title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
נבואה המגשימה את עצמה | נבואה המגשימה את עצמה היא מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית המתאר תהליך חברתי בו אמונה אשר בתחילתה היא שגויה מובילה למימוש עצמה. להבדיל מאפקט הפלצבו, תהליך המימוש הוא תהליך חברתי בו קיימת אינטראקציה בין פרטים, ואינטראקציה זו היא הגורמת להגשמת האמונה.
את המונח עצמו הגדיר הסוציולוג רוברט מרטון בשנת 1948. אך אפשר לאתר עדויות לתופעה כבר בספרות של יוון ושל הודו העתיקות.
לתופעה מגוון מקרים פרטיים המהווים תופעות בפני עצמן, כגון אפקט פיגמליון, אפקט הנס החכם, ואפקט הגולם.
תהליך ההגשמה
האמונה מתבטאת אצל הפרט בסכמה המנהיגה את התנהגותו, בעקבות כך הפרט מקבל תגובה סביבתית מהחברה הגורמת למימוש האמונה.
תופעות פרטיות
אפקט פיגמליון
אפקט פיגמליון הוא תופעה בה תהליך הנבואה המגשימה את עצמה גורם להשפעה חיובית על מושא הנבואה באמצעות הגשמת הנבואה. נפוץ ביותר במסגרות יומיומיות ונמצא בשימוש ארגונים ככלי להגברת האפקטיביות של עובדי הארגון, בפיתוח ספורטאים ובתהליכים כלכליים רבים. שיטות ניתוח טכני בשוק ההון מושפעות רבות מאפקט זה, שכן הן מניחות שלביצועי העבר יש השפעה פסיכולוגית שמנחה את הסוחרים והמשקיעים בבואם לתכנן אסטרטגיות השקעה.
את האפקט איששו החוקרים רוזנטל וג'ייקובסון בשנת 1968 בניסוי שהפך לאחד הניסויים המפורסמים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה החברתית. החוקרים ערכו מבחן אינטליגנציה לאוכלוסיית תלמידי בית ספר, וטענו בפני מורי בית הספר כי המבחן נועד לזהות ילדים אשר "פורחים מאוחר", דהיינו תלמידים שבתחילת הדרך מפגרים מבחינה אינטלקטואלית אולם עד השנה הבאה הם ישלימו את הפער. כל מורה בכיתה קיבל רשימה של תלמידים בכיתתו אשר סווגו כמבטיחים, למרות שבפועל הם הוקצו אקראית לרשימה ללא קשר למבחן האינטליגנציה. בתום שנת הלימודים התברר כי ה"פורחים המאוחרים" אכן השיגו הישגים גבוהים ביותר במהלך אותה שנה. על בסיס מחקר זה נכתב הספר "אפקט פיגמליון בחדר הכיתה".
אפקט הגולם
אפקט הגולם הוא תופעה המקבילה לאפקט פיגמליון אך מוביל להשפעה שלילית, כלומר הוא תהליך בו הנבואה המגשימה את עצמה גורמת להשפעה שלילית על מושא הנבואה באמצעות הגשמת הנבואה. האפקט נפוץ בתהליכי ניהול לקוי, וכן מהווה מרכיב מרכזי במימוש סטריאוטיפים.
את האפקט איששו החוקרים רוזנטל ופוד בשנת 1963. החוקרים ביקשו מסטודנטים במעבדה ללמד עכברים שהיו זהים גנטית לרוץ. לסטודנטים נאמר על חלק מהעכברים שהם "חכמים" ולכן יהיה קל ללמדם, ועל חלק אחר מהעכברים נאמר שהם "טיפשים" ויהיה קשה ללמדם. לאחר שנה התגלה כי חרף המטענים הגנטים הזהים שהיו לאותן קבוצות של עכברים, קבוצת העכברים שהסטודנטים האמינו שהיא קבוצת ה"טיפשים" התקשתה ללמוד לרוץ.
אפקט הטיית הנסיין
הטיית הנסיין הוא כשל לוגי מסוג שגיאות תצפית, השייך לקבוצת כשלי היקש בו תוצאת הניסוי מושפעת מציפיות ותקוות של מלקטי הנתונים. בהטיית הנסיין ציפיית הנסיין מהנבדק גורמת לנבדק לאשש את השערת המחקר בה מאמין הנסיין.
אפקט הנס החכם
אפקט הנס החכם הוא תופעה בה מתשאל מעביר מידע למתושאל באופן לא מודע, הגורם לו להפגין ידע אותו לא היה אמור לדעת ובכך להגשים את אמונת המתשאל בדבר הידע אצל המתושאל.
אבחנות המאשרות את עצמן
בניסויים שערכו סניידר ואחרים התגלה כי פעמים רבות פסיכולוגים אשר בוחנים דיאגנוזה מסוימת אכן ימצאו אותה גם אם אינה קיימת בצורה פתולוגית. זאת כיוון שהחוקרים תרים אחר הדיאגנוזה הנבדקת בצורה הגורמת לנבדק לתת תשובות המאשרות אותה.
אזכורים בתרבות
ייסורי איוב
איוב, שסבל מייסורים רבים, התאונן באומרו: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי". בתלמוד הבבלי מפרשים פסוק זה שהסיבה לכל ייסוריו של איוב הם מפני שפחד שיבואו עליו ולכן אסור לפחד. כך שלמעשה אדם שמפחד גורם לפחדיו להתממש .
פסלו של פיגמליון
פיגמליון הפַּסָּל, דמות אגדית של המשורר הרומי הקדום, אובידיוס, ייצר פסל של האישה האידיאלית, גלתיאה. פיגמליון סלד מנשים, לכן פיסל את הפסל, והתאהב בו על אף היותו פסל. אמונתו ואהבתו כלפי הפסל היו כה חזקים עד שונוס, אלת האהבה והיופי הפכה את הפסל לאישה אמיתית.
ראו גם
נבואה המזימה את עצמה
הזדהות השלכתית
פסיכולוגיה חברתית
אפקט פלצבו
סטריאוטיפ
איום הסטריאוטיפ
לקריאה נוספת
Jussim, L. and Harber, KD (2005) "Teacher Expectations and Self-Fulfilling Prophecies: Knows and Unknowns, Resolved and Unresolved Controversies." Personality and Social Psychology Review, 9(2), 131-155.
אלישע באב"ד (2011), הפסיכולוגיה החברתית של הכיתה. קדימה: רכס פרויקטים חינוכיים.
Robert Rosenthal & Babad, Elisha Y, Pygmalion in the Gymnasium in Educational Leadership;Sep85, Vol. 43 Issue 1, p36
מאיירס, ד. ג.(2012). פסיכולוגיה חברתית (האוניברסיטה הפתוחה).
קישורים חיצוניים
TAU Researchers Examine "Great Expectations" in the Workplace , על אפקט פיגמליון בבנקים, בבית הספר ובצבא, באתר American Friends of Tel Aviv University
הערות שוליים
קטגוריה:כלכלה התנהגותית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית | 2024-03-27T07:57:57 |
נייטרינו אלקטרוני | נייטרינו אלקטרוני (Electron neutrino, סימול: νe) הוא חלקיק יסוד, חלק מאבני הבסיס המרכיבים את החומר. נייטרינו אלקטרוני הוא חלק מהדור הראשון במודל הסטנדרטי (מודל המתאר מהן אבני הבניין הקטנות ביותר של חומר הידועות לנו היום). הוא פרמיון ממשפחת הלפטונים (leptons). נייטרינו אלקטרוני הוא חלקיק ללא מטען חשמלי, ללא מטען צבע, בעל ספין ½ ובעל מסה קטנה מאוד. הוא אינו מגיב עם הכוח האלקטרו-מגנטי וגם לא עם הכוח החזק אך כן מושפע מן הכוח החלש באינטראקציה חלשה מאוד.
דבר זה גורם לכך שחתך הפעולה של הנייטרינו (הסיכוי שהוא יבצע אינטראקציה עם חלקיק כלשהו) הוא כה נמוך, עד כדי כך שנייטרינו הנורה ממרכז השמש יכול לעבור דרך חומר שצפיפותו כצפיפות השמש ועוביו של החומר שקול למרחק של עשרות שנות אור בטרם תתרחש אינטראקציה אחת. בכל שנייה, עוברים מבעד לגופינו מאות מיליארדי נייטרינים.
כל חלקיקי הנייטרינו המיוצרים בשמש הם מסוג נייטרינו אלקטרוני, אך הם יכולים להפוך לנייטרינו מסוג אחר (למיואון-נייטרינו או לטאו-נייטרינו). גלאי נייטרינו מכילים מאות טונות של חומר, אולם בממוצע, רק אטומים בודדים מתוכו מגיבים לפגיעת נייטרינו במהלך יממה אחת.
תגליות
הנייטרינו האלקטרוני נחזה בשנת 1930 על ידי הפיזיקאי האוסטרי וולפגנג פאולי (Wolfgang Pauli) שניסה להסביר את אובדן האנרגיה והתנע לכאורה בתהליך של התפרקות בטא.
הפיזיקאי האיטלקי אנריקו פרמי (Enrico Fermi) בשנת 1934 הרחיב עוד יותר את תאוריית התפרקות בטא. נייטרינו אלקטרוני נפלט יחד עם פוזיטרונים בהתפרקות בטא חיובית, בעוד אנטי-נייטרינו (anti-neutrino) נפלט עם אלקטרון התפרקות בטא שלילית.
בשנת 1956 התגלה נייטרינו אלקטרוני על ידי קלייד קוואן (Clyde Cowan) ופרדריק ריינס (Frederick Reines) בניסויים בכור הגרעיני "סוואנה ריבר", למעלה מ-30 שנה אחרי שנחזה קיומו, משום שתגובתו עם אטומי חומר שדרכם הוא עובר היא מזערית, ולפיכך היה צורך במכשור רגיש במיוחד.
ב-2015 שני חוקרים, טקאקי קג'יטה וארתור מקדונלד, זכו בפרס נובל לפיזיקה על ההוכחה לכך שלחלקיקי נייטרינו יש מסה.
ראו גם
נייטרינו
נייטרינו מיואוני
נייטרינו טאואוני
גלאי נייטרינו
אלקטרון
אסטרונומיית נייטרינו
המודל הסטנדרטי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לפטונים | 2024-03-27T16:13:12 |
נייטרינו מואוני | REDIRECT נייטרינו | 2007-03-04T22:54:34 |
נייטרינו טאואוני | נייטרינו טאואוני (Tau neutrino, סימול: ντ) הוא חלקיק יסודי, חלק מאבני הבסיס המרכיבים את החומר. הוא חלק מהדור השלישי במודל הסטנדרטי (מודל המתאר מהם אבני הבניין הקטנים ביותר לחומר הידועים לנו היום). הנייטרינו הטאואוני הוא פרמיון ממשפחת הלפטונים (leptons). כמו לשאר חלקיקי הניטרינו גם לנייטרינו הטאואוני אין מטען חשמלי, אין מטען צבע, בעל ספין ½ ובעל מסה קטנה מאוד. כמו כן הוא אינו מגיב עם הכוח האלקטרו-מגנטי וגם לא עם הכוח החזק אך כן מושפע מן הכוח החלש באינטראקציה חלשה מאוד. בדומה לכלל הניטרינו, הסיכוי שהוא יבצע אינטראקציה עם גוף כלשהו נמוך מאוד.
נייטרינו טאואוני נוצר כאשר טאו (חלקיק יסוד נוסף, גם ממשפחת הלפטונים, בדור השלישי עם הנייטרינו הטאואוני) מתפרק ללפטון קל יותר (מיואון או אלקטרון, שני חלקיקים נוספים ממשפחת הלפטונים).
תגלית
הניחו את קיומו של הנייטרינו הטאואוני לראשונה בשנת 1978 עם גילוי החלקיק טאו ב-SLAC, מרכז המאיץ הקווי בסטנפורד(the Stanford Linear Accelerator Center). הם הבינו כי חלקיק טאו היה רק גרסה כבדה יותר של האלקטרון והמיואון ולכן כמו שלאלקטרון יש אלקטרון-ניוטרינו ולמיואון יש מיואון-ניוטרינו מצופה שלטאו יהיה נייטרינו טאואוני גם כן, להשלמת המודל הסטנדרטי. הנייטרינו הטאואוני לא היה ניתן לזיהוי במשך שנים רבות מכיוון שחלקיק הטאו נשאר רק במשך כ-300 FS, ולכן קשה לעקוב אחריו ולעקוב אחרי הניטרינו המקביל שלו. נייטרינו-טאו הם נדירים מאוד.
DONUT
בשנת 2000 - פיזיקאים במעבדת המאיץ הלאומי פרמילאב (Fermi National Accelerator Laboratory) דיווחו על הממצאים הראשוניים לקיומו של נייטרינו טאואוני.
דונאט (DONUT - Direct observation of the nu tau) היה ניסוי במעבדות פרמי אשר הוקדש לחיפוש אחר אינטראקציות הנייטרינים טאו הגלאי פעל במהלך כמה חודשים בקיץ 1997, ובהצלחה זוהה נייטרינו טאואוני. דבר המאשר את קיומו של הלפטון האחרון של המודל הסטנדרטי. הנתונים מהניסוי שימשו למדידת חתך הפעולה (הסיכוי שהוא יבצע אינטראקציה עם חלקיק כלשהו) של הנייטרינו הטאואוני.
ניסוי OPERA
גילוי מדעי היסטורי של ניסוי "אופרה", הממוקם במעבדה תת-קרקעית מתחת להר "גרן ססו" (Gran Sasso) באיטליה: 170 חוקרים מ-33 מוסדות ב-12 מדינות, גילו לאחר שבע שנים של ניסוי כי אחד מתוך המיליארדים הרבים של מיואון-נויטרינו שנוצרו באלומת CERN Neutrinos to Gran Sasso) CNGS) שבקומפלקס מאיצי CERN הפך לכאורה את עורו לנייטרינו טאואוני והוא נצפה באמצעות מתקן הניסוי אופרה.
ניטרינו מופיעים בטבע במספר סוגים ונראה שאלקטרון-ניטרינו ומיואון-ניטרינו יכולים להפוך באופן ספונטני מצורה אחת לצורה אחרת של ניטרינו. הצוות שיגר במאיץ קרניים המכילות סוג אחד בלבד של נייטרינו – נייטרינו של מיואונים ושולח אותם מ־CERN למעבדה בגרן ססו באיטליה כדי לראות כמה מהם מגיעים כסוג שונה – נייטרינו מסוג טאו. במהלך הניסוי הבחינו החוקרים כי החלקיקים הופיעו כמה מיליארדיות שנייה מוקדם לאותו המרחק בהשוואה למהירות האור.
מיואון-ניטרינו עבר "תנודה" במהלך מסע של 730 ק"מ מ־CERN למכון הלאומי האיטלקי לפיזיקה גרעינית והגיע כנייטרינו טאואוני.
ראו גם
נייטרינו
נייטרינו אלקטרוני
נייטרינו מיואוני
טאו
המודל הסטנדרטי
גלאי נייטרינו
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לפטונים | 2024-03-27T16:13:09 |
אנטי-נייטרינו מואוני | הפניה אנטינייטרינו | 2017-04-12T16:09:13 |
אנטי-נייטרינו אלקטרוני | הפניה אנטינייטרינו | 2017-04-12T16:09:18 |
אנטי-נייטרינו טאואוני | הפניה אנטינייטרינו | 2017-04-12T16:09:23 |
ישעיהו | יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ או יְשַׁעְיָהוּ הַנָבִיא (נכתב גם: יְשַׁעְיָה), היה נביא שפעל בממלכת יהודה באמצע תקופת בית ראשון. ישעיהו נחשב לאחד הנביאים החשובים, המרכזיים והמשפיעים בנבואה הישראלית הקלאסית. הוא פעל בתקופה שממלכת אשור הייתה בשיאה וממלכת יהודה נחלשה. רבות מנבואותיו מתייחסות למהלכים המדיניים בתקופה זו.
ישעיהו התנבא רבות על עמי האזור ועל חורבנם העתידי, זאת בנוסף לנבואותיו על ממלכת ישראל. מספר הסברים ניתנו לסיבה להתנבאות זו על הממלכות, כאשר יש הטוענים כי מדובר בנבואות שנועדו לרומם את רוחו של עם ישראל באמירה כי עמי האזור יפלו בעוד ישראל ישרדו, לעומתם יש הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה. מספר חוקרים אף טוענים כי חלק מהנבואות כלל לא נתחברו על ידי ישעיהו. לפי הטוענים כי ישעיהו התנבא ישירות אל העמים המוזכרים בנבואה, ייתכן שהיה נביא מוכר בעמי האזור ולא רק בישראל.
תולדות חייו
שמאל|ממוזער|200px| ציור של ישעיהו הנביא באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב
שמאל|ממוזער|200px| פרסקו ישעיהו הנביא מאת רפאל
אין בידינו מידע שלם על סיפור חייו של ישעיהו אלא רק קטעים נפרדים שניתן ללמוד מתוך נבואותיו. עיקר המידע מגיע מספר ישעיהו ומספר מלכים ב' (בחלק העוסק ביחסיו עם המלך חזקיה).
לאביו של ישעיהו קראו אמוץ, ולפי הכתוב בתלמוד הבבלי הוא היה בנו של יהואש ואחיו של אמציה שהיו ממלכי יהודה. מנבואותיו של ישעיהו עולה כי היו לו אישה ולפחות שלושה ילדים ששמותיהם (הסמליים) היו שאר ישוב, עמנו אל ומהר שלל חש בז, אולם על פי חלק מהפרשנים עמנו אל ומהר שלל חש בז הם שני שמות שניתנו לילד אחד, כשהראשון מביניהם ניתן על ידי אשתו של ישעיהו והשני על ידי ישעיהו עצמו. לפי המסופר בגמרא, הייתה לישעיהו גם בת, שחזקיהו מלך יהודה רצה להינשא לה, ולפי גרסה אחת, בתו של ישעיהו אכן הייתה אשת חזקיהו ואם מנשה, ואם כן, שמה היה חֶפְצִי-בָהּ. שמה של אשתו לא מופיע בתנ"ך והיא מופיעה בשני כינויים - עלמה ונביאה. ייתכן שכינויים אלו התייחסו לאשה אחת וייתכן שהתייחסו לשתי נשים.
לפי המסופר בגמרא, גם אמוץ אבי ישעיהו היה נביא, לפי כלל האומר שנביא שנזכר שם אביו הוא נביא בן נביא, וכן עירו הייתה ירושלים לפי הכלל האומר שנביא שנזכר שמו ולא שם עירו הרי שעירו היא ירושלים.
משמעות שמו של ישעיהו היא כנראה צירוף של השורש יש"ע עם סיומת "יהו" שהיוותה קיצור מקובל באותם זמנים לשם השם. שם זה נראה כמרמז על נבואות הנחמה (ישועה) של ישעיהו ויש שטוענים שמדובר בשם שניתן לו על שם נבואותיו.
ישעיהו היה מעורה במדיניות יהודה וייעץ לבית המלוכה.
על פי אגדת בראשית ישעיהו האריך ימים, וחי מאה עשרים שנה. מנגד, על פי הכתוב במסכת יבמות מנשה הרג את ישעיהו לאחר שנבלע בעץ בשביל להתחבא ממנו
בשנת 2018, נמצאה בחפירה ארכאולוגית בעופל, בולה הנושאת את הכיתוב "לישעיה[ו] נבי", על פי אחת ההשערות, זוהי חותמתו של ישעיהו הנביא.
תקופת נבואתו
תחילת נבואתו
בפסוק הראשון של ספר ישעיהו מופיע שהוא התנבא בזמנם של ארבעת המלכים: עזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. למרות הפירוט של ארבעת המלכים, שאלת תחילת נבואתו של ישעיהו נתקלה בשתי בעיות קשות. הבעיה הראשונה היא שהנבואה הראשונה אשר מתוארכת במדויק היא בימי אחז (פרק ז) בשנת 734-3 לפנה"ס ומתרחשת בזמן עליית רצין מלך ארם על מלכות יהודה, בעוד המלך עזיהו הפסיק למלוך בשנת 788 לפנה"ס בקירוב. בנוסף לבעיה זו בנוגע לתחילת נבואתו של ישעיהו קיימת בעיה נוספת, והיא שפרק ו' של ישעיהו מעוצב כפרק תחילת נבואה טיפוסי, ובו קריאת האל לנביא להינבא על עם ישראל ותשובת הנביא. בפרק זה מופיע תאריך - .
לבעיות אלו הוצעו שני פתרונות עיקריים. הפתרון הראשון הוא פתרון המדרש הטוען כי תחילת נבואתו של ישעיהו היא בפרק ו' מתואר שהוא היה בשנת מות המלך עזיהו, אך שנה זו היא שנה בה כבר מלך אחז, כיוון שעזיהו ננגע בצרעת והורד ממלכותו עוד לפני מותו. לפי מידע זה יוצא שישעיהו לא התנבא בתקופתו של עזיהו אלא בתקופת מלכותם של יותם, אחז וחזקיהו בלבד. כתשובה לקושיה זו מציע התרגום הירושלמי מיוחס ליונתן את הפתרון האומר ששנת מות המלך עזיהו פירושה השנה בה חלה המלך עזיהו והורד ממלכותו. שיטה זו אומצה במלואה על ידי מספר פרשנים, כגון רש"י ורבי יוסף קרא. רבי אברהם אבן עזרא אימץ את הטענה שישעיהו החל להתנבא בשנת מות המלך עזיהו, אולם הוא טוען כי מדובר בשנת מותו ממש ולא בשנת מחלתו. תשובתו לשאלה מדוע מופיעים שמות ארבעת המלכים היא שישעיהו התנבא בתקופת חייהם של ארבעה מלכים ולא בתקופת מלכותם. שיטה זו אומצה על ידי מספר חוקרים כגון פרופ' יאיר הופמן וד"ר גרשון גליל.
התשובה השנייה לשאלת זמן תחילת נבואתו של ישעיהו היא שישעיהו החל להתנבא בזמן כלשהו בתקופת ימי עזיהו, שלא תוארך. הראשון שהציע שיטה זו הוא הרד"ק שכהוכחה לטענתו מביא פסוק בדברי הימים . לטענתו על מנת שישעיהו יוכל לכתוב את דברי ימי עזיהו היה עליו לחיות בתקופה זו. לשאלת ניסוחו של פרק ו', הנשמע כפרק פתיחת נבואה, מציע הרד"ק תשובה - ישעיהו נתנבא עוד לפני "ההצהרה הרשמית", אולם הפך לנביא העיקרי בממלכה רק לאחריה. זו גם הסיבה שנבואותיו המוקדמות של ישעיהו לא תוארכו, כי הוא לא דיבר כנגד מקרים ספציפיים הנוגעים לממלכה אלא רק בנוגע לעוולות כלליות. עם שיטה זו הלכו מספר פרשני מקרא וחוקרים כגון רבי אליעזר מבלגנצי, שד"ל ושי"ר.
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של ישעיהו בן אמוץ, שפיסל אלייז'דיניו בראשית המאה ה-19 בבזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס שבברזיל
סוף נבואתו
הנבואה האחרונה המתוארכת בדיוק של ישעיהו ניתנה ב-701 לפנה"ס והיא מתייחסת למצור סנחריב. כיוון שמרבית נבואותיו של ישעיהו לא מתוארכות אלא קוראות לתיקון כללי בלי ציון שם ומקום, נראה שישעיהו המשיך להתנבא גם לאחר תקופה זו.
המדרש מספר שנמצאה בירושלים מגילה ובה כתוב שמנשה הרג את ישעיהו: המדרש אף מביא סיפור אגדה על מותו של ישעיהו. על פי המתואר, המלך מנשה שעליו נאמר שחטא והחטיא את ישראל הוכיח את הנביא ישעיהו על כך שחלק מנבואותיו סותרות את נבואות משה. בין השאר, הנבואה שבה הוא "רואה" את ה', בניגוד לדברי משה "כי לא יראני האדם וחי". אם כי משה עצמו במעמד הר סיני ראה את האלוהים, שנאמר "ויראו את האלוהים ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד י). וישעיהו, במקום לענות לו, ביודעו שמעשה זה יביא להריגתו המיידית כמורד במלכות, החליט לברוח. לפי אגדה מופלאה זו במהלך מנוסתו ראה הנביא עץ ארז, ועל ידי שהזכיר שם קדוש נבלע בתוכו. מנשה המלך ציווה לנסר את העץ ובכך להרוג את הנביא, אולם באורח פלא העץ לא התנסר, עד שהגיעו למקום שבו היו שפתיו של הנביא, ושם נגמר הפלא והעץ התנסר והנביא נרצח. חז"ל מסבירים כי עונש זה היה מידה כנגד מידה על דבריו "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב". ובכך מתחוור כי אגדה זו איננה מטפורה. מנשה מלך מיד לאחר חזקיהו, אולם שמו אינו מופיע ברשימת המלכים שישעיהו התנבא בזמנם ומדובר בקושיה על שיטה זו. לקושיה זו הוצעו מספר פירושים. מדרש אחר מציע כי ישעיהו אמנם התנבא בימי מנשה, אולם מחמת רשעותו של מנשה, אשר לפי המתואר בתנ"ך היה מהמלכים האכזריים ביותר ששלטו בירושלים, הוא לא נמנה ברשימת השמות אותם הזכיר הנביא.
שיטה זו לתקופת מותו של ישעיהו אומצה על ידי מספר פרשני מקרא, כגון רש"י ואברבנאל שהציעו פירושים חלופיים לשאלה זו. רש"י מציע כי ישעיהו חזה במותם של ארבעה מלכים וזו משמעות הרשימה. שיטה זו פותרת את הבעיה אולם מסתדרת בקושי עם הפסוקים – הכתוב מציין כי ישעיהו חזה "בימי", לא במותם. האברבנאל מציע פירוש חלופי לשאלה זו ואומר כי ישעיהו אמנם חי בימי מנשה, אך לא התנבא בימיו ולכן מנשה לא מופיע ברשימה המציינת את המלכים שישעיהו התנבא בימיהם.
לעומת המדרש, מציע אבן עזרא שישעיהו מת בימי חזקיה. על מנת להתמודד עם המדרש טוען אבן עזרא שהמדרש שאומר כי מנשה הרג את ישעיהו הוא דעת יחיד ולכן אנו לא מחויבים לקבלו. אמנם, אבן עזרא מציין שייתכן שהמדרש הוא "קבלה" ולכן אין לנו ברירה אלא לקבלו. שיטה זו אומצה על ידי מספר חוקרים מודרניים.
תוכן נבואותיו
חזון מדיני בנבואותיו
בנבואותיו של ישעיהו, נמצא ביטוי למתח בין המגמה הלאומית למגמה האוניברסלית;
שלוש נבואות מרכזיות בספר ישעיהו, "והיה באחרית הימים" (), "חוטר מגזע ישי" () ו"חזון ביטול המוות" () עוסקות כולן ב"תיקון עולם" אוניברסלי, וניתן לראותן כ"היבט האוניברסלי של אמונת ישראל".
מבחינה מדינית, המצב האוטופי המתואר בנבואותיו של ישעיהו כולל מחד שיתוף פעולה בין העמים תוך ריכוז העוצמה במקום אחד - מרכז הכובד הרוחני בהר בית ה', אך מאידך העמים יישארו בזהותם הלאומית הרבגונית ובגבולותיהם הראשונים. כניגוד מוחלט לכך מציג ישעיהו את החטא הכבד של אשור שהתבטא בגישתה (חסרת התקדים בעולם העתיק) לשבור את המסגרות הלאומיות של המדינות אותם כבשה: "וְהָיָה כִּי־יְבַצַּע אֲדֹ-נָי אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל־פְּרִי־גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְעַל־תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. כִּי אָמַר, "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים".
הפילוסוף מייקל וולצר רואה גם בנבואת "משא מצרים" כמבטאת את תפיסתו הייחודית של ישעיהו ביחס ללאומיות כתופעה אוניברסלית בעלת מאפיינים פרטיקולריים: .
בחזון אחרית הימים מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", יגיע קץ למלחמות ויכון מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". נבואה זו הייתה לאות ולמופת כי ייכון שלום עולמי וכי יתמתנו ניגודי הדעות והשנאה בין עמים ואנשים. מצב זה יגיע כאשר ימשול בישראל המלך המשיח, מצאצאי בית דוד - "חוטר מגזע ישי" או "שורש ישי". ישעיהו מוסיף לנבא כי לעתיד לבוא יתחדשו נסים, כעין הנסים שהיו ביציאת מצרים. עם קיבוץ הגלויות יהיה נס נוסף של קריעת ים סוף וכן נס פיצול נהר פרת לשבעה נחלים, על מנת שתתאפשר עלייה נוחה של הגולים החוזרים לארץ ישראל. לפי המקובל בחקר המקרא, הביטוי "חוטר מגזע ישי" מבטא דווקא תקווה למשיח אחר שאיננו מבית דוד, כחלק מתקווה להתחלה חדשה במקום בית המלוכה שכשל, וזאת משום שדוד לא נתפס על-ידו כטלית שכולה תכלת.יאיר זקוביץ "ספר בראשית בנבואות אחרית הימים לירושלים", מכון מגלי"ם - המכון הגבוה ללימודי ירושלים, מתוך:מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה - מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה : דברי הכנס העשרים ואחד, עמ' 18-19
היבטים ספרותיים: סגנון נבואותיו
נבואותיו עוסקות במלחמה בעוולות החברתיים, בעבודה זרה ובתפיסה שפולחן הקורבנות, אף ללא תשובה, יכול לכפר על החטאים. נבואותיו מגוונות וכוללות התייחסות לעם ישראל ולאומות העולם. לפי הפירוש המקובל, סיפור הקדשתו מופיע בפרק ו' בספרו, שם מתואר כי הוא רואה את האל ושרפיו, וכאשר הוא שומע את אלוהים שואל את מי אשלח, והוא מתנדב ואומר "הנני שלחני".
בחזיונותיו הוא מתאר כמי שרואה את אלוהים:
"ואראה את ה' ישב על כיסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל:"
חז"ל השוו את חזיונו של ישעיהו לחזון המרכבה של הנביא יחזקאל, וקבעו שכל מה שראה יחזקאל ראה גם ישעיהו, אלא שישעיהו (או דורו) היה מורגל במחזות כאלו ולכן הוא לא טרח לתאר את כל פרטי החזון, בניגוד ליחזקאל.
מבחינה ספרותית, לספר ישעיהו זיקה רבה לפרשת האזינו בספר דברים: בפסוקי השני בישעיהו נכתב "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" הדומה מאוד לפסוק "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" בתחילת פרשת האזינו. גם הנבואה הארוכה על האימפריה האשורית כוללת דימויים רבים כהנגדה ל"שירה" שבפרשת האזינו; כנגד "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים" בשירת האזינו, נאמר על אשור "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים", כנגד "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" מתואר אשור "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".
חוקרי המקרא המודרניים סוברים שספר ישעיהו מכיל דרשות בשני סגנונות שונים לחלוטין ולכן הוא ככל הנראה קיבוץ דרשותיהם של שני נביאים שונים. החוקרים מכנים את הדורש של חלקו השני של הספר בשם "ישעיהו השני".
ישעיהו בנצרות
25-px|ממוזער|שמאל|טקסט=גרפיטי עם הפסוק מספר ישעיהו ברחוב אבן גבירול|ישעיהו נ"ג
הנבואה בספר ישעיהו היא אחת מנבואות רבות המפורשת בנצרות כמתייחסות לישו. הדבר נכון במיוחד לדימוי, שה האלוהים הנושא את חטאת העולם:
ספר ישעיהו מצוטט בהרחבה בברית החדשה בין השאר כמבשרו של ישו. בבשורה על פי יוחנן, נאמר שישעיהו ראה את תפארתו של ישו ודיבר עליו. את שירי עבד ה' מפרשים כמיוחסים לישו. הרמב"ן, בוויכוח ברצלונה, התמודד עם הפרשנות הנוצרית לסוגיית "הנה ישכיל עבדי" ובעקבות כך חיבר פירוש לפרשייה זו. במסורת הנצרות האורתודוקסית מציינים את הקדוש ישעיהו הנביא יחד עם כריסטופר הקדוש ב-9 במאי. ישעיהו נמנה ברשימת הקדושים של ה-9 במאי גם במסורת הנצרות הקתולית. ספר מורמון מצטט את ישו מצהיר כי אדירות הן מילותיו של ישעיהו וכי כל דבריו מתממשים ויתממשו.
מסורות בעניין מיקום קברו
ימין|ממוזער|250px|ציון קבר ישעיהו הנביא בנחל ברעם
קבר המיוחס לישעיהו הנביא נמצא בגליל (אם כי אין עדות שפעל באזור זה), ליד שפך נחל ברעם אל נחל דישון, כ-1.5 ק"מ ממזרח לקיבוץ ברעם.
הנוסע מבורדו תיאר את אחת ממצבות נחל קדרון כקבר ישעיהו.
ציון קבר נוסף של הנביא נמצא בעיר אספהאן והוא משמש אתר תפילה ליהודים ומוסלמים.
ראו גם
ספר ישעיהו
לקריאה נוספת
יואל בן-נון, בנימין לאו, ישעיהו - כציפורים עפות, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2013.
דב קמחי, "אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך", הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1969, כרך א', עמוד 490–496.
קישורים חיצוניים
חנוך רביב, ישעיהו הנביא ומיכה בן דורו
צילום דיגיטלי של מגילת ספר ישעיהו
על ישעיהו חלק שני באתר "האקדמיה ליהדות"
'נחמו נחמו עמי' מילות הנחמה מתוך ספר ישעיהו באתר הזמנה לפיוט
דוד סבתו, כי מציון תצא אוניברסליות עולמית: חזונו המדיני של ישעיהו, השילוח 6, ספטמבר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:בית דוד
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:ספר ישעיהו
קטגוריה:אישים בספר ישעיהו
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס | 2024-07-28T20:04:52 |
סדנה (גוף טרנס-נפטוני) | סֶדנָה (שם מלא: 90377 סדנה; באנגלית: 90377 Sedna; סמל: 16px|⯲)U+2BF2 ⯲. David Faulks (2016) 'Eris and Sedna Symbols,' L2/16-173R, Unicode Technical Committee Document Register. הוא כוכב לכת ננסי וגוף טרנס-נפטוני שנמצא בעננת אורט, והתגלה על ידי מייקל בראון, צ'אד טרוחיו ודייוויד רבינוביץ ב-14 בנובמבר 2003. סדנה נכלל בקטגוריה של כוכב לכת מינורי וקר, ייתכן וגודלו כשני שלישים מגודלו של פלוטו.
כשנתגלה, היה סדנה העצם הטבעי הרחוק ביותר במערכת השמש שנצפה עד אז. במרץ 2014 פורסם כי התגלה עצם רחוק יותר מסדנה, 2012 VP113.
מידע כללי
סדנה נתגלה בעת סקירה מודרכת עם טלסקופ סמואל אוסשין במצפה הכוכבים פאלומר (Palomar Observatory) קרוב לסן דייגו, קליפורניה (ארצות הברית) ונצפה תוך ימים בטלסקופים מצ'ילה, ספרד וארצות הברית (אריזונה והוואי). העצם זוהה בטלסקופ החלל האבל של נאס"א במרץ 2004, אך תצפיות בטלסקופ החלל שפיצר (הפועל בספקטרום התת-אדום) הצליחו לזהותו רק בשנת 2007. בעקבות זיהוי זה הוערך קוטרו בכ-1,600 ק"מ.
בגלל הקור העז השורר בו עקב מרחקו מהשמש ובגלל הכוכבים האחרים מהחלל החיצון הקרויים על שמם של אלים רומאים ויוונים, המדענים שגילו אותו קראו לו בצורה בלתי רשמית על שמה של סדנה, אלת הים מהמיתולוגיה האינואיטית, שהאמינו שגרה במעמקים הקרים של אוקיינוס הקרח הצפוני. על פי מוסכמות לקריאת שמות של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לאסטרואידים, הכינוי הזמני שניתן לו היה 2003 VB12. ב-28 בספטמבר 2004 אישר האיגוד האסטרונומי הבינלאומי באופן רשמי את השם "סדנה".
מאפיינים
סדנה בעל מסלול מאוד אליפטי, האפהליון שלו מוערך ב-975.56 יחידות אסטרונומיות והפריהליון שלו הוא בסביבות 76.16 יחידות אסטרונומיות. כאשר נתגלה, הוא היה במרחק של כ-90 יחידות אסטרונומיות מהשמש, קרוב לפריהליון. לשם השוואה, המרחק הממוצע של פלוטו מהשמש הוא בסביבות 40 יחידות אסטרונומיות. מסלולו של סדנה אורך כ-11,487 שנים. הוא יגיע לפריהליון ב-2075 או 2076. בתחילה האמינו האסטרונומים כי משך היממה הארוך של סדנה (בין 20–50 ימים) נגרם עקב קיומו של ירח, אולם תצפית של טלסקופ החלל האבל במרץ 2004 לא הבחינה בעצם כלשהו המסתובב סביבו, והדבר נשאר כתעלומה.
קוטרו המוערך של סדנה הוא בין 1,180 ל-1,800 ק"מ ובזמן גילויו הוא היה העצם הגדול ביותר שנמצא במערכת השמש מאז נתגלה פלוטו ב-1930. סדנה כה רחוק מהשמש עד שהטמפרטורות בו לעולם אינן עוברות את -240°C-.
תצפיות מצ'ילה מראות כי סדנה הוא אחד העצמים האדומים ביותר במערכת השמש, כמעט אדום כמאדים.
לעצם נוסף, 2000 CR105, יש מסלול דומה לשל סדנה אך פחות קיצוני; פריהליון 45 יחידות אסטרונומיות ואפהליון 415 יחידות אסטרונומיות, ומשך מסלולו 3,420 שנים. ייתכן שמסלולו מושפע מאותם תהליכים היוצרים את מסלולו של סדנה.
קישורים חיצוניים
גוף דמי כוכב לכת התגלה בקצה מערכת השמש שלנו אתר נאס"א, 15 במרץ 2004.
הערות שוליים
ממוזער|250px|ימין|מראה משוער של סדנה
סדנה
סדנה | 2023-03-23T08:19:23 |
יוסף בורג | שלמה יוסף בּוּרְג (31 בינואר 1909 – 15 באוקטובר 1999; ט' בשבט ה'תרס"ט – ה' בחשוון ה'תש"ס) היה פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. היה זקן חברי הכנסת בכנסת העשירית ובכנסת האחת עשרה.
ביוגרפיה
שלמה יוסף בורג נולד בעיר דרזדן שבגרמניה ב-31 בינואר 1909 לאברהם בורג וסילביה שטוקהאמר, מהגרים מגליציה (האם מבוהורודצ'אני, והאב מלאכובצה הסמוכה לה). בין השנים 1928–1931 למד במקביל באוניברסיטת ברלין ובבית המדרש לרבנים ע"ש הילדסהיימר בברלין. בשנת 1934 קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת לייפציג. ב-1939 הוסמך בורג לרבנות בידי רבו הרב יחיאל יעקב ויינברג. בלייפציג החל בפעילות ציונית, והיה חבר בהנהגת תנועת המזרחי ובהנהלת מוסדות ההכשרה.
בורג עלה לארץ ישראל ב-1939, כזוכה במלגה למחקר באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה פעיל בתנועת הפועל המזרחי, וחבר סיעת "התנועה החקלאית". בהמשך עבד כמחנך ומורה לתלמוד והיסטוריה בגימנסיה הרצליה, ונתמנה לחבר הוועד הפועל הציוני עד 1951. לאחר מלחמת העולם השנייה, ניהל בורג בפריז את המשרד האירופי לעזרה לפליטים ולהעלאתם לארץ ישראל.
בורג כיהן כחבר הכנסת בין השנים 1949–1969 וכן 1974–1988, ובמקביל שימש כשר בממשלות ישראל. היה שר הבריאות בממשלה השלישית, שר הסעד, שר הדואר בממשלות הרביעית, החמישית והשישית, עד שנת 1958, בהמשך היה שר הפנים, שר הדתות ושר בלי תיק.
בשנת 1958 התפטר מהממשלה בעקבות שאלת "מיהו יהודי", ובפעם השנייה פוטר בשנת 1976 לאחר ששרי המפד"ל זבולון המר ויצחק רפאל ויתר חברי הסיעה נמנעו בהצבעת אי אמון בנושא חילול שבת (בורג פוטר אף על פי שהיה היחיד מהמפד"ל שהצביע עם הקואליציה נגד האי אמון) בטקס הבאת מטוסים מסוג F-15 לישראל, ויצחק רבין ניצל זאת כדי להקדים את הבחירות לכנסת התשיעית במסגרת מה שכונה "התרגיל המבריק".
בשנת 1970 מונה ליו"ר מפד"ל בעקבות פטירתו של השר חיים משה שפירא. בשנת 1979 מונה בורג בידי ראש הממשלה, מנחם בגין, לעמוד בראש הוועדה הישראלית שעסקה בנושא הפעלת תוכנית אוטונומיה ביהודה והשומרון וחבל עזה במסגרת שיחות השלום בין ישראל למצרים. תוכנית זו לא יצאה לפועל בסופו של דבר.
ב־31 בדצמבר 1980 פיטר את המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב-ניצב הרצל שפיר, בתום שנה לכהונתו, בגלל טענות על אי אמינות. עם פיטוריו, חשף שפיר את קיומו של חומר מודיעיני בשם אפרסק, שכלל חשדות לכאורה נגד אישי ציבור והעברות תקציבים שלא כדין במשרד הפנים. שפיר טען כי פיטוריו נעשו בגלל שבורג ביקש למנוע חקירה ב"אפרסק". שפיר לא הצטרף לעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד הפיטורין, והעתירה נמחקה על ידי העותרים. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שבדק את החומר המודיעיני שהיה באפרסק דחה את רוב האשמות של שפיר נגד בורג.
בשנת 1986 התפטר בורג מממשלת האחדות הלאומית בעקבות לחצים של צעירי המפד"ל, אשר דרשו את רענון השורות ופינוי מקום לצעירים יותר. בשנים 1987–1988 מונה לנשיא המזרחי העולמי, ולאחר מכן כיהן כיו"ר מועצת יד ושם. בורג שימש גם כיו"ר חבר השופטים בחידון התנ"ך העולמי לנוער הנערך מדי שנה ביום העצמאות, משנת 1966 ועד שנה לפני פטירתו (ה'תשנ"ח-1998). גם בתפקיד זה הפגין את שליטתו המצוינת בשפות רבות, כאשר שוחח עם כל מתמודד בשפתו-הוא. בנוסף, העביר בורג שיעורי תורה בקול ציון לגולה בשפת היידיש, ובמשך עשור שידר דברי פרשנות במשבצת השידור ביידיש בקול ישראל.
ביום העצמאות האחרון לחייו (ה'תשנ"ט-1999) נבחר להיות אחד ממדליקי המשואות, אך בשל מצבו הבריאותי הדליקה רעייתו, רבקה, את המשואה בשמו. יוסף בורג נפטר בה' בחשוון תש"ס, 15 באוקטובר 1999, בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, בגיל 90.
יחסו למזרחים ולאתיופים
בהתייחסו לעולים ממרוקו, אמר בורג במושב הכנסת בשנת 1967 כי "משפחות מרובות ילדים מברדיצ'ב או מברלין אין; משפחות מרובות ילדים ממרקש – יש ויש […] אינני חושב שיש לתת כסף באופן אוטומטי כי לפעמים עלול להיקנות בכסף בקבוק של עראק במקום הלחם הדרוש".
בורג התנגד לעליית יהודי אתיופיה ארצה, בטענה של חוסר התאמה ופערים תרבותיים וחברתיים שהיו קיימים בינם לבין יושבי הארץ. הוא הוציא צווי גירוש לפעילים אתיופים שעלו ארצה ולא יכלו להתאזרח, כיוון שלא הוכרו כיהודים. כשהרב עובדיה יוסף פסק שקהילת ביתא ישראל הם יהודים שאינם צריכים לעבור גיור לחומרא בשנת 1973, בורג, ששימש בתקופה זו כשר הפנים, הזמין יחד עם שר הקליטה, שלמה רוזן, דו"ח שנועד לערער את הפסיקה. הדו"ח, שחובר על ידי יוסף ליטבק, הכיל שלל נימוקים כנגד העלייה. לאחר ששלמה הלל מונה לשר הפנים, הוא מינה צוות שדן על חלות השבות על קהילת ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב יוסף. לבסוף המליץ הצוות להחיל את השבות, והיא נכנסה לתוקפה ב-10 באפריל 1974, אולם בוטלה בידי בורג, עת שחזר למשרד הפנים ב-25 ביולי 1975.
משפחתו
ממוזער|וילה לאה בה התגוררה משפחת בורג
יוסף בורג היה נשוי משנת 1943 לרבקה לבית סלונים, ילידת חברון וניצולת טבח חברון (תרפ"ט) (בגיל 8 ניצלה עם אביה, אמה ואחותה בידי שכן ערבי בשם אבו שאקר); היא הייתה בתם של חיה צביה שרה'זון ושל הרב יעקב יוסף סלונים (שנפטר בשנת 1937), הרב הראשי האשכנזי של היישוב היהודי בחברון, נצר לר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. אחיה היה אליעזר דן סלונים.
לבני הזוג בורג נולדו שלושה ילדים: צביה, עדה-לאה ואברהם. במשך עשרות שנים התגוררה משפחת בורג בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים. בנם, אברהם בורג, היה יושב ראש הכנסת ה-15 ומראשי מפלגת העבודה. חתנם, פרופ' מנחם בן-ששון, בעלה של בתם עדה, כיהן כחבר כנסת בכנסת השבע עשרה מטעם סיעת קדימה וכנשיא האוניברסיטה העברית. בתם צביה פשחור, חברת קיבוץ עין הנצי"ב, נפטרה ממחלה קשה בשנת 1993, בגיל 48.
לקריאה נוספת
פרקים מאוטוביוגרפיה / יוסף בורג; ראיין וכתב מאיר חובב, ירושלים: יד שפירא, תשס"א-2000.
וימצא יוסף חן: לדמותו של הרב ד"ר יוסף בורג ז"ל / העורך: יהודה עזריאלי, ירושלים: קהילת רננים, תשס"א-2000.
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק ב' (4), עמודים 373 - 386
קישורים חיצוניים
יוסף בורג, בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפד"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הפועל המזרחי
קטגוריה:בוגרי בית המדרש לרבנים בברלין
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:פעילי תנועת המזרחי
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1999
יוסף בורג
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:ראשי המפד"ל
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-3
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-4
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-5
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-6
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-7
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-8
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-9
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל האחת עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השתים עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל החמש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השמונה עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל התשע עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-21
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הראשונה
קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:ראשי יד ושם
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1909
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1999
קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה | 2024-04-25T06:33:07 |
רבי חיים מבריסק | הפניה חיים הלוי סולובייצ'יק | 2008-07-23T14:12:29 |
גד מנלה | שמאל|ממוזער|250px|פסל לזכר גד מנלה בקיבוץ תל יצחק
גד "גדי" מָנֵ֫לָה (ז' בשבט תש"ו, 9 בינואר 1946 – 26 ביולי 1968) היה קצין המבצעים של חטיבת הבקעה בשנות ה-60, ונהרג בעת מרדף אחר מחבלים באזור פצאל. בעל עיטור העוז.
ביוגרפיה
מנלה נולד בקיבוץ תל יצחק, שהוריו נמנו עם מייסדיו. ביולי 1963 התגייס לצה"ל במסגרת גרעין של הנח"ל שיצא לכפר גליקסון, והתנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר, ואחר כך מונה למפקד מחלקה בצנחנים. מנלה נהג להטיל על חייליו משימות קשות על מנת לחשלם כראוי לקראת הקרב. יש על כך סיפורים רבים בעל-פה, שסופרו בין חייליו במשך השנים. תיאור ספרותי של היחידה מופיע ברומן האוטוביוגרפי "שני חיי יעקב", מאת יעקב בוצ'ן, שהיה סמל המחלקה בפיקודו של מנלה, וכן ברומן "הענקים וילדי השמש" שכתב אוריאל זוהר בן קיבוץ תל יצחק, שהכיר את מנלה מקרוב, בחייו.
על חלקו בפעולת כראמה, ב-21 במרץ 1968, הוענק למנלה עיטור העוז.
במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן פעלו אל"ם אריה רגב, מח"ט הבקעה, וסרן גד מנלה במרדפים נגד חוליות שחצו את נהר הירדן וחדרו לגדה המערבית כדי לפגוע בכוחות צה"ל. במרדף שנערך ב-26 ביולי 1968 נהרגו רגב ומנלה. במרדף זה נהרגו גם שמונה מחבלים ואחד נפצע ונתפס.
גד מנלה הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי שבקיבוצו תל יצחק.
בקיבוץ תל-יצחק הוקם בית-הנצחה לזכרו, "בית גדי", שהיה למועדון ולבית התרבות של המקום. ב"בית גדי", היה מונח העוזי של סרן מנלה ועליו 14 שריטות חרוטות בשורה אחת, כאשר כל אחת מהן מסמלת מרדף. את המרדף ה-15, נראה שלא הצליח לסמן בעצמו. בכניסה לבית התרבות הוצב פסל לזכרו של גד מנלה, מעשה ידיו של נתן רפופורט.
המושב ארגמן בבקעת הירדן מנציח את זכרו בשמו: שם היישוב הוא שילוב של שמו ושמו של אל"ם אריה רגב, שנהרג עמו באותו מרדף, והוא מורכב מראשי תיבות שמם ארג = אריה רגב, גמן = גד מנלה.
גם מחנה גדי בבקעה קרוי על שמו של גד מנלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז
קטגוריה:מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
קטגוריה:חללי צה"ל במלחמת ההתשה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:תל יצחק: אישים
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:אישים הקבורים בתל יצחק
קטגוריה:ארגמן (מושב)
קטגוריה:פצאל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1968 | 2023-12-10T16:35:54 |
אסרו חג | אִסְרוּ חַג הוא היום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. ביום 'אסרו חג' אין קדושה מיוחדת, אך יש הנוהגים להרבות בו באכילה ושתייה וממשיכים בהם מעט משמחת החג היוצא.
זמן אסרו חג
בגלל יום שני של גלויות, המוסיף לכל יום טוב יום נוסף לאלו החוגגים בחוץ לארץ, תאריך סיום שלושת הרגלים בחו"ל שונה מהתאריך בארץ ישראל.
תאריכי אסרו חג בישראל הם:
כ"ב בניסן, לאחר פסח. ביום זה מציינים גם את המימונה.
ז' בסיוון, לאחר שבועות.
כ"ג בתשרי, לאחר סוכות ושמיני עצרת.
תאריכי אסרו חג בחו"ל הם:
כ"ג בניסן, לאחר פסח.
ח' בסיוון, לאחר שבועות.
כ"ד בתשרי, לאחר סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה.
מקור השם
השם שאוב מהפסוק במקרא: . ברובד הפשט פירוש הפסוק הוא: קישרו את קורבן החג בחבלים והביאוהו אל המזבח. בתלמוד דרשו פסוק זה בצורות אחרות, כשלפירוש האחרון (מתוך שלושה) מדובר על מעלת אכילה ושתייה הקשורים לחג:
על איזו אכילה ושתייה מדובר במימרא זו, ישנם שני פירושים ברש"י. הפירוש הראשון הוא שמדובר על עונג בחג עצמו. הוא מוסיף פירוש שני שיש אומרים שמדובר על יום שלאחר החג.
בתלמוד הירושלמי נקרא איסרו חג בשם "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד":
מנהגי היום
להרבות באכילה ושתיה
הרמ"א כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה.
רבי ישראל אנקווה בספרו מנורת המאור הביא שני טעמים למנהג האכילה והשתייה באסרו חג:
א. "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד".
ב. שייאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד".
בספרו תורה לשמה מוכיח הבן איש חי את אחד השואלים על כך שאין נזהרים בעירו בכבוד אסרו חג:
איסור תענית
נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי, אסרו חג שמיני עצרת.
תחנון
נוהגים שלא לומר תחנון באסרו חג, ואפילו בקהילות שנוהגים לחזור לומר תחנון מיד אחרי אסרו חג של סוכות ושבועות. בקצת קהילות, נוהגים גם שלא לומר למנצח באסרו חג.
ראו גם
סעודת מלווה מלכה
מימונה
חול המועד
קישורים חיצוניים
אסרו חג באתר דעת
תשובת הרב דוד לאו שיש אסרו חג בחו"ל
מידע על אסרו חג בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
הרב אליעזר מלמד, דיני איסרו חג בספרו פניני הלכה
הערות שוליים
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו | 2024-08-01T03:55:00 |
יוסף שלום אלישיב | ממוזער|250px|שמאל|הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו
שמאל|ממוזער|250px|הרב יוסף שלום אלישיב בפדיון הבן של בנימין פינקל, בנו של הרב אריה פינקל. יושבים: מימין הרב אלישיב, באמצע הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, משמאל הרב אליעזר יהודה פינקל. ביניהם עומדים הרב אריה פינקל והרב שמואל אהרן יודלביץ
250px|שמאל|ממוזער|הרב יוסף שלום אלישיב בעת לימוד
ממוזער|250px|שמאל|הרב בעת תפילת שחרית ב"קרוואן". לימינו מקורביו: הרב יוסף אפרתי, והרב בן ציון קוק
הרב יוסף שלום אלישיב (א' בניסן ה'תר"ע,אמנם בתעודת הזהות שלו נרשם התאריך כ' טבת ה'תר"ע, אך זה ככל הנראה מפני החוק הבריטי, שהוחל באותו זמן במדינת ישראל, כי כל הנרשם על פי הצהרתו נאמן רק על שנת הלידה, ואילו התאריך יירשם כ-01/01 של אותה שנה. השקדן, עמ' 19. 10 באפריל 1910 – כ"ח בתמוז ה'תשע"ב, 18 ביולי 2012) היה למדן אוטודידקט ופוסק הלכה נודע. הנהיג את הציבור הליטאי לאחר פטירת הרב שך.
תולדות חייו
ממוזער|הרב אלישיב בהקמת מפעל הש"ס העולמי. משמאל: הרב מאיר חדש. נואם: רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.
נולד בעיר שאוול שבליטא כבן יחיד להוריו לאחר 17 שנות נישואין. סבו מצד אימו, חיה מושא, היה המקובל רבי שלמה אלישיב (עליאשאוו), מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". אביו היה הרב אברהם לוינסון, רבה של הומל, והם העתיקו את מגוריהם לשם משאוול כשהיה כבן שנה. בילדותו שימש כסופר של סבו, לאחר שעיניו של הסב כהו. בשנת תרפ"ד (1924) עלה לארץ ישראל עם משפחתו אשר השתקעה בשכונת מאה שערים בירושלים. לצורך העלייה שונה שם המשפחה בעצת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ל"אלישיב", כשם נעוריה של אימו, על מנת לקבל סרטיפיקט משפחתי אחד. הרב קוק סייע למשפחה בהשגת הסרטיפיקט.
לאחר עלייתו לארץ ישראל למד תורה באופן עצמאי בבתי מדרש בירושלים. נהג להתייעץ בנושאים הלכתיים עם הרב קוק ולהשתתף בסעודה שלישית שנערכה בביתו. בכ"ח באדר שנת תר"ץ (1930), בגיל 20, נישא לשיינה חיה, בתו של הרב אריה לוין (נפטרה בי' בתמוז תשנ"ד (19 ביוני 1994)).מודעת הזמנה למסיבת הנישואין, דואר היום, 25 במרץ 1930, עמ' 1. הרב קוק שידך את בני הזוג ועודד את הרב לוין להסכים לשידוך. הוא אף סידר את חופתם. הרב קוק גם היה הסנדק של בנם הבכור, משה. בשנת תרצ"ח (1938) הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב זליג ראובן בנגיס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים.
משנת ת"ש (1940) נמנה עם רבני בית המדרש "אוהל תורה" שבראשות הרב שמואל יצחק הילמן. הרב אלישיב כיהן במשך שנים רבות, מיום פטירת אביו, כרב בית הכנסת "תפארת בחורים" בשכונת מאה שערים בירושלים. הוא השתתף בתפילות בית הכנסת ומסר בו שיעור גמרא מדי יום. עם זאת, לא מילא את התפקידים המקובלים של רב בית כנסת, כגון נשיאת דרשות שבת הגדול ושבת שובה, מכירת חמץ של מתפללי בית הכנסת וכדומה. בעשור הראשון של המאה ה-21, עקב חולשתו של הרב אלישיב, עבר להתפלל בבית כנסת במבנה יביל שהוצב במיוחד בסמוך לביתו, ובו מסר את השיעור.
בראשית ימי המדינה מונה הרב אלישיב לרב העיר רמלה, אך לאחר זמן קצר התפטר מתפקידו. בח' בכסלו ה'תשי"א (3 בדצמבר 1950) מונה בידי הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל לדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים לאחר שהגיש לרב הרצוג תשובה בהלכות עגונות, שהרשימה את הרב הרצוג. בהמשך מונה לדיין בבית הדין הרבני הגדול, תחילה במינוי זמני לתקופה של כחודשיים בתשט"ו, בכ"ג בתמוז תשט"ו (18 באוגוסט 1955), ובמינוי קבוע החל מו' באייר ה'תשט"ז (17 באפריל 1956). הוא כיהן במשרה זו עד ז' בחשוון ה'תשל"ג (15 באוקטובר 1972). הרב אלישיב כיהן גם כיו"ר הוועדה הבוחנת של הרבנות הראשית לישראל לעניין מתן תעודות כושר לדיינות.
בעקבות היבחרו של הרב שלמה גורן לרב הראשי לישראל ולנשיא בית הדין הרבני הגדול, ובעקבות פולמוס פסק דין האח והאחות, פרש הרב אלישיב מבית הדין. עם זאת, הורה לאחרים שלא לפרוש מהרבנות במקום שלא נבחר מועמד ראוי בעיניו.
בשנות ה-80 וה-90 התבלט כפוסק הלכה, ולצד הרב שלמה זלמן אוירבך כונה "פוסק הדור".
לאחר פטירת הרב שך היה למנהיג הרוחני של הציבור הליטאי בישראל ולסמכות העליונה של מפלגת דגל התורה.
שנותיו האחרונות ופטירתו
בשנת 2003 עבר ניתוח חירום לתיקון עורק ראשי לאחר שהיה נתון בסכנת חיים מיידית. כדי להקל עליו נבנה בעבורו בית מדרש בקרוואן סמוך לביתו. משנת 2009 (ה'תשס"ט–ה'תש"ע) נחלש ואושפז מספר פעמים. ביוני 2011 עבר ניתוח בעורק סמוך ללב. בסמוך לכך נחלש והפסיק למסור את שיעורו היומי. בתחילת 2012 (שבט תשע"ב) הידרדר מצב בריאותו, והוא אושפז בבית החולים שערי צדק עד ליום רביעי, כ"ח בתמוז ה'תשע"ב (18 ביולי 2012), שבו נפטר בגיל 102.
הלווייתו התקיימה בירושלים מספר שעות לאחר פטירתו, בליל יום פטירתו, אור לכ"ט בתמוז. במסע ההלוויה, שיצא מבית מדרשו במאה שערים להר המנוחות, השתתפו על פי ההערכות כ-250,000 אנשים. על פי צוואתו לא נישאו הספדים בהלוויה, מלבד דברי פרידה של חתנו הרב יצחק זילברשטיין.
דרך לימודו
הרב אלישיב היה אוטודידקט שלא רכש את השכלתו בלימוד מסודר בישיבות, לא בחו"ל ולא בארץ ישראל, אלא בעיקר על ידי לימוד עצמי. את המסורת בפסיקת הלכה קיבל בעיקר אצל רבי שמשון אהרון פולנסקי מטפליק, אצל הרב זליג ראובן בנגיס ואצל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
הוא התייחד בהתמדתו, ועד שנותיו האחרונות נהג לישון שלוש שעות ביממה, מ-11 ועד 2 בלילה. שאר שעות היממה (מלבד תפילות וארוחות) הוקדשו ללימוד. הוא התרחק מפעילות ציבורית ואף לביתו כמעט ולא הקדיש זמן.
הרב אלישיב לא עסק בפומבי בעניינים קבליים. כאשר נשאל הרב אלישיב האם הוא מבין את כתבי סבו בקבלה, השיב "כמו שהבנתי בגיל עשר". עם זאת, בציבור הליטאי מקובל כי הבין בתחום זה והסתיר זאת.
מנהיגותו
סגנון התנהלותו של הרב אלישיב היה מסוגר: הוא לא הרבה להופיע בציבור, לא נאם באירועים שבהם הופיע ולא כתב ספרים. בעת הקמת מועצת גדולי התורה של דגל התורה התבקש הרב אלישיב להצטרף כחבר מן המנין אולם לאחר סירובו הורה הרב שך לצרפו כ"חבר בעל דעה", דהיינו כמי שיש להתחשב בעמדתו גם אם לא השתתף בישיבות, לצד חתנו הרב קניבסקי, בפועל הוא עמד בראש אחת מישיבות המועצת בשנת תשס"ג, שנערכה בבית חתנו הרב עזריאל אויערבך בעת ששהה שם למנוחה.
הנהגתו הייתה שמרנית. התנגד לשילוב לימודים אקדמיים בסמינרים לבנות ולהארכת שנות הלימודים בהם. התנגד להידברות בין חרדים לחילונים במסגרת אמנת כנרת.
בשנת תשנ"ט, קיבלו מנהלי המרכז החרדי להכשרה מקצועית מקבוצת רבנים, לאחר שנועצו ברב אלישיב וברבנים נוספים, מכתב תמיכה להפעלת לימודים לגברים, לתואר באישור המל"ג למקצועות המחשב, חשבונאות ומינהל, בתנאי שלא ישולבו בהם תכנים של הגות ומחשבה "או כל לימוד שיש בו נגיעה לאפיקורסות". אולם, בשנת תשע"ב פורסם ביתד נאמן מכתבו כנגד מוסדות להכשרה מקצועית ואקדמית, בנימוק שיש בכך החדרה של רוח ההשכלה לתוך הציבור החרדי:
נאבק בשימוש בהיתר מכירה בשנת השמיטה, תוך עימות חריף עם הרב הראשי אליהו בקשי דורון.
בפרשת הקברים בפסגת זאב בירושלים פסק על פי תשובתו של בעל "חוות יאיר" שבמקרים מסוימים ניתן לפנות קברים לצורך דרך הרבים. הפסיקה הובילה למתיחות בין תומכי הרב אלישיב הליטאים לבין חוגי העדה החרדית ואתרא קדישא.
בזכות מעמדו, להסכמתו הייתה חשיבות רבה. בין השאר, הסכמתו לש"ס שוטנשטיין, הועילה לקבלתו ותפוצתו של ש"ס מבואר זה בקרב המגזר החרדי (זאת לעומת תלמוד שטיינזלץ, שלא התקבל בציבור החרדי). בשנותיו האחרונות מיעט במתן הסכמות לחיבורים תורניים.
בשנת 2011, בביקור של שרת החינוך לימור לבנת אצלו אמר כי יש לעצור תקצוב מוסדות חינוך המפלים תלמידות ספרדיות. במכתב למנהלי הסמינרים כתב: . לשם כך הוא הקים ועדת רבנים והורה למנהלי הסמינרים להישמע להם.
בוויכוח על השליטה בישיבת פוניבז' עמד לצדו של הרב שמואל מרקוביץ. בשנת 2010 פרסם מכתב תמיכה בישיבת גרודנא שפונתה ממקומה בצו בית המשפט, ויצא נגד הליכתם לערכאות של התובעים.
השתתף במאבק בשבועונים החרדיים. בשנת 2011 פרסם קול קורא נגד השבועון משפחה, "המסלף ומטשטש השקפת התורה".
עמדותיו הפוליטיות
ממוזער|250px|בכנס הארצי הראשון של תנועת דגל התורה, בהיכל הספורט יד אליהו ב-1990. מימין לשמאל: הרב שך, הרב אלישיב, הרב חיים קניבסקי, הרב שלמה שמשון קרליץ
מעורבותו הראשונה בתחום הפוליטי הייתה ב-1988, כאשר תמך ברב שך בהקמת מפלגת "דגל התורה". בשנים שבהן היה הרב שך מעורב בפוליטיקה, הייתה השפעתו של הרב אלישיב בפוליטיקה הארצית משנית. בפוליטיקה הירושלמית הייתה לו השפעה רבה, ובשנת 1993 עמד מאחורי הברית שכרתו החרדים עם אהוד אולמרט, בהתמודדותו מול טדי קולק על ראשות העיר ירושלים.
בשנת 1992, לאחר כינונה של הממשלה בראשות יצחק רבין ומינויה של שולמית אלוני לשרת החינוך והתרבות, חתם על קול קורא יחד עם הרב שך והרב שלמה זלמן אוירבך האוסר על כניסה לממשלה.
שמאל|ממוזער|250px|מודעות אבל על פטירתו
בכמה מקרים נקט הרב אלישיב במדיניות של "שב ואל תעשה". כך למשל בעת שהוקם הנח"ל החרדי מחדש בסוף שנות ה-90 התנגד לו הרב אלישיב אך לא יצא בפומבי נגדו, דברים ברוח זו פורסמו בתקופה זו בעיתון יתד נאמן, כל זאת בדומה לעמדת הרב שטינמן ובניגוד לעמדת רבנים אחרים בעיקר מחוגי העדה החרדית ונטורי קרתא שסברו שיש להילחם בהקמת מסלול זה.
כחלק מההסכמות מהסכם קואליציוני זה הוקמה ועדת טל שדנה בהמשך מתן שחרור משירות צבאי לבני הישיבות, לאחר פסק בג"ץ שביטל את ההסדר שהיה קיים עד אז. הרב אלישיב שלח את הרב ברוך מרדכי אזרחי לדבר בפני הוועדה והורה לחברי הכנסת של יהדות התורה להצביע בעד החוק, בניגוד לרבנים אחרים שסברו כי אין לשתף כלל פעולה עם הוועדה ועם החוק.
עם פטירתו של הרב שך, בשנת 2001, ירש הרב אלישיב את מקומו כמנהיג הציבור הליטאי ומפלגתו "דגל התורה", ולצדו בלט הרב אהרן לייב שטיינמן. על אף שכוחה האלקטורלי של "דגל התורה" לא עלה עד לפטירתו מעל שני מנדטים, השפעתו של הרב אלישיב אפשרה לו להיות בעל המילה האחרונה בכל הקשור לפוליטיקה החרדית ולהתנהלות החרדים מול החילונים.
כשהצטרפה המפד"ל לממשלת ישראל השלושים בראשות אריאל שרון ב-2003, שהייתה חברה בה גם מפלגת שינוי, הרב אלישיב הוציא הודעה חריפה ביותר כנגדה וכנגד מנהיגיה.
בתחילת 2005 עמד במוקד תשומת הלב הציבורית, כאשר בידו היה להכריע האם דגל התורה תיכנס לממשלה המקדמת את תוכנית ההתנתקות. לאחר שהובטח לו שתוכנית הליבה לא תיושם בבתי ספר חרדיים, הוביל את ההסכמה לכניסה לממשלה בהתייעצות עם חברי מועצת גדולי התורה, על אף לחצים גדולים שהופעלו עליו מצד חוגי הימין.
הרב אלישיב הביע את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות והוא הורה לחברי הכנסת של "דגל התורה" להצביע נגד התוכנית. בתקשורת פורסם כי נימק זאת ברצון להעביר מסר לציבור כי "אנחנו לא בעד גירוש יהודים, אנחנו אוהבים את ארץ ישראל". בהצבעה האחרונה בנושא בכנסת הוסיף גם כי "מדובר בפיקוח נפש". הוא הורה לחבר הכנסת אברהם רביץ, נציגו בוועדת חוקה, חוק ומשפט, להצביע עם האופוזיציה בעד ההצעה למשאל עם על ההתנתקות, למרות איומים מספסלי השמאל בכנסת, כי ינצלו את החוק התקדימי כדי לערוך משאלי עם גם בענייני דת ומדינה. עם זאת, הורה שלא לעזוב את הקואליציה בשל ביצוע התוכנית.
בשנת 2003 אישר לאורי לופוליאנסקי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. החלטה זו נחשבת תקדימית, לאור המדיניות שהייתה מקובלת קודם לכן בקרב החרדים האשכנזים שלא ליטול תפקידים פוליטיים בכירים בערים שאינן חרדיות.
גם מינויו המפתיע של הרב יונה מצגר כרב האשכנזי הראשי התאפשר בשל תמיכתו של הרב אלישיב. ההחלטה גררה ביקורת קשה מצד גורמים דתיים לאומיים שטענו כי שיעור הקומה התורני של הרב מצגר אינו מתאים לתפקיד. גורמים אלו טענו כי תמיכת הרב אלישיב במינוי נבעה מחשש לחידושים הלכתיים שהיה מנהיג המועמד האחר לתפקיד, הרב יעקב אריאל. מניחים שהמניע העיקרי לפעילותו בנושא היה הרצון לביטול השימוש בהיתר המכירה בשנת השמיטה.
בבחירות 2003 לראשות עיריית בני ברק, המחולקת ברוטציה, החליט הרב אלישיב כי יש לקיים את ההסכם ולהפקיד את המשרה בידי מועמד אגודת ישראל, ישכר פרנקנטהל.
בשנת 2006 הצטרף הרב אלישיב לעמדת הבד"ץ העדה החרדית שגרסה כי יש להפגין כנגד עריכת מצעד הגאווה בירושלים. לעומתם סבר האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר, שגרס שיש להימנע מכך, כדי שלא למשוך תשומת לב למצעד.
כאשר ועידת אנאפוליס יצאה לדרך, הביע את התנגדותו לאפשרות של חלוקת ירושלים, הצטרף לקריאה שכותרתה "על ירושלים ידו גורל" וקרא לציבור להצטרף לעצרת הפתיחה של המאבק נגד התוכניות המדיניות של הממשלה שהתקיימה בבית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי בירושלים.
לקראת בחירות 2009 התגלעו חילוקי דעות בינו לבין הרב שטיינמן בשאלת זהות נציגה השלישי של דגל התורה ברשימת יהדות התורה לכנסת. הרב אלישיב תמך במנחם כרמל בעוד שהרב שטיינמן תמך ביעקב גוטרמן ראש עיריית מודיעין עילית. בסופו של דבר הרב שטיינמן קיבל את דעת הרב אלישיב, וכרמל שובץ במקום השביעי ואילו גוטרמן במקום השמיני ברשימה המשותפת.
מפסיקותיו
בעניין בתי הדין לערעורים, סבר הרב אלישיב כי הם מותרים ואף נצרכים, כל עוד מדובר בבירור הסבירות שבפסיקה הערכאה הקודמת. לאור זאת שימש בעצמו כדיין בבית הדין הרבני הגדול.
בזמן כהונתו בבית הדין הרבני הוא התייחד ביכולת פסיקתו בנושאים סבוכים כמו עגונות וממזרות.
הרב אלישיב השיב במהלך חייו אלפי תשובות בכתב ובעל פה. בשנותיו האחרונות לא השיב בכתב אלא לעיתים נדירות.
דעתו הייתה שייתכן ואין דינם של החילונים כיום כדין תינוק שנשבה, משום שהם יושבים בין יהודים ויודעים שיש מי ששומרים שבת. עם זאת, סירב לראות ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות גויים לכל דבר, כי אם יהודים חוטאים. לפיכך, אמנם הם אולי אינם תינוקות שנשבו, אך גם לא "מומרים" או "משומדים".
בעניין המצוות התלויות בארץ הרב אלישיב ראה את החזון איש כ"מרא דשמעתתא" ("בעל השמועה" בארמית, דהיינו – הבקי ביותר בהלכות אלו), ו"מרא דארעא דישראל" ("בעל ארץ ישראל" בארמית, דהיינו – רבה של ארץ ישראל).
בשנת תשמ"ו פרסם יחד עם הרב שך והרב שלמה זלמן אוירבך פסק הלכה לפיו הפלאשים (עולי אתיופיה) הם ספק יהודים ועליהם לעבור גיור.
בשנת תשע"א יצא נגד פסקו של הרב עובדיה יוסף שקבע כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעמו ומטעם העדה החרדית לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות.
דיני נפשות
כפוסק החשוב ביותר בציבור הליטאי הגיעו לפתחו של הרב אלישיב שאלות רבות העוסקות בחיי אדם, וקיימות פסיקות רבות שלו בנושא. אחת מפסיקותיו הידועות היא איסור על ניתוק ממכשירי החייאה של חולה שמת מוות מוחי. הרב אלישיב הגדיר ניתוק כזה כרצח.
צאצאיו ותלמידיו
לרב יוסף שלום אלישיב היו 12 ילדים, 6 מהם נפטרו בחייו:
הרב שלמה (כ"ו בטבת ה'תרצ"א – כ"ז בתשרי תשע"ט).
הרבנית בת-שבע קניבסקי (תרצ"ב–תשע"ב) – אשת הרב חיים קניבסקי.
שרה רחל – אשת הרב יוסף ישראל ישראלזון.
דינה עטיל (תרצ"ד–תשס"ב) – אשת הרב אלחנן ברלין.
עליזה-שושנה (תרצ"ה–תשנ"ח) – אשת הרב יצחק זילברשטיין.
לאה (תרצ"ח–תש"ע) – אשת הרב עזריאל אוירבך.
הרב משה – חתנו של הרב חיים ברים, רב בית המדרש "תפארת בחורים" וממשיך אביו במסירת השיעורים.
הרב בנימין – מחבר ספרי "יד בנימין" על התלמוד הבבלי. חתנו של הרב מיכל יהודה ליפקוביץ
אברהם (תש"ג–תשע"ד) – שימש את הרב בביתו
גיטה – אשת הרב בנימין רימר, ראש ישיבת קריית מלך בבני ברק
בתו רבקה נהרגה בגיל שנה וחצי בעת מלחמת העצמאות מפגיעת פגז ירדני, בן נוסף בשם יצחק נפטר בילדותו.
עם פטירתו הוערך מספר צאצאיו בכ-1,400 בהם שני נכדי נינים (דור שישי), מצאצאיה של בתו הרבנית בת שבע קניבסקי.
לרב אלישיב היו תלמידים רבים, והמוכר שבהם הוא הרב יוסף אפרתי שגם שימש כנהגו ועוזרו האישי ("משמש", או "נאמן ביתו", בעגה החרדית). בין תלמידיו: הרב בן ציון קוק, שהוציא ספרים עם פסקי הלכה שלו; הרב צבי ובר; הרב משה מרדכי קרפ – רב במודיעין עילית; הרב צבי וייספיש; הרב דוד אריה מורגנשטרן – רב בשכונת רמת שלמה בירושלים; הרב יצחק דרזי, מחבר הספרים "שבות יצחק".
הנצחה
בשנת תשע"ג נפתח סמינר ספרדי בשם "בנות אלישיב", בהנהלת יוכבד אלישיב, אלמנת בנו אברהם. בשנת תשע"ה נפתחה במסגרת מוסדות הר"ן בירושלים ישיבה קטנה בשם ישיבת הגרי"ש. הוקמה רשת ישיבות בין הזמנים בשם "ישיבת רבינו יוסף שלום". בנשיאותה עמד חתנו הרב חיים קניבסקי. בתשע"ח הנציחה עיריית ירושלים את שמו בקרית מוסדות חינוך בשכונת רמות.
ב-2016 הוקרן ב הסרט "תורתו אומנותו" שביים עמי דרוזד. הסרט מלווה את בן בר שביט (בנו של שלמה בר שביט שאימו הייתה בתו דודתו של הרב) במסעו להכיר את דמותו של הרב אלישיב לאחר פטירתו.
פרסומים עם דברי תורתו
כתביו של הרב אלישיב קובצו על ידי תלמידיו:
קובץ תשובות – שו"ת חמישה חלקים, ירושלים תש"ס–תשע"ו
הערות – סדרת ספרים המכילה סיכומים של שיעורים על כל מסכתות התלמוד הבבלי
שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות, (הוצאה מחודשת של כרך אחד מתוך 'הערות'), שזורים בפסקי הלכה והנהגות ששמע הרב בן ציון הכהן קוק, הוצאת פלדהיים, תשע"א
הגדה של פסח מבית רבינו הגרי"ש אלישיב, תשס"ו
כתבוני לדורות – למעלה מ-460 מכתבים ואגרות בענייני השקפה. מכון הוצאה לאור במשנתם של רבותינו, ירושלים, ה'תשע"ג
דברי אגדה – על פרשיות התורה ומועדים, מתוך כתב ידו יצא לאור בחייו, תשס"ה, שיחות שנאמרו ב"תפארת בחורים".
קונטרס קנין תורה – ליקוט מכתביו ומאגרותיו על לימוד התורה. תשס"ז. מהדורה שנייה תש"ע.
ישא ברכה – הגדה של פסח. בעריכת הרב שלום מאיר ולך, הוצאת "תבונה".
יבקשו מפיהו – פסקי הלכות בנושאים שונים (ארבעה כרכים נכון ל-2016), הרב זליג קוסובסקי.
גליונות הגרי”ש אלישיב- פנינים ממה שרשם בעצם כתי“ק על גליוני ספריו.
כמו כן, יצאו מספר ספרים שבהם מובאות תשובות שהשיב בעל פה:
ישא יוסף – שו"ת המכיל פסקי הלכות והוראות של הרב אלישיב בנושאים שונים, בעריכת הרב יוסף אפרתי, יצא בשנת תשע"א
ישיב משה – בעריכת הרב משה טורעצקי, ירושלים תשמ"ט
פניני תפילה, פניני שבע ברכות, פניני חנוכה וציוני הלכה – בעריכת הרב בן-ציון הכהן קוק
אשרי האיש – פסקי הלכה בנושאים של אורח חיים ויורה דעה, בעריכת הרב יחזקאל פיינהנדלר, חמישה כרכים, ירושלים תש"ע
וישמע משה – בעריכת הרב משה פריד, ירושלים, תשע"א
ידון משה – פסקי הלכה אקטואליים, על ידי השואל הרב יהודה משה קופילוביץ, ירושלים תשע"ב
קב ונקי – תשובות הלכתיות. יצא לאור על ידי חתנו הרב יצחק זילברשטיין.
על ידי "המכון להוצאת כתבי ופסקי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל":
כתבי הגרי"ש – על פרקי אבות (שני כרכים), תשע"ג–תשע"ד, מכתב ידו
כתבי הגרי"ש – על ימים נוראים וסוכות, תשע"ג, מכתב ידו
כתבי הגרי"ש – על הלכות שבת, תשע"ה.
משנת הגרי"ש – על הלכות שביעית, תשע"ד; על הלכות פסח וספירת העומר, תשע"ז.
משנת הגרי"ש – על ענייני נישואין, תשע"ו.
פסקי הגרי"ש – על או"ח, תשע"ד. על יו"ד, חו"מ ואה"ע, תשע"ו.
הליכות האיש – הנהגות, מאת נינו הרב משה ישראלזון, תשע"ט.
מפי האיש – הדרכות בתורה, במידות, ועובדות מופלאות, תשע"ט.
עמודו של עולם – מסכת מידות זכות והנהגות צרופות מאורחותיו של מרן זצוקללה"ה, מאת נכדו הרב יו"ט ליפא ישראלזון, תשע"ו.
לקריאה נוספת
י' סג"ל, השקדן, פרקי מופת אודות יגיעה ופירות משקידתו בתורה של רבינו רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. ירושלים: הוצאת Tuvia's (מונסי), חלק א: תרפ"ב–תש"ן, תש"ע (פרק א' מהספר); חלק ב: תשל"ג–תשס"ו, תשע"א (פרק מהספר); חלק ג: תשמ"א–תשע"ב
חיים א. לחובר, ריש"א דגלותא, דברי המספד שנישאו בשלושים של הרב אלישיב, בשילוב עם הנהגותיו, מכון הוצאה לאור במשנתם של רבותינו, ירושלים ה'תשע"ד, ארבעה כרכים
אפרים זייבלד, גדולה שמושה, מתוך רשימות תלמידו הרב צבי וייספיש, תשע"ג
משה ישראלזון (נינו), מפי האיש, אמרות ושמועות ששמע מהרב, מכון אהל בר"א שעל ידי כוללי תפארת בחורים, ירושלים, תשע"ד
י. הרשקוביץ', התעלות, הדרכות בנושאי חינוך במשנת הרב אלישיב, תשע"ג
קישורים חיצוניים
רמי ריינר, "קוים ראשוניים לדרכו ההלכתית של הרב יוסף שלום אלישיב", נטועים יז (תשע"א), עמ' 73–103.
קשריו של הרב יוסף שלום אלישיב עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק מתוך שבת הראי"ה
שלמה קוק, ספר תורה שרוי בצער • הנהגות מרן פוסק הדור בימי אבלו, מתוך קו עיתונות
קוים לדמותו של הגרי"ש אלישיב, מתוך עשרות הספדים שנאמרו לזכרו, לצפייה באתר בינינו
כל הכתבות על הרב יוסף שלום אלישיב, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דייני בית הדין הרבני הגדול
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:ירושלים: רבנים
קטגוריה:אוטודידקטים ישראלים
יוסף שלום
קטגוריה:משפחת אריה לייב שפירא
קטגוריה:משפחת אריה לוין
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:מאה שערים: אישים
קטגוריה:ישראלים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:רבנים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:אבות בתי דין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1910
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות | 2024-10-13T13:31:59 |
רוק גותי | הכינוי רוק גותי (באנגלית: Gothic rock) נולד בשנות ה-80 של המאה ה-20 כמאפיין של מוזיקת רוק בעלת מאפיינים גותיים אפלים, העוסקים לרוב במסתורין, אימה או ניהיליזם. הסגנון התפתח בבריטניה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 מתוך הפוסט-פאנק, ויושם בתחילה על ידי להקות כמו Bauhaus, The Cure, Siouxsie and the Banshees ו-Joy Division, שהחלו להכניס אלמנטים אפלים יותר לסאונד.
היסטוריה
המבקר ג'ון סטיקני השתמש במונח "רוק גותי" כדי לתאר את המוזיקה של הדלתות (The Doors) באוקטובר 1967, בביקורת שפורסמה ב-The Williams Record. אף על פי שלהקה זו אינה נחשבת לרוק גותי לפי הסטנדרטים של היום, הם צוינו כבעלי השפעה בז'אנר הרוק הגותי.
הרוק הגותי החל להתפתח בשנות השבעים המאוחרות של המאה ה-20, מתוך חורבות התפוצצות תנועת הפאנק שהתפתחה אל הפוסט-פאנק. בעוד שהפאנק הוא אלים, מוחצן ובוטה, הפוסט-פאנק מהורהר, מופנם ופילוסופי יותר, והמוטיבים המוצגים כ"גותיים" החלו יוצקים לתוכו אסתטיקה ודימויים קודרים. מאפיין מרכזי של הפוסט פאנק הוא היעדר השימוש במחאה חברתית, שהוקרבה על מזבח "האני" וכל הקשור בו, מכאן שהתנועה הגותית כתנועה - נטולת סממנים פוליטיים כמעט לחלוטין.
מבחינת אופנה, להקות גותיות שילבו השפעות מהספרות הגותית של המאה ה-19 יחד עם סרטי אימה, ובמידה פחותה, תרבות ה-BDSM. לדייוויד בואי ולגלאם רוק השפעה רבה על ההופעה הגותית שכוללת בגדים הדוקים ועתידניים, איפור אנדרוגני ותספורות יוצאות דופן.
הרוק הגותי יושם בתחילה על ידי להקות פוסט-פאנק כמו Bauhaus, The Cure, Siouxsie and the Banshees ו-Joy Division, שהחלו להכניס אלמנטים אפלים יותר לסאונד.
הרוק הגותי הביא באייטיז ליצירת תת-תרבות גותית ולה אופנה, מועדונים, סלנג, ספרות וקומיקס משלה. המאפיינים החיצוניים הבולטים הם איפור כבד, שימוש בקטיפה ועור (או ויניל) כמוטיב עיקרי בלבוש, דומיננטיות הצבע השחור בלבוש ובצביעת השיער לשחור, תכשיטים כסופים, התעסקות בנושאים הקשורים למוות, אופל, דיכאון, אימה, פנטזיה, מדע בדיוני ואף ניהיליזם.
ראו גם
מטאל גותי
גותים (זרם תרבותי)
מוזיקת אווירה גותית
קישורים חיצוניים
גותי | 2024-08-11T23:48:01 |
יהודא ליאון אשכנזי | הרב יהודא ליאון אשכנזי (בצרפתית: Léon (Yehouda) Askénazi; נודע בכינויו מָנִיטוּ (Manitou); 21 ביוני 1922, כ"ה בסיון תרפ"ב – 21 באוקטובר 1996, ט' בחשוון תשנ"ז) היה מחנך והוגה דעות שפעל בקרב יהדות צרפת בצרפת ובישראל.
ביוגרפיה
נולד באוראן שבאלג'יריה בשנת 1922 לרחל ולרב דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של אלג'יריה. סבו מצד אמו, הרב חיים טובול, היה מקובל ודיין בעיר אוראן. בנערותו למד במקביל בישיבה ובאוניברסיטת אלג'יר, ותקופה מסוימת השתלם בקבלה במרוקו, בעיר מרקש. ב־1943 גויס ללגיון הזרים של צרפת, כיתר היהודים אזרחי צרפת שגויסו על אף שהיו בעלי אזרחות צרפתית וגרו בצרפת. היה חייל בחיל הרגלים ואף נפצע במהלך שירותו. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לצרפת והצטרף לתנועת הצופים היהודיים, שם קיבל את הכינוי 'מניטו' (Manitou, רוח גדולה בשפות של השבטים האינדיאנים האלגוקיאניים) בו נודע בקרב חניכיו ומאוחר יותר תלמידיו. לקריאת רובר 'קסטור' גמזון הצטרף לשנת לימודים בבית הספר אורסיי למנהיגות יהודית והתוודע למורו יעקב גורדין אשר חשף אותו לתורתו של המהר"ל. במקביל השתלם בלימודי אתנולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה בסורבון בפריז.
הרב אשכנזי מילא תפקידים מנהיגותיים וחינוכיים שונים בקהילת יהודי צרפת. עמד בראש בית הספר למנהיגות יהודית באורסיי, והחל משנת 1957 השתתף בכנסים השנתיים של האינטלקטואלים היהודים, כשיחד עם עמנואל לוינס ואנדרה נהר היה מראשי "אסכולת פריז למחשבת ישראל" (L'école de Pensée Juive de Paris), תנועה אינטלקטואלית רוחנית ששאיפתה הייתה להציג את תורת ישראל באמצעות לשון תרבותית מודרנית ואקדמאית, אוניברסלית.
בצרפת שמע שיעורים מפי מר שושני, בין היתר בספר נפש החיים.
במהלך פעילותו כיושב ראש הצופים היהודים בצרפת נפגש בישראל עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר עשה עליו רושם גדול והכיר לו את תורת אביו על גאולת ישראל. הרב אשכנזי אמר שהוא "הוריד לי את התורה לארץ". המפגש עם הרב צבי יהודה קוק (1955) חידד אצלו את מרכזיותם של ארץ ישראל והמדינה העברית. במשך שנים ביקש הרב אשכנזי לעלות לארץ, אך הרב צבי יהודה קוק הורה לו להישאר בצרפת: "היהודים זקוקים לך שם יותר מאשר בארץ".
באותו ביקור הכיר הרב אשכנזי בארץ גם מקובלים, בהם הרב יהודה לייב הלוי אשלג, הרב מרדכי עטיה והרב לוי סעדיה נחמני והוא הטמיע אלמנטים ממשנתם בהגותו.
אחרי מלחמת ששת הימים בא הרב אשכנזי לרבו הרב צבי יהודה קוק ואמר לו שהוא לא יכול עוד להיות בגלות והוא חייב ללמוד את חכמת ארץ ישראל. ואכן הוא עלה לארץ והתגורר בירושלים. הקים את מכון מעיינות ומרכז יאיר ללימודי יהדות וארץ־ישראל. מסר שיעורים לתלמידים דוברי צרפתית במכון מאיר. הוא היה למנהיג רוחני של רבים מיוצאי צרפת בישראל. הוא המשיך לנסוע לצרפת כדי ללמד שם ובעקבותיו עלו מאות משפחות. בארץ הוא עמד בקשרי שיח ודיאלוג בין דתי עם מרסל דיבואה, נזיר דומיניקני צרפתי ומרצה בכיר לפילוסופיה.סוד מדרש התולדות חלק ה, עמ' 369
בשנת 1990 הוענק לו פרס יושב־ראש הכנסת לאיכות החיים.
נפטר בירושלים בט' בחשוון ה'תשנ"ז בגיל 74. נקבר בהר המנוחות בירושלים.
משנתו והשפעתו
בדומה למנהיגים אחרים של יהדות צרפת בתקופה שלאחר השואה, התמקדה הגותו של הרב אשכנזי בניסיון לקשור מחדש בין היהודים המרוחקים ממסורת היהדות למורשתם על ידי חיבור בין המסורת היהודית לבין המחשבה ועולם המושגים המערבי. בפילוסופיה ראה אמצעי לביאור התורה ושאף להבהיר באמצעותה את מושגי היסוד של היהדות שהבנתם התעמעמה במשך הדורות, ובכך לאפשר הבנה מעמיקה של מסורת ישראל. כיוון שהיה מושרש במקורות היהודיים, ועם זאת בעל ידע נרחב בעולם המחשבה המערבית, היה באפשרותו לשלב מקורות רבים, שונים ואף מנוגדים וליצור דרך חשיבה המתארת ומסבירה תופעות קיומיות. בשיטתו המשיך את הרמח"ל, המהר"ל, השל"ה הקדוש, הרב אליהו בן אמוזג, ומאוחר יותר הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יהודה אשלג בעל הסולם, ובתוך כך יצר את תפיסתו העצמאית והמקורית, בה שאף להראות את חשיבותה של המסורת היהודית וממדיה, כפי שהיא משתלבת בתרבות העולמית.
תורתו הציעה זווית מקורית להבנת התורה, להבנת ההיסטוריה הלאומית והעולמית, ולהבנת המשכיות היהדות באמצעות חקירת תהליכי ההתחדשות מאברהם העברי, המשך בעם ישראל, דרך הזהות היהודית באלפיים שנות גלות, וכלה בזהות הישראלית. הרב אשכנזי הדגיש את חשיבות המעבר בימינו מיהודיות גלותית לישראליות לאומית, דרך "העבריות", בדומה לתרבות העברית שביקשה הציונות לחדש.
יחד עם תפיסותיו לגבי המעבר לזהות הישראלית, ראה הרב אשכנזי בממלכתיות (דוגמת זו של רבני ישיבת מרכז הרב) צביעות, והחזיק בדיעות קיצוניות בנושאים אלו. הוא ראה בנסיגה מסיני ובנסיגת אוסלו התנהגות גלותית מחפירה, ומשבר לאומי חריף. כמו כן הוא תמך בעצורי המחתרת היהודית ללא סייג.
הרב אשכנזי עודד את העלייה מצרפת. על תלמידיו הבולטים נמנים הרב שלמה אבינר, הרב יהושע צוקרמן, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, הרב אורי שרקי, פרופ' ג'ורג' מנדלבאום, הרב דוד בן־עזרא, הרב יוסף אטון, פרופ' רות רייכלברג, הרב אליקים (פייר) שמשוביץ ופרופ' אנדרה היידו.
ממוזער|מצבתו של הרב אשכנזי בהר המנוחות בירושלים
במשך שנים נותרה הגותו של הרב אשכנזי עלומה לציבור דובר העברית כיוון שנמסרה בצרפתית. לאחר פטירתו החלו תלמידיו ומכון מניטו לערוך ולפרסם ספרים והקלטות מהגותו בעברית. כמה מתלמידיו הקימו מסגרות של לימודי תורה על שמו, כגון המכינה הקדם צבאית חמדת בבקעת הירדן ובית מדרש 'הרוח הגדולה' הפועל בירושלים וברשתות החברתיות.
לפי הרב אשכנזי, "המרחב המשפחתי הוא המקום לממש את תכלית השאיפה האנושית", והציווי פרו ורבו כולל גם את חובת החינוך.
התייחסותו לשואה
הרב אשכנזי התוודע לשואה דרך אשתו אסתר פפרמן, שכל משפחתה נרצחה בשואה, והעיד על עצמו שהמפגש עם צלקות השואה השפיע רבות על הגותו. הוא התייחס לשאלה התאולוגית של השואה ולתשובות השונות שניתנו לשאלה זו, בפרט במאמרו "ויהי באחרית הימים".
הוא דחה את הרעיון של "פגאניזם בסגנון עברי", לפיה השואה הייתה רגע שבו כוחות הרוע גברו על כוחות הטוב שבאל. כמו כן, הוא דחה את התפיסה של "השואה כעולה" במובן של Holocaust, לפיה השואה התרחשה על מנת להוות כפרה לחטאי האנושות, כמעין "עקדה". גם הרעיון שהשואה היא עונש על חטאי עם ישראל נדחה על ידו, מתוך הכרה באמונה הפשטנית העומדת בבסיסה ובחוסר המידיות ביחס שבין החטא לחומרת העונש. גם הרעיון שהשואה היא המחיר שהיה צריך לשלם כדי להגיע לתקומה ולהקמת מדינת ישראל או הרעיון ההפוך שהיא הייתה עונש על "עוון הציונות" נדחו על ידו מכל וכל.
לעומת זאת, הרעיון שחופש הבחירה של האדם הוא מוחלט, ובכוחה של האנושות לחולל זוועות כמו השואה, התקבל אצלו כרעיון עוצמתי. עם זאת, הוא עצמו ראה בשואה אירוע חריג, הנתפס כהפרת הברית בין האל לעם ישראל והקורא לחשיבה מחודשת אודות קשר זה.
בסוף מאמרו, ובעקבות ספרו של הרב מרדכי עטיה, "סוד השבועה", הרב אשכנזי הסביר שלדעתו, השואה התחוללה כתוצאה של היעדרותה של ההשגחה האלוקית, דווקא בתקופה זו, כאשר עם ישראל נותר בגלות, אף על פי שהגיע זמן הגאולה, והעם עצמו היה אמור לפעול להגשמתה. גישה זו מטילה את אחריות השואה על האדם, ובפרט על רבני התקופה שלא ידעו לזהות את טיבה של התקופה ולצפות לגאולה.
השפעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על תורתו של הרב אשכנזי
הרב קוק בזמנו עמד מול שתי תופעות ייחודיות, ששינו את פניה של היהדות: החילונות והציונות. הרב קוק הבחין ששתי תופעות אלו אינן מקריות, ושהן מהוות שלב ראשון של הגאולה, ושייכות לעיניינה הפנימי של היהדות. יש, אם כן להבהיר את שורשי יסודות הקודש והחול בישראל, ואת המתח הפנימי ביניהם, הקיים מראשית היווסד האומה, כשלכל אחד תפקיד שונה: האחד לביניין הגוף הלאומי, והשני להפחת נשמה בקרבו. רק שיתוף פעולה בין שתי המגמות המשיחיות יכול להביא לגאולה שלמה. על בסיס תורת הרב קוק, הגיע הרב אשכנזי להבנה שהקרע העמוק הקיים בחברה הישראלית נובע מהעדר בירור תורני מעמיק של מעמדה של הציונות.
יחסו לממלכתיות מבית ישיבת מרכז הרב
בממלכתיות של רבנים בהשראת ישיבת מרכז הרב הוא ראה צביעותעדותו של דן בארי, ראיון לאיתי קולין, 6 בנוב׳ 2022, הערוץ של מכון מניטו ביוטיוב. החל מדקה 3:25.. הוא גרס כי מדינת ישראל מתנהלת בצורה גלותית ושפלה, ובמשבר סיני ובמשבר אוסלו הוא ראה אסון לאומי. לדעתו על מדינת ישראל היה להיות ריבונה בתקיפות ובלי כל היסוס, ולא לסגת בשום דבר. כשהמחתרת היהודית נתפסה, הוא תמך בעצורי המחתרת, גילה כלפיהם סימפתיה, והיה נוכח מאוד בליווי התהליכים איתם.
ספריו
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, בהוצאת נוצר חסד ליהודה, תשס"ב
פירורים משולחן גבוה – פנינים מתורתו של הרב יהודא לאון אשכנזי, בעריכת הרב שלמה אבינר, ספריית חוה
תקופת העומר – היבטים חדשים על תקופת פסח, העומר, חג העצמאות ושבועות, הוצאת נוצר חסד ליהודה, תשנ"ט
סוד העברי – יסודות האמונה לאור פסוקי התורה. כתבה ד"ר גבריאלה בן שמואל, בעריכת ישראל פיבקו. עד עתה יצאו שני כרכים מתוך חמישה מתוכננים, ספריית חוה, בית אל, תשס"ה–תשס"ט.
מספד למשיח?!, בעריכת הרב אליקים (פייר) שמשוביץ, ישראל פיבקו ואיתי אשכנזי, ספריית חוה, בית אל תשס"ו
סוד לשון הקודש, יסודות הקבלה הספרדית לפי ספר שערי אורה לר' חיים יוסף ג'יקטיליה, חלק א', בעריכת הרב שלמה בן נעים, ישראל פיבקו ואיתי אשכנזי, ספריית חוה, תשס"ו. חלק ב', בעריכת ישראל פיבקו, ספריית חווה, תשע"ח
סוד מדרש התולדות, שמונה כרכים, בעריכת חיים רוטנברג, ספריית חוה, תשע"ב–תשפ"א
מדרש בסוד ההפכים – מאמרים על זהות עברית־מוסרית, בעריכת איתי אשכנזי, בהוצאת ידיעות אחרונות ובית מורשה, תשס"ט
המאמין והפילוסוף – בירור "יסודות אמונתנו, בדרך אמונית עמוקה טהורה, ומתוך כך ממליא נדחה החושך של הכפירה, הפילוסופיה, הנצרות, האסלאם, והבודהיזם" (מתוך פתח הדבר). בעריכת הרב שלמה אבינר, ספריית חווה, תשע"ב
צהר לרזים – מבא לקבלה (מתוך הרצאות) ספריית חווה, תשע"ד
שערי דמעה – שיעורים על התפילה, בעריכת חיים רוטנברג. עד כה יצאו שני כרכים בהוצאת ספריית חוה, תשע"ז–תשע"ח
תפסתם את זה – ציטוטים מובחרים ממניטו, בעריכת הרב ספי גלדצהלר, בהוצאה עצמית. תשע"ח
מענה לשון: אסופת מאמרים – חלק א, תרגום: הרב אורי שרקי, הוצאת עמותת ברית עולם. תשפ"ב.
חיבורים נוספים שלו יצאו בצרפתית.
לקריאה נוספת
זכריה זרמתי, קבלה של אמ"ת – לימוד הסוד באלג'יריה על פי תורת הרב יהודה אשכנזי, מכון תורת אמ"ת, ירושלים, 2001
יצחק שוראקי, מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות אחרונים, מבחר מכתביו, עמודים 289–335, סדרת עם הספר, הוצאת משכל, תל אביב, 2009
רוני קליין, אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות יהודית־צרפתית בת זמננו, רסלינג, 2014, הפרק "תולדות ישראל כווקטור של האוניברסלי בהגותו של הרב ליאון אשכנזי", עמ' 139–150
הרב ספי גלדצהלר, מסע בראשית – אל הזהות, ההיסטוריה והאנושות על פי משנת מניטו, דברי שיר, 2018
ד"ר יוסף שרביט, עבריות ומעבר לה – דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), אדרא, 2018
הרב אוריאל עיטם, שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), הוצאת קורן (מגיד), 2021
קישורים חיצוניים
האתר של מכון מניטו - העמותה להנצחת מורשת הרב אשכנזי שהוקמה על ידי משפחתו. באתר שיעוריו להאזנה בעברית, שכתובי השיעורים, קטעי וידאו, מאמרים, תמונות וקווים לדמותו. המכון מוציא ספרים, הקלטות, וסרטוני וידאו ומקיים ימי עיון ושיעורים המבוססים על משנתו.
ערוץ הרוח הגדולה. שיעורים וכנסים על מניטו ומשנתו של בית המדרש ללימוד משנת מניטו בראשות ספי גלדצהלר
toumanitou - אתר ובו מעל 1000 שעות וידאו ואודיו משיעורי הרב אשכנזי (בצרפתית)
הרב יהודה ליאון אשכנזי - מניטו, באתר דעת
יוסף שרביט, זהות ותולדות, מורשתו התרבותית של הרב יהודה לאון אשכנזי (״מניטו״)
ריאיון עם הרב יהודה לאון אשכנזי זצ"ל שהתקיים בערוץ 1 בשנת 1985, באתר ערוץ מאיר
גבריאלה בן שמואל, ההגות ההיסטוריוסופית והיסודות הקבליים בפרשנותו התנכית של הרב יהודה ליאון אשכנזי, אדר ה'תשס"ט, דוקטורט שהוגש באוניברסיטת בר־אילן
הרב אורי שרקי, שיעורים על הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) ותורתו.
אבינועם רוזנק לשמוע את הנבואה העברית באתר מקור ראשון 17 בפברואר 2019
אבינועם רוזנק, "משילוב להיבדלות: הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) והרב אברהם חזן", אריק כהן (עורך), יהדות צרפת: בין ייחודיות לאוניברסליות בעת החדשה בזמננו, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015, עמ' 169–210
כל הכתבות על הרב מניטו, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים צרפתים
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:תלמידי הרצי"ה קוק
קטגוריה:ישראלים ילידי אלג'יריה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:יהודים בצבא צרפת
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:יהודים אורתודוקסים צרפתים
קטגוריה:אנשי לגיון הזרים הצרפתי
קטגוריה:צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית
קטגוריה:הוגי דעות יהודים
קטגוריה:זוכי פרס יו"ר הכנסת
קטגוריה:יהודים צרפתים
קטגוריה:יהודים בצבא צרפת החופשית וברזיסטאנס
קטגוריה:תלמידי מר שושני
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים היהודים בצרפת
קטגוריה:סגל מכון מאיר
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1996 | 2024-06-19T00:55:05 |
פיסיקה של חלקיקים | REDIRECT פיזיקת חלקיקים | 2005-03-12T17:37:27 |
בעלי זרע | REDIRECT צמחי זרע | 2004-08-30T17:37:53 |
שס | REDIRECT ש"ס | 2008-08-24T10:41:05 |
אנטיגונוס הראשון | אנטיגונוס הראשון (ביוונית: Αντίγονος; נהרג בשנת 104 לפנה"ס) היה מצביא חשמונאי, בנו של יוחנן הורקנוס.
אנטיגונוס היה אחד מחמשת בניו של יוחנן הורקנוס. לא ידוע אם היה לו גם שם יהודי בנוסף על שמו היווני, אולם ניתן לשער שאכן היה לו כזה, כפי שהיה גם לשני אחיו, יהודה אריסטובולוס וינאי אלכסנדר.
בחיי אביהם שיתפו פעולה הוא ואחיו הבכור, יהודה אריסטובולוס הראשון, במלחמה בצוותא בכיבוש השומרון. משעלה אריסטובולוס לשלטון, הרג את אימו על ידי הרעבתה בבית הסוהר וכלא את כל משפחתו פרט לאנטיגונוס, שהפך למצביא מהולל שלו ושרת אותו בנאמנות. אף על פי כן שמר אריסטובולוס, שבריאותו הייתה מעורערת, על חשדנותו. הוא חשש שמא אחיו איש הצבא הצעיר יתפוס את מקומו ולפיכך הורה שזה לא יבוא אליו מזוין בנשק. בנוסף אף ציווה שכל מי שיבוא למלך חמוש ייהרג לאלתר.
שלומציון המלכה ששטמה את אנטיגונוס הורתה לספר לו שאחיו רוצה לראות אותו עם כל כלי נשקו, כיאות לגיבור מנצח. כך הוא אכן בא אל אחיו המלך, וכצפוי הרגו אותו השומרים.
האשמה שחש על מות אחיו הגבירה את חוליו של יהודה אריסטובולוס, ואף מסופר שכשהחל לפלוט דם מפיו, נתגלגלו העניינים כך שדם זה נשפך בדיוק היכן שנשפך דם אחיו, מה שהבעיתו מאוד. בסופו של דבר הוא מת מחוליו ומאשמתו.
הישגו הגדול של אנטיגונוס בעת שלחם למען אחיו היה בכיבושם וגיורם של היטורים, שבט ערבי צפוני.
עץ משפחה של השושלת
הערות שוליים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:100-109 לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים במאה ה-2 לפנה"ס | 2023-02-15T21:59:23 |
יהודה אריסטובולוס הראשון | יהודה אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος; נפטר בשנת 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 104–103 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.
שמאל|ממוזער|ממלכת החשמונאים תחת שלטון אריסטובולוס
קורות חייו
אריסטובולוס ואחיו אנטיגונוס הראשון שיתפו פעולה, עוד בתקופת חיי אביהם, במלחמה לכיבוש השומרון והנחילו תבוסה למלך הסלאוקי אנטיוכוס התשיעי שבא לעזרתה. במסגרת המלחמה הזו הם כבשו את בית שאן והגלו את תושביה, וגם כבשו את שומרון, הרסו אותה, והגלו אף את תושביה.
על פי יוספוס את משרת הנשיאות ייעד יוחנן הורקנוס הראשון לאשתו, אך משעלה אריסטובולוס לשלטון הוא כלא את אמו עד שגוועה, וגם את אחיו, אלכסנדר ינאי ואבשלום. את אחיו, אנטיגונוס הראשון, שהיה קרוב אליו בשנים ואהוב עליו, העריך וחלק לו כבוד.
הישגו הגדול של אריסטובולוס, על ידי, שלוחו, אחיו, היה כיבוש שטחי הגליל ובעיקר כיבושם וגיורם של היטורים, שבט ערבי צפוני. בתקופת שלטונו הקצרה, שארכה שנה בלבד, הספיק יהודה אריסטובולוס לכבוש את עמק יזרעאל ולגייר את תושבי הגליל העליון.
יוספוס מספר שמששמע אריסטובלוס על ניצחונות אחיו אנטיגונוס, חשש שמא זה יתפוס את מקומו. הוא הורה שזה לא יבוא אליו מזוין בנשק, וציווה גם שכל מי שיבוא למלך חמוש ייהרג לאלתר. שלומציון המלכה, אשתו של אריסטובולוס, ששטמה את אנטיגונוס, הורתה לספר לו שאחיו רוצה לראות אותו עם כל כלי נשקו, כיאות לגיבור מנצח. כך הוא אכן עשה, וכצפוי הרגו אותו השומרים.
האשמה שחש על מות אחיו הגבירה את מחלת המלך אריסטובולוס הראשון עד מותו בשנת 103 לפני הספירה.
לאחר מותו, שחררה אלמנתו שלומציון את אחיו שנאסרו על ידו, נישאה למבוגר שבהם - אלכסנדר ינאי, ומינתה אותו למלך.
מחקר
יהודה אריסטובולוס נחשב למקורב ליוונים, אשר כתבו עליו שהיה איש ישר וטוב. עם זאת, קלוזנר כותב שגיורם של היטורים מעיד שלמרות קרבתו ליוונים לא היה אריסטובולוס מתייוון ממש.
החוקרים נחלקו לגבי אמיתות התיאורים של אריסטובלוס אצל יוסיפוס ולגבי אופיו של אריסטובלוס.
צבי גרץ קיבל את עדות היונים שאריסטובלוס היה "איש ישר וטוב" וטען שההאשמות כלפי אריסטובלוס שהמית את אמו ברעב ושהרג את אחיו אנטיגונוס מקורם בחוגים של הפרושים
אשר שנאו את המלך בגלל שהיונים אהבו אותו. לדעת יוסף קלוזנר, מקורם של ההאשמות כלפי יהודה אריסטובולוס, באויביו אשר התנגדו לו משום שהכריז על עצמו כמלך. יצחק אייזיק הלוי טוען מנגד שהסיפור על רצח אנטיגונוס מגיע ממקור צדוקי ובולט בו הניסיון לרכך את אשמתו של יהודה אריסטובולוס. לטענתו, האשמת שלומציון במות אנטיגונוס הוא שקר שהומצא על ידי הצדוקים ושעצם כך שהפר את צוואת אביו וכלא את אמו ואחיו מעיד על אופיו הרע.
עץ משפחה של השושלת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:כהנים גדולים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס | 2024-07-22T08:58:52 |
מיילס דיוויס | REDIRECT מיילס דייוויס | 2007-05-28T15:26:01 |
יציאה בשאלה | שמאל|ממוזער|250px|חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי של ישראל היה יוצא בשאלה
יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר מצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים גם את הקהילה שחי בה, ועובר באופן מלא או חלקי לאורח חיים חילוני ולהשקפת עולם חילונית. יציאה בשאלה היא מהלך אישי, להבדיל מתהליך חילון שבמסגרתו חברה שלמה הופכת חילונית יותר.
המונח נגזר על דרך ההיפוך מהביטוי חזרה בתשובה שפירושו התהדקות מהיבט האמונה בדת ואימוץ אורח החיים הדתי. המונח נטבע לגבי יהודים, אם כי לפעמים משתמשים בו בהשאלה גם לגבי בני דתות אחרות, והוא אינו משמש לציון התבוללות.
כוונת המונח
היהודי הדתי מחויב במגוון רחב של מצוות המקיפות את כל היבטי חייו. לדוגמה: חלק מסדר יומו של הגבר מיועד לתפילה, הפעילות העסקית נפסקת בשבת ובחגי ישראל, ותחום האישות מתנהל על פי ההלכה. עם זאת, יש הבדלים רבים בין היהודים הדתיים במידת אדיקותם במצוות. בנוסף, יש שומרי מסורת המקפידים על קיום חלק מהמצוות ממניע דתי או לחלופין, מתוך קרבה מסוימת לדת.
הביטוי "יציאה בשאלה" מיוחס לרוב לתהליך בו איש או אישה שהשתייכו לציבור הדתי או החרדי מפסיקים באופן גלוי לשמור את המצוות המייחדות את הציבור הדתי ולרוב גם עוזבים ציבור זה. זה להבדיל מהמונח חרדי אנוס המתאר אדם מהציבור הדתי או החרדי אשר הפסיק, באופן חבוי, להחזיק בכל או רוב התפיסות הדתיות, והוא למעשה חילוני אשר מסיבות שונות משמר את אורח חייו הדתי למראית עין, לפחות עד שיעזוב את חברה זו. הביטוי יציאה בשאלה בדרך כלל אינו משמש לציון מקרים פחות קוטביים, כגון צמצום זמני בשמירת מצוות אצל אנשים דתיים, ותופעה זו מכונה "היחלשות דתית".
היקף התופעה
בעבר
שמאל|ממוזער|250px|אשר צבי גינצברג (המכונה אַחַד הָעָם) מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית – היה בן למשפחה חסידית שנטש את אורח החיים הדתי
ההיסטוריה גדושה באישים ידועים שעזבו את הדת. מאלישע בן אבויה, הידוע בכינויו "אחר", שהיה תנא חשוב מתקופת התנאים ונטש את דרך הדת (המאה ה-1 וה-2 לספירה), ועד לפילוסוף ברוך שפינוזה, במאה ה-17.
קשה להעריך את אחוז העוזבים את הדת בעת העתיקה ובימי הביניים, במקום ובזמן מסוים. עם זאת, מניחים כי במקומות בהם הייתה קהילה יהודית גדולה אשר נעלמה באופן חלקי או מלא, כאשר לא ידוע על אסונות או הגירה רחבת-היקף באותה תקופה, הגורם להתדלדלות הקהילה היה נטישת הדת בנוסף להתבוללות. בספרות השו"ת ישנן שאלות רבות לגבי התמודדות עם אנשים שהמירו את דתם או הפסיקו לשמור חלק מהמצוות או את כולן, אולם קשה להעריך מה היה האחוז של אנשים אלו.
במאה ה-18 וה-19 הייתה במערב אירופה תופעה של נטישה המונית של הדת, ורק מעטים נשארו שומרי מצוות. לעומת זאת, במזרח אירופה היו היקפי היציאה בשאלה קטנים יותר, אף על פי שעדיין, היו משמעותיים מאוד. בתקופת ההשכלה, התפשטות הליברליזם, ומאוחר יותר, תקומת המרקסיזם, ותחילת הציונות, החל הגל הגדול הראשון של עזיבת העולם החרדי בשל תפיסות חילוניות ואתאיסטיות. עם גל זה נמנים רופאים, אנשי מדע, סופרים ופילוסופים ואיתם ראשי הציונות והתחייה העברית כמו יל"ג, אחד העם, אליעזר בן-יהודה, בוריס שץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מנדלי מוכר ספרים, חיים ברנר, יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק, אד"ם הכהן ורבים אחרים. יציאתם בשאלה של רבים מהם הייתה מתונה, והתבטאה בקריאת תיגר על הנורמות הדתיות המקובלות, החזקה בדעות חריגות על המסורת, ונקיטה באמונות ובאורח חיים אשר במרכזו לא הייתה הדת היהודית, אלא המדע ורעיונות אוניברסליים או אידאות כמו הסוציאליזם. במסגרת היציאה בשאלה הייתה תופעה של "הגירה" של בוגרי החינוך התורני (חרדי לאומי) לעבר דתיות פושרת יותר. לעיתים הקפידו היוצאים בשאלה רק על חלק מהמצוות: למשל, א.ד. גורדון הקפיד על מצוות לא תעשה עד סוף ימיו, בזמן שוויתר לחלוטין על קיום מצוות עשה. לעיתים היה חוסר הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, אך הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו. בנוסף, יש שהקפידו על מצוות שמקורן בתורה (מצוות דאורייתא) אך לא על מצוות שמקורן בחז"ל (מצוות דרבנן). על היקף היציאה בשאלה ניתן ללמוד מדבריו של הרב קוק, שכתב לאב שילדיו חדלו מלקיים את מצוות הדת, שהתופעה נובעת מרוח הזמן אשר מושך רבים מהצעירים.
בימי העליות הראשונות לפני קום מדינת ישראל, בקרב תנועות הנוער באירופה שהתכוננו לעלייה לישראל וכן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי היו אחוזי נטישה גבוהים של הדת. דבר זה גרם לגורמים מסוימים במדינות המזרח ולחלק מהרבנים במזרח אירופה לייעץ לאנשים שלא לעלות לארץ ישראל. תופעה דומה התחוללה בארצות הברית, דבר שהוליך להתנגדות מסוימת להגירה לארצות הברית ממזרח אירופה. השואה במלחמת העולם השנייה גרמה למשבר אמוני נרחב ונטישת אורח החיים הדתי. לאחר קום המדינה, קליטת המוני פליטים יהודים ממדינות ערב ובפרט בתקופת המעברות, התחוללה תופעת חילון נרחבת אצל בני הדור הצעיר שנקלטו בחברות נוער בקיבוצים, וזאת עקב קריסת המסגרות החברתיות המסורתיות, ניתוק חלקי ממשפחתם, חוסר באמצעים הנדרשים לשמירת מצוות, והשפעת כור ההיתוך הסוציאליסטי הישראלי, החילוני בעיקרו.
מחקרים עדכניים
בעשור השני של המאה ה-21, נוהגים להבדיל בין הציבור החרדי לשאר הדתיים בהערכת היקף התופעה. מחקרים של הסוציולוג פרופ' מרדכי בר-לב שנערכו בשנות השבעים והתשעים ביקשו לבחון את היקף תופעת החזרה בשאלה בקרב בוגרי החינוך הממלכתי-דתי, וטענו כי כ-20% מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי יוצאים בשאלה. מחקר של מכון גוטמן משנת 1993 מצא בנוגע לכלל האוכלוסייה היהודית כי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "מקפידים לשמור" על המסורת היהודית 6% טענו שהם עצמם אינם שומרים כלל ו-22% הגדירו את עצמם כמסורתיים, וכי מבין אלו שהגדירו את בית הוריהם כבית שבו "שומרים במידה רבה" על המסורת היהודית, 7% טענו שאינם שומרים כלל, ו-44% טענו שהם מסורתיים.
בעשור האחרון נערכו מספר סקרים המבקשים לאמוד את היקפי החילון בישראל באמצעות השוואה בין ההגדרה הדתית של אנשים כיום לעומת האופן שבו הם מגדירים מבחינה דתית את בית הוריהם. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחנת את הנושא במסגרת הסקר החברתי השנתי שלה, החל משנת 2007. בסקר זה נמצא כי בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כחרדי, ישנה לאורך השנים יציבות של בין 91% ל-94% המגדירים את עצמם כיום כחרדים או דתיים, כך שבין 6% ל-9% הגדירו את עצמם כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים. לעומת זאת, בקרב אלו שהגדירו את בית הוריהם כדתי, שיעור המגדירים את עצמם כיום כמסורתיים-דתיים, מסורתיים לא כל כך דתיים או חילונים גבוה בהרבה, אם כי הוא נמצא בירידה הדרגתית: בשנת 2007 עמד שיעור זה על 50.5% ואילו בשנת 2018 הוא עמד על 41.8%. סקר מקיף שערך מכון הסקרים האמריקאי פיו (pew) בישראל במהלך השנים 2014–2015 הצביע על מגמות דומות: בקרב מי שגדלו בבית חרדי 97% הגדירו את עצמם כחרדים או דתיים ורק 2% הגדירו את עצמם כמסורתיים ו-1% כחילונים. לעומת זאת, בקרב מי שגדלו בבית דתי 35% הגדירו את עצמם כמסורתיים ועוד 5% כחילונים, כך ש-40% לא הגדירו את עצמם כדתיים. סקר מקיף נוסף שערכו העיתונאי שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס בשנת 2018 מצא כי מבין אלו שגדלו בבית חרדי 9% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים ומבין אלו שגדלו בבית דתי 32% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים.
לאור סקרים אלו טען פרופ' דן בן דוד ששיעורי היציאה בשאלה הנוכחיים בחברה הדתית-לאומית עומדים על כ-40%, ואף למעלה מכך. לדבריו, הציבור הדתי-לאומי אינו מצטמק באופן הדרגתי בשל היקף הילודה הגבוה בחברה זו.
מנגד, מחקר שערך אריאל פינקלשטיין המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכון פיו טען ששיעורי היציאה בשאלה נמוכים בהרבה מאלו שמתאר פרופ' בן דוד. פינקלשטיין הראה שישנם הבדלים משמעותיים בין צעירים ומבוגרים, כך שבקרב אלו שגדלו בבית דתי והם בני 20–50 שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים עומד על כ-30% ואילו בקרב מבוגרים מעל גיל 50 שגדלו בבית דתי שיעור המגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים גבוה בהרבה ועומד על 53%. לדבריו, הפערים הללו נובעים מהיקפים גבוהים של חילון בתקופת הקמת המדינה שהלכו והצטמצמו לאורך השנים. בנוסף, הוא טען כי שיעור גבוה מאלו שגדלו בבית דתי ומגדירים את עצמם כיום כמסורתיים-דתיים או מסורתיים הם אנשים המעידים על עצמם כי מידת הדתיות שלהם כלל לא השתנתה לאורך השנים, כך שרבים מהם מקיימים אורח חיים שנהוג לתפוס אותו בציבור כדתי, הן ברמה הסוציולוגית (חבישת כיפה) והן ברמת שמירת המצוות. לאור זאת, העריך פינקלשטיין ששיעור הדתל"שים האמיתי כיום בחברה הדתית-לאומית עומד על כ-25%. בדומה לכך, סקר שערך ד"ר עדו ליברמן בקרב 1,500 בוגרים של החינוך הממלכתי-דתי בגילאי 19–30 מצא כי מבין בוגרי החינוך הממלכתי-דתי שגדלו בבית דתי 21.2% מגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים.
באשר להיקפי היציאה בשאלה לפי מגדר הצביעו המחקרים השונים על מגמות נגדיות. בעוד בסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018, בסקר מכון פיו, ובסקר של ד"ר עדו ליברמן נמצא כי שיעורי החילון בקרב גברים גבוהים יותר, הרי שבנתוני הסקר החברתי שנערכו במהלך השנים בשנים 2007–2017 נמצא כי דווקא בקרב נשים שיעור החילון גבוה יותר.
מקור השם
"יציאה בשאלה" הוא ביטוי מודרני, המהווה פרפרזה היפוכית של המושג חזרה בתשובה. הסופר אשר רייך מייחס לעצמו את טביעת הביטוי "חזרה בשאלה", אך חלקו הראשון של הביטוי, המילה 'חזרה', מוחלפת פעמים רבות במילה 'יציאה'. על הביטוי "יציאה בשאלה" כתב רוביק רוזנטל ש"הוא יוזמה לשונית מאוחרת ונכונה".
יש המתנגדים לביטוי הזה משתי סיבות:
"חזרה בתשובה" אין היפוכה חזרה בשאלה, שכן "התשובה" איננה מענה לשאלה (Answer) אלא שיבה (Return) אל ה"מקור", "שורש" (אדם שמתחזק בקיום המצוות ובאמונה באלוהים – חוזר לשורשיו היהודיים). על כן, היפוך המושג אינו חזרה בשאלה, אלא "התרחקות" (וכדומה).
מן ההיפוך הזה משתמע שלאדם מאמין יש תשובות, או שאדם שמתרחק מהדת החל לשאול שאלות. רבים לא תופסים ככה את האמונה הדתית ואת האי אמונה, ולכן מרגישים חוסר הזדהות עם הביטוי.
ביטויים נוספים, נרדפים או דומים במשמעותם לביטוי "יציאה בשאלה", הם:
פריקת עול תורה ומצוות – ביטוי שמקורו במסכת אבות (ג', ה').
חזרה בשאלה – היפוך חלקי של הביטוי "חזרה בתשובה", אשר מתייחס לחילוני שנעשה דתי. המילה "תשובה" אמורה אמנם להתפרש בתור מילה נרדפת ל"חזרה" (אל האל), אך כשנטבע המונח "חזרה בשאלה" כהיפוך של "חזרה בתשובה" – הובנה המלה "תשובה" בטעות כ"מענה" (כביכול, מענה לתהיות על אודות העולם והאמונה).
התפקרות – ביטוי שנגזר מן המילה "הפקרות" (כלומר, חופש מוגזם, היעדר פיקוח), וככל הנראה גם מן השם אפיקורס (פילוסוף יווני שתורתו הפכה סמל לחילוניות). ביטוי זה יוצר הקשר שלילי של אדם המבקש לצאת ממסגרת החוק והנורמות החברתיות. מילה זו מופיעה בשפה העברית כבר בספרות מתקופת התלמוד, אך מקובלת בימינו בעיקר בקרב הציבור הדתי והחרדי.
התחלנות – ביטוי חדש יחסית שנגזר מהמילה "חילוני" במשמעותה המודרנית.
יציאה לתרבות רעה - ביטוי הנשמע בעיקר מפי אנשים חרדים ודתיים המתנגדים לתופעה, שמקורו במונח המופיע בספרות חז"ל, שמשמעותו הידרדרות מבחינה מוסרית-דתית אך במציאות, יוצאים בשאלה בחרו לשנות את אורח חייהם והסיבות לכך רבות ומגוונות כמו החלשות האמונה, ואין הדבר מעיד על תרבות רעה.
דתל"ש – ראשי תיבות של "דתי לשעבר" – ביטוי שנפוץ כיום, ומתייחס לרוב לחברה הדתית-לאומית ולא לחברה החרדית.
חרדל"ש – ראשי תיבות של "חרדי לשעבר" – נגזר מהביטוי דתל"ש.
דתל"ב – ראשי תיבות של "דתי לבינתיים" – ביטוי פחות נפוץ, ומתייחס לנערים אשר שוקלים או מתכננים לצאת בשאלה.
חזרה בתשוקה – פרפרזה על "חזרה בתשובה". בכינוי זה משתמשים בעיקר פובליציסטים חרדים, והוא מתייחס ליציאה בשאלה שסיבתה אינה קושיות על הדת אלא קושי בקיום מצוות הדת ורצון "לפרוק עול" לדעתם.
דתל"כ – דתי ללא כיפה.
סיבות ליציאה בשאלה
הפסקת האמונה היהודית
שמאל|ממוזער|200px|פרופסור חיים כהן, יוצא בשאלה מפורסם. שימש משנה לנשיא בית המשפט העליון, ובצעירותו למד בישיבת מרכז הרב. כהן קישר את נסיבות חזרתו בשאלה לשואה, לעיון בספרי פילוסופיה, להתבוננות בתנ"ך שמצא בו צדדים לא מוסריים בעיניו, וכן לחשיפתו לחיי החרדים בירושלים. כאשר יהודי מגיע למסקנה שאין אלוהות, או שהפרשנות היהודית לרעיון האלוהות שגויה, או שאלוהי היהדות אינו מחייב את שמירת המצוות הכתובות בתורה במתכונתן, הוא עשוי להפסיק לקיים את המצוות או חלקן, כצו אלוהי או בכלל.
היציאה בשאלה ותופעת החילון
החל מהמאה ה-17 החל באירופה תהליך של הצגת סימני שאלה לדת, שהשפיע גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר רב של גורמים כלליים (בין היתר: אידאולוגיות חברתיות, התפתחות המדע והמודרניזציה, ביקורת המקרא), וספציפית אצל היהודים (אמנציפציה, התבוללות, עליית הציונות, השואה, התפצלות היהדות לזרמים שונים), והוא היווה את האטמוספירה הכללית שבתוכה יצאו בשאלה אנשים כפרטים.
סיבות אישיות
בדו"ח שחיבר חוקר מדע המדינה נרי הורביץ, נבחנו דיווחיהם של יוצאים בשאלה מן החברה החרדית.
גם שרית ברזילאי, בספרה "לפרוץ מאה שערים", טוענת – על סמך ראיונות עם כחמישים יוצאים בשאלה – שלמעט בודדים, הפסקת האמונה אינה הסיבה הראשונית ליציאה אלא מהווה חלק מתהליך, אשר מונע בדרך כלל מסיבות אישיות אחרות. בנוסף ניתן למצוא כאלו שיצאו בשאלה אך נותרו באמונתם בצורה כלשהי.
משיכה לאורח החיים החילוני והכמיהה לעצמאות
האדם הדתי, המוקף באיסורים ובחובות הלכתיים המחייבים אותו בכל אשר יפנה, עשוי לראות באורח החיים החילוני חלופה שאינה כובלת אותו לחובות ולאיסורים רבים. בנוסף, השתחררות מהקהילה החרדית מאפשרת ליוצאים בשאלה להשתלב בכלכלה ובתעסוקה, מעבר ללימודי התורה התמידיים וגידול הילדים שמכתיבה החברה החרדית. לא מעט יוצאים בשאלה מדווחים שעזבו את הדת כי חשו שהיא פוגעת בעצמאותם ובחירותם הבסיסית. לתפיסתם, הדת דורשת ציות מוחלט, שוללת את תחושת ה"אני" והרצון האישי, ואינה מאפשרת חקירה חופשית וביטוי אישיות. בהקשר זה מוזכרים גם האיסורים וההגבלות בנוגע למין ומיניות, שלעיתים אינם עומדים בקנה אחד עם צרכיו ורצונותיו הטבעיים והבסיסיים של הפרט.
כאשר פרט בחברה הדתית חש שאין תכלית לאיסורים המוטלים עליו או שאינו מעוניין או יכול לעמוד עוד במצופה ממנו בחברתו, הוא לעיתים עוזב את קהילתו ומהגר לסביבה חופשית יותר. הוא עשוי להתערות בקרב החילוניים ולאבד את מנהגי הדת, אך לעיתים אין אמונתו מתערערת ורק בחירותיו משתחררות מהשפעת הסמכות הדתית. ישנם הטוענים שבקרב אנשים המצהירים על נטייה מינית שונה, דוגמת הומוסקסואלים ולסביות, יש אחוזי יציאה בשאלה גדולים יותר מאשר בקרב הטרוסקסואלים, בגלל האיסור המוחלט בתורה על משכב זכר. עם זאת, קיימות כיום קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים המשלבים בין הנטייה המינית ואורח החיים הדתי, או לפחות, עמדות ומנהגים המקובלים בציבור הדתי הכללי, כמו ההתארגנויות "בת קול", חברותא, הו"ד, וכמוך.
מרד נעורים
צעירים בגיל ההתבגרות לעיתים מתמרדים נגד הוריהם ונגד המוסכמות החברתיות בהן הם גדלים. ייתכן שהשפעות שונות מזרזות את המרד, כמו השפעה חברתית וחשיפה לגירויים ותרחישי חיים שונים, בנוסף לרצון להתגייס לצה"ל, דבר שהקהילה החרדית מתנגדת לו. מרד הנעורים אינו פוסח על בני החברה הדתית והחרדית. לעיתים, כתוצאה ממרד נעוריו, המתבגר הדתי או החרדי עוזב את הדת לגמרי, לרוב בגלל התנגדות ההורים וחוסר רצונם להכיר ברצונות הילד.
טראומה
אלימות קשה, התעללות מינית, אונס והתעללות פסיכולוגית שאדם עבר מצד רב או אדם אחר שהוא מזהה עם מסגרת דתית, עלולים לגרום טראומה שתוביל את הקורבן לסלידה מהחברה בה גדל ולרצון לעזוב.
היעדר קהילה תומכת
במהלך העת העתיקה וימי הביניים, אחד החסמים העיקריים ליציאה בשאלה היה מבנה הקהילה היהודית הגדול יחסית, והיעדר אופציה חברתית חלופית ליהודי המפסיק לקיים מצוות. יהודי שהפסיק לקיים מצוות נרדף וספג סנקציות פליליות בתוך קהילתו. כדי להסתפח לחברה הלא־יהודית היה עליו להתנצר.
בתקופת האמנציפציה ועליית תנועת ההשכלה הוסרו חסמים אלו כשהחברה הלא־יהודית נעשתה ליברלית יותר. רוב היהודים נטשו את עול המצוות, חלקם הצליחו להתערות בחברות הנוצריות בלא להמיר את דתם, אולם בדרך כלל הקהילה היהודית עברה מודרניזציה ורוב חבריה לא הרגישו מחויבים לשמירת המצוות. מצב זה הקל מאוד על עזיבת הדת המסורתית. כאשר קהילה יהודית התפרקה, בגלל הגירה, השמדה או חילון המוני, הנשארים נותרו ללא משענת קהילתית ונטו להתבוללות. כך קרה גם למהגרים לארצות חדשות בהן לא היו קהילות יהודיות מסודרות.
לחץ חברתי
אדם הנמצא בחברה מושפע במקרים רבים מהסובבים אותו. דתי הנמצא בחברה חילונית עשוי לרצות להידמות לרוב או לפחות לטעום מאורחות חייו. כך גם, אנשים היוצרים קשר משמעותי עם אדם נערץ חילוני, מורה דגול או בן זוג, עשויים להיות מושפעים מהם ולסגל את אורח חייהם החילוני (או הדתי).
סיבות אישיות וחברתיות
במקרים מסוימים, נוטשים דתיים את החברה החרדית או הדתית מסיבות חברתיות או אישיות, ולא בגלל אופייה של החברה עצמה. לעיתים חשים יוצאים בשאלה כי שינוי באורח החיים יהווה מעין קרש הצלה או פתרון לבעיות אישיות וחברתיות מסוימות. במקרים כאלה, ההעדפה לחברה החילונית אינה בשל ערכיה או אורח החיים הנהוג בה, אלא פשוט משום שהיא שונה ולפי שעה, אין לה חלופה דתית.
היציאה בשאלה בראי החברה הדתית והחרדית
בחברה החרדית רווחות גישות שליליות כלפי היוצאים בשאלה, ונדיר מאוד לשמוע הכרה בכך שייתכן שהמניע לעזיבת הדת מושכל ונעשה מסיבות לגיטימיות.
תקווה שזהו שינוי זמני ושהיוצא עוד ישוב לחיק הדת. לעיתים קרובות בני משפחת היוצא תולים תקווה שהשינוי שחל בבנם או בתם הוא זמני, ומנסים להשפיע באמצעים שונים על מנת להחזירם אל הדת והמסגרת המשפחתית בה חונכו.
זלזול. יוצאים בשאלה מתוארים לעיתים כאנשים חלשי אופי המוותרים בקלות על עול המצוות, משולי החברה החרדית, שיצאו בשאלה עקב בעיות פסיכולוגיות או משפחתיות, עקב היעדר חום ואהבה בחייהם, או כתוצאה של כניעה לפיתויי העולם החילוני. כמו כן מתוארים אלו כ"מורדים" במלכות שמיים, או כטיפוסים חומרניים אשר אין מעיינם אלא ליהנות מחיי העולם הזה.
פגיעה בבני משפחת היוצאים. יציאה בשאלה לעיתים פוגעת בבני המשפחה הלומדים במוסדות קהילתיים מסוימים, או בסיכוייהם של אלו מהם שנשארו חרדים למצוא שידוך בשל החשד שהם מושפעים מקרובם שיצא בשאלה.
בחסידות בעלזא הורה האדמו"ר בהחלטה תקדימית על הקמת ארגון שנקרא "אהבת קדומים" שידאג ליוצאים בשאלה מקרב החסידות.
בחברה הדתית לאומית ישנם לעיתים קווי אופי מקבילים להתייחסות החרדית ליוצאים בשאלה, ולעיתים התגובות פחות שליליות. ככלל, במשפחות וחברות שהדבר נפוץ יותר בקרבן התגובות לרוב רכות יותר.
קשיי היציאה בשאלה
בתהליך היציאה בשאלה עומד היוצא בפני אתגרים שונים, בגלל השינוי הדרסטי שחווה באורח חייו. לעיתים הקשר עם המשפחה נפגע או אף מתנתק לחלוטין. בעבר, בתקופת ההשכלה ובין מלחמות העולם, היו משפחות שישבו שבעה על היוצא בשאלה, בעיקר כאשר היציאה הייתה מעורבת בנישואי תערובת, או מעורבות בפעילות אנטי דתית; כיום נוהג זה אינו מקובל, אבל יש עדיין שנוהגים בו. פעמים רבות, היוצא בשאלה חי חיים כפולים ומסתיר את השינוי שעבר מהמשפחה ומהחברה שיצא ממנה. השינוי באורח החיים עשוי להביא עמו תחושה של חירות ויציאה משעבוד, אך גם עלול ליצור בדידות, ייסורי מצפון, התחבטויות ועימות פנימי בין המעשים והרצון לבין השקפת העולם. היוצא עלול להתקשות להסתגל ולהשתלב בחברה החדשה, השונה ממה שהכיר עד אז, ואף להיראות בה כנטע זר. במקרים רבים, הוא מאבד את מקור פרנסתו הקודם ועליו למצוא מקום עבודה חדש. במקרים מסוימים, בני הזוג של היוצא בשאלה אינם עוברים את התהליך עמו, מה שמוביל למחלוקות ולגירושין. רבים מהיוצאים בשאלה מבקשים לרכוש השכלה כללית שאינה מקובלת בחברה שיצאו ממנה.
החברה הדתית המסורתית כוללת דתיים-לאומיים המגלים יותר סובלנות כלפי יוצאים בשאלה, וחרדים המגלים בדרך כלל פחות סובלנות. מסיבה זו, נטישת החברה הדתית כרוכה פעמים רבות גם בשינוי מקום המגורים.
קשיים ייחודיים לחרדים שיצאו בשאלה
המרחק מהעולם החרדי לחילוני עצום במובנים רבים, ולכן יציאה בשאלה פירושה עבור חרדי מהפך קיצוני ביותר, ודורשת סיבות חזקות מאוד. מאידך, בחוגים דתיים פחות, יציאה בשאלה מתרחשת לא פעם באופן הדרגתי בגיל ההתבגרות ואחריו.
סוציולוגים שהתייחסו לתופעה דימו את היציאה בשאלה להגירה.
בפני חרדים היוצאים בשאלה ניצבים קשיים, שאינם ניצבים בדרך כלל בפני דתיים שיצאו בשאלה. כמה מהקשיים העיקריים:
אין להם השכלה המתאימה לדרישות התנהלות בעולם החילוני. חרדים רבים אינם לומדים לימודי ליבה בבית הספר. חסר להם ידע בסיסי במקצועות כמו חשבון ואנגלית. בעיה זו משמעותית יותר לגברים שלמדו לימודי קודש בלבד, מאשר לנשים.
אין להם השכלה פורמלית. במקרים רבים הם אינם נבחנים במבחני בגרות ואין להם תעודות על השכלה.
הם אינם מכירים את ההתנהלות היומיומית בעולם החילוני. טענה זו נכונה בעיקר לגברים רווקים היוצאים בשאלה בגיל צעיר ולמדו בישיבות, בהן התגוררו, ולנשים שהתחתנו בגיל צעיר ובעליהן עובדים. כך למשל, הם אינם נדרשים לנהל חשבון בנק ולכן אינם יודעים כיצד עושים זאת.
בהרבה מקרים אין להם קשרים חברתיים עם אנשים מחוץ לעולם החרדי.
בלא מעט מקרים הם אינם מבינים את קוד ההתנהגות הבלתי כתוב בעולם החילוני. כך למשל, עלולה להיות להם תפיסה מעוותת של מהות היחסים בין נשים לגברים בעולם החילוני.
היציאה בשאלה של צעירים חרדים תביא ברוב המקרים לשלילת הפטור שלהם מגיוס, אף שנתוני האיכות שלהם יהיו נמוכים לנוכח היעדרם של לימודי ליבה. כך, חרדי היוצא בשאלה לפני גיל 26 עלול להתמודד עם 3 שנות שירות חובה בצה"ל (לא פעם כאשר הוא כבר נשוי עם ילדים) בתפקידים שדרישות האיכות בהם מהנמוכות ביותר בצבא.
אובדנות
בעקבות הקשיים הרבים שעוברים היוצאים, אבדן תחושת השייכות והבדידות גבוהים אחוזי ההתאבדויות בקרב אוכלוסיית היוצאים ביחס לשאר האוכלוסייה. על פי סקר שנערך ב-2013 על ידי עמותת "בשביל החיים" ופורסם בעיתון הארץ, כ-40% מהיוצאים לשאלה הם בעלי נטיות אובדניות ובקרב אלו הנמצאים בעיצומו של תהליך היציאה לשאלה אחוז בעלי הנטיות האובדניות אף מגיע ל-45%. כמו כן, רווחת בדיווחים של יוצאים תקופה בה היו דפוסי שתייה ועישון סמים קלים בצורה בלתי מבוקרת כביטוי של מצוקה רגשית, בדידות ודיכאון. בשנת 2014, לאחר גל התאבדויות בקרב קהילת היוצאים ומתוך חשש לתופעת "הדבקה", כאשר התאבדות של יוצא קרוב מאיצה אובדנות אצל יוצא קרוב אליו אמרו בעמותת הל"ל כי נחוצים מנגנוני תמיכה וסיוע נרחבים יותר ליוצאים בשאלה. העמותה החלה מציעה סיוע טלפוני לנזקקים, ושר האוצר יאיר לפיד, הודיע כי יקצה לעמותה שלושה מיליון שקלים.
"טרנס-יוצא"
"טרנס-יוצא" הוא מונח שטבעה הסופרת שרית ברזילאי, ומתייחס ליוצאים בשאלה מסוג ייחודי – אלה שאיבדו את אמונתם הדתית האורתודוקסית ואינם מקפידים עוד על שמירת המצוות, אך עדיין חיים בתוך חברה חרדית ומציגים כלפי חוץ חזות חרדית. כבר משנות השלושים תיאר הסופר יהושע בר יוסף מקרה ייחודי זה בספריו. פתח לעולמם של הטרנס-יוצאים נותנת רשת האינטרנט. אלו יכולים למצוא בה בימה חופשית ומוגנת יחסית באמצעות כתיבה בבלוגים ובפורומים. טרנס-יוצאים משתמשים בכינויים כמו "חסיד מורד", "כופר עם שטריימל", "מאמין בעל כורחו" ו"אנוסים". היהודים בארצות הברית מכנים חברים בקבוצה זו בשם "אורתופרקס" (Orthoprax), שפירושו "נוהג על פי הדת", בניגוד ל"אורתודוקס" (דהיינו "אורתודוקסי"), שמציין אדם דתי מאמין.
בין הסיבות שמונה ברזילאי לתופעה: החשש לפגוע במשפחה, תחושה שהשהות בקהילה הדתית נוחה על אף הדיסוננס באמונה ובקיום המצוות, תלות כלכלית, תחושה שאין בידי הפרט הכישורים הנדרשים או המוטיבציה להתערות בחברה החילונית, והשתייכות רגשית לחברה הדתית או החרדית.
אימוץ הזהות החדשה
בעת תהליך היציאה בשאלה נדרש הפרט, מבחינה חברתית, לכונן זהות השונה מזו שבה הורגל או הזדהה, לא בהכרח מרצונו, בתקופה בה החלו ספקותיו להדהד בו. חלק ניכר מהיוצאים בשאלה למעשה עוברים תהליך של בנייה או גילוי של זהותם האמיתית בענייני אמונה ודת בעת תהליך יציאתם ומזדהים על פי המונח אשר לפי שעה מתאר את השקפתם על הצד הטוב ביותר, כאשר הזהות תכונה לרוב בכינויה הנפוץ. היות שלא כל היוצאים בשאלה מפרידים את הדת מחייהם לחלוטין ולעיתים גם לא במידה רבה במיוחד, וחלקם ממשיכים לתרגל אספקטים שונים שלה ואף להתהדר בהם, הרי לעיתים הדבר יוצר דילמת זהות, שהיוצאים בשאלה פותרים בדרכים מגוונות. רובם מזדהים כדתל"שים, או (הרבה פחות נפוץ) "דתי לפעמים", אך מבחינה סוציולוגית, רובם תופסים את עצמם או מזדהים כחילונים או לא דתיים. אחרים מדגישים יותר את עמדתם התאוסופית, ומגדירים עצמם כאגנוסטים, אתאיסטים, דאיסטים, או פנתאיסטים, הגדרות שנפוצות בקרב חילונים, ומעידות בעקיפין על זיקתם לפרקטיקה הדתית כשלעצמה. אחרים אף מאמצים זהויות ספציפיות חדישות יחסית, כגון אתאיסט אגנוסטי, איגנוסט, או הגדרות ש"מאפשרות" או לפחות מעידות על עשייה ובחינה, ממקום רוויזיוניסטי קמעה, של רעיונות דתיים, כגון רפורמי או אפילו מסורתי, הגדרות סינתטיות יותר כגון רוחני, או הגדרה המתארת שייכות לאידאולוגיה ליברלית (שמעצם טבעה מתנגדת לתפיסות הדתיות האורתודוקסיות) כגון הומני, או "חופשי". יש גם יוצאים בשאלה שמביעים סלידה משימוש בתיוג סוציולוגי או בהגדרות שמתיימרות לשקף את תפיסתם המדויקת בסוגיות של דת ושל אלוהות, ונמנעים מלהגדיר עצמם בדרך כלשהי מסיבותיהם שלהם, או משתמשים בהגדרה הסולדת מהגדרות תוך הדגשת החשיבה הדינמית והניתוח העצמי של כל פרט ברגעי חייו.
בשנים האחרונות, החלו להתגבש קהילות של יוצאים בשאלה שמקיימים מפגשים ואירועים על בסיס זהותם המשותפת כיוצאים בשאלה. קהילות אלו שונות מהארגונים והעמותות המסייעים ליוצאים: בעוד המטרה העיקרית של הארגונים והעמותות היא לסייע לעוברים את תהליך היציאה ולתמוך בהם, מטרת הקהילות היא ליצור תרבות וחיי חברה וקהילה על בסיס מכנה משותף.
גופים התומכים ביוצאים בשאלה
רובם המכריע של היוצאים בשאלה עושים זאת בתהליך איטי והדרגתי. במהלך התהליך, הכולל לרוב שאלות ותהיות לגבי דת ואמונה, קשה ליוצאים בשאלה למצוא בסביבתם הקרובה אנשים אחרים איתם יוכלו לדבר ולהתייעץ בגילוי לב. רק מעטים מהיוצאים בשאלה מגיעים בשלב הזה לגופים חיצוניים שנועדו לתמוך בהם, ורבים נעזרים בפורומים באינטרנט המיועדים לקהל יעד זה.
בשלב הבא, חלק ניכר מן היוצאים בשאלה מנתקים קשר עם המסגרות (לרוב ישיבות) בהן הם נמצאים, וממשפחותיהם. כאשר צעירים אלו מגיעים לראשונה לרחוב החילוני, אין להם מושג רב איך מתנהלים החיים החילוניים, או השכלה פורמלית או כישורים שיאפשרו להם למצוא עבודה. מסיבות אלו, נוסדו מספר ארגונים ועמותות שנועדו לעזור ליוצאים בשאלה להשתלב בחברה החילונית: למצוא מקומות לינה, תעסוקה, סיוע ברכישת השכלה פורמלית או בהשלמתה, הכשרה מקצועית, ואף מציאת משפחה מאמצת שתעזור לצעיר להתמודד עם החיים החדשים. כחלק ממנגנון התמיכה מפעילות עמותות אלו פורומים באינטרנט שנועדו להפגיש בין אנשים במצב דומה, לענות על שאלותיהם ולבנות סביבה תומכת. העמותות הפועלות בתחום זה בישראל הן הל"ל, יוצאים לשינוי, בראת, ובחרת, ועמותת דרור שפעלה בעבר. בארצות הברית פועלת עמותה בשם Footsteps.
ראו גם
חרדים אנוסים
חזרה בתשובה
יצא לתרבות רעה
לקריאה נוספת
ד"ר שרגא פישרמן, דתל"שים: דור הכיפות הזרוקות, הוצאת אלקנה: אורות ישראל, 1998
שמעון לב, ושיודע לשאול, הוצאת חרגול, 1998
בועז יכין, אשת חיל מי ימצא, 1998 – סרט דרמה
ד"ר שרגא פישרמן, על מה אבדה: זהותן האמונית של דתלשי"ות בהוצאת אלקנה: אורות ישראל, 2000
ד"ר נחמה נאמן, עזיבת אורח חיים דתי בקרב צעירים מן החברה הדתית-לאומית בישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך, 2002
ד"ר שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2004
מנחם פיליפ, ויהי חושך ויהי אור, 2007 – סרט תיעודי
משה מאיר, "קריאות שואלות: על תורתם של היוצאים לשאלה", אקדמות: כתב-עת למחשבה יהודית, גל' כ"א (אלול תשס"ח, ספטמבר 2008), עמ' 215–223
שלומי דורון, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
פאראנאק מרגוליס, היוצאים – מדוע דתיים עוזבים את הדת, הוצאת סלע מאיר, 2017
פוריה גל גץ, הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר, הוצאת עם עובד
אלכס וינריב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018
אריאל פינקלשטיין, כולם נשא הרוח? מיפוי כמותי של תופעת החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2020
איתן רגב וגבריאל גורדון, מגמות ההצטרפות והעזיבה במגזר החרדי, פברואר 2021, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פברואר 2021
ספרים המבוססים על סיפורים אישיים
ישראל סגל, נעילה, הוצאת כתר, 1989
ישראל סגל, אחד משנינו, הוצאת כתר, 1995
ישראל סגל, וכי נחש ממית?, הוצאת כתר, 2004
שבתאי קור, נהג חדש, הוצאת כרמל, 2007 – ספר אוטוביוגרפי
דבורה פלדמן, המורדת – מחצר סאטמר אל החופש, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013
שלום וייס, צלם אנוש, הוצאת פרדס – אוטוביוגרפיה של ניצול השואה בה הוא מתאר כיצד עזב את הדת לאחר השואה
קישורים חיצוניים
נתונים סטטיסטיים
הלמ"ס, הודעה לעיתונות – שמירה על המסורת היהודית ושנויים במידת הדתיות לאורך החיים, 2009
מאמרים
שאול אלתר, הוראה חריגה של האדמו"ר מבעלזא: ארגון חדש לחרדים לשעבר באתר ככר השבת 30 במאי 2023
וידאו
חיים בשאלה, ערוץ 2
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:חילוניות
קטגוריה:סוציולוגיה של הדת
קטגוריה:החברה היהודית
קטגוריה:יהדות | 2024-10-03T08:58:58 |
חוזר בשאלה | REDIRECT יציאה בשאלה | 2004-08-30T23:59:51 |
דלקת מוח | הפניה דלקת המוח | 2013-07-26T19:47:56 |
דלקת קרום המוח | דלקת קרומי המוח המוכרת גם בתור: דלקת עוצבה ו-מנינגיטיס (מיוונית: μῆνιγξ - ממברנה, או קרום + הסיומת itis- שמשמעותה דלקת) היא מחלה דלקתית חריפה של הקרומים הרכים של המוח וחוט השדרה, הנגרמת בעיקר בשל זיהום חיידקי ונגיפי, אולם במקרים מסוימים גם ממיקרואורגניזמים אחרים דוגמת פטרייתי וטפילי ולעיתים נדירות גם כתוצאה ממחלות לא זיהומיות ומשימוש בתרופות מסוימות. דלקת קרום המוח נחשבת למחלה מסכנת חיים שדורשת התערבות רפואית מיידית.
הגורמים לדלקת קרומי המוח
עיקר דלקות קרום המוח נגרמות כתוצאה מזיהום של מיקרואורגניזמים ממקור חיידקי ונגיפי. במקרים מסוימים המחלה עלולה להתפתח כתוצאה מזיהום פטרייתי וטפילי, ולעיתים נדירות כתוצאה משימוש בתרופות מסוימות ועל רקע מחלות לא זיהומיות מסוימות. המונח דלקת אספטית של קרום המוח (Aseptic meningitis) מתייחס למצב בו לא נמצאה עדות לנוכחות חיידקית במוקד הדלקת. לכן מונח זה מתייחס לרוב לזיהום נגיפי בקרומי המוח, למצב בו לא התאפשר תרבות מזהם חיידקי בקרקע מזון בעקבות טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי, וכן למצב של דלקת קרום המוח שלא על רקע גורם זיהומי כלשהו.
חיידקים
שמאל|ממוזער|220px|חיידקי Neisseria meningitidis בנוזל CSF מבעד למיקרוסקופ אור
שכיחות מיני החיידקים שגורמים לדלקת קרום המוח משתנה בהתאם לקבוצת גיל החולה.
פגים, ילודים ותינוקות עד גיל 3 חודשים:
Streptococcus agalactiae
Listeria monocytogenes
ילדים:
Neisseria meningitidis ("מנינגוקוק", "החיידק האלים")
Streptococcus pneumoniae ("פנאומוקוק") 6, 9, 14, 18, 23.
Haemophilus influenzae מזן B - עד לתחילת השימוש בחיסון נגדו היה הגורם הנפוץ ביותר לדלקת קרום המוח בקרב ילדים עד גיל 5.
מבוגרים:
Neisseria meningitidis
Streptococcus pneumoniae
שני חיידקים אלה אחראים לכ-80% מכלל דלקות קרום המוח בקרב מבוגרים.
שמאל|ממוזער|220px|חיידקי Streptococcus pneumoniae בנוזל CSF מבעד למיקרוסקופ פלואורסצנטי
חיידקים נוספים:
Streptococcus pyogenes
Staphylococci, Pseudomonas ו-Enterobacteriaceae עלולים לגרום לדלקת קרום המוח כתוצאה מטראומה בגולגולת ובחלל האף ובקרב חולים מדוכאי מערכת חיסון (מושתלי איברים, חולי איידס).
Mycobacterium tuberculosis - עלול לגרום לדלקת שחפתית של קרום המוח (Tuberculous meningitis) במקומות אנדמיים למחלת השחפת וכן בחולים מדוכאי מערכת חיסון.
חיידקים המשתייכים למחלקת ה-Spirochaete דוגמת Treponema pallidum ו-Borrelia burgdorferi עלולים לגרום לדלקת אספטית של קרום המוח.
נגיפים
Herpes simplex virus
Varicella zoster virus
Enteroviruses
Mumps virus
Lymphocytic Choriomeningitis Virus
פטריות
שמאל|ממוזער|220px|שמרים ממין Cryptococcus neoformans לאחר צביעה ב-India ink
באוכלוסייה מבוגרת וכן במדוכאי מערכת חיסון עלולה להתפתח דלקת קרום המוח על רקע של זיהום פטרייתי. להלן הפתוגנים הפטרייתיים השכיחים:
Cryptococcus neoformans
Coccidioides immitis
Histoplasma spp
Blastomyces dermatitidis
Candida spp
טפילים
שמאל|ממוזער|120px|נקבת התולעת הטפילה Angiostrongylus cantonensis
אאוזינופיליה גבוהה בנוזל ה-CSF עלולה להעיד על דלקת קרום המוח על רקע טפילי. דלקת קרום המוח על רקע טפילי עלולה לנבוע בעקבות זיהום בטפילים רב-תאיים (תולעים טפיליות), או חד-תאיים (פרוטוזואה). להלן הפתוגנים הטפיליים השכיחים:
Angiostrongylus cantonensis
Taenia solium
Toxocara spp
Plasmodium falciparum
Naegleria fowleri
גורמים נוספים
דלקת קרום המוח על רקע של גידול סרטני.
נוירוסרקואידוזיס (סרקואידוזיס של מערכת העצבים)
זאבת
מחלת בכצ'ט
נטילת תרופות שונות (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים, נוגדנים תוך ורידיים)
תסמינים
שמאל|ממוזער|220px|גבר חולה בדלקת קרום המוח מפגין תסמין אופייני של קשיון בשרירי הצוואר
בדלקת קרום המוח על רקע זיהום חיידקי התסמינים השכיחים של המחלה הם כאב ראש חזק מאוד, קשיון בשרירי הצוואר שמונע את היכולת לכופף את הראש קדימה עד למצב בו הסנטר נוגע בבית החזה, חום גבוה, פוטופוביה, פונופוביה, ערפול חושים, טכיקרדיה, טכיפנאה, חולשה, צמרמורת, סחרחורת, בחילה והקאה.
דלקת קרום המוח על רקע זיהום ב-Neisseria meningitidis מתאפיינת במקרים רבים, בנוסף למפורט לעיל, בהופעה מוקדמת של חבורות מסוג פטכיה (petechia) וארגמנת (purpura) על פלג גוף תחתון, גפיים, רקמות ריריות ולחמיות. חבורות אלה אינן נעלמות כאשר לוחצים עליהן.
דלקת קרום המוח על רקע של זיהום בנגיפי Herpes simplex virus ו-Enteroviruses מתאפיינת במקרים רבים בהופעה של הרפס גניטלי ומחלת הפה והגפיים, בהתאמה.
שיעור ההדבקה הגבוה ביותר הוא בגיל 6-7 חודשים. 60% מהחולים הם בני פחות משנה ו-90% הם בני פחות מ-5 שנים.
סיבוכים
סיבוכים מוקדמים
הסיבוכים הנפוצים ביותר בשלב המוקדם של דלקת קרום המוח על רקע של זיהום חיידקי כוללים, על פי רוב, אלח דם, תגובה דלקתית כלל מערכתית (SIRS), קרישה תוך-כלית מפושטת (DIC) שגורמת לעלייה בסיכון לדימומים רב-מערכתיים ולצניחת לחץ הדם. בדלקת קרום המוח על רקע של זיהום ב-Neisseria meningitidis מתפתחת לרוב הרעלת דם (Septicemia) חריפה שנקראת מנינגוקוקסמיה (Meningococcemia). קרישה תוך-כלית מפושטת ודימומים נרחבים עלולים להוביל במנינגוקוקסמיה לנמקים של הגפיים.
סיבוכים שכיחים נוספים הם: דלקת המוח, דלקת כלי דם, בצקת מוח, עלייה בלחץ תוך-גולגולתי, בקע מוחי, הידרוצפלוס ופרכוס אפילפטי.
סיבוכים מאוחרים
הסיבוך השכיח ביותר אחרי דלקת קרום המוח חיידקית הוא פגיעה בעצבי הגולגולת אשר שולטים, בין היתר, על תנועת עיניים, שרירי הפנים ושמיעה.
לפיכך לקות שמיעה הוא סיבוך נפוץ אחרי דלקת קרום המוח על רקע של זיהום חיידקי, ויש לערוך לילד בדיקת שמיעה לאחר חלוף המחלה. אחוז הפגיעה במערכת העצבים המרכזית כתוצאה מדלקת המוח וכלי הדם שמזינים אותו בזמן דלקת קרום המוח אינו מבוטל; קרישה תוך-כלית מפושטת עלולה לגרום ליצירת פקקת בכלי הדם שמזינים אזורים שונים במוח ולגרום לנמלול, לאיבוד תחושה ולפגיעה בתפקוד איברים שנשלטים על ידי אותו אזור במוח שסבל מאיסכמיה.
לכן במקרה של חשד בדלקת קרום המוח, יש הכרח להגיע לאבחנה במהירות האפשרית, ולהתחיל מיד בטיפול תרופתי (אנטיביוטי, אנטי-ויראלי, אנטי-פונגלי, אנטי-פרזיטי) ו/או בטיפול תומך אחר.
אבחנה
הגורם לדלקת קרום המוח גלוקוז חלבון נוכחות תאי דם לבנים ב-CSF חיידקים נמוך גבוה יותר מ-300 נויטרופילים ל-mm³ נגיפים נורמלי נורמלי-גבוה פחות מ-300 לימפוציטים ל-mm³ שחפת נמוך גבוה פחות מ-300 לימפוציטים ונויטרופילים ל-mm³ פטריות נמוך גבוה פחות מ-300 ל-mm³ גידול סרטני נמוך גבוה על פי רוב לימפוציטים
חולה החשוד בדלקת קרום המוח אשר מגיע לבית חולים יעבור סדרה של בדיקות פיזיות בנוסף לבדיקות מעבדתיות לשם אימות המחלה ואיתור הגורם הספציפי לה.
בדיקות גופניות
בדיקת קשיון בשרירי הצוואר
הופעת חבורות
פוטופוביה
בדיקת מצב ההכרה והתמצאות
מדידת חום גוף
טומוגרפיה ממוחשבת (CT) או דימות תהודה מגנטית (MRI) לשם הערכת חומרת המחלה.
בדיקות מעבדה
ניקור מותני - הליך רפואי שבמהלכו נלקחת דגימה של נוזל CSF סביב חוט השדרה לצורך ביצוע אנליזות ביוכימיות, מיקרוביולוגיות וציטולוגיות. במעבדה הביוכימית נמדדת רמת החלבון והגלוקוז ב-CSF: רמת חלבון גבוהה ורמת גלוקוז נמוכה מעידים על דלקת קרום המוח על רקע חיידקי, במעבדה ציטולוגית נספרים מרכיבי מערכת החיסון ב-CSF, דבר המעיד על תהליך דלקתי ובמעבדה מיקרוביולוגית מתרבתים את ה-CSF ובוחנים אותו תחת המיקרוסקופ על מנת לאתר את הגורם הספיציפי למחלה.
בדיקת דם - הליך רפואי שבמהלכו נלקח דם לצורך ביצוע אנליזה אימונולוגית, המטולוגית ומיקרוביולוגית. במעבדה האימונולוגית וההמטולוגית נמדדת פעילות מערכת החיסון לרבות רמות חלבון מגיב C, תפקודי קרישה וספירת דם כללית ובמעבדה המיקרוביולוגית מבצעים תרביות דם לצורך איתור אלח דם שעלול, כאמור, להגרם מסיבוכי המחלה.
טיפול
שמאל|ממוזער|220px|המבנה הכימי של מולקולת ceftriaxone
מרבית המקרים של דלקת קרום המוח נגרמים כתוצאה מזיהום ויראלי (נגיפי) - 85%. מחלה על רקע חיידקי (15%) היא דוהרת ומסכנת חיים ולכן במחלה חיידקית יחלו הצוותים הרפואיים במתן אנטיביוטיקה רחבת טווח עוד בטרם קבלת תשובת המעבדה המיקרוביולוגית באשר לגורם המחלה.
פתוגן חיידקי - הטיפול יהיה מבוסס על מתן תוך-ורידי של אנטיביוטיקה בהתאם לתוצאות מבחני רגישות שנערכו במעבדה המיקרוביולוגית ובהתאם לגיל החולה. האנטיביוטיקות השכיחות בהן משתמשים כוללות: צפלוספורינים מדור שלישי (cefotaxime, ceftriaxone), כלורמפניקול, ריפמפיצין וציפרופלוקסצין. בחלק מן המקרים משלבים בטיפול גם תרופות גלוקוקורטיקואידיות דוגמת דקסמטזון להורדת התהליך הדלקתי.
פתוגן נגיפי - ברוב מקרי דלקת קרום המוח על רקע זיהום נגיפי אין כל צורך בטיפול ספציפי שכן המחלה מתונה הרבה יותר מזאת החיידקית וחולפת מעצמה. לפיכך במרבית מקרי תחלואה אלה רובו של הטיפול יהיה תומך בלבד (מנוחה, מתן משככי כאבים ונוזלים). בזיהום על רקע Herpes simplex virus ו-Varicella zoster virus ניתן לטפל באציקלוביר.
פתוגן פטרייתי - הטיפול יהיה מבוסס על תכשירים אנטי-פטרייתיים כגון amphotericin B ו-5-fluorocytosine בשילוב עם ניקור מותני תדיר על מנת להוריד את הלחץ התוך-גולגולתי שעולה לעיתים תכופות בדלקת קרום המוח על רקע פטרייתי.
מניעה וחיסון
מניעה
דלקות קרום המוח על רקע חיידקי ונגיפי נחשבות למדבקות. עיקר ההדבקה בדלקת קרום המוח על רקע חיידקי מתרחשת על ידי יצירת אירוסולים (שיעול, עיטוש) וכן מגע קרוב עם החולה (נשיקה, אכילה ושתייה מכלים משותפים וכיוצ"ב), אולם אין המחלה מידבקת בהשוואה לשפעת ולכן שהייה בחדר עם חולה בדלקת קרום המוח לא תגרום בהכרח להדבקות. מרבית הזיהומים על רקע נגיפי מתרחשים כתוצאה מ-Enteroviruses, אשר מועברים על ידי מחזור צואה-פה ולכן הדרך הטובה ביותר למניעה של המחלה החיידקית והנגיפית היא על ידי שמירה על בידוד מגע עם חולה במחלה החיידקית והיגיינה נאותה.
במידה שהתרחשה חשיפה בין חולה בדלקת קרום המוח על רקע Neisseria meningitidis או Haemophilus influenzae מזן B לבין הסובבים אותו, מומלץ לתת טיפול אנטיביוטי מונע לכל האנשים שהיו במגע עם החולה בזמן מחלתו לפני שהחל לקבל טיפול אנטיביוטי. הטיפול המונע הוא על ידי מתן ריפמפיצין, או ציפרופלוקסצין דרך הפה. אין המלצה לטיפול מונע לאנשים שהיו במגע עם החולה בדלקת קרום המוח שנגרמה על ידי חיידקים אחרים.
חיסון
החיסון נגד Haemophilus influenzae מזן B, החיידק שטרם הכנסת החיסון לשוק היה אחראי למרבית מקרי תחלואה בילדים מתחת לגיל 5, מבוסס על יצירת נוגדנים נגד הקפסולה הפוליסכרידית של החיידק. בעקבות הכנסת חיסון זה לשוק ירדה התחלואה מחיידק זה בצורה משמעותית. החיסון נמצא בשגרת החיסונים של מדינת ישראל. החיסון ניתן ב-4 מנות בגילאים: 2 חודשים, 4 חודשים, 6 חודשים ו-12 חודשים. תינוק שהגיע לגיל 12 חודשים ולא קיבל את החיסון המלא - מספיקות עבורו שתי מנות חיסון בהפרש של חודשיים להשגת חסינות, ומעל גיל 15 חודש מספיקה מנת חיסון אחת להשגת חסינות מלאה. בצורה דומה, עם הכנסת החיסון כנגד החזרת, ירד אחוז החולים בדלקת קרום המוח על רקע Mumps virus בצורה משמעותית.
החיסון כנגד Neisseria meningitidis נמצא יעיל כנגד הזנים A, C, W135, Y. פיתוח חיסון כנגד זן B נתקל בקשיים רבים, שכן נמצא כי הקפסולה בזן זה משרה אימונוגניות נמוכה ביותר כלפי מערכת החיסון, דבר שמקשה בצורה משמעותית פיתוח תרכיבי חיסון כנגדה. לאחרונה פותחו שני חיסונים כנגד זן זה על ידי חברת נוברטיס (הטכנולוגיה נקנתה והחיסון מיוצר ומשווק על ידי GSK) חיסון שני פותח על ידי Pfizer והוא טרם משווק בישראל.
החיסון כנגד Streptococcus pneumoniae נמצא יעיל מאוד (98% הגנה) כנגד הזנים השכיחים בהקשר של דלקת קרום המוח (סרוטיפים: 6, 9, 14, 18, 23).
החיסון בקסרו (Bexsero) הוא החיסון הראשון בעולם שאושר למניעת תחלואה הנגרמת מהחיידק האלים (מנינגוקוק B) ילדים ומבוגרים הגיע לישראל. החיסון החדש נמכר באופן פרטי. תופעות הלואי השכיחות מאוד שלו (10% או יותר לכל אחת מהן) כוללות הפרעות באכילה, ישנוניות, בכי בלתי רגיל, כאב ראש, שלשול, הקאה, פריחה, כאב מפרקים, כאב שרירים, כאב באזור ההזרקה (כולל כאב המונע פעילות יומיום רגילה), חום גבוה, הרגשה כללית רעה. דיון במשרד הבריאות על הכללתו בתוכנית החיסונים הלאומית התקיים ב-25/12/2018.
ראו גם
ארכנואידיטיס
חגורת המנינגיטיס האפריקנית
קישורים חיצוניים
Hemophilus influenzae type B , אתר חיסונים
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות דלקתיות של מערכת העצבים המרכזית
* | 2024-06-28T12:50:03 |
לאמה | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-07-13T16:16:23 |
אדוארד גריי | ממוזער|שמאל|אדוארד גריי
אדוארד גריי, ויקונט גריי הראשון מפולודון (באנגלית: Edward Grey, 1st Viscount Grey of Fallodon;
25 באפריל 1862 - 7 בספטמבר 1933) היה פוליטיקאי ואורניתולוג בריטי, אשר נודע בעיקר עקב כהונתו כשר החוץ של בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ביוגרפיה
גריי נבחר לבית הנבחרים הבריטי לראשונה ב-1885 מטעם המפלגה הליברלית. הוא נתמנה לשר החוץ בממשלה הליברלית החל ב-1905 ונשאר בתפקידו זה במשך 11 שנים - הכהונה הארוכה ביותר בתולדות משרד החוץ הבריטי. עוד לפני המלחמה נודע גריי כשר חוץ בעל יכולות מרשימות, ובין הישגיו נרשמו ההסכם האנגלו-רוסי, אשר הביא לסיומו של המשחק הגדול, ייצג את בריטניה במהלך המשבר המרוקאי השני וכן במשא ומתן הדיפלומטי הבינלאומי בעקבות מלחמות הבלקן ב-1913.
לקראת מלחמת העולם הראשונה היה גריי מעורב במספר פרשיות אשר, בסופו של דבר, הובילו לפריצתה. כך, למשל, ניסה ללא הצלחה לגשר בין האימפריה האוסטרו-הונגרית וסרביה. מחדלו הגדול הוא אולי בכך שלא הבהיר את עמדת בריטניה לגרמניה באותה העת, כי על האחרונה לקיים ולהגן על עמדתה הנייטרלית של בלגיה. כאשר העביר המסר לבסוף, כוחות גרמנים כבר החלו להתאסף לקראת פלישה לבלגיה והקבינט הבריטי הכריז מלחמה על הגרמנים. בתחילת המלחמה הוא אמר "האורות כבים" הערה שזכה לתשומת לב בזמנו.
במהלך המלחמה עצמה המשיך גריי לכהן כשר החוץ הבריטי. בנצלו את יכולתיו הדיפלומטיות ניהל גריי משא ומתן עם מספר מדינות אשר סייעו למדינות ההסכמה. כך למשל סייע בכניסתה של איטליה למלחמה וכן הבטיח לאימפריה הרוסית שטחים מאימפריה העות'מאנית.
גריי איבד את משרתו כשר החוץ של בריטניה בטרם נסתיימה המלחמה בעקבות חילופי השלטון בממשלה הבריטית. הוא המשיך בקריירה הפוליטית, עתה באופוזיציה. במהלך תקופה זו קיבל על עצמו את תואר האצולה ויקונט גריי הראשון, אך שושלתו של תואר זה נסתיימה עם מותו. בשנים 1919–1920 כיהן כשגריר בריטניה בארצות הברית.
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אדוארד גריי, 8 בספטמבר 2015.
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:ויקונטים בריטים
קטגוריה:שרי החוץ של בריטניה
קטגוריה:שגרירי הממלכה המאוחדת בארצות הברית
קטגוריה:אורניתולוגים
קטגוריה:בית גריי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1862
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1933
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-05-01T14:29:18 |
תיאודור הרצל | REDIRECT בנימין זאב הרצל | 2004-08-31T10:48:58 |
מרלון ברנדו | ממוזער|250px|שמאל|מרלון ברנדו, בזמן המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, 28 באוגוסט 1963
ממוזער|שמאל|מרלון ברנדו בתמונה מתוך "חשמלית ושמה תשוקה", צולם על ידי קרל ואן וכטן, 1948
מרלון ברנדו ג'וניור (באנגלית: Marlon Brando Jr.; 3 באפריל 1924 – 1 ביולי 2004) היה שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה שני פרסי אוסקר ונחשב לאחד מגדולי שחקני הקולנוע בכל הזמנים.
ביוגרפיה
ברנדו נולד באומהה, נברסקה שבארצות הברית. הוריו היו מרלון ברנדו האב, יצרן מזון כימי, ודורותי ג'וליה (לבית פנבייקר), שחקנית תיאטרון. לברנדו שתי אחיות בוגרות בשם ג'קלין ופרנסס. בילדותו עברה משפחתו לאוונסטון, אילינוי כיוון שאביו עבר לעבוד בשיקגו. הוריו נפרדו כשהיה בן 11 וברנדו עבר עם אמו ואחיותיו לסנטה אנה, קליפורניה. ב-1937 חזרו הוריו להיות ביחד והמשפחה עברה לליברטיויל, אילינוי.
לאחר שגורש מאקדמיה צבאית, החליט לעשות הסבה למשחק. הוא עבר לניו יורק בעקבות אחיותיו והצטרף ל"אולפן השחקנים" (Actors Studio), שם החל לשחק בתפקידי תיאטרון קטנים.
ברנדו היה חסיד של סטלה אדלר ויישם את שיטת המשחק החדשה שפותחה ב"אולפן השחקנים" בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, יחד עם חבריו פול ניומן, רוברט רדפורד וסטיב מקווין. השיטה שפותחה בבית הספר והתבססה על שיטת סטניסלבסקי יצרה קלילות מול המצלמה וחופשיות כאילו אין מצלמה מולו אלא הוא אכן יושב בין אנשים ומתווכח איתם ממש. השיטה מאוד הצליחה ודחקה את דור המשחק הקשה והרשמי של המפרי בוגרט, קרי גראנט וספנסר טרייסי.
קריירה
ב-1947 הייתה פריצתו הגדולה בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה" בבימויו של איליה קאזאן. כאשר קאזאן עיבד את הסרט לקולנוע (1951) הוא ליהק את מרבית הצוות המקורי, ובהם ברנדו בתפקיד הראשי. ברנדו היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הראשי על תפקידו בסרט זה (אף שבסופו של דבר המפרי בוגרט זכה בפרס באותה שנה), וקיבל מעמד של כוכב הוליוודי. בשנים הבאות המשיך ברנדו לעשות תפקידים שזכו להצלחה, כמו ב"יוליוס קיסר", ב"ויוה זפאטה!" וב"כפירי אריות", אך את מעמד האייקון שלו קיבל על השתתפותו בסרט "פרא", שם שיחק מנהיג כנופיית אופנוענים.
בשנת 1954 הגיע ברנדו לפסגתו המקצועית, כאשר זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "חופי הכרך", עוד שיתוף פעולה מוצלח שלו עם איליה קאזאן. לאחר שיא זה התחילה תקופת שפל בקריירה של ברנדו, שהחל להיכשל בבחירת התפקידים שלו. ברנדו נכשל סרט אחר סרט, מקצועית וקופתית. במשך אותן שנים הועם כוכבו, והוא נחשב לשחקן ששיאו מאחוריו. במשך תקופה הוא עבד באירופה וניסה לשקם את מעמדו, אך לשווא.
בשנת 1970 החל פרנסיס פורד קופולה לעבד את הספר "הסנדק" לסרט, והחליט ללהק את ברנדו לתפקיד דון קורליאונה. ברנדו הפתיע את מבקריו בהופעה טוטלית של דמות שהייתה מבוגרת ממנו בהרבה (כשהיה בערך בן 48). ההופעה זיכתה אותו בפרס אוסקר לשנת 1972, אך ברנדו סירב לקבל את הפרס ואף נעדר מהטקס. במקומו הגיעה לטקס סאשין ליטלפת'ר, אינדיאנית בת לשבט האפאצ'י, והסבירה שהתבקשה לדחות את הפרס בשמו ולשאת נאום מחאה על היחס לאינדיאנים.
בשנים הבאות כיכב ברנדו בסרטים "הטנגו האחרון בפריז", "סופרמן" ו"דו-קרב במיזורי", אך תפקידו החשוב ביותר היה בדמות הקולונל קורץ המטורף בסרט "אפוקליפסה עכשיו". בשנים אלה החל ברנדו להזניח את עצמו, העלה עשרות קילוגרמים במשקלו והסתגר בביתו. הוא סבל מטרגדיות קשות בחייו האישיים, כאשר בנו הואשם ברצח ובתו התאבדה.
לאורך השנים הבאות מיעט ברנדו להשתתף בסרטים והפגין בהם רק שמץ מהווירטואוזיות שאפיינה אותו בעבר. מועמדותו האחרונה לפרס אוסקר הייתה על תפקידו בסרט "עונת יובש לבנה". הסרט האחרון שבו הופיע היה "הפריצה", אשר יצא לאקרנים ב-2001.
בסך הכול השתתף ברנדו ב-39 סרטים לאורך הקריירה שלו.
חיים אישיים
מרלון ברנדו היה ידוע בחייו הסוערים אשר כללו מערכות יחסים עם מגוון רחב של נשים וגברים. יש לו 16 ילדים, מתוכם שלושה מאומצים.
הוא טען שהיה לו רומן סודי עם מרילין מונרו במשך שנים רבות.
משנת 1954 ניהל רומן ארוך שנים, לסירוגין, עם השחקנית ריטה מורנו, שבסופו נקלעה השחקנית למשבר ואף ביצעה ניסיון התאבדות.
ניהל בצעירותו קשרי חברות קרובים עם סלברטאים ישראלים, ביניהם דן בן אמוץ.
ב-1957 נישא לשחקנית הבריטית אנה קשפי. לאחר כשנה נולד בנם כריסטיאן, וב-1959 התגרשו השניים. בשנת 1960 נישא לשחקנית המקסיקנית מוויטה קסטנידה. לזוג שני ילדים בשם מיקו ורבקה. הזוג התגרש ב-1962. באותה שנה הוא נישא לשחקנית טריטה טריפאיה. לזוג שני ילדים בשם סימון וטריטה. ברנדו אימץ את בתה של טריטה מנישואים קודמים ואת אחייניתה ראיאטואה. הזוג התגרש ביולי 1972. מאוחר יותר, הייתה לו מערכת יחסים ארוכה עם עוזרת הבית שלו, מריה רויז. לזוג שלושה ילדים: נינה, מיילס וטימוטי. יש לו 5 ילדים נוספים מנשים לא מזוהות.
ברנדו נתפס פעמיים כשהוא מתבטא באמירות שיכולות להתפרש כאנטישמיות: פעם אחת בריאיון לעיתון פלייבוי בשנת 1979, ופעם אחת בראיון אצל לארי קינג בשנת 1996, שבהן טען שהיהודים שולטים בהוליווד. מאוחר יותר הסביר ברנדו שהוא התכוון דווקא להחמיא ליהודים, ושהם צריכים להשתמש בשליטה שלהם בתקשורת העולמית בכלל ובהוליווד בפרט על מנת להראות לעולם את תרומתו יוצאת הדופן של העם הקטן הזה, וסיים באמירה "תודה לאל על היהודים".
בשנות ה-40 תרם ברנדו כסף לארגון האצ"ל, אך בשנותיו האחרונות הוא העביר ביקורת על מדיניות ישראל ותמך בתנועה הלאומית הפלסטינית.
ב-1 ביולי 2004, נפטר ברנדו בבית החולים בגיל 80. הוא סבל מאי ספיקת לב, ובשנותיו האחרונות הוא אובחן כחולה סרטן. הוא השאיר נדל"ן בשווי 21.6 מיליון דולר. לפי פורבס, נכסיו ממשיכים לצבור רווח שנתי של 9 מיליון דולר.
סרט תיעודי על חייו
בשנת 2015 עלה לאקרנים סרט תיעודי על חייו של מרלון ברנדו, "הקשב לי, מרלון". הסרט, שאותו ביים הבמאי הבריטי סטיבן ריליי (Stevan Riley), מבוסס על הקלטות אודיו שהשאיר אחריו ברנדו. "הקשב לי, מרלון" הוצג בארץ במסגרת פסטיבל דוקאביב בשנת 2016.
פילמוגרפיה
הגברים (1950) - בתפקיד: קן.
חשמלית ושמה תשוקה (1951) - בתפקיד: סטנלי קוולסקי.
ויוה זפאטה! (1952) - בתפקיד: אמיליאנו זפאטה - פרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי.
הפרא (1953) - בתפקיד: ג'וני סטרבלר/ המספר.
יוליוס קיסר (1953) - בתפקיד: מרק אנטוני.
חופי הכרך (1954) - בתפקיד: טרי מאלוי.
ברנשים וחתיכות (1955) - בתפקיד: המהמר סקיי מאסטרסון.
בית התה של ירח אוגוסט (1956) - בתפקיד: סאקיני.
סיונרה (1957) - בתפקיד: מייג'ור גרובר.
כפירי אריות (1958) - בתפקיד: לוטננט כריסטיאן דאייסטל.
המין הנמלט (1959) - בתפקיד: ולנטין " עור נחש" חאבייר.
כשגברים שונאים (1961) (משחק ובימוי) - בתפקיד: ריו.
המרד על הבאונטי (1962) - בתפקיד: לוטננט ראשון פלטשר כריסטיאן.
האמריקאי המכוער (1963) - בתפקיד: השגריר האריסון קארטר מקוייט.
נוכלים בריביירה (1964) - בתפקיד: פרדי בנסון.
מוריטורי (1965) - בתפקיד: רוברט קריין.
רדיפה (1966) - בתפקיד: שריף קאלדר.
אפאלוסה (1966) - בתפקיד: מאט.
הרוזנת מהונג קונג (1967) - בתפקיד: אוגדן מירס.
השתקפות בעין זהב (1967) - בתפקיד: מייג'ור וולדון פנדרטון.
קנדי (1968) - בתפקיד: גרינדל.
הלילה של היום שאחרי (1969) - בתפקיד: הנהג.
הקרב על האנטילים (1970) - בתפקיד: סיר ויליאם וולקר.
אורחי לילה (1972) - בתפקיד: פיטר קוינט.
הסנדק (1972) - בתפקיד: דון ויטו קורליאונה.
הטנגו האחרון בפריז (1972) - בתפקיד: בעל המלון פול.
דו-קרב במיזורי (1976) - בתפקיד: לי קלייטון.
סופרמן (1978) - בתפקיד: ג'ור- אל אביו הביולוגי של סופרמן.
אפוקליפסה עכשיו (1979) - בתפקיד: קולונל וולטר אי. קורץ.
הנוסחה (1980) - בתפקיד: אדם שטייפל, יו"ר טיטאן- אויל.
עונת יובש לבנה (1989) - בתפקיד: יאן מקנזי.
צעדי הראשונים במאפיה (1990) - בתפקיד: כרמין סבאטיני.
כריסטופר קולומבוס (1992) - בתפקיד: תומאס דה טורקמדה.
דון חואן דה מרקו (1995) - בתפקיד: ד"ר ג'אק מיקלר.
האי של ד"ר מורו (1996) - בתפקיד: ד"ר מורו.
דחף אמיץ (1997) - בתפקיד: מקארתי.
שוד למתחילים (1998) - בתפקיד: מנהל הכלא סוון " השוודי" סורנסון.
הפריצה (2001) - בתפקיד: מאקס.
קישורים חיצוניים
עדה לוצ'אני, מרלון ברנדו הפר נדרו, "מעריב", מוסף "ימים ולילות", 13 בפברואר 1970
מאמר שכתב דן לחמן, על מרלון ברנדו
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:שחקני תיאטרון אמריקאים
קטגוריה:שחקנים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:ביסקסואלים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: השחקן הטוב
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: שחקן משנה במיני-סדרה או בסרט
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בדרמה
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:זוכי פרס דונלדסון
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:פעילים למען זכויות ילידים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004 | 2024-10-18T03:42:27 |
קירק דאגלס | שמאל|ממוזער|230px|קירק דאגלס בסרט "העצים הגדולים", 1952
קירק דאגלס (באנגלית: Kirk Douglas; 9 בדצמבר 1916 – 5 בפברואר 2020) היה שחקן קולנוע, מפיק, במאי, פילנתרופ וסופר יהודי-אמריקאי עטור פרסים.
כשחקן וכפילנתרופ קיבל שלוש מועמדויות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, אוסקר על מפעל חיים ומדליית החירות הנשיאותית. כסופר כתב עשרה רומנים וספרי זכרונות. הוא היה אחד הכוכבים האחרונים ששרדו מתור הזהב של תעשיית הקולנוע בהווליווד, והוא ממוקם במקום ה-17 ברשימת האישים המשפיעים ביותר על תעשיית הקולנוע בהוליווד.
תחילת החיים ולימודים
נולד בשם איסר דניאלוביץ' (יידיש: איסר דניאלאָוויטש) באמסטרדם, ניו יורק שבארצות הברית. הוא בנם של ברינה "ברטה" (1884–1958) והרשל "הארי" דניאלוביץ' (1884–1950). הוריו היו מהגרים יהודים מצ'אווסי מחוז מוגילב, באימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס).
דודו, אחי אביו, שהיגר מוקדם יותר, השתמש בשם המשפחה דמסקי, אותו אימצה משפחתו של דאגלס בארצות הברית. דאגלס שינה את שמו לקירק דאגלס לקראת כניסתו לצי ארצות הברית, במלחמת העולם השנייה.
באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1988, מציין דאגלס את התלאות אשר חווה לצד שש אחיותיו והוריו בילדותו:
אביו היה אלכוהוליסט ומתעלל. כשהתבגר, נאלץ דאגלס לעבוד כדי לתמוך במשפחתו. הוא מכר חטיפים לעובדים ועוברים ושבים, כדי להרוויח כסף לקנית מצרכים בסיסיים כמו חלב ולחם. ומאוחר יותר היה מחלק עיתונים. במהלך נעוריו עבד דאגלס ב-40 משרות שונות לפני שהיה שחקן. לאחר שהופיע במספר מחזות בבית הספר התיכון באמסטרדם ניו יורק, הוא ידע שרצונו להיות שחקן מקצועי.
דאגלס לא יכול היה להרשות לעצמו את שכר הלימוד, לכן הציג בפני מנהל האוניברסיטה של סנט לורנס את הופעותיו בתיכון. דאגלס התקבל וסיים את לימודיו בשנת 1939, הוא קיבל מלגה אותה החזיר בעבודה חלקית כגנן וכשרת.
באקדמיה האמריקאית לאומנויות בעיר ניו יורק הבחינו בכישרונות המשחק של דאגלס והוא זכה במלגת לימודים מיוחדת. אחת מחברותיו לכיתה הייתה בטי ג'ואן (לימים נודעה בשם לורן באקול). חברה אחרת לכיתה וידידה של באקול הייתה השחקנית דיאנה דיל, לימים אשתו של דאגלס.
במהלך שהותו ביחד עם לורן באקול ודיאנה דיל, נודע להן כי לדאגלס אין כסף וכי בילה פעם אחת את הלילה בכלא משום שלא היה לו מקום לישון. הבנות דאגו לדאגלס למזון ולחימום בתקווה שיום אחד הוא ישתף אותן בחייו האישיים והבימתיים דבר אשר זכה לעשות רק עם דיאנה דיל.
קריירת משחק
דאגלס ערך את הופעת הבכורה שלו בסרט "אהבתה המוזרה של מרתה אייברס" בשנת 1946, לצד ברברה סטנוויק. הוא התפתח במהרה לכוכב קופות מוביל לאורך שנות ה-50, בהיותו ידוע מסרטי דרמה, מערבונים וסרטי מלחמה. במהלך הקריירה שלו, הופיע ביותר מ-90 סרטי קולנוע. הפך לכוכב בין-לאומי לאחר תפקידו בסרט "אלוף" משנת 1949, בו גילם מתאגרף חסר מצפון. דאגלס זכה לביקורות מצוינות ותפקיד זה אף הביא לו את המועמדות הראשונה לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. עבור תפקידו בסרט "סיפור בלשי" משנת 1951 זכה דאגלס בפרס גלובוס הזהב. דאגלס זכה למועמדותו השנייה לפרס אוסקר לאחר ששיחק בסרט "הרע והיפה" משנת 1952, לצד השחקנית לנה טרנר, ומועמדותו השלישית הגיעה לאחר שכיכב בסרט "תאווה לחיים" אשר יצא בשנת 1956, תפקיד זה גם העניק לו מועמדות נוספת לפרס גלובוס הזהב.
בשנת 1955, הקים דאגלס חברה הפקה, "בראיינה תעשיות", אשר הפיקה בין היתר סרטים בהם שיחק, "דרך הזהב" 1957, ו"ספרטקוס" 1960. בשני הסרטים שיתף פעולה עם הבמאי סטנלי קובריק, שביים את הסרטים. דאגלס הפיק וכיכב בנוסף בקלאסיקה "הבודד הוא הגאה" 1962, ובסרט "שבעה ימים במאי" 1964, סרט בו שיתף פעולה עם הבמאי ברט לנקסטר איתו יצר שבעה סרטים נוספים.
ממוזער|upright|right|דאגלס, 1939
שנות ה-40
בשנת 1941 הצטרף דאגלס לחיל הים האמריקאי, זמן קצר לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא שימש כקצין תקשורת בלוחמה נגד צוללות. הוא שוחרר בשנת 1944, עקב פציעות שנגרמו ממטען שהתפוצץ בשוגג.
לאחר המלחמה חזר לעיר ניו יורק ומצא עבודה כשדרן רדיו, שחקן תיאטרון והשתפות בפרסומות. הופעתו הראשונה על בימת התיאטרון הייתה כאשר גילם את ריצ'רד ווידמרק בהצגה "נשק ותדבר" בשנת 1943, תפקיד אשר הוביל אותו לתפקידים נוספים.
דאגלס תכנן להישאר שחקן במה, עד שחברתו לורן באקול, עזרה לו לקבל את תפקידו הקולנועי הראשון בכך שהמליצה עליו למפיק האל ואליס שחיפש באותו הזמן שחקן גברי עם כישרון רב. סרטו של ואליס, "אהבתה המוזרה של מרתה אייברס" 1946, היה להופעתו הראשונה בקולנוע. דאגלס שיחק לצידה של השחקנית ברברה סטנוויק, וגילם את דמותו של גבר צעיר וחסר ביטחון עקוץ מקנאה, שחייו נשלטים על ידי אשתו חסרת הרחמים. זו הפעם הראשונה והאחרונה בה דאגלס גילם דמות גברית חלשה. רבים מהמבקרים אמרו כי כבר עם הופעתו הראשונה בקולנוע הוא הציג יכולות של "שחקן קולנוע טבעי". זוהי יכולת נדירה בקרב שחקנים אפילו הטובים ביותר.
בשנת 1947, כיכב דאגלס בסרט "מהעבר", לצד השחקנים רוברט מיצ'ם וג'יין גריר. דאגלס ערך את הופעתו הראשונה בברודוויי בשנת 1949, בהצגה "שלוש אחיות" שהופקה על ידי קתרין קורנל. דמותו של דאגלס כבחור הקשוח של הקולנוע האמריקאי התייצבה ונוצרה בסרט "אלוף" משנת 1949, בו גילם את דמותו של מתאגרף אנוכי, תפקיד אשר הותיר רושם רב בעיני המבקרים והקהל, שהיה צמא להופעות נוספות של דאגלס על מסך הקולנוע. הסרט זכה לשבחי הביקורת ואף היה מועמד ל-6 פרסי אוסקר. דאגלס זכה למועמדותו הראשונה לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
מאותו סרט ואילך החליט דאגלס שכדי להצליח בכוכבות הוא צריך להגביר את האינטנסיביות שלו, להתגבר על הביישנות הטבעית שלו ולבחור בתפקידים יותר דרמטיים גדולים וחזקים. מאוחר יותר הצהיר, "אני לא חושב שאני שחקן גדול ללא יהירות, ואני לא מעוניין להיות 'שחקן צנוע'". כבר בתחילת הקריירה ההוליוודית שלו הפגין את הדרך העצמאית שלו להצלחה, שבר את חוזי האולפנים הגדולים ששלטו אז בהוליווד, והקים חברת הפקות משלו כדי להשיג שליטה מוחלטת על היצירות והפרויקטים שלו.
שנות ה-50
ממוזער|דאגלס ולורן באקול בסרט "איש צעיר עם חצוצרה", 1950
שנות ה-50 וה-60 היו שנותיו של דאגלס בקולנוע. הוא היה הכוכב הגדול ביותר בהוליווד של אותה תקופה, ושיחק לצד כמה מהשחקניות המובילות.
בשנת 1951, שיחק במערבון הראשון שלו, "הפרש הגדול", שבו גילם קצין שלום. מהר מאוד התחבר לקטגוריית סרטי המערבונים, רכיבה על סוסים, שימוש בכלי נשק, מה שהוביל אותו להשתתף בסרטים רבים כאלו אשר מהווים אבן דרך בקריירה שלו. בשנת 1962 שיחק בסרט "הבודד הוא האמיץ" בו גילם דמותו של קאובוי המנסה לחיות לפי הקוד ודרך החיים שלו. הסרט שנכתב על ידי דלטון טרמבו זכה לביקורות חיוביות מצד המבקרים אך לא הצליח בקופות בעקבות שיווק כושל.
בשנת 1950, גילם דאגלס את ריק מרטים בסרט "איש צעיר עם חצוצרה", המבוסס על רומן באותו השם שנכתב על ידי דורותי בייקר בהשראת חייו של ביקס ביידרבק, נגן ג'אז מפורסם. הסרט, נתכוון והצליח להיות ריאליסטי, בין השאר בזכות העובדה שדאגלס עצמו היה חבר קרוב של ביידרבק. בסרט שיחק דאגלס לצידן של השחקנית דוריס דיי, שגילמה צעירה המתאהבת בנגן ג'אז והשחקנית לורן באקול.
בשנת 1951 כיכב דאגלס ככתב עיתון בחיפושיו אחר סיפור בעולם הגדול, בסרט "הקרנבל הגדול", הסרט הזה היה לסרטו הראשון של הבמאי והמפיק בילי ויילדר. הסרט לא זכה לביקורות חיוביות מצד הקהל, אך למרות זאת זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל ונציה, ועיתונאים רבים מציבים אותו ברשימת 500 הסרטים המובילים בתולדות הקולנוע. וודי אלן מחשיב סרט זה כאחד מהאהובים עליו. ככוכב הסרט והגיבור הראשי זכה דאגלס לביקורת חיובית בזכות עוצמת המשחק שלו. רוג'ר איברט תיאר אותו כ"המיקוד והאנרגיה של דאגלס כמעט מפחידים. אין שום דבר דמיוני בביצועיו. זה ממש כמו סכין מחודדת". עוד באותה השנה שיחק דאגלס בסרט בלשי נוסף אשר זכה ל-4 מועמדויות לאוסקר כולל אחת ללי גרנט בסרט הבכורה שלה.
ממוזער|קירק דאגלס, 1955|right
בשנת 1952 כיכב דאגלס בסרט "הרע והיפה" בו גילם את דמותו של מפיק קשוח, אשר השתמש בשחקניו לצרכיו האישיים. תפקיד זה זיכה את דאגלס במועמדות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר בפעם השנייה.
ב-1953 שיחק בסרט "סיפור שלוש אהבות לצידה של פייר אנג'לי".
בשנת 1954, כיכב דאגלס בסרט "אודיסאה", אשר מבוסס על היצירה היוונית לצד השחקנים סילבנה מנגנו ואנתוני קווין.
בסרט "20,000 מיל מתחת לים" שיצא באותה השנה, דאגלס הראה כי בנוסף לדמויות רציניות, הוא מיומן גם בתפקידים הדורשים מגע קליל יותר ואף קומי. בעיבוד זה של הרומן של ז'ול ורן הוא גילם ספן שמח ובר מזל שהיה ההפך הגמור לקפטן שלו נמו שגולם על ידי ג'יימס מייסון. הסרט היה אחד הסרטים המצליחים ביותר של חברת וולט דיסני באותה התקופה. דאגלס שיחק תפקיד קומי דומה בסרט "איש המערב ללא כוכב" 1955, וב"בשביל אהבה או כסף".
בשנת 1955, הקים דאגלס את חברת ההפקות שלו "בריינה הפקות", על שם אימו. לשם כך הוא נאלץ להפר חוזים עם אולפני קולנוע רבים, בהם MGM. הסרט הראשון אותו הפיק וכיכב בו היה "הלוחם היהודי" שיצא באותה השנה. באמצעות "בריינה הפקות" זכה דאגלס לחופש מוחלט ביצירתו, דבר שהוביל אותו ליצור סרטים מצליחים כמו "שבילי התהילה" (1957), "הוויקינגים" (1958), "ספרטקוס" (1960), "שבעה ימים במאי" (1964) ועוד.
אמנם סרטו הראשון "שבילי התהילה" לא זכה בשעתו להצלחה נרחבת בקופות, אך כיום הוא נחשב לאחד מן הסרטים הגדולים ביותר העוסקים במלחמה. בסרט זה גילם דאגלס קצין צרפתי אשר מנסה להציל שלושה חיילים מלהתייצב מול כיתת יורים. הסרט הוא אחד הסרטים הראשונים של הבמאי המוערך סטנלי קובריק אשר זכה ליצור עם דאגלס מספר סרטים נוספים. הסרט נאסר לשידור בצרפת עד לשנת 1976. קובריק שינה את התסריט מבלי ליידע את דאגלס, והדבר הוביל לוויכוח העיקרי הראשון שלהם.
דאגלס גילם אנשי צבא בסרטים רבים, בעלי ניואנסים משתנים, בהם "פרשת הסוד הגדול" (1957), "עיר ללא רחמים" (1961), "גיבורי טלמרק" (1965), "הטל צל ענק" (1966) ועוד. משחקו האייקוני וסגנונו היוו השראה לשחקנים רבים ברחבי העולם בין היתר לפרנק גורשין, ריצ' ליטל ודייוויד פראי.
תפקידו של דאגלס כווינסנט ואן גוך ב"תאווה לחיים" משנת 1956, הוביל לביקורות חיוביות על יכולות המשחק שלו. דאגלס צוין לא רק בגלל הריאליזם אותו העביר אל הצופה כוואן גוך אלא בגלל האופן בו העביר את הסערה הפנימית של האמן. חלק מהמבקרים רואים בכך את הדוגמה המפורסמת ביותר ל"אמן מעונה, המבקש נחמה מכאבי החיים באמצעות יצירתו". דאגלס זכה למועמדות לאוסקר על התפקיד אך לא זכה לבסוף בפרס, אם כי זכה בפרס גלובוס הזהב על תפקידו. חברו לסט הצילומים אנתוני קווין זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. בין נימוקי חבר שופטי גלובוס הזהב היו כאלה שאמרו כי "הוא השיג דיוקן מרגש ובלתי נשכח של האמן – אדם בעל כוח יצירתי מסיבי, המופעל על ידי לחץ רגשי קשה, פחד והאימה של הטירוף". דאגלס עצמו כינה את המשחק שלו כוואן גוך כחוויה כואבת: "לא רק שנראיתי כמו ואן גוך, הייתי באותו הגיל בו הוא התאבד". אשתו של דאגלס העידה כי תפקיד זה נותר בדאגלס כל חייו ואף נדבק לאופיו "כשהיה מצליח בסרטיו ועושה חיים משוגעים, הוא היה חוזר הביתה בזקן אדום כזה של ואן גוך, נועל את המגפיים הגדולות האלה ורץ סביב הבית – זה היה מפחיד", סיפרה.
שנות ה-60
שמאל|ממוזער|220x220 פיקסלים|קירק דאגלס, בהפוגה מצילומי הסרט "הטל צל ענק", עם בנו אריק שמנופף מולו בדגל ישראל קטנטן
ממוזער|פוסטר הסרט "ספרטקוס", 1960|170 px|right
בשנות 1960 גילם דאגלס את דמות הגלדיאטור התראקי המורד ספרטקוס בסרט "ספרטקוס", תפקיד שבעיני רבים נחשב לטוב והזכור ביותר שלו. הסרט "ספרטקוס" שיצא ב-1960 בבימויו של סטנלי קובריק, היה לשני אותו יצרו השניים יחד. זה הסרט הראשון של דאגלס בו היה גם המפיק הבכיר, דאגלס עצמו גייס 12 מיליון דולר להפקת הסרט והפך אותו לאחד הסרטים היקרים ביותר עד אז. עם צאת הסרט דאגלס נתן קרדיט מלא לתסריטאי שלו, דלטון טרמבו שהיה ב"רשימה השחורה" של הוליווד באותה התקופה ובכך למעשה הצליח לשקם את הקריירה של התסריטאי הצעיר. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר בשש קטגוריות וגרף ארבעה פרסים: הצילום, הניהול האמנותי, עיצוב התלבושות ושחקן המשנה.
דאגלס קנה את הזכויות לרומן "מעל קן הקוקיה" מחברו קן קיזי, ועיבד אותו למחזה בו כיכב בשנת 1963. מחזה זה רץ בברודוויי במשך חמישה חודשים והביקורות עליו היו מעורבות. דאגלס שמר על הזכויות הללו ובשנת 1975 הופקה גרסת הסרט על ידי בנו מייקל דאגלס ובו כיכב ג'ק ניקולסון מכיוון שדאגלס נחשב אז למבוגר. הסרט "קן הקוקייה" נחשב עד היום לאחד מהסרטים הטובים בהיסטוריה, הוא זכה בכל חמשת פרסי אוסקר הגדולים והוא השני בלבד שהצליח בכך. בין היתר זכה ניקולסון בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.
דאגלס יצר שבעה סרטים עם ברט לנקסטר: "קרב יריות" (1948), "אני צועד לבד" (1957), "שבעה ימים במאי" (1964) "ניצחון באנטבה" (1976) ועוד. הצמד הזה היה ידוע בכל רחבי הוליווד, השניים אשר הגיעו בערך באותה התקופה להוליווד והופיעו יחד בסרט הרביעי של כל אחד, הפכו לשחקנים-מפיקים שחיפשו קריירות הוליוודיות עצמאיות והתנגדו לאולפנים הגדולים. ג'ון פרנקהיימר, שביים את המותחן הפוליטי "שבעה ימים במאי" בשנת 1964, לא עבד עם לנקסטר בעבר ובמקור כלל לא רצה אותו בסרט. דאגלס חשב שלנקסטר יתאים לתפקיד בסרט ו"התחנן שישקול מחדש", לבסוף פרנקהיימר אכן קיבל את לנקסטר לתפקיד והופתע לטובה לאור יכולת המשחק שלו.
ב-1963 כיכב בסרט רשימתו של אדריאן מסנג'ר בבימויו של ג'ון יוסטון.
בשנת 1967 כיכב דאגלס לצד ג'ון ויין במערבון "עגלת המלחמה" שביים ברנט קנדי. בשנת 1966 כיכב דאגלס בסרט "הטל צל ענק" שצולם ברובו בישראל ומספר את סיפורו של דוד מרכוס, קולונל בצבא ארצות הברית שהיה הראשון שהוענקה לו דרגת אלוף בצה"ל. בסרט כיכב דאגלס לצד השחקנים ג'ון ויין, יול ברינר, פרנק סינטרה ועוד. הסרט צולם באתרים שבהם התרחשו האירועים המקוריים.
בסרט "הסידור" משנת 1969, אשר בוים על ידי איליה קאזאן כיכב דאגלס כמנהל פרסום מיוסר כשפיי דאנאוויי שיחקה לצדו. הסרט לא הצליח בקופות וספג ביקורות שליליות ברובו.
שנות ה-70 – 2020
170px|ממוזער|קירק דאגלס, 1975
בין השנים 1970 ל-2008 השתתף דאגלס בכמעט 40 סרטים והופיע בעשרות תוכניות טלוויזיה. הוא כיכב במערבון "היה איש עקום" בשנת 1970, לצד השחקן הנרי פונדה. בשנת 1972 התארח דאגלס בסרט הטלוויזיה "ספיישל גשר לונדון" בכיכובו של טום ג'ונס.
בשנת 1973 ביים דאגלס את סרטו הראשון "סקאלוואג", הוא גם כיכב בסרט וגילם את דמותו של פג, שיחק לצד שחקנים כמו מארק לסטר ונוויל בראנד. עוד באותה השנה התאחד דאגלס עם הבמאי דייוויד וינטרס וביחד הם יצרו את הגרסה המוזיקלית לסיפור "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", אשר הופיעה בתור תוכנית טלוויזיה ואף הועמדה לשלושה פרסי אמי.
ממוזער|right|220px|דאגלס עם השחקנית ג'ואן טצל, בהצגה "מעל קן הקוקיה", 1963
דאגלס שב לתפקיד הבמאי בשנת 1975, כדי לביים את הסרט "פוזה" – מערבון בו כיכב דאגלס לצד ברוס דרן, דייוויד צ'רני ועוד. בשנת 1978 שיחק דאגלס בסרט האימה "הזעם" בבימויו של בריאן דה פלמה. בשנת 1980, הוא כיכב בסרט "ספירה לאחור" כששיחק את מפקד נושאת המטוסים USS Nimitz, העוברת בזמן לים לפני המתקפה על פרל הארבור ב-1941. סרט זה הופק על ידי בנו של דאגלס, פיטר דאגלס. בשנת 1982 כיכב בסרט "האיש מהנהר המושלג", סרט אוסטרלי בבימוי של ג'ורג טי מילר, שזכה לביקורות משבחות ופרסים רבים. בשנת 1986 התאחד דאגלס עם חברו הוותיק ברט לנקסטר, ושניהם הופיעו יחד בקומדיית הפשע "קשוחים שכאלה", עם צוות שחקנים שכלל בין היתר את צ'ארלס דרנינג ואלי וולך. סרט זה היה לשיתוף הפעולה האחרון בין השניים, אשר סיכם שותפות של יותר מ-40 שנה של יצירת קולנוע משובח.
בשנת 1986 אירח דאגלס יחד עם אנג'לה לאנסברי את האירוע לרגל 100 שנים לפסל החירות, בו השתתפו המקהלה הפילהרמונית של ניו יורק אותה ניהל באותה התקופה זובין מהטה.
בשנת 1988 כיכב דאגלס בעיבוד הטלוויזיוני של הסיפור "משפט הקופים", לצד ג'ייסון רוברדס וז'אן סימונס. הסדרה זכתה בשני פרסי אמי. בשנות התשעים המשיך דאגלס להשתתף בתוכניות טלוויזיה שונות. בהם היה סרט הטלוויזיה "הסוד" משנת 1992, המספר את סיפורם של סבא ונכד אשר נאבקים בדיסלקסיה. בסרט שיחק דאגלס לצד ברוס בוקסלייטנר. עוד באותה שנה גילם דאגלס את דודו של מייקל ג'יי פוקס בקומדיה "תאוות בצע". דאגלס השתתף בסרטון לשיר של דון הנלי "גן לאללה" בתור שטן.
בשנת 1995 הוענק לדאגלס פרס אוסקר לשם כבוד, הפרס הוענק לו על ידי הבמאי והמפיק סטיבן ספילברג במהלך טקס האוסקר ה-67.
בשנת 1996, לאחר שסבל משבץ מוחי שפגע ביכולתו לדבר, דאגלס לא חדל מעשית סרטים. הוא עבר טיפולי קול במשך שנים ובשנת 1999 השתתף בסרט "יהלומים", בו גילם לוחם זקן אשר מחלים משבץ מוחי. בסרט זה שיתף פעולה עם חברתו הוותיקה משנות לימודי המשחק שלו, לורן באקול.
בשנת 2003, יצרו מייקל וג'ואל דאגלס בניו של קירק דאגלס את הסרט "הכל עובר במשפחה". בני משפחה שונים כמו קירק ואשתו, אימם של הבנים, דיאנה דיל, כיכבו כמשפחה בסרט. הופעתו האחרונה של דאגלס בסרט עלילתי הייתה בסרט "אשליה" משנת 2004, בבימויו של מייקל גורז'אן. הסרט עוסק באחרית חייו של במאי קולנוע גוסס שנאלץ לצפות בפרקים מחייו של בן אותו סירב להכיר. הופעת המסך האחרונה של דאגלס הייתה בסרט טלוויזיה "הרציחות בבניין האמפייר סטייט" אשר יצא בשנת 2008. במרץ 2009 ערך דאגלס מופע יחיד אוטוביוגרפי אותו העלה בקבוצת התיאטרון במרכז קולבר סיטי קליפורניה. ארבע מן ההופעות אותן ערך צולמו והפכו לסרט תיעודי עליו אשר הוקרן לראשונה בינואר 2010, כעשור טרם פטירתו.
דאגלס הופיע בטקס גלובוס הזהב של שנת 2018, בגיל 101 יחד עם כלתו קתרין זיטה-ג'ונס. הופעה זו הייתה נדירה שכן הוא לא הרבה להיראות בפומבי בעשור האחרון בחייו. הוא העניק בטקס את פרס התסריט הטוב ביותר.
חיים אישיים
אישיות
לאחר שהשתתף בסרט "העסקה" משנת 1988, תיאר דאגלס את עצמו : "אני כנראה השחקן הכי לא אהוב בהוליווד. ואני מרגיש די נוח עם זה. כי זה אני. נולדתי אגרסיבי, אני מניח שאמות אגרסיבי". עמיתים לעבודה ומקורבים לדאגלס ציינו תכונות דומות, חברו הטוב ברט לנקסטר אמר פעם, "קירק יהיה הראשון שיגיד לך שהוא אדם קשה מאוד. ואני אהיה השני". אישיותו הסוערת של דאגלס מיוחסת לילדותו שעברה יחד עם אב אלכוהוליסט ותוקפני, ילדות קשה מוזנחת וענייה לצד 6 אחיות. לדברי דאגלס, "היה הרבה זעם נורא בתוכי, זעם שפחדתי לחשוף מכיוון שהיה כל כך הרבה יותר מזה, וכל כך חזק יותר, באבא שלי". עם כל האגרסיביות של דאגלס הוא היה אדם שנון וחוש ההומור שלו ניכר לעיתים קרובות.
ממוזער|דאגלס ואשתו במשך 65 שנים, אן ביידנס, בתמונה מ-2003
נישואים וילדים
דאגלס ואשתו הראשונה, דיאנה דיל, נישאו ב-2 בנובמבר 1943. לזוג נולדו שני בנים, השחקן מייקל דאגלס והמפיק ג'ואל דאגלס. הזוג התגרש לאחר 8 שנות נישואים בשנת 1951. לאחר שהתגרש פגש דאגלס בפריז את המפיקה אן ביידנס. היא ברחה מהנאצים אשר הגיעו לביתה שבגרמניה, ושרדה בכך שהעמידה את כישוריה הרב לשוניים בעבודה באולפני הקולנוע, היא עסקה בתרגומי סרטים ובין היתר גם לעברית. דאגלס שהגיע לפריז עקב צילומי הסרט "תאווה לחיים", התחבב על המפיקה הצעירה והשניים נישאו ב-29 במאי 1954. בשנת 2014 חגגו בני הזוג 60 שנה לנישואיהם באחוזת גרייסטון בבוורלי הילס. לשניים נולדו שני בנים, פיטר מפיק קולנוע ואריק שחקן קולנוע אשר נפטר ממנת יתר ב-6 ביולי 2004. בשנת 2017 הוציאו בני הזוג ספר ששמו "קירק ואנה: מכתבי אהבה, צחוק וחיים בהוליווד", אשר חשף מכתבים אינטימיים אותם חלקו במהלך השנים. לאורך נישואיהם היו לדאגלס מערכות יחסים שונות עם נשים אחרות כולל כמה מכוכבות הקולנוע הגדולות בהוליווד, אם כי לעולם לא הסתיר את בגידותיו מאשתו שקיבלה אותן והסבירה, "כאירופית הבנתי שזה לא מציאותי לצפות לנאמנות מוחלטת בנישואים". אן דאגלס-ביידנס נפטרה ב-29 באפריל 2021 בביתה בבוורלי הילס.
יחסו ליהדות
בפברואר 1991 עבר דאגלס תאונת מסוק ונפצע באורח קשה כשהמסוק התנגש במטוס מעל לשדה התעופה של סנטה פאולה בקליפורניה. שני אנשים נוספים נפצעו ושניים נהרגו. חוויה זו של חיים ומוות עוררה בדאגלס את חיפוש היהדות בה גדל וההתקרבות אליה. מה שהוביל אותו לאחר מחקר רב, לחבק את היהדות בה גדל ולהוקיר אותה. הוא תיעד את המסע הרוחני הזה בספרו, "טיפוס על ההר: חיפושיי אחר משמעות" שיצא לאור בשנת 1997. באוטוביוגרפיה הקודמת שלו, נזכר כי "שנים אחורה ניסיתי לשכוח שאני יהודי, אך בהמשך הקריירה התחלתי להתמודד על המשמעות של להיות יהודי" נושא זה נהפך לנושא משמעותי בחייו. בריאיון שנתן בשנת 2000, הסביר דאגלס את השינוי שחווה:
דאגלס ציין כי הנושא העומד בבסיסם של חלק מסרטיו, כולל "הלהטוטן" (1953), "הטל צל ענק" (1966) ו"זיכרון אהבה" (1982), הוא על יהודי שלא חושב על עצמו כאחד אך בסופו של דבר מוצא את יהדותו, בדיוק כמו סיפורו של דאגלס עצמו. הסרט "הלהטוטן" הוא הסרט ההוליוודי הראשון שצולם בישראל. מדינת ישראל שקמה כ-5 שנים לפני צילומי הסרט הייתה מדינה ענייה וחסרת משאבים באותו התקופה ועל זה דאגלס מספר בספרו: "העוני היה קיצוני, ואוכל כמעט שלא היה", אך הוא סיפר שבסופו של דבר נפלא להיות ברוב כיהודי בין יהודים.
אף על פי שלילדיו לא היו אמהות יהודיות, דאגלס הצהיר כי הם "היו מודעים תרבותית" למורשתם היהודית וכי הוא מעולם לא ניסה להשפיע על החלטותיהם הדתיות. אשתו של דאגלס, אן ביידנס, התגיירה בשנת 2004, רגע לפני שהשניים חידשו את נדר הנישואין שלהם. דאגלס עצמו חגג את טקס בר המצווה שלו בשנת 1999, בגיל 83.
פילנתרופיה
ממוזער|דאגלס ואשתו עם נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן, 1987
דאגלס ואשתו תרמו במהלך השנים לאוכלוסיות רבות סכומי כסף שהגיעו עד לכדי 80 מיליון דולר לאורך השנים. ביניהן תרם לבית הספר התיכון בו למד. בספטמבר 2001, הוא סייע לממן את המחזמר של בית הספר התיכון בו למד, אמטוריו באמסטרדם ניו יורק. בשנת 2012 הוא תרם כ-5 מיליון דולרים למכללת סנט לורנס, בה למד את שיעורי המשחק שלו. המכללה השתמשה בתרומה לקרן המלגות שלה.
במהלך השנים תרם דאגלס לבתי ספר, למוסדות רפואיים ולעמותות בדרום קליפורניה. בין היתר תרם למעלה מ-400 גני שעשועים המפוזרים ברחבי לוס אנג'לס. הזוג הקים את מרכז אן דאגלס לנשים חסרות בית בלוס אנג'לס אשר עזר למאות נשים לשפר את חייהן. בקולבר סיטי הם פתחו את תיאטרון קירק דאגלס בשנת 2004. השניים הקימו את מרכז היולדות על שם אן דאגלס במרכז היהדות הקונסרבטיבית בווסטווד. במרץ 2015 תרמו קירק ואשתו 2.3 מיליון דולר לבית החולים לילדים בלוס אנג'לס.
מאז תחילת שנות התשעים, קירק ואן דאגלס תרמו באופן קבוע למכון מחקר אשר מפתח תרופות ואמצעי עזר לחולים במחלת אלצהיימר בוודלנד הילס, בדצמבר 2015, לקראת חגיגות ה-99 של קירק, תרמו השניים כ-15 מיליון דולר נוספים למקום, כדי לעזור ולהרחיב את המקום עם ביתן חדש הנקרא על שם דאגלס. לאורך השנים תרמו השניים למכון למעלה מ-50 מיליון דולרים.
דאגלס תרם כמה גני שעשועים ברחבי ירושלים, ותרם את אודיטוריום דאגלס במוסד "אש התורה" השוכן מול הכותל המערבי.
לאחר שנפטר הוריש דאגלס את כל הונו העומד על כ-61 מיליון דולר לצדקה, בין היתר כ-50 מיליון הועברו למרכז הצדקה אשר הקים עם אשתו ושאר הכסף חולק בין אוניברסיטת סנט לורנס, בית כנסת סיני, בית חולים לילדים בלוס אנג'לס ועוד.
פוליטיקה
ממוזער|קירק ואשתו יחד עם נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קרטר, 1978
לאורך חייהם של הזוג דאגלס, השניים ביקרו בלמעלה מ-40 מדינות על חשבונם, כדי לשמש שגרירים של רצון טוב עבור סוכנות המידע של ארצות הברית. בשנת 1980 ביקר דאגלס במצרים, שם ניפגש עם נשיא מצרים אנואר סאדאת. בזכות פעולתו הוענקה לדאגלס בשנת 1981 מדליית החירות הנשיאותית, שהיא האות הגבוה ביותר בחברה האמריקאית. בטקס אמר הנשיא ג'ימי קרטר, שהעניק לדאגלס את המדליה, כי דאגלס "עשה זאת בדרך של הקרבה, כמעט ללא תרועה ומבלי שתבע לעצמו קרדיט אישי או שבחים."
דאגלס היה חבר כל חייו במפלגה הדמוקרטית. לאורך השנים כתב מכתבים לפוליטיקאים אשר היו לו לחברים, אותם מכתבים פורסמו לבסוף בספר זיכרונותיו שיצא לאור בשנת 2007, ובו כתב לנשיא ג'ימי קרטר כי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה המצליחה במזרח התיכון, והייתה צריכה לסבול מלחמות רבות, כנגד כל הסיכויים היא הצליחה באופן אדיר. אם ישראל מפסידה במלחמה אחת, אין יותר ישראל".
תחביבים
דאגלס נהג לערוך בלוג אינטרנטי מעת לעת. במקור התארח בתוכנית "המרחב שלי", בה הציג פוסטים משלו. נכון לשנת 2018, דאגלס היה הבלוגר המבוגר ביותר בעולם.
סוגיות בריאותיות ופטירה
ב-28 בינואר 1996 לקה דאגלס בשבץ מוחי שפגע ביכולת הדיבור שלו. הרופאים אמרו לאשתו כי אלא אם כן יחול שיפור משמעותי, אובדן יכולת הדיבור שלו ככל הנראה קבוע. לאחר משטר טיפולים יום-יומי בדיבור שנמשך לאורך מספר חודשים, יכולת הדיבור שלו חזרה לאט לאט, אף על פי שנותרה מוגבלת. חודשיים לאחר המקרה זכה דאגלס בפרס אוסקר לשם כבוד בו הודה לקהל בשפתו. על חוויה זו כתב בספרו "משבר המזל שלי" משנת 2002, בו קיווה שיהיה "מדריך הפעלה" עבור אחרים כיצד להתמודד עם שבץ.
ב-5 בפברואר 2020, בגיל 103, קירק דאגלס נפטר בביתו שבבוורלי הילס, קליפורניה מוקף במשפחתו. הלווייתו נערכה בבית העלמין בפארק הזיכרון ווסטווד וילג' ב-7 בפברואר 2020.
הוקרות ופרסים
ממוזער|כוכבו של דאגלס, בשדרת הכוכבים של הוליווד
ממוזער|טביעות ידיו ורגליו של דאגלס, הממוקמות מול התיאטרון הסיני בהוליווד
ממוזער|דאגלס מטביע את טביעות ידיו וחתימתו, 1 בנובמבר 1962
ב-1949, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "אלוף"
ב-1951, הועמד לפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק, על תפקידו בסרט "סיפור בלשי"
ב-1952, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "הרע והיפה"
ב-1952, הועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "הרע והיפה"
ב-1956, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1956, זכה בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1957, זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1957, זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל סאן סאביטין הבין-לאומי לסרטים, על תפקידו בסרט "ויקינגים"
ב-1963, הועמד לפרס באפט"א לקולנוע, על תפקידו בסרט "הבודד הוא הגאה"
ב-1968, זכה בפרס גלובוס הזהב לשם כבוד, על תרומתו לעלום הקולנוע
ב-1958, זכה לתואר כבוד לאומנות מאונברסיטת לוארנס
ב-1975, הועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין, על תפקידו בסרט "פוזה"
ב-1980, זכה בפרס סזאר לשם כבוד, על פועלו בעולם הסרטים ותרומתו לקולנוע
ב-1981, זכה במדליית החירות הנשיאותית, שהיא האות הגבוה ביותר בחברה האמריקאית, מהנשיא ג'ימי קרטר
ב-1983, זכה בפרס ג'פרסון לשירות הציבור
ב-1984, נכנס דאגלס להיכל התהילה של סרטי המערבונים במוזיאון הקאובוי והמורשת המערבית, באוקלהומה
ב-1986, הועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בסרט טלוויזיה "עמוס"
ב-1986, הועמד לפרס אמי על השחקן הטוב ביותר בסרט טלוויזיה "עמוס"
ב-1988, זכה בפרס על מפעל חיים של מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית
ב-1990, זכה בפרס ליגון הכבוד הצרפתי עבור יצירת אמנות משובחת לאורך השנים
ב-1991, זכה בפרס על מפעל חיים של ה-AFI
ב-1992, הועמד לפרס אמי על השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה, "סיפורי הקריפטה"
ב-1994, זכה בפרס הכבוד השנתי של מרכז קנדי, על פועלו באומנויות הבמה בוושינגטון ובאמריקה
ב-1996, זכה בפרס אוסקר לשם כבוד, על 50 שנות קריירה קולנועית ותרומתו לעולם הקולנוע
ב-1997, זכה בפרס על מפעל חיים של פסטיבל הסרטים של הוליווד
ב-1998, זכה בפרס על מפעל חיים של גלידת שחקני המסך
ב-2001, זכה בפרס דוב הזהב לשם כבוד, של פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין
ב-2002, זכה במדליה הלאומית לאומנויות, שהיא האות הגבוה ביותר לאומנים בארצות הברית, מהנשיא בוש
ב-2002, הועמד לפרס אמי על שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרת דרמה, "ננגע על ידי מלאך"
ב-2004, נחנך "רחוב קירק דאגלס" הנמצא בקליפורניה
ב-2009, זכה בפרס על מפעל חיים של באפט"א
דאגלס זכה לאות כבוד משלל מדינות שונות הכוללת את, צפרת איטליה, פורטוגל, גרמניה וישראל. בעקבות תרומתו הרבה של דאגלס לקולנוע ההוליוודי, זכה לכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, דאגלס הוא בין האנשים הבודדים שכוכבם נגנב ואחר כך הוחלף מחדש.
ספריו
בנו של ראגמן, 1988
ריקוד עם השטן, 1990
המתנה, 1992
הטנגו האחרון בברוקלין, 1994
המראה השחורה: הנובלה, 1999
הגיבורים הצעירים של התנ"ך, 1999
טיפוס על ההר: חיפושיי אחר משמעות, 2001
משבר המזל שלי, 2003
בואו נודה בזה: 90 שנות חיים, אהבה ולמידה, 2007
אני ספרטקוס!: יצירת סרטים ושבירת הרשימה השחורה, 2012
החיים עשויים להיות פסוקים: הרהורים על אהבה, אובדן ועל מה שבאמת חשוב, 2014
מסרטיו
אהבתה המוזרה של מרתה אייברס – 1946
מהעבר – 1947
אלוף – 1949
מכתב לשלוש נשים – 1949
ביבר הזכוכית – 1950
איש צעיר עם חצוצרה – 1950
הקרנבל הגדול – 1951
הרע והיפה – 1952
עושה הלהטים – 1953
סיפור שלוש אהבות – 1953
20,000 מיל מתחת למים – 1954
תאווה לחיים (חיי וינסנט ואן גוך) – 1956
דו-קרב באו. קיי. קוראל – 1957
שבילי התהילה – 1957
הוויקינגים – 1958
רכבת אחרונה מגאן היל – 1959
ספרטקוס – 1960
זרים כשאנו נפגשים – (1960)
השקיעה האחרונה – 1961
עיר ללא רחמים – 1961
שבועיים בעיר זרה – 1962
בדרכו של הארם – 1965
גיבורי טלמרק – 1965
הניצחון הראשון – 1965
האם פריז בוערת? – 1966
הטל צל ענק – 1966
מרכבות המלחמה – 1967
איש נוכל היה – 1970
בשבי הפיראטים – 1971
ניצחון באנטבה – 1976
הזעם – 1978
אוכפים מצחיקים – 1979
נערה בהזמנה – 1980
הנימיץ אינה עונה – 1980
שבתאי 3 – 1980
האיש מסנואי ריבר – 1982
שלוף! – 1984
קשוחים שכאלה – 1986
גרידי – 1994
יהלומים – 1999
הכל עובר במשפחה – 2003
אשליה – 2004
טרומבו – 2007
לקריאה נוספת
קירק דאגלס, בנו של סמרטוטר, מאנגלית: עדי גינצבורג, תל אביב: דביר, תשנ"ג 1992.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצי ארצות הברית
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:אמנים יהודים הידועים בשם במה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: מפעל חיים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:זוכי אוסקר: פרסי כבוד
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - מפעל חיים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אמריקאים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בדרמה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סיינט לורנס
קטגוריה:בוגרי האקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1916
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2020 | 2024-10-06T06:20:14 |
אהרן יהודה ליב שטינמן | ממוזער|250px|קברו של הרב שטיינמן בבית הקברות פוניבז' בבני ברק
ממוזער|בכירי דגל התורה אצל הרב שטיינמן
הרב אהרן יהודה לֵיבּ שטינמן ("הגראי"ל"; י"ד בחשוון ה'תרע"ה, 3 בנובמבר 1914 – כ"ד בכסלו ה'תשע"ח, 12 בדצמבר 2017) היה רב חרדי-ליטאי ישראלי, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21. נשיא מועצת גדולי התורה של תנועת "דגל התורה".
הרב שטינמן היה חניך ישיבות ליטא בין שתי מלחמות העולם. בשנות העשרים המוקדמות שלו התמנה לראשונה כר"מ, ומאז לימד תורה במשך כשמונים שנה, בישיבות בשווייץ ובישראל. מעורבותו הציבורית החלה בשנות ה-60, אז עסק בעיקר בעידוד כוללי אברכים בישראל. הוא שימש כיועץ ומורה דרך מרכזי בנושאי חינוך בציבור הליטאי. עם הקמת מועצת גדולי התורה של "דגל התורה", בסוף שנות ה-80, הצטרף למועצה, ומאז התרחבה השפעתו הציבורית. לאחר פטירת הרב אלעזר מנחם מן שך בשנת 2001 עמד לצד הרב יוסף שלום אלישיב בהנהגת הציבור הליטאי.
לאחר פטירת הרב אלישיב, הנהיג הרב שטינמן את הממסד הליטאי הוותיק והשפעתו אף חרגה מגבולות המגזר הליטאי. נחשב לסמכות הרוחנית העליונה של מפלגת דגל התורה וביטאונה "יתד נאמן", וכן מוסדות החינוך והישיבות הליטאיות הקשורים למפלגה זו. לצד זאת, פלג בציבור הליטאי שלא רואה את עצמו ככפוף לו, פרש ממוסדות "דגל התורה", והקים מפלגה נפרדת.
הרב שטינמן יזם את הקמתם של ישיבות וכוללי אברכים בישראל ומחוצה לה, ושימש נשיא ופטרון של חלקם. הוא עמד בראש כולל פוניבז', בראשות ישיבות "גאון יעקב" ו"ארחות תורה". עד ראשית המאה ה-21 כיהן גם כראש ישיבת פוניבז' לצעירים.
הרב שטינמן כתב כשלושים ספרים, בהם סדרת ספרי אילת השחר על התלמוד הבבלי ועל התורה.
ביוגרפיה
ממוזער|250px|הרב שטינמן בצעירותו בתקופת כהונתו בראשות ישיבת חפץ חיים בכפר סבא
ממוזער|הרב שטינמן משמש כסנדק בברית מילה
תקופת ליטא
ממוזער|עם רבי יוסף שלום אלישיב
ממוזער|עם רבי שמואל הלוי ואזנר
ממוזער|הרב שטינמן (שני משמאל) ולצדו (מימין לשמאל): רבי ברוך דב פוברסקי, רבי יעקב פרלוב מנובומינסק ורבי שמואל הלוי ואזנר
נולד בקמניץ לנח צבי וגיטל פייגא שטימן. הוריו היו תושבי בריסק (אז באימפריה הרוסית, מ-1945 בבלארוס) ובתקופת לידתו שהו באופן ארעי בקמניץ אצל הוריה של גיטל, לשם נמלטו בשל קרבתה של בריסק לחזית הקרבות במלחמת העולם הראשונה. אביו שימש כמלמד, שמש בית הכנסת "חברה לוויה" בבריסק, וכממונה על העירוב בעיר. המשפחה התגוררה בשכנות לרב העיר, רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שהיה עורך את רישום הנישואים לבני העיר בחדר שהוקצה לו לשם כך בביתם.
בילדותו למד בתלמוד תורה המקומי. בזכרונות בן עירו, הרב זאב איידלמן (1914–2000), נכתב כי יצא לו שם של עילוי בבריסק וכי בשל כך התקבל ללימודים בישיבה בגיל צעיר מהמקובל, הוא החל את לימודיו בישיבת תורת חסד בבריסק בגיל 11 או 12, היה מקורב לראש הישיבה, הרב משה סוקולובסקי, והתפלל עמו במניין בביתו. לימים קרא לבנו הגדול על שמו של רבו זה. בישיבת "תורת חסד" היה גם תלמידו של המשגיח, הרב אברהם יעקב גורדון.
בגיל 16 נסע ללמוד אצל הרב פסח פרוסקין וחתנו הרב שלמה מטות בקוברין, שם למד כחצי שנה. בשנת ה'תרצ"א נסגרה הישיבה שם לאחר שבני הקהילה המקומית סירבו להמשיך להחזיק אותה, והוא חזר לישיבת "תורת חסד" בבריסק. בשבט ה'תרצ"ב, בשל מחלוקת על ראשות הישיבה בבריסק, עבר ללמוד בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר. בחודש תמוז באותה שנה שב לישיבת "תורת חסד", שהייתה בראשות הרב ישראל חיים קפלן.
היה מקורב לרבני עירו, הרב שמחה זליג ריגר, בן דודה של אמו שגם סמך אותו לרבנות, וכן לרב העיר, יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, והיה ידידם של בניו הרב יוסף דב והרב דוד עמם למד בחברותא ומדי תקופה היו נבחנים אצל אביהם על הנלמד.
תקופת שווייץ
לפי החוק הפולני הוא היה אמור להיות פטור מגיוס בשל גיוסו של אחיו הגדול לצבא הפולני, ובכל זאת הוא קיבל צו גיוס. בעקבות זאת שינה את שם משפחתו לשטינמן כדי להציג את עצמו כבן יחיד, עילה נוספת לפטור מגיוס. ניסיון זה לא צלח, ניסיון נוסף שלא הגיע לכלל ביצוע נעשה בשנת ה'תרצ"ו, על ידי הרב שמחה זליג ריגר שניסה להשיג עבורו סרטיפיקט לעלייה לארץ ישראל, ולכן החליט לעבור לשווייץ. בקיץ ה'תרצ"ז (1937) קיבל אשרת יציאה מפולין ואשרת כניסה לשווייץ, כתלמיד בישיבת 'עץ חיים' במונטרה, בראשות הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו. מכתבי המלצה עבורו נכתבו על ידי הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב ברוך בר ליבוביץ הברכת שמואל ראש ישיבת קמניץ שנקראה גם ישיבת כנסת בית יצחק. יחד עמו קיבלו אישור לצאת לשווייץ שני נכדיו של הרב חיים סולובייצ'יק, הרב משה סולובייצ'יק והרב אריה לייב גליקסון. הם ערכו גורל הגר"א לפני יציאתם, והתוצאה הייתה הפסוק "הבוקר אור והאנשים שולחו". הרב שטינמן יצא לפני חבריו, מיד כשקיבל את האשרה, ונסע לציריך דרך ורשה וברלין, למונטרה הגיע בחודש סיון ה'תרצ"ז.
רבי משה סולובייצ'יק והרב שטינמן הצעיר כיהנו כר"מים בישיבה. בין תלמידיו מתקופה זו היה המקובל הרב חיים אריה ארלנגר. בשנת ה'ת"ש עברו לעיירה בה. בזמן מלחמת העולם השנייה הם נלקחו למחנה העבודה בשאונברג על יד בזל, עקב היותם נתיני פולין, שם אולצו לעסוק בסלילת כביש, הרב משה סולובייצ'יק, שהנהיג את הפליטים היהודים במחנה העבודה, השלים במקומו חלק מהעבודות שהוטלו עליו. בהמשך אמר עליו מנהל המחנה שהוא רוחני ולכן פטרו מעבודה. לאחר מכן חלה בדלקת ריאות, במהלך אשפוזו בבית חולים ביקש מלווהו מחולה שחפת שיירק לתוך מבחנת הבדיקה שלו, על מנת שיזוהה בטעות כחולה במחלה מידבקת בסוף קיץ תש"א שהה במשך תקופה בעיירה לזאן שבה היו בתי מרפא לחולי שחפת, לאחר ששוחרר מהמחנה התגורר בלוצרן, שם התקבצו סביבו מספר תלמידים, ולאחר כמה חודשים פעל להשתלב עם הקבוצה כמסגרת נפרדת בתוך ישיבת מונטרה עד לנישואיו, אז עזב והקבוצה השתלבה בישיבה.
בטבת ה'תש"ד נשא לאישה בארוזה את תמר קורנפלד, ילידת פולין. בחתונה השתתף קהל מוזמנים שמנה כ-15 איש בלבד, בשל דרישת החתן לחיסכון בהוצאות, שמומנו מכספי צדקה של נדיבים יהודים מקומיים. שושבינו היה זאב וולף רוזנגרטן (לימים היה בנו של וולף, יצחק, נהגו האישי). לאחר חתונתו התגורר בלוגאנו. בתקופת שהותו בשווייץ עמד בקשרים תורניים עם הרב מרדכי יעקב ברייש.
בישראל
ממוזער|300 פיקסלים|הרב שטינמן (במרכז עם חליפה וכובע) בחברת תלמידיו בישיבת חפץ חיים בכפר סבא
ממוזער|250px|הרב שטינמן (מימין) בישיבת חפץ חיים בכפר סבא עם מנהל הישיבה הרב אברהם ריין (משמאל)
בקיץ ה'תש"ה (1945) עלה לארץ ישראל דרך ספרד, באונייה "פלוס אולטרה" שהגיעה לנמל חיפה בח' בתמוז, והתיישב בפתח תקווה למשך חצי שנה. כתביו נשלחו על ידי הרב משה סולובייצ'יק לישראל, אך אבדו בדרך. זמן מה עבד בבית מלאכה ומשם הביאו הרב זאב איידלמן ללמוד בבית מדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקווה, שם למד בחברותא עם הרב חיים שאול קרליץ.
כעבור חצי שנה מונה, בהמלצת החזון איש, שלפי עדות נהג לקום לכבודו, לראש ישיבת חפץ חיים בכפר סבא. בקיץ ה'תשי"ב נפתחה בכפר סבא ישיבה גדולה על שם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי. הרב שטיינמן עבר לכהן בראשה והנהיג בה לימודים ביידיש.
באלול ה'תשט"ו מונה על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן לראשות ישיבת פוניבז' לצעירים. בשנת ה'תשכ"ה מונה על ידי הרב כהנמן לכהן כראש כולל פוניבז'. הרב כהנמן רצה שיעזוב את משרתו בישיבת פוניבז' לצורך כך, אך לבקשת הרב מיכל יהודה ליפקוביץ הסכים שיכהן בשני התפקידים יחד. בשנת תשל"ח הקים את ישיבת גאון יעקב שבה היה ראש ישיבה. הוא העביר בה שיעורים בשעות אחר-הצהריים, שיעור כללי פעמיים בשבוע ושיחה מוסרית פעם בחודש. לאחר כמה שנים מינה את חתנו הרב זאב ברלין להנהגת הישיבה ולמסירת שיעורים יומיים לבני השיעור הגבוה. הוא המשיך למסור שם שיעורים כלליים ושיחות.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 קיבל, בהמלצת הסטייפלר, הצעה ממזכיר העדה החרדית הרב יוסף שיינברגר להתמנות לראש בית דין ולגאב"ד העדה במקומו של הרב יצחק יעקב וייס ששקל לפרוש, אולם הוא סירב להצעות. באותן שנים היה מקורב גם לחוגי בריסק.
בסיוון ה'תשנ"ח (1998) ייסד את ישיבת ארחות תורה. הוא מסר בישיבה זו שיעור כללי מדי שבוע ושיחות מוסר לעיתים. בתקופה זו הפסיק למסור שיעורים סדירים בישיבות פוניבז' וגאון יעקב. הוא נשא בתואר ראש ישיבה גם בישיבות המסונפות לאורחות תורה ("רנה של תורה" בכרמיאל, "נר זרח" במושב עוצם ובישיבת תורה בתפארתה באלעד). בישיבות אלו מסר שיעורים ושיחות מפעם לפעם. מסר שיעורים שבועיים בביתו לבני הקיבוץ בישיבות ארחות תורה, גאון יעקב, ותורה בתפארתה.
בנוסף העביר בביתו מספר שיעורים בגמרא. בשעות הערב נהג למסור שיעור הלכה במשנה ברורה, וכמו כן העביר שיעור מוסר והשקפה מדי שבוע מתוך ספר "דרך ה'" של הרמח"ל וספרי הרב חיים מוולוז'ין, "נפש החיים" ו"רוח חיים".
הרב שטינמן התגורר בבני ברק בדירה קטנה המרוהטת בפשטות, וסגנון חייו נטה לסגפנות.
בהנהגת הציבור החרדי-ליטאי
ממוזער|250px|הרב אלישיב בביקור בבית הרב שטינמן בבני ברק
לאחר הקמת מפלגת דגל התורה, בשנת ה'תשמ"ט (1988), הוזמן על ידי הרב אלעזר מנחם מן שך לכהן במועצת גדולי התורה של דגל התורה. בשנות ה-90 הפך לגורם משפיע בציבור החרדי הן בהנהגה ציבורית והן בנושאי חינוך וישיבות. לאחר פטירת הרב שך, בשנת ה'תשס"ב (2001), הוכר כמנהיג בציבור הליטאי, לצדו של הרב יוסף שלום אלישיב שהיה מנהיג המחנה הליטאי בתקופה זו.
בערוב ימיו של הרב אלישיב חל פיצול במחנה הליטאי. בראש מחנה הרוב ניצב הרב שטינמן, ששימש כסמכות הרוחנית העליונה של מפלגת דגל התורה, בתמיכת רובם הגדול של חברי מועצת גדולי התורה של המפלגה. בראש הזרם הקטן יותר (והמחמיר יותר מבחינה אידאולוגית) עמד הרב שמואל אוירבך.
הרב שטינמן כיוון את התנהלות מפלגת דגל התורה, החינוך העצמאי, ועד הישיבות, ארגון הצדקה קופת העיר בני ברק, ארגון התשובה "לב לאחים", המרכז הארצי לטהרת המשפחה, בד"ץ שארית ישראל והעיתון "יתד נאמן". עד שנותיו האחרונות קיבל קהל בביתו מדי יום, לעצה ולברכה. לעומת קודמו הרב אלישיב, שעסק בעיקר בפסיקת הלכה ובהנהגת הציבור, עסק הרב שטינמן, כבר בחיי הרב שך והרב אלישיב, גם בייעוץ חינוכי, הכוונת ראשי ישיבות, שלום בית ושידוכים.
בשל מעמדו, השפעתו חרגה מגבולות המגזר הליטאי והייתה לו השפעה גם על מפלגות ש"ס ואגודת ישראל.
פטירתו והלווייתו
הרב שטינמן נפטר ביום שלישי, כ"ד בכסלו ה'תשע"ח, 12 בדצמבר 2017, בגיל 103, בבית החולים מעייני הישועה. צוואתו עוררה הד ציבורי ותקשורתי רב בשל רשימת הבקשות החריגות שנכתבו בה. בצוואתו ביקש הרב שטינמן כי קבורתו תיערך תוך זמן קצר (כשש שעות) מפטירתו, כי בהלווייתו לא יינשאו הספדים, וכי לא יצאו הודעות פומביות על הלווייתו. עוד ביקש כי יקברו אותו בין אנשים פשוטים וירכשו את המצבה הזולה ביותר ולא יכתבו עליה שום תארים, ואלו שרוצים לפעול לזכותו שילמדו פרק משניות או פרקי תהילים בשנת האבל. כן יעץ שלא לקרוא לילדים על שמו.
הלווייתו התקיימה ביום פטירתו בבני ברק. השתתפו בה על פי הערכת המשטרה כ-200,000 איש וכוחות ההצלה טיפלו במהלכה ביותר מ-90 משתתפים. לא נישאו בה דברי הספד, אך הרב גרשון אדלשטיין נשא דברי חיזוק ומקורבו הרב חזקיהו מישקובסקי הקריא את צוואתו. הוא נטמן כצוואתו תוך מספר שעות, אך נישאו עליו הספדים ונכתבו מאמרים וכתבות גם בתקשורת החרדית, ואף יצאו גיליונות אבל מיוחדים, בעקבות הוראת הרב חיים קניבסקי שאמר שצוואתו תקפה רק ביחס למשפחתו ולא לכלל הציבור שחייב בכבודו כגדול הדור.
בנובמבר 2021, ערב יום השנה הרביעי לפטירתו, חיללו אלמונים את קברו, ולאחר מכן נפתחה חקירה במשטרה.
הנצחתו
בעצרת השבעה לזכרו, שבה נשא דברים גם האדמו"ר מבעלז, הוכרז על ייסוד "קריית אילת השחר", על שם ספרו של הרב שטינמן. הקריה מיועדת לקום במתחם ישיבת ארחות תורה שיכלול גם את בניינה החדש. ראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט, הודיע שהשכונה החרדית "הר יונה ג'" תיקרא על שם הרב שטינמן שתמך בהקמתה. גם עיריית בית שמש החליטה על קריאת שכונה בשם "שכונת איילת השחר". ישיבת שערי יושר החליפה את שמה ל"ישיבת אילת השחר". רחוב נקרא על שמו בבית שאן. שכונה חדשה שנבנית בצפון בני ברק בסמוך לפארק הירקון נקראה אף היא על שם הספר "אילת השחר".
לזכרו הוקם הארגון "ישיבה על קברו" לעידוד לימוד תורה.
פעילותו הציבורית ומנהיגותו
ממוזער|250px|הרב שטינמן בכנס הקמת העמותה החדשה של החינוך העצמאי, תשס"ט. עוד נראים בתמונה האדמו"ר מסדיגורא, האדמו"ר מערלוי, הרב אלישיב, הרב מיכל יהודה ליפקוביץ והרב נסים קרליץ.|270px
תחום החינוך תפס חלק ניכר בפעילותו של הרב שטינמן. יחד עם האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר, הקים את רשת בתי הספר היסודיים "נתיבות משה". שני הרבנים נסעו יחד למסעות התרמה מחוץ לישראל עבור מוסדות אלו ועבור רשת "שובו", בשנים 1998.
בשנת ה'תשס"ט הוביל הרב שטינמן בשיתוף פעולה עם חלק מהגורמים החסידיים מסיעת שלומי אמונים, את הקמת העמותה החדשה של החינוך העצמאי, מהלך שבמסגרתו התחזקה השפעתם של אנשי דגל התורה בו. מהלך זה היה בין הגורמים למתיחות בין דגל התורה ובין חסידות גור במשך כעשור. המתיחות התבטאה בין היתר בתמיכה במועמדים מתחרים בבחירות לעיריית ירושלים. באלול ה'תשע"ו הופיע הרב שטינמן בחתונת נכדו של האדמו"ר מגור, צעד שהתפרש כחתירה לפיוס. שבועיים לאחר מכן השיב לו האדמו"ר מגור בביקור גומלין.
בשנת תשי"ג בעת פרשת חוק שירות לאומי היה שליח של החזון איש בנושא לרבנים לגייסם למאבק, וחתם על כרוז האיסור על גיוס נשים לשירות לאומי.
בשנת ה'תשכ"ג פעל הרב שטינמן לעידוד הקדשת החיים ללימוד תורה בכוללים. כך היה בין היוזמים של הוצאת "עמלה של תורה" באותה שנה, קונטרס שליקט הרב שלמה ברוודה והרב שטינמן כתב לו את ההקדמה, בעילום שם. כשנתיים לאחר מכן מונה לראש כולל פוניבז'. בשנות הנהגתו עודד הרב שטינמן פתיחת כוללים גם מחוץ לריכוזי האוכלוסייה החרדים הוותיקים. הוא יזם וסייע בהקמת רשתות כוללים שבהן אלפי אברכים, כמו "עטרת שלמה" בראשות הרב שלום בער סורוצקין, "יששכר באהליך" בראשות הרב אלחנן וייסבורד ו"מגדל עוז" בראשות הרב יחזקאל אתרוג, וכן סייע לכוללים ולמוסדות תורה נוספים בכספים שהתרים. הוא יזם הקמת קרנות סיוע כלכלי לאברכים והורה לנדיבים להעדיף הפניית כספי צדקה לתרומות לכוללים ולאברכים על פני מטרות אחרות.
החל משנת ה'תשנ"ו היה ממובילי מפלגת דגל התורה. בשנה זו הכריע על המשך האיחוד בין דגל התורה ואגודת ישראל על פי החלוקה של 40–60 לטובת אגודת ישראל. בשנת ה'תשנ"ט הכריע על כניסה לממשלת אהוד ברק תמורת הבטחה להמשך השחרור של בני ישיבות משירות צבאי (הבטחה שהביאה בהמשך להקמת ועדת טל). קודם לבחירות 2003 ובחירות 2006 נערכו בביתו כינוסים משותפים של מועצות גדולי התורה של דגל התורה ואגודת ישראל. מקורבו מרדכי קרליץ ניהל את המשאים ומתנים הקואליציוניים מטעם יהדות התורה במשך השנים.
בבחירות המוניציפליות בשנת 2008 התמודדה בבחירות בכמה ערים הרשימה החרדית-מודרנית "טוב". בכנס בחירות שהתקיים בבית שמש אמר כי הקמת מפלגה של מקלים במצוות היא חילול השם. לעומת זאת בבני ברק, בהכוונת הרב שטינמן, לא נערכו בחירות במערכת בחירות זו וכלל הסיעות בעיר הגיעו להסכמה על הרכב המועצה ועל תמיכה במקורבו של הרב שטינמן, יעקב אשר, לראשות העירייה, כך גם בעיר מודיעין עילית.
ממוזער|250px|הרב שטינמן עם שגריר ארצות הברית דן שפירו, מימין יעקב אשר
במשך שנים טענו מקורבי הרב שטינמן שהיומון הליטאי "יתד נאמן" אינו מתייחס כראוי לעמדותיהם של רבם ושל הרבנים המזוהים עמו, ושמערכת העיתון מצרה את צעדיהם של כתבים בעיתון הקשורים אליו. במאי 2012, בתקופת חוליו האחרון של הרב אלישיב, זמן קצר לפני פטירתו, לאחר משא ומתן וניסיונות לפשרה שלא צלחו הוביל הרב שטינמן מהפך בשליטה בעיתון "יתד נאמן", שעברה לידי מקורביו. מהלך זה לווה בביקורת כלפי מנהיגות הרב שטינמן מצד הזרם השמרני, שאיבד את השליטה בעיתון. בעקבות כך, פרסם העיתון מכתב בכתב ידו של הרב חיים קניבסקי, חתנו של הרב אלישיב, ובו כתב: . בהדרכה שנתן הרב שטינמן להנהלת העיתון לאחר המהלך אמר שבעת הצורך להשתמש בכוחו של העיתון יש להתמקד במאבק כנגד שיטות פסולות ולא כנגד אישים.
בעקבות שינוי הרכב מערכת "יתד נאמן", הקים פלג המיעוט את העיתון "הפלס" ולאחר מכן את מפלגת בני תורה. לאחר שהמפלגה התמודדה בבחירות לרשויות המקומיות בישראל בשנת 2013 תמך הרב שטינמן בהרחקת אברכים שהצביעו עבורה מכוללים. הוא חתם על מכתב חריף נגד "הפלס" והורה לתלמידים לעזוב את ישיבת כנסת יצחק בחדרה אל ישיבת "תורה בתפארתה" שהקים, בעקבות הזדהות ראש ישיבת "כנסת יצחק" וחלק מרבניה עם אנשי "בני תורה".
באוגוסט 2012 הרחיב את שורות מועצת גדולי התורה של דגל התורה.
בשנת 2014 תמך בצירוף חברים חדשים לבד"ץ שארית ישראל, שבו היה עד אז רוב לרבני פלג המיעוט, וכינס בביתו את כינוס הבד"ץ המורחב. בעקבות זאת הפך הבד"ץ לכפוף לו ולרב קניבסקי.
בעבר הרבה להגיע למבחני תלמידים בישיבות גדולות ובישיבות לצעירים ואף בתלמודי תורה בישראל. בשנותיו האחרונות הופיע בעיקר בכינוסים ציבוריים, וכן בחן בביתו תלמידים מישיבות ומתלמודי תורה.
מסעותיו מחוץ לישראל
ממוזער|250px|שמאל|האדמו"ר מסאטמר הרב משה טייטלבוים בביקור באכסניית הרב שטינמן בעת ביקורו בארצות הברית בשנת ה'תשנ"ח
הרב שטינמן ערך מסעות רבים מחוץ לישראל, במטרה לחזק את הזיקה היהודית בקהילות היהודיות שם. במקומות שבהם ביקר נערכו כינוסים רבי משתתפים שבהם עודד את הנוכחים לשלוח את בניהם לתלמודי תורה ולמוסדות ללא לימודי חול. הוא עודד פתיחת מוסדות כאלו על פי המתכונת המקובלת בציבור החרדי בישראל. כמו כן ביקר בישיבות ובמוסדות התורה. חלק מהמסעות נועדו אף לגיוס כספים לקרנות ולמוסדות חינוך ותורה, ובעיקר מוסדות להחזרה בתשובה והחזקת אברכים בישראל. חלקם נערכו יחד עם האדמו"ר מגור, גם מתוך רצון להעביר מסר של אחדות הציבור הליטאי עם הציבור החסידי, בפרט לאחר הקרע של בחירות תשמ"ט שבהן התפצלו הליטאים והחסידים. המסעות מחוץ לישראל סימלו התרחבות של פעילות הציבור החרדי-ליטאי להשפעה כלפי חוץ.
באביב 1998 ערך הרב שטינמן מסע משותף עם האדמו"ר מגור לארצות הברית. במסע הוקמה "קרן נתיבות משה" (על שם הרב משה שרר שהלווייתו התקיימה במהלך הביקור) המממנת הקמת בתי ספר של החינוך העצמאי ביישובים חילוניים. לצורך כך אף נערכה ישיבת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל באמריקה בהשתתפות נדיבים. מיד לאחר המסע הוקמו ארבעה בתי ספר על ידי הקרן. הרשת מונה 17 בתי ספר. בדרכו חזרה ביקר בלונדון.
בחורף 2002 ביקר בצרפת תוך מאמץ לעודד הורים לשלוח את ילדיהם לישיבות קטנות ולא לתיכונים ולאוניברסיטאות. במסע השתתף גם הרב יוסף אפרתי כנציגו של הרב אלישיב.
בספטמבר 2004 נסע ליום אחד ללונדון עם הרב דוב לנדו והרב יעקב משה הלל לגיוס כספים עבור אברכים, על רקע הקטנת קצבאות הילדים.
250px|ממוזער|שמאל|בביקור בארצות הברית יחד עם הרב אליהו שווי, 1997
באוקטובר 2004 ביקר במשך כשבוע בארצות הברית. הוא נאם בישיבות ובכינוסים ציבוריים וערך מספר כינוסי הדרכה למחנכים. במהלך הביקור אושפז בבית החולים מאונט סיני במנהטן עקב חשד לאירוע לבבי, אולם שוחרר והמשיך במסע. הוא ביקר גם בקנדה, בצרפת ובשווייץ שם הגיע לישיבה קטנה שהוקמה בעקבות מסע קודם שלו.
במאי 2006 נסע עם האדמו"ר מגור לארצות הברית ולקנדה, שם השתתפו בישיבת מיוחדת של מועצת גדולי התורה בארצות הברית. כמו כן השתתף במגבית לקרן ההסעות של החינוך העצמאי שהוקמה אז. מארצות הברית המשיך לבדו למקסיקו, לברזיל ולארגנטינה. בביקורו בארגנטינה חידש את החרם של הקהילה היהודית במקום על קבלת גרים למאה שנים נוספות. זמן קצר לאחר מסע זה נסע לביקור בן כמה שעות בצרפת.
במאי 2007 נסע עם האדמו"ר מגור לצרפת, ומשם המשיך לבדו לשווייץ, בריטניה ובלגיה.
ביוני 2010 ביקר בגיברלטר, אודסה ובברלין.
באוגוסט 2010 ביקר בארצות הברית, בפנמה ובמקסיקו.
בספטמבר 2012 נסע לביקור קצר בפריז, שאליו התלוו הרב יעקב משה הלל והרב יוסף אפרתי הביקור התקיים על רקע פעילותה של ממשלת צרפת לעידוד החינוך הציבורי על פני החינוך הפרטי, הכולל בתוכו את המוסדות החרדים הנמנעים מלימודי חול.
עמדותיו
לימודי חול במוסדות חינוך
ממוזער|250px|הרב שטינמן בביתו בשלהי ימיו
הרב שטינמן התנגד לשילוב לימודי חול בתכני הלימוד של מוסדות החינוך. הנושא עמד בבסיס חלק ממסעותיו מחוץ לישראל שבהם עודד פתיחת מוסדות ללא לימודי חול, וכן הימנעות מלימודי חול גם במקומות שבהם התקיימו אלה בהסכמת רבנים אחרים. בשנת 2010 כתב נגד יוזמה להקמת ישיבה תיכונית חרדית: , בשנת 2013 חתם על מכתב נגד שילוב לימודי חול בכולל אברכים. גם במוסדות שנועדו למתקרבים ליהדות דעת הרב שטינמן שאין לשלב בהם לימודי חול.
צביון הישיבות
הרב שטינמן הדגיש את חשיבות החינוך ליראת שמים במכתב לתלמידי הישיבות כתב נגד עיסוק בנושאי "מאָדע", כלומר אופנה: . בתקופת תוכנית ההתנתקות כתב לראשי הישיבות נגד השתתפות בחורי ישיבות במחאות לטובת מי מהצדדים. עוד התריע מפני נסיעת בחורי ישיבות לשהות בצימרים בחופשות. בערב פורים תשע"ב כתב לתלמידי הישיבות מכתב בגנות השכרות, בישיבות שבראשותו הורה לערוך סדרי לימוד בפורים במקום איסוף התרומות המקובל ברוב הישיבות.
כוללי אברכים
הרב שטינמן סבר כי בעת הזאת הכוללים משלימים את תפקיד הישיבות והם כלולים בדברי חז"ל "אלף נכנסים למקרא" לפיהם רק חלק קטן מתוך מי שנכנס ללימוד יצא להוראה לרבים, ועל כן יש להפנות לכוללים כל בוגר ישיבה. כמו כן ראה במסגרות הכוללים שמירה מרוח הרחוב וגורם לחיזוק הזיקה היהודית במקומות בהם הם נמצאים. בשאיפה לחיי מותרות ראה גורם שמסכן מציאות זו. עם זאת נקט קו רך כלפי מי שיצאו מהכולל לעבוד.
דת ומדינה
הרב שטינמן סבר כי יש להיזהר ממאבקים כוחניים מול הציבור החילוני ומדינת ישראל, ולדעתו על הציבור החרדי לנסות להגיע להסכמות באמצעות הידברות. לכן נטה להימנע מהפגנות וממחאות. הוא סבר כי לעיתים מאבקים גורמים דווקא לחיזוק היריב, כך כאשר הרב עמאר הוביל מאבק כנגד מימון המדינה לרבנים רפורמים, הסתייג הרב שטינמן מהמאבק הציבורי בנימוק שהוא מסייע דווקא לחיזוק הרפורמים.
עם זאת, בשנות ה-90 קרא להשתתף בהפגנות השבת ברחוב בר-אילן, והשתתף בהפגנה כנגד חפירות הקברים ביפו בשנת 1999 תמך והשתתף בהפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון ובשנת 2013 הורה על עריכת עצרות תפילה של נשים ותלמידות חרדיות בראש חודש בכותל המערבי, כמחאה כנגד תפילתן של חברות ארגון "נשות הכותל" באותה עת במקום.
לשיטתו, דרך ההתמודדות של הציבור החרדי עם מוסדות המדינה הציונית, היא על ידי הקמת מוסדות תורה וקירוב. בהשראתו יוצאים אברכים פעם בשבוע למקומות יישוב בפריפריה ולומדים תורה עם התושבים המקומיים. הוא עודד את פעילות החזרה בתשובה, בישראל ומחוצה לה והופיע בכינוסים לחיזוק הפעילות. החל מהפסקת פעילותו הציבורית של הרב שך שימש כנשיא ומכוון דרכו של ארגון "לב לאחים". מאז שנת ה'תש"ס (2000) שימש נשיא ישיבת תורת חיים במוסקבה.
בשנת 2001 חתם הרב שטינמן על מכתב נגד אמנת כנרת שדגלה בדיאלוג בין חילונים לחרדים, למרות השתתפות מקורבו מרדכי קרליץ בניסוח האמנה.
כאשר היו ניסיונות מצד משרד החינוך לכפות על מוסדות התורה לימודי ליבה, הורה למנהלי מוסדות שלא להסכים לכך.
ראה מעלה בכך שמוסדות חינוכיים לא יתוקצבו מכספי המדינה. רוב המוסדות שהוא עמד בראשם מקבלים כספים כאלה, אולם ישיבתו "גאון יעקב" נמנעת מכך, מאז היווסדה.
התנגד להכשרת גיורי צה"ל, אך סירב לחתום על כרוז שנוסח אישית כנגד הרב עובדיה יוסף שהכשיר אותם, בנימוק שהוא מזכה הרבים.
גיוס חרדים
בחודש סיון תשנ"ח פורסם ב"יתד נאמן" מכתב בחתימתו ובחתימת הרב אלישיב שבו נכתב:
יש הטוענים כי הרב שטינמן תמך בהקמת הנח"ל החרדי, בראותו בכך פתרון חלקי לתופעת הנושרים בציבור החרדי. הוא עצמו הכחיש שתמך בנח"ל החרדי, וכתב שאינו יכול למנוע הקמת מסגרת זו עבור מי שאינם שומרים תורה ומצוות. יהודה דובדבני ממייסדי הגדוד שנפגש עם הרב שטיינמן בנושא סיפר כי הציג בפני הרב שטינמן את התוכנית להקמת הגדוד, שלא ענה ישירות, והוא ראה בכך הסכמה בשתיקה. עמדות האמורות שיוחסו לו הביאו למחאה נגדו מצדם של גורמים חרדים שמרניים, כמו אנשי העדה החרדית ובמיוחד נטורי קרתא, שהשמיצוהו בפשקווילים ובכמה הזדמנויות ניסו להפריע לשיעוריו. בכמה מקרים התחוללו התכתשויות אלימות שדרשו התערבות משטרתית הרב אלישיב האשים את התוקפים ב"ביזוי תלמידי חכמים".
בשנים ה'תשנ"ט-ה'תשס"א הוביל הרב שטינמן עם רבנים נוספים את העמדה החרדית בוועדת טל שדנה בהמשך מתן שחרור משירות צבאי לבני הישיבות, לאחר פסק דין של בג"ץ שביטל את ההסדר שהיה קיים עד אז. הרב שטינמן קיבל בביתו את חברי הוועדה ואמר להם כי אין להטיל מחויבויות צבאיות כלשהן על בני הישיבות; זאת מול רבנים אחרים שסברו שאין לשתף פעולה כלל עם הוועדה.
בשנת ה'תשע"ג פורסמו דבריו נגד פניית תלמידי ישיבות לשירות לאומי אזרחי.
בתקופת דיוני ועדת שקד, שדנה בחוק חדש לגיוס בני ישיבות, התנגד למאבק פומבי של הפגנות ועצרות מחאה ואמר כי דרך ההתמודדות הנכונה היא הידברות עם גורמי השלטון לצד תפילה וחיזוק בלימוד התורה. לאחר שהוועדה גיבשה את החוק החדש, שלפיו אם לא יעמוד הציבור החרדי ביעדי גיוס יופעל על תלמידי הישיבות (מלבד 1,800 תלמידים מכל שנתון) חוק גיוס חובה וכן יופעלו סנקציות פליליות כנגד מי שיסרבו להתגייס, אמר כי יש חילול השם בכך שמדינת ישראל מצהירה שלימוד תורה נחשב ל"פלילי". בעקבות זאת תמך בהפגנת החרדים נגד הגיוס. עם זאת, הורה לתלמידי הישיבות להמשיך ולהתייצב בלשכות הגיוס לקבלת דחיית שירות כבעבר, והורה לחברי הכנסת החרדים לפעול לתיקון החוק.
לימודי חול ופרנסה
בשנת תשנ"ט קיבלו מנהלי המרכז החרדי להכשרה מקצועית מכתב תמיכה להפעלת לימודים לגברים, לתואר באישור המל"ג למקצועות המחשב, חשבונאות ומינהל, בתנאי שלא ישולבו בהם תכנים של הגות ומחשבה "או כל לימוד שיש בו נגיעה לאפיקורסות", מהרבנים יוסף ישראלזון, מרדכי שלמה שטיינמץ ושמואל אליעזר שטרן, לאחר שנועצו ברב שטינמן וברבנים נוספים, עם זאת בשנת תשס"ג פורסם שדחה סכום עתק שהציע נדיב להכשרת אברכים לשוק העבודה. בהזדמנויות נוספות שלל לימודי חול.
חינוך
הרב שטינמן הדגיש שעיקר החינוך הוא בדוגמה האישית שנותנים ההורה והמחנך. הוא התנגד למבחנים פומביים בנימוק שאין לעודד תלמידים על ידי מתן כבוד בפרהסיה, והורה להמעיט ככל האפשר בהערות ובביקורת פומבית לילדים. הוא תמך בהפחתת השימוש בענישה פיזית והתנגד לסילוק של תלמידים בעייתיים ממוסדות לימוד, כל עוד אינם גורמים נזק רוחני לשאר התלמידים. לדבריו סילוק תלמיד מהישיבה כמוהו כהריגה. בנושא סינון בקבלת תלמידים למוסדות חינוך סבר כי במקרים רבים הדבר אינו נובע ממניעים ענייניים אלא מגאווה. במכתב שפרסם בשנת תשנ"ו קרא להורים לבחור מקום לימודים לבנם על פי ההתאמה החינוכית ולא לבחור במוסד בעל שם אם אינו תואם את רמתו של התלמיד.
שידוכים ונישואים
הרב שטינמן פסל כל גישה בלתי עניינית להתאמת המיועדים לנישואים, והסתמך על דברי "נפש החיים" באמרו שמי שאינו מסכים להשתדך עם אחר על רקע מעמד דתי או תורני שונה, חוטא בגאווה. הוא מצוטט בחוברת הדרכה לחתנים כמי שאמר שחיי זוגיות מאושרים תלויים ב"שלושה דברים: ויתור, ויתור וויתור", וכי שורש כל בעיה אפשרית ביחסים בין-אישיים נעוץ באגואיזם ששורשו גאווה.
עמדתו העקבית של הרב שטיינמן בנושא גיל הנישואין לבחורים, גרסה כי חובה על ראשי הישיבות לאפשר לבחורים להתחתן בכל גיל בו יחפצו. עם זאת, הוא לא חייב נישואין מוקדמים אלא רק כאפשרות למעוניינים. כך גם הנהיג בישיבות אורחות תורה ותורה בתפארתה.
בנושא זה התבטא הרב שטיינמן באופן חריג על ראשי הישיבות המונעים נישואים מוקדמים, ואמר כי: "על פי הרוב כוונתם של ראשי הישיבות בעיקר משום שדואגים לישיבתם שלא יתחתנו צעירים ואז תהיה להם ישיבה קטנה"צדיק כתמר יפרח, ר' גדליה הוניגסברג עמ' שח
נושאים מדיניים
בשנת תשס"ה (2005), בעת הכניסה של יהדות התורה לממשלת שרון שביצעה את תוכנית ההתנתקות, סירב להביע את דעתו וביקש לקבל את הכרעת הרב אלישיב. בשיחה לעיתון המבשר בערב פסח תשע"ב התריע מפני התגרות באיראנים. הוא הביע את דעתו נגד עלייה להר הבית אך סירב להאשים את העולים בטרור הערבי.
פועלו והגותו בהלכה
250px|ממוזער|הרב שטינמן בודק לולב
הרב שטינמן נסמך להוראה בבריסק על ידי הרב שמחה זליג ריגר, והוכר בבני ברק כבר בשנות ה-50 כאיש הלכה, חוג מקורביו בתקופה זו כלל גם מורי הוראה כמו הרב בן ציון פלמן, שמצטט בספריו פסקי הלכה רבים מפיו, ואנשי הלכה נוספים בעיקר מקרב תלמידי החזון איש. בכולל פוניבז' שבראשו עמד מסר בקביעות גם שיעורי הלכה.
לחלק מפסיקותיו נודעה השלכה ציבורית כאשר הורה לחברי הכנסת הסרים למרותו להצביע לפי דעתו. כך ב"חוק ההסדרה" (שעסק בנושא בעלות על קרקעות פלסטיניות פרטיות שיש עליהן בתים יהודים ולא אושר לבסוף) קבע הרב שטינמן כי על פי ההלכה, אי אפשר לחייב בעלים למכור את שדהו אם הוא מודיע שאינו מסכים לכך, ובעקבות כך הצביעו בשנת 2012 חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב מסיעת יהדות התורה נגד החוק. בשנת 2003 חיווה דעתו במכתב אישי לרב אלישיב כי עליו לעבור ניתוח נחוץ למרות היותו כרוך בסיכון חייו, בשל אחוזי ההצלחה של המנתח וסיכויי התועלת של הניתוח לטווח הארוך, בעקבות מכתבו זה החליט הרב אלישיב על ביצוע הניתוח.
תורה ותפילה: נקט שאדם הלומד תורה בזמן שהציבור מתפלל, אף שמעיקר הדין אינו חייב לענות אמן אחרי המתפללים, בכל זאת, אם שמע אותם ראוי שיענה, מפני יראת שמים.
חלה: נקט שמותר במצבי ספק להישאל על הפרשת חלה ולבטל את תחולת ההפרשה, כדי להפריש בצורה ודאית ולברך על ההפרשה, ואין זה נחשב כגרימת ברכה שאינה צריכה
טבילת כלים: התיר את השימוש בכלים שאינם טבולים באופן אקראי שלא לייעודם המקורי.
ארבעת המינים: סבר שאסור למי שנטל כבר את ארבעת המינים לטלטלם ביום טוב ברשות הרבים כדי ליטלם שוב משום חומרא כלשהי, כי לא התירו טלטול שלא לצורך ביום טוב.
מוקצה: דעתו שתנור אפייה נידון ככלי שמלאכתו לאיסור אף אם רגילים להשאיר בו את העוגות לאחסון, שזה שימוש היתר, מאחר שהתנור אינו משמש כארון אחסון לדברים אחרים אלא רק למה שנאפה בו ונמצא שאחסון זה הוא המשך לשימוש האסור ואין לו חשיבות עצמית מספקת להגדרת הכלי כמי שמלאכתו להיתר.
משפחתו
אמו של הרב שטינמן, גיטל פייגא, הייתה בתו של הרב משה אליהו גיבורנובסקי מקמניץ. דודו של הרב שטינמן היה הרב חיים שלמה גורפינקל, מו"צ בקמניץ.
אחותה של סבתו עלקא, נישאה לדב, אביו של הרב שמחה זליג ריגר. אחיה של עלקא היה הרב משה אהרן וויצבלום, מתלמידי המהרי"ל דיסקין שכיהן כרב בעיירה סמוכה לבריסק, ובאחרית ימיו עלה לארץ ישראל וכיהן כר"מ בישיבת תורת חיים.
הרב שטינמן היה נשוי לתמר (נפטרה בכ"ה בסיוון ה'תשס"ב), בת שמאי קורנפלד, צאצא לרב משה חיים רוטנברג, אחיו של בעל "חידושי הרי"ם". לבני הזוג שני בנים ושתי בנות:
רחל דבורה - נישאה לרב זאב ברלין, מייסד וראש ישיבת גאון יעקב בבני ברק. נפטרה בכסלו תשע"ח, נובמבר 2017.
הרב משה - ר"מ בישיבת עטרת שלמה, חתנו של הרב ישראל אשר וואלס, חתנו של הרב בן ציון ידלר. גיסו היה הרב ישראל יעקב פישר.
הרב שרגא נח שטיינמן - ראש ישיבה לצעירים קהילות יעקב בבני ברק, וראש הישיבה הרוחני של ישיבת "ארחות תורה", על פי צוואת אביו. היה נשוי לחנה, בתו הבכורה של הרב חיים קניבסקי, שנפטרה ב-2014.
טובה צפורה - נשואה לרב דב שפירא, ראש ישיבת יד הלוי בירושלים.
ספריו
אילת השחר, חידושים על כמה ממסכתות התלמוד, 15 כרכים
אילת השחר על התורה, ה' חלקים
הגדה של פסח - אילת השחר
חסד ומשפט, על מסכת סנהדרין
ימלא פי תהילתך, חמישה כרכים של שיחות מוסר, כרך ביאורים על סידור התפילה וכרך בענייני ציבור ומכתבים.
מפקודיך אתבונן, שיחות לימים נוראים
עזי ומגיני, שיחות על מתן תורה
קונטרס אגלי צפון, בתוך "ליקוט תשובות וחדושים מרבנו עקיבא איגר", בני ברק ה'תשכ"ח. הקונטרס נדפס בעילום שם, אך בשמו רמוזים שמו של הרב שטינמן ושמות הוריו.
קונטרס פרי עץ הגן, (הערות וביאורים על מסכת נדה עד דף ט), בני ברק התשנ"ו, ללא ציון שמו
אפיקי איל, משיעוריו בספרים נפש החיים ודרך ה', בני ברק ה'תשע"ה
לצד ספרים אלה התפרסמו ספרים וקונטרסים ובהם נערכו דברים שאמר בעל פה, כגון הספר "צדיק כתמר יפרח" (ה'תשע"ד), מנכדו גדליה הוניגסברג; "הפנקס" - קטעים מתוך יומנו האישי של איש אמונו הרב יצחק לוינשטיין (ה'תשע"ו); וסדרת ספרים וקונטרסים בשם "אעלה בתמר" (בהם: תורת החזון איש, עם הערות הרב חיים קניבסקי, ה'תשס"ד, תורת והנהגות בית בריסק, ה'תשע"ה). מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מוציא תלמידו הרב משה יהודה שניידר מדי שבוע עלון בשם "פרי חיים" ובו שיחותיו, דברי תורתו ותשובות הלכתיות מהשבוע שחלף. משנת ה'תשע"ד יוצא מדי שבוע העלון "כאיל תערוג" שבו הדרכות ודברי תורה מפיו. לאחר פטירתו החל לצאת עלון נוסף בשם "שאל אביך ויגדך" ובו דברי תורה והדרכות ממנו.
מתלמידיו ואנשי ביתו
הרב יוסף רוזנבלום - ראש ישיבת שערי יושר ברוקלין ניו יורק
הרב בן ציון פלמן - פוסק הלכה רב שכונת נחלת משה ומחבר ספרי "שלמי תודה"
הרב איתמר גרבוז - ראש ישיבת אורחות תורה
הרב חיים שאול טאוב - האדמו"ר ממודז'יץ
הרב אלימלך בידרמן - משפיע חסידי
הרב דן סגל - משגיח ואיש מוסר
הרב דניאל וולפסון - ראש ישיבת נתיבות חכמה
הרב נתן זוכובסקי - מראשי ישיבת גאון יעקב וישיבת חכמה ודעת ברחובות
יצחק רוזנגרטן היה נהגו ומקורבו משך שנים רבות. הרב יצחק לוינשטיין ר"מ בישיבת אור יהודה היה מקורבו הבולט, עד לפטירתו ב-2009. מ-2009 מקורבו הבולט ביותר ומי שהביא פעמים רבות את דבריו, גם בהקשרים פוליטיים, היה נכדו דוד שפירא. הרב גדליה הוניגסברג, הנשוי לנכדתו למד עמו והוציא מספר ספרים על הגותו. הרב משה יהודה שניידר למד עמו בחברותא בשנותיו המאוחרות והוציא עלון שבועי מדברי תורתו.
לקריאה נוספת
גדליה הוניגסברג, צדיק כתמר יפרח, פרקים ממשנתו והנהגתו של הרב שטינמן, בני ברק ה'תשע"ד
רפאל הלוי, גדול בקרבך, עובדות והנהגות מדרכו והליכותיו של הרב שטינמן, ירושלים ה'תשע"ה
רבי אהרן ליב, מכון מעין החיים, בני ברק ה'תשע"ז
הרב שלמה לוונשטיין, ומתוק האור - פניני הגראי"ל, ה'תשע"ח
הרב יהושע בוגרד, כאור השחר - סיפורי קודש מאורו של מרן ראש הישיבה הגאון בעל אילת השחר, בני ברק ה'תש"פ
חכימא דיהודאי, עמותת "משיב נפש", בני ברק ה'תשפ"א
יום טוב ליפא ישראלזון, יעקב ישראל פוזן, בצלו חמדתי: הגדה של פסח: להסתופף בצלו של מרן רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, הוצאת יפה נוף, ה'תשע"ו, 2016.
קישורים חיצוניים
כתבות
שחר אילן, הרב שטיינמן מתון? אגדה שמוכרים לחילונים, באתר TheMarker, 19 במרץ 2012
יעקב הייזלר, שיחה עם מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן שליט”א, ראיון בהמבשר, באתר JDN, ט"ז בניסן ה'תשע"ב
אריה ארליך, סודות מרחוב חזון איש, משפחה, 7 באוקטובר 2014
חיים גריידינגר, הכירו את הרב שטיינמן , מעריב, 5 בדצמבר 2014
נעמה גרין, ממה מתרגש הרב שטיינמן? 10 עובדות מפתיעות על מרן הגראי"ל, אתר הידברות, ו' חשון ה'תשע"ז, 07.11.16
התגלו "קבלות" מלפני יובל בכתב ידו של מרן הגראי"ל שטיינמן באתר קול חי 28 בפברואר 2017
שרי רוט, זה מה שכתוב וזה מחייב, אמר הגר"ג אדלשטיין • תעלומת הצוואות של הגריא"ל, ו' טבת התשע"ח, באתר חרדים10
הרב שלמה אבינר, פירוש לצוואת הגראי"ל שטיינמן שליט"א, באתר "סרוגים"
בנימין בראון, מנהיג הבדיעבד המתון, מוסף "שבת", מקור ראשון, ד' בטבת ה'תשע"ח
אשכול לזכרו בפורום אוצר החכמה
אשכול מאמרותיו בפורום אוצר החכמה
כל הכתבות על הרב שטיינמן, באתר ערוץ 7
וידאו
סרטונים ומאמרים על הרב שטינמן באתר פרוג
משיעורי הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, ו-הספדים על הרב שטיינמן, באתר בינינו
שאלות ותשובות עם הרב שטיינמן בנושא חינוך, באתר יוטיוב
ביקור הרב שטיינמן בארצות הברית ובצרפת בשנת תשס"ב-תשס"ג, וידאו נדיר (בעמוד פלייליסט של למעלה ממאה סרטונים נוספים), באתר יוטיוב
נדיר: מרן הרב שטיינמן בפדיון פטר חמור, לפני כ-20 שנה, הערוץ הראשון, באתר הידברות, כ"ו טבת ה'תשע"ז, 24.01.17
מוריה חן | צפו: האמת מאחורי סרטון הגאווה המפורסם של הרב שטיינמן זצוק"ל, באתר הידברות, כ"ה בכסלו התשע"ח, 13.12.17
צפו: השיחה האחרונה של הרב שטיינמן בחייו, באתר הידברות, כ"ט בכסלו התשע"ח, 17.12.17
וידאו נדיר ובלעדי: עבודת הבוקר של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, אתר JDN, כ״ט בכסלו תשע״ח
כאן חדשות | שידור מיוחד מהלווית הרב שטיינמן 12.12.17, וכתבות נוספות, תאגיד השידור הישראלי, באתר יוטיוב
תמונות
דירת הרב שטיינמן שליט"א בבני ברק, גלריה באתר אנשים ישראל
יהודה פרקוביץ מגיש • תורה עבודה והנהגה: גלריית ענק מחייו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, מערכת JDN, ל' בכסלו ה'תשע״ח
מנהיג הדור שרצה "רק ללמוד תורה": צפו בגלריה מחייו של הרב זצ"ל, הידברות, כ"ד כסלו ה'תשע"ח, 12.12.17
הלווייתו
מאמרים וקונטרסים
קונטרס כאיל תערוג, מהדורא שישית, סיון ה'תשע"ד
הרב שלמה לווינשטיין, ומתוק האור פניני הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ירושלים 2018.
ספרי אילת השחר
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי מועצת גדולי התורה של דגל התורה
קטגוריה:רבני ישיבת פוניבז'
קטגוריה:ראשי ישיבה ליטאים בישראל
קטגוריה:ראשי ישיבות קטנות
קטגוריה:ראשי כולל אברכים ישראלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת תורת חסד-בריסק
קטגוריה:רבנים ליטאים ישראלים
קטגוריה:חברי נשיאות ועד הישיבות
קטגוריה:חברי נשיאות מפעל הש"ס
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:בוגרי ישיבת סלוצק-קלצק
קטגוריה:בני ברק: רבנים
קטגוריה:לוצרן: רבנים
קטגוריה:מונטרה: רבנים
קטגוריה:בוגרי ישיבת קוברין
קטגוריה:ישראלים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:רבנים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פוניבז'
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2017 | 2024-10-13T13:31:35 |
בריאן אפשטיין | בריאן סמואל אפשטיין (באנגלית: Brian Samuel Epstein ; 19 בספטמבר 1934 – 27 באוגוסט 1967), היה איש עסקים בריטי יהודי, אמרגנם של הביטלס ושל להקות ואמנים נוספים מליברפול. נטיות להרס עצמי באופיו החריפו כאשר הפסיקו הביטלס את מסעי ההופעות שלהם, והיו אחת הסיבות למותו, ככל הנראה ממנת יתר של סמים.
קורות חיים
חיים פרטיים, תחילת הקריירה והצטרפותו לביטלס
סבו היגר לבריטניה מליטא וסבתו מרוסיה.
אפשטיין, בן למשפחה יהודית אמידה מליברפול, השתלב בשנת 1955 בעסקי המשפחה, כמנהל חנות התקליטים "NEMS". תחת ניהולו היצירתי והחדשני, הפכה החנות אחת מחנויות התקליטים המצליחות בליברפול. אפשטיין לא הסתפק בהצלחתו וביקש גם להפוך אמרגן לאחת הלהקות בזירת המוזיקה התוססת של ליברפול. ההזדמנות הגדולה נקרתה לאפשטיין בסוף שנת 1961, כאשר ביקר בחנותו לקוח שביקש לרכוש את התקליטון "My Bonnie" של טוני שרידן והביטלס. תקליטון זה הוקלט אותה שנה בהמבורג, כשהביטלס משמשים להקת ליווי לשרידן. הבקשה עוררה את סקרנותו של אפשטיין, והביאה אותו לבקר בהופעה של הלהקה במועדון The Cavern (המערה). אחרי ההופעה נפגש אפשטיין עם חברי הלהקה (אז, עדיין עם המתופף פיט בסט, שהוחלף מאוחר יותר ברינגו סטאר) וזמן קצר אחרי כן הפך לאמרגנה של הלהקה.
אפשטיין והביטלס
שינוי במראה
אפשטיין חולל שינוי דרמטי במראה הלהקה ובצורת הופעתה. הוא הגביל את זמן ההופעה לכחצי שעה, ותבע מחברי הלהקה לשנות את תסרוקתם ולוותר על בגדי העור ומראה ה"טדי בוי" שלהם. במקביל, החל אפשטיין לתור אחר חברת תקליטים שתסכים להחתים את הלהקה על חוזה הקלטות. ניסיונו הראשון, עם חברת "דקה", לא צלח. ניסיון נוסף, בחברת EMI, עלה יפה יותר - אף כי לתפקיד המפיק מונה ג'ורג' מרטין, שעד אז התמחה בעיקר בתקליטי מוזיקה קלאסית והומור.
הביטלמניה
הצלחתה האדירה של הביטלס קנתה לאפשטיין שם, והוא הפך, נוסף על הביטלס, אמרגנן של להקות נוספות מליברפול. כישרונו התיאטרלי וחושיו העסקיים החדים כאמרגן סייעו בידו בארגון מסעי ההופעות הארוכים של הביטלס בשנים 1963-1966, במהלכן הופיעו הביטלס מאות פעמים. חוסר ניסיונו, עם זאת, עמד לו לרועץ בכמה וכמה עסקאות של מוצרים נלווים וחוזי תקליטים בארצות הברית. בשנים 1964-1966 נמכרו תקליטים ומוצרים נלווים במיליארדי דולרים (בערכים של היום), אך הביטלס הפיקו מכך רק הכנסות זעומות.
שנותיו האחרונות ומותו
בהדרגה מאסו חברי הביטלס בהופעות ובסתיו 1966 חדלו מהופעות חיות לחלוטין והתמקדו בהקלטות. מצב זה הותיר את אפשטיין חרד למעמדו כאמרגן הלהקה, לקראת מועד חידוש חוזהו עם חבריה. ב-27 באוגוסט 1967, כאשר הביטלס שהו בצפון אנגליה במחיצת המהרישי - מסעם הראשון כלהקה בלי ליווי של אפשטיין - נמצא אפשטיין מת בביתו שבלונדון, בעקבות נטילת מנת יתר של ברביטורט, חומר הרדמה ששימש בעבר גם כגלולת שינה והרגעה וכסם פנאי.
אפשטיין עירב שתיית אלכוהול ונטילת גלולות השינה במינון שייתכן והיה שגרתי עבורו, אך השילוב עם האלכוהול הפחית את סיבולת הגוף שלו לברביטורט והמינון הפך למנת יתר קטלנית. חוקר מקרי המוות קבע שמותו של אפשטיין היה תאונה.
חיים אישיים
אפשטיין היה הומוסקסואל, ונטייתו המינית הייתה ידועה לכל מכריו, אף כי לא זכתה לפרסום בחייו. בכמה ספרים על הביטלס נטען כי אפשטיין נמשך לחבר הלהקה ג'ון לנון, וכי משיכה זו הייתה אחד המניעים לרצונו להפוך לאמרגן הלהקה. טענה זו הובילה גם לפרסומים על קשר הומוסקסואלי בינו לבין לנון, אך לקשר זה לא נמצאו תימוכין עובדתיים של ממש. אפשטיין החל להשתמש בסמים ממריצים כבר מראשית הקריירה שלו כאמרגן. רוב הסמים הממריצים היו אז חוקיים והשימוש בהם היה מקובל מאוד (הביטלס צרכו סמים ממריצים דרך קבע בהופעותיהם). מאוחר יותר התנסה אפשטיין גם בסמים קלים וככל הנראה גם בסמים קשים יותר, כהרואין וקוקאין.
ראו גם
בילי ג'יי קריימר והדקוטות - להקה שייצג אפשטיין.
ג'ון בנקס - המרסיביטס, להקה שייצג אפשטיין.
קישורים חיצוניים
חייו וחיי האהבה של בריאן אפשטיין בפודקאסט "ביטלמניה"
Glenn Frankel, Nowhere Man The Washington Post, August 26, 2007
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הביטלס
קטגוריה:אנשי עסקים יהודים בריטים
קטגוריה:אמרגנים יהודים
קטגוריה:אמרגנים בריטים
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:להט"בים בריטים
קטגוריה:בוגרי האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1934
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1967 | 2024-04-25T20:56:59 |
באדי הולי | צ'ארלס הארדין (באדי) הולי (באנגלית: Charles Hardin "Buddy" Holley; 7 בספטמבר 1936 - 3 בפברואר 1959) היה זמר אמריקאי, מראשוני המוזיקאים שפעלו ועיצבו את זרם הרוק אנד רול.
ביוגרפיה
הולי נולד למשפחה מוזיקלית בלאבק שבטקסס. תחילה הושפע ממוזיקת הבלוגראס, ומאוחר יותר הושפע ממוזיקת רוק, לאחר שראה הופעה של אלביס פרסלי ב-1955.
הולי החל את דרכו כאשר התבלט בהרכב המוזיקלי שבו השתתף. במהרה הפך להיות הזמר הראשי, כאשר הלהקה, שנקראה "הצרצרים", הפכה ללהקת הליווי שלו. באדי כתב שירים שזכו להצלחה רבה, דוגמת השיר פגי סו, שיר רוקנרול מובהק, שזכה להצלחה רבה בארצות הברית. בהיותו במסע הופעות, ב-3 בפברואר 1959, התרסק המטוס של הולי ושל שני אמנים נוספים, ג.פ. "ביג בופר" ריצ'רדסון וריצ'י ואלנס, ושלושת הנוסעים והטייס נספו. הולי נפרד מ"הצרצרים" לפני מסע ההופעות האחרון שלו, והם לא היו איתו במטוס.
השפעתו בתחום המוזיקה נחשבת רבה. הביטלס, לדוגמה, הושפעו ממנו רבות, בעיקר בתחילת דרכם, בה אף שרו מספר שירים שלו. הקריירה המוזיקלית שלו ארכה מספר שנים בלבד, ועם זאת הוא הספיק לחולל בה שינוי מהותי בעולם המוזיקה.
שירו של דון מקליין מ-1971, "American Pie" (חודש על ידי מדונה), מתייחס לתאונת מותו של באדי הולי כ"יום שבו מתה המוזיקה".
מלבד הפזמון של "American Pie", גם חלק מהבית הראשון בשיר מתייחס להולי:
"But February made me shiver"
- תאונת המטוס שבה נהרג הולי קרתה בפברואר.
הכוונה כאן לכלתו הטרייה ואלמנתו של הולי, שהייתה בהריון, ובעקבות הטראומה של התאונה הפילה את העובר שנשאה ברחמה.
ללהקת "Weezer" היה להיט בשם "באדי הולי" בשנת 1995, שנכלל בתוכנת חלונות 95 כהדגמה ליכולות המולטימדיה שלה.
בשנת 1997 זכה הולי בפרס גראמי עבור מפעל חיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:רוק אנד רול
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אמריקאים שנהרגו בתאונות אוויריות
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1936
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1959
קטגוריה:אמני דקה רקורדס | 2023-11-19T13:40:30 |
יוקו אונו | יוֹקוֹ אוֹנוֹ (באנגלית: Yoko Ono; ביפנית: 小野 洋子; נולדה ב-18 בפברואר 1933) היא אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום יפנית-אמריקאית, שנודעה גם כאשתו השנייה של ג'ון לנון, מלהקת הביטלס. זוכת פרס אריה הזהב על מפעל חיים לשנת 2009.
קורות חיים
אונו נולדה ב-1933. אביה עבר לסן פרנסיסקו שבועיים לפני לידתה, ב-1937 חזר ליפן, ואונו למדה בבית ספר בטוקיו. ב-1940 עברה המשפחה לניו יורק, שם עבד אביה. ב-1941 עבר אביה להאנוי והמשפחה חזרה ליפן. היא סיימה את לימודיה ב-1951 והייתה האישה הראשונה שהתקבלה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת פירס, אך לאחר שני סמסטרים עזבה את האוניברסיטה.
לאחר מלחמת העולם השנייה היגרה משפחתה של אונו לניו יורק. ב-1956 נישאה אונו למלחין טושי איצ'יאנאגי. הם התגרשו ב-1962, לאחר שחיו בנפרד כמה שנים. ב-28 בנובמבר אותה שנה נישאה אונו לאנטוני קוקס. ב-1 במרץ 1963 הם התגרשו, ב-6 ביוני נישאו מחדש, וב-2 בפברואר 1969 התגרשו פעם נוספת. בתם קיוקו קאן קוקס נולדה ב-8 באוגוסט 1963. אונו השאירה את קיוקו עם קוקס, ועזבה אותה למען לנון. אונו וקיוקו התאחדו שוב ב-1994.
אונו פגשה לראשונה את ג'ון לנון כאשר הוא ביקר באחת התערוכות שלה בלונדון, ב-9 בנובמבר 1966. הם התחילו בקשר רומנטי שנתיים מאוחר יותר, דבר שהביא לגירושיו של לנון מאשתו הראשונה, סינתיה. לנון כתב לאונו שירים רבים, המדברים על אהבתו אליה. הידועים שבהם: "Woman", "Love", ו-"Oh, My Love". באוקטובר 1968 נעצרו בני הזוג לאחר שנתפסה ברשותם מריחואנה. הם שיתפו פעולה באלבומים רבים. הראשון בהם היה ב-1968, כאשר לנון היה עוד בביטלס, עם האלבום הניסיוני "Unfinished Music No.1: Two Virgins". ב-1969 יצא אלבום הבכורה שלהם "Live Peace in Toronto 1969". הם התחתנו ב-20 במרץ 1969, בגיברלטר.
ב-1970 הוציאה אונו את אלבום הסולו הראשון שלה, "Yoko Ono/Plastic Ono Band". לאחר התפרקות הביטלס חיו אונו ולנון בלונדון ואז בניו יורק. ב-1973 עברו אונו ולנון לגור בנפרד, אונו פיתחה את הקריירה שלה בניו יורק, ולנון עבר ללוס אנג'לס עם העוזרת האישית שלו, מאי פאנג. ב-1975 הם השלימו, וב-9 באוקטובר אותה שנה, ביום הולדתו ה-35 של לנון, נולד בנם שון. לאחר לידת שון עברה המשפחה לגור בבניין הדקוטה שבאפר וסט סייד של מנהטן. לנון פרש מהמוזיקה ונרצח בדצמבר 1980. אונו לא נישאה שוב לאחר הירצחו של לנון ומתגוררת בניו יורק, בבניין בו התגוררה עם לנון ואשר בפתחו הוא נרצח.
מאז שנות ה-60 ועד היום אונו היא פעילה למען השלום. ב-2004 הוציאה אונו מחדש את שירה "Everyman... Everywoman..." כדי לתמוך בנישואים חד-מיניים.
יוקו אונו והביטלס
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון לנון ויוקו אונו, התמונה צולמה על ידי ג'ק מיטשל ימים ספורים לפני הרצח של לנון ב-8 בדצמבר 1980
יוקו אונו מפורסמת גם כאחת הסיבות המרכזיות להתפרקות הביטלס. יש האומרים שהיא תרמה לסכסוכים בין חברי הלהקה כאשר הגיעה להקלטות וחזרות הלהקה, ותמכה בבעלה – לנון – בכל הוויכוחים שבינו לבין חברי הלהקה, ואף הגבירה את הקרע בין שני היוצרים החשובים בלהקה – פול מקרטני ובעלה – ג'ון לנון. מזה שנים נמצאת אונו בסכסוך עם פול מקרטני על זכויות כתיבת השירים של הביטלס.
בסקר שנערך ב-2009 בידי BBC הסתבר ש-73.2% ממעריצי הלהקה שונאים את יוקו אונו וסוברים שהיא הסיבה לפירוקה, ל-17.8% אין דעה בנושא ו-10% אוהבים אותה.
עבודת האמנות
בתחילת דרכה כאמנית בשנות השישים, הייתה אונו חברהב תנועת הפלוקסוס יחד עם ג'ון קייג' ומרסל דושאן. בשנת 1964 יצרה אונו את אחת מעבודותיה האיקוניות cut piece, עבודת מיצג פמיניסטית. בעבודה זו אונו על במה ולפניה מונח זוג מספריים. הקהל מוזמן לעלות על הבמה ולגזור חתיכות מהבגד שלה. עבודה זו הוצגה לראשונה בקרנגי הול בניו יורק ומאז הוצגה שוב פעמים רבות. בין השנים 1964 ל-1972 אונו יצרה קולנוע אקספרימנטלי. היא יצרה 16 סרטים, ביניהם העבודה fly בה מתועד מקרוב זבוב המטייל על גופה הערום. לעבודות אלה היא יצרה גם את הפסקול המוזיקלי. בשנת 1981 יצירה לראשונה, אונו, את המיצב ההשתתפותי עץ המשאלות בו ניכסה עץ שגדל באתר התצוגה והזמינה את הקהל לכתוב משאלות על פתקים ולתלות אותם על העץ. מיצב עץ המשאלות הוא עבודה מתמשכת שהוצגה במקומות רבים בעולם משנות השמונים ועד היום. כאשר נסגרת תערוכת עץ המשאלות באתר מסוים, אונו שולחת את פתקי המשאלות למגדל Imagine peace באיסלנד שם נשמרות מילוני משאלות מרחבי העולם.
דיסקוגרפיה
(המסומנים ב-* הם יחד עם ג'ון לנון)
ראו גם
שביתת מיטה
קישורים חיצוניים
מרית בן ישראל, בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמנים יפנים
קטגוריה:הביטלס
קטגוריה:זוכות פרס גראמי
קטגוריה:ג'ון לנון
קטגוריה:מהגרים מיפן לארצות הברית
קטגוריה:זמרות אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:אמניות גפן רקורדס
קטגוריה:מוזיקאיות אנגליות
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1933
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1933 | 2024-09-06T07:22:28 |
סיימון וגרפונקל | סיימון וגרפונקל (באנגלית: Simon & Garfunkel) – היה הרכב מוזיקלי של צמד האמנים פול סיימון וארתור (ארט) גרפונקל. חברי הצמד היו בין האמנים הפופולריים ביותר בשנות השישים של המאה ה-20, ונחשבים בין האמנים הבולטים בזרם הפולק רוק.
בין שיריהם המפורסמים: The Sound of Silence, Mrs. Robinson, Scarborough Fair/Canticle, Bridge over Troubled Water. סיימון וגרפונקל זכו במספר פרסי גראמי ונבחרו להיות בין האמנים המוצגים במוזיאון "היכל התהילה של הרוק נ' רול".
סימון וגרפונקל דורגו במקום ה-40 בקטגוריית "האמנים הגדולים בכל הזמנים" במגזין הרולינג סטון.
היסטוריה
ההתחלה
פול סיימון וארט גרפונקל נולדו וגדלו ברובע קווינס בניו יורק, ושם החלו את דרכם המוזיקלית. השניים למדו באותה כיתה בבית הספר "פורסט הילס" בקווינס. תחילת דרכם המוזיקלית המשותפת הייתה בגיל 15 ב-1956, בעודם בתיכון. בשנה זו החלו סיימון וגרפונקל לשיר יחד כצמד בשם טום וג'רי עם פול סיימון כ"ג'רי לנדיס" וגרפונקל כ"טום גרף" (Graph), שם שנבחר בשל מנהגו של גרפונקל לעקוב אחר גרף הלהיטים במצעדי הפזמונים. ב-1957 החלו השניים לבצע שירים בסגנון הרוקנרול של האחים אברלי (Everly Brothers). סיימון כתב את המילים והלחנים לשיריהם וגרפונקל היה הסולן המוביל בביצועם. יחד הם הצליחו להשיג הרמוניה קולית ושיתוף פעולה מוזיקלי שהובילו שנים אחר־כך למיצובם כאחד מהצמדים המוזיקליים המצליחים ביותר.
סיימון וגרפונקל הצליחו לשכנע מפיק מוזיקלי להקליט אחד משיריהם הראשונים, Hey, Schoolgirl, על תקליטון (סינגל) שבצדו השני הוקלט השיר Dancin' Wild. התקליטון מכר 100,000 עותקים ונכנס למקום ה-49 במצעד הפזמונים של עיתון הפופ הנפוץ "בילבורד". הם אף ביצעו את השיר בהופעה חיה בתוכנית הטלוויזיה American Bandstand, שבה הם הופיעו מיד לאחר ג'רי לי לואיס שביצע את שירו הידוע והמצליח מאוד באותה תקופה, Great Balls of Fire.
סיימון וגרפונקל לא הצליחו לשחזר את ההצלחה, ושנה אחר־כך, ב-1958, נפרד הצמד. סיימון נרשם לקווינס קולג' בניו יורק, וגרפונקל לאוניברסיטת קולומביה.
הם החלו להתבלט שוב בנוף המוזיקלי במהלך 1963 עם התפתחותו של סגנון הפולק רוק שהפך דומיננטי בתחילת שנות השישים עם הצלחתם של אמנים שהחלו את דרכם בתקופה זו כבוב דילן. סיימון וגרפונקל שילבו סגנון הדומה לזה של האחים אברלי, יחד עם הרמוניה קולית שהושגה בשילוב קולות השניים ועם הגיטרה האקוסטית של סיימון. השניים אף הקליטו מספר שירים שנכתבו במקור על ידי האחים אברלי, כשהידועים שבהם הם Bye Bye Love ו-Wake Up Little Susie.
סיימון הספיק לסיים את הקולג', אך נשר לבסוף מבית הספר למשפטים של ברוקלין, ובדומה לגרפונקל פיתח עניין בסגנון הפולק. סיימון הראה לגרפונקל מספר שירים שכתב בסגנון זה: Sparrow, Bleecker Street והשיר He Was My Brother, שהוקדש לאחר מכן לאנדרו גודמן, ידיד של הצמד וחבר לכיתה של סיימון בקווינס קולג'. גודמן, היה אחד משלושת פעילי זכויות האדם שנרצחו על ידי אנשי הקו קלוקס קלאן במחוז נישובה שבמיסיסיפי ב-21 ביוני 1964.
אלבומם הראשון Wednesday Morning, 3 A.M., כלל את שלושת השירים האלה, אשר היו בין חמשת השירים המקוריים של סיימון שהוכנסו לאלבום. עם זאת, ובניגוד לתקליטון המצליח, האלבום שיצא בחברת קולומביה רקורדס ב-19 באוקטובר 1964, נחל כישלון.
הפירוד הראשון
שמאל|ממוזער|עותק ויניל אדום של הסינגל I Am A Rock מ-1966
זמן קצר לאחר סיום ההקלטות, נפרד הצמד שוב וסיימון עבר לאנגליה, שם הקליט את אלבום הסולו שלו, The Paul Simon Song Book, במאי 1965. התקליט בביצוע סיימון המלווה עצמו בגיטרה הוקלט בלונדון. אלבום זה מהווה תזכורת מרעננת לעבודותיו הראשונות של סיימון בתחום הפולק. כנראה שאלבום זה נמחק ב-1979 לבקשתו של סיימון, אך הוא הופץ מחדש כדיסק במהלך 2004 בתוספת שתי רצועות בונוס.
בעוד סיימון שוהה באנגליה במהלך קיץ 1965, החלו תחנות רדיו ששידרו באזור קוקו ביץ' וגאינסוויל שבפלורידה לקבל בקשות מקהל המאזינים להשמעת השיר The Sound of Silence מתוך אלבומם הראשון של הצמד. גם באזור בוסטון הושמע השיר בתדירות הולכת וגוברת. עם התעוררות זו של הקהל, מיהר המפיק האמריקאי של הצמד טום וילסון, אשר קיבל השראה מקלטות הפולק המוקדמות של להקת הבירדס, להוסיף לשיר גיטרה חשמלית וכלי הקשה. הוא שחרר את העיבוד המחודש של The Sound of Silence כתקליטון, כשבצדו השני השיר We've Got a Groovey Thing Goin. עיבוד זה הפך את השיר משיר בסגנון פולק לשיר בסגנון פולק רוק, והצליח להיכנס למצעדי הפזמונים בארצות הברית, להפתעתו הרבה של פול סיימון.
בספטמבר 1965 גילה סיימון לראשונה כי השיר נכנס למצעדי הפזמונים, ממש לפני שעמד להופיע במועדון פולק בדנמרק. בדצמבר אותה שנה הגיע השיר למקום הראשון במצעד.
האיחוד
שמאל|ממוזער|250px|סיימון וגרפונקל בנמל התעופה סכיפהול בשנת 1966
עקב הצלחת השיר חזר סיימון מיד לארצות הברית, וסיימון וגרפונקל חזרו שוב לפעילותם כצמד. הם הקליטו שירים נוספים מהאלבום בדומה לעיבוד שהפיק טום וילסון, אף על פי ששניהם לא אישרו עיבוד זה לפני שהופץ בראשונה. תוצאת שיתוף פעולה מחודש זה, הובילה לסדרת אלבומים בסגנון פולק-רוק, שהתבססה על כתיבתו הציורית ובעלת התובנה של סיימון אשר לוותה בקורטוב הומור דק.
ב-17 בינואר 1966 הוציא הצמד אלבום שני בשם Sounds of Silence, כשהם נסמכים על שם שירם המצליח מהאלבום הקודם שהוביל לאיחודם מחדש. התקליט הגיע למקום ה-21 במצעד התקליטים. האלבום הראשון, Wednesday Morning, 3 A.M. הוצא שוב והפעם זכה להצלחה רבה יותר מהוצאתו המקורית ב-1964, כשהגיע למקום ה-30 במצעד.
חלק מהשירים באלבום הסולו הראשון של סיימון, The Paul Simon Song Book זכו אף הם לעיבוד מחדש, והוקלטו שוב בעזרת גיטרה חשמלית ובסגנון של פולק-רוק. שירים אלו היו I Am A Rock שהגיע למקום השלישי במצעד במהלך 1966, Leaves That Are Green, April Come She Will ו-Kathy's Song שהוכנסו אל האלבום Sounds of Silence.
לצמד נכונו להיטים נוספים בשנים הבאות, ובכללם "יריד סקרבורו" המבוסס על בלדה אנגלית מסורתית שנוספה לה לחן מקורי המהווה קול שני, ו-Homeward Bound שהגיע לאחר מכן למקום החמישי במצעד ומבוסס על חייו של סיימון בדרכים כאשר סייר באנגליה במהלך 1965.
שירים נוספים מאלבום הסולו של סיימון, עם עיבוד מחודש נכללו באלבומם הבא של הצמד. אלבום זה, Parsley, Sage, Rosemary and Thyme, שיצא ב-10 באוקטובר 1966, הביא לביטוי באופן נקי את סגנון הפולק רוק של סיימון וגרפונקל יותר מאשר באלבומם הקודם שהוצא בחופזה.
במהלך 1967, תרמו סיימון וגרפונקל בצורה נכבדה לפסקול הסרט "הבוגר", סרטו של במאי הקולנוע והתיאטרון מייק ניקולס. האלבום יצא ב-21 בינואר 1968, ונכנס למקום הראשון במצעד ב 6 באפריל 1968. תקליט זה כלל את הלהיט The Sound of Silence, והשיר הידוע ביותר מתוכו היה Mrs. Robinson ("גברת רובינסון" הוא שמה של השכנה המבוגרת (אן בנקרופט) המפתה את גיבור הסרט (דסטין הופמן)).
הקו המוזיקלי בו בחרו התקבל יפה בקרב הציבור, והם בלטו מאוד בנוף המוזיקה של אותן שנים, ובמצעדי הפזמונים והמכירות. גם אלבומם הבא אשר יצא באפריל 1968, Bookends, בעל הנימה הנוסטלגית, נכנס לראש המצעד. הקו המוזיקלי של סיימון וגרפונקל הפך הרפתקני יותר עם כל אלבום, כאשר המילים לשירים שבתקליט Bookends היו מורכבות יותר בהשוואה לעבר. הנושא המרכזי באלבום היה הזדקנות ואובדן. התקליטון של Mrs. Robinson הגיע למקום הראשון במצעד, ושירים נוספים רבים שלהם בתקופה זו הצליחו להגיע ל-25 המקומות הראשונים במצעד. ביניהם היו A Hazy Shade Of Winter, Fakin' It, At The Zoo, ו-America.
בטקס גראמי שנערך במרץ 1969 זכה השיר Mrs. Robinson בפרס, ופול סיימון קיבל פרס גראמי עבור "פסקול הסרט הטוב ביותר".
הפירוד השני
במהלך 1969, נראה היה כי הצלחתם של סיימון וגרפונקל החלה לגבות מהם מחיר. גרפונקל החל לפתח שאיפות לקריירה במשחק, והשתתף בסרטו של מייק ניקולס מלכוד 22. תסכולו של סיימון לנוכח פעילות זו גבר כאשר גרפונקל החל להיעדר מההקלטות של אלבומם המתוכנן הבא, במיוחד כאשר חלקו המתוכנן של סיימון בסרט נגנז עוד לפני שהצילומים בכלל החלו.
יחסיהם האישיים של סיימון וגרפונקל המשיכו להידרדר אותה שנה, והחמירו במהלך סיבוב ההופעות שלהם בשנת 1969. הופעותיהם שהוקלטו בקרבונדייל שבאילינוי ב-8 בנובמבר ובאוניברסיטת מיאמי, באוקספורד שבאוהיו ב-11 בנובמבר, כנראה הוקלטו והופצו באופן פיראטי בהיקף נרחב. קטעי וידאו מסיבוב הופעות זה שודרו במהלך ה-30 בנובמבר בתוכנית הטלוויזיה המיוחדת והשנויה במחלוקת שלהם, Songs Of America. התוכנית זכורה גם בעקבות סירובם של המפרסמים לתמוך בה בגלל המסר הבולט בה כנגד מלחמת וייטנאם.
לאחר עיכובים רבים, יצא אלבומם האחרון Bridge Over Troubled Water ב-26 בינואר 1970. שיר הנושא מתוך האלבום, שבו הציג גרפונקל יכולת קולית מרשימה, הפך ללהיט גדול והפך את האלבום לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר באותה תקופה. השיר התמיד במקום הראשון במצעדים במשך שישה שבועות, והמשיך להתמקם במקומות גבוהים במצעד למשך זמן ארוך מאוד. האלבום כלל עוד שלושה להיטים שנכנסו ל-20 הגדולים במצעדים: Cecilia שהגיע למקום הרביעי במצעד בארצות הברית, The Boxer, El Condor Pasa (מילים ללחן פרואני) וגרסת הכיסוי בהופעה חיה לשיר Bye Bye Love של האחים אברלי שהוקלטה במהלך סיבוב ההופעות שלהם ב-1969, בעיר איימס שבאיווה.
בטקס גראמי שנערך בשנה לאחר מכן, במרץ 1971, האלבום והתקליטון של Bridge Over Troubled Water זכו בארבעה פרסי גראמי, ביניהם עבור שיר השנה. במהלך 1972 יצא לחנויות אלבום של אוסף להיטיהם הגדולים, Simon and Garfunkel's Greatest Hits, שהגיע למקום החמישי במצעד בארצות הברית.
1971 הייתה שנת מפנה נוספת בהיסטוריה של הצמד, כאשר הם החליטו להיפרד שוב. סיימון החל בקריירת סולו מצליחה, ויצר מספר אלבומים שזכו לאהדת הביקורת והקהל וביניהם There Goes Rhymin' Simon מ-1973 ו-Graceland משנת 1986.
גרפונקל, לעומת זאת, חילק את זמנו בין עולם המוזיקה והמשחק בסרטים. ב-1979 זכה להצלחה אדירה עם Bright Eyes, שיר שכתב מייק באט האנגלי ונכלל בפסקול הסרט גבעת ווטרשיפ. השיר שהה 6 שבועות רצופים בראש המצעד הבריטי ב-1979. גרפונקל גם הקליט גם גרסה אקוסטית ל-I Only Have Eyes for You, שיר ישן של הארי וורן מ-1934, שזכה גם לביצוע מצליח של הפלמינגוס בשנות השישים. זכור במיוחד אלבומו מ-1978 Watermark בו רוב השירים נכתבו על ידי ג'ימי ווב, מלחין אמריקני ידוע. גרפונקל הצטיין מאוד בשירה אבל לא כתב ולא הלחין ולכן הצלחתו הייתה קטנה, יחסית לזו של סיימון לאורך השנים שבהן פיתחו קריירות סולו נפרדות.
.
הם התאחדו באופן נדיר וחד-פעמי להקלטת הדואט "עירי הקטנה", שכתב והלחין פול סיימון ועוסק בילדותם המשותפת בשכונת קווינס בניו יורק. השיר יצא לרדיו ביום הולדתו ה-34 של פול סיימון (באוקטובר 1975) ונכלל בשני אלבומי הסולו, גם של סיימון וגם של גרפונקל, שיצאו בשנת 1975. בשנת 1978 התאחדו שוב להקלטת גרסה מיוחדת ל"איזה עולם נפלא", כשהם מצרפים אליהם גם את ג'יימס טיילור. השיר הצליח מאוד והגיע למקום ה-17 במצעד הבילבורד. ב-1981 התאחדו להופעות, ביניהן המופע המפורסם בסנטרל פארק בניו יורק, בפני חצי מיליון צופים.
סיימון וגרפונקל לאחר הפירוד
שמאל|ממוזער|250px|סיימון וגרפונקל בהופעה ברוטרדם בשנת 1982
האיחוד המחודש הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוד השני התרחש ביוני 1972, בקונצרט תמיכה למען המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ורג' מקגוורן במדיסון סקוור גארדן. ב-18 באוקטובר 1975, הופיע הצמד בתוכנית הפופולרית של רשת NBC סאטרדיי נייט לייב, ושרו יחד את The Boxer ו-Scarborough Fair/Canticle. כאשר במהלך ההופעה, ניתן היה לצפות בתמונות של הצמד מבקרים באזור בו גדלו כילדים בניו יורק. בתקופה הזו (סתיו 1975) הם אף הוציאו תקליטון ראשון מאז פרידתם, שנקרא My Little Town. השיר הצליח להיכנס לרשימת עשרת הגדולים במצעדים, ואף צורף לאלבומי הסולו של vmns שיצאו אותה שנה.
הצמד התאחד לסירוגין מספר פעמים מאז, זכורה במיוחד הופעת-חינם בסנטרל פארק בניו יורק ב-19 בספטמבר 1981. ההופעה משכה כחצי מיליון איש, ונצפתה על ידי רבים נוספים בעזרת הקלטת המופע שהוצא במספר פורמטים: תקליט, תקליטור, קלטת וידאו ו-DVD. הצלחתו הרבה של הקונצרט ב-1981, הובילה את הצמד לסיבוב הופעות מחודש בעולם, כולל אירופה ויפן במהלך 1982, וארצות הברית ב-1983. בסיבוב הופעות זה הם אף הופיעו בישראל באצטדיון רמת גן.
סיימון וגרפונקל אף החלו לעבוד על מה שהיה אמור להיות אלבום האולפן הראשון מקץ עשור של עשייה אינדיבידואלית. שמו הזמני של האלבום היה Think Too Much, אך חילוקי דעות אמנותיים בין השניים הובילו את סיימון למחוק את קולו של גרפונקל ממספר שירים שהוקלטו והושלמו. בסופו של דבר, האלבום, Hearts and Bones יצא כאלבום סולו של סיימון ותקופה ארוכה התנכרו השניים זה לזה.
הופעתם הפומבית הבאה של הצמד, התרחשה ב-1990, כאשר הצמד הופיע בטקס לכבוד הכנסתם להיכל התהילה של הרוקנרול. גם בשנת 1993 הופיעו סיימון וגרפונקל יחד בניו יורק ב-21 קונצרטים אשר כל הכרטיסים להם נמכרו. במחצית הראשונה של המופע הופיע סיימון עם להקה, ובמחצית שנייה הופיעו סיימון וגרפונקל כצמד. מאוחר יותר באותה שנה, הם הופיעו במספר קונצרטי צדקה, כדוגמת Bridge School Concerts.
ביולי 2002, הוציאה חברת Columbia/Legacy אלבום נוסף של הצמד שהוקלט בהופעה חיה במהלך 1967. האלבום, Live In New York City, 1967 כולל בתוכו הופעה חיה כמעט מלאה של הצמד שהוקלטה באולם הפילהרמונית במרכז לינקולן בניו יורק ב-22 בינואר 1967.
איחוד נוסף נרשם ב-23 בפברואר 2003, כאשר הצמד שב להופיע יחד בציבור לראשונה מאז 1993 וביצע את The Sound of Silence במופע הפתיחה של טקס פרסי גראמי אותה שנה. לפני ההופעה הוענק לצמד פרס על מפעל חיים (Grammy Lifetime Achievement Award), שנועד לציין את תרומתם הרבה לעולם המוזיקה במשך יותר מ-40 שנה מאז החלו את פעילותם.
הופעתם זו בטקס גראמי חוללה כנראה הפשרה מסוימת ביחסים המנוכרים ביניהם. זמן קצר לאחר מכן, השיקו סיימון וגרפונקל מופע איחוד שנמשך חודשיים ברחבי ארצות הברית (ובטורונטו, קנדה), החל מה-16 באוקטובר ועד ה-21 בדצמבר 2003. השם שניתן לסיבוב ההופעות היה Old Friends (כשם אחד משיריהם מהתקליט Bookends). סיבוב זה היה הראשון זה 20 שנה, וכלל 40 קונצרטים ב-28 ערים. בין היתר שילב הצמד בהופעותיו כאורחים את האחים אברלי, מהם הושפעו בצעירותם.
שמאל|ממוזער|250px|סיימון וגרפונקל בשנת 2009
ההצלחה הגדולה של סיבוב ההופעות הובילה להדרן במהלך יוני ויולי 2004, עם יותר מ-25 קונצרטים נוספים, בארצות הברית וגם באירופה. ביולי 2004 הם סיימו את סיבוב ההופעות במופע בסמוך לקולוסיאום של רומא לפני קהל רב. לפי הדיווחים של כלי התקשורת, הקהל במופע היה גדול יותר מהופעתם המפורסמת בסנטרל פארק, וצפו בו כ-600,000 איש.
יצירתם המוזיקלית
הצלחתם של סיימון וגרפונקל נבעה משילוב בין מילות השירים, מוזיקה קליטה, עיבוד מוזיקלי מוצלח ושילוב הרמוני בין הזמרים.
על המילים והלחנים אחראי פול סיימון, שכתב על מגוון נושאים, אישיים: אהבה (Cecilia ו-Bridge Over Troubled Water), אכזבה (I Am A Rock), געגועים (Homeward Bound), זקנה (Old Friends), וחברתיים: חיפוש העצמי (America) ומחאה כנגד החברה האמריקנית (The Boxer) והאלימות ומלחמת וייטנאם (Silent Night).
מילות השירים של פול סיימון פשוטות אך קולעות. לעיתים מפגין סיימון גם הומור. בשיר Cecilia קם הגיבור מהמיטה בה תינה אהבים עם ססיליה על מנת לשטוף פנים ומגלה כשהוא חוזר למיטה שמישהו נטל את מקומו. בשירים מסוימים נוהג הקהל להגיב בתשואות על שורות מסוימות המדברות אל ליבו, כמו "באור העירום ראיתי עשרת אלפים איש, אולי יותר", מתוך The Sound of Silence. רוב השירים הם בסגנון הבלדה, ולעיתים כמו בשיר The Boxer מצליח סיימון לצמצם למספר שורות סיפור חיים שלם. ב-The Boxer עוזב גיבור השיר את ביתו ומשפחתו, עובר לניו יורק במטרה למצוא עבודה, אך ההצעות היחידות שהוא מקבל הן שידול מהזונות של השדרה השביעית בעיר. בלית ברירה הוא בוחר בקריירה של מתאגרף, מקצוע אכזרי שאותו הוא רוצה לעזוב אך אינו מסוגל:
"בזירה ניצב מתאגרף
ולוחם במקצועו
והוא נושא עמו זיכרון
של כל מכת אגרוף שהפילה אותו
או פצעה אותו עד שהוא קרא
בחמת זעם ומתוך בושה
אני נוטש, אני נוטש,
אך הלוחם עדיין נשאר"
התקופה בה התפרסמו סיימון וגרפונקל, סוף שנות השישים של המאה ה-20, הייתה תקופה סוערת: מלחמת וייטנאם וההפגנות נגדה, ילדי הפרחים ופסטיבל וודסטוק וגם בשיריו של סיימון מופיעות התייחסויות לתקופה זו. בצורה חבויה כמו בשיר America בו יוצא זוג לחפש את אמריקה והחיפוש נגמר בשבר. ובצורה גלויה כמו בשיר Silent Night, מזמור ידוע לחג המולד, שאותו שרים סיימון וגרפונקל על פי המסורת ברוך, כשעל רקע השיר מושמעות לפתע חדשות השעה שבע ובהן ברצף מוזכרים קרבות בווייטנאם, הבטחה של המפקד הצבאי לשהייה ארוכה שם, ההפגנות נגד המלחמה ומשפטו של רוצח סדרתי שאחראי למותן של שבע נזירות.
המוזיקה של פול סיימון היא לרוב בסגנון הפולק או הפולק רוק. חלק מהרפרטואר של הצמד כלל שירים של אחרים שלהם ידעו ליצור עיבוד חדש: שירים של האחים אברלי (Bye Bye Love), בלדה אנגלית (Scarborough Fair/Canticle) שלה הוסיף סיימון נעימת רקע, ועיבוד לשיר עם פרואני (El Condor Pasa).
העיבוד המוזיקלי עשה לעיתים שימוש מפתיע בכלי הקשה כמו בשיר Cecilia או בשיר America. חלק מהשירים מלווים בגיטרה אקוסטית בלבד ולחלקם יש ליווי מוזיקלי עשיר. את השיר הפרואני El Condor Pasa ליווה ההרכב לוס אינקס המתמחה במוזיקת אנדים . השיר The Boxer מלווה בעיקר בגיטרה אבל השיר מסתיים בקרשנדו שבו מצטרפת תזמורת בעת שהצמד חוזר על המשפט "לה-לה-לאי". גם Bridge Over Troubled Water המלווה בעיקר בפסנתר מסתיים בקרשנדו תזמורתי.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
(1964)
Sounds of Silence (1966)
Parsley, Sage, Rosemary and Thyme (1966)
Bookends (1968)
Bridge over Troubled Water (1970)
אלבומי הופעה
The Concert in Central Park (1982)
Live from New York City, 1967 (2002)
Old Friends: Live on Stage (2004)
Live 1969 (2008)
קישורים חיצוניים
האתר של פול סיימון
האתר של ארט גרפונקל
Song For The Asking - אתר מעריצים
ריאיון עם סיימון וגרפונקל (2004)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:צמדים מוזיקליים אמריקאיים
סיימון וגרפונקל
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות פולק רוק
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1957 | 2024-06-14T22:20:09 |
שחפת | שחפת היא מחלה זיהומית מדבקת, הנגרמת על ידי חיידקים מסוג מיקובקטריום, בדרך כלל חיידקים ממין Mycobacterium tuberculosis. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות, אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר וההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה. המחלה נודעת בכינויה – "המוות הלבן".
שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילים ברחבי העולם. מספר מקרי המוות בעולם (בשל מחלות זיהומיות) כתוצאה ממחלה זו הוא במקום השני (אחרי איידס) למספר מקרי המוות מזיהום. כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה היו במדינות העולם השלישי.
מוערך שכרבע מאוכלוסיית העולם הייתה נגועה בחיידק, אך לרוב החיידק לא גורם למחלה פעילה, ובכל שנה נדבקים כ-1% מהאוכלוסייה. ב-2016 היו בעולם יותר מ-10 מיליון מקרים של שחפת פעילה, שהובילו ל-1.3 מיליון מקרי מוות. במקרה אחד למאה ממקרים אלו, מדובר בשחפת שעמידה לכל סוגי האנטיביוטיקה.
על פי הספרות שלפני עידן האנטיביוטיקה נגד שחפת, המחלה הובילה ל-50% מקרי מוות בחולים בלתי מטופלים. כיום, בעולם המערבי, אחוז מקרי המוות מ"שחפת שאינה עמידה לאנטיביוטיקה" נמוך ביותר, ועומד על 0.3 ל-100,000 חולים. במקרים של שחפת עמידה לאנטיביוטיקה, שיעור מקרי המוות הוא מעל 70%.
בעבר, היה שימוש בסם ההרואין לטיפול במחלת השחפת, אך בגלל סיכון ההתמכרות לסם הופסק השימוש בסם כטיפול במחלה.
תסמינים
יש להבחין בין נשאים של שחפת רדומה לבין אנשים שסובלים משחפת פעילה. בשנת 1999 העריך ארגון הבריאות העולמי שכשליש מאוכלוסיית העולם הם נשאים של שחפת רדומה. נתון זה עודכן בשנת 2018 לכרבע (25%) מאוכלוסיית העולם. אנשים שנושאים שחפת רדומה לא סובלים מסימפטומים ואינם מדבקים. בכ-5–10 אחוז מהמקרים מתפתחת שחפת פעילה. התסמינים של אנשים שסובלים משחפת פעילה תלויים באזור בגוף שבו המחלה פעילה. במקרה הנפוץ ביותר – שחפת ריאתית – נפוצים התסמינים הבאים:
שיעול מתמשך, לעיתים עם דם
כאב בחזה
חולשה
עייפות
ירידה במשקל
חום
הזעה מוגברת בשינה
הסימנים יהיו שונים במקרים של שחפת חוץ-ריאתית:
חולים הסובלים משחפת קרום הריאה (אחד הגורמים לצדרת) סובלים בעיקר משיעול ומכאב בחזה. בנוסף, הם עשויים לסבול מקוצר נשימה ומהתסמינים האופייניים לשחפת ריאתית.
חולים הסובלים משחפת במערכת השלד והשרירים (מערכת התנועה) סובלים בתחילה מכאב מקומי ורגישות באזור הפגוע. מחלה מתקדמת יותר יכולה לגרום לדלדול שרירים, דלקת מפרקים שגרונית (tuberculous arthritis; בעיקר בברכיים, מותניים וקרסוליים) ודלקת העצם (Tuberculous Osteomyelitis). תסמינים כלליים שאופייניים לשחפת ריאתית יכולים להופיע בראשית התפתחות המחלה, אך בדרך כלל הם מופיעים במקרים שבהם המחלה מתקדמת. המחלה בדרך כלל מופיעה בחלק אחד של מערכת התנועה, אך היא יכולה גם להופיע במספר מוקדים, במיוחד אצל אנשים שסובלים מכשל חיסוני. השחפת הנפוצה ביותר במערכת התנועה היא בחוליות עמוד השדרה (Tuberculous Spondylitis). חולים הסובלים ממחלה זו מרגישים כאבי גב. חוסר הספציפיות של תסמין זה מקשה על האבחנה. עם התפתחות המחלה, עשויות להופיע מורסות (ללא מופע של דלקת חמורה), הפרעות נוירולוגיות (מינוריות בתחילה, כגון נימול ותופעות חמורות יותר עם התפתחות המחלה, כגון חולשה ושיתוק הגפיים התחתונים יכולים להופיע בשלבים מתקדמים), עקשת ופיסטולות. כאשר המחלה מתמקדת באזור הצוואר (Cervical TB), היא יכולה להתבטא גם כפיתול צוואר, דיספגיה (הפרעות בליעה) ושיתוק עצב תת-הלשון.
חולים בדלקת שחפתית של קרום המוח סובלים מחום, רעידות, שינויים במצב ההכרתי, בחילות והקאות, פוטופוביה, וכאבי ראש חזקים.
חולים בשחפת במערכת האורוגניטלית , שפוגעת במערכת השתן, מערכת הרבייה והכליות, לא סובלים בדרך כלל מחלק מהתסמינים של שחפת ריאתית, כגון חום, אובדן משקל והזעה (ואם הם כן סובלים מתסמינים אלו, זה יכול להיות סימן לקיומה של שחפת ריאתית במקביל). הם עשויים לסבול מכאבי בטן ותסמינים אחרים שאינם ספציפיים למחלה זו, מה שמקשה על האבחנה. חולים בשחפת בכליות עשויים להיות אסימפטומטיים במשך חודשים רבים, אך כשהמחלה מתקדמת הסימפטומים עשויים לכלול כאבים בצד, דם בשתן, כאב בטן עוויתי (קוליק) ובסופו של דבר מאי-ספיקת כליות כרונית.
20–50 אחוז מהחולים בשחפת של קשרי הלימפה (Tuberculous lymphadenitis) סובלים מתסמינים דומים לאלה של שחפת ריאתית. סימפטום נוסף האופייני לשחפת באזור זה היא נפיחות של בלוטות הלימפה.
מתג השחפת וההדבקות במחלה
מחולל המחלה השכיח הוא חיידק מהמין Mycobacterium tuberculosis, חיידק בעל מורפולוגיה מתגית, שנתגלה על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך ב-24 במרץ 1882. חיידק זה מצוי בבני אדם בלבד. מחלת השחפת בבקר נגרמת על ידי החיידק Mycobacterium Bovis.
ההדבקה מאדם לאדם נעשית דרך הטיפות הקטנות של השיעול או הרוק של אדם החולה במחלה פעילה. הסיכון להדבקה תלוי בעומס החיידקי של האדם החולה, זמן החשיפה, אלימות החיידק ותפקוד מערכת החיסון של האדם הנדבק. כיום לא נהוג לחסן את האוכלוסייה בעולם המערבי בשל יעילותו הנמוכה של החיסון, ומאחר שהחיסון פוגע ביכולת להשתמש בהמשך במבחן טוברקולין כדי לאבחן את המחלה. בעולם המערבי הייתה ירידה מתמדת במספר מקרי השחפת לאורך המאה ה-20, אך מגמה זו נבלמה בעשרים השנה האחרונות, בעיקר עקב העלייה במספר החולים מדוכאי החיסון, דוגמת חולי האיידס.
בהדבקה הראשונית החיידק חודר לריאה דרך טיפות הנוזל, ומגיע בעיקר לאזורים התחתונים-אמצעיים של הריאה, שם הוא עלול ליצור מוקד. מוקד כזה נקרא בשם מוקד גון (Ghon focus). משם ההתפשטות היא אל קשרי הלימפה בשערי הריאות. מוקד ריאתי נוסף למוקד בשער הריאה נקרא (Ranke's complex). מן הריאה יכול להיות פיזור של החיידק לכל הגוף. התקדמות מוקדמת של הזיהום למחלה נקרא שחפת ראשונית מתקדמת, והיא עלולה להתבטא כשחפת מופשטת (מילארית), לעיתים עם דלקת קרום המוח, או כמחלה ריאתית של פסגות הריאה, החלקים האחוריים של האונות העליונות או מחלה של האונות התחתונות.
לרוב, שחפת משקפת הפעלה מחדש של מוקד ישן. התסמינים מתחילים לאיטם בהזעות לילה, הצטמררות ועייפות; חום מופיע בפחות מ-50% מהחולים, וגניחת דם בפחות מ-25%. הבדיקה הגופנית של החולה עשויה להראות עמימות וחרחורים בשדות הריאה העליונים. בצילום חזה ניתן לראות לעיתים מחלה קוויטארית – היווצרות של חללים סגורים בתוך רקמה.
שחפת חוץ ריאתית מבטאת הפעלה מחדש של מוקד רדום ומתהווה ב-15% מן המקרים. היא עלולה להופיע כמחלה מפושטת (מיליארית) כמחלה מוחית (מנינגיאלית), וכן ליצור מוקדים בעצמות ובפרקים. למעשה, מוקדי שחפת יכולים להופיע בכל איבר בגוף.
רק אצל 15%-10% מן הנדבקים בשחפת תתפתח הצורה הפעילה של המחלה.
בשנת 2015, מדענים של אוניברסיטת אלבמה בראשות הפרופ' מיכאל נידרוויז (Michael Niederweis) גילו חלבון בשם Tuberculosis Necrotizing Toxin (או בקיצור TNT). חלבון זה נמצא בתוך ה-Mycobacterium tuberculosis, ומסייע לו בהתגוננות מפני המיקרופאגים (תאי מערכת החיסון שבתוכם נמצא ה-Mycobacterium tuberculosis). כך יכול ה-Mycobacterium tuberculosis לחמוק ממערכת החיסון, להתרבות ולחולל את מחלת השחפת.
אבחון
שיטות מקובלות לאבחון
הדרך המקובלת כיום לאבחון שחפת היא מבחן טוברקולין (Tuberculin test). הטוברקולין הוא חלבון המופק ממתג השחפת. חומר זה מעורר באנשים שחלו בשחפת תגובה אלרגנית בעור. קביעת תשובת המבחן דורשת ניסיון, ותלויה גם בדרגת החשד להדבקה. בנבדקים מדוכאי חיסון עלולה להיות תגובת טוברקולין שלילית – כלומר חוסר תגובה, למרות הדבקה במחלה בשל חוסר יכולתה של מערכת החיסון ליצור את התגובה האלרגית.
תופעות הלוואי למבחן הן נדירות מאוד וכוללות בעיקר תגובות עוריות מוגזמות. כאשר קיים חשד להדבקות על פי מבחן טוברקולין, נהוג לערוך צילום רנטגן של החזה על מנת לאשר את הממצא, עם זאת, במקרים רבים של שחפת סמויה אין למבחן טוברוקולין עדות בצילום רנטגן. ישנן שתי דרכים לביצוע המבחן:
מבחן מנטו (Mantoux) הוא מבחן טוברקולין בהזרקה.
מבחן פירקט הוא מבחן טוברקולין בשריטה.
בדיקת קוונטיפרון – חולשתו העיקרית של מבחן טוברקולין היא העובדה כי נבדקים שקיבלו בילדותם חיסון נגד שחפת (חיסון ה-BCG) מגיבים למבחן טוברקולין כמו חולי שחפת. מבחן הקוונטיפרון מבוסס על בדיקת דם במהלכה נחשפים תאי הדם לאנטיגן מתאי השחפת. אם הגוף נחשף לחיידקי השחפת, מפרישים תאי הדם את הציטוקין אינטרפרון גמא. שיטה זאת אינה מושפעת מחיסון קודם.
שיטות לאבחון מחלה פעילה
במצב של חשד להתפרצות השחפת יש לאשר את נוכחות החיידקים בתרביות ליחה, זמן ההמתנה לתשובה מתרבית כזו הוא 4–8 שבועות.
ניתן לאשר את נוכחות החיידקים על ידי צביעת ציל-נילסן על מנת לזהות חיידקים בצורת מתגים היציבים לחומצה (acid fast bacili).
במקרים מסוימים, בדרגת חשד גבוהה ותרביות עקרות, ניתן להזריק לשרקנים דם מן החולה, ולבדוק אותם לאחר זמן כדי לעקוב אחר התפתחות המחלה, אם קרתה.
מאחר שהתרופות הניתנות לטיפול בשחפת עלולות לפגוע במערכות שונות בגוף, מקובל לעשות מספר בדיקות לפני התחלת הטיפול: תפקודי כבד, ראיית צבעים, שדות ראייה וחדות ראייה, וכן מבחני שמיעה, כתלות בסוג התרופות בהן ייעשה שימוש.
טיפול במחלת השחפת
העיקרון המרכזי בטיפול בשחפת הוא הניסיון למנוע עמידות של החיידק על ידי שימוש לפחות בשתי תרופות, אליהן יש סבירות גבוהה שהחיידק יהיה רגיש. לרוב תוכנית הטיפול כוללת 4–5 תרופות בחודשיים הראשונים, ועוד ארבעה חודשים של 2–3 תרופות. קביעת תוכנית הטיפול תלויה באזור בעולם בו נדבק החולה, מצבו החיסוני, וההנחיות של גופי הבריאות המקומיים. במקומות שונים בעולם קיימות תוכניות פיקוח על נטילת התרופות בהן החולים חייבים להגיע למרכז מיוחד כדי שייפקחו על כך שהם נוטלים את התרופות.
קיימות כיום ארבע תרופות עיקריות המהוות טיפול קו ראשון במחלה. התרופות הן איזוניאזיד (Isoniazid), ריפמפיצין (Rifampicin), פיראזינמיד (Pyrazinamide), ואתמבוטול (Ethambutol). מרשם מקובל לטיפול בשחפת, מחולק לטיפול בשלב ההתחלתי שמטרתו להרוג את החיידק, וטיפול המשך שמטרתו בסטריליזציה. השלב הראשוני אצל מבוגרים כולל חודשיים ראשונים בהם ניתנות 4 התרופות דלעיל (איזוניאזיד, ריפמפיצין, פיראזינמיד ואתמבוטול) בקומבינציה, ולאחר מכן 4 חודשים בהם ניתן איזוניאזיד וריפמפיצין בלבד – כלומר, סך הכל טיפול כולל של חצי שנה.
אצל קבוצות חולים ספציפיות (חולות בהריון, חולים עם הישנות של המחלה או הצגת עמידות לטיפול, חולים עם מחלה חוץ ריאתית) הטיפול ישתנה בהתאם או יוארך. אם עמיד החיידק לטיפול קו ראשון, קיים קו טיפול שני הכולל מספר קבוצות של תרופות – האחת היא קבוצות אנטיביוטיקה ממשפחת האמינוגליקוזידים כגון סטרפטומיצין (שבעבר נחשבה לטיפול הראשון לשחפת), תרופות ממשפחת הקינולונים וכן תרופות נוספות כמו ציקלוסירין.
יש צורך בניטור התגובה לטיפול הרפואי. חולים עם מחלה ריאתית צריכים לעבור פעם בחודש בדיקת כיח עד שהבדיקה הופכת שלילית. כמעט אצל כל החולים, תרביות שליליות של כיח מושגות בתוך סוף החודש השלישי לטיפול. אצל חולים אשר בתוך חודשיים לא מציגים כיח שלילי, יש להציע טיפול מורחב. בנוסף לכך, יש לבצע מעקב על תופעות לוואי לטיפול התרופתי. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר הן הפטיטיס (שתן בצבע כהה וכן אובדן תיאבון עלולים לרמז לכך). על כל החולים לעבור בדיקות תפקודי כבד לרבות רמות בילירובין. אצל עד חמישית מהחולים מתועדות עליות קטנות באנזימי כבד – עד שלוש פעמים מעל הנורמה, ושאינן מלוות בסימפטומים כלשהם. מצבים אלו לא קשורים בהשלכות רפואיות. עם זאת, חולים המציגים עליה משמעותית באנזימי כבד או סימנים של הפטיטיס, צריכים להפסיק את הטיפול הרפואי ולחזור אליו לאחר שתפקודי הכבד חזרו לנורמה. תופעות לוואי נוספות כוללות עליה ברמות חומצה אורית המביאה לכאבי מפרקים (ארתלרגיה). אם החולה מפתח גאוט כתוצאה משימוש בפיראזינמיד יש להפסיק את הטיפול. כמו כן, טיפול בריפמפיצין עלולה להביא להתהוות של ירידה בטסיות הדם כתוצאה מתגובה אוטואמונית, במקרה זה יש להפסיק את נטילת התרופה, כמו גם הצורך בהפסקת אתומבטול במקרה שבו התפתחה דלקת בעין מסוג "אופטיק נויריטיס (Optic neuritis).
קבוצת טיפול ספציפית היא אנשים עם הדבקה לטנטית (חבויה) – כלומר מטופלים שנחשפו לחיידק השחפת אולם לא פיתחו מחלה. מצב זה קרוי Latent Tuberculosis Infection ויש לטפל בו כדי להפחית את הסיכוי לפתח מחלה. קיימים מספר מרשמים המוצעים לאוכלוסייה זו, והם כוללים בין היתר:
טיפול למשך 9 חודשים באיזוניאזיד (או חצי שנה למטופלים עם צילום חזה תקין, שאינם נשאים של HIV).
טיפול למשך 4 חודשים בריפמפיצין (לעיתים מוצע לאנשים שככל הנראה נחשפו לחיידק העמיד לאיזוניאזיד).
טיפול למשך 3 חודשים באיזוניאזיד וריפמפיצין.
הישנות השחפת שכיחה הרבה יותר בנשאי HIV הסובלים מחוסר ברזל בפלזמה מאשר בנשאי HIV שרמת הברזל בדמם תקינה, ושיעור התמותה שלהם גבוה יותר באופן מובהק. לכן מומלץ לנשאי HIV הסובלים מחוסר ברזל ונדבקו בשחפת ליטול תוספי ברזל מתאימים.
ההיסטוריה של השחפת
250px|ממוזער|שמאל|כרזה של "הועד למלחמה בשחפת", תל אביב, שנות ה-20 של המאה ה-20
ההיסטוריה של מחלת השחפת מתחילה בימי קדם, ומקורה כנראה מהבקר, כשהמקרה הקדום ביותר הוא בכפר הנאוליתי בעתלית-ים ומתוארך מסביבות 7200-6100 לפנה"ס. בנוסף נתגלו שרידי גופות בני אדם קדמונים שסבלו משחפת, מסביבות שנת 4000 לפנה"ס. נמצאו גם מומיות מצריות מסביבות 2400 - 3000 לפנה"ס, עם גבשושיות המאובחנות כגבשושיות שחפת.
התייחסויות מצד סופרים והיסטוריונים, וגם מכתובות קיר קדומות ומגילות, מראות שגם בהודו המחלה הייתה נפוצה מסביבות שנת 2000 לפנה"ס. כמו כן, באותה התקופה היא הגיעה גם לאמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית. כמה צורות של המחלה היו קרוב לוודאי ידועות ליוונים הקדמונים. היפוקרטס, הרופא היווני הקדום, מזהה את שחפת הריאות כמחלה נפוצה באותה התקופה, ורוב הזמן גם קטלנית.
מכיוון שהמחלה מתאפיינת בסימפטומים רבים, לא זיהו אותה כמחלה אחידה עד לשנת 1820 בערך, ולמעשה עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.
הסנטוריום (בית הבראה) הראשון לחולי שחפת הוקם בשלזיה בשנת 1854. שנים אחריו הוקם מוסד דומה בארצות הברית בשנת 1885.
מחלת השחפת מיקדה את עניין הציבור במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כמחלה נפוצה באזורים העירוניים, ובמיוחד באזורים העירוניים העניים.
בשנת 1815 אחד מכל ארבעה מקרי מוות באנגליה נבע משחפת; בשנות ה-80 של המאה ה-19 אחד מכל שבעה גרמנים מת משחפת. על האנשים שמתו משחפת נמנים ברוך שפינוזה (נפטר בשנת 1677, בגיל 44), רבי נחמן מברסלב (נפטר בשנת 1810, בגיל 38), המתמטיקאי הנורווגי נילס הנריק אבל (נפטר בשנת 1829 בגיל 26), הפילוסוף האמריקאי הנרי דייוויד תורו (נפטר בשנת 1862 בגיל 44), הסופר היהודי פרנץ קפקא (נדבק בגיל 34, נפטר בשנת 1924, בגיל 40), ורחל המשוררת (נדבקה בשנות ה-20 לחייה, ונפטרה בשנת 1931, בגיל 40).
גורם השחפת, החיידק Mycobacterium tuberculosis, נתגלה בברלין על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך שפרסם את תגליתו ב-24 במרץ 1882. הרקע לגילוי זה היה שיפור בשיטות מיקרוביולוגיה כולל שיטות צביעה ובידוד, ושיפור מצעי גדילה לחיידקים, כולל צלחות אגר וצלחות פטרי, בהם משתמשים עד היום. עבודתו זו הקנתה לקוך פרסום רב, והעלתה אותו לרמת החשיבות של לואי פסטר במחקר הבקטריולוגי. על גילוי זה קיבל קוך פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1905. קוך שיער שהבקר נדבק בשחפת על ידי חלב נגוע ובני האדם נדבקים דרך רסיסי רוק. גורם ההידבקות מחלב נגוע סולק באמצעות תהליך הפיסטור.
ההצלחה האמיתית הראשונה בחיסון ונטרול השחפת התרחשה בשנת 1906 על ידי קמיל גוארין ואלבר קלמט, אשר החלישו מתגי שחפת של בקר וכך פיתחו חיסון לבקר. לאחר מכן, הצליחו השניים להרכיב חיסון, שבני אדם השתמשו בו לראשונה בצרפת, ב-18 ביולי, שנת 1921.
בשנת 1918, עדיין אחד מכל שישה ממקרי המוות בצרפת היה כתוצאה מהמחלה. לאחר שהוכח בשנות ה-80 של המאה ה-19 שמחלת השחפת מדבקת, היא הוכרזה כמחלה שיש להודיע עליה בבריטניה; את העניים שנדבקו במחלה "עודדו" להיכנס לסנטוריום, מוסד שהיה דומה יותר לבית כלא מאשר לבית הבראה. למרות התועלת של האוויר הצח והעמל שבסנטוריום, 75% מהחולים בשחפת שהיו בבתי ההבראה השונים, מתו תוך חמש שנים.
התקיימו מבצעים למניעת יריקה במקומות ציבוריים, שכן המחלה מועברת ברוק, ולשימוש במרקקות – כלים מיוחדים אליהן ניתן היה לירוק.
שיפור בהיגיינה ובבריאות הציבור הביא לצמצום מקרי המוות כתוצאה ממחלת השחפת עוד לפני פיתוח האנטיביוטיקה.
באירופה, מספר האנשים שמתו משחפת ירד מ-500 לכל 100,000 אנשים בשנת 1850 ל-50 אנשים מכל 100,000 בשנת 1950. הפרויקט הראשון של מועצת המחקר הרפואית הבריטית שהוקמה ב-1913 עסק במחלה זו.
בשנת 1947 היו ביישוב כ-6,000 חולים בשחפת ולכן התכנסו חברי הליגה למלחמה בשחפת לכנס דחוף בתל אביב והוחלט על שורת צעדים למיגור המחלה ביניהם הוחלט להקים מרפאות אזוריות שיצוידו במכשירי רנטגן לשיקוף ריאות.
פניצילין, סוג האנטיביוטיקה הראשון שפותח, איננו יעיל נגד שחפת. בשנת 1946 פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין באמצעותה ניתן טיפול יעיל לריפוי המחלה באותה עת. ככל שגבר השימוש באנטיביוטיקה לריפוי המחלה, כך התפתחו חיידקי שחפת שהיו עמידים לאנטיביוטיקה.
כיום, בעולם המערבי בו כבר ניתן טיפול אנטיביוטי יעיל, אחוז מקרי המוות מ"שחפת שאינה עמידה לאנטיביוטיקה" נמוך ביותר, ועומד על 0.3 ל-100,000 חולים.
לאחרונה נרשמה עלייה במקרי המוות משחפת עקב עמידות של החיידקים לכל סוגי האנטיביוטיקה הקיימים. הבעיה חריפה במיוחד בבתי חולים, שבהם באים חולים שונים במגע אלה עם אלה, ולפיכך מהווים קרקע נוחה להתפתחות חיידקים והתרבותם. כמו כן, הבעיה נפוצה בבתי סוהר בעלי צפיפות גבוהה שבהם זיהומים מתפשטים בקלות.
שלבים בשחפת פעילה ורדומה
חיידקי השחפת נשאבים לתוך הריאה.
מערכת החיסון בונה סביבם ריקמת צלקת שנועדת להפריד בינם לבין הגוף.
מערכת החיסון נחלשת וחיידקי השחפת פורצים את הריקמה. (בשלב זה מתחילה שחפת פעילה).
החיידקים בונים סביבם גוש של תאי דם לבנים (מקרופג'ים) וגוש זה מגן עליהם בזמן התרבותם.
פנים הכדור הופך לנוזל ופורץ החוצה יחד עם חיידקי השחפת.
נוצרים חללי אוויר גדולים (ללא דם) בריאות.
חיידקי השחפת מתרבים במהירות ויוצרים חללים נוספים.
להלן פירוט השלבים:
שחפת ראשונית
בשלב הראשון של ההדבקה החיידק מתיישב מתחת לפלאורה, באונות התחתונות של הריאה. במהלך שלושת השבועות הראשונים מרגע החשיפה, החיידקים מתרבים במקרופאגים תוך הופעת סימפטומים לא ספציפיים דמויי שפעת, בליווי של בקטרמיה. עם הגעת החיידק לאלוואולי (נאדיות הריאה), מקרופאגים אלוואולריים (alveolar macrophage) בולעים אותו, אך הם לא מצליחים להורגו והוא שורד בתוכם ומחוצה להם. לאחר שלושה שבועות מתבטאת השחפת הראשונית: המקרופאגים מפרישים ציטוקינים, למשל IL12, אשר מעודדים תאי T להפריש אינטרפרון גמא, שבתורו מביא לשיפעול נוסף של המקרופאגים. המקרופאגים הופכים לתאים אפיתליואידיים – דמויי אפיתל, מלאים בציטופלסמה – ולאחר מכן, קיימת התגייסות של לימפוציטים לאזור ומתחיל להתארגן מבנה של גרנולומה (הקרוי "טוברקולומה"): בחלק הפנימי שלה קיימים חיידקים חופשיים, בשכבה העוטפת יש מקרופאגים. ישנם גם התאחויות של התאים האפיתליואידים כך שמקבלים תאים מרובי גרעינים בשם תאי Multinucleate giant cell of the Langhans type, ובשכבה החיצונית ביותר יש לימפוציטים – גרנולומה "גבינתית". במרכז ישנו נמק גבינתי. השחפת הראשונית מאופיינת ב־Gohn complex – נגעים בריאה הממוקדים ברווח שבין האונות ובקשריות לימפה המנקזות את האזור. ברוב המקרים של שחפת ריאתית אין התפתחות של המחלה מעבר לכך: הנגעים עוברים פיברוזיס, מסתיידים וניתן לראותם בצילום רנטגן. עם זאת, במקרים מסוימים מתפתחת שחפת ריאתית שניונית.
שחפת ריאתית שניונית
במסגרת התקדמות המחלה, הנגע הראשוני עובר רה-אקטיבציה, וכתוצאה מכך מופיעים סימפטומים אופייניים כגון גניחת דם וכו'. המחלה השניונית נוטה להיות ממוקדת יותר בפסגות הריאה, אשר עשירות באוויר. הגרנולומות מתאחדות יחד ליצירת נגעים מאקרוסקופיים לבנים בשם tubercles (מכאן השם הלועזי של המחלה) וניתן לראות תמונה של מחלה גרנולומטוטית עם נמק גבינתי ותסנין דלקתי כרוני.
שחפת פרוגרסיבית
במקרים מסוימים המחלה השניונית מסתבכת ויכולים להיווצר חללים בתוך הריאה ("קביטציות", cavitation) – מאפיין נפוץ של שחפת שניונית. כמו כן, יכולה להתפתח דלקת ריאות (בעיקר אצל חולי איידס וחולים מוחלשים חיסונית, או scrofula – דלקת שחפתית בקשרי הלימפה בצוואר, אשר מפרישה מוגלה דרך העור.
אפידמיולוגיה
שחפת באסיה
שחפת באפריקה שמדרום לסהרה
350px|ממוזער|שמאל|שכיחות השחפת בעולם, במקרי הידבקות למאה אלף איש. השחפת נפוצה במיוחד באפריקה ובאסיה.
נפוצה מאוד מסיבות הקשורות בעיקר בפגיעה במערכת החיסונית בעקבות איידס והחלשה של המערכת החיסונית בעקבות תנאי חיים ירודים, היעדר סניטציה ותזונה לקויה. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, שכיחות המחלה באפריקה שמדרום לסהרה היא הגבוהה בעולם: כ-270 מקרים למאה אלף תושבים, נכון לשנת 2010. נכון לשנת 2009 מתו מן המחלה 430,000 איש באפריקה, מתוך כ-1.3 מיליון בעולם כולו.
מחולל מחלת השחפת הוא החיידק ה-Mycobacterium tuberculosis, הפוגע בעיקר בתפקוד הריאות. בהיעדר טיפול מביא החיידק למותם של 50 אחוז מהחולים ובזנים עמידים לאנטיביוטיקה אף לתמותה של 70 אחוז. כשליש מאוכלוסיית העולם נושאת את חיידקי השחפת, וההידבקות בחיידק היא בדרך האוויר, אך התפרצות המחלה תלויה בנשא, והיא אינה מתפרצת בנשאים עמידים אלא רק באלו שהמערכת החיסונית שלהם מוחלשת. המחלה הייתה נפוצה בעבר בעולם כולו, אך עם תחילת הטיפול בתרופות אנטיביוטיות דעכה שכיחותה מאוד. היום נפוצה המחלה בעיקר במדינות ובמקומות בהם חיים אנשים שתזונתם לקויה או שהמערכת החיסונית שלהם נפגעה.
שמאל|200px|ממוזער|רופא צבאי אמריקאי בודק ילד במרפאה, במסגרת מתן טיפול רפואי באפריקה, 2003
הסברה הרווחת, עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים, הייתה כי שכיחותה של המחלה נמצאת במגמת ירידה, וכי היא עתידה להמשיך לדעוך. נתונים אלו התבססו בעיקר על נתוני התחלואה במדינות המפותחות (כ-62,000 מקרי מוות, נכון לשנת 2009). בעשרות השנים האחרונות הופנתה תשומת לב גוברת למדינות העולם השלישי, ובמיוחד בהקשר של איידס ושל תנאי עוני ותזונה ירודה. המחלה נתפשה כאקוטית במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה, שם כ-35 אחוז מחולי השחפת חולים גם באיידס, בהשוואה לממוצע עולמי של 22 אחוז. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, המבוססים על הערכות, יש באפריקה מדי שנה כ-2.8 מיליון מקרים חדשים של שחפת, המביאים למותם של כ-430 אלף חולים (שיעור תמותה של כ-50 ל-100,000).
כדי להתמודד עם המחלה באפריקה שמדרום לסהרה, כמו גם באזורי סיכון אחרים בעולם, פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי תוכנית DOTS – תוכנית בגישת בקרה ומניעה, שאומצה, בין השאר, על ידי דרום אפריקה. האסטרטגיה מדגישה את האבחון המוקדם של המחלה, ובמיוחד בקרב חולי איידס ובאוכלוסיות בסיכון גבוה, מעקב אחר תהליך הריפוי, אספקה רציפה של תרופות באיכות גבוהה וכן רישום, דיווח ומעקב אחר החולים. מטרת התוכנית הייתה להפחית את שכיחות מקרי התמותה משחפת ב-50 אחוז עד לשנת 2015. עד שנת 2011/12 הושג שיעור ריפוי במסגרת התוכנית של 90 אחוז, ומספר מקרי המוות ירד בכ-40 אחוז, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי. בניגוד לנתונים אלו, מחקר שערכו לונרות' ואחרים, אף הם מארגון הבריאות העולמי, הצביע על-כך כי על-אף הסברה כי לתוכנית DOTS הייתה השפעה חיובית מסוימת בחיזוק מגמות הירידה, התברר (2009) כי לא ניתן היה להבחין בקשר ממשי בין התוכנית לבין שיעור הירידה, ולפיכך הסתבר כי ב-13 השנים הראשונות להפעלתה לא הניבה התוכנית את השינוי המקווה.
שימוש בשחפת לריפוי
ראו גם
צרעת - מחלה נוספת שנגרמת מחיידקי הסוג Mycobacterium
קישורים חיצוניים
אזכור מוסד 'תמנעה' לילדים מיסודה של הליגה למלחמה בשחפת, עיתון 'המשקיף', 1943
פתיחת בית חולים לחולי ריאות נווה און, אפריל 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
אזכור הרחבת מוסד 'תמנעה' לילדים חולי שחפת (ידיעה בעיתון 'קול העם') נובמבר 1949
המסע הבינלאומי למלחמה בשחפת מגיע לישראל, יומני כרמל נובמבר 1949 (התחלה 4:12)
בית החולים נווה-און בחיפה המטפל בילדים חולי שחפת, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 4:13)
שבוע מלחמה בשחפת. יומני כרמל ינואר 1954 (התחלה 3:10)
ידיעה על פתיחת קייטנה בחיפה בבית 'תמנעה' של הליגה למלחמה בשחפת, 1956
מידע של המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות
מרכז מידע של ארגון הבריאות העולמי
מצגת תמונות של הצלם ג'יימס נכטווי שתיעד את החולים בשחפת במדינת אפריקה ומזרח אסיה. המצגת מכילה תמונות לא קלות לצפייה
מתוך קרן העזרה האמריקאית
גלובל פוסט: דרום אפריקה נלחמת בשחפת
סוכנות הידיעות IPS: הזנחת השחפת בילדים
אפריקה ניצבת בפני מגפת שחפת הקשה מזה 60 שנים
״המגפה הלבנה״ - פרק על שחפת בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
* | 2024-09-03T12:37:23 |
רינגו סטאר | סר ריצ'רד סטארקי ג'וניור (באנגלית: Sir Richard Starkey Jr; נולד ב-7 ביולי 1940), הידוע בשם הבמה רינגו סטאר (באנגלית: Ringo Starr), הוא מוזיקאי, זמר ושחקן בריטי שהתפרסם כמתופף לשעבר של להקת הרוק הבריטית הביטלס.
ביוגרפיה
נעוריו
נולד בשם ריצ'רד סטארקי ג'וניור בליברפול בשנת 1940. הוריו נפרדו כשהיה בן 3, ואימו נישאה לבעל אחר. אמו עודדה אותו להתעניין במוזיקה. בילדותו היה רינגו חולה תקופות ארוכות. השהיות הארוכות בביתו לא בוזבזו לריק, ואת מערכת התופים הראשונה שלו העניק לו אביו החורג. על מערכת זו התאמן רינגו הצעיר עד שהחל את קריירת התיפוף שלו בלהקות שונות. בשנת 1957, הקים רינגו עם אדי מיילס את הלהקה הראשונה שלו, שנקראה "להקת הסקיפל של אדי קלייטון".
עם הביטלס
סטאר פגש את הביטלס לראשונה בשנת 1960 בהמבורג בזמן שהופיע עם רורי סטורם וההוריקנז (Rory Storm & the Hurricanes). בשנת 1962 צורף ללהקת הביטלס במקומו של פיט בסט שהודח מהלהקה.
כמעט בכל אחד מאלבומי הביטלס שובץ שיר בו משמש סטאר כזמר מוביל. בין היתר, הוא שר את השירים Yellow Submarine, With a Little Help from My Friends, Good Night ו-I Wanna Be Your Man. כמו כן, סטאר כתב, הלחין ושר את השירים Don't Pass Me By ו-Octopus's Garden, וכן השתתף בכתיבת השירים What Goes On ו-Flying.
סטאר, שהיה חובב משחק, נטל על עצמו את מרבית התפקידים המרכזיים בסרטי הביטלס, וכן במספר סרטי קולנוע שונים.
במשך מרבית שנותיו עם הביטלס לא זכה סטאר לחופש אומנותי רב בתוך הלהקה והתקשה לממש את עצמו בתור מתופף או כמוזיקאי בכלל. מצב זה השתנה מעט באלבום Abbey Road, שבשיר The End מתוכו הקליט את סולו התופים הראשון שלו ואחד מהראשונים במוזיקת הרוק בכלל.
קריירת סולו
עם התפרקות הלהקה פנה כמו שאר חברי הלהקה לקריירת סולו, שבמהלכה הוציא כ־15 אלבומים. אלבומי הסולו הראשונים שלו, אותם הוציא בין השנים 1970 - 1973 היו:
Sentimental Journey - הוא אלבום מחווה לשירים עליהם גדל רינגו בילדותו. כל שיר באלבום זכה לעיבוד של אחד מחבריו: פול מקרטני, ג'ורג' מרטין, קלאוס פורמן, קווינסי ג'ונס ועוד. עטיפת האלבום מציגה את הפאב השכונתי בשכונת ילדותו של רינגו בליברפול.
Beaucoups of Blues - אלבום הסולו השני מביא את הז'אנר המוזיקלי האהוב על רינגו: קאנטרי. אלבום זה הוקלט כולו בליווי נגני קאנטרי בארצות הברית ומכיל שירים חדשים שנכתבו במיוחד לאלבום זה.
Ringo - באלבומו השלישי פונה רינגו למוזיקה הפופולרית בזמנו ולצורך יצירת האלבום, יחד עם חבריו: ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, פול מקרטני, רנדי ניומן, רובי רוברטסון ועוד. עטיפת האלבום היא מעין מחווה לעטיפת האלבום "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ואת ציורי הפנים צייר נגן הבס קלאוס פורמן (שעיצב גם את עטיפת אלבום הביטלס, Revolver).
Goodnight Vienna - בעקבות הצלחת האלבום "רינגו" הוציא סטאר אלבום חדש חודשים ספורים לאחר מכן. אלבום זה, בו נעשה שימוש זהה לנוסחה של אלבומו הקודם, אירח את חבריו המוזיקאים וכן חלק ממיטב היוצרים של אמצע שנות ה-70: ג'ון לנון (שתרם גם את שיר הנושא), בילי פרסטון, אלטון ג'ון וברני טאופין, קלאוס פורמן, רובי רוברטסון, ניקי הופקינס והארי נילסון. ניסיונו של רינגו לרכב על ההצלחה של אלבומו הקודם על ידי שימוש בנוסחה זהה, הניבה תוצר איכותי, ומרגע זה ואילך התפרסם יותר ויותר.
בין השנים 1984 ו-1986 שימש סטאר כקריין הראשון של סדרת הטלוויזיה לילדים "תומס הקטר וחברים" המבוססת על ספרי "סדרת הרכבות". בשנת 1989 גילם את מר כרטיסן בעונה הראשונה של התוכנית האמריקאית הנלווית "Shining Time Station". בשנת 1985 הפך לסב הראשון מחברי הביטלס כשלבנו נולדה בת.
ב-2010 הוציא אלבום סולו נוסף "y not".
81
ב-2015 נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
סטאר הופיע בישראל, בהיכל מנורה מבטחים, ב-23 וב-24 ביוני 2018.
חייו האישיים
סטאר נישא למורין קוקס ב-11 בפברואר 1965. לזוג שלושה ילדים. הזוג התגרש ב-1975. ב-1980, פגש סטאר את ברברה באך על הסט של הסרט "איש המערות". הם התחתנו ב-27 באפריל 1981, כמה שבועות לפני צאת הסרט לאקרנים.
בנו של סטאר, זאק סטארקי הוא המתופף של הלהקות אואזיס והמי. סטאר סידר לבנו הדרכה בתחום התיפוף מאלילו של זאק, קית' מון, מתופף "המי", אשר היה חבר קרוב של סטאר.
באפריל 2009 הופיעו רינגו סטאר ופול מקרטני ביחד במופע צדקה להבאת המדיטציה הטרנסצנדנטלית לשכבות החלשות, כחלק מהעשייה של קרן דייוויד לינץ'.
סטאר הפך לצמחוני מטעמי מצפון לאחר צפייה במלחמת שוורים בספרד ב-1965. בריאיון משנת 2015 סיפר כי הוא משתדל להימנע גם ממוצרי חלב.
דיסקוגרפיה
1969 - Beaucoups Of Blues
1970 - Sentimental Journey
1973 - Ringo
1974 - Goodnight Vienna
1975 - Blast From Your Past
1976 - Ringo's Rotogravure
1977 - Ringo The 4th
1978 - Bad Boy
1980 - Ringo (אוסף)
1981 - Stop & Smell The Roses
1983 - Old Wave
1990 - All-Starr Band
1992 - Time Takes Time
1998 רינגו סטאר ו-Vertical - I Wanna Be Santa Claus
2003 - Ringo Rama
2008 - Liverpool 8
2010 - Y Not
Ringo 2012 - 2012
2015 - Postcards from Paradise
2017 - Give more Love
הוקרה
על שמו של סטאר נקרא המין אבלנשורוס סטארי - מין במחלקת הטרילוביטים - פרוקי רגליים פרה-היסטוריים.
בסוף שנת 2017 הוענק לו תואר אבירות ממלכת אנגליה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:מוזיקאים בריטים
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:מתופפים בריטים
קטגוריה:חברי להקת הביטלס
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:צמחונים בריטים
קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי אוסקר: הפסקול הטוב
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:אישים שעל שמם בעלי חיים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1940 | 2024-09-16T09:56:17 |
הספארי ברמת גן | 250px|ממוזער|שמאל|הסמליל הקודם של הספארי, שהיה בשימוש עד שנת 2018
250px|ממוזער|שמאל|שלט בכניסה לספארי על שם ד"ר ישראל פלד 2018
"הספארי - המרכז הזואולוגי רמת גן ע"ש ישראל פלד" הוא גן חיות ייחודי הממוקם ברמת גן, ליד הפארק הלאומי, וכולל בשטחו ספארי בסגנון אפריקאי, חצרות ראווה להצגת המגוון הזואולוגי המצוי בספארי ובית חולים לחיות בר. הספארי הוא גן החיות הגדול בישראל, והוא אחד מששת גני החיות החברים בארגון גני החיות הישראלי. הספארי משתתף בכ-60 תוכניות שימור בינלאומיות ולאומיות לחיות בסכנת הכחדה. מרבית החיות בספארי הועברו אליו מגן החיות של תל אביב, אשר נסגר ב-1980.
הספארי ברמת גן מחזיק בכמה שיאים בינלאומיים ביניהם: עדר ההיפופוטמים הגדול ביותר בשביה, הפיל האפריקני הידוע הגדול ביותר בעולם - הפיל יוסי והג'ירפה בעלת מספר הצאצאים הגדול ביותר שנולדו בשבי - דניסה. הספארי הוא גן החיות בעל מגוון החיות הגדול ביותר בכל המזרח התיכון ומיוחד בשל אופן הספארי שלו. בספארי ישנם כ-1,200 בעלי חיים (מתוכם כ-800 בשטח האפריקני ו-400 בגן החיות).
היסטוריה
ראשיתו של הספארי היה בפינת חי קטנה בפארק הלאומי ברמת גן. באוקטובר 1964 הצטרפו לספארי 23 חיות מקניה.
בתחילת שנות השבעים הוחלט להקים גן חיות אפריקאי פתוח בשטח של כ-1,000 דונמים באזורים לא מפותחים של הפארק. הדבר היה ביוזמתו של צבי קירמאייר, מנהל הפארק הלאומי ולימים מנכ"ל הספארי, ובעזרתו של קאר הרטלי, סוחר חיות בר מקניה שהבטיח את עזרתו בגידול מינים נדירים לייצוא. פארק הספארי נפתח לקהל בפסח 1974. ב-1981 נבנה בתוכו מתחם של גן חיות להולכי רגל, אליו הועברו בעלי חיים מגן החיות של תל אביב שנסגר. חלק מבעלי החיים מתל אביב, דוגמת הקרנפים או ההיפופוטמים הועברו לשטח הפתוח. האריות הוכנסו לשטח פתוח מגודר שהוקם במיוחד עבורם. רוב בעלי החיים הוכנסו לגן החיות שבפארק, שבו חלקם נמצאים בשטחים מגודרים גדולים יחסית, המאפשרים לבעלי החיים חופש תנועה מסוים.
הספארי חבר במספר ארגונים בינלאומיים לשמירת טבע ושייך לארגון גני החיות האירופאי. הוא משמש מרכז למספר רב של תוכניות רבייה ומחזיק בגרעיני רבייה מוצלחים של חיות נדירות רבות. הבולטים בהם הם קרנפים, פילים אפריקניים ואסייתים, גורילות השפלה המערבית וחתולי חולות. הוא משמש גם מקלט לחיות בר שהוחרמו מאזרחים פרטיים על ידי רשות הטבע והגנים ומשטרת ישראל ולא ניתן היה להשיבן אל הטבע הארץ-ישראלי, או שאינן שייכות אליו. הבולטים שבתוכניות שימור לבעלי החיים בטבע הארצישראלי הם: חתול חולות, קיפוד מצוי, ערוד, צב יבשה מצוי, דישון מרקאי, מרבו אפריקאי, פסמון, שפן סלע, פנק, דוב חום סורי, ראם לבן ונשר מקראי.
בית החולים לחיות בר
ממוזער|250x250px|הסמל של בית החולים
בשנת 2005 הוקם באתר הספארי בית החולים לחיות בר. בית החולים קולט בעלי חיים, ובעיקר עופות פגועים ופצועים, שהגיעו מהטבע. בעלי החיים מטופלים ומשוחררים חזרה אל הטבע. הפעילות האינטנסיבית בבית החולים מתפתחת כל העת, והאתר נמצא בתהליך מתקדם של הקמת עמותה לקידום בית-חולים. בתחילת שנת 2013 הוקם מבנה חדש עבור בית החולים. המבנה החדש כולל מרפאות חדשות ומעבדות חדשות עם מכשור מתקדם.
איגודים ושותפות
הספארי הוא חבר מלא:
באיגוד האירופאי של גני החיות והאקווריומים (EAZA) (משנת 2007)
באיגוד העולמי של גני החיות והאקווריומים (WAZA) (משנת 1990)
בארגון גני החיות הישראלי (משנת 2002)
בנוסף צוות הספארי משתתף באיגודים:
מחנכים בגני חיות בינלאומיים (IZE)
והאיגוד האירופאי של הוטרינרים (EAZV)
בעלי חיים של ספארי רשומים במערכת ניהול מידע זואולוגי (ZIMS), שהוא הרישום הבינלאומי לבעלי חיים בגני חיות.
במהלך השנים הספארי ברמת גן שיתף פעולה עם גן החיות בקלקיליה, כחלק ממהלך שנועד לסמל את שיתוף הפעולה הערבי-ישראלי. מאז הקמת הספארי, סייע הווטרינר הישראלי, ד"ר מוטקה לויסון, בייעוץ לד"ר חאדר ובהעברת ציוד רפואי בשעות חירום. כמו כן, ד"ר מוטקה לויסון שימש כמתווך בעסקאות העברת בעלי-חיים לגן החיות וטיפל בחיות. בנוסף הספארי העביר בעלי חיים לגן החיות: בספטמבר 2004, שלושה אריות, שלושה יעלים ושתי זברות. וב-12 ביוני 2009, שני אריות, זברה ואנטילופה.
בשנת 1987 הנשיא חיים הרצוג קיבל זוג גורי דובים סוריים במתנה מגן החיות בברן. הדובים היו מיועדים לגן החיות התנכ"י, אבל מכיוון שזה כבר היה בתהליכי המעבר למשכנו החדש, הועברו הדובים לספארי ברמת גן.
במהלך השנים הספארי שיתף פעולה עם צה"ל ותרם מספר בעלי חיים. ב-1988 נתרמו מהספארי ראמי סהרה אל אחד ממחסני הנשק של חיל האוויר במטרה ללחך את העשב ולהקטין את הסיכוי לשריפות באזור. כמו כן, ב-2005 נתרמו כ-30–40 אילנדים אל מחנה נעורה ומרכז התחמושת נחל שורק במטרה שיאכלו את הצמחייה באזור.
תצוגות ובעלי החיים בגן
השטח הפתוח
השטח הפתוח הוא שטח בו מסתובבות חיות בר אפריקניות בחופשיות, ומבקרים יכולים לראותן במהלך נסיעה ברכב. רוב בעלי החיים הנמצאים בשטח הפתוח הובאו במקור מקניה. השטח הפתוח מחולק למספר אזורים:
אזור האגם
ממוזער|250px|היפופוטם באגם בשטח הפתוח
ממוזער|250px|קבוצת זברות ואילנד מצוי
ממוזער|250px|יענים חוצים את הכביש בשטח הפתוח
ממוזער|250px|שקנאים באגם בשטח הפתוח
האזור המרכזי בשטח הפתוח. באזור זה, ובכלל השטח הפתוח כולו חיים:
גנו כחול - עדר הגנו בספארי יובא בספינה מקניה בשנת 1973 ומנה אז 25 פרטים. עד לאמצע שנת 2009 עדר הגנו הידלדל ומנה רק 18 פרטים, משום שתקופה ארוכה לאחר שהזכר השליט מת לא היה בשטח אף זכר בוגר מספיק שהיה יכול להפוך לשליט. אך בסוף שנת 2008 הגיע אחד מהזכרים הצעירים לבגרות, ובתחילת אוגוסט 2009 נולד העגל הראשון בספארי ומיד אחריו שלושה נוספים. נכון ל-2024, מונה העדר כ-64 פרטים.
היפופוטם - בספארי חי עדר ההיפופוטמים הגדול ביותר בגני חיות בעולם, שבשיאו הגיע ל-40 פרטים. מקורו של העדר הוא מזוג היפופוטמים בודד מגן החיות הישן של תל אביב. נכון ל-2024 קבוצת ההיפופוטמים מונה כ-22 פרטים: 21 נקבות וזכר אחד.
זברה מצויה מתת-המין זברה גרנט - נכון ל-2024 העדר מונה 116 פרטים. מקורו של העדר הזה הוא מעדר ראשוני שהובא בשנת 1973 מקניה.
יען מצוי - במקור היענים בספארי הגיעו בשנת 1973 מקניה. ונכון לשנת 2024 ישנם 13 פרטים.
צבי תומסון - נכון לשנת 2024 חיים בספארי למעלה מ-340 פרטים שמקורם מהעדר הראשון שהגיע בספינה מקניה בשנת 1973.
אילנד מצוי - נכון ל-2024 ישנם 24 פרטים שמקורם הוא בכמה פרטים שהובאו בשנת 1973 מקניה.
קובוס המים - נכון ל-2024 מונה העדר כ-10 פרטים.
קרנף רחב-שפה - בשנת 1978 נולד שלום, הקרנף הראשון בספארי. ובמהלך כל השנים נולדו 33 קרנפים. כמחויבות לשימור מין זה שבסכנת הכחדה, בשנת 2012 הובאו שתי קרנפיות מגן לאומי-זואולוגי של דרום אפריקה. נכון ל-2024 העדר מונה כ-10 קרנפים: עטרי, מפנזי, קרנבלה, מאיה, קיפנזי, טופאק, קרן פלס, קמילי, ריהאנה, ורייני-רפיקי.
ראם לבן - הראמים הלבנים לוקחים תוכנית שימור לאומית להגנה והפצה מין זה. נכון לשנת 2024, חיים בספארי 3 זכרים. העדר הראשוני הגיעו בשנת 1989 מהחי בר יטבתה.
ראם סהרה - הספארי לוקח חלק בתוכנית השימור להגנה על מין זה שנמצא בסכנת הכחדה חמורה. נכון ל-2024 העדר מונה כ-12 פרטים.
שקנאי מצוי - כ-11 פרטים
פלמינגו מצוי - כ-13 פרטים
עגור כתר לבן-לחיים - פרט אחד
מרבו אפריקני - כ-2 זכרים
בנוסף מצויים גם יאוריות מצריות
מתחם הג'ירפות
מתחם הג'ירפות הוא אזור נפרד, וחיים בו:
ג'ירף דרום אפריקני - זכר אחד, שלי, שהגיע מגן החיות התנכ"י. במסגרת החזון להוציא את החיות האפריקאיות מתחום גן החיות לשטח הפתוח, הכשירו שטח בן 40 דונם למתחם הג'ירפות.
דישון מקראי - הדישונים הגיעו בשנת 1992 בכוונה להעשיר את מגוון המינים בספארי, ונכון לשנת 2024 חיים בספארי כ-17 דישונים. ההערכה הייתה שהראמים לא יתערבבו עם הדישונים וישמרו על טהרת המין, ולכן שמו את הדישונים בשטח הפתוח, עד שנולד בן כלאיים בין הראמים לדישונים והוחלט להפריד ביניהם על ידי העברת הדישונים למתחם הג'ירפות.
קודו ניאלה - עדר המונה כ-28 פרטים (נכון ל-2024).
מתחם האריות
ממוזער|250x250px|אריות במתחם האריות
ממוזער|250x250 פיקסלים|שועלים מעופפים בחצר האוסטרליתמתחם האריות הוא אזור סגור המתפרש על שטח של 7 דונם, וניתן להגיע אליו מאזור הג'ירפות. במתחם ניתן לצפות בלהקת האריות הידועה של הספארי. במשך היום להקת האריות נמצאת בשטח הפתוח של המתחם וניתן לראות אותם בעת ביקור רגיל בספארי. בשעות החשיכה שוהה להקת האריות בתאי לילה, וניתן לראותם בזמן זה רק באמצעות הזמנת סיור לילי מיוחד. הלהקה מונה שני אריות וארבע לביאות: סלאם, סהלא, סירי, סוואנה, סהרה וסמבורו (נכון לשנת 2023).
שטח גן החיות
גן החיות הפנימי מחולק לתצוגות לפי מחלקות (קופים, טורפים וכדומה). בשבילי גן החיות מסתובבים באופן חופשי טווסים, פניניות ותרנגולים.
החצר האוסטרלית
בחצר האוסטרלית, הנמצאת בסמוך לכניסה לגן, חיים בעלי חיים מאוסטרליה וסביבותיה:
אמו - 2 נקבות
יונה מצויצת - 3 פרטים
תור יהלום - 5 פרטים
זברה פינק - פרט 1
קנגורו אדום - 9 פרטים
וולבי אדום-צוואר - 5 פרטים
שועל מעופף ליילי - קבוצה מתרבה בה 36 פרטים
קזואר מצוי - זוג: טים ותמי
ממוזער|250px|גיבון לבן-יד במתחם הקופים
ממוזער|250px|תצוגת בבוני המצרים
ממוזער|250px|קבוצת גורילות במתחם הקופים
מתחם הקופים
במתחם הקופים קיימים זני קופים מכל רחבי העולם, חלקם בתוכנית רבייה לבעלי חיים בסכנת הכחדה. מתחם הקופים מחולק לתצוגות שונות:
בין המתחמים הרגילים חיים:
טמרין חלילי - 5 פרטים
בבון המצרים - 20 פרטים
מנדריל - 14 פרטים
מקוק שחור - 8 פרטים
קולובוס גרזה - 5 פרטים
למור מוכתר - זוג: זכר ונקבה
בחצר הלמורים נמצאים 3 מיני הלמורים:
למור קטה - נמצאים כ-5 זכרים.
למור צווארון שחור לבן - זכר יחיד, "אברום".
למור צווארון אדום - "סאי"
במתחם נמצאת גם תצוגת העצלן דו-אצבע של לינאוס, ובה זוג עצלנים: הזכר שון שנולד בקנדה והנקבה לייזי שהגיעה מגן חיות בגרמניה. במתחם חיים גם 4 איגואנה ירוקה וצבים אדומי רגל.
במתחם נמצא גם חצר לדרבן מצוי - בה חיות "דורית" ו"עמית", דורבניות שהגיעו לספארי לאחר שאמן נדרסה.
בתצוגת קופי האדם חיים:
גורילת שפלה מערבית - זכר כסוף גב, לוקאס, ושתי נקבות, לישה ואניה. בשנת 2012 קרה מאורע כמעט חסר תקדים בגני חיות: נולדו שתי גורות, אמליה וליאורה, לשתי אמהות. קבוצת גורילות זו לוקחת חלק פעיל בתוכנית רבייה להגנה על הגורילות. היא אחת הקבוצות המצליחות ביותר בעולם ונולדו בה כבר עשר גורילות. הספארי הוא המקום היחיד בישראל שחיים בו גורילות. כיום (2024) הקבוצה מונה 5 פרטים.
שימפנזה מצוי - קבוצת שימפנזים המונה כ-7 פרטים: 2 זכרים ו-5 נקבות (נכון ל-2024), ביולי 2018 נפתחה עבורם חצר חדשה הכוללת גשר תצפית אל השימפנזים והגורילות.
אורנגאוטן סומטרי - 4 פרטים: הזכר רחמים, ושתי נקבות, סאטו וטאנה, שהגיעו מגרמניה ובשנת 2021 נולדה לטאנה גורה ראשונה, "טוקיו". קבוצת האורנגאוטנים היא חלק ממאמצי שימור בינלאומיים להגנה על קופים נדירים אלה.
גיבון לבן-יד - הזכר בגירה, הנקבה בטינה ובתם בקי. הגיבונים חולקים תצוגה עם האורנגאוטנים. גם הם חלק מתוכנית רבייה בינלאומית.
באגם גן החיות נמצאים מספר מינים:
קורמורן גדול - פרט אחד
ברבור שחור - 8 פרטים
מול האגם, נמצאת תצוגת הפינגווינים האפריקניים - בתצוגה כ-10 פרטים.
מתחם הטורפים - לעתיד מתחם ישראל
ממוזער|250x250px|חצר הדובים חומים סורים בספארי
ממוזער|250x250 פיקסלים|חתול חולות בספארי
ממוזער|250x250px|נמר פרסי במתחם הטורפים
במתחם הטורפים בעבר היו קיימים טורפים מכל רחבי העולם ובימים אלו עובר הסבה לאזור ארץ ישראל עם בעלי חיים מהעבר וההווה של ארץ ישראל בהם:
דב חום סורי - 2 נקבות: מנטה ובבט. באוקטובר 2023 הדובות עברו לתצוגה חדשה.
חתול חולות - זוג- נקבה אחת בשם סבייה וזכר בשם סימבה, זכר נוסף, סיני.
נמר פרסי - זכר אחד "כורש" שהגיע ב-2018 מגן חיות באתונה ונקבה אחת בשם פָארַה (fara) אשר בהגיעה לארץ קהל הספארי החליט לשנות את שמה לנועה (כמחווה לזמרת נועה קירל) שהגיעה בנובמבר 2022 מגן החיות בצרפת.
פנק - בספארי קבוצה בת 7 פרטים. עקב גודל המשפחה נבנתה עבורם חצר חדשה ומרווחת שנפתחה בדצמבר 2017.
שפן סלע - זכר ונקבה ושני גורים.
פסמון - במרץ 2018 נפתחה תצוגה חדשה של פסמונים בסמוך לזו של שועלי הפנק.
תצוגת הערודים
בסוף שנת 2013 הערודים עברו לתצוגה במתחם גן החיות. נכון ל-2023, בתצוגה נמצאים זוג פרטים - יהודה ובר ועייר שנולד בינואר 2023 - בשם ברוקו
בעלי חיים מאזור הטורפים:
חוטמן אדום - כ-3 פרטים
מקוק זנב אריה - חיו בעבר באזור הקופים ועברו לתצוגת הטיגריסים הישנה, כיום (2024) יש קבוצה ובה 11 פרטים
צב נשכן מצוי - פרט אחד.
סמוך לחצר האוסטרלית קיימים מספר מינים נוספים:
זאב טלוא - להקה המונה כ-4 נקבות, ונקבה נוספת - מאישה.
קלאו דו-גוני - זוג
פניניית החושן
המתחם הדרום אמריקאי
ממוזער|250x250px|פינגווינים שחורי רגל במתחם העופות.
ממוזער|250x250px|מגלן שני במתחם העופות
במתחם הדרום אמריקאי קיימים בעלי חיים מאמריקה הדרומית:
דוב נמלים ענק - זוג דובי נמלים "כרמלה" ו"טרמיט"
ננדו מצוי - זכר אחד ו-3 נקבות
מארה פטגונית - קבוצה מתרבה המונה כ-19 פרטים נכון ל-2024.
מתחם התוכים:
אגוטי אזרה - 3 נקבות
ארה יקינטונית - זוג
ארה מרקנה (Primolius maracana) - 11 פרטים
ארה כחולה-צהובה - 2 פרטים
ארה כחולת צוואר (Ara glaucogularis) - 7 פרטים
ארה כחולת ראש (Primolius couloni) - 3 פרטים
ארה ארגמנית - פרט אחד
תוכי ראש קשקשי (Pionus maximiliani) - 2 פרטים
קוניור זהוב - 4 פרטים
קקדו מולוקי - פרט אחד
טוראקו אדום ציצית
טוראקו רוס - 2 נקבות
יונת כתר דרומית - זוג
פסיון סווינו - זוג
פסיון מצויץ - פרט אחד
קלאו בכיר
יונת ניקובר - 2 זכרים
מתחם העופות הדורסים
בז מצוי - פרט 1
בז ערב - פרט 1
אוח מצוי - 2 פרטים
ינשוף עצים - 2 פרטים
כוס החורבות - פרט 1
לילית מדבר - פרט 1
נשר מקראי - זוג נשרים: דונקי וקוסטה. לוקחים חלק בגרעין הרבייה של הנשרים במטרה להשיב לטבע, בכל שנה מגדלים גוזל שעובר לחוות אקלום הנשרים בכרמל במטרה לשחררו בהמשך לטבע.
עוזניית הנגב - נקבה אחת, פולה
קרקרה דרומית - פרט 1
רחם - 4 פרטים
תנשמת לבנה - 2 פרטים
עורב חום עורף - פרט 1
עיטם לבן זנב - זוג מתרבה שהגיע מחי בר כרמל
מתחם עופות הביצה (נמצא בשיפוץ, בע"ח נמצאים בתצוגה זמנית)
שחף צהוב רגל - 2 פרטים
מגלן שני - 9 פרטים
מגלן חום - פרט 1
מגלן מצויץ צפוני - 2 פרטים
מתחם אדם וחיה
במתחם שכונה "משק החי" בעבר שופץ ובו ובעלי חיים החיים בטבע העירוני וחיות משק.
במשק החי:
כ-20 עזים וחמור אחד- "חיים"
בשאר התחומים:
גמל דו דבשתי - זוג: "חנה" ו"ג'ינגס", המשתתפים בתוכנית רבייה ושימור להגנה על המין.
בנוסף הגיעו למשק מספר חיות פצועות מבית החולים לחיות בר, כשאלה אינם יכולים לחזור לטבע ביניהם:
קיפוד מצוי
צב יבשה מצוי
דלק הסלעים - פרט שהגיע מהטבע
מתחם הפילים
ממוזער|250x250px|איילים נקודים בגן החיות של הספארי
ממוזער|250x250px|פילה אפריקאית "בהטי" בגן החיות של הספארי
ממוזער|250x250px|פילה אסייתית "ורדה" בגן החיות של הספארי
תצוגת הפילים האפריקניים
בספארי מצויים פילי סוואנה אפריקניים, בהם שתי נקבות, אביבה ובהטי, החיות בחצר אחת, וזכר אחד, יוסי, החי בחצר נפרדת. יוסי הוא הפיל הידוע הגדול ביותר בעולם, משקלו גדול מ-7 טון והוא מתנשא לגובה של כ-3.80 מטר. במהלך השנים העמיד יוסי יותר מעשרים צאצאים, שהיוו תרומה חשובה לשימור של בעלי חיים אלה בעולם. בעבר יוסי חי יחד עם הנקבות, אך כשהגיע לבגרות מחץ את אחת הפילות לקיר והרג אותה, ולכן הופרד מהן.
תצוגת הפילים האסייתים
בספארי מצויים פילים הודים. בתצוגה חיות, נכון ל-2024, נמצאים הפילה לה פטיט, שהגיעה מגן חיות בצרפת, ולה בל, יחד עם בתה לטאנגי. ללה פטיט נקבה נוספת בשם ללאנה וגור נוסף ששמו פלא שנולד במרץ 2020. נכון ל-2024 כ-5 פרטים.
באפריל 2024 הלכה לעולמה ורדה, הפילה המבוגרת ביותר בספארי. בת 66, כעשור מעבר לתוחלת החיים של פילים אסייתים בגני חיות
ממוזער|250x250px|הערודים בשטח הפתוח (שכיום הם בתצוגת הערודים)
ממוזער|250x250px|ג'ירפות מרושתות בתצוגת הג'ירפות
תצוגת הג'ירפות
בתצוגת הג'ירפות חיות הג'ירפות המרושתות של הספארי: שלוש בנותיה של דניסה; דניאלה, דקלה ודיאנה, ובנה של דקלה, דדי. דניסה שברה שיא עולמי בתור הג'ירפה היחידה בגני חיות שהמליטה ב-31 שנות חייה 11 צאצאים. היא הייתה אחת הג'ירפות המבוגרות בעולם (1990–2021).
מתחם הזוחלים
במתחם הזוחלים ישנם מספר תצוגות שבהן מספר זני זוחלים:
התצוגה הראשונה היא מתחם התנינאים. מתחם התנינאים הוא מתחם שבו המבקרים עוברים בגשר שמצדו האחד חיים שני תניני יאור ומצדו השני אליגטור אמריקני - נקבה אחת.
התצוגה השנייה היא תצוגה בה יש אקווריומים ובהם מיני הזוחלים:
אנקונדה צהובה - פרט אחד
פיתון בורמזי - 2 פרטים
טגו ארגנטינאי - זוג פרטים
אקווריום ובו דגי קוי
סוריקטות - 2 קבוצות וסה"כ כ-7 פרטים
באזור הקרוב לכניסה חיים בתצוגה נפרדת כ-5 זכרים של צב דרבוני, וצב יבשה ענק - מומו (גילו משוער כ-90 שנה)
מתחם דרום מזרח אסיה
ממוזער|250x250px|טיגריס סומטרה במתחם דרום מזרח אסיה
מתחם דרום מזרח אסיה הוא אזור הנמצא בתהליכי בנייה, ומהווה חלק מתוכנית עתידית של שיפוץ הספארי לפי מגדר גאוגרפי של בעלי החיים, במקום הסדר הקיים.
נכון ל-2024, חיים במתחם מספר בעלי חיים:
הטיגריסים הסומטרים - תצוגת הטיגריסים היא התצוגה הראשונה שנפתחה לקהל במתחם והיא נקראת "מקדש הטיגריסים". בספארי חיים שני טיגריסים: "רימבה" ("ג'ונגל" באינדונזית), יליד 2015 שהגיע מדנמרק בדצמבר 2016 ו"צ'ין צ'ין" הנקבה שהגיעה מגן החיות באנגליה ב-2019.
דרקוני קומודו - זכר ונקבה - שאול ואחינועם.
אייל נקוד - בתצוגה כ-11 נקבות.
מונטיאק סיני - זכר ו-3 נקבות
מאפייני הביקור במקום
בשטח הספארי האפריקאי משוטטים בחופשיות בעלי חיים מאפריקה והמזרח התיכון בשטח מגודר. המבקרים במקום נוסעים במכונית במסלול קבוע, המקיף את כל שטח הספארי מהכניסה ועד היציאה. כמו כן ניתן לסייר בשטח הפתוח באמצעות רכבת מיניאטורית פתוחה. בגן החיות, הממוקם במרכז הספארי, הולכים המבקרים ברגל או נוסעים במכונית חשמלית שניתן לשכור בכניסה לגן החיות. בכניסה לגן ישנם מתקני משחקים. כמו כן, מדי פעם מארגן צוות הספארי העשרות התנהגותיות לבעלי החיים.
בית הספר בית-אקשטיין
במתחם הספארי פועל בית ספר עבור תלמידי כיתות ז'–יב', תלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז, שעברו ועדת השמה לחינוך המיוחד. בית הספר משותף לספארי ולעמותת בית אקשטיין.
בית הספר נפתח בספטמבר 2016 ונמצא בתהליך של צמיחה. בית הספר ממוקם בתוך מתחם הספארי ועובד בשיתוף פעולה מלא עם צוות הספארי ואגף החינוך בעיריית רמת גן. כל כיתה מונה 12 תלמידים בממוצע.
קישורים חיצוניים
אתר בית הספר בית אקשטיין
מיכל סמוני-בלנק, מה התועלת בגני חיות?, מגזין גליליאו, גיליון 172, 2012
מרכז|ממוזער|730px|חיות בשטח הספארי האפריקאי
הערות שוליים
*
ספארי רמת גן
ספארי
קטגוריה:הפארק הלאומי (רמת גן)
קטגוריה:חברות עירוניות בישראל | 2024-10-15T07:27:59 |
פנמה | שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה אמריקאית מ-1903. פנמה מצוירת כאפרוח שבוקע מביצתו, קולומביה, כשהוא נושא במקורו הסכמה למסור לידי ארצות הברית את השלמת התעלה. האיש מימין הוא טדי רוזוולט, נשיא ארצות הברית ויוזם פרויקט התעלה
הרפובליקה של פנמה (בספרדית: República de Panamá, ההטעמה על ההברה האחרונה) היא המדינה הדרומית והמזרחית ביותר באמריקה המרכזית. פנמה שוכנת לחופי הים הקריבי והאוקיינוס השקט וגובלת ביבשה בקולומביה ובקוסטה ריקה.
היסטוריה
בפנמה התקיימה תרבות אנושית מתקופות פרה-היסטוריות. מעריכים שראשית ההתיישבות האנושית החלה 12,000 שנים לפני הספירה. בעת גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס מנתה האוכלוסייה בין מיליון לשני מיליון תושבים.
בואם של הספרדים סימן את חורבנה המהיר והכמעט מוחלט של התרבות הילידית במקום. עמים שלמים, דוגמת הקוואבה, נעלמו כליל. פנמה שימשה למתיישבים הספרדים נתיב מעבר מהיר (דרך היבשה) לאוקיינוס השקט ולאוצרותיה של פרו. הקולוניה הספרדית בפנמה התקיימה במשך כ-300 שנה, בין 1538 ל-1821, כשמצבה משתפר ומדרדר חליפות, בהתאם לחשיבות הגאו-פוליטית המשתנה של מצר פנמה בעיני הכתר הספרדי.
ב-1821 השתחררה פנמה מן השלטון הספרדי ונהפכה לחלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. פנמה הוסיפה להיכלל בפדרציה גם כשפרשו ממנה מדינות אחרות, אך הסתכסכה תדיר עם השלטון המרכזי, הכריזה על עצמאותה לתקופות קצרות ותבעה, ואף קיבלה רוב הזמן, מידה רבה של אוטונומיה.
מעורבות ארצות הברית והשגת עצמאות
המעורבות האמריקנית רבת השנים בענייני פנמה החלה עוד ב-1846, כאשר האמריקנים, בהסכם עם ממשלת קולומביה הגדולה, החלו בסלילת מסילת הברזל לרוחב מצר היבשה, יוזמה שהושלמה ב-1855. בעשורים הבאים, כוחות נחתים אמריקנים התערבו מספר פעמים בנעשה במדינה, ודיכאו מרידות נגד השלטון המרכזי.
ניסיון ראשון לחפור תעלה בין האוקיינוסים, ביוזמה צרפתית ובניהול פרדיננד דה לספס, שניהל את חפירת תעלת סואץ, התרחש בשנים 1880–1889 וכשל עקב התנאים הקשים והמחלות ובשל מה שנודע כ"שערוריית פנמה". ב-1902 יזם נשיא ארצות הברית את חידוש העבודות על תעלת פנמה. באותה שנה שקעה קולומביה במלחמת אזרחים, "מלחמת אלף הימים", ואליטות מקומיות ניסו מספר פעמים לנצל את המצב ולהשיג עצמאות לפנמה, אך דוכאו בסיוע אמריקני. כעבור שנה, כאשר קולומביה סירבה לתנאים שהציבה ארצות הברית לחפירת התעלה, הפכו האמריקנים את עורם ובתמיכתם השיגה פנמה את עצמאותה ב-3 בנובמבר 1903.
פנמה העצמאית
ארצות הברית הייתה הראשונה שהכירה במדינה החדשה, ומיהרה לשלוח כוחות צבא כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה באזור. בדצמבר 1903, כאשר פנמה עוד נשלטה על ידי שלטון זמני, נחתם הסכם עם ארצות הברית המקנה לה זיכיון להשלים את חפירת התעלה, שהושלמה ב-1914, ולנהל אותה למשך זמן בלתי מוגבל. ההסכם היה לסוגיה דיפלומטית, שעוררה מתח מתמיד בפנמה. בשנים 1974 ו-1977 נחתמו הסכמי קרטר-טוריחוס, שפתרו את הבעיות בהסכם המקורי, והבטיחו את העברת התעלה לידי פנמה ב-1999.
שאיפתם של מייסדי המדינה ליצור מערכת פוליטית דמוקרטית, שבה שתי המפלגות הגדולות, השמרנים והליברלים, יפעלו יחדיו, לא התגשמה. המערכת הפוליטית סבלה מאי-יציבות ושחיתות, וכהונתם של נשיאים נבחרים הסתיימה לעיתים לפני זמנה. ב-1968 הודח הנשיא הנבחר, ארנולפו אריאס מדריד, בהפיכה צבאית. הגנרל אומאר טוריחוס התבלט במהרה כאיש המרכזי בחונטה הצבאית השלטת, ומאוחר יותר נעשה מנהיג אוטוקרטי, ללא תואר רשמי, עד מותו בתאונת מטוס ב-1981.
לאחר מותו של טוריחוס, התרכז הכוח בידי הגנרל מנואל נורייגה, ראש המשטרה החשאית לשעבר. ארצות הברית האשימה את נורייגה במעורבות בסחר בסמים, והמתח בין המדינות הלך וגאה. במאי 1989 נבחר גיירמו אנדארה לנשיא, אך נורייגה ביטל את תוצאות הבחירות בטענה שהאמריקנים התערבו בתוצאותיהן. ארצות הברית החלה בהזרמת כוחות צבא גדולים לבסיסיה באזור התעלה, ובדצמבר אותה שנה פלשה לפנמה במבצע צבאי מהיר. אנדארה הושבע לנשיא ביום הפלישה בבסיס אמריקני, ונורייגה נתפס ונשלח למאסר בארצות הברית באשמת סחר בסמים. הכוח ניטל מידי הצבא ועבר למוסדות נבחרים באופן דמוקרטי.
ב-31 בדצמבר 1999 עברה השליטה המלאה על אזור התעלה, ועל הפעלת התעלה ועל כל התשתיות הנחוצות להפעלתה לידי פנמה, ובידי ארצות הברית נשמרה הזכות להתערבות צבאית לצורכי ביטחונה הלאומי.
פוליטיקה
פנמה היא דמוקרטיה נשיאותית. בראש הרשות המבצעת עומד נשיא שנבחר יחד עם שני סגניו לתקופה של חמש שנים, בבחירות כלליות וישירות ללא צורך ברוב מיוחס.
הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית: Asamblea nacional, המורכבת מבית יחיד. הנציגים נבחרים לתקופה של חמש שנים באזורי בחירה, שחלקם (באזורים הכפריים דלי האוכלוסייה) שולחים נציג יחיד וחלקם מספר נציגים. מספר חברי האספה אינו קבוע והוא תלוי בחלוקה למחוזות בחירה ובשינויים בפיזור האוכלוסייה. בבחירות שנערכו ב-2004 נבחרו 78 נציגים ובבחירות 2009 ירד המספר ל-71.
בחירות לנשיאות ולאספה הלאומית נערכות במקביל.
בבחירות שנערכו ב-2009, התחולל מהפך פוליטי כאשר נבחר לנשיאות ריקרדו מרטינלי מהמפלגה הימנית "השינוי הדמוקרטי" (Cambio Democrático), עם קרוב ל-60 אחוז מן הקולות. גוש הימין, המכונה "הברית לשינוי" זכה ברוב של 42 מ-71 מושבים באספה הלאומית. ניצחון הימין על מפלגת שמאל המחזיקה בשלטון היה מנוגד למגמה במדינות אמריקה הלטינית בשנים האחרונות.
שתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות בפנמה בעשורים האחרונים היו המפלגה הדמוקרטית המהפכנית (PRD) משמאל ומפלגת פנמנייסטה (Panameñista) מימין. מפלגת השינוי הדמוקרטי, שהוקמה ב-1998, היא המפלגה השלישית בגודלה, ויחד עם הפנמנייסטה ועוד שתי שותפות זוטרות מרכיבה את קואליציית הימין השלטת כיום במדינה.
חלוקה פנימית
פנמה מורכבת מתשע פרובינציות ושלוש טריטוריות המהוות שמורות של עמים ילידים (בספרדית קומרקאס אינדיחנס - comarcas indigenas, או בקיצור קומרקאס). עוד שתי שמורות ילידיות מהוות חלק מפרובינציות.
כלכלה
שמאל|ממוזער|200px|עובדים בתעלת פנמה קושרים אנייה לגורר
כפועל יוצא ממיקומה על נתיב עיקרי של הסחר הבינלאומי, כלכלת פנמה מתבססת במידה רבה על מגזר השירותים, ובכלל זה ענפי המסחר, הבנקאות, הביטוח והתיירות, וכן הפעלת התעלה עצמה (שעברה לשליטה פנמית ב-1999) ושירותים נלווים. מגזר השירותים סיפק כשלושה רבעים מן התוצר ב-2006.
אחרי האטה כלכלית בשנים 2000–2003 שנגרמה בחלקה כתוצאה מנסיגת הכוחות האמריקנים, שפרנסו עסקים מקומיים רבים, נהנתה המדינה מצמיחה מהירה יחסית בשנים 2004–2006. עם זאת, התוצר לנפש נותר נמוך יחסית, ורמתו ב-2006 הייתה 7900$, מקום 106 בעולם. נכון לשנת 2012, כ-26% חיים מתחת לקו העוני.
ענפי החקלאות העיקריים הם בננות, אורז, סוכר, קפה, בקר וחסילונים. ענפי התעשייה העיקריים הם בנייה, זיקוק סוכר, מבשלות, וכן מלט וחומרי בנייה.
השער הראשי של המדינה הוא נמל התעופה הבינלאומי של טוקומן הנמצא במחוז טוקומן כ-24 ק"מ מעיר הבירה.
המטבע המקומי, בלבואה, צמוד לדולר האמריקני, והדולר אף מהווה הילך חוקי בפנמה. האינפלציה בפנמה ב-2006 הסתכמה ב-2.6%.
בזכות מדיניות מיסוי מקלה מאוד, והיעדר פיקוח מדינתי, הבנקאות בפנמה היא מגזר שירותים ריווחי ביותר, ופנמה נחשבת מקלט מס.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|פנמה - טופוגרפיה וחלוקה לפרובינציות
שטחה הכולל של פנמה כ-78,200 קמ"ר, מזה 75,990 קמ"ר שטחי יבשה וכ-2210 קמ"ר שטחי מים. צורתה צורת S המשתרעת ממזרח למערב, ברוחב שבין 60 ל-77 ק"מ ובאורך 772 ק"מ. היא גובלת בים הקריבי בצפון, באוקיינוס השקט בדרום, בקולומביה במזרח ובקוסטה ריקה במערב
המאפיין הבולט של פני הארץ הוא רכס שעובר במרכז מצר היבשה שבין האוקיינוסים, ומקורו בהתרוממות של הרי געש. הגובה הרם ביותר הוא 3,475 מטרים, בפסגת הר הגעש צ'יריקי (Volcan de Chiriqui). רשת של כ-500 נהרות פרושה על פני הארץ, מרביתם בלתי ניתנים לניווט. חלק מן הנהרות מנוצלים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית.
אקלים
המיקום בקו הרוחב סמוך לקו המשווה (בין 7 ל-10 מעלות צפון) מכתיב אקלים טרופי חם ולח.
הטמפרטורה משתנה אך במעט בין חודשי השנה ובין חלקי היממה, ולעיתים רחוקות עולה על 32 מעלות צלזיוס.
כמויות המשקעים גבוהות ומשתנות מאוד מאזור לאזור, מ-1300 מ"מ ועד 3000 מ"מ של גשם בשנה. ככלל, האזור הקריבי (הקרוי גם האזור האטלנטי) גשום הרבה יותר מן האזור הפסיפי. מזג האוויר נחלק לשתי עונות, עונה גשומה ממאי עד ינואר, שבמהלכה יורד גשם מדי יום, ועונה יבשה בשאר חודשי השנה.
סופות רעמים שכיחות בעונה הגשומה, אך פנמה מצויה מחוץ למסלול ההוריקנים של הים הקריבי.
החי והצומח
שמאל|ממוזער|200px|יער באי בארו קולורדו
מגוון של בעלי חיים וצמחים טרופיים מתקיים בפנמה. שטחי היער הטרופי מכסים 40 אחוז משטח המדינה, אך מצויים במגמה של התמעטות עקב כריתת יערות. בשני אזורי החוף מצויות ביצות מנגרובים.
איי פנמה
לפנמה ישנם מספר שרשראות איים המשויכים למדינה, בהם ארכיפלג איי הפנינה סמוך למפרץ פנמה, וארכיפלג איי סאן בלאס בחוף הקאריבי בצפון המדינה.
בשנת 2024 החלה הממשלה לפנות מאות תושבים מארכיפלג סאן בלאס, מהאי גארדי סוגדובGardi Sugdub, עקב עליית פני הים. תושבי הכפר הועברו לכפר חדש שנבנה למענם מבתי פלסטיקAs seas rise, the relocation of Caribbean islanders has begun, The Economist, July 4, 2024.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אשה משבט הקונה לבושה במולה
אוכלוסיית פנמה מונה כ-4.47 מיליון נפש (הערכה מדצמבר 2022), והיא הקטנה ביותר בין הארצות הדוברות ספרדית באמריקה הלטינית, מלבד אורוגוואי. שיעור הריבוי גבוה יחסית - כ-1.5% לשנה. כמחצית האוכלוסייה מרוכזת במטרופולין של פנמה-סיטי - קולון.
התרבות השלטת היא תרבות היספאנית-קריבית, והדת הנפוצה היא הנצרות הקתולית, אך האוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית, דתית, תרבותית ולשונית, והתרבות היא במידה רבה כור היתוך של קבוצות שונות.
השפה הרשמית היא ספרדית, אך אנגלית נפוצה כשפה שנייה וכ 14% מן התושבים, בעיקר ממוצא קאריבי, דוברים אותה כשפת אם. כמו כן קיימות עדיין קבוצות קטנות הדוברות בשפות הילידיות.
מוצא
מבחינת אתנית, רוב התושבים הם ממוצא מעורב: הקבוצה האתנית הדומיננטית היא של בני תערובת של אירופים ואמריקנים ילידים (אינדיאנים), המונים כ-69 אחוז מן האוכלוסייה. עוד 11 אחוזים מן התושבים, שמוצאם מהאיים הקאריביים, הם בני תערובת של צאצאי אפריקנים ואמריקנים ילידים. קבוצות נוספים הם הלבנים (כ-10%), האמריקנים ילידים (כ-5%) וצאצאים למהגרים מאסיה, בעיקר סינים. (כ-5%).
ישנן שבע קבוצות ילידיות בפנמה, שהגדולה שבהן, בני הקונה, מונה כ-50,000 איש. חלק ניכר מהילידים חיים בטריטוריות בעלות מעמד מוכר, שאסור לזרים להתגורר בהן, הנקראות Comarca.
שמאל|ממוזער|250px|בית הפולחן הבהאי בפנמה
דת
רוב גדול (כ-80%) מן התושבים הם נוצרים קתולים, אך אין לדת הקתולית מעמד רשמי, והמדינה מצטיינת בסובלנות דתית ובפלורליזם דתי. כ-12% הם פרוטסטנטים מכנסיות שונות, וכמו במדינות אחרות במרכז אמריקה, חלקם של האוונגליסטים נמצא בעלייה. המוסלמים מהווים 4.4% מן האוכלוסייה, שיעור שהוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית, מורכב בעיקר ממהמגרים ערבים ומאוחר יותר פקיסטנים. כמו כן קיימים מיעוטים משמעותיים של בודהיסטים (כאחוז), בהאים (כאחוז), יהודים (כ-0.4%), הינדים (כ 0.2%) ואחרים.
פנמה היא מרכז חשוב של הדת הבהאית, ושוכן בה אחד משבעת בתי הפולחן שלה בעולם, שבנייתו הושלמה ב-1972.
ערים מרכזיות
פנמה סיטי
הבירה פנמה סיטי (או סיודאד דה פנמה בספרדית) היא הכרך הגדול במדינה. אוכלוסיית העיר עצמה מונה כ-709 אלף תושבים (על פי הערכה מ-2006), ויחד עם האזור המטרופוליטני הסובב היא מוערכת ב-1.1 מיליון תושבים: כשליש מכלל אוכלוסיית המדינה. העיר מצויה לחוף האוקיינוס השקט, בסמוך לגדה המזרחית של התעלה.
קולון
מצויה אף היא בגדה המזרחית של התעלה, בקצה השני שלה, שלחוף הים הקריבי. אוכלוסיית העיר רבתי מונה כ-204 אלף תושבים. קולון היא מוקד של אבטלה, עוני ופשיעה.
דויד
בירת הפרובינציה צ'יריקי, היא עיר נמל השוכנת בחוף האוקיינוס השקט, בחלקה המערבי של המדינה, סמוך לגבול עם קוסטה ריקה. בדויד רבתי, האזור המטרופוליטני השלישי בחשיבותו במדינה, מתגוררים כ-124 אלף תושבים.
סאנטיאגו
זאת עיר מרכזית בדרום המדינה, בסנטיאגו רבתי מתגוררים כמעט 100 אלף תושבים, מתוכם כמעט אלף תושבים זרים רובם אמריקאים. סנטיאגו היא מוקד משיכה כלכלי בנדל"ן ובחקלאות.
לאס טאבלאס
היא העיר השנייה בגודלה בדרום המדינה. בעיר מתגוררים כמעט 40 אלף תושבים ובאזור המטרופוליטני שלה כמעט 45 אלף תושבים. זהו מוקד של אבטלה, עוני ופשיעה, אך היא גם העיר השנייה בכמות התיירות במדינה לאחר פנמה סיטי.
נתק דריין
האזור שמשני צדי הגבול בין פנמה לקולומביה מכונה נתק דַריֵין (אנגלית Darien gap, ספרדית Tapón del Darién), אזור בלתי מפותח וכמעט בלתי עביר של ביצות ויער גשם. כינויו ניתן לו בשל היותו החוליה החסרה בכביש הפאן-אמריקאי, המחבר בין צפון אמריקה לדרומה. בעיות סביבתיות, ביטחוניות ופוליטיות (פעילות של מורדים קולומביאנים ושל ארגוני סחר בסמים) מונעות את פיתוח האזור ואת הכשרתן של דרכי מעבר, והוא אחד האזורים המסוכנים באמריקה הלטינית כיום.
יהודים
יהודים החלו להתיישב באזור שלימים יהפוך למדינת פנמה בתחילת המאה ה-19, אך במספרים זעומים. רובם הגיעו מהאיים הקאריביים.
בשליש האחרון של המאה ה-19, כחלק מתהליכי הגירה יהודית נרחבת ממזרי אירופה ומהאימפריה העות'מאנית בתקופה זו, התגברה גם הגירה יהודית לפנמה, אך פתיחת התעלה ב-1903 היא זו שיצרה תנאים לגידול קהילת יהודי פנמה. בהמשך היגרו לפנמה יהודים מארצות ערב וממזרח אירופה, בתקופה שבין מלחמות העולם.
על פי נתוני ארגון בני ברית, ב-2014 נאמד מספר יהודי פנמה בין 12 ל-14 אלף נפש, ויחסית לגודל האוכלוסייה הכללית, מדובר בקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית..
יהודי פנמה מאורגנים בשלוש קהילות: "שבת אחים" (אורתודוקסים ספרדים) ולה שלושה בתי כנסת, "בית אל" (כיום בשילוב בית חב"ד) ולה בית כנסת אחד, ו"קול שארית ישראל" (רפורמים), אותה משרת 'טמפל' אחד.
הגדולה מהשלוש היא קהילת "שבת אחים", המונה מעל 10,000 נפש, שבזכות גודלה ועוצמתה הכלכלית, היא שולטת בפועל בכל המוסדות היהודיים ובמוסד הכשרות, וטוענים כנגדה שעל מנת לשמר את כוחה ומעמדה, היא איננה מאפשרת לקהילות האחרות להתפתח. טענה זו בעייתית באשר היהדות הרפורמית בפנמה כמו בכל מקום אחר, מעוניינת לשמור על עצמאותה הארגונית, כמו גם תנועת חב"ד. מבנה קהילתי זה - אורתודוקסים, חב"ד, רפורמים - נפוץ ברחבי העולם היהודי בארצות חופשיות, ובעיקר באמריקה הלטינית.
בקהילה הנחשבת לאמידה מאד, פועלים חמישה בתי ספר יהודים.
ראו גם
תעלת פנמה
רפובליקת קולומביה הגדולה
איי הפנינה
איי סאן בלאס
קישורים חיצוניים
אתר עם תמונות webcam של פנמה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1903 | 2024-09-10T17:00:10 |
בלבואה (מטבע) | בלבואה הוא שמו של המטבע הרשמי של פנמה. שמו ניתן לו לכבוד וסקו נונייס דה בלבואה, מגלה הארצות (קונקיסטאדור) הספרדי. לפי תקן ISO 4217 סימנו הוא PAB.
הבלבואה מוצמד לדולר האמריקאי בשער חליפין של 1:1 מאז 1903, וניתן להמרה ביחס זה בכל עת בפנמה. הבלבואה מתחלק ל-100 סנטיסמוס. למטבעות 1, 5, 10, 25 ו-50 סנטיסמו יש אותם משקל, ממדים והרכב מתכות כשל מקביליהם בארצות הברית: הפני, הניקל, הדיים, הקוורטר וחצי הדולר, בהתאמה.
לקריאה נוספת
Krause, Chester L.; Clifford Mishler (1991). Standard Catalog of World Coins: 1801–1991 (18th ed.). Krause Publications. .
Pick, Albert (1994). Standard Catalog of World Paper Money: General Issues. Colin R. Bruce II and Neil Shafer (editors) (7th ed.). Krause Publications. .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פנמה: כלכלה
קטגוריה:מטבעות
קטגוריה:מטבעות אמריקה הלטינית | 2021-05-09T13:49:33 |
יוסף חיים זוננפלד | שמאל|ממוזער|250px|הכרזה על מינוי רבי חיים זוננפלד לרב העדה. בין החותמים: פרופ' דה האן ומייסד בית החולים שערי צדק, ד"ר משה ואלאך
שמאל|ממוזער|250px|הרב זוננפלד מקבל את פניו של נשיא צ’כוסלובקיה, טומאש מסריק בעת ביקורו בירושלים, בשנת 1927.
שמאל|ממוזער|250px|מצבת הרב יוסף חיים זוננפלד בבית העלמין בהר הזיתים. לצדו מצבת רבו הרב אברהם חיים שאג
שמאל|ממוזער|250px|רחוב על שם הרב בשכונת בית ישראל בירושלים
הרב יוסף חיים זוֹננפלד (בכתיב יידי: זאנענפעלד; ו' בכסלו תר"ט, 1 בדצמבר 1848 – י"ט באדר ב' תרצ"ב, 27 במרץ 1932) היה רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים.
קורות חייו
נולד בשם "חיים" (השם יוסף הוסף לו על פי הוראת הגרי"ל דיסקין בסוף ימיו בעת מחלתו) בעיירה ורבו שבמחוז ניטרה (אז בממלכת הונגריה), לאברהם שלמה, שהיה בנו של הרב שמואל נאדאש, הרב של יארגן ותלמיד בולט של החתם סופר ולמרת זאלדה זוננפלד. התייתם מאביו בגיל חמש, ואמו נישאה לתושב העיירה סמינטץ שאליה עברו.
בגיל 11 החל ללמוד אצל הרב יהודה לייב לעפלער, רבה של עיר מגוריו סמינטץ. בגיל 13 חזר לעיירת הולדתו, שם למד אצל הרב חיים צבי מנהיימר, ולאחר כשלוש שנים עבר לפרשבורג לישיבתו של הכתב סופר. לאחר נישואיו עבר לעיירה קוברסדורף, שם למד אצל הרב אברהם שאג-צוובנר.
בארץ ישראל
בשנת תרל"ג עלה לארץ ישראל עם רבו ר' אברהם שאג, והשתכן ב בירושלים.
הוא התקרב לרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין רב הישוב הישן בירושלים ולבנו, הרב יצחק ירוחם דיסקין, ועמד לימינם במאבקיהם הציבוריים. בשנת תרל"ח הקים עם הרב דיסקין את "בית הדין של החוגים היראים". השניים איחדו את כולל ורשה וכולל הונגריה. הרב דיסקין מינה את הרב זוננפלד כגבאי בית היתומים דיסקין שהקים. לאחר פטירת רבו הרב שאג, הוא שימש גם כממונה על כולל שומרי החומות וכן כגבאי ראשי של החברה קדישא הכללי בירושלים.
הרב זוננפלד שימש בסוף המאה התשע עשרה כראש כולל אונגרין אוסטראין (כולל שומרי החומות) וכן העביר שיעורים בבית המדרש של הרב ישעיה ברדקי.
עיסוקו בבנין הארץ
הרב זוננפלד עודד את הרחבת היישוב היהודי בירושלים. בשנת תרל"ט הצטרף למועצת "ועד כל הכוללים" שעסקה בגאולת אדמות מידי ערבים והקמת שכונות עליהן. מקצת מהשכונות נבנו על גבי קרקעות שנקנו על שמו, מכיוון שהיה נתין אוסטרי, והחוק העות'מאני אפשר לו לרכוש קרקעות בקלות. בקונטרס התקנות של שכונת "בית ישראל" נכתב: "שטרי המקנה נכתבו על שם הרב רבי חיים זאננענפעלד והרב שלמה זלמן בהר"ן כאשר הסכימו רוב בני החברה".
הרב זוננפלד היה גבאי ראשי בחברת "גמילות חסדים הכללי שערי חסד". והוא כתב בפרוטוקול את החלטת "גמ"ח שערי חסד" להקים שכונה זו. כשהיה מגיע לשכונת שערי חסד שם התגורר נכדו, אמר: "קורת רוח מיוחדת יש לי לבקר בשכונה זו שנבנתה על טהרת הקדש. שכונה זו שלי היא, ויש לי חלק נכבד בהקמתה".
שכונת בתי אונגרין הוקמה על ידי יצחק צבי רצרסדורפר מאנטוורפן, ששלח לו סכום כסף גדול לקנות עשר דירות בעיר העתיקה לטובת עניי ירושלים, ורבי יוסף חיים שכנע אותו לקנות באותו סכום מגרש שעליו יוכלו לבנות מאות בתים לעניי העיר, ואכן יצחק צבי רכש את אדמות בתי אונגרין (שנקראת "נחלת צבי" על שמו) עליהם נבנו שלוש מאות בתים.
עמדותיו
חיבת הארץ
מאז בואו לארץ ישראל לא יצא ממנה מלבד פעם אחת כשנסע לפגישה עם מלך ירדן, ולפני נסיעתו עשה התרת נדרים. לדבריו: האיש על החומה ח"ב עמ' 158.
הרב זוננפלד ראה בפריחתה של ארץ ישראל קיום הנבואה של "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" והחשיב זאת כאתחלתא דגאולה על פי דברי הגמרא. לעת זקנותו, כשלא היה יכול לצעוד רגלית, נסע לעיתים קרובות ברכב לראות את שכונותיה החדשות של ירושלים. גם בסמוך לפרעות תר"פ הקפיד ללכת לכותל המערבי דרך שער שכם, בנימוק שאסור לוותר מפני הפחד על שום פינה בירושלים.
מנחם אוסישקין סיפר שפגש את הרב זוננפלד בכותל בערב ראש השנה תר"ץ, זמן קצר לאחר פרעות תרפ"ט, והלה אמר לו: "זה לא יעזור להם (= לערבים)! אנחנו נשיג את מטרתנו. לא בסימטאות צרות ולא כפופי ראש ניכנס אל המקום הקדוש שלנו. כי אם בדרך המלך ובקומה זקופה. המשך לעבוד את עבודתך באמונה ואולי בקרוב בימינו נזכה לראות את הגאולה האמיתית".
כאשר נוסדה המושבה החרדית מחנה ישראל על ידי אגודת ישראל נסע לבקרה, ושמח למראה יהודים חרדים האוחזים באת ובמעדר וחורשים את אדמת הקודש.
יחסו לציונות ושיתוף הפעולה עם דה האן
הרב זוננפלד התנגד לציונות. בתקופה מסוימת היה בקשר עם יעקב ישראל דה האן, אשר נרצח בסופו של דבר בידי אנשי "ההגנה". הוא הסמיך את דה האן ורעיו להידבר עם איל עיתונות בריטי משפיע, הלורד נורת'קליף, כדי לגנות את הציונות ולתבוע מעמד פוליטי נפרד. הרב זוננפלד כתב על הפגישה שאמנם הוא רואה בהקמת בית לאומי דבר חיובי, אך הוא מתנגד ל"ייפוי הכוח שהציונים לוקחים על עצמם כבאי כוח לכל ישראל". ב-1924 יזם דה האן פגישה של הרב זוננפלד עם האמיר עבדאללה, לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן, כדי להבטיח התיישבות יהודית בארץ ישראל תוך ויתור על הרעיון של הקמת מדינה או 'בית לאומי'.
יחסו לשפה העברית
הרב זוננפלד נלחם נגד הנהגת השפה העברית כשפת הוראה במוסדות החינוך וניהל מאבק בנושא נגד הד"ר חיים ויצמן, הוא סבר שהדבר יגרום לחורבן בתי הספר. למרות זאת לא התנגד לעצם הדיבור בעברית, ואף סבר כי גזירת רבני ירושלים שלא ללמד שפות, לא כוללת את השפה העברית. הוא אמר שאולי שגו החרדים בכך שלא הנהיגו בעצמם את הדיבור בלשון הקודש, ובכך היו נוטלים נשק זה מידי החילונים.
בספר "על חומותייך ירושלים" מתאר משה בלוי, כי בעת שיחה עם הרב זוננפלד על אליעזר בן יהודה אמר לו הרב זוננפלד: .
קשיים מבית
אף על פי שעמדותיו היו קיצוניות מעמדות אגודת ישראל העולמית, נחשב הרב זוננפלד מנהיג רוחני של אנשי אגודת ישראל בארץ. הרב זוננפלד התמודד עם קשיים מבית כאשר עלו לארץ חרדים מחוגים מתונים יותר של "אגודת ישראל". מצד אחד הוא נתפס כבעל בריתה של אגודת ישראל בארץ, שמנהיגה הפוליטי הרב משה בלוי פעל בצוותא עמו ועם דה האן כשזה היה בחיים. הרב יהודה גרינוולד נזף בו במכתב על שיתוף פעולה זה, תוך שהוא רומז על אפשרות של ניתוק הקשרים בין רבני הונגריה ליהודי ירושלים. מצד שני, דפוסי החינוך שביקשו למסד בבתי הספר של אגודת ישראל ביישוב החדש, ביניהם לימוד אנגלית, היו בלתי קבילים מבחינתו. הפשרה שהושגה לגבי תלמוד תורה של חסידות גור, שעולים רבים השתייכו אליה, הייתה שהאנגלית תילמד מחוץ לבית הספר.
גם הקנאים בתוך עדתו לא תמיד הסבו לו נחת. באחד המקרים פורסם כרוז על ידי הרב מאיר הלר (סעמניצער) מקנאי ירושלים, כנגד הרבי מגור בגין פגישתו עם הרב קוק, שבו נאמר: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו". הרב זוננפלד פרסם גינוי לכרוז.
עד היום ישנו ויכוח בתוך היהדות החרדית לגבי דעותיו: אנשי אגודת ישראל מצד אחד, ומצד שני חוגי העדה החרדית ובתוכם נטורי קרתא. הפער בין שני המחנות ניכר בשתי הביוגרפיות שנכתבו עליו: "מרא דארעא ישראל" שנכתב מנקודת מבט קנאית, ו"האיש על החומה" שנכתב מנקודת מבט אגודאית.
הרב נח גד וינטרוב, המרבה לצטטו, כתב שהרב זוננפלד הרבה ללמד זכות אפילו על "פושעי ישראל" הגדולים ביותר. עוד סיפר כי דיבר עם הרב זוננפלד ואמר "יימח-שמו" על מנהיג מסוים. הרב זוננפלד הגיב: "חס ושלום, אסור לומר כך על בן ישראל". הוא הסביר כי חובה להילחם בהם, אבל אין לייעץ כך לקב"ה, ובמקום לקלל יש להתפלל שישובו בתשובה.
המחלוקת עם הרב קוק
בשנת תרע"ד (1913) השתתף עם הרב קוק ב"מסע המושבות", משלחת רבנים שביקרה במושבות החדשות וניסתה להשפיע על אנשיהן שיקפידו על שמירת מצוות. לאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים בחרו בשנת תרע"ט (1919) ברב קוק להיות רבה של ירושלים, לא קיבלו הרב זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין את הבחירה. הרב זוננפלד המשיך לקרוא לרב קוק "הרב של יפו". בתר"פ (1920) עמד בראש מייסדי "ועד העיר האשכנזי", שנפרד מרבנות ירושלים, ונבחר להיות רבו הראשון. הוא נאבק בסמכויותיה של הרבנות הראשית, בראשות הרב קוק, ופעל לשם כך בקרב שלטונות המנדט.
על הקמת הרבנות הראשית אמר: . יחד עם בית דינו חתם הרב זוננפלד על כרוז שלפיו בספר "אורות" של הרב קוק יש .
למרות הבדלי הגישות בהשקפה ובהנהגה, הרב זוננפלד נמנע מלתקוף אישית את הרב קוק, ואף היה איתו בקשרי ידידות קרובים. הוא אף הצהיר כי הוא מתאים בהחלט לאוכלוסיית יפו המחולנת, אך לא יכול לשמש בירושלים.
גם עם הראשון לציון הרב יעקב מאיר עמד הרב זוננפלד במחלוקת גדולה, וכאשר הראשון התיר לבני קהילות רומניה למול ולגייר בנים של יהודים מתבוללים שנישאו לנוכריות, גינה אותו הרב זוננפלד, וכתב בכתב העת התורני 'אוהל מועד': "נבהלתי משמוע הבשורה מחכם הספרדי, והוא באמת עם הארץ גמור, כמעט שאין צריך להשיב עליה לכל מי שיודע פרק בהלכה ברורה".
משפחתו
אשתו הראשונה, שרה, הייתה בתו של שלמה זאלצער, שוחט ובודק בקוברסדורף. נפטרה בתרע"ט (1919). היא ילדה לו שמונה בנים ושלוש בנות.
מתוך אחד עשר ילדיו, נפטרו שמונה בחייו. בנו בכורו, שנקרא על שם אביו, נפטר עוד כפעוט בהונגריה, לפני עלייתו לארץ. באחת המגפות הקשות שהיו הירושלים, שכל בתקופה קצרה שניים מבניו, כלה ונכד.
אשתו השנייה, חיילא, הייתה צעירה ממנו בשלושים שנה. נפטרה בד' באדר תשכ"ח (1968, בגיל תשעים). היא הייתה בתו של הרב מנדל דייטש, דיין בטופולצ'אני, וקודם לכן הייתה נשואה ליהודה לייב אייבנשיץ. בתה מזיווג ראשון הייתה לאה, אשת רבי חיים זאב פינקל.
בנו שמואל בנימין נישא לפרומה, בתו של הרב אברהם אלקנה זקס, מראשי כולל הו"ד.
חתנו היה הרב שמואל הלל שינקר.
מספריו
ספרי הרב זוננפלד יוצאים לאור בשנים האחרונות במהדורות חדשות בהוצאת מכון קרן רא"ם, מייסודו של צאצאו מוטי זוננפלד.
שלמת חיים - שו"ת, התכתבויות עם הרב שלמה סובל (עורך), ירושלים תרצ"ה (ומאז במספר מהדורות); תשע"ח (מהדורה מתוקנת בעריכת הרב שלמה ורנר)
חכמת חיים - ביאור לחומש, בעריכת נכדו הרב שלמה זלמן זוננפלד, ירושלים תשס"ב; מכון קרן רא"ם תשע"ז (מהדורה מחודשת)
תורת חיים - שו"ת, בעריכת הרבנים אשר זוננפלד ושלמה ורנר, מכון קרן רא"ם תשס"ג, תשע"ח (מהדורה מתוקנת)
תורת חיים - הנהגות ופסקים, בעריכת הרב שלמה ורנר, מכון קרן רא"ם תשס"ה, תשע"א (מהדורה מתוקנת ומורחבת)
עקבי חיים - מכתבים ומאמרים בעריכת נכדו הרב יעקב פרידמן
קונטרס פורים המשולש / לרבי יוסף חיים זוננפלד ; בתוספת ביאורים ומקורות ; הלכות פורים המשולש / משולחנם של גדולי ירושלים. ירושלים : קרן רא"ם, תשפ"א.
לקריאה נוספת
שלמה זלמן זוננפלד (נינו), האיש על החומה - שלושה כרכים; באתר היברו בוקס: https://hebrewbooks.org/50064
שלמה זלמן זוננפלד, בדור תהפוכות
משה בלוי, עמודא דנהורא; באתר היברו בוקס: https://hebrewbooks.org/34443
מנחם מנדל גרליץ והרב יוסף משה סופר, מרא דארעא ישראל, שלושה כרכים
קישורים חיצוניים
"האיש על החומה" מהדורה שלישית: כרך א', כרך ב', כרך ג'
מרא דארעא דישראל כרך א ,כרך ב, כרך ג'
סדרת כתבות על הרב זוננפלד שפורסמו על ידי ישראל שפירא ביוני 2020 באתר כיכר השבת: בנושא האם הגרי"ח זוננפלד - היה אגודאי, קנאי או ציוני? - חלק א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח'
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הפרושים
קטגוריה:כולל שומרי החומות
קטגוריה:רבני העדה החרדית
קטגוריה:תלמידי הכתב סופר
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:רבנים הונגרים
קטגוריה:רבנים סלובקים
קטגוריה:דיינים ארץ-ישראלים
קטגוריה:מוהלים
קטגוריה:עולים לארץ ישראל בשנים 1800–1881
קטגוריה:משפחת זוננפלד
קטגוריה:אנטי-ציונים יהודים
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1848
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1932 | 2024-09-14T10:05:32 |
יוסף רוזנבלט | שמאל|ממוזער|250px|יוסלה רוזנבלט בשנת 1918.
יוסף (יוסל'ה) רוזנבלט (ביידיש: יאָסעלע ראָזענבלאַט; 9 במאי 1882 כ' באייר ה'תרמ"ב – 19 ביוני 1933 כ"ה בסיוון ה'תרצ"ג) היה חזן ומלחין הנחשב לאחד מגדולי החזנים האשכנזיים בכל הזמנים. הותיר אחריו מורשת נכבדה של מוזיקה ליטורגית יהודית-אירופית, אשר תרמה רבות לעיצוב עולם החזנות בקהילות אשכנז. הלחין ועיבד למעלה מ-600 יצירות, רובן תפילות וחלקן שירי עם יהודיים. רבות מיצירותיו נחשבות לקלאסיקות של עולם החזנות.
משחרותו עסק בתפילות בבית הכנסת, וזכה לשבחים. בבגרותו זכה לפרסום רב, ובמהלך הקריירה כיהן במשרות החשובות בעולם החזנות ברחבי אירופה וארצות הברית.
בחפשו אחר מקורות פרנסה נוספים הגיע אל במות הבידור, ושר שירי מוזיקה פופולרית לצד קטעי חזנות. הוא אף תרם את קולו לפסקול הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז". למרות זאת, סירב להצעות מעולם האופרה, בנימוק שאין מקומו של חזן ירא שמיים באופרה.
ילדותו
יוסף רוזנבלט נולד בחודש אייר תרמ"ב (מאי 1882), בעיירה בילה צרקווה שבאימפריה הרוסית. אביו רפאל שלום שימש חזן באחד מבתי הכנסת בעיירה. כישרונו בלט מגיל צעיר, וכבר בגיל 4 עמד ליד אביו, בסייעו לו בפרקי התפילה בקול אלט ילדותי. בשנת 1889, בגזירת השלטונות, נאלצה המשפחה להגר לגליציה כיוון שאביו היה נתין אוסטרי. בתחילה השתקעו בחצר הרבי בסדיגורא שבבוקובינה. בעצת הרבי החל לעבור עם משפחתו כ"חזן נודד" בערים הגדולות, בהן צ'רנוביץ, לבוב (למברג) וקרקוב, שם זכה לפרנסה ואף להצלחה מרובה. בשנת תרנ"ה (1895), בגיל 13, עבר בווינה, שם זכה לביקורות נלהבות ואף להצעות מהקונסרבטוריון הממלכתי, אך אביו, שהאמין כי מקום בנו הוא ליד "עמוד התפילה", סירב לכך.
משרותיו
מונקאטש
באוגוסט 1900, עם הגיעו לגיל 18, נישא החזן הצעיר לטויבעלע קאופמן בת ר' יודל מהעיירה בז'סקו. שלושה ימים אחרי כן, בעיצומם של ימי המשתה, חתם על חוזה עם אנשי קהילת מונקאטש לשמש כחזן קבוע בשכר של 25 זהובים לשבוע.
הקהילה במונקאטש הייתה שמרנית מאוד, ורוזנבלט חש כי לא יוכל להתפתח לכיוונים מוזיקליים מודרניים יותר בעיר זו. הוא החליט כי לא יישאר לכהן שם אלא שנה אחת בלבד. הסכסוך נתגלע עוד קודם לכך, כאשר פרנסי הקהילה לא הסכימו להקציב את הסכום הדרוש לשכירת משוררים למקהלה לימים הנוראים. רוזנבלט נשא עיניו אל קהילה מפוארת בהונגריה – בעיר פרשבורג.
שמאל|ממוזער|250px|תקליט Earliest Recordings של חברת Collectors Guild, המכיל אוסף מהקלטותיו המוקדמות של רוזנבלט
פרשבורג
בימים הנוראים תרס"ב (קיץ 1901), החל רוזנבלט למלא את תפקיד החזן בקהילת-הרוב האורתודוקסית בפרשבורג, היא ברטיסלבה, בת 8,000 נפש. בניגוד למונקאטש הקנאית, פרשבורג הייתה קהילה מודרנית ספוגת תרבות גרמנית, כך שרוזנבלט יכול היה להשקיע בלימודי מוזיקה ולהתפתח לכיוונים שונים במוזיקה המודרנית. לשם כך נהג לנסוע לווינה (מרחק שעה נסיעה) להשתלם בפיתוח קול אצל פרופסור ון-דר-שטייטס.
בפרשבורג התחבב עד מהרה על הקהל וכן קשר קשרים אמיצים עם ישיבת פרשבורג ורבניה. הוא חש בנוח בקהילה זו, ותחושה זו היוותה קרקע פורייה ליצירה מקורית משלו. בתקופה זו פרסם את ספרו "שירי יוסף" המכיל 150 רצ'יטטיבים ופרקי מקהלה.
אחדות מיצירותיו המפורסמות מתוך תפילות הימים הנוראים כמו: "הנני העני ממעש" ו"ועל ידי עבדיך", מושתתות על הנוסח המקורי העתיק של פרשבורג.
בקיץ תרס"ה–1905 החל להקליט את תקליטיו הראשונים בפונוגרף. ההקלטה וייצור התקליטים נעשו על ידי חברת "אדיסון" בווינה. מאחר שהמשפחה גדלה והמשכורת כבר לא סיפקה את הצרכים, נאלץ רוזנבלט לחפש לו משרה מכניסה יותר.
המבורג
בשנת תרס"ו (1906), החל רוזנבלט לכהן כחזן ראשי באיחוד בתי-הכנסת (Deutsch-Israelitischer Synagogenverband) בהמבורג שהקיף את כל קהילות העיר תחת הרב הראשי מרדכי עמרם הירש. המעבר מפרשבורג, שאחרי הכל הייתה עיר במזרח אירופה, להמבורג, טמן בחובו מספר קשיים. הוא התקשה להסתגל לסדר ולרשמיות ששלטו בכל מקום. כדוגמה לכך, בתקופה הראשונה לשהותו, הוזהר על ידי הממשל כי אם לא יסדיר את עניין נישואיו הרשמיים עם אשתו ייאלץ לעזוב את גרמניה. באימפריה האוסטרו-הונגרית, תחת שלטון פרנץ יוזף, נהגו יהודים מסורתיים להסתפק בכתובה כעדות לנישואים, אך בגרמניה הייתה זו חובה להסדיר תעודת נישואים רשמית. מאחר שלא רצו לעורר רינונים בקהילה, נאלצו החזן ואשתו לנסוע לאנגליה כדי לקיים את הטקס הרשמי.
גם לנימוסי הקהילה ומנהגיה התקשה להסתגל. כאשר במסיבה חברתית הושיטה לו אחת הגברות את ידה ללחיצה, אך הוא כמנהג יהודי מזרח אירופה נמנע מלחיצת היד, הקים הדבר רעש גדול, ומאז לא חזר על "טעותו" זו. רוזנבלט נאלץ להקפיד על מנהגי הקהילה הקפדניים, להתענות אף בצומות בה"ב (תעניות רשות, שהיו נהוגות בחלק מהקהילות) ולהשתתף מדי בוקר בתפילת שחרית במניין. מאידך, המשכורת הייתה גבוהה פי כמה מאשר בפרשבורג (סכום גבוה של כ-7,000 מרק לשנה), הוא התוודע לתיאטרון ולאופרה, ונהנה מאוד מביקוריו שם. בשטאדט-תיאטר ההמבורגי התוודע לראשונה לטנור האגדי אנריקו קארוזו, ואילו קארוזו שמע אותו בתפילתו בבית הכנסת בהמבורג.
שמאל|ממוזער|250px|שער הקובץ "תפילות יוסף", בהוצאה שנייה, ניו יורק 1927
טעמה המוזיקלי של הקהילה ההמבורגית היה שונה מהקהילות שבהן כיהן עד אז. בין חבריה היו מבקרים קבועים בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית וטעמם היה קפדני ואנין. אמנם נהנו הם לעיתים לשמוע איזה ניגון חסידי או שיר עממי ביידיש, אך בבית הכנסת ציפו ליצירות של מלחיני מוזיקה ליטורגית מערבית דוגמת לואי לבנדובסקי וסלומון זולצר. רוזנבלט, שמתוקף החוזה לא היה יכול לצאת למסעות קונצרטים, הקדיש את מרצו וזמנו לכתיבת יצירות בסגנון זה, והקלטת תקליטים נוספים. את יום הולדתו ה-25 חגג בהמבורג בהוצאת קובץ שהכיל 25 פרקי תפילה בשם "תפילות יוסף" (שעליו נוספו מאוחר יותר "זמירות יוסף" ו"שבעה אופני הקידוש").
בשנת תרע"ב (1912), הכביד העול הכלכלי על משפחת רוזנבלט, שמנתה כבר תשע נפשות, והחזן נאלץ לפרנס אף את אחותו שהתאלמנה. הוא פנה לראשי הקהילה בבקשה להעלות את שכרו, ומשנענה בשלילה, פנה שוב לחפש לו מקור מחיה מכניס יותר.
ניו יורק, רובע הארלם
לאחר פטירת אימו ועיכובים שונים מצד קהילת המבורג, הגיע רוזנבלט ב-1 ביוני 1912 לחופי אמריקה. הוא הוזמן על ידי קהילת "אוהב צדק" של יוצאי הונגריה ברובע הארלם בניו יורק לתפילות מבחן, לאחר שהחזן הקודם של הקהילה, ישעיה (סול) מייזלש, התפטר. לאחר שתי שבתות בהן הרשימה תפילתו את חברי הקהילה, נערכה אספה בה הסכימו 400 החברים פה אחד למנות את רוזנבלט לחזן. לשכרו השנתי (2,400 דולר) נלוותה גם הכנסה צדדית מנדבות שינדרו עולים לתורה, עריכת חופות ולוויות. ביום העצמאות האמריקני, ביולי 1912, הגיעה משפחת רוזנבלט לניו יורק.
בניו יורק התפתחה הקריירה של רוזנבלט לממדים עצומים. הקהילה לא הגבילה אותו לצאת למסעות קונצרטים ברחבי ארצות הברית ואירופה, והוא אכן הרבה להופיע בקונצרטים מסחריים ולמטרות צדקה. בד בבד המשיך להקליט תקליטים חדשים, אשר הופצו ברחבי ארצות הברית ואירופה. בית הכנסת של הקהילה הפך למרכז חשוב בחיים המוזיקליים של יהודי ניו יורק, מספר האנשים שצבאו על דלתותיו לשמוע את החזן עבר את הקיבולת, ולעיתים נדרשה המשטרה לשמור על הסדר. הנהלת בית הכנסת החלה למכור כרטיסים לתפילת הסליחות הראשונות ולימים הנוראים. העיתונים, הכלליים והיהודיים, מלאו בביקורות נלהבות על הופעותיו, מלאות בסופרלטיבים כגון "תופעה מוזיקלית נדירה", ואף הכתירוהו ל"מלך החזנים". יוסל'ה רוזנבלט הפך ל"כוכב-על", ודמותו הייתה כה מוכרת, עד כי חברות ענק השתמשו בו לפרסום מוצריהן בעיתונות.
התפטרות והתפייסות
בשנת תרפ"ב (1922) הודיע רוזנבלט על התפטרותו מקהילת "אוהב צדק" בגין סירובה של הנהלת הקהילה להעלאת שכרו, שעמד באותם ימים על 6,000 דולר לשנה. הוא חתם חוזה עם שלושה אמרגנים על עריכת תפילות הימים הנוראים באולם ה"מטרופוליטן אופרה" בפילדלפיה, תמורת סכום עתק של 15 אלף דולר, וכן התחייבות כי יערוך את התפילות עבורם בשנתיים הבאות תמורת סכום זהה. על אף הסכום הגבוה והשחרור מהתקשרות עם קהילה על החובות הכרוכים בכך שהביאה לו הצעת האמרגנים הפרטיים, הסכים רוזנבלט בלחץ עצום מצד בעלי השפעה בקהילת "אוהב צדק" לחזור בו מהתפטרותו תמורת העלאת שכרו ל-10,000 דולר לשנה וכן הטבת תנאיו, כך שמלבד תפילות החגים היה עליו להתפלל לפני התיבה רק בשבת אחת בכל חודש – שבת מברכים. כן דאגה הקהילה לפצות את החתומים על החוזה החדש והתחייבה להביא מקהלה חדשה בניצוחו של מאיר פוזנר. החזן נשאר בקהילה זו עד שמצבו הכלכלי הכריע אותו, ובשנת 1927 נאלץ לעזוב את משרתו ולעבור לניהול עצמאי של תפילותיו.
תקופה עצמאית
באוגוסט 1927 נכנסה התפטרותו של רוזנבלט מקהילת "אוהב צדק" לתוקפה, ונפתח פרק חדש בנדודיו. בימים הנוראים שלאחר מכן התפלל באולם בשיקגו, ובסוכות בעיר דטרויט. בחודשים הבאים עבר ברחבי ארצות הברית, כשהוא משלב הופעות על במות הבידור בימות החול עם תפילות בשבת בערים שונות, ובהן: מיניאפוליס, סיאטל, אינדיאנפוליס, קולומבוס, מילווקי, פילדלפיה ווושינגטון. בוושינגטון די. סי. הופיע ב"ארל תיאטר" ונפגש עם נשיא ארצות הברית, קלווין קולידג'. על אף שמבחינה כלכלית מצב עצמאי זה השתלם לו יותר, ועל אף הפרסום והזכות להגיע ליותר מאזינים, לא רצה רוזנבלט להמשיך בהתרוצצויות אלו, וחפץ לשוב ולשמש במשרה קבועה.
ניו יורק, רובע ברוקלין
בתרפ"ח (1928), חתם רוזנבלט על חוזה לעשר שנים עם קהילת "אנשי ספרד" בבורו פארק שבברוקלין, בשכר של 12,000 דולר לשנה. קהילה זו הייתה פחות עשירה מקהילת "אוהב צדק" ומבנה בית הכנסת היה פחות מפואר, אך חברי הקהילה פיצו על כך בכבוד ובהערצה שרחשו לחזן. לא לאורך זמן יכלו אנשי הקהילה לעמוד בהסכם זה, שכן לאחר נפילת הבורסה בוול סטריט והשפל הגדול שהחל אז בכלכלת ארצות הברית, הקהילה לא יכלה לשלם סכומים כאלה. כך מצא עצמו רוזנבלט ב-1930 שוב ללא משרה.
חזרה ל"אוהב צדק", מנהטן
קהילת "אוהב צדק", שעברה למשכנה החדש ברחוב 95 במנהטן, הייתה קהילה עשירה במיוחד, שאף בזמן השפל הגדול יכלה להרשות לעצמה להחתים את רוזנבלט על חוזה לשבע שנים בשכר של 9,000 דולר לשנה. אך גם כאן פגע המשבר, ובית הכנסת ניסה לפגוע בשכרו של החזן בתואנות שונות, ובשנת 1932 מצא עצמו רוזנבלט מחוסר עבודה.
פעילות הומניטרית
רוזנבלט הרבה להופיע למען מטרות צדקה, ואף פיזר חלק מממונו לצדקה. לא אחת נאלץ להפסיד כסף רב כדי לקיים התחייבויות שנתן למוסדות צדקה. במקרה מסוים אף שכר רכבת מיוחדת שתסיע אותו מפילדלפיה לניו יורק, כדי להספיק להגיע לקונצרט שהכנסותיו יועדו לצדקה. בתום מלחמת העולם הראשונה יצא למסע קונצרטים ברחבי ארצות הברית, שהכנסותיו יועדו לעזרת נפגעי המלחמה באירופה. המסע נפתח בעצרת ענק באולם תיאטרון ההיפודרום בניו יורק, שנערכה בנשיאותו של הנדבן נתן שטראוס. בתום הנאומים האזין קהל של ששת אלפים איש לתוכנית מוזיקלית מפי החזן. ההצלחה הייתה מעבר למשוער ובעצרת נאסף סכום עצום. לאחר מכן יצא רוזנבלט למסע בפילדלפיה, סקרנטון, בפאלו, וערים נוספות ברחבי ארצות הברית. את הכנסותיו ממכירת התקליט "אלי אלי", שהוקלט על ידי חברת ויקטור, הקדיש לטובת קרן נפגעי המלחמה.
סבבי קונצרטים באירופה
סבב ראשון – בשנת 1923 יצא למסע קונצרטים ותפילות ברחבי אירופה. תחילה הגיע ללונדון, שם הופיע בקווינס הול ובאלברט הול והתפלל ב"גרייט אסמבלי הול". כמו כן הופיע בלידס ובמנצ'סטר. לאחר מכן סייר בגרמניה, שם הופיע גם בהמבורג, בקהילה שבה כיהן 11 שנים קודם לכן. הופיע בין היתר בקרקוב ובברטיסלבה (פרשבורג), שם פגש לראשונה מזה 12 שנה את משפחתו המורחבת. בין לבין ביקר גם ביקור קצר באנטוורפן. בכל מקום אליו הגיע התקבל באהדה ובשמחה והביקורות בעיתונים הרעיפו עליו שבחים.
סבב שני – בשנת 1928 יצא שוב לאירופה. הקונצרט הראשון במסע זה התקיים ב-9 במאי בפריז. לאחר מכן הופיע בערים אנטוורפן, אמסטרדם, בריסל, ציריך, פרנקפורט, המבורג, לייפציג, ברלין, מינכן ווינה. גם הפעם בכל מקום אליו הגיע, קידם המון רב את פניו, והאולמות בהם נערכו הקונצרטים מלאו מפה לפה. בחלקו השני של המסע, שנערך במזרח אירופה, בליטא בלטביה ובפולין, הגיעו הביקוש והכמיהה לכדי תגרות של ממש ולעיתים אף לניפוץ שמשות. האולמות בקובנה, בוילנה, בוורשה, בביאליסטוק ובלודז' מלאו עד אפס מקום והמון רב צבא על הדלתות.
מסעות אלו, מעבר להיותם רווחיים מבחינה כלכלית, תרמו רבות למוניטין של רוזנבלט כאמן בין-לאומי. שמאל|ממוזער|250px|החזן יוסף רוזנבלט
עולם האופרה
באחד ממסעות הקונצרטים הופיע רוזנבלט באולם תיאטרון בשיקגו. באולם ישב קליאופונטה קמפניני, המנהל המוזיקלי של ה"גרנד אופרה" של שיקגו. לאחר הקונצרט ביקש להציגו בפני החזן, ובו במקום הציע לו את תפקיד אלעזר באופרה "היהודיה" של ז'אק פרומנטל הלוי תמורת אלף דולר לכל הופעה. קמפניני אף הבטיח לרוזנבלט שלא יאולץ לגלח זקנו או להופיע באיזושהי צורה בלתי מכובדת המנוגדת להלכה היהודית, ואף הבטיח שרוזנבלט יופיע רק עם זמרות יהודיות, יתארח בבתי מלון כשרים ולא יופיע בשבתות ובחגים. קמפניני היה מוכן לחתום מידית על חוזה ל-17 הופעות, בהכנסה כוללת של 17 אלף דולר. הייתה זו הצעה קוסמת ומפתה עד מאוד, בהתחשב בכך שבקהילתו השתכר רוזנבלט עשרת אלפים דולר לשנה, נוסף על התהילה והכבוד שבשירה באופרה והחשיפה בפני קהלים חדשים. אך רוזנבלט לא רצה בה, וחש כי אין זה יאה לחזן, שתפקידו לשמש כשליח הציבור בתפילות לפני בורא עולם, להופיע באופרה. על מנת שלא לדחות הצעה כה נדיבה בצורה בוטה, התחמק בתירוץ כי הוא כבול למשרתו שבקהילת "אוהב צדק". קמפניני לא ויתר בנקל ושלח מכתב אל נשיא הקהילה, בו ביקש לשחרר את רוזנבלט להופעות באופרה. נשיא הקהילה, בשליחות רוזנבלט, השיב כי "אנו סבורים כי בשים לב למעמדו המיוחד במינו כחזן בבית הכנסת, לא יהיה זה ראוי למר רוזנבלט לעלות על בימת האופרה". דחיית ההצעה המפתה הכתה גלים בכל רחבי העולם היהודי, ובמאמרי המערכת של העיתונים שיבחו את עמידתו של רוזנבלט על עקרונותיו. ההצעה חזרה על עצמה שוב כמה שנים מאוחר יותר, בשכר גבוה אף יותר להופעה, אך נדחתה גם היא כקודמתה.
פנייה זו של מנהל מוזיקלי בבית אופרה נחשב, הביאה את רוזנבלט לכלול בחלק מהופעותיו גם אריות אופראיות ושירי עם שונים. לרוזנבלט, ולעיתים קרובות אף לקהל השומעים, לא היה מושג במה עוסקים השירים. רוזנבלט קרא מתוך פנקס קטן את המילים שהעתיק לכתב עברי. מבקרי המוזיקה נחלקו בעניין ביצועי האריות. היו מהם ששבחו את ביצועיו, אך רובם סברו כי חסרו לרוזנבלט הידע והמסורת להעניק את האינטרפרטציה הנכונה לאריות.
פשיטת רגל ובמות הבידור
תמימותו של רוזנבלט הביאה אותו לכדי פשיטת רגל, לאחר שנוכלים, פיתו אותו להקים עיתון יהודי-חרדי בשפות יידיש, אנגלית ועברית. האידיאל שבהפצת ההשקפה קסם לרוזנבלט, והוא השקיע את כספו בשבועון "אור ישראל", כאשר לא היה לו שמץ של מושג בעסק זה. הדברים התדרדרו עד לפשיטת רגל, והוא מצא עצמו בינואר 1924 בחובות שהגיעו לכמעט 200 אלף דולר. על אף שהגיש בקשה לבית המשפט להכרה כפושט רגל, הודיע רוזנבלט כי אינו מתכחש לחובותיו ומתכוון להחזירם עד הפרוטה האחרונה. לשם כך נאלץ לחפש מקור הכנסה נוסף. הוא מצא זאת בדמות הופעה על במות הבידור, ה"וודוויל". הוא החל להופיע בתיאטרונים אלו, לעיתים אף שלוש פעמים ביום, כאשר חלקו בתוכנית היה קטן יחסית – שניים-שלושה שירים פופולריים. הופעות בידור אלו יועדו לקהל לא-יהודי וכללו גם זמרים ואמנים לא-יהודים, וכך התוודע רוזנבלט גם לעולם הבידור. כך למשל פגש את הזמר האיטלקי טיטו סקיפה שבא לשמעו, ובפגישתם שרו יחד מאחורי הקלעים את הדואט של אירווינג ברלין "כשהיינו בני שבע עשרה". הופעות אלו נמשכו עד 1928, כאשר בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של הראינוע והקולנוע, חלה ירידה בענף הוודוויל.
ב"זמר הג'אז"
בשנת 1927, כאשר האחים וורנר התכוננו להפקת אחד הסרטים המדברים הראשונים, "זמר הג'אז", הם הציעו לרוזנבלט את תפקיד "החזן רבינוביץ'", אביו של זמר הג'אז, תמורת סכום של 100 אלף דולר. רוזנבלט סירב, שוב בטענה כי אין זה יאה לחזן להופיע כשחקן, וכן ראה בכך שימוש לא הגון בתפילות (דוגמת "כל נדרי"), אותן רצו האחים וורנר להסריט. הוא נאות להקליט לפסקול הסרט מספר יצירות שאינן מהתפילות בבית הכנסת, כגון "רחם נא" מתוך ברכת המזון. תמורת הקלטה זו שולם לו סכום של עשרת אלפים דולר. לשם ההקלטה המיוחדת נסע להוליווד, על מנת שהסינכרוניזציה בין הקול לתמונה תהיה מושלמת. בעת שהותו שם נפגש עם צ'ארלי צ'פלין בביתו שבבוורלי הילס. בפגישה זו סיפר צ'פלין לרוזנבלט, כי כל אימת שרוחו נעכרת הוא מאזין לתקליטיו והם משפרים את מצב רוחו.
מסע אחרון לארץ ישראל
ממוזער|250px|רוזנבלט עומד בסירה על הירדן, שר "בצאת ישראל ממצרים" מתוך הסרט "חלום עמי", 1933|טקסט=
בחורף 1933, כאשר רוזנבלט היה במצב כלכלי ונפשי קשה, הגיעה הצעה מיוסף פוקס, מנהלה של חברת הסרטים האמריקנית-ארצישראלית "קול אור", לצלם סרט בארץ ישראל, כאשר תפקידו של רוזנבלט יהיה לשיר כמה מיצירותיו על רקע נופי הארץ. למרות אי הוודאות ברווחיות הסרט, קיבל רוזנבלט את ההצעה בהתלהבות, מאחר שחפץ מאוד לבקר בארץ ישראל.
מעט לפני חג הפסח 1933, הגיע רוזנבלט לארץ ישראל. הקהל בארץ, שהכיר אותו מהעיתונות ומההקלטות, קידם אותו בהתלהבות רבה. קבלות פנים נערכו לו בכל רחבי הארץ, והוא סייר בזמן קצר לאורכה ולרוחבה. הוא התפלל והופיע בפני מגזרים רבים, כך בחג הראשון של פסח התפלל באולם "אוהל שם" בתל אביב, ובשביעי של פסח בישיבת מאה שערים בירושלים. הוא הופיע במסיבת חובבי חזנות בראשות חיים נחמן ביאליק בקיבוץ עין חרוד, בבית הכנסת הגדול בראשון לציון, בטיש של הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן האדמו"ר מסדיגורה בעל "כנסת מרדכי" שהיה בביקור בארץ ישראל באותם ימים, בשבת שלפני ל"ג בעומר בהילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, ובשבועות התפלל בבית הכנסת הגדול בתל אביב. ידידות מיוחדת נרקמה בין רוזנבלט לרב הראשי של ארץ ישראל, הרב קוק. בכל זמן פנוי שהיה לו ישב רוזנבלט אצל הרב קוק, ובשבתות סעד על שולחנו, כאשר הוא מנעים לרב
מזמירותיו. אווירת ארץ ישראל שיפרה את מצב רוחו על רקע מצוקותיו הכלכליות באמריקה.
פטירתו
ממוזער|המצבה שעל קברו של רוזנבלט בהר הזיתים. 2013
ביום ראשון, כ"ד בסיוון תרצ"ג 1933, יצא בלוויית הצוות לבית לחם ולאזור ים המלח להשלים את צילומי הסרט. ליד קבר רחל שר את "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" (), ולאחר מכן צולם כשהוא עומד בסירה בנהר הירדן, כשהוא שר "מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור" (). לאחר רחיצה בים המלח חש ברע, והובהל לאכסנייתו בירושלים. רופא הזריק לו תרופת הרגעה, אך כחלוף שעתיים נפטר רוזנבלט והוא בן 51 בלבד.
כמחווה לזכרו הכריזה הרבנות הראשית על שביתה ממלאכה בזמן ההלוויה. כחמשת אלפים איש פסעו אחר מיטתו בדרכה לבית הקברות בהר הזיתים. הרב קוק ספד לו: "ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים" (). הידיעה הכתה בתדהמה בכל רחבי העולם היהודי, ופורסמה בעיתונות היהודית והלא-יהודית.
על מידת ההערצה שלה זכה תעיד אנקדוטה על עמיתו החזן משה קוסביצקי שהכריז על עצמו כעל "יוסל'ה רוזנבלט השלישי". משנשאל מי הוא זה יוסל'ה רוזנבלט השני השיב בפשטות: "אין שני לו".
מורשתו
רוזנבלט הותיר אחריו מורשת נכבדה של מוזיקה ליטורגית יהודית, ביצירותיו הכתובות ובהקלטותיו, המשמרות את עבודתו האמנותית, שממנה יונק כל חזן עד היום. ניתן לומר כי רוזנבלט נטל חלק נכבד בעיצוב פני החזנות כפי שהיא כיום, ואין חובב חזנות שאינו מכיר את יצירותיו.
יצירות
250px|ממוזער|תפילת "אל מלא רחמים" בליווי עוגב. חזן: יוסף רוזנבלט
250px|ממוזער|תפילת "כל נדרי" בליווי עוגב. חזן: יוסף רוזנבלט
כאמור, רוזנבלט הלחין יצירות מוזיקליות רבות. אין קטלוג מסודר של יצירותיו, אך המבינים בתחום, נוקטים במספרים של מעל 600 יצירות כתובות שלו, כאשר רובן חוברו למילות תפילה, אך חלקן גם למילים של שירים עממיים ביידיש. בשנת 2013 התגלו יצירות כתובות של רוזנבלט שמעולם לא פורסמו, והיו ברשות ידידו מפרשבורג ומהמבורג – החזן אמיל גרוס. משפחתו של גרוס העבירה מזוודה ובה מסמכים שונים ודפי תווים אל הספרייה הלאומית בירושלים, שם גילו לאחר מיון יצירות בכתב ידו ובחתימתו של רוזנבלט, שלא היו מוכרות עד אז. יצירותיו של רוזנבלט מתאפיינות במקוריות רבה בד בבד עם שילוב המוטיבים המסורתיים היהודיים והליטורגיים. ביצירותיו של רוזנבלט, גם ברצ'יטטיביות שבהן, תופסת המלודיה מקום נכבד. הגיוון שבקשת יצירותיו נרחב, וניכרת בה השפעתן של תרבויות מוזיקליות שונות. לדוגמה, ניתן לשמוע את השפעתה של המוזיקה הקלאסית ביצירתו "עד הנה" (מתוך נשמת כל חי) המאופיינת במוטיבים קלאסיים אך אינה נעדרת תחינה יהודית.
מעבר לכוחו כמלחין, ניחן רוזנבלט ביכולת ייחודית למעבר חד מטנור לירי לפלסט, כישרון בו עשה שימוש ברבות מיצירותיו. טכניקה זו הטביעה את חותמה על עולם החזנות היהודי, ומכוחה נמדדים כישוריו של חזן גם ביכולתו להשתמש בפלסט, או כפי שהוא מכונה בעולם החזנות קאפ שטימע – קול הראש.
רבות מיצירותיו נחשבות עד היום לקלאסיקות בעולם החזנות ומושרות בפיהם של חזנים רבים בתפילות ובקונצרטים, ומוקלטות שוב ושוב על ידי חזנים ואמנים רבים. אחדות מהן אף פופולריות בעולם היהודי כולו.
הקלטות
רוזנבלט הקליט מעל 180 הקלטות. רובן מיצירותיו המקוריות, וכן לא מעט יצירות עממיות ויצירות משל אחרים. כך מקובל לייחס לרוזנבלט לחן מפורסם לשיר המעלות (תהלים קכו), המזמור המושר קודם ברכת המזון. אך את הלחן הזה הלחין קרוב משפחתו – החזן פנחס מינקובסקי, ורוזנבלט היה הראשון שהקליט את היצירה. לרוב הקליט את היצירות בליווי פסנתר או עוגב, לעיתים בלווית תזמורת קטנה או מקהלה.
הקלטותיו של רוזנבלט נעשו בימים שתעשיית ההקלטות הייתה בראשית דרכה, ולכן איכותן על פי רוב ירודה. לאחרונה השקיעו כמה חברות הפקת מוזיקה בניקוי חלק מההקלטות הללו ושיפור איכותן באמצעים טכנולוגיים חדשניים, ואף הקליטו את הליווי המוזיקלי מחדש. חובבי החזנות והמוזיקה היהודית יכולים עכשיו ליהנות מקולו ומשירתו באופן הדומה יותר למקור.
בשנת 2011 הוצא תקליטור עם מספר שירים של רוזנבליט בביצוע של חזנים ידועים כמו חיים אדלר, דוד וינבך, בנימין מולר ונוספים.
יוסל'ה רוזנבלט בתרבות הישראלית
רוזנבלט נזכר ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים "והוא האור" (1946) מאת לאה גולדברג, כאשר היא מתארת את אווירת הנופש ביער לצד הנהר: "איזה לילה מוזיקלי – בכל הקייטנות פערו לוֹעם הגרמופונים. מוות לזמירים! הירח עומד על היער. יוס'לה רוזנבלט משתפך בניגון של ימים־נוראים. שכנתו היא מארלן דיטריך החזנים, זמרי הקברטים, מנגני הג'אזים, איזה לילה!".
ההצגה "רוזנבלט אקספרס", שעלתה לראשונה בירושלים בדצמבר 2014 והמשיכה באולם הבימה 4 בתל אביב, מגוללת את סיפור חייו רב התהפוכות של רוזנבלט. בהצגה נעשה שימוש בהקלטות המקוריות של יוסל'ה.
הזמר הישראלי חנן יובל שר את "שיר המעלות" (תהלים קכו) בביצוע מחודש שהכניס את השיר לרפרטואר הקלסי של השירים הישראליים.
בשכונת רמות בירושלים נקרא רחוב על שמו של רוזנבלט.
לקריאה נוספת
יוסל'ה רוזנבלט – סיפור חייו, מאת בנו, הרב ד"ר שמואל רוזנבלט
אלכס הלברשטאדט, איך הפך חזן לאגדה מוזיקלית אמריקנית – באנגלית – The man with the $50,000 beard
הרב משה צבי נריה, 'רוממותה של תפלה: תפילתו האחרונה של נעים-חזני-ישראל רבי יוסף רוזנבלט', ליקוטי הראי"ה, כרך א, כפר הרואה תשנ"א, עמ' 369–379
קישורים חיצוניים
יוסל'ה רוזנבלט: מאוקראינה לישיבת 'מרכז הרב'
כתבי יד לא ידועים של החזן הידוע יוסל'ה רוזנבלט נתרמו לספרייה באתר הספרייה הלאומית
יוסל'ה רוזנבלט באתר הפיוט והתפילה
יוסל'ה רוזנבלט באתר הספרייה הלאומית
וידאו של רוזנבלט שר "אהיים" על רקע העיר העתיקה מתוך הסרט "חלום עמי", ומסע הלוויה שלו.
אתר המכיל ביוגרפיה, גלריית תמונות, ורשימה (חלקית) של אלבומים של רוזנבלט
ביוגרפיה וקטעים מוזיקליים (mp3) באנגלית
רוזנבלט שר באתרים שונים בארץ, מאתר צופר
יוסל'ה רוזנבלט באתר הספרייה הלאומית
עוד יוסל'ה רוזנבלט חי! שירים, קליפים של יוסל’ה רוזנבלט, אתר חסידיניוז
סרטו של נתן גרוס "יוסלה רוזנבלט חייו וזמירותיו", 1975
יוסלה רוזנבלט תקע בשופר גדול
יוסלה רוזנבלט בשיר וביום שמחתכם לראש השנה
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:חזנים אמריקאים
קטגוריה:זמרים השרים ביידיש
קטגוריה:מלחיני קטעי חזנות
קטגוריה:מלחינים יהודים אוסטרים
קטגוריה:מלחינים יהודים אוקראינים
קטגוריה:חסידי באבוב
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקות החסידים
קטגוריה:זמרים חסידיים
קטגוריה:ילידי 1882
קטגוריה:נפטרים ב-1933 | 2024-10-12T18:04:50 |
גולם (מחשב) | ממוזער|אחד ממחשבי הגולם בבניין זיסקינד של מכון ויצמן
גולם היה השם שניתן לשלושה מחשבים שנבנו במכון ויצמן למדע ושימשו את צורכי המחקר במכון ובמרכזי מחקר ישראליים אחרים.
גולם א
בתחילת 1960 החלה המחלקה למתמטיקה שימושית, שבראשה עמד חיים לייב פקריס, בתכנון מחשב חדש, שיחליף את מחשב "ויצק" שהחל לפעול בשנת 1955. תחילה כונה המחשב "ויצק 2", אולם בעצתו של חוקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום, ניתן לו השם "גולם", שהובן כמתייחס אל הגולם מפראג.
לראש פרויקט הגולם מונה שמואל רוכמן, שהגיע למטרה זו מארצות הברית. לצדו של רוכמן עמדו בראש הפרויקט צבי ריזל, מראשי פרויקט "ויצק", מירון מלמן, מהנדס שעלה מארצות הברית, וירוחם גינת, כמפקח טכני.
"גולם א" החל לפעול ב־29 בדצמבר 1963. הצלחתו הביאה להחלטה לבנות מחשב נוסף, זהה, שהחל לפעול ב־1966.
תכנונו של הגולם התבסס על זה של המחשב "איליאק 2" שנבנה באוניברסיטת אילינוי, תוך הכנסת שיפורים אחדים, ובפרט הקטנת נפח המחשב וצריכת האנרגיה שלו פי עשרה.
ל"גולם א" היה גודל מילה גדול במיוחד של 75 סיביות. החומרה ביצעה חישובים בשיטת "נקודה צפה", שבה סיבית אחת לסימן, 10 סיביות למעריך ו־64 סיביות למנטיסה. התאפשר גם חישוב במילה כפולה, שבה 128 סיביות למנטיסה. גודל הזיכרון הגיע ל־32K מילים (לעומת 4K מילים ב"ויצק"). מהירות החישוב של "גולם א" הייתה גדולה פי מאה מזו של קודמו, "ויצק".
גולם ב
בשנת 1967 החל תכנונו של "גולם ב", והוא החל לפעול בשנת 1974, והחליף את מחשבי "גולם א" שקדמו לו. "גולם ב" סיים את פעולתו בשנת 1983.
ל"גולם ב" היה גודל מילה של 64 סיביות (פחות משל "גולם א", אך אף זו מילה גדולה יחסית). גודל הזיכרון הגיע ל־128K מילים.
כקודמיו שימש גם "גולם ב" לעיבודים מדעיים, בהתאם לצורכי המחקר של המחלקה למתמטיקה שימושית ומחלקות אחרות.
בניית מחשבים במכון ויצמן
"ויצק" נבנה בתקופה שבה מחשבים טרם היוו מוצר תעשייתי נפוץ, ובנייה עצמית של מחשב הייתה הדרך העיקרית להשגתו. הגולם נבנה מאוחר יותר, ולמעשה כבר בשנת 1963, זמן מה לפני הפעלתו של "גולם א", נרכש למכון ויצמן מחשב CDC 1604 - המחשב הראשון מתוצרת קונטרול דאטה שנמכר מחוץ לארצות הברית. הגולם היה זול במידה ניכרת מהחלופות שניתנו לרכישה, ותכנונו ובנייתו היוו פעילות מחקרית בפני עצמה.
לשלושת מפתחיו של "גולם א", שמואל רוכמן, צבי ריזל ומירון מלמן הוענק פרס רוטשילד. בנימוקי הפרס נאמר, בין השאר, "שלושת המדענים קיבלו במשותף את הפרס בהנדסה על התכנון המתוחכם של המחשב האלקטרוני במכון ויצמן, אשר עורר את קנאתם של מוסדות מחקר גדולים בעולם".
"גולם ב" סיים את תקופת בניית המחשבים במכון, ולמעשה כבר במקביל לו, ואף במקביל ל"גולם א" פעלו במכון מחשבים שנרכשו מיצרנים מסחריים, כגון יבמ ודיגיטל. דרכו של המכון בבניית מחשבים לשימוש עצמי הייתה ייחודית לו בישראל, אם כי הייתה מקובלת באותה עת גם באוניברסיטאות מובילות בעולם.
ראו גם
היסטוריה של המחשוב
קישורים חיצוניים
שלמה יחיא, הגולם, מעשה חושב, אוקטובר 1988
הערות שוליים
קטגוריה:מחשבים חלוציים
קטגוריה:מכון ויצמן למדע
קטגוריה:המחשוב בישראל | 2024-09-06T21:31:57 |
יציאה לשאלה | REDIRECTיציאה בשאלה | 2004-08-31T16:31:06 |
ויצק | 250px|ממוזער|שמאל|ויצק בפעולה בשנות ה-50
שמאל|ממוזער|250px|חלק של ויצק, בתצוגה בפקולטה למדעי המחשב של מכון ויצמן למדע
ויצַק (WEIZAC, ראשי תיבות באנגלית: Weizmann Automatic Calculator) הוא המחשב הראשון במדינת ישראל, ואחד המחשבים האלקטרוניים הראשונים בעולם. המחשב, שנבנה במכון ויצמן, החל לפעול בשנת 1955, ופעל עד שנת 1963. במשך שש שנים היה המחשב היחיד שפעל בישראל, ורק בשנת 1961 הצטרף אליו מחשב שני, שנרכש לממר"ם.
הקמת המחשב
היוזמה לבנייתו של ויצק הייתה של פרופ' חיים לייב פקריס, ראש המחלקה למתמטיקה שימושית במכון, שהתנה את בואו למכון ויצמן בקיומו של מחשב התואם למחשב שעמד לרשותו בפרינסטון, משום שמחקריו הצריכו חישובים רבים (לשירותו עמד צוות של מפעילות מכונות חישוב, שערכו חישובים למענו). ועדה שעם חבריה נמנו אלברט איינשטיין, ג'ון פון נוימן ורוברט אופנהיימר אישרה פרויקט זה, אף כי איינשטיין התפלא מדוע ארץ ישראל הקטנה והענייה זקוקה למחשב, ועל כך ענה לו פון נוימן, שפקריס לבדו יוכל לספק עבודה מדעית למחשב בתפוסה מלאה.
תכנון המחשב החל בראשית 1954, על בסיס המחשב של פון נוימן שהופעל ביוני 1953 במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. תקציב הפרויקט עמד על 50,000 דולר, כחמישית מתקציבו הכולל של מכון ויצמן באותה עת ובנייתו ארכה חודשים ארוכים. בראש צוות ההקמה עמד ד"ר ג'רלד אסתרין, שצבר ניסיון בפרויקט של פון נוימן, ואליו הצטרפו צבי ריזל, אפרים פריי ואביעזרי פרנקל שהיה בין יתר התפקידים גם התומך הטכני. אף שהמחשב התבסס על זה של פון נוימן, נעשו בו שינויים אחדים, בזכות התפתחות הטכנולוגיה. המחשב החל לפעול באוקטובר 1955.
מבנה המחשב
היחידה האריתמטית ("מעבד" בלשון ימינו) הכילה 2,000 שפופרות ריק. הזיכרון הראשון של ויצק היה תוף מגנטי שנבנה בבית המלאכה של המכון. הזיכרון היה בן 1,024 מילים, שבכל אחת מהן 40 סיביות. כשנה וחצי לאחר הפעלתו הוחלף הזיכרון, לזיכרון עשוי מטַבַּעוֹת פֵרִיט (ferrite-core memory) שנרכש בארצות הברית. בזיכרון זה היו 4,096 מילים. זיכרון זה היה מהיר מקודמו, והביא להגדלת מהירות החישוב פי 500. לקלט/פלט שימש קורא/מנקב של סרטי נייר. הדפסתו של סרט הנייר נעשתה באמצעות מכונת כתיבה חשמלית (Flexowriter) שהוזנה בסרט הנייר. בשנת 1958 הותקנו כונני סרטים, שהבקר שלהם היה עשוי מטרנזיסטורים. בתחילת 1961 נוספו לוויצק עוד שתי יחידות זיכרון בנות 4,096 מילים כל אחת.
כל פקודה של ויצק הורכבה מ-20 סיביות (חצי מילה): 8 לקוד הפקודה ו-12 לכתובת. תכנותו של ויצק נעשה בשפת מכונה. המתכנת כתב את פקודות המכונה בצורה סימבולית, ותרגם אותן לקוד מחשב הקסדצימלי שבו כתובות אבסולוטיות. התוכנית נוקבה על סרט נייר לשם הזנתה למחשב. המתכנת הראשי של ויצק היה פנחס רבינוביץ, מתמטיקאי בעל מוניטין, והוא יצר שגרות לשימושם של כל משתמשי המחשב. שגרות אלה כללו פונקציות מתמטיות, תרגום מבינארי לעשרוני ולהפך, אריתמטיקת נקודה צפה ועוד. כמחשבים אחרים באותה עת, היה ויצק אחד ויחיד, ותוכניות שנכתבו בעבורו התאימו רק לו (הן לא התאימו אפילו למכונות אחרות מפרינסטון).
שימושי המחשב
ויצק שימש למחקר במתמטיקה שימושית, ולביצוע פעולות חישוב ארוכות ומסובכות. מחקר אחד שהשתמש ביכולת חישוב זו היה פתרון בעיות הקשורות בגאות ושפל. החישובים שביצעו מדעני המכון באמצעותו אפשרו לשרטט מפות המתארות בקירוב רב את תנודות הגאות והשפל בעולם. וכך גילו מדעני המכון את מיקומה המדויק של נקודה אמפידרומית (נקודה שלעולם לא מתחוללים בה גאות ושפל), בדרום האוקיינוס האטלנטי. קיומה של הנקודה אושר אחר כך באמצעות מדידות.
במחקר אחר השתמשו מדעני המכון בוויצק לחישוב הספקטרום של אטום הליום. במחקרים נוספים בוצעו באמצעות ויצק חישובים שנועדו לבחינת מודלים תאורטיים שונים באשר למבנה הפנימי של כדור הארץ.
תחומי מחקר נוספים היו קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן, הידרודינמיקה, אנליזה נומרית, סייסמולוגיה תאורטית ועוד. בנוסף לחוקרי המחלקה למתמטיקה שימושית שימש ויצק את חוקרי המחלקות לפיזיקה ולכימיה, וכן משתמשים מחוץ למכון, ובהם פרופ' יואל רקח מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
המחשב שימש גם לצורכי צה"ל.
סיום ההפעלה ומורשת
בדצמבר 1963 לאחר שמונה שנות פעילות, הסתיימה הפעלתו של ויצק, ובמקומו החל לפעול מחשב חדש שנבנה במכון ויצמן, הגולם. עוד לפני בניית הגולם, בתחילת שנת 1963, רכש המכון (באמצעות תרומה של הלורד רוטשילד) מחשב מדגם 1604A מתוצרת חברת קונטרול דאטה, שהיה אז אחד המהירים בעולם. מחשב זה החליף למעשה את מחשב הוויצק.
ב-5 בדצמבר 2006 הכריז ה-IEEE על ויצק כעל "אבן דרך בהיסטוריה העולמית של הנדסת האלקטרוניקה והמִחשוב" בטקס שנערך במכון ויצמן, ו"מדליית WEIZAC" הוענקה לבוניו.
ממוזער|ויצק ועל ידו אחד מחברי צוות ההקמה, צבי ריזל (1957)
לקריאה נוספת
שלמה יחיא, "התפתחות המחשבים בישראל - הויצאק - מכון ויצמן למדע", מעשה חושב, פברואר 1982
Leo Corry and Raya Leviathan, WEIZAC: An Israeli Pioneering Adventure in Electronic Computing (1945-1963), Springer Verlag, 2019.
Leo Corry and Raya Leviathan, Chaim L. Pekeris and the Art of Applying Mathematics with WEIZAC (1955–1963), Springer Verlag, 2023.
קישורים חיצוניים
ויצק, באתר הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב של מכון ויצמן
ארץ קטנה עם מחשב, "המכון", גיליון 46, מרץ 2007, באתר מכון ויצמן
שלמה יחיא, הוויצאק, מעשה חושב, אוקטובר 1988
אבנר טוקר, "היו ימים", מעשה חושב, אוקטובר 1988. שיחה עם פרופ' פנחס רבינוביץ
רן לוי, Weizac (ויצק), המחשב הישראלי הראשון, חלק א', חלק ב', באתר עושים היסטוריה, 2017
The WEIZAC Years
- ראיון עם אביעזרי פרנקל
הערות שוליים
קטגוריה:מחשבים חלוציים
קטגוריה:מכון ויצמן למדע
קטגוריה:המחשוב בישראל
קטגוריה:ישראל: המצאות | 2024-07-21T09:25:08 |
גולם (מיסטיקה) | שמאל|ממוזער|250px|איור המתאר את האגדה על המהר"ל ועל הגולם מפראג, מאת הצייר הצ'כי מיקולש אלש.
בפולקלור, גולם הוא גוש של חומר דמוי אדם שיודעי תורת הנסתר הפיחו בו רוח חיים על ידי אמירת שמות קדושים ועל ידי כתיבת המילה "אמת" על מצחו. כותבי המאה ה-18 קראו ל"אדם" כזה בשם "גולם". אגדה יהודית מספרת כי את הגולם היו יוצרים בשעה קשה לעם ישראל, לאחר שרבנים היו שומעים קול ממרום הקורא את זעקתם של היהודים. אחת הגרסאות ליצירת הגולם, היא על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש החומר. אחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם נמחקה האות א', והוא נותר "מת". בספרות היהודית מצויים מעט מאוד טקסטים אותנטיים על גלמים. על פי המסורת הקיימת הגלמים אינם בעלי יכולת דיבור.
סיווג
על פי פרופ' משה אידל בתרבות האירופאית מופיעים שלשה טיפוסי גולם:
בימי הביניים. גולם שמתואר כעבד שמשמש את אדונו וכפוף לו באופן מוחלט
בתקופת הרנסאנס. גולם שהולך ומתפתח. גולם כזה עלולות להיות בו תקלות, ויש צורך להשביתו בשל כך
בעת החדשה. הגולם המורד. בדומה לסיפורים על המפלצת של פרנקנשטיין. גולם שמקבל חית משל עצמו, ואף מגיע למלחמה בינו לבין יוצרו
אידל מצא כי ישנם ביהדות שני סוגי גלמים:
בספרות האשכנזית היה גולם שעשוי מעפר וקיומו היה תלוי בשמות קדושים שנכתבים על קלף
בספרות הספרדית ישנו מודל אחר של גולם שעשוי ממתכת, וששואב את כוחו מהשפעה אסטרלית של הכוכבים
אנשים שמסופר עליהם שיצרו גולם
בני יעקב
הספר של"ה מצדד באפשרות שהשבטים (בני יעקב) בראו נקבה על ידי צירוף אותיות מספר יצירה.
רבא
בתלמוד מסכת סנהדרין סה ב, מסופר:
(מתורגם)
בסיפור זה נברא הגולם מעפר (אדמה).
על פי הכתוב לא ניתן לדעת האם הגולם היה חסר יכולת דיבור, או שהיה בעל יכולת כזו אבל לא רצה להשיב. או, כפי שכתב ליבס במאמר "גלם בגימטריא חכמה", הוא השיב אך לא בנימוס.
רבי חנינא ורב אושעיא
צדיקים היו יכולים ליצור לעצמם גם גולם בצורת בעל חיים, מסופר כי רבי חנינא ורבי אושעיא ישבו בערב שבת ולמדו בספר יצירה. כאשר חשו רעב, בראו לעצמם עגל ואכלו אותו.
המלה "כל" מתארת שמעשה זה נעשה כל ערב שבת. לפי ליבס, מעשה זה נועד לאפשר להם להמשיך ללמוד בספר היצירה מבלי להיות מוטרדים בהשגת אוכל.
שמעון הקוסם
הספר פסאודו קלמנס מרחיב על שמעון הקוסם ומעשיו.
בספר ב' פרק 15 מתואר ששמעון ברא ילד מהאוויר ולאחר שצייר את דמותו השיב אותו לאוויר.
יאמבליכוס הסורי
אונאפיוס, בחיבורו "חייהם של פילוסופים וסופיסטים" מספר כי יאמבליכוס יצר ממי מעיינות שני ילדים וכעבור זמן מה השיב אותם למים.
חננאל בן אמיתי
במגילת אחימעץ (1054) מסופר על רבי חננאל בן אמיתי, בן המאה התשיעית מהעיר אוריה בדרום איטליה, שהֶחֱיָה מת בכוח קלף, ובכוח הקלף השיבוֹ למתים: .
שלמה אבן גבירול
רבי יוסף שלמה דלמדיגו, בספרו "מצרף לחכמה" משנת 1629, סיפר: "וכן אמרו על ר״ש בן נבירול שברא אשה והייתה משרתת לו, וכאשר הלשינוהו למלכות הראה להם שלא הייתה בריאה והחזירה לקדמותה לחתיכות וחוליות עץ שמהם נבנית. וכדומים הרבה שמועות בפי הכל ובפרט בארץ אשכנז”." במקורות אחרים מסופר שיצר לעצמו שפחה על ידי ספר יצירה.
אבן עזרא
בפירוש המיוחס (ככל הנראה בטעות) לרב סעדיה גאון על ספר יצירה מסופר:
שמואל החסיד
אגדה מסוימת מספרת על רבי שמואל החסיד שייצר לעצמו גולם שליווה אותו בנסיעותיו ושימש אותו.
אביגדור קרא
רבי ידידיה טיאה וייל סיפר על גולם שנברא על ידי רבי אביגדור קרא.
המהר"ל
אגדת הגולם המפורסמת ביותר היא אגדת הגולם מפראג. אגדה זו מספרת על גולם שרבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג, הפיח בו רוח חיים בתקופת עלילות הדם המפורסמות. על פי אגדה זו, הגולם קבור בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוי בפראג. המסורת מקובלת כיום בפראג, והמדרגות המובילות לעליית הגג סגורות על מנעול ובריח. אך מקובל על החוקרים כי אגדת הגולם היא המצאה מאוחרת, ודעות החוקרים חלוקות בדבר תיארוך האגדה: גרשום שלום סבר שהיא התפרסמה רק בראשית מאה ה-19, ולכל המוקדם בין השנים 1740 - 1730.
היו שציינו את האפשרות שהסיפור היה קיים בעל פה לפני כן, ואולם אין דרך לדעת כמה שנים קודם. בין השאר,ז הועלתה ההשערה שייתכן שהאיש שיצר אותו בעל פה היה שמש בית הכנסת של פראג בימי רבנותו של הרב יחזקאל לנדא (המחצית השנייה של המאה ה-18), שסיפר לרב לנדא שבעליית בית הכנסת יש גופה של גולם שאותו יצר המהר"ל.
עד כמה שידוע היום, סיפור המהר"ל והגולם לא יצא לאור לפני שנות השלושים של המאה ה-19, וההופעה הידועה הראשונה שלו היא ברומן "שפינוזה" של ברטולד אוארבך מ-1837. החוקר אלי אשד מעריך שהסיפור אף לא היה קיים בעל פה לפני שנת 1837, כאשר יצר אותו הסופר היהודי-הגרמני ברטולד אוארבך, כאגדה ספרותית מומצאת לחלוטין בספרו "שפינוזה". הסיפור התפשט במהירות, מקורו האמיתי נשכח לחלוטין, והוא הפך לסיפור-עם יהודי.
רבי אליהו בעל שם
אגדות נוספות על יצירת גולם מיוחסות לרבי אליהו בעל שם מחלם. בשו"ת "חכם צבי" לרבי צבי הירש אשכנזי, נכדו של רבי אליהו בעל שם. מופיעה שאלה הלכתית הדנה בדבר אפשרות צירופו של הגולם למניין לתפילה. בנו, רבי יעקב עמדין מספר:
הגר"א
הגר"א סיפר לתלמידו רבי חיים מוולוז'ין, שרצה לעשות גולם, אך נמנע מכך כתוצאה מתמונה שראה.
רבי חיים מוולוז'ין סיפר על כך בהקדמה לספרו של הגר"א "ספרא דצניעותא" (1818).
הפירוש של הגר"א לספר היצירה נחשב לפירוש המוסמך והמפורט ביותר הקיים, כפי שמראה העובדה, שזהו הפירוש היחיד לספר היצירה שעליו גופו קיימים כמה וכמה פירושים על הפירוש. דבר שיכול לאשש שעניין זה העסיק את הגר"א במציאות ולא רק באגדה.
לפי הספר "קול התור", המיוחס בידי אחדים לתלמיד של הגר"א אך נראה שנכתב בסוף המאה ה-19 או בראשית המאה העשרים, הגאון ניסה ליצור את הגולם על מנת להילחם בכוחות הרשע בשערי ירושלים. בספרו של גורדון,
המחבר מספר שבילדותו בעיר וילנה, ככל הנראה בראשית המאה העשרים, שמע סיפורים ששרידי הגולם של הגאון נמצאים בעליית הגג בבית הכנסת של הגר"א בווילנה.
גורדון מספר שאביו אליהו גורדון, שהיה רב בבית הכנסת, אישר לו את קיומה של מסורת זאת שאותה הגדיר כ"עתיקה". כך שהיא הייתה מן הסתם קיימת מזה עשרות של שנים לפחות.
יש מקום לשער שהמסורת הזאת על הגולם של הגאון מווילנה הייתה מקור ההשראה למסורת הספרותית המאוחרת על הגולם של המהר"ל מפראג, שהמחקר מראה שלא הייתה ידועה לפני שנות השלושים של המאה ה-19.
בתרבות
נוסחים שונים של סיפור הגולם החלו להתפרסם בגרמנית במהלך המאה ה-19, הן על ידי יהודים והן על ידי נוצרים, כאשר הסיפורים הנוצריים נושאים נימה אנטישמית. בולט בסוגה זו וכנראה הראשון שהתפרסם על ידי נוצרי, היה תיאורו של יעקוב גרים, אחד משני האחים גרים מלקטי אגדות העם. בשנת 1808 פרסם גרים ב-Zeitung für Einsiedler ("עיתון למתבודד") תיאור של הגולם היהודי. על פי גרסה זאת, הגולם - שהוא בעצם משרת, נעשה בהדרגה גדול וחזק, ואז מוחקים ממצחו, שעליו רשומה המילה אמת, את האות הראשונה, וכך, כאשר נותרת רק המילה מת - הוא חוזר לעפרו. אבל פעם אחת קרה שיוצר אחד התאחר להרוס את הגולם עד אשר היה גדול וחזק כל כך, שבתהליך הקריסה הוא נפל על בוראו והמית גם אותו. תיאור זה תואם את המסורת לגבי הגולם של רבי אליהו בעל שם.
בשנת 1812 התפרסם הספר Isabella von Ägypten. Kaiser Karl des Fünften erste Jugendliebe ("איזבלה ממצרים"), שכתב לודוויג אכים פון ארנים, סופר ידוע בן התקופה וידידו של יעקב גרים. הגולם שבו הוא יהודי, שנושא את כל התכונות שייחסו האנטישמים ליהודים - קמצנות, תאוותנות ויהירות.
בשנת 1818 פורסם ספרה של מרי שלי האנגלייה "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני", שרבים מחוקרי הספרות מאמינים כי נכתב גם הוא בהשפעת הגולם.
הראשון בין הסופרים היהודים-גרמנים שהתייחס לגולם היה ברתולד אוארבך, בספרו Spinoza ("שפינוזה") מ-1837.
סופר יהודי-גרמני אחר שכתב בהשפעת הגולם היה מי שמוכר לנו בעיקר כמדינאי וכמי שכיהן כשר החוץ היהודי של גרמניה – ולטר רתנאו. ספרו Rabbi Elieser Weib ("אשת רבי אליעזר") יצא לאור ב-1902.
בשנות השישים של המאה ה-20 פותח מחשב במכון ויצמן למדע, והשם שניתן לו (ולשני הבאים אחריו) היה "גולם", על שמו של הגולם המיתולוגי.
הדים וגרסאות שונות לאגדת הגולם קיימים ברחבי תרבות הפופ של המאה ה-20. בין השאר אחד מפרקי הסדרה תיקים באפלה עסק בגולם שנוצר על ידי אלמנה יהודייה לאחר שבעלה נרצח בידי אנטישמים.
אחד מספרי סדרת עולם הדיסק, Feet of Clay, של הסופר טרי פראצ'ט עוסק בגלמים בעלי מודעות עצמית שמנסים לשחרר את עצמם.
הסופר והמשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב את השיר "הגולם", שבו הוא מתאר את המהר"ל ואת הגולם שלו.
במשחק התפקידים מבוכים ודרקונים "גולם" הוא סוג של כמפלצת שנוצרה על ידי מכשף רב עוצמה.
בשנת 2006 דמות זו שימשה בפרק מספר 43 של העונה ה-30 של הסדרה היפנית "סופר סנטאי", "גאוגאו סנטאי באוקנג'ר".
ספרה של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, שיצא לאור בתחילת 2007, עוסק באישה שיצרה לעצמה גולם דמוי גבר.
בסרט "ממזרים חסרי כבוד", הדמות של השחקן והבמאי היהודי אלי רות' - דוני דונוביץ' - נחשדת כגולם על ידי חיילי הוורמאכט והדבר מביא את היטלר לכדי רוגז רב.
סדרת הספרים "הסודות של ניקולס פלאמל בן האלמוות" נותנת דגש על יצירת גלמים בידי אלכימאים. שם מתואר גולם בתור יצור שלחש שנמצא עליו היכן שהוא מחיה אותו. כבר בפרק הראשון בספר הראשון הרע הראשי בספר, האלכימאי דוקטור ג'ון די, יצר שלושה גלמים מאדמה ובוץ במטרה לגנוב את ספר המסורה ואת פרנל אשתו של ניקולס פלאמל מהחנות של ניקולס (שם מסופר בדרך אגב על הגולם מפראג). בספר השני מתואר כי השותף של ג'ון די, אלכימאי בשם ניקולו מקיאבלי, יצר "טולפה" שהוא יצור הנברא מכוח הדמיון בלבד כדי לחסל את ניקולס התאומים וסקתך. סקתך חושבת שם לרגע שזה גולם.
בשנת 2010 נראה הגולם בפרק השלישי של העונה הראשונה בסדרה שרלוק, כשלא ברור מנין הגיע ומי שולט בו. הגולם הוא סוג של רוצח שכיר שחונק את קורבנותיו למוות, הוא גבוה מאוד ובעל מבנה גוף מוזר והוא מתעמת עם שרלוק וד"ר ווטסון במהלך הפרק, אך בשלב מסוים בורח ולא ברור לאן נעלם. זוהי אחת הדמויות היחידות בסדרה שנעלמו ולא סופק אודותיהם הסברים.
בשנת 2013 דמות זו שומשה בפרק מספר 13 של העונה ה-8 של הסדרה על טבעי (סדרת טלוויזיה).
ספר מפתיע של הסופרת האמריקאית הלן וקר, טווה עלילה סביב גולם שנוצר על ידי מקובל יהודי שרלטן. הגולם והג'יני (The Golem and the Jinni) יצא לאור על ידי הוצאת משכל (ידיעות ספרים), בשנת 2013. מאנגלית: שרון פרמינגר.
בסדרת כישור הזמן של הסופר רוברט ג'ורדן, מופיע הגולם - דמות לא אנושית שנוצרה באופן מלאכותי. לאותו גולם כוח על אנושי וזריזות עילאית, וכלי נשק לא יכולים לפגוע בו.
בסדרת הטלוויזיה גרים, הגולם משמש כעלילת הפרק הרביעי בעונה הרביעית.
ראו גם
הגולם מפראג
הגולם - דמות קומיקס פיקטיבית שיצרו אלי אשד ואורי פינק.
מיתולוגיה יהודית
לקריאה נוספת
גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980
משה אידל, גולם, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן
Josef Bamberger, “The Golem and the Prophet – a Journey on the Traces of a Mayse”, The Art of Storytelling: the Yiddishe Mayse (Amsterdam Yiddish Symposium), 4 (2009), 7-29.
ר' יהודה יודיל רוזנברג, נפלאות המהר"ל - סיפור בדיוני
רות נצר, מאמר על ספור הגולם של גוסטב מיירניק. השלם ושברו. כרמל. 2009. עמ' 165 - 172
יהודה ליבס, גלם בגימטריא חכמה''', קריית ספר סג (תש"נ - תשנ"א), עמ' 1322
- 1315
קישורים חיצוניים
אלי אשד,,, באתר האייל הקורא
אלי אשד, יש לנו גולם במעגל: הגולם וגלגוליו בספרות ובקולנוע, באתר "ארץ הצבי"
לילי יודינסקי, גלגוליו של הגולם: הגולם בתרבות היהודית, העולמית ובקולנוע, חלק א', חלק ב', חלק ג'
מאיר בר-אילן, נפלאות ר' יהודה יודיל רוזנברג
מאמר של הנס לודוויג הלד,, בבלוג של אלי אשד
אלי אשד, מי יצר את הגולם של המהר"ל מפראג?
הערות שוליים
קטגוריה:מיסטיקה יהודית
קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היהודית
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם | 2024-10-20T02:45:16 |
קרל האנקה | קרל הַאנְקֶה (בגרמנית: Karl Hanke; 24 באוגוסט 1903 – 8 ביוני 1945) היה פעיל בכיר באס אס, מחליפו של היינריך הימלר בראשות האס אס ופושע מלחמה נאצי.
ביוגרפיה
האנקה נולד בעיירה לאובאן שבשלזיה ועבד כשוליה לטוחן ולאחר מכן כמורה להנדסה. בשנת 1928 הצטרף למפלגה הנאצית והתקדם בשורותיה.
בשנת 1932 נבחר כציר לבית הנבחרים (הלנדטאג) בפרוסיה וכן לרייכסטאג מטעם המפלגה הנאצית. בשנת 1933 מונה למזכירו האישי של יוזף גבלס ולמנהל משרדו. יחסי השניים התערערו כאשר האנקה התאהב במגדה, אשתו של גבלס ואף ביקש מאדולף היטלר רשות לשאתה. הרשות לא ניתנה, שכן מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה, הייתה מעין "הגברת הראשונה" של הרייך השלישי, משום שפילגשו של היטלר אווה בראון הושארה מוסתרת מעיני העם, ומבחינה תעמולתית סברו היטלר וגבלס כי הדבר אינו ראוי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף האנקה לגדוד טנקים ושירת כחייל. שירותו הקרבי "טיהר" את שמו בקרב ההנהגה הנאצית ובשנת 1941 מונה למשרת הגאולייטר (מפקד המחוז) של שלזיה התחתית.
ידידו הטוב של האנקה, שר החימוש הנאצי אלברט שפר, אשר האנקה הוא שהכירוֹ להיטלר, מסר כי בשנת 1944 הופיע האנקה במשרדו מיוסר ויעץ לו שלא להתקרב למחנה הגדול שהוקם בשלזיה עילית, שכן נעשים שם דברים שלא ייעשו. הכוונה הייתה למחנה המוות אושוויץ. האנקה עצמו, שהיה נאצי קנאי, מן הסתם ידע, כגאולייטר, בדיוק מה מתרחש במחנה שהיה סמוך לתחום שלטונו, זמן רב לפני שנת 1944.
עם התקרבות הצבא האדום לשטחי גרמניה הכריז האנקה על העיר ברסלאו (כיום ורוצלב שבפולין) כמבצר. החוקר אנטוני ביוור מייחס להאנקה בספרו "נפילת ברלין" את גירוש מקצת האוכלוסייה האזרחית הגרמנית מן העיר בינואר 1945 ואת מותם של רבים מהם ברעב ובחשיפה לקור. בעיר הושלט משטר אימים, והאנקה תלה את ראש העיר הקודם. בפברואר 1945 השלימו הרוסים את המצור על העיר כשהם לוכדים בתוכה חיל משמר בן 80,000 חיילים גרמנים וכן אזרחים רבים, כלפיהם הפעיל האנקה וכן הפלדמרשל פרדיננד שרנר אמצעים של טרור כדי לגרום להם להילחם, כאשר שאר ערי גרמניה (לרבות ברלין) כבר נכנעו. ברסלאו נכנעה ב-6 במאי 1945, לאחר שבמצור נהרגו עשרות אלפי אזרחים.
ימיו האחרונים
בסוף אפריל פיטר היטלר את היינריך הימלר מכל משרותיו והורה על מעצרו, מכיוון שהימלר ניהל משא ומתן עם הרוזן פולקה ברנדוט על כניעה. הקנאות של האנקה והציות הבלתי מותנה לפקודותיו של היטלר הרשימו אותו ועם מותו מינה זה בצוואתו את האנקה ל"רייכספיהרר אס אס" במקומו של הימלר. סמוך לתאריך זה, במועד בלתי ידוע
שמונה ימים לפני כן, זכה האנקה לעיטור הגבוה ביותר של המפלגה הנאצית, המסדר הגרמני, כפרס על הגנת ברסלאו נגד הצבא האדום הסובייטי המתקדם.
האנקה קיבל הודעה על קידומו ב--5 במאי 1945. תוך שימוש מבצעי באחד המסוקים הראשונים, טס הנקה אל פראג. וצירף את עצמו לדיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-18. האנקה בחר ללבוש מדים של טוראי אס-אס, כדי להסתיר את זהותו במקרה של לכידה. הקבוצה ניסתה להילחם בדרכה חזרה לגרמניה, אך לאחר קרב עז עם פרטיזנים צ'כים, נכנעה בנוידורף ב-6 במאי. זהותו האמיתית לא התגלתה על ידי שוביו, והאנקה הוכנס לפיכך למחנה שבויי מלחמה לצד אנשי אס אס בדרג נמוך. היו בסך הכל 65 שבויי מלחמה כשהצ'כים החליטו להעביר את כולם ברגל ביוני 1945. כשרכבת עברה את נתיב הצעדה, האנקה ועוד כמה שבויי מלחמה ניסו להימלט, ונצמדו לרכבת. הצ'כים פתחו באש ופצעו את האנקה ושני שבויים נוספים. לאחר מכן הם הוכו למוות בקתות רובים על ידי הצ'כים.
לקריאה נוספת
אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, הוצאת מודן
אנטוני ביוור, נפילת ברלין, הוצאת יבנה, 2003.
Dan van der Vat, The Good Nazi, Phonix, 1997.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה ותמונה של האנקה באתר הנוגע לעיר ברסלאו
הערות שוליים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:גנרלים באס אס
קטגוריה:גנרלגוברנמן
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:גרמנים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1903
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
קטגוריה:גאולייטרים | 2024-08-20T10:34:31 |
משפט רמזי | בקומבינטוריקה, משפט רמזי (באנגלית: Ramsey's theorem) עוסק במבנים המוכרחים להופיע בגרף שלם שהקשתות שלו צבועות בשני צבעים, נאמר אדום וכחול. המשפט קובע שלכל n, אם הגרף שצובעים גדול מספיק, לא ניתן להימנע מיצירת תת-גרף שלם בגודל n שכל הקשתות שלו צבועות בצבע אחיד. את המשפט הוכיח פרנק רמזי, ובעקבותיו פותח תחום שלם בשם תורת רמזי.
משפט רמזי האינסופי
משפט. לכל צביעה של הגרף האינסופי השלם בשני צבעים, קיים תת-גרף אינסופי אשר כל קשתותיו צבועות באותו הצבע.
ניתן להכליל את המשפט לכל מספר סופי של צבעים.
הוכחה
ההוכחה תתבצע על ידי בניית סדרה של קודקודים. נסמן את שני הצבעים באדום וכחול.
נתחיל בקודקוד שרירותי . בהכרח קיימים לו אינסוף שכנים המחוברים בקשת אדומה, או אינסוף שכנים המחוברים בקשת כחולה. נוכל להניח שקבוצת השכנים האדומים, שאותה נסמן ב-, היא אינסופית. כך אפשר להניח, באינדוקציה, שבחרנו קודקוד וקבוצה אינסופית , שכל קודקודיה מחוברים בקשת אדומה לכל אחד מן הקודקודים . כעת יש שתי אפשרויות: אם קיים לו אינסוף שכנים אדומים ב-, נבחר אותו ונסמן ב- את קבוצת הקודקודים המחוברים ל- בקשת אדומה. אם התהליך ממשיך, נקבל באינסופו של דבר סדרה של קודקודים, אשר כל אחד מהם קשור לכל האחרים באמצעות קשת אדומה, היינו תת-גרף אשר כל הקשתות שלו אדומות. אחרת, התהליך נעצר בקבוצה אינסופית , אשר לכל אחד מן הקודקודים שלה יש מספר אינסופי של שכנים כחולים ורק מספר סופי של שכנים אדומים. לכן, אם נחזור על התהליך עבור הקשתות הכחולות בקבוצה , התהליך לא יעצר ונקבל קבוצה אין סופית של קודקודים שכל שניים ממנה מחוברים בקשת כחולה.
ניתן להכליל את הטענה גם עבור צבעים, באמצעות טיעון אינדוקטיבי, על ידי התבוננות בקשתות בעלות צבע מסוים, וקשתות ב- הצבעים הנותרים.
הכללות
משפט ארדש-רדו: יהי מונה אינסופי. בכל צביעה ב- צבעים (או פחות מזה) של הגרף השלם שעוצמת קבוצת הקודקודים שלו גדולה מ-, יש תת-גרף מונוכרומטי שעוצמתו גדולה מ-. למשל, בכל צביעה של הגרף השלם שעוצמת קבוצת הקודקודים שלו גדולה מ-, יש תת-גרף מונוכרומטי שאינו בן מניה.
משפט רמזי הסופי
מספר רמזי הוא הגודל הקטן ביותר של גרף שלם שקשתותיו צבועות בשני צבעים, נאמר אדום וכחול, המבטיח שהגרף יכיל תת-גרף שלם בן n קודקודים שכולו אדום, או תת-גרף שלם בן m קודקודים שכולו כחול. העובדה שמספרים אלה קיימים היא משפט רמזי. ההוכחה, באינדוקציה, מראה שלמעשה , ומכיוון ש- , מתקיים . הערכים המדויקים של מספרי רמזי אינם ידועים עבור . ידועים החסמים . ב-2020 הצליח Ashwin Sah, בעזרת שיטות של קוואזי-אקראיות, להכפיל את החסם העליון בגורם של כאשר c קבוע . ב-2023 הושג, לראשונה מאז 1935, שיפור אקספוננציאלי של החסם העליון: .
את ההגדרה לעיל אפשר להרחיב למספר סופי כלשהו של צבעים, ולגרפים כלשהם במקום תת-הגרפים השלמים.
ניסוח מהופך של המשפט קובע שבכל צביעה בשני צבעים של הגרף השלם על n קודקודים, יש תת-גרף חד-צבעי בן d קודקודים, כאשר ; תוצאה זו היא הטובה ביותר האפשרית.
הוכחת המשפט
ההוכחה תעשה באינדוקציה על
ברור ש- לכל n,m, משום שקודקוד בודד הוא גרף שלם בגודל 1 (וכל אפס הקשתות שלו אדומות וגם כחולות).
עבור נראה כי .
נניח נתון גרף מלא בגודל שקשתותיו צבועות בכחול ואדום. נבחר ממנו צומת v ונסמן ב B את כל הצמתים שיש מהם קשת כחולה ל v ונסמן ב A את כל הצמתים שיש מהם קשת אדומה ל v.
על ידי סימון זה מקבלים ש . לא ייתכן שגם וגם - נניח תחילה ש .
אם בגרף הנפרש על ידי צומתי יש קליקה בגודל שכל הקשתות בה צבועות בצבע אדום, אז יחד עם הצומת מקבלים קליקה בגרף בגודל שכל קשתותיה אדומות. אחרת, מהנחת האינדוקציה מקבלים שבגרף הנפרש על ידי צומתי ישנה קליקה בגודל שכל קשתותיה כחולות.
בצורה דומה, אם אז או שבגרף הנפרש על ידי יש קליקה בגודל שכל קשתותיה צבועות באדום, או שיש קליקה בגודל שכל קשתותיה צבועות בצבע כחול, ואז יחד עם מקבלים קליקה ב בגודל שכל קשתותיה צבועות בצבע כחול.
סה"כ מקבלים שב ישנה קליקה אדומה בגודל או קליקה כחולה בגודל .
ראו גם
משפט טורן
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
משפט רמזי, באתר לא מדויק
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
רמזי
קטגוריה:הוכחות
רמזי
קטגוריה:תורת רמזי | 2024-07-28T19:03:00 |
קבוצה סגורה | במתמטיקה, קבוצה סגורה היא קבוצה שמכילה את השפה שלה, כלומר שכל הנקודות ש"צמודות לה" שייכות לה. זוהי המשמעות האינטואיטיבית ביותר של המושג, אך משמעותו המדויקת תלויה בהקשר המסוים שבו משתמשים בו. דוגמה לקבוצה סגורה היא הקטע שעל הישר הממשי, אשר כולל את כל הנקודות בין 0 ל-1, ואת השפה שהיא 0 ו-1, ולכן הוא סגור.
באנליזה, כאשר עוסקים במרחב האוקלידי ה-n ממדי, קבוצה היא סגורה אם היא מכילה את כל נקודות ההצטברות שלה. הגדרה זו תקפה גם עבור מרחב מטרי כלשהו.
ניתן גם להגדיר קבוצה סגורה בעזרת שימוש במושג הסגור: קבוצה סגורה היא קבוצה ששווה לסגור שלה.
במרחב טופולוגי כללי לא בהכרח מוגדר מושג המרחק, ולכן לא ניתן להגדיר קבוצות סגורות באמצעותו. לכן מגדירים קבוצה סגורה בתור קבוצה שהמשלים שלה הוא קבוצה פתוחה. נשים לב כי במרחבים מטריים כלליים העובדה שקבוצה שמשלימתה סגורה היא קבוצה פתוחה נכונה תמיד, ניתן להוכיח זאת מתכונות המרחב, ולכן הגדרה זו היא הכללה של מושג הקבוצה הסגורה.
קבוצה יכולה להיות גם פתוחה וגם סגורה. לדוגמה, בכל מרחב טופולוגי, הקבוצה הריקה וכן המרחב כולו הן קבוצות שגם פתוחות וגם סגורות. מרחב טופולוגי הוא קשיר אם ורק אם אלו הקבוצות היחידות שגם פתוחות וגם סגורות. כמו כן, קבוצה יכולה להיות לא סגורה ולא פתוחה.
ניתן גם להשתמש בקבוצה הסגורה בתור מושג היסוד שעליו נבנית הטופולוגיה של המרחב – עבור קבוצת אברי המרחב בוחרים משפחה של קבוצות חלקיות לה שמקיימות מספר תכונות מיוחדות (המתקיימות לקבוצות סגורות במובן המטרי) ומגדירים אותן "קבוצות סגורות". מהגדרה זו ינבעו כל הקבוצות הפתוחות שבמרחב, ועל כן דרך הגדרה זו אינה שונה מהגדרת טופולוגיה באמצעות קבוצות פתוחות. התכונות הבסיסיות של קבוצות סגורות הן שחיתוך כלשהו של קבוצות סגורות הוא קבוצה סגורה ואיחוד סופי של קבוצות סגורות הוא קבוצה סגורה. איחוד אינסופי של קבוצות סגורות אינו בהכרח סגור.
ראו גם
קבוצה קומפקטית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טופולוגיה | 2024-07-26T09:36:35 |
רב (תואר) | REDIRECT רב | 2004-08-31T18:28:28 |
העבודה משחררת | שמאל|ממוזער|320px|השלט באושוויץ I
שמאל|ממוזער|220px|השלט המשוחזר בטרזיינשטאט
שמאל|ממוזער|250px|שלט "העבודה משחררת" במחנה הריכוז זקסנהאוזן
העבודה משחררת (בגרמנית: Arbeit macht frei; נהגה: "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי") היא אִמרה גרמנית שהתנוססה בשערי מספר מחנות ריכוז נאציים, כחלק ממערך התעמולה הנאצית, הטעייה ואחיזת העיניים שהופנתה כלפי קורבנות גרמניה הנאצית.
מקורות הביטוי והשפעתו עד 1933
האמרה הייתה נפוצה בגרסאות שונות בקרב איכרים גרמנים וגרמנים-שווייצרים כחלק ממוסר העבודה הפרוטסטנטי.
מקורו של הביטוי כפי שהיה מוכר בתחילת המאה ה-20, הוא בשמו של רומן משנת 1873 שחיבר הבלשן הגרמני לורנץ דיפנבאך (Lorenz Diefenbach). במשמעותו המקורית שימש הביטוי ברומן לתיאור הדרך שבה עוברים מהמרים ונוכלים תהליך של "חזרה בתשובה", ואימוץ של נורמות מוסריות של יושר, באמצעות עבודה יצרנית היוצרת ערך ותועלת להם ולסביבתם.
במקביל, ניתן לזהות בביטוי יסודות של רעיונות על ערכה של הפרודוקטיביזציה, ועל ערכה של העבודה במשנות הוגי הדעות במאה ה-19 וברעיונות הסוציאליזם. רעיונות שאומצו בין השאר על ידי הוגי הדעות של הציונות הסוציאליסטית. כך למשל, א"ד גורדון פרסם מאמר שכותרתו "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא". כותרת מאמרו של גורדון הייתה פרפרזה או התכתבה עם רעיונות מקובלים באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1920 נעשה שימוש בביטוי גם על ידי הפסיכיאטר והנוירולוג הצרפתי אוגוסט פורל (Auguste-Henri Forel).
בשנת 1922 הונפקו תעודות חבר חתומות, שנשאו את הביטוי, בידי ארגון לאומני–גרמני בווינה שבאוסטריה.
ממשלת רפובליקת ויימאר אימצה את הביטוי בשנת 1928 כמסר מעודד למדיניות העבודות היזומות שנקטה במטרה להפחית את רמת האבטלה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
בתקופת השלטון הנאצי: 1945-1933
עם עלייתם לשלטון ב-1933 השתמשו הנאצים בביטוי כחלק מתעמולה בדבר הפחתת רמת האבטלה העצומה שהתקיימה בגרמניה.
המפלגה הנאצית אימצה את הסיסמה כמכשיר לעידוד מדיניות הבנייה המסיבית והעבודות הציבוריות היזומות שהנהיגה לאחר עלותה לשלטון.
כאשר הוקמו מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה בגרמניה ובמזרח אירופה, הוצבו באחדים מהם שלטים עם סיסמאות תעמולה והטעיה, שאחת הידועות שבהם הייתה "העבודה משחררת". הסיסמאות היו חלק מהתעמולה ומסכת ההטעיה, שכוונה בין השאר לזרוע תקוות שווא בלב הנכנסים למחנה ההשמדה. השלט המסוגנן יצר רושם כי מדובר במחנה עבודה, גם אם בכפייה, ותמורת עבודתם ישוחררו האסירים ביום מן הימים. בפועל, יותר ממחציתם של המגיעים אל מחנות ההשמדה (נשים, ילדים וגברים) ששעריהם נשאו את הסיסמה, נרצחו זמן קצר לאחר הגעתם אל המחנה.
את הכיתוב ניתן לראות על שערי מחנות הריכוז וההשמדה: דכאו, גרוס-רוזן, זקסנהאוזן, גטו טרזיינשטאט ואושוויץ I.
גנבת השלטים בתקופה המודרנית
ממוזער|שער הכניסה למחנה הריכוז דכאו
השלט "העבודה משחררת" שהיה על השער באושוויץ נגנב בידי אלמונים ב-18 בדצמבר 2009, ונמצא לאחר שלושה ימים כשהוא מנוסר לשלושה חלקים. במקומו הוצב שלט חלופי שהיה במחסני המחנה. לאחר מכן שוחזר השלט המקורי והוחזר אל השער.
ב-2014 נעלמה הדלת עליה השלט "העבודה משחררת" משערי מחנה הריכוז דכאו. הדלת הוחלפה ברפליקה. כעבור כשנתיים הדלת נמצאה בנורווגיה והיא הוחזרה למוזאון המחנה, בו מוצגת כיום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מה מקור הסיסמה "העבודה משחררת"?, באתר כאן, ינואר 2019
הערות שוליים
קטגוריה:מילים וביטויים בגרמנית
קטגוריה:מושגי התעמולה הנאצית
קטגוריה:טרמינולוגיה של מחנות ריכוז
קטגוריה:שלטים | 2024-01-27T07:53:27 |
יעקב קרנץ | רבי יעקב קרנץ (בכתיב יידי: קראַנץ), המגיד מדוּבנא (ביידיש: דובנער מגיד) (תק"א – י"ז בטבת תקס"ה; 1741 – 19 בדצמבר 1804) היה דרשן יהודי נודע בן המאה ה-18.
ביוגרפיה
יעקב בן זאב וולף קרנץ, נולד בעיירה זֶ'טֶל (זשעטל), הסמוכה לווילנה שבליטא (אז באיחוד הפולני-ליטאי והיום בבלארוס).
בן 18 נשא אישה ממזריטש ועבר לגור בבית חותנו, שם היה יושב בבית המדרש ומלמד הלכה לבחורים, ואף דורש מפעם לפעם לפני המוני המתפללים על פרשת השבוע שלא על מנת לקבל שכר. את דרשותיו אמר ביידיש, וכלל בהן משלים וסיפורים, שיש להם ערך ספרותי בפני עצמם. ברשימות שנמצאו לאחר מותו, נראה שהתכוון להוציא ספר בעברית עם סיפורי משליו. לא עברו ימים מרובים וחותנו ירד מנכסיו ור' יעקב נאלץ להתפרנס משכר זעום שהקציבה לו קהילת מזריטש עבור דרשותיו. ממזריטש עבר לז'ובקבה שבגליציה, ומשם לדובנא שבחבל ווהלין, בה ישב 18 שנה. בערוב ימיו ישב בעיר זמושץ שבפולין, ובה נפטר.
אף שבתקופתו היו מגידים רבים, היה הוא המפורסם שבהם. הוא חי בתקופתו של הגאון מווילנה (הגר"א), שביקש ממנו שישמיע דרשותיו גם באוזניו. בתחילה סירב, אך משהתעקש הגאון, אמר לו המגיד כי חיסרון יש בצדיקותו שהיא בהסתגרות בד' אמותיו וחסרה בה הגדולה שבצדיקות הנותרת על אף התחככות בחיי היומיום.
קשריו ודרכו
המגיד מדובנא זכה לאהבת הגר"א, על אף שמעולם לא שיתף עמו פעולה במערכה כנגד תנועת החסידות, ואף נפגש עם הרבי מקוצק בהיותו אברך צעיר. גם משה מנדלסון פגש אותו ומסופר שקרא לו אזופוס היהודי, כינוי שלא היה חביב עליו.
שלא כמו מגידים אחרים, מעולם לא אהב תיאורי גיהנום ומוסר המובא בדרך של הפחדה. הוא לא אהב לפלפל ולהאריך יותר מדי, ודבריו היו פשוטים וקולעים. הוא גם היה שנון ביותר. מסופר שנשאל מדוע עשיר נותן לעיוור ולנכה אך לא לתלמיד חכם, והשיב: הוא יודע שהוא עוד עלול בעצמו להפוך לעיוור או לנכה, אבל אין לו חשש שיהפוך לתלמיד חכם...
על מראהו, אופן תפילתו, השפעתו על הקהל בזמן הדרשות, וצורת הנאום שלו, ישנם תיאורים מפורטים, אותם אסף עורך ספריו אברהם דב בער פלאם, מפי חברי המגיד מדובנא ומכריו. פרסום הרב בעת חייו הוביל כמה אנשים להתחזות למגיד מדובנא, וישנם מספר סיפורים על מצבים בהם המגיד ישב בבית הכנסת ושמע אחרים המדברים בשמו. בדרך כלל נהג לשתוק על כך, אך במקרה שההרצאה לא הייתה ישרה בעיניו היה מתעמת עם המתחזים, ו"בוחן אותם" במבחני שנינות.
הוצאת כתביו
כתביו של המגיד מדובנא כוללים 5 ספרים:
אהל יעקב – דרושים על התורה.
קול יעקב – דרושים על חמש מגילות.
כוכב מיעקב – דרושים על ההפטרות.
אמת ליעקב – פירוש על ההגדה של פסח.
ספר המידות – ביאורים והערות בתכונת המידות.
בימי חייו לא הוציא ספרים, אף על פי שהכין רשימות לקראת הוצאת ספר מסודר על "מידות טובות", שעל פיהן יש לנהוג. רשימות אלו, יחד עם אסופת מכתבים וכמה מחברות עם טיוטות וקטעי מאמרים, נמצאו על ידי אברהם דב בער פלאם בגניזה במזריטש כ-40 שנה לאחר שנכתבו. אברהם דב פלאם הפך את הוצאת כל דברי המגיד למפעל חייו. ראשון הספרים – "קול יעקב" – משלים על התורה, יצא לאור ברשות ובברכת יצחק קרנץ, בנו של המגיד מדובנא. בעקבות זאת ערך והוציא עוד מספר ספרים, ביניהם הגדה של פסח עם משלי המגיד, מידות המגיד מדובנא ועוד, מתוך אותם מחברות אשר מצא. כמו כן שקד על העלאת הביוגרפיה של המגיד מדובנא בהקדמות לספריו. בשנת 1886 ארבע שנים לאחר המהדורה הראשונה של ההגדה של פסח עם משלי המגיד, נערכו והודפסו מספר ספרים ובהם "משלי המגיד", ללא רשותו של פלאם. פלאם פרסם מכתב מחאה פומבי, שצורף להגדה של פסח באותה שנה. בעקבות המכתב, הושג הסכם, ומאז שמו אוזכר בכל ההוצאות הבאות, לכתבים המביאים את דברי המגיד.
מהדורה מלוקטת ומסודרת של משליו הוצאה על ידי אליעזר שטיינמן, בעת החדשה (הוצאת הכנסת ה'תשי"ב 1952).
אחד מצאצאי המגיד, מארק קרנץ, כתב ספר באנגלית על התנהגות עסקית ועל משלי המגיד מדובנא.
עלייתה של תנועת המוסר בתקופה שאחרי פטירתו סייעה לתפוצת כתביו.
לאחרונה יצא לאור ספר קומיקס בשם "מעשה (שלא) היה" מאת הצייר החרדי גדי פולק, המבוסס על משלי המגיד.
ממשליו
משל החץ: (זהו המשל המפורסם ביותר שלו)
הכפית שנולדה במזל טוב – בדיחה מפורסמת של המגיד
המגיד מלגלג על אנשים המוכנים לשמור מצוות כל עוד הם רואים את טובתם. וכך הוא המשל:
המטען הכבד
הבגד שאינו מתאים:
הנמשל הוא התורה, שאינה נוחה לאדם ואינה מתאימה לו, כל עוד הוא עטוף בבגדים אחרים, תאוות והבלים.
משל הקרוב ביותר לגרעין העלילה של "אלוף בצלות ואלוף שום". כך הוא מופיע בספר הבדיחה והחידוד מאת אלתר דרויאנוב:
לקריאה נוספת
כתבי המגיד מדובנא, תל אביב תשי"ב.
ספר דובנא, תל אביב תשכ"ו, עמ' 133-168 .
יעקב דב מנדלבוים, רבי יעקב קראנץ – המגיד מדובנא זצ"ל, ספר הזיכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל, נ"י תשנ"ו, עמ' תתס-תתעג.
קישורים חיצוניים
'קרנץ, ר' יעקב ב"ר זאב („המגיד מדובנה”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 87-88 (, תמונה 1285-1286).
הגדת המגיד מדובנא פירוש אמת ליעקב על ההגדה ופירוש חסד לאברהם, של אברהם דב פלאם. בהקדמת ספר זה שני מכתבי הגר"א עם סימני הגנת זכויות יוצרים של "העורך" (וייתכן היוצר), ותלונתו על הזיוף והגנבה הספרותית נגדו.
רבי יעקב קראנץ באתר אהלי צדיקים לשימור העבר היהודי
תוכנית רדיו על חייו ופועלו בספרית אוניברסיטת בר-אילן נמצאת הקלטה של תוכנית רדיו בת 20 דקות על חייו ופעלו של המגיד מדובנא.
כתבי המגיד מדובנא ספרו של אליעזר שטיינמן בהוצאת הכנסת, ה'תשי"ב 1952 ספר זה הוא לקט ותרגום מתוך הספרים ביידיש ובעברית, בתוספת הספר אהל יעקב בעריכה קלה.
קבורתו בזמושץ – אתר על קרן על שם המגיד מדובנא, לתיעוד בית הקברות היהודי בזמושץ, שם הוא קבור.
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:יהודים מווהלין
קטגוריה:ז'ובקבה: רבנים
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:ממשילי משלים
קטגוריה:ילידי 1740
קטגוריה:נפטרים ב-1804
קטגוריה:מגידים | 2024-05-17T08:09:34 |
משפטי האיזומורפיזם | באלגברה, משפטי האיזומורפיזם הם שם שכיח לשלושה משפטים יסודיים שלפיהם חבורות מנה מסוימות הן איזומורפיות זו לזו. משפטים דומים תקפים גם עבור חוגי מנה ומודולי מנה. המשפטים מיוחסים לאמי נתר, ולפעמים הם נקראים "משפטי נתר", הראשון, השני והשלישי.
מן המשפטים האלה נובעת התאמה בין סריג תת-החבורות של חבורה המכילות תת-חבורה , לבין סריג תת-החבורות של חבורת המנה . משפט ההתאמה הזה נקרא לפעמים "משפט האיזומורפיזם הרביעי".
משפט האיזומורפיזם הראשון
תיאור
אם הומומורפיזם ממבנה אלגברי , אז המנה של ביחס לגרעין של איזומורפית לתמונה של .
ניסוח
משפט (ניסוח לתורת החבורות): תהיינה חבורות, ויהא הומומורפיזם. אזי .
משפט (ניסוח לתורת החוגים): יהיו חוגים, ויהא הומומורפיזם. אזי .
משפט (ניסוח לתורת המודולים): יהיו שני מודולים מעל חוג , ויהא הומומורפיזם. אזי .
הוכחה (עבור גרסת החבורות)
נעיר תחילה כי הוא תת-חבורה נורמלית של ולכן חבורת המנה מוגדרת היטב. נסמן ונגדיר העתקה על ידי לכל קוסט . נראה כי הפונקציה היא איזומורפיזם וזה יוכיח את המשפט:
הפונקציה מוגדרת היטב (כלומר, אם ניקח נציגים שונים עבור אותה מחלקת שקילות, נקבל אותה תוצאה): נניח כי . אזי ובפרט . כעת:
הפונקציה הומומורפיזם: ניקח ואז:
הפונקציה על: יהי כלשהו. על-פי הגדרת התמונה, קיים עבורו , ובסך הכל נקבל כי .
הפונקציה חד-חד-ערכית: ניקח ונניח כי . אזי , כלומר , כלומר , כלומר , כלומר .
יישום של המשפט עבור מרחבים וקטוריים
ניתן לפרש את משפט הממדים עבור העתקות ליניאריות כהדגמה של משפט האיזומורפיזם הראשון, שכן מרחבים וקטוריים הם סוג של חבורות אבליות. במקרה זה ההעתקה הליניארית היא הומומורפיזם בין החבורות . בעוד שהגרעין והתמונה של הומומורפיזם זה מקבלים את המשמעות שלהם בהשאלה ממשמעותם באלגברה ליניארית. בהינתן תת-מרחב , האיברים של חבורת המנה (כלומר הקוסטים של ב-) הם בעצם כל המרחבים מממד זהה ש"מקבילים" ביחס אליו. לדוגמה, בהינתן מישור וכיוון בתוכו, הקוסטים המתאימים לו הם כל הישרים המקבילים לכיוון זה. כלומר, איברי חבורת המנה פועלים על קוסט הזהות באותו אופן כמו הזזות (translations), ולפיכך מספר איברי חבורת המנה הוא כמספר ההזזות בכיוונים שאינם מוכלים ב-. עבור מרחבים וקטוריים מעל שדות סופיים ניתן לספור ישירות את מספר הכיוונים הללו, אולם במקרה האינסופי יש לדבר על ממדי המרחבים הללו. לפיכך:, בעוד שלפי משפט האיזומורפיזם הראשון מתקיים גם , ולכן
.
משפט האיזומורפיזם השני
ניסוח
משפט (ניסוח לתורת החבורות): תהא חבורה, תהא תת-חבורה ותהא תת-חבורה נורמלית. אזי .
משפט (ניסוח לתורת החוגים): יהא חוג, יהא תת-חוג של ויהא אידיאל דו-צדדי של . אזי .
משפט (ניסוח לתורת המודולים): יהא מודול מעל חוג , ויהיו תת-מודולים של . אזי .
הוכחה (עבור גרסת החבורות)
ראשית, נעיר כי משום ש- וגם אזי , ולכן חבורת המנה מוגדרת היטב. כעת מגדירים העתקה על ידי לכל . נשים לב לשלוש אבחנות:
ההעתקה היא הומומורפיזם כי לכל מתקיים:
ההעתקה היא על כי אם עבור אז . השוויון מתקיים כי
מתקיים:
בסך הכל מקבלים ממשפט האיזומורפיזם הראשון כי כנדרש.
מסקנה מהמשפט
במקרה של המשפט בגרסת תורת החבורות, ניתן להסיק כי איזומורפי לתת-חבורה של , ובפרט , כאשר מסמן את האינדקס של ב-. מכאן נובע האי-שוויון השימושי .
משפט האיזומורפיזם השלישי (כלל הצמצום)
ניסוח
משפט (ניסוח לתורת החבורות): תהא חבורה ויהיו תת-חבורות נורמליות של המקיימות . אזי .
משפט (ניסוח לתורת החוגים): יהא חוג ויהיו אידיאלים דו-צדדיים של המקיימים . אזי .
משפט (ניסוח לתורת המודולים): יהא מודול מעל חוג ויהיו תת-מודולים של המקיימים . אזי .
הוכחה (עבור גרסת החבורות)
ראשית, נעיר כי משום ש- וגם אז . לכן, חבורת המנה מוגדרת היטב וניתן להראות שמתקיים . מכאן שהביטוי מוגדר היטב, ונוכל לעבור להוכחת האיזומורפיות. כעת מגדירים העתקה על ידי לכל . נשים לב לשלוש אבחנות:
ההעתקה היא הומומורפיזם כי לכל מתקיים:
ההעתקה היא על כי אם עבור אז .
מתקיים:
בסך הכל מקבלים ממשפט האיזומורפיזם הראשון כי כנדרש.
משפט ההתאמה (הסריג)
בהינתן חבורה ותת-חבורה נורמלית , יש התאמה ח.ח.ע ועל בין תת-החבורות של המכילות את , לבין תת-החבורות של חבורת המנה . כלומר, אם נסמן , אז יש התאמה ח.ח.ע ועל , והיא נתונה על ידי לכל .
איזומורפיזם
איזומורפיזם
קטגוריה:הוכחות | 2024-04-15T19:17:37 |
המגיד מדובנא | REDIRECT יעקב קרנץ | 2004-08-31T18:43:37 |
מקס פלאנק | מקס קרל ארנסט לודוויג פלאנק (בשם מלא בגרמנית: Max Karl Ernst Ludwig Planck; 23 באפריל 1858 – 4 באוקטובר 1947) היה פיזיקאי גרמני, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1918 על גילוי קוונט האנרגיה. נחשב לאחד מאבות מכניקת הקוונטים בשל גילוי זה, שבו השתמש כדי להסביר את ספקטרום הקרינה של "גוף שחור".
קורות חייו
פלאנק נולד בקיל שבדוכסות הולשטיין של הקונפדרציה הגרמנית, הצעיר מבין שישה ילדים, בן ליוהאן יוליוס וילהלם פלאנק, שהיה פרופסור למשפטים באוניברסיטת קיל. כשהיה בן 9 עברה משפחתו למינכן, שם מונה אביו לפרופסור באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן. כבר בגיל צעיר התגלה כישרונו במדעים מדויקים, ואחד ממוריו, הרמן מילר, עודד את הצעיר ולימד אותו אסטרונומיה, מכניקה ומתמטיקה. פלאנק סיים את לימודיו בתיכון מוקדם מהרגיל, בגיל 17. הוא התעניין גם במוזיקה, ולמד שירה ונגינה בפסנתר, באורגן ובצ'לו ואף חיבר מספר שירים ואופרות.
בשנת 1874 החל ללמוד פיזיקה באוניברסיטת מינכן. בתחילה התמקד במחקר ובניסויים בפעפוע של מימן דרך פלטינה מחוממת, אך במהרה עבר לעסוק במחקר בפיזיקה תאורטית. ב-1877 עבר לברלין כדי ללמוד אצל הפיזיקאים הרמן פון הלמהולץ וגוסטב קירכהוף והמתמטיקאי קארל ויירשטראס. הוא סיים את עבודת הדוקטורט ב-1879: "על הטענה היסודית השנייה על מכניקה של חום" (בגרמנית: Über den zweiten Hauptsatz der mechanischen Wärmetheorie). כעבור שנה הגיש עבודת הביליטציה בנושא "מצבי שיווי משקל של גופים איזוטרופיים בטמפרטורות שונות". פלאנק חזר למינכן, ובשנים 1880–1885 עבד כמרצה ובמקביל ערך מחקרים בתרמודינמיקה, ואף העלה, באופן בלתי תלוי, טענות דומות לאלו של ג'וסיה וילארד גיבס. בהמשך עבר לאוניברסיטת קיל ומונה לפרופסור זוטר לפיזיקה תאורטית. בקיל עסק בעיקר בתאוריות הקשורות לאנטרופיה, ובמיוחד ביישומיה בכימיה פיזיקלית. כמו כן הציע ביסוס תרמודינמי לתאוריה של סוונטה אוגוסט ארהניוס על הפרדה אלקטרוליטית.
בשנת 1889 מונה לממשיכו של קירכהוף באוניברסיטת ברלין, ושלוש שנים לאחר מכן מונה לפרופסור מן המניין. ב-1907 קיבל הצעה להחליף את לודוויג בולצמן בווינה, אך דחה אותה ונשאר בברלין. הוא הצטרף לקהילת הפיזיקאים הגרמנים, ולזכותו נזקף איחוד קהילות הפיזיקאים המקומיות בגרמניה לגוף אחד: "החברה הגרמנית לפיזיקה" (Deutsche Physikalische Gesellschaft, DPG), שאף כיהן כנשיאה בשנים 1905–1909. לאורך השנים היה מנחה של סטודנטים במחקר, בהם שני זוכי פרס נובל לפיזיקה, מקס פון לאואה וולתר בותה. פלאנק פרש מעבודתו באוניברסיטת ברלין בשנת 1926, וכמחליפו מונה ארווין שרדינגר.
ב-1886 נשא לאישה את מרי מרק (Merck), אחות חברו לספסל הלימודים. לזוג נולדו ארבעה ילדים, קרל (1888), התאומות אמה וגרטה (1889) וארווין (1893). ביתם של הזוג פלאנק היה למוקד חברתי של מדעני ברלין בני התקופה, ועם חבריהם נמנו אלברט איינשטיין, אוטו האן, ליזה מייטנר ואדולף פון הרנאק. ביולי 1909 נפטרה אשתו, ושנתיים מאוחר יותר נישא למרגה פון הסלין, שילדה את בנו הרמן ב-1911. טרגדיות נוספות פקדו את משפחתו: בנו הבכור, קרל, נהרג במלחמת העולם הראשונה (1916), ובנו ארווין נשבה על ידי צבא צרפת באותה מלחמה; בתו גרטה נפטרה בעת שילדה את בתה הבכורה ב-1917, ואחותה התאומה נפטרה בנסיבות דומות שנתיים מאוחר יותר; בנו ארווין הוצא להורג ב-1945 על ידי הנאצים, על חלקו בניסיון ההתנקשות בחיי אדולף היטלר שנה קודם לכן.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה ברלין קשות, ופלאנק עבר עם משפחתו לאזור כפרי מרוחק. בפברואר 1942 הופצץ ביתו מהאוויר ונחרב כליל, ומרבית רשימותיו המדעיות ומכתבים ששמר אבדו. מאוחר יותר עברה המשפחה לגטינגן, שם נפטר ב-4 באוקטובר 1947, בגיל 89.
עבודתו
בשנת 1894 החל פלאנק לעסוק בקרינת גוף שחור, בעזרת מימון מחברות חשמל שקיוו כי יגלה איך ניתן לצמצם את צריכת האנרגיה בהפקת אור מנורות. הבעיה הוצגה ב-1859 על ידי קירכהוף כך: כיצד תלויה עוצמת קרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מגוף שחור בתדירות הקרינה ובטמפרטורה של הגוף? פלאנק הציע פתרון לבעיה ב-1899, שבו הסתמך על התוצאות האמפיריות של חוק וין, וקרא לו בשם חוק וין-פלאנק. די מהר הסתבר שתוצאות הניסויים סתרו את החוק. פלאנק התגבר על תסכולו וניסח את הגרסה הראשונה של "חוק פלאנק לקרינת גוף שחור", המסביר את ספקטרום הקרינה של גוף באורכי גל שונים. הוא הציג את החוק לראשונה ב-19 באוקטובר 1900 בפגישה של ה-DPG, ופרסמו לבסוף ב-1901. בגרסה זו עדיין לא השתמש בהסבר הקוונטי ובמכניקה סטטיסטית. רק בנובמבר 1900 הוסיף את הפרשנות הסטטיסטית של לודוויג בולצמן לחוק השני של התרמודינמיקה. בבסיס הניסוח החדש, שגם הוצג לראשונה בכנס אחר של ה-DPG, הייתה ההשערה שאנרגיה אלקטרומגנטית יכולה להיפלט אך ורק במכפלות של היחידה הבסיסית: E = hν, כאשר h הוא קבוע פלאנק ו-ν הוא תדירות הקרינה. בעזרת קבוע פלאנק הוא גם הגדיר מערכת חדשה של יחידות מידה בשם יחידות פלאנק.
בתחילה החשיב פלאנק את הקוונטיזציה (כימות) כ"הנחה פורמלית בלבד" ולא הקדיש לה מחשבה רבה, אך כיום נחשבת הנחה זו לבסיסה של מכניקת הקוונטים ולהישגו הגדול ביותר של פלאנק (על אף שבולצמן העלה את הרעיון שמצבי האנרגיה של מערכת פיזיקלית הם בדידים עוד לפניו, במאמר משנת 1877). פירוש מלא יותר להשלכות המרעישות של עבודתו של פלאנק ניתן על ידי אלברט איינשטיין ב-1905, והיו אף שטענו (בהם הפילוסוף תומאס קון) כי איינשטיין היה צריך לקבל קרדיט גדול ממנו על הגילוי. פלאנק זכה בפרס נובל על גילוי זה ב-1918.
בשנים שלאחר מכן ניסה פלאנק לעמוד על מלוא המשמעות של קוונט האנרגיה. הקהילה המדעית התייחסה אליו בחשדנות, ומדענים שעסקו אף הם בבעיית הקרינה של גוף שחור, ג'ון ויליאם סטראט ריילי, ג'יימס ג'ינס והנדריק לורנץ, סירבו לקבל את ההשלכות של הקבוע שהוסיף פלאנק, וקבעו את ערכו כך שיתאפס וישתלב בכך עם הפיזיקה הקלאסית.
בשנת הפלאות (1905) פרסם אלברט איינשטיין, עד אז מדען אלמוני, את ארבעת מאמריו פורצי הדרך. פלאנק היה מהבודדים שזיהו מיד את חשיבותה של התאוריה שהציג איינשטיין על תורת היחסות הפרטית, ועזר להפצתה בגרמניה. אולם השערתו של איינשטיין בדבר האפקט הפוטואלקטרי נדחתה על ידי פלאנק בתחילה. הוא סירב להתנער מהתאוריה המקובלת של מקסוול. ב-1910 הצביע איינשטיין על התנהגות חריגה של קיבול חום בטמפרטורות נמוכות במיוחד כדוגמה נוספת לתופעה שאינה מוסברת על ידי הפיזיקה הקלאסית. שנה מאוחר יותר ארגנו פלאנק וולטר נרנסט כנס בבריסל, כדי להבהיר ולפתור את הסתירות שהצטברו בין הפיזיקה הקלאסית והמודלים החדשים שהוצעו. בכנס זה הצליח איינשטיין לשכנע את פלאנק בתקפותן של התאוריות שלו. באותה תקופה קיבל פלאנק מינוי כדיקן אוניברסיטת ברלין, וניצל את השפעתו כדי להשיג לאיינשטיין מינוי במוסד (1914). השניים החלו בשיתוף פעולה פורה ואף הפכו לחברים קרובים.
בסוף שנות ה-20 ניסחו נילס בוהר ותלמידיו ורנר הייזנברג ווולפגנג פאולי את פרשנות קופנהגן, שנדחתה על ידי מדענים רבים, לרבות פלאנק, שחשש כי תורת הגלים ומשוואת שרדינגר ידחקו את רגליה של מכניקת הקוונטים.
פוליטיקה
בימים שלאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה חתם פלאנק על מנשר התשעים ושלושה, שהכחיש את הטענות שגרמניה פתחה במלחמה, הפרה את הנייטרליות וביצעה פשעי מלחמה, ללא שידע את נוסח המנשר, אולם במהרה התחרט על כך. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של המלחמה, כמו האחדות של כל המפלגות בגרמניה, והתבטא שהוא גאה להיות גרמני בתקופה כזאת. בתחילת 1915, כאשר וילהלם וין הוציא מנשר שקרא להחרמת כתבי עת בריטיים בטענה שהבריטים גנבו גילויים של מדענים גרמניים וערבבו אמת ושקר, סירב פלאנק לחתום עליו משום שראה בו הצהרה חסרת תועלת, הגם שהסכים עם תוכנו. בהמשך 1915, בהשפעת הנדריק לורנץ, החל פלאנק לשנות את עמדותיו. במרץ 1915 הביע בשיחות פרטיות חרטה על חתימתו על מנשר התשעים ושלושה, והסביר שחתם רק מפני שראה בה מלחמה על קיומה של גרמניה, ורצה לשמור על האחדות הגרמנית. בתחילת 1916 כתב ללורנץ מכתב הסבר על מנשר התשעים ושלושה שבו כתב שהוא אינו עומד מאחרי כל מעשה של הצבא הגרמני. ביוני 1915 סירב לחתום על קריאה של 1,347 אנשי אקדמיה לסיפוח שטחים במערב ובמזרח לגרמניה. במקום זאת חתם על מנשר נגדי שקרא לגבולות בני הגנה אך לא על ידי סיפוח, וכן לרפורמות פנימיות בגרמניה.
בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה החזיק פלאנק במספר משרות בכירות במוסדות הפיזיקה של גרמניה: אוניברסיטת ברלין, האקדמיה הפרוסית למדעים, DPS (החברה הגרמנית למדעים) ומכון הקייזר וילהלם (כיום מכון מקס פלאנק). ב-1920 הקים, יחד עם פריץ הבר, קרן שמטרתה לתמוך במחקרים שהתקשו להשיג מימון. תפקידיו הרבים בתקופה זו גזלו את מלוא זמנו והוא כמעט ולא עסק במחקר. הוא אף הצטרף כחבר למפלגת העם הגרמנית, מפלגה לאומית-ליברלית שהקים גוסטב שטרזמן.
כאשר עלו הנאצים לשלטון ב-1933, היה פלאנק בן 74. הוא ראה כיצד חברים ועמיתים יהודים רבים מושפלים ומאבדים את משרותיהם, ואחרים עוזבים את גרמניה. הוא ניסה לשכנע את עמיתיו להישאר במדינה, באמונה כי המשבר הוא זמני ויחלוף במהרה. אוטו האן ניסה לשכנעו לנסח הצהרה נגד היחס למדענים היהודים, אך תשובתו של פלאנק הייתה "אם תצליח למצוא 30 ג'נטלמנים כאלו, יקומו מחר 150 אחרים שיצאו כנגדם, בשל רצונם לתפוס את המשרות שייתפנו". תחת הנהגתו של פלאנק, נמנע מכון הקייזר וילהלם מעימותים עם המפלגה הנאצית, למעט ניסיונו של פלאנק לצאת להגנתו של פריץ הבר. פלאנק אף ניסה לדון בנושא עם היטלר עצמו אך נחל כישלון; הבר עזב את גרמניה ונפטר בגלות. יחד עם זאת, הוא הצליח בסתר להשאיר מספר מדענים יהודים במשרותיהם במוסדות המכון.
לעומת זאת, כאשר איינשטיין סולק מהאקדמיה הגרמנית למדעים, פלאנק כתב לאיינשטיין שהפוליטיקה של איינשטיין לא השאירה לאקדמיה ברירה אלא לסלקו וכי נאמנותו שלו לגרמניה אינה תלויה בזהות הנהגתה. כאשר עמדה כהונתו כראש המכון להסתיים, ב-1936, הופעלו עליו לחצים על ידי הנאצים שלא להגיש את מועמדותו לכהונה נוספת.
באפריל 1938, במענה לשאלתו של לודוויג גאורג ביברבך בהתייחס לישי שור, מדוע עדיין יש יהודים באקדמיה הגרמנית, כתב פלאנק כמזכיר המכון שהוא יטפל בעניין, אך לאחר כמה ימים הגיש שור את התפטרותו. השערות שונות הועלו לגבי המניע מאחורי מעשה זה של פלאנק, החל בשיתוף פעולה עם הנאצים וכלה ברצון לפטר את שור באופן מכובד.
מעמדו של פלאנק בגרמניה הנאצית המשיך להידרדר; יוהנס שטארק קרא לפלאנק ולמדענים נוספים להפסיק ללמד את תורותיו של איינשטיין, וקרא להם "יהודים לבנים". המוסד הנאצי הממשלתי למדע (Hauptamt Wissenschaft) החל בחקירת מוצאו של פלאנק, אך כל שמצאו היה כי הוא רק "1/16 יהודי". בסוף 1938 איבדה האקדמיה הפרוסית למדעים את עצמאותה, והנאצים השתלטו עליה. פלאנק הביע את מחאתו כשהתפטר מנשיאות המוסד.
לקריאה נוספת
טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר זוכי פרס נובל
, 23 באפריל 2014
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רוסטוק
קטגוריה:זוכי מדליית לורנץ
קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין
קטגוריה:זוכי פרס גתה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1858
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1947 | 2024-08-01T03:55:30 |
פרתנון | הפרתנון (ביוונית: Παρθενών) הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה, ונחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם.
הפרתנון נבנה באמצע המאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמת פרס–יוון. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", ושמו הפופולרי נגזר מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס" (παρθένος).
הפרתנון נבנה במקום בו ניצב מקדש קודם שנהרס על ידי הפרסים. מלבד היותו מקדש, שימש הפרתנון כבית אוצר, ומשנת 454 לפנה"ס נשמר בו האוצר של הליגה האטית-דלית, גוף פוליטי שמאוחר יותר הפך לאימפריה האתונאית. במאה ה-6 לספירה הוסב המבנה לכנסייה נוצרית, ובמאה ה-14 הוסב למסגד, לאחר שיוון נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הסבתו ממקדש פגאני לכנסייה ומאוחר יותר למסגד סייעו לשימורו והישארותו שלם עד המאה ה-17. המבנה חרב חלקית בשנת 1687 לאחר התפוצצות מחסן תחמושת שנפגע מפגז במלחמה בין ונציה והעות'מאנים. במאה ה-19 נלקחו חלק מעיטוריו, לרבות האפריז המפואר שלו (הנודע כשיש אלגין), על ידי תומאס ברוס, רוזן אלגין השביעי ושגריר בריטניה לאימפריה העות'מאנית, והובאו לאנגליה. בשנת 1975 החל תהליך שחזור ושימור המבנה על ידי משרד התרבות היווני, אשר נמשך עד היום.
על אף שכיום הפרתנון הרוס בחלקו הגדול, ניתן להתרשם מגודלו ומיופיו. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות, וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו, נחשב הפרתנון לסמל של הדמוקרטיה האתונאית, ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה.
הפרתנון, כחלק מהאקרופוליס של אתונה, הוכרז בשנת 1987 כאתר מורשת עולמית.
תכנון ובנייה
שמאל|ממוזער|200px|הפרתנון על ראש האקרופוליס באתונה
הפרתנון נבנה ביוזמתו של פריקלס, המדינאי האתונאי המשפיע ביותר במאה החמישית לפני הספירה. הוא נבנה תחת השגחתו הכללית של הפסל פידיאס, שהיה גם אחראי על העיטור הפיסולי, והאדריכלים היו איקטינוס וקליקרטס. הבנייה החלה ב-447 לפנה"ס והבניין הושלם ברובו ב-438 לפנה"ס, אך העבודה על העיטורים המשיכה לפחות עד 433 לפנה"ס. מן החשבונות הכספיים של בניית הפרתנון אשר בחלקם שרדו, עולה כי העלות הגבוהה ביותר הייתה שינוע האבן מהר פנטליקוס, כ-16 ק"מ מאתונה, עד האקרופוליס. ב-454 לפנה"ס הועבר האוצר של הליגה האטית-דלית מהמקדש הפן-הלני בדלוס לאקרופוליס.
אף על פי שמקדש הפייסטוס הקרוב הוא השריד השלם ביותר של מקדש יווני דורי, הפרתנון, בימיו, נחשב למקדש מוצלח ויפה יותר. למקדש, כתב ג'ון יוליוס נורוויץ', יצא מוניטין כמקדש הדורי המושלם ביותר שנבנה אי פעם. אפילו בעת העתיקה, הדיוק האדריכלי של המבנה יצא למרחוק, ובמיוחד היחס העדין בין הקער של הסטילובטה (הרצפה שעליה עומדים העמודים), העיקום של קירות הנאוס והאנטזיס (עיוות שנועד לתקן את הפרספקטיבה) של העמודים. הסטילובטה מתעקם קלות למעלה מסיבות אופטיות. התרחבות של העמודים נועדה לתקן את האפקט האופטי של ההסתכלות מעלה. האפקט הכללי שגורמים הקיעורים הקלים האלה הוא של סימטריות גדולה יותר מכפי שהיא באמת. מידותיו של הפרתנון במדרגה העליונה הן 30.9 × 69.5 מטר. הנאוס היה 19.2 × 29.8 מטר, עם שתי שורות של עמודים דוריים פנימיים, ההכרחיים לצורך החזקת הגג. קוטרם של העמודים הדוריים מבחוץ הוא 2.8 מטר, וגובהם 10.4 מטר. קוטר העמודים בפינות גדול מעט יותר.
העלייה לאקרופוליס
שמאל|ממוזער|200px|הפרספקטיבה המושלמת של הפרתנון כפי שתיירים רואים את המבנה גם כיום בכניסתם לאקרופוליס
הפרתנון נמצא על פסגת האקרופוליס באתונה ובקצה הדרך הפנאתנאית המובילה אליו. דרך זו, המובילה לאתונה מכיוון צפון-מערב, היא דרך עתיקה שקישרה בין המקומות הקדושים ביותר ביוון העתיקה. באזור אתונה נצפה האקרופוליס מן הדרך לכל אורכה אשר עברה גם דרך האגורה של העיר. את הפרתנון ניתן לראות כאשר הולכים לאורך דרך זו ולכשמתקרבים אל שיפולי האקרופוליס עצמה הדרך מתפתלת והפרתנון נראה מכמה זוויות שונות עד שלא ניתן לראותו. בעלייה המפותלת אל ההר לא ניתן לראות את המקדש עד אשר עוברים את הפרופילאה - מבנה השער של האקרופוליס. עם ההגעה לראש האקרופוליס נראה הפרתנון במלוא הדרו ויופיו בזווית ובמרחק כאלו אשר יוצרים את הפרספקטיבה המרשימה ביותר של המקדש. הפרתנון נראה מכיוון מערב וניתן מכיוון זה לראות שתיים מחזיתותיו ולתפוש את כל גודלו. תוך כדי התנועה במתחם מראה הפרתנון משתנה בעוד העולה אל ההר סובב אותו ומתרשם מיופיו. החזית הדינמית נוצרת בזכות החללים המקיפים את המבנה מאחורי שדרות העמודים.
סוג חוויה זו אשר חווה מי שעולה בשביל זה אל האקרופוליס ונחשף אל מבנה הפרתנון אינה מקרית והיא תוכננה בקפידה. המבנים באקרופוליס, ובהם הפרתנון, פזורים במתחם ללא גאומטריה אחידה וללא סידור סימטרי באופן כזה הנראה טבעי לחלוטין. הזווית בה נבנה המקדש כמו גם מיקומו וחלקיו המעוקמים מעט תוכננה ליצור את הפרספקטיבה המושלמת כדי לחזות במבנה. סוג תכנון זה אפיין גם מקדשים יוונים נוספים אשר נבנו בתקופה הקלאסית אך תכנון זה של הפרתנון נחשב למוצלח ולמרשים ביותר.
פרופורציות
יופיו של הפרתנון נובע בעיקר בזכות תכנון קפדני של הפרופורציות בין כל אחד מחלקי הבניין ומידות הבניין כולו. פרופורציות אלה הן חלק מהסדר הדורי לפיו הוא בנוי אך ההקפדה על המידות יחד עם העקמומיות הקלה של המבנה ופרטיו העיטוריים הפכו אותו למקדש הדורי המושלם ביותר שנבנה.
לפי תאוריות מסוימות, הפרופורציות בין חלקיו של הפרתנון לפי יחס מתמטי המכונה "יחס הזהב" השווה בקירוב ל-1.618. יחס מתמטי זה מאפיין יחסי מידות רבים בטבע וייתכן שזה גרם לכך שהיה בו שימוש גם באדריכלות החל מסגנון הבנייה הקלאסי. היחס בא לידי ביטוי בפרתנון ביחסי מידות זהים גם ביחס בין הרכיבים הגדולים, כגון גובה העמודים וגובה האנטבלטורה ובהמשך גם ביחס שבין שאר הרכיבים והאלמנטים הקישוטיים בארכיטרב ובאפריז. התמונה משמאל מדגימה את יחס הזהב שבין כל רוחב החזית וגובהה, החלוקה בין העמודים והאנטבלטורה, היחס בין הגמלון לשכבת האפריז והארכיטרב ולבסוף גם את יחסי המטופות והטריגליפים שבאפריז.
עיטורים
שמאל|ממוזער|250px|פידיאס מציג את רצועת העיטור של הפרתנון. ציור דמיוני מאת לורנס אלמה-טדמה, 1868, מוזיאון האומנות ברמינגהאם
מקדש הפרתנון קושט במערכת מורכבת של עיטורים פיסוליים. רק חלקם של עיטורים אלו שרד אולם אנו יכולים ללמוד על רובם מאיורים תיאוריים של ז'אק קרי (Jacques Carey), אשר רשם את שרידי העיטורים של הפרתנון בהזמנתו של שגריר צרפת בקונסטנטינופול בשנת 1674. חלק מעיטורי הפרתנון, אשר זכו לכינוי "שיש אלגין", שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. אחרים מוצגים במוזיאון הארכאולוגי אשר הוקם על האקרופוליס באתונה. מיעוט מתבליטי המטופות מוצג עדיין על הבניין.
מראם של העיטורים במקדש הפרתנון היה רחוק מן הדימוי של הפיסול היווני המוכר לנו כיום - כפסלי שיש לבן ובוהק. עיטורים אלו היו צבועים בצבעים עזים ובוהקים. גם חלקים אדריכליים בבניין היו צבועים ושימשו כ'רקע' וכהבלטה לפסלים, אשר נצפו על ידי המבקרים מלמטה וממרחק רב. ידוע למשל, כי התקרות הפנימיות של הפרתנון נצבעו בכחול עמוק, וכי קבוצות הפסלים על הגמלונים נצבעו בצבעים בהירים ועזים. יש הסבורים כי החלקים העליונים של הפרתנון נצבעו באדום וכחול בוהקים. כמו כן הוספו תוספות שונות לפסלים כגון אלמנטים מפוסלים בברונזה.
העיטורים הותאמו למיקומם במקדש בקפדנות תוך יצירת משמעות עלילתית וסימבולית. בחיבורם של האלמנטים השונים "מתחברים יחד שלושת היסודות של התודעה הדתית היוונית בתקופה הקלאסית: המיתוס (במטופות), האלים (בגמלונים) והמפגש בין האלים לבני האדם (באפריז)".
המטופות
ממוזער|שמאל|250px|קרב בין קנטאור ולפית
חלק מן המטופות (באנגלית: Metopes), משטחי האבן הממוקמים מתחת לגמלון המקדש ומופרדים זה מזה על ידי טריגליפים, קושטו באדריכלות היוונית על ידי תבליטי שיש. בפרתנון נקבעו תבליטים בכל 92 המטופות שבבניין. הם נקבעו לגובה של 1.2 מטר. 32 מהם מוצגים בכל צד מאורכו של מקדש הפרתנון, בצד מזרח ומערב, ו-14 מהם בצדו המזרחי והמערבי. גובה גילוף התבליטים במטופות משתנה בין תבליט לתבליט. גם מבנה התבליט (הקומפוזיציה) שונה ומגוונת. שטחי הרקע של התבליטים היו צבועים בצבע, כנראה אדום, אשר הדגיש את הדמויות. לפי השערה אשר העלו חוקרים, ייתכן כי חלק מתבליטי המטופות שימשו כעיטורים גם במקדש הפרתנון 'קימוניאן' ('Kimonian') המוקדם ונחתכו כדי להתאים למידות המקדש החדש. ביקורת שנמתחה על הצעה זו מצאה אותה כ"לא סבירה", על אף שיש בה "הסבר לכמה בעיות במטופות הדרומיות" בעיקר בכל הקשור לקומפוזיציה הנראית כחתוכה.
המטופות הקבועות בצד המזרחי הציגו את מלחמתם של אלי יוון בטיטאנים. מתבליטים אלו נשארו רק שברים. מצבם הגרוע של התבליטים הוא כנראה תוצאה מהרס מכוון איקונוקלאסטי אשר התרחש בעת הפיכת הפרתנון לכנסייה נוצרית, כנראה בתחילת המאה השישית לספירה. בכל מטופה (לבד מאחת) מוצגות שתי דמויות במאבק. לרוב האלים מתוארים כשהם מכניעים את הענקים הטיטאנים, עם זאת ישנן כמה מטופות בהן המאבק בין הדמויות טרם הוכרע. על אף שאין המשכיות בין המטופות, בקומפוזיציה הכללית ניכרת התאמה בין כיוון האפריז לבין המטופות בכיוון התנועה לעבר מרכז הבניין.
במטופות שבצד הדרומי מתוארות עלילות ארכתאון ותזאוס, מלכי יוון ובכלל זה מלחמת הלפיתים והקנטאורים ותפיסת נשים יווניות בידי קנטאורים. במטופות אלו, אשר נשמרו במצב הטוב ביותר, חולקו כך שבכל מטופה תואר מאבק בין זוג דמויות. יש הרואים העיצוב בקומפוזיציה ביטוי לבגרות האמנותית של התקופה הקלאסית, ביכולת להותיר שטחים גדולים בתבליט כרקע שטוח, ללא החשש מ"אימת הריק" הארכאית.
בצד הצפוני ישנם תיאורים הקשורים למלחמת טרויה. מן המטופות הללו אשר לא נשמרו במצב טוב ניתן לזהות את המלחמה באמזונות בהנהגת תזאוס. המטופות בצד המערבי הציגו נושא של מלחמת בני יוון העתיקה ב"מזרחיים". יש הרואים בדמויות אלו דווקא את דמותן של האמזונות.
האפריז
ממוזער|שמאל|250px|פרשים באפריז הפרתנון
אורכו של אפריז מקדש הפרתנון הוא 170 מטר וגובהו כמטר אחד. הוא ממוקם סביב מרכזו הפנימי של בניין המקדש היווני. מיקום זה הפך אותו לנראה פחות לעיני הציבור הרחב אשר פקד את המקדש. אף על פי כן, ניסו הפסלים היוונים להקל על הצפייה בעבודה על ידי הדגשת הצללים סביב הדמויות בעזרת שיפוע בתבליט, היורד מחלקו העליון, הגבוה, לחלקו התחתון של האפריז. על האפריז הופיע תבליט אשר הציג את התהלוכה הגדולה של הפאנאתנאיה, הפסטיבל השנתי לכבוד אתנה, בו נשאו הצועדים בגד פפלוס (גלימת שרד) מקודש כמנחה לאלה.
התיאור על האפריז הוא רצוף ונמשך לאורכו של הבניין. התהלוכה החלה בצדו המערבי, האחורי, של המקדש והתפצלה לשתי תהלוכות נפרדות אשר הקיפו את הבניין. בראש התהלוכה תוארו בהמות המובלות לקרבן ולאחריהם נושאי מנחות, אזרחים, פרשים על סוסים ועוד. חידוש זה ביחס שבין העיטור לאדריכלות יוצר לכאורה קשר ממשי התיאור הסימבולי לבין המציאות של מבקרי המקדש ונותן ביטוי לחיים היוונים. בראש האפריז, הממוקם במרכזה של החזית המזרחית המהווה את הכניסה למקדש, מופיעים האלים, בראשם זאוס ואתנה. הם מתוארים גדולים יותר משאר הדמויות בשל תנוחת הישיבה שבה הם נמצאים. האלים מוצגים כשהם יושבים, משוחחים ומביטים בפרוזאיות בתהלוכה המתקרבת. משני עברי קבוצת האלים מופיעים עשרת הגיבורים האפונימיים. אלו הם ראשי עשרת השבטים של אטיקה, שבתחומה נמצאת העיר אתונה. למרות פשטות הקומפוזיציה ולמרות פיסולו של התבליט כנמוך באופן יחסי, ניכר בו שימוש רחב בהסתרת דמויות כאמצעי ליצירת עומק.
בספרו "תולדות האמנות הקלאסית", מוצא מיכאל אבי יונה בתאורי תבליט האפריז ביטויים לחוסנו ולהשפעתו של מעמד הביניים באתונה על ידי נתינת מקום נרחב לתיאור הפרשים אשר "היו מעמד חברתי מיוחד, והיו מתומכי מעמד הביניים וממתנגדי הדמוקרטיה הקיצונית". אֵלי האולימפוס, אשר "צלמיהם עשויים בדמות בני-האדם", מוסיף אבי-יונה, ירדו, בתקופה הקלאסית בגדולתה "אל תוך קהל המאמינים"
הגמלונים
ממוזער|שמאל|250px|דמות מהגמלון המערבי, המוזיאון הבריטי, לונדון
ממוזער|שמאל|250px|ראש סוס, המוזיאון הבריטי, לונדון
הגמלונים במקדש היו קשורים למיתוסים אודות האלה אתנה. בגמלון המזרחי, הקדמי, הוצגה לידתה של האלה מראשו של זאוס. במרכז ניצבים זאוס ואתנה, אשר יצאה מזאוס כשהיא בוגרת וחמושה. ליד זאוס עומד הפיסטוס ואילו ניקה רצה להודיע על לידת אתנה לאלים אחרים הנמצאים בקומפוזיציה. בקצה הגמלון נמצאים הליוס ה"מגיח" מן הים וסליני, אלת הלילה, שוקעת אל הים מעברו השני של הגמלון. בכך מצליח האמן להתאים בצורה מושלמת את הנרטיב הסיפורי אל הקומפוזיציה המשולשת של הגמלון.
בגמלון הממוקם בצד מערבי של המקדש הוצגה התחרות בין אתנה לפוסידון על השליטה באטיקה. אתנה ופוסידון, הממוקמים במרכז הקומפוזיציה של הגמלון, נעים בתנופה הרחק זה מזו. משני עבריהם מוצבים מרכבות עם סוסים. האלה ניקה אשר משמשת כרכב במרכבתה של אתנה מעידה על הניצחון הקרב של האלה על פוסידון. הרחק יותר נמצאים, כנראה, דמויותיהם של גיבורי אטיקה, ודמויות אשר זוהו כאלי נהר הקשורים לאתנה. סבורים כי בגמלון הוסף עץ זית, עשוי כנראה ברונזה, אשר היה מתנתה של אתנה לאטיקה ובזכותו הפכה לפטרונית העיר.
פסלי הגמלונים של הפרתנון מציגים את שיאה של יכולת התיאור הפיסולית של אמנות יוון הקלאסית. שלא כמו בפסלי הגמלונים של מקדש זאוס באולימפיה, פסלי הגמלונים ממקדש זה היו מפוסלים בכל צדדיהם ולכן הם יכולים לשמש כ"פסלים חופשיים" בחלל, על אף שעבודם לאדריכלות. בבחינת תיאור הדמויות מציגים הפסלים תיאור האנטומי חופשי שאינו מגזים בייצוג שרירי הגוף. גם יכולת תיאור התנועה של הגוף בעזרת בגדי הדמויות הוא מושלם. גם מבחינת תכנון הקומפוזיציה חלה התקדמות גדולה. לא רק בהתאמת הדמויות לצורת הגמלון, התאמה המושגת על ידי שילוב דמויות הנמצאות בתנוחת הסבה, או בעזרת תיאור הסוסים, אלה גם ביכולתו של האמן לתאר אווירה חסרת היררכיה נוקשה, בה האלים מתוארים כבני אנוש ומפגינים רגשות אנושיים כגון תמיהה והפתעה.
היסטוריה מאוחרת
ממוזער|250px|מבט מדרום
הפרתנון שרד כמקדש החשוב ביותר של הדת היוונית הקדומה לקרוב לאלף שנה. הוא בוודאי היה עדיין שלם במאה הרביעית לספירה, כאשר גילו היה כמו גילה של קתדרלת נוטרדאם של פריז כיום, וישן בהרבה מבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. במאה ה-4 הייתה אתונה רק עיר פרובינציאלית באימפריה הרומית, אך לעברה המפואר נשאר הפרתנון כמצבה. בזמן כלשהו במאה החמישית הפסל הגדול של אתנה נבזז של ידי אחד מהקיסרים, ונלקח לקונסטנטינופול, שם הוא נהרס מאוחר יותר, ייתכן במהלך ביזת העיר במסע הצלב הרביעי ב-1204.
זמן קצר לאחר מכן הוסב הפרתנון לכנסייה נוצרית. בתקופה הביזנטית הוא היה הכנסייה של התאוטוקוס (מרים, אימו של ישו), ובזמן האימפריה הלטינית נעשה לכנסייה הקתולית של הגבירה למשך כ-250 שנה. כחלק מההסבה של המקדש לכנסייה, הוסרו העמודים הפנימיים וחלק מקירות הנאוס, ויצרו גומחה בצד המזרחי. דבר זה הוביל, בהכרח, להסרת חלק מהפסלים. אלה שתיארו אלים פגניים כנראה הוסרו במתכוון, וייתכן כי נהרסו.
ב-1456 נפלה אתונה בידי האימפריה העות'מאנית, ושימושו של הפרתנון הוסב שוב כשהפך למסגד. בניגוד לאגדות שקמו, כיבדו העות'מאנים בדרך כלל מונומנטים עתיקים בשטחים שלהם, ולא הרסו בכוונה את עתיקות אתונה, אף שלא הייתה גם תוכנית לשימורם. בזמני מלחמה הם היו מוכנים להרוס אותם על מנת לספק חומר גלם לקירות ולביצורים. העות'מאנים הוסיפו לפרתנון מינרט והוא תפקד כמסגד לכל דבר. במהלך המאה ה-17 העידו מבקרים אירופאיים כי המבנה שלם ברובו.
ב-1687, במהלך "המלחמה הטורקית הגדולה", ספג הפרתנון את המכה הגדולה ביותר כאשר הוונציאנים התקיפו את אתונה, והעות'מאנים ביצרו את האקרופוליס והשתמשו בפרתנון כמחסן לאבק שרפה. ב-26 בספטמבר פגז ונציאני התפוצץ במחסן הנשק והבניין חרב חלקית. המבנים הפנימיים נהרסו, מה שנשאר מהגג התמוטט, וחלק מהעמודים, במיוחד בצד הדרומי, נפלו. הפסלים אף הם נפגעו מאוד - רבים נפלו, וחלקיהם נהיו אחר כך למזכרות. לאחר מכן הבניין הפך לחורבה.
בסוף המאה ה-18 ביקרו אירופאים רבים באתונה, והחורבות של הפרתנון צוירו פעמים רבות, דבר שעזר לעורר אהדה בדעת הקהל הבריטית והצרפתית לעצמאות יוונית. ב-1801 קיבל השגריר הבריטי בקונסטנטינופול, תומאס ברוס, רוזן אלגין, "פירמן" (אישור) מהסולטאן להעתיק ולצייר את בנייני האקרופוליס, להסיר מבנים קיימים על מנת לאפשר צפייה של העתיקות, ולהסיר פסלים מהם. הוא ראה אישור זה כאישור לקחת כמה פסלים שיכול. חלק מן הפסלים הוא לקח מהמבנה עצמו, אחרים הוא אסף מהקרקע, ואחרים הוא קנה מהאוכלוסייה המקומית.
היום נמצאים פסלים אלה במוזיאון הבריטי, שם הם ידועים כ"שיש אלגין". פסלים אחרים מהפרתנון נמצאים במוזיאון הלובר בפריז ובקופנהגן. שאר הפריטים נמצאים במוזיאון האקרופוליס שנמצא בסמוך לפרתנון. מקצת הפסלים והעיטורים עדיין מצויים על הבניין עצמו. הממשלה היוונית מנסה זה כמה שנים להשיב את הפסלים מהמוזיאון הבריטי ליוון. המוזיאון סירב לבקשות, וממשלות בריטיות לא ניסו לכפות זאת על המוזיאון.
כאשר יוון העצמאית השיגה את השליטה באתונה ב-1832, הוסר המינארט מהפרתנון וכל המבנים הנוספים מימי הביניים ועד המאה ה-19 אשר נבנו באקרופוליס הוסרו. האזור נעשה לאתר היסטורי, שנשלט על ידי ממשלת יוון. היום הוא מושך מיליוני תיירים בשנה, שעולים בשביל בצד המערבי של האקרופוליס, דרך הפרופילאה המשוחזרת, ובמעלה הדרך הפנתנאית עד הפרתנון, שמוקף בגדר נמוכה על מנת למנוע נזק.
שחזור ושימור
שמאל|ממוזער|250px|העבודות באתר
ב-1975 החלה ביוזמת ממשלת יוון עבודת שחזור ושימור של המבנה כמו גם את שאר המבנים העתיקים שנמצאים באקרופוליס. פרויקט השימור קיבל בהמשך גם תמיכה רחבה מהאיחוד האירופי והוא נמשך גם בימינו. צוות ארכאולוגים תיעד בשלב הראשון כל פרט ושריד של המבנה שהיו באתר בעוד צוות אדריכלים מצא בעזרת מחשב וטכנולוגיה מתקדמת את מיקומם המקורי. במהלך עבודות השימור אף נתגלה כי עבודות שחזור ישנות יותר שנעשו שגו בשחזור חלקים מסוימים של המבנה. פסלים ופריטים מסוימים הועברו באופן פרטני למוזיאון האקרופוליס ולא נשארו באתר הפרתנון. באתר נבנה מנוף המסייע בהזזת לבני השיש הגדולות אשר תוכנן להתקפל מתחת לקו הגג של המבנה על מנת לא להפריע למראה האתר ולפגוע בנוף המרשים במהלך העבודות. לאחר שהוסרו השחזורים השגויים של המבנה החל תהליך שחזור מדויק וקפדני.
תוכנית השימור לא תוכל לשקם את הפרתנון למצב בו היה לפני פגיעתו בפיצוץ ב-1687 אך כמעט כולו, ובעיקר מעטפת הבניין, מתוכננים להיות משוחזרים באופן מלא. חלקי מבנה אשר הוחרבו לחלוטין או אבדו ונבזזו עם השנים מושלמים על ידי שיש הנחצב מהמחצבה המקורית ממנה נלקח החומר לבניית הפרתנון בעת העתיקה על מנת שההתאמה בין החומר הישן והחדש תהיה מושלמת ככל האפשר.
העמודים המקוריים של הפרתנון נבנו מחתיכות שיש גליליות קטנות יותר אשר הונחו אחת מעל השנייה וחוברו בעזרת מסמרי ברזל בצורת "H" כדי לסייע ליציבות העמוד. ברזלים אלו היו עטופים בעופרת כדי למנוע מהם להחליד אך עבודת שימור שנעשתה במאה ה-19 לא השתמשה בשיטה זו וכתוצאה מכך נוצרו חלודה ושיתוך אשר פגעו גם באבן השיש. חלק מעבודות השימור הן החלפת מסמרים אלו בטיטניום.
איומים סביבתיים בזמננו
האיומים הגדולים ביותר על הפרתנון היום הם סביבתיים. אתונה גדלה מאוד מאז מלחמת העולם השנייה וקיימות בה בעיות תנועה וזיהום אוויר חמורות. ויברציות וכלי הרכב של אתונה מאיימים על היסודות של הפרתנון, גשם חומצי מאיים לפגוע בשיש ובאבן של הפסלים שנותרו ועל המקדש עצמו. הממשלה היוונית ועיריית אתונה התקדמו מעט בעשרים השנים האחרונות בנושאים אלה, אך סכנות אלו עודן מאיימות על עתידו של הפרתנון.
נמצא כי הפסלים והעיטורים של הפרתנון המצויים במוזיאון בבריטניה השתמרו במצב הרבה יותר טוב מאשר אלו שנשארו יחד עם המקדש ונחשפו לזיהום הסביבתי. בדיון סביב השבת שיש אלגין חזרה ליוון נטען כי דווקא הבריטים שימרו את יצירות הפיסול של הפרתנון ובסביבתן המקורית הן ייפגעו על ידי הזיהום והגשם החומצי.
ראו גם
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות קלאסית – מונחים
מקדש יווני
מקדש אתנה ניקה
סדר קלאסי
פיסול יווני
ארכתאון
פריקלס
פידיאס
קישורים חיצוניים
תיאור הפרתנון במוזיאון הבריטי
פסלי הפרתנון באתר המוזיאון הבריטי
הפרתנון והאמנות שבו, אוסף צילומים של פסלי הפרתנון מאתר של סאנדרה גי' שאו .
תיאור המטופות, אתר "פרסאוס" .
הגמלון המערבי אתר "פרסאוס" .
פסלי הפרתנון מאתר "יוון העתיקה" .
הערות שוליים
קטגוריה:מקדשים ביוון העתיקה
קטגוריה:אתונה: מבנים
קטגוריה:יוון העתיקה: מבנים
קטגוריה:יוון: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:האקרופוליס באתונה | 2024-09-06T09:54:30 |
אומברטו הראשון, מלך איטליה | אומברטו הראשון, מלך איטליה (באיטלקית: Umberto I; 14 במרץ 1844 – 29 ביולי 1900), כונה "הטוב" (איטלקית: il Buono), היה מלך איטליה החל מה-9 בינואר 1878 עד שנרצח בידי אנרכיסט.
בתקופת מלוכתו של אומברטו החלה איטליה בהתפשטות קולוניאליסטית בקרן אפריקה, והשתלטה על סומליה ואריתריאה, אם כי ניסיונה להשתלט גם על אביסיניה נבלם בקרב עדווה ב-1896. ב-1882 אישר אומברטו את הברית המשולשת, בין האימפריה הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה.
חוגי השמאל באיטליה תיעבו את אומברטו בשל שמרנותו ותמיכתו בגנרל פיורנצו באבא בקאריס לאחר מהומות מילאנו. אנרכיסטים ניסו להתנקש בו כבר בשנה הראשונה למלכותו. שנתיים לאחר מהומות מילנו נרצח המלך על ידי אנרכיסט אחר, גאטנו ברשי.
ביוגרפיה
אומברטו הראשון נולד בשנת 1844, והיה בנם הבכור וילדם השני של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, ורעייתו הראשונה, אדלייד מאוסטריה, בתו של ריינר יוזף, ארכידוכס אוסטריה ואליזבת, נסיכת סקסוניה. הוכתר למלך איטליה בשנת 1878. בשנות מלכותו פעל לחיזוק כוחה הצבאי והימי של איטליה, ולהתרחבותה הקולוניאלית בצפון-מזרח אפריקה. יזם כינון ברית בין איטליה, גרמניה ואוסטריה. שלטונו היה סמכותי והוא יזם חוקים לדיכוי תנועות אנרכיסטיות וראדיקליות.
אומברטו נישא ב-21 באפריל 1868 לבת דודתו, מרגריטה מסבויה, ומנישואים אלה נולד בנם היחיד, ויטוריו אמנואלה השלישי. בעת ביקור בעיר מונזה, נורה המלך למוות בידי מתנקש בשם גאֶטנו בְּרֶשִׁי.
בשנת 1896, שהייתה שנה מועטת יבולים באיטליה, איכרים ערכו צעדה למילאנו להביע את מצוקתם בפני המלך. אומברטו ציווה להורות למפגינים להתפזר, וכאשר לא עשו כן הורה לצבא להרחיקם בכוח ממילאנו. הצבא הפגיז את ההמון באש תותחים ומאות מפגינים נהרגו. כעבור זמן, הורה המלך להעניק עיטור לגנרל פיורנצו באבא בקאריס שעמד בראש כוחות הצבא שהפגיזו את המפגינים. בעקבות כך, החליט ברשי לרצוח את אומברטו וב-29 ביולי 1900 התנקש במלך והרגו. לאחר ההתנקשות הוא נעצר ונידון למאסר עולם עם עבודת פרך. כשנה לאחר הרצח נמצא ברשי מת בתאו, ונטען כי התאבד או נרצח.Vecoli, Rudolph J. (1999). "Bresci, Gaetano (1869–1901), silk weaver and regicide". In Garraty, John A.; Carnes, Mark C. (eds.). American National Biography. New York: Oxford University Press. doi:10.1093/anb/9780198606697.article.1501197. ISBN 0-19-520635-5.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:פוליטיקאים איטלקים
קטגוריה:מלכי איטליה
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באיטליה
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:ילידי 1844
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1900 | 2024-06-06T19:01:39 |
סובטרופי | ממוזער|שמאל|300px|מפת אזורי האקלים הסובטרופי.
ממוזער|שמאל|250px|חורש ים תיכוני בהרי טרודוס, קפריסין.
סוּבְּטְרוֹפִּי הוא מונח כולל לחוגי כדור הארץ שלצדי האזור הטרופי, הן מצפון והן מדרום. השם מורכב מהמילים "סוב" (מתחת בלטינית) ו"טרופוס" (חוג ביוונית). המונח מתייחס לרוב לאקלים סובטרופי הקיים באזורים אלה, אף שישנם מספר סוגי אקלימים סובטרופיים.
מקובל להגדיר את גבולות האזור הסובטרופי שבחצי הכדור הצפוני בין קו הרוחב 40° צפון לחוג הסרטן שהוא קו הרוחב 23.5° צפון, ואת גבולות האזור הסובטרופי שבחצי הכדור הדרומי מחוג הגדי שהוא קו הרוחב 23.5° דרום לקו הרוחב 40° דרום. ביניהם מצוי האזור הטרופי שלאורך קו המשווה.
צמחייה סובטרופית
מספר צמחים גדלים היטב באזורים בהם הטמפרטורה בלילה מגיעה לעיתים לאפס או מעט מתחתיו, כשחלקם מאפיינים את החורש הים תיכוני. בין הצמחים הסובטרופיים מצויים שיחים כגון Aspidistra elatior, שושן, קיסוסן אנטארקטי, קמליה (Camellia) ותירס. גדלים בה גם עצים כגון דקל היין הצ'יליאני ופיקוס ובאוסטרליה ישנם גם אקליפטוסים. עם זאת הצומח בה דליל יחסית ביחס לכמות הצמחייה של האזור הטרופי, מאחר שהמשקעים נמוכים יותר וגם הטמפרטורות.
צמחים נוספים הכוללים פירות אינם עמידים לקור עז, אך עמידים חלקית לקרה וחלקם אף דורשים מזג אוויר קר בחורף, בעיקר פירות מאזור הים התיכון ביניהם: תאנה, ענב, רימון, תמר, זית, גויאבה, אנונה, אבוקדו, פיג'ואה, פסיפלורות והדרים כגון תפוז, לימון ואשכולית.
מחלות סובטרופיות
מחלות סובטרופיות קרובות למחלות טרופיות אך מתפרצות באזורים שמחוץ לאזורים הטרופים. בין המחלות הסובטרופיות מצויות מלריה, דבר, קדחת דנגי, קדחת צהובה וצרעת.
גלריה
קישורים חיצוניים
רשימה של צמחים סובטרופיים
הערות שוליים
קטגוריה:גאוגרפיה | 2022-01-31T23:00:09 |
אקלים סובטרופי | ממוזער|שמאל|300px|האזורים בהם משתרע האקלים הסובטרופי
שמאל|ממוזער|300px|מפת העולם, האזורים הסובטרופיים מצויים בין קווי הרוחב 40° צפון לקו הרוחב 23.5° צפון (חוג הסרטן) ובין קו הרוחב 40° דרום לקו הרוחב 23.5° דרום (חוג הגדי)
שמאל|ממוזער|240px|נוף ים תיכוני באנדלוסיה, ספרד.
ממוזער|נוף מדבר חם
ממוזער|נוף אקלים סובטרופי גשום
אקלים סובטרופי הוא אזור אקלים המשתרע מצפון ומדרום לאקלים הטרופי בין קווי הרוחב 23.5° עד 40° צפון ודרום.
קיימות כמה הגדרות למאפייני אקלים סובטרופי. הקלימטולוג ג'ון גריפיתס (John Griffiths), למשל, כולל באזורי האקלים הסובטרופי את כל המקומות שבהם הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר ביותר היא C° 6 או גבוהה יותר, אך נמוכה מ־C° 18. לעומתו, גלן טריוורתה (Glenn Trewartha) כולל את האזורים שבהם במשך שמונה חודשים לפחות, הטמפרטורה הממוצעת היא C° 10 או יותר, אבל שבמשך חודש אחד לפחות, הטמפרטורה הממוצעת נמוכה מ־C° 18.
תנאי מזג האוויר באזורים שבהם שורר אקלים סובטרופי שונים במידה רבה בכל אזור, שכן על פי הגדרתו מדובר באחד מאזורי האקלים הנרחבים ביותר. על פי כמות המשקעים ניתן להגדיר את מזג האוויר כגשום, גשום למחצה או שחון שבו כלולים כמה מאזורי המדבר הגדולים ביותר. הקיץ באזורים אלו עשוי להיות לוהט או חמים.
השיטה המקובלת ביותר למיון אזורי האקלים היא שיטת קפן על שמו של ולדימיר קֶפּן (Wladimir Köppen), על פי שיטה זו, האקלים הסובטרופי שמסומן באותיות Ca הוא אחד מששת אזורי האקלים בעולם וכלולים בו שלשה סוגי אקלים:
אקלים ים תיכוני – קיץ חם (csa). קיץ יבש (אך נפוץ יותר באזור הממוזג)
אקלים סובטרופי גשום – חם (cfa, cwa). קיץ רטוב. נמצא לרוב בצידן הדרום מזרחי של היבשות.
אקלים צחיח חם – (Bwh). אחד מסוגי האקלים הבולטים המאפיינים את האזורים הסובטרופים של כדור הארץ, מאופיין בטמפרטורות הגבוהות ביותר ומעט מאוד משקעים
מונחים
רמה סובטרופית – מערכת יציבה של לחץ אוויר גבוה האחראית למזג האוויר היבש והחם של הקיץ באקלים הים־תיכוני.
ציקלון סובטרופי – מערכת של מזג אוויר שלה סממנים של ציקלון טרופי וסממנים של ציקלון שאיננו טרופי שבו מקור האנרגיה נובע מהפרשי הטמפרטורה בין גושי אוויר קרים וחמים. הציקלון הסובטרופי יכול להיווצר באזור רחב מאוד שבין קו המשווה לקו הרוחב 50°.
שקע סובטרופי – מערכת לחץ אוויר נמוך המתהווה באזורים הסובטרופיים ומהווה גורם ליצירת הציקלון הסובטרופי.
סופה סובטרופית – ציקלון סובטרופי היכול להתפתח לממדי הוריקן.
לקריאה נוספת
גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו (1976)
שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה
ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב
יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
קישורים חיצוניים
סובטרופי
ko:아열대 기후
pt:Subtrópico | 2024-08-01T03:55:40 |
אקלים ים-תיכוני | 300px|ממוזער|שמאל|
ממוזער|250px|נוף ים-תיכוני בקפריסין
ממוזער|250px|נוף ים-תיכוני בקוסטה בראווה, ספרד
אקלים ים-תיכוני, הידוע גם כאקלים סובטרופי של קיץ יבש, הוא סוג של אקלים סובטרופי בעל שתי עונות, הנפוץ בשטחי חוף הים התיכון. האקלים הים-תיכוני מאפיין כ־5% מן השטחים היבשתיים של כדור הארץ, וכמעט כולם נמצאים בין קווי הרוחב 30° ל־45° מצפון ומדרום לקו המשווה. רוב השטח המיושב בישראל מתאפיין באקלים זה, בעיקר בחלקה הצפון-מערבי (הקרוב לים התיכון).
מחזוריות הקיץ היבש והחורף הגשום אופיינית למזג אוויר זה. היובש בקיץ מקשה על הצמחייה המקומית, לכן סוג אקלים זה מאופיין בצמחייה נמוכה ודלילה יחסית בעיקר של שיחים. הצמחים, בעקבות ברירה טבעית, מותאמים בימינו למחזוריות זו, אך מקבלים גוון צהבהב עד חוּם בעונה היבשה.
בחורף מושפע האקלים מחזית המגיעה מהקוטב ולכן האקלים הים־תיכוני משתנה תכופות והטמפרטורה היא לרוב נוחה. הקיץ הוא חם ויבש, בשל השפעת הרמה הסובטרופית, למעט באזורים הסמוכים לחוף, היכן שהקֵיצים קרירים יותר בהשפעת זרמי האוקיינוס הקרים.
סיווג על פי שיטת קפן
האקלים מסומן באותיות Cs בשיטה המקובלת ביותר למיון אזורי אקלים, שיטת קפן, על שמו של ולדימיר קֶפּן (Wladimir Köppen). האות 'C' מורה על 'אקלים ממוזג' והאות 's' על קיץ יבש. האות השלישית a, b ,c מורה על הקיץ אם הוא חם, חמים, או קר.
מקובל לחלק את האקלים הים-תיכוני לשלושה סיווגי משנה:
אקלים ים תיכוני קיץ-חם (CSa): הסוג הנפוץ ביותר, הידוע גם בשם "אקלים ים תיכוני טיפוסי". אזורים עם צורה זו של אקלים ים תיכוני חווים טמפרטורה חודשית ממוצעת מעל C° 22 בחודש החם ביותר, וטמפרטורה חודשית ממוצעת בין C° 0 ל־C° 18 בחודש הקר ביותר. רוב הגשמים יורדים בחורף, ואילו הקיץ חם ויבש, לפעמים חם ויבש מאוד. במספר מקרים, הקיץ יכול להיות דומה לקיץ באקלים צחיח או צחיח למחצה. עם זאת, טמפרטורות גבוהות מאוד במהלך הקיץ נפוצות פחות מאשר באקלימים הצחיחים בשל נוכחות של גוף מים גדול הסופג חלק מהחום. לכל האזורים עם תת־סוג זה יש חורפים גשומים, אך באזורים מסוימים שבהם תת־קרקעית הים התיכון חם, יכולים להיות גם חורפים קרים מאוד, עם שלג מדי פעם. אזורי האקלים 'קיץ־חם' נמצאים בעיקר סביב הים התיכון, וכן בדרום-מערב אוסטרליה, דרום־מערב דרום אפריקה, חלקים של מרכז אסיה, חלקים צפוניים של איראן ועיראק ועוד.
אקלים ים תיכוני קיץ-חמים (CSb): נקרא לפעמים גם "אקלים ים תיכוני קיץ-קריר". צורה פחות נפוצה, הדומה מאוד לאקלים המאפיין את חופי הים התיכון אך כמעט אינה קיימת שם אלא באזורים אחרים בעולם. בסיווג האקלימי 'קיץ חמים', בשונה מהסיווג האקלימי 'קיץ חם', הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר נמוכה מ־C° 22 וממוצע בחודש הקר ביותר בין C° 18 ל־C° 0. הגשמים בעיקר בחורף. לפחות בארבעה מחודשי השנה חייב להיות ממוצע של לפחות C° 10. האקלים 'קיץ חמים' נמצא באזורים: צפון מערב חצי האי האיברי, דהיינו גליסיה וצפון פורטוגל, חוף קליפורניה, מערב וושינגטון ואורגון, חלקים דרומיים של האי ונקובר בקולומביה הבריטית, צפון רמת הגולן, מרכז צ'ילה, חלקים של דרום אוסטרליה וחלקים מדרום־מערב דרום אפריקה.
אקלים ים תיכוני קיץ-קר (CSc): צורה נדירה הנמצאת בעיקר במקומות מפוזרים בגובה רב לאורך החופים המערביים של אמריקה הצפונית והדרומית. סוג זה מאופיין בקיץ קריר, עם פחות מ־4 חודשים עם טמפרטורה ממוצעת ב־C° 10 או מעל. באמריקה הצפונית, ניתן למצוא את רכס הרי אולימפיק, רכס קסקייד, הרי קלאמת, וסיירה נבדה שבקליפורניה. מיקומים אלה נמצאים בגובה רב ליד אזורים נמוכים הסמוכים המאופיינים באקלים ים־תיכוני קיץ־חם (Csa) או באקלים ים־תיכוני בקיץ חמים (Csb). מקרה נדיר של אקלים זה מתרחש באזורים הטרופיים, על פסגת הר הגעש הליאקלה בהוואי. באמריקה הדרומית, אזורים אלו ניתן למצוא לאורך הרי האנדים בצ'ילה ופרו. העיירה באלמצ'דה בצ'ילה היא אחת העיירות הבודדות עם האקלים הזה.
תפוצה גאוגרפית
רק כ־5% מן השטחים היבשתיים של כדור הארץ מסווגים כבעלי אקלים ים־תיכוני. האקלים הים־תיכוני אופייני לאזורים שעל חוף הים התיכון המהווים את השטח הגדול ביותר המאופיין על ידי אקלים זה. השפעת הים התיכון גורמת להתפשטות האקלים הים־תיכוני מזרחה לתוך יבשת אסיה עד רמת פמיר. ובנוסף, האקלים הים-תיכוני אופייני לצד המערבי של היבשות בין קווי הרוחב 30° ל־45°. אקלים ים־תיכוני קיים בדרום קליפורניה, באזור סביב קייפטאון בדרום אפריקה, במרכז צ'ילה ובדרום מערב אוסטרליה.
באגן הים התיכון הוא נפוץ על כל חופיו (יוצאת דופן באופן מלא היא מצרים ובאופן חלקי לוב) הוא מכסה את כל חצי האי הבלקני וחצי האי האפניני וכ־90% מחצי האי האיברי. במקומות כמו אסיה הקטנה, המזרח התיכון, המגרב, ומדינות הבלקן (למעט יוון) משתרע האקלים הים תיכוני החל מכ־50 עד 200 קילומטרים מהחוף (בשני הנתונים לא נכללים מקומות קרים בגלל גובהם הרב). מנגד, בחופי צרפת, האקלים הים תיכוני משתרע רק עד מרחק של 20 קילומטר מהחוף. בנוסף לכך אקלים ים תיכוני נמצא על כל שטחי איי הים התיכון: (קפריסין, מלטה, רודוס, כריתים, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה ועוד). מעוז מעט מבודד של האקלים הים־תיכוני הוא דרומו של חצי־האי קרים, אשר בצפון הים השחור.
האקלים בישראל הוא מסוג Csa באזורי מישור החוף וההר, ומדברי או ערבתי (Bs או Bw) בערבה, בנגב ובעמק הירדן. רק פסגת הר מירון, אזור הר חרמון וצפון הגולן מסווגים כאקלים מסוג Csb, במרומי החרמון האקלים הוא אקלים יבשתי (Dfb).
גורמי השפעה עיקריים
גורמי ההשפעה העיקריים על מאפייני האקלים הים־תיכוני הם ההשפעות של הרמה האטמוספירית הסובטרופית בקיץ והרוחות המערביות בחורף. בזמן הקיץ, הרמה הסובטרופית מתפשטת לטווח המקסימלי ומשפיעה על החופים המערביים עד לקווי הרוחב 40° צפון ודרום. התמוככות האוויר מרמה זו, בצירוף השפעת זרמי הים הקרים לאורך חופים אלה, יוצרים תנאים אטמוספיריים יציבים.
בחורף נודדת הרמה הסובטרופית דרומה, ובמקומה מושפעים האזורים מרוחות מערביות שמקורן באזורים הקרובים לקטבים. השפעה נוספת על האקלים מהווים גושי אוויר שמקורם משתנה מן האזורים הימיים הטרופיים, מן האזורים הימיים הקוטביים או מן האזורים היבשתיים הקרים. ציקלונים בגובה בינוני הנוצרים ברוחות המערביות גורמים לעיקר המשקעים במהלך החורף.
באביב בולטים שינויי מזג אוויר בלתי מחזוריים. אוויר חם ויבש (שרב) הקרוי בערבית שַרקִיָּה (מזרחית), ובארצות רבות שירוקו (מאיטלקית, שיבוש של השם הערבי) מיובא מהמדבריות הנרחבים בקווי הרוחב הנמוכים, שחוממו על ידי השמש חימום־יתר. רוחות אלו עם טמפרטורה של C° ±38 ולחות יחסית של 10%-20%, הנושבות במשך יום או יומיים ללא הפסקה, עשויות להסב נזק לצמחייה. אובך שמקורו באבק דק ומחניק שלעיתים מסתיר את השמש מלווה את התחממות הטמפרטורה. לאחר שוך הסופה מוחלפת רוח השירוקו החמה ברוחות צפוניות קרות הקרויות בדרום צרפת מיסטרל ובּוֹרָה בים האדריאטי.
מאפיינים עיקריים
ממוזער|שמאל|250px|זית ופריחה חורפית בהר הכרמל.
ממוזער|שמאל|250px|אורנים בפורטוגל.
ממוזער|שמאל|250px|אקלים ים-תיכוני בדרום קליפורניה.
טמפרטורה
הטמפרטורות הנוחות עקב השפעת גופי המים הגדולים שבסמוך, מאפשרות תנאי מחיה נוחים במשך רוב השנה. הטמפרטורות באזורים סביב הים התיכון גבוהות מאלו שבאזורים המושפעים ממי האוקיינוס הקרים. בשום חודש לא יורדת הטמפרטורה הממוצעת מ־C° 0 וקיימים לפחות שלושה חודשים שבהם הממוצע גדול מ־C° 10. הממוצע החודשי הגבוה הוא בסביבות ה־C° 28. במזג האוויר היציב נוצרים תנאים לשמים בהירים, ולכן באקלים הים־תיכוני יש ימי שמש רבים. השמים הבהירים קיימים הן ביום והן בלילה, ובשל כך מתרחש תהליך של קליטה ואיבוד חום משמעותיים במהלך היממה. עקב כך, האקלים מאופיין בטמפרטורות יומיות גבוהות בקיץ, והלילות חמימים אף הם בשל פליטת החום מכל המשטחים שקלטו חום במשך היום. על אף שהאקלים מתאפיין בטמפרטורות נוחות בחורף (בין C° 5 ל־C° 10 בחודש הקר ביותר), קיימת סכנת קרה כשהאוויר היבשתי הקר חודר לאזור, או גלישת אוויר קר בעמקים (אינוורסיה).
משקעים
המאפיין העיקרי של מזג האוויר הים־תיכוני הוא משטר הגשמים העונתי. כפי שתואר לעיל, הקיץ היבש הוא תוצאה של הרמה הסובטרופית. התמוככות של הרמה הסובטרופית מדכאת התפתחות עננים וירידת משקעים. בנוסף, נוכחות זרמי הים הקרים עוזרת לייצב את האוויר, ובכך למנוע סיכויים לגשם.
בחורף, הרמה הסובטרופית מתכווצת ושקעים אטמוספיריים שמקורם באזורים הסמוכים לקוטב חודרים לאזורים וגורמים לשרשרת סופות מלוות בגשם. לעיתים, גשם עז עלול לגרום לשיטפונות ומפולות בוץ. כמות הגשמים היא בדרך כלל פחות מבינונית ובממוצע 380–500 מ"מ.
בהיותו אקלים מעבר בין אקלים סובטרופי גשום בצידו המשווני, ובין אקלים ממוזג מסוג Cs בכיוון הקטבים, ניכרת הגדלה הדרגתית בכמות המשקעים משוליו המשווניים לכוון שוליו הקוטביים. כמות המשקעים נוטה לגדול גם מפנים היבשות אל החופים, אלא אם הגובה משנה כלל זה.
שלג יורד לעיתים נדירות בגבהים נמוכים, לעומת זאת בהרים שבאזורים הים־תיכוניים יש בדרך כלל שפע של שלג. לדוגמה: המורדות המערביים של הרי סיירה נבדה בארצות הברית. בהרי האטלס שבצפון אפריקה יורד שלג מנובמבר עד אפריל. ביוון הדרומית והתיכונה בגבהים של 600–750 מטרים, יש שפע שלג הנשאר על הקרקע במשך שבועות אחדים.
אקלים ים־תיכוני סובל ממשקעים שאינם מהימנים ביותר. לדוגמה, בסנטיאגו דה צ'ילה שבצ'ילה כמות הגשמים פחותה מהנורמלית במשך שבע מתוך עשר שנים, ומספר שנים גשומות במיוחד מפצות על מחסור זה. כמות הגשמים הבינונית וחוסר מהימנותם גורם להסתמכות גדולה יחסית על השקיה.
אזורי אקלים ים־תיכוני רבים הנמצאים לאורך החוף מתכסים לעיתים קרובות בערפל. באמריקה הצפונית, האקלים מושפע מזרמי הים הקרים. האוויר החם והלח פוגש במי הים הצוננים ומתקרר. התקררות האוויר מביאה אותו לנקודת רוויה הגורמת להתעבות ולהתפתחות ערפל.
צמחייה
החורש הים־תיכוני הוא יער של עצים ושיחים נמוכים או אף ננסיים, עצים גבוהים נדירים. הקרקע שבין העצים מכוסה בחלקה, או לחלוטין בצמחיית שיחים מאובקת שגונה כגון הקרקע. בכל הצמחים בולטים החלקים המעוצים יותר מהעלווה בשל הצורך להמעיט את ההתאדות. עץ הזית על גזעו המסיבי, ענפיו המסוקסים, קליפתו העבה והסדוקה ועליו הקטנים והגילדניים המיועדים למניעת הפסדי מים מהירים, משמש נציג נאמן לצמחייה זו. המינים המרכיבים את החורש הים־תיכוני אינם זהים בכל אזורי האקלים הים־תיכוני, אך צורת החורש זהה.
בתה וגריגה - צמחיית שיחים שביניהם מספר עצים ננסים נפוצה אף יותר מהחורש הים־תיכוני. סבך שיחים זה קרוי מאקי בצרפת וצ'פארל בקליפורניה.
ראו גם
אקלים ארץ ישראל
סופה טרופית ים תיכונית
לקריאה נוספת
גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו (1976)
שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה
ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב
יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
קישורים חיצוניים
על האקלים הים-תיכוני
*
ים-תיכוני, אקלים
קטגוריה:הים התיכון
ים-תיכוני | 2024-01-24T09:40:46 |
אקלים סובטרופי גשום | ממוזער|שמאל|350px|תפוצת אזורי אקלים סובטרופי גשום
אקלים סובטרופי גשום הוא סוג של אקלים סובטרופי, המאופיין בקיצים חמים ולחים ובחורפים קרירים. אזור האקלים נמצא לרוב בצידן הדרום מזרחי של היבשות, בין קווי הרוחב 25° ו־40° בצפון ובדרום. במקרים בודדים ניתן למצוא את האקלים באזורים אחרים שאינם ממוקמים בקווי רוחב אלו, בהם טולוז אשר בצרפת ועמק נהר הפו באיטליה.
סוג אקלים זה מסווג בשיטת קפן כ־Cwa או Cfa. על פי קפן, על הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר באזור אקלים סובטרופי גשום להיות בין C° 3- ל־C° 18, ועל הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם להיות מעל C° 22. כמו כן, קפן מגדיר את סוג האקלים כבעל חורף יבש ובו רק עשירית מכמות המשקעים מהחודש הגשום ביותר בקיץ או ללא עונה יבשה כלל.
תפוצה גאוגרפית
שמאל|ממוזער|200px|סערה סובטרופית בפלורידה
האקלים הסובטרופי הגשום קיים בדרך כלל בלב היבשות או בחופן המזרחי, בין קווי הרוחב 25° עד 40°, אקלים זה קיים בדרום מזרח ארצות הברית, דרום מזרח אמריקה הדרומית, אזורי החוף הדרום מזרחיים של דרום אפריקה, מזרח אוסטרליה, ומזרח אסיה מצפון הודו דרך דרום סין ליפן. מצדו המשווני, אזור האקלים מסוג Cfa גובל באזורי האקלים הטרופי הגשומים ביותר, Aw ו־Af, ומצדו הקוטבי אקלים זה גובל באקלים הממוזג הקיצוני ביותר Cf. מצדו המשווני, אזור האקלים מסוג Cwa גובל באקלים סובטרופי שחון או מדברי ומצדו הקוטבי, אקלים זה גובל באקלים הסובטרופי ים תיכוני או אקלים ממוזג מסוג Cs.
גורמי השפעה עיקריים
האזורים בהם קיים האקלים הסובטרופי הגשום נמצאים כאמור על החופים המזרחיים, בקרבה לגושי האוויר הימיים הטרופיים. בנוסף, זרמי האוקיינוס החמימים הזורמים במקביל לחופים אלה מוסיפים לחוסר היציבות של מזג האוויר. שני רכיבים אלה גורמים לכמויות משקעים מתונות ברוב חודשי השנה. האקלים הסובטרופי הגשום מאופיין במזג אוויר קר בחורף, כאשר גושי האוויר שמקורם באזור היבשתי הקוטבי עוברים מעל לאזור.
שלא כבאקלים הים תיכוני, הקֵיצים הם גשומים בשל גושי האוויר הטרופיים שאינם יציבים או בשל רוחות הסחר. במזרח אסיה, החורפים עלולים להיות יבשים, וקרים ממקומות אחרים שבאותו קו רוחב בשל המערכת האטמוספירית הסיבירית, והקֵיצים גשומים מאוד בהשפעת המונסון.
מאפיינים עיקריים
שינויי מזג אוויר בלתי סדירים באקלים הסובטרופי הגשום ניכרים פחות מאשר באקלימים הקוטביים יותר וקורים בעיקר בחורף. הוריקנים, אף שהם נדירים גורמים נזק רציני ומתרחשים בשלהי הקיץ ובסתיו.
טמפרטורה
שמאל|ממוזער|230px|נהר הגנגס בהודו.
שמאל|ממוזער|230px|נוף סובטרופי בדרום אפריקה.
לעובדה שאקלים זה גובל באקלים טרופי יש השפעה על הטמפרטורה המובאת מקווי הרוחב הנמוכים, בצורת חום לח והביל. האקלים הסובטרופי הגשום ידוע בשל חודשי הקיץ החמים והחורפים הנוחים באופן יחסי.
הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא בין C° 21 ל־C° 26 ואין חודש בחורף שבו הטמפרטורה הממוצעת יורדת מתחת ל־C° 0. בימים רבים הטמפרטורה גבוהה מ־C° 32. הלחות הגבוהה באקלים הסובטרופי הגשום (ממוצע של 80%-70% בחודש יולי) גורמת לתחושת אי נוחות רבה בימים חמים. הבדלי הטמפרטורות בין היום ללילה נוטים להיות קטנים ולכן הלילות אף הם חמים ולחים במהלך הקיץ.
הטמפרטורות בחורף נעות לרוב בממוצע בין C° 4 ל־C° 13 בשל חדירה תדירה של אוויר יבשתי קר, במיוחד בקצוות הקרובים לקטבים של האזורים הסובטרופיים. במקרים אלה נוצרת לעיתים קרה המהווה סכנה רצינית למגדלי הפירות והירקות. באזורי האקלים הסובטרופי הגשום שבחצי הכדור הצפוני נרשמו בחורף טמפרטורות מינימום נמוכות למדי. כך למשל בשאנגחאי, סין נרשמה טמפרטורה של C° 12- ובניו אורלינס שבארצות הברית נרשמה טמפרטורת מינימום של C° 13.9-.
משקעים
באקלים הסובטרופי הגשום יש שפע של משקעים, אך יש הבדלים ניכרים בין האזורים השונים. כמויות המשקעים האופייניות לרוב אזורי האקלים הסובטרופי הגשום נעות בין 600 מ"מ ל־2,500 מילימטר לשנה. כאמור יש אזורים בהם המשקעים מחולקים שווה כל השנה, כך שאין עונה יבשה, אקלים המסומן באותיות Cfa, או שהחורף הוא העונה היבשה (Cwa).
בדרך כלל העונה החמה גשומה יותר מהעונה הקרה. באזור דרום מזרח אסיה המושפע מתופעת המונסון קיים משטר גשמים של מקסימום בראשית ובסוף הקיץ, עם מינימום משני באמצע הקיץ. העננות הכבדה נוטה להאט את ההתקדמות הרגילה של טמפרטורת הקיץ ולכן אוגוסט הוא החודש החם ביותר. גשמי הוריקנים מוגבלים לאזורים הסובטרופיים של אמריקה ואסיה.
גשמי העונה הקרה (Cfa) מתאפיינים בעוצמת גשם חלשה היורדת במשך תקופה ארוכה. לדוגמה בשנגחאי יורדים בממוצע במהלך חודש ינואר 50 מ"מ גשם אולם יש 12 ימים גשומים בעוד ש־150 המ"מ של אוגוסט יורדים ב־11 יום בלבד.
שלג יורד לעיתים כאשר ציקלון חורפי חזק נע במידה משמעותית לעבר קו המשווה, אולם רק לעיתים רחוקות הוא נשאר על הקרקע יותר מימים אחדים.
צמחייה
השילוב בין כמות רבה יחסית של קרינת שמש וכמות משקעים גבוהה מביאה לשפע צמחייה, בדרך כלל יערות, אף שבאמריקה הדרומית יצר אקלים Cfa ערבת דשא גבוה, ה"פמפס".
קיימים כמה סוגי יערות באקלים הסובטרופי הגשום. הסוג הנפוץ ביותר מורכב מעצי עלים ומחטניים מעורבים. עצי העלים בכמה מקומות הם נשירים ובמקומות אחרים ירוקי־עד. יער ירוק־עד נפוץ באזורים האסיאתיים והאוסטרליים. בארצות הברית גדלים יערות מחטניים באזורים החוליים והיבשים של מישורי החוף, ויערות עצי עלים נשירים באדמות הנמוכות הגשומות יותר.
לקריאה נוספת
מבוא לתורת האקלים, גלן ט. טריוורתה, הוצאת יחדיו (1976).
מזג־אוויר ואקלים, שמואל יפה, הוצאת מסדה.
מזג אוויר, ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, ספרית מעריב.
קישורים חיצוניים
סובטרופי גשום | 2023-08-23T15:40:33 |
סרגיי אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה | הנסיך הגדול (הדוכס הגדול) סרגיי אלכסנדרוביץ' רומנוב (רוסית: Сергей Александрович Романов) (29 באפריל (11 במאי לפי הלוח הגרגוריאני) 1857 - 4 בפברואר (17 בפברואר לפי הלוח הגרגוריאני) 1905) היה בנו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני שנרצח ב-1881. סרגיי נרצח בעצמו ב-1905 על ידי מהפכן סוציאליסט.
ביוגרפיה סר
הנסיך הגדול (או הדוכס הגדול) סרגיי אלכסנדרוביץ' נולד בשנת 1857, והיה בנו החמישי של הצאר אלכסנדר השני.
ב-15 ביוני 1884 התחתן סרגיי עם יליזבטה פדורובנה, בתו של לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן ונכדתה של ויקטוריה מלכת בריטניה. אחותה של אליזבת, אלכסנדרה, נישאה לימים לאחיינו של סרגיי, הצאר ניקולאי השני.
בשנת 1888, ביקר הנסיך בארץ ישראל לרגל חנוכת כנסיית מריה מגדלנה שבהר הזיתים. הוא התרשם מהצפיפות באכסניות שבירושלים ששירתו את הצליינים שבאו לפקוד את המקומות הקדושים לנצרות, ועל כן החליט לבנות את חצר סרגיי, בניין שנמצא במגרש הרוסים, כדי שתשמש את הצליינים הרוסיים. במסגרת פעילות זו עמד בראש החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית.
בשנת 1891 מינה אותו אחיו הגדול, הצאר אלכסנדר השלישי, לתפקיד המושל הראשי של העיר מוסקבה. אחד ממעשיו הראשונים בתפקיד היה גירושם של למעלה מ-25,000 יהודי מוסקבה, בצו שפרסם בחג הפסח באותה שנה. הגירוש ארך כשנה, ובו גורשו היהודים בשלבים: תחילה הרווקים וחסרי הילדים, בהמשך גורשו בעלי המשפחות הקטנות (עד 4 ילדים) ולבסוף גורשו גם בעלי המשפחות הגדולות, שחלקן גרו בעיר יותר מ-40 שנים. נשים שביקשו להישאר בעיר אולצו להירשם כזונות כתנאי להישארותן.
בשנת 1894 מת אחיו הצאר אלכסנדר השלישי, והשלטון עבר לבנו, ניקולאי השני. בשנת 1896, בעת חגיגות ההכתרה של בן-אחיו (שסרגיי אלכסנדרוביץ' היה אחראי להן), התרחש אסון חודינקה. פקידי הממשל המקומי הועברו מתפקידם, אך סרגיי אלכסנדרוביץ' אף קודם לתפקיד המפקד הצבאי של אזור מוסקבה.
הוא היה בלתי אהוד גם על האוכלוסייה הלא-יהודית בשל התנהגותו הקשוחה, והפך מטרה לשנאתם של מתנגדי המשטר. נחשב לאשם העיקרי לאירועי הדמים בחורף 1904/05 במוסקבה, במהלך הקרבות בין כוחות הצבא לבין כוחות המהפכנים. כתוצאה מכך החליטו המהפכנים להתנקש בחייו. הוא נרצח ב-17 בפברואר 1905, כשעזב את הקרמלין במרכבתו בעיצומה של מהפכת 1905, בהתפוצצות מטען נפץ שהשליך עליו המתנקש איוואן קלאייב. הרצח תוכנן על ידי בוריס סבינקוב. שרידי גופתו נאספו ונטמנו בקבר שנבנה בתוך רצפת מנזר הפלא שבתחומי הקרמלין. המנזר נהרס בשנת 1930 בפקודת סטלין. בשנת 1995 נחשפו שרידי הגופה במהלך חפירות ארכאולוגיות שבוצעו במקום והובאו לקבורה במנזר נובוספאסק במוסקבה.
רעייתו של הנסיך, הנסיכה יליזבטה פיודורובנה, נרצחה בידי הבולשביקים בשנת 1918 ביחד עם המשרתת שלה. בשנת 1921 הועברו גופותיהן לכנסיית מריה מגדלנה שבירושלים.
חצר סרגיי שהקים בירושלים, הועברה בשנת 2011 לבעלות ממשלת רוסיה.
אילן יוחסין
ממוזער|שלט מורשת בסמוך לבניין סרגיי במגרש הרוסים בירושלים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית: אישים
אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול סרגיי
אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול סרגיי
קטגוריה:שושלת רומנוב
קטגוריה:גנרלים בצבא האימפריה הרוסית
קטגוריה:ארץ ישראל: ביקורי מלכים ונסיכים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר הבז הלבן
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:ראשי עיריית מוסקבה
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1850
קטגוריה:נפטרים ב-1905 | 2024-04-07T15:05:20 |
סרביה | הרפובליקה של סֶרְבְּיָה (בסרבית: Република Србија) היא מדינה בלקנית ללא מוצא לים.
סרביה גובלת בהונגריה בצפון, ברומניה ובבולגריה במזרח, במקדוניה הצפונית, במונטנגרו, ובקוסובו בדרום, ובבוסניה והרצגובינה (ובתוכה עם רפובליקה סרפסקה) ובקרואטיה במערב.
סרביה הייתה בעבר חלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. לאחר פירוק יוגוסלביה הפכה סרביה, יחד עם מונטנגרו, ל"רפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" ואחר כך ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו". לאחר שגם איחוד זה התפרק בעקבות משאל עם במונטנגרו, הכריזה המדינה על עצמאותה ב-5 ביוני 2006. בפברואר 2008 הכריז מחוז קוסובו שבדרום המדינה על עצמאותו, אך זו טרם הוכרה על ידי האו"ם.
היסטוריה
גיבוש הממלכה
השבטים הסרביים התקבצו באזור במאה השביעית, והתאחדו לממלכה אחת, רשקה (Рашка), בראשית המאה התשיעית. ב-1166 החלה לשלוט בממלכה השושלת לבית נמאניץ' (Nemanjić), ובתקופת שלטונה שגשגה הממלכה, שבשנת 1217 כבר זוהתה כממלכת הסרבים. לאחר ירידתו של בית נמאניץ', בשנת 1371, החלה הממלכה לאבד מגדולתה, בעיקר כתוצאה מקרבות ממושכים עם העות'מאנים. בשנת 1389 נפלה קוסובו, והעות'מאנים התקדמו באיטיות, עד שבשנת 1496 נכנעו אחרוני הסרבים בבוסניה ובזטה.
תחת שלטון האימפריה העות'מאנית
השלטון העות'מאני בסרביה נמשך כמעט ללא הפרעה במשך קרוב ל-400 שנים. ב-1594 סייעו הסרבים לאוסטרים במלחמתם בעות'מאנים, ובתגובה הורה הסולטאן מורט השלישי על שרפתו של המקום הקדוש לסרבים, סנט סאבה. גם במהלך המלחמה הטורקית הגדולה, בשלהי המאה ה-17, נעזרו בסרבים אויבי הטורקים - האוסטרים, הפולנים והוונציאנים. במשך תקופה קצרה נחלו האוסטרים הצלחה מסוימת, עד שבסופו של דבר נאלצו לסגת. סרבים רבים נענו להזמנת האוסטרים, ונדדו צפונה לשטחי אוסטריה, במקום להישאר בארצם בהמתנה לנקמה הטורקית. במהלך המאה ה-18 הצליחו האוסטרים לכבוש את צפון סרביה ובוסניה, וחלקים מדלמטיה, מה שאפשר לסרבים רבים לחזור לאזורים אלה.
סרביה העצמאית (המאה ה-19)
ב-1804 וב-1815 מרדו הסרבים בטורקים, וזכו במעמד אוטונומי. ב-1878 הכריזו על עצמאות מלאה, שהוכרה על ידי המעצמות האירופיות. הסרבים שהיו תחת שלטון אוסטרי, במחוז וויבודינה, מרדו אף הם במהלך אביב העמים, בשנת 1848, אך לא הגיעו להישגים, וב-1860 אף בוטל מעמדו של המחוז.
שמאל|ממוזער|150px|קרה גורגה, מארגן המרד הראשון של הסרבים
מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה
ב-28 ביוני 1914 התנקש גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי, בחייו של הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. ממשלת אוסטרו-הונגריה ראתה בסרביה אחראית לרצח, או לפי טענות אחרות השתמשה בתירוץ הזה לפעולה מתוכננת ממילא מראש, והכריזה עליה מלחמה. בעלת בריתה של סרביה, רוסיה, נחלצה לעזרתה, מערכות הבריתות האירופיות הופעלו, ומלחמת העולם הראשונה פרצה. ב-1915 הצליחו כוחות אוסטרים, גרמנים ובולגרים להשתלט על סרביה, והחזיקו בה עד סוף המלחמה. למלחמה היו השלכות קשות על סרביה. נהרגו בה כמיליון ורבע סרבים, שהיוו קרוב ל-30% מהאוכלוסייה וקרוב ל-60% מהגברים במדינה.
עם סיום המלחמה זכתה סרביה במחוז וויבודינה, שהיה בשליטה אוסטרית, מונטנגרו התאחדה עימה, וסופחו אליה שטחים שהיו קודם לכן בשליטת בולגריה. עם זאת, לא הייתה סרביה מדינה עצמאית, אלא חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים - גלגולה הראשון של יוגוסלביה. אחדות סלאבית זו לא הייתה יציבה, ולאחר רצח של מנהיג קרואטי ב-1928, ביטל המלך אלכסנדר הראשון את החוקה ב-1929, הכריז על משטר דיקטטורי, ושינה את שם המדינה ליוגוסלביה.
כחלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
עם תום מלחמת העולם השנייה הפכה יוגוסלביה למדינה סוציאליסטית פדרלית בשם הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר כללה 6 מדינות - סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. סרביה כללה גם שני מחוזות אוטונומיים - וויבודינה וקוסובו. חוקת יוגוסלביה בשנת 1974 הגדילה את מידת האוטונומיה של המדינות, ולאחר מותו של טיטו ב-1980, השוני בין המדינות השונות גדל עוד יותר.
כחלק מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה
ב-1991 הכריזו סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה על עצמאותן, והותירו בפדרציה היוגוסלבית רק את סרביה ואת מונטנגרו, שהתאגדו לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. סרביה לא השלימה עם פרישתן של קרואטיה ושל בוסניה-הרצגובינה, שבשטחן היו מיעוטים סרביים גדולים, ובין המדינות פרצה מלחמה קשה, שבה ביצעו כל הצדדים פשעי מלחמה. רוב המלחמה התחוללה בשטחן של קרואטיה ושל בוסניה, וסרביה עצמה נותרה שלווה, אך נאלצה להתמודד עם קליטת מספר רב של פליטים סרבים מרפובליקות אחרות. ב-1995 הסתיים פרק זה במלחמות יוגוסלביה בהסכם דייטון. באמצע שנות התשעים התערער הביטחון גם בסרביה, כאשר המיעוט האלבני במחוז קוסובו דרש עצמאות. במקביל למאבק פוליטי לא-אלים ניהל צבא שחרור קוסובו האלבני מלחמת גרילה וטרור נגד סרביה, שהסלימה ב-1998. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שבראשה עמד הנשיא סלובודן מילושביץ', הגיבה ביד קשה, ולאחר מספר ניסיונות בינלאומיים להשגת רגיעה הותקפה על ידי נאט"ו במבצע כוח מאוחד. בסופו של דבר הסכימה הרפובליקה היוגוסלבית להסיג את כוחותיה מקוסובו ובמקום הוצב כוח בינלאומי ששלט במחוז ביחד עם ממשלה מקומית אלבנית, אך הריבונות נותרה באופן רשמי יוגוסלבית-סרבית.
בבחירות שנערכו ב-5 באוקטובר 2000, הפסידה המפלגה הסוציאליסטית, בהנהגתו של הנשיא השנוי במחלוקת סלובודן מילושביץ', ששלט במדינה בשנות ה-90. במקומו נבחר ווייסלב קושטוניצה, ממפלגת האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה. השלטון במדינה סבל מחוסר יציבות, בין היתר בשל המחלוקת סביב הסגרתו של מילושביץ' לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, שהביאה לפרישת מפלגות מהקואליציה.
כחלק מהאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו
ב-2003 שונה האיחוד בין סרביה למונטנגרו מאיחוד פדרלי לאיחוד קונפדרלי, ובהתאם שונה שמה של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו". לאחר משאל עם שנערך במונטנגרו, הכריזה זו על עצמאותה ב-3 ביוני 2006, ויומיים לאחר מכן הפכה גם סרביה למדינה נפרדת, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה.
ב-4 בפברואר 2003 החליט הפרלמנט של הרפובליקה הפדרלית היוגוסלבית לפרק סופית את יוגוסלביה ולהפוך אותה לאיחוד מדיני שייקרא "סרביה ומונטנגרו". לכל מדינה היו מערכות שלטון נפרדות, לצד מערכת שלטון פדרלית. האיחוד החזיק מעמד רק עד יוני 2006 ופורק בעקבות תוצאות משאל העם במונטנגרו.
ב-27 ביוני 2004 נבחר לנשיאות בוריס טאדיץ' מהמפלגה הדמוקרטית הסרבית. עם פירוקה של סרביה ומונטנגרו נשא טאדיץ' בתואר נשיא סרביה. כראש הממשלה כיהן ווייסלב קושטוניצה, נשיא סרביה ומונטנגרו לשעבר. קושטוניצה כיהן בתפקיד בשנים 2004–2008.
סרביה העצמאית (המאה ה-21)
ב -21 במאי 2006 נערך משאל עם במונטנגרו הנוגע לעצמאות ולהיפרדות מסרביה. על מנת להיפרד מסרביה נדרשו לפחות 55% מהקולות. לבסוף 55.4% מתושבי מונטנגרו הצביעו בעד עצמאות, ובכך פורק האיחוד בין סרביה למוטנגרו.
ב-2008 הכריז חבל קוסובו באופן חד צדדי על עצמאותו מסרביה, אך האו"ם לא הכיר בו כמדינה עצמאית. סרביה הגישה בקשה רשמית לחברות באיחוד האירופי ב-22 בדצמבר 2009 וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-1 במרץ 2012.
ב-5 בספטמבר 2020 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הסכם שיתוף פעולה כלכלי בין סרביה לקוסובו, וכחלק מההסכם קוסובו וסרביה יפתחו שגרירויות בירושלים, בירת ישראל.
בדצמבר 2023 נערכו בחירות בזק לפרלמנט, בעקבותיהן טענה 'המפלגה המתקדמת הסרבית' (SNS) בראשית אלכסנדר ווצ'יץ' שקיבלה רוב מוחלט מבין 250 מושבי המועצה הלאומית, בעוד משקיפים בין לאומיים דיווחו על אי סדרים.
פוליטיקה
באוקטובר 2006 אושרו במשאל עם תיקונים בחוקה, שנועדו לצמצם את ריכוזיות השלטון ולקרב את סרביה למערב בכלל ולאיחוד האירופי בפרט. בין היתר:
עוגן מעמדו של הנשיא כראש הצבא.
ניתנה לאזרחים זרים הזכות לבעלות ברכוש בסרביה.
נקבעה עצמאות הבנק המרכזי של סרביה.
ניתנה אוטונומיה כלכלית לחבל וויבודינה.
"בוז'ה פראבדה" נקבע כהמנון סרביה.
הוכרו זכויותיהם של צרכנים, אימהות, ילדים ומיעוטים.
חופש המידע נקבע כזכות חוקתית.
הוזכר לראשונה המונח "ערכים וסטנדרטיים אירופיים".
עם זאת, הוועדה לזכויות הילד של האומות המאוחדות פרסמה ב-6 ביולי 2008 דו"ח חמור ביותר על הפרת זכויות האדם של ילדים בסרביה.
בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2008 נבחר בוריס טאדיץ' לכהונה נוספת, לאחר שניצח את מועמד המפלגה הרדיקלית הסרבית טומיסלב ניקוליץ' ברוב דחוק של 50.31% מהקולות. בשנה זו מונה לראש ממשלה מירקו צווטקוביץ'.
באפריל 2012 התפטר טאדיץ' מתפקיד הנשיא, ולנשיאה בפועל מונתה סלביצה ג'וקיץ' דיינוביץ'.בבחירות 2012 העפילו טאדיץ' וניקוליץ' לסיבוב השני, שבו ניצח ניקוליץ' והפך לנשיא.
בבחירות 2017 זכה אלכסנדר ווצ'יץ' שמונה לנשיא המדינה. לראש הממשלה מונתה אנה ברנאביץ', האישה הראשונה בתפקיד ראש הממשלה בסרביה. ברנאביץ' היא לסבית מוצהרת.
הפרלמנט הסרבי החד-ביתי מורכב מ-250 נציגים הנבחרים מדי ארבע שנים בבחירות חשאיות. ראש הממשלה הוא ראש הכוח הביצועי ונבחר על ידי הפרלמנט. הנשיא נבחר על ידי העם מדי חמש שנים, אך יש לו סמכויות מוגבלות ובעיקר טקסיות.
סרביה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם 188 מדינות החברות באו"ם. המדינה מפעילה 65 שגרירויות ו-23 קונסוליות ברחבי העולם.
ביטחון
הכוחות המזוינים של סרביה כפופים למשרד הביטחון, והם מורכבים מהצבא ומחיל האוויר. הרמטכ"ל הסרבי כפוף לשר הביטחון וממונה על ידי הנשיא, שהוא גם המפקד העליון של הצבא. נכון לשנת 2017, תקציב הביטחון של סרביה עומד על 503 מיליון דולר שהם כ-1.4% מהתמ"ג במדינה. בצבא הסדיר משרתים כ-28,000 חיילים. המדינה משתפת פעולה עם נאט"ו, אם כי לא הביעה רצון להצטרף אליו.
סרביה היא יצרנית ויצואנית גדולה של ציוד צבאי. היצוא הביטחוני הסתכם ב-483 מיליון דולר בשנת 2016. סרביה מייצאת את מוצריה ברחבי העולם, בעיקר במזרח התיכון, אפריקה, דרום מזרח אסיה וצפון אמריקה.
חלוקה מנהלית
סרביה מחולקת ל-29 מחוזות מנהליים והעיר בלגרד שלא שייכת לאף מחוז. האזורים מחולקים ל-150 רשויות מקומיות ו-24 ערים. לחבל ארץ אחד מעמד אוטונומי: וויבודינה. קוסובו, שבעבר הייתה אוטונומיה, הכריזה על עצמאותה ב-17 בפברואר 2008. החלק שלא נמצא בקוסובו ובוויבודינה נקרא מרכז סרביה. בניגוד להם, אין לו ממשלה אזורית-מקומית, והאחריות לנעשה בו היא כולה בידי השלטון המרכזי.
מרכז סרביה מהווה אזור מחוץ לקוסובו ו-וויבודינה.
כלכלה
התמ"ג בסרביה נאמד באופן רשמי בשנת 2015 בכ-36.56 מיליארד דולר, משמע 5,102 דולר לנפש. שווי כוח הקנייה היה 97.27 מיליארד דולר\ 13,577$ לנפש. המגזר הדומיננטי הוא מגזר השירותים המהווה60.3% מהתמ"ג, ולאחר מכן ענף התעשייה עם 31.8% מהתמ"ג, ולבסוף החקלאות היא 7.9% מהתמ"ג.
מאז 2000, סרביה הצליחה למשוך למעלה מ-25 מיליארד דולר באמצעות השקעות זרות ישירות. מבין החברות שהשקיעו בסרביה ניתן למנות את סימנס, בוש, קוקה-קולה, קרלסברג ופיאט. סרביה הושפעה מאוד לרעה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008 אשר פגע בצמיחה. כיום (2016) אחוז האבטלה עומד על כ-13%. לסרביה מאזן סחר שלילי- היבוא עולה על היצוא ב-22%, אם כי הייצוא עולה בהתמדה בשנים האחרונות.
במרבית האדמות בסרביה יש תנאים נוחים לגידולים חקלאיים. בשנת 2016 ייצאה סרביה מוצרי חקלאות ומזון בהיקף של 3.2 מיליארד דולר, ויצוא זה מהווה חמישית מהייצוא הלאומי. סרביה היא יצואנית בולטת מאוד של ירקות קפואים, פטל, שזיפים, תירס וחיטה. מוצרים חקלאיים חשובים אחרים הם: חמניות, סלק סוכר, סויה, תפוחי אדמה, תפוחים, בשר חזיר, בשר בקר, עוף ומוצרי חלב. בסרביה יש כ-56,000 כרמים, המייצרים כ-230 מיליון ליטר יין בשנה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מבצר גולובץ
סרביה ממוקמת בדרום מזרח אירופה, בהרי הבלקן ובמישור הפאנוני. 8 מדינות מקיפות אותה: הונגריה, רומניה, בולגריה, מקדוניה הצפונית, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה. בתקופה בה הייתה חלק מיוגוסלביה ומסרביה ומונטנגרו היה לה מוצא לים האדריאטי, אך כיום כבר אין לה אחד כזה.
בצפון המדינה שוכן המחוז האוטונומי וויבודינה, שלו גבול משותף עם קרואטיה, הונגריה ורומניה. בדרום מזרח המדינה שוכן המחוז האוטונומי קוסובו, הגובל במונטנגרו, באלבניה ובמקדוניה הצפונית.
נהרות
את סרביה חוצה נהר הדנובה, הרחב דיו כדי לקיים שיט למרכז אירופה ולים השחור. הדנובה חוצה את המדינה ומהווה גם גבול טבעי בחלק מהגבולות עם קרואטיה ורומניה. נהר נוסף, הסאווה, יוצר את הגבול עם מחוז וויבודינה, ומתמזג עם הדנובה בבירה בלגרד. גם בנהרות טיסה, טאמיס ובגיי ניתן לשוט, והם מקשרים את המדינה עם מדינות שונות במרכז ובמזרח אירופה.
הרים
במזרח המדינה, בסמוך לגבול עם רומניה, מתנשאים הרי הקרפטים, ודרומית להם הרי הבלקן והרי הרודופים. הר מידזור הוא הפסגה הגבוהה ביותר באזור זה, בגובה של 2,156 מ'. מערבית להרי הרודופים, שוכנים הרי השאר שבמחוז קוסובו. בהרים אלה נמצאת הפסגה הגבוהה בסרביה, הר דראוויצה (Daravica), בגובה של 2,656 מ'. צפונית להרים אלה, ולאורך הגבול עם מונטנגרו ועם בוסניה והרצגובינה, מתנשאים האלפים הדינאריים.
אקלים
מכיוון שצפון המדינה הוא מישורי ודרומה הררי, יש מספר הבדלים באקלים של אזורים אלה. בצפון החורף קר והקיץ חם ולח. בדרום הקיץ יבש יותר.
פארקים לאומיים
בסרביה 5 פארקים לאומיים: פרושקה גורה, קופאוניק, טארה, ג'רדפ ושר פלנינה.
דמוגרפיה
בסרביה מתגוררים (נכון ל-2005) כ-9.4 מיליון תושבים, מתוכם כ-2.1 מיליון בוויבודינה, 1.8 מיליון בקוסובו, והיתר, כ-5.5 מיליון, במרכז סרביה.
כ-83% מתושבי סרביה הם סרבים. המיעוטים העיקריים כוללים הונגרים, סורבים, בוסנים, צוענים, קרואטים, סלובקים, מקדונים, בולגרים ורומנים.
השפה הרשמית היא סרבית המדוברת על ידי כ-88% מהאוכלוסייה כשפת אם. ישנן שפות מיעוט רשמיות, אשר הן: סלובנית, קרואטית, אלבנית, רומנית, בולגרית, בוסנית, רוסינית והונגרית.
על פי דו"ח האושר העולמי השנתי שפורסם בסוף מרץ 2024, סרביה ממוקמת במקום השלישי במדד האושר בקרב צעירים מתחת לגיל 30.
דת
נצרות אורתודוקסית- 84%
נצרות קתולית- 6%
אסלאם- 3%
נצרות פרוטסטנטית- 1%
אתאיזם ואגנוסטיות- 1.1%
אחר- 4.4%
החוקה של סרביה מגדירה את המדינה כמדינה חילונית עם חופש דת מובטח. הדת הנפוצה היא הנצרות האורתודוקסית. אל הנצרות הקתולית משתייכות בעיקר קבוצות המיעוט האתניות. מרבית מהפרוטסטנטים משתייכים למיעוט הסלובני בוויבודינה. מרבית מהמוסלמים מתגוררים בדרום המדינה, וההערכה היא כי שליש מהצוענים הם מוסלמים.
ליהדות סרביה משתייכים כיום רק כ-600 איש.
ערים
בסרביה 7 ערים שבהן מתגוררים למעלה מ-100,000 תושבים. בלגרד גדולה מכולן באופן משמעותי.
העירמספר התושבים הערות בלגרד 1,273,651 1,576,124 תושבים בבלגרד רבתי נובי סאד (בירת וויבודינה) 215,659 298,139 תושבים בנובי סאד רבתי פרישטינה (בירת קוסובו) 155,499 262,686 לפי אומדן מ-2006 ניש 494,790 קרגוייבץ 147,473 180,252 בקרגויבאץ רבתי פריזרן 92,303 165,227 לפי אומדן מ-2006 סובוטיצה 99,471 147,758 בסובוטיצה רבתי
תרבות
שמאל|ממוזער|150px|המלאך הלבן במנזר מלשבה
השפעות תרבותיות
תרבותה של סרביה שאבה השראה מהאימפריות ששלטו בה או שגבלו בה: רומא, הונגריה, האימפריה הביזנטית, האימפריה העות'מאנית ואוסטריה. באופן מסורתי, הושפע הצפון יותר מהתרבות המרכז-אירופית והדרום מהתרבות המזרחית, אך לשתי התרבויות הייתה השפעה הדדית, וההבדלים בין האזורים היטשטשו.
לאימפריה הביזנטית הייתה, ככל הנראה, ההשפעה הגדולה ביותר. הסרבים הם נוצרים אורתודוקסים ולא רומים-קתוליים, ולהם כנסייה משלהם, הנקראת הכנסייה הסרבית האורתודוקסית.
ההשפעה המעורבת של התרבויות נתנה אותותיה גם בכתב השפה הסרבית, שבה ניתן להשתמש גם באותיות קיריליות וגם באותיות לטיניות
חינוך
מערכת החינוך כפופה למשרד החינוך והספורט. חינוך חובה מתחיל בגן חובה או בבית הספר היסודי. תחילת הלימודים בבית הספר היסודי היא בגיל 7, והלימודים בו נמשכים בתוך 8 שנים. לאחר מכן יכולים התלמידים לבחור בין בית ספר עיוני, שבו נמשכים הלימודים 4 שנים, לבין בית ספר מקצועי שבו נמשכים הלימודים 3 שנים, ללא אפשרות להמשיך ללימודי השכלה גבוהה.
תיירות
כחלק מיוגוסלביה, לא הייתה סרביה היעד המועדף על תיירים, שהעדיפו את חופיה ועריה העתיקות של קרואטיה. המלחמה שהתחוללה באזור במהלך שנות ה-90 לא אפשרה התפתחות תקינה של התיירות. רק בשנים האחרונות, עם הרגיעה באזור, נרשמת התאוששות מסוימת, אך עדיין סרביה אינה נחשבת ליעד תיירותי.
התיירות בסרביה מבוססת על ההרים והכפרים. עם ההרים המפורסמים נמנים חבל זלטיבור, קופאוניק וטארה. כמו כן, יש בסרביה מספר רב של מעיינות חמים, המפורסם שבהם הוא ורנייצ'קה בּנייה. הערים בלגרד ונובי סאד אף הן מושכות תיירים.
בקיץ נערך בנובי סאד פסטיבל המוזיקה אקזיט, ובעיירה הקטנה גוצ'ה נערך מדי שנה פסטיבל חצוצרות.
ספורט
כדורגל
נבחרת סרביה בכדורגל היא נבחרת הכדורגל הלאומית של סרביה. הנבחרת שיחקה עד פברואר 2003 תחת השם נבחרת יוגוסלביה בכדורגל[1], ועד יוני 2006 תחת השם נבחרת סרביה ומונטנגרו בכדורגל.
בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בשנת 1992, והכרזתן של ארבע מתוך שש הרפובליקות שהיו חברות בפדרציה על עצמאותן, הקימו הרפובליקות הפורשות נבחרות כדורגל מקומיות. הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו המשיכו להתקיים כפדרציה תחת השם "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה". נבחרת הכדורגל של הפדרציה המשיכה לשאת את השם "נבחרת יוגוסלביה בכדורגל" עד פברואר 2003, כששונה שם המדינה לסרביה ומונטנגרו. בעקבות כך שונה גם שם הנבחרת.
אף על פי שהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הכריזה על עצמאותה ב-28 באפריל 1992, נמנע מהנבחרת להתמודד בזירה הבינלאומית, בעקבות העיצומים שהוטלו עליה לאחר מלחמת יוגוסלביה. הנבחרת שיחקה את משחקה הבינלאומי הראשון ב-23 בדצמבר 1994, שבו הפסידה לברזיל בתוצאה 2:0.
הנבחרת העפילה ארבע פעמים לטורניר גביע העולם בכדורגל, ב-1998, ב-2006, ב-2010 וב-2018, ופעמיים לאליפות אירופה בכדורגל, ב-2000 וב-2024.
בעקבות הכרזתה של מונטנגרו על היפרדותה מסרביה ב-3 ביוני 2006, והקמת נבחרת לאומית עצמאית, שונה שם הנבחרת לשמה הנוכחי. ב-16 באוגוסט 2006 שיחקה נבחרת סרביה את משחקה הרשמי הראשון תחת שם זה נגד נבחרת צ'כיה וניצחה 1–3.
הדירוג הנוכחי של נבחרת סרביה ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-54 בעולם, נכון ל-2 ביוני 2016 - עלייה של 2 מקומות לעומת דירוג קודם.[2] דירוג השיא 13 נמדד בספטמבר 2009 והדירוג הכי נמוך 66 נמדד באוגוסט 2015.
כדורסל
נבחרת הכדורסל הלאומית לגברים של סרביה (סרבית: Кошаркашка репрезентација Србије) מייצגת את המדינה בתחרויות בינלאומיות. הדירוג הנוכחי של נבחרת סרביה ברשימת הדירוג של פיב"א לנבחרות גברים, הוא המקום ה-6 בעולם, נכון ל-3 באוקטובר 2015 - עלייה של מקום אחד לעומת דירוג קודם.[1]
נבחרת סרביה נחשבת לאחת מנבחרות הכדורסל הטובות באירופה ובעולם. סרביה הייתה בעבר חלק מנבחרת יוגוסלביה ומנבחרת סרביה ומונטנגרו. נבחרת יוגוסלביה זכתה חמש פעמים באליפות העולם בכדורסל (בשנים 1970, 1978, 1990, 1998,2002) ושמונה פעמים באליפות אירופה בכדורסל (בשנים 1973, 1975, 1977, 1989, 1991, 1995, 1997, 2001). כמו כן, היא זכתה פעם אחת במשחקים האולימפיים בשנת 1980.
במהלך אליפות העולם לנבחרות בשנת 2010 שהתקיימה בטורקיה, התמודדו בשלב חצי הגמר נבחרות סרביה וטורקיה. סיום המשחק הוכרע בשנייה האחרונה על ידי סל שקלע שחקן טורקי אשר דרך על הקו כאשר הכדור היה בידיו, ואושר על ידי השופטים. בתחילת חודש יוני 2011 קיבלה ההתאחדות הסרבית מכתב התנצלות רשמי מפיב"א, בו מודה הארגון בטעות.
חגים ומועדים בסרביה
1-2 בינואר: יום השנה החדשה
7 בינואר: חג המולד האורתודוקסי
14 בינואר: יום השנה החדשה האורתודוקסי
27 בינואר: חג סבָה הקדוש
15 בפברואר: יום העצמאות הסרבי
6 באפריל: יום שישי הטוב האורתודוקסי
8-9 באפריל: חג הפסחא האורתודוקסי
1-2 במאי: יום הפועלים הבינלאומי
9 במאי: יום הניצחון של בעלות הברית
28 ביוני: יום הידובדן, לזכר החיילים שנפלו בקרב על קוסובו
19 בדצמבר: ניקולה הקדוש (חג הנוצרים האורתודוקסים)
תחבורה
מישוריה של סרביה הם הדרך הנוחה ביותר להגיע ממרכז אירופה ליוון ולאסיה הקטנה. רשת הכבישים האירופית לא פסחה גם על סרביה והכבישים E65, E70, E75 ו-E80, וכן E662, E761, E762, E763, E771 ו-E851, עוברים דרכה. רשת הרכבות מחברת את סרביה עם כל שכנותיה, למעט אלבניה.
נהר הדנובה, עורק תחבורה ימית ראשי, ומקשר את סרביה עם גרמניה, אוסטריה, סלובקיה והונגריה במעלה הנהר, ועם רומניה ובולגריה במורד הנהר, הנשפך לים השחור.
בסרביה 3 נמלי תעופה בינלאומיים, בבלגרד, בניש ובפרישטינה. חברת התעופה הלאומית היא אייר סרביה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות סרבו-קרואטית | 2024-09-23T19:19:27 |
אספת המעמדות | במשטר הישן של צרפת, אספת המעמדות (בצרפתית: états généraux) הייתה גוף מייעץ ומחוקק של המשטר הישן המלוכני בצרפת, המורכב מבני כל המעמדות הצרפתיים, שנועד להביע בפני המלך את רחשי ליבו של העם ולעזור לו, כביכול, לקבל החלטות חשובות. אספת המעמדות כונסה ופוזרה על ידי המלך. לאספה לא היה כוח משל עצמה, והיא שימשה אך ורק גוף מייעץ, שעשה זאת בעיקר על ידי הגשת אמנות של המעמדות השונים וייעוץ למלך בנוגע למדיניות בנוגע למסים. אספת המעמדות נוסדה ב-1302 ופוזרה ב-1789, בפרוץ המהפכה הצרפתית. במהלך 487 שנות קיומה התכנסה האספה 22 פעם, עד לכינוסה האחרון בשנת 1789.
היסטוריה
בפעם הראשונה כונסה האספה על ידי פיליפ הרביעי בשנת 1302, אך האספה שכונסה ב-1346 נחשבת כאספה הרשמית הראשונה. הניסיונות לעשותה מכשיר פיקוח על המלוכה ולכנסה במועדים קבועים נכשלו.
בין השנים 1614 ל-1789 לא התכנסה האספה עקב חיזוק המלוכה האבסולוטית בצרפת. ב-17 ביוני 1789 כונסה האספה על פי דרישת אספת הנכבדים (הנוטאבלים), כדי לדון ולטפל במצב הכלכלי הקשה בצרפת. הדרישה העלתה מחלוקת חריפה באשר למספר נציגי המעמד השלישי ביחס למספר שני המעמדות האחרים. הנוטאבלים הסכימו אמנם שמספר נציגי המעמד השלישי יהיה שווה למספר נציגי שני המעמדות העליונים ביחד, אולם לא הוחלט אם לכל מעמד יהיה קול אחד בלבד (ואז יתבטל יתרונו המספרי של המעמד השלישי) או שההצבעה תיערך על פי מספר הצירים. הנציגים שנבחרו לאספה אספו מהציבור תלונות על המצב באזורם אך גם הצעות לתיקונים חוקתיים בעלי משמעות כללית, וברחבי המדינה נוצרה אווירה של ציפיות ותסיסה. אספת המעמדות נפתחה בוורסאי ב-5 במאי 1789 בנוכחות המלך והשרים, אך לאכזבת הצירים לא הוזכרה כלל חוקה חדשה אלא רק בקשה לאישור מיסים ומתן עצות.
צירי המעמד השלישי הזועמים פיזרו בכוח את אספת המעמדות והכריזו על הקמת האספה הלאומית, בה זכה המעמד השלישי לקול שווה. מהלך זה סלל את הדרך לפרוץ המהפכה הצרפתית באותה שנה.
מבנה האספה
האספה כללה את נציגי שלושת המעמדות שהרכיבו את החברה הצרפתית:
המעמד הראשון - אנשי הכמורה (כ-100,000 איש)
המעמד השני - אנשי האצולה (כ-400,000 איש)
המעמד השלישי - אלה שאינם אנשי אצולה ואינם אנשי כמורה, ובמילים אחרות: פשוטי העם. מעמד זה כלל 98% מאוכלוסיית צרפת, כ-24.5 מיליון איש, וכלל בתוכו את הבורגנות, זעיר-בורגנות, איכרים, חסרי רכוש ונוודים.
לכל אחד מהמעמדות היה קול אחד במועצה, עובדה שנתנה משקל יתר לנציגי המעמד הראשון והשני, שיחד ייצגו 2% מהחברה הצרפתית - עד כדי פי 33.3 משיעורם הריאלי. המעמד השלישי - פשוטי העם - קיבלו באספה ייצוג שהיה שווה ערך לכשליש משיעורם הריאלי באוכלוסייה.
שני המעמדות העליונים בחרו את נציגיהם בבחירות אישיות ישירות. נציגי המעמד השלישי נבחרו בצורה עקיפה: בכל אזור בחירה נערכו שנים עד שלושה שלבי ביניים עד לבחירת נציגי האזור לאספת המעמדות.
ראו גם
אספת המעמדות של שנת 1789
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הרנסאנס
קטגוריה:ממלכת צרפת
קטגוריה:רשויות מחוקקות לשעבר | 2023-05-17T17:28:08 |
גוסטב פלובר | גוסטב פְלוֹבֵּר (בצרפתית: Gustave Flaubert; 12 בדצמבר 1821 – 8 במאי 1880) היה סופר צרפתי.
חייו
250px|ממוזער|שמאל|פסל של גוסטב פלובר בטרוביל
גוסטב פלובר נולד בעיר רואן שבנורמנדי, לאב שהיה רופא מנתח (עליו ביסס פלובר את דמותו הבדיונית של שארל בוברי). אמו הייתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. פלובר התחנך בעיר הולדתו רואן. בילדותו התקשה בלימוד הקריאה והכתיבה והתפתחותו נחשבה איטית, אך לאחר שגילה את הספרות הוא הפך לקורא ספרים נלהב והתגבר בקלות על הפיגור הזמני.
בשנת 1840 נסע לפריז ללמוד משפטים. ב-1840 טייל בפירנאים ובקורסיקה. ב-1846, משנותרה אמו לבדה לאחר מותו של אביו ואחותו קרולין, עזב פלובר את פריז ואת לימודי המשפטים על מנת להקים לאמו בית בקרואסה (Croisset), על-יד רואן. באחוזה זו התגורר פלובר בהמשך חייו. בשנים 1846–1854 ניהל מערכת יחסים עם המשוררת לואיז קולה, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. הוא סירב להצעתה להביא ילד משותף. הוא טייל עם חברו מקסים דו קאן בברטאן ב-1846 ובמזרח (מצרים, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון ואיטליה) ב-1849–1851.
ליוון ומצרים הייתה השפעה עמוקה על דמיונו של פלובר בעוד ירושלים חילצה מעטו רק התרשמויות של צחנה, כיעור וגועל. עם שובו מהמזרח ב-1850 החל לכתוב את "מאדאם בוברי". כתיבת הרומן המפורסם ארכה כשש שנים. ב-1857 פורסם "מאדאם בובארי", בחלקים, ב"רוויו דה פאריז". הממשלה תבעה את הסופר ואת המוציא לאור על פריצות, אך שניהם זוכו, והספר הפך לפופולרי.
ב-1858 החל פלובר בכתיבת הרומן ההיסטורי "שלמבו", אותו סיים רק ב-1862. הרומן עוסק במרד שכירי החרב כנגד קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. בשנים 1862–1869 כתב את "החינוך הסנטימנטלי". ברומן זה השתמש פלובר בזכרונות רבים מילדותו.
בשנת 1870 החל לסבול ממחלת עצבים. ב-1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הדלדלו. אחייניתו, מאדאם קומונוויל, שמרה עליו. הוא קיים חברות קרובה עם ז'ורז' סאנד, שאיתה ניהל התכתבות בעלת עניין אמנותי רב, ולעיתים התראה עם חבריו הפריזאים – אלפונס דודה, טורגנייב, ז'יל ואדמון דה גונקור, ואמיל זולא. זולא סיפר על פגישתו עם פלובר: "מצאתי זקן אימתני, בעל נפש פרדוקסלית, רומנטיקן ללא תקנה, שבמשך שעות המם אותי במבול של תאוריות משונות. חזרתי הביתה בערב, חולה, הרוס, נבוך, אומר בלבי שפלובר האיש נחות מפלובר הסופר".
שנותיו האחרונות היו עצובות ובודדות; לידידתו סאנד הוא כתב: "ההתרופפות שלי נובעת אל נכון מאיזו סיבה נסתרת. אני חש עצמי זקן, בלה, מיואש מהכל. האחרים משעממים אותי כשם שאני משעמם את עצמי. ובכל זאת אני עובד, אלא שבלי התלהבות, כמו נידון לעבודת פרך".
הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" ב-1874. באותה שנה הוא נחל אכזבה בשל כישלון הדרמה שלו, "המועמד". ב-1877 פרסם פלובר ספר הכולל שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד מותו עסק בכתיבת סאטירה ארוכה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, שאותה לא השלים, אך לאחר מותו, בשנת 1881, פורסמה היצירה בשם "בּוּבאר ופקושה".
פלובר מת בקרואסה ב-1880, ונקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות של רואן. שפו יצר אנדרטה לזכרו, המוצבת במוזיאון ברואן. סיבת מותו הרשמית של פלובר הייתה דימום תוך-גולגולתי, אולם ייתכן כי הדימום נבע כתוצאה ממחלת העגבת, בה נדבק בעת ביקורו במזרח התיכון או מהאפילפסיה שלו.
פליבר היה אנטי-נטליסט, הוא שנא את בני האדם השייכים להמון, את הרגליהם, את חוסר האינטליגנציה שלהם ואת חוסר ההבנה שהם מפגינים כלפי יופי.
יצירתו
מקובל כיום כי היה אחד מהסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת, וגדולתו מתבססת בעיקר על הכוח יוצא הדופן והדיוק של סגנונו. פלובר מדייק תמיד, ולעולם לא מדבר בצורה מופשטת או לא ברורה, יותר מכל סופר אירופאי אחר. הוא מעולם לא הרשה לביטוי שכמעט ביטא את מה שרצה להישאר על הנייר, אלא תמיד חיפש את המושלם ביותר. הוא מהווה תערובת, כמעט בחלקים שווים, של רומנטיקן וריאליסט, ולכן סגנונו היה לעזר רב לסופרים משתי אסכולות אלה. הדיוק המושלם שלו מתבלט בעיקר בדיוקנאות שהוא משרטט ברומנים העיקריים שלו. האופן שבו פרסומו הולך וגדל מאז מותו, הוא פרשה מעניינת בהיסטוריה ספרותית.
מורכבות אישיותו תרמו רבות לצורות המעניינות ביצירתו של פלובר. הוא עבד בבדידות מזהירה, ולפעמים עבד שבוע שלם על דף אחד, לעולם אינו מרוצה ממה שכתב, מחפש בצורה נואשת את הביטוי הטוב ביותר, את התיאור הקולע ביותר. לא ניתן לומר שיגעו היה לשווא. מכתביו הפרטיים מראים כי היה אדם המתנסח היטב ובקלות; הוא הצליח להשיג את השלמות המיוחדת לו רק על ידי עבודה רבה. אחד מהמבקרים החריפים ביותר שלו מודה כי ניתן להחשיב כל עמוד שכתב פלובר כמודל לסגנון ספרותי.
הפרסום של "מאדאם בוברי" ב-1857 היה מלווה יותר בסקנדל מאשר בהערכה; רק לאחר זמן הוכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית. בשעת מותו היה מפורסם כריאליסט. ככזה, הייתה לפלובר השפעה מכרעת על אדמונד דה גונקור, אלפונס דודה וזולה. אך גם לאחר ירידת קרנה של האסכולה הריאליסטית, היוקרה של פלובר לא פחתה, והוכרו פנים אחרים של גאוניותו, כגון ראייתו החודרת. פלובר הוא סופר שאהוד על סופרים אחרים ולא רק על הקוראים, מכיוון שאמנות הכתיבה, החיפוש המתמיד אחר הדיוק המושלם, הייתה תמיד נר לרגליו.
אפשר לומר שהוא הפך את הציניות לאומנות, כפי שאפשר לראות מאמירה זו מ-1846: "להיות טיפש, אנוכי ובריא הם שלושת התנאים לשמחה. אך אם הטיפשות חסרה, השאר חסרי תועלת". פעמים רבות ייחסו לו גם את המשפט: "Madame Bovary, c'est moi" (מאדאם בוברי היא אני) אך אין עדות לאמירה זו בכתביו, ואין היא גם מתאימה לדמותה של גיבורת הספר הידועPierre Assouline (25 October 2009). "Madame Bovary, c'est qui?". La République des Livres. Archived from the original on 28 October 2009.
מהדורת כל כתביו (8 כרכים, 1885) הודפסה מכתבי היד המקוריים, וכללה, מלבד מה שהוזכר לעיל, עוד שני מחזות, ה"מועמד" ו"הארמון של אבורס". מהדורה אחרת (10 כרכים) יצאה לאור בין השנים 1873 – 1885. התכתבותו של פלובר עם ז'ורז' סנד פורסמה ב-1884, עם הקדמה של גי דה מופאסאן.
כמעט כל אישיות ספרותית רצינית במאה העשרים כתבה עליו, וכן פילוסופים רבים.
מכתביו
פלובר הותיר אחריו כארבעת אלפים מכתבים, בהם קרא דרור לעטו ולמחשבותיו, בניגוד לדרך שבה ליטש כל מילה ומשפט ביצירתו הספרותית.גוסטב פלובר, מכתבים; בחר, ערך ותרגם מצרפתית: דורי פרנס, ידיעות אחרונות, 2006 במכתביו הוא מרבה לנתח את נפשו בגילוי לב וללא כל הנחות. לעיתים הוא חושף זעם ולעיתים הומור וציניות. זאת בניגוד לרצונו הידוע לטשטוש אישיותו של הסופר. מכיוון שרוב חייו התגורר בביתו בכפר שבנורמנדי, מיעט ליצור קשר פרונטלי עם מכריו וידידיו ועשה זאת באמצעות מכתביו. המכתבים חושפים איש בעל סתירות והפכים, כפי שהעיד על עצמו כבר בגיל 19. "אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלווה וסופה; אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים כל אבסורד, כל שטות".
מכתביו חשפו את אישיותו תאבת החיים והמגוונת. מאריו ורגס יוסה כתב עליהם: "אני מאמין שהמכתבים של פלובר הם הידיד הטוב ביותר לסופר מתחיל. הם חושפים כיצד כישרונו היה כיבוש סבלני, אטי ומפרך [...]. בתקופות שבהן התקשיתי ביותר בכתיבה, חזרתי שוב ושוב למכתבים של פלובר, והם תמיד היו לי תרופה משככת כאבים".
ספרי פלובר בעברית
בובאר ופקושה, תרגם יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, 1997
החינוך הסנטימנטלי, קורות אדם צעיר, תרגם מנשה לוין, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1961
החינוך הסנטימנטלי, תרגם משה רון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023
מאדאם בובארי, תרגמה אירית עקרבי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1991
מאדאם בובארי, תרגמה דבורה בארון, הוצאת שטיבל, 1932
שלמבו, תרגם אריה חשביה, עיטורים: אלפרד לומבארד, תל אביב, הוצאת לדורי, 1986
שלמבו, תרגם נחום סלושץ, הוצאת שטיבל, 1922
מכתבים ללואיז קולה, תרגם דורי מנור, תל אביב, הוצאת המעורר, 1999
מכתבים, תרגם דורי פרנס, ידיעות ספרים, 2006
סיפורים ונובלות:
אגדת יולינוס הקדוש מכניס האורחים; לב פשוט, תרגם יעקב רבינוביץ, ספריית תרמיל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1967
זכרונותיו של מטורף ; הלווייתו של דוקטור מתורן, תרגם בני מר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2001
שלושה סיפורים, תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1992
שלושה סיפורים, תרגם יעקב רבינוביץ, הוצאת מצפה, ירושלים, 1928
להריח בושם, תרגמה אביבה ברק-הומי, הוצאת נהר ספרים, 2016
ספר לכבודו
מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה - א.ת.א. הופמן, ניקולאי גוגול, "גוסטב פלובר", הרמן מלוויל, שלום יעקב אברמוביץ, הנרי ג'יימס, תרגום : נילי מירסקי, אילנה המרמן, אברהם יבין, הוצאת עם עובד, (פרוזה אחרת), 2006.
לקריאה נוספת
אנרי טרויה, פלובר. מצרפתית: יורם ברונובסקי. ירושלים: הוצאת שוקן, תשנ"ו 1996.
פלובר בארץ ישראל, מאמר מאת אברהם בנימין יפה, נדפס ביומון על המשמר, בתאריך אלול תשל"ב, ספטמבר 1972.
דיוקן האמן כאיש צעיר, מסה מאת גל אורן, עיתון 77, גיליון 349, אוגוסט-ספטמבר 2010.
גוסטב פלובר – אמנות וקידמה (מצרפתית: אביבה ברק), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
גוסטב פלובר – מתוך מילון הדעות המוסכמות (מצרפתית: אביבה ברק-הומי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך י', 2018.
קישורים חיצוניים
ההתכתבות של פלובר וסנד ב"פרויקט גוטנברג"
ביקורת מסופרים שונים ב"פרויקט גוטנברג"
קישורים על פלובר בשפות שונות
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:אנטי-נטליסטים
קטגוריה:סופרים להט"בים צרפתים
קטגוריה:ביסקסואלים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1821
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1880 | 2024-10-08T02:13:35 |
סופי קאל | ממוזער|תערוכה של סופי קאל
סוֹפי קאל (בצרפתית: Sophie Calle; נולדה ב-9 באוקטובר 1953) היא צלמת ואמנית צרפתייה. בשנת 2024 זכתה בפרס פרמיום אימפריאלה לציור.Praemium Imperiale, Laureate, Sophie Calle
ביוגרפיה
עבודותיה של קאל מנהלות דיאלוג עם מציאויות שונות ועם סוגים של מקריות. לדבריה בכל אחת מיצירות האמנות שלה ישנה עובדה אחת שאינה נכונה, שהומצאה על ידה, בעוד שאר הנתונים הם אמת והיא לא ביצעה עליהם מניפולציה.
באחת מעבודותיה הידועות, היא מצאה ספר טלפונים ברחוב והחלה להתקשר לאנשים שפרטיהם הופיעו בספר, נפגשה איתם, ודיווחה על פגישות אלו בצירוף צילום בעיתון יומי בצרפת במשך חודש. הפרסום האחרון כלל מכתב שנשלח על ידי בעל ספר הטלפונים, שכעס כי חדרה לפרטיותו, וכי כל מכריו יכולים לזהותו מתוך הכתבות. לדבריו שהה בנסיעת עסקים במדינה אירופאית אחרת, ולכן לא ידע לפני כן על סדרת הכתבות. האם אחד המפגשים הומצא על ידי קאל, או שמא מכתבו של בעל הפנקס הוא שאינו אמיתי?
בעבודה אחרת, ביקשה מאמה שתשכור חוקר פרטי שיעקוב אחריה במשך יום שלם, והציגה את צילומיה שלה לצד צילומיו של החוקר הפרטי ודיווחיו ללקוחתו.
קאל הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, וכן הציגה בתערוכת ארט פוקוס בירושלים עבודה העוסקת ב-"עירוב": תחום השבת של ירושלים ובזכרונות של אנשים פרטיים בעיר.
קאל הייתה מיודדת עם הסופר פול אוסטר, שביסס על דמותה את הספר הטרילוגיה הניו יורקית, וכמו כן בספרו "לויתן" נכלל האירוע של מציאת ספר הטלפונים, אך עם השתלשלות שונה מזו שעליה דיווחה קאל.
בשנת 2024 זכתה בפרס פרמיום אימפריאלה.
קישורים חיצוניים
אילנה גרף, כאב מעודן - על האמנית סופי קאל, באתר טקסטורה
בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל
מרית בן ישראל, המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל
חלומה של נערה, סיפור קצר מאת סופי קאל
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים צרפתים
קטגוריה:צלמות צרפתיות
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1953
קטגוריה:זוכי פרס הסלבלד | 2024-10-13T20:43:57 |
פופ ארט | שמאל|ממוזער|200px|מהו העושה את הבתים בימינו כה שונים, כה מושכים? (1956), קולאז' מאת ריצ'רד המילטון
ממוזער|שמאל|150px|דגל לבן מאת ג'ספר ג'ונס
שמאל|ממוזער|150px|מרילין מוזהבת, מאת אנדי וורהול
שמאל|ממוזער|150px|שני ציז'בורגרים עם כל התוספות (המבורגר כפול) (1962), מאת קלאס אולדנבורג
שמאל|ממוזער|150px|מונוגרמה (1955-9), אסמבלאז' מאת רוברט ראושנברג
פופ ארט (באנגלית: Pop art) היא תנועה אמנותית שפועלת החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 ומרכזיה בתחילתה היו בעיקר בארצות הברית ובאנגליה. התנועה מקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בוחנים את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים.
אמנות הפופ מרמזת בשמה על המילה פופולרי. אף על פי שאמנות הפופ נוסדה באנגליה, סגנונם של האמנים האמריקנים לא התבסס על סגנונם של הבריטים. אמני פופ ארט בולטים בתחום האמנות הפלסטית הם רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, קלאס אולדנבורג וריצ'רד המילטון. המאפיין של עבודותיהם היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות ועוד. העבודות מתאפיינות בדרך כלל בצבעוניות עזה.
מבקרי אמנות רואים באמנות הפופ תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, אבל אמנות הפופ קיבלה מהאקספרסיוניזם המופשט גורמים אחדים. אחד הגורמים החשובים הוא המודעות הרבה לאפשרויות באמנות בכלל ובאפקטים הנוצרים ביצירה אדירת ממדים. אך בניגוד לאקספרסיוניזם המופשט אמנות הפופ היא שיבה אל הפיגורטיביות ומשיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות.
הפופ ארט אינה תנועה עם מניפסטים והופעות קבוצתיות, אלא נטייה משותפת של אמנים בכיוון יצירתי מסוים, שעושה שימוש בטכניקות ובאמצעים שונים מאלו שהיו מקובלים כ"תהליך אמנותי" לפני כן. נושאי יצירות פופ שאולים מן המרקם האורבני (בעיקר של ניו יורק), המשקף את מאפייני החברה האמריקנית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה: השפע הכלכלי והתרבותי, הצרכנות והשיווק.
את המושג Pop Art המציא דווקא מבקר האמנות האנגלי לורנס אלווי, בהתייחסו להתרחשויות באמנות האנגלית (ולא האמריקנית) החל מ-1953. בראשית שנות ה-50 סימנו כיווניה של אמנות העיצוב באנגליה מגמה, שגברה לקראת סוף העשור ומצאה את מלוא ביטויה דווקא בארצות הברית, בעיקר בשנות ה-60. החל מ-1953 פעלה בלונדון קבוצת אמנים אליטיסטית בשם "הקבוצה העצמאית". האידאולוגיה העיצובית, שמצאה ביטוי בתערוכותיהם הקבוצתיות רצתה להעביר מסר, שלפיו הטכנולוגיה החדשה משתלטת על החיים. ב-1956 הציגה הקבוצה בלונדון תערוכה בשם "זהו המחר". בתערוכה הוצגו יצירות שהדגישו את העובדה, שאין מרחק בין הפונקציונלי לאסתטי. בין המוצגים היו: בקבוקי בירה ענקיים, קולאז'ים של כרזות פרסומת, גופי תאורה חדשניים, שהבהירו את המסר: "השימושי הוא גם יפה!".
מחולליה הישירים ביותר של אמנות הפופ היו ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג. שניהם אמנם פעלו בדרכים נפרדות, אך הם אלו שעוררו ביקורות של מבקרי אמנות.
צייר נוסף שהשפיע על אמנות הפופ הוא לארי ריברס. העיתונות אהבה את ציוריו של לארי ריברס, בניגוד לאלו של ג'ונס וראושנברג. העיתונות אהבה את החושניות שהיה מפיק מן הצבע. ריוורס היה אמפיריציסט, ודגל בעריכת ניסויים; ניסוייו הם בדרך כלל נטולי יראת כבוד ורבי המצאות שנונות. עם זאת הוא היה הראשון שעשה שימוש מתוך כובד ראש גמור בנושאים ה"וולגריים" האופייניים לאמנות הפופ.
אמנים בולטים של הפופ ארט
אנדי וורהול
רוי ליכטנשטיין
קלאס אולדנבורג
ריצ'רד המילטון
ג'ספר ג'ונס
רוברט ראושנברג
קית' הרינג
יושיטומו נארה
קוריטה קנט
אלכס כץ
לקריאה נוספת
קלאוס הונף, פופ ארט, הוצאת סטימצקי, ספרי טאשן, 2008.
קישורים חיצוניים
עדי צור, פופ ארט בלונדון
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסכולות באמנות | 2024-02-23T05:50:46 |
קלאסי | REDIRECT קלאסיציזם | 2009-02-14T20:43:36 |
שעווה | שמאל|ממוזער|250px|נר שעווה
שַׁעֲוָה היא שם כולל לקבוצת חומרים מוצקים, המתרככים בטמפרטורה נמוכה יחסית ורובם ניתכים בטמפרטורה נמוכה מ-100 מעלות. ישנן שעוות ממקור מחצבי, צמחי, סינתטי, וגם שעוות שמקורן מן החי. במשנה ובתלמוד שעווה היא דונג, לדוגמה: (בתרגום: שעווה היא פסולת הדבש)
רוב סוגי השעווה המלאכותיים הם חומרים אורגניים המיוצרים מנפט. בדרך-כלל מדובר באלקאנים ארוכי שרשרת, בעלי 20 אטומי פחמן ויותר. החומר הידוע ביותר מסוג זה הוא פרפין.
השימוש המוכר ביותר של השעווה הוא ככל הנראה ייצור נרות, ציפוי גבינות בשעווה, אך מכלול השימושים גדול יותר, וכולל בעיקר סיכוך ושימון בתעשייה. שימוש נפוץ נוסף הוא מריחת שעווה על כלי רכב, לשם הקניית ברק והגנה.
שימוש נוסף לשעווה בתחום הקוסמטיקה הוא הסרת שיער. על הגוף מניחים מדבקה המצופה בשעווה נוזלית. כשהשעווה מתקררת והופכת מוצקה נלכדות השערות בתוכה; אזי יש להסיר את המדבקה מהגוף. שיטה זו יעילה הרבה יותר מגילוח פשוט, שכן שורשי השיער מוסרים אף הם, דבר המונע גדילת שיער למשך זמן ארוך; חסרון השיטה הוא הכאב בו היא כרוכה, שנובע מכך ששורשי השיער קשורים לעצבים, ומשיכתם גורמת לכאב.
בגופם של בעלי חיים מיוצרת שעווה טבעית, בעלת הרכב אחר לגמרי. השעווה מופרשת לעיתים קרובות על ידי בלוטות חיצוניות (באוזניים, למשל, או על-גבי העור מבלוטות הזיעה), ומשמשת להגנה פיזית, סיכוך והרחקת פתוגנים.
שעווה בציור ופיסול
שעווה משמשת בכמה אופנים באמנות: כחלק משלב היציקה בפיסול. יוצקים שעווה בזמן יצירת דפנות תבנית היציקה. לאחר שהתבנית מוכנה מחממים את השעווה ומתיכים אותה כך שמתקבלת יציקה חלולה, דבר אשר יכול לחסוך חומר יקר וכן תורם ליציבות הפסל ולהפחתת משקל. המושג ביוונית עתיקה "ללא שעווה" פירושו שלם או נאמן מאחר שפסל אבן שנפגם הושלם בעזרת שעווה.
ברחבי העולם קיימים מוזיאוני שעווה רבים. הפסלים המוצגים בהם הם בדרך-כלל של אישים מפורסמים. במוזיאונים שוררת באופן תמידי טמפרטורה נמוכה כדי למנוע מפסלי השעווה להנמס. מוזיאון השעווה הידוע ביותר בעולם הוא מאדאם טוסו שבלונדון. גם בישראל היה מוזיאון שעווה ותיק - במגדל שלום שבתל אביב שנסגר ב- 1995. עד ל-2015, פעל מוזיאון שעווה ברחבת The MAX באילת.
סוג אחר של עבודה בשעווה הוא ציור שבו השעווה, המגוונת בפיגמנטים, משמשת כצבע. אמן בולט המשתמש בטכניקה זו כיום הוא הצייר האמריקאי ג'אספר ג'ונס.
ציור בעזרת שעווה היא טכניקה שהשתמשו בה במצרים העתיקה כדי לצייר על הקירות. הפיגמנטים עורבבו בשעווה נמסה וציירו על האבן או על הטיח ולבסוף ליטשו את הציור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:אמנות: חומרי גלם
קטגוריה:טכניקות פיסוליות
קטגוריה:דבוראות
קטגוריה:מוצרי נפט | 2024-09-20T18:38:39 |
משה גרשוני | משה גרשוּני (11 בספטמבר 1936 – 22 בינואר 2017) היה צייר ופסל ישראלי. בעבודותיו, בעיקר בציוריו משנות ה-80 של המאה ה-20, ביטא עמדה שונה מן המקובל לזיכרון השואה באמנות הישראלית. בנוסף נוצר ביצירותיו חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומוארוטית, באופן שביקר את החברה ואת הלאומיות הישראלית-ציונית. על יצירתו הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003, אולם לבסוף לא קיבל את הפרס לאחר שסירב לקחת חלק בטקס הענקת הפרסים.
ביוגרפיה
גרשוני נולד בתל אביב בשנת 1936 ליונה וצבי קוּטנֶר, שעלו לארץ ישראל מפולין. צבי, אב המשפחה, שהיה אגרונום וחקלאי, עִברת את שם המשפחה מ"קוּטנֶר" ל"גרשוני", על שם אביו. אמו, יונה לבית סניור, השתתפה בפולין בתיאטרון חובבים ועבדה בתל אביב בייצור כובעים. המשפחה התגוררה בתל אביב ברחוב החשמל, ובשנת 1939 עברה לדירה ברחוב מזא"ה. בשנת 1938 נולדה מירה, אחותו של גרשוני, ובשנת 1943 נולד אחיו אבשלום. משה נשלח ללימודים בבית הספר הדתי ביל"ו והמשיך את לימודיו בתיכון דתי.
האב הצליח להציל מהשואה כמה מבני המשפחה על ידי הסדרת אשרות עלייה (סרטיפיקט) לכניסתם לארץ ישראל, אולם כמה מבני משפחתה של אמו נספו בשואה. גרשוני תיאר בראיון מאוחר את נוכחותה של השואה בילדותו: "אמא שלי הייתה מוטרדת מזה כל השנים שהיא לא הצליחה להביא אותם. ומה שאני זוכר, כמו הרבה אחרים, את השנים שאחרי המלחמה [...] אני זוכר שקראתי כל מה שאפשר לקרוא על הנושא הזה, היו כבר עדויות וברדיו ובשיחות אישיות וקרובי משפחה שהגיעו. [...] זה היה בתודעה, זה היה כמעט במרכז התודעה, אף על פי שהיו השנים הצעירות של קום המדינה והמלחמה עם הערבים, אבל הכל היה פונקציה של הדבר הזה".
בשנת 1952 עקרה המשפחה מתל אביב להרצליה, קרוב למטעים של המשפחה, באזור גן רש"ל. בשנת 1954 נדחה גיוסו הצבאי של גרשוני בחצי שנה, בשל תת-משקל, אולם גיוסו בשנת 1955 נקטע בשל מות אביו בתאונת דרכים. גרשוני מילא את מקומו של אביו בעבודה במטעים. לאחר מות האב החל גרשוני גם להתקרב אל עולם האמנות. בתחילה השפיעו עליו הצייר ליאון פוטוריאן והפסל אורי שושני, תושבי הרצליה. בין השנים 1960–1964 למד פיסול בלימודי ערב במסגרת "מכון אבני", אליו הגיע לאחר יום עבודה במטעים. מוריו היו דב פייגין ומשה שטרנשוס חברי קבוצת "אופקים חדשים", שבשנים אלה החלה לאבד את המרכזיות שהייתה לה עד אז בעולם האמנות הישראלי.
בשנת 1964 נשא לאישה את ביאנקה אשל, אף היא סטודנטית ב"מכון אבני" ואלמנתו של טייס צה"ל שנהרג במבצע סיני. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר ברעננה. בנוסף לבתה של אשל מנישואיה הקודמים נולד בשנת 1967 בנם ארם גרשוני ובשנת 1970, בנם אורי גרשוני. ב-1988
השניים התגרשו, וגרשוני לאחר מכן יצא מהארון.
מאמנות "קדם-מושגית" לאמנות "פוסט-מינימליסטית", 1969–1979
נוכחות, העדר, גוף
שמאל|ממוזער|250px|"יד ענוגה" (1975 / 2003), שחזור המיצב בגלריית "המדרשה", תל אביב-יפו
דרכו האמנותית של גרשוני החלה בעבודות פיסול מופשטות, וניכרת בהן השפעת סגנון הפופ ארט. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1969 במוזיאון ישראל. על קירות המוזיאון נתלו ציורים מופשטים ובסגנון גאומטרי בצבע צהוב-ירוק, ובחלל התערוכה עצמו פוזרו אובייקטים העשויים מחומרים רכים בהשפעתו של הפסל קלאס אולדנבורג.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 יצר גרשוני שורה של עבודות שהושפעו מהאמנות המושגית האירופית והאמריקאית. יונה פישר, מי שעודד מגמות אלו בתפקידו כאוצר במוזיאון ישראל באותן שנים, טען בדיעבד כי בתקופה זו "ההבנה שתתפתח כאן פעילות מושגית עדיין לא הייתה מחודדת". עם חלחול ההשפעה המושגית, בעיקר זו שהגיעה מארצות הברית, החלה להתפתח בישראל אמנות "פוסט-מינימליסטית" שעסקה בבירור הערכים החומריים של האמנות (פורמליזם), תוך ניסיון לחיזוק מעמדה של הפעולה האמנותית. בנוסף, סוגה אמנותית זו הדגישה את הממד האונטולוגי שבעבודות. במקום אובייקטים בעלי אסתטיקה תעשייתית, אימצה סוגה זו התייחסות חופשית יותר לערכים מינימליסטיים, והדגישה את חשיפת תהליך העבודה של האמן, תוך בדיקה וערעור של ערכי החברה מבחינה חברתית ופוליטית.
בעבודות החשובות הראשונות שלו השתמש גרשוני בצמיגי מכוניות (אבובים). השימוש בחומר זה היווה המשך ישיר לעיסוק בחומרים רכים, אולם גרשוני הכניס לעבודות אלו תכנים נוספים שהיו חסרים עד אז בעבודותיו. בעבודה "הרוח חפצה אבל הבשר רפה (תיקון)" (1969), למשל, הציג גרשוני אבובים השעונים זה על זה בטור על קיר. שם העבודה, הלקוח מן הטקסט של הבשורה על-פי מתי (כ"ו, 41), הצביע על הפער שבין הגוף לרוח ובין תפיסת המציאות לבין ההכרה האנושית. עבודה דומה הוצגה בשנת 1970 במסגרת "תערוכת הסתיו" הקבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין. גרשוני יצר מיצב פיסולי גדול ממדים שנקרא "אבובים", שכלל שורות של 64 פנימיות של צמיגים שסודרו בערימות ויצרו רשת ("גריד") בסגנון האמנות המינימליסטית. היצירה זכתה לחשיפה ציבורית רבה, בזכות כתבת טלוויזיה בערוץ הראשון שסקרה את התערוכה והתמקדה בפסלו של גרשוני כאובייקט קוריוזי חסר-פשר.
התייחסות נוספת, אירונית, של גרשוני אל ה"גריד" ניתן למצוא בעבודה "קוביות מרגרינה על נייר" (1970). העבודה תיעדה, למעשה, "פעולה" אמנותית שבה "נמסות" קוביות המרגרינה אל תוך הנייר, תוך הדגשת הממד החושני של החומר. אישוש לנטייה זו ניתן למצוא גם בשני קטעי וידאו שיצר גרשוני עבור תוכנית טלוויזיה שהכין ז'אק קתמור בטלוויזיה הישראלית. בקטע הווידאו "זחילה" (1970; 32 שניות, שחור-לבן), ביצע גרשוני פעולות של סימון באמצעות הגוף. הוא צולם כשהוא לבוש מדי צבא, וזוחל על דיונה בשני כיוונים מנוגדים ששולבו זה מעל זה, כך שנוצר מעין סימן בצורת האות X. פעולה זו הוצגה בהמשך על ידי אילנה טננבאום כפעולה בעלת ממד ארס פואטי – כביטול או כ"איוּן" של הפעולה הממשית, תוך התייחסות אירונית בהקשר הצבאי-ישראלי. עבודה נוספת, שהוצגה בתוכנית, כללה פעולה של כיסוי או אטימה של מסך הטלוויזיה "מבפנים" בצבע שחור.
סדרת עבודות אחרת, אף היא משנת 1970, היא סדרת רישומים על קרעי נייר הנושאים שמות, כגון "הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור". בעבודות אלו הדגיש גרשוני את קצות הנייר על ידי קריעתו או על ידי השחרתו. פעולות אלו נועדו, על פי גרשוני, "להוכיח שלנייר יש עובי, שהוא תלת-ממדי". בהצבעה על תוכו השחור של הנייר ניסה גרשוני לְסמן – באירוניה – את מה "שמעבר", כלומר את ממד הטרנסצנדנטי של האמנות.
בקבוצה של עבודות שיצר גרשוני לאורך המחצית הראשונה של שנות ה-70 החלו להופיע ביצירתו תכנים שחרגו מן העיסוק בשאלות ייצוג אמנותי טהור. עם זאת, שמר גרשוני על מאפיינים צורניים של האמנות המושגית, כגון סדרתיות, שימוש בטקסט והדגשה של הממד הרפלקסיבי של העבודות. בין התכנים המרכזיים החדשים שהופיעו בעבודותיו הייתה שורה של התייחסויות ביוגרפיות ברורות לאמן ולמשפחתו. בעבודה "אבי זקני" (1971), לדוגמה, שהוצגה בתערוכה "מושג + אינפורמציה" במוזיאון ישראל (אוצר יונה פישר), תלה גרשוני תצלום משפחתי מוגדל ובו מסומן בעיגול ראשו של סבו מצד אביו. לצד התצלום הופיע הכיתוב "אבי זקני, משה בן פלוני, גלף עץ. פלוצק, פולין, 1910". בתערוכה "בנדיקטוס", תערוכת יחיד שהוצגה בשנת 1974 בגלריה יודפת בתל אביב, הופיעה יצירה נוספת העושה שימוש בתצלומי משפחה. מתחת לשלושה תצלומים של אביו וסימונים של צבע אדום, צירף גרשוני טקסט המודפס על נייר ובו הכיתוב "אבי נולד בפולניה, למד חקלאות בצרפת. עלה לארץ בשנת 1929. נטע פרדסים.". היחסים שבין הדימויים לבין הטקסטים הכתובים, יצרו, על פי פרשנותו המאוחרת של גדעון עפרת, הצבעה על הניתוק שבין החלל והזמן, ובין אירופה, שבה חי סב המשפחה, לבין ישיבתו של גרשוני בארץ ישראל. הפער בין העבר להווה מופיע גם במיצב "ברושים/זכרונות" (1971) שהוצג בבית האמנים בתל אביב, ובו שילב גרשוני תצלומי ילדות שהונחו על גבי גזעי עץ ברוש כרותים.
סדרת התצלומים "הבעיות העיקריות (האמיתיות) הן עם הלשון ואצבעות הרגלים" (1972) חושפת את העניין של גרשוני בגוף ובגופניות כנשאים של ידע. בדיוקנאות עצמיים אלו יצר גרשוני העמדות "מיצגיות" אל מול המצלמה, באופן המקביל לעבודות של אמנים אמריקאים בני התקופה כגון ברוס נאומן ויטו אקונצ'י (Vito Acconci) ואחרים. תצלומי הפנים המתמקדים באזור הפה של גרשוני ומדגישים את היחס שבין פני השטח של הפורמט לבין החלל הנפער. בתצלומי הרגליים ממשיך גרשוני בבדיקת יחס זה על ידי חשיפת אצבעות כפות רגליו מבעד לנייר צהוב.
"הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית"
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|חלוקת אדמות קיבוץ מצר לחברים, במסגרת "פרויקט מצר-מסר", (1972)
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אביטל גבע ומשה גרשוני, פגישה עם יצחק בן אהרון (מאי 1972)
בעקבות הפסל יצחק דנציגר, ששימש כמעין אב רוחני לאמנים צעירים רבים בשנות ה-70 של המאה ה-20, השתתף גרשוני בכמה מיצגים, שכונו באותה תקופה "פעולות". "היינו נעריו של דנציגר, אפשר לומר", סיפר גרשוני, "בתחילת שנות השבעים, בתקופה שהוא עבד על מחצבת נשר ועשה את כל הניסיונות שלו ... זו הייתה התקופה שהוא תלה את החיטה במוזיאון, כל הכיוון הנסיוני הזה שהיה ברוח אחת עם הדברים שאנחנו חיפשנו". את הפעולות האלו, שנשאו אופי פוליטי וחברתי, פיתח גרשוני במעין קבוצה שעבדה באזור חדרה ובה היו שותפים מיכה אולמן, אביטל גבע ויחזקאל ירדני. הקבוצה הקפידה על פגישות סדירות עם דנציגר בחיפה ובתל אביב והשתתפה בסיורים שארגן.
בקבוצה של פעולות שביצעו חברי הקבוצה ושנקראו "פרויקט מצר-מסר" (1972), יצר גרשוני תצלומי נוף בקיבוץ מצר, כינס אספת קיבוץ ובה "חילק" את אדמות הקיבוץ לחברים. עמיתו, האמן מיכה אולמן, ביצע פעולה של החלפת קרקעות בין הכפר הערבי מסר לבין הקיבוץ השכן לו. גבע מיין ספרים שנשלחו למיחזור במפעל אמניר והקים ספרייה מאולתרת ועוד. הממד החברתי בפעולות אלו הדגיש את תהליכי העבודה של האמנות כאלמנט לקידום חברתי. "אז דיברתי על זה שאני לא צריך סטודיו כי אני מייצר מוצרים".
בשנת 1972 החל גרשוני ללמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל". הוא נתפש כאחד מהמורים המרכזיים שעודד אמנות ניסיונית ופוליטית. "השיח הפוליטי" של אותה עת, כפי שאבחן איתמר לוי, "היה חופף לשיח הפורמליסטי". דוגמה למעורבות פוליטית זו ניתן למצוא במניפסט משנת 1974 ובו הצהרות אמנותיות, כגון שילוב בין דיסציפלינות אמנותיות שונות ומתן דגש לתהליכי עבודה, לצד עצומה פוליטית של תלמידים ומורים מבצלאל, ובכללם גרשוני, ובה הדרישה להקמת ועדת חקירה לבדיקת אחריות הממשלה ל"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1977, על רקע תהליך אקדמיזציה של "בצלאל", הגיעו אירועים אלו לשיא שכלל שורת שביתות של המחלקה והסטודנטים. בין הפעולות שעשה גרשוני עם תלמידיו בתקופה זו הייתה פעולה של כתיבת כתובות "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית", על גבי ניירות ופיזורם ברחבי ירושלים. בעקבות "המרד" פוטרו מן המחלקה כמחצית מן המורים, ובהם גרשוני ומיכה אולמן, שנתפשו כתומכים העיקריים בסטודנטים. ב-1978 התחיל גרשוני ללמד במדרשה לאמנות ברמת השרון, שם כיהן כמורה עד שנת 1986.
בשנת 1978 הציג גרשוני בתערוכה קבוצתית גדולה בשם "אמן-חברה-אמן" במוזיאון תל אביב. הגרסה שהציג שם לעבודתו "יד ענוגה" כללה כתבה עיתונאית שכותרתה "סיפורו של יוסף זיאד כפי שסופר לד"ר לרוי פריזן", והמתארת התעללות שעבר רופא ערבי בידי חיילי צה"ל, וכן רשם-קול ובו הקלטה בה הוא שר את השיר "יד ענוגה" שחיבר זלמן שניאור, שהושמעה מתוך רמקול שניצב מעל גג המוזיאון כמואזין. בקטלוג התערוכה סיפק גרשוני הסבר כפול-פנים, פוליטי ורגשי, כאחד לעבודה:
אטימות אדומות, 1979–1980
ב-1979 נפתחה ב"גלריה שרה לוי" תערוכת יחיד בשם "עבודות אדומות קטנות". התערוכה הכילה ניירות ותצלומים שטופלו בצבע אדום, צבע שיהפוך למשמעותי בשנים הקרובות בעבודתו של גרשוני. העבודות הציגו מגוון של השפעות אמנותיות על ידי אזכור שמות אמנים כגון הפסל האיטלקי מדרדו רוסו (Medardo Rosso), הציירת אביבה אורי ואחרים.
קבוצה של עבודות הכילה דימויים מתוך יצירות אמנות איקוניות. בעבודה ללא כותרת (1980), הכתים גרשוני דיוקן של אפיפיור בצבע אדום. בנוסף, הוסיף גרשוני סמלים גרפיים של מעין צורות מרובות רגלים המאזכרות צלב קרס. הדימוי מופיע כמה פעמים וביניהם אף על מקום מפשעתו של האפיפיור. בעבודה ללא כותרת נוספת מאותה שנה, לדוגמה, צייר גרשוני על גבי רפרודוקציה של דיוקן ברנרד ואן אורלי (1521) מאת אלברכט דירר. גרשוני כיסה את פניו בצבע שקוף כחול, כמעין רעלה, וצייר על דש בגדו השחור מגן דוד ששוליו מוכתמים בצבע אדום. איתמר לוי תיאר בדיעבד את פעולת הציור הזו של גרשוני כבדיקת היחס שלו אל הציור: "בטיפולו של גרשוני הציור הופך ללכלוך, הלכלוך הוא איפור, האיפור הוא איפור בדם. בטיפולו של גרשוני הציור הופך לזירה של מתקפה זועמת על הציור. ואולם במקביל הגבר הופך לאישה מפורכסת, למושא תשוקה, אולי תשוקה אסורה".
לצד עבודות אישיות אלו יצר גרשוני גם עבודות בעלות מטען חברתי ופוליטי מפורש. בסדרת העבודות "אריק שרון והאינדיאנים" (1979), עשה גרשוני שימוש בתצלומים של טנדר ועליו אדם אוחז ברובה. עליהם הוסיף גרשוני סימונים בצבע אדום וכן כתובת בכתב יד הנושאת את שם העבודה. בעבודה "גולדה מאיר" (1979) כתב גרשוני את שמה של ראש הממשלה גולדה מאיר, על גבי רפרודוקציה של המלכה מתוך ציורו של פרנסיסקו דה גויה "משפחת המלוכה של קרלוס הרביעי", וכן יצר לתמונה מסגרת אדומה העשויה ממריחות צבע. בעבודות אחרות מתקופה זו סימן גרשוני את קצוות הניירות בצבע אדום, הכתים אותם והוסיף טקסטים כגון "שלום חייל" או "אני בא".
עבודותיו העיקריות בתקופה זו היו שורת מיצבים שהתרחקו מן האופי החמור של עבודותיו הקודמות. בשנת 1979 הציג גרשוני את הכתובת "מי ציוני ומי לא", על קירות הגלריה "ג'ולי מ." בתל אביב. בתערוכה נכתבו אותיות גדולות בגירי פסטל ("פנדה") אדומים על גבי קירות הגלריה והם הוארו בתאורה חזקה וחמה.
בשנת 1980 הציג גרשוני מיצב גדול במוזיאון תל אביב לאמנות שכונה "בדם ליבי". המיצב כלל 150 צלחות חרסינה לבנות שהוכתמו בכתמי צבע אדומים. גרשוני המשיך את הכיוון האמנותי הזה במיצב "אטימה אדומה: תיאטרון" שהוצג בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה. בשנה זו ביצע גרשוני פעולות של איטום סדקים בחלל הביתן בצבע אדום עז והוסיף פריטים הקשורים לביוגרפיה שלו. פעולת האטימה בעבודה התפרשה, בעיני גרשוני, כסימן וכנוכחות מהדהדת של עול אשר אינה יכולה להיעלם. בהמשך אף הציג גרשוני את העבודה "כמו סצנה של רצח". אמנון ברזל, אוצר התערוכה, תיאר את העבודה כתיאור טרנסצנדנטי המנגיד בין פעולת הטבע לבין פעולת האדם. אולם ציטוט של דברי גרשוני על העבודה יכול להאיר אותה כזעקה אירונית אל מול עוולות העולם: "אני מכנה את הפרויקט שלי בשם תיאטרון", כתב גרשוני, "משום שהספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת [...] הצעקה של היחיד היא הצידוק היחיד לחברה, ויצירות אמנות הן ההצדקה היחידה לקיום בתוך אי-הצדק והמלחמות". עבודות אלו הציגו מגוון של דימויים חדשים וכן התפתחות איקונוגרפית בולטת ביצירתו של גרשוני. מלבד זה, הן חסרו את האופי המינימליסטי של יצירתו.
בסיומו של העשור חווה גרשוני תקופה של דיכאון ומשבר זהות עמוק. אישית סימנה תקופה זו גם את גילוי נטייתו המינית של גרשוני כהומוסקסואל. בשנת 1981, לאחר כמה התנסויות מיניות עם גברים, עזב גרשוני את בית המשפחה ועבר מרעננה לדירה ולסטודיו ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב-יפו. כמו כן הוא פגש אז את יצחק, בן זוגו עד מחצית שנות התשעים.
"חיילים בקברט", 1980–1982
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 זנח גרשוני את הפיסול ה"פוסט-מינימליסטי" ואת הגישה המושגית לטובת יצירה של סדרה של ציורים. עידוד להמשך יצירתם קיבל גרשוני במסגרת טיפול פסיכולוגי שעבר בתקופה זו. בציוריו הראשונים מאותה עת הופיעו כתמי צבע מעוגלים בצבע אדום או סגלגל בוהק, מטושטשי גבולות, המצוירים בצבעי זכוכית על נייר מבריק. לצד הכתמים, הופיעו כתובות קצרות כגון "מה שלומך חייל". לאחר עבודות ראשוניות אלו, מציגה סדרה זו של עבודות שכלול גדל והולך של הקומפוזיציה הציורית. בעבודות כגון "הי חיילים" (1980), מופיע דימוי מופשט בצבע צהוב ואפור מלוכלך, המוכתם בכתמי צבע אדום בוהק, והמרחף מעל משטח הנייר המבריק, הדוחה את הצבע. בעבודה "ואיה השה לעולה" (1980) כבר הופכים כתמי הצבע לדימוי סכמטי של חיה, והנתונה בתוך מסגרת של כתמי צבע אדום-אש.
עד שנת 1981 הופיעו בציוריו דימויים ברורים יותר, בעלי איקונוגרפיה ספציפית. בין הדימויים דמויות גבריות בהם הודגשו סממנים מיניים "נשיים", כגון שפתיים מודגשות. דימויים נוספים היו דגלים, בעיקר בצבע צהוב וירוק ומדורה עם אבוקת עשן. האיקונוגרפיה של דימוי זה קשורה אל עקדת יצחק ואל הקרבת החיים הטקסית שבו. ציון השם המפורש "יצחק" בכמה עבודות איננו משמש רק כסימן לדמותו של יצחק, כי אם גם לציון דמויות מן הביוגרפיה הפרטית של גרשוני כגון יצחק, מאהבו של גרשוני באותה עת, או של הפסל יצחק דנציגר, ששימש מעין "אב רוחני" בעיניו.
הציורים נעשו תוך שימוש באצבעות למריחת הצבע, כשהוא כורע על הרצפה מעל הציור. בעבודות רבות החלו להופיע ציטוטים משירים ישראליים ופסוקי שירה מן התנ"ך, שגרשוני העיד ששר לעצמו בזמן היצירה. פיתוחו של סגנון ציור זה הושפע מסגנון ה"ציור הרע" (Bad painting) שהתפתח באמנות האירופית והאמריקנית בשנים אלו.
תערוכה ראשונה של ציורים אלו התקיימה בגלריה גבעון בתל אביב ונקראה "היי, חייל". בין העבודות נכללו ציורים כגון "חייל! חייל!" (1981) או "תשיר, חייל:" (1981). בדצמבר 1981 הופיע בגיליון השלישי של כתב העת לאמנות "קו" מאמרה של שרה ברייטברג-סמל "משה גרשוני – חיילים בקברט", שדן בקבוצת העבודות החדשה של גרשוני. מקום מרכזי במאמר הוקדש לציור "אני חייל" (1981), שהוצג בתערוכה. ברייטברג-סמל טענה כי יצירתו של גרשוני עסוקה באופן ישיר באופן שבו היא נתפשת בעיני הצופה. מן הצד האחד העבודות מכילות טקסטים בעלי ממד "וידויי" כגון "אני חייל" או "אני וינסנט", מן הצד השני העבודה הדגישה את המלאכותיות שבייצוג האמנותי בעזרת שימוש בצבעים מבריקים ובנייר שהצבע איננו נספג בו. עבור ברייטברג-סמל השינוי באופי הטקסטים בעבודותיו של גרשוני – מציון טקסטים קאנונים של "ארץ ישראל היפה, הסוציאליסטית", ל"פסוקים המהללים את נשגבות הבריאה בצד פסוקי אבלות שעניינם מוות" – היוו סמל להתמוטטות של "השקפת עולם אחת, מיליטנטית ומוצקה, ובמקומה באה ראיה מורכבת, פתוחה וחסרת פתרון, של שאלות קיומיות, מלווה בכיסופים מיסטיים".
בגיליון הרביעי של כתב-העת "קו" (נובמבר 1982) הופיע על הכריכה רפרודוקציה של ציורו "יצחק, יצחק, ברחמים גדולים אהבתיך!" (1982). בגוף הגיליון הופיע טקסט קצר של גרשוני הדן ביחס אל ה"מקום" וחיזק את פרשנותה של ברייטברג-סמל. "אני יהודי!" כתב גרשוני, "כן, עם כל המיסטיקה שנשמעת מזה. אני ישראלי כי אני יהודי. אחרת אין לי צורך להיות דווקא כאן". בהמשך הטקסט תיאר גרשוני את פעולתו כאמן כ"חייל בודד" במערכה על דמותה של החברה הישראלית.
מאמרה של ברייטברג-סמל קבע את הפרשנות הרווחת ליצירתו של גרשוני בשנות השמונים. פרשנות זו אמנם הדגישה את הגופניות והחושניות שבאופן הציור, אולם מאבקו של גרשוני כ"חייל" נתפש במונחים של לאומיות. במידה מסוימת הוצנע האספקט ההומוסקסואלי שביצירותיו. "בשנות השמונים אפילו לצייר חייל עם עגיל היה בלתי נתפס", טען גרשוני בראיון מאוחר, אולם יש לזכור כי הצנעת הממד ההומוסקסואלי נבעה גם מבקשתו של גרשוני עצמו, שהעדיף כי העיתונות לא תפרסם במפורש את יציאתו מן הארון בגלל ההשלכות על משפחתו.
"יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה", 1982–1989
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|גרשוני בעבודה על "קדיש" בסדנת ההדפס ירושלים (1984)
בשנים 1982–1983 החל גרשוני ביצירת סדרת עבודות המכילות דימויים של פרח הרקפת. הרקפת, על פי גרשוני, מהווה מוטיב לאומי המופיע בשירי ילדים עבריים. מקור איקונוגרפי נוסף היה שירו של חיים גורי "באב אל-ואד" (1948). בציור "יצחק הקטן, לאן אתה הולך?" (1982), לדוגמה, בצידו השמאלי של הציור מופיע שרבוט בצבע כהה, המאזכר עלי כותרת, ולצדו מערכת מסועפת של קווים, בעפרון ובצבע, היוצרים מעין דימויים של שרפה ושל סימן שאלה. בעבודות משנת 1983 כבר מזוהות הרקפות כדימוי ברור אף בשמם של הציורים וסקלת הצבעים הופכת לכהה יותר. בנוסף, החל גרשוני לשלב בעבודות סממנים של זרות וגלות – "יצחק" הופך ל"יצחק'לה" וכן מופיעים דימויים של צלבי קרס. בשנת 1984 יצר גרשוני את סדרת הציורים "ח"י רקפות", שהוצגה בתערוכה בגלריה גבעון בשנת 1984. הסדרה הכילה 18 ציורים, שכל אחד מהם עשוי משני גיליונות נייר המחוברים בפס של סרט דביק לגודל של 140x200 ס"מ. בנוסף לדימוי של עלי-כותרת ועלי רקפות, היוצרים סבך צפוף העולה כלפי מעלה, מופיעים בציורים גם ציטוטים משירו של חיים גורי ופסוקים מ: "הסולח לכל עווניכי / הרופא לכל תחלואיכי: הגואל משחת חייכי / המעטריכי חסד ורחמים". טקסטים אלו מסודרים בשולי הציורים, כמעין מסגרת.
יגאל צלמונה תיאר את מוטיב הרקפות אצל גרשוני כדימוי תחליפי לחייל. כמשלבת חושניות ביחד עם אזכור לשכול לאומי. הרקפות, טען צלמונה, "מאונשות לעיתים: עליהן מזכירים צורות גוף, אברי מין ועכוזים. התנוחות שלהן חגיגיות או רפויות, הן לעיתים קמולות, לעיתים מצויות בפריחה מפוארת – השלכה של מצבי-נפש אנושיים".
במקביל לציוריו האקספרסיביים החל גרשוני ביצירתם של הדפסים רבים שנוצרו ב"סדנת ההדפס ירושלים". בין עבודותיו במדיום זה בולטות סדרת התצריב "קדיש" (1984), שעבודותיה מכילות את מילות תפילת הקדיש היהודי, ההדפס "אבינו מלכנו" (1984), סדרת הדפסים "י"ג תחריטים לשירי חיים נחמן ביאליק". משנת (1986) ועוד.
בשנת 1986 נערכה במוזיאון ישראל תערוכה גדולה מציוריו של גרשוני באצירתו של צלמונה. התערוכה – "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה..." – הציגה את סדרת עבודותיו העיקריות של גרשוני מאז עבר למדיום הציור. בקטלוג התערוכה הציג איתמר לוי פרשנות איקונוגרפית ליצירותיו של גרשוני, וקישר את הדימויים אל יצירות אמנות מתולדות האמנות המערבית. המפגש בין אלו לבין גרשוני "היהודי" יוצרת מרחב בו סדרי העולם הישנים התערערו ו"הפנייה אל הנשגב נכתבת במיצי הגוף ובמדרך הגפיים". גם צלמונה ציין במאמרו בקטלוג את הפן האירוטי שבעבודות והציג אותו כסמן של חיפוש זהות עצמית.
סדרת הציורים "במראה ובחידות" (1986), שהוצגה לראשונה בתערוכה במוזיאון ישראל, הציגה אף היא את השאיפה אל הנשגב. לבד מן הטקסט מופיעים בציורים אלמנטים אסכטולוגים אשר היו אופייניים ליצירתו של גרשוני בתקופה זו כגון כוכבים, פנטגרם, סימני שאלה ועוד. אלמנט איקונוגרפי מעניין המופיע בחלק מציורי הסדרה היא הספרה 8. השימוש בדימוי זה, אשר הופיע קודם לכן ביצירתו של אריה ארוך כייצוג של האינסוף, מופיע ביצירה כביטוי לשאיפה לנשגב ולאהבה אלוהית, בתוך מסגרת כאוטית ו"ארצית".
בסוף שנות השמונים חזר גרשוני ויצר עבודות העושות שימוש בכלי חרסינה ישנים. עבודות אלו, כ"הנני", "צדק לפניו יהלך" או "ואיפה כל היהודים?", כולן משנת 1988, הכילו דימויים טקסטואליים השואבים מן המקורות היהודיים. גרשוני עימת אותם עם דימויים גרפיים כגון כוכבים או מגני דוד, צלבי קרס וטביעות אצבעות.
קדיש, 1989–1999
זרים
בשנת 1990 נערכה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד גדולה לגרשוני בשם "עבודות 1987–1990", באוצרתו של איתמר לוי. התערוכה הציגה דימויים חדשים שנוספו לאיקונוגרפיה של גרשוני ובהם זרי פרחים.
הזרים, המזוהים בתרבות המערבית כסממנים של ניצחון ואבלות, הופיעו אצל גרשוני כדימוי מרחף וסגור בחלל ריק. לצד זרים שופעי עלים הופיעו ברישומיו של גרשוני גם זרים כמעט קרחים. "הפרויקט של הזרים הלך ונשר", העיד גרשוני. "התהילה נשרה, הזרים התקרחו. באחד האחרונים כתבתי: 'בואי כלה', אבל לא במובן המקובל, אלא במובן של התכלות, כליון, סוף."
הזרים הופיעו גם כמוטיב מרכזי בספר האמן "קדיש" (1997), שליוה את טקסט הפואמה "קדיש" של אלן גינסברג משנת 1961. הספר הכיל 24 דפים בגודל של 54x76 ס"מ, ובהם הטקסט של גינסברג באנגלית, ותרגומו לעברית בידי נתן זך וכן הדפסים על גבי עלי זהב. הספר הוצג בשנת 1999 במרכז היהודי שבבית הכנסת החדש בברלין ובשנת 2000 במוזיאון תל אביב, בתוך תיבות תצוגה הדומות לספסלי בית כנסת.
ב-26 בנובמבר 1998 נפתחה בגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב תערוכה של גרשוני בשיתוף עם הצלמת שוש קורמוש. בעבודות שהציג בתערוכה זו חזר גרשוני למוטיב הזרים, אולם הפעם יצר אותם בטכניקה של החסרת צבע ממשטח הציור, על ידי גירודו בציפורניו.
עיניים
בחודש מאי 1996 הציג גרשוני תערוכה משותפת עם רפי לביא בגלריה גבעון בתל אביב. התצוגה נתפסה כאחת מן התערוכות החשובות של אותו הזמן, לא רק בשל הצגת גוף עבודות של שני אמנים קאנונים של האמנות הישראלית, או כפי שהוגדרו "מאייסטרים מקומיים, בני 60", אלא בעיקר בקשר שלה אל המרחב הציבורי הישראלי.
עבודותיו של גרשוני, שנשאו כתובות כגון "אל מלא רחמים" מתוך תפילת ה"קדיש", כללו דימויים של כתמי צבע גדולים וכהים, מעין "עיניים" עשויות אימפסטו עבה. החיבור של ציורים אלו עם עבודותיו של לביא, אשר הכילו לראשונה ביצירותיו אזכור קונקרטי של כתמי צבע אדום ו"יריות" ציוריות, התפרשו כתגובה על רצח יצחק רבין, על אף שעבודותיו של גרשוני נוצרו עוד לפני הרצח.
עדות נוספת בעניין מעורבותו האישית של גרשוני ברצח רבין והשלכותיו ניתן למצוא במאמרו של אהרן שבתאי "מוישה" (2010), שבו הזכיר את דעותיו הפוליטיות באותה עת ואת התקרבותו אל לאה רבין. נוסף על כך גרשוני הציג עבודות בתערוכה קבוצתית בשם "אחרי רבין: אמנות חדשה מישראל" שהוצגה בשנת 1998 במוזיאון היהודי של ניו יורק.
מוטיב ה"עיניים" המופיע ביצירותיו של גרשוני ויוצר מעין תבנית פנים בסיסית הוא בעל איקונוגרפיה עשירה. לצד מקורות ספרותיים כגון פסוק משירו של חיים נחמן ביאליק – "העיניים הרעבות שככה תתבענה", או שירתו של אברהם בן יצחק, העיד גרשוני כי "העיניים האלו באו מ'שם'. לפעמים אני חושב על התמונה של המשפחה שלי מפולין ... כמקור של דימוי העיניים הזה. יש לי גם בראש תמונה של רכבת נוסעת ומבין הלווחים מציץ זוג עיניים שחורות, של ילד או ילדה ... העיניים הריקות ליוו אותי הרבה זמן לפני שציירתי אותן, בעקבות תערוכה של פרוטומות רומיות שראיתי במוזיאון לואיזיאנה לפני שנים. ... דווקא החורים, חיסרון העיניים, יצרו פתח אל הריק השחור שבתוך הפסל, המחישו את הפנים המפוסלות והיצוקות כקליפה דקה, ריקה".
סרטה של זיוה פוסטק "מ.ג.: הכנות לפרידה" (1997; 88 דקות) תיאר את התנהלותו של גרשוני בתקופה זו, תוך שהוא מצביע על הקשר שבין הביוגרפיה האישית של גרשוני, לבין אמנותו.
בשנת 1997 עבר גרשוני התקף חרדה ואושפז במרכז לבריאות הנפש גהה. בזמן האשפוז יצר גרשוני רישומים רבים אותם כינה "עין חרוד", שם המאזכר אטימולוגית את המילה "חרדה". הרישומים המשיכו את עיסוקו של גרשוני בסוג של הפשטה של צורה עגולה. בריאיון לקראת הצגת הרישומים, בתערוכה בשנת 2003 במשכן לאמנות על שם חיים אתר, פירש גרשוני את שם היצירות ומשמעותן: "קראתי לתערוכה 'עין חרוד'. זה נראה לי מתאים מהבחינה האמנותית, כי רישומי הנופים האלה, מין קו אופק ועיגול מעליו, הם נורא אבסטרקטיים, ודווקא השם הזה נותן להם קונקרטיות ומקום. עין חרוד זה עין החרדה, עין הסערה. נראה לי שהסדרה נעשתה מהבדידות הכי גדולה או מתוך המסע הבדידותי הכי גדול שעשיתי".
עבודות הסדרה מצטרפות אל קבוצה גדולה של ציורים שיצר גרשוני החל ממחצית שנות התשעים, והן בעלות חומריות מינימליסטית, הבולטת אל מול עבודתו הקודמת של גרשוני. הציורים, הספוגים אווירה טרנסצנדנטית, נעשו על גבי בדי ציור, כשגרשוני משתמש בחומרי רישום שונים כדי לחשוף את מבנהו הפיזי של הבד.
בשנת 1999 הציגו גרשוני והצלם זוהר קניאל, בן זוגו של גרשוני בשנים 1997–2000, עבודות צילום של קניאל במסגרת "ארט פוקוס 3". בתערוכה הוצגו תצלומים שכללו סצנות של אינטימיות זוגית בחדר אמבטיה ביתי, בהן השתקף הזוג מבעד למראה בעירום מלא. התערוכה נקראה "פיידרוס", כשם הדיאלוג האפלטוני "פיידרוס" הדן במשמעות האהבה ובמבנה הנפש. עבודותיו של קניאל הדגישו את הממד הרפלקסיבי שבפעולת ההתבוננות של זוג האוהבים.
במקביל, הוזמן גרשוני לאצור תערוכה במוזיאון ישראל, המורכבת מאוסף המוזיאון. גם בתערוכה זו שולבו תצלומים מאותה סדרה שיצר קניאל. לאחר שהסתיימה אצירת התערוכה "זווית (מ)שונה – משה גרשוני בוחר מאוספי מוזיאון ישראל", ניסו אוצרי המוזיאון לבטל את התערוכה בשל הפרובוקטיביות של הצילומים. טענה נוספת שהעלו הייתה כי התערוכה עושה שימוש מועט באוספי המוזיאון. לאחר שהמוזיאון לא הצליח לבטל את תערוכתו של גרשוני, בעקבות צו מניעה שהגיש גרשוני, נתלתה בפתח התערוכה מודעה לפיה "התערוכה כוללת אמירה אישית של האמן ואינה מבטאת את עמדת המוזיאון". סיקור נרחב של הפרשה הוצג במגזין "סטודיו", אז מגזין האמנות המשפיע ביותר באמנות הישראלית.
המאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|מראה בתערוכה בגלריה גבעון, 2006
מראה בתערוכה של משה גרשוני, 2008|ממוזער|250px|שמאל
מראה בתערוכה של משה גרשוני, 2008|ממוזער|250px|שמאל
מראה בפתיחת התערוכה "ET HOMO FACTUS EST" בגלריה גבעון בשנת 2011|ממוזער|250px|שמאל
בשנת 2000 התחיל גרשוני בקשרים רומנטיים עם חואן חוסה גרסייה פניירו, גבר ספרדי צעיר אותו הכיר באינטרנט בשנת 1999. פניירו היגר לישראל ועבר להתגורר עם גרשוני בתל אביב-יפו. בנוסף, הוא שכר סטודיו חדש ורחב-ידיים בדרום העיר.
במחצית הראשונה של העשור נערכו כמה תצוגות המשחזרות עבודות ישנות של גרשוני. בגלריית "המדרשה" שוחזר בשנת 2003 המיצב "יד ענוגה", והוצב שם בתצוגת קבע, ואילו בשנת 2005 נערך שחזור של התערוכה "עבודות אדומות קטנות" שהציג גרשוני ב"גלריה שרה לוי" בשנת 1979. את התערוכה אצר בנו כלב, האספן שרכש רבות מן העבודות מתצוגה זו.
ב-20 בפברואר 2003 נבחר גרשוני לקבל את פרס ישראל על עבודתו בתחום הציור. חברי הוועדה הבוחרת, שעם חבריה נמנו מרדכי עומר, לאה ניקל ויגאל צלמונה, כתבו בהודעתם כי גרשוני היה "הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, במימד היהודי, אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית. מר גרשוני היה מעורב כמורה משפיע וכאמן בולט משכמו ומעלה בצמתים חשובים של האמנות הישראלית."
לאחר פרסום החלטת משרד החינוך הודיע גרשוני כי הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, והודיע כי אינו מתכוון לקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. "אני מאוד שמח לקבל את הפרס", הודיע גרשוני, "אבל מאוד עצוב לקבל אותו בתנאים הפוליטיים והתרבותיים שקיימים עכשיו בישראל". במכתב ששלח למשרד התרבות ב-4 באפריל כתב גרשוני כי "לא אוכל לבוא ולקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. לא הזמן לטקסים וחגיגות". במקביל לדיון סוער באמצעי התקשורת הישראליים עתר גרשוני לבג"ץ וביקש לקבל את הפרס גם ללא השתתפות בטקס, אולם בג"ץ דחה את העתירה ואישר את התניית קבלת הפרס בהשתתפות בטקס. בראיון מאוחר התייחס גרשוני לפרשה זו וטען כי הסירוב להופעה בטקס היה תוצר של התגובה האמנותית שלו. "לא הייתה לי ברירה", אמר גרשוני, "בזמנו עשיתי עבודות נגד אריק שרון; מה, אני אעשה צחוק מהאמנות ואלחץ לו את היד? לא הייתה לי אפשרות אחרת. [...] אני חשבתי שאני לא אעשה צחוק מהאמנות. האמנות חשובה יותר מהחיים שלי. זו הייתה התנגדות סימבולית, סימבול של כל המדיניות והמדינה הזאת".
ב-27 במרץ 2006 נפתחה ב"בית גבריאל" בכנרת התערוכה "שם-מים", אותה אצר גדעון עפרת. בתערוכה חזר גרשוני אל מוטיב דמוי זרים, תוך שימוש באקוורל וצבעי אקריליק בגוונים כחולים. בחלק מן העבודות הופיע הביטוי "חקל תפוחין קדישין", ביטוי קבלי שמופיע בפיוט של האר"י "אזמר בשבחין" המושר בסעודת ליל שבת. עפרת הציג את השימוש במוטיב הזרים הוותיק לא רק כניצחון ואבלות, אלה גם כביטוי למיניות, רצון לזיווג וארוס המסמלים ניסיון לאיחוד טרנסנדנטי.
ב-24 ביוני 2006 נפתחה בגלריה גבעון תערוכה בה הציג גרשוני סדרת ציורים על גבי בדים, המצוירים באימפסטו כבד, תוך שימוש בצבעי שמן, בג'ל המעבה את מרקם הצבע ובתרסיס המותז על שכבת הג'ל הלחה. לציורים אלו, אותם החל ליצור בתחילת העשור, הייתה מראית של "שדות צבע" בנוסח "אסכולת ניו יורק". העבודות ניסו, כדברי גרשוני, להוות "מסך שקוף של צללים שבאים מהמקום השחור". בכך ביקש גרשוני להתבונן ולעורר מודעות אל האופן שבו הציור יוצר אשליה אמנותית. בתערוכה שהציג ב"גלריה גבעון" אף כיוון גרשוני גופי תאורה אל הציורים, כך שיצרו מוקדים שונים של אור על פני מצע הציור. תצוגה בעלת אופי דומה התקיימה גם בתערוכה "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון" מהמשנה במסכת אבות, שהתקיימה במרץ 2008 בגלריה העירונית בכפר סבא.
בנוסף, החל גרשוני ליצור סדרה של פסלי ברונזה בגודל בינוני. פסלים אלו נוצרו על ידי שימוש בתהליכי יציקת הברונזה של פסלים שונים, כנראה פסלים פיגורטיביים, שנוצרו על ידי אמנים וחובבים. סדרת פסלים זו, "בני ארובה", היא, לדברי שרה ברייטברג-סמל, הדימוי של גרשוני של המאה העשרים.
ב-9 בנובמבר 2010 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית ליצירותיו של גרשוני, אותה אצרה שרה ברייטברג-סמל. תערוכה נוספת, שהציגה עבודות שלו החל משנות ה-80 של המאה ה-20, נפתחה ב-13 בספטמבר 2014 בגלריה הלאומית החדשה בברלין שבגרמניה.
מחלתו ומותו
בשנת 2002 חלה גרשוני במחלת פרקינסון. למרות השפעתה של המחלה המשיך גרשוני ביצירה אמנותית. סדרת עבודות שעוררו עניין רב בעיתונות על רקע זה הייתה בקבוצה של רישומים שהוצגו בשנת 2009 בתערוכה בשם "קיץ 2009" בגלריה גבעון. התערוכה הציגה סדרה גדולה של ניירות, בגודל קטן ובינוני, ועליהם דימויים של כתמים בצבע כחול בהיר. קבוצה מרישומים אלו הוצגה בהמשך השנה בתערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד, במסגרת אוסף גבי ועמי בראון. ב-22 בינואר 2017 נפטר. בצוואתו, ביקש לשרוף את גופתו.
מגמות ביצירתו של משה גרשוני
ליצירתו הרבגונית של גרשוני הייתה השפעה רבה באמנות הישראלית. השילוב שבין סממנים ביוגרפים, ביטוי מיניות הומוסקסואלית ואקספרסיוניזם בוטה, מהווה את הדוגמה הבולטת להשפעות האנטי-מודרניסטיות החל משנות השבעים של המאה ה-20.
בשנות השבעים יצר גרשוני אמנות מינימליסטית, המתכתבת עם השפעות אמריקניות. אולם עבודותיו שילבו לצד הממד הצורני הקשוח פן נוסף אשר היה עסוק בחומריות של חומרי היצירה האמנותיים. בעבודותיו משנים אלו בולטת החתירה תחת הגריד המודרניסטי תוך הדגשת אופן בדיקה עצמי וגופני וכן אימוץ של טכניקות אמנותיות חדשות כגון מיצבים, מיצגים ועבודות סביבתיות. "הרבה עבודות שעשיתי בשנות השבעים היו קשורות לעניינים שלנו עם אירופה" העיר גרשוני על עבודתו משנים אלו, "זו בעצם המולדת שלנו, מפני שאין לנו בארץ היסטוריה של אמנות משלנו ... ומצד שני ישנו כל העניין הציוני... אנחנו רוצים להיות חלק מהמזרח, לא רוצים להיות חלק מהדקדנס האירופי".
במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986) תיארה שרה ברייטברג-סמל את עבודתו של גרשוני כמנהלת דיאלוג מורכב ו"כפול פנים" עם אירופה ותרבותה. מן הצד האחד ספוגה יצירתו של גרשוני בסממניה של אותה תרבות עמה הוא מנהל "חשבון דמים בשם העם היהודי"
במאמרו "נראותה ואי-נראותה של הטראומה" (1996) טען רועי רוזן כי עבודותיו של גרשוני בשנות השמונים מבטאות יחס פרדוקסלי לעקבותיה של טראומת השואה. העבודות מלאות בערבוב של סימנים של התרבות האירופית ושל התרבות היהודית ביחד עם סממנים של טרנסגרסיה מינית. ערוב זה, טען רוזן, משהה את כינונה של זהות הומוגנית הרמטית ומאפשר מבט רפלקסיבי על טראומת השואה.
יונתן אמיר הציע במאמר פרשנות שמחברת בין השלב המינימליסטי והמושגי לשלב האקספרסיבי והאיקונוגרפי ביצירתו של גרשוני. אמיר תיאר את מכלול שלבי עבודתו של גרשוני כמבוסס על תהליכי ״היטמעות שמייצרת שיירים, שמצביעה על סתירות ומכוננת שונות״. ״המפגש בין החומרים לפעולות, בין הדימויים למילים, בין הפורמליזם למושגיות ובין האקפרסיבי והמתמסר למה שנתון תמיד תחת שליטה – לעולם אינו מושלם״, כתב, ולכן ״לא פחות מכפי שהעבודות עוסקות במושגיות או בלאומיות, בפורמליזם, ביחסים בין יהדות לנצרות או בשכול, הן בנויות על עימות פנימי בין סוגי העיסוק הללו, ועל אישוש ותיקוף בלתי פוסק של גבולות בד בבד עם חתירה מתמשכת לפריצתם״.
פרסומים
תערוכות יחיד
פרסים
1969 – פרס ע"ש איקה בראון, מוזיאון ישראל, ירושלים
1982 – פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים
1988 – פרס משרד החינוך והתרבות לפיסול וציור
1989 – פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
1994 – פרס זוסמן לאמנים ישראלים, יד ושם, ירושלים
1995 – פרס מנדל ואוה פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
2000 – פרס ע'ש ג'ורג' וג'נט ג'אפן, קרן תרבות אמריקה - ישראל
2003 – פרס ישראל (נשלל ממנו בעקבות סירובו להשתתף בטקס)
2003 – פרס "יקיר הקהילה" על תרומתו לתרבות, מטעם אגודת הלהט"ב
2006 – יקיר בצלאל, ירושלים
2013 – דוקטורט לשם כבוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים
2015 – במלאת 40 שנה לאגודת הלהט"ב, זכה להיכלל בין 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו
קטגוריה:אמנים פלסטיים להט"בים ישראלים
קטגוריה:פסלים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:אמני הדפס ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס סנדברג לאמנות ישראלית
קטגוריה:השואה באמנות: אמנים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:קבוצת עשר פלוס
קטגוריה:ישראלים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2017 | 2024-09-11T18:01:54 |
פופ-ארט | REDIRECT פופ ארט | 2004-09-01T05:09:16 |
משה קופפרמן | משה קוּפפרמן (לעיתים קופרמן; Kupferman; 12 באוגוסט 1926 – 20 ביוני 2003) היה צייר ישראלי, חתן פרס ישראל לציור לשנת 2000.
ביוגרפיה
משה קופפרמן נולד בירוסלב שבפולין בשנת 1926, למשפחה שעסקה במסחר בטקסטיל. אביו בא ממשפחת חרשי נחושת וזהו מקור שם המשפחה (קופר – מן). בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש עם משפחתו מביתו, ושנותיו הבאות עברו עליו בבריחה מתמדת. הוא חי במחנה באורל, בקזחסטן ובמחנות העקורים בגרמניה, שני הוריו נפטרו בתקופה זו, והוא שרד בזכות עבודה בעבודות פיזיות קשות. חוויית המלחמה באו לידי ביטוי עז בהמשך חייו בעבודותיו האמנותיות.
לאחר שחזר לפולין אחרי המלחמה, עלה קופפרמן לארץ ישראל בשנת 1948, והיה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, שבו חי עד לפטירתו. עם עלייתו עבד כטפסן בניין. לאחר מכן למד ציור והושפע בעיקר מזרם אופקים חדשים שהיה שליט באומנות הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה. עבודותיו המאוחרות הן ציורים ורישומים מופשטים שאלמנט הבנייה והמחיקה של היווצרות הציור ופעולת הציור נוכחים בו מאוד.
תערוכתו הראשונה הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1969. מאז הציג גם במוזיאון סטיידלק באמסטרדם, במרכז פומפידו בפריז, במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות ובקארנגי אינטרנשיונל. בשנת 2002 אצר יונה פישר תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של קופפרמן במוזיאון ישראל. תערוכה זו יצרה דיון מחודש בעבודתו.
בשנת 2000 זכה קופפרמן בפרס ישראל לציור (יחד עם מיכאל גרוס ומיכה בר-עם). בנימוקיהם ציינו השופטים כי "עבודתו ניצבת היום בכותל המזרח של אומנות ישראל. תמונותיו גדולות הממדים וכן רישומיו הקטנים מוצגים וזוכים להערכה רבה בכל המוזיאונים החשובים בעולם".
בשנת 2003 נפתחה בצמוד לסטודיו האומן בקיבוץ לוחמי הגטאות, גלריה בשם "בית אוסף קופפרמן" בה מוצגות עבודות מתחלפות מעבדותיו.
משה קופפרמן נפטר בישראל בשנת 2003, בגיל 77. הותיר אחריו אשה - מיה, ולהם שלוש בנות ובן. עם מותו הספיד אותו הצייר רפי לביא: "משה קופפרמן, צייר שבכל פעם שאני רואה ציור שלו, אני מתרגש, נפטר. התערוכה שיונה פישר אצר לפני כשנה סימנה אותו כערך תרבותי עצום. קונצנזוס".
גלריה
השכלה
1953 - קורס לציור של הקיבוצים בנען, בהדרכת יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי.
1955 - קורס לציור של הקיבוצים בנען, בהדרכת אביגדור סטימצקי.
פרסים
1971, פרס שיף מטעם עיריית חיפה
1972 פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים
1991 פרס חיים גמזו לקידום האמנויות, מוזיאון תל אביב לאמנות
1996 פרס זוסמן לציורים על השואה, יד ושם, ירושלים
1998 פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
2000 פרס ישראל לציור
הנצחה בסדרת בולים על אמנות ישראלית
בתאריך 26 ביולי 2005 דאר ישראל הנפיק סדרה של 3 בולי דאר על הנושא "אמנות ישראלית" . אחד מהבולים האלה הוקדש לציור של משה קופפרמן משנת 1999 שכותרו "השבר והזמן". הבול עוצב על ידי האמן אד ואן אויין.
פרסומיו
משה קופפרמן, עם בירות, אחרי בירות, עם בירות: יומן רישומים, תל אביב: הקיבוץ האוחד, תשמ"ד. (אלבום איורים שנעשו אחרי טבח סברה ושתילה)
איורים
פניה ברגשטיין, בני וגיטה: ספור / ציורים: משה קופרמן, תל אביב: הקבוץ המאוחד, תש"ך.
שרה נשמית, הילדים מרחוב מאפו: סיפור לבני-הנעורים / הציורים: משה קופרמן, תל אביב: הקבוץ המאוחד, תשכ"ה 1965.
יאיר הורביץ, ציפור כלואה, (שירים), ציורים - משה קופפרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
שירי גבי דניאל, מגיש בנימין הרשב, דיוקן המשורר והערות - א"נ לוריא, ציורים - משה קופפרמן, מוציא לאור: ספרי סימן קריאה, תל אביב, תש"ן, 1990.
בנימין הרשב, טאקע אויף טשיקאוועס: געבליבענע לידער, צייכענונגען - מ. קופפערמאן. מוציא לאור: ראוון ד'וויילז: דריי שוועסטער, תשנ"ד, 1994.
יצחק קצנלסון, על נהרות בבל: מחזה תנכ"י (תרגם מיידיש שלום לוריא; הרישומים: משה קופפרמן), לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגטאות, 1995.
ספרים וקטלוגים אודות יצירתו
יונה פישר, משה קופפרמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1969.
גבריאל תדמור, משה קופפרמן - יצירות חדשות, המוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, 1972.
יונה פישר (אוצר), אד פטרסן, שרה ברייטברג-סמל, משה קופפרמן - ציורים, עבודות על נייר 1984-1963, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985-1984.
יונה פישר (אוצר ועורך), איתן הלל, יורגן הרטן, כל הדרך ועוד פסיעה - משה קופפרמן: עבודות מ-1962 עד 2000, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002.
גליה בר אור, עירן דורפמן, נמרוד רייטמן, משה קופפרמן: בנוסף לצפוי, המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד, 2012.
גדעון עפרת, קופפרמןתומרקין: פגישה בזמן - שנות ה-60, 2017.
מחקר אוניברסיטאי
אלומה רז, הציור של משה קופפרמן כמרחב עדות, עבודת גמר (מ.א.) - אוניברסיטת תל אביב, 2012.
לקריאה נוספת
בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
גליה בר אור, מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד, 2009.
יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של אוסף קופפרמן
משה קופפרמן באוספי מוזיאון ישראל
משה קופפרמן בארופיאנה
ד"ר דרור פימנטל, חובה לחקור גם מאחור | על תערוכתו של משה קופפרמן, צד א' צד ב', הגלריה בבצלאל סלמה, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 11 - צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009
מכירת שיא לציור (78,200$) "ללא כותרת" של משה קופפרמן במכירה פומבית של תירוש, בשנת 2013
יונתן אמיר, צלקתו של קופפרמן, באתר ערב רב, פברואר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לציור
קטגוריה:לוחמי הגטאות: אישים
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זוכי פרס סנדברג לאמנות ישראלית
קטגוריה:השואה באמנות: אמנים
קטגוריה:אישים הקבורים בלוחמי הגטאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003 | 2024-08-01T03:56:00 |
אמנות ביזנטית | אמנות ביזנטית היא כלל האמנויות שהיו נפוצות בתקופה הביזנטית, החל מן המאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-9, אז סטתה האמנות באירופה מן האמנות של האימפריה הביזנטית המזרחית. הסגנון הביזנטי באמנות שומר במידה רבה בחלקים של האימפריה הביזנטית המזרחית והתפתח שם לאמנות איקונית בשנים המקבילות לאמנות הרומנסקית והגותית באירופה.
הסגנון הביזנטי באמנות
שמאל|ממוזער|250px|"תיאודורה ואנשי חצרה", יצירה בסגנון הביזנטי 547 לס', פסיפס, 440/432, סן ויטלה, רוונה
היסטוריונים שונים בתחום תולדות האמנות תיארו את האמנות הביזנטית, מתוך השוואה לאמנות היוונית והרומית, כדרדור ביכולות האמנותיות של בני התקופה, אולם חוקרים אחרים מצאו בסגנון יכולת חדשנות אמנותית רבה. הסגנון התאפיין בסכמתיות ובשימוש בסימבוליזם נוצרי. הוא שואב רבות גם מן האמנות היוונית-רומית. שילוב זה יצר תיאור סימבולי ייחודי המכיל גם הקשרים ריאליסטיים (בתיאור דמויות, בתיאור ארכיטקטוני ועוד).
הסגנון מבוסס על התעניינות לא בגוף האדם והאדם עצמו אלא בהדגשת אלמנטים פחות גשמיים: פרופורציות גוף גוציות ביחס 1:5 של הראש לגוף, כיסוי הגוף וחשיבות הבגד, תיאור פנים עם עיניים גדולות ומשטחי לחיים ארוכים.
תוך שילוב מסורות קודמות, יצרה האמנות הביזנטית סכמות סימבוליות לתיאור העולם והאדם. במסגרתן נשענו סמלים נוצריים חדשים (כמו למשל תיאורי ישו) על מסורות פגניות ויהודיות קודמות. התיאור היה שטוח על פי רוב, וכלל אלמנטים ריאליסטיים, שהצטרפו לפירוש אלגורי לברית החדשה והישנה. אמנות הציור התבטאה בעיקר בשימוש בטכניקת המוזאיקה (פסיפס) ובמסגרתה הושם דגש על תיאור בעל נפח מסוים אך עם שימוש בקווי מתאר מפרידים (קונטור). הרקע היה פעמים רבות עשוי מאבני פסיפס מוזהבות שהעניקו לסצנה המתוארת אופי שמימי.
תוכנית הפסיפסים הייתה בעצמה דגם של קדושה, כאשר הסידור של כל תיאור ותיאור נבע מהיחס שלו אל הקדושה. לדוגמה, ב"אפסיס", כלומר במקום המזבח שבכנסייה, המקום המקודש ביותר, ניתן למצוא את תיאור ישו. במקומות צדדיים יותר נמצאים לעיתים תיאורים בעלי ממד חילוני מסוים. דוגמאות לדגם פסיפסים כזה נמצאות בכנסיית איה סופיה באיסטנבול או בבזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה שבאיטליה.
בפיסול מן התקופה הביזנטית בולטת ההשפעה של הפיסול הפגני בעיצוב דימויי הגוף. שלא כמו באמנות הרומית, הפיסול הביזנטי, בדומה לציור, יוצר הכללה של דמות האדם ומתמקד יותר בקומפוזיציות סטטיות וסימטריות, ופחות בתיאור תנועה. עם זאת נשמרת צורתו של האדם, ונמשכת ההתייחסות אל נושאים "קלאסיים" בעיצוב הדמויות.
את רובו של הפיסול הביזנטי ניתן למצוא כתבליטים על גבי סרקופגים נוצריים. קבוצה גדולה מהם נשתמרה בעיר ארל, שבה שכנה העיר הרומית ארלטום. סוגה נוספת היא אמנות זעירה, ובה עיצבו תיבות של שרידי קדושה או חפצים יקרי ערך אחרים. פעמים רבות היו חפצים אלו עשויים משנהב מגולף ומעוטר.
בתבליט שנמצא על גבי "עמוד תאודסיוס" שבאיסטנבול, מחולקת הקומפוזיציה הסימטרית לשני פסי אורך. בחלק העליון מופיעים הקיסר ופמלייתו כשהם יושבים ומתבוננים כנראה בשבויים בחלק התחתון של התבליט. הם יושבים בין קשת אדריכלית בעלת עמודים עם כותרת קורינתית, ולובשים בגדים הדומים לביגוד מן התבליטים הפגניים. עם זאת, יש בצורת הצגתם סכמתיות מסוימת בישיבה החזיתית לגמרי ובעובדה כי יש פערי גודל בין דמויות שונות בתוך התבליט - דמויות חשובות יותר, כגון דמות הקיסר, הן גדולות יותר.
סמלים ומשמעויות באמנות הביזנטית
ממוזער|שמאל|250px|"שלושת האמגושים", בזיליקת סנט אפולינרה נואובו. ברקע ענפי דקל המסמלים הן את גן העדן ותיאור נוף גם יחד
התקופה הביזנטית עיצבה במקרים רבים את דרכי הביטוי של האמנות הנוצרית. כשהיא משלבת בין מוטיבים וגישות מן האמנות הפגנית והיהודית לכדי סינתזה חדשה.
מסורת 'הפרה פיגורציה' - בבואם לשאוב מתוך האמונה היהודית, השתמשו האמנים הביזנטיים בדרך פרשנות ייחודית לברית הישנה. שימוש בסיפורים כדימויים באמנות, נעשה תוך הקבלה בין סיפורי התנ"ך לברית החדשה. כך לדוגמה, ייצוג ויזואלי של עקדת יצחק יהיה סימן לצופים על צליבתו של ישו, ביקור המלאכים אצל אברהם, המבשרים על הולדת יצחק, יהווה רמז מקדים לביקור שלושת האמגושים הבאים להעריץ ולברך את ישו. סוג קריאה כזה איפשר לאמנים ליצור קשת של משמעויות אלגוריות המתבטאות הן בקריאה של כל סצנה וסצנה בנפרד, והן בפרשנות של כל דגם העיטורים.
ישו והצלב - מקום נרחב באמנות תופש ייצוגו של ישו. האל מופיע במספר צורות. הראשונה כמונוגרמה המורכבת מאותיות שמו של האל. פעמים אחרות הוא מופיע כאדם בנוסחים הלקוחים מן האמנות הרומית כגון ישו המופיע כפילוסוף, ישו בדמות אורפאוס, ישו כנער רועה נושא עגל, ואפילו כשה, באופן המרמז על הקרבתו כשה האלוהים. ישו מופיע כאדם צעיר, לא תמיד עם הזקן שהפך לאחד מסימני ההיכר המאוחרים שלו
סמלים של גן העדן והנצח - ענפי דקל, מופיעים כמסמלים את גן העדן. דוגמה בולטת היא הפסיפסים מכנסיית סן ויטלה ברוונה, שם מופיעים הדקלים בסצנת שלושת האמגושים הבאים לברך את ישו, ובאפריז ובו תהלוכה של קדושים נוצריים. ענפי הדקל משמשים הן כציון נוף והן כסמנים לגן העדן. מוטיב צמחי אחר הוא של גפנים מטפסות וצמחי אקנטוס מטפסים לקוחים מן האמנות הרומית. צמחי האקנטוס מופיעים במקומות הקשורים לשלטון ואילו גפנים מופיעות בתוך מבנים דתיים. הם מופיעים על סרקופגים ועל מבנים אחרים. במאוזוליאום של גאלא פלקידיה, לדוגמה, מופיע פסיפס של צמחי אקנטוס מסתלסלים היוצאים מתוך מעיין. משני צדי המעיין מופיעים איילים השותים ממנו, לפי הפסוק מ: "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים".
סימנים קוסמולוגיים - סימנים קוסמולוגיים כגון ירח וכוכבים היוצרים משמעות רוחנית ושמימית ומאזכרים גם את תיאור הצליבה של ישו (ראו: הבשורה על-פי לוקס, כג' 43 - 46). ניתן למצוא דימויים כאלו בתיאורים של צליבתו של ישו. לעיתים הם מופיעים באופן עצמאי כתיאור קוסמולוגי, כמו בפסיפס הנמצא בנרתקס (מבואה) של בזיליקת סן מרקו בוונציה.
אדריכלות ביזנטית
ממוזער|200px|המאוזוליאום של גאלא פלקידיה ברוונה - מבנה מרכזני בצורת צלב
גם האדריכלות הביזנטית הושפעה מהאדריכלות של האימפריה הרומית, שאותה החליפה. המאפיין העיקרי באדריכלות הציבורית היה הפיכתם של טיפוסי בנייה רומיים לטיפוסי בנייה נוצריים. הבזיליקה, לדוגמה, אשר שימשה בתקופה הרומית כמבנה שלטון ומשפט, עברה התאמה ושימשה כעת את הכנסייה הנוצרית, משום שמבנה זה איפשר לשלב קהלים גדולים בפולחן. במקום בו הוצג פסלו של הקיסר עמד כעת מזבח לאל הנוצרי (אפסיס).
גם טיפוסי בנייה אחרים הפכו לנוצריים כגון מבנה "זיכרון", מבנה מרכזני בצורה של עיגול (רוטונדה) או צלב, אשר שימש בתקופה הרומית כמבנה קבורה, משמש באדריכלות הביזנטית הן כמבנה מעל קברים (מאוזוליאום) והן כמבנה המציין אירועים יוצאי דופן, שהקהל המבקר בהם יכול לנע באופן לא מאורגן אל מרכז המבנה שבו שוכן הקבר, המזבח.
דוגמאות לכנסיות ביזנטיות בולטות וחשובות הן איה סופיה באיסטנבול, בזיליקת סן ויטאלה, המאוזוליאום של גאלא פלקידיה ועוד מספר מבנים ברוונה, בזיליקת סן מרקו בוונציה, כנסיית הקבר בבית לחם, מנזר דפני ביוון ועוד.
גלריית תמונות
ראו גם
צלחות דוד
התקופה הביזנטית בארץ ישראל
לקריאה נוספת
John Beckwith, Early Christian and Byzantine Art, Yale University Press; 4th edition, February 1, 1986,
Robin Cormack, Byzantine Art (Oxford History of Art), Oxford University Press; 2nd edition, May 8, 2018,
קישורים חיצוניים
ערש הנצרות - תערוכה מאתר מוזיאון ישראל.
הערות שוליים
*
קטגוריה:סימטריה באמנות | 2024-10-16T09:09:15 |
קלורוזאורים | REDIRECT קלורוזאוריה | 2004-09-01T06:00:15 |
קוטילוזאורים | REDIRECT קוטילוזאוריה | 2004-09-01T06:02:05 |
חסרי לסתות | ממוזער|מיקסינה
ממוזער|צפלספיס
חַסְרֵי-לְסָתוֹת (שם מדעי: Agnatha), היא קבוצה פרפילטית של יצורים דמויי דגים, בהם מיתרניים חסרי לסתות כמו המיקסינות וחולייתנים חסרי לסתות כמו הצמדים. המיקסינים והצמדים משתייכים לעל-מחלקה עגולי הפה (Cyclostomes), ממנה התפתחו שאר הדגים והחולייתנים האחרים.
מיון מדעי
משפחה ללא מקור Myllokunmingiidae - נכחדה
משפחה ללא מקור Haikouellidae - נכחדה
משפחה ללא מקור Loganelliidae - נכחדה
קבוצה עגולי הפה (Cyclostomes)
מחלקה מיקסינים (Hyperotreti)
סדרה מיקסינאים (Myxiniformes)
מחלקה Petromyzontomorpha - נכחדה
מחלקה צמדים (Hyperoartia)
סדרה צמדאים (Petromyzontiformes)
מחלקה קונודונטים (Conodonta) - נכחדה, (למעט חולייתנים לסתניים)
קבוצה Ostracoderms - נכחדה
מחלקה דמויי פטרספידים (Pteraspidomorphi)
קבוצה Myopterygii
קבוצה Anaspidomorphi
מחלקה אנספידים (Anaspida)
מחלקה תלודונטים (Thelodonti)
קבוצה דמויי צפלספיסים (Pteraspidomorphi)
מחלקה Galeaspida
מחלקה Pituriaspida
מחלקה אוסטסטרקים (Osteostraci)
קבוצה חולייתנים לסתניים (Gnathostomata)
קלדוגרמה:
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1889
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדוארד דרינקר קופ
קטגוריה:קבוצות חולייתנים שהתבטלו | 2023-09-05T17:02:49 |
הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' | הפניה סרגיי אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה | 2008-07-23T14:02:26 |
לאבירנתודונטיה | לאבירנתודונטייה (Labyrinthodontia; מיוונית: "שיני מבוך") היא קבוצה פרפילטית של חולייתנים קדומים שמהווים מעבר בין דו-חיים לזוחלים. בעבר נחשבה כתת-מחלקה של דו-חיים.
מיני קבוצת הלאבירנתודונטיה החלו להתפתח מתקופת הדבון ושגשגו לאורך הקרבון ובפרם, אז הגיעו לגדלים מרשימים כשהגדול ביותר היה הפריונוסוכוס, שאורכו עד 9 מטרים והוא היה הגדול שבמיני הדו-חיים. לאחר הכחדת הטריאס הם התמעטו אך שרדו במספר אזורים מבודדים מתחרות. האחרון שבהם היה הקולסוכוס מאוסטרליה, אשר הגיע לאורך 4-5 מטרים.
מיון הקבוצה
אל קבוצה זו משתייכים:
דמויי זוחלים - נכחדה
טמנוספונדילים (Temnospondyli) - נכחדה
איכתיוסטגאים (Ichthyostegalia) - נכחדה
כיום ידוע כי איכתיוסטגאים אינם דו-חיים אלא קבוצה ללא מחלקה של בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda), וכי חלקם ובעיקר דמויי הזוחלים שייכים לדו-חיים והטמנוספונדילים ונראים כאבות הדו-חיים קיימים (Lissamphibia).
גם המינים שלא שייכים לדו-חיים, נחשבים כקרובים אליהם יותר מכל יצור אחר.
קישורים חיצוניים
ממוזער|ימין|220px|אבולוציה של שלבי המעבר בין דגים לדו-חיים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1860
קטגוריה:קבוצות חולייתנים שהתבטלו
קטגוריה:קבוצות פרפילטיות
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון | 2023-04-02T07:01:39 |
עטלפים | ממוזער|ראשי עטלפים שונים
ממוזער|300px|איור של מיני עטלפים שונים
ממוזער|330x330 פיקסלים|עטלף בגן חיות
עטלפים או עֲטַלֵּפָאִים (שם מדעי: Chiroptera, מיוונית: "כירו" – יד, "פטרה" - כנף) היא סדרה של בעלי חיים מעופפים במחלקת היונקים, הכוללת כ-115 סוגים ולמעלה מ-1,400 מינים, והיא השנייה בגודלה במחלקה זו, לאחר סדרת המכרסמים.
מאובנים של עטלפים קדומים כמו הסוג Onychonycteris והפלאוכירופטריקס הראו שעטלפים מעופפים ובעלי יכולת ניווט על ידי איכון הד קיימים לפחות 52 מיליון שנה בתקופת האאוקן. העטלפים נפוצים בכל העולם למעט הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. העטלפים הם היונקים המעופפים היחידים וחשיבותם האקולוגית גדולה, הן של העטלפים אוכלי הפירות והן של אוכלי החרקים. בגלל מראם והיותם פעילי לילה, זכו העטלפים ליחס של פחד ושנאה מבני האדם ובתרבויות רבות קושרו לאופל ולרשע. בעשורים האחרונים גברה המודעות לחשיבות העטלפים לאקולוגיה ולבני האדם, וביחד איתה גברו פעילויות שימור ומחקר של עטלפים.
פיזיולוגיה ואנטומיה
העטלפים הם יצורים חברותיים וחיים בלהקות, המונות לעיתים אלפי פרטים. אפשר לראותם תלויים במערות כשגופם הפוך. תוחלת החיים של העטלפים מגיעה לעשרים שנה ולעיתים אף יותר, תוחלת חיים ארוכה מאוד לבעל חיים כה קטן במידותיו. גודל העטלפים נע בין עטלף פירות זהוב-כיפה (Acerodon jubatus) שמשקלו עד 1.5 ק"ג ומוטת כנפיו 1.7 מטר, לבין עטלף דבורה (Craseonycteris thonglongyai) שמשקלו 1.5 גרם ומוטת כנפיו 10 ס"מ והוא הקטן שביונקים.
כנפי העטלפים מורכבות מעור המתוח על עצמות גפיהם הקדמיות, שהתפתחו לעצמות דקות וארוכות. על הבוהן המבצבצת מכל כנף ישנה ציפורן המאפשרת אחיזה לצורך טיפוס או תלייה. לעטלפים שרירי חזה חזקים המאפשרים את תנועת הכנפיים. לעצם החזה של העטלפים יש מבנה מיוחד הדומה לזה של העופות. לעטלפים גם בלוטות שומן שמהן מופרש חומר שמנוני המשמן את עור הכנפיים לשמירה על גמישותן.
לעטלפי הפרי חוש ראייה טוב, אולם אצל עטלפי החרקים (עטלפים קטנים) הראייה מנוונת בדרגות שונות. חוש ההתמצאות של העטלפים מתבסס על הפקת גלי קול בתדרים גבוהים יותר מהתדר אותו יכולה אוזן בני אדם לשמוע. כושרם לעבד את המידע המצוי בגלים המוחזרים מהעצמים בסביבה (כמו משך ההחזרה, צורת הגל המוחזר והפרשי מופע) מאפשר להם להתחמק ממכשולים במסלול מעופם, לגלות, ואף להתביית, על טרף המצוי בשדה הקלט שלהם, כולל מרחקו מהם ושינויים במיקומו עקב תנועה או ניסיון הימלטות. לכן חוש הראייה איננו קריטי עבורם - יכולתם לבצע איכון באמצעות הד מפותחת במידה מספקת כדי להקנות להם 'תמונה מרחבית' בכושר הפרדה גבוה מאוד. לחלק ממיני העטלפים יש קרומי עור על אפם ואוזניהם, שמשפרים את יכולת השמעת הקולות וקליטת ההד. העיטורים על האף מכונים עלה אפי בשל דמיונם לעלה, בעוד שהעיטורים על האוזניים מכונים "צפירים" בשל דמיונם לקרני העז.
חלק ממיני העטלפים לא רק מאכנים מזון באמצעות הדי הקולות שהם משדרים, אלא גם ב"ציתות" לקולות והדים ששידרו עטלפים אחרים. הם מסוגלים לנתח את ההד המוחזר מקריאה של עטלף אחר ולהסיק מכך שיש מזון בסביבה.
נמצא שלעטלפים רבים מבנה אוזן ייחודי: הם חסרים תעלה גרמית המובילה את נוירוני השמע או שהיא מחוררת. משערים שהדבר איפשר התפתחות חריגה של שמיעתם.
פעימות לבם בלילה, בפעולה, נעות בין 300 עד ל-1000 פעימות לדקה באחד ממיני העטלפים הקטנים שנקרא מיקרו-עטלף (Microbat). לעומת זאת, פעימות לבם של העטלפים השוהים בתרדמת חורף יורדות ל-10 פעימות לדקה, וכך הם חוסכים אנרגיה בחורף, כשאין בנמצא מזון.
תעופה
העטלפים הם היונקים המעופפים היחידים, ושייכים למועדון מצומצם של בעלי חיים מעופפים הכוללים את החרקים, הפטרוזאורים שנכחדו, והעופות.
מהירות וצורת התעופה משתנה ממין למין. העטלף המהיר ביותר הוא ככל הנראה אשף מקסיקני (שם מדעי: Tadarida brasiliensis) שיכול לעוף במהירות אופקית של 160 קמ"ש (כ-100 מייל לשעה). מהירות תעופה אופקית זו הופכת את האשף המקסיקני לבעל החיים המהיר ביותר בעולם.
רבייה
קצב הרבייה של העטלפים נמוך יחסית ליונקים בגודלם (ובפרט ביחס למכרסמים), ובמרבית המינים נולד פרט אחד בלבד בכל המלטה. משך ההריון כחודשיים. לקראת ההמלטה מתקבצות חבורות רבות של נקבות במערות נפרדות מאלו של הזכרים. ברוב המינים משקלו של הוולד כ-20% ממשקלה של האם. הגור נתלה בפרוות אמו באמצעות שיניו וציפורניו, כל עוד היא מסוגלת לשאת את משקלו. אצל עטלפי חרקים בגיל שלושה שבועות מסוגלים הצעירים לצאת לתעופה קצרה. תקופת ההנקה נמשכת כחודשיים.
מיון ופילוגנטיקה
שמאל|ממוזער|עטלף מהמין Corynorhinus townsendii|250px
שמאל|ממוזער|250px|עטלף השייך לסוג אפלול
ממוזער|250px|שועל-מעופף אפור-ראש פורש כנף בגן החיות התנ"כי
ממוזער|250px|עטלפון אירופי (Pipistrellus pipistrellus) בתעופה
ממוזער|250px|עטלפים מהמין אשף מקסיקני מגיחים בנחיל ענק ממערת בראקן שבטקסס.
ממוזער|250px|עטלף מהמין ערפד מצוי בתעופה
אבולוציה
שלדי העטלפים השבריריים אינם מתאבנים היטב; ההערכה היא שרק 12% מסוגי העטלפים שחיו תועדו בתור מאובנים. מרבית מאובני העטלף העתיקים ביותר הידועים התבררו כדומים מאוד לעטלפים אוכלי חרקים מודרניים, כגון Archaeopteropus (לפני 32 מיליון שנה). העטלפים הנכחדים פלאוכירופטריקס (לפני 48 מיליון שנה) ו-Hassianycteris kumari (לפני 48 מיליון שנה), הם היונקים המאובנים הראשונים שצבעם התגלה: שניהם היו חומים-אדמדמים.
עטלפים קובצו בעבר לסדרת-העל ארכונטה, יחד עם חדפי עצים (טופאים), למורים מעופפים (גלשנאים) ופרימטים. עדויות גנטיות מודרניות מציבות כיום את העטלפים בסדרת-העל לאורסיאתריה, יחד עם קבוצות אחיות כמו פרונגולטה, הכוללת טורפים, פנגולינים, מפריטי פרסה, מכפילי פרסה, ולווייתנאים. מחקר אחד ממקם את העטלפים כקבוצת אחות למפריטי פרסה (Perissodactyla).
להלן עץ פילוגנטי המציג את העטלפים כחלק מלאורסיאתריה, יחד עם פרונגולטה כקבוצת אחות על פי מחקר שנערך בשנת 2013.
ב-2003 התגלה בתצורת גרין ריבר בת ה-52 מיליון שנה, עטלף מאובן מוקדם Onychonycteris finneyi. הגילוי מצביע על כך שהטיסה התפתחה לפני יכולות הד. לאוניקוניסטריס היו טפרים על כל חמש אצבעותיו, ואילו לעטלפים מודרניים יש לכל היותר שני טפרים על שתי ספרות של כל יד. היו לו גם רגליים אחוריות ארוכות יותר ואמות קצרות יותר, בדומה ליונקים מטפסים התלויים מתחת לענפים, כמו עצלנים וגיבונים. העטלף בגודל כף היד הזה היה בעל כנפיים קצרות ורחבות, דבר המצביע על כך שהוא לא יכול לעוף מהר או רחוק כמו מיני עטלפים מאוחרים יותר. במקום לנפנף בכנפיו ברציפות תוך כדי טיסה, טיסתו כנראה התחלפה בין נפנופים באוויר וגלישה. הדבר מצביע על כך שהעטלף הזה לא עף כמו עטלפים מודרניים, אלא עף מעץ לעץ ובילה את רוב זמנו בטיפוס או תלייה על ענפים. המאפיינים הייחודיים של מאובן האוניקוניסטריס תומכים גם בהשערה כי טיסת יונקים התפתחה ככל הנראה בחיות שוכנות עצים, ולא ברצים יבשתיים. מודל זה של פיתוח טיסה, המכונה בדרך כלל תאוריית "העצים למטה", גורס שעטלפים עפו תחילה על ידי ניצול הגובה והכובד כדי לרדת אל הטרף, במקום לרוץ מהר מספיק להמראה בגובה פני הקרקע.
הפילוגנטיקה המולקולרית הייתה שנויה במחלוקת, שכן היא הצביעה על חיידקים שאין להם מוצא משותף ייחודי, מה שמרמז על כך שהתרחשו כמה טרנספורמציות בלתי סבירות לכאורה. ההשערה הראשונה היא שהד הגרון התפתח פעמיים בעטלפים, פעם אחת בדמויי נשפון ופעם אחת ברינולופואידים. ההשערה השנייה היא שלהד הגרון היה מקור יחיד בעטלפים, אבד לאחר מכן במשפחת העטלפי הפרי, ומאוחר יותר התפתח כמערכת של לחיצת לשון בסוג עטלף-פירות מאכן-הד. ניתוחים של הרצף של גן הקול FoxP2 לא היו חד-משמעיים לגבי האם אקו-הד הגרון אבד בעטלפי הפירות או הושג בשושלות הקוליות של עטלפים. ההד כנראה נגזר לראשונה אצל עטלפים משיחות תקשורתיות. לעטלפים מתקופת האאוקן איקרוניסטריס (לפני 52 מיליון שנה) ול-פלאוכירופטריקס היו התאמות גולגולתיות המצביעות על יכולת לזהות אולטרסאונד. ייתכן שהדבר שימש בהתחלה בעיקר כדי לחפש חרקים על הקרקע ולמפות את סביבתם בשלב הגלישה שלהם, אך אולי שימש למטרות תקשורתיות. לאחר שנקבעה התאמת הטיסה, ייתכן שהיא שוכללה לכוון טרף מעופף על ידי הד. נראה כי ניתוחים של גן השמיעה Prestin מצדדים ברעיון שהתכונה של איכון ההד התפתחה באופן עצמאי לפחות פעמיים, במשפחות שונות, במקום התיאוריה שהיא הלכה לאיבוד בעטלפי הפירות, אך ניתוח אונטוגני של השבלול תומך בכך שהאקו-לוקיישן של הגרון התפתח רק פעם אחת.
מיון
סדרת העטלפים מחולקת באופן מסורתי לשתי תתי סדרות – עטלפים קטנים ועטלפים גדולים. עם למעלה מ-1,200 מינים, סדרה זו שנייה בגודלה במחלקת היונקים רק לסדרת המכרסמים.
מאז שלהי המאה ה-19, דנות שתי תאוריות בנושא הקרבה בין שתי קבוצות העטלפים. תאוריה א' המקובלת יותר גורסת שהסדרה היא קבוצה מונופילטית, כלומר ששתי קבוצות העטלפים קרובות אחת לשנייה יותר מליונקים אחרים, וכי התעופה התפתחה פעם אחת בלבד אצל היונקים. תאוריה ב' גורסת ששתי הקבוצות הן שושלות אבולוציוניות נפרדות, וכי תעופת יונקים התפתחה בנפרד פעמיים.
במיונים מולקולריים חדשים יותר הסתבר כי קבוצת עטלפים קטנים אינה מונופילטית, ובמאמרים מתחילת המאה ה-21 הוצעה חלוקה לשתי תת-סדרות חדשות: דמויי עטלפי פרי (Yinpterochiroptera), שכוללת את עטלפי הפרי ועוד מספר משפחות של עטלפי חרקים ודמויי נשפון (Yangochiroptera) שכוללת בעיקר עטלפים טורפים, בעיקר של פרוקי-רגליים אך גם של חולייתנים קטנים. חלוקה זו חדשה יחסית ובספרות הקיימת עדיין ניתן למצוא את החלוקה הקלאסית, בייחוד בספרים מהמאה ה-20.
המיון הקלאסי
תת-סדרה Microchiropteramorpha - נכחדה. בה הפלאוכירופטריקס
תת-סדרת עטלפים גדולים (גם "עטלפי הפירות"; Megachiroptera)
משפחת עטלפי פרי (Pteropodidae)
תת-סדרת עטלפים קטנים (גם "עטלפי החרקים"; Microchiroptera)
משפחת עטלפי דבורה (Craseonycteridae) ובה מין יחיד עטלף דבורה
משפחת אשמניים (Emballonuridae)
משפחת פוריפטריים (Furipteridae)
משפחת ערפדים מדומים (Megadermatidae)
משפחת אשפיים (Molossidae)
משפחת שפתניים (Mormoopidae)
משפחת מיסטציניים (Mystacinidae)
משפחת מיזופודיים (Myzopodidae)
משפחת נטליים (Natalidae)
משפחת עטלפי בולדוג/עטלפי הדגים (גם "עטלפי שפת הארנבת"; Noctilionidae)
משפחת לילניים (Nycteridae)
משפחת זיזפיים (Phyllostomidae)
תת-משפחה ערפדים (Desmodontinae)
משפחת פרספיים (Rhinolophidae)
משפחת יזנוביים (Rhinopomatidae)
משפחת דיסקתיים (גם: "עטלפים נצמדים"; Thyropteridae)
משפחת נשפוניים (Vespertilionidae)
המיון החדש
תת-סדרה דמויי עטלפי פרי (Yinpterochiroptera)
משפחה עטלפי פרי (Pteropodidae)
משפחה עטלפי דבורה (Craseonycteridae)
משפחה פרספיים (Rhinolophidae)
משפחה פרספוניים (Hipposideridae)
משפחה ערפדים מדומים (Megadermatidae)
משפחה יזנוביים (Rhinopomatidae)
תת-סדרה דמויי נשפון (Yangochiroptera)
משפחה אשמניים (Emballonuridae)
משפחה פורפטריים (Furipteridae)
משפחה אשפיים (Molossidae)
משפחה שפתניים (Mormoopidae)
משפחה מיסטציניים (Mystacinidae)
משפחה מיזופודיים (Myzopodidae)
משפחה נטליים (Natalidae)
משפחה עטלפי בולדוג/עטלפי הדגים (Noctilionidae)
משפחה לילניים (Nycteridae)
משפחת זיזפיים (Phyllostomidae)
תת-משפחה ערפדים (Desmodontinae)
משפחה דיסקתיים (Thyropteridae)
משפחה נשפוניים (Vespertilionidae)
אקולוגיה
250px|ממוזער|שמאל|להקת עטלפים יוצאת לשחר אחר מזון בשקיעה
ממוזער|250px|שמאל|מושבה של עטלפי פאליד.
לעטלפים חשיבות אקולוגית רבה. עטלפי הפירות מאביקים עצים ופרחים ומפיצים את זרעיהם על פני שטח רב ולמרחקים ארוכים. כך יוצרים העטלפים יערות גדולים. עטלפי החרקים משמשים מדבירים טבעיים בהיותם מסוגלים לטרוף אלפי חרקים מזיקים מידי לילה, ובפרט יתושים ועשים. כך מגינים העטלפים על הצמחים מפני מזיקים ואף עוזרים לחקלאות.
עטלפים רבים חיים במושבות גדולות וצפופות בתוך מערות. צואת העטלפים עשירה בחומרים אורגניים ומשמשת מצע לבעלי חיים אחרים במערה (בעיקר פרוקי-רגליים) אך גם דשן טוב.
מיני עטלפים רבים, בעיקר עטלפי חרקים, נכנסים לתרדמת חורף בעונה הקרה של השנה, בעיקר עקב התמעטות במקורות המזון עקב דעיכה בפעילות חרקים מעופפים. כאשר העטלפים נכנסים לתרדמת הם מפחיתים את הפעילות המטאבולית בגופם ויכולים להוריד את קצב פעימות לבם עד ל-10 פעימות בדקה, וכך הם חוסכים אנרגיה רבה ומצליחים לשרוד על מאגרי השומן שהצטברו בגופם כאשר טרפו אלפי חרקים באביב ובקיץ. בשלב תרדמת החורף הם פגיעים מאוד ועשויים להתעורר בעקבות אור או רעש. התעוררותם גורמת לשריפת מאגרי השומן עקב המעבר לפעילות מלאה, דבר שפוגע בסיכויי השרדותם למשך החורף, עקב רעב. לכן חשוב מאוד לא להיכנס למערות עטלפים בחורף ולא להפריע להם בשנתם.
החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 מתו מיליוני עטלפים בארצות הברית וקנדה כתוצאה מפטריה בשם Pseudogymnoascus destructans . הפטריה גורמת לתסמונת האף הלבן (WNS) ולבעיות בתרדמת החורף של העטלפים - דברים הגורמים למותם באחוזים גבוהים ביותר. המחלה נחשבת לקטלנית ביותר ומעט מאוד ידוע עליה. מומחי עטלפים חוששים שהמחלה, שכבר גורמת לפגיעה קשה במיליוני עטלפים, תביא להכחדת מספר מיני עטלפים ולפגיעה קשה בטבע. הפטריה נתגלתה לראשונה ב-2006 במזרח אמריקה הצפונית. החוקרים משערים שמקור הפטריה הוא מאירופה ושעטלפי העולם הישן פיתחו עמידות מסוימת למחלה.
עטלפים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|עטלף פירות מתעופף בשדרות רוטשילד, תל אביב
בישראל יש 33 מיני עטלפים. אחד מהם הוא עטלף פירות מצוי והשאר עטלפים אוכלי חרקים (בהם יזנוב קטן, יזנוב גדול, פרסף בהיר, פרספון מצוי, אשף מצוי, עטלפון ריפל, אודנן, נשפון מצוי, עטלפון לבן-שוליים, לילן מצרי ועוד).
בתקופה מסוימת היו עטלפי הפירות מרובים עד כדי כך ששיערו בטעות כי הם מזיקים לחקלאות. למעשה, מחקר שפורסם ב-1999 הראה שרק 15% מהפירות מהם העטלפים ניזונים היו גידולים חקלאיים, ורק שניים מהם גודלו קרוב לאזור המחקר. ההכרזה על עטלף הפירות המצוי כעל מזיק חקלאי על ידי רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות הובילה לניסיונות מיגור העטלפים, בעיקר פעולות של עישון מערות על ידי אתילן-די-ברומיד (1958) והרעלה בגז לינדן אשר פגעו פגיעה קשה באוכלוסיות עטלפי החרקים בארץ ואף בפועלים שהשתמשו בו. אוכלוסיית עטלפי הפירות קטנה, בסופו של דבר, כנראה עקב פיצוץ אוכלוסין. ריסוס והרעלת מערות עטלפים רבות ברעלים וקוטלי חרקים, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הביא אוכלוסיות רבות של מיני עטלפים (בעיקר עטלפי חרקים, הנחשבים למדבירים טבעיים האוכלים חרקים המזיקים לחקלאות כמו עש) על סף הכחדה. כך למשל במערת אצבע בהר הכרמל מאוכלוסייה בת מספר מינים ואלפי פרטים בשנות ה-30 של המאה ה-20 נותרו רק פרטים בודדים.
בעקבות מאמצים של החברה להגנת הטבע ושל מומחי עטלפים מישראל ומהעולם הופסקה הרעלת המערות והחלו מאמצים בחקירת ושימור העטלפים. מרכז היונקים בחברה להגנת הטבע מנהל מדי שנה סקרים על מצב וכמות העטלפים בארץ. ממצאים מ-2009 מראים על אוכלוסיות קטנות (ברוב המינים בדרך כלל כמה מאות פריטים ובנפוצים מספר אלפים) אך יציבות. כמו כן הותקנו תיבות ללינת עטלפים במספר מקומות בארץ. אחד ממיזמי השימור הגדולים של עטלפים בארץ הוא הכשרת מוצבים נטושים של צה"ל בגבול עם ירדן ללינת עטלפים (בעיקר עטלפי חרקים). מיזם זה מתבצע בשיתוף פעולה של צה"ל, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע ונחל הצלחה. ב-2014 הצטרפה ישראל לאמנת Eurobats לשימור עטלפים.
ב-2023 דווח על מחקר בעקבות פעילות עטלפים בעיקר ממין נקבה, גם בשעות היום בשנים האחרונות, בעקבות ראיות שנמצאו בתל אביב, רמת גן, פתח תקווה, אשדוד וחיפה.
שימור העטלפים
ממוזער|250px|עשרות בני אדם צופים בגיחת העטלפים בגשר שדרת הקונגרס שבאוסטין, טקסס.
בעשורים האחרונים עלתה המודעות לחשיבות האקולוגית של עטלפים וקמו ארגונים ממשלתיים, ציבוריים ופרטיים העוסקים בשימורם, דוגמת Bat Conservation International. ארגונים אלה עוסקים בפעולות שימור בטבע, מחקר, חינוך, הסברה ושתדלנות ציבורית.
החל מ-1997 מתקיים מדי שנה "ליל העטלף הבין-לאומי". זהו אירוע שנתי בין-לאומי להעלאת המודעות לעטלפים ולבתי הגידול שלהם. הוא מצוין בשבוע האחרון של אוגוסט במעל 30 מדינות (כולל ישראל).
במסגרת האירוע מקיימים ארגוני סביבה שונים סיורים, הרצאות ופרסומים אחרים בנושאי חיי העטלפים, בתי-הגידול שלהם והצרכים שלהם.
האירוע מתקיים גם בישראל, ומאורגן על ידי רשות הטבע והגנים.
דוגמה לשימור מוצלח של עטלפים היא קהילת העטלפים של העיר אוסטין שבטקסס, ארצות הברית. כיום העיר ידועה בין השאר בזכות אוכלוסיית ענק (בת מיליון וחצי פרטים) של עטלפים מהמין אשף מקסיקני (Tadarida brasiliensis) שהתנחלה מתחת לאחד הגשרים הראשיים בעיר - גשר שדרת הקונגרס על שם אן ריצ'רד . זהו הריכוז הגדול ביותר בעולם של עטלפים ממין זה אחרי מערת בראקן. בהתחלה התושבים חששו מהעטלפים וראו בהם איום אך מאמצי חינוך והסברה מצד ד"ר מרלין טאטל ופעילי טבע אחרים הפיגו את חששותיהם, כשהסבירו לעירייה ולתושבים שהעטלפים אינם מסוכנים אלא אף מועילים מאוד לעיר ולתושביה. הגשר ועטלפיו הפכו לאטרקציה תיירותית שחביבה על המקומיים והתיירים הזרים כאחד, ואלה באים בהמוניהם לצפות בנחיל העטלפים הענק היוצא לצוד חרקים בעת השקיעה, דבר המניב הכנסות רבות לעיר.
מאז שנות ה-2000 ננקטות בישראל פעולות שימור של עטלפים. פעולות אלה כוללת מלבד ניטור אוכלוסיות, מחקר, חינוך והסברה גם הסבה של מבנים נטושים כגון מוצבי צה"ל ללינת עטלפים והתקנת תיבות לינה לעטלפים ברחבי הארץ.
ב-2015 הצטרפה ישראל לאמנה הבין-לאומית Eurobats הפועלת להגנה על עטלפי אירופה ואזורי תפוצתם.
העטלפים בתרבות
ממוזער|150px|באטמן איש העטלף
בגלל מראם המוזר והמפחיד לעיתים, והיותם יצורי לילה, שימשו העטלפים בתרבות אלגוריה לאפלה ולכוחות האופל. מפלצות על-טבעיות כמו דרקון וגרגויל צוידו בכנפי עטלף ודמותו של דרקולה הערפד מלאה במוטיבים של עטלף: ניבים, גלימה שחורה, לא יכול לסבול את אור היום, יכול לשנות צורה לעטלף.
בתנ"ך
בתלמוד
נכתב שעטלף נהפך לערפד אחרי 7 שנים (אין הכוונה לערפד המיתולוגי): "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש".
במסכת בכורות נכתב שעטלף מטיל ביצים: (). מספר פרשנים נדרשו להבדל בין קביעה זו של התלמוד לבין הידע העדכני שבידינו, לפיו העטלף מוליד וולדות חיים. יש שטענו שהתלמוד התייחס לחיה אחרת ולא לעטלף של ימינו, יש שטענו שבעבר העטלף אכן הטיל ביצים אלא שמאז "השתנו הטבעים", ויש שהעלו את האפשרות שחז"ל טעו בהבנתם את דרכי הרבייה של עטלפים.
בצה"ל
העטלף הוא הסמל הלא רשמי של יחידת הקומנדו הימי, שייטת 13. כנפי העטלף מופיעים בסיכת היחידה, המוטו שלה הוא ועמותת בוגרי שייטת 13 נקראת עמותת העטלף. סמל עטלף מופיע גם בתג היחידה של מערך ההגנה האווירית (הסיבה לכך היא היסטורית: מערך ההגנה האווירית הפעיל מכ"ם בשם זה). טייסת 119 של חיל האוויר הישראלי, המפעילה מטוסי F-16I סופה, מכונה "טייסת העטלף". כמו כן, ישנו מסוק סיור ימי בצה"ל שנקרא "עטלף".
בתרבות הסינית
העטלף הוא אות לאושר ומזל טוב. ברבים מחפצי האומנות הסיניים, ברקמות ובתכשיטים מופיעים חמישה עטלפים סביב פרח האפרסק, שמשמעותו חיים. חמשת העטלפים מסמלים את כל הדברים שהאדם מתאווה להם: בריאות, עושר, מזל טוב, אריכות ימים ושלווה.
בקומיקס
באטמן ("איש העטלף") הוא דמות קומיקס של בלש וגיבור-על הלוחם בפשע לבוש בתחפושת עטלף (בחלק מהגרסאות היא גם שריון גוף), האמורה להשרות פחד על לב אויביו. בחלק מהסיפורים על באטמן מוצגים העטלפים כלוחמי צדק ליליים, הנוסכים בבאטמן את הדחף להילחם ברשע ולעיתים אף מסייעים לו בכך. דמותו של באטמן תרמה לשיפור התדמית של העטלפים בעיני הציבור.
בשירה הישראלית
"עטלף עיוור" הוא סינגל של הזמר-יוצר הישראלי חנן בן ארי, אשר יצא לאור ב-9 במאי 2023. בפזמון השיר חנן בן ארי מדבר על עצמו כעטלף:
אני עטלף עיוור,
צועק את חיי בחושך.
אני ישן וליבי ער,
אני נרקומן של אושר.
גלריה
ראו גם
איך זה להיות עטלף?
לקריאה נוספת
יורם יום-טוב, הרואים את הקולות: עטלפים - בין מיתוס למציאות, הוצאת מאגנס, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, ישראל 2018
יוסי יובל, עטלפים - מסע בעקבות יונק מעופף, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023.
קישורים חיצוניים
Bat Conservation International - עמותה בינלאומית לשימור עטלפים
Slice of PLOS: The Awesomeness of Bats, אתר כתב העת PLOS
עטלפים באתר DK FindOut של דורלינג קינדרסלי
עובדות מגניבות על עטלפים, אתר Bat Conservation International
Field Guide to Amazonian Bats - מדריך שדה מצולם לעטלפי האמזונאס מאת Lopez Baucells ועמיתיו (מידע)
עטלפים באתר החברה להגנת הטבע
עטלפים - לא מה שחשבתם באתר רשות הטבע והגנים
עטלפי ישראל בשידור חי, החברה להגנת הטבע (קישור וסיסמה למצלמת רשת המתעדת בשידור חי את פעילות העטלפים)
חקר עטלפים
אמה טילינג, The Secret of The Bat Genome - הרצאה ב-TED, ספטמבר 2012
עפה על עצמה: עטלפה שברה שיא בתעופה למרחקים ארוכים, הידען, 11 באוקטובר 2020
תמונות וסרטים
I'm Batman - Amy Wray (סרט המסביר על העטלפים וחשיבותם האקולוגית), בערוץ של TED ביוטיוב
Flying Foxes Vs Freshwater Crocodile - Lands of the Monsoon - BBC, ערוץ BBC Earth ביוטיוב
Tripping the flight fantastic: Stunning images show agile bats hunting moths and drinking from pond, דיילי מייל, יולי 2015
Skin & Bones - Big Idea: Echolocation, ערוץ היוטיוב הרשמי של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע הסמית'סוניאן
Skin & Bones - Animal Life: Vampire Bat, ערוץ היוטיוב הרשמי של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע הסמית'סוניאן
Amazonian Bats - סרט המראה בקצרה כיצד חוקרים עטלפים בשטח ותמונות של עטלפים באמזונס, Vimeo
How Do Bats Fly? | Science Take | The New York Times, ערוץ היוטיוב של הניו יורק טיימס
אייל ברטוב, עטלפי פירות - Egyptian Fruit Bat, יוטיוב
עטלפי פירות בישראל, יוטיוב, 23 במרץ 2014
צחי אבנור, עטלפי פירות בישראל, יוטיוב, 19 בספטמבר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1779
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך בלומנבך
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך | 2024-10-19T14:48:22 |
משה מטראני | רבי משה בר יוסף מִטְרָאנִי (המבי"ט; 1500 – 1580; ה'ר"ס – ניסן ה'ש"ם או ה'שמ"ה), היה ראש ישיבה ופוסק, מחכמי צפת במאה ה-16.
ביוגרפיה
רבי משה מִטְרָאנִי נולד לרבי יוסף מטראני, בן למשפחת חכמים ממגורשי ספרד שהתייחסה לרבי ישעיה דיטראני. בשנת רנ"ז הגיע אביו לסלוניקי שביוון, ושם נולד לאחר שלוש שנים בנו. בגיל 18, לאחר שרכש השכלה תורנית מקיפה אצל דודו, רבי אהרן מטראני, באדריאנופול, עלה לארץ ישראל. הוא השתקע בעיר צפת ולמד תורה אצל רבי יעקב בירב והיה לתלמידו המובהק. בגיל 25 התמנה לחבר בית הדין של רבי יעקב בירב, וזכה להיסמך על ידי מורו יחד עם הרב יוסף קארו שהגיע גם הוא לצפת באותן שנים.
במשך 54 שנים ישב המבי"ט בבית הדין בצפת ועסק בהרבצת תורה וכתיבת תשובות לשאלות שהופנו אליו מרחבי העולם היהודי. המבי"ט היה חברו של רבי יוסף קארו והם הרבו לדון יחד בענייני הלכה, לצד מקרים של מחלוקת ואי הסכמה. לאחר פטירת רבי יוסף קארו שימש במשך 5 שנים כאב בית הדין. כן עמד בקשר עם חכמי דורו באימפריה העות'מאנית, בהם: הרדב"ז, רבי בצלאל אשכנזי ורבי משה אלשיך.
המבי"ט היה שותף לחרם שהטיל דון יוסף נשיא על נמל אנקונה ב-1556. בעקבות העלאה על המוקד של עשרים וארבעה אנוסים ששבו ליהדות בידי האפיפיור פאולוס הרביעי והאינקוויזיציה המקומית, הכריז דון יוסף נשיא חרם כלכלי של הסוחרים היהודים על נמל אנקונה. החרם נתמך בידי רבנים שונים מחכמי הדור כהמבי"ט ר' יוסף קארו (?), ומהריב"ל ואחרים.
נפטר באחרון של פסח בשנת ה'ש"מ (1580) והניח אחריו שני בנים: רבי שלמה שהיה רב במצרים ורבי יוסף מחכמי צפת ומגדולי הפוסקים בדורו [אשר כתב את תולדותיו בהקדמת ספרו צפנת פענח].
ספריו
50 שנה לאחר מותו הדפיסו בניו את שני כרכי תשובותיו הכוללים כ-800 תשובות לשאלות שנשאל בענייני הלכה.
בחייו נדפסו שניים מספריו:
קרית ספר (ונציה שי"א) שבו בירר בכל דין ב"משנה תורה" לרמב"ם אם הוא מדאורייתא, או על פי שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, או לפי הלכה למשה מסיני או מדברי חכמים ותקנותיהם.
בית אלהים (ונציה של"ו) כולל שלושה חלקים: שער התפילה, שער התשובה, ושער העיקרים (בדפוס ראשון נקרא שער השלישי בשם שער העיקרים בדפוסים מאוחרים נקרא בשם שער היסודות כי בו מבאר את יסודות הדת). לספר צורף גם פרק מיוחד הכולל ביאור על פרק שירה, זהו הפירוש הראשון שהודפס על פרק שירה.
בנוסף, חיבר פירוש על "התחיה והפדות" מאת רס"ג וספר "אגרת גאולת עולם".
כמו כן כתב לעצמו קיצור לתשובות הרשב"ש והרשב"ץ ולספר יוחסין.
המבי"ט השאיר כתבים מעטים בקבלה על ספר הפליאה, הנמצאים באוסף גרשם שלום, בספרייה הלאומית בירושלים, ונדפסו בקובץ מקבציאל.
לקריאה נוספת
יצחק פסח זינגר, תולדות המבי"ט וספריו, ירושלים 2007.
אילן וואיה, המבי"ט לדורו: היבטים חברתיים ומוסריים במשנת רבי משה מטראני (המבי"ט), ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשפ"א.
מאיר בניהו, יוסף בחירי - מחקרים בתולדות מרן רבי יוסף קארו, ע' צט-קנב, ירושלים: יד הרב נסים תשנ"א.
גיורא פוזיילוב, חכמיהן של ארבע ערי הקודש, ע' 193-150, ירושלים תש"ס.
קישורים חיצוניים
רבי משה בן יוסף מטראני ״המבי״ט״ מראשוני בוני הגליל וזמנו, בתוך: אברהם אלמליח, חמדת ישראל, עמודים 147 והלאה
ספריו
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:רבנים יוונים
קטגוריה:צפת: רבנים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשוני האחרונים
קטגוריה:סלוניקי: יהודים
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-16
קטגוריה:ילידי 1505
קטגוריה:נפטרים ב-1585 | 2024-10-10T06:58:41 |
המבי"ט | REDIRECT משה מטראני | 2004-09-01T08:10:26 |
רבנו גרשום | רבנו גרשום (מכונה רבינו גרשום מאור הגולה או רגמ"ה; ד'תש"ך 960 – ד'תשפ"ח 1028) היה מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11.
נחשב לסמכות הרבנית הגדולה ביותר בגרמניה בימי הביניים המוקדמים.
ביוגרפיה
רבינו גרשום נולד לרבי יהודה אותו הוא מזכיר פעמים רבות בתשובותיו, ובפזמונים שונים. לא ידוע על משרה רשמית בה החזיק אביו.
באשר למקום לידתו אין מידע מוצק, והיסטוריונים של היהדות העלו השערות שונות. גרץ כתב שנולד באחת מערי צרפת, ושלמה אידלברג שההדיר את תשובותיו הסיק מדברי חכמי צרפת ואשכנז שהתכתבו עמו שנולד בצרפת או באחת מערי לותרינגיה. על בסיס המסורת המצוטטת בתשובת מהרש"ל המכנה אותו "ר' גרשון ממי"ץ" הסיקו חוקרים, ביניהם הרב משה גידמן, כי נולד בעיר מץ, אולם יש הסבורים שזהו שיבוש של שם העיר מיינץ, בה התגורר בהמשך חייו. בצעירותו שימש כמלמד תינוקות.
גם שנת פטירתו המדויקת שנויה במחלוקת. שנת ד'תשפ"ח (1028) היא המקובלת על החוקרים, ומבוססת על שני כתבי יד שנוקבים בשנה זו. ברשימת רש"ל נאמר שרבנו גרשום נפטר בשנת ד'ת"ת (1040) אך אפשר שמדובר בתאריך "עגול" ולא מדויק. קיימת גרסה מפליגה בהרבה המאחרת את פטירת רבנו גרשום עד לזמן מסע הצלב הראשון, בגרסה זו אחזו ספר יוחסין השלם ושי"ר, אך אם היא נכונה יש לאחר את זמן לידתו ובעקבות תאריך הכתובה לקבוע שנפטר בגיל מופלג של למעלה מ-110 שנים.
משפחתו
אחיו, כפי הנראה צעיר ממנו, היה רבי מכיר בן יהודה, חכם גדול ומחבר "אלפא ביתא דר' מכיר", תרגום מילים תלמודיות לצרפתית. הספר אבד, אך מוזכר בפירוש רש"י לתורה. אברהם גרוסמן הראה כי צאצאיו של רבי מכיר היו מראשי חכמי אשכנז בדור של גזרות תתנ"ו.
לפי רשימת יוחסין מן המאה ה-14, היה לו בן בשם רבי אליעזר שהיה ראש ישיבה, אך לדברי אביגדור אפטוביצר מדובר במסורת מסופקת ומפוקפקת שאין לה אישור ממקור אחר.
ואולם ידוע כי בן אחר שלו התנצר, אולי בעל כורחו, ומת כנוצרי. רבנו גרשום ישב עליו שבעה, וסיפור המאורע השתמר בספר "אור זרוע" בהלכות אבלות (סימן תכח): . בעקבות תיאור זה כתבו אחדים מן החוקרים שרבנו גרשום התאבל עליו בעקבות המרת דתו, אך בדברי ראשונים מאוחרים יותר כמו מהר"ם מרוטנבורג וספר המרדכי שציטטו את הסיפור, נכתב כי ישב עליו ארבעה-עשר ימי אבל רק כאשר מת. בחלק מן המקורות נאמר שגם אשתו של רגמ"ה התנצרה יחד עם בנו, אולם מדובר כנראה בטעות העתקה.
אשתו בונא בת ר' דוד הייתה אלמנה כאשר נישאה לו (ייתכן שזו אשתו השנייה), העתקה של כתובה דאירכסא שכתב לה בט"ז בשבט ד'תשע"ג (30 בינואר 1013) נמצאת בספרייה הבודליינית ופורסמה בכרם חמד.
מוריו
רבו המובהק היה רבנו יהודה הכהן ליאונטין (הזקן), עליו כתב:
בכתביו לא מזכיר רגמ"ה מורים אחרים שלו בשמם, אלא בציון הכללי "מרבותי"; אמנם, הרש"ל מציין שרגמ"ה קיבל מתורת רב האי גאון. ציון זה, מבטא את היחס המקובל אל רגמ"ה כדמות המכוננת והמבססת של המרכז התורני באשכנז לאחר שקיעת המרכז התורני בבבל וסיום תקופת הגאונים, אך אין ידיעות על כך שרגמ"ה יצא לבבל או שרב האי הגיע לצרפת ואשכנז. ואולם לפי סדר הדורות היו קשרים בין האישים; רגמ"ה למד אצל גאוני בבל נוספים כמו רבינו חננאל ורב ניסים גאון, וגיסו של רב האי גאון, רבנו אליהו הזקן, היה תלמידו של רגמ"ה.
כתביו
בדפוס וילנא נדפס על הדף פירוש המיוחס לו בסדר קדשים ובמסכתות תענית וב"ב. אברהם אפשטיין הסיק שלמעשה הפירוש נכתב בידי תלמידי תלמידיו, ומכונה בשם "קונטרס מגנצא". הוא גם טען שרבנו גרשום כלל לא חיבר פירוש לתלמוד, שהרי חכמי אשכנז וצרפת לא הביאו בשום מקום מפירושו לתלמוד. ישראל מ' תא-שמע חלק עליו ואמר שרבנו גרשום חיבר פירוש לתלמוד שאף היה לעיני רבים מהראשונים, וחלקים ממנו משוקעים בקונטרס מגנצא. ברשימות ספרים מהגניזה הקהירית נזכרו פירושיו למסכתות בבא קמא ובבא בתרא.
הערוך מביא פירושים בשם "המורה של מגנצא", ולפי ההשערה הכוונה היא לרבנו גרשום.
בתשובותיו בהלכה הוא תקיף ומקובל בפיו מטבע הלשון: "אשיב לפי מה שהראוני מן השמים".
הוא חיבר סליחות ופיוטים שבהם הוא משמיע את זעקת עם ישראל המעונה לפני אביו שבשמים:
רבים מפיוטים אלה כתב בעקבות הצרות שבאו על יהודי צרפת ואשכנז בשנים 994, 1007, 1010.
כמו כן, הרגמ"ה פתח במגנצא מוסד ללימוד התלמוד וכיסוד הלימוד קבע את המקרא, כלומר, יש לדעת ידיעה יסודית בתנ"ך לפני שניגשים לתלמוד ומשום כך עסק בלימוד מסורה.
בשנת התשט"ז, 1956, יצא לאור ספר ליקוט של תשובות שכתב רבנו גרשום, מתוך כתבי יד וספרים של הראשונים.
תלמידיו וממשיכי דרכו
ידועים ארבעה תלמידים מובהקים של רגמ"ה: רבי יהודה בן מאיר הכהן, רבי אליעזר הגדול, רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק בן יהודה. לפי רשימת רש"ל היה גם רבי אליהו הזקן מתלמידיו.
רש"י כתב עליו: "רבינו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים (כנראה איטליה) תלמידי תלמידיו הן". מרש"י ואילך מוזכר הרגמ"ה כמאור עיני הגולה אצל חכמים רבים מגדולי אשכנז וצרפת, ואכן, רוב חכמי הדור הבא באשכנז היו תלמידיו. חכמים אלו כונו בשם "חכמי לותיר" (על שם לותרינגיה), ביניהם רבי יעקב בן יקר, ורבי יצחק בן יהודה, שהיו רבותיו של רש"י, רבי אליעזר הגדול שישב בראשות הישיבה לאחר פטירת רגמ"ה, רבי יהודה הכהן מחבר ספר הדינין.
תלמיד חבר לרגמ"ה, מבוגר במעט מרבינו גרשום, ומפורסם מאוד, היה רבי שמעון הגדול ממגנצא, מגדולי פייטני אשכנז, ואחי אמו של רש"י.
תקנותיו והשפעתן
"חרם דרבנו גרשום" הפך למושג מפורסם בדיני אישות, אף כי אינו מוזכר כמעט בקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו. שתי התקנות הידועות ביותר המיוחסות לו אסרו על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, אף שההלכה במקורה אינה אוסרת שני דברים אלו. בנוסף מפורסמת גם תקנה שלו שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. על פי כמה מקורות, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף החמישי העברי, אך מכל מקום גם לשיטות אלו נהגו לאסור גם לאחר סוף האלף החמישי. קהילות אשכנז קיבלו עליהן את התקנות האלה, ואילו קהילות הספרדים ויהודי תימן, לא קיבלו אותן עליהן.
האגדה על כליאתו ונשותיו
אגדה הקושרת את תקנת חרם דרבנו גרשום עם סיפור חייו של רבנו גרשום עצמו והסגרתו בידי אשתו השנייה באשמת מעילה לידי בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית, נכתבה בידי הרב מאיר להמן בגרמנית והתפרסמה בעיתונו דער איזראעליט. תרגום של הסיפור לעברית פרסם יוסף ליב פטוחובסקי בהמשכים בכתב העת הלבנון בשנים 1871-1872. הסיפור נדפס בשם "רבנו גרשום מאור הגולה" בתרגום לעברית של מ. צבי בשנות ה-60 בתוך סדרת כתבי מ. להמן בהוצאת נצח.
גרסה חרדית-חסידית של הסיפור הופיעה בסדרת "מסיפורי צדיקים" של ספריית מחניים בשם "הכיסא המלכותי" (ספרון 42), בעוד בגרסה המקורית מתכנן רבנו גרשום לכלוא במגדל במקומו את מליטה אשתו הבוגדת והיא נופלת אל מותה בעת ניסיונה להימלט, בגרסה לילדים מי שנכלא במקום רבנו גרשום הוא השר ג'ון (יוהאן במקור הגרמני) שהביא לכליאתו של רבנו גרשום.
לקריאה נוספת
יוסף איסר איינהארן, תולדות רבינו גרשם מאור הגולה, ב"הכרמל" 12 בספטמבר, 10 באוקטובר, 27 בדצמבר 1861; 7, 14 בפברואר; 9 במרץ 1862.
אביגדור אפטוביצר, רבינו גרשום מאור הגולה, ב"הארץ", 31 במאי 1940.
אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"א
ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד חלק א', ירושלים תש"ס
קישורים חיצוניים
שלמה אידלברג, "רבינו גרשום מאור הגולה - חייו ופעולותיו", סיני לה (תשי"ד), באתר "דעת".
שלמה אידלברג, "רגמ"ה המתקן, המשיב והפייטן", סיני לו (תשט"ו), באתר "דעת".
אברהם עפשטיין, "פירוש התלמוד המיוחס לרבינו גרשום מאור הגולה", נטועים ו (ניסן תש"ס), עמ' 107–133. [תורגם מגרמנית מתוך: A. Epstein, 'Der Gerschom Meor Ha-Golah zugeschriebe Talmud-Commentar', Festschrift zum Achtzigsten Geburstage Moritz Steinschneider's, Leipzig 1896, pp. 115-143]
כתביו
הערות שוליים
קטגוריה:דור הביניים בין הגאונים לראשונים
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים
קטגוריה:ראשוני אשכנז
קטגוריה:פייטני אשכנז וצרפת
קטגוריה:מגנצא: רבנים
קטגוריה:ילידי 960
קטגוריה:נפטרים ב-1028 | 2024-10-06T15:01:59 |
יוני רכטר | 250px|ממוזער|רכטר, 2008
יונתן (יוני) רכטר (נולד ב-18 בנובמבר 1951) הוא מוזיקאי, זמר, פסנתרן, מלחין, מפיק ומעבד מוזיקלי ישראלי, חבר להקת כוורת. רכטר הוא חתן פרס א.מ.ת למוזיקה ופרס אקו"ם למפעל חיים.
ביוגרפיה
רכטר נולד בתל אביב, בנם של האדריכל יעקב רכטר ושל המורה שרה שפיר. אחיה של המאיירת מיכל לויט ואחיהם למחצה של השחקנית דפנה רכטר והאדריכל אמנון רכטר. בגיל שמונה החל לנגן בפסנתר ובגיל 15 החל לכתוב מוזיקה. השיר הראשון שהלחין היה "דמעות של מלאכים" למילותיו של חברו לכיתה דן מינסטר. בגיל זה גם הקים שלישיית ג'אז.
בנוסף לעיסוקו במוזיקה, בימי לימודיו בתיכון (תיכון חדש), שיחק כדורסל בהפועל צפון תל אביב, קבוצה בת של הפועל תל אביב, אשר שיחקה בליגה השנייה.
שנות השבעים
רכטר החל את שירותו הצבאי בחיל המשטרה הצבאית, לאחר מכן עבר טירונות בבית הספר לחי"ר וקורס משנים טכניים בחיל התותחנים. לאחר הקורס הצטרף ללהקת חיל התותחנים. הוא שירת כקלידן, בתוכניתה "לה בומבה", שעלתה ב-1970. במקביל לשירותו הצבאי למד באקדמיה למוזיקה בתל אביב.
לאחר שחרורו המשיך בלימודי המוזיקה, אך עזב אותם לאחר שדני סנדרסון הזמין אותו ב-1972 להצטרף ללהקת "כוורת". רכטר שימש כקלידן ופסנתרן הלהקה עד 1976, לצדם של גידי גוב, סנדרסון, יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. רכטר שר סולו אחד בלבד במסגרת הלהקה, שיר מחאה פארודי ("אנטיביוטיקה"), שאת מילותיו כתב. כיוצר הלחין לבדו בלהקה את "סוף ההצגה הלילה" והלחין במשותף עם סנדרסון את "מדינה קטנה" (שניהם מהאלבום השלישי "צפוף באוזן").
את יצירתו העצמאית הלחין רכטר מחוץ ל"כוורת". במקביל לפעילות הלהקה הקים עם אבנר קנר את צמד הרוק המתקדם "ארבע-עשרה אוקטבות", וב-1975 יצא האלבום היחיד של הצמד, שנשא את שמו. באלבום נכלל השיר "דמעות של מלאכים".
לאחר פירוק להקת "כוורת" חבר רכטר בן ה-24 לאריק איינשטיין, והפיק לו את אלבומו "האהבה פנים רבות לה", שיצא ב-1976. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל כשאיינשטיין פנה לרכטר, שאותו הכיר מ"כוורת", שם התרשם מנגינתו. במקור התכוונו רכטר ואיינשטיין ליצור אלבום שירי ילדים בעיבודיו של רכטר, אך שיתוף הפעולה ביניהם התפתח לאלבום למבוגרים, שרכטר הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית. רכטר הביא להקלטות את חבריו מ"כוורת" - אלון אולארצ'יק (בס) יצחק קלפטר (גיטרות) ומאיר פניגשטיין (תופים), ובין הלהיטים הבולטים באלבום היו "מה עושות האיילות" למילים של לאה גולדברג "זו אותה האהבה" ו"שיר אהבה סטנדרטי" למילים של איינשטיין. שני שירי הילדים שבאלבום, "מה עושות האיילות" ו"גמד קטן", הם שריד לכוונה המקורית ליצור אלבום שירי ילדים.
ב-1977 יצא אלבום הופעה של איינשטיין בשם "אנשים אוהבים לשיר", בהפקתו המוזיקלית של רכטר. רכטר שר בעצמו שיר אחד באלבום, "הימים חולפים", וכן ביצע את הקטע האינסטרומנטלי "הנקניק מצייטלין", שנקרא כך על פי כינויו של רכטר בפי איינשטיין. לאלבומו של איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'", שיצא באותה שנה, הלחין רכטר את שירו של אברהם חלפי "עטור מצחך", שהפך לקלאסיקה ישראלית.
ב-1978 הפיק רכטר את אלבום הבכורה של גידי גוב, "תקליט ראשון". רכטר הלחין את רוב שירי האלבום, ובהם "בלעדייך" ו"שלוש בלילה בעיר" למילים של דן מינסטר ו"העיקר זה הרומנטיקה" למילים של עלי מוהר. עם השיר "שלוש בלילה בעיר" השתתף גוב בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה.
באותה שנה היה שותף ליצירת האלבום "הכבש השישה עשר", שהורכב משירי ילדים שכתב יהונתן גפן, להם התאים לחנים שהפכו, למרות מורכבותם, לקלאסיקה לילדים. רכטר עיבד את שירי האלבום והלחין כמעט את כולם. בין השירים המצליחים באלבום היו "הילדה הכי יפה בגן" ו"גן סגור".
ב-1979 הוציא יוני רכטר 3 תקליטים. "אגדה בחולות", שהיה פסקול למופע של להקת ענבל, אלבום הסולו "התכוונות" ואלבום נוסף עם יהודית רביץ. בתחילת 1979,
בהמשך לאלבום "הכבש השישה עשר", שיתף רכטר פעולה עם חברת ההרכב יהודית רביץ, שהייתה בראשית דרכה ועבדה על תקליט בכורה. רכטר ורביץ יצאו במופע המשותף "באופן קבוע וחד פעמי", שאף תועד באלבום באותו שם. האלבום הוקלט בהופעה חיה באולפן, ויצא ב-1979. שם המופע נלקח מהשורה הפותחת את השיר "שיר הפוך", שהלחין רכטר למילים של יובל דור. לחנים נוספים שלו במופע היו לקטע האינסטרומנטלי "נמלים לוחשות", ולשירים "עטור מצחך", "שלוש בלילה בעיר", "כבו האורות" והשיר "לילה טוב", במקור מתוך "הכבש השישה עשר".
אלבומו הראשון של רכטר כסולן, "התכוונות", יצא ב-20 בדצמבר 1979 והכיל בלדות שקטות כגון "זה כל מה שיש" שנכתב על פי השיר "As Time Goes By" ו"שוב היא כאן" למילותיו של עלי מוהר. שני שירים אלו היו משיריו הבולטים של האלבום. את שניהם יצרו רכטר ומוהר במסגרת מחזמר שהתכוונו להעלות, ולבסוף לא יצא אל הפועל (הם למעשה ה"שרידים"). אף על פי שהמחזמר לא הועלה, דרכו החל שיתוף הפעולה ארוך השנים בין רכטר לבין מוהר. שלושה משירי האלבום הם קטעים אינסטרומנטליים.
שנות השמונים
לאלבומו של אריק איינשטיין "חמוש במשקפיים", שיצא ב-1980, הלחין את שירו של נתן אלתרמן "ילדי ההפקר". ב-1981 השתתף רכטר עם מוזיקאים נוספים, בהם מתי כספי ויצחק קלפטר, באלבום "קווים", שהורכב מקטעים אינסטרומנטליים. לאלבומה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה", שיצא באותה שנה, הלחין את שיריו של נתן זך "עד מחר" ("בכל פעם שאני מנגן") ו"שיר באמצע הלילה".
ב-1983 הפיק את אלבומו השני של גידי גוב, "40:06" (שנקרא על שם סה"כ התזמון שלו), שבו הלחין את רוב השירים. מהם בלטו הבלדות "כלים שלובים", "יש אי שם", "טוב שבאת", "עד הבוקר" ו"שטח ההפקר". בשיר "יש אי שם" השתתף רכטר בכתיבת המילים עם אשתו של גוב ענת. באותה שנה הלחין את שיר הנושא לתוכנית הילדים "רחוב סומסום", למילים של עלי מוהר. רכטר גם השתתף בביצוע השיר, לצד גידי גוב, מזי כהן ודפנה ארמוני.
לנורית גלרון הפיק ב-1984 את האלבום "נגיעה אחת רכה", שבו בלטו לחניו לשיר הנושא באותו שם, שכתב עלי מוהר, ול"שיר על הארץ", שכתב יהושע סובול ("בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ..."). באותה שנה השתתף בהופעת האיחוד של להקת "כוורת", שתועדה באלבום "כוורת - הופעה חיה, קיץ 1984".
ב-1985 הוציא רכטר אלבום משותף עם עלי מוהר בשם "בגובה העיניים", ובו לחניו לשירים של מוהר. מהם התפרסמו השירים "עוגן הרם", הדואט עם מזי כהן שנקרא בפשטות "דואט" ו"שיר נבואי קוסמי עליז", שבו רכטר היה שותף למילים (אותו ביצע שנתיים לפני כן עם גידי גוב במסע ההופעות שלו, שזכה להצלחה בזמנו). בהפקת האלבום השתתף במאי התיאטרון מיקי גורביץ', שהדריך את רכטר כיצד לבצע את השירים, בהתאם למילותיהם.
באותה שנה השתתף רכטר עם גידי גוב, מוני מושונוב ושלמה בראבא במופע הבידור "ערב חד פעמי". ב-1987 הפיק את אלבומו של יוסי בנאי "יוסי בנאי", והלחין עבורו מספר שירים. מהם התפרסם במיוחד השיר "ערב עירוני", שהלחין למילים של נתן אלתרמן.
ב-1986 הלחין את הפסקול לסרט "נאדיה" בבימויו של אמנון רובינשטיין.
ב-1988 שב רכטר לשתף פעולה עם אריק איינשטיין, ביצירת האלבום "משירי אברהם חלפי". האלבום הורכב ברובו מלחניו ועיבודיו של רכטר לשיריו של המשורר אברהם חלפי, ובהם "שיר על יונה בחלוני", "סתיו יהודי", "עטור מצחך" בביצוע מחודש, "שיר על שלושה חתולים" (עיבוד ללחן של יוחנן זראי) והדואט של איינשטיין עם יהודית רביץ "צער לך".
ב-1989 הוציאו איינשטיין ורכטר אלבום שירי ילדים בשם "הייתי פעם ילד". רכטר הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית שירים שהפכו ללהיטי ילדים כדוגמת "אדון שוקו", "שבת בבוקר" ו"גברת עם סלים". כמו כן ניגן רכטר באלבום זה על פסנתר, קלידים ואקורדיון ותרם קולו לחלק מהשירים, ביניהם "גברת עם סלים".
שנות התשעים
בשנת 1990 הפיק פסטיבל ישראל בשיתוף רשות השידור ערב משיריו של רכטר בשם "העיקר זה הרומנטיקה", ששודר בטלוויזיה ואחר כך תועד באלבום. בערב, שהופק מוזיקלית על ידי רכטר עצמו, השתתפו גידי גוב, מזי כהן, חיים צינוביץ', יהודית רביץ ויובל זמיר. לצד שיריו המוכרים של רכטר נכללו במופע גם השירים "הכל קלוי" ו-"שיר התשובה" שהלחין להצגה "עלילות מכס ומוריס בלה מורדוך הערבי וזבישק הסוס". כמו כן נכלל בו השיר שהלחין במיוחד למופע, שירו של נתן אלתרמן "תיבת הזמרה נפרדת" ("על העיר עפות יונים..."), הידוע יותר בלחנו של נחום היימן.
ב-1991 השתתף בקלטת הילדים כמו גדולים לצד אריק איינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל, כמעבד ומלחין של רוב השירים, בעיקר מאלבומם המשותף הייתי פעם ילד. שנה אחר כך השתתף בסרט כבלים גם עם מושונוב, איינשטיין ושיסל, כמעבד ומלחין של רוב השירים, גם שירי קומדיה, ואלה שמות, Toi ו"ים אדוני", לצד שירים מאלבומיו של איינשטיין, בעיקר מסוף שנות ה-80.
בשנת 1992 הוציא רכטר אלבום ילדים נוסף עם אריק איינשטיין, "האריה, היונה ותרנגולת כחולה". באלבום זה הלחין ועיבד לאיינשטיין שירי ילדים נוספים, כמו "תרנגולת כחולה" ו"אני רוצה שפתאום". בשנה זו זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים, בגיל 41 בלבד. בשנת 1993 השתתף בקלטת ההמשך לכמו גדולים, גם עם מושונוב, איינשטיין ושיסל, כמעבד ומלחין של רוב השירים בעיקר מאלבומם האריה, היונה ותרנגולת כחולה.
בשנת 1995 הוציאו רכטר ועלי מוהר את האלבום "מחשבות ואפשרויות", שלא זכה להצלחה מסחרית ואומנותית מיוחדת ולא הותיר שירים מוכרים, מלבד "כל עוד" ("ילד הולך לו ברחוב") ו"אהובתי היחידה", שבו השתתפו מזי כהן וגידי גוב. כעבור שנה השתתף רכטר באלבומם של אריק איינשטיין ושם טוב לוי "קצת לקחת חזרה", שבו ניגן על פסנתר וקלידים. כמו כן עיבד והפיק מוזיקלית שניים משירי האלבום.
ב-1998 השתתף רכטר במופע האיחוד של להקת "כוורת", שתועד על גבי האלבום המשולש "כוורת בפארק". באלבום נכלל שיר קצר שרכטר כתב, הלחין ושר בשם "השיר העצוב על מאיר פניגשטיין". במסגרת ההופעה שר רכטר את שירו "בלעדייך", וכן את השיר "שיר נבואי קוסמי עליז" במסגרת מחרוזת שהציגה את קריירות הסולו של חברי הלהקה.
העשור הראשון של המאה ה-21
בשנת 2000 סיים רכטר לעבד את שירי שנות ה-40 לכדי פסקול תצוגת מוזיאון הפלמ"ח.
בדצמבר 2002 הוציא רכטר את האלבום "עוד סיפור", אלבום האולפן הראשון שלו מזה שמונה שנים. שני הכותבים המרכזיים של האלבום היו עלי מוהר ושלום ויינשטיין, וגם רכטר עצמו כתב את המילים למספר שירים. השיר האחרון באלבום, "ולמות", נכתב על ידי אברהם חלפי.
בשנת 2005 יצא אלבום אוסף כפול של רכטר בשם "בכל פעם שאני מנגן", על שם השורה המוכרת משירו של נתן זך "עד מחר", שהלחין לנורית גלרון. בדיסק הראשון שירי סולן/דואטים של רכטר ובדיסק השני בעיקר שירים שיצר רכטר לאחרים.
בשנת 2008 הלחין לאיה כורם את השיר "זהב שחור", שאת מילותיו כתבה כורם כגרסה נשית (בלשון נקבה) לשיר "עטור מצחך". השיר נכלל באלבומה "שפה זרה".
רכטר עסק גם בעיבודים והלחנה להצגות תיאטרון והופעות מחול, בהן מופע המחול "אגדה בחולות", "נפש יהודי", "גטו", "החולה המדומה", "מקבת", "מלאכת החיים", "אותלו", "מלחמה על הבית", "החיים הם חלום", "המצליחים", "נישואים", "חוקר פרטי" ועיבודים לשירי המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בשנת 2009 העלתה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את היצירה "איתמר פוגש ארנב" שהלחין רכטר בהזמנת התזמורת לפי ספרו של דויד גרוסמן. היצירה הועלתה מאז על ידי התזמורת מספר פעמים ואף הוצאה לאור כאלבום.
העשור השני של המאה ה-21
ממוזער|יוני רכטר בהופעה במוזיאון ראלי בקיסריה
לאלבומו של אלי גורנשטיין "ונחיה", שיצא בשנת 2011, הלחין רכטר שני שירים: "עוד פעם" למילים של יהודה עמיחי ו"אורחת זרים" למילים של דויד גרוסמן, שאותו ביצע גורנשטיין עם נורית גלרון. באותה שנה השתתף כשחקן אורח באחד מפרקי הסיום של הסיטקום "החיים זה לא הכל".
בשנת 2012 הוציא אלבום הופעה כפול בשם "העיקר זה המוזיקה", שבו אירח מספר זמרים ומוזיקאים וביניהם יהודית רביץ, נתנאלה, רונה קינן, שלומי שבן אלי דג'יברי ומקהלת עדי. בין השירים באלבום מספר שירים חדשים ובעיקר עיבודים חדשים לשירים מוכרים.
בשנת 2013 השתתף בפרויקט "עבודה עברית" באלבום "היספיקו החיים?" משירי חנוך לוין. רכטר הלחין, ניגן וביצע שירים באלבום כחלק מאנסמבל שכלל גם את שלומי שבן, אלי מגן ומוזיקאים נוספים. בשנה זו הופיע יחד עם להקת כוורת בסבב הופעות האיחוד לרגל ארבעים שנה לצאת אלבומם הראשון.
בשנת 2014 השתתף יוני רכטר בתוכנית הטלוויזיה אינטרמצו עם אריק. בה הוא סיפר, כי הוא מקפיד לקבל שיעור פסנתר שבועי, שמאפשר לו לקבל משוב ולהתקדם. אריה ורדי העיר, כי עוד קודם לכן הוא הציע ליוני רכטר לכהן כשופט בתחרות רובינשטיין.
בשנת 2015 העלתה האופרה הישראלית את האופרה "שיץ" בהלחנתו, על פי המחזה מאת חנוך לוין, וליברית בעריכת מולי מלצר, בבימוי עידו ריקלין. באותה שנה הגיש את התוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל.
ב-2016 הלחין את הפסקול לסרט "חדרי הבית" של איתן גרין.
בפברואר 2017 העלתה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את האופרה "מעשה בשלושה אגוזים", המבוססת על עלילת הסיפור מאת לאה גולדברג עם אותו השם. רכטר הלחין, וגם ביסס את הליברית על פי הסיפור ובתוספת חמישה שירים אחרים של גולדברג.
ביולי 2017, 14 שנים לאחר צאת האלבום האחרון שלו הוציא רכטר סינגל מתוך אלבום חדש בדרך "ואת ברשות עצמך" למילותיו של יענקל'ה רוטבליט.
באוגוסט 2017 עלה מחזמר לילדים "שבת בבוקר" המבוסס על שיריו של רכטר בהפקתו של שי להב.
בספטמבר 2017 יצא אלבומו של רכטר "סביבנו", שכלל שירים שהולחנו על ידי רכטר במהלך למעלה מעשור. השיר הפותח את האלבום וזה המסיימו הולחנו למילותיו של עלי מוהר.
במאי 2018 רכטר נעל את פסטיבל מג'סטה עם מופע "התכוונות ועוד", בו ביצע בשלמותו את אלבום הבכורה שלו שיחגוג בשנה הבאה 40 שנים לצאתו. במופע התארח שלומי שבן.
בשנת 2019 הועלתה בתיאטרון הקאמרי הקומדיה "אניהו" (על פי אתגר קרת) עם מוזיקה מקורית של רכטר.
בתחילת שנת 2020 הוציא רכטר אלבום חדש בשם "יוני ג'ירף", שהוא למעשה אלבום שירי ילדים עם לחנים מחודשים לשירים ישנים, וגם שירים חדשים כמו "פנינה" בו השתתפו חברי ההרכב המקורי (מ-40 שנה לפני כן) של "הכבש השישה עשר" שהתאחדו ליצירת השיר החדש.
בסוף 2020 יצא האלבום "שרים תפילילה", שהוא גרסה מולחנת ומושרת לספר הילדים המצליח "תפילילה". רכטר הלחין לאלבום את השיר "מנגינה מתחילה", בביצוע אסתר רדא ואלון עדר.
ב-1 ביולי 2024, רכטר הוציא לאור בהפתעה שיר בשם "במקום אחר", אותו כתב והלחין.
חיים אישיים
יוני רכטר נשוי לדפנה, מורה לאמנות, ולהם שני בנים ונכד. מתגורר בתל אביב.
יצירתו
המוזיקה של רכטר מתאפיינת במורכבותה ההרמונית וניכרת בה השפעתן של המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז, כמו גם של שירים רוסיים ומלחינים ישראלים שקדמו לו, בעיקר סשה ארגוב. למרות ההרמוניה המורכבת, לעיתים קרובות המנגינות פשוטות וקליטות, כדוגמת לחן השיר "הילדה הכי יפה בגן". רכטר עושה שימוש ברבים משיריו במשקלים ומקצבים ייחודיים ומשחקיים, לדוגמה בשיר "לא מכירים". העיבודים של רכטר עשירים ומשלבים לעיתים קרובות כלים לא-שגרתיים וכלי נגינה קלאסיים; ברבים מעיבודיו תופס הפסנתר מקום מרכזי. בין השאר, הלחין רכטר משיריהם של המשוררים לאה גולדברג (למשל השיר "מה עושות האיילות"), אברהם חלפי ("עטור מצחך" הוא המוכר שבהם), ורבים אחרים.
פרסים
בשנת 1990 זכה בפרס אקו"ם למלחין השנה.
בשנת 1992 זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים.
בשנת 2008 זכה בפרס א.מ.ת למוזיקה.
בשנת 2009 קיבל את התואר "דוקטור לשם כבוד" מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנת 2012 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על המוזיקה המקורית שהלחין להצגה "חוקר פרטי" שהועלתה בתיאטרון החאן.
בשנת 2014 זכה, יחד עם יהונתן גפן, בפרס אקו"ם על תרומה מיוחדת ליצירה הישראלית לילדים על יצירתם המשותפת "הכבש השישה עשר". מנימוקי השופטים:
בשנת 2017 קיבל את התואר "דוקטור לשם כבוד" ממכון ויצמן למדע.
דיסקוגרפיה
קישורים חיצוניים
ראיונות
אורי ברייטמן, ראיון פרוגרסיבי עם יוני רכטר, באתר רוק מתקדם, 13 באוגוסט 2004
אשר קשר, "אריק איינשטיין אוהב סווינג"-ריאיון עם יוני רכטר, באתר אג'נדה, 30 באפריל 2010
*
על יצירתו
יוני רכטר באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
מירב מירון דבויריס, טקסט והעיר הגדולה: שני דיוקנאות של תל אביב בלחניו של יוני רכטר, בתוך: מוזיקה בישראל (2014) בעריכת מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:חברי להקת כוורת
יוני
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:חברי להקת חיל התותחנים
קטגוריה:זמרי רוק ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1974
קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון
קטגוריה:קלידנים ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אמנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-10-11T16:05:26 |
עלי מוהר | עֵלִי מוֹהַר (30 בדצמבר 1948 – 30 בנובמבר 2006) היה פזמונאי ועיתונאי ישראלי. בעל טור בעיתונים "דבר" ו"העיר".
ביוגרפיה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתם של יחיאל ועלי מוהר ברח' שלמה המלך 79 בתל אביב
250px|ממוזער|שלט רחוב בכפר סבא הנושא את שמו של עלי מוהר
מוהר נולד בשנת 1948 בתל אביב, בן לעדינה ולפזמונאי והמשורר יחיאל מוהר (יחיאל מַר), שכתב שירים רבים ללהקת הנח"ל. שני הוריו היו שכירים, ומוהר חונך על ערכי ארץ ישראל העובדת. הוא היה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים" ולמד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שנקרא באותה העת גם "בית חינוך לילדי עובדים בצפון". הוא המשיך את לימודיו בתיכון חדש.
הוא שירת בצה"ל בעיתון במחנה נח"ל וממנו התנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וכן קורס מ"כים חי"ר. במסגרת שירותו הצבאי החל לכתוב גם לעיתון "במחנה" והמשיך לכתוב בו לאורך שנים, גם אחרי שחרורו מהשירות.
בנוסף כתב מוהר בעיתון "דבר" ופרסם במשך שנים רבות שני טורים במקביל, בעיתון "העיר". מוהר שירת במלחמת ששת הימים ובמילואים במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים, בה לחם בחזית הדרום בחטיבת הצנחנים "הנשר השחור".
בשנים 1978–1983 נמנה עם מגישי ציפורי לילה בגלי צה"ל.
בשנות התשעים התארח מספר פעמים כפרשן במשחקי הכדורגל האנגלי בערוץ הספורט לצד ידידו אבי מלר.
היה נשוי פעמיים. נישואיו הראשונים היו לשחקנית אירית אלטר (שלאחר גירושיהם נישאה לנפתלי אלטר). מנישואין אלה נולדה בתו שרון מוהר. בפעם השנייה נישא לוויוי מוהר צידון.
בשנה האחרונה לחייו התגלה כי חלה בסרטן הלבלב, אך הוא המשיך בעבודתו ולא נתן ביטוי ישיר כלשהו למחלתו. עם זאת, בחודשים האחרונים לחייו הרבה בראיונות, אף שבדרך כלל הקפיד להימנע מכך. הוא נפטר בביתו באזור ב-30 בנובמבר 2006, והובא למנוחות בבית העלמין בחולון.
בספטמבר 2007 שודר בערוץ 8 הסרט התיעודי "עלי מוהר, שחקן נשמה" בבימויו של דוד אופק. בסרט, אשר שודר במסגרת הסדרה "גיבורי תרבות" של הערוץ, מתועד מוהר בימיו האחרונים.
שיריו
עם השנים הפך מוהר אחד הפזמונאים החשובים בישראל, במיוחד בפזמונים שכתב ליוצאי להקת כוורת: יוני רכטר, גידי גוב, אפרים שמיר, יצחק קלפטר ואלון אולארצ'יק וכן לאריק איינשטיין.
מוהר הרבה לעבוד במשותף עם יוני רכטר, שהיה למלחין הבולט ביותר של פזמוניו. מוהר כתב את המילים לשירי האלבומים "התכוונות" (1979), "בגובה העיניים" (1985), "מחשבות ואפשרויות" (1995) וכמה משירי "עוד סיפור" (2002). שיתוף הפעולה בין השניים הניב שירים ידועים כמו "העיקר זה הרומנטיקה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "נגיעה אחת רכה", "כל עוד" ו"יש אי־שם/תן לי יד".
רכטר ומוהר גם יצאו במסע הופעות משותף, בו רכטר ניגן בפסנתר ושר, ואילו מוהר קרא קטעים שכתב לטורו "מהנעשה בעירנו", שירים שלו ושל אביו וקטעים שנכתבו במיוחד למופע. לעיתים הצטרף עלי מוהר גם לשירה בהופעות ואף הקליט כמה משיריו באולפן - "תן לי יד" עם בתו שרון, "שיר נבואי קוסמי עליז" עם יוני רכטר וכן שירים נוספים שהוקלטו במהלך שנות התשעים אך לא יצאו לאור. מוהר הודה בחפץ לב כי "לא מדובר בזמר מאוד מאוד גדול", אך על מה שהחסיר במנעד פיצה בקסם אישי. נוסף על שיתוף פעולה זה, שיתפו השניים פעולה גם בכתיבת פזמונים להצגות רבות ובהן "עלילות מקס ומוריס", "המלחמה על הבית" (2002) ו"המצליחים" (2006).
מוהר כתב מספר שירים גם לאפרים שמיר, שביצע כמה משיריו באלבומו "רוקד לקול הבנות" (1983). השיר הבולט באלבום, "רוקד לקול הבנות", נפסל תחילה להשמעה ברשות השידור, כיוון ששמיר שגה והגה את המילה "לכל" בכ' דגושה במקום בכף רפויה. מפיצי השיר שינו את שמו מ"רוקד לכל הבנות" ל"רוקד לקול הבנות" ואפשרו את אישורו לשידור. מוהר ציין מקרה זה לא אחת בערגה, כדוגמה להקפדה על תקני הגייה ולשון שפסה מן העולם. שיתוף הפעולה החשוב ביותר בין השניים היה עקיף, כאשר נקרא מוהר להוסיף מילים ללחן ישן של שמיר. מוהר כתב את המילים בהשראת תמונה שהייתה תלויה בחדר האוכל בבית ספרו, בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, ובה נראה האיכר האידאי מן המיתוסים של שנותיה הראשונות של המדינה. התוצאה הייתה השיר "שיעור מולדת", שהיה לאחד השירים הבולטים והמזוהים ביותר של להקת "כוורת".
מוהר כתב מילים גם לכמה מהשירים של גידי גוב, כ"שטח ההפקר", "העיקר זה הרומנטיקה", "יורם", שנכתב לזכר חברו שנהרג במלחמת ההתשה, ו"נגיעה אחת רכה". מוהר גם כתב מילים לכמה גרסאות עבריות לשירי הביטלס, אירווינג ברלין, טום ז'ובים ואחרים, שבוצעו על ידי גוב בתוכניתו "לילה גוב", בה גם שימש כתסריטאי.
שיתוף פעולה נוסף היה למוהר עם אריק איינשטיין, שביצע כמה משיריו. אחד מהם, "שיר השיירה" (מהאלבום "על גבול האור", 1987), היה, לדברי מוהר, ניסיון לכתוב שיר על המדינה ועל הציונות בהתלהבות שבה כתב אביו על אותם נושאים, התלהבות שאפיינה שלושים שנה קודם לכן את החברה בארץ ישראל. לדבריו, ידע שהשיר יתקבל בהרמת גבה בישראל של שנות השמונים. שיר "נסיוני" אחר היה "שכשנבוא", שתמלל לפי לחן יווני עממי, בניסיון לבחון אם ניתן בכלל ליצור פולקלור בישראל.
שני שירים מוכרים אחרים בהם שיתפו פעולה השניים נגעו לאהבתם המשותפת לכדורגל. "ואלה שמות" הורכב משמותיהם של שחקני כדורגל שעמדו להשתתף במונדיאל של 1990, ואילו "אמרו לו", היה שיר אהבה מתנצל-מסביר על אהבתם המשותפת לקבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב", על אף שאמרו להם ש"החולצה האדומה היא לא מציאה". בשנה האחרונה לחייו הספיק להשלים את עריכת הספר "זו אותה האהבה - אריק איינשטיין ביוגרפיה בראשי פרקים".
לפרסום מיוחד זכה השיר "שש עשרה מלאו לנער", שהיה אחד השירים אותם כתב בתחילת שנות השבעים לזמר גבי שושן.
בשנת 1994 הוציא עלי מוהר אלבום אוסף בשם "וכך התחיל העצב המתוק - משירי עלי מוהר", המכיל תשעה-עשר משיריו בביצועם של יוני רכטר, אסתר עופרים, גידי גוב, אריק איינשטיין, גלי עטרי, אפרים שמיר, ואחרים.
מוהר כתב גם את מילותיו של שיר הנושא לתוכנית הילדים "רחוב סומסום", שביצעו מזי כהן, גידי גוב, יוני רכטר ודפנה ארמוני. השיר רחוב סומסום הוא השיר הישראלי שמילותיו הכי קשות להבנה, בפער גדול משירים אחרים
מוהר כתב את "בקצה ילדות", ו"ריח השדה" אשר עיבד גיל אלדמע, בבצוע אושיק לוי.
שמאל|ממוזער|211px|קטע מטור הספורט של עלי מוהר, "העיר", 14 באוקטובר 2004
בינואר 2012, במלאת שש שנים למותו, נערך בתיאטרון בית ליסין ערב מחווה לזכרו, בהפקת גלי צה"ל. בערב ביצעו אמנים איתם עבד מוהר ואחרים משיריו והוקראו מבחר מטוריו בעיתון. כמו כן בוצע בערב לראשונה שיר גנוז של מוהר, "הייתי", על ידי נורית גלרון. כמו כן נערך בתיאטרון הקאמרי מופע מחווה משותף לעלי ולאביו יחיאל מוהר.
אגודת היוצרים הישראליים אקו"ם מעניקה מדי שנה את פרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למחבר על שמו של מוהר.
בעל טור
מוהר היה במשך כמעט ארבעים שנה כותב ובעל טור בעיתונים. בתחילת דרכו כתב בשבועון הצבאי "במחנה" ואחר־כך במשך שנים גם ב"דבר". עם הקמתו של השבועון התל אביבי "העיר", בשנת 1980, החל לפרסם בו את הטור השבועי "בשער", שעסק בענייני ספורט וכמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1984, החל לכתוב טור שבועי נוסף, "מהנעשה בעירנו", שעסק בענייני דיומא בתל אביב.
בטור "בשער" נתן מוהר ביטוי לאהבתו לקבוצות העוטות חולצה אדומה: הפועל תל אביב ומנצ'סטר יונייטד, ואחריהן, בפער ניכר, עוטי חולצות אדומות אחרות. בטורו ברא מוהר מספר דמויות בדיוניות (פולמוסאי, בר קולמוסא, פול רנייה, ואחרים), שביטאו את דעתם של ציבורים שונים על הנושא. בשנים מאוחרות יותר הוסיף גם תחזית מנומקת לתוצאות פעלתנותן של הקבוצות האדומות בשבוע הקרוב - תחזית שהסתיימה תמיד בקביעה הבוטחת "נפרק אותם", שמשמעו, "ננצח 1:0 קטן".
בטור "מהנעשה בעירנו" עסק מוהר בכמה מאהבותיו הגדולות. ראשונה בהן הייתה העיר תל אביב. מוהר הרבה לעסוק באופייה החילוני והיומיומי של העיר, כשלעיתים הוא מגייס לצורך טיעוניו את זיכרונותיו מן העיר בימי קדם (שנות החמישים והשישים למאה העשרים) ואת המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן. אהבות אחרות שבהן הרבה לעסוק היו העיר פריז, אירלנד ואיי יוון, שבהם הרבה לבלות בחופשותיו. נושא אחר בו הרבה לעסוק היה השפה העברית, התפתחותה וחידושיה, עלייתן ונפילתן של מילים, התגלגלותם של ביטויים, ועוד. גישתו כאן, כבמקומות אחרים, נתנה ביטוי לעצב-נוסטלגי, מהול בהומור רך אך סרקסטי מאוד.
בטור "מהנעשה בעירנו" הקפיד מוהר לעסוק לא בענייני היום כי אם בענייני היומיום - שוטטות בעיר, הערות הנוגעות ב"ידידנו הכספומט" והנגועים במשיכת־יתר המתייחדים מולו כאל מול קונם, בנסיעות לחו"ל שאחריתן השיבה לישראל, ושאר זוטות, שתחת עטו הפכו מרתקות ומשעשעות. מוהר הגדיר את ייעודו של הטור כך: "בעמוד זה נעשה בדרך-כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי "החיים"... מי שמתעקש לדון דווקא באלה חש תחושת אשמה גדלה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חַלקוּתה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף?.. העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" וזאת תוך ציטט מדבריו של נתן אלתרמן, המשורר החביב עליו. לעיתים, כמו בתקופת מלחמת המפרץ שבה הותקפה ישראל ותל אביב בפרט בטילים, פלשו המאורעות האקטואליים אל הטור, אך גם אז טופלו בהומור ותוך התמקדות בהשפעתם על חיי השגרה.
מספריו
מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד, 1994
מקבץ מטוריו של מוהר שפורסמו בשבועון "העיר" בין השנים 1984 ו-1994. הטורים מובאים כאן בליווי איוריו של עמוס בידרמן שהיה המאייר הקבוע שלהם בעיתון.
פלוגה גימ"ל, מחלקה שלוש, רשימות ורישומים ממלחמת יום הכיפורים, עלי מוהר ודוד טרטקובר, הוצאת כנרת, 2003
הספר מכיל רשימות שכתב מוהר לצד רישומים של טרטקובר שנוצרו בעת שירותם המשותף במילואים בזמן מלחמת יום הכיפורים. הרשימות כמו הרישומים אינן מיליטנטיות כפי שניתן היה אולי לחשוב, אלא עוסקות בעקשנות עילאית דווקא באותם נושאים בהם עוסקת כתיבתו של מוהר בזמן האזרחות - יחסים עם אנשים, ארוחות צהריים וערב, סרטים, ספרים וכיוצא באלו. הרשימות הללו פורסמו בשעתן בעיתון "דבר".
"זו אותה האהבה / אריק איינשטיין, ביוגרפיה בראשי פרקים", עורך עֵלי מוהר, הוצאת דניאלה די-נור, 2006
עוד מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד, 2016
התחזית: נפרק אותם, הוצאה מיוחדת עם מיטב טורי "בשער" לכבוד מאה שנות הפועל תל אביב. בעריכת אמיר דורון, עמית שכטר, אביעד צוק, אושריאל בן עמרם ואמיר יגל, 2024.
קישורים חיצוניים
ריאיון עם יולי תמיר על כתיבת השיר "יורם" באתר הזיכרון ליורם ביאלר
"היעלמו של החיריק": מכתב אירוני שנשלח, לכאורה, לראש העיר תל אביב, ובו רוטן מוהר על המעטת השימוש החיוני בחיריק (1997)
מאמרים בעיתונות לאחר מותו
איילת מוהר, בלי טור אחרון, בלי פרידה, 2 בדצמבר 2006, פוסט אורח בבלוג של Velvet Underground
, 4 בדצמבר 2006
של בועז כהן
הערות שוליים
*
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:בוגרי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:סגל במחנה נח"ל
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:סגל העיר
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:בוגרי המחנות העולים
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אזור: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן הלבלב
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2006 | 2024-09-24T20:44:30 |
הצעקה | הצעקה (בנורווגית: Skrik) היא סדרת ציורים אקספרסיוניסטים והדפסים שנוצרה בין השנים 1893 עד 1910 על ידי האמן הנורווגי אדוורד מונק.
הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו, כפי שהוא נשקף מהגבעה של הפרוור שבאוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת כנגד החיים המודרניים. רבים רואים בציורו של מונק את אחד הסמלים החשובים של המאה ה-20 המבטא את החרדה האקזיסטנציאליסטית.
שמה של הסדרה, "הצעקה", הוא השם המקובל גם בכל שאר השפות (כגון אנגלית: "The Scream"), אך שמו המקורי בנורווגית, "Skrik", פירושו גם "צווחה", ויש בו פן אונומטופי המבטא את הבעת פניה של הדמות.
הציורים מושפעים מהדפסים יפניים, דבר הבא לידי ביטוי בהצרה הקיצונית של הגשר ובהצגת נוף הרקע כמעין גלים אקספרסיביים. הרקע הגלי משתקף גם בדמות הצועקת.
במוזיאון מונק נמצאות שתי גרסאות שאחת מהן מ-1910. ב של נורווגיה נמצאת הגרסה הראשונה, זו המופיעה בתמונה משמאל, מ-1893. , איל ספנות נורווגי, מחזיק בגרסה נוספת שצוירה בפסטל. מונק יצר גם הדפס אבן של התמונה. אולסן מכר את הגרסה שבבעלותו במכירה פומבית של סות'ביס ב-2012 במחיר שיא של כ-120 מיליון דולר.
מקורות השראה
מונק כתב, בקשר לתמונה:
"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים - השמש נטתה לשקוע - לפתע האדימו השמים כדם - עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר - היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול-שחור ומעל העיר - ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה - וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע."
תיאור זה הביא כמה פרשנים לסברה כי הדמות בתמונה אינה זועקת אלא מגיבה בייאוש לזעקה העוברת בטבע.
ב-2003 סברו כמה אסטרונומים כי השמים האדומים לא היו רק הבעת רגשות או דמיון של הצייר, אלא נבעו מהתפרצות הר-הגעש קרקטואה בשנת 1883, שגרמה לשקיעות מרהיבות באופן בלתי-רגיל ברחבי אירופה בחורף שלאחר מכן.
ייתכן שהדמות המוזרה, חסרת המגדר שבחזית התמונה קיבלה את השראתה ממומיה פרואנית שמונק עשוי היה לראותה בתערוכה העולמית של פריז (1889). המומיה הזו, אשר נמצאה כורעת בתנוחה עוברית וידיה לצד פניה, הציתה גם את דמיונו של ידידו של מונק, פול גוגן, ושימשה השראה לדמות המרכזית בציורו של גוגן "האומללות האנושית" ("בציר הענבים בארל") ולזקנה בציורו "מאין אנו באים? מה אנו? לאן פנינו?".
ייתכן גם שאת ההשראה לסדרה קיבל מונק מאחותו, שסבלה מהפרעה דו-קוטבית, והייתה מאושפזת בבית-החולים לתשושי נפש למרגלות גבעת אקברג.
יש הטוענים שהתחושות שמעבירה "הצעקה" מזכירות את התחושות הנובעות מהפרעת דה-פרסונליזציה. מדובר בתחושות של אי-התאמה בין הסביבה החיצונית לבין הסביבה הפנימית של האדם.
הכיתוב בפינת הציור
10 שנים אחרי השלמת "הצעקה", התגלה משפט בפינה השמאלית העליונה. הוא רשום העפרון, באותיות קטנות מאד, כמעט בלתי נראות. המשפט הוא: "ציור זה חייב להיות מעשה ידיו של מטורף". הוא מצוי רק על הגרסה הראשונה של "הצעקה", וברור שנכתב אחרי השלמת הציור . במשך תקופה ארוכה הדעה הרווחת הייתה שהכיתוב הוא תוצאה של ונדליזם. כך גם צוין בקטלוג יצירותיו של מונק, אשר נערך על ידי Gerd Woll ופורסם בשנת 2008, תוך הוספת הערה שזו קביעה משנת 1904, לקראת הצגת התמונה בקופנהגן. אולם, במחצית חודש פברואר 2021, אוצרי , בראשות Mai Britt Guleng, פרסמו דעה שונה, האומרת שהמשפט נכתב על ידי מונק עצמו. מסקנה זו מבוססת על בדיקה מדוקדקת במצלמות תרמיות והשוואה לכתבי יד מרובים של מונק.
הניסיון להבין את המעשה העלה השערה שהסיבה האפשרית נעוצה במפגש סטודנטים של אוניברסיטת אוסלו, אשר עסק ב"הצעקה". התמונה הוצגה אז (1895) בגלריה לאמנות באוסלו ועוררה הדים רבים, רובם שליליים. במהלך המפגש סטודנט לרפואה בשם Johan Scharffenberg הצהיר שתמונה זו צוירה בוודאות בידיו של מטורף. מונק, אשר נכח במפגש, נעלב קשות והמשיך שנים רבות להזכיר את האירוע.
השפעות תרבותיות
היצירה נחשבת לאחת היצירות הראשונות בסוגת אמנות ההלם.
"הצעקה" זכתה ל רבים בתרבות של שלהי המאה העשרים. היא עובדה מחדש על ידי אמנים כגון אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, טרייסי אמין וגארי לארסון. היא שימשה כהשראה לסרטון אנימציה בערוץ MTV, כמסכה המופיעה בסדרת הסרטים צעקה, ועוד. היחס אליה איבד משהו מן האימה שהדימוי הביע בתחילתו.
היצירה אף היוותה השראה לדמות Silence המופיעה בעונה השישית של הסדרה "דוקטור הו".
אחד מציורי הסדרה נמכר במכירה פומבית של סות'ביס ב-2012 בסכום שיא של 119,922,500 דולר.
בפרק "שוד העוגיות הגדול" של הסדרה "רחוב סומסום" מוצג ציור דומה לציור 'הצעקה', כשההבעה של הדמות נוצרה בעקבות שכרובי הפיל בטעות עוגיית ענק בסדנא של מונק כששימש כשליח. כמו כן, בהמשך עוגיפלצת מציג הבעה דומה.
היצירה הופיעה בסרט לוני טונס: חוזרים לאקשן כאחת מהתמונות בהן עוברים באגס באני ודאפי דאק במרדף במוזיאון הלובר.
גנבת הציור
ב-12 בפברואר 1994 נגנבה הגרסה הראשונה של "הצעקה" (1893) שהוצגה ב. הגנבים דרשו עבור השבתה מיליון דולר, אולם היא הושבה במאי 1994 במבצע עוקץ בלא שהכסף הועבר לגנבים.
באוגוסט 2004 נגנבה אחת מגרסאות הציור ממוזיאון מונק אוסלו. חשוד במעשה, שהיה קשור גם לרצח קצין משטרה באפריל 2004, נעצר והורשע ב-2005. באוגוסט 2006 נמצאה התמונה והתברר שהיא ניזוקה באופן בלתי הפיך. אחת ההשערות היא שהשודדים גנבו את התמונה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מרצח קצין המשטרה וכי כלל לא התעניינו בתמונה עצמה. חברת הנפט היפאנית תרמה 670 אלף דולר כדי לסייע בתיקון יצירות המופת של אדווארד מונק "הצעקה" ו"מדונה", שנפגעו בעת השוד.
גרסאות שונות
קישורים חיצוניים
השמים בציור "הצעקה" של מונק אדומים בגלל התפרצות הר געש, אתר הידען
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ציורים
קטגוריה:יצירות אמנות מודרניסטיות
קטגוריה:ציורים מהמאה ה-19 | 2024-08-07T03:48:26 |
יוסף דן | יוסף דן (1935 – 23 ביולי 2022, כ"ה בתמוז ה'תשפ"ב) היה חוקר קבלה ומיסטיקה יהודית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מופקד הקתדרה לחקר הקבלה על שם גרשם שלום. חתן פרס ישראל לשנת ה'תשנ"ז.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|דן, בהיותו בכיתה ג' בבית הספר תחכמוני בירושלים
נולד בשנת 1935 בבודפשט, הונגריה. כשהיה בן 4, בשנת 1939, נמלטה משפחתו מהונגריה מפחד הנאצים, בעלי הברית של השלטון ההונגרי, ועלתה באופן לא חוקי לארץ ישראל, דרך גבול לבנון למטולה. אנשי כפר גלעדי קלטו את המשפחה והכינו להם תעודות מזויפות עם שם המשפחה דן, כדי שיזוהו כצברים. המשפחה התיישבה בירושלים אך נתפסה בידי הבריטים והייתה צפויה לגירוש מהארץ. בעצת עורך הדין של הסוכנות היהודית טען אביו של דן כי הגיעו מברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה, שהייתה כבושה בידי הנאצים, ובכך מנע את הגירוש. מאז מופיע פרט שגוי זה בקורות חייו של דן ואף באתר הרשמי שלו.
החל ללמוד באוניברסיטה העברית אשורולוגיה ומחשבת ישראל, ובהשראת גרשם שלום בחר להתמקד במחשבת ישראל. בשנת 1958 כתב את עבודת המוסמך שלו, "כתב יד אופנהיים 540 מספריית אוקספורד והשואתו לספר חסידים". באותה שנה החל גם להרצות באוניברסיטה. בשנת 1964 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה זו. נושא עבודתו, בהנחיית פרופ' ישעיה תשבי, היה "הבסיס העיוני לתורת המוסר של חסידות אשכנז", ושופטיו היו גרשם שלום ואפרים א. אורבך. בשנת 1966 התמנה למרצה בכיר, בשנת 1971 לפרופסור חבר וב-1978 לפרופסור מן המניין.
הרצאותיו במשך השנים עסקו במגוון רחב של נושאים, בתחום תורת הסוד והמוסר, כגון: ספרות המחשבה והמוסר בספרד (1959); ספרות המוסר של חסידי אשכנז (1960); ספרות המוסר הקבלית וסיפורי צפת (1961); סיפורים, משלים ואמרות מספרות החסידות הבעש"טית (1963); כתבי המוסר של מקובלי ספרד (1965); ספרות המחשבה והמוסר בפרובאנס (1971); ספרותם העיונית של חסידי אשכנז (1973); ספרות הדרוש הקבלית (1973); חוגי המקובלים הראשונים (1977); ותורת הרע והדימונולוגיה בקבלה הקדומה (1981).
בנוסף להוראתו באוניברסיטה העברית, היה פרופ' דן פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. בין היתר הרצה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1966–1967); אוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1977–1978); אוניברסיטת וושינגטון (1989); הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (1991); אוניברסיטת בראון, פרובידנס, רוד איילנד (1990, 1991, 1995); אוניברסיטת לונדון (1992); אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק (1993, אביב 1996); אוניברסיטת סורבון, פריז (1994); אוניברסיטת פרינסטון (1995); אוניברסיטת הרווארד (1996, 2004–2005); האקדמיה ההולנדית למדעים, וסנאר (1997); מכון רוקפלר, בלאג'ו, איטליה (2000); והאוניברסיטה החופשית של ברלין (2002-1991).
ממחקריו וממאמריו
דן חיבר ספרים רבים, בעיקר בתחומי המיסטיקה והקבלה, ועסק רבות בחקר חסידי אשכנז, ספרות המוסר, ובחקר המשיחיות. כמו כן, חקר את משנתו של מורו בתחום הקבלה, גרשם שלום, ופרסם מאמרים רבים וספרים עליו. בתחילת דרכו גם פרסם, במקביל למחקריו הנ"ל, מאמרים וספרים העוסקים בספרות עברית, הן של תקופת ימי הביניים והן של התקופה המודרנית.
חלק גדול ממאמריו פורסמו באנגלית, בארבעה כרכים, בשם: Jewish Mysticism.
אחד מחיבוריו האחרונים, אפוקליפסה אז ועכשיו, מיועד לציבור הרחב ומהווה מסה מקיפה על תפיסת האפוקליפסה. ספר זה הוא עיבוד והרחבה לתוכנית שהכין עבור הטלוויזיה החינוכית. לפי דן, סוף המילניום מתאפיין במעבר של רעיונות אפוקליפטיים מהמרכז לשוליים ובוויתור על תפיסת "חץ זמן היסטורי" המוליך לכיוון מסוים.
בנוסף, הוא גם כתב מספר מאמרים פובליציסטיים, בעיקר בעיתונים ידיעות אחרונות והארץ, על יחס הציבור החילוני למורשת היהדות בהם הוא מבכה על הזנחת לימודי היהדות ומסירתם, כביכול, לידי הדתיים והחרדים. דברים חריפים ברוח זו נשא גם בנאומו בעת שקיבל את פרס ישראל. נאומו עורר ביקורת מחוגים מסוימים, שכן הנאום היה בשם כל מקבלי הפרס, ביניהם הרב החרדי אלימלך פירר.
תורת הסוד העברית
דן עסק בתיאור כולל של תורת הסוד היהודית, לאורך כל הדורות, מהעת העתיקה ועד היום. בתחום זה, הוציא לאור שלושה-עשר כרכים בהוצאת מרכז זלמן שזר.
שלושת הכרכים הראשונים עוסקים בתורת הסוד היהודית בעת העתיקה: כרך ראשון: שרשיה של תורת הסוד בספרות הבית השני; כרך שני: תורת הסוד בספרות התלמוד והמדרש; וכרך שלישי: ספרות הסוד בתקופת התלמוד: מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
עשרת הכרכים הבאים עוסקים בתקופת ימי הביניים: כרך רביעי: תורת הסוד בתקופת הגאונים ובמאות הי'א והי'ב; כרך חמישי: חוגיהם של בעלי הסוד באשכנז, חוג משפחת קלונימוס; כרך ששי: ר' אלעזר מוורמס וחוגו, בעלי הסוד האחרים; כרך שביעי: ראשית הקבלה - חוג העיון, ספר הבהיר וקבלת פרובנס; כרך שמיני: חוג המקובלים בגירונה; כרך תשיעי: המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה; כרך עשירי: דור הזוהר: כתבי ר' יוסף ג'יקטיליה ור' משה די ליאון; כרך אחד-עשר: ספר הזוהר; וכרכים שנים-עשר ושלושה-עשר: בעקבות הזוהר - א' וב'.
פרסים ואותות כבוד
בשנת 1997 קיבל את פרס ישראל במחשבת ישראל.
בשנת 1999 קיבל תואר דוקטור של כבוד מטעם ההיברו יוניון קולג'.
בשנת 2003 קיבל תואר דוקטור של כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה.
חיים אישיים
בנו הוא פרופסור אורי דן.
רשימת ספריו
דן כתב מאות מאמרים ועשרות ספרים, בעיקר בעברית ובאנגלית. חלק ממאמריו תורגם לאיטלקית, גרמנית, יפנית, שוודית ורוסית. כמו כן, כתב ערכים אנציקלופדיים רבים באנציקלופדיה העברית, ב-Encyclopaedia Judaica, ב-The Oxford Dictionary of the Jewish Religion (שם שימש גם כעורך התחומים מיסטיקה יהודית ואתיקה), וב-Religion in Geschichte und Gegenwart.
ספרים שכתב בעברית
ספריו בשפה העברית עוסקים במגוון נושאים בתורת הסוד היהודית, ספרות המוסר, וספרות עברית כללית, כדלקמן:
תורת החסידות וספרותה (עם ישעיה תשבי), ירושלים: הוצאת אקדמון, תשכ"ו (תדפיס מיוחד מתוך האנציקלופדיה העברית, כרך י"ז, עמ' 770–822.
הנובילה החסידית, ליקט והוסיף מבוא יוסף דן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ו.
תורת הסוד של חסידות אשכנז, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח.
עלילות אלכסנדר מוקדון, ההדיר וצירף מבוא והערות יוסף דן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט.
מבחר ספרות המוסר, (בשתוף עם ישעיה תשבי), ירושלים ותל אביב: מ. ניומן, תשל"א.
הסיפור העברי בימי הביניים: עיונים בתולדותיו, ירושלים: כתר, 1974.
ספרות המוסר והדרוש, ירושלים: כתר, 1975.
הסיפור החסידי, ירושלים: כתר, 1975 (מהדורה שנייה, תש"ן).
הנכרי והמנדרין, עיונים בספרות זמננו, רמת גן: מסדה, 1975 (תוכן העניינים של )
עיונים בספרות חסידי אשכנז, רמת גן: מסדה, 1975.
טקסטים בתורת האלהות של חסידות אשכנז: ספר החיים, פירוש ספר יצירה לר' אלחנן בן יקר, וסוד הסודות לר' אלחנן בן יקר, ירושלים: אקדמון, תשל"ז.
חוגי המקובלים הראשונים, ערך לפי הרצאות יצחק אגסי, ירושלים: הוצאת אקדמון, תשל"ז.
שיר הייחוד עם פירוש על דרך הקבלה לר' יום טוב ליפמן מילהויזן, פקסימיליה בצירוף מבוא, ירושלים: הוצאת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי והוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית, תשמ"ב.
כתב תמים, ר' משה תקו, פקסימיליה של כתב יד פאריס בצירוף מבוא ומפתחות, ירושלים: הוצאת מרכז דינור, תשמ"ד.
ספר הישר, ירושלים: מוסד ביאליק, סדרת "דורות", תשמ"ו.
המיסטיקה העברית הקדומה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תשמ"ט.
חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, כרכים א'-ג', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן.
חסידות אשכנז, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון ואוניברסיטת תל אביב, תשנ"ב.
על הקדושה: דת, מוסר ומיסטיקה ביהדות ובדתות אחרות, ירושלים: מאגנס תשנ"ז (מהדורה שנייה, תשנ"ח).
המשיחיות היהודית המודרנית: מצפת עד ברוקלין, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון ואוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט.
אפוקליפסה אז ועכשיו, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תש"ס.
הלב והמעיין, תל אביב: כתר, תשס"ה.
ר' יהודה החסיד - ביוגראפיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ו.
חסידות אשכנז, כרך שלישי, יחידות 5–6, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ו.
תולדות תורת הסוד העברית, 13 כרכים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ט-תש"פ.
תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה, קובץ מאמרים, תל אביב: כנרת זמורה ביתן, תשס"ט.
על גרשם שלום, תריסר מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2010.
פרקי עזר למורה
פרקים בתולדות המשיחיות בישראל, פרקי עזר למורה (עם שלום רוזנברג ויעקב אלבוים), ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, האוניברסיטה העברית, משרד החנוך והתרבות, תשל"ב.
הבעש"ט בהיסטוריה ובאגדה, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ג.
טקסטים מתקופת ראשית הקבלה, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ג.
פרקים בתורת החסידות בראשיתה, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ד.
צפת והאר"י, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ד.
ר’ משה חיים לוצאטו, דמותו ההיסטורית ויצירתו העיונית, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ד.
ר’ נחמן מברצלב, דמותו ההיסטורית ומשנתו, פרקי עזר למורה, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה, תשל"ה.
פרשיות עיוניות בתולדות ישראל, פרקי עזר למורה (בהשתתפות יעקב אלבוים ושלום רוזנברג), 5 כרכים, ירושלים: המרכז להוראת מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית, תשל"ה - תש"מ: כרך א', פולמוסים רעיוניים בימי הביניים; כרך ב', זרמים עיקריים בימי הביניים; כרך ג', חסידות ומתנגדות (חלק א'); כרך ד', חסידות ומתנגדות (חלק ב'); כרך ה', תקופת הרנסאנס.
ספרים שכתב בשפות אחרות
The Teachings of Hasidism, edited, with introduction and notes, by Joseph Dan, with the assistance of Robert J. Milch, New York: Behrman House, 1983.
Three types of ancient Jewish mysticism, Cincinnati: Judaic Studies Program, University of Cincinnati, 1984.
The Early Kabbalah, edited and introduced by Joseph Dan, texts translated by Ronald C.Kiener, pref. by Moshe Idel, New York: Paulist Press, 1986.
Jewish mysticism and Jewish ethics, Seattle: University of Washington Press, 1986 (Second Edition, 1996).
Gershom Scholem and the mystical dimension of Jewish history, New York: New York University Press, 1987.
המיסטיקה היהודית, מבט כולל, הוצאת איזומי, טוקיו: 1991. ביפאנית.
The revelation of the secret of the world, the beginning of Jewish mysticism in late antiquity, Providence, R.I.: Program in Judaic Studies, Brown University, 1992.
The ancient Jewish mysticism, English translation, Shmuel Himelstein, Tel-Aviv: MOD Books, 1993.
The Christian Kabbalah, Jewish mystical books & their Christian interpreters, an exhibition held at the Houghton Library, Harvard University, 12 March-26 April 1996, Cambridge, Mass.: President and Fellows of Harvard College, 1996.
The Alphabet of Ben Sira, facsimile of the Constantinople 1519 edition, Includes introductory matter in English by Joseph Dan and Joseph Hacker and in Hebrew by A.M. Haberman, London: Valmadonna Trust Library, 1997.
Jewish mysticism, 4 volumes, Northvale, N.J., Jerusalem: J. Aronson, 1998-1999.
The "unique cherub" circle, a school of mystics and esoterics in medieval Germany, Tübingen: Mohr Siebeck, 1999.
The heart and the fountain, an anthology of Jewish mystical experiences, New York: Oxford University Press, 2002.
Kabbalah, a very short introduction, New York: Oxford University Press, 2005 (New edition, 2007).
La Cabbalà, breve introduzione, Milano: Raffaello Cortina editore, 2006.
Die Kabbala, eine kleine Einführung, aus dem Englischen übersetzt von Christian Wiese, Stuttgart: Reclam, 2007.
ספרים שערך בעברית
מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי, מוגשים לפרופ' דב נוי ליובלו השישים, בעריכת יששכר בן עמי ויוסף דן, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ז', ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ג.
מחקרים בקבלה, בפילוסופיה יהודית ובספרות המוסר, מוגשים לישעיה תשבי במלאת לו שבעים וחמש שנים, בעריכת י. דן וי. הקר, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"ו.
המיסטיקה היהודית הקדומה, דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות המיסטיקה היהודית, בעריכת יוסף דן, ירושלים: הוצאת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשמ"ז.
תרבות והיסטוריה, קובץ מאמרים לזכרו של פרופ' אינו שקי, בעריכת יוסף דן, ירושלים: משגב ירושלים, תשמ"ז.
ראשית המיסטיקה היהודית באירופה, דברי הכנס הבינלאומי השני לחקר תולדות המיסטיקה היהודית, בעריכת יוסף דן, ירושלים: הוצאת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשמ"ז.
ספר הזוהר ודורו, דברי הכנס הבינלאומי השלישי לחקר המיסטיקה היהודית, בעריכת יוסף דן, ירושלים: הוצאת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשמ"ט.
קולות רבים, ספר הזיכרון לפרופ' רבקה ש"ץ א-ב (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יב-יג), בעריכת רחל אליאור ויוסף דן, ירושלים: הוצאת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשנ"ו.
ספריית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית, קטלוג, הקדמה: יוסף דן. עורכים: יוסף דן, אסתר ליבס ושמואל ראם, 2 כרכים, ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשנ"ט.
מחקרי חסידות, בעריכת דוד אסף, עמנואל אטקס ויוסף דן, ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשנ"ט (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ט"ו).
ספר יובל לכבודו של פרופ’ יוסף בן שלמה, עורך - משה חלמיש, חברי המערכת - יוסף דן ואחרים, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן - הקתדרה לחקר הקבלה ע"ש הרב ד"ר א’ שפרן, תשס"ו 2006.
ספר זיכרון לגרשם שלום במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, שני כרכים, עורך: יוסף דן, ירושלים: המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית, תשס"ז.
ספרים שערך בשפות זרות
Studies in Jewish mysticism, proceedings of regional conferences held at the University of California, Los Angeles, and McGill University in April, 1978, edited by Joseph Dan and Frank Talmage, Cambridge, Mass.: Association for Jewish Studies, 1982.
Bina, Studies in Jewish history, New York: Vol. 1, 1989; Vol. 2, 1989; Vol. 3, 1995.
On the mystical shape of the godhead, basic concepts in the Kabbalah, by Gershom Scholem; translated from the German by Joachim Neugroschel; edited and revised, according to the 1976 Hebrew edition, with the author’s emendations, by Jonathan Chipman; foreword by Joseph Dan, New York: Schocken Books, 1991.
Gershom Scholem’s Major trends in Jewish mysticism 50 years after, proceedings of the sixth International Conference on the History of Jewish Mysticism, Berlin, February, 1992, edited by Peter Schäfer and Joseph Dan, International Conference on the History of Jewish Mysticism (6th, 1992, Berlin), Tübingen: J.C.B. Mohr (P. Siebeck), 1993.
Mysticism, magic, and kabbalah in Ashkenazi Judaism, international symposium held in Frankfurt a.m. 1991, edited by Karl Erich Grözinger and Joseph Dan, Berlin: W. de Gruyter, 1995.
The Christian kabbalah, Jewish mystical books & their Christian interpreters, a symposium, edited by Joseph Dan; together with the catalogue of an exhibition at the Houghton Library, Harvard University, 12 March-26 April 1996, Cambridge, Mass.: Harvard College Library, 1997.
Studies in Jewish manuscripts, edited by Joseph Dan and Klaus Herrmann, in collaboration with Johanna Hoornweg and Manuela Petzoldt, Tübingen: Mohr Siebeck, c1999.
ספרים לכבודו
שי ליוסף, קובץ מחקרים במדעי היהדות מוגשים לפרופסור יוסף דן לרגל פרישתו, מאת תלמידיו, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג.
על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית, ספר היובל לכבודו של יוסף דן במלאת לו שבעים שנה, בעריכת רחל אליאור ופטר שפר, טובינגן: 2005.
קישורים חיצוניים
ביבליוגרפיה של כתביו
אתר האינטרנט של פרופ' יוסף דן, כולל רשימת כתביו
.
על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית, ספר היובל לכבודו של יוסף דן במלאת לו שבעים שנה, בעריכת רחל אליאור ופטר שפר, טובינגן: 2005. ראו במיוחד "פתח הדבר" (עמ' *1 - *5), מאת העורכים, הדן בפועלו של דן; וכן "כתבי יוסף דן - רשימה ביבליוגרפית" (*239 - *264), מאת נעמה בן שחר (הרשימה כוללת 491 כותרים ומעודכנת לשנת 2004).
ממאמריו
יוסף דן, לתורת החלום של חסידי אשכנז, סיני סח, תשל"א, באתר דעת.
.
ממאמריו על גרשם שלום
.
.
J. Dan, Levensbericht G.G. Scholem, in: Jaarboek, 1985, Amsterdam, pp. 213–215 (Huygens Institute - Royal Netherlands Academy of Arts and Sciences, KNAW).
ממאמריו על ענייני השעה
יוסף דן, החברה הדתית נוכח החילון והמודרניות, בתוך זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, כתר ספרים, 2007.
.
ראיונות שערך
A comprehensive History of Jewish Mysticism, Kabbalah, a newsletter of current research in Jewish mysticism, Volume 2, Number 3, Fall/Winter 1987, Tevet 5748, Jerusalem, pp. 1, 6 - 8, באתר של Academia.edu.
שיחת וידאו עם פרופסור דן: חוצה ישראל עם דב אלבוים
מאמרים שיצאו בעקבות ספריו
אלי אשד, תולדות תורת הסוד: שלב הסיכום, פוסט באתר רשימות, 8 באפריל 2009 - על פרויקט תורת הסוד היהודית
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי הונגריה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מחשבת ישראל
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למחשבת ישראל
קטגוריה:מיסטיקה יהודית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:עורכי תרביץ
קטגוריה:חוקרי קבלה
קטגוריה:חוקרי חסידות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-09-10T16:57:47 |
יחיאל מר | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתם של יחיאל ועלי מוהר ברח' שלמה המלך 79 בתל אביב, שהוצבה ב-2008
יחיאל מַר (מוֹהַר) (9 במאי 1921 – 23 בפברואר 1969) היה משורר ופזמונאי ישראלי. את שני סוגי השירה שכתב פרסם תחת שני שמות: על שירתו הלירית חתם בשם "יחיאל מר", ועל פזמוניו – "יחיאל מוהר" (ולעיתים: "אברהם חן").
קורות חייו
יחיאל מוהר, בנם של חיה (חייצ'ה) ומאיר מוהר (משורר, סופר ומתרגם), נולד בעיירה טארנוב שבגליציה המערבית, פולין, ובגיל שנה עברה משפחתו לעיירת הנופש פיכטנגרוּנד שעל יד ברלין בירת גרמניה, שם הייתה מושבת סופרים עבריים.
בגיל 17 עלה יחיאל הצעיר לארץ ישראל לבדו במסגרת "עליית הנוער", והגיע לכפר יהושע. ערב פרוץ המלחמה עלו הוריו, ואחיו הגדול ישעיהו הצטרף אליהם ב-1942. עקבותיו של אחיו אברהם אבדו ברוסיה במלחמת העולם השנייה. ב-3 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נפטר אחיו .
מוהר החל בכתיבת פזמונים למסיבות קיבוץ דברת, שאליו עבר עם הכשרת "זרעים" מכפר יהושע, שם הכיר את אשתו עדינה.
בשנת 1946 עברו מוהר ואשתו לתל אביב. בשנות החמישים הרבה לכתוב ללהקת הנח"ל, החל לכתוב גם שירה ופרסם 5 ספרי שירה שעוסקים במהלך חייו בארץ. היה חבר הנהלת אקו"ם.
מוהר הרבה לשתף פעולה עם המלחין משה וילנסקי והם יצרו להיטים רבים ללהקת הנח"ל, בהם "יא משלטי", "מול הר סיני" (שנכתב על רקע מלחמת סיני), "הורה נתגבר","הורה ממטרה", "רחל רחל", "שיר ערש נגבי" ו"בלדה על מעיין וים". להיטים נוספים שכתב ללהקת הנח"ל הולחנו על ידי סשה ארגוב ("שתים עשרה טון", "ענת", "פרחים ונערות", "עד מאה ועשרים"), דובי זלצר ("הורה היאחזות", "יא ירח") ויוחנן זראי ("רוח סתיו", "אחד גבוה ושניים קטנים"). הזמרת שושנה דמארי ביצעה כמה משיריו בלחניו של וילנסקי בהם "לאור הזיכרונות" ו"ביתי שלי". שירים נוספים שכתבו הצמד מוהר וילנסקי למבצעים אחרים הפכו גם הם לקלאסיקות, ביניהם: "יש לי חלום", "אנחנו נעבור", "רוח אביב" ועוד. כמה מהשירים שכתב עם מלחינים אחרים הפכו גם הם לקלאסיקות בזמר העברי, בהם: "ליפא העגלון" (אריה לבנון), "דובון יומבו" (דניאלה דור) ו"משמר הגבול" (גד מן).
בשנת 1966 זכה בפרס מרים טלפיר לספרות, על ספרו "שירים חדשים".
מוהר נפטר בגיל 47 לאחר סדרה של התקפי לב.
נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.
על שמו של יחיאל מוהר נקרא רחוב קטן בשכונת יד אליהו בתל אביב בין רחוב חנה סנש לרחוב מרדכי אנילביץ.
ארכיונו הופקד במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב.
משפחתו
הותיר את רעייתו עדינה (נפטרה ב-2000), בן, עלי מוהר, שהיה פזמונאי ופובליציסט, ובת, רוני מיגדן-מוהר.
עקבותיו של אחיו אברהם אבדו ברוסיה במלחמת העולם השנייה. ב-3 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נפטר אחיו .
דודו, משה בן-מנחם (שלנגר), היה אף הוא סופר, משורר, מחנך ומבקר. בניו הם ארי בן-מנחם שהוא פרופסור אמריטוס לגאופיזיקה ולמתמטיקה שימושית במכון ויצמן, מחלוצי הסייסמולוגיה בישראל והיסטוריון של המדע, ואסף בן-מנחם שהוא אמן ומשורר.
ספרי שירתו
מלב ונוף: שירים, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ב 1951.
קוים למעגל: שירים, ירושלים: קרית-ספר, 1957.
מלוא חפנים רוח: (שירים), מרחביה: ספרית פועלים ('שירה'), 1962.
שירים חדשים, תל אביב: עקד, 1965.
פנים לכאן, תל אביב: עקד, 1968.
לאחר מותו:
משירי יחיאל מר, תל אביב: עקד ('סדרה קטנה לשירה'), 1970.
אומר אהבה; רישומים: יוסל ברגנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ט.
מפזמוניו המוכרים
מול הר סיני, מלחין משה וילנסקי
ליפא העגלון, מלחין אריה לבנון
לאור הזכרונות, מלחין משה וילנסקי
הורה ממטרה, מלחין משה וילנסקי
כיתה אלמונית, מלחין משה וילנסקי
בלדה על מעיין וים, מלחין משה וילנסקי
בין מגל וחרב, מלחין משה וילנסקי
הורה היאחזות, מלחין דובי זלצר
יא ירח, מלחין דובי זלצר
עד מאה ועשרים, מלחין סשה ארגוב
יא משלטי, מלחין משה וילנסקי
שיר ערש נגבי, מלחין משה וילנסקי
לקריאה נוספת
א. יעוז-קסט, 'יחיאל מר – פנים לשם', מאזנים כח, 4 (1969), 302–303.
ספר עלים: עם זכרו של יחיאל מר: קובץ לדברי ספרות; הביאו לדפוס: חברים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"א.
על יחיאל מר, במלאת עשר שנים למותו:
רנה קלינוב, '"חכם תמים"', מאזנים מט, 1 (תשל"ט 1979), 52–54.
יחיאל חזק, 'האיש ושירו', מאזנים מט, 1 (תשל"ט 1979), 54–55, 58.
קישורים חיצוניים
איזי מן, "רגע אחד" על יחיאל מוהר, רשת ב', 5 ביוני 2011
, חלק ב, הטלוויזיה החינוכית והתיאטרון הקאמרי
(עם צאת הקובץ "שירים חדשים")
; ושיר הספד מאת יחיאל חזק
,
("דבר השבוע", בעשור למותו)
(זיכרונות)
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: אוי למי שייגע בחומת הבית (שיר משמר הגבול), גלי צה"ל, 19.9.2024
משיריו:
(מתוך "מלב מנוף")
(מתוך "קווים למעגל")
(מתוך "קווים למעגל")
(שירים מתוך הקובץ "שירים חדשים")
(מתוך "פנים לכאן")
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס טלפיר
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:סופרים ישראלים הידועים בשם עט
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1969 | 2024-10-02T12:52:32 |
אלימלך פירר | אברהם אלימלך פירר, המוכר בשם הרב פירר (נולד ב-3 בנובמבר 1954, ז' בחשוון ה'תשט"ו), הוא יועץ רפואי, מקים אגודת "עזרה למרפא". חתן פרס ישראל לשנת ה'תשנ"ז על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ופרסים נוספים.
ביוגרפיה
נולד בבני ברק לנפתלי ורחל פירר, כילד החמישי מבין תשעה ילדים במשפחה מחסידות בעלז. אביו, מורה ללימודי קודש, נולד בגליציה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט אביו לסיביר ובשנת 1948 עלה לארץ ישראל. פירר התחתן עם פייגי לבית אויש, גננת במקצועה. את פעילותו ההתנדבותית החל בהיותו אברך צעיר בכולל, בעקבות מצוקה של חבר שנדרש להשיג מכשיר רפואי מתקדם לביתו. פירר סייע להשיג את המשאבים הנדרשים ולהגעת המכשיר לארץ. מקרה זה ופניות סיוע נוספות דחפו אותו להקים ארגון להשאלת ציוד רפואי, ובהמשך, בשנת 1979, להקמת אגודת "עזרה למרפא".
על אף שלא רכש השכלה רפואית פורמלית, הוא צבר בכוחות עצמו ידע שבעזרתו הוא מייעץ לפונים אליו ומפנה אותם לרופאים המתאימים להם להערכתו. כאשר הטיפול המומלץ הוא בחו"ל - מסייע הארגון בסידורי ההטסה וההגעה. פירר אף מקיים שירותי השאלה של ציוד רפואי. הוא נחשב לאחד מהיועצים הרפואיים המבוקשים בארץ.
על אף ההסכמה הרחבה לגבי תרומתו והידע של פירר, מבקריו בקהילה הרפואית טוענים כי בפעולותיו הוא פוגע בבתי חולים בפריפריה, גורם להאדרת רופאים מסוימים, נותן לעיתים עצות שפוגעות בחולה ומושפע מיחסי הציבור ומידת האהדה כלפיו. על טענות אלו השיב פירר שהוא מייעץ על פי ידיעותיו ועל פי טובת החולה, וכי אין אדם חף מטעויות.
בשנת 1997 זכה פירר בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, בנימוקיה ציינה ועדת הפרס:
בין השנים 1999 ל-2004 שימש כדירקטור בחברה הציבורית אלביט הדמיה. הוא התפטר מתפקידו לאחר שהחברה פנתה לעסוק בתחומי הנדל"ן. הוא המשיך לשמש כדירקטור בחברות בנות של אלביט הדמיה, שעוסקות במדעי החיים.
באפריל 2020 הוצע לפירר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות, אך הוא סירב.
הוקרות ופרסים עיקריים
שמאל|ממוזער|250px|תעודת פרס ישראל שהוענקה לאלימלך פירר
אות הנשיא להתנדבות בשנת 1993
פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת ה'תשנ"ז
דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, 1996
דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, 2001
דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, 2008
אות הנשיא למתנדב, ה'תשנ"ג
פרס בגין מטעם מרכז מורשת מנחם בגין, 2005
חבר כבוד בבורסת היהלומים הישראלית, 2013
זוכה עיטור הנשיא לשנת ה'תשע"ג.
קישורים חיצוניים
אתר "אגודת עזרה למרפא"
הרב פירר - שאלה אחת קטנה בפורטל nana10
פירר - שאלה אחת קטנה סרט על הרב פירר בפורטל nana10
כל הכתבות על הרב אלימלך פירר, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:אוטודידקטים ישראלים
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:יועצים רפואיים ישראלים
קטגוריה:חסידי בעלז
קטגוריה:חרדים ישראלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס בגין
קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:אישים שסירבו להשיא משואה ביום העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 | 2024-09-11T18:04:50 |
אדוורד מונק | שמאל|ממוזער|180px|יצירתו המוכרת ביותר של מונק, "הצעקה" (1893)
אדוורד מונק (בנורווגית: Edvard Munch; 12 בדצמבר 1863 – 23 בינואר 1944) היה צייר אקספרסיוניסטי נורווגי, אחיינו של ההיסטוריון פטר אנדריאס מונק, ואחד האמנים המשפיעים ביותר על צמיחת הזרם האקספרסיוניסטי של תחילת המאה ה-20.
קורות חיים
בילדותו היה מונק מוקף חולי ומוות: אמו חלתה בשחפת ומתה כאשר היה בן חמש, ובהיותו בן 14 מתה אחותו, סופי, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת בלבד, אף היא ממחלת השחפת. גם שני אחיו הנוספים חלו.
בעקבות נסיעה לפריז בשנת 1889 לביקור בתערוכה העולמית, התוודע מונק לאימפרסיוניזם הגרמני ולאמנים הנחשבים פוסט-אימפרסיוניסטים, דוגמת פול גוגן ואנרי דה טולוז-לוטרק. בעקבות זאת החל להתגבש סגנונו האישי והעמוק, ושימושו בקו המתפתל והזורם דמה לקוויות המאפיינת את סגנון האר נובו, אולם השימוש של מונק בקו לא היה למטרה דקורטיבית כשם שהוא מופיע בביטויי האר נובו, אלא ככלי לביטוי של תובנות פסיכולוגיות.
עבודתו הבשלה של מונק עוסקת בתגובתו של היחיד אל מול החברה. הציור הידוע ביותר של מונק הוא "הצעקה", שבו דמות אקספרסיבית הניצבת על גשר צועקת אל מול הצופה. ציורים אחרים מציגים נושאים כגון ערפד המתנשק עם עלמה או ילדה גוססת במיטתה. ציורו המפורסם "הצעקה" יכול להתפרש כסמליות לייסורי האדם המודרני. הציור מציג דמות חדורת פאניקה המזכיר בעיצובה גווייה ועובר כאחד. היא מכותרת בקווים מתפתלים של שמים באדום עז. בעבודה זו מועלית החרדה לרמה קוסמית. כאשר נשאל על "הצעקה" אמר כי ההשראה נבעה מסיוט אשר חלם בלילה: בעודו מביט ממרחק רב על גשר שמע זעקה מחרידה מבלי שיכול לראות את מקורה. במקום זאת רק ראה הולכים ושבים ממשיכים לנוע על הגשר.
סגנון הציור של מונק הוא אקספרסיבי עם משיכות מכחול ברורות, קווים דינמיים, נטייה לצבעים כהים ומלנכוליים, שימוש בקווי קונטור ועוד.
מונק יצר גם ליתוגרפיות של עבודותיו. חלק מציוריו מופיעים בגרסאות אחדות.
מונק בעבודותיו עוסק בעיקר בביטוי חרדותיו ורגשותיו העזים.
מונק היה בעל השפעה מרכזית על כל האמנים האקספרסיוניסטים של אותה תקופה, שחיפשו את הדרך לבטא בעוצמות חזקות את מה שעובר עליהם מבפנים.
מונק הרבה להתרשם מתמונותיו של גוגן שמהן למד על האפשרות ליצוק את הרגש העז בדפוס של חוויות אוניברסליות באמצעות השימוש בצורות מופשטות, מעוגלות ובאזורי צבע טהור רבי-משמעות.
מונק היה עסוק באופן כפייתי בכל הקשור לחולי ולמחלות ולדמויות בודדות ומיואשות. דימוייו מזכירים סיוטי בלהות חוזרים ונשנים, שמהם שאף כמדומה להשתחרר על יד כך שצייר אותם שוב ושוב. בעבודותיו טיפל באופן ישיר בסוגיית נבכי הנפש והרגש. בשנת 1908 אושפז בשל התקפת חרדה ודיכאון. הוא טופל בנזעי חשמל, ואחרי האשפוז השתנה סגנונו ונעשה רגוע יותר: רבים מציוריו אז היו ציורי טבע.
מונק נפטר בשנת 1944, בגיל 81, סמוך לעיר אוסלו, שלה הוריש את כל עזבונו הגדול, שכלל יותר מ-1,000 ציורים ואלפי תחריטים ורישומים. ב-1963 נפתח באוסלו מוזיאון מונק המוקדש ליצירותיו של האמן, ומאז מוצגות בו תערוכות קבועות ומתחלפות המוקדשות להיבטים שונים ביצירתו.
"רביעיית מיתרים המבוססת על שלושה ציורים של אדוורד מונק", מאת המלחין ההולנדי אוסקר ואן דילן, כלולה בתקליטור של מלחיני אסכולת רוטרדם, שהוציאה בשנת 2007 החברה ההולנדית Etcetera Records בנגינת רביעיית ה"דוּלן".
גלריית ציורים
ראו גם
הצעקה
הילדה החולה
ערפד
מוזיאון מונק
לקריאה נוספת
אלפא ואומגה, ליברית על פי סדרת ליתוגרפיות מאת אדוורד מונק, מאת אנה הרמן ודורי מנור, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"א, 2001.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ציירים נורווגים
קטגוריה:אמנים סימבוליסטים
קטגוריה:אמנים אקספרסיוניסטים
קטגוריה:הזצסיון הברלינאי
קטגוריה:ילידי 1863
קטגוריה:נפטרים ב-1944 | 2024-10-10T17:58:48 |
רבי | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
fr:Rabi | 2019-09-02T08:03:20 |
אריה ארוך | אריה ארוך (ניסלביץ) (1908, חרקוב, רוסיה – 15 באוקטובר 1974, ירושלים) היה צייר ודיפלומט ישראלי יליד חרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום בשטחה של אוקראינה). יצירתו של ארוך שילבה השפעות הפופ ארט והאמנות המופשטת עם תכנים מן הביוגרפיה שלו. בנוסף, הצביעו רבים מחוקרי תולדות האמנות הישראלית על יחסו החלוצי של ארוך לנושאים מן המסורת היהודית המופיעים ביצירתו. סגנון הציור שלו שכלל שרבוט ורישום חופשי, השפיע על שורה של אמנים כגון רפי לביא, אביבה אורי ואחרים. שרה ברייטברג-סמל הציעה את יצירתו של ארוך, במאמרה "אגריפס נגד נמרוד" (1988), כמודל עבור עיצוב תפיסת ישראליות חדשה באמנות, והציעה את ציורו "רחוב אגריפס" כמייצג של הלאומיות העברית. על יצירתו זכה ארוך בשנת 1971 בפרס ישראל לציור. כדיפלומט כיהן כשגריר ישראל בברזיל ובשוודיה.
ביוגרפיה
נעורים
אריה ארוך נולד בנובמבר שנת 1908 בחרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשם ליובה ניסלביץ, הצעיר בשלושת ילדיהם של רבקה-שולמית וחיים ניסלביץ. בזמן לידתו הייתה חרקוב מחוץ לשטחו של תחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית.
אביו היה סוחר אמיד ופעיל פוליטית בחוגי הציונות ברוסיה. בין השאר היה האב שותף בהקמת גימנסיית "תרבות" ברוסיה. בבית הוריו קיבל אריה חינוך חילוני שכלל שיעורי נגינה וחשיפה לספרות ולשירה. בילדותו הרבה לצייר. בראיון מאוחר ציין ארוך כי כבר בגיל 6 נהג לצייר דמויות של באי הבית בפחם. בנוסף, נחשף ניסלביץ לתערוכות במוזיאון בחרקוב. בין התערוכות במוזיאון ידועה תערוכה של מאנה כץ.
ארץ ישראל, 1924-1934
בשנת 1924 עלה ניסלביץ לארץ ישראל עם הוריו ועם אחותו, בעוד אחיו הבכור נשאר ברוסיה. בין השנים 1924-1926 למד אמנות ב"בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות". בין חבריו למחזור הלימודים היו אביגדור סטימצקי, משה קסטל, ציונה תג'ר, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. עם מוריו נמנו הצייר שמואל בן-דוד, אמן האמייל אהרן שאול שור ויעקב אייזנברג, שבסדנתו ייצר ניסלביץ אריחי קרמיקה מעוטרים, בין היתר לשלטים. בנוסף, נרקמה ידידות בינו לבין הצייר חיים גליקסברג, שלימד אותו את מלאכת הציור בצבעי שמן.
בשנת 1926 למד ניסלביץ במגמה הריאלית של גימנסיה הרצליה בתל אביב, שם, נולד הכינוי "ארוך", שהוצמד לו בשל גובהו. למד אמנות בסטודיו של יצחק פרנקל בה הושפע מהאמנות המודרנית הצרפתית. כינוי זה אומץ בסופו של דבר על ידי ניסלביץ' כשם משפחה. בשנים 1929-1930 למד ארוך ארכיטקטורה בטכניון במשך כשנה וחצי. בשנת 1932 למד תקופה קצרה ב"סטודיה" ללימוד ציור שפתח הצייר יוסף זריצקי. בנוסף, הוא התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים, ובמסגרתה השתתף בתערוכה הכללית של האגודה.
במות אביו, בשנת 1932, עיצב ארוך מצבה בבית הקברות טרומפלדור ועליה קטע משיר מאת דוד שמעוני, מורהו של ארוך בגימנסיה הרצליה. בשנת 1934 נפטרה גם אמו של ארוך.
פריז – ארץ ישראל – אמסטרדם, 1934–1939
שמאל|ממוזער|200px|"דיוקן" (שנות השלושים), שמן על בד, 50.5x64 ס"מ. אוסף משפחת ארוך.
שמאל|ממוזער|200px|"כנסיית וסילי הקדוש" (1951), שמן על קרטון, 65.5x57 ס"מ, עזבון האמן.
200px|שמאל|ממוזער|"בית אדום (מה נשמע בבית)" (1960), שמן על בד ועלי זהב, 50x60 ס"מ, אוסף משפחת לאופר.
200px|שמאל|ממוזער|"הנציב העליון" (1966), צבע שמן וטכניקה מעורבת על עץ, 116 × 73 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
שמאל|ממוזער|200px|"סירה" (1968), צבע שמן על בד, 64.5x55.5 ס"מ. אוסף משפחת ארוך.
בשנת 1934 נסע ארוך לפריז ולמד שם באקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi). בין היתר השתתף ארוך בכמה שיעורים שהעביר הצייר הקוביסט פרנן לז'ה. בציור "תפנים עם כיסא" (1935), שצויר בתקופת שהותו של ארוך בפריז, מתואר פנים חדר כחול העשוי במשיכות מכחול מהירות, ובמרכזו כיסא אדום ועליו פרטי לבוש שונים. סגנון ציור זה, האופייני לעבודתו של ארוך בשנים אלו, ממחיש את האקספרסיוניזם המתון שאימץ ארוך בהשפעת אמני "אסכולת פריז" כגון חיים סוטין, מארק שאגאל ומאנה כץ. גם בציור "דיוקן" משנות השלושים משתמש ארוך במשיכות מכחול אקספרסיביות כדי לעצב דיוקן מלנכולי זה. שלא כאמנים אחרים, אופן הציור של ארוך איננו חורג מגבולות הייצוג האמנותי, ומשיכות המכחול האקספרסיביות שלו אינן הופכות לתיאור בעל יסודות מופשטים.
עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1936, עבד ארוך למחייתו כמודד קרקעות. הוא נשא לאישה את אלן אלבק (אלראי), שפגש באונייה בדרכו מפריז. נישואים אלו החזיקו מעמד זמן קצר בלבד. מבחינה אמנותית המשיך ארוך לפעול בהשפעת אסכולת פריז. הוא השתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב ועיצב תפאורה למחזה "המעגל הלבן" (1936), אגדה יפנית בעיבוד פרידריך לובה בתיאטרון "האהל", ולמחזה "שומרים" (1937) מאת עבר הדני בתיאטרון "הבימה".
בין השנים 1938-1939 שהה ארוך באמסטרדם. את השפעתם של ציורי וינסנט ואן גוך ניתן למצוא בציורי פרחים כגון "דומם, אגרטל ופרחים" (1938), בהם בולטות משיכות המכחול הנמרצות והנושא האופייני לוואן גוך. בעבודה "מבעד לחלון" (1938), לדוגמה, תיאר ארוך נוף הולנדי עירוני הנשקף מבעד לחלון. בעבודה זו ובאחרות מן התקופה השתמש ארוך בהדגשה של קווי האורך והרוחב שבתיאור כדי לחלק את הקומפוזיציה בצורה כמעט גאומטרית ושטוחה. ב-21 בינואר 1939 נפתחה בגלריה "סנטה לאנדוור" באמסטרדם תערוכת יחיד לארוך. התערוכה זכתה לסיקור בעיתונות המקומית, וצוינה בו ההשפעה הפריזאית על ארוך.
תל אביב, 1939–1948
בשנת 1939 חזר ארוך לתל אביב והציג תערוכת יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ, ובה מבחר מן העבודות שיצר באמסטרדם. יצירותיו משנות הארבעים המשיכו את סגנון הציור שגיבש בהולנד, והן מתאפיינות בנטייה לקומפוזיציות הנשענות על חלוקה גאומטרית ברורה. בשנים אלו הרבה ארוך ליצור תיאורי נוף. בתחילת העשור יצר ארוך קבוצה של תיאורי נוף בזכרון יעקב ובחיפה, שם שהה לפרקים בין השנים 1942-1946 במסגרת שירותו בצבא הבריטי. בנוסף, הוא עיצב תלבושות עבור הלהקה הצבאית הארצישראלית הראשונה, שהעלתה תוכנית בין השנים 1942-1943.
במהלך כל המחצית הראשונה של העשור הציג ארוך במגוון של תערוכות קבוצתיות בבניין "הבימה". כשהשתתף ב"תערוכת השמונה", שהתקיימה בדצמבר 1942 בבניין "הבימה", ציין חיים גמזו את השימוש שלו בצבע, בהשפעתו של ואן גוך, והוא קיבל פרס לאמנים צעירים ע"ש מאיר דיזנגוף מטעם עיריית תל אביב. בשנת 1943 נישא ארוך בשנית לדבורה קניג. לאחר שחרורו מן הצבא, בשנת 1946, עבר הזוג להתגורר בדירה ברחוב הירקון 120 בתל אביב, שם הקים ארוך סטודיו קטן בחצר הבית.
בשנת 1947 הציג ארוך במסגרת תערוכת "השבעה" במוזיאון תל אביב. בתערוכה זו הציג עשר עבודות ובהן ציורים כגון "גברים בטיילת" (1943) ותיאורי נוף אחרים. אויגן קולב פרסם ביקורת אוהדת על ציוריו של ארוך, ותיאר את מעברו מציור פוסט אימפרסיוניסטי אל הדגשת "הצורות הבנויות" ו"פשטות הצבע". עבודותיו ממחצית העשור מציגות נטייה לסכמאטיות ולפירוק של הנוף לצורות גאומטריות בסגנון קוביסטי. הדבר בולט גם בעבודות המוקדמות כגון "האוטובוס האדום" (1944-1946) מסדרת "אוטובוס בהרים".
בואנוס איירס – מוסקבה – ירושלים, 1948–1955
בשנת 1948 הצטרף ארוך לקבוצת "אופקים חדשים". אולם משום שבשנה זו נסע לשליחות בבואנוס איירס מטעם הקרן הקיימת לישראל, למעשה לא הציג ארוך את יצירותיו במסגרת הקבוצה עד לשנת 1952. בשנת 1949 הציג ארוך תערוכה בגלריה "ויאו" (Viau) בבואנוס איירס, ובה הוצגו מספר ציורים מחיי יוסף, הדמות המקראית.
בהיותו מנותק מן המאבק של "אופקים חדשים", שקידמה סגנון ציור "מופשט" ו"בינלאומי", אימץ ארוך בשנים אלו סגנון ציור חדש משלו, המשקף את ניסיונו לגיבוש שפה אמנותית חדשה. בראיון מאוחר תיאר ארוך את המניע לשינוי הסגנוני: "היאוש הביא אותי - זה היה ב-1950 בערך - למסקנה שלא אצליח ליצור את הסיפור. אז 'שיחררתי' את עצמי מן 'השליחות' הזאת." סגנון ציור זה של ארוך ביטא את הניסיון לבטל את הממד הריאליסטי של התיאור לטובת עניין שכלתני בתיאור במתחים צורניים וגאומטריים. מבחינה חזותית התבטא הדבר באימוץ סגנון ציור אקספרסיבי המשובץ סממנים רבים של "התיילדות" או "נאיביות" אמנותית, בהשפעת עבודות של אמנים כפאול קליי, ז'ואן מירו ואחרים.
בשנת 1950 הצטרף ארוך למשרד החוץ. במסגרת תפקידו הוא נשלח לכהן כציר בשגרירות ישראל במוסקבה. בדצמבר 1951 נולד בנו יונתן ארוך. במוסקבה הוא חידש את קשריו עם בני משפחתו בברית המועצות. העבודות שיצר ארוך בתקופת שהותו במוסקבה מפתחות את הגישה ה"ילדותית" לציור שאותה אימץ. בולטת נטייתו של ארוך להדגשת הממד העיטורי והדקורטיבי בציור. בעבודה "כנסיית ואסילי הקדוש" (1951), לדוגמה, מתוארת כנסיית וסילי הקדוש כרישום סכמטי צבעוני. ארוך נטש בעבודה זו את האקספרסיוניזם והקוביזם לטובת דימוי סכמטי המנתק את מבנה הכנסייה מחלל ממשי.
בפברואר 1953, בעקבות ניתוק היחסים בין ברית המועצות לישראל, חזר ארוך לישראל. בשנת 1954 עבר להתגורר בירושלים, בדירה ברחוב בלפור מס' 1. בנובמבר 1955 הציג ארוך תערוכה בבית הנכות בצלאל בירושלים, ובדצמבר במוזיאון תל אביב לאמנות, ובה כ-28 ציורי שמן. כמו כן, ציורו "אוטובוס בהרים" (1955) זכה בפרס דיזנגוף בשנה זו ונרכש על ידי מוזיאון תל אביב. בשנת 1956 השתתף ארוך בתצוגה הישראלית בביאנלה של ונציה לצד ציירים כגון אביגדור סטימצקי, יוסל ברגנר וצבי מאירוביץ, שאצר מרדכי ארדון. יצירותיו כגון "בית כנסת ודמויות", "משה מסראייבו" או "דיוקן אבי האמן", כולן משנת 1955, מציגות את העניין ההולך וגובר של ארוך בנושאים יהודיים ומשפחתיים בתקופה זו.
אופקים חדשים וישנים, 1959–1966
בין השנים 1956-1959 כיהן ארוך כשגריר ישראל בברזיל. בשנים אלו מיעט בציור. בשנת 1959 התמנה ארוך לשגריר ישראל בשוודיה. השהות בסטוקהולם עוררה בו פרץ יצירתי נרחב. בשנים 1962-1960 הוא החל ליצור את גוף העבודות המשמעותי שלו, הנפרד מאופי הציור הישראלי של שאר חברי "אופקים חדשים" בכל הקשור לשילוב דימויים בעלי משמעות סמלית חוץ-אמנותית.
אחד מן המניעים לפרץ יצירתי זה היה החשיפה של ארוך לתערוכות האמנות העכשווית של אותה תקופה, שהוצגו במוזיאון העירוני בסטוקהולם בשנים אלו. בין היתר ראה ארוך בשנת 1962 תערוכה של אמני "פופ ארט" ובהם רוברט ראושנברג וג'אספר ג'ונס. השימוש של האמנים האמריקאים בחפצי רדי מייד "מטופלים" כחלק מיצירת האמנות, וסגנון הציור המופשט טאשיזם (Tachisme) וה"אנפורמל" (informel) הצרפתי, השתלבו ביצירתו של ארוך כחיבור מעודן שכונה "מופשט קונקרטי". עבור ארוך ופרשניו משמעו של סגנון זה היה שילוב בין דימוי פיגורטיבי, בעל משמעות סמלית עבור האמן, ועיצובו כהפשטה לכדי צורה עצמאית חדשה.
בין העבודות הידועות מתקופה זו היא סדרת הציורים "צָקְפַר", שארוך החל ליצור בשנת 1961. עבודות אלו מבוססות על דימוי מן הזיכרון של שלט סנדלרים ועליו דימוי של מגף, אותו זכר ארוך מילדותו. ארוך יצר וריאציות על דימוי זה והגיע למעין צורה מופשטת הנתונה בתוך מסגרת אובאלית. בראיון מאוחר הסביר ארוך את התפתחות הצורה כבסיס ל"מופשט הקונקרטי": "הצורה שהתפתחה מהמגף הייתה בעיני צורה קונקרטית (בניגוד למופשטת) אשר זכות קיום לה, זכות קיום שרציתי לגלם בחפץ המופשט, באובייקט, כפי שהגדרתיו קודם."
בשנת 1963 שב ארוך מסטוקהולם והתיישב בירושלים. הוא החל בקשרים עסקיים עם ברטה אורדנג, מנהלת "גלריה רינה" בירושלים, שהציגה תערוכה מעבודותיו בשנה זו. בנוסף, הוא התמנה למנהל המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ עד לפרישתו בשנת 1971. בעת השתתפותו בוועידה ברומא, במסגרת תפקידו במשרד החוץ, רכש ארוך לראשונה חפיסת גירי פסטל שמן מתוצרת חברת "פנדה" והחל ליצור גוף עבודות גדול של ציורים בטכניקה זו, חלקם על רפרודוקציות ודפי מגזינים שונים (גדעון עפרת טען כי היה זה ארוך שקיבע את השם "פנדה" כשם גנרי לצבעים אלו). בשנת 1964 הציג ארוך 34 ציורים במסגרת התצוגה הישראלית לביאנאלה של ונציה, חלקם בטכניקה של צבעי ה"פנדה". ב-1966 הוצגה ב"גלריה מסדה" בתל אביב תערוכה ובה 23 ציורי פנדה, אותה ארגן רפי לביא.
סדרת עבודות נוספת שארוך עבד עליה במהלך שנות השישים הייתה מבוססת על תיאור בריאת העולם, תיאור יציאת מצרים ותיאור משה עם לוחות הברית, כפי שהם מופיעים באיורי "הגדת סראייבו" מן המאה ה-14. עבודות אלו, כגון "מוטיב יהודי" (1961), "תפילה, קשת בכחול-סגול" (1961) או "הבריאה, הגדת סראייבו" (1966), מציגות סמלים מופשטים בעלי משמעות מטאפיזית. בעבודות אלו, טען גדעון עפרת, חיבר ארוך "את ההפשטה הלירית הישראלית, זו שיובאה מפריז בידי זריצקי וחבריו, עם זיכרון עממי יהודי; לחבר אופקים חדשים עם ישנים" ואת היהדות עם אוניברסליזם.
בציורים "רחוב אגריפס" (1964) ו"הנציב העליון" (1966), יצר ארוך את השילוב המובהק ביותר בין אופקי מציאות "קונקרטיים" ומקומיים, לבין "פופ ארטיות" בינלאומית. בציור "רחוב אגריפס", שזכה לפרשנות הרבה ביותר מבין יצירותיו של ארוך, שילב ארוך סמלים הקשורים לתקופת שהותו של ארוך בבצלאל ובירושלים, שהדגישו את עניינו של ארוך בתיאור סממנים דתיים ואזרחיים של סמכות ושלטון. ב"נציב העליון", הממשיך את העיסוק בסממנים אלו, השתמש ארוך באלמנטים איקונוגרפיים נוספים, המבוססים על תולדות האמנות המערבית ועתידים להופיע גם ביצירתו המאוחרת. בין דימויים אלו בולטים השילוב בין הצבע האדום והכחול וכפילות של דימויים.
שנים אחרונות, 1967–1974
בין השנים 1967-1970 השתתף ארוך בשלל תערוכות קבוצתיות. ב-1968 אצר יונה פישר תערוכה ובה 48 מעבודותיו של ארוך במוזיאון ישראל. בנוסף, העניק המוזיאון לארוך את "פרס סנדברג". ב-1970 עבר ארוך ניתוח להסרת גידול במעי הגס. ב-1971 הוענק לארוך פרס ישראל לציור.
במהלך שנותיו האחרונות הרבה ארוך בהתייחסויות ארס פואטיות בעבודותיו. כחלק מגישה זו יצר ארוך וריאציות על דימויים הלקוחים מן הספרות, כגון "שתי קוביות" (1968) או סירה (1968), המצטטים פרטים מספר לימוד של כריסטיאן לודולף ריינהולד, "בעקבות "הנשף בסורן" של דרן" (1967), המתבסס על יצירתו של אנדרה דרן, "שני עצים לזכר המצי"ר" (1973) ועוד. מוטיב ארס פואטי נוסף הוא דימוי של פרופיל אדם.
בתקופה האחרונה לחייו תכנן ארוך שני פרויקטים מונומנטליים - שטיח קיר עבור בית הלוחם תל אביב ותבליט קיר עשוי מרישום בעזרת צינורות מנוסרים, עבור ספריית האוניברסיטה העברית. אולם מחלתו הקשה לא אפשרה לו להשלים פרויקטים אלו. הוא נפטר ב-15 באוקטובר 1974 בביתו שברחוב בלפור בירושלים לאחר מחלה ממושכת. הותיר אישה ובן.
יצירתו
במשך שנים רבות נתפשה יצירתו של ארוך כשוליים של ההפשטה הישראלית. כמו רבים מחברי קבוצת "אופקים חדשים", יצירתו המוקדמת מושפעת מן הפוסט אימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם בנוסח של אסכולת פריז. על אף שגם ביצירתו עברו הדימויים תהליך של רדוקציה צורנית, הרי שההפשטה, בנוסח שגיבש יוסף זריצקי ב"אופקים חדשים", הייתה רחוקה מן העניין של ארוך במשמעות הדימויים. ארוך הקפיד בראיונות רבים להדגיש את העניין שלו בפורמליזם, בצורות ובאופן בנייתו של ציור. אולם, רבות מן הצורות והדימויים המופשטים היו תוצאה של תהליך "הפשטה קונקרטי", בו שמרו הצורות, בעבור ארוך, על משמעותן הסמלית.
טכניקת הציור שארוך פיתח, שכללה שרבוט, חריטה ו"קשקושים", לצד מראה של ציור מופשט שכלתני, השפיעה על שורה של אמנים המזוהים עם "דלות החומר", ובראשם על רפי לביא, אשר ראו בו - לצד אביבה אורי - כמתווה דרך לציור ישראלי חדש.
החל משנות השמונים החלה להופיע פרשנות שונה לעבודתו של ארוך. במקום להדגיש את הפן הפורמליסטי, החלו מבקרי האמנות לתת דגש לתכנים העולים מיצירתו של ארוך, ובכלל זאת אלמנטים מן המסורת היהודית. ארוך נתפש כמי שחיבר בין יהדות וישראליות מקומית, לבין אוניברסליזם. במאמרה "אגריפס נגד נמרוד" (1988), הציגה שרה ברייטברג-סמל את יצירתו של ארוך כמודל עבור עיצוב תפיסת ישראליות חדשה. במאמר היא תקפה את התפיסה הקאנונית בספרות המחקר של תולדות האמנות הישראלית, אודות "נמרוד" (1939) של יצחק דנציגר, שראתה בו כמייצג בלעדי של הלאומיות העברית. "רחוב אגריפס" הוצע על ידיה כאלטרנטיבה ראויה יותר, כזו המצרפת ערכים "יהודיים" עם ערכים ציוניים.
אריה ארוך, על אף שהיה חבר קבוצת "אופקים חדשים", הציע ביצירתו אלטרנטיבה ל"מופשט הלירי". במקום מופשט אל-צורני, הציע התרכזות בצורות; במקום האובייקטיביות - ביסוס היצירה על כתב-יד אישי; במקום מקצוענות הנתמכת בשיטה - שימוש בטכניקות בלתי-שגרתיות לצורך הולדת צורות; במקום זיקה לאמנות מופשטת צרפתית - ציטוט ושימוש בדימויים המשתייכים לתפיסות אמנות שונות. כך נולדו בציוריו צורות מציורי ילדים, משימוש בחפצים מצויים, מדימויים עממיים או מסורתיים או כאלה הקשורים לזיכרונות ילדות. אריה ארוך השפיע על אמנים צעירים יותר בחשיבתו, באופן שילוב הדימויים השונים זה מזה בציוריו, בכמו-סתמיות חסרת הפאתוס שאפיינה את יצירתו, בטכניקות שלו (מחיקות, חריטות, שרבוטים). אביבה אורי ואחריה רפי לביא נמנו עם האמנים האלה.
השכלה
1924-26 – בצלאל, ירושלים
1926-28 – גימנסיה הרצליה, תל אביב
1934-35 – אקדמיה קולארוסי, פריז, עם פרנאן לג'ה
פרסים
1942 – פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב.
1955 – פרס דיזנגוף מטעם מוזיאון תל אביב.
1968 – פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים.
1971 – פרס ישראל לציור.
הנצחה בסדרת בולי דאר על אמנות ישראלית
בתאריך 26 ביולי 2005 דאר ישראל הנפיק סדרה של 3 בולי דאר על "אמנות ישראלית" . אחד מהבולים האלה הוקדש לציור של אריה ארוך משנת 1964 שכותרו "רחוב אגריפס". הבול עוצב על ידי האמן אד ואן אויין,
לקריאה נוספת
ברייטברג סמל, שרה, "בחנותו של ראצ'יק - הומאז' כפול", קו, 1, 1980
ברייטברג סמל, שרה, "אגריפס" נגד "נמרוד", קו, 19, 1989
גינתון, דוד, "הנציבה העליונה", המדרשה, 3, 2000
סלהוב, שבא, אדם בעקבות עקבותיו, סטודיו, מס' 104, 1999
ווילם סנדברג, אריה ארוך ציורים 1968-1953, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968
עומר, מרדכי, בין רחוב "אגריפס", לבין "הנציב העליון", קו, 19, 1989
עומר, מרדכי, אריה ארוך, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003
עפרת, גדעון, "בעקבות הבית האדום של אריה ארוך", סטודיו, מס' 62, מאי 1995
עפרת, גדעון, "במלתחתו של אריה ארוך", סטודיו, מס' 104, יולי 1999
עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, הוצאת בבל, יוסי חכמי הפניקס הישראלי, גבי ועמי בראון, תל אביב, 2001
פישר, יונה, אריה ארוך: מקומות, זמנים, צורות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1976
פישר, יונה, חיים גמזו, אריה ארוך: מקומות, זמנים, צורות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1976
פישר, יונה, מנדלסון, אמיתי, אריה ארוך: צורת הדבר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019
פישר, יונה, ברייטברג סמל, שרה, עומר, מרדכי, אריה ארוך - שיחות ומאמרים, הוצאת בבל, תל אביב, 2001
קישורים חיצוניים
אריה ארוך, אתר הבית ליצירתו של אריה ארוך
אריה ארוך בארופיאנה
עפרת, גדעון "אוטובוס ושמו תשוקה", באתר "מכונת קריאה"
עבודתו של אריה ארוך "ספינה" נמכרה ב-88,500$ בבית המכירות הפומביות תירוש
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:ציירים ביישוב
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לציור
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:בוגרי בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
קטגוריה:שגרירי ישראל בברזיל
קטגוריה:שגרירי ישראל בשוודיה
קטגוריה:זוכי פרס דיזנגוף
קטגוריה:זוכי פרס סנדברג לאמנות ישראלית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1908
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1974 | 2024-08-01T03:56:20 |
קרב עין ג'אלות | קרב עין ג'אלוּת היה קרב מכריע בתולדות ארץ ישראל, שנערך ביום שישי, 3 בספטמבר 1260 בשטח ארץ ישראל, סמוך למעין חרוד, בעמק יזרעאל המזרחי, בין הצבא הממלוכי לבין כוח צבאי מונגולי. הקרב הסתיים בניצחון ממלוכי מוחץ, שעצר זמנית את המשך ההתפשטות מערבה של המדינה האילח'אנית לחוף המזרחי של הים התיכון.
הרקע לקרב
בשנת 1251 הטיל הח'אן הגדול מונגקה (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להמשיך את התפשטות האימפריה המונגולית מפרס לכיוון מסופוטמיה והחוף המזרחי של הים התיכון. ב-1258 כבש צבאו של הולגו את בגדאד, טבח באוכלוסיית העיר והוציא להורג את הח'ליף האחרון מבית עבאס אל-מסתעצם. התקדמות הצבא המונגולי גרמה לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה העיר חלב בידי המונגולים, ובמרץ נכבשה גם דמשק.
הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות נסטוריאניות, ניסה להתקרב אל הנוצרים במזרח התיכון, ולשתף איתם פעולה במלחמתו במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ומנסיכות אנטיוכיה שסייעו לו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים החדשה הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה יחס חשדני כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח. בין השאר, משום שנסיכות אנטיוכיה נאלצה לקבל על עצמה פטריארך יווני אורתודוקסי תחת השלטון המונגולי.
הכוח המרכזי שעמד למול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן קוטוז בקהיר בדרישה לכניעתו. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בקבלת המרות המונגולית, אולם קוטוז, בתמיכת האמיר בַּיְבַּרְס, החליט להתמודד כנגדם בשדה הקרב. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם בשערי קהיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, קיבל הולגו ידיעה על מותו של השליט העליון של האימפריה המונגולית, מונגקה חאן. בעקבות קבלת הידיעה מיהר הולגו לשוב מזרחה עם רוב צבאו, כדי להשתתף בקורילטאי, שעתיד היה לקבוע את יורשו של מונגקה. הוא השאיר אחריו בסוריה כוח בסדר גודל של טומן אחד (כ-10,000 חיילים) בפיקוד המצביא קיטבוקה (או כתבוגא) נויון.
על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. הכוח המונגולי היה מורכב מהטומן, שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של כתבגא, שתוגבר על ידי חיילות עזר מארמניה, אנטיוכיה וסוריה. רוב ההערכות לגבי גודלו של הצבא המונגולי נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות הצבא הממלוכי כלל כ-15,000 חיילים. הגודל המרבי של הצבא הממלוכי היה 22,000 לוחמים בתקופה האיובית וכ-40,000 בתקופת שלטונו של ביברס (אחרי 1260 לספירה). הפרשים היוו בדרך כלל בין חצי לרבע מהרכב הצבא הממלוכי, בעוד שהצבא המונגולי הורכב ברובו המכריע מחיל פרשים. מבחינת המקורות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספר הפרשים בצבא הממלוכי, עולה שבתקופת השלטון האיובי (עד 1250) כלל הצבא כ-10,000 פרשים, וצבאו של ביברס, שעלה לשלטון אחרי הקרב, כלל כ-16,000 פרשים. מכאן ניתן להעריך, שערב קרב עין ג'אלות היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.
הצדדים היריבים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. ניתן היה להניח, שהצלבנים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף, אך הם היו חשדניים כלפי המונגולים. אחד הגורמים לכך היה כיבוש העיר צידון על ידי המונגולים וטבח תושביה, כנקמה על מות אחיינו של המצביא המונגולי קיטבוקה, במהלך היתקלות בין כוח צלבני מאזור צידון, שפשט על כפרים מוסלמיים באזור שנכבש על ידי המונגולים, לבין כוח מונגולי. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה כנגד המונגולים. רוב ההנהגה הצלבנית תמכה בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני, שחשש מבגידה מוסלמית, הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לצד ממלוכי.
הקרב
ביולי 1260 החל הצבא הממלוכי לנוע ממצרים צפונה לארץ ישראל. הוא נתקל בכוח החלוץ המונגולי באזור עזה, הביס אותו, והחל במרדף אחריו צפונה. הכוח הממלוכי העיקרי נע דרך שטחים שהיו תחת שליטה צלבנית, וחנה ליד עכו. קוטוז נאם בפני חייליו כדי לעודד אותם. הוא האיץ בהם להגן על מצרים ועל משפחותיהם ומעמדם, וכן על האסלאם מפני המונגולים הכופרים. הוא שלח כוח חלוץ בפיקודו של ביברס לכיוון המונגולים, שחנו בעבר הירדן המזרחי. בתגובה, הצבא המונגולי חצה את הירדן ונע מעמק בית שאן לכיוון עין ג'אלות, מקור מים חשוב בעמק יזרעאל המזרחי. לפי מספר מקורות, המונגולים הגיעו לשם ראשונים ביום שישי, 3 בספטמבר 1260 (25 בחודש רמדאן 658), בעוד שלפי מקורות אחרים, הצבא הממלוכי הוא שהגיע ראשון אל המעיין.
יש חוקרים הטוענים, שביברס ניסה למשוך את המונגולים לזירת קרב, שהייתה נוחה לממלוכים. אולם כאמור, מספר מקורות גורסים, שהמונגולים הם שהגיעו ראשונים לשטח הקרב, והם שבחרו בו בגלל יתרונותיו עבורם : נחל להשקיית סוסיהם, שטח מישורי המתאים לתנועת פרשים וקרבה יחסית לבסיסם בסוריה. לאחר הגעת הצבא המונגולי לאזור, הצטרף קוטוז לביברס עם הכוח הממלוכי העיקרי.
הקרב נפתח בשעה מוקדמת בבוקר, סמוך לעין ג'אלות (מעין חרוד) לרגלי הר הגלבוע. הממלוכים הגיעו לזירת הקרב מכיוון צפון-מערב (מעכו), ואילו המונגולים הגיעו מכיוון מזרח. יש גם מקורות הטוענים שהקרב התרחש בשעות אחר הצהריים. חלק מהם משנים בהתאם את הכיוונים שמהם הגיעו הכוחות, למשל שהממלוכים היו על הר גלבוע וירדו ממנו (צפונה), ושהמונגולים היו במישור תחתיו. דבר זה סביר פחות מפני שירידת הממלוכים מההר תהיה קשה ובלתי יעילה. אוזבג גם טוען שהמונגולים היו בשמש והממלוכים היו בצל לזמן קצר, תחת ההר או עצים. חלק מן החוקרים מסיקים מכך שהקרב היה אחרי הצהריים. אך מאחר שבספטמבר יש שמש על הר גלבוע גם בבוקר וגם אחה"צ ולא ניתן למצוא שם מקום מוצל, נראה שקביעה זו שגויה. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב, והשמש סינוורה אותם. הצבא הממלוכי נערך בין קיבוץ יזרעאל של ימינו לגבעת המורה, והמונגולים התקדמו לקראתו מכיוון מזרח. כיוון זה מונע הפרעה של תנאי השטח לפרשים הממלוכים.
ניתן לחלק את הקרב לשלושה שלבים עיקריים: קרב מקדים בין המונגולים לכוח החלוץ הממלוכי, ההתנגשות בין הכוחות העיקריים של הצבאות היריבים; והמרדף אחרי שרידי הצבא המונגולי לאחר הקרב.
הקרב עצמו היה מורכב משתי מערכות, כאשר כל אחת התחילה בתקיפה מונגולית. התקיפה הראשונה הביאה לקריסת האגף הממלוכי השמאלי. בתקיפה השנייה קוטוז קרא "וַאִסלַאמה", הממלוכים תקפו את המונגולים וניצחו. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים בעוד שהמונגולים הסתמכו בעיקר על הסוסים, שנפגעו מהחצים.
יש חוקרים הטוענים, בעיקר בהתבסס על רשיד אל-דין, שהניצחון הממלוכי בקרב, נגרם כתוצאה ממארב שהם טמנו למונגולים, אולם מקורות אחרים לא מזכירים מארב כזה.
במהלך הקרב ערק כוח עזר מוסלמי, שלחם במסגרת הצבא המונגולי, בפיקוד אל-אשרף אל-מוסא (ألأشرف ألموسى), לצד הממלוכי, מאורע שתרם לניצחון הממלוכי. במהלך הקרב קוטוז נפל מהסוס, אך הצליח לעמוד על רגליו, וחייליו התעודדו מכך. כתבגא נהרג במהלך הקרב, וחייליו נפגעו מכך. אחרי הקרב, המונגולים עלו לגבעה, נרדפו על ידי ביברס ונהרגו.
לפי אל-מקריזי, חלק מהמונגולים התאספו מחדש בבית שאן ונלחמו שם שוב נגד הצבא הממלוכי, ושם נהרג כתבגא. למעשה קרב זה שייך לקרב עין ג'אלות, והוא מתייחס לתקיפה השנייה אחרי קריאת "ואסלאמה". גם רשיד אל-דין מתאר שכתבגא נתפס ושוחח עם קוטוז בפרסית בפרוזה מחורזת לפני שהוצא להורג. נראה שהוא כתב זאת כדי לפאר את כתבגא לאחר מותו. הוא לא נפל בשבי אלא נהרג כבר בהתקפה השנייה בשדה הקרב המקורי. כלומר, אין בסיס לטענתו של אל-מקריזי שהיה קרב בבית שאן.
השלב האחרון בקרב היה הניקוי הסופי של שרידי הצבא המונגולי. הפליטים המונגולים, כולל ביידר, ברחו צפונה. ביברס רדף את הפליטים עד חלב, ואז חזר לצבא המרכזי בדמשק. מספר ההרוגים המונגולים משתנה בהערכות השונות בין 1,500 ל"כל הצבא המונגולי". אין מידע לגבי ההרוגים הממלוכים.
המיתוס וניתוחו
סביב הקרב נוצר מיתוס בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. הממלוכים הצליחו לנצח את המונגולים ה"בלתי מנוצחים". הממלוכים טענו שהאל סייע להם, ולכן יש להם לגיטימציה שלטונית במצרים. עם זאת, המחקר המודרני מצא סיבות שונות לחולשת המונגולים בקרב זה ולניצחון הממלוכים.
הניצחון נבע ממספר גורמים, ביניהם מנהיגותם של קוטוז וביברס. קוטוז דאג למוראל של החיילים והאמירים, החדיר ושינן את גישת "הִלּחם או מות" ודיבר על האיום שנשקף מהמונגולים. הוא הסדיר את יחסיו עם ביברס, והאציל לו סמכויות למרות חילוקי הדעות שהיו ביניהם. ביברס נלחם באומץ, ויש שטענו שניצח בקרב בעצמו.
אל-מקריזי ורשיד אל-דין כותבים שהממלוכים ערכו מארב למונגולים, ולכן ניצחו. בהתבסס על כך, טענו חוקרים שהניצחון נבע ממארב פשוט שתוכנן מראש, ומיתרון מספרי של הממלוכים.
אחרים קבעו שהממלוכים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. ייתכן שהיה מארב חלקי, בצד הדרומי, כאשר הממלוכים הסתירו חלק מכוחם מאחורי הגבעות הצפון-מערביות של הר גלבוע, נגד האגף השמאלי המונגולי.
יש הטוענים שהניצחון הממלוכי היה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת, בחירת מיקום טקטי וחכם, וחלוקת הכוחות לקבוצות נפרדות. כתבגא פותה להתקדם לשדה הקרב עד שיהיה מוקף בממלוכים שארבו לו שם. כלומר מדובר לא רק במארב אלא במלכודת. אך לא הממלוכים בחרו את מיקום הקרב, ולכן לא היה מארב.
נראה כי מהלך הקרב נקבע על פי התכנון הממלוכי שהיה מבוסס על מערך מודיעין יעיל ומשומן היטב, זאת בנוסף על פי טקטיקה של קבלת החלטות מיידיות "בשטח". בנוסף, אירועים בלתי מתוכננים, כמו עריקת אל-אשרף ומות כתבגא, תרמו לניצחון. מערך המודיעין הממלוכי היה מבוסס על כמה סוכנויות איסוף, חלקן: תשאול של סוחרים שהסתובבו בחופשיות בין המונגולים, מרגלים ייעודיים שתפקידם היה איסוף מידע, היכרות מעמיקה עם תורות הלחימה האירו-אסיאתיות (שזה אזור המוצא של הממלוכים) ומבחינה טקטית בזמן הלחימה היה כוח חלוץ קטן, מעין "סיירת" שהתקדם לפני הכוח הממלוכי העיקרי וכל הזמן דיווח לאחור אודות מצב המונגולים. הממלוכים התאפיינו במוראל ותעוזה אישית שחוזקו על ידי הדוגמה האישית שנתנו המפקדים. הממלוכים ידעו היטב מה מצב הצבא המונגולי וניצלו את העובדה שחלק גדול מהצבא המונגולי היה צריך לחזור עקב בעיות פנים. יתרון תיזמון נוסף שנקטו בו הממלוכים היה תיזמון תחילת הקרב, שהיה הפתעה גמורה למונגולים. הממלוכים תקפו את המונגולים בשעת בוקר מוקדמת, זאת למרות התפיסה של המונגולים שאם יותקפו על ידי הממלוכים, יותקפו בשעת אחר הצהריים, עקב היות השמש בגב התוקפים. עקב ניתוח שטח נכון של הממלוכים הם יכלו לתקוף, זאת עקב תקיפתם מהרי הגלבוע כלפי מטה לכיוון צפון וצפון מזרח, כך שהשמש לא מסנוורת אותם לגמרי והמונגולים מופתעים לגמרי. הן מבחינת כמות החיילים ואיכותם והן מבחינת אמצעי הלחימה ושיטותיה, היה יתרון קל לממלוכים. לממלוכים היו כמה אלפי פרשים יותר מאשר למונגולים, וציוד איכותי, בעוד שהמונגולים שמרו על אורח חיים נומדי, על יתרונותיו וחסרונותיו. יצוין, שחוזק הצבא מושפע מהמצב הפוליטי. בעשור שלפני הקרב התאפיין מצב זה אצל הממלוכים בחוסר יציבות.
למונגולים היו סוסים רבים, ואילו לממלוכים הייתה כמות קטנה יותר של סוסים. הנומדיות היא שמאפשרת גידול סוסים, ומרגע שהממלוכים התיישבו, היה להם קל יותר לפתח את השימוש בקשתות על פני גידול סוסים, וכן להשביח את איכות הסוסים על פני כמותם. המונגולים היו "משפחות נודדות לוחמות", שעסקו בציד, הכנת הנשק, טיפול במשפחות ונדידה, וגם במידה מסוימת של אימונים, ואילו הממלוכים הפרידו בין החיים האזרחיים לאימונים, דבר שמאפשר התמקצעות צבאית. הטוּמן, הכולל 10,000 חיילים, כלל למעשה גם את בני המשפחה של הלוחמים, וכן סוסים וכבשים (סך הכול עשרות אלפי נפשות ומאות אלפי בעלי חיים). טיפול במשק כזה דורש לא רק תשומת לב רבה אלא גם שטחי מרעה ומים. כאשר הממלוכים הובאו מאסיה, הם נבחרו מתוך האוכלוסייה לפי התאמתם ללחימה. המונגולים לעומת זאת היו אנשים ממוצעים, "חיילים חובבניים מצוינים": מעין מיליציה שהורכבה מכלל האוכלוסייה. לכל חייל מונגולי היו מספר סוסים. למרות היותם מהירים, סוסים כאלה מתעייפים מהר, ולכן יש להחליפם במהלך הקרב. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים על הסוסים המונגולים, והמשיכו בלחימה מהסוסים, לאחר שהשיגו יתרון. המונגולים נהגו להתחיל מיד בתקיפה מעל הסוסים, דבר שמול צבאות אחרים נתן להם יתרון טקטי. החצים של המונגולים היו כבדים ופחות יעילים, וההתקפה הממלוכית השנייה נטרלה את הכֹח הזה. הממלוכים הסתמכו על שיטות שהמונגולים לא היו יכולים לעמוד בהן, כמו ירי ממושך של חצים קלים, בעוד שהמונגולים יורים באיטיות חצים כבדים. הממלוכים גם ירו כאשר הסוס עומד, כדי לחסוך בכוחו.
אחת הסיבות לכך שהכוח שהולגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם אורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.
יצוין, שבקרבות הבאים הבינו המונגולים את חשיבות כמות החיילים, אך הבעיות עם הדרישות הלוגיסטיות נותרו: מרעה דורש תנועה איטית אך מתמדת. סוסים דורשים זמן רב יחסית למרעה, ושטח נרחב. באזור סוריה שטחי המרעה פחות פוריים מהערבה האירו-אסייתית, והדבר היווה סיבה נוספת הן לכך שהולגו השאיר כוח צבאי קטן עם כתבגא, והן לכך שהניסיונות הנוספים של המונגולים לשלוט בסוריה נכשלו. כמו כן, סכסוכים על שטחי מרעה החלישו את האחדות בקרב המונגולים.
אין ספק כי הממלוכים הביסו את המונגולים בקרב הזה עקב עבודת הכנה מעולה, היכרות מעמיקה עם האויב, הבנת משמעויות הטופוגרפיה ותנאי השטח והערכת מודיעין מדויקת. כל זאת הביא לבחירה נכונה של מקום הקרב ותיזמונו ולמעשה הביא לניצחון הממלוכי.
השלכות הקרב
תבוסתם של המונגולים גרמה להתעוררות ההתנגדות המוסלמית בסוריה. עד מהרה נסו המונגולים אל מעבר לנהר הפרת, והמוסלמים נקמו בנוצרים על התנהגותם בעת השלטון המונגולי. היהודים יצאו כמעט ללא פגע, כי אף על פי שגם הם נהנו מהשלטון המונגולי, הם נזהרו לא לפגוע במוסלמים.
קוטוז החזיר את השליטים הקודמים לארצות ששוחררו מהשלטון המונגולי, וגמל גם לשותפיו הממלוכים בנחלות רבות. אולם הוא סירב לבקשתו של ביברס לקבל את השליטה על חלב. בתגובה, ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדאד. הוא ביסס את השלטון הממלוכי בארץ ישראל וסוריה, והחל לכבוש את ערי הצלבנים במישור החוף, ולהחריבן על מנת למנוע את חזרת הצלבנים דרך הים. כך, בעוד ביברס פיתח וביצר את פנים הארץ, מישור החוף נותר נטוש במשך מאות רבות. לבסוף נפלה עכו בידי יורשיו בשנת 1291, וממלכת ירושלים נפלה. נראה שבחירת הצלבנים לא לנצל את ההזדמנויות שנקרו בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין המונגולים לממלוכים ולהישאר נייטרלים הייתה טעות היסטורית שהבטיחה את אובדנם (על פי פראוור).
המונגולים נותרו בפרס. מדי פעם ניסו לשוב לסוריה, אך לרוב ללא הצלחה. רק ב-1299 הצליחו המונגולים האילח'אנים להביס את הממלוכים בעיר חומס שבסוריה, והשתלטו על סוריה וארץ ישראל לכמה חודשים. אך באביב של שנת 1300 עזבו המונגולים את סוריה וארץ ישראל. מלבד תקופה קצרה (1400–1405) בה כבש טימור לנג המונגולי-טורקי את סוריה, ושלט גם על ארץ ישראל באמצעות וסאל, המשיכו הממלוכים לשלוט באזור עד לכיבוש העות'מאני במאה ה-16.
ראו גם
הצבא הממלוכי
הצבא המונגולי
המלחמה המונגולית-ממלוכית
השושלת הבחרית
הטקטיקה של חיל הפרשים
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל
יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל
ראובן עמיתי פרייס, רעם פרסות הסוסים, מתוך "טבע וארץ"
Amitai-Preiss, Reuven. “Ayn Jalut Revisited”, Tarih, Vol. 2 (1992), pp. 119–150.
Smith, John M, Jr. “Ayn Jalut: Mamluk Success or Mongol Failure?”, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 44 (1984), pp. 307–345.
קישורים חיצוניים
תום ברק, מנת קרב - קרב עין ג'אלות, מתוך אתר "מערכות", 7 בספטמבר 2022
מה היה קרב עין ג'אלות שעצר את המונגולים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
קטגוריה:מלחמות בארץ ישראל
עין ג'אלות
עין ג'אלות
עין ג'אלות
קטגוריה:המאה ה-13 | 2024-09-18T08:11:03 |
בינית (דג) | בִּינית המכונה גם ברבוס (שם מדעי: Barbus; מערבית: بينيت - בָּיְינִית) הוא סוג של דג ממשפחת הקרפיוניים. ידועים כמה עשרות מינים ובהם ברבוס דובדבן, ברבוס ורוד, ברבוס כרום, ברבוס שני כתמים וברבוס שחמט. ישנם גם מינים הנפוצים כדגי נוי באקווריומים כגון ברבוס חמשת הפסים. יש המזהים את אחד ממיני דג הבינית (Barbus grypus) עם דג השיבוטא המוזכר בספרות חז"ל.
מינים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
קטגוריה:קרפיוניים
קטגוריה:דגי מאכל
קטגוריה:דגי נוי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1816 | 2023-09-27T06:08:14 |
ייצוג צבע במחשב | ממוזער| העיגולים מייצגים RGB, ואילו אזורי החפיפה הם CMY
ממוזער|העיגולים מייצגים CMY, ואילו אזורי החפיפה הם RGB
ייצוג צבע במחשב הוא הדרך בה מוגדר צבעו של כל פיקסל במסך כדי לשלוט בתצוגת המחשב.
קיימים מספר קידודים לייצוג צבע באופן כמותי. במכשירי מדידה משתמשים בקואורדינטות צבע מדויקות ביותר, לדוגמה LUV או XYZ. בדפוס משתמשים בדרך כלל בשיטה הקרויה CMYK בה יש דיו בארבעה צבעים - ציאן, מג'נטה, צהוב ושחור. תחושת הצבע הנוצרת בעת צפייה בדף המודפס נגרמת מאיסוף האור שמוחזר מהדף. על כל נקודה בדף עשויה להיות מונחת דיו בכמות שונה מכל אחד מארבעת הצבעים, וחלק האור שמוחזר מהדף הוא זה שאינו נבלע על ידי הדיו.
באופן דומה, תחושת הצבע הנוצרת בעת צפייה בצג מחשב נגרמת מאיסוף האור הנפלט משלושה סוגי פיקסלים (אדום, ירוק וכחול) על ידי העין. לכן מכונה השיטה RGB - ראשי תיבות של Red, Green, Blue. הצבע על הצג נקבע על ידי שלוש העוצמות האלה. נהוג לסמן, אם כן, את הצבעים לפי הכמות של אדום, ירוק וכחול שיש לשלב יחד על מנת ליצור את הגוון הדרוש באופן הבא: (R,G,B) כאשר R מייצג את כמות הצבע האדום הדרושה, B את כמות הצבע הכחול ו-G את כמות הצבע הירוק.
ישנן מספר שיטות לסימול העוצמות השונות. בשפת HTML (לעיצוב ממשקים של אתרי אינטרנט) ובמגוון יישומים נוספים מסמנים את הצבע על ידי רצף של שלושה מספרים הקסדצימליים דו ספרתיים, המייצגים את העוצמה היחסית של האור האדום, הירוק והכחול בצבע. בחלק משפות המחשב מוסיפים לפני קוד הצבע את הסימון סולמית (#).
קביעת העוצמות של מרכיבי הצבע השונים נעשית על ידי השמת המספרים השלמים בין 0 ל 255 לכל אחד מן המשתנים R, G ו B, כאשר 0 פירושו לא להאיר בכלל את הפיקסל, ו-255 מסמל הארה במלוא העוצמה. (לעיתים מסמנים עוצמה יחסית על ידי חלוקה ב-255, ואז הערכים הם בין 0 ל-1). לשם הנוחות נהוג לתרגם את מספרים אילו לבסיס הקסדצימלי (בסיס 16) בו יש צורך רק ב-2 תווים כדי לייצג מספרים בטווח הנ"ל. באופן זה מקצים לכל אחד משלושת צבעי היסוד (RGB) שני תווים משמאל לימין. בכל צבע הטווח נע מ-00 ל-FF (מ-0 ל-255 בבסיס דצימלי) שמבטאים רוויה של אותו הצבע. מכיוון שבכל מרכיב ניתן ליצור 256 גוונים שונים, מספר הצבעים השונים שניתן לייצג באופן זה הוא 256 בחזקת שלוש שהם 16,777,216 צבעים שונים.
שלשות הקסדצימליות
שלשה הקסדצימלית היא שיטת ייצוג צבעים, אשר נמצאת בשימוש בטכנולוגיות דוגמת HTML, CSS, SVG. כל שלשה הקסדצימלית בנויה משש ספרות המייצגות מספר הקסדצימלי בן שלושה בתים, המייצגים את הצבעים אדום, ירוק וכחול אשר מרכיבים את הצבע הסופי:
בית מס' 1 - צבע אדום.
בית מס' 2 - צבע ירוק.
בית מס' 3 - צבע כחול.
כל אחד משלושת הבתים הללו מייצג מספר בטווח שבין 00 ל-FF (ייצוג הקסדצימלי), המקביל לסולם של בין 0 ל-255 בייצוג עשרוני ומגדיר רמת עוצמה לכל צבע. בסך הכל מתקבל עומק צבע של 24-סיביות (Truecolor) ומס' הצבעים המיוצגים בשיטה זו עומד על 16,777,216 = 224 = 2563.
לדוגמה, צבע המורכב מהערכים העשרוניים 36, 104, 160 (אדום, ירוק וכחול בהתאמה), מקבל את הערכים ההקסדצימליים 24, 68 ו-A0 בהתאמה, ומיוצג על ידי השלשה 2468A0.
הערה: אם ערך העוצמה של צבע מסוים קטן מ-16, יש להוסיף אפס מוביל לפניו, כך שכל ערך המייצג צבע יורכב משתי ספרות. לדוגמה, הצבע המיוצג על ידי הערכים 4, 8, 16 (עשרוני) מקבל את הערכים 04, 08, 10 (הקסדצימלי) כך שהשלשה המתקבלת היא 040810.
דוגמאות
פיקסל אדום ייוצג כך: R=255, G=0, B=0 או כך: R=FF, G=00, B=00 או בכתיבה מקוצרת: FF0000.
פיקסל מג'נטה ייוצג כך: R=255, G=0, B=255 או כך: R=FF, G=00, B=FF או בכתיבה מקוצרת: FF00FF.
פיקסל שחור ייוצג כך: R=0, G=0, B=0 או כך (בכתיבה מקוצרת): 000000.
פיקסל לבן יוצג כך: R=255, G=255, B=255 או כך (בכתיבה מקוצרת): FFFFFF.
את הכתיבה המקוצרת לעיתים מכנים RRGGBB שכן שתי הספרות השמאליות מייצגות את כמות האדום, שתי האמצעיות את כמות הירוק והימניות את הכחול.
טבלה שמדגימה את צבעי היסוד
שחור 000000 מיוצג בשישה אפסים אדום FF0000 שני תווים ראשונים ירוק 00FF00 שני תווים אמצעיים כחול 0000FF שני תווים אחרונים לבן FFFFFF מיוצג בשישה F
טבלה זו מדגימה את טווח הגוונים של צבעי היסוד של המחשב
450000 990000 AA0000 BB0000 CC0000 DD0000 EE0000 FF0000 004500 009900 00AA00 00BB00 00CC00 00DD00 00EE00 00FF00 000045 000099 0000AA 0000BB 0000CC 0000DD 0000EE 0000FF
צורת כתיבה ב-HTML
ניתן להגדיר צבעים בדפי אינטרנט באמצעות שלשות RGB (אדום-ירוק-כחול) בייצוג הקסדצימלי, בצורת RRGGBB#, או בייצוג עשרוני, בצורת rgb(R,G,B). שלשות אלו מייצגות את העוצמה של כל אחד מצבעי היסוד המרכיבים את הצבע הסופי (לדוגמה - הצבע הלבן מורכב מעוצמה מרבית של אדום, ירוק וכחול). אפשרות נוספת היא שימוש בשמו של הצבע בשפה האנגלית. במקרים רבים, נעשה שימוש בכלי עזר המחולל את הגדרת הצבע לפי בחירת המשתמש מתוך פלטת צבעים.
תקן HTML 4.01 מגדיר שישה-עשר שמות צבעים (באנגלית), על פי המפורט בטבלה:
דוגמה שם שלשה הקסדצימלית אדום ירוק כחול לבן (White) FFFFFF 100% 100% 100% כסף (Silver) C0C0C0 75% 75% 75% אפור (Gray) 808080 50% 50% 50% שחור (Black) 000000 0% 0% 0% אדום (Red) FF0000 100% 0% 0% בורדו (Maroon) 800000 50% 0% 0% צהוב (Yellow) FFFF00 100% 100% 0% זית (Olive) 808000 50% 50% 0% ליים (Lime) 00FF00 0% 100% 0% ירוק (Green) 008000 0% 50% 0% אקווה/מים (Aqua) 00FFFF 0% 100% 100% ירוק-כחול (Teal) 008080 0% 50% 50% כחול (Blue) 0000FF 0% 0% 100% כחול כהה (Navy) 000080 0% 0% 50% ורוד (פוקסיה) (Fuchsia) FF00FF 100% 0% 100% סגול (Purple) 800080 50% 0% 50%
צבעי X11
דפדפנים שונים מגדירים שמות צבעים נוספים, מעבר למוגדר לעיל. מקור שמות הצבעים הנוספים הוא במערכת החלונות X, והם מכונים "צבעי X11". צבעים אלו מעשירים את מבחר הצבעים המצומצם המוגדר בתקן HTML.
דפדפני האינטרנט הוותיקים מוזאיק ונטסקייפ נוויגיטור (בגרסאותיהם הראשונות) עשו שימוש בשמות הצבעים המוגדרים במערכת החלונות X להגדרת צבעים, מכיוון ששניהם פותחו במקור באמצעות מערכת תצוגה זו.
קישורים חיצוניים
רשימת הצבעים האפשריים להצגה
אתר לבחירת צבעים
אתר המציג ומאפשר בחירה ובדיקה של צבעים
רשימת צבעים
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:טווח צבע | 2021-10-08T02:02:29 |
בהאים | הפניה הדת הבהאית | 2007-01-16T15:52:43 |
נוצה | ממוזער|נוצות של עופות שונים
שמאל|ממוזער|חלקי הנוצה השונים
הנוצה היא סוג של כיסוי עורי בבעלי חיים. הנוצות הן חלק מהמערכת המאפשרת לעופות לעוף, וגם שומרת על חום גופם. הנוצות התפתחו מן הקשקשים של הדינוזאורים. החל משנות ה-90 התגלו ממצאים רבים המצביעים על כך שמיני דינוזאורים רבים היו אף הם עטויים בנוצות.
הנוצות הן מבנים של העור שצמיחתן דומה בתחילה לצמיחת קשקשי זוחלים. הן מתפתחות רק מתאי אפידרמיס, וכאשר נוצה מסיימת את צמיחתה היא הופכת למבנה קרני "מת", כלומר חסר תאים חיים כלשהם.
מבנה הנוצה
הנוצה מורכבת מסעיפים וסעפעפים (סעיפי משנה) רבים. הסעיפים מסתעפים מהציר המרכזי של הנוצה, והסעפעפים מסתעפים מהסעיפים. כל הסעפעפים הסמוכים זה לזה נרכסים ביניהם על ידי קרסים זעירים.
למרות משקלה המועט של נוצה יחידה, משקלן הכולל של הנוצות יכול להגיע לפעמים לכדי שיעור כפול ממשקל שלד העוף. לדוגמה משקל עצמות העיטם לבן-הראש הוא כ-270 גרם ואילו משקל נוצותיו כ-670 גרם.
מקורם של צבעי הנוצות הם בפיגמנטים ובמיקרוסטרוקטורה של הנוצה. יצירתם של פיגמנטים אלו, תלויה במאזן ההורמונלי, ולכן כסות הנוצה שונה בין הזכרים והנקבות. צבעי הנוצות הם תוצאה של שני מנגנונים שונים: צבענים (פיגמנטים) הם חומרים כימיים בצבעים שונים, בעופות בעיקר סוגים שונים של מלנין הנותנים צבעי שחור, חום, צהוב דהה ולפעמים אדום, וקרוטנואידים שונים הנותנים צבעי אדום, כתום, צהוב, ולעיתים רחוקות יותר גם סגול, כחול וירוק. לעומת הצבענים, צבע פיזיקלי נובע משבירת אור כתוצאה ממבנה מיוחד דמוי מנסרה של סעיפי הנוצה, והוא נותן את מרבית צבעי הכחול, הירוק, הסגול בעופות. הוא גם נותן לעיתים מעין ברק מתכתי בגווני ירוק, סגול ועל סגול אשר משנה את צבעו בהתאם לזוויות האור והמבט.
אצל חלק מהדורסים – בעיקר אצל דורסי הלילה – נוצות הפנים יוצרות מבנה הנקרא פרצוף-שמע. מונח זה מתייחס למכלול הנוצות הקעורות שמקיפות ותוחמות את מרכז הפנים, ועוזר להם לנתב צלילים אל אוזניהם.
נוצותיהם של חלק מהעופות הימיים משוחות בחומר שומני כדי למנוע ספיגת מים אליהן.
התפתחות הנוצה
התפתחות הנוצה קשורה קשר הדוק להתפתחות הציפורים, שהתפתחו מהדינוזאורים התרופודים, מהם החלו להתגלות מאובנים בעלי נוצות החל משנות ה-90 של המאה ה-20. מספר מאובנים שהתגלו כללו דינוזאורים שאינם תרופודים שהיו מכוסים בנוצות ואלו העלו השערה שנויה-במחלוקת, שהנוצות החלו להתפתח באב קדמון משותף של כלל הדינוזאורים.
אם נכונה ההשערה זו, הרי שאב קדמון משותף זה חי לפני יותר מ-220 מיליון שנה, ובתקופה זו חלה ראשית התפתחות הנוצות. אם ההשערה איננה נכונה, ראשיתן של הנוצות עשרות מיליוני שנים מאוחר יותר.
על פי המאובנים, הנוצות הקדומות, או פרוטו-נוצות, שנמצאו בראשית התפתחותן של הנוצות, היו פשוטות באופן משמעותי לעומת נוצותיהם של העופות בני ימינו, ולא יכלו לשמש לתעופה, בוודאי לא עבור כמה מין התרופודים הגדולים יותר ששקלו מאות קילוגרמים וממבנה גופם שאינו מאפשר לעוף.
מכיוון שניכר שהנוצות לא התפתחו עבור תעופה, הועלו מספר השערות למטרתן. ההשערה המובילה, המתאימה ביותר לממצאים נכון לשנת 2020, היא שהנוצות הקדומות ביותר נוצרו כדי לספק חימום לגופם של הדינוזאורים, שככל הנראה היו בעלי דם חם.
על פי חלק מההשערות, התפתחותן של הנוצות הקשיחות והארוכות יותר נוצרה סביב תפקידן של הנוצות לצורכי חיזור, תפקיד חשוב לנוצות גם בימינו.
גם אם הסיבות נתונות עדיין במחלוקת מסוימת, נראה שרק לאחר מספר שלבי התפתחות החלו הנוצות להתאים עצמן ליצורים מעופפים.
שימוש
צורת פני השטח של הנוצה מקומרת, ולכן נוצר עילוי. כאשר נוצת התעופה "חותכת" את האוויר, זרם האוויר על פני החלק העליון המקומר מהיר מן האוויר שזורם על פני החלק התחתון הישר או הקעור. ההבדל בין מהירויות האוויר מעל הנוצה ומתחתיה דוחף את הנוצה כלפי מעלה.
ישנם עופות שמנצלים את ססגוניות הנוצות שלהם למטרות שונות. אחת מהם היא למשוך נקבות, לדוגמה הטווס הזכר פורש את נוצותיו בעונת הרבייה כדי למשוך את עיני הנקבות ולהרתיע זכרים אחרים.
שימושים נוספים כוללים הסוואה ושמירה על חום הגוף.
חילוף נוצות
חילוף הנוצות הוא תהליך פיזיולוגי עונתי של נשירה וחידוש, הדומה לתהליך התנשלות הקשקשים בזוחלים. החילוף הוא הדרגתי, כדי למנוע בזבוז אנרגיה.
כאיבר מת הנוצה מתבלה עם הזמן או אובדת לחלוטין, ויש צורך להחליפה. עופות מבוגרים מחליפים לרוב את כל נוצותיהם פעם בשנה לאחר עונת הרבייה, ובמינים רבים יש חילוף נוצות נוסף לפני עונת הקינון, שמתחלפות בו לרוב רק חלק מנוצות הגוף, אך לא האברות. חילוף הנוצות מתרחש בסדר קבוע בכל מין, בדרך-כלל בהדרגה כך שאינו פוגע יותר מדי ביכולת המעוף של העוף, אך בעופות מים רבים נושרות כל אברות התעופה בבת אחת, וכתוצאה מכך העוף אינו מסוגל לעופף במשך כמה שבועות. מעטה הנוצות החדש עשוי להיות בצבעים שונים משל קודמו, ולכן במיני עופות רבים מתקבל "לבוש קיץ" ו"לבוש חורף".
סוגי נוצות
שמאל|ממוזער|250px|ציור כנף של כחל מצוי מאת אלברכט דירר מראה סוככות (למעלה), אברות יד (משמאל) ואברות אמה (באמצע), נוצות מתאר (מימין) ונוצות דמויות פלומה (מימין למטה).
ניתן לחלק את הנוצות לשלוש: נוצות הגוף, נוצות הזנב, ונוצות התעופה:
נוצות הגוף הן נוצות שמכסות את גוף העוף ומשמשות לבידוד ולתצוגה.
נוצות הזנב, הן נוצות החיוניות לצורך תמרון בטיסה ואיזון על הקרקע.
נוצות התעופה (או נוצות אברה) הן נוצות חזקות וגמישות המשמשות לתעופה, ולרוב אין להן ציציות פלומה. הן חסינות בפני מים. את נוצות התעופה ניתן לחלק לכמה תתי נושאים:
נוצות תעופה חיצוניות המספקות עילוי ומקנות לעוף יכולת ניהוג וכיוון באוויר. נוצות אלה מופנות כלפי חוץ כאשר העוף מתרומם.
נוצות תעופה פנימיות הן נוצות סימטריות שיוצרות את שפת הזרימה של הכנף ומסייעות ביצירת עילוי. נוצות אלה מופנות לאחור כאשר העוף מתרומם.
נוצות סוככות היוצרות משטח חלק בשפת הזרימה של הכנף, ומאפשרות לאוויר לזרום מעליה.
נוצות המתאר שמקטינות את התנגדות האוויר. נוצות המתאר חופפות זו לזו, ומקנות בכך לעוף - גוף חלק.
נוצות המתאר
נוצות המתאר הן הטיפוסיות והשכיחות ביותר. הן מכסות את מרבית גוף העוף, מסייעות בבידוד תרמי שלו ומקנות לו צורה אווירודינמית. נוצת מתאר בנויה מציר מרכזי חזק וגמיש, ממנו מסתעפים סעיפים ראשוניים שאף הם מסתעפים לסעיפים משניים. הסעיפים המשניים מתחברים אחד לשני באמצעות קרסים מיקרוסקופיים, ובאופן כזה יוצרים משטח אחיד. כאשר משטח זה נפגע על ידי הפרעות חיצוניות כמו רוח או ענפים, הקרסים נפרמים, ולאחר מכן הם מסוגלים להתאחות מחדש בדומה לצמדן. עופות מקדישים זמן ניכר מדי יום לסירוק נוצותיהם ואיחויין.
אברות התעופה
אברות התעופה הן תת-טיפוס של נוצות מתאר, הנמצא בכנפיים ובזנב של עופות מעופפים. 9 עד 11 (בכל צד) אברות יד צומחות מן האצבעות ומפרק כף היד של העוף. אלו הן לרוב אברות התעופה הארוכות ביותר, וצורתן אסימטרית מסביב לציר המרכזי, כאשר השפה הפונה קדימה ("שפת ההתקפה") צרה יותר. אברות האמה הן אברות תעופה הצומחות מאמת הזרוע, ומספרן משתנה יותר במינים שונים, בהתאם לאורכה של הכנף. מעל האברות יש מספר שורות של סוככות, המקנות לכנף את הפרופיל האווירודינמי שלה. ברוב מיני העופות המעופפים יש בזנב 10 או 12 אברות זנב המשמשות להיגוי ותמרון. בהתאם לצורתן ואורכן היחסי של האברות מתקבלות צורות שונות של זנב וכנפיים במיני עופות שונים.
נוצות קישוט
שמאל|250px|ממוזער|נוצת זנב של טווס מראה ציר מרכזי עם סעיפים ותתי-סעיפים, נפרדים ומחוברים, צבעי פיגמנטים (צהוב ואדום) וצבעים פיזיקליים (כחול וברק סגול)
נוצות קישוט כמו בזנב הטווס הן תת-טיפוס ייעודי של נוצות מתאר, המצטיינות בצבעיהן הבולטים, ותפקידן בתצוגות חיזור ותוקפנות חשוב מתפקידן האווירודינמי.
נוצות פלומה
לנוצות פלומה אין ציר מרכזי, והסעיפים שלהן חסרי קרסים. לכן הן חסרות צורה אך רכות ואווריריות, והן מכסות את גופם של אפרוחים וגוזלים. נוצות פלומה שכיחות פחות בעופות בוגרים אך ניתן למצוא אצלם נוצות דמויות פלומה, שהן מעין טיפוס ביניים בין נוצות פלומה ונוצות מתאר, ולרוב הן חבויות מתחת לנוצות המתאר. הן יעילות מאוד לצורך בידוד תרמי עקב האוויר שהן לוכדות. פוך מפלומת אווזים משמש למילוי כריות ושמיכות חורף.
זיפים
זיפים בעופות גם הם גלגול של נוצות, בעלות ציר מרכזי ללא סעיפים. במיני עופות מסוימים הם משמשים כעין ריסים סביב העיניים או הנחיריים. נוצות שערה דומות לנוצות זיפים, פרט לכך שיש להן גדיל זעיר של סעיפים בקצה, והן לרוב משמשות כאברי חישה בדומה לשערות שפם אצל יונקים רבים. נוצות איבוק הן נוצות המתפוררות בהדרגה למעין אבקת "פודרה", והן משמשות במיני עופות מסוימים, בעיקר כאלה החסרים בלוטות שומן, לסיכוך מעטה הנוצות.
ראו גם
נוצה (חומר גלם)
קולמוס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנטומיה של עופות | 2024-07-23T04:15:26 |
נוצות | REDIRECT נוצה | 2004-09-01T13:20:49 |
יעקב בן יצחק אשכנזי | רבי יעקב בן יצחק אשכנזי (1550–1624) היה פוסק ודרשן, שפרסם את הספר המדרשי לנשים צאינה וראינה, שהפך לחיבורו המפורסם מכולם.
רבי יעקב, יליד לובלין שבפולין, היה עובר בין הערים ודורש בפרשיות השבוע. הוא התמחה בשילובה של האגדה עם המדרש. בנוסף עסק גם בפסיקת הלכה. חיבורו ההלכתי בעברית היה "שורש יעקב" ובו ליקט דינים. בחיבוריו האחרים, אשר נכתבו ביידיש, "מליץ יושר" ו"המגיד", עסק בפרשנות של המקרא.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:מחברי ספרות תורנית
קטגוריה:ילידי 1550
קטגוריה:נפטרים ב-1624
קטגוריה:מגידים | 2024-01-25T07:03:31 |
צאינה וראינה | צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש שנכתב עבור מי שלא קראו עברית, בעיקר נשים, על ידי הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1616.
שמו המלא של החיבור ברוב המהדורות הוא "חמשה חומשי תורה הפטרות ומגילות בלשון אשכנז צאנה וראינה בנות ציון בעטרה" כאשר מתחת לכותרת מופיעה פסקת תיאור שממשיכה את הכותרת באופן ישיר: "שעיטר לכם איש חי רב פעלים..."הניסוח מתבסס על הפסוק . כינויו הרווח היה "צאינה וראינה" ומילים אלה הודפסו באותיות הגדולות ביותר.
למרות הנאמר בכותרת, הספר איננו תרגום של התורה וההפטרות, והפירושים והמדרשים שמובאים בו מתייחסים רק לחלק קטן מפסוקי הפרשה.חוה טורניאנסקי, "יין חדש בקנקן ישן", בתוך: ישן מפני חדש, מרכז זלמן שזר תשס"ט, עמ' 313-314. הספר נדפס ביותר ממאתיים מהדורות שונות מאז שיצא לאור לראשונה.
רקע
בתקופת חיבור הספר הלכה ונפוצה ספרות עממית ביידיש, שרבים מבין קוראיה לא היה ביכולתם לקרוא ספרים הכתובים עברית. לצורך זה הודפסו כבר במאה ה-16 תרגומים ליידיש של התורה, ההפטרות וחמש מגילות.
רבי יעקב היה דרשן שעבר ביישובי היהודים ודיבר על פרשיות השבוע. ככזה התמחה בשילוב אגדה, מדרש ומקרא. הוא ראה את הצורך בחיבור תורני ביידיש, במיוחד בקרב הנשים, שרובן לא ידוע לקרוא עברית, ולמענן הוציא את ספרו.
אף על פי שכותרת הספר פונה לנשים, הספר פונה במוצהר גם לגברים, כאמור בדף השער: "ביתר שאת ויתר עוז לאנשים ונשים שימצאו מרגוע לנפשם להבין דברי אלהים חיים".נוסח מהדורת ה'שפ"ב, הקדומה ביותר שבידינו. גם במהדורות מאוחרות יותר מופיעות התייחסויות לקהל יעד גברי, בניסוחים אחרים. גם תלמידי חכמים מן המאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20, המליצו על הספר עבור גברים שאינם יכולים ללמוד רש"י.טורי זהב, אורח חיים סימן רפ"ה ס"ק ב. קיצור שולחן ערוך, סימן ע"ב סעיף יא. משנה ברורה, סימן רפ"ה ס"ק ה.
על הספר אמר שמעון דובנוב:
תוכן הספר
ממוזער|צאינה וראינה, יוזפוב, תרל"א, 1871
ב"צאינה וראינה" מלקט יעקב בן יצחק אשכנזי מדרשים ופירושים ממגוון רחב של מקורות וספרים, לעיתים קרובות מתוך פירוש רבנו בחיי בן אשר, ומשלב אותם במקרא בצורה אשר עוטה עליו גוון פיוטי וספרותי. הוא בחר בקפידה את המדרשים והפירושים שהכליל, וכך למשל הוא מדלג בעקביות על דברי הקבלה והפילוסופיה בפירושו של רבנו בחיי.
כראוי לספר המיועד לנשים, מחברו הדגיש את תפקידן של הנשים המקראיות. דבר זה אפשרו לו המדרשים שבעקבותיהם הלך, אשר הוסיפו לנשות התנ"ך עלילות שאינן בפשט המקרא. כותב י"ח בילצקי:כשסיימה האישה לקרוא בעקדת יצחק, ידעה את כל המאורע מ. ידעה את עולמו הפנימי של האב והמוּבל לעקֵדה. ידעה גם את כל האגדות על שרה, האֵם, אשר החוּמש אינו מְשַׁתְּפָהּ כלל במאורע. ידע המגיד היכן לסחוט את הדמעה והיכן להיעצר ולהביא את העקדה על גדלותה ועמקותה.
התקבלות הספר
מיד לאחר הדפסתו התקבל הספר בכל המרחב האשכנזי דובר היידיש, והוא הפך לאחד מהספרים הנפוצים בעולם היהודי עד השואה, שהכריתה את מרבית היישוב היהודי באירופה. החפץ חיים העיד שבדורות הקודמים קראו בספר "צאינה וראינה" בכל שבת, והוא הודפס בלמעלה מ-250 מהדורות, עד למאה ה-21.
רבים מפוסקי ההלכה התייחסו ל"צאינה וראינה" כאל ספר תיווך טוב ללימוד פרשיות השבוע; הטורי זהב, ובעקבותיו המשנה ברורה, כותבים כי מי שאינו מבין את פירוש רש"י יכול לקרוא את "צאינה וראינה" כ'תרגום', כחלק מהמצווה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. נתון זה מלמד כי הספר היה מקובל בעולם היהודי לדורותיו, ואף נכנס לספרי הלכה במובן חיובי. שלום עליכם ברומן סטמפניו מתאר את השפעת הספר על האשה היהודיה ומתאר כיצד הספר מעורר את מצפונה של רוחל'ה.
החל משנות ה-20 של המאה ה-19 נעשו בספר שינויי נוסח רבים והולכים. חלק משינויי הנוסח שיקפו את לשון היידיש המזרחית, ואחרים שינויים מגמתיים. במהדורות וילנא יש השמטות שנעשו לפי דרישת הצנזור, אך גם שינויים והערות במגמה משכילית.חוה טורניאנסקי, "יין חדש בקנקן ישן", בתוך: ישן מפני חדש, מרכז זלמן שזר תשס"ט, עמ' 340-341. במקביל עבר הספר גם עריכה לפי מגמת החסידות.חנא שמרוק, ספרות יידיש בפולין: מחקרים ועיונים היסטוריים, ירושלים תשמ"א, עמ' 163-164. בהמשך המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 חלו הוספות השמטות ושינויים רבים במהדורותיו השונות של החיבור
החל מראשית המאה ה-19 זכה הספר לעיבודים מחודשים החורגים משמעותית מהמקור,הפירוט להלן על פי: חוה טורניאנסקי, "יין חדש בקנקן ישן", בתוך: ישן מפני חדש, מרכז זלמן שזר תשס"ט, עמ' 318-339. לתרגומים לשפות אחרות ולעיתים אף נתנו מדפיסים את השם "צאנה וראינה" לספרים שתוכנם שונה לחלוטין.היו גם חיבורים שהושפעו מן המקור מבלי להשתמש בשמו, אפילו במסגרת ההתיישבות העובדת. ראה נטע שרם,עדכון חילוני־ציוני לצאינה וראינה: עיון בדרשותיו של דוד כהן חלק מהמהדורות היו בעלות מגמה משכילית:
הרץ הומברג - הכין מהדורה של הספר בגרמנית תקנית, השמיט קטעים פנטסטיים מידי לטעמו ומוסיף פירושים רבים חדשים כדי ליצור נוסח משכילי מובהק. הספר לא הודפס לבסוף ונותר בכתב יד.
צאנה וראינה מאת משה מנדלסון - בשנת ה'תקפ"ב בבזל, הודפס תרגומו הגרמני של מנדלסון לתורה תחת הכותרת "צאנה וראינה", במקביל להדפסה הרגילה, כנראה כדי לנסות ולפנות לקהל עממי יותר.
דוד שוויצר - הדפיס בפירט בשנת תרכ"א (1861) תחת השם "צאנה וראינה" ספר ששומר על מבנהו של הספר המקורי אך תוכנו חדש ובעל מגמה משכילית.
עמנואל הכט - בניגוד לקודמים שכתבו גרמנית באותיות עבריות, ספרו של הכט שיצא לאור ב-1862 תחת הכותרת "צאינה וראינה", כתוב גרמנית באותיות לעז. מלבד ההתייחסות לפסוקי הפרשה ונושאיה לא נותר כמעט דבר מהחיבור המקורי. דומה לו חיבורו של ליבמן אדלר שיצא לאור בשיקגו ב-1887.
הצאינה וראינה המודרני - יצא בצרפתית בפריז ב-1846 על ידי אלכזנדר קרהאנז' בהמלצת הקונסיסטוריה. גם ספר זה שונה מאוד בתוכנו מהמקור, אך בניגוד לקודמיו מגמתו לחזק את הקשר ליהדות אצל מי שהתרחקו ממנה. חיבור זה תורגם לאיטלקית על ידי הרב בנימין ארטום בשנת 1863, תחת השם "ספר המשפחה".
יהודה הכהן קרויס - הוציא ב-1891 עיבוד של "צאינה וראינה" בו ביצע שינויים לשונים מקיפים, לצד עריכה שמרנית שקיצצה בסיפורים והוסיפה הלכות. עיבוד זה זכה להצלחה בהונגריה ולכמה מהדורות חוזרות.
תרגומים
1905 - תרגום להונגרית מאת שמעון ביכלר, עם השמטות מעטות ותוספות רבות יותר.
1930 - תרגום לגרמנית מאת ברטה פפנהיים.
תשל"ד-תשל"ו - תרגום לעברית מאת הרב ש"א הרשקוביץ.
ראו גם
תחינות
תרגומי המקרא ליידיש
לקריאה נוספת
משה מנחם קוזק, צאינה וראינה, מהדורה עברית מבוארת, הוצאת "מכון המאור", ירושלים, ה'תשל"ה/ 1975. כולל מבוא מפורט על תולדות הספר ומקורותיו.
, ספר צאינה וראינה, הועתק מיידיש ללשון הקודש, בני ברק, תשל"ד.
קישורים חיצוניים
ה"צאינה וראינה" לקריאה במהדורת זולצבאך, 1798
סיפורו של עותק "צאינה וראינה" ששרד את גטו לודז', מתוך התערוכה "עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם", באתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פירושי התנ"ך
קטגוריה:ספרות יידיש
קטגוריה:נשים ביהדות
קטגוריה:ספרי שנות ה-1610 | 2024-10-14T07:27:40 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.