title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מאיר כהנא | הרב מאיר דוד הכהן כהנא (נולד בשם: Martin David Kahane בברוקלין, 1 באוגוסט 1932 – 5 בנובמבר 1990) היה פוליטיקאי ימני קיצוני ישראלי-אמריקאי, מייסד הליגה להגנה יהודית, וראש ישיבת הרעיון היהודי אותה הקים, פרשן מקרא ומחבר ספרי הגות, חבר הכנסת ה-11 מטעם מפלגת 'כך' שבראשה עמד. תנועת "כך" שהקים בישראל, נפסלה ב-1988 מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-12 לאחר שנקבע שמטרותיה גזעניות. כהנא עצמו הורשע בפעילות טרור כשחי בארצות הברית.
הוא נרצח ב-1990 בניו יורק, בידי מתנקש מוסלמי, אל סייד נוסייר, בעל זיקה לאל-קאעידה. בעקבות טבח מערת המכפלה, שאירע מספר שנים אחרי הירצחו, התנועה שהקים - 'כך' - הוכרזה כארגון טרור על ידי מספר מדינות, בהן ישראל.
קורות חיים
ראשית חייו בארצות הברית
נולד בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית, ליחזקאל שרגא כהנא, יליד צפת, ולסוניה, ילידת לטביה. בנעוריו היה פעיל בתנועות הנוער בית"ר ובני עקיבא. הוא ערך את עלון בית"ר ושימש ראש מחוז ברוקלין בבית"ר, ולאחר מכן ראש קן בני עקיבא בברייטון ומזכיר מחוז ניו יורק.
בשנת 1949, לאחר לימודי יסודי ותיכון בישיבה דפלטבוש, הוא למד בישיבת מיר בארצות הברית אצל הרב אברהם קלמנוביץ, ובשנת 1957 הסמיכו הרב קלמנוביץ לרבנות. בערבים הוא למד בברוקלין קולג' ובשנת 1954 סיים תואר ראשון במדעי המדינה ובהיסטוריה. בשנת 1957 סיים תואר שני ביחסים בינלאומיים ובמשפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת ניו יורק, ותואר LLB במשפטים מ"בית הספר למשפטים ניו יורק". בהספדו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו על הרב כהנא, סיפר על גדלותו בתורה, על פעילות החסד שעסק בה במקביל לעיסוקיו הציבוריים, ועל נשים עגונות שהצליח להתיר בזכות עזרתו של הרב כהנא.
ב-1956 נשא לאשה את ליבי בלום, ונולדו להם ארבעה ילדים. בשנת 1958, כחודש לאחר הולדת בתו הבכורה, נסע לישראל לחפש מקום עבודה ומגורים על מנת לעלות לישראל עם משפחתו הצעירה. כעבור שלושה חודשים חזר לארצות הברית.
בשנים 1958–1969 עסק במגוון משלחי יד. במשך שנתיים שימש כרב בבית הכנסת הקונסרבטיבי של קהילת הווארד-ביץ' שברובע קווינס בניו יורק. במרץ 1960 החליטה הקהילה שלא לחדש את חוזהו משום שחינך את בני הנוער לשמירת מצוות על פי כללי היהדות האורתודוקסית. לאחר מכן חזר ללמוד בישיבת מיר והתפרנס מזכיינות חלוקת עיתונים. בשנים 1962–1969 היה עורך משנה בשבועון היהודי-אמריקאי "דה ג'ואיש פרס" ובשנים 1961–1990 פרסם בו טור קבוע. בשנת 1963 הועסק ככתב בעיתון האמריקאי "ברוקלין דיילי" תחת שם העט מרטין קין. הוא סיקר את תחום הספורט ודיווח גם על הפשע המתפשט בניו יורק באותו זמן.
טענות לגניבות והונאה
בספרו משנת 1985 מתחקה יאיר קוטלר אחר קורות חייו של כהנא, ומביא מספר עדויות ממקורות מגוונים המעלים טענות על התנהלות לא-הגונה של כהנא. כך, למשל, מפי חברים לשעבר בתנועת בית״ר בניו-יורק, כהנא שהיה חבר בתנועה ביקש ב-1951, בהיותו בן 19 להתמנות לתפקיד מפקד בית״ר בניו-יורק ונדחה מפני שמפקדיו סברו שהוא צעיר מדי בשביל התפקיד. גם נציבות התנועה, שאליה פנה, פסקה באופן זהה, בהתבססה על חוות דעתו של המפקד שלו דאז, דולינסקי בעקבות זאת החליט כהנא לפרוש מן התנועה וכנקמה, לקח לעצמו קצבה של הסוכנות היהודית שהייתה מיועדת לתנועה. באותה התקופה החל היחס של הממסד הארץ-ישראלי הציוני בניו-יורק, שהיה עוין לבית״ר, להשתנות לכיוון חיובי יותר והסוכנות היהודית אף הסירה את החרם שלה על התנועה שהיה מאז 1948 ומתוך כך הוחלט לעזור במימון התנועה ואושרה לה קצבה מטעם הסוכנות. אך כהנא, ששמע על כך מפני מודיעים שהיו לו בבית״ר, הקדים את ראשי התנועה וניגש לבקש את הקצבה לעצמו בעודו מתחזה לחבר תנועה (ממנה פרש). הוא גבה את הקצבה ואפילו הזהיר את הפקידים מ״המתחזים״ (הם היו הראשים הלגיטימיים של התנועה בניו-יורק). לאחר גביית הקצבה פנה כהנא להורים של חניכי התנועה והודיע להם על הקמת מחנה בית״ר חדש בניהולו, במקום המחנה המסורתי של התנועה שגם היה מהכנסותיה המרכזיות, וגבה מהם כספים להרשמתם ילדיהם.
טענות לתקופה כסוכן FBI
כתבות שפורסמו בארצות הברית, טענו כי כהנא היה סוכן סמוי של ה-FBI במשך מספר שנים באמצע שנות השישים. הוא גויס במסגרת מאמצי ה-FBI לחדור לתוך התנועות הפועלות נגד מלחמת וייטנאם, וניתן לו השם הבדוי "מייקל קינג". על פי סיפור הכיסוי שלו היה כהנא עיתונאי נוצרי-פרסביטריאני, שליח שירות הידיעות הדרום-אפריקאי. הוא חדר לתנועת הימין הקיצוני האנטישמית אגודת ג'ון בירץ', פעל בה במשך כשלוש שנים וגילה את מקורות המימון שלה. כמו כן הקים ארגון למען השתתפות ארצות הברית במלחמת וייטנאם.
לטענת העיתונאים האמריקאים מייקל קאופמן וריצ'רד סברו, בזמן שעבד כהנא עבור ה-FBI הוא ניהל רומן עם דוגמנית לא-יהודיה בשם גלוריה דארגאניו. בנוסף נטען שבשנת 1966 הוא נפרד ממנה וסיפר לה כי הוא נשוי ואב לשני ילדים ובעקבות כך היא התאבדה בקפיצה מגשר. בשנת 1968 הוא הקים על שמה את "קרן אסטל דונה אוונס" (השם שהיא השתמשה בו בקריירת הדוגמנות שלה). כהנא הכחיש את הקשר אך שותפתה של דארגאניו ושותפו וחבר נעוריו של כהנא, יוסף צ׳ורבה אישרו את הדברים.
הליגה להגנה יהודית
בשנת 1968 ייסד את הליגה להגנה יהודית (JDL), תנועה יהודית-אמריקאית מיליטנטית, כדי להגן על יהודים קשישים ועניים שהתגוררו בארצות הברית וסבלו שם מאנטישמיות. הוא ארגן צעירים יהודים, שבדרך כלל היו מנותקים מהיהדות, החדיר בהם גאווה יהודית ואימן אותם להתגונן ולהגן על יהודים מפני התקפות אנטישמיות.
לצורך זה היה בקשר עם משפחת המאפיה קולומבו, ואף עמד ליד ראש המשפחה, ג'ו קולומבו, שהקים את "התנועה האיטלקית-אמריקאית לזכויות אזרח", כאשר זה נרצח על ידי אנשי משפחת גאלו. כהנא אישר את הפרטים בראיון שנתן למגזין "פלייבוי" בשנת 1972. ה-FBI עקב אחר פעילותו בארגון. עם זאת, מעשיו אלו עוררו עליו את יהודי ארצות הברית שחשו מבוישים במעשהו זה וארגוני יהודים רבים גינו אותו על כך. באחת ההזדמנויות אף שחרר קולומבו את כהנא ממעצר בערבות, לאחר שאף ארגון יהודי אחר לא נאות לעשות זאת. לאחר השחרור ערכו שניהם מסיבת עיתונאים משותפת וכהנא צולם לוחץ את ידו של קולומבו. הסיפור עורר הדים רבים, סוקר בעיתונים הגדולים וגרר גינויים רבים. את מעשיו הסביר כהנא ברצון ליצור קואליציה רחבה עם כמה שיותר אמריקאים הלוחמים בקיפוח של ממשלת ארצות הברית כלפי מיעוטים שונים וכך להשיג תמיכה למלחמתו לשחרור יהודי ברית המועצות. בדברים שנשא ביוני 1971 בפני ועידת הליגה להגנה יהודית בניו-יורק הסביר כהנא את פעולותיו: "הברית הזאת איננה עם ג'ו קולומבו, אלא עם עשרות אלפי ומאות אלפי האיטלקים האמריקאיים. אני מוכן ללכת עם כל אדם, אם אני חושב שזה יעזור ליהודים".
בשנת 1971 התנהלו כנגדו מספר משפטים: הוא הורשע בהפרת סדר במהלך הפגנה נגד המשלחת הסובייטית ב-1969, וקיבל קנס. בחודש מרץ נעצר יחד עם עוד אלף יהודים, בהפגנה בוושינגטון למען מסורבי העלייה, בחודש אפריל נעצר בהפגנה סוערת מול בניין המשלחת העיראקית לאו"ם במנהטן, בשל ידיעות על מעצרם של שלושים ושמונה יהודים בעיראק והחשש כי יוצאו להורג, הוא הואשם בהתפרעות חמורה, אך לבסוף זוכה מכל אשמה. הוא הורשע בקשר לייצור חומרי נפץ בלי רישיון, כהדגמה בפני חניכים בקורס של הליגה להגנה יהודית. כשנשאל האם ישתמש בחומרי נפץ נגד מטרות סובייטיות, ענה שלא יהסס מפני שברית המועצות היא רודנות שלא מאפשרת שום צורה של מחאה. השופט קבע כי לא הוכח שפעולותיו של כהנא הביאו לפגיעה פיזית וגזר עליו 5 שנות מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 דולר.
המאבק למען יהודי ברית המועצות
כהנא השתתף בהפגנות שארגן יעקב בירנבאום למען יהודי ברית המועצות מאמצע שנות הששים, אך המאבק האזרחי הלא-אלים לא היה לטעמו ובסוף שנות הששים הוא פרש מקבוצתו של בירנבאום והחל לפעול בדרכים אחרות למען פתיחת שערי ברית המועצות ליהודים המעוניינים להגר ממנה. פעילי הליגה להגנה יהודית בהנהגתו פעלו נגד הנציגויות והשליחים הסובייטים בארצות הברית. פעילות זו כללה הטמנת מטענים, שמאחד מהם נהרגה מזכירה יהודייה צעירה; "פיצוץ" מופעים של אמנים שהגיעו מברית המועצות להופעות באמריקה במסגרת חילופי תרבות; איומים ברצח דיפלומטים סובייטים בתגובה להוצאה להורג של יהודים במדינתם; והפגנות סוערות שליוו דיפלומטים רוסים.
תומכיו סבורים כי פעילותו העלתה לסדר היום נושא שלממשל האמריקני לא היה עניין בו ושהיהודים וישראל היססו לעסוק בו. במאמר הדן ברב כהנא ובתורתו (ראו להלן) כתבה כלתו, ניצה כהנא, כי הוא "הצליח להעלות את הנושא שלו לתודעה העולמית ו'להכריח' באמצעות דעת הקהל, להתנות את ההתקרבות בין המעצמות, ששתיהן רצו בה, ביחס ליברלי יותר ליהודים ובהתרת עלייתם לארץ ישראל". דוגמה לכך אפשר לראות בדברי אסיר ציון יוסף מנדלביץ':
דעה שונה לוויליאם וקסלר, נשיא בני ברית. במרץ 1971 אמר עליו בהקשר זה:
קשריו עם ג'וזף קולומבו, אחד מראשי המאפיה בניו יורק, הביאו את אנשי תנועתו של קולומבו לתמוך במאבקו של כהנא למען הצלת היהודים בברית המועצות ואף להשתתף באחת ההפגנות של אנשי כהנא בנושא זה.
עלייה לישראל והקמת "כך"
ב-14 בספטמבר 1971 עלה לישראל ובה ייסד את התנועה הפוליטית כך. בספטמבר 1972 ניסה, עם אנשי הליגה להגנה יהודית ועם עמיחי פאגלין, להבריח נשק לאירופה לצורך פעולות נקם על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. התוכנית נחשפה בעת משלוח אמצעי הלחימה מישראל לרומא. המעורבים הועמדו לדין בישראל ונידונו לעונשי מאסר על תנאי.
עם הקמת הליכוד בשנת 1973, הודיע מנחם בגין שהוא שוקל לצרף את כהנא כמועמד הליכוד לכנסת, אך הנהלת גח"ל דחתה הצעה זו. בבחירות לכנסת השמינית בסוף שנת 1973 זכתה רשימתו של כהנא, שנקראה "רשימת הליגה", ל-0.8 אחוז מקולות המצביעים וכמעט עברה את אחוז החסימה. הוא נכשל במאמציו להיכנס לכנסת גם בבחירות 1977 ובבחירות 1981.
במאי 1973 החל משפטם של כהנא ויואל לרנר באשמת הסתה למרד, לאחר ששלחו לערבים בישראל ובשטחים מכתבים הקוראים להם להגר תמורת סיוע כספי, אך המשפט לא הסתיים מעולם, על אף דרישת כהנא לחדשו.
ביוני 1974 הורשע בקשירת קשר לפגוע ביחסי החוץ של ישראל, בשל מכתבים ששלח לאנשי הליגה להגנה יהודית ובהם הנחיות לפיגועים נגד דיפלומטים סובייטיים וערבים בארצות הברית ונגד מטרות אמריקניות, לקראת ביקורו המתוכנן של ראש הממשלה הסובייטי ברז'נייב בארצות הברית, כהנא תכנן להפוך את המשפט למשפט פומבי, שבו יאשים את ממשלת ישראל בהפקרת יהדות ברית המועצות, ולהזמין את שר החוץ אבא אבן ועולים מרוסיה להעיד במשפט. אך תוכניתו השתבשה כאשר פרקליט המדינה גבריאל בך הציג מסמך שעליו חתומה גולדה מאיר, ראש הממשלה וממלאת מקום שר החוץ, והמשפט הפך למשפט בדלתיים סגורות. בית המשפט גזר עליו שנתיים מאסר על תנאי.
באותה תקופה ניסה כהנא להקים ישיבה ביריחו אך היוזמה נכשלה.
ב-21 בפברואר 1975 גזר עליו בית משפט בניו יורק שנת מאסר בפועל לאחר שהפר צו שאסר עליו לבוא במגע עם נשק. במהלך המאסר נאבק על זכותו למזון כשר ותביעתו התקבלה.
ב-28 באוגוסט 1979 נידון ל-3 חודשי מאסר בפועל על הפרת צו שאסר עליו להיכנס לחברון.
ב-13 במאי 1980 נעצר כהנא במעצר מנהלי לשישה חודשים באישור מנחם בגין. בתקשורת פורסם בשם גורמי ביטחון כי המעצר קשור לכוונת אנשי "כך" לבצע פיגועים בחברון. ערעור שהגיש על מעצרו המנהלי נדחה על ידי בית המשפט העליון, מספר רבנים ואישי ציבור כמו הרב משה פיינשטיין חתמו על מכתבי מחאה כנגד המעצר המנהלי. כהנא טען עד סוף ימיו כי הוא אינו יודע את הסיבה למעצר. ב-29 ביוני נגזרו על כהנא 7 חודשי מאסר בפועל על עבירות של הסגת גבול והתקהלות אסורה שביצע באוניברסיטה העברית ב-14 בפברואר 1979. ב-6 באוגוסט ביטל מנחם בגין את צו המעצר המנהלי נגד כהנא.
ביולי 1979 קיים כהנא הפגנה עם אנשיו בשכם, ובאפריל 1980 נערכה הפגנה דומה ברמאללה. בשני המקרים הכריזו הוא ואנשיו כי "אין פלסטין" וביקשו להגיש עצומה לראשי הערים. ב-15 בספטמבר 1980 הוא הורשע בגין כך בהפרת הסדר ובהפרעה לאנשי ביטחון, ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל. ב-12 בדצמבר השתחרר מהכלא.
ב-1982, בעת המאבק על פינוי העיר ימית, קרא למתפנים שלא להיכנס לעימות אלים עם חיילים. כאשר במהלך הפינוי התבצרו כמה מתלמידיו במקלט ואיימו בהתאבדות, הובא כהנא לשם על ידי קציני צה"ל ושכנע אותם שלא להתאבד.
לאחר שירות צבאי במסגרת "שלב ב", ב-1982 שירת במילואים בגזרת רמאללה למשך חודש;. במהלך השירות הוכה עיתונאי ישראלי באוניברסיטת ביר זית, והסטודנטים הפורעים התבצרו במבנה וסירבו להוראות צה"ל. עיתונאים שסיקרו את האירוע (בניגוד לצו המושל הצבאי) התמקדו בדמותו של כהנא החייל ועלתה זעקה בכלי התקשורת – להוציא אותו מרמאללה. מפקדו של כהנא, אפרים זימן, כתב למערכת מעריב מכתב, שבו טען ל"קלות דעת" במאמר המערכת וותיאר את תפקודו של כהנא ללא דופי לאורך התקופה.
הכנסת ה-11
לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984, ניהל מסע בחירות אגרסיבי שבו חזר על הסיסמה "תנו לי את הכח – אני אטפל בהם". לסמלה של התנועה נבחר דגל צהוב ובו אגרוף קמוץ המונף אל על, כשהוא בתוך מגן דוד מלא, והמילים "רק כך" (אשר נלקחו, באופן מכוון, מסמלו של האצ"ל).
תנועת כך חרתה על דגלה את רעיון הגירוש בכוח של ערביי ישראל ודגלה במדינת הלכה – ניהול המדינה על פי חוקי ההלכה והמשפט העברי.
בספרו "לשכים בעיניכם" הציג את תפיסת עולמו:
במהלך מסע הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 נפסלה רשימת כך על ידי ועדת הבחירות המרכזית "מן הטעם כי רשימה זו דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסייה בישראל, מתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה, ושוללת במטרותיה את אושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל". המפלגה ערערה על הפסילה ובית המשפט העליון קבע על סמך הלכת ירדור שאין מקום לפסילת הרשימה, שכן זו אינה כופרת בעצם קיומה של המדינה, אלא שואפת לשנות בה את סדרי המשטר בלבד.
החלטה זו הביאה לכניסת מועמדים מטעם שתי הרשימות לכנסת. בבחירות שנערכו, עברה רשימת כך את אחוז החסימה, וכהנא נכנס לכנסת כחבר יחיד מטעם סיעתו.
כבר בישיבת הכנסת הראשונה שבה השתתף (ב-13 באוגוסט 1984) חרג מהנהלים, כאשר הוסיף לנוסח המקובל של הצהרת האמונים: "מתחייב אני", את הפסוק "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד"(תהילים קי"ט, ). לאחר דין ודברים קצר שהיה במליאה, קיבל יושב ראש האספה את שבועת האמונים מחמת הספק. היו מקרים שחברי הכנסת השתמשו בנוסח "מתחייב אני, בעזרת השם", אשר לא נחשב לחריגה, אך הייתה זו פעם ראשונה שחבר הכנסת הוסיף את פסוק זה. דא עקא, כהנא היה אזרח ארצות הברית, ואזרחותו הייתה חשובה לו משום שאילו נשללה, יכלה ממשלת ארצות הברית למנוע ממנו לקבל ויזה ובכך למנוע ממנו לגייס כספים בארצות הברית. לפי החוק האמריקאי, מי שנשבע אמונים למדינה זרה – מתבטלת בכך אזרחותו, ואכן הוגשה נגדו תביעה על בסיס חוק זה. בדיון שהיה בבית המשפט על תביעה זו, טען כהנא שבכוונה הוסיף את הפסוק, כדי להדגיש שחוקי התורה עומדים מעל חוקי המדינה ולכן אין זה נחשב כהצהרת אמונים למדינה אחרת. כתוצאה מכך, החליטה ועדת הכנסת לשלול ממנו את סמכויותיו כחבר הכנסת. הוא עתר לבג"ץ, ובג"ץ דחה את עתירתו. עקב כך נאלץ לחזור שנית על הצהרת האמונים ללא הוספות כלשהן.
לאחר הבחירות, כאשר נשיא המדינה, חיים הרצוג, זימן התייעצויות עם הסיעות השונות לקראת הקמתה של ממשלת ישראל העשרים ואחת, הוא נמנע מלזמן את כהנא. לשכת הנשיא נימקה צעד חריג זה: "תוכנית הדוגלת בגזענות, אפליה ושלילת זכויות מנוגדת לעקרונות תורת ישראל ואין לה מקום במדינה יהודית." בישיבת הכנסת שבה נבחר חיים הרצוג מחדש לנשיא שלף כהנא בקבוק חומץ כשהוא מכנה את הנשיא "חומץ בן יין", ברמזו על ההבדל לדעתו בין הנשיא לבין אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
רבים מחברי הכנסת ראו בכהנא מוקצה מחמת מיאוס ונהגו לצאת מהמליאה בזמן נאומיו, לימים סיפרו חברי הכנסת והרבנים יעקב יוסף וחיים דרוקמן, שהם היו בין היחידים שנשארו להקשיב לנאומיו. חלק מהצעות החוק ואי האמון שהעלה נדחו בשני קולות מתנגדים לעומת קולו שלו (זאת לאחר שבית המשפט העליון פסק כי אין לפסול הצעות חוק גזעניות בהיעדר הסמכה בתקנון הכנסת המאפשרת זאת במפורש. בהמשך שונה בשל כך התקנון. חלק גדול מחברי הכנסת נמנעו מכל שיח ושיג עמו. הוא כינה אותם "מתיוונים". כשיצאו מהמליאה בזמן נאומו אמר שהתקיים מה שנאמר: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (), וגם השתמש בביטוי: "אדוני היושב ראש, כנסת ריקה".
בסקר "מודיעין אזרחי" שהתפרסם במעריב כשנה לאחר בחירתו, ב-28 באוגוסט 1985, זכה כהנא ל-11 מנדטים.
כשנה לאחר בחירתו, הגיש כהנא שתי הצעות חוק. אחת מהן הציעה שאזרח מדינת ישראל יכול להיות רק בן העם היהודי. לא-יהודי שיקבל את מרות היהודים, יסכים לשלם מס, ויוותר על כל תפקיד שיש בו שררה, ייחשב לגר תושב. הוא לא יוכל להתגורר בתחומי ירושלים. לא-יהודי שיסרב לקבל עליו את המגבלות הללו – יורחק מהמדינה, בהסכמה או בכפייה, אולם יקבל על כך פיצוי. הצעת החוק השנייה כונתה "חוק למניעת התבוללות בין יהודים ללא יהודים ולקדושת ישראל". בין היתר, קבעה ההצעה שיוקמו חופי ים נפרדים ליהודים וללא יהודים, שלא יינתן ללא יהודים לגור בשכונה יהודית ללא הסכמת רוב הדיירים היהודים, שייאסר על אזרחי המדינה היהודים להינשא ללא יהודים או לקיים יחסי מין עמם (ולעוברים על כך נקבע עונש מאסר), ושזוגות מעורבים יוכרחו להיפרד. ההצעות הועתקו בחלקן מספרו של הרמב"ם "משנה תורה". מתנגדיו של כהנא כינו את ההצעות "חוקי נירנברג", עקב הדמיון, לדבריהם, לחוקים שבהם אסרה גרמניה הנאצית על יהודים להיות אזרחי גרמניה או להתחתן עם גרמניות. נשיאות הכנסת סירבה להתיר לכהנא להעלות את הצעות החוק הללו לדיון ובעקבות זאת הוא פנה לבג"ץ וזכה. בפסק הדין, שניתן ב-31 באוקטובר 1985, קבע אמנם השופט אהרן ברק כי הצעות החוק "מעוררות זיכרונות מחרידים" והן עלולות לפגוע באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל, אולם אמר גם כי "כוחנו בשמירה קפדנית על שלטון החוק ועל חוקיות השלטון, גם כאשר משמעות הדבר מתן ביטוי לדעות שאנו סולדים מהן".
פעולותיו ודבריו של כהנא עוררו פולמוס גם בקרב רבנים. נטען כלפיו שהוא מתעלם מהמקורות המסורתיים הרבים המצדדים בסובלנות ומאידך שהוא מתעלם מהאיסור על "התגרות באומות". עם זאת, הוא זכה להערכה מצד הרב צבי יהודה הכהן קוק, שאף פרסם מכתב תמיכה ברב כהנא לקראת הבחירות, והרב מרדכי אליהו שהספיד אותו במסע הלווייתו.
כששלח מכתבים מהכנסת לאזרחי ישראל הערבים, ואיים עליהם בתוצאות חמורות אם לא יעזבו את המדינה או יקבלו עליהם את תנאי "גר תושב", הכנסת שללה ממנו את הזכות למשלוח דואר חינם, המוקנית לחברי הכנסת.
ב-29 באוגוסט 1984 ניסה לבקר באום אל-פחם "על מנת לעודד את תושביו להגר למדינות ערב". כמחאה על ניסיון זה נערכה הפגנה בת 30,000 איש, יהודים וערבים, אשר הידרדרה למהומות אלימות שבהן נפצעו אזרחים ושוטרים. בעצרות שקיים בארץ נכח קהל רב והן היוו מוקד להתנגשויות בין תומכיו, לבין אנשי שמאל שבאו להפגין נגדו. בעצרת שערך בכיכר יהדות ווהלין בגבעתיים הפגינו נגדו גם אנשים מן הימין המתון.
ב-11 ביוני 1986, בעת דיון בכנסת על עברו של קורט ולדהיים בזמן מלחמת העולם השנייה, קרע כהנא את דגל אוסטריה על דוכן הנואמים.
בא' באלול ה'תשמ"ז (1987) הקים את ישיבת הרעיון היהודי בירושלים, בראשה עומד הרב יהודה קרויזר. בנו, הרב בנימין זאב כהנא, היה בין ראשוני התלמידים. שיחותיו בישיבה נכתבו על ידי תלמידו נתנאל עוזרי, ונדפסו בספר "צופה ומנהיג".
ההתנגדות לכהנא והצרת צעדיו
עם כניסתו לכנסת, ולאחר החשיפה למסריו ולפעולותיו (כגון הביקור באום אל-פחם), התגייסו רבים מן החברה הישראלית, בהם גופים ממשלתיים ומוסדיים כיועץ המשפטי לממשלה, צה"ל, רשות השידור, משטרת ישראל וחברי כנסת, לבלימת התופעה שהוצגה על ידם כסכנה לדמוקרטיה ולאיזון הקיים במדינת ישראל ביחסי היהודים והערבים. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, התבטא בריאיון לעיתון על המשמר כי בעבר ראה בכהנא וברעיונותיו תופעה חולנית אך איזוטרית, אולם לאחר כניסתו לכנסת ברור שיש להילחם כנגדה. זמיר פנה אל ועדת הכנסת בבקשה להגביל את צעדיו של כהנא. חברי הכנסת יוסי שריד ועדנה סולודר יזמו דיון בעניין זה בדצמבר 1984. ברוב של 12 כנגד 8 קיבלה ועדת הכנסת החלטה להגביל את חסינותו הפרלמנטרית של כהנא, ולא לאפשר לו גישה חופשית לכל מקום בו יחפוץ. לאחר מכן אישרה מליאת הכנסת החלטה זו ברוב של 58 נגד 36. כהנא עתר לבג"ץ נגד ההחלטה וערעורו נדחה מסיבה פרוצדורלית: הוא לא טרח להגיע אל הדיון. משטרת ישראל פעלה בהתאם להחלטה, והגבילה מאוד את תנועותיו, כך נמנע ממנו להופיע בקמפוס אוניברסיטת בר-אילן בטענה כי נוכחותו תביא להסתה כנגד סטודנטים ערבים. אמצעי התקשורת הממלכתיים החרימו אף הם את כהנא. בתחילת אוגוסט 1984 החליט הוועד המנהל של רשות השידור, שהייתה אז בעלת המונופול על שידורי הרדיו והטלוויזיה בישראל, כי:
משמעות החלטה זו הייתה כי הסיקור החדשותי שניתן לכהנא ולדעותיו היה מינימלי. כהנא עתר לבג"ץ נגד ההחלטה ועתירתו התקבלה. השופט אהרן ברק קבע כי חופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, ובכלל אלו דעות גזעניות.
צה"ל החליט אף הוא להילחם בתופעה. בחודש אוקטובר 1985 הקדישה תחנת גלי צה"ל יום שידורים "למאבק בגזענות ובכהניזם". לאחר יום השידורים, שלח כהנא לתחנה מכתב שבו הודה על הפרסום שניתן לו חינם. כמו כן, פורסם למפקדים תדריך מיוחד המתייחס בשלילה לכהנא ולתנועתו, וזאת בשל "הסכמה עם מוסדות המדינה ועם הרוב המכריע בחברה כי המסרים של כהנא הם גזעניים...".
הכנסת, כמוסד, הצרה את צעדיו של כהנא. בתחילה נקבע כי אינו ראוי להגיש הצעת אי אמון בממשלה, מן הטעם שסיעת יחיד אינה יכולה לעשות כן. כהנא עתר לבג"ץ נגד החלטה זו ועתירתו התקבלה. לאחר מכן התבצעו מספר צעדים שנועדו להגביל את יכולתו להציע הצעות חוק גזעניות, וגם אלו נדונו בבג"ץ, ואף הביאו לתיקון בתקנון הכנסת שתוקן כך שהוסף לו סעיף 134(ג) לפיו "יושב ראש הכנסת והסגנים לא יאשרו הצעת חוק שהיא, לדעתם, גזענית במהותה או שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי".
כן תוקן חוק העונשין וקבע את ההסתה לגזענות כעבירה פלילית, ב, עבירה הנושאת עמה עונש של עד חמש שנות מאסר. כן נאסרה החזקת פרסום גזעני. נראה כי החקיקה נחקקה בעקבות דבריו של כהנא שבירך את משגרה של רקטת לאו לעבר אוטובוס ערבי. בסמוך לחקיקה הביעה רות גביזון את הדעה כי היא תביא לצמצום יתר של חופש הדיבור לגבי הפתרון הראוי לבעיה היהודית-ערבית מחד, ומאידך תופעל במיוחד כנגד המיעוטים עליהם היא באה להגן. בפועל לא נעשה שימוש בחקיקה זו נגד כהנא גם לאחר שהפסיק להיות לחבר הכנסת, והאדם הראשון שהורשע על פיה היה הרב עידוא אלבה בשנת 1995.
התיקון המשמעותי ביותר, שנגע בחקיקה החוקתית הבסיסית במדינת ישראל, היה חקיקת , שקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי.
שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה.
הסתה לגזענות.
חקיקה זו לא כוונה רק נגד כהנא ותנועתו, אלא גם כנגד הרשימה המתקדמת לשלום, שנתפסה על ידי ועדת הכנסת כשוללת את זכות קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי, אך ככהנא, הורשתה לרוץ לבחירות בשנת 1984. עם זאת, בבחירות בשנת 1988 הורשתה הרשימה להתמודד, גם על פי החוק החדש, בעוד שתנועתו של כהנא נפסלה מהתמודדות.
חוק הבחירות לכנסת תוקן על מנת להתאים לחקיקה החדשה, ונקבע שאישור השתתפות רשימה בבחירות על ידי ועדת הבחירות המרכזית מותנה בכך "שאינה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי ".
לאור התיקון לחוק יסוד: הכנסת נמנעה מכהנא ומרשימתו ההשתתפות בבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988. הרשימה נפסלה על ידי ועדת הבחירות, ב-5 באוקטובר 1988, ובערעור שהגישה לבית המשפט העליון אישר זה את ההחלטה. במסגרת פסק הדין קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר:
הרצח
ממוזער|מצבת הרב מאיר כהנא בהר המנוחות
בערב י"ח בחשון תשנ"א (5 בנובמבר 1990), נאם כהנא במלון מריוט בניו יורק, בפני יהודים אורתודוקסיים, בניסיון לשכנע אותם לעלות לישראל. לאחר הנאום, בעת שהקהל התגודד סביב כהנא, הגיח מתנקש לבוש כחרדי, וירה בצווארו של כהנא כדור בודד שהרגו. הוא הובא לקבורה בירושלים; הלווייתו יצאה מ"ישיבת הרעיון היהודי" לעבר בית העלמין הר המנוחות. השאיר אחריו אלמנה, שני בנים ושתי בנות.
אל סייד נוסייר, מוסלמי יליד מצרים הואשם ברצח, אולם חבר מושבעים פסק כי לא הוא שירה בכהנא. אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, סייע במימון ההגנה המשפטית של נוסייר במשפט. הוא נמצא אשם בהחזקה בלתי חוקית באקדח וירי על שוטר, ונידון לעונש המקסימלי: מאסר של עשרים ושתיים שנה. מספר שנים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, הודה נוסייר ברצח, במהלך תכתובת עם אנשי הפקה של סרט דוקומנטרי אודות כהנא. במרוצת השנים התגלה כי נוסייר השתייך לתא טרור בהנהגתו של "השייח' העיוור", עומאר עבד א-רחמאן, שניסה בשנת 1993 לפוצץ את מגדלי התאומים. הפעם נדון נוסייר למאסר עולם.
אידאולוגיה
האידאולוגיה הכהניסטית, המכונה גם "כהניזם", מבוססת על ארבעה מאפיינים עיקריים.
ביחס לאופי הדתי של המדינה וסוגיות פנים-יהודיות:
שלילת המשטר הדמוקרטי: החלפת משטר המדינה היהודית והדמוקרטית בתאוקרטיה הלכתית.
שלילת מעמדו של היהודי החילוני, השמאלני או הליברלי במדינה היהודית (זיהויו כ"מתיוון"); יש שהדברים מגיעים עד להתרת דמם של מנהיגי השמאל החילוני.
ביחס לגויים ולחיים לצדם במדינה היהודית:
שלילת זכויות האזרח של ערביי ישראל; קריאה להרחקתם בטרנספר מתחומי ארץ ישראל השלמה; עידוד פעולות טרור ואלימות כלפיהם.
הפרדה בין יהודים ולא יהודים: באזורי מגורים, במוסדות להשכלה, בחופי רחצה וכדומה; דרישה לאסור בחוק קיומם של יחסי מין בין יהודים וגויים (העונש – מאסר).
התורה כמקור סמכות עליון
בספרו "אור הרעיון" מוצגת משנתו של כהנא בצורה שיטתית. הוא טען שדבריו בענייני דת הם אינם דעותיו האישיות אלא דעת היהדות. הוא הרבה ללעוג ליהודים המדברים בשם היהדות, כשלמעשה, לדבריו, הם אינם מכירים כלל את מקורות היהדות האמיתיים – התנ"ך, התלמוד וההלכה, ולמעשה מייצגים את ערכי הדמוקרטיה והליברליזם אשר סותרים לדבריו את היהדות. "לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה [...] הדמוקרטיה ניתנה לחברות ולמדינות שאין להן האמת, ושעבורן כל סיעות השקר שוות הן."
ביסוד הגותו עומדים המושגים תורה מן השמים ובחירת עם ישראל. הוא סבר שהיהדות אינה דת ואינה לאום כי אם החיבור "דת-לאום" ("Religionation"). הוא דחה את הטענה שהאמונה בבחירת ישראל וההתנגדות להתבוללות הם גזענות, מכיוון שגזענות היא עמדה שאדם אחר הוא נחות בשל גזעו, ואילו בחירת ישראל היא עיקרון דתי וגוי יכול לעבור תהליך גיור ולהפוך לשווה ליהודי.
כהנא שאף לכך שמדינת ישראל תהפוך למדינת הלכה. הוא תמך בכך שאם הרוב יחליט על כך שבמרחב הציבורי במדינה יחולו חוקים דתיים (למשל איסור חילול שבת בפרהסיא, מכירת חזיר וכיוצא בזה), חוקים אלו יאכפו גם על המתנגדים להם. כחבר כנסת הוא העלה הצעות חוק הלקוחות, לטענתו, מן ההלכה.
ארץ ישראל השלמה
גם את האידאולוגיה הפוליטית שלו ביסס כהנא בנימוקים הלכתיים, אך בהרצאותיו הוא לרוב נימק אותה בצורה רציונלית.
הוא היה תומך נלהב בציונות, שלדעתו לא התחילה עם תיאודור הרצל והקונגרס הציוני הראשון ב-1897 אלא בהבטחת ה' לאברהם. הוא טען שיש ניגוד בין הציונות לדמוקרטיה המערבית, שכן לפי עקרונות הדמוקרטיה אין מניעה שהערבים בישראל יהפכו לרוב, דבר המנוגד למטרות הציונות. ראיה לניגוד בין ציונות לדמוקרטיה הוא הביא מחוק השבות, שלדעתו הוא חוק מפלה שלא היה יכול להיחקק במדינה דמוקרטית, ובכל זאת נחקק במדינת ישראל ובצדק לדעתו, משום שכל מטרתה של הציונות היא לקיים מדינה יהודית.
בהקמת מדינת ישראל הוא ראה אתחלתא דגאולה. בהרצאותיו בארצות הברית הוא עודד עלייה. תמך ברעיון ארץ ישראל השלמה ובסיפוח השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כנגד הטענה שהשליטה בשטחים היא הגורם למעשי טרור מצד הפלסטינים, הוא טען שהערבים מבצעים ביהודים פרעות עוד משנת 1920, מאז שהם הבינו שהיהודים מתכננים להקים מדינה. הוא טען כי הוא לא יצא למלחמה נגד מדינות כדי לכבוש עוד חלקים מארץ ישראל, אך אם מדינה אחרת פותחת במלחמה נגד ישראל ומפסידה – אין להחזיר לה את השטחים שנכבשו ממנה בשום אופן, הן ממניעים דתיים והן ממניעים של הרתעה.
כהנא לא האמין בשלום עם מדינות ערב, בנימוק שאין לתת בהן אמון שיעמדו בהסכמים. הוא ראה בכך טקטיקה חדשה מצדם של הערבים: לאחר שנוכחו שאינם יכולים לנצח את ישראל במלחמה הם מנסים לקבל שטחים בהסכמים מדיניים ולאחר מכן הם יבקשו את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים ולבסוף ישתלטו על שאר הארץ על ידי ריבוי טבעי ופעילויות טרור. עם זאת, הוא האמין שעל ידי יצירת הרתעה ייתכן מצב של "שלום קר" בין ישראל לשכנותיה.
האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל
כהנא סבר שהפתרון היחיד לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ולשמירה על המדינה כמדינה היהודית הוא העברת אוכלוסין בכפייה של כל ערביי ישראל לארצות ערב, מלבד מיעוט זעיר של ערבים שיסכימו לחיות במדינה היהודית ללא זכויות.
הוא הציע שכל מי שיעזוב ללא התנגדות יקבל פיצוי כספי עבור רכושו ואילו מי שיתנגד יסולק בכוח על ידי הצבא וללא פיצויים. הוא טען שאין בעיה מוסרית בטרנספר, כפי שהדבר התבצע כמה פעמים במהלך המאה ה-20 במדינות בעולם. הוא קישר זאת גם לכך שלאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ברחו יהודים רבים מארצות ערב לישראל מחשש לחייהם, ואף הותירו מאחור את רכושם, כך שגירוש הערבים מארץ ישראל ישלים את תהליך החלפת האוכלוסיות.
הוא טען כי ברור שערביי ארץ ישראל לעולם לא יסכימו לחיות תחת מדינה המגדירה את עצמה "יהודית" בחוק ובהכרזת העצמאות שלה. ולכן הם ימשיכו לנסות להשמיד אותה וכך יימשך מעגל הדמים. הם לא יסתפקו בנסיגת ישראל מהשטחים שנכבשו ב-67', שכן הם רואים את פלשתינה-א"י כולה כארצם ורואים ביהודים כובשים גם בתוך גבולות הקו הירוק, כפי שהתנגדו לתוכנית החלוקה של האו"ם, ובעקבותיה יצאו למלחמת השמדה. הוא הוסיף שרק שמאלנים-ליברלים שמזלזלים בערבים, חושבים שהערבים יוותרו על חלומם להשמיד את ישראל או שיסכימו לחיות במדינה יהודית, שסמליה יהודיים ויום העצמאות שלה הוא יום הנכבה שלהם, רק בגלל רמת החיים שלהם בה.
כהנא טען כי דווקא הוא, כיהודי עם גאווה לאומית, מבין את הערבים בעלי הגאווה הלאומית, וכיוון ששני העמים רואים באותה ארץ את ארצם, אין לישראל ברירה אלא לגרש אותם. עוד הוא טען שיש לנקוט ביד קשה כנגד מבצעי פעולות טרור ערבים, מפני שבמזרח התיכון קיימת מנטליות שונה לחלוטין מזו שבמערב. הערבים, אמר כהנא, מעריכים רק כוח, ופעולות לא-אלימות נתפסות בעיניהם כחולשה.
יחסי חוץ
לגבי יחסי ארצות הברית–ישראל דגל בניתוק הסיוע הכלכלי מאמריקה, בטענה שישראל חייבת ללמוד לעמוד על רגליה, גם אם הדבר דורש הקרבה. הוא טען שארצות הברית אינה מסייעת לישראל בגלל הידידות ביניהן, אלא כמקובל בין מדינות, מתוך אינטרסים. לכן, הממשל האמריקאי ימשיך לתמוך בישראל כל עוד ימשיך אותו אינטרס, ללא תלות במעשי ישראל. לכן, מנהיגי ישראל צריכים גם הם לפעול לפי האינטרסים שלה ולא לפי תגובת העולם.
מורשתו
שמאל|ממוזער|250px|מצבה לזכרו של כהנא בפארק על שמו בקריית ארבע
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי בהרצליה הנושא את הכיתוב: "כהנא צדק"
לאחר מותו הוקם בקריית ארבע "פארק מאיר כהנא" והוצבה בו מצבה לזכרו. באור עקיבא נקרא רחוב על שמו.
תומכי כהנא טבעו את הביטוי "כהנא צדק" לאחר רצח כהנא. הביטוי עדיין פופולרי בקרב תומכיו ותלמידיו, ובא לבטא את הטענה שכהנא צדק בתפיסתו לגבי הערבים בישראל. סיסמה זו מופיעה כגרפיטי במקומות רבים בישראל. אריאל זילבר אף כתב והקליט שיר בשם זה.
מתלמידיו ומממשיכי דרכו
שמאל|ממוזער|250px|עצרת לזכרו, 2011
הרב בנימין זאב כהנא – בנו ומנהיג תנועת כהנא חי, נרצח גם הוא בידי מחבלים
ד"ר ברוך גולדשטיין – מספר שלוש ברשימת 'כך' לכנסת; מבצע טבח מערת המכפלה; בעקבות הטבח הוכרזו התנועות כך וכהנא חי כארגוני טרור. נהרג במקום הטבח. קברו בפארק מאיר כהנא.
הרב יהודה ריכטר – ממתבצרי "בונקר קידוש השם" בימית.
הרב יהודה קרויזר רב היישוב מצפה יריחו וראש ישיבת הרעיון היהודי.
ברוך מרזל – ראש תנועת כך לאחר רצח כהנא וראש מפלגת חזית יהודית לאומית (לימים עוצמה יהודית)בקשה לפי סעיף7א לחוק יסוד: הכנסת למנוע את השתתפות המשיבים 1–3 כמועמדים ולקבוע כי המשיבה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-22: "ברוך מרזל", עמ' 66–126.
מיכאל בן ארי – היסטוריון; חבר הכנסת לשעבר בסיעת האיחוד הלאומי ויו"ר מפלגת עוצמה יהודית לשעבר.
בן ציון גופשטיין – ראש ארגון להב"ה - למניעת התבוללות בארץ הקודשבקשה לפי סעיף7א לחוק יסוד: הכנסת למנוע את השתתפות המשיבים 1–3 כמועמדים ולקבוע כי המשיבה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-22, "בנציון גופשטיין", עמ' 126–193.
חבר הכנסת איתמר בן גביר – יו"ר עוצמה יהודיתבקשה לפי סעיף7א לחוק יסוד: הכנסת למנוע את השתתפות המשיבים 1–3 כמועמדים ולקבוע כי המשיבה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-22, "איתמר בן גביר: הצהרות מפורשות על דבקות ברב כהנא ובתורתו", עמ' 38–46.
משפחתו
בנו, הרב ברוך כהנא, הוא חוקר משפט עברי ועורך במכון הלכה ברורה
בתו ציפורה (נפטרה ביוני 2017) הייתה נשואה לרב משה קפלן, מחברי מכון הלכה ברורה ור"מ במכון מאיר
בתו טובה נשואה לרב מרדכי אטינגר, ר"מ בישיבות עטרת ירושלים וחומות ירושלים; בנם הוא מאיר אטינגר
בנו, בנימין זאב כהנא (נרצח יחד עם אשתו טליה בפיגוע ירי ב-31 בדצמבר 2000), היה ראש ישיבת הרעיון היהודי. הקים והנהיג את ארגון הטרור כהנא חי.
אחיו הוא הרב נחמן כהנא, מחבר סדרת הספרים "מי מנוחות" על התוספות.
בתרבות
בשנת 2011 יצר הזמר אריאל זילבר את השיר "כהנא צדק", לזכרו של הרב כהנא.
בשנת 2014 עלה ב"צוותא" מחזהו של יואב איתמר "כהנא צדק?", העוסק ברעיונותיו של כהנא, המובאים מפי בן דמותו הפועל בתל אביב 24 שנים לאחר הירצחו.
מספריו
האתגר – הספר הראשון שכתב בעברית; עוסק באתגר ובייעוד של עם ישראל
לשכים בעיניכם – נכתב בשבתו במעצר מנהלי בכלא רמלה; בספר קרא להפקעת הזכויות של ערביי ארץ ישראל
על האמונה ועל הגאולה – נכתב בכלא מעשיהו ובו משנתו ההלכתית על הצעדים הדרושים להבאת הגאולה בזמננו
פירוש המכבי – פירוש על שמות, דברים, שמואל, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, וספרים נוספים במקרא, ולצידם השוואות אקטואליות
ארבעים שנה – ספר שכתב לרגל ארבעים שנות עצמאות למדינה
אור הרעיון – ספרו האחרון ובו דיון מורחב ומפורט של הגותו
מעל בימת הכנסת – קובץ נאומיו בכנסת
סיפורה של הליגה להגנה יהודית, תורגם מאנגלית, תשס"ב. בספר המחבר מגולל את סיפורה של הליגה שהקים למען הגנה עצמית של יהודים בפני אירועי אנטישמיות. ספר זה הוא ספר פרוזה ואינו ספר עיון.
מכתבים לילדיו – מכתבים שכתב לילדיו במהלך היעדרויותיו הרבות מביתו לצורך פעילותו
כהן ונביא – לקט מאמרים שפורסם אחרי מותו, בשלושה חלקים; החלק השלישי יצא לאור בשנת תשע"ז
צופה ומנהיג
ראו גם
כהניזם
פרשת ניימן השנייה
בג"ץ חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נגד הוועד המנהל של רשות השידור
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הייל כהנא, הוצאת מורן, 1985
אביעזר רביצקי, הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית, ספריית שזר, 1985
רפאל כהן-אלמגור, גבולות הסובלנות והחירות: תאוריה ליברלית והמאבק בכהנאות, הוצאת אקדמון, 1999
המאיר לארץ - קובץ הספדים לזכרו ליום השלושים להרצחו, בהוצאת ישיבת הרעיון היהודי, ירושלים, כ' בכסלו ה'תשנ"א
ליבי כהנא, הרב מאיר כהנא: חייו ומשנתו, ירושלים: המכון להוצאת כתבי הרב מאיר כהנא, כרך א', 1932–1975, ה'תש"ע; כרך ב', 1976–1983, ה'תשע"ח.
Shaul Magid, Meir Kahane: The Public Life and Political Thought of an American Jewish Radical, Princeton University Press, 2021.
קישורים חיצוניים
אתר זיכרון לרב כהנא
חיבוריו ברשת
הערות שוליים
*
קטגוריה:עולים בשנות ה-1970
קטגוריה:ישראלים ילידי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי ברוקלין קולג'
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים של ניו יורק
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:בעלי טור יהודים אמריקאים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:פוליטיקאים שנפסלו מהתמודדות לכנסת
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:אנשי ה-FBI
קטגוריה:משפחת טריינין
קטגוריה:עורכי עיתונים יהודים אמריקאים
קטגוריה:עיתונאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:עצירים מנהליים בישראל
קטגוריה:פעילי ימין רדיקלי ישראלים
קטגוריה:פעילים ציונים בארצות הברית
קטגוריה:רבנים אורתודוקסים
קטגוריה:רבנים אמריקאים
קטגוריה:רבנים ישראלים
קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה
קטגוריה:פרשני נ"ך
קטגוריה:הוגי דעות יהודים
קטגוריה:ראשי ישיבות ציוניות
קטגוריה:רבנים חברי הכנסת
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:בוגרי ישיבת מיר (ברוקלין)
קטגוריה:אמריקאים ישראלים
קטגוריה:מורשעים בדין בארצות הברית
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שהורשעו בדין
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הליגה להגנה יהודית
מאיר
קטגוריה:קורבנות רצח בניו יורק
קטגוריה:מחברי ספרות תורנית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-לטבי
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:טרוריסטים יהודים
קטגוריה:טרוריסטים ישראלים
קטגוריה:חללי טרור ישראלים
קטגוריה:חברי כנסת שנרצחו
קטגוריה:ישראלים שנרצחו בחו"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1990
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990 | 2024-10-15T10:04:57 |
דגל רוסיה | דגל רוסיה הוא טריקולור אופקי בצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית. הוא מורכב משלושה פסים אופקיים, לבן למעלה, כחול במרכז ואדום למטה.
היסטוריה
כשפטר הגדול ביקר בהולנד בשנת 1699 כדי ללמוד בניית אוניות, הוא הבין שרוסיה זקוקה לדגל עבור הצי שלה. לכן עיצב את דגל רוסיה על בסיס דגל הנסיך ההולנדי – טריקולור עם שלושה פסים אופקיים, אך הוא בחר צבעים רוסיים עבורו. הוא בחר את צבעי סמל נסיכות מוסקבה, עליו מופיע גאורגיוס הקדוש, לבוש בשריון לבן, רוכב על סוס לבן, ולובש גלימה כחולה ואוחז במגן כחול, על רקע אדום.
דגל זה הפך לדגל הרשמי של האימפריה הרוסית ב־7 במאי 1883. הצאר ניקולאי השני שינה אותו בשנת 1914, כשהוסיף את העיט של בית רומנוב על רקע צהוב בקנטון בפינה השמאלית עליונה.
לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, הוקמה הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, שהפסיקה את השימוש בדגל המלוכני, ואימצה את הדגל האדום המהפכני כדגלה.
לאחר הקמת ברית המועצות ב-1922, הפכה הרפובליקה הסובייטית הרוסית לחברה בפדרציה, והרפובליקה אימצה דגל רשמי, שהיווה גרסה של דגל ברית המועצות.
לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, אימצה הפדרציה הרוסית דגל דומה לדגל האימפריה הרוסית, אך הקו הכחול שבמרכז הדגל הומר בקו תכלת, בדומה לצבע דגל הרפובליקה הסובייטית הרוסית.
ב־1993 המירה הפדרציה הרוסית את צבע הקו האמצעי מתכלת לכחול, ואימצה מחדש את הדגל המקורי.
השפעה
הצבעים אומצו בוועידה הפאן סבלאבית בפראג ב-1848 כצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית, בהשראת דגל רוסיה, ושימשו בסיס לדגל יוגוסלביה ומדינות שנוצרו ממנה (קרואטיה, סלובניה, סרביה) וסלובקיה.
טרנסניסטריה אימצה ב-2009 דגל רשמי נוסף, הדומה לדגל רוסיה בכל פרט ליחס (1:2).
דגל קרים, שאומץ ב-1992, דומה בצבעיו לדגל רוסיה, טריקולור של תכלת-לבן-אדום.
דגל דאגסטן, רפובליקה אוטונומית בקווקז, עשוי כדגל רוסיה פרט לקו העליון שהוא ירוק, המסמל את דתם של תושבי הרפובליקה המוסלמים.
הרפובליקה העממית של דונצק אימצה דגל הזהה לדגל רוסיה פרט לקו העליון, השחור. הדגל נטען כמבוסס על דגל הרפובליקה הסובייטית של דונצק-קריבוי רוג , אך אין הוכחות לקיומו של דגל כזה, וככל הנראה הרפובליקה השתמשה ב. לאחר סיפוח הרפובליקה לרוסיה ב-2022, הפך הדגל לדגל הרפובליקה הפדרלית של דונצק.
הרפובליקה העממית של לוגנסק אימצה דגל הדומה לדגל רוסיה, אך הקו העליון הוא תכלת. לאחר סיפוח הרפובליקה לרוסיה ב-2022, הפך הדגל לדגל הרפובליקה הפדרלית של לוגנסק.
חגים לאומיים
ה-22 באוגוסט הוא יום הדגל הלאומי של רוסייה. היום מציין את יום הניצחון בניסיון ההפיכה הסובייטי ב-1991, והוכרז ב-1994.
גלריה
ראו גם
דגל ברית המועצות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
רוסיה, דגל
קטגוריה:רוסיה: סמלים לאומיים
רוסיה
רוסיה
רוסיה
רוסיה
רוסיה | 2024-05-13T11:16:55 |
דגל שוודיה | דגל שוודיה (בשוודית: Sveriges flagga), הוא דגלה של ממלכת שוודיה. עיצובו הוא צלב נורדי צהוב על רקע כחול והוא עוצב במתכונתו הנוכחית במהלך המאה ה-16. מאמינים שעיצובו הושפע מסמל שוודיה העתיק משנת 1442, שבו מופיעים שלושה כתרים צהובים על רקע כחול או מסמלה הנוכחי של שוודיה המציג מגן כחול המחולק לארבעה רבעים על ידי צלב פאטה, על פי התבנית של דגל דנמרק, ה"דנבּרוֹוּ". השימוש בצבעי הצהוב-כחול החל בשנת 1275 בידי המלך מגנוס השלישי ואילו המלך יוהאן השלישי היה זה שקבע את צורת הדגל השוודי והכניס אותו לשימוש בשנת 1569. לפני כן, דגל דומה הופיע על סמל הדוכסות של יוהאן, היום דרום-מערב פינלנד.
עיצוב
שמאל|300px|תבנית עיצובו של הדגל
עיצובו של הדגל השוודי הוא עיצוב צלב נורדי בצבעי צהוב על רקע כחול. צלב נורדי הוא צלב ישר אשר מקום ההצטלבות של שתי הזרועות מוזחת לכיוונו של התורן. בדגל השוודי, בניגוד לדגל דנמרק הריבועים הנוצרים ליד התורן אינם יוצרים ריבועים ישרים כי אם מלבנים. ממדי הדגל, על פי חוק דגל השוודי, הם 10:16 כאשר החלקים הכחולים הפנימיים גודלם 4:5 והחיצוניים 4:9. הצלב הצהוב הוא בעובי חצי מהגובה של כל חלק כחול (2).
תבניתכחולצהוב פנטון 301C 116CNCS0580-Y10R4055-R95B HTML #007FFF RGB 0,127,229 255,204,0
היסטוריה
מקורות מיתיים
על פי המסורת בעת שיצא המלך אריק התשיעי למסע צלב כנגד תושבי פינלנד בשנת 1157 על מנת להמיר את דתם לנצרות, ובטרם תחילתו של קרב משמעותי במסגרת המסע, התפלל המלך לאל בתקווה לקבל אות מן השמים כברכה ואות להצלחת הקרב. בהגיע השמש למרכז השמיים חזו המלך וצבאו בצלב זהב במרכזם של השמים הכחולים. בעקבות חיזיון זה ובעקבות הצלחת הקרב והמסע אימץ המלך את הצלב הצהוב על רקע כחול כסמלו וכדגלו וזכה בכינוי "אריק הקדוש".
מקור אפשרי אחר לדגל השוודי הוא כדגל אשר שימש את שוודיה בעת איחוד קאלמאר ואשר עוצב על פי תבניתו של הדגל הדני. על פי תאוריה זאת, עוצב הדגל בידי המלך קרל קנוטסון אשר היה מקורו של שלט האצולה השוודי משנת 1442 כשילוב של שלטי האצולה של המלכים אלברט ממקלנבורג משנת 1364 ומגנוס בירגרסון אשר חולקו ביניהם באמצעות צלב פאטה זהוב. היסטוריונים אחרים משייכים את הדגל השוודי לשנת 1420 וטוענים כי במקורו היה הצלב צבוע בצבע לבן על רקע כחול. על פי סברה זאת הפך הצבע הלבן לצהוב רק בעת שלטונו של גוסטב ואסה אשר שחרר את שוודיה מעול הכיבוש הדני.
היסטוריה מוקדמת
שמאל|ממוזער|200px| דגל מדיני וצבאי אשר היה בשימוש באמצע המאה ה-16
גילו המדויק של הדגל אינו ידוע כאמור אולם השימוש הראשון בדגל השוודי בצורתו הנוכחית היה בעת שלטונו של המלך גוסטב ואסה כאשר בנו אריק ה-14 ליווה את מרי סטיוארט הונחו האדמירלים השוודים להפליג תחת דגל כחול הנושא צלב זהב. דגל זה הופיע גם במסעו של גוסטב לפינלנד בשנת 1569 כדגל אשר הונף על הספינות אשר ליוו את המלך. אחיו של המלך צוטט באמרו . והתמונה הראשונה המתארת דגל כחול עם צלב נורדי צהוב במרכזו מתוארכת לתחילת המאה ה-16 - תקופת שלטונו של גוסטב ואסה, וצויר כבעל זנב סנונית. צו מלכותי אשר פורסם ב-19 באפריל 1562 פרסם לראשונה את הדגל כ אשר שימש כסמלו ודגלו הבלעדי של מלך שוודיה. ב-6 בנובמבר 1663 פורסם לראשונה חוק מלכותי אשר אישר לספינות סוחר להניף את הצבעים צהוב-כחול כדגל מרובע בעוד ספינות הצי והממשל הונחו להניף דגל בעל זנב סנונית בעל שתי זנבות. ספינתו של המלך הניפה דגל בעל זנב סנונית אשר הושחת בריבוע לבן ובמרכזו שלט האצולה המלכותי.
פרוטוקול
כאשר מניפים את הדגל על תורן, ההמלצה היא שרוחב הדגל יהיה רבע מגובה התורן. כאשר משתמשים בדגל על מוט הבולט מבניין, ההמלצה היא שרוחב הדגל יהיה שליש מגובה התורן.
תאריך שם היום שם היום בשוודית הסבר1 בינואר היום הראשון לשנה Nyårsdagen 28 בינואר יום שמו של המלך Konungens namnsdag יום שמו של המלך קרל ה-16 גוסטב 12 במרץ יום שמה של נסיכת הכתר Kronprinsessans namnsdag יום שמה של יורשת העצר הנסיכה ויקטוריהיום ראשון במרץ (לא קבוע) חג הפסחא Påskdagen חג נייד - יום ראשון לאחר ירח מלא, או אחרי ה-21 במרץ30 באפריל יום הולדתו של המלך Konungens födelsedag יום הולדתו של המלך קרל ה-16 גוסטב1 במאי אחד במאי Första maj יום הפועלים הבינלאומי יום ראשון (לא קבוע) פנטקוסט Pingstdagen חג נייד - חמישים ימים לאחר הפסחא6 ביוני היום הלאומי של שוודיה Sveriges Nationaldag יום הדגל של שוודיהיום שבת השלישי של יוני יום אמצע הקיץ Midsommardagen 14 ביולי יום הולדתה של נסיכת הכתר Kronprinsessans födelsedag יום הולדתה של יורשת העצר הנסיכה ויקטוריה 8 באוגוסט יום שמה של המלכה Drottningens namnsdag יום שמה של המלכה סילביהיום ראשון השלישי בספטמבר בחירות לפרלמנט השוודי Dag för val till riksdagen הבחירות מתקיימות אחת לארבע שנים24 באוקטובר יום האומות המאוחדות FN-dagen 6 בנובמבר יום גוסטב אדולף Gustav Adolfsdagen יום השנה לניצחון בקרב ליצן בפיקודו של המלך גוסטב השני אדולף10 בדצמבר יום אלפרד נובל Nobeldagen יום השנה לפטירתו של אלפרד נובל, טקס הענקת פרס נובל23 בדצמבר יום הולדתה של המלכה Drottningens födelsedag יום הולדתה של המלכה סילביה25 בדצמבר חג המולד Juldagen
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
שוודיה, דגל
קטגוריה:שוודיה: סמלים לאומיים
שוודיה
שוודיה | 2024-09-29T20:22:42 |
דגל תאילנד | דגל תאילנד, ידוע גם בשם טריירנגה מורכב מחמישה פסים אופקיים בצבעים אדום, לבן, כחול, לבן ואדום. הפס הכחול, המרכזי, כפול בגובהו משאר ארבעת הפסים. שלושת הצבעים אדום-לבן-כחול מסמלים אומה-דת-מלך, מוטו לא רשמי של תאילנד.
לפי גרסה אחרת הפסים האדומים מסמלים את דם חייהם של בני העם, והפסים הלבנים - את טוהר הדת הבודהיסטית.
הדגל הראשון ששימש את סיאם היה ככל הנראה דגל אדום, בו השתמשו לראשונה תחת שלטונו של המלך נראי (1656–1688). לפי מקורות מסוימים, צורפו מאוחר יותר סמלים שונים לבד האדום - צ'קרה לבנה (הגלגל הבודהיסטי), פיל לבן בתוך צ'קרה, או דסקית לבנה שבתוכה השמש.
באופן רשמי הדגל הראשון נוצר בשנת 1855 על ידי המלך מונגקוט ( ראמה הרביעי), ובו פיל לבן (הסמל הקדוש והמלכותי של מלכי תאילנד) על רקע אדום, שכן הדגל האדום הפשוט לא היה בעל סממנים ייחודיים מספיק, שיאפשרו לסיאם להשתמש בו ביחסים בינלאומיים.
בשנת 1916 שונה הדגל לעיצובו הנוכחי, אך הצבע האמצעי היה אדום, כמו בפסים החיצוניים. לפי האגדה, במהלך שיטפון ראה המלך וג'ירוודה (ראמה השישי) את הדגל תלוי הפוך, ואת רגליו של הפיל הקדוש מופנות כלפי מעלה, וכדי למנוע את הישנות המקרה הוא יצר דגל חדש, סימטרי.
בשנת 1917 הוסר סמל הפיל, והצבע האמצעי הוחלף לכחול, כאשר לפי גרסה אחת כחול הוא הצבע של יום שישי, היום בו נולד המלך, ולפי גרסה אחרת הצבע הכחול שימש כמחווה למאבקן של מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה.
גרסאות היסטוריות
ראו גם
קישורים חיצוניים
תאילנד, דגל
קטגוריה:תאילנד: סמלים לאומיים
תאילנד
תאילנד | 2022-09-13T03:33:15 |
דגל טורקיה | דגל טורקיה, המכונה בטורקית: Ay Yıldız ("כוכב (ו)ירח"), הוא הדגל הלאומי של הרפובליקה הטורקית. הדגל זהה לדגל האימפריה העות'מאנית.
היסטוריה
דגל טורקיה מבוסס על דגל האימפריה העות'מאנית. הדגל העות'מאני הרשמי הראשון אומץ ב-1844, לאחר שבמאה ה-18 החלו העות'מאנים להבחין בין דגלי מוסדות חילוניים שצבעם היה אדום, לבין דגלי מוסדות דתיים שהיו בצבע ירוק - צבעו של האסלאם. הדגל היה גרסה לדגל הצי העות'מאני, שהונף לראשונה ב-1793.
אגדה מספרת כי סמל הכוכב והסהר נוצר על ידי הסולטאן מוראט השני, לאחר שחזה בהשתקפות ירח חובק כוכב, בבריכות דם לאחר בשנת 1448 (הקרב בו הביסו העות'מאנים את הכוחות הנוצריים והקימו את האימפריה העות'מאנית במזרח אירופה עד סוף המאה ה-19). אגדה אחרת מדברת על חלום של עות'מאן הראשון שבו הופיעו סהר וכוכב מחזהו והתרחבו, ובכך בישרו את כיבוש קונסטנטינופול על ידי השושלת. ישנן לפחות שלוש אגדות נוספות באשר למקור הדגל. אגדות אחרות טוענות שסהר וכוכב נראו בליל נפילת קונסטנטינופול לידי מהמט השני בשנת 1453. על פי אמונה אחרת, מייצג הסמל של הסהר והכוכב אירוע אסטרונומי נדיר, במהלכו נצפה כוכב הלכת נגה בקרבה רבה לירח - אירוע הנתפס כחיזיון מלא יופי.
לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית ב-1923 אימצה המדינה החדשה את דגל האימפריה העות'מאנית כדגלה.
מדינת האטיי, שהכריזה על עצמאותה מהמנדט הצרפתי על סוריה בספטמבר 1938 וסופחה לטורקיה ביוני 1939, השתמשה כדגלה בדגל טורקיה בו הכוכב הוא חלול.
הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין השתמשה בדגל טורקיה כדגלה לאחר הכרזת העצמאות ב-1983 עד אימוץ דגל רשמי ב-1984. גם לאחר אימוץ הדגל, נקבע כי הדגל הטורקי "ימשיך להוות דגל רשמי של הרפובליקה הטורקית של קפריסין", וכי ניתן להניף את דגל טורקיה לצד דגל צפון קפריסין על מבני ממשל ברפובליקה..
עיצוב
הדגל הראשון המזוהה עם האימפריה העות'מאנית נבחר ככל הנראה על ידי הסולטאן מורט הראשון בסוף המאה ה-14 והיה בצורת משולש מעוגל בצבע אדום. אדום לא היה צבע שזוהה עם הטורקים והסיבה לבחירתו של צבע זה דווקא איננה ידועה. דגל זה השתנה אך מעט לאורך השנים וכל שנוסף לו היה סהר בצבע צהוב. הסהר היה סמל של קונסטנטינופול עוד בתקופה הביזנטית אך היה גם סמל שרווח בקרב שבטים טורקים בעבר.
וסמליו הם סמלים המזוהים עם טורקיה והאימפריה העות'מאנית כבר מאות בשנים: הצבע האדום הוא צבעה של טורקיה (או האימפריה לפניה) כבר מהמאה ה-13. הסהר והכוכב, שהם סמלים מוסלמיים, היו בשימוש כבר לפני שנים באסיה הקטנה, גם לפני עליית האסלאם. הדגל היה במקור סהר על רקע ירוק, אך דגל זה שונה בשנת 1793 כשהסולטאן סלים השלישי שינה את הרקע לאדום (והפריד בין דגל הח'ליפות הירוק - שנשמר לגורמי הדת; ודגל הסמכות ה"חילונית" האדום). בשנת 1844, עם רפורמות הטנזימאט באימפריה, הוסף הכוכב בצורתו הנוכחית. סמל הכוכב מגיע מתקופת קונסטנטין ונחשב לסמל של מרים, אם ישו באותה תקופה.
שמאל|ממוזער|270px|דגל טורקיה מתנוסס מעל לשער הכניסה לאוניברסיטת איסטנבול
השפעתו של הדגל הטורקי
מספר מדינות מוסלמיות אימצו בדגליהן את מוטיב הסהר והכוכב בדגל הטורקי, ובהן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, לוב, אוזבקיסטן, אלג'יריה, תוניסיה, קומורו, פקיסטן, מלזיה, מאוריטניה והמלדיביים.
דגל הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין עשוי כהיפוך הדגל הטורקי: הכוכב והסהר אדומים, והרקע לבן. על הדגל נוספו שני קווים אדומים לרוחבו.
דגל סינגפור כולל אומנם מוטיב של סהר וכוכב ואף משלב אדום ולבן בצבעיו, אך אין בינו לבין דגל טורקיה קשר ישיר.
גלריה
ראו גם
הדגל העות'מאני
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
טורקיה, דגל
קטגוריה:טורקיה: סמלים לאומיים
טורקיה
טורקיה
טורקיה
טורקיה | 2024-03-02T16:15:42 |
ג'ים גאריסון | ממוזער|
ג'ים גאריסון (באנגלית: Jim Garrison; 20 בנובמבר 1921 - 21 באוקטובר 1992) היה משפטן אמריקאי, ששימש כתובע מחוזי בניו אורלינס, לואיזיאנה, והעמיד לדין את נשיא לשכת המסחר בעיר, קליי שאו (Shaw), באשמת מעורבות ברצח קנדי.
קריירה מוקדמת
גאריסון נולד כ-ארלינג קרות'רס גאריסון בעיר נוקסוויל במדינת איווה, אך גדל בניו אורלינס. בשנת 1941 הצטרף לצי, ושירת במלחמת העולם השנייה כקצין תצפית ארטילרי מוטס. לאחר שחרורו למד משפטים באוניברסיטת טוליין, ולאחר מכן הצטרף לארגון ה-FBI בו שירת שנתיים כסוכן. לאחר שחרורו מן הארגון עבר לניו אורלינס ושירת כשנה וחצי במשמר הלאומי. עם תום שירותו, בשנת 1958 הצטרף למשרד התובע המחוזי, ובשנת 1961 התמודד על התפקיד, אל מול מועמד בעל תמיכה פוליטית חזקה. הוא נכנס לתפקיד התובע המחוזי במאי 1962.
החקירה בעניין רצח קנדי
לאחר הרצח של הנשיא קנדי, התברר כי החשוד העיקרי ברצח, לי הארווי אוסוואלד, הוא יליד ניו אורלינס, ואף שהה מספר חודשים לפני הרצח בניו אורלינס, כשהוא יוצר פרובוקציות, ומחלק כרוזים בעד משטרו של פידל קסטרו. מידע שזרם אל משרד התובע המחוזי קישר בין אוסוואלד ובין כמה דמויות ידועות בניו אורלינס - חוקר פרטי בשם גיא בניסטר, טייס בשם דייוויד פרי (Ferrie), ואיש מסתורין שכונה "קליי ברטרנד" (Bertrand). כעבור זמן מה מצא עצמו גאריסון חוקר את העניין במלוא המרץ, ומקדיש לכך עוד ועוד משאבים של משרדו.
בתחילת שנת 1967, הכריז גאריסון כי איתר את הקושרים לרצח קנדי בניו אורלינס, וכי "קליי ברטרנד" הוא נשיא לשכת המסחר בניו אורלינס, מאנשי החברה הגבוהה ונכבדי העיר, אדם בשם קליי שאו. שאו הכחיש כל קשר לרצח, או ל"קליי ברטרנד". הקשר שיצר גאריסון באמצעות עדים, היה כי קליי שאו, דייוויד פרי ואוסוואלד קשרו לרצוח את הנשיא קנדי, והיו אף חלק מקשר רחב בהרבה. חלק מן החקירה נסב על קשריו ההומוסקסואלים של שאו, שהיה, אכן, הומוסקסואל גלוי.
ב-22 בפברואר 1967 נמצא דייוויד פרי מת בביתו. גאריסון טען כי זו התאבדות (כיום נראה, על פי ממצאי נתיחה שנערכה בפרי, כי היה זה מוות טבעי). גאריסון ראה במותו של פרי משום אישור כי הוא אכן על הנתיב הנכון. לאחר מותו של פרי איתר גאריסון עד בשם רוסו (Russo), אשר העיד על כך שבמסיבה בביתו של שאו, בנוכחותו, זממו שאו, אוסוואלד ופרי לרצוח את קנדי, ואף זיהה את שאו כ"ברטרנד". על סמך עדות זו הכריז ב-19 במרץ בית משפט בניו אורלינס כי יש עילה מספקת להעמיד את שאו לדין.
משפטו של קליי שאו
שאו היה האדם היחיד שהועמד אי פעם לדין כנאשם בקשר לרצח קנדי. ב-21 בינואר 1969 נפתח משפטו של שאו. מספר עדים (ובהם רוסו) העידו כי ראו את אוסוואלד, פרי ושאו זוממים לרצוח את הנשיא קנדי. על עדויות אלו נמתחה לאחר מכן ביקורת רבה, והן תוארו כבלתי מהימנות מסיבות שונות. כן הביא גאריסון עדים מהעיירה קלינטון (Clinton) במדינת לואיזיאנה, שהעידו כי ראו את שאו, אוסוואלד ופרי נוסעים יחדיו במכונית.
גאריסון לא הסתפק בעדויות הקושרות את שאו אל הרצח. על אף ששאו הוא שעמד למשפט, הנאשם האמיתי היה דו"ח ועדת וורן. גאריסון הביא עדים לרצח, שאינם קשורים ל"מזימת ניו אורלינס". מרינה אוסוואלד, אשתו של אוסוואלד, הובאה על מנת להעיד. עדי ראייה לרצח הובאו מדאלאס והסרט שצילם אברהם זפרודר הוצג בפני המושבעים. נראה כי היה לגאריסון חשוב להוכיח כי שאו היה חלק מקשר רחב לרצח הנשיא, וכי הגרסה הרשמית לרצח אינה אמת.
ב-1 במרץ 1969 ניתן פסק הדין. לאחר שהתייעצו במשך פחות משעה זיכו המושבעים את שאו מכל אשמה.
גאריסון לא ויתר, ומספר ימים לאחר הזיכוי עצר שוב את שאו באשמת עדות שקר, בטענה כי שיקר כשהעיד במשפטו כי לא הכיר את אוסוואלד או את פרי. רק ב-7 ביוני 1971 נתן בית משפט צו האוסר על גאריסון להמשיך ולתבוע את שאו.
ארבע שנות המשפט רוששו את קליי שאו. מאדם אמיד, ומרכז בחיי האומנות והתרבות בניו אורלינס הפך שאו לאדם נרדף. הוצאותיו המשפטיות רוששו אותו, ושמו הטוב היה למרמס.
לאחר המשפט
גאריסון הפסיד את תפקידו בבחירות (בארצות הברית תפקיד התובע המחוזי הוא תפקיד של נבחר ציבור) בשנת 1973 אך מונה לכהונת שופט ושימש כשופט בבית המשפט לערעורים של מדינת לואיזיאנה בין 1978 ועד מותו בשנת 1992.
גאריסון כתב שלושה ספרים על רצח קנדי "מורשת של אבן", "החוזה זרוע הכוכבים", ו"בעקבות המתנקשים". ספרים אלו היו רבי מכר.
בשנת 1991 יצא לאקרנים סרטו של אוליבר סטון, "ג'י. אף. קיי - תיק פתוח", המתאר את רצח קנדי מנקודת המבט של גאריסון. בתפקיד גאריסון שיחק השחקן קווין קוסטנר, ובתפקיד קליי שאו שיחק טומי לי ג'ונס. גאריסון שיחק בסרט את השופט ארל וורן.
הערכת פועלו של גאריסון
הדעות באשר לגאריסון חלוקות. חוקרים רבים סבורים כי המדובר באדם רודף פרסום, אשר קודם ירה את החץ ורק לאחר מכן סימן את המטרה, והשתמש ברצח לצורכי קידום אישי, תוך שהוא רומס את זכויות האזרח של שאו ופרי. חוקרים אלו סבורים כי גאריסון "חיפש את המטבע מתחת לפנס" וכי חשף את הקשר לרציחת קנדי בניו אורלינס, רק משום שהוא עצמו היה תושב ניו אורלינס.
לעומת זאת ישנם אחרים הסבורים כי אכן עלה גאריסון על עקבות אמיתיים, וכי רק קשר השתקה של הממשל מנע ממנו מלנצח במשפט ולהרשיע את שאו. אנשים אלו מייחסים חשיבות לעדותם של העדים שהביא גאריסון למשפט ואשר מסרו על קשר בין אוסוואלד, שאו ופרי.
דעה נוספת אומרת כי על אף שאין בראיות דבר הקושר את שאו לרצח וכי זיכויו היה מוצדק, הרי שגאריסון תרם רבות לקידום האמת בשני מישורים - הוא הציג את קשריו החברתיים של אוסוואלד בניו אורלינס עם חוגי הימין דווקא (אוסוואלד היה ידוע כקומוניסט, ואף שהה זמן מה בברית המועצות), וזאת כאישור לכך שאוסוואלד לא היה מטורף בודד. למעלה מכך, תרומתו העיקרית של גאריסון לחקר האמת היא כי הוא הראה בראיות חזקות במשפט כי אכן הייתה מזימה לרצח קנדי, אם כי לא הצליח להוכיח ששאו היה מעורב בה.
קישורים חיצוניים
אתר המתאר את גאריסון ואת התאוריות שלו בצורה ביקורתית
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:אנשי ה-FBI
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טוליין
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1921
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1992 | 2024-07-26T15:50:26 |
אאוריפידס | REDIRECT אוריפידס | 2004-08-15T17:10:51 |
אסבסט | REDIRECT אזבסט | 2004-08-15T17:13:37 |
אזבסט | שמאל|ממוזער|250px|סיבי אזבסט הנמצאים על גבי סלע המורכב מהמינרל מוסקוביט
שמאל|ממוזער|250px|מינרל אזבסט
שמאל|ממוזער|250px|מינרל אזבסט
אזבסט (מיוונית: ἄσβεστος: אַ - "לא" וזבֵסט - "בעיר") הוא שם לקבוצה של חומרים סיביים שמקורם בסלעים הבנויים ממינרלים סיליקטיים של מגנזיום ו/או ברזל הידרידי.
האזבסט נוצר בטבע בצורות רבות (ראו למטה); האזבסט מנוצל על ידי כרייתו ממכרות של סלעי אזבסט.
סוגים רבים של סיבי אזבסט אשר נשברו לפיסות קטנות, פולטים "אבק אזבסט". לאבק האזבסט מיוחסת רשימה ארוכה של מחלות ריאה הכוללות את מחלת האזבסטוזיס וסרטן הריאה וזאת, בגלל שאיפה של חלקיקי האבק הקטנים אל תוך הריאות.
שימושיו הרבים של האזבסט בתעשייה ובבנייה נאסרו בגלל סכנות אלו במדינות רבות, בהן ישראל.
בשנים האחרונות מסולקים לוחות האזבסט מבתי ספר, ממחנות צבא ומקומות נוספים בהם נעשה בו שימוש רב בעבר.
פיסות שלמות של אזבסט אינן מהוות סכנה אלא רק שבירה של לוחות הגורמת להיווצרות אבק.
עמידותו של האזבסט לאש, חום ומים נוצלה לאורך ההיסטוריה למספר נרחב של מטרות, בעיקר עד שהתגלתה השפעתו המזיקה של האזבסט על הבריאות:
סיבי האזבסט שימשו כאריג לבגדי קבורה בתקופת מצרים העתיקה וגם למפת השולחן של קרל הגדול כאשר, לפי האגדה, קרל זרק את מפתו לתוך האש כדי לנקותה.
כאשר נעשה באזבסט שימוש להגנה כנגד אש וחום, סיבי האזבסט לרוב עורבבו עם בטון או שולבו בסיבי בד.
האזבסט שימש לרוב במנגנוני בלמים וגם בסוגי אטמים בגלל עמידותו לחום.
מסיבי האזבסט מייצרים גם בידוד לחוטי חשמל.
אזבסט משמש לייצור בגדים חסיני-אש ומוצרי בנייה שונים, משום שהוא אינו חדיר למים, אינו מוליך חשמל ומבודד חום היטב. בשנות החמישים, עם העלייה הגדולה לישראל, נעשה שימוש רב באזבסט מעורב בבטון לבניין בשל חוזקו, תכונותיו ומחירו הזול. שיכונים אלו כונו "אזבסטונים".
סוגי אזבסט וסיביו
אזבסט לבן
כריזוטיל (ראו תמונות), מספר CAS 12001-29-5, סוג של המינרל סרפנטין.
אזבסט הכריזוטיל הוא סוג האזבסט הנפוץ ביותר בשימוש התעשייתי בארצות הברית.
שמאל|ממוזער|250px|אזבסט לבן
שמאל|ממוזער|250px|אזבסט לבן
שמאל|ממוזער|250px|סיבי אזבסט מעובדים
ישנן עדויות אשר מציינות שסוג זה של אזבסט איננו מזיק כאשר חלקיקיו נשאפים.
מנגד, ישנן עדויות אשר מציינות שסוג זה של אזבסט רעיל אך במידה פחותה ביחס לסוגי אזבסט אחרים.
נוסחתו הכימית של הכריזוטיל היא Mg3(Si2O5)(OH)4.
אזבסט חום
אמוסיט, בעל מספר CAS של [12172-73-5], הוא שם מסחרי למינרל גרונריט מקבוצת האמפיבול הנכרה בדרום אפריקה ושם זה מורכב מראשי תיבות של "מכרות האזבסט של דרום אפריקה" (Asbestos Mines of South Africa) הנותן את השם אמוסיט.
אחת מהנוסחאות שניתנו לתיאור תכולת האמוסיט היא Fe7Si8O22(OH)2.
אזבסט כחול
ריבקיט, בעל מספר CAS של [12001-28-4], הידוע גם תחת השם קרוקידוליט, הוא סוג של אמפיבול הנכרה במכרות באפריקה ובאוסטרליה.
סיבי האזבסט הכחול נחשבים בעיני רבים כסוג הרעיל והמסוכן ביותר מבין סוגי האזבסט.
נוסחה כימית אחת הניתנת לקרוקידוליט היא Na2Fe2+3Fe3+2Si8O22(OH)2
סוגים פחות שכיחים בתעשייה
אזבסט טרמוליט, ולו מספר CAS של [77536-68-6] ונוסחה של Ca2Mg5Si8O22(OH)2.
אזבסט אקטינוליט הנקרא גם סמאראגדיט, מספר CAS של [77536-66-4] ונוסחה של Ca2(Mg,Fe)5Si8O22(OH)2.
אזבסט אנתופיליט, בעל מספר CAS של [77536-67-5] ונוסחה של Mg,Fe)7Si8O22(OH)2).
סוגים אלו שכיחים פחות בתעשייה מאשר הסוגים האחרים אך עדיין יכולים להימצא במספר רב של בניינים כמבודדי חום.
אזבסט בעל סיבים עדינים במיוחד נקרא לפעמים גם "אמיאנתוס".
מידע נוסף
כריזוטיל נמצא בטבע בדרך-כלל בצורת סיבים רכים ופריכים (דבר הגורם לסכנה הגדולה ליצירת "אבק אזבסט"). צורות אחרות של אזבסט אמפיבולי יכולות, במקרים מסוימים, גם להופיע בטבע כסיבים רכים ופריכים, אך כמה סוגים כגון האמוסיט (ראו: אזבסט חום) קשיחים יותר בצורתם הטבעית. האזבסט האמפיבולי בעיקר נמצא בטבע, בצורה בטוחה יותר, שאיננה סיבית. סוגי האזבסט האמפיבולי נחשבים ליותר מסוכנים מאשר סוגי האזבסט שאיננו אמפיבולי (למשל, אזבסט לבן), בגלל תכונותיהם של סוגי האזבסט האמפיבולי לשהות ממושכת בריאות ואי היכולת של הגוף לנקות את חלקיקי האזבסט הללו.
כל סוגי האזבסט הסיביים מורכבים מסיבים מעורבבים בעלי רוחב של פחות ממיקרומטר אחד ובעלי אורך גדול.
שימושים
שימושים היסטוריים
חפצים אשר היו עשויים מאזבסט בעבר, נחשבו לכל-כך יקרים וחשובים עד שהוחזקו בקפידה רבה כל כך, כאילו היו עשויים מזהב.
מלכים וקיסרים אחדים יכלו להרשות לעצמם יוקרה גדולה בהחזקת מפיות ומפות עשויות אזבסט.
סוחרי עתיקות אחדים מאמינים כי בתרבויות העתיקות היו מכינים כיסויי אזבסט ואיתם היו מכסים את מלכיהם המתים ושורפים את גופותיהם, כדי לשמר רק את אפרם ולמנוע את אפר מלכיהם להיות מעורבב עם אפר העץ או חומרים בעירים אחרים המשמשים לבניית מכלי קבורה, אשר אם היו מכסים אותם בהם.
אחרים משערים שבני האדם הקדמונים היו משתמשים באזבסט ליצירת פתיליות ללפידים שאינן מתכלות.
בתרבויות מאוחרות יותר, ידוע בוודאות שהאזבסט שימש ליצירת הפתיליות.
למרות שכאשר האזבסט בא במגע עם העור הוא גורם לעקצוצו, בספרות העתיקה מצוין שהאזבסט נרשם כתרופה למחלות עור ובמיוחד לעקצוץ העור.
סיבי אזבסט נמצאו בעבר במנגנוני המעצורים של מכוניות וגם בנעליים המבודדות חום.
באמצע שנות ה-90, רוב מנגנוני המעצורים אשר היו עשויים מאזבסט הוחלפו במעצורים העשויים מקבלר (המשמש גם ליצירת אפודי מגן).
שימושים עכשוויים
קבוצת סרפנטין
אזבסט לבן הוא סוג של אזבסט הנגזר מקבוצת הסרפנטין. לסוג זה מספר שימושים.
בארצות הברית, האזבסט הלבן הוא הסוג הכי שכיח בתעשייה.
האזבסט הלבן יכול להמצא במגוון רחב של חומרי גלם, אשר חלקם כוללים:
אריחי ויניל - (פולי ויניל כלוריד (C2H3Cl)n)
לוחות ואריחי תקרה מאזבסט
ציפויי גבס וקירות טייח
זפת גגות
ציפויים אקוסטיים
צינורות
קירות חיצוניים ופנימיים
חסינות אש
גיר ללוח
טיט שמשות
אטמים
מעצורי מכוניות.
נעליים
מצמדים או קלאץ' בלעז
שמיכות אש למקרה שרפה
קבוצת אמפיבול
אזבסט האמוסיט והקרוקידוליט (אזבסט חום ואזבסט כחול, ראו סוגי אזבסט וסיביו) נכללו במגוון רחב של מוצרים עד תחילת שנות ה-80.
השימוש בכל סוגי האזבסט הנכללים בקבוצת האמפיבול נאסר באמצע שנות ה-80 בעקבות פרסום מסקנות מחקרים בנושא השימוש בחומר.
המוצרים שבהם היה נוכח אזבסט מקבוצת אמפיבול הם:
אטימת קירות, מבנים ותקרות על ידי אריחים בצפיפות נמוכה;
לוחות וצינורות העשויים מבטון-אזבסט או "אטרניט" להעברת חיווט חשמלי;
אטמים נוגדי אש, חום, וחומרים כימיים מסוימים (כלומר, דלתות חירום וכדומה).
מחלות הנגזרות מחשיפה לאזבסט
אזבסט כמזהם
אזבסט נישא באוויר ולפעמים גם מרחף במי השתייה, הכוללים מים ממקורות טבעיים (מים מינרליים).
מחקרים הראו שאנשים החיים באוכלוסייה עירונית רגילה יכולים לשאת אלפים עד מאות-אלפים של סיבי אזבסט בכל גרם של רקמת ריאה, כלומר, מיליוני סיבי אזבסט ועשרות-אלפי גופים של אזבסט בריאותיו של אדם ממוצע.
ארגון EPA האמריקאי קבע תקן של כמות אזבסט במים. התקן עומד כיום על עד 7 מיליון סיבים ארוכים (ארוכים או שווים ל-5 מיקרומטר - µm) לכל ליטר.
ארגון OSHA (משרד הבטיחות והבריאות בתעסוקה, Occupational Safety and Health Administration) קבע תקן של עד 100,000 סיבי אזבסט הקצרים מ-5 מיקרומטר לכל מטר רבוע של אוויר במקום עבודה בעל משמרות של שמונה שעות ו-40 שעות עבודה שבועיות.
רוב חלקיקי האזבסט הנישאים באוויר ושיכולים להיכנס למערכת הנשימה אינם נראים על ידי העין האנושית, מהסיבה הפשוטה שגודלם אינו עולה על 20 מיקרומטר ועוביים אינו עולה על 0.01 מיקרומטר (10 ננומטר).
לשם השוואה, עובי שערה אנושית נע בין 17 עד 181 מיקרומטר.
סיבי האזבסט אשר נמצאים בריאות מתגבשים ליצירת סיבים גדולים יותר של אזבסט, זאת מכיוון שבאופן טבעי, כאשר סיבי האזבסט - העשויים אותו מונומר - מתקררים ומתגבשים, מתגבשים הסיבים זה עם זה ליצירת פולימר גדול יותר עם תאי יחידה קריסטלים רבים יותר.
קריסטלים אלו נוטים להשתנות כאשר הם באים במגע עם פני שטח מסוימים ומשתנים לצורת פני השטח. כאשר מופעל כוח מסוים על הגביש, הגביש נוטה להישבר בחזרה לצורותיו הקטנות, ובכך ליצור מאות סיבים קטנים ודקים יותר מאשר לפני תהליך הגיבוש. בעקבות תהליך זה, נעשים סיבי האזבסט קטנים וקלים יותר, וכך הם נכנסים למערכת הנשימה ביתר קלות וגורמים לחשיפה חוץ גופית ולבעיות רפואיות.
סיבי האזבסט יעצרו במקום מסוים (בריאות, בקנה הנשימה ומחוץ לגוף), אך הם יכולים לנוע שנית בעקבות רוחות או תנועה. סיב האזבסט איננו נוטה להתמקם במקום אחד בנקודת שחרורו מהסיב העיקרי, ועשוי, בסופו של דבר, להתפרס לכל המקומות הנגישים בבניין, ואפילו למקומות אשר אינם בנויים ממוצרים העשויים מאזבסט. כל מכה קטנה או נזק למוצר מצוי המכיל אזבסט יכולה לשחרר מיליוני ואפילו מיליארדי של סיבי אזבסט מיקרוסקופיים לסביבה המיידית. תכונות מוצרי האזבסט אשר מכילים סיבי אזבסט שבירים גורמות גם למגע יד קל להיות מספיק כדי לשבור חלק מהסיבים.
בעקבות זאת, חומרים בהם נמצאים סיבי אזבסט הם מקור לחשש סביבתי, בגלל היותם רגישים כל-כך לנזק.
בדרך כלל, המוצרים העשויים מסיבי אזבסט נתונים ללחץ ומגע חזקים יותר ממגע כף יד.
מוצרים אשר עשויים מאזבסט שאינו סיבי משחררים אף הם חלקיקי אזבסט אל הסביבה.
מחלות הנגרמות על ידי אזבסט
שמאל|ממוזער|180px|חלקיקי אזבסט בריאת אדם
שמאל|ממוזער|180px|רקמת ריאה אשר עברה תהליכי איכול כימי למציאת גופי אזבסט ריאתיים
שמאל|ממוזער|180px|סיבי אזבסט שנראים במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
שמאל|ממוזער|180px|צילום רנטגן של עובד במפעל ליצור צינורות החולה במחלת אזבסטוזיס בשלב מוקדם
עוד בשנת 1898, דיווח מפקח המפעלים הראשי של בריטניה לפרלמנט הבריטי בדו"ח השנתי שלו על "השפעותיו המרושעות של אבק אזבסט". הוא דיווח גם את "טבעם החד כמו זכוכית של החלקיקים" כאשר האזבסט נישא באוויר בכל כמות שהיא, "נמצא להוות מפגע בריאותי, כמו שניתן היה לצפות".
בשנת 1906, ועדה פרלמנטרית בריטית אישרה את מקרה המוות הראשון כתוצאה מחשיפה לאזבסט במפעלים בבריטניה והמליצה על אימוץ תקנים חדשים כגון אוורור יעיל וטוב יותר ואמצעי בטיחות אחרים. בשנת 1918, חברת ביטוח אמריקאית פתחה במחקר שהראה מתאם בין תוחלת חיים קצרה לבין עבודה בתעשיית האזבסט בארצות הברית. בשנת 1926, ועדת תאונות העבודה התעשייתיות של מסצ'וסטס בדקה את המקרה המוצלח הראשון של תביעת פיצויים בגין מחלת אזבסט. מספר ניכר של פציעות אזבסט נגרמו מחשיפה לאזבסט במספנות בזמן בניית אוניות למלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה.
בעיות הבריאות הנגרמות מאזבסט מתחילות כאשר חלקיק האזבסט משתחרר מצבר האזבסט ונישא באוויר ונשאף אל תוך הריאות.
בגלל הגודל המזערי של אותם סיבים, ריאות האדם אינן יכולות להוציא את הסיב וכך נוצרת הצטברות החלקיקים בריאה. [להרחבה: קאסארט ודאוול - טוקסולוגיה (2001), עמודים 520–522].
המחלות המיוחסות לחשיפה לאזבסט כוללות את המחלות:
אזבסטוזיס - מחלת ריאה שנמצאה לראשונה בעובדי מספנה, האזבסטוזיס נגרם כתוצאה מצלקות על גבי רקמת הריאה שנגרמות בגלל ניסיון גוף האדם להפטר מחלקיק האזבסט על ידי מסיסותו בחומצה, אף שדרך פעולה זו אינה עוזרת. הרקמה המצולקת נעשית מקיפה ורבה במידה שבסופו של דבר, גורמת לנזק בלתי הפיך לריאה והפסקת פעולותיה. למחלת האזבסטוזיס לוקח בין 10–30 שנה להתפתח בגוף האדם.
מסותליאומה - הוא סוג של סרטן הנגרם ביותר מחצי מהמקרים בגלל היסטוריה של חשיפה לאזבסט. סרטן המסותליאומה מתפתח באזור חלל החזה או חלל הקרביים או באזור הלב. חוקרים מאמינים שהמסותליאומה נגרמת מספר של יוני חמצן, רדיקלים ופרוקסידים שאלו הם חומרים מחמצנים או ROS שנוצרים על ידי סיבי האזבסט. חשיפה לאזבסט קשורה ללפחות 50% מהחולים המפתחים מסותליאומה ממארת. שיא מספר מקרי המסותליאומה שמתפתחים בגוף האדם נוצרים כ35–45 שנה אחרי החשיפה לאזבסט. זמן ההישרדות הממוצע למסותליאומה ממארת הוא 11 חודשים.
סרטן - סרטן בית הקול משויך לחשיפה לאזבסט. מספר מחקרים מציעים שחשיפה לאזבסט משויך לעלייה מועטה בסיכון לסרטן הקיבה והבטן, הלוע והמעי הגס
ארגון הסביבה האמריקאי - "הצוות הסביבתי" (Environmental Working Group), מעריך שבארצות הברית בלבד, מתים מדי שנה כ-9,000 אנשים כתוצאה ממחלות הקשורות קשר ישיר לחשיפה לאזבסט כגון אזבסטוזיס, מסותליאומה, סרטן הריאות כתוצאה מאזבסט וסרטן מערכת העיכול.
מחלות אחרות הקשורות לאזבסט
יבלות אזבסט - מחלה זו מתפתחת כאשר הסיבים החדים של האזבסט נכנסים אל תוך העור והתוצאה מזכירה מראה של יבלת.
pleural plaques - סיבי דיסקרטיים של אזבסט עם העשוי מסידן נכנסים אל תוך הריאות אינן גורמות לגידולים ממאירים. ניתן לראות את ריכוזי סיבים אלו בצילום קרני רנטגן.
diffuse pleural thickening - דומה למקרים הנזכרים למעלה ויכולה לפעמים להיות קשורה להתפתחות אזבסטוזיס. בדרך כלל מופיעה המחלה ללא סימפטומים, אך אם המחלה בהיקף גדול יכול להגרם נזק לריאה.
משפט וחוק
הדיון המשפטי לגבי האזבסט היה לדיון הארוך, היקר והמזיק ביותר בהיסטוריית ארצות הברית, הכולל יותר מ-6,000 נאשמים ו-600,000 תובעים.
מומחים מעריכים שאחוז האנשים אשר יחלו במחלות אזבסט יעלה, ככל הנראה, במהלך העשור הבא.
חשבים מעריכים שעלותה הכוללת של הדיון המשפטי בנושא אזבסט לבדו בארצות הברית יגיע לבסוף ל-200 מיליארד דולר.
בשל שכיחותו של האזבסט בחומרי בנייה עד הופעת התקנות, התרחש במקומות רבים בעולם תהליך סילוק המוני של אזבסט מבתים, דבר שעלה למדינות סכום כסף רב.
נפחו הגדול של הנטל שנגרם על ידי האזבסט הרתיע את התעשיינים ואת המבטחים. מספר השיטות הרב לתביעות פיצויים היה למקור למספר רב מאוד של תיקים משפטיים וניסיונות של הממשלה לגבש פתרונות לגבי התיקים המתהווים והעתידים.
סילוק אזבסט
שמאל|ממוזער|180px|מבנה רפת מקורה אזבסט בכפר יהושע, עמק יזרעאל.
שמאל|ממוזער|180px|פסולת אזבסט ליד לול הבנוי מחומר זה בכפר יהושע, עמק יזרעאל. התמונה צולמה ב-10 ביולי 2011 בקרבת מקום לראשונה
עד תחילת שנות ה-80, בניינים רבים בעולם הכילו אזבסט בחומרי בנייתם כדי למנוע התפשטות אש במקרה של שרפה, מניעת מעבר חום מחוץ לבית בימי קיץ ומספר רחב של שימושים עם מבחר מוצרים. מוצרי האזבסט לרוב נצקים אל תוך קירות, אל תוך המרחב המקיף את צנרת הבית ומספר מקומות קטנים אחרים כדי להגן מפני אש על המקומות אשר אליהם מתקשים הכבאים להגיע.
מוצרים לתמיכה מבנים נכללו גם ברשימת המוצרים הכוללים אזבסט כגון לוחות בנייה. בבנייני מגורים, לוחות ומוצרי אזבסט שימשו ליצירת תקרות אקוסטיות שלרוב נקראו "תקרות פופקורן", עד אשר תהליכי הפקת מוצרי אזבסט נעצרו בחרם בשנת 1978. החרם, למרות שהורה להפסיק יצור מוצרי אזבסט, הרשה למפעלים להשתמש במוצרי המלאי שעדיין לא הוכנסו לשימוש ויוצרו לפני החרם, לכן גם בתים שיוצרו עד שנת 1986 יכלו להכיל מוצרי בנייה הכוללים אזבסט ליצירת קירות אקוסטיים. הדרך יחידה להיות בטוחים שבקירות הבניין אין אזבסט היא להשיג דגימה מקיר הבניין הנבדק ולבודקו במעבדה מהימנה.
הסיכון שנגרם מהאזבסט תלוי במיקום האזבסט בבניין. אם האזבסט הונח במיקום פחות מסוכן, הוא יכול להוות סיכון רק למספר מצומצם של הנוכחים בתוך בניין. אם סיבי האזבסט אינם ניתקים מהפיסה הגדולה של האזבסט, הם לא יכולים להישאף ובכך לא מהווים סכנה לסובבים.
למרות זאת, כמה שיטות של בנייה עם אזבסט גורמות לסיבים להינשא אל תוך האוויר בהדרגה. במקרה זה, האזבסט יכול להוות סכנה לעובדים אשר קודחים בקירות הבניין כדי להתקין צנרת וחיווט במסגרת עבודתם.
גם אם אותם עובדים מוגנים מפני שאיפת אזבסט על ידי אמצעי מיגון, עבודתם משחררת את הסיבים לאוויר ושאר תושבי הבית שלא מוגנים יכולים לשאוף את אותם חלקיקים. עבודות שינוי ובנייה באזורים שבהם נמצאים מוצרי אזבסט, בדרך-כלל חייבות לעבור בדיקות ותהליכי ניקוי קפדניים ומחמירים. אם תהליך הסרת מוצרי האזבסט מהבניין מתקיים כאשר תושבים עדיין גרים בו, נוצר בדרך-כלל צורך להעבירם למקום מגורים זמני כדי לבצע את התהליך. כדי לבצע את תהליך ההיפטרות כהלכה, יש צורך לאטום את החלק שבו מתבצע התהליך כדי שהחלקיקים שמשתחררים אל האוויר לא יזהמו את שאר אזורי הבניין.
כאשר עבודת סילוק מתבצעת בבניין שאין בו דיירים, יש צורך לאטום את הבניין מהחלל החיצוני כדי לא לזהם את האוויר החיצוני עם אזבסט. דוגמאות למקרי סילוק אזבסט במקומות גדולים כוללות את עבודת סילוק האזבסט בבנין הקמפוס של אוניברסיטת ג'וסיו בפריז, צרפת. עבודת סילוק זאת ארכה משנת 1996 עד 2005. דוגמה נוספת כוללת את בניין מונפרנאס, גם הוא בפריז. תחילת עבודת הסילוק התרחשה ב-2005 ונמשכה שלוש שנים, עד שנת 2008.
בניין אשר נבנה עם מוצרים הכוללים אזבסט ומועמד להריסה חייב, קודם להריסה, להיאטם, ותכולת האזבסט שבתוכו, חייבת להיות מסולקת באופן בטיחותי. סילוק האזבסט מהבניין עלול לדרוש יותר זמן וכסף משאר ההריסה עצמה. לדוגמה, בניין בית הפרלמנט לשעבר של מזרח גרמניה - "פאלאס דר רֵפובליק" ("Palast der Republik") הופשט מרוב תכולת האזבסט בתוכו בין השנים 1998 עד 2001 לפני שהוא נהרס בשנת 2006. תהליך ההריסה לבדו צפוי להיות בין 20 ל-60 מיליון אירו.
ביקורת על תקנות חרם האזבסט
האנשים אשר מגנים את תקנות אשר יצרו את חרם האזבסט כוללים את עורך האתר Junkscience.com וכותב הטור בערוץ הטלוויזיה האמריקאי Fox News סטיב מילווי ועובדי תעשיית האזבסט.
הם לפעמים טוענים שחרם האזבסט הזיק יותר מאשר הועיל ושתחליפי אזבסט נחותים ממנו.
דוגמה אשר נתנה על ידם לנזק כתוצאה מחרם האזבסט היא התפוצצות המעבורת "צ'לנג'ר", שבה בוני האטמים של המעבורת הוכרחו על ידי ארגון ה-EPA ליצרם ממוצרים נטולי אזבסט, דבר שלפי טענתם גרם לחיכוך גבוה ולהתפוצצות. למרות זאת, מדענים מציינים שהאטמים על גבי המעבורת דווקא הכילו אזבסט, והתקלה באטמים שגרמה להתפוצצות המעבורת לא נגרמה בגלל אי הימצאות אזבסט.
מילווי טען גם שמגדלי התאומים היו יכולים לשרוד את פגיעת המטוסים בספטמבר 2001, או לפחות להחזיק מעמד יותר זמן - דבר אשר היה נותן לצוותי ההצלה מעט יותר זמן לטפל באירוע, אם לא היו מוציאים חלקים רבים של מוצרי אזבסט בשנים שלפני הפיגוע. נושא זה לא הוזכר בדו"ח אשר פרסם ארגון הסטנדרטים והטכנולוגיה האמריקאי (National Institute of Standards and Technology) לגבי נפילת מרכז הסחר העולמי. מומחים רבים מאמינים שלחומרים אשר החליפו את רוב חומרי האזבסט בבניין יש תכונות התנגדות לאש זהות לתכונות האזבסט. למרבה האירוניה, רוב חומרי האיטום נגד אש שהונחו בבניין כדי למנוע התפשטות שריפות, כולל כל אריחי האזבסט שאולי נשארו, הוסרו במספר רב של אזורים בבניין ברגע התנגשות המטוס ובפיצוצים המשניים.
תחליפים מודרניים לאזבסט בבנייה
במפעלים רבים שייצרו מוצרים המבוססים על אזבסט אשר הוכרחו להפסיק את יצורם בעקבות חרם האזבסט, החלו לפתח מוצרים המבוססים על סיבים אורגניים (לעומת סיביו ה-אנאורגאנים של האזבסט, מקור עיקרי לתכונותיו הגורמים להתפתחות מחלות בבני אדם) אשר אמורים להחליף את פעולת האזבסט כחומר העיקרי בתעשייה המשמש למניעת התפשטות שרפה.
מספר שמות של מוצרים כאלו כוללים את השמות אטרניט, אברייט וגם מוצר יותר חדש הנקרא נאטק אשר עשוי מסיבים אורגניים, צמנט פורטלנד (Portland cement) וצורן חמצני - סיליקה (חול).
כיום רווח השימוש באיסכורית כתחליף לגגות אסבסט. האיסכורית היא לוח פלדה גלית והיא משמשת גגות קלים ולהחלפת גגות אסבסט מכיוון שהיא עמידה, אטומה וניתן להרכיבה בקלות.
ראו גם
אזבסטוזיס
אזבטסטין
אטרניט
חסינות אש
כימיה אי-אורגנית
מינרל
מסותליאומה
סרטן הריאות
לקריאה נוספת
אפריים צ'יימברס, ציקלופדיית צ'יימברס, לונדון 1728
קישורים חיצוניים
מקורות ממשלתיים
דף הבית של ארגון ה-EPA האמריקאי בנושא אזבסט
שירות החקירות הקונגרסי (CRS), דוחות לגבי אזבסט
אזבסט ובריאות תעסוקתית בעולם
הוועדה הממשלתית לבריאות ובטיחות הבריטית
מקורות לגבי כרייה וסוגי מינרלים
מידע על פאראכריזוטיל (אזבסט "לבן"), באתר Webmineral.com
אוניברסיטת מינסוטה, אזבסט
ארכיון כתבות על אזבסט
אזבסט ברחבי העולם
"חלוצי הזהב הלבן" - כריית אזבסט
ארכיון כתבות על אזבסט
בריאות וסביבה
"לגבי ביתך" - אזבסט
hazards.com - אזבסט
לימוד רפואה סביבתית, רעילותו של האזבסט
ארכיוני CBC: "אזבסט, מינרל הקסם או אבק קטלני
מגזין Nerve, ליברפול אנגליה, מאמר על השפעותיו הרפואיות של האזבסט
טרגדיית וויטנום, ארגון מחלות האזבסט של אוסטרליה
בריאות ובטיחות - אזבסטוזיס
הערות שוליים
*
קטגוריה:מינרלים סיליקטיים
קטגוריה:מינרלים
קטגוריה:תחמוצות
קטגוריה:גורמים מסרטנים
קטגוריה:חומרי בניין
קטגוריה:זיהום אוויר | 2024-05-12T05:46:21 |
אזדרכת מצויה | אִזְדָּרֶכֶת מְצוּיָה (שם מדעי: Melia azedarach) היא עץ מסועף, רחב נוף, נשיר בחורף, תרבותי ופליט תרבות ממשפחת האזדרכתיים (Meliaceae). באביב, העץ מתכסה בפרחים ריחניים ולילכיים, ובסתיו, עליו המצהיבים מתערבבים עם הצבע הצהוב של הפירות, אשר נותרים על הענפים הערומים שלו במהלך החורף. אזדרכת מצויה גודלה בישראל כעץ חלוץ כדי למנוע נדידת חולות וכעץ נוי, ועל כן, היא נפוצה בעיקר בגנים ותיקים ובשדרות. כיום היא הפכה למטרד ולמין פולש בישראל. אזור תפוצתה הטבעי רחב ומתפרש בדרום ובמזרח אסיה, ברמות ההימליה (הודו, סרי לנקה, דרום סין, יפן, אינדונזיה, אוסטרליה ובדרום-מערב האוקיינוס השקט – איי שלמה). והיא המין הנפוץ ביותר מבין 3 מינים בסוג אזדרכת הגדלים באזורים הטרופיים של מזרח אפריקה וצפון מזרח אפריקה ובאזורים טרופיים וסובטרופיים של אסיה עד צפון ומזרח אוסטרליה.
מקור השם
מקור שם הסוג – Melia – מהמילה היוונית לדבש: μέλι, משום שפרחים רבים מהסוג אזדרכת מואבקים על ידי דבורי דבש. שם המין המדעי, וכן השם העברי והשם בשפות רבות אחרות נגזר מסורית עתיקה, מקורו בפרסית. ازاددرخت AZAD DERAKHT פירושו בפרסית הוא "עץ חופשי" או "עץ אציל". הפרסים, שנודעו בטיפוח גנים ריחניים, תרמו לבוטניקה בכל רחבי העולם, ולכן גם השם המדעי של האזדרכת דומה לשם המקורי הפרסי.
שמו בערבית ازادرخت (אזאדירח'ת) ובאנגלית – Chinaberry או Bead Tree.
תיאור כללי ופונולוגיה
ממוזער|פרח פרוש וצינור האבקנים של אזדרכת מצויה
עץ בוגר של אזדרכת מצויה מתנשא לגובה 7 עד 12 מטרים והוא בעל קצב צימוח מהיר מאוד, ותוך 4 עד 5 שנים פרטים יכולים להגיע לגובה של 6 עד 8 מטר. מאידך, אזדרכת מצויה קצרת חיים (כ-50 שנה) ונוטה להישבר ולהיפגע ממזיקים.
העץ גדל בבתי גידול לחים או בבתי גידול מופרים בשל התערבות האדם, כגון שולי שטחים חקלאיים, גינות וצידי דרכים, ברוב סוגי הקרקעות. הוא עמיד לטמפרטורות גבוהות וגם ליובש. מערכת השורשים שטחית, ובדרך כלל מוגבלת לעומק של עד 70 ס"מ. העץ פורח שנים אחדות לאחר הנביטה, ומתרבה הן באמצעות זרעים והן באופן וגטטיבי על ידי סורים מבית השורשים. הזרעים שומרים על חיוניותם לפחות שנתיים.
לסוג שני זנים:
floribunda – בזן זה מסתעפים ענפים צדדיים מהגזע הראשי באופן לא אחיד, ויוצרים צמרת עגולה.
umbraculiformais – אזדרכת סוככנית היא מין מתורבת שגזעו מסתעף בגובה 2 עד 3 מ' לענפים דקים יותר שיוצרים צמרת שטוחה יותר, דמוית מטריה, דבר הגורם לשברים בגיל צעיר יחסית. זן תרבותי זה אינו זמין לצרכנים במשתלות ואינו מומלץ לשתילה בשל ההרגל הפולשני שלו והפסולת המצטברת מהפירות, הזרדים והעלווה.
העץ עומד בשלכת במשך החורף. באביב צומחים העלים המנוצים פעמיים או שלוש. מייד לאחר לבלוב העלים מתחילה הפריחה הריחנית והאבקה באמצעות דבורים. הפרחים סגולים-בהירים וגדלים באשכולות. הפרחים די ריחניים בערב, אבל הם לא נראים בקלות בגלל העלווה הצפופה.
הפרי הוא בית גלעין כדורי, בצורה ובגודל של גולת-משחק. לפני ההבשלה צבעו ירוק, והוא הופך צהוב-בהיר עם הבשלתו בסתיו. הפרי נותר תלוי על העץ לאורך כל החורף, כשהוא מלבין בהדרגה. בפרי גלעין בודד וקשה, ששימש לפני עידן הפלסטיק ליצירת חרוזים למחרוזות, כולל מחרוזות תפילה בעולם הנוצרי.
ההפצה נעשית באמצעות עטלפי הפירות ובולבולים שניזונים מהפרי ומפיצים את הזרעים למרחקים. כמו כן, הזרעים נובטים בקלות בקרבת עץ האם ואז הם יוצרים ספיח רב סביבו.
כל חלקי העץ רעילים מאוד לאדם וליונקים אחרים. ריכוז הרעל הגבוה ביותר הוא בפירות. עם זאת, עטלפי פרי ומספר מיני ציפורים מסוגלים לאכול את הפירות, והם מפיצים את הזרעים בהפרשותיהם.
מורפולוגיה
ממוזער|למעלה – גזעים של עץ בוגר ועץ צעיר; למטה משמאל – גזע של עץ צעיר עם שייר של ענף; למטה מימין – עדשתיות מאוזנות וצלקת
ממוזער|עלה מנוצה פעמיים
עץ נשיר, בעל צמרת מעוגלת, גובהו עד 12 מטר ואף למעלה מזה, וקוטר נופו עד 10 מטר.
קלפת הגזע סדוקה וחרוצה לאורכה וצבעה אפור-חום בבגרותו של העץ וחום-אדמדם בצעירותו.
הענפים מתפשטים לצדדים, פניהם מנוקדות בעדשתיות מאוזנות ובצלקות שנותרו לאחר התנתקות העלים. הענפים הצעירים מכוסים תחילה בשערות צפופות, דהויות וצמריות ואחר כך הם מתקרחים.
העלים מסורגים, ארוכים ורחבים מאוד, אורכם 30 עד 90 ס"מ, ספירליים לאורך הענף ומחוסרי לוואים. העלים מנוצים פעמיים ובראשם סעיף אחד. לעלים 4 עד 6 זוגות של סעיפים נגדיים ובראשם סעיף אחד, וכל סעיף נושא 3 עד 6 זוגות של עלעלים גדולים ועלה אחד בראשו. העלעלים מרובים נגדיים ובעלי פטוטרת. אורך הטרפים של העלעלים 3 עד 7 ס"מ ורוחבם 2 עד 3 ס"מ, אך העלעל הקיצוני בדרך כלל מעט יותר גדול. טרפי העלעלים סגלגלים, אליפטיים או אזמלים, קודקודם מחודד ושפת העלעלים משוננת לעיתים רחוקות תמימים או בעלי אונות. העלים בצבע ירוק כהה בצידם העליון, וירוק בהיר יותר בצידם התחתון;
הפרחים ריחניים, לבנים או ארגמניים (ליליכיים) וערוכים במַכְבְּדִים דלילים ופתוחים שנישאים על עמודי תפרחת ארוכים כחצי מאורך העלה. מכבד היא תפרחת שצירה הראשי מסתעף לסעיפי משנה נושאי פרחים.
הפרחים דו-מיניים על פי רוב, נכונים, בעלי עטיף כפול ושחלה עילית, דהיינו, עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד.
הגביע בעל 5 אונות מסורגים ביו עלי הכותרת. עלי הכותרת, שמספרם 4 או 5 או לעיתים רחוקות 3 או 10, קטנים ומפורדים זה מזה בבסיסיהם או לעיתים רחוקות מאוחים מעל הבסיס. האבקנים 8 עד 12 (כפול ממספר עלי הכותרת או פחות), וזיריהם מאוחים על פי רוב לצינור אבקנים. צינור האבקנים סגול כהה, קוטרו 7 עד 8 מ"מ, עם פסים אורכיים, שוליו עם 10 אונות מחודדות.
השחלה עילית, כדורית בת 2 עד 5 מגורות, לעיתים רחוקות 8. בכל מגורה 1 עד 2 ביציות. עמוד השחלה יחיד ודקיק, צלקתו דמוית כיפה והוא פנימי לצינור האבקנים.
במצעית טבעת בולטת, שמפרישה כרגיל צוף מתחת לשחלה או סביבה.
הפרי הוא בית גלעין צהוב כדורי כמעט, בקוטר 12 עד 18 מ"מ, שמתקמט ומשחיר עם הבשלתו. הגלעין גדול ומצולע ככוכב (עליו חריצים רדיאליים). הפרי מכיל בין 1 ל-6 זרעים מוארכים באורך 8 עד 10 מ"מ וברוחב 6 עד 7 מ"מ.
בארץ ישראל
על פי עדויות היסטוריות אמינות, אזדרכת מצויה הייתה בארץ כבר במאה ה-16. הבריטים תיארו אותה כנפוצה בגינות בתחילת המאה ה-20. למשל, באותו זמן היה מקובל לנטוע ולשתול בירושלים החדשה את העצים הבאים: אורן ירושלים, רוביניה בת-שיטה, ואילנתה וכמובן אזדרכת. סביר להניח כי הובאה לארץ לפני מספר מאות שנים מהמזרח, בשל השימושים הרבים שנעשו בפירות ובזרעים: הפקת חומר דוחה חרקים, מיצוי שמן, ברפואה עממית וליצירת תשמישי קדושה.
האזדרכת גודלה בישראל כעץ חלוץ למניעת נדידת חולות בגלל קצב צמיחה מהיר, ובעיקר כעץ נוי. הוא נפוץ בעיקר בגנים ותיקים ובשדרות וגדל בכל אזורי ישראל ובקרקעות שונים ביישובים יהודים וערביים. הוא נחשב כצמח אור מלא עמיד בקרה, בשרב, בגיר ובמליחות. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו ובאמצעות ייחורים בחורף.
כיום לא נוהגים לגדלו בגלל מספר סיבות: נטייתו להישבר ללא גיזום מקצועי ובעקבות פגיעת מזיקים הנוברים בגזע. נטייתו הפולשנית – הזרעים נובטים בקלות והשתילים הופכים למטרד בגנים ובחצרות ונטייתו להשאיר פסולת רבה מהפירות, הזרדים והעלווה.
כיום העץ נמצא ברשימת הצמחים הפולשים של המשרד להגנת הסביבה של ישראל. הוא נחשב פולש גם בארצות הברית (ב-21 מדינות), מקסיקו, מרכז אמריקה, קולומביה, פרגוואי, ונצואלה, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, פורטוגל, טורקיה, איראן ועיראק.
אזדרכת מצויה דוחקת מיני צמחים מקומיים במיוחד בבתי גידול לחים. ועל כן, יש לעקור את הפרטים הצעירים. כריתת העצים הבוגרים לא יעילה כיוון שהעץ מתחדש מגדם.
שימושים
הפירות אינם ראויים למאכל אדם, אבל השמן המופק מזרעיו – כן. ציפת הפרי מכילה סוכר ומשתמשים בה לתעשיית הכוהל.
חומר העץ המתקבל מהאזדרכת הוא קשה ובעל מרקם יפה, ולכן משתמשים בו הרבה בתעשיית עיבוד עץ במחרטה (Woodturning).
עלי העץ משמשים כקוטל חרקים טבעי, בין השאר לשמירת מזון וכקוטל עש לשמירת בגדים באפסון.
ברפואה העממית נודע שימוש בקליפת השורש כסם משלשל וכסם הקאה.
תמונות
לקריאה נוספת
מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך א', עורך: עזריה אלון, מדינת ישראל - משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994
עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988; כרך 12, עמ' 149
קישורים חיצוניים
המשרד לאיכות הסביבה - מסמך מדיניות בנושא: מיני צמחים פולשניים בשטחים מוגנים ופתוחים באזור המרכז, פברואר 2005
באתר ה-Agricultural Research Service, Germplasm Resources Information Network של משרד החקלאות האמריקאי
באתר ה-Natural Resources Conservation Service של משרד החקלאות האמריקאי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אזדרכתיים
קטגוריה:ארץ ישראל: אזדרכתיים
קטגוריה:אוסטרליה: עצים
קטגוריה:מיני צמחים פולשים בישראל
קטגוריה:סין: עצים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 | 2024-08-10T14:42:36 |
אזדרכתיים | אִזְדָּרַכְתִּיִּים (שם מדעי: .Meliaceae Juss) היא משפחת צמחים דו-פסיגיים המונה כ-59 סוגים ו-745 מינים. מיני המשפחה מעוצים על פי רוב, העלים מורכבים ומחוסרי עלי לוואי. לצמחים שרף חלבי או מוהל בעל צבע. הפרחים בעלי עטיף כפול (גביע וכותרת) ושחלה עילית. לעיתים קרובות אלקלואידים קיימים ברקמות הצמח. קיימת מחלוקת בין החוקרים בדבר תקופת התפתחותה של המשפחה והערכות נעות בין הקרטיקון תחתון לתקופת האאוקן. תפוצת המשפחה באזורים הטרופיים והסובטרופיים בעולם. בגלל העצה המשובחת יש לכמה ממיני האזדרכת ערך כלכלי מרובה. לבני המשפחה אין נציגים בין צמחי הבר בארץ ישראל. אזדרכת מצויה, שמקורה בדרום אסיה, והייתה מקובלת מאוד ביישובים היהודים בארץ ישראל ואף ביישובים ערביים הפכה למטרד ולצמח פולש. למשפחה זו משתייכים גם מיני עץ המהגוני (תּוֹלַעְנָה).
מאפיינים
עצים או שיחים בעלי עלים מנוצים, לעיתים רחוקות פשוטים. העלים מסורגים, ספירליים לאורך הענף ומחוסרי לוואים.
הפרחים על פי רוב דו-מיניים, נכונים, בעלי עטיף כפול ושחלה עילית וערוכים במכבדים (תפרחות מסועפות).
הגביע בעל 4 או 5 עלים או אונות. עלי הכותרת, קטנים, מספרם 4 או 5 לעיתים רחוקות 3 או 10, מפורדים זה מזה בבסיסיהם או לעיתים רחוקות מאוחים מעל הבסיס. האבקנים 8 עד 12 (כפול ממספר עלי הכותרת או פחות), וזיריהם מאוחים על פי רוב לצינור. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד.
השחלה עילית, בת 2 עד 5 מגורות, לעיתים רחוקות 8. בכל מגורה 1 עד 2 ביציות. עמוד עלי יחיד. במצעית הפרחים טבעת בולטת, המצעית מפרישה כרגיל צוף מתחת לשחלה או סביבה.
הפרי מסוג הלקט, ענבה או בית גלעין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1789
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנטואן-לורן דה ז'יסייה
קטגוריה:משפחות צמחים | 2023-04-02T03:06:51 |
הלכה | ממוזער|180px|העמוד הראשון בתלמוד הבבלי, מהדורת וילנא
הֲלָכָה היא כינוי ביהדות לכלל החוקים שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג, שנקבעו על ידי התורה או על ידי הרבנים.
כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים, דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.
במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה, ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.
במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה.
שמה
השם הלכה נגזר משורש 'הלך'. לפי ספר הערוך פירוש המילה הלך הוא דבר שהולך ובא מתחילה ועד סוף, או שישראל מתהלכים בו.ספר הערוך, אות ה', ערך הלך. המילה הלכה בהקשר המוכר נסמכת על הפסוק .
הלכה ופרשנות
שמאל|ממוזער|280px|בתי מזוזה מעץ
ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מאטריה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה.
הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.
הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.
לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעיתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.
גדרים, תקנות ומנהגים
המקרא נוטה על פי רוב להבהיר רק את העקרונות הכלליים של המצווה, ללא ירידה לפרטים. לשם דוגמה, הכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" (), שהתפרש על ידי חז"ל כחיוב לקרוא פרשייה זו () בערב ובבוקר, אינו מכיל את השעות המדויקות של "זמן השכיבה" ו"זמן הקימה" שבהם ניתן לקיים את המצווה. החכמים עסקו בקביעת הגדרים הברורים של כל מצווה ומצוה, לרוב מתוך דרשת הכתובים.
בנוסף, קבעו החכמים תקנות וגזירות, שהם תוספות מוצהרות של החכמים לצווי התורה. מעמד התקנה ירוד ביחס לחוק המיוחס למקרא, ומכונה מ"דרבנן" (=של החכמים), בניגוד לחיוב הנובע מ"דאורייתא" (=של התורה).
כמו כן אף מנהגים נדונו לעיתים קרובות בספרות ההלכתית וקיבלו מעמד מחייב.
התפתחות ההלכה
התפיסה המסורתית גורסת שההלכה אמורה להשתמר בדיוק כפי שנקבעה במקור ולא להתפתח ולהשתנות בהתאם לשינויי תפישה חברתיים ולא מסיבות אחרות. שינויים שכן בוצעו מיוחסים בדרך כלל לשיבושים במסורת, או לפשרות הכרחיות הנוגעות לצורות הפסיקה ולא להלכה היבשה. תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "... הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש". הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות לפרשנות. הסבר אחר אותו שוללים הפרשנים המסורתיים אומר שהדיונים נובעים משכחת פרטים. מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית.
מייסדי הזרם הקונסרבטיבי ראו את ההלכה כפרי יצירה אנושית במידה ניכרת, ומכאן נבע הפילוג בינם לבין האורתודוקסיה. גם באגף הליברלי של זו יש כאלה שסוברים שההלכה דינמית והחכמים מחדשים פרשנויות והלכות. הקונסרבטיבים, התופשים את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, האורתודוקסיה כמעט תמיד מתנגדת לכך.
במחקר
משה הלברטל טוען שהשינוי המרכזי ביותר שיצרו חז"ל בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני הוא כינונה של ההלכה. המשנה, כמקור הלכתי, היא הטקסט הראשון שמהווה מערכת נורמות סמיכה ובעלת רזולוציה גבוהה על תחומי חיים רבים. האופי הטקסטואלי של המשנה והאופי של פעילות חכמים הם ראשוניים מבחינה היסטורית ודתית הן ביחס לטקסטים קדומים למשנה והן ביחס לטקסטים מקבילים השייכים לחברות יהודיות אחרות (כמו כת מדבר יהודה, למשל).
שינוי הפרדיגמה שכלל מעבר מעולם של מצווה לעולם של הלכה. מוגדר על ידי הלברטל כקפיצת מדרגה ולא כשינוי הדרגתי שחל בפועלם של חכמים. המעבר מעיסוק משפטי בתקופה הטרום-תנאית לעיסוק המשפטי מתקופת המשנה ואילך נוגע הן לרוחב היריעה המשפטית (אילו תחומים כפופים להלכה), הן לעומק ולדקות העיסוק המשפטי (מהם תתי המקרים וההסתעפויות השונות בדין לגביהן) והן לגבי ההפשטה המשפטית (מהו העיקרון שעומד מאחורי פסיקה זו או אחרת).
חז"ל בתקופה זו ניסו להקיף בעשייתם ההלכתית שלושה מרחבים - מרחב מרכיבי הבסיס של קיום המצווה, מרחב מקרי הקצה של קיום המצווה ומרחב נוסף הכולל פעילות המשיקה למצווה אך נמצאת מחוץ לגדר המצווה בגרסתה המקורית.
את הרקע להתפתחות ההלכה אצל חז"ל באופן זה תולה הלברטל בשלושה מאיצים מרכזיים. הראשון, עיצוב וגיבוש נוסח מוסכם תוך התבססות על נוהג קיים מלווה במחלוקות ובירורים אשר יצרו שיג ושיח משפטי דקדקני. השני, גיבוש ההלכה בתוך טקסט סמכותי, הפכה את הטקסט עצמו לכר פורה לבירור המשמעויות המרובות הגלומות בו. השלישי, כל הגדרה הרחיבה את העשייה ההלכתית אל כיוונים נוספים שלא הוגדרו עד אז. שלושת המאיצים הללו השתכפלו שוב ושוב עבור כל הגדרה, תחום הלכתי וטקסט סמכותי עד שהגיעו למצב של מערכת מסועפת, רחבת היקף ובעלת רזולוציה גבוהה.
המשמעות הדתית של העשייה המשפטית של עיצוב ההלכה רבת פנים - מענה לדחף של יצירת מערכת מסודרת שתחליף את המנהגים המקומיים; חרדה מקיומן של לקונות במערכת הנורמטיבית; עניין דתי בעיסוק בשאלות המשפטיות הנוגעות לדבר האל על המתרחש בעולם, כלומר, הפעילות ההלכתית נתפסה כעיסוק דתי ממש במובן של המגע הבלתי אמצעי עם הקודש; שימוש בפלטפורמה ההלכתית כדי לעצב דפוסי התנהגות נוספים ולכסות תחומי פעילות אנושית שלא היה נוהג לגביהם עד אז.
המשנה והתלמוד
ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים:
הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי יהודה לכתוב ספר הלכות או לא.
מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד, משום שלהם היה הסבר והשלמות בעל פה למשנה (חסורי מחסרא והכי קתני, ועוד).
הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי, פרשנות ועיסוק בדברי התנאים בפני עצמם (כמו נושא סדר ולשון המשנה, שאינו קשור תמיד לפסיקת הלכה) וכן אגדות ומעשים שהיו.
מקובל שאין פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד.
מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי אף על פי שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא תמיד הייתה הלכה מוסכמת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום אף על פי שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל ב, מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. גם כיום ישנם מקרים כאלו, כמו ההבדלים בין אשכנזים וספרדים, אך ברוב מוחלט של ההלכות נפסקה הלכה מוגדרת.
על פי התלמוד בזמנם של הזוג הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" ().
קובצי הלכה
אלפי ספרי הלכה נוספים נכתבו במהלך הדורות. ספרי ההלכה המרכזיים ביותר, חוברו על מכלול הלכות, חלקם (כמו ההלכות רב אלפס והשולחן ערוך) רק על מצוות הנוהגות בזמן הזה (בחוץ לארץ, להוציא מצוות התלויות בארץ) וחלקם (כמו היד החזקה של הרמב"ם) על כל חלקי ההלכה. ספרי ההלכה המרכזיים:
ספרי הלכה מתקופת הגאונים
ספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים שבהם:
שאילתות דרב אחאי - שחובר על ידי רב אחא משבחא, חכם מישיבת פומבדיתא שבבבל, ומסודרות בו כל ההלכות הנוגעות לזמן הזה על פי סדר פרשיות השבוע.
הלכות פסוקות - הספר הראשון שניתן לראותו כ"ספר הלכות", הוא מיוחס לרב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא (757–761). הספר מסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. לספר זה נתחברו קיצורים רבים.
הלכות גדולות - חובר בעקבות "הלכות פסוקות", בידי רבי שמעון קיירא. ספר זה מושפע מקודמו, אך הנושאים בספר מגובשים יותר ונרחבים יותר.
ספרי הלכה מתקופת הראשונים
1030-1060 - הלכות רב אלפס חובר בידי רבי יצחק אלפסי (1013-1103) הספר עוסק בשלושת הסדרים הנהוגים בימינו: סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין הוא בנוי בהתאם למתכונת הלכות גדולות, אך בניגוד אליו לא מתמצת את התלמוד הבבלי אלא מעתיק ממנו קטעים שלמים.
1180 - משנה תורה, הנקרא גם הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ הלכה בן 14 חלקים (14 = י"ד), שמקיף את כל התלמוד כולו. גם החלקים שלא נלמדו ולא היה עליהם תלמוד בבלי כמו סדר זרעים וסדר טהרות. בשונה מרוב הפוסקים, נטה הרמב"ם לפסוק לפי הירושלמי, לעיתים אפילו כאשר הייתה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. זאת אף על פי שמקובל כי צריך לפסוק כתלמוד הבבלי. על פי כוונתו המקורית של הרמב"ם, כפי שכתובה בהקדמתו, הוא ניסה באופן חדשני להציע את ספרו כתחליף ללימוד התלמוד, ועל כן קרא לו משנה תורה.
1250 - פסקי הרא"ש, ספר ההלכה של רבינו אשר על סדר הש"ס. הספר כולל דיון בקטעי תלמוד והוצאת הפסק מהם והיא מצויה ברוב ספרי התלמוד המודפסים בימינו כנספח לספר. לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף.
1340 - ארבעה טורים, נקרא גם "הטור", חיבורו של רבי יעקב בן הרא"ש (הנקרא גם "בעל הטורים"). ספר זה כולל ארבעה חלקים: אורח חיים (הלכות הנוגעות לכל יום ולמועדים), יורה דעה (הלכות הנוגעות לאיסור והיתר כגון בשר בחלב), אבן העזר (הלכות הנוגעות לנישואין וגירושין), חושן משפט (הלכות הנוגעות לדיני ממונות).
רבי יוסף קארו והרמ"א
שמאל|ממוזער|250px|שולחן ערוך, חלק אבן העזר, אמסטרדם, ה'תקס"ג
רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש מהווים את החוליה המחברת בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. חיבוריהם העיקריים הם:
בית יוסף - חיבור שכתב רבי יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת בתקופת הפריחה של הקבלה של האר"י ותלמידיו. חיבור המהווה הרחבה תוך דיון בראשונים בדברי הטור, בבית יוסף נפסקה לרוב ההלכה לפי שלושת עמודי ההלכה הגדולים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, כאשר הייתה מחלוקת נפסקה ההלכה לפי הרוב, לספר זה נוספה מהדורה שנייה ובירורים נוספים כהרחבה, שם החיבור הנוסף (הכלול בבית יוסף) הוא בדק הבית (כלומר אחר שבדק את הבית-בית יוסף-ראה צורך להוסיף עוד הערות מספר).
שולחן ערוך - אחר שנכתב הבית יוסף עדיין לא היה ניתן להכריע ממנו להלכה מחמת ריבוי הדעות שהובאו בו, לכך כתב רבי יוסף קארו סיכום להלכה מהבית יוסף, ספר זה נקרא "שולחן ערוך" אשר תחילתו יועד כקיצור המאפשר לחזור על כל ההלכות תוך חודש, במהרה הפך להיות השו"ע ספר ההלכה המרכזי והחשוב ביותר, שהתקבל על רוב קהילות ישראל. נקרא בשם הזה על פי מימרא של חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין, פרשה א) שיש לערוך הדינים לפני התלמידים כשולחן ערוך.
דרכי משה - הרמ"א (רבי משה איסרליש) שחי במאה ה-16, השיג על הספר "בית יוסף" בשלושה דברים: אורכו, השמטת ההלכות שאינן מופיעות בתלמוד על ידו, וצורת פסיקת ההלכה שבו. לכן הרמ"א כתב את הדרכי משה, שהיה במקורו קיצור של הבית יוסף, יחד עם פסקי הלכות שמופיעים בראשונים, ובצורת פסיקת הלכה שהתבססה על דברי הפוסקים האשכנזיים. המדפיסים השמיטו מהמהדורות הרגילות של הטור את דברי הרמ"א שבהם הוא מקצר את הבית יוסף, וכך נוצרו שני ספרים: "דרכי משה" - הקיצור של המדפיסים. "דרכי משה הארוך" - הספר המקורי של הרמ"א.
המפה או הגהות הרמ"א - כמו שרבי יוסף קארו עשה קיצור על הב"י כן עשה הרמ"א קיצור על ה"דרכי משה" וצירפו לשולחן ערוך. שמו של החיבור המפה נובע מכך שהרמ"א פרס כביכול מפה על ה"שולחן" והתאים אותו להלכות אשכנז.
ספרי הלכה מהמאה ה-17 ואילך
לאחר חיבור הבית יוסף והשולחן ערוך, חוברו בעיקר ספרים על סדר השולחן ערוך, חלקם כפרשנות לשולחן ערוך ("נושאי כלים") וחלקם ספרי חידוש ופסיקות חדשות.
חיי אדם - ספרו של הרב אברהם דנציגר מחותנו של הגר"א ספר הלכה מקוצר כדוגמת קיצור שולחן ערוך, שמבטא את המגמה של תמצות ההלכה, לצורך החדרתה לציבור הרחב, ספר זה כולל גם הסברים רעיוניים (שלא כמו הקיצור ש"ע) ונכתב על אורח חיים. ספר "חכמת אדם" מהווה מעין המשך של הספר על יורה דעה.
שולחן ערוך הרב, ספר שנערך על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, בעקבות השולחן ערוך המקורי, בהוספת טעמים וביאורים. כמו כן נוספו דינים חדשים, שלא היו רלוונטיים בתקופת השולחן ערוך. הספר הוגדר "הלכות בטעמיהן".
קיצור שולחן ערוך - ספר שמלקט את ההלכות העיקריות בשולחן ערוך ומספרים אחרים. נכתב על ידי הרב שלמה גנצפריד. נועד לשמש ספר הלכות מעשי יותר. (השולחן ערוך מרבה לעסוק במקרים נדירים).
משנה ברורה - ספרו של ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) על חלק "אורח-חיים" מהשולחן ערוך. מטרתו הייתה סיכום הדיונים בספרי האחרונים שנתחברו לאחר השולחן ערוך - בין אם בהבאת הסבריהם לשולחן ערוך ובין אם תוספת הלכות הקשורות לנושאים הנידונים בשולחן ערוך.
ערוך השולחן - נתחבר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין, במטרה לבאר את דיני השולחן ערוך תוך הבאת הסוגיה בקצרה מהגמרא, הראשונים והאחרונים. כמו כן הספר מביא דינים רבים מהאחרונים שאינם מוזכרים בשולחן ערוך. הספר נכתב על כל חלקי השולחן ערוך ואף נוסף לו חלק, "ערוך השולחן העתיד", על תחומי ההלכה שאינם חלים בזמן הזה ואינם נדונים בשולחן ערוך.
ספרות השאלות ותשובות (שו"ת)
קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות השו"ת, אשר פעלה עוד מימי הגאונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר-אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת. (הפרויקט הורחב לכלול גם את התנ"ך, התלמודים, מדרשים, פרשנות התנ"ך והתלמודים, ספרי הלכה ופסיקה חשובים כמו "משנה תורה" "ארבעה טורים" ושו"ע ועוד).
בימינו, נוצרו שו"תים נרחבים באינטרנט. כגון השו"תים באתרים: מורשת, כיפה וישיבה והשו"ת המצולם באתר מעלה (בו התשובה ניתנת בווידאו).
כמו כן קיימים שירותי שו"ת בסמס, שלקט מהם מפורסם בעלוני השבת.
סוגות מיוחדות
מלבד הספרים המוזכרים, ישנם ספרים רבים על נושאים מסוימים, כמו בזמן הראשונים "תורת הבית" של הרשב"א על איסור והיתר, ובזמן האחרונים אגלי טל על ל"ט מלאכות שבת. סוגה זו התפתחה בייחוד במאה ה-20 וה-21 ויצאו אלפי ספרים על נושאים מסוימים בהלכה, כמו הלכות שבת, הלכות נידה, הלכות ארבעה מינים, הלכות ריבית ועוד. בתוך סוגה זו ישנם שני סוגי חיבורים, חיבורי פסק הנהגה הלכה למעשה (כמו למשל שמירת שבת כהלכתה, חוט שני או ארחות שבת) וחיבורי ליקוט, המאופיינים בכך שמביאים את מכלול השיטות, ולא תמיד מביאים הכרעה, וחלקם גם מרחיבים במקורות הפסק, טעמי המצווה ואגדות חז"ל.
סמכותם של ספרי הלכה
תלמוד בבלי וירושלמי
ביהדות הרבנית, תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:
היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שתפיסתם של פוסקים בדורות מאוחרים יותר הייתה כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם . אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך.
יש שהביאו את הכלל הלכה כבתראי כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר.
מדרשים
אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על התלמוד המדרש בטל, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק דבר שלא נידון בתלמוד. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.
דוגמה לפסיקה על פי מדרש היא ההלכה לומר בכל יום את הפסוק (ההלכה נפסקה ב). מקור הלכה זו בויקרא רבה (ב, י) שם המדרש אומר שהקורא פסוק זה מזכיר את עקידת יצחק לפני ה'.
ספרות הראשונים והאחרונים
החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.
כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה ושולחן ערוך. במקרים רבים גם הכתוב בספרים אלו לא נתקבל להלכה, והיחס אליהם הוא של העדפה ולא של קבלה מוחלטת.
הנושאים המרכזיים בהלכה
ההלכה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים ונוגעת בכל תחומי החיים. הנושאים המרכזיים שההלכה עוסקת בהם הם:תפילה וברכות - על פי ההלכה מתפללים שלוש תפילות בכל יום ומברכים לפני ואחרי כל מאכל שאוכלים, וכן קיימות ברכות נוספות על אירועים שונים. דיני התפילה והברכות מרוכזים במשנה ובתלמוד במסכת ברכות. הלכות אלו מפורטות ברמב"ם בספר אהבה, ובשולחן ערוך בשליש הראשון של חלק אורח חיים.סממנים יהודיים - ארבע מצוות מרכזיות הקשורות למראה היהודי החיצוני מפורטות בספר אהבה לרמב"ם: לבישת ציצית, הנחת תפילין, קביעת מזוזה וברית מילה. למצוות אלו לא יוחדו מסכתות במשנה. בשולחן ערוך ההלכות מופיעות בחלקים אורח חיים ויורה דעה.
מלאכה בשבת וביום טוב - על פי ההלכה, אסור לעשות מלאכה בשבתות ובחגים. פרטי ההלכות מתבארות במשנה ובתלמוד במסכתות שבת, עירובין וביצה, ברמב"ם בחלק מספר זמנים, ובשולחן ערוך בשליש השני של חלק אורח חיים.
חגים ומועדים - לכל חג ומועד ביהדות יש הלכות ייחודיות, כגון תקיעת שופר בראש השנה, צום ביום כיפור בתשעה באב ובשאר התעניות, נטילת לולב וישיבה בסוכה בסוכות, הדלקת נרות בחנוכה, קריאת המגילה בפורים, ועריכת ליל הסדר, אכילת מצה ואיסור חמץ בפסח. הלכות אלו מפורטות במשנה ובתלמוד בסדר מועד, ברמב"ם בספר זמנים, ובשולחן ערוך בשליש האחרון של חלק אורח חיים.כשרות - הלכות הנוגעות למותר ולאסור באכילה. ההלכות העוסקות במזון מן הצומח כוללות את דיני תרומות ומעשרות, איסורי חדש, ערלה וכלאיים, הפרשת חלה, ודיני שמיטה, ומפורטות במשנה בסדר זרעים וכן ברמב"ם בספר זרעים. ההלכות העוסקות במזון מן החי כוללות את פירוט בעלי החיים האסורים באכילה, הלכות שחיטה, איסורי נבלה, טרפה, חֵלֶב, דם, גיד הנשה ואבר מן החי, ומפורטות במשנה ובתלמוד במסכת חולין, וברמב"ם ברוב ספר קדושה. הלכות הכשרות תופסות חלק ניכר מחלק יורה דעה בשולחן ערוך.נידה - האיסור על יחסי מין ומגע עם אשה בזמן המחזור שלה ולאחריו. מפורט במשנה ובתלמוד במסכת נידה, ברמב"ם בחלק מספר קדושה, ומופיע בשולחן ערוך בחלק יורה דעה.נדרים ושבועות - החובה לקיים נדרים, והאיסור להישבע לשקר. בכך עוסקים מסכתות נדרים, נזיר ושבועות במשנה ובתלמוד, וספר הפלאה ברמב"ם. בשולחן ערוך הלכות אלו מופיעות בחלק יורה דעה.אבלות - הלכות הקבורה ומנהגי האבלות היהודים, מפורטים במשנה ובתלמוד במסכת מועד קטן, ומופיעים ברמב"ם בספר שופטים, ובשולחן ערוך בחלק יורה דעה.עבודה זרה - אחת העבירות החמורות ביהדות היא עבודת אלילים, ולפרטי ההלכות הקשורות בה יוחדה מסכת עבודה זרה במשנה ובתלמוד. הרמב"ם מרכז בספר מדע איסורים רבים הקשורים במנהגי עובדי האלילים, כגון: איסורי כישוף, גילוח הזקן והפאות, לבישת שעטנז וכתובת קעקע. כל ההלכות האלו מופיעות בשולחן ערוך בחלק יורה דעה.דיני ממונות - מערכת משפטית ממונית, המפורטת במשנה בסדר נזיקין, ברמב"ם בספרי קניין, משפטים ושופטים, ומהווה את חלק חושן משפט בשולחן ערוך.חופה וקידושין - מערכת דיני המשפחה, הכוללת גם את הלכות הכתובה, הגט, הייבום והחליצה, מפורטת במשנה ובתלמוד בסדר נשים, וכן ברמב"ם בספר נשים. על אלו יש להוסיף גם את איסורי העריות, ובכללם פסולי חיתון שונים, כאשר כלל ההלכות האלו יחד מהוות את חלק אבן העזר בשולחן ערוך.מקדש וקדשיו - סדר קדשים במשנה ובתלמוד עוסק בהלכות בית המקדש וסדרי הקורבנות ויתר הפולחן שהתקיים בו. הלכות אלו מופיעות ברמב"ם בספרי עבודה וקורבנות, אך בשולחן ערוך כל זה לא מופיע משום שהלכות אלו אינן נוהגות בזמן הזה שבית מקדש חרב.טומאה וטהרה - סדר טהרות במשנה וספר טהרה ברמב"ם מפרטים את הדרכים שבהן נטמאים ונטהרים. הטומאה והטהרה ביהדות נוגעות בעיקר לעבודה במקדש, ולכן אינן נוהגות בזמן הזה ואינן מופיעות בשולחן ערוך. החריג הוא הלכות מקוואות שנוגע לטהרת הנשים הנידות, שמופיע בחלק יורה דעה בשולחן ערוך.מצוות שבין אדם לחברו - מצוות המסדירות התנהגות חברתית חיובית, כגון מצוות כיבוד אב ואם, צדקה, ואהבת לרעך כמוך, גמילות חסדים, והשבת אבדה, וכן איסורי רצח, גנבה, לשון הרע, וריבית. מצוות אלו מפוזרות בכמה מקומות במשנה ובתלמוד, ברמב"ם ובשולחן ערוך.
לימוד הלכה
בתלמוד מובא מתנא דבי אליהו על חשיבות לימוד ההלכה: . עיקר חשיבות לימוד ההלכה הוא כדי לדעת איך יש להתנהג לפי ההלכה. בנוסף לכך, יש חשיבות למצוות תלמוד תורה כשהיא נלמדת לשם קיומה, וכך נאמר בתלמוד . כמו כן, יש האומרים שלימוד לשמה פירושו שהוא נלמד לשם לימוד הלכה למעשה. בתלמוד נאמר שיש לפסוק הלכה רק מתוך התלמוד ולא מהמשנה, בהיותו מכריע בין השיטות ומברר את גרסת המשניות. לימוד התלמוד היה מכונה לימוד הלכה. כינוי זה השתמר עד המאות האחרונות כשלימוד פסקי הלכה היה מכונה פוסק או פוסקים.
בתקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (בבבל ולאחר מכן בספרד) נהגו ללמוד את התלמוד יחד עם פסקי הלכה של הגאונים. לאחר חיבור הספר "הלכות רב אלפס" (רי"ף), המתמצת את פסקי ההלכה של התלמוד הנוהגים בזמן הזה (וכך היה נהוג בזמן הגאונים שלא ללמוד סדר קדשים), התפשט החיבור בצפון אפריקה ובספרד, ולמשך תקופה ארוכה, היה הספר הנלמד ביותר, ואף חוברו עליו עשרות ספרי פרשנות וחידושים.
לעומת זאת, בארצות צרפת ואשכנז העיסוק המרכזי היה בתלמוד בבלי, כשהתלמוד הפך לספר לימוד לשם לימוד, ולא רק לשם ידיעת פסקי דינים. תחת השראה זו, ששיאה היה בתקופת בעלי התוספות, עיקר הלימוד היה בעל אופי פלפלני שעסק בסברות התלמוד ובסתירות סוגיות. במקומות אלו למדו את כל חלקי התלמוד. בהמשך גם בספרד הנוצרית, תחת השפעת הרמב"ן, חזר עיקר הלימוד לתלמוד, גם הוא באופן עיוני. עם זאת, חוברו גם ספרי הלכה ומנהגים רבים, וכן פסקים מתוך חיבורי הראשונים על התלמוד, כמו פסקי תוספות או חיבורו של הרא"ש שחובר במתכונתו של הרי"ף, כתמצות הסוגיות ופסיקת
בישיבות רבות ישנם שיעורי הלכה או סדרי הלכה. לאחר הקמת הכוללים, החל להתפשט לימוד ההלכה, כשכוללים רבים מיועדים ללימוד הלכה.
כאמור, ברוב תפוצות ישראל לימוד ההלכה השתנה מתקופה לתקופה, החל מהתלמוד, בהמשך ספרי הרי"ף, הרמב"ם ושאר ספרי הפסק של הראשונים. לאחר חיבור הטור והשולחן ערוך, תפסו ספרים אלו את עיקר לימוד ההלכה, והם מהווים את ספרי ההלכה הבסיסיים מתקופתם ועד היום.
לימוד ההלכה הבסיסי כיום כולל בדרך כלל לימוד שולחן ערוך עם מספר "נושאי הכלים" (פרשנים) המרכזיים, כמו טורי זהב, שפתי כהן, פרי מגדים, פתחי תשובה וסמ"ע. בחלק אורח חיים, התקבלו שולחן ערוך הרב (בעיקר בחסידות חב"ד), וספר המשנה ברורה (בציבור הליטאי ומרבית הציבור החסידי) כספרי הלימוד המרכזי אך לימוד הלכה מקיף יותר (כפי שנהוג בדרך כלל בכוללים), נלמד בדרך כלל מתוך ספר השולחן ערוך עם נושאי הכלים המרכזיים (ה"מגן אברהם", טורי זהב ופרי מגדים).
לימוד הלכה עיוני, נלמד גם עם ספר ארבעה טורים ו"בית יוסף", ולעיתים אף עם לימוד מקורות ההלכה מתוך סוגיות התלמוד וחיבורי הראשונים על התלמוד.. כך גם בספרות השו"ת ופסיקת הלכות מחודשות, הפוסקים בדרך כלל לומדים ופוסקים גם על בסיס התלמוד וחיבורי הראשונים.
פסיקת ההלכה
בשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת הדעה המקובלת היא שהדבר נתון להכרעה של מורה הוראה. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על הלכות ממקורות חז"ליים (כגון המשנה והגמרא), ועד למקורות מהאחרונים, יחד עם סברא.
ישנם הסוברים כי סמכות הפוסק היא המצווה לשמוע דברי חכמים. אולם אסכולת החולקים שבראשה הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים ולא על פוסקי הדורות.
ההלכה בכתות שונות
צדוקים ובייתוסים
על הכת הבייתוסית והצדוקית ידוע לנו רק מכתבי הפרושים, לכן קשה לדעת את משנת הלכתם המדויקת. בפסיקת ההלכה הם הסתמכו ככל הנראה על פשט המקרא, ללא התורה שבעל-פה.
בחז"ל הבייתוסים מוזכרים בקשר לשלושה עשר ענייני הלכה נקודתיים שבהם חלקו על הפרושים, כאשר בתלמוד בבלי הבייתוסים מוחלפים בצדוקים:
ירושת הבת, לטענתם בת הבאה מכח האב תירש.
הם טענו שכוונת הפסוק היא כפשוטה, שיש לעקור לו את העין. זאת בניגוד להלכה הפרושית המוציאה מפשוטו וטוענת כי יש לשלם ממון.
עד זומם אינו נהרג עד שיהרג הנידון, מפני שפירוש הפסוק לפי הצדוקים הוא כפשוטו "נפש תחת נפש". ואילו לפי הפרושים "כאשר זמם" – ולא כאשר עשה. שאין עד זומם נהרג אם הרג את הנדון.
הצדוקים התנגדו לעירוב חצרות שביצעו שכניהם הפרושים.
היו אוכלים מנחה הבאה עם קרבן בהמה, כנגד דעת הפרושים שהיא מוקרבת למזבח.
היו מניחים תפילין על פס היד וכן על המצח בין העיניים ממש, כשיטתם שיש לפרש על פי הפשט.
את יריקה בפני יבם הם מפרשים בפניו ממש, כשיטתם שיש לפרש על פי הפשט.
לטענתם הפסוק האמור בטענת הבעל שאשתו אינה בתולה הכונה לשמלה ממש, כשיטתם שיש לפרש על פי הפשט. בניגוד לפרושים שטענו שהכונה ל"דברים הברורים כשמלה".
ביתוסים טענו על הקטרת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שמקטיר מחוץ לקודש הקודשים ולא בתוכו, ואחר כך מכניס.
אין הביתוסים מודים לפרושים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.
הצדוקים התנגדו למנהג ניסוך המים (שהפרושים הסמיכו על הפסוק "ושאבתם מים בששון"). כדי לזלזל במצוה זו שפך כהן גדול צדוקי מים אלו על רגליו.
לטענתם "וממחרת השבת" עצרת חייבת להיות ביום ראשון אחר השבת.
לפי הצדוקים קורבן התמיד נקרב משל יחיד. לפי הפרושים הוא קרבן ציבור.
קראים
בבסיס ההלכה הקראית עומדים שלושה עקרונות: הכתוב בתורה שבכתב, ההיקש והמסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה).
לפי הקראים, התורה שבכתב ניתנה לפירוש אישי של המבינים בלשון המקראית. מקור לתפיסה זו הוא הפסוק .
במובנים רבים, ההלכה הקראית מחמירה יותר מההלכה היהודית. למשל, חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. בנוסף, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו קראים שנמנעו מיציאה מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף לבצע ברית מילה. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, על פי הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (), משום שלפי פרשנותם הביאה דומה לחריש ולקציר. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).
ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו" (יצא לראשונה בקוסטנטינופול, 1530) שנכתב על ידי החכם הקראי אליהו בשייצי הוא ספר ההלכה האחרון של היהדות הקראית, ובהקדמתו מציג המחבר תאוריות קונספירציה, לפיה ההלכה הקראית התפתחה בעקבות מסע הרצח שניהל המלך אלכסנדר ינאי נגד חכמי ישראל, כאשר היחיד שנותר הוא שמעון בן שטח, שלפי דעתו של אליהו בשייצי עיוות את מסורת התורה, שהשתמרה לטענתו רק אצל הקראים. את תאוריה זו הוא חתם באמרה "מי ייתן והיו כולם (החכמים) חיים, או אף שמעון בן שטח עמהם".
מקורות
מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, הוצאת מאגנס, 1973
אפרים אלימלך אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, 1982.
חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה ותולדות הפוסקים.
אביעזר רביצקי ואבינועם רוזנק (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, מאגנס, ירושלים 2007.
אבינועם רוזנק (עורך), ההלכה ומטא-הלכה: עיון רב תחומי, מאגנס, ירושלים 2011.
אבינועם רוזנק ודפנה שרייבר (עורכים) ההלכה: הקשרים רעיוניים ואידאולוגיים גלויים וסמויים, מאגנס, ירושלים 2012
אבינועם רוזנק, ההלכה כמחוללת שינוי: עיונים ביקורתיים בפילוסופיה של ההלכה, הוצאת מאגנס, ירושלים 2009.
לורנס שיפמן, אליסה גריי, בנימין בראון, Halakhah. בתוך: Encyclopedia of the Bible and Its Reception, De Gruyter, 2010.
ראו גם
תורה שבכתב
תורה שבעל-פה
תלמוד בבלי
תלמוד ירושלמי
המשפט העברי
מטא-הלכה
מדרשי הלכה
אגדה
לקריאה נוספת
דוד הרטמן, הלכה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 137–141.
רביב, רבקה, "הוראת החלק ההלכתי שבתורה", טללי אורות' יב (תשס"ו), עמ' 116–132
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:יהדות | 2024-10-13T10:54:27 |
ניאו-מרכסיזם | REDIRECT נאו-מרקסיזם | 2004-08-15T20:07:29 |
שיח (פירושונים) | 2022-05-17T16:12:17 | |
נרטיב | REDIRECT סיפר | 2004-08-15T20:18:59 |
שיח (מדעי החברה) | במדעי החברה, שיח (באנגלית: Discourse, במקור מלטינית: discursus, ומשמעותו "התרוצצות") מציין דרך חשיבה ממוסדת, תפיסה חברתית המגדירה את גבולות השפה ופרשנות לה בתקופת זמן מסוימת ובשדות חברתיים מוגדרים. שיח כולל צורות ייצוג, קודים של התנהגות, משמעויות והרגלים. השיח משפיע על הדרך שבה אנו נותנים פרשנות לדברים. הוא המגדיר את מה שניתן לומר בתחום מסוים ואיך אנו רואים את הדברים. לדוגמה, שתי צורות שיח שונות עשויות לשמש לתיאור קבוצות לוחמי גרילה, האחת מתארת אותם כ"לוחמי חופש" והשנייה כ"טרוריסטים", כך שהשיח הנבחר מכתיב את הדקדוק, הביטויים ולפעמים גם את הסגנון הנדרש כדי לתקשר.
חשיבותו של השיח, לפי תאורטיקנים פוסט מודרניסטים, נובע משתי תובנות שהתפתחו במאה ה-20:
בפילוסופיה של הלשון התפתחה בתקופה זו תפיסה לפיה השפה היא גבול טרנסצנדנטלי של התודעה – אנו מסוגלים לתפוס, לחשוב ולהבין רק את מה שאנו מסוגלים לנסח במילים.
בתאוריות פוסט סטרוקטורליסטיות ופוסט מודרניסטיות, השיח מקבל משמעות חשובה ביותר, בגלל ניתוק הקשר בין מסמן למסומן. עקב ניתוק זה, השיח מהווה למעשה את המציאות – האופן שבו אנו מדברים על דברים, האופן בו אנו מתייחסים אליהם, מעצב את המציאות ומכתיב אותה.
שילוב של שתי תפיסות אלה מביא לכך, שהשיח הנהוג בחברה מסוימת לגבי נושא מסוים מכתיב את העמדות שיכולות להינקט על ידי בני חברה זו בנושא המדובר.
אחת מהתרומות העיקריות לתאוריה של השיח ניתנה על ידי מישל פוקו שקישר בין ידע, כוח ושיח. פוקו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור. השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה.
חקר השיח המתמטי
חקר השיח המתמטי (בו משתתפים חוקרים, מורים, הורים ולומדים) הוא כלי להעצמת תהליכי הלמידה וההוראה ובעל חשיבות רבה בהבנת הקשיים בחינוך המתמטי ואיתור פתרונות לקשיים אלו. על מנת לקדם את השיח המתמטי יש ליצור שיח מחקרי מתקדם, יעיל ומועיל. שיח המאפשר התפתחות של עצמו ושל הפרקטיקה החינוכית יחד. את הממצאים למחקרים של השיח המתמטי אוספים בדרך כלל בצורה איכותית, באמצעות הסתכלות רחבה ככל האפשר, כזו המאפשרת לזהות מאפיינים ייחודיים שעשויים לקדם את הבנת הבעיות הקיימות בהוראת ולמידת המתמטיקה.. חקר השיח המתמטי מאפשר התבוננות ביקורתית על תהליכי ההוראה והלמידה ומשמש כלי חשוב המסייע בקידום ופיתוח תהליך הלמידה של המשתתפים בו.
תפקידו של חקר השיח המתמטי הוא לטפל בשלושת ההיבטים של תהליכי הלמידה: קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים (אישיים ובין-אישיים). מציאת פתרון לבעיות הקיימות בתחום החינוך המתמטי, מחייבת התייחסות להיבטים הנ"ל. השיח המתמטי נתפס כצורת תקשורת ייחודית ומשמעותית בהשפעתה על לומדי המתמטיקה. השיח כולל קשרי גומלין בין שתי פעולות המעצבות זו את זו: "מתמטיזציה" – תקשורת על עצמים מתמטיים ו"פרשנות אישית" – קשורה להיבטים המקוטלגים כרגשיים וחברתיים. פעמים רבות התלמידים מפרשים סיטואציות מתמטיות ממקום רגשי אישי חברתי, ולא ממקום נייטרלי של שיח מתמטי בלבד.. חשוב להיות מודעים ולזהות מאפיינים בשיח המתמטי של אוכלוסיות שונות שעשויים לקדם או לעכב את פיתוח השיח הנובעים מפרשנותם האישית..
מחקר הוא שיח, ולכן במידה ויתוכנן היטב הוא יוכל לקדם פרקטיקת הוראה יעילה יותר. פעמים רבות, מורים אינם מודעים כלל לפרשנות של התלמיד למושג מסוים. לכן, אם מורה יכיר את המחקר, ייתכן שגישתו להוראת המתמטיקה תשתנה. למרבית המורים והחוקרים יש תפיסה ברורה לגבי ההוראה ודרכי הלמידה שהם מאמינים בהן. התלמידים מגיעים עם אג'נדה, נורמות וערכים משלהם שפעמים רבות אינם תואמים להבנה של מהי למידה מוצלחת לפי תפיסת המורה או החוקר. מסיבה זו, יש צורך לקיים מחקרים שוטפים על השיח המתמטי הקיים שיאפשרו קבלת תמונה כוללת של הלמידה המתמטית, כדי להרחיב ולענות על צורכי כלל התלמידים. חשוב לזכור שהשפעת ממצאי המחקר אינה ישירה ולכן קשה לאמוד את השפעת יישום מסקנות המחקר. מסיבה זו, יש צורך בתקשורת טובה ורציפה בין החוקרים למורים, כזו שתאפשר מעקב ובדיקה של יישום ממצאי המחקר וכן תאפשר למורה להציע רעיונות למחקרים עתידיים..
כאשר מבצעים מחקר חינוכי במתמטיקה יש לשמור על עקרונות שיאפשרו את התפתחות השיח החינוכי:
עקרון השלמות והדיוק: יש לתעד את כל תהליך המחקר כדי למנוע אי הבנה או חוסר בהירות.
עקרון ההקשר: יש לתעד אינטראקציות אנושיות ככל האפשר (ולא רק פעילות מתמטית).
עקרון נקודות המבט החלופיות: בניתוח הממצאים של המחקר, על החוקרים לבחון את הממצאים תוך התחשבות בשוני הקיים בין נקודות המבט של החוקרים בשיח המתמטי לזו של המשתתפים.
עקרון הישירות: על החוקרים להציג תחילה את הנתונים כפי שנאמרו ובוצעו, ורק לאחר מכן עליהם להציג את פרשנותם לאירועים שהתרחשו..
ראו גם
סדר השיח
תקינות פוליטית
תולדות המיניות - הרצון לדעת
פוסטקולוניאליזם
חקר
הוראה
לקריאה נוספת
Heyd-Metzuyanim, E., Sfard, A. (2012). Identity struggles in the mathematics classroom: On learning mathematics as an interplay of mathematizing and identifying. International Journal of Educational Research, 51, 128–145.
Kim, D. J., Ferrini-Mundy, J., & Sfard, A. (2012). How does language impact the learning of mathematics? Comparison of English and Korean speaking university students’ discourses on infinity. International Journal of Educational Research, 51, 86–108.
Sfard, A. (2005). What could be more practical than good research?. Educational Studies in Mathematics, 58, 393–413.
Sfard, A. (2012). Introduction: Developing mathematical discourse—Some insights from communicational research. International Journal of Educational Research, 51, 1–9.
קישורים חיצוניים
ביקורת הומוריסטית על השיח הפוסט מודרניסטי, מתוך הבלוג של "זו ש" בישראבלוג.
הערות שוליים
קטגוריה:רטוריקה
קטגוריה:בלשנות חברתית
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון
קטגוריה:פוסטמודרניזם | 2024-06-27T13:18:30 |
יוסף חיים ברנר | יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881 – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921) היה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים ולחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכרים באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.
תולדות חייו
יוסף חיים ברנר נולד ב-1881 בעיירה נוביה מליני (Новi Млини) בפלך צ'רניגוב שבצפון-מזרח אוקראינה (אז האימפריה הרוסית), כבן בכור להוריו, חיה-רייזל (לבית מינץ) (1861-1914) ושלמה ברנר ׁׁ(1860-1919). אחריו נולדו עוד חמישה אחים ואחיות: שמואל, אהובה (לובה), בתיה, מאיר ובנימין. המשפחה הייתה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו שמואל לובנוב, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'. אביו היה מתנגד, אולם רב העיירה נוביה מליני, אצלו החל ללמוד בשנת תרנ"ג ב"חדר" היה חסיד לובביץ'. בפורים 1894 הוצגה בעיירה הצגת פורים היתולית ("פורים שפיל") שכתב ברנר הצעיר (הוא גם שיחק בה בתפקיד מרדכי), מה שהיה, ככל הנראה, ניסיונו הספרותי הראשון. באביב של אותה שנה עבר לישיבה בהומל ולמד בה כשנה וחצי. הוא למד תקופה גם בהלוסק ובקונוטופ. בקונוטופ החל לקרוא בספרים חיצוניים, ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול.
בין השנים 1896–1898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין, שאביו היה ראש הישיבה. בתקופה זו החל לקרוא יצירות מהספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. באותה שנה חזר להומל, והצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית, 'הבונד', וערך את העלון "דער קאמפף" ("המאבק"), אולם בהשפעת הלל צייטלין הצטרף לתנועה הציונית.
ממוזער|150px|ימין|ברנר עם אחיו ואחיותיו בתמונה משנת 1913 - מימין לשמאל: בנימין, בתיה, יוסף חיים, מאיר, אהובה (לובה)
בסתיו שנת 1901 גויס לצבא הרוסי. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה–יפן, ערק מהצבא, אך נתפס, ובשנת 1904 חבורת בונדאים הצליחה לחלצו מידי המשטרה כשהובל לבית סוהר בעיר בוברויסק, ולהבריחו ללונדון.
בין השנים 1904–1907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", שהתפרסם בירחון "השילוח" בעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה רבה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר. בשנת 1907 הגיע ללונדון חברו מנוער, אורי ניסן גנסין, וסייע לו להוציא את העיתון. לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם, וגנסין עזב ועלה לארץ ישראל.
ב-1908 עבר ברנר לעיר לבוב שבגליציה, שם פרסם את שני הכרכים הראשונים של "רביבים". בלבוב התיידד עם הסופר גרשון שופמן, ואף שכר דירה בשותפות עמו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל. על פי זיכרונותיו של הסופר חיים שלום בן-אברם, חלק ברנר דירה עם משפחתה של דורה אברהמית, ובתקופה מסוימת הלין בחדרו גם את האחים חיים שלום ומשה בן-אברם.
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|דיוקנותיהם של דבורה בארון, הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל.
בארץ ישראל
ברנר עלה לארץ ישראל בתחילת שנת 1909, והיה לאחד מראשי העלייה השנייה. בתחילה רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, וניסה את כוחו כפועל חקלאי בחדרה, אך בשונה מידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע לטובת עבודות פחות פיזיות, ולפי גרסה אחרת הדבר נכפה עליו. עד 1914 התגורר בשכונת עזרת ישראל בירושלים בחדר נזירי שכור סמוך לבית הדפוס אחדות. היה חבר מערכת העיתון "האחדות", ופרסם מאמרים בעיתונים נוספים.
בסוף 1910 פרסם ברנר בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר שהצית פולמוס ציבורי נרחב, אשר כונה בהמשך "מאורע ברנר". המאמר פגע ברגשותיהם של דתיים ומסורתיים בארץ-ישראל ומחוצה לה, כיוון שהיו בו, מצד אחד, דחייה בוטה ומבטלת של כל הדתות, כולל הדת היהודית, ומצד שני, הצהרת אמונים לתרבות היהודית הגלומה, על-פי ברנר, בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה גם יחד. הסערה שפרצה לא שככה במשך חודשים רבים. "הוועד האודסאי" הפסיק את תמיכתו הכספית בעיתון "הפועל הצעיר", ובתגובה התגייסו סופרי ארץ ישראל ופועליה ותרמו להמשך קיומו. הוויכוחים הסתעפו לכיוונים נוספים, ומאות מאמרים ומכתבים פורסמו בכל כתבי העת בארץ ישראל ובתפוצות סביב הפרשה וספיחיה. לאחר שדעכה המחלוקת ופינתה מקומה למחלוקות אחרות, עדיין הייתה לאירוע השפעה על חייו של ברנר. כך למשל, תחילת דרכו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה בשנת 1915 לוותה בהתנגדות מצד הוועד המפקח על הגימנסיה. כפשרה מונה מורה מיוחד, שתפקידו לפקח על שיעוריו של ברנר, ולוודא שהוא מלמד בהתאם לתוכנית ואינו מסית נגד הדת. בהמשך נמצאה עבודתו של ברנר טובה ביותר ותקינה לחלוטין, והוא המשיך ללמד בגימנסיה גם תנ"ך, משנה ולשון.
במסגרת פעילותו בתחום הספרות תרם ברנר לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית-תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור".
הוא גם תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי, את "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, שני ספרים מאת גרהרט האופטמן מגרמנית לעברית, ואת "היהודים בזמן הזה" שכתב ארתור רופין. כמו כן עסק ברנר בתרגומי מדע פופולרי.
בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, שברנר קרא לו אוּרי ניסן, על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, קיבל ברנר אזרחות עות'מאנית כדי להישאר בארץ ישראל, והיה מורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.
בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. ב-1919 נבחר לעורכו של הירחון הספרותי "האדמה", שצורף לכתב העת "קונטרס", ביטאון אחדות העבודה בעריכתו של ברל כצנלסון.
באותה שנה נרצחו בפוגרום אביו שלמה ואחיו שמואל ושלושת ילדיו, שלא עלו ארצה.
ב-1920 הצטרף ברנר למחנה "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור בכביש טבריה–מגדל, שם הורה עברית לעולים חדשים. במחנות הכבישים של הגדוד היה "מהנלהבים והמלהיבים לאיחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל".
בחנוכה תרפ"א 1920, השתתף כאורח כבוד בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, אך לא היה בה ציר. באירוע זה טבע את מטבע הלשון זכות הצעקה, לאחר שהיו"ר העיר על הערת הביניים שלו: "ברנר, אינך ציר! אין לך זכות הדיבור". ברנר השיב מיד: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".
לאחר מכן חזר לתל אביב והתגורר בשכונה ערבית ליד אבו כביר.
הירצחו
ב-2 במאי 1921 כ"ד בניסן תרפ"א נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לבית שבו התגורר אז, בית אברהם יצקר. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.
המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב.
הנצחה
כ-150 מטרים ממקום הירצחו עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור של בית יצקר, המציג תערוכת הנצחה לנרצחים.
על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר ובו תיכון אזורי ברנר, וכן רחובות בערים הבאות בישראל: חיפה, תל אביב, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, רחובות, רעננה, בת ים, קריית שמונה, עכו, חולון.
בשנת 1923, ביקר דוד בן-גוריון בברית המועצות, ובשובו לארץ ישראל הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של ברנר, שקיבל מחברו, שמעון ביחובסקי.
ב-2021, במלאת 100 שנים להירצחו ועל תרומתו הגדולה כמנהיג התרבות העברית וטיפוחה, הוקדש לו יום עיון מקוון, על ידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם יוסף חיים ברנר, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם-כן הופיע על הבול עצמו.
יצירתו
250px|ממוזער|פרוטומה (1936) של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי
ספרות יפה
בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, "פת לחם", בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו "מעמק עכור" - אוסף סיפורים על עלובי החיים בעיירה היהודית של סוף המאה ה-19. בסיפורים אלה בולט ריאליזם מגמתי.
הרומן "בחורף" (שברנר הסתייג מהגדרתו כרומן) החל להתפרסם בשנת 1903, בחלקים, בכתב העת "השילוח". שם גם התפרסם הרומן השני של ברנר, מסביב לנקודה, בשנת 1904.
יצירתו של ברנר מבוססת על שני מרכיבים עיקריים: מצד אחד קיים אדם צעיר בשנותיו אך זקן בנפשו. הביוגרפיה של כלל גיבורי יצירותיו דומה. גיבור יצירתו הוא בחור שהתפקר ומחפש דרך חדשה בעולם שאינו מאיר פנים אליו. הוא נידון למצוקה כלכלית, מחלות ונדודים. אישיותו מורכבת מניגודים, אין הוא שלם עם עצמו ועם המציאות החדשה והמכוערת שעימה הוא מתמודד. נושא היצירה של ברנר הוא תמיד המפגש שבין גיבור כזה ועולם מכוער ואכזר.
זהו תמיד אדם בודד בעל קשרים חברתיים מועטים, הנוטה להסתגרות ולחשדנות. הקשרים היחידים שנרקמים לעיתים בינו ובין אחרים, הם בדרך כלל בעייתיים ונוטים, לעיתים קרובות, להסתיים במפח נפש. פייארמן בנובלה "בחורף" אינו איש רעים, ונוטה להתקפד בתוך עצמו, כאשר הוא שולף מדי פעם את קוציו. אברמזון ברומן "מסביב לנקודה" מנסה אמנם לרקום קשרי ידידות עם הזולת, אך יכולתו הדלה לקיים קשרים חבריים חמים היא בעוכריו. וכך גם שאר הגיבורים נוטים להיכשל ביחסי החברה שלהם עם העולם, ויחסיהם עם נשים נידונים מראש לכישלון.
שלא כשאר הגיבורים התלושים בספרות העברית של התקופה, כמו למשל ביצירותיהם של שופמן וברדיצ'בסקי, נשארים גיבוריו של ברנר, גם כשהם תלושים ממקום הולדתם וממשפחתם, במסגרת יהודית כלשהי. בדרך כלל הם מתגוררים באזורים יהודיים וחווים יחד עם בני עמם את אווירת הפליטים, ולרוב הם חסרי בית וחסרי תקווה. אין הם מתפתים לצאת אל העולם הרחב ולהשליך לאחור את אחיהם, אף שהם מודעים לפגמיהם וסובלים מהם. ברנר וגיבוריו, על התלבטויותיהם וביקורתם, אינם מתנתקים מגורלו של העם היהודי.
בסיוון ה'תרפ"א, לאחר הירצחו של ברנר, פרסם אברהם אליהו קפלן מסה הגותית על העם היהודי, במתכונת ביקורת על ספרו של ברנר "שכול וכישלון". בביקורתו התייחס קפלן באהדה לתחושותיו של ברנר (למרות המחלוקת האידאולוגית העזה ביניהם), ניתח את היסוד היהודי שמתבטא בספר, והעלה השערה כי בספר ניתן ביטוי להרהורי תשובה שפקדו את ברנר.
במלאת חמישים שנה למותו של ברנר ביקשה הלית קתמור ממספר סופרים ואנשי תרבות לכתוב את חוות דעתם על ברנר. ס. יזהר התרשם מאוד מהאמת וחוסר הזיוף ביצירתו.
ברנר, מוסיף יזהר, סוגד לחיים עצמם, לוויטאליות שלהם, ועל אף כל לבטיו וקשייו, יש לו תיאבון אדיר לחיים.
דן מירון אמר שהספרות עמדה בראש מעייניו של ברנר. המולדת של ברנר היא הספרות העברית. הביקורות הספרותיות שלו היו קצרות וחריפות. כי גם אם החשיב מאוד את הספרות, לא חשש לבקר אותה קשות. יסוד נוסף ביצירתו היה ההתחייבות המוסרית שלו לאדם באשר הוא אדם, ועל אף שכתב בדרך כלל את עצמו, ניסה לתפוס את האוניברסלי.
עמוס עוז כתב שברנר שנא את המליצה ואת הזיוף. הוא היה שורף גשרים ופורץ בבכי למראה הריסתם. מה שעשה עגנון באירוניה עשה ברנר בשצף קצף. שניהם שנאו את העמדת הפנים.
על הקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין צורה ותוכן בספרות כתב ברנר:
סיפוריו של ברנר יכולים להיראות כהיפוכם הגמור של סיפורי ידידו שופמן – אם שופמן מבליט את מלאכותיותם המסוגננת של סיפוריו, ברנר מבקש ליצור את הרושם שהדברים הם תיעוד אמיתי, וידוי אוטוביוגרפי, ולא יצירת אמנות.
מאמרים
בנוסף לכתיבתו הספרותית הרבה ברנר לפרסם בבמות השונות מאמרים עיוניים בנושאים שונים: ספרות, יהדות, ארץ ישראל, פועלי ארץ ישראל, ענייני דיומא ועוד.
כתיבתו העיונית של ברנר הצטיינה בגילוי לב ובאבחנה חדה. ברנר היה הראשון שהתפעל מכתיבתו של עגנון, לאחר שקרא את סיפורו הראשון: "עגונות" שהתפרסם בכתב העת העומר. במאמר ביקורת שלו על מצב הספרות בארץ ישראל כתב: "היצירה 'עגונות'– מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש!".
במאמרו הידוע "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", אשר מתייחס לפרסום כתביו של מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים, הוא עושה מעין אנלוגיה בין כתיבתו של מנדלי למודעות העצמית של היהדות. אדם או עם, טוען ברנר, מגיעים להערכה עצמית רק כאשר הם באים לידי בגרות רוחנית. רק אז הם מסוגלים לראות מעבר לאני האישי שלהם וצרכיו הבסיסיים. הם מתחילים להתעניין ביחסים עם זולתם, במשמעויות מטאפיזיות, בתהיות נפשיות, וכדומה. לספרות הרבנית אין הערכה עצמית, מפני שהכול מבוסס על דברי אלוהים חיים. ספרות ההשכלה הטיפה לשלטון השכל, לרכישת שפות זרות, לעימות עם האויב מבחוץ (אומות העולם) ולמלחמה באויב מבית (האורתודוקסיה הרבנית). אבל לא הייתה לה "הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה [...] מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין". מנדלי היה האמן הראשון שכתב באמת על אודותינו, כותב ברנר. הוא הביט במציאות בצורה ישירה ולא משוחדת ובכך השיג את המהות של היהדות שלנו. הייחוד שלו הוא בכך, שאינו כותב על הכלל מתוך ניסיונו וחוויותיו האישיים. הוא מעמיד את האובייקט, החברה היהודית והעיירה היהודית, כדבר שעומד בפני עצמו. לכסלון, העיירה הבדיונית של מנדלי, ישנה האמת שלה.
במאמרו, "הַזַּ'נְר הָאֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ", אשר הופיע במכתב שכתב לידיד הוא שולל את קיומו של ז'אנר ארץ ישראלי כלשהו. האמן האמיתי כותב מהמיית נפשו. במילים אחרות, לא המקום (ארץ ישראל) עושה את היצירה, אלא הסופר בלבד הוא מולידה, ומכאן שהמילה ז'אנר מיותרת כאן.
ברנר פרסם עשרות מאמרים שונים שדנו בענייני ספרים וספרות. חלק מהמאמרים נלמדים עד היום בחוגי ספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטאות השונות בישראל.
משנתו היהודית - קיומית
ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת, ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.
בגיל צעיר חדל להאמין באלוהים וכתב בלשון חריפה נגד "מבקשי האלוהים". לדבריו "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?". ברנר לא כתב את הדברים מתוך האדרת השכל והניסיון האנושי או מתוך שהוא מציע משמעות אובייקטיבית חדשה לעולם. לדבריו באותו המאמר:
דרישתו של ברנר היא שנעמוד אל מול הקושי והפחד הזה כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא, כדבריו, כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל
הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל
האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות" (שם).
תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. לדבריו "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת
היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא. אם יהיו
יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או
כל מה שיהיה – יהדות יקרא לו" (עמ' 152 אצל שגיא). על פי ברנר היהדות היא תרבותו של העם היהודי, תרבות אשר דורשת שינויים רדיקליים, ולא רק דתו. "צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת
הן ניזונות וחיות... אנחנו, היהודים החיים,
בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו
מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים
לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים" (ברנר, שם, עמ' 57–59).
למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית, הוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו, וחשב שעלינו לינוק מהם, אך גם לדעת לצאת כנגדם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף". שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.
על ארץ ישראל כתב ברנר:
מכאן, וממקומות אחרים הגיע הביטוי הברנרי האופטימי הידוע,"אף על פי כן" שמשדר לכולם: אמנם יש צרות וספקות, אף על פי כן "כל החשבון עוד לא נגמר".
כמו כן, ברנר חלק כבוד להוגים דתיים מקוריים, שהתעמתו עם שאלותיו של ברנר וחבריו ועם השקפת עולמם, כדוגמת הרב קוק, כפי שכתב: "גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל 'זרעוניו' של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה ופרכה היא לגבי דידן... מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"ייסורים ממרקים" הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו"המהרסים"". הלל צייטלין מתאר שיחה עם הרב קוק בה הסביר הרב שהוא שופט את ברנר לחיוב על אף שהוא "כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו".הלל צייטלין, "בין שני הרים גדולים", בתוך: על גבול שני עולמות, עמ' 238-240.
יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של רבים בחברה הישראלית באותה עת, בפרט באשר למשנתו היהודית-חילונית.
מיצירותיו
מעמק עכור, 1900
בחורף, 1904
מסביב לנקודה, 1904
מן המֵצר, 1909
עצבים, 1910
מכאן ומכאן, 1911
שכול וכישלון, 1920. מהדורה חדשה 2023: שכול וכישלון (או: ספר ההתלבטות), הוצאת ספרי בלימה
הגאולה והתמורה
על הדרך (המעורר, א', ז', יוני 1906)
יוסף חיים ברנר, סדנא דגלותא: שבעה מאמרים, בעריכת יונתן מאיר ורפי צירקין-סדן, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג.
יוסף חיים ברנר, הערכת עצמנו: הרצאה (על מנדלי מוכר ספרים), בעריכת יונתן מאיר, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג.
מתרגומיו
האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
בעל הבית והפועל, לב טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
החטא וענשו, רומן בשישה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.
יצירות בימתיות
מעבר לגבולין (1907) - הועלה בהבימה בשנת 1971. (בימוי: יוסף מונדי)
מחזהו עוולה, סיפור של ברנר, בעיבוד ישראל המאירי, הועלה בתיאטרון הבימה, בבימויו של עמית גזית בינואר 1986. וכן בטלוויזיה הכללית בבימוי פרופ' תום לוי.
המחזה "עלילות יחזקאל פיירמן" מאת דניאל הורוביץ בבימוי פרופ' יעקב רז בתיאטרון החאן בשנת 1986.
סרט דוקומנטרי על ברנר
בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר". הסרט נכלל בסדרת העברים, שביים והפיק יאיר קדר, בהשתתפות אריק גלסנר, אריאל הירשפלד, מנחם ברינקר ואחרים. הסרט לווה בקריינות של דורון תבורי ומנשה נוי, וכלל אנימציה של דוד פולנסקי ורועי ניצן. הקרנת הבכורה נערכה במאי 2015 בפסטיבל דוקאביב, והוא הוקרן בהמשך ברחבי הארץ.
ראו גם
מאורע ברנר
לקריאה נוספת
ברנר הוא אחד הסופרים המוערכים והנחקרים ביותר במחקר ספרות העברית החדשה. עם החוקרים שחקרו את יצירתו וכתבו עליה נמנים: יוסף אבן, יפה ברלוביץ, אורציון ברתנא, נורית גוברין, אבנר הולצמן, חמוטל בר יוסף, מנחם ברינקר, הלל ויס, בועז ערפלי, חיים באר, דן לאור, יאיר מזור, יריב בן אהרון, עדה צמח, אמנון נבות, מוקי צור, אברהם ב. יהושע, אהוד בן עזר, זרובבל גלעד, פנחס שדה, אריה ליפשיץ, שלמה שבא, שמואל ורסס, בארי צימרמן, יצחק בקון, מתי מגד, דב סדן, שלמה גרודזנסקי, צבי צמרת, רות קרטון-בלום, אניטה שפירא, אוריאל זוהר, מנחם פרי, ועוד.
יוסף חיים ברנר בארץ ישראל, זכרונות שונים. תרס"ט (1909) ואילך, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק פט, עמ' 921–935.
אז"ר, יוסף חיים ברנר: חייו ותכונתו האישית והספרותית, יפו: אחדות העבודה, תרפ"ב.
ד"ר דוד אריה פרידמן, י.ח. ברנר: אישיותו ויצירתו, מו"ל: יודישער פערלאג, ברלין, תרפ"ג, 1922.
הלל צייטלין, יוסף חיים ברנר, ערכים וזכרונות, ב-"התקופה" ארבעה-עשר וחמשה-עשר, תל אביב: שטיבל תרצ"ד, ע' 645-617.
אשר ביילין, י. ח. ברנר בלונדון, ב-"התקופה" ארבעה-עשר וחמשה-עשר, תל אביב: שטיבל תרצ"ד, ע' 671-646.
יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז.
חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1992.
דניאל בן-נחום, רשות הזעקה: חזרה אל ברנר, מרחביה ותל אביב: ספרית פועלים, 1971.
אדיר כהן, יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר, תל אביב: ב. צ’ריקובר, תשל"ב.
יאיר קדר, אם שכולה, אלמנה ובלש: עדויות מהבית האדום, הארץ, 2003.
יוסף שה-לבן, ברנר - מסה, הוצאת המרכז לתרבות, תש"א.
יוסף שה-לבן, ברנר, לקט ומבוא, בקורת ספרותית ובעיות התקופה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ב.
יוסף שה-לבן, ברנר, האיש ויצירתו, הנחיות, הוצאת אור עם, 1976.
שלמה גרודז'נסקי, "ברנר: שלושה גלגולים", בספרו אוטוביוגרפיה של קורא.
יצחק בקון, ברנר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, 1975.
אורי ברנר, ויצחק כפכפי (עורכים), עוד זכרונות.
בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות.
נורית גוברין, 'מאורע ברנר'. המאבק על חופש הביטוי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1985.
נורית גוברין, "אובד עצות" ומורה-דרך, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.
נורית גוברין, צריבה - שירת התמיד לברנר, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ו 1996.
חמוטל בר-יוסף, מגעים של דקאדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר, אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק 1997
נורית גוברין ורחל סטפק. כתבו וערכו. 'עטרת קוצים - דברי סופרים בפרס ברנר', במלאת 70 שנה לפרס. תל אביב, גוונים, תשע"ז/2017
נורית גוברין, ספרות בדורה ולדורות - מאיר וילקנסקי ויוסף חיים ברנר, בתוך: קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט / 2019.
מנחם ברינקר, עד הסימטה הטבריינית, סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, עם עובד, תל אביב, 1990.
דב סדן, מדרש פסיכואנליטי - פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ו, 1996, (176 עמודים).
עדה צמח, תנועה בנקודה, ברנר וסיפוריו, תל אביב, 1984.
יריב בן אהרון, מסביב לנקודה, הוא סיפר לעצמו, מסכת על סיפורו של ברנר "מסביב לנקודה", 2006.
אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
להיות יהודי, י"ח ברנר כאקסיסטנציאליסט יהודי, מאת: אבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז רפפורט, אוניברסיטת בר-אילן, על העטיפה: איור מאת גד אולמן, 2007.
אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. לקריאת הספר ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
בעז ערפלי, מהתחלה: קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, עמ' 111–141.
יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (כרכים א - ב), תרבות וחינוך, תשכ"ז-1967.
אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי, מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח-2008.
שמואל שניידר, הקיום והזיכרון ביצירת אהרן אפלפלד, יוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.
רפי צירקין-סדן, אותיות יהודיות בספריית פושקין: יצירתו של יוסף חיים ברנר וזיקתה לספרות ולמחשבה הרוסית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.
רינה לפידוס, "דוסטויבסקי בלבוש יהדותי: ’החטא ועונשו’ בתרגומו של י"ח ברנר", על תרגומי ברנר לדוסטויבסקי, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ד, תשנ"ג 1993.
ליאור טל, "יהדות חילונית וצה"ל" (תת פרק - יוסף חיים ברנר), בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012
יעקב גולומב, מתק סתרים: ברנר כאקזיסטנציאליסט עברי, הוצאת כרמל, 2015
מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
שמואל שניידר, ברנר והיהדות, הוצאת כרמל.
חיים פסח, "'החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו': ברנר באיסט אנד", מאזניים, אדר תשע"ז, מרץ 2017.
גרשון שופמן – ברנר איש הצחוק (תמלול הקלטה מ-1963), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
מנחם ברינקר - יוסף חיים ברנר, בתוך העלייה השנייה: אישים, עמ' 104–114 העורך: זאב צחור, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשנ"ח
גרשון שקד - ללא מוצא, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג
קישורים חיצוניים
כתבים
יהודה עצבה, 'זעיר שם', מאת: יוסף חיים ברנר, באתר "סיפור טוב - זה כל הסיפור" (האזנה לסיפור)
ביוגרפיה
אתר הסרט המעורר - י.ח ברנר
בית אבי חי על ברנר
נורית גוברין. "מחיר הנוכחות: יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
נורית גוברין. "מדוע אי אפשר בלי ברנר: חיים גורי וברנר". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
דן מירון, דימויו הציבורי של ברנר | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | חלק ה' | חלק ו' | חלק ז' | חלק ח' | חלק ט' | חלק י' | באתר הארץ, אפריל-מאי 2023
ביבליוגרפיה
עיון ביצירתו
מסביב לנקודה: ברנר ברדיצ'בסקי וגורדון, עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא, 2008
שי זרחי, נחוצה איזו דומייה, ארץ אחרת 2, דצמבר 2000 - ינואר 2001
אריק גלסנר, ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם", 29 באפריל 2008
גדעון עפרת, ברנר והאמנות הישראלית, באתר "המחסן של גדעון עפרת", המאמר נכתב ב-1991, לרגל הופעת ספרה של נורית גוברין, "ברנר: 'אובד עצות' ומורה דרך". המאמר הוקרא ביום עיון שנערך באוניברסיטת תל אביב.
קובי דנה, יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו, אתר אימגו, יולי 2013.
מרדכי מרמורשטיין, פתולוגיה של שנאה עצמית, י"ח ברנר ויחסו ליהודים וליהדות, פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, 13.3.2015.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים
קטגוריה:סופרי תקופת התחייה
קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית
קטגוריה:סגל גימנסיה הרצליה
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:מתיישבי עין גנים
קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:אישים הקבורים בקבר אחים
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:חללי מאורעות תרפ"א
קטגוריה:מגורשי תל אביב
יוסף חיים
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:בונדיסטים
קטגוריה:סופרים ביישוב
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1881
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1921
קטגוריה:מתרגמי לב טולסטוי | 2024-10-17T13:59:11 |
הוגו צ'אווס | שמאל|ממוזער|הוגו צ'אווס, 2010
הוגו רפאל צ'אווס פריאס (מבוטא אוּגוֹ; בספרדית: Hugo Rafael Chávez Frías; 28 ביולי 1954 – 5 במרץ 2013) היה מדינאי ונצואלני, כיהן כנשיא ונצואלה במשך 14 שנה – משנת 1999 ועד למותו בשנת 2013.
צ'אווס היה מנהיג מפלגת תנועת הרפובליקה החמישית מ-1997 ועד 2007, והפך אחר כך למנהיג המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה (PSUV) עד מותו ב-2013. צ'אווס תמך ב"בוליבריזם" (או "המשימות הבוליבריות"), אידאולוגיה שביסס על דמותו ופועלו של סימון בוליבר, והתמקד ביישום רפורמות סוציאליסטיות שהיוו לתפישתו "סוציאליזם נוסח המאה ה-21".
כמי שנולד במשפחה ממעמד הפועלים בסבנטה בברינס שבמזרח ונצואלה, צ'אווס צמח מעמדת קצין צבא למדינאי משפיע בפוליטיקה של ונצואלה, כשהוא פועל החל מתחילת שנות ה-90 כמתנגד למדיניות הנשיא הפרו-אמריקאי דאז, קרלוס פרז. לאחר שנכלא עקב ניסיון הפיכה כושל, הפך צ'אווס למנהיג כריזמטי ונבחר לנשיא ונצואלה ב-1998. הוא חתר לכינון חוקה חדשה ונבחר מחדש בשנת 2000. בקדנציה השנייה שלו פעל ליישם את "המשימות הבוליבריות" לחיזוק מעמד העניים ושיפור מצבם. הוא נבחר שוב ושוב ובאוקטובר 2012 נבחר לכהונה רביעית רצופה, לקדנציה בת 6 שנים, אך מת במרץ 2013, לאחר שנאבק במחלת הסרטן.
צ'אווס תיאר את מדיניותו כאנטי-אימפריאליסטית, היה מבקר נלהב של הקפיטליזם והנאו-ליברליזם והיה מתנגד בולט למדיניות החוץ של ארצות הברית וניסיונות השפעתה על מדינות אמריקה הלטינית. צ'אווס התחבר עם השלטון הקומוניסטי של פידל וראול קסטרו בקובה, הממשל הסוציאליסטי של אוו מוראלס בבוליביה, רפאל קוריאה באקוודור ודניאל אורטגה בניקרגואה. צ'אווס תמך בשיתוף פעולה נרחב בין מדינות האיים הקאריביים ואמריקה הלטינית ופעל להקמת איחוד אומות דרום אמריקה, הברית הבוליברית של האמריקות, בנק הדרום ורשת הטלוויזיה האזורית TeleSur.
הוגו צ'אווס היה דמות שנויה במחלוקת הן מבית והן מבחוץ, אך בזמן שמדינות המערב ביקרו את תמיכתו במשטרים רודניים, הוא זכה לתמיכה מבית בזכות הרפורמות הרבות שהוביל.
לפי פרופסור קים ליין שפלי, צ'אווס הוא דוגמה לרודן בחסות החוק - זן חדש של רודנים שצמחו במאה ה-21, שיודעים מהם הסימנים המזהים של רודנים מהמאה ה-20, כמו הפעלת אלימות גלויה, או כליאת עיתונאים, ומשתמשים בטקטיקות אחרות כדי להגיע לתוצאה דומה - להישאר בשלטון ללא הגבלת זמן ולהימנע ממעבר שלטון.
ביוגרפיה
צ'אווס נולד לאב שהיה ממונה אזורי על החינוך וחבר במפלגה הסוציאל-נוצרית. ב-1975 סיים צ'אווס לימודי מדעי הצבא והנדסה באקדמיה למדעי הצבא. לאחר מכן התחיל ללמוד לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת סימון בוליבר בקראקס. בשירותו הצבאי היה צנחן.
בשנת 1992 הוביל הפיכה צבאית שנכשלה וישב בכלא במשך שנתיים, עד שקיבל חנינה מאת הנשיא רפאל קלדרה. אחרי שחרורו החל לפעול כפוליטיקאי והקים את "המפלגה למען הרפובליקה החמישית". ב-6 בדצמבר 1998 זכה בבחירות לנשיאות, ונכנס לתפקיד ב-2 בפברואר 1999.
ב-5 במרץ 2013 מת הוגו צ'אווס ממחלת הסרטן ממנה סבל בשנותיו האחרונות.
תקופת נשיאותו
צ'אווס נבחר לנשיאות לאחר שבמצע שפרסם לקראת הבחירות, קרא למלחמה בעוני ובשחיתות ולחלוקה הוגנת של ההון וההכנסות מאוצרות הטבע של המדינה (בעיקר נפט). כשאויבו העיקריים היו האליטות, שנתפסו כאחראים לבעיות השחיתות, הכלכלה והפוליטיקה. הוא זכה לתמיכה רחבה בעיקר בקרב בני המעמדות הנמוכים בוונצואלה. עם עלייתו לשלטון החל בפרויקטים חברתיים רדיקליים לחלוקת ההון והכוח מחדש. כשבדומה למדיניות הפנים שהנחיל, האחרון תכנן גם מדיניות חוץ במטרה להביא לצדק עולמי ולהגן על העמים המדוכאים.
כנשיא התבלט בהתנהגותו העממית והשנויה במחלוקת. בכל יום ראשון הוא הופיע בתוכנית בת 5 שעות בשם "Alo Presidente" שבה הוא ענה לפניות האזרחים, ואף ביצע חיקויים. הוא גם הראשון מנשיאי ונצואלה שמוצאו אינדיאני ושחור. הוא היה עוין את ארצות הברית, וקיים קשרים חמים עם מדינות אחרות המסוכסכות איתה, כמו קובה, איראן וקוריאה הצפונית. צ'אווס היה מיודד אישית עם פידל קסטרו, שהיה בנתק עמוק וממושך עם האמריקאים, ויש פרשנים הרואים בו ממשיך דרכו. ב-11 באוגוסט 2000, במהלך מסע ביקורים בכל המדינות החברות באופ"ק, ביקר את סדאם חוסיין בעיראק, והיה בכך לנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות שעשה כן מאז מלחמת המפרץ. במרץ 2006 הוא הזהיר את בני ארצו ממתקפה קרובה מצד ארצות הברית, והודיע כי בני ארצו יירו בפולשים בחצים מורעלים. עם זאת, גם תחת שלטונו עדיין הייתה ארצות הברית הרוכשת הגדולה ביותר של הנפט שמייצאת ונצואלה.
עם כניסתו לתפקיד ערך סדרה של משאלי עם, ושינה את החוקה כך שהרחיבה מאוד את סמכויות הנשיא. שינוי החוקה איפשר לו להגדיל את הרוב לטובתו בבית הנבחרים, להאריך את הקדנציה שלו כנשיא לתקופה של שש שנים, ואף להשתתף בבחירות לקדנציה שנייה. כמו כן, החוקה החדשה אפשרה קיום של משאל עם לקיצור הקדנציה של הנשיא, ויישום בחירות מחודשות. החוקה החדשה אושרה במשאל עם בדצמבר 1999. ב-30 ביולי 2000 נבחר על פי החוקה החדשה לקדנציה נוספת כנשיא לתקופה של שש שנים.
במקרה החוץ, האויב העיקרי מבחינתו של צ'אווס היו מעצמות המערב, שנתפסו אחראים להופעת האליטה המושחתת ולניצול אנשים לכן מבחינה בינלאומית החל צ'אבז להגדיל את תחומי השפעתו באזור ובו בזמן לחפש אחר שותפי משחק נוספים מחוץ לאמריקה וזאת על-מנת להגשים את מטרותיו.
כתוצאה מכך, התיידד צ'אבז עם מחמוד אחמדינז'אד והם יצרו יחד חזית אנטי-אמריקאית משותפת, המכונה בפי העולם כ-"ציר האחדות". צ'אבז קירב את אחמדי-נג'אד למדינות שהיו תחת תחומי השפעתו כדוגמת מדינות הברית הבוליברית. על ידי יצירת קשרים אלו, איראן נועדה לחזק את מעמדה של ונצואלה אזורית. כשמערכת יחסים זו תואמת את מטרות מדיניות החוץ של צ'אווס. איראן וונצואלה בתקופתו של צ'אווס היו צמודות זו לזו על ידי מכנה משותף אנטי אימפריאליסטי ובמיוחד אנטי אמריקאי. סדר היום שלהם דגל בהתנגדות למודל הכלכלי הנאו-ליברלי ולעליונות כוחו של מערב. כשונצואלה מקווה לגוון את כלכלתה ולאור כך לחבור למדינה בעלת כלכלה חזקה יותר, שבכך מצאה את איראן. כשנראה כי מערכת היחסים בין ונצואלה לאיראן יותר אופורטוניסטית מאשר אסטרטגית - בניגוד למה שהיה בין רוסיה לקובה במהלך המלחמה הקרה. שכן לאיראן אין את היכולות לא הצבאיות ולא הכלכליות שהיו לרוסיה. כשכיום איראן מעורבת בהרבה מגזרים בוונצואלה כמו בתעשיות הרכב ובנקאות, אם כי מרכז שיתוף הפעולה בין השניים הם בנושא האנרגיה והנפט.
ניסיון ההפיכה באפריל 2002
באפריל 2002 החל גל הפגנות בתמיכה של ארגוני אנשי עסקים, חלק גדול מהעיתונות, מפלגות הימין, ואיגודים מקצועיים. ב־11 באפריל, אחרי ש-12 מפגינים נהרגו מיריות שמקורן אינו ידוע, דרשו אנשי צבא מצ'אווס כי יתפטר. ב־12 באפריל לאחר שהטילו מצור על הארמון הנשיאותי, איימו ההופכים כי הארמון יופגז על כל יושביו אם צ'אווס לא יסגיר עצמו, הנשיא הסגיר עצמו ונעצר. לאחר מכן הודיעו כי הוא הסכים להתפטר ומינו את איש איגוד העסקים פדרו כרמונה לנשיא. מיליוני אזרחים החלו צועדים לארמון הנשיאות בקריאה לצ'אווס לחזור ולהנהיג את ונצואלה. ב־13 באפריל כרמונה אולץ להתפטר, אחרי שמגיני ארמון הנשיאות הפנו את רוביהם מהמפגינים. המפגינים, שהיו מגובים באותה עת בשומרי הארמון, פרצו אליו. סגן הנשיא של צ'אווס קיבל את סמכויות הנשיא באופן זמני, בזמן שצ'אווס הוחזק בבסיס צבאי (בזמן ההפיכה החלו שמועות, שההופכים רצחו את צ'אווס). ב-14 באפריל חזר צ'אווס לארמון הנשיאות, הכחיש כי התפטר, וחזר לשלטון.
צ'אווס ותומכיו מאשימים את ארצות הברית וה-CIA, שמעולם לא הסתירו את עוינותם לנשיא, כי עמדו מאחורי ההפיכה. צ'אווס אף אמר בריאיון לרשת אל ג'זירה שהמוסד הישראלי עמד גם הוא מאחורי ההפיכה. ארצות הברית מכחישה טענות אלה, אם כי, בניגוד לשאר מדינות אמריקה, ארצות הברית סירבה בתחילה לגנות את ההפיכה, והטילה את האחריות על האירועים על צ'אווס. אחרי כישלון ההפיכה טענה ארצות הברית שלמרות התנגדותה לצ'אווס אמרה לראשי האופוזיציה כי היא מתנגדת להפיכה.
ניסיון ההפיכה תועד בסרט "המהפכה לא תשודר" (The Revolution Won't Be Televised) על ידי צוות טלוויזיה אירי.
משאל העם על הדחתו
שמאל|ממוזער|250px|מצעד התנגדות לצ'אווס בבירה קראקס
אחרי כישלון ההפיכה, מתנגדי הנשיא עברו להשתמש באמצעים חוקתיים על מנת לסיים את כהונתו של צ'אווס. לשם כך הם השתמשו בסעיף בחוקה החדשה על פיו 20% ממספר בעלי זכות ההצבעה יכולים לדרוש משאל עם על כהונת הנשיא, שבו הוא יודח אם ייתקימו שלושת התנאים הבאים:
מספר המצביעים בעד ההדחה יעלה על מספר המצביעים כנגדה,
מספר המצביעים בעד ההדחה יעלה על מספר המצביעים עבור הנשיא בבחירות האחרונות,
ההשתתפות בבחירות תהיה גבוהה מ-25% מבעלי זכות הבחירה.
לאחר שלמשך זמן מה התמהמה ועדת הבחירות המרכזית של ונצואלה, וטענה כי רבות מהחתימות שהוגשו לה אינן תקפות, היא הודיעה ב-8 ביוני 2004 כי נאספו מספיק חתימות על מנת לקיים את משאל העם, ומועדו נקבע ל-15 באוגוסט.
בהצבעה השתתפו 70% מבעלי זכות הבחירה, ומתוכם הצביעו רק 41% בעד ההדחה לעומת 59% נגדה. ג'ימי קרטר ואנשי מרכז קרטר פיקחו על ההצבעה, והכריזו שעל פי דעתם הבחירות היו חופשיות וסודיות, אם כי הם העלו תמיהות לגבי אי-סדרים במהלך ספירת הקולות; האופוזיציה עדיין טוענת שהתוצאות זוייפו.
לאחר משאל העם
ב-24 באוגוסט 2005 קרא מייסד הקואליציה הנוצרית בארצות הברית, פאט רוברטסון במהלך שידור תוכנית בטלוויזיה שיש להתנקש בחייו של צ'אווס. הפוליטיקאי הפונדמנטליסטי הנוצרי הסביר בשידור חי את 'היתרונות' עבור ארצות הברית הנובעות ממימוש הצעותיו. דעת הקהל בעולם כמו גם בארצות הברית הביעה זעזוע מהכרזתו של רוברטסון.
בבחירות לבית המחוקקים ב-4 בדצמבר 2005 זכו תומכיו של צ'אווס בכל המושבים, אך זאת כאשר רק 25% מבעלי זכות-הבחירה הצביעו. ביקורת עזה נשמעת כנגד צ'אווס מצד האופוזיציה בוונצואלה ומצד משקיפים זרים. ביקורת זו מתמקדת בהליכי מנהל בלתי-תקינים, שיבוש תוצאות בחירות, "קניית קולות", דיכוי דעות המתנגדים למשטרו וצנזורה של כלי-התקשורת, כמו גם מינויים פוליטיים של שופטים וסילוק שופטים המתנגדים למשטרו מכס השיפוט. כמו כן נשמעת ביקורת על התעלמותו מהליכים דמוקרטיים וחיסול שיטתי של האיזונים והבלמים הדמוקרטיים במדינה. ארגון אמנסטי הביע דאגה בשל הפגיעה בזכויות האזרח תחת משטרו.
בבחירות שהתקיימו ב-3 בדצמבר 2006, נבחר צ'אווס לקדנציה נוספת כנשיא, לאחר שגבר על יריבו מנואל רוסאלס ברוב של 61% לעומת 37% לרוסאלס.
ב-15 בפברואר 2009 הכריז צ'אווס על משאל עם בשאלה האם לבטל את החוק המגביל את כהונתו של נשיא לשתי קדנציות או להשאירו על כנו. החוק בוטל ברוב של 54% מהמצביעים, מה שאיפשר לצ'אווס להתמודד שוב בבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 2012.
ביוני 2011 אושפז צ'אווס בבית חולים בקובה. ב-1 ביולי הודיע צ'אווס בנאום לאומה בשידור חי, לאחר שלושה שבועות של "נתק" שעוררו שמועות רבות על מצבו, כי הזניח בעבר את בריאותו, חלה בסרטן וכי יעבור ניתוח נוסף וינצח בקרב על חייו. ב-9 בדצמבר 2012 הודיע צ'אווס כי התגלתה התפרצות מחודשת של מחלת הסרטן בה לקה, וכי עליו לעבור ניתוח נוסף. באופן חריג נקב צ'אווס בשמו של יורש אפשרי: ניקולאס מאדורו.
בבחירות שנערכו באוקטובר 2012 ניצח צאווס ברוב של 54% מול מועמד האופוזיציה, אנריקה קפרילס רדונסקי, וזכה לתקופת כהונה שלישית של שש שנים.
הערכת הישגיו
מצד אחד, המדיניות הכלכלית שלו נחשבת בעיני כלכלנים רבים למסוכנת ופופוליסטית. כתוצאה מהתבטאויותיו האנטי-קפיטליסטיות והלאמתם של עסקים פרטיים וחוות, צנחה ההשקעה של הון זר במדינה. חברות רב-לאומיות עזבו את ונצואלה והמפעלים עברו לידי קואופרטיבים שמוחזקים על ידי העובדים. בשנים הראשונות שלאחר בחירתו (1999-2003) היה זינוק חסר תקדים בממדי העוני, למרות העובדה שהכנסות המדינה מנפט גדלו פי ארבעה, בעקבות עליית מחירי הנפט בעולם. בשנת 2005 חזרה רמת העוני למצב בו הייתה ב-1998 ולאחר מכן ירדה בעשרה אחוזים. אחת הסיבות לעליית ממדי העוני בשנים אלו הייתה סיוע ענק בהיקפו שהעניקה ונצואלה של צ'אווס לכמה משכנותיה בדרום אמריקה, שממשלותיהן תמכו בממשלתו של צ'אווס, כאשר היא מעבירה להן נפט בהיקפים עצומים במחיר של 20 דולר לחבית, כשליש ממחירו הריאלי של הנפט באותה התקופה. שיעור מעשי הרצח בוונצואלה גדל פי שניים בערך מאז תחילת נשיאותו של צ'אווס.
נשיאותו של צ'אווס הביאה לחקיקת חוק חינוך חינם שהקנה לימודים בחינם מגן ילדים ועד האקדמיה. שיעור הצמיחה השנתי הממוצע של ונצואלה עמד על 7 אחוזים במשך כל אחת משנות כהונת צ'אווס. לאחר עצירת הפרטת הביטוח הלאומי, מספר מקבלי הפנסיה בוונצואלה גדל מ-335 אלף לכמעט שני מיליון. 30,000 רופאים קובנים הובאו לאזורים בהם היה מחסור ברופאים מקומיים, המימון לכך הוא מ"תקציב מקביל", הנשלט ישירות על ידי צ'אווס ואין עליו בקרה של משרדי הממשלה.
התנהגותו של צ'אווס ומדיניותו השמאלית, שהביאה אותו להתנגשות עם אנשי עסקים ועם תעשיית הנפט, גרמה לכך שהוא עורר התנגדות עזה בקרב האליטות הוותיקות בוונצואלה, והן פעלו כמה פעמים במסגרת האופוזיציה כדי לנסות ולהביא לסיום שלטונו, ובין השאר באמצעות ניסיון הפיכה כושל, שנתמך על ידי איגוד המעסיקים ותחנות הטלוויזיה הפרטיות.
מאז תחילת שנת 1995 הודיעה ונצואלה על השקעות בהיקף של לא פחות מ-36 מיליארד דולר במדינות אמריקה הלטינית. בקיץ 2006 הצטרפה ונצואלה לגוש הסחר הדרום-אמריקאי מרקוסור, הכולל את ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי. למרות הביקורת של האליטות הכלכליות, מתחילת שנת 2007 ועד אוגוסט אותה שנה, הבורסה הוונצואלית זינקה ב-21 אחוזים, הרבה יותר מהבורסות האמריקאיות, הבריטיות והיפניות למשל.
פרנסיסקו רודריגס, מי שהיה הכלכלן הראשי של האספה הלאומית של ונצואלה, טען כי מדדי הבריאות והפיתוח האנושי בימי צ'אווס לא השתפרו אלא כי הסטטיסטיקה הרשמית מצביעה על התרחבות פערי ההכנסה, עלייה בשיעור התינוקות המצויים במצב של תת-משקל ובשיעור הבתים שאין בהם מים זורמים. הוא טען כי החלק הממוצע בתקציב המדינה המוקדש לבריאות, חינוך ושיכון נותר כשהיה. הארגון הבינלאומי "המכון למחקר כלכלה ומדיניות" טען, כי הנתונים שהציג רודריגס עוותו: הכלכלה צמחה ב-87 אחוזים ב-5 שנים, ההוצאה הריאלית על רווחה צמחה ב-300 אחוזים, פערי ההכנסה ירדו מ-48.7 ל-42 על פי מדד ג'יני, ושיעור העוני ירד מ-55 אחוזים ל-27 אחוזים.
אינדיקטור 1999 (מינוי לנשיאות) 2009 2010 2011 2012קצב גידול האוכלוסייה 1.9% 1.5% תוצר מקומי גולמי לנפש בדולרים 4,10510,810 אבטלה (אחוז מכח העבודה) 14.5 7.6 תמותת תינוקות ל-1,000 לידות 20 13 עוני קיצוני - % מכלל משקי הבית 19.3 7 עוני קיצוני - % מכלל האוכלוסייה 23.4 8.5 הכנסות מנפט (מיליארדי דולרים) 14.4 60 שער חליפין (בולברים לדולר) 0.56 4.29 אינפלציה באחוזים 23.57 27.08 28.19 26.09 31.56
משימות בוליבריות
שמאל|ממוזער|250px|ילידים מבני Wayuu לומדים קריאה במסגרת Misión Robinson
צ'אווס יזם פרויקטים לאומיים המכונים "משימות בוליבריות" (על שם סימון בוליבר) (Misiones Bolivarianas) בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור, פיתוח כפרי ועוד. הצלחת המשימה לביעור האנאלפביתיות שנקראה Misión Robinson הוכרה על ידי אונסק"ו, ושיעור האנאלפביתיות בשנה שלפני תחילת תוכניתו, 2003, שעמד על כ-6.6% עומד כיום על פחות מאחוז אחד.
פרויקטים נוספים נועדו להשלים השכלה תיכונית למי שנשרו ממערכת החינוך (Misión Ribas) ולהרחבת הנגישות להשכלה גבוהה (Misión Sucre). משימת Ribas שהושקה בשנת 2003 וכוונה לקהל של כ-5 מיליון מבוגרים לא עמדה ביעדים ורק מיעוט קטן מהנרשמים לתוכנית אכן השלימו השכלתם. משימת Sucre הצליחה להרחיב מאוד את מספר הסטודנטים ובמסגרתה הוקמו 5 אוניברסיטאות חדשות.
בתחום התזונה מופעל Misión Mercal במסגרתו הוקמה חברה ממשלתית (Mercados de Alimentos, C.A. (MERCAL המשווקת מוצרי מזון ומצרכי יסוד במחירים מסובסדים ב-16,600 נקודות מכירה (מחנויות קטנות ועד לסופרמרקטים) בנוסף ל-6,000 בתי תמחוי. בשנת 2006 נהנו מעל 11 מיליון תושבים ממוצרי Mercal באופן קבוע.
בתחום הבריאות מופעלת משימת "בתוך השכונה" (Mission Barrio Adentro) למתן טיפול רפואי, רפואת שיניים ופעילות ספורטיבית באזורי מצוקה. הוקמו אלפי מרפאות במבנים בני שתי קומות בשכונות ובכפרים. מטרת התוכנית לספק שרות רפואי לכלל האוכלוסייה. בסקר שנערך בקראקס בשנת 2008 דיווחו 98% מהנשאלים שאין להם קושי לקבל טיפול רפואי לעומת 88% שדיווחו שהתקשו לקבל שירות לפני הפעלת התוכנית. תמותת התינוקות ירדה מ-21 לכל 1000 תינוקות בשנת 1998 ל-13 מכל 1,000 תינוקות בשנת 2007.
יחסו לישראל וליהודים
מרכז שמעון ויזנטל האשים אותו בהתבטאויות אנטישמיות עקב נאום שנשא בחג המולד ובו התייחס ל"מיעוטים שהם צאצאי אלה שצלבו את ישו, צאצאי אלו שבעטו את בוליבר" ול"אלה שגרפו את כל העושר".
בסופו של דבר קיים צ'אווס פגישת פיוס עם הקהילה היהודית בארצו, שהצהירו כי אינם חושבים שצ'אווס אנטישמי, אך ביקשו ממנו להילחם בהתבטאויות אנטישמיות שמופיעות בתקשורת הממלכתית ובארגונים הממשלתיים. בהזדמנות אחרת ניסה לבקר בבית כנסת של חב"ד אך בית הכנסת סירב בגלל התבטאויותיו האנטישמיות, לטענתם.
צ'אווס הביע את התנגדותו למדיניות ישראל ביחס לפלסטינים במספר רב של נאומים והתבטאויות. צ'אווס הכיר בחמאס כנציגו הנבחר של העם הפלסטיני, אחרי שהוא זכה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטיניות, והזמין את ראשיו לביקור בארצו. במהלך מבצע עופרת יצוקה, בינואר 2009, הגדיר צ'אווס את הפעולה כ"רצח עם" וכ"שואה" וגירש מארצו את כל סגל שגרירות ישראל.
על שמו של צ'אווס הוקם בית חולים לרפואת עיניים בעיירה תורמוס עיא שבשטחי הרשות הפלסטינית, במימון ממשלת ונצואלה.
ראו גם
הברית הבוליברית
פופוליזם שמאלי
רודנות בחסות החוק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי ונצואלה
קטגוריה:זוכי הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי
קטגוריה:מעוטרי מסדר אומיה
קטגוריה:סוציאליסטים
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:אנטי-ציונים
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:ונצואלים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:ילידי 1954
קטגוריה:ונצואלים שנולדו במאה ה-20
קטגוריה:נפטרים ב-2013
קטגוריה:ונצואלים שנפטרו במאה ה-21
קטגוריה:פופוליזם שמאלי | 2024-04-29T06:06:40 |
כוכב נולד | כוכב נולד היא תוכנית מציאות ישראלית אשר שודרה בערוץ 2 ממאי 2003 ועד 2012 במסגרת "שידורי קשת", ולאחר מכן שודרה במקומה התוכנית "הכוכב הבא". פורמט התוכנית מבוסס על התוכנית האמריקאית "אמריקן איידול", כאשר במרכזה תחרות שירה בין כישרונות חדשים בתחום.
ממוזער|סמליל עונת העשור
פירוט כללי
את צעדיה הראשונים של התוכנית ניתן למצוא בתוכנית "לא נפסיק לשיר", ששודרה בשנת 2002, גם היא במסגרת שידורי "קשת" וגם היא בהנחייתו של צביקה הדר. ב"לא נפסיק לשיר" התמודדו אנשים אלמוניים לצד אנשי בידור מוכרים בתחרות זיהוי וביצוע שירים עבריים. בשנת 2003 פיתחו טדי הפקות את רעיון "לא נפסיק לשיר" לתחרות זמר לכל דבר. כאשר המחשבה הייתה לעשות מבחני בד כדי שהמתמודדים האנונימיים יהיו בעלי יכולות שירה. להפתעת המפיקים למבחני הבד האלו הגיעו אלפי מתמודדים.
העונה נפתחת בשלב האודישנים, בו השתתפו מספר רב של מתמודדים (לפני האודישנים המצולמים המתמודדים עברו שני שלבים של מבחנים, כאשר לשלב המצולם הגיעה כמות מצומצמת יחסית משיקולי מדרוג וזמן) מהם נבחרו על ידי השופטים קבוצה של כ-20 מתמודדים שישתתפו בתחרות עצמה "הנבחרת". במהלך הפרקים השונים מבצעים המתמודדים שירים עבריים מוכרים ונשפטים על פי ביצועם. לבסוף, מחליט הקהל הצופה בבית ישירות, על ידי הצבעה באמצעות מסרון (SMS) מי המתמודד המועדף עליו, והזוכה במספר ההצבעות הנמוך ביותר הוא המודח מהתוכנית. לאחר מספר ניפויים משמעותי, נבחרים שלושה מתמודדים אשר מבצעים את ביצועם האחרון בגמר בהופעה חיה. המתמודד שזוכה למספר המסרונים הגדול ביותר מוכרז כמנצח התוכנית והכוכב הנולד.
"כוכב נולד" הפכה כבר בעונתה הראשונה להצלחה, ולאחר מכן לתופעה תרבותית רחבה. למרות הביקורות הרבות נגדה ונגד תרבות ה"אינסטנט" וייצור כוכבים, שמרה על נתוני מדרוג גבוהים ועל אהדת קהל רחבה גם בעונותיה הבאות. "כוכב נולד" צלחה ברוב העונות את שיאי טבלות המדרוג וזכתה בפרסים בתחום. בשנת 2003 זכתה בטקס פרסי מסך הזהב "תוכנית העשור". באותה שנה זכתה גם בקטגוריית תוכניות הבידור. בשנים 2004 ו-2005, בעונותיה השנייה והשלישית, זכתה בפרסים בקטגוריית "תוכנית המציאות".
את התכנית ניהל מוזיקלית עמוס בן-דוד, שעיבד את מרבית השירים בתוכנית לצד ערן מיטלמן.
סגל השופטים
חבר/ת הסגל עונהעונה 1 (גמר)עונה 2 (גמר)עונה 3עונה 4עונה 5עונה 6עונה 7עונה 8עונה 9עונה 10 מנחיםצביקה הדר colspan="10" שופטיםיזהר אשדות colspan="1" רוני בראון colspan="2" ריקי גל colspan="2" צדי צרפתי colspan="9" צביקה פיק colspan="5" גל אוחובסקי colspan="5" מרגלית צנעני colspan="6" דנה אינטרנשיונל colspan="2" פבלו רוזנברג colspan="1" מירי מסיקה colspan="2" יאיר ניצני colspan="1" גידי גוב colspan="1" משה פרץ colspan="1" שופטים אורחים (בשלב האודישנים)יוני בלוך אורחדפנה לוסטיג אורחתעדי אשכנזי אורחת
כוכב נולד 1
שמאל|ממוזער|250px|הלוגו של כוכב נולד 1
שמאל|ממוזער|160px|נינט טייב, המנצחת בעונה הראשונה
העונה הראשונה של כוכב נולד החלה במאי 2003. בעונה זו נקראה התוכנית "לא נפסיק לשיר - כוכב נולד", ואכן היה קשר הדוק בין התוכניות. בחלק מהתוכניות השתתפו המתחרים כמתחרים רגילים ב"לא נפסיק לשיר". רק לאחר עונה זו בוצע הפיצול בין התוכנית "לא נפסיק לשיר" לבין "כוכב נולד", ואלמנט החידון הוסר מהתוכנית.
במהלך התוכנית נערכו תחילה אודישנים שונים בכל רחבי ישראל. במהלך האודישנים, בנוסף לבחינת יכולות השירה, השתתפו המתמודדים גם בשעשועונים הקשורים לזיהוי שירים עבריים. לאחר מכן נערכו שלבי "ראש בראש" של סולואים שבוצעו על ידי המתמודדים, כאשר הביצועים האהודים והטובים ביותר זיכו את המתמודדים בהתקדמות בשלבי התחרות. לאורך שלבי התוכנית השונים נכחו שלושה שופטים: מתי כספי, יזהר אשדות ורוני בראון. באותו פורמט משקלם בתהליך הבחירה היה נמוך מזה שניתן להכרעת הקהל.
בשלב חצי הגמר, שחולק לשניים, נבחרו שלושת המתמודדים שעלו לגמר התוכנית - נינט טייב, שירי מימון ושי גבסו. מופע הגמר נערך ב-28 באוגוסט 2003 במסגרת "כפר המוזיקה" בחולות ניצנים, בפני קהל של כ-7,000 איש. השופטים בגמר היו רוני בראון ויזהר אשדות, אשר בחרו במקום הראשון את נינט טייב, במקום השני את שי גבסו ובמקום השלישי את שירי מימון. על-פי הכרעת הקהל, הביצוע של נינט טייב גבר על השאר, והיא זכתה בתואר "כוכב נולד" הראשון עם 49.3% מהקולות. במקום השני זכתה שירי מימון עם 28.2% מהקולות ולמקום השלישי הגיע שי גבסו עם 22.5% מהקולות.
אלבום אוסף שירי העונה יצא לחנויות בספטמבר 2003, ובתוך שלושה שבועות מכר 50 אלף עותקים.
טבלת הדחות
קרב המיניםדו-קרבגלגל הצלהחצאי הגמרהגמרקרב הבנותקרב הבניםחצי גמר 1חצי גמר 2הכרעהנינט טייבבטוחהניצחהמקום ראשוןבגמרמקום ראשון שירי מימוןבטוחהניצחהמקום ראשוןבגמרמקום שנישי גבסובטוחניצחמקום שני←העפיל לגמרמקום שלישיגיא שרפי3 האחרוניםהפסידניצחמקום שניהודחהודח בשנית (חצי גמר 2)מורן גמליאלבטוחניצחהפסידהודח (חצי גמר 2)שי רביזדהבטוחניצחהפסידהודח (חצי גמר 2)לירז רחמיןבטוחהניצחההפסידההודחה (חצי גמר 2)בוריס סולטנובבטוחניצחהפסידהודח (חצי גמר 1)כברה קסאיבטוחההפסידהניצחההפסידההודחה בשנית (חצי גמר 1)מעיין שקדבטוחהניצחההפסידההודחה (חצי גמר 1)אסתי שייבין3 האחרונותהפסידההפסידההודחה בשנית (גלגל ההצלה)שי וגיא אבזירובבטוחיםהפסידוהפסידוהודחו בשנית (גלגל ההצלה)בן שרעביבטוחהפסידהפסידהודח בשנית (גלגל ההצלה)טל לופסקובטוחההפסידההפסידההודחה בשנית (גלגל ההצלה)מאיה ממןבטוחההפסידההפסידההודחה בשנית (גלגל ההצלה)ינעם כבירבטוחהפסידהפסידהודח בשנית (גלגל ההצלה)ארז ביטון3 האחרוניםהודח (קרב הבנים)יגאל גינת3 האחרוניםהודח (קרב הבנים)מיטל מעודה3 האחרונותהודחה (קרב הבנות)דקלה אשל3 האחרונותהודחה (קרב הבנות)
כוכב נולד 2
ימין|ממוזער|160px|הראל סקעת, מקום שני בעונה השנייה
בעונה זו נשפטו הביצועים לראשונה על ידי פאנל שופטים, שהורכב מהזמרת ריקי גל, הבמאי צדי צרפתי ומנהל "הליקון" רוני בראון. לגמר, שנערך ב-15 באוגוסט 2004 בכפר המוזיקה של קוקה-קולה בניצנים בפני אלפי אנשים, עלו הראל מויאל, הראל סקעת ועדי כהן. עד הגמר סקעת הוביל בסקרים השונים ונחשב לפייבוריט ודאי. למרות זאת, מויאל, שביצע את השיר "נר על החלון", הצליח לנצח במפתיע עם 44.8% מהקולות, לעומת סקעת עם 41.9% מהקולות וכהן עם 13.3% מהקולות. ברגע בו ניצח מויאל צעק צביקה הדר "גבירותי ורבותי, מהפך!", על משקל הכרזתו של חיים יבין בעקבות עלייתו לשלטון של הליכוד לראשונה, בבחירות לכנסת התשיעית. בעקבות ניצחונו המפתיע של מויאל הועלו טענות שונות, חלקן בדבר זיוף קולות, וחלקן יוצאות נגד מספר ההצבעות המקסימלי שניתן היה להצביע לאורך העונה ובגמר – 250 הצבעות ליחיד. לאחר הפגנה והצהרות בפומבי כנגד קשת, ערכה הפקת התוכנית בדיקה נוספת, ובישרה כי לא היו זיופים, ואין שינוי בתוצאות.
כוכב נולד 3
העונה השלישית של "כוכב נולד" החלה במרץ 2005. המתמודדים נבחנו בפני השופטים ריקי גל, צדי צרפתי וצביקה פיק. לראשונה, ליווה את העונה שיר נושא, "חלומות מתגשמים", אשר נכתב על ידי מירית שם אור, הולחן על ידי צביקה פיק ובוצע על ידי המשתתפים בגמר "כוכב נולד 2". לגמר, שנערך ב-29 באוגוסט 2005 בגני התערוכה, תל אביב במסגרת אירוע "ווליום" של סלקום בפני עשרות-אלפי אנשים, עלו יהודה סעדו, מיכאל קירקילן ושיר ביטון. סעדו הודח במהלך העונה על ידי השופטים, אולם בעקבות אהדת הקהל, ניתנה לו אפשרות לחזור לתחרות באמצעות "גלגל הצלה". בסופו של דבר, ניצח סעדו עם כ-57% מהקולות, קירקילן זכה במקום השני עם כ-23% מהקולות וביטון זכתה במקום השלישי עם כ-20% מהקולות.
בעקבות תוצאות חריגות שהתגלו באחד משלבי התחרות וחשד לזיוף קולות, הוחלט לשנות את שיטת ההצבעה ועתה הוגבל כל צופה להצבעה אחת בלבד מכל אמצעי הצבעה (מסרון, טלפון או דרך אתר האינטרנט של התוכנית). מאז ובמשך העונות הבאות, נותרה שיטת ההצבעה מוגבלת בחלקה בוטלה ההצבעה בטלפון ובאינטרנט (בעונה 9 הצבעה באינטרנט התאפשרה שוב), והוגדלה הצבעת המסרונים ל-5 הצבעות בהמשך, ואז ל-10 הצבעות).
באותה שנה גם הפקת התוכנית הוציאה תוכנית ספיישל "כוכב נולד – מסלול ה-40 פלוס" בו התחרו מתמודדים בני ארבעים ומעלה. במסלול הזה ניצחה ילנה גרישקוב, שבתה סשה גרישקוב, התמודדה בעונה הקודמת.
כוכב נולד 4
שמאל|ממוזער|160px|רפאל מירילא, מקום שלישי בעונה הרביעית
העונה הרביעית של "כוכב נולד" החלה במאי 2006. לתוכנית הצטרפו שופטים חדשים, גל אוחובסקי ומרגלית צנעני, שחברו אל השופטים צדי צרפתי וצביקה פיק. ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין תוכננה גם היא להצטרף לצוות השופטים, אך פרשה בשלבים מוקדמים. צילומי התוכנית עברו לאולפן חדש ולא נערכו עוד באולפן הישן של "לא נפסיק לשיר". שיר הנושא של העונה, "כל כך הרבה שירים", נכתב והולחן על ידי יוני בלוך וברק פלדמן ובוצע על ידי זוכה העונה הקודמת, יהודה סעדו.
בעונה זו נערכו מספר חידושים כגון דואטים, אשר הושרו על ידי זוגות מתמודדים ומתן אפשרות לשופטים להעניק חסינות לאחד מהמתמודדים. כמו כן נקבע כי לאורך העונה תבצע הנבחרת הופעות הצדעה לאמנים וללהקות.
מלחמת לבנון השנייה שנערכה במהלך שידורי העונה הרביעית, הביאה לשיבושים בשידורה, ועל כן עונה התארכה מעל למצופה ומופע הגמר של העונה נערך ב-7 בספטמבר, בפארק הירקון בתל אביב, כחלק ממופע "ווליום תל אביב", בהשתתפות ג'קו אייזנברג, מאיה רוטמן ורפאל מירילא. אייזנברג ניצח, עם כ-46% מהקולות, במקום השני זכתה רוטמן עם כ-28% מהקולות ובמקום השלישי זכה מירילא עם כ-26% מהקולות. בריאיון שנתן אייזנברג זמן קצר לאחר זכייתו, הוא עורר סערה תקשורתית, לאחר שסיפר, בין השאר, שהוא לא התגייס לצה"ל ולא מתחרט על כך. הראיון הוביל לתגובות חריפות בציבור, אשר הובילו את אייזנברג להתנצל בפומבי, ולפסק זמן בן מספר חודשים מהופעות בתקשורת, ובשנת 2010 הוא עבר להתגורר באמסטרדם.
הזמר עמיר חדד אשר השתתף בעונה זו, ייצג את צרפת באירוויזיון 2016 והגיע למקום השישי.
כוכב נולד 5
ימין|ממוזער|160px|בועז מעודה, המנצח בעונה החמישית
העונה החמישית של "כוכב נולד" החלה במאי 2007. השופטים היו צדי צרפתי, צביקה פיק, מרגלית צנעני וגל אוחובסקי, כשבחלק גדול מהאודישנים הצטרף יוני בלוך כשופט-אורח. את שיר האודישנים לעונה, "קשה לי לא להתרגש", כתב והלחין זוכה "כוכב נולד 4", ג'קו אייזנברג, והוא שר אותו כדואט עם זוכת המקום השני, מאיה רוטמן. לקהל הצופים ניתנה האפשרות להצביע חמש פעמים מכל אמצעי הצבעה (דרך אתר האינטרנט של התוכנית ובאמצעות מסרונים). הגמר, שאליו עלו בועז מעודה, מארינה מקסימיליאן בלומין ושלומי בראל, נערך ב-29 באוגוסט 2007, בחוף גולן בכנרת, כחלק ממופע "ווליום כנרת". מעודה ניצח עם כ-50% מהקולות. למקום השני הגיעה בלומין עם כ-27% מהקולות, ובראל סיים במקום השלישי עם כ-23% מהקולות. בגמר נשברו שלושה שיאים מאז תחילת שידור התוכנית: מספר שיא של הצבעות (מעל ל-900,000) ביחס למספר אפשרויות ההצבעה לכל צופה; גודל הקהל - כ-40,000 איש; שיא רייטינג של 9 שנים בערוץ השני - 31.2% מכלל האוכלוסייה (35.9% ממשקי הבית היהודיים), כאשר בשיא נרשמו 41.6 אחוזי רייטינג.
בתום עונה זו הוצעו חוזי הקלטה למתמודדים רבים. מעודה זכה בחוזה עם חברת "הד ארצי", בלומין בחוזה עם חברת "הליקון", ובראל בחוזה עם חברת "NMC". בנוסף, חן אהרוני ואדיר אוחיון, מתמודדים שהגיעו לשלבים מתקדמים, קיבלו חוזי הקלטה ב-"NMC" וב"הליקון", בהתאמה.
כוכב נולד 6
שמאל|ממוזער|160px|לי בירן, מקום שני בעונה השישית
העונה השישית של "כוכב נולד" החלה במאי 2008. השופטים הם צדי צרפתי, צביקה פיק, מרגלית צנעני וגל אוחובסקי, כאשר אל צוות השופטים באודישנים צורפה דפנה לוסטיג. שיר האודישנים "מי היה מאמין" נכתב והולחן על ידי קרן פלס ובוצע על ידי זוכה העונה הקודמת, בועז מעודה, יחד עם זו שהגיעה למקום השני בעונה הקודמת, מארינה מקסימיליאן בלומין. אחת מתוכניות האודישנים נערכה בהודו - צביקה הדר, אוחובסקי וצנעני נסעו לשם וערכו אודישנים בקרב המטיילים הישראלים במדינה, מהם נבחרה מתמודדת אחת, עדי אבישי, אשר נכנסה לנבחרת העונה והגיעה למקום השישי.
עונה זו זכורה בכך שלראשונה בתולדות התוכנית הוחזרו שני מתמודדים על פי החלטת השופטים בלבד. המתמודדים שחזרו הם אביב משולם (אשר הגיע לבסוף למקום החמישי) והאחיות אורלי ושולי גואטה (אשר הודחו יום לאחר חזרתן לתוכנית, ובכך, הגיעו למקום התשיעי). החלטה זו גררה אחריה ביקורות רבות, בטענה שההפקה מזלזלת בצופי התוכנית.
בספיישל ילדים, שנערך באמצע חודש יולי, התארח בתוכנית הזמר האמריקאי שון קינגסטון. במהלך התוכנית הוא ביצע את שירו "Beautiful Girls".
בעונה זו, "כוכב נולד" שילבה במסגרת התוכנית הרגילה גם תחרות בין "להקות צעירות". חברי הלהקה "פאנק יו", שהגיעה למקום הראשון, זכו בהקלטת סינגל בהפקתו המוזיקלית של דודו טסה (השיר "בן 16/לכתוב את הכל") ובתואר "הלהקה הבאה של ישראל". פאנק יו גם היו הראשונים להופיע במופע הגמר של התוכנית בחופה של הכנרת, בשירים "שבוע" ו-"בן16/לכתוב את הכל".
גמר "כוכב נולד 6" נערך בחסות חברת סלקום במסגרת פסטיבל "ווליום כנרת" ב-26 באוגוסט. לגמר התוכנית עלו כרמל אקמן, לי בירן וישראל בר-און. בגמר התוכנית הגיע ישראל בר-און למקום הראשון עם 56% מהקולות. היה זה לאחר ששר את שירו המקורי "בדיוק כמו פעם" וכן דואט עם מארינה מקסימיליאן בלומין לשיר "גאון" של נורית גלרון. למקום השני הגיע לי בירן אשר שר את "עוד סיפור אחד של אהבה" של שימי תבורי ודואט עם נינט טייב ל"לא יכולתי לעשות עם זה כלום". בירן זכה ב-24% מקולות המצביעים. למקום השלישי הגיעה כרמל אקמן ששרה את "כמו ציפור מטורפת" של יזהר כהן ודואט עם בועז מעודה ל"אנצל" של מוש בן ארי. היא זכתה ב-20% מהקולות.
כוכב נולד 7
ימין|ממוזער|150px|רוני דלומי, המנצחת בעונה השביעית
במהלך אפריל 2009 נערכו האודישנים לעונה השביעית של כוכב נולד. לצוות השופטים הצטרפה דנה אינטרנשיונל. בעונה זו, נערכו אודישנים גם בארצות הברית. ממוצע הגילאים בעונה בלט בהיותו נמוך משמעותית מעונות קודמות - מתמודדים רבים שהגיעו לשלבים מתקדמים היו בני פחות משמונה עשרה.
שיר הנושא של העונה, "רציתי לשיר", נכתב והולחן על ידי הזמר דודו טסה ובוצע על ידי שלישיית תוכנית הגמר של העונה השישית: ישראל בר און, לי בירן וכרמל אקמן.
החידוש בעונה זו היה תוכנית הספין אוף "הצילו! אני כוכב נולד", אשר שימשה כתוכנית "גלגל הצלה" למתמודדים שהודחו. התוכנית שודרה בערוץ 24 בהנחייתה של מארינה מקסימיליאן בלומין. בתוכנית החדשה, התחרו ביניהם מודחי "כוכב נולד" של אותו שבוע ולאחר חשיפת הצבעת הקהל, המתמודד שקיבל את מרב הקולות עבר להתמודד על הזכות להישאר בתוכנית גם בשבוע שלאחר מכן. רק הזוכה היה אמור לחזור לתוכנית, אולם לבסוף, חזרו שני מתמודדים להתחרות בשלב בו נותרו חמישה מתמודדים מלבדם. נוסף על כך, ערוץ 24 שידר בשידור ישיר מחדר החזרות של "כוכב נולד".
על אף היות התוכנית תחרות זמר עברי, בעונה זו הורשו המתמודדים לשיר חלק מהשירים בלועזית, לצד שירים בעברית.
בעונה זו נאלץ המתמודד עומר אדם לפרוש, לאחר שכבר העפיל לשביעייה הסופית ונחשב לבעל סיכוי גבוה להגיע לגמר. פרישתו מהתוכנית נעשתה לאחר שהתברר ששיקר להפקה באשר לגילו. אדם הציג את עצמו כבן 16.5 אף על פי שלמעשה היה צעיר בשנה. אלמלא היה משקר, לא יכול היה להשתתף ב"כוכב נולד 7", עקב הגבלת הגיל המצויה בתקנון התוכנית. גילו של אדם נחשף על ידי עומרי חיון, בלוגר אשר מצא את גילו האמיתי במרשם התושבים שדלף לאינטרנט.
ב"ספיישל שנות השמונים" שנערך לקראת סוף יולי, התארחו בתוכנית חברי להקת ה-"Pet Shop Boys". במהלך התוכנית הם ביצעו את שירם "Love Etc".
שידור העונה החל ב-24 במאי ומופע הגמר של העונה התקיים ב-30 באוגוסט בחוף הדקל שבאילת. שלושת הפיינליסטים שהתחרו בגמר הם רוני דלומי, ולדי בלייברג ומיי פיינגולד. להבדיל ממופעי הגמר הקודמים, בשנה זו המקום השלישי הוכרז אחרי סבב סולואים ראשון, שלאחריו שני המתמודדים שנותרו התחרו ב"ראש בראש". הם ביצעו סולו נוסף שלאחריו נפתחת ההצבעה מחדש. לשלב השני של הגמר עלו דלומי ובלייברג והזוכה הייתה רוני דלומי. היא זכתה בכ-61% מקולות הצופים ובכך הפכה לזוכה הצעירה ביותר בתולדות התוכנית, בת 17 בזכייתה וגם לאישה הראשונה שזכתה מאז זוכת העונה הראשונה נינט טייב. בגמר נשלחו למעלה מ-900,000 מסרונים, מספר שיא ביחס לשנים עברו.
כוכב נולד 8
ימין|ממוזער|150px|דיאנה גולבי, המנצחת בעונה השמינית
שמאל|ממוזער|150px|עידן עמדי, מקום שני בעונה השמינית
בסוף אוגוסט 2009, עוד במהלך שידורי העונה השביעית, נפתחה ההרשמה לאודישנים של העונה השמינית של "כוכב נולד". האודישנים לעונה זו התקיימו מוקדם מהרגיל, בחורף 2009–2010. שיר האודישנים ה"מסורתי" שליווה את העונה השמינית הוא "עכשיו תורי", שנכתב על ידי מוש בן ארי ומבוצע על ידי זוכת העונה השביעית, רוני דלומי.
בדומה לשנים קודמות, הפקת התוכנית יצאה לערוך אודישנים לישראלים גם בתפוצות, והפעם נערכו האודישנים בערי ברזיל. בעונה זו הצטרף אל צוות השיפוט הזמר והמוזיקאי פבלו רוזנברג, שהחליף את צביקה פיק, אשר פרש מן התוכנית.
העונה עלתה לשידור ב-5 במאי 2010 ומופע הגמר שלה התקיים ב-4 בספטמבר 2010 בבריכת הסולטאן שבירושלים. בעונה זו, בדומה לעונה הקודמת, החזרות להופעות החיות שודרו בשידור חי בערוץ 24. כמו כן, בחזרות נעזרו המתמודדים בשופטי התוכנית ובמפיק המוזיקלי לואי להב. שלושת המועמדים שהעפילו לגמר הם עידן עמדי, אוהד שרגאי ודיאנה גולבי. במופע הגמר, לאחר סבב הצבעה ראשון, הודח אוהד שרגאי. לאחר ששני הנותרים הופיעו כל אחד בשיר נוסף, נערך סבב הצבעה נוסף בקרב הצופים, ללא שקלול של הצבעות השופטים. בתום ההצבעה הוכרזה גולבי כמנצחת, לאחר שגרפה 53% מקולות הצופים.
כוכב נולד 9
שמאל|ממוזער|150px|חגית יאסו, הזוכה של העונה התשיעית
בסוף אוגוסט 2010 הוכרזה תחילת ההרשמה לאודישנים של "כוכב נולד 9", ואלו החלו ב-20 בינואר 2011. שידורי העונה החלו ב-2 באפריל 2011. מופע הגמר של העונה התקיים ב"חוף הסטודנטים" בחיפה ב-23 ביולי 2011.
בעונה זו הצטרפו לחבר השופטים הזמרת מירי מסיקה והמוזיקאי יאיר ניצני. זאת במקום דנה אינטרנשיונל, שפרשה בשל רצונה להשתתף בשנית בתחרות האירוויזיון, ופבלו רוזנברג וגל אוחובסקי, אשר השתתפותם בתוכנית הופסקה.
"שיר האודישנים", אשר מלווה את כל העונה, הוא "הדרך שלך", שנכתב על ידי עידן עמדי, שהגיע למקום השני בגמר העונה השמינית. השיר מבוצע בשתי גרסאות: "גרסת הבנות" אותה מבצעת זוכת העונה השמינית, דיאנה גולבי, ו"גרסת הבנים", המבוצעת על ידי עידן עמדי.
לקראת תוכנית חצי הגמר של העונה, חשפה הפקת התוכנית כי בשתי תוכניות קודמות, הוטו התוצאות באמצעות משלוח של מסרונים רבים ממספרים סלולריים מאותן קבוצות מספרים, לטובת המתמודדת תמר יהלומי. הפקת כוכב נולד החליטה בשל כך לאפשר לשלושת המודחים האחרונים להתמודד יחד עם יהלומי על כרטיס אחד נוסף לחצי הגמר, יהלומי עצמה העדיפה לפרוש מהתוכנית, לאחר שאביה הודה שעמד מאחורי הטית התוצאות.
מופע הגמר של העונה נערך ב"חוף הסטודנטים" בחיפה. שלושת המתמודדים שהעפילו אליו היו לירון רמתי, דוד לביא וחגית יאסו. לאחר סבב סולואים והצבעה ראשונה, הודח לירון רמתי. לאחר מכן הופיעו דוד לביא וחגית יאסו כל אחד בשיר נוסף ונערך סבב הצבעה נוסף בקרב הצופים, ללא שקלול הצבעות השופטים. בתום ההצבעה הוכרזה יאסו כמנצחת, לאחר שגרפה כ-60% מקולות הצופים. בעקבות זכייה זו היא קיבלה, בין היתר, מלגת מחיה בסך 240 אלף ש"ח והפקת אלבום בכורה על ידי הזמר עברי לידר. תוכנית הגמר בעונה זו, זכתה לשיעור צפייה שיא בתולדות התוכנית, של 41% ממשקי הבית היהודיים, כשברגע השיא שיעור הצפייה עמד על 47%, אחד השיעורים הגבוהים בתולדות הטלוויזיה הישראלית.
ב-16 באוגוסט 2011, שבועות לאחר סיום העונה התשיעית, נעצרה מרגלית צנעני, אחת מהשופטות בתוכנית, בחשד לסחיטה באיומים. בין היתר, חשדה המשטרה כי צנעני הייתה מעורבת בקידום מועמדים בתוכנית "כוכב נולד". בעקבות חשדות אלה, דרשה הרשות השנייה מ"שידורי קשת" לבדוק את הנושא. לבסוף בשל פרשה זו הודחה צנעני מחבר השופטים של התוכנית.
כוכב נולד 10 - עונת העשור
שמאל|ממוזער|אור טרגן, זוכה העונה העשירית|150px
לראשונה בתולדות התוכנית, הוכרזה ההרשמה לעונה הבאה של "כוכב נולד" כבר בתוכנית האולפן הראשונה של העונה הקודמת לה ולא בגמר, כנהוג בשנים עברו. האודישנים לעונה העשירית החלו בפברואר 2012 והעונה עצמה עלתה לשידור ב-22 במאי 2012.
שיר הנושא של העונה היה חידוש לשירו של שלמה ארצי, "כבר עבר די זמן" (במקור "מה רצינו להגיד"), המדבר על הכמיהה לעסוק במוזיקה. לכבוד עונת העשור ובשל ריבוי המבצעים, כתב ארצי בית נוסף לשיר. את השיר ביצעו כלל זוכי התוכנית לדורותיה ופיינליסטים נוספים. בלט בהיעדרו זוכה העונה השישית של התוכנית, ישראל בר און, שסירב להשתתף בשיר ובקליפ. בנוסף הוקלט גם שיר האודישנים בביצוע לירון רמתי, דוד לביא וחגית יאסו, בשם "זה הזמן" שאת מילותיו כתב לביא והלחין יגאל בשן.
בעונה העשירית הצטרפו לחבר השופטים הזמר והשחקן גידי גוב והזמר משה פרץ. זאת במקום יאיר ניצני, שבחר לפרוש מהתוכנית, ומרגלית צנעני, שהודחה בשל מעורבות בפרשה פלילית. עונה זו התאפיינה בממוצע גילאים נמוך במיוחד, והמבוגר מבין המתמודדים היה בן 23.
בעונה זאת עברה התוכנית מתיחת פנים מסיבית: הנבחנים חויבו ללמוד שיר מתוך רשימת "100 קלאסיקות ישראליות" שהוכנה מראש; השופטים קיבלו טאבלטים על מנת שיוכלו לחוות דעה על המתמודד בזמן אמת; בשונה מעונות קודמות ששודרו מאולפן קבוע בהרצליה, התוכנית שודרה מאולמות שונים ברחבי הארץ כחלק מ"מסע העשור". כמו כן בשלב הנבחרת שולבה ועדה מקצועית (שהורכבה ממוזיקאים וזמרים) כגורם מדרג נוסף של המתמודדים, ואילו ההצבעה במסרונים והשידורים החיים נדחו לשלב מאוחר יותר.
בעונה זו זכתה התוכנית לנתוני מדרוג נמוכים מהרגיל ששיקפו את מידת העניין שגילה הציבור בתוכנית.
הגמר נערך גם בחיפה ב-4 בספטמבר 2012. לגמר העפילו אור טרגן, תלמיד תיכון מהרצליה בן 17, איטן גרינברג, בן 18 מגבעתיים ואניטה גסין, תלמידת תיכון בת 16 ממגדל העמק, צעירת המתמודדים בעונה והמתמודדת הצעירה ביותר בתולדות התוכנית שהעפילה לגמר. לאחר סבב סולואים והצבעה ראשונה, הודחה אניטה גסין. שני הנותרים ביצעו שיר נוסף ולבסוף ניצח אור טרגן, משקיבל 51% מקולות הצופים.
פיינליסטים
מקום ראשוןמקום שנימקום שלישי עונה 1נינט טייבשירי מימוןשי גבסועונה 2הראל מויאלהראל סקעתעדי כהןעונה 3יהודה סעדומיכאל קירקילןשיר ביטוןעונה 4ג'קו אייזנברגמאיה רוטמןרפאל מירילאעונה 5בועז מעודהמארינה מקסימיליאןשלומי בראלעונה 6ישראל בר-אוןלי בירןכרמל אקמןעונה 7רוני דלומיולדי בלייברגמיי פיינגולדעונה 8דיאנה גולביעידן עמדיאוהד שרגאיעונה 9חגית יאסודוד לביאלירון רמתיעונה 10אור טרגןאיטן גרינברגאניטה גסין
ביטול התוכנית ומיתוגה מחדש
בתום תוכנית הגמר של העונה העשירית ל"כוכב נולד", הודיע צביקה הדר שהאודישנים לעונה הבאה, ה-11 במספר, נפתחו. צילומי העונה נדחו מספר פעמים, וב-20 במאי 2013 פורסם כי משה פרץ עוזב את כס השיפוט בתוכנית לטובת עונתה הראשונה של התוכנית "אקס פקטור" בזכיינית המתחרה רשת, וכי צדי צרפתי, מירי מסיקה וגידי גוב יעזבו אף הם את התוכנית. נוסף על החלפת צוות השיפוט (מלבד צביקה הדר שנשאר - אולם הפך ממנחה לשופט), מותגה התוכנית בפורמט החדש בשם "הכוכב הבא".
ב-25 באוגוסט 2013, הושק הפורמט החדש על ידי "קשת" בערוץ 2, ופורסם ששיטת ה-SMS תוחלף בהצבעה באמצעות אפליקציית makoTV. לאחר סינון מוקדם של השופטים יגיעו המתמודדים לשלב המבחן החי. התוכנית תשודר בשידור חי, וכל מתמודד יתחיל לשיר מאחורי מסך סגור, בליווי פסנתר בלבד, כשהוא אינו רואה לנגד עיניו את השופטים או את הקהל. עם תחילת השיר הצופים בבית יתחברו לאפליקציה ויהיה עליהם להחליט, בזמן אמת, אם המתמודד עובר או לא עובר. ברגע שהמתמודד יגיע ל־70 אחוזים ויותר של הצבעות "עובר" (קולות הצופים והשופטים יחד) - המסך ייפתח והוא יעבור לשלב הבא. התוכנית החלה את שידורה ב-17 בספטמבר 2013. החל מהעונה השנייה, למשך 6 שנים, הזוכה בתוכנית היה נציגה של ישראל לתחרות האירוויזיון, ולפיכך, התוכנית נקראה מאז "הכוכב הבא לאירוויזיון" עד עונתה השביעית. מתמודד העונה השביעית של כוכב נולד, חובי סטאר, זכה בעונה השלישית של תוכנית זו, ולפיכך, נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון 2016. זוכת העונה החמישית של התוכנית, נטע ברזילי, זכתה באירוויזיון 2018.
מתמודדי התוכנית וסוגיות בחברה הישראלית
שמאל|ממוזער|250px|שופטי התוכנית בעונה השישית. מימין לשמאל: צדי צרפתי, צביקה פיק, מרגלית צנעני, גל אוחובסקי
במהלך העונות התעורר עניין רב באופן בו משתקפת החברה הישראלית בתוכנית. בעיקר בלטו בשיח הציבורי סוגיות הפריפריה לעומת המרכז, דתיים לעומת חילוניים, מזרחים לעומת אשכנזים ואף יהודים לעומת ערבים.
זוכת העונה הראשונה, נינט טייב, בלטה בכך שהיא שומרת מסורת ושהיא הגיעה מקריית גת. לאחר ניצחונה קיבלה טייב את התפקיד הראשי בסדרה "השיר שלנו", דמות של צעירה מקריית גת שמגיעה למרכז ומצליחה להגיע למעמד של כוכבת גדולה.גם זוכה העונה השנייה, הראל מויאל וגם הזוכה העונה השלישית, יהודה סעדו, הם שומרי מסורת. כשנודע שהעונה הרביעית תשודר בערב שבת, נטען שמתמודדים כמו טייב, מויאל, סעדו ושי גבסו לא היו יכולים להתגלות אם התוכנית הייתה משודרת בערב שבת כבר בתחילת דרכה.
זכייתו של ג'קו אייזנברג בעונה הרביעית (2006) העלתה את שאלת הגיוס לצה"ל בחברה הישראלית. בעוד נינט טייב, זוכת העונה הראשונה, שירתה בצה"ל והראל מויאל, זוכה העונה השנייה, היה לוחם במג"ב ומאוחר יותר עידן עמדי היה מפקד בחיל ההנדסה הקרבית (גם עמדי וגם מויאל אף הלחינו וכתבו שירים על שירותם הצבאי הקרבי), אייזנברג לא שירת בצבא וראיון בו התגאה על כך עורר סערה ציבורית וקריאות להחרימו. בעונה התשיעית ערכה ההפקה "ספיישל" אודישנים בבסיסי צה"ל במסגרתם נבחרו לתחרות מספר חיילים מהיחידות השונות בהן ביקרו.
בעונה החמישית השתתפה בתוכנית בפעם הראשונה זמרת ערבייה שהגיעה לשלב "הנבחרת" - מרים טוקאן הנוצרייה מהכפר אעבלין. במהלך העונה, התבלטה טוקאן בשירתה ששילבה מוטיבים סגנוניים מהמוזיקה הערבית. השתתפותה של טוקאן בכוכב נולד לוותה בתשומת לב ייחודית מצד התקשורת, מעבר לזאת אשר לה זוכים מתמודדים רגילים, בין השאר בשל החיכוך שיצר מוצאה האתני בקרב קהל התוכנית, שרובו יהודי. כך למשל, שאל אהוד אשרי בעיתון הארץ "האם תוכנית הדגל של ערוץ 2, סמל הקונצנזוס הישראלי הרחב, יכולה להרשות לעצמה מנצחת ערבייה?". במקביל, זכתה השתתפותה של טוקאן לסיקור תקשורתי בשפה הערבית באמצעי תקשורת שונים בישראל ומחוצה לה. למרות היחס החיובי שהשתדלה ההפקה להעניק לטוקאן, נרשמו מספר אירועים שקוממו רבים הקשורים בהשתתפותה בתוכנית. דוגמה לכך הייתה הערתו של שופט התחרות צדי צרפתי בדבר המבטא שיש לטוקאן, והחיקוי הפרודי של אורנה בנאי לביצועה של טוקאן ל"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה.
בעונה התשיעית זכתה המתמודדת חגית יאסו, בת לעדה האתיופית. בקרב הקהילה האתיופית נתפס ניצחונה כמשמעותי לקהילה כולה.
תגובות לתוכנית
למרות הפופולריות הרבה של התוכנית, כלפי "כוכב נולד" הועלתה לא פעם ביקורת על יצירת זילות של המוזיקה ועבודתם של זמרים. בין מבקריה ניתן למנות את הזמרת חוה אלברשטיין שצוטטה בראיון עמה במוסף מעריב: . גם יהורם גאון תקף את התוכנית בכנס "תמוז" למוזיקה ישראלית בו זכה בפרס למפעל חיים כשבנאום התודה שלו אמר:
עוד נטען, כי רבים מזוכי התוכנית מתפוגגים ואין בזכייתם כדי לתרום למוזיקה הישראלית או להעיד על כישרונם המוזיקלי. מנגד, הצביעו רבים על כך כי התוכנית שימשה מקפצה משמעותית לזמרים צעירים שלא מעט מהם אף הפכו להצלחה.
ביקורת נוספת שהועלתה התייחסה ל"מסחטת הרגש" של התוכנית, שהעדיפה את ההצלחה הטלוויזיונית על פני הכישרון המוזיקלי.
במהלך העונות הושמעה ביקורת כנגד התוכנית גם על הפרסום הסמוי לטובת חברות כמו סלקום והחברה המרכזית לייצור משקאות קלים, נותנות החסות הרשמיות של התוכנית בעבר. הביקורת מגיעה על רקע היותה של סלקום זו שהכתיבה, למשל, את המיתוג של התכנית עם הצבע הסגול המזוהה עם החברה.
לקראת עליית העונה ה-11 ("הכוכב הבא") נמתחה ביקורת על ליהוק השופטים המחודש ובפרט על צירופו של איש יחסי הציבור רני רהב לשולחן השופטים, בטענה שבכך גובר הממד הבידורי של התוכנית על זה האומנותי ודוחק את העיסוק במוזיקה לשוליים.
ראו גם
נולד לרקוד
אקס פקטור ישראל
אמריקן איידול
ערב איידול
The Voice ישראל
אייל גולן קורא לך
נובל סטאר
דה פור
בית ספר למוסיקה
לא נפסיק לשיר
טדי הפקות
הכוכב הבא
קישורים חיצוניים
רשימת האלבומים והסינגלים של יוצאי כוכב נולד
שרון שחף, פוסט-ציונות בפריים טיים - התמודדות עם ישראליות דרך פורמטים טלוויזיוניים בינלאומיים, מקרה "כוכב נולד" - עבודת דוקטורט, אוניברסיטת טקסס באוסטין, אוגוסט 2009
ביקורות:
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות מציאות ישראליות
קטגוריה:תוכניות מציאות ישראליות: שירה
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות מבוססות על פורמט אמריקאי
קטגוריה:זוכי פרס האקדמיה לטלוויזיה: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות
קטגוריה:טדי הפקות
קטגוריה:צביקה הדר | 2024-09-24T18:01:03 |
הצהרת זכויות האדם והאזרח | שמאל|ממוזער|ההצהרה על זכויות האדם והאזרח. ההצהרה נוסחה בקפידה כך שתתאים באופן אוניברסלי, לכל אדם באשר הוא.
הצהרת זכויות האדם והאזרח (בצרפתית: La Déclaration des droits de l'homme et du citoyen) היא אחד מהמסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, המגדיר את הזכויות של כל יחיד ואת הזכויות הקולקטיביות של האומה. ההצהרה נתקבלה ב-26 באוגוסט 1789, על ידי האספה המכוננת הלאומית, כצעד ראשון לקראת כתיבת חוקה.
שלא כמו הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היא אמורה להיות בעלת משמעות אוניברסלית. היא מגדירה לא רק את הזכויות של אזרחים צרפתים אלא של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".
"סעיף ראשון – בני אדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווים בזכויותיהם. ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית".
עקרונות אלה שנוסחו בהצהרה הם בעלי ערך חוקתי בחוק הצרפתי בן ימינו, ואפשר להשתמש בהם על מנת להתנגד לחקיקה או לפעולות ממשלתיות אחרות.
אימוץ ההכרזה
ממוזער|תרגום לעברית של הצהרת זכויות האדם והאזרח, שנערך בהולנד לאחר הכרזת הרפובליקה הבטאווית ב-31 בינואר 1795.
בזמן שההצהרה נוסחה ונתקבלה על ידי המרקיז דה לה פאייט ואומצה על ידי האספה הלאומית, היא הייתה אמורה להיות חלק ממעבר ממלוכה אבסלוטית למלוכה חוקתית. רבים מהעקרונות בהצהרה מטרתם להתנגד למוסדות ולנוהגים של המשטר הישן בצרפת שלפני המהפכה. למעשה, צרפת נעשתה לרפובליקה תוך זמן קצר, אך מסמך זה נותר כאבן יסוד.
העקרונות שנוסחו בהצהרה מגיעים מהעקרונות הפילוסופיים והפוליטיים של עידן הנאורות, כגון אינדיבידואליזם, האמנה החברתית כפי שראה אותה ז'אן-ז'אק רוסו, והפרדת הרשויות על פי מונטסקייה. ייתכן כי היא גם התבססה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית והצהרת הזכויות של וירג'יניה שפותחה בידי ג'ורג' מייסון, שבעצמה התבססה על חוק הזכויות 1689 באנגליה.
תוכן ההצהרה
הצהרת עקרונות זו הכילה את הגרעין של ארגון מחדש רדיקלי בהרבה של החברה מזה שכבר אירע. רק שישה שבועות לאחר כיבוש הבסטיליה, ושלושה שבועות לאחר ביטול הפאודליזם, ההצהרה הכריזה על הדוקטרינה של שלטון עממי והזדמנויות שוות:
סעיף 3 – "מקורו של כל שלטון באומה, ואין אף אדם שיכול לטעון לסמכות כלשהי שאינה מגיעה ממנה באופן ברור".
עיקרון זה נוגד את המצב הקדם-מהפכני, שבו הדוקטרינה הפוליטית של המלוכה טענה כי המקור לחוק הוא בזכות האלוהית של המלך.
מסעיף 6 – "כל האזרחים, השווים בעיני החוק, זכאים באופן שווה למשרות שלטוניות, כהונות ציבוריות ותפקידים ציבוריים, על פי יכולותיהם וללא כל הבחנה לבד מכישרונם ותכונותיהם".
שוב, עיקרון זה מנוגד באופן ברור לחלוקה הקדם-מהפכנית של החברה לשלוש שדרות (הכנסייה, האצולה ושאר האוכלוסייה, הידועה כשדרה השלישית), כאשר לשתי השדרות הראשונות היו זכויות מיוחדות. בייחוד, הוא מנוגד לרעיון של אנשים ש"נולדים" לתוך האצולה או למעמד אחר, ונהנים מזכויות מיוחדות בשל כך.
לכל האזרחים מובטחות הזכויות של "חירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי". ההכרזה טוענת כי הצורך בחוק נובע מהעובדה ש "...הזכויות הטבעיות של כל אדם קיימות כל עוד הן אינן מפריעות לאדם אחר ליהנות מאותן הזכויות". כך, ההכרזה רואה את החוק כ"ביטוי של הרצון הכללי", המיועד לסייע לשוויון הזכויות הזה ולאסור על כל "מעשה שמזיק לחברה".
ההצהרה גם העמידה כמה אמצעים הדומים לאלה של החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות האמריקאית, שנוסחו באותה השנה. כמו החוקה האמריקאית, היא דנה בצורך לספק ביטחון כללי, ומנסחת כמה עקרונות כלליים של מיסוי, במיוחד השוויון במיסוי (הבדל חשוב מהתקופה הקדם-מהפכנית, אז הכנסייה והאצולה היו פטורות מרוב המיסים). היא גם מדגישה את הזכות הציבורית לשקיפות, המכריחה את הממשל לגלות כיצד השתמשו בכספי הציבור. כמו מגילת הזכויות האמריקאית, היא אינה מאפשרת יישום רטרואקטיבי של חוק פלילי ומציבה עקרונות נוספים כמו הנחת חפותו של אדם עד שהוכח אחרת, חופש הדיבור והעיתונות, וכן חופש דתי קצת פחות כולל – "כל עוד... הביטוי של הדעות הדתיות שלהם אינו פוגע בסדר הציבורי כפי שנקבע בחוק". היא מאשרת את הזכות לקנין, תוך שמירה על זכויות הציבור: "...וישנו פיצוי על הרכוש".
כשרובספייר (אחד ממנהיגיה הבולטים של המהפכה) ישב בכלאו לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה שותפו לתא נשא את ראשו אל עבר ההצהרה שהייתה תלויה על קיר התא ואמר לו: "לפחות את זה השגנו".
השפעה כיום
על פי ההקדמה לחוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית (שנתקבלה ב-4 באוקטובר 1958, והיא החוקה הנוכחית כיום), לעקרונות שנוסחו בהצהרה יש ערך חוקתי. חוקים ותקנות רבות בוטלו מכיוון שהם לא התאימו לעקרונות אלה כפי שפירשה אותם מועצת המדינה הצרפתית.
לעקרונות רבים בהצהרה מ-1789 יש השפעות מרחיקות לכת כיום:
חקיקה בענייני מיסוי או חקיקה אחרת שמבדילות ללא סיבה בין אזרחים, מבוטלות, מכיוון שהן נגד החוקה.
הצעות לאפליה מתקנת נידחות מכיוון שהן נגד עקרון השוויון, בגלל שהן יוצרות קטגוריות של אנשים שמקבלים זכויות רבות יותר מלידה.
על הממשלה נאסר להציב גבולות חוקיים על אסיפות, מכיוון שחופש האספה הוא זכות בסיסית.
קישורים חיצוניים
נוסח ההצהרה בתרגום לעברית האתר של אודי מנור
נוסח ההצהרה
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה הצרפתית
קטגוריה:צרפת: חוק ומשפט
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:זכויות האדם
קטגוריה:מסמכים משפטיים היסטוריים
קטגוריה:מסמכים בין-לאומיים בנושאי זכויות אדם | 2024-09-25T06:21:05 |
שוט (טנק) | REDIRECT צנטוריון | 2008-03-01T18:11:14 |
ברית-המועצות | REDIRECTברית המועצות | 2004-08-16T07:06:56 |
דתיים-לאומיים | REDIRECT דתיים לאומיים | 2004-08-16T09:42:27 |
יהדות אורתודוקסית | היהדות האורתודוקסית (בגרמנית: Orthodoxes Judentum) היא אחת משלושה זרמים גדולים ביהדות המודרנית, הדוגל באמונה המסורתית שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה ניתנו למשה בהר סיני ומדגיש את המחויבות המלאה לשלשלת הפסיקה המקובלת של ההלכה. עמדה זו מבדילה אותו משני הזרמים העיקריים האחרים בעת החדשה, הקונסרבטיבים והרפורמים.
קיומה של האורתודוקסיה כזרם נפרד הוא חידוש שהתפתח לראשונה במאה ה-19 במרכז אירופה, עקב התפוררות האוטונומיה הקהילתית היהודית במהלך האמנציפציה והקיטוב בין אלו שהוסיפו לשמור על זיקה לשמירת המצוות ובין הרוב שהלך והתרחק מחיי הדת. תהליך זה התבטא גם בהקמת מסגרות אורתודוקסיות עצמאיות. היהדות האורתודוקסית נעדרת מסגרת ארגונית, ועשויה קהילות קהילות החולקות אתוס משותף, שחלקן לא מכירות בלגיטימיות של אחרות. באופן גס, ניתן לחלק את הזרם בין החרדים השמרנים והמסתגרים, לבין הקבוצות הפתוחות יחסית כמו הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית.
מאפיינים
עקרונות מסורתיים
היעדר סמכות מרכזית וריבוי פלגים בקרב המגדירים את עצמם כאורתודוקסים, וכן המחלוקות הפנימיות לגבי טיבם המדויק של המכנים המשותפים האמורים והשלכותיהם למעשה, מקשים הן על החוקרים והן על המשתייכים לזרם לתחום את גבולותיו באופן חד-משמעי. עם זאת, ניתן לומר ככלל שהיהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו בקהילה היהודית לאחר היעלמות הכתות היהודיות השונות לאחר חורבן בית המקדש השני ועלייתה הבלעדית של מסורת הפרושים.. – עד העידן המודרני. בקבוצות השונות המגדירות עצמן אורתודוקסיות ישנה רמה גבוהה יחסית של מחויבות לשמירת ההלכה, וזהו ההבדל המרכזי ביניהן לבין הזרמים האחרים, יותר מכל פער תאורטי, וכמגדיר עיקרי של הזהות העצמית. תפישת ההלכה נשענת על האמונה כי מקור התורה שבכתב והתורה שבעל פה הוא במעמד הר סיני, וכי חז"ל והרבנים שהמשיכו בדרכם גזרו מהן את כל הכרעותיהם. פוסקים אורתודוקסיים מתבססים על החלטות מהדורות הקודמים תוך הכרה בהיררכיה שלהם, מחיבורים מאוחרים כמו המשנה ברורה ועד חיבורים קדמונים כמו התלמוד והמשנה.
מרכיב מרכזי של השקפת עולם זו היא ראיית הדת כניצבת באופן מהותי מעל ההיסטוריה ולא מונעת מהשפעות חיצוניות, ומכאן שעל ההלכה להתבסס על המקורות הרבניים וטכניקות הפסיקה המקובלות, ללא ייחוס משקל רב לנסיבות שבהן פעלו מעבירי המסורת והפוסקים.
אף כי ביהדות לא הונהגה מערכת עקרונות סדורה ואחידה, י"ג העיקרים של הרמב"ם מקובלים על רובם הגדול של האורתודוקסים כמחייבים, ובהם אמונות מסורתיות כמו ביאת המשיח, תחיית המתים והעולם הבא.
התפתחות כתנועה מודרנית
בקרב היסטוריונים מקובל לראות את האורתודוקסיה כתופעה מודרנית: בעוד שבחברה היהודית שלפני עידן הנאורות היה הציות הדתי נורמטיבי ומובן מאליו, נאלצו הדתיים השמרנים בעת המודרנית להגן על עמדתם מול כוחות מסוג חדש ולהתאים את עצמם לתנאים החדשים, תוך טענה שהם המייצגים הבלעדיים של מורשת העבר. בנימין בראון תיאר אותה כ"קשת תגובות" מגוונת של היסודות האדוקים בחברה היהודית בכל מקום שבו קרס אורח החיים הישן בהשפעת העידן החדש. יעקב כ"ץ כתב כי האורתודוקסיה
צמיחתה של תודעה אורתודוקסית מקושרת עם קיומו של איום משמעותי על המסגרת הדתית, שהניע את הסמכויות ההלכתיות להגיב לענייני השעה באופן שאינו פרטני אלא מערכתי וכולל, לרוב מתוך מגמה של ביצור הנוהג הרווח.
כך, לדוגמה, פסקי הדין נגד ההיכל בהמבורג מ-1819 לא עסקו רק בפרטים שהניעו את ההתנגדות אליו – בעיקר שינויים בקטעי התפילה העוסקים בציפייה לגאולה – אלא נועדו לבלום את מגמת הרפורמה באמצעות איסור לשנות מאורחות בית-הכנסת המוכרים, על בסיס טיעונים כמו "מנהג ישראל – דין הוא". בליטא נחשב הוויכוח הכפול בשנות ה-70 של המאה ה-19 על כשרות אתרוגי קורפו והוצאת מהדורה חדשה של מסכת כלים, כשברקע ההשכלה המתעצמת, לאבן דרך דומה. בוויכוחים אלה ניתן מקום רב לשיקולים מטא-הלכתיים שעיקרם היה שימור הקיים וחשש מתמורה שתעניק לגיטימציה לתביעות נוספות בכיוון זה. רבנים משני המחנות ייחסו חשיבות לא "למה שיאמרו שומרי ההלכה, אלא למה שיאמרו המחפשים עילות להשתחרר ממנה". דוגמה ידועה לתהליך כזה היא הוויכוח סביב המציצה בברית המילה בשלהי המאה ה-19: הנוהג הותקף בקהילות במרכז אירופה, ובתגובה חייבו הפוסקים שם, בעיקר בהונגריה, לערוך את המציצה דווקא בפה; בפולין ובליטא לא התרחש פולמוס דומה, ובעלי הלכה ידועים התירו פתרונות טכניים שונים כמו שימוש במשאבה או בספוג.
האורתודוקסים עברו תהליכים של הסתגרות חברתית, תוך שהם מבססים זהות עצמית אליטיסטית כמשמרי המסורת, ועוד בראשית ימיה אימצו חבריה חומרות שהיו שנויות במחלוקת עם המשכילים כסמלי הזדהות. כמו כן, בולטת היותו של הזרם תופעה התלויה בהקשר הכולל; לדוגמה, רבני ארצות האסלאם, שניצבו אף הם מול רמה פוחתת של שמירת מצוות, הוסיפו לדבוק באחדות הקהילה ללא התחשבות במידת האדיקות של חבריה ולפסוק הלכה באופן פרטני, בלי מגמה של מאבק בחדשנות. רק לאחר העלייה ארצה התפתחה בהדרגה אורתודוקסיה בקרב ציבור זה, בעיקר בהשפעת עולם הישיבות הליטאי. היא מזוהה עם חוגי ש"ס ועם דמותו של הרב עובדיה יוסף. גם בארצות הברית שלפני אמצע המאה ה-20 נקט האיחוד האורתודוקסי במדיניות פתוחה מאוד, והרבנויות הראשיות במערב אירופה אמנם נותרו נאמנות לעקרונות הדת הישנים אך הסכינו עם ציבור שלא שמר מצוות. רק בגרמניה, בהונגריה ובמזרח אירופה התפתחו מסגרות חברתיות וארגוניות שנאבקו בשיטתיות באתגרים שהציבה המודרנה, בכל מקום לפי מאפייניו. מאוחר יותר הפיצו מסגרות אלו את משנתן גם למדינות אחרות.
מאפייניה של האורתודוקסיה הקלאסית, שהונהגה על ידי החת"ם סופר ותלמידיו בהונגריה, התבטאו במספר עקרונות: רצון לכונן קהילות נפרדות מיתר הציבור היהודי תוך נטישת אחדות כלל ישראל, לעיתים תוך קריאה לנהוג בחוטאים החדשים כבכתות הפורשות שהוצאו מן העם בעבר; חשדנות ועוינות כלפי הקדמה; השמת דגש על לימודי גמרא בלבד – תוך זניחת חכמות חיצוניות, כמו גם המקרא, מחשש שיביאו לאימוץ ההשכלה; העלאת חשיבות המנהג ואימוץ חומרות שהיו מידת חסידות בעבר על ידי כלל הציבור הנאמן להם; קנוניזציה של השולחן ערוך והמפה, שהועלו על נס כמקורות ראשיים לפסיקה; ולבסוף, פיתוח האידאולוגיה "שאין בעולם המחשבה והמעשה היהודי אלא ד' אמות של הלכה" ורימום מעמדו של הפוסק באמצעות מה שהתגבש לבסוף למושג של דעת תורה, התפישה לפיה רבנים אמורים לחוות דעה גם שלא דרך שיח הלכתי טהור. עמדות אלה נבדלו במידה ניכרת כבר מהנאו-אורתודוקסיה ('תורה עם דרך ארץ') בגרמניה ובמערב, ששאפה להשתלבות בחברה הכללית ולאימוץ הקדמה אף כי השקפתה נותרה זהה בבסיסה, בייחוד לגבי השלילה המוחלטת של תנועות יהודיות מתחרות. האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית ובישראל מזוהה עם פתיחות רבה עוד יותר, אם כי קבלת עקרון רציפות הפסיקה וקביעתה בסגנון מסורתי, ללא שימוש משמעותי בכלים אקדמיים, עדיין מבחינות בינה לזרמים האחרים.
אחד מהאתגרים שניצבו בפני האורתודוקסיה מאז ראשיתה הוא היחס לרוב הציבור היהודי שלא שמר עוד מצוות. רבניה הציגו מגוון מענים בשאלות לגבי מחללי שבת בפרהסיה ועוברים על חוקי הכשרות. אף שהיו קריאות רבות לפרישה מלאה ולניתוק כל קשר עמם, בדרך כלל ננקטה גישה משולבת שמטרתה הייתה לא להכיר בלגיטימיות של העבירות ולעמוד על עליונותם של הדתיים על היתר, אך גם לא להוציא את האחרונים לחלוטין מן הכלל. במקביל, תופעת האורתודוקסים הנומינליים – השומרים על זיקה אליו אך מקיימים אורח דתי במידה מועטה – מלווה את הזרם מראשיתו. אפילו בקרב הקנאים הבדלנים בהונגריה הייתה נכונות רבה לקבל יהודים כאלה כל עוד צייתו להנהגה הממוסדת, ולעומת זאת גונו בחומרה שומרי מצוות שסירבו להצטרף לארגון הפוליטי שלהם. הבסיס לקבוצה זו הוא הכרתה במסגרת הדתית וההלכתית; היא כוללת הן את אלה שאינם מקיימים את ההלכה במלואה והן את מי שאינם מקבלים את התפישה האמונית בשלמותה. כפי שכתב שלום רוזנברג על החוגים הדתיים הליברליים יותר בארצות הברית ובישראל ('פלקסודוקסים'):
חלוקה פנימית
על אף המשותף ביניהן בחשיבות שהן מעניקות להלכה, הקבוצות האורתודוקסיות השונות חלוקות ביניהן במישורים רבים. בעוד שבמאה ה-19 התמקדו ההבדלים בשאלות כמו היחס להשכלה המודרנית והצורך להיפרד מהציבור הכללי, במאה ה-20 עלו סוגיות הציונות ומדינת ישראל כמקור עיקרי לחיכוך. בעוד שהמזרחי וגלגוליו קרא ליחס חיובי לתנועה, ואורתודוקסים קיצוניים הטיפו לשלילה עקרונית ומוחלטת, דגלו אגודת ישראל והקרובים אליה בהכרה מסויגת במדינה. פערים אלה הובילו לניכור ולסכסוכים מרובים. בארצות הברית קיימת חלוקה דומה בין אורתודוקסים מודרניים לחרדים.
בישראל יש מגוון של קבוצות, המפולגות בפרשנות שיש לתת למצוות, ובמנהגים כגון לבוש. בין הקבוצות הבולטות ניתן למנות את החרדים, המחולקים לחסידים ומתנגדים (ממוצא מזרח-אירופי בדרך-כלל), חרדים ממוצא ספרדי או תימני ועוד, ולעומתם את הדתיים לאומיים, שגם בקרבם יש פלגי משנה ליברליים יותר ופחות כגון החרדים לאומיים (חרד"ל) ואורתודוקסים מודרניים (או "דתיים ליברליים"). דוגמאות לכך הם ישובי הקיבוץ הדתי, תנועת נאמני תורה ועבודה וקבוצות פמיניסטיות דתיות, שקוראות לשילוב נשים בחיים הדתיים, תוך שמירה על המסגרת האורתודוקסית ונאמנות להלכה היהודית. בקרב האגף המודרני גובר הפילוג בשאלות כמו מחקר מדעי במקורות, פמיניזם ושלל שאלות חברתיות. בארצות הברית מתבטא הדבר במתח בין "האורתודוקסיה הפתוחה" לגורמים שמרניים יותר, ובישראל קיים חיכוך דומה בין ה'חרד"לים' לליברלים.
גם רוב המסורתיים בישראל רואים את עצמם כבעלי זיקה ליהדות האורתודוקסית. גם החילונים בישראל, שמוצא רובם ממזרח אירופה, נוטים לראותה, לחיוב ולשלילה, כגרסה האותנטית של הדת היהודית. כך, לדוגמה, אמר שלמה אבינרי, יליד פולין, כי "בית הכנסת שאליו אני לא נכנס הוא אורתודוקסי." אלה מהם המקיימים טקסים דתיים כמו הלוויה, תפילה בבית כנסת ביום הכיפורים ועלייה לתורה בבר המצווה עושים זאת לרוב בהתאם לנהוג אצל האורתודוקסים, לעיתים בגלל זיקה לזרם ולעיתים בגלל היעדר אלטרנטיבה. בנוסף לכך, נישואים וגירושים של יהודים בישראל כפופים מכוח חוק לרבנות הראשית לישראל, שהיא גוף אורתודוקסי.
על אף שקבלת עיקרי האמונה ושמירת המצוות פחתו באופן דרסטי בקרב הציבור היהודי מאז תחילת העידן המודרני, ולמרות היותה מיעוט מכלל היהודים, האורתודוקסיה היא הגדולה מבין הזרמים ביהדות. בהסתמך על אומדנים לגבי המצב בשלהי המאה ה-20, ישעיהו ליבמן, דניאל ג'יי. אלעזר וחוקרים אחרים העריכו כי אוכלוסיית הליבה השומרת מצוות באופן מקיף למדי מנתה לפחות כשני מיליון איש והיו עוד למעלה משני מיליון אוהדים נומינליים, המביעים הזדהות ניכרת עמה או רשומים בארגוני קהילות אורתודוקסיים כמו ק"ק כנסת ישראל בבריטניה. בשקלול נתונים אלה, הזרם גדול יותר משתי התנועות המרכזיות האחרות, הקונסרבטיבים והרפורמים, גם יחד. אחוז ההתבוללות שלה נמוך בהשוואה לאחרות, ואף כי שיעור משמעותי מהגדלים בתוכה עוזבים אותה, חוסרים אלו מתקזזים על ידי הצטרפות חדשים מבחוץ ופריון גבוה. הקבוצה נמצאת במגמת גידול וצפויה להמשיך בכך.
מקור השם
שמאל|ממוזער|450px|רש"ר הירש מכריז בגיליון הפתיחה של "ישורון" ב-1854 כי מטרתו היא "לייצג את ההשקפה אותה מכנים יהדות אורתודוקסית."
המונח 'אורתודוקסים' – "ישרי הדעה", דהיינו "בעלי האמונה הנכונה", מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות. בתחילת המאה ה-18 שימש שַם עבור הלותרנים הדוגמטיים שניצבו מול הפייטיזם והנאולוגיה. אז הושאל בפי מצדדי הנאורות והפך לכינוי רווח לכלל מתנגדיה. האזכור המתועד הראשון שלו בידי יהודי הוא במכתב של משה מנדלסון ללסינג מ-1755, בו תהה אם רופא נוצרי בשם באומגרטן הוא "אכן אורתודוקסי." עד שלהי המאה הוסיפו מחברים יהודים כמו שלמה מימון ושאול אשר להשתמש בו במובן זה לתיאור נוצרים ויהודים גם יחד, ולא כציון לזרם דתי נפרד: ג'פרי בלוטינגר כתב כי גם ההתייחסות של הירחון 'ברלינר מונאטסשריפט' מ-1795 ל"יהודים האורתודוקסים, השמים מכשול בפני הנאורות", המקובלת בעיני רבים כעדות ראשונה לכך, אינה חורגת מכלל זה. בעשור השני והשלישי של המאה ה-19, עם הופעת תנועת הרפורמה, הוא הפך בהדרגה לכינוי לשמרנים המתנגדים לשינויים דתיים. שני הצדדים בוויכוח התנגדו לו: רש"ר הירש העדיף לכנות את ההולכים בדרכו "נאמני התורה" (gesetztreu) וטען כי יריביהם כפו עליהם את המונח. האחרונים, מצדם, ראו בשימוש בו יומרה לבלעדיות על הדת. בכתבי ההוגים הרפורמים המוקדמים הוא מופיע תמיד תוך סיוג, והם מתייחסים ל"כביכול אורתודוקסים" או ל"מתקראים אורתודוקסים." למרות העוינות כלפיו משני צדי המתרס, הוא התקבע בשיח היהודי-גרמני והתפשט משם לרחבי תבל. הניגוד בין משמעותו המקורית למובן שקיבל בהמשך צף בשנות ה-50, כשהרב הירש היה נתון בפולמוס עם הרב הרפורמי לאופולד שטיין על מורשתו של מנדלסון: הרב שטיין הצביע על כך שברוב ההספדים עליו נכתב כי "האורתודוקסים" התנגדו לו וכי זוהי הוכחה להשתייכותו למחנהו; הרב הירש ציטט מחיבוריו כדי להוכיח כי למעשה נטה לדעותיו שלו. בגרמניה סלדו המכונים כך מהמונח: מבחינת הרבנים הירש ועזריאל הילדסהיימר היה הכרח להשתמש בו רק כמוצא אחרון, מאחר שלשיטתם הייתה דרכם היהדות האמיתית היחידה. ב-1882, כשהשתכנע מקץ מאבק של עשורים בליברלים (רפורמים) ובאסכולת ברסלאו (קונסרבטיבים) שההבדלים בין ההשקפות חדרו לתודעת הציבור היהודי, מחק הילדסהיימר את המילה "אורתודוקסי" משם בית המדרש לרבנים בברלין בראשותו. בהונגריה כתב הרב מאיר פרלס, שנטה לעמדת הסטטוס קוו והתנגד להתאגדות נפרדת של שומרי המצוות, כי בכנסייה הגדולה בווינה ב-1923 הסבירו רבני מזרח אירופה לעמיתיהם הגרמנים שלא יוכלו לאמץ שם זה במקומותיהם, מאחר ששם יש לו משמעות שונה לגמרי.
היסטוריה
משבר האמנציפציה
עד לשלהי המאה ה-18 חיו יהודי מרכז ומערב אירופה בקהילות מסוגרות ואוטונומיות במידה רבה, שחבריהן היו כפופים לפרנסים ולבתי הדין הרבניים שלהן. תפישת האבסולוטיזם הנאור של השלטונות הניעה אותם לצמצם או לבטל את סמכויותיהן של אלה – בין היתר, אסרו השלטונות הטלת חרם, כלי הענישה המרכזי של הקהילות. במקביל העניקו השלטונות ליהודים, במאמץ לשלבם בחברה, זכויות רבות שנשללו מהם בעבר. התפשטות רעיונות עידן הנאורות בקרב נוצרים ויהודים כאחד, שחקו בהדרגה את מעמד הדת הממוסדת בעיני הציבור וחתרו תחת ערכיה של החברה האשכנזית שהתגבשו למן המאה ה-16, או 'יהדות הבארוק' בפי ההיסטוריון דוד סורקין (הספרדים במערב אירופה עברו תהליך מקורב הרבה קודם): ניכור תרבותי ולשוני מהסביבה והתמקדות בלימוד הגמרא כשדה הפעילות האינטלקטואלי העיקרי. עם זאת, הפילוסופיה החדשה הייתה מנת חלקם של מעטים; התמוטטות הקהילה היהודית הייתה תוצאה אחת מני רבות של התפרקות חברת המעמדות האירופאית והקמת המדינה הריכוזית המודרנית, בדומה לדרישה מן האצולה להצהיר נאמנות לארצות מושבה והיחלשות אופייה הבינלאומי, או הפגיעה העצומה בעצמאות הכנסייה הקתולית.
הרבנים ניצבו מול מספר גדל של חוטאים מסוג חדש, שסירבו לראות פסול במעשיהם או להכיר בסמכותם המוסרית של מורי ההלכה, בעוד הללו מאבדים כל אמצעי חוקי להתמודד עמם. עד לאמצע המאה ה-19 התפוגגה תבנית היחסים המקובלת בין היחיד לעדה היהודית. אם קודם נאכפו על הציבור חוקי התורה ורק התנצרות יכלה לשנות זאת, רבים התנערו עתה מהמצוות במפורש ובפומבי מבלי להמיר דת. יעקב כ"ץ עמד על כך שכל אלה חרגו מדרכם של מומרים לתיאבון או בריונים סתם ("גברא אלימא"), שרווחו מאז ומתמיד, וגם מאגודות דוגמת השבתאים והפרנקיסטים, נגדן הופעלו כל הסנקציות הקהילתיות. הרב אלעזר פלקלס מפראג תיאר כיצד נתקל לראשונה בהתרסה עקרונית שהתבטאה ב"עבירות חדשות", בניגוד לשלל "העבירות הישנות" בהן היה מורגל לפני כתב הסובלנות מ-1782, שגם הנכשלים בהן בקביעות שילמו לכל הפחות מס שפתיים לסמכותו.
בהמבורג היה הרב רפאל הכהן כ"ץ לנשוא מובהק לתנאים המשתנים. הוא אסר על גברים להלך שלובי זרוע עם נשותיהם וחייבם לגדל לפחות זקנקן קצר, והוקיע נשים שהחלו ללבוש פאה נוכרית. העונשים שהטיל על עבריינים שונים (פונים לערכאות של גויים, כהן שיצא מהעיר כדי לישא אישה שנאסרה עליו, אוכלי בישולי נוכרים ומביעי דעות כפירה) גררו פניות חוזרות לשלטונות, שהצדיקו לבסוף את בית הדין אך פגעו ביוקרתו בתביעתם להסברים. בשנות ה-80 של המאה ה-18, למול האיום על מעמדם הבלעדי כהנהגה רוחנית מצד תנועת ההשכלה המתארגנת, ניהלו רבני מרכז אירופה מאבק קשה נגד ראשיה נפתלי הרץ וייזל ומשה מנדלסון, שביקשו שינויים בחברה היהודית. בתגובה לקריאת מנדלסון לבטל כל סמכות כפייה בענייני דת ולהכפיפם למצפון האישי, כתב הרב כ"ץ:
התערבות הרשויות כדי לכפות מודרניזציה על נתיניהן הביאה לרגיעה עד סוף המאה. רוב הרבנים נאלצו להשלים עם הקמת בתי-ספר כלליים מטעם השלטונות במקביל לתלמודי התורה ואימוץ הגרמנית תחת היידיש. ב-1808, כשהחל ישראל יעקובסון לערוך שינויים בארחות בית הכנסת במסגרת הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה, לא הביא הדבר למחאה של ממש.
ריב ההיכל
שמאל|ממוזער|200px|
רק פתיחתו ב-1818 של ההיכל בהמבורג, בית-הכנסת הרפורמי הראשון, הייתה הזרז להתעוררות מחאה נרחבת מצד השמרנים. רבנים מרחבי אירופה אסרו להתפלל בו וגינו את מארגניו ככופרים. בעוד שמואל פיינר ראה כבר את דרשת החרם של הרב דוד טבל מליסה נגד וייזל ב-1782 כטקסט האורתודוקסי הראשון, היסטוריונים כמשה סמט ומיכאל סילבר הצביעו על המאבק בהמבורג כרגע המכונן בו היא הופיעה ככח מאורגן.
הדמות המשפיעה ביותר על האורתודוקסיה המוקדמת הייתה הרב משה שרייבר מפרשבורג שבהונגריה, החת"ם סופר, שהתמצב כמנהיג בעת ריב ההיכל. כ"ץ ראה בו את הרב הראשון שהפנים במלואם את תנאי העידן החדש. מה שנותר מכוחו הפוליטי כמרא דאתרא עמד להיעלם, והוא איבד את יכולתו לכפות שמירת מצוות; פסיקותיו שיקפו את תפישתו לפיה הם עקבו בדריכות אחרי כל התרופפות מצד הממסד. על אף שבעצמו היה חדשן ומקל בענייני הכלל, חרץ כי בסוגיות במחלוקת יש להקשיח את הפסיקה, ויצא נגד מי שנקטו בעמדות מתונות. החת"ס העניק לשולחן ערוך ובעיקר להגהות הרמ"א עליו מעמד מרכזי מעל לכל מה שהיה להם בעבר, ויחס זה היה אחת מההשפעות המתמשכות של הנהגתו. עוד קבע כי "חדש אסור מן התורה" וביצר את המקובל באמצעות הקביעה שכל מנהג שישראל נהגו בו הוא בחזקת נדר, ומכאן שאסור לבטלו. כבר ב-1799 התריע מלעבור אפילו על "מנהג בורים" שהתקבע רק בגלל חששות ההמון הלא-מלומד. בעוד שרבנים אחרים ניסו לאסור את הנהגות ההיכל בטעמים הלכתיים סבוכים, השתית החת"ס את התנגדותו על עצם החידוש בהן. ביחס לסוטים בדורו אחז בעמדה תקיפה; בין היתר, לא הותיר מקום לפרשנות בנוגע למקרה של מחלל שבת בפרהסיא ("מובדל מקהל ישראל ונידון כיוצא מן הדת ואיננו לא ישראל ולא נוצרי ולא תוגר"), ובתחילה המליץ לבד"ץ המבורג להניח לבוני ההיכל לנפשם כדי שישתמדו. אחר כך השתעשע ברעיון להקיאם מכלל ישראל כ"צדוק וביתוס, ענן ושאול". בפסיקתו לגבי סוטים אידאולוגיים מן הזן החדש, כתב אדם פרזיגר, החל בהתוויית קו בינם לבין אלה שהוסיפו לציית בעקרון לסמכות הרבנית וכלפיהם ניתן היה לגלות פתיחות וגמישות במקרה הצורך.
החת"ס ניצב בעמדה נוחה להנהיג את המאבק השמרני: ארצו שכנה בקצהו הנחשל של מרחב האמנציפציה ומעמדו בקרב פרנסי עירו היה איתן, בניגוד לרבנים אחרים מהדור הישן שנעקרו במהירות במרכז אירופה, אם כי גם הוא נאלץ להתפשר. כמו כן, הוא נמנע מלצאת נגד תנועת החסידות בארצו על אף הסתייגותו ממנה, וסלל את הדרך לשיתוף-פעולה עמה בהמשך. ישיבתו בפרשבורג הייתה הגדולה בעולם בשעתה. בוגריה הפיצו את השקפתו בממלכה וייסדו עשרות מוסדות דומים, בשעה שהישיבה האחרונה בגרמניה נסגרה ב-1824 וזו שבפראג עמדה על הסף. בניגוד לישיבות הליטאיות שצצו במזרח אירופה, המסורתית מאוד עדיין, ששמו דגש על חיסון תלמידיהן מפני החסידות, הישיבות ההונגריות עמדו כתריס בפני המודרנה. גם כאן ניכרה השפעת התמורות הגדולות, בהן המעבר מהסתמכות על המשפחה והקהילה להישענות גוברת על מערכת חינוך מקיפה עד גיל מאוחר. עמדת הבכורה של החת"ס בשנים אלה הפכה אותו לראוי, בעיני סמט, לתואר "מייסד האורתודוקסיה".
ריב המבורג עורר גם תגובה שונה לחלוטין. הפסקים נגדו לא סגרו את ההיכל, ופרנסי הקהילה המרכזית החליטו לפטר את רבם הקשיש והחליפוהו בחכם יצחק ברנייס, מראשוני הרבנים המסורתיים שלמדו באוניברסיטה. ברנייס אימץ מיד רבים מהתיקונים האסתטיים שרווחו בהיכל: הוא התלבש ככומר נוצרי, נשא את דרשותיו בגרמנית תקנית ולא ביידיש ודרש התנהגות מכובדת מהקהל. סגנונו השיב לבית-הכנסת המקורי רבים מהמתפללים וסיים למעשה את המחלוקת. ברנייס היה מודרני גם במובן אחר; החוזה שלו אסר עליו לקלל, להעניש או לשלול כספי צדקה מעוברי עבירה, והודגש כי אין לו כל סמכות בענייני הדין האזרחי. הוא נעדר שיניים פוליטיות מלכתחילה. דוגמתה של המבורג חוקתה בקהילות רבות בגרמניה. בארץ שיהודיה עברו כבר מודרניזציה ניכרת, גם השמרנים ביותר התאימו עצמם לכך. לבסוף התפתחה מגישה זו שיטת תורה עם דרך ארץ ('נאו-אורתודוקסיה') שנוסחה על ידי יורשיהם של ברנייס ודומיו, הרבנים שמשון בן רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר. הללו דגלו באימוץ מרבית ערכי הנאורות ובגישה שאין הם סותרים את התורה. שניהם גם הבדילו חדות בין מנהג להלכה. בעוד שהיו בגרמניה אזורים מבודדים מסורתיים יחסית (כמו חבל פוזן וחלקים מבוואריה) בהם שרד אורח החיים היהודי הישן וניתן היה להתמיד בהתנגדות לתִּרבּוּת (אקולטורציה) וחינוך כללי כמעט עד אמצע המאה, הנאו-אורתודוקסיה צמחה כחלק מהמגמה הרחבה של הרפורמה בקרב יהודי הארץ, שהכירו בצורך להתאים את עצמם לחברה הבורגנית ושאפו לשוויון זכויות אזרחי.
רש"ר הירש ודומיו אימצו הן את תוכניתה הפדגוגית של ההשכלה המתונה מימי וייזל ומנדלסון, אם כי הם עצמם כבר היו פוסט-משכיליים ותקשרו בגרמנית עם מעט שימוש בעברית, והן רבים מהשינויים האסתטיים של יעקבסון בווסטפאליה. הם קיבלו בשתיקה את תהליך החילון שעבר על החברה בסביבתם ואת העברתן של שאלות האמונה לספירה דתית מתוחמת, ונקטו בפועל בגישה של מִידוּר (קוֹמְפָּרטמֶנטָליזציה), כשהם מגבילים למינימום את ייחודם במרחב הכללי ושומרים אותו לזה הדתי הפרטי: בין היתר, בית המדרש לרבנים בברלין השמיט מתוכנית לימודיו כמעט לגמרי את חלק "חושן משפט" של השולחן ערוך, שלא היה רלוונטי בעולם שההלכה לא היוותה בו עוד את הדין האזרחי. הירש גיבה זאת אידאולוגית. כך, לדוגמה, הוא הוסיף לאחוז בתפישה המשיחית המסורתית, אך ניתקה מהקשריה הארציים והפוליטיים שהיו מקובלים בעבר באמצעות הדגשת אופייה העל-טבעי. כך הועברה הציפייה למשיח לתחום האמונה המופרד, תחום שנעדר עתה כל השלכות מעשיות והמדינה הייתה יכולה להיות אדישה כלפיו, כחלק מהסדר המחולן החדש. מהלך זה התאים לציבור תומכיו, שביקש לא לחרוג מהותית מהדת והמסורת, אבל לא פחות מכך, בלשונו של דניאל אלעזר, להיות
במערב אירופה, שבה קיבלו היהודים אמנציפציה ועברו מודרניזציה מלאה בשלב מוקדם יחסית, פעלו באופן דומה למדי (אך ללא השיטתיות ההשקפתית הגרמנית) הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת והרבנות הראשית הבריטית של נתן מרקוס אדלר. הם נותרו נאמנים במוצהר לעקרונות הדת, אך אימצו במידה רבה את גינוני הסביבה. בצרפת התיר הרב הראשי שלמה אולמן לערוך טקסי קונפירמציה ולנגן בעוגב בשבת על ידי גוי, ובבריטניה הושפע מנהג אנגליה של ק"ק כנסת ישראל מהכנסייה האנגליקנית. בארצות אלה וברבות אחרות באירופה ומעבר לה, התקבע הדגם של רבנות רשמית מסורתית לצד קהל שנטש את קיום המצוות כמעט כליל, ונע בין זיקה חלקית לחיי הדת לאדישות גמורה.
חכמת ישראל
שמאל|ממוזער|400px|איגרת להרן לרבני אירופה, 1844.
בשנות ה-40 של המאה ה-19 עזב כבר רוב יהודי גרמניה את אורח החיים המסורתי. בהשראת חכמת ישראל, ראשית המחקר המדעי של היהדות, ביקש דור חדש של רבנים רפורמים בהנהגת הרב אברהם גייגר לערוך שינוי מקיף של יסודות הדת. הרב יעקב אטלינגר מאלטונה עמד מאחורי הגינויים לאסיפותיהם באמצע העשור. בעת המסע הציבורי נגד ועידת בראונשווייג שנערכה ב-1844 קיבץ צבי הירש להרן איש אמסטרדם מכתבים מעשרות רבנים. יעקב כ"ץ הצביע על הקונטרס כעדות להפנמה של נסיבות העידן: בעוד שהרבנים המסורתיים ממזרח אירופה והמזרח התיכון קראו לשמרנים בגרמניה לפנות לשלטונות כדי שיאסרו את התנועה החדשה, המשיבים במרכז היבשת ומערבה הבינו שאפשרות זו נגוזה. הם השלימו בחירוק שיניים עם סטיית רבים מאוד מחוקי הדת, וניסו רק למנוע את התפשטות האיום ולוודא כי השלטונות לא יתפתו לכפות עליהם את החלטות הוועידה. כמו כן, התבקשו המשיבים לענות בסגנון בהיר המובן להמון העם; העורכים נמנעו מניסוחים הלכתיים סבוכים שכוחם היה יפה לימים שבהם היה צורך לשכנע פוסקים אחרים אך לא יכלו לעמוד במבחן החדש, של דעת הקהל. עמדה אחרת שנגררו אליה במאבק נגד גייגר, שהרבה לתקוף את המושג של מדרש הלכה ולהציגו כפרשנות רבנית שרירותית, הייתה הדחקת ההשקפה המקובלת של הרמב"ן על התוקף מדאורייתא של הנלמד ממידות שהתורה נדרשת בהן (שהייתה דומיננטית באשכנז במשך מאות שנים) ואימוץ-מחדש של דעת הרמב"ם כי חז"ל בעיקר הסמיכו את הדינים על דרשותיהם ולא למדו אותם מתוכן. ג'יי האריס כתב:
למול ציבור שרובו הגדול לא שמר עוד מצוות, הציעו אחדים בגרמניה היפרדות מוחלטת; כדי להימנע מכך, הרחיב הרב עטלינגר מאוד את מושג תינוק שנשבה, גישה שהשתקפה אף בפסיקות תלמידו הרב הילדסהיימר – ושאבה בין היתר מהצורך לאפשר יחסים תקינים עם רבים מתומכיהם, שאמנם שמרו על זיקה לדת המסורתית אך בעיקר באופן נומינלי. בגרמניה פיתחה ההנהגה האורתודוקסית מערכת סבוכה שהבדילה בדקדוק רב בין אדוקים מקיימי הלכה ממש, אוהדים בעיקרון ופורקי עול בדרגות שונות, הן לתיאבון והן באופן הצהרתי. סגנון חריף ננקט כלפי הרבנים הלא-אורתודוקסים ולעיתים גם פרנסי הקהילות, אך נשמר יחס זהיר ומקרב כלפי הקהל הרחב. אדם פרזיגר כתב שזהו כנראה המודל הראשון לקיום בצוותא עם ציבור רחב שהתנער מן המצוות. באותו זמן ומקום עלה לראשונה כאפשרות מעשית רעיון הפרישה מהקהילות הישנות כדי לכונן עדות הומוגניות שיהיו מחויבות לתורה. מי שהוביל גישה זו, בהצלחה מועטה, היה רש"ר הירש. בתחילה האמין שדרכו, שגרסה אימוץ מוחלט של המודרנה והשתלבות בתרבות הגרמנית תוך הקפדה מלאה, תהווה סינתזה מקיפה דיה כדי למשוך את היהודים כולם. הוא דחה את טיעוני הרפורמים לפיהם הרוב הגדול של הציבור זנח הן את האמונה בתקפות הציוויים והן את שמירתם למעשה, ויש לכונן סנהדרין חדשה שתתאים את הדת למצב. הוא ראה כל ניסיון בכיוון כמתן לגיטימציה לנטישת אורח החיים ההלכתי, והשליך יהבו על רגשי האשם שיפעלו להשיב את המתרחקים לבסוף, אם רק תישמר חזית אחידה מכיוון הרבנים. הוא התפכח בהדרגה מחזונו: מינויו ב-1847 לרב ראשי לכל יהודי מוראביה, בה פעל להחיל שינויים אסתטיים בבתי-הכנסת ולהקים סמינר להכשרת רבנים שייכללו בו לימודי חול, הוביל לחיכוכים עם האדוקים והמתקדמים כאחד, כשאלה רואים אותו כמחדש מסוכן והאחרים כמיושן ללא תוחלת. ב-1851 התפטר ועזב לראשות קהילה מתבדלת קטנה בפרנקפורט דמיין.
סביב אמצע המאה הפכה שאלת המחקר המדעי לסוגיית מפתח, כשהשימוש בטכניקות כמו ביקורת המקרא וחקר התלמוד הפך לנפוץ ולמרכיב בטיעונים של הרפורמים. הירש והילדסהיימר, שהסתמנו כבר כמנהיגי האורתודוקסיה בארצם, נקטו בגישות שונות. הראשון התנגד לעצם השימוש במחקר ביקורתי, והשני תמך בו בתנאי שלא יעורער מעמדם המקודש של הטקסטים; עמדתו של האחרון הפכה לבסיס עבודתו של יורשו, דוד צבי הופמן, שהשתמש בכלים אקדמיים בחקר המקורות ובו זמנית יצא נגד השערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. שניהם עמדו על הצורך בקבלה בלתי-מסויגת ומוחלטת של עקרון תורה מן השמים: הם האשימו לאורך שנים את הרב זכריה פרנקל, מבשר היהדות הקונסרבטיבית, כי אינו אוחז בכך. קביעתו של פרנקל ב-1859 כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למעשה למנהגים עתיקים ובחינתו הביקורתית את המשנה סללו את הדרך להוקעתו והובילו למסע מחאה וגינוי נגדו. הרב הילדסהיימר אמנם הבחין בין הפוזיטיבים-היסטוריים של פרנקל לרפורמים בכל הנוגע ליחסם לשמירת המצוות – הוא עצמו חשש מכך שדעת הקהל אינה תופשת את השוני בינו לבינם, והקפיד להדגיש את פערי האמונה – אך העיר במכתביו:
חלוקת הקהילות
שמאל|ממוזער|300px|הרב יעקב קופל רייך מחוץ לבית-העלמין האורתודוקסי (ראו את הכיתוב 'ארטאדאקסען' על הקיר למעלה משמאל) הנפרד של בודפשט, כנראה בשנות ה-20.
אף כי הרש"ר הירש והרב הילדסהיימר הסכימו על הצורך שלא להעניק שום לגיטימיות לזרמים דתיים מתחרים – הם סירבו להמליץ על בוגרי בית-המדרש לרבנים של פרנקל אלא אם כן הסכימו להכחיש בפומבי את עמדותיו – הם נחלקו לגבי המדיניות שיש לנקוט כלפי לא-אורתודוקסים. הירש הטיף לפרישה מלאה מהציבור הכללי ולאי-שיתוף פעולה עם גורמים שלא היו מחויבים לדרכו, בעוד שהילדסהיימר הגביל את אי-ההכרה לעניינים דתיים בלבד אך הסכים ליוזמות משותפות בעניינים הנוגעים לכלל היהודים.
בשנות ה-60 התרחשה בהונגריה מודרניזציה מואצת שהתבטאה בצמיחה מהירה של הנאולוגים, ששילבו היטמעות תרבותית והתרחקות משמירת מצוות עם רבנות שנטתה לאסכולה של פרנקל. השמרנים נקלעו למשבר חמור תחת האיום שיהפכו למיעוט. הילדסהיימר, ששהה אז בארץ, חתר לבלום מגמה זו באמצעות עקרונות 'תורה עם דרך ארץ', תוך שיתוף-פעולה מסויג מצד הרבנים המקומיים. חלק מתלמידי החת"ם סופר הציעו מענה משלהם: הרב הלל ליכטנשטיין וחתנו הרב עקיבה יוסף שלזינגר פיתחו עמדה עוינת לכל גילוי של אקולטורציה או קדמה, תוך שהם מחילים בהרחבה רבה את 'חדש אסור מן התורה'. הרב שלזינגר הפליג בחשיבות שייחס לשימור המנהגים, הדיבור בשפת היידיש והלבוש המסורתיים כאמצעי היבדלות. הוא ובני חוגו הרבו להסתמך על הקבלה, בעיקר על ספר הזוהר, ופסיקותיהם הבלתי-שגרתיות עוררו התרעמות גם בקרב רבני הדור, תלמידי החת"ס: , ציין מיכאל סילבר, האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית מיסודו של הרב ליכטנשטיין ראתה ברב הילדסהיימר ובדומים לו את עיקר הסכנה, שכן באמצעות תדמיתו כאדוק הוא הכשיר את אימוץ תרבות הסביבה. עיקר התקפותיהם התמקדו בו. בניגוד לגרמניה, בה נשענו האורתודוקסים על עקרונות "תינוק שנשבה" כדי לבדל בין ההנהגה והרבנים הרפורמים לצאן מרעיתם, הטיפו הקיצונים בהונגריה להינתקות מכלל הציבור שחרג מהקו שהכתיבו. לבסוף, גם הרבנים ההונגרים המתונים יותר בראשות מהר"ם שיק וכתב סופר יצאו נגד הרב הילדסהיימר כשביקש להקים סמינר מודרני לרבנים ב-1864. המתח בינם לנאולוגים הביא לידי פילוג קהילות מלא ב-1871, שכמוהו לא היה עוד באירופה, והפרדה כמעט מוחלטת בין שני הציבורים. מעט קהילות, חלקן אדוקות ומונהגות בידי רבנים ידועים, שאפו להיוותר מחוץ לסכסוך; הן נודעו כ"סטטוס קוו". סירובן להצטרף לארגון האורתודוקסי החדש הוביל לגינוי חמור מצד הנהגתו, אם כי זו הייתה מוכנה לסבול ציבור שהיה רחוק משמירת מצוות כל עוד השתייך לה מבחינה פוליטית.
{{ציטוט-צף|אך זה כל מטרת חפצינו להפריד ממנו כל פועלי און, כה עשו אבותינו מעולם בכל עת אשר קמו בקרבינו בני בליעל ושמו מגרעות בדיני תורתנו הקדושה הן שבכתב והן שבע"פ, תיכף כמו רגע היבדלו מהם. כה עשה עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה להכותים, כה עשו רבותינו התנאים הקדושים להצדוקים והביתוסים. כה עשו רבותינו הגאונים להקראים. מה היה סופם? המה ספו תמו ונכרתו, ועדת ה' לעולם תעמוד.|העורך (אנונימי), מאמר בעד פרישה קהילתית, מחזיקי הדת, 13 בנובמבר 1881|רוחב=300px}}
מבחינת הרב הילדסהיימר, כישלונו למנוע את הפילוג ב-1869 סימן את התפכחותו מרעיון אחדות הציבור. הוא נטה עתה לעמדה בדלנית, אם כי עדיין פחות מהרש"ר הירש. לאחר הקרע שב לארצו והקים את בית המדרש לרבנים בברלין, שהיה מחויב למחקר מדעי מרוסן בכתובים ולהשכלה כללית. ב-1876, במסגרת מאבק ממשלת גרמניה בקתולים, התאפשר גם ליהודים בארץ זו לפרוש חוקית מהקהילות הממוסדות. הרב הירש הפריד באופן מלא את עדתו הקטנה מהציבור בפרנקפורט וקרא לכלל האורתודוקסים לנהוג באופן דומה. את תביעתו זו ביסס על שילוב של השקפתו לפיה היוו האורתודוקסים עדה דתית (Konfession) ככל אחרת בתוך הלאום הגרמני, ועל בסיס זה היו זכאים להיפרד מהרפורמים והנוטים אליהם, השייכים ל-Konfession אחר. הוא דחה כליל את טענות יריביו לכך שיש קשר אחווה בין כלל היהודים מעבר לדת הצרופה. במקביל ובהשלמה לכך, שלל כל כפייה בענייני דת ויצא נגד רבנים שמרנים שפעלו להפעלת סנקציות כמו הימנעות רישום ילדים שלא נימולו כיהודים. עתידם של בעלי הזיקה למסורת, לשיטתו, היה בהסתגרות. אך הפעם נמצא מתנגד רב-השפעה ליוזמת הפילוג: הרב יצחק דב במברגר, שהיה מסורתי יותר מהירש וגם מסור יותר לאידיאל של אחדות הקהל, יצא נגד מדיניותו. בנוסף, ריכוזי האדוקים בגרמניה היו קטנים וחלשים מכדי לבסס קהילות בנות-קיימא, ובניגוד ליהדות הונגריה ההטרוגנית והמורכבת ממהגרים, עדות גרמניה היו עתיקות ומגובשות. רובם הגדול של האורתודוקסים כחטיבה עצמאית-למחצה במסגרות הישנות, תוך השגת פשרות שונות. חילופי האשמות ועוינות בין "האורתודוקסיה הבדלנית" (Austrittorthodoxie או Trennungsorthodoxie) הקטנה והטהרנית לבין "האורתודוקסיה הקהילתית" (Gemeindeorthodoxie), שטענה שהשפעתה שלה הייתה מכריעה בבלימת הרפורמה, הפכו לחיזיון נפרץ.
ב-1878 קמה בגליציה אגודת "מחזיקי הדת", בהשראת הרב שמעון סופר מקרקוב והאדמו"ר הרב יהושע רוקח מבעלז. הם הונעו לפעולה על ידי החשש מהתחזקות המשכילים, שהריצו רשימה לפרלמנט ושאפו לשלוט בקהילת למברג. "מחזיקי הדת" היו הגוף האורתודוקסי הראשון שהשיג כח פוליטי של ממש: הרב סופר נבחר לרייכסראט, והיו להם 40,000 חברים רשומים, אף כי הם מעולם לא הצליחו לקבל רשות לפרוש מכלל הציבור כפי שנעשה בממלכת הונגריה.
מזרח אירופה ואגו"י
הקצב האיטי והמאוחר שבו הגיעה המודרנה למזרח אירופה מנע במשך זמן רב יצירת איום ממשי על סדרי החברה המסורתית. בסביבה הנחשלת לא נדרשו הפרוגרסיביות הזהירה של גרמניה ולא הריאקציונריות ההונגרית. ההשכלה מטעם בשנות ה-40 הונחתה מגבוה על ציבור מלוכד והוכשלה במהרה, וגם אבי תנועת המוסר הרב ישראל מסלנט פעל אמנם מתוך מודעות לאיומים החיצוניים אך בבטחה של סדר עולם יציב. בשנות ה-60 וה-70 הייתה נכונות בקרב חלק מהרבנים ברוסיה, צעירים כמרדכי גימפל יפה ויצחק יעקב ריינס, להגיע לפשרה עם תנועת ההשכלה המתונה על מנת להכליל לימודי חול במוסדות החינוך ולקדם מודרניזציה זהירה בטרם ייסחף הציבור למגמות קיצוניות יותר. היוזמה כשלה למול התגברות ההשכלה הרדיקלית, אך בשנים שלאחר מכן פנו רוב מצדדיה לתמוך בציונות הדתית ומתנגדיהם השמרנים יותר ראו עצמם כחרדים.
רק בשלהי המאה, עם גדילת השפעתם של הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות השונות (אוטונומיזם, ציונות, בונדיזם ועוד) החלו להישמע קריאות לכינון קהילות עצמאיות, אך גם אלה לא הביאו לפעולה ממשית: רבנים כמו נפתלי צבי יהודה ברלין, שכוחם נשען על המאסה הגדולה של שומרי מצוות בתחום המושב, התנגדו לפילוג הן עקב חוסר באתגרים של ממש לסמכותם והן מתוך עמידה אידאולוגית על שלמות העם. הביזור והחולשה הפוליטית של הקהילות, שכח הכפייה שלהן הוסיף הכרח פוליטי למאבקי הדת בהונגריה ובגרמניה, והמשך אפליה מוצהרת וקשה נגד היהודים בכל תחומי החיים תרמו לליכוד יחסי בין כל אגפי הציבור. גם משקמה שם אורתודוקסיה בעשורים הבאים, היא מעולם לא הייתה נבדלת ומובחנת כמו מקבילתה במרכז היבשת. הדתיים במזרח אירופה העדיפו תמיד הסתגרות תרבותית על פני הפרדה מגזרית מלאה.
הפערים בין הקבוצות שיהפכו לציונות הדתית ולחרדים נבעו מיחסם החיובי או השלילי למודרניזציה, כשהקודמים תופשים אותה כהזדמנות וכקריאה לחידוש פני החברה היהודית, והתבטאו במיוחד בשאלת היחס לשאינם שומרי מצוות. נושא זה התפוצץ סביב 1900 בשאלת התמיכה או ההתנגדות לציונות בשני עימותים גדולים, פולמוס השמיטה ושאלת הקולטורה. עד העשור הבא, קווי המחלוקת בין שתי הקבוצות כבר היו ברורים.
בעשור הראשון של המאה ה-20 התחזקה ההסתייגות ממגמות החילון בציונות. יצחק ברויאר ויעקב רוזנהיים, שני עסקנים גרמניים, הביאו ב-1912 לכינונה של אגודת ישראל, גוף שנסמך על תמיכת השמרנים במזרח אירופה והנאו-אורתודוקסים בגרמניה ושאף להנהיג את הציבור שומר המצוות בכל העולם. האגודה הייתה מצויה בעימות עם גורמים חילוניים כמו גם עם "המזרחי" הציונית-דתית, שתומכיה דחו את הנהגתה הפוליטית של מועצת גדולי התורה שלה; הקרע בין השתיים הלך והעמיק בפולין העצמאית, ומתבטא עד היום בפערים בין החרדים מאגו"י לציבור הדתי-לאומי. לאחר שסירבה ב-1923 להתנות חברות בה בהשתייכות לקהילה, פרשה ואימצה אסטרטגיה של "נהרא נהרא ופשטיה" (היתר בסיסי לאנשיה לפעול כל אחד במקומו לפני תנאי הסביבה), דחו אותה גם האורתודוקסים העצמאיים בהונגריה. הלשכה המרכזית של אלה בבודפשט, שריסנה אותם למן הפרדת הקהילות ב-1871, איבדה מהשפעתה עם חלוקת הונגריה ב-1920. האדמו"ר הצ'כוסלובקי חיים אלעזר שפירא ממוקצ'בו, הדמות הבולטת בחוגי הקנאים בין מלחמות העולם, ראה באגודה ובציונות גם יחד מעשה שטן.
מהפכת 1917 הביאה להסרת ההגבלות מעל היהודים בשטחיה של מה שהייתה אז לברית המועצות, והשילוב בין שוויון זכויות למדיניות אנטי-דתית תוקפנית של הממשל הסובייטי הביא לטמיעה מואצת של הדור הצעיר, באזור שאורח החיים הישן אומנם כורסם בו רבות, אך ערב המהפכה עוד נחשב למעוז שמרני. בין מלחמות העולם התחולל חילון מזורז ללא כפייה שלטונית דומה גם בפולין העצמאית ובמדינות הבלטיות, והוערך כבר אז כי האדוקים יעשו למיעוט שולי בין כלל היהודים תוך זמן קצר. בסוף שנות ה-30 נאמד שיעור שומרי המצוות הקפדנים בפולין, המרכז המובהק ביותר של אלו בעולם, בבין 20% ל-33%. החברה האורתודוקסית התגבשה במזרח אירופה בעיקר בתקופה זו. הופעתו של החפץ חיים כפוסק המקובל על כל החוגים באמצעות תפוצת חיבורו המשנה ברורה, תמיכתו באגודה והאופן שבו גישר על הפערים בין חסידים למתנגדים למול האתגרים המשותפים מיצבה אותו כמנהיג הציבור. עוד בחייו, ובעיקר לאחר מותו ב-1933, התקבעה יותר ויותר הדוקטרינה של דעת תורה, לפיה הייתה לגדולי הרבנים סמכות להורות בעניינים שוטפים גם ללא מתן נימוק הלכתי סדור. ציות לעיקרון זה, שגרסאות בוסריות שלו ניבעו כבר בימי הקרע בהונגריה, הפך לסממן מרכזי של האגודה.
ארצות הברית
בארצות הברית, בה לא היו קהילות מסודרות במאה ה-19, נטו המהגרים היהודים לזנוח את אורח החיים המסורתי עם הגעתם. ב-1885, עם פרסום מצע פיטסבורג של התנועה הרפורמית, התאחדו כל מתנגדיה השמרנים יותר והקימו את בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שיהפוך בעתיד למרכזה של היהדות הקונסרבטיבית. רבים מחברי דור המייסדים השתתפו גם בכינון האיחוד האורתודוקסי (OU) ב-1898, ובפועל היו המונחים 'אורתודוקסי' ו'קונסרבטיבי' כמעט מילים נרדפות עוד שנים רבות. גם עם הגעתו של שניאור זלמן שכטר לבית-המדרש שמרו עמו ראשי ה-OU על קשרים טובים; ישיבת רבינו יצחק אלחנן, שקמה כבית-ספר ב-1886, ניהלה עם ה-JTS מגעים על איחוד בשנות ה-20. האורתודוקסים בבית-המדרש, ספרדים ואשכנזים יוצאי מרכז אירופה, הבדילו בין דרכם למה שכינו "האורתודוקסיה הרוסית" של אגודת הרבנים. זו הוקמה ב-1902 על ידי רבנים מזרח-אירופאים שמרנים שהתנגדו לדרשות באנגלית ולימודים אקדמיים, וייצגה מיעוט קטן מקרב המהגרים שטרם התערו בחברה החדשה. ב-1923 נוסדה הסתדרות הרבנים דאמריקה (RCA), הגוף הרבני של האיחוד, כדי לייצג קו מתון ואמריקני יותר. מרבית רבניה הוסיפו לקבל את סמיכתם ב-JTS, וברבים מבתי-הכנסת שלו כלל לא הייתה מחיצה בין נשים לגברים עד לשנות ה-50; ב-1997, עוד היו חברות בו שבע קהילות שלא התקינו אותה.
בעקבות ההגירה של דתיים שמרנים פליטי שואה מאירופה בשנות ה-40 התבסס בארצות הברית בהדרגה ציבור אורתודוקסי נבדל. היעדרם של מבנים קהילתיים מעוגנים בחוק והליברליות של סביבתם החדשה הניעה את הבאים לסתגרנות רבה יותר מבליטא ובפולין. הרב אהרן קוטלר הקים את ישיבת לייקווד, סביבה נבנה באיטיות הציבור הליטאי-אמריקאי, ועמד בראש אגודת ישראל במדינה. עוד קודם הגיע גם הרב יוסף ב. סולובייצ'יק, שהטיף לשילוב בין "תורה ומדע" וקבלת ההגות והקדמה של החברה הסובבת; הוא היה לדמות המרכזית של האורתודוקסיה המודרנית. גם שרידי האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית עברו לאמריקה בהנהגת האדמו"ר מסאטמר, תוך שהם מתבודדים מיתר החרדים.
במקביל להתגבשות האורתודוקסיה, הובילה העצמאות הגוברת של הקונסרבטיבים לקרע מלא עמם, בעיקר לאחר שכנסת הרבנים שלהם התירה ב-1950 שימוש בחשמל ונסיעה בשבת לבית-הכנסת. בוגרי ישיבה יוניברסיטי או JTS חדלו בהדרגה מלכהן בתפקידי רבנות והוראה בזרם הנגדי, והקונסרבטיבים לא יכלו להסתמך עוד על כלי קודש ומקוואות אורתודוקסיים. ב-1954 פסק ועד ההלכה של הסתדרות הרבנים, בראשות הרב סולובייצ'יק, כי אסור לחלוטין להתפלל ללא מחיצה. ההתעקשות הגוברת בעניין אילצה קהילות רבות להכריע לצד זה או אחר, ובשנים הבאות התנהלה שורה של קרבות משפטיים שהביאו לכך שמבנים עם ישיבה מעורבת יכלו פחות ופחות להגדיר את עצמם כאורתודוקסיים. ב-1956 הוטל איסור של אחד-עשר ראשי ישיבות, בהנהגת הרב קוטלר, על כל שיתוף פעולה עם זרמים אחרים. הם הורו לנאמניהם לפרוש מ"מועצת בתי-הכנסת של אמריקה", גוף-העל הקהילתי במדינה. הרב סולובייצ'יק אסר על מגעים בכל מה שנגע לענייני דת אך לא שלל עניינים הנוגעים לכלל הציבור. הוא אפשר לחברי הסתדרות הרבנים להיוותר במועצה.
לאחר השואה והתזוזה ימינה
הכחדת ריכוזיה הגדולים באירופה בעת מלחמת העולם השנייה הביאה חוקרים להאמין כי האורתודוקסיה לא תשרוד עוד זמן רב. בארצות הברית פנו המונים לזרמים הלא אורתודוקסים. החרדים השמרנים היו מיעוט מבוטל, והאורתודוקסים המודרניים עמלו על הדגשת ושימור הפערים בינם לתנועה המתחרה התופחת. במדינת ישראל ניצבו הדתיים מול הציונות הסוציאליסטית החילונית ששלטה בכיפה. בתגובה להרס עולם התורה הישן, הקים החזון אי"ש, ממובילי האורתודוקסיה החרדית, את חברת הלומדים: הגברים עודדו בהדרגה להקדיש את מרבית זמנם ללימוד התורה. לעומת זאת, שאפו המזרחי להשתלבות מלאה במדינה החדשה.
בשנות ה-50 עלו יותר מחצי מיליון יהודי ארצות האסלאם לישראל. במדינות המוצא שלהם התחוללו חילון ואקולטורציה בהיקף נרחב, אך העימות סביבם נותר מרוסן - ולא נוצרו פילוגים כמו אלו שהתחוללו בקהילות היהודיות באירופה. על רקע הסביבה המסורתית והיעדר קריאת תיגר אידאולוגית מול סמכות הרבנים מחד, יחד עם היחלשות החינוך התורני מאידך, נקטו הרבנים על פי רוב בגישה מכילה.ברוב המרחב קהילותיהם שמרו על אוטונומיה משפטית במידה ניכרת: בין היתר, מוסד המילת נותר על כנו במרבית המדינות הבתר-עות'מאניות ולבתי-הדין הרבניים במרוקו הייתה סמכות על חברי עדותיהם בעניינים אזרחיים רבים גם לאחר החלת החסות הצרפתית. במובן עמוק יותר, הסביבה המוסלמית – שבה לא הייתה מלכתחילה הבחנה בין המסגרת האמונית לפוליטית – שימרה במידה רבה את תפישת עצמה כ"אומת המאמינים", גם מול עליית הלאומיות הערבית. בתנאים אלה, הלחץ על היהודים להגדיר מחדש את זהותם הטרום-מודרנית הדומה היה חלש יחסית, בניגוד ליהודים במערב ומרכז אירופה שהפכו לזרם דתי של "אזרחים בני דת משה" לאחר האמנציפציה, או לאלו במזרחה שהצמיחו את התנועות הלאומיות היהודיות, על המשברים והטלטלות שנבעו מתמורות אלה. בישראל ספגו המהגרים השפעות ממערכות החינוך הדתית-לאומית והחרדית שאליהן נשלחו ילדיהם, ובשנות ה-80 הופיעה תנועה אורתודוקסית עצמאית בקרבם: החרדיות הספרדית בהנהגת הרב עובדיה יוסף. זו, על אף השפעתה החזקה של ההשקפה הליטאית עליה, שמרה על פתיחות גדולה בהרבה לשאר הציבור.
ההשקעה העצומה של החברה האורתודוקסית בחינוך ופריון גבוה הביאו בשנות ה-70 להיפוך המגמה שכפתה עליה מגננה מראשית ימיה. באמריקה, קרס כור ההיתוך מול תרבות הנגד; במערב כולו, התחלפה השאיפה להיטמע בחברת הרוב בהתלהבות לזהות אתנית עצמאית. בתהליך מקביל, המתירנות הגוברת עוררה סלידה שמרנית. בישראל ספג האידיאל הלאומי מכה קשה במלחמת יום הכיפורים. למוסדות הלימוד האורתודוקסיים, שאוישו על ידי יוצאי חוגים שמרניים יחסית (עיסוק בהוראה היה עבורם טבעי מתוך תחושת שליחות ומיעוט ברירות), הייתה השפעה ניכרת על הדור הצעיר. זו החליפה את האווירה המשפחתית, שהתפוררה לאחר השואה וההגירות הגדולות, כמקור לידע הדתי. כל אלה הניעו רבים מקרב מי שזיקתם למסורת הייתה רופפת או אף סמלית להעמיק את השתייכותם, בעוד שתנועת החזרה בתשובה צברה תנופה והביאה המונים מבחוץ. בשליש האחרון של המאה ה-20 התחוללה תופעה שכונתה 'תזוזה ימינה' ונרשמה מחויבות גבוהה לשמירת מצוות ולאורח חיים והשקפה דתיים-אקסקלוסיביים. התהליך הקיף גם את הציבור החרדי, שבו תפסו ראשי ישיבות את מקומם של רבני הקהילות מן העבר. הם פסקו באופן מחמיר יותר לציבור הומוגני ומחויב שהיה נכון לקבל זאת על עצמו. אפילו בחסידות סאטמר הקיצונית ניכרה הנטייה בדור הצעיר, שגדל בקהילה שהושתלה באופן מלאכותי ומוכוון-מלמעלה באמריקה, ותקשר בעיקר ביידיש לעומת הוריו דוברי ההונגרית או הגרמנית. תופעות כמו נשפי ריקודים לרווקים ולרווקות בבתי-כנסת, שהיו נפוצים ברשת ישראל הצעיר באמצע המאה, או עירוב בין המינים בתנועות הנוער הציוניות-דתיות, הצטמצמו. לעומתן, התחזקה ההקפדה על פרטים כשמירת נידה, שהיו מוזנחים בקרב חוגים רחבים. ב-1994 כתב הרב והפרופסור להיסטוריה חיים סולובייצ'יק: בעולם שקם אחרי החורבן של אמצע המאה וחסר את המסורת וההרגלים שלפניו,
השמרנות הגוברת התלוותה בהאשמות על 'התחרדות' מצד האגף הליברלי יותר, שהתגבש תחת הלחץ מימין. עליית הפמיניזם הדתי וסוגיות חברתיות אחרות גררו חיכוכים חוזרים ונשנים בשאלות כמו סמיכת נשים לרבנות ומעמדן בחיי הדת, נורמות צניעות, היחס להומוסקסואלים, מידת הביקורתיות במחקר היהדות ועוד. מנגד ניהל זרם האמצע של הציבור המודרני מאבקים על הלגיטימיות של מעורבות בעולם החיצון ובתרבותו מול הנוטים לחרדיות מלאה. למול דעיכת האיומים האידאולוגיים החיצוניים על האורתודוקסיה לגווניה, הפכו אלה לעימות המרכזי שהיא נתונה בו. התסיסה התבטאה גם בתופעה שכונתה 'פוסט-אורתודוקסים', אנשי האגף הליברלי המקיימים אורח חיים חצוי בין קהילתם לערכי החברה הסובבת; בפעילות לכיוון התחדשות רוחנית, כמו עיסוק בנאו-חסידות ומיסטיקה (התופעה מוכרת בין היתר בשם 'חבקו"ק', ראשי תיבות של חב"ד, ברסלב, קוק וקרליבך) ובהיחלשות המרכז לעומת הקצוות, כפי שישיבה יוניברסיטי איבדה ממעמדה לטובת טורו קולג' מימין ו'ישיבת חובבי תורה' בהנהגת הרב אבי וייס, שהכריז על עצמו כמנהיג 'האורתודוקסיה הפתוחה', משמאל. למול הגינויים על נוקשות ומאובנות ויוזמות השינוי, השיבו השמרנים בארצות הברית ואישים מקרב ה'חרד"לים' הישראלים בהאשמות על צמיחתה של תנועת רפורמה חדשה. בשלהי 2015 הכריזה מועצת גדולי התורה באמריקה על התנועה ה'פתוחה' של הרב וייס ועמיתיו כמחוץ לגבולות ואליהם הצטרפה ועידת רבני אירופה.
לקריאה נוספת
יוסף שלמון, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 2006.
משה סמט, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, והוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2011.
יעקב כ"ץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992.
ישעיהו ליבמן, התפתחות הנאו-מסורתיות בקרב יהודים אורתודוקסים בישראל, מגמות כז, אייר תשמ"ב, עמ' 231–250.
רונן לוביץ, האם לזרום עם הזרמים? היהדות האורתודוקסית ויחסה לזרמים המחדשים וליהדות התפוצות, נאמני תורה ועבודה, 2021.
קישורים חיצוניים
יצחק איזק ואלכסנדר קליין, תולדות ההלכה והחיים המודרניים – השתלשלות ההלכה (חלק רביעי), באתר דעת, תשס"ה
יורם קירש, מי מוליך את ההלכה? – התפתחות ההלכה בעידן ביזור הפסיקה, באתר נאמני תורה ועבודה
משה שרגא סמט, תגובת ההלכה על המודרניזציה, באתר HebrewBooks, מתוך: דעות''' (בטאון האקדמאים הדתיים) ל"ו, חורף תשכ"ט, עמ' 26–30 (גרסה טקסטואלית באתר דעת).
בנימין בראון, Orthodox Judaism. מתוך: Jacob Neusner, Alan J. Avery-Peck, "The Blackwell Companion to Judaism".
אדם פרזיגר, "Exclusion and Hierarchy: Orthodoxy, Nonobservance, and the Emergence of Modern Jewish Identity."
דניאל גוטנמכר, אחריות להלכה, התחדשות כהלכה: העקרונות השמרניים של האורתודוקסיה, אקדמות, י'
בנימין בראון, 'להשיג את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות.
דוד אלנסון, ה'דוגמה' בתגובות מסורתיות לרפורמה: הפרדיגמה של האורתודוקסיה בגרמניה.
הערות שוליים
* | 2024-10-18T06:58:53 |
מס ערך מוסף | מס ערך מוסף (בראשי תיבות: מע"ם; הכתיב הרווח: מע"מ), הוא מס המוטל על עסקאות ומהווה חלק מובנה ממערכות מיסוי במדינות רבות בעולם. בישראל עומד שיעור המע"מ על 17% מאז 2015.
מס ערך מוסף הונהג לראשונה בצרפת ביוזמת מוריס לורה. באמצע שנות ה-60 התקיימו דיונים בשוק האירופי המשותף על הנהגת המס ולקראת סוף שנות ה-60 הוא הוחל בבלגיה, הולנד, דנמרק, שוודיה ונורווגיה.
פירוש השם
המס נקרא כך מכיוון שהוא ממסה את הערך המוסף בכל שלב בשרשרת הייצור והשיווק, החל מהיצרן, דרך הסיטונאי ועד לקמעונאי. הערך המוסף הוא ההפרש בין מחיר המוצר או השירות המסופקים, לסך מחיר התשומות ששימשו לייצור המוצר או מתן השירות.
המע"מ הוא מס עקיף. המע"מ נכלל במחירם של מוצרים ושירותים כאחוז ממחירם והוא יכול להיות בעל שיעור אחיד או ברמות אחדות בהתאם לסוג המוצר או השרות.
מאפייני המס
גביה
את המע"מ ניתן לגבות בשלוש דרכים:
מיסוי ערך מוסף (VAT - value added tax) - מיסוי ההכנסות בהפחתת מחיר חומרי הגלם והתשומות ששימשו בייצור. העסק מדווח ומשלם מס על הערך המוסף בלבד.
החזר מס תשומות (Credit Method) - מיסוי ההכנסות במלואן, כאשר ניתן זיכוי בגין מע"מ על תשומות ששולמו על ידי עסקים אחרים בשלבי הייצור הקודמים. העסק מחויב במס על מלוא הכנסותיו ורשאי לנכות מסכום זה מע"מ ששולם בשלבי ייצור קודמים.
מע"מ פיננסי - מיסוי על השכר ששולם על ידי העסק ועל תזרים יציאת ההון נטו שלו. תזרים יציאת הון נטו מוגדר כהכנסות הוניות בניכוי תשלומים הוניים כדיבידנד וריבית.
תשלומי השכר ותזרים יציאת הון נטו, שקולים להכנסות העסק ממכירות בניכוי תשומות ששימשו לייצור, כך שתקבולי המס זהים בכל אחת מדרכי הגבייה.
הדרך המקובלת ביותר לגביית המע"מ היא בהטלת המס על כלל המכירות בכל שלב בייצור, ומתן אפשרות לנכות מע"מ על תשומות בתהליך הייצור (החזר מס תשומות). למטרת הדרישה של הזיכוי, העסק נדרש להוכיח כי אכן שולם המע"מ על ידי ספק התשומה ומקובל לעשות זאת באמצעות חשבוניות מס. טכניקה זו מקילה על אכיפת המס מאחר שלעסקים קיים תמריץ להבטיח כי מס הערך המוסף אשר הספק טוען ששולם, אכן שולם. מצד שני, טכניקה זו פוגעת בספקים שכן עם הוצאת החשבונית ללקוח, הספק מחויב במע"מ כלפי המדינה, ואילו הלקוח מזוכה במע"מ כלפי המדינה. כל זאת עוד לפני שבוצע תשלום כלשהו בפועל. דבר זה מהווה למעשה הלוואה של הספק ללקוח בסכום השווה לערך המע"מ בחשבונית.
על מנת למנוע בעיה זו, ישנם מקומות בעולם בהם כאשר ספק מוציא חשבונית ללקוח שגם הוא נחשב עוסק מורשה לעניין מע"מ, הוא יכול לוותר על החיוב במע"מ. טכניקה זו מותרת במדינות החברות באיחוד האירופי כל עוד מדובר בלקוח היושב במדינה אחרת מזו של הספק. בישראל הדבר אסור, דבר המהווה פגיעה בספקים, בעיקר בענפים בעלי מוסר תשלומים המבוסס על אשראי.
מע"מ יכול להיות מוחל על בסיס "יעד" (destination) או מקור (origin). מע"מ על בסיס יעד, ימסה צריכה על פי המקום בו היא נצרכת, יצוא לא יכנס לבסיס המס בעוד שעל יבוא יוטל מע"מ. מס זה, למרות המשתמע-לכאורה משמו, הוא מס על הצריכה ולא על הערך המוסף. מע"מ על בסיס מקור יחיל מע"מ על יצוא ויפטור ממע"מ יבוא. מס זה הוא אכן מס על הערך המוסף.
דוגמה לגבייה בשרשרת אספקה בת 3 חלקים
דוגמה לגביית מע"מ בסך 17% בשרשרת אספקה של מוצר בעל 3 חלקים – למשל, נעליים:
יצרן א' מייצר גומי גולמי, ומוכר אותו ליצרן סוליות הנעליים במחיר של 100 שקלים ליחידת גומי המספיקה לזוג נעליים בודד. מאחר שעל יצרן הגומי לגבות מע"מ, הוא גובה מיצרן ב' 117 שקלים (ומעביר 17 שקלים לרשות המיסים). הפדיון של יצרן א' היא 100 שקלים.
יצרן ב' (יצרן סוליות נעליים) קונה גומי גולמי מיצרן א' ב-117 שקלים ליחידה, ומוכר את הסוליות ליצרן הנעליים במחיר של 200 שקלים. מאחר שגם הוא צריך לגבות מע"מ, הוא מוכר את הסוליות ב-234 שקלים (34 שקלים נוספים כמע"מ). לאחר מכן, יצרן הסוליות מזוכה על 17 שקלים מהמע"מ שנגבו ממנו על ידי יצרן הגומי, ומעביר את השאר לרשות המיסים (17 שקלים גם כן). הפדיון של יצרן ב' היא 100 שקלים.
יצרן ג' מייצר נעליים ומוכר אותן לצרכנים. הוא משלם 234 שקלים ליצרן הסוליות, ומייצר מהן נעליים אותן הוא מוכר לצרכנים ב-300 שקלים לפני מע"מ, או 351 שקלים לאחר מע"מ. הוא מזוכה על 34 השקלים ששילם כמע"מ ליצרן ב', ומעביר את השאר לרשות המיסים (17 שקלים). הפדיון של יצרן ג' הוא 100 שקלים.
לכן בסוף התהליך, שילם הצרכן הסופי (אשר אינו מזוכה על מע"מ כלל) 351 שקלים על הנעליים, כך ש-100 שקלים הגיעו לכל אחד משלושת היצרנים א' ב' ו-ג', ו-51 שקלים הגיעו לרשות המיסים. (בדיוק 17% מהסכום ללא מע"מ, 300 שקלים, אותו היה אמור לשלם ללא המס).
רגרסיביות
מע"מ המוחל בשיעור אחיד על הצריכה הוא מס בעל מאפיינים רגרסיביים: מכיוון שככל שרמת ההכנסה עולה הולך ופוחת שיעור הצריכה מההכנסה, הרי שביחס להכנסה שעור המע"מ המשולם גבוה יותר ככל שהכנסתו של משק בית נמוכה יותר.
כדי להקטין רגרסיביות זו, ישנן מערכות מיסוי שבהן שיעור המע"מ אינו אחיד. המע"מ על מוצרי צריכה בסיסיים ומוצרים שבהגדרתם נצרכים על ידי אוכלוסיות חלשות, נמוך יותר ולעיתים אף ניתן פטור ממע"מ. מנגד, שיעורי מס לא אחידים מביאים לעלייה בעלויות המינהל של מערכת המס ולעיוותים בסיווגי המוצרים. בישראל למשל לא מוטל מע"מ על פירות וירקות, משני טעמים עיקריים: כדי להגדיל את הצריכה שלהם, בהיותם לטענת משרד הבריאות בריאים יותר ממזונות אחרים. ובגלל טענות של הרוכלים בשווקים הפתוחים שמע"מ יקשה עליהם מאוד לשנות את מחירי הפירות והירקות באופן שוטף במהלך המסחר. מנגד, המרכזיות של השווקים הפתוחים בישראל כזירה מרכזית לשיווק קמעונאי של פירות וירקות הולכת ופוחתת.
בפדרציות, כגון קנדה, תיתכן הטלת מע"מ כפולה. גם של השלטון הפדרלי, וגם של הפרובינציה עצמה. במדינות מסוג זה מקובל באזור הגבולות בין הפרובינציות, לבצע קניות בפרובינציה השכנה, ובכך לחסוך חלק מתשלומי המע"מ.
מחיר בפועל של מוצרים
בישראל, בדומה למדינות אירופה, החוק מחייב שכל מחיר אשר מוצג לצרכן בנקודת המכירה או בכל פרסום כלשהו, יכלול את כל התשלומים והמיסים, ובכללם גם את המע"מ, כך שיוצג לצרכן המחיר סופי. בקנדה וגם בארצות הברית המחירים המוצגים לצרכן אינם כוללים מס המוסף בקופה בעת התשלום. הסיבה לכך היא חישוב המס השונה ממקום למקום באותה מדינה. באופן מעשי, הדבר מפריע מאוד ומבלבל את הצרכנים, אשר צריכים לבצע חישובים שונים בעת הקניה על מנת להגיע למחיר הסופי.
כאשר מתבצעת מכירה לעסקים, מותר להציע הצעות מחיר שאינן כוללות מע"מ. ההיגיון שבכך הוא שעסקים ממילא מזדכים על המע"מ ולכן המחיר האמיתי שהם משלמים הוא המחיר ללא מע"מ.
השפעות מאקרו-כלכלית וחברתיות
על פי התפיסה הכלכלית המודרנית, המע"מ מהווה כלי פיסקלי, שכן הוא משפיע על הצריכה. העלאת המע"מ על ידי הממשלה מרסנת את הצריכה ומעודדת חיסכון והשקעות, ואילו הורדת המע"מ על ידי הממשלה מקלה את יוקר המחיה במעט.
תכונה נוספת של המע"מ היא שמדובר במס שהשפעתו רבה במיוחד על אוכלוסיות חלשות, שכן אחוז גבוה במיוחד מההכנסה הפנויה של אוכלוסיות אלו מופנה לצריכה (ולא לחיסכון). אף שלעיקרון זה יש מתנגדים רבים אשר מזכירים שעשירים מוציאים יותר, ולכן בסופו של דבר משלמים יותר מיסי צריכה, יעילות של המס היא בכך שהוא מכניס את כלל האוכלוסייה תחת נטל הממשלה.
שיעורי מס מיוחדים
במקרים אחדים ניתן פטור ממס ערך מוסף או מוטל מס בשיעור אפס. "עסקאות פטורות" הוא הכינוי לעסקאות לגביהן לא חל מע"מ. עם זאת, אין אותו עסק זכאי להחזר מע"מ על תשומות אשר כן חייבות במע"מ. למעשה מוצא מבסיס המס השלב הפטור בלבד.
ההבדל בין "פטור ממע"מ" ל"מע"מ בשיעור אפס", הוא בכך שפטור ממע"מ מוציא מבסיס המס רק את שלב הייצור הפטור ואינו מאפשר לקבל החזר התשומות ששולמו. מע"מ בשיעור אפס מאפשר להזדכות על המע"מ ששולם בשלבי הייצור הקודמים ובעת המכירה המוצר חייב במס בשיעור של אפס אחוזים.
מס ערך מוסף דיפרנציאלי
"מס ערך מוסף דיפרנציאלי" הוא מס ערך מוסף בשיעורים שונים על מוצרים שונים. ברוב המקרים מטרתו היא להקטין את אי–השוויון במשק על ידי הוזלת המס על מוצרים נחותים. כאלו שמהווים חלק גדול יותר בסל של משקי הבית בעשירונים הנמוכים. שימוש נוסף הוא עידוד פעילות מסוימת כמו מע"מ אפס באילת או על פירות וירקות. במדינות מסוימות (דנמרק, צרפת) יש מע"מ אפס על ספרות או עיתונות בשפה המקומית לעידודה. אף על פי שמע"מ דיפרנציאלי יכול להוריד את אי השוויון הכלכלי, הוא נחשב לכלי נחות לעומת כלים אחרים כמו מס הכנסה פרוגרסיבי או קצבאות.
מס ערך מוסף בישראל
מס ערך מוסף הוטל בישראל לראשונה ב-1 ביולי 1976, מכוח חוק מס ערך מוסף, בעקבות המלצותיה של "ועדת אשר", שעסקה בעניין זה בימי ממשלת רבין הראשונה. שיעורו הראשוני של המע"מ היה 8%. הוא הועלה במסגרת המהפך הכלכלי של אוקטובר 1977 ל-12% ובמהרה הועלה שוב ולאחר 6 שנים כמעט והכפיל את ערכו ועלה ל-15%.
מיוני 2013 ועד ספטמבר 2015 עמד שיעור המע"מ על 18 אחוזים. מאז, עומד שיעור המע"מ בישראל על 17%.
בישראל, המע"מ הוא בשיעור אחיד (למעט חריגים מעטים) על צריכה פרטית וציבורית ובגבייתו עוסקת רשות המסים בישראל (קודם להקמתה עסק בכך "אגף המכס ומע"מ" במשרד האוצר).
המע"מ נגבה בשלב היבוא ובכל שלבי הייצור והשיווק על ערך המכירות לקונה, כולל כל המיסים (למעט המע"מ עצמו). מחבות מס זו מוחזר ערך המע"מ אשר הוטל בשלב הקודם על תשומות ביניים כולל השקעות (החזר "מס תשומות").
קישורים חיצוניים
מס ערך מוסף (מע"מ), באתר רשות המסים בישראל
היסטוריה של קביעת שיעורי המע"מ, באתר רשות המסים בישראל
חמי גוטליבובסקי וניר יעקבי, האם להחיל מע"מ דיפרנציאלי בישראל? - לקחים מהתאוריה ומהנעשה בעולם – נייר עמדה, מכון ון ליר בירושלים, יולי 2013
הערות שוליים
* | 2024-10-11T16:42:29 |
מדגסקר | רפובליקת מדגסקר (במלגשית: Repoblikan'i Madagasikara, בצרפתית: République de Madagascar), בשמה הקודם הרפובליקה המלגשית, היא מדינת איים השוכנת באוקיינוס ההודי, מול מוזמביק שבדרום מזרח אפריקה. המדינה כוללת את האי מדגסקר, שהוא האי הרביעי בגודלו בעולם, וכן מספר רב של איים פריפריים קטנים יותר.
על פי תאוריית טקטוניקת הלוחות, האי מדגסקר היה שייך ליבשת גונדוונה, שנפרדה מהודו לפני כ-88 מיליון שנה, מה שגרם לצמחים ולבעלי החיים המקומיים להתפתח בבידוד. כתוצאה מכך, מדגסקר היא בעלת מגוון ביולוגי עשיר ביותר; מעל 90% מחיות הבר במדגסקר לא נמצאות בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. המערכות האקולוגיות המגוונות של האי וחיות הבר הייחודיות מאוימות על ידי חדירתה של האוכלוסייה האנושית הגדלה במהירות וכן על ידי איומים סביבתיים אחרים.
הראיות הארכאולוגיות הראשונות על התיישבות של בני אדם על מדגסקר היא בערך לשנת 2000 לפני הספירה. ההתיישבות האנושית של מדגסקר התרחשה בין 350 לפנה"ס עד 550 לספירה על ידי עמים אוסטרונזים שהגיעו על סירת קנים מבורניאו.
מדגסקר שייכת לקבוצת המדינות הפחות מפותחות, על פי האו"ם. מלגשית וצרפתית הן השפות הרשמיות של המדינה. רוב האוכלוסייה שומרת על אמונות מסורתיות של הנצרות. הכלכלה מתבססת על תיירות אקולוגית וחקלאות, בשילוב עם השקעות גבוהות יותר בחינוך ובריאות, הם מרכיבים מרכזיים של אסטרטגיית הפיתוח של מדגסקר. השקעות אלה הניבו צמיחה כלכלית משמעותית, אך ההטבות לא היו מפוזרות באופן שווה בכל שכבות האוכלוסייה, מה שגרם למתחים של הגדלת עלות החיים מאידך ועל ירידה ברמת החיים בקרב העניים ובכמה חלקים ממעמד הביניים. נכון לשנת 2017, נחלשה הכלכלה עקב המשבר הפוליטי שהתקיים בין השנים 2009–2013, ואיכות החיים נותרה נמוכה עבור רוב האוכלוסייה.
היסטוריה
מתיישבים ראשונים
המתיישבים הראשונים הגיעו למדגסקר במאה ה-4 לספירה מדרום-מזרח אסיה, בעיקר מאינדונזיה, כנראה דרך מזרח אפריקה. עם הזמן נדדו חלק מהמתיישבים לפנים האי כדי להתרחק מהסופות הטרופיות הפוקדות את החופים. מדגסקר מוזכרת לראשונה בהיסטוריה הכתובה במאה ה-7, כאשר הערבים הקימו נמלי סחר לאורך החוף הצפון-מערבי של האי.
תקופת הקולוניאליזם
האירופאי שלזכותו נרשם "גילוי" מדגסקר (1500) הוא הקברניט הפורטוגלי דיוגו דיאש, שראה את האי מספינתו לאחר שזו התפצלה מהצי של פדרו אלוורש קברל שהיה בדרכו להודו (אותו צי מלחמתי גילה קודם לכן את ברזיל). בסוף המאה ה-17 הקימו הצרפתים נמלי סחר לאורך החוף המזרחי. בין השנים 1774 ל-1824 שימש האי כבסיס לשודדי ים. בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הצליחו בני המֶרינה בעיקר בתקופת המלך רדמה ה-1 ובסיוע יועצים בריטים לבסס את שלטונם בחלק ניכר של האי, ובכלל זה בחוף. ב-1817 נחתם הסכם בין שליט המרינה לבין המושל הבריטי של מאוריציוס. ההסכם ביטל את סחר העבדים, שהיווה חלק משמעותי מהכלכלה המדגסקרית ובתמורה הבטיחו הבריטים למדגסקר סיוע צבאי וכספי.
בשנת 1884 הסכימו הבריטים להפיכתה של מדגסקר למדינת חסות צרפתית, כחלק מתוכנית כוללת לחלוקה מחדש של האזור בין המעצמות האירופיות, שבמסגרתה זנזיבר (במאה ה-21, חלק מטנזניה) הועברה לידי הבריטים. בהתאם לכך דרשה צרפת ממלכת מדגסקר להיכנע תחת שלטון צרפת. בתחילה ניסתה מלכת מדגסקר לסרב, אולם לבסוף הסכימה לברית עם צרפת על פיה נמצאת האי תחת חסות צרפת. בשנת 1894 התמרדו תושבי מדגסקר נגד השלטון הצרפתי, בתקווה שאנגליה תבוא לעזרתם או שמסיבה אחרת הצרפתים לא יטרחו לדכא את המרד. אולם הצרפתים יצאו לקרב וביולי 1895 השיגו ניצחון גדול על המורדים. ב-1895–1896 הצרפתים כבשו את האי סופית והדיחו את מלכת המרינה האחרונה, רנוואלונה השלישית, מכיסאה והקימו את קולוניית מדגסקר.
בתקופת השואה העלו הנאצים את תוכנית מדגסקר, שלא התממשה, לגירוש יהודי אירופה לאי.
חיילים מלגשיים השתתפו במלחמת העולם השנייה בקרבות בצרפת, מרוקו וסוריה. כאשר צרפת נכנעה לפני גרמניה הנאצית, מדגסקר נשלטה בידי מושל שנותר נאמן לממשלת וישי. בפברואר 1942, בעקבות נפילת סינגפור בקרב סינגפור, עלה חשש בקרב בעלות הברית שמושל מדגסקר יאפשר ליפנים לפעול מהאי. בעקבות זאת דרשה ארצות הברית מממשלת וישי התחייבות בכתב שיגנו על האי מפני כל ניסיון פלישה וממשלת וישי נענתה לדרישה. אולם באפריל 1942 הורעו היחסים בין ממשלת וישי ובנות הברית, לאחר שאוניות צרפתיות הועברו ליפנים. מושל מדגסקר הדיח את נאמני דה גול ממשרות בכירות באי, הגם שנטען שרוב התושבים היו מנאמני דה גול.
בחמישה במאי 1942 הבריטים תקפו את נמל דייגו סוארז וכבשו אותו עד השביעי לחודש (מבצע Ironclad), כדי למנוע מהיפנים לכבשו. בהמשך מאי 1942 הודיעו בעלות הברית על העברת האי לידי כוחות צרפת החופשית של דה-גול. אולם בפועל רוב האי נותר בידי המושל מטעם ממשלת וישי. בתחילת יוני נעשתה פעולה לטיהור האי, אך גם היא לא סלקה מהאי את השליטה של וישי. בסוף יוני 1942 עלה אל האי כוח של צבא דרום אפריקה.
בספטמבר 1942 חודשה הלחימה וכוחות הברית התקדמו לכיוון הבירה תוך שהם כבשו את אמבניה ומאיונגה. ב-16 בספטמבר 1942 ביקש מושל האי לפתוח במשא ומתן על מסירת האי לידי הבריטים, אולם הוא דחה את תנאי הפסקת האש שהוצעו לו והלחימה נמשכה. ב-24 בספטמבר 1942 נכנסו כוחות הברית לבירת מדגסקר והמושל הצרפתי מטעם וישי נמלט לפיאנארנצוה, בדרום האי, ממנה המשיך את הלחימה. פיאנארנצוה נכבשה ב-30 באוקטובר 1942 והלחימה נמשכה עד 8 בנובמבר 1942. מושל האי מטעם וישי נעצר והובא לדרום אפריקה.
ב-1947 דוכאה התקוממות עממית נגד השלטון הצרפתי אחרי חודשים של לחימה עזה.
ב-14 באוקטובר 1958 הוכרזה הרפובליקה המלגשית כחבל ארץ אוטונומי במסגרת הרפובליקה הצרפתית. ב-26 ביוני 1960 זכתה מדגסקר לעצמאות מלאה, בשם "הרפובליקה המלגשית".
פוליטיקה
ממוזער|300x300px|מפת מדגסקר. "Nosy" משמעותו "אי" בשפה המלגשית
פיליבר ציראנאנה (Tsiranana), נשיאה הראשון של מדגסקר, נבחר לנשיא ב-1960 בראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הוא התפטר מתפקידו במאי 1972, בתגובה להפגנות המוניות נגד ממשלתו והעביר את השלטון לידי הצבא. ב-1975 הוחזר השלטון האזרחי, ודידיה רצירקה (Ratsiraka) מונה לנשיא. ב-1976 שונה שם המדינה מ"הרפובליקה המלגשית" למדגסקר.
רצירקה עמד בראש משטר סוציאליסטי, שניהל מדיניות של הלאמה ויצר מדינה ריכוזית מאוד. רצירקה הגביל את האופוזיציה ולא התיר לעיתונות לבקר את מהלכיו. הוא נבחר מחדש ב-1982 ושוב ב-1989. לאור התדרדרות המצב הכלכלי בתחילת כהונתו השלישית נאלץ רצירקה לערוך רפורמות כלכליות, שבמסגרתן הפכה הכלכלה לליברלית יותר. רפורמות אלה לוו ברפורמה פוליטית, שביטלה את הצנזורה על העיתונות ואישרה את הקמתן של מפלגות נוספות. כוחה של האופוזיציה התגבר ורצירקה אולץ להתפטר ב-31 באוקטובר 1991. ב-1992 אושרה במשאל עם חוקה חדשה, ובבחירות שנערכו ב-1993 נוצח רצירקה בידי אלבר זאפי (Zafy), ממנהיגי האופוזיציה.
ב-1996 הפרלמנט הדיח את זאפי מתפקידו. בבחירות שנערכו ב-1997 התמודדו שוב רצירקה וזאפי, והפעם ניצח רצירקה, שעם כניסתו לתפקיד הצליח להעביר חוקה חדשה שמעניקה סמכויות נרחבות לנשיא. בבחירות 2001 התמודד מול רצירקה מרק רבלומננה (Ravalomanana). שני המועמדים טענו לניצחון בבחירות והתפתח משבר פוליטי שכמעט הגיע לידי מלחמת אזרחים, עד שביולי 2002 רצירקה ותומכיו גלו לצרפת והותירו את הנשיאות בידי רבלומננה. ארבע שנים מאוחר יותר ניצח רבלומננה שוב בבחירות, אף על פי ששני מועמדי אופוזיציה עתרו נגד חוקיותן.
בשנת 2018 נבחר לנשיא, קולונל אנדרי רג'ואלינה, לשעבר ראש עיריית אנטננריבו .
כוחות ביטחון
הכוחות המזוינים של מדגסקר (בצרפתית: Forces armées de Madagascar, במלגסי: Tafika Malagasy) הוא הצבא הלאומי של מדגסקר. הוא כלל שלוש זרועות עיקריות, והם נכון ל-2012 כללו את צבא היבשה שמונה כ-12,000 חיילים, ועוד 500 בצי ו-500 בחיל האוויר. בנוסף קיימות יחידות עזר כגון הז'נדרמנים.
כלכלה
החקלאות מעסיקה כ-80% מתושבי מדגסקר. תושבי מדגסקר מגדלים כ-70% מתפוקת הווניל בעולם (היקף היצוא נכון ל-2022 עומד על כ-580 מיליון דולר), וכן קפה, קנה סוכר, ציפורן, קקאו, טבק, בוטנים, סיבי רפיה, וסיסל. מחצביה הטבעיים הם גרפיט, מיקה ואורניום והיא מייצאת ניקל גולמי בהיקף של 929 מיליון דולר.
בשנת 1985 השיקה חברת קוקה קולה טעם חדש, שבו לא היה שימוש בתמצית וניל. בעקבות כך קרסה כלכלת מדגסקר, והתאוששה מהמשבר רק כאשר הטעם החדש נכשל, והווניל הוחזר לשימוש, כחלק מרכיבי המשקה.
גאוגרפיה
ממוזער|273x273 פיקסלים|צינגי דה במראהה, תצורות סלע קרסטיות ייחודיות במערב מדגסקר
מדגסקר היא האי ה-4 בגודלו בעולם והמדינה ה-47 בגודלה בעולם. שטחה הוא 587,041 קמ"ר. המדינה שוכנת בין קווי הרוחב 12 דרום ו-25 דרום, וקווי האורך 44 מזרח ו-50 מזרח. מדגסקר התפצלה מהודו לפני כ-88 מיליון שנה, ומאפשרת לצמחים ולבעלי חיים באי להתפתח בבידוד יחסי. לאורך החוף המזרחי מתפתל חלק ניכר מיער השפלה הטרופי הנותר של האי.
במדגסקר 3 רכסי הרים מרכזיים: הרי צרטננה (Tsaratanana) בצפון, הרי אנקרטה (Ankaratra) שבמרכז, והרי אנדינגיטרה שבדרום. ההר הגבוה ביותר, מרומוקוטרו (2,876 מ'), נמצא ברכס צרטננה. חופה המזרחי של מדגסקר צר מאוד, ובתוך הארץ מתנשאת רמה שעליה מצויים רכסי ההרים.
בצפון האי זורם נהר הבטסיבוקה לאורך 525 ק"מ מעיר הבירה אנטננריבו אל מפרץ בומבטוקה שעל יד העיר מאהאז'אנגה בצפון מערב האי.
חי וצומח
מדגסקר היה אי מבודד במשך כ-65 מיליון שנה והודות לבידוד זה התפתחה במדגסקר פאונה ייחודית, הכוללת מיני בעלי חיים אנדמיים.
עד הגעתם של בני האדם לאי לפני כ-1,600 שנים התקיימו במדגסקר בעלי חיים גדולים וייחודים, מהם שהתפתחו במהלך התקופה שמאז היפרדותה מהיבשת ואינם מצויים באפריקה, וכן מינים שחצו מאוחר יותר את מצר מוזמביק מאפריקה אל האי. בעלי החיים הייחודיים באי ממלאים נישות אקולוגיות שונות. בעלי חיים אנדמיים רבים נכחדו מהאי מאז הגעת האדם. למרות זאת, ועל אף בירוא היערות באי, במדגסקר עדיין מצויים בעלי חיים מיוחדים רבים ומרבית המינים בה ייחודיים לה. מדגסקר היא אתר תיירות אקולוגית, ובה יותר מ-50 פארקים לאומיים ושמורות.
בסקרים שערכו באי מומחים בין השנים 1999–2010 נמצאו במדגסקר למעלה מ-615 מיני אורגניזמים חדשים: 41 יונקים, 385 מיני צמחים, 69 דו-חיים, 61 זוחלים, 17 דגים ו-42 חסרי חוליות. בעלי חיים אנדמיים בולטים הם מיני הלמוריים, האיי-איי, הטנרק המצוי (יונק קטן ואוכל חרקים מקומי), מיני זיקיות ייחודיות, והפוסה, שהוא טורף-העל המקומי. במדגסקר חיי מספר מיני עופות ייחודיים לרבות מיני מסיטיים, כחלים קרקעיים ווונגיים והעוף קורול.
בעלי חיים רבים שהיו במדגסקר, נכחדו או עומדים בפני הכחדה לאחר הופעת בני האדם. בני האדם השמידו חיות, עקרו יערות והביאו בעלי חיים שלא היו באי ופגעו בחלק מבעלי החיים המקומיים. בין בעלי החיים האנדמים שהושמדו היו: עופות הפיל, 3 מיני היפופוטמים קטנים המשתייכים לשני סוגים (היפופוטם מלגשי גמדי, היפופוטם לאלומנה והיפו מלגשי ננסי), צבי ענק ולמורים גדולים.
דמוגרפיה
האי מדגסקר היה ככל הנראה לא מיושב עד הגעת המתיישבים הראשונים מדרום-מזרח אסיה לפני כאלפיים שנים. היו אלה דוברי השפות האוסטרונזיות והשפה המלגשית הנוכחית שייכת אף היא למשפחת השפות האוסטרונזיות. האוכלוסייה השחורה היא מאוחרת יחסית ובשנות האלפיים, רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים. תושבי האזורים הגבוהים במרכז האי, כגון בני מרינה מתאפיינים בתווי פנים אסיאתיים (כמו רוב האינדונזים והמלזים) ואילו תושבי אזור החוף (côtiers) הם בעיקר ממוצא אפריקאי עם השפעות אוסטרונזיות וכן ערביות, הודיות ואירופאיות.
השפה המלגשית (על ניביה השונים) מדוברת על ידי רובם המכריע של תושבי מדגסקר כשפת אם (להוציא מהגרים הודים וצאצאיהם שמדברים הינדי וגוג'ראטי כשפת אם). הצרפתית היא שפה רשמית לצד המלגשית ורבים מתושבי המדינה מבינים ודוברים אותה.
כמחצית מתושבי האי מאמינים באמונות אליליות מקומיות, וכמחצית מאמינים בנצרות. כמו מקומות רבים בעולם, גם במדגסקר יש שילוב של האמונות וקיום טקסים משולבים של אלילות ונצרות. חוץ מהם, כ-7% מתושבי האי מאמינים באסלאם (בעיקר בחלק הצפון מזרחי של האי) ועוד מספר אחוזים מאמינים בהינדואיזם.
חלוקה מנהלית
מדגסקר מחולקת ל-22 אזורים שבנוסף מחולקים ל-119 מחוזות ו-1,579 קומונות.
ממוזער|מפת החלוקה במגדסקר
+מספר במפההאזורים החדשיםמחוז לשעברשטח בקילומטר מרובעכמות אוכלוסייה (2013)1דיאנהאנטריסננה19,266700,0212סבאאנטריסננה25,518980,8073איטסתיאנטננריבו6993732,8344אנלמנגהאנטננריבו16,9113,348,7945ואנקיטטארהאנטננריבו16,5991,803,3076בונגולבהאנטננריבו16,688457,3687סופיהמאנגהגה50,1001,247,0378בואנימאנגהגה31,046799,6759באטסבוקהמאנגהגה30,025293,52210מאלקימאנגהגה38,852289,59411אלואטרה מנגורוטומסינה31,9481,027,11012אטסנהנהנהטומסינה21,9341,270,68013אנגלרופוטומסינה21,9301,035,13214אמורו מנייהפיאנרנצואה16,141715,02715הוטה מסניירהפיאנרנצואה21,0801,199,18316ואטוואי ויטווניפיאנרנצואה19,6051,416,45917אטסימו אנסימונהנהפיאנרנצואה18,863898,70218ליהורבהפיאנרנצואה26,391312,30719מנבהטוליארה46,121592,11320אנטסימו מנדרופהטוליארה66,2361,316,75621אנדרויטוליארה19,317733,93322אנוסטיטוליארה25,731671,805 סיכום 587,29521,842,167
לקריאה נוספת
ניל שאי, מבוך האבן של מדגסקר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 138, נובמבר 2009
רוברט דרייפר, שודדי היערות של מדגסקר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 148, ספטמבר 2010
קישורים חיצוניים
מפת מדגסקר, 1666, (בצרפתית) אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:אפריקה: איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-08-30T05:23:20 |
חיים יוסף דוד אזולאי | ממוזער|ציון החיד"א בהר המנוחות ירושלים
הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד – י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 – 1 במרץ 1806) היה פוסק הלכה, שד"ר ומקובל מגדולי האחרונים. חיבר עשרות ספרים בתחומים תורניים מגוונים, וכן חיבור ביבליוגרפי וחיבור אוטוביוגרפי.
ביוגרפיה
נולד בירושלים לרבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, אשר היה נינו של המקובל רבי אברהם אזולאי שעלה מהעיר פאס, מרוקו, והתיישב בחברון. אמו, שרה, הייתה ממוצא אשכנזי, בתו של המקובל יוסף ביאלר, שעלה לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד.
למד בישיבת "יפאר ענוים" אצל רבי יונה נבון (מחבר "נחפה בכסף") שהיה רבו המובהק. רבו זה הרגילו לכתוב תשובות בהלכה והיה מעבד עמו את כתביו. בישיבת כנסת ישראל אצל רבי חיים בן עטר מחבר הספר אור החיים, בישיבת "בית יעקב" אצל רבי יצחק הכהן רפפורט, ובישיבת המקובלים בית אל יחד עם רבי יום טוב אלגאזי למדו בחבורתו של רבי שלום שרעבי (הרש"ש).
משפחתו
אשתו הראשונה הייתה רחל בת הרב נסים ברכה מחכמי ירושלים. ממנה נולדו לו שני בנים (שאף הם היו שד"רים) ושלוש בנות:
הרב רפאל ישעיה – אב בית-דין באנקונה שבאיטליה
הרב אברהם – מגדולי חכמי ירושלים
שרה – נישאה לתושב ליבורנו
שמחה – אשת הרב אברהם פארדו, בנו של הרב דוד פארדו
קלרה – שנפטרה בילדותה
בעת היותו בתוניס בשליחות הקהילה היהודית בחברון קיבל את ההודעה שנפטרה אשתו בחברון שבעה חודשים קודם לכן. הוא הסתיר זאת מאנשי המקום כדי שלא ידחקו בו ויציעו לו אישה מקהילתם. הוא מתאר שהוא התאבל רבות לבד, אך לדבריו כאב האובדן יחד עם הצורך להתאבל לבד ולהסתיר את הבשורה הקשה גרמו לו לחלות במרה שחורה המתבטאת בעצבות חוזרת ונשנית שתקפה אותו לאורך שנים רבות."וזה גרם לי שהחלתי בחולי [המרה] השחורה, שלא הייתי יכול להשיח, ולא האמנתי להגיד לשום אדם. והייתי ימים רבים בצער זה"
מעגל טוב השלם, הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 61 בכמה מקרים הוא מתאר שסירב להצטרף לסעודות עם מארחיו והעדיף להישאר לבדו, ואף נרדם והפסיד תפילות ערבית ושחרית בשל כךמעגל הטוב, מקיצי נרדמים, עמ' 94 וכן 96. עם העצבות ניסה להתמודד בעזרת טיוליםמעגל הטוב, שם, עמ' 67. לאחר שעבר לגור בליבורנו בסוף שנת תקל"ח נשא לאישה את מרת רחל בת הרב משה הלוי מפיזה.
אילן יוחסין
א) הרב חיים יוסף דוד אזולאי – הרב חיד"א, אשתו רחל. [חתן ר' ניסים ברכה מגדולי ירושלים]
ב) הרב רפאל יצחק זרחי' אזולאי, אשתו שרה. [חתן מו"ה יוסף מביאלע, אשתו הינדא]
ג) הרב ישעי' אזולאי
ד) הרב יצחק אזולאי מח"ס זרע יצחק
ה) הרב אברהם אזולאי מח"ס חסד לאברהם
ו) הרב מרדכי אזולאי מפאס
ז) הרב אברהם אזולאי הזקן ממגורשי קשטיליא
מסעותיו
את מסעותיו הארוכים תיעד החיד"א ביומן מסע שכתב לעצמו בשם "מעגל טוב". בד' בשבט ה'תקי"ג (20 בינואר 1752) יצא אל מסעו הראשון לטובת הקהילה בחברון, שנמשך שש שנים, וחזר לירושלים ביום ד' ניסן ה'תקי"ח (12 באפריל 1758). בשנת ה'תקכ"א (1761) הוצעה לחיד"א משרת ה'חכם' בקהילה הספרדית והפורטוגזית באמסטרדם, החשובה והעשירה מבין הקהילות הספרדיות בעולם, אך הוא סירב להצעה ונשאר כמה שנים בירושלים וכיהן בה כדיין.
בין שתי השליחויות מטעם קהילת חברון יצא החיד"א לקושטא כשליח יהודי ירושלים, כדי לנסות ולשכנע את השלטונות העות'מאניים לבטל מינוי לא ראוי של מנהיג לקהילה, אך נכשל במשימתו. בשבט ה'תקכ"ד (ינואר 1764) עבר למצרים והיה רב ואב בית הדין בנא אמון היא אלכסנדריה במשך חמש שנים עד ה' באדר ב' ה'תקכ"ט (14 במרץ 1769). בכ"ד בסיוון (29 ביוני) בעקבות אירועים פוליטיים במצרים, חזר לארץ והתיישב בחברון.
בערב ר"ח חשוון ה'תקל"ג (26 באוקטובר 1772) יצא למסעו האחרון לטובת הקהילה היהודית בחברון ממנו לא שב. בכ"ח אלול ה'תקל"ח (20 בספטמבר 1778) הוא סיים את שליחותו בליבורנו ולבקשתה של הקהילה היהודית המקומית השתקע בעיר עד פטירתו. הוא הסכים למשרה זו בתנאי שיוכל להקדיש מזמנו לכתיבת חיבוריו והדפסתם, ואכן שם פורסמו מרביתם ושם גם נפטר ונקבר. בכל התקופה שבה היה החיד"א קבור בעירם, זכרו יהודי ליבורנו את פעלו: הכיסא שעליו ישב החיד"א בישיבת פירירא הוצג בבֵּית הנְכוֹת (מוזיאון) של הקהילה, ובערבי ימים נוראים הלכו להשתטח על קברו.
במסעותיו כשליח (שד"ר) הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל, סייר רבות באירופה והותיר רושם בקהילות יהודיות שביקר בהן. מסעותיו הביאוהו לרחבי אירופה, ובכל מקום אליו הגיע הוא בחן את אוספי הספרים שמצא, בספריות ובארכיונים, רבים מהם בכתבי יד שלא הודפסו, מהם גם העתיק בספריו.
הנצחתו
בשנת ה'תשט"ז, כאשר מלאו מאה וחמישים שנה לפטירת החיד"א, יזם הרב יצחק נסים, הרב הראשי לישראל, שחיבה מיוחדת הייתה לו לחיד"א, לפועלו ולכתביו, את העלאת עצמותיו מאיטליה לארץ ישראל, יחד עם בנו פרופ' מאיר בניהו, וידידו איש ליבורנו ד"ר שלמה אומברטו נכון.
בשנת ה'תשי"ט הקימו הרב נסים וד"ר נכון את אגודת נאמני 'יד החיד"א'. זו השיגה אישור מקהילת ליבורנו, ומרבה של ליבורנו הרב אליהו טואף, להעברת עצמות החיד"א לישראל, דאגה למקום הקבורה בהר המנוחות, לטקס ההלוויה, להעלאת דמותו של החיד"א בבתי הספר ולהקמת 'יד החיד"א' – מבנה על קברו של החיד"א כדי לאפשר עלייה המונית לקברו.
בשנת ה'תש"ך (1960) הועלו עצמותיו לירושלים עיר הולדתו, ושם הוא נקבר בכ' באייר. מכיוון שהר הזיתים, מקום קבורתם של חבריו ורבותיו של החיד"א, היה נתון באותה העת בשליטת הירדנים, נקבר החיד"א בהר המנוחות. הרב נסים מינה את הרב מרדכי אליהו לעסוק בקבורתו. הרב אליהו סיפר כי לא ידע כיצד לסדר בארון את העצמות, ולכן "ביקש" זאת מהן, והסתדרו בעצמן. לימים, נקבר הרב אליהו בעצמו בסמוך לקבר החיד"א, ואוהל משותף הוקם מעל ציוני קבריהם.
על שמו של החיד"א נקראו מספר רחובות בישראל.
חיבוריו
ברשימה מעודכנת של ספרי החיד"א משנת תש"ע נמנו 122 חיבורים. כחמישים מהם הוא הדפיס בחייו. השתמרו כמה מחיבוריו בכתב-יד, וחלקם יצא-לאור בדפוס במשך הזמן.
הרב אזולאי עסק בתחום נושאים נרחב: הלכה, מדרש, קבלה, תנ"ך, היסטוריה וביבליוגרפיה. עבודתו ההיסטורית-ביבליוגרפית העיקרית, "שם הגדולים", נקראה על שם פסוק מספר דברי הימים . ספר תיאור מסעותיו קרוי "מעגל טוב". רשימה ביבליוגרפית של כל ספרי החיד"א התפרסמה בספר רשימת יוא"ל.
מכון העוסק בהוצאת כתבי החיד"א לאור קיים בירושלים.
ספרי שו"ת
טוב עין
חיים שאל, שני חלקים
יוסף אומץ
שאלות ותשובות מרבנא חיים יוסף דוד אזולאי
ספרי הלכה
מחזיק ברכה חלק א' – על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך ובמיוחד בענייני תפלה על פי מנהגי המקובלים מחזיק ברכה חלק ב' – על חלק יורה דעה שבשולחן ערוך; שיורי ברכה – תוספות למחזיק ברכה
ברכי יוסף – פירוש לשולחן ערוך מלוקט מראשונים ואחרונים שכתבי היד שלהם לא הובאו לדפוס עד אז.
לדוד אמת – על הלכות ספר תורה
גמרא וסוגיות הש"ס
מראית העין – חידושים וביאורים על הש"ס
יעיר אזן – על כללי הש"ס
זיכרון משה – שלושה חלקים ( א', ב', ג') על גמרא ופוסקים, יצא לאור על ידי נכדו הרב משה אזולאי
אחורי תרעא – על מסכת הוריות
שער יוסף – פירוש על מסכת הוריות עם פירושי גדולי הראשונים מכתבי יד
העלם דבר – מאה ארבעים ושתים קושיות על גדולי עולם
זרע אנשים – פסקים וחידושים ממחברים אחרים
מוסר
כסא דוד – תוכחות מוסר
חדרי בטן – דרושי מוסר על סדר הפרשיות, בירושלים תש"ן
לב דוד – פרקי מוסר. חמשת הפרקים הראשונים הם קונטרס בענייני תשובה שהעתיק מכתב יד של ר' חיים ויטאל.
פרשנות ודרוש
אהבת דוד – דרשות
דברים אחדים – דרושים לשלשה רגלים
פתח עיניים – על אגדות התלמוד, נספח בחלק מהמהדורות הישנות של עין יעקב
פתח עיניים – על המשניות
כיסא רחמים – על מסכתות קטנות
הגדה של פסח
בתי הנפש – על הגדה של פסח
גאולת עולם – על הגדה של פסח
שמחת הרגל – על הגדה של פסח
פה אחד – על הגדה של פסח
שפה אחת – על הגדה של פסח
מסכת אבות
זרוע ימין – על מסכת אבות
חסדי אבות – על מסכת אבות
ככר לאדן – על אבות דרבי נתן
סדרי תפילות וסדרי לימוד
בית מנוחה – סדר לימוד ליארצייט
למודי ה' – לימודים לשלושה רגלים
כרם חמ"ר – תפילה לחינוך, מילה, רפואה
מדבר קדמות (חלק א') – מבנה אנציקלופדי של ערכים לפי א"ב. דבש לפי – חלק ב'
המכיל את "שבעת כוכבי הלכת":
– הנהגות;
– מוסר, הנהגות ותפילות;
– פסקי הלכות;
– תפילות;
– תיקונים;
סנסן ליאיר – תיאור ”סדר אשר נעשה באחת הערים לעורר הרחמים“;
– דברים מועילים לשמירה.
פירושים על תנ"ך
אהל יוסף – פירוש על תהלים
חומת אנ"ך – (יצא לאור: פיסא, תקס"ג–תקס"ד) פירוש על אוריתא נביאי כתובי (תנ"ך)
– פירוש על תהילים
לחם מן השמים – פירושים על התורה
ראש דוד – פירושים על התורה
נחל אשכול – על חמש מגילות
נחל קדומים – פירוש על התורה.
פני דוד – פירושים מגדולי ישראל על הפרשות.
צוארי שלל – פירוש על ההפטרות
היסטוריה וביבליוגרפיה
שם הגדולים
ועד לחכמים – שיריי שם הגדולים
זעיר שם – תוספות ל"שם הגדולים", נדפסו בתוך ספר ככר לאדן. כולל גם פירוש על מדרש רבה
מעגל טוב – יומן מסע בשלשה חלקים, חלק ראשון על מסעו הראשון כשליח קהילת חברון למצרים, איטליה, גרמניה, צרפת, הולנד ואנגליה. חלק שני על מסע ממנו לא שב למצרים, תוניסיה (שם הגיע ללא תכנון עקב התעללות של רב החובל וחשש מפני אניות מלחמה רוסיות ששטו במימי הים התיכון), איטליה, צרפת, הולנד ושוב חזרה לאיטליה שם סיים את חייו, במהלך מסע זה נמנע מלחזור למדינות אשכנז עקב החשדנות הרבה ששודרה כלפיו במסעו הקודם. חלק שלישי עוסק בחידושי תורה אותם הוא אסף תוך כדי מסעותיו. בספר זה כולל החיד"א רשומות של כספים אותם אסף למען עניי חברון וארץ ישראל ומתעד בהם ממבטו את חיי הקהילות והתנהלותם במאה ה-18. במקומות רבים בספר זה מספר החיד"א על ביקורים באתרים בעלי חשיבות היסטורית וממלכתית כארמונות ורסאי, הספרייה הלאומית של פריז, גן החיות הלאומי באמסטרדם ועוד. כמו כן מתאר החיד"א בספרו מפגשים עם אישים רמי מעלה כמלך צרפת ונכבדים המקורבים אליו, פרנסי קהילות מפורסמות, רבנים חשובים וביניהם רבי יהושע פאלק בעל ספר "פני יהושע" על הש"ס ועוד.
ספרים ערוכים מכתביו
בדורנו יצאו לאור כמה ספרי ליקוט ערוכים מכתביו על נושאים שונים, לדוגמה, "סידור החיד"א" – החיד"א לא ערך סידור אבל מחברים הדפיסו סידור בנוסחאות שונות עם פירושים, הערות, פסקי הלכה, וכו' מלוקטים מספריו. מהם:
סידור החיד"א – ליקוט מספרי החיד"א הלכות ופירושים על התפילה.
פסקי סידור החיד"א ריח ניחוח – 4 כרכים.
פרדס החיד"א – ליקוטים מתורת החיד"א על שבת ומועד. עורך הרב שמעון גוטמן.
תורת החיד"א – פירושים, רמזים ודרשות על פרשת השבוע מלוקטים מספרי החיד"א 5 כרכים.
אגרות והסכמות רבינו חיד"א – עם תולדות חייו, רשימת ספריו, מכון רבינו חיד"א בני ברק, תשס"ו.
חומש החיד"א – 10 כרכים, חמישה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס, פירוש רש"י ופירושי החיד"א מלוקטים מתוך ספריו ומתוך כתבי יד שטרם הודפסו.
פניני החיד"א – 2 כרכים, אוסף פנינים, משלים ודרשות על פרשות השבוע.
לקריאה נוספת
מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (שני כרכים), ירושלים: מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, תשי"ט–1959.
חיים רוזנברג, חבורי רב חיד"א וכתביו שלא ראו עדיין אור הדפוס, ירושלים 1928.
יעל לוין, הכמיהה לבניין המקדש בכתבי חיד"א, קובץ הציונות הדתית, ב, תשנ"ט–1999, עמ' 160–175.
אברהם מאיר ועקנין, עוללות בספרי החיד"א ותולדותיו, מוריה, 18, א–ב, תשנ"ב–1992, עמ' קח–קטז.
גרשון קיציס, לשונות עינוי, צער וכאב בכתבי החיד"א (פרק מתוך אוצר לשונו של החיד"א), שמעתין, 71, תשמ"ג–1983, עמ' 61–69.
שלמה מ.ד. ועקנין, אגרות והסכמות רבינו חיד"א, עם תולדות חייו, רשימת ספריו, מכון רבינו חיד"א בני ברק, תשס"ו
עודד כהן, סבב הולך הרוח – מרחבים תרבותיים בעולמו של החיד״א, הוצאת מאגנס, 2023.
קישורים חיצוניים
אהרן ארנד, "והעלתם את עצמותי מזה" בימינו - על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו לירושלים, מרכז ללימודי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת בשלח, ה'תשנ"ט
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים: אחרונים
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל
קטגוריה:צאצאי אנוסים
קטגוריה:יהודים שמוצאם ממגורשי ספרד
קטגוריה:ביבליוגרפים עבריים
קטגוריה:ביוגרפים
קטגוריה:רבנים איטלקים
קטגוריה:ירושלים: רבנים
קטגוריה:אלכסנדריה: רבנים
קטגוריה:ליבורנו: רבנים
קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:שד"רים
חיים יוסף דוד
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:פרשני השולחן ערוך
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:פרשני נ"ך
קטגוריה:פרשני אגדות התלמוד
קטגוריה:בוגרי ישיבת המקובלים בית אל
קטגוריה:נוסעים
קטגוריה:מחברים שפירושיהם נדפסו בש"ס וילנא
קטגוריה:מגיהי ספר סדר הדורות
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:תלמידי האור החיים
קטגוריה:כותבי זיכרונות
קטגוריה:כותבי ספרי מסע בארץ ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל במאה ה-18
קטגוריה:ספרות יהודית על מקומות קדושים
קטגוריה:ילידי 1724
קטגוריה:נפטרים ב-1806
קטגוריה:מפרשי ספר חסידים | 2024-10-14T15:18:15 |
חיד"א | REDIRECT חיים יוסף דוד אזולאי | 2004-08-16T10:13:13 |
החיד"א | REDIRECT חיים יוסף דוד אזולאי | 2004-08-16T10:13:46 |
יהדות קראית | ממוזער|250px|שמאל|מזוזה קראית
יַהֲדוּת קָרָאִית (או: קָרָאוּת) היא זרם ביהדות, שהמשתייכים אליו נקראים קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים שמשתייכים לזרם הנפוץ, היהדות הרבנית, בכך שהם לא מאמינים בתורה שבעל פה ואינם מקבלים את סמכות חז"ל, ובמקום זאת רואים את עצמם מחויבים רק לדברי המקרא הכתובים בתנ"ך.
קהילת הקראים התגבשה במאה ה־8 בהובלת ענן בן דוד. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, ייתכן שקרוב ל־40 אחוז מהעם היהודי היו קראים בסביבות המאות התשיעית והעשירית. כיום, בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.
כינויים
הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק-ר-א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד, ואינם מאמינים בתורה שבעל פה.
שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים, על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.
עקרונות היהדות הקראית
שמאל|ממוזער|250px|היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה
הקראים מקבלים רק את אלוהים בתור אל, ומקבלים רק את התנ"ך, כפי שנחתם בתקופת חז"ל, בתור דברי אלוהים: התורה והנביאים שהם דברי האלוהים (באופן ישיר או מתועד), והכתובים שהם חוכמת חיים המבוססת על המקרא. הם אינם מאמינים בתורה שבעל פה, ואינם מקבלים תוספות מאוחרות לתנ"ך (כדוגמת הספרים החיצוניים).
מקורות ההלכה
היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:
המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות (עשה ולא־תעשה) שקיבל משה רבנו בהר סיני והן כתובות בחמישה חומשי תורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.
ההיקש - הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בחמישה חומשי תורה, באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך, או על פי ההיגיון, הכוללים שבעה מרכיבים (הדומים במקצת למידות שהתורה נדרשת בהן): 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי. בעבר, חכם קראי שחידש הלכה בדרך ההיקש, היה מקבל את התואר 'נקש', שהיה עובר גם לצאצאיו (ואם אחד מצאצאיו חידש עוד הלכה בדרך ההיקש, ניתן לו הכינוי 'נקש בן נקש').
סבל הירושה (נקרא גם העתקה משתלשלת) - כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, ואופן ביצועם הועבר במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת, בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.
פירוש התורה בקרב הקראים
לפי תפיסת הקראים, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מהכתוב בתנ"ך היא חסרת תוקף ואף עוברת על האיסור מהתורה "בל תוסיף ובל תגרע". זאת, בניגוד לגישת היהדות הרבנית, שלפיה החכמים מוסמכים לקבוע תקנות וגזירות שתוקפן מדרבנן על מנת לחזק את מעמדן של המצוות, והאיסור חל רק על שינוי דיני התורה עצמם.
הקראים אינם מאמינים כי התורה שבכתב ניתנה למשה יחד עם פירושים אלוהיים. לתפיסתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. למרות שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם רואים את ספרי חז"ל בתור ספרי חכמים, ואף מתבססים במידה רבה על תפיסתם של חז"ל ועל פרשנותם ההלכתית שהנהיגו בקרב היהדות הרבנית. אולם, חלקים שסותרים לטענתם את התורה שבכתב, הם אינם מקבלים.
פסיקה אישית
ביסודו של הזרם הקראי עומד רעיון הפסיקה האישית. בספרות הקראית המאוחרת ייחסו את ניסוח הרעיון לענן בן דוד, שלפי המסורת הקראית אמר "חפישו באורייתא שפיר – ואל תישענו על דעתי" (בעברית: חפשו בתורה היטב – ואל תישענו על דעתי). אולם, "ספר המצוות" שחיבר ענן לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. רעיון הפסיקה האישית מאפשר לכל אדם ואדם לפרש לעצמו את מצוות התורה והלכותיה בעצמו, על מנת להגיע כמה שיותר קרוב לרצונו של אלוהים. רעיון זה עולה מתוך פרשנותם של הקראים לכתוב בפסוקים הבאים מתוך ספר דברים:ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד
מאחורי רעיון זה עומדת התפיסה לפיה האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל אדם ואדם, כפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:
דניאל בן משה אלקומיסי ניסח רעיון זה בצורה תקיפה אף יותר ואמר: דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. לדבריו, הסתמכות על מקורות אחרים או למידה מפי חכמים, מרחיקה את האדם מהאל.
למרות זאת, היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים הנקראים "חכמים", הבקיאים במקרא ובמסורת הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה, מדריכיה, מלמדיה ודייניה. למרות תמיכתם של הקראים ברעיון הפסיקה האישית, רובם דוגלים בפרשנויות מקרא והלכות ספציפיות. הקראים מסבירים את הדבר כשיתוף ידע ודעות שמתקיים בקהילתם. הקהילה דנה בדרכים השונות לפרשנות המקרא, והפרשנות שמשכנעת את הרוב הופכת לדומיננטית. אולם, ישנה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, כל עוד הן מבוססות על הבנה סבירה של פשט המקרא. עם השנים, גברה הנטייה לאחידות אצל הקראים. בניגוד ליהדות הרבנית, הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים. הקראים לא ביטלו את הפסיקה האישית באופן רשמי, אך מספר חכמים קראיים החלו לתבוע שהציבור יכפיף את עצמו לסמכותם ההלכתית.
בספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את כלל הקהילה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות..."
גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".
עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, נחלשו המסגרת של הקהילה ותקנותיה, וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם בימים אלו חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.
אמונות
ברוב נושאי האמונות והדעות, אין כמעט מחלוקת בין הקראים לרבניים. עיקרי האמונה הקראיים שכתב החכם יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לעיקרי האמונה של היהדות הרבנית כפי שכתב הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר, חובה להתמצא בלשון המקרא בשביל להבין את התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".
גם הקראים מאמינים, בעקבות ספר דניאל, באחרית הימים ובתחיית המתים. כמו כן, הם מאמינים בביאת המשיח.
הסיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה
בין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה התורה שבעל פה אינה מחייבת ואינה דברי אלוהים:
התורה לא בשמיים. כלומר, לפי הפרשנות הקראית לפסוקים הבאים, אלוהים קורא לכל יהודי לפרש את התורה מתוך יגיעה אישית ומייתר לכאורה את הצורך בסמכות המפרשת:
אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. חז"ל תיקנו שבע מצוות דרבנן, מכיוון שלתפיסתם אין הדבר סותר את הציווי, אולם הקראים רואים בכך כפירה חמורה.
התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בתנ"ך לטענת הקראים, ואילו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, אלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה. כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה, אלה היו דבריו אליו: . לפי הקראים, הפסוק מתייחס רק לתורה שבכתב.
התנ"ך מציין שעם ישראל היה ללא תורה, ושהתורה אבדה. מכך הסיקו הקראים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן הסיקו הקראים שהם לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אם הייתה להם קבלה, פרשנותם ההלכתית הייתה זהה.
התורה שבעל פה סותרת כביכול את התורה שבכתב במקומות רבים, ולכן לא ייתכן שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים ותוספות, בין היתר על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו גם על התורה שבעל פה ופירושים רבניים קודמים, ולא רק על התורה שבכתב, ולעתים הוא מתבסס גם על השקפתו הייחודית, שכן שבעים פנים לתורה. מכיוון שכל אדם מועד לטעות, ייתכן לטענת הקראים שפרשנותם של הרבנים בימינו מבוססת על הטעויות של קודמיהם, ההולכות ומצטברות זו על זו.
היסטוריה של הקראים
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי הירושלמי, השוכן ברחוב הקראים ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים
הופעת הקראים כתנועה דתית נקשרת דמותו של ענן בן דוד, חכם קראי מהמאה השמינית. אומנם לא ידוע על קהילה קראים או על קראים לפני תקופתו של ענן בן דוד, אך ההשערה היא שהוא לא המציא את הקראות מאפס, אלא איחד בין קבוצות קיימות בעם היהודי. חלק מהקבוצות האלה היו שרידים של כתות עתיקות מתקופת בית שני שהתנגדו לזרם הפרושים, חלק אחר מחה על שיתוף הפעולה של הקהילה היהודית עם השלטונות, והיו קבוצות שכעסו על עושרו ומעמדו הגבוה של ראש הגולה.
חוקרים אחרים סבורים כי למעשה ענן בן דוד ייסד תנועה אחרת של יהודים, הנקראת על שמו "ענניים", שהתקיימה במקביל לקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקהילה הקראית ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים, בין היתר, על ספר "האורות והמגדלים" שכתב החכם הקראי יעקב הקרקסאני במאה העשירית, בו מסופר על שתי התנועות האלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי סברה זו, ההתנתקות הגמורה של הקראים מהיהדות הרבנית הייתה בימיו של החכם הקראי דניאל בן משה אלקומיסי, מייסד תנועת אבלי ציון הקראית.
חכמים רבניים רבים מימי הביניים סבורים כי הדבר שגרם לענן בן דוד לגבש את התנועה הקראית הוא העדפתם של החכמים בישראל ובבל למנות את אחיו הקטן של ענן, חנניה, לתפקיד ראש הגולה במקומו, מפני שהם ראו בו מועמד ראוי יותר מענן.
פריחת הקראות בימי הביניים
ימי הביניים היו תקופת פריחתה של היצירה הקראית – בעולם ובארץ ישראל – בתחומי פרשנות המקרא, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הרעיון הקראי. נראה שמעמדם של הקראים בארץ ישראל היה בכיר יותר מזה של היהודים הרבניים. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שחבריה נהגו מנהגי אבלות יתרים על חורבן בית המקדש ועודדו עלייה לארץ ישראל. חכמים קראיים רבים (כדוגמת דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקרקסאני) פעלו במרץ כדי להפיץ בגולה את הרעיון הקראי. פועלם נשא פרי, והיו קהילות קראיות בכל הגולה. באותם זמנים, הקראים היו עסוקים בניהול פולמוס סוער עם חכמים רבניים כמו רבי סעדיה גאון, שיש אומרים שבלעדיו הקראות הייתה דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח התיכון. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין המאמינים בתורה שבעל פה.
עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099, חרבה הקהילה הקראית בירושלים, ששוקמה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר הספרים "עץ חיים" ו"גן עדן", ואליהו בשייצי מחבר ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", שהוא ספר ההלכה הקראי הנפוץ ביותר. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים – המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקירבה מאוד את פסיקתם לזו של חז"ל.
המרכז בקונסטנטינופול שקע בסוף ימי הביניים, ועבר לקרים ולמדינות אחרות במזרח אירופה. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. הקראים במזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שהתכחשה לשורשיה היהודיים. אחד ממנהיגי התנועה הקראית במזרח אירופה בתקופה זו היה אברהם פירקוביץ', שבעקבות פועלו, חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה (אולם, קראים רבים באירופה שיתפו פעולה עם הנאצים, הלשינו על יהודים ואף התגייסו לצבא הנאצי ולוואפן אס־אס בזמן מלחמת העולם השנייה).
בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם.
בתקופת השלטון הסובייטי, הקהילה הקראית במזרח אירופה שקעה מאוד.
הקהילה הקראית במצרים היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, על אף שהתקשו לקחת עמם את רכושם.
הקראים במדינת ישראל
שמאל|250px|הרב הקראי הראשי ד"ר משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר עמותת היהדות הקראית העולמית, אלי אלטחן (מימין), 2016|ממוזער
היה בארץ מיעוט קראי שהתרכז בעיקר בירושלים בשנים שלפני קום המדינה. לאחר הכרזת העצמאות עלו מאות קראים לישראל. מוצאם של רוב הקראים במדינת ישראל הוא ממצרים, ומוצאם של שאר הקראים הוא מעיראק, טורקיה ורוסיה, והיה גם מיעוט של אנשים שהצטרפו לקהילת הקראים. מספר הקראים במדינת ישראל מוערך בכ־25,000 איש (ועוד כ־10,000 ברחבי העולם). קיימות קהילות קראיות ביישובים הבאים: רמלה (עם שני בתי כנסת, ושם נמצא הבניין של "מרכז היהדות הקראית העולמית"), אשדוד (עם שני בתי כנסת), אופקים, באר שבע, קריית גת, בת ים, ראשון לציון, ערד, ירושלים, בית עזרא, וגם ביישובים מצליח ורנן, שנחשבים היישובים הקראיים היחידים בעולם. בסך הכול, ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים, ובית תפילה קראי אחד בערד.
כיום נפוצים הנישואין בין יהודים קראיים לרבניים, שמתאפשרים על ידי המעבר של אחד מבני הזוג לזרם השני, אולם יש מגבלות מצד שני הזרמים, שיפורטו בהמשך. גם בקרב הקראים יש כיום תופעה של חילון, וישנם קראים שאינם מקפידים על המצוות כראוי, או כאלה שעוברים לזרם הרבני.
החוק הישראלי מעולם לא הכיר בקראים בתור עדה דתית נפרדת ולכן מעמדם המשפטי של בתי הדין הקראיים בעייתי. היו ניסיונות של הקהילה הקראית בראשות החכם הקראי הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, אך הם נתקלו בהתנגדות. פסקי הדין בענייני נישואין וגירושין ניתנו לרוב על ידי בית הדין הקראי, אולם לכל אחד מבני הזוג הייתה בעבר אפשרות להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. מצב זה השתנה ב־1995, כאשר בית המשפט העליון הפך את פסקי הדין הקראיים למחייבים עבור בני זוג קראיים. בשנת 2014, פסק בית המשפט העליון כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.
מנהגי הקראים
בית הכנסת הקראי
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת הקראי ברמלה
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת הקראי, במושב מצליח
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת בירושלים
הקראים רואים בבית התפילה מקדש־מעט, מקום מרכזי וייחודי, בו האדם מתייחד עם בוראו. לכן, כל מי שנכנס אליו חייב להיות נקי וטהור מכל טומאה ולכלוך, בגופו ובלבושו. בבתי התפילה הקראיים נהוג שלא לנעול נעליים מפאת קדושת המקום: חליצת הנעליים שעליהן דורכים במקומות מזוהמים ומלוכלכים היא מנהג עתיק יומין, עוד מימי משה רבנו ויהושע בן נון, וכך נאמר למשה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".
רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים, שעליהם הם מקיימים את תפילותיהם, המורכבות מהשתחוויות וכריעות, כפי שהם הסיקו מתוך התפילות שמתוארות במקרא.
בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראיים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.
לוח השנה וחגים
הקראים אינם משתמשים בלוח שנה קבוע מראש ומבוסס על תבנית מתמטית, אלא מסתמכים על "ראיית הירח": היום שבו נראה הסהר בפעם הראשונה בחודש מאז שהוא נעלם בחודש הקודם (כלומר, מולד הלבנה), נקבע כראש החודש. שיטה זו היא רבנית חז"לית במקורה, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד, במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה והעונות, הקראים קיבלו בפועל את שיטת קידוש החודש החז"לית, אולי גם בשל הסיבה שהם לא הכירו שיטות אחרות לחישוב החודשים, כגון השיטה של כת האיסיים מימי בית שני, שהנהיגו לוח שנה משלהן.
לפי הקראים, הסימן לתחילת האביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, הוא הבשלת השעורים. אם השעורים לא הבשילו עד סוף חודש אדר א', מכריזים על שנה מעוברת. חג הפורים נחגג בקרב הקראים בחודש אדר א', גם כאשר השנה מעוברת.
ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה. לטענת הקראים, מתחילים לספור החל ממוצאי השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר (לפי הכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"), והספירה צריכה להסתיים לאחר שבעה שבועות שלמים ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ"). כך, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע.
מנגד, היהדות הרבנית מנמקת כי הביטוי "ממחרת השבת" מתכוון ליום טוב הראשון של פסח, שהוא מעין "שבתון", וכן ניתן לראות כי הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. בנוסף, הביטוי "ממחרת השבת" נאמר גם בעניין האיסור על אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (). ראיות רבות נוספות מהמקרא מוכיחות טענה זו.
את עמדתם של הקראים הם מנמקים בכך שהמילה "שבת" בביטוי "ממחרת השבת" אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. לטענתם, לא ייתכן שבאותו קטע תציין המילה 'שבת' פעם אחת יום טוב ופעם אחרת שבוע. לכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת את השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, לפיכך הם סוברים שחג השבועות אמור לחול ביום ראשון.
חכמי הדת הרבניים מציינים, כי המילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה בהקשרים של מועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים, בראש השנה וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת. הם מציינים גם, כי אי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק שמצווה על ספירת העומר בהקשר של השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, שכן כתוב "ממחרת השבת", אך לא מפורש על איזו שבת מדובר – אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן, בהמשך הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", המילה "שבתות" מציינת "שבועות". על כן, אם מפרשים זאת על השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר, הביטוי "שבתות תמימות" אינו מובן, שהרי אי אפשר לספור שבת שאינה שלמה. לכן, פירוש המילה "שבתות" הוא "שבועות". כלומר, יש לספר שבעה שבועות שלמים מבלי לפספס אף יום, וכך מקבל הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" את הפירוש "עד ממחרת השבוע השביעי".
הנימוק הנוסף שמביאים הקראים לעמדתם, הוא שחג השבועות הוא המועד היחיד שהתאריך שלו אינו מופיע במקרא, ולכן הדרך לחישוב המועד היא הספירה. העובדה שביהדות הרבנית כן יש תאריך קבוע לחג השבועות, סותרת לטענת הקראים את הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", מכיוון שעלול להיווצר מצב בו יהיו שמונה שבתות בין חג הפסח לשבועות, במקום שבע. אולם, חז"ל מפרשים את המילה "שבתות" בתור "שבועות", כלומר שבעה שבועות ממחרת חג הפסח – ולכן אין בכך סתירה.
הקראים אינם מציינים יום טוב שני של גלויות, משום שאינו מופיע בתורה שבכתב. אפילו ראש השנה הקראי (שנקרא אצלם "יום תרועה") נמשך יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, מכיוון שהחודש הראשון אצל הקראים הוא ניסן. המסורת לפיה הציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מדבר על חודש ניסן, מקורה בתורה שבעל פה.
הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא נחרב מאז. חג פורים נחוג אצלם במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.
דיני אישות וטהרה
בעבר, פירשו הקראים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בדרך מיוחדת: לדעתם, מכיוון שהגבר והאישה הופכים ל"בשר אחד" נאסר על קרוביה של האישה להתחתן עם קרוביו של בעלהּ, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת ה"ריכוב בעריות". בשל מספרם המועט של הקראים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הדבר בהסכמה כללית. על פי עיקרון ההיקש, הקראים אוסרים נישואין בין אישה לבין דודהּ, כלומר אחי אביה או אחי אמהּ, נישואין שמותרים ביהדות הרבנית.
יחסם של הקראים כלפי מי שנחשבים טמאים הוא מחמיר למדי. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד, צריכים לשמור על בידול ונאסר עליהם להיכנס לבית הכנסת. טומאת הנידה אצל האישה נמשכת אצל הקראים רק שבעה ימים (על פי הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"), ולפי הקראים אין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כפי שנהוג בטומאת זבה. זמן הנידה לאחר לידת בן נמשך שבוע, ושבועיים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה 33 ימים ללידת בן, ו־66 ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.
נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם, הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם.
הקראים אינם טובלים במקווה טהרה על מנת להיטהר מהטומאה, והם רואים בו המצאה מאוחרת. הקראים סבורים כי אפשר להיטהר באמצעות מים זורמים מכל סוג שהוא, ואפילו במקלחת. זאת, בניגוד לשיטת הרבנית, שלפיה אפשר להיטהר רק באמצעות מים מתוך גוף מים טבעי.
בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.
מעמד האישה
לפי הקראים, נשים נחשבות כשוות לגברים, בחובות ובזכויות. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי היהדות הרבנית:
הנשים חייבות בכל המצוות בדומה לגברים, כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, שלפי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים טוענים כי התורה אומרת במפורש מתי מצווה מסוימת נועדה רק לנשים ומתי היא נועדה רק לגברים, ובכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
בשל כך, הקראים אינם מברכים "ברוך ... שלא עשני אישה". במקום זאת, הגברים והנשים מברכים ברכה זהה ("ברוך ... הבוראי בצלם אנוש") כחלק מברכות השחר, על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן בכלל תקנה של היהדות הרבנית.
עדות אישה, לדעת הקראים, שווה לעדותו של גבר.
הקראים נתנו לנשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה־11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מינו את אשתו שנקראה בכינוי אל־מועלמה (המורה) לתפקיד החכם הקראי הראשי בספרד.
לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.
גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה־19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.
הקראים אינם סוברים כי קול באישה ערווה, ולכן הם מתירים שירת נשים בפני גברים.
עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים כך שבמשך שבעה ימים מהווסת (זמן נידתן) הן צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).
בבתי הכנסת הקראיים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה. גם בבתי הכנסת הקראיים ישנה הפרדה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירה על הצניעות.
שבת
בתקופות המוקדמות, הקראים החמירו ביותר בכל מה שקשור לדיני השבת. חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. בנוסף, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו קראים שנמנעו מיציאה מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף לבצע ברית מילה. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, על פי הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (), משום שלפי פרשנותם הביאה דומה לחריש ולקציר. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).
החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו: הותר להם להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת (אך לא להשתמש בשעון שבת), וחלק מהקראים אפילו קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. אך למרות הכול, גישתם עדיין מחמירה מהגישה של היהדות הרבנית.
את המושג "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בעקבות חז"ל, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" ניתן להסיק, כי החיים קודמים לקיום המצוות.
דינים נוספים
שמאל|ממוזער|250px|ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים.
ממוזער|250px|אטליז קראי ברמלה
הקראים אינם מניחים תפילין, מתוך התפיסה שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.
המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי, למרות שהמצוות בעשרת הדיברות שוות במעמדן לשאר מצוות התורה), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".
בברית המילה הקראית מתבצעת הסרת העורלה, אך אין פריעה (על ידי המוהל) או מציצה, שאינן מופיעות בתורה שבכתב.
לפי הקראים, מוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.
הקראים מתירים לאכול בשר עם חלב, ונאסר רק בישול של "גדי בחלב אמו". אולם, יש המסיקים מהפסוק שחל איסור על בישול של כל בעל חיים יונק בחלב אמו, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר של היהדות הקראית.
הקראים מטילים פתיל תכלת בציציותיהם, על מנת לקיים את הכתוב "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת". אולם לשיטתם, צבע התכלת יכול לבוא מכל מקום שהוא – גם מצמחים שונים – מה שחז"ל מכנים "קלא אילן", בשל העובדה שלפי היהדות הרבנית הם אינם כשרים להפקת התכלת, והמקור הכשר היחיד הוא בדמו של חילזון נדיר מסוים.
את המושג "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטו, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי פירוש חז״ל, כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת העין). אומנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, והעיקרון "דינא דמלכותא דינא" בדיני ממון מקובל על הקראים.
הקראים אימצו את המנהג הרבני של הקריאה בתורה בשבתות ובמועדים, ובעקבות כך הם מקיימים טקסי בר מצווה לכבוד ההגעה לגיל 13.
יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים
ממוזער|כתובה קראית (פוסטאט, ד'תתע"ז, א'תכ"ח למניין השטרות) שנמצאה בגניזת קהיר (מתוך אוסף הספרייה הבודליאנית באוקספורד, MS Heb. A.3, דף 42a).החתן הוא רבני והכלה קראית, ובכתובה הם מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה: "לא ידליק עליה נר בשבת... שלא תחלל עליו מועדי אחינו הרבנים".
לאורך ההיסטוריה היהודים הקראים ראו את עצמם בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, וניסו להפיץ את אמונתם בתוך העם. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה, שהכחישו את יהדותם. גם הפוסקים הרבניים ראו את החלקים בתור חלק מעם ישראל, אולם הם נחשבים חלק חוטא משום שהם אינם מאמינים בתורה שבעל פה.
היהודים הרבניים טוענים כנגד הקראים, שגם להם נוצרה במרוצת הדורות מעין "תורה שבעל פה". הקראים מצידם משיבים כי יש הבדל בין הלכות שהתקבלו על ידם כפירוש סביר לתורה (שלא יחייבו בהכרח את הפוסקים הקראיים של הדורות הבאים) לבין התורה שבעל פה, שלפי היהדות הרבנית ניתנה למשה בסיני, ולטענת הקראים כל תוספת בה מחייבת גם את הדורות הבאים.
היו מבין החכמים הרבניים ששיערו כי תנועת הקראים צמחה מתוך הצדוקים והבייתוסים, כתות עתיקות מתקופת בית המקדש השני. אולם, קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית (ממה שידוע עליה) לבין ההשקפה הקראית (אומנם, חוקרים שונים שיערו כי ההשקפה הקראית מתבססת על השקפות צדוקיות, וייתכן כי נטמעו בקרב הקראים השקפות המושפעות מכת האיסיים).
יחסם של הקראים לרבניים
שמאל|ממוזער|250px|אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה־19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה־19
בתקופה המוקדמת, הנישואין בין קראים לרבניים היו מקובלים, ונמצאו עדויות רבות לנישואין מסוג זה בגניזת קהיר. הנישואין נערכו לעתים בבית הדין הקראי, ולעתים בבית הדין הרבני. כאשר התחתנו קראי עם רבנית או להפך, שני הצדדים התחייבו לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מהצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה הנהוגה בזרם שלו.
עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים. אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים שמותרים לפי יהדות הרבנית, נחשבים אצל הקראים כיחסים אסורים. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין הקראים לרבניים הובע על ידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"
יחסם של הרבניים לקראים
יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל, יחסם של הפוסקים הספרדים לקראים היה ידידותי יותר מאשר היחס של הפוסקים האשכנזיים.
החכם הרבני יוסף שלמה דלמדיגו, שניהל פולמוס עם הקראים בנוגע לאמיתותה של התורה שבעל פה, תמך גם בלימוד מתוך ספרי הקראים. כך הוא כתב בספרו: "בין כך בני, אל תִּטּוֹשׁ תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כֻּלָּם, ובספר המצווֹת והאדרת [כלומר, הספר 'אדרת אליהו' של אליהו בשייצי] – והיית לכל רואיך לשם ולתפארת..."
רבי יהודה הלוי התייחס אל הקראים בספרו "הכוזרי", שנכתב במאה ה־12, שם מובא דיאלוג ספרותי בין מלך הכוזרים לבין חכם רבני:
הרמב"ם פסק בהלכות ממרים שבמשנה תורה, כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין", אולם את הקראים הגדיר בתור תינוקות שנשבו: .
על אף העימות והסכסוך בין הקבוצות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאה העשירית ועד המאה השתים־עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בספרי הפוסקים, מעידות על כך. אולם, במאה השלוש־עשרה גברה האיבה, והמקורות מאותה תקופה מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.
פוסקים רבים קבעו כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים ספק ממזרים. הסיבה לכך היא, שהקידושין אצל הקראים קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאישה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון, ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים על פי ההלכה הרבנית. בעמדה זו אחז גם הרמ"א.
גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו להם להינשא, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקפם של של הנישואין הקראיים, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים, ולכן הכלה הקראית לא נחשבת אשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף לאחר הגירושין הקראיים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את ההיתר הזה, עורר ב־1994 סערה גדולה.
ראו גם
קראי מזרח אירופה
ענן בן דוד
הלוח הקראי
אבלי ציון
שומרונים
לקריאה נוספת
נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
יוסף אלגמיל, תולדות היהדות הקראית, המועצה הארצית של היהודים הקראים בישראל. 1979.
אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, עמודים 225–248.
אברהם בר גוטלובר, ביקורת לתולדות הקראים, ווילנא תרכ"ד 1865.
ספר אוצר מסעות, מאת יהודה דוד אייזנשטיין, תל אביב, תשכ"ט: "מסעות הקראים לארץ ישראל", עמ' 188 - 218.
רפאל מאהלר, הקראים: תנועת גאולה יהודית בימי הביניים, מרחביה: ספרית פועלים, 1949.
מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, הוצאת ראובן מס, 1984
יורם ארדר ומאירה פוליאק, תור הזהב הקראי, הוצאת כרמל, 2022
גודלה אחיעזר, תודעת היסטורית, השכלה ולאומיות בקרב קראי מזרח אירופה, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשע"ו.
הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה."ל, מערכות, נובמבר 2022.
יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג.
Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.
קישורים חיצוניים
מי הם הקראים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
David A.M. Wilensky. "The expanding future of America’s only Karaite synagogue". The Jewish News of Northern California. August 22, 2018
מאמרים ומחקרים
שמחה אסף, לתולדות הקראים בארצות המזרח, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 181 ואילך
היהודים הקראים, פעמים 32, תשמ"ז 1987
היהודים הקראים, פעמים 89, סתיו תשס"ב
יהודים קראים במזרח, פעמים 90, חורף תשס"ב
היהדות המקראית בעברית
יורם ארדר ומאירה פוליאק, הקנון הקראי במאות התשיעית עד האחת עשרה לסה"נ, תעודה כג (תשס"ט), עמ' קסה-רי
אמיר משיח, המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך, בין דת, לאום וארץ א (2014), עמ' 165–180.
Geoffrey Khan, The Karaites and the Hebrew Bible.
אתרי אינטרנט של היהדות הקראית
בית הדין היהודי-קראי
הפינה הקראית באינטרנט
קראים בישראל
החלטת בג"ץ הקובעת כי אין תוקף לגירושין על ידי בית הדין הקראי
יוסף אלגזי, קשה יותר להיות קראי בישראל, הארץ, 5.9.1997
מכתב בן-גוריון לוועד העדה הקראית בעניין מעמד האישה וחובת השרות, באתר ארכיון צה"ל
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:זרמים ביהדות | 2024-10-18T11:54:58 |
טיראניה | שמאל|ממוזער| חוק בטרויה חצוב בשיש המציב פרס על הריגת טיראנים המאיימים על הדמוקרטיה מהמאה ה-3 לפנה"ס במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
טיראניה (ביוונית: Τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי שהתקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus - שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת Oι̉δίπoυς τύραννoς (אוֹידִיפּוּס טִירַאנּוֹס), למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע, אך הוא בנו של המלך לאיוס ). מקור המילה ככל הנראה לודי, והשליט הראשון המכונה "טירן" הוא גיגס מלך לידיה.
השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס, ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו נגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן, ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים בני הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.
בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי אשר רואה עצמו מעל לחוק, ומפגין חוסר אכפתיות כלפי נתיניו. זאת למרות שחלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.
חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.
קיימת סברה כי המלה "סרן" (שליט עיר פלשתית), מקורה במלה "טיראן".
קישורים חיצוניים
טיראן, באתר Livius.org
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות ממשל
קטגוריה:יוון העתיקה: משטר | 2024-09-12T08:12:51 |
אולימפיאדה | REDIRECT המשחקים האולימפיים | 2015-10-05T14:48:18 |
התנקשות | שמאל|ממוזער|250px|ג'ק רובי התנקש בלי הארווי אוסוואלד, שהתנקש קודם לכן בנשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי
התנקשות היא ניסיון מתוכנן לרצח אדם, לרוב אישיות ידועה או בעל תפקיד ציבורי, למען אינטרס מסוים.
במישור הפלילי, התנקשות שהצליחה היא פשע של רצח בכוונה תחילה, ועונשה ברוב המדינות הוא מאסר עולם או עונש מוות. התנקשות שנכשלה מוגדרת בדרך כלל כ"ניסיון לרצח".
המילה האנגלית להתנקשות היא Assassination, נגזרת מחשישיון (בערבית: حشّاشين), מסדר של ניזארים, שנתפס באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים להרג ממוקד של יריביהם.
מניע
ישנם מניעים אפשריים רבים להתנקשות, ביניהם:
פליליים – פושע רוצח (או שוכר מתנקש שירצח) פושע אחר בשביל האינטרסים שלו. למשל, שני סוחרי סמים פועלים באותו אזור ואחד מהם שוכר מתנקש שירצח את הסוחר השני כדי שצרכני הסמים שנהגו לקנות מהסוחר השני יעברו לקנות ממנו ובכך רווחיו יגדלו.
כלכליים – רצח של אדם שפועל נגד האינטרסים הכלכליים של אדם (או ארגון) מסוים. למשל, חברה A היא מונופול בתחום מסוים. חברה B (שפועלת באותו תחום) מחליטה לנסות לחדור לשוק במדינה שבה חברה A היא מונופול. כדי למנוע זאת – חברה A שולחת מתנקשים להרוג את הנציגים שחברה B שלחה כדי להפחיד את חברה B מכניסה לשוק, מה שיגרום לפגיעה בנתח השוק שלה (ובכך יפגע ברווחיה). דוגמה נוספת היא התנקשות של בכירים בפשע המאורגן בפוליטיקאים או באנשי חוק שמנסים להוביל מהלכים ללחימה בפשיעה, שיפגעו באינטרסים הכלכליים של ארגוני הפשע המאורגן ועשויים אף לגרום לכליאת חבריהם.
ביטחוניים – צבא או גוף ביטחוני אחר מחליטים להתנקש באנשים שפעילותם פוגעת (או מנסה לפגוע) בביטחון המדינה. למשל, חברים בארגוני טרור, סוחרי נשק (מתקדם לרוב) שמספקים לאויב, או סוכנים כפולים – כדי לשמור על ביטחון המדינה, למנוע פיגועים ולפגוע בפעילות השוטפת של כל ארגון שחותר תחת המדינה או מסכן את אזרחיה. בצה"ל התנקשות בפעילי טרור מכונה "סיכול ממוקד". ישנה גם התנקשות באישיות ציבורית ידועה (לא בהכרח מהממשל או הצבא) בזמן מלחמה, או סכסוך מתמשך, כדי לפגוע במורל האויב או כדי להפגין את רמת היכולת והמודיעין.
אישיים – רצח שנובע מכעס או קנאה (למשל, בעל רוצח את המאהב של אשתו, את הבוס שפיטר אותו, מתמודד לאותה משרה וכו'). רצח ממניע אישי לרוב אינו מכונה "התנקשות" (מלבד מקרים חריגים) כי משמעותה המקובלת בציבור של המילה "התנקשות" היא רצח יעיל ומתוכנן היטב, בעוד רצח שנובע מכעס או קנאה לרוב "מתוכנן" בצורה רופפת, משאיר ראיות, גורם רעש והרוצח מנקה אחריו (אם בכלל) בצורה גרועה – ולכן כמעט תמיד נתפס.
דתיים – רצח שמהווה חובה דתית, שמורה עליו מנהיג דתי, או שמבוצע על מנת למנוע התפשטות של דתות מסוימות על חשבון דתות אחרות. למשל, הרג מיסיונרים.
התנקשות היא גם כלי נפוץ ביותר ביחסים בינלאומיים. במהלך ההיסטוריה שלחו לעיתים מדינות מתנקשים להרוג מנהיגים פוליטיים, צבאיים ודתיים, הן של מדינות אחרות והן של קבוצות אופוזיציה. לעיתים גם גרמו התנקשויות לפתיחת מלחמות. ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד הייתה הגורם הרשמי לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, וההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב הייתה העילה ליציאת ישראל למבצע שלום הגליל.
ראו גם
רשימה של התנקשויות פוליטיות
רצח פוליטי
סיכול ממוקד
קישורים חיצוניים
מגזין ליברל, התנקשות הציוויליזציות // ההיסטוריה של הרציחות הפוליטיות, מאת אורן נהרי, 10 במאי 2020
*
קטגוריה:שיטות רצח | 2024-07-17T10:53:41 |
מרי אנטואנט | REDIRECTמארי אנטואנט | 2005-04-22T20:04:04 |
אחוז | אחוז הוא דרך להביע גודל יחסי של דבר מה, כמספר ממשי בצירוף הסימן "%" מימין לו. אחוז אחד הוא מאית השלם – 1/100, והשלם (1) הוא "מאה אחוז".
באמצעות האחוז ניתן לבטא חלק מהשלם כמספר ממשי כלשהו, בין 0 לבין 100 אחוזים (למשל: חצי מהשלם הם 50%). עם זאת, מספר באחוזים יכול להיות גדול מ-100. למשל, 200% ממספר הם כפליים המספר האמור. זוהי למעשה הוספה של 100%, בעוד שהוספה של 200% תניב מספר הגדול פי שלושה מהערך המקורי. כך ניתן לראות את הקשר בין עלייה באחוזים לעלייה בהכפלה.
התו המסמל אחוז, "%", הוא סימון מעוצב של שני אפסים. הוא התפתח מסמל דומה שכלל קו מאוזן במקום זה האלכסוני (1650 לערך).
מקור השם
בשפה העברית
אף על פי שבמקורה המילה אחוז אינה מבטאת דווקא 1/100, (לדוגמה: ב, מוזכר "אחד אָחֻז מן-החמשים...", כלומר 1/50) מקובל היום להתייחס לאחוז כ-1/100, ולכן, לדוגמה, "45%" (ארבעים וחמישה אחוזים) הוא למעשה קיצור למספר 45/100.
למשל, הביטוי
"45 אחוזים מבני האדם..."
הוא למעשה דרך לומר:
"45 מכל 100 בני אדם..."
או:
"0.45 מבני האדם..."
בשפה הלועזית
המילה הלועזית ל"אחוז", "Percent", היא הלחם בסיסים של המילים Per (=לכל) ו-Cent (=מאה). הסיבה לכך היא שכך מחשבים את האחוזים. לדוגמה: נאמר ואנחנו רוצים לקבל עשרים וחמישה תפוזים לכל מאה (Per Cent) תפוזים, נקבל עשרים וחמישה תפוזים לכל מאה תפוזים, חמישים תפוזים לכל מאתיים תפוזים, מאה תפוזים לכל ארבע-מאות תפוזים וכן הלאה – כולם מהווים 25% מהכלל.
בלבול כתוצאה משימוש באחוזים
שימוש באחוזים יכול להוביל לבלבול, בעיקר עקב שימוש לא עקבי או חוסר הבנה באריתמטיקה בסיסית.
שינויים
בשל שימוש לא עקבי, לא תמיד ברור מההקשר למה מתייחסים האחוזים. כשמדברים על "עליה של 10%" או "ירידה של 10%" של מדד כלשהו, הפירוש הרגיל הוא ביחס לערך ההתחלתי של אותו מדד. למשל, עליה של 10% במחירו של פריט שעלה בתחילה 100 ש"ח, היא עליה של 10 ש"ח, המניבה מחיר חדש של 110 ש"ח.
במקרה של שערי ריבית מקובל להשתמש באחוזים באופן שונה: נניח שערך הריבית ההתחלתי נקוב באחוזים, למשל 20%. נניח שהריבית עולה ל-30%. ניתן לתאר זאת כעליה של 50%, על ידי מדידת העלייה ביחס לערך המקורי של הריבית. אולם בפועל, אנשים רבים יאמרו כי "הריבית עלתה ב-10%", כשכוונתם ל-10% מתוך ה-100% המקוריים, בנוסף ל-20% הראשונים של הריבית (מה שנותן סך של 30%). כדי להימנע מבלבול זה, משתמשים לעיתים במונח נקודות אחוז (בראשי תיבות: נ"א). כך, בדוגמה הקודמת ניתן לומר כי "הריבית עלתה ב-10 נקודות אחוז", ולא יהיה כל כפל משמעות – ברור שהריבית החדשה היא 30%. משתמשים גם במונח נקודות בסיס (בראשי תיבות: נ"ב), כשכל נקודת בסיס היא מאית של נקודת אחוז. לפיכך, הריבית לעיל עלתה ב-1,000 נקודות בסיס.
ביטול הדדי
טעות נפוצה, כשמשתמשים באחוזים, היא ההנחה שעליה באחוזים, ולאחריה ירידה באותו מספר אחוזים, מובילים לביטול הדדי (כלומר הירידה מבטלת את העלייה). למעשה, זה אינו המצב. למשל, עליה של 50% מ-100 נותנת , דהיינו 150. ירידה של 50% מ-150 נותנת , דהיינו 75. באופן כללי, התוצאה המתקבלת היא:
[ – מסמל אחוזים]
כלומר הירידה הכוללת היא פרופורציונית לריבוע השינוי באחוזים.
עם זאת, כדאי לשים לב שאין חשיבות לסדר שבו מתבצעים השינויים. למשל, בדוגמה שלעיל העלאה ואחריה הורדה הובילה לסכום סופי של 75. לעומת זאת, הורדה של 50% מ-100 נותנת 50, והעלאה של 50% ל-50 נותנת 75. הדבר אינו מקרי ומתקיים תמיד (וניתן לראות זאת מהנוסחה לעיל).
כך למשל, מחזיקי מניות "דוט קום" גילו שגם אם מניה ירדה ב-99% מערכה, היא עדיין יכולה לרדת 99% נוספים. באופן דומה, אם מניה עלתה במאות אחוזים, עדיין, ערכה יהיה אפס אם היא תרד ב-100%.
25% תוספת חינם
כאשר כתוב על מוצר כי מקבלים, כאשר קונים אותו, 25% נוספים חינם, אין הדבר שקול להנחה של 25%. הלקוח מקבל 25% נוספים של מוצר על כמות המוצר שהתכוון לקנות מלכתחילה. כלומר, הלקוח רוכש חמישה רבעים מן המוצר שהתכוון לרכוש, אך משלם רק עבור מוצר אחד. בפועל ההנחה היא של 20%, כאשר כמובן נותרת פתוחה השאלה האם הלקוח זקוק לכל המוצר הנוסף.
התווים יכובדו ב-90% מערכם
רשתות מזון גדולות הצהירו לעיתים קרובות כי הן מכבדות תווי קנייה לפי 90% מערכם הנקוב. אם נניח כי הלקוח רכש את התווים ב 85.5% מערכם הנקוב, הרי שהלקוח שילם 85.5 שקלים על כל 90 שקלים מוצר שהוא מקבל. אחוז ההנחה בפועל הוא 4.5/90 *100, כלומר 5%.
ההגייה בעברית
ההגייה בעברית של האחוזים נהגית באופן הבא:
1% יאמר: אחוז אחד, ואילו 2% יאמרו: שני אחוזים.
3%: שלושה (ולא שלוש) אחוזים, היות שהמילה "אחוז" היא בזכר.
כמו כן, שברים של האחוזים יאמרו לאחר המילה עצמה.
לדוגמה: 14.5%: ארבעה-עשר אחוז וחצי, כך גם עם שאר השברים.
המילה "אחוז" מתייחסת רק לכמות אחוזים, ולא כהתייחסות כללית ליחס בין מספרים, עבורה משתמשים במילה "שיעור".
כך, אין לומר:
"אחוז הנושרים מבתי הספר עלה בשנה האחרונה";
יש לומר:
"שיעור הנושרים מבתי הספר עלה בשנה האחרונה".
ראו גם
פרומיל
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סימנים מתמטיים
קטגוריה:100 (מספר) | 2024-10-19T09:58:07 |
תמרת | תִּמְרַת הוא יישוב קהילתי כפרי בשיפולי הגליל התחתון לכיוון עמק יזרעאל, סמוך למושב נהלל. היישוב שייך מוניציפלית למועצה אזורית עמק יזרעאל והיה הראשון מבין שבעה יישובים קהילתיים הנמצאים בתחום השיפוט של המועצה. הוא ממוקם בתוך הגן הלאומי "שמרון". בסמוך לו נמצאים תל שמרון, שרידי העיר מתקופת המקרא, בית שני והתלמוד שימרון - סימוניא, וכן שמורת טבע תל שמרון, שהיא המקום הצפוני ביותר בעולם שבו גדלה השיטה המלבינה.
היסטוריה
תמרת נוסד בשנת 1981 ביוזמת המתיישבים, בני העמק והסביבה, ובהתאם להחלטת ועדת השרים לענייני התיישבות ממרץ 1980.
קודם לכן, בין השנים 1947–1954 שהו במקום זה אנשי קיבוץ תימורים אשר עקרו מאוחר יותר לדרום הארץ. מכאן נגזר שמו הנוכחי של היישוב, כאשר "תמרתא" (ו"כפר תמרתה") היה שמו של יישוב יהודי מימי התלמוד באזור. בשנת 1956 הוקמה במקום חוות תמרת להכשרת חיילים משוחררים לחקלאות.
היוזמה להקמת היישוב עלתה בשנת 1976 על ידי האדריכלית ורדית (כיום דבורה) ושלמה בר-אילן, והאדריכל דני כץ. הם אספו גרעין מתיישבים מהאזור, והחלו בהליכי האישורים והתכנון. האישור הסופי התקבל על ידי וועדת השרים לענייני התיישבות וקרקע חקלאית, לאחר פגישה עם אריק שרון ב-1980.
היישוב עצמו תוכנן על ידי ורדית בר-אילן ובוריס דיקרמן.
תושבים
תמרת מונה למעלה מ-400 משפחות וחיים בו מעל ל-2,000 תושבים (חברי אגודה שיתופית ושוכרים). רובם עובדים מחוץ לתמרת.
מבני ציבור
ביישוב גני ילדים, אולם ספורט, מועדון נוער, בריכת שחיה, מגרשי טניס, מגרש כדור-עף חופים, מגרש כדורסל וקט רגל, ספריה, מרפאה, צרכניה, מועדון חברים ובית כנסת על שם גלעד שטוקלמן שנפל במלחמת לבנון השנייה.
עד שנת 2005 פעל ביישוב בית ספר יסודי (א'–ו'). כיום ילדי תמרת לומדים בבית הספר היסודי בנהלל, ובבית הספר התיכון (ז'–יב') ויצו קנדה נהלל בנהלל.
היישוב מקיים פעילות קהילתית מגוונת המתבטאת באירועי תרבות וספורט לכל הגילאים ומערכת ענפה של חוגים. קבוצה מהישוב מארגנת את מרוץ הר לעמק ורבים מתושביו מתנדבים לעזרת הרצים. טקס סיום המרוץ נערך בשדות הסמוכים ליישוב. פעם בשנה מתקיים בתמרת מרוץ תמרת המקיף את היישוב.
עד 2007 פעל ביישוב קן של תנועת הנוער הנוער העובד והלומד. כיום משתייך נוער תמרת לנוער עמק יזרעאל הפועל בחסות חטיבת בני המושבים בנוער העובד והלומד.
קישורים חיצוניים
סיפור מקומי תמרת - ארכיון חי וקהילתי המתאר את התפתחות היישוב באמצעות תמונות וסרטונים
תמרת, באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
ימין|ממוזער|250px|נוף עמק יזרעאל הנשקף מהיישוב
ימין|ממוזער|250px|בתי היישוב תמרת
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981 | 2024-09-22T07:38:52 |
דהב | דַהַבּ (בערבית מצרית: دهب ) היא עיירה בחופו המזרחי של חצי האי סיני, באמצע הדרך בין שארם א-שייח' לנואיבה. האזור המכונה דהב מורכב מהעיירה עצמה ומשני כפרים בדואים הסמוכים אליה מצפון. הקטן מביניהם נקרא מָשְרָבּה והגדול והצפוני יותר נקרא אָסאלָה. בערבית, פירוש השם דהב הוא "זהב". בזמן השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם "די זהב", שכונה כך על סמך זיהוי המקום עם "די זהב" הנזכר בתחילת ספר דברים.
במבצע קדש הגיעה לדהב חטיבה 9 לאחר שחצתה את כל מזרח סיני על גבי רכבים. כוח הסיור שנכנס שאנן אל חורשות הדקלים נתקל במספר חיילים סודנים ששהו בדהב ככיתת משמר והתחבאו בין הדקלים עם כניסת הכוח. אחדים מחיילי הכוח הישראלי נהרגו ועוד מספר נפצעו.
דהב ידועה בשונית האלמוגים העשירה שמסביבה, אשר הפכה אותה ליעד תיירות פופולרי לישראלים ואירופאים. בין אתרי הצלילה שבסביבתה מוכרים בעיקר "החור הכחול", "הפעמונים" וה-"קניון". באזור דהב מצויים מלונות ומועדוני צלילה רבים. רוב התיירות הממוסדת ממוקמת מסביב לעיירה ואילו התיירות הזולה יותר נמצאת במפרץ הכפר אסאלה. משנות ה-90 דהב מצויה בהתפתחות מהירה בעקבות התגברות התיירות. בעיר, שבעבר הלא רחוק היו בה טלפונים ספורים ואף לא בנק אחד, יש כיום טיילת, בתי קפה עם חיבור לאינטרנט ותשתיות מתקדמות.
בטיילת מצוי אתר העתיקות של מצודת דהב, זוהי מצודה נבטית ששמרה על מעגן דהב שככל הנראה היה לו תפקיד במערך המסחר הימי הנבטי.
ב-24 באפריל 2006 ביצע ארגון הטרור צבאות הייחוד והג'יהאד בפלסטין פיגוע באתרי תיירות בעיר. המתקפה כללה שלושה מחבלים מתאבדים, שמחקירת האירוע התברר שהיו בדואים, אשר פוצצו בו זמנית שלושה מטעני נפץ. בפיגוע נהרגו 23 בני אדם, רובם מצרים, ונפצעו כ-80 בני אדם, בתוכם תיירים מישראל וממדינות רבות נוספות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סיני: ערים
קטגוריה:מצרים: ערי חוף
קטגוריה:מרחב שלמה
קטגוריה:מצרים: תיירות
קטגוריה:מפרץ אילת | 2024-07-20T16:42:20 |
דאהב | REDIRECT דהב | 2004-08-16T18:55:24 |
דרוזופילה | תסיסנית (שם מדעי: Drosophila) הידועה גם כדרוזופילה או, בכינויה השגור והמטעה, זבוב הפירות, היא סוג של זבוב במשפחת התסיסניתיים.
מינים
בסוג זה כ-800 מינים. שניים מן הידועים ביותר:
תסיסנית המחקר Drosophila melanogaster
Drosophila subobscura
תסיסנית כאורגניזם מודל
המין D. melanogaster (תסיסנית המחקר) משמש רבות במחקרים בגנטיקה והוא אורגניזם מודל מצוי בביולוגיה התפתחותית ואף זכה לכינוי "חרק המחמד של הגנטיקאים".
תכונותיו של המין שהפכו אותו לאורגניזם מועדף על ידי הגנטיקאים, ביחס לחרקים אחרים, הן הקלות היחסית שבגידולו בתנאי מעבדה, קצב ריבוי גבוה, מחזור חיים קצר, ממדי גוף קטנים ביחס לחרקים, המאפשרים אחסון מדגם גדול של זבובי תסיסנית בשטח אחסון קטן ומבנה כרומוזומלי פשוט הכולל 4 זוגות כרומוזומים גדולים פיזית.
בשנת 2012 טרודי מאקאי פרסמה קטלוג של הגנום השלם של 200 סוגים שונים של דרוזופילה.
בשנת 2020 הודיע צוות מחקר על יצירת הקונקטום (connectome), המיפוי המפורט ביותר שנוצר, של מוח ה-Drosophila melanogaster.
בחודש יוני 2023 פורסם בכתב העת Plos Biology אודות כך שזבובים מסוג זה, רגישים במיוחד לצפייה ולשהייה בקרב גופות בני מינם, וכי הם מתים בטרם עת, בשל "דיכאון".
מבנה גוף
בצורתם האופיינית, לזבובי תסיסנית צבע כתום-חום ואורכם נע סביב 3.1 עד ל-4.3 מילימטר. לרוב המינים עיניים אדומות. הבוגרים צהבהבים עם פסים כהים על הבטן.
התפתחות עוברית
שמאל|ממוזער|250px|זחל
שמאל|ממוזער|250px|גלמים – צבעם הולך וכהה עם הזמן
ההתפתחות העוברית של הזבוב Droshophila melanogaster נמשכת בערך כיממה ומחולקת ל 17 שלבים בעלי אפיונים שונים: בשלב הראשון ועד לרביעי מתרחשות 14 חלוקות גרעין כך שמתקבל תא מרובה גרעינים. גרעינים אלו נעים לכיוון פריפרית התא. בתהליך ה cellularization נוצרת ממברנה סביב גרעיני התא, כך נוצרת שכבת תאים הנקראת בלסטודרם המקיפה את החלמון. בשלבים 6–7 מתרחשת גסטרולציה היוצרת את המעי. בשלבים 8–11 מתרחשת התארכות שכבת הנבט ובשלבים 12–13 נסוגה שכבה זו. התפתחות ראש הזבוב וסגירת האזור הגבי מתרחש בשלבים 14–15 ולבסוף בשלבים 16–17 מתרחשת דיפרנציאציה אחרונה של התאים לקראת בקיעת העובר מהביצה.
קישורים חיצוניים
גלי וינרב, מחקרים חדשים על זבוב הפירות, באתר N12, מאי 2021
קטגוריה:דרוזופיליים
קטגוריה:אורגניזם מודל
הערות שוליים | 2024-05-25T07:23:09 |
אברהם ישעיהו קרליץ | הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ (י"א בחשוון ה'תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 24 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על-שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל.
החזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, אם כי יצירתו התורנית נלמדת ומצוטטת רבות, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין.
ביוגרפיה
נעוריו
שמאל|ממוזער|250px|קוסובה (1930)
שמאל|ממוזער|180px|החזון איש בנעוריו
נולד בעיירה קוסובה שבפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, כיהן כרב העיירה. אמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלנבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנות קוֹבּרין.
למעט תקופה קצרה שבה למד ב"קיבוץ" של ר' חיים עוזר גרודזינסקי ב, אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה, וכנראה אף מעולם לא נסמך כרב באופן רשמי. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה. במשך רוב חייו למד בעצמו. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע. אחיו, הרב מאיר קרליץ, סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה. לפי סיפור נפוץ, בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה.
עם זאת, בנימין בראון, חוקר חייו ומשנתו של החזון איש, טוען כי ניכרת השפעה של ספרות ההשכלה בכתביו וכך גם בשירים ספורים ששרדו מפרי עטו. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בכתיבתו המליצית ובסגנונה והן בהקפדה על כתיבה עברית נטולת מילים לועזיות, בשונה מרבנים אחרים בני דורו. לעומתו, שלמה זלמן הבלין טען כי התימוכין להשערה זו לוקים באנכרוניזם, משום שהספרות הרבנית נכתבה בכל הדורות בעברית, אך דווקא ספרות היידיש הייתה בתקופה זו בתקופת פריחתה.
החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב . לאחד ממקורביו, יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו.
בשנת תרנ"א (1891) נפטר סבו, הרב שמשון קרליץ. בנו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, נעדר באותו יום מהעיירה, והנכדים מאיר ואברהם ישעיהו, בני 16 ו-12 בהתאמה, הכינו בעצמם דברי הספד, שקרא האח הבכור מאיר בשעת ההלוויה.
בנעוריו נסע החזון איש ללמוד בבריסק, אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה כדי ללמוד מפי רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר שעזב את ישיבת וולוז'ין עד פטירתו בשנת תרנ"ב (1892). מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: החל בגעגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות (איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הרב יואל סירקיש, שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא) וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית שבה נתקל בבריסק.
בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא [=קוסובה]". באחת מהן הגן על החישוב המקובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר. אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.
בחורף תרס"ה (1905) שהה החזון איש זמן ממושך בעיר וילנה ולמד בקיבוץ של רבי חיים עוזר גרודזנסקי שם. ייתכן שהתעכב גם כתוצאה משיבושי הדרכים בעקבות מהפכת 1905, שנמשכה על פני השנה כולה.
תקופת כווידאן
שמאל|ממוזער|250px|המחלבה הקואופרטיבית של קווידרנה (1938)
ממוזער|250px|שמאל|עמוד השער של ספר "חזון איש" במהדורתו הראשונה, וילנה תרע"א
בחורף תרס"ו (סוף 1905), בגיל 27, התארס עם בתיה (באשה), בתו של מרדכי ביי, סוחר מן העיירה קווידַרנה (ביידיש: כווידאן) שבמערב ליטא, שהייתה מבוגרת ממנו בהפרש משמעותי. משפחת קרליץ הסכימה לשידוך משום שהיא נחשבה לאישה חרוצה ויראת שמים, מה גם שבנם אברהם ישעיהו היה ידוע כחולה לב ומחמיר בהלכה וחיפש אישה שתקבל על עצמה את עול הפרנסה ותאפשר לו ללמוד תורה. לאחר שנחתמו ה"תְּנָאים" התברר כי המחותן לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות וכי הכלה המיועדת מבוגרת מכפי שחשבו; עקב כך ביקשו בני משפחתו של החזון איש לסגת מן השידוך, אולם הוא סירב בנימוק שאין לבייש בת ישראל בשום מצב ולאחר שסוכם מה שסוכם אין לסגת.
החתונה נערכה שלושה חודשים לאחר האירוסין, בי"א בשבט תרס"ו (6 בפברואר 1906), בכווידאן, והזוג קבע את ביתו בעיירה זו. בתיה פתחה שם חנות לאריגים ופרנסה את המשפחה, והחזון איש הקדיש את זמנו ללימוד תורה. הרב אברהם הורביץ מספר כי בתיה העידה שבעלה היה עוזר לה לפעמים בניהול החשבונות בבית, אך עם זאת, כאשר נזקק החזון איש לדבר מה, היה עליו לבקש ממנה כסף.
תקופת כווידאן מוזכרת על ידי הביוגרפים של החזון איש כ"תור הזהב" שלו, שבו הגה בתורה באין מפריע. הוא למד בחברותא עם רבה של העיירה, רבי משה רוזין, מחבר "נזר הקודש", ומסר שיעורים בגמרא בבית הכנסת המקומי. הוא שהה בבית המדרש משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה. הרב רוזין העריך מאוד את החזון איש וסיפר עליו לרב חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה. לדעת בראון, בשלב זה נוצר הקשר בין שני האישים, העתיד להיות משמעותי. מבין חבריו ללימודים בכווידאן ידועים הרב משה אילביצקי, הרב דוד נחמן קולודיצקי, וגיסו לעתיד הרב שמואל אליהו קהאן, שעמו למד החזון איש זמן מה את מסכת נידה, ובעקבות היכרות זו שידך בינו לבין אחותו בדאנה. בכווידאן הקים החזון איש ישיבה עם הרב המקומי.
בשנת תרע"א (1911) יצא לאור הספר הראשון בסדרת ספריו "חזון איש", על ענייני "אורח חיים", "קדשים" והלכות נידה. הספר יצא לאור בעילום שם ובשערו הופיע רק שם המו"ל – אחיו הרב משה קרליץ – וללא הסכמות. ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל סגנון הכתיבה הקשה והתמציתי והשיטה הפרשנית שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. לדברי בראון, הקושי בהבנת דבריו נובע מכך שהמחבר מניח שהקורא כבר למד את הסוגיה על מפרשיה ומודע לקשיים העולים ממנה, קשיים שמבקש החזון איש לפתור בדבריו. אחיינו של החזו"א, הרב אליעזר אלפא, שאל אותו לימים, בהשוואה לספרו של הרב חנוך אייגש, "מרחשת", שיצא לאור באותה תקופה: "הרי ספרך קשה וספרו קל, ואם כבר להתאמץ, נתאמץ בשביל ללמוד את ספריו של הרשב"א!". מסופר כי החזון איש השיב: "לאחר שעמלים על הרשב"א כבר אין צורך לעמול על החזון איש".
עקב עלילת הדם נגד מנדל בייליס ומשפט בייליס (1911–1913) שבא בעקבותיה, שבו הציגה ההגנה בפני בית המשפט הרוסי חווֹת דעת המפריכות את עלילת הדם באופן פרטי וכללי, כתב הרב קרליץ, אז בן 34, את מסתו שנדפסה בקובץ איגרותיו תחת הכותרת "לשר נכרי". במסה זו, שרק חלקיה הראשונים נשתמרו, עשרים ושישה פרקים קצרים, הוא סוקר את משנת היהדות בכל הנוגע לקדושת חיי אדם ומבקש להוכיח כי רצח פולחני עומד בסתירה לעקרונות היסוד של היהדות. בראון משער שהחלקים החסרים של המסה כלל לא נכתבו, משום שבשלב מסוים הובהר לו כי דבריו לא יזכו לתשומת ליבו של בית המשפט.
תקופת מלחמת העולם הראשונה
סטויבץ
ממוזער|250px|שמאל|בית המדרש הגדול בסטויבץ בתקופת שהותו של החזון איש בעיירה
במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש צבא הקיסרות הגרמנית שטחים נרחבים מאזור ליטא ההיסטורית, ותושבים רבים מאזורי הקרבות עקרו מבתיהם והיו לפליטים. גם החזון איש ואשתו, כמו רבים מיהודי כווידאן, נמלטו לתחום השליטה הרוסי והתיישבו בעיירה סטויבץ (Stołpce). בתיה קרליץ פתחה גם בסטויבץ בית מסחר לאריגים, והחזון איש המשיך בלימודו.
אף שהחזון איש התנגד כל ימיו לקבל משרת רבנות, כאשר נאלץ רבה של העיירה, הרב יואל סורוצקין, לעזוב אותה בהוראת הרוסים, החליף אותו באופן בלתי רשמי החזון איש לבקשתו, עד שחזר. לפי גרסה אחרת, התושבים הפצירו ברב קרליץ ליטול את המשרה לאחר שעזב הרב סורוצקין, אך הוא סירב. לפי אחד המקורות, החזון איש סירב לשאת בעול הציבור, למעט במקרה אחד שבו הצטרף למאמצים לשיקום המקווה המקומי שנשרף בדלקה שהתחוללה בעיר. דליקה זו מתוארת בפתיח נדיר לאחד מחידושיו של החזון איש על מסכת כלים: .
הרב שמריהו גריינמן סיפר שכאשר פרצה בעיר מגפה ואנשי החברה קדישא חששו לקבור את חלליה מחשש להידבקות, נחלץ החזון איש לקבור מתים בעצמו משום כבוד המת. כצעד מתריס, הוא נטל את אחד המתים על כתפיו ונשאו אל בית הקברות, מעשה שגרם לאנשי החברה קדישא לשוב לתפקידם. לימים הסביר שהשיקול שעמד לפניו היה שאם לא ייקברו המתים, יעמדו כלל תושבי העיר בסכנה קיומית.
בסטויבץ אירח החזון איש בביתו קבוצת בחורים יהודים פליטים, בהם מרדכי שולמן, שהקים לימים את ישיבת סלבודקה והיה ממקורביו. בין הגולים לסטויבץ היו גם תלמידי ישיבת מיר ועימם "המשגיח", רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, ונוצרה היכרות בין האישים. ידועים מקרים של תלמידים מאזור סטויבץ שבאו אליה כדי לשוחח בדברי תורה עם החזון איש.
מינסק
ממוזער|250px|שמאל|מינסק 1918 (תרע"ח), ציור מאת קארול ביסקה (Biske)
החזון איש ואשתו שהו בסטויבץ בארבע שנות המלחמה הראשונות, אך בשלב מסוים עקרו לעיר מינסק. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של בלארוס . ימיה של מדינה זו, שלא זכתה להכרה בינלאומית רחבה, היו קצרים, וב-1919 השתלטו עליה הקומוניסטים והפכו אותה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס.
תחילה עבר החזון איש לבדו למינסק והתגורר בה בדירה שהעמיד לרשותו הרב זלמן סורוצקין, ואילו בתיה המשיכה לנהל את בית המסחר בסטויבץ ונסעה לשבתות למינסק. בן דודתו שאול ליברמן תיאר את ימיו אלו במינסק:
בכ"א באייר תרע"ז (1917) נפטר בקוסובה אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, ותחתיו התמנה כרבה של העיירה חתנו, הרב אבא סוויאטיצקי. הידיעה על פטירת אביו הגיעה לחזון איש רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, בכ"ט באלול תרע"ז, באמצעות הצלב האדום. מאז נהג החזון איש ללמוד ביום השנה לפטירתו את כל מסכת חולין, שעליה חיבר אביו את ספרו "בית תלמוד".
הסתגרותו של החזון איש לשם לימוד תורה רציף בעת שהותו במינסק הייתה כה מוחלטת, עד שלא הלך לתפילות בבית הכנסת אלא רק בשבת ובימים שני וחמישי, שבהם מתקיימת קריאת התורה, בימים אלו נכתבו חידושיו שהתפרסמו לאחר שנים, על מסכת עירובין וסוגיות נוספות ב"אורח חיים" וב"יורה דעה". במינסק פגש החזון איש בגדולי תורה ששהו בה אף הם בשל המלחמה, בהם הרב חיים סולובייצ'יק, הרב נתן צבי פינקל והרב ירוחם ליבוביץ.
תקופת וילנה
ממוזער|שמאל|250px|החזון איש בתקופת בואו לווילנה, 1920 לערך
ממוזער|250px|שמאל|פנים בית הכנסת הגדול של וילנה, בסביבות שנת 1920
לאחר המלחמה חזרה משפחת קרליץ לסטויבץ שבשטח הסובייטי, ואחר כך חצו את הגבול לליטא במטרה לחזור לכווידאן. עם הגיעם גילו שהעיירה עדיין לא השתקמה מהריסותיה ופנו לעזרת אֶחיו של החזון איש (שני אחיו ואחותו), שהתגוררו בווילנה כדי שיסדירו את בואם לשם. לצורך כך נשכרה עבור בני הזוג דירה בת שני חדרים בפרוור הווילנאי זָרֶצֶ'ה, שמתוכם אחד הוקדש לחנות האריגים של בתיה.
בשנת 1920 השתקעה משפחת קרליץ בעיר וילנה (שהייתה אז לבירת מדינת ליטא המרכזית קצרת הימים; ב-1922 סופחה על ידי פולין), ושם התקרב לרבה של העיר הרב חיים עוזר גרודזנסקי. לפי הערכות, התחככותו בגדולי וילנה, אף על פי שעדיין לא עמד במרכז העשייה הציבורית, תרמה ליכולת ההנהגה הציבורית שלו כ"גדול הדור" בארץ ישראל שלאחר המלחמה.
בבקרים היה החזון איש צועד ברגל לפרוור אחר בשם פאפלאווס (Paplauja), שם העמיד לרשותו גיסו, הרב שמואל גריינימן, חדר בדירתו ובו ריהוט בסיסי: מיטה, כיסא ושולחן, ספרי יסוד וכדומה. בחדר זה למד ביחידות כמנהגו עד הערב, לעיתים עד אפיסת כוחות, במשך שלוש שנים. על ריכוזו בלימוד באותו זמן סופר כי התעמק במשנה מסוימת במסכת מקוואות במשך שלושה חודשים, כ-15 שעות ביממה. ב-13 השנים שבהן שהה בווילנה, יצאו 3 כרכים נוספים של "חזון איש". גיסו הרב גריינימן ואחיו הרב משה טיפלו בהדפסתם.
בראון כותב כי אף על פי שהסתגר לצורך הלימוד, היה החזון איש "נעים הליכות, חביב ביותר, אוהב הבריות, חייכן, אופטימי, ואף בעל חוש הומור דק", שאהב להשיא עצות ולסייע לבריות. את התרחקותו מחברת אדם הוא תולה בביישנות טבעית.
בשנת תרפ"ג (1923) ראה אור חלקו השני של ספרו על "אורח חיים", הכולל בתוכו את עבודתו המקיפה על הלכות מוקצה, "קונטרס המוקצה". בקיץ של אותה שנה התמוטט החזון איש ונאלץ ליטול פסק זמן מהלימוד האינטנסיבי. לחברו הרב משה אילביצקי כתב: "סבלתי מחולשת עצבים והפסקתי ללמוד". על תקופה זו סיפר בשמו הרב יואל קלופט: "הבטלה הייתה קשה עלי, הרגשתי שאני מסתובב ברחובות וילנא כמשוגע משום שלא יכולתי ללמוד". לאחר התמוטטות זו חדל ממנהגו ללמוד כל שעות היום בגפו והחל מצרף אליו תלמידים צעירים כחברותא. בסוף קיץ תרפ"ג נפש בעיירת הקיט וולקניק הסמוכה לווילנה, שבה שהה גם רבי חיים עוזר גרודזנסקי. הוא החל ללמוד שם עם בחור בשם שלמה כהן, נכדו של הרב שלמה הכהן, מרבני וילנה, שהיה לתלמידו הקרוב ולימים עמד בראש מערכת הביוגרפיה הרשמית-למחצה שלו. הלימוד המשותף נמשך עד עליית החזון איש לארץ ישראל בתרצ"ג (1933), כמעט 10 שנים לאחר היכרותם.
בשלב מאוחר יותר בעת מגוריו בווילנה, חי בביתו חיים גראדה, לימים סופר יידי חשוב. גם הוא למד עם החזון איש בחברותא כשבע שנים. יש המשערים כי החזון איש העדיף ללמוד עם נערים צעירים משום שראה בהם מעין פיצוי על הילדים שלא זכה לגדל בעצמו, או משום שהעדיף לעצב את סגנונם בלימוד ולא ללמוד עם מי שכבר "התקלקלו" בדרכי החשיבה המקובלות בישיבות.
ממוזער|250px|שמאל|גשר פאפלאווס (Paplaujos) על נהר הווילניה, וילנה, 2008
בווילנה ניסה החזון איש בפעם האחרונה לדבר על לבה של בתיה רעייתו, שתסכים לקבל ממנו גט, כדי שינסה לשאת אישה צעירה שתוכל להרות לו. בתיה סיפרה לימים על אירוע זה לחברתה, אמו של חיים קוליץ. לדבריה, היה זה בדרכם מביתם מעבר לגשר שעל נהר הווילניה (Vilnia), שאותו חצו בדרכם; היא ענתה: "בסדר, אולם בדרכי הביתה חזרה מבית הדין, אקפוץ מן הגשר ישר המיימה". החזון איש חדל לגמרי מניסיונותיו והשלים עם המצב, אולם לפי עדותו של קוליץ, מאז נהג בה בהרחקות הקבועות בהלכה לזמן נידות, כגון שלא למסור חפצים לידה ישירות.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 יצא לאור בווילנה הירחון "כנסת ישראל" בעריכת אחיו של החזון איש, הרב משה, והחזון איש פרסם בו מחידושיו תחת שמות עט. באחת הפעמים עשה שימוש בשמו של תלמידו "שלמה כהן" כדי לכתוב ביקורת על חידושים פרי עטו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מבוסטון (שהיה אז סטודנט באוניברסיטת הומבולדט בברלין). לדעת גיסו של החזון איש, הרב יעקב ישראל קַניֶבסקי ("הסטֶייפּלֶר"), סבר החזון איש שהחידושים כלל אינם פרי עטו של סולובייצ'יק הצעיר אלא של אביו, הרב משה סולובייצ'יק, ששימש באותה עת כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, אך בחר לתקוף אותם על רקע אידאולוגי, עקב התקרבותם לחוגי הציונות הדתית ותנועת המזרחי. לדברי בנו של הרב סולובייצ'יק, פרופ' חיים סולובייצ'יק, החידושים אכן היו של אביו ולא של סבו, והחזון איש ביקש להפריך את החידושים אף בטענות קלושות "כדי להראות שאין תורה בו ובשכמותו".
בשלב זה היה החזון איש מעורב במספר סוגיות ציבוריות לוהטות, בהן:
א. פולמוס הרבנות בווילנה, מאבק שהתפתח על הנהגתה הרוחנית של העיר. אנשי המזרחי בווילנה רצו למנות לרבה הראשי של העיר את הרב יצחק רובינשטיין, שהיה עד אותה עת "הרב מטעם" במקום. אנשי אגודת ישראל התנגדו בטענה שהרב חיים עוזר גרודז'נסקי הוא המנהיג הרוחני הטבעי של הקהילה. החזון איש ניהל, מאחורי הקלעים, את המאבק לסיכול מינויו של הרב רובינשטיין. המאבק נכשל, ואחיו של החזון איש, הרב מאיר קרליץ, שהיה שותף גלוי למאבק, אולץ להתפטר מחברותו ב"ועד הרבנים" של וילנה.
ב. מחלוקת בין מרכז ישיבות נובהרדוק לוועד הישיבות בדבר התקציב המגיע מן הוועד לישיבות אלו. הנהלת המרכז טענה כי על ועד הישיבות לחשב כל אחד מסניפי הרשת כמוסד בפני עצמו בעת חלוקת התקציב הכללית. אנשי הוועד, מצידם, החליטו בשל קשיי תקציב להתייחס לרשת הישיבות כגוף אחד. הרב גרודז'ינסקי, שכיהן כנשיא ועד הישיבות, פסל את עצמו מלדון בעניין וכפה על החזון איש, במעמד כמה רבנים בולטים מליטא ומחוצה לה, להכריע בעניין. לאחר דין ודברים נאלץ החזון איש לפסוק. הוא שמע את טענות הצדדים ופסק כי רשת ישיבות נובהרדוק תהיה זכאית ל-10% מתקציבו הכולל של הוועד. הוא לא היה מורגל במעמד מסוג זה ומיהר להסתלק מאולם הדיונים. מסופר כי הרב גרודז'ינסקי סיכם את הדיון במילים: .
בשנת תרצ"א (1931), הציע הרב משה בלוי לחזון איש, בהמלצת הרב גרודז'ינסקי, להתמנות כסגנו ולהיות יורשו העתידי של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בירושלים, שכבר התקשה במילוי תפקידו. החזון איש דחה זאת באומרו שאין לו התנגדות לתואר, אך אין הוא מוכן לדון בדיני ממונות – חלק מרכזי בתפקיד המוצע – ובכך נטרל את ההצעה. בשנת תרצ"ב (1932), לאחר פטירת הרב זוננפלד, כתב הרב גרודז'ינסקי ליעקב רוזנהיים כי החזון איש איננו מ"יראי הוראה" בכל הנוגע לשאלות איסור והיתר, אולם בענייני ממונות הוא חושש לפסוק "מגודל צדקתו".
בסוף שנותיו בווילנה למד בשעות הבוקר בחברותא עם מיודעו מסטויבץ, הרב מרדכי שולמן, שהיה אז חתנו הצעיר של הרב יצחק אייזיק שר ולימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק.
באביב תרצ"ג (1933), בעקבות גנבת סחורה מחנות האריגים של אשתו, החליט החזון איש לעלות לארץ ישראל. הוא הודיע על כוונתו לרב גרודז'ינסקי, שמיהר לנסות לסדר עבורו ועבור אשתו סרטיפיקט (אשרת עלייה). הוא פנה לשם כך למשה בלוי, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל, בבקשה שיטפל בעניין. בלוי ניסה לרמוז שהסכמה של החזון איש לשמש ברבנות העדה החרדית בירושלים עשויה להקל על קבלת אשרת העלייה. החזון איש סירב גם הפעם, והטיפול באשרות נמסר לידיו של מזכיר אגודת ישראל בירושלים, משה פרוש. הלה פנה, עוד בטרם קבלת התשובה מהחזון איש, לשלטונות המנדט, תוך שהוא מציין כי קיימת אפשרות שהחזון איש עתיד להתמנות כראש בית הדין של העדה בירושלים וכי הוא מתחייב בשם אגודת ישראל לכך שפרנסתו לא תיפול על כתפי הציבור. האשרה סודרה במהירות ונשלחה אל הרב גרודז'ינסקי; בהתאם לבקשה מיוחדת של הרב גרודז'ינסקי בשם החזון איש, סידרו לו העסקנים הירושלמים פטור מיוחד מההסגר שהיה נהוג באותם ימים בנמלים לצורך מניעת העברת מחלות.
ממוזער|250px|שמאל|תחנת הרכבת של וילנה
החזון איש ואשתו עזבו את וילנה ביום ראשון, ח' בתמוז תרצ"ג, 2 ביולי 1933. במוצאי שבת ליווה אותם אל תחנת הרכבת קהל מצומצם, שכלל גם את רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי חנוך אייגש.
משפחת קרליץ נסעו ברכבת לוורשה, וממנה לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה שלחוף הים השחור. מנמל קונסטנצה הפליגו אל ארץ ישראל על סיפון האונייה "מרתה וושינגטון" .
בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|בני-ברק כפי שנראתה בשנת בואו של החזון איש (1933)
ממוזער|שמאל|250px|החזון איש משמש כסנדק בברית מילה, תל אביב, סוף שנות ה-40 מרן החזון איש בברית מילה. ששימש הסנדק ביהכ"נ מאור ושמש ברחוב יהודה הלוי בת"א.
מחזיק את התינוק עמידה לברכות הרב יהודה יצחק פרנקל, מברך על הכוס עם הטלית הרב יונה שטנצל משמאלו ר דניאל מובשוביץ
ממוזער|שמאל|250px|החזון איש, ראשית שנות ה-50
שמאל|ממוזער|250px|החזון איש, 1950
ממוזער|שמאל|250px|החזון איש, 1952
בט"ז בתמוז תרצ"ג, (10 ביולי 1933) עלו החזון איש ורעייתו לארץ ישראל. בנמל יפו קיבלו את פניהם אנשי אגודת ישראל, לבקשת הרב גרודז'ינסקי. בימים הראשונים לשהותם בארץ ישראל התארחו בביתו של הרב דוד פוטאש בתל אביב. לאחר זמן מה שכרו חדר ברחוב גאולה בעיר. הרב מתתיהו שטיגל, שהקים את ישיבת בית יוסף נוברדוק במושבה החדשה בני ברק, הגיע לבקרו בדירתו והציע לו לבוא לגור שם. החזון איש השיב שיבוא לאחר ימי בין המצרים. כאשר הגיעו בני הזוג בסופו של דבר הם עלו אל גבעת הר שלום. האוויר במקום מצא חן בעיני החזון איש, והוא החליט לקבוע את מושבו באזור זה. הרב שמואל הלוי וואֹזנר סיפר שאמר לו בעניין זה: בתחילה שכר דירה בת שני חדרים מהרב נחמן שמואל יעקב מיודסר, רבה של בני ברק ולימים יושב ראש ועד המושבה. לאחר תקופה קצרה עקר לדירה אחרת בגבעת רוקח, שבה היו דמי השכירות זולים יותר. בסמוך לביתו שכנה ישיבת בית יוסף, ומדי פעם היה החזון איש מוסר שיעורים לתלמידיה. כעבור מספר שנים עבר להתגורר בבית שנבנה עבורו במזרח בני ברק. בבית זה התגוררו גם אחותו מרים ובעלה, הרב יעקב ישראל קניבסקי.
בני ברק הפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכות החזון איש, לאחד ממעוזי היהדות החרדית בישראל. בבני ברק נקשרו אליו בתחילה אנשי חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל, שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודזנסקי הפנה אותם אליו. מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות בקרב חוגים רחבים יותר בארץ.
ניסיון של בתיה קרליץ לשוב ולפתוח חנות טקסטיל כשל והיא נאלצה לסגור אותה. עשיר ששלח תמיכה כספית חודשית, לבקשת הרב יחזקאל אברמסקי, נתקל בסירוב מצד החזון איש שגמר בדעתו להתפרנס ממכירת ספריו, אף שפרנסה זו לא הייתה ברווח ואף לא הייתה סדירה; החזון איש עדיין לא התפרסם בקנה מידה ארצי, וקונים הגיעו טיפין-טיפין.
בשנת תרצ"ד (1934) העלה הרב גרודז'ינסקי את החזון איש כאחד המועמדים לדעתו למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארץ ישראל. לאחר התייעצות עם החזון איש כתב הרב גרודז'ינסקי: . בקיץ של אותה שנה התגורר החזו"א תקופה ממושכת בצפת לצורכי בריאות. בתקופה זו למד בעיקר בבית המדרש של רבי יוסף קארו בעיר העתיקה.
בשנת תרצ"ו (1936) פעל להקמת רשת החינוך "מרכז חינוך התורה בארץ ישראל", וייסד כולל אברכים בשכונת זיכרון מאיר שבבני ברק. כולל זה, אחד הראשונים ביישוב החדש היווה דוגמה למוסדות רבים אחרים. לאחר פטירתו נקרא המוסד על שמו, "כולל חזון איש".
בדצמבר 1936 (חורף תרצ"ז) נפל החזון איש למשכב, כפי הנראה בשל דלקת התוספתן, ונזקק לכריתת המעי העיוור (אפנדקטומיה), בהמשך אותה שנה, לקראת השנה הבאה, שנת השמיטה ה'תרצ"ח (1937-38), הדפיס גיסו הרב שמואל גריינימן, לראשונה בירושלים, את ספרו "חזון איש" על מסכת שביעית והלכות שמיטה.
גם בשנים הבאות נדפסו כמה כרכים בסדרה, בפרט מסדר טהרות, שהלומדים מיעטו לעסוק בו בעבר משום שאין עליו לא תלמוד בבלי ולא תלמוד ירושלמי.
בתחילת חורף תש"א, ביום י"ט בחשוון, נפטרה בירושלים ראשה לאה, אמו של החזון איש, שהתגוררה בשנותיה האחרונות אצל בנה הרב מאיר קרליץ, ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים. החזון איש עלה בפעם השנייה בחייו לירושלים; הפעם הראשונה הייתה שנה קודם לכן, לרגל חתונת שלמה שמשון קרליץ, בנו של הרב מאיר, אחיו הבכור.
לאחר הסתלקותם של גדולי רבני מזרח אירופה, שחלקם נספו בשואה ראו בו רבים את יורשם. בתקופה זו החל להתקבע מעמדו כגדול הדור.
בשנים שלפני קום המדינה היה החזון איש מעורב במספר נושאים ציבוריים, רובם על רקע דתי. הוא סייע בהקמת ישיבות חדשות בעקבות חורבן יהדות אירופה וישיבותיה, פעל לעידוד רעיוני וכלכלי של חקלאים שומרי שמיטה ופנה במכתבים לסיוע כלכלי למוסדות החינוך החרדיים שהיו במשבר כספי (1947).
שמיטה והיתר מכירה
כשעלה החזון איש לארץ ישראל, כמעט כל החקלאים (פרט לבודדים באזור פתח תקווה) סמכו בשנת השמיטה על היתר המכירה. הוא פעל לשנות מצב זה. בשנת ה'תרצ"ח כאשר הגזבר של היישוב החרדי מחנה ישראל (עמק יזרעאל) בא להתייעץ עמו בעניין, קבע החזון איש כי עליהם להימנע מלסמוך על ההיתר. על פי פסיקתו נהגו גם קיבוץ חפץ חיים ויישובים נוספים של פועלי אגודת ישראל.
כדי לאפשר לחקלאים לשמור שמיטה ללא היתר מכירה, הקל החזון איש לבצע מלאכות שמטרתן לקיים את הפירות ("לאוקמי פירא"), וכן התיר לשווק את הפירות באמצעות אוצר בית דין.
פרשת קו התאריך
בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר ברחו תלמידי ישיבת מיר ואחרים למזרח אסיה, נוצר "פולמוס השבת ביפן", שבמסגרתו נחלקו רבים מפוסקי ההלכה באשר לשאלת קביעת היום שבו חלים השבת והמועדים באזור זה של כדור הארץ. לקראת יום הכיפורים תש"ב (ראשית אוקטובר 1941) התעוררה השאלה בקרב קהילת הגולים ביפן ביתר שאת: עד אז יכלו הרוצים להחמיר על עצמם לחמוק מהכרעה ולשמור יומיים רצופים כשבת, אולם צום בן שני ימים לא היה פתרון ישים עבור רוב הגולים, ובפרט בתנאי המחיה של זמן המלחמה. הגולים פנו במברקים לרבנים בארץ ומחוצה לה, בשאלה כיצד לנהוג. החזון איש, שנדרש לנושא זה כבר בעבר, נשאל אף הוא בנושא ותשובתו לשואליו התפרסמה בפסק הלכה נודע, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים ורבנים מחוגי הרבנות הראשית. לפי פסק זה, קו התאריך היהודי עובר מערבית ליפן, ועל כן השבת שם היא ביום ראשון, בניגוד למנהג המקובל בקרב היהודים המקומיים.
את שיטתו בעניין קו התאריך הכתיב החזון איש לתלמידו הרב קלמן כהנא בליל ערב יום הכיפורים, ובבוקר ערב יום הכיפורים נשלח הרב קלמן כהנא על ידו לירושלים לרבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק על מנת לבקשו לשלוח מברק החתום על ידי שניהם ליפן שיאכלו ביום רביעי של חשבונם ויצומו ביום חמישי.
הרב מבריסק סירב לשלוח את המברק בטענה שהוא יגיע ליפן אחרי ערוב יום רביעי וחלק מהאנשים וודאי קבלו עליהם כבר את צום יום הכיפורים ולא ירצו להפסיק את תעניתם וכשיראו את המברק יצומו גם ביום חמישי ויסתכנו חלילה. וגם הוסיף ואמר שהראב"ד דק"ק בריסק הגאון רבי שמחה זליג ריגר השיב לשואלים אותו לפני שיצאו לדרך שעליהם לצום ביום חמישי.
עוד קודם ששב הרב קלמן כהנא מירושלים לבני ברק שלח החזון איש מברק ליפן ובו הורה "אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כפור ביום חמישי ואל תחושו לשום דבר".
הרב יחזקאל לוינשטיין, שהיה הסמכות הרוחנית הבולטת בקרב בני ישיבת מיר במקום, הורה להישמע לדעת החזון איש אף נגד הרבים החולקים עליו.
שיטתו זו הודפסה ב"קונטרס שמונה עשרה שעות", שנדפס תחילה כתדפיס עצמאי. ומאוחר יותר בתוך ספרו על אורח חיים.
היחס לשואת יהודי אירופה
בתקופת השואה, הרב לא שיער את ממדי האסון, וסירב להאמין לשמועות שהגיעו על השמדת מיליוני יהודים. לבסוף כשהתגלה ממדי החורבן, הרב התאונן במילים: "מן השמים העלימו מאתנו את האסון שירד על יהודי אירופה, אפילו לא התאמצנו בתפלה לבטל את רוע הגזרה".
קיימות שמועות שונות על סיבת השואה שנשמעו מפיו, כגון: אי אפשר להסביר את השואה, עונש על עבירות הדור ומנהיגיו החילוניים, חולשת הדור אחרי שנפטרו גדולי ישראל שנפטרו קודם השואה. הוא אף טען שלמרות הכל, עונשו של הקב"ה ניתן ברחמים מרובים. אהרן סורסקי מעיד שהוא דימה תקופה זו למלאכת התפירה, שהחייט צריך "לגזור את האריג לגזרים... בהכנת בגד חדש", חורבן לצורך יצירה. לאור כל זאת ניתן לראות שהוא נמנע לתת משנה תאולוגית מסודרת ושיטתית.
לפני הקמת המדינה, הועלתה הצעה לקבוע תענית ציבור לדורות ול'שבעה' קולקטיבית. הרב ענה על כך במכתב ארוך, ובו הוא מתנגד להוסיף על מה שקבעו חז"ל, במיוחד בדורנו שנחשב בעיניו לדור ירוד מבחינה רוחנית. השואה איננה נראית בעיניו כאסון חריג ביחס לאסונות שפקדו את עם ישראל בהיסטוריה. בנימין בראון מעריך שתשובה זו משקפת גם חרדות סמויות מפני התרסות כנגד העולם החרדי שהיה מופתע ולא מוכן לחורבן זה. האשמת הרבנים בחורבן יהדות אירופה נחשבת בעיניו כאפיקורסיות, גם אם דבר זה נאמר על ידי אדם שומר מצוות.
הקמת המדינה ויחסו אליה
הרב הורה לר' יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל העולמית, למנוע ככל האפשר את יסודה של מדינה יהודית. גם כשהמדינה הפכה לעובדה קיימת, הוא גילה הסתייגות ועוינות כלפי המוסדות השולטים בה, ולא האמין שהמדינה תחזיק הרבה זמן מעמד.
עם קום מדינת ישראל, הוא תמך בהשתתפות אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת, בניגוד לדעת העדה החרדית. הוא הסביר זאת, כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומגיע איתו להסכמה כדי שלא יהרוג אותו; אין הדבר הכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות.
הוא התנגד לציונות ולציונות הדתית, והקפיד שבבית מדרשו יאמרו תחנון ביום העצמאות. במקרה שהיה סנדק באותו יום, הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות.
לאחר שנתיים, קבע שיאמרו תחנון גם במידה והתקיימה ברית בבית מדרשו, כדי שלא יטעו לומר שהסיבה שנמנעו מתחנון, היא בגלל יום העצמאות.
לאחר מלחמת העצמאות עסק בפן ההלכתי של תוצאות המלחמה. בספרו על מסכת סנהדרין הוא דן . ביחס לשאלת הבעלות הערבית על שטחי קרקע בארץ ישראל העלה סברה שכיוון שכל בעלות זרה בארץ ישראל לאחר הגלות שואבת את כוחה המשפטי מדיני "כיבוש מלחמה" (המסדירים הלכתית את קניינו של כובש בשטח הכבוש), הרי שבשעה שבא כובש חדש (הישראלי), פוקעת הבעלות המוקדמת מאליה. לנידון זה השלכות הלכתיות חשובות לגבי חובת תרומות ומעשרות על גידולים חקלאיים בשטחי הכיבוש.
פרשת חוק שירות לאומי
בשנת 1952 התעוררה סוגיית גיוסן של הנשים הדתיות לשירות לאומי. ברקע הפולמוס היה ניסיון לחייב נשים לשרת שירות צבאי, חיוב שגם רובו הגדול של הציבור הדתי-לאומי התנגד לו. בהמשך, בשל התנגדות זו, נקבע בחוק סעיף הפוטר נשים משירות צבאי מטעמים דתיים, ובשלב שני נעשה ניסיון לקבוע לנשים חלופה של שירות לאומי במסגרת חוק שירות ביטחון. הרבנות הראשית ורבנים חרדים ואחרים התנגדו לכך נמרצות, בניגוד לעמדת הקיבוץ הדתי וסיעת "למפנה" ב"הפועל המזרחי", שתמכו בחוק. סוגיה זו נחשבה למהותית מאוד בעיני החזון איש. הוא כתב על כך: .
על רקע זה פרשה "אגודת ישראל" מהקואליציה בסוף 1952. לבסוף, בשנת 1953, נחקק "חוק שירות לאומי", הקובע כי כל אישה דתייה שקיבלה פטור משירות בצה"ל חייבת בשירות לאומי. חוק זה התקבל בהסכמת הרבנות הראשית ובתמיכת נציגי המפד"ל. שלמה זלמן שרגאי כתב שהשר חיים משה שפירא וסגן-השר זרח ורהפטיג קיבלו את הסכמתו העקרונית של החזון איש לצעדם זה. ואולם בעקבות ההתנגדות, לא בוצע החוק בפועל.
פגישתו עם בן-גוריון
ממוזער|250px|שמאל|ראש הממשלה דוד בן-גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק; צלמי העיתונות לא הורשו להיכנס לחדר הפגישה.
ב-20 באוקטובר 1952, בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת ממשלת ישראל הרביעית, נערכה פגישתו המפורסמת עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון. קדם לפגישה ביקור הכנה של שלישו הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, בבית החזון איש בשבוע שלפני הפגישה.
לדברי יצחק נבון, שהיה עוזרו של בן-גוריון, יזם ראש הממשלה את הפגישה לאחר שהבין מח"כים ועסקנים דתיים שהחזון איש הוא מקור הסמכות שלהם. כוח שליטה כזה בבני אדם ריתק אותו, והוא ביקש להיפגש עמו. סביר להניח שאכן עמדה בבסיס הפגישה סקרנותו האינטלקטואלית של בן-גוריון, כי כוחם הפוליטי של נאמני החזון איש באותה העת לא היה רב.
בפגישה שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילונים. החזון איש השיב לו במשל (שמקורו במסכת סנהדרין): "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נודעה כ"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה". בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה זו: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?". והחזון איש השיב: "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (). בן-גוריון סיכם ביומנו: "...דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין".
לאחר הפגישה השניים החליפו מכתבים. "משל העגלה המלאה והעגלה הריקה" הפך את הפגישה לסמל ליחסי חילונים-חרדים.
שנותיו האחרונות
שנת תשי"ב (1951–1952) הייתה שנת שמיטה, והחזון איש הדפיס בירושלים, באמצעות גיסו, מהדורה שנייה מתוקנת של ספרו על מסכת שביעית.
באחת הפעמים שבהן נעצר מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי, בידי משטרת ישראל, בא החזון איש לבקרו בבית המעצר ביפו. בלוי אמר לו בהתרגשות: "רבי, אם ביקורים כאלה צפויים לי, אני מסכים לשבת בבית הסוהר כל ימי חיי". אמר לו החזון איש: "כל העולם אינו אלא בית סוהר...".
בתקופה זו הגיע לשיא מספר הפוקדים את ביתו שבבני ברק, והיא משמשת רקע לשמועות ולסיפורים רבים על דברים שאמר. בשלב זה כבר היה מפורסם בעולם היהודי.
בשנת תשי"ד (1953) נדפס הכרך השלישי של "חזון איש" על חושן המשפט, האחרון שהוכן לדפוס בחייו.
פטירתו
שמאל|ממוזער|250px|מודעת אבל שפרסמה עיריית בני ברק בעיתונות ביום הלוויית החזון איש
שמאל|ממוזער|250px|קבר החזון איש בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק
החזון איש נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשוון תשי"ד, 24 באוקטובר 1953, אחר חצות. הוא נפטר בשעה 02:30 כשלצידו תלמידו יחזקאל ברטלר.
השמועה על פטירתו התפרסמה ברחבי בני ברק בשעות הבוקר. בצהרי השבת נסגר חדרו של החזון איש בשל דוחק ההמון. על פי דברי רפאל הלפרין, בחצר עמדו אלפי אנשים וקראו תהילים. עם צאת השבת שודרה הידיעה על פטירתו ב"קול ישראל". מטעם עיריות בני ברק ורמת גן הוכרז על ביטול מלאכה בשעות ההלוויה. בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון הקדיש ראש הממשלה בן-גוריון דברים לזכרו של הרב.
במסע ההלוויה, שנערך בצהרי יום ראשון, צעדו אחרי מיטתו עשרות אלפי אנשים, נשים וטף. הוא נקבר בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק.
קברו של החזון איש משמש מוקד עלייה לרגל במשך כל השנה, ובמיוחד ביום השנה לפטירתו. בסמיכות לקברו רכש גיסו הרב שמואל גריינימן מתחם מיוחד לבני משפחתו של החזון איש.
לאחר פטירתו חשף גיסו הרב שמואל גריינימן את סכומי כספי הצדקה שחילק החזון איש לנצרכים מדי שנה, מכספים שניתנו לו בידי פילנתרופים יהודים מישראל ומחוצה לה. לדבריו, בשנת חייו האחרונה חילק החזון איש למעלה ממאה אלף ל"י. לאחר מותו הוקמה קרן צדקה על שמו, במטרה להמשיך במפעל זה.
הגותו ופועלו
הלכה
דרך לימודו, ויחסו לפסיקת קודמיו
ממוזער|250px|שמאל|החזון איש
מרכיב מרכזי בתורתו ובפסיקתו של החזון איש הוא היחס ל"דינא דגמרא", דינים המפורשים בתלמוד, ככאלה שאין לערער אחריהם, אין לסטות מהם כמלוא הנימה ויש לקיימם גם אם לא הוזכרו בדברי הפוסקים בדורות שלאחר חתימת התלמוד: .
גם בחלק מהמקרים שבהם השתנתה במשך הדורות מציאות החיים שממנה נגזר דין הגמרא, גרס החזון איש שהדין נותר בתוקפו, וטעם הדבר הוא שההלכה לדורות אמורה להיחתם לפי דברי החכמים ב'אלפיים שנות התורה', שהסתיימו בימי חז"ל. כך כתב בעניין דיני טריפות:
מאידך, היו דינים תלמודיים אחרים, כגון כללי הטרפות באדם, שהחזון איש לא ראה כתלויים במציאות בתקופת חז"ל: .
באשר לחילוקי התקופות המאוחרות לחז"ל המוכרים בהלכה, סבר החזון איש שאף על פי שקיבלו תלמידי החכמים במשך הדורות על עצמם את סמכות הדורות הקודמים, עדיין צריך בירור ההלכה להיעשות מכליה הראשונים – להשקפתו, מסורת חז"ל. ולכן גרס שמי שאינו יודע להסיק את מסקנת ההלכה מתוך עיון בסוגיות התלמוד, אינו רשאי להורות אף מתוך ספרי הלכה פסוקה כ"שולחן ערוך", מאחר שלא יוכל לדעת להתאים בין מקרה ריאלי ספציפי למקרה המופשט המוצג בספרות ההלכה.
כפועל יוצא מתפיסה זו, עיצב את צורת לימודו בניסיון לברר מתוך הסוגיה את מסקנות ההלכה, ורק לאחר גיבוש המסקנה, לעמת את תוצאות עיונו מול ההלכה הפסוקה. אף שביטל דעתו באופן כללי מפני דעת הראשונים, סבר שבלימוד התורה נדרש מכל אדם למצות את אפשרויות שכלו בדיון, והכנסת גדולתם של הראשונים למערכת השיקולים העיונית עלולה לחבל בתהליך הבנת שורשי ההלכה, ומשום כך יש להתחשב בדבריהם במקרה שאינם מובנים, רק בפסיקת הלכה למעשה, במקרה שברור כי התייחסו אליו בפסיקתם. תפיסתו זו מסוכמת יפה בדבריו במכתב:
עם זאת, לעצמו לא הרשה החזון איש, בדרך כלל, לחלוק על פסיקת ה"שולחן ערוך" במקומות שבהם ברורה דעת הרמ"א. לגבי הגאון מווילנה, הוא סבר שהתקבע מעמדו ביהדות ליטא ומעמדו הוא כשל הראשונים, מה שמאפשר לקבל הוראות שלו הסותרות לפסקי ה"שולחן ערוך". באיגרת שבה משא ומתן תורני, הוא מציב את הגאון מווילנה בשורה אחת עם אושיות היהדות, כמו משה רבנו, עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא, רב אשי והרמב"ם:
למרות האמור, ובהתאם לגישתו שלפיה יש "לחפש לעיין בגמרא עד כמה שאפשר, אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל", הוא עצמו נאלץ ברבות הימים לחלוק בפירוש סוגיות גם על הגאון מווילנה הנערץ. הרב שלמה כהן מספר כי בגיל 41 (1920), אמר לו כי כל ימיו השתדל להימנע מלחלוק על דברי הגר"א, אך לבסוף נאלץ לפרש סוגיה חמורה אחת בשונה מדעתו.
דוגמה מאפיינת לדרכו "לפרש וללבן מה שאפשר לנו... וגם לקבוע כן הלכה במקום שאין מפורש להפך", שגם מאירה פן של רגישות חברתית בגישתו, ניתן למצוא במקרה של עגונה שבא לפני אחיינו הרב שלמה שמשון קרליץ, אב בית הדין הרבני בפתח תקווה. הרב קרליץ האחיין התקשה למצוא מוצא למצבה העגום, ופנה אל דודו בעניינה. החזון איש נכנס לעובי הקורה ובירר את הסוגיות הרלוונטיות, תוך שהוא מכריע להיתר במקרה הספציפי. הדיינים קיבלו את דעתו וחתמו על היתר נישואין לאשה. האחיין, שלא היה שלם עם הפסיקה, ניגש למחרת בבוקר לדודו והציע בפניו שוב טענות קשות נגד ההיתר. בנסיבות אלו, טען, עם כל הכאב – כיצד ניתן להתיר? החזון איש שקל את טענותיו שנית, ואחר הפטיר: "נכון שקשה להתיר, אבל קשה יותר לאסור!".
דקדוק ההלכה
אחד מדגלי ההשקפה ה'חזון אי"שית' הוא נושא ההקפדה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע לקיום ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. החזון איש ראה בהתנהגות קפדנית זו ערובה ליראת שמים, והקדיש לה את החלק השלישי בספרו ההגותי "אמונה וביטחון", "מוסר והלכה". העצמאות הרבה שהפגין החזון איש כפוסק הובילה אותו להקפדה מופלגת גם על פרטי הלכות שאותן הסיק מהדיון ההלכתי בסוגיות הרלוונטיות. דקדוקים אלו הפכו למזוהים עמו ועם תלמידיו. ידועים ביותר דקדוקיו, עוד מתקופת חייו באירופה, בעיקר בעניינים אלו:
הלכות עירובין;
כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, בהקפדה מיוחדת על צורת האותיות שתהיינה לפי פסיקת הבית יוסף. לפי שיטתו, המנוגדת למנהג האר"י, ה"כנף" הימנית של האות צד"י צריכה להיות כמקובל בגופנים העבריים בני זמננו בצורת האות יו"ד, ולא כמו יו"ד הפוכה כפי שרָווח המנהג בקרב הספרדים והחסידים;
אפיית מצות, שהקפיד לעשותה באופן פרטי כדי שיוכל להשגיח על כל שלבי האפייה לפי דקדוקיו;
ארבעת המינים, שבהם השקיע ממון ומאמצים רבים כדי להשיגם בצורתם האופטימלית על פי ההלכה (בהקשר זה סופר כי פעם באמצע הקיץ ראה הדסים יפים המתאימים עם כללי ההלכה, בערוגתו של פלוני, גוי מקומי. הוא שילם לו מראש שישמור ויטפח את הדסיו עד חג הסוכות, כדי לצרפם אל לולבו);
הלכות מקואות: זריעה של מים שאובים לתוך מי גשמים על מנת להכשירם לשמש כמקווה – לחזון איש שיטה מיוחדת בנושא זה.
מצוות שבין אדם לחברו, אף הן בכלל דקדוק ההלכה, ולכן הקפיד מאוד שלא יבואו אלה על חשבון אלה. מקורבו הרב שלמה כהן סיפר כי בשנה אחת הורה לו החזון איש שלא לומר את הפסוקים הנהוגים לפני תקיעת שופר, אלא לתקוע בלי להשתהות ולסיים את התפילה במהירות. סיבת החיפזון הובהרה עם תום התפילה: החזון איש שמע במקרה אדם מבוגר וחלוש שענה לבנו המפציר בו לאכול בשל לבו החלש: "לא, מעולם לא אכלתי לפני התקיעות"; כדי שהלה לא ייאלץ להאריך בצומו, קיצר החזון איש את הטקס המסורתי.
החזון איש הנהיג קריאת מגילת אסתר בבני-ברק גם בשושן פורים מספק שמא היא בגדר 'סמוך ונראה' לעיר יפו.
אתרוגים מ"זן חזון איש"
מקרה מוכר של דקדוק ההלכה של החזון איש היה חיפושיו אחרי זן אתרוגים ארצישראלי שגדל פרא, כדי למנוע חשש שמא אתרוגים אלו הם פרי הרכבה במין בוטני אחר, עובדה המוציאה את האתרוג, הלכתית, מכלל "אתרוג" הראוי למצוות נטילת ארבעת המינים. עץ האתרוג מועד להרכבה, בשל חולשתו. האתרוגים שנמצאו אכן לוקים מעט ביופיים האסתטי ומתאפיינים בחוסר סימטריה. בציבור החרדי התקבלה גישתו ברבים, וקיים ביקוש גבוה לאתרוגים מעצים שמוצאם מאתרוגים שהחזון איש בירך עליהם. שיטתו בזיהוי האתרוג הארץ ישראלי הקדום, התקבלה על מספר חוקרים.
חלק מהאתרוגים מקורם מעץ ששתל הרב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו, מזרעים שנמסרו לו על ידי החזון איש, והם מכונים "זן ליפקוביץ", שממנו התפתחו זנים נוספים. קיימים גם "אתרוגי הלפרין מזן חזון איש".
מצוות התלויות בארץ
החזון איש פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. הוא דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית ללא הסתמכות על היתר מכירת הארץ לגוי על ידי הרבנות הראשית, שאותו שלל. במסגרת פועלו לשמירת מצוות התלויות בארץ יצא לשדה כמה פעמים לעריכת ניסויים ובדיקות ניסיוניות של מושגים בהלכה.
החזון איש פעל גם בענייני תרומות ומעשרות. הוא הקפיד לעשר בביתו אף מאכלים מעושרים, מחשש שלא עישרום כראוי. כמו כן, הוא חידש את נושא פרוטה חמורה שלא היה נהוג לפניו; עודד ודרבן את לימוד סדר זרעים בקרב תלמידי חכמים, והשיב לשואלים רבים בעניינים אלו.
סוגיית השיעורים
שמו של החזון איש נקשר גם למחלוקת יסודית בנושא ה"שיעורים" המוזכרים במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגרא"ח נאה) פרסם מידות אלו במידות מודרניות (מטרים וגרמים), ולפי שיטתו טפח הוא שמונה סנטימטרים ורביעית היא 86 סמ"ק. החזון איש חלק על שיטה זו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה – טפח הוא כעשרה סנטימטרים ורביעית כמאה וחמישים סמ"ק.
נקודת המחלוקת העיקרית היא האם להתבסס, כעוגן לשאר השיעורים, על נפח הביצים או על מידת האגודל; הרבנים נאה וקרליץ לא היו הראשונים שנחלקו בנקודה זו – קדמו להם גדולי האחרונים, החת"ם סופר ו"הנודע ביהודה". הרב נאה ביקש לקיים את מנהג היישוב הישן בירושלים, בעוד החזון איש סבר כי המסורת שהייתה בידו מבית אביו וגדולי ליטא באשר לשיעורים הייתה מקובלת על תלמידי חכמים בעלי סמכות גבוהה יותר מזו של המנהג העממי.
כחלק משיטתו זו הסתמך החזון איש על מדידת אצבעו של תלמידו הרב קלמן כהנא אותו החשיב כאדם בינוני לעניין שיעורים ומידות.
בפועל, בציבור הליטאי שיטת החזון איש בנושא זה היא הנורמה הנפוצה. התפשטות המנהג החלה בקרב בוגרי הישיבות הליטאיות ומהם לשאר המגזר. גם בקרב שאר המגזר החרדי, הנוהג לפי מסורת אבותיו בשיעור הקטן יותר, יש המחמירים במצוות מן התורה כפי השיעור הגדול מתוך חשש לשיטת החתם סופר והחזון איש, כפי שהמליץ המשנה ברורה לנהוג במצוות אלו.
הפילוסופיה של ההלכה
החזון איש גרס שמלבד עצם החיוב המוטל על כל יהודי להישמע להוראות התורה באשר הן, יש להן מטרה להציב את האדם בעמדה של נתין העומד לפני מלכו וסר למרותו. לצורך זה נדרשים מחד גיסא, קבלת מרות מוחלטת וציות לפרטי פרטים; ומאידך גיסא, קיום המצוות בכל תנאי, אף במצב שבו ברור לאדם שאינו יכול לשער במדויק את שנדרש לו לקיום המצווה בשלמותה. זאת מאחר שהעיקר הוא קיום פקודת המלך, ומגבלות האדם והערכותיו נלקחו בחשבון עם הציווי. או בלשונו של החזון איש:
השקפותיו
ממוזער|שמאל|250px|החזון איש בוחן בחורים בישיבת השרון יחד עם רבי שמואל רוזובסקי; במרכז יושב יעקב הלפרין. ראש חודש כסלו ה'תשי"ג
אמיתות אגדות חז"ל
ביחס לדברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, הביע הרב קרליץ עמדה חריפה. לדעתו, אין הבדל בין חלקים אלו לשאר חלקי התורה שבעל-פה; לכולם מקור נבואי מחייב, רוח הקודש, שלה זכו חז"ל מכוח עיונם ועמלם בתורה, ופקפוק באמיתותם הוא כחירוף וגידוף (חירוף וגידוף כלפי מעלה, כלומר, תואנה כלפי האל, במסווה של טענות על אמיתוּת דברי החכמים). יתר על כן, הוא ראה באפשרות זו מדרון חלקלק שראשיתו דיון תאורטי ואחריתו עזיבה מלאה של הדת:
השפעתו על הציבור החרדי
שמאל|ממוזער|250px|מבנה כולל חזון איש, בזיכרון מאיר שבבני ברק
ממוזער|250px|שמאל|החזון איש, שנות ה-50
לחזון איש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. תרומתו מתבטאת במישרין בצורת התנהלותו של הציבור החרדי. הוא חיזק את תחושת חשיבותו של לימוד התורה למשך כל חיי האדם כאידיאל, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל. כמי שהיה "גדול הדור" בשעת המפנה שלאחר המלחמה, רוב הישיבות שהוקמו בתקופה זו בארץ ישראל קמו בברכתו ובעצתו – הן לגבי עצם הקמת הישיבה, והן לגבי בחירת המיקום ואנשי הצוות; בהן: ישיבת כפר חסידים בזכרון יעקב, ישיבת השרון ברמת השרון וישיבת באר יעקב. משום כך מייחסים לו הביוגרפים החרדים את התואר "אבי הישיבות בארץ ישראל". דרך תלמידיו ומקורביו הייתה לו השפעה גם על ישיבות מחוץ למגזר זה, כמו מדרשית נעם בפרדס חנה, שנוסדה בברכתו על ידי מקורבו, הרב יהושע יגל.
החזון איש תרם תרומה הגותית לעיצוב מעמד הישיבות כטריטוריה תורנית וכנמל הבית של בני התורה, גם כאשר הם יוצאים לעמל יומם. לדבריו, הישיבה היא . גם בצד המעשי, החזון איש רתם פובליציסטים ואנשי חינוך חרדים נודעים כדי לשכנע מחד גיסא פילנתרופים יהודים לתמוך כלכלית במוסדות שהוקמו בשנות ה-40 וה-50, ומאידך גיסא, לשכנע צעירים לוותר על מסלול קידום אפשרי, ולבחור בחיי לימוד תורה, למרות המשמעות הכלכלית הברורה.
בתוקף מעמדו היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. מכלל הוראותיו ידועה הייתה דעתו שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.
על אף השפעתו הרבה, השיטה הלמדנית הנפוצה בישיבות הליטאיות היא שיטתו של רבי חיים מבריסק, שהחזון איש התנגד לה. גם מבחינה הלכתית, חלק מפסקיו לא התקבלו ברוב הציבור הליטאי. עם זאת, חלק מהזרם החרדי-ליטאי, המכונה "חזון-אי"שניקים", קיבלו עליהם את תורתו של בכל התחומים. בתוך חוג זה ישנן מספר קבוצות המתרכזות סביב דמויות מקרב תלמידיו. המוסדות הקהילתיים העיקריים שבהם מתרכזים אנשי חוג זה הם כולל חזון איש ובית הכנסת לדרמן שבשיכון חזון איש; הישיבות העיקריות של חוג זה הן ישיבת סלבודקה שבבני ברק וישיבת זיכרון מיכאל שבזכרון יעקב.
גם בקהל החרדי-ליטאי הרחב שאינו נמנה עם חוגם המצומצם של תלמידי החזון איש, אמירות המתפרשות כזלזול בו או מתיחת ביקורת על תורתו מעוררות לעיתים ביקורות חריפות. כך, בסוף 1992, התבטא הרב עובדיה יוסף במהלך שיעור: . בתגובה פורסמו דבריו החריפים של הרב אלעזר מנחם מן שך, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, שאמר בתגובה כי .
יחסו לרב קוק
יחסו של החזון איש לרב הראשי לישראל בזמן הגעתו לארץ ישראל, הראי"ה קוק, העסיק בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובאלו הראשונים של המאה ה-21 הוגים מקרב הציבור הדתי לאומי, ובעקבותיהם גורמים חרדיים המבקרים את דרכו של הרב קוק. יש הרואים בעמדה החרדית הרשמית, המסתייגת במידה משתנה של חריפות מדרכו של הרב קוק, שִכתוב של דעתו האמיתית והמכבדת של החזון איש, העולה ממכתביו אל הרב וממקורות נוספים.
סמוך לעלייתו לארץ ישראל פנה החזון איש לרב קוק בשתי איגרות קצרות ובהן שאלות הלכתיות בעניינים הנוהגים הלכה למעשה בארץ ישראל ולא בגולה. באיגרות אלה פנה לרב קוק בלשון , תואר שבו השתמש רק עבור הרב איסר זלמן מלצר, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן וסרמן. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי העיד כי כאשר מסר לחזון איש על מחלתו הקשה של הרב קוק זלגו עיניו דמעות והוא שלח להודיע לרב קוק על כוונתו לבקרו, אך הרב קוק אמר לשליח שהוא חס על ביטול התורה של החזון איש ושימסור לחזון איש שיתפלל עליו בביתו.
ראש עיריית בני ברק הראשון, יצחק גרשטנקורן, מספר בזכרונותיו כי בעת שהגיע הרב קוק לבני ברק שלח להודיע לחזון איש שברצונו לבקרו, החזון איש השיב כי אינו מוכן שהרב קוק יטריח עצמו אליו, והוא יבוא אל הרב קוק. לצורך המפגש לבש החזון איש בגדי שבת. בעת הנחת אבן הפינה לישיבת בית יוסף בבני ברק עמד החזון איש במשך נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע אינו יושב, ענה: ! (מיידיש: "התורה עומדת!").
הנושא היה לפולמוס בין דתיים לאומיים וחרדים, ונכתבו על אודותיו חיבורים משני הצדדים. בראון מציע גישה התפתחותית ליחסו של החזון איש לרב קוק: יחס חם שהלך והידרדר עם השנים, עם היכרותם שהלכה והעמיקה ועם היחשפותו של החזון איש לפנים שונים של גישתו ההלכתית של הרב קוק, שעמדו בניגוד להשקפותיו. בכך נמצא פתרון סביר לנתונים המוצגים בכתבי הפולמוס בעניין זה.
המחלוקת המפורסמת ביותר בין שני האישים בענייני הלכה היא הפולמוס על אודות היתר מכירה בשנת השמיטה כפתרון אפשרי לבעיית אובדן התוצרת החקלאית בשנה זו, ונזקים נוספים שנגרמו לחקלאות בגלל הזנחת הקרקעות. החזון איש שלל את הפתרון מטעמים שונים, ומאידך פסק להקל בשאלות שונות שהובאו בפניו בהלכות שמיטה, על מנת לאפשר שמירת שמיטה ללא הסתמכות על ההיתר. בתוך כך האריך להשיג על הנימוקים שכתב הרב קוק להיתר ועל פסיקותיו בהלכות שמיטה בכלל.
יחסו לתנועת המוסר
החזון איש גילה יחס ביקורתי כלפי רעיונות תנועת המוסר, אף שרחש חיבה לאישיה, חיבה שביטא במכתב לראש ישיבת חברון הרב שמחה זיסל ברוידא בהיותו בחור:
בשונה ממתנגדי תנועת המוסר בתקופת כינונה באמצע המאה ה-19, שמתחו ביקורת על אנשיה והאשימו אותם בקרבה רעיונית לתנועת ההשכלה היהודית, החזון איש, שנדרש לנושאים אלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, כבר לא פקפק בכיוון זה. הוא סבר כי תפיסתה של תנועת המוסר, שלפיה מידות מתוקנות כשלעצמן יכולות להעניק לאדם כלים להתגבר על נטיותיו הטבעיות וליישר את דרכו לקווים הנדרשים לפי ההלכה, מוטעית. לדעתו, במבחן המציאות, בעת משבר או התנגשות ערכים, ישוב האדם לפעול לפי הנטייה הטבעית: יתר על כן, ייתכן כי דווקא מידותיו המתוקנות ומודעותו אליו יביאו את השם מבטחו בלימוד המוסר לביטחון בכוח הכרעתו של שכלו, גם במקרי שגיאה.
לפיכך, סבר החזון איש, אין להשתית מערכת ערכים ראויה על תשתית אחרת מזו שמציעה ההלכה: מחויבות מוחלטת לדקדוק ההלכה עד קוצו של יו"ד. מחויבות זו פועלת בשני מישורים: האחד – יומו של האדם מלא בניסיונות קטנים לקיים או לא לקיים את ההלכה, ניסיונות שקל לעמוד בהם, והם מחזקים את תודעתו הדתית של האדם; השני – במקרים שבהם דורש "דקדוק הדין" מאמץ מיוחד, רוכש האדם מיומנות בהתגברות על מידות "רעות" כמו עצלות ותאווה.
יחסו לתנועת החסידות
החזון איש לא התייחס מפורשות בכתב לתנועת החסידות. יש מספר קטעים באמונה וביטחון שאפשר שכוונו כנגד החסידות. הוא התנגד לכמה מנהגים הנהוגים בקרב החסידים, ככתיבת צדי הפוכה בסת"ם וטבילה במקווה בשבת, ולעומת זאת שיבח אחרים, כגידול זקן, לבישת חליפה ארוכה ונישואין בגיל צעיר. הוא עודד חסידים לנסוע לאדמו"ר לשבת, אבל מנע בחורים מללכת לטיש חסידי בליל שבת, בטענה כי "בליל שבת חסר תורה בעולם". בביוגרפיות על דמותו הובאו עדויות על כך שבאופן רעיוני התנגד לדרך החסידות, בהמשך להערצתו הגדולה לגר"א ולדרכו. למרות זאת, דעתו זו לא באה לידי ביטוי מעשי מכיוון ש"היום יש לנו מספיק מאבקים מבחוץ". הוא היה ביחסי ידידות עם אדמור"י דורו, ומקורביו שהיו ממשפחות חסידיות עודד אותם להמשיך במנהגם.
על היסטוריה ועל הגיוגרפיה
החזון איש סבר כי חקר התנהלותם של גדולי החכמים הוא הכרח המציאות, ורק על ידי ידיעה והכרה אמיתית באופיים ניתן ללמוד ממעשיהם. אין תועלת בהכרה שַבּלונית של החכמים כולם כמותג אחיד של שלמות מסוג מסוים. לגישתו זו נתן ביטוי במכתבו המפורסם, המכיל גם התייחסות הלכתית לבעייתיות לכאורה של מחקר זה, בשל איסור לשון הרע:
עם זאת, החזון איש גילה מידה רבה של ספקנות באשר לקורות העיתים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריה ובביוגרפיות. לטעמו מעורבים בהם שקר ואמת זה לצד זה, ואין להסתמך על מידע היסטורי כתוב בלי בחינה הסתברותית של המאורעות המתוארים. הוא תולה זאת ביצר החידוש של ההיסטוריונים ובהיתלות אוטומטית של היסטוריונים מאוחרים באלו שקדמו להם ללא שיפוט ביקורתי:
ספריו
ממוזער|250px|שמאל|סדרת "חזון איש", המהדורה הקלאסית בצורתה העדכנית
ספריו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שהעניקו לו את כינויו "החזון איש", מקיפים את כלל מקורות ההלכה היהודית, למן התלמוד ועד פוסקי ההלכה האחרונים. הספרים מצטיינים בקיצור רב, שכופה על ההוגים בתורתו להעמיק ולדקדק בלשונו; קריאה סתמית בספר אינה מביאה את המחפש אל מבוקשו, ולכן הוא מוכרח לברר מה גרם למחבר לנטות מהפירוש המקובל, ולפלס לו דרך חדשה בהגיונו שלו.
בספריו עסק בשיטתיות כמעט בכל הסוגיות התלמודיות, ולא נמנע מעיסוק מפורט גם בסוגיות מורכבות, כמו הסוגיות האסטרונומיות ("חוכמת התכונה"), הנוגעות להלכות קידוש החודש ודורשות ידע מתמטי, שאותו רכש בעצמו. בכתביו בנושאים אלו, בין היתר, הוא מתעמת עם קביעותיו של האסטרונום איש תנועת ההשכלה היהודית חיים זליג סלונימסקי, עורך עיתון "הצפירה", בסדרת מאמרים שפרסם בעיתונו.
הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל הספיד את החזון איש באומרו שספריו היו נחשבים מאוד גם לפני מאות שנים, והוסיף: "איזה זכייה [=זכות] היא, שיתפרסמו ספרי האדם בחייו כל כך, עד שיקראו את שמו על שם ספריו, ולא ידעו את שם המחבר. כי רוב האנשים אינם יודעים אל נכון את שמו של החזון איש...".
אחיינו הרב שמריהו גריינימן מוּנה על ידו לאחראי על הדפסת כתביו, ולאחר פטירתו בראש השנה תשנ"ב ממשיכים בכך בניו שמואל וישעיהו. אף על פי שעל פי דין תורה הם אינם יורשים חוקיים של החזון איש, בית הדין של הרב נסים קרליץ התבקש להורות כי הזכויות שייכות להם, מפני שהספרים לא היו שייכים לחזון איש אלא לגיסו, הרב שמואל גריינימן, שעסק בהדפסת כתב היד ושמו מופיע בראש הספרים.
חזון איש
סדרת ספרי הערות, חידושים ופסקי הלכה על התלמוד הבבלי והירושלמי, על משנה תורה להרמב"ם, ועל השולחן ערוך. זו סדרת ספריו העיקרית של הרב קרליץ, והוא מכונה "החזון איש" על שמה.
בשם הספר נרמז שם המחבר בראשי תיבות: אברהם ישעיהו. והוא מתכתב עם הפתיח לספר ישעיהו: בשל צניעותו, לא חתם את שמו על ספריו, אלא חתומים עליהם המו"לים שלהם: על ספרו הראשון חתום מעבר לדף השער אחיו הרב משה קרליץ; ועל שאר ספריו – הרב שמואל גריינימן. משפחתו של הרב גריינימן עוסקת עד היום בהדפסת הספרים.
קונטרסים מתוך הספר, כמו "קונטרס שמונה עשרה שעות", "קונטרס השיעורים" ו"קונטרס המוקצה", זכו למהדורות נפרדות ואף למהדורות מבוארות ומוערות.
אמונה וביטחון
זהו מאמר השקפה המרכז את יסודות הגותו של החזון איש בתחום מחשבת ישראל. חלקיו שנמצאו ונדפסו עוסקים בעיקר בנושאי אמונה, ביטחון, מוסר והלכה, תורת המידות, הדמיון והשכל, רוח הקודש ונבואה. המאמר נדפס בסוף הכרך בנושא "טהרות" בסדרת ה"חזון איש" וכן במהדורות רבות כספר בפני עצמו והיה לנכס צאן ברזל בספרות המחשבה האורתודוקסית.
ספרות אגרות ומכתבי הלכה
קובץ אגרות חזון איש, לקט מאיגרותיו בנושאים רבים, בשלושה חלקים.
קובץ מכתבים: שלא נדפסו בקובץ אגרות, מאת מרן בעל חזון איש, ובסופו מכתבים ממרן הגר"י קניבסקי... וממרן הגרא"מ שך..., בני ברק: תשמ"א.
הרב מאיר גריינמן (עורך), תשובות וכתבים, ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"א.
אברהם יששכר קניג (עורך), גנזים ושו"ת חזון איש, חמישה חלקים, תשע"א-תשע"ז.
גליונות
החזון איש נהג לרשום את הערותיו בשולי גיליונות הספרים שבהם השתמש. מגיליונות אלו מתפרסמות הערותיו לספרים שונים מעת לעת, בכתבי עת תורניים ובמהדורות מחודשות של הספרים עליהם רשם את הערותיו.
הערותיו על ספרו של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, "חידושי רבנו חיים הלוי", על משנה תורה להרמב"ם, נדפסו בספר נפרד בשם "חזון איש - גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי", ובמהדורות מאוחרות של חידושי רבנו חיים הלוי, כנספח בסוף הספר בשם "גליונות חזון איש". לאחר פרסום גליונות אלו, יצא לאור בניו יורק ספר בשם "להט החרב המתהפכת - לשמור את דרך עץ החיים", מטרתו המוצהרת של המחבר, ליישב את השגותיו של החזון איש על תורתו של הרב סולובייצ'יק.
ספרי יסוד של הלמדנות הישיבתית כמו "שב שמעתתא", ספרו של הרב אריה לייב הלר, נדפסו במהדורות מיוחדות עם הערותיו של החזון איש.
בנוסף, במהדורות רבות של ספרי הלכה פופולריים, כמו ה"משנה ברורה" ו"קיצור שולחן ערוך", נדפסו בווריאציות שונות "ליקוטי חזון איש" ו"פסקי חזון איש", חיבורים אלו, המבוססים על ציטוטים מכתביו, מתמקדים בדרך כלל בנקודות בהן דעתו ההלכתית של החזון איש עומדת בסתירה להכרעת המשנה ברורה.
ליקוטים
הרב מאיר גריינימן, קונטרס פסקים ודברים ממרן החזון איש, נערך ונסדר על ידי חבר מתלמידיו. בני ברק, תשל"ד. נספח לספר "אמרי יושר".
לקט הנהגות: בדרכי לימוד התורה והתפילה, מדות והנהגות טובות, מלוקט מספריו ומכתביו של מרן החזו"א. בני ברק, תשמ"ו.
הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות: אורח חיים, ונלוו אליו אגרות שלא נדפסו בקובץ אגרות, ממרן החזון איש. בני ברק, תשמ"ח. הספר מכונה גם בקיצור: דינים והנהגות.
הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות - ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"ו.
אעלה בתמר, פסקים ועובדות מהחזון איש מהרב אהרן לייב שטיינמן, עם הערות הרב חיים קנייבסקי
הרב זונדל קרויזר, ארחות איש: על ענייני תורה, תפילה ויראה. והוא ליקוט מכתבי... בעל החזון איש. ירושלים, תשמ"ט. נספח להגדה של פסח "אור החמה".
ארחות איש: פנינים וגנזים, והוא לקט אמרים ... אשר האיר ... בעל החזון איש. בני ברק, תש"נ.
נתיבות האיש - פנינים וגנזים: ליקוט אמרים... אשר העיר לנו... בעל החזון איש... עם הוספות מעצם כתי"ק שרואים אור לראשונה. ירושלים, תשע"א 2011. כותר נוסף בו מצוטט ספר זה לעיתים, הוא ארחות איש.
הרב יעקב שולביץ (עורך), דברי תורה, מלוקטים, ערוכים ומבוארים מספרי מרן החזון איש ... לפי סדר פרשיות התורה. בני ברק, תשנ"א.
הרב יעקב שולביץ (עורך), פרקי אמונה, השקפה והנהגה, ... לוקטו הנושאים ונערכו על פי ספרי מרן החזון איש. בני ברק, תשנ"א.
אשר ברגמן, הגדה של פסח החזון איש: מעשה רב, עובדות והנהגות ואמרות שסודרו על פי סדר ההגדה, ונוספו עליהם הליכות והנהגות על פי פסקי מרן החזון איש. בני ברק תשס"ד 2004.
מתלמידיו
תלמידי חכמים רבים ראו את עצמם כתלמידיו וניהלו את אורח חייהם ואת המוסדות שבראשם עמדו בהתייעצות עמו. מלבד אלו התרכז סביבו חוג תלמידים צעירים שזכו לקרבה מיוחדת מצידו. סביב חלק מתלמידים אלו התגבש לימים חוג חזון איש.
ראו רשימת תלמידיו שיש עליהם ערך בוויקיפדיה העברית
משפחתו
משפחת החזון איש, משפחת קרליץ, נחשבת לאחת המשפחות המיוחסות בעולם הליטאי בדורנו. היא מתייחסת לרבי אריה לייב הלוי אפשטיין, בעל "הפרדס", רבה של קניגסברג במאה ה-18. דודנו של החזון איש הוא חוקר התלמוד הרב פרופ' שאול ליברמן (שתי אימהותיהם היו בנותיו של הרב שאול קצנלנבוגן).
לחזון איש היו כמה אחים, אחיו הבכור היה הרב מאיר קרליץ, מראשי ועד הישיבות בארץ ישראל; בניו היו הרב שלמה שמשון קרליץ והרב חיים שאול קרליץ. אחיו הרבנים יצחק ומשה קרליץ, נספו בשואה.
אחותו מרים נישאה לרב יעקב ישראל קַניֶבסקי ("הסטֶייפּלֶר"), ממנהיגי הציבור הליטאי לאחר פטירת גיסו. אחות נוספת, צביה, נישאה לרב שמואל גריינימן, אביו של הרב חיים גריינימן. אחות שלישית, בתיה, נישאה לרב נחום מאיר ציבולניק, שהחליף את שמו לקרליץ כשם חמיו; בנו הוא הרב נסים קרליץ, חבר מועצת גדולי התורה. שתיים מאחיותיו נספו בשואה: בדאנה ובעלה הרב שמואל אליהו קהאן, והניה חיה ובעלה הרב אבא סוויאטיצקי.
לחזון איש ולאשתו לא היו ילדים. גיסיו, הרב שמואל גריינימן והרב יעקב ישראל קניבסקי, הפקידו בידיו את חינוך ילדיהם.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|שער החזון איש בגן עקיבא גור בבני ברק
250px|ממוזער|שמאל|בית הכנסת "חזון איש" ע"ש לדרמן בבני ברק
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון ליד ביתו של החזון איש ברח' חזון איש 37 בבני ברק
ממוזער|שלט רחוב חזון איש
שכונת בית חזון, שנמצאת בכפר הרא"ה, נקראת על שמו של החזון איש. השכונה הוקמה על ידי עולים מאנגליה, מארצות הברית ומדרום אפריקה. בנוסף, נקרא על שמו שיכון חזון איש בבני ברק, שבו מתגוררים כמה מתלמידיו המובהקים. במרכז השיכון עומד בית הכנסת לדרמן של תלמידי החזון איש, שנקרא במקורו על שמו, "בית הכנסת חזון איש"; מנהגי בית הכנסת נקבעו לפי שיטתו. גם בזכרון יעקב נקראת אחת השכונות "שיכון חזון איש".
ב-18 ערים בישראל קרויים רחובות על שמו. באר יעקב, בית שמש, ביתר עילית, בני ברק נקרא על שמו רחוב מרכזי שבו התגורר, זכרון יעקב, בחדרה בגבעת אולגה, טבריה, וכן בירושלים בשכונת רמת שלמה, מודיעין עילית, נתיבות, פתח תקווה, קריית ספר, רחובות, ראשון לציון, רעננה, ראש העין, רמת גן, בעבר נקרא רחוב על שמו גם בתל אביב-יפו, ברחוב אירשיד ההיסטורי שבשכונת מנשייה.
שמו מונצח בכולל חזון איש, שהוקם בהכוונתו בחייו, ונקרא על שמו עם פטירתו. הכולל מונה מאות אברכים, ובראשו עמד אחיינו, הרב ניסים קרליץ. בין לומדי הכולל בעבר נמנו רבים מתלמידי החזון איש. בסמוך לכולל הקים יעקב הלפרין לזכרו בית יתומות, "מוסד ילדות זיכרון מאיר ע"ש מרן חזון איש זצ"ל".
ביתו שבמרכז רחוב חזון איש בבני ברק נרכש כשנה לאחר פטירתו בידי קבוצה מתלמידיו, והוקם בו תלמוד תורה לזכרו, המכונה "תלמוד תורה תשב"ר בבית מרן החזון איש". לומדים בו בעיקר תלמידים מהציבור הליטאי ומבני משפחות תלמידיו הנוהגים בדרכו.
ביוגרפיות
כמי שהיה לסמל בציבור רחב, נכתבו על רבי אברהם ישעיהו קרליץ ביוגרפיות רבות, מהן ביוגרפיות מקיפות על חייו, יצירתו ופעילותו הציבורית, ומהן המספקות זווית אישית של מחברן. מרבית הביוגרפיות מבוססות על מקורות שבעל פה, ולא נכתבו בצורה מחקרית. יוצאת מכלל זה המונוגרפיה המחקרית "החזון איש" מאת בנימין בראון (2011), המבוססת בחלקה הביוגרפי על מחקר השוואתי של הביוגרפיות שקדמו לה. להלן סקירה מקוצרת של הביוגרפיות העיקריות:
פאר הדור
הביוגרפיה החרדית הרשמית למחצה, פאר הדור; נדפסה בבני ברק, בתמיכה כלכלית של העירייה המקומית, בשנים 1967–1974, בחמישה כרכים. העורכים היו "חבר סופרים חרדים", מהם ידועים העורך הראשי, הרב שלמה כהן, והסופר אהרן סורסקי. הסדרה מסודרת בסדר כרונולוגי, ובמרכזה סודרו לפי נושאים פעילויותיו ודעותיו בנושאים שונים. הקטעים הביוגרפיים מרוכזים בתחילת הכרך הראשון ובסוף הכרך החמישי. בשל צורת העריכה, הסדר הכרונולוגי משובש קשות בחלקים שאינם ביוגרפיים במובהק, (למעט בכרך החמישי שצוות עורכיו היה שונה). הספר לוקה לעיתים באנכרוניזמים. לדעת בראון, הדבר נובע בעיקר מרצונם של העורכים להראות שהחזון איש נועד לגדולות עוד בצעירותו. הוא מצביע על מקום אחד לפחות בו הושמט מקור מן הספר בעקבות התייעצות העורכים עם גיסו של החזון איש, הרב יעקב ישראל קניבסקי. בעיה נוספת בסדרה זו, לדעת מקורבו של החזון איש בווילנה, הסופר חיים גראדה, היא העובדה שלמרות נכונות העובדות, הצגה מבליטה של התנגדויותיו של החזון איש לאנשים וארגונים שונים מדגישה את הפן המבדיל והלוחמני של אישיותו, בעוד שלדעת גראדה, התחבב החזון איש על שכבות רחבות בציבור היהודי דווקא בשל החלקים המאחדים באישיותו, אהבת ישראל שלו, וקודם לה, אהבת האדם.
החזון איש בדורותיו
אהרן סורסקי, החזון איש בדורותיו, בני ברק, תשמ"ד 1984. במלאת 30 שנה לפטירת החזון איש. הכותב, ביוגרף חרדי נודע, נמנה עם צוות העריכה של "פאר הדור", ולאחר עשור הוציא ספר תמציתי משל עצמו. בראון משבח את סגנונו של הספר, אך תולה גם בו את פגמי הצנזורה והכתיבה ההגיוגרפית-חינוכית.
במחיצת החזון איש
רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, בני ברק: הקדש רוח יעקב, תשנ"א 1991. הלפרין היה מקורב בנעוריו לחזון איש, הקשר נוצר באמצעות אביו הפילנתרופ החרדי יעקב הלפרין, מקורבו של החזון איש. בראון מעניק יתרון למבט האישי ממנו נכתב הספר, אך מדגיש כי הוא נוטה להשלים מידע מהביוגרפיה "פאר הדור" מבלי לציין את מקורותיו. לדבריו, המגמה הניכרת בספר להבליט את קשרי משפחת המחבר עם החזון איש זיכתה אותו בחוגי החרדים לכינוי מלגלג: "החזון איש במחיצתי".
החוזה מליטא
חיים ע. קוליץ, החוזה מליטא: פרקים בחיי החזון איש, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"א. קוליץ (קולידצקי) מתאר אף הוא את חיי החזון איש מזווית אישית. החזו"א היה קרוב משפחתו ועמד עמה בקשר הדוק. בתיה (ביי) קרליץ הייתה בת דודתה של אמו של קוליץ, הרבנית חנה פייגה. במשך תקופה למד החזון איש בחברותא עם אביו של קוליץ, הרב דוד נחמן קולידצקי, בעיירה קיידאן. לאחר מותו של הרב קולידצקי המשיך החזון איש לדאוג לילדיו היתומים (בת נוספת, הסופרת וחוקרת המקרא רחל מרגליות, נשלחה בהמשך על ידי החזון איש להרצאות בנושא טהרת המשפחה, בקהילות יהודיות בעולם). גם ספר זה לוקה, לדעת בראון, בהעתקת ביוגרפיות מוקדמות בלי ציון מקור, אך הוא מתאר את קוליץ כ"משוחרר יותר ומוסיף מידע רב למדי".
מעשה איש
סדרת הספרים "מעשה איש", פרי עטו של הסופר צבי יברוב, נדפסה בבני ברק בין השנים 1999–2007, בשבעה כרכים. הסדרה שבה ונדפסה מאז במספר מהדורות. כרכי הסדרה מסודרים כרונולוגית בצורה אוטונומית, כל כרך עומד כביוגרפיה עצמית הפותחת ברקע המשפחתי ובראשית חייו של החזון איש ומסיימת בפטירתו. הספר "מעשה איש" שונה בצורתו מביוגרפיה ערוכה, והוא מהווה אוסף אנקדוטות המסודרות על ציר הזמן, דבר האמור לאפשר לקורא ליצור לעצמו את הנרטיב. אף שהדבר נעשה בהכוונת המחבר, באמצעות הדגשת או השמטת סיפורים. בראון מציין כי שפתו של הספר עילגת משהו ואינה ערוכה ספרותית. לדבריו, הדבר נעשה כדי להשאיר לקורא את המגע הבלתי אמצעי עם לשונם של מוסרי המידע.
חלק חשוב בסדרת ספרים זו הן הרשימות המודפסות בראש כל כרך, החל מחלק ג'. רשימות אלו נרשמו על ידי תלמידיו ומקורביו של החזון איש, חלקן בחייו של החזון איש. בראון כותב כי "ייתכן שיש להניח אמינות גבוהה לגבי חלק מהרשימות", שהרי הן לא נכתבו למטרות חינוכיות. בין כותבי רשימות אלו, ניתן למצוא את הרבנים: דב יפה, יוסף אברהם וולף (חלק ג); שאול ברזם, משה יהושע לנדא, שרגא פייבל שטיינברג, חיים פרידלנדר (חלק ד); חיים קנייבסקי (חלק ה); שמואל הלוי ואזנר, מאיר גריינימן (חלק ו); אברהם חיים ברים (חלק ז); ורבנים נוספים.
שמאל|ממוזער|180px|עטיפת הספר
החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית
ספרו של ד"ר בנימין בראון, החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א; הוא המונוגרפיה הראשונה והיחידה של החזון איש, שנכתבה בסגנון ובכלים המקובלים באקדמיה. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של בראון "החזון איש: אמונה, הלכה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)", במסגרת הכנתה לדפוס כספר, הוסיף לה בראון מספר פרקים בענייני אמונה וחברה, ואת החלק הביוגרפי. החלק הביוגרפי תופס פחות מ-10 אחוזים מנפח הספר, והוא מבוסס בעיקרו על סינון המידע שהובא בביוגרפיות הקודמות, תוך בחינה השוואתית ויחס חשדני; ועל ראיונות אישיים עם שלושה אנשים. מקור נוסף שבו משתמש בראון הם הרומנים "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר", פרי עטו של הסופר היידי חיים גראדה. בראון כותב כי אנשים שהכירו את החזון איש אמרו כי דמותו הספרותית של "רבי אברהם שעיה מקוסוב", ה"מחזה אברהם", אחד מגיבורי הספרים, נאמנת לדמותו של החזון איש ששימש לגראדה כמודל.
ספרו של בראון ספג ביקורת באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר מצד גורמים חרדים, בהם: פרופ' שלמה זלמן הבלין, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי והרב יהושע ענבל. ביקורת זו עוסקת בחלקה בשער הביוגרפי שבספר, ובעיקרה בפרשנות משנתו ההלכתית של החזון איש. (ראו: פרק "לקריאה נוספת").
לקריאה נוספת
קלמן כהנא, האי"ש וחזונו: ציונים, ירושלים: [חמו"ל], תשט"ו 1955; מהדורה שנייה: תל אביב: (דפוס זהר), תשכ"ד.
ש"י זוין, "ה"חזון איש"", אישים ושיטות: שורת מאמרים על אישי הלכה ושיטותיהם בתורה, מהדורה חדשה, ירושלים: קול מבשר, תשס"ו 2006, עמ' רצ–שט.
יצחק גרשטנקורן, חזון איש: (זיַין ירושה פיר בני ברק), בני ברק (תל אביב: דפוס ד' גוטרמן), תשי"ד – ביוגרפיה קצרה של החזון איש מנקודת מבטו של מייסד בני ברק.
דוד תמר, "הגאון הנסתר: על דמותו של הרב אברהם ישעיה קרליץ, בעל "החזון איש"", הצופה י"ז בחשוון תשנ"ג, 13/11/1992, עמ' 6.
גילה מס, לאורו: פרקי חייו חזונו ופעלו של רבן של ישראל ... בעל החזון איש, ירושלים: תפארת, תשע"ג.
לורנס קפלן, "אתוס של הכנעה, התאחדות עם רוח התורה ועמידה מול אתגרי הזמן: ר' אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש", בתוך: בנימין בראון, נסים ליאון (עורכים), הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017.
דיונים בהגותו
אליעזר שלוסברג, דרכי-לימוד בקובץ אגרות ה"חזון איש", המעין, שנה כ"ו גיליון ג, תשמ"ו, עמ' 10–25.
דוד תמר, גמל טעון מול גמל טעון: בן-גוריון נפגש עם ה"חזון-איש" - כל איש נותר באמונתו, בתוך: עת־מול, כ"ב (2), עמ' 9. 1996
נריה גוטל, ל"פשוטו של מקרא" במשנת ה"חזון איש", המעין, שנה ל"ח גיליון א, תשרי תשנ"ח, עמ' 19–33.
יוסף בן-ארזה, על שיטת החזון איש בפשוטו של מקרא, המעין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 50–55.
נריה גוטל, בין "פשוטו" של חזון איש – ל"מדרשו", המעין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 56–58.
נריה גוטל, פשוטו של מקרא וצינזור כתבי החזון איש , הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי מס. 1016. פרשת במדבר, תשע"ג, 2013.
יעקב פילבר, ארץ ישראל ועם ישראל במשנתם של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק ו"החזון איש", בתוך: לזבולון, תשנ"ט, עמ' 199–213.
ישראל פת, שיטת החזון-איש בהיגוי שם ה' בעת התפילה. הצופה, המוסף, כ"ד באדר תשנ"ט, 12/03/1999. עמ' 12.
נריה גוטל, מקולות ה"חזון איש" וחומרות הראי"ה קוק, בהלכות שביעית, בתוך: קובץ הציונות הדתית, גיליון ה, תשס"ב 2002, עמ' 327–336.
אליעזר בן פורת, אמונת חכמים לאורו של החזון איש, ישורון, יד (תשס"ד), עמ' תתפ-תתפז.
חנה קהת, ביצור מעמדה של התורה במשנת החזון איש, בתוך: ישיבות ובתי מדרשות, תשס"ז, עמ' 315–355.
בנימין בראון, "אל נא נעבור לגדולות ממנו": התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט, עמ' 210–234.
אורי טיגר, קונטרס דרך איש: והוא כללים ועיונים במשנתו של ... החזון איש. והביאור נקרא דרך איש, לבאר כל דברי מרן החזו"א, מלוקט מספריו ומספרי ... רבי חיים קניבסקי. ירושלים, תשס"ט.
אמיתי כ"ץ, חשמל בשבת וביום טוב - פסיקתו ההלכתית של החזון איש בתחום. עבודת גמר (MA), אוניברסיטת תל אביב, 2012.
הרב יהושע ענבל, לדרכי התחברות ופסיקת המשנה ברורה והחזון איש, ישורון, לא (אלול תשע"ד), עמ' תתיד-תתקלה.
'ספר זיכרון - חזון איש', במלאת שבעים לפטירתו, דיונים במשנתו ההלכתית ובשיטת לימודו ושיטות תלמידיו, מאת כותבים שונים, עורכים: הרב יהושע ענבל, הרב אברהם ישעיהו שפירא, מודיעין עילית, תשפ"ד.
מאמרים בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית":
קימי קפלן, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית - מאמר ביקורת, בתוך ציון, גיליון 78 (1), עמ' 132–145, 2013.
יהושע לוין, על הספר "החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: המעין נב, א (תשעב), עמ' 92-100.בנימין בראון, "ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיָם האמיתי" תגובה לביקורת. (ותגובת המבקר). בתוך: המעין נב, ב (תשעב), עמ' 177-192.
שלמה זלמן הבלין, החזון איש. בתוך: קתרסיס 18 (תשעג), עמ' 12-73.בנימין בראון, כיצד חוקרים פסיקה בישראל: תגובה למאמרו של ש"ז הבלין 'החזון איש'. בתוך: קתרסיס 19, עמ' 122-142. שלמה זלמן הבלין, כיצד חוקרים וכיצד מבקרים: תשובה לתגובה.
יהושע ענבל, על הבנת הנקרא התלמודי בחיבור: "החזון איש - הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: ישורון, כט (תשעג), עמ' תתקי-תתקמב.בנימין בראון, "לא זו דרכה של תורה באמת" : תגובה למאמרו של הרב יהושע ענבל. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתסג-תתצ. יהושע ענבל, תשובה לביקורתו של ד"ר בנימין בראון. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתצא-תתקיט.
איתם הנקין, פרקים בתולדות חייו של מרן החזון איש זצ"ל - עובדות על דיוקן, המעיין, 223, תשרי תשע"ח, עמ' 90–101
קישורים חיצוניים
מידע אנציקלופדי
'קרליץ, ר' אברהם־ישעיהו ב"ר שמריהו־יוסף („חזון איש”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 87 (, תמונה 1285).
בנימין בראון,
מרדכי הכהן ודוד דרובן, אברהם ישעיהו קרליץ, במהדורת 2007 של אנציקלופדיה יודאיקה
על דמותו
ד. דיוקנאי (דוד לאזר), ראשים בישראל: ר' אברהם ישעיהו קרליץ ("חזון איש"), או: "ארי עלה מבבל לארץ ישראל"...; כתבת מוסף ב"מעריב", יום שישי 18 בספטמבר 1953. חלק א (בחלק התחתון), חלק ב, חלק ג. באתר עיתונות יהודית היסטורית. אוסף הדיוקנאות שכתב לאזר, נדפס מאוחר יותר בספר בשם זהה: ראשים בישראל, 2 כרכים, תל אביב: עמיחי, תשי"ד-תשט"ו
"דער חזון-איש: פון ווילנע ביז בני-ברק" - צד א, צד ב; הרצאתו של חיים גראדה, באתר הספרייה הלאומית. המו"ל: Cambridge, Mass.: Modern Language Center; שנת ההוצאה לאור: 1980. אורך: כ-60 דקות.
לדמותו, מאמר הערכה בעמודו הראשון של הצופה, 25.10.1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית
בנימין בראון, 'מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל', בתוך: מרדכי בר-און וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2003
ענת זלצר, מודי בר-און ואחרים, "החזון איש", פרק 4 (26 דקות), בסדרת התוכניות "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997). סדרה זו עסקה בדמויות מרכזיות בהיסטוריה של היישוב ושל מדינת ישראל, בדגש על הזווית האנושית והאישית. באתר הטלוויזיה החינוכית
שאול ליברמן, זכרונות מינסק (התפרסם ב-2003)
כנס בנושא "החזון איש" שנערך במכון ון ליר בירושלים
על שירתו
יוסף עוזר, "החזון איש לא כתב שירה הוא היה (גם) משורר", "שירים המעובדים על ידי, מכתבי החזון איש". בבלוג "מענה קולי"
על הגותו
יקיר אנגלנדר, תפיסת האדם ותפקידה של ההלכה בהגותו של החזון איש, בתוך: ראשית, גיליון 2, עמ' 183–214, 2010
The "Chazon Ish": Rabbi Avraham Yeshaya(hu) Karelitz s.z.l (1879-1954 C.E.). An example of Jewish learning, moral and ethical integrity in our time.
סיכומים ביקורות וראיונות בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית":
הרב נפתלי רוטנברג, הישיבות והחזון איש - בין השפעה להתנגדות אתר מחלקה ראשונה, 14.11.2011
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:בני ברק: רבנים
קטגוריה:משפחת קרליץ
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:אוטודידקטים ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שומרי שבת
קטגוריה:משפחת אפשטיין
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות
קטגוריה:פרשני הרמב"ם
קטגוריה:מחברי ספרות תורנית
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנטי-ציונים יהודים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1878
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1953 | 2024-09-27T17:14:55 |
החזון איש | הפניה אברהם ישעיהו קרליץ | 2011-12-05T16:59:56 |
רפורמים | הפניה יהדות רפורמית | 2010-11-07T07:43:02 |
קונסרבטיבים | REDIRECT יהדות קונסרבטיבית | 2004-08-17T05:59:37 |
פרשת פולארד | REDIRECT יונתן פולארד | 2006-10-22T15:01:50 |
נצרות אורתודוקסית | הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה, אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.
בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם). לעיתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה.
היסטוריה
ראשית ימי הכנסייה
האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בשל פועלם של פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופול, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות.
קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית היא אסורה. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם התרחבות מספר המאמינים בנצרות באו גם מחלוקות: מספר רבי מעלה בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות מהמקובל של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הוגדרו כמינויות דתית.
אחרי ועידת ניקיאה
בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה בין מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו, ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם "מונופיזיטיות", אף שחסידיה מעדיפים את השם "מיאפיזיטיות" (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.שמאל|ממוזער|250px|כנסיית וסילי הקדוש במוסקבה, אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסיתקרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק האיקונוקלאזם, שראשיתו בכך שלאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, כפה על פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.
התנצרות העמים הסלאביים
במהלך המאות ה-9 וה-10, הנצרות האורתודוקסית שלחה מיסיונרים אל העמים הסלאביים אשר התיישבו ברחבי אירופה המזרחית.
בעקבות בקשתו של מלך המוראבים רוסטיסלאב קירילוס ומתודיוס המציאו את האלפבית הקירילי ותרגמו את התנ"ך למה שהפך לסלאבית כנסייתית עתיקה. לאחר שנתקלו בעוינות מצד מיסיונרים קתולים מהקיסרות הפרנקית, עברו קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם לעמים אחרים: כך, מתודיוס הטביל לנצרות את הסרבים, ותלמידיו תרגמו את כתבי הקודש לבולגרית לבקשת המלך הבולגרי אשר חפץ בצמצום ההשפעה היוונית בממלכתו.
מאוחר יותר, בשנת 988 מיסיונרים מביזנטיון שבאו לקייב ביוזמת הנסיך ולדימיר הטבילו לנצרות את הסלאבים המזרחיים, אבות הרוסים, האוקראינים והבלארוסים של היום.
הפילוג הגדול
החל מתקופה מסוימת החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית "ומן הבן" (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופול.
ציון דרך נוסף בפילוג קרה בשנת 1054 עת הכריזו מנהיגים נוצרים משני המחנות נידוי אלה על אלה.
ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופול ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.
תקופת הרנסאנס והעת החדשה
בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, השריד האחרון של האימפריה הביזנטית, וכעבור זמן לא רב כבשו גם את סרביה האורתודוקסיות (יוון ובולגריה נכבשו עוד קודם לכן); השלטון העות'מאני היה סובלני כלפי הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות נפילת קונסטנטינופול, מוסקבה (בראשות הנסיך איוואן השלישי) הכריזה על עצמה כעל יורשתה הרוחנית והתרבותית של העיר, וכונתה "רומא השלישית".
במאה ה-18 הרוסים הביאו את הנצרות לאלסקה, ובמאה ה-19 אורתודוקסים רבים היגרו מאירופה לארצות הברית; אל אלה הצטרפו גם אוניאטים (נוצרים מזרחיים אשר הצטרפו לקהילה הקתולית בעקבות ועידת טרנטו במאה ה-16) רבים שהיגרו לארצות הברית ולא הוכרו כקתולים על ידי הכמרים הקתוליים שם ולכן חזרו לאורתודוקסיה, וכך נוסד המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה הכפוף לפטריארך מוסקבה.
המאה ה-20 וה-21
בשנת 1917 התחוללה מהפכת אוקטובר, ברוסיה השתרר כאוס, ואורתודוקסים רבים, כמרים ועמי-הארץ כאחד, ברחו מפני הבולשביקים. בשנת 1920 פטריארך מוסקבה טיחון שיגר הוראה שאמרה כי מחוזות אשר נותקו מהפטריארכיה של מוסקבה צריכים להתנהל באופן עצמאי עד אשר ניתן יהיה לחדש את הקשר עם הפטריארכיה. הדבר הפך את המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה לכנסייה אוטונומית דה פקטו, ובשנת 1970, לאחר חידוש הקשר עם מוסקבה, ניתן לה מעמד של כנסייה עצמאית (אוטוקפלית). עם זאת, חלק מהכנסיות האוטוקפליות האחרות אינן מכירות במעמדה זה, אך עדיין מחשיבות אותה לחלק מהקהילה האורתודוקסית.
ב-5 בינואר 2019 הכריז הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול, ברתולומאוס, על הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית ככנסייה בעלת מעמד אוטוקפאלי (עצמאי) ובך הפריד את פטריארכיית קייב ואוקראינה מהתלות בפטריארכיית מוסקבה, אליה הייתה כפופה משנת 1686.
תאולוגיה
כמו כמעט כל הכנסיות האחרות, הקהילה האורתודוקסית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (היפוסטאזיס). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים האל הבן שהתגשם בישו ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית. הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא הדיופיזיטיות שנקבעה בוועידת כלקדון: ישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות מושלמות, אלוהית ואנושית. כנגזר מכך, כמו הקתולים, מאמינים האורתודוקסים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים ומושלמים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לקתולים, מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו פסוקית ומהבן, "פיליוקווה"). המחלוקת אודות רוח הקודש היא הסוגיה התאולוגית העיקרית המפרידה בינם לנצרות המערבית.
גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוקסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעיתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוקסית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.
הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורה הקדושה. היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפרשנות הנוצרית. מקורות עיקריים למסורת הם החלטותיהן של וועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות.
האורתודוקסים דוחים את הדוגמות על צדקתו ועליונותו של האפיפיור על פני הכנסייה. במקום המגיסטריום הקתולי, הסכמה רחבה בכנסייה היא המעניקה תוקף החלטות וקביעות חדשות, ובשל כך הקנוניזציה של הכרעות והוגים שונים היא תהליך איטי וממושך. כמו כן הם דוחים את הדוגמה על כור המצרף.שמאל|ממוזער|250px|ציור קיר במנזר אורתודוקסי ביוון
שמאל|ממוזער|250px|מראה כנסייה אורתודוקסית בפינלנד
פולחן
הפולחן האורתודוקסי דומה במהותו לפולחן הנוצרי הקתולי, אך יש לו גם מאפיינים ייחודים משל עצמו:
סקרמנטים • טבילה • וידוי • סעודת האדון • צלב • איקונין • תפילה • קדושים • שרידי קדושים • הצטלבות (נצרות) • צום, עלייה לרגל
כמו כן, הכנסייה האורתודוקסית ידועה בהתנגדותה לשימוש בכלי-נגינה בתפילה, מסורת עתיקה מימי אבות הכנסייה כמו יוחנן כריסוסטומוס, שגינו את השימוש במוזיקה כבלתי-צנוע וחושני. הטענה שכלים כמו עוגב וכינור שימשו את הלויים במקדש נענתה בכך שכשם שפעולות סמליות מקדימות אחרות מן הברית הישנה לא עברו אל הברית החדשה (כמו הקרבת חיות), כך גם כלי שיר. באורתודוקסיה מותרת שירת א קפלה בלבד, ויש לה מסורת עשירה ומפותחת של זמרת מקהלה.
סקרמנטים
שמאל|ממוזער|250px|תהלוכה ליד כנסייה אורתודוקסית בבולגריההקהילה האורתודוקסית מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, כמו הקהילה הקתולית, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואים והסמכה לכמורה.
הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה האורתודוקסית. במהלך הטקס כל גופו של האדם נטבל במים שבאגן הטבילה שלוש פעמים (בניגוד לכנסייה הקתולית, שלשיטתה די בהזלפת מים על גוף הנטבל), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש. מי שהיה בעברו נוצרי אורתודוקסי ועבר לדת אחרת, אינו נזקק לטבילה כדי להפוך שוב לאורתודוקסי, ודי לו בטקס האישוש; ברם, מי שנטבל לנצרות על ידי כנסייה מקהילה אחרת, צריך להיטבל מחדש אם ברצונו להצטרף לקהילה האורתודוקסית.
האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה האורתודוקסית. בטקס האישוש האורתודוקסי, מי שנטבל נמשח בשמן הקודש, ומשנמשח, רשאי ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון.
סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה האורתודוקסית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה האורתודוקסית, הופכים לגופו ולדמו של ישו. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו, וכן צמו, התוודו והתפללו קודם לכן.
הווידוי נועד לנוצרי אורתודוקסי שחטא ושב, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקדם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעיתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, אשר בא להבהיר את מהות החטא ואת הדרך להתמודד עמו להבא. לעיתים קרובות העונש כולל הרחקה זמנית מקבלת סעודת האדון, שכן, על-פי האמונה האורתודוקסית, קבלת סעודת האדון דורשת טוהר פנימי רב.
המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). המשיחה ניתנה בעבר בעיקר לאנשים שעל ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע על כל מי שצריך ריפוי גופני או נפשי, ובלבד שהלה התוודה לפני כן. כמו כן היא ניתנת לכל המאמינים ביום ד' החל לפני חג הפסחא ובחגים מרכזיים.
צום
שמאל|ממוזער|250px|כנסייה אורתודוקסית-יוונית מראה מבפנים
הצום בנצרות נתפש כאופן שבו האדם, אשר קיבל טבע גשמי לאחר החטא הקדמון והגירוש מגן עדן, מתגבר על נטיותיו הגשמיות ובכך מתקרב אל העולם הרוחני. בניגוד לעולם היוני-רומי בו שלטה התפיסה של אחדות בין צורכי הגוף והנפש, הדתות המונותיאסטיות, ובכללן הנצרות-אורתודוקסית הניחו כי התנזרות גופנית מעלה את האספקטים הרוחניים באדם.
על-פי רוב הצום הנוצרי האורתודוקסי איננו צום מלא והוא כולל הימנעות מאכילת בשר, דגים, מוצרי חלב ושאר מאכלים שמוצאם מן החי, שמן זית ויין, וכן הימנעות מקיום יחסי מין. תקופות שבהן נהוג לצום הן:
התענית הגדולה, שהיא 40 הימים שלפני יום א' לפני פסחא;
השבוע שלפני חג הפסחא;
צום השליחים, הנמשך מיום ב' שאחרי יום א' הראשון אחרי פנטקוסט ועד ל-29 ביוני, יום פטרוס ופאולוס;
צום עליית מרים, הנמשך שבועיים לפני חג עליית מרים;
צום המולד, שהוא 40 הימים שלפני חג המולד.
בנוסף לכך, ישנם ימי צום שאינם נכללים בתקופות האמורות, כגון חג הצלב ויום יוחנן המטביל, וגם ימי ד' וימי ו' מדי שבוע הם ימות צום (והנזירים האורתודוקסיים גם בימי ב'), למעט בשבועות שאחרי פסחא, פנטקוסט, חג המולד, ויום א' שבו מזכירים את פרשיית הפרושי והמוכס (יום א' החמישי שלפני תחילת התענית הגדולה); הדבר נעשה על-מנת שאף אחד לא יוכל להתרברב כדוגמת הפרושי, אשר צם פעמיים בשבוע מדי שבוע.
כמו כן, אלה הרוצים לקבל את סעודת האדון אינם אוכלים או שותים מחצות הלילה ועד לטקס עצמו; צום מלא נדרש מכל הנוצרים ביום שישי הגדול וביום שבת הקדוש (החלים בשבוע שלפני חג הפסחא), ברם ככלל צום מלא נאסר בימי א' ושבתות.שמאל|ממוזער|250px|טקס ניסוך מים עלי ידי כמרים בכנסייה אורתודוקסית
תפילה
הגברים נכנסים לכנסייה בגילוי ראש, והנשים שמות כיסוי ראש. שני המינים מתפללים יחדיו לרוב בעמידה כביטוי לכבוד. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות אין מקומות ישיבה.שמאל|ממוזער|250px|תפילה בכנסייה רוסית-אורתודוקסית
קוליבה
קוליבה היא "עוגה" המורכבת מחיטה ודגנים. השימוש בקוליבה הוא לרוב לכבוד חגי קדושים וטקסי לוויות והשכבות.
קדושים
קדוש הוא אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודקסית בתהליך הגלורפיקציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה מרטירים, שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח פולחן קברי קדושים, והשראה לסיפורי קדושים. במהלך מרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים על מנת לזכות בנאמנות האוכלוסייה המקומית, והעלאת וחיזוק השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפסים הקדושים כמעין דרך נוספת שאיתה ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל על ידי תפילה לקדוש, קיום חג לכבוד הקדוש, עלייה לרגל לקבר שלו ותפילה לשרידיו. לרוב הקדושים מיוצגים על ידי איקונין כאשר אורתודוקסים רבים נוהגים להתפלל למען קרובי משפחתם על ידי תפילה ותחנונים מול תמונה של הקדוש ובתמורה לעזרתו נוהגים להדליק לכבודו נרות ולשים ליד צלמו לוחיות, פתקי משאלה, צלבים ופרחים. שרידי קדושים הם חפצי פולחן עיקריים אשר מייצגים את הקדוש בימי הביניים והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקודשים כמסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים. הכנסייה האורתודקסית מציינת את לכבוד כל הקדושים ביום ראשון שאחרי חג פנטקוסט.
איקונין
שמאל|ממוזער|200px|איקונין מכנסייה באודסה
השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.
בשימוש מסוג זה, איקונין יכול להיות ציור גדול בקיר הכנסייה או ציור קטן על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעיתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטסיס", קיר של איקונין.
איקונין מוארים לעיתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".
כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).
חגים ומועדים
הימים החגיגיים של הכנסייה האורתודוקסית הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אמו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים אם הם חלים ביום ראשון.
אנשי הכנסייה האורתודוקסית (להוציא את יוון), חוגגים את אותם חגים מרכזיים של הנוצרים הקתולים כמו חג המולד וחג הפסחא אך בניגוד אל הנוצרים הקתולים האורתודוקסים מציינים אותו בתאריכים שונים על פי הלוח היוליאני כך שבפועל חג המולד האורתודוקסי נחגג ב-7 בינואר, בניגוד לחג המולד הקתולי שנחגג ב-25 בדצמבר.
ארגון
שמאל|ממוזער|260px|תחומי השיפוט של הכנסיות האורתודוקסיות ברחבי העולם
ממוזער|260px| קתדרלת גאורגיוס הקדוש באיסטנבול, מושב הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול
הקהילה האורתודוקסית המזרחית כוללת בתוכה 14 כנסיות אוטוקפאליות (עצמאיות), שחלקן כוללות בתוכן כנסיות אוטונומיות:
בראשות פטריארכים:
הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול, שתחתיה נמצאת
הכנסייה האורתודוקסית הפינית;
הכנסייה האורתודוקסית האסטונית;
הכנסייה האורתודוקסית של אלכסנדריה;
הכנסייה האורתודוקסית של אנטיוכיה;
הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, שתחתיה נמצאת
הכנסייה האורתודוקסית שבסיני;
הכנסייה הרוסית (הנקראת גם "פרבוסלבית"), שתחתיה נמצאות
הכנסייה האורתודוקסית הלטבית;
הכנסייה האורתודוקסית המולדבית;
הכנסייה האורתודוקסית הסרבית;
הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, שתחתיה נמצאת
הכנסייה הבסרבית;
הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית;
הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית;
בראשות ארכיבישופים:
הכנסייה הקפריסאית;
הכנסייה האורתודוקסית של יוון;
הכנסייה האורתודוקסית הפולנית;
הכנסייה האורתודוקסית האלבנית ;
הכנסייה האורתודוקסית הסלובקית.
בראש כל כנסייה אוטוקפאלית עומד פטריארך או ארכיבישוף, ותחתיו פועל כנס (סינוד) של בישופים מהכנסייה הזו. בנוסף לכך, הקהילה האורתודוקסית יכולה להחליט ולזמן ועידה אקומנית - כנס של בישופים מכל הקהילה, לשם קבלת החלטות שתחייבנה את כל הכנסיות בה. לפטריארך של קונסטנטינופול, אף שהוא נחשב למכובד מבין ראשי הכנסיות ונקרא "הפטריארך האקומני" אין עליונות על ראשי הכנסיות האחרים, בניגוד לאפיפיור של הכנסייה הקתולית, הנחשב לראש הקהילה הקתולית כולה הן בתואר והן בפועל.
קיימת דרגת ביניים של מיטרופוליט, תואר בכיר מהבישוף ונמוך מהפטריארך.
בראש כל מחוז כנסייתי בכנסייה אוטוקפאלית או אוטונומית עומד בישוף. תחתיו פועלים כמרים ודיאקונים.
בנוסף קיימת נצרות אורתודוקסית מערבית.
קישורים חיצוניים
גאורגס פלורובסקי, The Byzantine Fathers of the Sixth to Eighth Century
הערות שוליים
*
קטגוריה:נצרות: זרמים | 2024-05-18T07:46:18 |
האיים האזוריים | האיים האַזוֹרִיים (בפורטוגזית: Açores) הם ארכיפלג של תשעה איים געשיים במרכז האוקיינוס האטלנטי המשתייכים לפורטוגל. האיים נמצאים במרחק 1,500 קילומטר מליסבון ובערך 3,900 קילומטר מהחוף המזרחי של אמריקה הצפונית. שטח האיים כ-2,300 קילומטר רבוע, ואוכלוסייתם הכוללת מונה 236,440 תושבים (נכון ל-2022). עיר הבירה היא פונטה דלגדה הממוקמת באי סאו מיגל. האיים משתרעים לאורך 645 קילומטר בערך.
האיים הם אוטונומיה פורטוגזית (חבלי פורטוגל האוטונומיים). הם שוכנים בקו הרוחב של ליסבון, לפיכך הם נהנים מאקלים מתון, עם שינויים קלים במהלך השנה.
כלכלת האיים מבוססת בעיקר על חקלאות והגידולים העיקריים הם פירות (בננה, אננס), טבק ויין. בסאו מיגל פועלות תחנות כוח גאותרמיות המספקות את רוב תצרוכת החשמל של האי.
מקור שמם של האיים הוא במילה נץ (Açor בפורטוגלית) על שם הנצים שהיו נפוצים שם עם הגעת הפורטוגלים.
היסטוריה
האיים האזוריים התגלו בשנת 1427 בידי אחד מרבי-החובלים שהפליגו עם אנריקה הספן. הקולוניזציה של האיים החלה בשנת 1437. משטר הרוחות בין האיים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטים שחצו את האוקיינוס האטלנטי. השייט לאזוריים לימד את נווטי התקופה כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר קיצור משמעותי בזמן ההפלגה מערבה ומזרחה, והתלות בשרירותה לכאורה של כיוון נשיבת הרוח פחתה משמעותית. במאות ה-16 וה-17 התחוללו באזור קרבות ימיים בין הבריטים לבין הספרדים. האיים נכבשו והוחזקו על ידי הספרדים משנת 1580 עד 1640 ושימשו בסיס יציאה לצי הספרדי.
בשנת 1943 חתמה פורטוגל על הסכם עם בעלות הברית שהעניק להן את האפשרות להשתמש בנמלים ובשדה התעופה של האיים. החלטה זו הביאה למפנה במאבק בצוללות הגרמניות וביכולת ההגנה על שיירות האוניות של בעלות הברית. במהלך מלחמת יום הכיפורים אפשרה פורטוגל למטוסי חיל האוויר האמריקני שהפעילו את הרכבת האווירית לישראל להשתמש באיים האזוריים כבסיס תדלוק, לאחר שמדינות מערביות אחרות סירבו לסייע והותירו את ארצות הברית ללא מיקום חלופי לתדלק בו את מטוסיה בדרכם לישראל. ארצות הברית השתמשה באיים האזורים כבסיס תדלוק גם בהטסת מטוסי ה-F35 לישראל באפריל 2017.
גאוגרפיה וגאולוגיה
הארכיפלג מורכב מתשעה איים געשיים המתחלקים לשלוש קבוצות: הקבוצה המערבית ובה האיים פלורש וקורבו, הקבוצה המרכזית ובה האיים פיקו, טרסיירה, סאו ז'ורז'ה, פאיאל וגרסיוסה, ובמזרח סאו מיגל וסנטה מרייה. האיים משתרעים על פני יותר מ-600 ק"מ.
הר הגעש פיקו באי פיקו שגובהו 2,351 מטרים הוא הנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל.
האיים האזוריים נמצאים במפגש של שלושה לוחות טקטוניים: הלוח הצפון-אמריקאי, הלוח האפריקאי, והלוח האירואסייתי, והאיים נמצאים משני צידיו של הרכס המרכז-אטלנטי. האיים המערביים ביותר בארכיפלג, האיים קורבו ופלורש, נמצאים על הלוח הצפון-אמריקאי, בעוד שאר האיים מצויים על הגבול שבין הלוחות האפריקאי והאירואסייתי.
התופעות הגעשיות והסייסמיות באזור האיים מיוחסות בעיקר להתפשטות הקרום לאורך ההעתקים הקיימים באזור, אך גם לקיומה של נקודה חמה. האיים נוצרו בפעילות סייסמית וגעשית בתקופת הנאוגן, לפני כ-8 מיליון שנים.
שטח ואוכלוסייה
9 האיים האזוריים לפי שטחם האי שטח (km²) סאו מיגל - Sao Miguel 759 פיקו - Pico 446 טרסיירה - Terceira 403 סאו ז'ורז'ה - Sao Jorge 246 פאיאל - Faial 173 פלורש - Flores 143 סנטה מרייה - Santa Maria 97 גרסיוסה - Graciosa 62 קורבו - Corvo 17
אוכלוסיית האיים האזורייםהאיאוכלוסייה(2002)העיר הגדולהרשויות מקומיותסאו מיגל 130,154 Ponta Delgada 6פיקו 14,579 Madalena 3טרסיירה 54,996 Angra do Heroísmo 2סאו ז'ורז'ה 9,522 Velas 2פאיאל 14,934 Horta 1פלורש 3,949 Santa Cruz das Flores 2סנטה מרייה 5,490 Vila do Porto 1גרסיוזה 4,708 Santa Cruz da Graciosa 1קורבו 435 Vila do Corvo 1
לקריאה נוספת
The Macmillan Encyclopedaia, 2000 Edition, Market House Books Limited, .
The 1996 Grolier Multimedia Encyclopedia
קישורים חיצוניים
האיים האזוריים, באתר פורטוגל-ישראל
האיים האזוריים - מידע
האזוריים מאת רוברט סנטוס
ברוך הבא לאיים האזוריים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:ארכיפלגים
קטגוריה:פורטוגל: חבלים אוטונומיים | 2024-08-01T03:46:21 |
בייג'ין | redirect בייג'ינג | 2005-01-17T22:36:12 |
האחים המוסלמים | תנועת האחים המוסלמים (בערבית: جماعة الإخوان المسلمين, בתעתיק מדויק: ג'מאעת אַלְאִחְ'וָאן אַלְמֻסְלִמִין) היא תנועה אסלאמיסטית-סונית שנוסדה במצרים בשנת 1928 על ידי האימאם חסן אל-בנא. התנועה קוראת להשליט את האסלאם הסוני בחוקה ובחיי החברה באמצעות הפיכת מצרים ומדינות ערב האחרות למדינות הלכה שכל מערכותיהן מתנהלות בכפוף לחוקי השריעה. אחת מסיסמאותיה של התנועה היא "האסלאם הוא הפתרון".
התנועה נוקטת קו רשמי של התנגדות לשימוש באלימות, וגינתה באופן עקבי פעולות טרור אסלאמי, לרבות פיגועי 11 בספטמבר. עם זאת, שאלת קשריה עם ארגוני טרור נוספים נמצאת במחלוקת, והיא מוגדרת כארגון טרור על ידי מספר מדינות, ובהן מצרים, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, בחריין, סוריה, רוסיה, טג'יקיסטן וקזחסטן.
ארגון האחים המוסלמים הוא אנטי-ציוני, ונחשב לאנטישמי על ידי מספר גורמים רשמיים כגון מרכז שמעון ויזנטל. בין השאר קרא הארגון להשמדת מדינת ישראל.
התנועה ונגזרותיה הצליחו לאחוז בהגה השלטון במספר מדינות, לרבות מצרים, שם זכה נציגה, מוחמד מורסי, בבחירות לנשיאות ב-2012 והיה בשלטון עד להפיכה הצבאית בשנה שלאחר מכן. מאז הארגון ומנהיגיו נמצאים תחת רדיפה מצד שלטונות מצרים.
אידאולוגיה
תנועת האחים המוסלמים מתנגדת לנטיות חילוניות במדינות האסלאם, ושואפת לחזרה אל תפישות האסלאם והתנגדות להשפעה המערבית.
אידאולוגיית התנועה מושפעת מתפישת הסלפיה, תנועה מתוך הזרם הסוני בדת האסלאם, המתייחסת אל האבות הצדיקים (السلف, אלסלף) שחיו בשלושת הדורות הראשונים של האסלאם, כדוגמה וכמופת, שעל פיהם יש לפעול. מקור ההשפעה בחסן אל-בנא, מקים התנועה, אשר למד את כתביהם של ההוגים הסלפים המפורסמים מוחמד עבדו, ורשיד רידא. בנוסף, בנא לקח גם רעיונות מ, שהיה בעל כתב העת אל-פתח, כתב עת סלפי לחלוטין, שבו פורסמו רעיונות האסלאם כפי שהכירו אותם בימי הנביא מוחמד.
אולם, יש לתנועת האחים המוסלמים ביקורת קשה על התנועה הסלפית; הסלפים היו מסוגרים בעצמם, והתנגדו לכל פלג שלא היה בעל השקפה זהה לשלהם, ובשל כך התווכחו רבות עם העולמא ועם הטריקות הסופיות. עניין זה נוגד את עקרונות תנועת האחים, שכן אחד מעקרונותיה החשובים הוא אחידות הכלל מתוך סובלנות והכלה כללית המתעלות מעל השסעים ואי ההסכמות הדתיות והעדתיות.
אחד העקרונות המרכזיים של התנועה הוא הטוטליות של האסלאם (الشاملة, אלשאמלה), ולפיו האסלאם הוא רעיון מסדר לכל נדבכי חייו של המוסלמי, המקיף את תחומי הפרט, החברה, הכלכלה, הפוליטיקה, התרבות והספורט. ידועה אִמְרתו המפורסמת של חסן אל-בנא בעניין זה: "האסלאם הוא אמונה ופולחן, מולדת ולאומיות, דת ומדינה, רוחניות ומעשה, ספרא וסייפא".
התנועה התנגדה נחרצות להגמוניה הפוליטית של המערב במזרח התיכון. פעיליה לחמו נגד ישראל במלחמת העצמאות, והתנועה התנגדה להסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים ב-1949.
סמל התנועה כולל את ספר הקוראן, שתי חרבות ואת המילה "והכינו".
מבנה
ממוזער|סיסמת האחים המוסלמים – "האסלאם הוא הפתרון"|שמאל
לאחים המוסלמים סניפים ב־70 מדינות. האחים המוסלמים במצרים הם ארגון עממי, ושמו נקשר בפעולות מחתרתיות פוליטיות שונות, לרבות השתתפות פעילה בהפלת משטרו (2011) של חוסני מובארכ. במדינות אחרות יש לארגוני התנועה המקומיים תפקידים בולטים יותר, ואף מושבים בבתי הפרלמנט. אנשי התנועה תמכו או שהביאו להקמתם של ארגונים שונים, כגון התנועה האסלאמית והג'יהאד האסלאמי במצרים, ותנועת הקהילות המוסלמיות המכונות "מוג'הידין" באירופה ובארצות הברית. לתנועה סניפים מאורגנים ברחבי העולם הערבי ובישראל, המארגנים פעילות חינוכית, חברתית וכלכלית. במסגרת סניפים אלו מאורגנים מפגשים, החל מתפילות בציבור ועד אירועי ספורט, היוצרים התערות חברתית.
היסטוריה
האחים המוסלמים במצרים
תנועת האחים המוסלמים נוסדה במצרים בשנת 1928, על ידי מורה צעיר בשם חסן אל-בנא. התנועה החלה את דרכה באסמאעיליה, הסמוכה לתעלת סואץ, הרחק ממוקדי הפוליטיקה המצרית. אסמאעיליה התאימה להקמת תנועת האחים המוסלמים עקב הימצאותם של פקידים אירופיים ממנהלת התעלה שחיו בה חיי רווחה לצד אוכלוסייה מקומית ענייה. מתח כלכלי-לאומי זה היווה כר נוח לשגשוג התנועה. במהלך תקופת השפל העולמי הגדול שהחל בשנת 1929, חדרה התנועה אל שורות האפנדים שהיו בין הנפגעים מהמצב הכלכלי, וגייסה לאורך הזמן אלפי חברים. בתקופה שבה עיקר פעילות התנועה התקיימה באסמאעיליה, הצליחו חבריה להביא להתעוררות דתית באומה האסלאמית. כמו כן, בקרב פשוטי העם התנועה חיזקה את היכולת של האסלאם להצליח בתחרות עם התרבות המערבית. בחופשת הקיץ של שנת 1932 ביקש חסן אל-בנא משייח' עבד אל-והאב א-נג'אר לפעול להעברת המרכז הארגוני לקהיר. באוקטובר 1932 החל המעבר, ושיאו הגיע בסוף 1933.
בסוף מאי 1936 הקימו "האחים המוסלמים" ועדה מיוחדת לארגון ולפיקוח על הסיוע לערבים הפלסטינים, שהיו בעיצומה של שביתה כללית בתחילת "המרד הערבי הגדול" (1936–1939). בקיץ 1938 אף יצאו "האחים המוסלמים" בקריאה להתנדב לג'יהאד בפלסטין. הפעילות בשאלת ארץ ישראל סייעה לארגון להשיג אחיזה גם בקרב האפנדיה (ולא רק משכבות עממיות ותלמידי אל-אזהר), ולהפוך לארגון שיש לו גם עמדות בנושאים לאומיים הקשורים במדיניות החוץ והאינטרסים הלאומיים של מצרים. פעילות זאת הייתה גורם חשוב בהפיכתו מארגון אידאולוגי וחברתי לארגון פוליטי.
ב־1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הקים חסן אל-בנא סניפים נוספים של התנועה בעבר הירדן ובארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה, חברים בארגון המצרי נקטו פעילות אלימה נגד ממשלתו של המלך פארוק. בעקבות זאת, הארגון המצרי הוצא אל מחוץ לחוק במצרים, ומאות מתומכיו עברו לירדן. רבים מתומכי התנועה לחמו במלחמת העצמאות, חלקם במסגרות עצמאיות תחת צבאות מדינות ערב, נגד ישראל. חבר בארגון התנקש בחייו של ראש הממשלה המצרי מחמוד פהמי נוקראשי ב־28 בדצמבר 1948. אל-בנא נהרג ככל הנראה בידי סוכני ממשלה בפברואר 1949, בקהיר.
לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, האחים המוסלמים במצרים תמכו בממשלתו החילונית של גמאל עבד אל נאצר ושיתפו עימה פעולה, אולם התנגדו להשפעות משמאל. בהמשך, חבר התנועה עבד אל-מונעם עבד א-ראוף ניסה להתנקש בחיי עבד אל נאצר ב־26 באוקטובר 1954. התנועה הוצאה שוב אל מחוץ לחוק, ומעל 4,000 מחבריה נעצרו, ובהם סייד קוטב, האינטלקטואל המשפיע ביותר מבין חברי התנועה. בעודו בכלא, כתב קוטב ספרים רבי השפעה (המפורסם בהם הוא הפירוש לקוראן "פי ט'לאל אלקוראן"). חברי תנועה נוספים עברו לירדן, לבנון, ערב הסעודית וסוריה. בין העצורים באותה תקופה נמנה ד"ר מחג'וב עומאר, שהצטרף מאוחר יותר לפת"ח. הארגון המצרי התנגד לברית בין מצרים וברית המועצות באותה התקופה, והתנגד להשפעת הקומוניזם במצרים, במידה כה רבה עד כי ישנם דיווחים שהארגון נתמך בידי ה־CIA במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.
נאצר השיב לתנועה את מעמדה כתנועה חוקית ב־1964, ושחרר את כל אסירי הארגון המקומי. בהמשך נעשו ניסיונות התנקשות נוספים בחיי נאצר, וגם הם יוחסו לחברי התנועה. בהוראתו הוצאו להורג כמה ממנהיגי האחים המוסלמים ב־1966 ורבים אחרים נעצרו שוב.
אנואר סאדאת, יורשו של נאצר, הבטיח עם עלייתו לשלטון לבצע רפורמות דתיות, וביניהן החלת השריעה (חוקי הדת המוסלמית). אולם הסכם השלום של סאדאת עם ישראל קומם את האחים המוסלמים, וככל הנראה לאנשי הארגון המצרי היה חלק בהתנקשות בחייו של סאדאת ב-1981. ב-1984 התקבל שוב ארגון האחים המוסלמים במצרים, באופן חלקי, כארגון דתי, ומאז הצבא מקיים מעקב קפדני אחר פעילות הארגון, שמהווה מוקד התנגדות פוליטי משמעותי במצרים.
בשנת 2005 זכו ב-88 מקומות בפרלמנט המצרי, כמעט פי חמישה יותר מאשר בבחירות הקודמות. בשנת 2008 זכתה התנועה לאהדה עממית כאשר ארגנה שביתה כללית כמחאה על תנאי שכר נמוכים, תנאי עבודה ירודים, ליקויי בטיחות ועלייה במחירי המזון. בשנת 2010 נבחר ד"ר מוחמד בדיע למדריך הכללי של התנועה. בשנת 2012 נבחר מוחמד מורסי כנשיא מצרים מטעם המפלגה של האחים המוסלמים, ברוב של 52 אחוז מהקולות בבחירות לנשיאות מצרים. בשנת 2013 הודח מוחמד מורסי במהלך הפיכה צבאית.
בבחירות שנערכו בעקבות ההפיכה במצרים ב-2011, זכתה "מפלגת החופש והצדק" של התנועה ב-36.6% מהקולות, והפכה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט המצרי. בבחירות לנשיאות שנערכו כארבעה חודשים מאוחר יותר, ניצח המתמודד מטעם התנועה מוחמד מורסי והפך ל"נשיא מצרים החדשה", עד הדחתו בידי הצבא המצרי בעת ההפיכה במצרים ב-2013. האחים המוסלמים השתלטו על מצרים בדרך להפיכתה למדינה דתית יותר, זאת בניגוד לתקופת שלטונו של מובארכ שבה מצרים נטתה יותר לעולם המערבי והשלטון בה היה בעל אופי חילוני.
ב-23 בספטמבר 2013 הוצאה התנועה מחוץ לחוק במצרים וכל כספיה הופקעו בהוראת בית משפט, ועקב כך רבים ממנהיגי התנועה נעצרו ונכלאו. חלק מהמנהיגים המוכרים של התנועה הוכנסו לבית הסוהר באדר, שם, על פי ארגוני זכויות אדם, מוחזקים רבים מאסירי התנועה בתנאים המפירים את זכויותיהם הבסיסיות.
האחים המוסלמים באפגניסטן
בראשית ימי המלחמה הסובייטית באפגניסטן, האחים המוסלמים נחשבו לחלק מרכזי מהאופוזיציה האנטי־סובייטית. תנועת ההתנגדות באפגניסטן הוקמה במחאה על פעילותו השמאלנית של המלך מוחמד זאהיר שאה. לתנועה היה קשר לאחים המוסלמים.
האחים המוסלמים בבנגלדש
האחים המוסלמים בבנגלדש (באורדו: جماعتِ اسلامی), היא התנועה האסלאמית הגדולה בבנגלדש, זהו פלג של התנועה האסלאמית ההודית, "גֻ'מַעאת-א-אסלאמי" שנוסדה ב-1941 על ידי סיד אבו אל-אעלא מודודי.
האחים המוסלמים בהודו
ב-1941 הקים סיד אבו אל-אעלא מודודי תנועה אסלאמית בהודו וקרא לה "ג'מַעאת-א-אסלאמי" (באורדו: جماعتِ اسلامی). אחרי חלוקת הודו ב-1947 התפלגה התנועה לשני פלגים, מקצת החברים נשארו בהודו וקראו למפלגתם , רוב חברי התנועה עברו לפקיסטן וקראו לתנועתם . עם פילוג פקיסטן הפך הסניף בבנגלדש לתנועה עצמאית.
האחים המוסלמים בישראל
בתקופת המנדט הבריטי
החל מסוף 1945 החלו לקום בארץ ישראל המנדטורית סניפים של אגודת "האחים המוסלמים".
עד שנת 1948 היו לאגודה 25 סניפים ובין 12,000 ל-20,000 חברים בארץ ישראל. הסניפים היו כפופים ישירות למרכז "האחים המוסלמים" בקהיר, שהכריז על המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני (שכבר לא ישב בתקופה זו בארץ) ממונה מטעמו על סניפי פלסטין.
במהלך מלחמת העצמאות, הגיעו לארץ ישראל מתנדבים רבים של "האחים המוסלמים" במצרים.
לאחר הקמת מדינת ישראל
התנועה האסלאמית שואפת לעודד את האסלאם בקרב ערביי ישראל, ולמעשה דוגלת באידאולוגיה של האחים המוסלמים. לתנועה זו שני פלגים: הפלג הצפוני, הנחשב לקיצוני ובדלני, והפלג הדרומי, הנחשב למתון יותר ואף מיוצג בכנסת – מפלגת רע"ם – בעבר חלק מסיעת הרשימה המשותפת. השאלה האם מפלגת רע"ם היא למעשה זרוע של האחים המוסלמים עלתה לדיון ציבורי נרחב בשנת 2021 בעקבות האפשרות להקמת ממשלת ימין בתמיכתה של רע"ם ולאחר מכן בהצטרפותה לממשלת בנט לפיד.
האחים המוסלמים ביהודה ושומרון
בשנת 1973 אפשרה ממשלת ישראל למנהיג התנועה המקומי, אחמד יאסין, להקים ארגונים חברתיים ודתיים וארגוני צדקה בקרב המוסלמים הפלסטינים. ב־1983 הוא נעצר בשל אחזקת נשק, ונשלח לכלא. כששוחרר ב־1985 הפך פופולרי; עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987, היה יאסין אחד ממקימי החמאס. הוא נידון למאסר עולם ונכלא שוב בשנת 1991 בגין מעורבותו ברצח החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, אך שוחרר ב-1997 במסגרת הסכם בין ישראל לירדן לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל. ב־22 במרץ 2004 סוכל יאסין על ידי ישראל באמצעות טילים, שנורו כלפיו ממסוקי קרב של חיל האוויר הישראלי.
האחים המוסלמים בירדן
"האחים המוסלמים" החלו את פעילותם באמירות עבר הירדן, בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1945. הארגון זכה לחסותו של האמיר עבדאללה, שהיה אורח הכבוד בטקס פתיחת משרדיו בעמאן. "האחים" נהנו מאז מאהדת השלטונות ומיחס סובלני. מאז בחירות 1954 היו לארגון נציגים בבית הנבחרים של ירדן, וחבריו אף היו שרים בממשלה.
בשנות החמישים, חברי התנועה בירדן תמכו בחוסיין מלך ירדן במאבקו במתנגדים פוליטיים ובנסיונותיו של נאצר להפילו. כשחוסיין אסר על התארגנויות פוליטיות בירדן ב־1957, המגבלה לא חלה על ארגון האחים המוסלמים. בניגוד למפלגות הפוליטיות כדוגמת המפלגה הקומוניסטית הירדנית, תנועת האחים המוסלמים לא נחשבה על ידי השלטון הירדני למפלגה אלא לארגון חברתי, ומשכך, הצו של המלך חוסיין משנת 1957 בדבר הוצאת כלל המפלגות בירדן מחוץ לחוק לא פגע בפעילות התנועה. למעשה, בין התנועה לבין השלטון הירדני התקיימו למשך תקופה ארוכה קשרים טובים, זאת בעיקר מאחר שחיזוק הלימוד האסלאמי בממלכה, ומכך חיזוק התנועה, אפשר לחזק את מעמדו של המלך חוסיין עצמו, אשר מקור הלגיטימציה שלו נבע מקשרו המשפחתי לנביא מוחמד.
ביהודה ושומרון תחת שלטון ירדן 1948–1967
מעורבותם של לוחמים מתנדבים של האחים המוסלמים ממצרים וסוריה במלחמה ב-1948 הביאה פלסטינים רבים בגדה המערבית, בעיקר באזור בית לחם וחברון, להצטרף לתנועה. בשנים הראשונות לשלטון ירדן בגדה המערבית, קמו בה סניפים כמעט בכל הערים, העיירות והכפרים הגדולים.
בבחירות של 1956 נבחר נציג מטעם התנועה לפרלמנט כאחד מנציגי חברון.
עם סיום משבר 1957–1958 ופנייתו של המשטר לכיוון ארצות הברית, החל מסע גינויים מצד התנועה בגדה המערבית, והמשטר הגיב בצעדים קשים. משלב זה ואילך הנמיכה התנועה את רמת פעילותה והסתפקה בפעילויות חברתיות ותרבותיות ובהטפות בענייני מוסר.
בבחירות של 1961 תמכה התנועה במשטר והעניקה לו לגיטימיות בעצם השתתפותה בבחירות בגדה המערבית, לאחר שמפלגות השמאל החרימו אותן בהוראת מצרים. אולם תמיכה זו במלך גרמה לכך שנציגי התנועה נתפסו כמשתפי פעולה עם השלטון והדבר בא לידי ביטוי במספר הקולות שקיבלו בקלפיות.
בשנת 1965 נוצר משבר זמני בין התנועה לבין השלטון על רקע ניסיונות כמה מתומכי התנועה בגדה לפגוע בבתי קולנוע ובתי שעשועים, אולם השקט נמשך עד מלחמת ששת הימים ביוני 1967, אז כבשה ישראל את הגדה המערבית.
אחרי המלחמה ב-1967
לאחר מלחמת ששת הימים אִפשר המלך חוסיין לסניף הירדני לקיים אימונים צבאיים בארצו.
ב-1989, התנועה הפוליטית של האחים המוסלמים, חזית הפעולה האסלאמית, זכתה ב-22 מתוך 80 המושבים בפרלמנט בירדן. המלך חוסיין ניסה להקטין את השפעתם על ידי שינוי חוקי הבחירות, אך בבחירות 1993 הם הפכו לקבוצה הגדולה בפרלמנט. הם התנגדו נחרצות להסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם בשנת 1994.
ביולי 2020 הוצאה התנועה מחוץ לחוק בירדן על ידי בית המשפט העליון.
האחים המוסלמים בסוריה
נוכח המצוקה הכלכלית של שכבות הביניים העירוניות בסוריה בשנות ה-20 וה-30, החלו לקום אגודות אסלאמיות מקומיות בעריה הגדולות, מרביתן בהנהגת תלמידיו של חסן אל-בנא. עיקר עניינן של אגודות אלו היה פעילות חינוכית וקהילתית. בראשית שנות ה-40 החלו אגודות אלו לתאם את פעילותן ולשתף פעולה בצורה נרחבת יותר. בשנת 1944 הוקמה תנועה האחים המוסלמים הארצית, ולתפקיד המפקח הכללי (المراقب العام) נבחר השייח' מוסטפא א-סבאעי.
בבחירות בשנת 1949 נבחרו לפרלמנט ארבעה צירים המזוהים עם "האחים המוסלמים", ובבחירות 1954 נבחרו חמישה.
הסניף הסורי הוצא אל מחוץ לחוק כשסוריה התאחדה עם מצרים ליצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת בשנת 1958. התנועה ירדה למחתרת. כשסוריה פרשה מן הרפובליקה המאוחדת בשנת 1961 הארגון הפך שוב לחוקי, וזכה ב-10 מושבים בפרלמנט (מתוך 172) בבחירות שנערכו בדצמבר 1961. במהפכת הבעת' ב-1963 הוצא שוב הארגון אל מחוץ לחוק, ושב למחתרת, לצד תנועות פוליטיות אחרות.
לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 התפרקה התנועה לפלגים מתונים וקיצוניים. אלה האחרונים הכריזו על ג'יהאד נגד מנהיגי מפלגת הבעת'.
עלייתו לשלטון של חאפז אל-אסד העלווי בסוריה ב-1970 קוממה את האחים המוסלמים, מפני שהם אינם מכירים בעדה העלווית כמוסלמים. אסד ניסה בתחילה לרצותם, אולם ניסיונות אלה נחלו הצלחה מזערית בלבד.
ב-1973 שינה אסד את החוקה וביטל את הסעיף שקבע שהנשיא חייב להיות מוסלמי. בתגובה הכריזו האחים בסוריה שאסד הוא אויב אללה, ובמשך כחצי שנה היו התקוממויות נגד השלטון. משטרו של אסד דיכא את ההתקוממות של האחים אבל החזיר את "הסעיף המוסלמי" לחוקה.
תמיכתו של אסד במרונים במלחמת האזרחים בלבנון גרמה לאחים המוסלמים להכריז ב-1976 מחדש על ג'יהאד; הם החלו במסע של התקפות ופעולות טרור. ב-1979 הרגו פעילי התנועה 83 צוערים עלווים בבית-הספר לארטילריה בחלב. נסיונותיו של אסד להרגיעם על ידי החלפת בעלי-תפקידים בממשל, שחרור אסירים פוליטיים וביטול ההגבלות על מוסדות דת לא הועילו. ב־25 ביוני 1980 בוצע ניסיון התנקשות בו, שגרם להקצנת התייחסותו לתנועה. הוא השפיע על הפרלמנט הסורי להכריז על חברות באחים המוסלמים כעל פשע שדינו מוות, ושילח את הצבא נגד חברי התנועה. בפעולה, שנמשכה עד פברואר 1982, מחק הצבא הסורי את התנועה כמעט לחלוטין והרג 10,000 עד 25,000 איש בטבח חמאת, העיר שהייתה מעוזם של האחים המוסלמים ותומכיהם. הסניף הסורי הושמד, והניצולים ברחו. חלקם הקימו בעיראק את תנועת "הברית הלאומית לשחרור סוריה" וחלקם הצטרפו לארגונים אסלאמיים במדינות אחרות.
עד האביב הערבי ב-2011, האחים המוסלמים היוו את האופוזיציה העיקרית בסוריה. התנועה התחילה את דרכה כתנועה חברתית והפכה עם הזמן למפלגה פוליטית, ומשם למיליטנטית (לוחמנית). זו הייתה האופוזיציה היחידה לשלטונו של אסד והיא מהווה התנגדות בעייתית עבורו (אסד הצליח להפיל את כל המתנגדים בבעת' ורק האחים המוסלמים נשארו). התנגדותם נובעת מכך שעל פי תפיסתם השלטון צריך להיות בידי אנשי דת מוסלמים והמדינה צריכה להתקיים על פי חוקי השריעה, דבר שלטענתם אינו מתקיים בסוריה.
האחים המוסלמים בערב הסעודית
הסניף הסעודי של האחים המוסלמים שכנע את המלך סעוד לאפשר לארגון המקומי להקים אוניברסיטה אסלאמית במדינה ב-1961.
האחים המוסלמים בצ'צ'ניה
ממשלת רוסיה טוענת כי האחים המוסלמים מהווים גורם מהותי במרד המתמשך בצ'צ'ניה. הרוסים גם מאשימים את האחים המוסלמים בתכנון פיגוע הטרור ב־27 בדצמבר 2002, שבו מחבל מתאבד במכונית תופת פוצץ את מטה הממשלה בגרוזני.
האחים המוסלמים במאה ה-21
תנועת האחים המוסלמים נחשבת למתונה יחסית לארגוני טרור אסלאמי הפעילים במזרח התיכון, כגון אל-קאעידה, דאעש או תנועות סלפיות קיצוניות כגון מפלגת א-נור. במדינות שבהן הדבר מתאפשר להם, האחים המוסלמים תומכים בבחירות חופשיות ומשתתפים בהן. אמנת התנועה, כפי שהוצגה בשנת 1994, מגנה באופן מוצהר כל גילוי של אלימות וטרור כאמצעי להשגת יעדי התנועה.
יחד עם זאת, מזכר ההסברה של האחים המוסלמים משנת 1991, שהתגלה באקראי בשנת 1994, חושף התארגנות לביצוע ג'יהאד תרבותי פנימי בארצות הברית ובקנדה במטרה להשמיד את הציוויליזציה המערבית מבפנים.
ב-23 בספטמבר 2013 הוצאה תנועת האחים המוסלמים במצרים אל מחוץ לחוק, על ידי בית המשפט במצרים.
ביולי 2020 הוצאה התנועה מחוץ לחוק בירדן על ידי בית המשפט העליון.
לקריאה נוספת
מאיר חטינה, ואורי מ. קופפר שמידט (עורכים), האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2012.
מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997.
עמנואל סיון, קנאי האסלאם, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1986.
האסלאם הוא בשורתנו והג'האד דרכנו: חסן אל-בנא: קובץ איגרות, תרגם, הוסיף מבוא והערות: אפרים ברק, מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2012
Zollner Barbara H. E., The Muslim Brotherhood : Hasan al-Hudaybi and ideology : New York, New York, 2009
Mitchell, Richard P., The Society of The Muslim Brothers (Oxford University Press, 1993)
קישורים חיצוניים
שיח האחים המוסלמים במהלך הרבע האחרון של המאה העשרים, באתר הערוץ האקדמי
האם יתמתנו האחים המוסלמים בעקבות כניסה לזירה הפוליטית במצרים?
תנועות אסלאמיות במצרים: בין דעוה לטרור, באתר אימגו
איילת יחיאב, "האחים המוסלמים" במועצת העם המצרית - השלכות ומשמעויות, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנועות אסלאמיות
קטגוריה:מפלגות אסלאמיות
קטגוריה:מפלגות אנטי-ציוניות
קטגוריה:ארגוני טרור סוניים
קטגוריה:ארגונים אנטישמיים
קטגוריה:ההפיכה במצרים (2013) | 2024-10-05T11:18:02 |
חוגי סיירות | חוגי הסיירוּת הם ארגוני נוער ישראלים המקנים מיומנויות סיור ומיומנויות אישיות אחרות. חלק מרכזי בפעילות הארגונים מוקדש להיכרות עם נופי ישראל באמצעות טיולים רגליים.
הטיולים מתרחשים אחת לחודש ובחגים, כאשר הקבוצות הדתיות מטיילות בימי חול.
שמאל|ממוזער|250px|סמל חוגי הסיירות של הקק"ל על שם אורי מימון
חוגי הסיירות הוקמו בשנת 1974 על ידי האגודה ע"ש אורי מימון, אך זמן קצר לאחר מכן חברו לחברה להגנת הטבע. בשנת 1997, פוצל הארגון בעקבות מחלוקות אידאולוגיות שונות ובעיות כלכליות, וכיום ישנם חוגי סיירות של "החברה להגנת הטבע", וחוגי סיירות של "הקרן הקיימת לישראל" ע"ש אורי מימון. חוגי הסיירות מיועדים לחניכים מכיתה ד' עד י"ב, בקק"ל ובחברה להגנת הטבע, אך פועלים גם "חוגי טבע" המיועדים לילדים צעירים יותר.
רקע
חוגי הסיירות הוקמו כמפעל הנצחה לזכר אורי מימון, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
מימון, יליד חיפה, היה בוגר בית הספר הריאלי וחניך תנועת הצופים. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל המוצנח, היה חבר גרעין בקיבוץ חצרים ובתום שירותו התנדב בעיירת הפיתוח ירוחם כמדריך נוער. בהמשך, ובמקביל ללימודיו באוניברסיטה, עבד במשרד החינוך כרכז פעילות תרבותית בעיירות הפיתוח ומאוחר יותר שימש כעוזרו האישי של מנכ"ל משרד החינוך אלעד פלד.
בניגוד לתנועות נוער, בחוגי הסיירות ניתנת עצמאות כמעט מלאה לחניכים מגיל צעיר יחסית וחופש הפעולה שלהם בטיולים גדול מאוד. החניכים רוכשים מיומנות בהדלקת אש ובבישול מזון בשטח באופן עצמאי, בניווט ובשלל כישורי שדה אחרים. הדברים נלמדים באופן פעיל ובלתי אמצעי תוך כדי התנסות אישית וקבוצתית.
הפילוג בין האגודה ע"ש אורי מיימון ובין החברה להגנת הטבע
בקיץ 1997 החליטו ראשי חוגי הסיירות וראשי האגודה ע"ש אורי מימון לפרוש מן החברה להגנת הטבע.
אנשי חוגי הסיירות הביעו חוסר שביעות רצון מסדר העדיפויות של "החברה להגנת הטבע" שהעדיפה מאבקים ירוקים על פני חינוך נוער וטענו שהחברה להגנת הטבע השתמשה בתקציבים של "חוגי הסיירות" (בין אם נאספו מהורי החניכים ובין אם התקבלו על ידי משרד החינוך או המועצות המקומיות בהן פעלו החוגים) לטובת מאבקיה הירוקים.
לעומת זאת, נטען שהפרישה מהחברה להגנת הטבע הייתה במסגרת מאבק בחברה כדי להחליש את ההתנגדות להפשרת שטחים ירוקים לבנייה. נטען גם שלצוות המדריכים והרכזים הובטחו תנאים טובים יותר ושכר גבוה יותר עם הפרישה, אך בפועל לא ניתן שכר גבוה יותר אלא אף נמוך במעט מן השכר ששילמה החברה להגנת הטבע.
בתחילה הפעילה האגודה את חוגיה באופן עצמאי אך לאחר כשנה עקב קשיים תקציבים נכנסה האגודה לשותפות עם הקק"ל ויצרו את חוגי סיירות של קק"ל, אשר היה מעוניין בארגון נוער משלו (באותה תקופה התקיים ארגון בשם "נוער קק"ל", אך תפוצתו הייתה קטנה למדי). שותפות זו עוררה תרעומת בקרב חלק מאנשי חוגי הסיירות, שכן הקק"ל לא נתפס כ"ארגון ירוק".
מטרות חוגי הסיירות
הנחלת אהבת הארץ והכרתה דרך טיולים.
חינוך לשמירת טבע ואיכות הסביבה והכרה בצורך ההולך וגובר לשמור עליהם.
הענקת כלים שיאפשרו לחניכים להפוך למטיילים עצמאיים.
חינוך לציונות ולמעורבות בחברה הישראלית.
הקניית כישורי חיים ויכולות בין-אישיות.
סיוע בקליטת עולים.
גיבוש חברתי בין חברי הקבוצה וקבלת השונה.
חוגי הסיירות מצהירים שהם פועלים למען שמירה על ערכי הטבע והנוף והדאגה לאיכות הסביבה. בין השאר מקיימים החוגים פעילויות מיחזור וניקיון חופים ונחלים, וגם משתפים פעולה עם ארגונים סביבתיים בשימור הטבע.
מבנה החוגים
הפעילות בחוגים מיועדת לחניכים בכיתות ה' עד י"ב. כאשר יא' עד יב' הם מדריכים ו-ה' עד י' הם חניכים. החוגים ממוספרים על סמך האזור בו הם פועלים. החניכים נפגשים אחת לשבוע בקבוצות קטנות גילאיות, ופעם בחודש מטיילים. בטיולים ובמחנות מועברים תכנים שמטרתם הכרות עם אזור הטיול על המיוחד בו, כמו הגאולוגיה, הבוטניקה, הזואולוגיה, האקולוגיה וההיסטוריה של האזור. כמו כן לומדים החניכים תכנים הקשורים למיומנויות סיירות כגון ניווט, מעבר מכשולים, שדאות, והישרדות.
מלבד פעולות עצמאיות של קבוצות חוגי סיירות לשמירה על הטבע כגון בניקיון חופים, חניכי חוגי הסיירות ובמיוחד הבוגרים יותר באים במגע עם הציבור הרחב בפעילות החוגים. בחלק גדול מההפנינגים לשמירה על הטבע שמארגנת החברה להגנת הטבע החניכים לוקחים חלק פעיל בארגון המקום, הפעלת פינות יצירה, הסברה ואף בישולי שדה.
חלק מהמדריכים בחוגים, ובייחוד אלה המדריכים קבוצות בוגרות יותר, הם מדריכים בוגרים (סטודנטים ברובם). (כך לדוגמה, לחלק ניכר מן המדריכים יש רקע בבוטניקה, זואולוגיה, גאולוגיה, הוראת דרך וכו', ורבים הם בוגרי יחידות-שדה בצה"ל). מסיבה זו אין החוגים מוכרים בתור תנועת נוער, הם אינם מקבלים כספים ממשלתיים אשר תנועות הנוער האחרות מקבלות, והעלות לפעולות ולטיולים יותר גבוהה.
חניכים מכיתה יא' יכולים לעבור מיונים וקורס הכשרה, הכוללים קורסים בבוטניקה, זואולוגיה, מתודיקה, גאולוגיה, היסטוריה, ובנוסף הם עוברים גם סדנת שטח, סדנת הישרדות בתנאים קשים, ולהיעשות מדריכים של חניכים צעירים יותר. חניכים בוגרים שסיימו את לימודיהם בתיכון יכולים לדחות בשנה את גיוסם לצבא ולהצטרף למסלולי המשך: שנת שירות או גרעינים המוצבים ביישובים שונים ברחבי הארץ ותורמים לקהילה בדרכים שונות: שיעורי טבע והעשרה בבתי ספר, עבודה עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים ועוד, זאת בנוסף להדרכת קבוצות ילדים באופן הרגיל.
קישורים חיצוניים
אתר חוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע
אתר חוגי הסיירות של קק"ל ע"ש אורי מיימון
קטגוריה:ישראל: ארגוני נוער
קטגוריה:סיירות
קטגוריה:החברה להגנת הטבע
קטגוריה:קרן קיימת לישראל
קטגוריה:ישראל: ארגונים להגנת הסביבה | 2024-10-03T05:23:25 |
ישיבת מרכז הרב | מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל. לישיבה תפקיד מרכזי בתולדות הציונות הדתית, ובימי הרב צבי יהודה קוק הייתה מוסד החינוך המרכזי של ציבור זה. רבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בה, והיא נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות".
ישיבת "מרכז הרב" נוסדה בשנת ה'תרפ"ד (1924) על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), ושכנה בבית הרב. בשנת ה'תשכ"ה (1964) עברה הישיבה למשכנה הנוכחי, בשכונת קריית משה בירושליםברחוב הרב צבי יהודה, שהיה מראשי הישיבה ובנו של הרב אברהם יצחק מייסד הישיבה.. בראשה עומד הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא.
שמאל|ממוזער|250px|הראי"ה קוק, מייסד וראש הישיבה
רקע
ישיבת הרב קוק ביפו
הרב קוק הקים ישיבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ביפו שבה כיהן כרב, וזאת כדי לא להיכנס לעימותים עם היישוב הישן. לצורך כך הוא פנה למנהיגי המזרחי ופרסם מודעות בעיתונות. הישיבה קמה בשנת ה'תרס"ט (1909). היא מנתה עשרות ספורות של תלמידים וכעבור מספר שנים התפרקה.
תוכנית הלימודים בה כללה בין היתר לימוד פנימיות התורה, אמונה ומחשבת ישראל, בנוסף לסדרי הלימוד הרגילים הנהוגים בישיבות – לימוד ש"ס ופוסקים בבקיאות ובעיון – בהכוונתו של הראי"ה, ועל פי דרכו.
חזון הישיבה של הרב קוק
כחלק מתהליך בניין האומה וגאולת ישראל, ראה הרב קוק צורך בהקמת "ישיבה מרכזית עולמית" שתשכון דווקא בירושלים ושממנה תצא תורה לכל העולם:
בהמשך דבריו מסביר הרב קוק, שאמנם ישנן ישיבות רבות וחשובות, אך הן אינן מספיקות. על אף שהן מרבות תורה וחכמה. זאת מפני שלצורך השלמת הצביון של תחיית האומה עם תחיית הקודש בארץ ישראל, עליהן להיכרך יחדיו, בישיבה המחברת את הלימוד עם תודעת התחייה והגאולה של האומה וארצה בשעה זו, מה שלא מתקיים בישיבות ההן. בישיבה זו יכרכו את לימוד הקודש עם תודעת תחיית האומה, וילמדו בה נושאים נוספים בתורה מלבד גמרא והלכה. לפי שאיפתו, התלמידים שיתכנסו לישיבה ויגדלו בה ישמשו לאחר מכן כמנהיגים בעם וכרבנים, או כסופרים, מחברים או יוצרים, מתוך תפיסת הגאולה ותחיית האומה.
היסטוריה
בחיי הראי"ה
ייסודה
עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. הרב דוד כהן (הנזיר) סיפר בזיכרונותיו משנת תרפ"ג:
בשנת תרפ"א (1920) התכנס חוג תלמידים מישיבות בירושלים סביב הרב קוק ושמע ממנו שיעורים. חוג זה, שנועד להוות "הכנה ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", מנה כעשרים וחמישה תלמידים. בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך שנתיים, עד שהנדיב הארי פישל בנה את מעונו של הרב הראשי ובו גם בית מדרש. עם סיום הבנייה החלו ההכנות המעשיות להקמת הישיבה, שנוסדה שנה מאוחר יותר. את מגמתה של הישיבה הגדיר הראי"ה: "שיהא שם שמים, שם התורה, שם ישראל ושם ארץ ישראל, מתקדש על ידה".
הרב דוד כהן הכין הצעה לתוכנית הלימודים על פי בקשתו של הרב קוק. ההצעה כוללת לימודי תנ"ך וביקורת על ביקורת המקרא, בלשנות עברית, גאוגרפיה של ארץ ישראל, היסטוריה, מבואים לתורה שבעל פה, השתלשלות ההלכה, השוואת המשפט העברי למשפט הרומי, בוטניקה, אנטומיה ואסטרונומיה כמקצועות עזר לתלמוד ועוד. לימודי פילוסופיה יהודית כללו בהצעה בין היתר את פילון, רב סעדיה גאון, חובת הלבבות, מורה נבוכים, כוזרי, רמח"ל, קבלה וחסידות. התוכנית לא יושמה בפועל.
הישיבה בראשותו
שמאל|ממוזער|250px|בית הרב קוק, שבו שכנה הישיבה מהקמתה בשנת תרפ"ד (1924) ועד שנת תשכ"ד (1964)
250px|שמאל|ממוזער|חצר בית הרב
הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). לצד הראי"ה התמנה הרב אברהם אהרן בורשטין ("הגאון מטבריג"), שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. הרב שמעון שקופ הציע כי ימלא את התפקיד, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב דוד כהן - "הנזיר", הרב יצחק אריאלי, הרב שלום נתן רענן ועוד. הרב קוק עצמו לא תמיד מסר שיעורים ושיחות באופן קבוע, אך אף על פי כן האווירה הייתה באופן תמידי כזו שרוחו של הראי"ה חופפת עליה.
בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא אפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה, נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).
לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. ביניהם גם נכדו של החפץ חיים שנשלח על ידי סבו ללמוד אצל הרב קוק. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".
סדר הלימוד בישיבה בתקופה זו
לצד הלימוד הישיבתי המקובל, הונהג בישיבה חידוש בכך שניתנו בה שיעורים בנושאי מחשבת ישראל (המכונים בישיבה ובקרב ממשיכותיה "לימודי אמונה"), שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק.
כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעיתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו לתלמידים ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.
בזמן כהונת הרב יעקב משה חרל"פ כראש הישיבה
200px|ממוזער|הרב יעקב משה חרל"פ
לאחר פטירתו של הראי"ה בשנת ה'תרצ"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנת תש"ה מונה לצוות הישיבה הרב אברהם שפירא, בוגר ישיבת חברון, בעקבות נישואיו לפנינה, אחות הרב רענן; הוא סירב קודם לכן לתפקיד ר"מ בישיבת פוניבז'. כמו חותנו, רא"ש נמנה עם קבוצת הרבנים שעסקו בלימוד תורה קונבנציונלי, בלי תת-דעת כמעט למשנה הקבלית-גאולית של הרבנים קוק.
במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. היעדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.
בתקופה זו היו מגיעים רבים מישיבת "חברון" לשמוע שיעורים בישיבה, וכן הרב בן ציון אבא שאול מישיבת פורת יוסף.
עם היחלשותו של הרב חרל"פ, ביקש מהרב שפירא, שעד אז מסר אך שיעור קצר, שימלא את מקומו ויחל במסירת השיעור כללי, וכך נעשה.
בזמן כהונת הרב צבי יהודה קוק כראש הישיבה
בעודה ב"בית הרב"
250px|שמאל|ממוזער|הכניסה לבניין הישיבה בקריית משה
ממוזער|250px|בניין ישיבת מרכז הרב מצידו האחורי
ממוזער|250px|הרב צבי יהודה הכהן קוק ליד הספרייה בישיבה יחד עם הרב אברהם שפירא
עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה. בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד מספר התלמידים היה מצומצם (ביניהם היו הרב אליעזר שפירא, הרב שבתי אטון והרב יוסף שלוש). למעט שני שיעורים כלליים של הרב רענן ושל הרב אברהם שפירא, לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה. לאחר שנה מונה גם הרב מרדכי פרום לר"מ, ובשלב מסוים היה גם הרב זוסמן ריגר, גיסו של הרב רענן, נותן שיעור לכמה בחורים מהישיבה.בדרך התורה הגואלת, עמוד רלג התקדמות מסוימת במקומה של הישיבה הייתה בגל תלמידים שהגיע אליה בשנת ה'תש"ט, ביניהם הרב דוב ליאור, הרב פרופ' נחום רקובר והרב יהושע רוזן.
בהמשך התחזקה הישיבה והייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים: האחת - החלטת הנהלת בני עקיבא שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות, יחד עם פעילותו החינוכית של הרב חיים דרוקמן בקרב חניכיו בשבט איתנים, והגעתו יחד עם כמה מהמובחרים שבהם - כמו הרב זלמן מלמד, הרב יעקב פילבר, הרב צפניה דרורי ואחרים - אל הישיבה; והשנייה - השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב במרכז הרב (פעולה שנבעה מההחלטה הראשונה), עם הגעתם מונה גם הרב כלאב לר"מ בישיבה. לאחר מלחמת ששת הימים משכה הישיבה תשומת לב ציבורית לאחר שתנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידי הישיבה ובוגריה, הקימה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ותשומת לב זו גרמה שהישיבה פרצה לתודעה הציבורית.
הרצי"ה לימד בישיבה שיעורי תנ"ך ואמונה. היו גם בחורים מישיבת חברון כנסת ישראל שהגיעו להשתתף אצלו בשיעור. כאשר שמע הרצי"ה שיש מתלמידי הישיבה ששומעים שיעור בספר התניא, החל ללמד בתגובה את נפש החיים. את השיעורים בגמרא מסרו הרב רענן, הרב כלאב, הרב פרום, והרב שפירא שהיה מוסר שיעור כללי ושוהה בישיבה בשעות הסדרים כדי לשוחח עם הבחורים בסוגיותבדרך התורה הגואלת, עמוד רל"ח.
הרב צבי יהודה הכהן קוק הדגיש בפני תלמידיו את חשיבות לימוד הלכות שמירת הלשון, והקפיד לקיים סדר לימוד בישיבת מרכז הרב בספר חפץ חיים מאת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין.
בשנת ה'תשי"ט ביקש הרצי"ה מהרב שאול ישראלי להעביר שיעור כללי בישיבה. מאז ועד פטירתו נמסרו מדי שבוע שני שיעורים כלליים - שלו ושל הרב שפירא. כאשר הרב שפירא מוסר בנוסף שיעור מיוחד בקצות החושן במוצאי שבתות. הרב ישראלי נחשב לראש ישיבה בתקופות מסוימות בחיי הרצי"ה.
המעבר לקריית משה
בחשוון תשכ"ה, מחמת ריבוי התלמידים, עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה"). בעשר השנים הבאות בית המדרש היה בבניין הפנימיה, במקום שבו נמצאים כיום חדרי השיעורים, ובשנת תשל"ה עבר בית המדרש למקומו הנוכחי. המעבר נתן לישיבה תנופה, נוספו ר"מים חדשים והרבה תלמידים. כמו כן היא החלה להתנהל באופן מסודר יותר, עם חלוקה לשיעורים לפי שכבות כמקובל, והרצי"ה החל במסירת שיעורים בשעות קבועות, בספרי הראי"ה, בכוזרי ובמסילת ישריםבדרך התורה הגואלת, עמוד רנ"ד.
במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הוא הטיל על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לר"מים בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים יעקב אריאל, דוב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יהושע רוזן ואברהם יצחק הלוי כלאב, ואת הרב יהושע צוקרמן לר"מ בשיעור לבוגרי צבא. למלמדי אמונה מינה את הרבנים חיים דרוקמן, יעקב פילבר, צבי ישראל טאו, יעקב לבנון, עודד ולנסקי, עוזי קלכהיים, מיכאל צבי נהוראי והלל פלסר.
הרב צבי יהודה ראה מצווה משמעותית בשירות הצבאי, אך נזהר שלא לערב את תקופת השירות של תלמידיו בתוכניות הלימודים של הישיבה. הוא איפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתוכני הלימוד, אך הקפיד שהם ילמדו את הספר שמירת הלשון, העוסק בדיני לשון הרע, במשך כחצי שעה בכל יום. בעידודו הוקמה תוכנית הסדר מרכז לשירות צבאי מקוצר לבחורי הישיבה שהורחבה גם לישיבות גבוהות ציוניות אחרות.
הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, ר"מים וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.
בהמשך, שלח הרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דוב ליאור, יצחק בן שחר, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות חדשות, צעד שחיזק את מעמדה של הישיבה. בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי־לאומי.
במהלך שנת תשל"ב נפטרו הרב שלום נתן רענן והרב דוד כהן ("הנזיר"). מיד לאחר מכן, נפטר גם חתנו הרב מרדכי פרום שהיה ר"מ בולט בישיבה, מלבד שיעורים שהעביר לכלל תלמידי הישיבה הוא היה אחראי על קבלת התלמידים ואף נטל על עצמו לתקופה קצרה את ניהול הישיבה. בהמשך מינה הרב צבי יהודה מספר ר"מים חדשים. במהלך שנים אלו צמחה הישיבה לסדר גודל של מאות תלמידים. מרכיב משמעותי בצמיחתה של הישיבה היה פריצתה לתודעה הציבורית בעקבות הקמת גוש אמונים.
באמצע ושלהי שנות השישים, עקב יציאתם של רבים מהר"מים החשובים (בייחוד הרבנים דרורי, דרוקמן, אריאל ופילבר) לעמוד בראש מוסדות או לנהל פעילויות משלהם, נותר ריק מסוים במרכז הרב. על רקע זה התאפשרה עלייתו לעמדת השפעה של הרב צבי ישראל טאו. הרב טאו, בן למשפחה ליברלית מווינה ובוגר גימנסיה שנמלט מביתו לא"י כדי ללמוד תורה, נחשב לחריג ואקסצנטרי בעיני יתר הלומדים. הוא העריץ את הרצי"ה, התעמק מאוד בתורתו הקבלית ונהג כלפיו בגינונים מעין-חסידיים ובהערצה עמוקה, שזכו לגינוי מרבים מהתלמידים הוותיקים; ראש הישיבה גמל לו בחיבה ובהכרה בו כמוציא ומביא מטעמו, והעריך אף את אשתו חנה, שסיכמה את שיעורי הרצי"ה. סביב הזוג טאו התגבש חוג משמעותי של אברכים ומשפחותיהם – כמו האחים הרבנים מרדכי ועמיאל שטרנברג וגיסם הרב עודד ולנסקי – שהשליטו במרכז הרב אווירה של ציות גמור כלפי ראש הישיבה ועיסוק מרובה בתורתו ובתורת אביו הראי"ה. הרב טאו, שניצח על מגמה זו, נחשב כמעין "סגנו" של הרצי"ה, שהעתיר עליו כיבודים וסימן אותו כיורשו המיועד: מיכל בורגנסקי, שחקרה את הכולל בירושלים באמצע שנות ה-70, סברה שלא ניצב אתגר ממשי כלפיו כמחליף הצפוי, אם כי ציינה שר"מים ותיקים עיינו אותו.
ב-1978, לאחר שתלמיד שהמליץ שלא להפנות לטיפול פסיכיאטרי רצח את אשתו, גזר על עצמו הרב טאו מעין גלות מהישיבה למספר שנים והשפעתו נחלשה; הוא אף סירב להצעות להתמנות לראש ישיבה בפועל. הרב אברהם שפירא, שרחק כאמור מהעיסוק הקבלי והיה תלמיד חכם קונבנציונלי, החזיק כבר בסמכויות מנהלתיות רבות באותן שנים (כבן למשפחת רענן ששלטה בצד האדמיניסטרטיבי) ונחשב אף על ידי הרצי"ה כחלק מן ההנהגה. הוא נשא בתואר "ראש ישיבה" עוד בחיי הלה, בנוסף להעברת השיעור הכללי, וזכה לכבוד רב כלמדן. הוא ותומכיו התנגדו לסגנון שהשליט הרב טאו, הן על הדגש בענייני אמונה וקבלה לעומת לימוד סטנדרטי והן על ההתבטלות וההערצה לראש הישיבה. ב-1982, נפטר הרב צבי יהודה ללא שהותיר צוואה סדורה; הרב שפירא, בתמיכת רבנים רבים בציונות הדתית ובייחוד הרב ישראלי (שנחשב כאמור לחלק מהנהגת מרכז הרב ואף לראש ישיבה), ביקש להתמנות במקומו, בעוד שרוב הסגל והתלמידים בישיבה תמכו ברב טאו לתפקיד. בתום השבעה הציב האחרון אולטימטום – עליו חתמו גם הרבנים מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי, יהושע צוקרמן, יעקב לבנון ושלמה אבינר – ודרש סמכויות שוות בכל ענייני המוסד. תביעותיו נדחו, אך על אף הפצרות תומכיו, מיאן הרב טאו להתפלג. אף כי עבר ללמד מביתו הפרטי, במקום מבניין הישיבה, הוא ותלמידיו הרבים המשיכו לפעול בתוך מרכז הרב כשהם נהנים מעצמאות רבה ויוקרה.
בזמן כהונת הרב אברהם שפירא כראש הישיבה העיקרי
ממוזער|הרב שאול ישראלי - ראש הישיבה יחד עם הרב שפירא
לאחר שהנהגת הישיבה עברה רשמית לידי הרב שפירא ולצדו הרב ישראלי, מינה הראשון ר"מים חדשים שהיו נאמנים לו, כמו בנו הרב יעקב שפירא, בן אחיינו הרב שלמה שפירא, ותלמידיו הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר.
השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. מלבד השיעורים - שם הרב שפירא דגש על יצירת קשר אישי וחם עם תלמידי הישיבה, ואף הוסיף שיעורים ושיחות עם בחורים צעירים בביתו שלו. הוא גם דרש מהר"מים ליצור קשר ושיחות אישיות עם בחורים, לשמוע על מצבם ואם יש להם קשיים או טענות, הוא הדגיש שדבר זה נצרך אף לבחורים המצוינים, ולא רק לכאלו שנחשבים עם קשיים.
בשיחות לצעירים בביתו הרבה להדגיש את חשיבות שקידת התורה והלימוד בהספק נרחב, באמרו "בתורה - כמות זו איכות", בהמריצו אותם להגביר את הקצב בלימוד העיון, ולהשקיע בלימוד התוספות בשעת לימוד הבקיאות, כשהוא מנמק: "שיטת הלימוד של 'ואם תאמר' 'ויש לומר' זה מה שבונה באדם שכל של תורה".
הרב שפירא והרב ישראלי ייסדו את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ובלטו במאבק על שלמות ארץ ישראל בתקופת הסכמי אוסלו. לאחר ההסכמים פנה הרב חנן פורת אל הרב שפירא בבקשה שישלח אברכים מהישיבה ללמוד דרך קבע בקבר רחל כדי לחזק את האחיזה היהודית במקום, כך הוקם הכולל של הישיבה במקום הפועל עד היום.
בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. הרב שפירא בלט גם במאבק בתוכנית ההתנתקות ואף פסק כי על אנשי כוחות הביטחון לסרב פקודה ולא להשתתף בתוכנית.
הרב שפירא עודד הקמת ישיבות נוספות על ידי תלמידיו, ופעל לביסוסן וקידומן. כן יזם הקמת כוללים ברחבי הארץ, ואף שלח אברכים נשלחו לפעילות תורנית וחינוכית בחוץ לארץ. תלמידים רבים בעלי שיעור קומה תורני שהוא העמיד - נשלחו על ידו למקומות שונים ברחבי הארץ, לתפקידי רבנות, דיינות וחינוך, והודרכו על ידו לאורך פעילותם.
לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב יעקב שפירא. בן נוסף, הרב שמואל, הוא מנהל הישיבה.
פיצול הישיבה
מעת מות הרצי"ה ב-1982, לא התפרץ המתח בין הרב שפירא לרב טאו ואנשיהם. הפערים בין המחנות נותרו כשהיו: ראש הישיבה ביקש להפוך את "מרכז הרב" לישיבה מן המניין, הדגיש את חשיבותה של הלמדנות הסטנדרטית, לא התעניין ביותר בתפישה הקבלית-גאולית הנלהבת של קודמו והשקיע מרץ רב בקידום תלמידיו למשרות של דיינות ורבנות. הרב טאו, לעומתו, הוסיף לטפח עיסוק מעמיק ומדוקדק בשאלות של אמונה והגות ובמשנת הרבנים קוק, ולפרש את המציאות הפוליטית והאקטואלית על פיה באוזני תלמידיו. כך, בעוד שהרב טאו בעל השיטה המשיחית המדוקדקת הרבה לעסוק בסוגיית הקולוניזציה של הגדה המערבית, הוא הסתייג מהתנגשות עם השלטונות כשהחל תהליך השלום עם הפלסטינים ב-1993, משום שייחס להם חשיבות מהותית בתהליך הגאולה; הרב שפירא, שלא עסק ביותר בנושא, לא היסס להתעמת עם הממשלה כשהאינטרסים של ציבור מאמיניו ניצבו בסכנה.
בקיץ 1997, הציעו הרשויות לרב שפירא להקים בתוך הישיבה מכון הכשרה להוראה עבור התלמידים: מכון דומה כבר פעל בסמוך, והחילוק היה העברת הכספים ישירות אל מרכז הרב. באופן בלתי-צפוי שהמם את המשקיפים, הרב טאו התקומם בתוקף על היוזמה ותבע מהתלמידים שניגשו למכון לחזור בהם, וראש הישיבה איים בתגובה לסלקם. הפולמוס בין השניים התלקח בכל עוזו. הרב טאו ונאמניו תקפו את המכון המוצע בחמה שפוכה, כשהם מתארים אותו במונחי תפישתם המטאפיזית: בעיניהם, הייתה זו מזימה של כוחות מתנגדי הגאולה ומבקשי ההתבוללות של עם ישראל לטמא את לב הקודש, היא ישיבת מרכז הרב, ולפגוע בטוהר התורה הנלמדת שם. הרב שפירא השעה את הר"מים שהיו מעורבים בהתנגדות, שכללו את כל אלו שעסקו בענייני אמונה. כמעט כל הרבנים יוצאי מרכז הרב תמכו בעמדתו. הרב טאו סירב להצעות התיווך ולכל פשרה, תוך שהוא נתלה בחשיבות המטאפיזית של עניין המכון. הוא פרש ממרכז הרב יחד עם רבים מהר"מים, מהאברכים והתלמידים, ובראשית תשנ"ח הקים את ישיבת הר המור. במרכז הרב נותרו תומכי הרב שפירא, כמו גם מספר ר"מים שהתנגדו לפגיעה בכבודו.
הפילוג הכריע את המאבק שרחש בתוככי מרכז הרב מזה כמה עשורים: אנשי הרב טאו, על השקפתם המיסטית והערצתם המופלגת לרצי"ה, נדחקו החוצה, והושלם המעבר לסגנון השמרני והמאופק שקידם הרב שפירא. המאורעות חתמו את ההתדרדרות ארוכת השנים במעמדה של "מרכז הרב" כנותנת הטון בציונות הדתית, מאז פטירת הרב קוק הבן ב-1982, על רקע הנסיגות הישראליות משטחים שנכבשו מ-1967 (בסתירה לאמונה שטיפח המוסד בכך שלא יהיו חזרות לאחור בגאולה המתחוללת) והפנייה של צעירים רבים להשתלבות בחברה הכללית.
הפיגוע בישיבה
ממוזער|250px|ראש הישיבה לצעירים הרב ירחמיאל וייס באזכרה לנרצחים בבית המדרש של הישיבה
ב־ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, ביצע מחבל פלסטיני פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.
בעקבות הפיגוע החלה קבוצת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט 'בשביל הנשמה'. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים־חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול. פרויקט נוסף מבית 'בשביל הנשמה' לזכר הנרצחים הוא "הלימוד היומי באמונה", שבמסגרתו יוצאים לאור כתבי ראשונים ואחרונים העוסקים באמונה במהדורות מנוקדות מחולקות ללימוד יומי ובתוספת ביאורים והרחבות.
מאז הפיגוע מתקיים מידי ליל שישי שיעור בספריית הישיבה, לזכר הנרצחים (ראו להלן). כמו כן מדי שנה מקיימת הישיבה אזכרה סמוך לתאריך הפיגוע, בין המשתתפים באזכרות אלו – האדמו"רים ממודז'יץ וטולנא.
הישיבה כיום
שיעורים וסדרי לימוד
ממוזער|250px|הגבהת ספר תורה בישיבה, מימין נראה הרב אביהוא שוורץ
שמאל|ממוזער|250px|לימוד בבית המדרש בישיבת מרכז הרב בעת סדר צהריים, תשע"ה
ממוזער|250px|הרב יצחק יוסף יוצא משיעור בישיבה, איתו הרב מנחם בורשטיין
בעקבות צוואת אביו, כאמור לעיל, מונה לאחר פטירתו בנו הרב יעקב שפירא לראשות הישיבה. הוא מעביר שיעורי עיון פעמיים בשבוע לתלמידי שיעור ד' ושיעור כללי מדי שבוע, וכן שיחה בפרשת השבוע בכל ליל שישי. השיחה נערכת, נדפסת ומופצת בדוא"ל לתלמידים מהישיבה ומחוץ לה ומתפרסמת בשידור חי ביוטיוב. לשיעורים הגבוהים יותר מעביר ראש הישיבה שיעורי אמונה שבועיים בביתו, לאחר סדר ערב.
לאחר סדר בוקר מתקיים סדר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון', כפי שתיקן הרצי"ה. לאחר סדר צהריים ובתחילת סדר ערב נמסרים שיעורים, רובם באמונה ומיעוטם בגמרא בעיון. בסדר ערב לומדים תלמידי שיעור א' עם חברותות משיעורים ב', ג' וד'.
בשיעורי האמונה ובלימוד העצמי לומדים בעיקר מסילת ישרים, כוזרי, ספרי המהר"ל וספרי הרב קוק. בישיבה אף מועברים שיעורים בתנ"ך, מאת הרבנים איתן שנדורפי, יצחק בן שחר ואיתמר אורבך. שיעורים לאברכים בהלכות נידה מועברים על ידי הרב מנחם בורשטין – ראש מכון פוע"ה.
במיזם "משמר" המתקיים מידי ליל שישי לזכר הנרצחים בפיגוע בישיבה, מוזמנים רבנים אורחים למסור שיעור בישיבה. בין הרבנים שהשתתפו במסגרת זו: שלמה משה עמאר, יצחק יוסף, דוד לאו, אביגדור נבנצאל, משה מרדכי פרבשטיין (ראש ישיבת חברון), חיים וואלקין (משגיח ישיבת עטרת ישראל), רפאל אבוחצירא, אליהו בלומנצוויג, אורי כהן, הרשל שכטר, חיים סבתו, יואל קטן, יוסף צבי רימון, יעקב עדס, מיכה הלוי, יהושע כץ, שמואל אליהו ואברהם שטיינברג.
מאפיינים נוספים
החל משנת תשס"ח, בעקבות הפיגוע, יוצא לאור פעמיים בשנה כתב עת פנימי מטעם הישיבה הנקרא 'מבית מדרשנו' ובו חידושים בגמרא, בהלכה ובאמונה מפרי עטם של תלמידי ורבני הישיבה על המסכת הנלמדת. עד שנת תשע"ט יצאו לאור 23 כרכים. זאת בנוסף לכתב עת אחר היוצא לאור אחת לכמה שנים מטעם הישיבה הנקרא 'ניצני ארץ' ובו חידושים מפרי עטם של רבני ותלמידי הישיבה לדורותיה. עד שנת ה'תשע"ז יצאו 19 כרכים.
בישיבה כולל הלכה בראשות הרב שמיר שיינטופ, כולל עיון בגמרא בראשות אברהם ישראל סילבצקי, וכולל דיינות בראשות הרב אברהם צבי גאופטמן.
נכון לשנת ה'תשפ"ג, בישיבה לומדים מעל 700 תלמידים, כשליש מהם אברכים. ביניהם כאלה הלומדים עשרות שנים בכולל (כגון הרב בנימין רקובר והרב משה הררי). בין האברכים נמצאים עשרות מוסמכים לדיינות המהווים את הגיבוי העיקרי למערך בתי הדין לממונות על 35 סניפיו ברחבי הארץ, ומשמשים בו כדיינים מעת לעת.
בישיבה נערכות אזכרות שנתיות לרבני הישיבה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, והרב אברהם שפירא.
דרך הישיבה
הדרך בישיבה מונהגת ברוח תורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה שעיצבו אותה, המתאפיינת בין השאר ביחס חיובי לציונות ומדינת ישראל ותפיסת התקופה כאתחלתא דגאולה, ובדגש על לימודי אמונה מעמיקים. ולפי הדרכתו ורוחו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.
מוקד הישיבה מושם על למדנות ושימת לב לטיפוח גדולי תורה לעתיד, ראש הישיבה הנוכחי הרב יעקב שפירא נימק זאת בכך שהישיבה נטלה על עצמה את העול של הצמחת גדולי תורה.
הישיבה מאמינה בשיתוף פעולה עם רבנים ואישים ממגזרים שונים, ובייחוד בתחושת שותפות הדדית עם רבני הציבור החרדי. לעיתים מוזמנים רבנים חרדים, ראשי ישיבות ואדמו"רים, להעביר בה שיעור. מנגד הוזמנו גם דמויות מהציבור החילוני, כמו חבר הכנסת דאז יצחק הרצוג.
הישיבה מאפשרת לחלק מן התלמידים להתגייס לצה"ל בשלב מסוים של לימודיהם, דרך מסלול "הסדר מרכז" שנוסד בה וקרוי על שמה.
מוסדות נוספים לצד הישיבה
ממוזער|250px|שמאל|בית המדרש של הישיבה לצעירים
ישיבת ירושלים לצעירים – ישיבה תיכונית הצמודה לישיבה אשר הוקמה בשנת ה'תשכ"ד על ידי הרב יעקב פילבר ביוזמתו ולבקשתו של הרב שפירא ובעידודו של הרצי"ה.
"מדרשת בת־ציון" – מדרשה לבנות בשכונת קריית משה בנשיאות הרבנית יפה מגנס ובעלה הרב יהושע מגנס, ובראשות הרבנית תניה אביב. המדרשה הוקמה בשנת ה'תשס"ט על ידי הרבנית מגנס וקרויה על שם בת ציון גנץ, ביתו של הרב זוסמן ריגר ואחייניתם של הרב אברהם שפירא והרבנית פנינה.
בית הוראה "בית אברהם" על שם הרב אברהם שפירא. בראשות הרב יעקב שפירא, הרב איתן איזמן והרב יהושע מגנס (הוקם בה'תשע"ט)
מכונים תורניים
מכון הרצי"ה הוא מכון להוצאת ספרים שעל יד הישיבה. במסגרת המכון יוצאים לאור כתבים של רבני הישיבה, בפרט בולט המכון בהוצאה לאור בלעדית של ספרים מכתבי יד של הראי"ה קוק, כשהמרכזיים שבהם הם עין איה ומדבר שור וסדרת מאורות הראי"ה.
המכון נוסד בשנת תשמ"ב לאחר פטירת הרב צבי יהודה הכהן קוק. על ידי ראש הישיבה הרב אברהם שפירא, אשר שימש כנשיאו והעמיד בראשו את בנו הרב בן ציון שפירא, המשמש בתפקיד עד היום. בנשיאות המכון משמש כיום בנו הצעיר - ראש הישיבה הרב יעקב שפירא.
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה עוסק בפיתוח והפצת שיטת לימוד זו שנוסדה על ידי הראי"ה, הכוללת הבאת דברי הרמב"ם והשולחן ערוך המצוינים ב"עין משפט", ובבירור הוצאת ההלכה מתוך עיון ופלפול בדברי הפרשנים על סוגיית הגמרא, המכון מוציא לאור גמרות במתכונת זו, אליהן מצורפות אף ההערות שכתב הרצי"ה בגיליון הש"ס שלו.
מכון "מים חיים" מוציא חוברות וספרים משיעוריהם של רבני הישיבה.
מיזמים שנוצרו בישיבה
חברים מקשיבים - ייעוץ, הקשבה והכוונה לנוער
בשביל הנשמה - חוברות לימוד יומיות לנוער, העוסקות בנושאי ליבה בחייו של הנער הדתי
הלימוד היומי באמונה - חוברות לימוד יומיות בכתבי האמונה של הראשונים והאחרונים
שלוחות הישיבה
ישיבות ובתי מדרש
ישיבה תיכונית בראשות הרב יעקב אלימלך ביישוב אפרת במתחם ישיבת שבות ישראל.
בית מדרש קהילתי בפתח תקווה בראשות הרב חגי קורץ (הוקם בשנת ה'תשע"ד).
בית מדרש קהילתי לשכונות קריית משה ובית הכרם, במסגרתו מתקיימים שיעורים שונים לגברים, נשים ונערות, ושיעורים לדוברי צרפתית.
כוללי אברכים
כולל ביישוב אפרת במתחם ישיבת שבות ישראל.
כולל במאחז 'גבעת אסף' – ובו כמה עשרות אברכים בראשות הרב ינון קליין - שהחל מה'תשפ"א מכהן גם כרב היישוב (הוקם בשנת ה'תשס"ט).
כולל בשכונת רמת שלמה בראשות הרב מיכאל לוצקי והרב שלמה קורץ.
כולל ביישוב רבבה בראשות הרב מאיר שמחה מונדשיין (הוקם בה'תש"ף).
כולל בעיר מעלה אדומים.
כולל הלכה בעיר רחובות בראשות הרב גיורא ברנר.
כולל האידרא בעיר העתיקה, ובו לומדים מספר מצומצם של אברכים מבוגרים מהישיבה. נוסד על ידי הרב שלמה גורן ולאחר פטירתו צורף לישיבה.
כולל נחמת רחל בקבר רחל ובו לומדים מספר מצומצם של אברכים מהישיבה.
כולל בעיר פתח תקווה בנשיאות הרב יגאל לרר.
אירועים בישיבה
ממוזער|250px|ראש הישיבה הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא לצד הרב אלי בן-דהן שכיהן כחבר כנסת ומזכירו האישי של הראש"ל והרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו במסיבת פורים בישיבת מרכז הרב, פורים שנת ה'תשע"ז
שמאל|ממוזער|250px| ראש הישיבה הרב יעקב שפירא יחד עם בנימין נתניהו ראש הממשלה בטקס יום ירושלים, תשע"ה
שמאל|ממוזער|250px|ריקודים בשמחת בית השואבה בישיבה
עצרת ההודיה המרכזית לציון איחוד ירושלים
מאז מלחמת ששת הימים נערכת בישיבה מדי שנה עצרת גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. בדרך כלל מגיע ראש הממשלה לאירוע. במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 לא הוזמן ראש הממשלה במשך מספר שנים, בשל התנגדות הישיבה למדיניות הממשלתית לגבי מסירת שטחים. בשנת 2022 (תשפ"ב) לא הוזמן ראש הממשלה נפתלי בנט לאירוע בשל התנגדות למעשיו הפוליטיים, הדבר עורר דיון ציבורי. בעבר לאחר סיום האירוע הייתה מתקיימת תהלוכה של תלמידי הישיבה ואלפים אחרים לכותל המערבי. בשנת 2021 השתתף יונתן פולארד בעצרת, ונשא בה נאום פומבי לראשונה בחייו.
שמחת בית השואבה
מדי שנה מתקיימת בישיבה שמחת בית השואבה בהשתתפות אלפים.
ראשי הישיבה מראשיתה
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ארץ ישראל – מייסד הישיבה ועמד בראשותה בשנים תרפ"ד–תרצ"ה (1924–1935).
הרב אברהם אהרן בורשטין, "הגאון מטבריג", מחבר ספר "נר אהרן" – ראש הישיבה בשנים תרפ"ה–תרפ"ו (1925)
הרב יעקב משה חרל"פ, רבם של שכונות שערי חסד ורחביה, וראש ישיבת בית זבול – ראש הישיבה בשנים תרצ"ה–תשי"ב (1935–1952). (כבר מתרפ"ד נקרא "ראש ישיבה", תחת ראש הישיבה הראי"ה)
הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש הישיבה בשנים תשי"ב–תשמ"ב (1952–1982).
הרב שאול ישראלי, רבו של מושב כפר הרא"ה, חבר בית הדין הגדול, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל – ראש הישיבה בשנים תשמ"ב–תשנ"ה (1982–1995).
הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל – ראש הישיבה בשנים תשמ"ב–תשס"ח (1982–2007). (כבר מתשי"ב כונה "ראש ישיבה", תחת הרצי"ה כראש הישיבה)
הרב יעקב שפירא – בנו של הרב אברהם שפירא, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. מכהן מאז פטירת אביו הרב שפירא בראשית שנת תשס"ח.
רבני הישיבה
מבוגרי הישיבה
בזמן הרב קוק (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): הרב אליהו יצחק פריסמן, הרב אברהם הלל גולדברג, הרב אברהם שדמי, הרב דוד סלומון, הרב יצחק הלוי שולזינגר, הרב יצחק זונדל ריף, הרב יהודה גרשוני, הרב מאיר הכהן קפלן, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב משה דוד בקשט, הרב שמעון סטרליץ, הרב שלום אליהו ננקנסקי, הרב שמואל אליעזרי, הרב שלום נתן רענן, הרב שאול ישראלי, חכם שבתי שמואלי.
ראשי ישיבות (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): הרב אברהם שדמי, הרב אליעזר מלמד, הרב אביחי רונצקי, הרב אורי גנץ, הרב אליעזר ולדמן, הרב אלי סדן, הרב אליקים לבנון, הרב (אל"ם במיל') אליעזר שנוולד, הרב ברוך וידר, הרב דוב ליאור, הרב הלל פלסר, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב חיים גנץ, הרב יהושע שפירא, הרב יחיא הלוי אלשיך, הרב ירחמיאל ויס, הרב יעקב יצחק פרידמן (תפרח), הרב יעקב אריאל (רמת גן), הרב מיכה הלוי, הרב משה צבי נריה, הרב משה בלייכר, הרב צבי קוסטינר, הרב צבי פרידמן, הרב צפניה דרורי, הרב שלמה אבינר, הרב שבתי סבתו, הרב שבתי אטון (ירושלים), הרב שלמה לוי (ראשון לציון), הרב שמואל טל.
רבנים בולטים נוספים (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): הרב אורי שרקי, הרב אורי דסברג, הרב אלישע וישליצקי, הרב אלישע אבינר, הרב אריאל אדרי, הרב איתן איזמן, הרב אברהם רמר, הרב אליעזר שמחה וייס, הרב אליהו יוסף שאר ישוב הכהן (חיפה), הרב אלחנן סמט, הרב בנימין הרלינג, הרב גדליה אייזמן (המשגיח), הרב דניאל ברק ווינט, הרב דוד סתיו (שוהם), הפייטן הרב דוד מנחם, הרב יוסף שלוש, הרב ישראל וייס, הרב יצחק הלוי שולזינגר, הרב ישועה בן-שושן, הרב יהושע הכהן כ"ץ (מעלה אדומים), הרב ישעיהו מייטליס, הרב ישעיהו משורר, הרב יוסף קאפח, הרב יחזקאל דאום, הרב יעקב פילבר, הרב יוחנן פריד, הרב משולם זוסיא טברסקי, הרב מנחם מקובר, הרב מנחם בורשטין, הרב מנחם פרומן, הרב משה לוינגר, הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר (בני ברק), הרב צבי ישראל טאו, הרב שמואל אליהו (צפת), הרב שמעון גרשון רוזנברג, הרב שלמה בן חמו, הרב שלמה קורח (בני ברק).
פוליטיקאים (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): הרב אלי בן דהן מנכ"ל וגזבר משרדי הראשון לציון והרב הראשי לישראל מלפנים הרב מרדכי אליהו, השר לשעבר אפי איתם, השר בהווה בצלאל סמוטריץ', הרב בנימין אלון, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, הרב חנן פורת, יעקב הכהן כץ (כצל'ה), מוטי יוגב, מיכאל בן ארי, הרב רפי פרץ, הרב שי משה פירון.
אנשי אקדמיה וחינוך (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): הרב פרופ' אליאב שוחטמן, הרב פרופ' נחום רקובר, הרב פרופ' נריה גוטל.
בוגרים ידועים נוספים (השמות לפי סדר א"ב, בשמות הפרטיים): דוד רזיאל, חיים הרצוג, יהודה חזני, מוטי שקלאר, העיתונאי נח זבולוני, העיתונאי עזריאל קרליבך, מפכ"ל משטרת ישראל רוני אלשיך, הסופר שמחה רז.
לקריאה נוספת
יוחאי ברוך רודיק, חיים של יצירה: ישיבת "מרכז הרב" לדורותיה: הגות, חינוך ומעש, חלק א' - תרפ"א-תרצ"ה (1935-1921), ירושלים תשנ"ח (להורדה)
קישורים חיצוניים
ערוץ היוטיוב הרשמי של הישיבה
, באתר גיידסטאר ישראל
מאמרים בנושא ישיבת מרכז הרב בספריית אסיף
כל הכתבות על מרכז הרב, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:הראי"ה קוק
מרכז הרב
מרכז הרב
קטגוריה:קריית משה
מרכז הרב
קטגוריה:הרצי"ה קוק | 2024-10-01T11:13:19 |
ג'קלין קנדי-אונאסיס | שמאל|ממוזער|250px|משפחת קנדי בעת חופשה ב-1963
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי, ורעייתו ג'קלין מגיעים לדאלאס, כמה שעות לפני רצח הנשיא
ג'קלין לי בובייה קנדי אונאסיס (באנגלית: Jacqueline Lee Bouvier Kennedy Onassis; 28 ביולי 1929 – 19 במאי 1994) הייתה רעייתו של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי וכיהנה כגברת הראשונה של ארצות הברית בשנים 1961–1963.
ביוגרפיה
ג'קלין נולדה בעיר סאות'המפטון שבלונג איילנד, למשפחה ניו יורקית מהחברה הגבוהה. היא בתם של ג'ון ורנו בובייה השלישי (1891–1957) סוכן בורסה ממוצא צרפתי, ואשתו ג'נט נורטון לי (1906–1989), בתו של נשיא בנק. אמה היא צאצאית למהגרים מאירלנד שנמלטו מן המדינה בזמן "רעב תפוחי האדמה הגדול" במאה ה-19. אחותה היא לי רדזיוויל.
בשנת 1947 השלימה את לימודי התיכון, שאת חלקם בילתה בצרפת. במהלך לימודיה גילתה כישרון ללימוד שפות ושלטה בצרפתית ובספרדית באופן שוטף. לאחר אירוסין שלא עלו יפה לסוכן בורסה, פגשה בחבר בית הנבחרים ג'ון פ. קנדי במסיבה, לאחר שזכתה בתחרות כתיבה מטעם הירחון "ווג". השניים התארסו, ונישאו ב-12 בספטמבר 1953, בניופורט שברוד איילנד. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: ארבלה (נולדה ללא רוח חיים בשנת 1956), קרוליין בובייה קנדי (נולדה ב-1957), ג'ון פיצג'רלד קנדי הבן (1960–1999), ופטריק בובייה קנדי (מת בהיותו פעוט בשנת 1963).
הגברת הראשונה
קנדי ניצח בבחירות לנשיאות בשנת 1960, וב-20 בינואר 1961 הושבע לתפקיד נשיא ארצות הברית. אחרי תקופת נשיאותו של אייזנהאואר, שאופיינה בתדמית אפורה של המוסד הנשיאותי, בלט הזוג הצעיר (ג'קלין קנדי הייתה בת 32 בעת כניסתה לתפקיד), שלו היו ילדים צעירים מאוד – אירוע לא שכיח באותו הזמן בבית הלבן.
לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ במדשאה. ג'ון קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו.
ג'קלין קנדי החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים. בנובמבר 1961 הכריזה על הקמת ועדה היסטורית לשימור הבית הלבן, ואף כתבה ספר "הבית הלבן: מדריך היסטורי" שהיה לרב מכר. מכירות הספר סייעו במימון השיפוצים. ב-14 בפברואר 1962 ערכה לכתבי טלוויזיה סיור נרחב בבית הלבן, שמטרתו הייתה להסביר לציבור כי השיפוצים נעשים למטרה ציבורית, וכי הבית הלבן הוא יותר ממשכנו של הנשיא – מדובר בסמל להיסטוריה האמריקנית, ולגדולתה ועוצמתה של אמריקה. בנוסף לכך קנדי החלה מסורת לפיה הגברת הראשונה מעצבת מדי שנה עץ חג מולד בחדר הכחול שבבית הלבן ובוחרת נושא שילווה את העץ ויאפיין אותו.
הזוג הנשיאותי שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע בלבד. מעריצי קנדי כינו את הבית הלבן "קמלוט" על–שם טירתו האגדית של המלך ארתור ובין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.
ג'קלין קנדי ליוותה את בעלה במסעות רבים אל מחוץ לארצות הברית, ונפגשה עם שועי עולם: שארל דה גול (אשר שיבח אותה על הצרפתית המעולה שבפיה, וידיעתה הנרחבת בהיסטוריה ובתרבות צרפת) והאפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, וכן נסעה בלוויית הנשיא לדרום אמריקה, קנדה, הודו ופקיסטן. במהלך המסע לצרפת התבדח קנדי כי "אציג עצמי לקהל – אני האיש שמלווה את ג'קלין קנדי לפריז, ונהנה מכל רגע".
הייתה זו חזות מבודחת וזוהרת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות. הנישואין בין בני הזוג היו רעועים כמעט למן ההתחלה, ולמעשה היו אמורים להסתיים בגירושין, אילולא נישאו השניים בחתונה קתולית. קנדי ניהל מספר קשרים עם נשים אחרות, וג'קלין קנדי הייתה ידועה בכך שאהבה ליטול סופי שבוע ארוכים, שהחלו כבר ביום רביעי והסתיימו ביום שני, בנפרד מבעלה. טרגדיה נוספת שהטילה את צילה על חיי הזוג קנדי הייתה מות בנם, פטריק, בהיותו בן מספר ימים, באוגוסט 1963.
ב-22 בנובמבר 1963, כאשר ליוותה ג'קלין קנדי את בעלה במהלך מסע למדינות הדרום נרצח הנשיא קנדי ובמקומו מונה לתפקיד הנשיא לינדון ג'ונסון.
לאחר רצח קנדי
ג'קלין קנדי עברה עם ילדיה לניו יורק, שם ניהלה חיים הרחק מעין הציבור. ב-20 באוקטובר 1968 הכריזה על נישואיה לאיל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס ועל כוונתה לעזוב את ארצות הברית, כיוון שלדעתה בני משפחת קנדי "מהווים מטרה" למתנקשים. הכרזה זו באה שלושה חודשים אחרי התנקשות נוספת בבן משפחת קנדי, שבה נרצח אחיו של ג'ון קנדי, רוברט קנדי.
הנישואים לאונאסיס (שעזב למען ג'קלין קנדי-אונאסיס את זמרת האופרה מריה קאלאס) לא עלו יפה, והזוג חי בנפרד במשך רוב הזמן. ב-15 במרץ 1975 הלך אונאסיס לעולמו, והשאיר לקנדי-אונאסיס ירושה נכבדה.
בעשרים השנים האחרונות לחייה שימשה קנדי-אונאסיס עורכת בהוצאה-לאור "דאבלדיי", וחייתה בניו יורק. בן זוגה בשנים אלו היה התעשיין וסוחר היהלומים הבלגי מוריס טמפלסמן. לאחר מותה מסרטן בשנת 1994, נקברה קנדי-אונאסיס לצד בעלה הראשון, הנשיא המנוח ג'ון קנדי בחלקת הקבר הנשיאותית בבית הקברות הלאומי ארלינגטון שליד וושינגטון.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר הבית הלבן
ביוגרפיה באתר הספרייה של הגברות הראשונות
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:הגברות הראשונות של ארצות הברית
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
ג'קלין
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:ג'ון פיצג'רלד קנדי
קטגוריה:מקבלות מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:בוגרי מכללת ואסר
קטגוריה:בוגרות מכללת ואסר
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1994
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994 | 2024-07-31T13:17:00 |
הכוח האלקטרומגנטי | הפניה אלקטרומגנטיות | 2018-05-10T20:51:17 |
פונקציית מביוס | במתמטיקה, פונקציית מביוס, המסומנת היא פונקציה אריתמטית שהוצגה לראשונה על ידי אוגוסט פרדיננד מביוס. הפונקציה מוגדרת על המספרים הטבעיים והיא תלויה רק בפירוק לגורמים של המספר שעליו היא פועלת. לפונקציה שימושים בתורת המספרים ובקומבינטוריקה, ויש לה גרסאות מוכללות (המוגדרות על קבוצה סדורה).
הגדרה פורמלית
אם יש ל- גורם ריבועי אז . אחרת הוא מכפלה של (נאמר) גורמים ראשוניים שונים, ואז . בפרט .
כלומר, הפונקציה מחזירה 1 עבור מכפלה של מספר זוגי של ראשוניים, ו-1- עבור מכפלה של מספר אי-זוגי של ראשוניים, לרבות עבור הראשוניים עצמם.
תכונות
פונקציית מביוס היא פונקציה כפלית, כלומר אם אז .
תכונה שימושית היא נוסחת ההיפוך של מביוס, הנובעת מהיותה של פונקציית מביוס האיבר ההופכי לפונקציה ביחס לקונבולוציית דיריכלה.
דוגמה לשימוש
נסמן , פונקציית מספר המספרים בין 1 ל- שזרים ל-. נרצה למצוא נוסחה לחישוב .
נסמן ב- את הראשוניים השונים שמחלקים את (ייתכן יותר מפעם אחת). נחשב את לפי עקרון ההכלה וההפרדה: ראשית נוסיף את כל המספרים בין 1 ל-, יש כאלה. אחר כך לכל נוריד את כל המספרים שמתחלקים בו, יש כאלה (לפירוש הסימון ראו פונקציית רצפה) אחר כך נוסיף לכל את כל המספרים שמתחלקים בשניהם, יש כאלה, וכן הלאה. בסך הכל נקבל את הנוסחה:
שבעזרת פונקציית מביוס אפשר להציגה בדרך פשוטה יותר:
אם לוקחים הביטוי בתוך הערך השלם נהיה שלם; במקרה זה אפשר לפשט את הביטוי ל-, שהיא הנוסחה הידועה לחישוב פונקציית אוילר.
הכללה
אם היא קבוצה עם יחס סדר חלש, פונקציית מביוס של הקבוצה מוגדרת לפי השוויון , כאשר המטריצה מתארת את היחס
עבור המספרים הטבעיים עם יחס החילוק, מתקבלת פונקציית מביוס הרגילה.
קישורים חיצוניים
מביוס
קטגוריה:קומבינטוריקה | 2024-08-01T03:46:31 |
דגל הפיליפינים | דגל הפיליפינים מורכב משמש בעלת שמונה קרניים ושלושה כוכבים, שניהם בצבע זהב, על משולש שווה-צלעות בצבע לבן בצד התורן. המחצית העליונה של האזור שנותר היא בצבע כחול והתחתונה בצבע אדום. יחס הממדים של הדגל הוא 2:1
היסטוריה
הדגל הומשג לראשונה על ידי אמיליו אגינלדו. הדגל הראשון נתפר בהונג קונג על ידי מרסלה דה אגונסילו, ביתה לורנצה, וג'וזפינה הרבוסה דה נטיבידד, אחייניתו של חוזה ריזל (על פי מקורות אחרים, שם האחיינית היה דלפינה הרבוסה דה נטיבידד).
ממוזער|250px|ימין|זהו הדגל המקורי של הפיליפינים, כפי שנהגה על ידי גנרל אמיליו אגינלדו. הצבע הכחול בדגל זה היה בהיר יותר מהצבע המשמש כיום - כחול מלכותי. כמו כן, לשמש בדגל היו הרבה יותר קרניים, למרות שגם בעיצוב זה היו לקרניים שמונה פינות. במרכז השמש בדגל המקורי הופיעו פנים מיתיים
לפי הצהרת העצמאות של הפיליפינים ב-12 ביוני 1898, המשולש הלבן הוא הסמל של הקטיפונן, שעל ידי ברית דמים עוררו השראה בעם הפיליפיני לקום למהפכה. שלושת הכוכבים מייצגים את שלוש קבוצות האיים של המדינה: לוזון, ויסאייאס ומינדנאו, למרות שבהצהרת העצמאות במקור סימל אחד הכוכבים את האי פאנאי, במקום ויסאייאס. שתי האפשרויות מייצגות את אותו מסר: האיחוד של עמים ותרבויות לכדי אומה אחת. שמונה הקרניים של השמש מסמלות את שמונה הפרובינציות הראשונות: מנילה, קביטה, בולקן, פמפנגה, נואבה אסיג'ה, בטאן, לגונה ובטנגס, שהתמרדו נגד השלטון הספרדי.
למרות שרבים רואים היום במנילה עיר, הוספת מנילה לקבוצה לעיל הייתה נכונה בשנת 1898, שכן אז מנילה ופרבריה נוהלו כפרובינציה נפרדת. פרובינציה זו ידועה בשם "אזור בירת המדינה".
משמעות הצבעים היא כדלהלן: המשולש הלבן מייצג שוויון ואחווה; הכחול מסמל שלום, אמת וצדק; והאדום מסמל פטריוטיות וגבורה. עם זאת, בהצהרת העצמאות נכתב כי ההשראה לצבעי הדגל היא מדגל ארצות הברית, כביטוי להכרת התודה של הפיליפינים לסיוע האמריקאי נגד הספרדים.
ממוזער|250px|שמאל|זהו הדגל הרשמי הראשון שנועד לייצג את המדינה. הוא עוצב על ידי הקטיפונן בנאיק, קביטה בשנת 1897.
הגוון המדויק של הצבע הכחול המשמש בדגל היה במרכז ויכוח במשך כמעט תשעים שנה. משנת 1920 ועד שנת 1985 הגוון היה "כחול צי", עד שהנשיא פרדיננד מרקוס הורה לשנותו ל"כחול שמים", בעצת חוגים היסטוריים, כדי שיהיה כמו הגוון המשמש את דגל קובה, שנתפשה כבעלת ברית נגד ספרד. בשל מחסור בחומרי גלם ובסטנדרט אחיד בזמן המלחמה הפיליפינית-אמריקאית, תומכי שני הגוונים יכולים להציג עדויות מתועדות שתומכות וסותרות את שתי הגישות. ראו דגלי המהפכה הפיליפינית.
במסמכים מהפכניים רשמיים כתוב בבירור שהגוון המקורי של כחול שהיה בשימוש היה "אזול אוסקורה", שפירושו בערך "כחול ערפילי", אולם הקביעה באיזה צבע מדובר בדיוק תישאר חומר לוויכוחים עוד שנים רבות. היסטוריונים נוטים להסכים ש"אזול אסקורה" הוא גוון כהה יותר מ"כחול שמיים", אך בהיר יותר מ"כחול צי".
כדי לשים קץ לוויכוח, קובע חוק הרפובליקה מס. 8491 כעת כי הגוון בו יש להשתמש הוא "כחול מלכותי".
הדגל הפיליפיני מיוחד בכך שהוא גם יכול לסמל מצב מלחמה. כשהדגל מונף הפוך, כך שהצבע האדום נמצא למעלה (או בצד שמאל, אם הדגל מוצג באופן אנכי), המשמעות היא שמדינת הפיליפינים נמצאת במצב מלחמה. הדגל הוצג הפוך לראשונה ב-4 בפברואר 1899, בתחילת מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הוראת נשיא הפיליפינים מספר 137 (1965) באתר ממשלת הפיליפינים
הפיליפינים, דגל
הפיליפינים
קטגוריה:הפיליפינים: סמלים לאומיים
הפיליפינים
הפיליפינים
הפיליפינים | 2024-09-08T06:53:25 |
יוחנן המטביל | שמאל|ממוזער|200px|יוחנן המטביל על פי גירטגן טוט סין ג'נס
שמאל|ממוזער|250px|כריתת ראשו של יוחנן המטביל. מימין עומדות הורודיה ושלומית. ציור בכנסיית יוחנן בהרים. ככל הנראה הציור מעשה ידי אל גרקו או תלמידיו.
ממוזער|שמאל|200px|פסל יוחנן המטביל (1412-1414), מאת לורנצו גיברטי
שמאל|ממוזער|200px|יוחנן המטביל במוזיאון האזולז'וס הלאומי בליסבון
יוחנן המטביל (ביוונית: Ιωάννης ο Βαπτιστής, יוֹאָנֵּס אוֹ בַּפְּטִיסְטֵס; בסורית: ܝܘܿܚܲܢܵܢ ܡܲܥܡܕ݂ܵܢܵܐ, יוֹחַנָן מַעְמְדָֿנָא; בערבית: يَحْيَى بِن زَكَرِيَّا, יַחְיַא בִּן זַכָּרִיַּא; במנדעית: ࡉࡅࡄࡀࡍࡀ ࡌࡀࡑࡁࡀࡍࡀ, יוחאנא מאסבאנא; בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס – 36 לערך) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדאים שהיגרה לדרום עיראק.
ייחוסו המשפחתי
יוחנן המטביל בן זכריה היה יהודי שנולד למשפחת כוהנים מיוחסת ממשמרת אביה (משמרת הכהונה השמינית בסדר המשמרות). אביו זכריה בן ישראל שירת ככהן בבית המקדש ואמו אלישבע הייתה אף היא מזרע הכהונה, והיא ידועה כבת דודתה של מרים, אם ישו. על פי המסורת הנוצרית, יוחנן נולד וחי בכפר עין כרם הסמוך לירושלים, בו פעלה באותה עת קהילה יהודית.
הורתו ולידתו
סיפור הורתו ולידתו של יוחנן אפוף נסים, והוא שואב את עיקר פרטיו מערבוב של סיפורי מקרא שונים. כך למשל סיפור הורתו, המורכב מסיפורם של יצחק ושמשון:
בשל חוסר אמונתו איבד זכריה את כושר דיבורו, וזה חזר אליו רק בעת עריכת ברית המילה לבנו הרך שנולד תשעה חודשים לאחר מכן. שמחתו של האב על הולדת בנו ועל שיבת כוח דיבורו הייתה כה רבה, עד כי הוא פצח מיד בשיר הלל לאל:
סיפור נוסף שנקשר בהורתו ולידתו של יוחנן הוא גזירת פרעה על הזכרים במצרים: על פי הבשורה על פי מתי, שמע המלך הורדוס מחוזי הכוכבים שלו כי בקרוב ייוולד ביהודה מושיע ליהודים. בעקבות כך ציווה המלך להמית את כל הבנים הרכים. על פי מסורת נוצרית דבר זה הביא את אלישבע ההרה לנוס אל ההרים ולהסתתר. גם לאחר שילדה את יוחנן המשיכה אלישבע להתחבא בהרים, עד שיום אחד גילו אותה החיילים וביקשו להמית את בנה. היא ברחה מפניהם, וכשהגיעה למבוי סתום צעקה אל הסלע: "הו הר! קבל את האם והילד!" ואז פתח ההר את פיו והסתיר אותה ואת יוחנן בתוכו.
משנתו ופעילותו
על פי לוקאס, פרק ג, פסוק 1, יוחנן החל את פעילותו בשנת 29, היא השנה ה-15 לשלטונו של הקיסר טיבריוס, תקופה בה היה פונטיוס פילטוס נציב יהודה והורדוס אנטיפס שליט הגליל.
יוחנן גדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, אך בחר לעצמו דרך חיים בלתי שגרתית, רחוקה ממעמד וסדר: הוא הסתובב בהרים ומזונו כלל חגבים ודבש בר. תודעתו האפוקליפטית התבטאה בקריאה לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא במילים בוטות וישירות. לדוגמה:
כחלק מתהליך ההיטהרות הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן, ומכאן כנויו "המטביל". הוא אף הטביל את קרוב משפחתו, ישו, אירוע הנחשב למרכזי בחיי שניהם, ותיאורו הציורי מופיע רבות באמנות הדתית-נוצרית. נהוג לזהות את מקום ההטבלה של יוחנן עם בית עברה שליד קאסר אל-יהוד, כ-8 קילומטרים מצפון לים המלח.
דמותו הכריזמטית של יוחנן סחפה אחריה מאמינים רבים, אך גם עוררה את דאגתם של השלטונות הרומיים מפני "המטיף בשער" שביקש לא פעם לערער את הסדר הציבורי. הוא לא חסך את שבט לשונו מההנהגה הפרושית ומן הכהונה הצדוקית ואף מן המלך, דבר שהיה בסופו של דבר בעוכריו (להלן).
בעבר נטו חוקרים לקשור את יוחנן עם כת מדבר יהודה בקומראן, וזאת על פי הקבלות שנמצאו בין רעיונותיו בנושאי טהרה והכנה לקראת יום הדין, לבין רעיונות דומים בכתבי האיסיים במגילות מדבר יהודה. המחקר המודרני אינו מאשש טענות אלה.
אחריתו
שמאל|ממוזער|200px| שלומית מציגה את ראשו של יוחנן המטביל. ציור של ברנרדינו משנת 1527 ממוזיאון הלובר בפריס
ממוזער|200px|עריפת ראשו של יוחנן המטביל מאת ברנרד ואן אורלי במוזיאון המטרופוליטן
הטטרארך הורדוס אנטיפס העריך שנשקפת סכנת מרד יהודי בשלטונו בהנהגת יוחנן. בנוסף יוחנן מתח ביקורת נוקבת מעל במות העיר על אנטיפס שנישא (בניגוד להלכה היהודית האוסרת נישואי אח לאלמנת אחיו אם ילדה לו ילדים) להרודיאס, שקודם לכן נישאה לאחיו "פיליפוס" וילדה לו ילדים (על פי יוסף בן מתתיהו, אח זה היה הורדוס ולא הטטרארך פיליפוס, וייתכן כי הבשורות מחליפות ביניהם). דבריו של יוחנן עוררו את חמתה של הרודיאס שאילצה את אנטיפס לאסור את יוחנן:
יוחנן נכלא במרתף מבצרו של הורדוס במכוור (עבר הירדן), אך לא היה בכך די להרודיאס. היא חיכתה לשעת הכושר להינקם בו, וזו הגיעה על ידי בתה שלומית ביום הולדתו של הורדוס:
סצנת עריפת ראשו של יוחנן הפכה לאחד האירועים המסופרים ביותר בתרבות הנוצרית, וזכתה ברבות הימים לביטוי רב בספרות ובאמנות; אוסקר ויילד כתב את המחזה "שלומית" (במקור "Salomé"), ששימש בסיס ללברית של אופרה באותו שם מאת ריכרד שטראוס. קטע מפורסם באופרה הוא "ריקוד שבעת הצעיפים" של שלומית, שנחשב לאחד הקטעים האירוטיים הידועים ביותר במוזיקה הקלאסית.
בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מופיע קטע המתייחס ליוחנן המטביל ובו כתוב כי היהודים האמינו שחורבן צבאו של הורדוס בא כעונש על כך שהרג את יוחנן. יוחנן הוצא להורג בסביבות שנת 36 לספירה.
אתרים הקשורים ביוחנן
שמאל|ממוזער|200px|כנסיית יוחנן בהרים בעין כרם
שמאל|ממוזער|200px|כנסיית יוחנן המטביל בצד הירדני של קאסר אל יהוד
כנסיית יוחנן בהרים - כנסייה קתולית בבעלות הפרנציסקנים, השוכנת בעין כרם ומשמרת על פי המסורת את מקום הולדתו של יוחנן.
כנסיית יוחנן המטביל - כנסייה יוונית אורתודוקסית בעין כרם המוקדשת לחייו ולפועלו של יוחנן.
מנזר יוחנן במדבר - ממוקם מערבית לירושלים, סמוך למושב אבן ספיר, במורד ההר, על צוק גבוה בגדתו המזרחית של נחל שורק, בין המושב לנחל, כשמעיינות הסטף בגדה שממול. הכנסייה מוקדשת לזכר פעילות ההטבלה של יוחנן במדבר יהודה. מיקומה של הכנסייה דווקא פה ולא במדבר מקורו בקושי ביטחוני של הנוצרים עוד בתקופה הצלבנית להקים כנסייה מבודדת במדבר. עד שנת 2003 נחכר המקום על ידי הנוצרים היוונים-קתולים, אך הם אולצו לעזוב, ואת מקומם תפסו בעלי המקום - הפרנציסקנים.
thumb|מנזר יוחנן במדבר
כנסיית הביקור - אף היא כנסייה פרנציסקנית בעין כרם, המשמרת את המקום בו נפגשו מרים אם ישו ובת דודתה אלישבע אם יוחנן, בעת שהיו שתיהן הרות. המקום גם משמר את המקום אליו ברחה אלישבע עם בנה מפני החיילים הרומאים.
בית עברה או בית עניה מעבר לירדן הוא המקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הטביל את ישו. בית עברה שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הירדן, מול קאסר אל-יהוד שבישראל, כ-8.5 ק"מ צפונית למקום שפכו אל ים המלח וכתשעה קילומטרים ממזרח למרכז העיר יריחו.
סבסטיה - מסורת ימי-ביניימית מצביעה על בירת השומרון כמקום קבורת ראשו של יוחנן, כפי שמופיע במפות צליינים מן התקופה.
מערת יוחנן המטביל - שוכנת בין מטעי קיבוץ צובה. מדובר בבור מים חצוב, גדול מאוד ואחד המשוכללים מסוגו, ששינה את תפקודו לאורך השנים. בימי בית ראשון שימש הבור לאגירת מים לצרכים חקלאיים ולתעשיית כלי חרס; לאחר חורבן בית ראשון וחידוש היישוב היהודי במקום לאחר שיבת ציון שינה הבור את תפקודו והפך למקווה טהרה. לצורך התאמתו למקווה טהרה הוגבהה רצפת הבור. במאה הרביעית הפך המקום לאתר עלייה לרגל ופולחן ליוחנן המטביל, ועל קירותיו נחרתו ציורים הקשורים ליוחנן או לנצרות. עם כיבוש האזור על ידי המוסלמים ננטש המקום והפך למזבלה לחקלאי האזור. בין השנים 2000–2004 התקיימו במקום עונות חפירה על ידי ד"ר ו. בשנת 2004 נחשף המקום לציבור ויש המבקשים לראות בו את המקום שבו נהג יוחנן המטביל להטביל את הנוהים אחריו.
מנזר גאנדזסאר - שוכן בנגורנו קרבאך ומחזיק לפי האמונה שרידים שהשתייכו ליוחנן המטביל ואביו זכריה.
ימי חגו
בכנסייה הקתולית מקובלים שני ימי חג: ה-24 ביוני בו מציינים את יום לידתו (Nascita di san Giovanni Battista), וה-29 באוגוסט בו מציינים את הוצאתו להורג.
בנצרות האורתודוקסית מציינים רק את ה-7 בינואר כיומו של יוחנן הקדוש.
הנצרות הקופטית חוגגת את יום הפיכתו למרטיר ביום השני לחודש הראשון (Thout 2), כלומר ב-12 בספטמבר.
ראו גם
מנדעים
לקריאה נוספת
משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004
תמר הירדני, "מי טבל בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם?" בכתב העת של מכון יד בן צבי, עת-מול 187, מאי 2006, הוצאת יד בן צבי
רבקה ניר, יוחנן המטביל - המאמין הנוצרי הראשון, למדא, רעננה, 2019
קישורים חיצוניים
הקשר בין יוחנן וכת מדבר יהודה
הטבילה הנוצרית במי הירדן
המחזה "שלומית" מאת אוסקר ויילד
על האיור יוצא הדופן של אוברי בירדסלי ל"שלומית"
הערות שוליים
קטגוריה:נצרות
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג בארץ ישראל
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:אישים בברית החדשה
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש
קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 | 2024-08-01T08:10:24 |
מילטון פרידמן | מילטון פרידמן (באנגלית: Milton Friedman; 31 ביולי 1912 – 16 בנובמבר 2006) היה כלכלן יהודי-אמריקאי, מן החשובים ביותר במאה ה-20. נחשב לאבי אסכולת המוניטריזם אשר מתנגדת להתערבות פיסקלית מצד הממשלה בעת משבר. כמו כן, החזיק בעמדות ליברליות ותמך בחופש כלכלי רב, הגירה חופשית, לגליזציית סמים וביטול אמצעי מדיניות אטטיסטים אחרים. פרידמן זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 1976.
קורות חיים
פרידמן נולד בברוקלין שבניו יורק למשפחה יהודית של מהגרים מברהובה שברוסיה הקרפטית, באותם הימים חלק מהונגריה. אמו הייתה מוכרת במכולת, ואביו התפרנס מעסקות תיווך. בגיל 16 התקבל ללימודים אקדמיים. בשנת 1932 קיבל תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה מאוניברסיטת ראטגרס. אהבתו הראשונה של פרידמן הייתה המתמטיקה וחלומו היה לעשות בה שימוש כמומחה לביטוח ולאקטואריה. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת ראטגרס הוצעו לו שתי מלגות לימודים לתואר שני- אחת במתמטיקה באוניברסיטת בראון ושנייה בכלכלה באוניברסיטת שיקגו. שתיים מהאוניברסיטאות המובילות בעולם. פרידמן בחר באפשרות השנייה.
בשנים 1941–1943 היה דובר מחלקת האוצר של ארצות הברית, בשנת 1946 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה ובאותה שנה החל ללמד באוניברסיטת שיקגו. שם החל להתבלט כהוגה דעות כלכלי יוצא דופן. בשלהי שנות ה-50 כבר עמד בראש המחלקה והוביל קו שצידד בשוק החופשי, בניגוד לרוב עמיתיו שהעלו על נס כלכלה שבה הממשלה מתערבת, על פי שיטתו של קיינס.
נישא לרוז (לבית דירקטור). בנו, פרופסור דייוויד פרידמן, הוא הוגה דעות של הזרם האנרכו-קפיטליסטי בכלכלה.
השקפתו הכלכלית של פרידמן
היוקרה שלה זוכה כיום רעיון השוק החופשי מקורה במידה רבה בעבודתם של מילטון פרידמן ושל עמיתיו באוניברסיטת שיקגו. לפי פרידמן, השוק פועל בצורה האופטימלית כאשר אין הממשלה מנסה להסדיר אותו.
הנימוק של פרידמן לצימצום המעורבות הממשלתית בפרויקטים כלכליים הוא שכאשר גורם ממשלתי מנהל תקציב ממשלתי, הרי שלאותו גורם אין אינטרס ואמביציה להתאמץ להפיק את התועלת המקסימלית מהתקציב תפוקה היחסית של כל שקל תהיה נמוכה. לעומת זאת כשהכסף מנוהל על ידי גורם פרטי שעמל בעצמו להשיג את התקציב והוא זה שיאלץ לחיות עם תוצאות הניהול - התפוקה מכל שקל תהיה גבוהה בהרבה.
גישתו של פרידמן ספגה ביקורת, ומתנגדיה טענו שהיא דוגמטית, לא גמישה וחד משמעית מדי. כמה משריו של שליט צ'ילה אוגוסטו פינושה עברו סמינר של פרידמן באוניברסיטת שיקגו (וכונו "נערי שיקגו"), בעקבות זאת, קידמו השרים מדיניות ליברליזציה שהובילה לנס הצ'יליאני אשר הוביל להגדלת התוצר הלאומי הגולמי לצד הרחבת אי השוויון והעוני במדינה. בשנת 1976 זכה מילטון פרידמן בפרס נובל לכלכלה. ב-1988 העניק לו הנשיא רונלד רייגן את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
מילטון פרידמן וישראל
בשנת 1977 הגיע לביקור בישראל, נפגש עם שר האוצר שמחה ארליך ועם בכירים במשק הישראלי. ביקורו עורר גל של מחאות בחוגי השמאל, בשל חששם מהשפעתו על מעצבי המדיניות הכלכלית בממשלה. לטענת פרידמן, הנהגת המדינה לאחר המהפך הפוליטי לא שעתה לעצותיו, והגדילה את הסובסידיות וההוצאה הציבורית ואת מעורבות הממשלה במשק. הטענות מצד מבקריו של פרידמן הן, שהמלצותיו כי ממשלת ישראל תוותר על חלק מסמכויות הרגולציה ותנהיג סחר חופשי במטבע חוץ הן שהובילו, בין השאר, להרעה במאזן התשלומים ולעלייה מהירה מאוד באינפלציה. בשנת 1998 הביע פרידמן תקווה שבנימין נתניהו יצליח לשנות את התפיסה ויביא את המשק הכלכלי חזרה למה שהוא כינה מסורת יהודית בת אלפיים שנה של כלכלה חופשית ויוזמה פרטית. למרות הסתייגותו של פרידמן מהמדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, בחוגים סוציאליסטים ישראליים נוהגים לייחס את המעבר למדיניות הפרטה ושוק חופשי בישראל לביקורו של פרידמן בשנת 1977.
כתבים נודעים
קפיטליזם וחירות, 1962 - (תרגום: מזל כהן, הוצאת שלם, 2003). היה לאחד הספרים המשפיעים ביותר שנכתבו בנושאי כלכלה. בספר מציג פרידמן בבהירות ובקיצור את אמונותיו הכלכליות, ששורשיהן בגישה ליברלית ובתמיכה בחירויות הפרט. פרידמן מונה בספר 14 פעילויות שמהאחריות עליהן צריכה הממשלה למשוך את ידה, ביניהן סבסוד לחקלאות, פיקוח על שכר הדירה, שכר מינימום, רגולציה בענפים שונים, חובת ביטוח סוציאלי, גיוס חובה והדואר.
שותף בכתיבת הספר "ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית".
החופש לבחור - עיקרי הכלכלה החופשית, 1980 - (הוצאת דביר, תשמ"ח 1988). בספר זה, אותו חיבר עם אשתו, מציין פרידמן את החינוך כתחום חשוב אשר ביחס אליו הגיע למסקנה כי מוטב לממשלה למשוך את ידה מהעיסוק בו, לטובת מעבר לשימוש בשיטה לפיה יקבלו ההורים קופונים מאוצר המדינה, ובאמצעותם יוכלו "לקנות" חינוך בבית ספר שיבחרו לפי שיקול דעתם. התחרות בין בתי הספר על ה"לקוחות", אליבא דפרידמן, תביא לשיפור רמתם. הרעיון מומש באופן חלקי כאשר תוכניות שוברים הופעלו במקומות שונים בארצות הברית, החל בשנות ה-80 של המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
אורי פז, היהודי הקפיטליסט ששינה את העולם, באתר פאזל
הקרן של רוז ומילטון פרידמן
מילטון פרידמן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
תומאס סואל, החופש לבחור: הגאוניות בפשטות של מילטון פרידמן, באתר מידה, 31 ביולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכלכלה
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:כלכלנים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-הונגרי
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:קפיטליזם
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון בייטס קלארק יהודים
קטגוריה:יהודים זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקנית לכלכלה
קטגוריה:חברי AEI
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:דוברים אמריקאים
קטגוריה:דוברים יהודים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ראטגרס
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1912
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2006 | 2024-01-03T19:27:36 |
דגל יפן | דגל יפן, הידוע בשמו הרשמי נישוקי (日章旗, מיפנית: דגל סימן השמש) או בשמו הנפוץ הינומארו (日の丸, דיסקית שמש) הוא דגלה הלאומי של יפן. הדגל שימש דה פקטו כדגלה הלאומי של יפן משנת 1870 אולם קיבל הכרה רשמית וחוקית רק לאחר חקיקתו של חוק הדגל וההמנון הלאומיים ב-13 באוגוסט 1999.
עיצובו של הדגל
הכרזת ראש הממשלה מספר 57 משנת 1870 הכילה שתי הוראות הקשורות בדגל הלאומי. ההוראה הראשונה ציינה מי רשאי להניף את הדגל, מתי וכיצד. ההוראה השנייה לעומת זאת, ציינה כיצד יש לייצר את הדגל.
היסטוריה
אגדה מספרת שמקורו של הדגל הוא בימי הפלישה המונגולית ליפן במהלך תקופת קמקורה (המאה ה-13), כשהנזיר הבודהיסטי ניצ'ירן הגיש את דגל השמש לקיסר יפן, שנחשב לצאצא של אלת השמש אמטראסו. למעשה, סמל דיסקת השמש היה בשימוש כבר במניפות שנשאו סמוראים שהיו מעורבים בסכסוך בין השבטים טאירה ומינאמוטו במאה ה-12. הסמל היה בשימוש נרחב בנסים צבאיים בתקופת סנגוקו במאה ה-15 ובמאה ה-16.
השימוש הרשמי הראשון בדגל נעשה באוגוסט 1854, כאשר יפן הקימה נציגויות דיפלומטיות בארצות אירופה. הדגל שימש גם ספינות יפניות.
עד תקופת הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868, הדגל כבר הפך לדגל הלאומי. במרץ 1931 ניסתה ממשלת יפן האימפריאליסטית להביא לאימוצו הרשמי של הדגל. ההצעה עברה בבית התחתון של הפרלמנט היפני, אך נתקעה בבית העליון.
הוא לא אומץ רשמית כדגל הלאומי עד 13 באוגוסט 1999 בצו רשמי, שאף הגדיר את ממדיו המדויקים: יחס הממדים הוא 2:3 כאשר הדיסקה היא בקוטר שלוש חמישיות מגובה הדגל, ומרכזה בדיוק במרכז הדגל.
גרסאות
גרסה שונה מוכרת של הדגל היא 'דגל השמש העולה', בו 16 קרניים אדומות יוצאות מהדיסקית. דגל השמש הזורחת שימש בעיקר את הצי היפני עד תום מלחמת העולם השנייה. כיום הוא משמש כדגל כוחות ההגנה של יפן.
הדגל היפני שימש כבסיס לעיצוב דגל לאוס, שהוקמה כמדינה חסות של האימפריה היפנית בשלהי מלחמת העולם השנייה. בדגל נעשה כהיפוך דגל יפן: דיסקית לבנה על רקע אדום.
דגל נוסף המשתמש בעיצוב הדגל היפני הוא דגל האוונקס , הכולל בשורתו העליונה את דגל יפן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
אלי לנצמן, "עם וארץ: דגל, המנון, החוקה", באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
הערות שוליים
יפן, דגל
קטגוריה:יפן: סמלים לאומיים
יפן
יפן
יפן | 2024-09-08T06:51:14 |
המסדר הכרמליתי | שמאל|ממוזער|250px|המנזר הכרמליתי בסטלה מאריס
ממוזער|250px|ראש הכרמל והדרך העולה אליו ממערת אליהו בספרו של ז'אן דובדאן, 1666
שמאל|ממוזער|250px|תבליט על גג כנסיית אליהו הנביא מצפון לכיכר פריז בעיר התחתית בחיפה. הכנסייה נחנכה בשנת 1871
המסדר של גבירתנו מהר הכרמל, או המסדר הכרמליתי (בלטינית: Ordo fratrum Beatæ Virginis Mariæ de monte Carmelo) הוא שמו של מסדר נזירים קתולי שנוסד במאה ה-12 על ידי נזיר בשם ברתולד (מת לאחר 1185), בהר הכרמל שבארץ ישראל, ומכאן שמו.
היסטוריה מוקדמת
בראשיתו כלל המסדר הכרמליתי נזירים בלבד, שהתבודדו במורדות הר הכרמל באזור נחל שיח. ברתולד הקדוש, שהגיע לארץ ישראל מקלבריה שבאיטליה במסגרת מסעי הצלב, בחר בהר הכרמל כמקום מושבו, בעקבות המסורת לפיה שם פעל אליהו הנביא. בשנים 1206–1214 קיבלו הכרמליתים תקנון מאלברט, הפטריארך הלטיני של ירושלים, שכלל 16 סעיפים וביניהם ציות לראש המסדר, מגורים בתאים פרטיים, דבקות בתפילה, שמיעת מיסה מדי בוקר בבית התפילה של הקהילה, סגפנות, עבודה, שתיקה מתפילת הערבית ועד לתפילת הבוקר למחרת, הינזרות מבשר.
המקום היחיד שהתאים לפעילותם של המתבודדים הנוצרים, שנאלצו לעזוב את מקומותיהם שנתפסו בידי המוסלמים, היה בהר הכרמל. עם התמוטטות הממלכה הצלבנית, חזרו הכרמליתים לאירופה ושבו לכרמל רק במאה ה-17. הם התגוררו בכוכים שמעל מערת אליהו, וב-1767 בנו את מנזרם בראש הכרמל בגלל קדושתם של כף הכרמל, מערת פרוספר ומערת אליהו, הנמצאים בסמיכות. כמו כן, הכרמליתים מאמינים, שהמנזר נבנה על שרידי קפלה קדומה, המזוהה כמקום הפולחן הקדום ביותר בעולם המוקדש למרים, ולכן הכנסייה מכונה במקור "גבירתנו של הכרמל". בקרן הכרמל (דיר אל-מוחרקה) נמצא מנזר כרמליתי נוסף, הנושא את שמו של אליהו הנביא, שעל פי המסורת הכרמליתית, הוא המקום שבו התחולל המאבק בין אליהו לבין נביאי הבעל. בחצר המנזר שבקרן הכרמל ניצב פסל של אליהו הנביא.
ראו גם
תרסה מאווילה
האקסטזה של תרזה הקדושה
מנזר סטלה מאריס
מנזר גבירתנו של הכרמל
קרן הכרמל
קישורים חיצוניים
תמונות מאוסף המסדר הכרמליתי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
* | 2021-11-24T12:59:36 |
נטלי קוגלין | נטלי אן קוגלין-הול (באנגלית: Natalie Anne Coughlin-Hall; נולדה ב-23 באוגוסט 1982) היא שחיינית עבר אמריקנית, פעמיים ברציפות אלופה אולימפית (אתונה 2004 ובייג'ינג 2008) במשחה ל-100 מטר גב, בעלת 12 מדליות אולימפיות, אלופת עולם בעלת 20 מדליות (שנייה בכל הזמנים), מהן 8 זהב ושיאנית עולם.
קוגלין היא שחיינית רב גונית, נחשבת לאחת השחייניות הטובות בעולם בסגנון גב. במשחה ל-100 מטר גב, היא שיפרה 8 פעמים את שיא העולם (5 בבריכה אולימפית ו-3 בבריכת 25 מטר). היא האישה הראשונה בעולם שירדה מגבול הדקה ומגבול 59 שניות במשחה זה בבריכה אולימפית.
ביוגרפיה
קוגלין נולדה בעיר ולחו (Valejo) שבצפון קליפורניה. היא גדלה בעיר קונקורד, אף היא בצפון קליפורניה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וקבלה תואר ראשון בפסיכולוגיה ב-2005.
אלופה אולימפית
באולימפיאדת אתונה (2004) זכתה קוגלין ב-5 מדליות, 2 זהב, 2 כסף ו-1 ארד. מדליות זהב במשחה ל-100 מטר גב בתוצאה של 1:00.37 דקות, בשלב חצי הגמר היא קבעה שיא אולימפי חדש של 1:00.17 דקות, במשחה שליחות 4x200 מטר חופשי. מדליות כסף במשחה שליחות 4x100 מטר חופשי ובמשחה שליחות 4x100 מטר מעורב ומדליית ארד במשחה ל-100 מטר חופשי.
באולימפיאדת בייג'ינג (2008) זכתה קוגלין ב-6 מדליות, 1 זהב, 2 כסף ו-3 ארד, מספר המדליות הרב ביותר במשחקים לאחר מייקל פלפס מארצות הברית. היא זכתה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר גב בתוצאה של 58.96 שניות ובכך הייתה לשחיינית אישה הראשונה בעולם שהגנה על תוארה, זאת על אף שהתוצאה הטובה ביותר באולימפיאדה במשחה זה נקבעה על ידי קירסטי קובנטרי מזימבבואה שקבעה שיא עולם בשלב חצי הגמר.
בשנת 2009 התמודדה בעונה התשיעית של תוכנית המציאות האמריקאית, רוקדים עם כוכבים, והייתה למודחת השישית.
באליפות העולם בשחייה שנערכה בברצלונה ספרד ביולי 2013 זכתה קוגלין במדליית זהב במשחה שליחות 4x100 מטר חופשי ביחד עם מליסה פרנקלין, שנון ורילנד ומייגן רומנו בשיא אמריקאי חדש של 3:32.31 דקות, לפני אוסטרליה שקבע שיא אוקיאניה חדש של 3:32.43 דקות והולנד (3:35.77 דקות). כשחיינית שנייה היא שחתה ב"זינוק שליחות" תוצאה של 52.98 שניות. נוסף לכך, היא סיימה במקום 11 במשחה ל-50 מטר חופשי בתוצאה של 25.02 שניות.
קוגלין מתאמנת במועדון "קליפורניה אקווטיקס" (California Aquatics) בדרום קליפורניה.
תארים והישגים
בסך הכל זכתה קוגלין ב-12 תארים באליפות המכללות של ארצות הברית (NCAA).
שיאים אישיים
בריכה אולימפית
משחה תוצאה תאריך הערות 50 מטר גב 27.51 שניות 19 ביוני 2015 שיא ארצות הברית בעבר 100 מטר גב 58.94 שניות 17 באוגוסט 2008 שיא עולם בעבר 200 מטר גב 2:08.53 דקות 16 באוגוסט 2002 50 מטר פרפר 26.50 שניות 29 ביולי 2005 100 מטר פרפר 57.34 שניות 26 במרץ 2007 50 מטר חופשי 24.66 שניות 17 ביולי 2015 100 מטר חופשי 53.39 שניות 15 באוגוסט 2008 200 מטר חופשי 1:56.43 דקות 29 במרץ 2007 200 מטר מעורב אישי 2:09.77 דקות 6 ביוני 2008
בריכת 25 מטר
משחה תוצאה תאריך הערות 50 מטר גב 27.08 שניות 22 בנובמבר 2002 שיא ארצות הברית בעבר 100 מטר גב 55.97 שניות 16 בדצמבר 2011 שיא אמריקה בעבר 200 מטר גב 2:03.62 דקות 27 בנובמבר 2001 שיא עולם בעבר 50 מטר פרפר 25.83 שניות 100 מטר פרפר 56.23 שניות 16 בדצמבר 2011 50 מטר חופשי 24.31 שניות 17 בדצמבר 2011 100 מטר חופשי 51.88 שניות 18 בדצמבר 2010 שיא אמריקה בעבר 100 מטר מעורב אישי 58.55 שניות 15 בנובמבר 2014 שיא אמריקה בעבר
ראו גם
התפתחות שיא העולם במשחה ל-100 מטר גב
התפתחות שיא העולם במשחה ל-200 מטר גב
התפתחות שיא העולם במשחה ל-100 מטר פרפר
התפתחות שיא העולם במשחה ל-100 מטר מעורב אישי (ויקיפדיה באנגלית)
קישורים חיצוניים
נטלי קוגלין באתר הנבחרת האולימפית
קטגוריה:שחייניות גב אמריקאיות
קטגוריה:שחייניות חופשי אמריקאיות
קטגוריה:שחייניות מעורב אישי
קטגוריה:אלופות עולם בשחייה
קטגוריה:שיאניות עולם אמריקאיות: שחייה
קטגוריה:אלופות אולימפיות אמריקאיות: שחייה
קטגוריה:זוכות מדליית כסף אולימפית אמריקאיות: שחייה
קטגוריה:זוכות מדליית ארד אולימפית אמריקאיות: שחייה
קטגוריה:שחייניות באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:שחייניות אמריקאיות באולימפיאדת בייג'ינג (2008)
קטגוריה:שחייניות אמריקאיות באולימפיאדת לונדון (2012)
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ארצות הברית)
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1982
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1982 | 2023-12-04T20:50:07 |
הכנסיה האורתודוכסית | הפניה נצרות אורתודוקסית | 2008-07-23T14:42:37 |
אדנוזין טרי פוספט | הפניה ATP | 2008-05-17T05:13:47 |
גמבוזיים | ממוזער|דגי Limia nigrofasciata
ממוזער|פלטי הכתמים
גמבוזיים (שם מדעי: Poeciliidae; קרויים גם משריצי חיים) היא משפחה של דגים מסדרת הגמבוזאים.
במשפחה ישנם 3 תת-משפחות:
Poeciliinae
Aplocheilichthyinae
Procatopodinae
מינים ממשפחה זו נמנים עם דגי הנוי הנפוצים ביותר, בעיקר משום שהם קטנים, פעילים מאוד, צבעיהם מרהיבים, עמידותם בשינויי טמפרטורות וקשיות מים שונה, חוסר רגישותם לטעויות המגדל המתחיל ואופן רבייתם הקל יחסית – כל נקבה מסוגלת להשריץ כ-10 פעמים בשנה, כשבכל השרצה בין 30 ל-120 דגיגונים. אצל הגמבוזיים ישנה דו צורתיות זוויגית בולטת וקל להבחין בין הזכרים לנקבות בעיקר בגלל שלזכרי הגמבוזיים איבר הנקרא "גונופודיום" שהוא מעין צינורית המשמשת להחדרת הזרע לנקבה.
מיני גמבוזיים נפוצים
גמבוזיה מצויה, זהו מין בצבע אפרפר, הידוע כטורף זחלי יתושים ועל כן מגדלים אותו בעיקר בבריכות נוי.
גופי, הססגוני ביותר מבין משריצי החיים, והקל ביותר לגידול.
סייפן מצוי,
מולי, מין זה ידוע כמסתגל במהירות למעבר בין מים מתוקים למלוחים.
פלאטי, בעבר נחשב כבן כלאיים של סייפן,
קיימים מינים נוספים, כאשר לכל מין תת-מינים לרוב.
מזון
מרבית הגמבוזיים הם אוכלי כל וניזונים הן ממזון מן הצומח כגון צמחי מים ואצות והן ממזון מן החי כגון זחלי יתושים ותולעים אדומות, סרטנונים זעירים הם חלק חשוב בתפריט שלהם, המוליים ידועים כאוכלי ירק וניזונים הרבה מהירוקת הגדלה על סלעים במים ועל דפנות האקווריום.
רבייה
הגמבוזיים מכונים גם "משריצי חיים" משום שהנקבות משריצות דגיגים עצמאיים ולא מטילות ביצים כיתר משפחות הדגים.
צורת הרבייה היא שמייחדת משפחה זו. לאחר שהנקבה נענית לחיזור הזכר, הוא מחדיר את הגונופודיום שלו לפתח הביב של הנקבה שם יתפתחו הביצים שבתוכן הדגיגים. הדגיגים יושרצו כ-35 ימים לאחר ההפריה ויהיו דגים עצמאיים לכל דבר, הם ימצאו את מזונם לבד ואף יאלצו להסתתר מהוריהם הרעבתניים העלולים לאוכלם. מהפריה אחת שכזו יכולים להתפתח עד 6 הריונות.
גידול והרבעה באקווריום
הגמבוזיים הם דגים חזקים המסוגלים לשרוד גם בתנאים שאינם אופטימליים, אולם, כמובן, הם יתפתחו ויראו טוב יותר באקווריומים גדולים ואיכות מים טובה וישמחו לכפית מלח על כל עשרה ליטרים של מי אקווריום. רוב בני משפחת הגמבוזיים ידידותיים ושלווים מאוד ולכן ניתן לשלבם עם מגוון דגים, כל עוד שלומם של הגמבוזיים מובטח והדיירים האחרים אינם תוקפנים בעצמם. הרבעת הגמבוזיים קלה מאוד ולמעשה, כמעט ואין סיכוי להשיג נקבה שאינה כבר מופרית. הגמבוזיים אינם זקוקים לשינויים מיוחדים כדי לעורר את "יצר האהבה" אבל חשוב לשמור על הדגיגים שלהם לכשיושרצו. שתי שיטות נפוצות לשמירה על הדגיגים: הראשונה, שימת האם בתא השרצה כאשר היא נראית כבר ככורעת להשריץ (מראה נפוח ונקודה שחורה בולטת ליד הביב, ולעיתים גם את עיניהם של השרצים בסמוך להשרצה). תא ההשרצה הוא קופסה שקופה שבה משריצה נקבה את הדגיגים, הם נופלים בכעין מדרון המצוי בה לחלק אחר של התא, שאליו הנקבה אינה יכולה להגיע וכך נשמרים מרעבונה. הדרך השנייה היא לגדל את האם באקווריום עמוס בצמחים צפופים בהם יוכלו להסתתר מפניה.
הדגיגים הצעירים אינם זקוקים למזון ביומיים הראשונים לחייהם שכן הם נולדים עם שק חלמון המחובר לגופם. את הדגיגים הצעירים ניתן להאכיל בחלמון ביצה מפורר, במזון יבש מיוחד לשרצים ובארטמיה שהיא סרטנים קטנים שזה עתה בקעו.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1831
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה | 2024-06-27T18:07:39 |
גמבוזאים | ממוזער|Heterandria formosa
גמבוזאים (שם מדעי: Cyprinodontiformes) היא סדרה של דגים מקריני סנפיר. הם שוכנים בדרך כלל במים עליונים במים מתוקים אך יכולים להסתגל גם למים מליחים ולחופי ימים.
רבים מבני סדרה זו הם דגי נוי מוכרים מהאקווריום שבו מגדלים אותם למשל דגי הגופי המשריץ צאצאים חיים. דגים אחרים כוללים את הגמבוזיה הידועה בצמצום מספרי יתושים ברחבי העולם וממנה קיבלה הסדרה את שמה.
רובם קטנים מאוד והגדלים שבהם מהסוג ארבע-עין מגיעים לאורך 34 סנטימטר. הם אוכלי כל מהחי ומהצומח.
משפחות
דגליליים (Aplocheilidae)
Nothobranchiidae
ריבוליים (Rivulidae)
Profundulidae
גּוּדֵאָתִיִּים (Goodeidae)
Fundulidae
Valenciidae
נאוויתיים (Cyprinodontidae)
ארבע עיניים (Anablepidae)
גמבוזיים (Poeciliidae)
ראו גם
גידול דגי נוי
קורידורס
דגי נוי
גורמי פנינה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לב ברג
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1940 | 2023-04-02T02:52:33 |
טקטיקה ימית | הטקטיקה הימית היא מונח המאגד יחד שיטות שונות שמטרתן השגת עליונות צבאית בזמן לוחמה ימית. זוהי המקבילה הימית לתורת הלחימה היבשתית.
יש להבחין בין טקטיקה ימית לבין אסטרטגיה בלוחמה ימית. הטקטיקה הימית עוסקת בבחירת אופן פעולה קונקרטי על ידי הפיקוד בשטח, במטרה לזכות בניצחון בקרב ספציפי, זאת, להבדיל מאסטרטגיה, שהיא הצבת היעדים ארוכי הטווח ותכנון אופן הפעולה הכולל ומטרותיו, לדוגמה, תכנון אסטרטגי להשתלטות על אזור גאוגרפי בעל חשיבות גבוהה.
טקטיקות ימיות מודרניות מבוססות על דוקטרינות טקטיות שגובשו לאחר מלחמת העולם השנייה, ונכתבו בעקבות התיישנותן של אניות המערכה ופיתוחם של הטילים ארוכי הטווח. מאחר שמאז מלחמת העולם השנייה לא התרחשו מערכות ימיות רחבות היקף – מלבד המערכה הימית במלחמת הודו–פקיסטן השלישית ב-1971, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת פוקלנד – רבות מהדוקטרינות הללו משקפות תרחישים ספקולטיביים בלבד, ומעולם לא נוסו בפעילות מבצעית של ממש. יש המעריכים שהתפרקותה של ברית המועצות והקטנת הצי הרוסי הביאו את התרחישים של המערכות הימיות לכדי התיישנות וחוסר רלוונטיות.
מושגי יסוד
בעת תכנון טקטיקות ימיות, ישנה חשיבות מכרעת לסיווגו של היריב הצפוי. לוחמה על פני השטח (אנ') מתמקדת בהתקפה והגנה בפני ספינת מלחמה השטה מעל לפני הים. לוחמה נגד צוללות עוסקת באיתור והרס של צוללות האויב. לוחמה נגד יריבים אוויריים כוללת תרחישי פעולה כנגד התקפה מאוויר של מטוסים או טילים ארוכי טווח.
מרווח הקרב
אחד ממושגי היסוד של הטקטיקה הימית המודרנית הוא מרווח הקרב: אזור סביב כוח ימי, שבו המפקד מרגיש בטוח ביכולתו לאתר או לחסל אויבים עוד לפני שהם מהווים סכנה. בדומה לזירות לחימה אחרות, מטרה טקטית קריטית היא זיהוי האויב לפני שהוא יזהה אותך.
הים הפתוח מספק את מרווח הקרב הטוב ביותר עבור צי חשוף. נוכחותה של יבשה ושינויים טופוגרפיים באזור מסוים מצמצמים את מרווח הקרב, מגבילים את אפשרויות התמרון, מקלים על האויב לחזות את מיקומו של הצי, והופכים את איתור כוחות האויב לקשה יותר. במים רדודים, איתור צוללות ומוקשים הוא בעייתי במיוחד.
מאמץ התמרון
מאמץ התמרון הוא מרכיב התקפי הבא לידי ביטוי במפגש לוחמה ימית בין ציים. מאמץ התמרון מכתיב את תוכנית התקדמות הכוחות באזור עוין, ואת פריסת הכוחות במהלך קרב התקפי. כמה מאפשרויות התמרון שעומדות בפני מפקדים בקרב ימי הן: תנועה התקפית קדימה, לפיתת צי האויב בתנועת מלקחיים, שימוש בהונאה לצורך הטעיה ועוד.
היסטוריה
הטקטיקות הימיות התפתחו עם הזמן בד בבד עם ההתפתחויות בטכנולוגיה הימית, והמעקב אחר התפתחותן של הטקטיקות עצמן מלווה את התפתחותן של ספינות המלחמה.
עת המשוטים
העת העתיקה
הים הראשון שהחלו לשוט בו הציים המלחמתיים הוא הים התיכון.
בהתחלה לא הייתה תוכנית ברורה ונלחמו ללא סדר. ערב רב של ספינות, ששימשו כפלטפורמה ללוחמים הרגליים, התקרבו אחת לשנייה והחיילים פשטו על סיפון האונייה השכנה. במאה השמינית לפנה"ס התחילה להתפתח בפיניקיה תורת הלחימה הימית.
מכיוון שאבק השרפה עוד לא הומצא ובליסטראות למיניהן היו לא מדויקות להחריד, אחת האפשרויות שהייתה לימאים בימי הקדם, פרט לפשיטה על הסיפון, הייתה ניגוח ספינת האויב.
טקטיקת ניגוח הספינות הובילה לפיתוחים במבנה הספינה, שבתורם שכללו את אפשרויות השימוש בטקטיקה. לספינות המלחמה צורף איל ניגוח מעץ קשה, בדרך כלל עם מעטפת ארד (ברונזה), וכך התווספה לבין האפשרויות הטקטיות גם תמרון שבירת המשוטיות. הטקטיקה המקובלת הייתה לנסות ולסובב את חרטום האונייה, שבו נמצא אייל הניגוח, כלפי דופן הספינה היריבה, או לעבור במהירות לידה תוך כדי שבירת משוטיה עם אייל הניגוח. במקרה הזה, משוטי הספינה הנוגחת היו נמשכים לתוך הספינה על מנת שלא ינזקו.
מאחר שכדי שניתן יהיה לבצע תמרון זה, על הספינה התוקפת להצליח להגיע אל דופן הספינה היריבה, החלה בהדרגה לעלות החשיבות של התבנית בה מסודרות הספינות, וכפועל יוצא מזה עלתה גם החשיבות לתיאום ולכידות בין הספינות. התבנית המקובלת ביותר הייתה תבנית הקו. הספינות סודרו בקו ישר פחות או יותר וכך הגנו על אגפיהן.
ממוזער|אוניית מלחמה טורקית עולה באש בנמל אֶרֶסוֹס, יוון, לאחר שהותקפה על ידי ספינת הבערה בפיקוד דימיטריס פאפאניקוליס, 27 במאי 1821. ציור מאת קונסטנטינוס ווֹלָנאקיס.
טקטיקה הגנתית זו, הגבירה בתורה את החשיבות ההתקפית במהלכים שמטרתם שבירת קווי האויב, כדוגמת שימוש בספינת הבערה, אותה מילאו בחומרים דליקים, הציתו והשיטו, בסיוע רוח מתאימה, לעבר אוניות היריב.
בקרבות השונים, לעיתים מפקדים היו בוחרים לעשות שימוש בתבניות אחרות, כגון מעגל או סהר, אך אלו היו בדרך כלל תבניות אד הוק, שלא קיבלו תנופה מעבר לקרב ספציפי.
במקרה של ציים גדולים, הכוללים כמה עשרות ואף מאות אוניות הצי חולק בדרך כלל למספר פלוגות על מנת להקל על הקשר והפיקוד בין האוניות השכנות.
החידושים בטקטיקה היו מעטים יחסית. החידוש החשוב ביותר בתקופה זו נעשה דווקא על ידי הרומאים, עם יבשתי לכל הדעות. על מנת לגבור על הקרתגינים, המנוסים בקרבות ימיים, הרומאים הרכיבו מעין גשרים על סיפוני האוניות, ובעזרתם פשטו על סיפוני האויב. קשה לומר בוודאות כיצד פעל המנגנון הזה בפועל, אך ככל הנראה הפעלתו הייתה מסורבלת ביותר כי השתמשו בו, ככל הידוע, אך ורק במלחמה אחת – המלחמה הפונית הראשונה.
ימי הביניים ותחילת העת החדשה
החידושים הטקטיים בימי הביניים היו בעיקר מצידה של האימפריה הביזנטית. עם גילוי האש היוונית, הרכיבו על סיפון האונייה מעין גלילים חלולים, ובעזרת ההמצאה החדשה הבעירו את ספינות האויב. בהמשך, לקראת המאה ה-16 עם התפתחות התותחים, כח האש נעשה חשוב יותר, אך היות שרוב הדופן היה תפוס על ידי המשוטים, אפשר היה להרכיב את התותחים הימיים רק בחרטום וירכתיים ולכן מספר התותחים היה מצומצם יחסית. כתוצאה מכך, הניגוח נשאר אחד האמצעים היותר טובים להטבעת ספינת האויב.
קרב לפנטו ב-1571 נחשב לקרב הימי הגדול האחרון בהיסטוריה בין ציי אניות מלחמה המונעות במשוטים, שאינן צריכות להתחשב בכיוון הרוח. בקרב זה בוצעו תמרוני הטעיה כדי לפרק את מבנה הספינות היריבות, תמרון לכניסה בין קו הספינות לבין החוף כדי לשפר את זווית ההתקפה, שימוש מושכל בכוח עתודה שהצטרף במהלך הקרב ועזר להכריע אותו, והשתלטות על ספינת הדגל של הצי והצגת ראשו הערוף של המפקד על חנית – מה שפגע אנושות במורל חייליו ועזר להכניע את הקרב.
עת המפרש
עם הופעת תותחים משופרים לקראת המאה ה-16 החלו להופיע ציים משמעותיים באירופה. הציים המלחמתיים באו לחזק את התגליות של הפורטוגלים באפריקה והודו, ואחריהם של ספרד באמריקה הדרומית והאוקיינוס השקט.
במאה ה-15 חלה התפתחות גדולה ביכולת השיוט והמפרשים, והחלו לבנות ספינות מלחמה, אשר הכח שהניע אותן היה הרוח ולא הזרוע האנושית. ספינות אלו היו מסוגלות להפליג באוקיינוס, ונשאו תרנים ועליהם מפרשים מרובעים, שאיפשרו שיט בזוויות קרובות יותר לרוח, והיו חמושות בתותחים כבדים בהרבה.
התפתחותה של ספינת הקרב, והופעתם של ציי מלחמה גדולים, שהיה ביכולתם להפליג כצי למשך חודשים ארוכים, יצרו את הצורך בהתאמת העקרונות הישנים של לוחמה ימית לתנאים החדשים.
השימוש באיל ניגוח הוא בלתי אפשרי לספינה המונעת בכוח הרוח; ספינת מפרש יכולה לנגח רק כשיש לה רוח בכיוון ובעוצמה מתאימים. ואולם, עדיין ניתן לבצע השתלטות על ספינת האויב.
ממוזער|הצי הבריטי והצי הדני ערוכים זה מול זה במערך טורי בקרב קופנהגן הראשון, 1801.
במאה ה-17, עם גידול בהשפעת מטח הדופן של הספינות החלה להופיע טקטיקת המערך הטורי. במסגרתה האוניות הסתדרו אחת אחרי השנייה וירו ביריבותיהן מטחי דופן על מנת להטביען. הצי היה נכנס לקרב בקו ארוך, וכך ניתן היה לרכז את האש של כל הספינות, או חלק גדול מהן, על מטרות מסוימות. בנוסף, בדרך זו היה מתגלה לאויב רק הצד החמוש והמוגן יותר של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים יותר – החרטום, ובמיוחד הירכתיים – היו מוגנים.
הציים הגדולים היו מחולקים בדרך כלל לפלוגות על מנת להקל על השליטה בהם. אחרי מספר מטחי דופן האוניות ניסו להתקרב אחת אל השנייה על מנת לפשוט על סיפון האונייה השכנה.הסיבה שבגינה הפשיטה על הסיפון עדיין הייתה נחוצה, היא חולשת התותחים. בתותחים מהעת ההיא היה קשה מאוד להטביע ספינה גדולה.
הטקטיקה האנגלית במאות ה-17 וה-18
בעת המלחמות בין אנגליה להולנד שופרה טקטיקת הטור העורפי. באנגליה אפילו נכתב ספר "הוראות קבע ללחימה" שפירטו את ההתנהגות הרצויה של האדמירל בקרב. אם האדמירל הפסיד, אך נצמד להוראות הקבע, הוא היה מזוכה. אם הפסיד ולא נצמד להוראות היה מורד בדרגה ואף מוצא להורג.
הטקטיקה האנגלית המקובלת במאה ה-17 הייתה טקטיקת הטור העורפי. בהתחלה האנגלים בנו ספינות גדולות יחסית עם יותר מ-100 תותחים, אך לקראת המאה ה-18 וה-19 חדלו מכך, ואונית המערכה התקנית נשאה בערך 70–80 תותחים. השייטת הממוצעת כללה 15–30 אוניות מערכה ואי אלו פריגטות.
במאה ה-17 ואף במאה ה-18 אנגליה לא הייתה מלכת הימים. צרפת והולנד שאפו גם הן להשתלט על הים. ההבדל העיקרי בין הטקטיקה האנגלית לצרפתית וההולנדית הייתה בשוקע האוניות. השוקע של האוניות ההולנדיות היה נמוך יותר בגלל המפרצים הצרים של הולנד שבהם נאלצו לעבור. הבדל זה השפיע על ההחלטות הטקטיות בעת הקרב.
מין הצד האנגלי, כאשר הציים התקרבו זה אל זה, האנגלים נטו לתפוס את הצד שממנו נושבת הרוח על מנת שהתותחים היותר כבדים, הנמצאים בסיפונים הנמוכים, יוכלו לירות. בקרב הם שאפו לפגוע בגוף האונייה ולהטביעה.
הצרפתים, להבדיל, ניסו לתפוס את הצד שאליו נושבת הרוח על מנת לנתק מגע בקלות רבה יותר אם הקרב היה משתבש. בקרב ניסו הצרפתים לפגוע במעטה האוניות היריבות על מנת לשבש את כושר התמרון. ככלל הצרפתים וההולנדים היו הרבה יותר גמישים בקרבותיהם ולא ניסו לפרסם ספרים עם קוד נוקשה, אשר חייב את הקצונה הבכירה.
ממוזער|קרב טרפלגר: שני הטורים של הצי הבריטי תוקפים את המערך הצרפתי-ספרדי
דוגמה לשיפור טקטי מפורסם ויוצא דופן של תמרון הטור העורפי, היא של הוריישו נלסון בקרב טרפלגר. נלסון פיקד על הצי הבריטי בעת מצור על נמל צרפתי. הוא תכנן לשבור את המערך הטורי של הצי היריב בעזרת שני טורים התקפיים, במטרה לבודד את החלק המרכזי והאחורי של הכוח מהחלק הקדמי ולבטל בכך את היתרון המספרי של אויביו. התוכנית עבדה בצורה מספקת, והצי של נלסון ניצח בזכותה את הקרב. נלסון עצמו נהרג בקרב, והוכתר כגיבור לאומי.
עת השריון
ממוזער|המחשה של תמרון חציית ה-T
עם השתכללות הטכנולוגיה והטקטיקה של הלוחמה הימית, תמרון נוסף שזכה לפופולריות במקרים של התנגשות הדדית בין ציי אוניות המערכה, כונה ה"טריז", שתפקידו לפרוץ דרך שורות האויב. חסרונו של תמרון זה היה, שהתותחים של הספינות שנמצאות בעומקו לא באים לידי ביטוי. לעומת זאת, ציים שדבקו בטור העורפי סבלו מחסרונו של הטור, שהוא שביר ועלול להבקע על ידי הטריז.
באמצע המאה ה-19 סדרה של פיתוחים טכנולוגיים שדרגו משמעותית את ספינות המלחמה. בנוסף להופעתן של הספינות המשוריינות, הופיעו גם אוניות מערכה מונעות בקיטור בעלות צריחי תותחים מסתובבים, שהיו יכולות לנוע במהירות ולהפנות את תותחיהן על פי הצורך; זאת, לעומת אוניות הקו המונעות בכוח המפרשים שתמרנו באיטיות רבה יותר, ואשר תותחיהן היו קבועים במקומם, כשהם פונים לצדי האונייה.
שדרוגים אלו איפשרו את ביצועו של התמרון הטקטי חציית ה-T. במהלך התמרון חוצה קו של אוניות מלחמה את כיוון התנועה של קו אוניות המלחמה של האויב, במאונך לו, ומשלים עם אוניות האויב צורה המזכירה את האות T. בדרך זו יכול קו אוניות המערכה לירות מטח דופן מכל תותחי האוניות, לעומת קו אוניות האויב שיכול לירות רק בתותחיו הקדמיים.
התמרון בוצע בדרך כלל על ידי אוניות וסיירות מערכה, אך גם על ידי סיירות קלות וכבדות, במידה משתנית של הצלחה.
עת נושאות המטוסים
לקראת מלחמת העולם השנייה החלו להופיע נושאות מטוסים, שתפקידן העיקרי היה איסוף מודיעין. עם ההתפתחות בכלי הטיס, נוספו להן גם מטוסי קרב ומפציצים.
הופעתם של מטוסים וטילים יתרה את טקטיקת חציית ה-T, שכן שיגור טילים אינו מותנה בכיוונה של האונייה המפעילה אותם.
הצוללות במלחמות העולם
ממוזער|הצוללת U-36, 1936
כניסתם ההדרגתית של הצוללות אל זירת הלחימה הימית במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרה שינוי דרמטי במיוחד בכל הנוגע למרווח הקרב, מאחר שהן יכלו לנצל את צלליתן הנמוכה כדי לשייט רוב הזמן מעל לפני המים כדי לגלות את האויב בטרם התגלו בעצמן. לאחר גילוי האויב הייתה הצוללת יורדת אל מתחת לפני המים ומנסה לשגר טורפדו לכוון ספינת האויב. אם לצי ספינות היה חשד סביר שישנה אפילו צוללת אחת בצי היריב, מרווח הקרב שלו היה מצטמצם דרמטית, והדבר היה עשוי לשנות מהותית את כל טקטיקת הלחימה.
בזכות המשקל הגבוה של כמות קטנה של צוללות בקרב ימי, הצוללות פעלו לרוב באופן עצמאי.
לקח זמן עד שיכלו הצוללות, גם מבחינה טכנולוגית, וגם מבחינת השכלול הטקטי בהפעלתן, להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן.
במחצית הראשונה של מלחמת העולם הראשונה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב וספינות סוחר בריטיות – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח. בשלב זה, צוללות רבות נפגעו בקרבות הימיים, ולא הצליחו לגרום נזקים דרמטיים.
הגרמנים ניסו בתגובה את השיטה הטקטית המכונה 'להקות הזאבים'. בשיטה זו, כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדו קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אך רק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו.
המתיחות בין המעצמות במהלך מלחמות העולם וביניהן גרמה למרוץ טכנולוגי שמטרתו הייתה, מן הצד הגרמני, לאפשר לצוללות יתרון טקטי מרבי, ומן הצד הבריטי, להוציא את העוקץ מהיתרונות הטקטיים של הצוללות.
אחד הפיתוחים המשמעותיים הראשונים בהקשר זה היה הסונאר, הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית.
עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, השדרוגים הטקטיים והטכנולוגים מן הצד הבריטי נותרו ללא מענה הולם מן הצד הגרמני, אך נקודת המפנה הגיעה ביוני 1940, עם כיבוש גרמניה את צרפת, מה שסיפק לצי הגרמני נמלים קרובים בהרבה לבריטניה, ואיפשר לגרמנים מגוון רחב יותר של טקטיקות המבוססות על גורם הפתעה ומהירות תגובה.
בשלב זה של הלחימה, לצוללות הגרמניות היו מכשירי קשר חזקים בהרבה מהמכשור שהיה בידיהם במלחמת העולם הראשונה, ואנטנות שמוקמו בחופי צרפת איפשרו למפקדים תקשורת טובה יותר עם הספינות שבים. בנוסף, ברשות הגרמנים עמד מכשיר הצפנה רב עוצמה בשם אניגמה, שסייע לתשדורת מאובטחת ושמירה על סודיות. שדרוגים טכנולוגים אלו שינו לחלוטין את האפקטיביות של הטקטיקה ממלחמת העולם הראשונה – "להקות הזאבים".
בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. גם כנגד הסונאר מצאו הצוללות שיטה יעילה: מכיוון שהסונאר סורק את פני הים, כאשר הצוללות צפו על פני המים הן לא הופיעו בסונאר ממרחקים ארוכים, ולכן שטו הצוללות כמעט רק מעל לפני המים, עד אשר איתרו ספינת אויב ועלה הצורך לארוב או לברוח.
במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כ-80 אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר.
הבריטים השתמשו במטוסי סיור לאיתור הצוללות, אך רק פיצוח צופן האניגמה איפשר לבריטים להתגבר על "להקות הזאבים", על ידי כך שיכלו לנווט את השיירות בינות לצוללות שארבו להן. בהמשך, שיפור בטכנולוגיות המכ"ם וזיהוי התדרים, סייע לבריטים עוד יותר באיתור הצוללות, הגביר את מרווח הקרב שלהן, וסייע לבריטים להתחיל את הקרבות מול הצוללות במצב אידיאלי, בו הצוללת מותקפת עוד לפני שהיא מספיקה להתקיף.
הטקטיקה של הצוללות בשלב זה הייתה לנסות ללחום בחזרה במטוסי האויב שאיתרו אותן, באמצעות תותחים שהותקנו על גבי הצוללת. הפקודה 'מתקפת נגד' של הצבא הגרמני אסרה על הצוללות להתחמק מהמטוס המתקרב, וחייבה את הצוללת לנסות ולהפיל אותו. מה שלא לקח בחשבון הפיקוד הגרמני זה שהבריטים שמחו להקריב מטוס תמורת צוללת – לבריטים היו כמה אלפי מטוסי סיור, ולגרמנים רק כמה מאות צוללות. הפקודה בוטל 97 ימים לאחר שניתנה. עוד לפני שפיקוד הצי הגרמני מצא מענה טקטי הולם לחידושים של בעלות הברית, הפסידה גרמניה במלחמה.
טקטיקה ימית מודרנית
טקטיקות ימיות מודרניות מבוססות על דוקטרינות טקטיות שגובשו לאחר מלחמת העולם השנייה, ונכתבו בעקבות התיישנותן של אניות המערכה ופיתוחם של הטילים ארוכי הטווח.
בטקטיקה ימית מודרנית ארבעה מרכיבים מבצעיים: לוחמת שטח (על פני הים), לוחמה אווירית, לוחמה תת-ימית ולוחמת מידע. כל מרכיב כולל אמצעי לחימה ייעודיים ואסטרטגיות המנצלות יתרונות טקטיים המותאמים לאופן הלחימה.
קרבות ימיים מודרניים
שלושת העימותים הימיים המשמעותיים ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה היו מלחמת הודו-פקיסטן, הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים ומלחמת פוקלנד. מכיוון שבשנים אלו פחת מספר הקרבות ועלה מספר הפיתוחים הטכנולוגים, התחזק הצורך לקבל החלטות טקטיות תחת אי ודאות מסוימת מבחינת האמצעים ההתקפיים שעומדים לרשות האויב מחד, והמערכות השונות של האויב שעלולות לנטרל את אמצעים התקפיים מאידך.
מלחמת הודו-פקיסטן ב-1971 הייתה המלחמה הראשונה בה לקחו חלק כמה מערכות נשק מודרניות מתקדמות ששינו מהותית את זירת הלוחמה הימית. כך למשל, לקחו חלק במלחמה זו הסונאר הפאסיבי/אקטיבי וטילי טורפדו בעלי יכולת התבייתות, וכן התקפות אוויריות מתקדמות על מתקנים ימיים הופיעו במלחמה זו.
ממוזער|קרב לטקיה במלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בתולדות הלחימה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כמו כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. קרב לטקיה היה קרב טילי ים-ים הראשון בעולם, וכלל דילמה טקטית בפני הפיקוד הישראלי, מכיוון שספינות הטילים הסוריות היו מצוידות בטילים מדגם סטיקס שטווח הירי שלהם גדול בהרבה מזה של הטילים שהיו ברשות הסטי"לים הישראלים. משמעות הדבר היא שבקרב ישיר בין ספינות הציים, יהיו חשופות הספינות הישראליות לירי למשך זמן רב, ללא שום יכולת להשיב אש. על פי התכנון המוקדם, התכוונו מפקדי הכוח הישראלי לבצע מתקפה למרות הנחיתות בטווח הירי, בתמיכת סיוע אווירי. בפועל, בפרוץ המלחמה חיל האוויר לא יכול היה להקצות כוחות לעזרת חיל הים, והמפקדים בשטח החליטו לבצע את ההתקפה ולהסתמך על מערכות בפיתוח ישראל שלא נוסו מעולם, כמו פיזור מוץ, והפעלת מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ששיבשו את מכ"ם ביות הטילים שהחטיאו את מטרתם. ההימור הטקטי של המפקדים בשטח התברר כמוצלח, וחיל הים הישראלי ניצח בקרב.
במלחמת פוקלנד ב-1982 התעמתו הצבא הארגנטינאי עם הצבא הבריטי. במלחמה זו, השיגו הבריטים עליונות ימית בשלב מוקדם של הלחימה. הבריטים הכריזו על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) ברדיוס של 200 מייל (כ-320 ק"מ), והזהירו כי אוניות אויב בתוך אזור זה יוטבעו. בניגוד להכרזה זו, צוללת גרעינית בריטית הטביעה סיירת ארגנטינאית שכלל לא נכנסה לאזור ההרחקה, ובסופו של דבר גרמה לנסיגת הצי הארגנטינאי ולביסוס העליונות הימית של הבריטים.
אולם הבריטים לא השיגו עליונות אווירית, והיו חשופים להתקפות אוויריות של חיל האוויר הארגנטיני, שהיה מצויד בטילי אקסוסט. אחד מהיעדים הטקטיים המרכזיים של הבריטים היה ההגנה על שתי נושאות המטוסים של הצי, ביניהן גם ה-אה"מ אינווינסיבל. בשלב זה, המכ"ם של הצי הבריטי היה חסר אפקטיביות מבחינת היכולת שלו לצפות איומים מהירים המגיעים מטווח רחוק, ולכן הצי הבריטי יצר קו הגנה ימי ראשוני שהורכב מכמה משחתות ופריגטות אשר השתתפו במשמרות מכ"ם כדי לספק זמן התראה רב יותר מפני התקפות אוויר ארגנטינאיות.
מלחמה זו הוכיחה את חשיבותם של מטוסי שליטה ובקרה אשר עבדו בשיתוף פעולה עם הצי. מטוסים אלו המריאו מנושאות המטוסים הבריטיות ויכלו לספק התראה מוקדמת עוד יותר בפני איומים אוויריים. מלחמת פוקלנד גרמה גם למעצמות נוספות לשלב בציים שלהם מטוסי שליטה ובקרה או מסוקים המשמשים לתפקיד דומה.
מאז מלחמת פוקלנד היו לאורך השנים כמה זירות לחימה ימיות נוספות בהיקפים קטנים יותר.
פיגוע ההתאבדות במשחתת קול בתימן בשנת 2000 – בו פוצצו מחבלים סירת תופת ליד הספינה וגרמו לחור בקוטר של כ-12 מטר – גרם לסיכונים אפשריים של טרור להילקח בחשבון מבחינה טקטית, בעת שהייה באזור ימי עוין. המלחמה העולמית בטרור הגבירה גם היא את המודעות לסיכונים הללו בזירה הימית. במהלך מלחמת אפגניסטן, התחזק מעמדם של הכוחות האוויריים-הימיים, כשכלי טיס שבסיסם בנושאות המטוסים האמריקאיות בצעו את רוב הגיחות ההתקפיות לאפגניסטן.
איומים מרכזיים בלוחמה ימית מודרנית
ממוזער|מערכת פלנקס, מערכת הגנה אקטיבית, על ספינה של חיל הים האמריקאי. מערכת זו מיועדת להתמודדות מול איומים כמו טילי שיוט.
האיום העיקרי בלוחמה הימית המודרנית הוא טיל השיוט, אשר לרוב נישא על ידי מטוסים או צוללות. טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על־קולית או תת־קולית גבוהה, ובגובה נמוך, כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם, מה שגורם לכך שהיריב המותקף עלול למצוא את עצמו במצב בו יש ברשותו שניות ספורות בלבד להגיב להתקפה. ההגנה העדיפה בהתמודדות מול טילי שיוט, הוא השמדת פלטפורמת השיגור של הטיל בטרם הטיל נורה. מכיוון שזה לא תמיד אפשרי, מהלכי ההגנה האפשריים לרוב יתמקדו בהפעלת מערכת הגנה אקטיבית, דוגמת מערכת הפלנקס, שיודעת לעקוב אחרי הטיל במעופו וליירט אותו, וכמוהו גם טיל הברק, שפותח על ידי רפא"ל.
עם השתכללות מערכות ההגנה, כלי שיט רבים החלו לשאת אמצעי לוחמה אלקטרונית, המשבשים ופוגעים במערכות הניווט וההנחיה של הטילים המונחים וגורמים לסטייתם מהמטרה.
איום נוסף בלוחמה הימית של ימינו הם טילי הטורפדו, אשר לא פעם מצוידים במערכות שונות המותאמות ליעד הספציפי כלפיו הטיל משוגר. למרות מהירותם האיטית של טילי הטורפדו, בהשוואה לטילי השיוט, ישנם פחות מערכות הגנה היעילות נגדם.
איום נוסף בלוחמה הימית המודרנית היא הצוללת, שמצוידת לא פעם בטכנולוגיה המאפשרת חמקנות. די בחשד לאיום מפני צוללת בודדת כדי לאלץ צי שלם להקדיש משאבים משמעותיים לסילוק האיום, שכן ההשלכות של צוללת אויב שלא ניתן להבחין בה עלולות להיות קטלניות. האיום שהציבו הצוללות הבריטיות במהלך מלחמת פוקלנד היה אחת הסיבות לכך שהצי הארגנטינאי היה מוגבל בפעולותיו. צוללת אחת בים השפיעה גם על פעילות הצי במלחמת הודו-פקיסטן ב-1971.
טקטיקות ימיות מפורסמות
ספינת הבערה
מערך טורי
חציית ה-T
ראו גם
התפתחות ספינות המלחמה
הערות שוליים
קטגוריה:לוחמה ימית | 2024-04-21T07:20:31 |
אנוסים | 350px|ממוזער|שמאל|"מראנוס", צילום שחור-לבן של ציור מאת משה מימון, 1898.
האנוסים היו יהודים, שאולצו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את דת המדינה השולטת אך המשיכו לשמור בסתר על זיקתם לדת ולעם היהודי.
באירופה נאנסו היהודים לרוב לקבל את דת הנצרות, ובאסיה ובצפון אפריקה – את דת האסלאם (לדוגמה אנוסי משהד).
בעקבות היקף המרת הדת הכפויה בה חויבו היהודים בעיקר לקבל עליהם את הדת הנוצרית-קתולית בתקופת ימי הביניים, בפרט בספרד ובפורטוגל, אך גם בארצות אחרות, נפוץ בעיקר השימוש במילה אנוסים לתיאור המרות הדת הכפויות וחיי המומרים באימפריה הספרדית והפורטוגזית.
כתוצאה מהמרת הדת הכפויה מחד, רצונם של היהודים לשמור על דתם מאידך, הסכנה הכרוכה בכך ומאות השנים שעברו מאז המרת הדת הכפוייה, התפתחו בקרב האנוסים מנהגי דת ייחודיים להם, בין הבולטים בהם הייתה העברת המנהיגות הדתית של הקהילייה לידי הנשים, ושמירה על סודיות.
להערכתו של פרופסור סרג'ו דלה פרגולה מהמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית "מיליונים רבים בעולם הם בעלי זיקה לעם היהודי – ברובם צאצאי אנוסים מחצי-האי האיברי".
במאה העשרים ואחת מתרחבת התופעה של חזרת צאצאי האנוסים לשורשיהם היהודים.
האנוסים מכונים גם "נוצרים חדשים" (בספרדית: Cristiano Nuevo), "קונברסוס" (Converso, מומרים), "קריפטו יהודים" (מיוונית, "יהודים בסתר"), "מאראנוס" (בספרדית: Marranos, "חזירים"), אסלאם א ג'דיד (מוסלמים חדשים), צ'אלה (לא זה ולא זה) כינויים אלה כוללים לרוב הן את המומרים עצמם והן את צאצאיהם.
ממוזער|עינויים בידי האינקוויזיציה, עשרות אלפי אנוסים עונו על ידי האנקווזציה ואלפים הומתו בעוון שמירה על היהדות בסתר.
אנוסים בעולם הנוצרי
ראשיתה של תופעת האנוסים בספרד
במהלך המאה השביעית, יהודים רבים עזבו את ספרד בגירוש ספרד במאה השביעית, אך רובם, כתשעים אלף, נאנסו לקבל עליהם את הנצרות כדי להציל את נכסיהם (יש הטוענים כי נעשה הדבר באיומי חרב), ובסתר נשארו נאמנים לדתם, עד שהותרה חזרתם ליהדות בפומבי. במהלך השנים שלאחר הגירוש, עלה מיכאל קיסר בן כת האתינגאנים על כס האימפריה הביזנטית, אשר הטה תחילה את כף הזכות לטובת היהודים, ועל כן נוצר מיתוס לפיו הוא צאצא למשפחה מאנוסי סיסיבוט. לאחר מכן שינה את דעתו והחל להילחם ביהודים וביהדות בחורמה.
החל מסע הצלב הראשון החלה תופעה אונס ורצח של יהודים. בשנת 1120 הוכרז על ידי האפיפיור קליקסטוס השני על בולה שנועדה להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון. הבולה אושררה מחדש על ידי אפיפיורים רבים עד המאה ה-15.
ראשית תופעת האנוסים בספרד נעוצה בפרעות שנערכו ביהודי ספרד בשנת 1391, במהלכן הוסת ההמון בידי הארכידיאקון פראנד מרטינס. ההמון המוסת יצא לסדרת מהומות ומעשי טבח נגד היהודים, שכללו שריפת בתי כנסת, רציחות, המרות דת בכפייה ועוד. פרעות אלו מכונות "גזירות קנ"א" ובמהלכן המירו יהודים רבים את דתם מרצון כדי להציל את חייהם.
גם לאחר שוך המהומות המשיכו להופיע גלים של המרות דת מרצון. ההתנצרויות היו כה רבות עד שתוך עשרים וחמש שנה נוצרה תופעה חברתית רחבת ממדים שכונתה בציבור הכללי "הנוצרים החדשים". בקרב הציבור היהודי לעומת זאת נקראו המומרים "אנוסים", שהוא המונח המקובל בספרות ההלכה לתופעה זו לפחות בימי רבינו גרשום, ומתוך רצון למזער את חטאם של הממירים ומתוך הבנת הנסיבות שהובילו להמרות אלו.
כמאה שנים התקיימו זו לצד זו קהילות יהודים וקהילות "נוצרים חדשים", כאשר היהודים הורשו על ידי השלטונות לקיים את מצוות התורה בעוד הנוצרים החדשים היו נתונים לחקירות מתמידות מצד האינקוויזיציה, שדרשה לוודא את נאמנותם של הנוצרים החדשים לנצרות. השלטונות לאו דווקא עודדו את הפרעות, אך ראו בכל התנצרות, גם אם נעשתה בכפייה, עובדה מוגמרת, שניסיון לשינוייה יגרום לעונש מוות.
המרות הדת סביב גירוש ספרד
שיאה של תופעת האנוסים מצוי בברירה שהועמדה בשנת 1492 בפני יהודי ספרד: המרת דתם לנצרות או גירוש תוך ארבעה חודשים. רבים מיהודי ספרד המירו דתם, לפחות למראית עין, ונשארו לחיות בספרד, אך בין 80,000 ל-120,000 מיהודי ספרד בחרו להישאר נאמנים ליהדותם ועקרו מספרד, רבים מהם לשכנתה פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית. עם זאת, בשלב הבא מלכי ספרד עודדו את מנהיגי פורטוגל לגרש את היהודים גם מארצם. ואכן, בשנת 1497, ארבע שנים לאחר שגורשו מספרד, שינה מנואל הראשון, מלך פורטוגל, את גישתו ויזם מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. בשנת 1540 הוקם בפורטוגל מוסד אינקוויזיציה, שאחד מתפקידיו היה להשגיח על האנוסים. נוסף ליהודים שהתנצרו, לפחות למראית עין, בשל חשש לחייהם, היו גם כאלה שהתנצרו מתוך תקווה להנאה חומרית – שיפור מעמדם ומצבם הכלכלי, אך גם בהם שמרו רבים אמונים ליהדותם בסתר. מסיבות אלו גדל היקפה של קבוצת האנוסים.
כפי שתיאר זאת בדבריו האנוס יצחק אורוביו די קסטרו:
הגירה מפני שלטונות עוינים לאנוסים
רבים מהאנוסים מצאו את עצמם מהגרים מחצי האי האיברי (ובעיקר לארצות "העולם החדש") לצורך הקלת העול של השלטונות הנוצריים הקיצוניים של האינקוויזיציה מהם.
חלק קטן מאנוסי פורטוגל מצאו את עצמם או מוגלים לסאו טומה ופרינסיפה בשל רצון הכתר הפורטוגזי לשבור את רוחם בעבדות במטעי הסוכר שם ומקימים קהילה קצרת ימים במקומות אלה או מחפשים מפלט באופן אקטיבי מפני רדיפות האינקוויזיציה הפורטוגזית שלא חדלו גם לאחר התנצרותם הרשמית וביקשו מקלט בארצות במערב אפריקה, שם התבוללו עם נשים מקומיות ויצרו קהילה שנקראה: "לנסאדוס", שלימים היוותה יסוד ביחסי המסחר שבין האירופאים לאפריקאים המקומיים.
ממוזער|אינוקגרפיה סנטה אסתריקה, החג של הקדושה הקתולית המומצאת שלמעשה הייתה מסווה לחג פורים על ידי האנוסים ובעיקר על ידי הנשים בקיהילייה.
מנהגים שהשתרשו בקרב צאצאי האנוסים
במשך שנים רבות חיו רבים מהאנוסים חיי יהדות בסתר ובחשש מתמיד מפחד האינקוויזיציה הספרדית והפורטוגזית, חשש אשר השפיע על התפתחות מנהגים שונים.
אחד השינויים המהותיים בחיים הדתיים של האנוסים היה הפיכת הנשים לשומרות הדת ומנהיגות הקהילייה.
שינוי אחר היה הנוהג לשלוח את אחד הבנים לשרת בכנסייה הקתולית כדי שיוכל להתריע בפני חברי הקהילה על חקירות האינקוויזיציה וכדי שיוכל לחפות על קיום הטקסים היהודיים במסווה של טקסים נוצריים ואפילו לקיים אותם בעצמו.
מנהג נפוץ ביותר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל שהשתמר עד לעשרות השנים האחרונות היה לכסות את רצפות בתי הכנסת והחדרים שיועדו לתפילה בחול על-מנת שצעדיהם לא ישמעו על ידי שכניהם ושלא יתגלה כי הם מקיימים פולחני יהדות.
בנוסף, היה איסור של הורים על ילדיהם להצביע על כוכבים בשעת לילה, תוך שימוש בהסברים על מחלות ופצעים שייגרמו מהצבעה זו. מקור המנהג מיוחס לאנוסים אשר נמנעו מלזהות את צאת השבת וזמן קריאת שמע של ערבית על ידי ספירת שלושה כוכבים בשל חששם מסוכני האינקוויזיציה. מנהג זה נפוץ עד היום בקרב יהודים ספרדים לפעמים ללא ידיעה את טעם המנהג.
את חג הפורים חגגו האנוסים במסווה של חג נוצרי שכונה "פסטיבל סנטה אסתריקה", שנסוב סביב קדושה נוצרית פיקטיבית בשם "אסתריקה" שמבוססת על אסתר המלכה. מנהג זה השתמר עד היום בקרב צאצאי האנוסים ביבשת אמריקה.
מנהג נוסף אם כי נפוץ פחות היה עריכת סדר פסח, כשספרי ההגדה היו מונחים על ירכי החוגגים מתחת לשולחן ולא על השולחן עצמו. גם מנהג זה הושרש מתקופת האנוסים, כאשר אנשי האינקוויזיציה היו פורצים לבתי מומרים לכאורה, בחגים ומועדים יהודיים במטרה לתפוס אותם בשעת עיסוקם בפולחן היהודי.
גם בלאדינו השתמרו כמה ביטויים שמקורם במציאות בה חיו האנוסים. כך, למשל, נוצר הבדל בהתייחסות כלפי חפצים בעלי הקשר יהודי לכאלו שלא. כך כשהוחזרו למקומם חפצים כגון פמוטי שבת וחנוכייה לאחר שימוש, השתמשו בביטוי "להסתיר" ולא להחזיר למקום.
באי מיורקה יושבת קהילת הצ'ואטה אשר משמרת את מורשתם כצאצאי אנוסים ומקיימת סוג של נצרות סינקרטיסטית של קתוליות עם אלמנטים יהודיים. הקהילה מונה כ-20,000 נפש אשר בשל איסורים קדומים להינשא להם (זהותם ידועה לאור 15 שמות משפחה שניתנו להם ברובם על ידי האינקוויזיציה) שימרה הקהילה את עצמה בעזרת אנדוגמיה.
צאצאי אנוסים שחזרו ליהדותם לפני המאה העשרים
על אף האיסור ועונש המוות שהיה כרוך בחזרה ליהדות של המתנצרים, עוד בזמן פעילות האינקוויזיציה וגם בתקופה הקרובה שלאחריה הצליחו יהודים אנוסים וצאצאיהם לברוח ולנסות לחזור לחיק היהדות. עם זאת, גם קליטתם של האנוסים בקהילה היהודית לא הייתה פשוטה והדבר לווה בחשדנות רבה מצד הרבנים, באשר לגבי עמדתם קיימות מאות שאלות ותשובות בנושא.
רבים מבני האנוסים הגיעו לאמסטרדם ואף הקימו בית כנסת לעצמם. בין המפורסמים מבני האנוסים בקהילה היהודית באמסטרדם הוא ברוך שפינוזה (1632–1677), אשר לימים הוחרם והוצא ממנה, וכן מתנגדו יצחק אורוביו די קסטרו. בין הרבנים הידועים מצאצאי האנוסים באמסטרדם הרב מנשה בן ישראל (1604–1657) שהקים מחדש את היהדות באנגליה. בני אנוסים רבים ששבו ליהדותם הגיעו גם לעיר צפת בארץ ישראל. יש האומרים שגם מוצאם של הרב שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי, והמקובל שלמה מולכו מאיטליה הוא מצאצאי אנוסים אלו.
כמו כן, יש סימנים למספר מצומצם של קהילות אנוסים קטנות ששרדו בייחודיותן עד לסוף המאה ה-19, כגון הקהילה בטולדו. מספרם של האנוסים המקוריים נאמד במאות אלפים ואצל חלק מצאצאיהם השתמרו עד ימינו אלו מסורות שקושרות אותם אל האנוסים.
הערכת התופעה והיחס כלפיה
תופעת האנוסים זכתה ליחס אמביוולנטי בהיסטוריה היהודית, הן בתפיסות המסורתיות וההלכתיות, והן במחקר האקדמי של התופעה. המחלוקת נוגעת הן לשאלה העובדתית – האם האנוסים התנצרו באופן מלא או שמא עשו זאת רק למראית עין ואילו בסתר המשיכו לשמור את מצוות היהדות, והן לשאלת הערכתם המוסרית והלאומית של אנוסים אלו.
מעמד האנוסים בהלכה
רבני הקהילות בחצי האי האיברי החילו על מי שנאנס להמיר את דתו, את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא – ישראל הוא" (מסכת סנהדרין מ"ד, ע"א) וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (מסכת נדרים כ"ז, ע"א). וכל עוד עודנו בחיים ביכולתו לשוב ליהדות, אולם אם האם גויה, ילדיו כבר יחשבו לגויים ואם ירצו לשוב לחיק היהדות יהיה עליהם לעבור תהליך גיור.
ספרות ההלכה הסמוכה לתקופת האנוסים עסקה בשאלת המרת הדת שלהם, אם מחמתה הם מוגדרים כמומרים על פי ההלכה, בעיקר בהקשר של שאלות ייבום וחליצה, כאשר לדעת פוסקים רבים אשת מומר אינה זקוקה לייבום, ונשאלה שאלת מעמדן של נשות האנוסים.
בנוסף, הפולמוס על חידוש הסמיכה שהתנהל בין רבי יוסף קארו ורבי יעקב בירב נגד רבי לוי בן חביב (רלב"ח), התעורר בעקבות הרצון לפטור את האנוסים ששבו לדתם מעונשי הגיהנום. על פי ההלכה, חייבים בעונש חמור יכולים להיפטר מעונש על ידי מלקות, אך אין בזמננו סמכות לתת את המלקות הללו, ורק אם הסמיכה תחודש יוכלו להלקות באותן מלקות.
יהודים בסתר או נוצרים לכל דבר: מחלוקת בער ונתניהו
האתוס לפיו היו בקרב האנוסים רבים אשר המשיכו להיות נאמנים ליהדותם אינו משולל בסיס היסטורי. לדעת יצחק בער, ה"נוצרים החדשים" היו אפוא בחלקם הגדול יהודים בתחפושת. ואכן, הודאות שנרשמו בחדרי העינויים של האינקוויזיציה מתעדות חיים יהודיים שוקקים שהתנהלו בהסתר ובמחילות. ידוע אפילו שיהודים פנו אל חיי בדידות ושקט במנזר, מפני שבאופן פרדוקסלי היה המנזר המקום הנוח ביותר לקיים בו מצוות באין מפריע. בשל כך נאסרה בשלב מסוים כניסתם של "נוצרים חדשים" למנזרים. יצחק בער מביא עדות פיקנטית במיוחד על מומר שהתפרסם בחיבוריו נוטפי השנאה ליהודים וליהדות, ושאחר מותו התגלה כמי ששמר על המצוות בצנעת ביתו.
ההתנגשות בין העקשנות והמחויבות הדתית של האנוסים לבין הקנאות הנוצרית חסרת הפשרות של האינקוויזיציה באה לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".
לעומת דעתו של בער, תפיסה אחרת לגמרי של אותה תקופה ממעיטה בחשיבותה של תופעת האנוסים המקיימים מצוות במסירות נפש. להודאות שניתנו במרתפי האינקוויזיציה אין היא מייחסת ערך רב הואיל וידוע שתחת עינויים הודו יהודים רבים בימי הביניים גם במריחת מצה בדם ילד נוצרי, ובקרב ההיסטוריונים שוררת תמימות דעים כי לא אירע אפילו אירוע בודד כזה.
לדעת בנציון נתניהו, תלמידו של בער, ציד היהודים המתנצרים לא נבע ממאבק כנגד דבקותם ביהדותם, שכן רק במקרים מועטים באמת שמרו המתנצרים על זיקתם ליהדות. את המאבק ביהודים יש לראות לדידו כאנטישמיות בגרסתה האיברית הימי-ביניימית. מקרים בודדים של יהודים שלא שמרו אמונים לנצרות, נופחו על ידי האינקוויזיציה לכדי הטלת דופי חסרת שחר בכלל היהודים המתנצרים. שכבות אוכלוסייה שאוימו על ידי הישגיהם של המתנצרים והשפעתם המתרחבת השתמשו באינקוויזיציה כמכשיר לבלימת איום זה. גרסה זו של אנטישמיות מהווה לדעת נתניהו מקרה ייחודי ביותר וראשוני של שנאת יהודים שלא על רקע דתי אלא על רקע אתני, ניצן ראשון של האנטישמיות החילונית שהתפתחה באירופה במאה ה-19.
האנוסים כבעלי זהות מפוצלת שהובילה לדיאיזם: דעתו של פרופסור יובל
בנוסף לכך ישנה דעה רווחת בקרב חוקרים מסוימים, כי האנוסים אמנם לא שמרו על חיי הדת היהודית מסיבות אידאולוגיות, ושחלקם הגדול בכלל לא החזיק בעמדות טרנסדנטנציות, אך הם כן התעקשו לשמור על טקסים מסוימים בעלי אופי יהודי, ברוב המקרים מעוותים, ההתעקשות הזאת נבע מקונפליקט עמוק שנוצר בזהותם, ואינה הייתה בהכרח תוצאה של אמונה דתית, ובוודאי שלא יהודית.
מסמכים מארכיון חקירות האנקווזיציה מעידים על כך שרבים שנתפסו על עוונם בשמירת ההלכה היהודית, לקו בבורות קיצונית בכל הנוגע להלכה היהודית. חלקם אף קיימו טקסים יהודיים עם מוטיבים נוצריים ברורים, כך גם נרשמו עדויות של כפירה איתאיסטית בקרב אנוסים שנחקרו.
הדעה הזאת מקבלת חיזוק בספרו של פרופסור ירמיהו יובל על שפינוזה והאנתרופולגיה של חיי האנוסים, מבין היתר הוא מצביע על מקרים קלאסיים בחקירות האינקוויזיציה שמשקף את חוסר העקביות בחיי הדת היהודית של האנוסים, פרופסור יובל מזהה את האנוסים כאלו שאבדו את אמונתם הדתית בעקבות הערבוב בין שני האמונות, הוא מייחס להם גישה דיאיסטית מובהקת, חיי היום יום והעולם הזה היוו להם חלופה לערכים מטאפיזיים. הוא מסביר בזה את התופעה המעניינת של נטישת הדת שהתרחש אצל רבים מהאנוסים כשעזבו את חצי האי האיברי, וכבר פסקו לסבול מנחת זרועה של האינקוויזציה אלא הצטרפו לקהילה יהודית מן המניין (דוגמה בולטת לכך היא המקרה הטראגי של אוריאל אקוסטה וכן המקרה של ד"ר חואן דה פראדו).
אנוסים בעולם האסלאם
ראו ערכים מורחבים אנוסי משהד, צ'אלה, בחוצים.
עם ייסוד האסלאם נאלצו המוני יהודים שהתנגדו למוחמד לקבל עליהם את דתו, ולא יוצאו להורג כמו יהודים אחרים (למשל: בני שבט בנו קורייזה שבו הגברים שסירבו להתאסלם נרצחו, נשיהם אוסלמו ונלקחו כשפחות ובניהם נהפכו לעבדים לערבים המוסלמים הראשונים).
עם הזמן הוגדר ליהודים (ביחד עם הנוצרים בארצות ערב) בשל היותם "אהל אל-כיתאב" עם שדתו מעוגנת בכתובים והקנה ליהודים מעמד של ד'ימים כלומר – בני חסות שמשלמים מס גולגולת.
לאחר כיבושי האסלאם את הארצות שלימים יהוו את העולם הערבי-מוסלמי הוכרחו לעיתים יהודים להמיר את דתם בכפייה ואף לעיתים נחטפו בכוח על ידי שכניהם הערבים ונאלצו להתאסלם.
הידועים ביותר ממקרים אלו בעולם המוסלמי הם אנוסי משהד בפרס, גזירות האל-מווחאדין במרוקו שבעטיים ככול הנראה נאלצה משפחת הרמב"ם לחיות כאנוסים ובעקבותיהם כתב הרמב"ם את איגרת השמד, אנוסי תימן שאליהם כתב הרמב"ם את איגרת תימן, הצ'אלה ביהדות בוכרה ויהדות סודאן בתקופת המהדי.
כמו כן היו שבטי ברברים יהודים (הבחוצים) אשר נאנסו לקבל עליהם את דת האסלאם אם כי בהיעדר מידע כתוב המתאר את תהליך ההתאסלמות ועקב הזמן הרב שעבר מאז אין זה ברור לחלוטין האם היו אנוסים או מומרים מרצון.
היום ישנם גם גם אנוסים בפקיסטן אשר רובם צאצאי קהילת בני ישראל (הודו), כתוצאה מחלוקת הודו ופקיסטן בשנת 1947, רוב הקהילה היהודית יצאה מפקיסטן, אלו הנותרים חוו התנכלויות רבות בעיקר סביב נושא הקמת מדינת ישראל, בשנת 1967 לאחר גירוש יהודי פקיסטן, אלו אשר נותרו ברובם עטו על עצמם זהות מוסלמית בעיקר אך מקצתם גם זהות נוצרית ומקיימים את חגי ישראל בסתר, רובם מתרכזים בעיר קראצ'י, היהודייה הרשמית האחרונה אשר עלתה לארץ הייתה רחל יוסף (אווסקר) אשר נפטרה בשנת 2006.
אנוסי ספרד ופורטוגל בראשית המאה העשרים ואחת
ממוזער|בית הכנסת סקולנובה בעיר טראני שהפך לכנסייה וחזר לשמש כבית כנסת, שימו לב למגדל הפעמונים שנוסף למבנה עם הפיכתו לכנסייה, למגן דוד בראש המגדל שנוסף לאחר החזרתו לרשות הקהילה היהודית ולמנורה בכניסה למבנה.
פרוט על קהילות האנוסים בכל מדינה ראו ערכים מורחבים:
יהדות מקסיקו, יהדות ברזיל, יהדות קולומביה, יהדות מערב אפריקה, יהדות מיורקה בערכים מיורקה וצ'ואטה, יהודי בלמונטה, יהדות סיציליה.
האדם האחרון נידון למוות על ידי האינקווזציה הספרדית בשנת 1826, האינקווזציה הספרדית עצמה בוטלה סופית בשנת 1834, האינקווזציה הפורטוגלית בוטלה בשנת 1821, צו גרנדה, אשר גירש את היהודים מספרד בוטל רשמית בשנת 1968, אולם למודי הניסיון המר, המשיכו האנוסים לשמור על חשאיות למעלה ממאה שנה לאחר ביטול האנקווזציה. ואומנם עוד בזמן המאוחר שנות ה-60–70 של המאה העשרים פעל הארכיבישוף הקתולי של סנטה פה בירת מדינת ניו מקסיקו על מנת לבער את פולחן סנטה אסטריקה שרווח בקרב האנוסים.
החשאיות שבה המשיכו לנהוג צאצאי האנוסים גם לאחר ביטול האנקווזיציה הביאו לכך שבקרב קהילות ישראל, בעיקר אשכנז, "היו סבורים, שכל עקבותיה של היהדות נמחו מתודעתם של צאצאי האנוסים חוץ מזיכרון מעורפל של ייחוס אבות" והאנוסים כקבוצה נשמדו או הוטמעו כולם בחברה הנוצרית-קתולית. ואילו בקרב קהילות האנוסים (לפחות במבודדות ביניהם שהתקיימו בחצי האי הספרדי) היה נהוג לחשוב שהם "היהודים האחרונים בעולם".
לכן רבה הייתה ההפתעה שהתגלתה קהילת אנוסי בלמונטה בפורטוגל בראשית המאה העשרים שנחשבו ל"אנוסים האחרונים בעולם". למעשה מדובר במספר קהילות שהתקיימו בחבל זרה (Zêzere) בפורטוגל ששמרו על הדת היהודית במשך מאות שנים.
בתחילת המאה העשרים ואחת התברר שתופעה זו רחבה בהרבה משחשבו.
מסתבר שבאזורי השוליים של האימפריות הספרדית והפורטוגזית, בצפונה של מקסיקו (שבמאה ה-19 חלקו הפך לדרומה של ארצות הברית), בקולומביה, בברזיל (שבמשך תקופה קצרה נשלטה על ידי הולנד, תקופה שאפשרה לקהילות האנוסים להתאושש), בדרום איטליה וסיציליה (שהיו גם הם חלק מהאימפריה הספרדית), במיורקה וייתכן גם באיי כף וורדה ואיי סאו טומה ופרינסיפה בחופי אפריקה שרדו קהילות ומשפחות השומרות על זיקתם לעם היהודי. חלקם מקפידות להתחתן בינם לבין עצמם ולכן הוכרו על ידי הרבנות הראשית כזרע ישראל (כדוגמת צאצאי אנוסי מיורקה ובלמונטה) ומשתדלות לשמור על מנהגי הדת היהודית, מנהגים שעקב מאות השנים של רדיפות והצורך לקיים את המצוות בהסתר שונים במידה רבה מהמנהגים של היהדות הממוסדת.
יתרה מכך, מסתבר שבמשך מאות שנים ועד לשואה שבה הושמדו הקהילות הספרדיות בהולנד, שמרו קהילות אנוסים על הקשר עם היהדות דרך רשתות מסחר טרנס-אטלנטיות שנקראו "האומה" שבהם לקחו חלק יהודים ספרדיים ממערב אירופה ואנוסים.
בשנת 2017 הוקמה במשרד התפוצות ועדה שבחנה בין השאר את היקף קהילות האנוסים, ובדו"ח הוועדה נאמדו מספר האנוסים הרואים את עצמם כבעלי זיקה לעם היהודי במאות אלפים וכי "הוועדה מצאה שיש תמימות דעים מוחלטת בין כל המומחים, אנשי הארגונים והקהילות וכן בספרות המקצועית, ולפיה מתרחשת בשני העשורים שחלפו צמיחה אדירה בממדי הציבורים והקהילות אשר מבטאים זיקה לעם היהודי ולמדינת ישראל".
כחלק ההתעוררות באיטליה בעיר טראני שבחבל אפוליה ובפלרמו בירת סיציליה החזירו לידיהם צאצאי האנוסים את בתי הכנסת שהפכו לכנסיות עם גירוש היהודים בהסכמת הכנסייה הקתולית.
תופעות דומות
במאה העשרים נוצרו גם "אנוסים שחורים-אדומים", צאצאי יהודים ממזרח אירופה שחוו את מאורעות שואה ולאחריה ולפניה גם את האנטישמיות שבשלטון הקומוניסטי, והעדיפו לבנות את חייהם מחדש כלא כיהודים ולחנך את ילדיהם כנוצרים או כחסרי דת, להערכתו של הרב הראשי ליהדות פולין מחצית מחברי הקהילה הפעילים חונכו כלא יהודים לפני שהחלו לחפש את שורשיהם.
לקריאה נוספת
עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996.
יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, מהדורה ב' מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, תשי"ט 1959.
ירמיהו יובל, האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות, תרגם יוסי מילוא, הוצאת כתר, 2014.
ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, חלק א'– האנוס של התבונה, ספריית פועלים, 1988.
ראו גם
"מוריסקוס" ו "מודחארים" בערך מורים – אנוסים מוסלמיים בספרד הקתולית.
Crypto-Christianity – אנוסים נוצריים.
קירישיטן – נוצרים אנוסים שהתגוררו ביפן הבודהיסטית בימי הביניים
בחוצ'ים – יהודים ברבריים שחלק התאסלמו
קישורים חיצוניים
אליהו בירנבוים, פולין אנוסים במאה העשרים, באתר דעת
צאצאי המומרים בדרום אמריקה שבים ליהדות, וואלה חדשות
צאצאי מומרים בפורטוגל שבים ליהדות
אליאב שוחטמן, מעמדם ההלכתי של האנוסים לאור ספרות התשובות כולל התייחסות לאנוסי ברית המועצות, באתר דעת
ישראל תא-שמע, מעמד האנוסים לאור ההלכה, באתר דעת
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:יהדות ספרד
*
קטגוריה:קהילות יהודיות שהמירו את דתן | 2024-07-28T23:20:32 |
אחדות העבודה | אחדות העבודה (אחה"ע) (1919–1930) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית. המפלגה הוקמה כאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן-גוריון עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון בתקופת העלייה השלישית. פלג שמאלי קטן של פועלי ציון לא הצטרף לאיחוד והמשיך לקיים מפלגה עצמאית בשם "פועלי ציון שמאל". כתב העת של המפלגה – קונטרס יצא לאור בשנות ה-20 של המאה ה-20.
ועידת היסוד
ועידת היסוד של המפלגה התקיימה ב-26 בפברואר 1919, בפתח תקווה. ועידת היסוד התקיימה לאחר הוועידה הארצית הראשונה של ההסתדרות החקלאית, אשר כונסה על ידי שלוש ההסתדרויות החקלאיות שהיו קיימות אז (ביהודה, בגליל ובשומרון). בוועידה חקלאית ארצית זו הוחלט ברוב דעות להקים את האיחוד הכללי של פועלי ארץ ישראל. אל האיחוד, שנקרא בשם "התאחדות ציונית סוציאלית – אחדות העבודה" הצטרפו רוב צירי הוועידה החקלאית, למעט רוב אנשי מפלגת הפועל הצעיר והפלג הקטן של 'פועלי ציון שמאל'.
אידאולוגיה
התנועה נוסדה במטרה ליצור מסגרת-על לטובת כלל הפועלים העבריים בארץ ישראל ולאור דרישתם של אנשי העלייה השלישית למסגרת אידאולוגית חדשה. מסגרת חדשה זאת כללה אידאולוגיה שמאלית, סוציאליסטית, הומנית ויהודית אך לא מרקסיסטית. אידאולוגיה זאת אף זכתה לשם "קונסטרוקטיביזם מהפכני" ונוסחה במצע המפלגה שנכתב על ידי ברל כצנלסון שהיה אחד מראשיה.
כחלק מרעיון זה כללה התנועה שתי מסגרות בסיס אשר כללו את ההתיישבות העובדת ואת הפועלים העירוניים שכונו "הבודדים". בזכות ההשתייכות לשני מגזרים אלו והסיוע מן המגזר הקיבוצי שזכתה לו, במיוחד מקיבוץ עין חרוד, הפכה התנועה לגדולה ביותר בבחירות להסתדרות העובדים הכללית, אך בסופו של דבר, התפרסות זאת היא שגרמה לבסוף להתאחדות התנועה בשנת 1930 עם הפועל הצעיר לשם יצירת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שסימנה את סופה של תנועת "אחדות העבודה".
ארגונים
עד שנוסדה ההסתדרות הכללית בשנת 1920 הייתה זאת "אחדות העבודה" שדאגה להקמתם של ארגוני סעד בריאותיים ותעסוקתיים לטובת הפועל העברי באותם הימים.
בין היתר הקימה את ה"קואופרציה" לטובת ביצוע עבודות הקרקע הראשונות שהוטלו על היישוב העברי על ידי הבריטים. מקואופרציה זאת נוצרו לבסוף ארגונים נוספים כגון סולל בונה.
בנוסף, הקימה התנועה את ארגון ההגנה כחלק משינוי תפיסת הביטחון של היישוב היהודי דאז.
כאשר הוקמה ההסתדרות הועברו כלל מוסדות "אחדות העבודה" לידיה, כך שבידי התנועה נותרו רק ארגוני החינוך והתרבות, כגון כתב העת "קונטרס" ותנועת "החלוץ" בחוץ לארץ.
מנהיגי התנועה
עם מייסדי "אחדות העבודה" נמנו רבים ממנהיגי היישוב, ובהם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי חברו הקרוב של בן-גוריון, יצחק טבנקין (ממקימי קיבוץ עין חרוד ומנהיג הקיבוץ המאוחד), אברהם הרצפלד, וברל כצנלסון.
ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם מפלגת "הפועל הצעיר" בראשות יוסף אהרונוביץ' והפכה להיות "מפא"י" – מפלגת פועלי ארץ ישראל.
יוצאי אחדות העבודה
יש להבחין בין "אחדות העבודה" ההיסטורית הראשונה, לבין מפלגות שנוסדו על ידי מיעוט מחברי אותה מפלגה אשר אימצו שמות דומים וכונו גם כן "אחדות העבודה":
התנועה לאחדות העבודה (1944–1946) שהוקמה על ידי סיעה ב' (פלג של מפא"י).
התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון (1946–1948) שהוקמה כאיחוד של התנועה לאחדות העבודה עם המפלגה הקטנה פועלי ציון שמאל, ואשר התאחדה ב-1948 עם השומר הצעיר אתה הקימה את מפ"ם.
הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה (1952–1954) שפרשה ממפ"ם לפני פרישתם של שאר חברי תנועת אחדות העבודה ההיסטורית, והצטרפה בסופו של דבר אל מפא"י.
אחדות העבודה - פועלי ציון (1954–1968), שפרשה ממפ"ם ואשר התאחדה עם מפא"י ועם רפ"י, והקימה איתן את מפלגת העבודה.
ראו גם
הסתדרות הפועלים החקלאיים
לקריאה נוספת
מקורות
קונטרס
ילקוט אחדות העבודה.
מחקרים
אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, רמת אפעל: יד טבנקין – מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית, 2005.
יונתן שפירא, אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"א–1975.
יוסף גורני, אחדות העבודה 1919–1930: היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג–1973.
ברוך כנרי, לבטי הגשמה: דיון בעשייה הציונית סוציאליסטית בשנות העשרים של המאה העשרים, רמת אפעל: יד טבנקין – המרכז המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית, 2007.
קישורים חיצוניים
אחדות העבודה 1930-1919, באתר תנועת העבודה הישראלית
הערות שוליים
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:העלייה השלישית
קטגוריה:המנדט הבריטי: היסטוריה | 2024-05-04T22:00:40 |
חוק טל | REDIRECT חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם
טל | 2019-11-23T19:23:34 |
חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם | חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002, חוק שהתקבל בכנסת בשנת 2002, ואיפשר המשך דחיית גיוס בחורי ישיבות בכפוף לתנאים המפורטים בו. החוק נודע בשם "חוק טל" על שם השופט בדימוס צבי טל, שעמד בראש ועדה ציבורית שנשאה כמקובל את שמו, שהמליצה על חקיקתו. לחוק ניתן תוקף לחמש שנים, ותוקף זה הוארך בחמש שנים נוספות, עד לשנת 2012, אז פסק בג"ץ שהחוק אינו חוקתי ובכך מנע את הארכת תוקפו על ידי הכנסת.
ועדת טל
ועדת טל היא ועדה ציבורית בראשות השופט בדימוס צבי טל שמונתה ב-22 באוגוסט 1999 על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. הוועדה עסקה בסוגיית גיוס בני ישיבות והדיחוי משירות בצה"ל הניתן להם, מתוקף הסדר תורתו אומנותו.
חברי הוועדה: עו"ד יצחק הרצוג - מזכיר הממשלה, עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, הרב אשר טננבוים – מזכיר ועד הישיבות, אלוף (מיל') משה נתיב – ראש אכ"א לשעבר, ניצב (בדימוס) ישראל סדן – ראש עיריית חדרה ולשעבר מפקד מג"ב, מרדכי קרליץ – ראש עיריית בני ברק, חיים ישראלי – עוזר שר הביטחון והמשנה למנכ"ל המשרד, עו"ד רחל סטוביצקי – המשנה ליועצת המשפטית למערכת הביטחון ועו"ד יהושע שופמן – המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה). מזכיר הוועדה היה עו"ד אייל נון.
הרקע להקמת הוועדה
הוועדה מונתה לאחר שבג"ץ קבע כי אין בסמכות שר הביטחון לקבוע הסדר דחיית שירות גורף לבני ישיבות ללא הסמכה בחקיקה ראשית ("בג"ץ רובינשטיין"). בית המשפט העניק ארכה לממשלה על מנת לקבוע ולעגן בחוק הסדר מתן דחיית שירות לבני ישיבות, ולשם כך הקים ברק את ועדת טל. עוד קודם לכן עסקו בנושא ועדת הכהן וועדת ישראלי.
בשנת 1974 רק 2.4% משנתון הגיוס היו תחת הסדר "תורתו אומנותו". מספר זה הגיע ל-9.2% בשנת 1999 ול-14% בשנת 2007. בשנת 1999 היו 30,414 שוהים בהסדר תורתם אומנותם עד לגיל הפטור מגיוס, רובם הגדול חרדים, ואילו בשנת 2005 נמצאו 41,450 איש במסגרת הסדר זה. על פי מחקר של משרד התמ"ת היו בשנת 2010 62,700 בני אדם שגיוסם נדחה מתוקף הסדר תורתו אומנותו. כדי להיכלל בהסדר תורתו אומנותו על המבקש להיכלל להסדר להתחייב להקדיש את זמנו ללימוד ולא לעסוק בעבודה שמקובל לתת בגינה תמורה. משרד האוצר הציג נתונים המצביעים על עלייה מהירה במספר האברכים והשוהים תחת הסדר תורתו אומנותו. לפי נתונים אלו מספר התלמידים גדל בהיקף של 237% בין השנים 1985–1998, מספר האברכים גדל באותו פרק זמן בשיעור של 354%. על רקע גידול מואץ זה במגזר החרדי, הוקמה ועדת טל.
מטרות הוועדה
מטרות הוועדה, כפי שנכתבו בכתב מינויה, היו:
למצוא את הדרך הראויה בחקיקה אשר מכוחה יהיה שר הביטחון רשאי לפטור משירות ביטחון, לנסח את הצעת החוק.
הפטור או הדחייה יוכלו לחול על בני ישיבות ללא הגבלה על מספרם הואיל וכלל אין כוונה למנוע מבני ישיבות להמשיך בלימודיהם.
לבחון ולהמליץ על היבטים של הסוגיה, כגון פיתוח מסלולים ומסגרות לחלק מבני הציבור החרדי. בכלל זה תיתכן הורדת גיל הפטור, הכשרה צבאית מינימלית, והסדרים מיוחדים, תוך התחשבות בצה"ל וצרכיו.
מטרות שהוועדה שמה לפניה תוך פרשנות של כתב מינויה:
הוועדה ראתה את עיקר עבודתה בשאלת ההסדר הראוי.
מציאת פתרון ישים ומעשי ולא תאורטי.
יצירת מגמה של צמצום הניכור והמרחק החברתי של האוכלוסייה החרדית בישראל מחלקי האוכלוסייה האחרים.
יחס הרבנים החרדים לוועדת טל
הוועדה הוקמה על פי ההסכם הקואליציוני בין יהדות התורה ואהוד ברק. עם זאת בשל הסעיף שבו נקבע כי הוועדה תבחן גם הקמת מסלולים צבאיים לחרדים, התעוררו חילוקי דעות בין הרבנים הליטאיים על שיתוף הפעולה עימה. את הציבור החרדי ייצגו בוועדה אשר טננבוים, מרדכי קרליץ ויעקב ויינרוט. הרב שטינמן הוביל את העמדה התומכת בהשתתפות בוועדה. לפי מקורב לרב אלישיב, הרב אלישיב היה מתואם בנושא עם הרב שטינמן. במהלך עבודתם ביקרו חברי הוועדה בבתיהם של הרב שטינמן והרב וואזנר, שביקשו להמשיך את מתן הדיחוי לבני ישיבות. הרב וואזנר אמר לחברי הוועדה כי "אלה שאינם לומדים אין 'תורתם אומנותם' ורק הם אינם פטורים משירות". חברי הוועדה ביקרו גם בישיבת מיר ובישיבת פורת יוסף, שם שוחחו עם הרב שלום כהן. הרב ברוך מרדכי אזרחי הופיע בפני הוועדה בשליחות הרב אלישיב ואמר בין היתר: . בשנת תש"ס (2000), עם פרסום מסקנות הוועדה, שיגר הרב שטינמן מכתב תמיכה למרדכי קרליץ ובו כתב: . עשרים וחמישה רבנים, בהם הרב נסים קרליץ, הרב גרשון אדלשטיין, הרב ברוך דב פוברסקי, הרב משה מרדכי פרבשטין והרב דוד כהן צירפו את חתימתם למכתב.
לעומת זאת, קבוצה אחרת של רבנים הביעה התנגדות נחרצת לשיתוף פעולה עם הוועדה, בהם הרבנים מיכל יהודה ליפקוביץ, משה שמואל שפירא, שמואל אוירבך, יחיאל מיכל פיינשטיין ומשולם דוד הלוי סולובייצ'יק. בשנת תש"ס (2000) פרסמו שישה מחברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה כרוז נגד כוונת ועדת טל לבצע שינויים בהסדר גיוס בני הישיבות, ובו נכתב: . בנוסף לרבנים ליפקוביץ, שפירא ואוירבך, חתמו על הכרוז הרבנים אברהם יעקב זלזניק, זלמן רוטברג וחיים פינחס שיינברג. מספר שבועות לאחר מכן פורסם גילוי דעת על ידי עשרים ראשי ישיבות, בהם שני חברים נוספים במועצת גדולי התורה של דגל התורה, הרב ברוך רוזנברג והרב יצחק שיינר, ובו הם מצטרפים להתנגדות לשינויים כלשהם בהסדרי הגיוס של בני הישיבות.
בהוראת רבנים נמנע חבר הוועדה הרב טננבוים מלחתום על החלטותיה, במקום זאת צירף "חוות דעת יחיד" ובה דרש שלא לבצע שום שינוי מההסדר שהיה קיים מאז קום המדינה. הוא אף סירב להשתתף בדיוני ועדת כץ שהכינה את החוק להצבעה בכנסת, בניגוד לחברי הכנסת משה גפני ואברהם רביץ שהשתתפו בדיונים בהוראת הרב שטיינמן והרב אלישיב. על רקע החלטות הוועדה נתגלעו חילוקי דעות בין הרב משה שמואל שפירא לבין הרב שטיינמן. הרב שפירא שלח אליו מכתב שבו ביקש ממנו לסרב לכל הצעת פשרה. ביולי 2002, ערב ההצבעה בכנסת על חוק טל, פרש הרב שפירא מחברותו במועצת גדולי התורה של דגל התורה, בנימוק שאינו יכול לקחת אחריות על הנעשה בתחום זה על ידי נציגי המפלגה.
בדצמבר 2022, במהלך המשא ומתן הקואליציוני להקמת הממשלה, פורסם מכתבו של הרב מאיר צבי ברגמן חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, וחתנו של המנהיג החרדי הרב שך, ובו דרישה לחוקק מחדש את חוק טל בצמוד לפסקת התגברות על פסיקת בג"ץ. במכתב נאמר כי הוא "סומך על השלוחים (חברי הכנסת של יהדות התורה) כי יעמדו על העניין בכל עוז".
חוק טל
חקיקת החוק
באפריל 2000 הוגש דו"ח הוועדה, וב-23 ביולי 2002 אושר בכנסת חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002, ברוב של 51 מול 41. החוק, שנודע בשם "חוק טל", איפשר המשך מתן דחיית גיוס לבחורי הישיבות בכפוף לתנאים המפורטים בו.
החוק קבע ששר הביטחון ידחה את מועד ההתייצבות של מיועד לשירות ביטחון לרישום, לבדיקות רפואיות או לשירות ביטחון, בתנאים הבאים:
הוא לומד בישיבה באופן סדיר, לפחות 45 שעות בשבוע, מלבד בחופשות שנקבעו בתקנות.
הוא אינו עוסק בכל עיסוק נוסף על לימודיו בישיבה. במסגרת חוק ההסדרים לשנים 2003 ו-2004, שעבר בכנסת ב-29 במאי 2003, תוקן תנאי זה: לגבי מי שנדחה שירותו ארבע שנים לפחות והוא בן 23 שנים לפחות, נקבע שהתנאי הוא שהוא לא יעסוק בעיסוק נוסף בשעות לימודיו בישיבה (אך הוא יהיה רשאי לעבוד בשעות אחרות).
הוא הגיש תצהיר על התקיימות שני התנאים הראשונים, וראש הישיבה בה הוא לומד אישר בכתב את התקיימות התנאי הראשון.
החוק קבע שדחיית השירות תינתן למשך שנה אחת לכל היותר, ואחריה יהיה צורך לחדשה, ושהיא מותנית בהמשך התקיימותם של התנאים. החוק נתן סמכות לשר הביטחון שלא לדחות את מועד ההתייצבות, אם שוכנע שצורכי הביטחון של מדינת ישראל אינם מאפשרים זאת, אך השר לא עשה שימוש בסמכות זו. דחיית השירות הפכה בפועל לפטור משירות כאשר תלמיד הישיבה הגיע לגיל מבוגר מספיק, על פי חוק שירות ביטחון ומדיניות הגיוס.
בכך עוגן בחקיקה הנוהל שהופעל קודם לכן מתוקף צווים של שר הביטחון. החוק הנהיג שתי אפשרויות חדשות, וקבע ששתיהן יהיו זמינות רק לתלמידי ישיבות שנדחה שירותם ארבע שנים לפחות ומלאו להם 22 שנה:
האפשרות של יציאה ל"שנת הכרעה": בשנה זו, ידחה שר הביטחון את שירותם בלי שהם נדרשים לעמוד בתנאים. כל בחור ישיבה יכול לצאת לשנת הכרעה אחת בלבד.
מסלול של שירות אזרחי, בכפוף לאישור שר הביטחון. מי ששירת בשירות אזרחי שנה אחת לפחות פטור משירות סדיר. השירות האזרחי מכוח החוק החל לפעול בשנת 2008.
החוק גם הסדיר את מעמד ישיבות ההסדר.
החוק פורסם ב"רשומות" ב-1 באוגוסט 2002, ותוקפו נקבע לחמש שנים מיום פרסומו. נקבע שניתן להאריכו לתקופות נוספות, שלא יעלו על חמש שנים כל אחת.
הפסיקה הראשונה של בג"ץ
ביולי 2005, שלוש שנים אחר החלת החוק, הודתה המדינה בתגובה לעתירה לבג"ץ כי חוק טל נכשל בעניין שינוי הסדרי הגיוס אצל החרדים. רק עשרות בודדות של חרדים התגייסו בעקבותיו לצה"ל. השופט צבי טל הגיב באומרו שהמדינה לא עשתה דבר לממש את החוק. גם נציגי המדינה הודו שהצעות שתוכננו לצאת לפועל, בעיקר אפשרות להחלפת שירות צבאי בשירות אזרחי עבור חרדים שירצו בכך, לא יושמו. שרת המשפטים מנתה את מחדלי יישום חוק טל במכתב לראש הממשלה.
ב־11 במאי 2006 פסק בג"ץ בדעת רוב (הנשיא אהרן ברק והשופטים דורית ביניש, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, מרים נאור, סלים ג'ובראן ואסתר חיות) שהחוק הולם אומנם את ערכיה של מדינת ישראל ונחקק לתכלית ראויה, שכוללת עיגון בחוק של הסדר דחיית שירות לתלמידי ישיבות, וכן שיפור ההסדר הזה (לעומת המצב שקדם לחקיקת החוק), הגדלת השוויון בחלוקת נטל השירות הצבאי והגברת השתתפות הגברים בני הציבור החרדי במעגל העבודה, וכל זאת בהדרגה וללא כפייה. מאידך, נקבע שנכון לאותה עת החוק פוגע באופן בלתי מידתי בכבוד האדם של המשרתים בצה"ל, בשל פגיעתו בזכותם לשוויון. החוק אינו עומד במבחן המשנה הראשון של המידתיות, "מבחן הקשר הרציונלי" בין האמצעי שנבחר לבין תכלית החוק, שכן הוא לא קידם בפועל את השוויון בנטל השירות ולא עזר לשלב גברים חרדים במשק העבודה, מלבד באופן שולי וזניח. עם זאת, נקבע שלא ניתן להגיע למסקנות סופיות ביחס למידתיות החוק כבר באותה עת, כיוון שמדובר בשאלה חברתית סבוכה ויש לתת הזדמנות לחוק להשיג את מטרותיו. עדיין לא ניתן לקבוע האם הבעיה בהשגת מטרות החוק נובעת מפגם "גנטי" בהסדרים הכלולים בו, או מתקלה מנהלית. לכן הוחלט לקבוע בשלב זה שהחוק אינו בלתי חוקתי (אם כי הוא עלול בעתיד להפוך לבלתי חוקתי, אם לא ייושם כהלכה), ולדחות את העתירות.
בדעת יחיד היה השופט אשר גרוניס, שהצטרף לדחיית העתירות, בנימוק כי בית המשפט העליון אינו צריך לבטל חוק בגלל הפגיעה בזכויות האדם של הרוב, שכן הרוב הוא שנתן זכות יתר למיעוט. לפי עמדתו, הצידוק לביקורת שיפוטית על תוקפו של חוק קיים רק במקרה של פגיעה בזכויות האדם של המיעוט על ידי הרוב. בדעת מיעוט היה השופט מישאל חשין אשר קבע כי החוק פסול מיסודו וסותר כליל את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ב־18 ביולי 2007 החליטה הכנסת על הארכת תוקפו של חוק טל ב-5 שנים נוספות.
הפסיקה השנייה של בג"ץ
ב־21 בפברואר 2012 פסק בג"ץ בדעת רוב שהחוק אינו חוקתי. 6 שופטים (הנשיאה דורית ביניש והשופטים מרים נאור, אליקים רובינשטיין, אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל) קבעו, כמו בפסק הדין משנת 2006, שחוק טל פוגע בכבוד האדם של המשרתים בצה"ל, אך הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונחקק לתכלית ראויה. לפי פסק הדין, כעת ניתן לקבוע שהוא אינו עומד במבחן המשנה הראשון של המידתיות, "מבחן הקשר הרציונלי" בין האמצעי שנבחר לבין התכלית הראויה. נקבע ש"קיימים בחוק חסמים אינהרנטיים המשפיעים השפעה ניכרת על האפשרות ליישמו, עד כדי פגיעה ביכולת להגשים את תכליותיו". נקבע שמספר תלמידי הישיבות המתגייסים לצבא הוא נמוך ושמנגנון "שנת ההכרעה" נכשל. החוק אינו קובע אמות מידה או יעדים לביצועו והרשות המבצעת יכולה לבחור כרצונה האם וכיצד לקדמו. שני מאפיינים בולטים בחוק מכשילים את הגשמת מטרותיו: ראשית, דחיית שירות אוטומטית של ארבע שנים מגיל 18 עד גיל 22, שרק אחריהן ניתן לצאת ל"שנת הכרעה" או לשירות אזרחי, או להצטרף למסלולים המיוחדים בצבא; ושנית, חופש הפעולה המלא הניתן לתלמידי הישיבות, שיכולים לבחור בין המסלולים המותווים בחוק על פי רצונם. על כן קבעו השופטים שהחוק אינו חוקתי ואין להאריכו מעבר למועד פקיעתו הצפוי, 1 באוגוסט 2012. כך קבעה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש:
שני שופטים, השופטת עדנה ארבל והמשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, סברו בדעת מיעוט כי יש להעניק לחוק שהות נוספת, להותיר את העתירה תלויה ועומדת ולקבל הודעות מעודכנות על יישומו העתידי של החוק. השופט אשר גרוניס חזר בדעת יחיד על עמדתו מ־2006 שלפיה יש לדחות את העתירות ואין להתערב במקרה כזה.
בעקבות פסיקת בג"ץ
רבנים, מנהיגים וח"כים חרדים הביעו התנגדות נחרצת לפסיקת בג"ץ. המפלגות קדימה, ישראל ביתנו, העבודה ומרצ בירכו על הפסיקה.
בחודש מאי 2012 הוקמה הוועדה לקידום השוויון בנטל ("ועדת פלסנר"), לשם גיבוש חלופה לחוק טל, באופן שיבטל את דחיית גיוסם של בני הישיבות ללא הגבלה במספרם. הוועדה הוקמה מתוקף ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לקדימה להקמת ממשלת אחדות לאומית, ובראשה עמד ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה.
ב־2 ביולי 2012, לאחר ששלושה נציגים פרשו מהוועדה, החליט ראש הממשלה, בנימין נתניהו לפרקה באמרו שבהרכב זה לא ניתן יהיה להשיג רוב למסקנותיה בכנסת. למרות זאת, פרסם יו"ר הוועדה פלסנר, ב־4 ביולי, דו"ח מטעמו. לאחר מכן התנהל משא ומתן בין קדימה לליכוד על יישום המסקנות. משלא הגיעו להסכמה פרשה ב־17 ביולי קדימה מהקואליציה. הצעה שהעלתה סיעת ישראל ביתנו להחלת חובת גיוס כללית לשירות צבאי או אזרחי מגיל 18 נדחתה בקריאה טרומית ב־18 ביולי בעקבות התנגדות הממשלה וסיעות האופוזיציה (מלבד קדימה שנחלקה בהצבעה, כאשר שאול מופז, יו"ר המפלגה, לא הביע עמדתו בנושא ונעדר מההצבעה).
גיוס חרדים לצה"ל לאחר תפוגת החוק
280px|ממוזער|חיילי פרויקט שח"ר (שילוב חרדים במקצועות טכנולוגיים) בסיום קורס ההכשרה.
לפני תפוגת החוק שירתו בצה"ל כ-1,300 חרדים. לפי נתוני צה"ל התקיימה עלייה מתונה וקבועה במספר החרדים שהתגייסו למסגרות ייעודיות של הנח"ל החרדי ושח"ר (שילוב חרדים במקצועות טכנולוגיים). לפי תוכנית אגף כוח אדם בצה"ל, תוכנן לגייס ב-2015 כ-2,400 חרדים, אשר היו צפויים להתייצב מרצונם.
ב־1 באוגוסט 2012 פג תוקפו של חוק טל ועל פי חוק שירות ביטחון חלה פורמלית חובת גיוס גם על חרדים. צה"ל בדק אפשרות להעביר גם חרדים תהליך מיון מלא ואף גיבש תוכנית לגיוס כללי של חרדים, אשר תצריך תוספת תקציב בשל תשלומי המשפחה המגיעים לחיילים נשואים. בדיון בבג"ץ ב־15 בנובמבר 2012 הודיעה המדינה שהיא מתחילה בהליכים לגיוס תלמידי ישיבות עד גיל 19, והעתירות שהוגשו נותרו תלויות ועומדות לגבי גיוסם של תלמידים שגילם בין 19 ו־30.
בשל ביטול החוק הפסיקה מינהלת השירות הלאומי-אזרחי לגייס מתנדבים חרדים חדשים לשירות האזרחי שהתקיים מכוח החוק הישן, אך היועץ המשפטי לממשלה החליט שהמשרתים שכבר החלו בשירות אזרחי יוכלו לסיימו. ב־9 בדצמבר 2012 החליטה הממשלה לאפשר גיוס תלמידי ישיבות ל"שירות אזרחי משמר" לזמן מוגבל באופן שיאפשר את המשך קיומו של השירות האזרחי בתקופת הביניים, תוך שימוש בהסדרים חוקיים קיימים.
ראו גם
תורתו אומנותו
גיוס בני ישיבות
חוק הגיוס
קישורים חיצוניים
דו"ח ועדת טל
שפרה מישלוב, חוק טל - היבטים משפטיים ושאלות הנוגעות לחוק, 29 ביולי 2007, באתר "אומדיה"
צביקה דויטש, השפעת "חוק טל" על היצע העבודה של גברים חרדים, באתר בנק ישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:גיוס בני ישיבות לצה"ל
דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם
דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם
טל
קטגוריה:הכנסת החמש עשרה: חקיקה
קטגוריה:פסקי דין שפסלו חקיקה של הכנסת
קטגוריה:2002 בישראל | 2024-07-21T12:08:16 |
כל דאלים גבר | כָּל דַּאֲלִים גָּבַר (בארמית: כל החזק - גובר) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא, ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: האלים שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק.
מקור הכלל
לפי המשפט העברי, כאשר באים לפני בית דין שני מתדיינים במטרה לברר בעלות על חפץ, ולאף אחד מהם אין ראיה - הפסיקה משתנה בין מקרים שונים. אם אף אחד מהחולקים אינו "מוחזק", כלומר, החפץ נמצא במקום שאינו שייך לשום אדם ושום אדם לא מחזיק בו (כגון ספינה בים), ובנוסף, לא ייתכן שהחפץ שייך לשניהם, פוסק בית הדין "כל דאלים גבר".
לפי פסיקה זו החפץ יהיה בבעלות המתדיין שתופס אותו בכוח הזרוע (לצד שלישי, שלא היה צד בדיון, אין אפשרות לנסות לתפוס את החפץ), או בבעלות המתדיין שגברה ידו בראיות (הכוונה לראיות שאינן מקובלות בדרך כלל במשפט העברי).
לגבי הרציונל שמאחורי פסיקה זו נחלקו הראשונים:
דעה אחת אומרת שעוצמת האלימות והסיכון שבעליו האמיתיים של החפץ ייקח על עצמו גדולים לאין ערוך מאלו של אדם שהחפץ אינו שלו בדין, ושלבעלים האמיתיים יהיו ראיות. כמו כן, האדם שהחפץ אינו שלו ימנע מלקחת אותו אפילו אם הוא "אלים" יותר, מכיוון שהסיכויים הם שבעתיד תימצא ראיה או עדים לבעלים האמיתיים.
על פי הדעה השנייה אין מטרתו של דין זה לגלות למי באמת שייך החפץ, אלא כיוון שהמתדיינים לא הביאו ראיה שהחפץ שלהם ולא מחזיקים בו, אין זה תפקיד הדיינים לפסוק את הדין. על פי דעה זו זה שהחזק יגבר זו רק הנחה, כלומר: כיוון שאנחנו משאירים את החפץ ביד שניהם, מן הסתם החזק ישתלט עליו.
מהות הכלל
הפוסקים הקדמונים חלוקים בדעתם מה אופי הכלל "כל דאלים גבר".
דעת הרא"ש, הטור, הרמב"ם, השולחן ערוך ועוד היא שזה פסק דין: בנסיבות המתוארות לעיל בית הדין פוסק שכל דאלים- גבר, והחפץ יהיה ממונו של הגובר לכל דבר. לדעתם, כל דאלים גבר מתיר "סיבוב" אחד בלבד של התמודדות, ולאחריו- החפץ השנוי במחלוקת משתייך לגובר ושוב לא יוכל השני להוציא ממנו בלא ראיות מספקות. ההסבר לזה הוא, שלא ייתכן שיהיו כל ימיהם במצב מלחמה, כאשר החפץ נודד בין שניהם.
לעומתם תוספות הרי"ד, הראב"ד, הרשב"א, הרשב"ם ועוד רבים אחרים סבורים שכל דאלים גבר הוא מצב שנוצר ממילא כאשר בית הדין, מחוסר יכולת להכריע (אפילו על דרך הפשרה), מסלק עצמו מלדון בסכסוך ולא מתערב בו יותר. מכיוון שכל דאלים גבר אינו מהווה הכרעה לשיטת ראשונים אלה, אין כל מניעה להניח לבעלי הדין לעשות כרצונם, ולפיכך- מי שידו גוברת (בראיות או בזרוע), החפץ יהיה ברשותו עד אשר יגבר השני, וחוזר חלילה, עד שיתברר הסכסוך בראיה ברורה.
מחלוקת האמוראים
רב יהודה סבור כי כאשר הדין הוא כל דאלים גבר - כאשר אין ראיה לאף אחד משני הצדדים הבאים לפני בית הדין, אסור לבית הדין לגרום לעוות את הדין, אף על פי שמדובר בפסק שתוצאותיו לא יביאו בהכרח לפסיקה הנכונה, שהרי יכול להיות שהשקרן הוא זה שיתפוס את החפץ הנתון במחלוקת, ולכן אם החפץ נמצא ברשות הרבים אסור לבית הדין להעביר את החפץ לרשותם, גם אם אחד מבעלי הדינים טוען שהחפץ שלו ותיכף יביא ראיה, ועזיבת החפץ ברשות הרבים תגרום לו נזק שייתכן שיהיה בלתי הפיך - שהגזלן יגזול את החפץ ויזיק אותו.
לעומת זאת סבור רב הונא, חבירו של רב יהודה, שמכיוון שכל דאלים גבר הוא פסק שאינו מביא לפסיקה נכונה בדין ונגרם רק מחוסר ברירה - שבית הדין לא יכול לפסוק כאשר אין כל ראייה, אין לבית הדין לחשוש יותר מדי מעיוות פסק זה, ובית הדין יתפסו את החפץ לרשותם, אם אחד מבעלי הדינים טוען שעומד הוא להביא ראיה שבידו לבית הדין ומבקש מבית הדין שיתפסו את החפץ.
שימוש כביטוי בעברית המודרנית
"כל דאלים גבר" משמש גם כביטוי בשפה העברית, המבטא את שלטון הכוח, שבו החזק הוא המנצח, מי שהכוח בידו גובר על האחרים תוך התעלמות מערכי המוסר והצדק.
הניקוד וההגייה של הביטוי
בשל העובדה שלתלמוד הבבלי אין ניקוד, והארמית הבבלית אינה מדוברת כאלף שנה, ישנן מספר דרכים לנקד ולהגות את הביטוי.
כל - בארמית הבבלית לא קיים המושג קמץ קטן - כל הקמצים שווים בהגייתם. בימינו יש שהוגים את הקמץ במילה זו כתנועת o, ויש שהוגים אותו כתנועת a (השוו kol nidre אצל אשכנזים, לעומת kal nidre אצל ספרדים).
דאלים - ניתן לנקד את המילה במשקל קַטִּיל (אַלִּים), כמו בעברית, אולם במחקר המדעי מקובל שבארמית בבלית היה שם העצם שקול במשקל קְטִיל (אֲלִים). לכן יש המנקדים "דְּאַלִּים" ויש המנקדים "דַּאֲלִים".
גבר - קשה לדעת אם מדובר בצורת עבר או בצורת בינוני. מי שסבור שמדובר בעבר מנקד גְּבַר, ומי שסבור שמדובר בצורת בינוני מנקד גָּבַר. ניקוד יוצא דופן ניתן למצוא במילון אבן שושן: גָּבֵר.
ראו גם
ספק (הלכה)
לקריאה נוספת
Joseph David, “The One who is More Violent Prevails’ - Law and Violence from a Talmudic Legal Perspective,” Canadian Journal of Law and Jurisprudence Vol. 19, No. 2, pp. 385 – 406
קישורים חיצוניים
(מתוך ספרו של אחיקם קשת "קובץ יסודות וחקירות השלם")
אסופת מאמרים בנושא כל דאלים גבר, באתר ספריית אסיף
כל דאלים גבר, מאמר מאת נחום אליעזר רבינוביץ' באתר ישיבת ברכת משה
האם יש מקום לכלל "כל דאלים גבר" במשפט?, מאמר מאת אברהם טננבוים, אתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:ממון המוטל בספק
קטגוריה:משפט עברי: דיני ממונות
קטגוריה:משפט עברי: הכרעת הדין
קטגוריה:משפט עברי: דיני ספיקות
קטגוריה:מילים וביטויים בארמית
קטגוריה:מונחים תלמודיים
קטגוריה:בבא בתרא: סוגיות תלמודיות
קטגוריה:ניבים וביטויים ישראליים | 2024-01-12T09:33:20 |
קשר מתכתי | קשר מתכתי הוא קשר כימי בין גרעינים חיוביים (יונים חיוביים) במתכת מוצקה ונוזלית, הנובע משיתוף של אלקטרוני הערכיות בין כל אטומי המתכת. מבנה זה, המכונה סריג מתכתי, מעניק למתכות את מוליכותן החשמלית, מאחר שהאלקטרונים אינם קשורים לשום אטום ספציפי וחופשיים לנוע וליצור זרם חשמלי. גם היכולת לעבור ריקוע, והאפקט הפוטואלקטרי הנצפה במתכות, מוסברים על ידי מבנה זה.
סידור האטומים בסריג מתכתי
בסריג מתכתי נעים האלקטרונים מרמת האנרגיה האחרונה סביב הגלעינים (חלקיקים הכוללים את גרעין האטום ואת האלקטרונים שסביבו, פרט לאלקטרוני הערכיות. הגרעין טעון חיובית מכיוון שחסרים לו אלקטרונים.) באופן חופשי, כלומר, בלי להיות קשורים לגרעין מסוים. אופן תנועה זה מכונה ים אלקטרונים, ענן אלקטרונים או דבק אלקטרוני.
מוליכות חשמלית ותכונות נוספות
גרעיני האטומים של המתכות הם בעלי מטען חשמלי חיובי (כפי שהוסבר לעיל, הדבר נובע בשל היעדרם של אלקטרוני הערכיות), ולכן הם נמשכים לענן האלקטרונים, שמטענו שלילי.
אם כן, קשר מתכתי הוא קשר בין יונים חיוביים, הנוצרים לאחר שהאטום מסר את אלקטרוני הערכיות שלו, לבין "ים" של אלקטרונים המקיפים אותם. בעזרת מודל זה ניתן להסביר את תכונותיהן השונות של המתכות: בשל המשיכה החשמלית החזקה בין היונים החיוביים והאלקטרונים השליליים, נמצאות מרבית המתכות, בטמפרטורת החדר, במצב צבירה מוצק.
מוליכות החום והחשמל של המתכות היא הודות לניידות האלקטרונים. למתכות טהורות יש מוליכות חשמלית טובה, בגלל שהאלקטרונים הקוולנטיים אינם ממוקמים במיקום אחד. כאשר מופעל מתח חשמלי על המתכת, אלקטרונים מהענן חופשיים לנוע בקלות ולהעביר את הזרם חשמלי.
כאשר מופעל כוח חיצוני על מתכת, עשויים היונים החיוביים להחליף את מקומם עם יונים חיוביים אחרים. תזוזה זו אמנם תגרום לשינוי מבנה המתכת, אולם האלקטרונים השליליים ימשיכו "להדביק" גם את הסידור החדש. זו הסיבה שניתן לרקע ולעבד מתכות.
קישורים חיצוניים
Metallic bonding, Chemguide
חומרים מתכתיים - מבנה ותכונות, באתר לרגו (LerGO)
מתכתי
קטגוריה:מתכות
קטגוריה:תכונות כימיות
קטגוריה:קריסטלוגרפיה | 2022-12-28T03:51:53 |
ספר אחיקר החכם | שמאל|ממוזער|250px|פפירוס ארמי משנת 500 לפנה"ס עם סיפור אחיקר החכם במוזיאון החדש בברלין
ספר אחיקר החכם (או משלי אחיקר) הוא ספר משלים שנכתב במקור בארמית עוד בתקופת ממלכת אשור. הספר היה מוכר לחכמי יוון ולקהילות ישראל. אף על פי שאחיקר לא היה יהודי, דמותו מצאה את דרכה לספר טוביה, שם הוא מופיע כמי שנמנה עם צאצאי עשרת השבטים.
משלי המוסר שבספר משולבים בעלילה על אחיקר החצרן. אחיקר היה סופר ויועץ חכם בחצרם של סנחריב ואסרחדון מלכי אשור, וכיון שלא היו לו ילדים, הוא אימץ את אחיינו נדן, חינך אותו ולימדו דעת, כדי שיוכל למלא את מקומו כשיגדל. נדן הצליח להשתלב בחצר, אבל נהג בבוגדנות באחיקר, האשים אותו בבגידה וזייף מכתבים בשמו. אחיקר נדון למיתה, אולם הפקיד האחראי על ההוצאה להורג, שניצל בעבר בידי אחיקר, חס על חייו והוציא להורג אדם אחר במקומו.
כעבור זמן הציב פרעה מלך מצרים אתגר למלך אשור: אם יוכל מלך אשור לשלוח אדם למצרים שיבנה ארמון בין שמים וארץ יעלו המצרים מס לאשור, ואם לאו, חייבת אשור להעלות מס למצרים. מלך אשור חשב שאחיקר מת, וחשב שלא יוכל לבצע את המטלה. אך כשגילה לשמחתו שהוא חי, שלח אותו למצרים להיענות לאתגר. אחיקר מתייצב בפני פרעה, ונדרש לענות על חידות שונות כדי להוכיח את חכמתו. לאחר מכן פרעה דורש ממנו לבצע משימות שונות שנראות בלתי ניתנות לביצוע כגון כתיבת איגרת שחכמיו יודו שטרם ראו כמוה, בניית ארמון בין שמים וארץ, שזירת חבלים מחול הנהר ותיקון רחיים שבורות. אחיקר בכל המקרים מצליח להגחיך את המשימה ולבקש מפרעה את הנדרש למילויה באופן שפרעה מוותר. לאחר שפרעה נוכח כי לא יוכל לחכמת אחיקר, הוא מודה בהפסד בכבוד וממלא את התחייבותו. אחיקר מביא עמו את המס ודואג שנדן ייענש על בגידתו.
הספר מחולק לשישה חלקים, בהם מספר אחיקר משלי חכמה לנדן. החלקים הם:
אחיקר מאמץ את נדן לבן
משלי חכמה שאחיקר מלמד את נדן
נדן בוגד באחיקר ומדיח אותו מתפקידו
אחיקר חוזר לגדולתו ונשלח למצרים
אחיקר במצרים, נדן נאסר
דברי מוסר שאמר אחיקר לנדן
ספר אחיקר נמצא בפפירוס ארמי משנת 500 לפנה"ס, בין התעודות שנתגלו באי יב שבמצרים. בפפירוס זה, החלק הראשון של הסיפור מורחב מאוד במשלים ואמירות חכמה שונות. חוקרים חושדים כי חלק זה אינו חלק מן הסיפור המקורי, שכן הוא אינו מזכיר את אחיקר כלל, ודומה במהותו לחלקים מספר משלי ולמשלים בבליים ופרסיים.
הספר תורגם לעברית על ידי יוסף מזל ואחר כך על ידי אבינעם ילין.
קישורים חיצוניים
על ספר אחיקר החכם באתר דעת
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארמית
קטגוריה:משלים
קטגוריה:ספרות חוכמה
קטגוריה:ספרות יהודית של העת העתיקה | 2024-08-12T09:57:37 |
אחיקר החכם | REDIRECT ספר אחיקר החכם | 2004-08-18T10:24:00 |
גאיה | גאיה (ביוונית: Γαῖα; צורה שירית של Γῆ, אדמה) היא כינוי להאנשה של כדור הארץ, שמה של האדמה בתרבויות מסוימות וכן שמה של אמא אדמה במיתולוגיה היוונית.
גאיה במיתולוגיה
שמאל|ממוזער|150px|גאיה מושיטה את התינוק אריכתוניוס (Ἐριχθόνιος) לאתנה
נקראה ביוונית עתיקה מא גא - "אמא אדמה" וכך גם מקבילתהּ במיתולוגיה רומית: טֶרָה מאטר או טֶלוּס (Tellus). בשפה העברית מקובל, בעקבות כינויים אלה המונח "אמא אדמה".
על פי רוב המקורות גאיה נוצרה מתוך הכאוס. היא הולידה עם אוראנוס את פונטוס (הים השחור) ואת טרטרוס (השמים), הקיקלופים והטיטאנים שמהם נוצרו האלים האולימפיים. עם פונטוס היא הולידה אלי ים ומים (למשל את פורקיס).
אורנוס החביא את ילדיה של גאיה, ההקאטונכרים (Hecatonchires) הענקים בעלי מאה הידיים ואת הקיקלופים, בטרטרוס (בטן האדמה), כדי שלא יראו אור יום.
הדבר הכאיב לגאיה (תרתי משמע, בגלל שהם היו כלואים בתוכה וגם בגלל צער ילדיה), והיא יצרה אבן חלמיש אפורה וחצבה ממנה חרמש. את החרמש היא נתנה לטיטאנים ופקדה עליהם שיעזרו לה. קרונוס היה היחיד שציית, ובעזרת החרמש תקף את אביו אורנוס וסירס אותו.
מהדם שניתז על האדמה נולדו האריניות (אלות הזעם והנקמה), הגיגאנטים וחלק מהנימפות. לפי גרסה אחת, מהאשכים שהושלכו לים נולדה אפרודיטה.
לפי גרסה אחרת הדם שניתז אל הים גרם לו לרתוח ולהוציא קצף, שמתוכו יצאה פנינה ורודה ששטה לה אל חופי האי קפריסין, ומתוכה יצאה אפרודיטה אל אוויר העולם.
כאשר עלה קרונוס לשלטון, הוא גירש את ההקאטוניכרים ואת הקיקלופים בחזרה לטרטרוס.
שבועה בשמה של גאיה נחשבה ביוון כאחת השבועות החמורות ביותר, המחייבות את הנשבע לקיים את ההבטחה כמעט בכל מחיר.
בתרבות
בציורים נראה לרוב פלג גופה העליון של גאיה מעל האדמה.
בכמה ציורים נראית גאיה שכובה על פני האדמה כשמסביבה משרתיה. בציורים המופיעים על אגרטלים חוזר המוטיב של מסירת אֶריכתוניוס לאתנה.
ראו גם
השערת גאיה
טרה - מקבילתה במיתולוגיה הרומית
אמא אדמה
פצ'אמאמה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים כתוניים
קטגוריה:אלים יווניים קדומים
קטגוריה:אלי אדמה | 2024-09-09T07:40:44 |
אורנוס (מיתולוגיה) | אורנוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית המסמלת את השמיים. על פי המיתולוגיה היוונית, אורנוס היה השליט הראשון של היקום. הוא מסמל את היצירה והבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה (גאיה) ויוצרים חיים.
על פי המיתולוגיה, גאיה (האדמה) היא בו-זמנית אמו ואשתו של אורנוס, וביחד הם מהווים את הדור הראשון של האלים במיתולוגיה היוונית. אורנוס וגאיה יצרו או ילדו את המפלצות הקדומות: הקיקלופים, ההקאטונכרים, הטיטאנים ומפלצות נוספות שקדמו לאלים האולימפיים.
על פי המסופר במיתולוגיה, אורנוס, שלפי גרסה אחת התבייש בילדיו, ולפי גרסה אחרת פחד מהם, החביא את ילדיה של גאיה, ההקאטונכרים, ואת הקיקלופים, בטרטרוס (בטן האדמה), כדי שלא יראו אור יום. הדבר הכאיב לגאיה (במשמעות כפולה, גם כיוון שכאבה את סבל בניה, וגם כיוון שטרטרוס היה למעשה קרביה, והימצאות בניה שם הכאיבה לה פיזית), לכן היא יצרה אבן חלמיש אפורה, וחצבה ממנה חרמש. את החרמש נתנה גאיה לטיטאנים, ופקדה עליהם לעזור לה. היחיד שציית היה קרונוס, צעיר הטיטאנים, שתקף את אביו אורנוס בעזרת חרמש, בזמן שזה הזדווג עם גאיה, וסירס אותו.
אורנוס הפגוע נרתע מגאיה, וכך נוצר החלל בין השמים לארץ. מהדם שניתז על האדמה נולדו האריניות (אלות הזעם והנקמה, שתפקידן לרדוף רוצחי קרובי משפחה), הגיגנטים וחלק מהנימפות. לפי גרסה אחת, מהאשכים שהושלכו לים, ומקצף הגלים סביבם, וסביב זרעו השפוך של אורנוס, נולדה אפרודיטה, אלת האהבה היוונית. למרות שיתוף הפעולה שלו עם גאיה, כאשר עלה קרונוס לשלטון, הוא גרש את ההקאטונכרים ואת הקיקלופים בחזרה לטרטרוס.
הדמות המקבילה לאורנוס במיתולוגיה הרומית הוא קיילוס.
צאצאיו
ממוזער|שמאל|338x338px|ג'ורג'ו וזארי וכריסטופנו גרארדי (Cristofano Gherardi), סירוסו של אורנוס, בסביבות 1560
ללא אם
אפרודיטה אלת האהבה והיופי
אריניות:
אלקטו
מגארה
טיסיפונה
גיגאנטים:
אלקיונוס
אתוס
קליטאס
אנקלדוס
אכיון
מליות
עם גאיה
קיקלופים:
ברונטס
סטרופס
ארגס
הקאטונכרים:
בריירוס
קוטוס
גאיאס
טיטאנים:
קואאוס
קרונוס
היפריון
יאפטוס
מנמוסינה
אוקיינוס
פויבה
ריה
טתיס
תיאה
תמיס
קריוס
ראו גם
מיתולוגיה יוונית
באסטרונומיה: אורנוס - כוכב הלכת השביעי במרחקו מן השמש, שנקרא על שמה של הדמות המיתולוגית
לקריאה נוספת
אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, כנרת זמורה-ביתן דביר, עמודים 16–17
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים יווניים קדומים
קטגוריה:אלי השמיים ומזג האוויר | 2024-06-20T11:02:14 |
גאיה (מיתולוגיה) | REDIRECT גאיה | 2004-08-18T11:37:02 |
הקיבוץ הארצי השומר הצעיר | הקיבוץ הארצי – ברית קיבוצי השומר הצעיר בישראל היא תנועה המאגדת בתוכה 85 קיבוצים ברחבי ישראל (נכון לשנת 1996). נוסדה ב-1 באפריל 1927, ובשנת 1999 התאחדה עם תנועת קיבוצי התק"ם ליצירת התנועה הקיבוצית.
היסטוריה
ראשוני העולים מתנועת השומר הצעיר הגיעו לארץ ישראל בשנת 1919. בשנת 1920 הוקם הקיבוץ הראשון של יוצאי התנועה שיסדו את היישוב בית אלפא בשנת 1922. בשנים הראשונות, היה הקשר בין הקיבוצים יוצאי התנועה לתנועה מחוץ לישראל, ובינם לבין עצמם, מזערי ולא מאורגן.
בשנת 1926 החלו נציגי הקיבוצים להיפגש לצורך הקמת תנועה משותפת, וביולי שנה זו התכנסה מועצה ארצית, שהחליטה על הקמת הקיבוץ הארצי. בשלב זה מנתה התנועה ארבעה קיבוצים: מרחביה, עין שמר, מעברות ומשמר העמק. בית אלפא לא הצטרף לתנועה בשלב זה עקב חילוקי דעות.
התחדשות העלייה לארץ ישראל בשנת 1928 הביאה לגידול במספר קיבוצי התנועה, ובמקביל הצטרפו לתנועה קיבוצים קיימים. במהלך שנות ה-30 הוכפלה התנועה כמה וכמה פעמים עד שבסופן הגיעה לכדי כ-7,000 נפש בעשרות קיבוצים ועשרות אלפי חניכי תנועת הנוער שלה, השומר הצעיר, התחנכו להגשמה בקיבוץ על ידי עשרות שליחים לכל רחבי אירופה ואף לארצות הברית. במקביל הוקמו ארגוני-בת שצמחו גם הם במהירות, כמו קרן למימון הקיבוצים, הוצאת ספרים, שבועון שהפך ב-1941 ליומון, ועוד.
בשנת 1946 הקים הקיבוץ הארצי יחד עם השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית את מפלגת פועלים השומר הצעיר וערב יום הכיפורים הקימה התנועה את הקיבוצים גלאון, נירים וקיבוץ שובל כחלק ממבצע 11 הנקודות. בשנת 1948, ערב קום מדינת ישראל, התאחדה המפלגה עם אחדות העבודה - פועלי ציון והקימה את מפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם. בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו ב-1949 זכתה התנועה ב-19 מנדטים והפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת.
בשנים הבאות ראתה התנועה גידול נרחב, בעיקר עקב הצטרפות חניכי השומר הצעיר, הן לקיבוצים קיימים והן תוך יצירת קיבוצים חדשים השייכים לתנועה.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 השתנה מקור הקליטה – מקור הקליטה העיקרי הפך לחניכי הקיבוצים – בני חברות נוער, אולפנים וכדומה, אך בעיקר בני הקיבוץ.
בשנת 1999, עקב הישחקות האידאולוגיה הקיבוצית והיעלמות ההבדלים בין התנועות, החליטה מועצת התנועה על איחוד עם התק"ם. למרות האיחוד עם התק"ם עדיין קיים שוני בין הקיבוצים, בעיקר על רקע היסטורי ופוליטי (שייכות מפלגתית).
התנועה מתקיימת במאה ה-21 רק בתור ישות משפטית העומדת בבעלות קיבוצי הקיבוץ הארצי ומחזיקה ומנהלת בנפרד מהתנועה הקיבוצית את מוסדות התנועה ההיסטוריים. לצורך ניהול תקין אף נבחרה בפברואר 2010 מזכירות לקיבוץ הארצי בכינוס של קיבוצי הקיבוץ הארצי.
קווים אידאולוגיים
תנועת הקיבוץ הארצי התאפיינה במספר עקרונות אידאולוגיים:
קולקטיביות רעיונית ופוליטית יחסית לתנועות קיבוציות אחרות, הקפידה תנועת הקיבוץ הארצי על אחידות רעיונית ומעשית בין הקיבוצים החברים בה, הן בתחום הפוליטי (הצבעה ופעילות למען מפ"ם) והן בתחום הקיבוצי – שמירה על מנגנונים שיתופיים שונים בכל קיבוצי התנועה. יש הטוענים כי קולקטיביות זו הביאה לשמרנות יתר בקיבוצי התנועה בעיקר אחרי המפנה להערצת ברית המועצות שיזם מאיר יערי ב-1939 לחיזוק מעמדו לעומת יעקב חזן, מפנה שהצליח להשלים רק ב-1948 באיחוד עם הקיבוץ המאוחד.
ערבות הדדית בין קיבוצית בתנועת הקיבוץ הארצי הייתה נהוגה ערבות הדדית מלאה בין הקיבוצים החברים בתנועה. במקרה של בעיות כלכליות בקיבוץ מסוים, נחלצו שאר קיבוצי התנועה לעזרתו.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נשחקו עקרונות אלה, יחד עם השחיקה הכוללת בערכי הקיבוצים.
מוסדות תנועתיים
תנועת הקיבוץ הארצי הקימה מספר מוסדות המשותפים לכל קיבוצי התנועה:
קרן חבצלת – לפעילות תרבותית-חינוכית ופרויקטים חוץ-תנועתיים
ארכיון יד יערי – הארכיון המרכזי של הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר
ספרית פועלים – הוצאת ספרים
על המשמר – עיתון יומי
גבעת חביבה – מרכז סמינרים
צוותא – מרכז תרבות
מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' – מוסד חינוכי וארכיון
רשימת קיבוצי השומר הצעיר בוויקיפדיה
ועוד שורה ארוכה של מוסדות כלכליים, תרבותיים וחברתיים.
ראו גם
רשימת קיבוצי "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר"
לקריאה נוספת
ס. ש. יריב (דוד בן-גוריון), על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953.
ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ. חיפה: פרדס, 2013.
מוקי צור. קהליתנו. הווידוי הקולקטיבי של ראשוני השומר הצעיר, הוצאת יד בן צבי, 1988
עומר עינב, נישאר פה לעולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022
קישורים חיצוניים
אתר הקיבוצים
קרן "חבצלת – מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר"
מאז ועד היום – רשימת מאמרים על השומר הצעיר
הקיבוץ הארצי מתוך לקסיקון הקיבוץ
ארכיון יד יערי באתר "אז – רשת ארכיוני ישראל" של הספרייה הלאומית
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית הקיבוץ הארצי ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב, באתר 'חלון אחורי', 28 בדצמבר 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:הקיבוץ
קטגוריה:השומר הצעיר
קטגוריה:תנועות מיישבות | 2024-10-08T08:24:24 |
רפואה טבעית | הפניה נטורופתיה | 2007-01-23T11:39:26 |
חום | 2024-02-05T08:27:17 | |
נשק | REDIRECTכלי נשק | 2021-11-05T16:12:55 |
רומאן | REDIRECT רומן | 2004-09-24T14:36:12 |
רומן | רומן הוא סוגה ספרותית. בימינו מקובל לכנות בשם "רומן" כל יצירת סיפורת בפרוזה שהיא רחבת היקף דייה; סיפורת מצומצמת יותר מכונה סיפור קצר, נובלה או נובלטה, לרוב בהתאם לכמות המילים שהסיפור מכיל. יש הטוענים שהרומן התפתח באירופה מתוך האפוס (שהוא עלילתי באופיו, שלא כמו יתר סוגי השירה) והרומנס, אבל הרומנים הראשונים התפתחו בנפרד מהשירה האפית.
סוג נודע זה, שהוא בעל היקף נרחב ומשתרע לעיתים על כמה כרכים, עבר גלגולים רבים.
היסטוריה
הרומנים הראשונים בעולם המערבי, ובכלל, נכתבו ביוונית עתיקה ובלטינית בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה הרביעית לספירה. ידועים לפחות עשרים רומנים כאלה, שהמוקדם בהם הוא ככל הנראה "קלירואה" מאת כריטון. בין הרומנים האלה, שחלקם שרדו בשלמותם או כמעט בשלמותם, ניתן למנות את "דפניס וכלואה" מאת לונגוס, "סטיריקון" מאת פטרוניוס (רק חלק קטן ממנו שרד), "חמור הזהב" מאת אפוליוס, "סיפור אתיופי" ("אתיופיקה") מאת הליודורוס, ועוד.
עם זאת מקובל לראות ב"דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס את הרומן האירופי הראשון, אם כי יש המקדימים וכוללים כבר את "גרגנטואה ופנטגרואל" של פרנסואה רבלה בסוגה זו. הספר "מעשה גנז'י" של הסופרת היפנית מורסקי שיקיבו נחשב גם הוא לרומן, אף שהקדים את הרומנים האירופיים בכ־500 שנה. אונורה דה בלזק נחשב בעיני רבים אבי הרומן המודרני.
עד המאה ה־18 התייחס המונח לספרים המתארים עלילות רומנטיות (רומן רומנטי), אך כיום הוא מקיף את כל התחום של יצירת הסיפורת רחבת ההיקף בפרוזה. לעיתים קרובות הרומן מאופיין בעלילה מורכבת ורבת־רבדים, או אף בכמה עלילות מקבילות, וכן בריבוי מקומות, זמנים ודמויות מורכבות (עגולות). המבנה עשוי לכלול אקספוזיציה, הסתבכות העלילה, נקודת מפנה, נקודת שיא, התרה וסיום. אין הסכמה גורפת על הגדרת הרומן, וחוקרים אחדים עשויים לחלוק על האמור לעיל. עם זה, האמור לעיל משקף את הדעות הרווחות ביותר וכן את השימוש היום-יומי במילה רומן.
מקור המילה "רומן" ככל הנראה בגרמנית, שבה הסוגה נקראת Roman. בכמה שפות אירופאיות אחרות משתמשים במונח נוֹבֵל, אשר מקורו במילה הצרפתית nouvelle ("חדשה").
ראו גם
סיפור קצר
ספרות ילדים
ספרות פרולטרית
נובלה
רומן גרפי
רומן רומנטי
רומן מפתח
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגות ספרותיות
קטגוריה:סיפורת | 2024-08-30T10:28:55 |
ועדת וורן | שמאל|ממוזער|180px|כריכת הדוח של ועדת וורן
ועדת וורן (באנגלית: Warren Commission) הייתה ועדה שמינה נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון לחקר רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי. מסקנות הוועדה היו כי הרוצח היה לי הארווי אוסוואלד וכי הוא פעל לבדו. מסקנות אלו עוררו ויכוח ציבורי הנמשך, למעשה, עד היום.
רקע
מייד לאחר הרצח עמד הנשיא החדש לינדון ג'ונסון במצב עדין. השמועות שרווחו קישרו את הרצח לגורמים רבים מארצות הברית ומחוצה לה. היה ברור שאם יימצא כי פידל קסטרו שליט קובה, או כי ברית המועצות היו מעורבים ברצח, מדובר בעילה למלחמה. מצד שני, עקבות הרוצחים יכולים להוביל לגורמים בתוך ממשל ג'ונסון גופא - אנשי ה-CIA אשר להם "חשבון פתוח" עם הנשיא מאז הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, אנשי ה-FBI, שחברו לגורמי ימין קיצוניים במטרה להרוג את הנשיא הליברל, ואף אנשי הממסד הצבאי-תעשייתי שרצו להעמיק את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם. חששו של ג'ונסון היה כי חקירה לא מוסמכת של גורמים מקומיים עלולה להוביל, בצורה שגויה או במכוון, לעבר אחד ממקורות אלו (כפי שאכן אירע שנים מספר לאחר מכן בחקירת התובע בניו אורלינס ג'ים גאריסון), וכי חקירה של גורם פדרלי עלולה להיראות כטיוח. ה-FBI ערך כבר, מהרגע שבו נודע על הרצח, חקירה משלו. כן בחשו בקלחת גורמים נוספים של אכיפת החוק בדאלאס, שבה אירעה ההתנקשות. היה צורך לקטוע את כל אלו באיבם, ולהכריז על חקירה בלתי תלויה, כאשר בצוות החוקרים יהיו גורמים שאין להטיל ספק ביושרם ובהגינותם.
ב-29 בנובמבר 1963, שבוע לאחר הרצח, הורה ג'ונסון בצו נשיאותי מיוחד על הקמת ועדה למציאת העובדות הקשורות ברצח, והעמדת נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן בראשה. שמה הרשמי של הוועדה היה "ועדת הנשיא לחקר ההתנקשות בנשיא ג'ון פ. קנדי". עד מהרה נקראה הוועדה בפי כל "ועדת וורן".
מבנה וסמכויות
הוועדה הורכבה משבעה חברים:
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן.
הסנטור ג'ון שרמן קופר (רפובליקאי - קנטקי).
חבר בית הנבחרים ג'רלד פורד (רפובליקאי - מישיגן), לימים נשיא ארצות הברית.
הסנטור ריצ'רד ראסל (דמוקרט, ג'ורג'יה).
חבר בית הנבחרים הייל בוגס (דמוקרט, לואיזיאנה).
הנציב מטעם ארצות הברית בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, נשיא הבנק העולמי, עורך הדין ג'ון מקלוי.
ראש ה-CIA לשעבר אלן דאלס.
לועדה מונה יועץ מיוחד, לי ג'יי רנקין, אשר הפעיל צוות של ארבעה עשר עורכי דין ושנים עשר חוקרים. רנקין ניסח חמישה נושאים שעל הוועדה להתייחס אליהם:
העובדות הבסיסיות הנוגעות להתנקשות.
זהותו של המתנקש.
הרקע שלו ומניעיו.
האם המדובר בקשר.
מותו של לי הארווי אוסוואלד.
כן התבקשה הוועדה להתייחס ללקחים העיקריים העולים מההתנקשות באשר להגנה על הנשיא.
ישיבות
הוועדה קיימה את ישיבתה הראשונה ב-5 בדצמבר 1963, כשבועיים לאחר הרצח. את ישיבותיה הראשונות הקדישה לבדיקת חקירת ה-FBI, ובפברואר 1964 התחילה לשמוע עדים, כאשר העדה הראשונה ששמעה הייתה מרינה אוסוואלד, אשתו של לי הארווי אוסוואלד.
בעשרה חודשי פעולתה שמעה הוועדה באופן ישיר 94 עדים, 395 עדים אחרים רואיינו על ידי החוקרים והצוות המשפטי, 61 עדים נתנו תצהירים כתחליף לעדות, ושניים מהם נתנו הצהרה כתובה.
ב-24 בספטמבר 1964 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בספר בן 888 עמודים. המסקנות קבעו כי לי הארווי אוסוואלד הוא היורה היחיד, כי פעל לבדו, וכי לא היה קשר בינו ובין ג'ק רובי, שרצח אותו מסיבות של נקמה על רצח הנשיא האהוב עליו. פרסום הדו"ח היה אך ירית הפתיחה בוויכוח ערני הנמשך מאז, בין אנשי תיאורית "היורה הבודד" אשר בה דגלה הוועדה, ובין תומכי תאוריות הקשר.
מסקנת הוועדה הייתה כי אוסוואלד, אשר פעל ממניעים של אידאולוגיה מעוותת, פעל לבדו באופן הבא: מחלון הקומה השישית של בניין מחסן הספרים בדאלאס, ירה אוסוואלד אל עבר הלימוזינה הנשיאותית, בה ישבו הנשיא ג'ון פ. קנדי, ורעייתו ז'קלין קנדי במושב האחורי, ובמושב הקדמי מושל טקסס ג'ון קונלי ורעייתו נלי. הכדור הראשון לא פגע באיש. הכדור השני פגע בקנדי ולאחר מכן בקונלי, ואילו הכדור השלישי פגע בקנדי בראשו, וגרם למותו.
תיאורית הכדור הבודד
היה זה החוקר ארלן ספקטר, מראשי הצוות המשפטי של הוועדה, ולימים חבר בסנאט של ארצות הברית, אשר הגה את תיאורית הכדור הבודד. ספקטר צפה בסרט שצולם על ידי אברהם זפרודר, צלם חובב שצילם במקרה את ההתנקשות. הסרט רץ במהירות של 18 תמונות לשנייה, וספקטר שם לב לכך שתגובתו של קנדי לפגיעת הכדור הראשון, אשר פגע בצווארו, קודמת ב-11 תמונות לתגובתו של קונלי לפגיעה בו. מכיוון שהרובה ממנו ירה אוסוואלד היה רובה מסוג מנליכר-קרקנו, הנטען ידנית לאחר כל ירייה, אין כל דרך שבה פגיעותיהם של קונלי וקנדי, בהפרש של 11/18 של השנייה ביניהם, יהיו תוצאה של שתי יריות, אלא אם כן המדובר בשני כדורים, שירו שני יורים, ובמקרה זה, המדובר בהוכחה כי אוסוואלד לא פעל לבדו, וזו המסקנה ממנה חששו חברי הוועדה, ושאליה לא רצו להגיע.
מכיוון שכך, הגה ספקטר את תיאורית הכדור הבודד, המייחסת לכדור אחד, הוא מוצג CE399, את כל פצעיהם של קנדי וקונלי, למעט פגיעת הראש המאסיבית שאירעה מספר שניות לאחר מכן.
שמאל|ממוזער|250px|כדור CE399 "הכדור הבודד" או "כדור הקסם".
על פי הוועדה היה מסלולו של הכדור כדלקמן:
פגע בקנדי בגבו, וגרם נזק לחוליית C6 בעמוד השדרה של הנשיא.
יצא דרך גרונו של הנשיא.
פגע בקונלי, שישב במושב הקדמי, בכתפו הימנית.
חלף דרך צלעו החמישית הימנית של קונלי, ויצא דרך חזהו.
פגע באמת ידו הימנית של קונלי, ושבר את עצם הרדיוס שלו.
פגע בירכו השמאלית של קונלי, חדר את העור ועצר.
בעת הטיפול בקונלי בבית החולים פרקלנד, נפל מעצמו על אלונקה ונמצא שם על ידי עובד בעת ניקוי האלונקה.
מסקנה זו היא לב מסקנות הוועדה. כל סטייה ממנה פירושה כי מסקנות הוועדה שגויות, וכי אוסוואלד לא פעל לבדו.
קביעה זו, שזכתה לביקורת רבה, היא הקביעה השנויה ביותר במחלוקת בכל 888 עמודי הדו"ח. לדעת רבים אין היא מתיישבת עם מסלולו ההגיוני של הכדור, עם תוצאות הנתיחות שבוצעו בגופת קנדי, ועם הממצאים בשטח (ובמיוחד עם צורת הכדור עצמו CE399). עם זאת, קביעה זו הכרחית על מנת להגיע לתוצאה הסופית - יורה אחד, שלושה כדורים. מאז פרסום הדו"ח נחלקים החוקרים לשנים. אלו המקבלים את התאוריה, המתייחסים לכדור CE399 כ"כדור הבודד" (Single Bullet), ואלו הדוחים את התאוריה המתייחסים לכדור CE399 כ"כדור הקסם" (Magic Bullet).
ביקורת על עבודת הוועדה הובאה במיוחד בספרי החוקרים מרק ליין וסילביה מאהר (Meagher), וכן בעבודתו של התובע גאריסון. לעומת זאת ישנם רבים המקבלים את מסקנות הוועדה, ובהם החוקר ג'רלד פוזנר, שספרו משנת 1993 "Case Closed" ("תיק סגור") הוא כתב האישום החריף ביותר כנגד אוסוואלד, וההגנה הטובה ביותר על תיאורית "הכדור הבודד" שנכתבה עד כה.
"כדור הקסם" או "הכדור הבודד"?
הדבר הראשון הברור לעין כל המסתכל על CE399 הוא כי על אף שחלף דרך שני אנשים וגרם לשבעה פצעים שונים, תוך שהוא שובר בדרכו שתי עצמות גדולות ומאסיביות, ומשיל חלקיקי מתכת (שנמצאו באמת ידו של קונלי) הכדור נראה כאילו זה עתה יצא מפס הייצור. היה על כדור זה לאבד חלקיקי מתכת רבים יותר, להתעוות בצורתו, ולמעשה להתרסק, כפי שהתרסק "הכדור השלישי" אשר פגע בראשו של קנדי, ורק חלקיקים ממנו נמצאו. למרות זאת סבורה הוועדה כי כדור זה CE399 הוא אשר גרם לכל פצעיו של קונלי, ולפצעים בקנדי שאינם תוצאה מהפגיעה בראשו.
כן הצביעו המבקרים על כך שאם קנדי ישב מאחורי קונלי, ובהתחשב בזווית היריה ממחסן הספרים, היה על הכדור לסטות ממסלולו בצורות בלתי סבירות על מנת לפגוע בקנדי ובקונלי בדרך המיוחסת לכדור זה על ידי הוועדה. המבקרים הצביעו על אי התאמות ותיקונים בדו"חות מן הניתוח הפתולוגי שעבר קנדי, באופן שלכאורה תוקנו הדו"חות כך שיתאימו בדיעבד למסלול "כדור הקסם" כפי שקבעה אותו ועדת וורן.
תומכי תאוריית היורה הבודד הצביעו כל כך שבבדיקת מרכיבי הכדור מתאימים אלו לחלקיקים שנמצאו באמת ידו של קונלי, כך שזה היה הכדור שפגע בקונלי בידו. כן הצליחו תומכי התאוריה להראות כיצד ישב קונלי בעת הפגיעה בזווית מסוימת אשר התאימה למסלול הכדור כפי שייחסה לו הוועדה. לטענת המנתחים שניתחו את הגופה אין כל אמת בטענה כי הדו"חות שונו על מנת להתאים למסלולו של "כדור הקסם".
הוויכוח בעניין "הכדור הבודד" עודו נמשך.
ביקורת
עוד בשנת 1966 פרסם החוקר מרק ליין את ספרו "הריצה לצדק" "Rush to Judgement" אשר נמכר ביותר ממיליון עותקים וכלל ביקורת הן על עבודת הוועדה והן על מסקנותיה. הספר לווה במסע יחסי ציבור שכלל הופעות ברדיו ובטלוויזיה, ורבים שוכנעו כי אכן היה פגם בעבודת הוועדה.
בשנת 1976 יצא ספרה של העיתונאית החוקרת סילביה מאהר (Meagher) "שותפים לאחר מעשה" שכלל התייחסות מפורטת למסקנות הוועדה ומתיחת ביקורת פרטנית על כמעט כל מסקנה שאליה הגיעה. בשנת 1966 פרסמה מאהר אינדקס ל-888 עמודי הוועדה, וודאי שהכירה באופן מעמיק את כל המסקנות, המוצגים והעדויות.
התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון, פרסם שלושה ספרים (אחד מהם בדיוני) בנושא, הכוללים התקפה על הוועדה, כמו גם מציאת האשמים. אחד מן האנשים האשמים, לדעתו של גאריסון, היה ראש לשכת המסחר בניו אורלינס, קליי שאו, אשר הועמד לדין, בשנת 1969 וזוכה. במשפטו של שאו, הציג גאריסון למושבעים לא רק ראיות לאשמתו של שאו, אלא גם התקפה על מסקנות ועדת וורן, ועל דרכי פעולתה. משפטו של שאו, וספריו של גאריסון, ביניהם רב המכר "בעקבות המתנקשים", משנת 1988, אשר היה הבסיס לסרטו של אוליבר סטון "JFK תיק פתוח", מיקדו תשומת לב רבה לתאוריות קשר, השוללות את תיאורית "המתנקש הבודד" שפיתחה הוועדה.
ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות אשר ישבה למעלה מעשור לאחר ועדת וורן בשנת 1976 בעקבות לחץ ציבורי שנבע מן הביקורת על ועדת וורן, קיבלה את תיאורית הכדור הבודד, אך בו זמנית מצאה כי היה קשר לרצח הנשיא, וכי בהסתמך על ממצאים אקוסטיים אכן נורו ארבע יריות, ממקומות שונים, והן שגרמו למות הנשיא. על עבודתה של ועדה זו נמתחה ביקורת רבה, וברור כי לא היו לה הכלים החקירתיים, והסמכות בעיני הציבור, אשר היו לוועדת וורן.
רבים הם המסכימים עם מסקנות ועדת וורן, וסבורים כי אכן היה בדבריה אמת, וניתוח נכון של העדויות שעמדו לרשותה, וכי לי הארווי אוסוואלד הוא המתנקש הבודד. בין הסניגורים של תיאורית "המתנקש הבודד" מצוי החוקר ג'רלד פוזנר הנזכר לעיל, והחוקר מק'אדמס המפעיל אתר אינטרנט מרשים, הכולל הוכחות רבות לתיאורית "היורה הבודד", ושולל אחת לאחת את תאוריות הקשר למיניהן.
לקריאה נוספת
Anthony Lewis (intro.), The Witnesses: the Highlights of Hearings Before the Warren Commission on the Assassination of President Kennedy, Bantam Books, 1964
Warren Commission Report, 1964, Great Neck Publishing
Chief Justice Earl Warren, Chairman, Report of the President's Commission on the Assassination of President John F. Kennedy, U.S,. Government Print Official, 1964
Robert J. Donovan (intro.), A Concise Compendium of the Warren Commission Report on the Assassination of John F. Kennedy, Popular Library, 1964
Edward Jay Epstein, Inquest: the Warren Commission and the Establishment of Truth, Viking Press, 1966
Gerald McKnight, Breach of Trust: How the Warren Commission Failed the Nation and Why, University Press of Kansas, 2005
קישורים חיצוניים
הדו"ח המלא של ועדת וורן מחולק לפרקים
קטגוריה:ארצות הברית: ועדות חקירה
קטגוריה:1963 בארצות הברית
קטגוריה:חקירת רצח ג'ון קנדי | 2024-07-26T15:55:12 |
דגל הולנד | דגל הולנד הוא דגלה הרשמי של הולנד, טריקולור בעל שלושת הפסים האופקיים בצבעים אדום (למעלה), לבן וכחול, לא היה הדגל הראשון של המדינה.
היסטוריה
הדגל ההולנדי הראשון הונף בסוף המאה ה-15, כשרוב הפרובינציות ההולנדיות התאחדו תחת שליט אחד. הדגל בו נעשה שימוש היה דגל צלב בורגונדיה, דגלו של דוכס בורגונדי, שהיה דגל לבן שעליו שתי אגודות של ענפי דפנה בצורת האות X, כשלהבות פורצות מהחיכוך בין הענפים. הדגל נשאר בשימוש גם תחת השלטון בית הבסבורג.
הדגל ההולנדי המקובל התפתח במהלך המרד ההולנדי (1568–1648), כאשר הפרובינציות של ארצות השפלה התמרדו נגד המלך פיליפה השני מספרד. המורדים השתמשו בדגל בית אוראנז', שכונה גם דגל הנסיך, אשר היה מזוהה עם וילם הראשון, נסיך אורנז' שעמד בראש המורדים. דגל זה אף שימש דגל ימי עבור ה"וואטרגאוזן" (שודדי-ים שתמכו בעצמאות). הדגל היה טריקולור כתום-לבן-כחול ("אורנג' בלאנצ'ה בלאו"). לא ידוע מתי הונף דגל זה לראשונה, אך ניתן לראותו באיורים מראשית ימי מלחמת שמונים השנים - מלחמת העצמאות ההולנדית.
לדגל היו שלושה, שישה, ואפילו תשעה פסים אופקיים, אך הוא הופיע גם בצורה של קרניים היוצאות מעיגול. השתמשו בצבעים אך בלי סדר קבוע, ורק לקראת סוף המאה ה-16 החלה להופיע מידה מסוימת של אחידות. לאחר 1630 הוחלף הפס הכתום בהדרגה בפס אדום, כפי שניתן לראות בציורים מאותה תקופה. מכיוון שלא הייתה סיבה פוליטית להצגת מוטיב לא-כתום בדגל, הסיבה לכך היא ככל הנראה העובדה שכתום וכחול הם צבעים בהירים יחסית, ולעיתים קשה יותר להבחין בהם מאשר באדום ובכחול כהה, בעיקר בים. עם זאת, המשיכו להניף את הדגל הכתום-לבן-כחול.
בנוסף לשני הדגלים, התקיים דגל רשמי שלישי - דגל ה"סטטס ג'נרל" (הפרלמנט), אף על פי שדגל זה לא זכה למעמד דומה לזה של הטריקולור. במקור הוא כלל את האריה האדום של פרובינציית הולנד, שנלקח מסמל הפרובינציה, על רקע זהוב, ומאוחר יותר, אריה זהוב על רקע אדום. הדגל לא סימל חוסר הסכמה עם דגל הנסיך, ואף בציורים עתקים של ספינות וקרבות ימיים, ניתן לראות את שני הדגלים מתנופפים זה לצד זה בהרמוניה, ובכך מדגימים את הממשל המורכב על שני מרכזי הסמכות שלו: הסטדטהולדר והפרלמנט.
המהפכה הבטאווית בהולנד, בעשור האחרון של המאה ה-18, שגררה את פלישת צבא המהפכה הצרפתי והקמת הרפובליקה הבטאווית, הסתיימה בדגל נוסף. השימוש בדגל הנסיך נאסר. לא היה שינוי באדום-לבן-כחול (צבעים שה"משחררים" הצרפתיים קיבלו, בשל האנלוגיה הברורה לדגלם), אך בשנת 1796 נוספה בחלק האדום של הדגל דמותה של עלמה הולנדית, כשאריה לרגליה, בפינה השמאלית-עליונה. ביד אחת אחזה מגן ובו אגודת העצים הרומית, ובידה השנייה אחזה רומח שבראשו כובע החרות. דגל זה קצר ימים כמו הרפובליקה הבטאווית שבעבורה נוצר. לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי), שהוכתר למלך הולנד על ידי אחיו הקיסר נפוליאון בונפרטה, שאף להתמיד במדיניות הולנדית טהורה ולכבד את הרגש ההולנדי הלאומי ככל שיכול היה. הוא הסיר את עלמת החרות מהדגל והחזיר את הטריקולור הישן. מדיניותו הפרו-הולנדית הובילה לעימותים עם אחיו, והולנד אוחדה עם האימפריה הצרפתית. דגלה הוחלף בסמל הקיסרי.
בשנת 1813 זכתה הולנד בעצמאותה מחדש, ונסיך אורנג' חזר למדינה מאנגליה. הטריקולור הופיע מחדש מעליות הגג והמרתפים בהם הוסתר במשך שלוש שנים, מחכה לזמנים טובים יותר. כדי לבטא את הקשר ההדוק בין העם לבית אורנג', התנופפו הדגל הכתום-לבן-כחול והאדום-לבן-כחול יחד מהגגות. לא הוחלט איזה מהדגלים יהיה הדגל הלאומי. עד לאחרונה, שני הדגלים היו באותו מעמד, אם כי בדרך כלל ניתנה עדיפות לאדום-לבן-כחול. ניתן להסיק זאת מכך שהוא לא רק הונף על בניינים ציבוריים אלא גם נבחר על ידי המלך הראשון כדגל האישי שלו, כשהוא מציג את הסמל הלאומי על הפס הלבן. המנהג, שהחל כצעד ספונטני, להניף את הדגל הכתום יחד עם הדגל הלאומי כסימן לנאמנות לבית אורנג', מתוארך לאותה תקופה.
ב-19 בפברואר 1937, צו מלכותי של המלכה וילהלמינה הורה שהאדום, הלבן והכחול יהיו צבעי הדגל הלאומי (שני, לבן, וכחול קובלט).
דגלים מבוססים על דגל הולנד
דגלים הולנדים
דגל הולנד שימש בסיס לדגלי מספר רפובליקות אפריקאניות-הולנדיות. מדינת אורנג' החופשית, שהוקמה ב-1854, קבעה עם הקמתה כי דגל המדינה הוא "אדום, לבן וכחול", כצבעי הדגל ההולנדי, אך לא קבעה עיצוב מחייב. לבקשת נשיא מדינת אורנג' החופשית הראשון, יוזיאס פיליפ הופמן, ובהסכמת מלך הולנד וילם השלישי, הדגל עוצב על ידי "המועצה העליונה לענייני אצולה" (Hoge Raad van Adel) - גוף רשמי של ממשלת הולנד. הדגל כלל את דגל הולנד בפינתו השמאלית העליונה, על רקע שלושה קווים כתומים. הדגל היה בשימוש עד לכיבוש מדינת אורנג' החופשית בידי הבריטים במלחמת הבורים ב-1902.
דגל אפריקאנרי נוסף המבוסס על דגל הולנד היה דגל הרפובליקה הדרום-אפריקאית, בו נוסף לדגל קו אנכי ירוק. הדגל שימש את הרפובליקה הדרום-אפריקאית מ-1858 ועד ל-1874, כשהוחלף לתקופה קצרה בדגל אח, ושב לשמש כדגל הרפובליקה מ-1875 ועד לכיבוש הרפובליקה בידי הבריטים במלחמת הבורים ב-1902.
שני הדגלים שולבו בדגל איחוד דרום אפריקה (מ-1928) ובדגל הרפובליקה של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (עד ל-1994).
דגל העיר ניו יורק מבוסס על דגל הנסיך, כאשר הטריקולור מוצב בצורה עומדת. הדגל אומץ ב-1625 על ידי המושבה ההולנדית ניו אמסטרדם.
דגלים סלאביים
כשפיוטר הגדול ביקר בהולנד בשנת 1699 כדי ללמוד בניית אוניות, הוא הבין שרוסיה זקוקה לדגל ימי עבור הצי שלה. הוא אימץ גרסה של דגל הולנד, בשינוי סדר הצבעים, תוך הוא מעניק לדגל פרשנות רוסית - על בסיס דגל נסיכות מוסקבה, שהשתמשה בדגל שהכיל את הצבעים הללו.
הצבעים אומצו בוועידה הפאן סבלאבית בפראג ב-1848 כצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית, בהשראת דגל רוסיה, ושימשו בסיס לדגל יוגסלביה ומדינות שנוצרו ממנה (קרואטיה, סלובניה, סרביה) וסלובקיה.
ראו גם
דגלי הולנד
קישורים חיצוניים
*
הולנד
קטגוריה:הולנד: סמלים לאומיים
הולנד
הולנד
הולנד | 2024-02-01T09:40:50 |
קפיטליזם וחירות | קפיטליזם וחירות הוא ספר פילוסופי-כלכלי מאת הכלכלן וחתן פרס נובל לכלכלה מילטון פרידמן, שפורסם בשנת 1962. בספר מציג פרידמן את השקפת עולמו על תפקידן של ממשלות בעולם ועל תפקידו של קפיטליזם כמחולל חירות. הספר דן בנושאים כלכליים ומוסריים שונים ובוחן אותם בעיקר אל מול דוגמאות מן הכלכלה האמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה-20. הספר נחשב לספרו החשוב ביותר של פרידמן והשפיע רבות על התחזקות התפיסה הקפיטליסטית בעולם. הספר תורגם ל-18 שפות (בהן עברית) ונמכר במאות אלפי עותקים ברחבי העולם.
השפעת הספר
הספר השפיע במידה רבה ומגוונת על ההתנהלות הכלכלית של ממשלות ברחבי העולם. רבות מהצעותיו של פרידמן בספר יושמו והיו נתונות למחקר מקיף. כך למשל במדינות רבות יושמו הצעותיו לרפורמה והפרטה של מערכת החינוך, חברת החשמל, הרכבות, ביטול הפיקוח הממשלתי הישיר על שער המטבע, צמצום ההגנה בחוק על חופש ההתאגדות, החלה של מס הכנסה שלילי וצמצום של מכסים ופיקוח ממשלתי. לעומת זאת רעיונות אחרים של פרידמן, דוגמת ביטול הפיקוח הממשלתי על רישוי בעלי מקצוע, ביטול מס הכנסה על תאגידים וביטול החוקים נגד אפליה גזעית בקבלה לעבודה מעולם לא יושמו ונחשבים לרדיקליים עד היום. למרות ביקורות רבות על הצעותיו של פרידמן, הספר נחשב לאחד מהספרים המשפיעים ביותר במאה ה-20. בעזרת ספרו זה, הצליח פרידמן להביא לתודעת הציבור הרחב את רעיונותיו הכלכליים בתחומים שונים ומגוונים.
חירות וכסף
בפתח ספרו, פרידמן מצטט את הפסקה המפורסמת של הנשיא קנדי: "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך - שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". משפט זה, שנראה כי ניתן להשיג סביבו קונצנזוס פטריוטי, מותקף בחריפות על ידי פרידמן. לדעתו, לא האדם אמור לפעול למען ארצו, ולא הארץ אמורה לפעול למען אזרחיה. המדינה היא רק אמצעי בידי היחידים. לטענת פרידמן חירות כלכלית היא תנאי בסיסי להשגת חירות פוליטית, לכן יש למנוע כרסום בחירויות הכלכליות.
פרידמן עובר על שורה של חוקים ותוקף אותם בהיותם סותרים את החירות. למשל, חובת ההפרשה לפנסיה. נכון שרק מעטים מתנגדים לה, למשל בני כת האמיש, אך "המאמין בחירות מעולם לא ספר ראשים". פרידמן מקבל רק סוג אחד של הגבלה על חירותו של אדם: הגנה על חירות האחר. הוא מצטט שופט עליון שאמר: "החירות שלי להרים את אגרופי חייבת להיות מוגבלת על ידי קרבת הסנטר שלך".
כדי לצמצם את הפגיעה בחירות הכלכלית פרידמן טוען כי יש להגביל ככל האפשר את הפיקוח המוניטרי, לאפשר קיום שערי חליפין ניידים, ולבטל באופן חד צדדי מכסים.
מערכת החינוך
לפי פרידמן, יש לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים ולקבל שוברים מהמדינה למימון שכר הלימוד בגובה ההוצאה על חינוך בבית ספר ציבורי. הוא סבור שההוצאה על חינוך מספקת, אך אינה מנוצלת ביעילות בשל ההלאמה של מערכת ההשכלה.
לגבי חינוך אוניברסיטאי מקצועי, מציע פרידמן עריכת חוזים, שלפיהם גופים פרטיים או אף הממשל הפדרלי יממנו את לימודי הסטודנט תמורת אחוזים ממשכורתו בעתיד.
לגבי חינוך גבוה שאינו מקצועי (למשל מדעי הרוח) מציע פרידמן את אותה שיטת מימון בשוברים, עליה כתב בנוגע לחינוך היסודי והתיכוני.
אפליה
לפי פרידמן על הממשל להימנע מהתערבות נגד אפליה בשוק העבודה, וודאי שלא לנקוט באפליה מתקנת. לדעתו, אפליה אינה משתלמת כלכלית ולכן חזקה על השוק החופשי שלא ישלים עימה. פרידמן גם טוען כי אין להתערב באפליה בקבלה למוסדות חינוך ובתי ספר וטען כי כוחות השוק יעלימו עם הזמן אפליה זו באופן יעיל יותר.
רישוי בעלי מקצוע
פרידמן תוקף את ההגבלות על רישוי מקצוע, ומציין תקנות מגוחכות לפיהן הסתייגות מקומוניזם היא תנאי לעיסוק בווטרינריה, היאבקות ואפילו כיוון פסנתרים. עמדתו בנוגע לתחום ההגבלות על רישוי המקצוע נחשבה לקיצונית בכל הקשור לרופאים. לדעת פרידמן, יש להחליף רישיונות בהסמכות ממשלתיות, כך שכל אדם החפץ בכך יוכל לעסוק ברפואה, והציבור יוכל להחליט אם ברצונו לפנות לרופא "מוסמך" או עצמאי.
חלוקת ההכנסה
פרידמן מציג את הדעות השונות לגבי אי שוויון בהכנסות, הוא מביא דעה רווחת הטוענת שיש לחלק בין אי שוויון הבא מירושה, לאי שוויון הצומח מעושר שאדם הרוויח בעצמו על ידי כשרונותיו, ודוחה את הטענה הזו משום שלדעתו, ירושת כסף אינה פחות הוגנת מירושת כישרון, ובכל מקרה, פגיעה בעיקרון הירושה תגבה מחיר כבד מהחירות.
עוני
פרידמן טוען כי דווקא במדינות נחשלות, ההכנסה מרכוש תופסת מקום נכבד, רב יותר מאשר במדינות קפיטליסטיות מערביות. לפיכך הוא סבור שדווקא הקפיטליזם מאפשר לכל אחד ואחד להתפרנס מכישוריו. ההתקדמות הטכנולוגית שאפשר הקפיטליזם העבירה את המותרות להמונים.
פרידמן איננו מתעלם ממצוקתם של העניים וכסיוע להם הוא מציע מס הכנסה שלילי: עבור הכנסה שמתחת לסף מסוים - תשלים הממשלה חלק כלשהו (למשל 50%) מההפרש שבין הסף לבין ההכנסה בפועל.
ביקורת
הספר זכה לביקורת מגוונת ורבה לאורך השנים. נטען כלפיו כי הוא אינו מתחשב בהשלכות החברתיות שמעלה קפיטליזם ללא מגבלות; נטען כי הלוגיקה בטיעונים רבים בו פגומה או חלקית; נאמר כי אינו מתייחס לפערי המעמדות דה-פקטו הנוצרים בחברה קפיטליסטית; וכי אינו נותן מענה לתופעות כגון מלכודת העוני, תקרת הזכוכית ואפליית מיעוטים.
מבקר בולט של פרידמן הוא הכלכלן, חתן פרס נובל אמרטיה סן. סן יצא כנגד ההתנערות של פרידמן מאחריותם החברתית של עסקים והדגיש את בעיית הרכוש הציבורי וההחצנות הסביבתיות, אשר לטענתו לא מקבלות מענה מספק על ידי פרידמן.
הספר בעברית
הספר תורגם לעברית כבר בשנות השבעים ויצא לאור בשם "קפיטליזם וחופש" בהוצאת "מציאות" שהייתה שייכת לדן בן אמוץ. בשנת 2002, "מכון שלם", המתמחה בהוצאת ספרי הגות המצדדים בעמדה קפיטליסטית, הוציא לאור תרגום חדש של הספר לעברית, בשם "קפיטליזם וחירות".
פרידמן כתב הקדמה במיוחד עבור המהדורה העברית המבוססת על הרצאתו בטקס חלוקת תארים באוניברסיטה העברית. בהקדמה זו הוא כותב:
בהקדמה מציין פרידמן עוד כי הקפיטליזם הוא שאפשר ליהודים להתקדם. לאורך ההיסטוריה לא הייתה המדינה שליטה בשוק וכך לא יכולה הייתה למנוע מכישרונותיהם המסחריים של היהודים לאפשר להם הצלחה והשפעה. פרידמן גם מציין כי הציונות עצמה לא פותחה על ידי שום מדינה. מקורה בפעילותם ובכספם של יחידים, ולפיכך גם היא הייתה בלתי אפשרית אם הממשלות היו נוטלות לעצמן את כל המשאבים.
לקריאה נוספת
קפיטליזם וחירות - מאת מילטון פרידמן, תרגום: מזל כהן, הוצאת שלם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:ספרות פוליטית
קטגוריה:ספרי 1962
קטגוריה:ספרי הוצאת שלם | 2023-08-14T10:24:54 |
האחים מונגולפייה | שמאל|ממוזער|300px|ניסוי שיגור בבלון מקובע מ-19 באוקטובר 1783
האחים מונגולפייה, (בצרפתית: Montgolfier) ז'וזף מישל (26 באוגוסט 1740 - 26 ביוני 1810) וז'אק אטיין (6 בינואר 1745 - 2 באוגוסט 1799), היו הראשונים שבנו כדור פורח.
האחים היו בניו של יצרן נייר מהעיירה אנונה (Annonay), מדרום לליון שבצרפת. בעת משחק עם שקיות נייר מעל אש גילו שהשקיות מתרוממות באוויר, תגלית שהובילה אותם להתנסות עם שקים גדולים יותר מחומרים אחרים. במהלך 1782 ביצעו ניסויים בביתם עם אריגים שונים דוגמת משי ופשתן.
בהדגמה פומבית באנונה עיירת הולדתם ב-4 ביוני 1783, הטיסו האחים בלון (שנקרא על שמם - המונגולפייר) בנפח 900 מטרים מעוקבים. הבלון טס למשך 10 דקות, עבר מרחק של 2 ק"מ, והגיע לגובה משוער של בין 1000 ל-2000 מטר. הבלון היה עשוי משילוב של חומרים שונים ביניהם נייר, אריגים ואלומיניום שנועד למנוע שריפה, שחוברו יחדיו באמצעות יותר מ-2000 כפתורים. האוויר בבלון חומם באמצעות להבה שבערה על רחבה שמתחת לו. הדלק לבעירה היה תבן, צמר ואף נעליים ישנות. הסיבה להרכב המוזר של חומרי הבערה היא שהאחים לא הבינו נכונה את הפיזיקה שמאחורי הבלון, וסברו שהעשן הוא שגורם להתרוממותו.
ב-19 בספטמבר 1783, בנוכחות המלך לואי ה-16, נערך בוורסאי ניסוי נוסף, ועל הבלון בנפח של 1400 מטרים מעוקבים הועלו תרנגול, ברווז וכבשה על מנת לבחון את בטיחות הטיסה. הבלון התרומם, טס למרחק של 3 ק"מ, והגיע לגובה משוער של 500 מטרים.
ב-21 בנובמבר 1783 עלה לאוויר הכדור הפורח המאויש הראשון בעולם. נוסעיו של הכדור היו ז'אן-פרנסואה פילאטר דה רוזייה ופרנסואה לורן המרקיז מארלנדה, שטסו כ-25 דקות למרחק של 9 ק"מ ובגובה של 100 מטר מעל פריז. נפחו של הכדור היה 2200 מטרים מעוקבים, והוא נחת באזור בוט או קיי שברובע השלושה-עשר של פריז.
טיסות נוספות נמשכו בכדורים הפורחים, וב-7 בינואר 1785 חצו ג'ון ג'פריז וז'אן-פייר בלנשאר את תעלת למאנש.
למרות הצלחתם הכבירה, רק אחד מהאחים מונגולפייה טס בכדור פורח, ועשה זאת פעם אחת בלבד.
במקביל להתפתחות הכדורים הפורחים המונעים באוויר חם, התפתחו גם כדורים פורחים שמולאו במימן ופותחו על ידי הצרפתי ז'אק שארל. כדורים אלו זכו בבכורה במאות השנים הבאות ורק בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התחלת השימוש בגז בישול כמקור דלק, חזר השימוש בכדורים פורחים המלאים אוויר חם.
ראו גם
כדור פורח
קישורים חיצוניים
כדורים פורחים, באתר מוזיאון המדע בירושלים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חלוצי התעופה
קטגוריה:ממציאים צרפתים
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:כדורים פורחים
קטגוריה:אחאים | 2024-09-15T21:40:53 |
מונגולפייה | REDIRECT האחים מונגולפייה | 2004-08-18T19:52:37 |
דגל פורטוגל | שמאל|ממוזער|200px|דגל פורטוגל מתנוסס על אחד ממגדלי טירת סאו ז'ורז'ה
דגל פורטוגל הוא מלבן ביחס של 2:3 בצבעים ירוק ואדום, המחולק אנכית לחלק ירוק בצד התורן (2/5 מאורך הדגל) ואדום בצד השני (3/5). במרכז קו החלוקה נמצא סמל המורכב מהספירה הארמילרית שבה מגן פורטוגלי מסורתי. הדגל אומץ רשמית ב-30 ביוני 1911, אך היה בשימוש מאז המהפכה הרפובליקאית של 5 באוקטובר 1910.
משמעות הדגל
לדגל יש משמעויות רבות. במהלך האסטדו נובו, תקופת המשטר הלאומני שנמשכה משנת 1933 עד מהפכת הציפורנים בשנת 1974, הירוק סימל את יערותיה של פורטוגל והאדום סימל את דמם של אלו שמתו בשרות האומה. הסבר זה הוא המקובל כיום, אולם המשמעות המקורית הרבה פחות ברורה. תאוריות אחדות טוענות שהאדום מסמל את זריחת ושקיעת השמש מעל הספינות הפורטוגליות במהלך שנות הגילוים של המאה ה-16 והירוק מסמל את צבעו של הים העמוק, אותו תרו ראשונים הספנים הפורטוגלים.
פרשנויות לאומניות פחות טוענות שהירוק והאדום הם צבעים מסורתיים של הפדרליזם האיברי, אידאולוגיה רפובליקאית-סוציאליסטית נפוצה בתחילת המאה ה-20 שתמכה באיגוד ספרד ופורטוגל, למרות שהעם הפורטוגלי היה עצמאי מאז 1149 ותמיד לחם על עצמאותו, גם כשהיה תחת שליטה ספרדית במאה ה-17.
פריט העיצוב המעגלי הוא אצטרולב כדורי שהחליף את הכתר בדגל המלכותי הישן. הוא מסמל את האימפריה הקולוניאלית הפורטוגלית בזמן המהפכה והתגליות של פורטוגל. המגן הפורטוגלי המסורתי מופיע כמעט בכל דגל של פורטוגל.
חמש הנקודות הלבנות בחמשת המגינים במרכז הדגל מתייחסים לאגדה על המלך הראשון של פורטוגל, המלך אפונסו הנריקס, או אפונסו הראשון. על פי הסיפור לפני קרב אוריקו (26 ביולי 1139), המלך אפונסו התפלל להגנת העם הפורטוגלי כאשר חיזיון של ישו על הצלב הופיע לפניו. המלך אפונסו ניצח בקרב וכאקט של הכרת תודה שילב את חמשת הפצעים של ישו בדגלו.
חמשת המגינים מסמלים את חמשת המלכים המורים שהובסו בקרב אוריקה.
הטירות, תשע במקור, הם סמל לניצחונות הפורטוגליים תחת המלך אפונסו השלישי, ומתייחסים לתשע הטירות המוריות שהוכנעו על ידי פורטוגל בשנת 1249; הן גם סמל לממלכת אלגרב, האחרונה שנכבשה על ידי הפורטוגלים, כשהגבולות הסופיים שורטטו. מאוחר יותר, המלך ג'ואו השני הקטין את מספר הטירות על הדגל ל-7.
היסטוריה
ממוזער|ימין|180px|הדגל המלוכני שהיה בשימוש עד 1910
מיד לאחר המהפכה הרפובליקאית, ב-5 באוקטובר 1910, הדגל המלוכני בוטל והמדינה ערכה תחרות של הצעות דגלים עבור הממשל החדש.
נערך דיון ציבורי ער בשאלה האם יש להשתמש בכחול-לבן הפורטוגליים המסורתיים או שמא יש לאמץ את הירוק-אדום של המפלגה הרפובליקאית. למרות שרוב ההצעות השתמשו במוטיב הכחול-לבן, הזוכה היה דווקא ירוק-אדום. הזוכה, שהוכרז ב-30 ביוני 1911, היה עיצוב שהתבסס על הדגל שהתנוסס על ספינת המורדים "אדמסטור" במהלך המהפכה.
בעיות סמליות וחברתיות
למרות שהיום הירוק-אדום, או ה"ורדה אה רוברה" בפורטוגזית, כבר התקבל בקרב אנשי פורטוגל, הוא עדיין נדחה בקרב חוגים שמרנים של החברה. המלוכנים, למשל, משתמשים עדיין בדגל הכחול-לבן הליברלי משנת 1820 והלאומנים מעדיפים את הדגל הכחול-לבן ללא הכתר, שהוא דגל רפובליקאי ללא הירוק-אדום הסוציאליסטיים.
בעיה נוספת היא שעל פי חוק הטינקטורה, ירוק אסור שיבוא במגע עם אדום. לכן, מומחי סמלים רבים מתייחסים לדגל פורטוגל (ולדגל ליטא, למשל) כטעויות בסמלים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הדגל הלאומי באתר נשיא פורטוגל
פורטוגל, דגל
קטגוריה:פורטוגל: סמלים לאומיים
פורטוגל
פורטוגל | 2024-02-24T08:07:23 |
כיפת השמיים | שמאל|ממוזער|250px|איור של כיפת השמים
באסטרונומיה ובניווט, כיפת השמים היא חציו של כדור דמיוני, בעל רדיוס אינסופי, שמרכזו הוא מרכז כדור הארץ. לצרכים מסוימים, נוח לדמות כאילו כל גרמי השמים מונחים על פני הכדור הזה. על פני כיפת השמים ניתן לשרטט גם את קו־המשווה השמימי ואת הקטבים השמימיים, שהם היטל של מקביליהם הארציים על אותו כדור.
כאשר כדור הארץ מסתובב סביב צירו, ייראו העצמים על גבי כיפת השמים כאילו הם סובבים סביב הקוטב השמימי כל 24 שעות. למשל, השמש תיראה כאילו היא זורחת במזרח ושוקעת במערב, וכך גם הכוכבים, כוכבי הלכת והירח.
תרבויות עתיקות רבות האמינו כי הכוכבים נמצאים כולם באותו מרחק מכדור הארץ, וכי כיפת השמים היא ממשית. היא לכאורה מהווה את קצה היקום ומסתובבת בצורה מעגלית, במהירות קבועה סביב כדור הארץ שהוא מרכז היקום. במאה ה-4 לפני הספירה אריסטו תיאר מודל שמימי מושלם לפיו הארץ נמצאת במרכז היקום, ובה הדברים משתנים כל הזמן – אנשים גדלים ומתים, צמחים צומחים וקמלים, וכו' – לעומת זאת מעבר לקו הירח חלים חוקי טבע אחרים, בהם כוכבי הלכת וכיפת השמיים – בה משובצים הכוכבים האחרים – נעים במסילות בעלות תנועה מעגלית מושלמת שמרכזה סביב כדור הארץ. במאה ה-1 לספירה התגלה במודל זה בעיה היות שתצפיות גילו כי כוכבי הלכת מבצעים מדי פעם "נעים לאחור". המודל של תלמי, במאה ה-2 לספירה, שכלל את המודל האריסטותלי, בהציעו אפיציקל – מסלולים עגולים שעליהם נעים הכוכבים, תוך כדי סיבוב במעגלים הגדולים יותר. המודל של תלמי הצליח להסביר בדיוק מרשים את תנועת גרמי השמיים עד שנת 1543 שבה קופרניקוס החל תהליך של ערעור על מודל זה.
בעקבות המהפכה הקופרניקאית ידוע כי כיפת השמיים היא אשליה, וכי סיבובה נובעת בעצם מסיבוב כדור הארץ על צירו. מודל כיפת השמיים העתיק אמנם שימושי לצורכי הפשטה, אך אינו נכון. העצמים שאנו רואים בשמים הם כה רחוקים מאיתנו עד שלא ניתן לאמוד את מרחקם על ידי צפייה בלבד. היות שהמרחקים הם כה גדולים, הם הופכים לבלתי רלוונטיים כאשר מבקשים לאתר גוף שמימי כלשהו: רק הכיוון, כלומר המיקום על פני כיפת השמים, חשוב. מבחינה זו, מודל "כיפת השמים" הוא כלי שימושי מאוד באסטרונומיה כאשר מבקשים לדעת לאן לכוון את מכשירי הצפייה.
ראו גם
מערכת הקואורדינטות המשוונית
מערכת הקואורדינטות האקליפטית
מערכת קואורדינטות שמימית
המיספירה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית
קטגוריה:ניווט | 2024-08-01T03:46:41 |
הוריישו נלסון | ממוזער|עמוד נלסון - אנדרטה שהוקמה לזכרו במרכז כיכר טרפלגר, לונדון, באנגליה.
לורד הוריישיו, הוויקונט הראשון נלסון (באנגלית: Horatio Nelson, 1st Viscount Nelson; 29 בספטמבר 1758 – 21 באוקטובר 1805), אדמירל נלסון, היה אדמירל בריטי מפורסם. נודע בפועלו בזמן המלחמות הנפוליאוניות, ובמיוחד בקרב טרפלגר שבו נהרג. בזירה המזרח-תיכונית, ניצחונו של הצי הבריטי בפיקודו של נלסון על הצי הצרפתי בקרב הימי באבוקיר, הכשיל את מסע המלחמה של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל. נלסון הוא כנראה האדמירל המפורסם ביותר בהיסטוריה, ונמנה עם מחדשי הטקטיקה הימית החשובים ביותר. נחשב לגיבור לאומי בבריטניה, ולכבודו ניצב בלונדון עמוד נלסון בכיכר טרפלגר.
ילדות ותחילת הקריירה בצי
נלסון נולד בנורפוק, בדרום מזרח אנגליה, כילד השישי מתוך אחד עשר ילדים (מתוכם הגיעו שמונה לבגרות). כבר בגיל 12, בשנת 1771, התגייס לצי המלכותי הבריטי כמלח פשוט ולאחר מכן כמש"ק בספינה "רֶזוֹנַבְּל" (Raisonnable), שהייתה בפיקוד דודו מצד אמו, קפטן מוריס סאקלינג. השתתף ב-1773 במסע למציאת המעבר הצפון-מערבי - ניסיון למציאת מעבר חלופי מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן מונה לפרח קצונה והחל בהכשרתו לדרגת קצין.
ב-1777 כבר היה נלסון לפטננט, ובדרגה זו נשלח אל האיים הקאריביים והשתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית (מן הצד הבריטי).
בשנת 1779, בגיל 20, מונה לפוסט קפטן (Post captain) וקיבל את הפיקוד על הפריגטה "הינצ'ינברוק" (Hinchinbroke), אונייה בת 28 תותחים שנלקחה שלל מן הצרפתים. בשנת 1780 השתתף נלסון בהתקפה הבריטית הכושלת על מבצר סאן חואן בניקרגואה. אף על פי שנלסון היה המפקד הימי הבכיר בהתקפה, הכישלון לא נזקף לחובתו, כיוון שלא היה אחראי על הצד היבשתי. נלסון חלה מאוד, כנראה במלריה, וחזר לאנגליה ליותר משנה עד שהתאושש. הוא קיבל את הפיקוד על הספינה "אלבמארל" (Albemarle), והשתתף בליווי שיירות אל הים הבלטי. לאחר מכן שב ללחימה בצפון אמריקה, עד שנחתם הסכם השלום בשנת 1783.
פיקוד
בשנת 1784 ניתן לנלסון הפיקוד על האונייה "בוריאס", פריגטה בת 28 תותחים, והוא נשלח למשימה של אכיפת חוקי השיט בסביבת הים הקריבי. באזור האי נוויס תפס נלסון ארבע ספינות שהפליגו תחת דגל ארצות הברית, שזה עתה הוקמה, וכמדינה עצמאית לא הורשתה לסחור עם המושבות הבריטיות באזור. רבי-החובלים של ספינות אלו תבעו את נלסון בטענה של תפיסה בלתי חוקית, והוא נאלץ להישאר באזור מספר חודשים עד שבית המשפט דחה את הטענות. בזמן זה פגש את אשתו לעתיד, פאני נסביט, אלמנה ילידת המקום. השניים נישאו באחד עשר למרץ 1787, עם סיום תפקידו של נלסון באזור.
נלסון נשאר ללא פיקוד החל משנת 1789. ב-1793, כשהחלה המהפכה הצרפתית להתפשט באלימות אל מחוץ לגבולות צרפת נקרא לשוב לשירות. נלסון קיבל את הפיקוד על ה"אגממנון", אונייה בת 64 תותחים. בתפקידו זה החל נלסון בסדרת קרבות שהבטיחו לו את מקומו בהיסטוריה.
בתחילה הוצב נלסון בים התיכון, כשבסיסו בממלכת נאפולי. הוא השתתף במצור הימי על העיר טולון בצרפת ובכיבושה, ולאחר מכן פיקח על הנסיגה ממנה בעת כיבושה מחדש על ידי הצרפתים. ב-1794 השתתף במערכה לכיבוש האי קורסיקה. בחודש יולי של אותה שנה נפגע בפניו בקרב בקורסיקה ואיבד כתוצאה מכך את עינו הימנית.
בשנת 1796 עבר הפיקוד על צי הים התיכון לידיו של סר ג'ון ג'רוויס. ג'רוויס מינה את נלסון לתפקיד של קומודור - מפקד על יחידת ספינות, עם סמכויות עצמאיות תחת הנחייתו של האדמירל. ספינתו של נלסון, ה"אגממנון", שהייתה חביבה עליו מאוד, הייתה זקוקה לשיפוץ ונשלחה לאנגליה. נלסון עבר לספינה "קפטיין".
אדמירל
קרב כף סנט וינסנט
ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה לקראת סוף שנת 1796. הצי הבריטי מצא עצמו בנחיתות מספרית משמעותית מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב - 15 ספינות מול 38, ונאלץ לעזוב את עמדותיו בים התיכון. הצי הספרדי-צרפתי התכוון לצאת לאוקיינוס האטלנטי, באמצע פברואר 1797, ולחבור אל הצי הצרפתי בברסט. בשל רוחות עזות נדחף הצי הספרדי-צרפתי לים, ולא הצליח לסיים את המהלך; נלסון, על הפריגטה "מינרבה", עבר במקרה באותו לילה דרך הצי הספרדי כולו, שלא הבחין בו בשל ערפל כבד. לפי הדיווח של נלסון על מיקום הצי הספרדי, נערך הצי הבריטי בפיקודו של ג'רוויס ליירט את הספרדים. הקרב שהתפתח ב-14 בפברואר 1797 נקרא קרב כף סנט וינסנט, ובו הובס הצי הספרדי באופן מכריע. חשיבותו של הקרב לגבי נלסון הייתה עצומה: נלסון גילה את גאונותו הטקטית בקרב ואת עצמאותו המחשבתית. בשיאו של הקרב הבין נלסון שלא ניתן לבצע במלואן את הוראותיו של ג'רוויס, וללא היסוס, ומבלי לבקש אישור, הוביל מהלך עצמאי שהכריע את הקרב (מהלך שזכה, בדיעבד, לברכתו של ג'רוויס). גם אישיותו של נלסון מתגלה כאן באחד משיאיה, כאשר הנהיג את אנשיו להשתלטות על שתיים מהספינות הספרדיות הגדולות ביותר.
אביר ואדמירל
בעקבות הקרב זכה נלסון בתואר אבירות מסדר האמבט ומונה לאדמירל משנה; המינוי נקרא אדמירל משנה של השייטת הכחולה (Rear Admiral of the Blue Flotilla). האדמירלים הבריטיים הניפו את דגל האדמירל לפי צבע מסוים, כאשר הצבע האדום הוא הבכיר, אחריו הלבן ואחריו הכחול. כך יצא שאדמירל משנה של השייטת הלבנה היה בכיר יותר מאדמירל משנה של השייטת הכחולה. היה זה התפקיד העשירי בחשיבותו בצי הבריטי.
אובדן יד ימין
מאוחר יותר באותה שנה, ב-24 ביולי, השתתף נלסון בהתקפה על העיר סנטה קרוס דה טנריפה בטנריפה, אחד מהאיים הקנריים. המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. נלסון לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה.
קרב הנילוס
במהלך שנת 1798 הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. נלסון נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו, Vanguard, ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי; נלסון התלונן מרות על חסרונן.
הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך למעשה הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.
נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבוקיר בדלתה של הנילוס. בקרב שהתפתח, קרב הנילוס, זכה נלסון באחד מניצחונותיו הגדולים, כאשר השמיד את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב הושמד ולא רק הובס ונסוג, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון.
הצבא הצרפתי הובס בעכו, ואילו נפוליאון עצמו הצליח לחזור לבדו לצרפת. בעקבות הניצחון המזהיר זכה נלסון בתואר אצולה, ברון הנילוס (Baron Nelson of the Nile). נלסון השתוקק לתואר גבוה יותר, כמו Earl - תואר שבו זכה ג'רוויס לאחר קרב כף סנט וינסנט - אך מכיוון שלא היה המפקד העליון (הוא היה כפוף לג'רוויס) התעקש הפיקוד הבריטי שלא יקבל תואר גבוה מתואר ברון. נלסון ייחס זאת לעובדת היותו בן למשפחה ממוצא נמוך יותר מאחרים, ולכך שלא היו לו קשרים בדרגים הבכירים ובחצר המלוכה.
נלסון וליידי המילטון
בדצמבר של אותה שנה הציל נלסון את משפחת המלוכה של ממלכת נאפולי, שנמלטה כאשר נכבשה הממלכה על ידי הצרפתים. תוך כדי הקרבות התאהב נלסון עמוקות באמה המילטון, אשתו הצעירה של השגריר המבוגר של בריטניה בממלכה. המילטון הפכה למאהבת של נלסון וחזרה לאנגליה כדי לחיות עמו בגלוי; היא ילדה לו בת בשם הורציה.
ב-1799 השתתף נלסון בכיבושה מחדש של ממלכת נאפולי; מלכי נאפולי העניקו לו תואר דוכסות. הוא קודם לתפקיד אדמירל משנה של השייטת האדומה, אך נקרא חזרה לאנגליה בשל אכזבת הפיקוד העליון מביצועיו. ואולם, הקשר שהיה לנלסון עם ליידי המילטון שכנע את האדמירליות לשלוח אותו חזרה לים, ולו רק כדי להרחיק אותו ממנה.
קרב קופנהגן
בתחילת 1801 קודם נלסון לתפקיד תת אדמירל של השייטת הכחולה. הוא השתתף בקרב קופנהגן, ב-2 באפריל, כמשנה למפקד הצי, אדמירל פארקר. במהלך הקרב, כאשר נדמה היה שהאש הדנית כבדה מאוד, הורה פארקר לנלסון באמצעות איתות דגלים לחדול את הקרב ולסגת. האגדה על נלסון מספרת, שנלסון הצמיד את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר שאינו רואה את הסימן, והורה להמשיך בהתקפה. הקרב הסתיים בניצחון צבאי ודיפלומטי לבריטים; נלסון נתמנה למפקד הצי הבריטי בים הבלטי וזכה לתואר האבירות ויקונט.
נלסון התמנה בהמשך השנה למפקד הצי הבריטי בתעלת למאנש, אך עם חתימת הסכם אמיין בין בריטניה לבין נפוליאון ב-22 באוקטובר, חזר נלסון לאנגליה.
קרב טרפלגר
שמאל|ממוזער|250px|דניס דייטון: נלסון נפגע בקרב טרפלגר
שלום אמיין קרס תוך כשנה וחצי, ונלסון קודם לתפקיד מפקד הצי הבריטי בים התיכון במאי 1803; חודש לאחר מכן עלה לדרגת תת-אדמירל של השייטת הלבנה, התפקיד הששי בחשיבותו בצי הבריטי. הצי הבריטי הטיל מצור על נמל טולון, שבו עגן הצי הצרפתי, אך בתחילת 1805 הצליח הצי הצרפתי בפיקוד פייר דה וילנב להימלט מן המצור ולהפליג לים הקריבי. נלסון רדף אחריו עד מרטיניק וחזרה, אך ללא הצלחה. נלסון חלה במהלך המרדף וחזר לאנגליה למנוחה, אך בספטמבר נקרא שוב כדי לעמוד בראש הצי מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב, על אוניית הדגל שלו, אה"מ ויקטורי.
בשלב זה התייאש כבר נפוליאון מרעיון הפלישה לאנגליה, וגייסות הצבא שחנו על חוף תעלת למאנש הועברו לגרמניה. ב-19 באוקטובר יצא הצי הספרדי-צרפתי מהנמל בקדיז, מסיבה לא ברורה, ככל הנראה מכיוון שמפקדו, וילנב, שמע שנשלח אדמירל אחר כדי להחליף אותו. נלסון, שהמתין להזדמנות, הוביל את הצי שלו לקרב.
הקפטיינים של נלסון הכירו היטב את הוראותיו בעקבות תדרוכים רבים; כל שנותר לנלסון היה להניף את האיתות המפורסם: "England expects every man to do his duty" (מילולית: "אנגליה מצפה מכל אחד מאנשיה שיעשה את חובתו"). ב-21 באוקטובר 1805, בסביבות הצהריים, החל הקרב האחרון של נלסון - קרב טרפלגר. ספינת הדגל של נלסון תקפה תחילה את ספינת הדגל הצרפתית, Bucentaure, ולאחר שפגעה בה קשות (היא נכנעה כעבור שלוש שעות) עברה לספינה הצרפתית Redoutable. הספינות לחמו זו בזו בטווח אפס, וכמקובל בקרבות מעין אלו נעשה שימוש לא רק בתותחי הספינה אלא גם בנשק קל שבו ירו, מהסיפון ומעמדות על התרנים, בעיקר אל הסיפון האחורי (Quarterdeck) שבו התרכזה צמרת הפיקוד. אחד הצלפים בספינה הצרפתית זיהה את נלסון וירה בו. הכדור פגע בנלסון בכתפו, חדר לריאתו ונתקע בבסיס עמוד השדרה. הוא הורד, עדיין בהכרה, אל מתחת לסיפון, שם מת לאחר ארבע שעות, ולאחר שנמסר לו שהצי הבריטי זכה בניצחון מוחץ.
גופתו של נלסון הובאה לבריטניה, משומרת בברנדי. הוא זכה להלוויה ממלכתית - כבוד שלו זכו רק חמישה בריטים אחרים שאינם בני משפחת המלוכה (ביניהם וינסטון צ'רצ'יל) ונקבר בקתדרלת סנט פול בלונדון. ארון המתים בו נקבר נבנה משברי תורנה של אוניית הדגל הצרפתית "ל'אוריין" בקרב הנילוס, והוענק לו עוד בחייו על ידי קפטן בנג'מין הלוול קארו, ששירת תחת פיקודו באותו קרב.
אישיותו
לנלסון לא הייתה יכולת פיזית אישית רבה, להפך - הוא היה חולה לעיתים קרובות, נכה ועיוור בעין אחת, ובאופן אירוני היה חולה לעיתים קרובות במחלת ים. ואולם, נלסון היה ידוע ביכולתו המיוחדת לתת השראה ומוטיבציה לאנשיו, ולהביא אותם לתת את המיטב שבהם. יכולתו זו נקראה, עוד בחייו, "המגע של נלסון" (The Nelson Touch), ולאחר מותו זכתה לפרסום ולתהילה שאף מפקד בריטי אחר, או מפקד כלשהו, לא זכו להם. יכולתו לעודד ולהמריץ את אנשיו, מהמפקדים הגבוהים ועד אחרון המלחים, יחד עם יכולתו לערוך תוכניות אסטרטגיות מבריקות ונועזות מחד, והבנתו הטקטית המזהירה - שאפשרה לו לערוך שינויים מידיים לאור השינויים בשדה הקרב - מאידך, הופכים אותו כנראה לאחד מהמצביאים המזהירים ביותר בתולדות המלחמות בעולם, ובוודאי למפקד הימי המזהיר ביותר מאז ומעולם.
"המגע של נלסון" פעל לא רק על אנשיו, אלא על בריטניה כולה; הוא היה ועודנו אחת מהדמויות הנערצות ביותר בבריטניה, עד היום. בבריטניה ישנן מצבות ואנדרטאות רבות לזכרו, כשהבולטת ביניהן היא עמוד נלסון בכיכר טרפלגר, בלונדון. ספינת הדגל של נלסון, אה"מ ויקטורי, שמורה עד היום בבסיס הצי בפורטסמות', יש לה צוות קבוע והיא משמשת כספינת הדגל של הלורד השני של הצי (המשמש כמפקד פיקוד הבית של הצי הבריטי וראש אגף כוח אדם) היא אניית הצי העתיקה ביותר שעדיין נמצאת בשירות פעיל. שתי אוניות מערכה נקראו על שמו, והצי הבריטי מציין את ה-21 באוקטובר בכל שנה כ"יום הזיכרון האלמותי". הכדור שממנו נהרג נלסון, מדיו בעת הקרב, ואפילו קווצה משיערו, מוצגים במוזיאונים שונים בבריטניה ובעולם.
מילים אחרונות
המילים האחרונות שאמר נלסון, לפי דברי הרופא של ה"ויקטורי", היו: "תודה לאל שמילאתי את חובתי". לדברי הרופא, נלסון חזר על המשפט כמה פעמים, עד שלא יכול היה לדבר יותר. לדברי אחרים שעמדו סביבו, ביניהם המשרת האישי שלו והכלכל של הספינה, נלסון התלונן על החום, הצמא והכאבים.
ישנה אגדה שמילותיו האחרונות היו "נשק אותי, הארדי" (תומאס הארדי היה מפקד הספינה). נלסון אכן אמר זאת להארדי, אך לא היו אלה דבריו האחרונים, שכן הארדי נקרא לסיפון ולא היה נוכח בפטירתו של נלסון.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אדמירלים בריטים
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים עמיתים
קטגוריה:נכים בריטים
קטגוריה:חללי קרבות בריטים
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול
קטגוריה:בריטים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1758
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1805
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-03-20T18:30:24 |
עבד אל-חאמיד ה-2 | REDIRECT עבדול חמיד השני | 2007-10-11T13:55:30 |
אחרית הימים | שמאל|ממוזער|250px|פרסקו המתאר את אחרית הימים, מעשה ידי מיכלאנג'לו. הפרסקו נמצא בקפלה הסיסטינית שבותיקן.
אחרית הימים (נקרא גם קץ הימים או קץ הימין, או סוף העולם) הוא שם כולל לנבואות אודות סוף ימי האנושות ולעיתים גם סוף היקום לפי דתות ומיתולוגיות שונות. בין נבואות אחרית הימים ניתן למצוא את ההפך מאפוקליפסה בחזון הנביא ישעיהו, בפסוקי התנ"ך על מלחמת גוג ומגוג, בדברי חז"ל על ביאת המשיח ובתאולוגיה הנוצרית על ארמגדון, וכן בדומה משתמע ראגנארוק בתרבות הנורדית.
הנבואות השונות הן לעיתים קרובות מעורפלות וסותרות זו את זו. לעיתים קרובות מתוארים אסונות שונים כמו מגפה, רעב המוני, מלחמה כסימנים מבשרים לאחרית הימים. סימנים אחרים כוללים שחיתות, חומרנות או יאוש. גם בתוך אותה דת טקסטים שונים מתארים את אחרית הימים בסימנים שונים וסדר אסונות שונה. כמו כן נבואות בדתות שונות סותרות זו את זו – כל דת מתארת כיצד המאמינים שלה יזכו לסוג של גן עדן או חיי נצח ואילו "כופרים", אתאיסטים ובני דתות אחרות יזכו לגורל מר כמו גיהנום.
הערפול בדבר מועד אחרית הימים והסימנים אליו גרמו לאנשים דתיים לאורך ההיסטוריה להאמין כי אחרית הימים קרובה, דבר שגרם לנהיה תדירה אחר נביאי שקר.
אסכטולוגיה (ביוונית אסכטוס פירושו "אחרון") היא חלק מהתאולוגיה העוסק באירועי אחרית ימי העולם. בדתות רבות, סוף העולם הוא אירוע עתידי שנובא בכתבי הקודש או בפולקלור. באופן רחב יותר, אסכטולוגיה עשויה לכלול דיון דתי במושגים קרובים כמו המשיח או תקופה משיחית, החיים בעולם הבא, או נשמות.
אחרית הימים ביהדות
נבואות אחרית הימים בתנ"ך
הנבואות הראשונות על אחרית הימים מופיעות בתורה.
התקופות השונות
ביהדות תקופת אחרית הימים מתחלקת למספר תקופות הבאות זו אחר זו, אם כי קיימות מספר דעות (דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן) על סדר התקופות:
עקבתא דמשיחא
אתחלתא דגאולה
מלחמת גוג ומגוג
ביאת אליהו
חבלי משיח
ימות המשיח
בית המקדש השלישי
ביטולו של היצר הרע באחרית הימים
תחיית המתים
חורבן העולם באלף השביעי
ישנה מחלוקת בין הראשונים לגבי החיים שיהיו בעולם הבא: שיטת הרמב"ם וסיעתו שהעולם הבא הוא עולם הנשמות שבו אין גוף והנשמות מקבלות את שכרן, ואילו לשיטת הרמב"ן וסיעתו בעולם הבא יהיו הגוף והנשמה, אך לאחר זיכוך רב של הגוף.
הרמב"ם כתב כי סדר המאורעות באחרית הימים אינו ברור:
שינוי חוקי הטבע באחרית הימים
שמאל|ממוזער|250px|הפסוק "וגר זאב עם כבש ..." מצוטט בעבודת קרמיקה בצלאל בבנין בית הספר העירוני שנבנה בתל אביב בראשית שנות העשרים
בדברי הנביאים קיימות נבואות המעידות על שינוי סדרי בראשית וחוקי הטבע באחרית הימים, כך בספר ישעיה כתוב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ".()
הרמב"ם לא מקבל זאת וטוען שהפסוקים כתובים על דרך משל:
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח, ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ", משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר." (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק יב הלכה א')
במדרש ספרא (פרשת בחוקותי א, ב) מוצגת עמדה יותר פשטנית:
"והשבתי חיה רעה מן הארץ – רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזוקו. אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין [=ואינם] מזיקים? אמור: בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים... וכן הוא אומר: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה' – מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו."
ביאת אליהו
המקור לאמונה בביאת אליהו באחרית הימים הוא ב: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם"
על פי נבואה זו אליהו יתגלה באחרית הימים לפני בוא יום השם. יום השם הוא כינוי קבוע לאחרית הימים אצל נביאים רבים.
המשנה (עדיות ח ז) מבארת את תפקידו של אליהו:
"אמר רבי יהושע, מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני כד שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרחקין בזרוע... רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות המחלקת.
וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."
על פי רוב הפרשנים (כולל הגמרא בעירובין) יממה לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא.
בפסיקתא רבתי נכתב שלושה ימים.
בירושלמי, ברמב"ם ובסדר עולם נכתב שקודם יגיע המשיח ורק לאחר מכן יגיע אליהו.
על פי תוספות ותרגום ירושלמי (איכה ד כב) משתמע שהמשיח ואליהו הנביא יבואו יחד.
אחרית הימים בנצרות
בנצרות קיימת אמונה בביאה השנייה, לפי אמונה זו יחזור ישו לחיים וימשול על העולם במשך 1,000 שנה.
לרוב הדתות יש דוקטרינה לפיה האנשים ה"נבחרים" או ה"צדיקים" של האמונה האמיתית ינצלו או יגאלו מהמשפט שיבוא ומכעסו של האל. הם יוכנסו לגן העדן לפני, בזמן, או אחרי "סוף העולם", תלוי באיזה תיאור של סוף העולם מדובר. מלבד כעסו של האל בסוף העולם קיים גם כעסו של האדם: האנטי-כריסט, או משיח השקר, שיבוא כמה שנים לפני "סוף העולם" וינסה את המאמינים.
בתחילה האמינו נוצרים כי סוף העולם קרוב – כבר במאה הראשונה לספירה. לאחר מכן עודכנה אמונה זו.
נוצרים רבים מאמינים בתקופה המודרנית (המאה ה-20 ואחר כך המאה ה-21) כי הסוף קרב, ויש כתות שאנשיהן מציבים אותו בימי חייהם או זמן קצר לאחר מכן. הם נסמכים על טרגדיות הקורות יום יום בעולם, ועל פרשנות של התנ"ך וכתבים אחרים.
אחרית הימים באסלאם
באסכטולוגיה האסלאמית, "אחרית הימים" מתייחס ליום הדין (יום אל-קיימה) או סוף העולם. זהו אירוע משמעותי באמונה האסלאמית, המסמן את שיאו של הזמן ותחילתו של החיים שלאחר המוות הנצחי. אחרית הימים כרוכה בביאתו של המהדי (דמות משיחית) ושיבתו של ישו (איסא), אשר צפויים להשיב את הצדק ולהקים צדקה. פרשנויות שונות מצביעות על כך שבאחרית הימים החוק האיסלמי (השריעה) עשוי להיות מיושם בכל העולם.
בקוראן: הרעיון של יום הדין מוזכר בפסוקים שונים, כגון:
סורה אל-חאג' (כ"ב:1): "הו בני אדם, יראת אדונך. אכן, העווית של השעה [האחרונה] היא דבר נורא."
סורה אל-קייאמה (75:6-12): "הוא שואל, 'מתי יום התחייה?'"
בחדית': אמירות רבות של הנביא מוחמד מתארות את האירועים שהובילו ליום הדין וכולל את יום הדין. לְדוּגמָה:
על פי דיווחים, הנביא מוחמד אמר: "השעה לא תוקם עד שתראה לפניה עשרה סימנים" (מדווח באוספים שונים של חדית').
לוח השנה האסלאמי: קץ הזמנים קשור לסימנים ואירועים המובילים ליום הדין האחרון, כגון הופעת המהדי, שובו של ישו (איסא) ועלייתו של האנטיכריסט (דג'אל).
במיתולוגיה הנורדית
ראגנארוק הוא סיפור הקרב של אחרית הימים במיתולוגיה הנורדית, המתאר את מלחמתם של האלים ובני בריתם, בהנהגתו של אודין, כנגד מגוון ענקים ומפלצות בהנהגתו של לוקי. הקרב, במהלכו ימותו רבים מהמשתתפים, ישמיד את מרבית העולם ויוליד עולם חדש.
שני אירועים חשובים אמורים להקדים את בואו של הראגנארוק. האירוע הראשון הוא לידתם של הנחש יוֹרְמוּנְגַנְד, הזאב פנריר והאלה הֵל. צאצאיהם רבי העוצמה של האל לוקי והענקית אנגרבודה. האירוע השני הוא מותו של האל בלדר.
לפי האמונה הנורדית, ממש לפני הראגנארוק יבוא חורף החורפים, הפימְבּוּלְוִינְטֵר – שלושה חורפים עוקבים ללא הפוגה יכסו את הארץ. המוסר יעלם ומלחמות ומאבקים יפשטו בכל רחבי הארץ, בקרב אחים, משפחות וחברים.
אזעקות שווא
בנצרות
כבר לנוצרים הראשונים, במאה הראשונה לספירה, היו כמה אזעקות שווא לגבי ביאתו של סוף העולם. פאולוס השווה את סוף העולם לחבלי לידה, ופירושו של הדימוי הוא כי למעשה העולם כבר הרה באסונו, אך אין לדעת מתי האסון אכן יתרחש. כאשר מומרים של פאולוס בתסלוניקה נרדפו על ידי הרומאים, חשבו כי זהו סימן שהסוף קרב. אולם, ספק עלה כאשר כבר בשנות ה-90 למאה הראשונה נוצרים אמרו "אנו שמענו את הדיבורים האלה על סוף העולם כבר בימי אבותינו, וראו – אנו כבר זקנים ודבר לא קרה". בערך ב-130 הכריז יוסטינוס מרטיר כי אלהים מעכב את סוף העולם מכיוון שהוא רצה שהנצרות תתפשט בעולם. ב-250 סיפריין כתב כי החטאים של הנוצרים מאותו הזמן הם הקדמה והוכחה לכך שהסוף קרב.
אולם, במאה ה-4 הרוב כבר האמינו שהסוף יהיה לאחר ימי חייהם; ישו, כך חשבו, התנגד לניסיונות לנחש את העתיד, לדעת את "הזמנים והעונות"; אך בכל זאת, נקבע התאריך של הסוף על ידי מסורות יהודיות של שש התקופות של העולם. על ידי שיטה זו, הסוף נקבע ב-202, אך כאשר התאריך עבר, כל התקוות נתלו ב-500 לספירה. כשתאריך זה חלף, הסוף התרחק מעבר לאופק ונעשה מרוחק יותר ויותר. לקראת סוף המילניום הראשון (ובמידה פחותה לקראת סוף המילניום השני) התעורר מחדש החשש מפני סוף העולם.
אחרית הימים באמנות
אחרית הימים ובעיקר, יום הדין יום הדין הוא נושא רווח באמנות הדתית של ימי הביניים והרנסאנס. לעיתים קרובות קישטו תבליטים וטריפטיכונים המתארים את יום הדין את כניסות הקתדרלות והכנסיות. אחת היצירות המפורסמות ביותר היא "יום הדין" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, שבה אף צייר את דיוקנו כברתולומיאו הקדוש.
ברקוויאם של ג'וזפה ורדי מתאר המלחין את יום הדין, "דיאז אירה". ורדי כתב את ה"דיאז אירה" בהשפעת הפרסקו של מיכלאנג'לו. המלחין הקטור ברליוז השתמש במוטיב העתיק של "דיאז אירה" ביצירתו הסימפוניה הפנטסטית.
יום הדין הוא מוטיב חוזר בסדרת סרטי הפעולה "שליחות קטלנית", שבו המכונות מקבלות תודעה ותוקפות את האנושות. אם כי בסדרות אלה האנושות נדחקת למחתרת ולא זוכה לגן עדן. ספרי מדע בדיוני נוספים מתארים סכנות לאנושות או אובנדה – בגלל בינה מלאכותית, פלישה של חייזרים (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, טכנולוגיה או נשק הגורמים לקץ היקום, החיים בכדור הארץ או האנשושות (קורט וונגוט בספרים כמו עריסת חתול) ועוד.
בעיה לוגית ברעיון של יום הדין ואחרית הימים מופיעה בספר "איוב: קומדיה של חוק וצדק" מאת רוברט היינליין המתאר פרידה בין אנשים אהובים שאחד מהם נחשב חוטא. בעוד הגיבור אלכס, הוא קדוש לפי הנצרות ולכן זוכה להיכנס לגן העדן ממש לצידו של האל, אהובתו היאפאגאנית ולכן היא נשפטת לגיהנום. אלכס סובל מגורלה של אהובתו, מתקומם נוכח חוסר הצדק האלוהי ומבקש לצאת מגן העדן ולחבור לאהובתו.
ראו גם
יום הדין
חזון אחרית הימים (ישעיהו)
חורבן העולם באלף השביעי
אסכטולוגיה
ברהמא קומאריס
עולם הבא
חזון יוחנן
ספר דניאל
ספר זכריה
האפוקליפסה הסינופטית
לקריאה נוספת
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרקים יא, יב.
משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרקים ח, ט.
מאמר תחית המתים לרמב"ם.
איגרת תימן לרמב"ם.
מאמר שער הגמול לרמב"ן.
ספר דרך ה' לרמח"ל.
משה צבי סגל, "חזון אחרית הימים בספרי הנביאים", תרביץ כז/א, תשרי תשי"ח.
יאיר הופמן, "אחרית הימים" ו"ביום ההוא" — וזיקתם לכתובים אסכטולוגיים במקרא, בית מקרא כב/ד, תמוז-אלול תשל"ז.
קישורים חיצוניים
אחרית הימים במקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
על אחרית הימים באמונה היהודית, באתר הידברות
ימות המשיח ואחרית הימים , אתר בית חב"ד
נבואת אחרית הימים באתר "כנסיית האל הכול יכול"
קטגוריה:אסכטולוגיה
קטגוריה:אסכטולוגיה יהודית | 2024-10-01T01:54:24 |
אטימולוגיה | אֶטִימוֹלוֹגְיָה (מלועזית: Etymology, בכתיב חסר בעברית עם ניקוד: גִּזָּרוֹן, ובכתיב מלא ללא-ניקוד: גיזרון) היא ענף בבלשנות החוקר את מקורותיהן של מילים, את תולדותיהן ואת התפתחותן. חוקרי הגיזָרון (אטימולוגים), מתחקים אחר שורשיהן של המילים, היחס שביניהן למילים דומות בשפות אחרות והשינויים שחלו במשמעויותיהן ובכתיב שלהן במרוצת השנים. לצורך זאת הם נעזרים בטקסטים עתיקים ובהשוואות בין-שפתיות.
המחקר הגזְרוני מתבסס על שיטות עבודה של הבלשנות ההיסטורית, ובו מושוות מילים בין שפות קרובות. לאור הנחת סדירותם של מעתקי ההגאים, החוקרים מנסים לתאר במדויק את צורתן המשוערת הקדומה של המילים או הצורנים (מילת היסוד המוקדמת ביותר נקראת "אֶטִימוֹן" - etymon) ואת גלגוליהן במהלך ההיסטוריה. באופן זה נמצאו שורשים של מיליםAccording to Ghil'ad Zuckermann, the ultimate etymon of the English word machine is the Proto-Indo-European stem *māgh , see p. 174, According to Ghil'ad Zuckermann, the co-etymon of the modern Israeli Hebrew word glida is the Hebrew root gld , see p. 132, , ובעזרתם אפשר לעקוב אחר גלגוליהן מאז שחר ימי משפחת השפות שלהן. האטימולוגיה מנסה גם לשחזר מידע על שפות עתיקות (כגון כתובים, סמלים וסימנים).
המילה "אטימולוגיה" עצמה מגיעה מהלחם בסיסים מהשפה היוונית העתיקה: ήτυμος (אֶטִימוֹס, "אמיתי") ו-λόγος (לוֹגוֹס, "חקר של"). "גיזרון של מילה" פירושו מוצאה. התפתחותה וגלגוליה הרבים של מילה מסוימת או של משמעות כלשהי.ץ
הגיזרון וחקר הלשון
במאה ה-19 שלטה במחקר הבלשני הגישה הדיאכרונית, החוקרת את ההיסטוריה ואת התפתחות השפות. המחקר הגזרוני היה אז חוד החנית של הבלשנות ההיסטורית, וההתקדמות בתחום זה – בעיקר בחקר השפות ההודו-אירופיות – תרמה רבות לידיעת ההיסטוריה של שפות רבות וקרבת המוצא ביניהן, ולהבנת העקרונות האוניברסליים שבבסיס התפתחותן של שפות.
עם תחילת המאה ה-20 ירדה קרנה של הגישה הדיאכרונית בבלשנות ופינתה את מקומה למחקר הסינכרוני, הבוחן את השפה כמערכת בנקודת זמן מסוימת. על אף המתודולוגיות הנוקשות שפיתחה הבלשנות ההשוואתית כדי להעניק למסקנותיה תוקף מדעי, המחקר האטימולוגי כרוך מעצם טבעו במידה מסוימת של ספקולטיביות, וזו גוררת התייחסות חשדנית ולעיתים מזלזלת מצד הקהילה המדעית. על כך יש להוסיף גם את הפופולריות של אטימולוגיות עממיות שתרמו לירידת מעמדה של האטימולוגיה כמדע.
רעיונות בסיסיים
בדרך כלל, למילים בתחילה יש איות מורכב, שלעיתים הופך פשוט יותר עם השנים (למשל, עקב שימוש בקיצורים). התבניות שלפיהן מילים מתקצרות אינן קבועות.
מילים עשויות להתחבר זו לזו (הלחמים).
מילים מתחילות לעיתים כראשי-תיבות (נוטריקון) והופכות למילים בזכות עצמן (לדוגמה: דוח – דין וחשבון, סמל – סגן מחוץ למניין, תפוז - תפוח זהב).
מילים עשויות להיגזר משם של אישיות או מקום.
מילים עשויות להגיע מתחומי התמחות מסוימים, מתרבויות שונות, ואף מיצירות ספרות.
מילים שנחשבו לעגה עשויות להפוך לחלק מהשפה; ולעיתים מילים שהן חלק מהשפה הופכות לעגה.
בשפה העברית
חקר האטימולוגיה בעברית מתמקד בעיקר במילים קדומות, מתקופת התנ"ך ומתקופת התלמוד והמשנה, ובו הן מושוות למילים בערבית, בארמית ובשפות שמיות אחרות. העברית, שהיא שפה שמית, קלטה כבר בימי קדם מילים שמוצאן יווני ולטיני, בימי הביניים הושפעה מן הערבית, ובעת החדשה הטמיעה בתוכה מילים לועזיות רבות.
העגה העברית הושפעה משפות שכנות, מגלי העלייה ומשפות האם של הישראלים וכן מהגלובליזציה, ובולטת בה השפעת הערבית, האנגלית והיידיש. יש בה גם תערובת של מילים שהגיעו מרוסית, מטורקית, מלדינו ועוד.
בעברית החדשה נטבעו מילים רבות בשלב מאוחר יחסית (מאז ימי אליעזר בן-יהודה), ועל כן גיזרונן בדרך כלל ברור ומתועד. ישנם מילונים המכילים פרטים על גיזרון המילים.
ראו גם
ונדרוורט
פרוטו-שמית
אטימולוגיה עממית
דקדוק עברי - מונחים
לקריאה נוספת
Barr, J., "Etymology and The Old Testament", in Barr, J. et al., Language and Meaning: Studies in Hebrew Language and Biblical Exegesis (OTS 19), Leiden 1974, pp. 1-28.
קישורים חיצוניים
Online Etymology Dictionary
The Tower of Babel מגדל בבל - פרויקט בינלאומי ליצירת מאגר אטימולוגי מקיף
רוביק רוזנטל, 11 בפברואר 2005, הזירה הלשונית: אם כל הלשונות?' באתר nrg
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות היסטורית
קטגוריה:מילים | 2024-09-01T01:42:09 |
שומרונים | ממוזער|שלט בכניסה לשכונה השומרונית (כיום ידועה בשם נווה פנחס) ליד בית הכנסת השומרוני בחולון
שומרונים (בעברית שומרונית: ࠔࠠࠌࠝࠓࠩࠉࠌ שָׁמֵרִים, במשמעות שומרי התורה, בערבית: السامريون, אַ־סָּאמִרִיּוּן) הם עם וקבוצה דתית-טריטוריאלית ייחודית שחיה במשך מעל אלפיים שנה בשומרון, וטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל. השומרונים טוענים כי הם צאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי שלא גלו במהלך גלות עשרת השבטים לאחר חורבן ממלכת ישראל.
הדת השומרונית הנה דת טריטוריאליתכלומר דת הקשורה רק לחבל ארץ מסויים בעולם, ומבוססת על האמונה כי השומרונים הם ה"שומרים", כלומר שומרי התורה המקורית, לפי נוסח ייחודי של התורה המצוי בידם. נוסח זה, הכתוב בכתב שומרוני הדומה במידה רבה לכתב העברי הקדום, כולל כמה הבדלים עלילתיים. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, והם מחזיקים בגרסה משלהם לחגים המקובלים גם ביהדות וגם מנהגיהם שונים מאלה הנהוגים בעם היהודי. עקב אמונתם רק בחומשי התורה ובספר יהושע מתוך כל כתבי המקרא, סיפור הזכרון הלאומי-היסטורי שלהם מתחיל מסיפורי התורה וכיבוש יהושע את הארץ, ממשיך כאלפים שנה בזכרון שושלות הכהנים הגדולים בהר גריזים, ומתרחב לקראת סוף העת העתיקה, מתקופת בבא רבה והלאה. במהלך ההיסטוריה נתגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין היהודים לבין השומרונים, המכונים בספרות חז"ל בשם "כותים" ומעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת. המחלוקת המרכזית בין היהודים לשומרונים סובבת סביב "המקום הנבחר" לבניית בית המקדש, אותו מזהים השומרונים עם הר גריזים. וכן סביב האמונה בשאר כתבי הנביאים והכתובים.
בשלהי העת העתיקה חייתה בשומרון אוכלוסייה שומרונית צפופה, שהתפשטה גם דרומה ומערבה בעקבות הידלדלות היישוב היהודי ביהודה במרד בר כוכבא, וכן במספר קהילות מחוץ לארץ ישראל. אולם, במהלך המאות ה-5 וה-6, העדה הצטמצמה כתוצאה ממרידות השומרונים כנגד האימפריה הביזנטית וכן תהליכי התנצרות. לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, שומרונים רבים המירו את דתם לאסלאם בעקבות רדיפות דתיות, מסים כבדים, עוני ופרעות, והישוב השומרוני הכפרי כמעט ונכחד. השומרונים חוו שוב רדיפות, מעשי טבח והתאסלמות בכפייה גם בימי הצלבנים, האיובים והעות'מאנים, ועד ראשית המאה ה-20 שרדו כ-130 נפש בלבד, שהתרכזו בעיר שכם. מספר משפחות מוסלמיות בשכם וסביבתה מתייחסות לשומרונים ושומרות את דבר מוצאן השומרוני.
בעשורים האחרונים השתקמה מעט הקהילה השומרונית, ונכון ל-2021 היא מונה כ-840 נפשות, מרביתם חיים בקריית לוזה שבהר גריזים, ובשכונה השומרונית בעיר חולון. ייסוד השכונה בחולון נעשה ביוזמתו של הנשיא יצחק בן-צבי, שחקר בעברו כהיסטוריון את השומרונים, כדי לאחד את הקהילות הקטנות שהיו פזורות לכדי קהילה מגובשת ויציבה. השומרונים תושבי חולון מחזיקים בתעודת זהות ישראלית ומתגייסים לצה"ל, ואילו תושבי קריית לוזה מחזיקים בתעודת זהות כפולה, ישראלית ופלסטינית, וכן לומדים ועובדים בצמוד לאוכלוסייה הערבית בשכם, ולכן פטורים משירות צבאי.
מוצאם
מוצאם של השומרונים כקבוצה דתית שנוי במחלוקת במחקר ההיסטורי, והמסורת השומרונית בהקשר זה שונה במידה ניכרת מזו היהודית. השומרונים טוענים שמוצאם משבט אפרים ומשבט מנשה (שני בני יוסף) וכן מהלוויים. בעבר היו גם שומרונים שהתייחסו לשבט בנימין, אך שושלת זו כלתה בשנת 1968. על פי המסורת השומרונית, הפיצול הדתי בין השומרונים לבין שבטי ישראל הדרומיים בהנהגת שבט יהודה החל בתקופתו של עלי הכהן.
בתלמוד השומרונים מכונים בשם כותים, כינוי המייחס את מוצאם לעיר העתיקה כותא, הממוקמת בעיראק של ימינו. בספרו מלחמת היהודים משתמש יוסף בן מתתיהו גם כן בכינוי כותים לתיאור השומרונים.Wars of the Jews 2:6: "So he took Medaba and Samea, with the towns in their neighborhood, as also Shechem, and Gerizzim; and besides these, [he subdued] the nation of the Cutheans, who dwelt round about that temple which was built in imitation of the temple at Jerusalem; he also took a great many other cities of Idumea, with Adoreon and Marissa." על פי המסופר במקרא (ספר מלכים), לאחר חורבן ממלכת ישראל הגלו האשורים את הכותים לשומרון מכותא וערים נוספות באזור מסופוטמיה.
הגנטיקה המודרנית תומכת באופן חלקי הן בטענות השומרונים והן בתיאור המקראי והתלמודי, מה שמרמז כי שושלת היוחסין של השומרונים נעוצה בשילוב כלשהו של שתי המסורות הללו. , Hum Mutat 24:248–260, 2004.
במקורות השומרוניים
לפי המסורת השומרונית, הם "ישראלים טהורים", חלק מעם ישראל ונושאי מורשתו האמיתית. את הפירוד בינם לבין היהודים הם תולים בחילוקי דעות בדבר "המקום הנבחר" לבניית בית המקדש. לדבריהם משה רבנו קבע את קדושתו של הר גריזים, ולכן, לפי המסורת שבידם, בנה יהושע בן נון את המשכן בהר גריזים באתר על ההר שהם מכנים "גבעות עולם". בהר כיהנו ככהנים גדולים פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ובניו. המשכן, בהר גריזים, הוכר על ידי כל שבטי ישראל. הם מצביעים על שושלת בני אהרן הכהן:
לאבישוע המוזכר בסוף השושלת הם מייחסים את כתיבת ספר התורה המצוי עד היום ברשותם, הוא "ספר אבישע". מקום קבורתם של פנחס ובניו בגבעת פינחס הוא הכפר הערבי
עוורתא, הנחשב למקום קדוש לעדת השומרונים. לתקופה זו, שבה היה המשכן בהר גריזים, קוראים השומרונים "רַחוּתה" – ימי הרצון.
השומרונים מספרים על סכסוך שפרץ בין עלי הכהן שהיה מזרע איתמר הכהן לבין עזי הכהן (ראו לעיל בשושלת). כתוצאה מכך פרש עלי הכהן והקים את המשכן בשילה. רוב העם הלך אחרי עלי הכהן. לפיכך יוצא כי הפירוד בעם ישראל נוצר על ידי השבטים שפרשו ולא קיבלו את הדעה כי הר גריזים הוא "המקום בו בחר ה'".
שמאל|ממוזער|250px|כהן דת שומרוני מציג ספר תורה בבית הכנסת השומרוני בחולון, 1998
שמאל|ממוזער|250px|מנורה ופסוקי התורה בכתב שומרוני בכניסה לבית מגורים בשכונת נווה פנחס
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת הקטן בנווה פנחס
ממוזער|שמאל|250px|שומרוני מול שער כניסה חדש לבית הכנסת הקטן בנווה פנחס
שמאל|ממוזער|250px|שומרונים בתפילה על הר גריזים, פסח 1944
250px|ממוזער|שומרונים מתפללים על הר גריזים בחג הסוכות, 2005
בסוף ימיו של עזי הכהן החלה תקופת "פנוּתה", הסתרת הפנים, וזאת בעקבות נטישת הר גריזים. רק שבטי בני יוסף, שבט אפרים ושבט מנשה, המשיכו לשמור על המסורת האמיתית. לכן, השומרונים קוראים לעצמם "שָׁמֵרִים" משום ששמרו לדעתם את תורת משה המקורית.
השומרונים היום טוענים שהם צאצאי השבטים הישראלים אפרים ומנשה, אשר לא גלו עם שאר עשרת שבטי ממלכת ישראל בגלות אשור שאירעה בשנת 722 לפנה"ס.
השומרונים אינם מאמינים בכתבי המקרא מהנביאים ומהכתובים, אלא מאמינים רק בחומשי התורה ובספר יהושע. עקב כך, למרות היותם רואים עצמם צאצאי שבט אפרים מהרי השומרון, הנרטיב השומרוני אינו מכיר בגדעון, יפתח, ירבעם בן נבט, אחאב, אליהו הנביא, אלישע, יהוא ובעיר שומרון כבירה - אישים אשר עיצבו את הר אפרים וממלכת אפרים לפי הנרטיב היהודי, ואינו מכיר בייחודיות בית-אל כפי שהופיע בנרטיב היהודי של זכרון ממלכת ישראל. כמו כן לא מצוי בנרטיב השומרוני זכרון של ממלכת ישראל או של השופטים.
במקורות היהודים
ככל הנראה, השומרונים עלו על במת ההיסטוריה כקהילה אתנית ודתית נבדלת בשלב מסוים לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס לערך. האימפריה האשורית, כמו אימפריות אחרות בתקופתה, פעלה בשיטת ההגליה: את האוכלוסייה שכבשה היא הגלתה ממקום מושבה אל מקום אחר, ככל הנראה על מנת למנוע מרידות אזוריות.
בכתובת אשורית מלכותית שנחשפה, מתפאר סרגון השני על כך שגירש 27,290 איש מתושבי שומרון. ספר מלכים מתאר גם הוא את חילופי האוכלוסין שביצעו האשורים:
ממוזער|הסכך בסוכה בתוך בית בשכונה השומרונית בחולון
ממוזער|בית הכנסת השומרוני בחולון
על פי המתואר בספר מלכים, כשהגיעו אותם המהגרים לשומרון, ה' שלח אריות שהרגו בהם. הכותים הכירו בכך שהאריות באו עליהם משום שאינם יודעים "את משפט אלוהי הארץ", ולכן פנו אל מלך אשור בבקשה לטפל בכך. מלך אשור ציווה להשיב לשם את אחד הכהנים מממלכת ישראל שהגלה לאשור על מנת ש"יֹרֵם אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ". כך מסופר שהכהן לימדם את חוקי עם ישראל, והם קיבלו את תורת עם ישראל. על שם הסיפור הזה קיבלו הכותים את הכינוי "גרי אריות" – שכן התגיירו מפחד האריות שהרגו בהם.
מנגד, בספר דברי הימים ב' מוזכרים בני השבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, כמי שמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא. בפרק ל', חזקיהו מלך יהודה פונה לבני אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה על מנת לחגוג את חג הפסח בירושלים, ובימי יאשיהו, המקדש משופץ בכסף שנאסף גם "מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל" (ל"ד, ט'). ירמיהו אף הוא מזכיר אנשים משכם, שילה ושומרון שמעלים מנחה ולבונה לבית המקדש (ירמיהו מ"א, ה'). למעשה, בדברי הימים אין אף אזכור להגירה של כותים אל השומרון.Yitzakh Magen, "The Dating of the First Phase of the Samaritan Temple on Mt Gerizim in Light of Archaeological Evidence", in Oded Lipschitz, Gary N. Knoppers, Rainer Albertz (eds.) Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C., Eisenbrauns, 2007 pp. 157–212. p. 186.
חז"ל עסקו רבות בשאלה האם השומרונים חלק מישראל או שמא הם נוכרים. רבי עקיבא קבע כי הם גרי צדק (ירושלמי, גיטין א ה, מג ע"ג). רבי ישמעאל, למשל, קבע כי כותים גרי אריות הם (בבלי קידושין עה ע"ב), או שאמנם "גירי צדק היו מתחילתן", אך לימים הם נאסרו (כותיים ב ז). המחלוקת בנושא גברה לאחר מרד בר כוכבא. בבראשית רבה מתואר מפגש בין רבי מאיר לבין שומרוני:
השומרוני טוען כי מוצאו מיוסף, אך רבי מאיר משיב לו שהשומרונים מקורם בשבט יששכר. רבן שמעון בן גמליאל טען שכותי כישראל (תוספתא, תרומות ד יב, יד), אך ר' יוסי ור' שמעון לא הסכימו עם קביעה זו (שם, דמיי ה כא). רבי יהודה סבר אף הוא כי כותים כישראל, אבל אחר כך חזר בו וקבע כי הם מלים לשם הר גריזים (עבודה זרה ג יג).
על פי מדרש פרקי דרבי אליעזר,פרקי דרבי אליעזר (הוצאת 'חורב') פרק ל"ז, דיבור המתחיל 'ובא אל הבית'. מקור השם שומרונים נובע ממגוריהם בקרבת העיר המקראית שומרון.
מחקרים גנטיים
בתחילת המאה העשרים ואחת נערכו מספר מחקרים גנטיים על העדה השומרונית. מחקר גנטי שנערך ב-2004 השווה בין השומרונים ליהודים מעדות שונות כולל אשכנזים, ספרדים, טריפוליטאים, מרוקאים, תימנים וביתא ישראל. במחקר נבחן גם הקשר בין אוכלוסיות אלו לבין דרוזים ופלסטינים. מחקר זה, שנערך תוך השוואה וסיכום של מחקרים קודמים, העלה כי:
רמת הגיוון הגנטי שנמצאה אצל השומרונים בכרומוזום Y (המועבר מאב לבן) נמוכה ביותר. בנוסף, רמת האחידות של הכרומוזום בתוך כל אחת מארבע משפחות השומרונים גבוהה. יש בכך כדי להצביע על אופייה הפטריארכלי של החברה השומרונית.
כרומוזומי Y אצל השומרונים דומים יותר לאלו של היהודים, ובעיקר לאלו של יהודים "כוהנים", מאשר לאלו של ערביי ארץ ישראל. לעומת זאת, הגנום המיטוכונדרי (העובר מאם לילדיה) של השומרונים דומה לאוכלוסיות מזרח-תיכוניות אחרות.
על בסיס ממצאים אלו ועל בסיס ההתייחסות המקראית לשומרונים משערים החוקרים שמרבית השומרונים הם צאצאים של קבוצת כוהנים מממלכת ישראל שלא גלו בגלות עשרת השבטים אלא נשאו נשים אשוריות ואחרות, שהוגלו לארץ ישראל בהתאם למדיניות האשורית.
במחקר בן זמננו
המחקר האקדמי בן זמננו מאשש את עצם הגלייתם של תושבים מממלכת ישראל לפני ואחרי הכיבוש האשורי בשנים 722 עד 720 לפנה"ס. מנגד, ההגליות הללו היו ככל הנראה מצומצמות יותר בהיקפן ממה שמתואר בספר מלכים.
ההגליות שאירעו לאחר הכיבוש האשורי של עבר הירדן והגליל היו כנראה רחבות יותר בהיקפן, ושבטי ראובן, גד, דן ונפתלי לא נזכרים יותר במקורות ההיסטוריים. מנגד, נראה כי ההגליות מאזור השומרון, בו הייתה התיישבות צפופה יותר באותה העת, היו מצומצמות יותר. גם אם האשורים הגלו כ-30,000 איש כפי שהם טענו, סביר שרבים נשארו באזור. בהתבסס על הממצא הארכאולוגי מאזור השומרון, הארכאולוג אדם זרטל העריך כי רק 10% מתושבי השומרון הוגלו, ובמקומם הובאה לאזור אוכלוסייה של לא יותר מכמה אלפים. לפיכך, הוא מציע שרוב האוכלוסייה הישראלית באזור נותרה במקומה. טענה זו מתיישבת עם הכתוב בספר דברי הימים, בו נזכרים בני אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר גם אחרי חורבן ממלכת ישראל. הארכאולוג יצחק מגן גם כן סבור כי הגרסה המובאת בספר דברי הימים קרובה יותר למציאות ההיסטורית; לטענתו, ייתכן שמדיניות חילופי האוכלוסין האשורית נכשלה, וחלק גדול מתושבי ממלכת ישראל נותרו בשומרון.Yitzakh Magen, "The Dating of the First Phase of the Samaritan Temple on Mt Gerizim in Light of Archaeological Evidence", in Oded Lipschitz, Gary N. Knoppers, Rainer Albertz (eds.) Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C., Eisenbrauns, 2007 pp. 157–212. p. 187.
מספר חוקרים הצביעו על כך שלאורך ההיסטוריה, יהודים רבים דחו את טענתם של השומרונים כי מוצאם בשבטי ישראל הצפוניים, אם כי חלקם ראו בדת השומרונית כזרם נוסף ביהדות (כדוגמת היהדות הקראית). ממצאי המחקר הגנטי המתפתח, הקרבה הרבה בין הכתב השומרוני לבין הכתב העברי הקדום, ומחקרים רבים שהדגימו את הקשר בין נוסח שומרון לבין נוסח המסורה, הובילו לכך שכיום כמעט בלתי ניתן להפריך את היותם של השומרונים צאצאיהם של בני ישראל,Feldman, Marc. "The Genetics of the Samaritans and Other Middle Eastern Peoples."Goldstein, David B. Jacob's legacy: a genetic view of Jewish history. Yale University Press, 2008. אם כי אינם יהודים על פי מסורת ישראל.
היסטוריה
התקופה הפרסית
בין השומרונים והיהודים התעוררה מחלוקת בתקופת שלטונה של האימפריה הפרסית בארץ ישראל. כורש מלך פרס ששלט לפי עקרון הסובלנות הדתית אפשר ליהודי בבל (שהוגלו על ידי מלך בבל ב-586 לפני הספירה לאחר חורבן בית המקדש הראשון) לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. האישור שהגולים קיבלו ממלך פרס נקרא הצהרת כורש. הגולים ששבו מבבל בשנת 516 לפני הספירה, מצאו במקום את השומרונים. על פי המסורת היהודית (כמסופר בספר עזרא), השומרונים רצו להצטרף לבניית בית המקדש השני בירושלים, אך הגולים סירבו. השבים דחו אותם בטענה שרק להם ניתן האישור לבניית הבית. השומרונים עצמם טוענים שמעולם לא רצו להצטרף לבניית בית המקדש בירושלים, אלא שהם דבקו במקדש שליד שכם מאז ימי יהושע בן נון. השומרונים הערימו קשיים על בניית המקדש. הם ניסו למנוע את הקמת בית המקדש באיומים ובפגיעה במורל של שבי ציון. בנוסף, לפי המקרא פנו השומרונים בתלונות שקר לשלטונות הפרסיים שהיהודים מתכוונים למרוד בשלטון הפרסי.
לפי ספר נחמיה, אדם בשם סנבלט החורני חתר תחת נחמיה וניסה לחבל בחידוש בניין חומות ירושלים. בלשון הכתוב, סנבלט והמתנגדים נקראים יחד בשם הגנאי "צרי יהודה". רמז על מוצאו ותפקידו של סנבלט מופיע בפסוק "וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן". כשנחמיה גילה כי אחד מבניו של יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול התחתן עם בתו של סנבלט, הוא גירש אותו מהכהונה. באחד ממכתבי יב, סנבלט מוזכר כמנהיג השומרונים ופחה של פחוות שומרון מטעם האימפריה הפרסית. באחת האיגרות, יהודי האי יב מבקשים מבניו של סנבלט לעזור להם לבנות מחדש את המקדש לאלוהי ישראל.
על פי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בהר גריזים, מקדש שומרוני נבנה במקום ככל הנראה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס.
התקופה ההלניסטית
אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון מרדו בו השומרונים. בעקבות המרד הצבא היווני החריב את העיר שומרון והאזור היה למושבה צבאית מקדונית. כך עבר מרכז השומרונים לעיר שכם. לפי מגילת תענית, השומרונים ביקשו מאלכסנדר מוקדון להרוס את ירושלים, מזימה שסיכל שמעון הצדיק.
יוסף בן מתתיהו מסכם את אופי היחסים בין היהודים לשומרונים בתקופת בית שני: "והשומרונים, אשר המטרופולין שלהם באותו זמן הייתה שכם החונה ליד הר גריזים והמיושבת אנשים שפרשו מעם היהודים, בראותם שאלכסנדרוס חלק ליהודים כבוד ויקר עד כדי כך, החליטו להכריז (על עצמם) כי יהודים הם. שכן מטבע השומרונים הוא... כשהיהודים נתונים בצרה, הרי השומרונים מכחישים שהם קרוביהם ומודים אותה שעה על האמת; אולם כשהם רואים, שהמזל מאיר להם (ליהודים) פנים קצת, הריהם ממהרים להתחבר אליהם ואומרים שהם קרובים להם ומתייחשים על אפרים ומנשה".
באי דלוס נמצאו שתי כתובות הקדשה ביוונית (מתוארכות לשנים 250–175 לפסה"נ ו-150–50 לפסה"נ בקירוב), הנפתחות במשפט: "הישראלים אשר בדלוס, המעלים מנחה להרגריזים הקדוש". כתובות אלו מעידות על הגדרתם העצמית של השומרונים את זהותם בתקופה ההלניסטית, המושתתת על ישראליוּת ועל קדושתו של הר גריזים, ומעידות גם על קיומה של פזורה שומרונית מחוץ לארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית המוקדמת. עדות זו מצטרפת לידיעות על קיומה של פזורה שומרונית במצרים באותה תקופה.
לפי ספר מקבים ב, פרק ד', כאשר חזר אנטיוכוס אפיפנס ממסעו הלא מוצלח לכיבוש מצרים ודיכא את מרד יאסון שפרץ בירושלים, הוא מינה את אנדרוניקוס על הר גריזים. על פי פרופ' מור מעשה זה מעיד על כך שגם השומרונים מרדו באנטיוכוס. את אנדרוניקוס החליף אפולוניוס כמושל השומרון.
לטענת יוסף בן מתתיהו, גזירות אנטיוכוס הביאו את השומרונים להתכחש לקשר הדתי אל היהודים: "כיוון שראו השומרונים את היהודים נתונים בצרה, שוב לא הודו שהם קרוביהם ושהמקדש על הר גריזים הוא מקדש לאל עליון, - והיה מעשה זה לפי טבעם... אלא אמרו, שהם מתיישבים (שבאו) מן המדים והפרסים". לדבריו, שלחו השומרונים מכתב אל אנטיוכוס, בו טענו כי הם "צידונים מימים קדמונים" ושהם שונים מהיהודים בגזעם ובמנהגם, ואף ביקשו שמקדשם יכונה "מקדש זאוס ההלני".
בשנת 111 או 108 לפני הספירה נחרב המקדש השומרוני על הר גריזים ונכבשה שכם, מרכזם של השומרונים, בידי השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס. יוסף בן מתתיהו מספר כי באותה התקופה, אנטיוכוס יצא למלחמה על המדיים ובין ערי סוריה כבש את שכם ואת הר גריזים ו"הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית-מקדש כתבנית המקדש בירושלים".
התקופה הרומית
בזמן השלטון הרומאי היה השומרון חלק מפרובינקיית יהודה.
על פי יוסף בן מתתיהו, משיח שקר כינס את השומרונים על הר גריזים, סביב שנת 35, ופונטיוס פילטוס, שחשש ממרד, טבח בהם למרות אי-הערכותם.
יוסף בן מתתיהו מספר על התנגשויות שאירעו בין השומרונים ליהודי הגליל בתקופת הנציב קומאנוס. לאחר שעולה רגל יהודי מהגליל שהיה בדרכו לירושלים בזמן חג סוכות בשנת 51 לספירה, נרצח בכפר "גמה" (כיום העיר ג'נין) בשומרון, התאספו המונים מיהודי הגליל וירושלים כדי להתנפל על השומרונים כנקמה, ובנוסף להם גם חבורתו של אלעזר בן דינאי, שהתנפלה על שכניהם השומרונים במחוז עקרבת, טופרכיה דרומית-מזרחית לשכם (בחורף שנת 51–52). קומאנוס יצא מקיסריה לעזרת השומרונים עם גדוד פרשים והרג רבים מאנשי החבורה של אלעזר ורבים אחרים לקח בשבי. בחג פסח שנת 52, הגיע הנציב הרומי בסוריה, אומידיוס קוודרטוס, לקיסריה, וציווה לצלוב את כל האנשים שקומאנוס תפס.
טבח נוסף ערכו הרומאים בשומרונים בזמן המרד הגדול בשנת 67 לערך, כאשר נאספו שנית בהר גריזים מתוך מחשבה שהמקום הקדוש יגן עליהם.
השומרונים לא השתתפו במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, ובעקבות דילול האוכלוסייה היהודית כתוצאה מן המרידות, האוכלוסייה השומרונית התפשטה מחוץ לחבל השומרון והפכה למרכיב העיקרי בפרובינקיה. על פי הערכה של השומרונים עצמם, מספרם במאה ה-4 - מאה ה-5 היה כמיליון ומאתיים אלף נפש.
האימפריה הביזנטית
בבא רבה היה מנהיג בולט של עדת השומרונים במאה ה-4. הוא פעל כנגד הלחץ הרומאי על העדה השומרונית והאיסור על המילה שהוטל על השומרונים. כצעד ראשון הוא פתח בתי כנסת שהיו נעולים, בנה שמונה בתי כנסת חדשים ברחבי השומרון ויזם בניית מקוואות טהרה. בנוסף, הוא ארגן גם את כל העם השומרוני בארץ ישראל. הוא חילק את הארץ לאחד־עשר מחוזות שהשליטה בהם הוענקה למשפחות מכובדות. כן מינה מועצה לביצוע פעולות חינוך ולניהול בתי הכנסת, ושבעה שופטים בכפרי השומרון. הוא חי ב"תקופה השמינית" לכרונולוגיה השומרונית. בהמשך, בבא רבה הוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר, מת ונקבר.
לאחר מותו של בבא רבה פרצו ארבע מרידות של השומרונים: בשנת 484 השומרונים ביקש לנצל את המרד של אילוס (484–488) שבסיסו היה באנטיוכיה כדי לערער את השלטון הביזנטי בארץ ישראל, אך המושל (Dux) של ארץ ישראל הצליח לדכא את המרד והוציא את מנהיגו, יוסטאטס, להורג. המורדים נענשו ואף הוצב חיל מצב ביזנטי בהר גריזים, הקדוש לשומרונים.
המרד השני והיותר משמעותי של השומרונים נגד השלטון הביזנטי פרץ בראשית שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 529. הרקע למרידה הגדולה הזאת היה המתח בין הנוצרים לשומרונים בארץ ישראל וגזירות הדת הקשות שנכפו על האוכלוסייה השומרונית על ידי השלטון הביזנטי. עם זאת, הסיבות המיידיות שגרמו לפרוץ המרד אינן ידועות. בראש המרד עמד שומרוני בשם יוליאנוס בן צבר (הידוע גם כיוליאנוס סברוס).
מיעוט המקורות לא מציג תמונה ברורה של מהלך המרד, אך נראה שהמוקד היה באזור שכם בשומרון. אש המרד אחזה עד מהרה כמעט בכל ארץ ישראל והמורדים ניצחו את היחידות הביזנטיות המעטות ששמרו על הסדר בפנים הארץ. המורדים בזזו כנסיות ורצחו נוצרים רבים ואף החריבו כפרים נוצריים שלמים. למרות ההצלחה הראשונית, התעשת השלטון הביזנטי וכוחות צבא רבים בראשותו של מושל הפרובינקיה פלשתינה טרטיה, תאודורוס סימוס, הביסו את המורדים בקרב מכריע. מעשי הנקם של השלטון הביזנטי היו קשים, וכמה עשרות אלפי שומרונים נהרגו.
לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות – בשנת 555 או 556 ובשנת 572. מרידות אלה גרמו לתגובות קשות של השלטון הביזנטי, ושומרונים רבים נהרגו, אחרים נעקרו מעל אדמתם, ורבים נאלצו להתנצר. עם זאת, ממקורות בני התקופה עולה כי היישוב השומרוני שרד את המרידות. עולה רגל איטלקי שעבר בשומרון בשנת 570 לספירה לערך, מספר כי "הגענו לעיר סבסטה, מקום קבורתו של הנביא אלישע. היו ערים וכפרים שומרוניים אחדים בדרכנו בעמקים, ובכל מקום, כשעברנו לאורך הרחובות, הם שרפו את טביעות רגלינו בעזרת תבן, בין אם היינו נוצרים ובין יהודים, וזאת בשל סלידתם משניהם". מהמחקר הארכאולוגי עולה כי לא התרחש שינוי משמעותי בזהות האוכלוסייה המקומית תחת השלטון הביזנטי.
על פי מנחם מור, הגורם המרכזי לדלדול האוכלוסייה השומרונית במאה ה-5 וה-6 לא היו המרידות בביזנטים, אלא תהליך ההתנצרות הממושך של אוכלוסיית ארץ ישראל באותה העת. לדעתו, שומרונים רבים בערים ובכפרים אימצו את הנצרות, חלק בכפייה ואחרים מרצונם החופשי. הוא טוען כי הן המקורות השומרונים והן הנוצרים העדיפו להסתיר את התופעה הזו: השומרונים העדיפו לייחס את הירידה המספרית של בני עדתם בשל המאבק שניהלו נגד הניסיון להעביר אותם על דתם, ואילו הנוצרים לא רצו להודות בכך שהנצרות נכפתה על השומרונים בכוח, והעדיפו לצייר את הצמצטמות האוכלוסייה השומרונית כתוצאה של אופיים המרדני והמרידות בהן נהרגו שומרונים רבים.
התקופה המוסלמית המוקדמת
ערב הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, התגוררה בשומרון אוכלוסייה שומרונית ענפה, בנוסף לקהילות במצרים, סוריה ואיראן. ניצחון המוסלמים בקרב הירמוך בשנת 636 הוביל לבריחתם של שומרונים רבים, בעיקר מקרב הקהילה השומרונית במישור החוף.
תחת שלטון בית אומיה, לא הופעל לחץ מיוחד על האוכלוסייה המקומית, והשומרונים המשיכו לחיות בארץ ישראל כד'ימי, בני חסות, ושילמו מיסים כדוגמת מס הג'יזיה. אולם, תחת שלטון בית עבאס התערערו היחסים עם השלטונות המוסלמיים. מהכרוניקות של אבו אל-פתח עולה תמונה של דעיכה משמעותית של האוכלוסייה השומרונית בעקבות שורה של רדיפות דתיות בידי השליטים המוסלמים ותושבים מקומיים, מיסים כבדים ורעב תחת הח'ליפים אל-מאמון (שבימיו יצאה תעמולת הסתה הטוענת כי "יהודי סמארה [ככל הנראה כינוי לשומרונים, שהמוסלמים חשבו לעדה יהודית] הם הגרועים שביהודים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית" - מה שמעיד שהמוסלמים החליטו להתמקד בשומרונים כיעד לכיליון), אל-מעתצם, אל-ואת'ק ואל-מתוכל, וכן בידי מורדים בשלטון העבאסי שהצליחו להחזיק לסירוגין באזור שכם, ובהם אבן פירסה. באותה העת גם התיישבה באזור השומרון אוכלוסייה מוסלמית. אירועים אלו הביאו להתאסלמות של חלק גדול מבני העדה.
המחקר הארכאולוגי תומך את המסקנות העולות מן הטקסטים בני התקופה, ומדגים כי העבודה בגתות ממערב לשומרון נפסקת בתקופה העבאסית, שעה שהכפרים שהפעילו אותן נותרו מיושבים. לדעת נתן שור, ממצא זה מעלה כי השומרונים יושבי הכפרים התאסלמו באותה התקופה, ונאלצו לציית לכללי הדין האסלאמי שאוסר על יצירת יין ועל צריכתו. בסופה של התקופה המוסלמית הקדומה, האוכלוסייה הכפרית בשומרון "נעלמה", והאוכלוסייה השומרונית העירונית המצומצמת התרכזה בעיקר בעיר שכם, אבל גם בערים נוספות בארץ ובאזור כדוגמת קיסריה, קהיר, דמשק, חלב, סרפנד ואשקלון.
באפולוניה הייתה קהילה שומרונית גדולה. ב-809, בעקבות מותו של הח'ליף הארון א-רשיד, נערכו פרעות בקהילה השומרונית המקומית ונהרס בית הכנסת שלה.
בתקופה הצלבנית והממלוכית
במאה העשירית השתפרו היחסים בין המוסלמים, היהודים והשומרונים. במאה ה־14 שלטו בארץ הממלוכים, שפגעו באתרים המקודשים לשומרונים והפכו אותם למסגדים. בשל העובדה כי מוחמד לא שמע על השומרונים או הכיר את דתם, חשבו הכובשים הערבים והמוסלמים כי השומרונים הם "פגאנים" ולכן יש לנהוג בהם כמו שמורה הקוראן ביחס לכופרים ולהשמידם אם לא יתאסלמו, בשל כך שומרונים רבים נאלצו להתאסלם כדי להישאר בחיים.
על פי מסורת שנמסרה מפי כהן גדול שומרוני במאה ה-20, לאחר שכבש את הארץ במאה ה-12, צלאח א-דין אילץ מאתיים שומרונים מהכפר אימאתין להתאסלם.
בסוף התקופה הממלוכית התמעטו השומרונים עד היותם לעדה קטנה – כחמש מאות איש.
האימפריה העות'מאנית
על פי מפקד האוכלוסין העות'מאני שנערך בשנים 1525–1526, 25 משפחות שומרוניות התגוררו בעזה, ו-29 משפחות התגוררו בשכם. במפקד של 1548–1549, 18 משפחות גרו בעזה ו-34 בשכם. כעבור 150 שנות השלטון העות'מאני נשארה רק הקהילה השומרונית בשכם.
בשנת 1625–1626 משפחות השומרונים שנותרו עברו לגור בשכם. הקהילה השומרונית במצרים הצטמצמה בעקבות רדיפות עות'מאניות אחר השומרונים שעבדו אצל הממשל הממלוכי, ורובם נאלצו להתאסלם. הקהילה בשכם קלטה גם את השומרונים מדמשק, שנרדפו שם. מושלי דמשק ערכו טבח כללי באלפי שומרונים ורבים מאלה שנותרו בחיים המירו את דתם. מתועד פוגרום שנערך בימי הפאשא מרדם בק ב-1625, בו הותקף הרובע השומרוני בדמשק, נהרגו רבים ורבים עוד יותר התאסלמו, השומרונים נעלמו מעין הציבור אולם מספר משפחות שכונו "מושם" ושמוצאם שומרוני נשארו בולטות בעשייה בעיר. שכם שימשה אז מקלט בטוח לשומרונים, ובאותה העת עברו להתגורר בשכם הן משפחת מטרי שהתגוררה לפני כן בעזה, והן משפחת מרחיב שהתגוררה בסרפנד שבלבנון. ידוע על סופרים, פייטנים, תאולוגים ורופאים שומרונים שחיו בשנים האלה בעיר. עם זאת, נוסע קראי מספר כי בשנת 1640 הוא מצא בשכם שתים־עשרה משפחות יהודיות ורק עשר משפחות שומרוניות.
בראשית המאה ה-17 אירע אסון לעדה השומרונית: מנהיגה הדתי, שלפי המסורת היה הנצר האחרון מגזע בני פנחס בן אלעזר בן אהרון, הכהן הגדול, שלמה בן פנחס, מת. תחתיו כיהן צדקה בן טביה ומאז, במשך כ-400 שנה, הכהנים הגדולים הם ממשפחתו. צדקה בן טביה היה לפי המסורת השומרונית מבני שבט לוי מזרע עוזיאל בן קהת, דוֹד משה רבנו, ולכן למעשה הכהנים הגדולים אינם מזרע אהרון. אך לאחר כמה דורות החלו הכהנים הגדולים לטעון שגם הם מזרע אהרון רק לא מזרע אלעזר בן פנחס בן אהרן אלא מבני איתמר בן אהרון. גרסה זו היא הגרסה המקובלת היום על השומרונים וכך היא מסורתם.
באמצע המאה ה-18 הצליח שומרוני בעל השפעה משכם, הפייטן והפרשן אברהם בן יעקב הדנפי, לרכוש בראש הר גריזים חלקת אדמה לשם הקרבת זבח הפסח, וכן את גבעת פינחס. כך חודשה המסורת של הקרבת זבח הפסח על ההר. הקרבה שלו למשפחת טוקאן ששלטה באותה העת בשכם שיפרה משמעותית את חיי הקהילה, אך לאחר מותו, משנת 1785 עד 1820, נאסר על השומרונים לעלות להר לשם הקרבת זבח הפסח.
רעידת האדמה בשכם בשנת 1837 גבתה עשרים נפש מהשומרונים מתוך קהילה של 200 נפש.
בסכנת כליה
בשנים 1831–1840, אברהים פחה המצרי שלט על סוריה ועל ארץ ישראל. אברהים פחה התנכל לעדה השומרונית והחלה תקופה קשה בתולדותיהם. ד"ר א. לוי, מזכירו של משה מונטפיורי שביקר בשכם בחודש אב שנת תקצ"ח 1838, כותב על הפחה: "נחשבו לו השומרונים לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו. ותהי להם עת צרה אשר כמוה לא נהייתה, כי ידעו כי נכון המוות מידו". לאחר גירוש המצרים מארץ ישראל, בשנת 1840, אליזבט רוג'רס, אשת הקונסול האנגלי, כותבת כי תושבי שכם רדפו אותם באכזריות מפני שלא רצו לקבל עליהם את דת האסלאם. העולמא, חכמי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת ואין זכות לחיות במשטר האסלאם, היות שהם אינם מאמינים באחד מהספרים שנכתבו ברוח הקודש: תורת משה, הברית החדשה, ספר תהילים, הנביאים או הקוראן. השומרונים טענו כי הם מאמינים בחמישה חומשי תורת משה, אולם המוסלמים, שלא ידעו עברית ולא הכירו את הכתב השומרוני, לא קיבלו את דבריהם, וטענו שאין הם 'אהל אל-כיתאב' ('עם הספר'), ולכן מעמדם כמעמד הפגאנים. כתוצאה מכך, הועמדה בפני השומרונים ברירה - להתאסלם או למות. לאחר שכמה שומרונים אוסלמו בכוח, הקהילה פנתה בבקשה לעזרה אל הרב הספרדי הראשי של ירושלים, רב חיים אברהם גאגין, המכונה מירקאדו גאגין, שהיה החכם באשי. בשנת 1841 הרב נתן לשומרונים תעודה בכתב המאשרת כי "העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה". חכמי הדת המוסלמים חדלו את פעולות ההסתה והשומרונים ניצלו.
הסכנה לשומרונים בשכם לא הייתה מדומה, שכן בדמשק, במאה ה-17, קרה אירוע דומה ורוב חברי העדה נרצחו. ממשלות צרפת ואנגליה התערבו בדבר וביקשו מהשלטון העות'מאני להגן על השומרונים. השומרונים נותרו בחיים, אך כל רכושם ועושרם נשדד.
בשנת 1838 נמנו בשכם 150 נפש, בשנת 1859 מנו השומרונים 140 נפש לכל היותר, בשנת 1876 – 135 ובשנת 1901 – 152. במפקד ממשלת המנדט נמנו בשנת 1922 163 נפש: 83 גברים ו-80 נשים.
יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, פגש ב-1908 את זקן העדה השומרונית, אברהם בן מרחיב צדקה הצפרי, שהשכיר לו חדר בדירתו שביפו. במשך התקופה שגר אצלו, לימד הצפרי את יצחק בן צבי על קורות העדה השומרונית ועל הלכותיה, ובתוך שלושה חודשים לימד אותו הצפרי לדבר ערבית בצורה שאפשרה לבן צבי לנהל שיחות עם שומרונים, יהודים מארצות האסלאם וערבים ומוסלמים שפגש בדרכו. בן-צבי כתב כי השומרונים הם העדה הכי מדוכאת בארץ ישראל, וכי שכניה בשכם לועגים ורודפים את השומרונים בשל אמונתם.
בימי טריפוליטניה האיטלקית התקיימו הפגנות מצד המוסלמים בשכם כנגד הקולוניאליזם האיטלקי בלוב, אולם בשל העובדה שאין איטלקים בשכם, המוסלמים התגודדו מול ריכוזי המגורים של השומרונים וניסו לפגוע בהם. עוד ב-1957 ניסו לפגוע בשומרונים בעת זבח פסח צעירים מוסלמים ביידוי אבנים, בעוד שמאז תקופת המנדט נהגו לבקר את המעמד גם יהודים וגם אנגלים.
גישת חלק מהשומרונים לגבי האנוסים שלהם מימים ימימה, היא כי השלמה שהם כבר "אבודים" ולא ישובו לדת אבותיהם.
דמוגרפיה
במאה ה-4 מנו השומרונים יותר ממיליון נפש. במאה ה-12 הצטמצם מספרם לכ-2,000. במאה ה-16 מנתה הקהילה כ-200 שומרונים, במאה ה-17 – 140, במאות ה-18 וה-19 – כ-150. ב-1919 דיווח של נשיונל ג'יאוגרפיק העריך את מספרם בפחות מ-150.
במהלך המאה ה-20 השתנתה המגמה, והקהילה החלה לגדול. ב-1948 היה מספר בני הקהילה 250 נפש, מהם 192 בשכם ו-58 בתל אביב (לימים עברו לחולון). ב-1969 היו 414 שומרונים וב-1997 – 595. במחקר שנערך ב-2003 ומיפה את כל השומרונים נספרו 654 שומרונים, מתוכם כ-30 נשים ממוצא יהודי שנישאו לשומרונים (כמעט כולן בחולון). הפורשים מהקהילה אינם נספרים במניין השומרונים.
ב-1 בינואר 2017 מנתה הקהילה 796 נפשות, מתוכם 415 במדינת ישראל, ו-381 בהר גריזים. בחלוקה לפי מגדר: 414 גברים ו-382 נשים, ולפי מעמד אישי: נשואים – 372; רווקים – 218; רווקות – 170; אלמנים – 7; אלמנות – 24; גרושים – 2; גרושות – 0.
מספרם הקטן של השומרונים, בצירוף סירוב היסטורי לקבל מומרים, מוביל למחלות גנטיות בקהילה. כדי להילחם בכך הוחלט כי לגברים שומרונים יותר להינשא גם למי שאינן שומרוניות, בתנאי שתקבלנה את מנהגי השומרונים. הנישואים הראשונים מסוג זה נערכו ב-1924 בין שומרוני בשם יפת צדקה שהיגר משכם ליפו לבין מרים חייקין, יהודייה שעלתה מרוסיה. תאורטית, גם גברים שאינם שומרונים יכולים לקבל על עצמם את מנהגי השומרונים ולהינשא לנשים שומרוניות, אולם בפועל אין תקדים לכך. הנישואים בתוך הקהילה מבוקרים על ידי גנטיקאים מבית החולים תל השומר. מקרי הנשירה מהקהילה נדירים.
לפי הערכת כהן יפת, מנכ"ל מוזיאון השומרונים - גריזים, עד 2007 הצטרפו לעדה השומרונית 60 נשים יהודיות, נשים מוסלמיות בודדות מטורקיה ובעשור האחרון גם מספר נשים מאוקראינה. לדבריו תהליך קבלת עיקרי הדת השומרונית וההשתלבות של הכלות הזרות עבר בהצלחה. הסיבה לכך היא שהדרישות הדתיות מהנשים בעדה השומרונית אינן רבות.
מוצאם השומרוני של תושבי שכם וכפרים נוספים בשומרון
מרידות השומרונים בשלטון הביזנטי, רדיפות דתיות, מסים כבדים, עוני ופרעות תחת שלטון בית עבאס ושושלת טולון, וכן צו שפרסם הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם בשנת 1021, במסגרתו נצטוו כל היהודים והנוצרים בארץ ישראל להתאסלם או לעזוב, תרמו להצטמצמות המהירה של אוכלוסיית השומרונים.M. Levy-Rubin, "New evidence relating to the process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period - The Case of Samaria", in: Journal of the Economic and Social History of the Orient, 43 (3), pp. 257–276, 2000, SpringerFattal, A. (1958). Le statut légal des non-Musulman en pays d'Islam, Beyrouth: Imprimerie Catholique, pp. 72–73. כתוצאה מכך, הם פחתו מאוכלוסייה של מאות אלפים המאכלסים בצפיפות את חבל השומרון בשלהי התקופה הרומית, לקהילה מצומצמת של כ-146 אנשים המרוכזים בעיר שכם בשלהי התקופה העות'מאנית.
על פי מספר מחקרים, חלק גדול מאוכלוסיית העיר שכם הם צאצאיהם של שומרונים שהתאסלמו. לפי ההיסטוריון פיאד אלטיף, מספר רב של שומרונים התאסלם עקב רדיפות תחת שליטים מוסלמים שונים, ומכיוון שהאופי המונותאיסטי של האסלאם הקל עליהם לקבל זאת. השומרונים עצמם מתארים את התקופה העות'מאנית כתקופה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית שלהם, שכן משפחות שומרוניות רבות נאלצו להתאסלם במהלכה.The Political History of the Samaritans - zajel / An-Najah National University, January 24, 2005 גם כיום, שמות משפחה מסוימים של פלסטינים מוסלמים תושבי העיר כדוגמת אל-עמד, אל-סמרי, מסלמני, יעיש ושקשיר לצד אחרים, מרמזים על עברם השומרוני.
בשנת 1940 יצחק בן-צבי, לעתיד נשיא ישראל השני, כתב מאמר בו טען כי שני שלישים מתושבי שכם והכפרים הסמוכים לה הם ממוצא שומרוני. הוא הזכיר את שמן של מספר משפחות מוסלמיות כבעלות מוצא שומרוני, כולל משפחות אל-עמד, אל-סמרי, בווארדה וקאסם, שהגנו על השומרונים מפני רדיפות מוסלמיות בשנות ה-50 של המאה ה-19. עוד טען כי למשפחות אלו היו רישומים כתובים המעידים על מוצאן השומרוני, שנשמרו על ידי זקני המשפחה.
גם מחוץ לשכם עצמה, משפחות מוסלמיות מרובות באזור השומרון מתייחסות לשומרונים: משפחת סמארה מטול כרם, הנחשבת לאחת המשפחות החשובות באזור, דאר שירי-עיש, משפחת סוחרי תבואה עשירה, משפחת בית צופאן המשכילה מכפר קדום ומשפחת הדנפים בירושלים, משומרי המסגדים על הר הבית. יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל ואז חוקר תולדות השומרונים, מציין בספרו כי מספר הנפשות של כל אחת מהמשפחות הללו עולה על מספר בני העדה השומרונית כולה.
בתחילת המאה ה-20, התגוררה חמולת סמארה בחורבת סמארה שעל גדת נחל אלכסנדר ובניה עסקו בגידול אבטיחים שיוצאו באמצעות רפסודות וכלי שיט לעבר אגן הים התיכון ובמיוחד למצרים. בדמשק מתגוררות משפחות שמייחסות את מוצאן לשומרונים שאוסלמו במאה ה-17 ומכונות "מושם". על פי השומרונים, חלק מהמשפחות בכפר עוורתא הן ממוצא שומרוני.
על פי האקונומיסט, רוב השומרונים האתניים הם כיום מוסלמים אדוקים.
הפריסה היישובית
מידע היסטורי ושרידים ארכאולוגיים של אוכלוסייה שומרונית נמצאו בעיקר בחבל ארץ השומרון אך גם בשאר חבלי ארץ ישראל ובארצות השכנות, בעיקר בסוריה ובמצרים.
רשימת האתרים השומרונים
השומרון הצפון המרכז הדרום ארצות שכנות הר גריזים בית שאן חולון עזה דמשק שכם חורבת קסטרא קיסריה אשקלון קהיר קדומים מגידו או לגיואו כפר עותנאי רמלהרפיח (חצרים) הר נבו (ירדן) ח'רבת סמארה עיר בהר הכרמל נתניה ים סוף אי השומרונים צור (לבנון) קריית צברין עכו בית דגן שלם רבתהיפו עוורתא יבנה כפר עלאר צור נתן קריית בית נמארה שעלבים עקרבה טירה קריית טירהאבנתה, יאלן מורא צריפין שבי שומרון אל ח'רבה לוד סבסטיה אמאוס חג'הרמת השרון
השומרונים במאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|שומרוני בבגד חג – בחג הסוכות – מהלך ברחוב הראשי, מול חלקת הקרבת קורבן הפסח
שמאל|ממוזער|250px|שומרונים על פסגת הר גריזים בחג השבועות (3 ביוני 2006). ברקע רואים את קברו של השייח' ע'נאם
יותר ממחצית השומרונים מתגוררים בשכונת נווה פנחס בחולון והשאר בעיקר בשכונת קריית לוזה שבהר גריזים. כמו כן יש ארבע משפחות ביישובים אחרים בארץ: שתי משפחות בבנימינה וגבעת עדה, משפחה אחת באשדוד ומשפחה אחת במתן. עד לפני האינתיפאדה הראשונה היו שומרונים שהתגוררו בתוך שכם, בשכונה השומרונית העתיקה, אך עברו להר גריזים, בתחום שליטה צבאית ישראלית, סמוך ליישוב היהודי הר ברכה. השכונה השומרונית בחולון, נווה פנחס, הוקמה ב-1954 ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי. לכל בני הקהילה, מרחבי הארץ, יש בתי מגורים בקריית לוזה בשכם, אליהם הם עולים לרגל בשלושת הרגלים, המקובלים עליהם כמו שהם מקובלים ביהדות. רוב שומרוני חולון (ובעיקר הדור הצעיר) דוברים עברית כשפת אם ואילו השומרונים תושבי הר גריזים דוברים עברית בניב השומרוני במהלך היום. אך הם גם דוברים עברית רגילה וערבית.
לכל השומרונים יש אזרחות ישראלית. לתושבי קריית לוזה שנכללת בתחום המוניציפלי של שכם יש גם אזרחות פלסטינית, ובנוסף, יש להם אזרחות ירדנית. השומרונים מוכרים כעדה דתית נפרדת על ידי ישראל ועל ידי הרשות הפלסטינית. גם במועצה הלאומית הפלסטינית יש להם נציג. כקהילה קטנה הנמצאת בין שתי קבוצות יריבות, השומרונים נמנעים מלתמוך בגלוי באחד מהצדדים.
הכוהן הגדול השומרוני הוא הגבר המבוגר ביותר במשפחת הכהנים. ב-2004 מת הכוהן הגדול השומרוני שלום בן עמרם והוחלף באלעזר בן צדקה. ב-4 בפברואר 2010 נפטר אלעזר בן צדקה בגיל 83, והוא הוחלף על ידי אהרן בן אב-חסדה, בן גילו. באפריל 2013 מת אהרן בן אב-חסדה בגיל 87. הכוהן הגדול השומרוני (נכון ל-2014) הוא עובדיה כהן בן וואסף כהן. על פי המסורת השומרונית עובדיה כהן הוא הכוהן הגדול ה-134 מאז אהרן, אחי משה, וצאצא ישיר שלו. אחיו הצעיר יפת הוא כהן העדה של השומרונים בהר ברכה, הוא ממלא את תפקידו של הכהן הגדול בהיעדרו.
ארבעה בתי אב
ניתוח אילן יוחסין, עץ משפחה, ב-13 הדורות האחרונים מראה כי לשומרונים ארבעה ענפים משפחתיים:
צדקה – מיוחס לשבט מנשה, יהושע-מרחיב והדנפי (ששוני ואלטיף) – מיוחסים לשבט אפרים והכהנים – מיוחסים לשבט לוי.
הקהילה השומרונית מנהלת מעקב מדויק אחר מספר בני העדה. נכון ל-26 באפריל 2012 מונה העדה 751 נפש (כ-0.01% מכלל תושבי מדינת ישראל): כמחציתם בשכם ומחציתם בחולון.
אין שומרונים מחוץ לארץ ישראל. קהילת השומרונים מחולקת לארבעה בתי אב:
בית הכהנים (משפחת כהן), משתייכים לשבט לוי, מספרם 202 נפשות.
בית הצפרי (משפחת צדקה), משבט מנשה, מספרם 158 נפשות.
בית הדנפי (משפחת אלטיף ומשפחת ששוני-סיראוי), משבט אפרים, מספרם 242 נפשות.
בית מרחיב (משפחת מרחיב ומשפחת יהושע), משבט אפרים, מספרם 149 נפשות.
שושלת בית המטרי משבט בנימין כלתה בשנות ה־60 של המאה ה־20 עם מותה של ופיקה בת בנימים אל-מטרי בחולון.
כמו כן, משפחות שלבי ומשלמה לבית הדנפי, חדלו להתקיים בתחילת המאה ה-21.
א.ב. - חדשות השומרונים
ממוזער|שמאל|200px|דף מתוך גיליון של "א.ב. - חדשות השומרונים" הכתוב בעברית שומרונית (אלפבית שומרוני מודרני)|דף מתוך גיליון של "א.ב. - חדשות השומרונים" הכתוב בעברית שומרונית (אלפבית שומרוני מודרני)
לעדת השומרונים יש כתב עת בשם "א.ב. - חדשות השומרונים". (שומרונית: ࠀ ࠰ ࠁ - ࠇࠃࠔࠄࠕ ࠰ ࠄࠔࠌࠓࠉࠌ) העיתון מופיע בארבע שפות, בכתבים שונים: בערבית, בשומרונית, באנגלית ובעברית מודרנית. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1969, ועורכיו מאז היווסדו הם האחים בנימים ויפת בני רצון צדקה או בשמו השומרוני: רצון בן בנימים בן שלח צדקה הצפרי, שנפטר בשנת 1990. כתב העת עוסק בענייני היום, ברשימות ובמחקרים על העדה. בנוסף, הוא מציין ילדים שנולדו, חגים, ונושאי עניין אחרים של העדה.
מצטרפים חדשים לשומרונים
מאז קום מדינת ישראל, נרשמו נישואין בין יהודים ושומרונים משני המינים בשתי העדות.
השומרונים אינם נוטים לקבל גרים, אולם בשל בעיות שנבעו מהצטמצמות הקהילה, הוחלט כי גברים שומרונים יוכלו להינשא לנשים מאוקראינה שהביעו נכונות לקבל על עצמן את הדת השומרונית. נכון ל-10 בנובמבר 2022, נספרו 30 כלות אוקראיניות שכאלה. הקהילה קיבלה פנייה מכמות של כמה מאות ברזילאים שלמדו על קיום הקהילה השומרונית דרך האינטרנט, החלו לכנות את עצמם "נאו-שומרונים" בקבוצת פייסבוק, ושהביעו נכונות להצטרף לדת השומרונית ולהגר לשטחי יהודה ושומרון, אולם הנהגת הקהילה מפקפקת בכוונותיהם והחליטה שלא לנסות לעודד אותם להגיע ארצה.
השומרונים וצה"ל
הגיוס לצה"ל בקרב השומרונים נחלק לשניים. הקבוצה שחיה בחולון מתירה את הגיוס לצה"ל ואף מעודדת לכך את צעיריה, ואילו תושבי הר גריזים מעדיפים שלא להתגייס לצה"ל משום שאינם רוצים לעורר סכסוכים ועוינות מצד שכניהם הערבים.
שומרונים ממשפחות כוהנים אינם מחויבים לשרת בצה"ל, אך בדור האחרון גברו המודעות והרצון לשרת, ועל כן גם בנים למשפחות כוהנים בוחרים להתגייס. שומרונים המשרתים בצבא מקבלים הקלות בתנאי השירות בהתאם לדתם. לינת בית, שירות קל"ב (קרוב לבית) וחופשה מיוחדת בחגים השומרונים מקילים עליהם את השתלבותם במסגרת הצבאית.
אמונה ומנהגים
הדת השומרונית מבוססת על האמונה כי השומרונים הם "השומרים", כלומר שומרי התורה, לפי הנוסח המצוי בידם. השומרונים מאמינים בחומשי התורה ובספר יהושע, אך אינם מאמינים בשאר הנביאים והכתובים. הם מדגישים את נאמנותם לדת משה. לשומרונים גרסה משלהם לחגים המקובלים ביהדות וכן מנהגיהם שונים מאלה הנהוגים בעם היהודי. עיקרי אמונתם מתבטאים בנוסח קצר זה:
שמאל|ממוזער|250px|ספר דברים המקראי לעומת ספר דברים השומרוני – נמצא במוזיאון השומרונים בהר גריזים – ראו את חלל הריק בדיבר העשירי בספר המקראי
250px|ממוזער|שמאל|סוכה שומרונית, הנבנית בתוך הבית
השומרונים מאמינים בחמשת עיקרי האמונה הבאים:
קיום אל אחד, אלוהי ישראל. אמונה היא באחדות הבורא שהיא אחדות מוחלטת. הוא – עילת העילות, והוא ממלא את העולם כולו. טבעו לא ניתן להבנת בני האדם, אלא לפי מעשיו ועל פי התגלותו לעמו וחסדיו שהראה להם.
הספר הקדוש היחיד לפי דת העדה הוא תורת משה שהוכתבה למשה בן עמרם. העותק שעובר אצלם מדור לדור שונה במעט מהעותק המקובל ביהדות. הם נאמנים רק לקיום החוקים הכתובים בתורה, ולפי תפיסתם התורה נבראה לפני בריאת העולם ומי שעוסק בה מובטח לו שיש לו חלק בעולם הבא. השינוי העיקרי בספר התורה שלהם לעומת התורה שבידי היהודים הוא כי בעשרת הדיברות בדיבר העשירי מופיעה הפרשה הקשורה בבניית המזבח בהר גריזים. (ראו תמונה משמאל)
משה הוא לא רק אדון הנביאים אלא גם הנביא היחיד שקם מעולם. "ולא קם כמשה" – הוא מקרא מפורש. משה איננו אדם ככל ילוד אישה – הוא יצור מיוחד במינו. הוא דומה יותר למלאך מאשר לאדם. רוב התפילות מקושרות עם משה. לו מוקדשת השירה ומבחר האגדות. הוא גם הגואל העתיד לבוא – "התַּהֵבּ" – המשיח, שיביא גאולה לעולם כולו.
הר גריזים (במסורת השומרונית: הרגריזים) הוא מקום הפולחן שנבחר בידי אלוהים. השומרונים אינם רואים קדושה בירושלים ואינם מכירים בהר המוריה. בהר גריזים התרחשו האירועים הבאים: עקידת יצחק, מצבת אבני בני ישראל, המשכן נבנה עליו בעת שיהושע עבר את הירדן. גם המזבח שנח בנה אחרי המבול, מזבח אדם ושת וגם גן העדן מכוונים להר גריזים.
העיקרון החמישי הוא מעט מאוחר: האמונה בתורת הגמול ובעולם הבא. השומרונים מאמינים ביום נקם ושלם (אחרית הימים) שבו דמות בשם תַּהֵבּ (נביא בדומה למשה) תביא להחזרת בני ישראל בתשובה, תגלה את מקום המשכן שנגנז בהר גריזים ובכך יסתיימו ימי הגלות ותבוא הגאולה ותחיית המתים.
ממוזער|מאמינים שומרונים חוגגים את מתן תורה בהר גריזים 1984 מתוך אוסף דן הדני ששמור בספריה הלאומית
סיפורי עם
בכנס מחקרי יהודה ושומרון מטעם מכון המחקר "המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל", בשנת 2003, תיאר החוקר דב נוי אפיונים של סיפורי העם של השומרונים. נוי התייחס לקובץ של 12 האגדות השומרוניות שנכללו באסופה שחיבר רצון צדקה, שהיה עורך ביטאון השומרונים. הסיפורים עוסקים בעבר ההיסטורי של השומרונים. הסיפור הראשון הוא על בת עמרם בן עקבון הכהן. הסיפור האחרון הוא על נישואי הברכה של פנחס הכהן. לפי נוי נמצאים בארכיון הסיפורים באוניברסיטת חיפה 56 סיפורים של השומרונים. בחקר הסיפור העממי מקובל להגדיר 15 מאפיינים לסיפורי עם. בסיפורי העם של השומרונים מצויים 8 והם: דיבור ישיר, חזרות, שילוש (שלושה גיבורים), משחק מילים, שאלות רטוריות, עימות בין הדמויות הפועלות, מוטיבים על-טבעיים ומשאלה כמוסה.
כתבי יד שומרונים
אחד האוספים הגדולים של כתבי השומרונים הוא אוסף פירקוביץ'. בשנת 1870 נמכר האוסף על ידי אברהם פירקוביץ' לספרייה הציבורית הצארית, היום הספרייה הלאומית הרוסית, בסנקט פטרבורג שברוסיה. אוסף פירקוביץ' נוצר באותה דרך שבה הגיעו כתבי יד שומרוניים רבים לספריות ציבוריות, אוניברסיטאיות ופרטיות באירופה ובצפון אמריקה – מצבה הדחוק של הקהילה השומרונית בשכם, שבין המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19 נמצאה פעמים רבות על סף כיליון מוחלט, גרם למכירת כתבי היד. רוב אוצרותיה הרוחניים של הקהילה נמכרו, ברוב המקרים תמורת סכום כסף זעום. כ-4,000 כתבי יד של השומרונים מפוזרים בספריות ברחבי תבל. רק מאות בודדות של כתבי יד נותרו בידי השומרונים עד היום. האוספים הבולטים של כתבי יד שומרוניים מצויים במנצ'סטר, בספריית בודליאנה באוקספורד, בספריית האוניברסיטה של מדינת מישיגן באיסט לאנסינג ובספרייה הלאומית בפריז.
ראו גם
הדת השומרונית
עברית שומרונית
היתבין בשמרין
מוזיאון השומרונים - גריזים
תיבת מרקה - מדרש שומרוני עתיק מהמאה הרביעית לספירה
יהדות קראית
קרימצ'קים
הכותים בשומרון
הר גריזים
פלסטינים, הרשות הפלסטינית
לקריאה נוספת
דנצ'ו ארנון, השומרונים, בישול מסורות מנהגים, ראש ירוק 1999.
אפרים שטרן וחנן אשל (עורכים), 'ספר השומרונים', הוצאת יד בן צבי, רשות העתיקות והמינהל האזרחי ליהודה ושומרון, 693 עמ'
אדם זרטל, עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל, ידיעות ספרים, תל אביב, 2000.
רפאל קירכהיים, כרמי שומרון, פרנקפורט תרי"א.
מנחם מור, משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ג.
א.ב. - חדשות השומרונים, כתב עת של העדה השומרונית, דו-שבועון (מאז 1969) (זמין בספריות אקדמאיות ולמנויים, לאיתור בספריות חפשו כאן)
משה פלורנטין (עורך ומהדיר), מספד שומרון, אסופת פיוטי אבל, תוכחה ושבח של האל, מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ב.
אילה ליונשטם, עיונים בספרות השומרונית ובספרות הקראית, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 2008.
כץ ישראל, בין יהודים לשומרונים, הוצאת כרמל, ירושלים, 2020.
הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה"ל, מערכות, נובמבר 2022.
קישורים חיצוניים
הקהילה השומרונית, אתר אינטרנט רשמי של הקהילה השומרונית בישראל
אתר "הישראלים השומרונים", אתר אינטרנט המופעל על ידי אחד מבני הקהילה;
שיחה עם רצון צדקה, כולל הדגמות מוזיקליות (תפילות, מנהגים, היסטוריה של הקהילה). הקלטה מארכיון הצליל הלאומי באתר הספרייה הלאומית
אפרים שטרן וחנן אשל (עורכים), ספר השומרונים, הוצאת יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות; המינהל האזרחי, קצין המטה לארכאולוגיה, יהודה ושומרון, ירושלים, תשס"ב
זאב ח' ארליך, 'השומרונים באים', סגולה מגזין להיסטוריה 11 (ניסן תשע"א אפריל 2011)
סרטים
Samaritan at mount Gerizim באתר יוטיוב (חגיגות לאחר זבח הפסח, הר גריזים 2007)
The Samaritan's priests at Passover sacrifice, mount Gerizim באתר יוטיוב (כוהני השומרונים, הר גריזים 2007)
מאמרים
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון), סִפּוּרִים שומְרוֹנִים, פרויקט בן-יהודה.
אברהם משה לונץ, שיחה עם הכהן הגדול של השמרונים, בתוך: אלי שילר (עורך), לוח ארץ ישראל: מבחר מאמרים בידיעת הארץ, באתר פרויקט בן-יהודה.
יעקב גלר, השומרונים: מוצאם, מורשתם וחגיהם, "דף שבועי", גיליון 420, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת ויצא, תשס"ב
(גרסה מקוונת באתר סנונית)
רבקה שחל, תרומתה של מסכת כותים להבנת היחסים בין השומרונים והיהודים אחר חורבן הבית השני
אסתר שהם, הרקע להבדלות השומרונים לאור תיאורי המקרא והעדות הארכאולוגית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה
אלי אליאך, "גישות שונות וסותרות במקרא ביחס אל השומרונים", מקרא וביקורת, 2020
בלועזית
Jossi Hillel, Population structure of ethnic groups in Israel - Institute of Animal Breeding and Genetics
Reconstruction of Patrilineages and Matrilineages of Samaritans and* Other Israeli Populations From Y-Chromosome and Mitochondrial DNA Sequence Variation
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים שמיים | 2024-10-07T18:34:57 |
מוזיקה קלאסית | שמאל|ממוזער|350px|מונטאז' של מבחר מגדולי מלחיני המוזיקה הקלאסית. מימין לשמאל:בשורה הראשונה – לודוויג ואן בטהובן, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גאורג פרידריך הנדל, יוהאן סבסטיאן באך, אנטוניו ויוואלדי .בשורה השנייה – ג'וזפה ורדי, ריכרד וגנר, פרדריק שופן, פליקס מנדלסון-ברתולדי, ג'ואקינו רוסיני. בשורה השלישית – אנטונין דבוז'אק, פיוטר איליץ' צ'יקובסקי, ז'ורז' ביזה, יוהנס ברהמס, יוהאן שטראוס הבן. בשורה הרביעית – אראם חאצ'טוריאן, ג'ורג' גרשווין, סרגיי רחמנינוב, אדוארד אלגר, אדוורד גריג.
מוזיקה קלאסית היא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית, שאופיה נקבע באירופה החל מימי הביניים ועד העת החדשה. המושג, שאינו מוגדר באופן מוחלט, נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה. המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית. במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית, כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18. המונח מוזיקה קלאסית במובנו הרחב מתייחס למסורת המוזיקלית המערבית החל מימי הביניים (מלפני תקופה זו מכונה המוזיקה מוזיקה עתיקה) ועד לימינו.
מאפיינים והגדרות
המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה הפופולרית ומן המוזיקה העממית בעיקר בשיטת התיווי הייחודית של המוזיקה, שהחלה להתפתח מסביבות המאה ה-16. שיטת תיווי מסורתית זו, יחד עם מונחים והוראות ביצוע מוזיקליות נוספות שנוספו עם השנים (כגון דינמיקה, מפעם, משקל, מקצב ועוד), משאירים מעט מאוד מקום לאלתור במהלך ביצוע המוזיקה בקונצרט רשמי, ובכך ניתן להעביר את המוזיקה כפי שכתב אותה המלחין, וכפי שרצה שהיא תישמע, בניגוד לנהוג בסגנונות כמו הג'אז והבלוז.
המונח "מוזיקה קלאסית" לא היה מקובל בציבור עד לתחילת המאה ה-19. בתקופה זו נעשה ניסיון לעשות תהליך של "קנוניזציה" לתקופה שבין הופעתו של המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך ועד ללודוויג ואן בטהובן, ולהשריש בציבור הרחב ובתרבות את תקופה זו כתור הזהב של המוזיקה המערבית באירופה. האזכור המוקדם ביותר של המונח "מוזיקה קלאסית" מופיע במילון האנגלי של אוקספורד משנת 1836.
לעיתים משמשים המונחים מוזיקה אומנותית או מוזיקה קונצרטית כביטויים נרדפים לביטוי מוזיקה קלאסית, אך ביטויים אלה לא נפוצים ואינם מקובלים על ידי רוב המוזיקאים.
המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה העממית, הצבאית והטקסית של ימי הביניים והרנסאנס, ומהמוזיקה הפופולרית, הג'אז, הרוק והפופ של המאה העשרים עד לימינו. בשפות אחדות מכנים אותה "מוזיקה משכילה" (בפורטוגזית – musica erudita, ברומנית – muzica cultă).
טבעה של המוזיקה הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|התזמורת הסימפונית של דבלין
כאמור, המוזיקה הקלאסית היא שונה ואחרת, והיא נבדלת משאר האומנויות בתחום המוזיקה. לכן, למוזיקה הקלאסית נוצרו מספר מאפיינים והיבטים מיוחדים, שמגדירים את טבעה ומפרידים אותה מהמוזיקה הפופולרית של ימינו (כמו פופ ורוק) ומוזיקת העם והפולקלור למשל. המאפיינים של המוזיקה הקלאסית הם:
קלאסיציזם
קלאסיציזם הוא מונח המציין את הנטייה התרבותית להעדפת ההישגים ובכלל זה צורות הביטוי האמנותיות של העת העתיקה, כלומר בראש וראשונה יוון העתיקה ורומא העתיקה. נטייה כגון זו הופיעה בתקופות שונות בהיסטוריה של תרבות המערב. ביטויים בולטים של נטייה זו ניתן למצוא בתרבות הרנסאנס באיטליה ובאמנות הנאו-קלאסיציסטית במהלך המאה ה-19. מקורה של המילה 'קלאסיקה' במשמעות של איכות נעלה של האמנויות הוא במילה הצרפתית 'classique'.
מילה זו מאזכרת את הביטוי הלטיני 'classicus' שמציין מעמדם של האזרחים הרומיים, ובייחוד המעמדות הגבוהים שבהם. לידתו של המונח בוויכוחים ספרותיים ואמנותיים במאה ה-19. באותם ימים, מתנגדי המודרניזם ובמיוחד מתנגדי הרומנטיקה הטיפו להידוק הזיקה אל יצירות המופת הקלאסיות של יוון ורומא, ולפיכך נקראו "קלאסיציסטים". ויכוחים דומים התקיימו ללא ספק גם קודם לכן וגם לאחר מכן. כיום מקובל לזהות מגמות ותנועות קלאסיציסטיות בתקופות שונות, החל מלפני הספירה ועד ימינו, לעיתים בהקשר תרבותי כללי מעבר לתחומים הצרים של האמנויות למיניהן. בנוסף, היה גם זרם מהמאה ה-20 הנקרא מוזיקה נאו-קלאסית שהושפע רבות מהקלאסיציזם.
השימוש בתווים
בתרבות המערב, המונח "מוזיקה קלאסית" מכוון למוזיקה שהתפתחה באירופה המערבית בימי הביניים ושחלק מכריע באבולוציה שלה קשור להתפתחות התיווי המוזיקלי והשימוש בו בתהליך היצירה. השימוש בתווים הוא אחד המאפיינים הבולטים שמייחדים את המוזיקה הקלאסית בתרבות המערב בהשוואה לתרבויות מוזיקליות אחרות, (כגון מוזיקה עממית ומוזיקה קלה), אשר מועברים בצורה אוראלית, הקלטות וכדומה. בעולם המוזיקה הקלאסית של ימינו, יצירות שהולחנו לפני מאות שנים מבוצעות ומדוברות הרבה יותר (לעיתים קרובות) מיצירות שהולחנו רק לאחרונה. השימוש בתווים ובפרטיטורות במוזיקה הקלאסית הוא נוח ומושכל, משום שרוב העוסקים בדבר מסוגלים לקרוא תווים ומחונכים לכך.
אלתור משחק תפקיד קטן מאוד, ואפילו זניח, במוזיקה הקלאסית. המוזיקאי המבצע את היצירה מצופה לעקוב אחר ההוראות בפרטיטורה כך שכוונותיו ורעיונותיו של מלחין היצירה יועברו. כלומר, במוזיקה הקלאסית ניתן משקל רב הרבה יותר למלחין מאשר לנגן המבצע, כאשר לזה האחרון יש חופש ביטוי די מצומצם, או מצומצם ביחס לסוגי מוזיקה אחרים (כמו רוק או ג'אז). עם זאת, למבצע במוזיקה הקלאסית ניתנת חירות בפרשנות או האינטרפרטציה של היצירה, בדומה לשחקן תיאטרון המדקלם טקסט כתוב אך מוסיף לו את השקפותיו ותחושותיו האישיות. היו תקופות מסוימות במהלך ההיסטוריה שבהן האלתור היה נפוץ יותר, כמו תקופת הבארוק. בנוסף, מלחינים מפורסמים כמו מוצרט או בטהובן נהגו לאלתר את הקדנצות בקונצ'רטו לפסנתר שאותם ביצעו בעצמם.
לימוד מוזיקה
מוזיקה קלאסית דורשת לימוד. ישנם מוסדות אקדמיים מיוחדים שנועדו על מנת ללמד מוזיקה טכנית (לימוד נגינה בכלי נגינה או שירה ופיתוח קול), וגם מוזיקה תאורטית (תאוריית המוזיקה, הירמון, קומפוזיציה ועוד). מוסדות מעין אלו נקראים "קונסרבטוריון" (או "אקדמיה למוזיקה" בעברית). בישראל קיימות שתי אקדמיות למוזיקה שמעניקות תואר ראשון, תואר שני ותואר אמן: האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (לשעבר ע"ש רובין) בקמפוס האוניברסיטה העברית שבגבעת רם בירושלים (בחסותה גם בית-ספר תיכון באותו הקמפוס), ובית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב.
צורה
תזמור
היבטים חברתיים
מוזיקה קלאסית מיועדת לעמוד בפני עצמה. בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, אשר מיועדים אך רק לשמש כרקע, או כמוזיקה לריקודים או לפעמים מוזיקה לסרטים. יצירות קלאסיות מבוצעות בדרך כלל באולמות המיועדים לכך, והקהל מצופה להישאר שקט ובמקומו לאורך כל היצירה, על מנת שכל אחד יוכל להתרשם ולקבל את כל המידע שמועבר ביצירה, שהרי יצירות קלאסיות הן, לעיתים קרובות, מורכבות או עמוסות באופן כתיבתן ובמסר הרגשי שלהן. המבצעים את היצירות לבושים בדרך כלל בלבוש רשמי ומכובד, מנהג שמתפרש כנתינת כבוד למוזיקה, או אולי פשוט מנהג כתוצאה מהמורשת הוותיקה והעשירה של המוזיקה הקלאסית. בדרך כלל, אין (או לא אמורה להיות) אינטראקציה בין המבצעים את היצירה לבין הקהל, מלבד המוזיקה עצמה.
ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית
התיווי, הדרך הפשוטה ביותר לתעד מוזיקה, הומצא רק לקראת סוף ימי הביניים על ידי הכנסייה הקתולית באירופה אשר גילתה כי המוזיקה יוצרת קשר עז בין התפילה למתפלל. עד אז לא הייתה כל דרך לתעד מוזיקה. בכל אופן, מוזיקה הייתה קיימת כמעט משחר ימי האדם, בתרבויות שונות במקביל. חקר ההיסטוריה של המוזיקה הוא תת-תחום של המוזיקולוגיה, הקרוי תולדות המוזיקה.
יצירות מוזיקליות מועברות ומובנות באופן הטוב ביותר כאשר הן נמצאות בקונטקסט המתאים ובמקום המתאים להן בהיסטוריה של המוזיקה. החלוקה לתקופות נעשית כך:
מוזיקת ימי הביניים – באופן כללי מוזיקה שהולחנה לפני שנת 1450, הסגנון הבולט ביותר בתקופה זו הוא הזימרה הגרגוריאנית.
מוזיקת רנסאנס – 1450–1600, מוזיקת הרנסאנס מאופיינת בשימוש ביותר כלים ובקווים מלודיים מרובים יותר.
מוזיקת בארוק – 1600–1750, בתקופת הבארוק המוזיקה הייתה מאופיינת בשימוש בקונטרפונקט, כמו כן גדל השימוש בכלי מקלדת ובתזמורות.
מוזיקה בתקופה הקלאסית – 1750–1820, תקופה קצרה אך חשובה ודומיננטית.
מוזיקה רומנטית – 1820–1920, תקופה המאופיינת בזניחת המבנים ה"קלאסיים", לטובת ביטוי אישי עז של המלחין.
מוזיקה מודרנית – מונח המשמש לתיאור זרמים מסוימים במוזיקה של המאה ה-20, וגם למוזיקה הקלאסית של ימינו.
השנים שמצוינות למעלה הן כלליות ואינן מדויקות משתי סיבות: הראשונה, חלק מן הסגנונות היו פעילים במקביל. השנייה, קשה לקבוע מתי דועך לחלוטין סגנון אחד ונעשה פופולרי סגנון אחר.
המוזיקה בימי הביניים
שמאל|ממוזער|100px|כינור מימי הביניים
מוזיקת ימי הביניים מתייחסת למוזיקה שהייתה נהוגה באירופה שנחשבה לעולם המערבי בימי הביניים – התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס. רוב המוזיקה עסקה בתכנים דתיים בעיקר מוזיקה גרגוריאנית שהייתה נהוגה בכלי אחד והלכה והתפתחה לשילוב כלים רבים החל מהמאה ה-12.
מרבית מחברי המנגינות באותה תקופה היו נזירים. המילים של אותן מנגינות הסתמכו על הברית החדשה והברית הישנה. חלק מהמנגינות נכנסו לתוך התפילות הנהוגות עד היום. חלק מהמחברים של המוזיקה היו חילוניים – ונקראו טרובדורים. אלה היו משוררים וזמרים שמקורם מצרפת בחבל פרובאנס בתחילת המאה ה-11. לרוב אף הטרובדורים חברו ושרו את שיריהם בעצמם על כלי הנגינה שבחרו לנגן.
המוזיקה בתקופת הרנסאנס
שמאל|ממוזער|100px|מיצירותיו של רוברט פיירפאקס
מקובל לומר כי מוזיקת הרנסאנס נתחמת בין השנים 1450–1600, לאחר תקופת ימי הביניים ולפני תקופת הבארוק. יש המקדימים את תחילתה לסוף המאה ה-14 ויש המאחרים עד לשנת 1470. מוזיקת הרנסאנס נחשבת לתור הזהב של המוזיקה הווקאלית (המוזיקה המושרת, בשונה מן המוזיקה האינסטרומנטלית – המנוגנת). בתקופה זו פרחו שלושה ז'אנרים ווקאליים עיקריים: מדריגל, מוטט ומיסה (שכבר הייתה קיימת מתקופת ימי הביניים).
בנוסף לכך, המוזיקה קיבלה בהדרגה מרקם פוליפוני, שהחליף את המרקם המונופוני ששלט במוזיקה של ימי הביניים, דהיינו, במקום קו אחד בביצוע קול יחיד, מורכבת המוזיקה ממספר קווים זהים בחשיבותם, המושמעים במקביל, דבר אשר מוסיף "צבע" למוזיקה. הפוליפוניה של הרנסאנס היא הבסיס למוזיקה הפוליפונית המתוחכמת של הבארוק.
המוזיקה בתקופת הבארוק
שמאל|ממוזער|190px|כלי נגינה מהבארוק
מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק במאה ה-17 ובמחצית הראשונה של המאה ה-18. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית תקופת הבארוק נמצאת אחרי מוזיקת תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.
תחת השם "בארוק" נכללים סגנונות רבים של מוזיקה, שמקורם מאזורים רבים באירופה ושנכתבו במהלך תקופה של כ-150 שנה. החלת המונח בארוק על מוזיקה החלה רק בתחילת המאה העשרים, ועד שנות השישים הייתה מחלוקת בעניין הכללתם של סגנונות מגוונים כשל באך, דומניקו סקרלטי ויאקופו פרי, אך כיום המונח התקבל ונכנס לשימוש נרחב.
תקופת הבארוק מחולקת לשלוש תת-תקופות: הבארוק המוקדם, הבארוק התיכון והבארוק המאוחר. רוב היצירות הנחשבות כיום כ"בארוקיות" נכתבו בתקופת הבארוק המאוחר.
המוזיקה בתקופה הקלאסית
שמאל|ממוזער|190px|וינה, הבירה המוזיקלית במאה ה-18
התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית השתרעה במחצית השנייה של המאה ה-18 עד שנות ה-20 של המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעיתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית.
מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים מוזיקת רוקוקו.
בין מלחיני התקופה הקלאסית ניתן למצוא את מוציו קלמנטי, וקרל פיליפ עמנואל באך, אך המפורסמים ביותר ביניהם הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.
המוזיקה בתקופה הרומנטית
שמאל|ממוזער|120px|הטייל מעל לים הערפילים
בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית מתייחסת למוזיקה שנכתבה לאורך כל המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה. ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס – א', בארוק – פ', קלאסיקה – א', רומנטיקה – פ').
הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים – מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים.
המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.
המוזיקה המודרנית
שמאל|ממוזער|120px|"כלים מוזיקליים"
מוזיקה בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מהמאה ה-20 ואילך. הערך עוסק בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך בוחן גם את ההשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני. מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים.
התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים.
משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (אז'ן יונסקו), המחול המודרני (מרתה גרהם) ועוד.
מוזיקה קלאסית בחינוך
לאורך ההיסטוריה בעיקר בקרב שכבות משכילות, במעמד חברתי-כלכלי גבוה, הורים רבים דאגו לכך שילדיהם יחשפו למוזיקה הקלאסית ויתעסקו בה מגיל צעיר, שהרי בסיס מוקדם למוזיקה מאפשר התקדמות והתמקצעות קלה יותר בגיל מאוחר יותר. ישנם כלים, כמו כינור למשל, שכמעט בלתי אפשרי להגיע לרמה גבוהה בהם אם לא מתחילים לנגן בגיל מוקדם. ההתעסקות במוזיקה מספקת גם מסגרת חברתית ומלבד זה, רבים טוענים כי השכלה מסוימת במוזיקה בכלל ובמוזיקה קלאסית בפרט היא מרכיב חשוב בידע הכללי.
בנוסף, ישנם חוקרים הטוענים (אם כי טענה זו אינה מוכחת ואין להסתמך עליה) ששמיעת מוזיקה קלאסית בגיל צעיר ואפילו לפני הלידה מפתחת את החשיבה ואת המוח. על פי וינר (1982), המאזין למוזיקה קלאסית עסוק ללא הרף בארגון ובפתרון בעיות, אפילו אם אינו מודע לכך. ארגון הגירויים האקוסטיים המגיעים אליו ויצירת מבנה שייתן להם משמעות הם אלה שהופכים עבור המאזין את רצף הצלילים ליצירת אמנות (מתוך ברנד 1997).
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשפעה של המוזיקה הקלאסית על החינוך (עוד מגיל הינקות) הוא אפקט מוצרט.
אפקט מוצרט
אפקט מוצרט הוא כינוי שניתן לתוצאותיו השנויות במחלוקת של מחקר, המעיד שהאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת עשויה לגרום לשיפור קצר מועד (חמש עשרה דקות) בביצוע של משימות קוגניטיביות הידועות כ"חשיבה מרחבית-טמפורלית" (Spatial-temporal reasoning). גרסאות עממיות של התאוריה הטוענות ש"האזנה למוצרט הופכת אותך לחכם יותר", או שלחשיפה מוקדמת למוזיקה קלאסית בילדות יש השפעה מועילה על ההתפתחות השכלית. כמו כן, "אפקט מוצרט" הוא סימן מסחרי רשום של חברת דון קמבל לקבוצה של הקלטות מסחריות וחומרים נלווים שעל פי טענת החברה רותמים את האפקט למטרות רבות.
קמבל מגדיר את הסימן המסחרי הרשום כ"מונח כוללני המסמל את יכולת ההתמרה של המוזיקה בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה האישית. הוא מייצג את השימוש הכללי במוזיקה להפגת מתח, דיכאון או חרדה, להשגת רגיעה או שינה, להמרצת פעילות הגוף ולשיפור הזיכרון או המודעות. שימושים חדשניים וניסיוניים במוזיקה ובצלילים יכולים לשפר בעיות קשב וריכוז, דיסלקסיה, אוטיזם, וליקויים מנטליים וגופניים אחרים."
שימושים מסחריים
ראו גם
קטלוג יצירות קלאסיות
פוליפוניה
טונאליות
הרמוניה אטונאלית
קונטרפונקט
מלודיה
הרמוניה
קצב
ביצוע אותנטי
מנצחים
קישורים חיצוניים
האתר למוזיקה קלאסית. מאגר יצירות מוזיקליות קלאסיות להאזנה
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:היסטוריה של המוזיקה | 2024-07-18T12:54:27 |
שפה רשמית | שפה רשמית היא שפה שמוכרזת ככזו על ידי מדינה או טריטוריה אחרת בעלת סמכויות שיפוטיות.
במדינות רבות בעולם קיימת שפה רשמית, המוכרת על ידי גופים מטעם מדינה זו. שפה רשמית עשויה גם להיות מוכרת כשפה רשמית גם על ידי מדינות אחרות או על ידי האומות המאוחדות. במדינות שבהן שפות רבות המדוברות בקרב אוכלוסייה רחבה, יש לפעמים מספר שפות רשמיות.
בדרך כלל, שפה רשמית של מדינה היא השפה המשמשת את מוסדות השלטון (כמו: הרשות המחוקקת, בתי המשפט, מוסדות השלטון). שפות רשמיות במדינה או טריטוריה כלשהי אינן מייצגות בהכרח את השפות שבהן עושים שימוש רוב או אפילו חלק מתושבי המקום, אלא מתייחסות רק לשפות שבהן משתמש ופועל הממשל המקומי. לעיתים קרובות, קביעת שפה או שפות כרשמיות (או ההחלטה לקבוע שלא יהיו כלל שפות רשמיות) היא עניין הנתון במחלוקת.
בחלק מהמדינות שבהן יש שפה רשמית, יש מוסד אקדמיה ללשון הממונה על קביעת התקן הלשוני של השפה הרשמית.
גם במדינות שבהן אין שפה רשמית המוגדרת בחוק, יש בדרך כלל שפות מדינה המשמשות את הממשל ומוסדות הציבור בפועל.
שפות רשמיות בעולם
לכמחצית ממדינות העולם יש שפה רשמית. לחלק מהמדינות יש רק שפה רשמית אחת, למשל אלבניה, צרפת (על אף שבצרפת יש שפות מקומיות נוספות). למדינות אחרות ישנה יותר משפה רשמית אחת, לעיתים גם יותר משתיים: לבלגיה, קנדה, פינלנד, אפגניסטן, פרגוואי, בוליביה, שווייץ, הודו, ודרום אפריקה יש יותר משפה רשמית אחת.
במדינות מסוימות, כמו איטליה וספרד, ישנה שפה רשמית אחת, ושפות רשמיות שותפות במחוזות מסוימים בלבד. במדינות מסוימות, כמו ארצות הברית, אין שפה רשמית, אולם באזורים מסוימים יש. לבסוף, ישנן גם מדינות, כמו אוסטרליה, שוודיה (עד 2009, אז נחקק חוק השפה השוודית ושוודית הוכרה כשפה הרשמית של שוודיה) ועוד שלהן אין שפה רשמית בכלל.
במדינות רבות באפריקה וכן בפיליפינים ובמדינות אחרות נקבעו השפות של השלטון הקולוניאלי לשעבר כשפות רשמיות. זאת, על אף ששפת אמם של רוב התושבים אינה השפה הרשמית. כך בקונגו (זאיר לשעבר) נהוגה השפה הצרפתית (שפת השלטון הבלגי לשעבר) ובמוזמביק נהוגה השפה הפורטוגזית. בניגוד לכך, כתוצאה מלאומנות, באירלנד הוכרזה השפה האירית כשפה הרשמית הראשונה במעלה למרות היותה מדוברת בפי מיעוט באוכלוסייה. עם זאת, בלית ברירה ניתן מעמד רשמי גם לשפה האנגלית. בהודו, כפשרה בין הרוב ההינדי לבין המיעוטים הלשוניים הרבים, הוכרזו שתי שפות רשמיות, אנגלית והינדית. בדרום אפריקה בתקופת שלטון האפרטהייד היו שתי שפות רשמיות: אפריקנס ואנגלית, ואילו מאז ביטול האפרטהייד נוספו עוד 9 שפות רשמיות (סה"כ: 11 שפות רשמיות). השפה השימושית ביותר בדרום אפריקה כיום היא השפה האנגלית, ואחריה שפת זולו ואפריקנס.
ישראל
בישראל, השפה העברית היא המדוברת ביותר, אולם, קיימות בה אוכלוסיות גדולות הדוברות ערבית, אנגלית, רוסית, צרפתית, אמהרית, יידיש ושפות רבות נוספות.
ב-19 ביולי 2018, נחקק בישראל חוק הלאום אשר קובע בסעיף 4 ."א. עברית היא שפת המדינה, ב. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. ג. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה."
לפני חוק זה, כמו חוקים מנדטוריים אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות, דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) משנת 1922, נשאר בתוקף. בחוק זה בסימן 82, הוגדרו שלוש שפות שבהן יוצגו פרסומים על ידי המדינה ובהן ניתן לפנות אל בתי המשפט: עברית, ערבית ואנגלית. בחוק זה גם נקבע שכל הודעה רשמית תתפרסם באחד משלושה אופנים: באנגלית בלבד, בעברית ובערבית יחדיו, או בשלוש השפות יחדיו. עם הקמת המדינה הוכנסו תיקונים בחוק, כדי שרשויות המדינה תוכלנה לבחור את השפה שבה תפורסם הודעה רשמית. באופן זה הפכה השפה העברית לשפה היחידה כמעט שבה מתפרסמות הודעות מטעם המדינה. עד היום לא ניתן להגיש מסמכים לבתי המשפט בשפה הערבית או לקבל פסק דין בשפה הערבית, ולפיכך באופן בלתי רשמי, סימן 82 בוטל הלכה למעשה. עם זאת, בחוקים אחרים נקבע שהודעות אזהרה (למשל על אריזות של תרופות או שלטי אזהרה בכביש) תפורסמנה גם בעברית וגם בערבית. מעמדה של האנגלית נשאר לא-ברור, אם כי נעשה בה שימוש נרחב בשלטי דרכים לצורך סיוע לתיירים, במערכת החינוך, על גבי מטבעות ובולים ובהתכתבויות מסחריות ודיפלומטיות. במשך השנים, ולפני חוק הלאום, נעשו מספר ניסיונות לקבוע בחוק את העברית כשפה הרשמית היחידה, אולם הללו נדחו בטענה שיש בכך פגיעה במיעוט הערבי. בעקבות עתירה לבג"ץ (של ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, שהצטרפו אליהם אחרים), הוחלט בתחילת המאה ה-21 להוסיף שילוט דרכים בערבית, והסברים בערבית על אריזות של מזון, גם במקרים שלא מדובר באזהרות. פסק דין אחר של בג"ץ קבע שאין למנוע מאזרחים לפרסם מודעות בערבית או בשפות זרות על לוחות מודעות עירוניים. פסק דין זה, וכן החלטת המדינה בשנות ה-90 לפרסם הודעות לעולים חדשים בשפתם, מבלי להכריחם לקרוא עברית, יצרו מדיניות רב-לשונית. מדיניות זו ניכרת במערכת החינוך שבה נעשה שימוש רב יותר בשפות זרות.
בישראל, האקדמיה ללשון העברית היא הגוף הרשמי האחראי על התקן הלשוני המחייב גופים רשמיים במדינה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות | 2023-05-30T08:27:45 |
אלן דאלס | אלן וולש דאלס (באנגלית: Allen Welsh Dulles; 23 באפריל 1893 - 29 בינואר 1969) היה איש מודיעין אמריקאי.
כיהן כראש ה-CIA בין השנים 1953-1961,היה מעורב במבצעים חשאיים במלחמת העולם השנייה, ובמבצעי ריגול במהלך המלחמה הקרה. כן היה חבר בוועדת וורן לחקר רצח קנדי.
קריירה מוקדמת
דאלס נולד למשפחה מיוחסת בניו יורק. לאחר שהשלים את השכלתו באוניברסיטת פרינסטון נכנס לשירות החוץ האמריקאי ושירת כדיפלומט בין השנים 1916–1922. בין היתר היה חבר הוועדה האמריקנית לשיחות שהובילו להסכם ורסאי. ב 1926 קיבל הסמכה כמשפטן, וזאת בעודו עובד במחלקת המדינה האמריקנית. לאחר מכן השתלב במשרד עורכי דין מוביל בוושינגטון בו עבד אף אחיו, ג'ון פוסטר דאלס אשר היה לאחר מכן למזכיר המדינה בתקופת הנשיא דווייט אייזנהאואר. בתקופתו במשרד עורכי הדין שייצג חברות בינלאומיות, יצר קשרים טובים עם גורמים באירופה ובגרמניה.
מלחמת העולם השנייה
לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הצטרף דאלס ל"משרד השירותים האסטרטגיים" (OSS), שמו של שירות הביון של ארצות הברית שקדם ל-CIA. בתפקידו זה שימש כראש תחנת ה-OSS בברן בשווייץ. קשריו בעבר סייעו לו ליצור קשר עם דיפלומט גרמני בשם פריץ קולבה, אשר סיפק לו מידע על מרגלים גרמנים, וכן על מטוס הסילון הגרמני החדשני מסרשמיט 262. קשר זה סייע מאוד לקריירה של דאלס.
עיקר תפקידו ההיסטורי בשלב זה היה הקשר שנוצר בינו ובין ראשי קשר העשרים ביולי לרציחת אדולף היטלר והפלת המשטר הנאצי. דאלס עמד בקשר עם הדיפלומט הגרמני הנס ברנד גיזביוס אשר סיפק לו מידע על תוכניות הקשר, וביקש ממנו לנסות ולהשיג את תמיכת בעלות הברית המערביות. קשריו אלו התרחבו אל אישים ודמויות נוספים במעגל הקשר, ובמיוחד עמד בקשר עם הדיפלומט אדם פון טרוט צו זולץ, איש "חוג קרייזאו". הקושרים ניסו באמצעות דאלס ליצור תמיכה למשטר שיקימו לאחר המלחמה, דבר שיאפשר להם להמשיך ולהילחם בברית המועצות, על מנת למנוע מגרמניה וממדינות אירופה המרכזית להיות נתונות לשליטה רוסית. מנהיגי הקושרים לודוויג בק, קרל פרידריך גרדלר ואחרים, ביקשו דרך גיזביוס וטרוט הבטחה מבעלות הברית כי לאחר שיפעלו ייפתח עמם משא ומתן ישיר. הבטחה כזו לא ניתנה, על אף נסיונותיו של דאלס לקבלה. הייתה זו עמדתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט כי על גרמניה להיכנע ללא תנאי, ואחת היא מהו משטרה. אין לדעת מה היה קורה לו הצליח הקשר, אך מכל מקום ב-20 ביולי 1944, כאשר פעלו הקושרים, לא הייתה נתונה להם תמיכת בעלות הברית המערביות, על אף שדאלס העביר את כל המידע שנגע לקשר, ואותו קיבל מגיזביוס.
איש ה-CIA
לאחר המלחמה פורק ה-OSS, ובמקומו הוקמה "סוכנות הביון המרכזית" היא ה-CIA. בשנת 1951 מונה דאלס לסגן מנהל הסוכנות, ובשנת 1953 למנהלה. בתפקידו בסוכנות שימש דאלס כרב מרגלים, ותוכניותיו חובקות עולם. הוא מעורב בהפלת המשטר השמאלי של הנשיא ארבנס בגואטמלה 1954, ובהפלת משטרו של מוחמד מוסאדק באיראן ב-1953. פעולות אלו היו חלק מתוכניתו של הנשיא אייזנהאואר לנצח במלחמה הקרה, אשר כונתה "מבט חדש".
בשנת 1953 ניסה הסנטור ג'וזף מקארתי לחקור את ההשפעה הקומוניסטית על ה-CIA. היה ברור לדאלס שאם יאפשר חקירה מסוג זה, יפגע הדבר בסוכנות, ויגרום לה נזק בלתי הפיך. לבקשתו סירב הנשיא אייזנהאואר לדרישת מקארתי להמצאת זימונים לאנשי הסוכנות.
שימוש מושכל במטוס הריגול U-2 הגביר את המוניטין של דאלס, וסוף שנות החמישים סימן שיא בקריירה שלו.
עם כניסת הנשיא ג'ון פ. קנדי לתפקידו בינואר 1961 ירדה קרנו של דאלס. הנשיא אישר את הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בניסיון להפיל את משטרו של פידל קסטרו בקובה, אך בשלב קריטי, בו היה ברור כי רק בסיוע של חיילי צבא ארצות הברית ניתן יהיה להצליח בפלישה (שהתבססה על גולים קובנים שאומנו וחומשו על ידי ה-CIA), הורה הנשיא על ניתוק מגע, והפלישה כשלה. דאלס לקח על עצמו את האחריות, אם כי יש להניח כי סבר שקנדי הוא האשם האמיתי בכישלון הפלישה. לאחר מכן נעכרו יחסי השניים ללא תקנה. קנדי לא ראה בעין יפה את נסיונותיו לשלב את המאפיה בתוכניות לרצח קסטרו, אשר כשלו מבחינה מבצעית בזו אחר זו. המשטרים שיצר דאלס בגואטמלה ובאיראן נראו עתה אמנם פרו מערביים, אך מושחתים ואכזריים. יש המייחסים את שורשי יחסה השלילי של ממשלת איראן כיום לארצות הברית, בהתערבות זו בענייניה הפנימיים של איראן בהפלת משטר מוסאדק, והחזרת משטרו המושחת של השאח מוחמד ריזה פהלווי. דאלס הבין כי חופש הפעולה שנתן לו אייזנהאואר אינו עוד, והגיש לנשיא את התפטרותו בחודש ספטמבר 1961.
ועדת וורן
לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, מינה הנשיא החדש לינדון ג'ונסון ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, השופט ארל וורן, שכללה שבעה אנשים, שאמורים היו לתת למסקנות הוועדה דימוי של ועדה בלתי משוחדת, בעלת סמכויות נרחבות, היורדת לחקר האמת. חברי הוועדה היו השופט וורן, שני סנטורים מכהנים, שני חברי בית הנבחרים מכהנים, נשיא הבנק העולמי לשעבר, ואלן דאלס.
מסקנת הוועדה, אשר כונתה ועדת וורן, על שם השופט וורן, הייתה כי לי הארווי אוסוואלד הוא שרצח את קנדי, וכי עשה זאת לבדו. דאלס, אשר כל חייו הוקדשו לקשירת קשרים, ולחשיפת קשרים, היה בין המגנים התקיפים על מסקנות הוועדה כי רצח קנדי לא היה תוצאה של קשר. מבקריה הרבים של הוועדה רואים במינויו של דאלס ניסיון לטייח קשר אפשרי של ה-CIA, או אף גורמים במאפיה ובין הגולים הקובנים, עמם עבד דאלס על ניסיונות להפיל את המשטר בקובה. למעשה, על אף שלדאלס היה מידע רב על קשרים אלו, שיכל להוביל את הוועדה לכיוונים שונים מן הכיוון שאותו לקחה, אין כל תיעוד על כי דאלס תרם מידע כלשהו בעניינים אלו לוועדה, או כי ניסה להוביל אותה למקורות המידע הידועים לו.
לאחר פרישתו
דאלס פרסם מספר ספרים על ניסיונו כדיפלומט וכמרגל. "המחתרת הגרמנית" פורסם בשנת 1947, ובספר זה עסק דאלס בניסיונו לקשר בין קושרי העשרים ביולי ובין מדינות המערב. "אמנות הריגול" פורסם בשנת 1963, ו"הכניעה החשאית" בשנת 1966.
דאלס נפטר בוושינגטון בשנת 1969.
לקריאה נוספת
קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי - הקשר נגד היטלר, הוצאת מערכות, 1987.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:ראשי ה-CIA
קטגוריה:אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS)
קטגוריה:משפחת פוסטר
קטגוריה:חוקרי רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1893
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1969 | 2024-07-26T15:53:39 |
1994 בקולנוע | אירועים
סרטים שוברי קופות
"מלך האריות"
"פורסט גאמפ"
"שקרים אמיתיים"
"חומות של תקווה"
"הפלינסטונס"
"טיפשים בלי הפסקה"
"סכנה ברורה ומיידית"
"ספיד"
"המסכה"
"ספרות זולה"
פרסים
פרסי אוסקר
הסרט הטוב ביותר – פורסט גאמפ
הבמאי הטוב ביותר – רוברט זמקיס (פורסט גאמפ)
השחקן הטוב ביותר – טום הנקס (פורסט גאמפ)
השחקנית הטובה ביותר – ג'סיקה לאנג (שמיים כחולים)
שחקן המשנה הטוב ביותר – מרטין לנדאו (אד ווד)
שחקנית המשנה הטובה ביותר – דיאן ויסט (קליעים מעל ברודוויי)
פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר – שמש בוגדנית (רוסיה)
פרסי גלובוס הזהב
דרמה
הסרט הטוב ביותר – פורסט גאמפ
השחקן הטוב ביותר – טום הנקס (פורסט גאמפ)
השחקנית הטובה ביותר – ג'סיקה לאנג (שמיים כחולים)
קומדיה או מחזמר
הסרט הטוב ביותר – מלך האריות
השחקן הטוב ביותר – יו גרנט (ארבע חתונות ולוויה אחת)
השחקנית הטובה ביותר – ג'יימי לי קרטיס (שקרים אמיתיים)
נולדו
23 בפברואר – דקוטה פנינג, שחקנית
8 באפריל – אריק הרננדז, שחקן
12 באפריל – סרשה רונן, שחקנית
18 באפריל – מויסס אריאס, שחקן
6 ביולי – קמילה רוסו, שחקנית
6 ביולי – רבקה רוסו, שחקנית
16 ביולי – מרק אינדליקאטו, שחקן
9 באוגוסט – פורסט לאנדיס, שחקן
25 באוגוסט – ג'וש פליטר, שחקן
28 באוגוסט – ג'סי פלאוור, שחקנית
17 בנובמבר – ראקל קסטרו, שחקנית
3 בדצמבר – ג'ייק ט. אוסטין, שחקן
15 בדצמבר – אמה לוקהארט, שחקנית
נפטרו
1 בינואר – סיזר רומרו, שחקן
22 בינואר – טלי סוואלס, שחקן
6 בפברואר – ג'וזף קוטן, שחקן
11 בפברואר – סורל ברוק, שחקן
11 בפברואר – ויליאם קונרד, שחקן
19 בפברואר – דרק ג'ארמן, במאי
24 בפברואר – דינה שור, זמרת ושחקנית
4 במרץ – ג'ון קנדי, קומיקאי ושחקן
6 במרץ – מלינה מרקורי, שחקנית
17 במרץ – מאי צטרלינג, שחקנית ובמאית
21 במרץ – אדוארד מקדונלד-קיירי, שחקן
21 במרץ – לילי דאמיטה, שחקנית
23 במרץ – ג'ולייטה מסינה, שחקנית
8 במאי – ג'ורג' פפארד, שחקן
15 במאי – גילברט רולנד, שחקן
4 ביוני – מאסימו טרואיזי, שחקן
7 ביוני – דניס פוטר, תסריטאי
14 ביוני – הנרי מנציני, מלחין
26 ביולי – טרי סקוט, שחקן
11 באוגוסט – פיטר קושינג, שחקן
7 בספטמבר – דניס מורגן, שחקן
11 בספטמבר – ג'סיקה טנדי, שחקנית
12 בספטמבר – טום יוול, שחקן
19 באוקטובר – מרתה ריי, שחקנית
20 באוקטובר – ברט לנקסטר, שחקן
20 באוקטובר – סרגיי בונדארצ'וק, שחקן ובמאי
1 בנובמבר – נח בירי הבן, שחקן
30 בנובמבר – ליונל סטנדר, שחקן
24 בדצמבר – רוסאנו בראצי, שחקן
סרטים אחרים
"חומות של תקווה" – בבימויו של פרנק דרבונט, על פי סיפור של סטיבן קינג, בכיכובם של טים רובינס ומורגן פרימן
"גרסת בראונינג" בכיכובו של אלברט פיני
"לאון"
"אד ווד"
"מוכרים בלבד"
"מלך האריות"
"רוצחים מלידה"
"אייס ונטורה: בלש בצחוק"
"קריאת העורב"
"ארבע חתונות ולוויה אחת"
ראו גם
1993 בקולנוע
1994
1995 בקולנוע
שנים בקולנוע
סרט קולנוע
קישורים חיצוניים
שנת 1994 במסד-הנתונים הקולנועיים IMDb
| 2024-10-17T14:34:31 |
משה חיים שפירא | הפניה חיים משה שפירא | 2008-09-19T19:28:19 |
מתוך הביואיק | מתוך הביואיק (באנגלית: From a Buick 8) הוא ספר של סטיבן קינג שיצא לאור ב-24 בספטמבר 2002.
עלילת הספר
בשנת 1979, קרטיס וילקוקס, שוטר טירון במשטרת מערב פנסילבניה, נקרא יחד עם שותפו, איניס ראפרטי, לתחנת דלק בה ננטשה מכונית ביואיק רואדמאסטר שנת 1954. המדווח הוא בראדלי רואץ', שלימים ידרוס את קרט לא רחוק משם, מתוך שכרות. שני השוטרים מפלוגה ד' מחרימים את המכונית ולוקחים אותה לתחנת המשטרה. השוטרים בודקים את המכונית ומגלים כי זוהי אינה מכונית כלל: המצבר אינו מחובר לשום דבר, לוח המחוונים מזויף, והמפתח חלק לגמרי ואינו מסתובב בחור ההצתה. הגוף של ה"ביואיק" דוחה כל לכלוך, וכאשר היא נשרטת, ה"מכונית" מתקנת את עצמה.
באותו ערב נכנס איניס לביתן ב' בו מאוחסנת הביואיק ונעלם. מאז קרט מפתח אובססיה אודות הביואיק, שמדי כמה זמן מציגה מעין מופע זיקוקים סגולים (שהשוטרים מכנים רעידות אור) ו/או מוציאה מתא המטען יצורים דוחים ובדרך כלל מתים. השוטרים של פלוגה ד' מבינים כי מה שנמצא בידיהם הוא שער לעולם אחר.
הסיפור מסופר מנקודת המבט של השוטרים מפלוגה ד', המספרים על רבע המאה שבה נמצאת הביואיק אצלם לבנו של קרט, נד, אשר מחליט להשמיד את המכונית. השוטרים מצליחים לעצור אותו בזמן ומונעים ממנו להרוס את הביואיק, שכן ההריסה שלה תפתח לגמרי את השער שבין העולמות, וכל הסביבה (ואולי גם כל העולם) יישאבו לתוך השער.
לאחר כמה שנים מגלה נד סדק בשמשת המכונית, ומבין כי במוקדם או במאוחר היא תקרוס לחלוטין, והשער בין העולמות ייסגר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג
קטגוריה:ספרי אימה
קטגוריה:ספרי 2002 | 2024-01-11T07:08:42 |
שפת C | REDIRECT C (שפת תכנות) | 2004-08-29T15:36:27 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.