Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
רי"ף	הרי"ף - רבי יצחק בן יעקב אלפסי (ד'תשע"ג, 1013 – י' באייר ד'תתס"ג, 1103) מן הראשונים, היה מגדולי פוסקי ההלכה היהודית. תולדות חייו ממוזער\|הלכות רב אלפס. נדפס ב-1836 בפרעסבורג הרי"ף נולד בעיר קלעת חמאד באלג'יריה. הוא למד בישיבת קירואן שבתוניסיה. הוא חי בתפר שבין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים, וחתם את תקופת הגאונים, לכן יש המכנים אותו "גאון", כיוון שלא היסס לחלוק על הגאונים. יש הסבורים כי עבר לעיר פאס שבמרוקו ושעל שמה קיבל את הכינוי אלפסי. אחרים סבורים שיש לתת אמון בדברי רבי אברהם אבן דאוד, שאינו מזכיר את העיר פאס בתולדות הרי"ף, ולכן לדעתם אין משמעות השם היא שמוצא משפחתו מפאס. בשנת 1088, בגיל 75, הכריע הרי"ף במשפט ממוני נגד אדם אלים, וכתוצאה מכך נאלץ לנוס לספרד (יש אומרים שהייתה זו הלשנת שווא של אויביו). בתחילה התיישב בקורדובה ומשם עבר לאליסנה, בה שימש כראש ישיבת לוסנה אחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, ובה שהה עד יום מותו. נקבר ככל הנראה שם. הרי"ף נפטר בשנת 1103 (י' באייר ד'תתס"ג) והוא בן 90. לאחר פטירתו נכתבו עליו קינות על ידי המשוררים רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי, שכפי הנראה היה תלמידו. על שמו נקרא היישוב כפר הרי"ף, שכונת הרי"ף באופקים, וכן בתי כנסת, מוסדות ורחובות ערים בישראל. חיבוריו הלכות רב אלפס הרי"ף התפרסם בעיקר בשל חיבורו על התלמוד, ספר ההלכות שהקיף 24 מסכתות בשלושה סדרים, מועד, נשים ונזיקין, שהיו רלוונטיות להלכה בתקופתו. חיבור זה התכנה מאוחר יותר בשם "תלמוד קטן" או "ש"ס קטן". יש הטוענים כי שמו המקורי הוא "הלכות רבתי", אם כי בכתבי הראשונים הוא נקרא לרוב 'הלכות' או הלכות ר' יצחק, ובש"סים שבו מודפס "הלכות רב אלפס" (בעקבות התוספות שמצטטים אותו תמיד בשם 'רב אלפס'). את ספרו כתב במתכונת התלמוד, כשהוא מתמצת, מעתיק ומרכז רק את הדברים שלדעתו נוגעים להלכה. בכך יצר לתלמוד עמוד שדרה הלכתי שמקל על פסיקת ההלכה, כמו גם עריכה של תלמוד מקוצר, להקלה על תפוצתו ולימודו של התלמוד. בפסיקתו, קבע הרי"ף עדיפות לתלמוד הבבלי. בנוסף לכך גם הכליל בחיבורו מעט דברי אגדה, בפרט כאלו הנוגעים לדברי מוסר, אף שאת רובם השמיט כי אינם נוגעים להלכה. 'הלכות הרי"ף' הן לא רק תמצות של התלמוד הבבלי. הרי"ף השתמש במקורות נוספים: מקורות תנאיים כמו תוספתא ומדרשי הלכה, מקורות אמוראיים – התלמוד הירושלמי, מקורות גאוניים וחיבורי רבותיו – רבנו חננאל ורב נסים גאון. כל זאת, כדי להשלים את התמונה ההלכתית של הדינים הנוהגים בזמן הזה. על ספר זה חוברו פירושים רבים, ואף לו כדוגמת הרמב"ם, יש נושאי כלים שנכתבו על מנת לבארו. חיבורים נוספים בנוסף, חיבר ספרות ענפה של שאלות ותשובות, שמתוכה הגיעו לידינו מאות תשובות בעברית ובערבית. גדולי הראשונים כרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן, ור"י בעל התוספות התייחסו אליו בהערצה מופלגת ורוב חכמי ההלכה מתייחסים אליו כאל סמכות העל בפסיקות ההלכה. לצד הרמב"ם והרא"ש, הרי"ף הוא אחד משלשת עמודי ההוראה שעליהם השתית ר' יוסף קארו את פסיקתו בשולחן ערוך, המהווה את אחד היסודות החשובים בהלכה מאז שנכתב. מתלמידיו רבי יעקב - בנו. הרב יוסף אבן מיגאש (הר"י מיגאש), ממלא מקומו בראשות הישיבה. רבי יהודה הלוי, מחבר ספר ה"הכוזרי". רבי אפרים מקלעה חמאד - שהשיג על רבו השגות רבות המובאות בשמו בראשונים. רבי ברוך בן יצחק אִבְּן אלבאליה. פרשניו "תלמידי רבנו יונה" על מסכת ברכות רבי יהונתן הכהן מלוניל רבי זכריה אגמאתי רבנו נסים נימוקי יוסף לרבי יוסף חביבא הגהות חות יאיר לרבי יאיר חיים בכרך חידושי אנשי שם - לקט חידושים בנוסף נדפסו סביב לרי"ף: "ספר המאור" לרבי זרחיה הלוי (המחולק ל"מאור הקטן" על סדר מועד, ול"מאור הגדול" על סדרי נשים ונזיקין) - ספר שענינו השגות על דברי הרי"ף. ושני הספרים שנכתבו על מנת להגן על הרי"ף מפני השגות הרז"ה, הראב"ד בספרו "כתוב שם" (אף שלראב"ד עצמו ישנם השגות על הרי"ף), והרמב"ן בספריו "ספר הזכות" על השגות הראב"ד ו"ספר מלחמות ה" נגד השגות הרז"ה. כמו כן, ברוב הדפוסים מופיע גם פירוש "רש"י" על הרי"ף. מוסכם על רוב החוקרים בתחום שרש"י עצמו לא כתב פירוש זה, אך זיהוי המחבר אינו ברור. אהרן ילינק הציע לזהותו עם ר' ישראל בר' יואל, ויש האומרים שזהו ליקוט מפירוש רש"י ומפירושים אחרים. חיבורים רבים חוברו על ידי הראשונים סביב הרי"ף, ולעיתים פירושיהם כלל לא נועדו לבאר את שיטתו העצמאית של הרי"ף, אלא את דברי התלמוד המובאים בו. תופעה זו רווחת בעיקר בשני אזורים: בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובפרובנס. ההסבר לתופעה הוא, שבאזורים אלה היו הלכות הרי"ף ספר הלימוד העיקרי, יותר מהתלמוד, ולכן הם העדיפו לכתוב את פירושיהם על הספר הנלמד ביותר. על מגמה זו מעיד גם הרמב"ם במכתבו לרבי פנחס בן משולם, הכותב שרוב התלמידים בישיבתו רצו ללמוד את הלכותיו של הרי"ף. בין פרשני הרי"ף מסוגה זו נמנים במזרח ובצפון אפריקה: תלמידו של הרי"ף, רבי אפרים מקלעת חמאד, המצוטט רבות על ידי הפרשנים האחרים; רבי פרחיה בן ניסים; רבי חננאל בר שמואל; רבי יהודה אלמדארי; ובפרובנס: רבי משולם מבדרש, בעל ספר "ההשלמה", שמטרתו להשלים את הדברים שבהם קיצר הרי"ף; רבי יהונתן מלוניל; רבי זרחיה הלוי. גם בספרד, שבה לא זכו הלכות הרי"ף למעמד נכבד כמו בפרובנס, נכתבו, לצד חידושים לתלמוד, גם פירושים לרי"ף, כמו למשל אלה של רבי שלמה בן עלי משיריא, תלמידו של רבי יונה גירונדי; הרא"ה; הריטב"א; והר"ן. לקריאה נוספת שאול שפרהספר אמנם נדפס על שמו של שאול שפר, אך המחבר הוא ר' שמואל אשכנזי, כפי שציין, למשל, י"י סטל במאמרו על תשובת הרי"ף שנרשם בהמשך הרשימה הנוכחית, הרי"ף ומשנתו: תולדות רבינו יצחק אלפסי וספריו, ירושלים תשכ"ז שלם יהלום, 'טופס ההלכות הפרטי של ר' יצחק אלפסי', שנתון המשפט העברי כה (תשס"ח), עמ' 96-45. שלם יהלום, 'חילופי המהדורות ברי"ף - מגמות והליכים', תרביץ עז (תשס"ח), עמ' 269-239 קישורים חיצוניים רי"ף יומי הערות שוליים קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:ראשוני צפון אפריקה קטגוריה:פאס: רבנים קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:ילידי 1013 קטגוריה:נפטרים ב-1103	2024-07-31T16:50:35
הרי"ף	REDIRECT רי"ף	2007-03-01T22:54:04
יהודה אלחריזי	יהודה בן שלמה אלחריזי (נקרא גם יהודה חריזי, בערבית: يهودا بن سليمان الحريزي ابن شاؤول ابو زكريا; בספרדית: Yehudá al-Harizí; 1165, טולדו, ממלכת קסטיליה – 3 בדצמבר 1225, כ"ד בכסלו ד'תתקפ"ה, חלב, הסולטנות האיובית) היה נוסע, משורר, יוצר ומתרגם יהודי-ספרדי. ביוגרפיה קורות חייו יהודה חריזי נולד בספרד, כפי הנראה בטולדו הנוצרית, שנותרו בה כיסי השכלה ערבית רחבה. הוא נפטר בסוריה אור ליום רביעי, בשעות הערב, בליל היממה האחרונה של חודש ד'ו אלקעדה בעיר חלב. שם משפחתו מתקשר אל העיר חרז באנדלוסיה, או למשורר הערבי אבו אחמד אלקאסִם אל-חרירי, שבהשפעתו קרא לעצמו אלחריזי, כלומר "החורז". אלחריזי נולד בבית משכיל ומבוסס כלכלית וחי בצעירותו חיי כבוד ורווחה. כפי שציין בספרו תחכמוני: . בצעירותו רכש השכלה וידיעות מקיפות במקצועות שונים במקרא, בתלמוד, בפילוסופיה, בבלשנות וברפואה. הוא שוטט ועבר ממקום למקום והתפרנס מחיבור שירים עבור עשירי הקהילות אליהם הגיע. אלחריזי ערך מספר מסעות, שהחלו לפי דבריו בעקבות צרות באזור מגוריו. האחרונה שבהם הייתה לארץ ישראל ולמזרח, אך לדעת יוסף סדן במסע זה היה מדובר בהגירה וניסיון התיישבות בארץ חדשה. יצירותיו ספוגות ברשמים ממסעותיו, ובעיקר בתיאורו את חכמי הקהילות היהודיות שתמכו בו כלכלית וכאלה שנמנעו מכך. יצירתו ספרו מחברות איתיאל הוא תרגום קובץ המקאמות של אבו אחמד אלקאסִם אל-חרירי, איש בצרה, משורר נערץ על בני דורו, שחי כמאה שנים קודם, וששיריו נחשבו ליצירת מופת. חריזי החליף את הסיפור הערבי על החג' - העלייה המוסלמית למכה, בעליה לרגל לירושלים, ולמקומות בשירים נתן שמות מקראיים הרומזים על מקומות יישוב יהודי חרבים ברחבי ספרד הנוצרית. אלחריזי עסק גם בתרגום כתבי הקודש היהודיים, וביניהם לטענתו על פי הזמנת יהודי פרובנס, תרגום יצירותיו של הרמב"ם: חלקים מפירוש המשנה להרמב"ם - כולל הקדמות הרמב"ם הנחשבות ספר נפרד, ואת הספר מורה נבוכים. בשני תרגומים אלו היה בתחרות מול שמואל אבן תיבון שאף הוא נתבקש לתרגם את הדברים בידי יהודי פרובנס, כפי שעולה ממכתבו לרמב"ם. פרט ליצירתו בעברית, עיבד וכתב גם שירה בערבית (ובאותיות ערביות), שחלקה נתגלתה רק לאחרונה. מתוך רצונו להחיות את השפה העברית, חזר לעסוק בתרגום ספרות הקודש. על התרגום של שירת חרירי ולעומתו תרגומים אלו כתב: על אלה הוסיף את יצירותיו המקוריות (ולפעמים לא מקוריות) בערבית יהודית (באותיות עבריות). במקרים אחדים העתיק מן הערבית בלי הזכרת שם המשורר המקורי. רבים משיריו אסף בספרו "תחכמוני", יצירה אשר מורכבת ממקאמות. את הספר הקדיש לאנשים שונים תוך תיקונים והתאמות קלות. קובץ שירים אחר שלו מוקדש לדברי מוסר ויראת שמים. הוא נחשב בין גדולי משוררי ספרד, אף שחי בדורות שלאחר שלמה אבן גבירול או רבי יהודה הלוי ומשוררי ספרד האחרים ואף שלא היה הראשון לכתוב מקאמות. כִּתאבּ אלדרַרה (בעברית: פניני המוסרים ושבחי הקהלים) הוא ספר על מסעותיו, אשר אלחריזי חיבר בערבית (ובאותיות ערביות). ספר זה הוא האחרון שכתב, לפני מותו בעיר חלב. מסעותיו של אלחריזי שמאל\|ממוזער\|350px\|מסעות יהודה אלחריזי החל בשנת 1215, יצא אלחריזי למסעות הרחק מביתו. לדעת סדן, לעיתים ביקר קצרות באירופה וחזר לביתו בטולדו אך בכלל מסעותיו עבר לכל הפחות חמישים מקומות יישוב שהוזכרו או הוטמעו אחר כך בשיריו. מסעו הראשון היה לפרובנס בצרפת (לפי סדן מספר גיחות קצרות בלבד) - לאחר שספג את התרבות הערבית, הערבית-יהודית והעברית בעיר הולדתו טולדו, יצא לפרובנס בצרפת, כמתרגם מערבית למלומדיה העבריים, ובפרט לצורך תרגום כתבי הרמב"ם: פירוש המשניות והספר "מורה נבוכים". מסעו השני היה בארצות המזרח, ובארץ ישראל (לדעת סדן: הגירה לארץ ישראל ולמזרח, שהסתיימה בסוריה עם מותו בחלב). ספרו תחכמוני ויצירותיו ספוגות ברשמים ממסע זה, אך פעלו בשנותיו האחרונות לא היה ידוע, עד ניתוח ספרו של אלמוצלי. מסע זה החל באלכסנדריה שבמצרים, משם נסע בדרך היבשה לקהיר ולירושלים. במקאמה ה-50 שלו, מתאר אלחריזי את מסעו ממצרים לארץ ישראל, אותו עשה עם שיירת-מדבר מוסלמית, ולדעת יהושע פראוור, זהו התיאור היחיד בספרות הנוסעים של יהודי החוצה את מדבר סיני בדרכו ממצרים לארץ ישראל. מהמדבר הגיעו לעזה וממנה לירושלים, שם פגש את בראשי הקהילה היהודית המתחדשת. במקאמה כח נוקב אלחריזי בתאריך ביקורו בירושלים: "שנות אלף ועל מאה וארבעים ושמונה מִנְוָתָה גָלתה". מאחר שהיהודים בימי הביניים קבעו את תאריך חורבן הבית השני בשנת 68 או 69 לספירה (במקום שנת 70), הרי שביקורו של אלחריזי בירושלים התרחש בשנת 1216 או 1217. במקאמה אחרת הוא מספר שעלה עם מלוויו להתפלל על הר הזיתים, משם השקיפו על הר הבית. לאחר עלייתו לרגל לארץ ישראל, המשיך אלחריזי לצפת ומשם לדמשק שבסוריה. קטע במקאמה אחרת מצביע לכאורה שביקר גם בעכו הצלבנית. אולם לדעת פראוור, אלחריזי מעולם לא ביקר בעכו ולא ירד מגב ההר למישור הצלבני, אלא עבר דרך השטח שבשליטת האיובים. מסוריה המשיך לעיראק. במזרח הגיע עד בצרה סמוך לכווית ומפרץ שט אל-ערב ובצפון עד ארביל הקרובה למקורות החידקל. קשריו הטובים הגיעו עד תימן. הוא כתב את קורותיו במסעות אלה ואת רשמיו מקהילות ישראל הרבות בהן ביקר בספרו תחכמוני. מסעו השלישי והאחרון היה לאזור חלב בצפון סוריה שם נקבר. פרט לזמן פטירתו ומקום קבורתו לא ידוע לנו על חייו בתקופה זו. בספרו תחכמוני תיאר את מסעותיו ופגישותיו עם מאתיים אישים יהודים שונים, בעיקר מהעילית: רבנים ועשירים, אשר פגש בדרכו, ואשר להם הקדיש שירי שבח או גנאי. לדעת חוקרים, ייתכן שהמניע למסעות היה התעוררות דתית בדומה לצלבנים שבאותה התקופה, מניע כלכלי, או רדיפות בארץ הולדתו ובחלק מהמקומות אליהם הגיע. שירתו שירתו ייחודית עקב השילוב הערבי והעברי והשימוש באמרות ופסוקים מחוץ למקורות היהודיים. מבנה שיריו ייחודי אף הוא: את צורת החריזה המקובלת של הקצידה, שנחלקו בתיהם ל"דלתות" ול"סוגרים", חילק כך שהדלתות נכתבו בעברית והסוגרים בערבית או להפך. בשער י"א בספרו תחכמוני חיבר שיר תלת-לשוני, עברי-ערבי-ארמי, תחת הכותרת "דבר אל יאמן". בהקדמה לספרו כתב ששיריו כולם מקוריים למרות טענות נגדו בדבר חיקוי. שירתו של אלחריזי כוללת תיאורים משדה הקרב, סערות ים ותיאורי טבע בעברית. בספרו תחכמוני תיאר פגישה עם שני גיבורים דמיוניים המספרים על מעשי קונדס מבדחים. מסעותיו עברו בצרפת ומצרים, ארץ ישראל, סוריה ובבל, והוא תיעד תוך כך את מנהגי הקהילות היהודיות בארצות אלו וגם את ביקורתו עליהם. בין שיריו: "נדיבות היהודים", אפולוגיה על קמצנות. "רפואת הגוייה", שיר לימודי בתחום הרפואה "שמעו נא אל דברי הרופא". "ספר הענק", אוסף של שירים קצרים שבתיהם חורזים בצימודים שלמים (שימוש במילים בעלות צליל דומה במשמעות שונה) ובהומונימים. אוסף זה מכיל מאתיים חמישים ושבעה מכתמים המסודרים בסדר אלפביתי של חרוזיהם ורובם שירי מוסר והגות. בשירתו משובצים אמרות ממקורות יהודיים ומהתנ"ך, כמו: . וכן מהקוראן: לא נמלטו מן המוות האבירים השוכנים בחדרים (מקאמה 36:2), בקוראן: . במקאמה אלרוצ'ה אלאניקה (בעברית: התו ההדור) אלחריזי לועג לקהילת יהודי בגדד שלדעתו לא כיבדוהו כראוי. בכתאב אלדרר כתב על מסעו לבגדד: "וחיברתי עליהם מקאמה בלשון ערב/וגיליתי בה מקצת מעשיהם הנסתרים." שִׁבְעַת הַתְּנָאִים שֶׁבָּהֶם יֶעֱרַב הַשִּיר אלחריזי קובע תנאים הקובעים מהו השיר הטוב: יש לשמור על טוהר הלשון ואין להשתמש במילים זרות. יש לשמור על משקל השיר. יש להימנע מקלישות הרעיונית של שירים שאינם מתחברים אף אל מליצות ראויות. יש להימנע מכתיבה בלשון מלאכותית. על השירים להיות מובנים לקוראים. יש להיצמד לכללי הדקדוק הלשוני ולהימנע משגיאות לשון. מתוך מחברת יב - "מחברת המשוררים": הימן האזרחי נמצא בחבורה בירושלים אשר משוחחת "בעניין השיר וסודותיו / לדעת איך נבנו מתחילה יסודותיו ומי הקיר ליהודים מקורותיו / והזריח להם מאורותיו… הנה ידענו כולנו / ואבותינו סיפרו לנו כי השיר בבני ערב הוא נחלתם / מיום היותם על אדמתם אך לא ידענו מתי צלחה רוח השירים / על העברים ומי פתח להם בתחילה שעריו / ובא בחדריו / ללקוט בדולחיו ודריו". תרגומיו שמאל\|ממוזער\|200px\|ספר מחברות איתיאל אלחריזי בחר לרוב חומר לתרגום שהופיע באופן סאטירי, וגם את התרגום עצמו עיבד לאופן הצגה דומה. היו שהסיקו מכך שאלחריזי אחז בתפיסה הנאו-אפלטונית של הספרות. אלחריזי התמודד עם מבנים לשוניים שאין להן אח ורע בשפה העברית. לדעת רוב החוקרים, תרגומיו היו עממיים יותר ופחות מדויקים מאלו של שמואל אבן תיבון ואחרים. בין תרגומיו מערבית לעברית: מורה נבוכים של הרמב"ם, תרגום באופן שירי, נחשב קל להבנה אך פחות מדויק מזה של ר' שמואל אבן תיבון. תרגום זה השפיע רבות רק בתרגומו הלועזי עבור ארצות אירופה הנוצריות, אך לא נפוץ בין הלומדים היהודים. איגרת (או: מאמר) "תחיית המתים" של הרמב"ם. איגרת המוסר הכללית לאריסטו, (תרגם מיוונית לערבית והוסיף משלו הרופא הערבי אבן ריצואן. מוסרי הפילוסופים (ספר משלי מוסר) לפילוסוף הנוצרי אבן איסאק (חנניה בן יצחק), שידוע בשמו הערבי "אַדַאבּ אלפַלַאסִפַה" (מחשובי אספני המשלים בספרות האדב). ספר (או: דיני) הגורלות ספר איסור הקבורה לגאלינוס (על האיסור לקבור איש לפני מלאת 72 שעות למותו). ספר הנפש המיוחס לגאלינס. כאמור: המקאמות של המשורר הערבי אל-חרירי («مقامات الحريري» لصاحبه محمد القاسم بن علي بن محمد بن عثمان الحريري, 446–516 هـ \| 1054–1112) נחשבו שיא ההישג של אלחריזי כמתרגם ערוגת הבושם - ספרו של משה אבן עזרא מקאלה אלחדיקה פי מעני אלמג'אז ואלחקיקה מידע ביוגרפי - ספר המשוררים של אלמוצלי מקור לידע משלים רב על יהודה חריזי מגיע מהסופר הערבי אלמובארכ אבן א-שאער אל-מוסולי (או: אלמוצלי, ובערבית: المبارك ابن الشاعر الموصلي, איש מוסול בן זמנו של אלחריזי), ולקסיקון המשוררים שלו, המכיל את תקציר קורותיהם של משוררים בני זמנו. בין היתר הזכיר את אל-חריזי בתקציר בן 8 עמודים, ומכאן פרטים רבים נוספים על חיי משורר זה. בספרו כתב: "יהודה אלחריזי היה גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים שלא הצמיחו חתימת זקן: יחיא אבן סלימאן אבן שאאול אבו זכריא אלחריזי אליהודי מן אהל טוליטלה [טולידו]... שלא הצליח להסתיר את מבטאו הברברי. הספר קובע את יום מותו המדויק ומקום קבורתו בחלב שבסוריה, וכן את שנת הולדתו. לדעת יוסף סדן, ניתן להסיק שלא היה זה "מסע למזרח" אלא הגירה לארץ ישראל ולמזרח. אלמוצלי טען בספרו על אופי הפכפך, בלתי נאמן, מתנכל ו'נבזי' מצד יהודה אלחריזי. לדעת סדן, אין לדעת אם מדובר בהשמצה המקובלת בספרות נגד משוררים בעלי עט מושחז, לפי התרשמותו של אלמוצלי, או שאכן חלק מן התשלום שקיבל חריזי היה לצורכי מניעת השמצות, כפי שעולה מדברי אלחריזי בחלק משיריו הוא. . לקריאה נוספת יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), "חֲרִיזִי, יהודה בן שלמה", אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, נספח השמטות בסוף הכרך חיים שירמן, יהודה אלחריזי המשורר והמספר, יא (ת"ש 1940). عبد’ مرعي, الادب العبري في الاندلس بين التقليد والتجديد, سنة 2008. אל-חרירי, מחברות איתיאל, שנת 1951. לחקר מקורותיו של ספר תחכמוני ליהודה אלחריזי, תולדות השירה והדרמה העברית א, עמ' 369–377. יוסף יהלום, מסעי יהודה, חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 2003. יוסף יהלום ונאויה קצומטה, תחכמוני לאלחריזי, 2010. קישורים חיצוניים אלי הירש, על "יהודה אלחריזי, מבחר בעריכת מאשה יצחקי", ידיעות אחרונות 18/7/2008 תמונת כתב היד של ספר תחכמוני מתיה קם, יהודה אלחריזי (1170-1235) באתר מט"ח אלי הירש קורא שירה - יהודה אלחריזי כתב יד, מורה נבוכים לרמב"ם בתרגום יהודה אלחריזי, פריס 682, בפרויקט כתיב באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:משוררים יהודים ספרדים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים קטגוריה:מתרגמים יהודים ספרדים קטגוריה:מתרגמים לעברית קטגוריה:נוסעים קטגוריה:סופרים יהודים ספרדים קטגוריה:פלינדרומאים בימי הביניים קטגוריה:פלינדרומאים יהודים קטגוריה:יהדות חלב קטגוריה:ילידי 1165 קטגוריה:נפטרים ב-1225 קטגוריה:כותבי ספרי מסע בארץ ישראל	2024-06-27T05:11:41
בול קלע	הפניה בול פגיעה	2010-09-07T15:53:25
אלקטרוקרדיוגרם	שמאל\|ממוזער\|300px\|רישום אק"ג כפי שהוא נמדד ממוליך II שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה לסוגי הגלים באק"ג אלקטרוקרדיוגרם (באנגלית: Electrocardiogram, בעברית: רִשמת לב חשמלית (רֶלַ"ח), ובראשי תיבות: אק"ג) הוא פלט הרישום של הפעילות החשמלית של הלב, כפי שזה מתבצע על ידי מכשיר הקרדיוגרף. המתח החשמלי הנוצר על ידי מערכת ההפעלה וההולכה החשמלית של הלב נמדד מפני העור בנקודות שונות באמצעות אלקטרודות, והוא נרשם על סרט נייר, או על צג מחשב, לאורך זמן. בדיקת הפעילות החשמלית של הלב היא בדיקה לא-פולשנית נפוצה בבתי חולים ובמרפאות. תוצאותיה יכולות לספק מידע על המצב הפיזיולוגי של הלב, במנוחה או במאמץ, וכן לרמז על פתולוגיות הקשורות בלב, כגון אוטם שריר הלב והפרעות קצב. היסטוריה 250px\|ממוזער\|שמאל\|אלקטרוקרדיוגרף מסחרי מ-1911 המבוסס על זה שהמציא איינטהובן האדם הראשון אשר ניגש אל הלב באופן שיטתי מנקודת מבט חשמלית היה אוגוסטוס דזירה וולר, שעבד בבית החולים סנט מרי בלונדון. מכונת האלקטרוקרדיוגרפיה של וולר כללה אלקטרומטר ליפמן שחובר אל מקרן. פעימות הלב שנקלטו במכשיר הוקרנו על צלחת פוטוגרפית שהייתה מחוברת לרכבת צעצוע, דבר אשר אפשר את רישום פעימות הלב בזמן אמת. לשיטה זו היה שימוש קליני מוגבל. פריצת דרך ברישום הפעילות החשמלית של הלב הגיעה כאשר וילם איינטהובן, שפעל בליידן, הולנד, השתמש בגלוונומטר מיתר שהמציא בשנת 1901. מכשיר זה היה רגיש הרבה יותר מהאלקטרומטר שבו השתמש וולר ומהגלוונומטר שהומצא בנפרד בשנת 1897 על ידי המהנדס הצרפתי קלמן אדה. איינטהובן לא השתמש באלקטרודות המודבקות על גוף הנבדק, אלא הטביל את גפיהם של נבדקיו במכלים עם תמיסות מלח שמהן נרשם האק"ג. איינטהובן נתן את השמות לגלים השונים שראה בתרשים ותיאר את המאפיינים האלקטרוקרדיוגרפיים של מספר מחלות לב וכלי דם. בשנת 1924 זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על תגליתו. עקרונות היסוד של האק"ג מימיו של איינטהובן עדיין נמצאים בשימוש, אף שהתקדמות רבה בתחום נרשמה מאז. המכשור המסורבל שהיה בשימוש באותם ימים הוחלף אט אט במכשירים אלקטרוניים פשוטים יותר, ואף ממוחשבים. כיום ניתן אפילו לבצע בדיקת לב חשמלית (EKG) גם באמצעות שעון חכם כמו למשל ב-Apple Watch series 7 וב-Glaxay Watch 4. אומנם הבדיקה לא מדויקת כמו מכשיר אק"ג רפואי אך בדיקה כזו הצליחה להציל חיי אדם מספר פעמים. אופן פעולה 250px\|שמאל\|ממוזער\|רישום אק"ג בזמן ההולכה החשמלית מכשיר האלקטרוקרדיוגרף מודד את השינויים החשמליים הזעירים החלים על פני העור בעקבות הפעילות החשמלית של הלב עם כל פעימה. כאשר תאי הלב במנוחה, מתקיים על פני הממברנה שלהם מתח מנוחה שלילי. כניסת זרם קטיונים של נתרן ואשלגן לתוך התאים משרה דפולריזציה, קרי מקטינה את שליליות המתח על פני הממברנה, ובכך מפעילה את מנגנון ההתכווצות של שריר הלב. התקדמות חזית גל הדפולריזציה בלב יוצרת דיפול הנרשם על ידי המכשיר. למעשה, נוצרים בלב דיפולים בכיוונים שונים, אולם המכשיר רושם את הדיפול השקול המתקבל. באופן פיזיולוגי, הדפולריזציה מתחילה מקשר הגת והפרוזדור, שהוא הקוצב הראשי של הלב וממנו מתפשט האות ליתר חלקי הלב. מקשר הגת והפרוזדור הדפולריזציה מתפשטת אל העליות, ולאחר מכן, דרך קשר הפרוזדור והחדר וצרור היס אל החדרים. התפשטות הדפולריזציה אל החדרים מורכבת משלושה שלבים: האחד, הפעלת המחיצה הבין-חדרית, שהדיפול השקול שלה הוא ימינה וקדימה; השני, ההתפשטות מפנים הלב (אנדוקרד) לעילית הלב (אפיקרד), שהדיפול השקול שלה הוא שמאלה מטה ואחורה; והשלישי, הפעלת בסיס החדרים, שהדיפול השקול שלה אחורה ומעלה. לאחר הדפולריזציה בא שלב הרפולריזציה, מפנים הלב אל עילית הלב, כאשר זו של העליות נבלעת תחת הדפולריזציה של החדרים. רישום המתח באלקטרוקרדיוגרף נעשה לפי התקדמות הדיפול בכיוון האלקטרודה או התרחקותו ממנה. התקדמות בכיוון האלקטרודה תירשם כגל חיובי, בעוד התרחקות ממנה תירשם כגל שלילי. מכאן, שאלקטרודה שתונח בשמאל הגוף תרשום את התפשטות הדפולריזציה מקשר הגת והפרוזדור אל העליות כחיובית. אותה התפשטות דפולריזציה מכונה בשם גל P. לאחר גל P מופיע מכלול QRS, כאשר Q מוגדר כגל השלילי הראשון במכלול, והוא מייצג את השלב הראשון בהתפשטות הדפולריזציה אל החדרים. גל R מוגדר כגל החיובי הראשון במכלול, והוא מייצג את התפשטות הדפולריזציה מפנים הלב לעילית הלב. גל S מוגדר כגל השלילי הראשון אחרי R, והוא מייצג את הפעלת בסיס החדרים. רפולריזציית החדרים מיוצגת על ידי גל T. לעיתים מופיע גם גל U לאחר גל T, שייתכן שהוא חלק משלב הרפולריזציה של המחיצה הבין-חדרית. אלקטרודות וחיבורים באק"ג סטנדרטי בן 12 לידיים, מונחות עשר אלקטרודות (חיבורים) על גפיו של המטופל ועל פני החזה. הערך הכולל של הפוטנציאל החשמלי של הלב נמדד לאחר מכן מ-12 זוויות שונות ("לידים") ונרשם על פני פרק זמן (בדרך כלל עשר שניות). בדרך זו, הערך והכיוון הכוללים של הדפולריזציה החשמלית של הלב נקלטים בכל רגע לאורך מחזור הלב. החיבורים נחלקים לשתי קבוצות: חיבורי הגפיים, המודדים שינויים במתח החשמלי במישור החזיתי של הגוף, וחיבורי החזה (החיבורים הפרקורדיאליים) המודדים שינויים במתח החשמלי במישור הרוחבי של הגוף. חיבורי הגפיים אל גוף הנבדק מחברים ארבע אלקטרודות: בזרוע שמאל, בזרוע ימין, ברגל שמאל וברגל ימין, היוצרות משולש במישור החזיתי של הגוף, משולש איינטהובן, שצלעותיו ותיכוניו מגדירים את כיווני חיבורי הגפיים. בעבר הונחו האלקטרודות על כתף שמאל, כתף ימין ועצם החיק (בהתאמה). החיבורים לאורך צלעות המשולש הם חיבורים דו-קוטביים שלהם הדק חיובי והדק שלילי, בעוד החיבורים לאורך תיכוניו הם חד-קוטביים ונקודת הייחוס שלהם היא נקודת וילסון שנמצאת במרכז משולש איינטהובן. מייצגת את פוטנציאל הגוף הממוצע. האלקטרודה על רגל ימין משמשת להארקה בלבד. שם החיבור תיאור I האלקטרודה על זרוע שמאל הוגדרה כחיובית וזו על זרוע ימין שלילית II האלקטרודה על רגל שמאל הוגדרה כחיובית וזו על זרוע ימין שלילית III האלקטרודה על זרוע שמאל הוגדרה כשלילית וזו על רגל שמאל חיובית aVL זרוע שמאל aVR זרוע ימין aVF רגל שמאל חיבורי החזה 250px\|ממוזער\|שמאל\|מיקום חיבורי החזה בנוסף לחיבורי הגפיים מחובר הנבדק לשש אלקטרודות חד-קוטביות על חזהו, המסומנות ב-V1 עד V6. נקודת הייחוס של רישום המתח החשמלי באלקטרודות אלו היא נקודת וילסון. מיקומי האלקטרודות מפורטים בטבלה שלהלן: שם החיבור מיקום V1 בגובה מרווח בין-צלעי רביעי, מימין לעצם החזה V2 בגובה מרווח בין-צלעי רביעי, משמאל לעצם החזה V3 בין V2 ל-V4 V4 בגובה מרווח בין-צלעי חמישי, בקו היורד מאמצע עצם הבריח V5 בגובה V4, בקו השחי הקדמי V6 בגובה V4, בקו השחי האמצעי כאשר יש חשד לפתולוגיות בהולכה החשמלית אשר מערבות את החדר הימני של הלב, ניתן לחבר את חיבורי החזה בצדו הימני של הגוף בנקודות המקבילות לאלה המשמשות בדרך כלל. לשמות החיבורים אז נוספת R, למשל החיבור V4R ממוקם בגובה מרווח בין-צלעי חמישי, בקו היורד מאמצע עצם הבריח, בצדו הימני של הגוף. כמו כן, בעת חשד לפתולוגיות בהולכה החשמלית שמערבות את הדופן האחורית של החדר השמאלי, ניתן לחבר חיבורים נוספים בגב בקו הגובה של חיבורים V5 ו-V6. חיבורים אלה ממשיכים את המספור של חיבורי החזה ונקראים V7 עד V9. פענוח אק"ג 250px\|ממוזער\|שמאל\|פרטי נייר אק"ג תרשים האק"ג, כאמור, מציג את המתח החשמלי הנוצר בלב לאורך זמן. בתרשים סטנדרטי, הנרשם על גבי נייר מילימטרי במהירות של 25 מ"מ בשנייה, השנתות הקטנות בציר הזמן, שרוחבן 1 מ"מ, הן של 40 מילישניות, ואילו הגדולות, שרוחבן 5 מ"מ, הן של 200 מילישניות. בציר המתח השנתות הקטנות הן של 0.1 מיליוולט, ואילו הגדולות הן של 0.5 מיליוולט. ניתן להגדיר רישום במהירות גבוהה יותר של 50 מ"מ בשנייה, לצורך בחינה מדוקדקת יותר של פרטים. כמו כן, בראשית כל תרשים יש לבצע כיול, אשר נראה על הפלט כמלבן שגובהו 10 מ"מ ורוחבו 5 מ"מ. תרשים האק"ג מציג את הפלט מ-12 החיבורים, אולם, מאחר שהפלט של כל אחד מהחיבורים הוא קצר על גבי הדף ומכיל פעימות לב בודדות, נרשם גם פלט אחד רציף, הנקרא "סטריפ", שנמשך לכל אורך הסרט. על פי רוב, נבחר חיבור II לשמש "סטריפ". קצב לב ומקצב ניתן להעריך את קצב הלב לפי תדירות גלי ה-R, תוך שימוש בנוסחה: , כאשר HR הוא קצב הלב ו-RR הוא משך הזמן בשניות בין שני גלי R סמוכים. שיטה נוחה יותר היא חלוקה של 300 במספר המשבצות הגדולות בין שני גלי R סמוכים. שיטה נוספת היא חלוקה של 1500 במספר המשבצות הקטנות בין שני גלי R סמוכים בכדי להגיע לתוצאה מדויקת יותר. קצב לב תקין במנוחה נע בין 60 ל-100 פעימות בדקה. מקצב גת תקין (NSR) מוגדר לפי חמישה קריטריונים: קצב הלב תקין במנוחה, מקצב סדיר, גל P המקדים כל מכלול QRS, משך מרווח PR (ראו להלן) נע בין 120 ל-200 מילישניות ומשך מכלול QRS קצר מ-120 מילישניות. מקצב סדיר הוא מקצב בו הפעימות ניתנות בקצב אחיד, יחד עם זאת, מקצב תקין אינו תמיד אחיד לגמרי, ויכולה לחול שונות מסוימת לאורך הבדיקה. גל P כאמור, גל P מייצג את התפשטות הדפולריזציה בעליות, ומכיוון שהדפולריזציה עוברת מהעלייה הימנית אל השמאלית בשל מיקום קשר הגת, חלקו הראשון של הגל מייצג את העלייה הימנית וחלקו השני את העלייה השמאלית. מאחר שכיוונו של גל זה הוא מטה, שמאלה וקדימה, במקביל לחיבור II, הוא ייראה טוב יותר בחיבור זה, וכן במידה מסוימת בחיבורים I, aVF ו-aVL. ברוב החיבורים ייראה גל P חיובי, אולם ב-aVR הוא ייראה שלילי, והוא עשוי להיראות שלילי או ביפאזי ב-V1 בשל אותה התפשטות מימין לשמאל בעליות. באופן פיזיולוגי, גל P הוא גל קטן במשרעתו, עם מתח של עד 0.2–0.25 מיליוולט, ומשכו עד 120 מילישניות. חסרונו של גל P יכול להצביע על אחת מן התופעות הבאות: פרפור עליות, חסם גתי-עלייתי ומקצב צומתי. הגדלה של אחת העליות, או של שתיהן, ניכרת בשינוי בצורתו של גל P. בהגדלת העלייה הימנית ייראה הגל בחיבור II בעל משרעת גבוהה יותר ומחודדת יותר, בעוד ב-V1 רק חלקו הראשון יהיה בעל משרעת גדולה יותר. צורה זו של גל P נקראת P pulmonale. בהגדלת העלייה השמאלית, מאידך, משך גל P יתארך אל מעבר ל-120 מילישניות וצורתו תיראה בחיבור II דו-פסגתית, בשל ההדגשה של הדפולריזציה בעלייה זו. בחיבור V1 יאופיין הגל בחלק שני שלילי יותר. צורה זו של גל P נקראת P mitrale. גם שינויים במאזן האשלגן בדם יכולים להשפיע על צורתו של גל P, כאשר היפרקלמיה מתבטאת במשרעת נמוכה של הגל, ואילו היפוקלמיה מתבטאת במשרעת גבוהה שלו. ברפרוף עליות ניכר גל P כבעל צורת שיני מסור. מרווח PR מרווח PR מוגדר כפרק הזמן מתחילת גל P לתחילת מכלול QRS. המרווח מייצג למעשה את ההולכה בעלייה מקשר הגת עד לעיכוב בקשר העלייתי-חדרי, והוא מדד טוב לתפקוד הקשר העלייתי-חדרי. באופן פיזיולוגי במבוגר, מרווח PR נמשך 120 עד 200 מילישניות. מרווח PR ארוך, הנמשך מעבר ל-200 מילישניות, יכול להעיד על חסם הולכה עלייתי-חדרי מדרגה ראשונה. מרווח PR קצר יכול להעיד על נתיב הולכה מקביל. הציר החשמלי 250px\|שמאל\|ממוזער\|ניתן לפשט את חיבורי הגפיים לשישה צירים במישור החזיתי כמתואר בתמונה. חץ כלפי מעלה מצביע על הכיוון החיובי של החיבור, בעוד חץ כלפי מטה על הכיוון השלילי. הציר החשמלי של הלב הוא הציר הכללי של התקדמות גל הדפולריזציה בחדרים במישור החזית, והוא אמור להיות מקביל לצורה האנטומית של שריר הלב. הציר מחושב מחיבורי הגפיים, המודדים את מישור החזית, אשר בו נקבע כי חיבור I מונח בזווית 0°. כיוונו של ציר חשמלי תקין מוגדר בין 30°- ל-90°+. בחינת כיוון מכלול ה-QRS בחיבורי הגפיים מאפשרת להעריך את כיוון הציר החשמלי באופן הבא: הציר סמוך או מקביל לכיוון החיבורים בעלי המשרעת הכי גבוהה במכלול QRS ומאונך לחיבור האיזואלקטרי ביותר. סטיית ציר ימנית מוגדרת כסטייה ימינה מזווית של 90°+. סטייה כזו יכולה להיות נורמלית בילדים ובמבוגרים גבוהים ורזים, אולם באנשים אחרים היא יכולה להעיד על חסם צרור הולכה שמאלי אחורי, היפרטרופיה של החדר הימני, מחלות ריאה כרוניות, אוטם קדמי-צדי, תסחיף ריאתי, תסמונת וולף–פרקינסון–וייט דרך נתיב שמאלי, פגם במחיצה הבין-פרוזדורית או פגם במחיצה הבין-חדרית. סטיית ציר שמאלית מוגדרת כסטייה שמאלה מזווית של 30°-. סטייה כזו יכולה להיות נורמלית בנשים בהיריון, אולם באנשים אחרים היא יכולה להעיד על חסם צרור הולכה שמאלי קדמי, אוטם תחתון, קוצב לב מלאכותי, נפחת, היפרקלמיה, תסמונת וולף-פרקינסון-וייט דרך נתיב ימני, איטמות המסתם התלת-פסיגי, פגם הפתח הראשוני או זריקת חומר ניגוד לעורק הכלילי השמאלי. סטיית ציר קיצונית, היא סטיית ציר מעבר לזווית של 150°+. זהו מצב נדיר שיכול לנבוע מנפחת, היפרקלמיה, היפוך חיבורי האק"ג, קוצב לב מלאכותי או טכיקרדיה חדרית. כלל אצבע לקביעת סטיות ציר הוא התבוננות בחיבורים I ו-II. QRS חיובי בשני החיבורים מצביע על ציר תקין, QRS חיובי בחיבור I ושלילי ב-II מצביע על סטיית ציר שמאלית, QRS חיובי ב-II ושלילי ב-I מצביע על סטיית ציר ימנית, ו-QRS שלילי בשני החיבורים מצביע על סטיית ציר קיצונית. מכלול QRS כאמור, מכלול QRS מייצג את התפשטות הדפולריזציה בחדרים. מכלול זה משתקף בצורה שונה בחיבורים השונים, דבר המשפיע על הנומנקלטורה. באופן פיזיולוגי, את גל Q, שהוא הגל השלילי הראשון במכלול, ניתן לראות בחיבורים I, aVL, V5 ו-V6. במרבית החיבורים רואים דווקא גל RS. במעבר מחיבור V1 ל-V6 ניכרת עלייה במשרעת של גל ה-R, הנקראת התקדמות גל ה-R. משך QRS תקין הוא עד 100 מילישניות. מעבר ל-120 מילישניות מדובר במצב פתולוגי המחשיד לחסם צרור הולכה שמאלי מלא או חסם צרור הולכה ימני מלא. בין 100 מילישניות ל-120 מילישניות מדובר במצב שיכול להיות פתולוגי המחשיד לחסמי הולכה חלקיים. בנוסף למשך QRS, צורת QRS בחיבורים מסוימים יכולה להעיד על חסמי הולכה. צורת גל של , גל חיובי-שלילי-חיובי, בחיבור V1 יחד עם גל S עמוק ב-V5 וב-V6 שלאחריו מקטע ST מורם וגל T חיובי יכולים להחשיד לחסם צרור הולכה ימני. כמו כן, גל R גבוה עם צניחת מקטע ST ו-T שלילי ב-V6 וגל S עמוק עם ST מורם ו-T חיובי ב-V1 יכולים להחשיד לחסם צרור הולכה שמאלי. גם המשרעת של גל R או גל S יכולה להצביע על פתולוגיה. בהיפרטרופיה של החדר הימני חיבור V1 יראה גל R בעל משרעת גבוהה יותר מאשר עומק גל S. זאת, בנוסף לסימנים אחרים כמו סטיית ציר ימנית ושינויים במרווח ST ובגל T. בהיפרטרופיה של החדר השמאלי המשרעת של גל R עולה מאוד בחיבורים השמאליים. הסימנים המחשידים להיפרטרופיה של החדר השמאלי הם גל R ב-V5 או ב-V6 גבוה מ-25 מ"מ (2.5 מיליוולט), סכום המשרעות של גל R ב-V5 או ב-V6 עם גל S ב-V1 גדול מ-35 מ"מ, גל R ב-aVL גבוה מ-11 מ"מ וסכום המשרעות של גל R בחיבור I וגל S בחיבור III גבוה מ-25 מ"מ. סימנים אלה מצטרפים לדפוס מאומץ וציר שמאלי כמאפיינים של היפרטרופיה של החדר השמאלי. גל Q עמוק, במיוחד בחיבורים שבהם הגל אינו צריך להופיע, יכול להעיד על אוטם ישן בשריר הלב שכבר פיתח רקמת צלקת. על מנת שגל Q יוגדר כפתולוגי עליו להיות ברוחב של יותר מ-40 מילישניות או שמשרעתו תהיה למעלה מרבע ממשרעת גל R. מקטע ST מקטע ST הוא מקטע הנמשך מתום מכלול QRS עד לתחילת גל T. מקטע זה מייצג את השלב שבו שני החדרים בדה-פולריזציה מלאה. משום כך, באופן תקין הוא אמור להיות איזואלקטרי ומשכו בין 80 ל-120 מילישניות. הרמה של מקטע ST מעל לקו האיזואלקטרי היא גורם מחשיד לאוטם שריר הלב, אולם היא יכולה להופיע גם במקרים פתולוגיים אחרים, כמו בחסמי צרור הולכה ימני או שמאלי, כתלות בחיבור שבו היא מופיעה. גם צניחה של מקטע ST בחיבור V6 יכולה להעיד על אוטם, במיוחד אם גל R איננו גבוה מאוד. כאשר גל R גבוה כנראה שמדובר בחסם צרור הולכה שמאלי. בנוסף, צניחת ST בחיבורי החזה הקדמיים, (V3–V1, יכולה לשקף אוטם בדופן האחורית של החדר השמאלי. צניחה בחיבור V1 יכולה גם לרמז, כאמור, על היפרטרופיה של החדר הימני. נקודת J, שהיא הנקודה בין תום מכלול QRS לתחילת מקטע ST, יכולה להעיד על מידת ההרמה או הצניחה של מקטע ST. גל T גל T, המשקף את רפולריזציית החדרים, מתאים ברוב החיבורים לכיוונו הכללי של מכלול QRS. הגל שלילי בחיבורים aVR, ולעיתים גם ב-V1 וב-V2. בילדים גל T הוא שלילי כמעט בכל החיבורים. צורת הגל איננה סימטרית, אלא מתפתחת לאט, מגיעה לשיא לקראת סופו ולאחר מכן צונחת לאפס. היפוך של גל T הוא סימן מחשיד לשורה של מצבים פתולוגיים. מרווח QT מרווח QT נמדד מתחילת מכלול QRS עד לסוף גל T, ומשקף את שלב הרפולריזציה בכללותו. משך המרווח תלוי בקצב הלב, ולכן פותחו עבורו נוסחאות המתקנות את ערכו לפי הדופק. השיטה הנפוצה ביותר לתיקון מרווח QT היא זו שפותחה על ידי הנרי באזה. לפי הנוסחה, , כש־QTc הוא מרווח QT מתוקן ו־RR הוא המרווח מתחילת מכלול QRS אחד למכלול QRS עוקב, הנמדד בשניות. באופן תקין QTc נמשך עד 440 מילישניות. נוסחה זאת לעיתים אינה מדויקת, ומתקנת גבוה מדי בקצבי לב גבוהים ונמוך מדי בקצבי לב נמוכים. נוסחה מדויקת יותר כדי לתקן את מרווח QT לקצב הלב היא , אולם היא אינה נפוצה במרפאות. מרווח QT מוארך יכול לנבוע ממגוון סיבות, חלקן נרכשות וחלקן מולדות. עם הסיבות הנרכשות ניתן למנות היפוקלמיה, היפומגנזמיה והיפוקלצמיה, תרופות מסוגים שונים, כמו תרופות נוגדות הפרעת קצב מסוג Ia, Ic ו-III, תרופות פסיכיאטריות, נוגדי היסטמינים מסוימים, אנטגוניסטים לסרוטונין ועוד, וכן חסם עלייתי-חדרי מדרגה שלישית או שנייה, שבץ מוחי, איסכמיה משמעותית פעילה של שריר הלב והיפותרמיה. תסמונת QT מוארך היא סיבה מולדת למרווח QT מוארך ועלולה לגרום לתסמונת מוות בעריסה, לכן זיהוי מוקדם של התסמונת עשוי להציל חיים. מרווח QT קצר יכול לנבוע מהיפרקלצמיה ותרופות כמו דיגיטליס ופנותיאזינים, וכן רמות גבוהות של תירוקסין. גל U ממוזער\|שמאל\|החץ מסמן גל U חריג שמופיע אחרי גל T גל U, אשר נחשב למייצג את הרפולריזציה במחיצה הבין-חדרית, אינו מופיע ברוב המקרים, וגם כאשר הוא נרשם, משרעתו קטנה. גל U הבולט בחיבורים רבים עלול להופיע כתוצאה מהיפוקלמיה, היפרקלצמיה, שבץ מוחי וטראומה, או כתוצאה מתרופות כמו קווינידין ותרופות נוגדות הפרעות קצב אחרות מסוג Ia. ראו גם מוניטור הולטר אלקטרואנצפלוגרם רה-פולריזציה מוקדמת שפירה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אלקטרופיזיולוגיה קטגוריה:טכנולוגיה רפואית קטגוריה:בדיקות רפואיות קטגוריה:קרדיולוגיה	2024-07-28T21:28:17
רבי אליעזר בן הורקנוס	רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה. הקשר לתורה ממוזער\|250px\|שמאל\|שלט ברחוב הקרוי על שמו ביפו באבות דרבי נתן מסופר שבגיל 22 (או 28) החל רבי אליעזר להימשך ללימוד התורה, ובניגוד לרצון אביו הורקנוס, שהיה איש עשיר ובעל אדמות אך בור ועם הארץ, עזב לירושלים כדי להקדיש את עצמו ללימודי התורה. הוא נכנס לישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי ולמד בהתמדה, אף על פי שהיה צריך להתמודד עם עוני גדול (ללא תמיכה מאביו וללא מכר תומך). בניו האחרים של הורקנוס, שכעסו שאליעזר הזניח את חלקו בעבודות השדה, לחצו על אביהם לנדות את אליעזר מהירושה. הורקנוס שמע להם ועלה לסנהדרין בירושלים כדי לנדות ולהדיר את בנו מכל רכושו. כששמע רבן יוחנן בן זכאי (שהיה נשיא הסנהדרין) על הביקור, הנחה את שמשי בית הדין להלין את האורח בחלק העשיר של העיר, להזמינו לאירוע חשוב שהשתתפו בו כל גדולי ירושלים (כלבא שבוע, בן ציצית הכסת ועוד) ולהושיבו ביניהם. במהלך האירוע ביקש רבי יוחנן מר' אליעזר לדרוש, אך האחרון התבייש והצטנע לדבר בפני המכובדים. בלחצו של רבי יוחנן החל להרצות מהידע הנרחב שלו והדהים את האורחים בחכמתו ובבקיאותו. בסיום הדברים קם ר' יוחנן ונשקו על ראשו ואמר "אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא מכם בן זה". אביו, שלא זיהה את בנו הנעדר ואף לא הבין את הנאמר שאל את הסובבים את מי ברך רבי יוחנן השיבו לו את בנך אליעזר, קם הורקנוס ועמד על רגליו ואמר "בתחילה עליתי לכאן כדי לנדות ולהדיר את אליעזר מנכסיי עכשיו יהא כל רכושי לאליעזר ולאחיו לא אותיר מאומה". רבי אליעזר, ששמח על הפיוס עם אביו, סירב לקבל רכוש שמיועד לאחיו וביקש לחלק את הרכוש באופן שווה. הוא המשיך ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי עד לתחילת המצור על ירושלים, כשהוא ורבי יהושע עזרו בהברחת רבם מהעיר במצור הרומאי. לאחר חורבן בית המקדש בירושלים עבר רבי אליעזר ליבנה, שם הפך לחבר בסנהדרין תחת נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה, ונישא לאחותו של רבן גמליאל, אמא שלום. קרא לבנו על שם אביו, הורקנוס. רבי אליעזר ישב בעיר לוד, ועמד בראש בית דין וישיבה בה, וכן החזיק בכרמים בכפר טבי הסמוכה ללוד ממזרח. רבי אליעזר כונה לעיתים "רבי אליעזר הגדול". תהילתו הגיעה לשיאה כאשר תלמידיו מפרשים את הפסוק "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך" בפירוש: "מחפש את המשפט ההוגן, לך אחרי רבי אליעזר ללוד או אחרי רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". דרכו בלימוד אף שרבו ריב"ז היה מבית הלל, רבי אליעזר נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזהו אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו. כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברא. לעומתו, בר הפלוגתא שלו - רבי יהושע בן חנניה - השתייך לבית הלל, וזו גם סיבה לעובדה שבדרך כלל ההלכה נפסקה כדעתו של רבי יהושע, במחלוקותיו עם רבי אליעזר. רבי אליעזר השתדל להוכיח את טענותיו בדרכים שונות, ופעמים רבות נמצא מתווכח עם חבריו בטעמו של דבר, תוך כדי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן, כקל וחומר. רבי אליעזר נתפש כשמרן וחדשן גם יחד. מחד הוא העיד על עצמו כי: , ובמקור אחר נכתב עליו . הראי"ה קוק מסביר סתירה זו בכך שרבי אליעזר הבין מתוך דברי רבו דברים שאף אחד אחר לא הבין, ולכן אמנם רבו אמר דברים אלה, אך עדיין לא שמעתן אוזן מעולם. תנורו של עכנאי רבי אליעזר עמד במרכזה של המחלוקת המפורסמת על תנורו של עכנאי. על פי התלמוד הבבלי, במחלוקת זו התאמץ רבי אליעזר להוכיח את טענותיו בדרכים שונות, אפילו תוך חריגה מחוקי הטבע. החכמים עמדו בתוקף על דעתם וסירבו לקבל את דעתו של רבי אליעזר, חרף ההוכחות העל-טבעיות שסייעו בעדו. סופו של המעשה בנידויו של רבי אליעזר. בתורת הנסתר בזוהר חדש מובא כי רבי אליעזר היה גלגול של ראובן בכור ישראל, ומסיבה זו, גזירת עשרת הרוגי מלכות שעל פי תורת הקבלה נגזרה על עשרת החכמים בשל היותם שקולים כנגד עשרת השבטים שהשליכו את יוסף לבור, לא חלה על רבי אליעזר, שלא היה שותף במכירת יוסף אלא רק ציווה להשליך את יוסף לבור, ועל כן השליכו את רבי אליעזר לבור אך העלו אותו לאחר מכן ולא הרגו אותו. בספר בני יששכר מובא, כי מכיוון שראובן היה זה שעסק תמיד בתשובה על חטאו שבלבל את יצועי אביו, ראוי לפסוק כמותו בכל הנוגע לתשובה, ומכיוון שרבי אליעזר פוסק ש"עידי מסירה כרתי" (בניגוד לרבי מאיר הפוסק עידי חתימה כרתי), ובחודש תשרי ישנן שלושה זמני תשובה; ראש השנה - זמן הכתיבה, יום כיפור - זמן החתימה, והושענא רבה שהוא זמן מסירת הפתקים לשלוחים, יש לפסוק כמותו שזמן התשובה קיים עד הושענא רבה ועד אז ניתן לחזור בתשובה ולשנות את גזר הדין. הוא מקשר דברים אלו, לסיבה שמכוחה התפלל משה רבנו שרבי אליעזר יצא מחלציו כמובא בפסיקתא בשם רבי אחא. פטירתו לפני פטירתו של רבי אליעזר עמדו לידו רבי עקיבא וחבריו, והתיישבו בריחוק ארבע אמות בגלל הנידוי שנגזר עליו לאחר פרשת תנורו של עכנאי. רבי אליעזר הצטער מאוד על כל דברי התורה הרבים שידע ואיש לא בא ללמוד ממנו (מפני הנידוי), ואף חזה את מותם של חכמי הדור בכלל, ואת מותו בייסורים של רבי עקיבא: "שלך קשה משל כולם". מיד כשנפטר אמר רבי יהושע "הותר הנדר". רבי אליעזר נפטר ביום שישי, ואחרי יציאת השבת החל המסע ועבר מקיסריה עד לוד. רבי עקיבא ספד עליו מדברי אלישע על אליהו, אותם הדברים שאמר יואש על אלישע: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו". למרות החרמתו, צוטט רבי אליעזר במשנה, בברייתא ובתלמוד פעמים רבות, וחכמי הדורות הבאים עוסקים רבות בהלכותיו. על פי המסורת רבי אליעזר הוא המחבר של הספר פרקי דרבי אליעזר. קברו בתלמוד מתואר מסע הלווייתו שנע בין קיסרי ללוד. אמנם, על פי מסורת עממית מראשית המאה ה-13, קברו מצוי בסמוך לעלמה וזיהויים נוספים: בצפת, עין זיתים וטבריה - כולם בגליל, הרחק מלוד הדרומית. אתרים שנטען לזיהויים עם קבר רבי אליעזר בן הורקנוס לוד: לפי תיאור פטירתו של רבי אליעזר בן הורקנוס בתלמוד מובן שנקבר בעיר לוד. עלמה: רבי שמואל ב"ר שמשון (1210 לערך) בספרו "מסע דפליסטינא" מתאר את קברו של רבי אליעזר בסביבת עלמה. צפת: רבי מנחם החברוני (1215 לערך) מתאר את קברו של רבי אליעזר (לצד תנאים נוספים) במערה בצפת, המזוהה כיום עם "מערת שם ועבר". עין זיתים: הנוסע מקנדיאה (1413 לערך) מתאר את קברו של רבי אליעזר ב"עיר זיטוני" המזוהה עם עין זיתים. טבריה: בטבריה מצוין קברו בחלקת התנאים סמוך לציון עממי של רבו רבן יוחנן בן זכאי, אך זיהוי זה נעשה ללא כל מקור, פרט לאזכורו של יעקב בן נתנאל הכהן (1153–1187, כ-1000 שנים אחרי פטירת רבי אליעזר) המציין שרבן יוחנן נקבר יחד עם שמונה מתלמידיו אך לא פירט איזה מהם. ממוזער\|המצבה בטבריה בתרבות בשנות ה-2000 יצא סרט קולנוע חרדי של האחים גרובייס (יהודה גרובייס ואברהם גרובייס) בשם 'הדרך לתורה' העוסק בסיפור חייו של רבי אליעזר. מתלמידיו רבי עקיבא בן יוסף רבי אלעאי הזקן רבי יוסי בן דורמסקית אלישע בן אבויה רבי ישמעאל בן אלישע אוּנקלוּס הגר רבי חנינא בן תרדיון רבי אלעזר בן עזריה רבי יוחנן בן נורי אבא חנן רבי דוסתאי ברבי ינאי רבי יהודה בן גדיש רבי יוחנן ברבי אילעאי רבי יוסי ברבי יהודה רבי יוסי בן פרידא רבי יוסי בן פרטא רבי מרינוס רבי שמעון בן אלעזר רבי שמעון בר כהנא רבי יוסי בן כיפר (שנוי במחלוקת) ראו גם פרקי דרבי אליעזר לקריאה נוספת יצחק דב גילת, משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה, תל אביב תשכ"ח שמעון פדרבוש, התנא הגדול, ב"נתיבות התלמוד", ע' 107-86, ירושלים: מוסד הרב קוק תשי"ז. הרב אבות דרבי נתן, פרקים ו' ט"ז הרב דוד לוריא, הקדמה ומבוא לפרקי דרבי אליעזר, 1852 ישראל מאיר גבאי, מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל: חלק ב: עלמא: ערך: רבי אליעזר בן הורקנוס, הוצאת 2007 ו-2011 עליזה שנהר-אלרעי, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות, הוצאת פרדס, 2016, הפרק "סופו של רבי אליעזר", עמ' 46–74. קישורים חיצוניים הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים חלק א כרך ה-ii עיקר ימי יבנה, פרקים כג-כה, פרקים מא-מג רבי אליעזר בפרט, באתר hebrewbooks אברהם ארזי, התנא אליעזר בן הורקנוס באתר "MyTzadik" אליעזר בן הורקנוס, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:לוד: רבנים קטגוריה:שד"רים קטגוריה:תלמידי רבן יוחנן בן זכאי קטגוריה:תנאים ואמוראים הקבורים בעלמא קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 קטגוריה:אישים בחז"ל המוזכרים במקורות חיצוניים	2024-10-18T14:48:04
תנורו של עכנאי	מעשה תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב), ועוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים או מסרים אלוהיים (כדוגמת בת קול), במסגרת פסיקת הלכה. במעשה זה נקבעה הכרעתם של חז"ל שהכרעת הרוב בקרב תלמידי חכמים הדנים במחלוקת הלכתית היא הקובעת, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי. הכרעתם זו תומצתה במדרש על הפסוק מספר דברים "לא בשמים היא". חשיבותה של הסוגיה אינה נובעת מהפרט ההלכתי הזניח בו דנו, אלא בשל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין קבוצת חכמים (ובראשם רבי יהושע - בר הפלוגתא של רבי אליעזר). הסוגיה בגמרא מובאת אגב דיון באונאת דברים, ובאה להמחיש עד כמה חמור נזקה, לאור נזקים שנגרמו עקב עלבונו של רבי אליעזר. לפי הערכות, מעשה זה הוא הטקסט התלמודי המצוטט ביותר בספרות המודרנית. הרקע למעשה על פי הפרשנות המסורתית הדיון ההלכתי עניינה של הסוגיה הוא טהרת תנורו של עכנאי. הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, כדעת חכמים, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו, כדעת ר' אליעזר. סמכות ההלכה בתום המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש, הוביל רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) כמה מהלכים ציבוריים במטרה לשקם את היהדות מן המשבר העמוק שאליו נקלעה, ולייצב את ההלכה הפרושית כגורם מעצב, לאור חסרונו של בית המקדש כמרכז רוחני ולאומי. חורבן המקדש הביא לירידת כוחן של הכתות השונות שפעלו עד אז, ובראשן הצדוקים, שנחשבו למתחרים המרכזיים של הפרושים, ולא יכלו לשרוד בלי מקדש, כיוון שהשתייכו לאריסטוקרטיה הכהנית שהתרכזה סביבו. כך היה עלול לקרות גם לפרושים, על אף הפופולריות הרבה שלהם בקרב שכבות העם הרחבות, חורבן המרכז הרוחני עלול היה להוביל להתפוררות העם, באין דבר מאחד. עקב כך פעל ריב"ז להקים מחדש את הסנהדרין בעיר יבנה. סנהדרין זו תיקנה תקנות רבות המתחייבות מחוסר בית המקדש, ואשר פעלה להעלאת קרנה של ההלכה כמאחדת את העם. כעבור תקופה קצרה כנשיא הסנהדרין, פרש ריב"ז מתפקידו והעביר אותו לרבן גמליאל, משום שכצאצא של הלל הזקן ובית דוד, הייתה לו השפעה רבה יותר על העם, ובכך הוכרעה המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי. שכן בעקבות כישלון המרד הגדול שהתנהל על ידי הקנאים המשתייכים בעיקר לבית שמאי, גברה ידם של בית הלל המתונים יותר, שהם אלה שהעבירו את הסנהדרין ליבנה, והרכיבו רוב מוצק מחכמי הסנהדרין. הסיפור המפורסם מכולם בסוגיית סמכותו של הרוב הוא סיפור "תנורו של עכנאי". במקרה זה, רבי אליעזר בן הורקנוס, מבכירי תלמידיו של ריב"ז, שסירב לקבל את הכרעת הרוב, נודה. התיאור בגמרא תיאור האירועים מובא במסכת בבא מציעא נט, ב. לפי המסופר, רבי אליעזר הציג נימוקים רבים כדי לשכנע את שאר הרבנים, אך הם לא קיבלו את דעתו. בשלב מסוים החל רבי אליעזר לבצע ניסים כדי להוכיח את צדקתו: הוא גרם לחרוב לזוז ממקומו, למים לזרום לאחור ולקירות בית המדרש לנוע, אך הרבנים סירבו לקבל ניסים אלה כראיות. לבסוף אמר רבי אליעזר "מן השמיים יוכיחו", ומיד יצאה בת-קול והכריזה שפסיקתו ההלכתית נכונה תמיד, ואז קם רבי יהושוע על רגליו וסיים את הדיון במילים "לא בשמיים היא" (מתוך : "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.") רבי ירמיה פירש כי הביטוי "לא בשמיים היא" נאמר כאן במובן שאין להקשיב לבת-הקול אלא לדעת הרוב בין החכמים, מפני שהתורה כבר ניתנה בסיני ובה נכתב "אחרי רבים להטות" (מתוך : "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"). בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר אלוהים באותו זמן, וענה כי הוא "חייך ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני". מיד לאחר הכרעת המחלוקת מסופר שאת כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר ובסופו של דבר נפסקה הלכה נגדו - שרפו חכמים בפניו: . מאחר שסירב לקבל את הכרעת הרוב, רבי אליעזר נודה, והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא: הגמרא מספרת שלצערו של רבי אליעזר הייתה השפעה על העולם כולו: יבולים התקלקלו, וכל מקום שרבי אליעזר הביט בו - נשרף. אחרית דבר מסופר שכאשר רבן גמליאל נסע בספינה קצף עליו גל גדול, שהוא ייחס למידת הדין שהייתה כנגדו בעקבות טיפולו המחמיר ברבי אליעזר: אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, נהגה להשגיח על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים בתפילתו, משום שחששה שבעקבות תחינתו על צערו ייענש אחיה. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני ולא השגיחה על רבי אליעזר שנפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, כבר הרגת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שתפילתו הרגה את אחיה, ענתה "כך מקובלני מבית אבי אבא (הלל הזקן): כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה". בשעת פטירתו של רבי אליעזר היו אצלו רבי עקיבא וחבריו, ועם פטירתו התירו את נידויו: "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר (=הנידוי)! הותר הנדר!". הפרשה בראייה מסורתית פרשני התלמוד המסורתיים ראו במקרה תנורו של עכנאי דוגמה למימוש הכלל החז"לי: . על פי פרשנותם את הכתוב "אחרי רבים להטות" () ההלכה נפסקת על ידי רוב בין החכמים, ומרגע שנפסקה היא מקבלת מעמד של תורה, כאילו ירדה למשה מהר סיני, ולא ניתן להפקיע אותה על ידי התגלויות מקומיות ומאוחרות. תפיסת רבי אליעזר מייצגת בסיפור מעין התגלות מאוחרת, ואינה יכולה להפקיע הלכה שיש לה מעמד של תורה מסיני. הפרשה בראייה מודרנית בהתאם לרוח העת החדשה, חוקרים מודרניים נתנו לפרשת "תנורו של עכנאי" אלמנטים חדשניים, וראו בתפיסת חכמים תפיסה רפורמטורית החולקת על התפיסות המסורתיות, אותן ייצג רבי אליעזר. על פרשת "תנורו של עכנאי" כותב מנחם אלון: יצחק דב גילת ראה ברבי אליעזר מייצג של מסורת שמרנית, מקובלת מדורי דורות, מול חכמים המעוניינים לתת מקום לחידוש ולשכלול ההלכה. אפשר לראות בסוגיה זו הדגמה לעימות בין נביאים לתלמידי חכמים, שבו התנגשה הכרעה באמצעות רוח הקודש ואינטואיציה, עם הכרעה שמבוססת על שיקולי הגיון ולוגיקה, בתקופה שבה קרנה של הנבואה ירד, שכן בימי בית ראשון ולפניו נביאים שימשו גם כשופטים, ובעת בית שני כאשר הנבואה פסקה, היה צורך לחזק את מעמד החכמים, דבר שהשתקף למשל באמרה החז"לית "חכם עדיף מנביא". עם זאת, יש שמציינים את סוף המעשה, שבו רבי אליעזר מנודה בשל דעותיו וננקטות פעולות שמיועדות להבהיר את סמכות החכמים החולקים עליו, כמי שמלמד דווקא על חוסר סובלנות ביחס לדעות שונות. מרבי אליעזר מצופה לקבל את מרות חכמים לאחר שכשל בניסיונות להוכיח את עמדתו, והוא אינו רשאי להוסיף לדבוק בה. תחילתו של המעשה מבטאת עצמאות מחשבתית שאינה תלויה בגורמים שמימיים, אבל לא כזו שאינה תלויה במוסדות הלכתיים. לקריאה נוספת יצחק אנגלרד, "תנור של עכנאי – פירושיה של אגדה", שנתון המשפט העברי א', עמ' 45–50, תשל"ד. יצחק ברנד, "תנורו של עכנאי - אגדה בלב פולמוס", תרביץ עה (תשס"ו), עמ' 437–466. מאיר רפלד, "פלפול, צנזורה והשכלה: לקורותיה של פרשנות אחת לסוגיית תנורו של עכנאי", מחקרי ירושלים בספרות עברית יח, תשס"א, עמ' 7–18 קישורים חיצוניים אורי אמיתי, על תנורים ונחשים, או: האם יכולה יהדות להיות דמוקרטית? סוגיית התלמוד באתר פשיטא, עם ביאור שטיינזלץ והערות גולשים. שלמה פוקס, האונאה והתנור – עיון בסוגיית אונאת דברים, באתר "סנונית" תנורו של עכנאי דילמה בייעוץ ארגוני, באתר 'שפע' יהודה איזנברג, תנורו של עכנאי - בבא מציעא נט,ב, מעמקים 10, תשרי תשס"ח דני סטטמן, אוטונומיה וסמכות ב'תנורו של עכנאי', באתר Academia.edu דיון נרחב בסוגיה בפורום "עצור כאן חושבים" הערות שוליים קטגוריה:בבא מציעא: סוגיות תלמודיות קטגוריה:פולמוסים הלכתיים קטגוריה:אגדות תלמודיות	2024-09-10T19:46:56
גמרא	הפניה תלמוד בבלי	2018-07-30T06:01:09
איחוד האמירויות הערביות	שמאל\|ממוזער\|250px\|העיר דובאי באמירות דובאי ממוזער\|300px\|שמאל\|חלוקת האמירויות לפי שטח (לחצו להגדלה) ממוזער\|מבצר דַ֗איַה באמירות ראס אל-ח'ימה בו לחמו בבריטים ממוזער\|דיונות במדבר בשולי העיר דובאי ממוזער\|העיר שארג'ה באמירות שארג'ה איחוד האמירויות הערביות (בערבית: الإمارات العربية المتحدة, בתעתיק: אל-אִמַארַ֫את אל-עַרַבִּ֫יַּה אל-מֻתַּ֫חִדַה; ובקיצור: איחוד האמירויות, ולעיתים רק האמירויות الْإِمَارَات – ידועה גם בראשי התיבות UAE או ae) היא פדרציה ומדינת מדבר הנמצאת בצפון-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה) שבמפרץ הפרסי. נכון לשנת 2023, באיחוד האמירויות יש אוכלוסייה מוערכת של 9.97 מיליון. לפי ההערכות, אזרחי האמירויות מהווים 11.6% מהאוכלוסייה; בעוד שאר התושבים הם גולים, רובם מדרום אסיה. האסלאם היא הדת הרשמית וערבית היא השפה הרשמית. מאגרי הנפט והגז הטבעי של איחוד האמירויות הערביות הן השישית והשביעית בגודלן בעולם, בהתאמה. איחוד האמירויות הערביות היא פדרציה הכוללת שבע אמירויות מונרכיות: דובאי, אבו דאבי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין. המדינה קיבלה עצמאות מהממלכה המאוחדת ומחוף שביתת הנשק ב-1971. איחוד האמירויות גובלת בשתי מדינות: עומאן וערב הסעודית. איחוד האמירויות היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. שבע האמירויות המרכיבות את המדינה (האמירות בה העיר הגדולה ביותר, דובאי) (האמירות בעלת השטח הגדול ביותר. בה גם עיר הבירה של איחוד האמירויות, אבו דאבי) היסטוריה ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו באיחוד האמירויות מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים אנושיים וסחר אזורי, כולל עם מסופוטמיה. מספר שבטים התיישבו באזור זה, גם לאורך החוף וכן בפנים הארץ. במאה השביעית השבטים המקומיים עברו תהליך של איסלאמיזציה. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית. בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 פתחה בריטניה במשא ומתן עם המנהיגים השייח'ים המקומיים במטרה להגן על נתיבי המסחר הימיים בנתיב להודו שהייתה בשליטתה. המסורת הקולוניאלית מתארת את הפעילות של השבטים המקומיים כביזה ימית ולכן נודע האזור כ"חוף שודדי הים". אולם, כיום מרבית חוקרי האזור סוברים שהצמדת תיאור השודדים לשבטים שימשה רק כעילה להרחבת ההשפעה הקולוניאלית שלה באזור. בפועל, התושבים שחיו באזור ראס אל-ח'ימה התפרנסו, בין היתר, מדמי מעבר שגבו מאוניות שחצו במיצר הורמוז השוכן בסמיכות. בריטניה, שלא הסכימה לשלם את דמי המעבר כינתה פעילות זו כביזה ימית. בשנת 1820 חתמה עם שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). הסכמים אלו הגדירו את מסגרת ההשפעה של בריטניה באזור כחסות שבה היא הייתה האחראית הבלעדית על יחסי החוץ של המנהיגים המקומיים, בעוד שהש'יחים נותרו עצמאיים לנהל את ענייני הפנים. חסות זו נמשכה עד שנת 1971. מרבית השבטים באזור זה היגרו מנג'ד ומיעוטׇם מפרס. ראס אל-ח'ימה הייתה עיר הבירה החשובה של אזור זה בראשית המאה ה-19, אך עם הפסקת הפעילות הימית שלה בעקבות ההסכמים עם בריטניה היא איבדה את משאביה וירדה מגדולתה. במקומה, צמחו הערים החשובות שארג'ה ואבו דאבי. ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות. בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל-ח'ימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ – ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא נפתרה עד היום). היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן–עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגיוס תמיכה בין-לאומית למען ביטחון הפדרציה. ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבין-לאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית ובניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן. בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן כיורשו בתפקיד. בשנת 2014 קיבל השייח' ח'ליפה בן זאיד שבץ מוחי, ואחיו מוחמד בן זאיד אאל נהיאן מונה לנהל תחתיו את המדינה. בשנת 2022 מת ח'ליפה בן זאיד, ומוחמד בן זאיד מונה לנשיא. בשנת 2024 התרחשו שיטפונות בהם נהרגו מספר אנשים. פוליטיקה האמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית. "המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות. בראש המדינה ובראש "המועצה העליונה" עומד הנשיא, שתפקידו בעל סמכויות פוליטיות נרחבות, ונבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים מבין אמירי המדינות, אם כי בפועל אמיר אבו דאבי תמיד מכהן כנשיא (להשוואה, במלזיה ראש המדינה נבחר מבין סולטני המדינות המלוכניות, אך מכונה רשמית יאנג די-פרטואן אגונג, ובשפה היומיומית מכונה מלך, אף על פי שבפועל היאנג די-פרטואן אגונג מכהן לכהונה קצובה והתפקיד עובר ברוטציה). "המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), שבראשה עומד ראש הממשלה, ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים. קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה. בממשלת איחוד האמירויות מכהנות לפחות שתי שרות. הראשונה שמונתה הייתה דֵיים שיח'ה לבנא ח'אלד אל-קאסימי, שכיהנה כשרת הסובלנות, שרת המדינה לשיתוף פעולה בין-לאומי ושרת הכלכלה והתכנון של איחוד האמירויות הערביות. שרה נוספת היא השרה סארה בנת יוסף אל-אמירי המכהנת כשרת הטכנולוגיות המתקדמות במשרד התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת בממשלת איחוד האמירויות הערביות, יו"ר סוכנות החלל של איחוד האמירויות ומועצת המדענים של איחוד האמירויות הערביות וסגנית מנהל הפרויקטים של משימת תקוות מאדים באיחוד האמירויות. כלכלה עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית – דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם. עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי. החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק. עקב החברות בארגון משפיעות האמירויות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי – בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות. משנות ה-60 הושתתה כלכלת המדינה בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי, אך מאז 2017 לאור משבר האקלים היא מפנה משאבים לפיתוח אנרגיות מתחדשות והקטנת תלותה הכלכלית בהפקת דלקי מאובנים. בנוסף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, ועיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת. מאז שנות ה-80 גדל מספר התיירים באופן משמעותי, עיקרם אירופים הבאים לחופשה במהלך החורף. המגמה התחזקה לאחר ההחלטה להחיל מדיניות "שמיים פתוחים" שהביאה להוזלת הטיסות מאירופה, חיזוק חברות התעופה אמירטס ואיתיחאד איירווייז ושימוש בנמלי התעופה של אבו דאבי ודובאי כנקודת ביניים בין אירופה למזרח הרחוק. המאזן המסחרי של האמירויות בעודף גדול. בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה על כוח עבודה זר שמהווה יותר מ-90% מכוח העבודה במדינה. באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; עם המפוארים שבהם נמנים בורג' אל-ערב, שהוא מהמלונות הגבוהים בעולם, ובורג' ח'ליפה, המבנה הגבוה בעולם מאז 2010. קיימים בה גם מרכזי קניות רבים, ביניהם קניון דובאי הקניון החמישי בגודלו בעולם. בשנת 2006 סוכם על תחילת פעילות מדעים בתחום החלל ובשנת 2009 שוגרה לחלל החללית דובאי סאט 1. גאוגרפיה רובה של המדינה מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), מהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבח'ת מטי – מישור מלֵחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית. החוליות בדרום ובמערב מהוות חלק מימת החולות של א-רובע אל-ח'אלי. חופיהן של האמירויות נמשכים לאורך המפרץ הפרסי בצדו המערבי, וחלק גובל מפרץ עומאן בצדו המזרחי. בשטחי האיחוד אין נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין ו, נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים. בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד 49° צלזיוס. בשאר ימות השנה נעות הטמפרטורות בטווח 20° – 35°. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה). יחד עם גינאה המשוונית ודנמרק, איחוד האמירויות היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי. ארבעת האזורים המרכזיים באיחוד הן דובאי ואבו דאבי שעל חופי המפרץ הפרסי (במערב המדינה), אל עין שבמרכז מזרח המדינה באמצע האזור המדברי, ופוג'איירה שעל חוף מפרץ עומאן שממשיך ישירות אל הים הערבי שבתוך האוקיינוס ההודי. יחסי חוץ יחסי החוץ של איחוד האמירויות הערביות מנוהלים על ידי משרד החוץ ושיתוף הפעולה הבינלאומי בראשות השר עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן. ראש הממשלה וסוכנויות רבות אחרות ממלאות תפקיד בקביעת המדיניות, ולמוסדות ועסקים רבים יש תפקיד בהם. לאיחוד האמירויות הערביות קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם רוב מדינות העולם. היא חברה באופ"ק היא אחת החברות המייסדות של מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), חברה באו"ם ובבנק העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית, הליגה הערבית, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC) והמדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, היא משקיפה בארגון הארגון הבין-לאומי לפרנקופוניה. יחסיה עם ישראל האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. לאחר הסכמי אוסלו, האמירויות נמנעה מיחסים גלויים עם ישראל בניגוד לשכנותיה, עומאן וקטר, אבל סחר עקיף בין הצדדים ויחסים ביטחוניים התקיימו מתחת לרדאר. בנובמבר 2015 הודיע משרד החוץ הישראלי על פתיחת נציגות ישראלית רשמית ראשונה בעיר אבו דאבי, אם כי ממשלת איחוד האמירויות מצדה הצניעה את המהלך והמעיטה בחשיבותו. ב-30 ביוני 2019 ביקר שר החוץ הישראלי ישראל כץ באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות. ב-13 באוגוסט 2020 הודיעו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כי הוסכם על הסכם איחוד האמירויות-ישראל לקראת הסדרת וכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות, כחלק מהסכמי אברהם. הסכם זה נחתם ב-15 בספטמבר 2020, ואושר בשתי המדינות. בינואר 2021, אישר קבינט איחוד האמירויות הקמת שגרירות אמירותית בישראל. ב-14 בפברואר 2021, כהמשך להסכם הסדרת היחסים בין המדינות, מונה מוחמד אל מחמוד אל חאג'ה, לשגריר ראשון בישראל, ונקרא לחזק את הידידות ושיתוף הפעולה עם ישראל. ב-30 במאי 2021, נפתחה שגרירות איחוד האמירויות בבניין הבורסה לניירות ערך בתל אביב, דגל האמירויות הונף לצד דגל ישראל. צבא וביטחון ממוזער\|שמאל\|150px\|סמל הכוחות המזוינים של איחוד האמירויות הערביות תוכנית החלל לאמירויות ישנה תוכנית חלל לאומית, שבמסגרתה שוגרה ביולי 2020 החללית "אל אמל" (תקווה) למשימת סקר סביב מאדים. היא נכנסה למסלול סביב כוכב הלכת בפברואר 2021. בשנת 2016, סארה בנת יוסף אל-אמירי שרת הטכנולוגיות הלאומיות, הובילה את הפרויקט המדעי של איחוד האמירויות משימת תקווה מאדים, הופ. שבוצע בשותפות עם אוניברסיטת קולורדו, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת המדינה של אריזונה. הזאע אל-מנסורי הוא האסטרונאוט האֵמִירוּתִי הראשון, והוא קיבל את הכשרתו ברוסיה. אליו מצטרפים עוד שלושה מועמדים שיעברו הכשרה בקבוצת האסטרונאוטים ה-23 של נאס"א : ד"ר סולטאן א-ניאדי, מוחמד אל-מולא, ונורא אל-מטרושי, שתהיה האישה האסטרונאוטית הראשונה מהאמירויות. ב-2023 פורסם כי החללית "אל אמל" הפיקה מידע ותמונות חדות יותר מבעבר של דיימוס – הירח הקטן של כוכב מאדים, בזכות מידע זה התגלה כי ההרכב של דיימוס דומה למאדים ושונה מהרכבם של אסטרואידים מסוג D. ממצא זה שולל את ההנחה שהניחו קודם לכן בנוגע למקור הירח. דמוגרפיה אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות מנתה ב-2020 כ-9.2 מיליון תושבים. כ-12% מהאוכלוסייה הם אזרחים אֵמִירוּתִים-ערבים בני המקום, בעוד כ-88% הם עובדים זרים ומהגרים מכל רחבי העולם. על כן, רק 1.4 מיליון מתושביה הם אזרחי המדינה.Habboush, Mahmoud. (10 October 2013) Call to naturalise some expats stirs anxiety in the UAE. Uk.reuters.com. Retrieved 10 October 2015 קושי רב קיים על אלה המנסים להתאזרח באיחוד האמירויות, למי שאין קשר דם או קרובי משפחה כלשהם במדינה, ומשום כך התאזרחות ניתנת תחת נסיבות מיוחדות בלבד. כ-88% מהאוכלוסייה מתגוררים ביישובים עירוניים. תוחלת החיים היא 78.32 שנים. היחס בין מספרי הגברים למספרי הנשים במדינה אינו טבעי: מספר הגברים גדול פי 2.2 (כשברוב קבוצות הגיל מגיע אף ל-2.75) ממספר הנשים. זהו הפער השני הגדול ביותר בעולם לטובת הגברים לעומת נשים (אחרי קטר). שיעור הפריון עומד על כ-1.4 ילדים לאישה. מוצא אתני במדינה אוכלוסייה מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים. חמשת הלאומים הכי נפוצים באמירויות של דובאי, שארג'ה ועג'מאן, הם: הודים (25%), פקיסטנים (12%), אֵמִירוּתִים-ערבים בני המקום (9%) בנגלדשים (7%), ופיליפינים (5%). עובדים זרים מאירופה (כולל מעל ל-100 אלף בריטים), אוסטרליה, צפון אמריקה, ומרכז ודרום אמריקה, מהווים כחצי מיליון מאוכלוסייתה. שאר האוכלוסייה הם ערבים ממדינות אחרות (ובפרט מצרִים ועומאנים). רובם הגיעו כעובדים זרים לאמירויות עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט מאז שנות ה-60. דתות האסלאם היא דת המדינה הרשמית של איחוד האמירויות הערביות. נכון ל-2022, 76% מתושבי איחוד האמירויות הם מוסלמים (מתוכם 97% הם סונים ו-3% הם שיעים), 9% הם נוצרים, 8% בני דת ההינדואיזם, 1.8% בודהיסטים, ו-5% הם אחרים.Pew Research Center's Religion & Public Life Project: United Arab Emirates. Pew Research Center. 2010.United Arab Emirates. International Religious Freedom Report 2007. State.gov. Retrieved 27 September 2013. בני המיעוטים מדתות שהתפצלו מהאסלאם, כמו הדרוזים ובני הדת הבהאית, נספרים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית. על פי החוק בכל האמירויות, לנשים מוסלמיות אסור להינשא לגברים לא-מוסלמים. יהדות באיחוד האמירויות הערביות קהילה יהודית מתפתחת, שמורכבת רובה מאנשי עסקים ממדינות המערב, שחיים ומתפללים בחופשיות במדינה. נכון לשנת 2019 ההערכה היא כי יש בדובאי ובאבו דאבי כ-200 משפחות יהודיות. הסכם הנורמליזציה עם ישראל הביא לגדילה משמעותית של מספר היהודים במדינה ולפי רב הקהילה היהודית הרב לוי דוכמן נכון ל-2021, יש במדינה כ-500 משפחות יהודיות. זכויות האדם באיחוד האמירויות אין שלטון דמוקרטי, ולאזרחים אין אפשרות להחליף ממשלה או להקים מפלגות פוליטיות. הממשלה מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, והתקשורת המקומית מצונזרת כדי למנוע ביקורת על הממשלה, על פקידי ממשל או על משפחות המלוכה. חופש ההתאגדות וחופש הדת מצומצמים גם הם. על פי ארגוני זכויות האדם, זכויות אדם רבות מופרות באיחוד האמירויות הערביות. אזרחים המתנגדים לשלטון סובלים מרדיפה פוליטית. רבים מהם נחטפו על ידי כוחות הביטחון ועברו עינויים וכן היעלמות כפויה. לעצורים לא ניתנת הזכות להליך הוגן או לייצוג משפטי. מלקות וסקילה מקובלות כדרכי ענישה בבתי דין השרעיים במדינה. בחודש נובמבר 2020 נחקקו תקנות המפחיתות את המגבלות על צריכת אלכוהול ומגורים משותפים ללא נישואים, והחמירו את הענישה במקרי רצח על חילול כבוד המשפחה. ראו גם מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ לקריאה נוספת אלכסנדר בלי, אבי שבת, דמוקרטיה ודמוקרטיזציה בעולם הערבי, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004. יואל גוז'נסקי, מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2012. קישורים חיצוניים COUNTRY PROFILE: UNITED ARAB EMIRATES, אתר הספרייה הדיגיטלית של קטר האתגרים הכלכליים ויציבות המונרכיות במפרץ הפרסי, מגזין המזרח הקרוב, 6 באוקטובר 2014 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:אמירויות המפרץ הפרסי קטגוריה:מדינות חצי האי ערב קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1971 קטגוריה:מדינות המזרח התיכון	2024-09-06T23:15:26
אלכסנדר ינאי	יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס – ב' בשבט, 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד ומלחמת אזרחים. עד עלותו למלוכה שמאל\|280px\|מטבע מימי אלכסנדר ינאי.חזית: עוגן סלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר.גב: גלגל בן שמונה חישורים, או וריאציה של שמש ורגינה. כיתוב עברי עתיק 'יהונתן המלך' אלכסנדר ינאי היה השלישי מחמשת בניו של יוחנן הורקנוס הראשון. על פי יוסף בן מתתיהו, אביו, יוחנן, התנכר לו כבר מיום היוולדו ושלח אותו לגדול בגליל. מהמטבעות ידוע לנו ששמו העברי היה "יהונתן" וינאי (יניי) – קיצורו. אחיו, יהודה אריסטובולוס הראשון, שנא אותו וחשש ממנו, וכשמוסרות השלטון היו בידיו, כלא את ינאי. לאחר מות יהודה אריסטובולוס ומשמת אחיו הנוסף אנטיגונוס הראשון התמנה אלכסנדר ינאי לשליט, והיה השני מבית חשמונאי שזיכה עצמו בתואר 'מלך'. אלכסנדר ינאי ייבם את אלמנתו של יהודה אריסטובולוס, שלומציון אלכסנדרה, שעל פי התלמוד הייתה אחותו של שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין. מדיניות הכיבושים שמאל\|ממוזער\|ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של אלכסנדר ינאי מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו של ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, היו גבולות ממלכתו רחבים אי פעם מימי ממלכת ישראל המאוחדת, וכללו שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע מצד בעלי ברית זרים, כמו מצרים התלמיית. ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים ומרשימים, שמטרותיהם היו אלה: השגת רציפות היסטורית טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח באזור – ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק הכלכלה של יהודה, פיזור האוכלוסייה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסייה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום חירותן של ערי הפוליס היווניות מול הגברת שלטונו הריכוזי. אחד ממבצעיו הראשונים של ינאי היה השתלטות על צפון הארץ, ולאחר מכן ניסיון כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה ועוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנים 103–102 לפנה"ס, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית, ששלט בקפריסין. תלמי לתירוס הביס את צבא ינאי בקרב צפון, לא הרחק מנהר הירדן, והביא הרג נורא ביהודים וכישלון צורב לינאי. ינאי, מצידו, הזעיק את קלאופטרה השלישית והזהיר אותה שניצחון בנה תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים והקים בה מקדש. תלמי לתירוס ניגף לפני הצבא המצרי, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ – סיפוחה למצרים. אולם, בעיקר בזכות נאמנותם של שרי הצבא היהודים, ששכנעו את מלכת מצרים, ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, וגם בשל שיקולים פרגמטיים של הסתכנות בהסתבכות בכיבוש, כמו החשש מתגובת הרומאים ומערכת מצור ממושכת, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקלאופטרה. לאחר שהגיע להסכמה עם קלאופטרה השלישית שעכו תישאר מחוץ לתחומו, השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה. בשנת 101 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה מוצלחים בעבר הירדן המזרחי, הבשן והגלעד, ובמהלכם כבש את גדר לאחר מצור שנמשך עשרה חודשים, ואת חמתן (בקרבת סוכות). מסעות אלה יצרו פרצה בקו הערים ההלניסטיות בעבר הירדן, ואולי נערכו כדי לעצור בעד השבטים הנבטיים שאיימו לעבור גם לעבר הירדן המערבי. בשנת 100 לפנה"ס פנה ינאי דרומה וכבש את עזה, לאחר שבודד אותה מכל צדדיה, ולאחר שכבש את אנתדון ורפיח ואף רינוקורורה (אל-עריש של ימינו). בשנת 96 לפנה"ס פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבין-לאומי החשוב, במקום לנצל אותה כנמל קיים, וזאת מן הטעמים הבאים: נימוק כלכלי – כדי לחנוק את המסחר הנבטי על ידי ניתוקו מן הים, ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה, וטעם סמלי – מאז קרב עזה, שנת 312 לפנה"ס, החל פרק שעבודה של יהודה לממלכות ההלניסטיות. ינאי ביקש אפוא למחוק כתם זה מדפי ההיסטוריה היהודית ולפתוח דף חדש בדברי ימי ריבונותה של יהודה. בין השנים 99 ל-95 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה נגד מואב במטרה להשתלט על מוקדי המסחר הנבטי, וקירב את כל האזור שממזרח לים המלח, בהם הערים ליבה, אגליים, חורוניים, צוער, בקעתה ומחוזה. ובכך ים המלח הפך לאגם פנימי של הממלכה. בין השנים 83 ל-80 לפנה"ס ערך ינאי מסע נוסף לעבר הירדן המזרחי ובמהלכו השתלט על שרשרת ערי הפוליס המקומיות כמו פחל, דיאון, גרשה, גמלא, פניון, אנטיוכיה (של תל דן), היפוס (סוסיתא), ופילוטריה (בדרום הכנרת) ועוד. לאחר מסע זה ינאי כבש את כל הערים ההלניסטיות בעבר הירדן למעט פילדלפיה. עם כיבושה של רגבה (בתחום גרסה) זמן קצר לאחר מותו של ינאי, הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא התפשטותה: בגבולותיה נכללו כל ארץ ישראל המערבית עד ללב הנגב (מלבד מובלעת אשקלון וחוף עכו מצפון לכרמל), וכן אזורים נרחבים ממזרח לירדן, ממואב בדרום ועד לקצה הגולן הצפוני. ההיסטוריון דוד משה הר מעיר כי בניגוד לכיבושיהם של יוחנן הורקנוס הראשון ושל יהודה אריסטובולוס הראשון, שכיבושיהם נספחו לדורות ליהודה, כיבושיו של ינאי בוטלו בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, כיוון שלא הצליח להטמיע את האוכלוסייה שהייתה בהם בגוף המדינה החשמונאית, וכיוון שבאותה העת החשמונאים כבר לא היו במעמד של בעלי ברית של הרומאים. סמכותיות ינאי ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וביוונית – "בסיליאוס". כדי להבליט את מידת ריכוזיות שלטונו ואת הבלעדיות שלו ביטל את הטבעת התואר "חבר היהודים" (כלומר נציגי ה"גירוסיה", נציגי העם ונציגי הכהנים) לצד השליט, כפי שהיה נהוג במטבעות שקדמו לזמנו. בכך יש ביטוי לסילוק חבר היהודים ממעמד שלטוני או לפחות לצמצום כוחה והשפעתה. כמו כן, בקביעת מעמדו כמלך בדומה למלכים הלניסטיים, הוא נטל את סמכויות החקיקה והשיפוט לידיו, וכיוון שמלך היה החוק החי, צמצם בכך את כוח הסנהדרין. במטבעות שבהם מכונה המלך כוהן גדול מופיעים הסמלים המסורתיים: זר ובתוכו כתובת וצמד קרני שפע, ואילו במטבעות שבהם מופיעה הכתובת "יהונתן המלך", מופיע בצד אחד חישוק, ובצד האחר – עוגן. השם "יהונתן" מופיע בעברית וביוונית. בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון התרסי, שהייתה הבסיס לשלטונו של ינאי. בתלמוד הבבלי, שנערך שנים רבות אחרי זמנו, מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו. התוצאה הייתה החלטה כי "מלך לא דן ולא דנין אותו". המהרש"א מוסיף שעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש ובשל כך זומן לדין הוא הורדוס. במחקר המודרני (למשל ישראל פרידמן בן-שלום, ורד נעם) מקובלת המסקנה כי הסיפור הוא גרסה על זימונו של הורדוס למשפט הסנהדרין, עוד כאשר היה מושל הגליל, בטרם הפך למלך יהודה. המרד נגד ינאי ממוזער\|שמאל\|קרב צפון – תלמי התשיעי לתירוס נגד אלכסנדר ינאי. 1. ינאי שם מצור על עכו. תלמי לתירוס פולש מקפריסין. 2. ינאי מתקדם לעברו. לאחר משא ומתן ינאי כובש את דור. 3. תלמי כובש את שיחין לאחר שמתברר לו שינאי ניהל משא ומתן עם אימו. 4. תלמי מנסה לכבוש את ציפורי, נכשל, וממשיך משם אל עבר הירדן. 5. תלמי פונה דרומה וינאי פונה לעברו במטרה לעוצרו. 6. בקרב ינאי נוחל מפלה ותלמי פורץ ליהודה וינאי מזעיק את קלאופטרה. 7. תלמי מנסה להתקדם לעבר מצרים. קלאופטרה השלישית מגיעה ממצרים 8. לאחר עימות מצביאיה מנצחים את תלמי והוא חוזר לקפריסין. 9. כוחות תלמי שכבשו את עכו עוזבים אותה. 10. קלאופטרה וינאי חותמים על הסכם בבית שאן וקלאופטרה עוזבת את הארץ. הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו החזרת סמכויות השיפוט שנלקחו מהסנהדרין, וסמכויות ההנהגה של חבר היהודים, ויש הטוענים גם הפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. גיסו, על פי המקורות היהודיים, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. לפרושים הייתה השפעה רבה על המון העם, אך ינאי העדיף את תמיכת עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד ככהן גדול, שהרכיבה גם את האריסטוקרטיה הצבאית והפוליטית ביהודה. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים. הסכסוך נמשך 6 שנים, והפיל לפי עדות יוסף בן מתתיהו חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה מסופר כי הוא הורה לצלוב כשמונה מאות פרושים מורדים ושחט את בני משפחותיהם לעיניהם; מאורע אחרון זה מוזכר הן על ידי בן מתתיהו והן במגילות קומראן. אף כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעיות שבתחומי ממלכתו. בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כמלך שהוא "החוק החי", לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשהחליט לבטל את מצוות ניסוך המים שנחשבה במסורת כהלכה למשה מסיני, ושפך את המים המיועדים לכך, על רגליו באופן מזלזל. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכרים. בעקבות מחשבתו כי ליבם של תלמידי החכמים אינו נוח מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה שבויה ולכן היה פסול לכהונה כלשהי ובפרט לכהן גדול, שאין בסמכות אדם לקחת תפקיד זה לעצמו) הוציא אותם ינאי להורג. שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, ואחרים כמו יהושע בן פרחיה, ברחו למצרים ושבו רק לאחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בזכות אחותו המלכה. המורדים, בייאושם ובזעמם, הזעיקו לעזרתם את דמטריוס השלישי, מלך סוריה, ומשהבינו כי שגו, הפנו חלקם עורף לסורים וחברו לינאי. בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו השילוב של נציגי עם, מועצת זקנים ונציגי סנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי – למלחמותיו באויבים מבחוץ. משפטו האחרון, לפי התלמוד, שזכה לפרסום רב, היה לשלומציון אלכסנדרה אשתו, שירשה אותו והנהיגה יחס אוהד יותר כלפי הפרושים: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (). סיבות המרד הסכסוך, או המרד כנגד ינאי, פרץ לאחר שהמלך נכשל במסע צבאי נגד הנבטים בגולן ונחל שם תבוסה קשה. היו מספר גורמים שהביאו למרד: נפשו של העם עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו החשמונאים בכלל. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות ויקרות. הן גבו קורבנות בנפש, וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים – הקצינים האצילים. נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות צבאיות ומדיניות. עניין זה נבע מצמצום מרבי של כוח אספת העם והגירוסיה (מועצת הזקנים). הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש וביקשו להתמסר לחיי עבודה ורוח. רובו הגדול של העם לא ראה בעין יפה את העובדה שמלך ששפך דם רב כל כך מחזיק בידו גם את כתר הכהונה. לדעתם היה מקומו רק בשדה הקרב. חלק גדול מן העם הביט בזעם כיצד המטרות שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי. ינאי, לדוגמה, לא היה שונה מאציל או מנסיך הלניסטי בלבושו, בגינוניו, בטקסי ההכתרה, בחצרו, בצבאו (נשק, ציוד ושיטות לחימה) ועל המטבעות התנוססו שמו ותאריו ביוונית. סכסוך זה הביא לידי כך שבמקורות (שנכתבו על ידי החכמים המאוחרים, שהיו בעלי זיקה לראיית העולם של הפרושים) מופיע ינאי כרודן עריץ. היסטוריונים כגון יוסף קלוזנר, רואים בו מלך חשוב ומוצלח, אשר תרם לקיומם של החיים היהודיים. מדיניות החוץ בתחום מדיניות החוץ חרג ינאי מן הקו של קודמיו. הוא לא חידש את הברית עם רומא, בשל החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח ומדיניות הניצול הכלכלי שלה, במסווה של בריתות, חרדה שהיו שותפות לה כל המדינות באזור ובראשם מיתרידטס השישי מלך פונטוס. כביטוי לחוסנו ולריבונות יהודה לא חש ינאי צורך להיות בקשרים גם עם הממלכה הסלאוקית שירד קרנה. יתירה מזו, ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. לא ברור אם ינאי היווה כוח אנטי רומאי פעיל או שנקט במדיניות פסיבית, בכל מקרה מבחינת כללי הדיפלומטיה של הרומאים, אי חידוש הברית היה צעד עוין. הר סובר שאין לשפוט את מעשיו של ינאי, כיוון שהיו מעוגנים במציאות המדינית של ימיו. ינאי שמר כאמור על קשרים טובים עם מצרים התלמיית. הדבר התבטא בהתקשרות עם קלאופטרה השלישית ובעובדה שינאי לא נגע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה, בעלת בריתם של התלמיים. פטירתו וצוואתו בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהידבקות בטפיל P. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף הורה לאשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים. ייתכן כי הבין לבסוף שמלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים. לאחר שנפטר ינאי התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, אריסטובולוס השני. ינאי בהערכה היסטורית נחמן קרוכמל כתב על ינאי שהוא התאכזר אל העם יותר מהורדוס. לעומת זאת, ההיסטוריון יוסף קלוזנר התייחס באהדת מה אל ינאי המלך וראה כבדיה את הסיפורים שיש אצל יוסף בן מתתיהו בדבר אכזריותו הגדולה (למשל צליבת 800 פרושים, שחיטת נשיהם ובניהם לעיניהם והתעלסות עם פילגשיו במשתה גדול באותו זמן). מקורו העיקרי של יוסף בן מתתיהו הוא ההיסטוריון ניקולאוס מדמשק, ששימש יועץ למלך הורדוס, ומסתבר לטענת קלוזנר שניקולאוס השתדל להשחיר את דמותם של המלכים החשמונאים שאת שושלתם הכרית הורדוס. בספרו היסטוריה של הבית השני הוא מציין שעל ידי השגשוג המדיני והכיבושים: חוקרים אחרים קיבלו את מהימנותם של תיאורי אכזריותו של ינאי, וביססו אותם מממצאי מגילות מדבר יהודה, המספרות על מלחמתו של מלך חשמונאי שנוא, המכונה 'כפיר החרון' ומזוהה במחקר עם ינאי, עם קבוצה המכונה 'דורשי החלקות', המזוהה עם הפרושים. במגילות מתואר כיצד צלב את מתנגדיו: "ויעש נקמות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים"מגילת פשר נחום, פרגמנטים 3-4, שורות 5-8. בשנת 2018 נמצאו בחפירות בירושלים שרידי גופות רבות, בהן של נשים וילדים, שמצבם מלמד שהיו קורבנות לטבח ברוטלי. הממצאים תוארכו לימי ינאי, וההערכה היא שמדובר בעדות ליד הקשה שנקט ינאי כלפי מתנגדיו במהלך מלחמת האזרחים. הרומן ההיסטורי של משה שמיר, מלך בשר ודם, סב סביב דמותו של ינאי. על שמו רחובות בישראל, וכן היישוב בית ינאי. עץ משפחה של השושלת לקריאה נוספת יהושע אפרון, "שמעון בן שטח וינאי המלך", בתוך: אוריאל רפפורט וישראל רונן (עורכים), מדינת החשמונאים: לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, קובץ מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, יד יצחק בן-צבי, 1993, עמ' 289–352. קישורים חיצוניים משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ד' - התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית, באתר מט"ח הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה אלכסנדר ינאי אלכסנדר ינאי קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני אלכסנדר ינאי קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס	2024-10-17T11:43:10
גל פרידמן	גל פרידמן (נולד ב-16 בספטמבר 1975) הוא גולש רוח עבר ישראלי אשר התחרה על גלשן מסוג "מיסטרל". הוא אלוף אולימפי (אתונה 2004), אלוף עולם (2002) ופעמיים סגן אלוף אירופה. פרידמן הוא הספורטאי הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית ובשתי מדליות אולימפיות אישיות בסך הכל. בנוסף הוביל כמאמן את תום ראובני לזכייה במדליית זהב אולימפית במסגרת משחקי פריז 2024. ביוגרפיה וקריירה תחילת הדרך שמאל\|ממוזער\|250px\|גל פרידמן במהלך גלישה 250px\|ממוזער\|גל פרידמן עם ראש הממשלה אריאל שרון לאחר זכייתו גל פרידמן נולד בחדרה לאורי ודגנית פרידמן, וגדל בפרדס חנה-כרכור. פרידמן החל להתאמן בגלישת רוח במועדון השיט בשדות ים כאשר היה בן 9, בעקבות אביו שהיה מראשוני הגולשים בארץ. בגיל 13 התחיל להשתתף בתחרויות בינלאומיות ובגיל 16 הצטרף לנבחרת ישראל, שם התאמן בהדרכתו של גור שטיינברג. את שירותו הצבאי העביר פרידמן כספורטאי מצטיין. בשנת 1989, כאשר היה בן 13, פרידמן התחרה באליפות העולם לנוער (עד גיל 19) שנערכה במונטריאול וזכה במדליית כסף בשנת 1994 הוא השתתף לראשונה באליפות אירופה לבוגרים וסיים במקום ה-19 הכללי. כמו כן הוא השתתף לראשונה באליפות העולם לבוגרים בתחרות שנערכה בעיירה גימלי שבקנדה וסיים במקום ה-35. פרידמן הפך לגולש המוביל של ישראל כאשר דגם הגלשן הוחלף בשנת 1993 מדגם "לכנר", בו הצטיין עמית ענבר, לדגם "מיסטרל". מבנה גופו הצנום יחסית העניק לו יתרון בדגם החדש. במרץ 1995, פרידמן זכה במדליה הראשונה שלו בטורנירים בינלאומיים כאשר זכה במדליית זהב באליפות אס"א הבינלאומית בגלישת רוח שנערכה באילת. באותה השנה הוא זכה במדליית כסף באליפות אירופה שנערכה בחופי האי וייט. שנה לאחר מכן הוא זכה במדליית כסף באליפות העולם שנערכה בבת גלים, חיפה. הודות להישגיו אלה הוא נבחר לייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה 1996, בה זכה במדליית הארד והפך לגולש הישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית והספורטאי היחיד במשלחת הישראלית שזכה במדליה באולימפיאדה זו. בשיוט הראשון פרידמן חצה את קו הסיום במקום הראשון ואת השיוטים הבאים הוא המשיך לסיים במקומות הראשונים. בשיוט השישי הוא שוב ניצח, אבל סיים תשיעי בלבד בשיוט השביעי, מה שערער את מעמדו ואת הסיכוי שלו לסיים בשלישייה הראשונה. בימי התחרויות האחרונים הרוח חדלה מלנשוב באתר השיט בסוואנה ובסופו של דבר נערכו בתחרות תשעה שיוטים בלבד, במקום 11 כמתוכנן. בשיוט הלפני אחרון פרידמן סיים במקום הרביעי בזמן שקקלמנאקיס היווני סיים במקום הראשון ולמעשה הבטיח את הזהב. בשיוט התשיעי והאחרון פרידמן סיים במקום הראשון, אך לרוע מזלו קרלוס אספינולה הארגנטיני סיים אחריו במקום השני והבטיח את מדליית הכסף, מה שהותיר את פרידמן בשקלול כל השיוטים עם מדליית הארד. בטקס הנעילה של המשחקים, פרידמן נבחר להיות נושא הדגל של המשלחת. פרישה זמנית וחזרה לצמרת בשנת 1997, הוא זכה במדליית ארד באליפות אירופה שנערכה במורסיה שבספרד. בשנת 1998 הוא זכה במדליית כסף באליפות אס"א הבינלאומית בגלישת רוח שנערכה באילת ושנה לאחר מכן זכה באותה התחרות במדליית הזהב. למרות הישגיו אלה פרידמן הפסיד את המקום במשלחת הישראלית לאולימפיאדת סידני 2000 לעמית ענבר. בעקבות כישלונו להיכנס לסגל האולימפי, פרש לתקופה של כשנתיים, שבמהלכן התרכז ברכיבה על אופני הרים. פרידמן חזר להתחרות בגלישה במרץ 2001, וכבר באותה השנה זכה במדליית ארד באליפות אירופה שנערכה במרסיי וסיים במקום הרביעי באליפות העולם. אלוף עולם ואלוף אולימפי באליפות העולם בשנת 2002 שנערכה בפאטאיה שבתאילנד, פרידמן זכה במדליית הזהב לאחר שהוביל לאורך רוב התחרות והפך לישראלי הראשון שזוכה בתואר אלוף העולם בתחום גלישת הרוח בענף השיט. כבר בשיוט הלפני אחרון פרידמן הבטיח את מדליית הזהב כאשר סיים במקום הראשון ופתח פער מיריביו, בשיוט ה-11 והאחרון הוא סיים במקום ה-16 אולם לדירוג זה לא היה כל משמעות. באותה השנה זכה פרידמן גם במדליית כסף באליפות אירופה שנערכה בנויזידלרזה. בשנת 2003 הוא זכה במדליית ארד באליפות העולם שנערכה בקדיס לאחר שסיים את התחרות עם 57 נקודות שליליות, ארבע יותר מהמקום השני. באולימפיאדת אתונה 2004, גל פרידמן זכה במדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים בתחרות בדגם מסטרל לגברים ובכך הפך לספורטאי הישראלי הראשון שהוכתר כאלוף אולימפי ולספורטאי הישראלי הראשון שזוכה בשתי מדליות אולימפיות. גל היה הגולש היחיד בתחרות שסיים בעשירייה הראשונה בכל אחד מהשיוטים. בשיוטים הראשונים פרידמן סיים בצמרת ואף ניצח את השיוט החמישי והשמיני, יציבות זו הבטיחה לו מעשית מדליה כבר בשיוט הלפני אחרון. לקראת השיוט האחרון פרידמן דורג במקום השני במרחק 3 נקודות מהמקום הראשון של יריבו הברזילאי ריקארדו סנטוס. כדי לזכות במדליית הזהב פרידמן היה צריך לסיים את השיוט האחרון בפער של שלושה מקומות מהברזילאי ולסיים לפני היווני ניקוס קקלמנאקיס. בשיוט ה-11 והאחרון פרידמן סיים במקום השני, הרחק לפני הברזילאי שסיים במקום השבעה עשר והיווני שסיים במקום העשירי, וכך זכה במדליית הזהב. בטקס הענקת המדליות נכחו שרת החינוך והספורט, לימור לבנת, השופט הישראלי בתחרות אהרון בוצר וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי שהעניק לגל את המדליה. שנים אחרונות ופרישה בתחילת יוני 2005 נגנבה כספת מבית הוריו של פרידמן, ובה המדליות בהן זכה. מספר ימים לאחר מכן נמצאה מדליית הזהב על ידי ילדה בת 7 מפוריידיס בעת שטיילה עם משפחתה ביער עופר. מדליית הארד מאטלנטה 1996 לא נמצאה. לאחר הישגו באולימפיאדת אתונה, נכנס פרידמן ל"סגל היהלום" של ישראל כחלק מההכנות לאולימפיאדת בייג'ינג 2008 אולם הוא לא הצליח להסתגל לדגם החדש של "ניל פרייד" שנכנס לשימוש בשנת 2005. בשנת 2006 הוא סיים במקום ה-32 באליפות אירופה ובמקום ה-19 באליפות העולם. בינואר 2007 הוא זכה בתחרות 'New Year International Regatta' שנערכה בלימסול שבקפריסין, אך בהמשך השנה סיים רק במקום ה-34 באליפות העולם שנערכה בקשקאיש. באליפות העולם בשנת 2008 שנערכה באוקלנד, הוא סיים במקום ה-29 והפסיד את המקום במשלחת הישראלית לאולימפיאדת בייג'ינג 2008 לשחר צוברי. בשנת 2008 פרש מגלישה מקצועית והפך למאמן באיגוד השייט ובין היתר אימן את נמרוד משיח, שתחת הדרכתו זכה בשלוש מדליות רצופות באליפות העולם. במאי 2013, הוחלט באיגוד השייט ליצור נבחרת עם מאמן אחד במקום מאמן אישי לכל גולש כפי שהיה עד אז. פרידמן כבר מונה למאמן הלאומי של נבחרת גלישת הרוח, אך הגולשים סירבו להחליף את מאמניהם האישיים במאמן יחיד ולבסוף מינויו של פרידמן בוטל. בשנת 2019 מכר פרידמן את הגלשן עמו זכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 2004 לתנועת מכבי, אשר מציגה את הגלשן במוזיאון הספורט היהודי העולמי שבכפר המכביה. באוקטובר 2021, מונה פרידמן על ידי איגוד השייט למאמן הראשי של נבחרת הגברים בגלישת רוח לקראת הקמפיין האולימפי לפריז 2024. באולימפיאדה הוא הוביל את תום ראובני לזכייה במדליית זהב והפך לישראלי הראשון שזוכה במדליית זהב אולימפית גם בתור ספורטאי וגם מוביל חניך לזהב אולימפי כמאמן. חיים אישיים בשנת 2005 התחתן פרידמן עם מיכל פלג, בת שדות ים, שהייתה חברתו במשך עשר שנים. הם מתגוררים בקיבוץ שדות ים ולהם שתי בנות ושני בנים. פרידמן הוא חובב צילום ובשנת 2017 החל לעבוד כצלם חתונות. בין היתר באותה השנה הוא התמנה לצלם הבית של קבוצת הכדורסל מכבי חיפה. פרידמן הוא טבעוני. כשנשאל מדוע בחר בטבעונות, השיב "רק אחרי שהבנתי איזה סבל אנחנו גורמים לחיות בשביל שיהיה לנו טעים, אז נמנעתי לגמרי. לפני זה, פשוט רק הרגשתי שזה לא עושה לי טוב באימונים לאכול והרגשתי כבד עם בשר". הוקרה בשנת 2005, לאור הישגיו, הוא נכנס להיכל התהילה של הספורטאים היהודים (יד לאיש הספורט היהודי). אזכורים בתרבות בסדרת האנימציה איש משפחה בעונה 12 פרק 10 הוזכר פרידמן כאחד משלושה ספורטאים יהודים גדולים. בתוכנית המערכונים הסאטירית אנחנו במפה, נשאלו אנשי ספורט על גל פרידמן במערכון שנקרא "אגדות מהעבר". קישורים חיצוניים פרופיל, סטטיסטיקות ותוצאות בתחרויות באתר איגוד השיט הבינלאומי ערן נבון, "ביום שאתה פורש אתה מקבל בעיטה", 7 בספטמבר 2012, ישראל היום הערות שוליים קטגוריה:גולשי רוח ישראלים קטגוריה:אלופי עולם ישראלים קטגוריה:אלופים אולימפיים: גלישה קטגוריה:אלופים אולימפיים יהודים קטגוריה:אלופים אולימפיים מישראל קטגוריה:אלופי עולם יהודים קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת אטלנטה (1996) קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת אתונה (2004) קטגוריה:שייטים באולימפיאדת אתונה (2004) קטגוריה:זוכי מדליית ארד אולימפית מישראל קטגוריה:נושאי דגל ישראל באולימפיאדה קטגוריה:חברי היכל התהילה של הספורטאים היהודים: ישראלים קטגוריה:טבעונים ישראלים קטגוריה:ספורטאים טבעונים קטגוריה:שדות ים: אישים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1975	2024-09-16T07:55:36
מייקל פאראדיי	מייקל פאראדיי (באנגלית: Michael Faraday; 22 בספטמבר 1791 – 25 באוגוסט 1867) היה פיזיקאי וכימאי אנגלי, ממציא הדינמו - המנוע החשמלי הראשון אי-פעם, ובנוסף תרם רבות לתחומי האלקטרומגנטיות והאלקטרוכימיה, ניסח את חוק פאראדיי וגילה את הבנזן. פאראדיי נחשב לאחד מהמדענים הגדולים בהיסטוריה, ויש המתייחסים אליו כאל עורך הניסויים הגדול ביותר בתולדות המחקר המדעי. המצאת הדינמו הייתה אירוע מכונן באנושות, בה הצליח האדם לראשונה "לאלף" את החשמל. הפיכת החשמל למקור אנרגיה נפוץ וחיוני היא בעיקר תוצאה של פועלו. תחילת דרכו מייקל פאראדיי נולד למשפחה ענייה בלונדון. את השכלתו רכש באופן עצמאי. בגיל ארבע-עשרה הפך לשוליה אצל ג'ורג' ריבו, כורך ומוכר ספרים, ובמהלך שבע שנות התמחותו קרא ספרים רבים, והחל להתעניין במדע. הוא התרשם במיוחד מספר Conversations on Chemistry של ג'יין מארסט. בסיועו של אחיו הבכור, רוברט, נרשם לשיעורים פרטיים במדעי הטבע אצל ג'ון טייטום, ושם רכש לא רק ידע נוסף אלא גם קשרים עם חובבי-מדע אחרים. קשריו אלה הביאו אותו בגיל עשרים להרצאות של המדען הנודע האמפרי דייווי, חבר החברה המלכותית. פאראדיי גילה בהן עניין רב. הוא ניסה לפנות לג'וזף בנקס, נשיא החברה המלכותית, ולבקש עבודה כמדען, אך פנייתו לא נענתה. פאראדיי לא ויתר, ושלח הישר להאמפרי דייווי כמה הערות שרשם בהרצאותיו. דייווי השיב לו והזמין אותו להיפגש עמו. בפגישתם התרשם דייווי מפאראדיי, אך יעץ לו להתמיד בעבודתו ככורך ספרים, באמרו "עריצה היא העבודה המדעית, ומבחינה כספית אין גמול רב למשרתיה". זמן קצר לאחר הפגישה פוטר עוזרו של דייווי משום שהסתבך בתגרות. דייווי כתב שוב לפאראדיי, והזמין אותו לעבוד כעוזרו. פאראדיי היה כעת עוזרו של אחד מבכירי המדענים באגודה המלכותית, אך החברה האנגלית דאז הייתה חברה מעמדית, ופאראדיי לא נחשב לג'נטלמן: נאמר כי אשתו של דייווי, למשל, התייחסה אליו כאל נחות מהם. הישגיו המדעיים עבודתו החשובה ביותר הייתה בנושא החשמל. ב-1821, זמן קצר לאחר שהפיזיקאי הדני הנס כריסטיאן ארסטד גילה את תופעת האלקטרומגנטיות, ניסו דייווי וויליאם הייד וולאסטון לתכנן מנוע חשמלי, אך נכשלו. פאראדיי, שדן בבעיה עם השניים, המשיך בניסיונותיו ובנה שני מתקנים המפיקים מה שכונה בפיו "סיבוב אלקטרומגנטי": תנועה מעגלית מתמדת הנובעת מהכוח המגנטי המעגלי סביב תיל. תיל המונח בתוך אגן של כספית אשר בו נמצא מגנט, יסתובב סביב המגנט כאשר יוטען בחשמל מסוללה כימית. ניסויים והמצאות אלה הם הבסיס לטכנולוגיה האלקטרומגנטית המודרנית. פאראדיי פרסם את תוצאות מחקרו מבלי לציין את תרומתם של וולאסטון ודייווי. הפולמוס שהתעורר בשל כך גרם לו לפרוש ממחקר האלקטרומגנטיות למספר שנים. עשר שנים לאחר מכן, ב-1831, החל בסדרת הניסויים הגדולה שלו, ובה גילה את ההשראה האלקטרומגנטית, בעקבות עבודתו של אנדרה מרי אמפר. הוא גילה שאם מזיזים מגנט דרך סליל תיל, מושרה זרם חשמלי בתיל. ניסויים אלה הראו כיצד מגנטיות יוצרת זרם חשמלי. פאראדיי השתמש בעיקרון זה כדי לבנות את הדינמו החשמלי הראשון, אב הטיפוס של הגנרטורים המודרניים. פאראדיי העלה את ההשערה כי הכוחות האלקטרומגנטיים נמשכים גם בחלל הריק שסביב המוליך, אך לא השלים את חקר השערתו זו. הדימוי הניסיוני שלו על אודות "קווי זרם הנובעים מגופים טעונים", נוסח באופן מתמטי בחוק פאראדיי (שמאוחר יותר הוכלל במשוואות מקסוול, שהתפתחו להכללה המוכרת כיום כתורת השדות). פאראדיי עסק גם בכימיה; הוא גילה חומרים כימיים כבנזן, המציא את שיטת מספרי החמצון, וחקר הפיכת גזים לנוזלים. הוא גילה את חוקי האלקטרוליזה ועזר לטביעת המונחים אנודה, קתודה, אלקטרודה ויון. ב-1845 גילה שתי תופעות הקשורות למגנטיות: את הדיאמגנטיות, הנגרמת מהשפעת שדה מגנטי על סוגים מסוימים של חומרים, ואת אפקט פאראדיי, שבו מישור הקיטוב של אור מקוטב ליניארית העובר דרך חומרים מסוימים, יכול להסתובב בנוכחות שדה מגנטי המקביל לכיוון התקדמות הגל. בכך הראה כי קיים קשר בין אור לשדה מגנטי. על גילוי זה זכה במדליית רמפורד בשנת 1846. במחקרו על חשמל סטטי גילה כי המטען מצוי רק בצד החיצוני של מוליך טעון, ושלמטען חיצוני אין כל השפעה על עצמים המוקפים מכל עבר על ידי מוליך. בתוצר ההגנה הזה נעשה שימוש במה שמכונה כיום כלוב פאראדיי. על שמו נקראת יחידת-המידה הסטנדרטית לקיבול חשמלי, הפאראד. פאראדיי העביר סדרת הרצאות מוצלחת על טיבן הכימי והפיזי של להבות במכון המלכותי הבריטי, שכותרתן הייתה "טבעו של נר". סדרה זו היא מקורן של ההרצאות לקהל צעיר שעדיין נערכות במכון לכבוד חג המולד בכל שנה. פאראדיי נודע בניסויים המבריקים שתכנן וביצע, אך לא הייתה לו השכלה מתמטית טובה, ורבים מעמיתיו ביקרו את תקפותם של הישגיו המחקריים בשל כך. הוא נחשב לצנוע, תכונה שבאה לידי ביטוי כאשר סירב לקבל תואר אבירות ואת תפקיד נשיא החברה המלכותית שהוצעו לו. הוא היה נוצרי אדוק, וחיבר כמה דרשות מרשימות. פאראדיי נפטר בביתו שבפרוור המפטון קורט בלונדון ב-25 באוגוסט 1867. תמונתו מופיעה על שטר בריטי של 20 ליש"ט. פרסים ומדליות על שם מייקל פאראדיי מדליית פאראדיי – מוענקת החל מ-1922 על ידי המוסד להנדסה וטכנולוגיה (IET). פרס מייקל פאראדיי – מוענק על ידי החברה המלכותית החל משנת 1986. מדליה ופרס על שם מייקל פאראדיי – מוענקים בפיזיקה ניסויית החל משנת 2008 על ידי המכון לפיזיקה (IOP). פרס ההרצאה על שם פאראדיי – מוענק על ידי החברה המלכותית לכימיה (RSC) החל משנת 1869. מדליית פאראדיי (אלקטרוכימיה) – מוענקת על ידי קבוצת האלקטרוכימיה של החברה המלכותית לכימיה (RSC) החל משנת 1977. ראו גם אגודת פאראדיי אנדרטת מייקל פאראדיי יחידות מידה על שם אישים הערות שוליים קישורים חיצוניים איתי נבו, המדען שחישמל אותנו, המאור הקטן, רשת ב', ספטמבר 2011 ״נאחזים באוויר״ - פרק על מייקל פאראדיי ותולדות הבלונים בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״ קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:פיזיקאים בריטים קטגוריה:כימאים בריטים קטגוריה:אוטודידקטים בריטים קטגוריה:לונדון: אישים קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:פרוטסטנטים קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1791 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1867 קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הייגייט	2023-12-31T12:55:19
הפרדוקס של אולברס	שמאל\|ממוזער\|300px\|הדגמה של הפרדוקס של אולברס הפרדוקס של אולברס הוא הטיעון כי אפלת שמי הלילה סותרת את ההנחה של יקום סטטי אינסופי ונצחי. הוא תואר על ידי האסטרונום הגרמני היינריך וילהלם אולברס בשנת 1823 (אך פורסם רק ב-1826 על ידי יוהאן אלרט בודה) ואף לפני כן על ידי יוהאנס קפלר ב-1610 ואדמונד היילי וז'אן פיליפ דה שסו במאה ה-18. זוהי אחת הראיות ליקום לא סטטי המתואר באמצעות תאוריית "המפץ הגדול". ה"פרדוקס" ידוע גם בשם "פרדוקס שמי הלילה האפלים". הנחות שמאל\|ממוזער\|220px\|מה אם כל קו ראייה היה נגמר בכוכב? (הנחת היקום האינסופי מס' 2) אם נניח כי ביקום יש מספר אינסופי של כוכבים מאירים המפוזרים באופן אחיד, אזי: סך הבהירות הנראית המתקבלת ממערכת של כוכבים במרחק נתון אינה תלויה במרחק זה; כל קו ראייה צריך להיגמר בסופו של דבר בפני השטח של כוכב; כל נקודה בשמים צריכה להיות בהירה כמו פניו של כוכב. התבוננות באופק מתוך יער עבות ומישורי עשויה להדגים אפקט זה: כל קו ראייה יסתיים בעץ, ולכן האופק יוסתר כולו על ידי עצי היער. מהירות האור היא סופית, ולכן ככל שאדם יתבונן רחוק יותר, כך הוא יראה כוכבים עתיקים יותר. על מנת שהכוכבים ייראו מפוזרים באופן אחיד בחלל, אורם צריך להיפלט ממקומות בהם צפיפות הכוכבים הייתה זהה, בעת שנפלט האור, לצפיפות הכוכבים בסביבת הצופה. הסבר פשוט לפרדוקס של אולברס מניח כי לא היו שינויים דרמטיים בפיזור הכוכבים במשך הזמן הזה. מכאן נובע כי אם היקום היה אינסופי בזמן ובמרחב, שטף האור המתקבל מהכוכבים היה אינסופי. קפלר ראה את הפרדוקס כתומך ביקום נראה סופי, או לפחות בעל מספר סופי של כוכבים. לפי תורת היחסות הכללית, הפרדוקס יכול להופיע אפילו ביקום סופי: למרות שהשמים לא יהיו בהירים במידה אינסופית, כל נקודה בהם תהיה בהירה כפניו של כוכב. שמאל\|ממוזער\|250px\|ביקום בעל שלושה ממדים עם פיזור אחיד של כוכבים, מספר הכוכבים יהיה יחסי לנפח. אם נתבונן בשטח הפנים של קליפות כדוריות בעלות מרכז משותף, נראה כי מספר הכוכבים בכל קליפה יהיה יחסי לריבוע רדיוס הקליפה. בתמונה לעיל, צומצמו הקליפות לטבעות דו-ממדיות לצורך המחשה. דרך מדויקת יותר להתבונן בפרדוקס היא להציב את הארץ במרכז כדורים בעלי רדיוסים שונים. אם היקום הומוגני ואינסופי, אז דרך קליפה כדורית ברדיוס r סביב כדור הארץ יעבור שטף מסוים של אור מהכוכבים. על כדור ברדיוס r+x, מספר הכוכבים גדל לפי ריבוע המרחק, אך השטף מכל כוכב קטן לפי ריבוע המרחק. מכאן, לשתי הקליפות (ברדיוס r וברדיוס r+x) שטף זהה, ולכן הבהירות שלהן תהיה זהה אף היא. אם היקום היה אינסופי (בגיל ובנפח) ובעל פיזור שווה של הכוכבים, אז יהיו אינסוף קליפות כאלה ולאור מכל קליפה יהיה מספיק זמן להגיע לכדור הארץ - כלומר, שמי הארץ יהיו בהירים תמיד. ההסבר המקובל ההסבר המקובל לפרדוקס של אולברס דורש יקום מתרחב אשר גילו סופי. מהירות האור היא סופית ככל שכוכב נמצא רחוק יותר מצופה על כדור הארץ, כך ייקח יותר זמן לאור מהכוכב להגיע אליו. מסיבה זו, ככל שמביטים רחוק יותר אל תוך היקום - מביטים למעשה מוקדם יותר אל העבר. עובדה זו מהווה מרכיב עיקרי בהסבר המקובל לפרדוקס של אולברס, אם כי היא אינה יכולה להסביר את הפרדוקס כשלעצמה - למהירות האור אין קשר ישיר לצפיפות האנרגיה ולכמות האור המגיעה לנקודה מסוימת. גילו הסופי של היקום; כל מקורות האור הם במרחק סופי אדגר אלן פו היה הראשון אשר פתר את הפרדוקס של אולברס, כאשר כתב במאמר Eureka: A Prose Poem ב-1848: "לו היה רצף הכוכבים אינסופי, אז רקע השמים היה מציג בפנינו בהירות אחידה, משום שלא יכולה להיות נקודה בשמים בה לא יהיה כוכב. המצב היחיד, אם כן, בו נוכל להבין תחת תנאים אלו את החללים הריקים אשר הטלסקופים שלנו מוצאים בכל הכיוונים, יהיה אם נניח כי המרחק של אותו רקע אחיד הוא כה רחוק, שאף קרן אור ממנו עדיין לא הספיקה להגיע אלינו." לפי התאוריה המקובלת (תאוריית המפץ הגדול), גיל היקום הוא סופי, והכוכבים נוצרו לפני זמן סופי. לכן, כפי שהציע פו, כדור הארץ אינו מקבל אור כוכבים מעבר למרחק מסוים. לפי תאוריה זו, השמים היו בהירים הרבה יותר בעבר, במיוחד בעידן הרקומבינציה של היקום הצעיר, 378,000 שנה אחרי המפץ הגדול. כל הנקודות ב"שמים" בזמן הזה היו בהירות יותר מהשמש, למרות המרחק הקצר יחסית שהאור היה מסוגל לעבור; דבר זה מרמז כי רוב קרני האור שמגיעות אלינו מקורן לא בכוכב, אלא ב"שאריות" של המפץ הגדול. המרחב מתפשט בעוד המרחק הסופי למקורן של קרני האור לא פותר את הפרדוקס כשלעצמו, תאוריית המפץ הגדול כוללת גם התפשטות של המרחב עצמו (ולא רק המרחק בין עצמים במרחב), אשר יכולה לגרום לאנרגיה של האור הנפלט לקטון באמצעות הסחה לאדום. התפשטות המרחב גרמה לרמות הקרינה הגבוהות מהמפץ הגדול להיות מוסחות לאדום עד לגלי מיקרו; אנו מזהים קרינה זו עם קרינת הרקע הקוסמית. זה מסביר את צפיפות האור הנמוכה יחסית בשמים שלנו, למרות הבהירות העצומה המשוערת של המפץ הגדול. ההסחה לאדום משפיעה גם על אור מכוכבים רחוקים וקווזרים, אך השפעה זו מפחיתה את האור בסדר גודל אחד בלבד. ראו גם פרדוקס בנטלי קישורים חיצוניים אם יש כל כך הרבה כוכבים ביקום, למה הלילה חשוך ושחור?, מדור "סקרנות אינסופית - לילה של כוכבים", באתר של סוכנות החלל הישראלית, נצפה ב-7 בנובמבר 2017 הערות שוליים אולברס, הפרדוקס של קטגוריה:קוסמולוגיה קטגוריה:לילה	2022-06-21T06:25:45
החליף עומר	REDIRECT עומר בן אל-ח'טאב	2006-09-20T13:00:36
חליף	REDIRECTח'ליפה	2006-12-27T02:26:03
גנרל אלנבי	הפניהאדמונד אלנבי	2014-03-30T16:59:35
אל סלוודור	רפובליקת אֶל סַלְוָדוֹר (בספרדית: República de El Salvador) היא מדינה במרכז אמריקה אשר מונה כ-6 מיליון איש. היא גובלת בהונדורס בצפון ובמזרח, בגואטמלה בצפון-מערב ובאוקיינוס השקט בדרום. צפיפות האוכלוסייה באל סלוודור היא הגבוהה ביותר במרכז אמריקה. שמה של המדינה נלקח מן המילה הספרדית שמשמעותה "המושיע" (כוונת המייסדים, שהיו קתולים, לישו). לפני הגעת הספרדים לאזור הוא נקרא "קוסקטלאן" . היסטוריה ממוזער\| ממוזער\| התקופה הפרה-קולומביאנית בתקופה הפרה-קולומביאנית הייתה אוכלוסיית אזור קוסקטלן מורכבת משלוש קבוצות עיקריות. אנשי המאיה תפסו את החלק הצפוני ושבטי הפיפיל והלנקה, שדמו למאיה בתרבותם, ישבו במרכז ובמזרח. שרידים לתרבויות היסטוריות אלו נמצאו באתרים בטאזומל, סאן אנדרס וחויה דה סרן. בשנת 1522 נחת האדמירל הספרדי אנדרס ניניו, אשר עמד בראש משלחת למרכז אמריקה, באי מינגרה במזרח קוסקטלן ובכך הפך לאירופאי הראשון על אדמת אל סלוודור. כיבוש ושלטון ספרדי ביוני 1524 הגיע הקונקיסטאדור הספרדי פדרו דה אלוואראדו לקוסקטלן במטרה להרחיב את שליטת הספרדים באזור. הספרדים נתקלו בהתנגדות קשה מצד השבטים הילידים ונאלצו לסגת. הספרדים חזרו לניסיון שני, מוצלח יותר, וכעבור שנה הוקמה העיר סן סלוודור. האינדיאנים המשיכו להילחם בעיקשות והובסו לבסוף רק לאחר 15 שנות מאבק. בתקופה הקולוניאלית עברה אל סלוודור גלגולים שונים בתוך ממלכות המשנה הספרדיות, שהחלו לגלות סימנים מחודשים של מודעות לאומית. בתחילת המאה ה-19 התחוללו במדינה מספר ניסיונות להפיכה, עד שלבסוף, בשנת 1821, נעשתה אל סלוודור חלק מקיסרות מקסיקו. שנתיים אחר כך חברו יחד מדינות מרכז אמריקה כדי להקים את הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה, ועם פירוקה בשנת 1838 הפכה אל סלוודור לרפובליקה עצמאית. עצמאות משנות ה-60 של המאה ה-19 שלט הקפה בכלכלת המדינה. סדרת חוקים ריכזה את הבעלות על האדמה ועל העוצמה הפוליטית בידי אוליגרכים בודדים שגרפו רווחים עצומים מייצוא. כך קרה שבמהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר רצף של נשיאים מושחתים מהמעמד האוליגרכי שסייעו למגדלי הקפה, ועשו שימוש בצבא ובמשטרה כדי לדכא מרידות באזורים הכפריים ביד קשה. ניסיונות להציע רפורמות כלכליות וחברתיות הביאו להדחת הנשיא בידי הצבא, ובשנת 1930 הגנרל מקסימיליאנו הרננדס מרטינס, שר ההגנה, תפס את השלטון. מרטינס ניהל שלטון צבאי דיקטטורי שדיכא בברוטליות כל ניסיון לאופוזיציה. דיקטטורה צבאית חוסר השקט במדינה גבר בשל המצב הכלכלי והשלטון המושחת ובשנת 1932 התחוללה מרידת האיכרים בהנהגת פאראבונדו מארטי במערב המדינה. הצבא של מרטינס הגיב במהירות ובעוצמה, והעימות בין הצדדים (שנודע בשם La matanza - "הטבח") גבה את חייהם של מעל 20,000 אזרחים. בשנת 1969 גורשו רבבות מהגרים סלוודורים מהונדורס השכנה חזרה למולדתם. ב-15 ביוני 1969 התקיים באל סלוודור משחק כדורגל בין שתי המדינות, שבו ניצחה הנבחרת המקומית 3:0. העצימו המהומות הקשות בסיום המשחק ואת המתח והתסיסה באזור, וב-14 ביולי פרצה "מלחמת הכדורגל". המלחמה נמשכה ארבעה ימים והסתיימה בהפסקת אש לאחר התערבות בינלאומית. מלחמת האזרחים שלטון החונטה הצבאית במדינה נמשך עד ל-1979 אז התאגדה קבוצה של קצינים כדי להדיח את הגנרל קרלוס הומברטו רומרו. בעקבות מאבקים בין המפלגה המרקסיסטית, הצבא האל סלוודורי ו"חוליות המוות" פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד ל-1992. מלחמה זו גבתה מחיר של כ-75,000 הרוגים. דו"ח של "ועדת האמת" של האו"ם קבע כי 96% מפשעי המלחמה שבוצעו במהלך המלחמה בוצעו על ידי הצבא הסלוודורי או פלוגות המוות הפרלמנטריות, אך יש הטוענים כי דו"ח זה היה "לא אובייקטיבי" וחסר ביסוס עובדתי. העיתונאים ריימונד בונר ואלמה גיירמופרייטו פרסמו עדויות על טבח בכפר אל מוסוטה במהלכו נרצחו כ-1,000 אזרחים. במהלך המלחמה מימנה ארצות הברית את צבא הממשלה ויועצים אמריקאים עזרו לאמן את החיילים בצבא הסלוודורי. מנגד, כוחות הגרילה המרקסיסטיים מומנו על ידי קובה וניקרגואה הקומוניסטיות וכן נתמכו על ידי מדינות מזרח-אירופאיות ואף על ידי ברית המועצות עצמה. לאחר נפילת הקומוניזם באירופה, נוצרו התנאים המתאימים למשא ומתן על הסכם שלום. הפסקת אש הוכרזה ונחתמה ב-16 בינואר 1992. לפי ההסכם, פשעי המלחמה ייחקרו ומבצעיהם ייענשו והצבא והממשל יעברו רפורמות משמעותיות. פעילות "חוליות המוות" בוטלה לגמרי. רעש אדמה חזק אשר פגע במדינה ב-2001 גרם להרס רב והותיר כרבע מיליון חסרי בית. פוליטיקה אל סלוודור היא דמוקרטיה נשיאותית. הנשיא נבחר בבחירות ישירות, לתקופת כהונה בת 5 שנים. אם אף מועמד לא זוכה ליותר מ-50% מהקולות נערך סיבוב שני לבחירות. הרשות המחוקקת מורכבת מפרלמנט בן בית יחיד שבו 84 חברים. חברי הפרלמנט (הנקראים "נציגים" diputados) נבחרים בבחירות אזוריות, וכהונתם נמשכת שלוש שנים. בשנת 2014 נבחר לנשיאות סלוודור סאנצ'ס סרן, ממשיכו של מאוריסיו פונס, שניהם ממפלגת השמאל FMLN (ראשי תיבות בספרדית של "חזית השחרור פרבונדו מרטי"). פונס נבחר לתפקידו ב-2009, לאחר מהפך פוליטי ששם קץ לעשרים שנות שלטון של הימין. בשנת 2019 חל מהפך נוסף עם היבחרו לנשיאות של נאיב בוקלה, נציג מפלגת "הברית הגדולה לאחדות לאומית" מן המרכז-ימין. כלכלה שמאל\|ממוזער\|200px\|הקפה הוא אחד מענפי התעסוקה העיקריים במדינה. הירידה בסחר בקפה הקשתה על אל סלוודור אך המדינה הצליחה להתגבר על הקושי. בשנת 2004 ירד ייצוא הקפה ל-7% בלבד מנפח הכלכלה ושטחים ותשתיות הוכשרו למען כלכלה מגוונת יותר. תעשיות אחרות צמחו וסיפקו עשרות אלפי מקומות עבודה במקום תעשיית הקפה שהדרדרה. בשנת 2001 בעקבות משבר פיננסי הותר השימוש בדולר אמריקני כמטבע, יחד עם המטבע המקורי, הקולון (קולון היא המילה הספרדית לקולומבוס, על שם כריסטופר קולומבוס). בשנת 2004 הקולון הוצא מהמחזור והמטבע היחיד בשימוש באל סלוודור היה הדולר האמריקני. תושבים רבים אינם מרוצים משינוי זה כיוון שלטענתם משכורתם נשארה זהה אך מחיר המוצרים בדולרים האמיר. מומחים שונים לכלכלה טוענים שאינפלציה הייתה גורמת לעליית מחירים שכזו בכל מקרה ושהחזרת הקולון למחזור תגרום לתוצאות הרסניות עוד יותר. אף על פי כן, מספר בנקים טוענים כי הם עדיין משתמשים בקולון בחלק מעסקאותיהם, זאת כדי למנוע מהשינוי להיות לא-חוקתי. ב-9 ביוני 2021 עבר ברוב קולות "חוק הביטקוין" שקבע שביטקוין יהיה מטבע רשמי במדינה. ב-7 בספטמבר 2021 נכנס לתוקפו החוק, ואל סלוודור הפכה למדינה הראשונה בעולם שאימצה את הביטקוין כמטבע רשמי. אל סלוודור חתמה על הסכם הסחר החופשי במרכז אמריקה יחד עם חמש מדינות אחרות ממרכז אמריקה והרפובליקה הדומיניקנית עם ארצות הברית ב-2004. בנוסף, חתמה אל סלוודור על הסכמי סחר חופשי עם מקסיקו, צ'ילה, הרפובליקה הדומיניקנית ופנמה. מדיניות פיסקלית היוותה את האתגר הגדול ביותר עבור הממשלה הסלוודורית. הסכמי השלום של 1992 חייבו אותה להוצאות כבדות עבור תוכניות מעבר ושירותי רווחה. על אף עזרה נדיבה מצד מדינות זרות, הממשלה התמקדה בשיפור הרווחים אותם אספה באותה העת. 10% מס ערך מוסף (VAT), אשר הוכרז בספטמבר 1992, הועלה ל-13% ביולי 1995. המע"מ הוא המקור העיקרי להכנסות עבור הממשלה ומהווה כ-52.3% מסך כל הכנסות המיסים ב-2004. העברות כספים של סלוודורים אשר עובדים בארצות הברית למשפחותיהם גדלו בעשור האחרון והגיעו לשיא חדש של 2.9 מיליארד דולרים בשנת 2005 - בערך 17.1% מהתוצר הלאומי הגולמי. גאוגרפיה אל סלוודור היא המדינה הקטנה ביותר באמריקה המרכזית והיחידה ללא קו חוף לים הקריבי. היא גובלת בהאוקיינוס השקט בדרום, עם גואטמלה בצפון-מערב, ועם הונדורס בצפון-מזרח. את המדינה חוצים שני רכסי הרים ממזרח למערב: הסיירה מדרה ושרשרת של 21 הרי געש, הכוללים את הר סנטה אנה וסן מיגל. כיוון שהמדינה ממוקמת מעל שלושה לוחות טקטוניים, יש בה רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש רבות. ההר הגבוה במדינה הוא סרו אל פיטל שגובהו הוא 2,730 מטר מעל פני הים. אל סלוודור היא בעלת אקלים סוואנה טרופי. העונה היבשה היא מחודש נובמבר ועד אפריל, והעונה הגשומה היא מחודש מאי ועד אוקטובר, בממוצע. אין הבדלים משמעותיים בטמפרטורות בין שתי העונות. עם זאת, הטמפרטורות משתנות בהתאם למיקום ולגובה. באזור החוף האקלים הוא חם, בעוד שבהרים הטמפרטורות נוחות יותר. הערים הראשיות באל סלוודור הן: סן סלוודור - עיר הבירה סנטה אנה סן מיגל סונסונטה באל סלוודור יש מגוון בעלי חיים כמו פומות, מזאמה מרכז-אמריקנית, טפיר בירדי, קופים, איגואנות, נחשים ומגוון של עופות כמו קוליבריים. תרבות שמאל\|ממוזער\| 250px\| הקתדרלה בעיר סן וינסטה במרכזה של אל סלוודור הדת הקתולית תופסת תפקיד מרכזי בתרבות הסלוודורית. ציורים, כלי חימר ומוצרי טקסטיל נפוצים כאומנות. סופרים ומשוררים כמו פראנסיסקו גאוידיה, סלוודור סלזר אררואה, קלאודיה לארס, אלפרדו אספינו ומאנילו ארגואטה ורוקה דאלטון הם בין האומנים החשובים ביותר אשר יצאו מאל סלוודור. בין החגים הנחוגים באל סלוודור ניתן למצוא את החגים הנוצריים חג המולד והפסחא (אשר נחגג באירועי קרנבל בערים רבות). חגים לאומיים כוללים את פסטיבל אוגוסט (אשר נחגג בשבוע הראשון לחודש אוגוסט לזכר הפטרון "הקדוש" של אל סלוודור), יום העצמאות (15 בספטמבר) ויום קולומבוס (המציין את גילוי יבשת אמריקה ונחגג ב-12 באוקטובר). אל-סלוודור היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות. דמוגרפיה אוכלוסיית אל סלוודור מונה כ-6.4 מיליון אנשים. בעיר הבירה סן סלוודור ישנם כ-2.1 מיליון תושבים. מעריכים שכ-42% מאוכלוסיית אל סלוודור חייה באזורים הכפריים. נכון ל-2018, תוחלת החיים עבור גברים היא 71.8 שנים ועבור נשים 78.6. באל סלוודור החינוך הוא חינם עד לתיכון. אחוז הבערות במדינה הוא 8.4%. בתחילת 2004 היו כ-3.1 מיליון סלוודורים אשר חיו מחוץ לאל סלוודור, רובם מהגרים (אם כי לאו דווקא חוקיים) אשר עבדו בארצות הברית. ארצות הברית היא היעד העיקרי עבור סלוודורים בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות גדולות יותר מאשר מעמדם במדינתם יכול לספק. מדינות נוספות אשר קולטות מספר רב של מהגרים סלוודורים הן קנדה, הונדורס, גואטמלה, בליז ואוסטרליה. המצב החמיר במהלך מלחמת האזרחים בשנות ה-80 של המאה ה-20 ובעיות רבות בשירותי הרווחה. לאחר חתימת הסכמי השלום בין הממשלה והכוחות המורדים ב-1992, התבצעו מספר רפורמות כלכליות לקידום שוק חופשי, בתמיכת ארצות הברית. הרכב אתני, שפה ודת כ-86% מהתושבים הם בני תערובת אינדיאנים וספרדים, כ-12.7% לבנים ורק 1% בני שבטים מקומיים. מעטים מהאינדיאנים שמרו על מנהגיהם, מסורתם ושפתם. סן סלוודור היא הבירה המרכז-אמריקאית היחידה שאין בה אוכלוסיית שחורים-ילידים, כנראה כיוון שאין למדינה חוף קריבי, כמו שכנותיה. הספרדית היא השפה המדוברת על ידי כמעט כל תושבי המדינה. ישנם מספר שבטים אינדיאנים שמדברים בשפת אבותיהם. הנצרות היא הדת השלטת במדינה, כאשר ישנם שני זרמים בולטים: קתולים - אשר מהווים 47.5% מהאוכלוסייה ופרוטסטנטים - אשר מהווים 35.1% מהאוכלוסייה. 14.5% מגדירים עצמם חסרי דת/ אתאיסטים/ אגנוסטיקנים ו-2.9% בני דתות אחרות. שלטון מקומי ממוזער\| המדינה מחולקת ל-14 מחוזות: שמאל\|מחוזות אל סלוודור אווצ'פאן קבניאס צ'לטננגו קוסקטלאן לה ליברטד לה פאס לה אוניון מורסאן סן מיגל סן סלוודור סן ויסנטה סנטה אנה סונסונטה אוסולוטאן ראו גם יחסי אל סלוודור–ישראל קישורים חיצוניים אוסף קהילת יהודי אל סלוודור, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הערות שוליים * קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות קטגוריה:מדינות אמריקה קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית קטגוריה:אמריקה המרכזית: מושבות ספרדיות לשעבר	2024-10-12T17:19:30
אל-עריש	אל-עריש (בערבית: العريش) היא עיר הבירה של מחוז צפון סיני שבמצרים. העיר נמצאת בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל-עריש, 47 ק"מ מערבית למעבר רפיח ו-271 ק"מ צפון-מזרחית לבירה קהיר. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023 מנתה אוכלוסייתה 204,391 בני אדם, בהם פליטים פלסטינים. היסטוריה עד המאה העשרים העיר נבנתה סביב מצודה פרעונית, באזור שאוכלס בעיקר על ידי נוודים במשך אלפי שנים. אל-עריש מזוהה עם העיר המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו כמקום שאליו נמלט הורדוס מפני מתתיהו אנטיגונוס השני כשהאחרון השתלט על ממלכת יהודה בשנת 40 לפנה"ס בסיועה של האימפריה הפרתית. רינוקורורה הייתה חלק מממלכת יהודה לאחר שנכבשה על ידי אלכסנדר ינאי. במהלך המרד הגדול חנה בה טיטוס במסעו מאלכסנדריה לירושלים. יוסף בן מתתיהו מציין כי לאחר מכן חנה ברפיח, והיא "תחילת גבול סוריה" ומכאן שבתקופה זו הייתה אל-עריש חלק ממצרים. פירוש השם "רינוקורורה" ביוונית הוא "קצוצי האף", ויש הסבורים כי למקום זה הוגלו פושעים, לאחר שאפם נקצץ כעונש. ב נכבשה אל-עריש בידי הצלבנים אך בהמשך איבדו את השליטה בה. האימפריה העות'מאנית בנתה ביצורים חדשים למצודה בשנת 1560. במהלך מלחמות נפוליאון, בדרכו של נפוליאון אל ארץ ישראל, הטילו הצרפתים בפיקודו של ז'אן לואי אבנעזר רנייה מצור על המצודה, שנפלה לאחר 11 ימים ב-19 בפברואר 1799. לפני תקופת כיבוש המזרח התיכון על ידי הבריטים, מיפה איש הצבא הבריטי, הוריישו קיצ'נר את אזור המזרח התיכון וישראל. בשל העובדה כי האזור הדרומי ביותר בו הייתה מיושבת אוכלוסיית קבע הייתה עזה, מיקם קיצ'נר את ראשית הצירים באזור אל-עריש וכך מיפה את כל אזור ארץ ישראל המיושבת. באזור הנגב לא היו יישובי קבע באותה תקופה, ולכן האזור לא הוכלל ברשת המפות. במאה העשרים שמאל\|ממוזער\|250px\|אל-עריש במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-1903 סיירה באזור משלחת ציונית ביוזמת בנימין זאב הרצל אשר בחנה את "תוכנית אל-עריש" להקים במקום מדינה יהודית בחסות בריטית. התוכנית לא יצאה אל הפועל, ואת מקומה תפסה "תוכנית אוגנדה". במהלך מלחמת העולם הראשונה נהרסה המצודה על ידי מפציצים בריטים וב-1917 נכבשה אל-עריש בידי הבריטים. במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו בעיר 9,706 תושבים, יותר ממחצית כל תושבי חצי האי סיני באותה עת. ל הייתה תחנה בעיר במסלולה בין ארץ ישראל לקנטרה. במלחמת העצמאות, במהלך מבצע חורב הפציץ צה"ל את אל-עריש ב-22 בדצמבר 1948, ולאחר מכן החל טור ישראלי משוריין, בפיקודו של יגאל אלון לעשות את דרכו אל העיר, עד שנעצר לאחר התערבות בינלאומית. העיר, כמו כל חצי האי סיני, נכבשה על ידי ישראל במהלך מבצע קדש ב-2 בנובמבר 1956, אך הוחזרה למצרים ב-15 בינואר 1957 במסגרת נסיגת צה"ל מסיני שהחלה ב-10 בינואר 1957. במלחמת ששת הימים הגיעו כוחות צה"ל בפיקודו של האלוף ישראל טל (טליק) אל העיר עוד ביומה הראשון של הלחימה, 5 ביוני 1967. כחמישה קילומטר צפונית מזרחית לעיר הוקמה ההתנחלות נאות סיני. ההתנחלות הוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1967 ולאחר מכן אוזרחה בשם "נאות סיני". באזור אל-עריש שכן גם בסיס חיל האוויר הישראלי איתם. אל-עריש הוחזרה למצרים בשלב הראשון של הנסיגות הישראליות על פי חוזה השלום בין ישראל ומצרים, ב-25 במאי 1979, כאשר הנסיגה המלאה משטחו של חצי האי הושלמה באפריל 1982. העיר עצמה הוחזרה בטקס צבאי ללא כל חיכוכים, במהלכו הכריזו מנחם בגין ואנואר סאדאת על גבולות פתוחים בין שתי המדינות, אך ב"נאות סיני" התבצרו מאות אנשים ב"גן הירק" וצה"ל נאלץ לפנותם בכוח. כיום העיר היא בירת מחוז צפון סיני. בעיר פועלת אוניברסיטת סיני, אוניברסיטה פרטית מצרית, וכמו כן קמפוס צפון סיני של אוניברסיטת תעלת סואץ. בנוסף, פועל בעיר נמל מסחרי בעל קיבולת של 1.2 מיליון טון סחורה בשנה. בינואר 2010, בעקבות שיטפון בוואדי אל-עריש נהרגו ונפצעו עשרות אנשים באל-עריש, מאות בתים נסחפו, שדה התעופה נסגר ואלפי בדואים שרפו את תחנת המשטרה בטענה של חוסר עזרה מצד הממשלה המצרית. לקריאה נוספת מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009 קישורים חיצוניים אל-עריש בתום מלחמת ששת הימים, יומני כרמל, אוגוסט 1967 (התחלה 0:20) הערות שוליים קטגוריה:סיני: ערים קטגוריה:מצרים: ערי חוף עריש קטגוריה:מחוזות מצרים: ערי בירה	2024-09-27T19:45:33
אלנבי (פירושונים)	קטגוריה:שמות משפחה	2022-07-08T04:23:00
אברהם בן הרמב"ם	רבי אברהם בן הרמב"ם הראב"ם, כונה גם "החסיד" ו"הנגיד", (כ"ח בסיוון ד'תתקמ"ו, 1186 – י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237) היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר זרם חסידי מצרים. תולדות חייו ימי נעוריו ר' אברהם, בנו של ר' משה בן מיימון, הרמב"ם, נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו. באיגרת שכתב הרמב"ם לר' חסדאי הלוי מאלכסנדריה, הוא מספר כי בילדותו חלה אברהם אנושות עד כדי כך שבמשך שלושה ימים נטה למות ורק לאחריהם החל להתאושש אט אט. בהיותו כבן חמש עשרה כתב עליו אביו כך: "...בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו... כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק...". בשנים אלו למד אברהם עם אביו. אברהם היה לאיש סודו של אביו שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר "הנשר הגדול", הרמב"ם, והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו אברהם בגיל 18. ככל הנראה, נשא רבי אברהם את בתו של רבי חננאל בן שמואל. יורש הרמב"ם את החלל הריק שהותיר אחריו הרמב"ם במותו מילא בנו ר' אברהם בכל תפקידיו הציבוריים. לצד מינויו כנגיד יהודי מצרים תחת אביו, שימש גם כרופאו האישי של הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-כאמל, ואף ניהל את בית החולים הכללי של קהיר לצידו של הרופא הערבי החשוב באותם ימים, כותב תולדות הספרות הערבית, אבן אבי אציביעה. עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי, "המשנה תורה", ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", עמד אברהם לימינו של אביו. בהגנה על תורתו של אביו המשיך ר' אברהם ביתר שאת לאחר מותו של הרמב"ם כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בה. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו. תורתו של הר"א נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה. בספרו "המספיק לעובדי השם" וכן בספרו "מלחמות השם" המהווה כתב הגנה על תורת אביו במורה נבוכים. כמו כן, במאה ה-19 פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו "ברכת אברהם" ו"מעשה ניסים" על שם המוציאים לאור. הנגידות במצרים כמו אביו ששימש כ"נגיד" – ראש היהודים ("ראס אל-יהוד") – שימש גם ר' אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב"ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה ה-15, הנגיד ר' דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415). צאצאיו לרבי אברהם היו שני בנים, הנגיד רבי דוד מימוני, ורבי עובדיה מימוני. הגותו רבי אברהם מיזג בתורתו את המיסטיקה היהודית עם הרציונליות המיימוניסטית, כאשר יחסו לתורת אביו נותר מאוד שמרני. אחד מהמאמרים החשובים המבטא את גישתו הרציונלית הוא על אגדות חז"ל. אחת העובדות המפליאות היא כי למרות אדיקותו לדברי אביו במורה הנבוכים ובאגרותיו, בכל זאת נטה רבי אברהם אחר המיסטיקה. לדעת החוקרים היה זה בעקבות עלייתם של הסופים (כת מיסטית סגפנית באסלאם) במצרים, מקום מושבו. בכתביו ניכרת מגמתו החסידית סגפנית מיסטית, כשעובדה זו אינה סותרת לדעתו את השקפות אביו. הוא אף הנהיג קבוצה של חסידים שנהגו במנהגי פולחן ברוח הסופיות, ומכונים במחקר בשם חסידי מצרים. שינויים במנהגי התפילה רבי אברהם הוסיף לתפילה כריעות והשתחוויות. מתנגדיו טענו שאלה הם מנהגים מוסלמים שאינם ראויים ליהודים, ופנו לשלטונות בבקשה לבטל את המנהג החדש. רבי אברהם שלח מכתב תשובה ובו הצהיר שהוא הוסיף באופן פרטי ובהתנדבות (תברעת) כריעות והשתחוויות (ותנפל ברכוע וסגוד וצלוה) ולא חייב אף אחד לסטות ממנהגיו. כתביו בחמישים ואחת שנותיו, כתב רבי אברהם מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר "המספיק לעובדי השם" נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים ונחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד. חיבורים עצמאיים המספיק לעובדי השם פירוש לתורה (הגיע לידינו רק על בראשית ושמות) פירוש לש"ס בהיקף לא ידוע תשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם - תשובות בעיקר בהלכה אך גם באגדה, פירושים לתלמוד, ענייני דעות ומידות והנהגות חסידיות "מעשה של ירושלמי" - משלים על חומרת השבועה מאמר על דרשות חז"ל חיבורים הנוגעים לתורת הרמב"ם מלחמות השם - תשובות למשיגים על המורה נבוכים מעשה ניסים - תשובות להשגות על ספר המצוות פריז תרכ"ז ברכת אברהם - תשובות על שאלות או השגות של ר' דניאל הבבלי על ספר יד החזקה (גם "משנה תורה") פריז תר"ך תוספות לגיליוני הרמב"ם על הש"ס ולפירוש המשנה לקריאה נוספת מבוא מקיף לתולדות חייו של ראב"ם במהדורת הרב ראובן מרגליות לספר מלחמות השם, מוסד הרב קוק. מבוא לספר מעשה ניסים נדפס בפריז בשנת תרכ"ז כרמיאל כהן, בשלום ובמישור - מידות ודעות בפירוש התורה של רבי אברהם בן הרמב"ם, ירושלים תשנ"ט רוברטו ארביב, הסוד בגבולות התבונה במשנתו של רבי אברהם בן הרמב״ם, הוצאת אדרה, 2023 קישורים חיצוניים מאמרים בנושא רבי אברהם בן הרמב"ם, באתר ספריית אסיף רבי אברהם - דמותו ופירושו לתורה, באתר "דעת" כרמיאל כהן, מבוא למשנתו החינוכית של רבי אברהם בן הרמב"ם, באתר אסיף, מתוך מעליות יד' כרמיאל כהן, מורשת אב בכתיבתו ההלכתית של רבי אברהם בן הרמב"ם, באתר אסיף, מתוך מעליות כה' דב מימון, גבולות המפגש בין יהדות רבנית ומיסטיקה מוסלמית, חלק ב', "רבי אברהם בן הרמב"ם וחוג חסידי מצרים", אקדמות, ח, תש"ס כתביו ספר ברכת אברהם מאת רבי אברהם בן הרמב"ם רבי אברהם על אגדות חז"ל, באתר "דעת" הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ראשוני מצרים קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:משפחת הרמב"ם קטגוריה:תלמידי הרמב"ם קטגוריה:יוצרים בערבית יהודית קטגוריה:ספר המצוות לרמב"ם: פרשנים, מתרגמים ומהדירים קטגוריה:פרשני המקרא קטגוריה:נגידי מצרים קטגוריה:פילוסופים יהודים מצרים קטגוריה:סופרים יהודים מצרים קטגוריה:רופאים יהודים מצרים קטגוריה:ילידי 1186 קטגוריה:נפטרים ב-1237 קטגוריה:רופאים מהמאה ה-13	2024-09-17T08:28:45
דוד אלרואי	דוד אלרואי, נולד בשם מנחם בן שלמה אלרואי או מנחם בן שלמה אלרוג'י (אלרוג' הוא שם של מחוז בסוריה) וגם מנחם בן סוליומן, היה יהודי משיח שקר בן המאה ה-12; הוא חי בצפון עיראק והכריז על עצמו כמשיח. המקורות העיקריים לסיפורו של אלרואי הם כתביו של בנימין מטודילה, הספר אִפְחאם אל-יהוד שכתב היהודי שהתאסלם סמואל אל-מוגרבי, מגילת עובדיה הגר, וכן ספר דברי יוסף של יוסף סמברי אשר פעל במאה ה-17. התנועה המשיחית בראשו של אלרואי פעלה במחצית הראשונה של המאה ה-12, במזרחה של הח'ליפות העבסית, ומשכה אליה המוני יהודים מרחבי החליפות, כולל כזריה, אזרבייג'ן, כורדיסטן, פרס ועיראק. תנועה משיחית זו התייחדה בכך שקראה למרד בשלטון המוסלמי. תולדותיו אלרואי נולד כנראה בעיר עמרייא (או עמדיה) שבצפון עיראק. לאחר שהכריז על עצמו כמשיח, החל אלרואי לקרוא לעצמו דוד, שם היאה למי שרואה את עצמו כמלך ישראל העתידי. הוא התחנך בישיבות בבגדאד, ולפי בנימין מטודילה אף למד אצל ראש הגולה ואצל רבי עלי ראש ישיבת גאון יעקב. לפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בדת היהודית, בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף. כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכולאו. על פי האגדה, שמספר בנימין מטודילה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו להרוג את יהודי הח'ליפות אם אלרואי לא ייעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלרואי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו. למרות שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות הסלג'וקים, ולהריגתו של אלרואי בערך בשנת 1163. לפי גרסאות רבות, המושל של אזור מוסול, סיף א-דין ע'אזי הראשון, שיחד את חמיו של אלרואי, וזה חדר למצודת עמרייא, שיכר את חתנו, והרגו במיטתו לאחר שנרדם. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן הסלג'וקי גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו. השפעתו מותו של אלרואי גרם לסיום ההתארגנות הפוליטית של תנועתו, אך לא לקץ האמונה בו. בקרב חלק מהיהודים שהאמינו בו קמה תנועת המשך משיחית בשם "מנחמיים" אשר שרדה זמן רב, על שם שמו המקורי של אלרואי, ועל שם השם המיועד למשיח. בספר "אִפְחאם אל-יהוד" מובא סיפור על רמאים שכתבו מכתב בשמו של אלרואי (בספר זה הוא מכונה "אבן א-רוחי" ويعرف بابن الروحي), שבעזרתו הצליחו להשפיע על יהודי בגדאד למסור לידיהם את כל כספם, ללבוש בגדי חג ולעלות על הגגות, בציפייה לעוף לירושלים:תרגום יעקב מאן, התנועות המשיחיות בימי מסעי הצלב הראשונים, בתוך: התקופה כד, עמ' 345-346 (קישור לארכיון האינטרנט)הסיפור המלא הובא גם אצל אהרן זאב אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, מוסד ביאליק ירושלים תשט"ז, עמ' 167 - 168 יש המעריכים שמקור הסמל היהודי המפורסם ביותר, מגן דוד, הוא בשימוש שעשה בו אלרואי. ייצוגיו בתרבות שמאל\|ממוזער\|150 פיקסלים\|שלט הרחוב על שמו בתל אביב בשנת 1833 פרסם ראש ממשלת בריטניה, בנג'מין דיזראלי, ספר בשם "אלרואי", המבוסס על דמותו של דוד אלרואי. על שמו שכונה בשם אלרואי, בקריית טבעון, מעיין אלרואי באותה מועצה מקומית, וכן רחובות בתל אביב, בראשון לציון, ברמת גן, בהרצליה, בירושלים ובבאר שבע. ראו גם משיח שקר לקריאה נוספת שמעון שטובר (עורך),ספר דברי יוסף לרבי יוסף סמברי, ירושלים: הוצאת מכון בן צבי, תשנ"ד-1994. הערך: דוד אלרואי, יודאיקה לקסיקון, ירושלים, 1976. בשבילי הגאולה לתולדות התנועות המשיחיות מאת יוסף שפירא 1949 קישורים חיצוניים בנימין מטודילה על דוד אלרואי הערות שוליים קטגוריה:תנועות משיחיות יהודיות קטגוריה:משיחי שקר יהודים קטגוריה:יהודים כורדים קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל	2024-08-20T06:57:45
החזרה בתשובה	REDIRECT חזרה בתשובה	2004-08-25T15:54:59
דגל בוטסואנה	דגל בוטסואנה (באנגלית: Flag of Botswana) הוא דגלה הלאומי של בוטסואנה. הוא אומץ ב-30 בספטמבר 1966. הדגל הוא בצבע תכלת כשפס שחור אופקי, ששוליו לבנים, חוצה אותו במרכזו. התכלת מסמלת את המים, בעיקר את הגשם, ומגיעה מהמוטו שעל סמל בוטסואנה, בו כתוב "יהי גשם" ("Let there be rain"). הלבן והשחור מסמלים הרמוניה בין-גזעית. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:בוטסואנה: סמלים לאומיים בוטסואנה בוטסואנה	2021-06-18T06:13:24
סינגולריות כבידתית	סינגולריות כבידתית (באנגלית: Gravitational singularity), הנקראת בקיצור סינגולריות וגם ייחודיות, היא נקודה במרחב בה צפיפות החומר אינסופית. תורת היחסות הכללית מאפשרת את קיומן של נקודות סינגולריות, וצופה בהן עיקום אינסופי של המרחב-זמן. סינגולריות במודלים אסטרונומיים בקוסמולוגיה, מודל המפץ הגדול של היקום מכיל נקודה סינגולרית בתחילתו של הזמן. בסינגולריות המפץ הגדול, המודל חוזה שצפיפות החומר ועיקום המרחב-זמן יהיו אינסופיים. במודלים קוסמולוגיים מסוימים מסוף המאה ה-19 קיימת נקודה סינגולרית נוספת של היקום, הקרויה הקריסה הגדולה, והיא מציינת את קץ הזמן ביקום, אך היא נזנחה לאחר גילויו של חוק האבל. משפט מתמטי קובע כי סינגולריות קיימת בהכרח בכל חור שחור, פנימה לאופק האירועים. בחור שחור נייח, שאינו מסתובב, הסינגולריות היא נקודתית, ונקודה זו מכונה גם "הנקודה הסינגולרית". בחור שחור מסתובב, הסינגולריות נוצרת לאורך טבעת, והיא נקראת "טבעת סינגולרית". סינגולריות של הקואורדינטות בתורת היחסות הכללית ייתכן מצב בו המטריקה מגדירה אלמנט קו שמקבל ערך אינסופי בנקודה מסוימת. נקודה כזאת מכונה סינגולריות של הקואורדינטות. קיומה של סינגולריות זו הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק, לקיומה של סינגולריות כבידתית באותה נקודה, משום שייתכן מצב בו התמרת קואורדינטות תאפשר לאלמנט הקו לקבל ערך סופי. כדוגמה ניתן להביא את המשטח, אשר מקיף את החור השחור, וקרוי אופק אירועים. על פני משטח זה מתקיימת סינגולריות של הקואורדינטות כל עוד משתמשים בקואורדינטות שוורצשילד (3 קואורדינטות כדוריות של המרחב וקואורדינטה אחת של הזמן), אולם הסינגולריות נעלמת אם מבצעים התמרה לקואורדינטות אדינגטון-פינקלשטיין (Eddington-Finkelstein coordinates). המסקנה היא שעל פני אופק האירועים אין סינגולריות כבידתית. השערת הצנזורה הקוסמית הגרסה החלשה של השערת הצנזורה הקוסמית טוענת כי כל נקודה סינגולרית מוסתרת מצופה מרוחק על ידי אופק אירועים, ושמשום כך לא יכולות להתקיים נקודות סינגולריות חשופות ("סינגולריות עירומה"). בשנות ה־90 של המאה ה־20 בוצעו סימולציות מחשב שבהן נוצרה סינגולריות עירומה, אך זה היה תמיד כתוצאה מסידור מיוחד מאוד של חלקיקים במצב ההתחלתי . שינוי במיקומו של חלקיק בודד בתנאי ההתחלה של הסימולציה גרם להיווצרות של אופק אירועים או לאי-היווצרות של סינגולריות כלל. הגרסה החזקה של השערת הצנזורה הקוסמית מרחיקה לכת וטוענת שקיומה של סינגולריות כלשהי מלבד סינגולריות התחלתית (המפץ הגדול) או סופית (הקריסה הגדולה) לא תיתכן במסגרת של תורת היחסות הכללית בלבד. על־כן, פיזיקאים רבים גורסים שקרוב לנקודות הסינגולריות, תורת היחסות הכללית חדלה מלתת תיאור מדויק של הכבידה. נהוג להניח כי תאוריה של כבידה קוונטית - תאוריה שתאחד את תורת היחסות הכללית עם מכניקת הקוונטים - תספק תיאור טוב יותר בנוגע למה שמתרחש במקומות בהם צופה תורת היחסות הכללית נקודה סינגולרית. נכון ל־2022 אף תאוריה של כבידה קוונטית לא נמצאה מספקת הן מבחינה ניסיונית והן מבחינה תאורטית. ראו גם פרדוקס השמדת המידע קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חורים שחורים קטגוריה:תורת היחסות הכללית קטגוריה:כבידה	2022-06-02T12:32:36
אברהם בן הרמבם	הפניה אברהם בן הרמב"ם	2015-01-25T10:31:53
אידיוט (ספר)	אידיוט (או האידיוט; ברוסית: Идиот) הוא רומן מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי שנכתב בשנים 1868–1869. הספר נחשב לאחד הרומנים החשובים יותר של דוסטויבסקי. עלילה הנסיך מישקין, בן למשפחה מיוחסת שהוא הצאצא האחרון שלה, חוזר לסנקט פטרבורג לאחר שהייה ארוכה בשווייץ, שם היה מאושפז בשל מחלה. אין לו כמעט דבר פרט לבגדים שלעורו, אך הוא אופטימי וידידותי בצורה יוצאת דופן. סגנונו החברותי, הישיר והפתוח הם שמקנים לו את התואר "אידיוט", אף שהוא ניחן בראייה חדה למדי, התנהגותו נדמית תמימה מאוד. ברכבת לסנקט פטרבורג מתחבר מישקין עם רוגוז'ין, פרחח הולל שירש הון מאביו הסוחר. הלה מספר לו על תשוקתו לנסטסיה פיליפובנה, יפהפייה ידועה לשמצה בשל התנהגותה ואורח חייה. הנסיך מגיע אל ביתו של הגנרל יפאנצ'ין, בעלה של קרובת המשפחה האחרונה של הנסיך, ומתיידד עם בני הבית. משהוא רואה את תמונתה של נסטסיה הוא נתקף תשוקה עזה לראות אותה. הנסיך מגיע למסיבה אותה עורכת נסטסיה, ורואה כיצד רוגוז'ין השתוי מציע לה הון עתק כדי שתלך איתו. הוא מציע לה נישואין כדי להציל אותה, אך היא מסרבת לקבל את עזרתו ובורחת עם רוגוז'ין, שהופך מחבר קרוב לאויבו של הנסיך ואף מנסה לרצחו. אנו פוגשים שוב בנסיך לאחר שעברו מספר חודשים, ועברו עליו מספר חוויות נוספות בחברת נסטסיה. הוא מגיע לעיירת קיט שבה מתגוררת משפחת הגנרל יפאנצ'ין ומחדש את קשריו עם בני המשפחה, שם הולכים ומתחזקים קשריו עם בתם הצעירה, אגלאיה. אולם לבסוף משליך הנסיך את כל מה שהיה לו כדי להינשא לנסטסיה, וזו בורחת ממנו חזרה אל רוגוז'ין, שרוצח אותה. כתוצאה מכך שוקע הנסיך בטירוף, ואגלאיה משליכה את עצמה לנישואים לא מאושרים. תוכני הספר יש הטוענים כי בספר מביע דוסטויבסקי ביקורת כלפי החברה הרוסית, והצורה בה היא פוגעת בערכי החמלה ואהבת האדם שאותם מייצג הנסיך. הוא יוצא נגד תהליכי השינוי שעברו על רוסיה באותה תקופה, אך לא נרתע גם מביקורת עצמית על ביקורתו, שאותה הוא שם בעיקר בפיו של הנסיך, שמצבו הנפשי מעורער והבנתו את המציאות לאשורה אינה ברורה, ובפיו של לבדייב, קמצן ושקרן בוגדני שמוזכר גם כפרשן אפוקליפסה, תחום שדוסטויבסקי תיעב. כמו כן מביא דוסטויבסקי נאום ארוך על מהות החיים כפי שהם משתקפים דרך עיניו של איפוליט, נער צעיר הגוסס משחפת המייצג את הריקנות שבגישה הניהיליסטית שרווחה באותה התקופה, אך מיד שם את אותו הנאום ללעג ולקלס בעיני שומעיו. האמביוולנטיות של הסיפור והטראגיות של דמויותיו מבליטה את קווי האופי של החברה שבה פועלות דמויות הסיפור. יש הרואים בדמותו של הנסיך מישקין סוג של "ישו" המתקשה להתנהל בחיים כפי שהם. תרגומים לעברית אידיוט: רומן; תרגם ש' הרברג, מצפה ירושלים – תל אביב, 2 כרכים, תרפ"ט 1929. (מהדורות נוספות: עם עובד, תשט"ז; תשל"ב; תשל"ה-1975, עם אחרית דבר מאת עזרא זוסמן.) אידיוט, תרגמה נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד תל אביב, 2 כרכים, תשנ"ג-1993. קישורים חיצוניים הטקסט המלא, מתורגם לאנגלית קטגוריה:ספרי פיודור דוסטויבסקי קטגוריה:ספרי 1879 קטגוריה:ספרי הוצאת עם עובד קטגוריה:ספרי הספריה החדשה	2024-07-27T12:30:35
משה מרזוק	220px\|שמאל\|ממוזער\|רחוב משה מרזוק בהרצליה משה מרזוק (20 בדצמבר 1926 – 31 בינואר 1955) היה רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש". ביוגרפיה משה (ליאטו) מרזוק נולד בקהיר בן למשפחה קראית, משפחתו החזיקה בנתינות צרפתית. בצעירותו נמנה עם פעילי התנועה הציונית והיה ספורטאי פעיל ב"מכבי" קהיר. למד רפואה במצרים וסיים את לימודיו בשנת 1951. התמחה בכירורגיה ובהרדמה, בבית החולים היהודי בקהיר. מרזוק התעניין מאוד בדת היהודית, מקורותיה ושורשיה. הוא השתתף באופן קבוע בביטאון "אלכלים" של היהודים הקראים במצרים, ועל מאמריו חתם בשמו העברי "משה מרזוק". מאמריו בירחון זה העידו על שכנועו העמוק באמונתו. מרזוק היה חבר בחוליה מקומית של יהודים מצרים, שהוכשרה בישראל לפעולות ריגול. בהוראתו של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הטמינו אנשי החוליה פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה, מתוך כוונה שפעולות אלה ייתפסו כפעולות של רשת טרור מצרית, ויערערו את יחסיה של מצרים עם ארצות הברית ובריטניה. מרזוק ויתר חברי החוליה נתפסו בשנת 1954. הוא נידון למוות (יחד עם שמואל עזר) בקהיר באשמת בגידה וריגול לטובת מדינת ישראל. פעולת החוליה, שהסתבכה וגרמה מבוכה לממשלת ישראל, כונתה, לאחר מעשה, "העסק הביש". לאחר היתפסו פנתה אמו של מרזוק לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, בבקשת חנינה מתוקף היותה המינקת שלו, אולם נאצר סירב לבקשתה. משפטו של מרזוק החל ב-11 בדצמבר 1954 בבית הדין לפשעים חמורים ונמשך שבועיים. הוא הוצא להורג בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955 בכלא המרכזי בקהיר. לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף בצה"ל. ב-24 באפריל 1977 הועברו עצמותיו לישראל והובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל שבירושלים. הנצחה על שמו ועל שם שמואל עזר שהוצא יחד איתו להורג קרויים רחוב מרזוק ועזר ביפו, בלוד בקריית אונו ובאשדוד. רחוב מרזוק ורחוב שמואל עזר בקריית אתא וכן רחובות נוספים הקרויים "קדושי קהיר". בתאריך 22 בדצמבר 1982, דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של מרזוק שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון. ראו גם מאיר מקס בינט שמואל עזר לקריאה נוספת זאב שיף, איתן הבר, אריה חשביה, "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן-הוצאה לאור, מהדורת "דבר", 1976; הערך "מרזוק ליאטו משה", עמ' 343–344 קישורים חיצוניים משה מרזוק, באתר המרכז למורשת המודיעין ביקור אחיו של משה מרזוק הי"ד בארכיון צה"ל, בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט" הערות שוליים קטגוריה:ישראלים ילידי מצרים קטגוריה:רופאים יהודים מצרים קטגוריה:פעילים ציונים במצרים קטגוריה:אסירי ציון במצרים קטגוריה:אנשי יחידה 131 קטגוריה:קראים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל קטגוריה:חללי צה"ל קטגוריה:סגני-אלופים בצה"ל קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג קטגוריה:אישים שהוצאו להורג במצרים קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1955	2024-08-01T03:49:31
נקודת הטל	במטאורולוגיה ובפיזיקה בכלל, נקודת הטל או טמפרטורת נקודת הטל היא הטמפרטורה בה לחות שנמצאת בכמות מסוימת של אוויר לא מסוגלת להישאר כלחות ומתחילה להתעבות על גבי משטח מוצק (טל) כשהאוויר נמצא בלחץ נתון וקבוע. תופעה זאת קורית עקב כך שהאוויר רווי (הלחות היחסית עומדת על 100%). כאשר האוויר מסביבנו רווי, נוצרים טל או ערפל, ובמקרה שטמפרטורת נקודת הטל היא מתחת ל-0 מעלות צלזיוס, אז נוצר ערפל קפוא או כפור על חפצים. נקודת הטל מתייחסת לכלל הגזים, בכל גז קיימת נקודת טל שונה בלחץ נתון ראו גם אד קיטור לחץ אטמוספירי קישורים חיצוניים מחשבון לחישוב נקודת הטל קטגוריה:מטאורולוגיה קטגוריה:טל sv:Luftfuktighet#Daggpunkt	2024-08-01T03:49:41
לחות מוחלטת	הפניה לחות#לחות מוחלטת	2024-03-13T17:14:02
מנחם בן שלמה אלרואי	REDIRECT דוד אלרואי	2004-08-25T19:45:07
שלושה עשר העיקרים	REDIRECT עיקרי האמונה היהודית#העיקרים לפי הרמב"ם	2016-03-29T19:28:39
הרי האנדים	הרי האנדים (בספרדית: Cordillera de los Andes, בקצ'ואה: Antis) הם רכס ההרים היבשתיים הארוך בעולם. הרכס משתרע לאורך 8,000 קילומטרים של חופה המערבי של אמריקה הדרומית. מקור השם הוא בשפת הקצ'ואה ופירושו "פסגה גבוהה". במהלך ההיסטוריה התפתחו במרומי האנדים אימפריות אינדיאניות מפותחות, אשר שגשגו והצליחו בזכות השפע הגאולוגי והביולוגי באזור, שפע שעדיין מהווה לב הכלכלה במדינות האנדים. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא זו של הר אקונקגווה, המתנשא לגובה של 6,964 מטרים. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|פסגות האנדים שמאל\|ממוזער\|200px\|הפסגה המושלגת של הר אלפמאיו הוכרז כ"הר היפה ביותר בעולם" על ידי אונסק"ו. שמאל\|ממוזער\|200px\|קרחון פריטו מורנו על רקע האנדים. האנדים מתמשכים מוונצואלה דרך כל החוף המערבי של אמריקה הדרומית עד לפסגות של טורס דל פיינה (Torres del Paine) שבדרום צ'ילה (בחלק הצ'ילאני של פטגוניה). רוחב הרכס המרבי הוא 500 קילומטרים וגובהו הממוצע כ-4,000 מטרים. הוא מורכב משני חלקים עיקריים: הרכס המזרחי והרכס המערבי. שני הרכסים משתרעים במקביל לכל אורך אמריקה הדרומית, וביניהם יש שקע עמוק. מלבד שני הרכסים העיקריים ישנן שלוחות של תת-רכסים. הגדול שביניהם הוא רכס החוף (שאינו משתייך לאנדים מבחינה גאולוגית) המתחיל בדרום צ'ילה ונגמר בדרום פרו. בין רכס החוף לאנדים נמצא העמק המרכזי של צ'ילה. במספר קטעים רכס החוף עובר דרך הים ומופיע בצורת איים. ככל שרכס החוף מתמשך צפונה גדלים הרווחים בין ההרים המרכיבים אותו, ובסופו הוא מופיע בצורת גבעות מבודדות. ההר הגבוה ביותר באנדים הוא הר האקונקגווה שבארגנטינה, המתנשא לגובה של 6,964 מטרים. זהו ההר הגבוה בעולם מחוץ לאסיה. הידרוגרפיה הפסגות המושלגות של האנדים מהוות מקור לרוב הנהרות באמריקה הדרומית. עם הנהרות נמנים גם יובליו המפורסמים של האמזונאס, המדיירה, הפורוס והז'פורה. ישנם מספר אגני מים גדולים בהרי האנדים, המפורסם שבהם הוא אגם טיטיקקה הנמצא בגובה של 3,821 מטרים - אגן המים הגבוה בעולם הניתן לשיט. מכיוון שהאנדים מתפרשים לכל אורכה של אמריקה הדרומית, כמות המשקעים וגובה קו השלג (הגובה שממנו מתחיל להופיע שלג) משתנים מאזור לאזור. כמות המשקעים: דרום האנדים - 500 עד 2000 מ"מ משקעים בשנה. מרכז האנדים - 250 עד 500 מ"מ משקעים בשנה. צפון האנדים - 500 עד 2000 מ"מ משקעים בשנה. גובה קו השלג: דרום האנדים - 4,300 עד 4,500 מטר. מרכז האנדים - 4,800 עד 5,200 מטר. צפון האנדים - 4,500 עד 4,800 מטר. בין השנים 1996 - 1998 איבד קרחון האנטיזנה 8% משטחו. המשך מגמה זו מדאיג מאחר שאובדן הקרחון מעמיד בסכנה את אספקת המים לקיטו, בירת אקוודור. מדבר אטקמה בצפון צ'ילה המוקף על ידי הרי האנדים הוא המדבר הצחיח ביותר על פני כדור הארץ. כמות המשקעים במדבר באזור אנטופגסטה הוא מילימטר אחד בשנה. מצב זה נוצר בזכות תופעת מדבר צל גשם שנוצרת בגלל הרי האנדים המקיפים את המדבר. מדבר מפורסם נוסף בתחומי האנדים הוא סאלאר דה אויוני בבוליביה שהוא מדבר המלח הגדול בעולם. גאולוגיה שמאל\|ממוזער\|150px\|הגבול בין לוח נסקה ללוח הדרום-אמריקאי, מקום היווצרותם של האנדים שמאל\|ממוזער\|150px\|אנדסין - אחד מהמינרלים המרכיבים את האנדזיט שמאל\|ממוזער\|150px\|הר ויניקונקה האנדים נחשבים לרכס צעיר שנוצר בתקופת הפלאוזואיקון. את צורתם הנוכחית הם קיבלו בתקופת הקרטיקון. האורוגנזה (בניית ההרים) של האנדים מקורה בתהליך של קימוט והעתק בשל תנועת לוחות טקטוניים. לוח נסקה הימי נע מזרחה ועובר הפחתה מתחת ללוח הדרום-אמריקאי. עד היום האנדים ממשיכים להתרומם בתהליך זה. גם לוח אנטארקטיקה ולוח סקוטיה מעורבים בתהליך האורוגנזה שבדרום האנדים. לוח אנטארקטיקה אף יצר המשך לרכס האנדים 1,000 קילומטרים דרומית לאמריקה הדרומית, בחצי האי האנטארקטי. החום הרב שנוצר מחיכוך בין כל הלוחות מתיך את הלוח הדרום-אמריקאי ויוצר מאגמה. הלחץ הרב גורם למאגמה לפרוץ החוצה דרך הרי געש - חורים בלוחות שנוצרו בגלל הקימוט. באנדים יש כ-20 הרי געש שחלקם פעילים גם היום. המפורסם שבהרי הגעש של האנדים הוא הר הגעש הפעיל קוטופקסי, השוכן כ-75 ק"מ מהעיר קיטו בירת אקוודור. קוטופקסי הוא הר הגעש הפעיל הגבוה באנדים - גובהו 5,897 מטר, והוא התפרץ לאחרונה ב-1904. אזור האנדים מועד לרעידות אדמה, שפוקדות את האזור בתדירות גבוהה מן הרגיל. רוב רעידות האדמה באזור מתרחשות באקוודור ובפרו, אך ב-22 במאי 1960 התרחשה בצ'ילה רעידת אדמה במגניטודה 9.5, שהייתה רעידת האדמה החזקה ביותר שתועדה. רעידת האדמה הזו גרמה לאבדות אף בהוואי וביפן המרוחקות. האנדים בנויים בעיקר מסלעי משקע ומסלעים מותמרים (סלעים ששינו את צורתם והרכבם בגלל חום ולחץ). קיימת גם כמות גדולה של סלעים געשיים. הנפוץ שביניהם הוא סלע היסוד הגעשי הקרוי אנדזיט, הנקרא על שם האנדים עצמם, שם נחקר לראשונה. באנדים קיימים מאגרי נפט בכמות מסחרית, ויש עושר רב של מחצבים כגון פחם, זהב, נחושת, כסף, ברזל, עופרת, אבץ, ליתיום ובדיל, שחלקם שימשו את תושבי האזור במשך אלפי שנים. מצפון לאנדים, בים הקריבי, קיימים מספר איים געשיים שנחשבים לחלק מן האנדים מבחינה גאולוגית. עולם החי שמאל\|ממוזער\|200px\|דוב המשקפיים מין אנדמי לאזור האנדים. שמאל\|ממוזער\|200px\|קונדור האנדים, דורס ענק שמוצג על סמליהם של ארבע מתוך שבע מדינות האנדים שמאל\|ממוזער\|200px\|לוז צ'יליאני, הצומח ביערות שבמורדות האנדים בעלי חיים רוב היונקים הגדולים באנדים שייכים למשפחת הגמליים: ויקוניה מצויה, גואנקו, אלפקה ולמה מצויה (כולם אנדמיים לאנדים). הוויקוניה והגואנקו הן חיות בר לעומת הלמה והאלפקה המבויתות. את הלמה מגדלים בתור בהמת משא ומקור בשר ואת האלפקה מגדלים בעיקר בשביל הצמר. באנדים מספר אייליים אנדמיים: הסוג אייל האנדים הכולל שני מינים (אייל אנדים פרואני, ואייל אנדים צ'יליאני); הסוג פודו הכולל שני מינים (פודו צפוני ופודו דרומי), ו-3 מיני מזאמה (מזאמה ביצתית, מזאמה מרידאנית וצ'וני). בעל חיים נוסף שמקורו באנדים הוא הצ'ינצ'ילה שנפוץ כיום כחיית מחמד בכל העולם. עם בואו של האדם הלבן לאנדים ניצודו צ'ינצ'ילות בשל פרוותיהם. הקוי (קביה), קרוב משפחה של הצ'ינצ'ילה, שימש לטקסים דתיים ולמאכל (בציור "הסעודה האחרונה" בקתדרלה של קוסקו מצויר קביה כמאכל המוגש ליושבים בשולחן). הקביה בוית לפני 5,000 שנה ועדיין מגדלים אותו ברחבי האנדים. מין אנדמי נוסף החי באנדים הוא קונדור האנדים. הוא הגדול שבעופות הדורסים. תושבי האנדים הקדומים ראו בו אל כל-יכול וסגדו לו. כיום הקונדור מופיע על הסמל הלאומי של ארבע מתוך שבע מדינות האנדים: סמל קולומביה, סמל צ'ילה, סמל בוליביה וסמל אקוודור. הקונדור נמצא בסכנת הכחדה עקב ציד בלתי חוקי וזיהום. צמחים באנדים כ-8,200 מיני צמחים ומתוכם כ-2,725 מיני סחלב. צמח המאכל החשוב ביותר שמוצאו מהרי האנדים הוא תפוח האדמה. מחקרים ארכאולוגיים מראים שתפוח האדמה בוית לראשונה לפני למעלה מ-7,000 שנה. מחקרים גנטיים שנערכו לאחרונה מראים שמקור הגידול הוא באזור אגם טיטיקקה. צמח הקוקה חשוב אף הוא: זהו מקור כלכלה עיקרי במדינות האנדים הצפוניות. צמח זה נמצא בשימוש למעלה מ-2,500 שנה, הן לצרכים דתיים והן לצרכים רפואיים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו לזקק את הסם קוקאין מצמח הקוקה. הצמח נתן את שמו למשקה הקל קוקה-קולה שתמציות מן הצמח נמנות עם מרכיביו. צמח רפואי חשוב נוסף הגדל באנדים הוא צמח הצ'ינצ'ונה, שממנו מזקקים כינין - תרופה ידועה למחלת המלריה.צמח נדיר נוסף האנדמי להרי האנדים הוא צמח הפויה ריימונדי הפורח פעם במאה שנה ומגיע לגובה של כ-12 מטרים. בהרים הגבוהים רוב הצמחייה היא עשב וטחב, אך ישנו סוג של עצים עצי הפולילפיס. עצי הפולילפיס הם צמחים ממשפחת הוורדים והם גדלים ברום של עד 4,500 מטר. עצים אלו מכסים כיום רק עשרה אחוזים משטחם המקורי עקב שרפות מעשי ידי אדם. יערות עצי הפולילפיס משמשים סביבת גידול ייחודית לצמחים ובעלי חיים נוספים, ולכן הם מוגדרים כמין מהנדס סביבה. פסגות שמאל\|ממוזער\|200px\|קונו דה אריטה, במדבר המלח Salar de Arizaro, סמוך לסלטה בארגנטינה. שמאל\|ממוזער\|200px\|פסגות הטורס דל פיינה בקצה הדרומי של הרי האנדים, פטגוניה, צ'ילה. {\| border="1" cellpadding=3 class="wikitable sortable" \|- \|+עשר הפסגות הגבוהות ביותר באנדים \|- \| #'' \| הר\| שם בספרדית\| מדינה\| גובה במטרים\|- \| 1 \| אקונקגווה \| Aconcagua \| ארגנטינה \| 6,960 \|- \| 2 \| אוחוס דל סלאדו \| Ojos del Salado \| ארגנטינה-צ'ילה \| 6,893 \|- \| 3 \| מונטה פיסיס \| Monte Pissis \| ארגנטינה \| 6,795 \|- \| 4 \| וסקראן \| Huascarán \| פרו \| 6,768 \|- \| 5 \| בונטה \| Bonete \| ארגנטינה \| 6,759 \|- \| 6 \| נבדו טרס קרוצ'ס \| Nevado Tres Cruces \| ארגנטינה-צ'ילה \| 6,749 \|- \| 7 \| ליוליאקו \| Llullaillaco \| ארגנטינה-צ'ילה \| 6,739 \|- \| 8 \| מרסדריו \| Mercedario \| ארגנטינה \| 6,720 \|- \| 9 \| ירופחה \| Yerupaja \| פרו \| 6,635 \|- \| 10 \| אינקאואסי \| Incahuasi \| ארגנטינה-צ'ילה \| 6,620 \|} היסטוריה אנושית שמאל\|ממוזער\|200px\|"שער השמש" בטיוואנאקו, איור משנת 1877 שמאל\|ממוזער\|200px\|חורבות מאצ'ו פיצ'ו אחת מערי האינקה שמאל\|ממוזער\|200px\|שטח אימפריית האינקה בשיאה ההערכה היא כי המתיישבים הראשונים באנדים היו ציידים-לקטים שהגיעו מאמריקה הצפונית בסביבות 10,000 - 11,000 לפנה"ס. אזור האנדים הוא אחד האזורים הראשונים שבהם התפתחה חקלאות לאחר ביות הצמחים תפוח האדמה והמניהוט ובעלי החיים הלמה המצויה והאלפקה (הביות התרחש עד 3,500 לפנה"ס). העדויות הראשונות לתרבות מפותחת באנדים הן שרידי העיר צ'אווין דה ואנטאר. השרידים תוארכו לסביבות המאה ה-9 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז הרוחני של בני שבט צ'אווין שחיו בפרו בין המאה ה-14 למאה ה-5 לפנה"ס. במקביל לבני צ'אווין שגשגה בבוליביה תרבות ההטיונקו. שרידים שנמצאו באזור אגם טיטיקקה מעידים על בירת ההטיונקו, העיר טיוואנאקו. העיר, שהחלה את דרכה בתור כפר במאה ה-2 לפנה"ס, התפתחה לעיר ענקית בתקופה שבין המאה ה-3 למאה ה-5. בעיר, שכללה פירמידות, שערים ומקדשים ייחודיים, חיו 40,000 אנשים. העיר ננטשה בתחילת המאה ה-12, כנראה בגלל בצורת. לאחר תקופת השגשוג של תרבות צ'אווין התפתחה בפרו תרבות ההוארי. שבט ההוארי שגשג בין המאה ה-7 למאה ה-11 לספירה ושלט על חלק נרחב בפרו באזור ההררי ובאזור החוף. אבות שבט האינקה התיישבו בעמק קוסקו במאה ה-13, שם ייסדו את העיר קוסקו. עד המאה ה-15 ניהלו האינקה מלחמות בלתי פוסקות נגד שבטים אחרים תושבי העמק. בשנת 1438 עלה לשלטון פַּאצַ'אקוּטִי האינקה התשיעי. פאצ'אקוטי ובנו טוֹפָּה אִינְקָה כבשו במשך 55 שנים את כל שטח פרו ועוד חלקים נרחבים מבוליביה, אקוודור, ארגנטינה וצפון צ'ילה של היום. האימפריה של האינקה השתרעה לאורך 4,000 קילומטרים של מרכז האנדים וכללה, לפי ההערכה, כ-6 מיליון תושבים. תקופת אימפריית האינקה היוותה קפיצת מדרגה בתחומים רבים כגון: פוליטיקה, תקשורת, תעבורה, אדריכלות, הנדסה, צבא, דיפלומטיה, אסטרטגיה, מוזיקה, אמנות, אומנות, פיתוח אורבני, כלכלה, חקלאות, ציד, רוקחות, דת ועוד. במחצית הראשונה של המאה ה-16 הגיעו הקונקיסטאדורים הספרדים הראשונים לאמריקה הדרומית והחלו במסע כיבושים ביבשת החדשה. אימפריית האינקה, שהייתה שרויה בעיצומה של מלחמת אזרחים, הובסה בידי פרנסיסקו פיזרו, שהרג את האינקה אַטַאהוּאַלפָּה. במאות הבאות נשלט אזור האנדים בידי הספרדים והיווה חלק מרכזי במלכות המשנה של פרו. רוב ההתנגדות לשלטון באה בצורת לוחמת גרילה של התושבים המקוריים של האזור, אך זו נחלה הצלחות מעטות בלבד. בתחילת המאה ה-19 קרסה המערכת הקולוניאלית הספרדית בעקבות פלישתו של נפוליאון לחצי האי האיברי וכיבושו. קריסת השלטון היוותה פתח לתנועת העצמאות והשחרור ברחבי האימפריה הספרדית כולה. באזור האנדים הייתה זו תנועת שחרור פוליטית וצבאית בהנהגתו של סימון בוליבר, שהביאה בסופו של דבר לעצמאות מדינות צפון האנדים. כך נוסדה רפובליקת קולומביה הגדולה שכללה את שטחן של פנמה, קולומביה, ונצואלה ואקוודור. במקביל הובסו תומכי המלוכה הספרדית במדינות דרום האנדים ומרכזם: צ'ילה, ארגנטינה, בוליביה ופרו, שהפכו למדינות עצמאיות כפי שהן כיום (ראו צבא האנדים). ב-1830 התפרקה רפובליקת קולומביה הגדולה בעקבות סכסוכים פנימיים. הרפובליקה התפצלה לחלוקה המדינית קרובה לזו הנהוגה כיום (למעט אקוודור, שאיבדה חלק ניכר משטחה במלחמות במאה ה-20, ופנמה, שנשארה מחוז של קולומביה עד 1903). בשנים 1870 - 1876 התנהלו עבודות לבניית מסילת ברזל לאורך הרי האנדים, בשטח פרו. במלחמת העולם השנייה הצטרפו קולומביה ובוליביה לבעלות הברית לאחר המתקפה על פרל הארבור. שאר מדינות האנדים הצטרפו לאחר הפלישה לנורמנדי. תרבות ימין\|ממוזער\|200px\|סימון בוליבר, כונה "ג'ורג' וושינגטון של דרום אמריקה" שמאל\|ממוזער\|200px\|"האיים הצפים" - כפר בלב אגם טיטיקקה במרומי האנדים תרבות האנדים הושפעה משני גורמים עיקריים: תרבות האינקה ותרבות הספרדים. מוזיקה המוזיקה המסורתית של האנדים נקראת הואיינו והיא מאופיינת בשימוש נרחב בסיקו (חליל פאן) וקונה (חלילית). לפני בוא הספרדים כלי הנגינה העיקריים היו תופים וחלילים. בהשפעת הספרדים הוכנסו כלים דמויי גיטרות ככלים מרכזיים נוספים. את הצ'רנגו, הגרסה המקומית של הגיטרה, יצרו מעץ ושריון ארמדילו מיובש. המוזיקה באנדים מלווה את חיי היומיום. ישנה מוזיקה לעבודה חקלאית, לבנייה, להלוויות ולמסחר בשוק. כמו כן יש שירי ריקוד רבים. שפת השירים היא ספרדית או קצ'ואה. בין הנושאים האופייניים: האדמה, עונות השנה, הקציר והאסיף, משפחה, אהבה, ילדים וכוכבים. פסטיבלים ברחבי האנדים נפוצים פסטיבלים הקשורים הן לדת הנוצרית והן לאמונות האינדיאניות המקומיות, ולעיתים אף משלבים ביניהן. אירועי השבוע הקדוש שלפני חג הפסחא נחגגים ביישובים רבים בהרים. אירועים אלה משלבים סעודות ותהלוכות צבעוניות. האירוע המרכזי בלוח השנה האינדיאני הוא פסטיבל "אינטי ריימי" (פסטיבל השמש), שמתקיים מדי שנה ב-24 ביוני במבצר סקסהומן שבעיר קוסקו. פסטיבל זה הוא החשוב בין כל פסטיבלי האנדים והוא השני בגודלו בכל אמריקה הדרומית (הראשון הוא הקרנבל הברזילאי בריו דה ז'ניירו). הפסטיבל, ששורשיו בתקופת האינקה, מביא מאות אלפי מבקרים לעיר. הוא נחוג לכבוד היום הקצר ביותר בשנה (ה-21 ביוני). החגיגות מבוססות על טקסים דתיים מימי האינקה, שתוארו על ידי המתיישבים הספרדים. הגרסה המודרנית של הפסטיבל, המתארת אירועים בהיסטוריה ובמיתולוגיה של האינקה, נחגגה לראשונה בשנת 1928. האירוע כולל ריקודים ותחרויות שונות, וכן הקרבה סמלית של למה. בטקסים המקוריים נשחטו עשרות למות. שפה עד העת החדשה אפשרו פני השטח ההרריים באנדים תעבורה מקומית בלבד. לכן סיגלה לעצמה כל אוכלוסייה מבודדת שפה משלה. עקב כך התפתחו במשך השנים מאות שפות וניבים מקומיים שונים. השפה המדוברת ביותר באזור אגם טיטיקקה הייתה שפת האיימרה, שפתם של בני האיימרה. אימפריית האינקה השליטה על האנדים את שפת הקצ'ואה כשפה רשמית. למרות זאת דוברו בגבולות האימפריה כ-700 שפות שונות. כיום מרבית תושבי האנדים הם דוברי ספרדית אך נותרו גם מיליוני אנשים שעדיין דוברים איימרה וקצ'ואה. דת לאינדיאנים שחיו באנדים היו אלים מקומיים שהשתנו מאזור לאזור. רוב האלים של הילידים ייצגו תופעות טבע כגון ברק, רעם, גשם, הירח, וחלקם ייצגו דברים מחיי היום-יום כגון פריון, זריעה וקצירה. אך המוטיב העיקרי בתרבויות האנדים היה השמש. כמעט תמיד היה אל השמש האל הראשי בפנתאון האלים. השמש ייצגה מעמד גבוה ואצולה. הזהב והכסף שימשו חלק מרכזי בפולחן האנדים. לבני האינקה הייתה מערכת דתית מורכבת שהציבה במרכז את השמש. קיסר האינקה נחשב "הבן היחיד של השמש". דת האינקה הייתה דת שמאנית שהאמינה בתחיית המתים, רוחות וחיזוי העתיד. חלק גדול משטחי האינקה הוקדשו לשמש ונוהלו בידי כוהנים. המרכז הדתי של האינקה הייתה הבירה קוסקו, שבמרכזה נבנה מקדש ענקי מצופה זהב שנקרא "קוריקנצ'ה" (מקדש השמש). הרים, סלעים ופלגי מים מסוימים נחשבו למקומות קדושים, שם - לפי האמונה - שכנו ה"וואקה", רוחות האלים. כוהני האינקה היו בני המעמד הגבוה. הם שימשו מוודים מרפאים וחוזי עתידות. בקוסקו ישב הכוהן הראשי, שהיה הסמכות העליונה באימפריה מלבד הקיסר. בנוסף היו "בתולות שמש", נשים שנבחרו מגיל צעיר לשכון במקדש השמש ועיקר פעילותן הייתה אריגת בדים לכוהנים ולקיסר. פולחן האינקה כלל שימוש בסמים והקרבת קורבנות. הקורבנות הועלו בחגים, מלחמות, בצורת, רעב ובעת זריחת השמש. חלק מן הקורבנות היו בעלי חיים, בעיקר למות, אך חלק מן הקורבנות היו קורבנות אדם, ובהם אויבים מובסים ובתולות שמש. רוב הקורבנות, עם זאת, היו ילדים. בני האינקה האמינו שהילדים המוקרבים הופכים לאלים לאחר מותם. עם כיבוש האנדים בידי הספרדים נכפתה הנצרות הקתולית על האינדיאנים בני המקום. בחסותו של האפיפיור התחילו הספרדים להקים מיסיונים בקרב ילידי האנדים. מסופר, שבהתנגשות בין צבא קיסר האינקה אטוואלפה לבין הכוח הספרדי בראשות פרנסיסקו פיזרו בעיר קחאמרקה, שלח פרנסיסקו כומר שידבר עם הקיסר. הכומר נתן לקיסר תנ"ך ודרש ממנו להיכנע לכוח הספרדי ולקבל את עליונתו של האפיפיור. הקיסר, שלא ידע ספר מהו, השליך את כתבי הקודש ארצה. כאשר חזר הכומר אל הכוח הספרדי, אמר להם: "צאו! צאו, הנוצרים, עוטו על הכלבים האויבים שדוחים את דבר האל. העריץ הזה השליך אל הארץ את ספר חוקי הקודש! כלום לא ראיתם מה קרה? למה תהיו מנומסים ואדיבים אל הכלב היהיר כשהמישורים מלאים אינדיאנים? צעדו נגדם, ואני מוחל לכם!" זוהי ההתחלה של השתלשלות האירועים שהביאה למות הקיסר, נפילת אימפריית האינקה והשתלטות הנצרות באנדים. רוב מוחלט של תושבי האנדים הם קתולים כיום, אך ישנה גם אוכלוסייה פרוטסטנטית (מרביתם בצ'ילה) ואף אוכלוסייה יהודית (מרביתם בארגנטינה). מעט מאוד מתושבי האנדים נשארו עובדי אלילים, וכולם חיים בכפרים מבודדים. מדינות האנדים 290px מדינות האנדים הן מדינות שחלק ניכר משטחן נמצא על הרי האנדים. המדינות מתאפיינות במגוון הגאולוגי והביולוגי של האזור. +מדינות האנדים (מצפון לדרום): מדינה עיר בירה שטח אוכלוסייה ונצואלה קראקס 912,050 קמ"ר 25,375,281 קולומביה בוגוטה 1,138,910 קמ"ר 42,954,279 אקוודור קיטו 283,560 קמ"ר 13,363,593 פרו לימה 1,285,220 קמ"ר 27,925,628 בוליביה סוקרה 1,098,580 קמ"ר 8,857,870 צ'ילה סנטיאגו דה צ'ילה 756,950 קמ"ר 16,136,137 ארגנטינה בואנוס איירס 2,766,890 קמ"ר 39,537,943 ראו גם קרחון פריטו מורנו מאצ'ו פיצ'ו אגם טיטיקקה אמזוניה אמזונאס אינקה קונדור האנדים קצ'ואה טיוואנאקו מיתולוגיה של האינקה רפובליקת קולומביה הגדולה לקריאה נוספת ניקולס ג' סונדרס, המיתולוגיה של עמי העולם''', אמריקה הדרומית, הד ארצי, 1999 גלריה קישורים חיצוניים האתר של ארגון תרבויות הרי האנדים אתר המכיל מידע למטפסים על הפסגות הגבוהות של האנדים הערות שוליים * אנדים קטגוריה:אמריקה הדרומית: הרים קטגוריה:ונצואלה: גאוגרפיה קטגוריה:קולומביה: גאוגרפיה קטגוריה:אקוודור: גאוגרפיה קטגוריה:פרו: הרים קטגוריה:בוליביה: גאוגרפיה אנדים קטגוריה:ארגנטינה: הרים קטגוריה:האזור הנאוטרופי	2024-09-19T08:23:26
יהודה אלקלעי	שמאל\|ממוזער\|250px\|דיוקנו של הרב יהודה אלקלעי ורעייתו אסתר בווינה, 1874, לפני עלייתם לארץ ישראל הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – ד' בתשרי תרל"ט, 1878) היה רב בסרביה, מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון, וחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל, ולשם כך גיבש תוכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, כ-50 שנים לפני בנימין זאב הרצל. קורות חיים ממוזער\|250px\|קבר הרב יהודה אלקלעי בהר הזיתים נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וחונך בחינוך דתי יהודי על ידי אביו. עלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, מחבר ספר "פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידי האימפריה האוסטרית. ב-1839 פגש את רבי יהודה ביבאס והושפע רבות מהשקפותיו בעניין גאולת ישראל. בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה", דברי דרשנות ששזורה בהם קריאה לעלייה לארץ ישראל. לרעיון זה ניסה לגייס מאוחר יותר, ללא הצלחה, את חברת כל ישראל חברים. רעיונות אלו התפרסמו שנים רבות לפני הקונגרס הציוני הראשון, ועל כן זכה לכינוי 'מבשר הציונות'. הרב אלקלעי לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר על תחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטאן העות'מאני ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות. בכתביו הלין על חוסר המעשיות שבו לוקים המדברים על ציון: לאורך כל המאה ה-19, גם אם לא במספרים גדולים, הגשימו תלמידי רבי יהודה ביבאס, וממשיך דרכו הרב אלקלעי, את משנתם המדינית של רבותיהם, ועלו ליפו מרחבי האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה והקהילות הספרדיות במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם, הכינו את התשתית המוסדית (מקוה ישראל הוקמה על ידי קהילת יפו בשיתוף עם כל ישראל חברים) והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו לקראת סוף המאה, ולא נפלו לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, כאחיהם בני היישוב הישן. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידי היהודים לתמיכה בתוכניתו המדינית, ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה, ואף העלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'". בספר שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, פורס הרב אלקלעי לראשונה תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצל, מדינת היהודים. ייתכן כי הרצל קרא את דפי "גורל לה'" והושפע מהרעיונות שהועלו בו, מכיוון סבו של הרצל שמעון אריה (לייב) היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעירם זמלין, ואף שימש כתוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי. בשנת 1869 נפגש עם הרב ברוך מיטרני (ממחדשי השפה העברית וממבשרי הציונות) בבאדן-באדן. השניים ישבו במשך לילה שלם ועיבדו "תוכנית פעולה לגאולה". בשנת (1865) חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל, התיישב תחילה ביפו ולאחר מכן בירושלים וניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולשם כך התפלמס עם רבני היישוב הישן. עשה ניסיון להקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל" וגייס לצורך כך אף את הרב פאניז'ל. בסופו של דבר ניסיון זה לא עלה יפה בגלל ההתנגדות הרבה בקרב הרבנים ובני היישוב הישן לרעיונותיו. לפי בקשת הרב קלישר נסע לפריז לפגוש את הרב נתן פרידלנד ששכנע אותו לנסות לסייע ליהודי העיר שאבאץ בסרביה להיחלץ מהאווירה העוינת נגדם ולעלות לארץ ישראל. גם ניסיון זה לא הניב פירות. בקיץ של שנת ה'תרל"ד (1874) השתקע הרב אלקלעי סופית בארץ ישראל יחד עם אשתו, אסתר. הוא נפטר כעבור כ-4 שנים, בד' בתשרי ה'תרל"ט (1878), ונקבר בחלקת הספרדים בבית הקברות בהר הזיתים. אשתו הלכה לעולמה כעבור זמן קצר. בשנת 1843 פרסם הרב אלקלעי את ספרו "מנחת יהודה" והקדיש אותו ל"אחינו בני ישראל יושבי עיר דמשק". הגותו מבחינת חזונו התאולוגי, הרב אלקלעי התייחד בכך שהקדים את הגאולה הטבעית לגאולה הניסית. משיח בן יוסף, הוא הדגיש, יקדים את משיח בן דוד. מקורית הייתה פרשנותו לדברי חז"ל: "כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". תשובה זו לא פירש במובנה הרגיל, אלא כשיבה לארץ ישראל. בהקדמה לספרו 'לשון לימודים' כותב הרב אלקלעי שעל פי חישובים קבליים, מאה השנים שבין שנת ה'ת"ר עד שנת ה'ת"ש (1840–1940), מסוגלות לגאולה. אולם אם עם ישראל לא יממש את ההזדמנות, עלולה להיות צרה נוראה. הרב אלקלעי – ומשנת הגר"א ד"ר חגי בן ארצי עמד בספרו מגילת התקומה והעצמאות, על כך שלאחר שהרב אלקלעי עלה לארץ ישראל ונפגש עם תלמידי הגר"א, ניתן למצוא בכתביו דברים דומים מאוד למה שכתבו תלמידי הגר"א. לדוגמה: הרב אלקלעי התריע שאם לא יעלו לארץ ישראל מרצון, עד שנת ת"ש (1939–1940) יכריחו אותם לעלות, כך גם מופיע בספר קול התור (פ"ה, ח"ב סט"ז). ייצוגיו בתרבות על שמו קרויה אור יהודה. הסופר יהודה בורלא חיבר שני רומנים מתוך טרילוגיה על הרב אלקלעי: הרומן "כיסופים" עוסק בעלייתו של הרב אלקלעי ארצה, בשנותיו בירושלים ובקשריו עם הוזיר חיים פרחי; והרומן "מאבק" העוסק בפועלו למען יישוב א"י. ממוזער\| שלט בית 9 ברחוב על שם הרב יהודה אלקלעי בירושלים כתביו יצחק רפאל, כתבי הרב אלקלעי, ירושלים, מוסד הרב קוק, ה'תשל"ה (1974) לקריאה נוספת יצחק ניסנבוים, רבי יהודה אלקלעי, בספרו "הדת והתחיה הלאומית", ורשה תר"פ. יצחק טריואקס ואליעזר שטיינמן, הרב יהודה אלקלעי, בתוך "ספר מאה שנה", תל אביב 1938. מרדכי אלקיים, יפו נוה צדק – ראשיתה של תל אביב, הוצאת משרד הביטחון 1990 יהודה בורלא, "כסופים", תל אביב תש"ג; "מאבק", תל אביב תש"ה קישורים חיצוניים הרב יהודה אלקלעי באתר הספרייה הלאומית מבחר כתבי הרב אלקלעי ביומן הרשת "עמדת תצפית" הרב יהודה אלקלעי, תורתו ומשנתו, השפעתו על הרצל, פרק ד בספר לכו נרננה. . מבשרי ציון:הרב צבי קלישר, והרב יהודה חי אלקלעי חוברת בהוצאת משרד החינוך שמואל ליב ציטרון, רבי יהודה אלקלעי, בפרויקט בן-יהודה יצחק קראוס, החוזה הראשון, מוסף שבת - מקור ראשון, 4 בספטמבר 2013 כרטיס קברו באתר הר הזיתים יהודה אלקלעי, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים הרב יהודה אלקלעי בפודקאסט קדמא הערות שוליים קטגוריה:משפחת אלקלעי קטגוריה:סגל חבצלת קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים קטגוריה:רבני הציונות הדתית קטגוריה:מבשרי הציונות קטגוריה:עולים לארץ ישראל בשנים 1800–1881 קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:יהודים בוסנים קטגוריה:סרייבו: אישים קטגוריה:פוליטיקאים יהודים סרבים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הספרדים קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:ילידי 1798 קטגוריה:נפטרים ב-1878	2024-09-21T08:58:53
הידריד	הידריד (באנגלית: Hydride) הוא יון שלילי של מימן (). המונח משמש גם לציון תרכובות של יון זה, ולעיתים תרכובות אחרות של מימן, בייחוד תרכובות אי-אורגניות. סוגי הידרידים הידריד אל-מתכתי - יצור לרוב תמיסה חומצית במים. הידריד מתכתי - יצור לרוב תרכובת בעלת pH בסיסי במים. ההידרידים של המתכות אלקליות ומתכות אלקליות עפרוריות פולטים בדרך-כלל מימן בתגובה עם מים: הידרידים יוצאי דופן הם הידרידים היוצרים קשרי מימן (הידרידים שבהם קשורים היסודות חנקן, חמצן או פלואור למימן). ייחודם של הידרידים אלה הוא בכך שנקודות ההיתוך והרתיחה שלהם גבוהות בהשוואה להידרידים אחרים שאינם יוצרים קשרי מימן. המים, החיוניים לחיים, הם ההידריד הנפוץ ביותר בכדור הארץ. בניגוד לרוב התמיסות המימיות של ההידרידים האל-מתכתיים, ה-pH של המים הוא נייטרלי. השוואת נקודת הרתיחה אלו הם ארבעה הידרידים מהשורה השנייה במערכה המחזורית והטורים שלהם עוקבים: CH4 מטור רביעי. NH3 מטור חמישי. H2O מטור שישי. HF מטור שביעי. ההידריד הראשון, CH4, יוצר קשרי ואן דר ואלס ונקודת הרתיחה שלו היא 180- מעלות צלזיוס. שלושת ההידרידים הבאים אחריו הם הידרידים היוצרים קשרי מימן ועל כן נקודת הרתיחה שלהם תהיה גבוהה יותר. נקודת הרתיחה של NH3 היא 25- מעלות צלזיוס. נק' הרתיחה של H2O היא 100 מעלות. נקודת הרתיחה של HF היא 25 מעלות. ראו גם הידרון, יון המימן החיובי +H. ליתיום אלומיניום הידריד קישורים חיצוניים קטגוריה:תרכובות אי-אורגניות קטגוריה:אניונים קטגוריה:מימן: תרכובות	2024-05-20T09:19:05
קרינת גמא	ממוזער\|330px\|קרינת הגמא מהווה את הגלים בקצה הימני של הספקטרום האלקטרומגנטי שמאל\|ממוזער\|250px\|איור של קרינת גמא מגרעין אטום קרינת גמא (γ) היא קרינה אלקטרומגנטית מייננת, הבאה לידי ביטוי בפליטה של פוטון בעת תהליך דעיכה רדיואקטיבי. בדרך כלל נפלטת קרינת גמא יחד עם קרינת אלפא או קרינת בטא. להבדיל מקרינות אלו, לקרני גמא אין מסה או מטען חשמלי, ולכן לא ניתן לשנות את כיוונה בעזרת שדה מגנטי או חשמלי. גילוי קרינת גמא מקור קרינת גמא הראשון שהתגלה היה בתהליך דעיכה רדיואקטיבי הנקרא דעיכת גמא. בסוג זה של דעיכה, גרעין מעורר פולט קרן גמא כמעט מיד עם היווצרותו. פול וילארד, כימאי ופיזיקאי צרפתי, גילה את קרינת גמא בשנת 1900, תוך כדי חקירה של קרינה הנפלטת מרדיום. וילארד ידע שהקרינה שתיאר חזקה יותר מזו שתוארה בעבר כקרינת־רדיום. קרינה זו התייחסה לקרינת בטא, שצוינו לראשונה כ"רדיואקטיביות" על ידי אנרי בקרל בשנת 1896, וקרינת אלפא שהתגלו כצורה פחות חודרת של קרינה על ידי ארנסט רתרפורד, בשנת 1899. באותה עת וילארד לא זיהה את השוני בקרינה זו מהקרינות הקודמות שהתגלו. מאוחר יותר, בשנת 1903, הקרינה של וילארד הוכרה כסוג שונה באופן מהותי מהקרינות שזוהו קודם לכן על ידי ארנסט רתרפורד, והוא כינה את קרינת וילארד "קרינת גמא", בהמשך לקרינת בטא וקרינת אלפא שזיהה רתרפורד בשנת 1899. ה"קרינות" הנפלטות על ידי יסודות רדיואקטיביים נקראו לפי סדר עוצמת החדירה שלהן לחומרים שונים, תוך שימוש בשלוש האותיות הראשונות של האלף־בית היווני: קרינת אלפא החודרת פחות מבין שלוש הקרינות, אחריה קרינת בטא, ולבסוף קרינת גמא בעלת כושר החדירה הגדול ביותר. תחילה חשבו שקרני גמא הם חלקיקים בעלי מסה, כמו קרני אלפא ובטא. רתרפורד האמין כי קרינה זו היא חלקיקי בטא מהירים ביותר, אך העובדה שהקרינה לא הושפעה משדה מגנטי הצביעה על כך שאין לה שום מטען. בשנת 1914 נצפו קרני גמא משתקפות במשטחים גבישיים, עובדה שהוכיחה כי מדובר בקרינה אלקטרומגנטית. רתרפורד ואדוארד אנדרדה, שהיה עמיתו לעבודה, מדדו את אורכי הגל של קרני הגמא מרדיום, ומצאו כי הם דומים לאורכי הגל של קרינת רנטגן, אך קצרים יותר (בעלי תדירות גבוהה יותר). בסופו של דבר הובהר כי יש לכל פוטון של קרינה זו יותר אנרגיה. לאחר מכן הובן כי בכל מקרה של דעיכת גמא בגרעין אטום נפלט פוטון גמא. חקר מעמיק של קרינת גמא בוצע בעזרת מצפה קרני הגמא קומפטון. מקורות קרינת גמא כאמור, גרעין הנמצא במצב מעורר בעקבות תהליכי התפרקות רדיואקטיביים, פולט תוך זמן קצר פוטון, בעל אורך גל המתאים להפרש האנרגיה בין המצב המעורר למצב הנמוך (לרוב, מצב היסוד). מקורות נוספים אפשריים של קרינת גמא הם אינטראקציות של חלקיקי יסוד דוגמת תהליך איון של אלקטרון ופוזיטרון, אשר במהלכו משתחררים שני פוטוני גמא. האנרגיה הרבה ביותר שנצפתה עבור חלקיק כלשהו מקורה בהתפרצות של קרינת גמא, בעלת ערך של אלקטרון וולט. תכונות קרינת גמא אטום בו מתרחש תהליך פליטת פוטון גמא לא ישנה את מספר המסה שלו או את המספר האטומי שלו בעקבות הפליטה. עם זאת, פוטון הגמא הנפלט נושא עמו אנרגיה אשר מתאזנת בהפחתה של מסת הגרעין. בהיותה קרינה מייננת ואנרגטית מאוד, קרינת גמא מסוכנת מאוד לאדם, והיא יכולה לחדור כ־50 סנטימטר מים או רקמות חיות, ואף מספר סנטימטרים דרך עופרת יצוקה. חשיפה לכמות קטנה עלולה להיות מסרטנת, וחשיפה ממושכת תגרום למוות בטוח. תכונותיה של קרינת גמא דומות לאלו של קרינת רנטגן, ותחום קרינת הגמא חופף, במידה מסוימת, את תחום קרינת הרנטגן "הקשה" (בעלת התדירות הגבוהה). ההבדל בין שתי הקרינות הוא המקור שלהן: קרינת גמא בוקעת מגרעין האטום בעוד קרינת רנטגן נפלטת ממקור שמחוץ לגרעין. קרינת גמא המשתחררת מאיזוטופ אינה ניתנת לשליטה וממשיכה להקרין עד לדעיכה המוחלטת של האיזוטופ. להבדיל מקרינת גמא רגילה, קרינת רנטגן ניתנת לשליטה כמעט מוחלטת בקביעת עוצמת ההקרנה ומשכה. אורך הגל של קרינת רנטגן נע בין 5 פיקומטר ל־10 ננומטר. בעוד תחום אורכי הגל של קרינת גמא הוא 5 פיקומטר ומטה. קרינת גמא נפלטת מהגרעין תמיד באורכי גל בדידים (לא רציפים). יש גרעינים שפולטים את הקרינה בכמה אורכי גל, אחרים באורך גל מסוים אחד. את העובדה שהאור נפלט מהאטום באורכי גל בדידים, מסבירים בקיומן של רמות אנרגיה אטומיות. גם כאן, ההסבר לעובדה שקרינת הגמא נפלטת באורכי גל בדידים היא העובדה שקיימות רמות אנרגיה בדידות בגרעין. פוטון קרינת גמא הנפלט מהגרעין מעיד על מעבר הגרעין מרמת אנרגיה גרעינית גבוהה לרמת אנרגיה נמוכה יותר. קרינה רבה מסוג זה נפלטת בין השאר בעת הטלת פצצת ביקוע גרעיני וגורמת לנזקים שתוארו לעיל לבני האדם המצויים בסביבה, דוגמת אלו ששרדו בפיצוץ האדיר כשהוטלו פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ועל נגסאקי בזמן מלחמת העולם השנייה או לאחר האסון הגרעיני בצ'רנוביל בברית המועצות. ראו גם קרינת אלפא קרינת בטא התפרצות גמא לקריאה נוספת עדי רוזן, קרינה וחומר: מודלים של האטום והגרעין () קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גורמים מסרטנים קטגוריה:הספקטרום האלקטרומגנטי קטגוריה:רדיואקטיביות	2023-11-16T10:05:15
אלכוהוליזם	אלכוהוליזם (מלועזית: Alcoholism) הוא התמכרות לאלכוהול ומשקאות חריפים. אלכוהוליזם הרסני ביותר והוא גורם נזק רב למערכות הגוף והנפש. אלכוהוליזם מהווה סכנת חיים חמורה שעלולה להוביל למוות, בעיקר בשל מחלות כבד או כליות, דימום פנימי, התדרדרות מוחית, הרעלת אלכוהול, תאונות ואף התאבדות. בנוסף לפגיעה בריאותית ונפשית, אלכוהוליזם פוגע במעמד החברתי של המכור ויחסיו עם הסביבה. ההתמכרות לאלכוהול דומה לכל התמכרות לסם פסיכואקטיבי, והיא מאופיינת על ידי: רצון רב לצרוך אלכוהול. איבוד שליטה בעת שתייה (חוסר יכולת להפסיק). תלות פיזית בשתייה, עם תסמונת גמילה מאלכוהול במקרה של הימנעות. קושי הולך וגדל להשתכר (הסתגלות). ניתן למצוא סטריאוטיפים של דמות האלכוהוליסט בספרות ובתרבות הפופולרית, למשל דימוי "הרוסי השיכור", "האירי השיכור", או דמות "שיכור העיירה". ההתמכרות לאלכוהול נפוצה יחסית להתמכרויות לסמים אחרים (בין היתר משום שהאלכוהול חוקי וצריכתו (המתונה לפחות) מקובלת חברתית בתרבויות רבות), והיא קשה לגמילה. קשה יותר להיגמל מתלות באלכוהול מאשר במרבית החומרים הממכרים האחרים. התסמינים הפיזיים של גמילה מאלכוהול משתווים כמעט לאלה של גמילה מהרואין. צרכנים כבדים של משקאות אלכוהוליים עשויים לסבול מהזיות ומרעד (דליריום טרמנס), הפרעות קשות בחשיבה, והפרעות נפשיות. השפעות אלכוהול על הגוף אלכוהול גורם סרבול מוטורי, שינוי התנהגות, בלבול, תרדמת, דיכוי נשימה ומוות – על פי הריכוז בדם. השפעות ממוקדות כוללות: מוח: בשונה מרוב החומרים הממכרים שיש להם רצפטורי מטרה, לאלכוהול אין מולקולת מטרה אחת עליה הוא פועל במוח. האלכוהול פועל ככל הנראה על ממברנות של נוירונים – כשכניסתו לתא מגבירה את הנזילות של הממברנה לטווח קצר. רמת הנזילות של הממברנה התאית קריטית לצורך תפקוד הרצפטורים, תעלות היונים וחלבונים שונים – במחקרים אחרונים נמצא כי אלכוהול מקושר לעלייה ברצפטורים לסרוטונין, GABA ורצפטורים ניקוטיניים. אלכוהול פועל כמדכא בדומה לברביטורטים ובנזודיאזפינים – כאשר רמה של 0.1 עד 0.15 אחוז בדם מוגדרת כהרעלה. ברמות של 0.4 או 0.5 האדם נכנס לתרדמת. לאלכוהול הנצרך בשעות הערב יש עלייה בסף ההירדמות, אולם הוא פוגע במבנה השינה, מפחית את שנת ה-REM ואת משך השינה העמוקה ומגדיל יקיצות. לכן, האמונה לפיה אלכוהול מועיל לשינה מופרכת. כבד: שימוש באלכוהול, אפילו לזמן קצר, יכול להעלות הצטברות של שומנים ושל חלבונים המביאים למצב של כבד שומני. עם זאת, הקשר בין הסננה שומנית של הכבד לבין נזק חמור לכבד איננו ברור כל כך. עם זאת, שימוש באלכוהול באופן כרוני ומופרז מביא בסופו של דבר להתפתחות של מחלת כבד אלכוהולית המאופיינת בשלוש צורות נזק עיקריות – כבד שומני, דלקת כבד ושחמת הכבד. מערכת העיכול: שימוש ממושך באלכוהול עלול להביא לביטויים של אסופגיטיס, גסטריטיס וכיבים בקיבה. לעיתים מתפתחות דליות בוושט שהן בעיקר אצל מתמכרים כבדים – קרע בדליות הוא מצב חירום רפואי. בנוסף לכך הוא עלול לגרום לפנקראטיטיס חריפה או כרונית, אי ספיקה של הלבלב וסרטן לבלב. שימוש באלכוהול גם מפחית ספיגה של ויטמינים – בעיקר ויטמינים מקבוצה B. אפקטים נוספים כוללים עלייה בלחץ הדם, עלייה בסיכון לאוטם שריר הלב ולמחלות צרברו-ווסקולריות – עלול להביא לעלייה בסרטן הראש, הצוואר, הגרון, הקיבה, הכבד, המעי הגס והריאה. היפוגליקמיה עלולה להיגרם כתוצאה מהרעלה קשה. בבדיקות מעבדה, רמות גמא גלוטמיל טרנספפטידאז גבוהות אצל 80% מהאנשים עם בעיות אלכוהול, ונפח כדורית הדם – MCV – גבוה בכ-60% מן המקרים. כמו כן יש לעיתים עלייה באנזימי כבד, חומצה אורית וטריגליצרידים. תסמונות היכולות לנבוע משימוש כרוני באלכוהול הלוצינוזיס אלכוהולי תסמונת אלכוהול אמנסטית (תסמונת קורסקוף) דמנציה אלכוהולית דרכי טיפול שמאל\|ממוזער\|250px\|מרכז שירות אזורי של "אלכוהוליסטים אנונימיים" כאשר אבחנה מצביעה על כך שלאדם יש הפרעה נפשית או התנהגותית הקשורה לשימוש באלכוהול, יש לקבל מספר החלטות קליניות חשובות לגבי סוג ההתערבות, המסגרת ועוצמתה. בקרב שתיינים כבדים ללא עדות לתלות חמורה באלכוהול, עשויה להספיק התערבות בטיפול ראשוני שמטרתה הפחתת השתייה לרמות צריכה מתונות. לעומת זאת, אנשים התלויים באלכוהול באופן כרוני עם רמות גבוהות של צריכת אלכוהול, צפויים לסבול ממגוון של מוגבלויות הקשורות להתמכרות וגם הן זקוקות לטיפול. מטרות הטיפול במקרים כאלה כוללים בדרך כלל הימנעות מוחלטת מאלכוהול, ניהול מצבים רפואיים ופסיכיאטרים חריפים, סיוע בצרכים תעסוקתיים, בין אישיים וקידום החלמה ארוכת טווח. בין דרכי הטיפול באלכוהוליזם ניתן למצוא תוכניות גמילה (דטוקסיפיקציה, סילוק רעלים) במכוני גמילה. טיפולים אלה כרוכים בדרך-כלל בשהיה של מספר שבועות במכון רפואי מיוחד (או אגף מיוחד בבית חולים כללי, גישה שאינה נפוצה בישראל), תוך שימוש בתרופות כדי להימנע מתסמיני הגמילה. לאחר הגמילה, ניתן להשתמש בצורות שונות של טיפול קבוצתי או פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הבעיות הפסיכולוגיות המובילות לתלות באלכוהול. כמו כן, ישנם טיפולי סלידה בעזרת תרופות הגורמות לחמרמורת חזקה מיד לאחר שתיית אלכוהול. נעשה גם שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכוטרופיות כדי לטפל בתופעות כמו דיכאון, נרבוזות ופסיכוזות שנגרמות לעיתים בשל ההתמכרות לאלכוהול. פיתוח של טיפולים תרופתיים לאנשים הסובלים מאלכוהוליזם מתבסס על המנגנונים המוחיים העומדים בבסיס ההתנהגות של שתיית אלכוהול. לאלכוהול יש נוירו-פרמקולוגיה מורכבת והוא יכול להשפיע על מערכות נוירוטרנסמיטרים שונות במוח. רוב העבודה על פיתוח תרופות אלו מתמקדת בארבעה תחומים עיקריים: טיפול בתסמיני גמילה, הפחתת צריכת אלכוהול והתשוקה לאלכוהול, מניעת התדרדרות רפואית וטיפול בבעיות פסיכיאטריות נלוות. תרופות אשר אושרו על ידי ה־FDA לטיפול בתלות באלכוהול: דיסולפירם (Antabuse®), נלטרקסון (Revia®, Vivitrol®, ו-Naltrel®), ואקמפרוסט (Campral®). דיסולפירם (Disulfiram) נמצא בשימוש לטיפול באלכוהוליזם מאז שנות ה-40. תרופה זו משבשת את חילוף החומרים של האלכוהול בגוף, וכך מייצרת אפקט אברסיבי. כאשר אלכוהול נצרך, הוא הופך לאצטאלדהיד ((acetaldehyde, שמתפרק עוד יותר על ידי אלדהיד דהידרוגנאז. דיסולפירם מעכב אלדהיד דהידרוגנז, מה שמוביל להצטברות מוגזמת של אצטלדהיד וגורם להשפעות לא נעימות רבות, הכוללות ירידה בלחץ הדם, דפיקות לב, בחילות, הקאות, כאבי ראש ונשימה קשה. בניסויים קליניים הכוללים שימוש בדיסולפירם נמצא שיעור נמוך יותר בהתדרדרות המצב הרפואי אצל מטופלים. עם זאת, בגלל האופי הסרבני של טיפול זה, אי ציות היא אחת הבעיות הגדולות ביותר בשימוש בו. נלטרקסון (Naltrexone) זמין כתרופה דרך הפה (Revia®) ובשתי תצורות הזרקה (Vivitrol® ו־Naltrel®). יעילותו של נלטרקסון בהפחתת שתיית אלכוהול מתווכת באמצעות אינטראקציות בין מערכת האופיואידים האנדוגנית למערכות הדופמין, במיוחד באמצעות אנטגוניסטים של קולטני µ-אופיואידים. עדויות ממודלים של בעלי חיים מצביעות על כך שאלכוהול מגביר שחרור של ß-אנדורפינים באזורים במוח הידועים כמעורבים בתגמול על אלכוהול, ומתן נלטרקסון חוסם שחרור זה. לנלטרקסון יש יעילות סבירה במניעת הישנות לאלכוהול, ניסויים קליניים מצביעים על כך שלשתיינים המבקשים טיפול המקבלים נלטרקסון במינון של 50 מ"ג ליום בשילוב עם התערבות התנהגותית יש רמות נמוכות יותר של התדרדרות לשתייה במהלך תקופת הטיפול. השפעה זו של נלטרקסון עשויה להיות קשורה להפחתה בתשוקה לאלכוהול. עם זאת, הסיכון הפוטנציאלי לרעילות כבד במינונים גבוהים דורש זהירות בעת טיפול בחולים עם מחלת כבד. יתרה מכך, מכיוון שהוא אנטגוניסט לאופיאטים, הוא אסור באלכוהוליסטים המשתמשים גם באופיאטים. אקמפרוסט (Acamprosate) זמין בפורמולה פומית עם שחרור מושהה בשם Campral®. אקמפרוסט פועל על מערכת ה־GABA (השפעה מעכבת) ומערכת הגלוטמט (השפעה מעוררת) במוח. הוכח כי אקמפרוסט מחליש את הפעילות ההיפרגלוטמטרגית ומפחית את צריכת אתנול בעכברים ששתו כמויות מופרזות של אתנול. בנוסף, נמצא שהוא מפחית את רמות הגלוטמט במוחם של חולים אשר מכורים לאלכוהול. אקמפרוסט נחשב כמפחית תסמיני גמילה ממושכים, כדוגמת נדודי שינה, חרדה, אי-שקט ודיספוריה. התרופה מאפשרת למכורים להימנע משימוש באלכוהול במשך מספר שבועות וחודשים, וייתכן כי היא יעילה יותר בקרב מטופלים בעלי תלות חמורה באלכוהול. תרופה זו נמצאת בשימוש באירופה, ארצות הברית, יפן ומדינות רבות אחרות. סלינקרו – החומר הפעיל נלמפן (Nalmefen) נלמפן, הידוע בעבר בשם נלמטרן, הוא ממתן אופיואידי הדומה מבחינה מבנית לממתן הקולטן מיו-אופיואידי נלטרקסון. נלמפן מתקבל על ידי החלפת קבוצת הקטון בעמדה 6 של נלטרקסון בקבוצת מתילן. שינוי מבני זה נראה כמסביר את הגברת הקישור של נלמפן לקולטן מיו-אופיואידי וחיי המחצית הארוכים יותר שלו בהשוואה לנלטרקסון. מחקרים קליניים הראו כי נלמפן יעיל בהפחתת צריכת אלכוהול וכי הוא עשוי לשמש כטיפול תרופתי חלופי לנלטרקסון. תוכנית טיפול אחרת, נפוצה פחות, מבוססת על תזונה. אלכוהוליסטים רבים סובלים מתנגודת לאינסולין, הפרעה מטבולית שבה תאי הגוף מתקשים לקלוט גלוקוז, עקב רגישות נמוכה של התאים לאינסולין שאחראי לקליטת הגלוקוז בתאים. ניתן לטפל בבעיה זו בעזרת תזונה דלת פחמימות, אולם לתזונה זו יכולות להיות השפעות על התנהגות ורגשות המטופל, בדומה לתופעות הלוואי של אלכוהוליסטים בגמילה. גישת הטיפול המבוססת על עזרה עצמית קבוצתית צברה פופולריות והצלחה במהלך המאה ה-20, והיא עדיין פופולרית. קבוצות התמיכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים" (א"א) היא הדוגמה המוכרת ביותר והיא מהוות את הבסיס של תוכנית שנים עשר הצעדים. פנינה אלדר הקימה בשנת 1975 "האגודה למניעת אלכוהוליזם בישראל" ופעלה רבות למיסוד הטיפול בתופעה. השפעה חברתית הבעיות החברתיות הנובעות מאלכוהוליזם כוללות אובדן מקום העבודה, בעיות כספיות, בעיות בחיי הנישואין (עד כדי גירושין) ואף אלימות במשפחה, פשעים כגון נהיגה בשכרות והפרת הסדר הציבורי, ואובדן הכבוד בעיני החברה. מחקרים מקיפים מראים כי אלכוהוליזם משפיע לא רק על המכור, אלא גם על בני המשפחה הסובבים אותו. ההשפעה על ילדיהם של אלכוהוליסטים עשויה להימשך גם לאחר התבגרותם. תופעה זו מכונה לעיתים "תסמונת ילדיהם הבוגרים של אלכוהוליסטים". בשנת 1910 פרסמה אתל מ. אלדרטון מחקר שלפיו אלכוהוליזם מועבר בירושה. בהמשך התברר שמחקר זה שגוי. רבים מניחים בטעות כי לאחר שהאלכוהוליסט חדל משתיית אלכוהול, הכול בא על מקומו בשלום, אך נגמלים רבים עדיין רואים בעצמם "אלכוהוליסטים" או "אלכוהוליסטים מתאוששים", משום שחלק מהבעיות נמשכות גם לאחר סיום הגמילה הפיזית. הבדלים בין המינים שימוש מופרז באלכוהול והתמכרות לאלכוהול עשויה לגרום לנזקים פיזיים, נפשיים וחברתיים. קיימים גורמים שמשפיעים על הסיכון להתמכר לאלכוהול כמו אירועי חיים, רקע משפחתי, גורמים גנטיים, השתייכות לתרבויות שמעודדות שתיית אלכוהול ומגדר. כשמדברים על המפה העולמית בהתמכרות לאלכוהול נוכל להבחין שצריכת אלכוהול בקרב גברים בייחוד בארצות הצפוניות גבוהה יותר לעומת נשים. מבחינה היסטורית, צריכת אלכוהול נצפתה באופן שונה עבור כל מגדר והיא מקובלת יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. נורמות מגדריות מקשרות שתייה כסימן לגבריות, להפגנת כוח, לשליטה, ולמעמד חברתי (בייחוד בתרבויות מערביות). לעומת זאת, שתייה בקרב נשים מתנגשת עם הסטראוטיפ הנשי שמשדר אחריות, צניעות ואימהות. נשים שצורכת אלכוהול באופן מופרז נתפסות כחסרות אחריות ומשדרות התנהגות של הפקרות, מה שסותר את הציפייה המגדרית. מבחינה תרבותית, שתיית אלכוהול בקרב נשים וגברים נתפסת בצורה שונה בתרבויות שונות. למשל, במדינות כמו איטליה, שתיית אלכוהול משתלבת בחיי היום יום והסטיגמה החברתית לגבי שתיית אלכוהול אינה משמעותית. אלכוהול לא מהווה סמל לגבריות, ונשים לא נתפסות כחסרות אחריות אם ישתו אלכוהול. זאת לעומת קבוצות דתיות כמו האסלאם, שבהן צריכת אלכוהול אסורה וכל היחס לשתיית אלכוהול הוא שלילי. בחברות אלו, גברים שצורכים אלכוהול עושים זאת בדיסקרטיות כיון שזוהי הפרת נורמה חברתית ודתית. צריכת אלכוהול בקרב נשים בתרבויות אלו עלולה להביא איתה השלכות חברתיות ואף משפטיות. ככלל, נשים נוטות יותר לפנות לעזרה ומדברות על הבעיות שצפות אצלן, מה שמסייע להן בהתמודדות עם ההתמכרות. לעומת זאת, גברים פחות מדברים על הבעיות שלהם ולכן גם פחות פונים לעזרה ויותר מחפשים בעבור הבעיות שלהם פתרונות מעשיים. ההתמכרות לאלכוהול מספקת עבורם מענה "יעיל". בנוסף, השוני באירועי החיים בין נשים וגברים משפיע על צריכת אלכוהול. נשים עוברות הריון, לידה, הנקה וגידול ילדים, מה שמביא אותן להיות זהירות יותר בעניינים בריאותיים ולהפחית את צריכת האלכוהול בזמנים אלה, בעוד שגברים עשויים להמשיך ואף להגביר את השימוש באלכוהול בשלבי חיים אלה. מבחינה פיזיולוגית, קיימת טענה שנשים רגישות יותר להשפעות של אלכוהול עקב הבדלים פיזיולוגים. לכן, אם גבר ואישה ישתו את אותה כמות אלכוהול, אצל נשים ריכוז האלכוהול בדם יהיה גבוה יותר ואצל גברים הוא יהיה נמוך יותר, זאת כתוצאה מההבדלים הפיזיולוגיים כגון מסת שריר ואחוזי שומן. קיימים מגוון גורמים המשפיעים על ההבדל בין נשים וגברים בצריכת אלכוהול. נעשים מאמצים על ידי חוקרים ואנשים מהתחום בכדי לצמצם את הסטיגמה המגדרית והחברתית בנושא צריכת האלכוהול וההבדל בין המינים. חלק מהפתרונות הם על ידי יצירת מרחב פתוח לדיון על צריכת אלכוהול, קידום שתייה אחראית בקרב שני המינים, פיתוח יוזמות חברתיות המקדמות שוויון בין המינים והכרה בכך שמגדר אינו הגורם היחיד שמשפיע על צריכת אלכוהול. תופעות לוואי של גמילה מאלכוהול ישנן כמה תופעות לוואי העשויות להיגרם (חלקן או כולן) במהלך גמילה מאלכוהול, או כשהמשקה נשלל מהאלכוהוליסט: סינדרום ההפעלה – מתאפיין ברעידות, קצב פעימות לב מוגבר ולחץ דם גבוה. עוויתות – התקפי עווית קשים עשויים להיגרם גם אצל מי שאין לו היסטוריה של עוויתות או של מחלות מבנה-מוח אחרות. הזיות – בדרך כלל של חוש הראיה (הזיות חזותיות) או חוש המישוש. תזזית ורעד (דליריום טרמנס) – פסיכוזה הכוללת הזיות, רעד, בחילות, ולעיתים גם התקפי עווית. שלא כמו תופעות הלוואי של גמילה מסמים כמו הרואין, שיכולות להיות מאוד לא נעימות אך בדרך-כלל אינן מהוות סכנת חיים, הימנעות מאלכוהול עשויה להרוג (בשל עוויתות בלתי-נשלטות) אם אינה מלווה בטיפול רפואי הולם. הטיפול התרופתי בגמילה מאלכוהול מתבסס על חומרים שיש להם השפעה דומה מאוד לאלכוהול על המוח: ברביטורטים ובנזודיאזפינים. היות שהבנזודיאזפינים הם הבטוחים ביותר מבין שלוש קבוצות החומרים, בדרך-כלל מפסיקים את צריכת האלכוהול, ומחליפים אותו בבנזודיאזפין בעל השפעה ארוכת-טווח (כגון "ואליום") כדי להימנע מתופעות הלוואי. לאחר מכן מפחיתים את מינון הבנזודיאזפין בהדרגה במשך כמה ימים או שבועות. ראו גם בוטיון – תרבות שתייה בספרד מפלגת אוהבי הבירה הפולנית – מפלגת מחאה פולנית משנות ה-90 של המאה ה-20, למלחמה באלכוהוליזם קישורים חיצוניים אלכוהוליסטים אנונימיים בישראל (עברית או אנגלית) אלכוהוליזם באתר "אינפומד" (עברית) דליריום טרמנס באתר "אינפומד" (עברית) בנזודיאזפינים באתר "אינפומד" (עברית) Information on alcoholism בני נוער ואלכוהול, מחקר על הנושא בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה אפרת גוש מדברת על האלכוהוליזם, הגמילה והחזרה, חדשות ערוץ 12 – המהדורה המרכזית, 28.5.2022 התמכרות לאלכוהול: מסע לשיקום ותקווה, כתבה על התמכרות לאלכוהול באתר שביל הדרך לחיים הערות שוליים קטגוריה:התמכרות קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בחומרים פסיכואקטיביים קטגוריה:תרבות שתיית אלכוהול	2024-10-17T16:43:35
סאן פרנסיסקו	REDIRECT סן פרנסיסקו	2004-08-26T05:14:45
אלף לילה ולילה	REDIRECT סיפורי אלף לילה ולילה	2004-08-26T06:19:57
לילות ערב	REDIRECT סיפורי אלף לילה ולילה	2004-08-26T06:20:45
אספסינוס	REDIRECT אספסיאנוס	2004-08-26T06:33:16
אורל	REDIRECT הרי אורל	2004-08-26T06:39:04
אקווריון	REDIRECT אקווריום	2004-08-26T06:46:22
אבידה ומציאה	הפניה אבדה	2011-12-19T11:13:44
ארון האלוהים	REDIRECT ארון הברית	2004-08-26T06:52:06
מתתיהו אנטיגונוס השני	מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Ἀντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס. ממוזער\|250px\|ענף של קיסוס החורש וזוג קרני שפע על מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני אווירה מרדנית בבית מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מרידות במטרה לשמר את השלטון החשמונאי הרופף ביהודה. אחיו, אלכסנדר השני, הלך בעקבות אביו ואחותם אלכסנדרה במרד נגד הורדוס. כל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס). תקוות שנכזבו בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, ולשם כך שיגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס. לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל נתח שלטון נותרו בגדר חלום. לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס. ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא. הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם. מעורבות הפרתים בפרשה באותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה. מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס, ששאיפתו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו ברורות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה ביוקר (ענישה רומית), שכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו. הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – לאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב; ושלישית – במהלך זה הפרתים מגדילים את תחום השפעתם. אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא: הם נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שהטיח את ראשו בסלע, והורקנוס נידון למום גופני (קיצוץ אזניו) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה. חיתוך האזניים בוצע אמנם בעידודו של אנטיגונוס (והיו אף שאמרו כי הוא עשה זאת בעצמו), אולם על פי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, נראה כי הנוהג לכרות את אזניו של יריב היה מקובל אצל הפרתים, כדי להשפילו ובו בזמן גם לחוס על חייו. הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה מירושלים. בדרכו כמעט ניגף בידי אנטיגונוס ליד המקום בו בנה מאוחר יותר את ההרודיון. הוא הסתיר את משפחתו במצדה והגיע עם תומכיו דרומה לאדום. הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס. אנטיגונוס מתמלך בחסות אנטיגונוס הומלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן לדלות פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול [ו]חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין. על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו ממתכות זולות (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס. ממטבעות אלה ידוע לנו שמו העברי של אנטיגונוס – "מתתיה". עימות בין הורדוס לאנטיגונוס בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד החל בטיהור ממלכתו ממורדים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו. לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי, מאחר שהצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה. כמו כן, אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס, כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס ונטידיוס, ואף את הקצין הבכיר סילו. אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד עם הפרתים והורדוס אינו מאורגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרשה והחריבה עד היסוד וצר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו. הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה. משם פנה אל ירושלים. כשחנה ממערב לעיר, יחד עם הצבא בפיקוד סילו, הורה לכרוז שלו להכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר" ומוכן לסלוח אפילו לאויביו הקשים ביותר. על דבריו אלה, השיב אנטיגונוס לסילו והצבא הרומאי שלו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. אנטיגונוס הוסיף לטעון, כי גם אם החליטו הרומאים לשלול ממנו את המלוכה, כי ניתנה לו על ידי הפרתים, ישנם רבים ממשפחתו, "שייקחו אותה כחוק". חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות חצים על הצרים, שנאלצו לסגת. הורדוס פילס דרכו לשומרון, השאיר בה את משפחתו והפכה לגרעין כוחו הצבאי. משם המשיך לגליל, שם נלחם כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, בשעה שאנטיגונוס יושב בירושלים ואינו מחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס ביער קיני התנגדות, שמרכזם היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות. הורדוס פנה לבקש את עזרת אנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס. קץ מלכותו של אנטיגונוס מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את צבאו, אלא שמול הצבא הרומי הגדול כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את כוח פאפוס סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר. לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, במהלך המצור גרמו היהודים לפגיעה רבה ברומאים אולם הם עצמם סבלו הרבה יותר. אנטיגונוס ירד מהבירה ונכנע בפני סוסיוס, שניצל את ההזדמנות להשפלתו. הוא מחא כפיים וקרא לו "אנטיגוני", כשמה של אשה. אנטיגונוס נלקח בשבי והוצא להורג באנטיוכיה בפקודת מרקוס אנטוניוס. הורדוס היה זה שדחף את אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס, משום שחשש שאם יובא אנטיגונוס בפני הסנאט הרומי, הוא יטען לזכות בניו שהם נצר לבית מלוכה למלוך וזכותם עומדת להם כי הם לא מרדו ברומאים, ולעומתם, הורדוס אינו מנצר בית מלוכה. אנטיגונוס הומת בהתזת ראש ולטענת ההיסטוריון פלוטרכוס, "מעולם לא הוטל עונש כזה על מלך". על פי דיו קסיוס, לפני שהוציא אותו להורג, הורה אנטוניוס לצלוב ולהלקות את אנטיגונוס, ולטענתו גם עונש כזה מעולם לא הוטל על מלך מידי הרומאים. מותו של אנטיגונוס באותה שנה (37 לפנה"ס) סימל את תחילת מלכותו של הורדוס. בין האויבים נוצר קשר משפחתי, כשבתו של אנטיגונוס נישאה לאנטיפטרוס בן הורדוס. בשנת 1970 התגלתה בגבעת המבתר בירושלים מערת קבורה הנקראת מערת אבה. על גבי אחת הגלוסקמאות הייתה כתובת שנשאה את השם "מתתיהו בן יהודה", ובה עצמות גבר בשנות ה-20 לחייו אשר ראשו נערף במכשיר חד. פרופ' גרינץ העלה השערה שמדובר בארונו של אנטיגונוס שהובא לקבורה בירושלים על ידי הכוהן אבה. השערה זו אינה מקובלת על כל החוקרים. עץ משפחה של השושלת קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני קטגוריה:חשמונאים קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג בארץ ישראל	2024-05-19T14:34:44
אנדים	REDIRECT הרי האנדים	2004-08-26T07:23:49
הרמב"ם	REDIRECT רמב"ם	2006-03-07T14:21:12
מסגד עומר	ממוזער\|ימין\|200px\|שער הכניסה למסגד - נבנה באמצע המאה ה-19 מסגד עוּמר (בערבית: مسجد عمر, "מסג'ד עמר") הוא מסגד שנמצא ממול לכניסה הראשית (דרומית) לכנסיית הקבר הקדוש ברובע הנוצרי בירושלים. על פי המסורת, לאחר שירושלים נכבשה על ידי המוסלמים הוזמן הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב על ידי הפטריארך סופרוניוס לבקר בכנסיית הקבר הקדוש. על פי מסורת זו, כשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך לח'ליף להתפלל בכנסייה, אולם הח'ליף סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים, ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל מחוץ לכנסייה. באותה תקופה הייתה הכניסה אל הכנסייה מצד מזרח. ואמנם, קיימת סברה כי מסגד עומר הראשון הוקם במקום בו התפלל הח'ליף, דהיינו ממזרח לכנסיית הקבר. המסגד הנוכחי הוקם בשנת 1193 על ידי הסולטאן אל-מליכ אל-אפד'ל עלי, בנו של צלאח א-דין, על יסודותיו של בית חולים צלבני, כדי להנציח את תפילת הח'ליף עומר. המסגד נמצא ממול (מדרום) לכניסה הנוכחית של כנסיית הקבר. צריח המסגד חודש לאחרונה בשנת 1458 לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר. אין לבלבל את המסגד הזה עם כיפת הסלע המצויה על הר הבית וקרויה על ידי רבים בטעות בשם "מסגד עומר". עומר אמנם בנה על הר הבית מסגד, אך לא הייתה זו כיפת הסלע, אלא מסגד אל-אקצא, שהיה אך מבנה דל עשוי עץ, שלאחר כ-60 שנה הוחלף במבנה גדול ומפואר. (הערה: אחד מהאגפים במבנה מסגד אל-אקצא נושא אף הוא את השם "מסגד עומר"). קישורים חיצוניים הערות שוליים עומר קטגוריה:הרובע הנוצרי	2023-06-29T20:22:31
מדינה (עיר)	REDIRECT אל-מדינה	2004-08-26T09:25:42
עכבישאים	ממוזער\|תראפוזה בלונדי – הגדול בעכבישים המודרניים. עכבישאים (שם מדעי: Araneae) הם סדרה של פרוקי-רגליים במחלקת העכבישנים הידועים בטווית קורים מבטנם. ידועים קרוב ל-40,000 מינים של עכבישאים, אולם בשל גודלם הקטן יחסית מעריכים כי מספר המינים גדול בהרבה. מאפיינים לעכבישאים עד שמונה עיניים, שמונה רגליים והם חסרי כנפיים. החלק המרכזי של גופם בנוי משתי יחידות: יחידת ראש-חזה, שאליה מחוברות שמונה הרגליים, ויחידת בטן. זאת בניגוד לחרקים שלהם יש יחידת ראש, יחידת חזה ויחידת בטן, ושש רגליים וכנפיים (או כנפיים מנוונות) המחוברות ליחידת החזה. העכביש בעל מוטת הרגליים הגדולה ביותר הוא ההטרופודה מאקסימה שמוטת רגליו מגיעה ל-30 ס"מ. העכביש הכבד ביותר הוא תראפוזה בלונדי שמשקלו מגיע ל-170 גרם. רוב העכבישאים צדים חרקים על ידי לכידתם במלכודות – רשתות שהם טווים מהקורים שהם מייצרים. הקורים הם חוטי חלבון חזקים מאוד, הנוצרים באיברים הנקראים פטמות טווייה (Spinneret) הממוקם בחלק התחתון של בטן העכביש. כל העכבישאים מייצרים קורים, אולם לא כולם משתמשים בהם כדי לטוות רשתות מורכבות. הקורים משמשים גם לטיפוס, לעטיפת טרף בתוך פקעת ולמטרות רבות אחרות. רוב העכבישאים הם ארסיים (למעט הגיבנניים, הליפיסטידיים וההולרכאידיים (Holarchaeidae), אך רק כ-30 מהם בעלי ארס העלול להזיק ולסכן לבני אדם, במיוחד עכבישי משפך אוסטרליים, עכביש נודד ברזילאי, אלמנות וארסניים. עם זאת הם ינשכו רק למטרות הגנה. התפתחות העכבישאים העכבישאים הם מונופילטיים. בעבר דנו מיהם קרובי משפחתם האבולוציוניים הקרובים ביותר, וכיצד כל אלה התפתחו מאבותיהם הקדומים, מלקוחנים, שהיו בעלי חיים ימיים. קלדוגרמה זו משנת 2019 ממחישה את היחסים הפילוגנטיים של העכבישאים. לעכבישנים חסרים כמה מאפיינים של מלקוחנים אחרים, כגון פיות המכוונים לאחור ו"בסיסי לסת" בבסיס רגליהם; שתי התכונות הללו הן חלק ממערכת האכילה של פרוקי רגליים קדומים. במקום, יש להם פיות המכוונים קדימה ומטה, והם מצוידים באמצעים כלשהם לנשימת אוויר. עכבישאים נבדלים מקבוצות עכבישנים אחרות בכמה מאפיינים, כולל טווייה, ובזכרים, הופעת רגלבחנין המותאם במיוחד להעברת זרע. עכבישאים בתרבות במיתולוגיה היוונית, אישה בשם ארכנה התפארה שהיא אורגת טוב יותר מן האלה אתנה. אתנה באה אליה מחופשת לאישה זקנה ואמרה לארכנה להתחרט על ההיבריס (חטא הגאווה) שלה, אולם ארכנה עשתה ההפך וקראה תיגר על אתנה. האישה הזקנה הורידה את תחפושתה והתחרות החלה. אתנה ארגה איור המתאר את סכסוכה עם פוסידון על העיר אתונה, בעוד ארכנה ארגה איור המתאר מעשים לא מוסריים רבים של זאוס. אתנה כעסה מאוד על מיומנותה של ארכנה (התחרות מעולם לא הוכרעה) ועל הנושא שבחרה, והכתה את ארכנה. ארכנה תלתה את עצמה ומתה. אתנה, אכולת רגשות אשם, הפכה אותה לעכביש הראשון ומאז היא אורגת את רשתה. העכביש מוזכר בתנ"ך, בדרך כלל בדגש על קוריו, כך ב ו. בדרך כלל האזכורים במקרא נועדו להדגיש את קורי העכביש כחוטים דקיקים ולא יציבים, הללו מהווים משל לחוסר הביטחון או חוסר התוחלת בקיומם של הרשעים. ישנם מקומות בתנ"ך שבהם כתוב עש, אך תרגום השבעים מפרש שהכוונה לעכביש, כך ב וב. ייתכן שתרגום שונה זה נעשה בעקבות התיאור של הפסוקים את העש או ביתו כשבריריים. רוב הפרשנים אינם מסכימים עם תרגום זה, אך יש חוקרים שכן. כמו כן ב מוזכרת השממית, רוב הפרשנים המסורתיים סבורים שזה העכביש, על אף שרוב החוקרים סבורים שזו השממית של ימינו. לעכביש תפקיד באגדה דוד והצרעה והעכביש של חז"ל. אגדה ידועה במיתולוגיה הסקוטית מספרת על רוברט הראשון שלאחר כישלונות במלחמה מול האנגלים, הוא למד מעכביש לא לוותר לאחר שראה אותו מנסה לטוות את קוריו פעם אחר פעם, וממשיך אף על פי שנכשל. בקומיקס ידוע גיבור העל ספיידרמן של מארוול קומיקס. מדובר בצעיר מניו יורק בעל כוחות על המאפשרים לו יכולות על של עכביש כמו טיפוס על קירות וכן כוחות על אחרים (כמו זריזות מוגברת, כוח מוגבר, חוש שישי ועוד). משפחות העכבישאים משפחות מודגשות מציינות שיש במשפחה לפחות מין אחד בעל ארס מסוכן לאדם. 1 <10 >=10 >=100 >=1,000 +משפחות העכבישאים+נכון ל-23 באוקטובר 2009 תת-סדרה על-משפחה משפחה סוגים מינים שם נפוץ דוגמה Mesothelae ליפיסטידיים 5 85 segmented spiders Kimura-gumo Mygalomorphae Mecicobothrioidea Mecicobothriidae 4 9 dwarf tarantulas Microstigmatidae 7 15 Envia garciai Hexatheloidea עכבישי משפך אוסטרליים (Hexathelidae) 11 85 venomous funnel-web tarantulas עכביש המשפך של סידני Dipluroidea Dipluridae 24 177 funnel-web tarantulas Spruce-fir moss spider Nemesioidea נמסידיים (Nemesiidae) 41 342 Black wishbone spider Theraphosoidea פרווניתיים (Theraphosidae) 116 909 tarantulas תראפוזה בלונדי Paratropididae 4 8 baldlegged spiders Barycheloidea Barychelidae 44 300 trapdoor baboon spiders Sason sundaicum Atypoidea Atypidae 3 43 purse web spiders Red legged purseweb spider Antrodiaetidae 2 32 folding trapdoor spiders Atypoides riversi Cyrtauchenioidea Cyrtaucheniidae 18 134 wafer trapdoor spiders Aptostichus simus Idiopoidea מלכודניים (Idiopidae) 22 297 Black rugose trapdoor spider Ctenizoidea קתזיניים (Ctenizidae) 9 117 cork-lid trapdoor spiders Cteniza sauvagesi Migoidea Migidae 10 91 tree trapdoor spiders אקטינופודיים (Actinopodidae) 3 41 Mouse spider Araneomorphae Hypochiloidea Hypochilidae 2 11 lampshade spiders Hypochilus thorelli Austrochiloidea Austrochilidae 7 16 Tasmanian cave spider Gradungulidae 7 16 large-clawed spiders Carrai Cave Spider Filistatoidea חגוויתיים (Filistatidae) 17 110 crevice weavers Southern house spider Scytodoidea Drymusidae 1 15 false violin spiders Periegopidae 1 2 יורקניים (Scytodidae) 5 220 spitting spiders Scytodes thoracica ארסניים (Sicariidae) 2 121 recluse spiders ששן חום Leptonetoidea Leptonetidae 15 199 leptonetid spiders Tooth cave spider Ochyroceratidae 14 156 midget ground weavers Theotima minutissima Telemidae 7 31 long-legged cave spiders Pholcoidea Diguetidae 2 15 coneweb spiders רעדניים (Pholcidae) 80 1036 daddy long-legs spiders רועד חומפס Plectreuridae 2 29 plectreurid spiders Caponioidea Caponiidae 13 71 Two-eyed orange spider Tetrablemmidae 30 130 armored spiders Dysderoidea צלובשניים (Dysderidae) 24 487 woodlouse hunter spiders Woodlouse spider Oonopidae 73 503 dwarf hunting spiders Oonops domesticus Orsolobidae 28 181 סגסטריים 3 110 tubeweb spiders Segestria florentina Eresoidea סרבולניים (Eresidae) 10 94 velvet spiders לורידיה אניוליפס פטמתניים (Hersiliidae) 12 159 tree trunk spiders Hersiliola דרפינתיים (Oecobiidae) 6 103 disc web spiders Oecobius navus Archaeoidea Archaeidae 3 37 pelican spiders Assassin spider Holarchaeidae 1 2 Mecysmaucheniidae 7 25 Micropholcommatidae 8 34 Pararchaeidae 7 34 Palpimanoidea Huttoniidae 1 1 Huttonia palpimanoides בחנינניים (Palpimanidae) 15 131 palp-footed spiders Stenochilidae 2 12 Mimetoidea Malkaridae 4 10 shield spiders Mimetidae 13 152 pirate spiders Oarces reticulatus Uloboroidea דינופידיים 4 57 net-casting spiders Rufous net-casting spider גיבנניים (Uloboridae) 18 254 hackled orb-weaver Uloborus walckenaerius Araneoidea Anapidae 37 147 גלגלניים (Araneidae) 167 2,841 orb-weaver spiders Zygiella x-notata Cyatholipidae 23 58 ערסלניים (Linyphiidae) 583 4,297 dwarf / money spiders Blacktailed red sheetweaver Mysmenidae 24 123 spurred orb-weavers Mysmenopsis furtiva Nesticidae 9 195 cave cobweb spiders Nesticella marapu Pimoidae 4 33 Pimoa altioculata Symphytognathidae 7 56 dwarf orb-weavers Patu digua Synaphridae 3 12 Synotaxidae 14 70 פגיוניים (Tetragnathidae) 47 912 long jawed orb-weavers Orchard orb weaver נפיליים (Nephilidae) 4 44 large-jawed spiders Golden orb-web spider כדורניים (Theridiidae) 109 2,262 cobweb spiders אלמנה שחורה Theridiosomatidae 12 84 ray spiders Theridiosoma gemmosum Lycosoidea עכבישים נודדים(Ctenidae) 40 468 tropical wolf spiders Brazilian wandering spider זאבניים (Lycosidae) 112 2,293 wolf spiders Lycosa tarentula ציידיים (Oxyopidae) 9 417 lynx spiders Green lynx spider ענבלניים (Pisauridae) 53 334 nursery web spiders Fishing spiders Psechridae 2 26 Senoculidae 1 31 Stiphidiidae 22 136 Tartarus mullamullangensis Trechaleidae 18 97 Zoridae 14 76 Zorocratidae 5 42 zorocratid spiders Zoropsidae 12 75 zoropsid spiders Zoropsis spinimana Agelenoidea משפכניים (Agelenidae) 42 508 araneomorph funnel-web spiders Hobo spider Amphinectidae 32 159 Metaltella simoni Amaurobioidea Amaurobiidae 74 731 tangled nest spiders Callobius claustrarius Dictynoidea Anyphaenidae 56 508 anyphaenid sac spiders Yellow ghost spider סיביידיים (Cybaeidae) 12 162 עכביש המים Desidae 38 181 intertidal spiders Foliage webbing spider Dictynidae 48 555 dictynid spiders Nigma walckenaeri Hahniidae 26 236 dwarf sheet spiders Nicodamidae 9 29 Sparassoidea מברישניים (Sparassidae) 83 1,061 huntsman spiders מברישימון הערבה Selenopoidea פחוסניים (Selenopidae) 5 193 wall spiders Selenops radiatus Zodaroidea נמלניים (Zodariidae) 75 892 zodariid ground spiders Zodarion germanicum Tengelloidea Tengellidae 8 50 tengellid spiders incertae sedis Chummidae 1 2 Clubionidae 14 547 sac spiders Clubiona trivialis Cycloctenidae 5 36 Homalonychidae 1 3 Miturgidae 28 346 long-legged sac spiders Yellow sac spider Titanoecoidea Phyxelididae 12 54 Titanoecidae 5 43 titanoecid spiders Goeldia obscura Gnaphosoidea Ammoxenidae 4 18 Cithaeronidae 2 6 Gallieniellidae 10 48 קטועניים (Gnaphosidae) 112 2,047 flat-bellied ground spiders Drassodes lapidosus למפוניים (Lamponidae) 23 192 white-tailed spiders White-tailed spider Prodidomidae 30 302 long-spinneret ground spiders Lygromma anops Trochanteriidae 19 152 Thomisoidea Philodromidae 27 520 philodromid crab spiders Philodromus dispar סרטבישיים (Thomisidae) 173 2,040 crab spiders יפרוחית Salticoidea קופצניים (Salticidae) 567 5,192 jumping spiders Zebra spider Corinnoidea Corinnidae 80 940 dark sac spiders Castianeira sp Liocranidae 30 166 liocranid sac spiders 3 38 109 3,747 40,288 סך הכל מקורות: The World Spider Catalog, Version 8.0 (families, species count) Synopsis of the described Araneae of the World (suborders) אטימולוגיה המילה עַכָּבִישׁ מופיעה בתנ"ך. בערבית מכונה העכביש עַנְכַּבּ או עַנְכַּבּוּת (عَنْكَبُوت) ובארמית: עַכּוּבִיתָא. ראו גם עכבישנים עקרבישאים פרווניתיים ספיידרמן עכביש מטוגן קישורים חיצוניים עכבישאים ברשת: אתר העכבישאים הישראלי "העכביש", מאמר באנגלית בנושא טווית הקורים עכבישים בעברית ביוטיוב הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1757 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קרל אלכסנדר קלרק קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בקרבון פנסילבני קטגוריה:בעלי חיים שוכני בית	2024-06-19T05:59:01
עיד אל אדחא	REDIRECT חג הקורבן	2004-08-26T10:46:56
עכביש	REDIRECT עכבישאים	2004-08-26T10:50:07
עכביש האלמנה השחורה	REDIRECT אלמנה שחורה	2004-08-26T10:50:35
התפסן בשדה השיפון	התפסן בשדה השיפון (באנגלית: The Catcher in the Rye) הוא רומן מאת ג'יי די סלינג'ר, שראה אור בשנת 1951 (ב-1945 וב-1946 התפרסמו פרקים ממנו כסיפורים קצרים בכתבי עת). הספר הוא רומן התבגרות ריאליסטי המתאר שלושה ימים בחייו של המספר, הולדן קולפילד , תלמיד תיכון בעיר ניו יורק. הספר נחשב לפורץ דרך ומן המשפיעים בספרות האמריקנית, למרות היותו שנוי במחלוקת. דמותו של קולפילד ברומן נתפסה כפֶה לדור החדש ולתחושת הניכור של בני הנעורים מהחברה. כך הפך הולדן קולפילד לסמל למרד נעורים. הספר נמכר בעשרות מיליוני עותקים, ומדי שנה נקנים כ-250,000 עותקים ממנו. הספר נכלל ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית מאז שנת 1923. רשימה זו הורכבה על ידי העיתון TIME. מקור השם מקור שמו של הספר הוא בפנטזיה דמיונית העולה במוחו של הגיבור. בפנטזיה זו משגיח הולדן על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון, ואינם מודעים לכך שבקצה השדה נפערת תהום עמוקה. בדמיונו, קולפילד ממלא תפקיד של מציל, כי הוא תופס את הילדים לפני שהם נופלים לתהום. המושג "שדה שיפון" מופיע בברכת הודיה על המזון בנצרות ופירושו שימינו יתנהלו בנעימים כמו בהליכה בשדות שיפון אינסופיים. אולם בפנטזיה שבסיפור תהום רובצת לצד שדות הביטחון והשאננות ורק גיבור הספר היכול להושיע. יש הרואים בכך ביטוי למסר העיקרי של הספר על התמימות המבורכת של הילדות הנמצאת בסכנה של נפילה לעולם המבוגרים. עלילה הולדן קולפילד בן ה-17, מספר בגוף ראשון על מה שקרה לו לאחר שסולק מפנימיית פֶּנסי היוקרתית, טרם חג המולד, בשל כישלונותיו בלימודים. הוא מחליט לעזוב את פנסי מספר ימים קודם למועד העזיבה המתוכנן, במוצאי שבת, ולנסוע לניו יורק. במהלך יום וחצי של נדודים בניו יורק (ממוצאי שבת ועד יום שני בבוקר) הוא עובר ממקום למקום, פוגש אנשים שונים, ומנסה למצוא מישהו שיבין אותו. הוא נפגש עם תיירות, נהגי מוניות, ידידים וידידות ותיקים, ידידים-של-ידידים, זונה והסרסור שלה, אחותו הקטנה ומורה ותיק. בכל הפגישות (ושיחות הטלפון) האלו הוא מנסה למצוא אוזן קשבת ובני שיח. אחדים מהאנשים כלל לא מבינים אותו, אחרים מנסים להבין אך נכשלים, וכמה מהם מבינים אותו היטב אבל מתנגדים לדרכו ולמעשיו. דמותו של הולדן הפנטזיה של הולדן קולפילד היא להיות תפסן בשדה של שיפון, לתפוס ילדים העומדים ליפול מצוק. זוהי מטפורה לרצונו למנוע מהילדים ליפול מתוך עולמם התמים אל עולמם המזויף של המבוגרים, מוטיב החוזר לאורך כל הספר. רעיון זה גם נרמז משמו. הולדן מהמילה "Hold", להחזיק (או מ-"Hold 'em", "תחזיק אותם"), ואילו קולפילד, שדה מכוסה, אותו שדה שיפון שבו הוא רוצה לתפוס את הילדים הנופלים. במהלך הרומן קולפילד עובר תהליך של נפילה פיזית שמצביעה על נפילה נפשית. באופן מטפורי זו נפילה אל תוך עולם המבוגרים. המסע בניו יורק הוא גם מסע מציאותי, אך גם מסע מטפורי, אל תוך הנפש. הסיפור כולו מסופר תוך שימוש תדיר בלשון סבילה, על-מנת להמחיש כי הסופר מבקש להרחיק את עצמו מהמתרחש בעולם. על פי התנהגותו ניתן ללמוד באפיון עקיף על הערכים החשובים בעיניו. הערך העליון בעיניו הוא התחשבות בזולת. כך לדוגמה במפגש עם הנזירות, מאוד חשוב לו לא לפגוע ברגשותיהן או להביך אותן ולכן לא נעים לו לדבר על רומיאו ויוליה, כי הוא נהיה מאוד מיני בקטעים מסוימים. ההתחשבות שלו בזולת אף גדולה יותר כאשר מדובר ביחס לחלשים בחברה. כשנפגש עם סאני הזונה הוא מתכונן ומתגנדר. הוא חושב עליה כעל אדם. הוא שומר על כבוד הבנות איתן נפגש ומתחשב ברגשותיהן. לא כופה עצמו עליהן, רואה בהן אדם ראוי להערכה ואהבה, ולא אובייקט מיני (וכועס על סטרדלטר המתייחס אליהן כאל חפץ). גם בהקשרים אחרים, כשהוא מדבר על בנות עם לוס, הוא אומר שאינו יכול לחשוב על יחסי מין ללא אהבה. התבגרות תהליך ההתבגרות קשה לקולפילד, כיוון שהוא אוהב את הכנות, הפשטות והחמלה שהוא מזהה בעולם הילדות. הולדן סולד מכל מה שסימל בעיניו את הזקנה. הוא מספר שהוא חשב על מר ספנסר המורה להיסטוריה די הרבה, ואם חושבים עליו יותר מדי, מתחילים להתפלא בשביל מה בכלל הוא עוד חי. בן שבעים או יותר והוא כבר כפוף לגמרי וצריך שיעזרו לו בכל פעולה שהיא קצת מסובכת מבחינה פיזית. התלות הזו מעוררת בו מורת-רוח, התנהלות האדם הזקן לא מוצאת חן בעיניו. להבדיל מזאת, כשהולדן מזהה דפוסי פעילות ילדותיים בהתנהלותו של ספנסר, הוא מתחיל לגלות כלפיו חיבה, "הוא חי לא רע... מישהו כל-כך זקן, כמו ספנסר הזה, והוא עוד יכול ליהנות נורא מקניית שמיכה". היחס של הולדן לרוב "חברת המבוגרים" הוא יחס מזלזל, פוגע ולא מתחשב. הולדן מראה סימנים קלים של ניסיון ליצור איזשהו קשר עם הזולת, אך לטענתו אין מי שיקשיב לו. יש להולדן מה שדרוש כדי להיות בחברה הבוגרת אך הוא בוחר לסלוד ממנה ולא להשתלב בה. הדמות היחידה איתה הולדן מזדהה היא אחותו הקטנה פיבי, אליה יש לו יחס מיוחד. פיבי בת העשר אהובה על הולדן במיוחד. היא מייצגת בעיניו את עולם הילדות, הטוהר, התמימות וההבנה לרגשותיו. מערכת היחסים של הולדן עם פיבי מציגה אותו באור שונה לגמרי מכל התנהגותו עם החברה. הוא רואה אותה כילדה אידיאלית ודרך האהבה אליה, ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים. במפגש עם פיבי ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים בניגוד לסלידה שחש כלפי מר ספנסר הזקן. הולדן פונה במהלך העלילה לדמויות מבוגרים רבות, ומחפש אחר מישהו שיסביר לו כי עולם המבוגרים אינו רע כל כך. הולדן מבקש את הקשב של חברים, מורים לשעבר, זונה, נהגי מונית, נזירה, אך בשום שלב הוא לא מגיע למצב שהוא מצליח לשאול את השאלות באופן ישיר. כל דמויות המבוגרים מתעלמות ממנו ואינן מקשיבות לו, והדמות היחידה שכן מקשיבה, עניינה של ההקשבה במניעים זרים: המורה לאנגלית לשעבר של הולדן, מר אנטוליני, מארח אותו בביתו ומקשיב לו באהדה, אבל כאשר הולדן מתעורר ואנטוליני מלטף את ראשו, הוא נמלט מביתו כי נבהל בחושבו שאנטוליני ניסה לנצל אותו מינית. למעשה, כל החוויה שלו על מיניות מעוותת ונצלנית: "That kind of stuff's happened to me about twenty times since I was a kid". למסע התבגרותו שלושה שלבים: נידוי וגלות – הולדן מורחק מבית-הספר, הוא מרגיש בניו יורק כמו בג'ונגל, בלי משפחה (מלבד פיבי, אחותו) ובלי חברים קרובים. הוא חש בדידות, ואינו מצליח ליצור קשר משמעותי, ולו רגעי. כובע הקסקט אותו הוא חובש משמש לו כמסיכה המספקת הגנה מפני העולם החיצון. כשהולדן במצוקה הוא מעביר את הקסקט קדימה, כעוטה על עצמו מסיכה. הדימוי מומחש כשהולדן מוריד את הקסקט ומכסה את עיניו לצד חברו, ומכריז כמה פעמים כי הוא חושב שהוא מתעוור, בקול שהולך ודועך, ומסיים בקריאה "אמא אמא הכל נהיה חשוך". הבדידות שהולדן חווה מבוטאת באמצעות מוטיב העיוורון. הולדן קורא וחוזר במהלך משחק עם חברו אקלי "אמא אמא תני לי יד", וחסרונה של אימו מתקשר למצוקה ולחשיכה. בהמשך הסיפור, חסרונה של אימו מוזכר במרומז כשהוא מתחבא לה בארון של פיבי: לאחר שהאם יוצאת מן החדר וסוגרת את הדלת, משתרר בחדר חושך מוחלט. המחשבה על ההורים לא מקנה להולדן ביטחון. הקשר עם ההורים מתקשר עם חושך ובדידות ולא עם תמיכה ואהבה. לקראת סוף הרומן מוטיב החשיכה מגיע לשיא כאשר הולדן בורח מהביתו של אנטוליני, המורה שלו לאנגלית לשעבר, והוא במצוקה רגשית הנובעת מבלבול ופגיעה באמון. הולדן ביקש להישען על אנטוליני, דמות מוערכת על-ידו, אך בורח ממנו לאחר שפירש את מעשיו כניסיון לניצול מיני. הולדן עולה על הרכבת התחתית בתחנת הסנטרל פארק, שם הוא נרדם. הוא מאבד תיאבון, מקבל כאב ראש בהמשך לכאבי ראש קודמים שצוינו בעלילה, ומתעוררת בו תחושה של בחילה. כאביו הפיזיים של הולדן הם תולדה של הייסורים הנפשיים, וכאשר מצבו הנפשי משתפר, הולדן מעיר כי "כבר לא הייתה לי סחרחורת כל כך חזקה." מוות סמלי – מוטיב המוות הוא אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור. במשך כל הרומן הולדן מרגיש מצוקה נוראה בגלל הפחד מפני מה שיקרה לו, מפני הפחד ממה שקורה לאנשים שמתים ולמה אנשים מתים. המחשבות על המוות רודפות אותו. הפחד מפני המוות שמתעורר כתוצאה ממות האח, בא לידי ביטוי אצלו בעיסוק אובססיבי במחלות. הוא מספר לאנשים שונים שיש לו מחלות שונות. כשפגש את אמו של ארנסט שיקר לה ואמר שיש לו גידול במוח. לסאני הוא אומר שהוא חולה מאוד בעמוד השדרה. כשהוא כותב לספנסר, המורה להיסטוריה, חיבור על מצרים העתיקה, הוא מתמקד במומיות וחניטת גופותיהן. דוגמה נוספת: לאחר שהוא בורח מהבית של אנטוליני, בתחנת הרכבת, הוא מוצא שבועון וקורא בו מאמר על כך שכאשר יש פצעים בפה זה סימן לסרטן. משיאי הרומן היא הסצנה שבה הולדן נמצא במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע ומגיע לחדר המומיות. כשהוא נשאר לבדו הוא אומר: "זה ככה מצא חן בעיני, איכשהו.... היה שם כל-כך נעים ושלו..". הולדן מרגיש במידה רבה שהמוות הוא אמצעי מפלט שבאמצעותו הוא לא יצטרך להתבגר ולסבול. במוזיאון הוא נופל ומתעלף (נפילה בעלת משמעות סמלית): ברורות לו שתי האפשרויות שניצבות בפניו – מוות נפשי שיוביל למוות פיזי (התאבדות), או התמודדות עם בעיותיו וחזרה לחברה ולמשפחה, גם אם הן אינן מושלמות. הולדן למעשה נכנע למוות, והכניסה לקבר משלבת את מוטיב החשיכה עם מוטיב המוות. מוטיב נוסף שמעצב את מוטיב המוות הוא מוטיב הנפילה. הולדן מתאר מצב שבו הוא כמעט החליק ונפל על הכביש הקפוא, כאשר היה בדרך למורה שלו להיסטוריה ספנסר. הסיטואציה הזו מתרחשת על רקע ההודעה בדבר סילוקו מפנסי. הנפילה מתרחשת על רקע הקטטה שהייתה לו עם סטרדלטר. גם פה הולדן חש מובס, המחשבה בדבר הקשר האינטימי בין ג'יין לסטרדלטר מעוררת אצלו כאב עצום המתבטא בכעס בלתי נשלט ובאלימות. במהלך הקטטה הולדן נופל, ומעיד על עצמו כי כמעט ושבר את הגולגולת. בחירתו של הולדן לייחס לנפילתו פגיעה בראש קשורה בנפילתו אל המוות, וחוזרת בשנית כאשר הולדן מחליט להסתלק מהפנימיה, מועד על קליפת בוטנים, וכתוצאה מכך כמעט מחליק ושובר את ראשו. הולדן נופל בפעם נוספת, הפעם בדרכו לפתוח לסאני הפרוצה את דלת החדר. המעידות הכרוניות כמעט המשתלטות על יציבותו חוזרות בכל פעם שהוא חש חוסר ביטחון. לידה מחדש – לאחר קבלת ההחלטה הוא נעזר בבני משפחתו ובסיוע חיצוני, וככל הנראה מתאשפז בסנטוריום שבו הוא מקבל טיפול פסיכולוגי. ההתפתחות של קולפילד היא תהליך של שינוי והתבגרות, כשחג המולד (=הלידה) משמש רקע להתרחשויות. גם קולפילד עובר תהליך של התחדשות ולידה. הטריגר לאותה לידה הוא אחיזתה של פיבי, אחותו של הולדן, בידו – אותה יד שהולדן קרא לאימו במהלך המשחק מול אקי שתאחז בה. פיבי נותנת להולדן תחושה שהוא אינו לבד וסודקת את תחושת הבדידות שלו. תהליך ההיפתחות של הולדן לפני פיבי מתחיל כאשר בתחילה אחותו מוותרת על חסכונותיה עבורו, מה שמביא את הולדן לבכות ולפרוק את העצב האצור בו ולהתמודד עם כאבו באופן ישיר. בהמשך, הולדן מתוודא בפני אחותו על תוכניתו לברוח, ופיבי קושרת את גורלה עימו ומודיעה לו כי היא מוכנה להצטרף אליו, תוך שהיא מוותרת על תוכניותיה וההצגה החשובה לה. סדיקת הבדידות מגיעה לשיאה כשהולדן צופה בפיבי משתתפת בתחרות רכיבה על סוסים, והולדן מוותר על אידיאל התפסן ומכיר בהכרחיות של תהליך ההתבגרות. ביקורת הולדן מתייחס לכל אורך הרומן אל סביבתו מנקודת מבט ביקורתית, חברת המבוגרים נתפסת כמזויפת, הוא מבקר את הקפיטליזם, החומרנות, חוסר ההתייחסות לצורכי הפרט, חוסר הרגישות והשטחיות של החברה האמריקאית בשנות ה-50 של המאה ה-20. זיוף בחברה אחת התופעות העיקריות שכלפיהן יוצא הולדן בביקורתו היא הזיוף והצביעות של עולמו. בשל סלידתו של הולדן מהחברה, הוא מרבה להשתמש בהכללות ("אנשים אף-פעם לא שמים לב לשום דבר"), להשתמש בציניות ולתאר מצבי סלידה קיצוניים. הולדן שונא את הזיוף אך מעיד על עצמו "אני השקרן הכי גדול שפגשתם אי פעם", והוא אכן משקר לעיתים, כמו ששיקר לאמו של ארנסט מורו בנסיעה ברכבת. אף על פי שמתעב את בנה, וחשב ש"בנה היה בטח הממזר הכי גדול שאי-פעם למד בפנסי... הפרצוף הזה מורו היה רגיש בערך כמו קרש של בית-שימוש" אומר לה: "הוא אחד מהנערים הכי מבוקשים בפנסי... יש לו אופי כזה מיוחד... הוא נורא ביישן וצנוע". הוא מעיד על עצמו, כאשר הוא מספר על הנסיעה עם אמא של ארנסט מורו: "התחלתי לקשקש כל מיני קשקושים... ואז באמת התחלתי למרוח אותה לגמרי". הוא אפילו שיקר לגבי זהותו והציג עצמו בפניה כ"רודולף שמידט". הולדן מפנה את ביקורתו גם כלפי כמרי הדת שאמורים לייצג את הקדושה, אך במקום זאת הם מדברים "בקול קדוש כזה"... "זה נשמע כל כך מזויף" – הכמרים אמורים לייצג משהו טהור, כן ואמיתי. הולדן מבקר את המלאכותיות שבטקסיות הדתית, מלאכותיות שריח של צביעות נודף ממנה. בדוגמאות הללו מציג הולדן את הזיוף שיש בכל אחד. הוא מוצא דבר מזויף בכל תחום חיים ויש ציפייה שאם כל כך קשה לו בחברה של "מזויפים", אז הוא יצטרך לעשות שינוי מסוים באידיאלים שלו ובדרך שבה הוא רואה את הדברים כדי לשרוד. חומרניות ובעלי הון 200px\|ממוזער\|כריכת הספרהולדן אדיש להיבט החומרני שבחייו. הדבר מתבטא ביחסו לכסף. לכן איננו מקפיד לקבל עודף, הוא מאבד חפצים, הוא מצטער שלא נתן יותר כסף לנזירות. הוא אומר "כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא." גם באלקטון הילס הוא חווה חוויה שהעידה על חוסר השוויון בחברה ועל ערכים שנחשבים בחברה האמריקאית. בחדרו של הולדן התגורר נער נוסף ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. כדי לא להביך את אותו נער, החביא הולדן את מזוודותיו היקרות מתחת למיטה והופתע לגלותן שוב ושוב על המדף. התברר שהנער, שותפו לחדר, הקפיד להניחן שם כדי שיחשבו שאלה מזוודותיו שלו. מחד, אותו נער הקניט את הולדן על מזוודותיו ה"בורגניות" על עטו ה"בורגני". ומאידך, באופן אירוני, דווקא אותו הנער היה שבוי בידי החומרנות והסנוביזם החברתי. הולדן מצידו ניסה בכל הזדמנות לטשטש את חוסר השוויון החברתי. הוא הרגיש לא בנוח עם העובדה שהוא בעל אמצעים כלכליים רבים משל האחרים. לכן הרגיש לא נוח בשעה שאכל ארוחת בוקר מלאה ועשירה, בעוד הנזירות הסתפקו בקפה. כשהגיע לביקור, אוסנבורגר, תורם עשיר שלמד בפנסי, הולדן נזכר בביקורו בבית-הספר. באמצעות תיאור הביקור הולדן מביע את דעתו לגבי ההון ובעלי ההון. הוא מבטא את הגועל שהוא מרגיש כלפי אוסנבורגר, כלפי ההון, באמצעות הדגשת העובדה, שאוסנבורגר התעשר מעסקי קברנות. הוא גם מבקר את יחסו המזויף לדת של אוסנבורגר ואת ההתנשאות הגורמת לו להטיף לתלמידי בית-הספר. נדמה כי הולדן מזלזל כל-כך באוסנבורגר, שמייצג את בעלי ההון, עד שמספר כי אחד התלמידים בכנסייה "הפליט נאד אדיר כזה", כאשר אוסנבורגר נשא את נאומו המזויף. ביקורת כלפי דמויות ספציפיות אקלי – אקלי מתואר על ידי הולדן כמפסידן גמור. הוא מכוער מאוד, דוחה, לא חכם, לא רגיש, קנאי, מתוסכל, מריר ודחוי. הולדן מבטא בביקורתו את סלידתו הרבה מכיעור "ומי שראה אותו.. כמעט בא לו להקיא", רגישותו העצומה והקיצונית-משהו לפגמים פיזיים וסלידתו מחוסר רגישות "כמעט נהרגתי... אבל את אקלי זה כמעט הרס לגמרי. הוא התחיל לצחוק...". סטרדלטר – סטרדלטר מוצג כהפך הגמור מאקלי. הוא מתואר כמצליחן נאה, גברי, עשיר ואהוב על בנות. למרות זאת, הולדן מסתייג גם ממנו. הוא מאשים את סטרדלטר בהערצה עצמית, הוא לא סובל את הנרקיסיזם ובייחוד את הערצת הגוף האופיינית לסטרדלטר "הוא היה מאוהב בעצמו עד שיגעון". כמו כן מוזכרת שוב רגישותו לחוסר ניקיון, כשהוא מגדיר את סטרדלטר "לכלכן מוסווה". גם סטרדלטר מוצג כמי שאיננו מבין את הולדן, הוא בחור שטחי ורדוד, "הוא קצת כמו אקלי". הולדן מבליט את סלידתו מהאגוצנטריות של סטרדלטר ומחוסר הרגישות שלו "אותי מעיפים מבית-הספר המחורבן הזה. ואתה מבקש ממני לכתוב לך חיבור מחורבן". כמו אקלי, הוא לא מסוגל להבין את משמעות כובע-הציידים האדום בעיני הולדן, "'כביר', הוא אמר. הוא אבל רק התחנף אליי". המועדון של ארני – הולדן מסכים כי ארני הוא פסנתרן מעולה, אך הוא מתעצבן מההערצה אליו. לדעתו הערצה מופרזת פוגעת בחשיבה הביקורתית אצל המעריץ. כך למשל, הולדן הוא היחיד באולם שהרגיש כי ארני קלקל את השיר. היא גם פוגעת במוערץ, אשר מתחיל להאמין שאין מקום לשיפור. הוא לא יכול לסבול שהופכים בן-אנוש לדמות על-אנושית. הולדן מעיד על עצמו, שלו הוא היה מפורסם, הערצת הסובבים לא הייתה מחמיאה לו, אלא הייתה מעצבנת אותו. הולדן בז לביטחון העצמי שארני מפגין, לתפיסתו, אמן לעולם לא מפתח ביטחון-עצמי, לא מסתפק במה שהשיג ולא עובד "בשביל" הקהל. ההתבטאות הזו מזכירה את יחסו לאחיו ד.ב., המכונה על-ידו "זונה", כי הוא יוצר את מה שאנשים רוצים שיצור, ולא את מה שהוא עצמו רוצה. "לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא" שאלה זו ששאל הולדן הפכה למשפט המוכר והמייצג ביותר בספר. עליו קמו פירושים שונים למהות השאלה ולכוונתו של הולדן. פירושים אפשריים: אנלוגיה לשכבה החלשה בחברה בניו יורק המתמודדת עם הניכור וחוסר האכפתיות. כאמור, הולדן מרגיש שאנשים מייחסים חשיבות גבוהה מדי לנושאים חומריים ומאבדים את האמינות וההגינות. כתוצאה מכך נפגעת השכבה החלשה שאינה מקבלת את העזרה והתמיכה הנדרשת. הולדן מזדהה עם השכבה החלשה וחש אמפתיה כלפיהם. האגם הוא משל לגוף, והברווזים הם משל לנשמה. ובעצם הולדן תוהה עקב מותו של אחיו הצעיר – מה קורה לברווזים (לנשמה) כשהאגם (כשהגוף) קופא (מת)? האגם הוא משל למסגרת (חברה, בית ספר) והברווזים הם משל לבני אדם. לאן הולך אדם כשאינו מתקבל על ידי החברה? לאן אדם הולך אחרי שסולק מבית הספר? כמו כן, ההתעניינות של הולדן בברווזים מבטאת את הצד הרומנטי שלו, את עולמו הרוחני העשיר. הוא נמשך אל הטבע, שמיוצג גם על ידי הברווזים. המוטיב מייצג גם את רגישותו של הולדן, את מצוקתו בחברה אדישה, מנוכרת, שמתעלמת מאיתותי המצוקה שלו. ניתן לערוך אנלוגיה בין הסיטואציה של הברווזים לבין מצבו של הולדן. הוא משליך עליהם את תחושותיו. הבריכה הקפואה יכולה לשקף הן את מזג האוויר מבחינה פיזית – קור חג המולד, אך בעיקר מבחינה מטפורית – החברה הקרה, האדישה, המנוכרת, מתעלמת מבעיות הפרט. עטיפת הספר את עטיפת הספר ובה ריבוע בצבע צהוב ומתחתיו מופיעים שם הספר ומחברו בגופן אורון, עיצב המעצב שמעון זנדהאוז בשנת 1972 כחלק מסדרת כריכות להוצאת עם עובד והיא זכתה למעמד מיוחד על אף המבנה הפשוט שלה. המחבר ג'רום דייוויד סלינג'ר קבע באופן נחרץ בחוזה עם ההוצאות שהדפיסו את ספריו כי לא יכללו איורים או תמונות שיסיטו את תשומת הלב מתוכן הספר. זנדהאוז שעיצב עד אז את כל הספרים בהוצאה בפורמט אחיד ובו תמונה צבעונית שהוקפה במסגרת ומתחתיה שם הספר בפונט אורון, המשיך בקו זה והשאיר את הריבוע ומילא אותו בצבע צהוב כצבע השיפון. העיצוב התקבע ונשאר גם בחלק מהוצאות המאוחרות אחריו. העיצוב בשנת 2023 שונה באופן ניכר לטובת המראה המקורי שהעדיף סלינג'ר וכולל את שם הספר בכתב יד בגוון צהוב על רקע כחול. רצח ג'ון לנון לסיפור ההתנקשות של מרק דייוויד צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם הספר "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, ולערכיו. בלילה שבו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר. את הספר קרא צ'פמן לראשונה בעקבות המלצה של חבר. הסיפור קבל משמעות אישית עצומה בחייו, אותם עיצב סביב עקרונותיה וחייה של הדמות הראשית בסיפור, הולדן קולפילד. צ'פמן הושפע מכעסו של הולדן כלפי הצביעות בחברה וכן מהצורך שלו להגן על אנשים, ילדים במיוחד. במכתב ששלח לחברתו לינדה אייריש בספטמבר 1980, חודשיים לפני הרצח, הוא ביטא את ההשפעה העמוקה של הספר, "אני משתגע", הוא כתב וחתם "התפסן בשדה השיפון". בפברואר 1981, לאחר שנעצר, שלח צ'פמן מכתב לעיתון הניו יורק טיימס שבו המליץ לכל לקרוא את הספר, וקרא לו, "ספר יוצא דופן שטומן בחובו הרבה תשובות."[48] באוגוסט אותה שנה, כשנשאל במשפט אם יש לו מה לומר, הוא בחר להקריא קטע מתוך הספר, שבו מספר הולדן לאחותו הקטנה פיבי מה ירצה לעשות בחייו. יש שטוענים, ביניהם גם הפסיכיאטר שנכח במשפטו, דניאל שוורץ, שצ'פמן הונע לרצח לנון משום שראה אותו כ"מזויף", סמל לצביעות החברתית אותה קולפילד מתעב. צ'פמן בעצמו הודה מאוחר יותר שקיווה כי באמצעות רצח לנון הוא יהפוך להולדן קולפילד, "מעין מושיע" או "מלאך שומר". בנוסף, בדיון על שחרורו על תנאי, אמר צ'פמן, "אני מרגיש שעכשיו אני רואה את לנון לא כסלבריטי. אז ראיתי. ראיתי אותו כדמות קרטון על עטיפת אלבום. [...] עכשיו הגעתי להבנה של העובדה שג'ון לנון היה בן אדם. בלי קשר להיותו חבר הביטלס או להיותו מפורסם." צ'פמן נזכר שהקשיב לאלבום John Lennon/Plastic Ono Band מספר שבועות לפני הרצח, וסיפר: "הקשבתי למוזיקה ונעשיתי כועס עליו [לנון], על זה שאמר שהוא לא מאמין באלוהים... ושהוא לא מאמין בביטלס. זה מאוד עצבן אותי, אף על פי שהאלבום יצא עשר שנים לפני כן. רציתי לצעוק בקול רם, 'מי הוא חושב שהוא, אומר את הדברים האלה על אלוהים, על גן עדן ועל הביטלס? אומר שהוא לא מאמין בישו ודברים כאלה'. בנקודה הזו המוח שלי כבר היה בחשכה המוחלטת של כעס וזעם, [..] בשטח של 'התפסן בשדה השיפון', שם המוח שלי היה הולדן קולפילד, ופעלתי נגד צביעות".[49] בנוסף אמר צ'פמן שאף על פי שהולדן לא היה אלים, הייתה לו "דרך מחשבה אלימה, לפיה היה יורה במישהו, מרוקן אקדח תופי אל הבטן שלו, אם היה עושה לו רע". עם זאת, הולדן היה "בחור מאוד רגיש וכנראה לא היה הורג מישהו כמוני. אבל זוהי יצירה בדיונית, ובמציאות אני עמדתי מול הדקוטה" (הדקוטה הוא הבניין שבו התגורר לנון). הספר היווה השראה למספר רוצחים נוספים, כגון ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי, ורציחתה של רבקה שייפר על ידי רוברט ג'ון ברדו. השפעה תרבותית אזכור במוזיקה בשירו של דני סנדרסון, "זה הכל בשבילך", מופיע הציטוט "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא". כמו כן, בשירו של עמיר לב, "לאן עפים הברווזים", מוזכר ציטוט זה יחד עם הקשרים לספרו של סילנג'ר עצמו. אזכור בסרטים ובטלוויזיה בסרט "תאוריית הקשר" משנת 1997, הגיבור הראשי שמגולם על ידי מל גיבסון עובר התניה פסיכולוגית לחפש ולרכוש עותק מהספר בחנויות ספרים. בסרט "קשר בכל מחיר" משנת 1993, הגיבור הראשי שמגולם על ידי ויל סמית' מנתח את הספר ומסביר איך ייתכן שהוא הפך ל"מניפסט של שנאה". בסדרת הטלוויזיה "אקדמיית החממה", שתי דמויות בסדרה, היילי וג'קי, קוראות בספר זה. בסדרת הטלוויזיה הבריטית "פורעי חוק" - לאחר שהנערה המשכילה אומרת שהיא קוראת את "התפסן", הנער שנמשך אליה מחפש את הספר בספרייה. אחותו מתפלאת על כך ואומרת שזו פעם ראשונה שהיא רואה אותו מתענין בספר. בסדרה בנות גילמור הוזכר הולדן בהקשר לג׳ס. בסדרה "סאות פארק" באטרס נתקף באובססיה להרוג את ג'ון לנון לאחר שקרא את הספר. תרגום לעברית תרגום ראשון לעברית, יצא לאור בשנת 1954 בהוצאת "דפנה", בשם "אני, ניו יורק, וכל השאר", בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון, תחת שם העט אברהם דניאלי. שם הספר שונה בצורה דרמטית בטענה ש"אין לו משמעות בעברית". המתרגמים חשבו שהם קנו את זכויות הספר, מה שבדיעבד התברר כלא נכון, ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר". בשנת 1975 פרסמו מחדש את התרגום, ערוך מחדש, בשם "התפסן בשדה השיפון", בהוצאת עם עובד וחתמו עליו בשמותיהם המלאים. בשנת 2023 יצא לאור תרגום של גילי בר־הלל סמו, בהוצאת עם עובד. לקריאה נוספת נילי דינגוט, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני, יחידות 8–9, האוניברסיטה הפתוחה. אלון מלצר. ספר עזר לעיון וללימוד התפסן בשדה השיפון ג'.ד.סלינג'ר.סדרה לעיון וללימוד, הוצאת אור עם, 1992. קישורים חיצוניים רוני ריבל, התפסן בשדה השיפון בראי פסיכולוגי יוחאי אורלן, התפסן בשדה השיפון - "סיכום" מאת... הולדן קולפילד, אתר מילימילים הערות שוליים קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות קטגוריה:ספרי 1951 קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית) קטגוריה:צנזורה בארצות הברית קטגוריה:ג'יי די סלינג'ר קטגוריה:ספרי ספריה לעם קטגוריה:ניו יורק בספרות קטגוריה:ספרים שצונזרו קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד	2024-05-29T21:23:16
אלמנה שחורה	אלמנה שחורה (שם מדעי: Latrodectus tredecimguttatus) הוא מין של עכביש, הידוע בשל הארס העצבי המסוכן שלו. המין נפוץ באזור הים התיכון כולל ישראל, מספרד במערב ועד מרכז אסיה במזרח. באנגלית הכינוי "black widow spider" מתייחס למספר מינים נוספים שתפוצתם שונה, דבר היוצר לעיתים בלבול. צבע הבטן שחור בוהק, הגב בעל שלוש שורות של כתמים אדומים/כתומים או ללא כתמים כלל (מכאן נובע השם הלטיני tredecimguttatus, בעלת שלוש עשרה נקודות). בטנה בעלת פס אדום רוחבי או ללא פס כלל. גודלן של הנקבות מגיע ל-4 ס"מ וגודלם של הזכרים כמחצית מגודל הנקבות, אך רגליהם ארוכות יותר, ובטנם עדינה יותר. האלמנה השחורה ניזונה בעיקר מחרקים, אבל לעיתים אוכלת גם נדלים, מרבי רגליים ועכבישאים אחרים. כמו כן פעמים רבות נצפתה האלמנה כאשר ברשתה עקצנים צהובים. היא טווה רשת דביקה של קורים, וברגע שטרף נלכד ברשת, האלמנה יוצאת - גולשת על הקורים, החוצה ממחבואה, ומשתקת אותו בארסה. עד לשיתוק הקורבן חולפות כ-10 דקות, ובמהלך זמן זה אוחזת האלמנה את הטרף בכוח. לאחר שהטרף שותק מפרישה האלמנה אנזימים מעכלים אל תוך טרפה ונסוגה אל תוך אוהל המחבוא שלה ביחד עם טרפה המשותק, עד תום האכילה. נקבות האלמנה השחורה ידועות בכך שהן טורפות זכרים לאחר שהן מזדווגות עימם, דבר זה מתאפשר הודות לכך שהנקבות גדולות ביחס לזכרים. הנקבות תופסות את הזכר לאחר ההזדווגות ומזריקות לגופו ארס. מכאן מקור שמה של האלמנה, אף על פי שטריפת הזכר לאחר ההזדווגות היא מעשה שרוב העכבישות עושות ולא רק האלמנות. שמה של האלמנה השחורה משמש לעיתים ככינוי לאישה שרצחה את בעלה. ארס והתנהגות הארס גורם לשחרור מוגבר של אצטילכולין שיוצר התכווצות ממושכת של השרירים ברוב חלקי הגוף וכתוצאה מכך נגרמים לקורבן כאבים קשים ביותר. הטיפול בנשיכת האלמנה השחורה הוא לרוב במשככי כאבים אופיואידים ובנזודיאזפינים להרגעת השרירים המכווצים. לרוב לא משתמשים בנסיוב לארס האלמנה, משום שקיים סיכוי לתגובה אלרגית חריפה. אף שמספר מקרי הנשיכה אינו מבוטל, מדובר בעכביש ביישן בעל מזג רגוע הנוטה להימנע ממגע עם בני אדם וינשך רק במקרה של התגרות חוזרת או כאשר יחוש בסכנה ממשית. בישראל, נמנה העכביש יחד עם הארסן החום על שני מיני העכבישים היחידים המסוכנים לאדם, והוא מצוי בעיקר באזורים יבשים ומבודדים: מדבר יהודה, אזור ים המלח והערבה, הנגב ובמספר מקומות מצומצם ברמת הגולן והגליל התחתון. קישורים חיצוניים עמיר וינשטיין, חלון פתוח לעכבישים - אלמנה שחורה. אסף גולן ודליה מזורי 'כמעט הכניסה לפה: תינוקת נעקצה על ידי אלמנה שחורה 20 באוקטובר 2016 באתר nrg הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1790 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייטרו רוסי קטגוריה:כדורניים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים ארסיים קטגוריה:עכבישאים ארסיים קטגוריה:אירופה: עכבישים קטגוריה:ארץ ישראל: עכבישאים	2024-10-19T13:09:56
אל-עמארנה	238x238px\|ממוזער\|מפת האתר אל־עמארנה (בערבית: ألعمارنة), או בשמו הקדום אַחֶתְאַתון, הוא אתר ארכאולוגי נרחב במצרים השוכן בגדה המזרחית של הנילוס במצרים העליונה באמצע הדרך בין תבאי (נא אמון) לממפיס (מף) באזור הנקרא היום נפת 402 ק"מ צפונית לעיר לוקסור. האתר נמצא באזור מישורי המוגבל במזרח בקשת צוקים הנחצים על ידי ואדי הזורם במישור לכיוון הנילוס. משמעות שם העיר בפי המצרים הקדמונים, אַחֶתְאַתון, היא "האופק של אתון" (אחד מכינויו של רע, אל השמש המצרי), והעיר הוקדשה לדת החדשה, האתוניזם, שבה אתון הוא האל היחיד. האתר מכיל את שרידי עיר הבירה של מצרים העתיקה בימי השושלת השמונה־עשרה המאוחרת, שנבנתה בהוראת פרעה אחנתון (פרעה אמנחותפ הרביעי) ובנייתה הסתיימה בערך ב־1353 לפנה"ס. לאחר מותו של אחנתון, ב־1332 החליט יורשו, תות־ענח'־אמון, להחזיר את הבירה לתבאי. העיר ננטשה לחלוטין כ־10 שנים לאחר מכן וחלקים ממנה הפכו לחומרי בנין עבור הבנייה העתידית. בימי השושלת ה־19 בתקופתו של פרעה סתי הראשון ישבו באתר פועלים אשר פרקו אבני בנייה מהמבנים לצורך העברתם לאחד ממפעלי הבנייה שלו. לאחר מכן, העיר נותרה בלתי מיושבת. חשיבות האתר נובעת בין היתר בגלל שנמצאת בו אחת הערים המצריות הגדולות המעטות שנשתמרו מתקופת השושלות. בגלל אורך החיים הקצר שלה, יש בה ממצאים בני שכבת זמן אחת דבר המאפשר לחוקרים להבין ביתר דיוק את קורותיה ואורח החיים בה. חשיבות משמעותית נוספת היא חשיפת ארכיון אל־עמארנה בעיר. בימינו לעיתים העיר נקראת תל אל־עמארנה. השם נובע משמו של השבט בני עמארן שחי באזור ויסד בו מספר יישובים, ביניהם הכפר א־תל שיחד עם שם השבט יצרו את השם תל אל־עמארנה. רקע היסטורי העיר אַחֶתְאַתון נוסדה בהוראת פרעה אמנחותפ הרביעי (1352–1334 לפנה"ס), צאצא ישיר לאמנחותפ השלישי ולמלכתו הראשית, תיה. הבנייה של העיר והעברת בירת הממלכה אליה הייתה מלווה במהפכה דתית ותרבותית. לעיתים מתוארת פעולה זו כיוזמה פרטית של נביא שהקדים את זמנו ויש לומר ששילם מחיר אישי כבד על כך, אולם חוקרים מצאו סיבות רקע נוספות שיכולות לשמש הסבר להתרחשויות כפי שיתואר להלן. תיארוך של העובדות ההיסטוריות משתמש בכרונולוגיה המצרית של משנת 2000. קיימות שיטות תיארוך אחרות, קודמות יותר הנבדלות בכ־25 שנה מזאת שבשימוש בערך זה. ההתפתחות הדתית במצרים העתיקה איחוד מצרים העילית והתחתית, החל בתקופת השושלתית הקדומה, בסביבות 3000 לפנה"ס. בתקופה זאת התגבש פנתאון אלים לאומי לקבוצות אלים המקושרות על ידי המיתולוגיה שלהן, ונוצרו מרכזי סגידה במרכזי פולחן. בעיר און (הליופוליס בשמה היווני) שבמצרים התחתית, התפתח פולחן שקשר בין אלים חשובים כמו אתום, רע (אל השמש), אוסיריס, והגדיר מיתוס בריאה יחיד. עם הזמן גדלה השפעתו של האל רע, ומרכז הכת שלו באון (הליופוליס) הפך לאתר הדתי החשוב ביותר במדינה. בהמשך, מצרים ידעה מורדות ועליות ובמהלך הממלכה התיכונה (2000–1750 לפנה"ס) שמרכזה היה בתבאי (במקור במצרים העילית), החלה גואה הפופולריות של האל אמון. התחזקות כוהני הדת בכלל וכוהני אמון בפרט לאחר תהפוכות נוספות, תחת הפרעונים הראשונים של הממלכה החדשה (1550–1070 לפנה"ס) הפך האל אמון לאל המדינה העליון. הוא סונכרן עם האל רע, פטרון המלכות הוותיק, לישות דתית אחת בשם אמון־רע. מקדשו בקרנך (לוקסור) הפך למרכז הדתי החשוב ביותר במצרים. חשיבותו של אמון נבעה בחלקה מחשיבותה הרבה של תבאי, אך הדבר נבע גם מהכהונה המקצועית שהלכה וגדלה ותפסה משרות והשפעה עד להיותה מעורבת בשלטון. תהליך זה החל להתפתח בתקופת חתשפסות (1473–1458 לפנה"ס), המלך־אישה שאף הופיעה ככוהנת גדולה, אשתו של אמון, במקדש כרנכ. היא מתוארת כצאצאית ישירה של האל אמון במקדש המוות שלה בדיר אל־בחרי. יש חוקרים הסבורים שהכוהנים זכו לתמיכה חזקה מצידה בתמורה לתמיכתם בשלטונה שעלול היה להיתקל בחוסר הסכמה, בגלל היותה עוצרת ואישה. בתקופתו של תחותמס השלישי (1479–1425 השליט הבא לאחר חתשפסות), שהפך את מצרים לאימפריה עשירה, התחזק גם מעמדם של כוהני האל אמון ובראשם הכוהן הראשי רב העוצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעיתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עוצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות, צוותי חרטומים, כוהנים, אריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים. תקופה זאת הייתה שיא כוחם של כוהני האל אמון. יורשי תחותמס השלישי שמרו טינה לכוהני אמון על תמיכתם בחתשפסות ששלטה כעוצרת במקום תחותמס השלישי ועיכבה את עלייתו לשלטון כשהכתירה את עצמה כפרעה שליט בתמיכתם של כוהנים אלה. עם זאת, כוחם ועושרם של כוהני אמון המשיך להיות חזק גם בתקופת אמנחותפ השני ( 1425–1400 לפנה"ס), יורשו של תחותמס השלישי. ממוזער\|הספינקס ואסטלת החלום בגיזה השפעתם של כהני רע־אתון בימי תחותמס הרביעי (1400–1390 לפנה"ס), ניתן לגלות סדקים בכוחם של כוהני אמון והתחזקות כוחם של כוהני רע. "" המצויה בין רגלי הספינקס הגדול של גיזה מציגה את הלגיטימציה השלטונית של תחותמס הרביעי כנובעת מקרבתו לאל רע־אתון. על על גבי אסטלה זאת מתואר כיצד הנסיך תחותמס הרביעי נרדם באמצע היום ובחלומו האל הרמשיס־חפרי־רע־אתון אומר לו שהוא בנו והוא מיועד לשלוט על מצרים. מצד אחד נועדה אסטלה זאת להעניק לגיטימציה לשלטונו של תחותמס הרביעי, כאשר התמיכה וההכוונה ניתנה לו מכוהני און. אבל באסטלה קיים גם אזכור של אמון באופן משני. אסטלה זאת מעידה על כרסום במעמדם של כוהני אמון ועליית השפעתם של כוהני רע־אתון. אם כי בשלב הזה האלוהות העיקרית הראשית במצרים היא אמון־רע. עליית אתון – אמנחותפ השלישי למרות ההשפעה הגוברת של הכוהנים מאון, אמנחותפ השלישי (1390–1352 לפנה"ס) מתאר את עצמו בתבליטים על גבי קירות המקדש בלוקסור כצאצא של האל אמון שעיבר את אמו, . חוקרים משערים שהוא היה צריך ליצור אתוס שבו הוא צאצא אלוהי, של אל חזק. פירוש שמו "אמנחותפ – אמון שבע רצון, שליט תבאי", שם המלכות שלו "נב־מאאט־רע – רע הוא אדון האמת" (Nebmaatre). ממוזער\|220x220 פיקסלים\|האל רע עם דיסק השמש. נוצר על ידי Pearson Scott Foresman תקופתו של אמנחותפ השלישי הייתה תקופת שלטון אזורי. כפי שמסתמן ממכתבי אל־עמארנה, הוא שלט בכל כנען מסוריה בצפון ועד נוביה בדרום. תקופתו מצוינת ביציבות ובפיתוח קשרים דיפלומטיים עם עמי האזור. זאת אחת התקופות העשירות ביותר בתולדות מצרים. הוא השתמש בכוחו וניסה לצמצם את השפעתם הגוברת והולכת של כוהני האל אמון על ידי תמיכה בכוהני האל רע והרחבת שליטתם הדתית. אך הוא בנה מקדש מפואר לאל אמון בלוקסור ושיפץ את המקדש בקרנך. במקביל בנה גם מקדשים לאלה סח'מת ולאל סבכ דרומית לתבאי. לקראת חגיגת יובל 30 שנות מלכותו (פסטיבל־סד, היה ציון יובל מלכותי שנחוג כדי לחזק את כוחותיו האלוהיים של מלכותו של פרעה) הוא הגדיר את הישות המלכותית (הוא עצמו) כישות אלוהית המאוחדת עם האל רע (אל השמש). נמצאו כתובות שבהן הוא מתואר כדיסקית השמש המסנוורת (אתון – דיסק השמש שהיה אחד ממאפייני האל רע). כלומר, הוא הפך לאל אתון במקביל להיותו צאצא של האל אמון. אחד הכינויים המקובלים של אמנחותפ השלישי היה "האתון הבוהק","Aten-tjehen". כינוי זה מופיע במקדש בלוקסור ובעוד מקומות. יורש העצר – אמנחותפ הרביעי יורשו של אמנחותפ השלישי היה אמנחותפ הרביעי, צעיר בניו, לאחר שבנו בכורו, , מת בעשור השלישי למלכותו. קיים דיון בין החוקרים לגבי קיום תקופת חפיפה בשלטונם של שני המלכים. המחלוקת היא בין תקופה ארוכה שהחלה עם חג היובל (30 למלכותו) של אמנחותפ השלישי, עד למותו כ־9 שנים לאחר מכן, לבין תקופה קצרה של שנתיים לבין אי חפיפה. על פי ממצאים ארכאולוגיים בנקרופוליס של ב־2013 שנמצאו בקברו של הווזיר (מספר 28), מסיקים חוקרים ששני המלכים מלכו בחפיפה שלטונית לפחות 9 שנים החל משנת ה־30 למלכותו של אמנחותפ השלישי. בקברו של נמצאו ארבעה עמודי תמיכה המתוארכים לשנת היובל, ובהם מוזכרים אמנחותפ השלישי בשם המלכות שלו, כמלך מצרים העילית והתחתית, בנו של רע, וכן אמנחותפ הרביעי (בכינויו נפר־חפרו־רע, Neferkheperure) כמלך מצרים העילית והתחתית, בנו של רע גם כן, יחד עם תבליטים המתארים את אמנחותפ השלישי בחגיגות ה־30 למלכותו. קיימים גם מספר ממצאים נסיבתיים פחות מובהקים שתומכים במסקנה זאת. אמנחותפ הרביעי, נחשף להשפעת האל אתון ובעיקר לחלק של הדיסק הזוהר שבו, אתן, כבר במשך תחילת שנות מלכותו שכאמור היו בחפיפה עם אביו. יתר על כן, לאור הפיכת האב לישות האלוהית עצמה, ההערצה לאל זה התמזגה עם ההערצה לאב. בשנת 2021 התגלה על יד לוקסור יישוב גדול קרוב למקדש המוות של אמנחותפ השלישי, "אתון הבוהק", . העיר נבנתה על ידי אמנחותפ השלישי, קרוב ל היכן ששכנו הארמונות והמקדשים שבנה. העיר ננטשה על ידי אמנחותפ הרביעי. חוקרים מקווים שהחפירות במקום ישפכו אור על הסיבות לנטישה ולמעבר לאל־עמארנה. מהפכה דתית – שינוי שם ודת חדשה ממוזער\|200x200 פיקסלים\|אחנתון מהמוזיאון באלכסנדריה אמנחותפ הרביעי הוכתר למלך במקדש האל אמון בתבאי או בסבירות נמוכה יותר בממפיס או בארמת. בזמן עלייתו לשלטון המצב הפוליטי הפנימי במצרים היה מורכב: כוהני האל אמון צברו כוח, רכוש וסמכויות בנפרד מאלה של המלך. הם היוו גורם נוסף שהיה מעורב בשלטון. המאבק בין שתי הסמכויות הכוהניות, של תבאי (כוהני האל אמון) ושל און (כוהני רע־אמון) שהתחיל בימי תחותמס הרביעי, היה בעיצומו, בתמיכת המלך הקודם באחרונים. ממוזער\|אבני קיר (תלאתאת) מג'ם־פה־אתון (אחד המקדשים שבנה אמנחותפ הרביעי) בעלי משמעות וצורה חדשה. מוזיאון לוקסור. בשנים הראשונות למלכותו נשאר אמנחותפ הרביעי בתבאי. מכתובות שנמצאו הוא המשיך לעבוד את האלים שהיו מקובלים בזמנו, אתום, אוסיריס, אנוביס, נחבת, חתחור, והעין של רע. הוא גם המשיך את בניית המקדש לאמון שהחל אביו בקרנך. גם הסגנון האמנותי נשאר ללא שינוי בשנים אלה. ממוזער\|ת'לאת'את ממקדש של אתון בקרנך המתאר את נפרטיטי מתפללת לאתון השינוי הדתי החל בבניית המוקדשים לאתון, גלגל החמה הזוהר, בקרנך. מבנייה זאת נמצאו תלאתאת, לבני קיר, ששימשו את אמנחותפ הרביעי לבניית המקדשים, שפורקו בתהליך שהחל בימי תות־ענח'־אמון וביתר שאת בידי חרמחב ושימשו כחומר מילוי לבניית המקדשים של האחרון. בלבני קיר אלה היו עיטורים שלא דמו לסגנון האמנותי שהיה קיים עד תקופת אחנתון: האיקונוגרפיה שהייתה מקובלת של רע הייתה של בז עם גלגל השמש (אתון) על כתפו, הוסבה בידי אמנחותפ הרביעי לקרני שמש המסתיימות בכפות ידיים והנותנות חיים. בניית מקדשים אלה החריפה את המתיחות בין שתי הכתות. בשנת מלכותו השנייה או השלישית, אמנחותפ הרביעי חגג פסטיבל סד, שבו הוא העלה מנחות רק לאל אתון, בניגוד למקובל. בפסטיבל זה נוסדה האמונה שהמלך הקודם ודיסקית השמש חד הם ובכך בעצם, הכוח העליון השולט נמצא אצל המלכים. בשנת מלכותו החמישית עדיין נמצאו מספר מכתבים המכנים אותו אמנחותפ הרביעי, אך די מהר לאחר מכן, הופיע השם אחנתון על גבי אסטלת גבול של עמארנה, מאז ועד עולם. בד בבד חל שינוי בייצוג הסמלי של האל אתון. כל ההוויה הדתית השתנתה והעניקה לפרעה סמכות אלוהית מוחלטת. הוא לקח את המאבק בין הכתות הדתיות במצרים שלב נוסף קדימה, על ידי הצגת דת חדשה, אתוניזם, שהאלילה את דיסקית השמש, אתן כאל הראשי ובטלה את הפולחן לכל האלים האחרים. עיקר האמונה של דת זאת הוא באל אתון ובהתממשות שלו, אתן, שהוא הבורא, המחיה, הזן והמפרנס הכול. הדת הדגישה את חשיבות וכוח אמירת האמת. אחד הביטויים לכך הוא השינוי באמנות שניסתה לתאר באופן יותר מציאותי את המוצגים. אחנתון הביע את הערצתו לאל אתון בהמנון שחיבר לכבודו. ניתן למצוא קווי דמיון בין המנון זה ובין המזמור "ברכי נפשי" (תהילים ק"ד), אם כי לא כל החוקרים תומכים בהבחנה זאת. למרות הביטול של הסגידה לריבוי אלים, אין זאת אמונה מונותאיסטית המוגדרת כאמונה באל אחד, אלא הנותיאיזם, אמונה באל אחד הניצב בראש פירמידה של אלים בלי לשלול צורות שונות ואחרות של התגלויות המתייחסות לאותו אל. אחנתון ואשתו נפרטיטי, הוגדרו כממשק היחידי אל האל המתווכים אותו לאנשים. לכת זאת, אתן, היו נחוצים פחות כוהנים, תפקידם הוגדר להגשת המנחות לאל והסרת השאריות בלבד. הם הוגדרו באופן ברור כמשרתים של האלוהות שהעיקר בהם היה פרעה בעצמו. בשנת מלכותו השישית, אסר אחנתון את השימוש במקדשי האל אמון, החרים את רכושם וטימא אותם. כמו כן הוא הפנה את כל ההכנסות שהתקבלו מהעם למקדשי האל אתון. לאחר מכן נטש את תבאי ועבר עם ביתו לעיר חדשה שבנה בחולות המזרחיים, אַחֶתְאַתון (אַחֶתְאַתון הוא "האופק של אתן"), הלא היא אל־עמארנה. אחרית דבר בשנות מלכותו הייתה כל שימת ליבו של אחנתון נתונה לעיר החדשה ולדת החדשה. הוא לא הקדיש הרבה מאמצים לנעשה בחלק הצפוני של הממלכה שהגיעה עד סוריה בצפון והייתה נתונה לניהול עצמי של שליטים מקומיים. העובדה שמחוזות אלה גבלו באזורי השפעה של החתים ושל המיתנים, שהיו במלחמות וסכסוכים, ושהם עצמם ניהלו סכסוכים פנימיים שדרשו התערבות מצד מצרים ולא נענו לבקשות העזרה שלהם, פגעה במוניטין של מצרים וביכולת המשילות שלה. במדיניות הפנים, גם כן היו צרות, שכן בשנים בין ה־8 למלכותו עד לשנה ה־12, התנהלו רדיפות נגד כת אמון ויתר האלים. הפסלים של האלים נותצו, ושמותיהם נמחקו ממוסדות ומאנדרטאות. גם פרטי רכוש פרטיים המכילים סימנים של אלים אלה הושמדו. הייתה אווירת טרור ופחד כללית בציבור. כלכלית, סגירת המקדשים פגעה במנוע הצמיחה של האזרחים, בה בשעה שבניית העיר החדשה דרשה הרבה משאבים. המדינה הייתה על סף פשיטת רגל. העניינים הפנימיים נוהלו בפועל על ידי הסנדק איי ואת הצבא ניהל חרמחב. שניהם הפכו לפרעה ברבות הימים. ממוזער\|240x240px\|הסרקופג בעל הפנים המושחתות בקבר KV55 המלכה נפרטיטי מתוארת בקברים השונים ובשברי האנדרטאות כשותפה שווה לפרעה במלכות. בשנת מלכותו ה־12 של אחנתון, התיאורים נפסקים אולם יש רמזים לשלטון משותף עם סמנח כא רע. יש חוקרים שמתבססים על כתובות המעידות על שינוי שמה של נפרטיטי שסמנח כא רע הוא בעצם נפרטיטי ושהיא צורפה לשלטון משותף. אחנתון מת בשנת 17 למלכותו. מעט תיעוד קיים לגבי שנות שלטונו האחרונות. לאחר מותו הוא נקבר בקבר המלך באל־עמארנה, בו כבר נקברה אמו. סמנח כא רע מלך כשנתיים אחריו ותות־ענח'־אתון, בנו של אחנתון מאשתו השנייה קיאה, עלה לשלטון. אחר עלייתו לשלטון, הוא "הפך" את המהפכה, שינה את שמו לתות־ענח'־אמון, חזר לתבאי ונטש את אחתאתון. איי, יורשו המשיך את הנטישה. יורשו של איי, חרמחב, ציווה להרוס את העיר ואת קברו של המלך ולמחוק את זכרו של אחנתון מכל המקומות. הוא העביר את המומיה שלו לעמק המלכים, לקבר KV55. שם נמצאה המומיה עם הסרקופג עם פנים מושחתות, על מנת שימנעו ממנו מנעמי החיים שלאחר המוות. במשך שנים היה ספק לגבי זהות המומיה בקבר זה, אולם בדיקות DNA הוכיחו את הקשר המשפחתי בין מומיה זאת למומיה של תות־ענח'־אמון ולמומיה של אמנחותפ השלישי. העיר אל־עמארנה הממצאים הארכאולוגיים המבנים שנחשפו באתר כוללים מקדשים לאל "אתון", ארמונות, מבנים ממלכתיים ומבני פקידים שניהלו את האדמיניסטרציה של הממלכה וכן מפעל לייצור זכוכית. בדרום העיר נמצא כפר שבו גרו הפועלים ואומנים שבנו את העיר. בצוקים שמסביב למישור בו שכנה העיר נמצאו מערות קבורה שנועדו לפקידים. מערות אלה נמצאו גם ברכס הדרומי של הצוקים. אתר הקבורה של המלך נמצא בוואדי המרכזי במזרח. קבר זה נשדד עוד בימי קדם. אחד המבנים שנמצאו הוא הארכיון. כבר בשנת 1891 זיהתה משלחתו של פלינדרס פיטרי מבנה שקראה לו "לשכת הסופרים". בבור האשפה של המבנה נמצאו שברי לוחות. המשלחת הגרמנית מצאה לוחות נוספים על מפתן הכניסה לבניין. על הצוקים שממזרח וממערב לנילוס נחקקו על גבי אסטלות, כתובות שתיארו את סיבת החלטתו של אחנתון להקים את עיר הבירה החדשה. כתובות אלה שימשו כסימני הגבול של העיר המתוכננת. מרכז\|ממוזער\|600x600 פיקסלים\|דגם מפת אל־עמארנה וסביבתה בציון מקומות עיקריים: 1. הקברים הדרומיים 2. הקברים הצפוניים 3. מזבחות 4. העיר הצפונית 5. הארמון הצפוני 6. מארו אתון 7. העיר המרכזית 8. המקדש הגדול 9. קום אל־ננה 10. מגורי העובדים 11. אתרי קבורה 12. העמק המלכותי 13. קבר אחנתון V אסטלת גבול U אסטלת גבול השרטוט – תרומת wikiArS initiative לויקישיתוף. מבנה העיר העיר נבנתה בחופזה על קרקע בתולית, על גבי שטח של כ־13 קמ"ר. הבנייה התחילה בשנת מלכותו החמישית של אחנתון והסתיימה כעבור כ־9 שנים, אולם היא הפכה לבירת הממלכה כשנתיים קודם לכן. חוקרים מעריכים שאוכלוסיית העיר מנתה בין 20,000 ל־50,000 נפשות. העיר הייתה מתוחמת על ידי אסטלות, חלקן נחצבו בצוקים וחלקן הוצבו בשטח. על מנת לזרז את תהליך הבנייה, נבנו מרבית הבניינים מאריחי בוץ. הבניינים החשובים צופּוּ באבנים מקומיות. הריסות העיר מראות על מבנה רשתי: רחובות שהשתרעו מצפון לדרום, במקביל ל"דרך המלך" (הידועה גם בשם "Sikhet es-Sultan") שרוחבה היה כ־40 מטר ורחובות חוצים ממזרח למערב. מגורי בית המלוכה שכנו בצד הצפוני, בחלק הידוע כ"עיר הצפונית". החלק המרכזי הכיל את האזור המנהלי והדתי והחלק הדרומי והפרברים יועדו למגורים. מרכז\|ממוזער\|600x600 פיקסלים\|מבט ממעוף ציפור של העיר עמארנה. 1. מגורי העובדים 2. קום אל־ננה 4,3. העיר המרכזית 5.המקדש הגדול 6. העיר הצפונית 7. העיר הדרומית 8. מכתבי עמארנה (הארכיון המרכזי) השרטוט – תרומת wikiArS initiative לוויקישיתוף. העיר הצפונית העיר הצפונית כשמה, נבנתה באזור הצפוני של העיר. היא הייתה מקושרת לעיר המרכזית בדרך המלך הרחבה שאפשרה לכרכרות רתומות בסוסים להתנהל בה. בחלק הדרומי של העיר הצפונית, וממערב לדרך המלך נמצא מבנה מבוצר הידוע כארמון גדת הנהר הצפוני. ארמון נוסף באזור הוא הארמון הצפוני, שם התקבלו האורחים ועבדו את אתן. מגורי המשפחה המלכותית היו בדירות מאחורי הארמון. החלק העשיר והמהודר של הארמון היה מעוטר בציורי נוף וטבע. הוא הוקדש לאתון, כאשר על פי האמונה האל גר בהם. כתובות שנמצאו בארמון מראות שהארמון נבנה תחילה עבור נפרטיטי או , נשותיו של אחנתון, הוא הוסב מאוחר יותר כארמון לבתו הבכורה של המלך, הנסיכה . ממוזער\|220x220px\|שרידי הארמון הצפוני לרובו של הארמון לא היה גג, כמו לבניינים נוספים בעיר, כמחווה של קבלת פנים לאתון. נמצאו גם עדויות למספר בניינים אדמיניסטרטיביים באזור. ממוזער\|450x450px\|קיר מעוטר באחד החדרים בארמון גדת הנהר הצפוני\|מרכז בנוסף, האזור הכיל מתחם חצרות ומחסנים ומספר וילות מגורים גדולות. ממול, על דרך המלך נמצאו מכלולים של בתים גדולים מאוד. משערים שהגדול מכולם, U25.11, השתייך למישהו שהיה מקורב למלך. הייתה בו קפלת תפילה פרטית בנויה אבן. על הריסות בית זה בנתה ב־1924 (EES-The Egypt Exploration Society) בראשות הארכאולוג את בניין המשלחת. בזמן המודרני המקום הרוס. הפרברים הצפוניים היו אזור מגורים שהיה בשימוש גם לאחר נטישת העיר. הבתים פה נראים פחות מתוכננים וקטנים יותר. בשנים 1929–1932 נחפר האזור על ידי המשלחת לחקר מצרים. הוא הכיל בתים במגוון גדלים. ביתו של הבנאי הראשי האטיאי Hatiay (T34.1 & 4) מתבלט בגלל משקוף מצויר מושלם שנמצא בו ושמוצג במוזיאון בקהיר. כמו כן התגלו באזור חפצים ופסלונים שונים. חלק מסוים מאזור זה נבנה מחדש בתקופה הרומאית. רוב האזור נזנח ונהרס ונכון למאה ה־21 הוא נראה כחולות משובצים ערימות לבנים ופסולת. העיר המרכזית העיר המרכזית נבנתה בחלק הסופי של דרך המלך. זה היה האזור המנהלי של העיר שבו רוכזו רוב הבניינים הרשמיים ובו גרו ועבדו אנשי המנהלה. המבנים בחלק זה נבנו מאבן על גבי יסודות המאפשרים לחוקרים לזהות את מקומם. רוב האבנים פורקו ועברו שימוש נוסף לאחר נטישת העיר. ממוזער\|275x275px\|שבר של פסל גדול של אחנתון הארמון המלכותי הגדול – נבנה בקצה דרך המלך ובמקביל אליה. המבנה השתרע לאורך כ־580 מטר בין דרך המלך לגדת הנהר. נמצאו שרידים המעידים על תכנון אסתטי קפדני. החומרים שנמצאו הם פיאנס מצרי, בהט (אלבסטר), פסלי גרניט וקוורץ. לבני הבוץ היו מצוירות, העמודים מעוטרים והרצפות עשויות גבס. רצפות אלה התגלו על ידי פיטרי ב־1891 ותוארו על ידו. אולם נהרסו מאוחר יותר. היו בו חצרות פתוחות שהכילו פסלי ענק של המלך ובהן התקבלו שליחים ואורחים. מחובר על ידי גשר היה מבנה ששימש כנראה את אספת השרים של המלך. מקושר אליו בגשר היה הארמון המלכותי הקטן היכן שהיה המשכן הטקסי של בני המלוכה. המקדש הגדול – שימש כמרכז העצבים של כת האתון בעמארנה. על בסיס תרשימים שהתגלו במבנים בשטח, ארכאולוגים הסיקו שהמבנה היה בשטח של 800 X 300 מטר. רובו הכיל חצר פתוחה והיו בו שני בניינים: המקדש הארוך, קרוב לחזית וקודש הקודשים בחלק האחורי. החצר הייתה מלאה בכ־365 שולחנות עולה. המקדש היה מאוכלס בפסלים רבים של אחנתון, נפרטיטי, אמנחותפ השלישי ואשתו השנייה של אחנתון, קיאה. נמצאו שברים של פסלים אלה על ידי הווארד קרטר כאשר עבד במשלחתו של פיטרי ב־1892. מחקר מחודש של המקדש התחיל ב־2012. דרומית למקדש, נמצאו מספר בתים, ביניהם ביתו של הכהן הגדול. המקדש הקטן – המקדש הקטן הקיף שטח של 191 X 111 מ'. נמצאו בשטח מספר לבנים עם הציון "האחוזה", שאולי מתאים לשם המופיע על אחת מאסטלות הגבול, "אחוזת אתון". המקדש נחלק לשלושה חלקים. לכל חלק הייתה גישה בין שני עמודים. החצר הראשונה הכילה 106 שולחנות עולה, החצר השנייה הכילה מבנה קטן המכונה היום כ"בית הכוהן", והחצר השלישית הכילה מבנה שהיה קודש הקודשים. הארכיון המרכזי – השטח מאחורי בית המלך והמקדש הקטן היה מאוכלס על ידי מבנים מסודרים בשורות וביניהם רחובות צרים. נראה שהם שימשו את סופרי המלך. ביניהם נמצא המבנה שבו נמצאו רוב מכתבי עמארנה והמכונה "הארכיון המרכזי". אזור המגורים הדרומי אזור המגורים הדרומי הוקצה לאנשי המעלה העשירים, בהתאם לכך היו שם אחוזות גדולות מאוד ואנדרטאות של אנשי מעלה. הווילה המפורסמת ביותר באזור זה הייתה של , פסל, שהיה אמון על בניית פסלי הפורטרטים המלכותיים. בביתו, ב־1912 נמצאו הרבה פורטרטים כאלה על ידי משלחת גרמנית, ביניהם הפורטרט המפורסם, חסר העין של המלכה נפרטיטי, הנמצא מאז במוזיאון בברלין. באזור הפרברים הדרומי התגוררו האיכרים ועובדי האדמה וכן בוני הקברים שבנקרופוליס. ממוזער\|180x180 פיקסלים\|שרידי קום אל־ננה קום אל־ננה דרומית־מזרחית לאזור המגורים, בקום־אל־ננה נמצאו בין השנים 1988 ו־2000, שרידי מקדש אבן גדול שהיה מוקף בגן עצים ומספר מבני שרות וביניהם גם מאפייה. בזמנו חשבו שהמקום הוא שרידי מחנה רומאי. מארו־אתון כ־3 ק"מ דרומית לאזור המגורים, נמצאת . זהו ארמון או מקדש שמש. מבחינים בו שני אזורים מוקפים חומה עם מזבחות, אגם קטן ושבילים מעוטרים בציורי טבע. במקור חשבו שהמקום נבנה עבור קיאה, אולם לאחר מותה, שונו השמות והתמונות לאלה של מרית־אתן, בתו של אחנתון. האתר נחפר בשנים 1896 על ידי ברסאנטי וב־1921 על ידי ליאונרד וולי. בזמן המודרני המקום נכבש על ידי שדות מעובדים והוא בחזקת אבוד. ממוזער\|196x196 פיקסלים\|פריט מרצפה מצוירת ממארו־אתון. נמצא באוניברסיטת שיקגו אתרי המדבר צפונית לדרך המובילה לאתרי הקבורה, נמצאו שרידים של מבנים הבנויים מלבני בוץ. מבנים אלה מכונים "מזבחות המדבר". כמו כן נמצא כאן כפר העובדים, 64 בתים רגילים, בתוך חומה תוחמת ובית תפילה. המקום היה מיושב גם בימי תות־ענח'־אמון, אולי כדי לשרת את הקברים, לשמור עליהם או אולי כדי לפרק אותם. אתר דומה נמצא מזרחית לכפר העובדים, לא רחוק ונקרא "עיר האבן" על שם סלעי אבן הגיר המרוכזים באופן בולט במקום. הוא דומה במידת מה לכפר העובדים. המקום נחקר מעט מאוד ואינו פתוח למבקרים. אתרי הקבורה אתרי הקבורה שנמצאו באל-עמארנה אינם כוללים אתרים המיועדים לאנשים מהשורה. נמצאו קברי המלך ומשפחתו, קברי אצילים ונושאי משרות. בשנות ה־2000 נמצאו מדרום לעיר בתי קברות שהכילו כ־3,000 מתים. רובם לא עברו חניטה, לא היו בהם כתבים, לעיתים הם נעטפו ונמצאו על ידם כלי חרס. הקברים הצפוניים צפונית למישור המדברי, בקצה שיפוע שמוביל לצוק של 85 מטר, נמצאים שישה קברים של יועציו הקרובים ביותר של המלך. כמו כן נמצאו שם הכנות למספר קברים נוספים. הקברים מוגנים באמצעות שער ברזל. ניתן לבקר בהם. רשימת הקברים: מס קברשם הנקברתפקיד1מפקח ההרמון המלכותי מפקח של אוצר המלכה אוצר של המלכה הגדולה טיהמרכז\|ממוזער\|סצנת מסיבה מקברו של הויאה2הרשם המלכותי מפקח ההרמון המלכותי של נפרטיטי מפקד ספינהטקסט=\|מרכז\|ממוזער\|229x229 פיקסלים\|מקבר מרי־רע II, סמנח־רע ומרי־אתן הנסיכים3יעחמסרשם מלכותי אוצר של בית אחנתון מפקח חצר המשפטמרכז\|ממוזער\|חיילים מקברו של יעחמס הקברים הצפוניים4כהן גדול של אתן בבית רע נושא המניפה לימין המלךמרכז\|ממוזער\|תמונה מקברו של הכהן הגדול מרי־רע5רשם מלכותי מפקד המלך משרת ראשי של אתן באַחֶתְאַתון מקורב למלך מפקד המפקדים אציל מדרגה ראשונהמרכז\|ממוזער\|שרידי תבליט מקברו של פנטהו6משרת ראשי של אתן בבית אתן נביא משני של האל של המלך מפקח הבקרמרכז\|ממוזער\|קברו של פנהסי בתקופה הרומית, במאות החמישית והשישית לפנה"ס, התיישבה במקום קהילה נוצרית קופטית. ניתן לראות שרידי בקתות אבן שלהם. קבר מס. 6 (פנהסי) הוסב על ידם לכנסייה תוך ביצוע שינויים בקבר. הקברים הדרומיים קבוצה גדולה יותר ומכילה 19 קברים, ממוספרים 7–25. מבנה הקרקע כאן הוא באיכות נמוכה, אבל הגישה מרובעי המגורים היא קלה יותר. שוכני קברים אלה שייכים למגוון רחב יותר, החל ממפקד המשטרה (מס. 9) וכלה בקברו של "הסנדק" איי שהפך לפרעה לאחר תות־ענח'־אמון (מס. 25). בקברו של איי, יש תיאור כיצד הוא מעלה תפילה, ההמנון של המלך פרעה אחנתון על השמש. חלק גדול מהקברים אינם מעוטרים כלל וחלקם לא יושבו לפני שהעיר ננטשה. +מספרשם הנקברתפקיד7פרנספרמפקח האמנויות והאמנים מפקח הנביאים8טוטומשרת ראשי דובר ראשי אוצר הזהב והכסףמרכז\|ממוזער\|171x171 פיקסלים\|תרשים הקבר של טוטו9מאהומפקד המשטרה10איפירשם והמלך מלצרמרכז\|ממוזער\|160x160 פיקסלים\|איפי ומשפחתו מביאים מנחות לאתן. רישום מתוך קברו.11רמוסהרשם המלך מפקד הצבא אוצר של אמנחותפ השלישי12נחפא־אתןוויזיאר13נפרחפרו־הר־סחפרראש העיר אחתאתון14מאיהנושא המניפה רשם מפקח הבקר היה בעל משרה בהליופוליס לקראת סוף חייו של אחנתון, שמו נמחק מהרבה מקומות נראה שסר חנו בעיני המלך.מרכז\|ממוזער\|220x220 פיקסלים\|חלקי תבליט מהקבר של מאיה. צולם ב Altes Museum, Berlin15סותינושא המגן של אחנתון16–18לא ידועיםללא עיטורים ולכן ללא שם הבעלים19סותאומפקח האוצר20–22לא ידועיםללא עיטורים ולכן ללא שם הבעלים23אנירשם מלכותי רשם של שולחן המנחות של אתן אוצר האחוזות של אמנחותפ השני24פא־אתנהברשם מפקח חיילים25אייסנדק נושא המניפה של המלך מפקח כל הסוסים של המלך רשם מלכותי אמיתי מפקד הקשתים המנון השמש: לאתון יפה עלותך על כנף השמים / אתון חי מחולל החיים / בעלותך באפסי מזרח / מלאה כל ארץ הדרך: / כי יפיפית, גדלת / מתנוצץ מרום על פני האדמה / קרניך תחבקנה כל הארצות / כל אשר יצרת עשית. / כי תבוא באפסי מערב / וחשכה תבל חשכת קבר, / אור תאיר הארץ / כי תעלה בחוג השמים / כי תגה דומם כשמש / תגרש עלטה: / כי תשלח קרניך / תחוג מצרים יום יום, / יקיצו על רגליהם יעמודו / כי אתה הקימות אותם: / ירחקו ילבשו בגדים / כפיהם פרושות יקודו כי תזרח: / אחר יעשו מלאכתם במלוא תבל / הבהמה שמחה במרעה / עצים ועשבים יפרחו. / צפרים ירחפו על ביצותיהן / פרושות כנפיהן לך תשתחווינה / כל בני מרון / ירקדו ברגליהם / תחיינה כי תאיר עליהן.. בתרגומו של שאול העברי לימים, לאחר מות תות־ענח'־אמון, הוא הפך לפרעה בעצמו.מרכז\|ממוזער\|407x407 פיקסלים\|מתוך קברו של איי, הוא מעלה את ההמנון של השמש לאל הקבר המלכותי בתחילת מלכותו, אמנחותפ הרביעי עוד תכנן להיקבר בעמק המלכים, בסמיכות לאביו, אמנחותפ השלישי. הוא התחיל לבנות לעצמו קבר, WV25. בהמשך התקבלה ההחלטה לנטוש את תבאי ואז הופסקה העבודה על הקבר. הקבר שהוא בנה לעצמו באל־עמארנה, מסומן במספר 26. הוא נמצא במרחק של כ־6 ק"מ מהוואדי. המבנה של הקבר שונה מהמבנה של הקבר של אמנחותפ השלישי, הארכיטקטורה שלו היא בקו ישר. כמו כן, היות שהקבר יועד ליותר מבן משפחה אחד, נמצאו מספר חדרי קבורה במקום. בקבר נקברו הנסיכה מקט־אתן שנפטרה לפני אביה, אמו, אשתו המשנית, קיאה וגם הוא עצמו. בגלל איכות הקרקע הנמוכה, הרבה עיטורים בוצעו על גבי ציפוי גבס של הקירות ולכן נשחתו עם הזמן. הקבר נפרץ בזמן עתיק, הסרקופג נותץ ויש הסוברים שהמומיה שלו נקברה מחדש, לאחר שפניה הושחתו בעמק המלכים בקבר KV55. הוא התגלה בשנת 1880 על ידי אנשים מקומיים. ממצאים של הסרקופגים המנופצים של אחנתון וביתו וכן שרידים של כדים קנופיים, משוחזרים נמצאים במוזיאון המצרי בקהיר. נמצאו גם כ־200 דמויות אושבטי של אחנתון. מדרום לוואדי יש מספר נוסף של קברים גדולים, כיאה למשפחת המלוכה, לא גמורים. מסומנים במספרים 27–30. אסטלות הגבול נמצאו 16 אסטלות גבול שתחמו את העיר. סוברים שהיו יותר וחלק כוסו בחול ונעלמו. אסטלות אלה נשאו כרזות וכתבים וכמעט כל מה שידוע על העיר נלמד מהן. בין היתר מפורט באחת האסטלות כיצד נבחר האתר שבו נבנתה העיר: "מקום שלא שייך לאף אל ולאף מלך". האסטלה הראשונה נתגלתה על ידי , בתונה אל־גבל , במערב הנילוס, וסומנה כאסטלה A. האסטלה הראשונה שנתגלתה בחלק המזרחי הייתה אסטלת U. בעיקרון מחלקים את האסטלות לשתי קבוצות: אסטלות M, X ו־K, משויכות לשנת מלכותו החמישית של אחנתון ונושאות טקסט הידוע כ"הכרזה הראשונה". אסטלות אלה נחצבו בתוך גומחה. אסטלות A, B, F, J, N, P, Q, R, S, U ו־V, מתוארכות לשנת מלכותו השישית עם תוספת כתובית המתוארכת לשנה השמינית של מלכותו, והמחזקות את השבועה הקודמת. על יד האסטלות ניצבו פסלי בני המשפחה. רובם נהרסו. בהמשך נמצאה אסטלה נוספת, L, במצב פחות שמור. מכאן מסיקים שייתכן ויימצאו אסטלות נוספות. האסטלה הקדומה ביותר, K, מכילה את כרזת ההתחייבות לאל החדש. הכרזה מתארת כיצד אתן הופיע לפני אחנתון בכרכרתו וציווה עליו להכין לו מקום. המלך נשבע לקבל על עצמו את מצוות האל ולבנות לו את אחוזתו ולהעביר אליו את כל המיסים. אמנות עמארנה האמנות המצרית, בתקופת עמארנה הקצרה, שונה מהאמנות שהייתה מקובלת במצרים במשך מאות שנים לפני כן ושחזרה לקדמותה לאחר תקופת עמארנה. אחד המקומות הראשונים שבהם נתקלים בתהליך השינויים האמנותיים הוא בקברו של ה. על קיר אחד מצוי ציור של אמנחותפ הרביעי הצעיר היושב מאחורי אביו ומצויר באופן המסורתי. ציור זה צויר עם מותו של אמנחותפ השלישי. בקיר אחר, מאוחר יותר, מופיעים אמנחותפ הרביעי ונפרטיטי מבורכים בידי הקרניים של אתון, ומצוירים בדרך חדשה, שלא כתמונות אופייניות של בני משפחת המלוכה משושלות אחרות. כלומר מזהים שינוי בביטוי האמנותי המקובל. ממוזער\|תמונת אמנחותפ השלישי ואמנחותפ הרביעי הצעיר מאחוריו, מקברו של ראמוסה, צולם על ידי דויד שמיט\|מרכז\|300x300 פיקסליםממוזער\|אחנתון ונפרטיטי תחת קרני האתון, מקברו של הוויזיאר ראמוסה.\|מרכז\|209x209 פיקסלים אחנתון ניסה להנחיל שנויים משמעותיים בתרבות המצרית, על מנת להלל את האל, אתן. הקו המנחה את אחנתון, היה "חיה על פי האמת". לכן האמנות הייתה יותר ריאליסטית מאשר קודם לכן. השינויים נגעו במספר תחומי אמנות: ציור הציור מאופיין על ידי תנועה ופעילות. הדמויות בעלות ידיים מורמות, דמויות רבות חופפות והרבה תרחישי צפופות. הדמויות רזות מרימות את ידיהן. הפרטים של הידיים מודגשים, כולל ציפורניים. הדמויות תמיד מתוארות בפרופיל, בתנועה ולהן רגל ימין וגם שמאל, בעוד שבתרבות מצרים העתיקה היו שתי רגליים זהות. אין הבדל בצבע הגוף של הגבר והאישה (בתרבות העתיקה, הגבר צבוע בגוון כהה יותר). צוירו תרחישים מחיי המשפחה תמונות חיבה זוגיות. אכילה ושתייה, משחק עם הצאצאים, חיבוק ונשיקה. המלכה מצוירת בגודל ריאלי, יחסית לגודל של המלך והיא מופיעה לצידו בפעילויות השונות שלו. ציורים רבים היו ציורי טבע ונוף, כפי שנמצאו בארמון הצפוני ובמבנים שונים בעיר. מרכז\|ממוזער\|אחנתון ומשפחתו סוגדים לקרני השמש. המוזיאון המצרימרכז\|ממוזער\|240x240 פיקסלים\|הנסיכות, בנותיו של אחנתון משחקות זאת עם זאת. ציור קיר בעמארנהמרכז\|ממוזער\|293x293 פיקסלים\|ציור קיר מהארמון הדרומי ספרות הספרות המקובלת עד אז במצרים נסובה בעיקר סביב טקסי המוות וכללה לחשים ושבועות שנרשמו בקברים ושאמורים היו ללוות את המת לעולם הבא. כל אלה בוטלו, כמו גם האלים הרבים. במקום זה שפת הכתיבה הייתה שפת הדיבור היומיומית. הייתה האדרת אל השמש והביטוי שלו בצורת הדיסקית, אתן, וניצול הנאות החיים, כי אין אחריהם מאומה ודבר אינו נצחי מלבדו. הדבר בא לידי ביטוי בהמנון לאתן שנמצא בקברו של איי, "המנון לשמש". קברים הקברים של האנשים שאינם שייכים למשפחת המלוכה, לא מעוטרים בציורים חקלאיים או בציורי קבורה. לא מצוירים בהם בעל הקבר, אלא בצירוף בן משפחת המלוכה. אין ציורי אלים, להוציא את האתן. האתן אינו מאיר את בעל הקבר אלא את בני משפחת המלוכה. לא מוזכר אוסיריס, אין מסע בעולם התחתון, יש רק ציטוטים מההמנון לאל השמש. פיסול הפסלים של בני המשפחה מדגישים מספר תכונות: צוואר ארוך וצר זרועות ארוכות ורגליים דקות וחסרי שרירים מפותחים, מצח ואף משופעים, אוזניים ושפתיים גדולות, ירכיים בטן ומותניים רחבים. לאחנתון עצמו מאפיינים נשיים, כגון ירכיים רחבות, חזה בולט ובטן גדולה ורפויה. היו חוקרים שסברו שהם סבלו ממחלה גנטית הידועה בשם תסמונת מרפן, שאולי מסבירה את התיאורים הללו. מאידך, הסותרים את ההשערה הזאת, טוענים שבמצב כזה, גם תות־ענח'־אמון, היה אמור להיראות דומה ואין הוא מופיע כך בתיעוד המאוחר יותר. בדומה לפסלים המסורתיים, הילדים במבנה גוף בוגר אך בגודל מוקטן. אשתו, לעומת זאת מופיעה בגודל טבעי, זהה למלך. כאשר הם מרימים את ידיהם לקבל את ברכת אתן, בקצה הקרניים של אתן, מופיע סמל האנק המעניק חיים. כפות הידיים מגולפות בפירוט. אומץ השימוש בתבליט שקוע, שהיה נהוג בתבליטים גדולים, גם בתחריטים קטנים. הסגנון הזה נשמר גם בהמשך, לאחר נפילת עמארנה. פסלים רבים נמצאו בביתו של הפסל תחתומס, בעיר הדרומית, שהיה בית מלאכה וסדנה לפיסול. פסל נפרטיטי שנמצא במקום ונלקח למוזיאון שבברלין, מדגיש הרבה פחות את הסגנון הזה. ארכיטקטורה המבנים באחתאתון נבנו מאריחים מעוטרים ומפוסלים, המכונים תלקטים. אריחים אלה פורקו מהמבנים ונעשה בהם שימוש חוזר לאחר הריסת העיר. השימוש היה על ידי הפניית החלק המעוטר שלהם פנימה. התגלו לא מעט אריחים כאלה. המקדשים לא דמו למבנה המסורתי שהיה מקובל בתקופת אחתאתון, הם היו קטנים יותר, קודש הקודשים שלהם היה פתוח אל השמש והכיל הרבה מאוד מזבחות ולא היו בהם דלתות שניתן לסגור. מחקר וארכאולוגיה כבר במאה ה־18 (1714) הצביע כומר ישועי בשם , על אסטלת גבול (אסטלה A) שמצא בתונה אל־גבל שבקרבת מקום שתפקידה היה לסמן את הגבולות של אל־עמארנה רבתי. בתחילת המאה ה־18 הגיעו לאזור מבקרים שהבחינו במערות קבורה בצוקים שמצפון לוואדי. ב־1798–1799 מִפתה משלחת נפוליאון למצרים את העיר והתוצאה כלולה בפרסום רב הכרכים, תיאור מצרים. החוקר הבריטי ג'ון גארדנר וילקינסון ביקר בעמארנה פעמיים ב־1820. הוא כינה את המקום בשם אלבסטרון (על שם האלבסטר ממנו נמצאו ממצאים רבים ושבסביבת המקום הייתה מחצבה לכריית המינרל) בעקבות תיאורים של מחברים רומאים, פליניוס הזקן ותלמי. עם זאת הוא ציין מקום אלטרנטיבי אפשרי לקיום העיר בקום־אל־אהמר, נקרופוליס במצרים העילית. ב־1843, 1845 הגרמני קארל ריכרד לפסיוס, שעמד בראש משלחת פרוסית למצרים, גילה במערות הקבורה ציורי קיר וכתובות ופרסם אותם בספרו "Denkmäler aus Aegypten und Aethiopien". מכתבי אל־עמארנה בשנת 1887 חפרה פלחית מצרית מאחד הכפרים ששכנו במישור באדמה בחורבות האתר במטרה להעבירה לגינתה. בתוך האדמה היא מצאה מאות לוחות חומר לא שרופים ועליהם כתב יתדות. לוחות אלה הגיעו לפקידי ממשל מצרִים והגיעו באמצעות סוחרי עתיקות ובהמשך גם למוזיאונים. הלוחות זוהו כשריד של ארכיון משרד החוץ המצרי במאה ה־14 לפנה"ס, הכוללים את התכתובת הדיפלומטית של מלכי מצרים אמנחותפ השלישי ואמנחותפ הרביעי (אחנתון) עם מלכי המעצמות הגדולות של המזרח הקדום ועם מלכי כנען הכפופים למצרים, ומכתביהם של אלה אל מלכי מצרים. הם מכונים מכתבי אל־עמארנה. מכתבי אל־עמארנה נכתבו אכדית, שפת התקשורת הבינלאומית של המזרח הקדום באותה תקופה, ויש להם חשיבות רבה בהבנת תמונת המזרח הקדום, ובייחוד שיחזור הדמות הגאו־פוליטית והדמוגרפית של כנען בתקופת הברונזה המאוחרת. התגליות סייעו לעולם המחקר לפענח את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופת שלטונו של אחנתון ולהרחיב את הידע על הרפורמה הדתית שהנהיג. בשנים 1891–1892 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פלינדרס פיטרי. פינה את קבר המלך, בשירות העתיקות המצרי (ישנם חוקרים המציינים שפינוי זה נעשה ללא שמירת המקום והחפצים ושנגרם נזק לממצאים). גם הווארד קרטר ביקר במקום בשנים אלה ופרסם את התיעוד והציורים שהפיק ממנו. בשנים 1903–1908 פרסם שישה כרכים אודות הכתוביות על האסטלות והקברים הפרטיים באל־עמארנה. פרסום זה היה הראשון שסיפק טקסט מלא של הכתובים. בשנים 1907–1914 קבוצה גרמנית (DOG – German Oriental Society) חפרה בחלקים שונים בעיר. ב 1912 מצאה את פסל הראש של המלכה נפרטיטי, הנמצא במוזיאון החדש (ברלין). משלחות בריטיות חפרו בשנים 1921–1922 ובשנים 1926–1937. החל מ-1977 מתבצעות חפירות על ידי Barry J. Kemp עבור החברה לחקר מצרים. בין השנים 2002 ו-2005, נחקר אזור קטן של אזור המגורים העיקרי. תוצר לוואי היה גילוי בית קברות של פשוטי העם שנמצא קרוב למתחם הקברים הדרומי. המקום התגלה בעקבות מצבור עצמות אדם בני גיל דומה שכנראה נשטפו החוצה בזמן שיטפון. האנשים היו בגיל צעיר למדי. מעבר לעיר בירה חדשה בהיסטוריה ישנם מספר אירועים שבהם השלטון החליט להעביר את עיר הבירה למקום חדש, כביטוי להכלת השליטה ללא הפרעות מצד השלטון הקודם. כאן מובאות רק מספר מצומצם של דוגמאות השושלת ההיאנית ביפן המעבר מנארה ל: בין השנים 710–784 הייתה נארה, שנקראה אז הֵייג'וֹ־קיוֹ, בירת יפן, ב־784 הבירה הועתקה לנגאוקה־קיו, כמפלט שלטוני מהכוהנים הבודהיסטים ששלטו בנארה. המעבר לקיוטו – בשנת 794 הבירה הועברה שוב למקום המכונה , קיוטו של היום. היא הייתה בירת יפן במשך כ־100 שנים לאחר מכן. השושלת השתים עשרה במצרים אמנמחת הראשון, מייסד השושלת השתים עשרה של מצרים – העביר את הבירה מתבאי שבמרכז מצרים, לעיר חדשה וקרא לה (שליט שתי הארצות) כדי להדוף אופוזיציה בה נתקל, ולהשליט את שלטונו. ראו גם דת מצרים העתיקה היסטוריה של מצרים העתיקה תחותמס הרביעי לקריאה נוספת תעודות אל־עמארנה באתר מט"ח עמארנה – דפי מידע באתר אוניברסיטת קיימברידג', שאנשי הסגל שלה מעורבים בחפירות במקום. כולל מפה אינטראקטיבית של העיר. שאנהת המצרי – מיקה ולטרי, הוצאת זמורה ביתן 1988. אפוס רחב יריעה, המגולל את תולדות חייו של שׂאנהת, בנו המאומץ של רופא מצרי פשוט. הסיפור משתרע על רקע מלוכתם של ארבעה פרעונים: החל באמנחותפ השלישי דרך אמנחותפ הרביעי ותות־ענח'־אמון, וכלה בחרמחב, שמתחיל, למעשה, את השושלת ה־19. הטכניקה של יצירת פסלים בסגנון עמארנה (אנגלית) קישורים חיצוניים שאול העברי (תרגום לעברית), ההמנון של המלך פרעה אחנתון על השמש מזמור קד ומזמור אחנתון לשמש קבר מס.1 של הויה מדריך הקברים הצפוניים מסמך pdf (אנגלית) מדריך הקברים הדרומייםf מסמך pdf (אנגלית) מדריך הקבר המלכותי מסמך pdf (אנגלית) חפירות EES בעמארנה: הבית של האיטאי, סרטון יו טיוב מסלול הגישה לקבר המלכותי סרטון יו טיוב הערות שוליים קטגוריה:אל-עמארנה קטגוריה:אמנות מצרים הפרעונית קטגוריה:מצרים העתיקה קטגוריה:מצרים: אתרים ארכאולוגיים קטגוריה:מצרים: היסטוריה קטגוריה:מצרים: ערי בירה לשעבר	2024-10-16T17:48:17
תל אל עמרנה	הפניה אל-עמארנה	2008-02-19T16:56:20
אמנון	קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים	2021-02-06T08:59:52
ספר חסידים	ספר חסידים היא יצירה יהודית דתית חשובה המכילה הלכות, מנהגים וסיפורים קצרים בעלי מוסר השכל, שנכתב על ידי רבי יהודה החסיד. את זמן כתיבת הספר ניתן לתארך לתחילת תקופת הראשונים (המאה ה-12 וראשית המאה ה-13). חיבור הספר הספר מיוחס במסורת לרבי יהודה החסיד. ישנם חוקרים הסוברים כי הספר מהווה יצירה קולקטיבית שנתהוותה לאורך דורות בידי חכמי אשכנז, כאשר הכותב העיקרי היה רבי יהודה החסיד בהשתתפות אביו רבי שמואל החסיד, ותלמידו רבי אלעזר מוורמס. החוקר המרכזי שהציג גישה זו היה משה גידמן בסוף המאה ה-19, ובעקבותיו צעדו נוספים ובכללם אף ישעיה תשבי בהרצאותיו שנמסרו בשנות החמישים. עמדה זו נבעה מהיותו של הספר אנונימי, ומאופיו - לדעתם, קיבוץ של סימנים שאין ביניהם קשר מובהק. אולם, במחצית השנייה של המאה העשרים נערכו מחקרים רבים, בין השאר של חיים סולובייצ'יק, ישראל תא שמע ויוסף דן, שהראו כי עולמו של רבי יהודה החסיד היה עולם אישי מיוחד ולא ביטוי של המוסכמות בקרב חכמי אשכנז. לפיכך גם העולם המוצג בספר הוא עולמו שלו, והוא מחברו היחיד. ככל הנראה, הוא שמר על אנונימיות בצורה מכוונת מסיבות אידאולוגיות - מטעמים של צניעות וחשש מחטא היוהרה. מבנה ותוכן הספר ספר חסידים מורכב מסימנים שונים, הערוכים בקבצים. הקשר הנושאי בתוך הקבצים וביניהם לא תמיד ברור, והרבה פעמים נראה אסוציאטיבי. הספר עוסק בקשת רחבה של נושאים. כספר מוסר, הוא כולל גם לימודי הנהגה רבים ביחס לנושאים יומיומיים (מסחר וכספים, נישואין ויחסי אישות, חיי אדם, מנהגי הקהילה היהודית ועוד) ומכאן חשיבותו גם כתעודה היסטורית להכרת חיי היהודים והאידאולוגיה היהודית באירופה של סוף המאה ה-12 וראשית המאה ה-13. אף כי הספר דורש מן החסיד להתרחק מכל נגיעה בנצרות ובפולחנה, הוא אינו דורש ממנו להתנתק כלכלית מן התושבים הנוצרים ומן הקשר היום יומי איתם. יצחק בער השווה את הכותבים לנזירים והראה כי לא התנזרו ממין, וראו במשפחה מוסד חשוב העוזר לאדם שלא לחטוא ולתעל את חשקיו המיניים בצורה ממוסדת. זאת בניגוד לנזירים הגורסים כי התנזרות מוחלטת ממין תגרום לויתור על התאווה המינית. אפרים אלימלך אורבך בהתחלת ההקדמה, הערה 1, דברים חריפים של המהדיר נגד פרופ’ יצחק בער, שלדברי אורבך "מגדיש את הסאה ומפריז על המדה בדברו על השפעות הסביבה הנוצרית על ספר חסידים". ומהדורת מאוחרות השמיטו את ההערה. בחלק מן ההוצאות מובאת יחד עם הספר גם "צוואת רבי יהודה החסיד" - רשימה קצרה של 78 סעיפים (״אזהרות״), הנהגות ודברי מוסר. נוסחאות הספר הספר נדפס לראשונה, על פי כתב יד ירושלמי, בבולוניה בשנת יפר"ח (1538). מהדורה זו נדפסה שוב בבזיליא ובקרקוב בשנת ה'שמ"א, ועוד. במהדורות אלו נדפסו 1,172–1,178 סימנים. בשנים תרנ"א–תרנ"ג הדפיס יהודה הכהן ויסטינצקי את "דפוס ברלין" – נוסח חדש של הספר על פי כתב-יד פארמה שבו 1,983 סימנים, 850 יותר מהספר הנפוץ עד אז, בתוספת ציון המקורות מהם שאב המחבר. יעקב פריימאנן בספרו "מבוא לספר חסידים" כתב שכתב-יד פארמה הוא הנוסח הקדום מבין שתי הנוסחאות. פירושים לספר החל משנת תפ״ד נלווה לספר בהרבה דפוסים ״פירוש קדמון״. במשך הדורות נכתבו כשלושים חיבורים של פירושים, הערות, הגהות וציון מקורות הספר. ביניהם בולט פירושו של החיד"א "ברית עולם" שנדפס יחד עם ספרו "לב דוד". הרב אליעזר פאפו כתב קיצור לספר חסידים בשם ״יעלזו חסידים״ בתוספת ביאור משל החיד״א ושלו. במהדורת ״ספר חסידים המפואר״ בעריכת הרב שמעון גוטמן נדפס ״ילקוט מפרשים״. הרב ראובן מרגליות חיבר את הפירוש "מקור חסד", המציין למקורותיו של ספר חסידים כמו גם למקורות שונים שדנו בדבריו. פירושו יצא לאור יחד עם פירוש החיד"א בהוצאת מוסד הרב קוק. לקריאה נוספת חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית - מאת יוסף דן. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה (בפרט הכרך השני) גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, הרצאה שלישית אברהם יצחק איגוס, "מורי התלמוד ותלמידיהם בחברה היהודית בגרמניה בימי הבינים, כפי שמתואר בספר חסידים", ספר היובל לשמואל בלקין (תשמ"א) 135-141 קישורים חיצוניים ד"ר דניאל מלאך, רפואת נשים ותמותת תינוקות ב"ספר חסידים" ר' יהודה החסיד, ספר חסידים באתר דעת ר' יהודה החסיד, ספר חסידים באתר HebrewBooks ספר חסידים''', בדפוס שלמה זלמן אפטרוד בפפד"מ, שנת תפ"ד. נגה רובין, מ'ספר חסידים' אל ה'מעשה בוך': נשים מבעד לסיפורים שלפני המוות ואחריו, מסכת, טז (תשפ"א) הערות שוליים קטגוריה:ספרי מוסר קטגוריה:ספרות הראשונים קטגוריה:חסידות אשכנז קטגוריה:ספרי מנהגים קטגוריה:יהודה החסיד	2024-10-13T17:06:59
בוב בימון	רוברט "בוב" בימון (באנגלית: Robert "Bob" Beamon; נולד ב-29 באוגוסט 1946) הוא אתלט אמריקאי בעבר. אלוף אולימפי ושיאן עולם בקפיצה לרוחק (8.90 מטר), שיא שהחזיק מעמד 23 שנים. ביוגרפיה בימון נולד בשכונת דרום ג'מייקה ברובע קווינס שבניו יורק. אמו נפטרה ממחלת השחפת בגיל 25, כשהיה בן 8 חודשים. אמו סבלה מאלימות פיזית קשה מצד אביו, שאיים אף להורגו אם תביאו הביתה לאחר הולדתו. לפיכך נשלח בימון לסבתו, שגידלה אותו. הוא למד בתיכון ג'מייקה. בשנת 1965 סיים במקום השני בארצות הברית בקפיצה לרוחק וקיבל מלגת לימודים באוניברסיטת טקסס שבאל פאסו. הוא סירב להתחרות נגד האתלטים של אוניברסיטת בריגהאם יאנג בשל המדיניות הגזענית שלה, וכתוצאה מכך הוא נשאר ללא מאמן. לקראת המשחקים האולימפיים במקסיקו הוא אומן באופן לא רשמי על ידי חברו לקבוצה האלוף האולימפי באולימפיאדת רומא (1960) ושיאן העולם (8.35 מטר) רלף בוסטון. קפיצת השיא באולימפיאדת מקסיקו ימין\|ממוזער\|200px\|בימון בקפיצה ההיסטורית במקסיקו שמאל\|ממוזער\|400px\|התפתחות שיא העולם בקפיצה לרוחק. קפיצתו של בימון ב-1968 שיפרה את השיא ב-55 ס"מ לאחר עשרות שנות דשדוש. באולימפיאדת מקסיקו בשנת 1968 קבע בימון שיא עולמי בקפיצה לרוחק, כשקפץ למרחק של 8.90 מטר כבר בקפיצתו הראשונה. שיאו שרד למשך 23 שנים. לפני בימון, שופר השיא העולמי 13 פעמים מאז 1901, כשהשיפור הממוצע היה שישה סנטימטרים, והשיפור הגדול ביותר היה 15 ס"מ. בימון שיפר את השיא ב-55 ס"מ. המרחק אותו קפץ בימון היה מעבר לטווח המדידה האלקטרונית, כך שהשופטים נאלצו למדוד את המרחק בעזרת סרט מידה פשוט. כששמע בימון את התוצאה שקבע הוא לא נראה נרגש, משום שלא היה רגיל למידות המטריות, ולא הבין את המשמעות של המספר. כשתרגמו לו את התוצאה למידת הרגל וסיפרו לו ששיפר את השיא בכשני פיט (רגליים), הוא נפל כתוצאה ממצב שאובחן כקטפלקסיה, נשכב על הרצפה, כיסה את פניו ובכה. חבריו עזרו לו לקום ולהתאושש. הוא ויתר על שאר קפיצותיו כיוון שידע שאיש לא ייקח ממנו את מדליית הזהב. בין השאר ניצח את חברו ומאמנו הבלתי רשמי רלף בוסטון, שזכה במדליית הארד. חלק מהישגו של בימון מיוחס לתנאים המיוחדים ששררו בזמן הקפיצה; תחרויות האתלטיקה באולימפיאדה נערכו במקסיקו סיטי, בגובה של 2,240 מטר. כתוצאה מכך האוויר היה דליל, מה שהקטין את התנגדות האוויר, ויצר תנאים אופטימליים לריצה ולקפיצה. בימון נהנה גם מרוח גבית של שני מטר לשנייה - הרוח החוקית המקסימלית. רגלו המנתרת של בימון, כפי שנותח לאחר מכן, עלתה על קרש הקפיצה בדיוק מקסימלי, כך שלא הפסיד מרחק. האלוף האולימפי הקודם, לין דייוויס מאנגליה, צוטט שאמר לבימון "הרסת את האירוע הזה" (“You have destroyed this event”), בהתייחסו לענף הקפיצה לרוחק. בעקבות הישגו יוצא הדופן של בימון, נכנס לעגה שם תואר חדש: "בימוני" ("Beamonesque"), שמשמעותו "הישג מדהים ובלתי צפוי". לאחר אולימפיאדת מקסיקו לאחר אולימפיאדת מקסיקו סיטי המשיך בימון להתחרות לפרק זמן קצר, אך לא התקרב למרחק השיא שהשיג ב-1968. הוא פרש מאתלטיקה, ונבחר בסיבוב ה-15 של דראפט ה-NBA על ידי קבוצת הכדורסל פיניקס סאנס. בשנת 1972 הוא קיבל תואר בסוציולוגיה מאוניברסיטת אדלפי. כיום מתגורר בימון במיאמי, ונשוי למילנה, מפיקת סרטים. בימון הוא מנהלו ומקימו של ארגון צדקה למען בני נוער. שיאו של בימון נשבר רק בשנת 1991 כאשר מייק פאוול קפץ למרחק של 8.95 מטר באליפות העולם שנערכה בטוקיו. כיום, כחמישים שנה לאחר קפיצתו של בימון, הוא עדיין מחזיק בשיא האולימפי, ובתוצאה השנייה בטיבה בעולם בכל הזמנים בקפיצה לרוחק. קישורים חיצוניים הקפיצה, באתר Youtube The man who saw lightning כולל תמונות מהקפיצה, וקריסתו כששמע את מרחק הקפיצה. הערות שוליים קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:אתלטים אפרו-אמריקאים קטגוריה:אלופים אולימפיים: קפיצה לרוחק (גברים) קטגוריה:קופצים לרוחק אמריקאים קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) קטגוריה:בחירות דראפט של פיניקס סאנס קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: אתלטיקה קטגוריה:שיאני עולם אמריקאים: אתלטיקה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טקסס באל פאסו קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדלפי קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946	2024-10-10T14:07:53
ציקלופ	REDIRECTקיקלופ	2005-10-06T19:17:46
מה יש	מה יש הייתה תוכנית מערכונים, הומור וסאטירה רדיופונית ששודרה בגלי צה"ל בשנים 1983–1987 בהגשתם של ארז טל ואברי גלעד. התוכנית שודרה מדי יום בימים ראשון-חמישי, תחילה בין השעות 15:00 ל-16:00, אך לאחר שצברה פופולריות שונתה באפריל 1986 שעת השידור ל-19:00 בערב. התוכנית החלה כתוכנית מערכונים עם קטעי קישור קלים, אך עם הזמן הפכה לתוכנית על טהרת החומר המקורי. סגנונה של התוכנית היה שונה מתוכניות ההומור הרדיופוניות האחרות שקדמו לה, והוא התאפיין בסיפורים ומערכונים קצרים יחסית וקלילים עם ריבוי של משחקי לשון עם דמויות שטחיות וסטריאוטיפיות (סגנון נונסנס). טל וגלעד אימצו את הסגנון גם בתכניות הרדיו הבאות שהגישו בתחנה, וגם בתוכנית ההומור הטלוויזיונית שלהם "העולם הערב". בתחילת שנת 1987 עזב גלעד את ההגשה בעקבות סכסוך בינו לבין טל, ועונתה האחרונה של התכנית הייתה בהגשתו של טל בלבד. התוכנית נחשבת כפורצת דרך ברדיו הישראלי, ומסמנת נקודת מעבר מרדיו מעונב וממלכתי, לרדיו קליל וחופשי. דמויות שנוצרו בתוכנית המשיכו להתקיים גם לאחר ירידתה, כמו הילדה "פזית" בתוכנית "פספוסים" של יגאל שילון, כשני עשורים לאחר ירידת התוכנית, ויוחנן הכותרן שהעניק את קולו גם לקריין החדשות של "החרצופים". הצלחת התוכנית הביאה את משתתפיה לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בזמנה, "סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי. בתוכנית ביצע הצוות קטעים מהתוכנית. באותה תקופה נשמרה האישיות שביצעה את דמותה של הילדה "פזית" בסוד, זאת על אף ששמה של המבצעת שירה גרא צוין בסוף כל תוכנית. בהופעה הטלוויזיונית שירה גרא לא הופיעה, אלא רואיינה באמצעות הטלפון. כך ניתן היה להמשיך את החשאיות סביב דמות זו. רגע השיא של התוכנית היה בארגון עצומה והפגנה, שהתקיימה ב־3 במרץ 1987, בכיכר דיזנגוף בתל אביב, למען החזרת התוכנית "סמי וסוסו" לשידור. דמויות מפתח בתוכנית המנחה מנחה התוכנית היה ארז טל בתפקיד עצמו. המנחה ראיין את הדמויות השונות, וקישר בין הקטעים. תפקיד משמעותי היה למנחה בראיון היומי עם הילדה פזית. פזית פזית, בגילומה של שירה גרא, הייתה ילדה בגיל בית הספר באזור כיתה ב'. שירה העניקה לדמות קול חמוד מאוד, ומאחוריו אמרה הילדה דברים משעשעים שאינם מתאימים במציאות לילדה בגיל כזה. אות הפינה הוא צעקה צורמת "פיזתה של פנית!". האיש הקטן אברי גלעד, בתפקידו כ"איש הקטן" הציג פרודיה על דמות האזרח האנונימי המרואיין לאמצעי התקשורת ונותן את דעת ה"עמך". פרופסור מקס פרופסור מטורף ועצבני המעריץ את עצמו, בגילומו של יואב קוטנר. משפט הפתיחה שלו היה בדרך כלל "כאן פרופסור מקס. מה נשמעקס?". הפרופסור היה מציג דעות קיצוניות מטורפות על כל נושא, מלווה בהסברים מדעיים מוטרפים. סימן היכר נוסף שלו הוא לעג לכך שהפינה מוגשת מטקסט מוכן. האשם תמיד דמות של ערבי, שהייתה פרודיה על שדרן רדיו קול הרע"ם מקהיר בעברית. האשם היה נותן פינה של פרשנויות. לדיבורו היה סגנון ייחודי, שכלל שימוש רב במילה "ביותר" בסוף כל משפט. הדמות הייתה פופולרית ביותר, ויאיר ניצני שגילם אותה, כתב ופרסם ב-1986 שיר עם וידאו קליפ שנקרא "האשם תמיד". השיר זכה להצלחה רבה. משתתפי התוכנית ארז טל - עורך מוזיקלי, מנחה התוכנית, מראיין הדמויות והמספר בסדרת הסיפורים "ימי איציק". אברי גלעד - בתפקיד "יוחנן הכותרן" ו"האיש הקטן". שירה גרא - בתפקיד הילדה "פזית". יואב קוטנר - בתפקיד "פרופסור מקס", פרופסור מטורף. יאיר ניצני - בתפקיד "האשם תמיד", פארודיה על שדרן רדיו קהיר בעברית; וכל הדמויות ב"ימי איציק". דני רובס - בתפקיד "ג'ימי אוחנה", זמר ששר שירים מתורגמים שתרגומם אינו נכון ושירי שטות. גיל רונן - בתפקיד "חזקל מוסרי", הקריין שמספר סיפור לשבת. גני תמיר - בתפקיד "יוסי" ו"אמא של יוסי" ממשפחת שוורץ, "נחמה" מהמטוס הקל ו"מלכה" שידעה לומר רק "נכון". קישורים חיצוניים אתר מה יש, כולל קובצי MP3 להאזנה מהקלטות התוכנית הערות שוליים קטגוריה:תוכניות רדיו בגלי צה"ל קטגוריה:סאטירה קטגוריה:שנות ה-1980 בישראל	2024-10-19T11:50:39
אלעזר מגרמייזא	רבי אלעזר מגרמייזא (גם "גרמיזה", וגם "ורמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתק"ך, 1160 – ד'תתק"ץ, 1230 בערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל ספר הרוקח (רקח בגימטריה - אלעזר), מבעלי התוספות ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס. קבע והשפיע על מנהגים שנוהגים עד ימינו בקרב יהדות אשכנז. רבי אלעזר מגרמייזא כונה "הרוקח" על שם ספרו, וכן כונה בטעות "רבי אֱלִיעֶזֶר מגרמיזא". כינוי זה דבק בו, למרות הבירור המדעי של שמו. בעקבות טעות זו, נוספה טעות על טעות, והוא זוהה גם עם השם אליעזר הגדול. קורות חייו רבי אלעזר נולד בערך בשנת ד'תתקכ"ה במגנצא, לאביו ורבו רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא (המכונה הריב"ק), מגדולי החכמים בדורו. נדד בין מרכזי התורה שבגרמניה וצפון צרפת. למד תורה מאביו, ותורת הקבלה מבן משפחתו, רבי יהודה החסיד. נשא לאשה את נכדת ריב"ן (בת בתו). העמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם הוא רבי יצחק בן משה מווינה, מחבר ספר אור זרוע. היה חתום על תקנות קהילות שו"ם (שפיירא, וורמייזא ומגנצא). לגבי תאריך פטירתו נחלקו הרבה: 1232, 1234, ד'תתקצ"ח (1238) ויש המאחרים את פטירתו לאחר שנת ה'ב' (1242). מקום קבורתו בוורמס. סבל סבל רב בפרעות, שבעקבותיהן עבר ממגנצא לוורמס ושם נעשה לרב. בליל כ"ב בכסלו ד'תתקנ"ז (14 בנובמבר 1196), בזמן שעסק - על פי תיאורו האירוני במקצת - בפסוק "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו, פצעו אותו ואת בנו פצעים קשים ורצחו את אשתו דולצא, את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה בת השש. בזכרונותיו מתאר רבי אלעזר כיצד הרגו לעיניו את בני משפחתו: , הוא מעיד על עצמו. אף על פי כן בסוף הקינה הוא מצדיק עליו את הדין: וכן כתב: לפי חוקרים ייתכן שחלק זה של הקינה נוסף מאוחר יותר, או שהועתק עם שגיאה, מכיוון שהוא מקונן על בניו שמתו, אף על פי שבתחילת הקינה מעיד שאשתו טיפלה בבן יחיד, ושבן זה שרד יחד איתו (והוא מתפלל לשלומו) לאחר שבוע נתפס הרוצח - אחד התוקפים, הועמד לדין, והוצא להורג. בעקבות הפרעות החליט לחבר את ספרו "רקח", וללמד תורה לתלמידים דרך הכתב, כיוון שהדרך הרגילה ללימוד פנים אל פנים לא הייתה בת יישום בזמנו. רבי אלעזר, שלא כמו רבי יהודה החסיד, לא הקפיד לכתוב את חיבוריו בעילום שם, אך צירף תמיד לשמו את הכינוי "הקטן", והיה הראשון שעשה כן. רבי דוד גנז קבע את פטירת רבי אלעזר לשנת ד'תתקצ"ח (1238), ובעקבותיו הלכו רבים מהחוקרים ומכותבי סדר הדורות. אולם, אפרים אלימלך אורבך הראה כי יש להקדים את פטירתו בכמה שנים, משום שבספר "ערוגת הבשם" לרבי אברהם בן עזריאל, שנכתב בערך בד'תתקצ"ד (1234), וכן באגרת הרמב"ן "טרם אענה אני שוגג", שנכתבה בערך בשנת ד'תתקצ"ב, מוזכר רבי אלעזר בציון 'ז"ל'. מאידך גיסא, בשנת ד'תתקפ"ד חתם רבי אלעזר על תקנות שו"ם במגנצא, כך שיש לקבוע את פטירתו בין השנים הללו. הוא נקבר בוורמייזא, בבית הקברות העתיק. ספר הרוקח ספרו העיקרי הוא 'ספר רוקח', שביסודו הוא ספר הלכתי הכולל פסקי הלכות ומנהגים וטעמיהם על פי מסורתם של בעלי התוספות. ספר זה מכיל פלפולים בצירוף מסקנות הלכתיות בתמציתיות, ויש בו קטעי מוסר וגימטריאות רבות. רבי אלעזר הטעים את שנאמר בפרקי אבות ש"אינך יודע מתן שכרן של מצוות", משום שהתשלום הוא לפי היצר. מצווה שקשה לעשותה מתגמלת יותר "ממאה מצוות שאין יצרו מתקיפו". על כן בעתיד לבוא אין גמול שכר על המצוות, שכן יצר הרע לא יפעל אז. ב"ספר רוקח" מופיע שוב ושוב המוטיב של קידוש השם, והקל וחומר הנגזר ממנו: אם אדם יודע שהיה עליו לוותר על חייו למען אמונתו, כלום אין הוא יכול להתאפק בעבירות קלות? ספר הלכה נוסף של רבי אלעזר הוא "ל״ו שערים" בדיני שחיטה וטרפות (עוד על ייחוסו של הספר ראו בהערה). עבודת ה' בשמחה יש בכתביו של רבי אלעזר מימרות שבהן הוא מהלל את עבודת השם בשמחה, (הדבר מופיע כבר בתורה ומובא בכתבי הארי הדרשה לפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב") האידיאל שלו הוא אהבה מוחלטת לאלוהים, שנותנת אושר עוד בעולם הזה: .כן כתב בספרו סודי רזיא, בפתיחה לחלק א'. תורת התשובה בכתבי התשובה שלו הוא מתייחס רבות לחטאי תאוות אישה, ומונה בעקבות ספר חסידים בין סוגי התשובה את "תשובת הבאה", כלומר סוג תשובה שבו אדם מביא עצמו לזירת החטא ולנסיבותיו, אך הפעם מצליח מתאפק. מנגד, הוא מונה גם סוגי תשובה אחרים ואף הפוכים, של התרחקות מנסיבות החטא ושל סיגופים חמורים, עד "צער קשה כמיתה" כהענשה עצמית על עבירה שדינה בתורה מוות (למשל ישיבה בינות לדבורים ונמלים או טבילה בשלג בחורף). במיוחד התפרסמה "תשובת המשקל", שהוא מציע, כלומר אומדן של צער השקול להנאה שהופקה מהחטא, וסיגופים אם תפיק את הצער הזה. לפי אחת הפרשנויות, שיוסף דן הוא מייצגה הבולט, "תשובת הבאה" היא המעולה ביותר במשנתם של חסידי אשכנז, אולם היא חרב פיפיות ועלולה לגרום לעושה אותה לשוב וליפול בחטא. לכן היא נועדה רק ליחידי סגולה. הגותו הקבלית רבי אלעזר חיבר חיבורים רבים בתורת הסוד. חלקם נותר בכתב יד, ורבים מהם נדפסו. תורת הסוד שלו מאופיינת בשילוב רב של גימטריאות. ספרים אלו מיוחסים לו, ואין אחד מהם שידוע עליו ללא ספק שהוא אכן מחברו. רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו בני יששכר על חודש כסליו מרבה להדגיש שכל דברי הרוקח נאמרו מפי אליהו הנביא. מנהגים והלכות מספר תקנות והנהגות נתפרסמו בשמו, ונוהגות כיום בחלק מקהילות ישראל: תקנת "שלש פסיעות לאחור" בזמן אמירת "ה' שפתי תפתח" לפני תפילת העמידה (ה'שמונה עשרה') - לשם הכנה וכוונה לתפילה. עניית "ברוך הוא וברוך שמו" במקום "אמן" - לאחר הזימון לפני ברכת המזון. המנהג לאמר: "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה" בשעת בדיקת הציצית לפני לבישת הטלית. תפילות חלופיות לקדיש ו'ברכו' - במקרה שהמתפלל לא שמע אותם בציבור. אי-אמירת תחנון בכל חודש ניסן. המקור המוקדם ביותר לאיסור קטניות בפסח נמצא בדרשה שלו לפסח, בה הוא מוזכר כבר כמנהג הרווח במקומו. חיבורים נוספים להלן חיבורים נוספים המיוחסים אל הרוקח, המלוקטים מדבריו, או הכוללים חלק ניכר מדבריו: תוספות לחלק ממסכתות התלמוד הבבלי. פירוש על תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים. פירוש רבינו אלעזר מגרמייזא (באתר ספרים עברים) על התורה ומגילת אסתר. ליקוט דברים מתוך ספרו הרקח, בידי יצחק אריה הלוי גד, לונדון ה'תרי"ט. פירוש על חומש נדפס מכתב יד על ידי קלוגמן עם הערות מהרב חיים קנייבסקי קריית ספר על חמש מגילות (באתר ספרים עברים). מיוחס לרוקח. חובר בידי רבי בן ציון מקומרנה יין הרוקח (באתר ספרים עברים) - ביאורים בדרך גימטריאות וקבלה לשיר השירים ומגילת רות. יורה חטאים (באתר ספרים עברים) - מיוחס לרוקח אף על פי שהודפס בדורות האחרונים בלבד. כולל את צוואת רבי יהודה החסיד וכן דברי נוטריקון וחיבוט קבר. נקרא גם ספר הכפרות או מורה חטאים - סדר התשובה והוידויים כפי שלמד מרבותיו והוא כמו דרכי התשובה שהביא בספרו ה"רקח". מעשה רוקח (באתר ספרים עברים) - ספר הלכה ששמו ניתן לו על ידי הרב אפרים זלמן מרגליות שמצא את כתב היד. אין להחליפו עם ספר מעשה רוקח של רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם, מצאצאיו. ספר החכמה - כולל ס"ה שערים ובו על דרכי הלמוד. שערי בינה (רישום באוצר הספרים היהודים)- נמצא תחילה בגניזה בדמשק, ולאחר מכן בגניזת קהיר והוכח כחיבור של הרוקח בידי להמן, שאישש את טענת החיד"א. הספר מביא בפסוקי המקרא רמזים לרבים ממדרשי חז"ל בדרך גימטריאות ונוטריקון. פירוש על ההפטרות (באתר ספרים עברים) - בעריכת נתנאל דוד זיסבערג, מתורגם מגרמנית 1875. פירוש על התפילה (שני חלקים, באתר ספרים עברים) - מלוקט וערוך בידי משה ויהודה הירשלר ובהוצאת מכון הרשלר. בייחוד מתוך קונטרס 'על טעמי התפילה וסודיה', שבו הסביר הרוקח את מניין התיבות (כלומר מספר המילים) והאותיות של כל התפילות וסוד כל הברכות. חוברות כתבי יד המיוחסים לרוקח, וליקוטים, ערוכים בידי הרב חיים קנייבסקי, יצאו לאור בניו יורק: פירוש על מזמור "תהילה לדוד" בדרך הקבלה. פירוש למסכת שקלים. פירוש על התוספות ברמזים וגימטריאות. פירוש על התפילות ברמזים וגימטריות פירוש על הפיוט "האוחז ביד" מתפילות הימים הנוראים סידורי תפילה שונים - ובהם פירושים והגהות לפי פירושיו של הרוקח לתפילה שנמצאו בחיבוריו האחרים: סידור ר' הירץ ש"ץ - הוצאה מחודשת, קלוגמן, ניו יורק, ה'תשס"ה (2005) סידור רבנו שלמה - מיוחס לרבנו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא. דפוס חמד, ירושלים, ה'תשל"ב. יראת אל - מיוחס לרוקח, אך יש הקוראים לו איגרת הרמב"ן. על מזמור אלוהים יחננו ושבעת קני המנורה וספירת העומר. רבי חיים מיכל בספרו אור החיים עמוד 233 כתב שנמצא בספריית רבי דוד אופנהיים. הודפס עם הספר דרוש המלבוש המיוחס לרבי ישראל סרוג בהגהת הרבי מקומרנה - הרב שלום סאפרין, בהוצאה עצמית, ירושלים, ה'תשס"ה. חכמת הנפש - מיוחס "לרבי אליעזר הרוקח", בעריכת הבני יששכר (הרבי מדינוב) מהות הנשמה, פתרון חלומות וחיי העולם הבא. ספר הנפש - על מעלת הנפש, מקורה ופעולתה. דרשה לפסח.המהדיר שמחה עמנואל, הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים, תשס"ו ספר השערים או שערי תורה - ע"ג שערים כמניין "חכמה" ומעל 300 דפים של גמטריאות ודרשות. ספר החיים - השם ואחדותו, הנשמה ומעלותיה, וענייני החיים שחילקם לשלושה: חיי האדם, חיי הבהמה וחיי האילן, ומסביר ההבדל ביניהם. ספר המלבוש - הדרכים במאגיה להשגת גילויים רוחניים. מודפס בתחילת ספר רזיאל המלאך. רבים מפקפקים בקשר בין ספר זה לרוקח. שער הסוד והיחוד והאמונה (או שערי הסוד היחוד והאמונה, כפי שמופיע ברשימת הספרים בספריית אוניברסיטת בן-גוריון). נדפס בתוך טמירין, ירושלים, ה'תשל"ב כרך א, עמ' קמא-קנו. פירוש הר"א מגרמיזא על ספר יצירה "סודי רזיא" - על ענייני קבלה בכלל ומעשה מרכבה בפרט. מחולק להלכות: הלכות המלאכים, הלכות כסא הכבוד, הלכות הדבור, הלכות הנבואה והלכות האמונה. ממנו נלקח ספר "רזיאל המלאך" ("רזיאל" נוטריקון "רזי אלעזר"). יחד עם ספר זה הודפסו הקונטרסים הבאים: ספר השם - פירוש שמות האל, סודות בענייני השם של כ״ב ושארי השמות, ספר גדול. אדרת השם - מוסר ומדות טובות שער קומה או שיעור קומה ופרקי דר' ישמעאל - ענייני קבלה (ספר זה מיוחס גם לרבי ישראל סרוג). ספר הנעלם. ספר המלאכים. ספר הקולות. בהקדמתו לספר השם, הוא מתאר טקס הכנה שיש לבצע לפני לימוד שמות ה': "בטרם ילמד הרב את תלמידו ירחצו במים ויטבלו בארבעים סאה, וילבשו בגדים לבנים ויתענו יום שילמדהו, ויעמדו במים עד קרסוליו... ואחר כך ילכו להם אצל מים או בבית הכנסת או בבית המדרש... ויאמר הרב: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו... והביננו לידע שמו הגדול והנורא ברוך אתה ה' מגלה מסתריו לישראל" פיוטים: חבר כמה וכמה פיוטים, כולל מערבית "אמונת אומן לעם זו רם זכרת", הנאמר בנוסח אשכנז המערבי בליל אחרון של פסח. הוא גם חיבר מערבית "אשרי העם יודעי תרועה לפתותו", שהתקבל במנהג ווירמייזא לליל ראש השנה. בין שיטותיו הקבליות - מניית מספרן של מילים ואותיות מסוימות בכתבי הקודש (על כך כותב יוסף דן: "אין ספק שהמקרא כולו - על מניין אותיותיו - היה זכור להם לפרטי פרטיו") ושימוש בצופן אתב"ש. רעיונו המרכזי בתורת הסוד הוא קיומו של "כבוד", גורם אמצעי המואצל מאלוהים ואינו נברא, ושלו ניתן לייחס את ההגשמה במקרא. רעיון זה, שמקורו בכתבי רס"ג, כבר פותח ושוכלל במשנת רבו, רבי יהודה החסיד, ואילו רבי אלעזר דווקא מאופק וזהיר לגביו, ואולי לא חפץ שייעשה שימוש בתורתו בידי מאמיני הגשמת האלוהים. מצאצאיו בין צאצאיו נמנה רבי אלעזר רוקח, מחבר הספר "מעשה רוקח", ראש משפחת רוקח המורחבת. כמו כן הרב אפרים זלמן מרגליות חוקר הגנאלוגיה וכתבי היד, היה אף הוא מצאצאי הרוקח, וקרובו של "המעשה רוקח" שחי דור אחד לפניו. הרב מרגליות שימש כ"עוגן" ברשימות היוחסין, ומשום כך, רבות ממשפחות הרבנים המיוחסות של מרכז ומזרח אירופה מכריזות על עצמן כצאצאיו של הרוקח. לקריאה נוספת ישראל קאמעלהאר, רבינו אלעזר מגרמיזא ה"רקח", רישא תר"ץ אביגדור אפטוביצר, מבוא לספר ראבי"ה, ירושלם תרצ"ח, עמ' 316–318. האנציקלופדיה העברית, כרך ג, ירושלים - תל אביב תשי"ג, עמ' 722–724 יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, עמ' 388–411. קישורים חיצוניים רבי אלעזר מגרמייזא באתר דעת שיר השירים עם פירוש הרוקח ורמב"ן ספר הרוקח באתר גוגל ספרים (מהדורה מ-1852) הניגון בכתביו של רבי אלעזר מגרמייזא באתר מכון המוזיקה ביהדות ביבליוגרפיה לכתביו מאת פרופסור יהודה ליבס (ע"פ רשימת אריה סמט) רועי זק קווים לדרכו ההלכתית של רבי אליעזר בן יהודה מגרמייזא הלכות איסור והתר באתר ספריית אסיף תשובות רבינו אלעזר מוורמייזא ה'רוקח': שיר מחורז בהנהגת התשובה ודרכיה, מנוקד, מפורש ומבואר בתוספת מבוא, עיונים ובירורים ומפתחות, מאת יעקב ישראל סטל, ירושלים, 2014. הערות שוליים קטגוריה:ראשוני אשכנז קטגוריה:פייטני אשכנז וצרפת קטגוריה:מקובלים קטגוריה:משפחת קלונימוס קטגוריה:חסידות אשכנז קטגוריה:מחברי ספרי קבלה קטגוריה:פרשני מגילת אסתר קטגוריה:פרשני ספר יצירה קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בוורמס קטגוריה:וורמס: רבנים קטגוריה:מחברי ספרי הלכה: ראשונים קטגוריה:פרשני הפיוט קטגוריה:תלמידי רבי יהודה החסיד	2024-10-13T17:10:53
מגח	ממוזער\|250px\|מגח 7ג' מסתער באימון מגח הוא הכינוי שניתן בצה"ל לטנק המערכה האמריקאי פטון (M60/M48), אשר שירת בחיל השריון משנות ה-60 של המאה ה-20, עד ליציאתו משירות והעברתו למערך המילואים בתחילת שנות ה-2000 והוצאתו הסופית ממערך המילואים ב-2014. טנק המגח שודרג במהלך שירותו על ידי התעשייה הצבאית, כדי לאפשר לו להתמודד בהצלחה עם טנקים מודרניים ממנו. אי־הבנה של המונח העברי "מגח" (מלשון נגיחה בקרניים) הביאה לתפיסה השגויה כי מדובר בראשי תיבות – מג"ח. רקע ממוזער\|250px\|מגח 6ב – טנק M60A1 פטון משודרג, מצויד במיגון ריאקטיבי מסוג "בלייזר". בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה חיל השריון הישראלי מבוסס עדיין על טנקי השרמן המיושנים, בעוד צבאות ערב החלו להתחמש בטנקי T-54 החדישים מתוצרת ברית המועצות. צה"ל חיפש תשובה הולמת, ומצא אותה בשני טנקים: שוט (טנק צנטוריון בריטי) היה הראשון, והשני היה M48 פטון. ארצות הברית סרבה בתחילה למכור טנקי פטון לישראל, בטענה שהדבר יפר את מאזן החימוש במזרח התיכון. לאחר שנמצא בבירור שמאזן הנשק כבר הופר על ידי עסקאות הנשק הסובייטיות עם הערבים, החליטו האמריקאים לאפשר את רכישת הטנקים. ישראל רכשה את הטנקים מגרמניה, על מנת שארצות הברית לא תהיה מעורבת ישירות בעסקה. משלחת של קציני שריון מצטיינים של צה"ל בראשותו של יעקב (ג'קי) אבן יצאה לגרמניה כדי ללמוד את תפעול הטנק, ובשובם לישראל הקימו את גדוד 79 שהיה גדוד המגחים הראשון בצה"ל. נסיעת המשלחת לגרמניה נשמרה בסודיות בשל היחס בישראל אל גרמניה בתקופה שלאחר השואה. בהמשך החלו יחסי ישראל – ארצות הברית להשתפר, ומשלחת ההכשרה השנייה כבר יצאה לבית הספר לשריון בפורט נוקס. כמה עשרות פטונים הגיעו לישראל מגרמניה לפני שלחץ ערבי כבד הופעל על הגרמנים והם נאלצו להפסיק את העסקה. האמריקאים החליטו להתעלם מהלחץ ועד שנת 1965 סיפקו לישראל עוד כ-100 פטונים. לקראת מלחמת ששת הימים היו בשירות צה"ל כ-150 טנקים שמישים, ששירתו תחת השם מגח. במלחמת ששת הימים המגח שירת בגדוד 79 (חטיבה 7) ובגדוד 46 (חטיבה 401) בחזית המצרית. עיקר הטנקים (ארבע הפלוגות של גדוד 79, ושלוש פלוגות של גדוד 46) היו במפרט האמריקאי המקורי - עם מנוע בנזין ותותח 90 מ"מ. בגדוד 46 לחמה פלוגה רביעית בפיקוד שלום אנגל (עין-גל), עם טנקי מגח משופרים - מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ. במהלך המלחמה נפלו שלל עשרות טנקי M48 מירדן שהעצימו את צי המגחים של צה"ל. בנוסף לטנקים הירדניים, נרכשו עוד מאות מגחים מארצות הברית. כבר לפני המלחמה דובר על שדרוג הטנקים, ועם הגידול בצי והתחזקות חיל השריון בצה"ל של אחרי המלחמה בוצעו השיפורים הראשונים. התוצאה הייתה מגח 3. מקור השם מגח עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 נקראו הטנקים בצה"ל בשמות ששימשו בצבאות השונים שהשתמשו בהם, דוגמת טנקי שרמן, קרומוול ו-AMX-13 (שכונה באותם ימים אמכ"ס-13). בשנת 1958 החלו מגעים לרכישת טנקי צנטוריון מבריטניה, וכתוצאה מהצורך לשמור על סודיות העסקה, לפחות בשלביה הראשונים, הוחלט להעניק לטנק שם עברי – "שוט". נוהג זה השתרש וכך זכו כל הטנקים וכלי הרק"מ שנכנסו לשימוש צה"ל בשנים הבאות לשמות עבריים. כך קיבל טנק הצ'יפטיין את הכינוי "אביר", נגמ"ש ה-M-113 זכה לכינוי "ברדלס", וטנק הלאופרד הגרמני זכה לכינוי "ברק". טנק ה"פטון" האמריקאי קיבל בצה"ל את הכינוי "מגח", מהשורש נ.ג.ח., על שם כלי מלחמה עתיק, הידוע יותר בשם "איל ניגוח", אשר שימש לפריצת שערים וחומות. גלגולו המודרני של המגח הוא חוטר (מעין מוט הנגיחה "Ram-Rod") המשמש לנגיחת הפגז לבית הבליעה בתותחי שדה ובתותחים ימיים, לפני הטענת המטען ההודף. בניגוד לשמות הפשוטים של הטנקים האחרים, הכינוי "מגח" התגלה כשם שמשמעותו אינו ברורה דיה. הניסיונות להסביר את משמעות השם הובילו לתפיסה המוטעית כי מדובר למעשה בראשי תיבות – מג"ח, והגרסאות לפירושן היו רבות: גרסה אחת טענה כי שמו של הטנק הוא למעשה ציונו האמריקאי (M48A3) בגימטריה – מ"ח = 48, ג' = 3. גרסה נוספת, המתבססת על רעיון דומה, טענה כי השם הוא שילוב של דגם הטנק (מ"ח = 48) וגרמניה (ג') אשר מכרה לישראל את טנקי ה"פטון" הראשונים. בחיל השריון נטבע הביטוי "מרכבת גיבורי חיל" או: "מבחר גיבורי חש"ן" (חש"ן – חיל השריון). פירושים נוספים כללו את "מוביל גייסות חילי", "משופע גחון", "מכונת גילוח חשמלית" (נטען כי הטנקים שנשלחו לארץ הוסוו בתעודות המשלוח כמכונות גילוח חשמליות) ואף "מוות גיבורנו חינם" (בשל הנטייה של הטנק להתלקח בקלות). במלחמת יום הכיפורים זכה הטנק לכינוי המקברי "מוביל גופות חרוכות", מאחר שהטנק נטה להתלקח כשנפגע מטילי נ"ט. כינויים נוספים עם הגעת טנקי ה-M48 לישראל הם זכו לכינוי "צפרדע" בשל חזית התובה המעוגלת המזכירה ראש של צפרדע. סיכת הלוחם של חיל השריון, שעוצבה בצורת החזית של דגם זה, זכתה לכינוי "צפרגול", ככל הנראה הלחם של המילים "צפרדע" ו"עגול". בשנות השבעים של המאה העשרים הפעיל חיל השריון טנקי שוט, בעיקר בגזרות הצפוניות, וטנקי מגח, שזחליהם, עם רפידות הגומי, התאימו פחות לפעולה בסביבה סלעית, בסיני. בתקופה זו כינו אנשי הצוות של המגח את לוחמי השוט "טרקטוריסטים", אולי בזכות זחל הפלדה של השוט, שדומה יותר לזחל של טרקטורים כבדים, וזכו בעצמם לכינוי "גוזניקים", כינויים של מעין נרות שדה, עשויים מקופסה ובה חול ספוג בסולר, ולפעמים "פתיל" עשוי מפיסת שק יוטה. בעירתו של הגוזניק השחור והמפויח מסבירה את הכינוי. חיילי חטיבות המגח (חטיבה 401, חטיבה 600, חטיבה 14 וחטיבה 500) זכו במהלך שנות התשעים של המאה העשרים לכינוי "צ'יפסים". מקור הכינוי לא ידוע, ויש גרסאות רבות באשר אליו. ייתכן שהשם "צ'יפס" בא לרמוז על ה"סיר" בתוכו יושבים אנשי צוות הטנק (בגרסאות המוקדמות ללא פלטות בזוקה) בקרבה למנוע ולמכל הדלק, עם מיגון דל למראית עין, מה שעשוי להוביל ל"טיגון" בעת פגיעה. גרסה נוספת היא שמקור הכינוי הוא הצבע הצהוב של כתפיות של החיילים בטירונות של חטיבה 500. לפי גרסאות אחרות, מדובר בשיבוש של המילה "ג'יפסים", מאנגלית – צוענים, שכן הטנקים, עם כניסתם לשירות נראו חדישים ומעוטרים בסימולים מבצעיים, והכילו אנטנות רבות, מה שיצר רושם של מרכבה צוענית. עוד חיזוק לשם ולדימוי המרכבה הצוענית מגיע מהעובדה שבטנק חסר מקום איכסון ואנשי הצוות היו תולים את שקי השינה וחלק מהציוד האישי בחוץ. ייתכן גם שמקור השם הוא סל הצריח של הטנק, שנראה כמו רשת לטיגון צ'יפס. דגמי המגח מגח 3 ממוזער\|מגח 3 שהיה בשימוש בקרב סולטאן יעקב ונלקח שלל\|טקסט= מגח 3 היה למעשה ניסיון להביא את המגחים של צה"ל לרמתו של M48A3, ולהתקין בהם את תותח ה-L7 הבריטי המצוין (שהיה בטנקי שוט). השינויים שנעשו היו: תותח ה-90 מ"מ הוחלף בתותח ה-105 מ"מ L7. צריחון המפקד (TC's cupola) שנחשב למטרד בקרב צוותי הטנקים הישראלי הוחלף בצריחון ישראלי נמוך פרופיל וללא מקלע ה-12.7 מ"מ (בראונינג 0.5). מנוע הבנזין הוחלף במנוע דיזל 750 כ"ס שעלה עליו בהרבה, והיה פחות דליק. שופרה מערכת הקשר. 800 טנקי מגח 3 שירתו בצה"ל בזמן מלחמת יום כיפור, לצד טנקי מגח/M60 פטון שהיו בתצורתם המקורית. במהלך המלחמה סבלו המגחים, כמו כל חיל השריון מאבדות קשות, וגילו נטייה להתלקחות (שנבעה ממיקום הנוזל ההידראולי בקדמת הצריח וממנוע הבנזין המקורי שנטה להתפוצץ בקלות יחסית לעומת מנוע הדיזל). רק לאחר החלפת המנוע למנוע דיזל פחת מספר הדליקות באופן משמעותי.שמאל\|ממוזער\|250px\|טנקי מגח 3 צולחים את תעלת סואץ על גבי תמסחים, מלחמת יום הכיפוריםבתקופה מאוחרת יותר הותקן על המגח 3 מיגון ריאקטיבי שהוא מיגון של "קסטות" שחצי ריקות וחצי מלאות בסוג של חומר נפץ הודף יציב במיוחד שנועד להתפוצץ כלפי חוץ בעת פגיעת פגזי "חלול" ו"מעיך" וכך למעשה הגן על הטנק מפני חדירה ("בלטן"). עיצוב זה היה ייחודי לטנקים ישראלים, עד לתפיסת טנק מגח 6 במלחמת לבנון הראשונה, אחריו הופיעו גם טנקי T-55 עם מיגון זה, שנמצא בשימוש סוריה ומדינות נוספות. מגח 5 בנוסף למגחים הישנים ששודרגו לגרסת מגח 3 ונשאו תותחי 105 מ"מ, נכנסו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 לשירות גם כ-150 טנקי M48A5. הטנקים הגיעו מארצות הברית והיו דומים בחימושם וביכולותיהם למגח 3. מגח 6, מגח 6ב', 6מ' ומגח 6ב' גל שמאל\|ממוזער\|250px\|מגח 6מ' (פלוגה ו' גדוד 52 חטיבה 401. צולם בדצמבר 1988 בלבנון) ישראל רכשה טנקי M60 בשתי תצורות עיקריות: צריח קצר וצריח ארוך (M60 ו-M60A1, בהתאמה), הנבדלות בעיקר בכמות הפגזים הזמינים לטען (21 לעומת 8 פגזים שוכבים). התותח היה בקוטר 105 מ"מ מדגם M68 ("שריר", תותח L7). בכלל, דגם אחד של הטנקים נמצא בשירות סדיר, השני במילואים ועליו נעשים השיפורים. אחת למספר שנים הדגם שבשירות סדיר מתיישן, עובר למילואים, והדגם המשופר עובר לשירות סדיר. כתוצאה מכך, טנקיסטים זוכים, על פי רוב, לשרת על אותו הטנק גם בסדיר וגם בשנות המילואים הראשונות שלהם. מגח 6: טנקי ה-M60 שצה"ל רכש החל משנת 1968, ומאוחר יותר לאחר מלחמת יום כיפור כדי לפצות על האבדות הכבדות. השם מתייחס לטנקים בתצורה האמריקנית המקורית שלהם, שכללה צריחון עם מקלע כבד M85 מופעל חשמלית. מקלע זה סבל מתקלות מרובות והוצא משימוש תוך זמן קצר יחד עם הסרת הצריחון כולו. מגח 6ב': טנקי M60A1 ששודרגו בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי תוספת של מיגון ריאקטיבי (ERA) והחלפת צריחון המפקד. מגח 6ג': טנקי M60A3, בעלי מערכת בק"ש מקורית, אמר"ל תרמי ושבשבת רוח בתוספת מיגון בלטנים. רכש ה-6ג' היה מצומצם יחסית לרכש שני הדגמים האחרים. מגח 6מ': טנקי M60 משופרים. הטנק היה ממוגן בלטנים. לתותח נוסף שרוול תרמי לשיפור דיוק הירי, מערכת הבק"ש הוחלפה במערכת "נחל-עוז" ("אורנית משופרת") שייחודה היה תאח"א (תיקוני אש חצי-אוטומטיים) וכללה גם עמוד מטאורולוגי, מערכת עקיבה (למטרות נעות) ומד שיפוע צריח. מד-הטווח האופטי הוחלף במד-טווח לייזר ובחלק מהכלים הותקן אמר"ל תרמי. מערכת הבק"ש שודרגה בהמשך למערכת לומדת. לטנק הייתה מערכת ייצוב גזרה. כמו כן נוספה מערכת עשן מיידי למיסוך ומערכת כיבוי אש צריח של ספקטרוניקס. ב-1986 שונה הזחל (לזחל של מרכבה סימן 1) והמנוע שודרג ממנוע 750 כ"ס למנוע . מערכת הבק"ש הייתה משותפת גם לשוט ד' (הדיגום הצה"לי האחרון של הצנטוריון) ולמרכבה 2ב. מגח 6ב גל: טנקי M60A1 משופרים. בשנות ה-90 שודרגה מערכת בקרת האש בחטיבה 401 למערכת בשם "גל" (שהיא מערכת האב-טיפוס למערכת ה"ב"ז" שבה השתמשו יותר מאוחר מרכבה סימן 3) ונעשו שינויים בצריח. הגרסה הסופית של טנקים אלו הייתה המגח 6ב' גל-בט"ש. בטנקים אלה נוספו לוחות שריון, המפורסמות בכינויין "מיגון לבנון" לתובה ולצריח. מגח 6ב' ב"ז: היא הגרסה של מגח 6ב' עם הבק"ש המשופר "ברק זוהר" (ב"ז) בהם השתמשו רק ביחידות מילואים. מגח 7א', מגח 7ג' ממוזער\|שמאל\|250px\|טנק מגח 7ג של עוצבת כפיר מתאמן בבקעת הירדן טנקי המגח 7 הם טנקי M60 משופרים. במגח 7א' (מגח 6מ ללא המיגון הריאקטיבי) הוחלף המיגון הריאקטיבי בשריון פסיבי עבה באזור הצריח וקדמת הטנק, וכן נוספו פלטות בזוקה (side-skirts). במגח 7ג' הוחלף המנוע במנוע דיזל בהספק של כדי להתמודד עם תוספת המשקל בעקבות המיגון החדש, נוספו מדוכות עשן והמיגון בקדמת הצריח שונה כך שהוא זוויתי יותר. מערכת בקרת-האש במגח 7 היא "נחל עוז" לומדת. טנקי המגח 7 נקלטו תחילה בחטיבה 500 הסדירה, ובהמשך גם במערך המילואים. מגח צבא טורקיה בשנת 1997 הוצע טנק המרכבה סימן 3 לטורקיה, במסגרת מכרז הצטיידות של צבא טורקיה לטנק מערכה חדש. לבסוף החליטה טורקיה לשדרג את טנקי ה-M60 פטון שלה במסגרת עסקה עם תע"ש, בה צוידו הטנקים במערכות של המרכבה סימן 3, על בסיס גרסה מתקדמת של המגח 7. הטנק המשודרג נקרא סברה וכ-170 יחידות ממנו נמסרו לצבא טורקיה. פעילות מבצעית מאז כניסתם לשירות בשנות ה-60 ועד לשנת 1979 כאשר נכנס לשירות המרכבה סימן 1, היו המגחים טנקי הקו הראשון של צה"ל. הם שירתו בארבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ומאות תקריות. בשנת 2003 פורקה חטיבה 500 שהפעילה טנקי מגח 7ג'. ב-2004 החלה חטיבה 401 בהסבה מדגמי מגח 6ב גל ומגח 6ב גל-בט"ש לטנקי מרכבה סימן 4. טנקי המגח סיימו את תפקידם בצבא הסדיר באפריל 2005 עם השלמת הסבת גדוד המגחים האחרון, ומאז הם שירתו רק במערך המילואים. בינואר 2014 פורסם שטנקי המגח יוצאו משירות והם יימכרו כגרוטאות להיתוך. בהמשך השנה פורקו יחידות המגח האחרונות וצה"ל נפרד ממערך המגח. באפריל 2014 ביצעו תת-אלוף במיל' אורי אגמון כמט"ק, אלוף גרשון הכהן כנהג, עם תותחנית, מדריכת שריון במיל' וטען-קשר בדימוס, מסלול צוות אחרון כהוקרה לסיום שירותו של הטנק. בנוסף, ממשיך צה"ל להפעיל טנקי גישור ואת טנק חילוץ M-88 המבוססים גם הם על טנקי הפטון. פרא רק"ם הפרא הוא טנק מגח 5 בו הוסר התותח והותקנה כוורת נושאת 12 טילים המתרוממת מהצריח וניתנת לטעינה מחדש מתוך הכלי. במקום התותח הותקן קנה דמה מפח, זאת במטרה לשמור על קיומו בסוד ולאפשר לו להיטמע בתוך כוחות השריון. נשק זה משמש כנשק הנ"ט העיקרי של צה"ל, ותפקידו הוא לדלל משמעותית את טורי השריון של האויב בטרם יפגשו את השריון הישראלי. הפרא היה פלטפורמת השיגור העיקרית של יחידת מיתר לשיגור טילי התמוז. טיל זה הוא טיל נגד טנקים מתקדם מדור שלישי, בעל טווח של מעל ל-25 ק"מ והוא תוכנן כנשק הפתעה כנגד השריון הסורי והמצרי. בשל כך, הנשק היה מסווג עד לשנת 2011 (הוכרז כמבצעי כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20). פלטפורמת השיגור העיקרית, הפרא, נותרה מסווגת עד לשנת 2015. ראו גם סברה (טנק) – טנק המבוסס על הניסיון שנצבר בהשבחת טנקי המגח. קישורים חיצוניים מיכאל מס, המגח שנגח – סדרת טנקי המגח בצה"ל, 4 בדצמבר 2020, באתר "יד לשריון" ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אמצעי לחימה של צה"ל במלחמת יום הכיפורים קטגוריה:טנקי מערכה קטגוריה:טנקים ישראליים	2024-10-08T14:37:12
פיראטים	הפניה שוד ימי	2020-02-12T19:12:29
אנדורה	נְסִיכוּת אַנְדּוֹרָה (בקטלאנית: Principat d'Andorra) היא נסיכות קטנה בדרום-מערב אירופה, בפירנאים המזרחיים, בין צרפת וספרד. בעבר הייתה מבודדת, אך כיום היא זוכה לשגשוג, בעיקר בזכות ענף התיירות ומעמדה כמקלט מס. אנדורה היא גם חלק מהארצות הקטלאניות; זוהי המדינה העצמאית היחידה, ששפתה הרשמית היא הקטלאנית. תוחלת החיים הממוצעת באנדורה היא מהארוכות בעולם, ועומדת על 82.36 שנים, נכון לשנת 2010. מקור השם על פי יהודה זיו, מקור השם 'אנדורה' הוא בפסוק "עשה להם כְּמִדְיָן, כסיסרא, כיבין בנחל קישון, נשמדו בְעֵין-דֹּאר, היו דֹּמֶן לאדמה"(תהלים, פ"ג, י'-י"א). כאשר ניצח צבאו של קרל הגדול את צבא המורים בקטלוניה, דימה קרל את שדה הקרב לאותו כתוב בספר תהילים, בנוסח הלטיני שלו"disperierunt in Endor facti sunt sicut stercus terrae", באתר http://www.liberpsalmorum.info/Psalterium%20Romanum.html, psalms, LXXXII, 11. היסטוריה על פי המסורת, קרל הגדול העניק כתב זכויות לאנשי אנדורה בתמורה למלחמתם במורים. השליטה בטריטוריה הועברה לרוזן מאורחל (בקטאלנית: Urgell) שבקטלוניה, ספרד, ולאחר מכן לבישוף של אורחל. במאה ה-11 התעוררה מחלוקת על אנדורה בין הבישוף ובין שכנו הצפוני מצרפת. בשנת 1278 נפתר הקונפליקט בחתימת ה"שוויון" (pareage) – חוזה שקבע שהשלטון באנדורה יהיה משותף בין רוזן פווה (Foix) הצרפתי (שתוארו עבר, בסופו של דבר, לשליט צרפת) והבישוף של אורחל, שבמחוז האוטונומי קטלוניה בספרד. הפאראג' הוא מוסד פאודלי המכיר בעקרון השוויון בין שני השליטים, שנתן לנסיכות הקטנה את שטחה ודרכה הפוליטית. לאורך השנים עבר התואר למלכי נווארה, ותחת מלך צרפת אנרי הרביעי הוצא צו בשנת 1607 לפיו ראש המדינה בצרפת ובישוף אורחל יהיו הנסיכים-שותפים של אנדורה. בשנת 1933 סערה פוליטית וחברתית הובילה לכך שהרפתקן רוסי בשם בוריס סקוסירב תפס את השלטון, הכתיר את עצמו כעל המלך בוריס הראשון והכריז מלחמה על בישוף אורחל, אולם עד מהרה הוא נעצר. הצבא הצרפתי כבש את אנדורה, פיזר את הממשל המקומי והציב את הוויגוארים, הם נציגי הנסיכים, בשלטון. עקב בידודה היחסי, אנדורה התקיימה מחוץ לקו המרכזי של ההיסטוריה האירופית, עם קשרים מועטים עם מדינות אחרות פרט לצרפת ולספרד. עם זאת, בשנים האחרונות, תעשיית התיירות המקומית והשתכללות אמצעי התחבורה והתקשורת הוציאו את המדינה מבידודה והמערכת הפוליטית שלה עודכנה משמעותית בשנת 1993. פוליטיקה שיטת הממשל באנדורה היא דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית המבוססת על מערכת רב-מפלגתית. בראשות המדינה עומדים שני נסיכים-שותפים, אך להם תפקידים סמליים בלבד. כוח הביצוע בנסיכות מופקד בידי ראש ממשלת אנדורה. סמכות החקיקה נתונה בידי הפרלמנט – המועצה הכללית של העמקים. הרשות השופטת באנדורה היא גוף עצמאי. עד ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לא הייתה חלוקת כוח ברורה באנדורה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. בשנת 1992, הפגינו תושבי אנדורה ודרשו הגדרה ושלטון עצמי. הממשלה התפטרה ונערך משאל עם שבו הוחלט על ביטול המשטר הפיאודלי ועל קיום בחירות. בשנת 1993 התקבלה חוקה באנדורה, המסדירה את המשטר בה כדמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית. אנדורה היא אחת מהמדינות ללא צבא, וביטחון המדינה מופקד בידי צרפת וספרד. ביטחון הפנים מוטל על שירות המשטרה של אנדורה. לנשים ניתנה זכות הצבעה בשנת 1970. בעלי דרכון אנדורני יכולים לבקר ב-166 מדינות ללא בקשת אשרת כניסה. כלכלה התיירות, שהפכה לנקודת המשען העיקרית של כלכלת אנדורה, אחראית בערך ל-80% מהתל"ג. בערך תשעה מיליון תיירים מבקרים בכל שנה, נמשכים לקניות הפטורות ממכס ולאתרי הנופש הקיציים והחורפיים. היתרון היחסי של אנדורה נשחק לאחרונה לאחר פתיחת הכלכלות של ספרד וצרפת השכנות, שבהן ניתן למצוא מבחר גדול יותר של מוצרים ומכסים נמוכים. סקטור הבנקאות, עם המעמד של מקלט מס, תורמים באופן משמעותי אף הם לכלכלה. החקלאות באנדורה מוגבלת – רק 2% משטח המדינה ראוי לעיבוד – ועל כן המדינה נאלצת לייבא את רוב מוצרי המזון. הגידולים החקלאיים העיקריים הם תבואות המסתגלות לגובה כמו שיפון ושעורה, טבק וירקות – בעיקר ירקות עליים. בנוסף יש כריתת יערות מבוקרת לצורך עיבוד עץ, וכן מנסרות. המקנה העיקרי במדינה הוא כבשים. עיקר היצוא מהמדינה הוא סיגריות, סיגרים ורהיטים. אנדורה מייצרת חשמל בעזרת תחנות כוח הידרו אלקטריות, ולכן פטורה מהצורך לייבא דלק להפקת חשמל. אנדורה אינה חברה מלאה באיחוד האירופי, אך נהנית מקשרים מיוחדים עמו. לדוגמה, היא נחשבת לחברת האיחוד במה שנוגע לסחורות (אין מכסים) ולא-חברה עבור מוצרים חקלאיים. לאנדורה אין מטבע משלה, והיא משתמשת באלו של שתי שכנותיה. לפני שנת 1999 היו אלו הפרנק הצרפתי והפזטה הספרדית, שמאז הוחלפו במטבע אחיד – האירו. כמדינות קטנות אחרות באירופה, אנדורה מטביעה גם מהדורה מצומצמת של מטבעות אירו משלה. תחבורה עד המאה ה-20 קשרי התחבורה של אנדורה עם שאר העולם היו מוגבלים מאוד, ופיתוח של המדינה הושפע מבידודה הפיזי. גם כיום שדות התעופה הקרובים ביותר נמצאים בטולוז שבצרפת (165 ק"מ מאנדורה) ובברצלונה שבספרד (215 ק"מ מאנדורה). ישנם שירותי אוטובוס מדי שעה משדות התעופה של ברצלונה וטולוז אל אנדורה. לאנדורה יש רשת כבישים של 279 ק"מ, מתוכם 76 ק"מ לא סלולים. שני הכבישים העיקריים המובילים למדינות השכנות הם CG-1 לגבול הספרדי ו-CG-2 לגבול הצרפתי דרך מנהרת Envalira ליד אל פאס דה לה קאזה. קווי האוטובוסים מכסים את כל המטרופולינים וקהילות כפריות רבות, ופועלים בתדירות של כחצי שעה או גבוהה יותר במהלך ימי השיא. ישנם שירותי אוטובוסים ארוכי טווח תכופים מאנדורה לברצלונה ולטולוז. שירותי האוטובוסים מנוהלים בעיקר על ידי חברות פרטיות, אך חלקם מופעלים על ידי הממשלה. תחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת 10 ק"מ ממזרח לאנדורה, וממנה לטולוז ולפריז ברכבות מהירות צרפתיות (TGV), המופעלות על ידי SNCF. ל-Latour-de-Carol יש קו אופקי של 1,000 מטר (3 רגל 3 3/8 אינץ') ל-Villefranche-de-Conflent, כמו גם את קו ה-1,435 mmgauge של SNCF המתחבר לפרפיניאן, ואת ה-1,668 מ"מ של RENFE (5 רגל 5 21/32 in) – קו מד לברצלונה. יש גם רכבות אינטרסיטס נויט ישירות בין L'Hospitalet-près-l'Andorre ופריז במועדים מסוימים. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|אתר סקי באנדורה בהתאם למיקומה בהרי הפירנאים המזרחיים, אנדורה היא בעיקר אדמת הרים טרשית בגובה ממוצע של 1,996 מטר, כשהנקודה הגבוהה ביותר בה היא הקומה פדרוזה (Coma Pedrosa) בגובה של 2,946 מטר. שטחה מבותר על ידי שלושה עמקים צרים בצורת האות Y (אחד מהם – עמק מדריאו פרפיטה קלארור) שמשתלבים לנהר אחד – נהר הוואלירה (Valira), שיוצא מהמדינה לתוך ספרד בנקודה הנמוכה ביותר במדינה, בגובה של 870 מטר. בעמק נהר הוואלירה נמצאת בירתה של המדינה, אנדורה לה ולה. האקלים באנדורה הוא ממוזג, בדומה לשכנותיה, גובהה גורם לכך שבחורף יורד בה יותר שלג ובקיץ קריר בה יותר מבשכנותיה וגשום. חלוקה מנהלית שמאל\|ממוזער\|200px\|חלוקת אנדורה לקהילות שמאל\|ממוזער\|200px\|מפת אנדורה אנדורה מורכבת משבעה מחוזות המכונים באנדורה קהילות אוטונומיות (parròquies, ביחיד – parròquia): אנדורה לה ולה (Andorra la Vella) קניליו (Canillo) אנקאם (Encamp) אסקלדס-אנגורדני (Escaldes-Engordany) לה מסנה (La Massana) אורדינו (Ordino) סנט ז'וליה דה לוריה (Sant Julià de Lòria) דמוגרפיה פחות ממחצית האוכלוסייה באנדורה מחזיקה באזרחות, שאר האוכלוסייה הם תושבים זרים, ספרדים ברובם, שנמשכו למקום בעיקר בגלל ההקלות במיסים בנסיכות. האנדורים הם מיעוט בארצם. רק 33% מהתושבים הם בני הלאום האנדורי. הקבוצה הגדולה במדינה הם הספרדים (43%), כשאחריהם הפורטוגזים (11%) והצרפתים (7%). 6% הנותרים הם בני לאומים שונים. השפה הרשמית היחידה במדינה היא הקטלאנית, שפת הארצות הקטלאניות שאנדורה היא אחת מהן, אותה דוברים גם בקטלוניה הסמוכה שבספרד, איתה חולקת אנדורה מאפיינים תרבותיים רבים. עם זאת, ספרדית וצרפתית נפוצות גם הן. הדת השלטת במדינה היא הנצרות הקתולית. חינוך חוק חינוך חובה באנדורה חל עד סיום כיתה י' (גילאי 15–16). באנדורה ישנה אוניברסיטה אחת, אוניברסיטת אנדורה, שנוסדה ב-1997. נכון לשנת 2007 לומדים בה 427 תלמידים בבית הספר לאחיות, מדעי המחשב ולימודים מרחוק מול אוניברסיטאות ספרדיות וצרפתיות. אנדורה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות. ראו גם יהדות אנדורה קטלוניה הארצות הקטלאניות קישורים חיצוניים פורטל של אנדורה ממשלת אנדורה – האתר הממשלתי הראשי (בקטאלנית) אנדורה אונליין – מידע על נושאים אנדוריים שונים מידע על אנדורה שטרות אנדורה הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:חצי האי האיברי קטגוריה:מדינות ללא צבא קטגוריה:דיארכיות	2024-10-13T07:45:15
דגל אנדורה	דגל אנדורה (בקטלאנית: Bandera d'Andorra) הוא דגלה הלאומי של אנדורה. הוא אומץ בשנת 1866. עיצוב הדגל הוא טריקולור בצבעים כחול, צהוב ואדום, עם סמל המדינה במרכז. הפס הצהוב מעט עבה יותר מהפסים האחרים. הדגל מבוסס על דגלי צרפת וספרד, שתי המדינות המגינות על המדינה הזעירה שבפירנאים. העיצוב של הפסים האנכיים נובע מהדגל הצרפתי, כמו כן הכחול והאדום. הצהוב והאדום לקוחים מדגל ספרד. המוטו הרשום בתחתית סמל המדינה הוא "Virtus Unita Fortior" שפירושו "כוח מאוחד חזק יותר". ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:אנדורה: סמלים לאומיים אנדורה, דגל אנדורה אנדורה קטגוריה:פרות בתרבות אנדורה אנדורה	2024-09-23T05:33:22
מ' אריה	250px\|ממוזער\|שמאל\|דיוקן עצמי של מ' אריה בקרב הדמויות שאייר 250px\|ממוזער\|שמאל\|אנדרטת הנ"ד בעיצובו שמאל\|ממוזער\|500px\|כרטיסי "שנה טובה" המעוטרים באלופי צה"ל, הוצאת "ישראנוף", סוף שנות ה־60 של המאה ה־20 מ' אריה היה שם העט של אריה מוסקוביץ (1930 – 26 באוקטובר 2022) שהיה צייר, מאייר ואמן גרפי ישראלי בסגנון נאיבי. אייר עשרות ספרי ילדים ועיצב מאות סמלים עבור צה"ל. ביוגרפיה מ' אריה נולד ביאשי שברומניה. בגיל 12 החל לעבוד כשוליה לצייר תפאורות בתיאטרון ובאופרה של בוקרשט. מ' אריה היה ניצול שואה. בדצמבר 1946 עלה לארץ ישראל בגפו באוניית המעפילים "רפיח", שטבעה בסערה ליד האי היווני סירנה, וניצוליה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין, שם שהה יותר משנה עד שעלה לארץ. קריירה בשנת 1948 הגיע לישראל, לצפת, שם, בהוראת מפקד ההגנה המקומי, עיצב את דף השער לעיתון קול צפת, ואת בולי צפת. הוא פתח בקריירה של צייר, מאייר ומעצב גרפי, במסגרתה אייר אלפי ספרים, ועיצב סמלים רבים וידועים, בהם סמלי יחידות צה"ל. מ' אריה אייר מספר רב של ספרי ילדים ונוער בשנות החמישים, השישים והשבעים – מסיפורי תנ"ך מעובדים ועד ל"קופיקו", ל"חסמבה" ול"דנידין". במשך שנים רבות היה מאייר הבית של הוצאת מ. מזרחי ועיצב את ספריה. כן אייר כרטיסי ברכה רבים. איוריו מעטרים יותר מ-8,000 ספרים ישראליים. ציוריו היו מדויקים בפרטים ומציאותיים, אך העמידו תמונה אידיאלית האופיינית לציור הנאיבי. מ' אריה עיצב למעלה מ-300 סמלים לצה"ל. גם בשנות השבעים לחייו שירת בצה"ל בדרגת רב-סרן במילואים, ועסק בעיצוב סמלי היחידות וסמלים נוספים. בנוסף עיצב את אנדרטת הנ"ד (לאסון הנ"ד). חיים אישיים מוסקוביץ, אדם דתי ומאמין, היה גבאי בית כנסת בצפון תל אביב, שאת קירותיו מילא בציורי הכותל וירושלים. מוסקוביץ נפטר ב-26 באוקטובר 2022, א' בחשוון ה'תשפ"ג, בגיל 92. הותיר 3 ילדים נכדים ונינים. לקריאה נוספת מ' אריה בתל אביב. מרכז באוהאוס, 2005. קישורים חיצוניים (ראיון) אלי אשד, העולם המופלא של מ. אריה אלי אשד, האתר של מ. אריה ראיון וידאו עם מ. אריה, באתר ישראבילי הערות שוליים קטגוריה:ציירים ישראלים קטגוריה:מאיירים ישראלים קטגוריה:מעצבים ישראלים קטגוריה:מעצבי בולים ישראלים קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה קטגוריה:אמנים ישראלים הידועים בכינוי אמנותי קטגוריה:גולי מחנות המעצר בקפריסין קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022	2024-07-16T18:54:33
מולקולה חד-אטומית	REDIRECTמולקולה#מולקולה חד אטומית	2024-03-19T20:46:55
משה איסרלש	הפניה משה איסרליש	2020-02-09T20:57:14
דגל ליכטנשטיין	דגל ליכטנשטיין מורכב משני פסים אופקיים בצבעים כחול (למעלה) ואדום, עם כתר מוזהב בצד התורן של הפס הכחול. בין השנים 1719–1852 דגל ליכטנשטיין היה שונה מעט מהיום, את מקום הצבע הכחול תפס צבע צהוב ללא הכתר. ולאחר מכן זה שונה לצבעים שנגזרו ככל הנראה מצבעי משפחת המלוכה של הנסיכות במאה ה-18 ובין השנים 1852–1921 אותם הצבעים שבימינו היו במאונך ללא הכתר. הכתר הוסף בשנת 1937, לאחר שחברי הנבחרת האולימפית לאולימפיאדת ברלין בשנת 1936 גילו שדגל המדינה זהה לדגל האיטי. עיצוב הכתר שונה מעט בשנת 1982. כאשר הדגל נתלה ממוט אופקי, יופיע הדגל בצורה שהצלב של הכתר מופנה כלפי מעלה. בדגל הטקסי של המדינה מוחלף הכתר בסמלה של ליכנטשטיין שממוקם במרכז הדגל. ראו גם קישורים חיצוניים ליכטנשטיין, דגל קטגוריה:ליכטנשטיין: סמלים לאומיים ליכטנשטיין ליכטנשטיין	2024-09-06T15:39:38
מידות שהתורה נדרשת בהן	מידות שהתורה נדרשת בהן הן כללים, או דרכי לימוד, שעל ידם חז"ל הסיקו מהתורה דינים שאינם כתובים במפורש, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני. לפי המסורת היהודית, כללים אלו, שעל פיהם תידרש התורה, נמסרו למשה בסיני"כשנתן הקב"ה תורה לישראל לא ניתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד. ניתנה בכלל ופרט, ובפרט וכלל, וכלל ופרט וכלל" (סדר אליהו זוטא, פרק ב). "במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. א"ר אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" (תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף טז, עמוד א).. כוונת המידות ומניינן הסביר רבי אהרן אבן חיים: "כוונת נותן התורה ית' שמו באלו המידות הייתה כדי שלא לכפול הדברים ולקצר בלשונו, ולזה תחילת כל דבר רצה שאם יאמר דבר בנושא אחד שלא יצטרך לשוב לאמרו בכל הנושאים אשר בהם יפול אותו הדבר, אלא שילמדו מזה הנאמר בו, והנה הלימוד יהיה לדבר מדבר אחר או מפאת היתרון או מפאת השווי או מפאת הדימוי אשר ביניהם"במבוא לספרו "קרבן אהרן". כל המידות שהתורה נדרשת בהן הן תולדות של הכלל השכלי הנ"ל. המידות נקראו בראשונה "דברים", או "מקומות", או "סדרים", או "ערכין", ובימי התנאים נקראו "מידות", להורות שהם במידה ובמשקל ומשורה הגיונית, לא בהפרזה רק כפי תנאיה המקובליםחיים הירשנזון, בירורי המדות, חלק א, ע' 12. ישנן רשימות שונות של מידות שהתורה נדרשת בהן. הלל הזקן "דרש שבע מדות לפני זקני בתירה"ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א פרק א אות ז, תוספתא סנהדרין פרק ז הלכה יא , רבי ישמעאל מנה שלוש עשרה מידותספרא ברייתא דרבי ישמעאל שלוש עשרה מידות.. רשימה של ל"ב מידות בהן האגדה נדרשת מיוחסת לרבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אולם יש המאחרים אותה לתקופות מאוחרות, וטוענים שאינה מדרש תנאי. בפועל ישנם אף יותר מ-32 מידות המוזכרות בספרות חז"ל. מקובל לחשוב שהלל ניסח רשימה ראשונית של כללים, אשר הלכה והתרחבה בתהליך היסטורי,העמק דבר אך יש החולקים על גישה זו.רבי שמשון מקינון בספר הכריתות נתיבות עולם. לדעת הרב חיים הירשנזון, שבע המידות של הלל הן כללים הכוללים להי"ג מידותרבינו הלל בן אליקים כתב בפירושו לספרא: "הלל הזקן דרש שבע מדות ובכללן איתנהו כלהו י"ג מדות, ואתא ר' ישמעאל ופרשינהו בהדיא לכלהו י"ג מדות", והי"ג מידות כללים הכוללים להל"ב מידות ולשאר המידותחיים הירשנזון, בירורי המדות, חלק א, ע' 37. שבע המידות של הלל הזקן הלל הזקן מנה שבע מידות שהתורה נדרשת בהן, לפני זקני בני בתירה: קל וחומר גזרה שווה בניין אב מכתוב אחד בניין אב משני כתובים כלל ופרט כיוצא בו במקום אחר דבר הלמד מענינו המידות מופיעות בתוספתא סנהדרין ולקראת סוף ברייתא דרבי ישמעאל. המידות קדמו לו, והוא השתמש בהן להוכיח שקרבן פסח קרב גם בשבתתלמוד בבלי פסחים ס"ו ע"א; תלמוד ירושלמי מסכת פסחים, פרק ו, הלכה א.. שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל רבי ישמעאל מנה י"ג מידותבברייתא דרבי ישמעאל מפורטות 16 מידות. חכמים נחלקו מהן 13 המידות בהן התורה נדרשת. הראב"ד אמר כלל: כל מדה שאין דינה משתנה מחברתה נחשבת עמה למדה אחת.. רשימה זו נמצאת בפתיחה של הספרא, והיא מכונה "ברייתא דרבי ישמעאל". קל וחומר העברת דין ממקרה קל למקרה חמור. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור שבהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל שבהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא". על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון". בנוסף, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. אם יש אספקט רלוונטי שבו ה"קל" חמור מה"חמור", הקל וחומר אינו תקף. במקרה זה אנו אומרים שישנה 'פירכה' לקל וחומר. נוסף על-כך, בפרק השמיני במסכת סנהדרין, מתוארים דיונים בהם נלמדות מקל וחומר (המכונה, כאמור-דין) הלכות של אנשים ש"מצילין אותן בנפשן". כערעור על הקל-וחומר הנילמד, שואלים: כלומר – אסור להוציא אדם להורג בגלל לימוד של קל וחומר (לפחות בחלק מהמקרים). בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. יש מקום לדון מהו אספקט רלוונטי, ומהו אספקט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על היגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו. גזרה שווה לימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר על יסוד מילים שוות או מילים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות אין התבססות רק על הסברה וההיגיון, אלא גם על דמיון מילולי. דוגמה: . רבי עקיבא לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלפחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלופחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר". על מידה זו נאמר: "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" ורש"י מפרש שאין לומד מעצמו "אלא אם כן למדה (את ההלכה) מרבו". לדעת רבי ישמעאל, אין לומדים בעזרת מידה זו, אם היא איננה "מופנה", כלומר ניתן ללמוד רק אם לפחות אחת המילים המושוות יתירה. ברמה הבסיסית מידה זו היא לימוד טכני מהשוואת מילים. על כך גם מעידה דרך הלימוד – רק על פי מה שקיבל מרבותיו (לא ברור אם הכוונה מרבותיו כלומר מדור שהיה בעל היכולת והסמכות ללמוד ממידה זו, או מימי משה – אך ברור שמדובר ביותר מהשוואה בין שורשים). יש הסוברים כי יש גם היגיון פנימי בגזירה שווה והוא ששימוש באותם מילים מעיד על כוונה משותפת. בניין אב מכתוב אחד ובניין אב משני כתובים בבניין אב מנסים להגיע להכללה הלכתית – כלומר להיסק אינדוקטיבי (מן הפרט אל הכלל) של דין כללי – מתוך הדין של מקרה בודד או של כמה מקרים בודדים שונים בעלי דמיון משותף ("הצד השוה"). למרות השוני בין המקרים, ועל סמך הדמיון ביניהם, גוזרים מהם את הדין הכללי, שיוכל אז לחול על כל מקרה אחר בעל התכונה המשותפת למקרים הידועים כבר. אם הכלל נגזר מתוך כמה מקרים (ולא מתוך מקרה בודד), דרך הגזירה מכונה גם "הצד השוה", ואז נאמר שהכלל נגזר בְ"מַה מצינו". נוסח גזירה שמקובל בתלמוד ללימוד כזה – יהיה למשל: . דוגמה: התלמוד מאתר שלוש מצוות שונות (ברית מילה, תלמוד תורה, פדיון הבן) אשר: את כל אחת מהן מחויב האב לעשות לבנו, ואשר: את כל אחת מהן מחויב הבן לעשות לעצמו כשיתבגר – אם האב לא עשאה לבן. בשלב הבא, התלמוד גוזר את הדין הכללי מתוך שלוש מצוות אלו – בבניין אב, לפי נוסח ההסק הבא: "אדוּן בניין אב מבין שלשתם: לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה, ולא הרי תורה כהרי מילה, ולא זה וזה כהרי פדיה, ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן – אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל מה שהוא מצות האב על הבן – אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו.". כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כלומר, במקרה שיש כלל ולאחריו פירוט רשימה של ערכים, רשימת הפרטים באה לצמצם את הכלל, למה שמופיע בה ולא יותר. לדוגמה, לגבי סוג הקורבן שמותר להקריב מהבהמה נכתב: . ולכן הקרבת קורבנות מן הבהמה חייבת להיות מוגבלת לבקר וצאן בלבד. כלל שאינו מלא נחלקו רבא ורבינא אודות כלל המוזכר לפני הפרט, אבל הכלל אינו שלם ואינו מובן כשלעצמו עד אחר הזכרת הפרט, למשל בפסוק במקרה כזה, שלאחר הכלל "יעשה" כתוב "זבח שלמים", כך שהמילה "יעשה" אין לה משמעות כשלעצמה בלי המילה "שלמים", ואין הפרט בא לאחר הכלל אלא בצמוד לו. פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט. כלומר, אם יש רשימה של פרטים ולאחריהן כלל, מובן שהפרטים הראשונים אינם כוללים הכול והם רק דוגמאות בלבד, ויש להוסיף עליהם את כל מה שנכלל בכלל. כדוגמה יש להביא את ההלכה שנפסקה לגבי שומר שלא חייב במיתת הבהמה או פציעתה ולכן במקרה כזה הדין של הדין של השמירה יחול על כל סוג של בהמה, מידה זו נועדה כדי שלא ימעיטו מן כלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט כלל זה אומר שבמקרה של רשימת פרטים שנתחמים מלפניהם ואחריהם בכללים, יש למצוא תכונה משותפת שקיימת בכל הפרטים ולהכיל אותו על הכלל, באופן שהרשימה מצמצמת את הכלל, אבל מורה על פרטים נוספים, שהם מדוגמת הפרטים שקיימים ברשימה. דוגמה בדין מעשר שני שצריך להאכל בירושלים. במקרה שהמקום רחוק ישנה אפשרות להמיר את היבול בכסף ואחר כך לקנות בכסף בירושלים דברי מאכל שונים והפסוק בא לצמצם את דברי המאכל שמותר לקנות: . ולכן הכלל הוא מאכלים "בכל אשר תאוה נפשך", והפרטים הם: "בקר, צאן, יין ושכר" ומהם למדים כל דבר שהוא כדוגמתם ולא מאכלים כדוגמת כמהין ופטריות. פרט וכלל ופרט – מבנהו הפוך מ"כלל ופרט וכלל", אך משמעותו ההלכתית דומה, אין אתה דן אלא כעין הפרט. התלמוד מחלק בין שתי הופעות אלה, שב"כלל ופרט וכלל" די בכך שהפרט שרוצים לצרף לדין יהיה כעין הפרט שבפסוק בצד אחד, ואילו ב"פרט וכלל ופרט" צריך שיהיה הפרט שעליו רוצים לדון דומה לפרט שבפסוק בשני דברים. כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל במקרה שהכלל נותר פתוח וברור שהוא נזקק לצמצום או במקרה שבו הפרט זקוק להכללה נוספת, מכיוון שברור שאיננו יכול לעמוד לבדו, יש לצמצם את הכלל לפי דוגמה פרטית שתבוא בהמשך. דוגמה: כלל שהוא צריך לפרט, קדש לי כל בכור – כלל זכרים ונקבות. יכול כל שנולד ראשון, בין זכר בין נקבה יהיה בכור? תלמוד לומר כל הבכור...הזכר תקדיש – זכר ולא נקבה. יכול יוצא דופן (=ניתוח קיסרי) יהא בכור? תלמוד לומר: כל פטר רחם – עד שיהא זכר פותח רחם באדם. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא כלל זה מתבסס על כך שהחוק המקראי משתמש בדוגמאות לציין דין ולא בלשון תאורטית מופשטת יבשה. ולכן במקרה שמובא מקרה פרטי ולא כללי, למדים שהמקרה הפרטי מובא רק כדוגמה לכל המקרים הפרטיים האחרים הדומים לו, ולכן הדין שמובא לגביו, יחול בכל מקרה מאותו הסוג. כך למשל הפסוק הבא קובע כי עובד עבודת אלילים דינו הרג בסקילה: על פי כלל זה למדים שלא רק עבודה זרה של המולך, היא בסקילה אלא כל סוג של עבודה זרה דינה בסקילה. כמו כן לדעת רבי יהודה בן אילעאי, כמו שבעל אוב, שהוא סוג של כישוף, דינו בסקילה, כך כל המכשפים דינם בסקילה. דוגמה: . כלומר הדין של קורבן השלמים שמובא כאן לא בא ללמד רק על עצמו אלא על כל קורבן אחר שדומה לו. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר כאשר ישנו דין מסוים כללי, וקיים דין נוסף לגבי מקרה פרטי באותו עניין שדן בו הדין אך הוא אחר, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל ולא להשאירו כשאר המקרים האחרים בכלל. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד . מקרה נוסף הוא מהלכות רוצח: ההסבר הוא כך: בפסוק אחד כתוב כי "מכה איש ומת, מות יומת" ומכאן למדים שכל הורג דינו מוות. אך בפסוק אחר כתוב "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת" ואם כן הרוצח בבלי דעת שהיה בכלל "מכה איש ומת" שהמקרא טוען טיעון אחר – שדינו להימלט לעיר מקלט ולחיות שם, ולא להיענש בבית דין במיתה, יש להקל בדינו לעומת כלל הרוצחים שדינם מוות. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר כאשר ישנו דין מסוים כללי, ויש דין נוסף לגבי מקרה פרטי שלא באותו עניין, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל בעניין אחד ולהחמיר בעניין אחר גם יחד. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ואיש או אישה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב: כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש כאשר מובא דין של מקרה כללי ומוצא ממנו מקרה פרטי שדן בעניין חדש אתה צריך שהמקרא יורה באופן מיוחד שהדין שלו חוזר לדין הכללי, שאילולי כן תאמר שהדין החדש ביטל את הדין הכללי. דוגמה: כיצד "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש" שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאוזן ימנית. יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח? ת"ל "כי כחטאת האשם הוא לכהן" הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך: מה חטאת טעון מתן מזבח – אף אשם טעון מתן מזבח: דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו כלל זה אומר שכאשר ניתן לפרש פסוק אחד בכמה דרכים, כדאי ללמוד מעניינו של הקטע והקשרו. לדוגמה: חז"ל התלבטו האם לא תגנוב שבעשרת הדיברות מתייחס לחטיפה (גונב נפשות) או גנבה רגילה, והם הגיעו למסקנה על סמך ניתוח הקטע שמדובר בחטיפה. . "דבר הלמד מסופו כיצד? ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועפר ועצים ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא אלא אם כן יש בו אבנים ועצים ועפר". מידה זו היא הבסיס לפרשנויות על פי שיטת סמיכות הפרשיות שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם במקרה שיש סתירה בין שני כתובים במקרא, כתוב שלישי פוסק כיצד יש לפרש את העניין. דוגמה ראשונה בשאלת המקום שממנו דיבר אלוהים במעמד הר סיני?: דוגמה שנייה בשאלה האם יכול היה משה להיכנס אל אוהל מועד: . שיטת רבי עקיבא לעומת שיטת רבי ישמעאל המשתמשת במידות הכלל והפרט, עומדת שיטת רבי עקיבא שהשתמש במידות של ריבוי ומיעוט. רבי עקיבא קיבל שיטה זו מנחום איש גמזו. המידות של כלל ופרט מתמקדות ביחסי הכללים והפרטים המפורשים בכתוב, ועל פיהם נרמז מה שלא נכתב. לעומת זאת מידות ה"ריבוי ומיעוט", מתייחסות אל הפרטים כעצמאיים, ולא מחשיבות אותם כפירושו של הכלל. ההבדל בין שתי השיטות מתבטא בהיקף הדברים אותם לומדים מן הכתוב. לדוגמה: במקום לדרוש "כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט", בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו "ריבוי ומיעוט" כך: הריבוי הראשון מרבה הכל והמיעוט שלאחריו ממעט רק דברים השונים מהפרט המוזכר בכתוב, (למעשה, ריבוי ומיעוט לפי ר' עקיבא דומה לכלל ופרט וכלל לפי ר' ישמעאל). אם בא ריבוי נוסף לאחר המיעוט, דורשים אותו כמרבה הכל, מלבד דבר אחד השונה מאוד מהפרט הממעט. וכן בדומה ל"כלל ופרט וכלל" של רבי ישמעאל, לומדים את הדברים בצורה של "ריבה מיעט וריבה ריבה הכל", מה שאומר כי הריבויים מרבים את כל הפרטים למעט, מיעוט אחד, וזה נלמד מהפרט. למעשה, כשלומדים בשיטה הזאת לא צריך המיעוט להיות דומה לפרט, אלא כל מיעוט שיש היגיון כללי למעטו מהכלל מוציאים אותו מהכלל. לפעמים לפי דברי התלמוד בבלי אימץ רבי ישמעאל שיטה זו, והעדיף אותה על פני ה"כלל ופרט וכלל" (), את הסיבות לכך ואת השינויים העסיקו את בעלי התוספות. ל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פירוש על הברייתא דל"ב מדות נדפס בסוף מס' ברכות. בריבוי במיעוט בריבוי אחר רבוי במיעוט אחר מיעוט בקל וחומר מפורש בקל וחומר סתום בגזרה שווה בבניין אב בדרך קצרה בדבר שהוא שנוי מחבור שנחלק מדבר שבא ללמד ונמצא למד מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו להשמיע האזן בדרך שהיא שומעת משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם מדבר שהוא מיוחד במקומו מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל מדבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבינותיהם מדבר שחברו מוכיח עליו מדבר שהוא מוכיח על חברו מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו ממשל מלשון נופל על לשון מנגד מלשון גימטריה מלשון נוטריקון מוקדם שהוא מאוחר בעניין מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם נחלקו רש"י והתוספות האם יכול חכם לדון מעצמו במידות אלו או רק על ידי מסורת; לדעת רש"י – רשאי לדון מעצמו רק קל-וחומרוכן אמר רבי יהודה בן קָלוֹנִימוּס משפיירא: "כל שאר המידות אינן תלויות בסברא אלא מפי הקבלה, חוץ מקל וחומר" (יחוסי תנאים ואמוראים), ולדעת התוספות – יכול לדון בעצמו הכל, חוץ מגזרה שווה. כיום, לא מקובל להשתמש במידות אלו על מנת ליצור הלכות חדשות, אלא רק לשם לימוד עיוני. לימוד וחקר של המידות שהתורה נדרשת בהן, קיבל דחיפה עם התרחבות העיסוק האקדמי בתלמוד. שאול ליברמן עסק בהשוואות בין המידות ביהדות ובין צורות לימוד יווניות בספרו 'יוונית ויוונות בארץ ישראל'. הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", עסק בחלק מהמדות בספרו קול הנבואה. בשנת תשס"ה, ייסד הרב מיכאל אברהם יחד עם ד"ר גבריאל חזות עמותה בשם מידה טובה המנסה לעורר עניין צבורי ועיסוק נרחב בנושא המידות שהתורה נדרשת בהן. העמותה מוציאה לאור עלוני פרשת שבוע ואף הוציאה לאור 4 ספרים בהם קובצי מאמרים על הנושא. הרב יצחק שילת הוציא סדרת ספרים במסילה העולה שעוסקת במידות שהתורה נדרשת לפי סדר התלמוד הבבלי, על פי שיטת הרב גדליה נדל. ראו גם מדרש דברי סופרים אין דנין אפשר משאי אפשר לקריאה נוספת מבואות כלליים הרב משה אוסטרובסקי, המדות שהתורה נדרשת בהן, ירושלים תרפ"ד. (באתר היברובוקס) מאיר איש שלום, ספרא דבי רב, ע' 1–28, ברסלויא תרע"ה. הרב שמואל קלמן מירסקי, פרשנות המקרא בספרות התנאים, ב"פרקים – בטאון האקדמיה העברית באמריקה", כרך ב', ע' 9–44, ניו-יורק תש"ך. הרב שמואל קלמן מירסקי, י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן ופרשנות המקרא, ב"פרקים – בטאון האקדמיה העברית באמריקה", כרך ג', ע' 13–50, ניו-יורק תשכ"ג. הרב דוד ניטו, מטה דן – כוזרי השני, ויכוח שלישי, ורשה תר"נ. הרב עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, בית הוצאה כתר, 2002, הפרק "המידות שהתורה נדרשת בהן", עמ' 127–134. פירושים לברייתא דרבי ישמעאל ברייתא דשלש עשרה מדות דרבי ישמעאל, עם פירושי רס"ג, רש"י, ראב"ד, ועוד; וילנה תרפ"ה. ספרא – תורת כהנים, חלק ב, ברייתא דרבי ישמעאל עם פירושים, מהדורת פריעדמאן, ירושלים תשס"ב. ברייתא דרבי ישמעאל עם פירושי הראב"ד, הרמ"ה, רבינו יהודה ב"ר קלונימוס, הראב"ן והרא"ש; בעריכת הרב אברהם שושנה, ירושלים תשע"ד. רס"ג, פרוש שלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, עם הערות ותיקונים של הרב חיים יהודה ערנרייך, קלוזש תרפ"ב. רש"י, פירוש על מדרש ר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, עם הערות של הרב יהודה ליב הכהן מימון, ספר רש"י, ע' לה ואילך, מוסד הרב קוק: ירושלים תשט"ז. רבי יהודה בן קָלוֹנִימוּס משפיירא, פירוש שלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ערכי תנאים ואמוראים, אות יו"ד, חלק שני, ע' תשטו–תשלז; ברוקלין, ניו-יורק תשנ"ד. (באתר היברובוקס) תורת כהנים עם פירוש רבינו הלל ב"ר אליקים, חלק ראשון, ע' א–ח, ירושלים תשכ"א. רלב"ג, ספר שערי צדק, ירושלים תרמ"ד. שלום רוזנברג, פירוש י"ג מדות לר' דוד בן יום טוב אבן ביליה, עלי ספר, יח, תשנ"ה–תשנ"ו (1996), ע' 56–69. (באתר Academia.edu) פירושים לברייתא דל"ב מידות רבי זאב וולף איינהורן, מדרש תנאים, וילנה תקצ"ט. רבי צבי הירש קלצבורגן, ספר נתיבות עולם, וילנה תרי"ח. ספרים תורניים מקיפים רבי שמשון מקינון, ספר כריתות, בתי מדות, ירושלים תשמ"ג. (באתר היברובוקס) רבי ישועה בן יוסף הלוי, הליכות עולם, שער רביעי, ירושלים תש"ך (באתר היברובוקס) רבי אהרן אבן חיים, ספר קרבן אהרן, מדות אהרן, ונציה שס"ט. רבי ישראל יעקב חגיז, ספר תחלת חכמה, ורשה תרמ"ד. רבי ישעיה הלוי הורוביץ, ספר שני לוחות הברית, דפים שפט–שצה, אמסטרדם תנ"ח. הרב חיים הירשנזון, בירורי המדות (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), הובוקון תרפ"ט – ירושלים תרצ"א. (באתר היברובוקס) הרב יואל צבי ראטה, שערי המדות, ניו-יורק תשי"ז. ספרי מחקר בנימין דה-פריס, מדרש בנימין, ירושלים תשע"ט. (באתר היברובוקס). דוד בן יהודה ליב גולומב, תורה והתלמוד, חלקים ב, ג, ד; ברלין תרפ"ו – סאיני תרצ"ב. יעקב נחום הלוי אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, חלק ב, מדרשי ר' ישמעאל ור' עקיבא, ירושלים תשכ"ג. חיים טשרנוביץ, תולדות ההלכה, חלק ד, ע' 68–97, ניו-יורק תש"י. אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, כרך א, פרק שמונה עשר; כרך ב, פרק ששי ופרק אחד-עשר; וילנה תר"ע. שמואל הר, שמואל שרירא, תולדות הספרות התלמודית, ספר ראשון, ע' 28–77, תל אביב תרצ"ז (1937). אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית – יישומה של הלוגיקה האריסטוטלית בפירושים למידות שהתורה נדרשת בהן, הוצאת מאגנס, 2009 קישורים חיצוניים הרמב"ם, ספר המצוות השורש השני 'י"ג מידות' שהתורה נדרשת בהן א. מינדל "ואני תפלתי" שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן אבירם רביצקי, פילוסופיה יוונית וספרות הלכתית – על הפירושים האריסטוטליים למידות שהתורה נדרשת בהן י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן באתר ישיבת מעלות הערות שוליים * קטגוריה:פרשנות המקרא קטגוריה:לוגיקה תלמודית	2024-08-01T03:50:01
קל וחומר	קַל וָחוֹמֶר (בראשי תיבות: ק"ו) היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. מדובר בשיטה לוגית להֶחָלַת והעברת דין ממקרה אחד למשנהו, כאשר המקרה האחד קל יחסית, והשני חמור ממנו; או להפך. מידה זו השתרשה כמטבע לשון בעברית, שמשמעותה היא "על אחת כמה וכמה". לעיתים, כדי לציין קל וחומר חזק במיוחד משתמשים בביטוי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, למרות שהמשמעות המקורית של ביטוי זה היא דווקא "קל וחומר" חלש, מאחר שמקור ההשוואה עצמו נלמד ב"קל וחומר". מידה זו נמצאת באופן מפורש לא רק בפרשנות חז"ל, אלא אף בטקסט המקראי גופו. היא כלולה בשבע המידות של הלל הזקן ובשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל. מהותה של המידה העברת דין ממקרה קל למקרה חמור, או להפך. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור מביניהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל מביניהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא" (משנה פסחים ו, ב ורבים נוספים). שימושים בתנ"ך במידה זו שימוש במידה זו מצוי כבר בתנ"ך. במדרש בראשית רבה צב מופיעים מפי רבי ישמעאל עשרה לימודי קל וחומר המצויים כבר בתורה (הכוונה היא לתנ"ך). בפירוש "יפה תואר" על בראשית רבה עמד הרב שמואל יפה אשכנזי על כך שניתן למנות במקרא הרבה יותר מעשרה מקרים של שימוש בקל וחומר, ונתן הסבר מדוע רבי ישמעאל מנה רק את עשרת הקל וחומרים שמנה. להלן מספר דוגמאות לשימוש במקרא במידה זו: בדברי ההגנה של אחי יוסף הם אומרים: "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבנו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?" (בראשית מד, ח). משה נשלח לדבר עם פרעה אך אומר לה': "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות ו' יב) עונשה של מרים, לאחר שדברה דברי זלזול כלפי משה רבנו, ונענשה בצרעת. נפסק דינה לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים, והנימוק: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", הרי לנו לימוד בדרך קל וחומר: כשם שאם אביה היה נוזף בה הייתה מתביישת שבעה ימים, כשהקב"ה נוזף בה על אחת כמה וכמה. לפני מותו כותב משה ספר תורה ונותן אותו ללויים לשמור כדי שיהיה עדות בעם כשיחטאו. ואז הוא אומר: "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי" (דברים ל"א כז). שמשון ענה לאשתו אשר בקשה לדעת את התשובה לחידה שהציג בפני הפלשתים: "הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד?" (שופטים י"ד טז). אנשי דוד אמרו לו על כוונתו ללכת לקעילה: "הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים". (שמואל א' כ"ג ג). דוד אומר לרוצחי אישבשת אשר קיוו לקבל פרס על שהרגו אותו: "כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי לו בשורה. אף כי אנשים רשעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו, ועתה הלוא אבקש את דמו מידכם." (שמואל ב' ד' י-יא) שלמה אומר בתפילתו: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח' כז) לאחר שיהוא הרג את יורם מלך ישראל ואת אחזיהו מלך יהודה הוא שולח מכתב לשרי יזרעאל ומזמין אותם להילחם נגדו. הם פחדו מאוד ואמרו: "הנה שני המלכים לא עמדו לפניו ואיך נעמוד אנחנו" (מלכים ב' י' ד). בתגובה לדברי ירמיהו "מדוע דרך רשעים צלחה?" הוא נענה: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן". כלומר, ירמיהו נענה שאם במצב הנוכחי הוא מתקשה, מה הוא יעשה כשיהיה יותר גרוע. הנביא יחזקאל ממשיל את בני ישראל לעץ הגפן ואומר: "הנה בהיותו תמים לא ייעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר - ונעשה עוד למלאכה?" בסוף ספר יונה ה' אומר לו "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו בני אדם אשר לא ידע מימינו ושמאלו ובהמה רבה?!" במשלי () נאמר" הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא". שימושים של חז"ל במידה זו אצל חז"ל נעשה שימוש נרחב במידה זו, בלימוד ההלכה, ויש לכך דוגמאות רבות: בספר שמות נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו". התורה עוסקת רק בשור וחמור של האויב, ומקל וחומר למדו חז"ל שיש לנהוג כך אף בשור וחמור של ידיד. אך השימוש בקל וחומר אינו מוגבל להלכה, והוא משמש אף באגדה. לדוגמה: חז"ל אומרים שחנניה, מישאל ועזריה החליטו שעליהם לסרב לגזירת המלך במחיר הכנסתם לכבשן האש, בקל וחומר מהצפרדעים בעשר המכות. אם הצפרדעים שאינן מחויבות במצוות נכנסו לתנורים כדי להציק לפרעה ולמצרים, אף על פי שכל צפרדע יכלה לקרקר במקום אחר ולאו דווקא בתנור, הרי שבני האדם החייבים במצוות מצווים למסור נפשם להיות מוכנים להיכנס לתנור כאשר הם מצווים שלא להשתחוות לפסל (מסכת פסחים נג:). מסופר בסוף מסכת מכות שכשרבי עקיבא ראה את הרומאים שמחים ועולזים הוא שחק ואמר שאם כך נהנים עוברי רצונו של ה' על אחת כמה וכמה ישמחו עושי רצונו. הגבלות על שימוש במידה זו על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון". הכלל של "דיו" תקף גם לגבי הדין שמהווה את הצד החמור המאפשר לימוד של קל וחומר. כלומר, לא ניתן ללמוד בעזרת קל וחומר דין יותר חמור מאשר הדין שנושאו הוכרז כחמור יותר. דוגמה לכך מובאת במשנה בבא קמא פרק ב' משנה ה'. מקורו של כלל "דיו" זה, הוא מהפסוק בתורה: , שמשמעותו: מכיוון וה' נזף במרים עליה להיות מסוגרת שבעת ימים. שכן אם אביה היה נוזף בה – ודאי הייתה נזופה למשך שבוע, קל וחומר כלפי נזיפתו של ה' שתהיה שבוע. אופן הלימוד מהפסוק הוא משום שלכאורה לפי קל וחומר זה היה על מרים להיות מסוגרת על כל פנים שבועיים, ומכך שהתורה הורתה על הסגרתה למשך שבוע בלבד – הרי ש"דיו לבא מן הדין להיות כנדון". הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חומר" באמת חמור מהקל בכל ההיבטים הרלוונטיים. כלומר אם יש היבט שבו ה"קל" חמור מה"חמור", המקרה אינו תקף להיות "קל וחומר". ישנה מחלוקת תנאים בנוגע לשאלה האם עונשין מן הדין או אין עונשין מן הדין. להלכה נפסק שאין עונשין מן הדין (ספר מצוות גדול לאוין מ). משמעות הדבר היא שהשימוש בקל וחומר לא יכול להוות מקור לענישה. מקור הכלל הוא מהפסוק: , ודרשו חז"ל כי המילים ערות אחותו גילה באו לחייב בעונש על אחות משני הורים בנוסף על אחות מאחד הצדדים כמפורש בפסוק. על גבי דרשה זו הקשו, מדוע יש צורך לכתוב זאת, הרי היה ניתן ללמוד בקל וחומר מהעונש על אחות מצד אחד, ומכאן הסיקו שקל וחומר לא יכול ללמד על עונש. יכולת השימוש במידת קל וחומר בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. הכלל הוא שבעוד אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, הרי שאדם דן קל וחומר מעצמו. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל ההיבטים הרלוונטיים, יש מקום לדון מהו היבט רלוונטי, ומהו היבט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על היגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו. ראו גם אין דנין אפשר משאי אפשר לקריאה נוספת הרב אריה שוורץ, מדת קל וחומר בספרות התלמודית, ורשה: יבנה תרס"ה. הרב חיים הירשנזון, בירורי המדות - חלק א, הובוקון תרפ"ט. (באתר היברובוקס) הרב משה אוסטרובסקי, המדות שהתורה נדרשת בהן, ע' לט-פו, ירושלים תרפ"ד. יהודה ליבוש שפער, מדת קל וחומר, הצופה לחכמת ישראל, שנה שישית, ע' 173-172, בודפשט תרפ"ב. הרב מנחם דוב גנק, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא הפרדס אייר תשנ"ג ע' 21 מיכאל אברהם, דב גבאי ואורי שילד, מידות הדרש ההגיוניות: היסקים לא דדוקטיביים בתלמוד, כרך א' בסדרת מחקרים בלוגיקה תלמודית, לונדון 2010 (הספר להורדה: חלק א, חלק ב) הרב מיכאל אברהם, אמת ולא יציב (הוצאת ידיעות ספרים, 2016), בפרק קל וחומר והפירכות עליו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ניבים וביטויים חז"ליים קטגוריה:מידות שהתורה נדרשת בהן sk:Zoznam latinských výrazov#A	2024-08-04T00:41:32
ארבעת המינים	ארבעת המינים הם ארבעה מיני צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב. נהוג לאגד את ארבעת המינים ולשאתם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת כבר בהרמת ארבעת המינים יחד. עם זאת, תוקנה הנפה ונענוע של ארבעת המינים לארבע רוחות השמיים, בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה. מקור המצווה בתורה ובחז"ל מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך: שמאל\|ממוזער\|280px\|איגרת מאת שמעון בר כוכבא לפרנסי עין גדי וקריית ערביה, בה הוא מבקש העברת משלוח של ארבעת המינים למחנהו הראשי חז"ל למדו מכאן שמהתורה יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום רק ביום הראשון ("ולקחתם לכם ביום הראשון"), ואילו במקדש בלבד ("לפני ה' אלהיכם") התורה מצווה לקחתם כל שבעת ימי החג ("...שבעת ימים"). רוב הפוסקים הבינו כי מדובר בבית המקדש, אולם התלמוד הירושלמי וכן הרמב"ם למדו כי מדובר בשטח העיר ירושלים כולה אפילו חוץ למקדש. בימינו יש שנוהגים להתפלל בירושלים העתיקה כדי לצאת ידי חובת פוסקים אלו. לאחר חורבן בית המקדש השני הרחיבו חז"ל את המצווה ותיקנו שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש. לפיכך קיום המצווה בשאר ימי החג, מוגדר כמצווה מדברי סופרים ("מדרבנן"). טעם מצוות נטילת לולב לפי ספר החינוך: בשבת מדין תורה אין שום איסור בנטילת לולב בשבת, אולם מדרבנן ארבעת המינים הם מוקצה. לכן, ביום הראשון שהמצווה מדאורייתא בכל הארץ חכמים לא גזרו, ובארץ ישראל היה נהוג ליטול לולב בשבת שחלה ביום הראשון עד ימי הגאונים. בשלב יותר מאוחר גזרו חכמים שלא יתאספו במקדש כדי ליטול ברוב עם, אלא כל אחד בביתו, מחשש סכנה. אולם בחו"ל, שאצלם ספק מתי חל היום הראשון ומקיימים יום טוב שני של גלויות, נהגו שלא ליטול לולב בשבת כלל. ב נפסק שגם בארץ ישראל לא נוטלים בשבת לאות הזדהות עם בני חו"ל, וכן המנהג היום. כיום ישנם המבקשים לחדש את מנהג ארץ ישראל מימי המקדש והגאונים. בשבת חול המועד, שהמצווה מדאורייתא רק במקדש, חכמים גזרו שלא נוטלים גם בו. הגזירה היא (כמו שגזרו על שופר ועל קריאת מגילה בשבת) מחשש שיעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים (שזהו אחד מאיסורי שבת). לפי הרמב"ם, מתחילה אמנם הגזרה הזו הייתה רק בששת ימי החג האחרונים, ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הגזירה הורחבה לכל הימים. זיהוי המינים שמאל\|ממוזער\|240px\|אתרוגים בשוק ארבעת המינים 240px\|ממוזער\|לולבים שמאל\|ממוזער\|240px\|(מהקרוב לרחוק): הדס, לולב, ערבה פרי עץ הדר בתלמוד מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים: תאמר "פרי מעץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו. המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות "גדולים" (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות "קטנים" (פירות השנה). המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro, מים), והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים". נאמר "פרי עץ הדר" - "הדרים באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג. כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שזו הדעה שבה החזיקו אבותינו וכך נהגו במשך הדורות. הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג, מלשון "חמדה" או "נעים למראה", כלומר "הדור" (תרגום אונקלוס לאיסור "לא תחמוד" הוא "לא תרגג"). לעומתו, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג', וחוקרים משערים שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק בתקופה הפרסית. לדעת רבי אבא דמן עכו פרי עץ הדעת היה האתרוג. יש המזהים את "פרי עץ הדר" עם אצטרובל דווקא. כפות תמרים כפות תמרים הן ענפים של עץ תמרים הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים כעין שרביט. ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב". ענף עץ עבות ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ הדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, הנקראת בהלכה "קן", לפחות שלושה עלים, לפחות לאורך רובו של ההדס. זהו "הדס משולש". אם יש רק שני עלים ועלה אחד מעליהם או מתחתם זהו "הדס שוטה", שפסול. כדי להשיג תכונה של הדס משולש בהדס שוטה מביאים את ההדס לכדי "הלם" על ידי שרפתו וגיזומו המסיבי, בעוד הוא רווי מים כחצי שנה לפני חג הסוכות. ערבי נחל ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעיתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים. לערבה שלש סימנים המעידים עליה שהינה ערבה קנה שלה אדום, עליה צרים וארוכים, קצות העלה חלקים ולא משוננים. כשרות ארבעת המינים ממוזער\|טקסט=בדיקת לולב בירושלים, 1969\|בדיקת לולב בירושלים, 1969 שמאל\|ממוזער\|220px\|בדיקה מדוקדקת של אתרוג, שוק ארבעת המינים בבני ברק, לקראת סוכות תשס"ח שמאל\|ממוזער\|220px\|אנשים בוחנים ענפי הדס בשוק ארבעת המינים בבני ברק חכמים למדו מהפסוק המצווה על נטילת ארבעת המינים שישנם מספר תנאים הנדרשים לכשרות המינים לשם קיום המצווה, ובהיעדר אחד מהם אצל אחד המינים - הוא פסול לנטילה. רוב התנאים קשורים לפגמים בגופו של המין, ומיעוטם קשורים לדרך השגת המין על ידי האדם הנוטלו. נטילת ארבעת המינים מצווה מהתורה רק ביום הראשון של סוכות (ובמקדש לכל אורך החג), ובשאר הימים מצווה מדברי חכמים. לפיכך הלכות הכשרות של ארבעת המינים חמורות יותר ביום הראשון, וחלק מהתנאים פוסלים ביום הראשון בלבד. כאשר חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, נמצא שנטילת ארבעת המינים בכל החג היא רק מדברי חכמים. זיהוי המינים לשם קיום מצוות ארבעת המינים יש לקחת את ארבעת המינים המדויקים שזיהו חכמים בדרשתם על הציווי בתורה. למשל חכמים זיהו את המין המכונה בתורה "פרי עץ הדר" עם האתרוג ולכן נטילת פרי הדר אחר פסולה לחלוטין – בכל שבעת ימי החג. כמו כן, זיהו חכמים את "ענף עץ עבות" עם ההדס ולכן נטילת מין אחר שיכול לענות על הגדרת 'ענף עץ עבות' – פסולה בכל ימי החג. גם נטילת צפצפה, שהיא מין הדומה לערבה – פסולה. צורת המינים צורה חריגה: כאשר אחד המינים שינה את צורתו באופן משמעותי מהצורה הרגילה של אותו המין, כגון לולב שעליו גדלים רק לצד אחד של שדרתו או הדס שרוב עליו נשרו – פסול כל שבעת ימי החג. אין בו שיעור: לכל אחד מארבעת המינים נקבע שיעור מינימלי. מין מארבעת המינים בגודל קטן מהשיעור הראוי לאותו המין – פסול כל שבעת ימי החג. השיעור הדרוש לאתרוג הוא נפח כביצה, ללולב דרושה שדרה בשיעור ארבעה טפחים, ולהדס ולערבה דרוש ענף בשיעור שלושה טפחים. חסרון הדר: כאשר מראהו של אחד המינים פגום באופן שאינו משנה באופן משמעותי את צורתו אך מפחית מיופיו והדרו – הוא פסול לנטילה. למשל מין שהתייבש מעט או שנראה חבוט או פצוע, פסול משום שאינו נחשב ל"הדר". בעניין זה נחלקו אם הפסול הוא רק ביום הראשון או בכל שבעת ימי החג. חסר: כאשר אחד המינים חסר בגופו, כגון אתרוג שנפצע ונחסר – פסול לנטילה ביום הראשון, אך כשר בשאר ימי החג. השגת המינים גזול: מין מארבעת המינים שהגיע לידי האדם בגזל או בגנבה – פסול לנטילה כל שבעת ימי החג. שאול: אם שאל אדם מחברו את ארבעת המינים או אחד מהם – ביום הראשון לא קיים את המצווה, כל עוד לא רכש את ארבעת המינים בקנייה או במתנה. בשאר ימי החג רשאי אדם לשאול מחברו את ארבעת המינים. גידול ארבעת המינים 220px\|ממוזער\|בדיקת לולב בשוק מחנה יהודה ממוזער\|שוק ארבעת המינים שנערך לקראת סוכות בכיכר רבין אתרוג גידול האתרוג דורש מומחיות והשקעה גדולה. עץ האתרוג המקורי חלש ופגיע. הפתרון המקובל בהדרים - הרכבה על גזע של חושחש - אינו מתאים כאן, כי אתרוג מורכב פסול לברכה. המגדלים נאבקים קשות במחלות ובמזיקים. כמו כן נדרש טיפול פרטני בכל פרי. כדי להגן על הפרי משריטות הוא נקשר היטב, לבל יזוז ברוח. בנקודות חיכוך מושם ריפוד של צמר גפן. נדרש ריסוס מתמיד, כדי למנוע הגעת מזיקים, שפוגעים ביפי הפרי. בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה, אתרוג 'חזון איש', האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד) והאתרוג המרוקאי. ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם. חסידי חב"ד מגדלים בישראל את האתרוג מזן קלבריה, אך רבים מהם מעדיפים לברך על אתרוג שגדל בקלבריה שבאיטליה. לולב בעבר רוב הלולבים הנמכרים בישראל היו מיובאים ממצרים. אך כיום כמעט כל הלולבים באים מעמק בית שאן ומהערבה שם ישנם גם מטעים המגודלים במיוחד לצורך הלולבים.לולבים אלו נקראים לולבי 'דרי',אולם יש ספק על כשרותם מסיבת היותם לולבים מדקלים שאינם נותנים פירות בעוד שבמקרא מצוין "... כפות תמרים, ומסיבה זאת נאסר לולב מדקל מסוג וושינגטוניה. את הלולב יש לכרות בזהירות, כי אם כורתים לולבים בצורה שאינה נכונה, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לעץ. מדי שנה נאבקות הרשויות המקומיות בישראל בקוטפי לולבים פירטיים, המנסים לכרות לולבים מעצי הדקל המשמשים לנוי. הדס ההדס ה'משולש' דורש טיפוח. יש בישראל מגדלים מעטים בלבד של הדסים, ורוב שדות הגידול ממוקמים בצפון הארץ ובמושב נוב ברמת הגולן. לאחר הקטיף יש להסיר ידנית את הענפים הרבים היוצאים לאורכו של ענף ההדס, כדי שיתקבל ענף אחד בלבד. כדי שההדס יקבל את צורתו המשולשת הדרושה למצווה, נוהגים לגזום ולשרוף אותו בראשית האביב. ערבה בישראל קיים גידול מסחרי של ערבות בהיקף נרחב (מאות דונמים). בנוסף קיימים עצים רבים בישובים ובחצרות הבתים בערים. קיים איסור על קטיף ערבות מעצי הערבה גדלים בר לאורך נחלי ישראל. מצוות נטילת לולב אגידת ארבעת המינים ממוזער\|140px\|מטבע ממרד בר כוכבא. יש הרואים בו את דעת רבי עקיבא, ויש הרואים בו כמות גדולה של הדסים כמנהג הגאונים ויהדות תימן ממוזער\|556x556 פיקסלים\|"הושענא" תימנית, עם הרבה הדסים במשנה אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. מטבע עתיק מימי בר כוכבא מראה ארבעת המינים שיש הטוענים שנאגדו לפי שיטתו של רבי עקיבא, שכנראה רווחה בזמנו. יהודי תימן נוהגים להוסיף הדסים נוספים לנוי, מנהג שהיה נפוץ בארץ ישראל בתקופת הגאונים, וניתן למצוא לו עדויות במטבעות מימי הבית השני בהם ניתן לראות לולב, שתי ערבות, וכמות גדולה של הדסים. באשכנז, בימי הביניים, היה נהוג לקחת מספר מרובה של ערבות. בשולחן ערוך מובא היתר להוסיף הדסים, בין כשרים ובין פסולים, אך נאמר בו שהמדקדקים אינם נוטלים יותר משלושה הדסים ושתי ערבות. לדעת הרמב"ם מותר להוסיף על מספר ההדסים, אך אין להוסיף על מספר הערבות. הלולב ההדס והערבה נקראים בלשון התלמוד "הושענא", וכך הם נקראים גם כיום בפי יהודי תימן. הלולב, ההדס והערבה מאוגדים ביחד, משום הידור מצווה (ולא כשיטת רבי יהודה שזו חובה). ביהדות אירופה נהוג לאגוד באמצעות קוישיקלך, אך לדעת פוסקים רבים יש צורך באגידה מעבר לכך. בחלק מן הקהילות אוגדים את ההדסים מימין ללולב והערבות משמאלו, כאשר שדרת הלולב היא כלפי הנוטל. מנהג אחר, על פי קבלת האר"י הוא לאגוד ערבה אחת מימין, אחת משמאל וכן הדס מימין, הדס משמאל והדס באמצע. האתרוג עומד בפני עצמו. בעת קיום המצווה, הלולב עם ההדסים והערבות מוחזקים ביד ימין, בעוד האתרוג מוחזק ביד שמאל, כאשר הפיטם שלו מופנה כלפי מעלה, מוצמד ללולב. במצב זה מנענעים את ארבעת המינים בשישה כיוונים. הברכה על נטילת לולב לפני קיום מצוות נטילת הלולב ונענועו מברכים: בפעם הראשונה שמקיימים את המצווה באותה שנה מוסיפים ומברכים את ברכת "שהחיינו". 270px\|שמאל\|ממוזער\|יהודים מתפללים בבית הכנסת בחג הסוכות עם ארבעת המינים הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים", מכיוון שכל ארבעת המינים כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם ושאר המינים טפלים לו. בערבית, המלה לולב פרושה דבר המתנועע, מסתובב. אם זה הפרוש המקורי של המלה גם בעברית, יתברר שאגודת ארבעת המינים אשר אנו מנענעים יחד היא הלולב, ולא כפות התמרים שהוא אחד המינים. על מנת שהברכה תהיה לפני הנטילה יש המקפידים לברך לפני שהם תופסים את ארבעת המינים בידיהם. אחרים מחזיקים בעת הברכה את ארבעת המינים בידיים אך באופן שאינו מתאים לקיום המצווה, למשל כאשר האתרוג הפוך עם הפיטם כלפי מטה באופן שאינו "דרך גידולו", או שמחזיקים את הלולב האגוד עם ההדסים והערבות אך האתרוג מונח על השולחן, ורק אחרי הברכה מרימים את האתרוג ומצמידים אותו לשלושת המינים האחרים. יש הנוטלים את כל הארבעה כרגיל אך מכוונים שלא לקיים את המצווה עד אחרי הברכה. על פי תורת הקבלה, יש לברך על הלולב אחר תפילת שמונה עשרה לפני קריאת ההלל, אולם בגמרא מסופר על מנהג אנשי ירושלים שבירכו בבוקר והלכו לבית הכנסת כשהלולב כבר בידם. לפני הברכה יש הנוהגים לומר את הבקשה הקבלית הבאה: נטילה ונענוע שמאל\|ממוזער\|220px\|האדמו"ר של חסידות טאש, משולם פייש לאווי (השני) נוטל את ארבעת המינים במהלך תפילת הלל בחג הסוכות חיוב המצווה הוא הגבהת ארבעת המינים (גם אם בנפרד) אך המצווה השלמה היא נענוע הלולב עם שאר המינים. מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". בגמרא מוסבר כי יש לנענע את הלולב במאוזן ובמאונך: אופן הנענוע שנכתב בתלמוד הבבלי ונפסק על ידי הרמב"ם הוא בסדר הבא: הנעת הלולב קדימה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים, הנפת הלולב למעלה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים. כך נוהגים להלכה בקהילות יהודי תימן. בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה. בקהילות אשכנז נוהגים כמנהג המהרי"ל, אחד מהמקורות העיקריים של מנהגי אשכנז, שפסק לעמוד לכיוון מזרח ולהניע את הידיים בלבד. מוליכים ומביאים שלוש פעמים קדימה, שלוש פעמים ימינה (צד דרום), שלוש פעמים מעל הכתף אחורה (צד מערב), שלוש פעמים שמאלה (צד צפון), מרימים שלוש פעמים למעלה, ומורידים שלוש פעמים למטה. סך הכול 36 נענועים בהולכה והבאה. ברוב קהילות הספרדים והחסידים נוהגים כמנהג האר"י, לפיו סדר הנענועים הוא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. בעת הנענועים מפנים את הפנים ומסתובבים לכיוון הרוח אליה מנענעים. בקהילות תימן על פי מנהג הבלדי סדר הרוחות הוא: מזרח, מערב, מעלה, מטה, דרום, צפון. רוב השאמי מנענעים כשיטת האר"י שלעיל, ויש מקהילות השאמי שמנענעים כסדר השולחן ערוך שלעיל ומנהג אשכנז. יש לציין כי לגבי צורת העמידה נחלקו המנהגים בקהילות תימן: רוב המחוזות נהגו לסובב גופם לכל רוח, ויש שנהגו לעמוד כלפי מזרח ולהטות רק הלולב לכל הרוחות. מצוות ערבה במקדש 300px\|ממוזער\|הקפות בבית כנסת החורבה בנוסף לנטילת הערבה יחד עם שאר המינים, יוחד טקס נוסף לערבות בלבד, בבית המקדש. במשנה נאמר כי היו לוקחים ערבות ממוצא שליד ירושלים, מביאים אותן למקדש וזוקפים אותן בצידי המזבח. ערבות אלו היו גדולות במיוחד וגובהן היה גדול באמה מגובה המזבח - שגובהו היה עשר אמות. לאחר מכן היו מקיפים את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". כך, בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת), וביום השביעי- מקיפים את המזבח שבע פעמים ועושים זאת גם אם הוא חל בשבת. לאחר החורבן, נשאר זכר למצווה זו במנהג ההושענות, שבו מקיפים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים. בכל יום מששת הימים הראשונים של חג הסוכות מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים את הבימה שבע פעמים ומקיימים חיבוט ערבה. אספקת ארבעת המינים באירופה בימי הביניים כשעם ישראל ישב על אדמתו, יכול היה כל אדם להשיג את ארבעת המינים סמוך לחג הסוכות, אולם לאחר חורבן המקדש והתפזרות עם ישראל לגלות ובין השאר גם לאירופה, נערמו על כל המבקש לקיים את המצוות ארבעת המינים קשיים רבים. בארצות מרכז אירופה וצפונה לא גדלים שלושת המינים: תמר, אתרוג והדס מפאת חוסר התאמה אקלימית. את שלושת המינים הללו ניתן היה לייבא מדרום איטליה, איי יוון וספרד. אך היו תקופות בהן הסחר לא היה מפותח ואופי ההתיישבות היהודית באירופה שהיה מפוזר באזורים נרחבים ומרוחקים ובריכוזים קטנים הערימו קשיים על אספקת ארבעת המינים לקהילות אלו. בקושי זה דנו בהרחבה בספרות ההלכה של פוסקי אשכנז, בעיקר בנוגע ל'לולב היבש'. במאה ה-17 חלה שיפור בזרימת המסחר לאירופה ובכך התאפשרה חלוקה סדירה וצודקת לכל הקהילות ואף לאנשים פרטיים. רמזים בארבעת המינים שמאל\|ממוזער\|270px\|לולב לצד מנורת שבעת הקנים בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו. ארבעת המינים מהווים מוטיב חוזר בעיטורי בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לה', לדמויות מקראיות, לעם ישראל ולאברי האדם, וכן כרמז למים. משל לקב"ה ארבעה מינים שבלולב רומזים לקב"ה, כל מין מפני פסוק שהקב"ה מוזכר בו. פרי עץ הדר, שנאמר: "הוד והדר לבשת" כפות תמרים, שנאמר: "צדיק כתמר יפרח". ענף עץ עבות, שנאמר: "והוא עומד בין ההדסים". ערבי נחל, שנאמר: "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". דמויות מקראיות עוד רומזים המינים לאבות האומה: פרי עץ הדר, אלו אברהם אבינו ושרה אימנו, שהידרם הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", ועוד, שנאמר "והדרת פני זקן". כפות תמרים, אלו יצחק אבינו, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, ורבקה אימנו, שהעמידה בן צדיק ובן רשע, כשם שהדקל מוציא תמרים אך גם עוקצים. ענף עץ עבות, אלו יעקב אבינו ולאה אימנו, שהיו עמוסי בנים, כשם שההדס עמוס בעלים. ערבי נחל, אלו יוסף ורחל אימנו, שמתו לפני אחיהם, כשם שהערבה כמשה ויבשה לפני שאר המינים. בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות: שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד), יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת). שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד). הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד אחיו. והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות). פרשנות זו מוזכרת גם בפיוט סוכה ולולב לעם סגולה. משל לעם ישראל 300px\|ממוזער\|ארבעת המינים, גבעת ברנר עוד רומזים המינים לחלקים בעם ישראל: אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח). לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך אינם אנשי מעשה. הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך עוסקים בעשיית מעשים טובים. ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים. אגידת ארבעת המינים, מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל. על פי נוסח "לשם ייחוד" המובא בסידוריםמחזור לחג הסוכות - סדר נטילת לולב המבקש על ארבעת המינים את הבקשה "תקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי". נטילת ארבעת המינים ואיחודם והצמדתם בשתי ידי האדם, מתקשר לציווי האל את הנביא יחזקאל לקחת שני ענפי עצים בשתי ידיו ולהצמיד אותם יחד "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך"יחזקאל לז יז, כאשר ביחזקאל מעשה זה מובא בכתוב כסמל לאחדות שבטי ישראל השונים לעם אחדיחזקאל לז. דימוי שבטי ישראל השונים לכמה ענפי עצים מובא במקרא אף בנס מטה אהרוןבמדבר יז, ואף המילה "מטה" משמשת הן במשמעות שבט בעםבמדבר א ואף במשמעות ענף של עץ"וענפה על מים רבים. ויהיו לגפן מטות עוז...ותגבה קומתה על בין עבותים, ותרא בגבהה ברוב דליותיה" יחזקאל יט יא. משל לאברי גוף האדם נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו: האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול. הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה. ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות. הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע. ארבעת המינים והמים ממוזער\|ערבה על גדות נחל ארבעת המינים מתייחדים בכך שהם "גדלים על המים", ולכן מבטאים את שפע המים בארץ ישראל ואת התלות בהם, כפי שנכתב בתלמוד הבבלי: והלקיחה שלהם היא שמזכה בהורדת המטר. מאפיין זה מתחבר עם עניינו של סוכות, חג האסיף כשמו בתורה, שהוא זמן האסיף של יבול הצומח. בתלמוד הירושלמי נאמר: כפות תמרים - ממחישות יותר מכל את שפעת המים באזורים היבשים בארץ, בבקעה ובנאות המדבר. ערבת הנחל – כשמה מבטאת את שפעת הנחלים והמעיינות ומזכירה את המקומות המרובים ביותר במים, שם היא נפוצה ביותר. הערבה היא גם התלויה ביותר במים מבין ארבעת המינים, שהרי ענפי הערבה שבלולב נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים. הדס – כשמו "עץ עבות", הוא הצמח הדחוס ביותר בעלים וממחיש את השפע, הרעננות והירקוּת העצומה שבטבע. במקרא מופיע ההדס בין הצמחים המסמלים פוריות: . לעומת שכומשין לאחר קטיפתם, ההדסים נשארים זקופים ורעננים גם ללא מים זמן ניכר. אתרוג - הוא הפרי שצריך הכי הרבה מים בחקלאות הארץ ישראלית הטבעית. עובדה זו מתבטאת בהלכה "האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו", טעם הדבר הוא תלותו במים בדומה לגינת הירק, ומהאמור בתלמוד ירושלמי ומעוד מקורות דומים בחז"ל. האתרוג מסמל פוריות מכיוון שעץ האתרוג נותן את פירותיו כל השנה. כמו כן, הפיטם, הקצה המורחב של עמוד העלי שהוא האבר הנקבי של הפרח, הוא תנאי לכשרותו. שלא כמו שאר הפירות, הפיטם נשאר בראש האתרוג גם לאחר הבשלתו. ארבעת המינים לאחר החג מכיוון שארבעת המינים משמשים לצורכי קדושה, נוהגים שלא לזרוק אותם, אלא למצוא להם שימושי קדושה נוספים, ככל הניתן. על כן נהגו מנהגים כמו: בעירה לשם מצווה - נוהגים להשתמש בלולב, בהדס ובערבה כחלק ממקור הדלק למצוות הדורשות גם מקור בעירה, לדוגמה באפיית מצות, ביעור חמץ או כחלק ממדורת ל"ג בעומר. ברכה נוספת על אכילה - עם סיום השימוש באתרוג, נוהגים לאוכלו (כפי שהוא או אחרי ריכוך בסוכר), ובכך לזכות במצווה של הברכה על אכילתו, ובפרט בסדר ט"ו בשבט. אחרים טועמים ממנו מיד לאחר שסיימו את שימושו המקורי ורואים בכך כמקצת מהזיכוי שבברכת שהחיינו הנאמרת על פרי חדש, אותה לא ניתן לומר מפני שברכו כבר על האתרוג כחלק מנטילת הלולב. ברכה נוספת על בשמים - נהגו להשתמש באתרוג ובהדס (בעודו טרי) גם לצורכי ברכת בשמים הנאמרת בין היתר בהבדלה. ארבעת המינים בסכך הסוכה לדעת רבי יהודה ישנו קשר הלכתי מהותי בין מצוות סוכה למצוות ארבעת המינים, מכיוון שלדעתו הסוכה כשירה רק עם הסכך עשוי מאחד או יותר מארבעת המינים, לא כולל פרי האתרוג עצמוסוכה לו ב. דעת רבי יהודה לא נפסקה וההלכה היא שהסכך כשר מכל סוגי הצמחים. קשר בין ארבעת המינים לסכך מופיע אף בספר נחמיה בה מוזכר כי העם עשה סוכות מהדסים וענפי תמרים יחד עם ענפי עצים אחריםנחמיה ח טו. לקריאה נוספת זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, הוצאת המחבר, צווה צוף, התש"ע. זהר עמר, אתרוגי ארץ-ישראל: בירור מסורת קדמותם של אתרוגי ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת המחבר, נווה צוף, התשע"א זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, ירושלים, התשע"ב, עמ' 91-89; 104-102; 109-106; 122-121. הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות ארבעת המינים, בסוף הספר למעלה מ-100 ציורים תלת־ממדיים שמדגימים הלכות רבות. מהדורה ראשונה יצאה בתשע"ו. ראו גם 200px\|ממוזער\|סמל היישוב בית חורון הנושא עליו את ארבעת המינים הלכות ארבעת המינים חיבוט ערבה לולב הדס מצוי ערבה אתרוג לקריאה נוספת זהר עמר, ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי בוטני וארץ ישראלי, תש"ע-2009. ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "נענועים", עמ' 85–95. קישורים חיצוניים אוסף מקורות בנושא ארבעת המינים, אתר ספריא כתבות ומאמרים: נגה הראובני, ארבעת המינים, באתר דעת פרופ' מרדכי כסלו, טעמי נטילת ערבה במצוות לולב מאמרים רבים על סוכות, באתר Aish מגוון מאמרים על ארבעת המינים מט"ח שוק ארבעת המינים בתל אביב, יומני כרמל אוקטובר 1951 (התחלה 3:39) הלכות: ערוץ יהדותון ארבעת המינים - הלכה למעשה, באתר מכון מאיר ארבעת המינים והלכותיהם, באתר ישיבה הלכות ארבעת המינים, באתר לולב כיצד מנענעים את ארבעת המינים באיור הלכות ודיני ארבעת המינים מהספר ילקוט יוסף הלכות ארבעת המינים, באתר בינינו תמונות להמחשת הלכות ארבעת המינים, אוצר התורה שונות: גידול הדסים לארבעת המינים באתר משרד החקלאות. פרק 72 – דבר היום: פרי עץ הדר – על ארבעת המינים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס הערות שוליים * קטגוריה:הלכות חג הסוכות קטגוריה:תרי"ג מצוות קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה קטגוריה:פרשת אמור קטגוריה:צמחי המקרא קטגוריה:סמלים יהודיים	2024-10-20T01:18:23
כמעיין המתגבר	כמעין המתגבר (באנגלית: The Fountainhead) הוא רומן פילוסופי של הסופרת והפילוסופית האמריקאית איין ראנד. הספר ראה אור בשנת 1943 והפך במהרה לרב-מכר ואף לסרט קולנוע (1949) בכיכובם של גרי קופר ופטרישה ניל. הרעיונות המובעים בספר זכו לתהודה רבה במשך שנים רבות ומבטאים את עקרונות ההגות האובייקטיביסטית של ראנד. עלילת הספר מתרחשת בניו יורק של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, על רקע תקופת הזוהר של גורדי השחקים. אדריכלים שונים נאבקים מאבק קשה על הזכות לעצב את קו הרקיע של העיר. הווארד רוארק, גיבור הספר, הוא אדריכל בודד שתומך באדריכלות המודרנית ומנהל מאבק קשה נגד "אנשי החיים המשומשים", כפי שהוא מכנה את כל בני האדם החיים על חשבון תבונתם של אחרים. הספר מאדיר ומעריץ את האדם היוצר המעומת עם האדם הטפיל וחסר היצירתיות, ומהווה הקדמה לגישת האובייקטיביזם שפיתחה ראנד ומוצגת בספרה "מרד הנפילים". מספר חוקרים טענו שדמות זו מבוססת ברובה על האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט, אך ראנד עצמה שללה טענה זו. עלילה הווארד רוארק ופיטר קיטינג מסיימים את לימודיהם בבית הספר לאדריכלות. בעוד רוארק מועף מבית הספר מפאת אופיו המרדני וסירובו ללמוד וליישם את אדריכלות העבר, קיטינג מסיים את בית הספר בהצטיינות ומתקבל לעבוד במשרד אדריכלות מפורסם בניו יורק. הוא מצליח להתחבב על כולם בשל שאפתנותו וצביעותו. רוארק מצליח לקבל עבודה במשרדו של האדריכל היחיד שהוא רוחש כלפיו הערצה - הנרי קמרון. קיטינג הופך שותף במשרד הגדול וצובר פופולריות וכסף רב. רוארק, לעומתו, לא כובש את לב האנשים, בנייניו זוכים ללעג, והוא מתקשה לקבל עבודה. בעבודותיו המעטות, הוא מכיר מספר אנשים שהופכים להיות תומכיו לאורך כל הדרך. בשל מחסור בעבודה, הווארד רוארק נאלץ לעזוב את עבודתו ולעבוד עבודת כפיים במחצבה. שם, הוא מכיר את בתו של הבוס של קיטינג, דומיניק פרנקון, ובין השניים מתפתח רומן. בתחילה לא ידועה לה זהותו, אך כאשר היא רואה את בנייניו היא מחליטה שהעולם אינו ראוי או מוכן לבניינים כבנייניו של רוארק, ומכפישה את שמו, כעיתונאית, בכל הזדמנות. בהמשך, הופכת דומיניק למשען היחיד בחייו של רוארק, ומתמסרת למענו בכל מובן אפשרי. באותו הזמן מתחרה קיטינג על בניית גורד שחקים שחשיבותו רבה. הוא מוצא עצמו קורס תחת הלחץ של הממונים עליו לתכנן את הבניין המדהים ביותר שתוכנן אי פעם. הוא פונה אל רוארק, מיואש, על מנת שיתכנן עבורו את הפרויקט. הווארד מסכים בתנאי אחד: שתוכניותיו שלו יהיו הסופיות, בלי שינוי אחד קטן. פיטר זוכה במכרז עם תוכניתו של הווארד, ונעזר בו בפרויקטים נוספים. רוארק, לטענתו, מסכים בכל פעם מחדש, כיוון שאין הוא יכול להרשות לבניין להיות מתוכנן על ידי פיטר או שכמותו כאשר ביכולתו למנוע זאת. כאשר רוארק מבקר באתר הבנייה, הוא מוצא שבמבנה נערכו כמה שינויים, שאותם קיטינג פשוט לא הצליח למנוע. רותח מזעם, הווארד מפוצץ את הבניין שהוא עצמו יצר ומועמד למשפט שמקבל הד תקשורתי רב. רוארק נהפך לחביב עוד פחות על העם, אם זה בכלל אפשרי, וסיכוייו לנצח במשפט שואפים לאפס. ולמרות זאת, רוארק מטיח בחבר המושבעים את העובדות ואת דעותיו שלו על המדינה והחברה שבה הם חיים, שלא מוכנה לקבל את יצירתו. הוא מזוכה לבסוף מכל אשמה. השטח המפוצץ נרכש על ידי איל הון שקונה גם את שירותיו של הווארד לבניית המבנה החסכוני והיפה שתכנן, והפעם בלי שינויים. הווארד "על גג העולם" בונה את גורדי השחקים שכל חייו חיכה להקים. דמויות מרכזיות בספר ממוזער\|The Fountainhead. הווארד רוארק - דמותו מייצגת בין השאר את האדריכלות המודרנית האמריקאית שיצרה את גורדי השחקים הראשונים ואת מפעלי התעשייה המודרניים על ידי שימוש בחומרים חדשים וטובים יותר, תוך כדי ויתור על המאפיינים הקלאסיים מימי הביניים, הרנסאנס, וכו'. רוארק נאמן לעצמו ולדעותיו לכל אורך הדרך, לא מפחית מערכו כדי שרעיונותיו יתקבלו ולהפך, על אף כל הקשיים שהחברה מציבה לו. הוא אדם יהיר ומתנשא, שאיננו מוכן לקבל את החברה ודבק בערכיו ובמוסר האישי שלו. הוא מזלזל באנשים כפיטר קיטינג ולא חש כלפיו דבר מלבד רחמים. הוא אוהב את האדריכלות בכל ליבו, ובעל כישרון מיוחד למצוא פתרון לכל בעיה. נתפס כמתבודד, מכיוון שאינו מבקש להיות חלק ממעמד, קבוצה או אגודה כלשהי, למרות יכולתו להתחבר לכל אדם בעל דעות דומות לשלו. פיטר קיטינג - מעולם לא רצה להיות אדריכל, והוא חסר כל כישרון. שאיפותיו האמיתיות טורפדו בילדותו על ידי אמו השתלטנית והשאפתנית, אשר דחפה אותו לכיוון לימודי אדריכלות. הוא חברותי ונעים ויודע להתחבב על הבריות, ומנצל זאת למטרותיו האישיות, תוך העמדת פנים שכל דבר שהוא עושה הוא לטובת הכלל והחברה. הוא נוטה להסתבך בלי להבין לאן הוא מכניס את עצמו. קל להשתמש בו, ולהחדיר בו רעיונות. הוא חסר כל עקרונות משל עצמו, ומהווה היפוכו הגמור של הווארד רוארק. אלסוורת' טוהי - מבקר אמנות ואדריכלות מפורסם, מקים ארגוני עובדים ואיגודים שונים, גאון מרושע. משתמש בקשריו והשפעתו כדי למנוע עבודה מרוארק. מגדיר עצמו כאוהב אדם וטוען שאלטרואיזם היא המעלה הגדולה ביותר בעולם, ולכן אדם אנוכי כרוארק לא צריך ליצור ולהפיץ את דעותיו הבלתי מתחשבות ברצונות האנשים שסביבו. איין ראנד השתמשה בדמותו של הרולד לאסקי - תאורטיקן פוליטי סופר ופוליטיקאי, שהפיץ את הרעיונות הסוציאליסטיים-דמוקרטיים והיה יו"ר של מפלגת הלייבור. גייל ואיינאנד -איש עסקים רודף בצע וכוח, בעל מערכת עיתון מסועפת ועסקי נדל"ן רבים, שבנה את האימפריה שלו בעצמו ובמידה רבה של אלימות. שולט למעשה על כל תחומי המדיה של העיר ניו-יורק. למרות דמיונו לרוארק (מוכשר, עצמאי, חסר פשרות וגבולות) הוא הגיע למעמדו על-ידי מניפולציות בדעת הציבור, מה שבסוף הביא למפלתו. מאמין שהעולם ראוי לבינוניות שבה הוא שרוי ולכן הוא מעודד אותה בעיתוניו. במקביל הוא שומר על יצירות מופת רבות לעיניו בלבד. אחת הסיבות שהווארד נלחם במשפט היא כדי להוכיח לו שיש לאדם תקווה ורצון לשאוף לגדול ולנשגב ממנו. על פי רוארק, ואיינאנד הוא "איש החיים המשומשים". דומיניק פרנקון - בתו של הבוס של קיטינג, מבקרת אדריכלות בעיתון של ואיינאנד ומאהבתו של רוארק. מוצגת בתחילת העלילה כשותפה לדעה שהעולם ראוי לבינוניות ושצריך להגן עליו מפני דברים נשגבים כעבודתו של האוורד, ולכן עוזרת לטוהי למנוע תעסוקה מרוארק. אך במהלך העלילה מתבהרת דמותה. דומיניק מוצגת בשלב האמצע כרעייתו של ואיינאנד, ובחלק הסופי הופכת רעיה לרוארק, הן במובן הפיזי, והן בדעותיו ובהשקפתו. אישיותה של דומיניק מורכבת, ומאפיינים אותה עומק מחשבה וחריפות שכלית, לצד מעצורים כבירים בתחום הרגש. דמותה בספר מתוארת כאשה הנמשכת להרס עצמי, המחפה על הפחד המוסתר העצום שלה מהריק הקיומי שהיא חווה. ההרס מופנה גם כלפי זולתה על ידי החצנה של התנהגות חסרת מטען רגשי. אך למעשה נחשף הקורא להרבה מאוד רגש הקיים אצלה, אף אם רגש סוער ושסוע במיוחד. אישיותה מזכירה את מאפייני ה"אישיות הגבולית" המתוארת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה. הפילוסופיה שמאחורי הספר הספר נועד לקדם את פילוסופית האובייקטיביזם של איין ראנד שדוגלת בחירות הפרט ובחשיבה עצמאית. רוארק הוא סמל לאדם המתנהג על פי כלליה של ראנד, לאורך הספר הוא דבק בסגנונו האישי ללא פשרות ומסרב להדמות לאחרים גם במחיר של אובדן פרנסתו. מולו הציבה ראנד את פיטר קיטינג, אדריכל אשר כל מעשיו ועבודתו מכוונים להתקדמות בקריירה ולהתחבבות על אנשי החברה הגבוהה ואין לו סגנון אישי. לאורך הספר מראה ראנד את שפלותו של קיטינג מול גדלותו של רוארק. הספר נחשב על ידי איין ראנד כפרולוג לאפוס העלילתי "מרד הנפילים" שיצא בשנת 1957. ב"כמעיין המתגבר" פורסת ראנד את משנתה בעד האינדיבידואליזם ונגד הקומוניזם. תרגום לעברית שמאל\|ממוזער\|136px\|התרגום החדש (2012) המו"ל שמואל פרידמן רכש את זכויות היוצרים לתרגום ספריה של איין ראנד ב-1953 בפגישה אישית עמה. הסכום ששילם היה 100 לירות ארץ-ישראליות. הספר יצא לאור בשנת 1954 בהוצאת ש. פרידמן ובתרגום אהליהב דניאל. שם הספר ניתן על ידי פרידמן בהשראת המקורות היהודיים, 'כמעיין המתגבר' נכתב על דמותו של רבי אלעזר בן ערך. ב-1997 הוצא הספר בעריכה מחודשת על ידי עמיקם שפיר. במהדורה זו הודפס הספר באותיות גדולות, נעשו שינויים קלים בתרגום המקורי והוסף כתיב מלא. בסוף שנת 2008 קנתה הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר את הזכויות על הספרים מרד הנפילים וכמעיין המתגבר, והחלה בפרויקט תרגום חדש של הספרים. הספר תורגם על ידי אינגה מיכאלי ויצא לאור בשנת 2012. עיבודים בשנת 1949 עובד הספר לסרט קולנוע באותו שם, שביים קינג וידור לפי תסריט שכתבה איין ראנד. בתפקידים הראשיים הופיעו גרי קופר, פטרישה ניל וריימונד מאסי. בשנות ה-70 עובד הרומן בפקיסטן לטלוויזיה, בכיכובם של רהט קזמי ואשתו. בשנת 2014 הועלה בהולנד המחזה "כמעיין המתגבר", בעיבודו ובבימויו של הבמאי איבו ון הובה . קישורים חיצוניים תחרות החיבורים בנושאים מתוך "כמעיין המתגבר" באתר מרכז איין ראנד בישראל הפרק הראשון בספר (התרגום החדש), אתר 'אנכי'. בועז ארד, מנהל מרכז איין ראנד מתראיין ברשת ב' בנושא ההוצאה החדשה של ספרי איין ראנד בעברית. ראיונות רדיו וטלוויזיה בנושאי ספרי איין ראנד באתר מרכז איין ראנד בישראל. אוהד קמין, כמעיין המתגבר, פורסם באתר 'הטוב', 22 יולי 2011 הערות שוליים קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית) קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים קטגוריה:ספרי 1943 קטגוריה:כתבי איין ראנד	2024-09-25T06:23:23
התעמלות	שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל "המתעמלת" של דניאל בהריר במכון וינגייט התעמלות היא פעילות גופנית שמטרתה חיזוק ושמירה על כושר גופני באמצעות מערכת תרגילים מבוססת. כספורט תחרותי, התעמלות היא ענף המשלב תרגילים פיזיים הדורשים כוח, שיווי משקל, גמישות, קואורדינציה וסיבולת. התנועות הכלולות בהתעמלות תורמות להתפתחות הזרועות, הרגליים הכתפיים, הגב, החזה ושרירי הבטן. ההתעמלות כענף ספורט התפתח מתרגילים שהיו בשימוש ביוון העתיקה אשר כללו עלייה וירידה מסוס, ומיומנויות קרקס. הענף הנפוץ ביותר של התעמלות תחרותית הוא התעמלות מכשירים ובו בתחרויות הגברים תרגילי קרקע, קפיצות, טבעות, סוס סמוכות, מקבילים ומתח, ובתחרויות הנשים תרגילי קרקע, קפיצות, מקבילים מדורגים וקורה. הפדרציה הבינלאומית להתעמלות היא הגוף המנהל את תחרויות ההתעמלות למיניהן ברחבי העולם ומלבד התעמלות מכשירים, גוף זה אחראי לניהול תחרויות התעמלות אומנותית, טרמפולינה, התעמלות אקרובטית, התעמלות אירובית, פס אקרובטיקה ופארקור. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|אולם ההתעמלות רופר, פילדלפיה, 1831 לערך ההתעמלות כשיטה לאימון גופני או אימון צבאי רווחה כבר ביוון העתיקה והיא נזכרת בכתביהם של הומרוס, אריסטו ואפלטון. העיסוק בהתעמלות בתקופה זו מתועד בהרחבה בעבודתו של פילוסטרטוס שנקראה התעמלות. המונח העיקרי לעיסוק בהתעמלות הוא מהפועל γυμνάζω (gymnazo) שביוונית משמעו "להתאמן" או "להתאמן בעירום", מפני שגברים צעירים התאמנו ללא בגדים. ביוון העתיקה, כושר גופני היה לתכונה מוערכת אצל גברים ונשים. היה זה רק כאשר הרומאים כבשו את יוון בשנת 146 לפנה"ס שההתעמלות הפכה יותר רשמית ושימשה לאימון גברים לקראת לחימה. בהתבסס על טענתו של פילוסטרטוס שההתעמלות היא סוג של תבונה, בת השוואה עם פילוסופיה, שירה, מוזיקה, גאומטריה ואסטרונומיה, אתונה שילבה את החינוך הגופני יחד עם החינוך הקונבנציונלי. בפלאסטרה (Palaestra), מרכז חינוך גופני ביוון העתיקה, החינוך עבר מדיסציפלינה אשר התמקדה במשמעת, חומרה וכוח, לדיסציפלינה ששילבה בין חינוך הגוף לחינוך הדעת ויצרה סגנון התעמלות שהיה יותר אסתטי ואינדיבידואלי. בעת המודרנית, ההתעמלות החלה להתפתח בראשית המאה ה-19 בתצורתה העדכנית בדוגמת התעמלות המכשירים. בשנת 1811, איש החינוך הגרמני פרידריך לודוויג יאן החל את תנועת ההתעמלות המודרנית ונחשב לאבי התעמלות המכשירים כאשר המציא כמה מתרגילי הענף. בשנת 1881 נוסדה הפדרציה הבינלאומית להתעמלות. התעמלות המכשירים הייתה חלק מהתוכנית האולימפית מאז חידוש המשחקים האולימפיים בעת החדשה, באולימפיאדת אתונה 1896. תחילה תחרויות ההתעמלות במשחקים כללו גברים בלבד ומאוחר יותר באולימפיאדת אמסטרדם 1928, נוספו תחרויות הנשים. אליפות העולם הראשונה בהתעמלות מכשירים נערכה בשנת 1903 בבלגיה. עם השנים, נוסדו תתי-ענפים נוספים של התעמלות אשר הוכרו על ידי הפדרציה הבינלאומית להתעמלות וביניהם: התעמלות אומנותית, טרמפולינה, התעמלות אקרובטית, התעמלות אירובית, פס אקרובטיקה ופארקור. תחרויות התעמלות אומנותית נוספו למשחקים האולימפיים החל מלוס אנג'לס 1984 ותחרויות הטרמפולינה נוספו למשחקים החל מסידני 2000. ענפי ההתעמלות להלן שבעת ענפי ההתעמלות המוכרים על ידי התאחדות ההתעמלות הבין-לאומית. התעמלות מכשירים שמאל\|ממוזער\|150px\|המתעמל הגרמני פביאן המבוכן בתרגיל המתח, אליפות העולם 2007 התעמלות מכשירים (בלֹעֵז נקרא: "התעמלות אומנותית"; "Artistic gymnastics") הוא ענף ההתעמלות הפופולרי ביותר ונחשב לאחד משלושת הענפים האולימפיים החשובים, לצד האתלטיקה והשחייה. בענף זה הגברים מתחרים בשישה מכשירים: קרקע, סוס סמוכות, טבעות, קפיצות, מקבילים ומתח. נשים מתחרות בארבעה מכשירים: קפיצות, מקבילים מדורגים, קורה וקרקע. כן נערכות תחרויות קרב-רב, בהן מתחרים המתעמלים בכל המכשירים ומדורגים על פי הניקוד המצטבר שלהם, ותחרויות קבוצתיות, בהן מכל קבוצה או נבחרת מתחרה מתעמל אחד על כל מכשיר. התעמלות המכשירים הייתה חלק מהתוכנית האולימפית מאז חידוש המשחקים האולימפיים בעת החדשה, באולימפיאדת אתונה 1896. תחילה תחרויות ההתעמלות במשחקים כללו גברים בלבד ומאוחר יותר באולימפיאדת אמסטרדם 1928, נוספו תחרויות הנשים. אליפות העולם הראשונה בהתעמלות מכשירים נערכה בשנת 1903 בבלגיה תחילה בהשתתפות גברים ולראשונה בשנת 1934 בהונגריה בהשתתפות נשים. התעמלות אומנותית שמאל\|ממוזער\|150px\|המתעמלת האומנותית הרוסיה יבגניה קנייבה מבצעת קפיצת שפגאט התעמלות אמנותית (בלֹעֵז נקרא: "התעמלות קצבית"; "Rhythmic gymnastics") הוא ענף התעמלות בו מתחרות נשים בלבד, ואשר הוכר כספורט על ידי הפדרציה הבינלאומית להתעמלות בשנת 1963. בענף זה, המשתתפות מתחרות בארבעה תרגילים עם מכשירי יד: חישוק, אלות, סרט וכדור. התרגילים משלבים תנועות בלט, אקרובטיקה ומחול, ומתבצעים בליווי מוזיקה, על משטח בגודל 14X14 מטר. אליפות העולם הראשונה בהתעמלות אמנותית נערכה בבודפשט בשנת 1963. האליפות נערכה תחילה אחת לשנתיים ומאז תחילת שנות ה-90 נערכת כל שנה. בשנת 1984, הוכרה ההתעמלות האומנותית כענף אולימפי ונוספה לראשונה למשחקי לוס אנג'לס 1984. טרמפולינה ענף ההתעמלות על טרמפולינה (אנגלית: Trampoline Gymnastic) הוא ענף התעמלות אולימפי בו מבצעים המתעמלים תרגילים אקרובטיים תוך כדי קפיצה על טרמפולינה. בענף שלוש תחרויות מרכזיות; תחרות יחידים, תחרות זוגות ודאבל מיני טרמפולינה. אליפות העולם הראשונה בהתעמלות על טרמפולינה נערכה בלונדון בשנת 1964. בשנת 2000 הפך הענף לאולימפי והחל מסידני 2000, תחרות היחידים נערכת כחלק מתחרויות ההתעמלות במשחקים האולימפיים. פס אקרובטיקה פס אקרובטיקה הוא ענף התעמלות לא אולימפי, המשלב בין יכולות גבוהות מתרגילי קרקע לבין אלו של טרמפולינה. בפס אקרובטיקה, מתעמלים מבצעים תרגיל הכולל סדרה של קפיצות על מזרן באורך של כ-25 מטר שבסופו משטח נחיתה. תחרויות פס אקרובטיקה במשחקים האולימפיים נערכו פעם אחת בלבד, בלוס אנג'לס 1932. בשנים 1974 עד 1998, תחרויות אליפות העולם בפס אקרובטיקה נכללו כחלק מאליפות העולם באקרובטיקה והחל מסוף שנות האלפיים נערכות אליפויות עולם ייעודיות לפס אקרובטיקה. התעמלות אקרובטית התעמלות אקרובטית היא ענף התעמלות לא אולימפי המשלב בין כוח, שיווי משקל, גמישות ודינאמיות. המתעמלים מתחרים בחמש קטגוריות תחרותיות; זוג גברים, זוג נשים, זוג מעורב, קבוצת נשים (3 מתעמלות) וקבוצת גברים (4 מתעמלים). כל התרגילים מבוצעים על גבי משטח לצלילי מוזיקה ומשלבים כוריאוגרפיה, אלמנטים אישיים מענפי התעמלות הקרקע והפס אקרובטיקה, כמו גם אלמנטים צוותיים כגון הקפצות ומבנים של איזון ("פירמידות"). ההתעמלות האקרובטית הופיעה לראשונה כספורט עצמאי ברוסיה הסובייטית בשנות ה-30 של המאה ה-20. התחרות הבינלאומית הראשונה בהתעמלות אקרובטית נערכה בשנת 1957 בוורשה שבפולין. בשנת 1973 הוקם ארגון ההתעמלות האקרובטית הבינלאומי הראשון בשם IFSA, ובשנת 1998 התמזג הארגון עם התאחדות ההתעמלות הבין-לאומית. אליפות העולם הראשונה בענף התקיימה בשנת 1974 במוסקבה שברוסיה, ואליפות אירופה התקיימה לראשונה בשנת 1978 בריגה שבלטביה. ההתעמלות האקרובטית נכללת בתחרויות משחקי העולם מאז שנת 1993. התעמלות אירובית התעמלות אירובית היא ענף התעמלות לא אולימפי אשר מקורו בפעילות אירובית מסורתית, בה המתעמלים נדרשים לבצע דפוסי תנועה אירובית מורכבים, ברציפות ועוצמה גבוהה עם תיאום מדויק למוזיקה. על התרגיל להוכיח תנועה רציפה ומדייקת בשילוב תרגילי גמישות, כוח, אלמנטים אקרובטים ופירמידות מתחום ההתעמלות האקרובטית. בענף שבע קטגוריות תחרותיות; אישית גברים, אישית נשים, זוג מעורב, שלישיות (סוגי שילוב של גברים ונשים), קבוצות (כל שילוב של גברים ונשים), אירובי דאנס (שילוב גברים ונשים) ואירובי מדרגה (שילוב גברים ונשים). מקורו של הענף בשנות ה-80 של המאה ה-20 בארצות הברית, אז נערכו תחרויות לאומיות ראשונות בענף. בשנת 1995, התאחדות ההתעמלות הבין-לאומית הכירה בהתעמלות אירובית כענף התעמלות ומאותה השנה נערכות אליפויות עולם בענף. מאז שנת 1997, נכלל הענף במשחקי העולם, והחל משנת 1999 מתקיימות אליפויות אירופה בענף אשר נערכות אחת לשנתיים. פארקור פארקוּר (Parkour) הוא ספורט אתגרי שפותח בצרפת בשנות ה-90 על יסוד תרגולי מכשולים של הקומנדו הצרפתי. עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית, תוך התגברות על מכשולים בדרך. לעיתים כולל הפארקור ניתור מעל גדרות, מעבר קירות, סיבובים, קפיצה מגג לגג ועוד. בשנת 2017, במהלך שעורר התנגדות מצד ארגוני התעמלות ופארקור, הוכר הפארקור כענף התעמלות על ידי התאחדות ההתעמלות הבין-לאומית. בתחרויות רשמיות מתחרים המשתתפים בשתי קטגוריות: ריצה מהירה וסגנון חופשי. אליפות העולם הראשונה צפויה להיערך בשנת 2021 והחל משנת 2022 יכלל הענף במשחקי העולם. ניקוד לפי שיטת הניקוד הנוכחית אשר מונהגת מאז שנת 2006, פועלים במקביל שני צוותי שיפוט הבוחנים את רמת הקושי ורמת הביצוע. הניקוד הסופי של כל מתעמל הוא שילוב בין הניקוד של כל צוות. ההבדל העיקרי בשיטת הניקוד הנוכחית, הוא שאין הגבלה תאורטית לציון הסופי. הצוות האחד בוחן את דרגת הקושי, הרכב התרגיל והשילוב בין האלמנטים. התרגילים האפשריים מחולקים ל-7 דרגות קושי, וביצוע תרגיל ברמת הקושי הגבוהה ביותר (G), מקנה 0.7 נקודות. על המתעמלים לבצע תרגילים מחמש קבוצות אלמנטים, והניקוד המרבי בהיבט זה הוא 2.5 נקודות. כמו כן, על כל שילוב בין תרגילים הם עשויים לקבל 0.1 או 0.2 נקודות. הניקוד הכולל שנותן צוות שיפוט זה נקרא ניקוד D, ואין מגבלה על מספר הנקודות המרבי שניתן לקבל לפיו. הצוות השני, המעניק ניקוד המכונה ניקוד E, בוחן את הביצוע. ניקוד הבסיס הוא 10 נקודות, ומפחיתים ממנו נקודות בהתאם לרמת הביצוע והטכניקה של המתעמל. חלק מהניקוד בשיטה זו הוא סובייקטיבי, אך על טעויות מסוימות יש להפחית ניקוד קבוע. נפילה ממכשיר גוררת עמה הפחתה של נקודה אחת. שיטת הניקוד הנוכחית נהגתה אחרי אולימפיאדת אתונה 2004, שם הוכרעה זהות מנצח תחרות הגברים בקרב-רב לאחר טעות שיפוט מעוררת מחלוקת שהטילה בספק את האמינות והאובייקטיביות של מערכת הניקוד. תומכי שיטת הניקוד החדשה סבורים כי זה הוא צעד הכרחי עבור התקדמות הענף תוך כדי קידום של תרגילים עם רמת קושי גבוהה יותר, ואובייקטיביות שיפוטית. מתנגדי השיטה החדשה, ביניהם מאמנים ומתעמלים בולטים, טוענים כי לפי שיטה זו, המתעמלים המבצעים תרגיל ברמת קושי נמוכה יותר, מאבדים את סיכויים לזכות עוד לפני שהתחרות מתחילה. לפני שנת 2006 ועל פי שיטת הניקוד הקודמת, הציון המקסימלי שמתעמל היה יכול לקבל על תרגיל מסוים הוא 10, כאשר ממנו היו מורידים השופטים נקודות או עשיריות הנקודה על טעויות ואי דיוקים. כיום, כל ארבע שנים, בסיומו של מחזור אולימפי, נהוג לערוך שינויים קטנים בשיטת הניקוד. התעמלות בישראל ההתעמלות היא בין ענפי הספורט הראשונים שפעלו בארץ ישראל. בשנת 1906, נוסד מועדון הספורט הראשון בארץ בשם "אגודת המתעמלים הראשון-לציון יפו", לימים מכבי תל אביב, ובראשיתו פעלו 25 מתעמלים והועמדו לרשותם מתח, מקבילים ומשקולות. בשנת 1908 נערכה ברחובות תחרות ההתעמלות המאורגנת הראשונה ובסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה העשרים נערכו תחרויות התעמלות לראשונה באופן סדיר במסגרת משחקי כינוס הפועל והמכביה. בשנות ה-90 של המאה העשרים חלה התפתחות משמעותית בענף ההתעמלות בישראל עקב העלייה מברית המועצות שהביאה עמה ספורטאים ומאמנים מקצועיים יותר. בסוף שנות האלפיים הגיעו ההישגים המשמעותיים הראשונים בענף עם זכיות במדליות ראשונות מאליפויות עולם, וזכייה במדליה אולימפית ראשונה בטוקיו 2020 (ארטיום דולגופיאט, מדליית זהב). הגוף המסדיר את ענף ההתעמלות בישראל הוא איגוד ההתעמלות בישראל. הענף נחשב כאחד מהענפים הצומחים ביותר בישראל במהלך העשור השני של המאה ה-21. בחמש השנים שבין 2014 ו-2019 נרשם גידול של 71% במספר העוסקים בהתעמלות בישראל, ובכך הפך ההתעמלות לענף הרביעי מבחינת כמות הספורטאים התחרותיים, אחרי הכדורגל, הכדורסל והכדורעף, עם 3,819 מתעמלים רשומים. בהתעמלות מכשירים, מתעמלים ישראלים השתתפו לראשונה במשחקים האולימפיים ברומא 1960 (רות אבלס, ראלי בן-יהודה ומרים קארה). במשחקים האולימפיים, לזכות ישראל שתי מדליות בהתעמלות מכשירים; מדליית הזהב בה זכה ארטיום דולגופיאט בתרגיל הקרקע באולימפיאדת טוקיו 2020 ומדליית הכסף בה דולגופיאט זכה באולימפיאדת פריז 2024, שוב בתרגיל הקרקע. באליפויות העולם, לזכות ישראל 6 מדליות, מתוכם 1 זהב, 2 כסף ו-3 ארד. בהתעמלות אומנותית, המתעמלת הישראלית הראשונה שהשתתפה במשחקים האולימפיים היא ליאת חנינוביץ בלוס אנג'לס 1984. במשחקים האולימפיים, לזכות ישראל שתי מדליות בהתעמלות אמנותית; מדליית הזהב בה זכתה לינוי אשרם בתחרות הקרב רב אישי באולימפיאדת טוקיו ומדליית הכסף מאולימפיאדת פריז 2024 בה זכתה נבחרת ההתעמלות האומנותית בתחרות הקרב-רב הקבוצתי. באליפויות העולם, לזכות ישראל 19 מדליות, מתוכם 2 זהב, 9 כסף ו-8 ארד. ראו גם הפדרציה הבינלאומית להתעמלות גימנסיון אקרובטיקה קליסטניקס קישורים חיצוניים האתר הרשמי של הפדרציה הבינלאומית להתעמלות האתר הרשמי של איגוד ההתעמלות בישראל מילון למונחי התעמלות, באתר האקדמיה ללשון העברית \| 1913 \| 1935 \| 1937 \| תרבות הגוף (1958) \| הערות שוליים * קטגוריה:ספורט אולימפי	2024-09-19T13:10:46
פומפיי (עיר מודרנית)	פומפיי (באיטלקית: Pompei) היא עיר בנפת נאפולי שבמחוז קמפניה, איטליה. פומפיי היא מוקד תיירותי בעיקר בזכות שרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי הסמוכים לה. היסטוריה פומפיי העתיקה העיר פומפיי העתיקה נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס על ידי האוסקאנים. במאה ה-5 הסאמניטים כבשו את העיר והביאו עמם שגשוג. במאה הרביעית לפנה"ס הוכפפה העיר לשלטון הרומי. במלחמה הפונית השנייה הייתה פומפיי אחד הערים האחרונות שנשארו נאמנות לרומא, אך במלחמת בעלות הברית מרדה נגד הרומאים יחד עם עוד ערים איטלקיות, ולאחר שכבשו הרומאים את העיר נולה, פומפיי נכנעה סופית לשלטון הרומי. בפברואר בשנת 62 פקדה את העיר רעידת אדמה הרסנית המוערכת במגניטודה 7.5 וגרמה נזק רב לעיר. מקץ 17 שנים לרעידה, ב-24 באוגוסט 79 הר הגעש וזוב התפרץ והחריב את העיר. כיום פומפיי המודרנית נוסדה בשנת 1891 לאחר בניית כנסיית מרי הבתולה המבורכת מרוסריו. אתרים העיר מפורסמת בראש ובראשונה בזכות שרידי העיר העתיקה פומפיי. בעיר המודרנית נמצא מקדש גבירתנו מפומפיי המוקדש למרי המבורכת מרוסריו. ערים תאומות קישורים חיצוניים קטגוריה:מפרץ נאפולי קטגוריה:קמפניה: ערים קטגוריה:פומפיי קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1891	2024-01-28T19:52:38
Z/OS	z/OS היא מערכת הפעלה 64 ביט למחשבי מיינפריים, המפותחת על ידי חברת IBM. המערכת מהווה גרסת המשך ישירה למערכת OS/390, שפותחה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, ושורשיה נעוצים במערכות ההפעלה OS/360 שפותחו בתחילת שנות ה-60. מערכת ההפעלה z/OS מיועדת למערכות עתירות נתונים ומרובות משתמשים. בעשרים וחמש שנותיה הראשונות, מאמצע שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, היו המחשבים שעליהם פעלה מערכת הפעלה זו, לגרסאותיה השונות, המחשבים הדומיננטיים בעולם המחשוב הארגוני. מחשבים אלה יוצרו בעיקר על ידי חברת IBM, אך גם על ידי חברות מתחרות, שפיתחו חומרה תואמת. גם כיום משמשת מערכת ההפעלה במחשבי IBM הפועלים בארגונים גדולים ועתירי מחשוב, ובהם בנקים, חברות ביטוח וגופים ממשלתיים. במהלך חמישים שנותיה עברה מערכת הפעלה סדרה נרחבת של שיפורים, מהם גדולים במידה שהצדיקה שינוי שם למערכת ההפעלה, ומהם שהצדיקו רק שינוי מספר גרסה. שינויים אלה באו לתת מענה לצורכי המחשוב הגדלים והולכים, להתפתחויות מרחיקות לכת בתחום החומרה (לדוגמה, הזיכרון המרכזי שאותו מנהלת מערכת ההפעלה גדל בתקופה זו פי מיליון), ולהתפתחויות בתחום התוכנה, גם מחוץ לעולמה של חברת IBM. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|400px\|מבנה סכמטי של הזיכרון האמיתי במערכת ההפעלה MFT מערכות ההפעלה OS/360 פותחו בתחילת שנות ה-60 למחשבי מיינפריים מסדרת IBM System/360, כאשר מרבית העיבודים היו עיבודי אצווה, והזיכרון המרכזי של מחשבים היה בגודל של מאות קילו בתים. המערכות נועדו לאפשר למספר עבודות להתבצע במקביל, כאשר הן חולקות ביניהן את הזיכרון המרכזי ואת זמן המעבד. חלוקת זמן המעבד בין עבודות אחדות הביאה לניצול יעיל יותר שלו. מערכת ההפעלה MFT MFT הן ראשי תיבות של Multitasking with a Fixed number of Tasks (ריבוי משימות במספר קבוע של משימות). במערכת ההפעלה MFT פוצל הזיכרון המרכזי של המחשב לחלק של מערכת ההפעלה ולחלק של עבודות היישומים. האות F בראשי התיבות של שם המערכת נגזרה מהמילה Fixed, בעברית: "קבוע". המשמעות הייתה שחלק הזיכרון שיועד לביצוע עבודות יישומיות, חולק למחיצות (באנגלית: Partitions) בגודל קבוע, שבכל אחת מהן התבצעה אחת מעבודות היישום. האות M נגזרה מהמילה Multiple, "מרובה" בעברית, על מנת לציין שמערכת ההפעלה מנהלת מספר עבודות יישום המתבצעות בו זמנית. מרחב הכתובות בזיכרון המרכזי היה 24 סיביות. כפי שניתן לראות באיור המתאר מבנה סכמטי של הזיכרון האמיתי במערכת ההפעלה MFT, חיסרון בולט של מערכת הפעלה זו, היה הניצול הלא יעיל של הזיכרון המרכזי של המחשב. לכל אחת מהעבודות המתבצעות בו-זמנית הוקצתה מחיצה בזיכרון המרכזי, שלתוכה נטענו תוכניות ונתונים. גודל כל מחיצה נקבע על פי גודל הזיכרון שנדרש לעבודה הצורכת את הזיכרון הגדול ביותר שתוכננה להתבצע במחיצה זו. עבודות אחרות, הצורכות למשל מחצית או רבע מהזיכרון שבמחיצה והתבצעו בה, ניצלו רק מחצית או רבע מהזיכרון שעמד לרשותן. לניצול יעיל של הזיכרון הוגדרו מחיצות בגדלים שונים, אכן גם בדרך זה חלק מהזיכרון לא נוצל. דוגמה: המחשב העיקרי של ממר"ם בסוף שנות ה־60, מדגם IBM 360/65, היה מצויד בזיכרון בגודל 512K, שחולק למחיצות בגודל 108K ו-54K. למטרות מיוחדות יכול היה מפעיל המחשב לאחד מחיצות אחדות למחיצה גדולה של 256K. מערכת ההפעלה MVT שמאל\|ממוזער\|400px\|מבנה סכמטי של הזיכרון האמיתי במערכת ההפעלה MVT MVT הן ראשי תיבות של Multitasking with a Variable number of Tasks (ריבוי משימות במספר משתנה של משימות). השינוי המהותי במעבר ממערכת ההפעלה MFT למערכת ההפעלה MVT, היה גמישות בניהול מחיצות הזיכרון. האות V בראשי התיבות, נגזרה מהמילה Variable, בעברית: "משתנה". גודל המחיצות בזיכרון המרכזי לא היה אחיד וקבוע, אלא כל עבודה ציינה את גודל הזיכרון הנחוץ לה, כך שניתן היה לחסוך חלק מבזבוז הזיכרון במערכת ההפעלה MFT. כאשר העבודות דרשו פחות מקום בזיכרון, ניתן היה להוסיף עוד מחיצות פעילות. כאשר פעלו עבודות שתפוסת הזיכרון שלהן גדולה יחסית, ניתן היה להפחית את מספר המחיצות. HASP חידוש מהותי נוסף במערכות ההפעלה MFT ו-MVT היה מערכת ניהול תורים ו-Spooling. המערכת שנקראה HASP (Houston Automatic Spooling Priority) פותחה על ידי קבוצת אנשים שאינם עובדי IBM ונרכשה על ידי החברה. מספר שנים מאוחר יותר הורחבה למערכת הנוכחית המטפלת באותה פונקציונליות. המערכת שהחליפה את HASP נקראת Job Entry SubSystem או בראשי תיבות JES. מערכת ההפעלה SVS שמאל\|ממוזער\|400px\|מבנה סכמטי של הזיכרון הווירטואלי במערכת ההפעלה SVS באמצע שנות ה-70 של המאה העשרים נעשה שינוי מהותי במערכת ההפעלה ממשפחת OS/360. שינוי זה בא לידי ביטוי במערכת ההפעלה Single Virtual Storage או בראשי תיבות SVS, וכלל שימוש בזיכרון וירטואלי, המאפשר אחסון חלקים פעילים בלבד של עבודות בזיכרון המרכזי, במקום אחסון כל התוכניות המרכיבות עבודה בזיכרון זה. השינוי מומש באמצעות מיפוי הזיכרון של העבודות בזיכרון וירטואלי, שמומש בפועל באמצעות זיכרון חיצוני על דיסק קשיח. לתוך הזיכרון המרכזי נטענו רק חלקים פעילים אלה. שיטה זו, המשמשת מערכות הפעלה עד היום, איפשרה ניצול יעיל יותר של הזיכרון המרכזי, משום שרק חלק קטן מעבודה, שהיה פעיל ברגע נתון, שכן בו. כתוצאה מכך, ניתן היה לבצע בו זמנית מספר גדול יותר של עבודות עם אותו גודל זיכרון מרכזי, וכן לאפשר לעבודות לצרוך זיכרון גדול יותר. למימוש הזיכרון הווירטואלי נדרשו צעדים אחדים במערכת ההפעלה: הוספת מנגנונים לחלוקת העבודות לחלקים קטנים יותר. החלק הבסיסי בזיכרון במערכת ההפעלה SVS נקרא "דף" וגודלו היה 4K, כלומר: 4096 בתים. הוספת מנגנונים למיפוי בין הזיכרון הווירטואלי לזיכרון המרכזי ולציון מצבו של דף: האם הוא נמצא גם בזיכרון המרכזי או רק בזיכרון החיצוני. הוספת מנגנונים להעברת דפים מהזיכרון החיצוני לזיכרון המרכזי, כאשר נוצר צורך בדפים אלה, ומהזיכרון המרכזי לזיכרון החיצוני, כאשר דפים אלה היו הפחות נחוצים. מנגנון המאפשר שקיפות למפתחי ומבצעי העבודה, בהקשר של מיקום חלק מהעבודה ברגע נתון בזמן ביצועה. במערכת SVS מומשו המנגנונים הנדרשים באמצעות צירוף של רכיבי חומרה חדשים, מיקרוקוד והרחבת תוכנת מערכת ההפעלה. הגודל המקסימלי של זיכרון במערכת הפעלה של 24 סיביות הוא כ-16 מיליון בתים (16 Megabytes). התרשים המתייחס למבנה הזיכרון במערכת SVS, אינו מתאר מבנה סכמטי של הזיכרון האמיתי. הוא מתאר מבנה סכמטי של הזיכרון הווירטואלי. מהתרשים ניתן לראות כי במערכת ההפעלה SVS נוצל מלוא המרחב הווירטואלי לאחסון העבודות במחשב: חלק מהמרחב הווירטואלי נתפס על ידי מערכת ההפעלה וחלק אחר חולק בין כל העבודות המתבצעות בו זמנית. במערכת הפעלה זו התווסף ה-Job Entry SubSystem, שהחליף את HASP. מערכות ההפעלה MVS שמאל\|ממוזער\|400px\|מבנה סכמטי של הזיכרון הווירטואלי של מרחב כתובת אחד במערכת ההפעלה MVS מערכות ההפעלה Multiple Virtual Storage, בראשי תיבות MVS, החליפו את מערכת ההפעלה SVS. מערכת ההפעלה z/OS היא למעשה מערכת MVS עם הרחבות ושיפורים. מערכת MVS הייתה מערכת עם ריבוי מרחבי כתובות, שבגרסאות הראשונות כל אחד מהם היה בגודל של 16MB, כמתואר בתרשים. במערכת ההפעלה SVS מרחב כתובות וירטואלי אחד שימש את כל העבודות. ב-MVS לכל עבודה היה מרחב כתובות וירטואלי בגודל של מרחב הכתובות הווירטואלי של כל העבודות ב-SVS. חלקו של מרחב הכתובות ב-MVS יועד למערכת ההפעלה, חלקו יועד להחלפת מידע בין מרחבי כתובות שונים (מסומן כ-Common בתרשים). החלק השלישי (מסומן כ-Private) יועד לעבודה בודדת המנוהלת תחת מערכת ההפעלה. החלק של מערכת ההפעלה והחלק המשותף זהים בכל מרחב כתובות ולכן קיים רק העתק אחד שלהם בזיכרון החיצוני (על דיסק). החלק הפרטי שונה בכל מרחב כתובות. ניהול ריבוי מרחבי כתובות במקום אחד דרש פיתוחי חומרה, תוכנה ומיקרוקוד, המאפשרים התייחסות למרחב הכתובות הווירטואלי הפעיל באותו רגע. הצורך במערכת הפעלה עם ריבוי מרחבי כתובות נבע מזיכרון וירטואלי קטן מדי על מנת לענות על הצרכים. הפתרון היה שמירה על מרחב כתובות של 24 סיביות ושכפולו במספר רב של העתקים בהם תוכנו של החלק המיועד למערכת ההפעלה זהה בכולם והחלק המיועד לכל עבודה, שונה בין העבודות השונות. מערכת ההפעלה MVS/XA גרסה זו של מערכת ההפעלה MVS הופיעה באמצע שנות ה-80 של המאה העשרים. האותיות XA מייצגות את הביטוי Extended Architecture. השינוי המהותי היה הגדלת מרחב הכתובות, שכבר לא ענה על הצרכים ההולכים וגדלים בזיכרון וירטואלי, למרחב כתובות של 31 סיביות (כלומר הגדלת הזיכרון המרבי פי 128). הסיבית ה-32 תיארה את אופי מרחב הכתובות של אותה תוכנית מחשב: 31 סיביות או 24 סיביות. חלק גדול מהקוד של מערכת ההפעלה עדיין עבד ב-24 סיביות, כלומר: לא היה באפשרותו להתייחס לנתונים או פקודות מכונה הממוקמים מעל לקו של 16 מיליון בתים (שהוא גודל הזיכרון המרבי ב-24 סיביות). מבנה הזיכרון הווירטואלי מתחת לקו ה-16 מיליון בתים זהה למבנה הזיכרון הווירטואלי במערכת ההפעלה MVS כפי שתואר בתרשים. מעל לקו ה-16 מיליון בתים הייתה חלוקה דומה לשלושה מרחבי כתובות: Extended Common, Extended System ומרחב כתובות גדול של Extended Private. מערכת ההפעלה MVS/ESA MVS/ESA הייתה מערכת ההפעלה שפותחה אחרי מערכת ההפעלה MVS/XA. ראשי התיבות ESA מייצגות את המילים: Enterprise System Architecture. היא שוחררה לזמינות כללית בפברואר 1988. גרסה שלה ששוחררה בפברואר 1993 נקראה MVS/ESA OpenEdition. גרסה זו תמכה בסטנדרטים של מערכות פתוחות, שהבולט בהם הוא POSIX. התמיכה בסטנדרטים נועדה לשפר את העבודה בשיתוף עם מערכות הפעלה אחרות על פלטפורמות חומרה אחרות. במערכת הפעלה זו התווספה הרחבת הזיכרון הווירטואלי של עבודה למספר מרחבי כתובות של 31 סיביות כל אחד. מנגנון חדש שנקרא Cross Memory Services, תמך בשילוב מידע בין מרחבי כתובות שונים השייכים לאותה עבודה. מערכת ההפעלה OS/390 מערכת ההפעלה OS/390 היא הרחבה של מערכות ההפעלה MVS. היא שוחררה לזמינות כללית בסוף שנת 1995. מערכת הפעלה זו יועדה למחשבי מיינפריים מסדרת IBM System/390. מערכת ההפעלה z/OS במסגרת מיתוג מחדש, בשנת 2000, של ארבע סדרות המחשבים של חברת IBM, קיבלה סדרת מחשבי המיינפריים System/390 את הזיהוי z, ובהתאם לכך שונה שמה של מערכת ההפעלה ל-z/OS. השינוי העיקרי במערכת ההפעלה z/OS בהשוואה למערכת ההפעלה OS/390 היה תמיכה במרחב כתובות של 64 סיביות. עד מהדורה 1.5 ניתן היה להפעיל את מערכת ההפעלה בשני אופנים: מרחב כתובת של 64 סיביות מרחב כתובות של 31 סיביות. מאז שהופסקה התמיכה ב z/OS 1.5, ב-31 במרץ 2007, ניתן להריץ את מערכת z/OS רק במרחב כתובות של 64 סיביות. הסיבה לשימוש בשני אופני שימוש בכתובות, הייתה הצורך בתמיכה בדורות קודמים של מחשבים שהחומרה שלהם לא תמכה במרחבי כתובות של 64 סיביות. רק מחשבי z/Architecture תמכו בשימוש בכתובות של 64 ביטים. גודל דף במרחבי הכתובות של 64 סיביות הוא 1MB. גרסאות z/OS חברת IBM הוציאה 13 גרסאות של z/OS מהדורה 1. הגרסאות ממוספרות במספרים 1.1 עד 1.13 לפי סדרן הכרונולוגי. הכרזה על הגרסה הראשונה של z/OS, שנקראה z/OS 1.1, הייתה באוקטובר 2001. ב-13 ביולי 2013 הכריזה החברה על מהדורה 2.1. מהדורה 2.1 מיועדת לשלב את המיינפריים במחשוב ענן, עם דגש על ענן פרטי (באנגלית: Private Cloud). בנוסף לכך הורחבה התמיכה בבינה עסקית. ההרחבות הפונקציונליות המהותיות במהדורה זו הן: תמיכה ב zEDC לדחיסת נתונים. זהו אלגוריתם דחיסה יעיל יותר מהאלגוריתם בו השתמשו במערכות קודמות. תמיכה ב (Shared Memory Communications-Remote Direct Memory Access (SMC-R המאפשר שיתוף זיכרון מרכזי בין אשכולות קרובים ומרוחקים של מחשבים המריצים מערכות הפעלה z/OS. מאז יציאתה של גרסה 2.1 נוספו עוד גרסאות מערכת הפעלה z\OS מהדורה 2, הגרסאות גם הן ממוספרות במספרים 2.1 עד 2.4 (עד כה...) לפי סדרן הכרונולוגי. מאפייני המערכת מערכת ההפעלה z/OS היא מערכת הפעלה המיועדת לעיבוד נתונים ממוחשב מסחרי. על מנת למלא את ייעודה זה יש לה יכולת לטפל בקריאה ובכתיבה של נתונים ליחידות היקפיות בהיקפים גדולים. ניהול המערכת ניהול המערכת צריך לענות על הצרכים הנובעים מאופי והיקף העיבודים. במערכת ההפעלה z/OS מתבצעות במקביל הרבה עבודות מקוונות עם אלפי משתמשים או עשרות אלפי משתמשים תחת שרתי יישומים כמו CICS, IMS/DC ו-WebSphere Application Server, עבודות אצווה גדולות עתירות קלט ופלט ליחידות היקפיות, עבודות פיתוח תוכנה, ניסויי תוכנה ועבודות מסוגים אחרים, למשל: חישובים מורכבים עתירי משאבי מעבד. במערכת ההפעלה z/OS קיימים רכיבים ייחודיים המטפלים בוויסות כמות העבודות ובחלוקת משאבי המחשב בין העבודות על פי סדרי עדיפות מוגדרים מראש באמצעות פרמטרים במערכת. הרכיב המטפל בחלוקת המשאבים נקרא: (Work Load Manager (WLM. אופי והיקף העבודות דורשים מנגנונים להבטחת זמינות גבוהה ושרידות גבוהה של המערכת. ריבוי המשתמשים וחשיבותם של העיבודים והנתונים, חייב מנגנוני אבטחת מידע אמינים. ב z/OS, מוצר אבטחת המידע העיקרי של חברת IBM הוא RACF - Resource Access Control Facility. קיימים גם מוצרי אבטחת מידע של יצרני תוכנה אחרים כמו CA Top Secret, המשתמשים באותו מנגנון של מערכת ההפעלה המאפשר ממשק של מוצרי אבטחת מידע ומערכת ההפעלה. מורכבות וגודל המערכת מחייבים מנגנוני רישום הפעילות במערכת ומוצרים למדידת הפעילויות שהתבצעו במערכת ההפעלה. סביבות פיתוח שפת פיתוח תוכנה שהשימוש בה הוא השכיח ביותר במערכות z/OS היא COBOL. נתמכות שפות תכנות רבות אחרות כמו: C ,C++ ,PL/I ו-Assembler. נעשה שימוש בשפות פיתוח תוכנה קנייניות של יצרני תוכנה אחרים. סביבת פיתוח ב Java החל משנת 2000 השקיעה חברת IBM מאמץ מיוחד בתמיכה במערכות בשפת Java תחת מערכת ההפעלה z/OS. התמיכה ב-Java התבטאה ב-Porting של שרת יישומים WebSphere Application Server, שפותח עבור מערכות הפעלה אחרות, גם למיינפריים. גם בשרתי יישומים ותיקים, כמו CICS, התווספה יכולת של פיתוח מערכות ב-Java וממשק למערכות Java במערכות הפעלה אחרות. התמיכה ב-Java התבטאה גם במנגנונים ייחודיים במערכת ההפעלה להתאמתה למנגנונים הייחודיים של z/OS ולשילובה בהם. כך למשל פותח מנגנון ייחודי, המותאם למיינפריים, לטיפול באיסוף זבל של Java Virtual Machine לצורך שיפור ביצועים ושילוב סביבת הריצה של Java עם מערכת ההפעלה. דוגמה אחרת לשיפור ביצועים ב-Java היא עיצוב מעבדי מחשבי zEnterprise באופן מותאם לסביבת פיתוח זו. ביחד עם הקוד במערכת ההפעלה z/OS המנצל תכונות מעבדים אלו. תת מערכות תת מערכות (באנגלית: Sub Systems) הן רכיבי תוכנת תשתית, שיש להם קשר הדוק עם מערכת ההפעלה z/OS. המנגנונים המשותפים למערכת ההפעלה ותת המערכות מייעלים את עבודתם המשותפת. לתת המערכות יש הרשאות לביצוע פעולות, שאינן ניתנות לעבודות אחרות המתבצעות תחת מערכת ההפעלה. ניתן להפוך מערכת תוכנה תשתיתית לתת מערכת באמצעות ממשק תכנות יישומים מיוחד במערכת ההפעלה הנקרא: Subsystem Interface. חברת IBM הכינה מראש מוצרי תוכנה תשתיתיים עיקריים כתת-המערכות. דוגמאות לתת המערכות של חברת IBM, היכולות להתבצע תחת מערכת ההפעלה z/OS: (Job Entry Subsystem (JES: מערכת ניהול תורים ו-Spooling. DB2: תוכנה לניהול מסדי נתונים במודל טבלאי. (CICS (Customer Information Control System: שרת יישומים לניהול תנועות. IMS/DB: מסד נתונים היררכי. IMS/DC: שרת יישומים לניהול תנועות. גם יצרני תוכנה בלתי תלויים יכולים להפוך מוצרי תשתית שלהם לתת מערכות. שילוב מערכות המונח מתייחס לשילוב הומוגני ברמה של מערכת הפעלה וחומרה, כלומר: שילוב אשכול מחשבים שכולם מחשבי מיינפריים. המונח מתייחס גם לשילוב מערכות הטרוגני, כלומר: אינטגרציה בין מערכות תחת z/OS למערכות הפועלות תחת מערכות הפעלה אחרות. שילוב הומוגני אשכול מחשבים הפועלים תחת מערכת הפעלה z/OS ונמצאים באותו מרכז מחשבים, נקרא Sysplex. בשנת 1994, תחת מערכת ההפעלה MVS/ESA V5.1, הורחבה הפונקציונליות שלו באמצעות מעבד ייעודי ורכיבי חומרה נוספים לניהול האשכול. ביחד עם הרחבת הפונקציונליות, שונה גם השם ל-Parallel Sysplex. מנגנוני ה-Parallel Sysplex מאפשרים שיתוף עבודה ושיתוף נתונים בין מערכות z/OS. המנגנונים מטפלים בניהול משותף של משאבי מערכת הפעלה, למשל: קבצים ומשאבי מחשב. מסדי נתונים DB2 ו-IMS של IBM, משתמשים במנגנוני Parallel Sysplex על מנת לקרוא, לכתוב ולעדכן את אותו מסד נתונים ממספר מחשבים באשכול במקביל. גם מסדי נתונים של חברות אחרות, העובדים תחת z/OS, כגון: Datacom/DB, IDMS ו Adabas, משתמשים ב-Parallel Sysplex לאותו צורך. ניתן לשלב באותו אשכול גם מחשבים מרוחקים. המנגנון המורחב התומך גם בשילוב מחשבים מרוחקים, נקרא: (GPDS Geographically Dispersed Parallel Sysplex (GPDS. אפשרות נוספת לאשכול מחשבים היא חלוקה לוגית של מחשב מרכזי אחד למספר מכונות וירטואליות. החלוקה אפשרית תחת מערכת ההפעלה z/VM או באמצעות מנגנון חומרה הנקרא: Logical Partitioning או LPAR. המנגנון מאפשר חלוקה של המחשב הפיזי למספר מכונות וירטואליות, המריצות כל אחת מערכת הפעלה. השימוש השכיח במחשב אחד המחולק למספר מופעים של מערכת ההפעלה z/OS הוא באמצעות LPAR. את המכונות הווירטואליות אפשר לנהל כ-Parallel Sysplex. קיימות גם תצורות בהן מספר מחשבים מחולקים למכונות וירטואליות, המופעלות באמצעות מערכת ההפעלה z/OS, ומופעי מערכת ההפעלה מאוגדים לאשכול מחשבים אחד באמצעות Parallel Sysplex. שילוב מערכות בתשתיות הטרוגניות באמצעות מוצרי אינטגרציה של IBM וגם באמצעות מוצרים של יצרני תוכנה אחרים, ניתן לשלב מערכות המתבצעות תחת z/OS עם מערכות הפועלות תחת מערכות הפעלה אחרות. המוצרים האסטרטגיים של חברת IBM בהקשר זה הם: WebSphere Application Server - מוצר זה הוא שרת יישומים המאפשר הרצת וניהול יישומים בשפת התכנות Java ויישומים בשפות תכנות אחרות. הוא עשוי לעבוד בשיתוף עם שרתי יישומים אחרים בסביבות של מערכות הפעלה ובאופן הדוק יותר ביחד עם שרתי יישומים WebSphere Application Server הפועלים תחת מערכות הפעלה אחרות. WebSphere MQ - תווכה מוכוונת מסרים המאפשרת עבודה משולבת בין יישומי מחשב המתבצעים בסביבות תשתית מחשוב שונות. לרוב העבודה המשותפת היא אסינכרונית. מוצרי Business Process Management - לחברת IBM מספר מוצרים בתחום זה המאפשרים ביצוע תהליכים ממוחשבים המבצעים פעולות במערכות יישומיות המתבצעות תחת מערכות הפעלה שונות. מוצרי SOA - מאפשרים הקמת והרצת מערכות שחלק מהשירותים שלהן מבוצעים תחת z/OS וחלק אחר תחת מערכות הפעלה אחרות. מוצרי התשתית הנ"ל מותאמים למערכת ההפעלה z/OS וגם למערכות הפעלה נפוצות אחרות. ראו גם z/VSE z/VM CICS DB2 Spooling OS/360 מחשב מרכזי קישורים חיצוניים Stephen D. Bartlett, "IBM z/OS Version 2 — Ready to Go", July 2013, The Clipper Group ,Introduction to the New Mainframe z/OS Basics, IBM ,IBM Operating System/360 Concepts and Facilities, IBM הערות שוליים קטגוריה:מערכות הפעלה קטגוריה:תוכנות מבית IBM קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-2001	2024-07-16T18:55:57
גרף לא מכוון	redirect גרף (תורת הגרפים)#גרף בלתי מכוון	2023-01-21T20:00:19
גרף מכוון	redirect גרף (תורת הגרפים)#גרף מכוון	2013-04-13T03:15:48
שחיית חתירה	REDIRECTשחייה תחרותית#חופשי	2007-04-17T13:29:21
שחיית פרפר	הפניה שחייה תחרותית#פרפר	2007-04-17T13:35:08
שחיית חזה	הפניה שחייה תחרותית#חזה	2007-04-17T13:48:15
פוליקרפ קוש	פוליקרפ קוּש (בגרמנית: Polykarp Kusch; 26 בינואר 1911 – 20 במרץ 1993) היה פיזיקאי אמריקאי יליד גרמניה, חתן פרס נובל לפיזיקה (יחד עם ויליס לם). ביוגרפיה פוליקרפ קוש נולד בגרמניה ב-1911. ב-1912, בגיל שנה היגרו הוריו לארצות הברית. קוש למד באוניברסיטת אילינוי, וב-1936 קיבל תואר דוקטור על מחקרו בספקטרוסקופיה אופטית. הוא שהה שנה באוניברסיטת מינסוטה, וב-1937 עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם ערך עם איזידור רבי ניסיונות ראשונים במיקרו-גלים. ב-1941 עבד כמהנדס בחברת וסטינגהאוס, בשנת 1943 - במעבדת הקרינה של אוניברסיטת קולומביה, וב-1944 עבד במעבדות בל. ב-1946 חזר לאוניברסיטת קולומביה כפרופסור לפיזיקה, שם המשיך לחקור תכונות גרעיניות, אטומיות ומולקולריות של חומרים בטכניקות של מיקרו-גלים. ב-1955 זכה בפרס נובל בפיזיקה (יחד עם הפיזיקאי האמריקני ויליס לם) על קביעתו הניסויית המדויקת שהמומנט המגנטי של האלקטרון גדול מהערך התאורטי הצפוי, קביעה שהביאה לעיון מחדש באלקטרודינמיקה קוונטית. קישורים חיצוניים קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה קטגוריה:סגל אוניברסיטת טקסס קטגוריה:סגל מעבדות בל קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1993	2023-11-12T12:44:24
רא"ש	רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 – ט' בחשוון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית. תולדות חייו הרא"ש נולד באשכנז, כיום גרמניה, בשנת ה'י'. אביו רבי יחיאל בן אורי היה גדול בתורה והיה מתכתב בהלכה עם גדולי דורו. מלבד זאת היה ידוע בחסידותו המופלגת ונמנה בין חסידי אשכנז. החכם המפורסם רבי אליעזר בן נתן (הראב"ן) היה בין אבות אבותיו. בראשית ימיו למד הרא"ש אצל אביו רבי יחיאל. בהמשך החל ללמוד בישיבתו של המהר"ם מרוטנבורג, שהיה הפוסק החשוב והבלתי מעורער באשכנז באותה התקופה, ועד מהרה הפך לתלמידו המובהק. בין הרב והתלמיד שררו יחסי הערכה וחיבה הדדיים, והם עמדו תכופות בחלופת מכתבים הלכתית. במהלך השנים הפנה הרא"ש עשרות שאלות בהלכה אל המהר"ם, וזה השיב לו עליהם בכבוד גדול ובהערכה. על ההערכה הרבה שרכש המהר"ם כלפי תלמידו הנאמן ניתן ללמוד מאחת התשובות ששלח לו, שבה הוא פותח בהפלגת שבחיו:במכתב אחר מבקש המהר"ם מתלמידו להתפלל בעדו שיבריא מחוליו "ומובטחני בתפילתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות". בשנת ה'מ"ו (1286) נכלא רבו מהר"ם באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, מה שיגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים, זאת, על פי ההלכה ש. פרנסתו הייתה בהלוואה בריבית לגויים., ונראה שמצבו הכלכלי היה טוב. לאחר מאסרו של רבו, ובייחוד לאחר פטירתו בכלאו, ירש הרא"ש את מקומו בהנהגה בוורמס, ונעשה לגדול הדור באשכנז. בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. בשל ההחמרה במצבם המדיני של יהודי אשכנז ובשל החשש שגורלו יהיה כגורל רבו המהר"ם, החליט הרא"ש לעזוב את ארץ מולדתו ולעבור למקום אחר. על פי מסורת אחת דרש הקיסר אלברכט (יורשו של רודולף הראשון) מהרא"ש לפרוע את סכום הכסף עליו ערב לשם שחרורו של מהר"ם מרוטנבורג, ובשל כך הוא ברח. מסורת דומה מביא המהרש"ל ולפיה שמע הרא"ש כי בכוונת הקיסר לתפוס אף אותו ובשל כך התכונן לבריחה. במשך מספר שנים ניסה לסייע בשיקום הקהילות שנפגעו בפרעות רינדפלייש, ואז בשנת ה'ס"ג (1303) מצא שעת כושר לעזוב את גרמניה וברח עם בני ביתו לפרובנס, מעבר שרושש אותו כספית. הרא"ש עבר טלטולים רבים, והגיע לספרד בסתיו של שנת ה'ס"ה (1305). הקהילות בספרד קיבלו אותו בכבוד גדול. על פי המקורות מאותה תקופה "חכמתו ויראתו האירו פניו" והיה נראה "כמלאך ה' צבאות" באחד מטלטוליו הגיע למקום מושבו של הרשב"א בברצלונה, שאף הוא קיבלו בכבוד גדול, וקרא לקהילות ספרד לנהוג בו בכבוד גדול. ראשי קהילת טולידו (טוליטולה) הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד. הימצאותו של הרא"ש בספרד יצרה תקדים מעניין של חכם אשכנזי מהראשונים המכיר היטב גם את דרכיהם ומנהגיהם של הספרדים. יוקרתו בעיני הממשל הייתה אף היא גדולה, והשלטונות אמנם התייעצו עמו בענייני משפט. הרא"ש נפטר ונקבר בטולידו. על מקום קבורתו נכתב: "האבן הראשה תשואות חן חן לה" (על פי לשון הפסוק בזכריה). שד"ל בספרו "אבני זיכרון" שיער כי הסיבה שלא הוספו תהילות ותארים למצבתו של הרא"ש, היא משום שבלאו הכי היה מפורסם, ודי בכך שנרמז שמו בכיתובת: אבן הראשה: מקום קבורת הרא"ש, חן לה: הגימטריה של שנת פטירתו - ה'פ"ח (1328). אולם לפי מה שרבי יוסף הכהן הרופא כותב בספרו עמק הבכא כי בעקבות ציוויו של רבי יצחק די ליאון בחלום לאשתו, חרשו את קברו יחד עם קברי הרא"ש, רבנו יונה ועוד, ושוב לא נודע מקום קבורתם (ככל הנראה למנוע התעללויות בעצמותיהם), מובן טעם העלמת שמו ממצבתו, ואף זה עולה יפה עם הרחבת לשון פסוק המקור: "והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה". בנו הנודע ביותר הוא רבי יעקב בעל הטורים. בנים נוספים שהיו לו הם רבי יהודה, ממלא מקום אביו בטולידו ובעל שו"ת "", רבי יחיאל (בנו הבכור), רבי שלמה החסיד, רבי משה ועוד. על אף שהגיע מאשכנז, תפס הרא"ש מקום מרכזי גם במסורת הפסיקה הספרדית, ולאחר מותו ביקשו אנשי טולידו לקבוע הלכה כמותו אף במקומות בהם חלק על הרמב"ם, אלא שבנו רבי יהודה התנגד לכך. עדות נוספת לחשיבותו בקרב חכמי המסורת הספרדית ניתן למצוא בכך שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ששו"ת הרא"ש כלל מג סימן ח. יצירתו ופסיקתו פסקי הרא"ש יצירתו החשובה ביותר, שנכתבה לקראת סוף ימיו, כוללת דיון בקטעי תלמוד ופסיקת הלכה. חיבורו מבוסס על דברי הרי"ף עם הוספות מדברי התוספות ומשלו. יצירה זו מודפסת בסוף ספרי התלמוד בדפוס וילנה. מפני שהרא"ש כתב את פירושו ופסקי ההלכה שלו על הרי"ף, במהדורות מסוימות הודפסו דברי הרי"ף והרא"ש ביחד בתור פסקי הרא"ש. לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף. נכתבו פרושים רבים לדבריו, המרכזיים שבהם נכתבו על ידי התוספות יום טוב, ואחרים על ידי רבי שמואל קאיידנובר, רבי נתנאל וייל. כמו כן נכתבו עליו הגהות של הב"ח ושל הגר"א. תוספות הרא"ש הרא"ש כתב גם תוספות על התלמוד, המבוססות על בעלי התוספות הקדומים, כמו ר"י הזקן ורבי שמשון משאנץ. החוקרים חלוקים בדעתם על מידת העצמאות של הרא"ש בעריכת התוספות שהיו לפניו. יש אומרים שתוספותיו אינן חיבור מקורי, כתוספות רבנו פרץ ורבי אליעזר מטוך, אלא הרא"ש העתיק מהתוספות שהיו לפניו כמעט ללא שינוי. אחרים ביקרו את הגישה הזו, על סמך השוואה בין תוספות הרא"ש על מסכת פסחים לבין מקורותיו, וקבעו שהרא"ש עיבד את החומר שהיה מונח לפניו, בהוספות השמטות ושינויי ניסוח, לא פחות משאר עורכי התוספות. פירוש למסכתות נדרים ונזיר במהדורות ש"ס וילנא מודפס פירושו למסכת נדרים. פירוש זה קצר באופן משמעותי ביחס לפירוש הר"ן. כמו כן, נדפס במהדורות הש"ס פירושו למסכת נזיר. פירוש המשנה הרא"ש חיבר פירוש למשנה. קטעים מפירושו לסדר זרעים נדפסו בש"ס וילנא כהערות לפירוש הר"ש משאנץ (מלבד הפירוש לכמה פרקים במסכת כלאים). במהדורות חדשות רבות הוא מופיע בשלמותו. פירוש זה מבוסס ברובו על פירוש הר"ש משאנץ. שו"ת הרא"ש הרא"ש כתב תשובות רבות לשואליו והם קובצו ב"שאלות ותשובות הרא"ש". הגיעו לפתחו שאלות כה רבות, עד שבשלב מסוים הגביל את המענה לדיינים ורבנים בלבד. לשו"ת הרא"ש ישנה עריכה ייחודית המבדילה אותו מיתר תשובות הראשונים, בכך שהתשובות נערכו בקבצים פנימיים (המכונים "כלל") לפי נושאים, ותחת הכותרת "כלל" נתקבצו מספר תשובות העוסקות באותו נושא, למרות היותן לשואלים שונים ובתקופות שונות. פירוש לתורה כתב גם פירוש לתורה אשר לוקט בספר "הדר זקנים" יחד עם פירוש התוספות על התורה ועל פירוש רש"י. אורחות חיים להרא"ש בין כתביו נמצא גם חיבור בענייני מוסר ויראת שמים הנקרא בשם "אורחות חיים". חיבור זה תורגם ליידיש על ידי הרב יום-טוב ליפמן הלר, וזכה לפירושים רבים. מהם של הרב מנשה קליין, של הרב חיים קניבסקי, ושל הרב משה שטרנבוך. על אף שהשתייך כאמור למשפחה של חסידי אשכנז, לא ברור האם אכן ראה עצמו מחויב להוראותיו של רבי יהודה החסיד. הספר בשמים ראש והטענה שהרא"ש חיברו שאול ברלין הוציא בשנת תקנ"ג ספר שו"ת הנקרא "בשמים ראש" וטען שהוא קובץ תשובות הרא"ש שנערך בידי חכם מימי הבית יוסף. לצד תשובות הלכתיות רגילות, הכיל הספר גם דעות הקרובות לרוח ההשכלה, ועל כן נטען שברלין זייף אותו, אולם רבנים אחרים עשו בו שימוש הלכתי. הדעה המקובלת בימינו היא שספר זה זיוף גמור שנוצר על ידי ברלין במאה ה-18, אך יש עדיין הסוברים שאכן הרא"ש כתבו, ורק אחדות מהתשובות מזויפות. למעשה נוטים רוב פוסקי ההלכה לתת לספר זה מעמד הלכתי מסוים, אך לא מצד זהות הכותב אלא מצד התוכן הכתוב. על שיטתו והנהגתו רדיפת האמת וסגנונו החריף באחד מוויכוחיו בהלכה התנצל לפני זה שעמו התווכח: לעיתים הגיע לחריפות גדולה מאוד באכיפת דעותיו. כאשר החליט רבה של עיר אחת לאסור על שימוש בעירוב חצרות המקובל בקהילות ישראל, האשימו הרא"ש שמאחר שיהודים יטלטלו בכל זאת, הוא גורם בכך שיחללו שבת. הוא דרש , ואם לא יחזור בו, . יחסו לרמב"ם ולכתביו בתקופתו של הרא"ש כבר התפשט מאוד חיבורו הגדול של הרמב"ם משנה תורה. אנשים רבים, בהם גם רבנים ומורי הוראה, ראו פחות ופחות צורך לעיין יותר בתלמוד לשם פסיקת הלכה והיו מסתמכים על ספרו המקיף של הרמב"ם. כנגד עמדה זו יצא הרא"ש חוצץ:נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש סבר שאין לעשות זאת לכתחילה מכיוון שפוסקים אחרים חלקו על דעת הרמב"ם, מחשש לגט מעושה שעלול להתיר אשת איש, וכן מחשש שהאישה תובעת גט מכיוון שנתנה עיניה באחר. עם זאת, סבר שאלו שסמכו על הרמב"ם "מה שעשו עשוי". בוויכוח שבין מצדדי מורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים, והצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים מתחת גיל 25. יחסו לפסקים מתקופת הגאונים בפסיקתו סבר שרק על התלמוד אין לחלוק, אולם פסקי הגאונים אינם מחייבים, אם לפוסק יש ראיות מן התלמוד כנגד דעתם, וראיות אלו התקבלו על דעת חכמי דורו. בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו. שימוש בתקנות קהל שנכתבו בערבית אחד מפולמוסיו הגדולים היה סביב שימוש בתקנות הקהל שנכתבו בערבית. הרא"ש לא ידע ערבית ספרותית, אך התעקש שרב כוחו, כמי ששולט ביצירה התורנית, לפסוק במשפטים הקשורים אליהן (אחרי שיתורגמו עבורו), מכוח מי שבקיא בקיאות גדולה בערבית ויכול להעמיק בעיון בלשון התקנות, אך אינו בעל שליטה במקורות ההלכתיים. לקריאה נוספת רשימת כתבי הרא"ש בענייני הלכה ומהדורותיהם - מבוא לתוספות הרא"ש על מסכת פסחים, מהדורת מכון אופק, ירושלים תש"ס, עמ' 33–35. מנחם אלון (עורך), מפתח השאלות והתשובות - שו"ת הרא"ש, הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1965. תהילה אליצור, תשובות הרא"ש בדיני נזיקין: הגות הלכתית ומתודולוגיה של פסיקה, דיסרטציה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ט, באתר ספריית אסיף. קישורים חיצוניים רבי אשר בן יחיאל - הרא"ש באתר MyTzadik הרא"ש הרשב"א הטור, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. תוספות הרא"ש למסכת ברכות - מאמר מחקרי מאת הרב יוסף פאעור הלוי כל האותיות של הא"ב בפסוק אחד - אתר https://he.chabad.org/ - שתי הפנגרמות היחידות בתורה אותן מצא הרא"ש הערות שוליים קטגוריה:ראשוני אשכנז קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:תלמידי המהר"ם מרוטנבורג קטגוריה:מחברי ספרי הלכה: ראשונים קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה קטגוריה:פרשני התלמוד קטגוריה:פרשני הרי"ף קטגוריה:פרשני המשנה קטגוריה:יהדות וורמייזא (וורמס) קטגוריה:מחברים שפירושיהם נדפסו בש"ס וילנא קטגוריה:ילידי 1250 קטגוריה:נפטרים ב-1327 קטגוריה:טולדו: אישים	2024-08-18T14:59:41
ניסן	ניסן (מאכדית: nisannu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, הראשון במספר לפי המסורת המקראית והשביעי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת האביב בארץ ישראל. בחודש זה יש 30 ימים. א' בניסן יכול לחול בימים ראשון, שלישי, חמישי ושבת. שמות החודש כמו כל שמות החודשים המקובלים בלוח השנה העברי מאז השיבה מגלות בבל, שמו של החודש הובא מהתרבות הבבלית, יחד עם מרכיבים תרבותיים נוספים, אשר הבולט והחשוב שבהם הוא הכתב העברי, המקובל מאז ועד היום. מקור השם במילה האכדית "ניסנו", ומשמעו ניצן, שפריחתו באביב, ככתוב: . שמו של החודש מופיע במגילת אסתר: , ובספר נחמיה: . בביתא ישראל החודש נקרא ליסן. משמעות מאוחרת לשם הבבלי נדרשה על ידי חז"ל, והיא נגזרת מדמיון צלילי: ניסן מלשון נס, משום שנעשו בו ניסים לישראל. במקרא מכונה חודש ניסן בשם "החודש הראשון" וכן "ראש חדשים", בציווי מקראי מיוחד שנאמר למשה רבנו זמן קצר לפני יציאת מצרים, ציווי שכלל גם את מצוות קידוש החודש: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). שם זה מופיע גם במגילת אסתר "בחודש הראשון הוא חדש ניסן. טעם נוסף לכך כתב רבי אברהם אבן עזרא . חודש ניסן נקרא במקרא גם בשם "חודש האביב": "את חג המצות תשמר: שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך, למועד חדש האביב, כי בחדש האביב יצאת ממצרים" (שמות ל"ד, יח). רמז נוסף ניתן לשם חודש האביב שהוא אב-י"ב כלומר הראשון לי"ב = שנים-עשר החודשים. מאפייני החודש ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. בקרב יהודי תוניסיה ולוב נהוג טקס הנערך בערב ראש חודש ניסן ומכונה "בשישה" או "בסיסה". הטקס כולל איחולים לשנה טובה וברוכה, כציון לשנה חדשה, המתחילה, כאמור, בניסן, על-פי מסורות קדומות. בהלכה, בכל חודש ניסן לא צמים ולא אומרים בתפילה תחנון, ונוהגים שאין מספידים בו. על פי הדעה המקובלת בחז"ל, חנוכת המשכן הייתה בא' בניסן, ובשנים עשר הימים ממנו עד י"ב בניסן הקריבו נשיאי שנים עשר השבטים קורבנות, נשיא ליום. זכר לכך, נוהגים לקרוא בכל יום את הפסוקים המתארים את קרבן הנשיא שהקריב באותו יום. בחודש ניסן חל חג הפסח, ובו מתחילה ספירת העומר הנמשכת עד לחג השבועות. ברכת החמה, שאותה מברכים פעם ב־28 שנה, חלה כמעט תמיד במהלך חודש ניסן. בחודש זה נוהגים לברך את ברכת האילנות, שזמנה הוא באביב. בנוסף נאמר על חודש זה ש"לא חמה קשה ולא צינה קשה" ולכן יצאו בני ישראל ממצרים בחודש זה. חשבון התקופות מיוסד על ניסן, בהתאם לדעת רבי יהושע שבחודש ניסן נברא העולם, על פי דעתו ניסן הוא גם חודש הגאולה: "בניסן נגאלו (ממצרים), בניסן עתידין ליגאל". מזלו של החודש הוא טלה. בלוח השנה במגילות קומראן מזלו הוא מזל שור. מועדים עיקריים א' בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים - תחילת שנה חדשה בתקופת חז"ל, בסיסה (מנהג יהודי תוניסיה ולוב) י"ד בניסן - ערב פסח מט"ו בניסן עד כ"א בו - פסח (מציין את יציאת מצרים) החל מט"ז בניסן - ספירת העומר סהרנה (מנהג יהודי כורדיסטן) כ"א בניסן - שביעי של פסח (מציין את קריעת ים סוף) כ"ב בניסן - מימונה (מנהג יהודי מרוקו) כ"ז בניסן - יום הזיכרון לשואה ולגבורה מאורעות במסורת א' בניסן – על פי הדעה המקובלת, היה היום השמיני של חנוכת המשכן, ובשנים עשר הימים ממנו עד י"ב בניסן הוקרבו קורבנות הנשיאים על ידי נשיאי שנים עשר השבטים קורבנות. ביום זה הקריב נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה. זכר לכך, נוהגים רבים לקרוא בכל יום את הפסוקים המתארים את קרבן הנשיא שהקריב באותו יום ב' בניסן – נשרפה הפרה אדומה הראשונה על ידי אלעזר הכהן י' בניסן – עם ישראל, בהיותו במצרים, לוקח לביתו שה לצורך קורבן פסח י' בניסן – על פי , עברו בני ישראל את מעבר הירדן ונכנסו לארץ ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון י"ב בניסן – (על פי המקרא והמסורת היהודית) – עזרא יוצא מבבל לעלות לירושלים י"ג בניסן – המן האגגי מפיל פור לקביעת תאריך השמדת היהודים י"ד בניסן – הקריבו בני ישראל את קורבן פסח במצרים. י"ד בניסן – הקריבו בני ישראל בגלגל את קרבן הפסח הראשון בארץ ישראל. י"ד בניסן – היום הראשון משלושת ימי התענית שהכריז מרדכי היהודי לביטול גזירת המן האגגי, בעקבות כך נחגג לדורות יום תענית אסתר ט"ו בניסן – פסח מצרים, ויציאת מצרים ט"ו בניסן – המשתה הראשון של אסתר המלכה, עם אחשוורוש והמן כ"א בניסן – על פי המסורת, נעשה נס קריעת ים סוף כ"ב בניסן – על פי סדר עולם, היום הראשון להקפות סביב חומות יריחו על ידי יהושע בן נון. לאחר שבעה ימים, בכ"ח בניסן, נפלו החומות כ"ג בניסן – עם ישראל הגיע למרה, לאחר קריעת ים סוף וצעידה בת שלושה ימים כ"ד בניסן – המחזה האחרון בספר דניאל: "האיש לבוש הבדים" נגלה לדניאל לאחר שהתענה שלשה שבועות, ומספר לו על חורבן מלכות פרס בידי מלכות יוון ועל העתיד להתרחש בימי מלכות יוון קישורים חיצוניים תכנים לחודש ניסן במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה ש"ז כהנא, ניסן הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה חא קטגוריה:7 (מספר) קטגוריה:1 (מספר)	2024-08-29T16:37:17
הרא"ש	הפניה רא"ש	2010-10-05T12:48:19
הבית השני	הפניה בית המקדש השני	2020-08-29T07:19:26
טלגרף אלחוטי	ממוזער\|ימין\|חיילים גרמניים במלחמת העולם הראשונה מתקינים עמודי טלרגרף. טלגרף אלחוטי הוא משלוח הודעות למרחוק, כמו בטלגרף, אולם ללא השימוש בכבלים הכרוכים בדרך-כלל בתקשורת טלגרף. טלגרפיה אלחוטית החלה להופיע בשנות השישים של המאה ה-19. אדיסון, למשל, רשם פטנט על מכשיר לקשר רדיו ברכבות בשנת 1885. ניקולה טסלה ערך את ההדגמה הראשונה של מערכת שכזו בשנת 1893 בסנט לואיס שבמיזורי, ארצות הברית. הוא תיאר והדגים בפרוטרוט את העקרונות הכרוכים בטלגרף אלחוטי. המתקן בו השתמש הכיל את כל הרכיבים ששימשו לבניית מכשיר רדיו בטרם המצאת שפופרת הריק. מערכת מאוחרת יותר, שזכתה לשימוש נרחב, הודגמה בשנת 1896 בידי גוליילמו מרקוני, אם כי שורשיה נעוצים בעבודתם של מדענים וממציאים רבים אחרים. עוד בימיהם של פאראדיי והרץ בתחילת המאה ה-19, היה ברור למרבית המדענים כי קשר רדיו אפשרי, ואנשים רבים עבדו על פיתוחם של מכשירים מסוג זה. למשל, בשנת 1832 הדגים ג'יימס באומן לינדסיי טלגרפיה אלחוטית לסטודנטים בכיתתו. בשנת 1854 הוא הדגים שידור שחצה מפרץ ברוחב כשלושה קילומטר בסקוטלנד. מרקוני ובראון חלקו את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1909 בשל "תרומתם לפיתוח הטלגרפיה האלחוטית". כמה עשורים מאוחר יותר הפך הרדיו לנפוץ יותר. מכשירי רדיו מוקדמים לא יכלו לשדר קולות, אלא רק סימני מורס. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית קטגוריה:קשר רדיו	2024-07-04T10:50:56
אלחוט	הפניה תקשורת אלחוטית	2020-10-12T21:50:24
צלב קרס	שמאל\|ממוזער\|150px\|סווסטיקה על פי המסורת ההינדיתשמאל\|ממוזער\|250px\|סווסטיקה כחלק ממערך העיטורים ברצפת הפסיפס בבית המרחץ הרומי בבית שאן צלב הקרס או סווסטיקה (בסנסקריט: स्वस्तिक; בכתיב לטיני: svástika; בתו מחשב: 卐 או 卍) הוא צלב שווה-זרועות, שארבע זרועותיו מעוקלות בזוויות ישרות הפונות לכיוון השעון או נגדו. צלב הקרס מופיע כאשר הקו המרכזי בו אנך או כשהוא בזווית של 45 מעלות. הגרסה ההינדית של צלב הקרס מציגה נקודה בתוכו של כל רבעון. צלב הקרס הוא סמל למזל ושפע בתרבויות הודו והמזרח הרחוק. פירוש המילה סווסטיקה בסנסקריט הוא: "להיות בר מזל" או "זהו דבר מה טוב", Swa - משמעו "טוב" ו-Asti משמעותו "להיות". למילה, ולסמל, יש משמעות חיובית מאוד ולרוב משתמשים בהקשר של "מבשר טובות". הסווסטיקה נראתה לראשונה בציור באיראן כ-5000 שנים לפנה״ס. נמצאו ממצאי סווסטיקה בחפירות ארכאולוגיות בהאראפה אשר בעמק האינדוס בשכבות המתוארכות ל-2500 לפנה"ס. צלב הקרס הוא סמל חשוב בשתי הדתות שמקורן בהודו, הינדואיזם ובודהיזם. בבודהיזם משמש צלב הקרס כסמל לארבעת היסודות: אוויר, מים, אש ואדמה. אחד הספרים הראשונים המוכרים מציג תמונה של הבודהה כשעל חזהו מצויר סווסטיקה. בתחילת המאה ה-20 היה הסווסטיקה מקובל בעולם כסמל למזל טוב ולהצלחה. הוא הופיע על גב ספרי רודיארד קיפלינג ושימש אף כסמל לתנועת הצופים מיסודו של רוברט באדן פאואל. בתחילת שנות ה-30 אומץ צלב הקרס על ידי הנאצים, ומאז הוא מזוהה במערב כסמל נאצי. אחרי נפילת המשטר הנאצי בגרמניה, השימוש בסמל הוצא מחוץ לחוק. גם במדינות מערביות אחרות עלול שימוש בו בהקשרים מסוימים להיחשב עברה על החוק וכפגיעה ברגשות הציבור. במזרח הרחוק, לעומת זאת, עדיין נתפס צלב הקרס כסמל דתי בודהיסטי, ולפיכך השימוש בו נפוץ כסימון למקדשים ובהקשרים דתיים אחרים. שמות אלטרנטיביים ואטימולוגיה המילה המקובלת בשפות אירופיות לצלב הקרס היא "סווסטיקה" (Swastika), ומקורה בשפת הסנסקריט שם פירושה הוא "סמלון המביא מזל והצלחה". הכינוי "צלב קרס" מקובל אף הוא בשפות אירופיות שונות, לרבות הגרמנית ("Hakenkreuz"), ההולנדית, השוודית, הפינית, הנורווגית והאיטלקית. יש הקוראים לצלב טטרהגמא, מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו (טטרה = ארבע) מזכירה את האות היוונית גמא (). כך נקרא הצלב בשפה הספרדית - "Cruz gamada" ובצרפתית - "Croix gammée". שמות נוספים הם "גלגל החמה" (בגרמנית - "Sonnenrad"), פילפוט (Fylfot - ארבע רגלים), ואף "עכביש שחור". סווסטיקה בדתות המזרח ממוזער\|חותם סווסטיקה שנוצר בתרבות עמק האינדוס. החותם מתוארך בין 2600 ל-1900 לפנה"ס הינדואיזם הסווסטיקה נמצא במקדשי הינדו, ומשמש כקישוט לסמלים, מזבחים, תמונות ואיקונוגרפיה הינדית בהודו ובנפאל. הסמל נחשב לסמל השני בקדושתו לאחר סמל האום. שני המצבים שבהם ניתן למצוא את הסווסטיקה (כשזרועותיו פונות עם כיוון השעון, וכנגד כיוון השעון) מסמלים את שני המצבים של האל ברהמה. עם כיוון השעון מסמל הסווסטיקה את תהליכי האיחוד של הברואים עם הבורא ומשמש כסמל לאל גנש, וכנגד כיוון השעון הוא מסמל את תהליכי הבריאה של הברואים על ידי הבורא ומהווה סמלה של קאלי. העובדה כי הסווסטיקה פונה לכל ארבעת הרוחות מסמלת את יציבות הבריאה. כסמל המסמל את השמש ניתן לראות בו ייצוג של סוריא, אל השמש ההינדי. בודהיזם שמאל\|ממוזער\|250px\|סווסטיקה במקדש בודהיסטי בבודהיזם מופיע הסווסטיקה על פסליו של בודהא לעיתים על סוליות נעלו. בשל הזיהוי עם הנאציזם של סווסטיקה הפונה לימין, בפסלים שלאחר אמצע המאה העשרים פונה הסווסטיקה הבודהיסטי לשמאל. כאשר מופיע סווסטיקה על עטיפות מזון בסין פירוש הדבר שהמדובר במזון צמחוני הניתן לאכילה על ידי בודהיסטים אדוקים. לעיתים נתפר הסמל על צווארוני חולצות ילדים על מנת להגן עליהם מעין הרע. בטיבט הסווסטיקה מהווה קמע וסמל למזל טוב. באמנות הבודהיסטית נקרא הסווסטיקה "מאנג'י" ומסמל את דהרמת ההרמוניה האוניברסלית ואיזון ההפכים. ג'ייניזם בדתות הג'ייניסטיות הסווסטיקה משולב בדרך כלל בציור של יד. זהו סימנו של הג'יין (קדוש) השביעי, סופארסבה טירטהנקרה (Suparsva Tirthankara). זהו אחד מעשרים וארבעה הסימנים למזל ולהצלחה בדת זו. דתות אחרות ביפן קרוי סווסטיקה מאנג'י. כאשר הוא מופיע על מפה הוא מסמל את מיקומו של מנזר בודהיסטי. כן משתמשת בסמל הפאלון גונג, דבר שהוביל לבעיות כאשר נציגיה פעלו באירופה. פסיקה של בית משפט בגרמניה התירה את השימוש בסמל. שיטת פאלון גונג בשיטת הפאלון גונג מופיעה הסווסטיקה כחלק מהסמל של השיטה. סמל הפאלון גונג מורכב מסמל סווסטיקה הנמצא במרכז ומסביבו ארבעה סמלי סוואסטיקה קטנים וארבעה סמלי יין-יאנג. סווסטיקה ביהדות ממוזער\|סווסטיקה ברצפת הפסיפס מהשלב הקדום של בית הכנסת בעין גדי סמל הסווסטיקה עיטר מבנים יהודיים בירושלים של תקופת הבית השני. בחפירות שערך הארכאולוג יובל ברוך מטעם רשות העתיקות מדרום להר הבית וליד שערי חולדה התגלו מספר שברים של כרכובים ועליהם עיטור של צלב קרס. ברוך משייך את הפריטים למבנה הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על הר הבית. במבני בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואף מלפני כן נמצאו סווסטיקות, הן בצורתם הבסיסית והן במוטיבים שונים, כגון מיאנדר (רצף של צורות סימטריות המחוברות זו לזו בקווים גאומטריים). בבית הכנסת העתיק בעין גדי ישנו פסיפס שעליו מצויר הסווסטיקה המפורסם ביותר שנמצא בבתי הכנסת. הפסיפס כוסה בבד בעקבות הקונוטציה השלילית של הסמל. בבתי כנסת אחרים ניתן למצוא סווסטיקות כעיטור בשערי הכניסה ובמקומות אחרים, למשל בבית הכנסת בכפר נחום שליד הכנרת. על פי אחת ההשערות, אמצו יהודים את העיטור מתרבויות המזרח בתקופת גלות בבל כסמל למזל ולשפע. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|סווסטיקות ברצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית בשבי ציון הסווסטיקה מופיע באמנות ובעיצוב למן התקופה הפרה-היסטורית, בהקשרים שונים: מזל, השמש, גלגול נשמות, ברהמה. בימי קדם השתמשו בצלב הקרס בעיקר החיתים, הקלטים והיוונים, וכן רבים אחרים. הוא מופיע גם כקישוט לרצפות פסיפס בתקופה הרומית, ונמצא במספר עיצובים שונים בקטקומבות בווילה טורלוניה ובמקומות אחרים ברומא. סווסטיקה ודוגמאות מעוטרות הכוללות בתוכן את הסמל נמצאו אף בחפירות ארכאולוגיות רבות בארץ ישראל, שבהן הידועה היא כנראה זו המופיעה על רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעין גדי, שם מופיע סמל סווסטיקה גדול על רצפת הפסיפס העתיקה. הסמל מופיע בתרבויות רבות בכל העולם, לעיתים כמוטיב גאומטרי ולעיתים כסמל דתי. בשבי ציון נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית ובה רצפת פסיפס שבה משובצים סמלי סווסטיקות רבים, כנראה כמוטיב גאומטרי. תפוצתו האוניברסלית של הסווסטיקה הוסברה בשלוש תאוריות עיקריות: התפתחות עצמאית, פיעפוע תרבותי ואירוע חיצוני. התאוריה הראשונה אומרת כי הסימטריה והפשטות של הסווסטיקה הובילו להתפתחותו העצמאית בתרבויות שונות, באופן דומה לתיאורית תת-המודע הקולקטיבי שפיתח קרל גוסטב יונג או סתם בשל פשטותו היתרה. שמאל\|ממוזער\|250px\|"אטלס השביטים" העשוי ממשי מימי שושלת האן בסין הסבר אחר הוצע על ידי המדען היהודי האמריקני קרל סייגן בספרו "כוכב שביט". סאגאן העתיק כתבי יד סיניים עתיקים אשר תיארו את זנבותיהם של שביטים, וחלקם מראה את גרעינו של השביט כשממנו יוצאות ארבע זרועות מעוקלות, בדומה לסווסטיקה. סאגאן מציע כי בעבר התקרב שביט מסוג זה אל כדור הארץ עד כדי כך שסילון הגאזים שפרץ ממנו, והתעקל עקב הכוחות הסיבוביים הפועלים על השביט, נראה ליושבי כדור הארץ, וכך אומץ הסמל בכל העולם. תאוריות בדבר מוצאו של הסווסטיקה כסמל פרה היסטורי של תרבות אחת פרוטו-אינדו-אירופאית, מצביעות על כך שהשומרים במסופוטמיה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס לא הכירו את הסווסטיקה, כמו גם הממלכה הקדומה במצרים אשר החלה בשנת 2630 לפנה"ס, דבר המראה שבזמן שהחל הסמל את תפוצתו היו תרבויות אלו כבר מושרשות היטב. הסווסטיקה בעל נוכחות רבה בהינדואיזם, הנחשבת לדת האם של הבודהיזם והג'איניזם, דתות שתחילתן לערך במאה השישית לפני הספירה, ויחד עמן החל הסווסטיקה את תפוצתו. הבודהיזם נהנה מהצלחה גדולה בדרום מזרח אסיה, סין, קוריאה, ויפן בסוף האלף הראשון. השימוש בסווסטיקה הגיע לטיבט ולווייטנאם, וכן לפאלון גונג בסין, אשר שאלו אותו מן הבודהיזם. הסווסטיקה כמסמל את השמש מוכר בתרבות אקאן בדרום-מערב אפריקה, וייתכן שהיה חלק מחילופי תרבויות לאורך מסלולי סחר העבדים בסביבות שנת 1500 לספירה. קיומו של הסווסטיקה ביבשת אמריקה מהווה אתגר לתאוריית הפיעפוע. יש המסבירים זאת בכך שהסווסטיקה נדד באמצעות יורדי ים אירואסיאתים שהגיעו ליבשת בשלב כלשהו, אך סביר ביותר כי מדובר בהתפתחות מקבילה. לאורך רובה של ההיסטוריה הייתה לצלב הקרס משמעות חיובית של מזל והצלחה. אימוצו של הסווסטיקה במערב שמאל\|ממוזער\|170px\|סמל ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית ושל המפלגה הלאומית-נוצרית ברומניה אימוצו של הסווטיקה במערב החל עם גילוי משפחת השפות ההודו-אירופיות במאה ה-19. מאמצים רבים נעשו על ידי ארכאולוגים על מנת לקשר את הפרה-היסטוריה של העמים האירופאים לזו של הארים הקדמונים. בעקבות גילויים של חפצים המסומנים בסווסטיקה בהריסות טרויה, התייעץ היינריך שלימן עם המלומדים המובילים בחקר הסנסקריט, והסיק כי המדובר בסמל ארי קדמון. רעיון זה הושאל על ידי כותבים פופולריים בזמן ההוא, והסווסטיקה החל להיות סמל פופולרי בתרבות המערב. הארגון הפיני הצבאי למחצה, Lotta Svärd, אימץ את צלב הקרס כסמלו ב-1921. מ-1923 צלב הקרס היה גם לסמלן של מפלגות אנטישמיות ברומניה. הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג נפגש עם הסמל בהודו והסמל הופיע על מספר עטיפות מוקדמות של ספריו. באופן דומה נפגש עם הסמל בהודו מייסד תנועת הצופים, סר רוברט באדן פאואל, והסמל שימש עיטור צופי עד לשנת 1934. הסמל שימש בתחילת המאה ה-20 במקומות רבים - על שטרי כסף של הממשלה הזמנית ברוסיה, כסמלן של חברות תעשייתית בשוודיה, תנועות פוליטיות וא-פוליטיות בפינלנד ובלטביה, וכן יחידות צבא בארצות אלו, ואף בארצות הברית, שם שימש הסמל לאחר שהיה נפוץ בקרב הילידים משבטי הנבאחו ושבטים אחרים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעו ראשי השבטים כי לא ישתמשו עוד בסמל. המשמעויות החיוביות של הסמל עוותו על ידי הנאצים שאימצו אותו כסמלם. הנאצים זיהו את הארים הקדמונים עם הגרמנים המודרניים, וטענו כי בשל כך על גרמניה לשלוט בעולם. צלב הקרס שימש להדגיש קשר מיסטי זה בין עם האדונים הקדמון כביכול ובין צאצאיו ויורשיו בגרמניה של המאה ה-20. מאז שימוש זה בצלב הקרס קיבל צלב הקרס את המשמעות הגזענית המוכרת, דבר המוביל למבוכה כאשר נתקלים בסמל באמנות ובעיצוב במערב אשר קדם לתקופת הנאצים, או בתרבויות שאינן מערביות. השימוש על ידי הנאצים שמאל\|ממוזער\|250px\|צלב קרס על דגלה של גרמניה הנאצית הסמל היה מזוהה, כסמל נורדי עתיק, עם תאוריות גזעניות בדבר עליונות הגזע הארי, עוד במאה ה-19. לאחר מלחמת העולם הראשונה ותבוסת גרמניה במלחמה לחמו מיליציות ימניות קיצוניות שכונו פרייקור הן כנגד גורמי שמאל בתוך גרמניה, והן להגנת הגבולות המזרחיים שלה, באזור פולין והמדינות הבלטיות. אחת המיליציות אלו, מיליציית ארהארדט, אשר לחמה באזור הבלטי, בחרה את צלב הקרס כסמלה, והוא היה מצויר על קסדות חייליה. בתקופה זו נראה כי המדובר בעיטור בלבד, ללא המשמעות האנטישמית והנאצית שנוספה לו לאחר מכן. חיילי מיליציית ארהארדט השתתפו בשנת 1920 במרידה הכושלת נגד השלטון המרכזי בגרמניה, שכונתה "הפוטש של קאפ", והדבר קיבע בתודעה את הקישור בין צלב הקרס ובין אידאולוגיית הימין הקיצוני, עוד בטרם קבע אדולף היטלר את צלב הקרס כסמלה של תנועתו. גופי ימין קיצוני נוספים, כאגודת תולה שחלק מחבריה היוו את הבסיס למפלגה הנאצית בתחילתה, התהדרו בצלב קרס בשנים אלו. בשנת 1920 אימצה המפלגה הנאצית את צלב הקרס כסמלה. הסמל נקבע על דגל המפלגה, תגיה ותג הזרוע שלה. בספרו מיין קאמפף כתב אדולף היטלר: לא רק הנאצים אימצו את צלב הקרס, ב-4 במרץ 1923 באוניברסיטת יאשי, התקיים כנס ההקמה של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה רומנית אנטישמית. הכנס נפתח בטקס דתי במטרופוליה המקומית ולאחר מכן נשא נשיא המפלגה, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, נאום על הסכנה היהודית ועל "חוק הלאומים" שתכנן, שאמור היה לבטל את אזרחות היהודים. הכמרים קידשו 38 דגלים של התנועה, דגלים רומניים שהכילו במרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס. הנוכחים נשבעו אמונים לכנסייה, למלך ולדגל החדש. זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-14 במרץ 1933, הונף הדגל לצד דגלה של גרמניה, וב-15 בספטמבר 1935 נקבע כדגלה היחיד של גרמניה. צלב הקרס שימש כסמלה של המפלגה הנאצית, של ארגון ההיטלריוגנד, של יחידות צבא ושל ארגונים נאציים נוספים. בתקופה הנאצית נקבע צלב הקרס במרכזו של עיטור צלב הברזל. צלב הקרס היה גם סמלן של התנועות הנאציונל-סוציאליסטיות והפשיסטיות בארצות הברית, בריטניה, הולנד ושווייץ. הטאבו בדבר השימוש בצלב הקרס ממוזער\|150px\|צלב קרס בסקי בשל השימוש בסמל על ידי הנאצים, ולאחר מכן על ידי הנאו-נאצים וקבוצות שנאה אחרות, רבים במערב סולדים מן השימוש בסמל בכל צורה שהיא. כך, מחוץ להקשרים היסטוריים, הפך הסמל לטאבו בארצות המערב. החוק בגרמניה, למשל, אוסר על הצגתו בפומבי, פרט לשימוש לצורכי למידה ומחקר. השימוש בסמל הוא לרוב לצורכי תעמולה, בקריקטורות המשוות את מושא הקריקטורה עם הנאצים; עם זאת, נאו-נאצים עדיין משתמשים בו לעיתים באופן אידאולוגי. הטאבו הוא כה חזק עד אשר מוצרים המגיעים מן המזרח ונושאים באופן תמים את צלב הקרס מסיבות תרבותיות שונות מורדים מן המדפים. מספר אמני פּאנק השתמשו בצלבי הקרס ובסמלים נאציים נוספים - חלקם מתוך הזדהות עם הנאצים וחלקם כדי לגרום הלם או פרובוקציה. בשנת 2005 צולם הנסיך הארי מוויילס כשהוא לובש מדים נאציים המעוטרים בצלב הקרס, כחלק ממסיבת תחפושות. הצילום גרם להלם ולתדהמה, והנסיך ננזף והתנצל. ראו גם טריסקל יער צלב הקרס דגל גרמניה קישורים חיצוניים סווסטיקה אינפו (גם בעברית) הערות שוליים קרס קטגוריה:גרמניה הנאצית: סמלים לאומיים קטגוריה:סמלים הינדיים	2024-10-17T20:29:50
הרי קונלון	הרי קונלון (סינית: 昆仑山) הם מערכת רכסי הרים בשוליה הצפוניים של רמת טיבט, ואחת משרשראות ההרים הארוכות ביותר באסיה. גאוגרפיה ההרים משתרעים בקשת גדולה מצומת ההרים של פמיר מזרחה. במקור, בפי תושבי הארץ, חל השם קונלון רק על הפינה הצפונית-מערבית של טיבט. כיום משתמשים בשם זה כדי להתייחס לאזור הררי רחב הרבה יותר: מפאמיר ועד ליובלי ההונג-הו שבסין התיכונה, לאורך כיותר מ-3,000 ק"מ. ראשית התהוותם של הרי קונלון בקמט בסוף עידן הפלאוזואיקון, אולם הם עוצבו גם על ידי תנועות טקטוניות נוספות שגרמו להעתקים, להרמה, לשקיעה ולהקמטה. המאוחרות שבהן היו חלק מהקימוט האלפיני בשלישון התחתון, ואירעו במקביל לקימוט הרי ההימלאיה. בקטעים אחדים במערב, מספר הרכסים (המקבילים בקירוב) הוא 4-3, ורוחב המערכת 160-120 ק"מ בלבד, ואילו בחלקים התיכונים והמזרחיים, יש שמספר הרכסים מגיע ל-12-10 ורוחבם הכולל - ל-900-700 ק"מ. המערכת מפרידה בין רמת טיבט לבין האגנים והמדבריות של שינג'יאנג ומונגוליה, ובין אגן צידם הנחשב כחלק מרמת טיבט. האוכלוסייה הדלילה מרוכזת באגנים, שבהם אפשר לקיים חקלאות. חלק מהתושבים הם נוודים. בהרי קונלון ישנם מכרות זהב, עופרת, ניקל, ברזל ואזבסט. לרגלי הרי קונלון מפיקים נפט. קישורים חיצוניים קונלון קונלון קטגוריה:טיבט	2023-04-10T11:53:39
אנטיגונוס השני	REDIRECT מתתיהו אנטיגונוס השני	2004-08-27T09:32:35
אלכסנדריה	אלכסנדריה (בערבית: ٱلْإِسْكَنْدَرِيَّةُ, תעתיק: אָלְאִסְכַּנְדַרִיָּה; בערבית מצרית: اسكندريه; מיוונית: Αλεξάνδρεια; בקופטית: Ⲣⲁⲕⲟϯ – רַקוֹטִי או ⲁⲗⲉⲝⲁⲛⲇⲣⲓⲁ) היא עיר הנמל החשובה של מצרים ובעלת היסטוריה עתיקה. העיר משמשת כבירת המחוז הקרוי על שמה ושוכנת בצפון המדינה על שפת הים התיכון סמוך לשפך הזרוע המערבית של הדלתא של הנילוס כ-180 ק"מ מצפון-מערב לבירה קהיר. היסטוריה אלכסנדריה העתיקה אלכסנדריה נוסדה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 334 לפנה"ס והוא קרא לה על שמו. תלמי הראשון, ששלט אחרי אלכסנדר, עשאה בירת מצרים. אלכסנדריה הייתה לפוליס יווני אופיינית, מלאה בגנים ובבנייני ציבור מפוארים. היום לא שרד כמעט דבר מן העיר העתיקה. סמוך לתחילת הספירה הנוצרית הייתה אלכסנדריה מרכז המדע והחכמה בעולם העתיק והעיר השנייה בגודלה ב אחרי רומא. במרוצת הזמן הייתה לעיר מסחר חשובה ביותר בעולם העתיק. רציפים ארוכים השתרעו על חופה, ואניות באו אליה ממזרח וממערב. אחד ממלכי שושלת התלמיים יסד בה מעין אוניברסיטה, וגדולי המלומדים של העולם העתיק, ובהם אוקלידס, למדו והורו בה. תלמי הראשון בנה את "המגדלור באלכסנדריה" על האי פארוס הסמוך אליה. מגדלור זה, הנחשב למגדלור הראשון בעולם, הוקם במאה השלישית לפנה"ס (285 לפנה"ס עד 247 לפנה"ס). זה היה המבנה הגבוה ביותר שהוקם אי-פעם בידי מהנדס יווני, והוא נמנה עם שבעת פלאי העולם העתיק. המבנה נהרס במאה ה-14 לספירה, ועל הריסותיו הקים מוחמד עלי בשנת 1842 את המגדלור העומד במקום היום. תלמי הראשון גם יסד באלכסנדריה את הספרייה הגדולה הראשונה בעולם. סבורים שהכילה לא פחות מ-700,000 מגילות. הספרייה נשרפה ברובה בשנת 47 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר כבש את העיר. מרקוס אנטוניוס חזר וחידש אותה. ימי הביניים עד העת החדשה בשנת 616 כבשו הפרסים הסאסאנים את אלכסנדריה אולם הביזנטים הצליחו להחזיר לעצמם את השליטה בה אחרי זמן קצר ובשנת 640 היא נפלה לידי הערבים לאחר מצור שנמשך 14 חדשים, והספרייה נהרסה. הערבים העבירו את בירת מצרים לקהיר, ועל ידי כך פגעו במעמדה של אלכסנדריה. עם גילוי דרך ים חדשה להודו סביב יבשת אפריקה בשנת 1497 פחתה גם חשיבותה כעיר נמל ומסחר. בשנת 1807, במהלך מלחמת אנגליה–טורקיה העיר נכבשה למספר חודשים על ידי הבריטים. אלכסנדריה שבה והייתה לעיר נמל חשובה בימי מוחמד עלי (1769–1849), מקים מצרים החדשה. מוחמד עלי גם הביא לעיר מהנדסים אירופים לבנות בניינים גדולים בסגנון מערבי. חשיבותה המסחרית של העיר גדלה עוד יותר לאחר פתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869. בימי שלטון הבריטים, משנת 1882 הוסיפה העיר להתפתח. היווה תחנה חשובה לאניות סוחר וצי בדרכן בין אירופה להודו. אלכסנדריה המודרנית על פי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023 אוכלוסיית העיר מונה כ-5.36 מיליון בני אדם והיא העיר השנייה בגודלה במצרים. גם במאה ה-21 מהווה אלכסנדריה עיר מסחר ונמל חשובה הנפרשת לאורך כ-32 ק"מ של חוף הים התיכון. היא אחראית על כ-80% מהיצוא והיבוא של מצרים, ומהווה מרכז מסחרי חשוב בהעברת גז טבעי ונפט מסואץ. בשנת 2002 הוקמה בה הביבליותיקה אלכסנדרינה, ספרייה ציבורית גדולה שמטרתה להיות מעין חידוש של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה מהעת העתיקה. מבנה חשוב נוסף בעיר הוא אוניברסיטת אלכסנדריה, האוניברסיטה השנייה בגודלה במצרים. יהדות אלכסנדריה ממוזער\|200px\|בית הכנסת אליהו הנביא היהודים הראשונים התיישבו בעיר ב, בימי שלטון בית תלמי במצרים העתיקה. הם זכו לאוטונומיה רחבה בניהול ענייניהם הפנימיים. בראשם עמד אתנרך (נשיא העם) ולימים ניהלה את הקהילה מועצת הזקנים בת 71 איש. הקהילה הייתה עשירה מאוד והקימה בית כנסת מפואר. התפתחה בה ספרות יהודית-הלניסטית, ובה נעשתה ראשית מלאכת תרגום התנ"ך ליוונית ("תרגום השבעים"). בגמרא מוזכרים יהודי העיר, ונאמר שהשמן היחיד המצוי ברשות אנשי אלכסנדריה הוא שמן צנונות. בין יהודי העיר המפורסמים מאותה התקופה היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. בתקופה הרומית היוו היהודים כ-40 אחוזים מתושביה של אלכסנדריה, והם חיו ברבעים מיוחדים משלהם (2 מתוך 5 רבעים). התושבים האחרים היו בעיקר יוונים. בשנת 38 לספירה פרעו תושבי העיר היוונים ביהודים, בסיועו של הנציב הרומאי, אאולוס אוויליוס פלאקוס. בשנת 66, בפרוץ מרד היהודים ברומאים בארץ ישראל, התמרדו גם יהודי אלכסנדריה. המרד דוכא ביד קשה, ורבבות יהודים נהרגו. מרד נוסף, מרד התפוצות, פרץ ב-115. בתלמוד הירושלמי מוזכר המרד ונאמר שהדם הגיע בים עד קפריסין. בשנת 414 גורשו כל היהודים מאלכסנדריה בידי שליטיה הביזנטיים. ב ישבו בה רק 300 יהודים. ב, עם חדירת האירופאים למצרים, שבה הקהילה היהודית וגדלה. בין השאר כיהנו בה כרבנים ראשיים הרב ישראל משה חזן, הרב נתן עמרם, הרב משה פארדו, הרב פרופ' דוד פראטו והרב ד"ר משה ונטורה. במקורות יהודים נהגו באותה תקופה לכנות את אלכסנדריה "נא אמון". אחרי מלחמת העולם השנייה ישבו באלכסנדריה כ-15,000 יהודים. בשנים שלאחר קום מדינת ישראל עלו רובם לישראל. בית הכנסת אליהו הנביא, הגדול בעיר, שבשיאו מנה 1,000 מקומות ישיבה, קיים עד היום בעיר. במאה העשרים הייתה בבית הכנסת מקהלה. באלכסנדריה היה מועדון "מכבי" לנוער. לאחר מלחמת סיני ב-1956 החלו שלטונות מצרים בגירוש יהודי אלכסנדריה. גל נוסף של גירושים היה לאחר מלחמת ששת הימים. הגברים בקהילה נעצרו, וחלקם, ובהם הרב נפוסי, עונו. לאחר ששוחררו ממעצר, הותר להם לעזוב את מצרים, אך לא לעלות לישראל, ומבלי לקחת עם את רכושם. גם תשמישי הקדושה לא הורשו לעזוב את מצרים. היהודים שנותרו באלכסנדריה פוטרו ממקומות עבודתם. ב-8 באוקטובר 2023 התרחשה מתקפת טרור נגד תיירים ישראלים באלכסנדריה, כאשר שוטר מצרי שנשכר על ידם כמאבטח ירה על נוסעי האוטובוס. בפיגוע נרצחו שני אזרחים ישראלים והמדריך המצרי, ואדם נוסף נפצע באורח בינוני ונפטר בהמשך מפצעיו. הפיגוע התרחש בעיצומה של מתקפת הפתע על ישראל (2023). ערים תאומות ראו גם המוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה גן החיות של אלכסנדריה ביבליותיקה אלכסנדרינה קישורים חיצוניים יואל רפל, מקדש יהודי באלכסנדריה, באתר מסע אחר אברהם אבא רקובסקי, נמל אלכסנדריה. "הצפירה", 23 במרץ 1877, עמ' 149–150. העתק באתר: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856, אפריל 2017. מפת אלכסנדריה, 1930 לערך, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית. אוסף יהדות אלכסנדריה, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הערות שוליים * קטגוריה:מצרים: ערים קטגוריה:מצרים: ערי חוף קטגוריה:מצרים: ערי נמל קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפיה אלכסנדריה קטגוריה:מצרים: ערי בירה לשעבר קטגוריה:מצרים הרומית: אתרים ארכאולוגיים קטגוריה:מחוזות מצרים: ערי בירה קטגוריה:הים התיכון: נמלים	2024-10-14T20:48:10
הנילוס	redirect נילוס	2005-02-27T11:01:04
בייט	REDIRECT בית (מחשב)	2004-11-19T14:03:44
דולפין	ממוזער\|נתב קטן-סנפיר ממוזער\|דולפינן אנקולי ממוזער\|דולפין האמזונאס ממוזער\|דולפין פסיפי לבן-צד בהופעה ממוזער\|דולפינים דרום-אפריקאיים קופצים ממוזער\|וולפין – שילוב דולפינן ועבשן קטלני ממוזער\|סטנלה פאנטרופית קופצת ממוזער\|אורקה – הגדולה בדולפינים ממוזער\|דולפינים מצויים תיאור וטקסונומיה הדולפינים הם קבוצה פרפילטית (לא טקסונומית) של יונקים ימיים השייכים לסדרת הלווייתנאים (Cetacea), ולתת-סדרה לווייתני שיניים. הם מתחלקים לשתי על-משפחות: דולפינים ובה משפחת דולפינים יחידה – דולפיניים (אך ישנם גם פוקניים וחדשיניים, שאינם נחשבים דולפיניים), ודולפיני נהרות, ובה ארבע משפחות קטנות ומיוחדות. חלק מהמינים בעל-משפחת הדולפינים אינם נקראים בשמם העממי "דולפינים". דוגמה לכך היא הלווייתן הקטלן והעבשן הקטלני. כ-50 מיני דולפינים חיים בעולם, רובם באוקיינוסים ומיעוטם במים מתוקים; לכולם שיניים קטנות וזהות שמספרן יכול להגיע ל-200. אורכם של רוב מיני הדולפינים מגיע לכשני מטרים, כאשר הזכרים ארוכים בכ-10% מהנקבות. בטבע הדולפינים הם טורפים; דולפינים החיים בשביה יכולים להתרגל למזון אחר. מזונם העיקרי הוא דגים, בעיקר מליחים, מקרל וסרדינים. ישנם אף מינים הצדים תמנונים. שמם של הדולפינים בא מהמילה היוונית הקדומה "δελφίς" ("דלפיס"), שמשמעותה "עם רחם", דהיינו: "דג" עם רחם. משקלם של רוב המינים הוא בין 60 ל-200 ק"ג. תוחלת חייהם של דולפינים החיים בשביה נעה בין 20 ל-25 שנים; זכרים פראיים חיים עד גיל 31 בממוצע ועד גיל 50–60 שנים, ונקבות פראיות עד גיל 46 בממוצע ובמקרים נדירים עד גיל 70–80 שנים. מבחינה אבולוציונית התפתחו הדולפינים לראשונה לפני כעשרה מיליון שנים בתקופת המיוקן. התנהגות, חברתיות, וקשר עם בני אדם הדולפינים חיים בלהקות, ונחשבים לאחת החיות האינטליגנטיות ביותר בטבע. הם בעלי יכולת למידה, ונצפו מפתחים שיטות ציד מיוחדות שיש בהן דגש על יצירתיות ועבודת צוות. כך לדוגמה, יצירת חומת בוץ אצל דולפיני נהרות, מעקב אחר חתול ים ושימוש בו למציאת טרף חבוי, וריכוז והימום דגים באמצעות חבטות זנב. היחס בין משקל המוח למשקל הגוף אצל הדולפינים הוא מהגבוהים בעולם החי. על הקשר בין בני אדם לדולפינים דובר רבות. הדולפין נחשב לחיה ידידותית לאדם. האמריקאים אף עשו שימוש ביכולות הדולפינים על מנת להטמין מכשירי ריגול ומוקשים ימיים, במסגרת תוכנית היונקים הימיים של חיל הים האמריקני. הדולפינים אינם מונוגמיים, ונקבה עשויה להזדווג עם כמה זכרים. דולפינים נראו כשהם עוזרים לדולפינים פצועים ואפילו לדולפינים מתים. נקבות הדולפין עוזרות זו לזו בגידול הצאצאים ובהדרכתם. מיקרופונים תת-מימיים קלטו מגוון צלילים שמשמיעים דולפינים. הם נוקשים בלסתותיהם לאות אזהרה, זכרים מייבבים כדי למשוך את תשומת ליבן של נקבות. דולפינים גם משמיעים צלילי "קליק" שונים. באמצעות ה"קליקים" הללו הדולפינים מנווטים את דרכם ומוצאים מזון במים, בהם הראות לא טובה. גופים הנמצאים במים מחזירים את הדי ה"קליקים", וכך יודעים הדולפינים באיזה כיוון ומרחק נמצאים הגופים סביבם ומהי צורתם. בשיטת התמצאות זו, הנקראת איכון הד פועל גם הסונאר. האויבים העיקריים של הדולפינים הם הכרישים, ולעיתים הם נושאים צלקות המתעדות מפגש עם כריש. גם הקטלנים (השייכים למשפחת הדולפיניים, אך ההתייחסות העממית אליהם היא כאל לווייתנים) ("Killer whale"), שמהירות השיוט שלהם גבוהה משל הדולפינים, טורפים לעיתים דולפינים. אויב נוסף של הדולפינים הם הדייגים. בסמוך למספר מיני דולפינים שוחות להקות דגי טונה. עקב קרבה זו מוצאים דולפינים רבים את מותם, כתוצאה מהסתבכות ברשתות דיג שנפרסות לציד הטונה. ישנם פתרונות טכנולוגיים לפתרון בעיה זו, כגון החלטת האו"ם משנת 1991 לקצר בחצי את אורך הרשתות, או שימוש ברשתות שמאפשרות היחלצות של הדולפינים. במדינות רבות מודבקת תווית מיוחדת "Dolphin Safe" על קופסאות טונה, שמציינות כי שיטות הדיג של הטונה הן ידידותיות יותר כלפי הדולפינים. עם זאת, שיטות דיג אלה אינן מבטיחות בוודאות שלא ניצודו דולפינים כשלל לוואי במהלך דיג הטונה. בישראל נהגו במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אף לצוד דולפינים שהפריעו לדייגים. תופעה ידועה נוספת בהקשר זה היא עלייתם אל החוף (החפתם) של דולפינים, שעלולה להיגרם ממגוון סיבות כמו פגיעה בסונאר שלהם, טפילים, חיידקים, מחלות ועוד. בשל אופיים הנוח, האינטליגנציה שלהם ויחסם הידידותי לבני האדם, מוצגים דולפינים רבים בשביה בדולפינריומים ומשתתפים בהופעות מול קהל. אבולוציה על פי התיאוריה. הדולפינים והלוויתנים התפתחו מיונקים הולכים על ארבע השייכים לסדרת מכפילי הפרסה, הכוללת גם את ההיפופוטם, החזיר והגמל. אבותיהם עברו התאמה לחיים בים, מלפני כ-50 מיליון שנה עד לפני כ-40 מיליון שנה. ההתאמות הרבות כוללות שינויים מרחיקי לכת במבנה השלד לאורך מיליוני שנים, כמו התפתחות הרגליים הקדמיות לסנפירים והעלמות הרגליים האחוריות לפני כ-34 מיליון שנים, והזזת חור הנשימה לחלק העליון של הראש לפני כ-35 מיליון שנים. בדולפינים בני ימינו ניתן למצוא שתי עצמות אגן שנחשבות שריד אבולוציוני מהרגליים האחריות, בדומה לעצם הזנב של בני אדם. מיון בקבוצה זו שתי על-משפחות: על-משפחת דולפיני נהרות (Inioidea) משפחת איניים (Iniidae) סוג ומין יחיד איניה (Inia geoffrensis) משפחת נהרתניים (Platanistidae) סוג נהרתן (Platanista) מין נהרתן הגנגס (Platanista gangetica) מין נהרתן האינדוס (Platanista minor) משפחת פונטופוריים (Pontoporiidae) סוג ומין יחיד פרנסיסקנה לה פלטה (Pontoporia blainvillei) משפחת ליפוטיים (Lipotidae) סוג ומין יחיד דולפין נהרות סיני (Lipotes vexillifer) – ייתכן שנכחד על-משפחת דולפינים (Delphinoidea) משפחת דולפיניים (Delphinidae) סוג ומין יחיד לווייתן דלוע-ראש (Peponocephala electra) סוג ומין יחיד קטלן (Orcinus orca) סוג ומין יחיד קטלן גמדי (Feresa attenuata) סוג ומין יחיד עבשן (Pseudorca crassidens) סוג נתב (Globicephala) מין נתב גדול-סנפיר (Globicephala melas) מין נתב קטן-סנפיר (Globicephala macrorhynchus) סוג דולפין (Delphinus) מין דולפין מצוי קצר-חוטם (Delphinus delphis) מין דולפין מצוי ארוך-חוטם (Delphinus capensis) סוג דולפין לווייתני (Lissodelphis) מין דולפין לווייתני צפוני (Lissodelphis borealis) מין דולפין לווייתני דרומי (Lissodelphis peronii) סוג דולפין הנהרות (Sotalia) מין טוקוקסי (Sotalia fluviatilis) מין דולפין גיאנה (Sotalia guianensis) סוג סוסא (Sousa) מין סוסא גיבן (Sousa chinensis) מין סוסא הודי (Sousa plumbea) מין סוסא אטלנטי (Sousa teuszi) מין סוסא אוסטרלי (Sousa sahulensis) סוג סטנלה (Stenella) מין סטנלה מפוספסת (Stenella coeruleoalba) מין סטנלה ארוכת-חרטום (Stenella longirostris) מין סטנלת קליימן (Stenella clymene) מין סטנלה פאנטרופית (Stenella attenuata) מין סטנלה אטלנטית (Stenella frontalis) סוג ומין יחיד סטנו תלום-שן (Steno bredanensis) סוג דולפינן (Tursiops) מין דולפינן ים תיכוני (Tursiops truncatus) מין דולפינן אנקולי (Tursiops aduncus) מין דולפינן אוסטרלי (Tursiops australis) סוג דולפין קטן (Cephalorhynchus) מין דולפין צ'ילה (Cephalorhynchus eutropia) מין דולפין דרום-אפריקאי (Cephalorhynchus heavisidii) מין דולפין לבן-ראש (Cephalorhynchus hectori) מין דולפין קומרסון (Cephalorhynchus commersonii) סוג ומין יחיד גרמפוס אפור (Grampus griseus) סוג ומין יחיד דולפין פראסר (Lagenodelphis hosei) סוג דולפין בקבוקי (Lagenorhynchus) מין דולפין פסיפי לבן-צד (Lagenorhynchus obliquidens) מין דולפין מזנק (Lagenorhynchus obscurus) מין דולפין וילסון (Lagenorhynchus cruciger) מין דולפין שחור-סנטר (Lagenorhynchus australis) מין דולפין לבן-גב (Lagenorhynchus albirostris) מין דולפין אטלנטי לבן-צד (Lagenorhynchus acutus) סוג דולפין סלוד-סנפיר (Orcaella) מין דולפין איראוואדי (Orcaella brevirostris) מין דולפין סלוד-סנפיר אוסטרלי (Orcaella heinsohni) ראו גם לווייתנאים אינטליגנציה בדולפינים דולפין לוחם דולפין (מיתולוגיה) יונקים ימיים קישורים חיצוניים אינדקס דולפינים, Gocool דולפינים מחשבים את קצם לאחור, מט"ח סודות של דולפנים, מט"ח יונקים ימיים בים-התיכון, גרינפיס הלווייתנאים ואנחנו – הדולפין והאדם: הטוב, הרע והמכוער, מתוך אתר הערוץ האקדמי מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל, מחמל"י גאיוס פליניוס סקונדוס על הדולפין, תרגם מלטינית ד"ר מאיר שָׂש שי שמש וג'יימי שפירו, דולפינים מדברים. באתר מדע גדול, בקטנה, ספטמבר 2016 יאלי מבורך, צילומים מסקר הדולפנים מול חופי אשדוד, באתר "כאן דרום", 21 בנובמבר 2019 הערות שוליים קטגוריה:לווייתני שיניים קטגוריה:שמות עממיים של יונקים	2024-09-19T09:56:07
פטי הרסט	ממוזער\|תמונת מעצר של הרסט פטרישה קמפבל הרסט (אנגלית: Patricia Campbell Hearst; נולדה ב-20 בפברואר 1954) היא אמריקאית שהייתה קורבן חטיפה, וזמן קצר לאחר מכן הפכה לפושעת בעצמה כששדדה בנק ונשלחה לכלא. ביוגרפיה ילדות ונעורים הרסט היא בתם השלישית מתוך חמשת ילדיהם של רנדולף אפרסון הרסט וקתרין ווד קמפבל, ונכדתו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. נולדה בסן פרנסיסקו שבקליפורניה. היא בילתה את שנות נעוריה בפרבר הילסבורו ולמדה בבית הספר לבנות "קריסטל ספרינגס" ובבית הספר "סנטה קטלינה" במונטריי. היא למדה במכללת מנלו באתרטון, קליפורניה, לפני שעברה לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. אביה היה רק אחד ממספר יורשיו של הרסט, ולא היה מעורב בעסקי המדיה של המשפחה, ולכן הוריה לא ראו צורך לנקוט באמצעים לביטחונם האישי של ילדיהם. בזמן חטיפתה, הרסט הייתה בשנת הלימודים השנייה בברקלי, שם למדה תולדות האמנות. היא גרה עם ארוסה, סטיבן וויד, בדירה בברקלי. החטיפה הרסט נחטפה ב-4 בפברואר 1974 מדירתה שבברקלי על ידי קבוצה שמאלנית זעירה בשם צבא השחרור הסימביונזי (SLA). הארגון סירב להחליפה תמורת חבריו הכלואים ודרש מזון בשווי של 400 מיליון דולר עבור כל עניי קליפורניה. משפחתה תרמה מזון בשווי 6 מיליון דולר לעניי אזור מפרץ סן פרנסיסקו. גם לאחר מכן סירב הארגון לשחררה בטענה שהמזון היה באיכות נמוכה. על פי עדותה המאוחרת של הרסט, היא הוחזקה במשך שבוע בארון, מכוסת עיניים ועם ידיה קשורות, ובמהלכה מייסד ומנהיג הארגון (דונלד דפריז) איים עליה שוב ושוב במוות. היא הוצאה מהארון לארוחות עם כיסוי העיניים, ובהמשך החלה להצטרף לדיונים הפוליטיים של הארגון. היא קיבלה פנס לקריאה ומסמכים פוליטיים של צבא השחרור הסימביונזי. הרסט הייתה כלואה בארון במשך שבועות ארוכים, ואחריה אמרה, "דפריז אמר לי שמועצת המלחמה החליטה או חושבת להרוג אותי או שאני אשאר איתם, וכדאי שאתחיל לחשוב על זה כאפשרות". הרסט גם אמרה כי הוצעה לה הבחירה להשתחרר או להצטרף לארגון. כשנשאלה להחלטתה, הרסט אמרה שהיא רוצה להישאר ולהילחם עם צבא השחרור הסימביונזי. כיסוי העיניים הוסר, מה שאיפשר לה לראות את שוביה בפעם הראשונה. לאחר מכן קיבלה שיעורים יומיומיים על תפקידיה, במיוחד תרגילי נשק. אנג'לה אטווד אמרה להרסט כי האחרים חושבים שהיא צריכה לדעת מהו החופש המיני ביחידה; על פי עורך דינה, הרסט נאנסה על ידי ויליאם "ווילי" וולף ומאוחר יותר על ידי דפריז. ב-3 באפריל 1974, חודשיים לאחר שנחטפה, הרסט הודיעה בקלטת אודיו כי הצטרפה לצבא השחרור הסימביונזי ולקחה את השם "טניה" (בהשראת הכינוי של תמרה בונקה, חברתו של צ'ה גווארה). שוד בנק היברניה ב-15 באפריל 1974 צולמה הרסט מנופפת ברובה סער במהלך שוד סניף סאנסט של בנק היברניה. מסרים שהגיעו ממנה מאוחר יותר הבהירו שהיא שינתה את שמה ל"טניה", והפכה נאמנה למטרות ה-SLA. הוצא צו למעצרה והיא אכן נעצרה ב-18 בספטמבר 1975 בדירה יחד עם חברים נוספים של הארגון. בינתיים הותקף ונשרף מטה נוסף של הארגון על ידי 500 שוטרים. במהלך אותה פשיטה נהרגו רוב חברי הארגון. מסגרת\|שמאל\|הרסט במהלך השוד בבנק היברניה במשפטה, שהחל ב-20 במרץ 1976, טענה הרסט שהיא נכלאה בארון ועיניה כוסו, חוותה התעללות פיזית ומינית, וכתוצאה מכך נאלצה להצטרף ל-SLA. נטען שהיה מדובר במקרה חמור של תסמונת סטוקהולם, שבו חטופים מגלים סימפתיה לחוטפיהם. הרסט טענה עוד שהיא הוכרחה לבצע את חלקה בשוד באיומים. ההגנה במשפטה לא הצליחה לזכותה והיא הורשעה בשוד בנק. עונשה הופחת לאחר 22 חודשים על ידי הנשיא ג'ימי קרטר. הרסט השתחררה מהכלא ב-1 בפברואר 1979. הנשיא קלינטון העניק לה חנינה בחודש ינואר 2001, במהלך השבועות האחרונים של כהונתו. לאחר השחרור מהכלא חודשיים לאחר שחרורה מהכלא התחתנה הרסט עם ברנרד לי שו (1945–2013), שוטר שהיה חלק מהצוות ששמר עליה בזמן ששוחררה בערבות. נולדו להם שני ילדים, גיליאן ולידיה הרסט-שו. הרסט השתתפה בקרן המסייעת לילדים עם איידס, והיא פעילה בפעולות צדקה אחרות ופעילויות גיוס כספים. הרסט פרסמה את ספר הזיכרונות "כל דבר חשאי", שנכתב יחד עם אלווין מוסקבה, בשנת 1981. אחר כך הפיקה עבור ערוץ הנסיעות סרט תיעודי שכותרתו "סודות סן סימאון עם פטרישיה הרסט", בו הציגה את אחוזת טירת הרסט של סבה. הרסט לוהקה למספר סרטים, ביניהם סרטיו של הבמאי ג'ון ווטרס: "נער שוליים", "אמא סדרתית", "פקר" ו"ססיל בי. דמנטד". האחרון שברשימה עוסק, למרבה העניין בכוכבת הוליוודית בשם האני וויטלוק (מלאני גריפית) שנחטפת על ידי קבוצת טרוריסטים קולנועיים השואפת להופכה לשחקנית הראשית בסרט הגרילה שלהם. במהלך הסרט עוברת וויטלוק מהפך מפנים יפות ומפונקות לכדי אידאולוגית מהפכנית המוכנה גם להפר את החוק למען המטרה. עם זאת בסיפור זה, המקביל לסיפורה של הרסט, משחקת פטי הרסט עצמה דווקא את האם המודאגת של פידג'ט, הצעיר בקבוצת המהפכנים. במסגרת תפקידה היא קוראת לבנה שוב ושוב לנתק עצמו מהגרילה התרבותית ולשוב סוף סוף הביתה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים קטגוריה:מורשעים בעבירות רכוש בארצות הברית קטגוריה:בני ערובה קטגוריה:אישים שנחטפו קטגוריה:פשע בקליפורניה קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:מורשעות בדין קטגוריה:אישים שנעלמו ואותרו קטגוריה:מקבלי חנינה מנשיא ארצות הברית קטגוריה:מורשעים בדין בארצות הברית קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1954 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1954	2024-09-05T19:25:00
אטילה מלך ההונים	redirect אטילה ההוני	2004-12-25T13:48:03
אטילה ההוני	אטילה (406? – 453), ידוע גם כאטילה ההוני, היה מלכם של ההונים משנת 434, ושלט במשך 19 שנים על אימפריה אירופית. גבולות האימפריה ההונית נמתחו מנהר הריין שבמרכז אירופה, עד לים הכספי ומנהר הדנובה עד לים הבלטי. על אף שלאחר מותו קרסה האימפריה ההונית ולא הותירה אחריה מורשת ראויה לשמה, נותר אטילה דמות אגדית בהיסטוריה האירופית, והוא נזכר בסיפורי עם רבים כהתגלמות הרוע והאכזריות. רקע ההונים היו שבט נוודים מהערבה האסייתית, אשר פלש במהלך המאות הרביעית והחמישית לאירופה. ההונים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה בדרום-מזרח אירופה, בסביבות 370 לספירה. הדעות והידיעות לגבי מוצא ההונים, לוטים בערפל ונמצאים במחלוקת. חוקרים רבים משערים כי האבות הקדמונים של שבטי ההונים הם שבטי השיונגנו (סינית: 匈奴, פיניין: Xiōngnú, וייד-ג'יילס: Hsiung-nu) שם שהוא המונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים, שמקורם אינו ידוע. הם הופיעו בין המאה השלישית לפנה"ס, למאה הרביעית לספירה. ההונים שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה, תחת שליט מרכזי המכונה "שאנְיוּ". השיונגנו מוזכרים לראשונה במקורות הסיניים בשנת 230 לפנה"ס, אבל היו מוכרים בסין, כנראה, עוד קודם לכן, ונראה שהייתה להם השפעה על אמנות הלחימה בסין בתקופת המדינות הלוחמות. יכולתם הצבאית והניידות של פרשיהם הטילו אימה על הסינים עד כדי כך שצ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין, הורה לבנות את החומה הגדולה, על מנת להגן על סין מפני התקפותיהם. על פי ההיסטוריה הסינית סופה של ההגמוניה של שבטי השיונגו, הגיע לאחר תבוסות צבאיות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים, ונדחקו בחלקם מערבה, והתפזרו. ייתכן שתהליך זה הביא לפריצת השבטים ההוניים אל תוך אירופה. התאוריה כי ההונים הם צאצאים של השיונגו איננה מבוססת דיה, וקיימות גם טענות השוללות זאת. הם תוארו על ידי היסטוריונים רומאים כברברים מבעיתים, האוכלים בשר נא ועושים הכול על גבי הסוסים שלהם, אפילו ישנים. לאחר שהשתלטו על האוסטרוגותים, על הוויזיגותים ועל שבטים גרמאניים אחרים, נעו ההונים לכיוון האימפריה הרומית המזרחית. בשנת 432 אוחדו ההונים תחת מנהיג אחד, רוגה. לאחר מותו ב-434, ירשו אחייניו, בלדה הבכור ואטילה הצעיר, את ממלכתו. מעט מאוד ידוע על הרקע של אטילה. מקורות היסטוריים משניים מתארים אותו כאדם נמוך, בעל מבנה גוף רחב וראש גדול, בעל מראה אסייתי עם אף שטוח ועור שזוף. גם מקור שמו איננו ברור והחוקרים חלוקים בדעותיהם: תאוריה אחת טוענת, כי הוא נגזר משפות טורקיות במשמעות של "שליט"; אחרים טוענים שמקורו בשפות גרמניות-גותיות במשמעות של "אב"; טענה שלישית היא, ששמו הידוע בצורה הנוכחית הוא גרסה גרמנית לשם בשפה ההונית שלא שרד את מבחן הזמן. קורות חייו שלטון משותף עם אחיו בלדה שמאל\|ממוזער\|250px\|"אטילה ובלדה בעת תפילה", ציור מאת הצייר ההונגרי טמאש טוליפאן משנת 2010 בשנת 434 עלה אטילה לשלטון עם אחיו בלדה, והפנה את תשומת לבו לאימפריה הביזנטית בהנהגת תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, שהייתה היריבה, והמחסום העיקרי, להתפשטות השבטים ההונים. בשנת 435 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישלמו הביזנטים מס של 115 קילוגרם זהב, יפתחו את השווקים של הבלקן לסוחרים הונים ויחזירו לידי ההונים אצילים, ממתנגדיו של אטילה, שחיפשו מקלט בחסות האימפריה הביזנטית. בעוד ההונים חוזרים אל ערבות המרעה באזור הידוע בעת החדשה כהונגריה, החלו הביזנטים במפעל שיקום וחיזוק חומות קונסטנטינופול, ובניית חומה המגינה על העיר מצד הים. במקביל, הם בנו ביצורים לאורך גבול האימפריה שעל נהר הדנובה. במשך מספר שנים הפנו ההונים את תשומת לבם להתכתשויות עם האימפריה הסאסנית, שנגמרו בתבוסה של הפרשים ההונים מול הצבא הסאסאני בארמניה. בשנת 440 שבו ההונים לפשוט על שטחים בשליטת האימפריה הביזנטית, חצו את הדנובה והתקיפו ערים באיליריה (אלבניה), ובחבל מואסיה, וכבשו את בלגרד. דרכם אל לב הבלקן והטריטוריה הביזנטית הייתה קלה, מאחר שהצבא הביזנטי גויס ברובו למלחמה בצפון אפריקה כנגד הוונדלים, שתקפו וכבשו את קרתגו, בירת הפרובינקיה העשירה אפריקה. בשנת 442 הסיג תאודוסיוס את צבאו מסיציליה, והורה על הטבעת סדרת מטבעות חדשה, על מנת לממן את המערכה העתידית מול ההונים. בשנת 443 חידשו ההונים את ההתקפה. הם התקדמו לאורך הדנובה כשהם נושאים עמם מכונות מצור, וכבשו את ניש. משם המשיכו מזרחה, חדרו לטריטוריה הידועה כבולגריה, וכבשו את הערים סרדיקה (סופיה) ופיליפופוליס ( פלובדיב). הצבא ההוני נמנע מלהטיל מצור על קונסטנטינופול, אך הביס כוח ביזנטי בקרב בסמוך לעיר, ולאחר מכן הביס כוח ביזנטי נוסף בקרב שנערך בגליפולי. בהמשך חתם הקיסר הביזנטי על הסכם שלום עם נציגי ההונים, באמצעות המפקד העליון "מגיסטר מיליטום". על פי הסכם זה, נסוגו ההונים משטחי האימפריה, תמורת תשלום חד-פעמי של 2,000 קילוגרם זהב, תשלום שנתי של 700 קילוגרם זהב ותשלום של 12 מטבעות זהב סולידוס עבור כל שבוי ביזנטי. לאחר איסוף שללם נסוגו ההונים אל השטחים שבשליטתם מחוץ לתחומי האימפריה הביזנטית. בשנת 445 לערך מת בלדה. ככל הנראה נרצח על ידי אטילה, שהפך לשליטם היחיד של ההונים. שליט יחיד של ההונים את מסע המלחמה הראשון שלו כשליט יחיד ערך אטילה כנגד האויב העיקרי - האימפריה הביזנטית. בשנת 447 חזר הצבא ההוני לבלקנים, ופגש את הצבא הביזנטי בקרב האוטוס. ההונים הצליחו לנצח את הביזנטים בקרב, אך במחיר כבד, שמנע מהם את האפשרות לנצל את ניצחונם במלואו. לאחר סדרת פשיטות שוד, הופיע הצבא ההוני המוחלש מול חומות קונסטנטינופול במטרה לכבוש את העיר ולהכניע את האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול הייתה במצב קשה, חומותיה הרוסות מרעידות אדמה ואוכלוסייתה מדולדלת ממגפה שפרצה בעיר. במאמץ עילאי שנמשך חודשיים הצליחו תושבי קונסטנטינפול לשפץ את החומות ההרוסות ולחזקם בקווי הגנה נוספים, עבודות אלו ותגבורת של גייסות משרידי הצבא הביזנטי המוצב באנטליה הספיקו להדוף את ההונים המוחלשים. אטילה הפנה את הצבא ההוני מקונסטנטינופול אל הבלקנים, במסע של ביזה, הרס והרג, שהביא את ההונים עד למיצרי תרמופילאי. ההונים נעצרו בשנת 448 בחתימת הסכם שלום חדש עם הקיסר הביזנטי לפיו שולם להם כופר כספי ושטח הפקר ענק שאורכו "חמישה ימי רכיבה" נוצר בתחומי הטריטוריה הביזנטית. פלישה לגאליה בשנת 450 שלחה הונוריה, אחותו של ולנטיניאנוס השלישי קיסר האימפריה הרומית המערבית, טבעת לאטילה. הסיבה למחווה הייתה, לכאורה, רצונה של הונוריה בעזרתו של אטילה בביטול תוכניות לחתנה בכוח עם אציל רומאי. יהיו אשר יהיו כוונותיה של הונוריה, אטילה הודיע כי הוא רואה במחווה הצעת נישואים, וכי הוא מקבל את ההצעה ובתמורה דורש את "מחצית האימפריה הרומית המערבית" כנדוניה. התפתחות זו יצרה מערבולת בחצר הקיסרות המערבית, שעד לאותו רגע נחסכה ממנה נחת זרועם של ההונים. הקיסרות ראתה בהונים בני ברית וכלי שרת במלחמתה מול השבטים הגרמאנים בגאליה, ובסכסוכים בתוך הקיסרות עצמה. שנות השלטון של ולנטיניאנוס אופיינו במאבק כוח מתמשך בין אימו גאלא פלקידיה, לבין המגיסטר מיליטום, פטריקיוס פלביוס אאטיוס, מאבק שהסתיים בשנת 433, שנה בה אאטיוס מונה לפטריקיוס והפך לכוח העיקרי מאחורי כס הקיסרות. לא ברור כמה השפעה הייתה לוולנטיאנוס, אם בכלל הייתה, על מאבק זה בפרט ועל הנעשה ברומא בכלל. אאטיוס היה בעל היכרות אינטימית עם ההונים שבקרבם חי ובכוחם הצבאי השתמש להשגת מטרותיו. ולנטיניאנוס פעל במהירות. הוא הגלה את אחותו, וכתב לאטילה כי דרישתו נדחית על הסף, מאחר שהצעת הנישואים איננה עומדת במבחן החוק. אטילה שלא רצה להרפות מטרפו הודיע לקיסר הרומאי כי על פי דעתו בקשתה הלגיטימית של הונוריה נעשתה בתום לב, וכי הוא אוסף את צבאו על מנת לתפוס בכוח את רכושו על פי חוק. היסטוריונים מתארים את מהלכיו של אטילה כמחושבים, ומצביעים על נכונותו לנצל כל הזדמנות על מנת לקדם את מטרותיו. באור זה ברור כי אטילה ניצל את פנייתה של הונוריה, על מנת לתת מעטה של לגיטימיות למהלכו הנועז כנגד בת בריתו לשעבר - האימפריה הרומית המערבית, ומתקפה על "הבטן הרכה" של האימפריה בגאליה, המפוצלת על ידי שבטים רבים ובשליטה רומאית רופפת. החלק הצפוני של גאליה הידוע כגאליה בלגיקה, עבר בפועל לשליטת הפרנקים. אזור גאליה אקוויטניה סבל מחוסר יציבות מצד הוויזיגותים, וגם הבורגונדים של אזור האלפים המתינו להזדמנות לחלוקת שלל השטחים מחדש. הקרב במישורים הקטאלונים שמאל\|ממוזער\|250px\|הקרב במישורים הקטאלניים. כתב יד מהמאה ה-14. לצורך המערכה גייס אטילה את בני בריתו והווסלים שלו מקרב השבטים הגרמאניים, והחל לצעוד לכוון מערב. בשנת 451 חצו ההונים את הריין בראש צבא גדול, שכלל גם שבטים בעלי ברית נוספים, ובאפריל כיתרו את אזור העיר מץ של ימינו. העיר טרואה ניצלה על ידי הבישוף לופוס, שיצא אל אטילה ושכנע אותו שלא להרוס את העיר. פריס ניצלה - על פי האגדה על ידי ז'נבייב הקדושה שהפכה לפטרונית העיר. תפילותיה הסיטו את ההתקפה ההונית אל אורליאן של ימינו, אשר הייתה עיר מבוצרת ובעלת חשיבות אסטרטגית בשליטה על מעבר הלואר. הצבא הרומאי בפיקודו של מגיסטר מיליטום פלביוס אאטיוס, יצא מאיטליה לכוון גאליה, והצליח לכרות ברית המבוססת על אינטרסים משותפים עם הוויזיגותים ומלכם תיאודוריד הראשון. הצבא המשולב הגיע לסביבות אורליאן במחצית חודש יוני. בסמוך לעיר התחולל קרב אדירים בין שני הצבאות. הקרב ידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים, ונחשב לאחד מהחשובים בהיסטוריה בעיני היסטוריונים קלאסיים ובראשם אדוארד גיבון ואדוארד שפרד קריזי. בסיכום הקרבות גברו הרומאים על ההונים, ואטילה נסוג מגאליה. מגבלות הניצחון התבררו בשנה לאחר מכן משפלש אטילה לאיטליה ובפרספקטיבה היסטורית ברור כי תהליך התפוררות האימפריה הרומית לא נפסק. הפלישה לאיטליה שמאל\|ממוזער\|250px\|אטילה וצבאו רומסים את איטליה והאומנויות. ציור של אז'ן דלקרואה 1838. שמאל\|ממוזער\|200px\|"המשתה של אטילה" ציור משנת 1870 של הצייר ההונגרי מור טאן. אטילה יושב במרכז ולשמאלו בנו הצעיר אלק, וברקע נראות נשותיו שהבולטת בהן היא הבכירה קרקה. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס יושב מימין ומחזיק בספר עליו כתוב ביוונית "היסטוריה". ממוזער\|200px\|שמאל\|"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני", מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס כשהוא נפגש עם אטילה בחוצות העיר רומא. ממוזער\|200px\|שמאל\|תבליט "הפגישה בין לאו ואטילה ההוני" מעשה ידי הפסל אלסנדרו אלגארדי. אטילה לא הרפה מתוכניתו להרחיב את שטחי שליטתו ואת השפעתו מערבה. בשנת 452 הוא חזר והצהיר על כוונתו לממש את "אירוסיו" להונוריה, אסף צבא, הכה בלב האימפריה הרומית, ופלש אל איטליה מצפון. תחילה תקפו ההונים את אקוויליה, והעיר נחרבה עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן, בתקווה כי מבוך התעלות והאיים ימנעו מהפרשים ההונים מלתקוף. פליטים אלו ייסדו את הערים ונציה וגראדו הסמוכות. על פי האגדות, אטילה בנה מחנה מבוצר מצפון לעיר, שם ישב וצפה בהשתוללות חייליו ובעירת העיר. על מחנה זה נבנתה מצודה ששימשה את הגרעין לעיר אודינה (Udine). הצבא הרומאי שהיה בנחיתות מספרית וטקטית, חשש מכניסה לעימות פנים אל פנים עם ההונים, ומתוך רצון להימנע מתבוסה והשמדה נקט בטקטיקות של לוחמת גרילה, על מנת להאט את התקדמות ההונים. טקטיקות אלו בשילוב של רעב ומגפה שפשו - ככל הנראה - במחנה ההוני הביאו להפסקת הפלישה. הקיסר ולנטיניאנוס השלישי יזם משלחת ובה 3 שליחים, למחנה ההוני. בראש השליחים עמד לאו הראשון, הבישוף של רומא ואיתו גנאדיוס אוויאנסו, וטריגטיוס ולאו. הצדדים נפגשו ליד מנטובה, ובתום המשא ומתן נסוג אטילה מאיטליה. נסיבות הנסיגה אינן ברורות. ככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא ימשיך לבזוז את איטליה, ושלא יעלה על רומא. תחינתו של האפיפיור, בניסיונו להגן על המקומות הקדושים, אפשרה לאטילה מוצא של כבוד. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס, מציין כי אמונתו של אטילה באמונות טפלות, וזיכרון מר גורלו של אלאריק הראשון שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לאחר בזיזת רומא בשנת 410, ומותו שאירע בסמוך, היו גורם נוסף שהביא להחלטתו של אטילה. היסטוריונים נוצריים שייכו את הצלחת המשא ומתן ללאו, והתמונה של אטילה שזכה לכינוי "שוט האלוהים" בעקבות פלישתו לאיטליה, המציית לבקשת האפיפיור, הפכה לאייקון בתרבות הנוצרית. למעשה אטילה ניצב בשלב זה של פלישתו בפני בעיות רבות שהקשו על התקדמותו, מחד, מחסור במזון עד כדי רעב, שהכה באיטליה החל משנת 451, כאשר הארץ לא יכולה הייתה לפרנס את צבאו, שהסתמך על ביזה ושוד כמקור אספקה ראשי. במקביל כוח צבאי ביזנטי גדול, שניצל את היעדרותו של אטילה, פלש לטריטוריות ההוניות, חצה את הדנובה והכה את חילות המצב שהשאיר אטילה. שילוב של שני איומים אלו היו ככל הנראה הסיבה העיקרית לנסיגתו של אטילה. ההיסטוריון הרומאי-נוצרי הידטיוס כותב: מותו של אטילה אטילה חזר למחנהו וארמונו והכריז על כוונתו לחזור ולתקוף את האימפריה הביזנטית שקיסרה מרקיאנוס הפסיק לשלם את דמי החסות עליהם הוסכם בעבר. תוכנית זו לא יצאה לפועל מאחר שאטילה מת בחודשים הראשונים של שנת 453. הנסיבות של מותו מסופרות על ידי פריסקוס ולפיהן במהלך משתה חתונה של אטילה עם אשתו האחרונה, הידועה רק בשם אילדיקו, השתכר אטילה עד אובדן חושים מוחלט וסבל מדימום קשה באפו, זרם הדם נכנס לגרונו והוא נחנק. גרסה אחרת של נסיבות מותו של אטילה נכתבה על ידי ההיסטוריון הביזנטי מרצלינוס קומס 80 שנים לאחר האירוע. לפי גרסה זו נדקר אטילה על ידי אחת מנשותיו. לגרסה זו יש הד בכתבים גרמניים עתיקים ובהם אדה פואטית המתארת את מותו של המלך אטלי (ככל הנראה אטילה) מידי אשתו גודרון. בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה בשם "הלילה בו מת אטילה – פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני" (The Night Attila Died - Solving the Murder of Attila the Hun). על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה. על פי האגדה נקבר אטילה ב 3 ארונות קבורה נפרדים, אחד מזהב, שני מכסף ושלישי מברזל ועימו נקברו חפצים יקרים לליבו של אטילה, חלקם נבזזו במהלך מסעות המלחמה. האגדה ממשיכה לספר שקברו של אטילה נכרה על קרקע נהר שהוסט ממסלולו ולאחר הקבורה הוחזר הנהר לאפיקו המקורי. הפועלים שעסקו במלאכה הוצאו להורג, על מנת שמקום קבורתו של אטילה יישאר סוד. סיפור זהה סיפרו על קבורתו של אלאריק הראשון מלך הוויזיגותים שנפטר בשנת 410. התפוררות האימפריה עם מותו של אטילה, החלה מלחמת ירושה של בניו. אלק (Ellac), אותו ייעד אטילה ליורש, ושני בנים אחרים התמודדו על הבכורה, תוך שהם מנסים לגייס לצידם את בני הברית והווסלים של אטילה. הפירוד גבה את מחירו, בשנה שלאחר מותו של אטילה, בקרב נידאו, שנערך בין ההונים לבין ברית של השבטים הגרמאניים, שהחליטו לנצל את ההזדמנות ולהשתחרר מעול ההונים, ובהם האוסטרוגותים והגפידים, בראשות מלכם ארדריך. הקרב, שהתנהל על גדת נהר הסאווה, בפרובינציה פאנוניה, הסתיים בתבוסת ההונים והתפוררות השפעתם. מורשת ממוזער\|פרש הוני. ציור שמן רומנטי של צייר גרמני מהמאה ה-19 שירת הניבלונגים שירת הניבלונגים הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה. הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה ושירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. האתוס היה בסיס לפטריוטיזם הלאומי הגרמני בתחילת המאה ה-19. גם הנאצים נעזרו בו לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית. בשירה מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה, אם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. בן דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה האלמנה. סופו של האפוס בחורבן מפואר - מותם של אלפי לוחמים וחיסול השושלת הבורגונדית, וגם במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת. הונגריה בהונגריה של תקופת הרנסאנס, תחת שלטונו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה, זכה אטילה לעדנה. ההונגרים פעלו ליצור זהות לאומית בעלת עומק היסטורי, מעבר למדיארים של המאה העשירית, ומצאו את ההונים כמניחי היסוד להונגריה החדשה ואת אטילה כאב הקדמון של בית המלוכה. ההיסטוריון ההונגרי יאנוש טורוצי תיאר את אטילה בספרו "Chronica de gestis Hungarorum" כמנהיג צבאי מוכשר ומונארך נאור, וסיכם את ההשוואה בין מתיאש הראשון לאטילה: "הגורל מחייה את תהילת העבר של ההונים שזהרו בעת שלטונו של אטילה". בעת החדשה אירופה של העת החדשה גיבשה את הנרטיב הברברי של ההונים, בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 אדוארד גיבון, שפורסמו בשם "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית". הספר, שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון, ההונים ואטילה בפרט, היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית. ההונים מתוארים כמי שהחריבו באופן שיטתי כל זכר לציוויליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית, ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים", המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה למדינות לבל יכשלו לשמור על עצמאותן והחרויות של אזרחיהן, שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן. אטילה, כמיצג של התוהו וההרס, שימש כתזכורת שהציוויליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה. הרופא ואיש הרוח הבריטי תומאס הודג'קין, כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני (מתוך שמונה) לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם הבולגרים, המדיארים והטורקים העות'מאנים. גישה זו, האופיינית למחשבה הפוליטית-היסטורית של התקופה הוויקטוריאנית, ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת בנייה, שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" - נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטים ראו בנפוליאון בונפרטה את המקבילה בת זמנם של אטילה. הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ, שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות: . לקריאה נוספת ג'ון מאן, אטילה ההוני, תרגם מאנגלית יותם בן יואב, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013, 305 עמודים. זיו יופה - הקרב בשדות הקאטאלאוניים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:הונים קטגוריה:שליטי ארצות קטגוריה:ילידי 406 קטגוריה:נפטרים ב-453	2024-09-30T19:57:23

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.