title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
תא דם | תא דם נמצא בעיקר בדם אבל נוצר בתהליך שנקרא המטופוייזה המתרחש במח העצם ורק בצורתו הבוגרת מגיע לדם. הסוגים העיקריים של תאי הדם כוללים:
תאי דם אדומים (RBC) – תאים שאיבדו את הגרעין בתהליך התמיינותם, יעודם העיקרי הוא הובלת חמצן והם מהווים 99% מכלל התאים בדם.
תאי דם לבנים (WBC) – יעודם העיקרי הוא מלחמה בפתוגנים (מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות), כחלק ממערכת החיסון. מהווים 0.2% מכלל התאים בדם.
טסיות הדם (PLT) – גופים חסרי גרעין, הקטנים ביותר בזרם הדם ולהם תפקיד בתהליך קרישת הדם, נגזרים מהמגקריוציטים שבמח העצם.
תאי הדם מהווים עד 45% מנפח הדם, 55% הנותרים מהווה נוזל הדם, הפלזמה.
מרכז|ממוזער|380x380 פיקסלים|תרשים התפתחות תאי דם שונים מתא אב המטופוייטי לתאים בוגרים
ראו גם
דם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מערכת הדם
דם | 2023-12-21T07:48:32 |
יהודה אריסטובולוס השני | REDIRECT אריסטובולוס השני | 2004-09-03T10:33:25 |
תאי דם | REDIRECT תא דם | 2004-09-03T08:37:02 |
Real Time PCR | שמאל|ממוזער|250px|PCR כמותי באמצעות לפיד מולקולרי
Real Time PCR (בעברית: PCR בזמן אמת) הנקראת גם quantitative polymerase chain reaction או בקיצור qPCR (תגובת שרשרת פולימראזית מכמתת), היא שיטה להגברת DNA באמצעות PCR בנוכחות חומר פלואורסצנטי הזוהר בנוכחות רצף DNA ועירור על ידי אור. השיטה נבדלת מה-PCR המסורתי בכך שהיא כוללת קריאה של כמות ה DNA הנוצר כבר במהלך התגובה, ולא רק בסופה. Real Time PCR משמש לגילוי ולכימות של רצפי DNA.
לשיטה זו חשיבות רבה בביולוגיה המולקולרית כאשר רוצים להשוות את הכמות היחסית של מולקולות mRNA ברקמה או בתא מסוים לכמות היחסית ברקמה אחרת או בתא אחר. כמו כן, לשיטה חשיבות רפואית-יישומית במחקר רפואי של עמידות לתרופות, כגון כימותרפיה ואנטיביוטיקה. ההבדל בין Real Time PCR לבין PCR רגיל הוא שבשיטת Real Time PCR נעשה ה-PCR במתקן ייחודי המאפשר לעקוב אחרי כמות מקטע ה-DNA שעובר הגברה (אמפליקון) בזמן התגובה עצמה, כך ניתן למצוא הבדלים בכמויות cDNA של דוגמאות שונות.
כדי לקבוע את כמות האמפליקון בכל דוגמה, ריאקצית ה-PCR מבוצעת במבחנות חדירות לאור ובנוכחות פלואורופור – חומר פלואורסצנטי כדוגמת SYBR-GREEN המסתפח ל-DNA דו גדילי ביחס קבוע לאורך, ולמספר המולקולות הנמצאות במבחנות השונות. זיהוי סימון ה-DNA נעשה בעזרת מקור אור, דוגמת לייזר, הלוגן או לדים עם עוצמה גבוהה שגורמים לעירור (excitation) ובעקבותיו לפליטה פלואורסצנטית של הפלואורופור. הפליטה הפלואורסצנטית מזוהה על ידי גלאי, ומועברת למחשב לניתוח. במחשב מותקנת תוכנה המאפשרת לקבוע מהו מספר מחזורי ה-PCR שנדרש לדוגמה להגיע לרמת פלואורסצנציה משמעותית מעבר לרמת הרקע. ערך זה משמש להערכה כמותית של כמות הדוגמה.
בבסיס השיטה עומדת ההנחה שבכל מחזור של ה-PCR מוכפלת כמות המולקולות של תוצרי ה-PCR פי 2 בדיוק, ניתן לאמת זאת על ידי הרצת מבחנות עם מיהולים ידועים של DNA ובחינה של הפרשי המחזורים ביניהם. למשל לאחר מהילה של דוגמה מסוימת פי 8, צפוי עיכוב של 3 מחזורים בדיוק בדוגמה במהולה ()
הערכה כמותית נעשית בשני אופנים:
באופן עקיף, ביחס לדוגמה של גן שהתבטאותו חיונית house keeping gene (המכונה גן מנרמל - Normalizer) כגון אקטין. כאשר ההנחה היא שגן שמתבטא יותר, הפליטה שלו תעלה באופן משמעותי על פני פליטת הרקע במספר קטן יותר של מחזורי PCR. את התוצאה המתקבלת מנרמלים על ידי חלוקת מספר מחזורי ה-PCR שעברה הדוגמה עד לזהירה משמעותית במספר מחזורי ה-PCR שעבר הגן במבחנת הביקורת.
באופן ישיר, ניתן לכמת בהתבסס על עקום כיול ספציפי לגן. כאשר מכניסים כמות ידועה של DNA למבחנות שונות, ומודדים את מספר המחזורים שלוקח לכל כמות של דוגמה להגיע לזהירה משמעותית.
ישנן שיטות נוספות לכימות רמת ביטוי של רנ"א: בעבר השתמשו ב- תספיג רנ"א ומערכי DNA, שיטות אלו נעלמו מהמחקר עם התחזקות שיטות הריצוף והגישות החישוביות לניתוח נתונים, וכיום ניתן לרצף ברמת התא הבודד ואף לקבוע את מספר המולקולות המדויק בתא.
אין לבלבל RT(real time) PCR עם RT(reverse transcriptase) PCR המשתמש באנזים ויראלי על מנת להפוך תחילה את גדילי הרנ"א שהופקו מהתאים לגדילי דנ"א. לריאקצית real time PCR הנדונה בערך זה, מוזנים גדילי cDNA מוכנים ולא RNA.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור | 2024-03-02T13:50:23 |
אריסטובולוס השני | 250px|ממוזער|(מימין) אריסטובולוס השני כורע ברך אוחז במושכות ומציע ענף של זית. מטבע רומי משנת 55 לפנה"ס
אריסטובולוס השני (ביוונית: Αριστόβουλος Β΄; 100 – 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (67–63 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם בשנים שלאחר מכן. בנם הצעיר של מלכי יהודה, אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, ואחיו של הורקנוס השני.
לא ידוע אם היה לו גם שם יהודי בנוסף על שמו היווני, אם כי סביר להניח שהיה לו שם עברי, כפי שהיה גם לאביו, לאחיו ולבנו, מתתיהו אנטיגונוס.
אריסטובולוס השני נשלח עם בניו לרומא לאחר שנלחם בפומפיוס והובס. הצליח לחמוק מרומא ושב אל יהודה, קיבץ סביבו צבא והסב לרומאים אבידות כבדות לפני שנכנע להם במכוור.
קרב הירושה
עם מותו של אלכסנדר ינאי והעברת השלטון לידי שלומציון, דאגה שלומציון להרחיק את אריסטובולוס מכל תפקיד בממלכה, כפי שהסביר יוסף בן מתתיהו: "אבל בנה השני אריסטובולוס מפני כי נפשו גחלים תלהט השאירה רק בתור איש פרטי".
במהלך כהונתה של שלומציון, הגיע אריסטובולוס אל המלכה עם משלחת של הצדוקים, ובטענה שהצדוקים חוששים מנקמנות הפרושים דרשו שיתנו להם משרות בניהול מבצרי הממלכה, ואיימו שאם לא תיענה לדרישתם הם יחברו למלך הערבים. המלכה שנבוכה מהאיום הסכימה למסור להם את ניהול רוב המבצרים, למעט שלושה מבצרים מרכזיים שהחזיקו את אוצרות הממלכה.
בהמשך מספר יוסף בן מתתיהו, כי "לאחר זמן לא רב שלחה את אריסטובולוס עם צבא לדמשק נגד תלמי הקרוי בן מניאוס, שהיה שכן קשה לעירם. אולם הם לא עשו דבר הראוי לציון וחזרו". יצחק אייזיק הלוי מסיק מכך שבעקבות האיום על המלכה קיבל אריסטובלוס גם תפקיד כמפקד הצבא.
כאשר חלתה שלומציון, מרד בה אריסטובולוס, תוך ניצול השליטה של בני בריתו הצדוקים במבצרי הממלכה. כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:
"בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך".
כאשר הורקנוס ונכבדי העם מחו באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס ואמרה לשואלים כי עיקר הכח הצבאי ואוצרות המדינה בידם והם יכולים לעשות כחפצם, אך היא לא תתערב בעניין בגלל חולשתה. יצחק אייזיק הלוי מפנה את תשומת הלב לכך שאריסטובולוס נאלץ לשכור לו חיל זר וטען שהדבר נבע מכך שהוא לא היה פופולרי בעיני העם שלא רצה בו אלא בהמשך שלטון הפרושים.
הפניה לרומאים
כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס אחיו. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה.
אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.
אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות:
.
בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא הרומי סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר אלכסנדריון (בבקעת הירדן, מצפון לים המלח).
משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם.
מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול.
נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.
ההשתלטות הרומית
אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום פזיזותו, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולוס ברחו להר הבית. לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים מנעו זאת מהם. אולם בשבתות היו היהודים נמנעים ממלאכה, וכתוצאה מכך הצליחו הרומאים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.
כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו:
"ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם".
לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים".
אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. את הורקנוס הוא מינה לכוהן גדול.
הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיה סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס.
על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי.
אריסטובולוס ובניו מתקוממים
אריסטובולוס נשבה, הובא עם משפחתו לרומא ובסוף ספטמבר 61 לפנה"ס הוּצעד בחרפה בתהלוכת הניצחון, בראשה נישאו כתובות עם שמות הארצות שנכנעו, אחרי המרכבה של פומפיוס. בנו אלכסנדר השני נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עמו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת הורקניה ומכוור, שני מבצרים נוספים של המורדים.
השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן בשנת 57 לפנה"ס אריסטובולוס עצמו ברח מרומא והנהיג מחדש את המרד היהודי. גביניוס מינה את מרקוס אנטוניוס למפקד הפרשים ושלח אותו כנגד אריסטובולוס. אף על פי שברשות אריסטובולוס היה צבא גדול הרבה יותר, הקרבות הסתיימו במהרה אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים ובשנת 56 לפנה"ס אריסטובלוס הושב לרומא יחד עם בנו, אנטיגונוס השני.
גם מרד נוסף של הבן אלכסנדר הסתיים בצורה דומה.
בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש.
קראסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך לעמוד התווך של תומכי אריסטובולוס.
ברומא עלה אז יוליוס קיסר. בשנת 49 לפנה"ס הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס, בתקוה שימשוך אליו את תמיכתה של האוכלוסייה ביהודה והארצות סביבה, אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל אותו. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף על ידי מרקוס אנטוניוס אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדר השני מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס. את בנו אנטיגונוס השני ושתי אחיותיו, אסף אליו תלמי בן מנאוס ששלט בכלקיס. הוא שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להוציאם מידי אמם, וזה לקח את אחת הבנות, אלכסנדרה, לאשה. מאוחר יותר הרג תלמי את בנו ונשא את אלכסנדרה בעצמו.
מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני לרשת את המלוכה ביהודה.
עץ משפחה של השושלת
לקריאה נוספת
רומן וילק, "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה", דור לדור קובץ מחקרים לכב' י אפרון בעריכת א' אופנהיימר, א' כשר מוסד ביאליק תשנ"ה עמ' 99–104
יהושע השל ייבין, "המלכות אשר לא תסוף – ארבעה סיפורים היסטוריים", הוצאת "לחרות ירושלים", תשכ"ז
קישורים חיצוניים
בהמשך הערך
הערות שוליים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל
קטגוריה:כהנים גדולים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:יהודי המאה הראשונה לפנה"ס | 2024-07-31T08:57:24 |
אמפליקון | ממוזער|אמפליקון. מסומן בירוק.
אמפליקון (Amplicon) הוא גן שעובר שכפול במכשיר PCR.
מקור המונח במילה האנגלית Amplify, שמשמעותה "להגביר" (במובן הביולוגי של "לשכפל").
אמפליקון הוא חתיכת DNA או RNA המהווה מקור ו/או תוצר של צירוף מלאכותי או אירועים חוזרים. ניתן להפקה באמצעות מגוון שיטות לרבות תגובות שרשרת פולימריות או שכפול גנים טבעי.
אמפליקון הוא למעשה תפוקת של העתק אחד או יותר של חלק גנטי שמבוצע בו שימוש, בעיקר בתנאי מעבדה, כתוצר ממכשיר PCR והוא משמש לצורך מחקר בתחום הזיהוי הפלילי והרפואה.
ראו גם
DNA פולימראז
ביולוגיה מולקולרית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גנטיקה | 2021-08-04T09:13:29 |
רוורס טרנסקריפטאז | רוורס טרנסקריפטאז (באנגלית: Reverse Transcriptase; לפי האקדמיה: טְרַנְסְקְרִיפְּטָז הוֹפְכִי וכן מכונה בעברית בשם: "המשעתק במהופך") הוא אנזים שמקורו בנגיף מסוג רטרו וירוס, שיוצר עותק של DNA על בסיס mRNA בתהליך שנקרא שעתוק לאחור (Reverse Transcription). כיוון קריאת החומר הגנטי מתרחש בתא בדרך כלל מה-DNA אל ה-RNA, שמו של האנזים ניתן לו בשל כיוון פעולתו ההפוך. האנזים התגלה על ידי הווארד מרטין טמין, דייוויד בולטימור ורנאטו דולבקו, להם הוענק במשותף פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1975.
אנזים זה נודע במיוחד בהקשר לנגיף ה-HIV הגורם למחלת האיידס שהוא רטרו וירוס. תרופות המשבשות את פעילותו של האנזים מהוות קו הטיפול העיקרי בטיפול התרופתי כנגד המחלה.
בנוסף מהווה האנזים חלק עיקרי במחזור החיים של ווירוס ה-HBV - הגורם לצהבת נגיפית מסוג B, ואשר מקנה לו את הכרוניות האופיינית למחלה.
בתאים אאוקריוטים (בעלי גרעין), משמש רוורס טרנסקריפטאז לפעילות של רטרוטרנספוזונים. כמו כן, אחראית גרסה של רוורס טרנסקריפטאז בשם טלומראז להארכת הטלומרים המגינים על קצות הכרומוזומים ברקמות עובריות או סרטניות.
האנזים משמש בביוטכנולוגיה על מנת לייצר קטעי DNA לצורך אנליזה שלהם וכן למציאת מוטציות.
ראו גם
cDNA
RT-PCR
איידס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנזימים | 2022-06-29T03:35:19 |
CDNA | שמאל|ממוזער|250px|קטע ממערך DNA בו מופיע cDNA
cDNA (קיצור של Complementary DNA, "דנ"א משלים") היא מולקולת DNA המסונתזת על בסיס תבנית של mRNA.
cDNA נוצר בתאים אשר נדבקו ברטרו וירוס המכילים חומר גנטי מסוג RNA ואנזים רוורס טרנסקריפטאז אשר באמצעותו התא יוצר שעתוק הפוך ליצירת cDNA. הדנ"א המשלים משועתק במנגנונים העצמאיים של התא ל-RNA של הווירוס ובכך התא משבט את הרטרו וירוס שבו הוא נדבק.
המונח cDNA משמש רבות בתהליכים של הנדסה גנטית, שבמהלכה משעתקים במהופך mRNA ליצירת דנ"א משלים. דנ"א משלים זה יכול לשמש אחר כך לצורכי ריצוף, או לצורכי בניית רצפים גנטיים חדשים.
שימושים במחקר ובתעשייה
על פי הדוֹגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית, DNA עובר תהליך של שעתוק שמשתמש בו כתבנית ליצירת mRNA. הלה משמש כתבנית לסינתזת חלבון בתהליך התרגום. בתאים איקריוטיים, לעומת תאים פרוקריוטיים, קיימים בתוך רצף הגן אקסונים ואינטרונים. האינטרונים מוצאים מן ה-mRNA בתהליך השחבור, המתרחש בגרעין התא. ה-mRNA הבוגר שמתקבל בתום תהליך השחבור מוצא מן הגרעין אל ציטופלסמת התא ומתורגם לחלבון. כאשר מעוניינים לתרגם חלבון אאוקריוטי בתא פרוקיוטי, נעשה שימוש ב-cDNA המיוצר מן ה-mRNA הבוגר, אשר לא כולל את האנטרונים, ליצירת חלבון תקין.
הכנסת הגן האיקריוטי המקורי לתא הפרוקיוטי, הייתה מובילה לתרגום המקטע כולל האינטרונים שבתוכו, ולקבלת חלבון פגום.
מספר שיטות לייצור cDNA נמצאות בשימוש, אך הנפוצה שבהן מייצרת cDNA מ-mRNA בוגר (נטול אינטרונים) על ידי שימוש באנזים רוורס טרנסקריפטאז, אשר מסוגל לסנתז גדיל DNA על גבי תבנית של גדיל RNA.
בנוסף לתפקידו בשיבוט משמש cDNA גם לייצור ספריות cDNA ולבחינת הגנים המבוטאים בתאים תוך שימוש ב-Real Time PCR, שבב DNA, או במיפוי גנטי מלא של הספרייה.
קטגוריה:חומצות גרעין | 2024-08-01T03:57:30 |
ארסמוס | REDIRECT ארסמוס מרוטרדם | 2004-09-03T09:09:49 |
קרויצפלד יעקב | REDIRECT מחלת קרויצפלד-יעקב | 2007-07-24T06:03:08 |
אשכנזים (ישראל) | אשכנזים בישראל הם קבוצה חברתית בחברה הישראלית הכוללים בעיקר את המהגרים והצאצאים של היהודים האשכנזים, אשר שוהים כיום במדינת ישראל. לפי הערכות ישנם כ-2.8 מיליון ישראלים שמוצאם, המלא או החלקי, בקהילות אשכנזיות. מקורם של היהודים האשכנזים בישראל הוא בעיקר באירופה, במרכז ומזרח אירופה.
האשכנזים בישראל הם קבוצה מגוונת הכוללת את ותיקי היישוב, ניצולי השואה, חלק מיוצאי ברית המועצות, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כיה ועוד. עם זאת הניגוד עם אוכלוסיות אחרות בישראל מטשטש את ההבדלים התרבותיים בין יוצאי אירופה השונים, ויש הרואים בהם קבוצה אחת. מבחינה אתנית הם קבוצה אחת.
אשכנזים בשיח ההגמוניה
אשכנזים הוא הכינוי הרווח לקבוצה סוציולוגית חברתית בשיח ובחברה הישראליים. על פי תפיסות שונות הם בעלי ההגמוניה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית. יש המזהים אותם עם המעמד הבינוני-גבוה והגבוה, ועם מאפיינים סטריאוטיפיים כמו חזות בהירת-עור, השכלה, מערביות ואמידות. המונח שימש את השכבות הנמוכות, בעיקר בקרב יוצאי עדות המזרח, כדי לציין את הקבוצה ההגמונית, ונעשה רווח לאחר התפרקות אידאולוגיית כור ההיתוך בשנות ה-70, שהפכה את הקבוצה מתו-תקן לישראליות, שיש לעצב את הכלל לאורו, לעוד מגזר.
על אף ששמה נובע מיהדות אשכנז, אין מתאם בהכרח בין "אשכנזיות" במובנה הסוציולוגי בישראל, למוצא מן הקהילות האשכנזיות ההיסטוריות. בעברית ישראלית ובשיח הנפוץ, המונחים "אשכנזים" ו"אשכנזיות" אינם מתייחסים דווקא לצאצאי יהדות אשכנז ההיסטורית, אלא מתקשרים לגינונים ונורמות חברתיות ולנראוּת מסוימת. "להשתכנז" משמעו אימוץ של התנהגויות והעדפות תרבותיות המזוהות עם המעמד הבינוני המשכיל, בייחוד בידי מזרחים יוצאי השכבות הנמוכות השואפים לניידות חברתית. באופן דומה, עולי חבר העמים אשר נחשבים אשכנזים מבחינה דתית, לא ייחשבו ככאלה מבחינה חברתית. כמו כן, "אשכנזיות" במובנה הישראלי כרוכה דווקא באימוץ נורמות ותרבות מערבית, כמסמני סטטוס, כהמשך לשלילת הגלות ולהתמערבות שהוחזקו כאידיאלים בידי התנועה הציונית, שדחתה את הדת והמסורת האשכנזיות.
חלק מהסוציולוגים דוגמת ברוך קימרלינג מעדיף להבדיל קבוצה זו מיתר עדת האשכנזים בארץ. המונח הרווח כלפי קבוצה זו היא אחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים-לאומיים - על משקל המונח WASP שנפוץ בארצות הברית) וזה על מנת להבדיל אותה מקבוצות אשכנזיות ממעמד "נמוך" יותר ביחס אליה כמו שורדי השואה שעלו בשנות ה-50–60, עולי ברית המועצות ועוד.
כלכלה ופוליטיקה
בשנותיה הראשונות של המדינה, ההגמוניה האשכנזית הייתה כמעט מוחלטת. במישור הפוליטי המצב עודנו כך. בין השאר הם הגיעו לעמדות מפתח אלו עקב תפקידם המרכזי בהקמתה של מדינת ישראל ובאיוש הראשוני של מוסדותיה המכוננים, מתוקף היותם כוח עלייה משמעותי עוד בטרם הקמתה. עד מלחמת העולם השנייה, תנועת העלייה לארץ הייתה תופעה אירופית בבסיסה כך שמרבית העולים במסגרת העליות שלפני קום המדינה היו מארצות אירופה. עובדה זו גרמה לכך שהמערכות המדינתיות שהוקמו היו מבוססות על יהודים ממוצא אשכנזי, ואלו היוו כ-77% מהאוכלוסייה היהודית. באותה העת המזרחים היוו קהילה ענייה וחלשה יחסית לאשכנזים, ובראשה עמדה אליטה ספרדית זעירה. במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. המדינה התמודדה עם בעיות דחופות בשנותיה הראשונות, וכל העולים סבלו מתנאי קליטה קשים. אולם גורמים כגון ניעות חברתית וקשרים עם הוותיקים, ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, אך גם אפליה חברתית ומוסדית, איפשרו לרבים מהאשכנזים להתקדם ממעמד העובדים למעמד הבינוני ומעלה.
ההדגשה שהזהויות העדתיות הן עובדה קיימת תורגמה, לאחר התפרקות אידאולוגית כור ההיתוך בשנות ה-70 לתפיסה אגרסיבית שפילגה קהלים מזרחים ואשכנזים, כמייצגי תרבויות המזרח והמערב, העומדות זו מול זו, כביכול, כאשר האחרונים עברו ממעין תו-תקן לישראליות, לעוד מגזר. בעקבות טענות הדרה וגזענות מצד הממסד, שנתפס כאשכנזי, תפיסה זו הולידה במגזרי האוכלוסייה המזרחית לוחמנות שכוונה כנגד ההגמוניה של מה שכונה בשם "המרכז האשכנזי" או "קבוצות המרכז". בעוד שקודם לכן לא ראו עצמם ה"אשכנזים" ככאלו בדרך כלל, אלא תפשו את הווייתם כקבוצה נורמטיבית ושקופה, עלייתן של השכבות הנמוכות, ובעיקר המזרחים, הפכה את המונח לרווח בשיח היום-יומי וחיזקה את המודעות אליו.
נישואים בין-עדתיים
שיעורי הנישואים בין מזרחים ואשכנזים בישראל היה נמוך עד סוף שנות ה-50 המאוחרות והביא להומוגניות יחסית של שתי הקבוצות הללו. באופן משמעותי, רוב הנישואין שאחרי העלייה ההמונית בשנות החמישים בחברה היהודית בישראל, היו בתוך שתי הקבוצות החברתיות המובנות, האשכנזים והמזרחים. אך שיעור הנישואין בין הקבוצות עלה לאורך השנים כפי שהראה מפקד האוכלוסין. בשנים 1957–1961, שיעור הנישואין הבין-עדתיים עמד על כ-14% ואילו בתחילת שנות התשעים שיעור זה עלה לכ-28%. מחקר מ-2003 הצביע על כך ששיעור הנישואין הבין-עדתיים עולה ככל שחולף הזמן. צאצאי נישואים כאלו, גם בהתאם לדרישות החברה המקיפה אותם, נוטים לבחור להשתייך במוצהר לאחת משתי הקבוצות.
ביקורת על השימוש במונח אשכנזים
השימוש במונח "אשכנזים" ספג ביקורת בחוגים אקדמיים וחברתיים, על שהוא מבצע הכללה שאינה בהכרח נכונה ממבט אנתרופולוגי, סוציולוגי, ואף פנים-דתי, לקבוצות שונות (שיש הנוטים להבנות אותן כ"אשכנזיות") שלא תמיד החפיפה התרבותית או החברתית ביניהן משמעותית עד כדי הצדקת הכללתן למקשה אחת, או שהכללה זו נתפסת כרלוונטית בשל הטיות שונות כגון כמיהה לא מבוקרת לרדוקציוניזם מחקרי, אשר בתורו מעצב את החברה על ידי סקירה עיתונאית של מחקרים מתאמיים (שלעיתים בעצמה מוטה), בצורה של כותרות ענק, תעמולה עיתונאית, והטעיות, אשר דה פקטו הולכות ומצטברות זו על גבי זו כתפיסות מציאות כוזבות, של צרכני המידע.
ראו גם
הגניוס היהודי
השסע העדתי בישראל
יקה
מזרחים בישראל
לקריאה נוספת
אורנה ששון-לוי, "אבל אני לא רוצה לעצמי זהות אתנית: גבולות חברתיים ומחיקתם בשיחים עכשוויים של אשכנזיות", תאוריה וביקורת 33, סתיו 2008.
Gshur, Binyamin & Okun, Barbara S. (2003). Generational effects of marriage patterns among Israeli Jews: immigrants and their descendants in Israel. Journal of Marriage and Family, 62(2), 287–301.
אריאל כנפו, הבדלים בערכים בין יוצאי עדות שונות בישראל: חמישים שנה אחרי כור ההיתוך, ברית, 2006
מיכל חכם, הבית שבבית: שיח דומסטי והמצאת האשכנזיות המודרנית 1970-1920, גמא, 2020
דניאל גלאי, האופציה האשכנזית, הוצאת פורום אשכנז, 2021
ירון בן-נאה, 'וכי לא אחיהם אנחנו?' יחסי אשכנזים וספרדים בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה, קתדרה 103 (תשס"ב), עמ' 52-33.
קישורים חיצוניים
עמית קמה, "חטיבה אנושית אחת, עם ישראל אחד": על כינון זהויות קיבוציות במכתבים למערכת "הארץ". מכון חיים הרצוג, מרץ 2005.
אורנה ששון-לוי, "אני אשכנזי, ההורים שלי לא רואים את עצמם ככאלה": הבדלים בין דוריים בתפישות של אשכנזיות. בתוך: מראי מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
אורנה ששון-לוי, השתכנזות: על פרפורמנס אתני וכשלונו. תאוריה וביקורת, אביב 2014.
הערות שוליים
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית
קטגוריה:פוליטיקה של זהויות | 2024-10-13T20:36:21 |
אריסטובולוס | 2018-03-19T12:29:12 | |
פלואורסצנציה | ממוזער|מינרלים פלואורסצנטיים פולטים אור נראה כאשר נחשפים לאור על-סגול
ממוזער|אורגניזמים ימיים ביו-פלואורסצנטיים
ממוזער|וילמיט וקלציט ב-UV
פְלוּאוֹרֶסְצֶנְצְיָה (או פלואורסצנטיות; באנגלית: Fluorescence; בעברית גם: פְלוּאוֹרָנוּת, זְהִירָה) היא פליטה של אור מחומר שנחשף לאור, לרוב בצבע שונה.
היא סוג של לומינסנציה והגדרתה היא פליטה ספונטנית של אור ממולקולה הנמצאת במצב מעוֹרָר, כתוצאה מבליעת אור או קרינה אלקטרומגנטית, כאשר ברוב המקרים אורך הגל של האור הנפלט יותר גדול מאורך הגל של האור הנבלע.
בשונה מסוגים אחרים של לומינסנציה כגון פוספורסצנציה, זמני החיים של תופעה זו קצרים יחסית והם מאופיינים בסדר גודל של ננו-שניות.
בדומה לפיזור ראמאן, גם פלואורסצנציה היא דוגמה להיסט סטוקס אף כי שני התהליכים מביאים לתוצאה זהה — פליטת אור באורך גל גדול יותר ("אדום" יותר) — ישנם 2 הבדלים בין התופעות:
בפלואורסצנציה אין פיזור ואנרגיית העירור נבלעת לחלוטין.
פיזור ראמאן, בניגוד לפלואורסצנציה, אינו מוגבל לטווח תדרים/אורכי גל בבליעה ולכן אינו נחשב תופעה תהודתית.
לפלואורסצנציה יש יישומים פרקטיים רבים הכוללים: מינרלוגיה, גמולוגיה, רפואה, חיישנים כימיים (ספקטרוסקופיה פלואורסצנטית), תיוג פלואורסצנטי, צבענים, גלאים ביולוגיים, גילוי קרניים קוסמיות ונורות פלואורסצנטיות.
היסטוריה
ממוזער|171x171 פיקסלים|טקסט=|כוס עץ העשויה מעץ הנארה מלאה בתמצית מעץ הכליות, ובקבוק המכיל את תמיסתו הפלואורסצנטית.
עדות ראשונה לתופעת הפלואורסצנציה תוארה ב-1560 על ידי ברנרדינו דה סאגון בקודקס הפלורנטיני וב-1565 על ידי ניקולס מונדרס בהקשר לתרופה ששימשה כחומר משתן והופקה מעץ שכונה "עץ הכליות". התרופה נודעה בתכונתה לשנות את הצבע של המים בהתאם לאור ולזווית פגיעתו.
בשנת 1822 תיאר רנה ז'יסט אאיאי את התופעה בפלואוריט, ב-1833 תיאר סר דייוויד ברוסטר את הפלואורסצנציה בכלורופיל וב-1845 עשה זאת סר ג'ון הרשל לגבי כינין.
במאמרו על "Refrangibility" (שינוי אורך הגל) של האור, תיאר ג'ורג' גבריאל סטוקס את היכולת של גביש פלואוריט וזכוכית אורניום לשנות אור אולטרה סגול בתחום הלא נראה לאור כחול.
הוא כינה תופעה זו פלואורסצנציה:
השם נגזר מהמינרל פלואוריט (סידן דו פלואורידי - CaF2), שלעיתים מכיל עקבות של אירופיום די ולנטי (2−Eu) אשר משמש זרז פלואורסצנטי לפליטת אור כחול.
בניסוי נוסף השתמש סטוקס במנסרה כדי לבודד קרינה אולטרה סגולה מאור השמש והבחין באור כחול שנפלט מתמיסת אתנול ובכך נחשף שהכילה את הפלואורופור כינין.
עקרונות פיזיקליים
ממוזער|350x350px|דיאגרמת יבלונסקי של מולקולה אורגנית. ציר ה-Y מבטא אנרגיה ביחס למצב היסוד של המולקולה, קווים מלאים מתארים מעברים קרינתיים (מלווים בליעה או פליטה של פוטון) וקווים שבורים מתארים מעברים לא קרינתיים. משמאל: מעברים בבליעה מרמת היסוד לרמות סינגלט מעוררות (כיוון שמהמעבר האלקטרוני מהיר מסידור האטומים המולקולה תהיה במצב מעורר ויברציונית מיד לאחר הערור), במרכז: מעבר מהמצב המעורר S1 לרמת היסוד (שוב, לרמות ויברציה מעוררות) המלווה בפליטת פוטון - פלואורסצנציה, מימין: דעיכה מרמת טריפלט לרמת היסוד: פוספורסצנציה|טקסט=
פוטוכימיה
פלואורסצנציה מתרחשת כאשר אלקטרון הנמצא באורביטל מולקולרי, באורביטל אטומי או בננו-מבנה, מבצע רלקסציה מרמת סינגלט מעוררת לרמת היסוד על ידי פליטת פוטון:
עירור:
פלואורסצנציה (פליטה):
כאשר הוא ביטוי כללי לאנרגיית פוטון, מכפלת קבוע פלאנק בתדירות . התדירויות הספציפיות לעירור ולפליטה ,תלויות בסוג החומר.
נקרא מצב היסוד של הפלואורופור (מולקולה פלואורסצנטית), ו- היא רמת הסינגלט המעוררת הראשונה (אלקטרונית).
מולקולה ב- יכולה לעבור רלקסציה בכמה תהליכים שונים מתחרים:
המולקולה יכולה לעבור תהליך לא-קרינתי שבו אנרגיית העירור הופכת לחום (ויברציות) על הממס.
מולקולות אורגניות מעוררות יכולות גם לעבור דעיכה לא קרינתית של אלקטרון ממצב סינגלט מעורר למצב טריפלט בתהליך שנקרא חצייה בין-מערכתית (Intersystem crossing). במקרה זה, הרלקסציה נעשית או באמצעות פליטת פוטון בתהליך שנקרא פוספורסנציה (זַרְחוֹרָנוּת, פוֹסְפוֹרֶסֶנְטִיּוּת) או על ידי הפיכה לחום בתהליך לא -קרינתי משני.
אינטראקציה עם מולקולה שנייה באמצעות דיכוי פלואורסצנטי. חמצן מולקולרי (O2) הוא מדכא יעיל מאוד של הקרינה רק בגלל רמת היסוד הטריפלטית יוצאת הדופן שלו.
ברוב המקרים, לאור הנפלט יש אורך גל ארוך יותר, ולכן אנרגיה נמוכה יותר, מאשר הקרינה שנספגה. תופעה זו ידועה בשם היסט סטוקס. עם זאת, כאשר הקרינה האלקטרומגנטית הנספגת חזקה, מתאפשר לאלקטרון אחד לבלוע שני פוטונים. בליעת דו פוטונית זו יכולה להוביל לפליטת קרינה בעלת אורך גל קצר יותר מאשר הקרינה הנספגת. הקרינה הנפלטת עשויה גם להיות באותו אורך גל כמו קרינה נספגת, המכונה "קרינת תהודה".
מולקולות מעוררות באמצעות בליעת אור או תהליך אחר (למשל כתוצר של תגובה) יכולות להעביר אנרגיה למולקולה "מעוררת" שנייה, אשר מומרת למצב המעורר שלה ויכולה לפלוט אור פלואורסצנטי.
דיאגרמת יבלונסקי
דיאגרמת יבלונסקי מתארת את רוב מנגנוני הרלקסציה למולקולות במצב מעורר. התרשים מראה כיצד פלואורסצנציה מתרחשת עקב רלקסציה של אלקטרונים מעוררים מסוימים של המולקולה.
נצילות קוונטית
הנצילות הקוונטית הפלואורסצנטית מבטאת את היעילות של תהליך פלואורסצנטי. הנצילות מוגדרת כיחס בין מספר הפוטונים שנפלטו לבין מספר הפוטונים שנבלעו:
הנצילות הקוונטית הפלואורסצנטית המקסימלית האפשרית היא 1 (100%) - במצב זה, כנגד כל פוטון שנבלע יש פוטון שנפלט. גם תרכובות עם נצילות קוונטית נמוכה של 0.1 (10%) עדיין נחשבות פלואורסצנטיות.
דרך נוספת להגדיר את הנצילות הקוונטית של הקרינה היא על ידי קצב הדעיכה של המולקולה מהרמה המעוררת לרמת היסוד:
כאשר הוא קצב הרלקסציה של המולקולה על ידי פליטה ספונטנית כתוצאה מהתהליך הפלואורסצנטי לבדו ואילו הוא סכום קצבי הרלקסציה של המולקולה כתוצאה מכל התהליכים האפשריים (מעבר לא קרינתי (חום), פוספורסנציה, אינטראקציה עם מולקולה שנייה וכו').
זמן חיים
זמן חיים פלואורסצנטי מתייחס לזמן הממוצע שבו המולקולה נשארת במצב מעורר לפני פליטת פוטון. פלואורסצנציה ניתנת לתיאור על ידי משוואת קצב קינטית מסדר ראשון:
כאשר הוא ריכוז המולקולות במצב מעורר בזמן , הוא ריכוז המולקולות במצב מעורר ההתחלתי (בזמן ) ו-הוא קצב הדעיכה ההופכי לזמן החיים הפלואורסצנטי, .
זוהי דוגמה קלאסית לדעיכה מעריכית. תהליכים קרינתיים ולא קרינתיים שונים יכולים לגרום לאי אכלוס של הרמה המעוררת ולכן קצב הדעיכה הכללי, , הוא הסכום של קצב התהליכים הקרינתיים, וקצב התהליכי הלא קרינתיים :
עבור תרכובות פלואורסצנטיות נפוצות, טווח זמני הרלקסציה האופייניים עבור פליטת פוטון מ-UV עד אינפרא אדום, נע בין 0.5 עד 20 ננו-שניות. זמן חיים פלואורסצנטי הוא פרמטר חשוב עבור יישומים מעשיים כגון: FRET ו-FLIM .
טקסט=|ממוזער|225x225px|פלואורופור (כרומופור של חלבון פלואורסצנטי ירוק) בעל מומנט דיפול המשתנה בהתאם למצבו האנרגטי. כיוון הדיפול הוא מהאזור השלילי במולקולה לאזור החיובי, בהתאם לאלקטרושליליות של האטומים המרכיבים את המולקולה.
אנאיזוטרופיות
פלואורופורים נוטים יותר להיות מעוררים על ידי פוטונים אם מומנט המעבר הדיפולי של הפלואורופור מקביל לווקטור החשמלי של הפוטון. גם הקיטוב של האור הנפלט תלוי במומנט המעבר. מומנט המעבר הדיפולי תלוי בכיוון הפיזי של מולקולת הפלואורופור. עבור מולקולה הנתונה בתמיסה זה אומר כי עוצמת הקיטוב של האור הנפלט תלויה בדיפוזיה סיבובית. לכן, ניתן להשתמש במדידות אנאיזוטרופיות כדי לחקור תנועה של מולקולה בסביבה מסוימת.
כמותית ניתן להגדיר אנאיזוטרופיות כך:
כאשר היא העוצמה הנפלטת בכיוון המקביל לקיטוב האור המעורר ואילו היא העוצמה נפלטת בכיוון מאונך לקיטוב האור המעורר.
חוקים
ממוזער|סכמה של חוק קאשה. פוטון עם אנרגיה מעורר אלקטרון של רמת הבסיס, של אנרגיה , עד לרמת אנרגיה מעוררת (או ) או עד לאחת מרמות המשנה הויברציוניות. |טקסט=|200x200px|ימין
ממוזער|תרשים לאנרגיית פרנק קונדון. בורות הפוטנציאל מראים שהמעבר העדיף הוא בין v = 0 לבין v = 2.|טקסט=|247x247pxטקסט=|ממוזער|200x200px|מעברי הרמות בפיזור ראמאן. |ימין
חוק קאשה
החוק קובע כי הנצילות הקוונטית של לומינסציה אינה תלויה באורך הגל של קרינת העירור.IUPAC. Kasha–Vavilov rule – Compendium of Chemical Terminology, 2nd ed. (the "Gold Book") Archived 21 March 2012 at the Wayback Machine. Compiled by McNaught, A.D. and Wilkinson, A. Blackwell Scientific Publications, Oxford, 1997. הסיבה לתופעה נעוצה בכך שבמולקולה מעוררת בדרך כלל מתרחשת דעיכה לרמה הוירבציונית הנמוכה ביותר של רמת העירור בטרם מתרחשת פלואורסצנציה. חוק זה ניתן לניסוח באופן אחר: ספקטרום הפלואורסצנציה כמעט ואינו תלוי באורך הגל של קרינת העירור.
חוק דמות מראה
עבור פלואורופורים רבים ספקטרום הפליטה הוא דמות מראה של ספקטרום הבליעה. חוק זה קשור לעיקרון פרנק-קונדון הקובע כי מעבר בין 2 רמות אנרגיה ויברציוניות אפשרי ושכיח יותר אם פונקציות הגל של 2 הרמות מתלכדות ולכן הרמות הויברציוניות של רמת העירור דומות לרמות הויברציוניות של רמת היסוד.
היסט סטוקס
ממוזער|200x200px|ייצוג סכמטי של ספקטרום הבליעה והפלואורסצנציה על פי אנרגיית פנרק קונדון הסימטריה נובעת מהצורה השווה של בורות הפוטנציאל ברמת היסוד וברמה המעוררת. |טקסט=
באופן כללי, לאור הנפלט בפלואורסצנציה יש אורך גל ארוך יותר ואנרגיה נמוכה יותר מהאור הנבלע. תופעה זו, הידועה בשם היסט סטוקס, נובעת מאובדן אנרגיה בין הזמן שבו הפוטון נבלע, לבין הזמן שבו הוא נפלט. הגורמים וסדר הגודל של היסט סטוקס יכולים להיות מורכבים והם תלויים בפלואורופור ובסביבתו. עם זאת, יש כמה סיבות נפוצות. לעיתים קרובות ישנה דעיכה לא קרינתית לרמה הויברציונית הנמוכה ביותר של רמת העירור. גורם נוסף הוא שהפליטה מותירה את הפלואורופור ברמה ויברציונית גבוהה יותר מרמת היסוד.
פלואורסצנציה בטבע
ביופלואורסצנציה
התופעה מוגדרת כבליעת גלים אלקטרומגנטיים בתחום האור הנראה על ידי חלבונים פלואורסצנטיים באורגניזם חי ופליטת אור באנרגיה נמוכה יותר. צבע האור הנפלט שונה מצבע האור הנבלע. האלקטרון המעורר, עולה לרמה לא יציבה. חוסר היציבות של הרמה גבוה מאוד שכן חזרת האלקטרון לרמת היסוד היציבה מתרחשת כמעט מיידית. . חזרה זו תואמת לשחרורו של עודף אנרגיה בצורה של אור פלואורסצנטי. פליטת אור זו ניתנת לצפייה רק כאשר האור הממריץ עדיין מספק אור לאורגניזם והוא בדרך כלל צהוב, ורוד, כתום, אדום, ירוק או סגול.
ביופלואורסצנציה בתגובה לאור אולטרה סגול נמצאה במיני יונקים רבים, רובם פעילי לילה או פעילי דמדומים. אך יש גם פעילי יום זוהרים, כגון זברה ודוב קוטב. לכל היונקים - כולל האדם - שיניים זוהרות.
אין לבלבל תופעה זו עם תופעות אור דומות:
ביולומינסנציה
ייצור ופליטת אור על ידי אורגניזם חי כתוצאה מריאקציה כימית שבה אנרגיה כימית הופכת לאנרגיית אור. בניגוד לביופלואורסצנציה אין הארה חיצונית שגורמת לעירור.
ביופוספורסצנציה
תופעה בה אנרגיה ממקור אור חיצוני נקלטת על ידי חלבונים פלואורסצנטיים באורגניזם חי ומשוחררת זמן מה לאחר מכן באורך גל ארוך יותר. בניגוד לביופלואורסצנציה זמן החיים של התופעה ארוך יותר.
מכניזמים של ביופלואורסצנציה
כרומטופוריה אפידמרלית
ממוזער|דגי ים פלואורסצנטיים
תאי פיגמנט המציגים פלואורסצנציה נקראים כרומטופורים פלורוסצנטיים, והם מתפקדים באופן דומה לכרומטופורים רגילים. תאים אלה הם דנדריטים, ומכילים פיגמנטים הנקראים פלואורוזומים. פיגמנטים אלה מכילים חלבונים פלואורסצנטיים המופעלים על ידי יוני K + (אשלגן). התנועה, הצבירה והפיזור שלהם בתוך הכרומטופור הזוהר הם הגורמים לדפוס פלואורסצנטי מכוון.Wucherer, M. F.; Michiels, N. K. (2012). "A Fluorescent Chromatophore Changes the Level of Fluorescence in a Reef Fish". PLoS ONE. 7 (6): e37913. Bibcode:2012PLoSO...737913W. doi:10.1371/journal.pone.0037913. PMC 3368913. .Fujii, R (2000). "The regulation of motile activity in fish chromatophores". Pigment Cell Research. 13 (5): 300–19. doi:10.1034/j.1600-0749.2000.130502.x. . כמו כרומטופורים אחרים כגון מלנופורים, גם תאי פיגמנט מכילים מלנין. מערכת העצבים נשלטת על ידי דפוס פלואורסצנטי לטווח קצר. ניתן למצוא כרומטופורים פלואורסצנצטיים בעור (למשל בדגים) ממש מתחת לאפידרמיס.
פלואורסצנציה מימית
מים בולעים אור באורכי גל ארוכים כך שפחות אור מאורכי הגל הללו משתקף חזרה ומגיע לעין. לכן, צבעים חמים מספקטרום האור הנראה נראים פחות תוססים בעומקים הולכים וגוברים. מים מפזרים אור באורך גל קצר יותר מעל סגול, כלומר צבעים קרירים יותר חולשים על שדה הראייה באזור הצילום. עוצמת האור פוחתת פי 10 עם כל 75 מטר של עומק, כך שבעומק של 75 מטר, עוצמת האור היא % 10 מהעוצמה על פני השטח, ואילו בעומק של 150 מטר העוצמה היא רק % 1 מהעוצמה על פני השטח. בגלל סינון זה של האור, ניתן לראות חומרים שונים בעומקים שונים.Sparks, J. S.; Schelly, R. C.; Smith, W. L.; Davis, M. P.; Tchernov, D.; Pieribone, V. A.; Gruber, D. F. (2014). Fontaneto, Diego (ed.). "The Covert World of Fish Biofluorescence: A Phylogenetically Widespread and Phenotypically Variable Phenomenon". PLoS ONE. 9 (1): e83259. Bibcode:2014PLoSO...983259S. doi:10.1371/journal.pone.0083259. PMC 3885428. .Mazel, Charles (2017). "Method for Determining the Contribution of Fluorescence to an Optical Signature, with Implications for Postulating a Visual Function". Frontiers in Marine Science. 4. doi:10.3389/fmars.2017.00266. ISSN 2296-7745.Matz, M. "Fluorescence: The Secret Color of the Deep". Office of Ocean Exploration and Research, U.S. National Oceanic and Atmospheric Administration. Archived from the original on 31 October 2014.
דגים
לדגי גרם החיים במים רדודים בדרך כלל יש ראיית צבעים טובה בגלל מגוריהם בסביבה צבעונית. לפיכך, בדגי מים רדודים, פלואורסצנציה אדומה, כתומה וירוקה משמשת ככל הנראה אמצעי לתקשורת.
דגים רבים המציגים פלואורסצנציה, כמו כרישים, דגי לטאה, דגי עקרב, דגי נוי ודגים שטוחים, הם בעלי מסנן תוך-עיני צהוב. מסננים אלו מאפשרים לדגים לשפר את הניגודיות והדפוסים הוויזואליים שלא נראים לעין דגים וטורפים אחרים חסרי תכונה זו.Heinermann, P (10 March 2014). "Yellow intraocular filters in fishes". Experimental Biology. 43 (2): 127–147. .
אלמוגים
פלואורסצנציה משמשת למגוון רחב של פונקציות באלמוגים. חלבונים פלואורסצנטיים באלמוגים עשויים לתרום לפוטוסינתזה על ידי המרת אורכי גל שאינם שמישים אחרת לאלה שעבורם האצות הסימביוטיות של האלמוגים מסוגלות לבצע פוטוסינתזה. כמו כן, החלבונים עשויים להשתנות במספרם ע"פ מידת האור הנבלע. [39] באופן דומה, חלבונים פלואורסצנטיים אלו עשויים להיות בעלי יכולות נוגדות חמצון כדי לחסל רדיקלי חמצן המיוצרים על ידי פוטוסינתזה.Bou-Abdallah, F.; Chasteen, N. D.; Lesser, M. P. (2006). "Quenching of superoxide radicals by green fluorescent protein". Biochimica et Biophysica Acta (BBA) - General Subjects. 1760 (11): 1690–1695. doi:10.1016/j.bbagen.2006.08.014. PMC 1764454. במילים אחרות, באמצעות אפנון פוטוסינתזה, החלבונים הפלואורסצנטיים משמשים כאמצעי לוויסות הפעילות של סימביוני האצות הפוטוסינתטיים של האלמוגים.Field, S. F.; Bulina, M. Y.; Kelmanson, I. V.; Bielawski, J. P.; Matz, M. V. (2006). "Adaptive Evolution of Multicolored Fluorescent Proteins in Reef-Building Corals". Journal of Molecular Evolution. 62 (3): 332–339. Bibcode:2006JMolE..62..332F. doi:10.1007/s00239-005-0129-9.
ממוזער|Aequorea victoria, מדוזה ביו-פלואורסצנטית הידועה כנשאית GFP
סילוניות
ל- Subulata Alloteuthis ו- Loligo vulgaris, שני סוגים של דיונונים כמעט שקופים, יש כתמים פלואורסצנטיים מעל עיניהם. כתמים אלה מחזירים את האור הפוגע ומשמשים לצורכי הסוואה ותקשורת.
מדוזה
דוגמה נוספת ידועה לפלואורסצנציה באוקיינוס היא ההידרה Aequorea victoria. מדוזה זו חיה באזור מול חופה המערבי של צפון אמריקה וזוהתה כנשא של חלבון פלואורסצנטי ירוק (GFP) על ידי אוסאמו שיממורה. הגן של חלבונים פלואורסצנטיים ירוקים משמעותי מבחינה מדעית במחקרים גנטיים כדי להצביע על ביטוים של גנים אחרים.
טרפידים
לכמה מינים של טרפידים יש סימנים פלואורסצנטיים צהובים לאורך קשקשתם לצורכי הגנה מפני טורפים. במהלך טקסי הזדווגות, הטרפיד זוהר באופן פעיל ופולט אורך גל שיכול להקלט אצל טרפידים אחרים.
פלואורסצנציה יבשתית
ממוזער|290x290 פיקסלים|תצלום ראש של זבובאי שהתקבל ממיקרוסקופ פלואורסצנטי. ניתן לראות בו את הפלואורסצנציה של העיניות הפשוטות ועיני התשבץ המורכבות מאומטידיומים, שבראש החרק.
דו-חיים
צפרדע העץ נקודת פולקה , הנפוצה באמזונאס, התגלתה כדו חיים הפלואורסצנטי הראשון בשנת 2017. עור הצפרדע הוא בעל צבע ירוק בהיר עם נקודות בצבע לבן, צהוב או אדום בהיר. הפלואורסצנציה של הצפרדע התגלתה שלא במתכוון בבואנוס איירס, ארגנטינה. את הפלואורסצנצי ניתן לייחס לתרכובת חדשה שנמצאה בלימפה ובעור. התרכובת הפלואורסצנטית העיקרית היא Hyloin-L1 והיא מעניקה זוהר כחול-ירוק כאשר היא נחשפת לאור סגול או על-סגול. מדענים העומדים מאחורי התגלית מציעים כי הפלואורסצנציה משמשת לצורכי תקשורת. הם גם מעריכים כי כמאה או 200 מינים של צפרדעים עשויים להיות פלורסצנטיים.
פרפרים
לפרפרי זנב הסנונית יש מערכות מורכבות לפליטת אור פלואורסצנטי. כנפיהם מכילות גבישי פיגמנט המספקים אור פלואורסצנטי בצורה ישירה: כאשר הם בולעים אור רדיומטרי מאור השמיים הכחול
(אורך גל של 420 ננומטר), הם פולטים אור פלואורסצנטי. קרינה זו משמשת לצורכי תקשורת עם פרפרים אחרים.
תוכאים
לתוכאים יש פלומת פלואורסצנטית שעשויה לשמש באיתות בתהליך זיווג. מחקר שנערך בתוכונים מצויים הראה כי זכרים ונקבות העדיפו משמעותית ציפורים עם הפיגמנט הפלואורסצנטי. ממחקר זה עולה כי הפלומה הקורנת של התוכיים אינה סתם תוצר לוואי של פיגמנטציה, אלא איתות מיני מובנה.
עכבישניים
עכבישים זוהרים תחת אור UV ומכילים בתוכם מגוון עצום של פלואורופורים.Andrews, K; Reed, S. M.; Masta, S. E. (2007). "Spiders fluoresce variably across many taxa". Biology Letters. 3 (3): 265–7. doi:10.1098/rsbl.2007.0016. PMC 2104643. .
גם עקרבים זוהרים בגלל נוכחות של בטא קרבולין בציפורן שלהם.Stachel, S. J.; Stockwell, S. A.; Van Vranken, D. L. (1999). "The fluorescence of scorpions and cataractogenesis". Chemistry & Biology. 6 (8): 531–539. doi:10.1016/S1074-5521(99)80085-4. .
ממוזער|עקרב פלואורסצנטי
צמחים
פרח הלילנית הרב-גונית מכיל פיגמנטים צהובים וסגולים פלואורסצנטיים. תחת אור לבן, חלקים מהפרח המכילים רק בטא-קסנטינים נראים צהובים, אך באזורים בהם קיימים גם בטא-קסנטינים וגם בטא-ציאנינים, הפלואורסצנציה דוהה בגלל מנגנוני סינון פנימיים.Iriel, A. A.; Lagorio, M. A. G. (2010). "Is the flower fluorescence relevant in biocommunication?". Naturwissenschaften. 97 (10): 915–924. Bibcode:2010NW.....97..915I. doi:10.1007/s00114-010-0709-4.
הכלורופיל הוא ככל הנראה המולקולה הפלואורסצנטית הנפוצה ביותר ומייצרת פליטה אדומה תחת מנעד רחב של אורכי גל מעוררים.McDonald, Maurice S. (2 June 2003). Photobiology of Higher Plants. John Wiley & Sons. ISBN 9780470855232.
פלואורסצנציה אביוטית
ממוזער|פלואורסצנציה של ארגוניט
גמולוגיה, מינרלוגיה וגאולוגיה
אבני חן, מינרלים, עשויים להיות בעלי פלואורסצנציה ייחודית או לזרוח באופן שונה תחת מקורות אור שונים כגו: אולטרה סגול קצר גל או ארוך גל, אור נראה או קרני רנטגן.
סוגים רבים של קלציט וענבר יזרחו תחת קרינת אולטרה סגול קצר גלי, אולטרה סגול ארוך גלי ואור נראה. אודם, אמרלד ויהלומים מראים פלואורסצנציה אדומה תחת אור UV ארוך-גלי, אור כחול ולעיתים אור ירוק. יהלומים גם פולטים אור תחת קרינת רנטגן.
הפלואורסצנציה במינרלים נגרמת על ידי מגוון רחב של אקטיבטורים . במקרים מסוימים, יש להגביל את ריכוז האקטיבטור מתחת לרמה מסוימת, כדי למנוע רוויה ודיכוי של פליטת הפלואורסצנציה. יתר על כן, המינרל צריך להיות נקי מזיהומים כמו ברזל או נחושת, כדי למנוע דיכוי פלואורסצנטי. מנגן דיולנטי, בריכוזים של עד אחוזים בודדים, אחראי לפלואורסצנציה האדומה או הכתומה של קלציט, לפלואורסצנציה הירוקה של וילמיט, לפלואורסצנציה הצהובה של האספריט ולפלואורסצנציה הכתומה של וולסטוניט וקלינוהדריט. אורניום הקסולנטי, זוהר בכל הריכוזים בצבע ירוק צהוב, והוא הגורם לפלואורסצנציהשל מינרלים כמו אוטוניט או אנדרסונייט. כרום טריולינטי בריכוז נמוך הוא המקור לפלואורסצנציה האדומה של אודם. אירופיום דיולנטי הוא המקור לפלואורסצנציה הכחולה, כאשר הוא נראה במינרל הפלואוריט. לנתנידים טריולינטיים כמו טרביום ודיספרוסריום הם הגורמים העיקריים לפלואורסצנציה הצהובה שמפגין המינרל פלואור, ותורמים לפלואורסצנציה הכתומה של זירקון. סידן מוליבדאט וסידן טונגסטייט זוהרים באופן מובהק בצהוב וכחול, בהתאמה. כאשר הם נמצאים יחד בתמיסה מוצקה, מועברת אנרגיה מהטונגסטן בעלת האנרגיה הגבוהה יותר למוליבדן באנרגיה נמוכה יותר, כך שרמות נמוכות למדי של מוליבדן מספקות כדי לגרום לפליטה צהובה עבור סידן טונגסטייט, במקום כחול. ספלריט (אבץ גופרתי), זוהר במגוון צבעים, המושפעים מנוכחות זיהומים שונים.
נפט גולמי זוהר במגוון צבעים, החל מחום עמום לשמנים כבדים ועד לצבעי צהבהב בהיר וכחלחל-לבן לשמנים קלים. תופעה זו משמשת בקידוחים וחיפושי נפט לזיהוי כמויות קטנות מאוד של שמן.
נוזלים אורגניים
תמיסות אורגניות כגון אנתרסן או סטילבן, מומסים בבנזן או טולואן, זוהרים עם הקרנת אולטרה סגול או קרני גמא. זמני ההתפרקות של פלואורסצנציה זו הם בסדר גודל של ננו-שניות, מכיוון שמשך ההארה תלוי בזמן החיים של המצבים המעוררים של החומר הפלואורסצנטי, במקרה זה אנתרסן או סטילבן.
אטמוספירה
הקרינה נצפית באטמוספירה כאשר האוויר נמצא תחת הפצצת אלקטרונים אנרגטית: למשל בזוהר הקוטב, למולקולות וליונים שנוצרו יש תגובה פלואורסצנטית לאור.
יישומים מבוססי פלואורסצנציה
תאורה
ממוזער|ציור ופלסטיק מוארים על ידי צינורות UV.
ממוזער|פירוק של מקלות זוהרים
הנורה הפלואורסצנטית הנפוצה מבוססת על פלואורסצנציה. שפופרת או צינור הזכוכית מכיל ואקום חלקי וכמות קטנה של כספית. פריקה חשמלית בצינור גורמת לאטומי הכספית לפלוט בעיקר אור אולטרה סגול. הצינור מרופד בציפוי של חומר פלואורסצנטי, הנקרא זרחן, אשר סופג את האור האולטרה סגול ופולט מחדש אור בתחום הנראה.
התאורה הפלואורסצנטית יותר חסכונית באנרגיה בהשוואה לתאורה מבוססת אלמנטי להט. עם זאת, ספקטרום לא אחיד של תאורה פלואורסצנטית עלול לגרום לצבעים מסוימים להיראות שונה לעומת תאורת להט או תאורת יום באותו צבע. ספקטרום פליטת אדי הכספית מכיל קו אולטרה סגול קצר גל ב-254 ננומטר (המספק את רוב האנרגיה לזרחנות) וקווי אור נראה ב-436 ננומטר (כחול), 546 ננומטר (ירוק) ו-579 ננומטר (כתום-צהוב). ניתן לראות 3 קווים אלו על גבי הרצף הלבן באמצעות ספקטרוסקופ היד, עבור האור הנפלט על ידי צינורות ניאון לבן רגיל. אותם קווים נראים לעין, בתוספת פליטה של אירופיום וטרביום מהווים את ספקטרום הפליטה שעליו מבוסס עקרון הפעולה של נורה פלואורסצנטית קומפקטית.
מנורות פלואורסצנטיות הוצגו לציבור לראשונה בתערוכה העולמית של ניו יורק 1939. השיפורים מאז היו בעיקר פוספורים טובים יותר, זמן חיים ארוך יותר פריקה פנימית עקבית יותר וצורות קלות יותר לשימוש (כמו מנורות פלואורסצנט קומפקטיות). כמה מנורות פריקה בעוצמה גבוהה (HID) מקשרות את יעילותן החשמלית הגדולה עוד יותר עם פוספורים טובים יותר לצורך ביצועי צבע טובים יותר.
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|דיודות פולטות אור מסוגים שונים
דיודות פולטות אור לבנות (LED) הפכו לזמינות באמצע שנות התשעים של המאה ה-20 כמנורות LED, בהן אור כחול נפלט מחיכוך בין מוליכים למחצה לבין זרחן הנמצא על גבי שבב זעיר. השילוב של האור הכחול שנמשך דרך הזרחן והפלואורסצנציה בין ירוק לאדום מהזרחן מייצרת פליטה של אור לבן.
מקלות זוהרים משתמשים לעיתים בחומרים פלורסצנטיים לספיגת אור מתגובה כימילומינסצנטית ופליטת אור בצבע אחר.Harris, Tom (7 December 2001). "How Fluorescent Lamps Work". HowStuffWorks. Discovery Communications. Archived from the original on 6 July 2010. Retrieved 27 June 2010.
כימיה אנליטית
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|מכשיר HPLC
תהליכים אנליטיים רבים כוללים שימוש בפלואורומטר, לרוב באורך גל מעורר יחיד ואורך גל לגילוי יחיד. בגלל הרגישות שהשיטה מעניקה, ניתן למדוד ריכוזי מולקולות פלואורסצנטיות בדיוק של עד אחד חלקי טריליון. Rye, H. S.; Dabora, J. M.; Quesada, M. A.; Mathies, R. A.; Glazer, A. N. (1993). "Fluorometric Assay Using Dimeric Dyes for Double- and Single-Stranded DNA and RNA with Picogram Sensitivity". Analytical Biochemistry. 208 (1): 144–150. doi:10.1006/abio.1993.1020. .
מדידת פלואורסצנציה בכמה אורכי גל נעשית על ידי מערך גלאים, כדי לאתר תרכובות מזרימת HPLC. כמו כן, ניתן לבצע ויזואליזציה של פלטות TLC אם התרכובת או מגיב הצביעה הוא פלואורופור. הפלואורסצנציה אפקטיבית יותר כאשר יש יחס גדול יותר של אטומים ברמות אנרגיה נמוכות בהתפלגות בולצמן. אם כן, קיימת סבירות גבוהה יותר לעירור ושחרור פוטונים על ידי אטומים בעלי אנרגיה נמוכה יותר, מה שמייעל את התהליך.
ספקטרוסקופיה
בדרך כלל ההתקן של תבחין ביולוגי פלואורסצנטי מכיל מקור אור שפולט אורכי גל שונים של אור. באופן כללי, נדרש רק אורך גל יחיד כדי לבצע אנליזה ראויה, ולכן כדי לסנן סלקטיבית את האור הוא עובר דרך מונוכרומטור עירור. בהמשך עובר אורך הגל המסוים דרך תא הדוגמה. אחרי בליעה ורה-פליטה, אורכי גל רבים מתמזגים עקב היסט סטוקס ומעברי אלקטרון. כדי להפריד ולנתח אותם, הקרינה הפלואורסצנטית מועברת דרך מונוכרומטור פליטה ונמדדת סלקטיבית בגלאי.
בתחום חקר המים, שימוש בספקטרוסקופיה פלואוסנטית משמש לזיהוי וניטור של מזהמים אורגניים במים. בזכות פריצות דרך בתחום מדעי המחשב ולימוד מכונה, נמצא שניתן להשתמש בשיטה גם לזיהוי זיהום חיידקי של מי שתייה.
ביוכימיה ורפואה
ממוזער|תמונת מיקרוסקופ של פלואורסצנציה עצמית של נייר כתוצאה מתאורה על סגולה.
פלואורסצנציה במדעי החיים משמשת ככלל כדרך לא מזיקה למעקב ולניתוח מולקולות ביולוגיות באמצעות פליטה פלואורסצנטית בתדירות ספציפית שבה אין קרינת רקע מהאור המעורר למעט רכיבים בעלי פלואורסצנציה חלשה (פלואורסצנציה עצמית). למעשה, ניתן "לתייג" חלבון או מרכיב אחר עם פלואורופור חיצוני, צבען פלואורסצנטי, שיכול להיות מולקולה קטנה, חלבון או נקודה קוונטית. לתיוג מסוג זה יש שימוש בהרבה יישומים ביולוגיים.
הכימות של צבען נעשה באמצעות ספקטרופלואורמטר ומשמש ביישומים נוספים כגון:
מיקרוסקופיה
ממוזער|תאים אנדותליים תחת מיקרוסקופ פלואורסצנטי עם 3 ערוצים נפרדים המסמנים רכיבי תא ספציפיים.בעת סריקת עוצמת הפלואורסצנציה על פני משטח נוצרת מיקרוסקופיה פלואורסצנטית של רקמות, תאים או מבנים תת-תאיים, אשר מושגת על ידי תיוג נוגדן עם פלואורופור ומאפשרת לנוגדן למצוא את אנטיגן המטרה שלו בתוך הדגימה. תיוג נוגדנים מרובים עם פלואורופורים שונים מאפשר הדמיה של יעדים מרובים בתמונה יחידה (מספר ערוצים). מיקרו מערכי DNA הם אחת הווריאציות לכך.
אימונולוגיה: נוגדן מוכן מראש על ידי חיבור לקבוצה כימית פלואורסצנטית, עקיבה ואפילו כימות של האתרים אליהם נקשר הנוגדן נעשית על ידי מיקרוסקופ פלואורסצנטי.
(FLIM (Fluorescence-lifetime imaging microscopy - מיקרוסקופית דימות זמן חיים פלואורסצנטי - משמשת באיתור אינטראקציות ביו-מולקולריות מסוימות המתבטאות על ידי השפעה על זמן החיים הפלואורסצנטי.
ביולוגיה תאית ומולקולרית: איתור קולוקליזציה באמצעות נוגדנים עם "תווית" פלואורסצנטית לאיתור סלקטיבי של אנטיגנים באמצעות תוכנה מיוחדת כגון ImageJ.
טכניקות אחרות
ממוזער|דיאגרמת פעולה של מכשיר ה-FACS (מיון תאים פלואורסצנטי) באמצעות ציטומטרית זרימה (flow cytometry).
FRET (מעבר אנרגיה בתהודה פלואורסצנטית) - משמש כסמן ביולוגי לחקר אינטראקציות חלבון וזיהוי רצפי חומצות גרעין מסוימים. שילוב עם (FLIM (Fluorescence-lifetime imaging microscopy מוסיף עוד שכבת מידע.
ביוטכנולוגיה: שימוש בביוסנסור גלוקוז פלואורסצנטי.
ריצוף אוטומטי של DNA בשיטת סיום שרשרת: לכל אחד מארבעה בסיסי סיום שרשרת שונים יש תיוג פלורסצנטי ספציפי משלו. כאשר מופרדים מולקולות ה- DNA המסומנות, התווית הפלואורסצנטית מעוררת על ידי מקור UV, וזהות הבסיס המסיים את המולקולה מזוהה על ידי אורך הגל של האור הנפלט.
fluorescence-activated cell sorting) FACS) - אחת מכמה טכניקות מיון תאים חשובות המשמשות להפרדה של קווי תאים שונים (במיוחד כאלה שמבודדים מרקמות של בעלי חיים).
גילוי DNA: לתרכובת אתידיום ברומיד, בתמיסה מימית, יש מעט מאוד פלואורסצנציה, מכיוון שהיא מרווה על ידי מים. הפלואורסצנציה של האתידיום ברומיד מוגברת מאוד לאחר שהיא נקשרת ל- DNA, ולכן תרכובת זו שימושית מאוד בהמחשת המיקום של שברי DNA באלקטרופורזה של ג'ל אגרוז. האתידיום נמצא בסביבה הידרופובית כאשר הוא נמצא בין זוגות הבסיס של ה-DNA, ולכן מוגן מפני ליבון פלואורסצנטי על ידי מים. אתידיום ברומיד עשוי להיות מסרטן - אלטרנטיבה בטוחה יותר היא SYBR ירוק.
שערים לוגיים ביולוגיים
יישום נוסף הוא שימוש במיקרוסקופית דימות זמן חיים פלואורסצנטי (FLIM) על מנת לייצר שערים לוגיים ביולוגיים. צימוד של ננו חלקיקי זהב למולקולות פלואורסצנטיות על ידי פפטיד טריפסין הניתן לניתוק, מוביל לשתי תוצאות אפשריות: סביבת PH גבוה ונוכחות אנזים. הדבר יוצר 4 מצבי יסוד: PH נמוך ללא אנזים (0,0), PH גבוה ללא אנזים (1,0), PH נמוך עם אנזים (0,1) ו-PH גבוה עם אנזים (1,1) הניתנים להפרדה ולהבחנה על ידי זמני חיים פלואורסצנטיים שונים. סופרפוזיציות שונות של מצבים אלה ניתנות לתרגום כשערי AND, OR, NAND, NOR, XOR ו-XNOR.
זיהוי פלילי
ניתן לבצע ויזואלזיציה של טביעות אצבע בעזרת תרכובות פלואורסצנטיות כגון נינהדרין או DFO (דיאזפלואורן). דם וחומרים אחרים מתגלים לעיתים על ידי מגיבים פלואורסצנטיים כגון פלואורסצאין. סיבים וחומרים אחרים שנבדקים בתהליך הזיהוי הפלילי, הם לפעמים פלואורסצנטיים.
בדיקות אל הרס
בדיקות חודרניות פלואורסצנטיות משמשות לגילוי שברים ופגמים נוספים על גבי שטח איבר. עקיבת צבע, באמצעות צבענים פלואורסצנטיים, משמשת למציאת דליפות של נוזל או גז במערכות אינסטלציה.
שילוט
צבעים פלורסצנטיים משמשים לעיתים קרובות בשילוט, במיוחד שלטי דרכים. בדרך כלל ניתן לזהות צבעים פלורסצנטיים בטווחים ארוכים יותר מאשר הצבעים הלא פלואורסצנטיים, כאשר הכתום הפלואורסצנטי בולט במיוחד והוא נמצא בשימוש תכוף בשלטים ותוויות בטיחות.Hawkins, H. Gene; Carlson, Paul John and Elmquist, Michael (2000) "Evaluation of fluorescent orange signs" Archived 4 March 2016 at the Wayback Machine, Texas Transportation Institute Report 2962-S.
הבהרה אופטית
תרכובות פלואורסצנטיות משמשות לרוב כדי לשפר את מראה הבד והנייר, וגורמות לאפקט "הלבנה". משטח לבן המטופל במבהיר אופטי יכול לפלוט אור זוהר יותר מזה שמאיר עליו, ולגרום לו להיראות בהיר יותר. האור הכחול שנפלט על ידי המבהיר מפצה את הכחול שהולך ומצטמצם של החומר המטופל ומשנה את הגוון מצהוב או חום ללבן. מבהירים אופטיים מצויים בחומרי ניקוי, כביסה, נייר, קוסמטיקה, ביגוד ועוד.
ממוזער|חומר לניקוי כביסה זוהר בתאורה על סגולה. |טקסט=|מרכז|330x330 פיקסלים
ראו גם
פלואורופור
נורה חשמלית
נורה פלואורסצנטית
פלסמופור
מעבר אנרגיה בתהודה פלואורסצנטית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אופטיקה
קטגוריה:ביולוגיה מולקולרית | 2024-08-23T10:16:52 |
אופליה (ירח) | אופליה הוא ירח של אורנוס. שמו ניתן לו על שמה של בתו של פולוניוס מהמחזה המלט של ויליאם שייקספיר. הוא נתגלה מתמונות שנלקחו על ידי וויאג'ר 2 ב-20 בינואר 1986 וקיבל את הכינוי הזמני S/1986 U 8.
אופליה מהווה ירח רועה (sheperd moon) יחד עם קורדיליה, כלומר, כח הכובד מהירחים מונע מהחלקיקים בטבעת הפנימית מלהתפזר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ירחי אורנוס | 2023-06-21T03:47:31 |
וויליאם ג'פרסון קלינטון | הפניה ביל קלינטון | 2006-07-04T19:07:40 |
סרביה ומונטנגרו | סרביה ומונטנגרו (או יוגוסלביה החדשה) הוא השם המשמש לתיאור שני איחודי עבר של המדינות סרביה ומונטנגרו, איחודים שנוצרו לאחר התפרקותה של יוגוסלביה הסוציאליסטית והיוו שלבי ביניים בהתמוטטות האתוס הלאומי היוגוסלבי:
האיחוד הראשון של סרביה ומונטנגרו נקרא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (בסרבית: Савезна Република Југославија, СРЈ), והוא נוצר בשנת 1992 לאחר פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר כללה את סרביה, מונטנגרו וארבע מדינות נוספות. כקודמו, היה איחוד זה פדרטיבי, וראשיו אף ניסו לזכּוֹתוֹ בהכרה בינלאומית כיורש האיחוד הקודם, ללא הצלחה. איחוד זה הסתיים בשנת 2003 עקב יצירת איחוד חלופי:
האיחוד השני של סרביה ומונטנגרו נקרא האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו (בסרבית: Државна заједница Србија и Црна Гора), והוא נוצר בשנת 2003 באמצעות הפיכת האיחוד הראשון, הפדרלי, לאיחוד רופף, קונפדרטיבי, במסגרתו תפקדו שתי המדינות באופן אוטונומי כמעט ריבוני. בשנת 2006, עקב משאל עם במונטנגרו שהכריע בעד עצמאות מלאה, פורק האיחוד, ושני מרכיביו הפכו למדינות העצמאיות סרביה ומונטנגרו.
שני האיחודים הללו היו זהים בשטחם וגבלו באלבניה ובמקדוניה בדרום, בבולגריה במזרח, ברומניה בצפון-מזרח, בהונגריה בצפון, ובקרואטיה ובבוסניה והרצגובינה במערב.
רקע
מסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ועד פירוקה ב-1992, התקיימה יוגוסלביה כפדרציה קומוניסטית של שש מדינות – סרביה, מונטנגרו, סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, ובוסניה והרצגובינה. שמה של הפדרציה שונה מספר פעמים, ומשנת 1963 היא נקראה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. כוח מאחד מרכזי בפדרציה היה יוסיפ ברוז טיטו, אשר החזיק בתפקידי הנהגה בכירים בפדרציה כבר משנת 1943, ושימש כנשיא ההנהגה הקולקטיבית של הפדרציה ("נשיא יוגוסלביה") משנת 1953 ואילך.
המאוויים הלאומיים שעלו מפעם לפעם בקרב הקבוצות האתניות השונות, דוכאו על ידי השלטון בהתאם לדוקטרינה הקומוניסטית האנטי-לאומית, בין באמצעים אלימים ובין באמצעות ניסיון כושל ליצור "לאום יוגוסלבי". אך בהדרגה, הודות לגרסה המרוככת של הקומוניזם שהנהיג טיטו ובהתאם לאינטרסים אחרים של השלטון, ניתנו הקלות בתחום זה, ביניהן מתן אוטונומיה נרחבת יותר למדינות הפדרציה ולמחוזותיה במסגרת חוקת 1974.
מותו של טיטו ב-1980 הותיר את הפדרציה הסוציאליסטית היוגוסלבית ללא מחליף דומיננטי, ועקב כך החלו ראשי מדינות הפדרציה לשמש כנשיאים המתחלפים בתפקיד מדי שנה על-פי סבב. כך, ללא מנהיג מאחד, ועם משבר כלכלי שהתפתח באמצע שנות ה-80 בקוסובו בפרט ובסרביה בכלל, גאה המתח בין הקבוצות האתניות השונות בפדרציה, והדרישות הלאומיות לעצמאות חזרו ונשמעו ברמה.
ב-1987 החל סלובודן מילושביץ', אז יו"ר הוועדה המרכזית הסרבית בחבר הקומוניסטים של יוגוסלביה (League of Communists of Serbia), לבלוט בזירה היוגוסלבית, עקב התנגדותו למידת האוטונומיה שניתנה לפרובינציה של קוסובו, בטענה שהנהגתה האלבנית מפלה לרעה את האזרחים הסרבים של הפרובינציה. עמדותיו גררו ביקורת מצד קומוניסטים אחרים אך זכו לתמיכת סרבים ברחבי יוגוסלביה, ושנתיים אחר כך, ב-1989, נבחר מילושביץ' לנשיא סרביה.
בהדרגה החל מילושביץ' למלא גם את החלל המנהיגותי שנוצר בשלטון הפדרלי היוגוסלבי, והפך למנהיג הדומיננטי בפדרציה על חשבון ההנהגה הקולקטיבית. מילושביץ', אשר התנגד נחרצות להיחלשות ריכוזיות השלטון הפדרלי, למידת האוטונומיה שהוענקה למדינות ולאפשרות של פרישת מדינות מהפדרציה, הפך לראש המתנגדים לתנועות הלאומיות והבדלניות ביוגוסלביה.
התפרקות ברית המועצות, שהגיעה לשיאה בשנים 1990–1991, סיפקה תמריץ משמעותי נוסף לשאיפות העצמאות ביוגוסלביה, וכך, באמצע שנת 1991, השנה האחרונה לקיומה של ברית המועצות, החל תהליך פירוקה של הפדרציה היוגוסלבית. תהליך זה, שהסתיים כשנה מאוחר יותר, לווה בסדרה ארוכה של עימותים אלימים ומלחמות בבלקן לאורך העשור ומעבר לו.
התפרקות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
בשנים 1991–1992 פרשו מן הפדרציה ארבע מתוך שש המדינות שהרכיבו אותה והפכו למדינות עצמאיות: ראשונות פרשו סלובניה וקרואטיה, אשר הכריזו על עצמאותן ומצאו עצמן במלחמות עצמאות – סלובניה נאלצה להתמודד עם פלישה קצרת ימים של צבא יוגוסלביה לשטחה במלחמת עשרת הימים, וקרואטיה נכנסה למלחמת עצמאות ממושכת נגד צבא יוגוסלביה וכוחות סרביים מקומיים; מקדוניה פרשה מהפדרציה בסוף שנת 1991 ללא עימותים אלימים; ובוסניה והרצגובינה, שפרשה אחרונה באפריל 1992, נקלעה למלחמה ארוכה שבמרכזה עימות פנים-מדיני בין קבוצות אתניות.
במקביל לאירועים אלה, תוך השפעה הדדית, החל להתערער גם הממשל הפדרלי. ב-15 במרץ 1991 סירב נשיא הפדרציה המכהן, בוריסלב יוביץ' הסרבי, להעביר את הנשיאות על-פי הסבב לסטייפן מסיץ' הקרואטי, ודרש לשם כך הצבעה. התנגדות נציגי סרביה והימנעות נציגי מונטנגרו בהצבעה זו מנעה ממסיץ' את התפקיד (שהועבר לממלא מקום – סיידו ביירמוביץ' הקוסוברי). רק חודש וחצי אחר כך, ב-30 ביוני, בלחץ הקהילה הבינלאומית נוכח מלחמת עשרת הימים, קיבל מסיץ' את התפקיד.
חודשיים אחרי כן, ב-3 באוקטובר, התפטר מסיץ' מן הנשיאות כדי לשוב אל מדינתו, קרואטיה, שנלחמה על עצמאותה נגד הצבא היוגוסלבי – אותו צבא שהיה כפוף להנהגה הקולקטיבית בראשה עמד מסיץ' עצמו עד התפטרותו.
לאחר התפטרותו של מסיץ' הועברה נשיאות הפדרציה לברנקו קוסטיץ, מונטנגרי ממוצא סרבי, ששימש ממלא מקום הנשיא מטעם סרביה ומונטנגרו. ב-15 ביוני 1992, לאחר שפרישתן של סלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה והרצגובינה כבר נראתה סופית, בוטלה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.
הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה
פרישת ארבע מתוך שש מדינות הפדרציה הותירה בה רק את סרביה ומונטנגרו, אשר בחרו להמשיך ולקיים מדינה יוגוסלבית (כלומר איחוד של עמים סלביים דרומיים). עוד בשנת 1992 נכתבה חוקה ל"יוגוסלביה חדשה", היא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. קריסת הקומוניזם וההתעוררות הדמוקרטית בעקבותיה נתנו אותותיהם גם במאפייני הפדרציה היוגוסלבית החדשה:
שמה של הפדרציה החדשה היה זהה לשמה של קודמתה למעט התואר "הסוציאליסטית" שהושמט ממנו.
סמליה הקומוניסטיים של הפדרציה הקודמת נזנחו: דגל הפדרציה החדשה אינו אלא דגל יוגוסלביה ממנו הוסר הכוכב האדום, וסמל הפדרציה הקודמת, אשר סימל איחוד של שש מדינות וגם עליו התנוסס הכוכב האדום, הוחלף בעיט דו-ראשי עם סמלי שתי המדינות, ללא סמלים קומוניסטיים.
עקרון "הנשיאות הקולקטיבית", שבפדרציה הסוציאליסטית כללה את נציגי המדינות והפרובינציות האוטונומיות נוסף על הנשיא, הוחלף בנשיא יחיד שייבחר בבחירות דמוקרטיות, וכמוהו גם בממשלה שתיבחר באופן דמוקרטי.
פוליטיקה וממשל
המדינה הייתה רפובליקה פדרלית, פרלמנטרית ורב-מפלגתית. עם זאת, עד שנת 2000 הדמוקרטיה הייתה פורמלית ולא ליברלית. ב-1 בנובמבר 2000 הפכה המדינה לחברה באומות המאוחדות.
ראש המדינה נקרא נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
בין 1992 ל-2003 כיהנו 6 נשיאים ונשיאים בפועל: דובריצה צ'וסיץ', מילוש רדולוביץ' (בפועל), זוראן ליליץ', סרג'ה בוז'וביץ' (בפועל), סלובודן מילושביץ' וווייסלב קושטוניצה.
ראש הממשלה נקרא נשיא הממשלה הפדרלית של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
בין 1992 ל-2003 כיהנו 5 ראשי ממשלה: מילאן פאניץ', ראדויה קונטיץ', מומיר בולטוביץ', זוראן ז'יז'יץ' ודרגישה פשיץ'.
הפרלמנט נקרא האספה הפדרלית של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה והורכב משני בתים:
מועצת האזרחים (הבית התחתון) שייצגה את אזרחי שתי המדינות באופן יחסי.
מועצת הרפובליקות (הבית העליון) שייצגה באופן שווה את סרביה ואת מונטנגרו.
האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו
בשנת 2002 הגיעו סרביה ומונטנגרו להסכם חדש בנוגע להמשך שיתוף הפעולה ביניהן, שתכליתו להעניק עצמאות רבה יותר לכל אחת מן המדינות.
ב-4 בפברואר 2003 נכנס השינוי לתוקף, והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הפכה לקונפדרציה רופפת בשם האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. בכך גם הגיע לקצו השימוש בשם "יוגוסלביה" לתיאור ישות מדינית פעילה כלשהי, לאחר ששימש כך ברצף משנת 1918.
פוליטיקה וממשל
האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו היה רפובליקה קונפדרלית דמוית רפובליקה פדרלית, מעין חבר-עמים של המדינות סרביה ומונטנגרו.
החוקה הגבילה את הממשל המאוחד לבל יעסוק בנושאי פנים של סרביה ומונטנגרו, ובהתאם לה תפקד האיחוד באופן המזכיר ארגון בינלאומי המשלב ברית צבאית, איחוד כלכלי, מסגרת חוקתית לשמירה על זכויות האדם ומדיניות חוץ משותפת בשאיפה להצטרף לאיחוד האירופי.
המשטר היה מעין-פרלמנטרי עם סממנים נשיאותיים: פרלמנט ממונה שבחר נשיא אשר שימש כראש המדינה וכראש הממשלה. תוכננו בחירות ישירות לפרלמנט, אך האיחוד התפרק עוד קודם.
נשיא האיחוד נקרא נשיא סרביה ומונטנגרו, וכאמור שימש הן כראש המדינה והן כיו"ר מועצת השרים של סרביה ומונטנגרו, כלומר כראש הממשלה.
הממשלה ("מועצת השרים") כללה 5 שרים ושני סגני-שרים: שר חוץ וסגנו, שר הגנה וסגנו, שר לקשרי כלכלה בין-לאומיים, שר לקשרי כלכלה פנימיים ושר לזכויות אדם ומיעוטים.
הרשות המחוקקת הייתה האספה של סרביה ומונטנגרו (בית אחד), ומנתה 126 נציגים, 91 מסרביה ו-35 ממונטנגרו, ששיוכם הפוליטי תאם את גודלן היחסי של המפלגות באספות הלאומיות. הנציגים נבחרו מבין חברי האספות של סרביה ומונטנגרו ומבין חברי הפרלמנט הפדרלי היוצא. מקץ שנתיים אמורים היו חברי האספה של סרביה ומונטנגרו להיבחר במקביל לבחירות לאספות הלאומיות שלהן, אך סעיף זה לא מומש מאחר שלא אירעו בחירות כאלה עד לפירוק האיחוד.
חברי האספה של סרביה ומונטנגרו בחרו מביניהם את נשיא האספה ואת סגן נשיא האספה, עם הכרח שאחד מהם יהיה מסרביה והשני ממונטנגרו. השניים נדרשו להציע לאספה מועמד לנשיאות האיחוד. לאחר שנבחר, היה על נשיא האיחוד להציע רשימת מועמדים לממשלה ולהביאם לאישור האספה. אם האספה לא הצליחה לאשר נשיא תוך שתי הצבעות או ממשלה תוך שלוש, האספה הייתה מתפזרת. אם נשיא האיחוד הנבחר ונשיא האספה היו מאותה מדינה, נשיא האספה וסגנו היו מתחלפים בתפקידיהם. החוקה אסרה על בחירה רצופה של שני נשיאי האיחוד מאותה המדינה.
לאחר 3 שנים מהקמת האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, יהיו מדינות האיחוד רשאיות לערוך משאל-עם על עצמאותן, על פי חוקיהן. מדינה שתפרוש מהאיחוד תאבד את המעמד המדיני הבינלאומי שלו (הכרה וחברות במוסדות בינלאומיים, נציגים דיפלומטיים וכדומה).
הנשיא היחיד של איחוד זה היה סבטוזר מרוביץ', שכיהן בתפקיד בין 2003 ל-2006. הוא נבחר בקולות 65 מתוך 126 חברי הפרלמנט, כאשר יתר המועמדים זכו ב-47 קולות. מרוביץ' היה פוליטיקאי מונטנגרי שתמך בעצמאות מלאה של מונטנגרו, ושימש במקביל גם כסגן נשיא המפלגה הדמוקרטית של הסוציאליסטים של מונטנגרו (במונטנגרית: Demokratska Partija Socijalista Crne Gore), אשר זו הייתה גם עמדתה הרשמית.
פירוק האיחוד
בהתאם לחוקת האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו ובהתאם לחוקת מונטנגרו, אושר ונערך משאל עם על עצמאות מונטנגרו בשנת 2006:
ב-2 במרץ הגיש נשיא מונטנגרו פיליפ וויאנוביץ' לפרלמנט של מונטנגרו את הצעת החוק לעריכת משאל העם, והיא אושרה פה אחד.
ב-21 במאי נערך משאל העם, והתקבל בו רוב של 55.5% בעד עצמאות, חצי אחוז יותר מהמינימום הדרוש על פי חוקת מונטנגרו. במשאל השתתפו יותר מ-477,000 אנשים, שהיוו 86.3% מבעלי זכות הבחירה. 99.73% מהקולות היו כשרים.
ב-22 במאי, בשעה 02:00 לפנות בוקר, הודיע נשיא מונטנגרו כי מונטנגרו תהפוך למדינה עצמאית.
ב-4 ביוני הכריזה מונטנגרו רשמית על עצמאותה. מכיוון שהאיחוד כלל רק שתי מדינות, גרמה פרישתה של מונטנגרו ממנו לפירוקו.
ב-5 ביוני הכריזה סרביה על עצמאותה עקב פרישת מונטנגרו.
המעמד המדיני של האיחוד הועבר לסרביה שנותרה יורשתו היחידה והרשמית, ומונטנגרו נדרשה להשיג מעמד מדיני משל עצמה, וכך עשתה.
חלוקה מנהלית
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת מנהלית של סרביה ומונטנגרו.
בעוד מונטנגרו היוותה יחידה מנהלית אחת, סרביה הייתה מחולקת מנהלית לשלושה מחוזות: מרכז סרביה, החבל האוטונומי ווֹיבודינה בצפון, והחבל האוטונומי קוסובו ומטוחיה בדרום. שני חבלים אלה נשארו אוטונומיים גם בעת פירוק האיחוד המדיני בשנת 2006 (ב-17 בפברואר 2008 הכריז חבל קוסובו על עצמאותו, וכיום וויבודינה היא המחוז האוטונומי היחיד של סרביה).
תיאור המדרג:
"סרביה ומונטנגרו"
סרביה (בירה: בלגרד)
וויבודינה (בירה: נובי סאד)
מרכז סרביה (בו ממוקמת בלגרד)
קוסובו ומטוחיה (בירה: פרישטינה)
מונטנגרו (בירה: פודגוריצה)
עיר הבירה של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הייתה בלגרד, שהייתה ועודנה גם בירת סרביה. בירת מונטנגרו הייתה ונותרה פודגוריצה. בשנת 2003, עם כינון האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, הוגדרה בלגרד כמרכז האדמיניסטרטיבי של האיחוד וכמקום מושבם של האספה ומועצת השרים שלו, ופודגוריצה כמקום מושב בית המשפט שלו.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת סרביה
שטח איחודי סרביה ומונטנגרו היה 102,173 קמ"ר. גבולות כל איחוד היו הונגריה בצפון, רומניה בצפון-מזרח, בולגריה במזרח, מקדוניה ואלבניה בדרום וקרואטיה ובוסניה והרצגובינה במערב.
דמוגרפיה
מספר אזרחי סרביה ומונטנגרו עמד על כ-10 מיליון.
בתקופת איחודי המדינות (וגם כיום) דיברו בסרביה ובמונטנגרו בניבים סרבו-קרואטים קרובים, כך שלא הייתה בעיית תקשורת בין הקהילות השונות. השפה הרשמית הייתה סרבית (השפה המדוברת בסרביה), והשפה המדוברת במונטנגרו הייתה ניב סרבו-קרואטי דרומי. הכתיב שהיה נהוג הוא האלפבית הקירילי, אם כי נעשה שימוש מועט באלפבית הלטיני.
הדת המרכזית במדינה הייתה הנצרות האורתודוקסית, ומרכז הכנסייה המקומית היה בסרביה. כמו כן, היו קהילות גדולות של מוסלמים ושל נוצרים קתולים. בנוסף התקיימה קהילה יהודית קטנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות סרבו-קרואטית
קטגוריה:פדרציות לשעבר
קטגוריה:מדינות לשעבר באירופה
קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1992
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-2006 | 2024-07-23T05:14:17 |
בוסניה והרצגובינה | בּוֹסְנִיָּה וְהֶרְצֶגוֹבִינָה (בבוסנית וקרואטית: Bosna i Hercegovina; בסרבית באותיות קיריליות: Босна и Херцеговина) היא מדינה באזור חבל הבלקן שבדרום אירופה עם שטח של כ-51,209 קילומטר רבוע ואוכלוסייה של 3,247,759 נכון ל-2022. המדינה כוללת אוכלוסין משלושה לאומים: בוסניאקים-מוסלמים המהווים את רוב אזרחיה, ולצדם מיעוטים משמעותיים של סרבים-נוצרים-אורתודוקסים ושל קרואטים-קתולים; שלושה לאומים אלה מכונים גם בשם "העמים המרכיבים". אזרחי המדינה בכללותם נקראים בוסנים. המדינה מורכבת משתי ישויות בעלות ניהול עצמי רחב: הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ורפובליקה סרפסקה.
המדינה גובלת מצפון וממערב בקרואטיה, ממזרח בסרביה, ומדרום במונטנגרו. המדינה מוקפת יבשה, למעט קו חוף של כ-24 קילומטרים בחוף הים האדריאטי, מה שהופך אותה לכמעט מנותקת מהים ומהמסחר הימי. עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר היא סרייבו.
בעבר הייתה המדינה חלק משש המדינות שהרכיבו את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בוסניה והרצגובינה קיבלה את עצמאותה במהלך מלחמות יוגוסלביה, בשנות ה-90 של המאה ה-20.
מבחינה מדינית, המדינה מחולקת לשתי ישויות: רפובליקה סרפסקה הסרבית, והפדרציה של בוסניה והרצגובינה הבוסניאקית-קרואטית. בוסניה היא האזור הגאוגרפי המרכזי של המדינה, והרצגובינה היא האזור הדרומי, שקיבל את שמו במאה ה-19.
מקור השם
השם בוסניה מקורו בשם הנהר בוסנה, ששמו גזור מהשורש 'בוס', שמשמעותו בשפות הודו-אירופיות רבות "מים זורמים". האזכור הראשון של השם בוסניה הוא משנת 958, עת הפך הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס את האזור לאזור מנהלי בשם בוסניה בתוך האימפריה הביזנטית.
האזור הידוע היום בשם הרצגובינה היה ידוע בתקופת ימי הביניים המוקדמים בשם זאומליה, על שם שבט זאצלומוי הסלאבי שישב בו.
ב-1440 נשלט האזור על ידי השליט סטייפאן ווקצ'יץ' קוסאצ'ה (Stjepan Vukčić Kosača). אותו שליט קרא לעצמו בכמה שמות, ביניהם "הרצוג (בגרמנית: דוכס) של סנט סאוה", הלורד של חאום ופרימוריה, והדוכס הגדול של ממלכת בוסניה. האזור בו שלט נקרא מאוחר יותר בשם אדמת הרצוג או הרצגובינה.
היסטוריה
התקופה הפרה-סלאבית
בוסניה יושבה בסוף תקופת האבן החדשה. בראשית תקופת הברונזה אנשי תקופת האבן הוחלפו על ידי שבטים הודו-אירופאים אילירים. הקלטים החלו להגר לאזור במאה השלישית לפני הספירה ובמאה ה-4 לפני הספירה תוך כדי גירוש השבטים האילירים. עם זאת, ישנם כמה שבטים קלטים ואילירים שהתמזגו ביניהם. השוני הרב בין השבטים בא לידי ביטוי בעיקר בשפת הדיבור. במאה השלישית לפני הספירה פרצה מלחמה בין השבטים האילירים לרומאים. בתקופה הרומאית התיישבו באזור אנשים מכל רחבי האימפריה הרומית לצד השבטים האילירים. הנצרות הגיע לאזור במאה הראשונה לספירה.
לאחר פיצולה הסופי של האימפריה הרומית, האזורים דלמטיה ופאנוניה שהיו בבוסניה של היום סופחו לאימפריה הרומית המערבית. האזור נכבש על ידי האוסטרוגותים בשנת 455, ומאוחר יותר על ידי האלנים וההונים. במאה ה-6, הקיסר יוסטיניאנוס הראשון כבש את האזור וסיפח אותו לאימפריה הביזנטית.
הסלאבים היגרו לאזור מאזורים בצפון מזרח אירופה יחד עם עמים אחרים שהגיעו מאותו אזור. הם פלשו לאימפריה הרומית המזרחית והתיישבו בבוסניה והרצגובינה של היום. הקרואטים והסרבים הגיעו בפלישה השנייה של העמים הסלאבים.
תקופת ימי הביניים
בימי הביניים הוקמה ישות פוליטית במערב חבל הבלקן, עם הפלישה הסלאבית שהתחוללה מוקדם יותר. שבטים אלה הביאו עמם את המבנה הסוציאלי והשבטי והקימו שיטה פיאודלית רק עם פלישת הפרנקים במאה ה-9, באותה העת בה העמים הדרום סלאבים קיבלו את הנצרות.
ממלכת סרביה וקרואטיה פיצלה את השליטה בבוסניה והרצוגבינה. בהמשך, השליטה באזור עברה לסירוגין בין ממלכת הונגריה לאימפריה הביזנטית והאזור נהפך לאזור סכסוך. במאה ה-12 האזור פוצל שוב ומאוחר יותר נעשה עצמאי תחת שלטון שליט מקומי הנושא בתואר באנס. השליט הראשון, באן קואלין, השיג שקט ושלום שנמשכו כ-20 שנים, על אף צורך לתמרן בין הנאמנות לכנסייה הבוסנית לבין הנאמנות לכנסייה הקתולית. בתקופת שלטונו פרח המסחר עם אזורים שכנים כונציה.
היסטורית בוסניה במאה ה-14 החלה בסכסוך בין שתי משפחות - שוביץ' (Šubić) וקוטרומניץ' (Kotromanić). הסכסוך הסתיים ב-1322 כאשר סטייפאן קוטרומאניץ' ה-2 (Stjepan II Kotromanić) היה לבאן (שליט). עד למותו ב-1353 הוא הצליח להגדיל את שטחי הממלכה מצפון וממערב וכן סיפח את זאומליה וחלקים מדלמטיה. תחת שלטונו של אחיינו-יורשו טוורטקו (Tvrtko), בוסניה גדלה גם בכוחה וגם בשטחה, עד שלבסוף הפכה לממלכה עצמאית ב-1377. לאחר מותו ב-1391, בוסניה החלה נחלשת.
התקופה העות'מאנית
שמאל|ממוזער|250px|פרובינציית בוסניה בתקופה העות'מאנית
האימפריה העות'מאנית שהחלה בכיבוש אירופה היוותה איום גדול על אזור חבל הבלקן באמצע המאה ה-15. לבסוף לאחר עשור של אי יציבות בבוסניה נפלה בוסניה ב-1463, הרצגובינה נפלה בשנת 1482. בגיבויה של ממלכת הונגריה מוקמת מחדש "ממלכת בוסניה" עד לפירוקה בשנת 1527.
נפילת בוסניה לידי האימפריה העות'מאנית החלה תקופה חדשה בהיסטוריה של בוסניה והביאה לשינויים מהותיים בתרבותה ובפוליטיקה במדינה. העות'מאנים התירו לבוסניה לשמר את זהותה בכך ששילבו אותה כפרובינציה נפרדת באימפריה העות'מאנית, תוך שמירה על שמה ההיסטורי ושלמותה הטריטוריאלית. בכך הייתה בוסניה למקרה יוצא דופן בשליטת האימפריה העות'מאנית בבלקנים.
העות'מאנים הביאו למספר שינויים משמעותיים במינהל הסוציו-מדיני, כולל שיטת רישום המקרקעין והבעלות בהם, ארגון מחדש של יחידות השלטון המקומיות והשיטה מורכבת של דירוג חברתי על פי מעמדות ודתות. לשלוש מאות שנות השלטון העות'מאני הייתה גם השפעה ניכרת על הרכב האוכלוסייה בבוסניה, אשר השתנתה מספר פעמים עקב כיבושי האימפריה, המלחמות התכופות עם המעצמות האירופיות, גלי הגירה כתוצאה מאילוצים כלכליים והוראות שלטוניות, ומגפות. בסיום השלטון העות'מאני היה המגזר המוסלמי, דובר שפה סלאבית, לגדול ביותר באוכלוסייה, זאת כתוצאה מהגבלות שהטיל השלטון והמרות דת מטעמי נוחיות. הקהילות הנוצריות בבוסניה ידעו גם הן שינויים משמעותיים. הפרנציסקנים הבוסנים (והקהילה הקתולית כולה) זכו להגנה כלשהי בצווים שלטוניים רשמיים, בעוד הכנסייה הבוסנית נעלמה לחלוטין.
ככל שהתארך שלטון האימפריה העות'מאנית בבלקנים השתפר המצב הביטחוני בבוסניה והשתפרה הרווחה בפרובינציה. מספר ערים, בהן סרייבו ומוסטאר, נוסדו והתפתחו לכלל מרכזים אזוריים למסחר ולתרבות עירונית, כפי שתיעד בשנת 1648 הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי. ערים אלה זכו למימון הסולטאן לבניית מבנים רבים בסגנון האדריכלות הבוסנית, כך למשל נבנתה הספרייה הראשונה בסרייבו, מדרסות, בית ספר להגות סופית, מסגדים, הגשר הישן במוסטאר, ועוד.
כמה מבני בוסניה אף השפיעו על תרבותה ומדיניותה של האימפריה העות'מאנית באותה עת. מגויסים מבני בוסניה היוו חלק משמעותי מהצבא העות'מאני בקרב מוהאץ' ובעימותים צבאיים אחרים, רבים מבני בוסניה עלו בסולם הדרגות והגיעו לעמדות פיקוד בכירות. כמה מבני בוסניה בלטו בהגות הסופית ובשירה בטורקית, אלבנית, ערבית ובשפות הפרסיות.
בשלהי המאה ה-17 החלה היחלשותה הצבאית של האימפריה העות'מאנית להשפיע על בוסניה, והסכם קרלוביץ, משנת 1699, הפך את בוסניה פעם נוספת לאזור ספר בגבול המערבי של האימפריה. המאה ה-18 אופיינה בכשלונות צבאיים נוספים של האימפריה, ביטויי מרי רבים בבוסניה ומספר מגפות שהכו במדינה. ניסיונות סרק של השער הנשגב למודרניזציה של האימפריה העות'מאנית נתקלו בחוסר אמון ובעוינות גוברת בבוסניה, שם עמדו האריסטוקרטים המקומיים לשאת בעיקר הנזק כתוצאה מן הרפורמות המוצעות. גורם זה לצד התסכולים לנוכח הוויתורים הגוברים של האימפריה למדינות הנוצריות במזרח, הגיעו לשיא בניסיון מרד כושל בראשות חוסיין גראדשצ'ביץ' (Husein Gradaščević) בשנת 1831, שבעקבותיו ביצע הסולטאן מהמוט השני טבח ביניצ'רים ופיזר את היחידה. ניסיונות מרד נוספים דוכאו עד לשנת 1850, אולם המצב המדיני בבוסניה המשיך להתדרדר. מצוקה חקלאית הביאה בשנת 1875 להתקוממות הרצגובינה בה השתתפו איכרים רבים. ההתקוממות התפשטה אף למדינות נוספות בבלקן, הביאה למעורבות המעצמות ולבסוף הובילה לקונגרס ברלין ולהסכם ברלין בשנת 1878.
שלטון אוסטרו-הונגריה
בקונגרס ברלין, בשנת 1878, קיבל שר החוץ של האימפריה האוסטרו-הונגרית, דיולה אנדראשי (Gyula Andrássy), את השליטה והמינהל בבוסניה והרצגובינה ואף את הזכות להציב בסיסי צבא בשטח המחוז העות'מאני (סנג'אק) נובי פאזאר (בטורקית: Yeni Pazar sancağı), אשר נותר תחת שליטה עות'מאנית. האימפריה האוסטרו-הונגרית ראתה בשליטתה בבוסניה והרצגובינה נתיב דרכו תקנה השפעה בחציו המערבי של חבל הבלקנים.
לאחר ההשתלטות הגיעו שלטונות האימפריה האוסטרו-הונגרית להסכם עם הבוסנים, אולם בחלקים הדרומיים של בוסניה נותרו מתחים. שלטונות אוסטרו-הונגריה החלו בשורה של רפורמות חברתיות ומינהליות במדינה, אשר הפכו את בוסניה והרצגובינה ל"מושבה קולוניאלית למופת". במטרה לבסס את היציבות המדינית באזור, ולהפיג את המתחים עם לאומנים סלאביים בדרום, בית הבסבורג פעל לקודיפיקציה של מערכת החוקים המקומית, להנהגת מדיניות שלטונית חדשה ולהנהגת מודרניזם. בסרייבו בנה השלטון שלוש כנסיות קתוליות.
ב-18 ביוני 1881, שלוש שנים לאחר שהשתלטה על בוסניה והרצגובינה, קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית הכרה גרמנית ורוסית בסיפוח חבל ארץ זה, עם הקמתה מחדש של ברית שלושת הקיסרים. אולם, עם עלייתו לשלטון של ניקולאי השני, קיסר רוסיה, חזרה בה רוסיה מן ההסכם והודיעה בשנת 1897 כי יש מקום לבחון מחדש את סיפוח בוסניה במועד עתידי שלא צוין.
בתחילת המאה ה-20 החלו אירועים חיצוניים להשפיע על יחסיה של בוסניה והרצגובינה עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-10 ביוני 1903 התחוללה בסרביה הפיכה עקובה מדם, אשר העלתה לשלטון בבלגרד ממשל קיצוני אנטי-אוסטרי. לאחר אירוע זה החלו ניסיונות סרביים לעורר מרד בשלטון, תוך תמיכה במדינה סלאבית מאוחדת בדרום בוסניה והרצגובינה אשר תהיה תחת שלטון בלגרד. המהלך זכה לתמיכה מועטה באוכלוסייה ועיקר התומכים בו היו מן המיעוט הנוצרי אורתודוקסי. המרד שפרץ באימפריה העות'מאנית בשנת 1908 העלה חששות כי השלטון באיסטנבול מנסה לשוב ולשלוט בבוסניה והרצגובינה. אירועים אלה גרמו לשלטונות האוסטרו-הונגריים לחפש במרץ אחר פתרון של קבע לשאלת בוסניה.
ב-2 ביולי 1908 בתשובה לתביעה אוסטרו-הונגרית, הציע שר החוץ הרוסי אלכסנדר איזוולסקי (ברוסית: Александр Петрович Извольский) לתמוך בסיפוח בוסניה בתמורה לתמיכתה של וינה במאמצי רוסיה לזכות בגישה של הצי הרוסי לים התיכון דרך הדרדנלים. לאור התמיכה הרוסית, לראשונה מזה 11 שנים, בסיפוח בוסניה, פרסמו שלטונות אוסטרו-הונגריה ללא תאום מראש עם הרוסים, ב-6 באוקטובר 1908, הכרזה על סיפוח בוסניה והרצגובינה. התגובה הבינלאומית החריפה להכרזה זו גרמה לתחילת משבר בוסניה. מאמץ רוסי נגד הסיפוח כשל לאחר שבריטניה וצרפת סירבו לתמוך בו, משכך הרוסים ומדינת החסות שלהם סרביה, נאלצו להכיר בסיפוחה של בוסניה והרצגובינה לאימפריה האוסטרו-הונגרית במרץ 1909.
המתחים המדיניים באזור הגיעו לשיא ב-28 ביוני 1914 כאשר גברילו פרינציפ, חבר בקבוצת היד השחורה, רצח את יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו בסרייבו. אירוע זה היה הניצוץ שהצית את מלחמת העולם הראשונה. אף שבין הכוחות הלוחמים של מדינות שונות היו אף בוסנים, בוסניה והרצגובינה כמעט ולא ידעה נזקים ישירים מן המלחמה הגדולה.
ממלכת יוגוסלביה
בעקבות מלחמת העולם הראשונה שולבה בוסניה במדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים (שהצטרפה מאוחר יותר לסרביה). החיים בבוסניה והרצגובינה הושפעו משני גורמים עיקריים: המצב הסוציו-אקונומי והמצב הפוליטי. הממשלות והקואליציות ביוגוסלביה התחלפו בצורה תכופה יותר ויותר. המאבקים הפוליטיים העיקריים היו בין הקרואטים שרצו פיזור ממשלות וסמכויות לאזורים השונים לבין הריכוזיות של הסרבים. במהלך תקופה זו חולקה בוסניה והרצגובינה ל-33 מחוזות שנקראים אובלאסטה (Oblast) על פי אזורים גאוגרפיים. חלוקה זו החליפה את החלוקה הישנה לששת המחוזות.
ייסוד ממלכת יוגוסלביה ב-1929, חילק מחדש את בוסניה והרצגובינה למספר אזורים על פי מוצא אתני והיסטורי, עקב זאת הזהות הבוסנית המאוחדת התפרקה. המתיחות הסרבית-קרואטית על מבנה יוגוסלביה לא הביאה בחשבון את מצב בוסניה והרצגובינה. הסכם צווטקוביץ'-מאצ'ק (Cvetković-Maček), שהוליד את מדינת קרואטיה ב-1939, מיקם את בוסניה והרצגובינה בין סרביה לבין קרואטיה. יוגוסלביה נכבשה לבסוף על ידי הצבא הגרמני ב-6 באפריל 1941.
מלחמת העולם השנייה
כאשר ממלכת יוגוסלביה נכבשה על ידי הכוחות הגרמנים במלחמת העולם השנייה, כל בוסניה הועברה לשלטון מדינת קרואטיה שהייתה בובה נאצית (כמו צרפת של וישי).
השלטון הנאצי בבוסניה הוביל רדיפות ורציחות, ומאוחר יותר השמדה כללית של האוכלוסייה היהודית. מדינת הבובה הקרואטית התנכלה גם לאוכלוסייה הסרבית המקומית. בעקבות זאת סרבים רבים הצטרפו לצ'אטניקים, ארגון מורדים סרבי מלוכני שנלחם מלחמת גרילה נגד כוחות הכיבוש. אנשי הארגון ביצעו גם רציחות, בעיקר נגד אזרחים מוסלמים בוסניאקים שהיו תחת אזור שלטונם.
בתחילת 1941, יוגוסלביה הקומוניסטית תחת שלטונו של יוסיפ ברוז טיטו ארגנה קבוצות התנגדות רב-אתניות, שנקראו הפרטיזנים, שנלחמו נגד כוחות הציר והפרטיזנים המלוכנים (הצ'טניקים). ב-25 בנובמבר 1943 המועצה האנטי פשיסטית לשחרור יוגוסלביה החליטה בוועידה ביאיצה לייסד מחדש את בוסניה והרצגובינה כרפובליקה בתוך יוגוסלביה בגבולות שנקבעו על ידי העות'ומנים במאה ה-19 (באופן רשמי, בוסניה והרצגובינה הוקמה רק ב-1946 לאחר כתיבת החוקה שהפכה את בוסניה והרצגובינה באופן רשמי לאחת משש הרפובליקות שהרכיבו את המדינה החדשה). בסוף מלחמת העולם השנייה הוקמה הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה שאיגדה בפדרציה את המדינות מקדוניה, מונטנגרו, סרביה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה. ב-1963 הפדרציה שינתה את שמה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.
יוגוסלביה ה"עממית" וה"סוציאליסטית"
בזמן תקופת המשטר הקומוניסטי הייתה בוסניה והרצוגבינה מדינה במסגרת פדרציה של יוגוסלביה. בשל מיקומה של בוסניה בלב הפדרציה, היא נבחרה לשמש כמרכז פיתוח תעשיית הביטחון הצבאית. הדבר גרם לריכוז גדול של נשק ואנשי צבא בבוסניה. במשך רוב התקופה היוגוסלבית, בוסניה הייתה מדינה שלווה ומשגשגת מאוד, עם תעסוקה גבוהה, כלכלה תעשייתית ויצואנית חזקה, עם מערכת חינוך טובה וביטחון חברתי ורפואי לכל אזרח. החל משנות ה-60 וה-70 מספר חברות בינלאומיות כגון פולקסווגן, מרלבורו, הולידיי אין וקוקה-קולה הקימו מפעלים במדינה. בשנת 1984 העיר סרייבו אירחה את אולימפיאדת החורף.
בשנות החמישים, השישים והשבעים החלה בבוסניה עלייה של אליטה פוליטית, המורכבת מפוליטיקאים שעבדו עם המערכת הסוציאליסטית, אך הגנו על הריבונות הבוסנית. שאיפותיהם נעשו רלוונטית בסערה הפוליטית של שנות השמונים, לאחר מותו של טיטו, וכיום הם נחשבים כמבשרי העצמאות הבוסנית. ברם, הרפובליקה לא יכלה להימנע מעליית הלאומנות שאפיינה את התקופה, כאשר עם נפילת הקומוניזם ופירוק יוגוסלביה התערערה דוקטרינת הסובלנות שאפיינה משטר זה.
מלחמת בוסניה
ממוזער|טקסט=החלוקה האתנית של בוסניה והרצגובינה בשנת 1991|החלוקה האתנית של בוסניה והרצגובינה בשנת 1991
בשנת 1990 נערכו בבוסניה בחירות רב מפלגתיות ראשונות, בהן השלטון הקומוניסטי הוחלף בקואליציה של מפלגות המייצגות את שלוש העדות במדינה - הבוסניאקים, הסרבים, והקרואטים. הפדרציה היוגוסלבית דה־פקטו חדלה מלהתקיים לאחר הכרזות העצמאות של קרואטיה וסלובניה. הכרזות אלה גררו וויכוח ציבורי בדבר עתיד בוסניה והרצגובינה. רוב התושבים הסרבים צידדו בהישארות ביוגוסלביה, בעוד שמרבית הבוסניאקים והקרואטים תמכו בעצמאות מלאה.
הקואליציה הרב־לאומית שרדה שנה בלבד, כאשר ב־24 באוקטובר 1991 חברי הפרלמנט הסרבים, רובם מהמפלגה הדמוקרטית הסרבית, נטשו את בניין הפרלמנט בסרייבו, והקימו את אספת העם הסרבי בבוסניה והרצגובינה. אספה זו הכריזה ב־9 בינואר 1992 על הקמתה של "הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה". באוגוסט של אותה שנה שם הישות השתנה ל־"רפובליקה סרפסקה".
בנובמבר 1991, הענף הבוסני של מפלגת "האיחוד הדמוקרטי הקרואטי" (HDZ) ששלטה בקרואטיה באותו זמן הכריז על הקמת הקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה, כחלק נפרד מהטריטוריה של בוסניה והרצגובינה, כאשר הענף הצבאי של ישות זו נקרא "מועצת ההגנה הקרואטית". הקהילה לא זכתה להכרה מהממשלה הבוסנית, שהכריזה עליה כבלתי חוקית.
בין ה־29 בפברואר ל־1 במרץ 1992 התקיים בבוסניה משאל עם לגבי עצמאות המדינה. רוב הסרבים המתגוררים בבוסניה החרימו את המשאל, שלווה באירועי אלימות מצדם, בהם נהרגו שלושה אזרחים. אחוז ההצבעה היה 63.4, כאשר 99.7 אחוז מהמצביעים תמכו בעצמאות. בוסניה והרצגובינה הכריזה עצמאות ב־3 במרץ 1992, קיבלה הכרה בינלאומית מהקהילה האירופית ב-6 באפריל, והתקבלה כחברה באומות המאוחדות ב־22 במאי. במרץ 1991 התקיימו שיחות בין מנהיג סרביה סלובודן מילושביץ' לבין מנהיג קרואטיה פרניו טוג'מן בדבר חלוקת הטריטוריה הבוסנית בין מדינותיהם.
לאחר הכרזת העצמאות, החלו מיליציות מקומיות של תושבים סרבים להתארגן במדינה. התקפות אלה נחלו הצלחה, שכן הממשל הבוסני סבל ממחסור בציוד, ולא היה מוכן למלחמה. בעקבות ההכרה הבינלאומית בעצמאות בוסניה, החל לחץ דיפלומטי על הצבא העממי היוגוסלבי לעזוב את המדינה, מה שנעשה באופן רשמי ביוני 1992. ברם, חיילי הצבא הסרבים שהתגוררו בבוסניה המשיכו לפעול תחת השם "צבא רפובליקה סרפסקה". קבוצה זו השתמשה בשאריות הציוד של הצבא היוגוסלבי, שנותרו בבוסניה. כמו כן הגיעו אליהם קבוצות של מתנדבים מסרביה, וגם סיוע הומניטרי, לוגיסטי וכספי מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. בדרך זו, כוחתיה של רפובליקה סרפסקה הצליחו להשיג שליטה על רוב שטח המדינה בשנת 1992. התקדמות זו לוותה בטיהור אתני של בוסניאקים וקרואטים בוסנים, שכלל הקמת מחנות ריכוז, בהם התבצעו מעשי התעללות, אלימות ואונס כנגד אסירים. שיאו של הטיהור האתני היה בטבח סרברניצה ביולי 1995, בו נרצחו כ־8000 מוסלמים בוסניאקים. הטבח הוגדר בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר כרצח עם. כמו כן, צבא רפובליקה סרפסקה קיים מצור על עיר הבירה סרייבו, שנמשך כמעט 4 שנים, בין 1992 ל־1995, והיה המצור הארוך ביותר בתולדות הלוחמה המודרנית - נמשך פי 3 יותר מהקרב על סטלינגרד. לאחר המצור מרבית סרייבו נותרה הרוסה, כאשר שיקומה הסתיים רק בשנת 2003.
הבוסניאקים והבוסנים־קרואטים ביצעו אף הם פשעי מלחמה, אם כי בקנה מידה מועט בהרבה. פשעים אלה בוצעו בעיקר במסגרת המלחמה הקרואטית-בוסנית, כאשר במהלך הטיהור האתני בעמק לשבה כוחות קרואטיים רצחו מאות מוסלמים, תקפו מספר רב של כפרים ועיירות וכלאו אזרחים במחנות ריכוז באירוע שנחשב לאחד מפשעי המלחמה הגדולים בסכסוך. אף המיליציות הבוסניאקיות ביצעו פשעי מלחמה, כגון בזיזה של שיירת סיוע הומניטרי ומעשי טרור, ביזה וטיהור אתני נגד אזרחים קרואטים במערב זניצה וגוצה גורה.
המלחמה הסתיימה בשנת 1995, כאשר במסגרת הסכם וושינגטון הסתיים הסכסוך בין הבוסניאקים לקרואטים וקמה הפדרציה של בוסניה והרצגובינה המאחדת ביניהם. בעקבות לחץ בינלאומי והפצצות של נאט"ו על שטחי רפובליקה סרפסקה נחתם בדצמבר של אותה שנה הסכם דייטון, בו הוסכמה חלוקת בוסניה והרצגובינה לשתי ישויות נפרדות, הפדרציה של בוסניה והרצגובינה, ורפובליקה סרפסקה. כמו כן נקבע בהסכם הרכב הממשלה הבוסנית, וניתן מנדט לכוח האכיפה של נאט"ו להתפרש במדינה.
בוסניה והרצגובינה העצמאית
פוליטיקה וממשל
שמאל|ממוזער|250px|בניין אספת הפרלמנט בבירה סרייבו
בוסניה הרצגובינה, על פי הגדרתה היא רפובליקה פדרלית דמוקרטית, ייצוגית.
בראש המדינה עומדים שלושה נשיאים - סרבי, בוסניאקי וקרואטי, אשר כל אחד מהם נבחר על ידי קהילתו שלו, בבחירות דמוקרטיות. הנשיא מחזיק בסמכויות ייצוגיות בלבד. ראש הרשות המבצעת הוא ראש הממשלה העומד בראש מועצת השרים. הרשות המחוקקת של בוסניה והרצגובינה מורכבת משני בתים - בית העמים ובית הנבחרים. בית המשפט העליון התחוקתי הוא העומד בראש הרשות השופטת העצמאית.
החוקה
החוקה של בוסניה והרצגובינה היא חלק חשוב מהסכם השלום בבוסניה והרצגובינה, הידוע בשם הסכם דייטון, שניסוחו החל ב-22 בנובמבר 1995 על יד העיר דייטון, במדינת אוהיו שבארצות הברית, ונחתם בפריז שבצרפת, ב-14 בדצמבר 1995. החוקה של בוסניה והרצגובינה מביאה 4 נספחים מהסכם דייטון, שהופך את השלטון לשלטון מסובך ומפוזר. בנוסף, על פי ההסכם, המדינה מכילה שתי ישויות – הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ורפובליקה סרפסקה. החוקה של בוסניה והרצגובינה מבוססת על זכויות אדם, חופש קידום לשלום, צדק, סובלנות. בנוגע לשלטון, המדינה היא מדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות. הקבוצות האתניות השונות (הבוסניאקים הסרבים והקרואטים) במדינה נקראים "העמים המרכיבים".
ממשל
שמאל|ממוזער|150px|אדנאן טרזיץ', ראש ממשלת בוסניה והרצגובינה בשנים 2002–2007
אף על פי שבראש המדינה עומד נשיא, הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות. תפקידו העיקרי הוא למנות את ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, העומד בראש הרשות המבצעת הנקראת "מועצת השרים".
אספת הפרלמנט מורכבת משני בתים - בית העמים הוא הבית העליון, ובית הנבחרים הוא הבית התחתון. בבית העמים ישנם 15 צירים שעשרה מהם נבחרים על ידי הפדרציה של בוסניה והרצוגבינה. חמישה מהנציגים הם בוסניאקים, חמישה קרואטים וחמשת האחרים הם נציגים סרבים נבחרים על ידי רפובליקה סרפסקה. בבית הנבחרים ישנם 42 חברים: שני שלישים נבחרים על ידי הפדרציה של בוסניה והרצגובינה, ושליש נבחרים על ידי רפובליקה סרפסקה.
בית המשפט החוקתי של בוסניה והרצגובינה הוא בית המשפט העליון. מורכב מתשעה חברים, ארבעה מהם נבחרים על ידי בית הנבחרים של הפדרציה של בוסניה והרצוגבינה, שניים על ידי האספה של רפובליקה סרפסקה, ושלושה נבחרים על ידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם.
לביטחון פנים אחראי הסוכנות הממלכתית להגנה וחקירות.
מפלגות
לבוסניה והרצגובינה יש מערכת רב מפלגתית.
חלק מהמפלגות הן מפלגות רב לאומיות וחלק מפלגות אתניות.
המפלגות הרב אתניות המרכזיות
מפלגת בוסניה והרצגובינה.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של בוסניה והרצגובינה
מפלגות בוסניאקיות מרכזיות
מפלגת הפעולה הדמוקרטית.
הקהילה העממית הדמוקרטית. מפלגות סרביות מרכזיות
המפלגה הדמוקרטית הסרבית (בוסניה והרצגובינה).
המפלגה לקידום דמוקרטי.
מפלגות קרואטיות מרכזיות.
נוצרים דמוקרטים (בוסניה והרצגובינה).
האיחוד הדמוקרטי הקרואטי של בוסניה והרצגובינה.
ראו גם: :קטגוריה:בוסניה והרצגובינה: מפלגות
חלוקה מנהלית
שמאל|150px|ממוזער|בוסניה והרצגובינה - חלוקה לישויות העצמאיות
שמאל|150px|ממוזער|חלוקה למחוזות
שמאל|150px|ממוזער|חלוקה לאזורים
לבוסניה והרצגובינה ישנן כמה רמות של חלוקה מנהלית. החלוקה הראשית היא החלוקה של שתי הישויות העצמאיות – רפובליקה סרפסקה התופסת כ-49% משטח המדינה והפדרציה של בוסניה והרצגובינה שתופסת 51% מן המדינה. הישויות השונות הוקמו בעקבות הסכם דייטון בשנת 1995. נוסף לשתי ישויות אלו, מחוז ברצ'קו הוא מחוז פדרלי עצמאי השוכן בצפון המדינה ואינו משויך לאף אחת משתי הישויות.
החלוקה המשנית של המדינה היא החלוקה למחוזות. בפדרציה של בוסניה והרצגובינה נקראים המחוזות קנטונים, בבוסנית kantoni, בקרואטית županije ובסרבית кантони. בפדרציה ישנם עשרה מחוזות. ברפובליקה סרפסקה ישנם שבעה מחוזות הנקראים אזורים.
החלוקה המשנית של המחוזות היא החלוקה לרשויות מוניציפליות שונות (ערים, מועצות מקומיות, ומועצות אזוריות). במדינה ישנם 137 רשויות שונות, 74 בפדרציה של בוסניה והרצגובינה ו-63 מהם ברפובליקה סרפסקה.
חוץ מן הישויות, המחוזות והאזורים, במדינה ישנן ערים הנקראות "ערים ראשיות". הערים הן:
סרייבו – עיר הבירה הפדרלית (וגם בירתה של הפדרציה של בוסניה והרצגובינה) והעיר הגדולה ביותר במדינה.
באניה לוקה – עיר הבירה של רפובליקה סרפסקה והעיר השנייה בגודלה במדינה.
מוסטאר – עיר הבירה הלא רשמית של הרצגובינה והעיר השלישית בגודלה במדינה.
מזרח סרייבו – העיר הרביעית בגודלה במדינה.
חלוקת המדינה לישויות, מחוזות ואזורים.
הפדרציה של בוסניה והרצגובינה
מחולקת מנהלית לעשרה מחוזות.
אונה-סאנה (Una-Sana)
פוסבינה (Posavina)
טוזלה (Tuzla)
זאניסה-דובוי (Zenica-Doboj)
פודריניה הבוסנית (Bosnian Podrinje)
מרכז בוסניה (Central Bosnia)
הרצוגבינה-נארטאטוה (Herzegovina-Neretva)
מערב הרצוגבינה (West Herzegovina)
סרייבו (Sarajevo)
מערב בוסניה (West Bosnia) רפובליקה סרפסקה
מחולקת מנהלית לשבעה אזורים.
באניה לוקה (Banja Luka)
דובוי (Doboj)
בייאליינה (Bijeljina)
ולסאניסה (Vlasenica)
סרייבו רומנייה (Sarajevo-Romanija)
פוֹצָ'ה (Foča)
טראבינייה (Trebinje)
מחוז ברצ'קו (Brčko) - מחוז עצמאי שלא שייך מבחינה אדמיניסטרטיבית לאף אחת מן הישויות.
יחסי חוץ
בוסניה-הרצגובינה היא מדינה משקיפה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
צבא
הכוחות המזוינים של בוסניה והרצגובינה הם הגוף הצבאי של בוסניה והרצגובינה. והם האחראים לביטחונה מפני פלישות חוץ ולסיוע לשאר כוחות הביטחון במדינה.
כלכלה
הכלכלה הבוסנית הרצגובנית מבוססת על חקלאות ותעשייה זעירה. בחקלאות, היבולים העיקריים הם: תפוח אדמה, תירס, כרוב, חיטה, עגבניות ובצל.
היקף הדיג בבוסניה הרצגובינה הוא 2,550 טון שלל בשנה.
אוצרות הטבע הקיימים בבוסניה הרצגובינה הם עופרת, ברזל, בוקסיט, ליגניט, מנגן, נחושת, אלומיניום, כרום, אבץ, עץ ואנרגיה הידרו-אלקטרית. תעשיית המדינה כוללת הפקת וייצור פלדה, פחם, אלומיניום, ברזל, עופרת, אבץ, מנגן, בוקסיט, הרכבת כלי רכב, טקסטיל, מוצרי טבק, רהיטי עץ, הרכבת טנקים ומטוסים, מכשירי חשמל ביתיים, וזיקוק נפט.
היבוא למדינה עומד על שווי של 14.75 מיליארד ש"ח, בעיקר מקרואטיה, איטליה, גרמניה, וסלובניה, והיצוא ממנה הוא בשווי של 2.250 מיליארד ש"ח.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הפארק הלאומי סוטייסקה בבוסניה והרצגובינה
בוסניה הרצגובינה ממוקמת במערב חבל הבלקן אשר ביבשת אירופה, גובלת בצפון ובמערב בקרואטיה, בסרביה במזרח ובדרום במונטנגרו. רוב המדינה הררית, במיוחד במרכזה שם ממוקמים האלפים הדינריים. צפון מזרח המדינה מאופיין בנוף מישורי ובקעות שטוחות ורוב הקרקע הפורייה מצויה בו. בדרום המדינה ישנה רצועה באורך של כ-23 קילומטרים המחברת את המדינה לים האדריאטי. ברצועה זו ממוקמת העיר נאום. הרצועה מפרידה בין החלק העיקרי של קרואטיה לבין מחוז דוברובניק-נרטבה, והופכת את המחוז למובלעת הגובלת מצפון ומצפון מערב בבוסניה והרצגובינה, מדרום ודרום מערב בים האדריאטי וממזרח במונטנגרו.
נהרות ראשים: נהר סאווה המהווה את הגבול הצפוני עם קרואטיה, ויובליו: דרינה, בוסנה ואונה.
דמוגרפיה
בבוסניה הרצגובינה חיות שלוש קבוצות אוכלוסייה: בוסניאקים, סרבים וקרואטים. הבוסניאקים הם ברובם מוסלמים, הסרבים בעיקר נוצרים אורתודוקסים והקרואטים בעיקר קתולים.
דתות
גרף דתות בבוסניה-הרצגובינה:
נכון ל-2013, מספר המוסלמים (הבוסניאקים) מהווים 51% מהאוכלוסייה ואילו הנוצרים (הסרבים והקרואטים ביחד) מהווים 46%: 31% סרבי-אורתודוקסי ו-15% קתולים. 3% אינם משתייכים לדת כלשהי.
קבוצות אתניות
נכון לשנת 2013, יש בבוסניה והרצגובינה זכויות מלאות לכלל הקבוצות האתניות. למרות ביטול דרישת הסרבים במדינה להפוך את רפובליקה סרפסקה למדינה עצמאית יש עדיין מתחים בין הקבוצות השונות. על אף שהקבוצה הבוסניאקית מהווה כמעט מחצית מן האוכלוסייה, הקבוצות האחרות לא מקבלות את הדומיננטיות שלה, כך שלסרבים יש ישות מדינית נפרדת (רפובליקה סרפסקה) ולקרואטים ייצוג פוליטי שווה.
רוב תושבי המדינה הם בוסניאקים (מוסלמים), לאחר מכן סרבים (נוצרים-אורתודוקסים), ולבסוף קרואטים (נוצרים-קתולים). התפלגות אתנית:
בוסניאקים – 50.11%.
סרבים – 30.78%.
קרואטים – 15.43%.
אחרים – 2.73%.
יהודים
שמאל|ממוזער|300px|בית הכנסת בעיר סרייבו
היהודים הראשונים שישבו באזור זה היו סוחרים מיוון וטורקיה שהיגרו לסרייבו בשנת 1541.
הטורקים שישבו במקום, ביקשו לבודד את היהודים מהם ואכן, נבנה בעיר סרייבו רובע יהודי בשם "צ'יפוט חאן".
היהודים סבלו תחילה ממגבלות שהטילו המוסלמים, כפי שהיה גם בשאר מדינות האסלאם אך יחס זה השתנה עם הזמן והם זכו לזכויות שונות. היהודים קיבלו זכויות בשנת 1840 ובשנת 1856 קיבלו זכויות נוספות שעזרו להם להתפתח ולהגיע למעמד גבוה יותר מבעבר. עם שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ניתנה ליהודים האמנציפציה.
במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו יהודים רבים מבוסניה-הרצגובינה להשמדה ומעט היהודים שנותרו לאחר המלחמה הקימו קהילה מחודשת בסרייבו או שעזבו לארץ ישראל.
נכון לשנת 2018 יש בבוסניה והרצגובינה מיעוט זניח של כ-1,000 יהודים, רובם בסרייבו. יהודי בוסניה נמצאים ביחסי שכנות הטובה עם האזרחים האחרים וכמעט שאין בה אנטישמיות, למרות זאת, ביולי 2018 רוססו צלבי קרס וכתובות "יודן".
שפות
תושבי בוסניה-הרצגובינה דוברים בוסנית, סרבית וקרואטית, שפות סלאביות דרומיות, שההבדלים ביניהן מינוריים.
אוכלוסייה
בבוסניה והרצגובינה ישנן שש ערים שעברו את קו מאה אלף התושבים והן: סרייבו עם 310.571 תושבים, באניה לוקה עם 225.123, זניצה עם 137.296 טוזלה עם 131.778 תושבים, העיר מוסטאר (ביתם של 111.833 תושבים ובירת הרצגובינה) וביילינה עם 108.305 תושבים.
חינוך
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת באניה לוקה
כחלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, בוסניה נהנתה ממערכת חינוך ברמה גבוהה. המערכת הזו לא רק עודדה תלמידים ללכת ללמוד במוסדות השכלה גבוהה, אלא גם כיבדה השקעה והשגים. שנים מילידי בוסניה זכו בעבר בפרס נובל, המפורסם שבהם הוא איוו אנדריץ' שזכה בפרס נובל לספרות ב-1961. בוסנים רבים עזבו את מדינתם על מנת ללמוד את מקצועות ההיי-טק במקומות כמו צפון אמריקה, אירופה ואוסטרליה. חלק מאזרחי בוסניה הגדירו את תופעת 'בריחת המוחות' כאנשים שיצאו ללמוד על מנת לעזור למדינתם בעתיד, אך רק מעטים חזרו לבוסניה לאחר סיום לימודיהם מחוץ לבוסניה והרצגובינה.
נכון לתחילת העשור השני של המאה ה-21 ישנן בבוסניה שבע אוניברסיטאות, אחת בכל עיר גדולה. במשך 15 השנים האחרונות, ההשכלה הגבוהה בבוסניה לא התפתחה בכיוון של מודרניזציה עקב המלחמה שהתרחשה ועקב המצב הכלכלי הקשה. אף על פי שהמלחמה הסתיימה זה מכבר, לא התבצעה שום רפורמה בחינוך בבוסניה והרצגובינה. למרות זאת, המדינה מועמדת לכניסה לאיחוד האירופאי.
תרבות
בימי הביניים בוסניה-הרצגובינה הייתה תחת השפעות מתחלפות של הנצרות ושל האסלאם, ועדיין רווחות בקרב קבוצות אתניות מקומיות מיתולוגיות קדם-נוצריות. השפעות סותרות אלו באו לידי ביטוי, בין השאר, בתופעה שהפכה נפוצה באזורים מסוימים במהלך ימי הביניים, וקיבלה את הכינוי סטצ'ק. מדובר בסוג ייחודי של מצבות, שמשלב השפעות נוצריות עם סימבולים של פולקלור קדם-נוצרי, ובהמשך גם השפעות עיצוב עות'מאניות.
מאז המחצית השנייה של המאה ה-19, אימצו בבוסניה-הרצגובינה את הסטצ'ק כסמל לאומי, ובשנת 2016 הן הוכרו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, בשל ההצצה הנדירה שמראה תופעה זו על תמהיל האמונות הייחודי של האזור בימי הביניים.
אוכל
מוזיקה
חגים
תאריך שם נחגג על ידי הערות 1 בינואר ראש השנה האזרחית 7 בינואר חג המולד האורתודכסי נוצרים אורתודוקסים 9 בינואר יום הרפובליקה נחגג רק ברפובליקה סרפסקה 10 בינואר עיד אל-אד'חא מוסלמים משתנה על פי לוח השנה המוסלמי 14 בינואר ראש השנה האורתודוקסי נוצרים אורתודוקסים יומיים 27 בינואר יום סנט סאואס נוצרים אורתודוקסים 1 במרץ יום העצמאות 14 באפריל יום שישי הטוב נוצרים קתולים 16 באפריל חג הפסחא נוצרים קתולים יומיים 21 באפריל יום שישי הטוב האורתודוקסי נוצרים אורתודוקסים 23 באפריל חג הפסחא האורתודוקסי נוצרים אורתודוקסים יומיים 1 במאי יום העבודה 15 באוגוסט יום האסוומפטיון נוצרים קתולים 23 באוקטובר עיד אל-פיטר מוסלמים משתנה על פי לוח השנה המוסלמי 1 בנובמבר חג כל הקדושים נוצרים קתולים 25 בנובמבר יום הרפובליקה נחגג רק בפדרציה של בוסניה והרצגובינה 25 בדצמבר חג המולד נוצרים 31 בדצמבר עיד אל-אד'חא מוסלמים משתנה על פי לוח השנה המוסלמי הטבלה נכונה לשנת 2006
קישורים חיצוניים
גבי גולדמן, , "מעריב", 13 ביוני 2009
אתר העוסק בתיירות בבוסניה והרצגובינה
מפת בוסניה והרצגובינה
פרטי עיתונות היסטוריים על בוסניה באתר עיתונות יהודית היסטורית
אתר משרד החוץ בוסניה והרצגובינה
המוסד לקידום השקעות זרות - בוסניה והרצגובינה
אתר האיחוד האירופאי בבוסניה והרצגובינה
Embassy of the United States Bosnia & Herzegovina - Home
אתר עיריית סארייבו
סוכנות התיירות של העיר סארייבו
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות האסלאם
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות סרבו-קרואטית
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1992 | 2024-07-01T01:34:19 |
פקטורי גדילה דמויי אינסולין | שמאל|ממוזער|250px|ILGF
פקטורי גדילה דמויי אינסולין הידועים גם כ-IGF (ראשי תיבות של Insulin like Growth Factor) או סומטומדינים, הם מלקולות פוליפפטיד שמיוחסת להם עיקר ההשפעה על הגדילה. הסומטומדינים מיוצרים ומופרשים בעיקר מהכבד למחזור הדם. תפקידם העיקרי לעודד צמיחת סחוסים. כמו כן, הם פעילים בגדילת שרירי השלד והלב, התפתחות הריאות, גדילה והתחדשות של מערכת העיכול, גדילת הכבד והכליות, גדילת המוח, התחדשות קשרי הלימפה, תחזוקת והתחדשות כלי הדם, התעבות העור ורקמות החיבור. כמו כן יש להם תפקיד בהתמיינות כדוריות הדם.
בחינת מבנם הראה שהתפתחו מפרו אינסולין (פרקרסור בלתי פעיל של אינסולין שמפריש הלבלב). ישנם שלושה סוגי סומטומדינים, ויש להם מבנה דומה מאוד זה לזה:
פקטור גדילה דמוי אינסולין 1 - Insulin-like growth factor 1 (IGF-1) - בעל חשיבות גדולה בגדילה של ילדים, ואצל מבוגרים יש לו השפעה אנאבולית - גידול שרירים ועצמות וזירוז ריפוי והתאוששות לשרירים שנגרם להם נזק. קיימים תכשירים רפואיים של הורמון זה, המשמשים לטיפול במקרים נדירים של גמדות מסוג תסמונת לרון - סוג נדיר של גמדות עקב חוסר של IGF-1 הנובע מחוסר בקולטנים להורמון הגדילה. נקרא על שם הרופא והחוקר הישראלי צבי לרון.
פקטור גדילה דמוי אינסולין 2 - Insulin-like growth factor 2 (IGF-2) - בעל תפקיד בעיקר בתקופת ההריון - כהורמון הקשור לגדילת העובר. טרם פותח תכשיר רפואי מהורמון זה.
פקטור גדילה מכנו (MGF) - גורם לגדילת רקמת השריר ומזרז את ריפוי והתאוששות הרקמה במקרה שנגרם לה נזק. קיימים תכשירים רפואיים של הורמון זה.
רמת הסומטומדינים בדם עולה בתלילות ומגיעה לשיא בשנות העשרה המאוחרות, ואחר כך יורדת בהתמדה עד לעשור החמישי.
הסומטומדינים נישאים בדם על גבי חלבונים קושרים ספציפיים שמכונים ""IGF binding protein והם מווסתים את קשירת הפקטורים לרצפטורים. הרצפטור לסומטומדינים נמצא ברוב רקמות הגוף. זהו פוליפפטיד בן 1337 חומצות אמינו, הדומה מאוד לרצפטורים של האינסולין. החלבונים הקושרים מווסתים את ביטוי הסומטומדינים. ברמה נמוכה, הסומטומדינים קשורים לחלבון במקום לרצפטור. ברמה גבוהה מספיק חלק מהסומטומדינים נקשר לרצפטור.
רמת הסומטומדינים בדם גבוהה מאשר האינסולין אך רובה לא פעילה בגלל הקשירה לנשא. קשירה זו מאריכה את חיי הסומטומדינים.
בשנים האחרונות החל שימוש בלתי חוקי ב-IGF-1 וב-MGF על ידי ספורטאים - לפיתוח השרירים והעצמות. כל סוגי פקטורי הגדילה אסורים לשימוש על ידי הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט (WADA).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:סמים בספורט
sv:IGF | 2020-10-08T22:50:04 |
ארנבון מצוי | שמאל|ממוזער|220px|ארנבון מגזע צ'ינצ'ילה
שמאל|ממוזער|220px|ארנבון צעיר בפינלנד
שמאל|ממוזער|220px|ארנבון מצוי
שמאל|ממוזער|220px|ארנבון אנגורה
ממוזער|220px|ארנבונים לבנים
ממוזער|220px|ארנב מחמד שחור לבן
שמאל|ממוזער|220px|"ארנבון רעמת האריה"
ממוזער|220px|ארנב כתום
ארנבון מצוי (שם מדעי: Oryctolagus cuniculus) הוא מין יחיד בסוג ארנבון, במשפחת הארנביים, נקרא גם "ארנב אירופאי" או "ארנב העולם הישן". מין זה מהווה חלק חשוב מתפריטם של כ-30 מיני טורפים, בעיקר של השונר האיברי והעיט הספרדי (Aquila Adalberti), ומשמש כבסיס למקור כספי לחלק מבעלי אחוזות בתפוצתו הצדים אותו.
בעבר שויך הארנבון לסדרת המכרסמים, אולם משנת 1912 הוא חלק מסדרת הארנבים.
תיאור המין
משקל ארנבון הבר הוא 1.8-3.5 ק"ג, אורכו 40–50 ס"מ, אורך הזנב 10-5 ס"מ. ארנבים מבויתים עשויים להיות גדולים יותר. הארנבון הוא המקור ל-80 הזנים של ארנבון הבית, ששונים בגודלם צבע פרוותם וצורתם הכללית.
במין הבר הפרווה אפרורית, בעלת כתמים חומים שחורים או אדומים. החלק התחתון של הגוף בהיר יותר, החלק התחתון של הזנב לבן. ארנבים לבקנים אינם נדירים. האוזניים והרגליים קצרות בהשוואה לארנבת המצויה אבל בהשוואה לשפן הסלע יש אוזניים ארכות ממנו.
לארנבון ארבע שיניים חותכות וחדות (שתיים למעלה ושתיים למטה), ושתי שיניים נוספות למעלה, מאחורי השניים החותכות. לארנבים אזניים ארוכות, רגליים אחוריות גדולות, וזנב קצר ופלומתי. הארנבונים מתקדמים על ידי קפיצות, בעזרת רגליהם האחוריות החזקות. רגליים אלה מרופדות בתחתית בשכבת-פרווה עבה המשמשת כבולם זעזועים. בהונותיהם ארוכות ומחוברות בקרומים, כדי שלא יתפרשו בשעת הקפיצה.
ארנב פלמי ענק הוא הגדול במין זה ויכול להגיע למשקל של 20 ק"ג.
תזונה
הארנבים ניזונים ממגוון של חומר צמחי: עשבים, זרעים, פירות, נצרים, עלים, שורשים, קליפות עצים ושתילים רכים. בשטחי חקלאות הם ניזונים מזני חסה, גזר כרוב, מלפפון, ירקות שורש ודגנים שונים. עיקר מזונו של הארנבון עני בערכו התזונתי ומכיל חומר רב שאינו מתעכל כהלכה. הוא ניזון מצואתו (שלו ושל חבריו לקבוצה), כדי לקלוט חומר מזין נוסף (שהוא תוצר של עיכול שניוני). המין בעל מעי אטום גדול ביותר, בו מתרחשת תסיסה בקטריאלית של חומר לא מעוכל, ותכולתו מתרוקנת ומתעכלת שוב על ידי הארנבון מדי פעם בפעם. הארנבון אוכל גם זרעים מסוגים שונים.
התנהגות
הארנבונים הם יצורים חברותיים וטריטוריאליים. הם בוחרים לחיות בקבוצות גדולות, ברשת מחילות הנקראת "ארנבייה", אותה הם חופרים באדמה. גודל השטח וכמות המזון בו קובעים את גודל הקבוצה. קבוצה טיפוסית (קולוניה) מורכבת מ-6 עד 10 בוגרים משני המינים. הקבוצה נשלטת באמצעות היררכיה, החשובה ביותר לזכרים, מאחר שהיא קובעת את מידת נגישותם אל הנקבות בעונת הייחום.
הטריטוריה עבור כל פרט תלויה בכמות האוכלוסייה ובכמות המזון ואיכותו, גודלה משתנה בטווח בין 8 ל-200 דונמים. הטריטוריה של הזכרים גדולה פי שניים מטריטוריית הנקבות, וחופפת מספר נחלות של נקבות.
הארנבון פעיל בעיקר בשעות הלילה. הוא מוצא את מזונו מרדת החושך עד אור הבוקר, ביום הוא נמצא במאורתו תחת האדמה. על אף תדמיתו השקטה, הוא מסוגל להשמיע קולות צריחה רמים בשעה שהוא מותקף או כאשר הוא נפצע. הארנבים מתקשרים באמצעות עקבות ריח ובאמצעות מגע. בשעת סכנה הם רוקעים פעמים רבות במהירות על האדמה ברגליהם האחוריות.
רבייה ומחזור החיים
הארנבון ידוע בהרגליי הרבייה המרובים והתדירים שלו: הוא מסוגל להתרבות במשך כל השנה, אולם עיקר הרבייה היא על פי רוב במחצית הראשונה של השנה. המין מסוגל להתרבות חודש בחודשו (אך הדבר נדיר ביותר), כאשר התעברות מתאפשרת בטרם תתבצע ההמלטה הנוכחית. משך ההיריון ממוצע הוא כחודש ימים. גודל השגר אצל ארנבוני הבר הוא בין חמישה לשישה ולדות, ואצל הזנים המבויתים 4–12. הפלות הן דבר שגרתי, והן תוצאה של לחץ סביבתי או חברתי הפוקד את הנקבה ההרה.
סיבה נוספת להצלחתו הרבייתית של המין, קשורה לביוץ המתרחש רק כתגובה להזדווגות. בשליה נראים קשרים רבים מהרגיל (בדומה לאדם) בין מחזור דמו של העובר למחזור הדם של האם, על כן משמשת שליית הארנבון כמודל רפואי השוואתי לשליית האדם.
שלא כמו אצל ארנבת מצויה, גורי הארנבונים נולדים בתוך מחילה, בקן מרופד בפרווה, כשהם עיוורים, עירומים מפרווה, וחסרי ישע. אמם מבקרת אותם רק לדקות ספורות בכל יום כדי להניקם, אך חלבה עשיר ביותר ותורם להתפתחותם המהירה. הזכר לא משתתף כלל בגידול הצאצאים.הארנבונים פוקחים את עיניהם בגיל שבוע עד עשרה ימים, ונגמלים מינקות בגיל ארבעה שבועות. בגרות מינית של הזכר והנקבה, בגיל שמונה חודשים.
תוחלת החיים של הארנבון המבוית היא עד תשע שנים. באוכלוסיית הבר, לעומת זאת, התמותה בשנה הראשונה היא כ-90% מכלל הפרטים הנולדים.
המין ניצוד על ידי טורפים רבים, ביניהם כלביים שונים, חתוליים, סמוריים ועופות דורסים.
תפוצה ומקום חיות
ממצאים מעידן הקרח האחרון מראים כי מקורו בחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל), בחלקים קטנים מצרפת ובצפון מערב אפריקה (מרוקו בעיקר). אך הודות להתערבות האדם וליכולות ההסתגלות הרבות של מין זה, הוא נפוץ בבר בכל היבשות למעט אסיה ואנטארקטיקה.
באוסטרליה הוא נחשב למין פולש מסוכן ביותר, המהווה איום ממשי על החקלאות המקומית. ב-1859 הובאו ליבשת 24 פרטים בלבד, ותוך שש שנים גדל מספרם ליותר משני מיליון. פגיעתם במאזן האקולוגי חייבה את בנייתה של גדר הארנבים האוסטרלית.
ארנבונים מבויתים נמצאים בכל רחבי העולם. הוא נחשב כאחת מחיות המחמד האהובות ביותר על ילדים בעולם כולו. מגדלים אותו אף בחוות רבות לצורכי מאכל.
מקומות החיות המועדפים על מין זה, הם אזורים יבשים בקרבת גובה פני הים, בעלי קרקע חולית רכה הטובה למאורותיהם. שדות מרעה גם הם חביבים על הארנבון, בגלל ההגנה והכיסוי שהם מספקים. בימים בהם שלטה החקלאות המסורתית באירופה, היו נפוצים הארנבונים בשדות האדם, וכך נוצר המפגש בין המינים שהוביל לביות הארנבון. אולם שיטות החרישה המודרניות פוגעות במאורות, והוא מדיר את רגליו משטחים חקלאיים. הארנבון חי אף בקרבת מגורי האדם, בעיקר במרכז אירופה, הוא נוכח בגנים ציבוריים, בבתי קברות ובעזובות. בצורה זו סייע האדם להרחבת תפוצתו של הארנבון.
הארנבון והאדם
בשל אורח חייו ורביתו, מוגדרת אוכלוסיית הבר של המין כמזיק באזורים חקלאיים רבים. במיוחד במקומות בהם חסרים אויביו הטבעיים (בעיקר בשל הכחדתם).
הארנבון מתחרה בחיות המשק של האדם באיסופו של חומר צמחי מזין. מיליוני דולרים מושקעים באוסטרליה, ניו זילנד, בבריטניה ובארצות הברית כדי לדלל את אוכלוסייתו המתרבה של מין זה.
לעומת זאת, הפריטים המבויתים הם בעלי ערך כלכלי רב לאדם. הם מגודלים למטרות רבות, לציד, לתעשיית העורות, הבשר והטוויה, וכן כחיות מחמד. הארנבון הוא אף חיית מעבדה פופולרית ביותר, בגלל הנוחיות שבגידולו. בשנה אחת נערכים ניסויים בכחמישה מיליון פריטים, בתעשיית התרופות ובמוצרי קוסמטיקה שונים.
תחילת ביות המין באזור הים התיכון בתקופת רומא העתיקה, בימי הביניים היה נפוץ כבר במרבית ארצות אירופה. השבחת גזעים החלה ב-1,000 השנה האחרונות. בעידן הקולוניאליזם, היו משאירים ארנבונים באיים שהתגלו, כדי שישמשו מזון למבקרים עתידיים. תופעה זו גרמה לחיסול מהיר של משאבי האי, וגרמה לאובדן של מינים אקזוטיים רבים.
מקרה הפלישה האקולוגית
הבאת המין ליבשת אוסטרליה היא דוגמה לפלישה אקולוגית שגרמה ועדיין גורמת לנזק רב. יבוא פריטים ליבשת החדשה החל עוד במאה ה-18, אולם "הפלישה הגדולה" הייתה בסביבות 1850. מספר הפריטים בשנת 1900 עמד על 20 מיליון, ותפוצתם (שצומצמה רק בגלל היעדר מים באזורים המדבריים) הייתה 1,600 ק"מ מהחווה בה גודלו לראשונה. בשלב זה החלו במלחמה לדלדול המין שכללה הרעלות ופתיונות, כן הובאו מספר אויבים טבעיים מאירופה (השועל האדום למשל). הפעולות הללו, שנעשו ללא מחשבה מעמיקה, גרמו לפגיעה הרסנית בפלורה ובפאונה הייחודית של אוסטרליה. מינים רבים של חיות כיס הגיעו עד סף הכחדה. צריכת היתר של חומר צמחי, גרמה לאיבוד שטחי מרעה רבים והביאה להאצת תהליך המידבור. במאמץ לבלום את ההתפשטות המהירה ונזקיה, נבנתה לרוחבה של אוסטרליה גדר הארנבים האוסטרלית, שנועדה לעצור אותם פיזית.
שלב נוסף במלחמה כנגד הארנבונים נפתח בשנת 1950, עת ייבאו את מחלת המיקסומטוזיס הקטלנית עבור הארנבון וגורמת לעיוורון, לעיוות הפנים ולהפרשות מוגלתיות מעיניו ומאוזניו. באזורים בהם הוצגה הצליחה להקטין את האוכלוסייה בכ-90%, והפסיקה את התפשטות הארנבונים. בשנות ה-60 נראה כי פריטים רבים הראו עמידות זמנית בפני המחלה, בשנת 1968 אותרו זנים שונים של הוירוס שעבר מוטציות ברחבי אוסטרליה, אלו הוסיפו לקטול אוכלוסיות העמידות לזן הראשון. ארגון אוסטרלי להגנה על ארנבונים טוען שהממשלה מפיצה זנים חדשים של מיקסומטוזיס.
הארנבון כחיית מחמד
בניגוד לחיות בית נפוצות אחרות, הארנבון אינו "מתמסר" לאדם בקלות, אלא לרוב מנסה לברוח גם מהדמות שמטפלת בו באופן קבוע. על מנת ליצור עמו קשר ידידותי יש צורך בסבלנות רבה, בתנועות עדינות ואיטיות, ובעיקר בבניית אמון הדרגתי המושג תוך טיפול יומיומי רציף. תכונה זו עשויה לעיתים לתסכל ילדים הבאים במגע אקראי עם הארנבון ומצפים לאינטראקציה מתגמלת יותר.
הארנבון אינו נושך או שורט בני אדם כמעט כלל, אלא אם כן הרגיש סכנה, דבר זה מתבטא ביד הנשלחת לעבר פניו. כשהוא חש בסכנה הוא ירקע ברגליו לעיתים, ינהם או ינסה לברוח. לעיתים, מרוב בהלה יעמוד הארנב במקום ללא נוע. ארנבים ידידותיים במיוחד עשויים ללקק את בעליהם לאות הערכה וחיבה. אוזניו של הארנבון רגישות עד מאוד ולכן, לעולם אין להרימו תוך אחיזת אוזניו, הארנב אף אוהב שמלטפים אותו באוזניו ובגבו. על מנת להרימו יש לאחוז בעור התולה שבצווארו ביד אחת, ולתמוך בו מלמטה (מתחת רגליו) בעזרת היד השנייה.
ארנבון ביתי ניזון בדרך כלל ממזון יבש אותו ניתן להשיג בחנויות לציוד לחיות מחמד. עם המזון הזה נמנים סוגים שונים של "כופתיות למכרסמים" - ירקות וגרעינים טחונים ומיובשים שמהווים מקור זול יחסית לאנרגיה וויטמינים. בנוסף חשוב להגיש לארנבון אספסת או חציר המחזקת ומאתגרת את מערכת העיכול שלו (וכן מהווה מצע נוח למנוחה ולדיפון אזור המחיה).
הארנבון יעשה את צרכיו בדרך כלל בפינה קבועה, ואם אין הדבר כך, קל יחסית לאלפו וליצור אצלו הרגל של עשיית צרכים במקום קבוע. אנשים המגדלים ארנבים בביתם ירצו לא אחת למלא פינה זו במצע סופג ושבבי, דמוי נסורת, אותו יש להחליף פעם בכמה שבועות. שתן הארנבון הוא תערובת חומצית מאוד המדיפה ריח רע ומכתימה את מרבית המשטחים שהיא באה במגע עמם, ולכן מומלץ לנקות אותו בהקדם בכל מגע עם העור, הרצפה, ביגוד וכדומה.
בהיעדרן של מחילות, יחפש הארנבון הגדל בדירת מגורים את הפינות האפלות והשקטות של הבית על מנת לנוח בהן. בהיותו מסוגל לכרסם כמעט כל חומר, עשוי הארנבון לפגוע בספרים, חוטי חשמל, משקופים, דלתות וקירות הנקרים בדרכו אל אותה פינה בה הוא חפץ לשהות. מומלץ אם כן, שבעליו של הארנבון יהיה מודע להרגליו הללו וכך ימזער את הפגיעה האפשרית בחפצי הבית.
הארנבון בתרבות
הארנבון מופיע במעשיות ומשלים רבים בתרבות המערבית, בהדגשת מהירותו ופזיזותו, כמו גם כחיה שצריכה לנצל כל בדל של תושייה או תעלול כדי להימלט מאויביה הרבים. בתור חיות קטנות, לא מפחידות אשר נחשבות לחמודות, הארנבונים מרבים לככב בספרים ושירים לילדים.
מבין היצירות הרבות הכוללות ארנבונים ניתן לציין לדוגמה את "הצב והארנב", פיטר הארנב, באגס באני, טמפר מהסרט "במבי", ארנביב ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", "מי הפליל את רוג'ר רביט", באסטר מהסדרה "ארתור", "מיץ פטל" ועוד.
"גבעת ווטרשיפ", מאת ריצ'רד אדמס, הוא ספר משנת 1972 אודות חבורת ארנבונים. הספר, שעובד גם לסרט אנימציה, מבצע האנשה של הארנבונים, ומציג את חייהם והמאבקים שלהם מול איתני הטבע, טורפים, מחלות וארנבונים אחרים, כמו גם את יחס האדם אליהם.
בשל היותו חביב על ידי ילדים, מככב הארנבון במופעי קסמים ובדרך כלל בקסם הקלאסי הנקרא בטעות "שפן מכובע" (שפן הוא בעל חיים אחר ממשפחת השפניים).
ראו גם
גזעי ארנבוני בית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ארנביים
קטגוריה:בעלי חיים פולשים
קטגוריה:חיות מחמד
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:חיות משק
קטגוריה:צרפת: יונקים
קטגוריה:ספרד: יונקים
קטגוריה:פורטוגל: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:מינים מתפראים | 2024-09-30T20:10:20 |
גבינה | ממוזער|250px|פועלות מייצרות גבינה במחלבת "תנובה" בתל אביב (1934)
ממוזער|250px|מכירת גבינות בשוק
שמאל|ממוזער|250px|שוק גבינות חאודה בעיר חאודה, הולנד
גבינה היא מוצר חלב מוצק המיוצר מחלב של פרות, עיזים, כבשים, תאו (באפלו) ויונקים אחרים. עם זאת, החלב המתאים ביותר לייצור גבינות הוא של מעלי הגרה מאחר שהוא עשיר בחלבון החלב קזאין. ברחבי העולם קיימים כ-500 סוגים ייחודיים של גבינות ואלפי סגנונות המתבססים על סוגים אלה. אף על פי שכל הגבינות מיוצרות מאותו חומר גלם (חלב), מגוון הטעמים והמרקמים הוא עצום. הטעמים השונים של הגבינות הם תוצאה של מספר משפיעים: מקור החלב (סוג החיה ותזונתה), טכניקת הייצור, תמהילים שונים של חיידקים וסוגי עובשים, רמות שונות של שומן, ומשכי זמן שונים של התיישנות . גורמים אחרים כוללים הוספת חומרי טעם כמו עשבי תיבול, תבלינים, סוג העץ המשמש לאחסון ועיבוד בשיטות שונות כמו עישון מזון. גם תהליך הפסטור יכול להשפיע על טעם המוצר.
היסטוריה
הגבינה היא מאכל עתיק במיוחד שייצורו החל עוד בתקופה הפרהיסטורית. העדויות הקדומות ביותר לייצור גבינה התגלו בפולין ובסהרה ומתוארכות לאלף השישי לפני הספירה (לפני כ-7500 שנה).
נתח הגבינה העתיק ביותר נמצא על ידי חוקרים בשנות ה-30 של המאה הקודמת במדבר טקלה מקאן בסין, והיא מתוארכת לשנת 1615 לפני הספירה. הגבינה, שהייתה קבורה ליד כמה מומיות, הייתה ארוזה בוואקום ונמצאה במצב סביר.
ייצור גבינה התפתח מאוד בתקופה הרומאית והפך לתהליך מתוחכם מאוד. ברחבי תחום שליטת רומא התפתחו טכניקות שונות ומגוונות לייצר את המאכל. רבגוניות זו הגיעה לשיאה בזמן המהפכה התעשייתית והידרדרה בעקבות מיכון הייצור.
מזה אלפים רבים גבינה משמשת למאכל מונע רעב וככזה הרצוי למסעות ארוכים. הגבינה יעילה כמזון בזכות ניידותה, חיי המדף הארוכים שלה והכמויות הגדולות של שומן, חלבון, סידן וזרחן שיש בה. גבינה יותר קלה וקומפקטית מחלב, שממנו מייצרים אותה, וניתן לשמרה לתקופות ארוכות.
מקורות
"גבינה" היא מילה יחידאית בתנ"ך המופיעה בספר איוב: "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי". אך ככל הנראה הגבינה נזכרת גם בספר שמואל, בשם אחר, כאשר ישי אומר לבנו דוד לקחת את "חריצי החלב" (וכתרגום יונתן: "גובנין דחלבא") מתנה לשר האלף.
מקורותיו המדויקים של ייצור הגבינה אינם ידועים, וההערכות נעות בין 8000 לפנה"ס (כשכבשים בויתו לראשונה) ועד 3000 לפנה"ס בערך. שבטים טורקיים במרכז אסיה או במזרח התיכון גילו את תהליך הייצור באותו זמן כשיוגורט הומצא. על פי אגדה ידועה, נווד ערבי שסחב חלב במכל עשוי מבטן בעל חיים במדבר גילה כי חלבו הופרד לגבנים ומי גבינה על ידי אנזים ההגבנה שבקיבת בעל החיים.
במציאות, ייצור גבינה פותח כשיטת שימור חלב מוחמץ או מוקרש דרך לחיצה או המלחה והשימוש באנזים הגבנה הגיע לאחר מכן. העדות הארכאולוגית הראשונה לייצור גבינה נתגלתה באתר פרהיסטורי בן 7,500 שנה במחוז קויאוויה שבפולין של ימינו. ארכאולוגים שעבדו באתר חשפו כלי חרס מחוררים, אשר לדעתם שימשו לסינון החלב בתהליך ייצור הגבינה אנליזה כימית של החרסים מצאה שומנים אופייניים לחלב מעלי גרה ואיששה את ההנחה. כיוון ששומנים מחלב גולמי אינם נשמרים, הרי שהחלב עבר תהליך עיבוד (לגבינה או גהי). גבינות קדומות אלו היו די מלוחות ומרות ודומות במראה לגבינות קוטג' ופטה של ימינו. ייצור גבינה אפשר ניצול חלב גם באוכלוסיות שבהן לא התפתחה עדיין עמידות ללקטוז.
מהמזרח התיכון יובא ייצור הגבינה לאירופה, שם אקלים קריר יותר קיצר את זמן ההמלחה. גבינה פחות חמוצה ומלוחה זו הייתה מקום ראוי להתרבות מגוון חיידקים ועובשים שמציעים טעמים חריפים יותר.
התקופה הקלאסית
לפי המיתולוגיה היוונית, הגבינה הומצאה על ידי האל אריסטראוס . הומרוס, שחי במאה ה-8 לפנה"ס, מזכיר באודיסיאה ייצור ושימור של גבינות כבשים ועיזים.
בתקופת רומא העתיקה גבינה הייתה מאכל יום-יומי וייצורה היה אומנות מתוחכמת. יצירות מהמאה הראשונה לפנה"ס מתארות את ייצור הגבינה הרומאית שדומה יחסית לתהליך המודרני; התהליך כלל הקרשת המסו, עיבוד הגבן, המלחה, והתיישנות. הקיסרות הרומית הרכיבה תהליך קבוע ותקין לייצר גבינה. יתר על כן, האימפריה העצומה הפיצה את הגבינה לארצות שהיו תחת שליטתה, בהן המאכל לא היה ידוע.
התקופה הפוסט-קלאסית
בעוד מערכת המסחר של הקיסרות הרומית התפזרה ייצור גבינה באירופה גוּון עוד יותר, כשאזורים שונים פיתחו מסורות וטכניקות מיוחדות. ההתקדמות בייצור נעשתה איטית יותר בימי הביניים לאחר שרומא נפלה. למעשה, רבות מהגבינות המוכרות לנו כיום לא פותחו עד לאחר העידן הזה (גבינת הצ'דר פותחה ב-1500 לספירה, פרמזן ב-1597, גאודה ב-1697 וקממבר ב-1791).
התקופה המודרנית
שמאל|ממוזער|250px|חריץ טום
המפעל הראשון לייצור גבינה נבנה בשווייץ ב-1815; אך הייצור ההמוני של המאכל הצליח לראשונה בארצות הברית – ב-1851, כאשר חלבן ממדינת ניו יורק התחיל לייצר גבינה בפס ייצור ובמהלך העשורים הבאים מאות מפעלים דומים קמו ברחבי ארצות הברית.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 החל הייצור ההמוני של אנזים הגבינה ועד תום המאה הצליחו מדענים לייצר תרביות חיידקיות טהורות שאפשרו את ייעול הייצור.
בזמן מלחמת העולם השנייה עבר היקף הייצור של גבינה במפעלים את היקף הייצור המסורתי, ומאז רוב הגבינה בארצות הברית ובאירופה מיוצרת במפעלים. במאה ה-20 פותח תהליך לעיבוד חתיכות גבינה שנותרו מהייצור דרך הוספת חומרים מתחלבים, מלח וצבע מאכל. מוצר זול זה, שנקרא "גבינה מעובדת", נפוץ עד מהרה, למרות טעמו הנחות.
כיום הגבינה היא מוצר חקלאי עיקרי. על פי ארגון המזון והחקלאות, ב-2004 יוצרו ברחבי העולם מעל 18 מיליון טונות של גבינה. גרמניה היא היבואנית הגדולה ביותר של גבינה, וצרפת, שבה מיוצרים כ-400 סוגי גבינה, היא היצואנית הגדולה ביותר.
תהליך ייצור גבינה
שמאל|ממוזער|250px|הכנת גבינות במפעל
גבן
בתהליך ייצור הגבינה מופרד הגבן (curd), המרכיב המוצק, ממי הגבינה (whey). הקרשת החלב נעשית בעזרת מחמצת החלב או אנזים הנקרא "אנזים הגבנה". מחמצת החלב, למשל לבן, יוגורט או שמנת חמוצה, היא תרבית של חיידקי חומצה לקטית. הם גורמים ללקטוז שבחלב (סוכר החלב) להפוך לחומצה לקטית ולהוריד את ה-pH, דבר הנחוץ להקרשת החלב. התהליך מתרחש בטמפרטורה שבין 20–45 מעלות צלזיוס ונמשך בין 30 דקות ל-36 שעות. הוספת אנזים הגבנה גורמת לפירוק החלבון העיקרי שבחלב, קזאין, לצורה לא מסיסה, כלומר האנזים מביא לשקיעה של החלבון וליצירת מרכיב מוצק. ניתן להימנע משימוש באנזים הגבנה. מרקם הגבינה במקרה זה שונה (רך יותר).
ניתן להשתמש בחומצה כמו חומץ או מיץ לימון בנוסף למחמצת החלב או במקומה. ניתן אף להשתמש בהחמצה הטבעית של החלב על ידי השארתו מחוץ למקרר למשך מספר ימים. בשיטות אלו ירידת ה-pH גורמת לדנטורציה של הקזאין ולקרישה. הגבינות שמתקבלות בצורה זו חמוצות יותר.
בנוסף למחמצת, החיידקים שחודרים לגבינה מהווים אף הם גורם מרכזי בקביעת המרקם והטעם שלה.
מי גבינה
בחלב פרות 10%–20% הופך לגבן ויתרת הנוזלים הם "מי גבינה". כדי לנקז את מי הגבינה מתוך הגבן, חותכים את הגבן לגושים באמצעות "נבל חיתוך". גודל גושי הגבן הרצויים הוא 1.2 ס"מ. בחישת הגבן וחימומו ינקזו יותר ממי הגבינה. גושי גבן קטנים, המנוקזים יותר ממי גבינה, ישמשו להכנת גבינות קשות וגושי גבן גדולים ישמשו להכנת גבינות חצי קשות (צפתית, ברי, קממברט). מי הגבינה מכילים לקטוז ומינראלים המומסים במים וכן חלבוני מי גבינה, אשר נקשרים בחימום (ולא כתוצאה מפעילות אנזימטית), ומהם מיצרים את גבינת הריקוטה, כמו גם משקאות עתירי חלבון, מזון לתינוקות ומוצרי אפייה.
גיבוש
לאחר הפרדת הגבן ממי הגבינה מעבירים את הגבן למכלים או למתקן דחיסה. בייצור גבינות קשות עובר הגבן מספר שלבים: ראשית, מכניסים את הגבן לתבנית בצורת גלגל הגבינה הרצוי, ולוחצים אותו במכבש לניקוז נוסף של מי הגבינה. לאחר מכן מוטבל גלגל הגבינה למשך מספר ימים במשרה של מי מלח ותבלינים במהלכם מתגבש טעמה האופייני ונוצרת קליפת הגבינה. בשלב הבא, עוברת הגבינה הבחלה במשך כמה שבועות, בהן מתפתח מרקמה, ולבסוף מתיישנת הגבינה במשך כמה חודשים, במהלכם מתקבעים מרקמה וטעמה הסופי.
הכנת גבינה באמצעות שרף תאנים
שרף מעץ תאנה, ותאנים לא בשלות מכילים אנזים הנקרא פיקאין, הגורם לחלב להתגבש לגבן, בעת העתיקה השתמשו בהן ליצר גבינה מחלב. יש לכך רמזים בכתבי הומרוס, כפי שמשתקף מהציטוט הבא מהאיליאדה (בתרגום חופשי מאנגלית) – "כמו שמיץ התאנה נוסף לחלב, והחלב מתגבן עם ערבובו, באותה מהירות החלים ארס הזועם".לאכול כמו הומרוס, או איך מכינים גבינה מתאנים, wordpress.com קולומלה (Columella), אגרונום וסופר רומי (4–70 לספירה) מונה את אמצעי הגיבון המוכרים ברומא וממליץ על גיבון בעזרת שרף של תאנה. אמצעי זה נזכר גם ב.
גבינה בתרבות
שמאל|ממוזער|200px|בארוחות חגיגיות נהוג להגיש גבינות קשות על קיסמים.
לגבינה יש מקום מרכזי בתרבות המערבית מזה מאות שנים. גבינות רבות נחשבות למאכלים אקזוטיים ויקרים למדיי. במהלך השנים פותחה טכניקה מתוחכמת מאוד להתאמת הגבינה העדיפה לפי טעם היין המוגש בארוחה. בארוחות רבות בעולם המערבי גבינה יכולה להופיע במגוון מאכלים בתור מתאבן עם פירות או רקיקים, מילוי, רוטב או אפילו בתור מנה עיקרית או מרכיב בקינוחים.
לעומת זאת, לעיתים רחוקות מופיעה גבינה במאכלים ממטבחי מזרח אסיה, בדומה להיעדר מוצרי חלב בתזונת האזור. אולם באזורים מסוימים שותים חלב יאקים מבויתים וסוסים. בסין מכירות הגבינה נוסקות במהירות, אך עדיין קטנות בהשוואה לאירופה וארצות הברית.
תזונה ובריאות
ניתן לאכול גבינות טריות, מבושלות, עם מאכלים אחרים או לבדן. בחימום רוב הגבינות ניתכות ומשחימות, כתלות באחוז השומן בהן. גבינות עתירות שומן, כמו רקלט, ניתכות באופן חלק; ניתן להמס סוגים אחרים דרך הוספת חומצות או עמילן. תבשיל הפונדו, שבו יין משמש כמחמיץ, הוא דוגמה טובה לתבשיל המבוסס על גבינה מותכת. גבינות אחרות נעשות אלסטיות או נמתחות כשמחממים אותן, תכונה רצויה במאכלים כמו פיצה. ישנן מספר גבינות שאינן ניתכות במידה שווה, שומניהן נפרדים בעודן מתחממות ואף יש גבינות שמתקשות עוד יותר כשמחממים אותן, כמו הנולי וריקוטה.
גבינות הן מקור טוב לחלבון איכותי, אשלגן, סידן, זרחן, וויטמינים מקבוצת B. מומלץ לבחור בגבינות המכילות יותר סידן ופחות שומן ונתרן.
גבינות שונות זו מזו בתכולת הסידן שלהן: יש גבינות מועשרות וכאלה שאינן. בתוך כך, יש גבינות המכילות יותר סידן מאחרות באופן טבעי, כמו גבינת הריקוטה. ככלל, גבינות קשות מכילות לרוב יותר סידן מאשר גבינות רכות.
גבינות נבדלות ביניהן גם ברמות השומן (נעות בין אחוזים בודדים לעשרות אחוזים) והמלח (מטעם נייטרלי ועד מלוח מאוד).
בדרך כלל, גבינה מציעה כמות גדולה של סידן, חלבון וזרחן. תזונתית, גבינה היא פשוט חלב מרוכז: מנה של 30 גרם (כחתיכה אחת) של גבינת צ'דר מכילה כ-7 גרם חלבון ו-200 מיליגרם סידן. יש לצרוך כ-200 גרם של חלב כדי לקבל מידה דומה של חלבון וכ-150 גרם לקבלת מידה דומה של סידן. בגבינות בעלות אחוזי שומן גבוהים קיים שומן רווי בכמויות גבוהות.
מחקרים רבים הראו, שאכילת לפחות שלושה מוצרי חלב ליום עשויה להפחית את הסיכון למחלות עצם ושברים. חוקרים מייחסים את ההשפעה המיטיבה של מוצרי החלב לרכיבים התזונתיים המצויים בהם והתומכים בבניית העצם, בנוסף לסידן, כמו: חלבוני החלב, זרחן, מגנזיום, אשלגן, אבץ, ויטמין D וויטמין A. במחקרים נמצא כי צריכת מוצרי חלב עשויה להגן מפני מחלות לב בעיקר בזכות ההשפעה על גורמי הסיכון למחלות אלו (יתר לחץ דם, השמנה, וכולסטרול גבוה). במחקרים נוספים נמצא כי צריכת מוצרי חלב עשויה לסייע במניעת סוכרת מסוג 2. בנוסף, נמצא קשר בין צריכת מוצרי חלב וסיכון מופחת לפתח את התסמונת המטבולית, המהווה גורם סיכון הן למחלות לב והן לסוכרת מסוג 2. ארגון הלב האמריקני מעודד צריכה של מוצרי חלב דלי ומופחתי שומן, כחלק מ"תזונה בריאה".
הרכב תזונתי
להלן הרכבם התזונתי של מספר סוגי גבינה במנה של כ-28 גרם: כמות הפחמימות אינה כתובה כי, בדרך כלל, היא נעה בין אפס עד 2 גרם בלבד.
קלוריות שומן שומן רווי כולסטרול חלבון סידן גבינת צ'דר כמות 114 9 גרם 6 גרם 30 מיליגרם 7 גרם — % מהצריכה היומית — 14 30 10 — 20 גבינת גאודה כמות 101 8 גרם 5 גרם 32 מיליגרם 7 גרם — % מהצריכה היומית — 12 25 11 — 20 גבינת עיזים רכה כמות 76 6 גרם 4 גרם 13 מיליגרם 5 גרם — % מהצריכה היומית — 9 21 4 — 4 גבינת "אמריקן" מעובדת כמות 93 7 גרם 4 גרם 23 מיליגרם 5 גרם — % מהצריכה היומית — 11 21 8 — 16
סוגי גבינה
שמאל|ממוזער|200px|גבינות מסוגים שונים במרכול
החלוקה העיקרית של גבינות היא בין גבינות בשלות (קרי שעברו תהליך הבשלה) וגבינות טריות. בנוסף, ניתן את סוגי הגבינה השונים על פי פרמטרים רבים נוספים: סוג החלב ממנו עשויה הגבינה, דרגת הקושי של הגבינות, משך זמן ההתיישנות שלהן, חומרים שונים המוספים לגבינות, ארץ המוצא של הגבינה ועוד. להלן רשימה חלקית של סוגי גבינות.
גבינות טריות
שמאל|ממוזער|200px|גבינת ברינדזה מרוחה על פרוסת לחם
ממוזער|200px|גבינת ריקוטה תוצרת בית
ממוזער|200px|גבינת לבנה של תנובה לייצוא
גבינות טריות, או לבנות, הן גבינות שלא עברו תהליך הבשלה. גבינות אלו מכילות על פי רוב בין 1/2% ל-30% שומן, ולעיתים מכילות תוספות כגון פירות, אגוזים, דגנים, ירקות או תבלינים. גבינות אלו נמכרות לצרכן באריזות חד פעמיות, בדרך כלל ארוזות מראש – האריזות הנפוצות הן של 250 ו-500 גרם.
גבינות טריות למריחה
גבינות אלו בעלות מרקם של משחה, וניתנות למריחה.
דוגמאות לגבינות למריחה:
גבינה לבנה למריחה
גבינת שמנת
לַבָּנֵה
מסקרפונה – גבינה מתוקה ורכה במיוחד
קוטג'
ריקוטה
גבינות מלוחות
אלו הן גבינות בעלות מרקם קשה למחצה, המכילות לפחות 2% מלח בישול במשקלן. גבינות מלוחות מכילות בדרך כלל בין 1/2% ל-24% שומן. דוגמאות לגבינות אלו:
גבינה צפתית
גבינה בולגרית
פטה (ברומניה קרויה "טלמיה")
חלוּמי – מוצאה מקפריסין, ניתנת לטיגון ולצלייה בגריל
גבינות בשלות
גבינות בשלות הן כאמור גבינות אשר עברו תהליך הבשלה. לגבינות אלו אורך חיים ארוך יחסית, לעיתים אף ארוך מאוד. לרבות מגבינות אלו טעם וריח עז, ובשל תהליך ההכנה הארוך עלותן לצרכן גבוהה מזו של גבינות טריות.
גבינות עובש
שמאל|ממוזער|150px|גבינת גורגונזולה ועליה נימי עובש
גבינות להן מוסיפים מיני עובש המעניקים לגבינה ריח חריף וטעם ייחודי.
ישנן שתי קבוצות עיקריות של גבינות עובש: גבינות עובש לבן, להן מוסיפים עובש מהסוג penicillium candidum או Penicillium Camemberti, המעניק לגבינה ציפוי לבנבן אופייני ומרקם רך, כמו בברי ובקממבר; וגבינות כחולות, להן מוסיפים סוגי עובש המעניקים לגבינה גידים בעלי צבע כחול וטעם ייחודי, כמו גורגונזולה (מתוקה או פיקנטית), סטילטון, רוקפור ודנית כחולה.
גבינות קשות וחצי קשות
שמאל|ממוזער|200px|גבינת צ'דר, גבינה קשה
גבינות שעברו תהליך התיישנות עד לקבלת מרקם מוצק. קושי המרקם תלוי במשך ההתיישנות של הגבינה, ולעיתים אותו סוג גבינה נמכר בכמה דרגות קושי (ובפועל, התיישנות) שונות.
דוגמאות לגבינות קשות:
אדם (הולנדית)
אמנטל (שווייצרית)
גאודה (הולנדית)
פקורינו (איטלקית)
פרמזן (איטלקית)
צ'דר (אנגליה)
קשקבל (איטלקית)
גרוייר (שווייצרית)
קונטה (צרפתית)
טום
גבינות מותכות
גבינות מותכות הן גבינות שעברו חימום בטמפרטורה גבוהה. לגבינות אלו מרקם רך ואחיד. לעיתים קרובות הן נמכרות באריזות שצורתן משולשים.
גבינות צאן
שמאל|ממוזער|200px|גבינת עיזים תוצרת מחלבת סוסיא, ישראל
ייצור גבינות מחלב צאן – מכבשים ומעיזים, נעשה בדרך כלל במחלבות קטנות. החלב מובא אליהן על ידי מגדלי צאן מהסביבה הקרובה או שנחלב רק על ידי בעל הדיר המקים מחלבה ביתית ליד דירו. הן הייצור והן השיווק נעשה על ידי בעל הדיר ובני משפחתו. יש אפיון לסוגי הגבינות בהתאם למקום גידול הצאן, כמו ליד מרעה טבעי, התמחות בעל הדיר בייצור גבינות ומספר הבהמות בדיר הקובע את רמת ההתמחות שניתן להשיג בייצור הגבינות.
תחליפי גבינה
ממוזער|שמרי בירה לבישול
יש צמחונים הנמנעים מלאכול גבינות שיוצרו באמצעות אנזים הגבנה שמקורו בבעלי חיים. טבעוניים לא אוכלים מוצרי חלב, אלא "תחליפים" המדמים מרקם של גבינה שמקורם בצומח. תחליפים אלו עשויים בדרך כלל מסויה או מאגוזים שונים.
אנשים הסובלים מאי-סבילות ללקטוז או אלרגיה לחלב, כמו גם צמחונים וטבעונים, המעוניינים להחליף גבינה בבישול, משתמשים בתחליפים כמו שמרי בירה (באנגלית נקראים גם nutritional yeast) – שמרים לא פעילים, הנמכרים כפתיתים דקים או כאבקה בחנויות טבע. שמרי הבירה עתירי ויטמינים מקבוצת B, אך לא B-12, כפי שחשבו בעבר; יש בהם מינרלים רבים, כגון ברזל, אשלגן, אבץ וזרחן. לשמרי בירה יש מרקם וטעם של גבינת פרמזן, ונהוג להשתמש בהם באמצעות בזיקה על סלטים או תבשילים (כגון פסטות, מאכלי אורז ועוד). ניתן להכין גם ממרח שמרי בירה, שאותו אפשר למרוח על לחם או להשתמש בו כרוטב. שמרי בירה משמשים גם להקרמה של תבשילים וניתן להוסיפם לקציצות ולתבשילים שונים, אם כי חלק מהרכיבים התזונתיים שבשמרים נהרסים בבישול.
כשרות וחלאל
ביהדות אסורה אכילת גבינה, ככל מוצרי החלב, עם מוצרי בשר.
ביהדות ובאסלאם, חוקי הכשרות והחלאל אוסרים את אכילת גבינה שיש בה אנזים הגבנה מבעלי חיים אסורים או בעלי חיים שלא נשחטו כהלכה. שתי הדתות מקבלות אנזימי הגבנה ממקורות שאינם מן החי, אם כי יש דעות בהלכה שאפילו אנזים הגבנה מהחי עובר תהליך שלחלוטין משנה את הרכבו ולכן יהיה כשר. בניגוד לחלב שחלבו גוי, שבו חששו חז"ל מעירוב של חלב בהמה טמאה בתוך החלב הכשר, בגבינה לא חששו חז"ל לכך מפני שחלב בהמה טמאה אינו מתגבן.
ראו גם
גבינה לבנה
עוגת גבינה
תסיסה
תסיסה לקטית
שמרי בירה
סכין גבינה
קישורים חיצוניים
כל מה שאפשר לדעת על גבינות בכלל ועל גבינות איטלקיות בפרט, מהאתר האיטלקי של ג'אקומו
FANKHAUSER'S CHEESE PAGE אתר ללימוד הכנת גבינות מחלב גולמי
Soc.Cooperativa DORGALI PASTORI, אתר מוצרי מחלבת גבינות צאן מסרדיניה – כולל הסבר על סוגי גבינות הצאן /
Dorgali Pastori Sardegnia, cheese and dairy foods – אתר webshots – תמונות מתהליך יצירת גבינות מחלב צאן בסרדיניה: תהליך הייצור, הגיבון וסוגי הגבינות
Susya goats farm & dairy – Daroma Hevron mountains Israel – אתר webshots תמונות מתהליך ייצור הגבינות במחלבת סוסיא, מכון החליבה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוצרי חלב
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-08-30T19:54:35 |
ארנבת מצויה | שמאל|ממוזער|250px|ארנבת מצויה במנוסה, תת־המין Lepus capensis sinaiticus, צולם בעזוז
שמאל|ממוזער|250px|ארנבת מצויה מתת-המין Lepus capensis arabicus מאחורי שיח
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס אסייתי לאחר שלכד ארנבת מצויה, בצפון מזרח איראן
ארנבת מצויה (שם מדעי: Lepus capensis) היא מין חיה ממשפחת הארנביים הנפוצה ברחבי דרום אסיה ואפריקה וגם בישראל.
תפוצה ומקום חיות
הארנבת המצויה נפוצה במזרח התיכון, באפריקה ובמערב אסיה. היא נפוצה בכל סוגי הקרקע הפתוחים – מישוריים או הרריים. באפריקה למשל, אוכלוסיות של המין נפוצות אף במדבר. היא אינה נמצאת בחורש סבוך או ביערות גדולים. בישראל היא נפוצה בכל רחבי הארץ, למעט החורש הצפוף בגליל ובכרמל.
תיאור:
אורך הארנבת: 59.5-52.0 ס"מ בממוצע.
משקל: 4–5 ק"ג.
מבנה גופה של הארנבת ארוך וצר, זנבה עבה.
הראש עגלגל בצורתו, האוזניים ארוכות, עד 14 ס"מ, ושחורות בקצותיהן.
העיניים גדולות וצבען אדום–חום, הרגליים האחוריות ארוכות בהשוואה לקדמיות וחזקות מהן.
צבע הפרווה חום–אדמדם ("ג'ינג'י") עם גוונים שחורים בחלקים העליונים וגוונים בהירים עד לבנים ברגליים בצוואר ובבטן.
בעזרת צבע פרוותה, היא מסתווה בקלות על רקע האדמה.
תת מינים
ישנם 12 תת־מינים לארנבת המצויה, והם כוללים את הבאים:
Lepus capensis capensis
Lepus capensis aquilo
Lepus capensis carpi
Lepus capensis granti
Lepus capensis aegyptius
Lepus capensis hawkeri
Lepus capensis isabellinus
Lepus capensis sinaiticus - מצוי בדרום ישראל.
Lepus capensis arabicus
Lepus capensis atlanticus
Lepus capensis whitakeri
Lepus capensis schlumbergi
רבייה וגידול צאצאים
הארנבות חיות ביחידות או בזוגות.
עונת הרבייה מתחילה בינואר ומסתיימת ביוני. במהלך תקופה זו מתעברת הנקבה 2–4 פעמים. לעיתים מתחיל היריון נוסף עוד בטרם הסתיים ההיריון הקודם, כך שהנקבה נושאת ברחמה שני הריונות (או שְׁגָרִים) בו זמנית. ההיריון נמשך 30–33 ימים בממוצע, ההמלטה מתרחשת בחודשים מרץ עד אוקטובר, כאשר בעונה יחידה נולדים 1–6 גורים.
משקל הוולדות 126 גרם. בניגוד לארנבון מצוי, הארנבת ממליטה את וולדותיה מעל האדמה, והגורים נולדים עם פרווה ועיניים פקוחות. הם גדלים במהירות ובגיל 3 שבועות מתחילים להיגמל מהיניקה וניזונים מחומר צמחי, חצי מעוכל על ידי הוריהם. חודש לאחר מכן כבר ניזונים ממוצקים ומשקלם מגיע ל־0.9 קילוגרמים.
הנקבה והזכר מגיעים לבגרות מינית בגיל 8 חודשים.
תוחלת החיים אינה ידועה, אך מרבית הארנבים אינם שורדים בטבע יותר משנה. מעטים בלבד מגיעים בשביה ל־5 שנים, אך ידועים מקרים של ארנבים שהאריכו חיים עד 12.5 שנים.
התנהגות
רגליה האחוריות של הארנבת עוזרות לה בפיתוח מהירות רבה של 70 קילומטר לשעה בקירוב. היא מסוגלת לנתר למרחקים של עד 2.5 מטרים ולגבהים של 1.5 מטרים. היא אף טפסנית עצים וסלעים מצטיינת ומסוגלת לשחות.
שלא כמו הארנבון, אין היא חופרת מחילות בקרקע אלא שוכנת על פני הקרקע. ביום היא מסתתרת בגומות ותחת שיחים או בעשב גבוה, והיא פעילה בעיקר בלילה. יוצאות דופן בהתנהגות זו מספר אוכלוסיות באסיה ששוכנות תדיר בגומחות. משערים שזו אדפטציה לאקלים בסביבה זו.
הארנבת משגיחה על סביבתה בעזרת עיניה הגדולות וראייתה המכסה 360 מעלות. כאשר היא יושבת בטוחה, היא עוצמת את עיניה ושוקעת בתנומה חטופה ובתנועת רביצה. אולם היא רגישה לכל צליל ותנועה, וכאשר היא מרגישה בסכנה, היא מצמידה את גופה לקרקע וקופאת עד תום הסכנה. הארנבת ישנה שינה מלאה לעיתים רחוקות ביותר, לרוב למשך מספר דקות מעטות בלבד, אז היא שוכבת על צידה וגופה רפוי.
באביב, לקראת עונת הרבייה, יוצאות הארנבות ממחבואן, אף במהלך שעות היום. הזכרים רודפים זה אחר זה עד התשה הדדית, אז מתרוממים על כפות רגליהם האחוריות ומתאבקים בעזרת רגליהם הקדמיות. קרבות אלו נצפים על ידי הנקבות, ומשמשים חלק משמעותי בקביעת הנחלות ובני הזוג.
התקשורת הבין־מינית טרם נחקרה בפרוטרוט, אולם משערים כי מאחר שהארנבות פעילות הן ביום והן בלילה, הן מסתמכות בתקשורת ביניהן על חוש הראייה בעיקר. השערה זו מתאימה להתנהגויות שהוזכרו למעלה. לארנביים הסתמכות רבה על חוש המישוש וחוש הריח – שימוש בהורמונים כימיים לזיהוי של בני זוג וכן לזיהוי הגורים. בבדיקות שמיעה שנערכו למין זה התגלה כי חוש השמיעה מפותח ביותר, אולם לא נצפו התנהגויות ספציפיות התואמות קביעה זו.
תזונה
הארנבת ניזונה מחומר צמחי: צמחים מזינים, עשבים, גרגירי בר, ירקות, פירות, פטריות – וגם גידולים חקלאיים שונים להם היא מסבה נזק רב.
את החלבונים והויטמינים שלהם זקוקה הארנבת לשם גדילה תקינה, היא צורכת בעיקר מצואה טרייה של עצמה הסופחת לתוכה חומרים המעורבים בתהליך העיכול.
אקולוגיה של המין
הארנבת מבלה את מרבית חייה, מינקות עד זקנה, בבריחה מטורפיה הטבעיים, בעיקר שועלים, עופות דורסים וטורפים שונים. כמעט תמיד היא בוחרת באפשרות של בריחה מטורפיה, ולעיתים רחוקות היא מסתתרת מתחת למחסה.
הארנבים הצעירים, מלבד היותם חשופים לטורפים, רגישים במיוחד למחלות ולטפילים שונים, ואחוזי הישרדותם בשנה הראשונה להיוולדם הם 60%-80%. גורמי תמותה אחרים הם מזג האוויר, תת־תזונה באזורים מדבריים, נזקי הדברה ופגיעה על ידי כלי תחבורה.
הארנבים מהווים 5% מסך כל המזון הנצרך על ידי טורפיהם.
כאשר המין מתרבה בצורה א־נורמלית, הוא עלול לגרום לנזקים חקלאיים באזורים שבהם הוא נמצא. האדם מתמודד עם הארנבת בעיקר באמצעות מלכודות, לעיתים רחוקות הוא משתמש נגדה בהדברה או הרעלה ישירה מאחר שבשרה משמש לאכילה בתרבויות רבות.
הארנבת במקורות
בתורה, מוזכרת הארנבת כבעל חיים האסור באכילה:
קישורים חיצוניים
ארנבת מצויה - מידע וקישורים באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ארנביים
קטגוריה:ארץ ישראל: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-07-07T08:37:58 |
סכרת | REDIRECTסוכרת | 2004-09-03T12:56:24 |
ארנבים | ממוזער|ארנבון מצוי
ארנבים הם קבוצה לא-טקסונומית של יונקים קטנים ממשפחת הארנביים (Leporidae) שבסדרה ארנבאים הכוללת מספר סוגים. מתוך אחד עשר סוגים במשפחת הארנביים, שמונה מכונים ארנבים, ושלושת הסוגים האחרים (ארנבת, ארנב אסמי וארנבון אדום) מכונים "ארנבות".
רוב הארנבים הם בצבעי אפור, חום או חום-צהבהב. מין אחד של ארנב, ארנב אממי (Pentalagus furnessi), מצוי בסכנת הכחדה וקיים רק באיים אממי אושימה וטוקונושימה שבאיי ריוקיו. תוחלת החיים של הארנב היא כ-12 שנים.
תפוצה
חצי מאוכלוסיית הארנבים העולמית נמצאת באמריקה הצפונית, והשאר נמצאת בדרום-מערב אירופה, בדרום-מזרח אסיה, בסומטרה, במספר איים בארכיפלג היפני ובחלקים מאפריקה ומאמריקה הדרומית. הארנבים היגרו לאמריקה הדרומית במסגרת ההחלפה האמריקנית הגדולה.
סוגים
סוג ומין יחיד ארנב ננסי (Brachylagus idahoensis)
סוג ארנב ננסי הולנדי (Netherland Dwarf rabbit)
סוג ומין יחיד ארנב הנהרות (Bunolagus monticularis)
סוג ארנב מפוספס (Nesolagus)
סוג ומין יחיד ארנבון מצוי (Oryctolagus cuniculus)
סוג ומין יחיד ארנב אממי (Pentalagus furnessi)
סוג ומין יחיד ארנב אוגנדי (Poelagus marjorita
סוג ומין יחיד ארנבון געשי (Romerolagus diazi)
סוג ארנבון יער (Sylvilagus)
סוג ארנבון פלמי ענק (Oryctolagus cuniculus domesticus)
סוג ארנב ראש אריה (Lionhead)
ארנב ענק
ארנב הולנדי
בתרבות
הארנב מופיע בתורה ובמספר מיתולוגיות ובהן המיתולוגיה האצטקית והקוריאנית. עם הארנבים המפורסמים בספרות נמנים הארנב הלבן מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", הארנבונים מ"גבעת ווטרשיפ", ופיטר הארנב מספריה של ביאטריקס פוטר. ארנב בדיוני מפורסם אחר הוא באגס באני של האחים וורנר, שהוא אחד הארנבים האנושיים המוכרים ברחבי העולם.
הארנב בדרך כלל מסמל מהירות. במשל "הצב והארנב" הארנב מסמל גם שאננות.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שמות עממיים של יונקים | 2024-10-19T21:18:24 |
דגל בלארוס | דגל בלארוס אומץ ב-7 ביוני 1995 ואושר במשאל עם, כאשר הוא מחליף עיצוב קודם ששימש מאז קבלת העצמאות מברית המועצות. הדגל החדש דומה לזה שהיה בשימוש כאשר בלארוס הייתה חלק מברית המועצות, בהשמטת הפטיש והמגל. הדוגמה הדקורטיבית בצד שמאל של הדגל היא דוגמה בלארוסית מסורתית, והצבע האדום אמור לסמל את דמם של מגיני בלארוס. הירוק מסמל את היערות שבמדינה.
הדגל הקודם של בלארוס (בין השנים 1991–1995) הוא לבן-אדום-לבן (עיצוב של קלאודזי דוז'-דושבסקי על ידי רפובליקה עממית קצרת זמן בשנת 1918). הנשיא לוקשנקו ביקש להחליפו בטענה ששימש את הבלארוסים ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. ב-14 במאי 1995 נערך משאל עם בנושא והצעת לוקשנקו להחליף את הדגל התקבלה ברוב של 75% על-פי התוצאות הרשמיות. האופוזיציה הבלארוסית לרבות מפלגת הדמוקרטיה הנוצרית הבלארוסית לא מכירה בתוצאות משאל העם ובדגל החדש ומוסיפה להניף את הדגל הלבן-אדום-לבן בהפגנות ובאירועים אותם היא מארגנת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בלארוס: סמלים לאומיים
בלארוס
בלארוס | 2024-01-11T17:27:29 |
תספיג DNA | תספיג DNA (באנגלית: Southern Blot) היא שיטה בביולוגיה מולקולרית לקביעת גודלו ונוכחותו של רצף DNA ייחודי.
השיטה פותחה ב-1975 על ידי הביולוג הבריטי אדווין סאת'רן (Edwin Southern), והיא נקראת על שמו. פירוש שם המשפחה של הממציא הוא "דרומי"; שיטות נוספות, המבוססות על סאת'רן בלוט ואשר פותחו מאוחר יותר, זכו לשמות רשמיים חצי-היתוליים, אשר מהווים משחק מילים על השם המקורי: תספיג RNA מכונה "Northern blot" (תספיג "צפוני") ותספיג חלבון נקרא "Western blot" (תספיג "מערבי"). במעבדות בישראל מרבים להשתמש במונחים הלועזיים המקוריים ולא במונחים העבריים התקניים.
השיטה
לאורך גדיל ה-DNA מצויים רצפים קצרים (בגודל 15-4 נוקלאוטידים) המכונים אתרי הגבלה, ולכל אחד מהם אנזים הגבלה ייחודי, המזהה אותו ומבצע על-ידו חיתוך של הגדיל. תוחלת מספר אתרי ההגבלה בגדיל נתון המתאימים לאנזים הגבלה מסוים, גדל ביחס ישר לפי מספר הנוקלאוטידים בגדיל, וביחס הפוך-מעריכי למספרם באתר ההגבלה. את המקטעים המתקבלים מהחיתוך ניתן להפריד ולאפיין על-פי גודלם, על ידי הרצתם באלקטרופורזה בג'ל (בדרך-כלל של אגרוז). הג'ל מכיל מעברים מיקרוסקופיים, המאפשרים מעבר מוגבל של מולקולות דרכם, כאשר גודל המולקולה משפיע על יכולתה לעבור דרכו ועל מהירות המעבר (מולקולה קטנה תעבור מהר יותר). ניתן להכין ג'לים בריכוזים שונים עבור מקטעים בגדלים שונים. כדי לאפשר את התנועה, מופעל שדה חשמלי ומולקולות ה-DNA הטעונות שלילית נודדות מהקוטב השלילי אל החיובי.
לאחר סיום ההפרדה החשמלית מניחים את הג'ל על גבי ממברנת ניטרוצלולוזה או ממברנת ניילון ובעזרת לחץ או דיפוזיה של נוזלים מעבירים את הדנ"א לממברנה. ה-DNA מקובע לניטרוצלולוזה על ידי חימום או לניילון על ידי קרינת UV.
את המקטעים בעלי הרצף המבוקש ניתן לאתר בעזרת מולקולת "גלאי"- מולקולת דנ"א בעלת רצף משלים לרצף הנבדק. הגלאי מסומן באופן רדיואקטיבי או פלואורסצנטי. ממברנת ה-DNA, הגלאי ובופר ההיברידיזציה מוכנסים לתא חימום כדי לגרום לדנטורציה (פירוק) של ה-DNA, וכך להפוך אותו מדו-גדילי לחד-גדילי. הגלאי מזהה את הרצף המשלים לו ומתאחד עמו. בהמשך, הממברנה נחשפת לסרט צילום; במקום שבו נמצא הגן המבוקש נוצרים פסים (בנדים) על גבי סרט הצילום. ניתן לדעת את אורכה של מולקולת ה-DNA בהתאם למיקומה היחסי בג'ל (המולקולה רצה בהתאם לאורכה).
לרוב משתמשים בבסיס לצורך הפרדת ה-DNA הדו-גדילי, ולא בחימום כנהוג בשיטת ה-PCR (המגבירה מקטע DNA מסוים). הבסיס מנתק את קשרי המימן המשולשים והכפולים בין הגדילים ומאפשרים הצמדות גלאי רדיואקטיבי\פלואורסצנטי המשלים לאותו גדיל שאנו רוצים לבדוק את נוכחותו.
ראו גם
אלקטרופורזה בג'ל
אנזים הגבלה
קישורים חיצוניים
Southern blot, מצגת Shockwave
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור | 2022-05-20T14:24:57 |
עגינות | עגינות היא מונח ביהדות שמלכתחילה יוחד לציון מצבה של אישה שבעלה הלך למרחקים ואין ידוע מה עלה בגורלו והאם הוא חי או מת, כלומר, לאישה הנשואה כהלכה, שאבדו עקבות בעלה, ועל כן היא לא חיה עם בן זוגה, והיא אסורה להינשא לאחר. אולם, השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית, לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה, לרבות מקרים שבהם אחד מבני הזוג לקה במחלה קשה (תרדמת, אובדן שפיות וכדומה) המונעת ממנו להתגרש, לתופעות של סרבנות גט וכן לשומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לקיים מצוות חליצה, ואף למקרה הנדיר של יבם המסרב לחלוץ לאלמנת אחיו.
בעוד שבעבר הדגש במושג העגינות היה על העלמות הבעל, תופעה שהייתה שכיחה בגלל עזיבת הגברים את מקום מגוריהם לתקופות ארוכות לצורך פרנסה או מלחמה והיעדר אמצעי קשר מהירים, הרי שבימינו נדיר שאדם נעלם ללא השארת עקבות שלא עקב היעלמות מכוונת, ועיקר בעיית העגינות נובעת ממקרים בהם גבר מסרב לתת גט לאשתו או היא מסרבת לקבלו.
בתי הדין הרבניים מחזיקים קרן כספים לצורך סיוע לעגונות. רובו של הכסף מוקדש לאיתור בעלים שנעלמו, וחלק ממנו מוקדש לתשלום לסרבני גט כדי לשכנעם לתת גט לנשותיהם.
מושג העגינות
השימוש בשורש עג"נ לתיאור היקשרות נמשכת של אשה בקשר נישואין מופיע במקרא בהקשר הקרוב לזה של ייבום: במגילת רות, כאשר נעמי מסבירה לכלותיה רות וערפה כי אל להן להמתין לבנים נוספים שאולי תוליד נעמי כדי להנשא להם, באמרה: . ברם, המילה "עגונה" מופיעה לראשונה בתלמוד, בהקשר של הקלות בדיני גיטין שנועדו להקל על בעל הנמצא במקום רחוק או היוצא לדרך רחוקה לגרש את אשתו כדי שלא תישאר עגונה. ואילו במקרא שימש המושג "אלמנות חיות" לציין את מצב העגינות של פלגשי דוד שהורחקו מעליו ולא יכלו להתחתן עם אדם אחר.
בספרי השו"ת התייחס מושג ה"עגונה" בעיקר להעלמות הבעל. בעוד שהמונח עגונה חיה יוחד למקרה בו הבעל החי מסרב לגרש את אשתו.
חוק הביטוח הלאומי מגדיר עגונה כ"אשה נשואה שזה שנתיים נעלמו עקבות בן זוגה, לרבות אשה שבן זוגה נמצא, שלא בהסכמתה, תקופה כאמור בחוץ לארץ ולא נשא באותו זמן במזונותיה".
עגינות גברים
בניגוד לנשים, גברים שנשותיהם אינן מסכימות לקבל גט היו רשאים על פי עיקר הדין לגרש את האישה בעל כרחה, וזאת בהסתמך על הכלל (): "אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו". לחלופין, הם רשאים לשאת אישה נוספת. ברם, חרם דרבנו גרשום אסר על שני הדברים הללו, והוא התקבל כמחייב בפסיקת ההלכה האשכנזית. גם ביהדות ארצות האסלאם, שלא קבלו את תקפו של החרם, מקובל שהגבר מתחייב בכתובה שלא לנצל את אפשרויותיו אלה. גם חוקי מדינת ישראל אוסרים על בעלים, אפילו הם מסורבי גט, לגרש את נשותיהן בעל כורחן בהיעדר פסק דין מוסמך המחייב את האישה לקבל גט. בשל סיבות אלה, מושג העגינות התרחב וכיום משמש גם לתיאור בעלים שנשותיהם מסרבות לקבל גט.
עגינות כתוצאה מסרבנות גט
בלשון המאוחרת ובהלכה, התרחב השימוש במונח עגינות, והוא מתייחס עתה גם למסורבי ומסורבות גט, כלומר למקרים בהם בן או בת הזוג ניתנים לאיתור אך אלה מסרבים לתת או לקבל את הגט, המירו את דתם, או דבקו באידאולוגיה השוללת גירושין. ואכן, לעיתים, בעל שנעלם הוא סרבן גט והיעלמותו נובעת מאי רצונו לתת גט (לא מוכרים מקרים של אישה שנעלמה מתוך סירוב לקבל את הגט שלה).
מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעיתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכושי בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים.
תביעת "שלום בית" עשויה להסוות סרבנות גט.
על פי הדו"ח השנתי של בתי הדין הרבניים משנת 2009 מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה, אך רק כ-4% מתוכן מתקבלות.
יש המבקרים את התנהלותם של בתי הדין הרבניים במקרי עגינות, וטוענים כי הם מסרבים להכיר באישה כעגונה במשך זמן רב וכן לא פועלים באמצעים נחרצים מספיק כדי לדרוש מהבעלים את מתן הגט לנשותיהם, או להפך, שהם מתיימרים לבטל קידושין על סמך סברות קלושות וגורמים לעבירה על איסורים חמורים ולריבוי ממזרים.
עגינות ויבום
מקרה נוסף המתויג לעיתים כעגינות הוא זה של שומרת יבם, האסורה להינשא על פי ההלכה עד לקבלת חליצה, כאשר אחי הבעל שנפטר אינם יכולים או מסרבים לקיים את טקס החליצה.
משמעות העגינות
העגונה והעגון נחשבים, הן על פי ההלכה והן על פי חוקי מדינת ישראל, לנשואים ועל כן הם אינם יכולים להתחתן בשנית. אישה נשואה, ובכלל זה עגונה, המקיימת יחסי אישות עם בן זוג אחר, מוקעת יחד עם בן זוגה כנואפים. לפי ההלכה עונש העוברים על חטא זה בזדון הוא מיתת בית דין ובשוגג קורבן חטאת קבועה. אומנם, ההלכה אינה מאפשרת יישום של עונשים אלו בימינו. ההלכה גם אוסרת על האישה ובעלה את המשך הנישואים אף אם ירצו בכך, באיסור סוטה לבעלה, אלא שאיסור זה אינו נאכף. דינים אחרים החלים על האישה ובן זוגה מחוץ לנישואים ויש להם השלכות סטטוטוריות במדינת ישראל הם:
הם נאסרים להינשא זו לזה אף לאחר סיום הנישואים הנוכחיים (איסור סוטה לבועלה).
צאצאים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ואפשרות הנישואים שלהם תוגבל. מסיבה זו במיוחד, יש שאף עגונות שאינן נשמעות לאיסור ההלכתי, נמנעות מללדת ילדים בתקופת עגינותן.
האישה מאבדת את כתובתה.
גבר נשוי ובכלל זה עגון, המקיים יחסי מין מחוץ לנישואים אינו נחשב הלכתית לנואף ועל כן לא חלים עליו דינים מקבילים. לכן בקרב ציבור שאינו רואה עצמו מחויב להלכה, מצבו של העגון נחשב קל מזה של העגונה.
מאידך, גבר נשוי ובכלל זה עגון, מחויב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, ואפילו הם חיים בנפרד ואין ביניהם יחסי אישות.
מכל מקום, השיח הציבורי נוטה להדגיש יותר את בעיית העגונות לעומת בעיית העגונים; ישנה קואליציה של 27 ארגונים שונים העוסקים בבעיית העגונות ומסורבות הגט, אך אין ארגונים העוסקים בבעיית העגונים ומסורבי הגט.
היקף התופעה
על פי מדגם מתיקי בתי הדין הרבניים, נכון לסוף שנת 2006, 20% מתיקי הגירושים הפתוחים למעלה משנתיים מתעכבים בשל סרבנות האישה לגט (190 מסורבי גט) ו-18% מתעכבים בשל סרבנות הבעל (180 מסורבות גט). לפי הנתונים המלאים הנכונים ליוני 2007, מספר העגונות בישראל שבעליהן נעלמו בישראל ומחוצה לה היה 69. מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה. מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא 19. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008 קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד. על פי מנכ"ל בתי הדין הרבניים היו בישראל בשנת 2009 180 מסורבות גט ו-20 עגונות שבעליהן נעלמו.
במהלך קיומה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של נעדרים שגופותיהם לא נמצאו. כמעט כולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ונשותיהם הוכרזו כאלמנות. תקופת העגינות הייתה ברוב המקרים לא יותר משנה. המקרים המפורסמים ביותר הם אלו של הצוללת אח"י דקר והמשחתת אח"י אילת שאנשי צוותיהם שלא נמצאו הוכרזו כחללים.
מספרם של העגונים (ללא מסורבי גט) אינו ידוע, והוא כפי הנראה נמוך ממספר העגונות ואולי אף אפסי, שכן סף הראיות הנדרשות על מנת להתיר את עגינותם הוא נמוך מזה של הסף הנדרש לנשים.
התרת עגינות
הכרעה שהבעל מת
ההלכה רואה חשיבות רבה למצוות התרת עגונה והספרות התורנית מתארת עדויות רבות על גברים ונשים שיצאו למסעות בעקבות אדם שנעלם כדי לברר את גורלו במטרה להתיר את עגינותה של אשתו. על הרב צבי פסח פרנק נאמר למשל כי "עניין תיקון העגונות עמד בראש דאגותיו" וכי "הוא הלך בעקבותיהם של גדולי הדורות ... אשר מסרו נפשם להתרת עגונות ועגונים". גם בספרות השו"ת שאלת העגינות זוכה לתשומת לב רבה בגלל ההכרעה כבדת המשקל הקשורה בה. מצד אחד מצבה של העגונה נחשב קשה ביותר והיה רצון גדול להתיר לה להינשא בשנית. מצד שני, איסור אשת איש הוא מהחמורים ביותר בתורה. על כן במקרים של עגינות התקיימו התייעצויות רבות עם רבנים שנחשבו גדולי הדור ותשובותיהם נרשמו ושימשו את הבאים אחריהם. בניגוד לשאר ענייני אישות הדורשים שני עדים כשרים, בעיגון הקלו חכמים, להתיר לעגונה להינשא אף על פי עד אחד פסול המעיד על מות הבעל, בין השאר מתוך התחשבות בסנקציות שיוטלו עליה אם בסופו של דבר יתברר שבעלה חי.
התרת העגינות יכולה לכלול אחת או יותר מהפעולות:
ניסיונות לאתר את הבעל או פרטים אודותיו.
שכנוע הבעל לתת גט או לחזור לאשתו אם הוא נמצא בחיים.
כאשר העגינות נובעת מסרבנות יש צורך לקיים דיון בשאלה האם הסרבנות מוצדקת. במקרה שנקבע שהסרבנות אינה מוצדקת, אם הדבר אפשרי, מופעלים אמצעי כפייה על הבעל כדי שייתן גט.
הבאת הראיות למותו של הבעל בפני רב שיכריע האם הן עונות על דרישות ההלכה כדי לקבוע שהוא מת.
דיונים משמעותיים נסובו סביב מקרים בהם:
יש עדות על מות הבעל, אך יש צורך לברר האם ניתן לסמוך על העדות. לדוגמה גוי אינו נאמן בעדותו, אך אם הוא "מסיח לפי תומו" בלי לשער שהאישה תותר להינשא על סמך דבריו, ניתן לסמוך עליהם.
נראתה גופה שעשויה להיות גופת הבעל. יש צורך לברר האם הזיהוי עומד בקריטריונים הקבועים בהלכה, לרבות באשר לזמן שחלף בין המיתה לזיהוי.
יש עדות על תקרית הצפויה להוביל למיתה, כגון התרסקות מטוס. יש להכריע האם המיתה אכן ודאית באמצעות דימוי שלה למקרים שנידונו בהלכה, כגון פסק הרמב"ם (על פי ברייתא במסכת יבמות}:
במדינת ישראל, מקרים כאלו נידונו לרוב בעקבות מלחמות. הרב שלמה גורן בתפקידו כרב הצבאי הראשי נודע בפעילותו להתרת עגונות הרוגי מלחמת העצמאות, הצוללת אח"י דקר שעקבותיה אבדו והמשחתת אח"י אילת שטובעה מול חופי מצרים. הרב עובדיה יוסף כיהן כאב בית הדין שדן בהתרת עגינותן של אלמנות הרוגי מלחמת יום כיפור.
איתור סרבני גט ושכנועם
לפי ההלכה, בעל שאינו מקיים את חובותיו כלפי אשתו חייב להסכים לגרשה. בית הדין מוסמך לכפות זאת עליו, כפי שהוא מוסמך לכפות קיום חובות אחרות, לרבות באכיפה פיזית. כיום, ישראל היא המדינה היחידה בה לבתי הדין הרבניים יש סמכות חוקית לאכוף מתן גט וקבלתו. סמכות זו מתמצה בסנקציות מנהליות, שהחמורה שבהן היא מאסר. מערכת בתי הדין מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור סרבני גט ושכנועם:
מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם (הנתונים מיוני 2007 מורים כי ל-40 תיקים מונו חוקרים פרטיים לעשות כן).
שכנוע הסרבנים אם באמצעות שתדלנים, ואם באמצעות העברת כספים אליהם מתוך תקציב של מערכת בתי הדין שיוחד לשם כך.
מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים.
שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן (44 תיקים בשנת 2007).
בתקציב בתי הדין הרבניים לשנת 2007 הוקצו לעניין הטיפול בעגינות כחצי מיליון ש"ח.
בשנת 2009 מונו חוקרים פרטיים ב-28 מקרים לאיתור סרבני גט בישראל ומחוצה לה, וניתנו 44 פסקי דין לסנקציות נגד סרבני גט, מתוכם 6 צווי מאסר. נכון למאי 2013, כל צווי המאסר שהוצאו היו נגד בעלים ולא נגד נשים.
ב-2018, נתן בית הדין הרבני פסק דין חריג, שהתיר לבייש ב"שיימינג" את סרבן הגט עודד גז שלא נענה, היה צפוי למאסר, ונמלט לחו"ל בזהות בדויה. בית הדין ביטל את הנישואים והאישה נישאה לאדם אחר. גז שב לארץ, בית משפט השלום בראשון לציון גזר עליו 17 חודשי מאסר בפועל (ועוד שישה על תנאי), אותם החל לרצות בכלא הדרים ב-4 באפריל 2022.
נשיאת אישה שנייה
חרם דרבנו גרשום האוסר על גבר לישא אישה שנייה אינו מוחלט. בתי הדין הרבניים מוסמכים לאשר חריגה ממנו בהליך המכונה היתר מאה רבנים, ומיועד לפטור בעלים מעגינותם. לדברי הרב אלי בן דהן שהיה מנהל בתי הדין הרבניים בישראל, מדובר בנוהל חריג שמתבצע בממוצע כ-11 פעמים בשנה.
פגמים בטקס הקידושין
מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב, ביהדות האורתודוקסית למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. הגדרת הקידושין כמקח טעות או כקידושי אונס תביא גם היא לביטול הקידושין.
לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי הזוג, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות.
ביטול הנישואים בידי גורם שלישי
ביהדות הרפורמית, דעת רוב הרבנים היא שהנישואים חלים ומסתיימים בהתאם לחוק המדינה, אף ללא גט. מכאן שבמדינות בהם בית משפט מוסמך לסיים את הנישואים אף ללא הסכמת שני הצדדים, קטן הסיכון לעגינות.
ביהדות הקראית יש צורך בגט, אך גם בית הדין מוסמך לתיתו לאישה, אם הבעל מסרב לכך מסיבה שאינה תקפה.
ביהדות הקונסרבטיבית, מוסמך מאז 1968 בית הדין המשותף של התנועה הקונסרבטיבית, כמוצא אחרון, להפקיע את הקידושין. הפקעת הקידושין הוצעה גם ביהדות האורתודוקסית אך ככלל נדחתה.
מניעה
שיטות אחדות הוצעו לשם הקטנת הסיכון לעגינות:
קידושין על תנאי: היו שהציעו שתוקפם של הנישואים יותנה מראש בכך שבית הדין הרלוונטי לא ישלול אותם למפרע משיקולי עגינות, או לחלופין, שבני הזוג יתחייבו מראש להסכים לגט במקרה של פירוד ושהימנעות מקיום ההבטחה מוכיחה שהקידושין נעשו בטעות והם חסרי תוקף.
גט על תנאי: למניעת עגינות הנובעת ממלחמה או משבי, הוצע שכל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אם ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו יושמה בפלשתינה בימי מלחמת העולם השנייה, אך ההצעה ליישמה במדינת ישראל נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.
הסכם קדם נישואין: למניעת עגינות הנובעת מסרבנות גט, הוצע שבני הזוג יחתמו על הסכם המחייב אותם לגט במקרה של פירוד. הסכמים אלו נפוצים בעיקר מחוץ לישראל, היכן שלרבנות אין סמכות לאכוף גט. ביהדות הקונסרבטיבית הסכם זה שולב בכתובה במסגרת 'פיסקת ליברמן', המחייבת את הזוג לגט במקרה של גירושים אזרחיים. מאחר שבחלק מהמקרים פיסקה זו לא כובדה בידי בתי המשפט בארצות הברית, בנימוק שהיא נוגדת את העיקרון החוקתי של הפרדת דת ומדינה, הונהג להחתים את בני הזוג על מסמך נפרד המתקף את הפיסקה. ביהדות האורתודוקוסית בארצות הברית הונהג להחתים את בני הזוג טרם נישואיהם על הסכם בוררות המחייבם להסדיר את כל העניינים הנוגעים לגט בפני "בית הדין של אמריקה", בית הדין הרבני של ה-"Rabbinical Council of America". ההסכם כולל התחייבות של החתן לשלם סכום תקופתי קבוע במקרה של פירוד, עד לסידור הגט. לדברי מנכ"ל בית הדין הרב יונה רייס, ההסכם הוכיח עצמו כאפקטיבי בסידור הגט בכל המקרים המוכרים. גרסאות אחרות של הסכמי קדם נישואים המחייבים לגט הוצעו גם בישראל, כגון ההסכם לכבוד הדדי. על הסכמים אלו נמתחה ביקורת, הן מצד פגיעה אפשרית ברומנטיקה שבנישואים והן מצד ההלכה, הואיל ונחלקו הפוסקים בשאלת כשרותו של גט שניתן בשביל להינצל מקנס כספי. כתחליף, הציעו חלק מהמתנגדים את ההסכם לכתובה הדדית, שגם הוא הסכם קדם נישואין הבא לפתור את תופעת סרבנות גט, אך מתנה את הקנס הכספי בקבלת מרות בית הדין וכן בתנאים נוספים שלדבריהם מבטיחים את כשרותו של הגט.
גט מאהבה: יש שהציעו, כחלופה להסכמי קדם-נישואין, שלאחר החתונה הבעל ייתן גט-מותנה לאשתו. היתרון שבהצעה זו הוא שגט מותנה מאפשר את גירושי האישה בחלק ממקרי העגינות ולא רק הפעלת לחץ על הבעל. ההצעות מתייחדות זו מזו בהגדרת התנאי, יש שהציעו להחיל את הגט לאחר הייחוד האחרון בין בני הזוג, יש שהמליצו על "גט משעה אחרונה" שיחול זמן קצר לפני מצב מסוים שהוגדר, אחרים דווקא העדיפו שהבעל ייתן הרשאה למתן גט במידת הצורך ואחרים הציעו לתלות את הגט בהחלטת בית הדין שרשאי להחילו לבקשת האישה.
הימנעות מהנישואים: כתחליף לנישואים הלכתיים המסתיימים רק במות אחד מבני הזוג או בסידור גט, יכול הזוג להינשא מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים. כשההימנעות מנישואים הלכתיים היא מכוונת, סיום הקשר אינו מצריך גט, אך עדיין מחייב אישור של הרשויות. ניתן לייתר גם אישור זה באמצעות שימוש במעמד ה"ידועים בציבור". הלכתית, קשרים אלו מקבילים למעמד הפילגשות ההלכתי, האסור לדעת הרמב"ם אך מותר לדעת מספר פוסקים אחרים.
ראו גם
שמעון כץ ("מתיר העגונות")
יום העגונה
עגונות מלחמת העולם השנייה
יד לאישה
לקריאה נוספת
נועה ששר, גברים נעלמים: עגונות במרחב האשכנזי 1850-1648, הוצאת כרמל, 2020.
אסתר פרבשטין, בסתר רעם, מוסד הרב קוק, 2002, פרק שמיני "'מה זה סוביבור' - סוגיית העגונות לאחר השואה";
איתמר לוין, אותיות של אש, ידיעות אחרונות, 2002, פרק ה' - "'עיניה זולגות מאין הפוגות' - לאחר השואה (א): עגונות, עגונים ואישות";
שלמה גורן, עגונות דקר: היתר עגונות צוות הצוללת דקר, הוצאת ראובן מס, 2008;
הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו', אבן העזר סימן ג';
מנחם אלון, מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 297-372;
ירון זילברשטיין, 'תקנת עגונות והעיתונות המודרנית: להשפעותיו של "הכפר הגלובלי" במשפט העברי', קשר 40 (2010), עמ' 109–114.
חוה קליין, מתיר העגונות, סטימצקי חממה ספרותית, 2011;
חיים שפרבר, 'תופעת הנשים העגונות בחברה היהודית במזרח אירופה וביטוייה בעיתונות יהודית 1896-1857', קשר 40 (2010), עמ' 102–108
חיים שפרבר, 'ספרי שאלות ותשובות כמקור לחקר תופעת הנשים העגונות בחברה היהודית (1850–1896 לערך), Quntres: An Online Journal for History, Culture and the Art of the Jewish Book, 2, No.1 (2011), pp. 47-58
הרב יצחק שילת, 'אישות הלכה וכוונות התורה', לתקנת עגונות
ארז אדלר, "הצעת פתרון לעגינות על ידי מתן גט זמן התלוי ברצון האישה", תחומין לט
קישורים חיצוניים
התרת עגונות השואה, אתר 'זכור' של מכללה ירושלים
אסתר פרבשטין, לבנות החרבות עגונות השואה, אתר 'זכור' של מכללה ירושלים
מבצע ליקוט העצמות, היתר העגונות של גוש עציון, אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
מאמרים בנושאי גירושין, עגינות וחליצה, מפתח תחומין
ערן י' דאום, הכרזה על נעדרים כעל חללים שלא נודע מקום קבורתם, באתר של ישיבת הר עציון
הערות שוליים
קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות
קטגוריה:הלכות אישות
קטגוריה:מעמד האישה | 2024-08-01T03:57:40 |
רוסיה הקטנה | 2022-07-09T15:40:16 | |
עגונה | REDIRECT עגינות
קטגוריה:מונחים לנשים | 2021-02-06T01:12:18 |
הרמן ווק | הרמן ווק (באנגלית: Herman Wouk; 27 במאי 1915 – 17 במאי 2019) היה סופר ומחזאי יהודי אמריקאי. זוכה פרס פוליצר על ספרו "המרד על הקיין". ספרים בולטים נוספים שלו הם "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון". אחדים מספריו עובדו למחזות ולסרטים.
ווק היה פעיל ספרותית עד שנים מספר לפני מותו. האחרון בספריו היה "Sailor and Fiddler: Reflections of a 100-Year-Old Author" ("מלח וכנר: הרהוריו של סופר בן מאה"), ספר זכרונות אוטוביוגרפי שראה אור בינואר 2016 לכבוד יום הולדתו המאה.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הרמן ווק בירושלים, 1955
ווק נולד בניו יורק למשפחה יהודית מסורתית, שמוצאה מרוסיה. לאחר שבילה את ילדותו ונעוריו ברובע הברונקס, למד באוניברסיטת קולומביה, וסיים את לימודיו לתואר ראשון בשנת 1934. לאחר מכן עבד תקופה קצרה כתסכיתאי לתוכניות רדיו, ולאחר מכן עבור ממשלת ארצות הברית ביצירת תסכיתי רדיו למכירת איגרות חוב ממשלתיות כמלווה מלחמה. בשנת 1941 פורסם ספרו הראשון - "האיש במעיל הגשם" (The Man in the Trenchcoat). בשנים אלו ניהל אורח חיים חילוני, אך בתחילת שנות ה-30 לחייו החליט לשוב אל הדת ולנהל אורח חיים יהודי דתי.
לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה הצטרף ווק לצי האמריקני, ושירת כקצין על סיפונן של שולות מוקשים בחזית האוקיינוס השקט. בעודו משרת כקצין כתב את ספרו "שחר אורורה" (Aurora Dawn) בשעותיו החופשיות בין המשמרות. הרומן נשלח בדואר לבית הוצאה גדול בניו יורק, ותשובתו החיובית של המוציא לאור הגיעה אל ווק כאשר הפליג בספינה אל מול חופי אוקינאווה. ב-1945 השתחרר מהצי ונישא לבטי שרה בראון, שהתגיירה לקראת נישואיהם. בשנת 1947 פורסם "שחר אורורה" וזכה להצלחה גדולה. הוא נבחר ל"ספר החודש" ב"מועדון ספר החודש" היוקרתי. ספרו הבא, "נער הכרך", שיצא לאור בשנת 1948 היווה אכזבה מבחינת המכירות.
משנת 1946 עבד ווק במשרה מלאה כסופר, על מנת לפרנס את משפחתו. לזוג ווק נולדו שלושה בנים. הבכור, אברהם יצחק ווק (שנקרא על-שם אביו), נספה בטביעה בבריכה טרם מלאת לו חמש שנים. לזכרו הקדיש ווק את ספרו "מלחמה וזיכרון", בציטטה מספר ישעיהו, כ"ה, ח': " בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח".
בכתיבת ספרו "המרד על הקיין", נעזר באשתו, לה הקריא כל פרק בעודו נכתב. בעת הכתיבה העירה בטי ווק כי אם ספר זה ייכשל, הרי שיהיה עליו למצוא עבודה אחרת. הספר, שפורסם בשנת 1951, זכה להצלחה גדולה, וזיכה את מחברו בפרס פוליצר. "המרד על הקיין", השאוב מניסיונו של ווק על סיפון שולת מוקשים במלחמת העולם השנייה, עובד על ידי ווק למחזה שעלה על במות ברודוויי, והפך אף לסרט מצליח בכיכובו של המפרי בוגרט בתפקיד מפקד האונייה הרודני קפטן קוויג.
לאחר הצלחת "המרד על הקיין", המשיך ווק בכתיבת יצירות בדיוניות, ואף ספרי עיון העוסקים ביהדות ובציונות. יצירתו הידועה ביותר היא הסאגה "מלחמה וזיכרון" ו"רוחות מלחמה", המתארת קורותיו של קצין צי, ויקטור ("פאג") הנרי, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה. הספר הוא תיאור רחב יריעה של המלחמה וחזיתותיה, וכולל אף תיאורים רבים הנוגעים לשואה. הספר מתאר במדויק את מהלכי המלחמה והאירועים שהובילו אליה, ויורד לפרטי הפרטים של הקרבות והאירועים אותם הוא מתאר. בכתיבת הספר נעזר ווק בהיסטוריונים אותם שכר במיוחד למטרה זו. גם סאגה זו זכתה להצלחה, והפכה למיני-סדרת טלוויזיה מצליחה בשם "רוחות מלחמה", בכיכובו של רוברט מיצ'ם.
ווק היה יהודי גאה וציוני נלהב. רבים מספריו הציגו באופן אוהד דמויות יהודיות ונושאים יהודיים, ועוסקים בגורל היהודי ובהיסטוריה היהודית. כן כתב ספרים עיוניים העוסקים ישירות בנושא היהדות ומציגים את היהדות כדת, ואת היהודים כאומה, כפי שרואה אותם ווק.
הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, וכן בתוארי כבוד מאוניברסיטאות בארצות הברית ובישראל. הוא ביקר בישראל פעמים רבות, ודיבר עברית, בה התמחה לאחר שבנו עלה לישראל. ווק ואשתו גרו בפאלם ספרינגס, קליפורניה.
בשנת 2004 יצא ספרו "חור בטקסס", שהוא מעין סיפור מתח העוסק במדען אמריקני המעורב ברשת של תככים הנוגעים לתגלית חשובה בתחום החלקיקים האלמנטריים, ומזימות שבהן מעורבת חברת קונגרס נאה, ומדענית סינית מצודדת. בשנת 2010 יצא לאור ספרו "השפה בה דובר האל" (The Language God Talks) שהוא ספר הגות בו שזר ווק סיפורים מחייו והרהורים על ההיסטוריה הקרובה, כדרך להתייחס לשאלות של מדע ואמונה.
בינואר 2016 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי "Sailor and Fiddler: Reflections of a 100-Year-Old Author" שהיה ספרו האחרון. הספר ראה אור לכבוד יום הולדתו המאה של ווק.
קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות אחדות, ובהן אוניברסיטת בר-אילן (1990), האוניברסיטה העברית בירושלים (1997) ואוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (2001).
נפטר בגיל 103, ב-17 במאי 2019.
מספריו
שמאל|ממוזער|250px|"התהילה" ו"התקווה", ספריו של ווק העוסקים בתקומת מדינת ישראל
נער הכרך (1948) - סיפורו של נער יהודי מרובע הברונקס היוצא לחופשת הקיץ. הספר הוסרט.
המרד על הקיין (1951) סיפורו של צעיר בן טובים, המשרת כקצין על שולת מוקשים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, תחת פיקודו של מפקד קשוח ומעורער בנפשו. זו יצירתו הטובה ביותר של ווק, ובה תיאור אותנטי ומהימן של החיים על סיפונה של ספינה בעת מלחמה, של היחסים האנושיים הנוצרים בין אנשי הצוות, והרגשות שחשים האנשים המנותקים מביתם וממשפחתם, ונמצאים בשוליו של העימות האנושי הגדול בהיסטוריה - מלחמת העולם השנייה. הספר הוא למעשה שיר הלל לצי האמריקני ולמשרתים בו, כאשר המסר העולה מדפי הספר הוא כי כאשר בימי השלום האזרחים עושים למחייתם וחיים את חייהם, אנשי הקבע של הצי שומרים על המולדת, ועושים את העבודה הקשה והבלתי זוהרת, אך ההכרחית. מסר זה, והפטריוטיזם העולה מן הספר (כבמרבית מספריו של ווק), כמו גם סיפור האהבה השגרתי למדי המשמש לספר כמסגרת, אינו מצליח לטשטש את ההישג הספרותי שביצירת הדמויות הבלתי נשכחות המאכלסות את הספר, ובראשן דמותו של הקפטן פיליפ פרנסיס קוויג, אשר טירופו, פחדנותו והתעמרותו בכפופים לו, דוחפים את אנשי הצוות של הספינה למרד כנגדו. המצבים המתוארים בספר מוכרים היטב לכל מי ששירת אי פעם בצבא, בים, ביבשה או באוויר. הספר הומחז והפך למחזה להיט בברודוויי בכיכובו של הנרי פונדה, ואף עלה מספר פעמים על הבמות בישראל. כן הפך הספר לסרט בשנת 1954 בכיכובו של המפרי בוגרט כקפטן קוויג. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר. הספר זכה בפרס פוליצר לשנת 1952.
מרג'ורי מורנינגסטאר (1955) סיפורה של צעירה יהודיה הנוגעת בעולם הזוהר ורוצה להתפרסם כשחקנית, אך חוזרת לבסוף לערכים שקיבלה במשפחתה, ומקימה משפחה מן הדגם המיושן. תורגם לעברית בסמוך ליציאתו לאור ושוב בשנת 1985. ב־1958 הופק הסרט "מרג'ורי מורנינגסטאר בכיכובה של נטלי ווד.
זה אלי (1959) - ספר עיוני בו נותן ווק לקורא סקירה של השקפת עולמו בנושא הדת היהודית.
יאנגבלאד הוק (1962) סיפורו של סופר צעיר הנקלע לרשת של תככים בעולם ההוצאה לאור. הספר הוסרט בשנת 1964.
אל תפסיקו את הקרנבל (1965) - סיפורו של זמר המופיע באתר נופש. זהו שיתוף פעולה של ווק עם הזמר האמריקני ג'ימי בופט, שהיה בסיס למחזמר שהועלה על הבמות בארצות הברית וזכה להצלחה, כשבופט מלווה את העלילה בשיריו.
רוחות מלחמה (1971) ו מלחמה וזיכרון (1978) - אפוס מלחמתי רחב יריעה, העוסק בקורותיה של משפחתו של קצין צי אמריקני, ויקטור "פאג" הנרי, אשר מצליחה להמצא בכל נקודות המפתח שבהן מתרחשים האירועים בתקופה שקדמה לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה (נושאו של החלק הראשון "רוחות מלחמה") ובתקופת המלחמה עצמה (נושאו של החלק השני "מלחמה וזיכרון"). זו יצירה בת אלפי עמודים, שבה פורש ווק את השקפתו על המלחמה ועל האירועים דרך עיניהם של הגיבורים, המעורבים בכל אירוע משמעותי במהלך המלחמה. הספר כולל תיאורים מפורטים של קרבות, ומציג דמויות היסטוריות רבות, כפרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל, המעורבות בחיי הגיבורים ומשפיעות עליהם. חלק ניכר מן היצירה מוקדש לשואה, כאשר שתיים מן הדמויות, הפרופסור המומר אהרון ג'סטרו ואחייניתו נטלי, הנשואה לאחד מבני משפחת הנרי, נלכדים באיטליה עם פרוץ המלחמה, וגורלם היהודי מוביל אותם עד לאושוויץ. נקודת הראות של ווק בספר היא יהודית וציונית, ומסקנתו בסיום הספר היא כי הקמת מדינת ישראל היא כורח היסטורי. הספר מסתיים בכך שבנו של פאג הנרי, קצין הצוללות ביירון הנרי, מתאחד עם אשתו ובנו אשר שרדו את מחנות טרזיינשטט ואושוויץ (דודם, לעומת זאת, נרצח בתאי הגזים), והשלושה מתכוונים לעלות לארץ ישראל, שם יסייע הנרי בהקמת חיל הים של המדינה שבדרך. הספרים הוסרטו לטלוויזיה בסדרות שהופקו בשנים 1983 ו-1988, בכיכובו של רוברט מיצ'ם.
פנים וחוץ (1985) - סיפורו של יועץ יהודי לנשיא ארצות הברית. כולל אלמנטים אוטוביוגרפיים ומתאר התבגרות של יהודי אורתודוקסי מודרני בתווך שבין המשפחה והקהילה היהודית לבין החברה האמריקנית, ואת זיקתו לישראל בשעות הקשות של מלחמת יום הכיפורים.
התקוה (1993) והתהילה (1994) - רומן היסטורי רחב יריעה בשני כרכים הסוקר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בין השנים 1948 ו-1988. כבספרי "רוחות מלחמה" מציג ווק את האירועים ההיסטוריים דרך עיניהן של דמויות המעורבות באירועים, וביניהם האלוף "זאב ברק" (דמות בדיונית) הלוחם במלחמות ישראל בין מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים. הספר מציג שלל של דמויות אמיתיות כדוד בן-גוריון ומשה דיין, המעורבות בחייהם של הגיבורים. הספרים מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי בצורה אוהדת למדינת ישראל ולרעיון הציוני.
ספריו שתורגמו לעברית
רוחות מלחמה, כנרת זמורה-ביתן דביר 1980, תרגום אריה ארד
מלחמה וזיכרון, הוצאת זמורה ביתן 1978, תרגום עמשי לוין
נער הכרך, הוצאת עמיחי 1965, תרגום יונתן רטוש.
מרג'ורי מורנינגסטאר, הוצאת עדית, שנות ה-50, תרגום אברהם בירמן.
מרג'ורי מורנינגסטאר, תרגום נוסף, מאת משה זינגר, זמורה ביתן, 1985.
במערבולת האהבה ("יאנגבלד הוק"), תרגם אברהם בירמן, תל אביב, 1967.
זה אלי, על פי בקשתו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הוצאת כתר, 1974, תרגום מ. חצור, ערך הרב אברהם ביק שאולי.
המרד על הקיין, רומן, מאנגלית צבי טל, טברסקי, תל אביב, 1954.
המרד על הקיין, תרגום נוסף, מאנגלית עמשי לוין, תל אביב 1984.
סערה בשמי האוקיינוס, עברית - שולמית טלמור, תל אביב, 1964.
פנים וחוץ, מאנגלית עמשי לוין, כנרת, 1987.
התקווה, מאנגלית ברוך גפן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
לקריאה נוספת
שלמה טנאי, ה"מלחמה ושלום" של מלחמת העולם השנייה, הרמן ווק, מלחמה וזיכרון, 1981, נדפס בידיעות אחרונות, ספטמבר 1981.
קישורים חיצוניים
אדם קירש, האיש שפשוט אהב לכתוב: לזכרו של הרמן ווק, באתר מידה, 4 ביולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מחזאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוזרים בתשובה
קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצי ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:זוכי פרס שומר ציון
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בית דוד
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: סיפורת
קטגוריה:יהודים אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1915
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2019 | 2024-10-15T20:27:12 |
שפן סלע | שפן סלע (שם מדעי: Procavia capensis) הוא מין יחיד בסוג בעל אותו שם, ממשפחת השפניים שהיא משפחה יחידה בסדרת השפנאים; בהתאם לשמם, שטח המחיה שלהם הוא בעיקר באזורים סלעיים..
התנהגות ותפוצה
שפן הסלע מצוי במרבית אפריקה. במזרח התיכון הוא נפוץ בחלקו המערבי של חצי האי ערב וכן בחצי האי סיני, בישראל ובחלקים מסוריה ומלבנון. בישראל מצוי תת-המין שפן סלעים מצוי (Procavia capensis syriaca). הוא נפוץ בעיקר בהרים: בחרמון, בגליל, בכרמל, במדבר יהודה, בהר הנגב ובשומרון. השפנים חיים על הקרקע או בנקיקי סלעים. הם יצורים חברותיים, החיים בקבוצה בה מספר השפנים נע בדרך כלל בין 50 ל-100 פרטים. הקבוצה מחולקת לקבוצות קטנות יותר. השפן פעיל בעיקר ביום ומסתתר בלילה בנקיקים, מאורות ומחילות בסלעים.
שפן הסלע יכול לעבור במהירות רבה מסלע אחד לאחר. במזג אוויר סגרירי שפן הסלע יישאר לרוב במאורתו. טמפרטורת הגוף של שפן הסלע מושפעת מעט מטמפרטורת הסביבה. טמפרטורת גופו הממוצעת היא 36.3 (מעלות צלזיוס), אך היא יכולה לעלות ולרדת בעד 1.2 מעלות צלזיוס בהתאם לסביבה. מסיבה זו, שפן הסלעים מבלה חלק ניכר מיומו – בעיקר בשעות הבוקר – ברביצה על הסלעים, לבדו או יחד עם שפנים נוספים. בזכות התנהגות זו הם מתחממים, ולאחר שהם מתחממים מספיק הם נעשים פעילים יותר.
מזונו של השפן כולל מגוון רב של צמחים. כחלק מהחיפוש אחר מזון, שפני הסלע יכולים אף לטפס על עצים. מכיוון שהם מקבלים את מרבית הנוזלים הדרושים להם מהצמחים שהם אוכלים, בדרך כלל שפני הסלע לא חייבים לשתות כדי להתקיים. למרות זאת, אם יש מקור מים זמין בקרבת מקום הם לא יהססו להרוות את צמאונם. שפן הסלע מקדיש בדרך כלל פחות משעה ביום לחיפוש אחר מזון ואכילתו – זמן קצר יחסית לאוכלי עשב אחרים, שבגלל ערכו התזונתי הנמוך של העשב צריכים לאכול כמות גדולה. בין הטורפים של שפן הסלע ניתן למנות את הנמר, התן, הנמיות, הסמור ועופות דורסים מסדרת דורסי היום. בשעת סכנה, שפן הסלע בורח במהירות לתוך נקיקי הסלעים הצרים, או לתוך מקומות מסתור אחרים שנמצאים בקרבת מקום. אם נתפס, שפן הסלע מתגונן באמצעות נשיכות ושריטות.
בחלק ממדינות אפריקה ניצוד שפן הסלע בשל פרוותו או בשרו. בנוסף לכך, חקלאים דרום אפריקנים תובעים לצמצם את אוכלוסיית שפני הסלע, משום שהם מתחרים עם צאנם על אותם מקורות מזון.
תקשורת קולית
גם זכרים וגם נקבות משמיעים קולות אזהרה חזקים וחוזרים. בעונת הרבייה החלה בחודשים מרץ–אפריל, הזכרים הבוגרים, בפרט הדומיננטיים שבהם, יושבים על סלעים בולטים ופותחים ב"שירה". מטרת השירה היא להכריז על תחום המחיה ועל הבעלות על העדר. השירה, הנשמעת כקריאות צרחניות עולות ויורדות, מהווה רצפים מורכבים של צלילים. השירה מורכבת מסדרת מקטעים, שכל אחד מהם מכיל רצף הברות מסוגים שונים: יללה, קרקור, נחירה, חריקה וציוץ. הן מאפייני הצליל והן המקצב של ה"שיר" אופייניים לפרט ואינם משתנים בהתאם לנסיבות. מחקר השוואתי של אוכלוסיות שפנים שונות העלה כי קיימים הבדלים בתחביר, כלומר בסדר ההשמעה של אלמנטים קוליים שונים בשירי הזכרים בין קבוצות מופרדות של שפנים, ככל שהאוכלוסיות מרוחקות יותר יורד הדמיון בתחביר של שירת הזכרים. התלות של מאפייני השירה בתפוצה מחזקת את ההנחה כי שירת הזכרים היא התנהגות נלמדת.
אנטומיה ומחזור חיים
לשפן פרווה חומה קצרה, רגליים קצרות ואוזניים קטנות. משקלו של שפן הסלעים נע בין 2 ל-4.5 קילוגרמים. בכפות הרגליים רפידות גדולות ורכות שנשארות לחות כל העת בזכות הפרשה דמוית-זיעה. הזכרים גדולים במידת-מה מהנקבות. היריון נקבת שפן הסלע אורך בין שישה לשבעה חודשים, שבסופם נולדים שניים עד ארבעה גורים. הגורים נולדים מפותחים יחסית: עיניהם פקוחות עם היוולדם, וגם פרוותם שלמה. הגורים מסוגלים לאכול מזון מוצק שבועיים לאחר לידתם, והם נגמלים מחלב אימם עשרה שבועות לאחר לידתם. בסביבות גיל שלוש שנים הם מגיעים לממדים של שפן סלע בוגר. שפן הסלע מגיע לבגרות מינית בגיל 16 חודשים, ותוחלת חייו עומדת על עשר שנים.
אטימולוגיה
בקרב דוברי העברית קיים לעיתים בלבול בין השפן לארנבון, על אף שמדובר בשני בעלי חיים רחוקים זה מזה מבחינה ביולוגית. בלבול זה השתרש גם בספרות ובשירה, ובשירי ילדים רבים, כמו "לשפן יש בית" ו"השפן הקטן" הכוונה היא בעצם לארנבון, כמו גם בביטויים רווחים כמו "שפני מעבדה", או "לשלוף שפן מהכובע". מעבדות וקוסמים משתמשים בארנבונים ולא בשפנים, משום שהשפן אינו מבוית, ואופן אחיזת הארנבון באוזניו בלתי אפשרי עבור השפן בעל האזניים הקצרות.
הסיבה לבלבול היא שהשפן אינו חי באירופה, ולכן היהודים באירופה, שלא הכירו את השפן, המוזכר בתנ"ך בצמוד לארנבת, חשבו שהכוונה היא לארנבון. אלא שהתיאור המקראי של בעלי חיים המסתתרים בין הסלעים, כמו גם שמו של השפן בשפות שמיות אחרות (כגון "תֻ'פֻן" בערבית דרומית) בצירוף העובדה שהארנבון, כפי הנראה, לא היה קיים בישראל בתקופת המקרא, אינם מותירים מקום רב לספק לגבי זהותו של השפן המקראי.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:שפניים
קטגוריה:ארץ ישראל: יונקים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:לבנון: יונקים
קטגוריה:סוריה: יונקים
קטגוריה:מצרים: יונקים
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:בוטסואנה: יונקים
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766 | 2024-09-01T01:24:36 |
גואטמלה | רפובליקת גּוּאַטֶמַלָה (בספרדית: República de Guatemala) היא המדינה המאוכלסת ביותר באמריקה המרכזית. נכון ל-2018 מונה אוכלוסייתה כ-17 מיליון בני אדם, ובירתה גואטמלה סיטי.
גבולותיה של גואטמלה הם מקסיקו בצפון ובמערב, האוקיינוס השקט בדרום-מערב, בליז בצפון-מזרח, הים הקריבי שבאוקיינוס האטלנטי במזרח, הונדורס במזרח, ואל סלוודור בדרום-מזרח.
היסטוריה
בין המאה ה-4 למאה ה-11 היוותה שפלת מחוז פּטֶן (El Petén) את המרכז של תרבות המאיה המשגשגת. לאחר קריסתן הפתאומית של ממלכות השפלה, המשיכו מדינות הרמה הדרומיות יותר להתקיים עד כיבושן על ידי הספרדים החל בשנת 1523. מחוז אַלְטָה-וֶרַאפּאס ידוע בעובדה שהצליח להתנגד לכוח החרב, אך נכבש בסופו של דבר על ידי עבודת המיסיונרים. כמעט כל הספרות הפרה-קולומבינית הכתובה נעלמה בשל המדיניות העקבית של הספרדים להשמיד את כתבי ה"כופרים". עם זאת, ספר אחד, ה"פּוֹפּוֹל ווּחְ" (Popol Vuh, "ספר המועצה" בשפת הקִיצֶ'ה), שרד. ספר זה מתאר את מיתוס הבריאה של תרבות הקיצ'ה, ונחשב לאחד הטקסטים הפרה-קולומבינים החשובים ביותר.
את עצמאותה מספרד קיבלה גואטמלה ב-1821, תחילה כחלק מהאימפריה המקסיקנית הראשונה, ולאחר מכן כחלק מהפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. אך משמדינה זו התפרקה במהלך מלחמה שנמשכה מ-1838 ועד 1840, הפכה גואטמלה למדינה עצמאית.
מאותה עת ואילך גדושה ההיסטוריה של גואטמלה במהפכות, הפיכות, ממשלות לא דמוקרטיות והתערבויות חוזרות ונשנות מצד ארצות הברית. ה-CIA, עם תמיכה של החברה בגואטמלה ניצח על הדחת הממשל ב-1954. מבצע זה סימן את תחילתה של תקופה רוויית זעזועים ברפובליקה. מלחמת אזרחים בת 36 שנה הסתיימה בשנת 1996 עם חתימה על הסכם שלום עם כוחות הגרילה. 1983 מצוינת כשנה שבה נסתיימה האלימות הפוליטית והובילה לבחירות דמוקרטיות החל מ-1985 ועד היום. ב-31 ביולי 2022 נעשה ניסיון התנקשות בירי בשיירת נשיא גוואטמלה. הנשיא לא נפגע.
מלחמת האזרחים גבתה יותר מ-200,000 הרוגים. האו"ם מסייג בדוחות שונים את הסכסוך הזה של רצח עם: הרוב המכריע של הקורבנות הם חברים בקהילות הילידים של המאיה, שהואשמו בתמיכה בקבוצות מורדים.
לפי הוועדה לבירור היסטורי, כוחות הממשלה אחראים ל-93% מהאלימות בסכסוך וקבוצות גרילה ל-3% (4% אינם מזוהים).
פוליטיקה
לפרלמנט של גואטמלה, הקונגרסו דה לה רפובליקה, יש בית אחד עם 158 מושבים, הנבחרים אחת לארבע שנים יחד עם הנשיא. הנשיא מתפקד כראש מדינה וגם כראש ממשלה בעזרת קבינט שהוא ממנה; הנשיא אינו רשאי להיבחר פעמיים.
בסתיו 2015 נערכו בחירות שבמרכזם עמדה שאלת השחיתות השלטונית. השחקן ג'ימי מוראלס זכה במירב הקולות בסיבוב הראשון וניצח בסיבוב השני. הוא החליף את ממלא מקום הנשיא, אלחנדרו מלדונאדו אגירה. הנשיא המכהן, מאז 2020, הוא אלחנדרו ג'יאמטיי.
מלחמת האזרחים גבתה יותר מ-200,000 הרוגים. האו"ם מסייג בדוחות שונים את הסכסוך הזה של רצח עם: הרוב המכריע של הקורבנות הם חברים בקהילות הילידים של המאיה, שהואשמו בתמיכה בקבוצות מורדים. לפי הוועדה לבירור היסטורי, כוחות הממשלה אחראים ל-93% מהאלימות בסכסוך וקבוצות גרילה ל-3% (4% אינם מזוהים).
בשנת 2023 הממשלה סגרה את העיתון שביקר אותה יומון 'אל פריודיקו' זאת בעקבות האשמה של הממשלה שהמוציא לאור של היומון בעבירות כספיות. על החלטה זו מחאו זכויות האדם בכך שסגירתו של היומון מהווה מכה קשה לדמוקרטיה.
כלכלה
המגזר החקלאי מהווה רבע מהתל"ג, שני שלישים מן היצוא, וחצי מכוח העבודה. עיקר התוצרת היא קפה, סוכר ובננות. ייצור ובנייה מהווים חמישית מהתל"ג.
החתימה על הסכמי השלום בדצמבר 1996, שסיימה שלושים ושש שנות מלחמת אזרחים הסירה מכשול משמעותי על השקעות זרות. ב-1998, פגע ההוריקן מיץ' בגואטמלה, אך נזקיו שם היו מועטים בהשוואה לשכנותיה.
בין האתגרים הנותרים ניתן למנות את הגברת הכנסות הממשלה, גיוס תרומות מתורמים בינלאומיים, והגברת היעילות והשקיפות הן של הממשלה והן של פעולות פיננסיות במגזר הפרטי.
גאוגרפיה ומנהל
שמאל|ממוזער|300px|מפה של גואטמלה
מרבית המדינה היא הררית, למעט קווי החוף, והשפלה של מחוז פטן, המשתרע על פני צפונה של המדינה. אקלימה טרופי חם, אך ממוזג יותר ברמה. מרבית הערים מרוכזות בחלקה הדרומי, ההררי, של המדינה. הערים המרכזיות הן גואטמלה סיטי הבירה, קצאלטנאנגו, ואֶסְקְווִינְטְלָה. ההר הגבוה במדינה הוא טחומולקו. אגם אִיסָבָל, הגדול במדינה, ממוקם בקרבת החוף הקריבי.
מחוזות
גואטמלה מחולקת ל-8 אזורים גאוגרפיים (regiones) שמתחלקים ל-22 מחוזות (departamentos), עם בירות-מחוז (Cabecera):
המחוזות מחולקים ל-334 רשויות מקומיות (municipios).
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|שוק למרגלות הכנסייה בצ'יצ'יקסטנאנגו
שמאל|ממוזער|250px|מקדשי מאיה עתיקים בטיקאל
שמאל|ממוזער|250px|אגם אטיטלאן
נכון לשנת 2023, אוכלוסיית גואטמלה מונה כ-17 מיליון איש. תוחלת החיים במדינה היא 73 שנה (71 לגברים ו-75 לנשים) ושיעור הפריון עומד על 2.62 צאצאים לאישה.
מרבית האוכלוסייה היא כפרית, אך קיימת מגמת עיור משמעותית.
על אף שהשפה הרשמית היא ספרדית, היא איננה מובנת לתושבים ילידים רבים. כ-22 שפות מאיה, בראשן שפת הקִיצֵ'ה, עדיין נמצאות בשימוש נרחב, בעיקר באזורים כפריים. בהסכמי השלום מדצמבר 1996 נקבע שמסמכים רשמיים מסוימים, בעיקר כאלו הקשורים לבחירות, יתורגמו למספר שפות מאיה. כמו כן, תושבים לאורך החוף הקריבי, בעיקר בעיירה ליווינגסטון, מדברים בשפת הגַרִיפוּנַה הקריבית.
הרכב אתני ודת
כ-43% מתושבי גואטמלה הם מסטיסים (בני תערובת של אירופאים ואינדיאנים אמריקאים), וכן אינדיאנים שנטמעו באוכלוסיית המסטיסים. אינדיאנים צאצאי מאיה, שלא נטמעו באירופאים, מהווים כ-43% מהאוכלוסייה. לבנים ואחרים מהווים את יתר האוכלוסייה 16.4%. קיימים במדינה גם אזרחים שחורים (בני הגריפונה), בעיקר לאורך החוף הקריבי. קיימות גם קהילות מהגרים שונות, בעיקר בעיר הבירה.
45% מהאוכלוסייה הם קתולים, אף שצורת הפולחן הקתולי במדינה משלבת אלמנטים רבים של פולחן מסורתי. כ-43% מהאוכלוסייה הם פרוטסטנטים, המורכבים מפנטקוסטלים ומיסיונרים אוונגליים. 10% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם חסרי דת ואחוז אחד שומר על פולחן של דתות המאיה המסורתיות.
יהודי גואטמלה
בגואטמלה כ-900 יהודים, בעיר הבירה יש כמה בתי כנסת, גן ילדים יהודי ובית ספר "תרבות" המשלים את לימודי היהדות לתלמידיו הלומדים בבתי ספר כלליים.
אנוסים רבים הגיעו לגואטמלה במאה ה-16. באחת הכנסיות בעיר העתיקה של העיר אנטיגואה, בירת המדינה לשעבר, נמצאת כנסייה שעליה סימנים יהודים מובהקים, כגון המנורה וכלי המשכן. כמרים המגיעים לכנסייה זו אף נוהגים לנשק את המשקוף הימני של הכנסייה טרם כניסתם. הם גם אומרים את הפסוק "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא", אף שאינם מבינים את משמעותו. הרב אליהו בירנבוים סובר כי כל אלו הם סימנים שהשאירו האנוסים, על מנת להבדיל בין הכנסייה למקום תפילה יהודי.
ב-1947 היה חורחה גרסיה גרנדוס נציג גואטמלה בוועדת אונסקו"פ שעל בסיס הדו"ח שלה, קיבלה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה. גרנדוס פרסם ספר זמן קצר לאחר השלמת משימתו בו הביע אהדה עצומה לעם היהודי ולמפעל הציוני.
תרבות
ההשפעות של תרבות המאיה מחד ושל תרבות הקולוניאליזם הספרדי ניכרות ברחבי המדינה. מסורות הלבוש והמזון של צאצאי המאיה עדיין נשמרות במקומות רבים, וקיימים אתרי-עתיקות מאיה רבים. לאורך החוף הקריבי ניתן לראות השפעות אפריקאיות במזון, בשפה, בשירים ובריקוד.
בקרב המאמינים המורמונים, גואטמלה נחשבת באופן מסורתי כמקום של ארץ לֶחִי-נֶפִי, אם כי זו אינה עמדתה הרשמית של הכנסייה.
גואטמלה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
מרכז|ממוזער|197px|כיכר ישראל בשדרות הרפורמה בעיר גואטמלהמרכז|ממוזער|220px|אנטיגואה גואטמלה, גואטמלה.מרכז|ממוזער|220px|העיר גואטמלה, מבט כללי.
תיירות
בין מוקדי התיירות העיקריים בגואטמלה ידועים במיוחד המקומות הבאים:
טיקאל
צ'יצ'יקסטננגו
פלורס
אנטיגואה
אגם אטיטלן
סמוק שמפיי
ראו גם
רצח העם בגואטמלה
יחסי גואטמלה-ישראל
קישורים חיצוניים
הקונגרס של גואטמלה - האתר הרשמי
רשות התיירות הממשלתית (באנגלית וספרדית)
הקהילה היהודית בגואטמלה
פרטי עיתונות היסטוריים על גואטמלה באתר עיתונות יהודית היסטורית
גואטאמלה, באתר "למטייל"
רצח בני המאיה בגואטמלה, באתר הוועד למאבק ברצח עם
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה המרכזית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1821 | 2024-09-10T16:55:11 |
המרד על הקיין | המרד על הקיין (באנגלית: The Caine Mutiny) הוא ספרו של הסופר היהודי הרמן ווק, אשר יצא לאור בשנת 1952. הספר הוסרט פעמיים, והומחז. כן זכה הספר בפרס פוליצר בשנת 1952.
שמאל|ממוזער|250px|כרזת הסרט משנת 1954
זהו סיפורו של צעיר בן טובים, המשרת כקצין על שולת מוקשים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, תחת פיקודו של מפקד קשוח ומעורער בנפשו. המדובר ביצירתו המוערכת ביותר של ווק, ובתיאור אותנטי ומהימן של החיים על סיפונה של ספינה בעת מלחמה, של היחסים האנושיים הנוצרים בין אנשי הצוות, והרגשות שחשים האנשים המנותקים מביתם וממשפחתם, ונמצאים בשוליו של העימות האנושי הגדול בהיסטוריה – מלחמת העולם השנייה. הספר הוא למעשה שיר הלל לצי האמריקני ולמשרתים בו, כאשר המסר העולה מדפי הספר הוא כי כאשר בימי השלום האזרחים עושים למחייתם וחיים את חייהם, אנשי הקבע של הצי שומרים על המולדת, ועושים את העבודה הקשה והבלתי זוהרת, אך ההכרחית. מסר זה, והפטריוטיזם העולה מן הספר (כמרבים מספריו של ווק), כמו גם סיפור האהבה השגרתי למדי המשמש לספר כמסגרת, אינו מצליח לטשטש את ההישג הספרותי שביצירת הדמויות הבלתי נשכחות המאכלסות את הספר, ובראשן דמותו של הקפטן פיליפ פרנסיס קוויג, אשר טירופו, פחדנותו, והתעמרותו בכפופים לו, דוחפים את אנשי הצוות של הספינה למרד כנגדו. המצבים המתוארים בספר מוכרים היטב לכל מי ששירת אי פעם בצבא, בים, ביבשה או באוויר.
עלילת הספר
הסיפור מסופר דרך עיניו של ויליס סיוארד קית' (המכונה "וילי") צעיר ממשפחה אמידה המתגייס לצי ארצות הברית בתחילת מלחמת העולם השנייה, על מנת להימנע מלשרת בצבא ארצות הברית. קית' הוא צעיר בעל השכלה ומעמד חברתי, ונחן בכישרון לחרוז ולאלתר תוך נגינה על פסנתר. בטרם התגייס לצי פגש במיי וין, זמרת ממוצא איטלקי, שאת שירתה ליווה בפסנתר בעת ששרה במועדון לילה. אמו, הרואה בבת המהגרים האיטלקים שידוך לא ראוי לבנה, מנסה להפריד ביניהם.
באקדמיה של הצי עובר קית' תלאות, בשל אופיו הילדותי ונטייתו להסתבך בצרות. עם סיום קורס הקצינים וקבלת דרגת אנסיין (המקבילה לסגן משנה בצה"ל), מוצב קית' לשרת בשולת מוקשים ישנה בשם "קיין". בטרם עלה על האונייה, הצליח קית' לתפוס את עינו של האדמירל, וזה מותיר אותו בבסיס עורפי, על מנת שישעשע אותו בנגינתו. אך לאחר מספר חודשים, מקבל קית' את הבשורה על מות אביו מסרטן ומחליט, בפרץ של רגשות אשמה, לעזוב את המפקדה ולשרת על האונייה. כאשר עולה קית' על סיפון האונייה, הוא מתרשם מהעזובה והלכלוך השוררים בה, אותם הוא מייחס לכשלונו של מפקד האונייה הוותיק, לוטננט קומנדר (דרגה המקבילה לרב-סרן בצה"ל) ויליאם דה-פריס, להשרות משמעת בחייליו.
קית' אינו מוצא חן בעיני דה-פריס, והשניים מתנגשים כאשר מוצא דה-פריס כי קית' התרשל בחובתו לפענח מסר קרבי מקודד שהגיע אל האונייה. מסתבר כי המסר מבשר על החלפתו של דה-פריס בליוטננט קומנדר פיליפ פרנסיס קוויג. כאשר מגיע קוויג אל האונייה, מתרשם קית' כי המדובר בדמות חזקה המסוגלת להוביל את האונייה אל הקרב, ולהשרות בקרב אנשיה משמעת וכבוד באופן ראוי. עם זאת, כאשר מגיעה הקיין למעגן בסן פרנסיסקו, מכריח קוויג את הקצינים למכור לו את מנות המשקה החריף שהוקצבו להם, ומנסה להבריחו בארגז סגור אל מחוץ לאונייה. כאשר המלחים, מביאים בשוגג לנפילת הארגז הכבד אל הים, הוא מטיל את האשמה על קית', אם כי את הפקודת להעברת הארגז נתן הוא עצמו, ומכריח את קית' לשלם תמורתו, באיום כי אם לא יעשה כן ימנע ממנו לרדת אל החוף. וילי קונה את חופשתו בכסף. במהלך החופשה הוא פוגש את מיי וין ושוכב עמה, אך לאחר מכן מחליט כי אין לו עתיד עם נערה ממעמד נמוך. הוא מחליט לנתק את הקשר עמה ולא לענות עוד למכתביה.
כאשר מתחילה הקיין את משימותיה הקרביות בחזית הפסיפית במלחמה, מאבד קוויג את אמונם של חברי סגל הקצינים בשורת תקריות: הוא העלה את האונייה על שירטון עם הפלגתה הראשונה, והאשים בכך מלח פשוט בשם סטילוול. הוא ניתק כבל של מטרת תותחים כאשר היה שקוע בנזיפה במלח על כי זנב חולצתו היה מחוץ למכנסיים, ולא שם לב כי האונייה חגה בעיגול מסביב למטרה. הוא שם לו לקורבן את סטילוול, וכולא אותו בשל נפקדות. כאשר האונייה תחת אש הוא מקפיד להיות בצידה של האונייה הבטוח מאש האויב. כאשר האונייה מקבלת משימת ליווי לסירות נחיתה לפלישה לאטול קוואג'אליין, הוא נוטש את הסירות מרחק רב מן החוף, ומנסה לסמן להן את הדרך באמצעות כתם סימון צהוב אותו הוא משליך על הים. אירוע זה מביא לו את הכינוי "צהובכתם הזקן". הוא מסתגר בחדרו, בטענה כי הוא סובל ממיגרנה, ומתמכר להרגל של טלטול מיסבי כדור בידיו. גנבת תות שדה מן המטבח הופכת אצלו לאובססיה, והוא ממרר את חיי הצוות בניסיון לעלות על זהות הגנב. כאשר המתח בספינה עולה, מסרבים רוב חברי סגל הקצינים לתמוך בקוויג, פרט לחובל הראשון, קצין בשם מאריק, איש צי הסוחר לשעבר, הרואה לעצמו עתיד בצי גם לאחר סיום המלחמה.
מאריק נמצא תחת השפעתו של קצין הקשר, איש מילואים בשם טום קיפר, אינטלקטואל בעל יומרות לכתיבת רומן עב-כרס, ואחד מהחותרים העיקריים תחת סמכותו של קוויג. קיפר משכנע את מאריק כי קוויג איבד את שפיות דעתו, וכי לפי תקנה 184 לתקנות הצי יש למאריק סמכות להחליפו.
מאריק מתחיל לתעד את התנהגותו של קוויג ביומן, ומנסה להביא את היומן לידיעת האדמירל ויליאם הלסי מפקד הצי השלישי של ארצות הברית, אך נסוג מכך ברגע האחרון, בשל אזהרתו של קיפר כי פעולותיו אלו יכולות להראות כמרידה. סמוך לאחר מכן נקלעת הקיין לסופת טייפון, המטביעה שלוש משחתות מן הצי. בשיא הסופה מתאבן קוויג ומאבד את יכולת הפעולה. מאריק מחליט כי הוא מסכן את הספינה ומורה לו לרדת מגשר הפיקוד. באותה המשמרת משמש קית' כקצין משמרת, ומקבל את פקודותיו של מאריק, תוך התעלמות מקוויג. הקיין ניצלת מן הסופה, בשל יכולתו הגבוהה של מאריק, אך משנודע דבר החלפתו של קוויג, נעצרים מאריק וקית' בשל חלקם בעניין.
מאריק וקית' מואשמים במשפט צבאי בהתנהגות הנוגדת את הסדר והמשמעת, סעיף קל יחסית לעומת האשמה במרידה. מסתבר כי קוויג נבחן על ידי שלושה פסיכיאטרים צבאיים ונמצא שפוי לחלוטין. למורדים מתמנה סניגור יהודי בשם בארני גרינוולד, המביע את דעתו כי מאריק וקית' פעלו שלא כהלכה, אך למרות זאת מקבל את הגנתם.
הטקטיקה של גרינוולד במשפט מתמקדת בחקירה נגדית מקיפה של קוויג. קוויג נשאל על כל התקריות הקטנות, על תקרית התותים, על חיתוך כבל הגרירה, ושאר התקריות. הפרקליט המיומן העומד מול איש הצי הבלתי מתוחכם מצליח ליצור בקרב השופטים את הרושם כי אכן אין המדובר באדם המתאים לפיקוד על ספינה בימי מלחמה. המשפט מסתיים בזיכויים של קית' ומאריק. על אף זיכוים של קית' ומאריק, מאבד מאריק את הסיכוי להמשיך בקריירה צבאית לאחר המלחמה. קוויג מועבר לשרת בבסיס אספקה באיווה, ווילי ממשיך לשרת על הקיין.
עם סיום המשפט מוזמנים גרינוולד, קית' ומאריק למסיבה לרגל פרסום ספרו של קיפר, שהצליח למכור את הזכויות לספרו למוציא לאור ידוע. גרינוולד מופיע כשהוא שיכור, מאשים את קיפר כי הוא פחדן, שהסית את מאריק למרוד בקוויג רק בשל טינתו האישית לקברניט, ומסביר כי אנשים כקוויג, המשרתים בצבא ובצי גם בימי שלום, הם הערובה היחידה לביטחונם של אזרחים כקיפר, הרואים אותו כנחות מהם. גרינוולד אומר כי לא האיש הנכון הוא שהועמד למשפט ושופך את כוס המשקה שלו על פניו של קיפר.
קית' חוזר לשרת על הספינה בימים האחרונים של המערכה על אוקינאווה. רוב הקצינים ששירתו על הספינה בימי קוויג כבר אינם משרתים בה עוד. קיפר הוא הקפטן, ואילו קית' הוא החובל הראשון. באופן אירוני, התנהגותו של קיפר כקפטן מזכירה מאוד את התנהגותו של קוויג. כאשר נפגעת הספינה מטייס קמיקזה מתאבד, מתפקד קית' באופן הראוי לקצין צי. קיפר נוטש את הספינה, אך קית' נותר על הסיפון ומצליח להצילה.
קיפר משתחרר מהשירות עם תום המלחמה, וקית', שאינו ותיק כמוהו, נותר זמן קצר נוסף בשירות, והופך להיות הקפטן האחרון של הקיין. כאשר מגיע הדואר אל האונייה, נמצאים בו שני מכתבים עבור קית'. מדליה על תפקודו בזמן התקפת הקמיקזה, ומכתב נזיפה על חלקו במרד. מסתבר כי לאחר זיכויו ערער הצי לערכאה גבוהה יותר, וזו מצאה כי יש לנזוף בקית'.
ה"קיין" מסיימת את מסעה בניו ג'רזי. קית' מחליט לנסות ולמצוא את מיי וין, ולחדש את היחסים עמה. הוא מגלה כי היא חברתו לחיים של מנצח תזמורת פופולרי, וזאת לאחר שהבינה כי קית' לא רוצה עוד בקשר עמה. קית' משכנע את מיי וין כי התבגר, והוא ראוי לאהבתה, ולנוכח מצעד ניצחון המוקדש לצי, ברור לו שמיי תקבל את הצעתו, על אף היסוסיה.
הנקודה היהודית
כברבים מספריו של ווק, לספר "נקודה יהודית". עורך הדין שממונה להגן על הגיבור, הוא היהודי בארני גרינוולד. הוא מצליח לזכות את הגיבור מאשמת המרד, במשפט הצבאי שנערך לו, תוך השחרת דמותו של המפקד קוויג, וגורם לו להראות על דוכן העדים כאדם בלתי שפוי, אשר אינו ראוי לפיקוד. לאחר מכן במסיבה שעורכים הקצינים המורדים לרגל זיכוים מאשמת המרד מסרב גרינוולד להשתתף בשמחה, ומסביר לגיבור הספר כי אמנם על מנת להציל את הקצינים המורדים היה עליו להשחיר את דמותו של המפקד קוויג, איש צבא הקבע (רובם של הקצינים הם אנשי מילואים בעלי קריירות אזרחיות), אך קוויג הוא הגיבור האמיתי, שכן בזמן שקדם למלחמה, בעת שכל הקצינים היו שקועים בחייהם האזרחיים ובקריירות שלהם, שירת קוויג על סיפונן של ספינות קרב כאיש צבא הקבע, והיה בין הגורמים היחידים שמנעו, כדברי גרינוולד, מהרמן גרינג, להפוך את אמו של גרינוואלד "לסבון בו ינקה את עכוזו השמן". הצגת דמותו של ברני גרינוולד כפרקליט יהודי ממולח באופן סטריאוטיפי מחד, ומצד שני כאדם בעל ראיה חודרת, ואזכורה של השואה, והמלחמה באדולף היטלר, באנטישמיות ובגזענות כמטרה האנושית האמיתית במלחמה, הופכים את הספר ליצירה בעלת משמעות יהודית מיוחדת.
נקודה זו בולטת עוד יותר במחזה "המשפט הצבאי של המרד על הקיין", עיבוד לתיאטרון של ווק לספרו, בו הופך גרינוולד לדמות הראשית, בעוד שבספר הוא מופיע רק לקראת סיומו.
תרגומי הספר לעברית
הספר יצא לאור במהדורה עברית מספר פעמים. לראשונה בשנת 1954 בהוצאת נ. טברסקי, בתרגומו של צבי טל . בשנת 1984 יצאה לאור בהוצאת משרד הביטחון מהדורה בתרגומו של עמשי לוין בסדרת "אדם בקו האש".
עיבודים לתיאטרון ולקולנוע
250px|ממוזער|שמאל|מישא אשרוב (מימין), הרמן ווק ואהרן מסקין, לאחר הצגת הבכורה של המרד על הקיין בתיאטרון הבימה, 1955
הספר הומחז על ידי הרמן ווק כדרמת בית משפט והפך ללהיט בברודוויי בכיכובו של הנרי פונדה, ואף עלה מספר פעמים על הבמות בישראל, בפעם הראשונה בשנת 1954, בתיאטרון הבימה בבימויו של פיטר פריי, ובהשתתפות אהרן מסקין ומישא אשרוב. גרסתו המומחזת של הספר, השונה מאוד מן הספר עצמו, הוסרטה בשנת 1988 בכיכובו של אריק בוגוסיאן בתפקיד הראשי של עורך הדין ברני גרינוולד.
באוגוסט 2022 נמסר שהבמאי ויליאם פרידקין יביים גרסה קולנועית עכשווית של המחזה, עבור "פרמאונט גלובל" ורשת הטלוויזיה "שואוטיים". את דמות הרב-חובל קוויג יגלם בסרט קיפר סאת'רלנד. פרידקין הסביר שבעיבוד החדש שלו, הוא הסיט את העלילה ממלחמת העולם השנייה ומפרל הארבור, למפרץ הפרסי ומצר הורמוז. שלב הצילומים צפוי להתחיל בינואר 2023.
הספר עובד לקולנוע בשנת 1954, כ"המרד על הקיין" שביים אדוארד דמיטריק, בכיכובם של המפרי בוגרט כקפטן קוויג, חוזה פרר כבארני גרינוולד, ורוברט פרנסיס בתפקיד קית'. הסרט היה בין שוברי הקופות המצליחים ביותר באותה השנה, והועמד לשבעה פרסי אוסקר: לסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (המפרי בוגרט), שחקן המשנה הטוב ביותר (טום טולי), התסריט המעובד הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר (מקס שטיינר), העריכה הטובה ביותר והסאונד הטוב ביותר. הסרט לא זכה באף אחד מהפרסים.
קישורים חיצוניים
המחזה המרד על הקיין בתיאטרון הבימה, 1954, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:לקות נפשית באמנות
קטגוריה:ספרות ימית
קטגוריה:ספרות מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ספרי משרד הביטחון – ההוצאה לאור
קטגוריה:ספרים שזכו בפרס פוליצר לסיפורת
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:סרטי המפרי בוגרט
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית) | 2024-07-28T17:00:12 |
דגל גואטמלה | דגל גואטמלה מכיל שני צבעים: כחול שמים ולבן. הכחול מסמל את מיקומה של המדינה בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי, בעוד הלבן מסמל את הטוהר של ערכי המדינה.
מקורו של הפס הלבן בין שני הפסים הכחולים בדגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה, אולם הגרסה הגואטמלית הפכה את הפסים לאנכיים במקום אופקיים.
במרכז הדגל ישנו סמל המשלב כמה מרכיבים: איור של הציפור הלאומית, קורוקו הדור (קצאל), המסמלת את החירות; מגילת קלף ובה תאריך העצמאות של מרכז אמריקה מספרד, 15 בספטמבר 1821; רובים מוצלבים, המציינים את נכונותה של גואטמלה להגן על עצמה בכוח אם יהיה בכך צורך; כתר של עלי דפנה כסמל לניצחון; ושתי חרבות מוצלבות המייצגות את הכבוד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גואטמלה: סמלים לאומיים
גואטמלה
גואטמלה
גואטמלה
גואטמלה
גואטמלה
גואטמלה
גואטמלה | 2024-09-23T05:41:03 |
זימבבואה | רפובליקת זימבבואה (באנגלית: Republic of Zimbabwe, לשעבר רודזיה הדרומית) היא מדינה ללא מוצא לים בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה. היא גובלת במוזמביק במזרח, דרום אפריקה בדרום, בוטסואנה במערב וזמביה בצפון.
זימבבואה היא המדינה היחידה בעולם הקרויה על שם אתר ארכאולוגי – זימבבואה הגדולה.
היסטוריה
זימבבואה הגדולה
מעט ידוע על ימי השגשוג של אזור זימבבואה, שקדמו לעידן הקולוניאלי. במוקד המחקר על ההיסטוריה של המקום נמצא המונומנט הלאומי של זימבבואה הגדולה, מרכז של הריסות עתיקות מהגדולים באפריקה הדרומית, שהוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1986. על פי ההשערות המקובלות, בוני האתר היו ככל הנראה היו אלה בני הקרנגה, קבוצה אתנית הדוברת את שפת השונה.
הראיות הארכאולוגיות שנחשפו בחפירות מצביעות על כך שזימבבואה הגדולה הייתה אחד ממרכזי הסחר החשובים ביבשת. שבשיאה הגיעה רשת קשרי המסחר שלה עד מקומות כמו קילווה, מלינדי ומוגדישו, ואפילו לנמלים בהודו ובסין. ענפי היצוא העיקריים של מעצמת סחר זו היו בקר וזהב.
הסיבות לשקיעתה של זימבבואה הגדולה נותרו מסתוריות בדיוק כמו הופעתה, וישנן מספר השערות לכך. השערה מקובלת גורסת שאנשי זימבבואה הגדולה ניצלו את משאבי הסביבה יתר על המידה, דבר שהוביל לרעב ולשקיעה. כך או כך, בתחילת המאה ה-15 זימבבואה הגדולה ננטשה.
העידן הקולוניאלי
בשנת 1889 הבטיח המתיישב הבריטי ססיל רודס זכויות כרייה מן המלך לובנגולו משבט הנדבלה. הזיכיון איפשר לחברה הדרום אפריקנית הבריטית British South Africa Company (BSAC) לכרות זהב ומינרלים אחרים, ולנהל את השטח שברבות הימים עתיד היה להפוך לרודזיה. בשנת 1895 קבוצת מתיישבים לבנים מדרום אפריקה, תחת הנהגת ה-BSAC, החלו בהתיישבות במחוז משולנד (Mashonaland) ובכריית מחצבים. בשנים 1896–1897 פרצו מרידות בקרב שבטי השונה והנדבלה, שדוכאו ביד קשה ובכוח רב. מרידות אלו נודעו בהמשך כמלחמת העצמאות הראשונה (הצ'ימורנגה הראשונה). המרידה הונהגה על ידי שאמאנים וצ'יפים מקומיים, שהוצאו להורג עם תבוסתם.
רודזיה נוהלה על ידי חברת BSAC בראשותו של רודס עד שנת 1922. במשאל שנערך באותה שנה בקרב המתיישבים הלבנים נדחתה ההצעה לספח את האזור לדרום לאפריקה, ובמקום זאת קיבלה רודזיה בשנת 1923 מעמד של קולוניה בריטית עצמאית. בניגוד למושבות האחרות באפריקה, נהנתה רודזיה מעצמאות רבה יחסית והיא נוהלה על ידי משרד הדומיניון שניהל את הקשרים עם ארצות כמו אוסטרליה וקנדה ולא על ידי משרד המושבות הבריטי. הבחירות ברודזיה היו כלליות, אולם זכות ההצבעה ניתנה רק לאנשים בעלי הכנסה והשכלה. תנאים אלה מנעו כמעט מכל השחורים להצביע. בשנות ה-30 של המאה ה-20 חוקקו ברודזיה חוקי הפרדה גזעית שקבעו אזורים נפרדים ללבנים ולשחורים. עם זאת, חוקי ההפרדה היו רכים יותר מהאפרטהייד של דרום אפריקה. בשנת 1952 החל ראש ממשלת רודזיה, גודפריד היגינס, לדבר על "שותפות" בין הגזעים, אך נטען שכוונתו הייתה ל"שותפות של הרוכב עם סוסו".
בשנת 1953 התאחדה רודזיה עם צפון רודזיה (היום זמביה) ועם ניאזאלנד (באנגלית: Nyasaland, היום מלאווי) ליצירת הפדרציה של רודזיה וניאזאלנד. הפדרציה התמוטטה בשנה 1963, אז דרשה דרום רודזיה (שבהמשך נקראה רודזיה) מבריטניה עצמאות, אך הדרישה נדחתה כל עוד לא הועבר השלטון לאוכלוסייה המקומית. בתגובה לכך הכריזה ממשלתו של איאן סמית באופן חד-צדדי על עצמאות מבריטניה ב-11 בנובמבר 1965. אף על פי שבריטניה ראתה בהכרזה מרד, לא נעשו ניסיונות לפזר את ממשלתה העצמאית של רודזיה. עם כישלון המשא ומתן ב-1968 הובאה רודזיה בפני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, שם הטילה בריטניה וטו נגד החלטה להטיל עליה עיצומים כלכליים. בשנת 1970 הכריז סמית על היותה של רודזיה רפובליקה, כך ביקש לנתק כל קשר עם הממלכה הבריטית, אך למרות זאת נותרה רודזיה מבודדת מבחינה בינלאומית בגלל מדיניותה המפלה נגד הרוב השחור, מדיניות היונקת את שורשיה מן האפרטהייד הדרום אפריקני.
המאבק לעצמאות
המאבק לעצמאות התנהל על ידי שתי תנועות מחתרת, כנגד המשטר הלבן של רודזיה. המחתרת הראשונה, "האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית" – ZAPU – בראשות ג'ושוע נקומו והמחתרת השנייה, "האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית" – ZANU – בראשות רוברט מוגאבה. המחתרות ניהלו מלחמת גרילה ואילצו את משטרו הלבן של איאן סמית לנהל עימן משא ומתן. בעקבות ועידה בלונדון בשנים 1979–1980, הוחלט על בחירות כלליות ברודזיה. בפברואר 1980 נערכו לראשונה בחירות חופשיות כלליות במדינה ומפלגת "האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית" בראשות מוגאבה זכתה בבחירות. לאחר הבחירות שונה שמה של המדינה לזימבבואה והוחלפו הדגל והסמל הלאומיים. כנשיא המדינה מונה איש הציבור כנען בננה.
זימבבואה העצמאית
השליט במדינה מאז עצמאותה באפריל 1980 ועד ההפיכה הצבאית בנובמבר 2017, היה רוברט מוגאבה, אשר היה פעיל במאבק בשלטון הלבן ברודזיה ואף נאסר עקב כך. מוגאבה הנהיג במדינה שלטון יחיד נוקשה, תוך הגבלת חופש העיתונות וזכויות האדם. על פי נציבות האו"ם לזכויות אדם, הנהיג מוגאבה מדיניות של השתלטות ברוטאלית על אדמות חוואים לבנים במדינה. כמו כן נמתחה ביקורת בינלאומית קשה על מוגאבה, אשר ביצע גירוש המוני של רבבות אזרחים מפרברי הארארה, מחשש להפיכה שלטונית נגדו. עקב מדיניות זו סולקה זימבבואה מחבר העמים הבריטי בשנת 2004 והוטלו עליה עיצומים בנושא תרבות וספורט. האיחוד האירופי אסר על מתן ויזות למוגאבה ולשותפיו, בעוד ארצות הברית כוללת את זימבבואה תחת הכותרת "עמדת עריצות" ("Outpost of Tyranny"), לצד איראן וקוריאה הצפונית. זיוף תוצאות הבחירות ב-2006 וב-2008 וכן רדיפתו הרצחנית של שלטון מוגאבה את חברי האופוזיציה ואף מצביעים שנחשד כי תמכו בה, הביאו לגינוי חריף ולבידודה של זימבבואה.
בנובמבר 2017 התחוללה במדינה הפיכה צבאית במסגרתה רמטכ"ל צבא זימבבואה קונסטנטינו צ'יוונגה השתלט על השלטון והורה לעצור את הנשיא רוברט מוגאבה ואת חברי ממשלתו, אחר שמוגאבה פיטר את סגנו והיה חשש שהוא מבקש למנות את אשתו כסגניתו על מנת שתמונה בבא העת לנשיאה.
פוליטיקה
רשמית זימבבואה היא רפובליקה נשיאותית הכוללת שני בתי נבחרים וחוקה שחודשה בשנת 2005. בפועל שלט בזימבבואה רוברט מוגאבה שלטון יחיד, מאז בחירתו בשנת 1980 ועד להדחתו על ידי הצבא בשנת 2017. בשבע השנים הראשונות לשלטונו כיהן כראש ממשלה תחת הנשיא כנען בננה, שאיחד את פלגי המורדים וייסד בפועל את זימבבואה. בשנת 1987 הודח בננה מתפקידו ומוגאבה מינה את עצמו גם לנשיא. בזימבבואה קיימת גם אופוזיציה – "התנועה לשינוי דמוקרטי", ה-MDC. התנועה השתתפה בבחירות ב-2006, אך טענות רבות נשמעו כלפי טוהר הבחירות והחשש כי התקיימו בהן זיופים רבים.
לאור המצב הכלכלי המידרדר בזימבבואה, החלה האופוזיציה, בראשות מורגן צ'נגיראי, לקיים הפגנות נגד משטרו של מוגאבה. במרץ 2007 צואנגיראי נעצר על ידי משטרו של מוגאבה ונלקח לחקירה, יחד עם עוד עשרות מחברי מפלגת ה-MDC. מעצרם הברוטאלי של אנשי האופוזיציה עורר גינויים חריפים ברחבי העולם. מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס, קראה לשחרורו המיידי של צ'נגיראי ולהפלת משטרו הרודני של מוגאבה.
בבחירות שהתקיימו במאי 2008 הסתמן ניצחון למפלגת האופוזיציה, ה-MDC, בראשות צ'נגיראי, אולם בלחץ שלטון מוגאבה התמהמהה ועדת הבחירות המרכזית במדינה בפרסום תוצאת הבחירות ולבסוף הכריזה כי יתקיים סיבוב בחירות שני, כיוון שלכאורה לא זכה אף מועמד ברוב מוחלט. בתקופת ההמתנה לסיבוב הבחירות השני ערך שלטון מוגאבה מסע רדיפה רצחני כלפי חברי מפלגת ה-MDC, אשר כלל עינויים של מתנגדים פוליטיים ושל אזרחים שנחשדו בהצבעה ל-MDC, והוצאתם להורג ואף אונס ושריפת אנשים, דוגמת אשת ראש העיר הארארה, שזוהה עם תומכי צ'נגיראי. צ'נגיראי עצמו, מחשש לחייו ומהידרדרות המדינה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ביקש מקלט בשגרירות הולנד והודיע לבסוף על פרישתו המאולצת מהמירוץ. האופוזיציה בזימבבואה קראה לעזרתן של מעצמות המערב וכן של דרום אפריקה השכנה. מועצת הביטחון גינתה את הנעשה במדינה וראשי מדינות כגון נשיא צרפת ניקולא סרקוזי וראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הודיעו כי לא יכירו במשטרו של מוגאבה. אולם, סירובה של דרום אפריקה להתערב בנעשה בזימבבואה, כמו גם של מעצמות המערב שהודיעו כי רק יטילו עיצומים כלכליים על זימבבואה, הקטין את הסיכוי לשלטון פוליטי אמיתי במדינה בעתיד, מה גם שרוסיה וסין הטילו וטו על הצעה להטלת עיצומים על המדינה.
עם זאת, לאחר משא ומתן שנערך בין ה-MDC לבין מוגאבה הוסכם בסופו של דבר על מינויו של צ'נגיראי לראש ממשלה במקביל להמשך כהונתו של מוגאבה, ועל חלוקה של משרדי הממשלה ומוקדי הכוח בין המפלגות. מינויו של צ'נגיראי התממש ב-11 בפברואר 2009. במרץ 2009 נהרגה אשתו של צ'נגיראי בתאונת דרכים מסתורית.
בבחירות לנשיאות שנערכו ביולי 2013, נבחר מוגאבה לכהונה נוספת, כאשר האופוזיציה וגורמים בינלאומיים מטילים דופי בכשרות הבחירות, בין השאר, בשל היעדר שקיפות.
בנובמבר 2017 רמטכ"ל צבא זימבבואה קונסטנטינו צ'יוונגה השתלט בכוח על השלטון והדיח את ממשלתו של מוגאבה.
בקיץ שנת 2023 התרחשו בחירות לנשיאות ולפרלמנט במדינה זאת לצד ארגוני זכויות ששבו ודיווחו על הפרת זכויות על ידי הממשלה.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|שטר של 100 מיליארד דולר מזימבבואה שהודפס בתקופת האינפלציה בשנת 2008
בעבר כונתה זימבבואה "סל התבואה של אפריקה" והייתה ידועה בשדות החיטה והכותנה הנרחבים שלה. מאז עלה רוברט מוגאבה לשלטון, הפכה זימבבואה מגן-עדן אפריקני בעל שיעור צמיחה של 4.5 אחוזים לכלכלה המתכווצת במהירות הגדולה ביותר בעולם. שלושה רבעים מאוכלוסיית המדינה חיים מתחת לקו העוני ותוחלת החיים צנחה מ-61 שנה ל-39. למדינה, המבודדת על ידי עיצומים, אין כמעט מטבע זר והמטבע, הדולר הזימבבואי, סובל מאינפלציה קיצונית בשנים האחרונות. תוכנית ההלוואות של הבנק העולמי "אינה פעילה בשל פיגורים בתשלום". תורמים מערביים הקפיאו את הסיוע הכלכלי לזימבבואה ובמדינה ישנו מחסור חמור בדלק ומשום כך התמעטה תנועת המכוניות במדינה.
באוגוסט 2008 שיעור האינפלציה במדינה עמד על כ-11.2 מיליון אחוז - האינפלציה הגבוהה בעולם, והדולר הזימבבואי איבד מערכו במהירות. האינפלציה הגבוהה גרמה לייקור חד במחירים של מוצרי יסוד. עדויות של תושבים בהארארה הבירה הצביעו על כך שרק מעטים מתושבי המדינה יכלו להרשות לעצמם לקנות כיכר לחם והיה מחסור בכל מוצרי היסוד במדינה.
על אף המשבר הכלכלי החריף, נערכו ב-2006 חגיגות נרחבות ומפוארות לכבוד יום הולדתו ה-80 של מנהיג המדינה רוברט מוגאבה. מצבה הכלכלי של המדינה הידרדר עוד יותר עם העיצומים המוגברים כנגד שלטונו הרודני של מוגאבה ועם החשש ממלחמת אזרחים במדינה לאחר הבחירות ביוני 2008.
בעקבות האינפלציה האדירה, הגבוהה בעולם, הודפס שטר של 100 מיליארד דולר זימבבואי, אשר שווה דולר אמריקני אחד בלבד, בניסיון נואש להציל את בעיית המזומנים בעקבות האינפלציה ההולכת וגוברת.
ב-12 באפריל 2009 בוטל סופית המטבע המקומי, זאת לאחר שצעדים לייצוב המטבע לא צלחו. משרד האוצר המקומי החליט לעבור באופן רשמי לשימוש במטבע זר במדינה דוגמת הדולר האמריקאי, האירו והלירה שטרלינג, זאת מכיוון שלא נותר כמעט אף אחד שהמשיך להשתמש במטבע וכן בשל הירידה בערך המטבע המקומי הייתה גבוהה מקצב הדפסתו על ידי הבנק המרכזי המקומי. ב-24 ביוני 2019, הבנק המרכזי של זימבבואה (RBZ) ביטל את שיטת ריבוי המטבעות והחליף אותה בדולר זימבבואני חדש (דולר RTGS),שהפך למטבע הרשמי היחיד במדינה בין יוני 2019 למרץ 2020. לאחר מכן הותר שוב השימוש במספר מטבעות זרים. עקב הפיחות המהיר והמתמשך בשער החליפין של המטבע המקומי, כתוצאה מהאינפלציה הגבוהה (מעל 120% בשנה), הפך בשנים האחרונות השימוש בשטרות ניר של המטבע המקומי ללא פרקטי, ועל כן נפוץ יותר השימוש באפליקציות לביצוע תשלומים והעברות בצורה דיגיטלית.
הכלכלה במדינה בשנים האחרונות נשענת בעיקר על אוצרות טבע כגון זהב, יהלומים, פלטינה ומינרלים נוספים, וכן על חקלאות ותיירות. בשנת 2018 הודיע שר המכרות של המדינה, וינסטון צ’יטנדו, כי זימבבואה עומדת בפני זינוק חד בתפוקות היהלומים והזהב: אם בשנת 2017 ההכנסות ממשאבים אלה היו 2.6 מיליארד דולרים, הרי שהן צפויות לעלות ל-3.5 מיליארד דולרים בשנה הקרובה ועד 12 מיליארד דולרים עד שנת 2023.
תובלה
זימבבואה, מלאווי, זמביה ומדינות אחרות הנמצאות במרכז יבשת אפריקה, שאין להם חופים ימיים, בדרום אפריקה, משתמשים בנמל ביירה שבמוזמביק לייצוא וייבוא סחורות. מסיבה זו, נמל ביירה הוא השני בגודלו במוזמביק. הייצוא העיקרי מנמל ביירה כולל: סוכר, טבק, תירס, כותנה, סיבי אגבה, כרום, נחושת עופרת ופחם.
חשיבות נמל ביירה באה לידי ביטוי במהלך מלחמת האזרחים במוזמביק, כאשר כוחות מזימבבואה הגנו על מסילת הרכבת בין ביירה ובולאוואיו ועל הכביש המהיר מספר 9 חוצה היבשת בין ביירה ללוביטו שבאנגולה וזאת כדי להבטיח את רציפות המסחר של המדינות שבפנים היבשת.
גאוגרפיה
שמאל|250px|ממוזער|מפת זימבבואה
זימבבואה שוכנת בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה. היא גובלת במוזמביק במזרח, דרום אפריקה בדרום, בוטסואנה במערב וזמביה בצפון.
נהר הזמבזי מהווה את הגבול בין זימבבואה לזמביה. מפלי ויקטוריה נמצאים בנהר זה.
תיירות
עיקר התיירות בזימבבואה היא באזור מפלי ויקטוריה. רוב התיירים מגיעים ישירות לשדה התעופה הבינלאומי מפלי ויקטוריה הנמצא בסמוך לעיירה או דרך שדה התעופה הבינלאומי לוינגסטון זמביה אשר נמצא מעברם השני של מפלי ויקטוריה. מהעיירה ויקטוריה פולס אפשר לצאת למגוון פעילויות כגון: טיסה במסוק מעל המפלים, רכיבה על פילים, שיט רומנטי, רפטינג, באנג'י ועוד.
חלק מהתירים משלבים ספארי בפארק הלאומי הוואנגי או בשמורת הטבע צ'וב שבבוטסוואנה.
דמוגרפיה
אוכלוסיית זימבבואה מונה כ-15 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-62 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 3.3 ילדים לאישה.
אנגלית היא השפה העיקרית המשמשת את מערכת החינוך והמשפט. אליה מתווספות עוד כ-16 שפות מקומיות שגם הן במעמד רשמי.
שיעור נשאי וחולי האיידס עומד על יותר מ-13% מהאוכלוסייה.
הרכב אתני
99% מהאוכלוסייה במדינה היא מעמי הבנטו. מיעוטים אשר מהווים 1% מהאוכלוסייה כוללים: פורטוגזים, אפריקאנרים, הולנדים, יוונים וצרפתים.
מאז עצמאותה של זימבבואה נטשו רבבות אזרחים לבנים את המדינה, חלקם ברצון וחלקם בכפייה.
בשנת 1975 גרו בזימבבואה כ-278,000 (4.3% מהאוכלוסייה) לבנים. בשנת 1999 כ-120 אלף לבנים, בשנת 2002 כ-50,000 איש.
בשנת 2012 מנתה האוכלוסייה הלבנה בכ-28,782 תושבים (כ-0.22% מהאוכלוסייה), עשירית מגודלה המשוער ב-1975. רוב ההגירה הייתה לממלכה המאוחדת, דרום אפריקה, בוטסואנה, זמביה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.
צבעונים מהווים 0.5% מהאוכלוסייה, וקבוצות אתניות ממוצא אסייתי (בעיקר ממוצא הודי וסיני) מהוות גם הן 0.5%.
דת
84% מאוכלוסיית המדינה היא נוצרית, כאשר הזרמים הדומיננטיים הן הכנסייה האנגליקנית, קתוליות, הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי והמתודיזם. כמו מדינות אפריקאיות נוספות, גם בזימבבואה הנצרות משולבת עם אמונות מקומיות. 10% אינם משייכים עצמם לאף דת, 4.5% מאמיני דתות מקומיות וכ - 0.7% מהאוכלוסייה מוסלמית.
62% מתושבי זימבבואה משתתפים באירועים דתיים בתדירות שבועית.
יהדות זימבבואה
ההתיישבות היהודית ברודזיה החלה עוד בסוף המאה ה-19, כאשר יהודים אשכנזים החלו מהגרים למושבה בעיקר מבריטניה ומליטא. בית הכנסת הראשון בסולסברי (כיום הארארה) נוסד ב-1894.
יהודים ספרדים מהאי רודוס היגרו למושבה ב-1920 ויסדו בבירה בית כנסת ספרדי מקביל.
היהודים שהתיישבו בסולסברי ובבולאביו ייסדו תנועות נוער ציוניות ואף הוקם בית ספר יהודי בשם "שרון" בבירה ובית ספר בשם "כרמל" בבולאביו.
עם תחילת המאבק השחור וההידרדרות במצב הביטחוני בשנות השבעים, עזבו יהודים רבים את רודזיה, בעיקר לדרום אפריקה, ישראל, אוסטרליה ובריטניה.
בערב יום כיפור 2003 ספגה הקהילה מכה נוספת כאשר בית הכנסת המרכזי בבולאביו נשרף, כנראה על רקע אנטישמי.
נכון ל-2014, חיים בזימבבואה כ-120 יהודים, בהארארה ובבולאביו. בית הספר היהודי כולל שני תלמידים יהודים בלבד בהארארה והקהילה מזדקנת.
בעבר היו שליחי סוכנות במדינה (פרויקט "ערבים" של הסוכנות היהודית) אך כיום השליח לדרום אפריקה של הסוכנות היהודית מטפל ביהודי זימבבואה.
יחסי זימבבואה–ישראל
בין מדינת ישראל וזימבבואה קיימים יחסים דיפלומטיים חלקיים נכון לשנת 2013, כאשר לצד הכרה הדדית של כל מדינה ברעותה, וכן שיתוף פעולה מצומצם בנושאים כלכליים, אף אחת מהמדינות לא מחזיקה בשגרירות רשמית במדינה השנייה. נכון ל-2022, תיירים מישראל המבקשים לנסוע לזימבבואה, יכולים להוציא ויזה עם נחיתתם תמורת תשלום בשדה התעופה (Visa on Arrival).
ביולי 2020 מינה נשיא זימבבואה, אמרסון מננגאגווה, את רוני לוי מוסן ואת משה יצחק אוסדיטשר לקונסולי הכבוד של זימבבואה בישראל. בפברואר 2021, הודיע משרד החוץ של זימבבואה למקבילו הישראלי על ביטול מינויו של עורך הדין משה יצחק אוסדיטשר כקונסול כבוד של זימבבואה בישראל.מאז ביטול המנוי, מר רוני לוי מוסן הוא ראש המשימה של זימבבואה בישראל.
ראו גם
רודזיה
הרברט צ'יטפו
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של בית הנבחרים של זימבבואה
האתר הרשמי של ממשלת זימבבואה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-07-27T13:24:23 |
שולטן | הפניה סולטאן | 2010-10-30T19:20:29 |
היברידיזציה באתר | שמאל|ממוזער|300px|בדיקת FISH בחולת סרטן השד, בה שני גלאים מסומנים בשני צבעים שונים.
היברידיזציה באתר (בעברית: הכלאה באתר; באנגלית: In situ hybridization או בקיצור: ISH) היא שיטה המאפשרת לקבוע את מיקומו של רצף DNA מסוים על גבי הכרומוזום, באמצעות גדיל מתאים של DNA או RNA המשמש כגלאי. הכלאה, בהקשרה כאן, פירושה חיבור בין שני גדילי DNA בעלי רצף בסיסים משלים. "אין סיטו", משמעותו בלטינית "במקומו המקורי", או "במקומו הטבעי".
השיטה דומה מאוד לשיטת תספיג דנ"א, רק שכאן ההכלאה של הגלאי נעשית עם הכרומוזום עצמו. הגלאי מסומן בדרך כלל פלואורסצנטית, אז מכונה השיטה היברידיזציה פלואורסצנטית באתר (באנגלית: Fluorescence In Situ Hybridization, בקיצור FISH). הדגרת הגלאי עם תתקין של כרומוזומים, גורמת לו לעבור הכלאה עם הרצף המשלים שלו. ניתן לצפות בגלאי המוכלא באמצעות מיקרוסקופ פלואורצסנטי, כאשר הוא מייצג את הרצף המבוקש. ניתן להשתמש בסימון פלואורוסצנטי בצבעים שונים עבור גלאים שונים, וכך להשיג הבחנה חזותית בין הרצפים השונים המאותרים בו.
מספר צעדים טכניים נוספים מגבירים את יעילות ה-FISH: ניתן במקביל לקבוע את הפספוס האופייני על גבי הכרומוזום (לכל כרומוזום יש פספוס אופייני שנראה כמו פסים כהים לצד בהירים במיקרוסקופ אור), ובכך לסייע למקם בצורה יותר מדויקת את הגלאי. לאותה מטרה, ניתן להשתמש בשני גלאים בעלי רצפים שונים שיצבעו בצבע פלואורסצנטי שונה. כך ניתן לקבוע את הסידור הפיזי של שני סמנים שונים על הכרומוזום.
ב-FISH משתמשים גם לצרכים רפואיים. לדוגמה, אם קובעים שחולה בתסמונת גנטית לוקה בחסר באזור מסוים של הכרומוזום, אז הגן שאחראי לתסמונת נמצא באזור המחוק. שימוש בשיטה על זו על חולי סרטן גילה שמחיקות או תוספות הן אופייניות לסוגי סרטן מסוימים.
לשיטת FISH תפקיד חשוב במחקר. השיטה סייעה בחשיפת פרטים חדשים על הטופולוגיה של הגרעין. הסתבר, שהכרומוזומים אינם נוטים להיות מפוזרים בגרעין אלא שכל כרומוזום ממוקם באזור ספציפי. יותר מכך, מסתבר שמיקום הכרומוזום משתנה בהתאם לסוג התא. כלומר, מיקום הכרומוזום נמצא תחת בקרה מתמדת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור
lt:Chromosomų dažymas
zh:熒光原位雜交 | 2022-10-14T08:32:05 |
מיספוג צפוני | הפניה תספיג DNA | 2019-07-14T10:59:10 |
דנ"א פולימראז | REDIRECT DNA פולימראז | 2004-09-03T18:40:22 |
היברידיזציה insitu | REDIRECT היברידיזציה באתר | 2008-02-16T10:37:01 |
Angelman syndrome | REDIRECT תסמונת אנגלמן | 2005-05-24T05:17:45 |
לואי מאונטבאטן | אדמירל הצי, הלורד לואי פרנסיס אלברט ויקטור ניקולאס ג'ורג' מאונטבאטן, הרוזן הראשון מבורמה, (Louis Francis Albert Victor Nicholas Mountbatten, 1st Earl Mountbatten of Burma; 25 ביוני 1900 - 27 באוגוסט 1979) היה מדינאי, אדמירל בריטי וראש מטה ההגנה של בריטניה, בן משפחת המלוכה (נינה של המלכה ויקטוריה). נרצח על ידי המחתרת האירית.
ביוגרפיה
בצעירותו
לואי מאונטבאטן נולד בטירת וינדזור כבן השני למשפחת אצולה ולכן לא היה זכאי לרשת את התואר "המרקיז של מילפורד הייבן", שאותו נשא אביו, הנסיך לודוויג פון באטנברג. פון באטנברג, אשר נולד באוסטריה, עבר לאנגליה לאחר נישואיו לנסיכה ויקטוריה, נכדתה של המלכה ויקטוריה. בעת מלחמת העולם הראשונה החליף פון באטנברג את הסיומת הגרמנית "ברג" שבשם משפחתו לתחילית "מאונט" שמשמעותה זהה ("הר"), וכך הפך למאונטבאטן.
מבחינת ייחוסו המשפחתי, לואי מאונטבאטן היה נין של המלכה ויקטוריה, בן דוד בדרגה שלישית של ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת, אחיה של לואיזה, מלכת שוודיה, דודו (אחי אימו) של הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו (בעלה של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת) ואחיינה של אלכסנדרה פיודורובנה, אשתו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה.
קריירה צבאית
בתום לימודיו בבית הספר המכין Lockers Park עבר לואי בשנת 1914 ללמוד באקדמיה המלכותית של הצי. בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף לואי מאונטבאטן כצוער לצי המלכותי הבריטי. בתום המלחמה יצא ללימודים גבוהים באוניברסיטת קיימברידג' וחזר לשרת בצי.
בשנת 1922 ליווה את אדוארד, נסיך ויילס (דודנו מדרגה שלישית) במסעו המלכותי להודו, שם פגש לואי את אדווינה אשלי שהייתה ממוצא יהודי-פרוסי (סבה של אדווינה, סר ארנסט קאסל, היגר מפרוסיה לליברפול באמצע המאה התשע־עשרה וצבר הון רב) ונשא אותה לאישה עוד באותה שנה. לזוג נולדו שתי בנות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה מפקד צי המשחתות הקטן החמישי. המשחתת שלו HMS Kelly השתתפה בקרבות הימיים בנורווגיה כשפלשו אליה הגרמנים ב-1940. במאי 1940 הוביל שיירה דרך ערפל כבד שפינתה את כוחות בנות הברית שהשתתפו במבצע נמסוס. ב-1941 הוטבעה המשחתת קלי בקרב ימי ליד חופי כרתים בעת הקרב על כרתים. יותר ממחצית מאנשי ציוותה אבדו, והיתר, כולל מאונטבטן, חולצו והגיעו לאלכסנדריה.
באוגוסט 1941 נתמנה מאונטבאטן למפקד נושאת המטוסים אה"מ אילוסטריוס שהייתה בתיקונים בנמל נורפוק בווירג'יניה. בתקופה זו של חוסר פעילות טס מאונטבאטן לפרל הארבור בהוואי וביקר בבסיס הצי האמריקאי שם. הוא לא התרשם מהמוכנות של הצי למלחמה, מה שאכן התברר כנכון לאחר ההתקפה על פרל הארבור.
ב-27 באוקטובר 1941 התמנה מאונטבאטן לראש מטה מבצעים משולבים ויזם מבצעי קומנדו נועזים ובהם את הפשיטה על דייפ הרת האסון ב-19 באוגוסט 1942. מאונטבאטן טען כי הלקחים מכישלון זה נלמדו ויושמו בפלישה לנורמנדי, אך מספר היסטוריונים חולקים על כך שהפשיטה אכן הייתה נחוצה. בקנדה, שמספר רב מבניה נפלו בפשיטה הכושלת, הפך מאונטבאטן לדמות דחויה ורבים סירבו להיפגש עמו גם מאוחר יותר בקריירה שלו.
בסוף 1942 מונה מאונטבאטן למנהל פרויקט חבקוק לבניית נושאת מטוסים עשויה מלבני קרח. הפרויקט לא הגיע מעולם לידי סיום.
באוקטובר 1943 מונה מאונטבאטן לעמוד בראש פיקוד דרום-מזרח אסיה, וקבע את מפקדתו בארמון המלכותי בקאנדי שבציילון (כיום סרי לנקה). במהלך תפקידו זה שוחררו בורמה וסינגפור מידי היפנים.
מאונטבאטן היה מושל הודו האנגלי האחרון ששלט בהודו. בעת הענקת העצמאות להודו וחלוקתה לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, היה האחראי מטעם הבריטים לסדרי העברת השלטון לשתי המדינות ונשא לאחר העצמאות בתואר "המושל הכללי של הודו".
בשנים 1952 עד 1955 שירת כמפקד העליון של הצי הבריטי במזרח התיכון. בשנים 1959 עד 1965 כיהן כלורד הים הראשון, המפקד הראשי של הצי הבריטי. בתקופה זו כיהן מאונטבאטן גם כראש מטה ההגנה. כהונתו במשך שש שנים נחשבת עד היום הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה. בשנת 1965 פרש מהשירות.
רציחתו
בעת שנפש בטירת קלאסיבואן, מעון הנופש שלו ברפובליקה האירית, יצא למסע דיג בספינתו הפרטית בליווי רבים מבני משפחתו. בעת שהספינה הפליגה התפוצץ מטען נפץ במשקל 23 ק"ג שהוטמן בה. מאונטבאטן נפגע קשה בשתי רגליו ואיבד דם רב. הוא נמשה מהספינה בעודו חי בידי דייגים שהיו בקרבת מקום, אך מת בדרך אל החוף. בפיצוץ נהרגו גם שניים מנכדיו וסבתם, והאחרים נפצעו קשה.
המחתרת האירית נטלה את האחריות להטמנת הפצצה. רצח הלורד שהיה בן 79 במותו ומזה שנים רבות שלא שימש בשום תפקיד רשמי, היה מכוון לפגוע באיש משפחת המלוכה שהפך לסמל בבריטניה.
באותו יום עצמו רצחה המחתרת האירית 18 חיילים בריטיים בצפון אירלנד, באירוע שכונה "אמבוש ווארנפוינט" . אירועים אלה גרמו לזעזוע קשה ברפובליקה האירית ולמחוות הזדהות של ממשלתה. איש המחתרת האירית בשם תומאס מקמהון הואשם בהשתתפות בהתנקשות ונדון למאסר עולם אולם הוא שוחרר בשנת 1998 במסגרת הסכם יום שישי הטוב.
הנצחתו
בנם של ויליאם וקתרין נסיך ונסיכת ויילס, הנסיך לואי נקרא על שמו. בארץ, ארגון קק"ל אנגליה נטע לזכרו יער במגדל העמק, סמוך ליער בלפור, בצמוד ליער אותו הקדיש הארגון בשנת 1961 לזכר רעייתו.
אזכורים בתרבות
דמותו של מאונטבטן מופיעה בתפקיד מרכזי בסדרה הכתר מהעונה הראשונה והשנייה (שנות החמישים והשישים - בגילומו של גרג וייז) ועד העונה השלישית ותחילת העונה הרביעית בה נרצח (משנות השישים עד סוף שנות השבעים - בגילומו של צ'ארלס דאנס).
אילן יוחסין
ראו גם
חלוקת הודו
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בית באטנברג
קטגוריה:בית וינדזור: אישים
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אדמירלים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:חללי טרור בריטים
קטגוריה:הודו הבריטית: אישים
קטגוריה:פקיסטן: היסטוריה
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:מסדר ג'ון הקדוש
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מסדר האימפריה ההודית: אבירים מפקדים גבוהים
קטגוריה:מסדר כוכב הודו: אבירים מפקדים גבוהים
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:רוזנים בריטים
קטגוריה:חברים במסדר ההצטיינות
קטגוריה:המושלים הכלליים של הודו
קטגוריה:בריטים ממוצא גרמני
קטגוריה:בריטים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:משנים למלך הודו
קטגוריה:פשע באירלנד
קטגוריה:ראש מטה ההגנה (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1900
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1979 | 2024-05-30T11:58:59 |
אנרי הרביעי, מלך צרפת | אנרי הרביעי (בצרפתית: Henri IV de France; 13 בדצמבר 1553 – 14 במאי 1610) היה מלך צרפת בין השנים 1589–1610, ראשון המלכים משושלת בורבון. לפני הכתרתו למלך צרפת הוא היה אנרי השלישי, מלך נווארה בין השנים 1572–1610.
כהוגנוט, היה אנרי מעורב במלחמות הדת בצרפת לפני שהעפיל לכס המלוכה. כדי לשלוט במדינה, המיר את דתו לאחר הכתרתו והפך לקתולי. בשנת 1598 הוא פרסם את האדיקט של נאנט שהבטיח חופש דתי לפרוטסטנטים והביא לסופה של מלחמות הדת בצרפת. הוא היה אחד המלכים הפופולריים ביותר של צרפת, וגילה דאגה רבה לרווחת נתיניו וכן סובלנות דתית רחבה ובלתי אופיינית לתקופתו. הוא נרצח בידי מתנקש קתולי קנאי.
אנרי קיבל את הכינוי אנרי הגדול (Henri le Grand), ולפעמים הוא כונה אנרי המלך הטוב (le bon roi Henri), או המאהב (האביר) הירוק (le Vert galant) רמז לרדיפת השמלות שלו. סגנון אנרי הרביעי באדריכלות קרוי על שמו, היות שהוא היה פטרון של תחום זה, כמו גם של אמנויות אחרות.
ילדותו
אנרי נולד ב-13 בדצמבר 1553 בפו, בירת מחוז ביארן (Béarn) שבדרום-מערב צרפת ומושב מלכי נווארה באותה התקופה, בן לאנטואן דה בורבון, דוכס ונדום, ולז'אן השלישית, מלכת נווארה. אימו הייתה פרוטסטנטית, ואף הכריזה על הקלוויניזם כעל דתה הרשמית של נווארה; אנרי עצמו חונך על-ידיה כהוגנוט.
נישואיו הראשונים וטבח ליל ברתולומאוס הקדוש
ב-18 באוגוסט 1572 נישא אנרי למרגריט דה ולואה (המלכה מרגו), בתה של קטרינה דה מדיצ'י, ואחותו של מלך צרפת שארל התשיעי.
נישואי אנרי למרגריט, בת למשפחת המלוכה הקתולית, היו למעשה חלק מניסיון לשכך את מלחמות הדת בצרפת. שישה ימים בלבד לאחר נישואיו החל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש שבו נטבחו הוגנוטים רבים בידי הקתולים, ואנרי מלך נווארה נאלץ להישבע אמונים לדת הקתולית על מנת להציל את חייו.
באותה שנה, לאחר מות אימו, הפך אנרי למלך אנרי השלישי, מלך נווארה.
אנרי ומרגריט התגוררו בנפרד בחצר המלכות בפריז ולא היו להם ילדים. לעומת זאת היו להם פרשיות אהבים רבות מחוץ לנישואים.
העלייה למלוכה
לאחר מותו של שארל התשיעי ב-1574, ירש אחיו אנרי השלישי את המלוכה. אחיהם הצעיר פרנסואה, דוכס אנז'ו קשר עם אנרי מלך נווארה קשר שמטרתו הייתה לתפוס את השלטון. הקשר התגלה והם הושמו במעצר. ב-1576 נמלט אנרי באישון לילה ושב לממלכת נווארה, שם חזר לאמונתו הפרוטסטנטית.
פרנסואה דוכס אנז'ו מת ב-1584, והחוק הצרפתי באותה עת מנע מנשים את זכות ירושת השלטון. לפיכך, היות שאנרי מנווארה היה צאצא של לואי התשיעי, לאנרי השלישי לא הייתה ברירה אלא להכיר באנרי מנווארה כיורש העצר החוקי. אך צרפת לא הייתה מוכנה למלך הוגנוטי, והאפיפיור סיקסטוס החמישי נידה את אנרי מלך נווארה ושלל את זכותו לשמש כיורש עצר. זאת ועוד, ב-1585, על פי דרישתו של אנרי הראשון, דוכס גיז שהיה מנהיג הליגה הקתולית נאלץ אנרי השלישי לחתום על צו שלפיו הכפירה הפרוטסטנטית הפכה לבלתי חוקית. עקב זאת, פתח אנרי מלך נווארה במלחמה (שנודעה בשם מלחמת שלושת האנרים) נגד המלך אנרי השלישי ונגד אנרי הראשון, דוכס גיז, והביס אותם בקרב קוטרה (23 באוקטובר 1587).
הקתולים, שלא היו מרוצים מהנהגתו של המלך אנרי השלישי, הקימו ממשלה מהפכנית בפריז וקראו לפליפה השני, מלך ספרד לפלוש לאנגליה ולצרפת. אנרי הראשון, דוכס גיז, נקרא על ידי הקתולים לכבוש את פריז. ב-12 במאי 1588 נמלט המלך אנרי השלישי מפריז אחרי שדוכס גיז השתלט על העיר. המלך נאלץ למנותו למפקד העליון של הצבא הצרפתי וקרא לאספת המעמדות הצרפתית להתכנס בארמונו בבלואה. משהגיע דוכס גיז, הוא נרצח מיד בידי אנשי משמרו של המלך (23 בדצמבר 1588).
המלך אנרי השלישי כרת ברית עם אנרי מלך נווארה, מינה אותו ליורשו ושניהם עלו על פריז בראש צבא הוגנוטי. ב-1 באוגוסט 1589, בעת שהמלך הכין את צבאו למתקפה על פריז, הוא נפצע קשה בידי מתנקש ומת ביום המחרת. עם מותו של המלך הפך אנרי מלך נווארה למלך צרפת מבחינה רשמית, אולם הליגה הקתולית של צרפת (עם תמיכה מבחוץ, בעיקר ממלך ספרד) הייתה חזקה דיה כדי להכריח אותו לסגת צפונה כדי לקבל עזרה מאנגליה.
ב-21 בספטמבר 1589 הוא ניצח את צבא הליגה הקתולית בקרב ארק, שהתחולל ליד חופי התעלה. אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה שלחה לו אנשי צבא, זהב ואספקה. בתגובה, פליפה השני הפנה את חיל המשלוח הספרדי בפלנדריה לעזרת הליגה הקתולית. ב-14 במרץ 1590 התחולל קרב איברי, שבו המלך אנרי הביס שוב את צבא הליגה הקתולית. אולם, למרות ניצחונותיו אלה לא הצליח לכבוש את פריז.
בעידודה של פילגשו ואהבתו הגדולה, גבריאל ד'אסטרה, הוא הכריז ב-25 ביולי 1593 כי Paris vaut bien une messe ("פריז מצדיקה אפילו מיסה [קתולית]"), והתכחש לפרוטסטנטיות. כניסתו לחיק הכנסייה הקתולית הבטיחה לו את תמיכתם של מרבית נתיניו, והוא הוכתר כמלך צרפת בקתדרלת שארטר ב-27 בפברואר 1594. עם זאת, ב-1598 הכריז על האדיקט של נאנט, שהעניק זכויות מוגבלות להוגנוטים.
משפחתו
נישואיו הראשונים של אנרי לא היו מאושרים, והזוג נותר ללא ילדים. השניים נפרדו למעשה עוד בטרם עלה אנרי על כס המלכות.
לאחר שהוכתר למלך, הסבירו לו יועציו את חשיבותם של ילדים, כדי למנוע מלחמות ירושה. אנרי עצמו העדיף לקבל ביטול של נישואיו הראשונים, כדי שיוכל לשאת לאשה את גבריאל ד'אסטרה, שכבר ילדה לו שלושה ילדים. יועציו התנגדו בחריפות לרעיון, אולם הבעיה נפתרה באופן בלתי-צפוי עם מותה של גבריאל באפריל 1599, לאחר שילדה ולד מת בטרם סוף ההריון.
ב-17 בדצמבר 1600 הוא נישא למארי דה מדיצ'י, ממנה נולדו לו 6 ילדים:
לואי (1601–1643)
אליזבת (1602–1644)
כריסטין מארי (1606–1663)
ניקולא אנרי (1607–1611)
גאסטון (1608–1660)
הנרייט מארי (1609–1669)
שנות מלכותו
אנרי הרביעי התגלה במהלך שלטונו כאיש בעל חזון ואומץ. במקום לצאת למלחמה יקרה כדי לדכא אצילים יריבים, הוא פשוט שילם להם להשקיטם. כמלך, הוא אימץ מדיניות ונקט בפרויקטים שונים שנועדו לשפר את חייהם של כל נתיניו; הוא היה לאחד המלכים האהודים ביותר בימי צרפת.
יחד עם יד ימינו, הדוכס מקסימיליאן דה בתון (Maximilien de Béthune, duc de Sully), ייצב אנרי את כלכלת המדינה, קידם את החקלאות, ייבש ביצות ליצירת אדמות פוריות, החל בפרויקטים ציבוריים רבים, ועודד את החינוך (למשל, בהקמת הקולג' המלכותי בלה-פלשה). יחדיו, הם הגנו על היערות מהמשך השמדתם, בנו מערכת חדשה של כבישים ראשיים, בנו גשרים ותעלות ועודדו הקמת בתי חרושת.
אנרי חידש את מעמדה של פריז כעיר גדולה עם בניית הפון נף ("הגשר החדש", שהוא כיום הגשר העתיק ביותר בפריז), שחיבר בין הגדה השמאלית לימנית של נהר הסן. הוא גם בנה רובע חדש בעיר והוסיף אגף ענק ללובר (שהיה אז ארמון המלכות). כחובב אמנות, הוא הזמין מאות אמנים ואומנים לגור ולעבוד בקומות התחתונות של המבנה; מסורת זו נמשכה כמאתיים שנה, עד שהקיסר נפוליאון ביטלה.
חזונו של אנרי הרביעי נמשך אל מחוץ לגבולות צרפת, והוא מימן את מסעותיו של סמואל דה שמפליין לצפון אמריקה; מסעות אלה הובילו לייסוד הקולוניה הצרפתית בקנדה, שכונתה צרפת החדשה.
רציחתו
אנרי הרביעי נרצח ב-14 במאי 1610 על ידי קנאי דתי קתולי בשם פרנסואה רוואיאק. בעקבות חזיונות שחווה, הגיע רוויאק בשנה שלפני הרצח שלוש פעמים לפריז על מנת לפגוש את המלך ולשכנע אותו להמיר את ההוגנוטים לקתוליות. אחרי שנכשל הגיע לפריז פעם נוספת. הוא ארב למלך וכשמרכבתו עצרה ברחוב סדנת הברזל, הוא טיפס עליה ודקר אותו למוות.
אנרי הרביעי נטמן בבזיליקת סן-דני. אלמנתו, מארי דה מדיצ'י, שימשה כעוצרת עבור בנם בן התשע, לואי השלושה עשר, עד לשנת 1617.
מורשת ואזכורים בתרבות
הסופר היינריך מאן כתב על אנרי הרביעי את הרומנים "נעורי המלך אנרי הרביעי" (1935) ו"סופו של אנרי הרביעי" (1938). ב-2010 עובדו הרומנים לסרט הקולנוע "אנרי IV" , בבימויו של ג'ו באייר .
תקופת עלייתו לשלטון תוארה ברומן ההיסטורי "המלכה מרגו", שכתב אלכסנדר דיומא. הספר עובד לקולנוע בכמה גרסאות.
בעוד כל צרפת חוגגת את סופה של המלוכה ביום הבסטיליה, בעיר הולדתו של אנרי הרביעי, פו, חוגגים לזכר תקופת שלטונו.
אילן יוחסין
ראו גם
דיאן ד'אנדואן
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אוקסיטנים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:בית בורבון
קטגוריה:הוגנוטים
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:מלחמות הדת בצרפת
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-16
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-17
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים צרפתים
קטגוריה:פרוטסטנטים לשעבר
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בצרפת
קטגוריה:ילידי 1553
קטגוריה:נפטרים ב-1610
קטגוריה:אישים הקבורים בבזיליקת סן-דני | 2024-08-25T12:23:11 |
המאה ה-16 | המאה ה-16 היא התקופה שהחלה בשנת 1501 והסתיימה בשנת 1600.
במהלך המאה התרחשו שינויים משמעותיים במפה הגאופוליטית העולמית, כאשר האימפריה העות'מאנית התחזקה וכבשה שטחים רבים ב, שיצרו חיץ בין אירופה לבין המזרח הרחוק. חיץ זה האיץ תופעה נוספת בה האימפריה הספרדית של בית הבסבורג, שהיה בעל אחיזה בממלכות ברחבי אירופה, השתלטה על שטחים באמריקה הדרומית, וכן יצרה רשת נמלים שהקיפה את אפריקה והמשיכה עד למזרח הרחוק, כנתיב סחר חלופי לזה היבשתי.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|חומות ירושלים הוקמו בשנים 1535–1538 בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית
1500–1523 – עלייתן של שושלות בוכריות ואיראניות במרכז אסיה הביאה בהדרגה לנפילתה של השושלת הטימורית ששלטה על שטחים נרחבים באזור זמן ממושך
25 באפריל 1500 – "גילוי" ברזיל – הארמדה של פדרו קברל, שעשתה את דרכה מליסבון להודו עוגנת מול חופי ברזיל, באזור פורטו סגורו דהיום
1501 – השושלת הספווית משתלטת על פרס והופכת את האסלאם השיעי לדת מדינה
9 במאי 1502 – כריסטופר קולומבוס יוצא מספרד למסעו הרביעי והאחרון לעולם החדש
8 בספטמבר 1504 – הפסל דוד של מיכלאנג'לו הושלם
1507 – לאונרדו דה וינצ'י מצייר את המונה ליזה
1 בנובמבר 1512 – הקפלה הסיסטינית נפתחת לציבור לראשונה לאחר סיום ציור התקרה על ידי מיכלאנג'לו
1514 – התחילה הפקת הזהב בקריביים, על ידי האירופאים הקולוניאליסטים. זו נקודת ציון לראשית ניצול משאבי אמריקה לרווחת האימפריות האירופאיות, שהתעצמה לאורך המאה והמשיכה במאות שלאחר מכן. באזורים מסוימים, כמו פרו ובוליביה המודרניות, לווה ניצול האוכלוסייה בהגירה כפויה של צעירים לאזורי מכרות, מהלך ששינה את הדינמיקה החברתית המקומית.
1516 – מוקם הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה בוונציה.
1517 – כיבוש הלבנט וחצי האי ערב בידי צבאותיו של הסולטאן העות'מאני סלים הראשון.
20 בספטמבר 1519 – פרדיננד מגלן מתחיל במסע סביב העולם. עם חמש ספינות הוא מפליג מפורטוגל לכוון איי הודו
8 בנובמבר – הרנאן קורטס נכנס לטנוצ'טיטלאן, ומלך האצטקים, מונטזומה, מקבל אותו
6 בספטמבר 1522 – הספינה "ויטוריה", אחת מספינותיו של פרדיננד מגלן, שבה לספרד ועל סיפונה 18 איש בלבד, מגלן עצמו נהרג במהלך המסע. בכך הפכה ה"ויטוריה" לספינה הראשונה אשר הקיפה את כדור הארץ
16 בנובמבר 1532 – ההרפתקן הספרדי פרנסיסקו פיסארו שובה את אטוואלפה, קיסר האינקה האחרון, וטובח את 6,000 חברי פמלייתו הלא-חמושים בקרב קחאמרקה
בניית חומות ירושלים בשנים 1535–1538 על ידי סולימאן הראשון.
28 בספטמבר 1542 – חואן רודריגס קבריו הוא האירופי הראשון המגיע לשטח המזוהה עם קליפורניה כיום
1556-1552 – ממלכת רוסיה השתלטה על אזורי המפתח של חאנות קאזאן והביאה לסופה. בעקבות גישתה של רוסיה לים הכספי התגברה השפעתה הכלכלית, הצבאית והתרבותית עם אזור הקווקז ומרכז אסיה.
23 בינואר 1556 – רעידת אדמה במגניטודה 9.0 במחוזות שאאנשי וגאנסו בסין גורמת ל-850,000 הרוגים
20 במאי 1570 – האטלס המודרני הראשון יוצא לאור
1578 – רואה אור הבנקאו גנגמו , אוגדן סיני שמאגד בתוכו את כל רשמיה של הרפואה הסינית, כולל מיונם של כ-1,000 צמחי מרפא
1578 או 1581 – מסעה הצבאי של האימפריה הרוסית מזרחה הצליח להכריע את צבאו של קוצ'ום חאן , ששימש כגורם המארגן העיקרי ששלט בחאנות סיביר. ללא ההנהגה הצבאית, עד סוף המאה עברה סיביר לשליטת האימפריה הרוסית ללא התנגדות משמעותית.
27 ביולי 1586 – סר וולטר ראלי מייבא לראשונה טבק מאמריקה לאנגליה
המרקנטליזם מגיע לשיאו בתקופה זו.
במחצית השנייה של המאה החלה עלייתו של מודל חברות הצ'ארטר , שפעלו כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות. ממשלות אנגליה, צרפת והולנד עמדו מאחוריי חברות בסגנון זה. בשנת 1555 נוסדה החברה המוסקבאית, שהייתה החברה הראשונה שפעלה במודל זה, The Columbia Encyclopedia.
במחצית השנייה של המאה התחזקו שיתופי פעולה פרסים ורוסים בהקשר אנטי עות'מאני, תוך ניסיונות – שלא הבשילו – לקיים ברית צבאית של ממש.
הרפורמציה – ייסוד התנועות הנוצריות הנצרות הפרוטסטנטית והפוריטניות.
הספרדים משתלטים על רוב יבשת אמריקה (להוציא את ברזיל, עליה משתלטים הפורטוגלים).
האירופים משתלטים על השיט והמסחר באוקיינוס ההודי. בתחילה יוצרים הפורטוגלים לעצמם מונופול על המסחר האירופי עם הודו והמזרח הרחוק. בעקבותיהם מגיעים בשלהי המאה ה-16 לאזור גם ההולנדים והאנגלים.
האירופים מגלים את אינדונזיה ואיי מרקיז ומשתלטים על המסחר באזורים אלה.
תחילתו של סגנון הבארוק באירופה.
ראשית הקולוניזציה של ברזיל על ידי הפורטוגלים.
ניסיון כושל לכיבוש אנגליה הפרוטסטנטית על ידי ספרד – פליפה השני, מלך ספרד ופורטוגל שולח את "הארמדה הבלתי מנוצחת" לעבר חופי אנגליה. נקודת מפנה במאזן הכוחות באירופה.
לונדון של העידן האליזבתני צומחת במאה זו מכמות תושבים אשר קטנה מ-60,000, עד לכ-215,000, והופכת לאחת משלושת הערים הגדולות באירופה, לצד פריז וקונסטנטינופול.
התפשטותה של הנצרות למזרח הרחוק, ובמיוחד ליפן והודו. במחצית השנייה של המאה ממירים את דתם לנצרות כ-300,000 יפנים.
שיאה של סובלנות של מנהיגים מוסלמים במרכז ודרום אסיה להתפתחותן של דתות סינקרטיסטיות, מעודד את התפתחותן של דתות אלו. בתקופתו של אכבר הגדול (1542–1605) התגברה המגמה במיוחד בעקבות שאיפתו ליצור דת אחת לכל האימפריה המוגולית.
במאה זו שימוש בפטנטים מלכותיים הופך נפוץ באזורים מסוימים באירופה, ביניהם מדינות חצי האי האיטלקי ואנגליה. פטנטים אלו היו מעניקים מונופולים זמניים ליוצרים וחברות על מסחר במוצרים מסוימים. הפטנטים המלכותיים לא עסקו בזכויות היוצרים, אלא בהסדרת יכולתה של המדינה לקבל מיסים ולהשפיע על תוכן היצירות.
מאה זו נמצאת בין שני הגלים של תקופת "עידן הקרח הקטן" ומאופיינת בהתחממות יחסית של הטמפרטורה.
ערים חדשות
מומבאי (1507)
צ'נאי (1522)
ג'קרטה (1527)
לימה (1535)
בואנוס איירס (1536)
בוגוטה (1538)
סנטיאגו דה צ'ילה (1541)
הלסינקי (1550)
סאו פאולו (1554)
ריו דה ז'ניירו (1565)
מנילה (1571)
ארכנגלסק (1584)
היידראבאד (1592)
אישים בולטים
פילוסופים
מישל דה מונטן, פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, מחבר הספר "מסות" (1533–1592).
אמנים
מיכלאנג'לו בואונרוטי, פסל וצייר איטלקי (1475–1564).
מיגל דה סרוואנטס, סופר ספרדי, מחבר הספר "דון קישוט" (1547–1616).
ויליאם שייקספיר, מחזאי ומשורר אנגלי (1564–1616).
פייטרו פרנקווילה, פסל צרפתי (1548–1615).
לואיש דה קמואש, משורר פורטוגלי, מחבר היצירה האפית "הלוזיטנים" (1524–1580).
לאונרדו דה וינצ'י, איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס (1452–1519).
מדענים
גלילאו גליליי, מדען איטלקי (1564–1642).
קלוד באשה, מתמטיקאי וחידונאי צרפתי (1581–1638).
פדרו נונש, מתמטיקאי יהודי מומר פורטוגלי (1502–1578).
טיכו ברהה, אציל ואסטרונום דני, המדויק מבין האסטרונומים שפעלו באמצעות עין בלתי מזוינת (1546–1601)
יוהאנס קפלר, אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, נחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17 (1571–1630).
מדינאים
מנואל הראשון, מלך פורטוגל. שיגר להודו את הארמדות של ואסקו דה גאמה ופדרו קברל (מגלה ברזיל). הוציא אל הפועל בכפייה את הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות.
מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית (1483–1546).
הרנאן קורטס, כובש מקסיקו בשמה של ספרד (1485–1547).
תומאס מור, פוליטיקאי וסופר אנגלי (1478–1535).
המלך הנרי השמיני מאנגליה, מייסד הכנסייה האנגליקנית (1491–1547).
המלך פרנסואה הראשון, מלך צרפת, נחשב לשליט הרנסאנסי הראשון של ארצו (1494–1547).
סולימאן הראשון, נקרא גם "סולימאן הגדול", שליט האימפריה העות'מאנית (1494–1566).
קרל החמישי, הראשון שהוכרז כמלך ספרד (1500–1558).
ז'ואו השלישי, מלך פורטוגל, הקים את האינקוויזיציה הפורטוגזית והוביל את הקולוניזציה הפורטוגלית בברזיל.
פיליפ השני מלך ספרד, שהכריז על עצמו מנהיג הזרם הנוצרי שהתנגד לרפורמציה.
אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (1533–1603)
המלך אנרי הרביעי מצרפת, מסיים את מלחמות הדת בצרפת, ואיחד את הממלכה תחת שלטונו (1553–1610).
אחרים
נוסטרדמוס, רופא ואסטרולוג צרפתי ממוצא יהודי (1503–1566). התפרסם לראשונה בזכות טיפול רפואי חדשני שלו למגפה שפרצה בשנת 1546, אך הוא ידוע בעיקר ככותב חרוזים של מאות בתים שהתיימרו לנבא את העתיד.
גיום פוסטל (25 במרץ 1510 – 6 בספטמבר 1581) היה איש אשכולות, פוליגלוט, מזרחן ופילוסוף צרפתי, נוצרי-קתולי שחי בתקופת רנסאנס. עסק בחקר התאולוגיה היהודית והמוסלמית, בספרות הקבלה והמיסטיקה הקדומה והיה ידוע בתקופתו כמומחה לתרבות המזרח התיכון ולשפות שמיות.
אישים בולטים ביהדות
רבי יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך (1488-1575).
רבי משה איסרליש, מחבר "המפה" על שולחן ערוך (1520-1572).
רבי יצחק לוריא או האר"י, גדול מקובלי צפת (1534-1572).
רבי יהודה ליווא בן בצלאל – המהר"ל מפראג, רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה. (1512-1609)
רבי שמואל די מדינה – המהרשד"ם – רב, דיין ומנהיג קהילתי, מגדולי ומחשובי הפוסקים באימפריה העות'מאנית (1506 -1589)
רבי יעקב בן יצחק אשכנזי – פוסק ודרשן, שפרסם את הספר צאינה וראינה (1550-1624).
ישעיה הלוי הורוביץ (המכונה השל"ה הקדוש) – מגדולי רבני אשכנז, מחבר היצירה בתחום המוסר היהודי "שני לוחות הברית" (1565-1630).
דוד הראובני (1483-1538) הרפתקן ונוסע יהודי, אשר מאמצו העיקרי הושקע במגעים עם האליטה הנוצרית, במטרה להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל.
דונה גרציה נשיא (1510-1569) נדבנית ומדינאית יהודיה.
הרננדו אלונסו, היהודי הראשון שידוע עליו ביבשת אמריקה (הגיע למקסיקו עם הקונקיסטאדור הרנן קורטס ב-1519).
תגליות והמצאות
ממוזער|250px|רובי ארקבוז הומצאו במאה ה-16.
טכנולוגיית שריון הלוחות מגיעה לשיאה עם פיתוח שריון לוחות גותי (שהחל במאה ה-15) ושריון לוחות מקסימיליאן. עם זאת, בחלוף המאה השריון דעך עד שנעלם משדה הקרב עקב התפתחות כלי ירייה ונשק חם שיכלו לחדור שריון וניתן היה לתפעלם בקרב באופן סביר (מבחינת אמינות, משקל וקלות תפעול) ואפקטיבי (מבחינת טווח ירי, קטלניות ויכולת חדירת שריון).
התפתחות כלי נשק: התותח, האקדח, הארקבוז (שהיה נפוץ במשך רוב המאה ה-16), המוסקט (שמאפיין בעיקר את המאה ה-17 ואילך).
אנדריאס וסאליוס מפרסם את ספרו, De humani corporis fabrica , ספר אנטומיה שפרץ דרך בכך שהצליח להשתחרר מטעויות נפוצות שהתקבעו בתפיסה (1543).
גלילאו גליליי מגלה את שוויון הזמן של תנודות המטוטלת וממציא את המאזניים ההידרוסטטיים (1583-1587) ואת המדחום הראשון. ומבצע ניסויים בנפילת הגופים מעל המגדל הנטוי בפיזה (ב-1590-1591).
המיקרוסקופ.
גלגל הטוויה יוצר מהפך בייצור הטקסטיל.
תירס, תפוחי אדמה, שוקולד ועגבניות יובאו לראשונה לאירופה במהלך המאה ה-16 מאמריקה.
מסמכים בני התקופה מעידים על שימוש בטכניקה בסיסית של חיסון לאבעבועות שחורות בסין, The College of Physicians of Philadelphia.
אמברואז פרה, שנחשב לאבי הניתוחים המודרניים, ניצל את הידע החדש על אנטומיה כדי ליצור פריצת דרך ביעילות ניתוחים.
תרבות ואמנות
ממוזער|250px|חזית קתדרלת אורבייטו באיטליה המשלבת אלמנטים של אדריכלות גותית עם אדריכלות הרנסאנס.
ברוב מערב אירופה הייתה זו תקופת שלהי ימי הביניים והסגנון האדריכלי השולט היה אדריכלות גותית מאוחרת, כולל בתת-סגנונות מקומיים (כגון סגנון גותי ניצב באנגליה). לעומת זאת, באיטליה, זו הייתה תקופת הרנסאנס בה קמו לתחייה האמנויות הקלאסיות (בהן ציור, פיסול, פילוסופיה ומדעי הטבע). מבחינת אדריכלות, אדריכלות הרנסאנס התבטאה בתחייתה של האדריכלות הקלאסית ושילוב שלה עם אלמנטים של אדריכלות גותית.
תקופה זו נחשבת לתחילתה של תקופת הציור המודרני בסין. יש הרואים בעבודותיו של שו וויי את נקודת הפתיחה של תקופה זו, New World Encyclopedia.
בשנת 1583 הגיע לסין הכומר האיטלקי, מטאו ריצ'י, והפגיש את סין עם מאפייני תרבות מערבית, ביניהם תפיסות דתיות ומדעיות וכן מוזיקה וציור מערבי. מפגש-תרבויות הוסיף גוונים חדשים לתרבות הסינית באזורים מסוימים.
בצפון הודו תחת האימפריה המוגולית פריחה תרבותית באה לידי ביטוי, בעיקר במחצית השנייה של המאה, בבנייתם של מבנים מונומנטליים בולטים ובסגנונות ציור חדשניים.
בארצות המוסלמיות, ובעיקר במזרחן, החלה מגמה חלוצית של ציור תוך התכתבות עם סגנונות היסטוריים. תקופה זו התאפיינה בקונפליקטים רבים בין רצונם של הציירים לחופש אומנותי לבין הגחמות המתחלפות של הפטרונים השונים. במזרח ארצות האסלאם כמה מהזרמים המרכזיים בתקופה זו עסקו בסגנונות של ציור מיניאטורי. לקראת סוף המאה אחד מהזרמים המשמעותיים היה ציור מיניאטורי ששם במרכז ידוענים, כמו משוררים, אנשי אצולה ואנשי חצר. באימפריה הספווית התאפיינו היצירות – ציורים, יצירות טקסטיל או שטיחים – מחד בצורות גאומטריות ומאידך בדמויות אנושיות או חייתיות.
פריחה תרבותית באימפריה העות'מאנית:
ראשיתו של סגנון האדריכלות העות'מאני, שבא לידי ביטוי גם במסגדים, מאוזוליאומים ומדרסות, וגם בהתפתחות עיצובם של מבנים ציבוריים חדשים. הסגנון שילב מאפיינים של סגנונות המזוהים הן עם הנצרות והן עם האסלאם, לצד מאפיינים שהושפעו מאדריכלות איטלקית מאותה התקופה, ובאופן כללי התאפיין בבנייה יעילה ופרגמטית. הבנייה העות'מאנית השפיעה על אזורים סמוכים דוגמת פרס, והושפעה ממנה חזרה. בתקופה זו נבנים כמה מהמבנים המזוהים עם קו הרקיע של איסטנבול גם בראשית המאה ה-21.
בתקופה זו התגבשה תעשייה עות'מאנית אומנותית סביב ייצור עבודות מתכת ומשנהב, שטיחי אוסאק וטכניקות חדשות לייצור טקסטיל. תעשייה זו השפיעה על עיצובם של חפצי נוי ואמנות דקורטיבית באירופה במשך מאות שנים.
במאה זו פרח באזור טורקיה תיאטרון הצלליות, הקאראגוז, והתפשט בהדרגה לאזורים סמוכים נוספים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
16 | 2024-09-30T14:03:34 |
פאק (ירח) | פאק (באנגלית: Puck) הוא ירח של אורנוס. הוא נתגלה על ידי וויאג'ר 2 ב-1985. מעט ידוע עליו מלבד מסלולו, גודלו, והאלבדו הכהה שלו. הירח, כמו ירחים אחרים של אורנוס, קרוי על שמה של דמות מהמחזה "חלום ליל קיץ" של ויליאם שייקספיר, שבו פאק הוא שדון שובב היוצא לשוח בלילות עם הפיות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ירחי אורנוס | 2022-06-24T09:15:25 |
ז'קלין קנדי | הפניה ג'קלין קנדי-אונאסיס | 2012-05-09T04:37:46 |
ג'ולי אנדרוז | דיים ג'ולי אנדרוז DBE (באנגלית: Dame Julie Andrews; נולדה ב-1 באוקטובר 1935) היא שחקנית, זמרת, רקדנית וסופרת אנגלייה, בקריירה של כ-75 שנים היא זכתה בפרס האוסקר, שישה פרסי גלובוס הזהב, פרס גילדת שחקני המסך (פרס מפעל חיים), שני פרסי אמי, שלושה פרסי גראמי, ופרס מפעל חיים מטעם מכון הסרטים האמריקאי.
ביוגרפיה
ילדותה
נולדה בשם ג'וליה אליזבת' ולס (Julia Elizabeth Wells) בוולטון און תמזה , סארי, אנגליה, הממלכה המאוחדת. הוריה, אד וברברה ולס, התגרשו כשהייתה בת ארבע ואמהּ התחתנה בשנית באותה שנה עם טד אנדרוז שהיה לאביה המאמץ. בעקבות האימוץ שונה שם משפחתה מוולס לאנדרוז.
אביה החורג ואמהּ היו שניהם אנשים מוזיקליים: האב היה זמר טנור ואמהּ נגנית פסנתר. כשהייתה בת ארבע, גילה אביה את קולה המרהיב והבלתי רגיל של אנדרוז שהשתרע על פני חמש אוקטבות ואת השמיעה האבסולוטית שלה, והחל לתת לה שיעורים בפיתוח קול ושירה. תחילה התאמנה כחצי שעה ביום ומאוחר יותר הגיעה לשש שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע. באותה שנה החלה גם ללמוד ריקוד בלט מדודתה שהייתה מנהלת בית ספר לריקוד.
מיד לאחר גילוי כישרונה, החלה אנדרוז להופיע במופע הוודוויל של אמהּ ואביה החורג (האב שר והאם ניגנה). היא הדהימה את הקהל עם קולה המרהיב כששרה אופרה בדיוק רב ובשלמות, והפכה במהרה לכוכבת המופע.
ההופעה המקצועית הראשונה שלה בלי הוריה הייתה על בימות לונדון בהצגה "Starlight Roof" בשנת 1947, בגיל 12. במהלך המופע שרה אנדרוז את הארייה "Polonaise" מהאופרה "Mignon", וסיימה בהגיעה בשלמות לתו פה גבוה. אנדרוז הפכה במהרה לכוכבת ההצגה כשהיא עוצרת את המופע בכל ערב לקול תשואות הקהל. לאחר הצלחתה הרבה ב-Starlight Roof נבחרה אנדרוז להופיע בפני משפחת המלוכה והפכה לילדה הצעירה ביותר עד היום לעשות זאת.
בשנים שלאחר מכן החלה אנדרוז להופיע באולמות קונצרטים ובאופרות, והייתה מוכרת כילדת פלא בכל רחבי אנגליה.
באוטוביוגרפיה שלה ("Home: A Memoir of My Early Years"), שיצאה לאור באפריל 2008, אנדרוז תיארה את אביה כ"אדם קשה ואלים", שהתעלל בבני המשפחה פיזית ואף ניסה לדבריה, פעמיים, בהיותה בת 16, לתקוף אותה מינית כשהיה שתוי. עם זאת, לפי אותה אוטוביוגרפיה, "הצלחנו כמשפחה לעבור את התקופות הקשות ולהמשיך הלאה".
היא המשיכה את לימודי השירה והריקוד לאורך כל שנות נעוריה, ובגיל 18 גילמה את התפקיד הראשי במחזמר "סינדרלה" על בימות לונדון (תפקיד אשר מספר שנים לאחר מכן שחזרה במחזמר המצליח של היוצרים רוג'רס והמרשטיין).
שנות ה-50
ממוזער|מתוך המחזמר "גבירתי הנאווה"
לאחר הופעתה בסינדרלה, לוהקה אנדרוז שהייתה בת 18 בלבד, לתפקיד הראשי במחזמר חבר שלי על בימות ברודוויי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאנדרוז עזבה את אנגליה והגיעה לאמריקה. שנה בלבד לאחר מכן היא לוהקה למחזמר "גברתי הנאווה" לצידו של רקס האריסון. המחזמר הפך להצלחה מסחררת, ונחשב עד היום למחזמר המצליח ביותר שהועלה על בימות ברודוויי. הוא הציג 2,717 פעמים במשך שש שנים רצופות. אנדרוז הפכה לאחת מכוכבות ברודוויי הגדולות ביותר, והייתה מזוהה עם התפקיד.
במהלך רצף ההצגות של גברתי הנאווה, בשנת 1957, כיכבה אנדרוז בהפקה הטלוויזיונית למחזמר "סינדרלה" של היוצרים רוג'רס והמרשטיין, אשר כתבו את התפקיד במיוחד עבורה. הסרט הוקרן בטלוויזיה האמריקאית ב-31 במרץ אותה שנה וזכה לצפייה של 107 מיליון אנשים. התפקיד זיכה אותה במועמדות לפרס אמי.
שנות ה-60 וה-70
שמאל|ממוזער|250px|ג'ולי אנדרוז מגלמת את מרי פופינס
בשנת 1960 לאחר "גברתי הנאווה" כיכבה אנדרוז בתפקיד המלכה גווינביר במחזמר קמלוט, על בימות ברודוויי, לצידו של ריצ'רד ברטון בתפקיד המלך ארתור. המחזמר זכה אף הוא להצלחה גדולה וזיכה אותה במועמדות נוספת לפרס הטוני.
באחת מההופעות של קמלוט, ראה אותה וולט דיסני אשר התרשם ממנה והציע לה את התפקיד הראשי בסרטו החדש מרי פופינס. אנדרוז, הייתה אמורה לצלם את גרסת הסרט של גברתי הנאווה, אך היא נדחתה על ידי ההפקה מפני שהם ביקשו "שם נוצץ", ולא הייתה מספיק מפורסמת לדעתם כדי למשוך קהל, היות שמעולם לא עשתה סרט קולנוע לפני כן. את התפקיד קיבלה אודרי הפבורן, ואנדרוז קיבלה את הצעתו של דיסני והחלה לעבוד בשנת 1962 על צילומי הסרט "מרי פופינס". כשדיסני ראה את אנדרוז הוא אמר לה "אני רוצה לעשות סרט ואני רוצה שאת תהיי הדמות הראשית", והיא ענתה לו "כרגע אני לא יכולה כי אני בהריון", משום שבאותו זמן הייתה בהריון עם בתה אמה. הסרט יצא למסכים והפך להצלחה אדירה ולסרט שובר הקופות הגדול ביותר באותה שנה. אנדרוז מיד הפכה לכוכבת וזכתה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרטה הראשון, בעוד שאודרי הפבורן מגברתי הנאווה, לא הייתה אפילו מועמדת. ב-1964 כיכבה אנדרוז יחד עם ג'יימס גארנר בסרטו של הבמאי ארתור הילר , "אמילי הופכת לאמריקאית".
לא חלף זמן רב לאחר הצלחת מרי פופינס ואנדרוז זכתה להצלחה נוספת, כששיחקה את אחד מתפקידיה המפורסמים באחד הסרטים המצליחים ביותר של כל הזמנים - "צלילי המוסיקה". היא כמעט דחתה את ההצעה לשחק את מריה פון-טראפ, כי לטענתה הדמות בסרט "צלילי המוזיקה" הייתה יותר מדי דומה לדמות של מרי פופינס. הסרט יצא למסכים בשנת 1965 והפך להצלחה מסחררת, כשהוא ממוקם במקום הראשון ברשימת סרטי שוברי הקופות הגדולים ביותר ועוקף לראשונה את הסרט "חלף עם הרוח". על גילום תפקידה בסרט הייתה מועמדת פעם שנייה ברציפות לפרס האוסקר, אך הפעם לא זכתה. אף על פי כן, אנדרוז הפכה מיד לסמל, ולאחת הכוכבות האהובות ביותר בהוליווד.
בשנת 1966 קיבלה אנדרוז כוכב ב"שדרת הכוכבים של הוליווד".
בשנים שלאחר מכן השתתפה אנדרוז בסרטים נוספים כמו "המסך הקרוע" של אלפרד היצ'קוק, מילי המודרנית והמתוקה, "הוואי", כוכבת! ו"דרלינג לילי" שזיכו אותה בפרסים ובמועמדויות בטקסי פרס גלובוס הזהב, והפכו אותה לשחקנית הרווחית ביותר והמבוקשת ביותר בהוליווד. באותן השנים זכתה אנדרוז שלוש פעמים בפרס גלובוס הזהב לשחקנית האהובה ביותר. עם זאת, היא לא הצליחה לשחזר את ההצלחה האדירה של מרי פופינס וצלילי המוזיקה.
בתחילת שנות השבעים קיבלה אנדרוז תוכנית טלוויזיה משלה, המופע של ג'ולי אנדרוז, אשר גרפה שישה פרסי אמי כולל פרס השחקנית הטובה ביותר.
לאחר הסרט "טרמיינד סייד", עשתה אנדרוז הפסקה מעולם הקולנוע והבידור כדי שתוכל לגדל את הילדים הרחק מאור הזרקורים, ושבה עם משפחתה לאנגליה. באותה תקופה היא גם כתבה את שני ספרייה הראשונים, אשר זכו להצלחה רבה והפכו לקלאסיקות לילדים.
ב-1979 היא חזרה עם הלהיט "10" בכיכובו של הקומיקאי דאדלי מור.
שנות ה-80 וה-90
ממוזער
בתחילת שנות השמונים השתתפה אנדרוז בסרטים "פיקדון קטן" ו"מהומה בהוליווד", אך ההצלחה הגדולה באה עם סרט הקומדיה עטור הפרסים "ויקטור ויקטוריה" בבימויו של בעלה, הבמאי בלייק אדוארדס. הופעתה הפרובוקטיבית בסרט על בחורה שמשחקת בחור שמשחק בחורה זכתה לשבחים רבים, והיא הייתה מועמדת בפעם השלישית לפרס האוסקר עבור תפקידה בסרט.
בשנת 1986, שיחקה אנדרוז בסרט הדרמה "סיפור חיים". הסרט, בבימויו של בעלה, נעשה בהפקה פרטית וצולם בביתם של הזוג, בהשתתפות בני משפחה וחברים ואף שתיים מבנותיהם.
באותה שנה השתתפה גם בסרט הדרמה "דואט לאחד", והייתה מועמדת עבור שני הסרטים לפרס גלובוס הזהב, בו זכתה עבור "סיפור חיים".
ב-1995 חזרה אנדרוז לברודוויי עם גרסת המחזמר לסרט המצליח "ויקטור ויקטוריה". ההצגה הייתה ללהיט וזיכתה את אנדרוז בפרס הטוני, אך היא סירבה לקבלו מפני שמלבדה, אף אחד מהשחקנים ומצוות ההפקה לא זכה למועמדות.
במהלך השנתיים בהן רצה ההצגה, החלה אנדרוז לסבול מבעיות במיתרי הקול והיא נאלצה לעבור ניתוח שיגרתי בגרון. הניתוח נכשל, ואנדרוז איבדה את יכולת השירה המופלאה שהייתה לה לצמיתות. היא זכתה בפיצויים בסכום של 30 מיליון דולר, וההצגות של ויקטור ויקטוריה הופסקו. אנדרוז לא שבה להשתתף בסרט מוזיקלי נוסף.
בשנים שלאחר מכן שבה אנדרוז לשתף פעולה עם כריסטופר פלאמר בהפקה הטלוויזיונית לסרט המצליח משנות ה-80 "האגם המוזהב" (בכיכובה של ג'יין פונדה) בפעם הראשונה מאז צלילי המוזיקה.
שנות ה-2000
בתחילת שנות האלפיים חברה אנדרוז לבתהּ אמה וולטון-המילטון והשתיים החלו לכתוב ביחד סדרה של 16 ספרי ילדים.
היא שבה לשתף פעולה עם חברת וולט דיסני בסרטים "יומני הנסיכה", ו"יומני הנסיכה 2: אירוסין מלכותיים" ב-2004, ואף שרה בסרט השני בפעם הראשונה מאז הניתוח. באותה שנה דיבבה את המלכה ליליאן בסרט המצליח "שרק 2" וחזרה גם בסרטים "שרק השלישי" ב-2007 ו"שרק לנצח" ב-2010. בנוסף, בשנת 2010 היא דיבבה את דמות אימו של "גרו", הנבל הראשי בסרט "גנוב על הירח". היא הוסיפה לדבב את אותה הדמות בסרט המשך שלישי בסדרה - "גנוב על העולם", שיצא בשנת 2017. בשנת 2016 יצרה אנדרוז יחד עם בתה אמה וולטון המילטון ועם ג'ודי רוזמן, תוכנית טלוויזיה המיועדת לילדים קודם הכניסה לבית הספר, תוכנית הנקראת "החדר של ג'ולי". בתוכנית אנדרוז מככבת כ-"מיס ג'ולי", אשר חושפת בפני הילדים, אשר מיוצגים באמצעות בובות, את העולם העשיר של התיאטרון והאמנות, תוך משחק, שירה וכדומה. תוכנית זו שודרה בנטפליקס, בשנת 2017.
אנדרוז גם מקריינת את קולה של "ליידי ויסלדאון" בתוכנית של נטפליקס "ברידג'טון"
חיים אישיים
אנדרוז הייתה נשואה לטוני וולטון מ-1959 עד 1967 ולהם בת משותפת, אמה. נישואים אלו הסתיימו בגירושין. ב-1969 נישאה בשנית, לבמאי בלייק אדוארדס, ולהם שתי בנות מאומצות מווייטנאם. אנדרוז אימצה את שני ילדיו של אדוארדס מנישואיו הקודמים. אדוארדס נפטר ב-15 בדצמבר 2010. אנדרוז סיפרה כי הם היו נשואים כ-41 שנה ועד היום היא לא התגברה על מותו. סיפור אהבתם היה ידוע מאוד בהוליווד באותה תקופה. אנדרוז סבתא לשמונה נכדים, ושלושה נינים.
כיום מתגוררת אנדרוז בניו יורק.
פילמוגרפיה
מרי פופינס (1964)
אמילי הופכת לאמריקאית (1964)
צלילי המוסיקה (1965)
המסך הקרוע (1966)
הוואי (1966)
מילי המודרנית והמתוקה (1967)
כוכבת! (1968)
דרלינג לילי (1970)
זרע התמרינד (1974)
10 (1979)
פיקדון קטן (1980)
מהומה בהווליוד (1981)
שובו של הפנתר הוורוד (1982) (תפקיד אורח)
ויקטור ויקטוריה (1982)
האיש שאהב אישה (1983)
דואט לאחת (1986)
סיפור חיים (1986)
מגע של ניאוף (1991)
הבנים שלנו (1991)
לילה אחד מיוחד (1999)
ערך משפחתי (2000)
יומני הנסיכה (2001)
אהבה ללא תנאים (2002)
ברידג'רטון (סדרה) (2020) (קריינות)
המיניונים: עלייתו של גרו (2022) - דיבוב
The King's Daughter (2022)
(תפקיד אורח)
שרק 2 (2004) (דיבוב)
יומני הנסיכה 2: אירוסין מלכותיים (2004)
שרק השלישי (2007) (דיבוב)
מכושפת (2007) (דיבוב)
פיית השיניים (2010)
שרק לנצח (2010) (דיבוב)
גנוב על הירח (2010) (דיבוב)
גנוב על העולם (2017) (דיבוב)
טריוויה
אנדרוז זכתה בתואר אבירות בשל תרומתה לקולנוע שניתן על ידי מלכת בריטניה בשנת 2000.
ישנו ורד שנקרא על שמה.
אנדרוז הייתה מועמדת 3 פעמים לפרס הטוני עבור הופעותיה הבלתי נשכחות במחזות הזמר "גברתי הנאווה", "קמלוט" ו"ויקטור/ויקטוריה".
זכתה בכ-12 פרסי "גלובוס הזהב".
היא מוקמה במקום ה-59 במצעד "100 הבריטים החשובים" בשנת 2002.
היא זכתה 3 פעמים בפרס "השחקנית האהובה ביותר".
אנדרוז קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד בשנת 1969.
כשהייתה בת 10 הקול שלה היה כל כך גבוה, כך שבזמן שהיא שרה כל הכלבים בסביבה התאגדו מסביב לבית. אמא שלה לקחה אותה לרופא כי היא חשבה שהיא חולה.
אנדרוז שיחקה בסרטים בבימויו של בעלה: "ויקטור/ויקטוריה", "10", "דרלינג לילי", "מהומה בהווליוד", "סיפור חיים" ותפקיד אורח באחד מסרטי "הפנתר הוורוד".
ליהוקה של הפבורן על פני אנדרוז לסרט "גברתי הנאווה" היה לסלע מחלוקת, שכן הכול ציפו שאנדרוז אשר ביצעה את התפקיד על הבמה, תקבל אותו גם בגרסה הקולנועית.
קיבלה ב-2007 את פרס מפעל החיים מאיגוד השחקנים.
בשנת 2022 העניק מכון הסרטים האמריקאי לאנדרוז פרס על מפעל חיים. הפרס הוענק לה בטקס שהתקיים בתיאטרון דולבי, ב-9 ביוני ב-אותה שנה.
קישורים חיצוניים
The World of Julie Andrews
הערות שוליים
קטגוריה:זוכות פרס גראמי
קטגוריה:גבירות מפקדות במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי אוסקר: השחקנית הטובה
קטגוריה:זוכי אוסקר: השחקן הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - מפעל חיים
קטגוריה:זמרים בעלי מנעד קולי של 4 אוקטבות
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה בריטים
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: מוזיקה ומילים מקוריות
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אנגליות
קטגוריה:שחקניות ילדות אנגליות
קטגוריה:שחקניות תיאטרון אנגליות
קטגוריה:מדבבות אנגליות
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקנית ראשית בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:זוכי פרס דונלדסון
קטגוריה:זוכי פרס דונוסטיה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:אגדות דיסני
קטגוריה:בריטיות שנולדו ב-1935
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1935 | 2024-07-01T01:34:29 |
אנדרוס ג'ולי | הפניה ג'ולי אנדרוז | 2008-07-23T13:47:14 |
אספלט | שמאל|ממוזער|350px|פיסות ביטומן נוצרות באופן טבעי בים המלח
אַסְפַלְט (asphalt; בעברית גם: חֵמָר) הוא נוזל צמיג המופיע באופן טבעי בנפט גולמי. ניתן להפריד את האספלט מהמרכיבים האחרים בנפט גולמי (כגון נפט, בנזין וסולר) על ידי תהליך של זיקוק. ניתן להשיג רמת הפרדה גבוהה יותר על ידי עיבוד נוסף של המרכיבים הכבדים של הנפט הגולמי ביחידת דה-אספלטיזציה המשתמשת בפרופאן או בבוטאן במצב סופר-קריטי כדי לפרק את המולקולות הארומטיות יותר, שאז מופרדות מהשאר. ניתן לעבד את התוצר עוד יותר על ידי תגובה עם חמצן. הוא הופך אז לקשיח יותר (וצמיגי יותר).
לעיתים מבלבלים בין אספלט לזפת (עִטרן), שהוא חומר שנוצר על ידי זיקוק דסטרוקטיבי של חומר אורגני. הן האספלט והן הזפת מסווגים כבִּיטוּמֶן (bitumen) – סיווג המכיל את כל החומרים המסיסים בפחמן דו-גופרי.
מאחר שאספלט מתקשה אם אינו נשמר בחימום, קשה להובילו בצורתו הגולמית ממקום למקום. לכן, מערבבים אותו עם דיזל או קרוסין לפני המשלוח, ומפרידים את המרכיבים הללו, הקלים מהאספלט, כאשר התערובת מגיעה ליעדה.
האספלט בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה
שרידי אספלט התגלו באתרים הנאוליתיים בגלגל, מערת נחל חימר ובביידה שבדרום ירדן, וממצאים מתל ערד הראו שהשימוש בו נמשך גם בתקופה הכלקוליתית, לצורכי בנייה, איטום וריפוי. השימוש העיקרי באספלט בעת העתיקה היה במלאכת החניטה (מומיות) במצרים, למן תקופת הברזל ועד לתקופה הביזנטית.
במקרא מופיע האספלט במגוון שמות בהקשר לשימושים שונים כגון: כופר לאיטום תיבת נח, חימר לבניית העיר בבל ומגדל בבל שבדרום מזרח מסופוטמיה ובתיאור מלחמת ברית המלכים, חמר וזפת לאיטום תיבת משה (תיבת גומא) וזפת בפרשת סדום ועמורה ובנבואות.
במקורות הקלאסיים הקדומים מוזכר שהאספלט היה אחד החומרים שנאסף בכמויות מסחריות. סטראבון תיאר את תהליך היווצרותו ואיסופו.
הרופא והבוטניקאי דיוסקורידס (המחצית השנייה של המאה ה-1) סיפר ש"האספלט היהודי שונה מהשאר. זה שיש לו ברק בצבע ארגמן וניחוח חזק והוא כבד, הוא יפה; ואילו הסוג השחור והמלוכלך הוא גרוע, מאחר שהוא מהול בתערובת של זפת" (I, 73:1). יוסף בן מתתיהו כתב שהאספלט "מעלה ארוכה לגוף ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים". טקיטוס כתב על דרכי איסופו בים המלח: "בעונת־שנה קבועה מקיא האגם מתוכו כּוֹפר...על־פי טבעו נוזל כהה...הנקרש וצף על פני המים...העוסקים במלאכה זו תופסים את הכּופר בידיהם...גושי הכופר השטים נדחפים ונגררים בידיים אל החוף; לאחר ייבושם...מבקעים אותם בגרזנים וביתדות...". בחיבורים מולומדיקינה כירוניס ו-"Ars Veterinaria" מאת פלגוניוס (המאה ה-4) ישנה עדות לחשיבות המתמשכת המקושרת ליתרונות הרפואיים של "הביטומן של יהודה" ולפופולריות של השימוש בו. בספרות חז"ל מופיעים המושגים "כופרא" ו"זפת" בהקשר לשימושים רבים. בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאור של רופא ירושלמי בן המאה העשירית בשם אלתמימי ולפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה.
שימושי האספלט
250px|ממוזער|שמאל|כביש אספלט "ביטומן" בדרך למצדה, שנת 1964.
אלתמימי, רופא מוסלמי מירושלים מהמחצית השנייה של המאה ה־10, תיאר שימוש באספלט המגיע מים המלח לייצור תרופת התריאק. במכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מבקש ירושלמי שישלחו לו זפת מאלכסנדריה מכיוון שאין למוצאו בירושלים, לצורך רפואת עיניים.
בימי הביניים שימש האספלט מרכיב בתרופה לטיפול בטחורים, במורסות, בחזרת, בפצעים ובנפיחות בשפתיים. הרמב"ם מזכיר את ה"זפת" כמרכיב בחבישה לטיפול בכאב של העצב. שימושים נוספים היו גם: המסת דם קפוא וטיפול בבלוטה בצוואר, במחלות עור ובשיעול, וכן מרכיב בתרופה לדלקת פרקים ולטיפול בגיד הנשה.
יהודי עיראק נהגו להשתמש בזפת בעיקר לריפוי מחלות עיניים, טיפול בכאבי גב ובמחלות לב ולהכנת תחבושות לפצעים ולשברים בחזה. עד היום משמש האספלט במצרים כסם מכייח וכן לטיפול בחבלות ובאולקוס ולהגלדת צלקות.
בנוסף לשימושיו הרפואיים, שימש האספלט גם כטיט לבנייה ולאטימה, וכן להדברה. כיום הוא משמש לריצוף כבישים, ציפוי גגות, לאיטום, לבידוד ולהגנה בפני קורוזיה.
אספלט המעורבב יחד עם מרכיבים נוספים כדי ליצור בטון אספלט (לעיתים נקרא גם תא"צ – תערובת אספלט צפופה) המשמש לציפוי כבישים. האספלט המשמש למטרה זו מכונה בִּיטוּמֶן (bitumen) ומורכב בבתי זיקוק מתערובת של חומרים שונים, כדי להגיע לקשיות הדרושה. את הביטומן נוהגים לערבב עם חול וחצץ, לציפוי הכביש. במהלך השנים חל שיפור ניכר באיכויות האספלט המיועד לסלילת כבישים בעקבות שימוש בתרכובות חדשות.
במגרשי קטרגל, כדורסל וטניס המצויים בפארקים וגנים ציבוריים, משטח המגרש עשוי לרוב מבטון אספלט.
תכונותיו של אספלט מסוג S הם גודל גרגיר מקסימלי של 25 מ"מ וביטומן משופר מסוג 76-10PG. סוג זה משמש כיום לסלילות של כבישים מהירים וסלילות המתבצעות עבור נתיבי ישראל בעיקר. אספלט מסוג SMA מורכב מגודל גרגיר מקסימלי של 19 מ"מ וביטומן משופר מסוג 76-10PG. חברה מקצועית תעדיף להשתמש באספלט מסוג SMA לסלילת כבישים, משום שבמהלך הכנת התערובת מוסיפים פולימרים אשר מלכדים את החומרים וגורמים לאספלט להידבק היטב לכביש המקורצף.
ראו גם
זפת
חולות זפת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחצבים
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:דלק
קטגוריה:תרכובות
קטגוריה:מוצרי נפט | 2024-08-27T07:50:11 |
מיכלאנג'לו אנטוניוני | מיכלאנג'לו אנטוניוני (באיטלקית: Michelangelo Antonioni; 29 בספטמבר 1912 – 30 ביולי 2007) היה במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי.
ביוגרפיה
אנטוניוני, נולד בפרארה שבצפון איטליה להוריו - איסמעיל ואליזבטה. הוא תיאר את ילדותו כילדות מאושרת והביע הערכה להוריו שהעניקו לו את כל מה שהיה צריך. הוא סיים לימודי כלכלה באוניברסיטת בולוניה ועבר לרומא בשנת 1940, שם למד ב"צ'נטרו ספרימנטאלה די צ'ינמטוגרפיה" ופגש חלק מהאמנים איתם שיתף פעולה בהמשך דרכו, בהם רוברטו רוסליני. הוא החל את דרכו בסרטי תעודה ברוח הנאו-ריאליזם האיטלקי, אך החל לעסוק במעמד הביניים ולא במעמד הפועלים עוד בסרטו העלילתי הראשון – סיפורה של אהבה (1950). הוא המשיך בהתעמקות לנעשה בתוך נפשן של הדמויות מאשר בחיי היום יום שלהן כפי שמודגש בסרטו ההרפתקה (1960), ובכך רחק לחלוטין מהזרם.
אנטוניוני תיאר את עצמו כאינטלקטואל מרקסיסטי, אך כותבים מסוימים מטילים ספק במחויבותו לאידאולוגיה המוצהרת שלו. בניגוד לסרטיו של בן זמנו פדריקו פליני, העוסקים בעיקר בחיי מעמד הפועלים והחריגים שבשולי החברה, עוסקים רוב סרטיו של אנטוניוני באליטה ובבורגנות העירונית.
אנטוניוני נחשב בעיני רבים כאחד מהבמאים הדגולים ביותר בתולדות הקולנוע, שביים כמה מיצירות המופת הגדולות של המדיום.
סרטים אותם ביים
Gente del Po (People of the Po, 1943)
Nettezza urbana (Dustmen, 1948)
Oltre L'oblio (1948)
Roma-Montevideo (1948)
L'Amorosa menzogna (1949)
Sette cani e un vestito (1949)
Bomarzo (1949)
Ragazze in Bianco (1949)
Superstizione (1949)
La villa dei mostri, 1950)
יומן אהבה (1950) Cronaca di un amore
La Funivia del Faloria (1950)
I vinti, 1952)
אישה ללא עתיד (1953) La signora senza camelie
Tentato Suicido פרק בתוך Amore in Citta, 1953)
הידידות (1955) Le amiche
הזעקה (1957) Il grido
אוונטורה (1960) L'avventura
הלילה (1961) La notte
ליקוי חמה (1962) L'eclisse
המדבר האדום (1964) Il deserto rosso
שלוש פנים (1965) Prefazione - episode in I tre volti
יצרים (1966) Blow-Up
נקודת זבריצקי (1970) Zabriskie Point
Chung Kuo (1970)
זהות גנובה (1975) Professione Reporter
המסתורין של אוברוולד (1980) Il Mistero di Oberwald
זהותה של אישה (1982) Identificazione di una donna
Volcanoes and Carnival (1992)
מעבר לעננים (1995) Al di là delle nuvole (ביחד עם וים ונדרס)
לקריאה נוספת
זאב רב נוף, מסך גדול. הוצאת כתר 1982.
קישורים חיצוניים
, ,
, , ,
בני בן דוד, הקולנוע והמוות - מבט מחודש ב'הנוסע' של אנטוניוני, מערבון 5, 2009, עמ' 52
לאחר מותו
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע איטלקים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע איטלקים
קטגוריה:סופרים איטלקים
קטגוריה:זוכי אוסקר: פרסי כבוד
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-20
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-21
קטגוריה:במאי וידאו קליפים איטלקים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1912
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-2007 | 2024-02-06T01:46:46 |
לואי ה-16 | הפניהלואי השישה עשר, מלך צרפת | 2007-06-20T19:01:33 |
לואי ה-17 | הפניהלואי השבעה עשר, מלך צרפת | 2007-06-20T19:16:33 |
ריח | ממוזער|250px|חוש הריח, ניקולס ואן דר הורסט (1630)
250px|ממוזער|שמאל|חוש הריח מתוך "אלגוריית החושים", מעשה ידי יאן ברויגל האב משנת 1617 לערך. היצירה מוצגת במוזיאון הפראדו שבמדריד.
ריח הוא מה שנתפס על ידי החוש המכונה "חוש הריח". אַף הוא האיבר בגוף האדם המאפשר לנו להריח. ריחות הם התוצאה של קליטת כימיקלים המתנדפים באוויר. כמו בחושים אחרים, גורמים פסיכולוגיים יכולים להשפיע על תחושת הריח.
המונח "ניחוח" מתאר תיאר ריח נעים בעוד המונחים "צחנה" ו"סירחון" משמשים לתאר ריח לא נעים. המונח "אָרוֹמָה" (בתרגום מאנגלית: "ניחוח") משמש בעברית לתיאור ריחות אופייניים של משקאות כגון יין או קפה. המונח "בְּשֹׂמֶת" הוא נרדף ל"ניחוח", אלא ש"בשומת" כולל את כל סוגי הריחות, כולל חומרי ריח מלאכותיים שאינם בהכרח נעימים.
מאפיינים
ממוזער|250px|חוש הריח בסדרת "חמשת החושים" של הצייר יאן מינסה מולנר מתור הזהב של הולנד (1637)
שמאל|ממוזער|250px|קולטני הריח שבמחושי עש לונה
חוש הריח הוא הקדום ביותר מבחינה אבולוציונית, והנוירונים שלו מחוברים הישר למרכז הריח במוח, ללא מעבר דרך התלמוס, בניגוד לחושים האחרים. חוש הטעם קשור לחוש הריח: טעמו של מזון מושפע מחוש הריח.
ניחוחות מסוימים, כמו בשמים ופרחים, נחשקים מאוד ואנשים מוכנים לשלם סכומים גדולים עבורם. תעשיות אחרות עוסקות בפיתוח מוצרים שנועדו להעלים ריחות לא נעימים, כגון דאודורנטים, מטהרי אוויר ומסנני פחם פעיל.
ריחות שנתפסים כ"נעימים":
סוגים שונים של צמחים כמו פרחים, עצים, מנתה, פירות טריים, בשמים.
ריחות שנתפסים כ"לא נעימים":
פירות רקובים, נבלה, צואה, קיא, נפיחה, הנוזל אותו מתיז הבואש על אויביו והפרשות אחרות.
תפיסת הריח תלויה, במידה רבה, בנסיבות. ריח בישול נתפש כרצוי בעת בישול, אך לא לאחר הארוחה או כאשר יש תחושת מלאות. גם גורמים תרבותיים לוקחים חלק בתפישת הריח - מה שנעים לאחד עשוי להיות לא נעים לאחר. ריחה של הגויאבה למשל הוא ריח שנוי במחלוקת, כאשר לרוב האנשים דעה מוצקה עליו לכאן או לכאן.
מחקר ריחות הוא שדה מחקר מתפתח, אך הוא מסובך ומורכב. מערכת ההרחה האנושית יכולה להבחין בין אלפי ריחות שונים על בסיס כמות מועטה ביותר של חומר הנישא באוויר. חוש הריח של חיות רבות טוב יותר. ישנם, למשל, סוגים של פרחים המפרישים ריחות הנקלטים על ידי דבורים במרחק של קילומטר ויותר.
פרומונים הם ריחות ביו-כימיים המשמשים לתקשורת. נקבת העש יכולה להפריש פרומון שיגרה את הזכר ממרחק של כמה קילומטרים. מלכות דבורי הדבש מפרישות באופן קבוע פרומונים ששולטים על פעילות הכוורת. הפועלות בכוורת יכולות להפריש ריחות שיקראו לדבורים אחרות לתוך חלל מתאים כאשר הנחיל עובר ממקום למקום, או לסמן "אזעקה" כאשר הנחיל נמצא תחת איום.
ריחות מלאכותיים
ממוזער|שמאל|250px|"עץ ריח", מטהר אוויר נפוץ לרכב
זיהוי ריחות באופן מלאכותי
מדענים עובדים על ייצור מכונות מריחות שיוכלו להתמודד עם ריחות שונים - החל מבחינת בשמים וכלה בזיהוי מחלת הסרטן, אך ה"אפים המלאכותיים" טרם הגיעו לרמת ביצועים מספקת.
ייצור ריח טוב כגורם משיכה
כבר אלפי שנים שתרבויות רבות בעולם מייצרות תכשירים להוספת ריח טוב - בשמים, במגוון שיטות, צורות, ומצבי צבירה.
מדענים שונים עובדים על הפקת ריחות באופן אוטומטי על בסיס מגוון מצומצם של ריחות, כפי שניתן להרכיב מגוון צבעים על בסיס מספר צבעי יסוד.
בשנות השמונים של המאה העשרים היה גל אפנתי של "עטי ריח" - עטים צבעוניים, שכל אחד מהם אופיין בריח מסוים. זו דוגמה לאופנה שהטכנולוגיה גרמה.
חברת סמסונג הודיעה על הגשת פטנט על טלפונים סלולריים המכילים מכל בושם לפליטה בלחיצה על כפתור או בכניסת שיחה.
אמפולת ריח בננה, שהוא אחד הריחות שחיקויו המלאכותי רווח יותר, משמשת לבדיקת אטימותו של מסנן מסכת אב"כ: אם ניתן להריח את הריח, המסכה אינה אטומה או שמסנן הפחם טעון החלפה.
כאשר הועלתה האופרה "האהבה לשלושה תפוזים" בישראל בתחילת שנות התשעים, חולקו לקהל כרטיסי ריח. במהלך ההופעה, בין הסצנות, הוצג על הבמה שלט שנשא מספר. הקהל התבקש לגרד את המשבצת המתאימה למספר, כדי להפיק ריח התואם את הסצנה הקרובה.
ייצור ריח רע כגורם דחייה
משטרות ברחבי העולם משתמשים בריח רע לפיזור הפגנות. למשטרת ישראל ישנו רכב הנקרא מכתזית, שאם ממלאים את המיכל שלו בבואש הוא מתיז ריח רע על המפגינים, במטרה להרתיע אותם מלהפגין, ולגרום להם ללכת לביתם להתנקות.
תנועת ההתנגדות הצרפתית, ניסתה להילחם בנאצים במלחמת העולם השנייה באמצעות נשק צחנה מיוחד שיוצר על ידי האמריקאים. "פצצות הסירחון" היו אמורות להיות מושלכות על קצינים נאצים ולהדביק אותם בצחנה נוראה, אולם כתוצאה מתקלות מקומיות בהפעלה, פשט הסירחון בכל פריז, ולפיכך נגנז הנשק.
זיהוי אנשים לפי ריח גופם
מחקר אמריקאי מגלה שלכל אחד מאיתנו יש ריח גוף ייחודי משלו. בעקבות המחקר השקיע משרד ההגנה האמריקאי בפיתוח מכונה שתזהה אנשים על פי ריח גופם. הפרויקט שמתוכנן בפנטגון מבוסס על הרעיון שלכל אדם גנים שמייצרים ריח גוף ייחודי.
זיהוי מצבים גופניים לפי ריח
כלבים ניחנים בכושר הרחה המאפשר להם להריח ריחות בריכוזים שאדם לא יכול להבחין בהם. כלבי משטרה יכולים למצוא סמים משכרים, חומרי נפץ ונעדרים בעזרת הרחה. מחלות הומניות שונות מתאפיינות בריחות ספציפיים אותם כלבים יכולים להריח, למשל סוכרת, מחלות סרטן שונות, וכן מצבים נפשיים שונים.
ריח ביהדות
ברכות על ריחות
ישנן ברכות שונות על ריחות מהם האדם נהנה. כולן מתחילות ב-”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם...." :
בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים - על דברים ריחניים שאינם מין עשב או עץ מברכים ברכה.
בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים - אם הדבר הריחני הוא ממין המוגדר בהלכה כעץ.
בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים - אם הדבר הריחני הוא מדבר המוגדר כשיח או עשב.
הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּפֵרוֹת - אם הדבר הריחני הוא פרי הראוי לאכילה בפני עצמו או בתערובת.
בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב - על ריחו של שמן אפרסמון.
שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפַּת - אם מריח לחם חם המדיף ריח טוב.
בהבדלה במוצאי שבת הברכה השנייה היא ברכת ריח כלשהי.
במדרש
בין הנסים שאירעו בבית המקדש היה ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקדש".
בבית המקדש
בבית המקדש הכהן היה מקטיר את קטורת הסמים שלה היה "ריח ניחוח", היינו ריח נעים הנותן נחת למריחו, וכן, הריח שעלה ממנה הזכיר חנות תמרוקים.
רק ביום הכיפורים הורשה הכהן הגדול בלבד להיכנס לקודש הקודשים, כחלק מעבודת היום, על מנת להקטיר קטורת בין השאר, שנאמר: המדרש במסכת יומא מציין כי: "עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת" הכוונה שריח הקטורת היה כל כך טוב והתפשט בכל האזור.
ראו גם
אוסמופוביה
חומרי ריח
בושם
מיתוג ריח
קטורת
פטריכור - ריח הגשם
קישורים חיצוניים
אילן גטניו, נחשפו לסירחון בזמן השינה - והפחיתו בעישון, באתר ישראל היום, 13 בנובמבר 2014
הערות שוליים
* | 2024-10-06T05:54:57 |
וויליאם מקינלי | REDIRECT ויליאם מקינלי | 2004-09-04T00:55:03 |
פצצה גרעינית | הפניה פצצת ביקוע גרעיני | 2024-03-30T16:22:24 |
כור אטומי | REDIRECT כור גרעיני | 2004-09-04T01:01:23 |
ארנבת | ממוזער|ארנבת הערבה בדילוג.
אַרְנֶבֶת (שם מדעי: Lepus) הוא סוג של יונקים קטנים ממשפחת הארנביים הכולל את המינים הגדולים ביותר בסדרת הארנבאים ובראשם ארנבת אירופית ששוקלת מעל 5 ק"ג.
המין ארנבת אסמית (Caprolagus hispidus) וארבעת מיני הסוג ארנבת אדומה (Pronolagus), הופרדו מסוג זה. כל שאר הסוגים במשפחת הארנביים מכונים ארנבים.
מיון
תת-סוג Macrotolagus
ארנבת האנטילופה (Lepus alleni)
תת-סוג Poecilolagus
ארנבת השלג (Lepus americanus)
תת-סוג Lepus
ארנבת הקוטב (Lepus arcticus)
ארנבת אלסקה (Lepus othus)
ארנבת ההרים (Lepus timidus)
תת-סוג Proeulagus
ארנבת שחורת-זנב (Lepus californicus)
Lepus callotis
ארנבת מצויה (Lepus capensis)
Lepus flavigularis
Lepus insularis
ארנבת הסבך (Lepus saxatilis)
Lepus tibetanus
Lepus tolai
תת-סוג Eulagos
Lepus castroviejoi
Lepus comus
Lepus coreanus Lepus corsicanus
ארנבת אירופית (Lepus europaeus)
Lepus granatensis
Lepus mandschuricus
Lepus oiostolus
ארנבת סטארקי (Lepus starcki)
ארנבת הערבה (Lepus townsendii)
תת-סוג Sabanalagus
Lepus fagani
ארנבת סוואנה (Lepus microtis)
תת-סוג Indolagus
Lepus hainanus
ארנבת הודית (Lepus nigricollis)
Lepus peguensis
תת-סוג Sinolagus
Lepus sinensis
תת-סוג Tarimolagus
Lepus yarkandensis
מינים נוספים:
Lepus brachyurus
Lepus habessinicus
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ארנביים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-10-05T10:18:00 |
אדוארד סעיד | אדוארד ודיע סעיד (בערבית: إدوارد وديع سعيد; 1 בנובמבר 1935 – 24 בספטמבר 2003) היה חוקר ומבקר ספרות פלסטיני, פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ופעיל בתנועה הלאומית הפלסטינית. סעיד, הנחשב לאחד מאבות הפוסטקולוניאליזם, יצר את המושג "אוריינטליזם" בהקשרו המודרני, באמצעותו ביקר את גישת המערב כלפי המזרח, ובמיוחד כלפי מדינות ערב, וטען כי מקורה בשאיפות האימפריאליסטיות של ארצות המערב ובגישה אתנוצנטרית ואף גזענית. סעיד נודע גם כאחד האידאולוגים הבולטים של הפלסטינים, חבר במועצה הלאומית הפלסטינית, וכמבקר חריף של מדינת ישראל.
תולדות חייו
אביו של סעיד היגר מירושלים לארצות הברית בתחילת המאה ה-20, התאזרח בה. לאחר המלחמה היגר למצרים ועסק במסחר. קרובי משפחתו נשארו בירושלים בשכונת טלביה. משפחתו של סעיד השתייכה לדת הנוצרית אנגליקנית. לטענת סעיד, לאחר מותו המוקדם של אחיו הבכור ג'רלד בבית חולים בקהיר, מספר ימים לאחר הלידה, בחרו הוריו לקיים את הלידה הבאה, זו של אדוארד, בירושלים ואצל מיילדת יהודיה, בעת ביקור משפחתי אצל קרוביהם. הוא נקרא 'אדוארד' על שם אדוארד השמיני, שהיה אז נסיך ויילס. סעיד גדל ולמד בקהיר ומדי פעם ביקר עם הוריו אצל קרובי משפחתו בירושלים. בתקופת אל-עלמיין בשנת 1942, התגוררה משפחת סעיד מספר חודשים ברמאללה, שם שכרה בית עד שיירגע מצב המלחמה במצרים.
את לימודי בית הספר היסודי עשה בבית ספר גאזירה בקהיר.
בדצמבר 1947, בעת שפרצו המאורעות בתחילת מלחמת העצמאות לאחר החלטת החלוקה, שהה סעיד עם הוריו בביקור בירושלים. המשפחה עזבה למצרים לפני התלקחות הקרבות, וכעבור מספר שבועות הגיעו לקהיר גם קרובי המשפחה הירושלמים. בהמשך המלחמה, נסעה משפחת סעיד לארצות הברית ושהתה שם.
סעיד למד בקולג' ויקטוריה שבאלכסנדריה, אולם סולק מבית הספר ונשלח ללמוד בבית הספר 'מאונט הרמון' (הר חרמון) במסצ'וסטס שבארצות הברית. הוא קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת פרינסטון, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת הרווארד. שימש משך שנים רבות פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה, וכן לימד באוניברסיטאות הרווארד, ג'ונס הופקינס וייל. סעיד היה פובליציסט פורה ופרסם בעיתונים בינלאומיים רבים, ביניהם "אל-אהראם ויקלי", הגרסה האנגלית של "אל-אהראם"). הוא היה פסנתרן מוכשר ובמשך שנים פרסם טור בענייני מוזיקה בעיתון "The Nation". בשנת 1999 ייסד את "תזמורת דיוואן מזרח-מערב" בצוותא עם המוזיקאי דניאל בארנבוים, שהיה ידידו הקרוב. תזמורת זו קירבה בין מוזיקאים צעירים מישראל ומארצות ערב.
סעיד מת בניו יורק בגיל 67, מלוקמיה.
אוריינטליזם
סעיד ביקר את גישת המערב כלפי המזרח. לדבריו בספרו "אוריינטליזם" (1978), במסורת המערב שררה מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, ששימשה הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה. הספר נכתב כראשון בטרילוגיה העוסקת בקשרים בין המזרח והמערב. הספרים האחרים בטרילוגיה הם שאלת פלסטין וכיסוי המזרח.
התזה
"אוריינטליזם" כתוב במסורת סוגת הכתיבה הידועה כהיסטוריה של הרעיונות, בה מתוארים רעיונות יסוד מסוימים - בדרך כלל בהיסטוריה של המערב - ונדונים מאפיינים קבועים ודינמיים בהם, על פני התקופה שבין יוון הקלאסית והתקופה המודרנית. הטקסט המכונן במסורת זו הוא ספרו של ארתור לאבג'וי , "שרשרת הוויה גדולה" (Great chain of being). "אוריינטליזם" נכתב לפי חוקי הסוגה, ודן בדמות המזרח המשתקפת בתרבות המערב, מיוון הקלאסית ועד למודרנה. ספרו של סעיד קנה לו פרסום עולמי, והעמיד אותו בליבה של מחלוקת מתמשכת על תוכני ספרו ועל התזה שביטא בו.
בספר גרס סעיד כי המערב - כמעין ישות תרבותית אחידה מיוון ועד ימינו - מגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", שזוהה אצל היוונים עם ממלכת פרס (סעיד פותח את דיונו בתיאור "הפרסים" של אייסכילוס), ועם הזמן זוהה עם העולם הערבי והאסלאם. ההבחנה בין "הם" ו"אנחנו" (עמ' 285) גורמת להטיית יחסו של המערב למזרח בדרכים שונות, שביטוין הפוליטי הוא "סטריאוטיפים גזעניים, אידאולוגיים ואימפריאליסטים" (עמ' 286). סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטראקציה של העולם המערבי עם המזרח, ובפרט במחקר, בספרות ובאומנות. מנקודת מבטו של סעיד, חוקרי המזרח - האוריינטליסטים - פעלו לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה. כלומר, הטקסטים שהאוריינטליסטים כתבו לא הכילו מידע (במובנו כידע מדעי), אלא כוונון של הקורא, כפעולה ישירה או כבחירה להימנע מפעולה, באופן שיוביל לדיכוי המזרח על ידי המערב. על פי סעיד הטקסטים האוריינטליסטים דומים יותר למודעת פרסומת מאשר לכתבה עיתונאית. הטיעון התאורטי הושתת על תאוריות כדוגמת משלב כוח/ידע של מישל פוקו (בכתביו המאוחרים) שסעיד היה מחלוצי יישומו (התייחסות ישירה ומפורטת לנושא נמצאת בספרו של סעיד כיסוי המזרח, שנכתב כהשלמה לאוריינטליזם, ועסק בדרך בה המדיה התקשורתית במערב "מכסה" את המזרח, כלומר עוטפת ומסתירה אותו). ביקורתו העזה של פוקו (המוקדם) בקשר למתודה ולפרקטיקה של ההיסטוריה של הרעיונות, לא אומצה על ידי סעיד.
דוגמה ידועה היא ניתוח של סעיד לטקסט של ברנרד לואיס:
סעיד ניתח קטע זה תוך התמקדות במקור האטימולוגי שלואיס נותן ל"התרוממות", כלהלן:
להמחשת ביקורתו של סעיד על לואיס, ניתן להבחין בדמיון שבין "מהפך" או "התרוממות" ובין הביטוי האנגלי "Uprising" (מרד) והביטויים העבריים "התקוממות" ו"קוממיות", כולם מלשון "קימה".
סעיד תקף את ה"אורינטליזם" האירופאי החל משורשיו המשוערים באתונה של המאה הרביעית לפני הספירה (שם, עמ' 56) ועד לברנרד לואיס, בן זמנו, אך הקדיש רק מעט פסקאות בלבד לניתוח של אוריינטליזם ישראלי. ספרו המונומנטלי של יהושפט הרכבי, "עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב", מוזכר בחטף אך אינו מנותח כלל (עמ' 268), ועיקר דיונו באוריינטליזם ישראלי נוגע לעבודותיו של רפאל פטאי.
ביקורת
ההיסטוריון היהודי-בריטי ברנרד לואיס הגיב בחריפות על ביקורתו של סעיד כלפיו (לעיל). בין השאר טען לואיס כי ציטוטיו של סעיד מתחום המזרחנות הם "אקראיים", וכי הוא מסתפק בציטוטים "ממקורות מקריים ושוליים", ומתעלם מהמקורות הראשיים. עוד טען לואיס כי האשמותיו את החוקרים המערביים בכך שלא התעמקו באספקטים הכלכליים הרוחניים והמדיניים של המזרח הן חסרות בסיס ונובעות מבורות מחקרית.
חוקרים רבים, ממזרח וממערב, הצטרפו במידה רבה לביקורת אודות תיזת האוריינטליזם של סעיד. עם מבקריו הבולטים מעבר לואיס ניתן למנות את ארנסט גלנר, מרק פראודמן, אלברט חוראני, רוברט אירווין ורבים אחרים. המבקרים הצביעו על שגיאות עובדתיות רבות בספר, עד כדי כך שאלו מעלות סימני שאלה ביחס לכנות טיעוניו. עוד העירו המבקרים על חוסרים משמעותיים בספר, כמו בהתעלמות מהמסורות הגרמניות והיהודיות בלימודים האוריינטליסטים (בולטת במיוחד הזנחת הדיון ביצחק יהודה גולדציהר, גדול המזרחנים המודרניים).
מבקרים רבים שייכו את הספר למסורת של כתיבה אנטי-אוריינטליסטית שהתקיימה בעולם הערבי החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים והושפעה מטקסטים לאומניים גרמנים כדוגמת שקיעת המערב של אוסוואלד שפנגלר, והשפיעה על הוגים כסייד קוטב, שלפי ההשערה השפיעו בתורם על סעיד.
מעבר לתיאורים קונקרטיים של טעויות אצל סעיד, ובנוסף להם, הועלו מספר בעיות תאורטיות כלליות, העוסקות באופן בו הגדיר סעיד את ה"אוריינטליזם" כמנגנון כוח/ידע. כך, לטענתו של רוברט אירווין, האוריינטליסטים מקבלים אצל סעיד מקום כפול ופרדוקסלי: הם ייצרני הידע המוטה מחד, אך גם מופעלים על ידי הטיה תרבותית קודמת להם מאידך.
טיעון אחר נגע לשאלה מעשית, או מציאותית: אם הידע האוריינטליסטי משקף או שיקף בעבר את מנגנון הכח/ידע שהמערב מפעיל על המזרח, הרי שיש בו - או היה בו, בהתאמה - מרכיב חשוב של אמת, שכן המערב אכן שלט על המזרח.
ביקורת מכיוון אחר על התזה של סעיד ביקשה להצביע לא על טעויות מבודדות או על מורשת אינטלקטואלית ממנה בא סעיד, אלא על הבניה פוליטית ישירה. כך, טוענים מבקרי סעיד כי גישתו אינה מחקרית וכי היא מבוססת על זהותו כפלסטיני ועל תפישתו המגמתית את הסכסוך במזרח התיכון. כך נטען נגדו כי לא הבחין בין סוגים שונים של מזרחנים אירופיים, וכי כרך בכפיפה אחת את המשורר גתה (שמעולם לא ביקר במזרח) ואת אדוארד ליין (שדיבר ערבית באופן שוטף). המוצא האירופי של המזרחנים, טוענים המבקרים, הפך לאבן הבוחן העיקרית, במקום בחינה מהותית של תוכן כתביהם של המזרחנים.
גם הוגים פוסט-קולוניאליים, שהעיקרי שבהם הוא הומי באבא, מתחו ביקורת על ראייתו את היחסים בין הכובש והנכבש כבינאריים. לפי הומי באבא, לצד הדיכוי, יש לדון במפגש בין תרבותי, בו השלטון הקולוניאלי ספג ערכים ומאפייני תרבות מן החברה הנשלטת, כאשר השלטון, בתורו, השפיע על הגדרתם העצמית של הילידים. הספר "תרבות ואימפריאליזם" של סעיד נכתב על רקע ביקורת זו, ובו יש דיון ביחס הדדי בין התרבות האימפריאלית וההתנגדות לה.
תיזת סעיד ומהותנות
מהותנות ביחס לדבר מה היא עמדה הגורסת כי לאותו דבר ישנה מהות. בהקשרים של מדעי האדם גישה זו נחשבת לעיתים, בעשורים האחרונים, לשקולה לגזענות, כלומר לטענה שאם ידועה קבוצת ההשתייכות של אדם מסוים, הרי שידועים אודותיו דברים רבים. תיזת ה"אוריינטליזם" של סעיד ספגה ביקורת משמעותית בעולם הערבי על רקע זה, היות שנטען כי ייתכנו שתי אפשרויות עקרוניות: בראשונה שבהן אין אמת בטענות האוריינטליסטים, ואז סעיד מתאר תופעה שמשמעותה היסודית היא מהותנות ביחס למערב. האפשרות השנייה היא שיש אמת בטענותיהם, היא העמדה שסעיד דחה (אם כי באופן זהיר:"לעולם אין להניח שמבנה האוריינטליזם אינו אלא שקרים ומיתוסים", עמ' 3), ובמצב זה מוצדקת מהותנות ביחס לעולם הערבי.
מנגד, תומר פרסיקו מייצג עמדה פרשנית הרואה את מכלול יצירתו של סעיד כהתמודדות עקרונית עם המהותנות - "חשוב להבין כי סעיד אינו טוען שהאוריינטליזם הציג הצגה מוטעית של המהות המזרחית. סעיד דוחה מכל וכל קיומה של מהות כזו (או של איזושהי מהות אחרת)".
גרסת ביניים
בספרו "ההיסטוריון, הזמן והדמיון" העלה שלמה זנד מעין גרסת ביניים מפשרת לתזה של סעיד מול ביקורתה. לגישתו, סעיד אכן טעה והטעה בכל הקשור לפרקטיקות של לימודי המזרח התיכון, ולמערכת היחסים של אירופה והמערב בכללו עם המזרח על פני אלפי השנים המתוארות ב"אוריינטליזם". עם זאת, לפי זנד, סעיד מתאר היטב את הגישה המערבית הפופולרית כלפי המזרח התיכון החל מאמצע המאה ה-19, כתרבות פופולרית: ציור, ספרות, ובמאה העשרים גם קולנוע. לטענת זנד, ההופעה של דמוקרטיות המונים במאה העשרים הפכה את הדימויים התרבותיים של המזרח, שהתעצבו כאמור באמצע המאה ה-19, לכוחות פוליטיים ממשיים בכל הקשור למדיניות של ארצות המערב הדמוקרטיות כלפי המזרח. במובנים אלו ניתן לשמר את תיזת סעיד כקריאה פוליטית רלוונטית, ועם זאת להכיר בכך שהיא אינה תקפה למושאיה הישירים, היינו האוריינטליסטים, וגם לא לתיאור של דיכוטומיית מערב/מזרח. תיזת זנד אינה מתמודדת עם הביקורת אודות המציאותיות (לפחות ברמה הצבאית וטכנולוגית) של תיאור 'עליונות המערב' על המזרח במודרנה המאוחרת.
יישומים בהיסטוריה וביקורת האמנות
בדומה למשתמע מהתיזה שהועלתה על ידי שלמה זנד, תיזת האוריינטליזם מאפשרת גם ואולי בעיקר דיון בייצוגים אמנותיים. זאת, היות שבמקביל לקיומו של "אוריינטליזם" כמזרחנות, היינו לימודי המזרח (למטרות ידע או כוח), התקיים במקביל, ובעיקר החל מאמצע המאה ה-19, זרם אמנותי אירופאי רב היקף שכינה עצמו "אוריינטליזם". בניגוד לביקורות רבות העוצמה שהוצבו על ידי חוקרי המזרח בהקשר לתיזת-סעיד, ובניגוד לעמדותיו בקשר לייצוגי פרס העתיקה במחזאות האתונאית, הרי שביקורתו על ייצוגי המזרח באמנות אירופה המודרנית נחשבת עדיין לתקפה: כך למשל, האוריינטליזם האמנותי עסק לעיתים מזומנות בנושאים תנכ"יים, אותם הציג ופירש דרך קישורם לתמונת המזרח הערבי. כך למשל, מתאר מוזיאון ישראל את האסכולה המוקדמת שהתגבשה בבצלאל:
להמחשת מורכבות הקישור בין אוריינטליזם אמנותי ובין תיזת האוריינטליזם של סעיד, ניתן להתבונן בתמונת השער של תרגום ספרו לעברית. בדומה למהדורות אחרות של הספר, עוטר גם השער בעברית בציור אוריינטליסטי-אמנותי קלסי, שנועד להמחיש את הבעייתיות שבטענת האקזוטיקה המזרחית. וכך, תמונת השער של התרגום העברי מציגה ציור של הוראס ורנה, המתאר פרש שחום עור שירד מגמלו, ופונה לאשה לבושה בצמצום ומסתירה פניה בצעיף שקוף. עבודתו של ורנה היא אכן קלסיקה של ציור אוריינטליסטי, אולם היא משחזרת בדיוק גבוה את הסצנה התנ"כית המתוארת בה, סיפור תמר (ספר בראשית) ויהודה (דמות מקראית), כמתואר בבראשית ל"ח. לא ברור באם הוצאת עם עובד, שתרגמה את ספרו של סעיד לעברית, ביקשה להעביר דרך תמונת שער הספר מסר המעדן וממתן את תכניו, אולם ברור כי לכשלעצמה, תמונת השער מגלמת את המרוכבות שסעיד ניסה להתמודד עמה, ולעיתים ללא הצלחה.
פעילות פוליטית
שמאל|ממוזער|250px|פוסטר של אדוארד סעיד על קיר ברמאללה
בכתביו הדגיש סעיד את תחושת הגלות שלו מבית משפחתו בשכונת טלביה בירושלים, אף שבילדותו ובנעוריו היה מרכז חייו ולימודיו בקהיר. לפי עדותו, עזב סעיד את ביתו בירושלים בחודש דצמבר 1947, מספר חודשים בטרם נכבשה השכונה על ידי כוחות ההגנה במלחמת העצמאות. בשנת 1999 פרסם יוסטוס ויינר מאמר במגזין "קומנטרי" בו טען כי סעיד ומשפחתו הגרו, כאשר היה בן שנתיים, לקהיר וכי מעולם לא גדל ולמד בטלביה. סעיד העניק אישור בעקיפין לטענות ויינר באוטוביוגרפיה שפרסם באותה שנה.
ההיסטוריון יואב גלבר טען כי במשך השנים בנה לעצמו סעיד זהות מפוברקת של "פליט פלסטיני לדוגמה" בעוד שלמעשה היה מהגר ולא פליט. לדבריו, "הזהות הרטרואקטיבית שאימץ לעצמו נראית יותר מכל כשיקוף של רגשי האשמה שחשה האליטה הפלסטינית על שהפקירה את עמה כבר בתחילת המלחמה".
אחרי מלחמת ששת הימים החל סעיד להתעניין בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות השבעים והשמונים היה סעיד אחד האידאולוגים הבולטים של הפלסטינים, ובין השנים 1977–1991 היה חבר במועצה הלאומית הפלסטינית.
ב-15 בנובמבר 1988 ניסח אש"ף את "הצהרת העצמאות הפלסטינית". ההצהרה עצמה נכתבה ככל הנראה בעיקר על ידי המשורר מחמוד דרוויש, ותרגומה האנגלי הוכן על ידי סעיד.
בשנות ה-90 הסתכסך סעיד עם יאסר ערפאת בשל טענותיו כנגד השחיתות ברשות הפלסטינית, והתנגדותו הנחרצת להסכמי אוסלו. סעיד טען כי ההסכמים אינם אלא ויתור פלסטיני על זכות השיבה. יחסיו עם הרשות הפלסטינית הורעו עד כדי כך, שבשלב מסוים החרימה הרשות את ספריו.
סעיד תמך בפתרון של מדינה דו לאומית. על פתרון זה כתב: "ביליתי את 35 השנים האחרונות בהגנה על זכויות הפלסטינים להגדרה עצמית, אך תמיד ניסיתי לעשות זאת תוך תשומת לב מרבית למציאות של העם היהודי, וסבלו מן הרדיפות וההשמדה. הדבר העיקרי הוא שהמאבק לשוויון בפלסטין/ארץ ישראל, צריך להיות מופנה אל פתרון הומאני של דו קיום ולא לדיכוי והתנכרות". עם זאת, באופן קונקרטי, סעיד לא שלל מעולם אף פעולה פלסטינית אלימה, והתנגד נחרצות לתהליכי שלום קונקרטיים, כדוגמת תהליך אוסלו. בשנת 1996 ביחד עם ראדה כרמי הוא פרסם ספר על עתיד ירושלים. הוא גם בירך את ערפאת לאחר שהאחרון דחה את הצעתו של אהוד ברק בועידת קמפ דייוויד בשנת 2000. בחודש יולי 2000, לאחר יציאת צה"ל מלבנון, צולם סעיד, יחד עם בנו, כשהוא משליך אבנים מצידה הלבנוני של הגדר אל חיילי צה"ל בצידה הישראלי, עובדה שנתפשה כמתן לגיטימיות מצדו לאלימות פלסטינית כלפי ישראל. המאורע תואר על ידו לאחר מכן כתחרות אדיפלית בין אב ובנו שהתרחשה במקרה, אף שלדבריו תוצאותיה של ההתרחשות ומשמעויותיה כפי שהוצגו בציבור מקובלות עליו לחלוטין.
ספריו שתורגמו לעברית
שאלת פלסטין, מבוא: יגאל תומרקין, תרגום: רונית לנטין, הוצאת מפרש, ירושלים 1981
אוריינטליזם (1978), תרגמה עתליה זילבר, הוצאת עם עובד, 2000.
עקור - לא מזרח ולא מערב, אוטוביוגרפיה, הוצאת ידיעות אחרונות. על ספר זה זכה בפרס אניספילד-וולף לשנת 2000.
פרויד והלא-אירופאי (2003), הרצאה, תרגמה יעל סלע, עריכה מדעית: ערן רולניק, הוצאת רסלינג, 2005.
קווי דמיון ופרדוקסים, (נכתב בשיתוף עם דניאל בארנבוים על בסיס סדרת דיונים פומביים שערכו בקרנגי הול בניו יורק).
ייצוגים של האינטלקטואל (1993), הרצאות, תרגמה טל חבר-חיבובסקי, עריכה מדעית: חנן חבר, הוצאת רסלינג, 2010.
תרבות ואימפריאליזם (1993), תרגם נועם רחמילביץ', עריכה מדעית: יורם מיטל, הוצאת רסלינג, 2019.
פרסים
בשנת 1996 זכה סעיד בפרס נונינו הבינלאומי.
לקריאה נוספת
עמנואל סיון, "פולמוס המזרחנות", אלפיים 14, תשנ"ז 1997, עמ' 48-31. פורסם שוב כפרק בספרו התנגשות בתוך האסלאם, תל אביב, עם עובד, תשס"ה 2005.
אלון קונפינו, "לזכור את טלביה - על Out of Place (עקוּר) של אדוארד סעיד", אלפיים 25, 2003.
William V. Spanos, "The Legacy of Edward W. Said", University of Illinois Press, 2009
Robert Irwin, "For Lust of Knowing: The Orientalists and Their Enemies," 2006.
Bernard Lewis, "Islam and the West", Oxford University Press, 1993.
קישורים חיצוניים
תיק אדוארד סעיד (Le Monde diplomatique)
אדוארד סעיד, Islam Through Western Eyes, על התיזה באוריינטליזם
אדוארד סעיד, Defamation, Revisionist Style
אדוארד סעיד, The hazards of publishing a memoir
אדוארד סעיד, בחירות פלסטיניות – עכשיו!
מאמרים אודותיו
זוכרים את אדוארד סעיד מאמר לזכרו באתר "האינתיפאדה האלקטרונית"
מרטין קרמר, Said’s Splash
"My Beautiful Old House" and Other Fabrications by Edward Said by Justus Reid Weiner, Commentary Magazine, September 1999 בתשלום
ג'וליאן ברגר, Friends rally to repulse attack on Edward Said
רבקה שפק ליסק, אדוארד סעיד: ניצני ביקורת עצמית בעולם הערבי- מוסלמי, e-mago, 2 בספטמבר 2009
פרצופו האמיתי של אדוארד סעיד: הטרור האינטלקטואלי של העולם השלישי
הערות שוליים
קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים
קטגוריה:אנשי אקדמיה פלסטינים
קטגוריה:נוצרים פלסטינים
קטגוריה:מבקרי ספרות אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:פוסטקולוניאליזם
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:זוכי פרס אניספילד-וולף
קטגוריה:זוכי פרס לנן: מפעל חיים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:פלסטינים ממוצא לבנוני
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1935
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003 | 2024-08-15T11:00:46 |
מריו ורגס יוסה | מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה (בספרדית: Mario Vargas Llosa; נולד ב-28 במרץ 1936) הוא סופר, מחזאי ועיתונאי פרואני. חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010.
ביוגרפיה
מריו ורגס יוסה נולד בארקיפה שבפרו, למשפחה מהמעמד הבינוני. הוא היה בנם היחיד של ארנסטו ורגס מַלדוֹנאדוֹ ודוֹרה יוֹסה אוּרֵטָה (אביו היה טכנאי רדיו בחברת תעופה, ואמו בת למשפחה ספרדית ותיקה -"קריולו"), הוריו נפרדו כמה חודשים לפני לידתו. זמן קצר לאחר לידתו של מריו, אביו חשף כי הוא מנהל רומן עם אישה גרמנייה; כתוצאה מכך, למריו יש שני אחים למחצה צעירים יותר: אנריקה וארנסטו ורגאס.
ורגס יוסה התגורר עם משפחת אמו בארקיפה עד שנה לאחר גירושיהם של הוריו, כאשר סבו מצד אמו מונה לקונסול כבוד של פרו בבוליביה. עם אמו ומשפחתה הוא עבר אז לעיר קוצ'במבה, בבוליביה, שם בילה את שנות ילדותו הראשונות. בילדותו נאמר לורגס יוסה להאמין שאביו מת, מאחר שאמו ומשפחתה לא רצו להסביר שהוריו נפרדו. בתקופת ממשלתו של נשיא פרו חוסה בוסטמנטה אי ריברו, סבו מצד אמו של ורגס יוסה קיבל תפקיד דיפלומטי בעיר החוף פיורה (בספרדית: Piura), שבצפון פרו וכל המשפחה חזרה לפרו. בעודו בפיורה, למד בבית ספר יסודי קתולי. בשנת 1946, בהיותו בן עשר, עבר ללימה והכיר את אביו בפעם הראשונה. הוריו חידשו את מערכת היחסים ביניהם והם התגוררו במגדלנה דל מאר, פרבר ממעמד הביניים של לימה, במהלך שנות העשרה שלו. בזמן שהותו בלימה למד ב"קולחיו לה סאלה", חטיבת ביניים נוצרית, מ-1947 עד 1949.
כאשר ורגס יוסה היה בן ארבע עשרה, אביו שלח אותו לאקדמיה הצבאית "לאונסיו פראדו" בלימה. בגיל 16, לפני סיום לימודיו, החל ורגס יוסה לעבוד כעיתונאי חובב בעיתונים מקומיים. הוא פרש מהאקדמיה הצבאית וסיים את לימודיו בפיורה, שם עבד בעיתון המקומי. בשנת 1953 נרשם לאוניברסיטה הלאומית סן מרקוס בלימה, כדי ללמוד משפטים וספרות. הוא התחתן עם חוליה אורקידי, גיסתו של דודו מצד אמו, ב-1955 בגיל 19; היא הייתה מבוגרת ב-10 שנים. ורגס יוסה החל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 עם פרסום סיפוריו הקצרים הראשונים, "המנהיגים" ("לוס חֵפֶס") ו"הסבא" ("El abuelo"), בזמן שעבד בשני עיתונים פרואניים. עם סיום לימודיו באוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ב-1958, הוא קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת מדריד. ב-1960, לאחר שפג תוקפה של המלגה שלו במדריד, עבר ורגס יוסה לצרפת כי סבר שיקבל מלגה ללימודים בה; עם זאת, כשהגיע לפריז, נודע לו שבקשת המלגה שלו נדחתה. למרות מצבם הכלכלי הבלתי צפוי של מריו וחוליה, בני הזוג החליטו להישאר בפריז, שם הוא החל לכתוב באופן פורה, בעיקר כסופר רפאים. נישואיהם נמשכו רק עוד כמה שנים, והסתיימו בגירושים ב-1964. שנה לאחר מכן נשא ורגס יוסה לאישה את בת דודתו הראשונה, פטריסיה יוסה, איתה נולדו לו שלושה ילדים: אלווארו ורגאס יוסה (נולד ב-1966), סופר ועורך; גונסאלו (נולד ב-1967), עובד מדינה בינלאומי; ומורגנה (ילידת 1974), צלמת.
הוא זכה להכרה עם הופעת ספרו "העיר והכלבים" ב-1962. הספר מבוסס על ניסיונו בשנות נעוריו בבית ספר צבאי, זכה להצלחה מיידית, תורגם ליותר מעשרים שפות, וזכה בפרסים חשובים. הספר עובד גם לסרט בשנת 1985.
בשנת 1965 פרסם ורגאס יוסה את הרומן השני שלו, "הבית הירוק" (La casa verde), על בית בושת בשם "הבית הירוק" וכיצד נוכחותו הכמו-מיתית משפיעה על חיי הדמויות. העלילה המרכזית עוקבת אחר בוניפאסיה והפיכתה ל"לה סלבאטיקה" (La selvática), הזונה הידועה ביותר של "הבית הירוק". הרומן זכה לשבחים מיד עם צאתו לאור, וסימן את ורגס יוסה כקול חשוב בקרב סופרי הבום הלטינו-אמריקאי. חלק מהמבקרים עדיין מחשיבים את "הבית הירוק" כהישג הטוב והחשוב ביותר של ורגס יוסה.
הרומן השלישי של ורגס יוסה, "שיחה בקתדרלה" (Conversación en la catedral), פורסם ב-1969, כשהיה בן 33. הנרטיב השאפתני שלו הוא סיפורם של סנטיאגו סאוואלה, בנו של שר בממשלה, ואמברוסיו, הנהג שלו. פגישה אקראית מובילה אותם לשיחה מרתקת בבר סמוך המכונה "הקתדרלה". במהלך המפגש, סאוואלה מחפש את האמת לגבי תפקידו של אביו ברצח של דמות פרואנית מפורסמת בעולם התחתון, ושופך אור על פעולתה של הדיקטטורה. לרוע מזלו של סאוואלה, מסע החיפוש שלו מביא למבוי סתום ללא תשובות וללא סימן לעתיד טוב יותר. הרומן תוקף את הממשלה הדיקטטורית של פרו באותה עת.
בספריו הוא מבקר את ההיררכיה של המעמדות החברתיים והגזעיים השוררת בפרו ובאמריקה הדרומית. בתחילת דרכו כתב ספרים בעל גוון ביוגרפי, כמו "הבית הירוק" ו"דודה חוליה והכתבן", אחר כך פנה לכתיבת רומנים היסטוריים, תעלומות רצח, מותחנים פוליטיים ואפילו קומדיות. רוב ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת והקוראים.
בשנת 1995 קיבל את פרס ירושלים לספרות.
בשנות ה-2000 המשיך לכתוב רומנים היסטוריים, כמו "חגיגת התיש", וספרו מ-2003, El paraíso en la otra esquina, רומן על חייהם של פלורה טריסטן ונכדה, פול גוגן.
קריירה פוליטית
כמו אינטלקטואלים רבים אחרים באמריקה הלטינית, ורגס יוסה היה בתחילה תומך בממשלת המהפכנית הקובנית של פידל קסטרו. הוא למד מרקסיזם לעומק כסטודנט באוניברסיטה ולאחר מכן שוכנע בצדק האידיאלים הקומוניסטיים, לאחר הצלחת המהפכה הקובנית. בהדרגה, החל ורגס יוסה להאמין שהקומוניזם אינו מתיישב עם מה שנחשב בעיניו לצורך לחיות חיי חירות וחופש. הקרע הרשמי בין הסופר למדיניות ממשלת קובה התרחש עם מה שמכונה 'פרשת הפדילה', כאשר משטר קסטרו כלא את המשורר הברטו פדילה למשך חודש ב-1971, על כך שהעביר ביקורת על המשטר. ורגס יוסה, יחד עם אינטלקטואלים אחרים באותה תקופה, כתבו לקסטרו במחאה על המערכת הפוליטית הקובנית הדוגמתית וכליאתו של המשורר. מאז ורגס יוסה זיהה את עצמו עם ליברליזם, והתנגד למשטרים אוטוריטריים של שמאל וימין כאחד.
ב-1990 התמודד לנשיאות בפרו מול אלברטו פוג'ימורי, אך הפסיד. לאחר שהתגורר יותר משלושים שנה באירופה, ואף קיבל אזרחות ספרדית, חזר לחיות בלימה.
ורגס יוסה וישראל
ורגס יוסה ביקר בישראל פעמים רבות, והוא מגדיר את עצמו "ידיד ישראל אמיתי". הוא ובני משפחתו פעלו למען בני הקהילה היהודית בפרו וסייעו לישראלים בפרו.
הביקור הראשון שלו בישראל היה בסוף 1976, בעת ששימש כנשיא ארגון הסופרים הבין-לאומי, והגיע להרצות במשך סמסטר באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2005 ביקר בישראל בפעם החמישית, ובין השאר סייר בשטחים הפלסטיניים בליווי אנשי ארגון "הוועד נגד הריסת בתים". בין השאר היה באבו דיס, בחברון, וכן השתתף בהפגנה בבלעין נגד גדר ההפרדה. כמו כן נפגש עם מתנחלים ונפגעי טרור ישראלים.
רשמיו מהביקור ראו אור בסדרת מאמרים תחת הכותרת "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש", שפורסמה בעיתון "אל פאיס" ותורגמה בעיתונים רבים בעולם. סדרת המאמרים קובצה בספר "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש" שיצא לאור בשנת 2006.
בביקורו בשנת 2010 נפגש עם דויד גרוסמן, עמוס עוז ופעילי שוברים שתיקה, הביע ביקורת חריפה על פעילות ישראל נגד המשט לעזה ואמר כי הוא מתנגד לחרם על ישראל.
בשנת 2016 שוב ביקר בישראל ובשטחים הפלסטיניים, בהזמנת ארגון "שוברים שתיקה". בין השאר ביקר בח'רבת ג'ינבה שבאזור חברון. רשמיו מהביקור ראו אור באוסף "חמישים 1967–2017 סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש", בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון. לאחר הביקור אמר: "השמאל בישראל התכווץ, וזה מאוד מדאיג באשר לעתיד המדינה שלכם. מתעוררים פה ניצנים של רוח אנטי–דמוקרטית. הסימפטומים הללו יכולים לבשר בהמשך דברים מאוד לא מעודדים בישראל. זו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד רציני: דיכוי חופש הביטוי. זה מתחיל כך ונגמר בשליחת אנשים לכלא".
ספריו שתורגמו לעברית
שנת המקור מצוינת בסוגריים.
העיר והכלבים (1963), תרגם יוסף דיין, עם עובד, תל אביב, 1974. על פי הספר נעשה סרט קולנוע.
הבית הירוק (1966), תרגם ליאו קורי, זמורה ביתן, תל אביב, 1990.
פנטליאון ושירות המבקרות (1973), תרגם יואב לויטס הלוי, שוקן, ירושלים, 1979. גם ספר זה עובד לסרט.
דודה חוליה והכתבן (1977), תרגמו ביאטריס ולואיס לנדאו, כתר, ירושלים, 1984.
מלחמת סוף העולם (1981), תרגם יואב הלוי, שוקן, תל אביב, 1987.
הסיפור של מייטה (1984), תרגם יואב הלוי, כתר, ירושלים, 1989.
מי הרג את פאלומינו מולרו (1986), תרגם עמנואל בארי, ספרית פועלים, תל אביב, 1990.
הדברן (1987), תרגמה טל ניצן, עם עובד, תל אביב, 1990.
שבחי האם החורגת (1988), תרגמה טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992.
ליטומה בהרי האנדים (1993), תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1996.
המחברות של דון ריגוברטו (1997), תרגמה אביבה ברושי, זמורה ביתן, 2002.
חגיגת התיש (2000), תרגם יורם מלצר, כתר, ירושלים, 2005.
תעלוליה של ילדה רעה (2006), תרגמה טל ניצן, אחוזת בית, תל אביב, 2007.
חלומו של הקלטי (2010), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2012
הרומנטיקן (2013), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2016
בובות על חוט (2016), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2019.
לקריאה נוספת
הדברן, הסופר וסבך הזהות, מאת נחום מגד, נדפס בזמנים, 54, שנת 1995.
קישורים חיצוניים
מכתביו:
בעקבות זכייתו בפרס נובל:
ראיונות:
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:פוליטיקאים פרואנים
קטגוריה:מחזאים פרואנים
קטגוריה:סופרים פרואנים
קטגוריה:עיתונאים פרואנים
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:סגל קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש של פרו
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספרות
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד
קטגוריה:בוגרי קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קווין מרי בלונדון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קווין מרי בלונדון
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון
קטגוריה:ילידי 1936
קטגוריה:זוכי פרס מיגל דה סרוואנטס
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס | 2023-11-19T15:10:09 |
סחר חליפין | 250px|ממוזער|איור משנת 1820 לערך, המתאר סחר חליפין בין סוחרים אירופאים לבין אינדיאנים אמריקאים
סַחַר חֲלִיפִין, או "בַּרְטֶר" (באנגלית: Barter), הוא שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות ושירותים. בשיטה זו לא קיים מוצר אשר מוגדר כאמצעי חליפין (כמו הכסף בו נעשה שימוש בימינו), ולפיכך אין הבחנה בין קונה ומוכר, מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר.
כבר בסוף העת העתיקה נהגו אנשים להחליף מוצרים שייצרו או נכסים שהיו בידם, תמורת מצרכים או נכסים של אנשים אחרים בהם חפצו, וכן לשלם במוצרים תמורת עבודה או שירות. כך למשל, רועי צאן החליפו בשר וחלב עם איכרים שגידלו פירות וירקות, ובעליו של שדה חיטה שילם לעובדיו באלומות חיטה, או בקמח לאחר סחר חליפין שלו עם בעל טחנת קמח, או בכיכרות לחם לאחר סחר חליפין נוסף עם מאפייה; אך לא קיימות ראיות לכך שהדבר קדם לשימוש בכסף. ככל הנראה השיטה הכלכלית שקדמה לכסף היא כלכלת מתנה.
חסרונות
250px|ממוזער|איור משנת 1874 המתאר חקלאי המציע שתי תרנגולות כסחר חליפין תמורת מנוי לעיתון.
חסרונו העיקרי של סחר זה נובע מכך שהוא מסורבל. הסרבול נובע בעיקר מהסיבות הבאות:
הוא מאלץ כל קונה להפוך גם למוכר או לספק שירות: אדם החפץ במוצר מסוים (קונה) נדרש לא רק למצוא אדם אחר המחזיק באותו מוצר ומוכן לסחור בו (מוכר), אלא גם להשיג מוצר שאותו אדם יסכים לקבל תמורת המוצר שבידיו, או לספק לו שירות נחוץ.
הוא יוצר קושי בהתאמת שווי הסחורה המוחלפת. אפשר למשל לתאר רועה צאן שמסתובב עם גדי, ומנסה לקנות מחמישה אנשים שונים פירות וירקות. מה יעשה? האם יאלץ "לחלק את הגדי" ביניהם (מה שיוריד את ערכו)? האם יחליף אותו תמורת עשרות קילוגרמים של תפוחים, ואז ישתמש בחלק מהתפוחים כדי לאפשר סחר חליפין תמורת עגבניות, מלפפונים, אגסים ותפוזים?
הוא מהווה גורם המדכא פיתוח טכנולוגי: ליצרן קל יותר לסחור בהרבה מוצרים פשוטים וזולים מאשר במעט מוצרים מורכבים ויקרים. כך לדוגמה, נגר יעדיף לבנות מספר רב של שרפרפים שיאפשרו לו סחר חליפין ישיר עם מוכרי המזון השונים, מאשר לבנות מריצה או עגלה, שתאלץ אותו לאתר קונה אמיד מספיק, לקבל ממנו מוצרים בתמורה, ורק אז לסחור בהם תמורת מזון.
סחר חליפין בעת החדשה עד ימינו
בתקופה המודרנית ניתן להבחין במספר סוגים של סחר חליפין:
סחר חליפין רגיל (כמו בימי קדם) – בעיקר במדינות נחשלות ולא מתועשות, וכן בעיתות משבר כלכלי (למשל – מדינות אירופה ובמיוחד גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, או עסקת התפוזים בין ישראל וברית המועצות).
סחר חליפין בין יבואנים ויצרנים המשווקים סחורותיהם לקמעונאים. הללו עשויים להחליף ביניהם סחורות על מנת להגדיל את מבחר המוצרים שברשותם.
סחר חליפין במגזר הפרסום ואמצעי התקשורת.
סחר חליפין בתוך קהילות חברתיות, שהוא לרוב ממוקד סחר בשירותים: באמצעות החליפין אנשים עוזרים זה לזה על ידי החלפת כישורים, מוצרים, ידע ורעיונות. לקהילה המקיימת סחר חליפין יש מטבע קהילתי המשמש לסחר בתוך הקהילה. בעולם ישנן מאות או אלפי קהילות העוסקות בסחר חליפין. קהילות סחר חליפין הפועלות בישראל:
מטבע מקומי
קהילת מחרוזת
בנק זמן
מבחינה חשבונאית יש להתייחס לעסקת חליפין כשתי עסקאות נפרדות, שעל כל אחת מהן על המוכר להוציא חשבונית.
סחר חליפין בעולם החי
ניסויי תצפית גילו שימוש בסחר חליפין בקרב פרימטים. מקוקי סרטנים שחיים במקדשים בלינזיים גונבים פעמים רבות פריטים של תיירים כדי להחליפם עם התיירים בתמורה למזון. חוקרים הבחינו שהמקוקים נוהגים לגנוב פריטים בעלי ערך גבוה (למשל, מכשירים אלקטרונים או ארנקים) על פני פריטים בעלי ערך נמוך (למשל, סיכות שיער או שקיות ריקות), מכיוון שהבינו שיוכלו להחליף פריטים אלו בתמורה לכמות רבה יותר של מזון. על פי התצפיות, המיומנות של המקוקים לזהות את הפריטים בעלי התמורה הגבוהה ביותר עולה עם הגיל והניסיון, וכך גם מיומנותם בגניבת הפריטים. מאחר שיש אוכלוסיות מקוקים שנוהגות בגניבה והחלפה במשך למעלה מ-30 שנים, החוקרים העריכו שמנהג זה עובר בתרבות שלהם.
ראו גם
סחר בין-לאומי
הכנסה בעין
טרייד אין
מהדק ניירות אדום אחד
סחר חליפין של הזמן
קישורים חיצוניים
אדית שטיינברג, מדוע כדאי לעסקים לבצע עסקאות ברטר, באתר ברטרלנד, יוני 2014
The History of Paper Money – I: Origins of Exchange – Extra History – סרטון הסבר על ההיסטוריה של הכסף וסחר החליפין
סחר חליפין, תקן הזהב וכסף בתוכנית "המובן מאליו" ב"כאן תרבות" בהגשת דורון פישלר, 4 באוקטובר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מיקרו-כלכלה
קטגוריה:מסחר
* | 2024-09-22T12:49:31 |
אברהם בורג | אברהם ("אברוּם") בוּרג (נולד ב-19 בינואר 1955, כ"ה בטבת ה'תשט"ו) הוא פוליטיקאי ישראלי, כיהן כחבר הכנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. לאחר פרישתו מפעילות פוליטית עסק בכתיבה ופרסם שבעה ספרים.
ביוגרפיה
בורג נולד בירושלים, בנם של רבקה לבית סלונים (נצר לרבי שניאור זלמן מלאדי) וד"ר יוסף בורג, שהיה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל מטעם המפד"ל.
בורג הוא בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר שבירושלים. משהתגייס לצה"ל התנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. לאחר סיום הקורס שב לצנחנים ומונה למפקד מחלקה, תחת המ"פ משה יעלון. בהמשך למד לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה העברית וכן בבצלאל ובבית הספר לתיירות.
בתחילת שנות השמונים הגיש יחד עם אלעזר שטורם תוכנית דת לנוער בטלוויזיה הלימודית.
החל להיות פעיל בגופי שמאל ובתנועת "שלום עכשיו". נפצע בהפגנה של "שלום עכשיו", בשנת 1983, מפגיעת רסיסי הרימון שהושלך לעבר המפגינים והביא לרצח אמיל גרינצווייג. בשנת 1985 החל לשמש כיועץ לראש הממשלה שמעון פרס.
חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת
ממוזער|250 פיקסלים|שר הקליטה יאיר צבן ויושב ראש הסוכנות היהודית אברהם בורג, מקבלים פני עולים חדשים מרוסיה בנמל התעופה בן-גוריון, 1995
בשנת 1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם מפלגת העבודה, כחלק מן "השמינייה", שמונה חברי כנסת צעירים ומבטיחים, אשר הציגו חזית אחידה בעלת נטייה שמאלית, וכללה פוליטיקאים כחיים רמון, יוסי ביילין ועמיר פרץ.
בכנסת ה-13 היה יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. בשנת 1995 נבחר לעמוד בראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ולשם מילוי תפקיד זה התפטר מחברותו בכנסת.
בשנת 1999 החל לעבוד בראש צוות היגוי הסברה של המפלגה "ישראל אחת" אשר הייתה למעשה מפלגת העבודה לה צורפו תנועות כמימד וגשר, מפלגתו של דוד לוי, על מנת להצליח בבחירות לראשות הממשלה, שהיו על פי החוק אז בחירות אישיות בהן התמודדו אהוד ברק ובנימין נתניהו.
בבחירות אלה, שבהן ניצח ברק, נבחר בורג לכנסת. ברק לא מינה אותו לשר, ובורג החליט להתמודד על תפקיד יושב ראש הכנסת, אל מול מועמדו של ברק לתפקיד, חבר הכנסת שלום שמחון. בורג זכה בבחירות והיה ליו"ר הכנסת הצעיר בתולדותיה, בגיל 44.
בתקופת כהונתו כיו"ר הכנסת, יזם בורג את הקמתו של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמטרתו לספק מידע אובייקטיבי לח"כים ולוועדות הכנסת לצורך פעילותם. מתקופת כהונתו זכורה תקרית מביכה שבה הודיע על פטירתו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, בעקבות הודעה זדונית שהתקבלה מזלמן שושי במזכירות הכנסת ולא נבדקה.
בורג זכה לכהן זמן קצר כנשיא המדינה בפועל, בתקופה שבין התפטרותו של עזר ויצמן ב-13 ביולי 2000 לבין תחילת כהונתו של משה קצב, ב-1 באוגוסט אותה שנה.
לאחר תבוסתו של ברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה כנגד אריאל שרון, אשר התקיימו ב-6 בפברואר 2001, נותרה מפלגת העבודה ללא מנהיג. ברק פרש מן ההנהגה, והמפלגה מצאה עצמה בתוך ממשלת אחדות לאומית כאשר היא מחולקת בין תומכי ממשלת האחדות, ובין חברים בעלי נטייה שמאלית המתנגדים למעשי הממשלה. בחודש ספטמבר 2001 נערכו בחירות פנימיות למשרת יושב ראש מפלגת העבודה, בהן התמודד בורג אל מול בנימין בן אליעזר. הבחירות נותרו ללא הכרעה תוך חשד כבד לזיופים בחלק מהקלפיות, ולאחר מכן נערך בחודש דצמבר של אותה שנה סיבוב נוסף ב-51 קלפיות שנחשדו בהיותן מזויפות. בבחירות אלו זכה בן אליעזר ברוב הדרוש ומונה ליושב ראש.
לאחר הבחירות בשנת 2003, בהן קיבלה העבודה מספר מצומצם של מנדטים, נותר בורג ללא משרה ביצועית פרט לתפקידו כחבר הכנסת, כאשר מפלגתו באופוזיציה.
פרישתו מהחיים הפוליטיים ופעילותו לאחריהם
בחודש יוני 2004 הודיע בורג על פרישתו מן החיים הפוליטיים ומעברו לעולם העסקים. במקביל הקדיש מזמנו לכתיבה. הוא הוציא לאור את ספרו "אלוהים חזר", המציג את תפיסת עולמו בשלל נושאים המעסיקים את החברה הישראלית.
בחידון התנ"ך העולמי שנערך בשנת 2000, לאחר פטירתו של אביו, שימש אברהם בורג בתפקיד שמולא במשך שנים על ידי אביו - יושב ראש חבר השופטים.
בורג מכהן כחבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל. החל משנת 2009 הוא משמש גם כיו"ר דירקטוריון עמותת "מפעלות חינוך וחברה" הקשורה למועדון הכדורגל "הפועל תל אביב".
חקירה פלילית נפתחה נגדו בעקבות דו"ח מבקר המדינה שמתח ביקורת על הליך לא תקין במכירת חברת "עשות אשקלון" למשקיעים אותם ייצג בורג, שהיו בעלי עבר פלילי. המכירה בוטלה והחקירה הפלילית שנפתחה נגדו נסגרה מחוסר ראיות בנובמבר 2006.
בשנת 2012 הופיע בתשדיר פרסומת לשוקולד למריחה "השחר העולה". את הכנסותיו מתשדיר זה תרם לעמותה למען בני נוער בסיכון שהוא עומד בראשה.
ביום שבת, 3 בינואר 2015, השתתף בורג בכנס ועידת חד"ש לקראת הבחירות לכנסת ה-20 בנצרת, והודיע על תמיכתו במפלגה. לדברי בורג, הוא החליט לקחת חלק באירוע משום שלתחושתו "יש פיקוח נפש לשמירת החיים הקולקטיביים בישראל, ופיקוח נפש כזה מצדיק להגיע בשבת".
בבחירות המקומיות למועצת מטה יהודה שהתקיימו ב-2018 נבחר בורג כנציג יישובו נטף למליאת המועצה.
ב-2021 הדליק בורג משואה בטקס המשואות האלטרנטיבי של תנועת יש גבול כסופר ואיש ציבור.
בדצמבר 2021 החל להגיש פודקאסט בשם "הקוגיטו" מבית All•in בו הוא מארח כל תוכנית דמות מובילה אחרת בשדה התרבות והרוח על הטקסט המכונן של חייה.
בחודש יוני 2022 החלו בורג, ומספר שותפים יהודים וערבים בהקמת מפלגה אזרחית יהודית-ערבית חדשה, במטרה ליצור שותפות פוליטית בין יהודים לערבים. המפלגה הוקמה באוגוסט 2022 בשם "כל אזרחיה", אך הוחלט שלא תתמודד בבחירות לכנסת ה-25.
עמדותיו בנושאים שונים
בספטמבר 2003 טען בורג במאמר שתורגם לאנגלית והופיע בעיתון הגארדיאן הבריטי, שאם לא תבחר ישראל לצאת מן השטחים, המשך המצב מוביל למדינה דו לאומית. המאמר הוכתר בכותרת "סוף הציונות". הפסקה מעוררת המחלוקת ביותר במאמר הייתה זו:
על בורג נמתחה ביקורת קשה בעקבות מאמר זה, ונטען שהוא נותן תחמושת ביד שונאי ישראל ומצדיק רצח של ישראלים חפים מפשע. בעקבות הביקורת פרסם בורג מאמר נוסף בגארדיאן, שבו הבהיר שהוא מגנה בתוקף את פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחים ישראלים. במאמר אחר תמך בורג בדיאלוג למען השלום עם החמאס.
בערב תשעה באב תשס"ה (2005) פרסם את דעתו כי יש להפוך את מחצית יום האבל לזמן חג וסעודת שמחה על הקמת המדינה, ועורר תגובות נגד נמרצות בציבור הדתי.
בריאיון לקראת יום כיפור תשס"ח הודיע כי הוא אינו מאמין באלוהים, אך נותר חובש כיפה בגלל הזדהות תרבותית. בראיון שערך עמו חגי סגל, הגדיר עצמו בורג כ"מתייוון גאה", ואת מתתיהו הכהן תיאר כ"קנאי, רוצח, פנאט דתי, פונדמנטליסט".
בורג רואה עצמו כתומך בזכויות בעלי חיים, ובעצרת נגד פיטום אווזים של עמותת אנימלס בשנת 2002 הצהיר כי הוא צמחוני מטעמי מצפון. עם זאת, כחלק מפעילותו העסקית הוא נמנה עם הבעלים של חברה המגדלת תרנגולות לפיטום ולאכילה.
ספרו "לנצח את היטלר" זכה לתהודה ציבורית. בראיון עמו ב"הארץ" ביוני 2007, לקראת צאת הספר, כינה בורג את ישראל מדינה מיליטריסטית, וטען כי היא מתדרדרת לכיוון פאשיזם, כמו כן קרא לעבור למודל של ציונות נוסח אחד העם ולנטוש את הציונות נוסח הרצל, וכן לנטוש את הרעיון של מדינה יהודית. הפובליציסט בן-דרור ימיני ואחרים ראו בכך הוכחה לכך שבורג נהפך לפוסט ציוני ואף לאנטי-ציוני. ספרו זכה בפרס הספר הזר הטוב ביותר של השנה, המוענק על ידי קרן "פרימיו נאפולי". ב-2011 הגדיר עצמו בריאיון כפוסט ציוני וטען שהציונות הייתה פיגום שצריך כעת להסירו, ועל מדינת ישראל להחליט אם היא אומת תרבות כמו צרפת או אומת דם כמו גרמניה הנאצית.
ב-2007 ביקש וקיבל אזרחות צרפתית (על בסיס היות אשתו אזרחית צרפת) ומימש את זכותו כאזרח צרפתי בבחירות לנשיאות צרפת. הוא הצהיר כי בחר בסגולן רויאל.
בורג פרסם מאמר תמיכה בממשלת בריטניה על הצעדים שנקטה כדי לקדם חרם על מוצרים ישראליים שמיוצרים מעבר לקו הירוק וקרא למדינות האיחוד האירופי להצטרף לחרם. לדעתו ישראל היא הכובש האימפריאליסטי האחרון בעולם המערבי.
בפוסט העוסק בברית מילה כתב: "רבים ימשיכו למול את בניהם מכל הסיבות שבעולם, דתיות או התנהגותיות ורבים יעדיפו למצוא דרכים אחרות לבטא את השייכות שלהם ושל ילדיהם לקולקטיב היהודי מבלי להכאיב לשווא לרך הנולד או לפגוע בזכותו שנולדה איתו על גופו ושלמותו."
בסוף שנת 2020 פנה בורג לבית המשפט בתביעה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים, בעקבות חקיקת חוק הלאום. לטענתו בית המשפט קיבל את פנייתו והרישום נמחק.
פעילות חברתית
בורג שימש כיושב ראש מפעלות חינוך וחברה וחבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל, וכן היה חבר בארגונים חברתיים נוספים.
חייו האישיים
בורג נשוי ליעל, ילידת צרפת שעלתה לישראל בשנת 1968. לזוג 6 ילדים והם מתגוררים ביישוב נטף. גיסו של בורג הוא פרופ' מנחם בן ששון.
בורג הוא חובב ריצה ובעל טור באתר האינטרנט "שוונג" העוסק בתחום זה.
ספריו
ברית עם: טיוטת מתווה למדיניות המוסדות הלאומיים של העם היהודי (1995)
אלהים חזר, הוצאת ידיעות אחרונות, 302 עמ', תל אביב, 2004. -
לנצח את היטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 381 עמ', תל אביב, 2007. -
פרשת השבוע: בלשון בני אדם, הוצאת דביר, 476 עמ', 2009. -
אבישג, הוצאת דביר, 239 עמ', 2011. -
הנה ימים באים, (אוטוביוגרפיה), הוצאת דביר, 2015. -
The Holocaust Is Over; We Must Rise From its Ashes, 227 p., 2008. .
קישורים חיצוניים
ראש בראש, חגי סגל מראיין את בורג בעקבות ספרו "הנה ימים באים", 30 באוגוסט 2015, בערוץ היוטיוב של ערוץ הכנסת
מכּתביו:
הבלוג של אברום בורג, באתר TheMarker
מחשב מסלול מחדש - הבלוג של אברום בורג, באתר "הארץ"
לא יכול להיות שמאל שלא מקדש את השוויון באתר כל השלום, 19 בינואר 2011
המאמרים של בורג ב"גארדיאן" הבריטי:
המאמר הראשון שפרסם בורג ב"גארדיאן" ועורר מחלוקת
המאמר השני של בורג, בו הוא מגנה את פיגועי ההתאבדות
Avraham Burg: Even I – an Israeli – think settlement goods are not kosher , The Independent, June 7, 2012
על כתביו:
- על "לנצח את היטלר"
- על "לנצח את היטלר"
- על "פרשת השבוע: בלשון בני אדם"
- על "אבישג"
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת נתיב מאיר
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי כנסת צמחונים
קטגוריה:חברי מועצה ברשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:חברי שלום עכשיו
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט
אברהם בורג
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:פעילי חד"ש
קטגוריה:פעילי שמאל רדיקלי ישראלים
קטגוריה:נטף: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955 | 2024-10-03T08:29:41 |
ביטומן | REDIRECT אספלט | 2004-09-04T05:56:38 |
המאה ה-15 | המאה ה-15 היא התקופה שהחלה בשנת 1401 והסתיימה בשנת 1500 (בין התאריכים 1 בינואר 1401 ל-31 בדצמבר 1500).
במהלך מאה זו, פרח הרנסאנס והשפיע על הפילוסופיה, המדע והאמנות, בפרט באיטליה. מאה זו מסמנת גם את עידן התגליות האירופי, מהפכת הדפוס, וראשיתן של תיקוני הדת הפרוטסטנטים. עם זאת, במרבית אירופה שלטה עדיין האדריכלות הגותית שהתבטאה בכנסיות גדולות ומפוארות, וטירות מבוצרות.
באירופה נמשכה מלחמת מאה השנים, שסימלה עבור אנגליה וצרפת את המעבר בין ימי הביניים והרנסאנס. בעקבות המלחמה השתנה מבנה הצבאות ממסגרת פיאודלית זמנית לצבאות של קבע המבוססים על שכירי חרב. המבנה הצבאי והחברתי שקם בצרפת בסיום המלחמה היווה בסיס למונרכיה האבסולוטית של שליטי בורבון במאות הבאות. באנגליה פרצה מלחמות השושנים בדרך לעיצוב ממשל ריכוזי ויעיל תחת בית טיודור המנצח. ברבות ממדינות אירופה סוף המאה עומדת בסימן שינוי מגמה ביחס כלפי מיעוטים, שבאה לידי ביטוי באישורים שהתחילו לתת אפיפיורים לקיום אינקוויזיציות וסוגים אחרים של רדיפה. עם זאת, היכולת לאכוף מדיניות הוגבלה בעיקר לאזורי הערים, ובאזורי הכפר בהם חיה מרבית האוכלוסייה פחות הורגשה רדיפה ממוסדת זו.
בחצי האי האיברי הושלמה הרקונקיסטה וממלכות קסטיליה ואראגון התאחדו למדינה ספרדית אחת. גילוי העולם החדש סימן את ראשיתן של האימפריות הספרדית והפורטוגזית. באמריקה נוסדה ועלתה במאה זו האימפריה האצטקית במקסיקו.
בדרום מזרח אירופה נאבקו מדינות הבלקן בעוצמתה הגוברת והולכת של האימפריה העות'מאנית, שהביאה את הקץ על האימפריה הביזנטית לאחר יותר מאלף שנות קיום.
ברוסיה השתחררו הנסיכויות הרוסיות סופית מהכיבוש המונגולי, והתלכדו לממלכה מאוחדת סביב נסיכות מוסקבה הדומיננטית.
בעולם היהודי מזוהה המאה ה-15 יותר מכל עם גירוש קהילות ספרד ורדיפות האינקיוויזיציה.
אירועים בולטים בעולם
1402 – קרב אנקרה – טימור לנג מביס את האימפריה העות'מאנית ושובה את הסולטאן באיזיט הראשון.
1402 – סולטנות מלאקה נוסדת, והמלאים ממירים דתם לאסלאם.
1403 – מתחילה כתיבתה של אנציקלופדיית "יוּנְגְלֶה דָאדְייֵן", שהקיפה את כל תחומי החיים בסין בתקופת שושלת מינג.
1405 – האדמירל והחוקר הסיני ז'נג הא יוצא בראש שבע משלחות ימיות שנקראו מסעות האוצר, במהלכן הפליג מסין לדרום-מזרח אסיה, הודו, מזרח אפריקה ומצרים.
1407 – לואי הראשון, דוכס אורליאן נרצח על ידי סוכנים ששלח ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, דבר אשר גורם להתפרצות מלחמת האזרחים בארמניאק ובורגונדיה.
1410 – קרב גרונוולד – ממלכת פולין, הדוכסות הגדולה של ליטא ונסיכות מולדובה מביסים את המסדר הטבטוני. שנה אחר כך נחתם הסכם טורון והמסדר אולץ להחזיר שטחים רבים לליטא ולפולין.
ממוזער|אוטו דה פה – טקס הוצאה לפועל של גזרי הדין של האינקוויזיציה. ציור מן המאה ה-15.1413 – תחילת ויכוח טורטוסה, אחד הוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים.
1414 – תחילת ועידת קונסטנץ. הוועידה סיימה את הקרע המערבי וגינתה את ג'ון ויקליף ויאן הוס.
1415 – ההוגה ומתקן הדת הבוהמי יאן הוס, ממבשרי הפרוטסטנטיות, מועלה על המוקד באשמת כפירה.
1415 – אנגליה מביסה את צרפת בקרב אז'נקור, אחד הקרבות הבולטים במלחמת מאה השנים.
1416 – לראשונה באירופה, מוצאת העבדות אל מחוץ לחוק, ברפובליקת דוברובניק.
1417 – סיום כהונת האפיפיורות באביניון, וסיום הקרע המערבי בכנסייה הקתולית.
1420 – האפיפיור מרטינוס החמישי קורא למסע צלב נגד התנועה ההוסיטית ופותח במלחמות ההוסיטיות.
1424 – גירוש יהודי קלן.
1428 – גזירת הים – האפיפיור מרטינוס החמישי אוסר על רבי חובלים להוביל בספינותיהם יהודים לארץ ישראל.
1429 – ז'אן ד'ארק בת ה־17 מובילה את הצרפתים בשחרור אורליאן מהמצור האנגלי, ובניצחון על האנגלים בקרב פאטאי.
1431 – ז'אן ד'ארק מוסגרת לידי הבישוף פייר קוצ'ון, נשפטת בעוון כישוף ומועלית על המוקד ברואן ב-30 במאי.
1436 – סיום המלחמות ההוסיטיות בהסכם שהעניק לתנועה ההוסיטית הישגים דתיים לא מבוטלים.
1439 – סיום בנייתה של קתדרלת שטרסבורג, שנחשבה לבניין הגבוה בעולם עד למאה ה-19.
1444 –
גירוש יהודי אוטרכט.
הספרייה הלורנציאנית מוקמת בפירנצה על ידי קוזימו דה מדיצ'י.
קרב ורנה – מסע הצלב של המלך ולדיסלב מורנה מובס בידי הסולטאן העות'מאני מורט השני וולדיסלב נהרג. בעקבות האבדות הקשות פרש הסולטן זמנית והכס עבר לבנו מחמד השני.
חוקרי ארצות פורטוגזים מגיעים לפתח נהרות הסנגל והגמביה; דיניש דיאש מגלה את קאפ-ור.
סוחרי עבדים פורטוגזים מביאים לראשונה עבדים מאפריקה התת-סהרית לאירופה ומקימים שוק עבדים בלאגוש שבפורטוגל.
1448 – קרב קוסובו – העות'מאנים מביסים קואליציה של הונגרים, פולנים, וואלכים ומולדובים, ומחצית מהבלקנים עוברת לשליטתם.
1452 – הומצא הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, והחלה מהפכת הדפוס.
ממוזער|העות'מאנים כובשים את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית.
1453 – העות'מאנים בראשות הסולטאן מהמט השני כובשים את קונסטנטינופול ומביאים לסופה של האימפריה הביזנטית.
1453 – קרב קסטיליון – הצרפתים מנצחים את האנגלים בקרב הגדול האחרון של מלחמת מאה השנים, והמלחמה מסתיימת.
1455 – מלחמות השושנים נפתחות בקרב סנט אלבאנס הראשון בו מנצח ריצ'רד דוכס יורק את נאמני הנרי השישי.
1456 – המצור על בלגרד (1456) – ההונגרים מנצחים את העות'מאנים, והתפשטותם לאירופה נעצרת ל-70 שנה.
1459 – פרה מאורו מצייר את מפתו המפורסמת, הנחשבת למפה מדויקת להפליא של העולם הישן.
1461 – קרב טאוטון – בית יורק בהנהגת אדוארד הרביעי מנצח את בית לנקסטר, באחד הקרבות העזים במלחמת השושנים ובהיסטוריה האנגלית בכלל.
1462 – שליט ולאכיה, ולאד המשפד הוביל מתקפה נועזת ומפתיעה על צבאו סולטאן האימפריה העות'מאנית מהמט השני, וגורם לו אבדות כבדות.
1471 – קרב טיוקסברי – אדוארד הרביעי מלך אנגליה מנצח סופית את כוחות בית לנקסטר.
1475 – יוצא לאור הספר העברי המודפס הראשון – פירוש רש"י על התורה.
1475 – עלילת הדם בטרנטו. יהודי העיר נעצרו, עונו, וחלקם הוצאו להורג. העלילה ליבתה פעולות נגד היהודים גם בערים אחרות באיטליה.
1477 – הקרב על נאנסי – שארל הראשון דוכס בורגונדיה מובס ונהרג בידי השווייצרים בתמיכת צרפת. סיום המלחמות הבורגונדיות.
1479 – פרננדו השני מוכתר כמלך אראגון, ויחד עם אשתו, איזבלה הראשונה מתאחדת ממלכתו עם כתר קסטיליה, ושולטת במרבית חצי האי האיברי.
1480 – ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה – נסיכות מוסקבה תחת הנהגתו של איוואן השלישי נפטרת סופית משליטתה של אורדת הזהב הטטרית.
1481 – האינקוויזיציה מתחילה לפעול בספרד.
1483 – חנוכת הקפלה הסיסטינית בקריית הוותיקן.
1485 – קרב בוסוורת' – הנרי טיודור מביס את ריצ'רד השלישי, ובכך מסתיימות מלחמות השושנים באנגליה.שמאל|ממוזער|290px|קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893.
1487 – דיאש הוא האירופאי הראשון שמקיף את כף התקווה הטובה באפריקה.
1487 – פרסומו של הספר, "פטיש המכשפות", שסימל בעיני היסטוריונים רבים נקודת מפנה ביחס הכנסייה כלפי מכשפות והשטן. הספר התפרסם לצד בולה של האפיפיור המורה למלכים לסייע לנזירים באיתור והעמדה לדין של בני בריתו של השטן.
1492 –
השלמת הרקונקיסטה הנוצרית בספרד עם כיבושה של גרנדה, מעוזם האחרון של המורים.
פרסום צו על גירוש ספרד על ידי פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה.
כריסטופר קולומבוס "מגלה" את אמריקה, ומכונן את האימפריה הספרדית.
1494 –
ספרד ופורטוגל חותמות על חוזה טורדסיאס, המחלק את "העולם החדש" ביניהן.
לודוביקו ספורצה מוכתר לדוכס מילאנו, תחילת האירועים שמביאים בסופו של דבר למלחמות האיטלקיות.
בית מדיצ'י מאבד את השלטון בפירנצה.
1496 – מנואל הראשון, מלך פורטוגל מוציא צו לגירוש היהודים.
1498 – ואסקו דה גאמה משלים את מסעו הימי להודו, ונוחת בקוז'יקוד.
1498 – כריסטופר קולומבוס מגלה את האי טרינידד ואת ונצואלה.
1499 – קרב זונצ'יו – הצי העות'מאני מביס את הרפובליקה של ונציה בקרב הימי הראשון בהיסטוריה שבו השתמשו בתותחים על אוניות.
1499 – השווייצרים מנצחים את צבאו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וזוכים להכרה סופית בעצמאותם, באירוע המכונה "שלום בזל", שסיים את המלחמה השוואבית.
1500 – גילוי ברזיל – הארמדה של פדרו קברל מגלה את ברזיל בדרכה להודו. מברזיל ממשיך הצי להודו ונשלחת ספינה חזרה לליסבון להודיע למלך פורטוגל על התגלית מעברו השני של האוקיינוס.
לאורך המאה האסלאם חודר לנוביה, שהייתה בעלת הגמוניה נוצרית במשך מאות שנים.
במאה זו מתבססת דרך סחר חדשה מהודו למזרח אירופה דרך אורדת הזהב.
במאה זו העדויות המוקדמות ביותר שנמצאו לגבי מסמכי רישום פטנטים. ככל הנראה החלו באזור איטליה והתפשטו בהדרגה למדינות אירופאיות נוספות.
חלק ממאה זו היא סופו של הגל הראשון והמתון יותר של "עידן הקרח הקטן".
אישים בולטים
ממוזער|287x287 פיקסלים|ז'אן ד'ארק. ציור מן המאה ה-15
מדינאים בולטים
פרננדו מאראגון ואיזבלה מקסטיליה הפכו לשליטי ספרד המאוחדת אחרי הכיבוש מחדש, גזרו על גירוש היהודים מספרד, ומימנו את גילוי העולם החדש.
ז'אן ד'ארק, מצביאה צרפתייה שמילאה תפקיד מפתח בשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים.
הנרי החמישי, מלך אנגליה שהנהיג את ארצו בהצלחה רבה במלחמת מאה השנים.
אדוארד הרביעי, מלך אנגליה, שהוביל את בית יורק במהלך מלחמת השושנים.
הנרי השביעי, מלך אנגליה ומייסד בית טיודור, הנחשב לאחד ממלכיה המוצלחים ביותר של אנגליה.
איוואן השלישי הגדול, נסיך מוסקבה ושליט רוסיה, נחשב ל"מלכד הארצות הרוסיות". שחרר את רוסיה מהעול המונגולי, והדף פלישה של ליטא ופולין.
ולאד המשפד "דרקולה", שליט ולאכיה שנודע באכזריותו הרבה.
מתיאש הראשון, מגדולי מלכי הונגריה.
יאנוש הוניאדי, מצביא ומדינאי הונגרי ממוצא רומני, שנודע בניצחונותיו על הטורקים.
מהמט השני, סולטאן האימפריה העות'מאנית וכובש קונסטנטינופול.
קאיתבאי, סולטאן ממלוכי הנחשב לאחד מגדולי השליטים הממלוכים במצרים.
יאן ז'יז'קה, מצביא בוהמי, החשוב והמצליח מבין מנהיגי ההוסיטים.
קלמנס השביעי, אפיפיור מבית מדיצ'י, שהיה מעורב מאוד פוליטית, ונודע בתרומתו לאמנות הרנסאנס.
אלכסנדר השישי בורג'ה, אפיפיור שנודע כאחד האפיפיורים המושחתים בתולדות הוותיקן.
קוז'ימו דה מדיצ'י, ראש שושלת בית מדיצ'י ששלטה בפירנצה במהלך רוב הרנסאנס האיטלקי.
לורנצו דה מדיצ'י, מנהיגה של פירנצה, שנודע כפטרון של האמנויות וכפוליטיקאי מחונן.
זרע יעקב, קיסר האימפריה האתיופית בשיא תקופת תור הזהב של אתיופיה.
ממוזער|287x287 פיקסלים|דיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י.
אנשי רוח ומדע בולטים
לאונרדו דה וינצ'י, איש אשכולות, אמן, מדען, מהנדס וממציא מתקופת הרנסאנס האיטלקי.
מיכאלאג'לו, איש אשכולות, פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר, מתקופת הרנסאנס האיטלקי.
ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, הומניסט, פילוסוף ומיסטיקן מתקופת הרנסאנס האיטלקי.
פיליפו ברונולסקי, אדריכל איטלקי חדשני שהמציא את הפרספקטיבה מנקודת מבט אחת.
כריסטופר קולומבוס ספן איטלקי בשירות ספרד הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בהיסטוריה.
ואסקו דה גאמה ספן פורטוגלי שהגיע להודו מפורטוגל, ובכך יוצר דרך ימית חלופית לדרך המשי.
יוהאן גוטנברג, צורף גרמני וממציא הדפוס.
נילקנטה סומיאג'י, מתמטיקאי ואסטרונום הודי אשר השתייך לאסכולת קראלה של המתמטיקה ההודית.
יוהנס אוקכם, מחשובי מלחיני האסכולה הפרנקו-פלמית, והמוזיקאי המפורסם ביותר באירופה במחצית השנייה של המאה ה-15.
נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי, מדינאי, פילוסוף פוליטי, סופר ומחזאי, בן העיר פירנצה שבאיטליה.
ניקולאוס קוזאנוס, פילוסוף, תאולוג ומתמטיקאי גרמני.
אברהם זכות, אסטרונום והיסטוריון יהודי שמומחיותו סייעה רבות לספנים פורטוגזים וספרדים בימיו.
אישים בולטים ביהדות
ר' יצחק אבוהב, פוסק, פרשן, הוגה ומקובל, המכוּנה "אחרון גאוני קסטיליה".
ר' יעקב בן חביב, מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד בסלוניקי.
ר' יצחק אברבנאל, מדינאי יהודי ספרדי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן.
אַבָּא צַבְּרָה, נזיר יהודי אתיופי, מפוסקי ההלכה הגדולים של קהילת ביתא ישראל ואבי הנזירים האתיופים היהודים.
ר' יוסף אלבו, רב ופילוסוף יהודי ספרדי, מחבר ספר העיקרים.
ר' יהודה אַבְּרַבַנְאֵל, רב, רופא, פילוסוף יהודי ומשורר.
מהרי"ל, מגדולי חכמי אשכנז
רבי ישראל איסרלן, מגדולי חכמי אשכנז, מחבר הספר תרומת הדשן.
תגליות והמצאות
260px|ממוזער|מכונת הדפוס הומצאה בשנת 1450 לערך
שריון לוחות
האלברד וגרזן-חנית (נשק מוט המשלב גרזן קרב וחנית/רומח)
רובה הארקבוז
הדפס עץ (באירופה)
המצאת הדפוס
הנהלת חשבונות כפולה
אצטרולב מתכתי
תרבות ואמנות
ממוזער|250px|קתדרלת ריימס, צרפת – אדריכלות גותית היא הסגנון השולט באירופה בתקופה זו.
באירופה זו הייתה תקופת שיא ושלהי ימי הביניים. הסגנון האדריכלי השולט ברוב אירופה בתקופה זו היה אדריכלות גותית, שהתבטא בעיקר בקתדרלות וכנסיות גדולות, אך גם בטירות, מבצרים וארמונות שנבנו בכל רחבי אירופה.
בתקופת אשיקאגה ביפן, בהשפעת חדירת אלמנטים תרבותיים סיניות וזן בודהיסטיות, שגשגה תרבות מקומית, שהתאפיינה בכל תחומי האמנות: אדריכלות, ספרות, תיאטרון הנו, סידור פרחים אומנותי, עיצוב גנים וטקסים שונים, ביניהם טקס התה.
באימפריה העות'מאנית נפוצה הסוגה הקלאסית בספרות הטורקית.
באימפריה הטימורית הגיעה לשיא טכניקת שימוש בצבע בארכיטקטורה. אזורם של הטימורים, לצד אזורים נוספים במזרח התיכון, חוו במאה זו גם פריחה של סגנונות ציור חדשניים, בהשפעות מסוימות גם מין המזרח הרחוק.
ערים חדשות
טוקיו, בירת יפן.
נגסאקי, יפן
לגוס, בירת ניגריה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-09-10T12:15:10 |
המאה ה-14 | המאה ה-14 היא התקופה שהחלה בשנת 1301 והסתיימה בשנת 1400 (בין התאריכים 1 בינואר 1301 ל-31 בדצמבר 1400).
במחצית המאה הכתה באירופה ואסיה מגפת המוות השחור, וקטלה, לפי הערכות שונות, כ-35 מיליון בני אדם בסין לבדה, ובין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה.
באסיה ירדו מגדולתן ארבע המעצמות שירשו את האימפריה המונגולית, בעקבות שורת משברים. שושלת יואן בסין נפלה, אורדת הזהב במזרח אירופה התפוררה ואיבדה מכוחה, החאנות של צ'אגאטאי במרכז אסיה פוצלה, והמדינה האילח'אנית באיראן התפצלה לנסיכויות יריבות וחדלה מלהתקיים.
באירופה זוהי תקופת ימי הביניים הגותיים. במהלכה פרצה מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת, בכנסייה הקתולית צמחו מאבקים וסכסוכים, ובאיטליה הופיע ראשית הרנסאנס. במקביל, עלתה קרנה של האימפריה העות'מאנית, תוך איום גובר והולך על אירופה הנוצרית.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|240px|קבירת קורבנות מגפת המוות השחור, שקטלה שליש מאוכלוסיית אירופה. פרט מתוך המיניאטורה "דברי הימים של גיל-לי מיוסיס".
1302 – קרב דורבנות הזהב – הפלמים מביסים את צבא האבירים של פיליפ הרביעי מלך צרפת.
1302 – נוסדה אספת המעמדות כגוף מייעץ ומחוקק בצרפת.
1303 – אדוארד הראשון, מלך אנגליה כובש את סקוטלנד מחדש.
1304 – המונגולים מנסים לשוב ולפלוש לסוריה, אך מובסים על ידי הממלוכים ליד דמשק. מאז לא חזרו לאזור.
1305 – גירוש יהודי צרפת על ידי פיליפ הרביעי, מלך צרפת.
1307 – פיליפ הרביעי, מלך צרפת ממוטט את מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), עוצר את אנשיו ומחרים את נכסיו.
1307 – על-פי האגדה, וילהלם טל יורה חץ בתפוח שעל ראש בנו.
1308 – תחילת כתיבת הקומדיה האלוהית על ידי דנטה אליגיירי.
1309 – מושב האפיפיורות עובר מרומא לאביניון.
1314 – קרב בנוקבורן רוברט הסקוטי מנצח את אדוארד השני, מלך אנגליה, ומחדש עצמאותה של סקוטלנד.
1315 – מתחיל באירופה הרעב הגדול של 1315–1317.
1315 – קרב מורגרטן – הקונפדרציה השווייצרית ניצחה את האוסטרים והבטיחה עצמאות לשווייץ.
1322 – נחנך בית המקהלה של קתדרלת קלן, הנחשב ליצירת מופת של הסגנון הגותי הקורן.
1323 – המגדלור באלכסנדריה, שנחשב לאחד מפלאי העולם העתיק, נהרס עקב סדרת רעידות אדמה.
1335 – המדינה האילח'אנית חדלה מלהתקיים לאחר מותו של שליטה האחרון אבו סעיד.
1337 – מלחמת מאה השנים פורצת.
1345 – נשלמת בניית קתדרלת נוטרדאם דה פארי, קתדרלה גותית שבנייתה התחילה במאה ה-12.
1346 – קרב קרסי, אחד הקרבות החשובים במלחמת מאה השנים, מסתיים בניצחון אנגלי מוחץ.
1347 – פורצת מגפת המוות השחור שקוטלת שליש מאוכלוסיית אירופה ורבים גם מאוכלוסיית אסיה.ממוזער|קרב קרסי בין אנגליה לצרפת.
1348 – המוות השחור מגיע למערב אירופה והמזרח התיכון. האפיפיור קלמנס השישי מוציא בולה על הגנת יהודים בזמן המגפה.
1349 – המוות השחור מגיע לאירלנד, נורווגיה ופולין. אלפי יהודים נטבחו בפרעות בבזל, שטרסבורג ומגנצה, לאחר שהואשמו בגרימת המגפה.
1352 – צבא עות'מאני חוצה את הבוספורוס ולראשונה פולש לאירופה.
1356 – קרב פואטייה מסתיים בתבוסה צרפתית וז'אן השני, מלך צרפת נופל בשבי האנגלי.
1359 – הקמת חברת הסוחרים ההרפתקנים האנגלים , שהייתה הגרסה המוקדמת ביותר למודל חברות הצ'ארטר , שפעלו כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות. עם זאת, בשלב זה החברה הייתה קרובה יותר למודל ארגוני הגילדות.
1363 – אלגירדאס, שליט של הדוכסות הגדולה של ליטא מנצח את הטטרים, וממוטט את אורדת הקיפצ'אק.
1368 – שושלת יואן המונגולית מודחת, והקיסרות הסינית עוברת לשושלת מינג.
1370 – המצביא המונגולי טימור לנג מסיים את כיבוש מרכז אסיה ומייסד את האימפריה הטימורית.
1372 – מגדל פיזה נחנך עם פעמון יחיד בכיכר פיאצה די מיירקולי שבפיזה, איטליה.
1377 – מושב האפיפיורות חוזר מאביניון לרומא.
1378 – הקרע המערבי בכנסייה הקתולית.
1380 – קרב קוליקובו – הנסיכויות הרוסיות בהנהגת הנסיך הגדול דמיטרי דונסקוי מביסות את המונגולים, ושלטונם ברוסיה מסתיים.
1385 – קרב אלז'וברוטה – פורטוגל בראשות ז'ואו הראשון מנצחת את קסטיליה, ושמה קץ לכיבושיה.
1387 – המצביא המונגולי טימור לנג כובש את אספהאן ואת קברדינו-בלקריה.
1387 – הליטאים, שהיו העם הפגאני האחרון באירופה, ממירים את דתם לנצרות.
1387 – האפיפיור אורבנוס השישי מכריז על מסע צלב נגד האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי.
1389 – קרב קוסובו – העות'מאנים מביסים את הצבאות הנוצרים של אירופה, ונפתחת הדרך לשלטונם בדרום-מזרח אירופה.
1391 – פרעות קנ"א – פוגרומים קשים בקהילות ספרד והמרה המונית לנצרות.
1394 – שארל השישי מלך צרפת מגרש כל היהודים מצרפת.
1396 – קרב ניקופוליס מוכרע בניצחון האימפריה העות'מאנית על קואליציה נוצרית.
1397 – איחוד קאלמאר של המדינות שוודיה, דנמרק ונורווגיה.
על רקע מגפת הדבר, במהלך המאה התפשטו באירופה כתות מאמינים ברוכוס הקדוש, שנודע בכוחות הריפוי שלו.
לאורך המאה התגבשה ממלכת קונגו שהייתה הממלכה החזקה ביותר באזור אפריקה התיכונה.
מאה זו היא ראשיתו של הגל הראשון והמתון יותר של "עידן הקרח הקטן".
ערים חדשות
טֶנוֹצְ'טִיטְלָאן, בירת האימפריה האצטקית. לימים: מקסיקו סיטי (1325)
סיאול (1394)
קמפהנג פט
אישים בולטים
מדינאים בולטים
אדוארד השלישי, מלך אנגליה, יוזם מלחמת מאה השנים.
אדוארד, הנסיך השחור.
פיליפ הרביעי "היפה", מלך צרפת.
פיליפ השישי, מלך צרפת.
שארל החמישי "החכם", מלך צרפת.
היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
רוברט הראשון, מלך סקוטלנד.
עות'מאן הראשון, מייסד האימפריה העות'מאנית.
באיזיט הראשון, סולטן האימפריה העות'מאנית.
טימור לנג, מייסד האימפריה הטימורית.
עמדה ציון הראשון, קיסר אתיופיה.
אנשי רוח בולטים
אבן ח'לדון – היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי חשוב.
אבן בטוטה – נוסע וחוקר ארצות מרוקאי חשוב.
ויליאם איש אוקאם – נזיר פרנציסקני ופילוסוף אנגלי.
יאן הוס – תאולוג ורפורמטור בוהמי. מגדולי ההוגים ההוסיטים, וממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית.
ג'ון ויקליף – כומר אנגלי ממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית.
פרנצ'סקו פטרארקה – משורר איטלקי ומהוגי הדעות החשובים ברנסאנס.
דנטה אליגיירי – משורר ופילוסוף פלורנטיני.
ג'ובאני בוקאצ'ו – סופר איטלקי וממבשרי הרנסאנס האיטלקי, שחיבר את הדקאמרון.
סטפנו די ג'ובאני – צייר איטלקי.
ג'פרי צ'וסר – סופר ומשורר אנגלי, מחבר סיפורי קנטרברי.
אישים בולטים ביהדות
ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש – מגדולי פרשני התלמוד ופוסקי ההלכה.
רלב"ג – פרשן המקרא, פילוסוף ומתמטיקאי יהודי שפעל בדרום צרפת.
ר"ן – מגדולי פרשני התלמוד, וגדול פרשני הרי"ף.
ר' חסדאי קְרֶשְקַש רב, פילוסוף ומנהיג יהודי בולט.
אשתורי הפרחי – רב וחוקר ארץ ישראל.
ר' אהרן הכהן מלוניל – רב ואיש הלכה פרובנסלי.
ר' בחיי בן אשר – פרשן המקרא ומקובל ספרדי.
ר' מנחם המאירי – מגדולי פרשני התלמוד, חי בפרובאנס.
עמנואל הרומי – משורר, סופר, בלשן ופרשן מקרא יהודי-איטלקי.
תגליות והמצאות
פרסום ספרים בעזרת טיפוגרפיה בסין.
התיאור הכתוב הקדום ביותר לצ'מבלו.
מודנידו לה לוצי פרסם את הספר הראשון אי פעם באנטומיה מעשית, שכלל גישות מתקדמות לתקופה ובמקביל הנציח טעויות נפוצות (1316).
שימוש בתותחים באירופה (התיעוד העתיק ביותר נמצא בציור משנת 1326).
השפעת מזוהה כמחלה (1357).
יצירת של אבן ח'לדון, "מוקדימה" (1377), הייתה אבן דרך בחקר ההיסטוריה, ופרצה דרך בכך ששאפה לספק מבט כולל על ההיסטוריה ולאפיין מגמות היסטוריות באופן אל-זמני.
אזכור ראשון של קלף משחק בכרוניקה איטלקית (1379).
במאה זו החל להתפתח שריון הלוחות, שהגיע לשיאו במאה ה-15.
תרבות ואמנות
באירופה הסגנון האדריכלי השולט הוא אדריכלות גותית שנכנסת לשלב המאוחר שלה עם סגנון גותי קורן וסגנון גותי לוהב.
בתקופת אשיקאגה ביפן השפעות סיניות וזן בודהיסטיות חדרו לאיים, ועוררו את תחילתה של פריחה תרבותית, שהתאפיינה בכל תחומי האמנות: אדריכלות, ספרות, תיאטרון הנו, סידור פרחים אומנותי, עיצוב גנים וטקסים שונים, ביניהם טקס התה.
תקופתו של גאו קי , שנחשב לעיתים כגדול משוררי שושלת מינג. גאו קי ביצע שינויים רדיקליים בשירה המקובלת, והשפעתו נותרה דומיננטית כ-300 שנה.
תקופתה של לאל דד מקשמיר, הוגה זרם השירה המיסטית, ואטסון , שלימים תשפיע על זרמים דתיים שונים בתווך שבין ההינדואיזם לאסלאם. זוהי גם תקופתו של אמיר ח'סרו , שסגנון יצירותיו עתיד להפוך במאות הקרובות למאפיין של זרם מרכזי באמנות ההודית.
בראשית המאה, בימיה של השושלת האילח'אנית, מתחיל שיקום הדרגתי של בירות התרבות במערב אסיה, שנפגעו רבות בפלישה המונגולית. כובד המשקל התרבותי עובר לערים חדשות, כמו תבריז וסולטאניה. בתבריז הוקם בשנים אלו הראשידיה, מוסד אליו נאספו מרחבי העולם ספרים וכתבים בנושאי מדעים ואמנויות. במהלך המאה התחזק אזור מערב איראן, במיוחד תחת השושלת הטימורית, כמרכז התרבות האזורית. לקראת סוף המאה בלטו בחשיבותן ערים דוגמת סמרקנד והראת. אזור זה חווה לאורך המאה עלייה גם של סגנון איור שמקשט בין היתר ספרים או מבנים, מהם נותרו כמה עבודות מרשימות לתקופתן, חלקן בהשפעות מאזור סין.
התפתחות של סגנון אדריכלות מתקדם לתקופתו באזור אנטוליה. דרומה יותר, תחת שליטתם של הממלוכים, הושקע ממון רב בבנייתם של מבנים מונומנטליים רבים שנותרו איתנים גם במאה ה-21, שהתאפיינו במספר מבנים פונקוציאליזם הנבנים יחד כאותו אשכול ובבניית מינרטים שהפכו מעוטרים ומקושטים יותר ויותר. נטייתם של הממלוכים לרכז באותו אזור מספר מבנים מונומנטליים יצרו באזורי השליטה הממלוכים רחובות שונים שהם גלריה אדרכלית יוצאת דופן מתקופה זו.
ראשית התגבשותה של סוגה קלאסית בספרות הטורקית, שתהייה דומיננטית במאות השנים הקרובות.
בתרבות ארצות האסלאם נפוצה ספרות מיסטית פופולרית שעסקה ב"אותיות הדרכה רוחנית". בפרס במחצית השנייה של המאה פרחה הכתיבה ההיסטוריוגרפית.
לקריאה נוספת
ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה.
קישורים חיצוניים
צבי זהבי, מאפייני המאה הארבע עשרה ומרד הז'קרי
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-09-10T12:42:48 |
מארי פרנסואה סדי קארנו | מארי-פרנסואה-סדי קארנו (בצרפתית: Marie François Sadi Carnot; 11 באוגוסט 1837 - 24 ביוני 1894) היה פוליטיקאי צרפתי, שכיהן כנשיא צרפת בזמן הרפובליקה הצרפתית השלישית. נרצח בעת כהונתו על ידי אנרכיסט.
קרנו הוא בן למשפחת מדינאים מן השמאל הצרפתי ושל מהנדסים: סבו היה המדינאי והמדען לזאר קרנו מתקופת המהפכה הצרפתית וכך גם אביו, איפוליט קרנו. דודו היה המהנדס והפיזיקאי סאדי קרנו.
חייו
מארי-פרנסואה-סדי קארנו היה מהנדס במקצועו. הוא נבחר לאספה הלאומית בשנת 1871, ושירת כשר לעבודות ציבוריות בשנים 1880–1881. משנת 1885 שירת כשר המסחר והכספים ובמקביל גם כשר העבודות הציבוריות.
בשנת 1887 נבחר כמועמד השמאל לכהונת נשיא צרפת.
בעת נשיאותו התמודדה צרפת עם משברים קשים; ראשית הסכנה למשטר הרפובליקאי מצד תנועתו הפופוליסטית של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה, שתומכיה היו מלוכנים ושאר מתנגדי הרפובליקה, אשר איימה לבטל את השיטה הפרלמנטרית ולהחליפה במשטר סמכותי; ולאחר מכן "שערוריית פנמה" בשנת 1892, בה נחשף שוחד שחברת תעלת פנמה שילמה למדינאים בצרפת (שערורייה שהיה לה גם פן אנטישמי כאשר בעיתונות הובלט חלקם של אנשי כספים יהודים בפרשה).
ב-24 ביוני 1894, אחרי שהנשיא סיים לנאום בתערוכה בליון, הוא נדקר על ידי אנרכיסט איטלקי בשם סנטה קסריו ומת מפצעיו כעבור מספר שעות. קארנו נקבר בפנתאון בפריז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בצרפת
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:שרי התחבורה של צרפת
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1837
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1894 | 2024-06-06T19:01:55 |
קייב | קייב (באוקראינית: Київ - IPA: ) היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר של אוקראינה. העיר נמצאת בצפון המדינה על גדות הנהר דנייפר, שחוצה אותה לאורכה. בעבר שימשה העיר כבירת רוס של קייב, המדינה הראשונה של העמים הסלאבים. בשנת 2022 חיו בה באופן רשמי 2,952,300 תושבים, אך ישנן הערכות שבפועל האוכלוסייה גדולה יותר. מבחינה מנהלית העירייה מנותקת ממחוז קייב שסובב אותה.
קייב היא מוקד חשוב של תעשייה, מדע, השכלה ותרבות במזרח אירופה, ובית למספר רב של תעשיות היי טק, מוסדות להשכלה גבוהה ומוקדים היסטוריים בעלי חשיבות עולמית. בעיר יש תשתית רחבה ומאוד מפותחת של תחבורה אזרחית, במיוחד מערכת הרכבת התחתית של העיר הנקראת קייבסקיי מטרופוליטן.
בשנת 1990 הוכרזו קתדרלת סופיה הקדושה ולאוורת קייב-פצ'רסק בעיר, כאתרי מורשת עולמית.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|מאידאן נזאלז'נוסטי, הכיכר המרכזית בעיר.
חפירות ארכאולוגיות מצביעות על התיישבות במקום לפני 15,000 עד 20,000 שנה. האגדה מספרת כי העיר נוסדה בין המאה ה-5 למאה ה-6 על ידי שלושת האחים קִיי, שצ'ק וחוריב (ברוסית ובאוקראינית: Кий, Щек, Хорив בהתאמה) ואחותם ליביד (באוקראינית: Либідь; ברוסית: Лыбедь) על גדות נהר הדנייפר (Днепр), וכי הם קראו לה על שם אחיהם הבכור קיי. כזכר לסיפור ייסודה של העיר באגדה, ישנו פסל על גדות הנהר ובו מופיעים ארבעתם על רפסודה. בשונה מבאגדה זו, נהוג להניח שקייב נוסדה בידי הכוזרים במטרתם להגן על דרכי המסחר באזור, ושם העיר הוא כוזרי ומובנו בכוזרית "יישוב על גדת נהר": "קי" בכוזרית פירושה "גדת נהר" ו"ייב" הוראתה "יישוב".
מן המאה ה-9 שימשה קייב כבירתה של רוס של קייב, עד שבעקבות חלוקות אדמותיה איבדה את מעמדה המרכזי ונכבשה על ידי המונגולים ב-1240. בשנה זו כבש באטו חאן את העיר במסגרת הכיבוש המונגולי של רוסיה וכוחותיו הרסו אותה ושדדו את אוצרותיה. ב-1362 נכבשה העיר על ידי הליטאים. בעקבות איחוד לובלין ב-1569 הועברה לממלכת פולין תחת המסגרת המשותפת של האיחוד הפולני-ליטאי. ב-1667, לאחר מרד הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי, היא סופחה לקיסרות הרוסית תחת תנאי הסכם אנדרוסובו. בשנת 1853 נבנה הגשר הראשון מעל הדנייפר.
ב-1917 בכיבוש גרמני, פולני, שימשה כבירת הרפובליקה העממית של אוקראינה, אך נכבשה על ידי הבולשביקים ב-1920 בסופו של דבר. בירת אוקראינה נקבעה אז בחרקוב, וקייב חזרה למעמדה כעיר הבירה ב-1934. ב-1941 בעקבות קרב קייב נכבשה קייב על ידי גרמניה הנאצית וב-5 בנובמבר 1943 שוחררה. העיר הוכרזה כעיר גיבורה של ברית המועצות. ב-1961 פקדה את העיר מפולת בוץ הידועה
בשם טרגדיית קורניבקה אשר בה נספו לפי מקורות לא רשמיים כ-1,500 מתושבי העיר. ב-1986 נפגעה העיר מאסון צ'רנוביל, שאירע כ-100 ק"מ צפונית לעיר.
בשנת 1977, האולפן האוקראיני לסרטים דוקומנטריים הוציא סרט על ההיסטוריה של קייב.
מ-1991 קייב היא בירת אוקראינה העצמאית. בשנים 2004–2005 התרחשה בעיר המהפכה הכתומה, שבראשה עמד ויקטור יושצ'נקו. ב-2012 קייב, הייתה אחת מארבע הערים שאירחו את יורו 2012 ובשנים 2013–2014 פרצו מחאות, הפגנות ועימותים אלימים באירועים שכונו יברומאידן. העימותים האלימים הביאו לעשרות הרוגים ולהשתלטות ארגוני האופוזיציה הלאומניים על בנייני ממשל ובניין עיריית קייב. בפברואר 2014 הודיע ראש העירייה על עזיבתו את מפלגת השלטון, מפלגת האזורים.
ב־24 בפברואר 2022 התחילה הפלישה הרוסית לאוקראינה שבמהלכה התרחש הקרב על קייב שהסתיים ב-31 במרץ 2022.
סביבה
גאוגרפיה
קייב בנויה משני צידי נהר הדנייפר שזורם דרומה לים השחור. גאוגרפיית קייב שייכת לאזור הגאולוגי של פולסיה אך ייחוד מבנה הקרקע מייחד אותה מהאזור הסובב אותה. החלק העתיק יותר (החלק המערבי) מיוצג על ידי מספר רב של גבעות מיוערות, עמקים ונהרות קטנים. הרמה היא חלק מהאזור הרחב יותר הנקרא "Prydniprovska" שמתחבר לגדה המערבית של נהר הדנייפר. העיר התרחבה מזרחית לנהר רק במאה ה-20.
חלקים נרחבים של עמק הדנייפר יובשו מלאכותית על ידי הטמנת חול והם מוגנים על ידי סכרים.
הדנייפר יוצר מערכת של פלגים, איים ונמלים בתוך תחומי העיר. העיר היא אזור מפגש של נהרות הדסנה עם מאגר המים קייב (בצפון) ומאגר המים קניב (בדרום).
מבנה העיר
ממוזער|שמאל|250px|לאוורת קייב-פצ'רסק, אתר מורשת עולמית.
ממוזער|שמאל|250px|רחוב חרשצ'אטיק, הרחוב הראשי בעיר.
ממוזער|שמאל|250px|חנות כלבו צום
ממוזער|שמאל|250px|בית הכימרות ולשכת נשיא אוקראינה
ממוזער|שמאל|250px|הרכבת התחתית של קייב
ממוזער|שמאל|250px|נמל התעופה הבינלאומי בוריספיל
קייב היא בירת אוקראינה, והיא העיר הגדולה והמטופחת ביותר במדינה. רחובותיה רחבים, הבתים העתיקים (יחסית) במרכז העיר שמורים היטב. השדרה המרכזית רחבה וציבור גדול מתכנס בה בימי חופשה וחגים לטיול או להפנינג.
בעיר מקומות היסטוריים רבים, פארקים מפוארים וגדולים ואטרקציות רבות.
כמו כן בקייב מוקמת האנדרטה בבאבי יאר (Бабий Яр) לזכר יהודי קייב שהובלו למוות על ידי הכוחות הנאצים במלחמת העולם השנייה. פסל ענק לכבוד אמא מולדת (Родина Мать)
העיר העתיקה
החל מימי שלטונו של יארוסלאב הראשון, נסיך קייב בראשית המאה ה-11 הוקפה העיר, בירת רוס של קייב בחומה שהגדירה את תחומי העיר. ראשיתה בשער הזהב של קייב (השער הדרומי), ממנו נמתחה החומה אל כיכר העצמאות של ימינו (מאידאן נזאלז'נוסטי), שם ניצב שער ליאדזסקי ("שער הפולנים"). משם נמשך קו החומה במעלה הגבעה, לאורך רחוב קוסטולנה לכיוון מנזר כיפת הזהב של מיכאל הקדוש. משם המשיכה החומה לאורך תוואי רחוב ז'יטומיר של ימינו עד ל"שער היהודים" ומשם לאורך תוואי רחוב ירוסלביב ואל של ימינו חזרה לשער הזהב. במרכז המתחם הוקמה קתדרלת סופיה הקדושה.
גבעת וולדימיר
גבעה השוכנת במרכז העיר, על גדתו הימנית של הדנייפר. על הגבעה מספר מונומנטים ומבני דת ושלטון מרכזיים בהם מנזר כיפת הזהב של מיכאל הקדוש, כנסיית אנדריי הקדוש ומשרד החוץ.
פודיל
אזור היסטורי של קייב וראיון מנהלי המשתרע למרגלות גבעת וולדימיר ומצפון לה. זהו אחד מאזוריה העתיקים של העיר, ערש חיי המסחר והמלאכות של העיר עדיין קיימים בו הרבה מסממניו ההיסטוריים והאדריכליים. אחד מאזורי העסקים, המסחר והתחבורה העיקריים של קייב. בעוד שדרומו ומרכזו משמרים את האווירה ההיסטורית, בצפונו נמצא אזור תעשייה.
באזור זה נמצאים הנמל, הפוניקולר של קייב, גלגל ענק, האוניברסיטה הלאומית של קייב - האקדמיה מוהילה, ביתו של איוואן מזפה, ביתו של פטר הגדול ועוד.
פוליטיקה וממשל
בעיר פועלת המועצה העירונית המחוקקת (Київська міська рада), ובה 120 חברים. עיריית קייב היא גוף ההוצאה לפועל והארגון המנהל את ענייני העיר ובראשה עומד ראש העירייה, המכונה ראש האדמיניסטרציה העירונית (באוקראינית: Київська міська державна адміністрація).
ראש העירייה
ראש עיריית קייב הוא ראש הרשות המבצעת של העיר קייב והוא ראש השלטון המקומי החשוב ביותר באוקראינה. העומד בראשות העיר קייב הוא אזרח אוקראיני הנבחר בבחירות ישירות על ידי תושבי קייב לתקופת כהונה בת 4 שנים. ראש העירייה הנוכחי הוא ויטלי קליצ'קו, שנכנס לתפקידו ב-5 ביוני 2014 לאחר שזכה ב-57% מהקולות בבחירות לראשות העיר שנערכו ב-25 במאי 2014.
חלוקה מנהלית
ממוזער|300px|שמאל|מפת עשרת רבעי קייב.
מבחינה מנהלית, העיר קייב מחולקת לעשרה רבעים (ראיונים) שכוללים תת-חלוקה ליחידות טריטוריאליות משלהן.
בשנת 2001 נערך ארגון מחדש לחלוקה המנהלית של העיר ובמסגרתה מחולקת העיר לרבעים הבאים:
20px רובע דרניצקי (Дарницький район)
20px רובע דסניאנסקי (Деснянський район; על שם נהר דסנה)
20px רובע דניפרובסקי (Дніпровський район; על שם נהר דנייפר)
20px רובע הולוסייבסקי (Голосіївський район)
20px רובע אובולונסקי (Оболонський район); כולל השכונה הכפרית והפארק פושצ'ה-וודיציה
20px רובע פצ'רסקי (Печерський район)
20px רובע פודיל (Подільський район)
20px רובע שבצ'נקובסקי (Шевченківський район; על שם טאראס שבצ'נקו)
20px רובע סולומיאנסקי (Солом’янський район)
20px רובע סביאטושינסקי (Святошинський район)
מרבית הרבעים נקראים בשם שכונות, אישים ומיקומים היסטוריים בעיר.
העיר מחולקת למעשה לשניים. הגדה הימנית של נהר הדנייפר והגדה השמאלית (ובה מספר איים גדולים המסופחים לרבעים שבגדה השמאלית).
הגדה הימנית (Правий Берег) ממוקמת בחלקו המערבי של הנהר ובה האתרים ההיסטוריים של העיר ומרבית מבני הממשל והעסקים.
הגדה השמאלית (Лівий Берег), הממוקמת בחלקו המזרחי של הנהר סופחה לעיר רק במהלך המאה ה-20 והיא ברובה אזורי מגורים. אזורי תעשייה גדולים ושטחים ירוקים פזורים משני צדי הנהר.
הרפורמה בחלוקה המנהלית של העיר שיצאה לדרך באוקטובר 2001 צמצמה את מספר הרבעים מ-14 לעשרה: שבעה בגדה הימנית של הדנייפר ושלושה בגדה השמאלית של הנהר. לרבעים הוענקו שמות גאוגרפיים וגבולות הרבעים עברו בצירי התנועה הראשיים.
ממוזער|250px|החלוקה המנהלית לאחר 2001:Г — רובע הולוסייב
Дар — רובע דרניציהДес — רובע דסנהДн — רובע דנייפרО — רובע אובולוןПеч — רובע פצ'רסקПод — רובע פודולСв — רובע סביאטושיןСол — רובע סולומינקהШ — רובע שבצ'נקו
אוכלוסייה ושטחי הרבעים
רובע שטח בקמ"ר אוכלוסייה הגדה הימנית: רובע הולוסייב 156 228 130 רובע סביאטושין 110 326 421 רובע סולומינקה 40 335 563 רובע אובולון 110 311 173 רובע פודול 34 185 609 רובע פצ'רסק 27 133 762 רובע שבצ'נקו 25 222 804 הגדה השמאלית: רובע דרניציה 134 301 752 רובע דנייפר 67 342 945 רובע דסנה 148 351 193
חדש מול ישן
רבעים חדשים (לאחר 2001) שם הרבעים הישנים (עד 2001) רובע הולוסייב רובע מוסקבה (ב-2016 הפך לרובע בנדרה) וחלק מרובע חרקוב רובע דרניציה חלק מרובע דרניציה ורובע חרקוב רובע דסנה רובע ואטוטין רובע גנייפר רובע דנייפר וחלק מרובע דרניציה רובע אובולון רובע מינסק וחלק מרובע פודול רובע פצ'רסק רובע פצ'רסק וחלק מרובע מוסקבה לשעבר (רובע בנדרה כיום) רובע פודול רובע פודול וחלק מרובע שבצ'נקו רובע סביאטושין רובע לנינגרד וחלק מרובע ז'ובטני רובע סולומינקה רובע זאליזניצ'ני וחלק מרובע ז'ובטני ורובע רדיאנסק רובע שבצ'נקו רובע שבצ'נקו וחלק מאובע רדיאנסק ורובע קייב הישנה'
רבעים היסטוריים
רובע זאליז'טני (אפריל 1938 - אוקטובר 2001), הפך לרובע סולומיאנקה.
רובע ז'ובטני (1920 בקירוב - 2001), הוקם על אדמת שוליאבקה. היום זהו רובע סולומיאנקה.
רובע מינסק (עד 1975), שינה שמו לרובע אובולון.
רובע קייב הישנה (היה קיים עד 2001) ואוחד עם הרובע הסובייטי ליצירת רובע שבצ'נקו.
הרובע הסובייטי (התקיים עד 2001), אוחד עם רובע קייב הישנה ליצירת רובע שבצ'נקו.
רובע לנינגרד (אפריל 1973 - 2001), אוחד עם רובע ז'ובטני, הרובע הסובייטי ורובע שבצ'נקו ליצירת רובע סביאטושין
רובע ראחיב-סביאטושין (ינואר 1924 - אפריל 1973) היה חלק מרובע סביאטושין עד 1973 והפך לרובע לנינגרד.
רובע סביאטושין ההיסטורי (1918 - 1924), הוקם כחלק מהרפורמות של פבלו סקורופדסקי. הפך לחלק מרובע ראחיב-סביאטושין.
רובע מוסקבה (1921 - 2001), הפך לרובע הולוסייב
רובע חרקוב (עד 2004), אוחד עם רובע דרניציה
חוק וסדר
על אכיפת החוק ושמירת הסדר בעיר אחראית משטרת קייב (רשמית, מינהל משרד הפנים בקייב). משטרת קייב אחראית על סידורי האבטחה במקומות הציבוריים לרבות הרכבת התחתית של קייב שבה פועל כוח שיטור נפרד. מערכת הרכבת התחתית של קייב נחשבת בחלקיה השונים לבונקר צבאי ועל כן בכניסותיה מותקנות מערכות אזעקה באמצעות לייזר נגד מסתננים.
יהודים
ממוזער|שמאל|250px|בית הכנסת הגדול ברובע פודיל
250px|ממוזער|שמאל|בית הכנסת הקראי בקייב
אזכורים על יהודים בקייב נמצאו החל מהמאה ה-10. מכתב קייב המפורסם, המסמך העתיק ביותר הקיים היום שבו מוזכרת העיר בשמה, נכתב בשפה העברית על ידי אנשי הקהילה הכוזרית-יהודית בעיר. בכרוניקות הרוסיות מסופר שיהודים מהממלכה הכוזרית ניסו לייהד את הנסיך ולדימיר הראשון, אך הוא בחר להתנצר. בנימין מטודלה ופתחיה מרגנסבורג מזכירים את קייב כעיר גדולה של יהודים. חסרות ידיעות על היישוב היהודי בתקופת הכיבוש המונגולי, אך בכיבוש הליטאי ידוע שוב על קהילה יהודית. בשנת 1482 העיר נכבשה על ידי מושל קרים מנגלי-גירי, יהודים רבים נהרגו ואחרים נלקחו בשבי לקרים. ב-1495 כשהעיר חזרה לליטא נגזרה על היהודים גזירת גירוש, שבוטלה ב-1503 על ידי המלך סיגיזמונד. ב-1619 הסוחרים הנוצרים הצליחו ללחוץ על השלטונות, ולהשיג גירוש נוסף ליהודים. ב-1648 גייסותיו של בוגדן חמלניצקי טבחו יהודים רבים. בשנת 1654 לאחר הכיבוש הרוסי נאסר על היהודים להתיישב בקייב, כמו בכל רוסיה של אז, ועד חלוקת פולין לא ידוע על קהילה יהודית במקום.
בחלוקת פולין השנייה ב-1793 חודשה הקהילה היהודית על ידי יהודים מבלארוס וליטא והתחילה לגדול במהירות.
במאה ה-19 משפחת ברודסקי ששלטה על תעשיית הסוכר ובנתה ברוסיה מסילות ברזל ממקום מושבה בקייב התפרסמה מאוד ברוסיה. אילי ההון היהודים ישראל ברודסקי ובניו אליעזר ואריה לייבוש בנו בעיר בית-כנסת מרכזי, הנושא את שמם, בתי ספר למלאכה ובתי חולים. ב-26 באפריל 1881 התבצע בעיר פוגרום כנגד האוכלוסייה היהודית, מספר אנשים נהרגו, 20 נשים נאנסו ועונו ומאות דירות ועסקים יהודיים חובלו ונבזזו. המשטרה המקומית סייעה למתפרעים. בין 18 ל-20 באוקטובר 1905 התקיים בעיר פוגרום נוסף נגד האוכלוסייה היהודית, כאשר המשטרה סייעה שוב לפורעים ואף הסיתה נגד היהודים. בשנת 1911 התקיים בעיר משפט בייליס, כשיהודי הואשם בעלילת דם. המשפט גרם שוב למעשים אנטישמיים בעיר, אפילו לאחר זיכויו של הנאשם. לאחר מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים מבלארוס וליטא מצאו בעיר מקלט. במלחמת האזרחים בין 1919 ל-1921 על העיר שלטו גדודים שונים, הנלחמים זה בזה, כשהיהודים הם הסובלים המרכזיים, מאות נהרגו, ואלפים נפצעו באותה תקופה.
בעיר התקיימה קהילה קראית של קראי מזרח אירופה. על אף שבשלהי המאה ה-19 מנתה הקהילה הקראית בקייב פחות מ-300 נפש, אחת המשפחות הבולטות בה הייתה משפחתם של האחים משה ושלמה קוגן, שעשו הון במסחר טבק. משפחה זו הקימה את בית הכנסת הקראי בקייב, מבנה מפואר הניצב לא רחוק משער הזהב. בית הכנסת נחנך ב-1902 ותפקד עד תחילת השלטון הסובייטי.
בשנת 1939 נמנו בעיר רבתי 224,236 יהודים.
בשואה
ב־19 בספטמבר 1941 התקדמו הנאצים מזרחה וכבשו את קייב. לפני הכיבוש הצליחו יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. ב-28 בספטמבר 1941 פורסמה ברחבי קייב הודעת גירוש לכאורה, ורוב תושבי העיר האמינו שמדובר בגירוש מהעיר התייצבו בשעה היעודה כאמור בהוראות. אלה הופנו אל בית הקברות היהודי ואל באבי יאר ושם נורו למוות. לפי דו"ח של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים נטבחו ב-29 וב-30 בספטמבר בבאבי יאר. במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה.
ניסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית המועצות, בפי אנשי רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.
לאחר המלחמה
בשנת 1946 היה בית כנסת אחד פעיל בעיר. רופאים יהודיים רבים תושבי העיר פוטרו ממשרתם במשפט הרופאים ב-1953. אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. על אף זאת, תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 154,000, 13.9% מכלל תושבי העיר (על פי מפקד אוכלוסין של 1959).
בשנת 1997, אחרי העלייה הגדולה לישראל, התגוררו בקייב כ־110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה.
לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסייה היהודית בעיר מונה כ-110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם חב"ד, הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד. כיום חלה התפתחות גדולה במעמדה של הקהילה היהודית בקייב. עם זאת עדיין נחשבת דניפרו למרכז יהודי חשוב.
נכון ל-2019 קיימות הרבה קהילות, ולהם 3 בתי ספר: בית ספר היהודי הראשי בקייב "אור אבנר" שנפתח ע" לב לבייב והרב הראשי לקייב יונתן בנימין מרקוביץ' בשנת 2001, השני שמחה, שיסד השליח הרב דב בער קרסיק, ונציגות של הסוכנות היהודית. והשלישי, נפתח על ידי קהילת "אורח חיים"
הרב יונתן בנימין מרקוביץ' משמש כרב העיר משנת 2000.
{{תמונה רחבה|Panorama golden domed St Michael's Kiev.jpg|1000px|תצלום פנורמי של כיכר מיכאיליב (מרכז קייב). משמאל לימין: האקדמיה הדיפלומטית, משרד החוץ (מאחורי האנדרטה לנסיכה אולגה) ומנזר כיפת הזהב של מיכאל הקדוש}}
כלכלה
קייב היא מרכז כלכלי ותעשייתי מרכזי של המדינה. זוהי העיר הגדולה ביותר באוקראינה במונחים של אוכלוסייה ופעילות עסקית. נכון ל-1 בינואר 2010, נרשמו בקייב כ-238,000 גופים עסקיים.
נתונים רשמיים מראים שבין 2004 ל-2008 כלכלת קייב השיגה ביצועים טובים יותר משאר המדינה, וצמחה בממוצע של 11.5% בשנה. לאחר המשבר הפיננסי העולמי שהחל ב-2007, כלכלת קייב סבלה מאוד ב-2009: התוצר האזורי הגולמי ירד ב-13.5%. למרות השיא, הירידה בפעילות הייתה נמוכה ב-1.6 נקודות אחוז מהממוצע הארצי. הכלכלה בקייב, כמו שאר אוקראינה, התאוששה במקצת ב-2010 וב-2011. קייב היא עיר בעלת הכנסה בינונית והמחירים כיום דומים להרבה ערים אמריקאיות בינוניות (כלומר נמוכים משמעותית מאשר במערב אירופה).
מכיוון שהעיר מתהדרת בבסיס כלכלי גדול ומגוון ואינה תלויה באף תעשייה או חברה מסוימת, שיעור האבטלה שלה נמוך יחסית ועומד על 3.75% בלבד בין השנים 2005–2008. אף על פי ששיעור האבטלה זינק ל-7.1% ב-2009, הוא נשאר הרבה מתחת לממוצע הארצי של 9.6%.
נכון ליולי 2019, המשכורת החודשית הממוצעת נטו בקייב הגיעה ל-16,249 הריבניה (560/EUR/630 USD)
קייב היא המרכז הבלתי מעורער של עסקים ומסחר באוקראינה, ביתן של החברות הגדולות במדינה כמו, נפטוגז וקייבסטאר. בשנת 2010 היוותה העיר 18% מהמכירות הקמעונאיות הארציות ו-24% מכלל פעילות הבנייה. נדל"ן הוא אחד היסודות בכלכלת קייב. מחירי הדירות הממוצעים הם מהגבוהים בארץ ומהגבוהים במזרח אירופה. קייב גם מדורגת במקום גבוה בתחום הנדל"ן המסחרי, מכיוון שכאן נמצאים בנייני המשרדים הגבוהים ביותר במדינה (כגון גוליבר, פארוס) וכמה ממרכזי הקניות הגדולים באוקראינה (כגון Ocean Plaza ,Dream Town).
התעשיות העיקריות בקייב כוללות תעשיות קלות ומזון, ייצור כימי, הנדסת מכונות, תרופות, מטלורגיה, ייצור מטוסים, דפוס, כולל הוצאה לאור, הדפסה והעתקה של מדיה מוקלטת. המכון לתחבורה נפט ממוקם גם בקייב.
חינוך, תרבות וספורט
שמאל|ממוזער|220px|אוניברסיטת קייב
אוניברסיטת קייב על שם טאראס שבצ'נקו פועלת משנת 1834, והיא אחת מהאוניברסיטאות הגדולות והיוקרתיות בקייב ובאוקראינה בכלל. בעיר קיימת אוניברסיטה ציבורית ותיקה למקצועות הרפואה על שם בוגומולטס הפועלת משנת 1841. כמו כן ב-1992 הוקמה בעיר "האוניברסיטה הרפואית בקייב" - מוסד פרטי להשכלה גבוהה. בעיר פועלת גם האוניברסיטה הלאומית למדעי התעופה משנת 1933, ובאוניברסיטה "פוליטכניון" למקצועות ההנדסה לומדים כ-36 אלף סטודנטים מכל העולם. בעיר קיימות אוניברסיטאות ייעודיות למשפטים, ספורט, ועוד. בסך הכל כיום יש בעיר כ-70 מוסדות שונים להשכלה גבוהה בכל הדיסציפלינות.
בעיר פועלות מספר מוסדות תרבות לרבות מספר תיאטראות. שידורי טלוויזיה החלו בשנת 1956 והערוץ הראשון מהווה יורש של הערוץ שהחל לשדר אז.
כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בקייב. הקבוצה הבולטת בעיר היא דינמו קייב שזכתה גם בהצלחות בינלאומיות. באצטדיון בעיר התקיים טקס הפתיחה של משחקי יורו 2012.
קייב אירחה את תחרות הזמר של האירוויזיון פעמיים: ב-2005 וב-2017.
אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו
שמאל|ממוזער|220px|קתדרלת סופיה הקדושה
בקייב ממוקמים מספר אתרי מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו ובהם: לאוורת קייב-פצ'רסק שהוקם בשנת 1051 ונחשב לאחד העתיקים בעיר, וקתדרלת סופיה הקדושה המהווה נקודת ציון חשובה בנוף העירוני.
תחבורה ציבורית
התחבורה הציבורית בקייב כוללת רכבת תחתית (קייבסקיי מטרופוליטן), אוטובוסים ומיניבוסים, טרוליבוסים, חשמליות, שירות מוניות ורכבל. קיימים גם שירותי רכבת ורכבת בין־עירונית. תחנת הרכבת המרכזית, קייב פסז'רסקי נמצאת מדרום למרכז העיר ההיסטורית, והיא מוקד (האב) התחבורה הראשי של העיר.
בתחומי העיר נבנו מספר גשרים מעל הדנייפר. חלקם גשרים למכוניות ואחרים לרכבות. מתוכו בניית מערך גשרים חדש שבנייתו החלה בשנת 1993. המערך צריך לכלול 3 גשרים ובנייתו הייתה צריכה להסתיים בשנת 2008. בשנת 2015 בית משפט חייב את החברה המבצעת "מוסטובוד" בבעלות ולדימיר פרודיבוס להחזיר לקופת העיר כסף ששולמו. בשנת 2018 בניית הגשר חודשה אך נכון לשנת 2022 טרם הסתיימה.
גלריה
ערים תאומות
ראו גם
דינמו קייב
יהדות אוקראינה
יהדות פולין
מאידאן נזאלז'נוסטי
קתדרלת סופיה הקדושה
לאוורת קייב-פצ'רסק
קישורים חיצוניים
הפורטל הרשמי של עיריית קייב
אתר המועצה המחוקקת של קייב'''
ראשי פרקים על יהודי קייב ואוקראינה
יהודים בקיוב - מימי ממלכת הכוזרים ועד כה, ירחון "בית יעקב", גיליון 115, כסלו תשכ"ט
רבקה שפק-ליסק, האם יהודי מזרח אירופה הם צאצאי הכוזרים?, מאמר מגזין באתר e-mago.co.il
נתן מאיר,
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:מחוזות אוקראינה: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-5 | 2024-09-14T15:09:11 |
חוש הריח | 200px|ממוזער|שמאל|300px|מערכת חוש הריח באדם: 1. פקעת ההרחה (Olfactory bulb) 2. תא מיטראלי (mitral cell) 3. עצם 4. תאי אפיתל אפיים (Nasal epithelium )5. גלומרולוס 6. תאים קולטי ריח (Olfactory receptor cells)
ממוזער|210 פיקסלים|ציור של נערה מריחה פרחים משנת 1864
חוש הריח הוא היכולת להבחין בכימיקלים נדיפים באוויר. ברקמת האף של האדם קיימים תאים קולטי ריח ודרך גירוי עצבי עובר המידע למוח. חוש הריח מתקיים בצורות שונות גם בקרב בעלי חיים.
פעילות
חוש הריח וחוש הטעם בנויים על כימורצפטורים. שני החושים תלויים בריכוזים של חומרים שמומסים בדרך כלל בנוזל. שניהם פועלים בדרך כלל בשילוב זה עם זה, ומסייעים לזהות את טיב המזון, ולהימנע, לדוגמה, מאכילת מזון רעיל או מקולקל. כ־80% מטעמו של האוכל נקבע על ידי חוש הריח.
ברקמת האף קיימים תאים קולטי ריח (Olfactory cells), שחשים בשינויים בריכוזי חומרים שונים, ומעבירים מידע זה בצורת דחף עצבי. הדחף עובר דרך מעברים מיוחדים בגולגולת אל פקעת ההרחה (Olfactory Bulb), שמעבירה את המידע דרך עצב הריח אל מרכז ההרחה במוח.
מבחינה אנטומית, שונים חוש הריח וחוש הטעם משאר החושים בהיותם איפסילטרליים – כלומר, הם מעובדים בהמיספרת המוח שנמצאת באותו צד ממנו הגיע הגירוי; כך, גירוי שנקלט בנחיר השמאלי באף יעובד בהמיספרת המוח השמאלית, ולהפך. ריצ'רד אקסל ולינדה באק זכו בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בגין מחקרם על הדרך בה עובד חוש הריח במוח.
באף האנושי קיימים כ-6 מיליון קולטנים, המתחלקים לכ-400 סוגי טיפוסים שונים. משך החיים של רצפטור הוא כ-60 יום.
בעבר העריכו את מספר הריחות שאדם יכול להבחין ביניהם ב-10,000 אך מחקר חדש מעריך שהמספר גדול בהרבה. ההערכה עבור בעלי חוש ריח לא מפותח מתחילה ב-70 מיליון ריחות ועבור בעלי חוש ריח מפותח ביותר מעריכים כי יש יכולת הבחנה בין 10 בחזקת 31 ריחות, וההערכה עבור אדם ממוצע היא של 10 בחזקת 12 (טריליון).
בדומה לחושים אחרים, הרגישות לריח דועכת עם הגיל.
חוש הריח משפיע לא מעט על החלטות שמקבלים בני אדם כמו בחירת מאכלים, ואף בחירת בני זוג. על פי מחקר של ד"ר לביא סקונדו וד"ר קובי סניץ מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן, לכל אדם יש תפיסת ריח ייחודית, שניתן להבדילה מזו של אדם אחר. אנשים בעלי תפיסת ריח דומה יכולים להיות מועמדים טובים להשתלות אחד לשני.
מחקרים
כאמור, פקעת ההרחה היא האזור במוח שמאפשר לנו לקלוט ולעבד ריחות מהסביבה. בנובמבר 2019 פורסם על ידי חוקרים ממכון ויצמן למדע ומאוניברסיטת מלבורן מחקר שבמהלכו התגלה כי נשים שנולדו ללא פקעת הרחה כלל בכל זאת הצליחו לקלוט ולעבד ריחות. החוקרים העלו מספר השערות שביניהן בעקבות מום מולד פקעת ההרחה נדדה מאזור המוח לאזור אחר בגוף, או שהתפתחו פקעיות אחרות במוח שכן תמכו בחוש הריח, אך שום השערה לא אוששה מחקרית עדיין, והתופעה נותרה תעלומה.
ראו גם
תתרנות
אבולוציה של חוש הריח
קישורים חיצוניים
חוש הריח, באתר סנונית
הפיזיולוגיה של חוש הריח, האנטומיה של חוש הריח ומערכת חוש הריח באתר ליקויי למידה, בתוך אתר האוניברסיטה העברית בירושלים
How do dogs "see" with their noses? - סרטון הסבר על חוש הריח של כלבים
הערות שוליים
*
ריח | 2024-06-02T14:59:25 |
מערך DNA | שמאל|ממוזער|צמד מערכי DNA
מערכי DNA (באנגלית: DNA microarray, DNA chip, Gene chip) הם שבבי זכוכית או פלסטיק שאליהם מודבקות חתיכות DNA חד-גדילי. בדרך כלל, מערכי DNA משמשים לאיתור נוכחות של mRNA, שעשוי להיות משועתק מגנים שונים. לכל גן מוקצה נקודה על פני השבב, וכשזו מאירה מסיקים שהגן התבטא.
שמאל|ממוזער|250px|מערך DNA, הצבעים השונים מייצגים את רמת הביטוי של גנים שונים
מכונות משתמשות במערכים אלה כדי לסרוק אחר רצפים גנטיים רבים בו זמנית. חתיכות ה-DNA החד-גדילי מכונות גלאים. מאות גלאים בעלי רצף זהה מודבקים בכל נקודה כדי להפוך את השבב ליעיל. כל סוג גלאי מותאם לגן אחר. הגלאים עשויים לכלול אוליגונוקלאוטידים (גדילי DNA קצרים של עשרות בסיסים בודדים), תוצרי PCR, DNA גנומי, פלסמידים,
BACs ומקטעי DNA ארוכים יותר של 70 בסיסים. השבבים נחלקים לשני סוגים: מערכי מאקרו (Macroarray), שמכילים מאות סוגי גלאים, ומערכי מיקרו (Microarray), שמכילים אלפי סוגי גלאים.
אופן השימוש במערך DNA
ה-RNA מופק מתאים רבים מאותו סוג. בדרך זו יוצרים מאגר RNA שמבטא פרופיל של כל הגנים שמתבטאים בתא. אחר כך מולקולות ה-RNA עוברות תהליך של שעתוק הפוך באמצעות רוורס טרנסקריפטאז, בתהליך שיוצר cDNA. בשלב זה, מוסיפים סימון פלואורסצנטי לגדילי ה-cDNA. מולקולת cDNA שמכילה רצף משלים לגלאי החד-גדילי, שנמצא על השבב, תידבק אליו בדרך של זיווג בסיסים. כשייחשף השבב למקור אור, הנקודות שייראו יצביעו על ביטוי של גן. מפני שידוע מראש היכן ממוקם כל גן על גבי השבב, ניתן יהיה לדעת איזה גן התבטא בתאים לאחרונה; מערכי ה-DNA נותנים תמונה של אילו גנים בגנום מתבטאים בתא מסוים ובתנאים מסוימים.
מערכי DNA במחקר
מפני שתפקידם של חלק גדול מהחלבונים אינו ידוע, וכיוון שגנים רבים הם House keeping, כלומר שהם חיוניים לכל סוגי התאים דוגמת חלבוני שלד התא, חוקרים בדרך כלל משתמשים בשיטה כדי לערוך השוואות. לדוגמה, השוואה של דגימת RNA מגידול במוח לדגימה ממוחו של אדם בריא. גלאים שנקשרים ל-RNA בדוגמה שנלקחה מהגידול, ולא בדוגמה מאדם בריא מצביעים על קשר בין התבטאות הגן למחלה.
כדי לערוך השוואות מסוג זה, נהוג לצבוע את ה-RNA של החולה בצבע פלואורסצנטי אחד ואת ה-RNA של הבריא בצבע אחר. באופן זה ניתן להשוות על אותו שבב את שתי הדוגמאות. לדוגמה, אם RNA של החולה צבוע ירוק ושל הבריא צבוע אדום, אז היכן שמתבטאים רק הגנים של החולה נראה צבע ירוק, היכן שמתבטאים רק הגנים של הבריא נראה אדום, והיכן שמתבטאים אותם גנים גם בבריא וגם בחולה נראה צבע כתום.
אף שהשבבים מאתרים RNA ולא חלבונים, מדענים רבים מתייחסים לאנליזה זו כ"אנליזת ביטוי". מאחר שישנם מאות אלפי גלאים שונים על כל שבב, כל שבב הוא שווה ערך של אלפי בדיקות גנטיות. לפיכך, השימוש בשבבי DNA האיץ את המחקר.
שבבי DNA יכולים לשמש לזיהוי של מוטציות גנטיות ושינויים בין פרטים ואוכלוסיות. בדומה לשיטת ה-RFLP רק שבקנה מידה נרחב בהרבה. ניתן להשתמש בשבבים גם לצרכים פורנזיים (לצורך הוכחה במשפט), ובגילוי של פרטים בעלי נטייה לחלות.
היסטוריה
בחינת פרופיל התבטאות באמצעות שבבי DNA פורסמה לראשונה במגזין Science בשנת 1995.
העובדה שאין אפשרות לעשות סטנדרטיזציה בשבבים לא מסחריים גורמת לבעיה בניתוח הנתונים. עיתונים מדעיים רבים אימצו את סטנדרט MIAME כתנאי לפרסום מחקרים שנערכו בשיטה זו.
הערות
השבב הנפוץ הוא של חברת Affymetrix. החברה עושה שימוש בטכנולוגיית הפוטוליתוגרפיה, שאומצה מתחום המוליכים למחצה. ייצור שבב ה-DNA מתחיל משבב קוורץ של 12.70 סנטימטר רבוע. בתחילה, השבב נרחץ כדי להבטיח הידרוקסילציה אחידה של פני המשטח. כיוון שהקוורץ נושא קבוצות הידרוקסיל, הוא מהווה סובסטרט מצוין לקישור של כימיקלים, כגון מולקולות מקשרות שאחר כך מסייעות למקם את הגלאים על השבב.
השבב מונח באמבט סילן (אנלוג מבני של פחמימנים רוויים שבו מחליפות מולקולות סיליקון את הפחמנים שמקושרים למימנים), שמגיב עם קבוצת ההידרוקסיל שעל גבי הקוורץ, ויוצר מטריקס של מולקולות שמקושרות באופן קוולנטי.
המרחק בין מולקולות הסילן קובע את צפיפות האריזה של הגלאים, ומאפשר לכל שבב להחזיק יותר מחצי מיליון אתרים שונים של גלאים על פני 1.28 ס"מ רבוע. כל אתר כזה מחזיק מיליוני מולקולות DNA זהות. משטח הסילן מקנה צפיפות הידרוקסיל אחידה שמאפשרת את התרכבות הגלאים. מולקולות הגלאי, שמחוברות למטריקס הסילן, מספקות משטח שניתן להפעילו באור.
ראו גם
ביו-שבב
מיקרו מערכי חלבון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ביואינפורמטיקה
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור
קטגוריה:מיקרוטכנולוגיה | 2022-12-19T16:13:51 |
המרק הקדום | ממוזער|תמונת חצי הכדור הדרומי של צדק ממחישה יפה את הערבוליות והמגוון של 'מרק' פלנטרי אחר בכוכב הלכת השכן
המרק הקדום (או: המרק הקדמוני, באנגלית: Primordial soup) הוא כינוי לסביבה קדומה שבה לפי ההשערה התחילו החיים. סביבה זו הייתה עשירה במינרלים ותרכובות אורגניות.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 פרסמו אלכסנדר אופרין (ב-1924) והביוכימאי והגנטיקאי ג'ון הלדיין (ב-1929) שני מאמרים, ששניהם, באופן בלתי תלוי, נשאו את השם "על מוצא החיים".
השניים העלו את ההשערה לפיה האטמוספירה הקדומה של כדור הארץ הייתה עשירה בתרכובות שנמצאות במערכת השמש, שהכילו מימן, מתאן, אמוניה ואדי מים, ולא הכילה חמצן בצורתו החופשית. בתנאים אלה, לפני כ-4 מיליארד שנים, בעזרת ברקים, חום גבוה וקרינה קוסמית התאפשרה יצירתן של תרכובות אורגניות מורכבות יותר כחומצות אמינו, פפטידים ונוקלאוטידים. בהמשך נוצרו חומרים מורכבים עוד יותר כחלבונים שבתורם יצרו רכיבי על מורכבים יותר. ביסוד ההשערה עומדת ההנחה כי אין הבדל מהותי בין חומר חסר חיים לחומר חי, ולכן חיים יכלו להיווצר בדרך של אבולוציה כימית.
אלכסנדר אופרין פרסם את התאוריה שלו ברוסית בשנת 1924 בחוברת קטנה בשם "Proiskhozhdenie zhizni" ("מקור החיים"). על פי אלכסנדר אופרין, היו פני השטח של כדור הארץ הפרימיטיבי נוזל סמיך, חם, המורכב מאלמנטים כבדים, כגון פחמן (בצורת ברזל קרביד). גרעין זה היה מוקף באלמנטים הקלילים ביותר, כלומר גזים, כגון מימן. בנוכחות אדי מים, קרביד הגיב עם מימן כדי ליצור פחמימנים. פחמימנים כאלה היו המולקולות האורגניות הראשונות. אלה עוד בשילוב עם חמצן ואמוניה לייצר נגזרות הידרוקסיות ואמיניות, כגון פחמימות וחלבונים. מולקולות אלה צברו על פני האוקיינוס והפכו לחומרים דמויי ג'ל וגדלו. הם יצרו אורגניזמים פרימיטיביים (תאים), שאותם כינה קוואקרבטים. בתאוריה המקורית שלו, החשיב אופרין את החמצן כאחד הגזים הקמאיים; כך שהאווירה הראשונית הייתה מחמצנת. עם זאת, כאשר פירט את התאוריה שלו ב -1936 (בספר של אותה כותרת, ותורגם לאנגלית ב -1938), צמצם אופרין את ההרכב הכימי של הסביבה הקדמונית למתאן, אמוניה, מימן חופשי ואדי מים, ללא חמצן.
אבולוציה כימית זו התרחשה בזכות שלושה תנאי יסוד:
קרבה לפתחי גייזרים מימיים או אזורי מגמה הביאה את הטמפרטורה הדרושה להאצת ההתרכבויות הכימיות.
ברקים, שהיו נפוצים מאוד בכדור הארץ הקדמוני סיפקו את האנרגיה הנדרשת להתנעת תהליכי שרשרת.
חומצות אמינו וחומרים אורגניים אחרים מסוימים מתפלמרים ספונטנית ליצירת חומרים מורכבים יותר.
בסוף שנות ה-40 החלו ביוכימאים לחקור את התאוריה של אלכסנדר אופרין והולדן. בניסוי מילר-יורי שנערך בשנת 1953 הצליחו סטנלי מילר והרולד יורי ליצור במעבדה חומצות אמינו שהם אבני הבניין של החלבונים, בתערובת שייצגה את האטמוספירה הקדומה שנפרק בה חשמל שייצג את הברקים.
ראו גם
ניסוי מילר-יורי
מוצא החיים
האב הקדמון המשותף הראשון
האדן
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אבולוציה
קטגוריה:ראשית החיים | 2022-12-10T10:34:38 |
מרואן ברגותי | מרוואן חסיב אבראהים ברגותי (בערבית: مروان حسيب ابراهيم البرغوثي, תעתיק מדויק: מרואן אלברע'ות'י; נולד ב-6 ביוני 1959) הוא מחבל ופוליטיקאי פלסטיני, חבר הוועד המרכזי של פת"ח.
הנהיג את התנזים, והוציא מעשי טרור בהם נרצחו חמישה ישראלים ונפצעו רבים. בעקבות זאת בשנת 2004 נידון לחמישה מאסרי עולם מצטברים ו־40 שנות מאסר על ידי בית משפט ישראלי. הוא מרצה את עונשו בבית המעצר הדרים באגף המיועד לאסירים ביטחוניים.
ביוגרפיה
פעילות פוליטית ופעילות טרור
ברגותי נולד בכפר כובאר, השוכן צפונית-מערבית לרמאללה, והפך לפעיל בתנועת הפת"ח בגיל 15. בשנת 1976, כשהיה בן 18, נעצר לראשונה על ידי ישראל בשל פעילות עוינת, ובכלא למד את השפה העברית. לאחר שחרורו שב ל והפך לנשיא התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית, שם קיבל תואר ראשון בהיסטוריה ובמדע המדינה, ותואר שני ביחסים בין-לאומיים.
האינתיפאדה הראשונה
ברגותי היה אחד ממנהיגי האינתיפאדה הראשונה ב־1987, והוביל עצרות ענק נגד השלטון הישראלי ביהודה ושומרון. במהלך ההתקוממות נעצר על ידי ישראל וגורש לירדן, שם שהה שבע שנים עד שהותרה חזרתו במסגרת הסכמי אוסלו בשנת 1994. ב-1996 נבחר ל, ושם תמך בשלום עם ישראל, ולעיתים הגיע לקונפליקט עם יאסר ערפאת. תפקידו הרשמי של ברגותי היה המזכיר הכללי של ארגון הפת"ח בגדה, על אף שהפסיד בבחירות לתפקיד בשנת 2000.
האינתיפאדה השנייה
בקיץ 2000 הגיעה התדרדרות נוספת ביחסיהם של ערפאת וברגותי, כאשר ברגותי האשים את ערפאת בשחיתות ובהפרת זכויות האדם על ידי מערכת הביטחון הפלסטינית, וערפאת תכנן לפטרו מתפקידו.
עם תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הפך ברגותי למנהיג פופולרי כאשר הנהיג את ארגון התנזים, אשר היווה למעשה את הזרוע הצבאית של הפת"ח, שהייתה אחראית לפיגועים רבים נגד ישראלים. תחת הנהגתו פעל הארגון בצורה הדומה לארגוני טרור כגון חמאס או הג'יהאד האסלאמי, והתמחה בירי על מכוניות ישראליות ממארבים. כמו כן ביצע הארגון פיגועי התאבדות תחת השם גדודי חללי אל-אקצא.
עמי אילון, שעמד בראש השב"כ עד לזמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה, ויובל דיסקין, לימים ראש שירות הביטחון הכללי, קבעו שעל פי מסמכים שנתפסו במבצע חומת מגן מתברר "שאף אחד לא יזם את האינתיפאדה", אלא שהיא הייתה באמת מהלך עממי שהפתיע הן את ערפאת והן את ברגותי וצעירי הפת"ח. אילון הוסיף ששבוע אחרי תחילת האינתיפאדה השתתף ברגותי בפגישה עם בכירים אחרים, בה ניסו להבין את התופעה, אך אחרי פגישה זו הוא כבר עמד מאחורי רוב הפעילות האלימה, והיה לרוח החיה של האינתיפאדה הרבה לפני ערפאת. ערפאת עצמו ראה בברגותי כמי ששולט באנשי השטח ולכן היה נוזף בו כאשר בוצע פיגוע שלא על דעתו.
מעצר ומשפט
ממוזער|מעצרו של ברגותי בזמן מבצע חומת מגן ב-2002
250px|ממוזער|גרפיטי תמיכה במרואן ברגותי במלאת 5 שנים למעצרו, על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה
תפקידו כמנהיג גדודי חללי אל-אקצא הפך את ברגותי למבוקש בכיר. הוא התחמק מניסיון לערוך בו סיכול ממוקד בשנת 2001. ב-15 באפריל 2002, במהלך מבצע חומת מגן, נתפס בשכונת אל-טירה ברמאללה על ידי כוח צה"ל, במבצע שכלל חיילים מפלס"ר 500 וחיילי חי"ר מגדוד דוכיפת, יחידת אגוז ויחידת דובדבן.
הוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב והואשם ברציחות שבוצעו על ידי אנשיו. העמדה לדין בפני בית משפט רגיל, ולא בית משפט צבאי, היא צעד נדיר ביחס לחשודים פלסטינים בפעולות טרור מיהודה ושומרון וחבל עזה. במהלך משפטו טען ברגותי כי מדובר במשפט פוליטי וכי אין לבית המשפט סמכות לשפוט אותו, וכן כי הוא שבוי מלחמה. טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט. ברגותי נקט אמצעים כגון סירוב להתגלח או להתרחץ לתקופה ארוכה, אך משפטו נמשך כאשר הוא אינו מביא כל הגנה לגופו של עניין.
ב-20 במאי 2004 הוא הורשע בחמישה מעשי רצח של ישראלים ובניסיון רצח אחד, וכן במעורבות ואחריות לארבע פעולות טרור מתוך 21 שיוחסו לו בכתב אישום. השופטים קבעו כי ברגותי הנהיג את חוליות הטרור של ארגון התנזים וגדודי חללי אל-אקצא, סייע למפקדי החוליות באספקת מימון ואמצעי לחימה ובמספר מקרים אף אישר מראש את ביצוע הפיגועים נגד ישראל. בפסק הדין ציינו השופטים כי אף על פי שברגותי תמך באופן עקרוני רק ברצח של חיילים ומתנחלים, כולל נשים וילדים, בפועל הוא לא נמנע מלתמוך באנשיו ולספק להם אמצעי לחימה גם כאשר נוכח שוב ושוב שהם מבצעים פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק. "בכך הוא הביע את הסכמתו לכל סוגי הפיגועים שביצעו אנשי השטח של הפתח ועודד את פעילי הפתח לבצע פיגועים כנגד ישראל ואף שיבח את מבצעי הפיגועים כולל אלו שבוצעו בתוך ישראל". בנוסף, ציינו השופטים כי לברגותי לא עומדת חסינות משפטית, גם אם כיהן כחבר בפרלמנט הפלסטיני, כיוון שהמשפט הבינלאומי לא מכיר בחסינות כזאת.
לצד הרשעתו זוכה ברגותי מרצח 32 בני אדם נוספים בהם הואשם. השופטים נימקו את החלטתם בנימוק שהמצב החוקי במדינת ישראל לא מאפשר להרשיע מנהיג של ארגון עבריינים או ארגון טרור בפעולות שביצעו אנשי הארגון, גם כאשר ברור כי אותו מנהיג מעודד ביצוע פעולות אלו ונותן לאנשיו סיוע כללי שלא לצורך ביצוע עבירה מסוימת.
ב-6 ביוני 2004 נידון ברגותי לחמישה מאסרי עולם מצטברים על חמש הרציחות שהורשע בהן, ול-40 שנות מאסר בגין הניסיון לרצח.
תקופת המאסר
במהלך מאסרו השלים תואר דוקטור בנושא תפקוד המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם אוניברסיטת קהיר.
באפריל 2017 יזם ברגותי שביתת רעב של אסירים ביטחוניים. את השביתה התחילו כ-1,300 אסירים, ומספרם פחת עם הזמן. כשלושה שבועות לאחר תחילת שביתת הרעב פרסם שירות בתי הסוהר סרטונים שבהם ברגותי אוכל עוגיות, חטיף "טורטית" ומלח בשירותים שבתאו, בשני מועדים בתקופת השביתה. בתגובה לפרסומים כינסה פדואה ברגותי, אשתו המשמשת גם כדוברת שלו, מסיבת עיתונאים בה טענה שהסרטון מזויף.
ב-12 בדצמבר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, פורסם בעיתון "אילאף" שחמאס דורש לשחרר אותו במסגרת עסקת שבויים עם ישראל. אף עלתה האפשרות לשחררו כדי שישלוט ברצועת עזה בשם אש"ף.
ב-27 במרץ 2024 דיווח העיתון "וושינגטון פוסט" כי משפחתו של ברגותי טענה שעבר התעללות מידי שב"ס בבית הסוהר, ובין השאר שהה בתא בידוד חשוך כשהוא נאלץ לשמוע ברציפות את "התקווה" במשך 12 ימים. בתגובה הגיב שב"ס כי הוא ארגון שומר חוק ואינו יודע דבר אודות הטענות הללו.
במהלך מאסרו ברגותי זכה לביקורים בבית הסוהר של מספר אישים ישראלים ובהם חיים אורון, עמוס עוז, רון פונדק, עמיר פרץ, יוסי ביילין, בנימין בן אליעזר, ציפי לבני, איימן עודה, אחמד טיבי ואחרים.
תדמית ומעמד
ברגותי נחשב לאחד מחשובי המנהיגים הפלסטינים, והתעמולה הפלסטינית משווה אותו לנלסון מנדלה. מנדלה אף הוזמן על ידי פרקליטיו של ברגותי לבוא למשפטו ולהשתתף בו כמשקיף, אך הוא הבהיר שלא יגיע. סמכותו של ברגותי כלפי הארגונים והאסירים הביטחוניים היא רבה, וכאשר שבתו האסירים הביטחוניים שביתת רעב בחודש אוגוסט 2004, היה אחד האמצעים שהשתמש בהם השב"ס על מנת לדכא את השביתה, פרסום תמונתו של ברגותי כשהוא אוכל בגנבה.
שמו של ברגותי הועלה כמועמד להנהגה הפלסטינית פעמיים מאז מעצרו, בפעם הראשונה בספטמבר-אוקטובר 2002, אז הוזכר שמו על ידי גדודי חללי אל-אקצא כמי שמינויו לראש הממשלה הפלסטינית יביך את ישראל; ובדצמבר 2004 – ינואר 2005, אז הוזכר על ידי התנזים כמי שיורץ מול אבו מאזן בבחירות ליושב ראש הרשות במקרה שלא יענו דרישותיהם. בדצמבר 2005 הודיע ברגותי על פרישתו מהפת"ח והקמת מפלגה חדשה בשם "העתיד", אך ויתר ובסופו של דבר כן התמודד במסגרת הפת"ח, לאחר שאף ניצח בפריימריז לקביעת הרשימה. באוגוסט 2009 נבחר לכהן כחבר הוועד המרכזי של פת"ח. בשנת 2021 ברגותי התמודד על משרת הנשיאות בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית.
מאז מאסרו, ברגותי השתמש מספר פעמים במעמדו הציבורי למינוף יוזמות שונות להפסקת אש, הן מול ישראל והן בזירה הפלסטינית הפנימית. הוא היה מעורב במגעים מול חמאס להסכמתה ל"הודנה" ב־2003, מקורביו תיווכו בין מוחמד דחלאן ויאסר ערפאת בסכסוך האישי שהתפרץ בין שניהם ביולי 2004, והוא אף השתמש בסמכותו האישית על מנת לתמוך במאמצים לכינון "הרגעה" לאחר בחירתו של אבו מאזן לנשיאות. ב־2006, בעת שהחריף המתח בין חמאס לפת"ח, והתבטא גם במהומות אלימות, יזם ברגותי את מסמך האסירים, שנועד לקדם הסכמה פנימית פלסטינית. במסמך המקורי אותו יזם נכללה אף הכרה בישראל, אך ניסוחו שונה לשם השגת הסכמה רחבה סביבו.
במרץ 2012, מספר ימים לפני יום האדמה, פרסם ברגותי הודעה מתוך הכלא בה קרא לפלסטינים להפסיק כל יחסי נורמליזציה, קשרים ותיאומים עם ישראל, להחרים את מוצריה וליצור פיוס פנים-פלסטיני שישרת אותם.
לפי סקר שנערך בשנת 2012, אם ייערכו בחירות נוספות לנשיאות הרשות הפלסטינית, ייבחר ברגותי עם 60 אחוזי תמיכה, וינצח גם את אסמעיל הנייה וגם את מחמוד עבאס. הדבר כך גם לפי סקר "המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים" משנת 2024, לפיו ברגותי מנצח עם כ-40% מהקולות, הנייה מקבל 23%, ועבאס 8%.
ב-11 בנובמבר 2014 פרסם ברגותי מהכלא איגרת לציון יום השנה העשירי למותו של יאסר ערפאת. באיגרת קרא להמשך ההתנגדות לישראל ואף ציין כי "עימות חמוש ומתמשך נאמן למורשת ערפאת, לרעיונותיו ולעקרונות שעל בסיסם מתו כבר אלפי שהידים. על הרשות לבחון את זכויותיה ולהפסיק לאלתר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, שרק מחזק את הכובש". בתגובה לפרסום הוחלט בבית הכלא הדרים לקנוס את ברגותי במאות שקלים ולהעבירו לבידוד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים פלסטינים
קטגוריה:טרוריסטים פלסטינים
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:מורשעים ברצח בישראל
קטגוריה:מחבלים שנהרגו או שנלכדו במבצע חומת מגן
קטגוריה:אסירים ביטחוניים בישראל
קטגוריה:חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית
קטגוריה:מגורשים ממולדתם
מרואן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ביר זית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קהיר
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1959 | 2024-10-01T19:53:52 |
אף בי איי | REDIRECT FBI | 2004-09-04T09:16:01 |
שקע המונסון | REDIRECT מונסון | 2004-09-04T09:19:45 |
סינדרום פרדר וילי | REDIRECT תסמונת פראדר וילי | 2009-10-04T11:45:01 |
סינדרום אנגלמן | REDIRECT תסמונת אנגלמן | 2004-09-04T09:25:27 |
רעידת האדמה בצפת (1837) | רעידת האדמה של שנת 1837 (תקצ"ז) הייתה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל בארץ ישראל ובלבנון, הותירה אלפי הרוגים והחריבה את העיר צפת וסביבותיה, וכן פגעה קשות בעיר טבריה. כמו כן נפגעו בצורה קלה יותר הערים שכם, עכו, נצרת, צור וצידון.
רקע
לרעידה זו קדמו מספר אסונות אשר פגעו בצפת והגליל. שתי רעידות אדמה קודמות החרידו את צפת ב-24 במאי 1834 – האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים.
רעידת האדמה
ביום ראשון, 1 בינואר 1837 (כ"ד בטבת), זעזעה רעידת אדמה חזקה את העיר צפת וכן את העיר טבריה, והחריבה אותן. יש קושי מסוים בקביעת מגניטודה של רעידת האדמה, שכן השימוש בכלים סייסמולוגים מודרניים עוד לא היה קיים, וסולם ריכטר לקביעת גודלן של רעידות האדמה נקבע לשימוש רק כמאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1935.
ברם, ניתן להעריך ואף לחשב, בשיטות מחקר מאקרוסייסמיים את מגניטודת רעידת האדמה מהעידן הטרום מכשירני. ניקולאס אמברייזיס, מאבות המחקר המאקרוסייסמי, ניתח תעודות היסטוריות שתיארו אפקטים סייסמיים שהתרחשו ברעידת האדמה הזו, והסיק שמגניטודת רעידת האדמה הזו הייתה Ms>7.
שמאל|ממוזער|250px|רשימת היישובים שנפגעו ומספר הנספים ברעש שהופיע בעיתון הטיימס
בתים רבים קרסו בשעת הרעש ונחרבו על יושביהם. ככל הנראה הנזק הכבד שנגרם לה היה תוצאה של הקרקע הבעייתית באזור שהביאה למפולות (גלישות קרקע) גדולות. התנאים להתרחשותן של גלישות אלו הועצמו, מכיוון שלרעידת האדמה קדמו כמה ימי גשם כבד שהעמיס משקל נוסף על הקרקע, ותרם למישורי החלקה על סלעי האם של המדרונות שמהווים תנאי חשוב לקיומן של גלישות. ההרס והחורבן הועצמו על ידי שורה של גלי צונאמי שעלו מתוך ים כנרת ופגעו קשות בטבריה. על פי דיווחי הפחה הטורקי, מספר הנספים בצפת היה בין 1,700 ל-1,800, ובטבריה כ-600. בסה"כ ההערכות הן שנהרגו בין 5,000 ל-7,000 בני אדם ברעידת האדמה.
רוב הידוע על אירועי הרעש ותוצאותיו מגיע מדיווחו של הכומר האמריקני ויליאם מקלור תומסון שחש לאזור האסון. דיווחו המפורט, שפורסם תחילה בעיתון מיסיונרי בבוסטון, הועתק בנספח לספרו של אדוארד רובינסון, גדול חוקרי ארץ ישראל במאה ה-19, ומשם לחיבורים רבים.
הקהילה היהודית בצפת ורעידת האדמה
רעידת האדמה פגעה קשות בקהילה היהודית בעיר צפת, ובעקבותיה עזבו יהודים רבים את צפת. בין ההרוגים היו ר' אליעזר מסלונים, ר' יוסף מטשורטקוב, ר' דויד מוויסקה דליטא, מרבני הפרושים בצפת בעת ההיא, המקובל ר' נסים זרחיה אזולאי (נולד בירושלים ב-1780, נכדו של חיים יוסף דוד אזולאי) ועמו נקברו תחת עיי המפולת אוצר הספרים וכתבי היד שהיו ברשותו,מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ירושלים תשי"ט, א, עמ' פד, ב עמ' תקב–תקד וכן מנכבדות הקהילה הגב' שרה בת רבי יהושע ממינסק.על נספי הרעש מקהילת הפרושים ראו: יצחק ריבקינד, 'הרוגי צפת ברעש תקצ"ז', ספר השנה של ארץ-ישראל, ב–ג, תרפ"ד–תרפ"ה, עמ' 100–109
מלאכת חילוץ הלכודים בהריסות העיר נמשכה זמן רב. הימים היו ימי ינואר קרים וגשומים, והאנשים הבריאים שנותרו בעיר התקשו בחילוץ ובהגשת עזרה רפואית. הראשונים להגיש עזרה היו מיסיונרים אמריקנים ואנגלים, שהגיעו מביירות שבלבנון.
משה מונטיפיורי בביקורו בשנת 1839 בארץ ישראל פקד לבצע מפקד לאוכלוסייה היהודית, במפקד יהודי צפת נרשמה לחלק מהמשפחות הערה שהיא נפגעת רעש האדמה בנפש וברכוש.
הרעש של 1837 שינה גם את פני הקהילה היהודית בגליל. האוכלוסייה התדלדלה גם משום שרבים נהרגו וגם משום שחלקים בחרו לעזוב את האזור מוכה האסון. למשל, רוב מכריע של הפרושים עזבו לירושלים, בפרשם את האירוע כעונש על העדפת צפת, והותירו את העיר חסידית בעיקרה. גם חלק מאנשי הקהילה החסידית בחרו לעבור לירושלים והניחו שם תשתית לכולל חסידי שהלך וגדל.
היו שהאמינו שהיה זה עונש משמיים על כך שמוקד התיישבות העולים היה בצפת, תוך התעלמות מקדושתה של ירושלים. יהודים אחרים, לעומת זאת, הגיעו לצפת בעקבות רעידת האדמה, בהאמינם כי זהו סימן לחבלי משיח שיגיע בקרוב. מנהיג הציבור הפרושי, צבי הירש לעהרן, כתב ביחס לרעידת האדמה באיגרת ששלח לקהל תלמידי הגר"א: "ועוד כתב [ר' ישראל משקלוב] שמצפה שהיא [רעידת האדמה] אתחלתא דגאולה ונסמך מחז"ל 'והגליל יחרב'" כלומר, לפי המשנה האחרונה במסכת סוטה: "בעקבות משיחא (כלומר לקראת בוא המשיח) חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר... והגליל יחרב". נרמז שחורבן הגליל הוא סימן מבשר לבוא המשיח, סימן המתאים גם לציפייה המשיחית בקרב קבוצה זו לקראת בוא המשיח בשנת ה'ת"ר (1840). בעקבות הרעש עברו תלמידי הגר"א ששרדו לירושלים.
230px|שמאל|המציבה על בית מדרשו של האדמו"ר מאבריץ'
מסופר שהרב אברהם דב מאבריטש היה אז בבית מדרשו והתפלל תפילת מנחה. כשהתחילו הזעזועים ציווה הרב לכל המתפללים להתאסף סביבו, ואילו הוא עצמו השתטח על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו, וגם הגג נשאר תלוי באוויר והמתפללים ניצלו בדרך נס. בספרו "בת עין" מסופר שאמר בדרשה כי רעידות האדמה הן סימן לבוא הגאולה.
אף שהפרושים עזבו, הקהילה היהודית של צפת הצליחה להתגבר על המשבר הדמוגרפי החמור שנגרם מן 'הרעש הגדול' ב-1837. מתוך השברים שבה האוכלוסייה היהודית לגדול וצמחה בלמעלה מפי חמישה עד סוף המאה ה-19. צפת אומנם איבדה את הבכורה לירושלים אך עדיין הייתה לריכוז היהודי השני בגודלו בארץ, אחרי ירושלים. רבע מכלל האוכלוסייה היהודית שבארץ-ישראל התגוררה בצפת וביחד עם יהודי טבריה הייתה במשך כמה עשורים 40% מאוכלוסייתה היהודית של הארץ. עד שנות השבעים המאוחרות רוב הקהילה האשכנזית בארץ התרכז בצפת ובגליל.
מי שהוביל את הצמיחה וההתאוששות היה הרב שמואל הלר,רבקה אמבון, "הרב שמואל הלר (1803–1884) ומקומו בקהילה היהודית בצפת", עבודת דוקטור, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, 2016 ראש הקהילה האשכנזית הגדולה בעיר, בעצמו קורבן של רעידת האדמה. ב'רעש הגדול' איבד הלר את אשתו וילדיו. הוא עצמו שהה בעת האירוע בבית מדרש האר"י ונלכד בין הריסות המבנה. כך תיאר זאת לימים אחד מכותבי קורות אותו אירוע:
"רק ביהמ"ד החדש נשאר הרב הגאון ר' שמואל העליר נ"י, אשר עמד כל הלילה בין ההרוגים ובין גלי האבנים עד חטמו, ובחמלת ה' עליו אשר נשארה נשמה באפו. ובבקר באו אנשים ויפקחו מעליו את גלי האבנים ולקחוהו משם מלא פצע וחבורה ודמו שותת, וישאוהו לבית אחד ושכב על ערש דוי כחצי שנה, ונשארה ידו א' נשברת עד היום".משה ריישר, שערי ירושלים, ורשה תרכ"ט, עמ' 22
שנים ארוכות לאחר הרעש עוד ציינו יהודי צפת את היום המר והנמהר ההוא, כ"ד בטבת תקצ"ז (1 בינואר 1837) כיום אבל וסכנה.
רעידת האדמה בטבריה
בטבריה נהרגה הרבנית ציזיא חנה מזל מצ'רני-אוסטראה מרעידת אדמה זו.
הכומר הגרמני יוהאן נפומוק ויזינו ביקר בטבריה באותה שנה ותיאר את שראה: "בכל מקום שאליו הופנה מבטי, נתקל הוא בתלי חורבות...אלה שנשארו בחיים נטו מספר אוהלים גרועים מעל למפולת, בהם הם מנסים כעת להתגורר. בשום מקום לא ראיתי אפילו ניסיון להקים מחדש את הקירות ההרוסים; המסכנים רבצו על החורבות במצב של בטלה ויאוש דומם". אל ויזינו ניגשה "יהודיה צעירה", שהזמינה אותו אל אוהלה וסיפרה לו את מה שקרה לה:
"שמעתי רעש כרעש של סערה חזקה...מההרים נפלו שברי-סלעים והעזים נדחקו אלי מרוב פחד...השקפתי על חומות העיר: בקיעים רחבים נתהוו בהן, התנועעו המגדלים, המינרטים, כיפת בית הכנסת...פתאום נדמה היה כאילו נטתה העיר כולה לצד הים, וכעבור רגע לא ראיתי דבר חוץ מענן, אבק עבה וכהה, שכיסה את כל העיר; אחר כך נשמע קול כקול רעם בגלגל ונשמעו צעקות זוועה ויללות מפי אלפים... דרך הבקיעים בחומות העיר התפרצו התושבים המבוהלים כשהם נושאים איתם חלק מרכושם או שאר-בשרם פצוע או גופת-אדם רצוצה... עמלתי במשך כל הלילה לגולל את האבנים מעל גופות ילדי, אצבעותי היו שותתות דם, איש לא עזר לי, נאלצתי לוותר על תוכניתי למצוא את ילדי; הם קבורים כאן מתחת למפולת. גם את בעלי לא ראיתי שוב. במשך שבועות מספר נאלצנו להתגורר על מישור-ההר, כי ריח הצחנה שעלה מהגופות הנרקבות מנענו מלשהות במקום".
במקומות נוספים
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן שסייר בארץ ישראל בשנת 1863 ושוב בשנת 1870, תיעד את השפעות רעידת האדמה במספר מקומות. בעקבות ביקורו בטובאס שבצפון השומרון, כתב שרבים מבתי העיירה, וכן המסגד המקומי, נחרבו ברעידת האדמה של 1837 ולא נבנו מחדש.
קישורים חיצוניים
,
אלי אליאך, רשימת הרוגי הרעש בצפת תקצ"ז (1837) מבית-הכנסת סוכת שלום, Academia.edu, אפריל 2022
Ambraseys, N. N., 1997. The Earthquake of 1 January 1837 in Southern Lebanon and Northern Israel. Annali di Geofisica, XL: pp. 923–935
הערות שוליים
1837
קטגוריה:צפת: היסטוריה
קטגוריה:היישוב הישן
קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
קטגוריה:1837 | 2024-07-02T18:08:42 |
Reverse Transcriptase | REDIRECT רוורס טרנסקריפטאז | 2004-09-04T10:52:52 |
רורס טרנסקריפטאז | REDIRECT רוורס טרנסקריפטאז | 2004-09-04T10:32:04 |
בורקינה פאסו | שמאל|ממוזער|200px|דגל וולטה העילית
ממוזער|250px|יובלי נהר וולטה העילית, בצבעים שונים
ממוזער|180px|בלז קומפאורה, נשיא בורקינה פאסו בשנים 1987–2014
בורקינה פאסו (בצרפתית: Burkina Faso) היא מדינה במערב אפריקה, ללא מוצא לים. היא גובלת במאלי בצפון-מערב, חוף השנהב בדרום-מערב, גאנה וטוגו בדרום, בנין בדרום-מזרח וניז'ר במזרח.
בעבר נקראה המדינה הרפובליקה של וולטה עילית, אך ב-4 באוגוסט 1984 שונה שמה על ידי הנשיא תומא סנקרה לשמה הנוכחי. פירוש שם זה הוא "ארץ האנשים ההגונים" או "הארץ ההגונה" בשפות המקומיות. המדינה קיבלה עצמאות מצרפת בשנת 1960, ומאותה עת החל להתאפיין באי-יציבות פוליטית - כשמאז 2022 עומד בראשה מנהיג צבאי זמני, איברהים טראוארה.
רוב של מעל ל-60% מאזרחי בורקינה-פאסו הם מוסלמים, והיא גם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
כמו רוב אזור מערב אפריקה, גם בבורקינה פאסו היו מתיישבים קדומים ביותר, ושבטי נוודים החלו לנדוד באזור החל מתקופת 12,000 לפנה"ס. יישובי קבע וחקלאות החלו להופיע בין 3,600 ל-2,600 לפנה"ס. בסביבות 1,500 לפנה"ס החלו התושבים המקומיים להשתמש בחרס ובברזל וכן הופיעו הסימנים הראשונים (קברים אשר נמצאו בחפירות ארכאולוגיות) לדת מבוססת.
בנקודת זמן לא ידועה בעת העתיקה התיישב בצפון וצפון מזרחו של האזור המכונה כיום בורקינה פאסו שבט הדוגון אך מאוחר יותר במאות ה-15 וה-16 היגרו בני השבט מהארץ לצוקים של באנדיאגרה במטרה להתיישב שם. כמו כן בדרום מערבה של בורקינה פאסו קימים שרידים של חומות אבן גבוהות אך זהותם של בוני החומות טרם פוענחה (למשל בהריסות לורופני). כנראה בחלקה הראשון של המאה ה-16 החל שבט המוסי להקים ממלכות כשהבולטות שבהן היו ואגאדוגו ויטנגה.
ממושבה לעצמאות
בשנת 1896 הביסו הצרפתים את ממלכת ואגאדוגו, והפכו אותה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1898 היה רוב האזור שנקרא כיום בורקינה פאסו תחת כיבוש צרפתי. הצרפתים כינו את האזור בשם וולטה עילית, על שם הנהר וולטה שזרם בו, ושילבו אותו לתוך מערב אפריקה הצרפתית כחלק מהמושבה הצרפתית חוף השנהב. בשנת 1919 הוכרזה וולטה עילית כמושבה בפני עצמה, אך היא פורקה ב-5 בספטמבר 1932 ושטחה חולק בין המושבות חוף השנהב, מאלי וניז'ר. המושבה נוסדה מחדש ב-4 בספטמבר 1947 בגבולותיה בעת פירוקה. ב-11 בדצמבר 1958 חתם יו"ר המועצה המחוקקת של המושבה, מוריס יאמאוגו, על כניסתה לקונסיי דה ל'אנטאנט (מועצת מדינות ההסכמה, יחד עם חוף השנהב, דהומיי, וניז'ר) והמושבה קיבלה שלטון ריבוני מידי הצרפתים. שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1960 זכתה לעצמאות מלאה. נשיא המדינה הראשון היה מוריס יאמאוגו אשר אסר את ראשי מפלגת האופוזיציה בעלת האוריינטציה המרקסיסטית-פאן-אפריקאית, הוציא אותה מחוץ לחוק וכונן משטר חד-מפלגתי, בעל זיקה לצרפת ולמערב וקשר הדוק עם מדינות ההסכמה.
וולטה העילית
ההפיכה הצבאית הראשונה במדינה התרחשה בשנת 1966 לאחר תקופה ממושכת של אי-יציבות, שכללה הפגנות ושביתות של סטודנטים, איגודי עובדים ועובדי המגזר הציבורי, שמחו על שלטון יאמאוגו. בראש המהפכה עמד גנרל סנגולה למיזאנה (Sangoulé Lamizana ) שהדיח את יאמאוגו מהשלטון וכלא אותו במאסר. שלטון הצבא נמשך עד שנת 1970, בה אושרה חוקה אזרחית חדשה שבמסגרתה הוגדרו ארבע שנות מעבר עד לחזרה לשלטון אזרחי. מחלוקות וויכוחים סביב חוקה זו הביאו לכתיבת חוקה אזרחית חדשה שאושרה רק בשנת 1977. בשנת 1978 נערכו בחירות דמוקרטיות, לראשונה מאז המהפכה, בהן זכה הגנרל סנגולה לאמיזנה, וכך הפך שלטונו תקף מכוח בחירת העם לכאורה, ולא מתפיסתו בכוח. שנתיים לאחר מכן, ב-25 בנובמבר 1980, התחוללה הפיכה צבאית נוספת במדינה במהלכה הוחלף השלטון באופן שקט יחסית וללא שפיכות דמים. השלטון הצבאי החדש ביטל את הזכויות שהובטחו בחוקת הממשל הקודם משנת 1977. לאחר שנתיים התחוללה הפיכה צבאית נוספת במהלכה הוחלף השלטון (ב-7 בנובמבר 1982). השלטון הצבאי החדש המשיך בשלילת הזכויות הדמוקרטיות שהוקנו בעבר, אך הבטיח להקים ממשלת מעבר עד הקמת שלטון אזרחי חדש. מריבות פנימיות בקרב גורמים במפלגת השלטון הובילו להכרזה על תומא סנקרה כראש ממשלה בינואר 1983, לאחר מכן למעצרו, ולבסוף לשחרורו בהפיכה נוספת, ב-4 באוגוסט 1983.
בורקינה פאסו
השלטון המרקסיסטי תחת סנקרה
סנקרה הוביל שלטון מרקסיסטי במדינה. הוא הפעיל מספר קבוצות ואגודות חשאיות שמטרתן הייתה לגרום למהפכה תרבותית. הוא אף שינה את שמה של המדינה מוולטה עילית (בצרפתית Haute Volta) לבורקינה פאסו במטרה לתת לה זהות חדשה. שמה הקודם של המדינה מרמז שבמדינה עובר חלקו העליון של הנהר וולטה. לנהר שלושה יובלים: וולטה השחור, וולטה הלבן, וולטה האדום, ואלה היו צבעי הדגל של וולטה העילית. מאמציו של סנקרה הצליחו בהתחלה, אך הארגונים השונים שהקים הפכו אט-אט לכנופיות חמושות ופתחו בקרבות נגד קבוצות פועלים ברחבי המדינה.
תפיסת השלטון על ידי קומפאורה
סנקרה נרצח ב-15 באוקטובר 1987, במהלך הפיכה נוספת שביצע בלז קומפאורה, חברו של סנקרה. השלטון החדש הבטיח להחזיר את המדינה ל"נתיב הנכון" ולתקן את טעויותיו של סנקרה. מפלגת השלטון, ה"חזית הפופולרית", נתנה את חסותה גם לארגונים שאינם מרקסיסטיים והדבר עורר כעס רב בקרב כמה מחבריה הקיצוניים. ב-18 באוקטובר 1989 נעצרו, נשפטו והוצאו להורג מספר חברים במפלגה באשמת קשירת קשר להפלת השלטון. מעצרים דומים התרחשו גם בשנים שלאחר מכן. מאז 1987 ועד אוקטובר 2014 כיהן קומפאורה כנשיא המדינה.
סיום שלטונו של קומפאורה
ב-21 בפברואר 2011 החל גל מחאות שכלל גם הפגנות ושביתות של סטודנטים ועובדי ציבור, בדרישה לחקור את מותו של תלמיד (ז'וסטן זונגו) שהוכה למוות על ידי שוטרי משטרת קודוגו שבבורקינה פאסו. במהלך ההפגנות הוצתו גם מבני ציבור ונהרגו שישה סטודנטים. המחאה גאתה ונחלשה לסירוגין, ובמהלך מרץ-אפריל התגברה, תוך קבלת השראה מגלי המחאות בארצות ערב שהתרחשו באותה עת. באפריל 2011, הצטרפו למחאות התלמידים, הסטודנטים ועובדי הציבור, כולל אנשי גדוד המשמר הנשיאותי שדרשו הבטחת דיור ומגורים להם ולבני משפחתם, מתוקף היותם עובדי מדינה, וביצעו מעשי אלימות שהוגדרו כמרד נגד השלטון. ב-16 באפריל, פוזרה הממשלה על ידי הנשיא בלז קומפאורה, שפיטר גם את ראש המשמר הנשיאותי (האחראי לאבטחת ראש המדינה) ואת מפקד הצבא. למחאות נגד שלטון קומפאורה הצטרפו חיילים רבים שערקו משורות הצבא.
ב-27 באוקטובר 2014 התחדשו המחאות נגד קומפאורה, בניסיון למנוע ממנו את שינוי החוקה שיאפשר את הארכת כהונתו. ב-30 באוקטובר הוצת בניין הפרלמנט, ומתנגדי הנשיא השתלטו על בניין הטלוויזיה הלאומית. שדה התעופה הבינלאומי ואגאדוגו נסגר לטיסות, וראש הממשלה הודיע על השעיית התיקון בחוקה. בהמשך היום השבית הצבא את כל מוסדות השלטון והכריז על עוצר. ב-31 באוקטובר הודיע קומפאורה על התפטרותו, ואת השלטון תפס מפקד הצבא, הגנרל אונורה נאברה טראורה.
ב-1 בנובמבר 2014 ויתר הגנרל אונורה טראורה על השלטון שעבר לידי לטננט קולונל יאקובה איזאק זידה. השליט החדש זידה הכריז כי ינהיג את המדינה בתקופת המעבר עד לבחירות הנשיאותיות בשנת 2015, אולם הועלו דאגות גבי קשריו ההדוקים עם השליט הקודם. בנובמבר 2014 מפלגות האופוזיציה, קבוצות אזרחיות ומנהיגי דת אימצו תוכנית לכינון שלטון מעבר עד לבחירות. בהתאם לתוכנית זו סוכם עם השלטון שהדיפלומט מישל קפאנדו יכהן החל מ-21 בנובמבר 2014 כנשיא זמני, בעוד לטננט קולונל איזאק זידה יכהן ראש הממשלה ושר הביטחון.
הפיכה צבאית
בספטמבר 2015 ביצעו כוחות הצבא במדינה הפיכה צבאית, במסגרתה עצרו את הנשיא מישל קפאנדו ואת ראש הממשלה יאקובה איזאק זידה, והכריזו על ממשלה חדשה בראשותם. ההפיכה בוצעה שבועות ספורים לפני מועד הבחירות לנשיאות שתוכננו במדינה.
ב-22 בספטמבר 2015 שחררו כוחות הצבא את ראש הממשלה יאקובה איזאק זידה.
הפיכה צבאית שנייה
רוק מארק כריסטיאן קאבורה הנהיג את המדינה מאז נובמבר 2015.
מאז 2016 הצליחו ארגוני ג'יהאד להשיג דריסת רגל הולכת וגוברת במדינה והיו מעורבים במקרי אלימות שהתפשטו ממאלי וניז'ר בצפון וברחבי הסאהל, ובמקביל החלה גם מחאה עממית נגד התנהלותו של קאבורה בלחימה נגדם. אלפי אזרחים נהרגו וכמיליון וחצי אחרים נעקרו מבתיהם בסכסוך העקוב מדם במדינה, שהפך להיות אחד המשברים ההומניטריים הקשים ביותר בעולם. בחלקים מבורקינה פאסו השיתו הארגונים הקיצוניים את חוקי השריעה על התושבים. החמושים היו קשורים לאל-קאעדה ודאעש.
בינואר 2022 פתחו חיילים במרד במספר בסיסים ברחבי המדינה כשהם דורשים את פיטורי ראשי הצבא ו"משאבים נאותים" כדי להילחם בקיצונים האיסלאמיסטים. ב-24 בינואר 2022 הודיע הצבא שהדיח את הנשיא קאבורה, פיזר את הממשלה, השעה את החוקה והודיע שיקבע מועד לבחירות. קריאות שמחה עוקבות בהכרזה על הפוטש.
ב-31 בינואר שוחזרה החוקה והוענק לפול-אנרי סנדאוגו דמיבה התואר נשיא בורקינה פאסו. הנשיא קאבורה, שהיה עצור מאז עליית החונטה הצבאית לשלטון, שוחרר ב-6 באפריל 2022.
הפיכה צבאית שלישית
בספטמבר 2022 דמיבה הודח בהפיכה צבאית נוספת, במקומו מונה ראש המטה הכללי איברהים טראורה לראש המדינה. המשטר החדש השעה אז את החוקה ופיזר את ממשלת המעבר ואת האספה המחוקקת.
פוליטיקה
החוקה אשר אומצה ב-2 ביוני 1991 הכריזה על ממשל נשיאותי בעל פרלמנט אשר ניתן לפיזור על ידי נשיא המדינה, הנבחר בבחירות דמוקרטיות. החל מהפיכת 1987, בלז קומפאורה כיהן כנשיא המדינה. תוך שינויים בחוקה הוא הצליח להיבחר מחדש 4 פעמים. בתחילה, כהונת הנשיאות הייתה 7 שנים עם אפשרות להיבחר פעם נוספת. תיקון בשנת 1997 איפשר את בחירתו של הנשיא פעמים נוספות בלי מגבלת זמן, ותיקון נוסף בשנת 2000 הוריד את קדנציה של הנשיא ל-5 שנים בלבד, החל מהבחירות בשנת 2005, עם אופציה לעוד כהונה נוספת.
בשנים 1991–2014 הפרלמנט היה מורכב משני בתים, עליון ותחתון. בנוסף, פעלו ועדת חוקה, ועדה מייעצת לענייני כלכלה וועדה מייעצת לענייני רווחה.
עקב ההתקוממות מ-2014 והדחת הנשיא קומפאורה החוקה משנת 1991 בוטלה תחילה אך הוחזרה על כנה ב-16 בנובמבר 2014 עקב מחאות במדינה ומחוצה לה. הוקם משטר מעבר. בנובמבר נבחר רוק מארק כריסטיאן קאבורה לתפקיד נשיא המדינה.
ב-24 בינואר 2022 התבצעה הפיכה צבאית וקאבורה הודח מתפקידו. התנועה הפטריוטית לשמירה ושיקום (MPSR) הנתמכת על ידי הצבא הכריזה על עצמה בשלטון. קצין צבא בורקינה פאסו הכריז על ההפיכה בהצהרה חיה, חתומה על ידי לוטננט-קולונל פול-אנרי סנדיאוגו דמיבה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת טופוגרפית של בורקינה פאסו
רוב שטחה של בורקינה פאסו מכוסה באדמת סחף, היוצרת מישורים גדולים ומעט גבעות מבודדות. דרום-מערב המדינה מכוסה ברכס הרי אבן חול, בהם הפסגה הגבוהה במדינה, בגובה 749 מטרים. למעשה, בורקינה פאסו היא מדינה מישורית בעיקר, מלבד מספר חריגות מקומיות. 24.5% משטחה של בורקינה פסו הם שטחים מיוערים.
שמה הקודם של בורקינה פאסו, וולטה עילית, בא משלושת פלגי נהר הוולטה העוברים במדינה: הוולטה השחור, הלבן והאדום, מתוכם רק השחור זורם כל השנה. ישנם מספר אגמים במדינה, בהם טינגרלה, אגם בַּם ואגם דֵם. בצורת היא בעיה קשה במדינה, במיוחד בצפון.
האקלים במדינה הוא בעיקרו אקלים טרופי. העונה הלחה היא מאי–נובמבר, העונה היבשה היא דצמבר–אפריל.
חלוקה מנהלית
בורקינה פאסו מחולקת ל-13 אזורים הכוללים בתוכם 45 פרובינציות:
שם האזור שטח (קמ"ר) אוכלוסייה בירה פרובינציות בּוּקְל דֶה מוּאוּן 34,333 1,677,000 דדוגו באלה, באנווה, קוסי, מואון, נאיאלה, סורו מרכז 2,869 2,232,000 ואגאדוגו קאדיאוגו מרכז-מזרח 14,710 1,343,000 טנקודוגו בולגו, קולפלוגו, קוריטנגה מרכז-צפון 19,508 1,417,000 קאיה בם, נמנטנגה, סנמטנגה מרכז-מערב 21,752 1,388,000 קודוגו בולקיאמדה, סנגווייה, סיסילי, זירו מרכז-דרום 11,457 742,000 מנגה באזגה, נאורי, זונדוואוגו מזרח 46,694 1,464,000 פאדה נגורמה גנאגנה, גורמה, טפמאה, קומפינגה, קומונדז'רי אוֹת-בֵּסִין 25,574 1,776,000 בובו-דיולאסו אואט, קנדוגו, טוי צפון 17,785 1,382,000 ואיגויה לורום, פאסורה, יטנגה, זונדומה הרמה המרכזית 8,605 807,000 זיניארה גנזורגו, קורוואוגו, אובריטנגה סָאֵֶל 36,166 1,158,000 דורי אודלן, סנו, סום, יאגה דרום-מערב 16,533 729,000 גאואה בוגוריבה, יובה, נומביאל, פוני קַסְקָד 18,917 662,000 באנפורה קומואה, לרבה
כלכלה
כלכלת בורקינה פאסו היא מהעניות בעולם. דבר זה נובע מפער גדל בין צרכיה של אוכלוסייה הגדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולת הפקת המוצרים הנחוצים לה. כלכלת המדינה מבוססת בעיקר על חקלאות המספקת 32% מהתל"ג ומעסיקה 80% מכוח העבודה, ולכן רגישה לפגעי טבע כמו עונות בצורת תכופות. רוב החקלאות מתבססת על בקר ועופות אבל גם על גידולים, כמו תירס, בוטנים, אורז, כותנה, דורה, דוחן, קנה סוכר, ושומשום.
רק 1% מסך התושבים במדינה עובדים בתעשייה, ובשטחה פועלים מכרות נחושת, ברזל, מגנזיום וזהב.
על פי נתוני 2022, סך היבוא והיצוא לנפש עומד על כ-300 דולר לשנה, ובמונחים מצרפיים עומד היבוא של בורקינה-פאסו על 5.28 מיליארד דולר, 40% מהם נפט, ואילו הייצוא עומד על 8.2 מיליארד דולר, כ-65% מהם זהב. שותפות הסחר הראשיות של בורקינה פאסו הן שכנותיה כמו חוף השנהב, סין, צרפת, שווייץ והאמירויות.
המחסור בעבודה גורם לגלי הגירה רבים מהמדינה. כ-3 מיליון מתושבי בורקינה פאסו גרים בחוף השנהב במטרה למצוא עבודה. בעבר כוח העבודה המהגר היה נודד לגאנה, אך בשנת 1967 זו סגרה את גבולה למהגרים מבורקינה פאסו וגירשה את אלו ששהו באותה העת בתחומה. גם כיום המדינות אליהן מהגרים העובדים חוששות מאוד מהמצב.
חלק גדול מהכלכלה הלאומית בבורקינה פאסו ממומן על ידי סיוע בינלאומי וחובה החיצוני הוא 1.3 מיליארד דולר.
על פי נתוני הבנק העולמי, עמד שיעור האינפלציה בבורקינה פאסו בין השנים 2000 ל-2020 על ממוצע של כ-2.5%, אך ב-2022 הוא טיפס לכ-14%, וב-2023 ירד ל-0.7%.
המטבע
המטבע הסחיר בבורקינה פאסו הוא פרנק CFA. המטבעות והשטרות זהים לאלו הסחירים במדינות אותו אחוד. שמה של בורקינה פאסו מופיע רק על 3 מטבעות זיכרון שהנפיקה בעריכים זהים של 6000 פרנק ומיועדים לאספנים. השם הקודם וולטה עלית הופיע רק על 3 ממטבעות הזיכרון של האחוד הכספי המערב אפריקני, אחד משני הגופים הבינלאומיים, שמדינותיהם משתמשות בפרנק הנזכר. מטבע 1 מכסף ו-1 מזהב הוטבעו בשנת 1972 ועליהם את שמות 7 מדינות וסמליהן כולל סמלה של וולטה העלית. מטבע כסף נוסף הוטבע בשנת 1982 ועליו שמות 6 מדינות וגם בו השם וולטה עלית. כל ה-3 הן יצירות אומנות יפהפיות.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|כפרייה מבורקינה-פאסו שואבת מים מבאר
אוכלוסיית המדינה מונה כ-22 מיליון נפש. במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, ב-1996, נמנו בה כ-10.3 מיליון תושבים. 17% מתושבי המדינה עירוניים.
רוב האוכלוסייה מתרכז בדרום ובמרכז המדינה. באזורים אלו צפיפות האוכלוסין מגיעה אף ל-48 נפשות לקמ"ר. תופעה זו גורמת לנדידה עונתית של האוכלוסייה, בחיפוש אחר עבודות עונתיות.
הערים הגדולות במדינה: ואגאדוגו (הבירה 2,400,000), בובו-דיאולסו (903,000), ואיגויה (124,200) וקודוגו (88,000).
תוחלת החיים היא 63 שנים. הגיל החציוני של האוכלוסייה הוא 17.6 וקצב גידול האוכלוסייה הוא 2.6% לשנה, עם 4.27 ילדים בממוצע לכל אישה. תמותת התינוקות במדינה היא 49 ילידים מתים, על כל 1000 חיים. התמותה נובעת בין השאר מתשתיות רווחה ורפואה לקויות, עונות בצורת תכופות וכן מהתפשטות מגפת האיידס.
מוצאות אתניים
חלוקה אתנית: 40.5% הם בני מוסי, 29.3% הם בני פולאני, 6% הם בני גורמנצ'ה, 6% בני גורונסי, 3% בני ביסה-סאמו, 2% בני דגרי-לובי, 2% בני בוואמו, 1.4% בני סנופו דיאולה, 1.4% בני בובו ו-8.5% אחרים.
שפות
אף על פי שצרפתית היא השפה הרשמית במדינה, בבורקינה פאסו ישנן למעלה מ-60 שפות מדוברות. למעלה ממחצית האוכלוסייה דוברת מוּרה, אחריה הדיאולה והפולפולדה.
אחוז הבערות במדינה הוא 54%. החינוך בבורקינה פאסו הוא חינם וחובה עד לגיל 16, אך מעטים מהתושבים אכן קיבלו חינוך פורמלי. במדינה 3 אוניברסיטאות: אוניברסיטת ואגאדוגו שנוסדה ב-1974, האוניברסיטה הפוליטכנית של בובו-דיאולסו שנוסדה ב-1995 ובית הספר הגבוה בקודוגו שנוסד ב-1997. בכל האוניברסיטאות גם יחד לומדים כ-10,000 סטודנטים. ישנם כ-9,500 תלמידים אשר לומדים בבתי ספר להשכלה גבוהה. כ-21% מתושבי יודעים קרוא וכתוב (גברים: 30.5%, נשים: 11%).
דתות
נכון למפקד אוכלוסין מ-2019, כ-63.8% מאמינים באסלאם, כ-26.3% מאמינים בנצרות, והשאר הם כ-9% מאמינים באמונות שבטיות אפריקאיות כמו האנימיזם.International Religious Freedom Report 2010: Burkina Faso. United States Bureau of Democracy, Human Rights and Labor (17 November 2010). This article incorporates text from this source, which is in the public domain.
ספורט
ביום העצמאות ה-61 למדינה, סיפקה התחרות בקפיצה משולשת באולימפיאדת טוקיו 2020, אירוע היסטורי, כאשר לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים זכתה המדינה במדליה, בזכות הוגו פבריס זנגו, שזכה במדליית הארד.
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על וולטה העילית ו-בורקינה פאסו באתר עיתונות יהודית היסטורית
מידע וסטטיסטיקה
תרבות
האומנות של בורקינה פאסו, מאת כריסטופר ד. רוי
תמונות מבורקינה פאסו
תמונות מחיי היומיום בבורקינה פאסו
מוזיקה אתנית
ממשל
אתר הממשלה הרשמי
ארגוני צדקה עבור בורקינה פאסו
גל המחאות 2011
אתר חדשות הבי.בי.סי. המפרט את אירועי 2011
מהפכת ספטמבר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-08-01T03:58:10 |
דגל בורקינה פאסו | דגל בורקינה פאסו מורכב משני פסים אופקיים שווים בצבעים אדום (צבע עליון) וירוק (צבע תחתון), וכוכב צהוב בעל חמישה קודקודים במרכז. הוא משתמש בצבעים הכלל-אפריקאיים המקובלים של אתיופיה. האדום מסמל גם כן את המהפכה הסוציאליסטית, והירוק את עושרה של בורקינה פאסו. צבעו הצהוב של הכוכב מסמל את האור המוביל את המהפכה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בורקינה פאסו: סמלים לאומיים
בורקינה פאסו
בורקינה
בורקינב פאסו
בוריקינה פאסו | 2020-10-08T01:47:06 |
הלל צייטלין | הלל צייטלין (תרל"א, 1871 – כ"ט באלול תש"ב, 11 בספטמבר 1942) היה הוגה דעות, מיסטיקן, סופר ופובליציסט יהודי, שכתב בעברית וביידיש. נרצח בשואה.
ביוגרפיה
צייטלין נולד בעיירה קורמה שבפלך מוהילב למשפחה חב"דית מזרם חסידות קאפוסט. עוד בילדותו התבלט כעילוי. בגיל 15 התייתם מאביו והחל לשמש כמורה לעברית. צייטלין הצעיר קרא ספרות מגוונת: פילוסופים יהודים כגון הרמב"ם, רומנים של סופרי דורו כגון לב טולסטוי, דוסטויבסקי, מבקר הספרות לב שסטוב (שצייטלין כתב עליו רבות), ספרי ביקורת המקרא, פילוסופיה קלאסית, מזרחית (בודהיזם) ומודרנית, בפרט שפינוזה וניטשה. היחשפותו לספרות זו הביאה אותו לספקות קשים באמונה, גם אם מעולם לא נטש את הזיקה לדת.
בתחילה תמך צייטלין בציונות המדינית ההרצליינית ואף שימש כציר של ציוני הומל בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901. בקונגרס ניהל יומן (שפרסם לאחר מכן) שם הוא מותח ביקורת חריפה על 'ציוני ציון' כלשונו, שלא הסכימו להתיישבות בארץ אחרת פרט לארץ ישראל.היומן התפרסם בספר כוונות ויחודים - מחשבה ושירה עמ' 189–266 בהוצאת הולצר ספרים בעקבות "קונגרס אוגנדה" בשנת 1903, שבו נדחתה תוכנית אוגנדה, עזב צייטלין בתסכול את הציונות והצטרף לתנועה הטריטוריאליסטית של ישראל זנגוויל שגרסה "ארץ כלשהי" ולאו דווקא ארץ ישראל. אחרי הקונגרס פורסם בירחון הזמן בשנת 1905 מעין עוד יומן על שהותו בקונגרס. גם שם טען נגד המתנגדים לתוכנית. צייטלין סבר שהציונות מתעלמת מחומרת מצבם וסבלם של המוני היהודים במזרח אירופה. פרעות קישינב ופרעות הומל שפרצו באותה תקופה חיזקו אותו בעמדתו. עמדותיו כלפי הציוניות היו תנודתיות. משנות השלושים הציע חזון לאומי-מיסטי שכלל בתוכו ניסיון של תחיית מה שכינה "חסידות הבעש"ט".
צייטלין כתב מונוגרפיות על ניטשה, שפינוזה ורבי נחמן מברסלב. בין השאר פרסם מאמר מקיף בכתב העת 'השילוח' על הטוב והרע על-פי השקפות חכמי ישראל וחכמי העמים, שנדפסה לימים כמונוגרפיה בפני עצמה.
כתיבתו הפובליציסטית מאופיינת בחיפוש רוחני מתמיד וניכרת בה מעורבותו הרגשית של צייטלין בסבל של בני עמו. לאחר מלחמת העולם הראשונה (שאותה ראה כביטוי אפוקליפטי של עקבי המשיח) החל צייטלין לחזור לאמונה. תהליך זה בא לידי ביטוי במאמרים שפרסם כמו "ביקורת האדם" ובו הוא מבקר את תפיסתו של ניטשה בדבר האדם העליון והחל להציג תאולוגיה רליגיוזית-משיחית מורכבת משלו. צייטלין פרסם מאמרים רבים על החסידות (ובייחוד על ר' נחמן מברסלב ועל חסידות חב"ד), המשיך להציג הגות עצמאית, ואף פרסם תפילות וקטעים ספרותיים שונים פרי עטו. בשנת 1921 פרסם מאמר שבו הספיד את חברו יוסף חיים ברנר שנרצח עם חבריו בפרעות תרפ"א. ב-1922 הזכיר בספרו "אלף-בית של יהדות" את גדולי הרפורמים, הרבנים גייגר ושמואל הולדהיים, כמי שהיו "אישים גדולים באמת, שהחדשנים בימינו אפילו שיחת חולין שלהם לא יבינו". בשנת 1924 ביקר בארץ, ובין השאר נפגש עם רבנים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה בוורשה. במכתב מ-1940 כותב רבי יוסף יצחק שניאורסון לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג: "כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו, שכת"ר ישתדל אצל הסוכנות – שהוא אחד מחבריה – לשלוח לו סרטיפיקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא. וגם אני מצדי מבקש את כת"ר בזה".
צייטלין נשלח לטרבלינקה על ידי הנאצים ב-11 בספטמבר 1942, ערב ראש השנה תש"ג. על פי האגדה אחז בספר הזוהר והיה עטור בטלית ותפילין, כשהעלו אותו לקרון. כל משפחתו הקרובה נרצחה אף היא בשואה, ורק בנו, אהרן, נותר בחיים, מאחר שבאותה תקופה היה מצוי בארצות הברית.
צייטלין פרסם אלפי מאמרים בעיתונות היידיש, כתב עשרות מאמרים עבריים ופרסם קרוב לשלושים ספרים. רק מעט ממכלול זה קובץ אחרי מותו. על שמו קרוי התיכון הדתי צייטלין והרחוב בו שוכן בית הספר בתל אביב.
משפחתו
אשתו, אסתר, נפטרה מהתקף לב באומשלגפלץ.
בניו, אהרן צייטלין (1898–1973); ואלחנן צייטלין (1902–1942) שנספה בשואה, היו אף הם סופרים. לצייטלין הייתה בת נוספת, שנפטרה לפני השואה.
מספריו
הלל צייטלין, ברוך שפינוזה, יצא במקור בתר"ס. סריקה של מהדורת תרפ"ח (מאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין)
הלל צייטלין, החסידות לשיטותיה וזרמיה, ורשה תר"ע (מאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין)
הלל צייטלין, כתבים נבחרים, כרך ראשון: הטוב והרע, ורשה: הוצאת תושיה, תר"ע; כרך שני (חלק ראשון): מחשבה ושירה, ורשה: הוצאת תושיה, תרע"א; כרך שני (חלק שני), מחשבה ושירה, ורשה: הוצאת תושיה, תרע"ב
הלל צייטלין, ספרן של יחידים, ורשה תרפ"ח (מאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין)
הלל צייטלין, דבר לעמים, ורשה תרפ"ח (מאגר ספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין)
הלל צייטלין, דממה וקול, ורשה תרצ"ו (מאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין)
הלל צייטלין, אורו של משיח בתורת הברסלבי ורשה, ה'תרצ"ו (סרוק בספרייה הלאומית)
מספריו בהוצאות חדשות
הלל צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה, תל אביב: הוצאת יבנה,תש"ך (מהדורה מעובדת ומצונזרת בעריכת אהרן צייטלין)
הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, תל אביב: הוצאת יבנה, תשכ"ה (מהדורה מעובדת ומצונזרת בעריכת אהרן צייטלין)
הלל צייטלין, ספרן של יחידים: כתבים מקובצים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ם
הלל צייטלין, אל"ף בי"ת של יהדות, ירושלים מוסד הרב קוק, תשמ"ג
רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכסופי משיח – שתי מסות מאת הלל צייטלין, הקדמה וההדרה: יונתן מאיר, יריעות, ה, הוצאת אורנה הס ומוסד ביאליק, ירושלים תשס"ו (מהדורה מדעית)
הלל צייטלין, הטוב והרע על פי השקפת חכמי ישראל וחכמי העמים, ירושלים: הוצאת הולצר, תשע"ז (הדפסה מחודשת של נוסח ורשה תר"ע)
הלל צייטלן, כוונות וייחודים (מחשבה ושירה), ירושלים: הוצאת הולצר, ירושלים, תשע"ח (הדפסה מחודשת של נוסח ורשה תרע"א-תרע"ב)
הלל צייטלין, מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, בעריכת לוי יצחק הולצמן, ירושלים, תשע"ח (כולל 3 חיבורים, מתורגם בחלקו לראשונה מיידיש)
הלל, צייטלין, בפרדס הקבלה, בעריכת לוי יצחק הולצמן, ירושלים, תשע"ט (ההדרה מחודשת עם נספח על תרגום הקדמת הזוהר)
הלל צייטלין, בפרדס החסידות, בעריכת לוי יצחק הולצמן, ירושלים, תשע"ט (אסופת מאמרים מהעיתונות ומספריו, מתורגם בחלקו לראשונה מיידיש)
הלל צייטלין, בעקבות צדיק הדורות: חייו ותורתו של רבי נחמן מברסלב, בעריכת לוי יצחק הולצמן, ירושלים, תש"פ (כולל 3 חיבורים, מתורגם בחלקו לראשונה מיידיש)
הלל צייטלין, געגועים ליופי: שלוש מסות, בעריכת יונתן מאיר ולי ברטוב, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תש"פ; הדפסה שנייה: תשפ"ב (מהדורה מדעית)
הלל צייטלין, בחביון הנשמה: שלוש מסות, בעריכת יונתן מאיר וסאם גלובר-זמרה, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תש"פ; הדפסה שנייה: תשפ"ב (מהדורה מדעית)
ראו גם
המרכז הספרותי העברי בורשה
לקריאה נוספת
ספרים
ספר צייטלין, אסופת מאמרי הערכה והגות על צייטלין, בזמן שלא היה ידוע אם הם לזכרו או ליובל השבעים שלו, הוצאת הספרים הארץ ישראלית ירושלים תש"ה.
שמחה בונם אורבאך, תולדות נשמה אחת: הלל צייטלין, האיש ומשנתו, ירושלים: שם ויפת, תשי"ג 1953.
שרגא בר סלע, בין סער לדממה: חייו ומשנתו של הלל צייטלין, תל אביב תשנ"ט.
עוז בלומן, איש משורש נביא - הממד האתי בבקשת האלוהים של הלל צייטלין, הוצאת אדרא, 2023.
מאמרים
אברהם הולץ, "הלל צייטלין כמבקר ספרותי", כרמלית יד-טו (תשכט) 391-378
אברהם הולץ, "הלל צייטלין איש הספרות", הדאר נ (תשלא) 601-602
אברהם הולץ, "הלל צייטלין על משוררים עברים ושירתם", הדאר נ (תשלא) 617-618
חיים יצחק בונין, הלל צייטלין, "שאר ישוב", ג-ד, אייר-תשרי תרפ"א-ב, ע' 7-3.
ישראל כהן, "סולמו של הלל צייטלין" 'מאזנים - ספר היובל (תרפ"ט - תשל"ט)', ניסן-אייר תשל"ט (אפריל-מאי 1979), עמ' 243 - 254.
משה אונגרפלד, הלל צייטלין מבקש-האלוהי, מאזנים, אלול תשכ"ב-תשרי תשכ"ג, ע' 346-345.
נורית גוברין, 'מאורע ברנר - המאבק על חופש הביטוי', הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ה 1985, לפי מפתח השמות.
שרגא בר און, 'הצימאון' להלל צייטלין:'מבקשי אלהים' כמצב אמונה בספרות התחייה, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כב (תשע"א), עמ' 543–584
לי ברטוב, "אלילים מודחים ומקדשים נטושים": בחינה מחודשת לזיקה שבין הלל צייטלין ללב שסטוב, דעת 85 (2018), עמ' 229–268
יונתן מאיר, התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזוהר להלל צייטלין, קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, בעריכת אברהם אלקיים ודניאל אברמס, כרך עשירי (תשס"ד), עמ' 119–157
יונתן מאיר, "תשוקתן של נשמות אל השכינה": בירור מסכת הקשרים בין הראי"ה קוק להלל צייטלין וי"ח ברנר, דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד, ב (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יט), בעריכת יהוידע עמיר, ירושלים תשס"ה, עמ' 771–818
יונתן מאיר,"ספר החזיונות": על יומנו המיסטי של הלל צייטלין וניסיונות הדפסתו לאור איגרות גנוזות', עלי ספר כא (תש"ע), עמ' 149–171
יונתן מאיר, "געגועים לאין סוף: תפילות הלל צייטלין", מסכת ז (תשס"ח), עמ' 99–132.
יונתן מאיר,'נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל''', ספר רבקה – יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות, בעריכת אפרים מאיר, חביבה פדיה, באר שבע תשס"ז, עמ' 585–647.
קישורים חיצוניים
אסופת מאמרים של הרב הלל צייטלין, באתר "מקורות יודעי דבר"
יעקב מאיר, משיחיות לא ציונית - הלל צייטלין, ביקורת על 'יריעות ה' - רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכסופי משיח – שתי מסות מאת הלל צייטלין'
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הלל צייטלין, בפרויקט בן-יהודה
רבי הלל צייטלין הי"ד באתר Tog
הצמאון (חזון לב) / הלל צייטלין, בתוך מוסף שבת, מקור ראשון, כ"ז בכסלו תשע"ב
דוד גבירצמן, חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד, כ׳ באלול תשע״ה, בבלוג של דוד גבירצמן
סיבת המרה השחורה של רבי נחמן, ר’ הלל צייטלין הי”ד - אתר תורתך לא שכחתי
אילן היוחסין של משפחת צייטלין
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בשואה: ברית המועצות
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים כותבי יידיש
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:פובליציסטים יהודים בלארוסים
קטגוריה:עורכי עיתונים ביידיש
קטגוריה:נאו-חסידות
קטגוריה:חוזרים בתשובה
קטגוריה:סופרים יהודים בלארוסים
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:ילידי 1872
קטגוריה:נפטרים ב-1942 | 2024-09-09T22:35:27 |
אולימפיאדת מינכן (1972) | אולימפיאדת מינכן (1972) היא האולימפיאדה ה-20 בעת החדשה. היא התקיימה באוגוסט ובספטמבר 1972 במינכן שבגרמניה המערבית, מול מינכן התחרו על האירוח דטרויט, מדריד ומונטריאול.
אולימפיאדה זו זכורה כמשחקים בהם אירע פיגוע הטרור בו נרצחו אחד-עשר ספורטאים ישראלים. ב-5 בספטמבר לפנות בוקר חדרו שמונה מחבלים למגורי המשלחת הישראלית. המחבלים הרגו שניים מהספורטאים תוך כדי ההשתלטות על המבנה ולקחו תשעה כבני ערובה. בתום משא ומתן על שחרור בני הערובה, בו דרשו החוטפים שחרור של אסירים פלסטינים המוחזקים בבתי-סוהר ישראלים, נרצחו תשעת בני הערובה הישראלים בעת ניסיון כושל של המשטרה הגרמנית להשתלט על המחבלים. למרות גינוי הטבח מצד העולם, נמשכו המשחקים לאחר הפסקה של יום אחד בלבד. משלחת ישראל בחרה לחזור ארצה מיד.
באולימפיאדה זו שבר השחיין היהודי-אמריקאי מארק ספיץ שבעה שיאי עולם וזכה בשבע מדליות זהב. לאחר חטיפת הספורטאים הישראלים החליטו אנשי המשלחת האמריקאית למלט את ספיץ מהאולימפיאדה מחשש שינסו לפגוע בו עקב היותו יהודי.
המכרז האולימפי
תוצאות מכרז המשחקים האולימפיים 1972 עיר מדינהסיבוב 1סיבוב 2מינכן 29 31מדריד 16 16מונטריאול 6 13דטרויט 6 —
ההצבעה על קיום המשחקים נערכה בישיבה ה-64 של הוועד האולימפי הבינלאומי ברומא. על הזכות לארח התמודדו 4 ערים: דטרויט, מדריד, מונטריאול ומינכן. תוצאות ההצבעה בטבלה:
רקע
עם החלטת הוועד האולימפי הבינלאומי, באפריל 1966 כי משחקי 1972 ייערכו במינכן, היה ברור כי חייבים לערוך מספר שינויים על מנת להבדיל את המשחקים ממשחקי ברלין בשנת 1936, שהיו למעשה הפגנת כוח נאצית. היה ברור לוועד האולימפי ולמארגנים כי על המשחקים להיות שמחים ולא לעורר את זכרונות המשחקים הקודמים על אדמת גרמניה.
מינכן התכוננה במרץ למשחקים: נבנה כפר אולימפי חדיש עם אצטדיון, בריכה, ולודרום ואולמות לעשרות ענפי ספורט נוספים ונבנו קטעים נוספים במסילת הרכבת התחתית.
500px|ממוזער|מרכז|הפארק האולימפי במינכן
המשחקים
אתלטיקה
אתלטיות
רנטה שטכר () שזכתה ב-3 מדליות (2 זהב ו-1 כסף), יותר מכל אתלט אחר. מדליות זהב, בריצות הקצרות ל-100 מטר ול-200 מטר ובמדליית כסף בריצת שליחות 4x100 מטר.
היידה רוזנדהל (), שזכתה ב-3 מדליות (2 זהב ו-1 כסף), יותר מכל אתלט אחר. מדליות זהב, בקפיצה לרוחק ובריצת שליחות 4x100 מטר ומדליית כסף בקרב רב.
מוניקה צרט () שזכתה ב-2 מדליות זהב בריצת 400 מטר ובריצת שליחות 4x400 מטר.
אולריקה מייפארת בת ה-16 (), הפכה ליקירת האוהדים הגרמנים לאחר שהפתיעה וזכתה במדליית זהב בקפיצה לגובה, תוך שהיא משפרת את שיאה האישי בתחרות הגמר ב-7 ס"מ ומשווה את השיא העולמי (1.92 מטר).
אתלטים
ולרי בורזוב () שזכה ב-3 מדליות (2 זהב ו-1 כסף) מדליות זהב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מטר ול-200 מטר ומדליית כסף בריצת שליחים 4x100 מטר.
לאסה וירן (), שזכה בריצות ל-5000 מטר ול-10,000 מטר. הניצחון בריצת ה-10,000 הושג על אף שווירן נפל במהלך הריצה. וירן חזר על הישג זה במשחקי מונטריאול ובכך הצטרף לאצנים הפינים המוכשרים פאבו נורמי ווילה ריטולה, שזכו לכינוי "הפינים המעופפים".
בגמר הריצה ל-800 מטר לגברים, התנהל במשך 600 מטר הרץ האמריקאי, דייב ווטל, בסוף קבוצת הרצים. ב-200 המטרים האחרונים הוא חלף על פני כל הרצים וניצח בריצה לאחר שהקדים בפוטו פיניש את הרץ הסובייטי, יבגני ארז'נוב. ווטל רץ כשהוא חובש כובע מצחיה, אותו חבש גם בטקס המדליות, דבר שעורר עליו ביקורת.
פרנק שורטר () שזכה בריצת המרתון. בעת שהאמריקאי, יליד מינכן, התקרב לאצטדיון האולימפי, הצטרף למסלול סטודנט גרמני לבוש בגדי ריצה ונכנס לאצטדיון ראשון. הקהל קיבל אותו תחילה בתשואות אך המארגנים הבינו חיש מהר כי הוא מתחזה והודיעו על כך ברמקול. כשנכנס שורטר לאצטדיון הוא נדהם למראה רץ המקדים אותו ולמשמע הקהל הקורא בוז, אך התעשת וסיים את הריצה כמנצח.
התעמלות
מתעמלות
אולגה קורבוט (), שבתה את לב הקהל והתקשורת לאחר זכייה בזהב הקבוצתי, ולאחר שנפילה מנעה ממנה זכייה בתחרות הקרב רב. קורבוט זכתה בשתי מדליות זהב נוספות, בתרגיל על הקורה ובתרגיל הקרקע ובמדליית כסף בתרגיל על המקבילים מדורגים.
מתעמלים
נבחרת הגברים של יפן (), זכתה בפעם הרביעית ברציפות בתחרות הקבוצתית.
סוואו קאטו (), שזכה ב-5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב כולל בתחרות הקרב-רב אישי בפעם השנייה ברציפות ו-2 מדליות כסף.
כדורגל
בטורניר השתתפו 16 נבחרות מ-5 קונפדרציות. הנבחרות חולקו לארבעה בתים בני ארבע נבחרות כל אחד. שתי המובילות בכל בית בתום הסיבוב הראשון, העפילו לסיבוב השני, שכלל שני בתים בני ארבע נבחרות כל אחד. מנצחות הבתים העפילו לגמר הטורניר, בעוד סגניותיהן התמודדו במשחק על מדליית הארד.
במדליית הזהב זכתה פולין, שגברה בגמר 1–2 על האלופה האולימפית המכהנת, הונגריה, בזכות צמד שערים של מלך שערי הטורניר, קז'ימייז' דיינה. במשחק על מדליית הארד נפרדו ברית המועצות וגרמניה המזרחית בשוויון 2-2, וזכו במשותף במדליה. בשנת 2017 טען אחד מחברי הצוות הרפואי במשלחת הסובייטית כי המשחק היה מכור.
כדורסל
נבחרת הכדורסל של ברית המועצות גברה במשחק הגמר על נבחרתה של ארצות הברית 50–51 במשחק דרמטי ומעורר מחלוקת. לטענת האמריקאים הם קופחו בצורה משוועת בסיום על ידי ראש פיב"א, ויליאם ג'ונס, שכפה (לטענת ארצות הברית) על שופטי המשחק להחזיר את השעון לאחור פעמיים, שבאחרונה מהן הצליחה ברית המועצות לקלוע סל ניצחון. וזאת, לאחר שהמשחק הסתיים במועדו החוקי בתוצאה שהקנתה ניצחון לארצות הברית. הערעור של ארצות הברית נדחה ברוב של 3 מול 2, ששלוש מהמתנגדות היו חברות בגוש הקומוניסטי והנבחרת האמריקאית סירבה להשתתף בטקס הענקת המדליות ולקבל את מדליות הכסף.
קפיצה למים
קלאוס דיביאזי (), זכה בפעם השנייה ברציפות בקפיצה מפלטפורמה קשיחה מ-10 מטר.
שחייה
שחייניות
שיין גולד (), זכתה ב-5 מדליות מהן 3 זהב. מחצית משיאי העולם שהושגו באולימפיאדת מינכן הושגו בבריכה.
שחיינים
מארק ספיץ היהודי (), זכה בשבע מדליות זהב כשהוא קובע שיא עולם חדש בכל ניצחון בגמר. שיא זה עמד עד לשבירתו באולימפיאדת בייג'ינג (2008) על ידי השחיין האמריקאי מייקל פלפס.
מדליות
המדינות שגרפו את מרב המדליות
מקום מדינהזהבכסףארד סה"כ1 ברית המועצות502722992 ארצות הברית333130943 מזרח גרמניה202323664 מערב גרמניה (מארחת) 13 11 16 405 יפן1388296 אוסטרליה872177 פולין759218 הונגריה61316359 בולגריה61052110 איטליה531018
ראו גם
יהודים באולימפיאדת מינכן
טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
קישורים חיצוניים
מינכן 1972 - פרטים על האולימפיאדה באתר הוועד האולימפי הבינלאומי
יעקב מאור, טיולים ודמעות במינכן לזכר י"א הספורטאים. באתר ותוליכנו לשלום
הערות שוליים
*
1972
קטגוריה:מינכן: תחרויות ספורט
קטגוריה:1972 בספורט
מינכן
קטגוריה:מינכן: היסטוריה
קטגוריה:1972 בגרמניה | 2024-08-11T05:27:20 |
אולימפיאדת מינכן | REDIRECT אולימפיאדת מינכן (1972) | 2004-09-04T12:44:28 |
סינדרום מינכהאוזן | REDIRECT תסמונת מינכהאוזן | 2005-03-08T19:01:44 |
היפותלמוס | ממוזער|250px|מקומו של ההיפותלמוס במוח. ההיפותלמוס הוא חלק ממוח הביניים.
שמאל|ממוזער|250px|מיקום ההיפותלמוס במוח
שמאל|ממוזער|250px|ההיפותלמוס (תת הרמה) ואזורי המוח
ההִיפּוֹתָלָמוּס (Hypothalamus, בעברית: תת־הרמה) הוא אזור במוח חולייתנים שנמצא בקדמת מוח הביניים, מתחת לתלמוס (מכאן שמו הנגזר מהשפה היוונית) ומעל לבלוטת יותרת המוח שאליה הוא מקושר באמצעות מערכת כלי דם ועצבים.
למרות שההיפותלמוס מהווה רק חלק מזערי מגודלו של המוח, הוא אחראי על ויסות של תפקודים חיוניים רבים. הוא מעורב בתהליכים הקשורים לשמירה על הומאוסטזיס ובשפעול של תגובות פיזיולוגיות. ההיפותלמוס לוקח חלק בפעולת כמו אכילה, שתייה, רבייה ותגובות למצבי לחץ.
תפקוד ומבנה
תפקידו של ההיפותלמוס הוא לווסת תהליכים מטבוליים מסוימים, ואת פעולת מערכת העצבים האוטונומית.
הוא מורכב ממספר גרעינים המווסתים תהליכים פיזיולוגיים אשר מעורבים בהתנהגות מוטיבציוניות, כמו אכילה, שתייה, עוררות מינית וויסות חום הגוף.
ההיפותלמוס מקבל מידע מעובד מהתלמוס על אודות גירויים בסביבה, דרך האמיגדלה וקליפת המוח הארובתית-מצחית (Orbitofrontal cortex-OFC) המקושרים אליו.
הוא שולח מידע לתצורה הרשתית, האחראית על מנגנונים הקשורים לעוררות ולשינה, ומכילה מבנים המעורבים בשליטה מוטורית.
פעילות הורמונלית
ההיפותלמוס שולט במערכת האנדוקרינית וכך שולט על ייצור הורמונים. שליטה זו חשובה במיוחד במצבי חירום, שבהם הגוף חייב לבצע מערך מורכב של תהליכים פיזיולוגיים (הידוע כ"תגובת הילחם או ברח"). בשל תפקיד זה מתואר ההיפותלמוס לעיתים כמרכז הדחק שבמוח.
ההיפותלמוס מחבר את מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית על ידי ייצור והפרשה של הורמונים משחררים המועברים באמצעות מערכת הדם הוורידית אל האונה הקדמית של בלוטת יותרת המוח (אדנוהיפופיזה), כדי לאפשר שחרור הורמונים ונוירוטרנסמיטרים בעת הצורך.
בין ההורמונים המשחררים TRH (הורמון שחרור תירוטרופין), GHRH (הורמון שחרור הורמון גדילה), GnRH (הורמון שחרור גונדוטרופין) ו-CRH (הורמון שחרור קורטיקוטרופין). ההיפותלמוס מפריש גם הורמונים מעכבים ובהם ההורמונים סומטוסטטין ודופמין.
ההיפותלמוס מורכב ממרכזים של צבירי עצבים (nuclei) המפרישים הורמונים ונוירוטרנסמיטרים חיוניים. בהם מרכז פאראוונטריקולרי (paraventricular nucleus) המפריש את ההורמונים וזופרסין ואוקסיטוצין, המועברים באמצעות שלפוחיות לאורך האקסונים אל האונה האחורית (נוירוהיפופיזה) של בלוטת יותרת המוח, והורמונים נוספים.
הומאוסטזיס ותפקודים חיוניים של הגוף
ההיפותלמוס שומר על ההומאוסטזיס, כלומר, על איזון הסביבה הפנימית של המערכות הפיזיולוגיות בגוף.
ההיפותלמוס מכיל מרכזים השולטים על המשך החיים. הוא מושפע ישירות מהסביבה או דרך המוח. הוא קולט אור, נמצאים בו נוירונים המכילים קולטני אור (פוטורצפטורים) וקולטנים שחשים את לחצי המים בגוף (אוסמורצפטורים).
ההיפותלמוס שולט בטמפרטורת הגוף, בתפקוד המיני, בתחושת הרעב והצמא, ובמחזורים צירקדיים (יממתיים) כדוגמת עירות ושינה. לדוגמה, כאשר חם לנו מדי, אנו מזיעים, וכאשר קר לנו מדי, אנו רועדים. שני התהליכים נועדו להשיב את חום הגוף לרמתו הנורמלית, והם נשלטים על ידי ההיפותלמוס.
פעולת הומאוסטזיס חשובה נוספת של ההיפותלמוס היא ויסות מנגנוני הרעב והשובע.
למשל, ההיפותלמוס מעורר את הפרט למצוא מזון ולאכול כאשר מלאי האנרגיה בגוף מצטמצם.
כאשר אורגניזם נמצא במצב דחק, מופר האיזון ומתחילים תהליכים להשבתו.
להיפתלמוס גם תפקיד חשוב בתחושה של רגשות בתגובה למצבי דחק. גירוי חשמלי קל של אזורים בהיפותלמוס עשוי לגרום לתחושות עונג, וגירוי של אזורים אחרים בו עשוי לגרום לתחושות לא נעימות.
היסטולוגיה של ההיפותלמוס
ההיפותלמוס מורכב מתאי עצבים לא טיפוסיים. לתאי העצב ציטופלסמה רחבה עם גרנולות הפרשה, גרעינים קטנים, כאשר לעיתים ניתן להבחין בתאי גנגליון. בצביעה אימונוהיסטוכימית ניתן להבדיל בין האזורים השונים בהיפותלמוס (באמצעות נוגדנים ספציפיים לכל הורמון).
במיקרוסקופ אלקטרוני ניתן לראות את גרנולות ההפרשה ובהתאם לצורה ולגודל ניתן לציין לאיזה הורמון הן מתאימות.
מחלות של ההיפותלמוס
פגיעה בהיפותלמוס יכולה לנבוע כתוצאה מפגיעה בהיפותלמוס עצמו, או כתוצאה מפגיעה באיברים הקרובים אליו, כגון בלוטת ההיפופיזה, האינפונדיבולום, או תצלובת הראייה (כיאזמה אופטית). כך למשל, גידול בהיפופיזה עלול להשפיע על ההיפותלמוס עקב הקרבה האנטומית בין השניים.
מחלות הקשורות להיפותלמוס יכולות להיות מחלות סיסטמיות כגון סרקואידוזיס או שחפת, מחלות זיהומיות, גידולים בהיפותלמוס, או פגיעה כתוצאה מטראומה גופנית, פיברוזיס כתוצאה מהקרנות וכדומה. הפגיעה יכולה להתבטא בחוסר של הורמון אחר או חוסר של מספר הורמונים, כאשר האיבר הנפגע יהיה בהתאם להורמון שחסר.
סרקואידוזיס היא מחלה סיסטמית המאופיינת בהופעה של גרנולומות ללא נמק ותאי ענק רב גרעיניים. בתוך תאי הענק ניתן להבחין בגופיפי שאומן, schaumann bodies או ב-asteroid bodies, זהו אזור דמוי כוכב אשר נראה שקוף וקרומי ונמצא במרכז תא הענק. מחלה זו פוגעת בכל הגוף ויכולה לפגוע גם בהיפותלמוס. הפגיעה מתבטאת בחסר של רקמת היפותלמוס ומחסור בהפרשת הורמונים. במקרים נדירים יכול להיווצר נגע מבודד הפוגע רק בהיפותלמוס.
המרטומה היא סוג של גידול שפיר. למעשה, רקמה במבנה תקין אולם במיקום לא נכון. המרטומה יכולה להתפתח בעיקר ברצפת החדר השלישי שבמוח, באזור הקדמי, קרוב למיקומו של ההיפותלמוס, אשר נמצא על הדופן הקדמית של החדר השלישי. ההמרטומה היא גידול מוגבל היטב ומופרד מהרקמה הסמוכה על ידי קופסית, כך שניתן להסירו, אולם הגישה הכירורגית היא כאמור בעייתית. במקרים בהם יש המרטומה, ניתן לראות מבחינה היסטולוגית תאי גנגליון, תאי עצבים עם גרעינים גדולים וגרעינון בולט. תאי הגידול יכולים להפריש הורמונים שונים אשר גורמים לתופעות קליניות.
אסטרוציטומה היא גידול ממאיר, המתפתח מהאסטרוציטים (סוג של תאי גליה המהווים תמיכה לתאי המוח). אסטרוציטומות יכולות להיות בדרגות שונות של ממאירות, החל מדרגת ממאירות נמוכה (1) - תאי הגידול דומים לאסטרוציטים וגדלים באופן איטי, עד לדרגת ממאירות גבוהה (4) - ריבוי של מיטוזות, דימומים ונמק - glioblastome multiform.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מוח הביניים
קטגוריה:המערכת האנדוקרינית
קטגוריה:המערכת הלימבית | 2024-05-14T13:27:32 |
סינדרום שטוקהולם | REDIRECT תסמונת סטוקהולם | 2007-10-23T09:28:15 |
הורמונים משחררים | הורמונים משחררים הם הורמונים המופרשים ממבנה אחד, וגורמים לשחרור של הורמונים ממבנה אחר. לדוגמה, הורמונים שמופרשים מההיפותלמוס ומשפיעים על האדנוהיפופיזה (חלק של בלוטת יותרת המוח שאחראי בין השאר על הפרשת הורמון הגדילה). המונח מתייחס לחומר שידועה זהותו הכימית, בעוד חומרים שמבנם הכימי אינו ידוע מכונים פקטורים משחררים.
בין ההורמונים המשחררים שמפרישה ההיפותלמוס נהוג למנות את:
הורמון משחרר תירוטרופין – TRH
הורמון שחרור גונדוטרופין – GnRH
סומטוסטטין
Leu-enkephalin
Substance P
Vasoactive intenstial peptide
כולציסטוקינין
משחררים | 2023-06-22T04:13:13 |
לוס אנג'לס | לוס אנג'לס (באנגלית: Los Angeles, תרגום מילולי מספרדית: "המלאכים" ; מוכרת גם בראשי התיבות L.A., "אל-איי") היא העיר הגדולה ביותר במדינת קליפורניה שבארצות הברית. על פי מספר תושביה היא העיר הגדולה ביותר במערב ארצות הברית והשנייה בגודלה בארצות הברית כולה (אחרי ניו יורק). העיר ממוקמת על חופה המערבי של ארצות הברית, במחוז לוס אנג'לס שבדרום קליפורניה. אוכלוסייתה, המגוונת מבחינה אתנית, מונה נכון לשנת 2020 3,898,747 איש, ובשטחה המטרופוליני מתגוררים כ-18.7 מיליון איש.
לוס אנג'לס היא מרכז בין-לאומי לעסקים, מסחר, בידור, תרבות, תקשורת, אופנה, מדע, טכנולוגיה וחינוך. העיר היא ביתם של מוסדות מרכזיים בתחומים מגוונים, והיא אחד ממרכזי הכלכלה החשובים ביותר בארצות הברית. העיר דורגה השלישית בעושרה, אחרי ניו יורק וטוקיו, והחמישית בכוחה והשפעתה בעולם. העיר מכונה "בירת הבידור של העולם", היות שהוליווד נמצאת בתחומה – היא הובילה את העולם ליצירת סרטי הקולנוע, הפקת הטלוויזיה, משחקי הווידאו והמוזיקה המוקלטת. חשיבות עסקי הבידור בעיר הפך אותה לביתם של סלבריטאים רבים. העיר אירחה את האולימפיאדות בשנים 1932 ו-1984, ותארח את המשחקים האולימפיים בשנת 2028 – מה שהופך אותה לעיר השלישית שמארחת שלוש פעמים את המשחקים האולימפיים. אירחה בעבר מספר משחקים נוספים, כגון גמר מונדיאל 1994. בנוסף, העיר היא ביתם של מוסדות חינוך מפורסמים כמו אוניברסיטת דרום קליפורניה ואוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
החל מאוקטובר 2019 יותר מ-300 בתי עסק קיבלו אישור למכירת קנאביס, הכי הרבה בכל ארצות הברית.
לוס אנג'לס הוקמה ב-4 בספטמבר 1781, בידי המושל הספרדי פליפה דה נווה. היא הפכה לחלק ממקסיקו ב-1821 לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו. ב-1848, לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, לוס אנג'לס, עם שאר מדינת קליפורניה נרכשו על ידי ארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה אידלגו. לוס אנג'לס הוכרזה כעיר ב-4 באפריל 1850, חמישה חודשים לפני שהוכרזה קליפורניה כמדינה בארצות הברית. לוס אנג'לס נהנית מאקלים ים-תיכוני, עם 35 ימי גשם בשנה בממוצע.
מבנה העיר
לוס אנג'לס הוא גם שמו של המחוז הכולל את שטחה של העיר, אף על פי שאין זהות בין שטחה של העיר לשטחו של המחוז (ראו מפה משמאל).
העיר לוס אנג'לס של היום מורכבת מאוסף של כ-80 עיירות וקהילות במחוז, שנסתפחו תחת רשות מוניציפלית משותפת. העובדה שחלק מעיירות הסביבה סירבו להסתפח אדמיניסטרטיבית לעיר (כמו בוורלי הילס ומערב הוליווד), בעוד עיירות מרוחקות יותר כן נסתפחו, יצרה מצב בו מובלעות מסוימות בתחומה הן רשויות עצמאיות. זאת, בתוספת עירוב המושגים בין מחוז לוס אנג'לס, לעיר לוס אנג'לס, ולמטרופולין לוס אנג'לס (הכולל חלקים ממחוזות סמוכים). לרוב, מחולקת העיר בחלוקה המנהלתית הבאה: דאונטאון לוס אנג'לס, מזרח וצפון מזרח לוס אנג'לס, דרום לוס אנג'לס, אזור הנמל, הוליווד המורחבת, ווילשייר, מערב לוס אנג'לס ועמקי סאן פרננדו וקרסנטה.
היסטוריה
ממוזער|141x141px|ימין|בית עיריית לוס אנג'לס, כפי שצולם בשנת 1931, שלוש שנים לאחר בנייתו
אזור החוף בו ממוקמת העיר לוס אנג'לס יושב לפני אלפי שנים על ידי השבטים האינדיאנים טונגבה וצ'ומאש. המגע האירופאי הראשון עם האזור היה בשנת 1542, כאשר משלחת מטעם מלכות המשנה של ספרד החדשה בראשותו של חואן רודריגס קברייו נשלחה לחקור את האזור. קברייו היה מגלה ארצות פורטוגזי שהכריז על דרום קליפורניה כחלק מהאימפריה הספרדית. על אף ההכרזה, הוא המשיך במסעותיו במעלה החוף ולא הקים התיישבות במקום. הקשר האירופאי הבא עם האזור היה כ-227 שנים מאוחר יותר, ב-2 באוגוסט 1769, כאשר החוקרים גספר דה פורטולה ופרננדו די ריוורה אי מונקדה הגיעו בראש משלחת לאזור כדי למצוא אתר מתאים להקמתה של התיישבות, מזכיר המשלחת היה המיסיונר הפרנציסקני חואן קרספי שנתן לעיר את שמה.
ב-1771, הנזיר הפרנציסקני חוניפרו סרה הקים את מיסיון סאן גבריאל במה שנקרא כיום עמק סן גבריאל, מזרחית ללוס אנג'לס. ב-1777, המליץ המושל החדש של קליפורניה, פליפה דה נווה למלך ספרד החדשה להקים קבילדו באתר בו ביקר חואן קרספי 8 שנים קודם לכן. העיירה הוקמה ב-4 בספטמבר 1781 על ידי קבוצה של כ-44 מתיישבים. על פי המסורת, הקבוצה לוותה על ידי 4 חיילים ספרדים, 2 כמרים והמושל דה נווה. העיר נקראה תחילה El Pueblo de Nuestra Señora Reina de los Ángeles de la Porciuncula – "העיר של גבירתנו, מלכת המלאכים, על חלקת האדמה הקטנה" (כאשר ב"גבירתנו" הכוונה היא למרים, אם ישו). העיר נותרה עיירת חווה קטנה, ועד שנת 1820 אוכלוסייתה מנתה כ-650 תושבים. הקבילדו, מוסדות ובתי העיר הישנים ממוקמים ברובע ההיסטורי של העיר.
ספרד החדשה הכריזה על עצמאותה מספרד ב-1821, והעיירה עברה לבעלות המדינה החדשה – מקסיקו. במהלך תקופת השלטון המקסיקני, הפך המושל פיו פיקו את לוס אנג'לס לבירת מחוז אלטה קליפורניה. בשנת 1846 נפתחה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, במהלכה נכבש שטחה של מדינת קליפורניה על ידי כוחות צבא ארצות הברית. המלחמה הסתיימה בשנת 1848.
סלילתה של מסילת הברזל הדרום-פאסיפית ב-1876 וגילוי נפט בסביבות העיר בשנת 1890 עוררו את צמיחתה של לוס אנג'לס, והפכו אותה ליצרנית הנפט החשובה ביותר בארצות הברית, כשהיא מייצאת כרבע מצריכת הנפט העולמית.
עם כניסת המאה ה-20, אוכלוסיית העיר גדלה עד למעל ל-102,000 תושבים. העיר הפכה לצומת דרכים חשוב בשל הנגישות של מסילות הברזל והנמל של העיר, והיא התחילה בתנופת צמיחה במהלכה קמו מפעלי תעשייה רבים ואוכלוסיית העיר צמחה במהירות. צמיחת האוכלוסייה הובילה להידלדלות באספקת המים של העיר. השלמת בנייתו של מוביל המים לעיר בשנת 1913 הבטיח את המשך צמיחתה. בשנות העשרים תעשיות הקולנוע והתעופה הגיעו לעיר, מה שהבטיח את המשך צמיחתה של העיר אפילו בתקופת השפל הגדול. ב-1932, כשאוכלוסייתה נושקת למיליון תושבים העיר אירחה את אולימפיאדת 1932.
בשנת 1942 נפוצו שמועות על תקיפה אווירית צפויה, שלא התרחשה כלל. אירוע זה מכונה "קרב לוס אנג'לס".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה העיר בשגשוגה האדיר ותהליך הפרוור הוביל להתרחבותה של העיר עד לעמק סן פרננדו. ב-1969, הייתה העיר לאחד מאתרי יצירתו של האינטרנט, כשהשדר הראשון של ARPANET נשלח מאוניברסיטת קליפורניה לעיר מנלו פארק הסמוכה.
באוגוסט 1965 אירעו בעיר מהומות ווטס מפגינים שמחו על הבדלי המעמדות בין שחורים ולבנים בעיר, במהומות נהרגו 34 בני אדם ולמעלה מ-1,000 נפצעו. ב-1984, אירחה העיר את משחקי האולימפיאדה פעם נוספת. אף על פי שהיא הוחרמה על ידי 14 המדינות הקומוניסטיות, האולימפיאדה של שנת 1984 הייתה האולימפיאדה הרווחית ביותר בהיסטוריה. בסוף שנות ה-80 העיר נפגעה, בדומה לערים גדולות אחרות בארצות הברית, מהתפשטות סם הקוקאין שהובילה לעלייה בפשיעה, מלחמת כנופיות ושחיתות משטרתית. ב-1992 פרצו בעיר מהומות חסרות תקדים על רקע גזעי. ב-1994, רעידת אדמה בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר זעזעה את העיר וזרעה הרס בהון עתק של כ-12.5 מיליארד דולרים וכ-72 הרוגים.
ב-2002, רוב הבוחרים בעיר הצביעו נגד ההצעה להפריד את עמק סן פרננדו ושכונת הוליווד מהעיר לוס אנג'לס. במהלך אותו עשור, שיעורי הפשיעה בעיר צנחו, דבר שהפך את לוס אנג'לס בשנת 2012 לעיר הכי בטוחה בארצות הברית מבין הערים המאוכלסות ביותר (2 מיליון תושבים ומעלה). בשנים הבאות, בעיית יוקר המחיה בלוס אנג'לס ובמיוחד מחירי דיור גבוהים, הובילו לתהליך ג'נטריפיקציה והתפתחות עירונית משמעותית באזורים "נשכחים" של העיר. תהליך זה הוביל לשינוי ניכר בחזות שכונות רבות במרכז ואף בדרום לוס אנג'לס. ביניהן; הוליווד, קוריאה טאון, סילבר לייק, אקו פארק, קרנשו, בולדווין הילס, פארק מסה הייטס ועוד.
גאוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|מראות לוס אנג'לס, לכיוון מזרח
צורתה של העיר לוס אנג'לס יוצאת מגדר הרגיל, ועל פי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית שטחה הכולל הוא כ-1,302 קמ"ר, מתוכם כ-1,214 קמ"ר הם של אדמה וכ-88 קמ"ר הם של מים. אורכה המרבי של העיר הוא כ-71 קילומטרים ורוחבה המרבי הוא כ-47 קילומטרים. היקפה הכולל של העיר הוא כ-550 קילומטר. שטחה הוא התשיעי בגודלו בארצות-הברית.
בנוסף להיותה עיר מישורית, חלקים מן העיר הם הרריים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא כ-1,550 מטרים, הנמצאת בקצהו הצפון מזרחי של עמק סאן פרננדו. רכס ההרים סנטה מוניקה חוצה את העיר לוס אנג'לס, מה שהופך אותה לעיר היחידה בארצות הברית אשר עובר בה רכס הרים. רכס ההרים משתרע ממערב למזרח, ומבדיל בין החלק העירוני של העיר לבין החלק היותר פרוורי של העיר, עמק סן פרננדו (שגם הוא חלק מהעיר). רכס ההרים גורם לכך שיש רק שלושה כבישים מרכזיים שמקשרים בין שני חלקי העיר: ה-5 בצד המזרחי, ה-101 שעובר ליד העיר התחתית, וה-405 בצד המערבי של העיר.
נהר לוס אנג'לס, נהר אכזב הזורם בשטחי העיר הפך עם השנים לערוץ הניקוז שלה. תוואי הנהר יושר ודפנותיו כוסו בבטון על מנת שישמש כמונע הצפות.
גאולוגיה
לוס אנג'לס, כשאר קליפורניה, נתונה לרעידות אדמה תכופות על שום היותה שוכנת בקרבת טבעת האש. חוסר היציבות הגאולוגית באזור הוביל להעתקים רבים, שהעיקרי מביניהם הוא העתק סן אנדראס, אשר גורמים לכ-10,000 רעידות אדמה בשנה בממוצע באזור. על אף המספר, עוצמת רובן של רעידות האדמה היא חלשה ועל כן אינן מורגשות בעיר. חלקים מן העיר אף חשופים לצונאמים שעשויים להגיע מן האוקיינוס השקט.
בשל כך בלוס אנג'לס יש פחות בניינים גבוהים בשל הסיכון הגבוה לרעידות אדמה.
אקלים
לוס אנג'לס ידועה באקלים הנוח השורר בה. היא נהנית מאקלים סובטרופי-ים תיכוני. בשל גודלה של העיר וסביבתה המגוונת הטמפרטורות יכולות להשתנות באופן ניכר בין אזורים שונים, עד כ-C° 20 הפרש בין מרכז העיר לבין חוף הים. בחורף, הטמפרטורות הן בסביבות ה-C° 12. בקיץ הטמפרטורה הממוצעת היא כ-C° 24, אולם לא נדירים גם ימים בהם הטמפרטורה עוברת את ה-C° 30. טמפרטורות הקיצון שנמדדו בעיר הן C° 45 (בספטמבר 2010) ו-C° 4− (בדצמבר 1944). האקלים עיצב במידה רבה את מראה העיר, והיא נהנית מימי שמש מרובים, ורק כ-35 ימי גשם בשנה. במדינת קליפורניה שוררת התופעה המטאורולוגית "עגמומיות יוני" או "אפרוריות מאי", המעניקים לימיו האחרונים של האביב ולימיו הראשונים של הקיץ שמיים מעוננים ומעורפלים, וערבים בהירים ושמשיים.
במהלך עונת סופות החורף העיר מוכה בגשמים חזקים וסופות רעמים. מרכז העיר והאזורים ההרריים הם גשומים במידת מה יותר מאשר אזור החוף. ירידת שלגים בעיר היא מחזה נדיר ביותר, על אף שהאזורים ההרריים שבגבולות העיר מושלגים כמעט בכל חורף. ירידת השלגים הגדולה ביותר בעיר הייתה בשנת 1932, עת כיסה את העיר מרבד שלג בגובה 5 סנטימטרים בעוד שהשלג האחרון התרחש בפברואר 2019 (השלג הראשון מאז 1962).
זיהום האוויר
מרכז|ממוזער|650px|מבט של לוס אנג'לס מכוסה ערפיח
בעקבות צורתה המיוחדת של העיר, נסיעה מרובה במכוניות, ופליטות מנמל לוס אנג'לס-לונג ביץ', העיר לוס אנג'לס סובלת מזיהום אוויר כבד בצורה של ערפיח. אגן לוס אנג'לס ועמק סאן פרננדו פגיעים להיפוך טמפרטורות, אשר נובע מפליטות האגזוזים של מכוניות, מטוסים, רכבות, ספינות ומהפליטות התעשייתיות ברחבי העיר. שלא כמו בערים אחרות המסתמכות על הגשם בניקויו של זיהום האוויר, בלוס אנג'לס ישנם רק כ-35 ימי גשם בשנה, ולכן זיהום האוויר מצטבר יום אחר יום. בעיות באיכות האוויר בלוס אנג'לס ובערים אחרות ברחבי ארצות הברית הובילו להוצאתו לפועל של חוק האוויר הנקי, אשר הגדיר תקני זיהום אוויר מחמירים. הערפיח צפוי להיעלם בשנים הקרובות עקב מספר צעדים שנקטה מדינת קליפורניה, ביניהן: הגברת התפוצה של מכוניות חשמליות או היברידיות ושכלולים בתחבורה הציבורית.
על אף שיפורים אלו באיכות האוויר ובתקני זיהום האוויר, הדוחות השנתיים של איגוד הריאות האמריקני ב-2006 וב-2007 הציב את לוס אנג'לס בראש רשימת הערים המזוהמות, אך ב-2008, היא ירדה למקום השני. בנוסף לזאת, מי התהום בעיר נמצאים בסכנה מתגברת מפני התרכובת הכימית MTBE הנשפכת מתחנות דלק ומחומצה על-כלורית המופקת מדלק טילים. הזיהום בעיר הוא עדיין בעיה משמעותית, אך ננקטים צעדים משמעותיים על מנת לשפר את מצב האוויר והמים. ב-2010 השיגה העיר את אחת ממטרותיה העיקריות, כש-20 אחוז מצריכת האנרגיה שלה הופקה מאנרגיה מתחדשת.
פלורה
אזור העיר עשיר בצמחייה מקומית, עקב הגיוון הטבעי בבתי הגידול בחלקיה השונים של העיר, וביניהן חופים, ביצות והרים. האזור הבוטני הנפוץ ביותר בעיר הוא סבך מרווה חופי, המכסה את צלעות הגבעות בחורשות טבעיות. הצמחים המקומיים הנפוצים הם: פרג קליפורני, פרג מטילייה, גרגיר חג המולד, אלוני החוף ושיפון בר ענק. רבים ממינים אנדמיים אלו – חמניית לוס אנג'לס לדוגמה – הפכו לכה נדירים עד שהוגדרו כמינים בסכנת הכחדה. על אף שהם אינם טבעיים באזור העיר, העץ הרשמי של העיר הוא עץ אלמוג החוף, והפרח הרשמי שלה הוא ציפור גן עדן. ניתן לראות בסביבות העיר את הוושינגטוניה החסונה, הוושינגטוניה פיליפרה והפיניקס הקנרי, על אף שהאחרון אינו עץ טבעי לאזור דרום קליפורניה.
כלכלה
ממוזער|שמאל|250px|דאונטאון לוס אנג'לס, המרכז המסחרי של העיר
כלכלת לוס אנג'לס מורכבת בעיקר ממסחר בין-לאומי, מתעשיית הבידור (סרטי קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ומשחקי וידאו), מתעשיות החלל והתעופה, ומהטכנולוגיה, הנפט, האופנה והתיירות. בנוסף, לוס אנג'לס היא מרכז התעשייה והייצור הגדול ביותר במערב ארצות הברית. הנמלים הסמוכים של לוס אנג'לס ולונג ביץ', יוצרים את נמל הסחר החמישי בחשיבותו בעולם, ולנמל עיקרי ביותר בסחר בארצות האוקיינוס השקט. תעשיות משמעותיות נוספות בעיר הן תעשיית התקשורת, פיננסים, משפטים, בריאות ותחבורה. לאזור לוס אנג'לס רבתי תוצר גולמי מעל 1.0 טריליון דולר בשנה (נכון לשנת 2018), מה שהופך אותה לאזור הכלכלי השלישי בגודלו בעולם, לאחר טוקיו וניו יורק. לוס אנג'לס דורגה כעיר עולם מדרגת אלפא.
עד לאמצע שנות ה-90, הייתה לוס אנג'לס ביתם של מוסדות בנקאיים ופיננסיים רבים ומשמעותיים במערב ארצות הברית. אך איחודם של רבים ממוסדות אלו עם מוסדות גדולים יותר גרמו להעתקתם לערים אחרות, כמו סן פרנסיסקו, סיאטל ושארלוט.
העיר היא ביתן של 7 חברות מדירוג 500 החברות הראשונות והם: קונצרן התעופה, החלל והביטחון נורת'רופ גראמן, חברת האנרגיה אוקסידנטל פטרולום, ספק הבריאות הלת' נט, פירמת המהנדסים AECOM, יצרן הפלדה ריליאנס פלדה ואלומיניום, קבוצת הנדל"ן ריצ'רד אליס, והקבלן טוטור פריני.
האזור המטרופוליטני והפרוורי של העיר מאכלס את החברות הפרטיות שהעתיקו את משרדיהן מחוץ לעיר על מנת להתחמק מן המיסים הגבוהים שגובים בה, אך עדיין ליהנות מהקרבה אליה. לעומת המיסים הגבוהים שנגבים בתחומי העיר, בערי המגורים הסובבות אותה המס הוא נמוך וסמלי. אוניברסיטת דרום קליפורניה היא המעסיק הגדול ביותר מן המגזר הפרטי בעיר, והיא תורמת כ-4 מיליארד דולר לכלכלתה.
נכון לשנת 2010 ממוצע ההכנסה למשק בית בעיר עומד על כ־49,497 דולר, וכ-22% מתושבי העיר חיים מתחת לקו העוני.
תחבורה
למרות הצפיפות הגדולה של העיר, ממוצע נסיעה של אזרח למקום עבודתו נכון לשנת 2016 עומד על כ־29.2 דק', בדומה לסן פרנסיסקו וקצר יותר מאשר בערים כמו ניו יורק, אוקלנד, פילדלפיה ושיקגו.
בעיר רכבת קלה, רכבת תחתית, מטרו אוטובוסים בעלות גבוהה מאוד, על פי סקר שנערך בשנת 2016 עולה שכ־9.2% מתושבי העיר נוסעים למקום עבודתם בתחבורה הציבורית. הרכבת התחתית בעיר היא התשיעית הכי עמוסה בארצות הברית.
בעיר גם נמל לוס אנג'לס שאורכו 69 ק"מ. נמל זה ביחד עם נמל לונג ביץ' החמישי העמוס ביותר בעולם והראשון בארצות הברית. בשנת 2014 שירת הנמל כ־590,000 נוסעים. בעיר עוד מספר נמלים קטנים אינם תעשייתיים.
תרבות
ממוזער|שמאל|250px|הוליווד, רובע בעיר הידוע כמרכז תעשיית הקולנוע של ארצות הברית
פעמים רבות מכונה העיר בירת הבידור של העולם. לוס אנג'לס היא ביתו של הוליווד, שנודע בעולם כמקום בו נולדו לראשונה סרטי הקולנוע. כעדות לעליונותה של העיר בתחום זה, מדי שנה נערך בה טקס פרסי האוסקר, שהוא טקס חלוקת פרסי הקולנוע הוותיק, המפורסם והמשמעותי ביותר בעולם. יתרה מזו, בכל שנה נערכים בעיר כ-54 פסטיבלי סרטים בין-לאומיים. בנוסף, בעיר נמצא בית הספר ללימודי הקולנוע הוותיק והטוב ביותר מסוגו בארצות הברית, שהוא שלוחה של אוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס.
ממוזער|ימין|250px|שלט הוליווד בשדרה, השוכן על גבעות הרובע, משמש כסמל לתעשיית הסרטים האמריקאית
אמנויות הבמה משחקות תפקיד משמעותי בזהותה התרבותית של העיר. ישנם מעל ל-1,000 קבוצות מוזיקה, תיאטרון, וריקוד המופיעות ברחבי העיר. מרכז המוזיקה של לוס אנג'לס הוא אחד משלושת מרכזי אומנויות הבמה הגדולים ביותר בארצות הברית. אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני, שהוא הדובדבן שבמרכז המוזיקה, הוא ביתה של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס. מוזיאון פול גטי מכיל מגוון של אומנות מערבית, מימי הביניים ועד ימינו.
היותה של לוס אנג'לס העיר השנייה בגודלה בארצות הברית, אחרי ניו יורק, והיותן של שתי ערים אלו מרוחקות כל כך האחת מהשנייה, גרם להשוואות אין-סופיות בין שתי הערים; שתיהן מייצגות נאמנה היבטים רחבים של התרבות ואורח החיים האמריקאי, ועם זאת שתיהן שונות לחלוטין באופיין האחת מהשנייה.
שמאל|ממוזער|250px|מטה העיתון הלוס אנג'לס טיימס
במשחקי המחשב הידועים מסדרת "Grand Theft Auto", בהם Grand Theft Auto: San Andreas ו-Grand Theft Auto V, מבוססת העיר "לוס סנטוס" שבמשחק על לוס אנג'לס. ב-GTA: San Andreas, נמצאת לוס אנג'לס לצד שתי ערים נוספות במשחק, ועלילתו מבוססת על מהומות לוס אנג'לס משנת 1992.
תקשורת
אמצעי התקשורת בלוס אנג'לס משרתים אוכלוסייה רחבה של מיליוני אנשים. לוס אנג'לס טיימס הוא העיתון המרכזי בסביבות העיר, ואילו לה אופיניון הוא העיתון דובר הספרדית המרכזי בסביבותיה. בנוסף לעיתונים אלו, ישנם עיתונים קטנים – שבועונים וירחונים – היוצאים לאור בעיר וישנם אף המתמקדים באזוריה השונים ובנושאים ספציפיים כמו עסקים ומוזיקה. ישנם גם עיתונים קטנים היוצאים לאור בשפות השונות של תושבי העיר: עברית, ארמנית, קוריאנית, פרסית, רוסית, סינית ויפנית. רוב הערים הנמצאות בפרווריה של לוס אנג'לס גם הן מוציאות לאור עיתון משלהם הנוגע לתחומי העיר.
לעיר ערוצי חדשות מרכזיים, שלוש תחנות של רשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית וערוצים דוברי ספרדית. בנוסף, פועלות באזור כמה תחנות שידור עצמאיות.
ספורט
ממוזער|שמאל|250px|הסטייפלס סנטר, היכל ספורט רב־שימושי בדאונטאון לוס אנג'לס, המשמש קבוצות רבות בעיר: לוס אנג'לס לייקרס ולוס אנג'לס קליפרס בכדורסל, לוס אנג'לס קינגס בהוקי קרח, ולוס אנג'לס ספארקס בכדורסל נשים
שמאל|ממוזער|250px|הסטייפלס סנטר ממבט על
לוס אנג'לס היא ביתן של קבוצות ספורט חשובות וגדולות רבות ובהן: לוס אנג'לס דודג'רס ולוס אנג'לס איינג'לס – קבוצות בייסבול מליגת ה-MLB, לוס אנג'לס קינגס – קבוצת הוקי קרח מליגת ה-NHL, לוס אנג'לס לייקרס ולוס אנג'לס קליפרס – קבוצות כדורסל מליגת ה-NBA, לוס אנג'לס ראמס ולוס אנג'לס צ'רג'רס – קבוצות פוטבול מליגת ה-NFL, לוס אנג'לס ספארקס – קבוצת כדורסל נשים מליגת ה-WNBA, ולוס אנג'לס גלאקסי ומועדון הכדורגל לוס אנג'לס – קבוצות כדורגל מליגת ה-MLS.
לוס אנג'לס אירחה פעמיים את משחקי האולימפיאדה, בפעם הראשונה ב-1932 ובפעם השנייה ב-1984. טרם משחקי האולימפיאדה ב-1932, שמו של הרחוב העשירי בעיר שונה לשדרות האולימפיאדה. בנוסף, העיר אירחה את משחקי הסופרבול הראשון והחמישי, וכמה משחקים ממונדיאל 1994, וביניהם גם את גמר הטורניר.
בעיר מספר אצטדיוני ספורט, החשובים שבהם הם אצטדיון דודג'ר, לוס אנג'לס ממוריאל קוליסיאום, וסטייפלס סנטר. אצטדיונים אלו הם קומפלקסים המשמשים בנוסף לתחרויות ספורט גם לקונצרטים ולטקסים כמו טקס פרסי גראמי. מרכז סטייפלס הוא אצטדיון הבית של הקליפרס, הלייקרס, הספרקס, והקינגס.
הלוס אנג'לס איינג'לס מאנהיים והאנהיים דאקס גם הם משויכים לעיר על אף מיקומם בעיר אנהיים.
דמוגרפיה
גזע ומוצא אתני
+"גזע" (race)19401970199020102020היספני-לטיני7.1%17.1%39.9%48.5%46.9%לבנים (לא היספנים)86.3%61.1%37.3%28.7%28.9%שחורים4.2%17.9%14.0%9.6%8.3%אסייתים2.3%3.6%9.8%11.3%11.7%
דת
שמאל|ממוזער|250px|הבניין האייקוני המפורסם "Theme Building" לצד מגדל הפיקוח, נמל התעופה הבין-לאומי של לוס אנג'לס
הארכיבישוף הקתולי של לוס אנג'לס הוא מנהיג הארכי-דיוקסיה הגדולה ביותר בארצות הברית. ב-2002, הושלמה בנייתה של קתדרלת גבירתנו של המלאכים בצפון-מרכז העיר. בנוסף, ישנן קהילות וכנסיות קתוליות רבות ברחבי העיר. מקדש לוס אנג'לס הוא המקדש המורמוני השני בגודלו בעולם. בעת בנייתו ב-1956, הוא היה המקדש הגדול ביותר בעולם – מדשאותיו כוללות מרכז מבקרים, ספרייה ואת משרדי המיסיון המורמוני בעיר.
בשל גיוון האוכלוסייה בעיר, לתושביה דתות רבות ומגוונות גם כן. הדתות המרכזיות בעיר הן: נצרות קתולית, יהדות, נצרות פרוטסטנטית, מורמונים, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם, זורואסטריות, סיקיזם, הדת הבהאית, נצרות אורתודוקסית, סופיות ואחרות. מהגרים מרחבי אסיה לדוגמה, יצרו קהילות בודהיסטיות חזקות ברחבי העיר, והפכו אותה למרכז הבודהיסטי המגוון ביותר בעולם.
הקהילה היהודית
באזור העיר לוס אנג'לס נמצא ריכוז היהודים השני בגודלו בארצות הברית – כ-621,000 יהודים, אשר מחציתם מתגוררים בעמק סן פרננדו. מעל ל-200 בתי כנסת מהזרמים השונים (רפורמית, קונסרבטיבית, אורתודוקסית ורקונסטרוקטיבית) ממוקמים ברחבי העיר, אשר רובם נמצאים בעמק סן פרננדו ובמערב העיר. לב הקהילה היהודית הוא סביב שדרות פרפקס ופיקו. בעיר יוצא עיתון בעברית, הנקרא שלום ל.א. בית הכנסת הראשון שהוקם באזור, קהילת בני ברית, הוקם על ידי הקהילה היהודית ב-1862 ונקרא היום בית כנסת שדרות ווילשיר. בנוסף, ישנו בעיר מרכז קבלה מפורסם.
בעיר ישנה קהילה יהודית גדולה של יוצאי איראן ובשל כך זכתה העיר בפי הקהילה היהודית פרסית בכינוי "טהרנג'לס".
ערים תאומות
ללוס אנג'לס 25 ערים תאומות:
ראו גם
בוורלי הילס
הוליווד
צפון-מערב לוס אנג'לס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קליפורניה: ערים
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:ארצות הברית: ערי חוף
קטגוריה:מחוז לוס אנג'לס: ערים
קטגוריה:ארצות הברית: ערי נמל בחוף המערבי
קטגוריה:קליפורניה: מושבי מחוזות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1781 | 2024-10-13T18:03:41 |
נקודת קיצון | 250px|ממוזער|שמאל|נקודות קיצון מקומיות וגלובליות עבור הפונקציה cos(3πx)/x, 0.1≤x≤1.1
במתמטיקה, נקודת קיצון (נקודת אקסטרמום) של פונקציה סקלרית היא נקודה שבה ערכה הוא גבוה ביותר או נמוך ביותר. יש להבדיל בין נקודות קיצון מקומיות ובין נקודות קיצון מוחלטות (גלובליות). נקודת קיצון גלובלית היא כזו שהערך בה הוא הגדול ביותר (או הנמוך ביותר) בכל תחום ההגדרה של הפונקציה. לעומת זאת, נקודת קיצון מקומית היא כזו שקיימת סביבה של הפונקציה שבה ערכה של הפונקציה באותה נקודה הוא הגבוה או הנמוך ביותר.
הדרך היעילה ביותר למציאת נקודות קיצון של פונקציה היא באמצעות שימוש בנגזרת.
הגדרה פורמלית
תהא פונקציה.
נאמר שהנקודה היא מקסימום גלובלי של הפונקציה אם לכל נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה מתקיים .
נאמר שהנקודה היא מינימום גלובלי של הפונקציה אם לכל נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה מתקיים .
נאמר שהנקודה היא מקסימום מקומי של הפונקציה אם קיימת סביבה של כך שלכל נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה מתקיים .
נאמר שהנקודה היא מינימום מקומי של הפונקציה אם קיימת סביבה של כך שלכל נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה מתקיים .
בשם נקודת קיצון של נקרא לכל נקודת מינימום או מקסימום, מקומית או גלובלית, של הפונקציה.
נשים לב כי הגדרה זו מתבססת על כך שהפונקציה היא סקלרית, כלומר תמונתה היא מספר ממשי. אם הפונקציה הייתה מחזירה וקטור, למשל, היה טבעי פחות לדבר על נקודות קיצון שכן אין לווקטורים יחס סדר כמו זה של המספרים הממשיים.
משפט פרמה קובע כי אם פונקציה גזירה בנקודה מסוימת, ובאותה הנקודה יש לה נקודת קיצון (מקסימום מקומי או מינימום מקומי), הנגזרת שווה לאפס באותה נקודה. כלומר שיפוע המשיק לפונקציה בנקודה זו הוא אפס. ההפך לא תמיד נכון - נגזרת יכולה להיות שווה לאפס גם בנקודה שאינה מקסימום או מינימום, אלא נקודת פיתול או אחרת.
נשים לב כי יכולה להיות נקודת קיצון גם במקרה בו הנגזרת לא מוגדרת, כלומר בנקודה בה שיפוע המשיק, אם קיים, אינו מוגדר. לדוגמה, הפונקציה: שנגזרתה: . ניתן לראות כי הפונקציה מוגדרת ורציפה לכל , אך אינה גזירה בנקודה שהיא למעשה נקודת קיצון (מינימום מקומי וגלובלי) של הפונקציה. כלומר לא מוגדר שיפוע למשיק בנקודה זו. היות שהגבול החד צדדי של הנגזרת כאשר שואף לאפס מימין ומשמאל הוא אינסופי, קיים בנקודה זו משיק אנכי לפונקציה.
סיווג נקודות קיצון
ניתן לקבוע את סוג נקודת הקיצון (מינימום או מקסימום) על ידי אחת מהדרכים הבאות:
הצבה בשני צדי נקודת הקיצון
ניתן לקבוע את סוג נקודת הקיצון על ידי הצבת ערכים בנגזרת משני צידי הפונקציה וכך לקבוע האם הנגזרת היא חיובית או שלילית, כלומר האם הפונקציה המקורית היא עולה או יורדת. נקודת מינימום היא נקודה בה הפונקציה יורדת לפניה ועולה אחריה, ונקודת מקסימום, להפך.
בדרך דומה ניתן להציב לפחות שני ערכים בפונקציה המקורית ולבדוק בצורה זו האם הפונקציה עולה או יורדת באזור מסוים.
הצבה בנגזרת השנייה
דרך נוספת לקביעת סוג נקודת הקיצון היא להציב את ערך נקודת הקיצון בנגזרת השנייה. כך שאם הנגזרת השנייה חיובית, אזי הפונקציה קמורה כך שנקודת הקיצון היא נקודת מינימום. ואם הנגזרת השנייה שלילית אזי הפונקציה קעורה, כך שנקודת הקיצון היא נקודת מקסימום.
ראו גם
נקודת פיתול
מטריצה חיובית
קישורים חיצוניים
נקודות מקסימום ומינימום בפרבולה, באתר לרגו (LerGO)
קטגוריה:אופטימיזציה רציפה
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2024-03-14T08:50:41 |
יאיר קלינגר | יאיר קְלִינְגֶר (נולד ב-13 ביולי 1944) הוא מלחין ישראלי, פזמונאי, זמר, מנהל מוזיקלי של הרכבים מוזיקליים רבים. עם שיריו המוכרים נמנים "אדמה" (עפרה חזה), "חלומות" (רוחמה רז), "דרישת שלום" (ירדנה ארזי), "אני עושה לי מנגינות" (סקסטה), "אצלך כמו תמיד" ("סילבן ויאיר"), "כל נדריי" (חיים משה), "הביתה" (ירדנה ארזי), "נשבע" (חיים משה), "עופרה", "אבשלום" (מוטי פליישר), "אין דבר" (טל סונדק), "קום והתהלך בארץ" (להקת פיקוד הצפון) ו"עגילי דמאר".
ביוגרפיה
ילדות
קלינגר נולד בתל אביב, ב-1944, כבן זקונים להורים שעלו לישראל מפולין בשנת 1933. ביתו היה מסורתי ובילדותו למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "בילו", שהיה סמוך למקום מגוריו.
חשיפתו הראשונה למוזיקה באה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלך ביקוריו עם אחותו הגדולה בבית הקפה "גינתי" שעל שפת ימה של תל אביב. בבית הקפה הייתה תזמורת קטנה שניגנה שירים ישראליים, הזמר-מתופף בתזמורת היה יהושע שתיל, שנעשה לאליל ילדותו של קלינגר.
את לימודי הפסנתר הסדירים שלו החל קלינגר בגיל 9. כבר בגיל 11 התחיל לכתוב את יצירותיו הראשונות, שבהן ניסה ליצור בסגנון המוזיקה הקלאסית ששמע בבית הוריו.
בשנת 1956 בהיותו בכתה ו' הצטרף ל"צופים" שם עברה עליו כל תקופת ההתבגרות והשפיעה על עיצוב אישיותו והשקפותיו. בשנת 1958 החליט לחצות את הקווים לכיוון החילוניות, ונרשם ללימודי תיכון עירוני א' בתל אביב.
בגרות
בבית הספר התיכון היה פעיל בחוג הדרמטי ולראשונה בחייו הופיע על במת תיאטרון. תפקידו הראשון היה, אליק, במחזה "הוא הלך בשדות".
באותה תקופה נכתבו גם השירים הראשונים שלו, בעידוד של אחיו שנהג לארגן הצגות בבית הספר שבו היה מורה לאמנויות. בין הלחנים שהלחין באותה תקופה היו שירים להצגה "הזמיר של מלך סין".
באותה תקופה המשיך להיות פעיל מאוד ב"צופים" ולשחק כדורסל. תחילה בקבוצת "אליצור" תל אביב ואחר כך ב"מכבי תל אביב". בקיץ 1961 נבחר להשתתף במשלחת צופי ישראל שיצאה למחנות קיץ בארצות הברית.
צבא
בשנת 1962 התגייס קלינגר לצבא ושירת בנח"ל במסגרת גרעין הצופים "רגב". באותה תקופה כתב הצגות והעלה אותן כנח"לאי, בין השאר בקבוצת כנרת שם שהה הגרעין. אחרי קורס הצניחה והאימון המתקדם, נשלח קלינגר לשל"ת (שרות ללא תשלום) כמדריך בתנועה. מאז ועד סוף שירותו הצבאי היה מרכז שבט צופי "קהילה" ברחוב "מלצ'ט" בתל אביב, שם פגש את המדריכה דורית פולק, לימים אשתו.
תקופת התיאטרון והמוזיקה
בשנת 1964 החל קלינגר לימודי תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
באותה תקופה זכה לגלם תפקידים במחזות "אנה פרנק", "השיעור" מאת אז'ן יונסקו ו"השכנים" מאת ג'יימס סונדרס. במקביל ללימודיו באוניברסיטה השתלם בסדנת משחק לשחקנים צעירים של נולה צ'לטון ולמד בסטודיו למשחק של תיאטרון הקאמרי, בניהולו של אפרים סטן. בהמשך החל גם לשחק בהצגות התיאטרון של הקאמרי.
בשנת 1966 כתב, את השיר "בואי ילדה", (מילים ולחן) שהתקבל לפסטיבל הזמר והפזמון. ככל שירי הפסטיבלים הראשונים, זכה גם שיר זה לביצוע כפול, של עדנה גורן ושל שלישיית גשר הירקון. זה היה שירו הראשון שהתפרסם ברבים והושמע ברדיו.
אחרי יותר משלוש שנים בקאמרי שיחק מספר תפקידים בתיאטראות אחרים: בתיאטרון אהל, ובתיאטרון החאן.
בשנת 1968 הלחין ושר בהצגה "ירושלים שלי" ב"תיאטרון החאן" את השיר "שילחו את הרשימה" (מילים: דן אלמגור לחן: יאיר קלינגר). באותה תקופה הלחין למוטי פליישר את "עפרה" (מילים: אורי אסף) ואת "אבשלום" (מילים: רות חשמן). ללהקת פיקוד הדרום הלחין את "אני אצבוט לך" (מילים: חשמן), ולדני גרנות את "לאהוב את החיים" (מילים: יובב כץ). השירים זכו להצלחה ונתנו דחיפה גדולה לקריירה המוזיקלית שלו.
ב-1970 הקים קלינגר יחד עם צילה דגן ודני מסנג את ההרכב "שלישיית הצירוף המקרי". השיר הבולט שלהם היה "בלדה ללוח השנה", שהלחין קלינגר למילים של אפרים רימון.
1971-1982: פריז
בקיץ 1971, לאחר פירוק "שלישיית הצירוף המקרי", נסע קלינגר לפריז עם להקת כרמון לחודש הופעות בתיאטרון "אולימפיה" בפריז. בעקבות מספר היכרויות מקצועיות שיצר, נשאר בפריז 11 שנים, עד 1981.
בפריז הכיר את סילבן מרגי, זמר ישראלי, שניסה את מזלו בעיר. ההיכרות ביניהם הולידה את הצמד "סילבן ויאיר". הם עבדו יחד במשך כ-11 שנים במסגרות שונות. סילבן ויאיר הופיעו בתוכניתה של ריקה זראי, שהייתה אז כוכבת גדולה בצרפת, ובהופעות מטעם משרד התיירות הישראלי בפריז, לקידום התיירות לישראל. ההופעות התקיימו במקומות רבים בעולם. בין השאר השתתפו סילבן ויאיר בשני סיבובי הופעות כמלווים של הזמר ז'ו דסאן, המוכר משירים כ"הו שאנז אליזה", ו"קיץ אינדיאני", ב"אולימפיה" בפריז.
בפריז למד קלינגר הלחנת מוזיקה לסרטים וכתב לחנים לזמרים מקומיים, בהם ללהקת הקומפניון דה לה שנסון וכן לזמרת הישראלית במקורה ריקה זראי.
מדי שנה שלח קלינגר שירים לתחרויות פסטיבל הזמר, ואחר כך לקדם אירוויזיון. לא מעט שירים התקבלו והוקלטו, ובהם "אצלך כמו תמיד" ("סילבן ויאיר", 1973), "שיר לאבא ואמא" ("סילבן ויאיר", 1974), "שיר לי שירי לי" (עירית בולקא וויקי תבור, 1979), "אני עושה לי מנגינות" (סקסטה (להקה), 1980) ו"בוא אליי" (חדווה עמרני).
אחד השירים ששלח מפריז לישראל היה "חלומות". הוא בוצע בתחילה בצרפת על ידי הזמרת ניקול ריו, בארץ היה ללהיט גדול בביצוע רוחמה רז (למילים של רחל שפירא).
שנות ה-80 וה-90 בישראל
בתחילת שנות ה-80, חזר קלינגר לישראל. שירים בולטים שלו באותה תקופה היו "ימים טובים, ימים באים" ששרה להקת סקסטה ו"הביתה", ששרה ירדנה ארזי למילים של אהוד מנור. השיר נכתב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וקרא להחזיר את החיילים הביתה "משדות זרים". הלחן הזה בוצע במקור עם מילים בצרפתית על ידי סילבי ורטאן. שיר נוסף מתקופה זו הוא "דרישת שלום" ששרו ירדנה ארזי ולהקת הנח"ל באירוע ה"שירותרום" של גלי צה"ל ב–1985.
באותה שנה הופיע קלינגר במסגרת להקת "ארבע לב אדום", יחד עם סילבן מרגי ועם פנינה בריק ורותי בן אברהם, יוצאות סקסטה, בקדם האירוויזיון עם השיר "הוא יבוא". גם שירה של הלהקה "הנערה עם השחפים" זכה להשמעות רבות.
להיטו הגדול של קלינגר באותה שנה היה השיר "קום והתהלך בארץ", למילותיו של יורם טהרלב בביצוע להקת פיקוד צפון, כשהסולנים היו יהודה אליאס (שקולו הביא להשוואות לקולו של הזמר יהורם גאון) ויסמין גמליאל. שיר נוסף שהלחין למילותיו של שמוליק קלוסקי, בביצוע יהודה אליאס, הוא "ארץ אחת" שהיה לאחד מריקודי העם הקלאסיים והאהובים.
להיטים נוספים שלו היו "אדמה" של עפרה חזה, "כל נדרי", "נשבע" למילים של שמוליק קלוסקי ו"לפני שנפרדים" שהלחין לחיים משה, "כל כך מוכר", שהלחין לאלבומה המצליח של מרגלית צנעני "מנטה", ושירים שהלחין ליהורם גאון, ובהם "אישה חופשייה". ב–1988 הלחין קלינגר לירדנה ארזי את השיר "עגילי דמאר", שהקדיש הפזמונאי דודו ברק לשושנה דמארי, כלת פרס ישראל באותה שנה. במופע המרכזי של חגיגות 40 השנה למדינה שרו דמארי עצמה, יחד עם יפה ירקוני, את שירם של חיים חפר וקלינגר "רק שובו בשלום". לכבוד מצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' באותה שנה הלחין קלינגר למילים של דודו ברק את השיר "האיש מן החלום", שזכה להצלחה בביצועה של ירדנה ארזי.
פעילות עם להקות נוער בשנות ה-80 וה-90
קלינגר הקים סדנאות מוזיקליות יצירתיות לנוער במרכז ביכורי העיתים בתל אביב. בראשון לציון ייסד, יחד עם חנן גולדבלט, את להקת הנוער "צעירי ראשון", שממנה צמחו מוזיקאים מוכשרים ויצירתיים, שחלקם פעילים בתחום המוזיקה עד היום. כמו כן ניהל קלינגר מוזיקלית את להקת "בנות בנות" מקריית שלום בתל אביב, ואת להקת צופי תל אביב. הוא היה בין הראשונים שהפיק אירוע תחרותי לנוער, בקנה מידה ארצי, שנקרא "שיראשון".
בעיר הנוער בתל אביב ניהל את הפעילות המוזיקלית.
שיא הפעילות עם בני נוער הייתה בשנים 1995 עד 1998, עם הפרויקט "צליל צעיר", שהקיף למעלה מ-1200 בני נוער העוסקים במוזיקה, מקרוב ל-100 מוסדות חינוך, כפרי-נוער ופנימיות בכל רחבי ישראל.
חבורות זמר, מקהלות וניהול אמנותי
במקביל לעבודתו עם להקות נוער החל לעבוד קלינגר עם חבורות זמר ומקהלות מבוגרים. מדובר באנשים אוהבי הזמר וחובבי השירה הנפגשים אחת לשבוע ומופיעים באירועים וחגיגות זמר.
יאיר קלינגר תורם משמעותית לקידום ופיתוח שירת המקהלות העממית בישראל. בתור מנצח ומנהל אמנותי של מקהלות וחבורות זמר רבות, קלינגר הביא את שירת המקהלות למרכז הבמה התרבותית בישראל, תוך שמירה על קלאסיקות ישראליות והתאמתן לביצועים קוליים מגוונים.
בשנת 1993 שימש קלינגר שלוש פעמים כמנהל אמנותי של פסטיבל ערד, וכן כמנהל אמנותי של "חגיגות היין" של ראשון לציון.
בשנת 1995 התפרסם אוסף משיריו בספר "דרישת שלום – משירי יאיר קלינגר" בהוצאת "ידיעות אחרונות".
בשנים 1996 עד 1998 שימש כמנהל אמנותי של חגיגות היין בראשון לציון, וכמנהל המוזיקה של האנסמבלים הקוליים וחבורות זמר רבות.
בשנת 1998 נמנה עם מקימי עמותת מיל"ה (המרכז הישראלי למקהלות וחבורות זמר), בהשראתו ותמיכתו של הנרי קלאוזנר, "אבי המקהלות" ועופר טוריאל, לשעבר המפקח הראשי למוזיקה במשרד החינוך. הארגון מאגד כיום עשרות מנצחים ומאות מקהלות וחבורות זמר במטרה לקדם ולעודד את פעילות הזמר העממי בארץ.
שנות ה-2000
בשנת 2001 זכה במקום הראשון בתחרות הקדם אירוויזיון השיר "אין דבר" שהולחן על ידי קלינגר למילותיה של שמרית אור ונבחר לייצג את ישראל באירוויזיון. את השיר ביצע הזמר טל סונדק, והוא הגיע למקום ה-16 בתחרות.
בשנת 2002 כתב יאיר יצירה מוזיקלית בשם "בין ורשה לירושלם" למילים פרי עטו של דודו ברק מתוך סיפרו "פולין בין פאר לאפר". היצירה עלתה כהצגה תיאטרלית שאותה גם ביים יאיר, בביצוע אנסמבל "הרעננים" וזמרת הסופרן סיגל ורדי. זהו מסע תיאטרלי מוזיקלי אל העולם האבוד של יהודי פולין שלאחר השואה שבו משתלבים דמיון ומציאות.
בשנת 2005 יצא לאור אלבומו של הזמר טל סונדק "עף אלייך" שקלינגר ניהל אומנותית, ואף הלחין 9 שירים מתוכו.
בספטמבר 2009 נבחר קלינגר לתפקיד יו"ר עמותת מיל"ה, מרכז ישראלי למקהלות וחבורות זמר.
קלינגר משמש כמנצח לחבורות זמר ומקהלות רבות: "הרעננים" ברעננה, "כרמים" בראשון לציון, "שדות ירוקים" אזור באר טוביה, "שרים מהלב" יהוד, "שרים בהר" בית שמש, "קולות" בת ים, "מללייקה" כפר מל"ל, "הרוח הטובה" גליל, "ישראכרט".
בשנת 2010 יצא אלבום אוסף עם מיטב להיטיו של קלינגר, הכולל שלושה תקליטורים ובהם 52 שירים בביצועיהם המקוריים. אלבום האוסף כולל שיר חדש אחד בביצוע יאיר קלינגר - "כמו ברגע הראשון" למילים של שמוליק קלוסקי.
אנסמבל "הרעננים" עלה עם המופע "פתוח סגור פתוח" משירי יהודה עמיחי בהלחנתו, בניצוחו, בעיבודו ובבימויו של יאיר קלינגר.
בשנת 2014 הלחין למילים של הפזמונאי יובב כץ את "תפילה לשלום".
בשנת 2015 העלה אנסמבל "הרעננים" את המופע "לחיים" משירי חיים חפר בניצוחו, בעיבודו ובבימויו של קלינגר.
בשנת 2016 קיימה חבורת הזמר "שרים מהלב" מיהוד ערב משירי נתן יונתן בניצוחו ובעיבודו של קלינגר.
בשנת 2017, בהיכל התרבות של ראשון לציון העלה אנסמבל "כרמים" את המופע החדש, אנסמבל "כרמים" החיים בוורוד, שהוקדש כולו לשאנסון הצרפתי מכל הזמנים בעיבודיו החדשים, בניצוחו ובימויו של קלינגר.
בשנת 2019 ניהל מוזיקלית ערב שירי מקור של נתן ליפשיץ, חבר אנסמבל "הטרוגניה" המוכר כיוצר סרטי תעודה רבים לערוצי שידור ישראליים ובינלאומיים וכמומחה ליין.
בשנת 2020 העלה אנסמבל "הטרוגניה" מאזור מטה יהודה ובית שמש את המופע "נוסטלגיה זה לא הכל" בניצוחו, בעיבודו ובבימויו של קלינגר, במסגרת כנס המקהלות השנתי של עמותת מיל"ה בים המלח.
50 שנות פעילות מוזיקלית
בשנת 2016 חגג יאיר קלינגר 50 שנות פעילות מוזיקלית. מופע הפתיחה התקיים ב"צוותא" תל אביב ב-6 במאי 2016 בהשתתפות יאיר קלינגר ובליווי אמנים. ניהול מוזיקלי רמי הראל ומנחה ליאת רגב והפקה נילי שחור.
שירי יאיר קלינגר בלועזית ותרגומיהם לעברית
השיר במקור שנה השיר בעברית שנה Highway Home – Demis Roussos Nascera – Demis Roussos (גרסה איטלקית) 1980 קו האהבה – ירדנה ארזי 1985 Ils Sont Partis De La Ville – Nicole Rieu 1976 חלומות – רוחמה רז 1980 La Dila – Les Sabras 1973 אגדת לדילה – ירדנה ארזי 1985 La Fille A Aimer – מייק בראנט 1972 ביבה – יפה ירקוני ומשפחתה 1972 Love – Michèle TorrLove Is Love – Penny McLean (גרסה אנגלית)Love Is Love – Alessandra Mussolini (גרסה אנגלית) 1980 אדמה – עפרה חזה 1985 Manana Tomorrow – Sylvie Vartan (צרפתית)Manana – Howard Carpendale (גרמנית) 1982 הביתה – ירדנה ארזי 1983
יאיר קלינגר חוגג 80
בתקופה זו הלחין ועיבד את השירים:
שיר קינה "דלפה נפשי מתוגה" – מילים: אדוה גרושקה, לחן ועיבוד: יאיר קלינגר. ביצוע: יאיר קלינגר ואנסמבל "הרעננים" (פירוט במסמך עבודות נבחרות)
"אי משם" – מילים, לחן וביצוע יאיר קלינגר.
"מישהו מכם" – שיר שכתב למילותיה של רחל שפירא ומיועד להקלטה של סולן/סולנית עם מבחר ממקהלות "מיל"ה".
פרויקט "קונצרט מולדת" – בשנת 2024, השיר "הביתה" שנכתב על ידי אהוד מנור והולחן על ידי יאיר קלינגר, זכה לביצוע מחודש על ידי כ-1,000 מוזיקאים וזמרים בפרויקט "קונצרט מולדת" באמפיתיאטרון קיסריה, במטרה להעלות את המודעות לנושא החטופים במהלך מלחמת חרבות ברזל. האירוע, שהופק על ידי טליה ירום ובניהול המוזיקלי של ערן מיטלמן זכה לתהודה ארצית ובינלאומית. יאיר קלינגר מופיע עם שיריו ומקהלותיו בפני משפחות החטופים בתל אביב ובאירועים שונים ברחבי הארץ.
קלינגר שוקד על הכנת הספר "שאהבתי" ובו עיבודים למקהלה ל-100 שירים ישראלים נבחרים אותם מבצעות מקהלותיו ב-42 השנים האחרונות. האוסף כולל שירים של מיטב היוצרים מימי טרום המדינה ועד ימינו אלה. אוסף זה מיועד בעיקר למנצחים, זמרים וחובבי שירה בארץ ובעולם.
הספר יודפס ויופץ במוסדות למוזיקה, ספריות מוזיקליות, ולפסטיבל למקהלות יהודיות ואחרות ברחבי העולם. בספר זה הוא רואה הגשמת חלום ישן שלו ותרומה חשובה לשימור הזמר והתרבות הישראלית בארץ ובעולם.
פרסים והוקרה
1975 - זכה השיר "Alex" בביצועם של "Sylvan & Yair" בפסטיבל הבינלאומי של העיר Paris בפרס הביצוע הטוב ביותר.
1982 - זכה השיר "Love is Love" בביצוע Alessandra Mussolini בפרס "הכסף" בפסטיבל Tokyo. השיר יצא לאור באלבום "Amor".
2000 - זכתה חבורת הזמר "קולות בת-ים" בניצוחו של יאיר קלינגר, במדליית זהב בתחרות המקהלות הבינלאומיות של ארגון ה-INTERCULTUR בלינץ - אוסטריה.
2001 - השיר "אין דבר" בביצוע טל סונדק זכה בקדם אירוויזיון וייצג את ישראל באירוויזיון 2001.
2017 - זכה יאיר קלינגר בפרס מפעל חיים של אמ"י (איגוד אמני ישראל).
2018-2020 – תעודות הוקרה למפעל חיים מהעיריות: רחובות, פתח תקווה, בת-ים, כרמיאל, נצרת עילית, טירת כרמל.
2022 - מדליות זהב בתחרות "סולם מיל"ה" לאנסמבלים "הרעננים" ו"כרמים" בניצוחו של יאיר קלינגר
יוני 2024 - אות הוקרה מאוניברסיטת בר-אילן על מפעל חיים בזמר העברי על תרומתו הרבה של יאיר קלינגר לתרבות הישראלית, בכתיבתם ובהלחנתם של שירים שהפכו נכסי צאן ברזל בזמר העברי. אות ההוקרה על מפעל חיים בזמר העברי ניתן לו במופע זמר חגיגי במעמד נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' אריה צבן. https://www.biu.ac.il/he/event/580902
קישורים חיצוניים
ערוץ יוטיוב יאיר קלינגר: https://www.youtube.com/@yairklinger
יאיר קלינגר, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016
יאיר קלינגר באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
שירי יאיר קלינגר בספריה הלאומית
איריס לביא, חוגגים 80 ליאיר קלינגר, כאן רשת ב – תוכניות מיוחדות, 12 ביוני 2024
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מנצחים ישראלים
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר ביל"ו (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: החוג לתיאטרון
קטגוריה:מתמודדי קדם-האירוויזיון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944 | 2024-09-14T11:59:18 |
פסטיבל ערד | REDIRECTחגיגות הזמר העברי בערד | 2004-10-04T23:03:37 |
פטריס לומומבה | פטריס אמרי לומומבה (בצרפתית: Patrice Émery Lumumba; 2 ביולי 1925 – 17 בינואר 1961) היה מנהיג קונגולזי שנבחר וכיהן כראש ממשלתה הראשון של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לאחר שסייע בהשגת עצמאותה מבלגיה ביוני 1960, אך ממשלתו הופלה בהפיכה עשרה שבועות בלבד לאחר שנבחרה. לומומבה הושם במעצר בית, ניסה להימלט, נתפס ולאחר מכן הוצא להורג בידי כיתת יורים תחת פיקוד בלגי.
השתלשלות האירועים שהובילה למותו חוללה סערה גדולה בשל חוסר ההתערבות של כוח האו"ם המצומצם שהוצב במדינה ובשל אחריותן של בלגיה וארצות הברית, שהתנגדותו של לומומבה לקולוניאליזם ולאימפריאליזם הפכה אותו למטרה בעיניהן. על בסיס פרסומים מאוחרים, הן אף תכננו להדיחו. לומומבה היה ראש הממשלה הקונגולזי היחיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות הוגנות במדינה ומותו הוביל לשלטון דיקטטורי מושחת ולאחריו למלחמת אזרחים עקובה מדם הנמשכת, ברמות משתנות של אלימות במשך השנים מאז.
הדרך לראשות הממשלה
ילדות, משפחה ותחילת הקריירה
פטריס לומומבה נולד בשנת 1925 באונלואה במחוז קסאי בקונגו הבלגית והשתייך לקבוצה האתנית טטלה (Tetela). הוא גדל במשפחה קתולית כאחד מתוך ארבעה אחים והתחנך בבית ספר יסודי של מיסיון קתולי, אותו סיים בהצטיינות. קיבל הכשרה כאח בשנים 1943–1945 (הכשרה שנחשבה כמתקדמת ביותר עבור קונגולזי באותה תקופה) ועבד כפקיד בחברת מכרות באזור קיוו. לאחר מכן הועסק כפקיד דואר וכסוכן מכירות של בירה בליאופולדויל (קינשאסה של ימינו) וסטנליוויל (קיסאנגאני של ימינו). ב-1951 נשא לאשה את פולין אופאנגו (Pauline Opangu) ולזוג נולדו שישה ילדים. ב-1955 התמנה לראש היחידה האדמיניסטרטיבית (Cercles) של סטנליוויל והוא הצטרף למפלגה הליברלית של בלגיה, שם ערך והפיץ את ספרות המפלגה. לאחר טיול לימודים בן שלושה שבועות בבלגיה, נעצר לומומבה באשמת מעילה בכספי משרד הדואר. עונשו, שנתיים מאסר, הומתק לשנה לאחר שהחזיר את הכסף, והוא שוחרר ביולי 1956. לאחר שחרורו עזר בגיוס כספים לתנועה הלאומית הקונגולזית (MNC) ב-1958 והפך בהמשך לנשיא הארגון. לומומבה וצוותו ייצגו את ה-MNC בוועידה הכל-אפריקנית שנערכה באקרה שבגאנה בדצמבר 1958. ועידה בינלאומית זו שאירח נשיא גאנה רב ההשפעה קוואמה נקרומה, הגביר את נטיותיו הפאן-אפריקניות של לומומבה.
מנהיג ה-MNC
בסוף אוקטובר 1959 נעצר לומומבה בשנית באשמת הסתה למרי אזרחי. מעצרו הביא למהומות אנטי-קולוניאליות בסטנליוויל, שבהן נהרגו כשלושים איש. על אף כליאתו, זכה ה-MNC לרוב משכנע בבחירות המקומיות שנערכו במדינה בדצמבר. התאריך לפתיחת משפטו של לומומבה נקבע ל-18 בינואר 1960, שהיה גם יומה הראשון של ועידה שנערכה בבריסל ודנה בעתידה של קונגו. כתוצאה ממחאות נציגים בוועידה שזעמו על מאסרו, הוא שוחרר והורשה להגיע לוועידה, אשר ננעלה ב-27 בינואר 1960 בהכרזה על הענקת עצמאות לקונגו ב-30 ביוני 1960, ועל בחירות כלליות שייערכו בין ה-11 ל-25 במאי; היות שהבלגים סירבו לאפשר תקופת מעבר ומסירה מסודרת של מוסדות השלטון לפני הענקת העצמאות.
בבחירות זכתה ה-MNC בחלק גדול מן הקולות בחמישה מתוך ששת המחוזות, והיא הייתה למפלגה הגדולה ביותר, עם מעט פחות מ-30% מהקולות. גם מפלגתו של ז'וזף קסא וובו זכתה במספר גדול של קולות ובין שני היריבים נפתח מרוץ לגיבוש קואליציה. תחילה הודיע קסא וובו כי הצליח לגבש רוב להקמת ממשלה, אולם לאחר יומיים הושגה הסכמה על הקמת קואליציה בראשות לומומבה. ב-24 ביוני 1960, נבחר לומומבה, שהיה אז בן 34, כראש ממשלתה הראשון של קונגו על ידי בית הנבחרים, בעוד ז'וזף קסא וובו נבחר כנשיא בהצבעה משותפת של בית הנבחרים והסנאט.
נאום יום העצמאות
חגיגות יום העצמאות נערכו ב-30 ביוני ונכחו בהן נכבדים רבים וביניהם גם בודואן, מלך הבלגים ועיתונאים זרים. לומומבה נאם את נאומו המפורסם לאחר שרשמית הוסר נאומו מתוכנית האירוע, זאת על אף ששימש כראש הממשלה. נאומו של מלך בלגיה שיבח את התפתחותה של קונגו תחת הקולוניאליזם והתייחס ל"גאוניותו" של דודו מדרגה שנייה, לאופולד השני, שתחת שלטונו בוצעו זוועות באוכלוסייה המקומית בתקופת "מדינת קונגו החופשית". המלך הוסיף והזהיר בנאומו, שעל המדינה החדשה להיזהר מפני רפורמות פזיזות שעלולות לסכן את עתידה ולא להחליף את התשתית הארגונית שמשאירים הבלגים אחריהם עד שיהיו מוכנים לעשות כן. המלך הבטיח שבלגיה תישאר תמיד לצדה של קונגו, תייעץ ותסייע לה.
נאום התגובה של לומומבה הזכיר לקהל הנוכחים שעצמאותה של קונגו לא הוענקה בזכות אצילות לבם של הבלגים:
בניגוד לנאום המפוייס של נשיא קונגו, קסא וובו, התייחסותו של לומומבה לסבל שנגרם בשל הקולוניאליזם הבלגי הביאה לחוסר שקט בקהל מחד, והשפילה את מלך בלגיה ופמלייתו מאידך. אמצעי תקשורת מערביים רבים באותה תקופה ביקרו בחריפות את לומומבה ותיארו את נאומו כ"לא ראוי". מאידך, נאומו לא ספג ביקורת מאף אחת ממדינות אפריקה.
פעולות כראש ממשלה
מספר ימים לאחר שהוכרזה עצמאותה של קונגו, קיבל לומומבה החלטה גורלית והעלה את משכורותיהם של כל עובדי המדינה, מלבד הצבא. כמו כן, בקרב יחידות רבות בצבא הייתה קיימת התנגדות חזקה כנגד הקצונה הבלגית; מפקד הצבא, הגנרל יאנסנס (Janssens), הודיע לפקודיו שהעצמאות לא תשנה את מעמדם (כלומר, לא תהיה אפריקניזציה של הקצונה) והם התמרדו במחאה. המרד התפשט במהירות ברחבי המדינה, תוך שהוא מביא להתמוטטות מוחלטת של החוק והסדר. על אף שהפרות הסדר לבשו ברובן אופי מקומי, נוצר הרושם כאילו המדינה נכבשת בידי כנופיות שודדים ובוזזים, מה שהביא גם לסערה תקשורתית שהשפיעה במיוחד על האירופאים, שנמלטו מהמדינה. המרד דעך לאחר שהגנרל יאנסנס וקציניו הודחו ובמקומם מונו קצינים אפריקאים.
הקצינים הבלגיים שהודחו התרכזו בפרובינציית קטנגה (שאבה של ימינו) אשר בדרום מזרח קונגו. בהנהגתו של מואיז צ'ומבה ובתמיכת שכירי חרב, כוחות צבא בלגיים וחברות כרייה בלגיות, ששאפו לשמור על השקעותיהן ושליטתן במחוז העשיר במחצבים, הוכרז על פרישת המחוז מהרפובליקה של קונגו ב-11 ביולי 1960. מחאה חריפה של ברית המועצות ומדינות נוספות מהגוש האסייתי-אפריקני הביאו להחלפתם של הכוחות הבלגיים בכוח משימה של האו"ם בעוד המהומות נמשכות. עקב סירובם של כוחות האו"ם לסייע בדיכוי המרד בקטנגה, ביקש לומומבה מברית המועצות סיוע בצורת נשק, מזון, ציוד רפואי, משאיות ומטוסים במטרה לחזור ולשלוט במחוז המורד. הסיוע שניתן לא הצליח לדכא את המרד, אך הדאגה מהתגברות השפעתה של ברית המועצות באזור הביאה ללחץ של ה-CIA על הנשיא קסא וובו, שהעדיף לנקוט בדרכים מתונות יותר.
התנקשות
הדחה ומעצר
בספטמבר הדיח הנשיא קסא וובו את לומומבה מתפקידו כראש הממשלה. לומומבה מחה על חוקיות המהלך ובתגובה הדיח את קסא וובו מתפקידו כנשיא וזכה להצבעת אמון מצד הסנאט, בעוד ראש הממשלה שמינה הנשיא נכשל בהצבעת האמון שלו. המדינה נקרעה בין שתי הקבוצות היריבות שכל אחת מהן טוענת לשליטה החוקית במדינה.
ב-14 בספטמבר התחוללה הפיכה צבאית בהנהגתו של קולונל ג'וזף מובוטו ובתמיכת ה-CIA האמריקני. לומומבה הושם במעצר בית, אולם כוחות של האו"ם הוצבו סביב הבית כדי להגן עליו, תוך הבטחת שלומו כל עוד יישאר במתחם אך ללא גישה לאמצעי תקשורת, דבר שניתק את לומומבה מתומכיו ולמעשה נטרל אותו פוליטית. עקב זאת, הוא החליט להימלט ולעורר את תומכיו במחוז האוט-קונגו בצפון מזרח המדינה. לאחר שהוברח מן הבית, ניסה לומומבה להגיע לסטנליוויל במטרה להקים שם צבא וממשלה משלו. כוחות צבא הנאמנים למובוטו רדפו אחריו בסיוע ה-CIA והוא נלכד ב-1 בדצמבר והוטס לליאופלדוויל (קינשסה). הוא פנה לעזרת כוחות האו"ם המקומיים, אך כבר לא היה תחת אחריותם. מובוטו החליט להעמיד את לומומבה לדין באשמת הסתת הצבא למרד ופשעים נוספים. מזכ"ל האו"ם, דאג האמרשלד, פנה לקסא וובו וביקש שללומומבה תשמר הזכות להליך הוגן. ברית המועצות האשימה את האמרשלד ואת מדינות המערב במעצרו ודרשה את שחרורו.
תגובת האו"ם
מועצת הביטחון התכנסה ב-7 בדצמבר 1960 כדי לדון בדרישות ברית המועצות לשחרר מיידית את לומומבה, להשיבו לראשות ממשלת קונגו, לפרק את כוחותיו של מובוטו מנשקם ואת פינויים המיידי של הבלגים מהמדינה. בתגובה לדרישות הסובייטים, ענה האמרשלד שאם כוחות האו"ם יפונו הוא "חושש שהכל יתמוטט". האיום על פעילות האו"ם חוזק על ידי הודעתן של יוגוסלביה, איחוד האמירויות הערביות, סרי לנקה, אינדונזיה, מרוקו וגינאה על הוצאת כוחותיהם מכוח המשימה של האו"ם. ההצעה שהועלתה במועצת הביטחון של האו"ם על ידי ברית המועצות ותומכיה הובסה ברוב של 8 מול 2. באותו היום נחסמה הצעת החלטה מצד המערב לגבי הגדלת סמכויותיו של האמרשלד בטיפול במשבר בקונגו בווטו סובייטי.
ימיו האחרונים, ההוצאה להורג ותוצאותיה
ממוזער|220px|פסלו של לומומבה בקינשסה
לומומבה הועבר לבסיס צבאי, כ-150 ק"מ מליאופולדוויל. הבלגים לא הסתפקו בכך, ודרשו כי יוסגר לידי אויבו הראשי, צ'ומבה, עקב החשש שישוחרר בידי תומכיו. ב-15 בינואר 1961 דרשו הבלגים רשמית כי צ'ומבה יקבל לידיו את העציר, דבר שהיה כחריצת דין מוות ללומומבה. ב-17 בינואר הוא הוטס לאליזבטוויל (לובומבאשי של ימינו) והוחזק בבית ברואז (Brouwez House) שם עונה, בעוד צ'ומבה וממשלתו דנים מה לעשות בו.
לומומבה הוסע ליער שבו המתינו שלוש כיתות יורים בפיקוד בלגי. לומומבה ושניים מתומכיו, מוריס מפולו (Maurice Mpolo) וז'וזף אוקיטו (Joseph Okito), נקשרו לעץ והוצאו להורג ביריות בזה אחר זה, בנוכחות צ'ומבה, ארבעה משריו וקציני משטרה בלגיים שעבדו עבור הממשלה הקטנגית. ההוצאה להורג ארכה פחות מחמש עשרה דקות ולאחריה נקברו הגופות בסמוך, בקברים שנחפרו מראש.
יום לאחר מכן הוצאו גופותיהם של לומומבה ותומכיו מקברן, מחשש שלהוצאה להורג ולקבורה היו עדי ראייה, והועברו למקום בסמוך לגבול עם רודזיה לקבורה מחדש. גם במבצע זה נטלו חלק אנשי משטרה בלגיים. ב-21 בינואר בוצע השלב האחרון בניסיון להפטר מהגופות: הן הוצאו מקברן בשנית, בותרו והומסו בתוך חבית שהכילה חומצה גופרתית בידי שני שוטרים בלגיים ועוזרים אפריקניים. שרידי הגופות (העצמות והשיניים) פוזרו בדרכם חזרה כדי להעלים כל זכר לגופות לומומבה ואנשיו.
במשך שלושה שבועות לא פורסם דבר אודות הרצח, אך שמועות אודותיו התפשטו, עד שרדיו קטנגה הודיע על דבר מותו. סופר, כי לומומבה נמלט ונרצח על ידי איכרי הסביבה הזועמים.
לאחר הידיעה על מותו של לומומבה, החלו הפגנות במספר ערים באירופה: בבלגרד בזזו מפגינים את השגרירות הבלגית והתעמתו עם המשטרה. בלונדון צעדו המפגינים מכיכר טרפלגר אל השגרירות הבלגית, אליה נשלח מכתב מחאה, והתעמתו גם הם עם המשטרה.
נאמני לומומבה בראשות אנטואן גיזנגה הקימו ממשלה בסטנליוויל, שטענה כי היא הממשלה החוקית של קונגו. ממשלה זו זכתה בהכרת ברית המועצות והגוש המזרחי, וכן המשטרים השמאלנים באפריקה.
בקונגו נוצרו שלושה מרכזי כוח: באליזבטוויל - בראשות צ'ומבה, בליאופולדויל - בראשות קסא וובו ובסטנליוויל - בראשות גיזנגה ונאמני לומומבה אחרים.
במשך כשנתיים נעשו ניסיונות לישב את המשבר בחסות האו"ם ומזכיר האו"ם דאג האמרשלד מצא את מותו בדצמבר 1962 כשמטוסו התרסק בטיסתו לפגישה עם צ'ומבה.
כוחות האו"ם פתחו במתקפה, ובינואר 1963 ביטלו את פרישת קטנגה. לאחר פינוי כוחות האו"ם פתחו נאמני לומומבה במרידה. צ'ומבה, שהתמנה לראש ממשלת קונגו, דיכא את המרד ואז החל מאבק בין צ'ומבה לקסא וובו עד שמפקד הצבא מובוטו התערב, הדיח את שניהם והקים, בעזרת סיוע אמריקני מסיבי, שלטון יחיד עריץ ומושחת שהחזיק מעמד עד 1997.
הרצח הפוליטי של לומומבה והמאורעות שקדמו לו או התרחשו אחריו, סימלו יותר מכל את הקשיים העצומים העומדים בפני מדינות אפריקה שזכו לעצמאות החל מסוף שנות החמישים.
לומומבה נפל קורבן לעוצמת הכוח הקולוניאלי הבלגי, שהמשיך להתקיים בקונגו גם לאחר הכרזת עצמאותה הפורמלית, כשהוא משרת את האינטרסים של חברות המחצבים שרצו בהמשך ניצול משאביה של קונגו. ארצות הברית ובלגיה עשו שימוש בעימות עם ברית המועצות במסגרת המלחמה הקרה כדי להצדיק את מעורבותן בסילוקו של לומומבה, בטענה שביקש סיוע סובייטי והיה בעל השקפת עולם קומוניסטית. למעשה, פנה לומומבה לעזרתה של ברית המועצות לאחר שמדינות המערב סירבו לסייע לו ונטה לכיוון "נייטרליות חיובית" בין מזרח למערב, תוך שימת דגש על הלאומיות האפריקנית ושחרור (פוליטי וכלכלי) מהקולוניאליזם.
לומומבה הפך במותו לסמל. בברית המועצות קידשו את זכרו והקימו אוניברסיטה הנושאת את שמו לסטודנטים ממדינות אפריקה והעולם השלישי.
המעורבות האמריקנית והבלגית
ממוזער|180px|בול דואר סובייטי לזכר לומומבה, 1961
הפאן-אפריקניות של לומומבה וחזונו לקונגו מאוחדת העניקו לו אויבים רבים. ארצות הברית ובלגיה גם יחד, רצו במותו. ה-CIA הורה להתנקש בחייו אך לא היה מסוגל לבצע את המשימה. במקום זאת, תמכו ארצות הברית ובלגיה ביריביו הפוליטיים, שתפסו את השלטון ועצרו אותו. נשיא ארצות הברית באותה תקופה, דווייט אייזנהאואר, "רמז לראש ה-CIA דאז, אלן דולס, ש'יש לנטרל את לומומבה'". מידע זה שוחרר במסגרת חקירת ועדת השירותים החשאיים של הסנאט באוגוסט 2000, במהלכו התברר שאף על פי שה-CIA תכנן לחסל את לומומבה, הוא לא לקח חלק פעיל בהתנקשות עצמה.
ועדת צ'רץ'
ב-1975 פרסמה ועדת צ'רץ', את הוראתו של ראש ה-CIA אשר תיאר (במילותיו שלו) את ההתנקשות בלומומבה כ"פעולה דחופה ובעלת עדיפות גבוהה לביצוע". בנוסף מסמכים שנחשפו הצביעו על שתי תוכניות חיסול: התנקשות באמצעות ירי, ובאמצעות רעל. על אף שמספר מקורות מציינים שהתוכניות להתנקש בחייו הופסקו מרגע שנעצר, אין עדות לכך במסמכי ה-CIA.
החקירה הבלגית
ועדת החקירה הבלגית שחקרה את ההתנקשות הגיעה למסקנות הבאות:
בלגיה הייתה מעוניינת במעצרו של לומומבה
בלגיה לא הביעה דאגה מיוחדת לגבי מצבו הפיסי של לומומבה
אף על פי שהבלגים היו מודעים לסכנה הנשקפת לחייו של לומומבה, דבר לא נעשה כדי למנוע את מותו
עם זאת, הכחישו מסקנות הדו"ח הוראה ישירה מצד בלגיה להרוג את לומומבה.
בשל "חוק השומרוני הטוב" שלה, הייתה בלגיה אשמה באי מניעת ההתנקשות, וכמו כן הפרה את התחייבותה בפני החלטת האו"ם מס' 290 משנת 1949, "להימנע מפגיעה או החלשה של החירות, העצמאות או אחדותה של מדינה אחרת".
ב-5 בפברואר 2002 פרסמה ממשלת בלגיה התנצלות רשמית בפני העם הקונגולזי והודתה ב"אחריות מוסרית" למותו של לומומבה.
ראו גם
היסטוריה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
מובוטו ססה סקו
לקריאה נוספת
Blum, William. Killing hope: US military and CIA interventions since World War II. Zed Books 2003.
Devlin, Larry. Chief of station, Congo: a memoir of 1960-67. PublicAffairs 2007.
De Witte, Ludo. The Assassination of Lumumba. Jacana Media 2005.
Kamalu, Chukwunyere. The Little African History Book - The Little African History Book - Black Africa from the Origins of Humanity to the Assassination of Lumumba and the turn of the 20th Century. Orisa Press 2011.
Renton, Dave. Seddon, David. Zeilig, Leo. The Congo: plunder and resistance. Zed Books, 2007.
קישורים חיצוניים
How the U.S. Issued its First Ever Order to Assassinate a Foreign Leader
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים קונגולזים
קטגוריה:ראשי ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג
קטגוריה:פאן-אפריקניות: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1925
קטגוריה:נפטרים ב-1961 | 2024-07-20T16:55:04 |
תסמנות מינכהאוזן | REDIRECT תסמונת מינכהאוזן | 2004-09-04T16:51:11 |
נומה פומפיליוס | נוּמָה פׂומְפִּילִיוּס (753 לפנה"ס – 672 לפנה"ס) היה מלכה האגדי השני של רומא.
חייו
נומה היה יליד העיר הסאבינית קורס ונודע בכל איטליה כאדם אדוק וישר, הוא היה בקי מאוד בחוקה האנושית והאלוהית ואפילו נמסר שהיה מקושר לפיתגורס (עובדה בלתי אפשרית כרונולוגית מכיוון שפיתגורס החל לקבץ סביבו תלמידים איטלקים עשרות שנים מאוחר יותר, בתקופת שלטון סרוויוס טוליוס). טיטוס ליוויוס מייחס את תכונותיו הטובות למוצאו הסאביני - עם שנודע בטוהרתו.
עם סיום שלטון רומלוס הוצע שמו של נומה לשלטון ברומא, ואף-על-פי שבחירה שכזאת הטילה את המאזניים לטובת הסאבינים, אף אדם לא הציע אלטרנטיבה. לכשהוצע הכתר לנומה הוא דרש שקודם תיבדק הסכמת האלים למינוי. מגיד עתידות הוזמן, בחנו והכריז כי יופיטר מאשר את המינוי.
נומה שם לעצמו מטרה לשנות את החוקה הרומאית שעוצבה בכוח הזרוע, וכדי לעשות זאת הוא הבין שעליו לסיים את המלחמות. הוא בנה לרגלי גבעת האוונטין את המקדש לאל יאנוס, דלתות המקדש היו פתוחות בעת מלחמה וסגורות בעת שלום (לזכר התערבות האל בחטיפת הנשים הסביניות).
לאחר שהחשש ממלחמה הוסר מעל הרומאים, הם פנו לחיי עצל ובטלה ולכן נומה ניסה לתרבת את תושבי ממלכתו ולהכניס בהם חרדה מהאלים. כדי לעשות זאת הוא העמיד פנים כי הוא ניהל שיחות ליליות עם הנימפה אגירה, שבעצתה פעל (גרסאות אחרות של הסיפור טוענת כי השניים היו למעשה נשואים).
היסטוריונים נהגו לייחס למלך גם את:
חלוקת לוח השנה הרומי ל-12 חודשים וקביעת ימי חול ומנוחה.
הקמת חבר הכוהנות של הבתולות הוסטליות.
הקמת חבר הכוהנים (פלאמנים) ליופיטר, מרס וקווירינוס.
הקמת משרת הפונטיפקס מקסימוס (Pontifex Maximus).
מינוי 12 הסאליי (Salii) שהיו אחראים לנשיאת 12 המגנים הקדושים ה"אנקיליה" (Ancilia). המגן הראשון לפי המסורת נשלח על ידי האל מארס (כסימן להעדפת האל את המלך הנוכחי) לגבעת הפאלאטיום ועליו היו חקוקות נבואות לגבי עתיד העיר. נומה שכפל את המגנים והביאם לתצוגה.
לעומת זאת, כיום אנו יודעים שכל אותם ההישגים הם תוצאה ישירה של התפתחות חברתית ודתית בת שנים רבות, ולא בהכרח בתקופת המלך המסוים הזה.
בתקופת שלטונו הרומאים היו כה עסוקים בעבודת האלים, עד שהעמים השכנים לא הרשו לעצמם לתקוף ישות כה מקושרת לאלים. נומה שלט במשך 41 שנים ויורשו היה טולוס הוסטיליוס. לפי האגדה, הנימפה שאיתה טען כי דיבר הפכתו למעיין בחורש אריקיה בלאטינום, הקדוש לאלה ארטמיס.
לקריאה נוספת
טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א', ב', כ"א, כ"ב, ל'. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, 1973.
פלוטארכוס. חיי אישים - ליקורגוס ונומה. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירושים דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשע"ו / 2016.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי רומא
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-8 לפנה"ס | 2024-03-24T11:44:46 |
משה פרופס | משה פרופס (1922 – 1985) היה צייר ישראלי.
חייו ומפעליו
משה פרופס נולד בפולין, ועלה עם הוריו ב-1925 לארץ ישראל.
פרופס נמנה עם מייסדי קיבוץ הראל. במלחמת הקוממיות שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי שלחמה בחזית הדרום. בתום המלחמה יצא ללימודים בפריז, בירת הציור העולמי אז. משחזר לארץ הצטרף לקיבוץ עין החורש, והיה חבר בו משנת 1951 עד שנת 1958. משנת 1960 ועד מותו בשנת 1985 היה מורה מוכר מכובד ואהוב במכון אבני.
משה פרופס הציג אמנם כאמן אורח בתערוכה השנייה והתערוכה השלישית של קבוצת אופקים חדשים (אוקטובר 1949 במוזיאון תל אביב לאמנות ונובמבר אותה שנה בבית האמנים בירושלים), אך לא נמנה עם חבריה. יתרה מכך, במרוצת שנות החמישים נמנה עם חברי קבוצת העשרה שקמה כתגובת-נגד לקו הסגנוני של אופקים חדשים, יחד עם ציירים כאליהו גת, אלחנן הלפרן, שמעון צבר, קליר יניב, צבי תדמור ואחרים.
בשנת 1951 זכה בפרס דיזנגוף לציור, ובשנת 1958 זכה בפרס ההסתדרות לציירים חברי ההסתדרות.
משה פרופס התפרסם בעיקר באיורי ההגדה של פסח שלו: ההגדה הקיבוצית שיצאה לקיבוצי השומר הצעיר, וההגדה המסורתית שיצאה בהוצאת זימזון. וכן ההגדה של פסח, מהדורת מעריב. ההגדה הקיבוצית שאייר מוצגת בתערוכת ההגדות בהיכל שלמה.
על שמו של פרופס נקרא בניין במכון אבני.
מיצירותיו שנדפסו
הגדה של פסח, מצוירת בידי משה פרופס, כתובה בידי מרדכי אמיתי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1973.
הגדה של פסח , צייר מ. פרופס, הגדה מסורתית, תל אביב, בהוצאת ש. זימזון, 1961.
יחי האומץ, לילדים, מאת מנחם תלמי, צייר - משה פרופס, תל אביב, הוצאת טברסקי, 1952.
לקריאה נוספת
אלישע פורת, הקו המסתלסל, ממואר על משה פרופס, מוסף הארץ, 19 באוגוסט 2011, עמ' 56.
קישורים חיצוניים
פרופס: לקראת אמנות עברית', בתוך גדעון עפרת, ביקורי אמנות: פרקים על אמנים ישראלים, הוצאת הספרייה הציונית.
הגדת הקיבוץ הארצי בעיצוב פרופס
יובל דניאלי, ציור נעלם של משה פרופס, "הזמן הירוק", 19 במאי 2011
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:קבוצת אופקים חדשים
קטגוריה:קבוצת העשרה
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:הראל (קיבוץ): אישים
קטגוריה:עין החורש: אישים
קטגוריה:זוכי פרס דיזנגוף
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1985 | 2024-05-31T14:46:23 |
טולוס הוסטיליוס | טולוס הוסטיליוס (לטינית: Tullus Hostilius; 673 לפנה"ס – 641 לפנה"ס) היה מלכה האגדי השלישי של רומא. הוסטיליוס היה הראשון ממלכי רומא שהרחיבו את גבולות הממלכה מעבר לחומות העיר.
דמותו כמעט וזהה לזאת של רומולוס: שניהם הכפילו את אוכלוסיית הממלכה, שניהם לחמו בוואינים ובפדיאנים, שניהם ארגנו את הצבא ושניהם עזבו את פני האדמה בסערה. עקב דמיון זה, יש רבים המייחסים את דבר חייו למיתוס. המלך נופל תחת דפוס המלכים השלווים והמלכים התוקפניים, שאפיין את ארבעת המלכים הראשונים של רומא. מה גם שהמקור הראשי, והכמעט יחיד, לגביו (ולגבי מרבית המלכים הרומאיים האחרים) הוא זה של טיטוס ליוויוס, היסטוריון שנוי במחלוקת.
עם מותו של נומה פומפיליוס, מיהר העם להמליך את טולוס הוסטיליוס למלכה השלישי של רומא, ואף הסנאט לא איחר לאשר את המינוי. טולוס נודע בקרב ההמונים כנכדו של אחד הלוחמים האמיצים שסייעו רבות לרומולס.
תשוקת הקרב של הוסטיליוס עלתה אפילו על זאת של רומולוס ולא ידעה שום מעצור.
בימיו החלו חקלאים מאלבה לונגה ומרומא לבזוז זה את רכושו של זה. אחר מספר ניסיונות דיפלומטיים כושלים יצאו שני הצדדים למלחמה. מלכה של אלבה לונגה מת לפני הקרב, ובמקומו התמנה שר הצבא, מטיוס פופטיוס, על העם. הוסטיליוס נשא ונתן עם בני אלבה לונגה והצדדים הגיעו להסכמה שקרב בין שלישיית אחים מכל צד יקבע את גורל הערים. אחר ניצחון שלישיית ההוראטיי (Horatii) הרומית על הקוראטיי (Curiatii) של אלבה לונגה, השתעבדה אלבה לונגה לרומא.
כעבור זמן מה, הכריזו הפדיאנים והוואינים מלחמה על רומא. המלך הרומי יצא לשדה הקרב וקרא לצבא אלבה לונגה לעזרתו. בשדה הקרב נטשוהו בני אלבה לונגה, אך הוא הצליח להביס את אויביו. כעונש על בוגדנותם הוציא מלך רומי להורג את מטיוס, השמיד את אלבה לונגה והעביר את אוכלוסייתה לגבעה חקלאית ברומא. הוסטיליוס הקים את גייס הפרשים הרומי ואת בית הסנאט החדש.
הוא החל מלחמה נוספת בסביאנים והוואינים, וניצח גם בה.
על פי האגדה, התעסקותו הרבה במלחמה הביאה לעבודה לא תקינה, אם בכלל, של האלים. אלו בתגובה הפילו על רומא מגפה, שאף טולוס לקה בה. כשהתחנן בפני יופיטר על חייו, גמל לו האל בברק שהפכו לאפר. הרומאים הסיקו כי הם צריכים מלך שליו יותר, ופנו לאנקוס מארקיוס, נכדו של נומה.
קישורים חיצוניים
דר' אפי זיו, המיתולוגיה הרומית, כנרת זמורה-ביתן, 2024.
קטגוריה:מלכי רומא
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-8 לפנה"ס | 2024-03-21T06:53:23 |
המלוכה הרומית | שמאל|ממוזער|260px|הזאבה הקפיטולינית מניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.
המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס, ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם ייסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זה נשלטו העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.
תחילת התקופה ביסודה של העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים, ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו־753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגיים חושפים יישוב קבע של סוכות שהתקיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר לנו כ"רומא".
בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש, עמד לראשותה כוח צבאי מסודר, היא שלטה על שטח של כ-800 קמ"ר והייתה החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.
כינון העיר עד ימי טארקוויניוס
כמתפרש מהמסורת הרומית
יסוד רומא
שמאל|ממוזער|250px|איניאס נס מטרויה הבוערת
האגדה על מלחמת טרויה פותחת את סיפור ההיסטוריה הרומית. איניאס, בן אנכיסס ואפרודיטה, מתואר כאבי השושלת אשר מבניה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא האגדיים. באיליאדה, יצירתו של הומרוס, מתואר ייחוסו השושלתי של איניאס ואף נרמז על עתידו כמלך על בני טרויה הגולים ממולדתם – כדי להבטיח עתיד זה התערב פוסידון בקרב בינו לבין אכילס ונשא את איניאס למקום מבטחים (איליאדה, ספר XX). איניאס נמלט מטרויה הכבושה והגיע בראש קבוצת גולים לאיטליה לאחר מסע ארוך ומפרך.
את מסעו האגדי ומרבית מעלליו של איניאס לא תיאר הומרוס. על חלק מהם כנראה כתב לראשונה קווינטוס פאביוס פיקטור, מראשוני ההיסטוריונים הרומיים. אחרים, ביניהם ורגיליוס וליוויוס השתמשו בכתביו כמקור לעלילותיהם. לפי תיאורים אלה יסד אסקניוס , בנם של איניאס וקראוסה , את העיר אלבה לונגה. לפי האגדה אחד מצאצאיו של איניאס, נומיטור, עמד לרשת את המלוכה מאביו פרוקס אך אחיו אמוליוס תפס את הכתר. כדי לבסס את שלטונו, הגלה אמוליוס את נומיטור וכפה על בתו היחידה של זה, ריאה סילביה, את הכהונה הווסטית. כהונה זאת דרשה שמירת בתולים ואמוליוס קיווה שריאה לא תביא לעולם צאצאים שיוכלו לערער על שלטונו. תקוות אלה התנפצו כאשר ילדה ריאה לאל מרס את תאומיה, רמוס ורומולוס. אמוליוס ציווה להורגם, אולם עבד רחום נתן להם לצוף על נהר הטיבר והציל את חייהם. כשהגיעו לבגרות הניסו התאומים את אמוליוס מאלבה לונגה והשיבו לסבם, נומיטור, את המלוכה הגזולה. ב־21 באפריל 753 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, יסדו האחים את העיר רומא על גבעת הפאלאטיום. במהלך קטטה שפרצה ביניהם רצח רומולוס את אחיו, והמליך עצמו על העיר.
רומולוס נקט בפעולות שונות כדי להגדיל את רומא: בתחילה הוא הזמין לרומא פושעים, גולים ועבדים. מאוחר יותר הפיל בפח את הסאבינים , כפי שמתואר במעשיית חטיפת הנשים הסביניות. אחר חיכוכים צבאיים בין הסאבינים הזועמים לרומאים נחתמה ברית ורומולוס וטיטוס טאטיוס, מלך הסאבינים, שלטו יחדיו על שני העמים. טאטיוס נפטר כעבור זמן קצר ורומולוס הפך שוב לשליט היחידי.
שלושת יורשי רומולוס
מותו של רומולוס הביא להפסקה קצרה ברצף המלוכה. כשחלפה שנה ממות המלך האלים והלוחמני, קיבל על עצמו הציבור הרומי את החכם הסאביני נומה פומפיליוס כמלך. איש אדוק זה (שלפי האגדה נהג לשוחח עם נימפה) החדיר בעמו את חרדת האלים ובימיו נקבעו סדרי הפולחן הרומי: יסוד כהונת הבתולות של וסטה, יצירת כיתות הכוהנים של האלים מרס, יופיטר וקווירינוס ומיסוד משרת הפונטיפקס מקסימוס. נומה פומפיליוס בנה את מקדש יאנוס ובימיו החלה המסורת של מינוי הסאליי וחלוקת השנה ל־12 חודשים.
לאחר מותו של נומה פומפיליוס נבחר טולוס הוסטיליוס למלך. המלך החדש היה לוחמני כרומולוס והאגדות מייחסות להם קווי דמיון רבים. העימות הראשון שלו היה עם אלבה לונגה. במקום קרב נערכה התמודדות נציגים וכל עיר שיגרה שלשה אחים. שלשת האחים הרומיים ניצחו והעיר רומא זכתה בשלטון על אלבה. אלא כשנזקק הוסטיליוס לעזרתה של אלבה במלחמתו נגד הפדינים ובני ויי, הפרה אלבה את שבועתה. לאחר שניצח במלחמה, העניש טולוס את אלבה לונגה: העיר הושמדה ותושביה הוגלו לגבעת קאיליוס ברומא. לדברי טיטוס ליוויוס, המלך טולוס הוא שבנה את בית הסנאט החדש עבור הסנאט שהורחב בימיו והוא זה שיצר את מעמד הפרשים. לפי האגדות טולוס הוסטיליוס הקדיש את כל זמנו למלחמות והזניח את עבודת האלים ולכן הענישוהו האלים: מגפה נפלה על העיר ויופיטר שילח במלך ברק שהרגו.
עם מותו של טולוס נבחר למלך אנקוס מארקיוס, נכדו של נומה פומפיליוס, הרביעי בסדרת המלכים האגדיים. מארקיוס נבחר מתוך תקווה שיצליח לשחזר את ימי השלוה של סבו. אך חרף כוונותיו, אולץ המלך לצאת למלחמה נגד הלאטינים. לאחר מספר ניצחונות, הגלה המלך לאטינים רבים לרומא, אשר לימים יהוו בסיס למעמד הפלבאי. האגדות מייחסות לו את הקמת הכלא, ביצור היאניקולום, בניית גשר העץ הראשון על הטיבר וחפירת מכרות המלח. לאחר מותו תפס לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס את הכתר במרמה והחל את תקופת שלטון המלכים האטרוסקיים בעיר.
כמתפרש מהמחקר
יסוד רומא
שמאל|ממוזער|250px|שבע גבעות רומא
מן המאה העשירית ועד המאה השמינית לפנה"ס אוכלוסיית מרכז איטליה הורכבה משתי קבוצות של עמים איטלקיים: הלאטינים והאוסקו־אומבריים. לַאטְיוּם וֶטוּס הייתה מקום מושבם של קבוצות אתניות מגוונות: הלאטינים, האטרוסקים, הסאבינים , האָוּסוֹנִים ושל שבטי הוולסקים, האֶקְוִוים והרוּטוּלִים. קבוצות אלו היגרו לאזור ממקומות שונים.
שבע הגבעות עליהן עתידה הייתה להבנות רומא היוו מתחם בעל חשיבות אסטרטגית רבה. גובהו היחסי של המתחם על פני המישור הלטיני העניק לו הגנה טבעית מאויבים ושיטפונות, ריחוקו היחסי מהים הגן עליו מפשיטות וקרבתו לנהר הטיבר סיפקה אפיק מסחר ומקור מים. מיקומן של הגבעות בגבול המשותף לאטרוסקים, לסאבינים וללאטינים הפך אותן לנקודות סחר חשובות.
הממצאים הארכאולוגיים חושפים שכבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס הייתה קיימת התיישבות על גבעת הפאלאטיום וכן נתגלו קברים באזור הפורום ובגבעות אחרות.
הלאטינים, כפי הנראה, היו הראשונים לנצל את הפוטנציאל הטמון בגבעות. קבוצה של לאטינים, הרָמְנֶס, עברה להתגורר בגבעה הפאלאטינית, שהיא המרכזית בין שבע הגבעות. ייתכן שהיישוב הלטיני שימש כמושבת סוחרים או לחלופין כמוצב גבול. יושביו התגוררו בבקתות או סוכות וחומה פשוטה נבנתה סביב ליישוב.
בגבעה הקוירינית השתקע במתכונת דומה שבט סאביני. בעקבות הקרבה הגאוגרפית, מאבקים על שטח מרעה והשוני האתני נוצרה כנראה יריבות בין שתי התיישבויות. החוקרים המודרניים משערים שקרב בין שתי הקבוצות, שהיו כנראה שוות בגודלן, לא היה מגיע לידי הכרעה צבאית ולכן ההתיישבויות החליטו להתאחד במקום להילחם. (כאן ראוי להצביע על הדמיון הכללי בין התהליך ההיסטורי המשוער ובין תוצאות פרשיית אונס הנשים הסאביניות האגדית, מה שמעיד שכנראה לאגדה בסיס היסטורי כלשהו). שמו של השבט הסאביני שהתגורר על הגבעה הקווירינית היה טִיטִיאֶס, הדומה לשמו של המלך הסאביני האגדי טיטוס טאטיוס.
על הגבעה הקאלית קמה התיישבות שלישית, של הלוּקֶרים. מוצאם האתני של הלוקרים לא ברור, אך סביר להניח כי אף הם היו לאטינים. במשך השנים צורפו גם הם לברית. עדות נוספת להתאחדות זו ניתן לראות בחג הדתי שנערך ברומא בתקופה מאוחרת יותר, ה"ספטימונטיום", חג שבע הגבעות.
שלוש ההתיישבויות שמרו בתחילה על עצמאות מסוימת, אולם עם חלוף הזמן הן הפכו לישות אחת, רומית.
שלושת יורשי רומולוס
מהימנות המקורות העוסקים בחייהם ובפועלם של ארבעת המלכים הרומיים הקדומים מוטלת בספק רב. חלק זה בהיסטוריה הרומית נכתב בצורת אנאלים והוא אגדי ברובו. היסטוריונים לא רומאים כמעט ולא כתבו על תקופה זו משום שהעניין העולמי ברומא החל עם מלחמת פירוס, כ־500 שנים לאחר ייסוד העיר. משום כך, התיאורים הלא רומיים של ההיסטוריה הקדומה של רומא דלים. קווינטוס פאביוס פיקטור, ההיסטוריון הרומי הראשון, חי בתקופת המלחמה הפונית השנייה, שנים רבות אחרי תקופת המלוכה וחלק ניכר מכתביו לא שרד.
פרטים על תקופת המלוכה ניתן לדלות מחיבורים כמו "הרפובליקה" של קיקרו או "חיי האישים" של פלוטרכוס. ברם, היצירה היחידה הדנה בהרחבה בנושא רומא המלוכנית היא "דברי הימים" של טיטוס ליוויוס. אלא שליוויוס חי ועבד כ־800 שנה מאוחר יותר, בימי אוגוסטוס קיסר. דבריו נכתבו באופן מגמתי, סובייקטיבי ומפאר. ליוויוס ידוע גם כמי שבדה חלקים בהיסטוריות אותן תיאר, במיוחד כאשר הדבר נגע לנושאים אשר הידיעות עליהם היו דלות, דרך משל, המלוכה הרומית.
ניתן לראות במלכים דמויות ספרותיות המייצגות אירועים היסטוריים: הסיפור על רומולוס וטאטיוס מסביר את חבירת שבט הטִיטִאֶס לרומאים; הדת הרומית ומפעלי הבנייה, שהיו תוצר של התפתחות חברתית, מיוחסות לנומה ונכדו אנקוס; כיבושי טולוס ואנקוס כנראה מתארים את הצטרפות הלוּקֶרְטֶס לרמנס: ממצאים ארכאולוגיים מאמתים את כיבוש אלבה לונגה וכיבושים נוספים לאורך נהר הטיבר, כיבושים שהרחיבו את כוח האדם הרומי, אדמתו וההגמוניה שלו באזור.
הסיפור על ארבעת המלכים הוא בעל דפוס עלילתי לפיו אחרי כל מלך אלים עולה לשלטון מלך שליו בונה ומשקם וחוזר חלילה. מוטיב אופייני המופיע בתיאורי המלכים הוא התמקדות של כל מלך בנושא מסוים מחיי רומא ואחריות היסטורית ליצירת מרבית המנהגים וסימני הדרך הקשורים בנושא. שמות המלכים המוקדמים שכיחים בקרב שמות הקונסולים של הרפובליקה המוקדמת, ולכן מתקבל על הדעת שאישים עם שמות אלו אכן משלו ברומא העתיקה.
המלכים האטרוסקיים
לפי האגדה הרומית, לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס, שר רומי מעיר אטרוסקית ואפוטרופוסם של יורשי מארקיוס, שלח את בני חסותו למסע ציד עם מות אביהם. בהיעדר היורשים תפס פריסקוס את הכתר והמליך עצמו על רומא. סיפור זה בעייתי למדי הואיל והמלוכה הוענקה על ידי הסנאט והעם, ללא התחשבות בקשר משפחתי (למרות שארבעת המלכים הקדומים היו מקושרים זה לזה בקשר דם או הכרות). לא הייתה איפה סיבה לשלוח את הבנים למסע ציד וקשה להאמין כי שר אחד הצליח לעוות את סדרי המערכת המונרכית כדי להשיג את המלוכה. לכן, אפשר להניח שטארקויניוס נבחר למלוכה, או לחלופין שסיפור תפיסת הכס מנסה לרכך מציאות שבה נכבשה רומא על ידי עיר אטרוסקית. הערים קאירה ווולקי שכנו בקרבת רומא ואם אכן התרחש כיבוש אטרוסקי, סביר להניח שאחת מהן הייתה הכובשת.
שמאל|ממוזער|250px|
טארקויניוס מתואר בספרות המסורתית כמלך ראוי. הוא הדף את הסאבינים, הכה באטרוסקים, כבש ערים רבות והביא שלל אדיר לרומא. מיוחסים לו מפעלי בנייה רבים: זירת משחקים (ה"קירקוס מקסימוס"), תעלה לניקוז אזור הפורום (ה"קלואקה מקסימה") ומקדש יופיטר. ממצאים ארכאולוגיים אכן מעידים על ריצוף הפורום, לשעבר שטח קבורה, ועל תחילת התיישבות באזור החל מהמאה ה־7 לפנה"ס. כמו כן קיימות עדויות על קיומם של רחובות ומבני אבן מתקופה זו. שלטונו של פריסקוס הסתיים, לדברי האגדה, כשנרצח בידי בניו של קודמו, מארקיוס.
המלוכה עברה לידי סרוויוס טוליוס. היסטוריונים אחדים מזהים אותו כמסטרנה האטרוסקי, בעוד שאחרים משערים שהיה מלך ממוצא לטיני. קארי מניח שתהליך ההתמרדות של הרומים הלאטינים בשלטון האטרוסקי החל כבר עם המלכתו של מלך זה, ששמו מעיד על מוצאו הלטיני. המלך החדש נאבק באטרוסקים, ביצר את הגבעות וצרף את שתי הגבעות הנותרות לשטח רומא. לסרוויוס מיוחסת רפורמה מקיפה בסדרי החברה הרומית: הוא חילק את התושבים ל־5 מעמדות בהתאם לעושרם, ארגן מחדש את המערכת השבטית ויצר 4 שבטים חדשים, ביצע רפורמה בסדרי הצבא הרומי ובנה מקדש לאלה דיאנה על גבעת אוונטינו ששימש כמרכז פולחני של לאטיום כולה. טוליוס נרצח בידי חתנו, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס "היהיר" (בנו של טארקויניוס פריסקוס) וזה ירש את כיסאו.
שלטונו של סופרבוס היה עקוב מדם: מתנגדיו נרצחו, בני המעמדות הנמוכים הועבדו בפרך והוא ניסה לבסס דיקטטורה מלאה בעיר. בנו אנס את לוקרטיה, בת למעמד האצולה. מעשה זה הצית מרד נגד המלוכה בהנהגתו של לוקיוס יוניוס ברוטוס, וטארקוויניס גורש לאטרוריה. רבים מההיסטוריונים העתיקים והמודרניים רואים במאורע זה את סוף המלוכה וייסוד הרפובליקה הרומית.
חוקרים אחרים מערערים על ההנחה שהרפובליקה הייתה תוצר של הפיכה וטוענים שהשלטון הרפובליקני התפתח כתוצאה מתהליך שבו נחלש כוח המלך ועלה במקביל כוחם של הסנאט ואספות העם. חוקרים מודרניים אחדים טוענים כי לארס פורסנה, מלך אטרוסקי אליו פנה סופרבוס לעזרה, כבש את רומא ומשל בה. מרבית ההיסטוריונים אכן מדווחים על הסכמתו של פורסנה לצאת לעזרת סופרבוס, אבל טוענים כי הגיבורים מוקיוס והראטיוס הדפו את ההתקפה האטרוסקית.
לגישה הגורסת שמלכים אטרוסקים שלטו ברומא ישנם תימוכין רבים. ישראל שצמן עוסק בעדות הספרותית לכך וטוען שלא ייתכן שעם כה גאוותן כרומאים ימציא את סיפור כניעתו לזרים. ממצאים ארכאולוגיים רבים מצביעים על כך כי שבימי שלושת המלכים האחרונים הפכה פדרציית שלוש ההתיישבויות לגוף עירוני בחסות המפעלים והתרבות האטרוסקית. עדות חומרית נוספת מספקות מצבת האבן בעיר האטרוסקית קאַירֶה המלמדת על קיומה של המשפחה הטארקוינית וציור בעיר האטרוסקית ווּלְקִי, המזכיר את המלכה טאנאקויל והמלך מסטרנה. לאטרוסקים השפעה ברורה על התרבות הרומית בתחומים הלשוניים, האסתטיים והארכיטקטוניים. סמלים רומיים מובהקים כטוגה והפסקס הם סמלים אטרוסקיים וכן נוהלי האוגורים.
חברה, דת וצבא בתקופה המלוכנית
הרכב החברה והמוסדות הפוליטיים
החברה הרומית הקדומה הייתה מחולקת לקבוצות ותת־קבוצות רבות. הקבוצה הבסיסית והפשוטה ביותר הייתה בית האב הרומי וניתן לראות את השפעתה הרבה על עיצוב המערכת הפוליטית המלוכנית. בראש המשפחה עמד האב, ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס", שכל צאצאיו הישירים והבלתי ישירים היו כפופים למרותו עד ליום מותו. האב שימש ככהן המשפחה והיו לו סמכויות, תחת סייגים מסוימים, להוציא להורג את ילדיו או למכור אותם לעבדות.
מספר משפחות רומיות הרכיבו את הגֶנס, יחידה בעלת מסורת דתית ואב קדמון משותף, שבראשם עמד הדֶקוּרְיוֹ. צירוף נוסף היה הקוּרְיָה, יחידה שהורכבה מעשרה בתי אב. בראש הקוריה עמד הקוּרְיוֹ אשר היה מנהלה ושר צבאה. לצידו פעלה מועצת זקנים. כל בתי האב בקוריה נקשרו אחד לשני בכוחו של אל משותף לו הם סגדו. כל אחד משלושת השבטים הרומיים הורכב מעשר קוריות. לקוריות, ככל נראה, הוקצו טריטוריות משלהן והן ערכו טקסים פולחניים פעמיים בשנה. ייתכן שהן נוצרו כחטיבה של גנס אשר התאחדו על רקע ביטחוני.
בתוך היחידות משפחתיות הללו חיו מלבד בני הבית החופשיים ושווי הזכויות, עבדים שנחשבו כרכוש ובני מעמד משפטי נוסף, הנתינים (clientes). הנתינים היו חסרי מעמד משפטי עצמאי בעדה הרומית, אך נהנו מחירות מסוימת, תחת חסות ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס" של המשפחה שאליה השתייכו. הנתין היה יכול להיות זר, שחיפש מחסה והגנה מאויביו, או עבד, שאדונו שחרר אותו בסייגים מסוימים. הנתין היה תלוי ברצונו של אדונו ושמר לו אמונים. בנוסף הוטלה על הנתין חובה לתמוך בו בפומבי ולשרתו בשדה הקרב. אדונו היה יכול לקחת את רכושו או חלק ממנו, להחזירו לעבדות ואף לדון אותו למוות. הנתין התבדל מהעבד ביכולתו לצבור רכוש, בחומרת הדין שחלה עליו ובחובה המוסרית של אדוניו אליו. בניגוד לעבד הוא לא נחשב כרכוש, ואדוניו היה חייב לדאוג לצרכיו ולהגן עליו. ככל שעברו הדורות קיבלו צאצאיו של הנתין יותר ויותר חופש ושלטון עצמי מידי המשפחה, אם כי הקשר היה כמעט בלתי ניתן להתרה.
אספת הקוריות, קוֹמִיטְיָה קוּרִיאָטָה, הייתה גוף פוליטי אשר העניק את האִימְפֶּרְיוּם למלך העתידי ודחה או אישר הצעות פוליטיות ומלחמתיות. נדרשה הסכמתן של 16 קוריות כדי להעביר הצעה. האספה כונסה על ידי המלך ולא התרחשו בה דיונים מעמיקים. זכות הדיבור הייתה של המלך ולמי שהלה העניק אותה בלבד. כוחה האמיתי של הקוריה מוטל בספק, ולפעמים נראתה כחותמת גומי של רצון המלך ותו לא.
בתקופת שלטונו של סרוויוס טוליוס נערכה רפורמה מקיפה בחלוקת העם ליחידות מנהלתיות ושבטיות. חבר האזרחים הוגדל ואורגן מחדש ב־4 שבטים חדשים, ארגון שהיה מבוסס על בסיס מקום מגוריהם של בתי האב ולא על בסיס מוצאם. תהליך זה החליש את השפעת בתי האב והקוריות בחברה הרומית. בנוסף חולקו האזרחים ל־5 מעמדות (classes) על פי מעמדם הכלכלי, המחלקות חולקו לקנטוריות ועל בסיס זה נבנתה אספת הקנטוריות.
הסנאט הרומי היה מוסד פוליטי נוסף ברומא העתיקה. מדובר במועצת זקנים אשר זומנה על ידי המלך וייעצה לו במגוון נושאים. הסנאט הורכב ממקורבי המלך, ראשי הגנס וכפי הנראה לא נכללו בסנאט בני מעמד הפלבאים. פסיקת הסנאט לא חייבה את המלך כלל וכלל. ברם, עם ההתחזקות והתעשרות המעמד הפטריקי, עלו כוחם וחשיבותם של חברי הסנאט. אחת הסמכויות היחידות שהחזיק בהן הסנאט הייתה הענקת האימפריום הזמני לאִינְטֶרְרֶקְס שביצע את ההליכים הנדרשים למינוי המלך החדש. המלך החדש נבחר, למעשה, על ידי הסנאט והובא לאישור אספת הקוריות. לפי התיעוד, הסנאט בימי רומולוס מנה 100 איש ובתום תקופת המלוכה הרומית הגיע מספר הסנאטורים ל־300. לפי האגדה הגידול היה הדרגתי מאה איש בכל פעם, אולם ייתכן שכבר עם יסודו של המוסד הוא מנה כ־100 איש מכל שבט. אפשרות נוספת היא שנציגי השבטים צורפו עם הזמן למועצת הזקנים.
המלך, ראש המדינה הרומי, החזיק באימפריום אשר העניקו לו הסנאט ואספת הקוריות. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל ויחסו לעם דמה במובנים מסוימים ליחס האב הרומי למשפחתו. יחד עם זו לעם ולסנאט הייתה יכולת להביע את דעתם בפני המלך. כאשר הלה הציב שאלות לפני אספת העם כגון הכרזות מלחמה, שלום, חנינה, עונשים וכיוצא בזה היה הוא מחויב להחלטת האספה. מוסד המלוכה אימץ סמלים אטרוסקיים רבים כמו: גלימת הארגמן שלבש המלך, כיסא השן שעליו ישב, הפאסקים שנשאו בידי הליקטורים ואופי תהלוכות הניצחון.
תפקידיו של המלך :
התחום הדתי: המלך שימש למעשה המתווך בין האלים לעם הרומי והכהן הראשי שלו. בעוד טקסים ופולחנים רבים ביצע המלך בעצמו, רבים מחובותיו הדתיות האציל. את חובותיו הדתיות לקיום הפולחנים ליופיטר, מארס וקוירינוס הטיל המלך על ממלאי מקום. על אש התמיד של וסטה שמרו בתולות וסטה. תפקידים פולחניים אחרים הוטלו על הכוהנים והאוגורים.
התחום הצבאי: המלך יצא למלחמה כמצביא הראשי והיה אחראי גם לארגון הכלכלי שדרש כל מהלך צבאי.
סמכויות נוספות של המלך היו שיפוטיות, בעיקר בנוגע לעברות רצח ובגידה, אולם סמכותו זו הצטמצמה עם השנים לתחום הדתי בלבד.
עם מות המלך היה ממנה הסנאט שליט-ביניים, הוא האינטררקס.
צבא
על כל קוריה רומית הוטל לספק 100 רגלים ו־10 פרשים לצבא, סה"כ של 3,300 איש. הכוח היה למעשה מקביל לסדר הכוחות של שליש לגיון ושביעית צבא קונסולרי בתקופת הרפובליקה, אבל בימי המלוכה נוהלה מלחמה בלתי סדירה ובזעיר אנפין, כך שהכוח שירת את מטרתו. לא היו סטנדרטים קבועים לנשק ולמגן, אך רוב החיילים ציידו עצמם בקסדה, כידון וחרב קצרה. הלוחמים היו ברובם בני מעמד האצולה שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את הציוד הנדרש. תחת ההשפעה האטרוסקית, הפלנקס היווה את עיקר הכוח, ושורות נוספות של מחזיקי ומשלחי כידונים נמתחו מלפניו ואגפיו.
כחלק מהרפורמה של טולוס גדל גם הכוח הצבאי, מ־30 קנטוריות (3,000 איש) ל־60 קנטוריות (6,000 איש).
תאודור מומזן טוען שאפשר להסיק מגודלו של כוח המגן על גודל אוכלוסיית רומא והוא מעריך שבתקופת המלכים אוכלוסיית מנתה, לפחות, 10,000 תושבים בני חורין.
דת
הדת הרומית העתיקה ביותר, דתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היום־יום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. ההשפעה האטרוסקית ניכרת בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקיים, אך השפעות אסתטיות, מסורתיות, פולחניות וארכיטקטוניות רבות בדת הרומית מקורן בתרבות זו.
לקריאה נוספת
מעין מזור, מבוא קצר לתולדות רומא - מיסודה ועד סוף תקופת הרפובליקה, ירושלים, כרמל, 2021
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תל אביב, מסדה.
מ. קארי, דברי ימי רומא. תל אביב, הוצאת ש' פרידמן.
קישורים חיצוניים
טים קורנל, מיתוס רומא האטרוסקית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
ה1 | 2024-08-30T13:03:21 |
צל הגשם | REDIRECT מדבר צל גשם | 2005-01-21T06:43:13 |
ריימונד קארבר | ריימונד קארבר (; 25 במאי 1938 - 2 באוגוסט 1988) היה סופר ומשורר אמריקאי מן החשובים והידועים במאה העשרים, אמן בכתיבת סיפורים קצרים.
ביוגרפיה
קארבר נולד בקלצקני, אורגון, למשפחה ממעמד הפועלים. בגיל 19 נישא ריימונד למרי אן, שהייתה אז בת 16, ועד מהרה נולדו לזוג שני ילדים. קארבר עבד בעבודות מזדמנות, לעיתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו.
בשנת 1958 החל ללמוד בקולג' בצ'יקו, קליפורניה. שם נתגלה כישרונו הספרותי. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים, בין היתר בעיתונים נחשבים כ"אסקווייר" ו"הניו יורקר".
קארבר המלנכולי התמכר לאלכוהול והדבר גרם לשורה של אשפוזים ופרידות מאשתו. חיי נישואיו היו סוערים ביותר. על אף כישרונו המוכח לא הצליח להיחלץ ממצוקה כלכלית ולהתבסס והתמכרותו לאלכוהול דחפה אותו להרס עצמי כמו גם למסעות למקומות שונים בעולם (בין היתר גרה משפחת קארבר שנה וחצי בשכונת רמת אביב בתל אביב בין ינואר 1968 למאי 1969 לאחר שאשתו של קארבר קיבלה מלגה ללימודים מאוניברסיטת תל אביב).
בשנת 1977 חל לפתע שינוי לטובה בחייו של קארבר. קובץ סיפוריו "התואיל להיות בשקט, בבקשה?" זכה לפרסום ולהכרה ובגיל 37 לפתע יכול היה ליהנות מתשלום תמלוגים מהמו"ל שלו ולמקדמה על חשבון ספרו הבא. הוא הפסיק לשתות ולאחר שאשתו עזבה אותו סופית הכיר את המשוררת טס גאלאגר שהפכה לאשתו השנייה. השנים שלאחר מכן היו שנים מאושרות, פוריות ויצירתיות בחייו.
קארבר נפטר בגיל 50 בשנת 1988 ממחלת סרטן הריאה.
יצירתו
קארבר נחשב לאמן הסיפור הקצר. בספריו ובשיריו מתאר קארבר לרוב מצבים מחיי היום יום של מעמד הפועלים האמריקני. הסיפורים נקראים בתחושה של אינטימיות, כאילו המדובר בחבר טוב המשתף את הקורא במחשבותיו האינטימיות, ובמקרים אשר קרו לו. קארבר נחשב לאמן המינימליזם. גדולתו היא ביכולת לרגש בקטעים קצרים, בתיאור של מצב או הלך רוח, במספר מילים מצומצם. הוא הושפע רבות מאנטון צ'כוב.
בספרו "שירים" הוא כותב קטע פרוזה קצר על חשיפתו לשירה. בשנות העשרה שלו, בעת שביצע משלוח לאיש קשיש אחד, נחשף בספרייה הענפה שלו למגזין שירה. מאותו יום הוא כתב, הוא חש כי משהו גדול קרה, וכך התחיל החינוך שלו. רק לאחר 28 או יותר שנים, הוא אזר אומץ לשלוח גם את שיריו למגזין "שירה", שכבר בגיליון הבא אחריו פורסמו כבר שישה משיריו של קארבר.
השפעה בקולנוע
סיפוריו הקצרים של קארבר היוו את הבסיס לסרטו של הבמאי רוברט אלטמן "תמונות קצרות" 1993. תשעת הסיפורים והשיר "לימונדה" ששימשו כבסיס לסרט קובצו גם לספר בשם זהה (Short cuts) עם הקדמת הבמאי.
בסרט בירדמן שיצא לאור בשנת 2014 נסובה העלילה על שחקן-במאי המתמודד עם העלאת מחזה בברודוויי המבוסס על הספר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה.
מספריו שתורגמו לעברית
דבר קטן וטוב, הוצאת כתר. תרגם: משה רון. 1987.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, עם עובד. תרגם: משה רון. 1992.
אף אחד לא אמר שום דבר, עם עובד. תרגם: משה רון. 1994.
שירים - ריימונד קארבר, מודן. תרגם: עוזי וייל. 1997.
סיפורים אחרונים, הקיבוץ המאוחד. תרגם: משה רון. 1998.
עוד סיפורים, הקיבוץ המאוחד. הספריה החדשה. תרגם: משה רון. 2001.
מתחילים, עם עובד. תרגם: משה רון, 2013.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, תרגם מאנגלית: משה רון, הוצאת מודן, 2023.
קישורים חיצוניים
הביוגרפיה של ריימונד קארבר, אבי אקשוטי
אריק גלסנר, על "מתחילים", של ריימונד קארבר, הוצאת "עם עובד", באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 18 במרץ 2013
"דבר קטן וטוב" מאת ריימונד קארבר – עיון ביצירה, עמירם אחירותם ואסתי אילן
דבר קטן וטוב
סיפורים שתורגמו לעברית ופורסמו בהליקון
המאפרה בתרגום אשר גל (הליקון מספר 12 סתיו 1994)
תרמופילאי בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 12 סתיו 1994)
טרנספורמציה בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 6 חורף 1992)
קצת פרוזה על שירה (הליקון מספר 8 חורף 1993)
הצייר והדג בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 8 חורף 1993)
כבר מאוחר מדי לתת בך קללה בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 7 סתיו 1992)
ערב בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 3, אביב 1991)
בכנסייה אורתודוקסית יוונית ליד דפנה בתרגום אמיר אור (הליקון מספר 6 חורף 1992)
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס או. הנרי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של קליפורניה בצ'יקו
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1938
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1988 | 2024-08-27T11:34:34 |
אנקוס מארקיוס | שמאל|ממוזער|250px
אַנְקוּס מַרְקִיוּס (642 - 617 לפנה"ס לפי ליוויוס) מלכה האגדי הרביעי של רומא, ממוצא סאביני. הוא נקרא מַרְטִיוּס בכתביו של ליוויוס.
כמו שאר מלכי רומא המוקדמים, ספק אם אי פעם חי או שלט, חייו ומפעליו הם כנראה דרכם של היסטוריונים רומאיים למלא חלקים חסרים בפולקלור הלאומי. אנקוס לוקח חלק במערך ארבעת המלכים, מערך שבו מלך אלים נעקב בידי מלך חכם, דתי ושליו. כמו כן, לרוב קיים קשר דם כלשהו בין המלכים הדומים, וכפי שסבו (המלך השליו נומה פומפיליוס) ירש את רומולוס האלים, כך הוא ירש את טולוס הוסטיליוס המיליטריסטי, שהיה קשור קשר משפחתי לרומולוס.
ליוויוס מספר כי עם מותו של טולוס הוסטיליוס (כעונש בידי יופיטר), בחר העם במרקיוס בניסיון להחזיר את שלוות שלטון נומה, ועלייתו לכס אושרה בידי הסנאט.
אנקוס ניסה לשמור על יציבות ושקט, עניין שהתפרש בעיני העמים הסובבים כחולשה בכוח הרומי, עם מותו של הוסטיליוס. במהרה החלו בני שבט ה"לַטִינִי פְּרִיסְקִי" להסתכסך עם יושבי רומא, לבסוף הכריז אנקוס על מלחמה וצעד על העיר פוליטוריום. כאשר כבש את העיר הגלה את יושביה לרומא כפי שנהגו המלכים לפניו והחריב את העיר.
שדה הקרב עבר לעיר מדוליה, ולאחר קרב ארוך ידו של מרקיוס הייתה על העליונה. הוא הוביל עוד אלפי לטינים לגלות ברומא, יחד עם שלל רב.
הרחבת האוכלוסייה גרמה גם להרחבת העיר, וניתן לראות זאת במפעליו של מרקיוס - בניית כלא, ביצור הג'ניקולום, בניית גשר העץ על הטיבר ומכרות המלח. הלטינים שהביא אנקוס העירה היוו את הבסיס למעמד הפלבי.
עם מותו שלח אחד השרים הבכירים את בני אנקוס למסע ציד, ובעצמו תפס את הכתר. שמו היה לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס, המלך האטרוסקי הראשון של רומא.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי רומא
קטגוריה:מלכים אגדיים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס | 2024-03-24T12:00:32 |
פרידריך גאורג ניטשה | REDIRECT פרידריך ניטשה | 2004-09-04T20:13:36 |
טרנספוזון | טרנספוזונים (Transposon) הם רצפי DNA ניידים, היכולים לנוע מאתר לאתר בתוך הגנום של אותו תא, בתהליך שנקרא טרנספוזיציה. בתהליך זה הם עשויים לגרום למוטציה במקרה שהם נכנסים לתוך אקסונים (החלק בגן היכול לקודד לחלבון) או לאזור המפקח על פעילותם של גנים אחרים ואף לשנות את כמותם בגנום (סך הDNA שבגרעין), כלומר להשתכפל. טרנספוזונים מכונים לעיתים גנים קופצים, אך ביטוי זה שגוי מפני שהם אינם נחשבים גנים, ורק חלק מהטרנספוזונים מקודדים לחלבונים שמשתתפים בטרנספוזיציה. טרנספוזונים הם אחד הסוגים של אלמנטים גנטיים ניידים.
ישנם לפחות שני סוגים של טרנספוזונים: טרנספוזונים מהסוג הראשון (Class I), שנקראים רטרוטרנספוזונים, עוברים תחילה תעתוק ל-RNA, ולאחר מכן מתועתקים חזרה ל-DNA על ידי האנזים רוורס טרנסקריפטאז. טרנספוזונים מהסוג השני (Class II), שנקראים לעיתים טרנספוזונֵי DNA, מקודדים את האנזים טרנספוזאז ובעזרתו הם משנים את מקומם בגנום, במנגנון של חיתוך והחדרה (בדומה ל-"Cut and paste").
טרנספוזונים משמשים את החוקרים ככלי לבחינת שינויים ביצורים חיים.
מנגנון
טרנספוזון (מ־Class II) זקוק לאנזים טרנספוזאז, שמקוּדַד על ידי הטרנספוזון עצמו או על ידי טרנספוזונים אחרים מאותה המשפחה. קצוות הטרנספוזון כוללים חזרות מהופכות (רצף זהה שנקרא בכיוונים הפוכים); הטרנספוזאז נדבק לחזרות של הטרנספוזון ושל אתר המטרה בגנום שאליו הטרנספוזון עתיד לנוע. אתר מטרה זה נחתך ומותיר "קצוות דביקים". הטרנספוזון עובר בשלב זה איחוי (ליגציה) לאתר המטרה, הפערים ממולאים, והתוצאה היא חזרות מכוונות.
רטרוטרנספוזון (מ־Class I) זקוק לאנזימים שונים שישתתפו בתהליך השעתוק, שעתוק הפוך ואינטגרציה לאתר המטרה בגנום. הרטרוטרנספוזון משתמש גם באנזימים קיימים בתא וגם בכאלו שהוא או אלמנט אחר מאותה המשפחה מקודד להם. תהליך ה"רטרוטרנספוזיציה" כולל שעתוק של רצף ה־DNA של האלמנט למולקולת RNA, שעתוק הפוך של מולקולת ה־RNA חזרה ל־cDNA, כניסה של ה־cDNA חזרה לתוך הגרעין ואינטגרציה לתוך אתר המטרה בגנום. בסוף תהליך זה ישנם שני עותקים זהים (האלמנט המקורי + החדש).
דוגמאות
שמאל|ממוזער|250px|הגנום של התירס עשיר בטרנספוזונים ומועד למוטציות, דבר המתבטא במגוון צבעי גרעיני התירס: צהוב, אדום ושחור ועוד.
הטרנספוזונים הראשונים התגלו בתירס על ידי ברברה מקלינטוק ב-1944. גילוי זה זיכה אותה בפרס נובל ב-1983. היא הבחינה בהחדרות, בהשמטות ובטרנסלוקציות (קטע DNA המעתיק את מקומו), והסיקה מכך את קיום הטרנספוזונים. אלמנטים אלה גרמו לשינוי בצבע התירס (מסגול לצהוב והפוך). בערך 50% מהגנום של צמח זה מכיל טרנספוזונים, דבר המתבטא במגוון צבעי גרעיני התירס.
טרנספוזונים בדרוזופילה (זבוב הפירות, בעל החיים הנחקר ביותר בגנטיקה) מכונים אלמנטי P. נראה שהם הופיעו במין זה רק לפני 50 שנים, ומאז התפשטו בכל המין. אלמנטי P מלאכותיים משמשים להחדרת גנים לדרוזופילה על ידי הזרקה לעובר.
טרנספוזונים בחיידק נושאים בדרך-כלל גן אחר נוסף לטרנספוזאז. לעיתים מקודד הגן הנוסף עמידות לאנטיביוטיקה. בחיידקים, טרנספוזונים יכולים לקפוץ מהכרומוזום לפלסמיד ולהפך, ובכך לאפשר הפיכה תמידית של זנים חדשים לעמידים לאנטיביוטיקה.
טרנספוזונים כגורמי מחלה
טרנספוזונים יכולים להיות מוטגנים, כלומר, גורמי מוטציות. הם עשויים להזיק במספר אופנים:
טרנספוזון/רטרוטרנספוזון הנכנס לתוך גן מתפקד עשוי לגרום לשיתוק הגן במידה ונכנס לתוך אקסון.
טרנספוזון/רטרוטרנספוזון הנכנס לתוך אינטרון של גן או לתוך פרומוטור עשוי לשנות את רמת ביטוי הגן.
אם טרנספוזון יוצא מגן רוב הסיכויים הם שהחלל שהוא הותיר לא יתוקן כהלכה.
מחלות שמיוחסות לטרנספוזונים כוללות: המופיליה A ו-B, פורפיריה, נטייה מוקדמת לסרטן ולניוון שרירים על שם דושן.
אבולוציה של טרנספוזונים
האבולוציה של הטרנספוזונים וההשפעה שלהם על האבולוציה של הגנום מהווים כיום תחום מחקר דינמי. מאחר שטרנספוזונים קיימים בכל ענפי החיים נראה שהתקיימו באב האוניברסלי המשותף האחרון של כל המינים או שהטרנספוזונים התפתחו בנפרד פעמים רבות. הטרנספוזונים בדרך כלל נחשבים ל-DNA אנוכי, טפיל החי בתוך הגנום של יצורים חיים. במובן זה הם דומים לנגיף. נגיפים וטרנספוזונים דומים גם מבחינת מבנה הגנום והיכולות הביוכימיות, מה שהוביל להשערה שיש להם מוצא משותף.
מאחר שפעילות הטרנספוזון עלולה להרוס גנום, נראה שיצורים רבים פיתחו מנגנונים להקטנת הטרנספוזיציה לרמות שניתנות לשליטה. חיידקים עשויים לעבור שיעור גבוה של מחיקות כדי להיפטר מטרנספוזונים ומנגיפים, בעוד שאאוקריוטים פיתחו את המנגנון של iRNA בדיוק לאותה מטרה. בתולעת העגולה Caenorhabditis elegans (גם היא נחקרת רבות בגנטיקה) משמשים כמה מהגנים שנדרשים ל-iRNA גם להקטנת פעילות הטרנספוזון.
נראה שמערכת החיסון של חולייתנים אימצה טרנספוזונים כאמצעי להגדלת מגוון הנוגדנים. מערכת הרקומבינציה V(D)J פועלת באמצעות מנגנון דומה לזה של טרנספוזונים.
טרנספוזונים במחקר הגנטי
טרנספוזונים אותרו לראשונה בצמח התירס ובודדו לראשונה מהפרח לוע הארי. הם שימשו ככלים יעילים בחקר הביולוגיה המולקולרית של הצמח. חוקרים משתמשים בטרנספוזונים כדי לגרום למוּטגֵנֶזָה (ייצור מוטציות). כאשר מייצרים מוטציות באמצעות טרנספוזונים, קל יחסית לזהות היכן בגנום נגרמה מוטציה, בזכות החזרות שמאפיינות את הטרנספוזונים – זאת בניגוד לשיטות כימיות לייצור מוטציות, שבהן קשה יותר לזהות את מיקום המוטציה שנגרמה. לעיתים החדרה של טרנספוזון לתוך גן יכולה לשבש את ביטוי הגן באופן הפיך, כך שהסרה של הטרנספוזון מתוך הגן באמצעות טרנספוזאז משיבה לגן את פעילותו. באמצעות טרנספוזונים ניתן ליצור צמחים שבהם לתאים סמוכים יש גנוטיפים שונים. כך ניתן להבדיל בין גנים שחייבים להימצא בתוך התא עצמו בכדי לפעול, ובין גנים שמשפיעים על תכונות שניתן להבחין בהן (לדוגמה, שינוי בצבע) גם בתאים אחרים מלבד אלה שבהם הגן מבוטא.
סוגי טרנספוזונים
יש שני סוגים של מנגנוני טרנספוזיציה: רפליקטיבי (משכפל) וקונסרבטיבי (משמר).
במנגנון הקונסרבטיבי, הטרנספוזון נחתך לחלוטין החוצה ממיקומו המקורי ב-DNA וקופץ למיקום חדש. לעומת זאת, במנגנון הרפליקטיבי, הרטרוטרנספוזון יוצר עותק של עצמו ועותק זה קופץ הלאה לגנום, כך שבכל מחזור קפיצה הוא יוצר עוד העתקים של עצמו.
במחקר משמשים טרנספוזונים לשתי צורות של מוטוגנזה:
מוטגנזה אקראית – שבה הטרנספוזון יכול לקפוץ לתוך הגנום באקראי ולכן המוטציה שתיווצר אינה צפויה מראש.
מוטגנזה ספציפית – שבה הטרנספוזון חודר לאתר מסוים בגנום של המוטנט הודות לרקומבינציה לא הומולוגית.
קישורים חיצוניים
אתר שמציג אנימציה על גילוי הטרנספוזונים על ידי ברברה מקלינטוק
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה | 2024-09-15T06:57:16 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.