title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
הקמת המדינה | REDIRECT הכרזת העצמאות | 2004-09-29T21:07:21 |
אינפיניטסימל | במתמטיקה, אינפיניטסימל הוא גודל חיובי קטן לאין שיעור ("קטן כרצוננו"). הרעיון היה מובלע בעבודתם הגאומטרית של היוונים, שיחק תפקיד מרכזי בחשבון האינפיניטסימלי של המאה ה-18 ואיבד את מקומו לטובת הפיתוח המסודר של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי ב. כיום יש תורות של אנליזה לא סטנדרטית העושות בו שימוש. במערכת מספרים היפר-ממשיים קיימים מספרים אינפיניטסימלים.
מקור השם הוא בביטוי בלטינית חדשה מהמאה ה-17, infinitesimus, שהתייחס לאיבר ה"אחרון" בסדרה אינסופית.
בשפת היומיום, גודל אינפיניטסימלי הוא דבר קטן מעבר ליכולת המדידה, ותהי זו מדידה של זמן, מרחק, ריכוז כימי, או כל דבר אחר.
היסטוריה
המתמטיקאי הראשון שעשה שימוש באינפיניטסימלים (בלי להשתמש במושג זה) היה ארכימדס (בערך בשנת 250 לפני הספירה), אף על פי שלא שיער את קיומם של אינפיניטסימלים פיזיקליים. תכונת ארכימדס, שהוגדרה בסוף המאה ה-19 על ידי אוטו שטולץ, מאפיינת מבנה סדור, שבו כל גודל קטן מכפולה של כל גודל אחר, ולכן אין בו אינפינטיסימלים שאינם משמרים תכונות חשבוניות.
בהודו, בתקופה שבין המאה ה-12 עד המאה ה-16, המתמטיקאי ההודי בהשקרה ומספר מתמטיקאים שעבדו בבית הספר המתמטי של מדינת קרלה בדרום הודו עשו שימוש באינפיניטסימלים במסגרת גרסה ראשונית של חשבון דיפרנציאלי.
האינפיניטסימל כרעיון עומד ביסוד עקרון קאוואליירי, הגדרת המשיק באמצעים אלגבריים, משפט פרמה, כלל לופיטל, תיאור קו השרשרת, בעיות הברכיסטוכרון והטאוטכרון. גם קפלר נעזר באינפינטסימלים לצורך מציאת שטח מעגל-תרבוע המעגל (כאמור עקרון קאוואליירי).
כאשר אייזק ניוטון וגוטפריד וילהלם לייבניץ פיתחו באופן בלתי תלוי זה בזה את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, על אף מערכת הסימונים השונה שניהם עשו שימוש באינפיניטסימלים. טענה טיפוסית הכוללת גדלים כאלה:
נניח שגוף נמצא בכל זמן t במרחק מן הראשית. כדי למצוא את מהירותו של הגוף (שהיא הנגזרת של X), יהי אינפיניטסימל. בזמן הגוף נמצא במרחק , ומכאן שבמשך הזמן שמהזמן t, הוא הספיק לעבור מרחק של . אם נחלק את המרחק בזמן נקבל . אבל קטן כרצוננו, ולכן היחס שווה ל-.
בעקבות זאת יצא חוצץ הבישוף והפילוסוף ג'ורג' ברקלי, בחיבורו "האנליסט", נגד עצם השימוש באינפיניטסימלים. ברקלי טען שהטענה הזו, אף על פי שהיא מעניינת במבט ראשון, ונותנת את התוצאה הנכונה, מבוססת על הנחות הסותרות זו את זו: אנו מחלקים ב- משום שזהו גודל חיובי שונה מאפס, ואז מחליפים אותו באפס, משום שהוא אינפיניטסימלי.
בין המאה ה-17 ועד המחצית השנייה של המאה ה-19, נעשה במערב שימוש מעשי בשיטות שהפכו לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי שבסיסן עקרון שנוי במחלוקת זה. רק אז ניתן לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בסיס מתמטי פורמלי באמצעות הגדרת מושג הגבול . באופן דומה ניתן להמשיך ולהגדיר את יתר מושגי היסוד של החדו"א: רציפות, משפט ערך הביניים והכללותיו, גזירות, נגזרת ואינטגרל.
אינפיניטסימלים באנליזה הלא סטנדרטית
ב נמצא שניתן לטפל באינפיניטסימלים ישירות, באופן ריגורוזי, במסגרת האנליזה הלא-סטנדרטית.
בין המספרים הממשיים, לכל מספר שלם n יש מספר חיובי h קטן מ- . משפט הקומפקטיות מאפשר להפוך את סדר הכמתים, ולהסיק שקיימת מערכת מתמטית עם מספר חיובי h, הקטן מכל המספרים מהצורה גם יחד. מערכת זאת הנקראת שדה המספרים ההיפר-ממשיים, מרחיבה את שדה המספרים הממשיים, והיא מהווה "מודל לא סטנדרטי" שלהם, שבו מתקיימות כל הטענות מסדר ראשון הנכונות עבור מספרים ממשיים. המספרים הממשיים הרגילים מהווים "איברים סטנדרטיים" של המודל, ויש בו בנוסף גם איברים לא סטנדרטיים.
באיבר הלא-סטנדרטי h של המערכת החדשה אפשר לראות אינפיניטיסימל, משום שהוא קטן מכל הממשיים החיוביים. (באותה מידה המספר "גדול לאינסוף" - הוא גדול מכל המספרים הממשיים). גישה זו היא פיתוח של אברהם רובינזון, שיצר ב-1960 את האנליזה הלא-סטנדרטית.
בגישה אחרת מרחיבים את השפה, כלומר את מערכת האקסיומות, המתארת את המספרים הממשיים. מערכת אקסיומות כזו פותחה ב-1977 על ידי אדוארד נלסון, והיא נקראת IST, על-שם שלוש האקסיומות שהיא מוסיפה: Idealization, Standardization ו- Transfer. באופן הזה אפשר להגדיר אינפיניטסימלים, שהם קטנים בערכם המוחלט מכל מספר חיובי ממשי סטנדרטי.
יש גם גישות אחרות, שבהן רמות שונות של אינפיניטסימלים. כל הגישות הללו עקביות מבחינה מתמטית (במסגרת אקסיומות צרמלו-פרנקל).
הגישה האלגברית
כדי לחקות את התכונות האלגבריות המופשטות של האינפיניטסימלים של החשבון הדיפרנציאלי, אפשר ליצור מערכת חדשה שבה יש איבר "קטן לאין שיעור" במובן שונה מזה שהוצע עד כה - האיבר הזה הוא נילפוטנט, וריבועו אפס, אף על פי שהוא שונה מאפס. באינפיניטיסמל כזה אמנם אי-אפשר לחלק, אבל נגזרות אפשר עדיין לחשב, באמצעות גזירה אלגברית.
לקריאה נוספת
J. Keisler "Elementary Calculus" (200) University of Wisconsin
K. Stroyan "Foundations of Infinitesimal Calculus" (1993)
Robert Goldblatt (1998) "Lectures on the hyperreals" Springer.
"Nonstandard Methods and Applications in Mathematics" (2007) Lecture Notes in Logic 25, Association for Symbolic Logic.
"The Strength of Nonstandard Analysis" (2007) Springer.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:אנליזה לא סטנדרטית
קטגוריה:אינסוף | 2024-03-31T10:05:18 |
כלי טיס | שמאל|ממוזער|250px|תצלום של מטוס, אחד מכלי הטיס הנפוצים, על הקרקע.
ממוזער|250px|מסוק קרב מדגם AH-1 קוברה.
ממוזער|250px|מטוסי קרב מדגם F-16 הם מטוסי סילון מודרניים.
ממוזער|250px|מטוס מסוג בואינג 747
כלי טיס הוא כל כלי תחבורה המיועד לטיסה באטמוספירה. יש הבחנה בין כלי טיס הקלים מן האוויר כגון כדורים פורחים וספינות אוויר לבין כלי טיס הכבדים מן האוויר כגון מטוסים, מסוקים ודאונים.
העובדה שכלי טיס אינם מושפעים מתוואי הקרקע מעליו הם חולפים והעובדה שהם מסוגלים לחצות יבשות וימים במהירות גבוהה במיוחד, הפכו את כלי הטיס לכלי תחבורה נפוצים במיוחד, והביאו להתפתחות טכנולוגית עצומה בתחום התעופה. כיום מטוסים הם עורק תחבורה ראשי בין יבשות, מדינות וערים. כמו כן כלי טיס משמשים לחיזוי מזג אוויר, צילום מהאוויר, ספורט, פנאי ועוד. בהיבט הצבאי כלי טיס משמשים למשימות שונות כגון תקיפה, הפצצה, סיור, צילומי אוויר לצורכי מודיעין, שינוע כוחות וציוד, לוחמה אלקטרונית והצנחת כוחות וציוד.
היסטוריה
מאז ומתמיד, שאפו בני האדם להידמות לציפורים ולעוף באופן חופשי בשמיים, אך יצירת כלי טיס שמיש התאפשרה רק בעת החדשה. הראשון שעליו ידוע שהציע תכנון מעשי לכלי טיס היה לאונרדו דה וינצ'י שתכנן במאה ה-15 את הדאון הראשון וכן כלי טיס דמוי מסוק. כמו רבות מהמצאותיו האחרות, דה וינצ'י מעולם לא יישם את התוכניות והן נבנו רק במאה ה-20 לאחר שכבר טסו כלי טיס רבים אחרים. הדאון שתכנן דה וינצ'י אכן טס, אך המסוק לא היה מסוגל להמריא.
פיתוח כלי טיס
עד האחים רייט
הטיסה המאוישת המתועדת הראשונה נערכה בפריז בשנת 1783; כלי הטיס היה בלון אוויר חם שהוזן באמצעות שריפת עצים. אי אפשר היה לשלוט בבלון, והוא ונסחף ברוח למרחק של כשמונה ק"מ. כלי הטיס הראשון שהיה אפשרי לשליטה ולתמרון עלה לאוויר בשנת 1852 וטס למרחק של כ-25 ק"מ. בהמשך המאה ה-19 נעשו ניסיונות נוספים בכלי טיס הקלים מן האוויר, כדוגמת כדורים פורחים וספינות אוויר שמולאו בגזים קלים מן האוויר: הליום או מימן.
עד לפיתוח כלי טיס יעיל קמו חלוצי טיסה שונים. אחדים שילמו על ניסיון הטיס בחייהם. להלן כמה דוגמאות:
סר הירם מקסים, ממציא מכונת היריה, ערך ניסיונות בכוח הקיטור. ב-31 ביולי 1894 בנה מטוס ענקי (באורך 130 רגל, כ-40 מטר) אשר נע על שתי מסילות בכוח שני מנועי קיטור בני 180 כוח סוס כל אחד. המטוס התרומם מעט לאוויר אך לאחר שניות ספורות נפל ונהרס. בנס ניצל הממציא ללא פגע אך אחד המפעילים נפצע בראשו.
החלוץ הראשון שערך ניסויים במנועי דלק, שהומצאו רק שנים ספורות קודם לאחים רייט, היה פרופסור סמואל לנגלי. בזמן ההמראה הסתבך משהו במכונה והטייס (פרופסור אחר) טבע. לאחר ניסיון זה הפסיק משרד המלחמה של ארצות הברית לממן את ניסיונות האנשים המעופפים.
אוטו לילינטל הגרמני היה ממציא תעופה חשוב. לילינטל ניסה לעבוד על פי עיקרון מעוף הציפורים אך לא באמצעות חיקוי משק הכנפיים, אלא יישום מבנה חתך הכנף של ציפורים במכונה מעופפת. בהתאם, בנה לילינטל כנפיים קבועות (שלא זזות) המחוברות לכתפי 'הטייס' כך שהן תאפשרנה לו לבצע דאייה כמו שחף, חסידה וציפורים רבות נוספות. בשנת 1896 מת לילינטל מפצעיו אחרי התרסקות בדאייה.
ריצ'רד פירס בנה והעלה לאוויר כלי טיס מאויש, הכבד מן האוויר ככל הנראה במרץ 1903 (התיעוד אינו שלם). פירס לא הצליח לשלוט כהלכה בכלי שבנה.
האחים רייט
שמאל|ממוזער|250px|אחת הטיסות הראשונות שביצעו האחים רייט במטוסם הראשון. קיטי הוק, קרוליינה הצפונית, 17 בדצמבר 1903
הבנת עקרון העילוי על בסיס חתך מבנה הכנף, ולקחים אחרים שנרכשו עם הזמן, שימשו את האחים רייט שבנו כלי טיס ממונע, כבד מן האוויר כמובן, שטס לראשונה ב־17 בדצמבר 1903 בחולות קיטי-הוק במדינת צפון קרוליינה. האחים קיימו ארבע טיסות באותו היום, הראשונה למרחק של 37 מטר ב־12 שניות, והרביעית (והמוצלחת מכולן) למרחק של 279 מטר ב־59 שניות.
אחרי האחים רייט
המסוק הראשון שתועד כשהוא מצליח לנתק מגע מן הקרקע הוטס בצרפת ב-1907, עם זאת המסוק השימושי הראשון נבנה בגרמניה הנאצית ב-1936.
השימוש הצבאי בכלי הטיס החל במלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפו מטוסים שהותקנו בהם מכונות ירייה ששימשו לסיוע לכוחות קרקע ולקרבות אוויר. במהלך מלחמת העולם השנייה המטוסים כבר שימשו ככוח חשוב בלחימה. בנוסף לתפקידים שמילאו במלחמת העולם הראשונה החלו להטיל פצצות ומילאו תפקיד של "ארטילריה מעופפת".
מטוס הסילון הראשון היה ה-Heinkel He 178 הגרמני שביצע את טיסתו הראשונה כבר ב-1939. מטוס הקרב הסילוני הראשון היה המסרשמיט Me-262 הגרמני שנכנס לפעולה מבצעית רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.
כלי טיס חמקניים (שחתימת המכ"ם שלהם נמוכה) פותחו בארצות הברית במהלך המלחמה הקרה ונחשפו רק לקראת סוף המאה ה-20.
כלי טיס בלתי מאוישים / כלי טיס מאוישים מרחוק
ברבע האחרון של המאה העשרים החל שימוש גובר ככלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) שמכונים גם כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"ם), למטרות שקודם לכן הוגשמו רק באמצעות כלי טיס מאוישים. הכוונת ובקרת המטוס נעשית בדרך כלל על ידי מפעיל מרוחק (remote pilot) או אף בצורה אוטונומית על ידי מערכת הבקרה של הכטב"ם. רוב הכטב"מים מיועדים לשימושים צבאיים, אך כיום נעשה בהם יותר ויותר שימוש גם ביישומים אזרחיים (משטרה, אבטחה, בקרת תנועה, מחקר ועוד). המגמה כיום היא להעדיף שימוש בכטב"מים על פני מטוסים מאוישים, מאחר שהם יכולים לטוס יותר שעות, לטוס יותר גבוה ללא שיקולי השפעה על הטייס וסיכונו האישי ואף לטוס יותר רחוק. בניגוד למטוס מאויש, העמוס במערכות למיגון ושהיית הטייס, הכטב"ם נושא אך ורק את מערכות המודיעין והתקיפה הנחוצות לביצוע משימותיו, בעוד שמפעיל הכטב"ם מצוי בבסיס ההפעלה בסביבה מוגנת לחלוטין. בנוסף לכטב"מי מודיעין או הטעיה ישנם כטב"מי תקיפה, המסוגלים לירות חימוש מדויק במטרות קרקעיות. הדגם הידוע ביותר של כטב"ם תקיפה הוא ה-RQ-1 פרדטור האמריקני, שנושא טילי AGM-114 הלפייר מונחים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמצעי תחבורה
קטגוריה:תעופה | 2024-05-20T08:24:49 |
1701 | __TOC__
אירועים
18 בינואר – פרידריך הראשון, מלך פרוסיה נהיה למלך פרוסיה.
24 ביולי – דטרויט שבמישיגן נוסדת.
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1701 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-06-17T11:54:52 |
1702 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1702 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:19:13 |
1703 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1703 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:19:16 |
1704 | __TOC__
אירועים
נולדו
המגיד ממזריטש (נפטר ב-1772)
מוחמד אבן עבד אל-והאב מייסד התנועה הווהאבית (נפטר ב-1792).
נפטרו
לוח שנה
שנת 1704 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:19:21 |
1706 | __TOC__
אירועים
תאריך לא ידוע – יסוד העיר אלבקרקי במדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית.
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|המהדורה המקורית של "דון קישוט"
נפטרו
לוח שנה
שנת 1706 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-06-17T20:15:03 |
1707 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1707 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:19:35 |
1709 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1709 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:19:42 |
1764 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1764 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:22:35 |
1765 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1765 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:22:38 |
1766 | __TOC__
אירועים
וולפגנג אמדאוס מוצרט שב לזלצבורג לאחר סיור ברחבי פריז ולונדון עם אביו.
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1766 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:22:40 |
1767 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1767 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:22:43 |
1771 | 1771 היא שנה פלינדרומית, היחידה במאה ה-18. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1661, והבאה אחריה היא 1881.
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1771 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:22:57 |
Train of thoughts | REDIRECT Train of Thought | 2005-05-24T05:28:33 |
1798 | __TOC__
אירועים
24 במאי – אירים לאומניים פותחים במרד עקוב מדם נגד הכובש האנגלי
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1798 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2023-08-23T03:36:47 |
שרה ברנאר | שמאל|ממוזער|250px|שרה ברנאר בשנת 1864, צילום מעשה ידי נדאר.
ממוזער|בתפקיד הקיסרית תאודורה, צילום מ-1884 מעשה ידי נדאר.
שרה ברנאר (בצרפתית: Sarah Bernhardt; 22 באוקטובר 1844 – 26 במרץ 1923) הייתה שחקנית תיאטרון צרפתייה ממוצא יהודי. נחשבה בתקופתה לשחקנית המפורסמת בעולם והייתה "הכוכבת הבינלאומית הראשונה". כונתה 'האלוהית' ו'קיסרית התיאטרון'; ויקטור הוגו כינה אותה 'קול הזהב', וז'אן קוקטו כינה אותה 'המפלצת הקדושה'.
תולדות חייה
ילדות ונעורים
נולדה בשם אנרייט רוזן ברנאר (בצרפתית: Henriette Rosine Bernard). אמה, יהודית ברנאר, הייתה יהודייה ילידת אמסטרדם, קורטיזנה מפורסמת בפריז. אביה היה כנראה צעיר הולנדי, ולפי גרסה אחרת, עורך דין מלה האבר. סבה מצד אמה היה מוריץ ברנהארד - סוחר יהודי באמסטרדם. אמה של שרה הרבתה לנסוע, והפקידה את הטיפול בה בידי אומנת. משפחת אביה, התעקשה בהצלחה על גידולה כקתולית, ואכן, ב-21 במאי 1856 היא הוטבלה. בנוסף, משפחת אביה הקדישה סכומים נכבדים של כסף בחינוכה. בהיותה בת שבע, נשלחה שרה לפנימייה לבנות בפרבר הפריזאי אוטיי (Auteuil), ובהיותה שם, התגלתה נטייתה למשחק. בגיל 10, שרה נכנסה לבית ספר יוקרתי, המסונף למנזר אוגוסטיני ליד ורסאי. ב-1859 התקבלה לקונסרבטוריון למוזיקה ולמשחק תיאטרלי בהמלצתו של שארל (Charles), דוכס מורני (Morny), אחיו-למחצה של נפוליאון השלישי, אשר אמה הייתה בחוג מיודעיו. גם בהמשך הקריירה, הדוכס מורני סייע לקריירה של שרה ברנאר באמצעות השפעה מאחורי הקלעים. בינואר 1860 החלה שרה בלימודיה באותו מוסד, ובמהלכם שינתה את אופן כתיבת שמה מ-Bernard ל-Bernhardt.
קריירה
קומדי פראנסז
ב-31 באוגוסט 1862 ערכה שרה ברנאר את הופעת הבכורה שלה בקריירת משחק מקצועית, עת גילמה תפקיד ראשי במחזהו של ז'אן רסין "איפיגניה" (Iphigénie) בקומדי פראנסז. היא המשיכה ושיחקה בתפקיד הראשי של הנרייט (Henriette), במחזהו של מולייר "הנשים המלומדות" (Les Femmes savantes), וכן מספר תפקידים נוספים, אולם בשל מריבות שנגרמו על ידי אופייה החם, נאלצה לעזוב את התיאטרון.
תיאטרונים עממיים
זמן מה שיחקה בתיאטרון הז'ימנאז (Gymnase), העממי יותר. אחר כך עקרה לבריסל, שם נכנסה להיריון כתוצאה מקשר עם אציל בלגי (ראו להלן), והביאה לעולם את בנה היחיד. לאחר הלידה שבה לפריז, שם חזרה ושיחקה זמן מה באחד התיאטרונים העממיים.
אודיאון
ב־1866 עברה לשחק בתיאטרון אודיאון שבפריז, השני ביוקרתו לאחר ה"קומדי פרנסז". היא גילמה את דמותה של קורדליה (Cordelia), בגרסה הצרפתית למחזהו של שייקספיר "המלך ליר". בהמשך, בין היתר, גילמה שני תפקידים, הן של נערה, הן של נער - הראשון בשורה של תפקידים גבריים שגילמה בהמשך חייה - במחזהו של ז'אן רסין "עתליה" (Athalie).
ממוזער|upright=1.3|שרה ברנאר בתפקיד זאנטו, 1869
1868 היוותה את שנת הפריצה שלה כשחקנית ידועת שם. בינואר גילמה את דמותו של הטרובדור זאנטו (Zanetto), במחזהו של פרנסואה קופה "עובר האורח" (Le Passant18). באותה שנה שיחקה גם במחזהו של אלכסנדר דיומא האב "קין" (Kean). במלחמת צרפת-פרוסיה חלק מן האודיאון הפך לבית חולים, כאשר שרה ברנאר נרתמת לסיוע לפצועים.
ב-1872 גילמה בהצלחה רבה את תפקיד מלכת ספרד במחזהו של ויקטור הוגו "רואי-בלה" (Ruy Blas), מה שגרם לקומדי פראנסז להזמינה לשחק בשורותיו כשחקנית מן המניין. הקומדי פראנסז הציע לה שכר של 12,000 פרנק צרפתי לשנה (כ-50,000 דולר אמריקני של ימינו), לעומת שכרה באודיאון, אשר עמד על 10,000 פרנק, ושרה ברנאר קיבלה את ההצעה.
שוב בקומדי פראנסז
ב-1 באוקטובר 1872, שרה ברנאר חזרה לקומדי פראנסז. לאחר שובה לקומדי פראנסז, שרה ברנאר שיחקה, בין היתר, ב-1874 את התפקיד הראשי במחזהו של ז'אן רסין "פדרה", וב-1877 את תפקידה של דוניה סול (Doña Sol) של ויקטור הוגו "ארנאני" (Hernani).
ב-1879 הייתה לה עונה מוצלחת בלונדון, ומכאן ואילך נודעה כשחקנית הגדולה ביותר של זמנה. קולה זכה לכינוי "קול הזהב".
ב-1880, בשל ביקורת שנמתחה על משחקה במחזהו של אמיל אוז'ייה "ההרפתקנית" (L'Aventurière), ברנאר עזבה את קומדי פראנסז. כיוון שמדובר היה בהפרת חוזה, עזיבתה הגיעה לערכאות משפטיות, ולבסוף נפסק כי עליה לשלם לתיאטרון פיצויים של 100,000 פרנק בתוספת ריבית. הדבר הטיל עליה עול כספי נכבד ביותר למשך עשורים אחר כך.
מסעי הופעות בבריטניה, צפון אמריקה ואירופה
לאחר שעזבה את קומדי פראנסז, ברנאר הקימה להקה משלה, ובאפריל 1880 אמרגן בריטי ארגן עבורה מסע הופעות בלונדון. המסע נחל הצלחה אדירה.
ב-1881 גילמה את דמותה של דופלסי (Duplessis) במחזהו של אלכסנדר דיומא הבן "הגברת עם הקמליות". תפקיד זה, על אף שלא הייתה הראשונה שגילמה אותו, הפך למזוהה עמה ביותר, וזה שגילמה אותו יותר מכל תפקיד אחר בחייה: יותר מ-1,000 פעמים. בנוסף, הפכו למזוהות איתה סצנות בהן הגיבורה מתה על הבמה, ולא פעם, מחזאים שיבצו עבורה סצנות כאלה בעת כתיבת חלקן של הדמויות אותן עמדה לגלם.
עם חזרתה מבריטניה, ערכה עם להקתה מסע הופעות בבריסל ובקופנהגן. בהמשך יצאה למסע הופעות בערי השדה הצרפתיות. ב-15 באוקטובר שרה ברנאר יצאה עם להקתה למסע בארצות הברית ובקנדה, והגיעה ב-27 באותו חודש לניו יורק. במהלך אותו מסע, שרה ברנאר הופעה 157 פעמים ב-51 ערים שונות, כלומר, כמעט הופעה אחת ליממה. את נסיעותיה באמריקה ערכה ברכבת מיוחדת, בה הוקדש לה, יחד עם מספר מסייעים, קרון "מלכותי". בין היתר, בניו ג'רזי פגשה בתומאס אדיסון וקראה בפניו בביתו את תפקידה במחזה "פדרה". שרה ברנאר חזרה לצרפת במאי 1881, כאשר הכנסותיה מן המסע הגיעו ל-194,000 דולר (כ-5,500,000 בערכי 2024). זאת על אף שניתן להניח בוודאות כי הצופים, ברובם הגדול, לא הבינו את השפה הצרפתית, בה נערכו המחזות.
ב-1882, הופיעה שוב בלונדון. באותם ימים נוצר קשר, שהוביל לנישואין, בינה לבין אריסטיד דאמאלה (Damalas, ביוונית: Δαμαλάς, ר' להלן). אחרי כך שרה ברנאר יצאה למסע הופעות, תחילה בערי השדה בצרפת ובהמשך, ברחבי אירופה: איטליה, יוון, הונגריה, שווייץ, בלגיה, הולנד, ספרד, אוסטריה ורוסיה. במהלך מסע זה הופיעה בפני מנהיגים כמו הצאר אלכסנדר השלישי, הקיסר פרנץ יוזף ואלפונסו השנים עשר, מלך ספרד.
חזרה לפריז, "פדורה" ו"תאודורה"
שרה ברנרר חזרה להופיע בפריז ב-11 בדצמבר 1882, בתפקיד הנסיכה במחזהו של ויקטוריין סארדו (Sardou) "פדורה" (Fédora), כאשר בעלה הטרי דאמאלה מגלם את התפקיד הגברי הראשי. ברנאר זכתה בביקורות נלהבות, והכובע שחבשה, מגבעת רכה הפופולרית עד ימינו, נקרא מכאן ואילך על שם המחזה. על אף ההצלחה האומנותית, נחלו המחזה ושרה עצמה הפסדים כספיים מסיבות הקשורות לחייה האישיים, כולל פרידתה-למעשה מדאמאלה. שרה ברנאר, שחובותיה העיקו עליה, נאלצה למכור את תכשיטיה וחלק מרכושה, וכן לצאת למסע הופעות באירופה, כל זאת כדי לכסות את חובותיה. המחזות בהם שיחקה לאחר מכן, עד 1884, הצליחו פחות. אלא שמגמה זו השתנתה עם מחזהו של סארדו "תאודורה", המבוסס באופן רופף על דמותו של קיסרית האימפריה הביזנטית במאה השישית. המחזה, עם ברנאר בתפקיד הראשי, עלה על הבמה לראשונה ב-26 בדצמבר 1884, זכה להצלחה גורפת, הוצג מאות פעמים וכן עזר לשרה ברנאר לחסל את רוב חובותיה. עד מהרה, ברנאר נקלעה שוב לחובות: שני המחזות הבאים בהם שיחקה (אחד מהם המלט בתפקיד אופליה) לא נחלו הצלחה דומה, ובנה מוריס הפסיד כסף רב בהימורים. שוב היא נאלצה למכור חלק מרכושה.
מסעות בעולם
כיוון שמצבה הכספי השתנה כאמור לרעה, בשנים 1886 ו-1887 ברנאר יצאה שוב למסע הופעות ברחבי העולם. היא עברה במספר ארצות באמריקה הלטינית, ודרך מקסיקו וארצות הברית חזרה לבריטניה ומשם לפריז. במהלך מסע זה התקבלה בכל מקום בהתלהבות והופיעה בפני אולמות מלאים. הכנסותיה באותו מסע הגיעו לכמיליון פרנק צרפתי, שערכו היה כשביעית הדולר דאז, וכארבעה דולר של 2024.
במהלך שהותה בפריז, נערכו שיחות בין שרה ברנאר לקומדי פראנסז אודות חזרתה, אולם אלה עלו על שרטון. באותה תקופה, ב-1887, שיחקה בהצלחה ב"לה טוסקה" (La Tosca), דרמה מאת סארדו. הופעתה הייתה מרשימה, ואף שימשה כהשראה ארוכת השפעה לאופרה טוסקה מאת ג'אקומו פוצ'יני, אשר חזה בדרמה כאשר שרה ברנאר הופיעה במילאנו במהלך מסעה הבא (ר' להלן). ב-1908, הופק "לה טוסקה" כסרט ראינוע בכיכובה של שרה ברנאר.
כללית, מיני אז, ובכל פעם שמצבה הכלכלי הורע, דבר שעקב בזבזנותה אירע אחת למספר שנים לא גדול, יצאה למסעי הופעות ברחבי העולם. כך יצאה ב-1888 למסע נוסף שכלל את איטליה, מצרים, טורקיה, שוודיה, נורווגיה (אז חלק משוודיה) ולבסוף רוסיה, בטרם שבה לפריז בתחילת 1889. ב-1890 וב-1891 גילמה ברנאר בהצלחה רבה, בין היתר, את ז'אן ד'ארק, במחזה של ז'יל בארבייה, ואת קלאופטרה (כולל סצנת מוות דרמאטית) במחזה מאת סארדו ואמיל מורו (Moreau).
בין 1891 ו-1893 ברנאר ערכה מסע הופעות ברבות מארצות אירופה, כולל רוסיה, באמריקה הצפונית, באמריקה הדרומית, באוסטרליה, בניו זילנד, בהוואי ובסמואה. מסע זה, הארוך ביותר בחייה, הכניס לה כ-3,500,000 פרנקים.
תיאטרון הרנסאנס
עם חזרתה לפריז ממסעה סביב העולם, שרה ברנאר שילמה 700,000 פרנק לתיאטרון הרנסאנס (Théâtre de la Renaissance) והפכה למנהלת האמנותית שלו, כמו גם לשחקנית הראשית. היא שלטה ביד רמה על כל הקורה בתיאטרון, והנהיגה תקנות שונות, חלקן הגדול לא עלה בקנה אחד עם הנהוג. כך למשל, אסרה על הנשים שבקרב הקהל לחבוש כובעים, אשר מפאת גודלם, הסתירו את הנעשה על הבמה מיתר הצופים. היא אסרה למקם על הבמה את תיבת הלחשנים, וטענה כי חלף זאת על שחקן ללמוד את תפקידו היטב. כן אסרה על מיקום מעודדים שכירים בקרב הקהל. למרות שלרוב הצליחה כמנהלת אמנותית וכשחקנית ראשית, חובותיה הכספיים, אשר חזרו והאמירו עד לכ-2,000,000 פרנקים בסוף 1898, אילצו אותה לבסוף למשוך את ידיה מתיאטרון הרנסאנס.
תיאטרון שרה ברנאר
ב-1 בינואר 1899, שרה ברנאר חתמה על חוזה, ולפיו חכרה את תיאטרון אומות (Théâtre des Nations) בכיכר שאטלה. תיאטרון זה, ובו 1,700 מקומות, כפול מתיאטרון הרנסאנס, איפשר בשל כך הכנסות גבוהות יותר, וגם מבחינות אחרות: אקוסטיקה, סידורי הבמה ואחורי הקלעים למשל, עלה על תיאטרון הרנסאנס. שרה ברנאר קראה לתיאטרון על שמה: תיאטרון שרה ברנאר, וזה נפתח לראשונה ב-21 בינואר עם ההצגה "לה טוסקה".
ב-20 במאי 1899, העלתה על הבמה גרסה צרפתית של "המלט" שבה שיחקה את התפקיד הראשי. כן חזרה והעלתה הצלחות קודמות כמו "פדרה", "פדורה", "הגברת עם הקמליות" ועוד. בשנת 1900 גילמה את הדמות בסרט הקצר, בן שתי הדקות "Le Duel d'Hamlet" וזה הוצג במהלך התערוכה העולמית של פריז (1900). שרה ברנאר יצאה למסע נוסף ללונדון ואחר כך לארצות הברית. ב-1902, לראשונה מאז מלחמת צרפת-פרוסיה, שרה ברנאר הופיעה על אדמת גרמניה במסגרת חילופי תרבות, ואף נפגשה עם הקייזר וילהלם השני, אשר ערך לכבודה סעודת הוקרה בפוטסדם. בשנים הבאות, בנוסף למשחק, ניסתה כוחה, ללא הצלחה יתרה, הן בכתיבת מחזה, שירד לאחר זמן קצר, הן בהוראת משחק בקונסרבטוריון, שם הפסיקה לאחר זמן קצר.
שנים אחרונות ומותה
בשנים 1905–1906, יצאה למסע נוסף באמריקה הצפונית והדרומית. בעת שנסעה ברחבי ארצות הברית הרבתה להופיע בערי שדה כמו דנוור, דאלאס, צ'טנוגה, נוקסוויל, טמפה, סולט לייק סיטי, קנזס סיטי, אטלנטה ועוד. כן הופיעה בבית הסוהר סן קוונטין. כאשר הופיעה ב"לה טוסקה" בריו דה ז'ניירו, תפקיד שהצריך זינוק אל מותה של הדמות הראשית אותה גילמה, נחתה שלא כהלכה ונפגעה בברכה. שרה ברנאר עברה בספינה לניו יורק, שם נחה כשבועיים, בטרם חזרה לצרפת.
בחזרתה לצרפת, הוענק לה כהוקרה על פועלה תואר לגיון הכבוד. בשנת 1907 הוציאה לאור את האוטוביוגרפיה "חיי הכפולים" ("Ma Double Vie"). בשנים הבאות שוב הרבתה במסעות: בריטניה (1908), רוסיה ופולין (אז חלק מן האימפריה הרוסית, 1909-1908), ושוב אמריקה (1910). שרה ברנאר ערכה מסע נוסף ברחבי אמריקה ב-1913. כן שיחקה באותה תקופה במספר סרטי ראינוע. בשנים מאוחרות יותר של חייה, נעשו על שרה ברנאר שני סרטים דוקומנטריים.
הפציעה בבירכה הסתבכה והפכה בהדרגה לנמק, דבר שגרם לכריתת רגלה הימנית ב-1915. למרות זאת המשיכה בקריירה שלה, ואף שלא הייתה מסוגלת להתנועע על הבמה, קולה האפיל על נכותה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הופיעה לא פעם לפני חיילים, ושיחקה בשני סרטים פטריוטיים. בחלקה האחרון של המלחמה ערכה שוב מסע הופעות באמריקה, האחרון בדיעבד, ושבה לצרפת ממש ביום שביתת הנשק. לאחר המלחמה ערכה מסעי הופעות בבריטניה ובפרובינציה הצרפתית. בשנותיה האחרונות התדרדר מצב בריאותה. בכל זאת, המשיכה לשחק כמעט עד יומה האחרון, אם כי התפקידים שגילמה הוגבלו מבחינת משך הזמן ומבחינת התנועה הנדרשת.
שרה ברנאר נפטרה בפריז ב-1923 כתוצאה ממחלת כליות. לאחר מסע לווייה מפואר, גדוש פרחים כבקשתה, שבו נכחו כמיליון איש, נקברה בבית הקברות פר לשז שבעיר.
קשר לפלשתינה
בשנת 1910 ביקרה ברנאר במצרים. בהסכמתה יזמו התנגשות מלאכותית בין המרכבה שבה טיילה לבין העגלה שהובילה יינות "כרמל מזרחי" לחלוקתם בין הלקוחות בקהיר. איש לא נפצע, אך העיתונות במצרים ובעולם פרסמה את מקרה ההתנגשות עם "יינות כרמל מזרחי", וכך זכו היינות לפרסום חינם.
איש ביל"ו מראשון לציון דוד יודילוביץ חיבר יחד עם הסופר הצרפתי טיבו את הספר "תולדות שרה ברנאר". יודילביץ שימש סוכן "כרמל מזרחי" בקהיר ופגש את שרה ברנאר בביקורה בקהיר.
הנצחות
בשנת 1906 הוצגה לראשונה אדמונית מזן חדש, והפרח נקרא "שרה ברנאר" על שמה. כמו כן נקראת על שמה "עוגיית שרה ברנאר".
בשנת 2004 עלתה בישראל ההצגה "שרה ברנארד", בכיכובם של ליא קניג ושלמה בר-שביט.
בעיר העתיקה של פראג שוכנת מסעדת "שרה ברנאר" על שמה.
ברנאר נכללה בין מושאי הביוגרפיה של נורמן לברכט "גאונות וחרדה - כיצד שינו היהודים את העולם בין 1847-1947", שיצאה לאור ב-2019. לברכט הגדיר את ברנאר כמי ש"המציאה את הידוענות".
חיים אישיים
בנוסף לעיסוקיה בתיאטרון, בעיקר כשחקנית, שרה ברנאר שלחה ידה גם בציור ובעיקר בפיסול. אחדות מעבודותיה בתחוםם אחרון זה זכו להוקרה בדרכים שונות.
בנה, מוריס ברנאר, נולד ב-22 בדצמבר 1864. אביו היה אציל בלגי בשם שארל ז'וזף אז'ן אנרי ז'ורז' למורל דה לין (Ligne, 1914-1837).
תחילה, עם חזרתה לפריז מבריסל, גרה עם בנה באוטיי. ב-1869, כאשר יחד עם הצלחתה כשחקנית השתפר מצבה הכלכלי, עברה לגור במרכז פריז. כעשור אחר כך, הכנסותיה גדלו כך שיכולה הייתה לבנות לעצמה בית ליד פארק מונסו. עם זאת, כמעט תמיד הוצאותיה היו גדולות מהכנסותיה, דבר שגרם לה לחפש דרכים להשלמת הפער, והכתיב חלק מהחלטותיה באשר לקריירה.
במשך חייה, שרה ברנאר רקמה קשרים עם מספר גברים אשר הפכו למאהביה, חלקם כאלה אשר שיחקו לצידה על הבמה, או שהיו קשורים בדרך זו או אחרת לעולם התיאטרון.
שרה ברנאר נהגה באופן תיאטרלי גם בחייה הפרטיים. כך למשל, נהגה לעיתים לישון או לשכב בארון מתים שניצב בחדרה. כן החזיקה באוסף לא קטן של חיות בביתה, חלקן אקזוטיות.
ב-4 באפריל 1882, שרה ברנאר נישאה בלונדון לאריסטיד דאמאלה (Damalas, ביוונית: Δαμαλάς), איש צבא ודיפלומט יווני, אשר שלח ידו גם במשחק בתיאטרון, הצעיר ממנה ב-11 שנה. לפני ואחרי הנישואין, דאמאלה היה רודף נשים, פיזר כספים, התמכר לסמים, הרבה להסתבך, והשניים נפרדו מעשית לאחר זמן קצר. בכל זאת, ככל הנראה כיוון ששרה ברנאר החזיקה באמונתה הקתולית, עד מותו של דאמאלה ב-18 באוגוסט 1889, ממנת יתר של מורפין וקוקאין, הזוג נותר נשוי פורמלית.
מבנה נולדו נכדיה וניניה. שרה נפטרה בזרועות בנה. מוריס נפטר ב-21 בדצמבר 1928 ונקבר לצדה.
ספריה
Dans les nuages, Impressions d'une chaise (1878)
L'Aveu, drame en un acte en prose (1888)
Adrienne Lecouvreur, drame en six actes (1907)
Ma Double Vie (1907),
My Double Life: Memoirs of Sarah Bernhardt, (1907) William Heinemann
Un Coeur d'Homme, pièce en quatre actes (1911)
Petite Idole (1920; as The Idol of Paris, 1921)
L'Art du Théâtre: la voix, le geste, la prononciation, etc. (1923; as The Art of the Theatre, 1924)
התיאטרון על סף המאה העשרים, הוצאת מסדה - תל אביב, תשט"ז
לקריאה נוספת
Robert Gottlieb, Sarah: The Life of Sarah Bernhardt (Jewish Lives)
Arthur Gold, The Divine Sarah: A Life of Sarah Bernhardt
Carol Ockman, Sarah Bernhardt: The Art of High Drama
קישורים חיצוניים
הלנה שפירו,
חיי הכפולים
הערות שוליים
קטגוריה:שחקניות תיאטרון צרפתיות
קטגוריה:שחקני תיאטרון יהודים צרפתים
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה יהודיות צרפתיות
קטגוריה:נכים יהודים
קטגוריה:נכים צרפתים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה צרפתים
קטגוריה:ילידות 1844
קטגוריה:נפטרות ב-1923 | 2024-09-21T09:33:16 |
שרה ברנר | REDIRECT שרה ברנאר | 2004-09-29T23:30:16 |
שתל חזה | שמאל|ממוזער|250px|אישה שעברה כריתה מלאה של השד הימני ומועמדת לשחזור השד בעזרת שתל חזה
שתל חזה משמש בניתוח הפלסטי להגדלת השד או לבנייתו מחדש (למשל לאחר כריתת שד). ישנם שלושה סוגים של שתלים:
שתלי מי מלח שיש לו מעטפת סיליקון חיצונית וממולא בתמיסת מלח נוזלית.
שתלי סיליקון-ג'ל שיש לו מעטפת סיליקון חיצונית וממולא בג'ל סיליקוני.
שתלים במילוי אחר, (מכילים מילוי שונה כדוגמת שמן סויה או פוליפרופילן) הסוג השלישי והנדיר מבין השתלים.
היסטוריה
שתלים היו בשימוש לפחות משנת 1865 כדי להגדיל שדיים של נשים. מקובל לחשוב כי ההשתלה הראשונה בהיסטוריה אירעה בגרמניה ובה שומן מגידול שפיר נלקח מישבן של אישה והועבר לשדיה. בשנים שלאחר מכן הקהילה הרפואית התנסתה בשתלים מחומרים שונים, בעיקר מפרפין (חומר לבן הדומה לשעווה ומשמש לייצור תכשירים רפואיים).
שנות ה-60: חברת דאו קורנינג האמריקאית הוציאה לשוק את שתל הסיליקון הראשון, שתל נמוך עם מעטפת עבה.
שנות ה-80: שתלים נמוכים חלקים מסיליקון עם מעטפת דקה.
סוף שנות ה-80' תחילת שנות ה-90: ניסיון לייצר שתל סיליקון מחוספס, נמוך עם מעטפת עבה.
סוף 1991: משבר הסיליקון בארצות הברית. דאו קורנינג נתבעה במיליארדים על ידי נשים שנפגעו משתלים שייצרה ופשטה את הרגל. השתלות הסיליקון נאסרו בארצות הברית ובמקומן הושתלו שתלי מי מלח. פורשי החברה הקימו את החברות "מנטור" ו"מגאן".
שנות ה-90: שתלי מי המלח הושתלו בארצות הברית, ואילו שתלי סיליקון-ג'ל הושתלו בשאר העולם. הופיע בשוק הדור הראשון של שתלי הסיליקון הקוהיסיבי, סיליקון צמיגי יותר, שאיפשר לייצר שתלים אנטומיים גבוהים ושתלים בצורות שונות. פותחו שתלים עגולים גבוהים ונטימיים טיפתיים.
העשור הראשון של המאה ה-21: היצע רחב של צורות. השתל האנטומי למשל הופיע ב-18 גדלים ובצורות שונות, גבוה, ארוך ועגול. השתלים האנטומיים, שלהם יתרון בשחזורי שד, התגלו כפחות מוצלחים בניתוחי הגדלה, בשל נטייתם להסתובב על צירם. בישראל השתלים העגולים הגבוהים תפסו את מקומם.
סוף העשור הראשון של המאה ה-21: שתלי הסיליקון-ג'ל הותרו לשימוש על ידי ה-FDA בארצות הברית בשנת 2006, מה שהכחיד את תעשיית שתלי מי המלח. נתח השוק של השתלים האנטומיים הצטמצם מאוד, ואת מקומו תפס השתל הבינוני לצד הגבוה. חל שיפור ניכר בעטיפת השתלים שמנע דליפות באמצעות ריבוי שכבות המעטפת.
השתלים הבינוניים הכו את הנמוכים. הפוליאוריתן, שתל מפולימר שהיה בשימוש בעבר, איים על הסיליקון, כיוון שעל פי מחקרים אחוז הדחיות שלו על ידי הגוף מזערית .
הניתוח
גודל השתלים
סיבוכים
דליפות משתלים
דליפת סיליקון – מהווה סיבוך נדיר בשימוש בשתלים המודרניים בעלי מעטפת עמידה יותר. ככל שעובר זמן רב יותר מהניתוח, הסיכון להתממשות סיבוך זה עולה. הדליפה לעיתים אינה מורגשת אך עלולה במקרים מסוימים לעוות את מבנה השד או לגרום להתקשות קופסית. ניתן לאבחן מקרים אלה באמצעות שימוש בשיטות הדמיה שונות כגון אולטרא-סאונד, ממוגרפיה ואף MRI. בדרך כלל הפתרון הוא ניתוחי הכולל החלפת השתל ועיצוב השד מחדש.
שתלים והנקה
ראו גם
שטף דם בשד – שטף דם אשר יכול להיגרם כתוצאה מהכנסת שתל חזה בניתוח
ניתוח הקטנת חזה
קישורים חיצוניים
הגדלת חזה, באתר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית
Basics of implant based breast reconstruction (E-medicine)
הסבר מפורט על הגדלת חזה באתר ״חתך-הזהב״
הערות שוליים
קטגוריה:פריטי טכנולוגיה מסייעת מושתלים
קטגוריה:כירורגיה פלסטית
קטגוריה:שדיים
קטגוריה:שינוי הגוף | 2024-04-09T14:19:38 |
סיליקון | 2017-11-04T19:47:45 | |
צרפת של וישי | צרפת של וישי (בצרפתית: Régime de Vichy, "משטר וישי") הוא הכינוי הנפוץ לממשלת צרפת שהייתה למעשה ממשלת בובות של גרמניה הנאצית, בין יולי 1940 לאוגוסט 1944.
היסטוריה
ממשלה זו קבעה את מושבה בעיר הצרפתית, וישי, לאחר שירשה את הרפובליקה הצרפתית השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמניים והאיטלקיים. כל זאת, במשך כחצי עשור עד להקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שארל דה גול באוגוסט 1944. משטר וישי החליט לקרוא לממשלה מטעמו באופן רשמי המדינה הצרפתית (État français), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם "הרפובליקה הצרפתית" (République française).
על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליוני 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שהתיימרה להעניק למדינה חיים חדשים.
למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי, ששימשה כמרכזו המנהלי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפשיסטית עד ספטמבר 1943.
לאחר התבוסה ב-1940, שיתף משטר וישי פעולה עם הגרמנים מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. המשטר שלט ב"אזור החופשי" כמו גם בצי הצרפתי ובמושבות צרפת, נכסים אסטרטגיים רבי ערך במאבק הגלובלי. הצי הצרפתי סירב להיכנע או להשמיד עצמו, וצ'רצ'יל נאלץ להורות על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940. כן נלחמו צבאות וישי בצבאות בעלות הברית במהלך המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941. שיתוף הפעולה עם הגרמנים הגיע לכך שמנהיגי וישי הורו לאנשי המיליס, המשטרה החשאית שהקים המשטר, לרדוף אחר היהודים, ואחר אלו שסומנו כ"בלתי רצויים" על ידי המשטר, לרבות אנשי הרזיסטאנס, ובכך סייעו לאכוף את מדיניות ההשמדה של הגרמנים באזורים שכבשו. וישי יזמה גם חוקי גזע משלה, בהשראה גרמנית, והמשטר הפעיל מדיניות שהגבילה את חירויות האזרח, ונטלה את הזכויות ממיעוטים ומזרים. למשטר וישי ולפועלים מטעמו ישנה אחריות ישירה בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואת יהודי צרפת, שבמהלכה נרצחו 76,000 יהודים, כרבע מהיהודים שחיו בצרפת לפני המלחמה.
הלגיטימציה של המשטר ושל פטן ולאוואל עמדה אל מול אתגר מתמיד שהציבו מולם אנשי צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול, שיצא לגלות, הוביל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני ולמשטר וישי, וטען כי תנועתו מייצגת את ההמשכיות של הממשלה הצרפתית הלגיטימית. במהלך הזמן איבד המשטר את הלגיטימציה והאמון הציבורי מהם נהנה באופן מוגבל בתחילתו, ופעולות ההתנגדות למשטר גברו ברחבי צרפת. בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.
ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.
שטח וממשל
בניגוד לתפיסה המקובלת, לפיה שלטה ממשלת וישי אך באזור שכונה "האזור החופשי" בדרום צרפת, השתרעו סמכויות הממשלה בתחום האזרחי על מרבית האזור שנכבש על ידי הגרמנים בצפון, פרט לחבל אלזס לוריין שנוהל על ידי הגרמנים, אך לא סופח על ידם באופן רשמי. פקידי ממשל וישי בערי הכיבוש הגרמני, כמוריס פאפון בבורדו, קיבלו את הוראותיהם ישירות מהממשלה בווישי. רנה בוסקה, ראש המשטרה בממשל וישי, פעל בפריז באמצעות סגנו ז'אן לגאי, שתיאם עם הנאצים את הפשיטות בחיפוש אחר יהודים. רק במקרה בו הייתה סתירה בין החוק הגרמני והחוק הצרפתי, חל החוק הגרמני בשטחי הכיבוש.
ב-11 בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את "האזור החופשי" בעקבות נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". "צבא שביתת הנשק" שהותר לממשל וישי להחזיק, פורק, ועצמאותו של הממשל נלקחה ממנו גם להלכה. עם זאת, הדבר אך הקל על פעולת פקידי וישי כאשר הקו המבדיל בין "אזור הכיבוש" ו"האזור החופשי" בוטל במרץ 1943. עד פלישת בעלות הברית לצרפת ביוני 1944, פעלו פקידי וישי כממשלה בעלת סמכויות מסוימות בכל שטחה של צרפת. עד אוגוסט 1944 הוכרה ממשלה זו כממשלה הלגיטימית של צרפת אף בידי ממשלות זרות שהיו במלחמה עם גרמניה, כממשלת ארצות הברית וממשלת קנדה. בתחילת דרכה קיימה ממשלת וישי מגעים אף עם ממשלת בריטניה, אף כי זו אירחה את דה גול, ותמכה באנשי צרפת החופשית, שטענו כי הם המייצגים את המשכיות הממשלה הלגיטימית של צרפת. מגעים אלו פסקו לאחר שהסתבר כי ראשי ממשל וישי מתכוונים לשתף פעולה עם גרמניה באופן מלא.
שמאל|ממוזער|250px|מפת צרפת לאחר 1940. בניגוד לדעה המקובלת לא שרר ממשל וישי רק ב"אזור החופשי" הדרומי, וסמכויותיו האזרחיות של הממשל השתרעו על מרבית שטחה של צרפת.
מושבות צרפת
שליטת אנשי וישי במושבות צרפת הועמדה בפני אתגר מתמיד מצד אנשי צרפת החופשית. עם הקמת הממשלה, הייתה לה את השליטה להלכה, אם לא למעשה, במושבותיה של צרפת שהשתרעו על שטחים נרחבים באפריקה, במזרח התיכון ובאוקיאניה. בצפון אפריקה הייתה אחיזתם של אנשי וישי חזקה במיוחד. כן נותרו נאמנות לווישי מושבות צרפת בחופה של סומליה, ובהן עיר הנמל החשובה ג'יבוטי. במהלך אוגוסט וספטמבר 1940, הצטרפו אל צרפת החופשית צ'אד, קמרון, קונגו, ואפריקה המשוונית הצרפתית שבירתה ברזוויל (כיום בירת הרפובליקה של קונגו). אליהן הצטרפו מושבות צרפת בפולינזיה הצרפתית, באיי ההברידים החדשים, באיי סן-פייר ומיקלון, ובקלדוניה החדשה. הודו-סין הצרפתית, והאיים גוואדלופ ומרטיניק נותרו תחת שלטון וישי. בשנים שלאחר מכן פעלו אנשי צרפת החופשית ובעלות הברית נגד אנשי וישי, וצירפו שטחים נוספים. ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ולבנון מידי אנשי וישי, ובנובמבר 1942, במסגרת מבצע לפיד, נכבשו גם מושבות וישי בצפון אפריקה.
תבוסת צרפת במלחמה והקמת ממשלת וישי
עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939, לא הייתה צרפת נחושה כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות פרו גרמניות. על אף שראש הממשלה הצרפתי פול ריינו היה מנהיג תקיף, פעלו מחוץ לממשלה מאחורי הקלעים אנשים כפייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר וממובילי מדיניות הפייסנות, והמרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר במדריד, והמתין לעמדת הנהגה.
ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. במהרה התבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכי הצבא הצרפתי פועל בדוקטרינות מיושנות ובמורל ירוד. היה ברור שהצבא הצרפתי אינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני שפעל בטקטיקה של מלחמת בזק. לפיכך הופעל לחץ כבד על ריינו בממשלתו. ב-17 במאי החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר צרפת במדריד, פטן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. אהדתו של פטן למשטרו של מארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה ידועה. אין זה מקרה שבאותו יום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטן ווייגאן.
כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקרק בחזרה לאי הבריטי במבצע דינמו, נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. האחת, להמשיך ולהילחם מחוץ לצרפת – מהמושבות, והשנייה, לפעול כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה – וייגאן, פטן ופול בודואן – "שלום נפרד", ושלושתם הטיפו לכך מהיום שבו נכנסו פטן ווייגאן לתפקידם. הייתה זאת כניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. נשיא צרפת אלבר לברן זימן אליו את פטן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך במאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול הוברח ב-17 ביוני במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן הועמד לדין על ידי פטן באשמת בגידה, והמדינאי ז'ורז' מנדל, שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים בהן ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלת וישי.
שביתת הנשק ותנאיה
שמאל|ממוזער|250px|הגנרל שארל הונציגר חותם על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, 22 ביוני 1940
ב-22 ביוני 1940 חתם נציג צרפת שארל הונציגר על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, שהוא מסמך כניעה שנוסח על ידי הגרמנים. מסמך נוסף נחתם בידי הצרפתים אל מול איטליה הפשיסטית, שפלשה אף היא למזרח צרפת ב-10 ביוני 1940. תנאי הגרמנים הובאו לממשלת פטן יום קודם לכן, ונאמר להם שאינם נתונים למשא ומתן. פטן וממשלתו דנו בתנאים והחליטו לאשרם. כדי להשפיל את צרפת, הובאה משלחת הכניעה הצרפתית אל היער בקומפיין, לאותו המקום עצמו שבו חתמו הגרמנים על כניעתם במלחמת העולם הראשונה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, ושם חתמה צרפת על המסמך שהניחו בפניה הגרמנים.
על פי תנאי הכניעה חולקה צרפת ל"אזור הכיבוש" ול"אזור החופשי". 60% משטחה של צרפת הפכו לשטח כבוש, שכלל את צפון צרפת (כולל פריז) ואת החוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה. ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי. כחלק מתנאי ההסכם פורק למעשה הצבא הצרפתי (שהוגבל למאה אלף איש כפי שהוגבל הצבא הגרמני בהסכם ורסאי). נקבע כי הצי הצרפתי יפורק מנשקו ויישלח לעגון בנמלים, וצרפת חויבה בתשלום פיצויי מלחמה והוצאות צבא הכיבוש הגרמני. כמו כן התחייבו בהסגרה לידי הגרמנים של כל אדם שידרשו הגרמנים, ונקבע שגרמניה תמשיך להחזיק בשבויי המלחמה הצרפתים. סעיף שבויי המלחמה הביא לכך ששניים וחצי מיליון שבויים צרפתים הוחזקו עד תום המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.
הכוחות המזוינים של ממשלת וישי
החזקתו של "צבא שביתת הנשק" בדרום צרפת נועדה לשמירה על הסדר הפנימי. ההסכם הותיר בידי צרפת גם את האפשרות לשמור על צבאה במושבות, וזאת במטרה לשמור על נכסים טריטוריאליים יקרי ערך אלו לצידן של מדינות הציר. "צבא שביתת הנשק" היה כפוף לפיקוד העליון של הצבא הגרמני. בנוסף לצבא הותר לממשלת וישי להחזיק בז'נדרמריה בת 60,000 שוטרים, ובכוח להגנה נגד מטוסים בן 10,000 חיילים. כוחות אלו סבלו ממחסור מתמיד בכוח אדם. צבא שביתת הנשק לא צויד בטנקים או בכלי רכב משוריינים. צבא זה לא פעל כנגד כוחות הרזיסטאנס שפעלו בדרום צרפת. תפקיד זה הופקד בידי אנשי המיליס, המשטרה החשאית שהוקמה על ידי ממשלת וישי. חלקים ניכרים מהצבא ערקו לשורות המאקי בנובמבר 1942, כאשר נכבש גם חלקה הדרומי של צרפת על ידי הגרמנים.
הסכם הכניעה צמצם גם את הכוחות שעמדו לרשות וישי במושבות, אך עדיין נותר בידיהם כוח ניכר. רק במזרח התיכון היו לממשל וישי 95,000 חיילים, מתוכם 50,000 חיילים באלג'יריה ו-45,000 חיילים בסוריה ובלבנון, שכונו "צבא הלבאנט" (Armée du Levant). לרשות כוחות אלו עמדו כלי רכב משוריינים וטנקים, אם כי מסוגים מיושנים.
גיבוש ממשל וישי
שמאל|ממוזער|250px|בניין האופרה בווישי בו התכנסו בתי הפרלמנט הצרפתי לישיבה בה נוסד משטר וישי
ב-1 ביולי 1940 התכנסו לראשונה שני בתי הפרלמנט הצרפתי בעיר וישי במרכז צרפת, באזור החופשי. העיר שימשה עד אז כעיירת נופש לבני המעמד הגבוה, ובשל כך הייתה בה רשת מסילות ברזל יעילה, ומספר ניכר של בתי מלון, שנדרשו על מנת לשכן את צירי הממשל הרבים. מסיבות אלו נבחרה העיר כמרכז הממשלה החדשה.
פייר לאוואל ולצידו רפאל אליבר עשו כל שביכולתם לשכנע את הצירים להעניק לפטן כוחות בלתי מוגבלים. מי שיכול היה לשמש כמשקל נגד, כדוגמת ז'ורז' מנדל או אדואר דאלאדיה, נעדרו מההצבעה. מנהיגים צרפתים כמנדל ודאלאדיה היו בדרכם למושבות בצפון אפריקה, על האונייה "מאסיליה", בניסיון כושל להקים ממשלה גולה, ורבים אחרים נעדרו מסיבות שונות. ב-10 ביולי 1940 התקיימה ההצבעה, וההצעה התקבלה ברוב של 569 צירים כנגד 80 מתנגדים ו-30 נמנעים. ההצעה העניקה לפטן סמכויות נרחבות, לרבות סמכות לכתוב חוקה חדשה, "שתבטיח את זכויות העובד, המשפחה והמולדת".
חוקיותה של הצבעה זו שנויה במחלוקת. תומכי צרפת החופשית, שהתיימרה להיות הגוף השלטוני הצרפתי שממשיך את הרפובליקה הצרפתית השלישית, טענו כי זו התקבלה שלא כחוק, במיוחד בשל מספרם הגדול של הנעדרים שלא מרצון, אך גם מסיבות חוקיות נוספות.
ב-11 וב-12 ביולי הוציא פטן צווים, על פי סמכויותיו החדשות, שבהם קיבל על עצמו את כל רשויות המדינה – הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, וכן את התואר "ראש המדינה הצרפתית" (chef de l'État français). הוא מינה את לאוואל כסגנו ויורשו, ושלח את פרנאן דה ברינון כנציגו לממשל הכיבוש הגרמני בפריז. פטן שמר, להלכה, על תארים וסמכויות אלו עד 20 באוגוסט 1944. את הסיסמה הלאומית: "חירות, שוויון, אחווה" החליף בסיסמה שניסח עבורו אליבר: "עבודה, משפחה, מולדת" ("Travail, Famille, Patrie"). המשטר השעה את חירויות האזרח, אושרו מעצרים מנהליים וצנזורה נרחבת, וגופים נבחרים הוחלפו בגופים ממונים.
בכירי המשטר הקודם כמו פול ריינו וז'ורז' מנדל נאסרו. חלקם הועמדו למשפט ראווה שכונה "משפט ריום" בטענה שהתנהגותם היא שהביאה לתבוסתה של צרפת במלחמה. הם נאסרו במהלך המלחמה בבתי כלא ובמחנות ריכוז גרמנים, וחלקם, כז'ורז' מנדל, נרצחו.
יחסי החוץ של ממשל וישי
על אף מאמציו של דה גול למנוע מהמשטר החדש לגיטימציה בין-לאומית, ולבסס את "צרפת החופשית" כגוף השלטוני הלגיטימי המייצג את המשכיות המדינה הצרפתית, זכה משטר וישי להכרה הן מצד מדינות נייטרליות והן מצד מדינות שעמדו במצב מלחמה עם גרמניה. הן ארצות הברית והן ברית המועצות הכירו במשטר וישי. ארצות הברית שהייתה נייטרלית להלכה, וברית המועצות שהייתה בברית עם גרמניה הנאצית, לא נענו לניסיונותיו של דה גול, מלונדון, לקבל הכרה ב"צרפת החופשית" כישות המהווה את השלטון הצרפתי הלגיטימי. ארצות הברית שלחה אל וישי את האדמירל ויליאם ד. ליהי כשגריר. ברית המועצות ניתקה את קשריה עם משטר וישי רק לאחר שזה תמך בפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. גם קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה הקשורות אל חבר העמים הבריטי שמרו על נציגות דיפלומטית פעילה בווישי. נציג מדינת הוותיקן בווישי, מונסיניור ואלריו ואלרי, קיבץ סביבו סגל דיפלומטי ממדינות שונות. גם מדינות כבריטניה שעמדה במלחמה עם גרמניה, ובשלב מוקדם ביותר ביצעה פעולות מלחמתיות כנגד אנשי וישי, כגון פעולת מארס-אל-כביר ביולי 1940 שבה הושמד חלק ניכר מהצי הצרפתי ונהרגו בה 1,297 מלחים צרפתים, שמרה על מסגרת כלשהי של יחסים עם ממשל וישי, ועל אף שלא היה שגריר למשטר וישי בלונדון, עדיין שהה בה קונסול שייצג את האינטרסים של המשטר.
שלטון וישי בצרפת
כינונו של המשטר, האידאולוגיה שלו ומטרותיו
שמאל|ממוזער|250px|מטבע פרנק צרפתי מ-1943, ועליו הכיתוב – "עבודה, משפחה, מולדת"
עם כינון משטר וישי, הייתה דמותו של פטן הדמות המרכזית בממשל. פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שעיקרה שמרנות וחזרה ל"ערכי המשפחה", מעורבים בסמכותנות, פולחן אישיות של המרשל, ואנטישמיות. ססמת הרפובליקה הצרפתית השלישית – "חירות, שוויון, אחווה" הוחלפה בסיסמה "עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie). לצד כל אלו שררה הסתה כנגד משטר הרפובליקה הצרפתית השלישית, ובמיוחד ראשי "החזית הלאומית" כלאון בלום. נטען כי אלו אחראים לתבוסתה של צרפת, ולפתיחת המלחמה. בשלב מסוים הועמדו כמה מראשי משטר הרפובליקה הצרפתית השלישית למשפט ראווה שכונה משפט ריום, אך משפט זה לא הסתיים מעולם.
עם הקמתו זכה משטרו של פטן לתמיכתם של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית ונתפס כמשטר שבא להציל את צרפת מתבוסה נוראה במלחמה, שהייתה מביאה להרס המוני ולאבדות כבדות.
משטר וישי זכה לתמיכת יסודות שונים ומגוונים בחברה הצרפתית, שדגלו באידאולוגיות שונות בתכלית. ראשית לכל תמכו במשטר ה"פטניסטים" (Pétainistes) שהאמינו באופן אישי במרשל פטן, וראו בו את איש השעה. זרם נוסף, וקרוב לזרם זה היו משתפי הפעולה, ובראשם פייר לאוואל, שסברו כי תשועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה מרבי עם גרמניה, שנתפסה ככוח העולה באירופה. לאלו חברו פשיסטים צרפתים. האידאולוגיה של "המהפכה הלאומית", כשהיא נפרדת מאישיותו של פטן, היוותה אף היא גורם משיכה. זרמים ראקציונריים ומונרכיסטים בחברה הצרפתית נמשכו לאידאולוגיה זו. זרמים אלו שאפו להשיב את צרפת לתקופה שקדמה להמהפכה הצרפתית ולבסס סדר ישן מונרכיסטי, בו כל אדם לכאורה יודע את מקומו. אחד האידאולוגים של זרמים אלו היה הסופר שארל מורא. במקביל להם נמשכו אל המשטר רפורמיסטים מסוגים שונים, שניסו למצוא במהפכה הלאומית חיזוק לזרמים הקרובים לליבם. רבים מהמצטרפים אל שורות המשטר היו אופורטוניסטים וטכנוקרטים מסוגים שונים, שראו במשטר אפשרות לקידום.
מולם עמדו כוחות אחרים בחברה הצרפתית שהתנגדו לכל שיתוף פעולה עם הצבא הנאצי הכובש, וקראו להתנגדות בכל האמצעים כדי להביא לשחרורה של צרפת.
כהונתו הראשונה של לאוואל
שמאל|ממוזער|250px|פטן לוחץ את ידו של היטלר, אוקטובר 1940
בחודשים הראשונים לקיום המשטר, העסיקה את ראשיו מידת שיתוף הפעולה עם גרמניה. הכיבוש של חלקים נרחבים של המדינה, שאלת שבויי המלחמה, והסכום אותו היה על צרפת לשלם עבור החזקת הכיבוש, היוו עניינים בוערים שהיה צורך להסדירם עם גרמניה. חודשים אלו התאפיינו בפעילות נמרצת של פייר לאוואל ששימש כסגנו של פטן, ופעל לחיזוק שיתוף הפעולה עם הנאצים. מאמצים אלו הגיעו לשיא בפגישתם של פטן והיטלר במונטואר, שנערכה בין 24 באוקטובר ל-26 באוקטובר 1940. הפגישה לא הביאה לתוצאות המקוות. פטן לא הצליח להביא לוויתורים משמעותיים בשאלות חשובות כשאלת שבויי המלחמה, והיטלר לא הצליח להביא את פטן לכדי הכרזת מלחמה על בריטניה. עם זאת, סימנה הפגישה לעולם כי משטרו של פטן קשור בקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי. סיכומה של הפגישה היה כי "למעצמות הציר ולצרפת יש אינטרס זהה להגשים את תבוסת אנגליה בהקדם האפשרי. לפיכך תתמוך הממשלה הצרפתית, בתחומי יכולתה, בצעדים שעלולות מעצמות הציר לנקוט למטרה זו". שני הצדדים ייעדו לצרפת מקום ב"סדר החדש" הנאצי שלאחר סיום המלחמה בניצחונה של גרמניה.
עם זאת, פעילותו הנמרצת של לאוואל שהידקה עוד ועוד את שיתוף הפעולה של ממשל פטן עם הנאצים, הביאה לתגובה נגדית של גורמים מתונים יותר בתוך ממשלת וישי. ב-13 בדצמבר 1940 דרש פטן מכל שרי ממשלתו מכתב התפטרות קולקטיבי. לאוואל, שהיה בטוח כי המדובר בצעד שנועד להסיט מן הדרך את שר העבודה בלין, לא היסס לחתום על המכתב. עם קבלת המכתב הודיע פטן ללאוואל כי הוא מקבל את התפטרותו. לאוואל נאסר באותו הערב. פטן הודיע כי הוא מבטל את משרת "סגן ראש הממשלה", וכי שר החוץ החדש במקומו של לאוואל, שנתפס כ"מספר 2" בממשל, ויורשו המיועד של פטן, יהיה פייר אטיין פלנדן, מדינאי שמרני, ששימש כראש ממשלה ברפובליקה השלישית, ונתפס כבעל קשרים טובים יותר עם בריטניה.
פלנדן ודרלאן
פלנדן, מדינאי שמרן ששימש כראש ממשלה בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית, החזיק בתפקידו כ"שר החוץ" ולמעשה סגנו של פטן 56 ימים. הוא הוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, בפברואר 1941. דרלאן קיבל סמכויות נרחבות משל פלנדן, וכיהן גם כשר הפנים, ושר ההגנה, ושימש, למעשה, כראש המדינה דה פקטו. בינואר 1942 קיבל לידיו דרלאן משרדי ממשלה נוספים וסמכויות נוספות. דרלאן המשיך את מדיניות קודמיו לפיה עתידה של צרפת מבוסס על שיתוף פעולה עם גרמניה. במאי 1941 הגיע דרלאן להבנה עם אוטו אבץ שגרירה הכל-יכול של גרמניה בפריז, ולפיה הוחזרו מקצת משבויי המלחמה, ונטל מימון הכיבוש הופחת, בתמורה למתן אפשרות לגרמניה להשתמש במתקניה הצבאיים של וישי בסוריה, לבנון ותוניסיה. הבנה זו כונתה "הפרוטוקולים של פריז", אך מעולם לא אושררה על ידי הצדדים, ולא נכנסה לתוקף. בתקופה זו איבד המשטר את הפופולריות ממנה נהנה. ההתנגדות מבפנים ומבחוץ גברה. אנשי תנועת ההתנגדות הצרפתית הגבירו את פעילותם וזכו לתמיכה גוברת, וכך גם אנשי צבא צרפת החופשית שהצליחו לסחוף לצידם רבות ממושבות צרפת, ונראו עתה כאיום לגיטימי על הממשלה, ולא כחבורת מורדים. הגרמנים מצידם דרשו מידה גוברת והולכת של שיתוף פעולה. דרלאן לא זכה באמונו של היטלר, ותחת לחץ גובר והולך נאלץ להתפטר מרוב סמכויותיו (פרט לפיקוד על הצבא) ולהעבירם ללאוואל, ששב לתפקיד סגן ראש הממשלה באפריל 1942.
כהונתו השנייה של לאוואל
שמאל|ממוזער|250px|פייר לאוואל
לאוואל קיבל לידיו את השלטון במקום דרלאן באפריל 1942. מתחילת כהונתו עמד בפני דרישות כלכליות מחמירות והולכות של הגרמנים, שלא הסתפקו בתשלום עבור מימון הכיבוש בשטחי צרפת, אלא גם דרשו משלוחו של כוח עבודה מיומן לגרמניה, שעיקר כוח האדם שלה היה מגויס, ונשלח לחזית הרוסית. הדרישה לתשלומים, לחמרי גלם וכוח אדם, שהייתה למעשה דרישה לעובדי כפייה, נענתה מצידו של לאוואל בהתמקחות, שהתמקדה בשחרורם של שבויי מלחמה תמורת העובדים שיישלחו לגרמניה. היה ברור כי העבודה היא בתנאי עבדות בלתי אנושיים, ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות את רצון הגרמנים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. כאשר אמצעי התעמולה כשלו בגיוס העובדים הכריז לאוואל בשנת 1943 על "שירות עבודה" חובה והפעיל את המיליציה הצרפתית – "המיליס" שהייתה המשטרה החשאית של המשטר מינואר 1943, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה.
במקביל, החריף לאוול את הצעדים כנגד היהודים. החקיקה האנטי יהודית הקיימת מימי תחילת המשטר החריפה, ומשלוח היהודים למחנות המוות באזור הכבוש הסתייעו בפקידי וישי ובאנשי המשטרה והמיליציה שעמדו לרשות המשטר. פעולות אלו והצהרותיו הפומביות של לאוואל, כגון הצהרתו ביוני 1942 כי הוא מייחל לניצחונה של גרמניה, הביאו לאיבוד הלגיטימיות של המשטר כלפי חוץ, ולאובדן הפופולריות שלו מבפנים. לאוואל עמד מול התנגדות גוברת והולכת מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית, כמו גם למול דרישות מחמירות והולכות מצד הגרמנים, ולחץ של גורמים במשטר עצמו להגברת שיתוף הפעולה.
ממבצע לפיד ועד לקיצו של המשטר
עם נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, במסגרת מבצע לפיד, ב-8 בנובמבר 1942, החליט היטלר לכבוש את שטחי "צרפת החופשית". מושבות צרפת בצפון אפריקה נכנעו לגרמנים, ודרלאן עצמו, ששהה בצפון אפריקה בעת הפלישה, הודיע על תמיכתו בבעלות הברית (דרלאן נרצח בדצמבר 1942 על ידי אזרח צרפתי, לאחר שהוצג על ידי בעלות הברית כאלטרנטיבה למרשל פטן). ב-12 בנובמבר הסתיים כיבושו של האזור החופשי. צבאה של וישי פוזר, אך שלטונה האזרחי של ממשלת וישי נותר בכל שטחי צרפת הכבושה. לאוואל המשיך לתפקד כראש הסמכות האזרחית בצרפת, עד הפלישה לנורמנדי ביוני 1944. עם התקדמות בעלות הברית בשטחה של צרפת, בספטמבר 1944, ברחה ממשלת וישי לגרמניה, וייסדה ממשלת בובות בזיגמרינגן. פטן ולאוואל סירבו להשתתף בממשלה זו, שבראשה עמד פרנאן דה ברינון. ממשלה זו הייתה למעשה חסרת סמכויות וכינתה עצמה "הוועדה הממשלתית של צרפת". כאשר נכבשה זיגמרינגן באפריל 1945 בא הקץ גם על "ממשלה" זו.
משטר וישי ומושבות צרפת
עם תבוסת צרפת מול הגרמנים, נותרו בידי צרפת מושבות רבות בכל קצוות כדור הארץ. מושבות אלו שלטו במשאבים רבים, בנקודות אסטרטגיות, בנתיבי תעבורה יבשתיים, ימיים ואוויריים ובמשאבים צבאיים של נשק, תחמושת וכוח אדם מיומן. מיד לאחר הכניעה הצרפתית החל מאבק בין צרפת של וישי לבין אנשי צבא צרפת החופשית על השליטה במושבות. היו שעברו מייד לצדה של צרפת החופשית, היו שנפלו לאחר מאבק, והיו מושבות שתמכו בווישי עד סוף המלחמה.
אפריקה
שמאל|ממוזער|500px|מושבות צרפת באפריקה בעת מלחמת העולם השנייה
מושבות צרפת בצפון אפריקה
מושבות צרפת בצפון אפריקה, אלג'יריה, תוניס ומרוקו היו המושבות החשובות ביותר. הן כללו מספר רב ביותר של מתיישבים צרפתים, שלטו על נמלים חשובים בים התיכון, וערכן הרגשי והמורלי היה רב. טרם הכניעה דובר אף על הקמת ממשלה צרפתית גולה באלג'יריה. מתחילת המאבק היה ברור כי מושבות אלו תישארנה בידי וישי. אירוע חמור שהתרחש ביולי 1940 תרם להישארות המושבות לצד וישי. הצי הצרפתי, שעמד לפקודתו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן שהיה ידוע בתמיכתו בפטן, היה צי חזק ומיומן. אם יחליטו מפקדי הצי להעמידו לרשות הגרמנים, עמדו הבריטים בסכנה חמורה. צ'רצ'יל דרש כי הצרפתים יטביעו את הצי, יפליגו לנמל נייטרלי, או יצטרפו אליו למלחמה נגד גרמניה. משאלו לא נענו לדרישתו, הורה על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר. בפעולה נהרגו 1,297 ימאים צרפתים, והיא הביאה לניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין ממשלת וישי לבריטניה. אירוע זה היטה את לב רבים מאנשי הממשל הצרפתי כנגד בעלות הברית, רבים אחרים נטו אחרי האידאולוגיה שייצג המרשל פטן. במושבות אלו נאכפו גם חוקי הגזע האנטישמיים כגון חוק מעמד היהודים. ב-1941 נשלח לצפון אפריקה הגנרל אלפונס ז'ואן ששוחרר מהשבי הגרמני. בהשקפתו נטה ז'ואן לאנשי צרפת החופשית.
בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית במבצע לפיד, נחיתת ענק על חופי צפון אפריקה, בה קיוו להפחית מעט את העומס על ברית המועצות בחזית המזרח, וללכוד את רומל בין הכוחות האמריקאים הנוחתים ממערב, לארמייה השמינית של הצבא הבריטי ממערב. תקוות בעלות הברית הייתה לשכנע את הגנרל ז'ואן ואנשיו שלא להתנגד לנחיתה. במהלך הנחיתה, באופן מקרי, שהה האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן באלג'יר. דרלאן היה האיש השני בחשיבותו במשטר וישי, ובסמוך לאחר הפלישה השתכנע להפסיק את ההתנגדות לפלישה, והודיע על הפסקת אש. התנהגות זו של דרלאן הייתה בין המניעים שהביאו את גרמניה לכבוש גם את "האזור החופשי" בצרפת בנובמבר 1942. דרלאן הוכר בידי אייזנהאואר כנציב עליון ומפקד כוחות צבא צרפת בצפון אפריקה, תוך שהוא מועדף על אישים כאנרי ז'ירו או שארל דה גול, אך בטרם הספיק להתבסס בתפקידו, נרצח בידי פטריוט צרפתי בדצמבר 1942.
לאחר ההישג הראשוני של בעלות הברית בנחיתה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס את שלטונן בתוניסיה. המערכה בתוניסיה נמשכה עוד כחצי שנה, עד לכניעת כוחות הציר במדינה זו במאי 1943.
מערב אפריקה הצרפתית
שמאל|ממוזער|250px|דה גול ונציגו של צ'רצ'יל לאנשי צרפת החופשית, הגנרל אדוארד ספירס על סיפון אניית המשא ההולנדית "ווסטרנלנד" בדרך לדקר, ספטמבר, 1940
מושבות מערב אפריקה הצרפתית – חוף השנהב, בנין, סודאן הצרפתית, גינאה, מאוריטניה, ניז'ר, סנגל, וולטה עילית וטוגו הצרפתית נותרו בעיקרן נאמנות למשטר וישי.
ב-23 בספטמבר 1940, יצאו הבריטים ל"מבצע זדון" (Operation Menace), בו תקפו את דקר בירת סנגל, במטרה להשליט שם את אנשי צרפת החופשית. המבצע נכשל, והעיר נותרה בידי אנשי וישי. כישלון המבצע פגע מאוד באנשי צרפת החופשית. הוא הוכיח כי שלטונה של וישי במושבות הוא שלטון חזק, וכי בכוונת אנשי וישי להאבק כנגד כל ניסיון לפגוע בהם. במהלך המבצע תקפו מפציצים של וישי מבסיסים בצפון אפריקה את המושבה הבריטית בגיברלטר, והוכיחו כי ביכולתם של אנשי וישי לגרום נזק רב לפועלים כנגדם. כישלון המבצע הביא לכך שאנשי וישי החזיקו במושבות מערב אפריקה עד לאחר מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה בנובמבר 1942.
אפריקה המשוונית הצרפתית
מושבות אפריקה המשוונית הצרפתית – צ'אד, אובאנגי שרי, קונגו הצרפתית וקמרון עברו לצד צרפת החופשית בסמוך לאחר נפילת צרפת. גבון נותרה מעוז יחיד של אנשי וישי באזור. בנובמבר 1940 כבשו אנשי צרפת החופשית את גבון, ולאחר מכן נותרו מושבות אלו נאמנות לצרפת החופשית עד לסוף המלחמה.
סומליה הצרפתית
לאחר נפילת צרפת הכריזו שליטי סומליה הצרפתית (כיום ג'יבוטי) על נאמנותם למשטר וישי. הכרזה זו עמדה בתוקף במהלך הפעולות הצבאיות באזור, במסגרת המערכה במזרח אפריקה בשנת 1940 שכללה לחימה בין כוחות איטליה הפשיסטית וכוחות בריטים, בה לא התערבו כוחות וישי. נאמנות המושבה לווישי נמשכה אף לאחר סיום מערכה זו בכיבוש המושבות האיטלקיות באזור, ועל אף מצור ימי שהוטל על נמל ג'יבוטי. בדצמבר 1942 כבשו כוחות צרפת החופשית את העיר ג'יבוטי, ושמו קץ לנאמנות המושבה לווישי. פלוגה של חיילים מג'יבוטי השתתפה בשחרור צרפת ב-1944.
מדגסקר
שליטי האי מדגסקר הכריזו על נאמנותם למשטר וישי בסמוך לאחר נפילת צרפת. בין 5 במאי ל-6 בנובמבר 1942 ביצעה בריטניה מבצע גדול נוסף כנגד אנשי וישי, במדגסקר. מבצע זה נודע בשם "הקרב על מדגסקר" או "מבצע שריון" (Operation Ironclad). הבריטים חששו שהיפנים ישתמשו במדגסקר כבסיס, ויפגעו בנתיבי התחבורה הבריטים אל האוקיינוס ההודי. הלוחמה באי נמשכה בעצימות נמוכה מיום הנחיתה הבריטית על חופי האי, במשך כחצי שנה, עד כניעתם של אחרוני אנשי וישי באי.
ראוניון
האי ראוניון נותר נאמן למשטר וישי. ב-28 בנובמבר 1942 פלש אל האי כוח של צרפת החופשית, מלווה במשחתת, והסתייע במרידה מקומית. האי נפל לידי צרפת החופשית לאחר לחימה סמלית.
המזרח התיכון
שמאל|ממוזער|250px|אנשי צרפת החופשית צועדים בדמשק, יוני 1941
מאחזי צרפת במזרח התיכון, סוריה ולבנון הוחזקו על ידי צרפת במנדט של חבר הלאומים ונותרו נאמנות לשלטון וישי. כאשר דוכא מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק על ידי כוחות בריטים, העניק מפקד הכוחות הצרפתים בסוריה ובלבנון, הגנרל אנרי פרנאן דנץ לחילות האוויר של גרמניה ואיטליה, שהעניקו סיוע אווירי למורדים, היתר לתדלק בשטחו. פעולה זו הביאה להחלטה לפעול כנגד כוחות וישי בסוריה לשמירה על האינטרסים של בעלות הברית במזרח התיכון. ב-8 ביוני פלשו כוחות בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי, וכן אנשי צרפת החופשית, לסוריה ולבנון. המערכה בסוריה ובלבנון נמשכה כחודש ימים והסתיימה בכניעת אנשי וישי בשתי המושבות ב-14 ביולי.
הודו-סין
נפילת צרפת ביוני 1940 הקשתה על הממשל הצרפתי בהודו-סין. הממשל הקולוניאלי נותק מכל סיוע חיצוני, ומושל הודו-סין, הגנרל ז'ורז' קאטרו חש מבודד. לאחר שניסה לברר את האפשרויות לקבל סיוע מבריטניה או מארצות הברית, החליט לנקוט במדיניות של פיוס כלפי היפנים, והתיר להם להקים בסיסים על אדמת הודו-סין. הסכמות אלו לא היו לרוחם של אנשי וישי בצרפת, וביולי 1940 הוחלף קאטרו באדמירל ז'אן דקו. דקו נקט מדיניות קשוחה יותר כלפי היפנים וכלפי גורמים אחרים שרצו דריסת רגל במושבות צרפת במזרח הרחוק.
באוקטובר 1940 תקפה תאילנד, בעידודם של היפנים, ופתחה במלחמת תאילנד-צרפת. בתחילה הביס הצי הצרפתי את התאילנדים בקרב ימי, אך לבסוף הסכימו הצרפתים לקבל את יפן כמתווכת. התאילנדים השיגו את שרצו, חלקים מלאוס וקמבודיה שנכבשו מתאילנד בתחילת המאה. באמצעות דקו, המשיך משטר וישי, בגלגוליו השונים, לשלוט במושבות הודו סין שנותרו ביד צרפת עד ה-9 במרץ 1945, כאשר עודדו היפנים מרד שגרם להקמת ממשלת בובות בשם "האימפריה של וייטנאם". לאחר כניעתה של יפן, ניסו הצרפתים לשוב ולהשתלט על המושבה, אך נתקלו בהתנגדותו של ארגון הווייט מין, התפתחות שהביאה לפרוץ מלחמת הודו-סין הראשונה.
האוקיינוס האטלנטי, האמריקות
גויאנה הצרפתית
המושבה בגויאנה הצרפתית שמרה על נאמנותה למשטר וישי. בחודש מרץ 1943 הוחלף שלטון וישי במושבה בהפיכה לא אלימה, בידי ועדה שתמכה בצרפת החופשית, שנתמכה על ידי קציני הצבא במושבה.
סן-פייר ומיקלון
סן-פייר ומיקלון, מושבה צרפתית המהווה ארכיפלג הממוקם אסטרטגית סמוך לחופי קנדה, נותרה נאמנה למשטר וישי. ב-24 בדצמבר 1941 השתלטו על האיים תומכי צרפת החופשית בראשות האדמירל אמיל מיזלייה בהוראת דה גול, ובניגוד לרצונה של ארצות הברית. במקום נערך משאל עם ובו הודיעו מרבית התושבים כי ברצונם להישאר תחת שלטון צרפת החופשית. תקרית זו היוותה את הבסיס לאי אמון מתמשך בין דה גול לממשל האמריקאי.
מרטיניק וגוואדלופ
איי מרטיניק וגוואדלופ נמצאים בשרשרת האיים המכונה האנטילים הצרפתים. איים אלו שמרו על נאמנות לווישי עד ליולי 1943. במרטיניק שלט האדמירל ז'ורז' רובר מטעם וישי. מיקומו האסטרטגי של האי הביא לכך שארצות הברית ובריטניה לא ראו בעין יפה את שלטון וישי באי זה, ואף הטילו לפרקים מצור ימי על האי. בידי האדמירל רובר היו נכסים אסטרטגיים – חלקים מהצי הצרפתי שהגיעו לאי, ועמם חלק מאוצר הזהב של הרפובליקה הצרפתית. בשנת 1941 הגיע האדמירל רובר להבנה לפיה יעגון הצי הנמצא במרטיניק בנמלי האי, ובתמורה לא יפלשו בעלות הברית לאי. עם זאת, העובדה כי המלחמה מנעה מן האי מסחר עם היבשת, הביאה ללחץ גובר על האדמירל רובר, שעזב את האי ביוני 1943. לאחר עזיבתו של רובר השתלטו אנשי צרפת החופשית על האי, וכן על האי גוואדלופ הסמוך, בו תססה זמן רב התנגדות למשטר וישי.
אוקיאניה
ההברידים החדשים
איי ההברידים החדשים (כיום ונואטו) התנהלו כקונדומיניום בריטי-צרפתי. הנציב התושב, אנרי סוטו הוביל את הקהילה להצטרף אל שורות צרפת החופשית, ובאסיפה כללית ב-20 ביולי 1940 הוחלט על כך ברוב עם.
פולינזיה הצרפתית
בפולינזיה הצרפתית התעורר ויכוח ער סביב שאלת הנאמנות לווישי. הוויכוח הביא למשאל עם שנערך ב-2 בספטמבר 1940 באיי טהיטי ומוראה, לו הסכימו שאר האיים במושבה. התוצאה הייתה רוב מכריע של 5,564 מצביעים כנגד 18 בעד הצטרפות לצרפת החופשית. איים אלו קיבלו משמעות אסטרטגית עם כניסת יפן למלחמה בעקבות המתקפה על פרל הארבור שכן שימשו נקודה מצוינת לתדלוק בין הוואי לאוסטרליה. חיילים ממושבה זו ומקלדוניה החדשה יצרו את "בטליון הפסיפיק" (Bataillon du Pacifique) שלחם לצד צבא צרפת החופשית במקומות רבים, ובין היתר הצטיין בקרב ביר חכים, במערכה האיטלקית, ובנחיתות בפרובאנס בשלביה המאוחרים של הלחימה.
איי ואליס ופוטונה
באיי ואליס ופוטונה תמכו אנשי הממשל המקומי בווישי, אך נתקלו בהתנגדות מצד התושבים. ב-1941 ניסו אנשי הממשל המקומי למנות מלך לאיים, על מנת להפחית את השפעת תומכי צרפת החופשית, אך נתקלו בבעיה כאשר המלך שהציעו סירב להצהיר על נאמנותו לפטן. ספינת מלחמה שנשלחה מנומאה, בירת קלדוניה החדשה כבשה את האיים בשם צרפת החופשית במאי 1942.
קלדוניה החדשה
בקלדוניה החדשה הוביל אנרי סוטו לתמיכה בצבא צרפת החופשית החל מדצמבר 1940. מיקומם של האיים בשולי ים האלמוגים ובסמוך לאוסטרליה הוביל להיותם נכס אסטרטגי חשוב כאשר הצטרפה יפן ללחימה. אנשי האיים לחמו ב"בטליון הפסיפיק" לצד אנשי פולינזיה הצרפתית.
וישי והיהודים
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לתערוכה האנטישמית "היהודי וצרפת", פריז, 1941
ממשלת וישי, כממשלת בובות גרמנית, הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו לרציחתם של כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה.
עם פרוץ המלחמה חיו בצרפת כ-350,000 יהודים, כאשר חלק ניכר מהם לא החזיק באזרחות צרפתית. המדובר במהגרים שהגיעו לצרפת ממקומות שונים, וכן בפליטים שנמלטו ממדינות שכבר נכבשו על ידי הנאצים, או מגרמניה עצמה.
מיד עם הקמתה, אימצה ממשלת צרפת מדיניות כנגד כל מי שנחשב כ"בלתי רצוי". יהודים, מטקים (métèques – כינוי למהגרים מארצות המזרח התיכון, רובם ערבים), בונים חופשיים, קומוניסטים, צוענים וכיוצא בזה. עוד ביולי 1940 בחנו אנשי וישי את כל ההתאזרחויות שבוצעו מהרפורמה בחוק האזרחות ב-1927, ושללו אזרחותם של 15,000 איש, רובם יהודים. החלטה זו הייתה שלב בדרך לכליאתם של היהודים במחנות כגון מחנה המעצר גירס, שנפתחו עוד בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית, על מנת לכלוא אזרחים זרים בתקופת המלחמה. מחנות אלו הפכו עבור היהודים למחנות מעבר, בדרך לגירושם ולהשמדתם בסופו של דבר.
ב-3 באוקטובר 1940 קיבלה ממשלת וישי חקיקה אנטי יהודית ברוח חוקי נירנברג הנאצים. כתוצאה ממנה רוכזו, כבר למחרת היום, 4 באוקטובר 1940, יהודים שאינם אזרחי צרפת במחנות, ונשלחו לאחר מכן להשמדה. ב-7 באוקטובר בוטלה "פקודת כרמיה" ומיהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה נשללה אזרחותם הצרפתית.
ביוני 1941 שללה ממשלת וישי את זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. מספרם הכולל של היהודים בצרפת ובמושבות בצפון אפריקה היה כשבע מאות אלף.
ב-21 באוגוסט 1941 החל לפעול המחנה בדראנסי, לשם שולחו יהודי צרפת בטרם הועברו להשמדה. המחנה פעל עד יולי 1943 בשליטה צרפתית מוחלטת (תחת פיקודם של מפקדי משטרה צרפתים), ולאחר מכן נלקח הפיקוח על המחנה על ידי הגסטאפו.
בשנים אלו ננקטו כנגד היהודים צעדים המזכירים את הצעדים שננקטו בגרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה. היהודים בודדו, הוצאו מן החיים הכלכליים והפוליטיים, רכושם הוחרם, והם סומנו ונספרו, וחלקם נעצרו במחנות. עם זאת, טרם הוחל בגירושם להשמדה.
גירוש יהודי צרפת
בעקבות ועידת ואנזה, נערכה ב-11 ביוני 1942 ישיבה מכרעת בברלין, להסדרת הגירוש של יהודי צרפת, בלגיה והולנד. בלחץ גרמני, הסכימה ממשלת וישי לשתף פעולה עם המשלוחים, ולאתר יהודים בדרום צרפת לשם שילוחם להשמדה. ב-16 ביולי 1942 מעל 13,000 מיהודי פריז – מעל 8,000 מתוכם נדחסו לאצטדיון מרוצי האופניים ול דיבר (Vel D`Hiver). לאחר מכן, הם הובלו בקרונות בקר למחנה הריכוז דראנסי. ב-22 ביוני 1942 יצאו אלף היהודים הראשונים מדראנסי למזרח להשמדה. בסך-הכול, בשנת 1942 נשלחו כ-42 אלף מיהודי צרפת למחנות ההשמדה במזרח, מהם שרדו ונותרו בחיים בסוף המלחמה רק 811 איש.
הגירושים נמשכו בקצב גובר והולך עד לשנת 1944. ממשלת וישי שיתפה פעולה ואפשרה את הגירושים, על אף שהיו צעדים בהם נמנעה מלנקוט, כגון שלילה גורפת של אזרחות כל יהודי צרפת. משרד מיוחד, הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, שהוקם בספטמבר 1941, ריכז את הטיפול בעניין היהודים, קידם את אכיפת החקיקה כנגד היהודים, וסייע בגירושם. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי.
אנשי וישי לאחר המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|רנה בוסקה (במעיל הפרווה) בפגישה עם קצינים נאצים במרסיי, 1943
לאחר שחרור צרפת מידי הגרמנים, השליט הגנרל דה גול את מרותה של הממשלה הצרפתית הזמנית בכל רחבי צרפת במהירות האפשרית, ופעל להעניק לה לגיטימיות, תוך שלילת הלגיטימיות של שלטון וישי, שעדיין התיימר לייצג את הריבונות הצרפתית ממקום מושבו בגרמניה. דה גול טען כי ממשל וישי לא היה חוקתי, ומכיוון שכך היו כל מעשיו בלתי חוקיים. מכיוון שביטול למפרע של כל החוקים, התקנות והצווים של ממשל וישי לא היה מעשי, הוחלט להכריז על מספר חוקים מסוים כבטלים, וביניהם החקיקה האנטישמית כנגד היהודים, החוקים כנגד 'אגודות סתר', חוקים שהקימו בתי דין מיוחדים וכיוצא בזה. אגודות וארגוני המזוהים עם הממשל כגון המיליס פורקו. ננקטו צעדים מיידיים לטיהור כל דרגי הממשל, לרבות הממשל המקומי, מאנשי וישי.
בתחילה סחף את צרפת גל של הוצאות להורג של משתפי פעולה. אלו הובאו לעיתים למקומות שהיו מזוהים עם הגרועים שבפשעי תקופת הכיבוש, כגון אצטדיון ואל ד'היב, או מחנה המעבר בדראנסי, והוצאו שם להורג. נשים שקיימו מערכות יחסים עם הגרמנים הושפלו בפומבי. אך עד מהרה השליטה הממשלה הזמנית סדר, וניסתה להביא את משתפי הפעולה ואנשי וישי לדין באופן חוקי ומסודר.
ניתן להבחין בארבע תקופות שונות ביחס לאנשי וישי ומשתפי הפעולה:
"הטיהור הפראי" (épuration sauvage), שכלל הוצאה להורג ללא משפט של משתפי הפעולה. דה גול העריך כי 10,842 איש מצאו את מותם בצורה זו, מהם 6,675 איש במהלך הקרבות בתקופת השחרור ולמעלה מ-4,000 איש לאחר מכן.
"הטיהור החוקי" (épuration légale) – משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. עוד ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. ב-13 בספטמבר 1944 הורה דה גול בצו נוסף על הקמת בתי דין מסוג זה בכל מחוז, ובהם שופט וחבר מושבעים שיורכב מאנשים מהימנים שלא הוכתמו בשיתוף פעולה. בתי דין אלו דנו ב-120,000 מקרים והורו על הוצאתם להורג של 779 איש.
השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי, פטן, לאואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים כלואי פרדינן סלין.
בשלב הרביעי העניקה ממשלת הרפובליקה הרביעית חנינה לרבים מראשי המשטר שנדונו לעונשי מאסר, כגון קסאבייה ולה שנדון לעשר שנות מאסר אך בפועל ישב בכלא כשנתיים, או רנה בוסקה ראש המשטרה החשאית, שזכה לטיהור וללגיטימציה ואף המשיך בפעילות פוליטית.
פטן, דרנאן ולאוואל נדונו למוות ביולי 1945. עונשו של פטן הומתק על ידי דה גול, והוא בילה את שארית ימיו במאסר. לאוואל ודרנאן הוצאו להורג. רבים אחרים נחונו, המשיכו בקריירות שהיו להם בשירות המדינה או במנגנון הפוליטי כלפני המלחמה. דמויות פופולריות כזמרים מוריס שבלייה, טינו רוסי או הזמרת ארלטין נחשדו בשיתוף פעולה. מהם אף שנעצרו, זוכו או נדונו לעונשים סמליים, והמשיכו בקריירת המשחק והזמרה כמקודם.
בשנות השמונים הביאה פעילותם של ציידי נאצים כסרז' קלרספלד וביאטה קלרספלד, לחשיפת מידע שהביא למשפטם של כמה מאנשי וישי ומשתפי הפעולה בפעם השנייה. פול טובייה, מוריס פאפון, רנה בוסקה ועוזרו ז'אן לגיי נשפטו מחדש על פעילותם בתקופת המלחמה. חלק מאישים אלו כפאפון, הגיעו למשרות רמות ברפובליקה הרביעית וברפובליקה החמישית, ואף ביצעו פשעים נוספים, כגון הטבח בפריז ב-1961 לו אחראי פאפון, או פשעים הנוגעים למאבק באלג'יריה. בוסקה נרצח ב-1993 בעודו ממתין לסיום משפטו בעוון פשעים כנגד האנושות. פאפון הורשע ב-1998 אך שוחרר שלוש שנים לאחר מכן בשל בריאותו הרופפת. טובייה נדון למאסר עולם ב-1994 ומת בכלא ב-1996.
הראייה ההיסטוריוגרפית של משטר וישי
עם נפילת משטר וישי, ועלייתו של דה גול לשלטון, נתפס משטר וישי כמשטר בלתי חוקי, שאינו חלק לגיטימי מהמשכיות השלטון הצרפתי, ואנשיו בוגדים שפעלו בשליחותה של ממשלה זרה. משטר זה לא קרא לעצמו "הרפובליקה הצרפתית" אלא "המדינה הצרפתית", שינה את המוטו של המדינה מ"חירות, שוויון אחווה", ל"עבודה, משפחה, מולדת", ונתפס כנטע זר ולא לגיטימי.
ראייה זו מנעה הכרה בפשעי וישי כפשעים שביצעה המדינה הצרפתית כנגד אזרחיה, ותפסה את המעשים שבוצעו בין 1940 ל-1944 כמעשים חריגים ולא חוקתיים. אישים כדה-גול, שראה עצמו כמי שנמצא מעל לכל חלוקה פוליטית, קידמו את התפיסה של המעשים כאלו שלא נעשו בשמה של המדינה, כאשר הצביעו על הטיעונים המשפטיים לפיהם עצם ייסודו של משטר וישי היה מעשה לא חוקתי שנשען על הצבעה מפוקפקת. הראייה ההיסטורית אותה עודדו ממשלות צרפת בתקופה זו הייתה של צרפת הלוחמת והמתנגדת. מעשיהם של אנשי המיליס ויתר משתפי הפעולה הוצנעו. בשנת 1955 דרש הצנזור הצרפתי מהבמאי אלן רנה לקצץ מספר שניות מסרטו לילה וערפל בהן נראית תמונה של כובע מצחייה של שוטר צרפתי במחנה המעבר פיטיווייה (Pithiviers) שבצרפת, על מנת שהצופים לא יזהו את גירושם של היהודים עם פעולת השלטונות הצרפתיים.
ראייה זו החלה להיסדק בשנות השישים. מחקרים ויצירות אומנות החלו להראות את הדרך בה פעלה וישי בשם המדינה הצרפתית, ואת האחריות של מדינה זו למעשים הנפשעים שנעשו, ובמיוחד לרדיפת היהודים. סרטו של מרסל אופולס "הצער והחמלה" (1969) היווה נקודת מפנה חשובה, ולאחריו באו יצירות כ"מר קליין" של ג'וזף לוסי" (1977) ואף "שואה" של קלוד לנצמן (1985). משפטיהם של פושעי וישי, ובמיוחד של מוריס פאפון שלאחר המלחמה המשיך ומילא תפקידי מפתח בממשל הצרפתי, הביאו אף הם להכרה כי פשעי וישי הם פשעיה של צרפת.
ב-16 ביולי 1995 נשא הנשיא ז'אק שיראק נאום ובו הכיר באחריותה של צרפת, כמדינה, למעשיה הנפשעים של וישי, ובמיוחד לסיוע שנתנה המשטרה הצרפתית להשמדת יהודי צרפת. הצהרה זו נחשבת לקו פרשת המים ביחסה של צרפת לוישי. לאחריה התאפשרו תביעות של ניצולי הרדיפות כנגד המדינה הצרפתית, וועדה ממלכתית שהוקמה בשנת 2000 שילמה לניצולים פיצויים בסכום של כחצי מיליארד אירו. בשנת 2009 הכירה "מועצת המדינה", הגוף המשפטי העליון של צרפת, בכך שצרפת סייעה לגירושים ולרדיפות, ונתנה גושפנקה משפטית להכרזתו של שיראק.
ההיסטוריון אנרי רוסו בספרו "סינדרום וישי" (1987) מתאר את שיתוף הפעולה בזמן וישי כ"עבר שאינו עובר". מהדחקה והעלמה של השאלה היהודית וחלקה של המדינה הצרפתית בהשמדה, עבר הדיון באנטישמיות הצרפתית ובחלקה של וישי בהשמדה אל לב ליבו של הדיון ההיסטוריוגרפי ספרים העוסקים בשואה, ובגורל היהודים, כגון "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל (2006) או יומנה של הלן בר שיצא לאור ב-2007 ויצירתה האוטוביוגרפית של אירן נמירובסקי "סוויטה צרפתית" שיצאה לאור ב-2004, הופכים לרבי מכר ומקדמים דיון בלתי פוסק ב"הגדרה המדויקת של האשם והאחריות שרובצים על צרפת" כדברי רוסו.
בעלי תפקידים בצרפת של וישי
ראש המדינה
אנרי פיליפ פטן (1940–1944).
פטן לא כינה עצמו מעולם "נשיא", כי אם "ראש המדינה". סמכותו נבעה בתחילתה ממינויו כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה הצרפתית השלישית בידי הנשיא לברן. בחלוקת התפקידים המקובלת של הרפובליקה הצרפתית השלישית מקביל תפקידו לזה של נשיא, ותפקיד סגנו לזה של ראש הממשלה. בכהונתו השנייה של פייר לאוואל בתפקיד כינה עצמו לאוואל ראש הממשלה, ופטן נותר כ"ראש המדינה".
ראש הממשלה
פייר לאוואל (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטן) – 11 ביולי 1940 – 13 בדצמבר 1940.
פייר אטיין פלנדן (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטן) – 13 בדצמבר 1940 – 9 בפברואר 1941.
ז'אן פרנסואה דרלאן (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטן) – 9 בפברואר 1941 – 18 באפריל 1942.
פייר לאוואל (קדנציה שנייה) – 18 באפריל 1942 – 17 באוגוסט 1944.
לקריאה נוספת
זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988.
יוסף (ג'ו) טולדנו, רדיפה והצלה: יהודי מרוקו תחת שלטון וישי, הוצאת "אורות יהדות המגרב", 2016
קישורים חיצוניים
אתר המראה את שיתוף הפעולה של אנשי וישי עם הנאצים
שואת יהודי צרפת, באתר יד ושם
על מצוד ה"וול-ד'היב" (16–17 ביולי 1942)
המצוד של אצטדיון החורף בפריז, באתר יד ושם
כרזות ממשלתיות מתקופת מלחמת העולם השנייה באתר האקדמיה של גרנובל
הערות שוליים
*
קטגוריה:משטרים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:תוניסיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אלג'יריה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:צרפת: אנטישמיות
קטגוריה:גרמניה הנאצית: מדינות קליינטיות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1940
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהתפרקו ב-1944
וישי | 2024-10-20T08:37:16 |
ארז | 250px|ממוזער|שמאל|חלקת עצי ארז בהר דבורה בדרך נוף יער בית קשת
ממוזער|250px|שלושת הארזים הסמוכים לחצר בית המוסדות הלאומיים בירושלים ושניטעו בשנת 1931
אֶרֶז (שם מדעי: Cedrus) הוא סוג עץ מחטני ממשפחת האורניים.
מאפיינים
גובהם של עצי ארז 35–50 מטרים (ולעיתים אף יותר, עד 60 מטר) אורכו של עץ ארז בן שנה הוא 1–3 מטר. עליהם ירוקי-עד, בצורת מחט, באורך 8 עד 50 מילימטר. הארז הוא צמח חד-ביתי (המכיל גם אצטרובלים זכריים וגם נקביים). לאצטרובלים הזכריים קשקשים הנושאים בצדם התחתון 2 שקי גרגירי אבקה, ואילו לאצטרובלים הנקביים יש בצדם העליון 2 ביציות. לארז דמיון גנטי עם האשוח שבמשפחת האורניים, ובעל מבנה חרוטי דומה.
עצי ארז נפוצים במערב הרי ההימלאיה (בגבהים של 1,500 עד 3,200 מטר) ובאזור המזרח התיכון (בגבהים של 1,000 עד 2,200 מטר).
בארץ ישראל אין פרטים טבעיים של ארז, למעט החרמון ויער אל-רום. מקורם של הארזים באל-רום הוא בנטיעות משנות השבעים אך עתה הם מתרבים באופן טבעי ללא תמיכת אדם. חורשות ארזים נוספות ניטעו במקומות אחדים בארץ, בייחוד בחבלים ההרריים: בגולן, בגליל, ובהרי המרכז. "עמק הארזים" במבואות ירושלים קיבל את שמו המטעה ככל הנראה על שום עצי הברוש הדומים לארז.
מיני ארזים
המין המוכר ביותר בחפיפה לאזור ישראל הוא ארז הלבנון, ולו אזכורים והקשרים תרבותיים ענפים בשפה העברית המקראית ובעברית המדוברת בת זמננו. ארז הלבנון אינו גדל בר בארץ ישראל, פרט להר החרמון. ניתן למצוא אותו באזורים ההררים של לבנון, בה הוא מוגדר כסמל המדינה. פרטים אחדים ניטעו באזור גוש עציון.
ארזי לבנון בר גדלו בגליל העליון המזרחי (אזור צפת והרי מירון) בשלהי עידן הקרח האחרון ועם השינוי האקלימי נדחקו צפונה ולגובה רב יותר.
בארץ ניתן למצוא ארזי לבנון נטועים בהתנחלות תקוע ובאזור כפר עציון.
עצי ארז אטלנטי ניטעו על-ידי קרן קיימת לישראל באזור הגליל העליון המזרחי. ניתן לראות עצי ארז אטלנטי ב"מצפור הארזים ע"ש טוביה אשבל" אשר ביער ביריה, וביער הבעל שם טוב בסמוך לעיר צפת. ביער הבעל שם טוב נשתלו עצי ארז אטלנטי צעירים במקום אורנים שקרסו בסופות שלג. מקורו של הארז האטלנטי הוא בהרי האטלס אשר במרוקו ובאלג'יריה, שם הוא גדל בר. מכאן שמו הנוסף, "ארז האטלס".
באזורים אחרים בעולם נפוצים מינים אחרים של עץ הארז, ובהם ארז הימלאי, ארז טורקי וארז קפריסאי, הנפוצים בהתאמה בהרי ההימלאיה, טורקיה וקפריסין.
הארז בתרבות
ארז הלבנון, הנחשב מסורתית לעץ בניה חזק ומשובח, מופיע במרכז דגל לבנון. בתנ"ך משמש ביטוי לחוסן, בניגוד לאזוב הקיר: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה... וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (); "קוֹל ה', שֹׁבֵר אֲרָזִים; וַיְשַׁבֵּר ה', אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (). ארזי הלבנון שמשו בין יתר העצים והחומרים לבנין בית המקדש הראשון: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי... שְׁלַח-לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים, מֵהַלְּבָנוֹן" () עדות לקשרי המסחר המתפתחים באותה תקופה בין ממלכת ישראל המתגבשת ובין צור וצידון.
המילה 'ארז' ממשיכה לשמש בעברית המדוברת ביטוי לחוסן במגוון ביטויים 'חסון כארז', 'בחור כארז', וכן האמירה התלמודית – "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר" (מועד קטן).
שימושים
עץ הארז משמש כעץ נוי באזורים המתאימים לגידולו. העץ והשמן המופק ממנו ידועים כדוחי עש וזו אחת הסיבות שעץ הארז משמש לבניית ארונות בגדים.
לאימומים (כלים המשמשים ליצירת נעליים) איכותיים משתמשים בעץ ארז בשל יכולתו לספוג לחות ולמנוע ריחות.
קישורים חיצוניים
שימוש בעץ הארז ברפואה הטבעית, באתר HealthPedia
אתר שמורת ארזי השוף בלבנון
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי כריסטוף ג'ייקוב טרוו
קטגוריה:סוגי מחטניים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1757 | 2024-01-23T18:16:47 |
איוה איקוקו טוג'ורי | איוה איקוקו טוג'ורי (4 ביולי 1916 – 26 בספטמבר 2006), אמריקאית ממוצא יפני ששידרה ברדיו של האימפריה היפנית שידורי תעמולה לכוחות ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה.
חייה
איוה איקוקו טוג'ורי נולדה בלוס אנג'לס למהגרים יפניים. היא גדלה בסביבה אמריקאית, שפתה הראשונה הייתה אנגלית וידיעתה את השפה היפנית הייתה קלושה. ביוני 1941 קיבלה תואר ראשון בזואולוגיה. זמן קצר לאחר מכן נסעה ליפן לבקר את דודתה שחלתה. הייתה זו נסיעתה הראשונה ליפן.
ב-7 בדצמבר 1941, כאשר תקפה יפן את ארצות הברית בפרל הארבור, שהתה איוה ביפן, ללא אמצעי קיום וללא יכולת לחזור לארצות הברית. קרובי משפחתה, שחששו מאירוח נתינת אויב בביתם, ביקשו ממנה לעוזבו. איוה ביקשה משלטונות יפן לכלוא אותה ביחד עם יתר אזרחי ארצות הברית ששהו ביפן בפרוץ המלחמה, אך היפנים אילצו אותה להצטרף לצוות השדרנים של שידורי התעמולה שלהם בשפה האנגלית, שכלל כתריסר נשים דוברות אנגלית.
לשידורי תעמולה אלה, באנגלית טובה ובקול נשי, הייתה האזנה מרובה בקרב חיילי ארצות הברית וימאי הצי האמריקאי בחזית האוקיינוס השקט, שהיו מרוחקים אלפי מילין מבתיהם, כאשר לתוכן התעמולה עצמו הם התייחסו בהומור. החיילים כינו את כל השדרניות בשם "שושנת טוקיו" ("טוקיו רוז").
לאחר כניעת יפן ב-1945 יצאו עיתונאים אחדים ליפן על מנת לחפש את "שושנת טוקיו" ולראיין אותה, והציעו סכומי כסף גבוהים עבור הראיון. עובדת ברדיו טוקיו הצביעה בפניהם על איוה. איוה, שנישאה בינתיים לאזרח פורטוגל ממוצא יפני שהתגורר ביפן, הייתה סבורה כי התשלום עבור הראיון יתרום לקיום של בני הזוג והסכימה להתראיין.
שמאל|ממוזער|200px|איקוקו בדצמבר 1944, ברדיו טוקיו
איוה העניקה את הראיון, כאשר בחוזה ההתקשרות שלה עם הכתבים הצהירה כי הייתה "שושנת טוקיו". אחד הכתבים מסר את הראיון הכתוב לקציני מודיעין של צבא ארצות הברית ואיוה נעצרה על ידי השלטונות האמריקאים ביפן ב-1945. חקירת ה-FBI ומשרד המשפטים הסתיימה ללא המלצה להעמידה לדין, והיא שוחררה ב-1946 לאחר שהוחזקה כשנה במעצר.
בשנת 1948 ביקשה רשות לחזור לארצות הברית ועניינה התעורר מחדש. היא נעצרה שוב והובאה לארצות הברית והועמדה לדין בשנת 1949 באשמת בגידה. היא הורשעה באחד משמונה סעיפי האישום ונדונה לעשר שנות מאסר ולקנס של עשרת אלפים דולר.
היא שוחררה מהמאסר בשנת 1956 בגין התנהגות טובה, אך הוצא נגדה צו גירוש מארצות הברית, אותו הצליחה לבטל בהליכים משפטיים שארכו שנתיים.
בשנת 1976 שודרה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "60 דקות" תוכנית על "שושנת טוקיו" שתיארה את הפרשה מנקודת מבטה של איוה. הדבר הוביל לחנינה שהוענקה לה בשנת 1977 על ידי הנשיא ג'רלד פורד. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית שחנינה כזו הוענקה לאחר הרשעה בבגידה. לעת זקנתה התגוררה בשיקגו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שדרני תעמולה
קטגוריה:שדרניות רדיו וטלוויזיה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – יפן
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:משתפי פעולה עם האימפריה היפנית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יפני
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
קטגוריה:מקבלי חנינה מנשיא ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1916
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1916
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2006
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2006 | 2024-10-13T19:04:14 |
הפרדוקס של ברי | הפרדוקס של ברי הוא פרדוקס הנובע מהגדרה מילולית של מספר, בצורה שלכאורה נוגדת את עצמה. ניסוח אפשרי שלו הוא חיפוש .
הפרדוקס נקרא על שם ג'י. ג'י. ברי (1867–1928), שהיה ספרן זוטר ב של אוניברסיטת אוקספורד.
ממוזער|299x299 פיקסלים|הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל היה לאדם הראשון אשר התייחס לפרדוקס בכתב, ובתגובה אף הציג פרדוקס משלו
תיאור הפרדוקס
הפרדוקס עוסק בשפה, ובמקורו עוסק בשפה האנגלית, אולם נביא כאן "תרגום" שלו לעברית. השינוי אינו מהותי.
ניתן להגדיר באמצעות מילים בעברית מספרים. לדוגמה, את 2 ניתן להגדיר בתור "המספר החיובי הזוגי הקטן ביותר", או למשל באמצעות המילה "שתיים". אנו מעוניינים בקבוצת כל המספרים הטבעיים שניתנים לתיאור על ידי מילה או צירוף מילים בני פחות מ-100 אותיות. נדרוש בנוסף עבור כל מספר שצירוף המילים יתאר אותו בלבד, ולא קבוצה אינסופית של מספרים (למשל "כל המספרים הטבעיים" אינו צירוף מילים שנתייחס אליו כמתאר מספר מסוים).
כעת, מכיוון שהגבלנו את מספר האותיות לפחות מ-100, וקיים מספר סופי של אותיות בעברית (22), הרי שקיים מספר סופי של צירופי מילים, ומכאן שקיים מספר סופי בלבד של מספרים טבעיים שניתן לתאר על ידי פחות מ-100 אותיות. מכיוון שיש אינסוף מספרים טבעיים, נובע מכך שקבוצת המספרים הטבעיים שאינם ניתנים לתיאור על ידי פחות מ-100 אותיות איננה ריקה.
כעת, על המספרים הטבעיים מוגדר יחס סדר טוב ולכן בכל תת-קבוצה של מספרים טבעיים קיים מספר שהוא הקטן ביותר, ובפרט בקבוצת המספרים שאינם ניתנים לתיאור על ידי פחות מ-100 אותיות. נתאר מספר זה על ידי צירוף המילים "המספר הקטן ביותר שאינו ניתן לתיאור באמצעות פחות ממאה אותיות".
כעת הגענו לסתירה לכאורה, מכיוון שבצירוף המילים שבו השתמשנו כדי לתאר את המספר היו פחות ממאה אותיות.
פתרון הפרדוקס
שורש הפרדוקס הוא בעובדה שהמשפט שלנו מתייחס אל עצמו, מצב הגורר פרדוקסים לעיתים קרובות.
כדי להבין את הבעייתיות בהתייחסות עצמית באופן חד יותר, נסתכל על המשפט "המספר המוגדר במשפט זה ועוד 1". במקרה זה הבעייתיות של המשפט ברורה מאליה, כך שאף אחד לא יתייחס אליו כפרדוקס - הוא מפנה אל תוצאת החישוב המוגדרת בו עצמו. התוצאה היא שאי אפשר לחשב את המספר ה"מוגדר" בו.
במשפט "המספר הקטן ביותר שאינו ניתן לתיאור באמצעות פחות ממאה אותיות", ההתייחסות העצמית מסתתרת בעובדה שהוא מדבר על מספרים בני פחות ממאה אותיות בעוד שהוא עצמו אחד כזה. כדי לחדד את הנקודה, ניתן לנסח את המשפט כך: "המספר הקטן ביותר שאינו מוגדר במשפטים מסוג זה". הפעם ההתייחסות העצמית ברורה לחלוטין, והפרדוקס - איננו.
ראו גם
משפט האי-שלמות של צ'ייטין
פרדוקס המספרים המעניינים
קישורים חיצוניים
מריוס כהן, פרדוקס ברי, גליליאו 103, מרץ 2007.
ברי
קטגוריה:פרדוקסים מתמטיים | 2023-07-23T07:24:49 |
קסאם | שמאל|ממוזער|320px|רקטת קסאם משוגרת מעזה, דצמבר 2008
ממוזער|250px|שאריות של שלוש רקטות קסאם
ממוזער|התרעת צבע אדום ונפילות רקטות קסאם בשדרות, 2007
שמאל|ממוזער|250px|אוסף רקטות קסאם שנחתו בעיר שדרות
שמאל|ממוזער|250px|נזק שנגרם לבית בשדרות מרקטת קסאם
ממוזער|רקטת קסאם שנורתה מרצועת עזה ונחתה באזור אשקלון
250px|ממוזער|שמאל|מדבקת מקרר ועליה הנחיות פיקוד העורף לאזרחים בעת ירי קסאם
ממוזער|שמאל|250px|מספר הרקטות שנורו מרצועת עזה על פי שנים
קסאם היא רקטת קרקע-קרקע פשוטה העשויה צינור מתכת ומלאה חומר נפץ. הדלק של המנוע הרקטי שלה (מנוע דלק מוצק) מורכב מתערובת של סוכר ואשלגן חנקתי. התערובת בוערת בקצב מהיר ויוצרת גזים בכמות גדולה, וכך משגרת את הרקטה.
הרקטה פותחה על ידי ארגון הטרור חמאס ומיוצרת ברצועת עזה. הרקטה קרויה על שמו של עז א-דין אל-קסאם בשל היותו סמל במלחמה נגד עלייתם של היהודים בארץ ישראל בשנים שקדמו לקום המדינה היהודית. המפתח של היחידות הראשונות היה נידאל פרחאת.
הרקטה משמשת את ארגוני הטרור הפלסטינים בעיקר לירי על יישובים ישראליים, בעוטף עזה ומעבר לו. לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות שימשה לירי על יישובי גוש קטיף. רקטות הקסאם הראשונות היו עשויות מעמודים של תמרורים.
אף שמדובר ברקטה פרימיטיבית, בעלת טווח קצר ודיוק נמוך מאוד, המספר הרב של הפעמים שבהם שוגרו רקטות קסאם לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לקורבנות בנפש. ירי של רקטות קסאם הנופל בתוך אזור מאוכלס יכול לגרום לבהלה ובמקרי קיצון אף להלם קרב וכתוצאה מכך לקושי בתפקוד היום-יומי של התושבים. היישובים הסובלים ביותר מירי רקטות קסאם הם העיר שדרות, הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ויישובי גוש קטיף עד לפינויו. רוב הקורבנות בנפש ורוב הנזקים לרכוש הם בשדרות.
העלות הנמוכה ($1,000 בשנת 2021) מהווה אתגר כלכלי מול ירוט של כיפת ברזל העולה כ-$70,000.
מאפייני הרקטה
לרקטת הקסאם המקורית היו שלושה דגמים. בנוסף אליהם ייצרו וייבאו ארגוני הטרור הפלסטינים השונים רקטות אחרות. להלן טבלה המרכזת את דגמי הרקטות העיקריים הנורים אל עבר ישראל.
+ דגמים של רקטות קסאם לעומת רקטת גראד תקנית ("קטיושה") קסאם 1 קסאם 2 קסאם 3 קודס 101 גראד 122 מ"מאורך (ס"מ) 79 180 200+ 230 287קוטר (מ"מ) 60 150 170 126.5 122משקל (ק"ג) 5.5 32 90 ? 66משקל חומר הנפץ (ק"ג) 0.5 5–7 10–20 ? 23טווח מרבי (ק"מ) 3 8 10 13–16 40 כניסה לשימוש 2001 2002 2005 2006 1963
בנוסף ל"קסאם" המקורי, פיתחו ארגוני הטרור רקטות שונות:
החמאס – קסאם 1, 2, 3
הג'יהאד האיסלאמי – אל קודס 1, 2, 3 ואל קודס 101
ועדות ההתנגדות העממית – אל נאסר 1, 2, 3, 4, רקטת סיג'יל
פת"ח/תנזים – סרייה, אל כפאח, ג'נין-1
באמצעי תקשורת בישראל אין מבחינים בדרך כלל בין סוגי הרקטות, אלא מכנים את כל הרקטות הפלסטיניות תלולות-המסלול "קסאם", המשמש את כל סוגי הרקטות הבינוניות התקניות הנורות על ישראל.
היסטוריה
בתחילת שנות האלפיים מומחה להכנת מטעני נפץ של החמאס עדנאן אל-ע'ול, פעל לפיתוח הרקטות הראשונות. ארגוני הטרור הפלסטינים ברצועת עזה החלו להשתמש בירי תלול מסלול כנגד מטרות ישראליות ב-30 בינואר 2001, בחודשים הראשונים נעשה שימוש בפצצות מרגמה, בעיקר לעברם של נצרים ושל יישובי גוש קטיף. ירי קסאם מרצועת עזה החל מאוחר יותר באותה שנה, הירי המתועד הראשון של רקטת קסאם לעבר מטרות בישראל התרחש ב-16 באפריל 2001, לעבר שדרות, במקרים רבים סווג הירי בתחילה כירי של פצצות מרגמה ולכן לא ניתן לקבוע בוודאות מתי הוחל בשיגור רקטות קסאם.
לאחר חיסולו של אל-ע'ול ב-2004 המשיך מהנדס החשמל דיראר אבו סיסי לסייע לראא'ד סעד בפיתוח רקטות קסאם והגדלת הטווח שלהן.
לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עזה ומציר פילדלפי בפרט, החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים ובראשם חמאס להבריח רקטות גראד ורקטות גראד משופרות תקניות, היכולות להגיע לטווחים של כ-40 ק"מ. בעקבות ההצטיידות המסיבית ברקטות התקניות, שהתגלו כעדיפות עשרות מונים על פני רקטות הקסאם המאולתרות, קטן באופן ניכר ייצור וירי רקטות הקסאם, אך גדל באופן ניכר ירי רקטות הגראד, שהתרחב גם אל עבר אשקלון, באר שבע ואשדוד. בעשור השני של המאה ה-21 הצטיידו ארגוני הטרור ברקטות קרקע-קרקע ארוכות טווח, המסוגלות להגיע גם לתל אביב וירושלים. חלק מן הרקטות הן מייצור עצמי וחלק הוברחו לרצועה על ידי איראן (כגון רקטות הפג'ר וה-M-302). בשל ההצטיידות ברקטות עדיפות אלו, פחת השימוש ברקטות הקסאם המקוריות. עם זאת, עדיין נהוג לכנות רקטות קצרות-טווח המשוגרות מעזה בשם "קסאמים".
אחת מסיסמאות המחאה נגד תוכנית ההתנתקות הייתה: "היכונו לביאת הקסאם".
רשימת אירועי ירי רקטות בולטים
בשנים 2001–2014 נורו לעבר ישראל אלפי רקטות, חלק ניכר מדגמי הקסאם. מהירי נהרגו 44 בני אדם, מתוכם 30 ישראלים, 4 עובדים זרים ו-10 פלסטינים שנפגעו בשוגג, ונפצעו מאות.
ב-28 ביוני 2004 נפלה רקטת קסאם בסמוך לגן ילדים בשדרות, וגרמה לשני הרוגים ולתשעה פצועים. מאז נורו על שדרות ועל יישובים אחרים באזור, ביניהם אשקלון, נתיב העשרה, קיבוץ כרמיה מאות רקטות קסאם שגרמו לפצועים ולהרוגים.
בספטמבר 2004 נהרגו שני ילדים ו-31 אנשים נפצעו מרקטות שירו מחבלי חמאס מג'באליה לעבר שדרות.
בינואר 2005 נרצחה אלה אבקסיס בת ה-17 מפגיעת רקטה קסאם כאשר גוננה על אחיה הצעיר בן ה-10.
ב-1 ביוני 2005 נפלו שלוש רקטות קסאם ביישובי צפון השומרון. היה זה הירי הראשון מיישובים ביהודה ושומרון. מאז נורו רקטות אל יישובים נוספים, ביניהם רם-און. גם הן גרמו לפצועים ולהרוגים.
ב-14 ביולי 2005 נפלה רקטת קסאם במושב נתיב העשרה, וגרמה להרוגה.
ב-28 במרץ 2006, יום הבחירות לכנסת השבע עשרה, נורו 2 רקטות קסאם ורקטת "קטיושה" (גראד 122 מ"מ) לעבר אשקלון. זהו הירי הראשון של רקטה תקנית קנויה מרצועת עזה.
ב-4 ביולי 2006 רקטת קסאם בעלת טווח משופר פגעה בבית ספר במרכז העיר אשקלון. זו הייתה הפעם הראשונה שקסאמים נפלו באשקלון גופא.
במאי 2007 החלו הפלסטינים לירות רקטות קסאם משופרות אל עבר ישראל.
ב-11 בספטמבר 2007 לפנות בוקר שוגרה רקטת קסאם מבית חאנון ופגעה בבסיס הטירונים זיקים. הייתה זו הפעם השנייה בה נוחת קסאם במחנה, אולם לראשונה דווח על נפגעים. באירוע נפצעו 69 חיילי צה"ל, 4 באורח קשה, 7 באורח בינוני ועוד 58 באורח קל, כאשר הרוב נפגעו מרסיסים.
בראשית שנת 2008 חלה עלייה תלולה בקצב ירי הרקטות מרצועת עזה, ועד ה-19 בפברואר שוגרו למעלה מ-400 רקטות.
ב-27 בפברואר 2008 נורה מטח של כ-42 רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ומכללת ספיר וגרם למותו של אדם אחד, לפצועים ולהפסקת חשמל באשקלון.
החל מה-19 ביוני 2008 עקב הסכם ה"רגיעה", פחת מספר השיגורים באופן ניכר, אם כי לא פסק לחלוטין.
ב-24 בדצמבר 2008, לאחר תום הרגיעה, חודש ירי הרקטות ליישובי עוטף עזה לרבות ירי מסיבי של עשרות רקטות ביום אחד. בתגובה לכך, יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה בעזה.
מאז תום המבצע ועד ראשית מרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 282 רקטות (נתון זה לא כולל רקטות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה).
בשנת 2008 אירע מקרה חריג, שבו חברי חוליה יהודים מיצהר שיגרו רקטה מאולתרת לעבר כפר ערבי. איש לא נפגע.
ב-26 ביוני 2023 ארגון טרור בשם גדודי אל-עיאש ניסה לשגר רקטת "קסאם 1" מג'נין לעבר מושב רם און במועצה אזורית גלבוע.
ראו גם
גראד 122 מ"מ
קטיושה
התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל מרצועת עזה
מתקן שיגור (2008-2006) - פסל של גדעון גכטמן
קישורים חיצוניים
סטטיסטיקה של התקפות רקטיות מעזה על ישראל
איום הרקטות מרצועת עזה - סיכום השימוש בנשק תלול מסלול מרצועת עזה בשנים 2000–2007, מאתר המרכז למורשת המודיעין.
שיגור רקטת קסאם מתוך אתר צבא הגנה לישראל (קישור לארכיון האינטרנט)
תיעוד בווידאו של שיגור קסאם.
ביקור בבית חרושת לקסאם, המהדורה האנגלית של דר שפיגל, 29.1.2008.
הערות שוליים
קטגוריה:רקטות ארטילריות
קטגוריה:טקטיקה ודרכי פעולה באינתיפאדה השנייה
קטגוריה:אמצעי לחימה עזתיים
קטגוריה:חמאס: אמצעי לחימה
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: המצאות | 2024-10-13T09:10:03 |
משטר וישי | הפניה צרפת של וישי | 2024-07-11T15:26:03 |
עימות בחירות | עימות בחירות הוא מפגש מתוקשר בין מתמודדים המתחרים ביניהם במערכת בחירות, שבו הם נדרשים לענות על שאלות בעניינים שעל סדר היום של מערכת הבחירות. העימותים מהווים מבחן חשוב למועמדים, וכלי לציבור המצביעים בשביל לבצע את הבחירה, ונחשבים תמיד כאחד משיאי מערכת הבחירות.
עימותים נשיאותיים בארצות הברית
שמאל|ממוזער|300px|ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון בעימות בחירות, 1960
1960 - ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון ערכו ביניהם סדרה של ארבעה עימותים. הראשון שבהם הוא העימות ההיסטורי שהתקיים ב-26 בספטמבר בשיקגו. ניקסון חש ברע, ונראה מזיע. לפני העימות הוא סירב להתאפר, והיה ניתן לראות את זיפי הגילוח על פניו. החליפה האפורה שלבש נבלעה ברקע האפור של האולפן. קנדי, על אף שמצב בריאותו היה רע בהרבה, "עבר מסך" היטב, ושידר תדמית צעירה ובריאה. אלו ששמעו את הדיון ברדיו סברו שניקסון ניצח, אך הרוב צפו בטלוויזיה והעדיפו את קנדי על פני ניקסון. שלושת העימותים הנוספים לא שינו את הרושם הראשוני, וקנדי ניצח בבחירות ברוב דחוק.
1976 - לאחר 16 שנות הפסקה התחדשו העימותים בחסות "ליגת הנשים המצביעות", והפעם בנוכחות קהל. הנשיא ג'רלד פורד התמודד מול המועמד הדמוקרטי המפתיע ג'ימי קרטר לסדרה של שלושה עימותים, ונערך גם עימות אחד בין המועמדים לסגנות – בוב דול ווולטר מונדייל. בעימות השני טען פורד כי ברית המועצות לא שולטת על מזרח אירופה, וכי האזרחים ביוגוסלביה, רומניה ופולין לא מרגישים נשלטים על ידי ברית המועצות. אף על פי שעם תום העימות היה נראה שהעימות לא הוכרע לצד זה או אחר, ההתעסקות המסיבית של התקשורת באמירה התמוהה של פורד פגעה קשות במסע הבחירות שלו.
1980 – הנשיא ג'ימי קרטר סירב להתעמת עם המועמד השלישי ג'ון אנדרסון. לכן התקיים עימות אחד בין רונלד רייגן לאנדרסון ב-21 בספטמבר, ועימות אחר בין קרטר לרייגן ב-29 באוקטובר, פחות משבוע לפני הבחירות. רייגן בלט כשהציע במילות הסיכום שלו למצביעים לחשוב "האם אתם במצב טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים?" ("Are you better off than you were four years ago?"). משפט אחר שלו שהתפרסם הוא "הנה אתה שוב מתחיל" ("There you go again"). קרטר זכה ללעג על כך שדיבר על דיון שערך עם בתו איימי (בת ה-13) שאמרה לו שהנושא החשוב ביותר בבחירות הוא הנשק הגרעיני.
1984 – במערכת הבחירות התקיימו שני עימותים בין הנשיא רייגן למועמד הדמוקרטי וולטר מונדייל, ועימות אחד בין סגן הנשיא ג'ורג' בוש לג'רלדין פררו. בעימות הראשון בין רייגן למונדייל, ב-7 באוקטובר, נראה רייגן מבולבל, ומונדייל ניצח בעימות בבירור. אולם הרגע הזכור ביותר היה בעימות השני, ב-28 באוקטובר, שבו רייגן השתמש בהומור כדי להוריד את נושא גילו מעל סדר היום כשאמר: "אני לא מתכוון להשתמש למטרות פוליטיות בגילו הצעיר ובחוסר ניסיונו של יריבי", ועורר גל צחוק ממושך בקהל שסחף גם את המנחה ואת מונדייל.
1988 – התקיימו שני עימותים בין סגן הנשיא ג'ורג' בוש למושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס, ועימות אחד בין המועמדים לסגנות, הסנאטורים דן קווייל ולויד בנטסן. בפתיחת העימות השני שאל המנחה, ברנארד שאו, את דוקאקיס, שהתנגד לעונש המוות : "אם קיטי דוקאקיס הייתה נאנסת ונרצחת, האם היית תומך בעונש מוות בלתי הפיך לרוצח?" התשובה הקורקטית והארכנית, וחוסר הרגש שהוא הפגין מול האפשרות של רצח אשתו, פגעה קשות בתדמיתו בעיני הציבור. בעימות בין המועמדים לסגנות אמר הסאנטור הצעיר קווייל שהניסיון שלו לא נופל מזה שהיה לג'ון קנדי כשרץ לנשיאות. בתגובה ענה לו בנטסן: "סנאטור: שירתתי עם ג'ק קנדי, הכרתי את ג'ק קנדי, ג'ק קנדי היה חבר שלי. סנאטור, אתה לא ג'ק קנדי!"
1992 – במערכת הבחירות התקיימו שלושה עימותים בין הנשיא בוש, המועמד הדמוקרטי, מושל ארקנסו ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות, דן קווייל, אל גור, ומועמדו של פרו, האדמירל ג'יימס סטוקדייל. העימות הנשיאותי השני נערך, לראשונה, במתכונת של "אספת תושבים" ("town hall meeting"), שבה הקהל שאל את השאלות. מתכונת זו עבדה לטובתו של קלינטון שתיקשר היטב עם הקהל. לעומתו הנשיא בוש נראה מציץ בשעונו, דבר שבו התמקדה התקשורת כדי להבליט את חוסר נוחותו במעמד.
1996 – שני עימותים התקיימו בין הנשיא קלינטון לסנאטור בוב דול, אחד מהם במתכונת "אספת תושבים". עימות אחד התקיים בין סגן הנשיא אל גור לג'ק קמפ.
2000 - התקיימו שלושה עימותים בין ג'ורג' ווקר בוש לאל גור, כשאחד מהם במתכונת "אספת תושבים", ועימות אחד בין המועמדים לסגנות ריצ'רד צ'ייני וג'ו ליברמן. הופעתו של בוש לא הייתה מבריקה, אבל הספיקה בשביל לעמוד בציפיות הנמוכות ממנו, ואפשרה לו להתחבב על הציבור בבית. לעומתו גור - ששלט בפרטי פרטים בנושאים שבוש, אך גם הקהל בבית, לא הבינו בהם - נתפס כיהיר ומתנשא. התקשורת התמקדה בתגובותיו בזמן שבוש דיבר – תגובות שכללו אנחות רמות. אף על פי שלא סומן מנצח כלשהו בעימותים, עם תום הסדרה בוש עלה ליתרון יציב בסקרים שנמשך עד כמעט ליום הבחירות עצמו.
2004 – התקיימו סדרה של שלושה עימותים בין הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לסנאטור ג'ון קרי – ב-30 בספטמבר 8 באוקטובר, ו-13 באוקטובר, ועימות אחד בין סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני לסנאטור ג'ון אדוארדס ב-5 באוקטובר.
2008 - התקיימו סדרה של שלושה עימותים בין הסנאטור הדמוקרטי מאילינוי ברק אובמה לבין הסנאטור הרפובליקני מאריזונה ג'ון מקיין ב: 26 בספטמבר, 7 באוקטובר, וב-15 באוקטובר, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות הסנאטור הדמוקרטי מדלאוור ג'ו ביידן לבין מושלת אלסקה הרפובליקנית שרה פיילין ב: 2 באוקטובר.
2016 - נקבעה סדרה של שלושה עימותים בין המועמדים לנשיאות - הדמוקרטית הילרי קלינטון והרפובליקני דונלד טראמפ: ב-26 בספטמבר, 9 באוקטובר, וב-19 באוקטובר, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות - הסנאטור הדמוקרטי מווירג'יניה טים קיין והמושל הרפובליקני מאינדיאנה מייק פנס, ב-4 באוקטובר.
2020 - נקבעה סדרה של שלושה עימותים בין המועמדים לנשיאות - הדמוקרטי ג'ו ביידן והרפובליקני דונלד טראמפ: ב-29 בספטמבר, וב-22 באוקטובר, עימות נוסף בוטל בעקבות הידבקותו של הנשיא דונלד טראמפ במחלת הקורונה, ועימות אחד בין המתמודדים על הסגנות - הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה קמלה האריס והסגן המכהן מאינדיאנה מייק פנס, ב-7 באוקטובר.
2024 - העימות הראשון בין המועמדים לנשיאות - הדמוקרטי ג'ו ביידן והרפובליקני דונלד טראמפ - נערך ב-27 ביוני. הופעתו המבולבלת של ביידן הביאה גורמים רבים בציבוריות האמריקאית ובמפלגה הדמוקרטית להפעיל לחץ על הנשיא המכהן לפרוש מהמירוץ, והוא אכן עשה זאת מספר שבועות לאחר מכן והעביר את השרביט לסגניתו קמלה האריס. העימות בין האריס וטראמפ נערך ב-10 בספטמבר והדעה הרווחת בסיומו הייתה שהאריס ניצחה. עימות הסגנים - מושל מינסוטה טים וולז והסנאטור מאוהיו ג'יי. די. ואנס, נקבע ל-1 באוקטובר.
עימותים בבחירות בישראל
עימותים בבחירות בישראל נערכו במערכות הבחירות מהכנסת התשיעית (1977) ועד לבחירות לכנסת הארבע עשרה (1996). העימותים נערכו בין ראשי שתי המפלגות הגדולות, רשימות הליכוד והמערך (ומפלגת העבודה). העימותים נערכו במסגרת שידורי התעמולה של המפלגות לקראת הבחירות, וזמן שידור העימות הוקצה מזמני השידור של שתי המפלגות. העימותים הוקלטו מראש, כשאולפן ההקלטה נבחר בהטלת מטבע בין נציגי שתי המפלגות (לרוב התוצאה הייתה שהעימות הוקלט באולפן שהפיק את שידורי הליכוד). גם סדר התשובות (מי פותח את העימות ומי משיב אחרון) נקבע בהגרלה. אחרי כמעט כל אחד מהעימותים טענו בשתי המפלגות כי מועמדם ניצח, והפיקו סקרים בהתאם. מכיוון שהשאלות או נושאי העימות נקבעו מראש, העימותים אופיינו יותר בנאומים של המועמדים מאשר בדיון או בוויכוח ביניהם.
מערכת הבחירות לכנסת התשיעית (העימות התקיים ב-15 במאי 1977): העימות נערך בין מנחם בגין לשמעון פרס, בהנחיית ישעיהו בן-פורת, יומיים לפני מועד הבחירות. השאלות נמסרו למועמדים מראש. לעימות זה מיוחסת השפעה על תוצאות הבחירות, מפני שאפשר למנחם בגין, שהתאושש מהתקף לב, להצטייר כמנהיג מתון ושקול (בניגוד לדימויו).
מערכת הבחירות לכנסת העשירית (העימות התקיים ב-25 ביוני 1981): העימות נערך בין מנחם בגין לשמעון פרס, בהנחיית זאב שיף.
מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה (העימות התקיים ב-10 ביולי 1984): העימות נערך בין יצחק שמיר לשמעון פרס, בהנחיית דן פתיר.
מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה (1988): העימות נערך בין יצחק שמיר לשמעון פרס, בהנחיית דן שילון. לראשונה לא נמסרו השאלות מראש, אלא רק נושאי העימות, ונקבע שהמנחה ישאל שאלה אחת בנושא שלא נקבע מראש. במערכת בחירות זו נערך עימות גם בין שולמית אלוני ממפלגת ר"צ ליובל נאמן ממפלגת התחיה, במתכונת דומה לעימותים בין ראשי המפלגות הגדולות ועל חשבון זמן התעמולה שלהן.
מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה (העימות התקיים ב-16 ביוני 1992): העימות נערך בין יצחק שמיר ליצחק רבין, בהנחיית ניסים משעל.
מערכת הבחירות לכנסת הארבע עשרה (העימות התקיים ב-26 במאי 1996): העימות נערך בין שמעון פרס לבנימין נתניהו, בהנחיית דן מרגלית יומיים לפני הבחירות. לראשונה המועמדים יכלו להפנות שאלה האחד אל רעהו. להבדיל מרוב העימותים, לעימות זה מיוחסת השפעה ממשית על תוצאות הבחירות.
מערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה (העימות התקיים ב-13 באפריל 1999): מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, ומועמד מפלגת המרכז, יצחק מרדכי, התעמתו במסגרת תוכניתו של ניסים משעל בערוץ 2 שזכתה ל-44.4% צפייה (לאחר שבוטל החוק שאסר על הופעת מועמדים לכנסת בשידורי הטלוויזיה בתקופת מערכת הבחירות). מועמד ישראל אחת, אהוד ברק, סירב להתעמת.
לאחר הבחירות לכנסת החמש עשרה לא נערכו עוד עימותים למשך זמן רב, מפני שהתקבעה ההערכה כי עימות אינו כדאי למועמד המוביל בסקרים, שיכול רק להינזק ממנו. כך למשל, ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, ניסו במפלגת העבודה ליזום עימותים טלוויזיוניים בין ברק ליריבו אריאל שרון, אולם נתקלו בהתנגדות הליכוד שהסתמך על התקדים שיצר ברק במערכת הבחירות הקודמת.
כחלק מהבחירות לכנסת העשרים, פנו מחדשות ערוץ 2 לראשי המפלגות בבקשה לקיים עימות. לאחר שכל ראשי המפלגות מלבד בנימין נתניהו הסכימו לקחת חלק בעימות, הודיע נתניהו כי הוא "שוקל בחיוב" השתתפות בעימות מול המתמודדים לראשות הממשלה - יצחק הרצוג וציפי לבני. לבסוף, העימות נערך ב-26 בפברואר 2015 בין שמונה ראשי מפלגות: יאיר לפיד, נפתלי בנט, משה כחלון, אביגדור ליברמן, אריה דרעי, אלי ישי, זהבה גלאון ואיימן עודה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנהל עימות בחירות במתכונת כזו בישראל. את העימות ניהלה יונית לוי. נתניהו והרצוג לא נטלו בו חלק. עימות נוסף באותה מתכונת נקבע ל-10 במרץ בערוץ הראשון, בהנחיית יעקב אילון. אולם לאחר שאביגדור ליברמן חזר בו מהסכמתו להשתתפות ויאיר לפיד הלך בעקבותיו, העימות בוטל.
עימותים נשיאותיים בארגנטינה
העימות הנשיאותי הראשון בארגנטינה התרחש לקראת הבחירות לנשיאות של 2015. היו הצעות לערוך עימותים נשיאותים בבחירות הקודמות, אך כולם סורבו על ידי המועמד שהיה מוביל בסקרים, שהאמינו שהעימות לא יפעל לטובתם. בבחירות לנשיאות של 1989 היה אמור להיערך עימות נשיאותי בין המועמדים אך הוא בוטל כשמועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, סירב להופיע ברגע האחרון מול מועמד מפלגת UCR, אדוארדו אנחלוס שהיה אמור להיות משודר בערוך הטלוויזיה Tiempo Nuevo. בעקבות ביטולו בהודעה קצרה, הדיבייט נערך בין אנחלוס לכיסא ריק.
2015 - תחילה, ששת המועמדים לנשיאות הסכימו לערוך דיבייט ביניהם, אך לקראת הדיבייט ביטל את הופעתו המועמד דניאל סיולי שהיה נחשב למוביל בסקרים, ולכן העימות התרחש בין חמשת המועמדים האחרים: מאוריסיו מאקרי, סרחיו מאסה, מרגריטה סטולביזר , ניקולס דה קניו ואדולפו רודריגס סאה. בסיבוב הראשון של הבחירות זכה סיולי ברוב בפער קטן ממאקרי, ולכן נערך סיבוב שני לבחירות רק בין שניהם, גם בסיבוב זה ערכו שני המועמדים דיבייט בניהם.
לקריאה נוספת
צפירה גרבלסקי-ליכטמן, שושנה בלום-קולקה ויעקב שמיר, הצלחה וכישלון בשיח עימותים טלוויזיוניים: ניתוח שני מקרי מבחן, מגמות מ"ו (1–2), פברואר 2009.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של העימותים הטלוויזיוניים קטעי וידאו, כותרות, ומזכרים פנימיים על העימותים בארצות הברית בשנים 1960 - 2000, באתר המוזיאון לתקשורת משודרת
עימותים ומערכות בחירות תמלילי העימותים בשנים 1976 - 1996, וראיונות עם המשתתפים, באתר PBS
לוסי איוב, מדע הבחירות | איך פוליטיקאים מנצחים בעימות טלוויזיוני?, באתר כאן 11, 7 במרץ 2021
הערות שוליים
קטגוריה:בחירות
קטגוריה:תעמולת בחירות
קטגוריה:תעמולת הבחירות לכנסת
קטגוריה:טלוויזיה: תוכן
קטגוריה:ארצות הברית: בחירות | 2024-09-26T18:26:00 |
שלמה גורן | הרב שלמה גורן (במקור: גורונצ'יק; כ"א בשבט ה'תרע"ח, 3 בפברואר 1918 – כ"ד בחשוון ה'תשנ"ה, 29 באוקטובר 1994) היה הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד תשל"א (1971), הרב הראשי של תל אביב-יפו מתשל"א (1971) עד תשל"ג (1972), הרב הראשי לישראל מתשל"ג (1972) עד תשמ"ג (1983). פוסק ומחבר ספרים רבים, ובפרט בהלכות מדינה והלכות צבא, חתן פרס ישראל לספרות תורנית בתשכ"א (1961), ופרס הרב קוק בתש"ג בעבור השנים תש"א–תש"ג (1941–1943) ובתשמ"ה (1985).
ממוזער|שמאל|הרב שלמה גורן, 1 במרץ 1949
ממוזער| הרב איסר יהודה אונטרמן הרב הראשי לישראל וראב"ד תל אביב יפו עם הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה גורן הרב הראשי לישראל והרב הצבאי הראשי לישראל (מימין)
ביוגרפיה
נולד בעיר זמברוב שבפולין לאברהם וחיה ציפורה פייגא גורונצ'יק. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל עם משפחתו. בתחילה התגוררה המשפחה בכפר חסידים, שאביו היה בין מייסדיו, ושם למד בבית הספר של תנועת "המזרחי".
עבר עם משפחתו לירושלים, ולמד בתלמוד תורה "עץ חיים", שם הוכר כעילוי. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים – מקרה חסר תקדים בישיבה זו. בגיל 17 הוסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" (חידושים על משנה תורה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים). בגיל 21 פרסם את ספרו "שערי טהרה", שבו ליקט את קטעי התלמוד הבבלי והירושלמי השייכים למשניות של מסכת מקוואות (שעליה אין תלמוד ערוך), וחיברם למעין תלמוד על מסכת מקוואות.
בשנים 1940–1944 למד פילוסופיה כללית, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטה העברית.
ב־1945 נשא לאשה את צפיה, בתו של הרב דוד כהן (הרב הנזיר), מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק.
ב-1946 התמודד מול הרבנים איסר יהודה אונטרמן ושמואל ברוט על תפקיד רבה האשכנזי של תל אביב, אך לא זכה לאף קול.
תקופת שירותו הצבאי
במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף לארגון "ההגנה". הוא לא היה שבע רצון מהתנהלות "ההגנה" בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועבר לארגון הלח"י. עם זאת, התנגד לפעולות טרור של הלח"י ולפגיעה בערבים רק בשל היותם ערבים.
במלחמת העצמאות
עם ראשית מלחמת העצמאות החליט לעזוב את הלח"י ולהצטרף חזרה ל"הגנה", בשל דעתו כי בשלב זה מוטלת חובה על כל הארגונים להתאחד כנגד האויב הערבי. הרב גורן היה יכול לקבל פטור מגיוס עקב היותו רב, אך הוא סירב לפטור והתנדב להצטרף לכוחות הלוחמים. במסגרת הלחימה העירונית בירושלים שימש כצלף. במהלך חורף 1948 הוצע לרב גורן על ידי הרב הרצוג והרב מימון (ועל דעת בן-גוריון) להתמנות כרב הראשי של הצבא העברי. הוא סירב, בשל אי־רצונו בקריירה צבאית. הופעל עליו לחץ על ידי הרבנים הראשיים, הרב מימון ודוד שאלתיאל (מפקד הצבא בירושלים) לקבל את המינוי. לבסוף התרצה לקבל את המינוי, בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה.
במסגרת פעילותו בירושלים ארגן הרב גורן את הכשרת המטבחים והכנות הכשרות לקראת פסח, בסיוע בחורי ישיבות. הוא ארגן את סדרי הפסח הציבוריים לחיילים במספר אולמות במחנה שנלר. סדר פסח זה הפך לדגם לסדרי פסח עתידיים בצה"ל, ובהמשך בחברה הישראלית כולה.
על רקע המחסור במזון בירושלים בתקופה זו, נקלע הרב גורן לסכסוך חריף עם דב יוסף לגבי הקצאת מלאי מצות שהיה בעיר. בעוד יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ולחיילים את מלאי החמץ, דרש הרב גורן להקצות את המצות לחיילים. במהלך עימות זה פרץ הרב גורן למפעל המצות בסיוע חיילים, והעביר את המצות למטה הפלמ"ח בשכונת בית הכרם. סכסוך נוסף התגלע עם יוסף בקשר לשימוש בבוליביף, בשר משומר לא כשר שהיה בירושלים בכמויות גדולות מעודפי הצבא הבריטי. בעוד יוסף רצה להשתמש בבוליביף לצורך הצבא, התנגד לכך הרב גורן (כל זמן שהיה מזון זמין אחר לאותה שעה לצבא), והציע להעמיד את הבוליביף לפצועים שהיו מאושפזים בבתי חולים ולקשישים.
נושא אחר שאליו נדרש הרב גורן באותה תקופה היה נושא חילול שבת לצורך ייצור תחמושת לצבא ולצורך הכנת ביצורים. באחד מימי שישי נקרא הרב גורן בדחיפות למפקדת הצבא בירושלים, שם הודיע לו דוד שאלתיאל כי התקבלה ידיעה מודיעינית על כך שהלגיון הירדני מתכוון לכבוש את ירושלים בעזרת טנקים בבוקר השבת. מניעת הכיבוש הצריכה חפירת תעלות נ"ט בליל שבת, והכוח הזמין לביצועה היה בעיקר בני הישיבות. שאלתיאל ביקש מהרב גורן לרתום את בני הישיבות למטרה זו. הרב גורן שכנע את הרב הרצוג לחתום על הצורך במעשה זה, אך נכשל בניסיונו לצרף את הרב דושינסקי לחתימה (אף שלדברי הרב גורן, גם הרב דושינסקי הסכים כי הדבר מחויב מבחינה הלכתית). בערב שבת עבר הרב גורן בריכוזי בני ישיבות, תיאר להם את המצב הצבאי וביקשם להצטרף לפעולות החפירה. לבסוף הגיעו מעל אלף בחורי ישיבות למטרה זו. התעלות שנחפרו מילאו בהצלחה את תפקידן ועצרו את פלישת הכוח המשוריין בבוקר השבת.
כרב צבאי ראשי
במהלך ההפוגה הראשונה נפגש הרב גורן עם דוד בן-גוריון, לצורך מינויו הרשמי כרב ראשי לצה"ל. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הצורך בהיותו של צה"ל צבא אחיד ושוויוני, ללא יחידות נפרדות לדתיים וחילונים. הרב גורן הביע בעיני בן-גוריון את דעתו כי לשם כך יש צורך בכשרות ובשמירת שבת בכל הצבא, באופן ממלכתי, וכי בכל בסיס צבא צריך שיהיה בית כנסת, אך אין להטיל חובה על החיילים לבקר בו (בניגוד לצבא הבריטי שבו הוטלה חובה על כל החיילים לצעוד עד הכנסייה, אך לא להיכנס אליה). בסיום הפגישה הציג בן-גוריון את הרב גורן בפני הרמטכ"ל יעקב דורי. בשל החשיבות שראה בן-גוריון בנושא, ביקש בן-גוריון מהרמטכ"ל להציב משרד לרב גורן בסמוך ללשכתו של בן-גוריון, לצורך מגע ישיר במקרה הצורך. גם דורי הציע לרב גורן ערוץ ישיר עמו, למרות הכפיפות של הרבנות הצבאית לאכ"א, בשל חשיבות הנושא. תוצאה נוספת של הפגישה הייתה עברות שם המשפחה מגורונצ'יק לגורן.
הנושאים העיקריים שעמם נדרש להתמודד הרב גורן היו שמירת השבת, כשרות והתרת עגונות הנעדרים. ביוזמת הרב גורן ובהסכמת בן-גוריון הוקמה ועדה שבה היה חבר הרב גורן עם שני קצינים בכירים נוספים, לצורך קביעת פעולות הצבא החיוניות שחייבות להיעשות אף בשבת. אחד מסלעי המחלוקת היה קיום אימונים ותמרונים בשבת, שלהם התנגד הרב גורן בתוקף. בנושא הכשרות קבע הרב גורן נהלים המיושמים עד היום בצה"ל, כגון איסור בישול חלבי במטבח הצבאי.
עוד קודם למינויו הרשמי של הרב גורן הוקם השירות הדתי, שתפקידו היה לדאוג לנושאים דתיים בתוך הצבא. אנשי יחידה זו התקשו לתפקד בהיעדר פקודות צבאיות מפורטות בתחומים שתחת אחריותם. באמצע מלחמת העצמאות התעוררה סערה ציבורית בעקבות עונש שהוטל על טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרוני שסירבו לפקודה לבשל בשבת. אירוע זה היה בין הגורמים לפרסום פקודת מטכ"ל בנושא הכשרות בצה"ל ובנושאים דתיים נוספים. ביוזמת הרב גורן הועמד תקציב לצורך רכישת כלים נפרדים לבשר ולחלב במטבחים הצבאיים, ומונו חיילים להשגחה על נושא הכשרות.
במהלך חורף 1949 התבקש הרב גורן בידי בן-גוריון לבדוק מה עלה בגורל 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני שהושמדה כולה במהלך מבצע חיסול בדצמבר 1948 בכיס פלוג'ה, ולבדוק את ההתנהלות הצבאית של הקרב, לאור טענות משפחות החללים. בתיאום עם הכוח המצרי שהיה בכיס פלוג'ה, נכנס הרב גורן למקום מלווה על ידי רס"ן גמאל עבד אל נאצר שהיה קצין המודיעין בכוח המצרי שם, ובפניו הוצג קבר האחים של חללי הפלוגה הדתית.
בשלהי מלחמת העצמאות התברר כי ישנם כ־1,000 חללים שגופתם נשארה מעבר לקווי האויב. הרב גורן הפעיל לחץ לפיו במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות יתאפשר לפנות גופות אלו לקבר ישראל. לחץ זה נשא פרי, ובעקבותיו יצא הרב גורן לגוש עציון, לנווה יעקב, לבית הערבה, ללטרון, לג'נין ועוד. הרב גורן ארגן את קבורת חללים אלה בהר הרצל.
טקסט=הרב שלמה גורן, חגיגות שמחת תורה בצה"ל, 1969, מאתר הספרייה הלאומית - ישראל|ממוזער|הרב שלמה גורן, חגיגות שמחת תורה בצה"ל, 1969, מאתר הספרייה הלאומית - ישראל
ביולי 1951 נסע הרב גורן בתיאום עם שלטונות ממלכת ירדן לבית לחם כדי להביא לקבר ישראל את גופת חלל מלחמת העצמאות . בדרכו חזרה לירושלים התירו לו מלוויו הערבים להתפלל בקבר רחל.
בשנת 1956, בימי עליית גומולקה הקים הרב גורן בית דין לגיור בראשות הרב דוד כהנא שגייר רבים מהעולים. אב בית הדין, הרב כהנא, הסביר את הסכמתו לגיורים: "אז ראיתי את גדולתו ואת העזתו של הרב שלמה גורן. הוא הקים בית דין של רבנים צבאיים - והייתה לי הזכות לשמש בתפקיד אב בית הדין - וגיירנו עשרות צעירים וצעירות כאלה. עשיתי זאת בלב שלם ושקט. למה הייתי שקט? כי יהודי העולה לישראל – בעצם המעשה הזה הוא כבר מביע הזדהות עם עם ישראל ועם תורת ישראל, אפילו איננו מקיים עדיין את התורה כולה במלואה.".
300px|ממוזער|שמאל|חבר המטה הכללי, 1961. אל"ם שלמה גורן ניצב בשורה העליונה, שני מימין
ממוזער|250px|הרב שלמה גורן יחד הרב צבי יהודה הכהן קוק (משמאל) והרב דוד כהן (הנזיר) בזמן שחרור הכותל
באפריל 1963 הועלה מדרגת אלוף-משנה לדרגת אלוף.
לאורך שנות כהונתו כרב צבאי ראשי התיר הרב גורן עגונות רבות, החל מהעגונות של חללי מלחמת העצמאות, ובפרט חללי הקרב בכפר עציון. מאוחר יותר התיר גם את עגונות חללי הצוללת דקר והמשחתת אילת שטובעה מול חופי מצרים.
כרב הראשי לצה"ל קבע הרב גורן נוסח אחיד לסידור בצה"ל.
במלחמת ששת הימים
250px|ממוזער|שמאל|הרב גורן תוקע בשופר בכותל המערבי, 7 ביוני 1967
לקראת יום העצמאות תשכ"ז (1967) יצא הרב גורן לאוסטרליה לצורך סיוע למגבית היהודית המאוחדת. שם הגיעו אליו הידיעות על סגירת מצרי טיראן בידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. הרב גורן הצהיר בנאומיו על ביטחונו כי יוכל להתפלל בכותל המערבי עוד לפני חג השבועות, והחליט לחזור לארץ קודם למתוכנן.
לפי זיכרונותיו של הרב גורן, הוא נשלח על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להשפיע על השרים הדתיים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, שאותם ראה הרמטכ"ל כמתנגדים העיקריים ליציאה למלחמה בממשלה, להסכים ליציאה למלחמה. הרב גורן העביר להם את הערכות כמה ממפקדי הצבא שהביעו ביטחון בניצחון במלחמה. לדברי הרב גורן, בעקבות שיחתו עם השרים, הסכימו השניים לתמיכה ביציאה למלחמה ובמינוי משה דיין לשר הביטחון.
לרב גורן נודע על החלטת הממשלה הסודית בדבר יציאה למלחמה, והוא החל בהכנות לקראתה. הוא הכין מראש נאום לשידור בקול ישראל בעת פרוץ המלחמה, בו שילב קטעים מספר דברים פרק כ'. בבוקר הראשון למלחמה, 5 ביוני, הופץ הנאום למערכות:
הרב גורן דאג גם לגיוס אנשי הרבנות הצבאית שתפקידם טיפול בחללים. קודם למלחמה שהה הרב גורן עם הכוחות הממתינים על הגבולות, לצורך חיזוק המורל. לחיילי חטיבת השריון הדרומית שחנו על הגבול אמר: "להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת".
בעת פרוץ המלחמה הצטרף הרב גורן לכוחות חטיבה 11, שישבה ליד נחל עוז ויעדה היה מוצב אל-קובה שמדרום־מזרח לעזה, כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר שבו היה הרב גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הוא סייע לטיפול בפצועים, היה נתון לירי והפגזה במשך מספר שעות וחזר לבסוף עם רכב פינוי פצועים לנקודת המוצא. כשנודע לו כי נפתחה החזית הירדנית במלחמה הוא עלה לירושלים והצטרף לחטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור. הוא נכנס עם אנשיה לעיר העתיקה דרך שער האריות והיה מן הראשונים שהגיעו לכותל המערבי, לאחר כיבוש הר הבית. הוא אמר שם ברכת שהחיינו, אל מלא רחמים והלל בברכה. את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. בספר "הר המריבה" הביא נדב שרגאי עדויות שלפיהן שקל הרב גורן לאחר כיבוש הר הבית את האפשרות של פיצוץ המסגדים ואף שיתף אישים מצמרת צה"ל ברעיון זה. הרב גורן הכחיש כי שקל ברצינות אפשרות מעין זו. בשל טעות בהערכת מיקומם של הכוחות הלוחמים, הרב גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה. הוא החתים את ראשי הערבים בחברון על כתב כניעה.
לאחר סיום המלחמה פתח הרב גורן מדרשה של הרבנות הצבאית בבית דירות סמוך לשער המוגרבים בהר הבית, שאת דייריו פינה לבתים נטושים בשכונת שועפט. הוא מינה מספר קצינים לתפקיד 'קצין הר הבית', שהיה השליט הצבאי במתחם. לבקשתו ביצע חיל ההנדסה מדידות בהר לצורך קביעת המיקום המדויק של בית המקדש, דבר המשפיע על אפשרות הכניסה להר מבחינה הלכתית בתקופתנו. באותה תקופה עלה בחשאי לכיפת הסלע שבהר הבית, המזוהה עם מקום קודש הקודשים, וצולם כשספר תורה בידו האחת ושופר בידו השנייה. בחזית הדרום עלה למקום המזוהה כהר סיני כשספר תורה בידו. במהלך קיץ 1967 הודיע שר הביטחון דיין לרב גורן כי עליו לפנות את המדרשה שפתח ואת קציני הצבא שפעלו במקום, בשל החלטתו של דיין על דעת הממשלה להעביר את הר הבית לניהול הווקף המוסלמי. הרב גורן הוביל מאבק ציבורי שכשל לסיכול ההעברה. בהמשך חייו הביע הרב גורן צער על כך שלא נאבק אז די הצורך בנושא זה. עם זאת, בעקבות פעולותיו של הרב גורן נשאר שער המוגרבים בשליטה של המשטרה הצבאית, ומאוחר יותר של משטרת ישראל.
במהלך קיץ 1967 החליט הרב גורן לקבוע במערת המכפלה ארון קודש ובו ספר תורה, מחשש ששר הביטחון משה דיין יורה להחזיר את המקום לניהול מוסלמי, בדומה למה שנעשה בהר הבית. כעבור מספר ימים הודיע דיין לרב גורן כי עליו להסיר את דגל ישראל שנתלה על המבנה, להוציא את ארון הקודש, וכי כל יהודי הנכנס למבנה מחויב לחלוץ נעליו, כמקובל בכניסה למסגד. הרב גורן נאבק ביתר שאת בהחלטה זו, לאור כישלונו בהחלטה לגבי העברת הר הבית לניהול הווקף, ובעקבות מאמציו הושהתה הפקודה.
לאחר המלחמה כתב יורם טהרלב פזמון בשם "רבנו גורן" למנגינה עממית. השיר שזכה לביצועים של אריק לביא, יפה ירקוני, מייק בורשטיין ואחרים, מתאר בנימה הומוריסטית את קורות הרב גורן במלחמה.
ממוזער|250px|הרב שלמה גורן ביום ירושלים תשמ"א בישיבת מרכז הרב יחד הרב צבי יהודה הכהן קוק (משמאל) והרב אברהם שפירא (מימין), 1981
כהונתו כרב הראשי לישראל ולאחריה
בשנת תשכ"ח (1968) נבחר לרב הראשי של תל אביב אולם החל למלא את התפקיד רק בשנת תשל"א (1971), אז השתחרר מצה"ל ולמחליפו כרב צבאי ראשי מונה הרב מרדכי פירון. בתמוז תש"ל (1970) החל לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית, במקומו של הרב יהושע קניאל שנפטר., עמ' 114
בז' בחשוון תשל"ג (15 באוקטובר 1972) נבחר לרב הראשי האשכנזי לישראל, בהחליפו את הרב איסר יהודה אונטרמן.הרב גורן קיבל 89 קולות, מתוך 150 חברי הגוף הבוחר (הרב אונטרמן קיבל 57 קולות). הרב עובדיה יוסף קיבל 81 קולות, ולעומתו הרב יצחק נסים קיבל 68 (הפרדס [מז, ג], כסלו תשל"ג, עמ' 28). הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1983. תקופת כהונתו התאפיינה במחלוקות ובמאבקים בינו ובין הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף.
פרשת גיורה של הלן זיידמן
בשנת 1970 ביקשה הלן זיידמן (לשעבר שנון), נכרית מארצות הברית שהתגוררה בקיבוץ נחל עוז ונישאה ליהודי כהן חבר הקיבוץ בנישואין אזרחיים להירשם כיהודיה במרשם האוכלוסין, לאחר שעברה גיור רפורמי. הרבנות הראשית התנגדה לכך בתוקף, והתעורר חשש שבג"ץ יקבל את עמדתה של זיידמן במה שיתפרש כמתן הכרה לגיורים רפורמיים. כדי למנוע תוצאה כזאת, הרב גורן, שהיה אז הרב ראשי לצה"ל, גייר את זיידמן בתוך יממה. לאחר שהגיור לא הוכר בשל חוסר סמכותו של הרבצ"ר לגייר, אישר הרב עובדיה יוסף, רבה הראשי של תל אביב אז, את הגיור, בגיבויים של הרבנים הראשיים ניסים ואונטרמן. רבנים חרדיים רבים תקפו את הגיור וטענו כי הוא לא כלל קבלת מצוות, בשל העובדה שהלן הייתה נשואה לכהן (דבר שאסור לפי ההלכה) והמשיכה להתגורר בקיבוץ חילוני, דבר שמעורר חשש כבד שאין בכוונתה לשמור תורה ומצוות. יש שראו בפרשיה את תחילת הקרע בין הרב גורן לרבנים החרדיים.
פסק דין האח והאחות
פסק דין מפורסם של הרב גורן עסק בעניינם של אח ואחות, חנוך ומרים לנגר, שהוכרזו כממזרים, כיוון שאמם התחתנה בלא להתגרש מבעלה הראשון. פסק הדין המקיף התיר להם לבוא בקהל ישראל בנימוק שאין עדים לגבי גיורו של הבעל הראשון ועל סמך עדויות שהלה אינו שומר מצוות ואף אוכל חזיר והולך לכנסייה, מה שהוביל את הרב גורן לפסוק שהוא אינו נחשב ליהודי וממילא לא היה לאישה צורך בגירושין כדי להינשא לאדם אחר. הפסק הפך את החלטתם הקודמת של בתי הדין שדנו בתיק והביא לשיאו את הקרע בין הציבור החרדי והרבנות הראשית לישראל וכן בין הרב גורן לחוגים החרדיים, לאחר שרבנים חרדיים רבים הכריזו כי "פסקיו והוראותיו בטלים". בעקבות זאת יצא הרב צבי יהודה קוק להגנתו במאמר בעיתון "הצופה".
לאחר פרישתו מהרבנות הראשית
הרב גורן פרש מתפקידו כרב ראשי בשנת ה'תשמ"ג כאשר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא החליפו. לאחר שפרש הקים סמוך לכותל המערבי בירושלים את ישיבת האידרא (אידרא בארמית פירושה "גורן") ועמד בראשה עד לפטירתו. כיהן כנשיא ישיבת הר ברכה בשתי שנותיו האחרונות, ובתקופה זו נסע מדי שבוע להעביר בה שיעור.
הרב גורן הביע דעות ניציות תקיפות בעניינים מדיניים. בעת פולמוס החתימה על הסכמי אוסלו כינה את ההסכמים "שטניים" וקרא להרוג את יאסר ערפאת, וכן הצטרף לאיחוד הרבנים למען ארץ ישראל. בעקבות ההסכמים יצא בגילוי דעת שלפיו יש לסרב לפקודת פינוי יהודים מביתם ביהודה ושומרון וחבל עזה ומסירתו לידי הפלסטינים. עם זאת, פסק שאין איסור הלכתי במסירת שטחי רמת הגולן.
נפטר בתל אביב בליל שבת פרשת חיי שרה התשנ"ה ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
הגותו ומשנתו ההלכתית
על הרב גורן הוטל להעמיד את היסודות לרבנות צבאית, ולפסוק בנושאים הלכתיים הקשורים לצבא, וזאת ללא מסורת בנושאים אלו בספרות ההלכתית.
במהלך מלחמת העצמאות הנהיג לראשונה היתר לאכילת מצה בערב פסח בצה"ל, למרות איסור דרבנן על כך, על רקע חוסר אפשרות לאספקת מזון אחר לחיילים, והצורך לבצע את הכשרת הכלים קודם לערב פסח. היתר זה נוהג גם בימינו בבסיסי צה"ל ובמטבחים ארגוניים גדולים.
במהלך מלחמה זו נשאל הרב גורן לגבי קבורת מתנדבים נוצריים שנפלו במהלך הלחימה. הוא פסק לקבור אותם בבית קברות אחד עם חללים יהודיים, אך בחלקה נפרדת (על מנת למנוע בעייתיות במקרה שבני המשפחה יבקשו להציב צלב על הקבר). מודל זה אומץ בהמשך בבתי הקברות הצבאיים בישראל.
התנגד להחתמת כלל החיילים הנשואים על הרשאות לכתיבת גט, על מנת למנוע עגינות במקרה של נעדרים, בשל הפגיעה במורל הלוחמים, וחוסר התוקף של ההרשאה כאשר היא נעשית בכפייה. כתחליף להליך זה ייסד הרב גורן הליך של בירור מקיף לנסיבות היעדרות של חייל צה"ל, המאפשר בחלק מהמקרים את התרת אשתו מעגינותה גם ללא מציאת גופה.
התנגד בתוקף לקיום יחידות דתיות עצמאיות בתוך צה"ל, הן מסיבה אידאולוגית של התנגדות להכנסת החיילים הדתיים לגטו נפרד, בעוד שאר הצבא יתנהל באופן חילוני, ללא כשרות ושמירת שבת, הן משיקולים ציבוריים, בשל אפשרות לפגיעה קשה ביחידה צבאית שלמה במהלך קרב, והן על מנת להוביל מהלך שבו תהיה שמירת שבת וכשרות מלאה בכלל צה"ל. התנגדות זו הייתה משותפת גם לבן-גוריון, שפעל להקים צבא אחיד ושוויוני.
התיר לחיילים לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת לצרכים שונים, כגון לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, לתפילה במניין ולשיעור תורה, על בסיס פרשנות להיתר המובא במשנה שלפיו במחנה צבאי אין חל איסור יציאה מחוץ לתחום שבת.
ראו בדרשה התלמודית "עד רדתה - אפילו בשבת" מקור לכך ששבת "הותרה" במקום מלחמת מצווה, ולא רק "דחויה", כלומר שיש להתייחס למלחמה כאילו אין שבת כלל. כפועל יוצא מכך - סבר שאין לנשק צה"לי דין מוקצה של "כלי שמלאכתו לאיסור", הואיל ועיקר שימושו הוא להיתר.
באופן כללי התנגד לגיוס בנות לצבא. עם זאת, ביחס לגיוסה של בתו, תחיה, אמר שכל עוד יש בנות שמתגייסות, והוא אחראי על הדת והמוסר בצבא, ראוי שגם בתו תתגייס.
התיר לחיילים הנמצאים בלחימה בפועל לאכול ולשתות ביום כיפור (וכאשר ניתן – אכילה ושתייה פחות מכשיעור האיסור בהפרשי זמן).
גילה חיבה מיוחדת לתלמוד הירושלמי, לו ייחס מסורת הלכתית שונה מן התלמוד הבבלי. בשנת 1961 אף זכה בפרס ישראל לספרות תורנית על ביאורו לתלמוד ירושלמי מסכת ברכות.
כרב ראשי לישראל ניסה למצוא דרכים הלכתיות שיקטינו את החיכוך בין ההלכה והחברה הישראלית. כך, בין היתר, הציע דרך הלכתית להתיר ממזרים תוך שימוש בהפקעת קידושין. גם כשסיים את כהונתו כרב ראשי לישראל יצא בפומבי נגד דרישת הרבנות הראשית לחייב את העולים מאתיופיה בשנות השמונים לעבור גיור לחומרא.
משנתו המדינית
הרב גורן פרש את משנתו המדינית במאמרים שחלקם קובצו בספרים תורת המדינה, משנת המדינה ומשנת הגורן. מכתביו עולה שבעקבות יוספוס פלביוס הרב גורן תמך בתאוקרטיה, שהגדיר קיום חוקה בסיסית אלהית בלתי משתנה, בעלת צדק מוחלט, ולא חוקה הנקבעת בידי בני אדם. הוא תיאר את המשטר היהודי הראוי כמורכב מסנהדרין ומלך, כיוון "שלפי ההלכה חייבים להפריד בין הרשות המחוקקת שהיא הסנהדרין לרשות המבצעת שהיא המלך". במקומות אחרים הוא ציין שהסנהדרין הייתה גם הנציגה של העם.הרב שלמה גורן, משיב מלחמה א, עמ' קכח. הרב גורן אימץ את דברי רבנו ניסים גירודני (דרשות הר"ן, י"א) שעל פי הבנת הרב גורן טען שלמלך יש סמכות לחוקק מערכת חוקים מקבילה לתורה ולהקים מערכת משפט שתשפוט על פי החוקים אלה:נמצנו למדים, שישנן בתורה שתי מערכות של צדק. האחת – משפט התורה באמצעות הסנהדרין, המבטא את ביצוע הצדק המוחלט, הבלתי משתנה ובלתי תלוי בעולם. השנייה – משפט המלכות המבטא את הצדק היחסי, המוכר גם הוא בהלכה, כפי שהוכיח הר"ן בדרשותיו.הרב שלמה גורן, תורת המקרא, עמ' 364.על פי זה לא שלל הרב גורן את כל הרשויות של המשטר במדינת ישראל, כולל הרשות השופטת, וזאת, בניגוד לעמדה הרבנית המקובלת:הרשות המחוקקת גם אם היא חילונית, אם נגדיר אותה כפועלת בסמכות המלכות בישראל, כפי שקבע זאת בספר 'משפט כהן', גאון ישראל הרב קוק זצ"ל, היא עצמה מעוגנת בהלכה... כך שהכח השלטוני מהווה רשות מחוקקת ורשות שופטת עצמאית, וכבר האריך בזה מאוד רבנו נסים.מ' אישון, ריאיון עם הרב הראשי לתל אביב-יפו הרב שלמה גורן, אור המזרח כא (תשל"ב), עמ' 190.במקביל טען הרב גורן שההלכה תומכת בכפייה דתית:על אף ההכרזות של הרמב"ם ורב סעדיה גאון וסיעתם בדבר הבחירה החופשית... אין זה אלא במישור השמיימי-טבעי. מפני שתורת ישראל אינה נותנת בחירה חופשית לאדם אלא כופה היא את אמונתה, ערכיה ומצוותה על כל האנושות.הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 230-229.ואף קבע כי חובתה של המדינה לפעול על פי ההלכה, כגון בתחום הגיור: "אין כל הצדקה חוקית ומוסרית לשום נציגות, ממשלה או שלטון, להרוס מסורת של אלפי שנים, ולקבוע נוהל לקבלת גרים שלא לפי ההלכה".הרב שלמה גורן, משנת המדינה, עמ' 201.
משפחתו
הרב גורן נשא לאשה את צפייה, בתו של הרב דוד כהן, ולהם שלושה ילדים: תחיה שפירא – שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, הנשואה לכלכלן ד"ר אהוד שפירא, יושב-ראש פסגות בית השקעות ולשעבר ממלא-מקום מנכ"ל בנק לאומי; דרורית תמרי – פסיכולוגית, הנשואה לקרדיולוג ד"ר ישראל תמרי, העוסק גם בתרגום שירה יפנית; ואברהם (רמי) גורן – עורך דין.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|כיכר הרב שלמה גורן בפתח תקווה (האנדרטה הזאת הוסרה לבקשת המשפחה)
על שמו נקראו רחובות מרכזיים במספר ערים בישראל. בירושלים הכביש היורד אל הכותל נקרא "מעלות הרב גורן" ובתל אביב הרחוב של מחלף ההלכה גם כן נקרא על שמו.
בשנת 2016 הוסב שמה של מכינת קריית מלאכי למכינת "עז שלמה" על שם הרב גורן. נבחר עם אשתו לשמש כדמויות המופת של החינוך הממלכתי דתי לשנת תשע"ז.
כיכר גורן בפתח תקווה נקראת על שמו, בה הייתה אנדרטה לזכרו שהוסרה לאחר בקשת משפחתו.
מספריו
ממוזער|הרב גורן ביחד עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא לכבוד הוצאת ספרו "הר הבית"
שמאל|ממוזער|220px|מספרי הרב שלמה גורן
נזר הקדש: חידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ירושלים תרצ"ה
שערי טהרה: תלמוד על מסכת מקוואות מלוקט מתלמוד בבלי ירושלמי והספרות התנאית ירושלים ת"ש
משיב מלחמה: שאלות ותשובות בענייני צבא, מלחמה וביטחון (ג' כרכים)
הר הבית: גבולות הר הבית והלכותיו (משיב מלחמה ד')
קובץ פסקי הלכות צבא, בהוצאת הרבנות הצבאית, תשי"ט
תורת המועדים: מחקרים ומאמרים על מועדי ישראל לאור ההלכה, הוצאת א' ציוני, תשכ"ד
מועדי ישראל
משנת הגורן: מאמרים, נאומים ומכתבים.
פסק הדין בעניין האח והאחות, בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג
תורת השבת והמועד, בעריכת שלמה שמידט, בהוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ב
תורת המקרא: דרשות על פרשת השבוע, בעריכת הרב מיכה הלוי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
תורת המדינה: הלכות מדינה
משנת המדינה: מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
תורת הפילוסופיה: לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ח
תורת הרפואה: מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה, בעריכת חתנו ד"ר ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשס"א
תרומת הגורן א: שאלות ותשובות על אורח חיים, הוצאת האידרא רבה, תשס"ה
תרומת הגורן ב: שאלות ותשובות על יורה דעה, הוצאת ידיעות אחרונות, תשע"ב
הירושלמי והגר"א: על חידושי והגהות הגר"א
ממוזער|פירושו של הרב גורן על מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמיהירושלמי המפורש: פירוש ובירור של מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א
לקריאה נוספת
הרב שלמה גורן: בעוז ותעצומות – אוטוביוגרפיה, בעריכת אבי רט, הוצאת "ידיעות ספרים", ה'תשע"ג
גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 461), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה
שפרה מישלוב, בעין הסערה: דמותו הציבורית ויצירתו התורנית של הרב שלמה גורן בשנים 1948–1994, תש"ע 2010, עבודה לקבלת תואר דוקטור. באתר ספריית אסיף.
אביעד יחיאל הולנדר, דיוקנו ההלכתי של הרב שלמה גורן: עיונים בשיקולי הפסיקה ודרכי הביסוס במאמריו ההלכתיים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א
עדו רכניץ, תיאוקרטיה דמוקרטית: עיון במשנתם המדינית של הריא"ה הרצוג, הרא"י וולדינברג והר"ש גורן, עבודת דוקטור, אוניברסיטת אריאל, תש"פ
ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מור (ד)י הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב מ"צ נריה, דעת 81 (2016), עמ' 411 - 440.
ירון זילברשטיין, בין אדם למדינתו, מדינת ישראל במשנתו ההלכתית של הרב שלמה גורן, הוצאת מאגנס, 2021
הרב שי הירש, עטרת שלמה : לקט מדברי רבנן ותלמידיהון בשבחיו של מו"ר הרב שלמה גורן זצ"ל, מכון מחקר תורני תורת שלמה, חשון תשע"ח.
בקולנוע:
הרב (אלוף) שלמה גורן, בבימויו של אמנון טייטלבאום.
קישורים חיצוניים
מאמריו ושיעוריו
;
עשר תשובות מהרב גורן, יצאו לאור בפניני הלכה, ליקוטים בענייני העם והארץ, עמ' 219–295 מאת הרב אליעזר מלמד.
הארכיון של הרב שלמה גורן באתר ארכיון המדינה
תקציר העדות של הרב שלמה גורן במלחמת ששת הימים - אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
על אודותיו
"היה לי קשר אישי ומיוחד עם הרב קוק", מתוך ספרו 'בעוז ותעצומות'.
עמוס אטינגר (מנחה), חיים שכאלה עם הרב שלמה גורן, ארכיון רשות השידור באתר יוטיוב
הקלטה של הרב גורן מספר על מלחמת ששת הימים וכיבוש הר הבית
אבי רט, הרב שלמה גורן זצ"ל, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 121, חשוון תש"ע, עמ' 4 והמשך בעמ' 2
הרב אליעזר מלמד, גדול וגיבור, פורסם ברביבים כרך ג', פרק י', עמ' 113–119
הרב אליעזר מלמד, מלחמת הרב הראשי על הר הבית, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 618, כ בחשון ה'תשע"ה
ד"ר איריס בראון,
כרטיס קבר באתר הר הזיתים
כל הכתבות על הרב שלמה גורן, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:פרשני התלמוד הירושלמי
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:רבנים ראשיים לצה"ל
קטגוריה:תל אביב-יפו: רבנים ראשיים
קטגוריה:בוגרי ישיבת עץ חיים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים
קטגוריה:צמחונים ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:דמויות מופת של החמ"ד
קטגוריה:רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות תורנית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1961
קטגוריה:זוכי פרס הרב קוק
קטגוריה:זוכי פרס הרב מימון
קטגוריה:זוכי פרס כץ
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:משפחת כ"ץ-כהן
קטגוריה:משפחת גורן
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת סיני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994 | 2024-09-30T01:27:51 |
סמי דייוויס ג'וניור | 250px|ממוזער|שמאל|דייוויס ואמו, אלווירה סאנצ'ז, 1954
סמואל ג'ורג' "סמי" דייוויס ג'וניור (באנגלית: Samuel George "Sammy" Davis Jr.) (8 בדצמבר 1925 – 16 במאי 1990) היה זמר, רקדן, שחקן וקומיקאי אמריקאי-יהודי. התפרסם בין היתר כחבר בחבורת הבידור והשירה "ראט פאק", לצד פרנק סינטרה ודין מרטין, לצדם הופיע גם בסרט "האחד עשר של דני אושן" (1960). זכה לכינוי "מיסטר שואו ביזנס" לאחר מופעיו המצליחים בלאס וגאס. היה מועמד לפרס גלובוס הזהב ופרס אמי, וזכה ב-2001 בפרס גראמי למפעל חיים.
כמו כן, השתתף פעמיים בהנחיית טקס פרסי אוסקר.
ביוגרפיה
דייוויס נולד בהארלם, ניו יורק שבארצות הברית לאב פרוטסטנטי אפרו-אמריקאי, ולאם, אלווירה סאנצ'ז, אפרו-קובנית קתולית. שני הוריו עסקו בתחום הבידור. בצעירותו גודל על ידי סבתו מצד אביו. כשהיה בן שלוש נפרדו הוריו ואביו שלא רצה לאבד את המשמורת עליו, לקח אותו לסיבוב הופעות.
כילד למד ריקוד מאביו, סמי דייוויס האב, ומ"דודו" ויל מסטין, שהיה מנהיג להקת הריקוד שאביו היה חלק ממנה. דייוויס הצטרף למופע כילד צעיר והם הפכו ל"שלישיית וויל מסטין". לכל אורך הקריירה הארוכה שלו הזכיר דייוויס את שלישיית וויל מסטין בקורות החיים שלו.
מסטין ואביו של דייוויס גוננו עליו וחסכו ממנו את הגזענות בה נתקלו, שהוסברה לו כ"צרות עין", אולם עם גיוסו לצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, נאלץ דייוויס לספוג ולהתעמת עם הגזענות לאדם השחור והדעות הקדומות בכל עוצמתן אף בקרב אחיו לנשק בצבא האמריקני.
בשירותו הצטרף ללהקה צבאית ומצא שאור הזרקורים מגרש חלק מהדעות הקדומות. "הכישרון שלי היה הנשק, הכוח, הדרך שלי להיאבק. הוא היה הדרך היחידה שקיוויתי שתשפיע על דרך חשיבתם של האנשים", אמר.
אחרי שחרורו מהצבא, הצטרף למופע ריקודים וכוכבו החל לדרוך.
תאונת הדרכים והגיור
טקסט=סמי דייוויס ג'וניור בביקור בכותל המערבי. מאוספי הספרייה הלאומית.|ממוזער|סמי דייוויס ג'וניור בביקור בכותל המערבי. מאוספי הספרייה הלאומית.
ב-1954 נפגע בתאונת דרכים ואיבד אחת מעיניו. בעת שהיה מאושפז בבית החולים סיפר לו ידידו היהודי, אדי קנטור, על הדמיון שהוא מוצא בין השחורים לבין היהודים. דייוויס מצא עניין מיוחד בספרו של פול ג'ונסון, "ההיסטוריה של היהודים". ב-1960 דייוויס החליט להתגייר, ומחויבותו ליהדות באה לידי ביטוי בכך שהוא סירב להופיע ביום כיפור. עם זאת, כשהופיע פעם בחברת פרנק סינטרה על במה בלאס וגאס כשאריה לצידם, ונראה היה שהאריה עומד לזנק על דייוויס, הוא הצטלב. משנשאל על ידי סינטרה מדוע הצטלב והרי הוא גר יהודי, השיב לו דייוויס כי לא היה סיפק בידו לחוות מגן דוד. על פי הלצה רווחת באותה תקופה, סמי דייוויס נשאל מדוע לו להיות יהודי, שכן הוא כבר סובל מספיק: גם כשחור וגם כעיוור-למחצה.
קריירה מאוחרת
השלב הבא בקריירה שלו היה תפקיד ב-"Mr. Wonderful" בברודוויי.
בשנת 1959 הפך דייוויס לחבר בחבורת "ראט פאק", אשר הונהגה על ידי פרנק סינטרה, ידידו משכבר. הוא הופיע איתם בסרט "האחד עשר של דני אושן" ו"שלושה סרג'נטים". ב-1964 שיחק עם דין מרטין ופרנק סינטרה בסרט "ימי שיקגו העליזים".
משקנה את פרסומו סירב להופיע במקומות רבים בארצות הברית שהנהיגו הפרדה גזעית. דרישתו הובילה לביטול ההפרדה הגזעית במועדוני הלילה במיאמי ובבתי הקזינו בלאס וגאס.
בשנת 1960 חולל דייוויס סערה בנשאו לאישה את מיי בריט, שחקנית לבנה ממוצא שוודי שהתגיירה למענו. לשניים נולד ילד משותף והם אימצו עוד שני ילדים. הם נפרדו בשנת 1968.
באוטוביוגרפיה שלו תיאר דייוויס את אורח חייו המתהולל, שכלל בילוי עם נשים רבות וצריכת אלכוהול וקוקאין, ואף תיעד את קשייו הכספיים.
דייוויס נפטר ב-16 במאי 1990 בבוורלי הילס כתוצאה מסיבוכים של מחלת סרטן הגרון והוא טמון בבית הקברות Forest Lawn Memorial Park שבגלנדייל (קליפורניה), לצד העילית של תעשיית הבידור האמריקאית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מוזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זמרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:רקדנים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מנחי האוסקר
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:גרים
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:נכים אמריקאים
קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:יהודים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:אמני דקה רקורדס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990 | 2024-10-18T12:38:45 |
יעקב אריה אלתר | רבי יעקב אריה אלתר (נולד בכ"ט באייר ה'תרצ"ט, 18 במאי 1939) הוא אדמו"ר בשושלת חסידות גור, המכהן משנת ה'תשנ"ו (1996). חבר נשיאות מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.
ביוגרפיה
נולד בלודז' שבפולין, לרבי שמחה בונים אלתר בעל ה"לב שמחה" וליוטא הענא, בת רבי נחמיה אלתר, אחי סבו, ונקרא על שם סבו רבי יעקב אריה מראדזימין, אמו נכדת רבי מנחם מנדל מקוצק. בשנת ה'ת"ש עלה עם אביו וסבו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר לארץ ישראל. למד בתלמוד תורה עץ חיים ובישיבת שפת אמת, שם היה חבר בקבוצת ה"ברוינריסטים". כאשר שהה אביו רבי שמחה בונים אלתר בשנת ה'תש"ט בקארלסבאד לימדו פרקי משנה הרב יחזקאל גרובנר, מפליטי השואה, לימים רב בדטרויט שבארצות הברית. בחודש כסלו ה'תש"ט הגיע אביו עם משפחתו לאנטוורפן, ובגין ילדיו בחר להתגורר סמוך למרכזי החינוך התורתי 'יסודי התורה' ו'בית יעקב' ושם למדו בנו ובתו. מתוך מכתב רבי שמחה בונים להרב גובנר ח' באדר תש"ט, אור זרוע לצדיק, חלק שני עמודים תקפא - תקצא: לבם של ישראל, חלק ראשון עמ' רמא בתקופה זו למד שם עם רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מנארול.
בתחילת חודש אלול ה'תש"ט 1949 הפליג עם אביו חזרה לארץ ישראל.אוצר הגנוז, תמוז ה'תשפ"ג עמוד כז בכ"א בכסלו ה'תש"ך 1960 נישא רבי יעקב לשושנה, בת הרב מנחם וייץ, ר"מ בישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב. למד בכולל בית תלמוד להוראה בבני ברק ועשה שימוש אצל האדמו"ר רבי נחמן כהנא מספינקא.
פעילות ציבורית
ממוזער|300px|ישיבת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ה'תשע"ג. הרב אלתר יושב בראש, חמישי מימין
בצעירותו התפלל הרב אלתר בשטיבל שד"ל. לאחר מכן פתח עם חבריו הקרובים שטיבל ברחוב רש"י בבני ברק לימות השבוע, ובשבתות התקיים השטיבל בבית תלמוד להוראה ברחוב הרב מלצר. גם לאחר התמנותו לאדמו"ר המשיך להתפלל שם בשבתות בהן שהה בבני ברק. בתקופה זו קבלת הקהל ובריתות היו נערכים בשטיבל ברחוב משה יוסף. פעילות זו נמשכה עד לשנת ה'תשע"ב שעבר להתגורר בירושלים.
עוד בצעירותו הועידו והדריכו האדמו"ר הבית ישראל מגור להיות ממשיך השושלת. כבר בחיי אביו, רבי שמחה בונים, היה הרב יעקב אלתר מעורב בצורה פעילה בפוליטיקה הפנים-חרדית, ומשנחלש אביו בחודש אלול ה'תשמ"ה אוקטובר 1985 הוביל בפועל את החסידות יחד עם דודו רבי פינחס מנחם אלתר. הוא הוביל את ההתנגדות למאבקו של הרב שך להחרמת חסידות חב"ד ליובאוויטש, שהביא לתמיכתה של חסידות חב"ד באגודת ישראל בבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת ה'תשמ"ט 1989 ולהקמתה של תנועת דגל התורה. עם פטירת אביו בחודש תמוז ה'תשנ"ב 1992 הועברה האדמו"רות לדודו רבי פינחס מנחם אלתר. לאחר פטירת דודו בחודש אדר ה'תשנ"ו (1996) מונה רבי יעקב אריה לאדמו"ר הנוכחי.
הרב אלתר נחשב לאיש החזק באגודת ישראל. בצוותא עם דגל התורה הליטאית מרכיבות שתי המפלגות את סיעת יהדות התורה והשבת בכנסת. באופן מסורתי הוצב נציג חסידות גור בראש הרשימה (ובאופן חריג בתחילת הנהגתו יצג מאיר פרוש את גור במקום הראשון). ובראשות הסיעה בכנסת של יהדות התורה, עד לכנסת השש עשרה, שבה מונה נציג חסידות בעלז לעמוד בראשות הסיעה. נציגו הפוליטי הבולט של הרב אלתר, החל מהכנסת החמש עשרה הוא יעקב ליצמן. לקראת הכנסת העשרים וחמש התמנה לעמוד בראש סיעת יהדות התורה מטעם הסיעה המרכזית באגודת ישראל הרב יצחק גולדקנופף המשמש כחזן בתפילות השבתות ימים טובים וימים הנוראים בחסידות גור ומשמש גם כמזכיר ועדת הרבנים למען קדושת השבת והיה חבר מועצת עיריית ירושלים ומנכ"ל רשת גני ילדים ומעונות יום של בית יעקב ובית פתחיה.
הרב יעקב אלתר יחד עם הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן הקימו את רשת "נתיבות משה". שני הרבנים נסעו לארצות הברית ולאירופה להתרמת הקהילות המקומיות המתגוררות שם עבור מוסד זה ועבור מוסד "החינוך העצמאי" ורשת "שובו", בשנים ה'תשנ"ח 1998, ה'תשס"ו 2006 ו-ה'תשס"ז 2007, וכן לחיזוק ועידוד הקהילות היהודיות במקום. לאחר נסיעותיהם המשותפות שררה מתיחות בין חצרות הרבנים שהובילה לשורה של מהלכים מנוגדים בין אגודת ישראל ודגל התורה. בבחירות לראשות עיריית ירושלים תמכו שני הציבורים במועמדים שונים ודגל התורה הקימה עמותה חדשה לחינוך העצמאי בשיתוף פעולה עם סיעת שלומי אמונים. באלול תשע"ו הופיע הרב שטינמן בחתונתו של נכדו של הרב אלתר, צעד שהתפרש כקריאה לפיוס ולשלום. שבועיים לאחר מכן נפגש הרב אלתר עם הרב שטיינמן, הרב אלתר ביקש שהפגישה תיערך ללא תמונות, ללא מכשירי הקלטה ולאפשר פגישה אישית בינו לבין הרב שטיינמן - ללא הנוכחים.
הרב אלתר עמד בקשרי ידידות עם הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד, פעמיים טס לארצות הברית ונפגש עם הרבי לשיחה אישית ממושכת בנושאים תורניים ועסקנות ציבורית.
בשנת ה'תשמ"ה, כאשר התאפשר ליהודים להגיע לפולין, יצא מספר פעמים בראש משלחת לטפל ולשקם ציוני אדמו"רים שנחרבו במלחמה.
בשנת ה'תשנ"ט 1999 היה היוזם של ההפגנה הגדולה ביותר כנגד בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה.
דרכו בהנהגת חסידות גור
בעשורים הראשונים להנהגתו הרב אלתר ערך טיש בסעודה שלישית בכל שבת בה שהה בירושלים, אך בעשור האחרון הוא עורך טיש רק בעת שמחה במעונו, ובחלק מהחגים והשבתות המיוחדות.
הרב אלתר נמנע בקיצוניות מכל גינונים חיצוניים הנהוגים בחסידויות, אין לו מקל וגולת כסף, ולא עטרה לטלית כפי שהיה נהוג אצל האדמו"רים בגור. הוא מקפיד שלא להיפגש עם מחללי שבת, למעט פגישה מתוקשרת עם מפכ"ל המשטרה ופגישות עם עורכי דין, רופאים ומומחים שונים הנדרשים לו לצורך עסקיו או הנהגת חצרו. הוא נמנע מראיונות ונאומים פומביים ובעבר גם העדיף שתמונותיו לא תתפרסמנה. ממעט להתבטא בציבור ובדרך כלל אחד מחסידיו ומקורביו מביא את ברכתו לאירועים.
בשנים ה'תש"ס - ה'תש"ע הוביל שינויים בחסידות, ובהם: שינוי שיטת הלימוד בישיבות גור מעיון לבקיאות והוביל את מהפכת לימוד הגמרא בשיטת 'מזומנים' לידיעת התלמוד בעל פה. לימוד יומי בן שעה של הלכה לידיעת דיני ה"שולחן ערוך" מתוך הספר משנה ברורה. ריכוז כל תלמידי ישיבות גור בזמנים מוגדרים בשנה בירושלים. הפעלת תלמודי התורה בשעות אחר הצהריים של שבת. צימצום משמעותי של חופשת בין הזמנים לכשבוע בלבד. הארכת תקופת הלימודים בתלמודי תורה עד כיתה י"א, הקמת רשת מתיבתות לבחורים לאחר סיום התלמוד תורה, העברת הבחורים מגיל 20 בערך ומעלה לישיבות מיוחדות עבורם. פתיחת רשת כוללים 'חדוותא' ו'חבבין' לאברכים שעובדים כל היום המונה מעל 1,600 לומדים. נכון ל-ה'תשפ"ד-2024 בהנהגתו יש 32 ישיבות.
הוא ידוע בזהירותו המופלגת בכל הקשור לחיי אדם, בשל כך חסידיו אינם מתגוררים מעבר ל, ואף המליץ לחסידיו הגרים בחיפה לעזוב את העיר בשל זיהום האוויר במפרץ חיפה. במלחמת חרבות ברזל, הורה לחסידיו להתפנות מהעיר חצור הגלילית עד אשר יבנו ממדי"ם.
הרב אלתר מתנגד לשימוש בטלפונים חכמים בשל חששו מ"הנזק הרוחני שיתרחש מהשימוש בהם" ולכן יזם ופעל לשימוש בטלפונים כשרים, חסידיו הזקוקים לסמארטפון משתמשים במכשיר עם סינון ייחודי של חסידות גור על ידי חברת דלתא מובייל.
הרב אלתר מדורג שלישי ברשימת העשירים שברבני ישראל, עם הון של 350 מיליון ש"ח (נכון לשנת 2012). עושרו בא לו בירושה מאביו שהשקיע טרם קום המדינה בנדל"ן. בין היתר, הוא מחזיק בבעלות על רבע מהקרקעות ביישוב ארסוף. למרות עושרו המופלג היה מתגורר בבניין מגורים רגיל רחוב רשב"ם בבני ברק. בשנת ה'תשע"ב עבר להתגורר בדירה בבניין בית המדרש של החסידות ברחוב ירמיהו בירושלים.
חסידות גור בהנהגתו מונה נכון לתחילת תשפ"ג כ-15,000 משפחות שמונות למעלה מ-80,000 נפש.
בתקופת הנהגתו התפצלה החסידות ופלג ממנה פרש בראשות בן דודו רבי שאול אלתר והקים את קהילת פני מנחם.
הנהגות הלכתיות
מתפלל שחרית בשעה מוקדמת, כשבדרך כלל משתדל להספיק קריאת שמע בברכותיה לפני סוף זמן קריאת שמע לפי שיטת המגן אברהם.
אינו אומר תחנון, כיוון שבדרך כלל הוא מכהן כסנדק בברית מילה באותו היום. גם בימים שאין אצלו ברית, הוא לא אומר תחנון בנימוק שבמשך רוב ימי השנה הוא פטור מתחנון, וממילא גם בשאר הימים הוא פטור.
משפחתו
הרב אלתר נשוי לשושנה, לזוג תשעה ילדים:
הרב אברהם מרדכי, מתגורר בירושלים. חתן אהרן נח יוסקביץ', נכד ה"אמרי אמת", ועומד בראש ארגון 'וכל בניך' המאגד את ילדי החסידות ללימוד הש"ס בשיטת מזומנים.
אסתר, נשואה לרב אברהם הניך זילברשטיין, ראש הישיבה הגדולה "אמרי אמת" בבני ברק וראש כולל חסידי גור בפתח תקווה, בן הרב מאיר זילברשטיין שכיהן כרב חסידות גור בירושלים ובבית שמש.
הרב נחמיה, מתגורר באשדוד ועומד בראשות ישיבה קטנה "האחים חנצ'ינסקי" בעיר. חבר הנהלת המרכז העולמי של חסידי גור בירושלים.
רותי, נשואה לרב אברהם שמואל ראנד, משפיע חסידי.
חוה, נשואה לרב חיים יהושע שארר, נכדו של הרב גדליה שור. מכהן כראש ישיבה גבוהה חידושי הרי"ם בבני ברק.
רבקה רחל, נשואה להרב שמעון רוטשטיין ראש כולל למצוינים בבני ברק, בנו של הרב נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה. עורך מאמרי תורתו של חמיו.
הרב ישראל מנחם, ראש כוללי הלכה בבני ברק. חתן רבי עזריאל מאיר איגר בנו של רבי אברהם, האדמו"ר מלובלין. עומד בראש מכון "פאר מקדושים" להוצאת וההדרת ספרי חסידות וראש קהילת גור בבית שמש. בשנת תשפ"א פתח את ישיבת בית נחמיה בבני ברק על שם זקנו רבי נחמיה אלתר ומכהן כראש הישיבה.
הרב שלמה צבי, מתגורר באשדוד. ראש הכוללים בחסידות גור ועומד בראשות ארגון 'תורתו' לעידוד שינון התלמוד בין אברכי חסידות גור. בשנת ה'תשע"ד 2014 הקים ארגון 'הבן יקיר' למען יתומי ואלמנות החסידות, ובשנת ה'תשפ"ג 2023 הקים את ארגון 'חבורה של שמחה' לחיזוק ותמיכה בילדי הורים גרושים.
הרב דוד, מתגורר בירושלים. ראש ישיבת שפת אמת הגבוהה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
יעקב אריה אלתר
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
יעקב אריה
קטגוריה:בוגרי ישיבת עץ חיים
קטגוריה:בני ברק: אדמו"רים
קטגוריה:ירושלים: אדמו"רים
קטגוריה:בוגרי ישיבת שפת אמת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1939 | 2024-10-17T20:56:15 |
יעקב ליצמן | ממוזער|258x258 פיקסלים|יעקב ליצמן
יעקב (יענקל) נח ליצמן (נולד בכ"ח באב תש"ח, 2 בספטמבר 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת אגודת ישראל בסיעת יהדות התורה, כשר הבינוי והשיכון, כשר הבריאות וכיושב ראש ועדת הכספים. ליצמן הוא חסיד גור ואחד האישים הבולטים בחסידות זו.
בשנת 2022, ארבעה חודשים אחרי שהודה שניסה למנוע את הסגרת מלכה לייפר הנאשמת בפדופיליה לאוסטרליה, התפטר מהכנסת במסגרת הסדר טיעון, וב-8 באוגוסט 2022 הורשע במרמה והפרת אמונים בפרשה זו, נדון למאסר על תנאי של שמונה חודשים והוטל עליו קנס של 3,000 ש"ח.
ביוגרפיה
ליצמן נולד למשה ולאסתר במחנה עקורים בגרמניה להורים ניצולי השואה מפולין שלא היו חסידים. בגיל שנתיים, ב-1950, היגרה המשפחה לארצות הברית והשתקעה בשכונת איסט ניו יורק ואחרי זה בבורו פארק שברובע ברוקלין. בגיל 17, ב-1966, עלה לישראל להמשך לימודיו התורניים בישיבת כוכב מיעקב - טשיבין בירושלים.
היה מנהל בית הספר היסודי "בית יעקב - חסידי ירושלים" ויזם הקמת קריה חרדית בבית שמש. בד בבד התקרב לאדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר. בראשית שנות ה-80 היה עוזרו של אברהם יוסף שפירא. בשנת 1989 היה יועץ של משה זאב פלדמן, סגן שר העבודה והרווחה. הוא נחשב אז לאיש אמונו של אברהם יוסף שפירא.
קריירה פוליטית
חבר הכנסת
השפעתו של ליצמן, נובעת מהיותו איש סודו של האדמו"ר מגור הרב יעקב אריה אלתר. ליצמן, לצד חנוך זייברט ויוסף קופרברג, חבר ב"ועדת השלושה", שהוסמכה על ידי האדמו"ר לנהל את כל ענייניה הפוליטיים והחינוכיים של החסידות.
ליצמן נבחר לכנסת לראשונה בבחירות לכנסת החמש עשרה בשנת 1999, וכיהן כחבר כנסת עד ל־2022. בשנים 2001–2003 ושוב בשנים 2005–2007 שימש כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת. במהלך כהונתו יזם מספר חוקים, ובהם חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים וחוק המקנה פטור לבתי כנסת, מסגדים, כנסיות וח'ילוות מתשלום דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל.
ב-15 בנובמבר 2008 הותקף ליצמן על ידי אנשים מחסידות סלונים על רקע מעורבותו במאבקה של חסידות גור נגד בחירת מאיר פרוש לראשות עיריית ירושלים.
בממשלה
בבחירות לכנסת השמונה עשרה שובץ ליצמן במקום הראשון ברשימת יהדות התורה, אולם לאחר שנבחר לא קיבל לידו את ראשות ועדת הכספים כבעבר, עקב התנגדות של חברי סיעתו. במקום זאת הוא מונה לסגן שר הבריאות. בד בבד חדל לשמש יו"ר סיעת יהדות התורה, ובמקומו התמנה לתפקיד חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
בממשלת ישראל ה-34 חזר לכהן כסגן שר הבריאות (השר בפועל). באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת יש עתיד, קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל החליטה לשנות החלטה קודמת של המועצה לפיה חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל לא יישאו בתפקידי שרים והתירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בעקבות כך, החליטה הממשלה למנותו לשר הבריאות ה-29, וב-2 בספטמבר 2015 נכנס לתפקידו.
ב-26 בנובמבר 2017 הודיע ליצמן על התפטרותו מן הממשלה, בשל המשך עבודות רכבת ישראל בשבת, בתחילת 2018 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: הממשלה המאפשר כהונה כסגן שר כאשר פורמלית ראש הממשלה הוא השר, דבר שאיפשר את חזרתו של ליצמן לתפקיד סגן שר הבריאות. בעקבות התפטרות ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו כשר הבריאות, מונה ליצמן ב-29 בדצמבר 2019 לשר הבריאות בממשלת מעבר.
ב-17 במאי 2020, עם כינון ממשלת ישראל השלושים וחמש מונה לפי בקשתו לשר הבינוי והשיכון. ב-22 ביוני 2020 הגיש את התפטרותו מהכנסת במסגרת "החוק הנורווגי" לטובת חבר סיעתו אליהו חסיד.
ב-13 בספטמבר 2020 התפטר ליצמן מהממשלה במחאה על ההחלטה להטיל סגר במהלך חגי תשרי, כחלק מהמלחמה במגפת הקורונה. הוא חזר לכהן כחבר הכנסת. ב-18 בנובמבר 2020 חזר לכהן בתפקיד.
באפריל 2021 התפטר מהכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". ושב אליה ב-14 ביוני, עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש.
בדצמבר 2021 הודיע ליצמן בערוץ הכנסת כי לא יתמודד לכהונה נוספת בכנסת, מפאת גילו המבוגר.
ב-1 ביוני 2022, בעקבות הסדר הטיעון בפרשת מלכה לייפר, יעקב ליצמן הודיע כי מתפטר מהכנסת, ההתפטרות נכנסה לתוקף ב-3 ביוני.
במשרד הבריאות
במהלך כהונתו במשרד הבריאות, בשנת 2011, התקיימה שביתת הרופאים שנמשכה מספר חודשים. בתפקידו כסגן שר הבריאות דרש את מימושו של סעיף 8(ד) לחוק מוות מוחי-נשימתי, המאפשר למשפחתו של מי שנקבע כי מת מוות מוחי-נשימתי לדרוש המשך טיפול בו, עד להפסקת פעולת הלב, ביחס לתינוקת חרדית, שנקבע כי מתה מוות מוחי. בהתערבותו של ליצמן אכן נמשך הטיפול בתינוקת עוד כשבועיים, עד לרגע שבו נדם לבה. ליצמן דרש להפריד בין נשים לגברים בבתי החולים הפסיכיאטריים. יזם מימון טיפולי שיניים לילדים מתקציב סל התרופות. ביחסו לטיפולי הפריה מלאכותית הביא בחשבון גם שיקולי הלכה. הוא ערך ביקורי פתע בבתי חולים ובתי חולים פסיכיאטרים ברחבי הארץ על מנת לבדוק תלונות שקיבל מאזרחים.
במהלך כהונתו הועבר נושא בריאות הנפש מהמרפאות לקופות החולים. בשנת 2019, לאור תורים ארוכים לקבלת טיפול, היו חילופי האשמות בין משרדי הבריאות והאוצר לגבי תקציב נוסף שהיה אמור להגיע למשרד הבריאות לצורך תקצוב הרפורמה.
בתחילת שנת 2016 הודיע ליצמן על רפורמת הקפיטריות בבתי החולים בישראל ולפיה עד אמצע חודש מרץ יופעלו בבתי החולים חנויות אוכל מוזלות דוגמת רשת החנויות קופיקס. בינואר 2016 הופעלה לראשונה בבית החולים איכילוב מכונת ממכר מזון אוטומטית במחיר של עד חמישה שקלים.
באפריל 2016 החלו ליצמן ומשרדו במאבק במאכלים מסוכנים ("ג'אנק פוד").
ליצמן התנגד לחיוב חברות הטבק להציג תמונות הממחישות את הנזקים בריאותיים של עישון טבק על חפיסות הסיגריות שנמכרות בישראל, וטען כי הם יגרמו לכיעור המדינה.
בינואר 2017 טען תחקיר של העיתונאי חיים ריבלין מערוץ 2 כי ליצמן פעל נגד האינטרס הציבורי בתחום מניעת נזקי העישון ובכך סייע לחברות הטבק. התחקירנים התחזו לנציגים של חברת סיגריות אלקטרוניות מיפן ושילמו לכתב "המודיע" יעקב רייניץ אלפי שקלים כדי לקבוע פגישות עם ליצמן ובכירי משרדו בהתרעה קצרה, בטענה שהם רוצים לפעול בישראל ללא הפרעה. ליצמן צולם במצלמה נסתרת במהלך הפגישה, והצהיר כי הוא "לא מתעסק בעישון". בתחקיר נטען גם כי העיתון "המודיע", המזוהה עם חסידות גור, פרסם פרסומות רבות מטעם חברות הטבק, בתקופה שבה החברות היו זקוקות לתמיכת ליצמן בהצבעות בכנסת.
250px|ממוזער|שמאל|ליצמן חותם על צו בריאות העם
מגפת הקורונה
בשנת 2020 נדרש משרד הבריאות לנהל את המאבק בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל. ניהול המאבק היה בהשתתפות בכירי המשרד, וכן בידי ראש הממשלה ושר הביטחון. בתחילת אפריל, ליצמן ואשתו נדבקו גם הם במחלה. ענבר טויזר מחדשות 12 פרסמה עדויות אנונימיות שלפיהן ליצמן הפר את הנחיות משרד הבריאות לפני שאובחן, והתפלל בביתו של חסיד גור. ליצמן הכחיש וטען שלא חרג מההנחיות.
שר הבינוי והשיכון
ביוני 2020 פורסם בתקשורת כי ליצמן החליט לגנוז את התוכנית בדבר הקמת עיר חרדית בשם "כסיף" במזרח הנגב, בנימוק שהיא אינה מתאימה לצורכי הציבור החרדי, עוד באותו החודש הודלף לתקשורת כי ליצמן מנסה לקדם תוכנית שבמסגרתה יוענקו מענקים לרוכשי דירות זולות בפריפריה, חלק מהערים שנבחנות להיות חלק מהתוכנית הן דימונה, עכו ועפולה.
באוגוסט 2020 פורסמה ידיעה נוספת בתקשורת בנוגע לפעילותו של ליצמן במשרד השיכון והבינוי, הפעם הייתה זו כתבה על כך שליצמן פועל ליזום פרויקטים של פינוי-בינוי בשכונות חרדיות שיוכלו להכשיר עשרות אלפי דירות נוספת בניסיון לרכך את משבר הדיור החמור במגזר החרדי, המטרה היא לקדם כבר עם אישור תקציב המדינה פיילוט ב-4 מתחמים שעלותם הכוללת מוערכת בכ-10 מיליון שקלים.
ליצמן גם קידם תוכנית דיור אשר החליף את מחיר למשתכן. שמה "דיור במחיר מופחת". התוכנית חילקה את המדינה לשלושה אזורים - יוקרה, ביקוש ופריפריה - כשבאזורי הפריפריה ובאזורי הביקוש יוצע דיור במחיר מופחת לזכאים חסרי דירה בשיטה של הגרלות, ואילו באזורי יוקרה ישווקו מכרזים לקבלנים בשוק החופשי.
מעורבות בפלילים והרשעתו
בפברואר 2019 נחקר באזהרה בחשד שהתערב בחוות דעת לקביעת כשירותה של מלכה לייפר החשודה בפדופיליה לעמוד לדין, כדי למנוע את הסגרתה לאוסטרליה. לפי תחקיר של תוכנית הטלוויזיה "המקור", גם במקרים נוספים פעל ליצמן למען עברייני מין חרדים.
באוגוסט 2019 פורסמה עמדת המשטרה שלפיה יש ראיות מספיקות כדי להעמידו לדין בגין עבירות מרמה והפרת אמונים, הדחת עדות והצעת שוחד, בגין פרשה זו ובגין ניסיון להשפיע על גורמים מקצועיים במשרדו למנוע סגירת מעדנייה סמוכה לביתו עקב ליקויים תברואתיים שהתגלו בה. ליצמן הכחיש את האישומים. במאי 2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי בכוונתו להגיש כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד ליצמן בעבירות של שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים.
בחודש יוני 2021 נעצר עוזרו האישי של ליצמן, מוטי בבצ'יק, בחשד למעורבות בפרשת שוחד בה קיבלה חברת תנובה הקלות בסימון מוצריה כחלק מהרפורמה של משרד הבריאות, בתמורה לתרומה לעמותות המקורבות לבבצ'יק.
ב-26 בדצמבר של אותה שנה הודיע שלא יתמודד יותר לכנסת בשל גילו המתקדם. למרות הכחשתו בעניין, נטען כלפיו שהצהיר זאת לצורך הגעה להסדר טיעון.
ב-27 בינואר 2022, פורסם כי ליצמן חתם על הסדר טיעון עם הפרקליטות, לפיו הודה בעבירת הפרת אמונים בפרשת מלכה לייפר, נמחק סעיף שיבוש מהלכי משפט, ונסגר "תיק המעדנייה", שבו יוחסה לליצמן עבירת שוחד. העונש המוסכם הוא מאסר על תנאי, תשלום קנס על סך 2,800 שקלים, ופרישתו מהכנסת. ב-1 ביוני 2022 התפטר ליצמן מהכנסת. ב-8 באוגוסט 2022 גזר בית משפט השלום בירושלים על ליצמן מאסר על תנאי לתקופה של שמונה חודשים וקנס 3,000 ש"ח.
חיים אישיים
ליצמן נשוי לחוה, עובדת בעיתון "המודיע", אב לחמישה ומתגורר בירושלים. אחיו הצעיר, פתחיה, היה ממקורביו הבולטים של האדמו"ר מגור הרב יעקב אריה אלתר אך הורחק מעמדה זו.
קישורים חיצוניים
אבי בלום, בחדרי חרדים וקו עיתונות דתית, 7 במאי 2009
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל
קטגוריה:חסידי גור
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:בוגרי ישיבת טשעבין
קטגוריה:עזרת תורה: אישים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכספים
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וחמש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:מורשעים בעבירות מרמה והפרת אמונים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת | 2024-10-01T01:57:04 |
אברהם רביץ | ממוזער|250px|נואם בכנס הארצי הראשון של תנועת דגל התורה (מרץ 1990), לצדו (מימין לשמאל): הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב חיים קניבסקי, הרב שלמה שמשון קרליץ
הרב אברהם רביץ (13 בינואר 1934, כ"ו בטבת תרצ"ד – 26 בינואר 2009, א' בשבט תשס"ט) היה פוליטיקאי, פעיל ציבור וראש ישיבה ישראלי. היה יושב ראש דגל התורה וחבר הכנסת מטעמה ומטעם סיעת יהדות התורה, סגן שר במשרדים שונים וסגן יושב ראש הכנסת.
ביוגרפיה
נולד בשנת 1934 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב להדסה והרב אריה לייב רביץ, שהיה רב שכונה ואב בית הדין הרבני בתל אביב-יפו במשך עשרות שנים. כאביו, למד בישיבת חברון מגיל 13 ובמשך 13 שנים לסירוגין וקיבל ממנה סמיכה לרבנות. למד כשנה בישיבת סלבודקה. בשנה שלפני הקמת המדינה, הצטרף, עם כמה מחבריו לישיבה, לארגון הלח"י. לימים אמר כי רֶצח מפקד הלח"י, אברהם שטרן (יאיר), היה הסיבה להצטרפותו לשורות המחתרת. לאחר מכן שירת בצה"ל.
בשנות החמישים והשישים היה פעיל מרכזי בארגון "חבר הפעילים".
הרב רביץ ניהל את הישיבה התיכונית המקצועית "מרום ציון" שבקריית נוער בירושלים. בין תלמידיו מני מזוז. שימש כר"מ במדרשית נעם בפרדס חנה.
בשנות השבעים שימש כאחד מראשי ישיבת אור שמח לחוזרים בתשובה, שנוסדה באותו זמן. לפרנסתו עסק בקבלנות בניין. ב-1987 נקרא על ידי הרב אלעזר מנחם שך לנהל את תלמוד תורה המסורה לאחר שהמקום נקלע לקשיים כלכליים, הוא החזיק במשרה בהתנדבות כחצי שנה ולאחר ייצוב המוסד החזיר את המושכות למנהל המוסד.
פעילות פוליטית
את דרכו הפוליטית החל בשנת 1983, כאשר הריץ יחד עם ידידו הקרוב הרב איקא ישראלי ושמשון פוליקמן (מנהל תלמוד תורה "המסורה") רשימה חרדית עצמאית בשם תל"י לעיריית ירושלים, שכמעט הצליחה להכניס חבר למועצת העיר.
בשנת 1984 נאם בעצרת בחירות של מפלגת ש"ס. בשנת 1988 עלתה האפשרות שהוא ירוץ לכנסת ברשימת ש"ס, אך בסופו של דבר ויתר על הרעיון.
לקראת בחירות 1988 הוצב על ידי הרב שך במקום הראשון ברשימת דגל התורה לכנסת. בכנס היסוד של התנועה שהיה בבנייני האומה בירושלים, הכריז בפאתוס רב:" אנחנו לא נשמע לגדולי תורה, אנחנו נעשה מה שהם אומרים!".
שימש כח"כ מטעם דגל התורה ולאחר מכן ביהדות התורה, שהיא איחוד של דגל התורה ואגודת ישראל. מאז ועד מותו שימש יושב ראש מפלגת דגל התורה. נחשב למתון ולזהיר לגבי הדרך שבה החרדים צריכים להשתמש בכוחם בכנסת.
ב-1990 התנגד להפלת ממשלתו של יצחק שמיר כהוראת מנהיג דגל התורה הרב שך, אך כששמו הוקרא בשעת ההצבעה השמית הכריז "בצער רב, נגד".
בשנים 1990-1992 כיהן כסגן שר השיכון, בשנים 1996-1999 כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ובתקופת הכנסת ה-15 כיהן כסגן יושב ראש הכנסת עד מינויו לתפקיד סגן שר ובשנים 2001-2003 כסגן שרת החינוך. בשנת 2005 מונה לסגן שר הרווחה בלי שר מעליו.
בשנת 2000, עקב סיבוכי מחלת הסוכרת שממנה סבל, עבר השתלת כליה, ולקראתה קיימו ילדיו דיון הלכתי למי תהיה הזכות לתרום את הכליה. בסופו של דבר הפילו גורל והבן הבכור משה, ר"מ בישיבת נהורא, זכה. בעקבות אירועים אלה הוציא רביץ בהוצאה עצמית ספרון בשם "כליות יועצות: משא ומתן בחיוב הצלת נפשות בגדרי הזכייה במצוה זו ובדברים המסתעפים ממנה".
בנובמבר 2008 הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
נפטר ב-26 בינואר 2009, בגיל 75, כתוצאה מסיבוכי מחלת הסוכרת. נקבר בהר המנוחות בירושלים.
הנצחה
כיכר על שמו בביתר עילית
שכונת רמת אברהם בבית שמש
רחוב בשכונת נווה יעקב בירושלים
עמותת החסד "מורשת הרב אברהם רביץ"מתוך האתר גיידסטאר.
ספר חנוכת אברהם, חידושי תורה בהלכה ואגדה בענייני חנוכהבאתר הספרייה הלאומית.
משפחתו
שמאל|ממוזער|250px|כיכר על שמו בביתר עילית
היה נשוי לאביגיל לבית משפחת פלר, ילידת ניו יורק, ואב לשנים עשר ילדים. התגורר בבית וגן בירושלים.
מבניו:
הרב משה - ר"מ בישיבת נהורא
הרב יהושע - משגיח בישיבת בית מתתיהו (חתנו של הרב אברהם פולק, משגיח בישיבת סלובודקה בבני ברק)
הרב שמשון - ראש כולל בית יצחק בביתר
יצחק רביץ - ראש מועצת קריית יערים. אשתו, רבקה, הייתה ראש הסגל של בית הנשיא בתקופת כהונתו של ראובן (רובי) ריבלין.
ישראל מאיר- מהנהלת קרן וולפסון.
מחתניו:
הרב אליהו דיסקין - ר"מ בישיבת נתיב הדעת בירושלים
הרב ישעיהו גריינימן - ראש ישיבת כפר גנים בפתח תקווה (נכדו של הרב שמואל גריינימן)
הרב מרדכי הריס, ר"מ בישיבת כנסת יעקב בירושלים
הרב יחזקאל פרבשטיין, ר"מ בישיבתו של הרב משה שטרנבוך
לקריאה נוספת
קובי לוי, לקדש שם שמים, כסלו תשע"ה.
קישורים חיצוניים
לקט תמונות מפעילותו הענפה של חבר הכנסת אברהם רביץ ז"ל שנפטר היום, אתר HNN
שי איזנברג, ואברהם הלך לדרכו. אתר בחדרי חרדים.
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם דגל התורה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:ראשי ישיבה ישראלים
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:רבנים חברי הכנסת
קטגוריה:רבני ישיבת אור שמח
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:קבלני בניין ישראלים
קטגוריה:סגל מדרשית נעם
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:בית וגן: אישים
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכספים
קטגוריה:סגני שרי הבינוי והשיכון
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת | 2024-07-25T06:05:33 |
והאביה | הווהאביה (בערבית: وهابية) היא תנועה אסלאמית-סונית שמרנית, המפרשת את האסלאם ככתבו וכלשונו. מייסדה היה מוחמד אבן עבד אל-והאב (1691-1787) מאזור נג'ד שבחצי האי ערב. חסידי הזרם "אל-מווחידון" (המייחדים), המאמינים ב"תווחיד", בלעדיותו של אללה, או ה"והאבים" בפי אויביהם, טענו שהמודרנה על חידושיה החומריים והתאולוגיים השונים עיוותו את האסלאם. בתחילה נלחם הזרם נגד החלחול של האמונות הטפלות לתוך האסלאם (כמו הסופיות), וקרא לשוב אל טהרת הקוראן ולאמץ את אורח חייהם של הנביא מוחמד וחסידיו. הם האמינו באללה בלבד, ראו בסגידה למוחמד ולנאמניו פוליתאיזם, והרסו את המצבות והמבנים שהוקמו על קברים, כולל זה של מוחמד עצמו. הם התנגדו לפירושים מודרניים של האסלאם וציוו על התנזרות מוחלטת מכל מותרות, כולל קפה וטבק. הזרם נהג לראות בכל המוסלמים שלא קיבלו את תורתו ככופרים שדינם מיתה, כולל השיעים.
ישנה תפיסה שגויה שעל פיה הווהאבים יוצאים כנגד המודרנה. הווהאבים יוצאים כנגד חידושים לא רצויים מבחינתם ("بدعة"; בתעתיק: "בִּדְעה" = חידוש [בשימוש כמילת גנאי] ). שימוש במודרנה לצורך דתי או לצורך הפצת רעיונות האסלאם או רעיונות שעולים בקנה אחד עם רעיונותיה של האסכולה הווהאבית, מקבלים היתר שימוש. לצורך שימושים אלו מאמצים הוואהבים את הטכנולוגיה המודרנית בלבד, תוך שהם דוחים את התרבות המודרנית שבה פותחה הטכנולוגיה.
היסטוריה
הווהאבים ניהלו מאז ומתמיד יחסים הדוקים עם בית סעוד. בתו של עבד-אל-והאב אף נישאה למוחמד אבן סעוד, מנהיגו הראשון של בית סעוד וסולטאן נג'ד, אשר הכריז באמצע המאה ה-18 על הווהאביה כדתה הרשמית של נג'ד. תחת חסות שליטי בית סעוד ניסו הווהאבים לאורך המאה ה-19 להפיץ את דתם גם בחג'אז, בתימן ובדרום עיראק, תוך שהם מכריזים ג'יהאד על מתנגדיהם וכופים עליהם את דתם. בגין התנגדותם הנחרצת לפולחן הקברים פשטו הווהאבים על קברו של הנביא מוחמד במדינה ב-1804, ותקפו את שיירות החג' (העלייה לרגל). האימפריה העות'מאנית פעלה נגדם בתקיפות, עד כי לקראת סוף המאה דעך כוחם עם דעיכתו של בית סעוד והגלייתו לכווית.
בשנת 1902 שב ועלה בית סעוד לגדולה עם כיבושה של ריאד על ידי עבד אל עזיז אבן סעוד וצבאו הבדואי-והאבי, האיח'וואן. לאחר כיבושה המחודש של נג'ד (1922), החג'אז (1925) ועסיר (1933) הכריז אבן סעוד על הווהאביה כדתה הרשמית של מדינתו החדשה - ממלכת ערב הסעודית.
עושר הנפט העצום שצברה ערב הסעודית במהלך המאה ה-20 איפשר לווהאבים להפיץ את השקפותיהם למדינות מוסלמיות רבות באפריקה ובאסיה, באמצעות הקמת מסגדים, מוסדות דת, מוסדות חינוך וארגוני צדקה. מוסדות דומים הוקמו בחצי האי ערב עצמו. מחוץ לערב הסעודית מרוכזים הווהאבים בעיקר בקטר ובכמה מאמירויות המפרץ הפרסי.
הווהאביה כיום
בעידן הממלכה מותנו מנהגיה, מצוותיה ואיסוריה של הווהאביה, הן כתוצאה של תהליך הפיתוח והמודרניזציה הגדול שהתחולל בערב הסעודית (על השלכותיו השונות) והן כתוצאה מהכוונה מפורשת מצד מלכי ערב הסעודית, אשר ביקשו למתן את הלהט הדתי על מנת לכונן יציבות בממלכתם. כך, למשל, למרות התנגדותם העזה של הווהאבים לפולחן הקברים, רואים עצמם המלכים הסעודים כמגיני החג' וכשומרי המקומות המקודשים. בנוסף, אנשי הדת הווהאבים אוסרים נגינה, תמונות, תצלומים, שירה ומותרות נוספים שאינם מופיעים בקוראן, בחדית'ים ובכתביו של עבד אל והאב.
ניתן להצביע על שלוש נקודות יסוד בהן נבדלת הווהאביה בת-זמננו מהזרם המרכזי באסלאם הסוני:
אף שמקורם באסכולת חנבלי, הווהאבים אינם מאמינים אמונה עיוורת באחת מארבע האסכולות של ההלכה הסונית-אסלאמית, בעוד שהסונים רואים זאת כהכרח.
כיוון שהווהאבים מאמצים את האסלאם ככתבו וכלשונו, כולל פסוקים כגון "ידו של אללה", הם נוטים לאנתרופומורפיה (האנשה). נטיות אלה אינן קיימות בזרם המרכזי של האסלאם הסוני, המתייחס לפסוקים הללו כאל דימויים, או נוקט בגישת "בלא כיף" (מבלי לשאול כיצד).
הווהאבים רואים בסופיות חידוש גס, וכמה מהם אף רואים בסופיזם עבודת אלילים. לעומת זאת, רוב הסונים רואים בסופיזם חלק הכרחי של האסלאם.
רשמית, הווהאביה אוסרת על פיגועי התאבדות, ורואה באסלאמיסטים רדיקליים כאנשי האחים המוסלמים (סייד קוטב, לדוגמה) מושחתים, כיוון שהם מציגים פרשנות חדשה של האסלאם. הווהאבים אינם רואים בטרוריסט הסעודי אוסאמה בן לאדן ובארגונו אל-קאעידה והאבים, כי אם "קוטבים" (כלומר, כאלה שנוהגים לפי דעותיו של סייד קוטב), מפני שהם אינם מכירים במלכים הסעודיים. אף על פי כן, והאבים רבים תומכים בפעולות הטרור הפלסטיני מול ישראל ולפי פרסומים, ביקשו לחזק את החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית.
ראו גם
ערב הסעודית
אסלאם
לקריאה נוספת
ממלכת האיבה, דורי גולד, הוצאת משכל
קישורים חיצוניים
מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
אלי אשד, הסכנה הוהאבית: סקירה על ספרו של דורי גולד
הערות שוליים
קטגוריה:אסלאם סוני
קטגוריה:פלגים באסלאם | 2023-12-23T21:47:11 |
ז'אן פרנסואה דרלאן | 250px|ממוזער|שמאל|ז'אן פרנסואה דרלאן, נובמבר 1942
אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן (בצרפתית: François Darlan; 7 באוגוסט 1881 – 24 בדצמבר 1942) היה מפקד הצי הצרפתי (1939), מראשי צרפת של וישי, אשר שינה לאחר מכן את טעמו והצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. נרצח בידי פטריוט צרפתי אנטי-פשיסטי.
קריירה מוקדמת
דרלאן נולד בצרפת ב-1881, וב-1902 סיים את לימודיו בבית הספר הימי הצרפתי. הוא הצטרף לצי הצרפתי, ובמלחמת העולם הראשונה שימש כמפקד סוללת תותחים ימיים. הוא עלה בסולם הדרגות עד שקיבל את הפיקוד על הצי הצרפתי כולו בשנת 1939.
צרפת של וישי
לאחר תבוסתו של צבא צרפת במלחמת העולם השנייה בחודש מאי 1940, היה עיקר עניינו של דרלאן בשמירת שלמותו של הצי הצרפתי. הצי לא ניזוק כמעט במלחמה, שהתנהלה בעיקר ביבשה. דרלאן היה בין תומכיו של המרשל אנרי פיליפ פטן אשר קיבל את השליטה בחלקה הבלתי כבוש של צרפת שכונה "צרפת של וישי". גם תחת הממשל החדש שמר דרלאן על מינויו כמפקד הצי. הוא הורה לצי לצאת לנמלים בצפון אפריקה, שם, במושבות הצרפתיות במרוקו, אלג'יריה ותוניסיה סבר דרלאן כי ניתן יהיה לשמור על הצי.
פעולתו זו של דרלאן נראתה לבריטים ולוינסטון צ'רצ'יל כמסכנת את בריטניה. בשלב זה בו עמדה רק התעלה האנגלית, ובה הצי האנגלי, כמכשול בין היטלר ובין ניצחון במלחמה, אם היה נופל הצי הצרפתי, בשלמותו או בחלקו, לידי היטלר, הרי שהמשמעות הייתה קריטית. עוד בטרם נכנעה צרפת קיבלו הבריטים ערובות מדרלאן ומפטן כי הצי לא יוסגר לידי הגרמנים, ונראה כי דרלאן, אשר עיקר מחשבתו הייתה על שמירת הצי, לא יסכן אותו בפעילות מלחמתית לטובת הגרמנים דווקא, אך צ'רצ'יל מיהר להסיק כי על משטר וישי ועל העומדים בראשו לא ניתן לסמוך, ולאור השתלשלות העניינים בעתיד נראה כי הצדק היה עמו.
הבריטים הורו בתחילה על השתלטות על ספינות צרפתיות שעגנו בנמלים בריטים, במיוחד בנמל אלכסנדריה במצרים, לעיתים תוך מאבק עם צוותן. לאחר מכן החלו הבריטים בתקיפת האוניות עצמן, ובקרב ימי שהתרחש במרס אל כביר, ליד העיר אוראן שבאלג'יר ב-3 ביולי 1940, הושמדה שייטת צרפתית, וכ-1300 מלחים צרפתים נהרגו. לאחר קרב זה התרחש הקרב על דקר ב-23 בספטמבר 1940, בו נכשל ניסיונם של הבריטים להשליט בעיר האסטרטגית דקר את שלטון צרפת החופשית ולגרש משם את אנשי וישי. לפעולות אלו הייתה השפעה על דרלאן, אשר גם קודם לכן היה בעל סנטימנט אנטי בריטי חזק.
תפקיד "האיש מס' 2" בממשלת וישי מולא בהתחלה על ידי פייר לאוואל, שהוביל קו של שיתוף פעולה עם הגרמנים. בדצמבר 1940 פוטר לאוואל, והוחלף במדינאי השמרני פייר אטיין פלנדן. פלנדן החזיק מעמד בתפקיד זה כחודשיים, ובפברואר 1941 מינה פטן את דרלאן לסגנו, יורשו המיועד, ושר הפנים והחוץ, וההגנה. בינואר 1942 מונה גם למפקד עליון של הצבא (על אף שעל פי הסכם הכניעה שנחתם עם הגרמנים, הועמד גודלו של צבא צרפת על מאה אלף חיילים), ולנציב עליון על המושבות בצפון אפריקה. מתוקף תפקידים אלו הייתה לו יד בפעולות משטר וישי כנגד יהודי צרפת, והוא שהכריז בחודש מרס 1941 על הקמת "המשרד הכללי לענייני יהודים", משרד שהייתה לו יד בצעדים כנגד היהודים, בסימונם, החרמת רכושם, ושילוחם להשמדה. עם זאת, התנגד דרלאן להחיל על היהודים שתחת משטר וישי את גזירת הטלאי הצהוב.
הממשלה הגרמנית לא ראתה את ריכוז הכוח בידי דרלאן בעין יפה, ובאפריל 1942, הוכרח דרלאן להתפטר מרובן של משרות אלו, ולהעביר את תפקידיו לידי לאוואל.
מבצע "לפיד" ולאחריו
באוקטובר 1942 נראתה פלישה אנגלו-אמריקנית לצפון אפריקה כמחויבת המציאות. דרלאן הגיע לאלג'יר ב-2 באוקטובר על מנת לפקח בעצמו על הכנת ההתנגדות לפלישה.
ב-8 בנובמבר 1942 החל מבצע לפיד הוא הנחיתה האנגלו-אמריקנית בחופי צפון אפריקה, בפיקודו של הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר. הגנרל שארל דה גול מפקד כוחות "צרפת החופשית" נשא נאום לתושבי צפון אפריקה הצרפתים, ובו קרא לכולם לסייע לכוחות הפולשים. הגנרל אנרי ז'ירו אשר היה בשלב זה מתחרהו של דה גול על עמדת מנהיג הצרפתים המתנגדים למשטר וישי, המתין בגיברלטר לקבל פיקוד על הכוחות הצרפתים בצפון אפריקה, לאחר שאלו יתנערו מהנהגת דרלאן. חלקם של הצרפתים אכן סייע לפולשים, אך כוחות רבים ומאורגנים, בהנהגת דרלאן, המשיכו בפעולות התנגדות ובלחימה עזה. דרלאן בילה לילה במעצר בית לאחר שנתפס בידי גורמים מקומיים שהיו לטובת בעלות הברית, אך לאחר שהצליח להשתחרר, המשיך בהתנגדותו לפלישה. המרשל פטן הורה לדרלאן להילחם בפולשים בכל אשר ימצאם. לאחר יומיים של לחימה, עמדה התוכנית המבצעית של בעלות הברית, אשר הניחה כי ההתנגדות הצרפתית לא תהיה עזה, בסכנה.
תחת לחץ מפקודו, הגנרל אלפונס ז'ואן, שהבין את מצבם של הכוחות הצרפתים לאשורו, הורה דרלאן על "הפסקת אש" ב-10 בנובמבר. ז'ואן הזמין את ז'ירו לאלג'יר ומסר לו את פיקודו. בזאת תמו פעולות האיבה בין הצרפתים ובין בעלות הברית. בלחימה באותם יומיים נהרגו כשלושת אלפים אנשים מכל צד, וחלק מן הצי הצרפתי הושמד. בימים שלאחר מכן התאגדו מפקדי הצבא הצרפתי במושבות (ובהם ז'ירו) סביב אישיותו של דרלאן, והכריזו עליו כמפקדם.
בינתיים פלשו צבאות גרמניה לשטחה של צרפת של וישי, ונתקלו בהתנגדות סמלית בלבד. דרלאן ואנשיו, בצפון אפריקה, התעלמו מפקודות המתקבלות מפטן ולאוואל הנתונים בידי הגרמנים בצרפת, ומורות להם להמשיך בלחימה כנגד האנגלים והאמריקנים. ב-14 בנובמבר הכריז אייזנהאואר כי הוא מכיר במינויו של דרלאן לנציב עליון ומפקד כוחות צרפת בצפון אפריקה. האמריקאים והאנגלים סברו כי דרלאן יוכל לאגד מסביבו כוחות צרפתים נוספים ברחבי האימפריה, אשר דה גול, המתנגד הגלוי למשטרו של פטן, לא יוכל לאגד.
ב-26 בנובמבר פעלו הגרמנים לתפיסת חלק ניכר מן הצי הצרפתי שעגן בנמל טולון. הנמל מוקש, והאוניות שנמצאו בו הושמו במצור. פטן הורה למפקדי המשחתות הגדולות, שלא היה באפשרותן לצאת מן הנמל, להטביע את עצמן. חלק מן הצוללות הצליח לצאת מן הנמל, וחלק מן הספינות הקטנות יותר נתפס על ידי הגרמנים. כך הושמד אותו הצי שדרלאן עמל כה קשה על שמירתו.
מבחינה צרפתית פנימית, נוצר עתה מצב מוזר, בו תחת חסותם של בעלות הברית ממשיך לשלוט משטר שהוא המשך ישיר למשטר וישי בצפון אפריקה, וראשי המתנגדים למשטר וישי, אשר סייעו למטרת בעלות הברית, עודם נרדפים כמקודם. דרלאן הצהיר כי הוא תומך באחדות, וכי בכוונתו להתפטר בסיומה של המלחמה, אך לעת עתה הוא רואה בעצמו את הגורם היחיד היכול ללכד את כל הפלגים הצרפתים. עמדתו של דה גול, ושל שליחו הגנרל ד'אסטייה, הייתה כי אישיותו של דרלאן היא המכשול העיקרי לליכוד הכוחות הצרפתיים.
ההתנקשות
משבר זה נפתר מאליו ב-24 בדצמבר 1942, עת נרצח דרלאן בידי צעיר פטריוט ואנטי פשיסט בשם פרנאן בונייה דה לה שאפל . שאפל, כבן עשרים, שהיה מקורב לכוחות הגנרל ד'אסטייה, פעל לבדו, ללא קשר לקבוצה כלשהי. שאפל הסביר כי פעל כדי להסיר את המכשול שעמד בפני איחוד הכוחות הצרפתים למלחמה בגרמנים, ולשלום בית בצרפת גופא. עד רגעיו האחרונים סבר שאפל כי הכוחות השולטים בצפון אפריקה - האמריקנים והבריטים, יצילו אותו. הוא נחקר במשך שעות ספורות, ובאותו היום ממש נשפט במשפט חפוז והוצא להורג בתוך 48 שעות. הגנרל ז'ירו החליף את דרלאן בכל תפקידיו.
לקריאה נוספת
ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה ותמונה של דרלאן
קטגוריה:צרפת של וישי: אישים
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באפריקה
קטגוריה:אלג'יריה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שרי החוץ של צרפת
קטגוריה:צרפתים שנהרגו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אדמירלים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1881
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1942 | 2024-04-24T20:14:44 |
פראנץ פנון | REDIRECT פרנץ פנון | 2004-09-30T18:15:52 |
אופק האירועים | REDIRECT אופק אירועים | 2004-09-30T18:44:36 |
שאלתיאל קוואק | שאלתיאל קוואק (במקור "אלפרד יודוקוס קוואק", בהולנדית: Alfred Jodocus Kwak) היא סדרת אנימציה לילדים המבוססת על מחזה מאת המחזאי ההולנדי הרמן ואן וין. 52 פרקי הסדרה הופקו במקור לטלוויזיה ב-1989 במסגרת שיתוף פעולה יפני-הולנדי-גרמני. דמויות הסדרה נוצרו בידי האנימטור האראלד סיפרמן.
בישראל שודרה הסדרה בשנים 1990–1991 בטלוויזיה החינוכית ובשידורים חוזרים במשך השנים.
את שיר הפתיחה של התוכנית בגרסתה העברית שרה אורית ירון, ואת שיר הסיום ביצעו ירון ויובל זמיר. את המילים העבריות לשני השירים כתבה שפרירה זכאי.
עלילת הסדרה
זמן קצר לאחר שבקע מהביצה, איבד שאלתיאל קוואק את הוריו, אחיו ואחיותיו בתאונת דרכים. חפי החפרפרת, חבר טוב של משפחתו, מגדל אותו. שאלתיאל יוצא להרפתקאות רבות ומשונות עם חבריו ומפיק לקחים. המדינה שבה מתגוררים שאלתיאל קוואק וקרוביו היא מַיִמוניה, המבוססת על מדינה אירופית (רוסיה, גרמניה, אוסטריה, הולנד, רומניה או צרפת).
לעומת רוב הסדרות לילדים, שבהן הדמויות אינן מזדקנות, עלילת "שאלתיאל קוואק" נפרסת על פני זמן רב, ומלווה את הדמויות מילדות ועד בגרות. הסדרה עוקבת אחר חייו של שאלתיאל מלידתו, דרך תקופת לימודיו בבית הספר ומסעותיו הרבים ברחבי העולם, ולבסוף כל דמויות הסדרה נפגשות בביתו. ההתפתחות הבולטת ביותר בסדרה היא של דולף: בתחילת הסדרה הוא מוצג כנער בית ספר שובב ובהמשך הופך לדיקטטור אכזר, סוחר נשק, פוליטיקאי חסר אחריות ופושע נבזה.
הסדרה עוסקת בצורה ישירה או מרומזת בנושאים חברתיים ופוליטיים כגון ניצול לרעה של כוח, עבדות, התעללות בבעלי חיים, מחלות סופניות, הלם קרב, גזענות ואיכות הסביבה, וכך מעבירה מסרים חינוכיים וחברתיים רבים. הסדרה מעלה גם ערכים חשובים כמו ידידות וסולידריות חברתית. בין השאר, לאורך הסדרה, נלחם שאלתיאל בדיקטטור פאשיסטי (דולף) ובמפלגת העורבים הלאומית שהשתלטה על ארצו, מארח פליטים אשר ברחו מארץ רחוקה המכונה "בוּרוּנְדִּיָה" הנתונה בשלטון אפרטהייד, מציל לווייתנים מפני ציידים, מנהל מאבק ממושך במפתחי הקרקע הפוגעים בטבע ומקדם את שינוי המשטר בארצו ממונרכיה אבסולוטית (הנשלטת בידי מלך יחיד) למונרכיה חוקתית. הבחירה להציג בסדרה את הנושאים המורכבים הללו מייחדת אותה ממרבית הסדרות המצוירות הטיפוסיות לילדים.
דוגמאות
מלבד ההפיכה הפשיסטית של דולף, הוא היה מעורב בתחבולות מרושעות רבות: גנב אבנים יקרות, השתתף בסחר בנשק, לכד דרקון חכם שאותו מכר לגן חיות, ירה בדיונון ופגם בכוונה בסכר במהלך קמפיין הבחירות והביא למותם של 26.
הבישוף של המדינה תמך בדולף תמורת שוחד זהב – רמז לשתיקת הכס הקדוש בזמן השואה.
חוץ מדולף ומדיונון, שאלתיאל נאלץ להתמודד בסדרה מול נבלים נוספים, בהם ראש העיר המושחת קרוקו ואדון ניטילוקופאן – הקוף האנוכי אשר שולט על אדמות.
ויני, חברתו של שאלתיאל אשר ברחה משלטון האפרטהייד, היא התייחסות לויני מדיקיזלה-מנדלה, אשתו לשעבר של נלסון מנדלה.
באחד הפרקים מופיע ברווז כוכב פופ רודף נשים בשם מייקל דקסון אשר כמעט מצליח "לגנוב" את ויני משאלתיאל. הוא מבוסס כנראה על כוכבי הפופ פרינס ומייקל ג'קסון.
באחד הפרקים פגש שאלתיאל בזמר שארגן מופע צדקה שנועד לעזור למדינה ענייה. פרק זה מתייחס מפורשות למופע הצדקה "לייב אייד" למען אתיופיה שיזם בוב גלדוף באמצע שנות השמונים.
הסדרה כוללת פרטים אנכרוניסטיים וסוריאליסטיים: הטכנולוגיה והביגוד של רוב הדמויות בסדרה נראים שייכים לסוף המאה העשרים, ואף על פי כן שאלתיאל ופרופסור בופון מטיילים לעיתים קרובות בחללית בעלת טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מזו של התקופה. דמויות רבות, כמו הצוות של המלך, החתול החמדן ודולף בגלגול הנפוליאוני שלו, לובשות בגדים המתאימים לתקופות קדומות יותר. אלמנטים סוריאליסטיים בסדרה כוללים דמויות מוזרות כגון השד הרע מהבקבוק, חיילי השחמט המתעוררים לחיים ממשחק השחמט של שאלתיאל, ליצן בסגנון החלילן מהמלין על הירח, חייזרים אשר נראים כמו ברווזים פרט לרגליהם האנושיות, זנבותיהם העכבריים ומחושיהם, ופרק אשר מתרחש כולו בחלום ובו שאלתיאל מוצא עצמו במערב הפרוע ודולף מבין שהוא למעשה דמות בסדרה מצוירת.
בסדרה התרחשויות מציאותיות רבות, אך גם דברים בדיוניים לחלוטין. למשל, בפרק 41 שאלתיאל נופל לתוך הר געש כביכול, אך מקור האש הנפלטת ממנו איננו לבה אלא דרקון פולט אש, שאינו מסוגל לזוז ממקומו בגלל אבן שנתקעה בזנבו. בשני פרקים מופיעה גם אגדת הקשת בענן מהמיתולוגיה הקלטית, שלפיה בתחתית הקשת יש קדרה מלאה זהב.
הדמויות
דמויות ראשיות
שמאל|ממוזער|250px|חפי ושאלתיאל. ברקע: רב החובל שטובי
שאלתיאל קוואק (מדבבת: אורית ירון), המכונה "שאלתי" (נהגה "שָלְתִי") – ברווז שהוריו, אחיו ואחיותיו מתו בצעירותו בתאונת דרכים, כאשר ניסו לחצות את הכביש ומכוניתו של ראש העיר קרוקו דרסה אותם. בעקבות כך שאלתי אומץ וגודל על ידי חפי החפרפרת, חברו הטוב של אביו, לו שאלתי קורא "אבא". שאלתי ישן במיטה בצורת כפכף עץ הולנדית שהייתה בעצם ביתו בשדה של אביו הביולוגי, יחד עם אביו. שאלתי הוא ברווז חכם, אמיץ, סקרן, חולמני ושמח המשתדל לעזור לחבריו ולהיאבק באי-צדק כאשר הוא נתקל בו.
חפי (מדבב: יובל זמיר) – חפרפרת, אביו המאמץ של שאלתיאל. בשל היותו חפרפרת, חפי מתקשה לראות היטב באור וכמעט תמיד מרכיב משקפי שמש.
דוֹלף (מדבב: עפרון אטקין) – עורב אפור, יריבו המושבע של שאלתיאל עוד מתקופת ילדותם. כבר בילדותו, כאשר למד עם שאלתיאל בבית הספר היסודי, ניכר העדר המוסר המובהק שלו במקרים רבים. כך למשל אילץ את חברו דידי להשתמש בגלולות מרץ שנועדו לפילים בלבד כדי שינצח בתחרות ריצה בבית הספר, אגב סיכון בריאותו של דידי. בהמשך חייו הפך דולף לפושע ואף פנה לשאלתיאל לעזרה כאשר המאפיה רדפה אותו בשל חובות ההימורים שלו. לאחר שדולף הצליח להשתלט על המדינה, שאלתיאל, כנציג המפלגה המתנגדת לדולף, היה האחראי להדחתו מן השלטון, ומאז עשה כן - לא סלח לו דולף וחיפש נקמה. בסוף הסדרה הוא נעצר והוכנס לכלא או התאבד או הוצא להורג. ראו גם דולף כסמל לנאציזם להלן.
דמויות משניות
ויני קווהומבה (נהגה Winnie; מדבבת: שוש מרציאנו) – אהובתו של שאלתיאל, ברווזה שחורה שהיגרה לארץ באופן לא חוקי מבורונדייה, שבה שורר אפרטהייד (מדינה המזכירה מאוד את דרום אפריקה). שאלתיאל פגש בה לראשונה כאשר נסעה עם משפחתה ברכבת בדרך להימלט ממדינתה, שבה היו הוריה מבוקשים בגלל פעילותם המחתרתית. בפרק האחרון דולף חוטף אותה על מנת לסגור חשבון עם שלתיאל.
פרופסור בּוּפוֹן (מדבב: אלי גורנשטיין) – דוב קוטב, מדען בין־תחומי. בופון ושאלתיאל נפגשים בקוטב באחד הפרקים כאשר שאלתיאל מנסה למנוע מציידי לווייתנים בלתי חוקיים לפגוע בלווייתנים. מאז שאלתיאל עובד כעוזרו.
רוּבּי (מדבבים: עפרון אטקין בפרקים 2–3 ובפרק נוסף מאוחר יותר, איציק סיידוף בכל השאר) – עורב, חבר ילדות של שאלתי ובעל משיכה לחפצים נוצצים שמובילה אותו לצרות רבות (כפי שניתן לראות בפרק שבו שאלתי וכיתתו הולכים לארמון המלך).
רני (מדבב: איציק סיידוף) – ארנב, חבר ילדות של שאלתי.
טוטו (מדבב: איציק סיידוף) – אווז שהיה חברו הטוב של דולף מאז ילדותו וסייע לו להיבחר לשלטון. בסוף הסדרה טוטו מחליט לעזוב את דולף בשל הנזקים החמורים שגרם.
לוּלי (מדבבות: שוש מרציאנו עד הופעתה של הדמות ויני, ומשם ואילך שרית סרי) – חסידה שהייתה ידידה של שאלתי והפכה בבגרותה לעורכת דין ופוליטיקאית. הייתה מעורבת בסילוק דולף מהשלטון ולימים כיהנה כנשיאת מיימוניה, לאחר שגברה בבחירות על דולף. יש לציין כי אף על פי שלולי היא חסידה ממין נקבה בגרסה העברית, בגרסת המקור ההולנדית וכן בגרסה היפנית לולי היא חסידה ממין זכר. עובדה זו מסבירה את סגנון הלבוש הגברי של הדמות. באחד הפרקים הקימה משפחה עם שני גוזלים, ששאלתיאל עשה להם שמרטפות, בתור טובה לוויני ששמשה כשמרטפית הקבועה שלהם.
רב חובל שׁטוּבּי (מדבבים: אלי גורנשטיין, דב רייזר בפרקים שאלי גורנשטיין דיבב את בופון) – אריה ים. הציל את חייהם של שאלתיאל ושל חפי מטביעה באחד הפרקים, ומאז הפך לאחד מחבריהם הרבים.
ראש העיר קרוקו (מדבבים: דב רייזר ואיציק סיידוף [לשני פרקים]) – קרוקודיל, ראש עיריית פולדר שבמיימוניה. קרוקו מושחת ורודף בצע. מוכנס לכלא בפרק שלפני האחרון.
פרנץ פרדיננד (מדבב: דב רייזר) – אריה נהנתן, מלך מיימוניה. לאורך הסדרה ועם התבגרותו של שאלתי הם הופכים לידידים וקורה לא אחת שהמלך פונה אליו לעזרה. קרוי על שמו של יורש העצר האוסטרו־הונגרי-הונגרי פרנץ פרדיננד, שההתנקשות בו הציתה את מלחמת העולם הראשונה.
דיונון (מדבב: יובל זמיר) – דיונון. טיפוס בלתי אמין שחי בים ועובד כמרגל.
איגור (מדבב: עפרון אטקין) – אנקור. בעברו השתתף כמרגל של קבוצת האנקורים בספינה שאליה היה שאלתיאל שייך. סייע להדיח את דולף מהשלטון.
דינג דאנג (מדבב: דב רייזר) – גורילה, מפקד הצי של ממלכת מיימוניה. מקורב למלך פרנץ פרדיננד. סייע להדיח את דולף מהשלטון.
פרופסור היפוטמוס מדעני (מדבב: יובל זמיר) – היפופוטם, מדען חסר מצפון המקורב לקרוקו. שמו הפרטי מוזכר רק פעם אחת – בפרק הלפני אחרון. באותו פרק הוא מוכנס לכלא.
לופו החתול (מדבב: דב רייזר) – חתול שמן, עני, רעב ומתוסכל שמנסה לטרוף את שאלתי בכל הזדמנות.
פרופסור רמזי (דב רייזר) – חתול המתמחה בתרבות מצרים העתיקה. ויני עובדת כמזכירתו.
משפחתה של ויני: אביה מכונה רק בשם משפחתו "מר קווהומבה", אמה היא בוקה קווהומבה ואחיה הקטן הוא טום קווהומבה. לאחר שהוריה של ויני שבו לארצם, טום נשאר עם ויני זמן מה ואחרי כן היא שלחה אותו לפנימייה.
יוהאן (מדבב: איציק סיידוף) – אביו הביולוגי של שאלתיאל. ברווז חולמני וביישן המזכיר את שאלתיאל, וחבר טוב של חפי. נהרג בפרק השני של הסדרה.
אנה (מדבבת: שוש מרציאנו) – אמו של שאלתיאל. ברווזה מצודדת ולה הרבה מחזרים. נהרגת בפרק השני של הסדרה.
הבישוף (מדבב: אלי גורנשטיין): ראש הכנסייה במיימוניה. דולף מנסה נואשות לגייסו לתמיכה אך אינו מצליח.
אחיו של שלתיאל - לא ידוע שמם, רק שאחד מהם בעל נוצות שחורות. נהרגו בפרק השני של הסדרה.
דולף כסמל לנאציזם
שמאל|ממוזער|250px|דמותו של דולף. מימין ניתן להבחין בדמיון לצלב הקרס הנאצי
באחת מהתקופות המתוארות בסדרה הפך דולף לבן דמותו של אדולף היטלר (דולף היה שם הולנדי פופולרי לילדים שהוריהם תמכו במפלגה הנאצית), והסדרה עסקה בו ובמעלליו כמשל על הנאציזם. הוא הקים את "מפלגת העורבים הלאומית", שהוקבלה למפלגה הנאצית. חייליה לבשו מדים אדומים המזכירים את מדי האס אה והיא קבעה תקנות גזעניות כנגד "הגזעים הנחותים" – אלו שאינם עורבים (פרפרזה לחוקי נירנברג). מימרתה של מפלגת העורבים היא טוטליטרית: "דולף הוא הצדק" (התייחסות לעקרון הפיהרר).
הקבלות בין דולף להיטלר
דבריו של דולף על כוונותיו לבצע "טיהור גזעי".
העובדה שהוא אינו "עורב טהור" אלא "בן תערובת" – אמו הייתה ציפור קיכלי – ולכן מקורו צהוב ולא שחור כשל שאר העורבים. מאז ילדותו דולף מנסה להסתיר את מוצאו האמיתי וצובע את מקורו במשחת נעליים שחורה, מאפיין המרמז על ביקורת שלפיה היטלר עצמו לא התאים לאידיאל הארי.
חזותו בחלק הרלוונטי של הסדרה: השפם בקצה מקורו, שיערו, לבושו, יציבתו ושפת הגוף שלו, וכן קולו.
דגל המפלגה – טביעת רגל של עורב, שצבעה שחור, בתוך עיגול לבן על רקע אדום - דגל המזכיר באופן מובהק את דגל גרמניה הנאצית.
הסיפור מאחורי הסדרה
הרמן ון וין, כותב הסדרה, פרסם את הסיפור מאחורי יצירת הסדרה ברדיו הולנדי:
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סדרות הנפשה הולנדיות
קטגוריה:סדרות אנימה
קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1980
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - תוכניות רכש
קטגוריה:ערוץ ג'וניור: תוכניות רכש
קטגוריה:ברווזים בדיוניים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה בשפה ההולנדית
קטגוריה:אדולף היטלר בתרבות | 2024-03-10T08:16:46 |
אור נראה | הפניה הספקטרום הנראה | 2010-04-24T12:14:27 |
מרטין ואן ביורן | מרטין ואן ביורן (באנגלית: Martin Van Buren; 5 בדצמבר 1782 – 24 ביולי 1862) היה נשיא ארצות הברית השמיני, בין השנים 1837–1841.
קודם לכן היה סנאטור מטעם המועצה המחוקקת של מדינת ניו יורק, מושל ניו יורק, מזכיר המדינה של ארצות הברית, וסגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא אנדרו ג'קסון.
במהלך שמונה שנות הנשיאות של אנדרו ג'קסון, היה האחראי על התגבשות המבנה הארגוני של המפלגה הדמוקרטית, בעיקר באזור מדינת ניו יורק. בנייתה של המפלגה הדמוקרטית, ששלטה בפוליטיקה האמריקאית במשך שנים רבות נחשבת להישגו הגדול ביותר.
ביחסי חוץ, הנשיא ואן ביורן לא רצה לספח את טקסס, מחשש לפגוע באיזון בין מדינות חופשיות ומדינות עבדות, שנשמר מאז פשרת מיזורי. הוא גם ניסה למנוע מלחמה מול מקסיקו על טקסס, בכך שניסה לרכוש מהממשלה המקסיקנית את טריטוריית טקסס. כמו כן במהלך שנותיו כנשיא חלה התדרדרות ביחסים בין ארצות הברית לבריטניה והקולוניות שהיו באותו זמן בשליטתה בקנדה.
בכלכלה, הוא הואשם במשבר הכלכלי שכונה "בהלת 1837" וזכה לכינוי "מרטין ואן רוין" (Ruin-הורס). כישלון זה, יחד עם עליית המפלגה הוויגית הובילו לתבוסתו לוויליאם הנרי הריסון, בבחירות של 1840.
ארבע שנים אחר כך, בבחירות 1844 הוא היה המועמד המוביל להתמודדות מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך הפסיד לג'יימס פולק, אשר בהמשך ניצח גם בבחירות הכלליות וזכה בנשיאות. גם ניסיונו בבחירות שלאחר מכן, להיבחר כעצמאי, נכשל. לאחר תחילת מלחמת האזרחים האמריקאית העביר את תמיכתו למפלגה הרפובליקנית המתנגדת לעבדות ולמועמדה אברהם לינקולן.
ראשית חייו
ואן ביורן נולד ב-5 בדצמבר 1782, ובכך היה לנשיא האמריקאי הראשון שנולד לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא נולד בעיירה קינדרהוק שבניו יורק, אשר שוכנת על נהר ההאדסון, כ-32 ק"מ דרומית לאולבני. בתקופה שקדמה לספינות הקיטור, העיירה קינדרהוק הייתה אזור מבודד יחסית. מרבית תושבי המקום, ביניהם ואן ביורן, היו ממוצא הולנדי ודיברו הולנדית כשפת אם. ואן ביורן היה הנשיא היחיד אשר דיבר אנגלית כשפה שנייה. אבותיו של ואן ביורן עברו מן העיירה ביורן שבהולנד לארצות הברית בשנת 1631 ומשם שם משפחתו ההולנדי.
אביו, אברהם ואן ביורן (1737–1817), היה חקלאי, וכן היה בבעלותו פונדק בעיירה והוא החזיק שישה עבדים. אמו הייתה מריה הואס ואן הלן ואן ביורן (1747–1818). בתחילה נישאה אמו לג'ואנס ואן הלן, אשר נפטר והותירה עם שני בנים ובת. בשנת 1776 נישאה אימו לאביו, כאשר מהנישואים הללו היו לוואן ביורן ארבעה אחים,
ואן ביורן קיבל חינוך בסיסי בבית ספר מקומי, בנוסף לכך הוא למד לטינית באקדמיה של קינדרהוק ובקלאברק קולג'.הוא סיים את חינוכו הפורמלי בטרם הגיע לגיל 14, כאשר החל להתעניין ולקרוא בתחום החוק במשרדו של פיטר סילבסטר שהיה בין אחד מעורכי הדין הפדרליים הבולטים בעיירה.
ואן ביורן עצמו היה בעל מבנה גוף קטן וזכה לכינוי "Little Van". בתחילת דרכו בלימודי החוק נהג להופיע בביגוד מרושל ומוזנח. סילבסטר הציע שוואן ביורן ישפר את תדמיתו על ידי כך שידאג לביגוד מתאים יותר ויעבוד על הופעותיו בפני קהל. ואן ביורן שעה להצעה, דבר שתרם רבות לו בהמשך דרכו. לאחר שש שנות עבודה תחת סילבסטר המשיך ואן ביורן לשנה אחת של התמחות במשרד עורכי דין בעיר ניו יורק, שם גם קיבל בשנת 1803 ההסמכה לעסוק בחוק.
קריירה פוליטית מוקדמת
ואן ביורן החל את פעילותו הפוליטית בגיל 17 כאשר הוא השתתף בכינוס מפלגתי בעיר טרוי, ניו יורק. בכינוס הוא נחל הצלחה בכך שהצליח להבטיח את בחירתו של מועמד המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, פטר ואן נס בבחירות המיוחדות שנערכו לבית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר מכן נהפך שותף עסקי של אחיו למחצה, ג'יימס ואן הלן, מהלך שהוביל אותו לביטחון כלכלי ונתן לו את האפשרות להתמקד יותר בתחום הפוליטי. הוא היה תומך של ארון בר ובן ברית של ג'ורג' קלינטון. בבחירות לתפקיד מושל ניו יורק שנערכו בשנת 1807 תמך ואן ביורן במועמד דניאל טומפקינס שניצח בהם והחליף בתפקיד את מורגן לואיס. לאחר הניצחון תומפקינס ובני בריתו נהפכו לרוב בבית המחוקקים של המדינה וכתוצאה מכך מונה ואן ביורן למחוקק מטעם מחוז קולומביה, ניו יורק כאשר הוא מחליף בתפקיד את ואן הלן אשר תמך בלואיס בבחירות. ואן ביורן מילא את התפקיד בין השנים 1808–1813 כאשר לאחר מכן הוחלף על ידי נציג מטעם המפלגה הפדרליסטית אשר זכו ברוב בבית המחוקקים.
ואן ביורן היה חלק מן הסנאט של מדינת ניו יורק בין השנים 1812–1820 כאשר הוא הצטרף למפלגת ה"אופוזיציה" בשנת 1813. (מפלגת האופוזיציה הייתה חלק מהדמוקרטים-רפובליקנים אשר נאבקו בדוויט קלינטון על השליטה במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בניו יורק). ואן ביורן כיהן כיועץ המשפטי של מדינת ניו יורק בין השנים 1815 ל-1819. בשנת 1820 הוא החליף את ויליאם פלויד בהצבעת חבר האלקטורים, כאשר הצביע עבור ג'יימס מונרו ודניאל טומפקינס לתפקיד הנשיא וסגן הנשיא בהתאמה.
על-אף שמעולם לא שירת בצבא, במהלך מלחמת 1812 ואן ביורן עבד בסנאט של ניו יורק בהעברת מהלכים צבאיים כגון העברת כספים על מנת להגדיל את המיליציה של ניו יורק (New York Militia) והעלאת שכר החיילים. בנוסף הוא שימש אחד התובעים בבית דין צבאי במשפט של כניעת דטרויט.
בתחילה התנגד לתוכניותיו של דוויט קלינטון עבור תעלת אירי ונהפך לתומך ביוזמה כאשר ה"באקטיילס" (Bucktails - השם שניתן למתנגדיו של דוויט קלינטון במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במדינת ניו יורק) הפכו לרוב בוועדה של תעלת אירי ותמך בגיוס כספים לתעלה באמצעות מכירת אגרות-חוב של המדינה.
בשנת 1817, היה ואן ביורן ממקימי התנועה הפוליטית ה"בוקטיילס". הבוקטיילס נחלו הצלחה ותפסו את שליטה במספר מוקדי כוח במדינת ניו יורק. בשל יכולתו לגרום לשיתוף פעולה לאנשים בעלי רקע ודעה שונים זכה לכינוי ה-"Little Magician". ואן ביורן היה הדמות הבולטת ב-"Albany Regency", קבוצה שמנתה את מנהיגי הבוקטיילס וששלטה במשך יותר מדור בפוליטיקה של ניו יורק ובאמצעות כך הייתה לה השפעה גם בפוליטיקה הארצית. ה-"Regency" ביחד עם קבוצות פוליטיות אחרות מילאו תפקיד חשוב ב-"Spoils System" (מונח בפוליטיקה האמריקאית בו לאחר הבחירות המפלגה הנבחרת הייתה מעניקה תפקידים למקורבים, תומכים וכדומה.) והפכו אותו לתהליך מוכר ומקובל. הוא היה הארכיטקט הראשי ביצירת מפלגה בקנה מידה ארצי (המפלגה הדמוקרטית), מפלגה שהתפתחה מן המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית והסתמכה על נאמנויות ופטרונות על מנת להימנע ממשברים הנובעים מבעיות אזוריות (לדוגמה גביית מיסים או עבדות). אחת מאימרותיו בנושא הייתה: "ללא ארגון פוליטי ארצי חזק, לא יהיה שום דבר כדי למתן את הדעות הקדומות בין מדינות חופשיות ואחוזות עבדים". ואן ביורן נאבק במנהיגים במפלגה הדמוקרטית רפובליקנית, כדוגמת ג'יימס מדיסון שצידדו בזכויות המדינות בארצות הברית ובשלטון המקומי, בנסותו למצוא פתרון מוסדי לחוסר היכולת לכאורה של החוקה כדי למנוע ריכוז הכוח בשלטון המקומי.
כבר מגיל צעיר היה בבעלותו של ואן ביורן עבד בעל השם בפרטי תום. תום ברח מוואן ביורן בשנת 1814 והשתכן בקנדה כאשר ואן ביורן עצמו לא עושה שום מאמץ על מנת לאתרו. תום נמצא בשנת 1824 בווסטר שבמסצ'וסטס. כיוון שמבחינה חוקית תום עדיין היה בבעלותו של ואן ביורן, הסכים ואן ביורן למכור את תום לבן-אדם שמצא אותו (תושב מדינת ניו יורק) תמורת 50 דולר, תוך הבטחה שהוא יוכל להיות בשבי ללא אלימות. המוצא לא יכול היה להבטיח דבר זה, בנוסף לכך הידיעה שתום יהיה משוחרר לאחר שלוש שנים בעקבות היותו משועבד גרם לכך שלבסוף תום לא נקנה ונותר חופשי, שככל הנראה זו הייתה כוונתו מלכתחילה של ואן ביורן.
הסנאט ופוליטיקה ארצית
בפברואר 1821 נבחר מרטין ואן ביורן לסנאטור מטעם ניו יורק כאשר הוא מנצח את ניית'ן סנפורד שהתמודד מטעם דוויט קלינטון. בתחילה קידם יוזמות פנימיות כגון שיפור תשתיות. בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1824, תמך ואן ביורן בוויליאם ה. קרופורד לנשיאות וקיבל את האלקטורט מטעם מדינת ג'ורג'יה לתפקיד סגן הנשיא. מכיוון שאף אחד מהמועמדים לנשיאות (קרופורד, ג'ון קווינסי אדמס, אנדרו ג'קסון והנרי קליי) לא קיבל את הרוב הדרוש עברה ההכרעה לבית הנבחרים של ארצות הברית. ההכרעה עצמה נעשתה רק מבין שלושת המועמדים המובילים דבר שהביא לפסילתו של קליי. בתחילה קיווה ואן ביורן שיצליח לחסום את ג'ון קווינסי אדמס, שהאלקטורים במדינת ניו יורק נחצו בתמיכה בינו לבין קרופורד. אולם הסנאטור סטיבן ואן רנסלר העביר את תמיכת ניו יורק לאדאמס. לבסוף אדמס זכה בבחירות ומינה את קליי כמזכיר המדינה כאות תודה לתמיכתו בו בהבדל מקרופורד וג'קסון שהתנגדו לו. לאחר הבחירות הצליח ואן ביורן להימנע מהמחלוקות שפרצו בין המועמדים והתחיל להסתכל קדימה אל עבר הבחירות של 1828. הוא החליף את תמיכתו מן קרופורד לג'קסון (קרופורד לקה בשבץ דבר שגרם לירידה בתפקודו).
ואן ביורן ידע לשמור על כללי התנהגות גם מול יריביו ולא הראה שום מרירות ביחסו כלפי אדמס או קליי והצביע בעד קליי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית על אף שהיה חלק מן ה"עסקה המושחתת" של ג'קסון. באותו זמן התנגד ואן ביורן לתוכניות של אדמס-קליי בענייני תשתיות פנים (כבישים, תעלות, גשרים וכדומה), כמו כן הוא סירב לתמוך בהשתתפות ארצות הברית בקונגרס של פנמה. כיושב ראש הוועדה המשפטית הוא ניסה לקדם מספר חוקים ביניהם (לא עבר) חוק שמחייב שדרוש רוב גדול במיוחד בבית המשפט העליון של ארצות הברית על מנת להכריז על חוק שהוא בלתי חוקתי. במאי 1826 חבר ואן ביורן לסנאטור תומאס הארט בנטון בדיווח על מנהל לא תקין ברשות המבצעת, בעשותו כך הלך ואן ביורן נגד השימוש שהוא עשה בעצמו בשיטת ה-"Spoils System" תוך ניסיון להעביר, ללא הצלחה, את האפשרות שנשיאים יוכלו למנות משרות כרצונם ושכל מינוי יידרש בדיווח של הנשיא לקונגרס. בשנת 1828 עבר חוק שמטרתו להגן על התעשייה במדינות הצפוניות ("Tariff of Abominations"), החוק עצמו זוהה כעבודתו של ואן ביורן. פרשנים מאותה תקופה מזהים את החוק כחלק מן מערכת הבחירות של ג'קסון, ההנחה הייתה שמרבית האנשים במדינות הדרום על אף התנגדותם לחוק ימשיכו לתמוך בג'קסון ואילו במדינות הצפון בהן תמיכתו הייתה פחותה החוק יגרום לשיפור מצבו.
ואן ביורן עצמו לא נחשב לנואם גדול, אבל חלק מנאומיו מראים הכנה דקדקנית ושהדעות שהושמעו בהן נבחרו בקפדנות. העובדה שהוא נמנע מהבעת דעתו בנושאים מהותיים לא עלתה לדיון בזמן כהונתו בסנאט. בשנת 1827 הוא נבחר מחדש לסנאט ברוב גדול, הוא תפקד כאחד ממנהלי קמפיין הבחירות של ג'קסון, ומסעו במדינות וירג'יניה, צפון ודרום קרוליינה, וג'ורג'יה באביב של אותה שנה הביא למעבר קולות מקרופורד לג'קסון.
הקבינט של ג'קסון
ב-5 במרץ 1829 מינה הנשיא אנדרו ג'קסון את ואן ביורן למזכיר המדינה, תפקיד שכנראה הובטח לו עוד לפני הבחירות של שנת 1828. כמזכיר המדינה ואן ביורן דאג לשמור על יחסים תקינים עם "Kitchen Cabinet", קבוצה של פוליטיקאים שתפקדו על תקן יועציו של ג'קסון. במהלך כהונתו כמזכיר המדינה לא עלו שום בעיות דיפלומטיות חשובות, אולם הוא נחל הצלחה במספר מקרים, ביניהם יישוב תביעות ארוכות שנים נגד צרפת בהם הוא זכה בפיצויים על רכוש שנתפס במהלך המלחמות הנפוליאוניות. הוא הגיע להסכמה עם הבריטים על קיום מסחר פתוח עם איי הודו המערבית הבריטיים. ואן ביורן השיג גם אמנה עם האימפריה העות'מאנית שנתנה אישור כניסה לים השחור עבור סוחרים אמריקאים. נושאים בהם אינו נחל הצלחה היו יישוב הגבולות של מיין וניו-ברנזוויק, כריתת חוזים מסחרים עם רוסיה ושכנוע מקסיקו למכור את מדינת טקסס.
ואן ביורן עצמו נהג לייעץ לג'קסון גם בנושאים של פוליטיקה מקומית. במחלוקת שנסבה סביב בנק ארצות הברית הוא תמך בהחלטת ג'קסון. בנוסף הוא צידד בג'קסון בהחלטתו לאפשר משא מתן עם האינדיאנים השוכנים בדרום ארצות הברית. בשל עמידתו לצד ג'קסון באירועים שצוינו ובמספר אירועים נוספים, נהיה ואן ביורן לאחד האנשים החזקים בממשל ג'קסון, והיה וסומן כמועמד מוביל לתפקיד סגן הנשיא בבחירות של 1832 וליורשו של ג'קסון בבחירות של 1836.
סגן נשיא
כבר בדצמבר 1829, החליט ג'קסון על כך שהוא מעוניין למנות את ואן ביורן לתפקיד סגן הנשיא בבחירות של שנת 1832. באפריל 1831 ואן ביורן הגיש את מכתב ההתפטרות מתפקידו כמזכיר המדינה, כפתרון למשבר שכונה פרשיית התחתונית, אולם נשאר בתפקיד עד יוני של אותה שנה. באוגוסט 1831 נתן ג'קסון לוואן ביורן מינוי פגרה כשגריר ארצות הברית בבריטניה. ואן ביורן עצמו הגיע ללונדון בספטמבר של אותה שנה על מנת להתחיל למלא את תפקידו. על אף שקיבל על עצמו את המשימה מינויו נדחה על ידי הסנאט ב-25 בינואר 1832. אי המינוי הוצג כפעולה שנבעה בשל ההוראות של ואן ביורן בנוגע לסחר עם איי הודו המערבית הבריטיים, דבר שהיווה סתירה לקודמיו בתפקיד של ג'קסון. בפועל הדחייה נבעה כתוצאה מעבודה מאחורי הקלעים של ג'ון קלהון, שהתנגד לוואן ביורן והאמין שוואן ביורן פעל למנוע ממנו את תפקיד סגן הנשיא. כתוצאה מהדחייה קלהון היה משוכנע שהוא הצליח לסיים לוואן ביורן את הקריירה, במהלך שיחה עם תומאס הרט בנטון הוא אמר: "זה יהרוג אותו, אדוני, יהרוג אותו, הוא לעולם לא יבעט, אדוני, לעולם לא יבעט" ("It will kill him dead, sir, kill him dead. He will never kick, sir, never kick"). למעשה המהלך של קלהון בעצם תרם לוואן ביורן על ידי כך שהציג אותו כקורבן של פוליטיקה קטנונית ומינף את כוחו כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.
לאחר סיור קצר באירופה חזר ואן ביורן לניו יורק ב-5 ביולי 1832. בכינוס המפלגה הדמוקרטית שנערך במאי של אותה שנה הוצג ואן ביורן כמועמד לסגן הנשיא מטעם ג'קסון. מועמדות ואן ביורן לסגן נשיא לא זכתה לתמיכה רבה כפי שזכתה מועמדותו של ג'קסון לנשיאות, בעיקר בשל העובדה שחלק מנציגי מדינות הדרום ראו בו חלק מן החוק שמטרתו להגן על התעשייה במדינות הצפוניות ("Tariff of Abominations").
הצמד ג'קסון - ואן ביורן זכו בבחירות של שנת 1832 וואן ביורן מונה לסגן הנשיא בחודש מרץ 1833. במהלך כהונתו כסגן נשיא המשיך ואן ביורן להיות אחד מיועציו ואנשי אמונו של ג'קסון, וליווה אותו במסעו במדינות צפון-מזרח ארצות הברית בשנת 1833. ואן ביורן תמך בג'קסון במהלך ה-"Nullification Crisis" והמחלוקת שנסבה סביב בנק ארצות הברית. ואן ביורן עצמו זכה לאיומים באלימות, כולל איומים שהגיעו מהסנאטור ג'ורג' פוינדקסאר ממיסיסיפי, דבר שאילץ את ואן ביורן לשאת אקדח לשם הגנה עצמית. ואן ביורן עצמו הפגין נכונות ויכולת לעבוד בשיתוף פעולה אף עם מתנגדיו, דבר שעזר להעביר את חוק המיסוי בשנת 1833 ועל ידי כך עזר לסיים את ה-"Nullification Crisis".
במהלך הדיון המתמשך סביב נושא הבנק, הציג הסנאטור קליי בנאומו את הטענה שהמהלך של ג'קסון יגרום לנזק תוך כדי שהוא מכוון את הערותיו לכיוונו של ואן ביורן ולוחץ עליו שישנה את דעתו. לאחר הנאום של קליי כולם ציפו לראות מה תהיה תגובתו של ואן ביורן. תוך כדי ניסיון להימנע מתגובה ישירה ואן ביורן ירד מן הדוכן ושאל את קליי אם הוא יכול מן הטבק שלו, קליי נתפס לא מוכן וואן ביורן הספיק לקחת חלק מן הטבק של קליי, לאחר מכן הוא קד לעברו קידה ועזב את החדר תוך כדי שהוא מצליח לצמצם את השפעת האפקט של נאומו של קליי.
הבחירות לנשיאות
לאחר הניצחון בבחירות בשנת 1832 ולאור הידיעה על כך שלא ירוץ פעם נוספת בבחירות של 1836, ג'קסון עשה מאמצים על מנת למנות את ואן ביורן ליורשו על מנת שימשיך במדיניות שהחלו. ואן ביורן נבחר פה אחד כמועמד לנשיאות בכינוס המפלגה הדמוקרטית שנערך בשנת 1835 בבולטימור מרילנד. בנושא העבדות, על מנת לזכות בתמיכתן של מדינות הדרום, הודיע ואן ביורן כי הוא מתנגד לתנועה לביטול העבדות במדינות שבהן היא קיימת. על מנת להדגים את תמיכתו בנושא העבדות, ואן ביורן עצמו היה קול מכריע בהצבעה הקשורה לחוקי העבדות שנערכה בסנאט. מתחריו של מרטין ואן ביורן בבחירות היו מן המפלגה הוויגית, אשר הריצה כמה מועמדים אזוריים מתוך מטרה שכל אחד מהם לחוד יצליח יותר באזורו ושלאחר האיחוד ביניהם יהיה להם יותר קולות ומכאן יותר סיכוי לנצח. ויליאם הנרי הריסון קיווה לזכות בתמיכת המדינות המערביות, דניאל ובסטר בתמיכת מדינות ניו-אינגלנד, יו לאוסון וויט ווילי פרסון מגנום קיוו לתמיכת מדינות הדרום. ואן ביורן עצמו זכה בבחירות בקלות תוך כדי שהוא מקבל 170 אלקטורים, לעומת 73 להריסון, 26 לוויט, 14 לובסטר ו-11 למגנום.
הבלשן האמריקאי אלן ווקר-ריד פרסם מחקר בו הוא מצביע על השימוש הנרחב שנעשה במערכת הבחירות בביטוי או-קיי (O.K. okay -- Old Kinderhook) עבור מרטין ואן ביורן.
כהונתו כנשיא
ממוזער|דיוקן של ואן ביורן מתקופת נשיאותו
מדיניות
מרטין ואן ביורן הצהיר על כוונותיו להמשיך ללכת בדרכו של קודמו, אנדרו ג'קסון, ופרט לשינוי אחד הקבינט נשאר זהה לקבינט שהיה בג'קסון. לוואן ביורן היו כמה כלים להתמודדות עם המשבר הכלכלי של 1837. המשבר הכלכלי גרר אחריו שפל כלכלי של חמש שנים. הבנקים כשלו והאבטלה הרקיעה שחקים. מספר כלכלנים מודרניים טוענים שהסיבה למשבר הכלכלי נבעה ממדיניות הבנקים שהושפעה מממשל ג'קסון. ואן ביורן דגל בסחר חופשי ובתעריפים נמוכים על מנת לתמוך בדרום מטעם המפלגה הדמוקרטית, כמו כן הוא הצליח בהקמת מערכת של איגרות חוב על מנת להקטין את החוב הלאומי. מפלגתו הייתה מפולגת כך שהצעת החוק שלו לאוצר הלאומי (Independent Treasury) שהוצעה בשנת 1837 לא עברה עד לשנת 1840.
בצעד מפתיע ונועז, הלך ואן ביורן בניגוד למדיניות של קודמו וזאת במטרה להשיג שלום בבית ובחוץ. במקום ליישב סכסוך כספי בין אזרחי ארצות הברית לממשלה המקסיקנית באמצעות הפעלת כוח, ניסה ואן ביורן לחפש פתרון דיפלומטי. באוגוסט 1837 דחה ואן ביורן את בקשת טקסס להצטרף כמדינה בארצות הברית. מהלך זה זכה לכעס רב בעיקר מצדם של מנהיגים תומכי עבדות שראו בכך טענו שהמניע שעומד מאחורי המהלך הוא אי-רצון שילובה של טקסס בשל פשרת מיזורי.
במקרה של הספינה לה אמיסטאד צידד ואן ביורן בממשלה הספרדית שרצתה לתבוע את העבדים בפעולת שוד ימי. ואן ביורן פיקח על התנועה של שבטי האינדיאנים ביניהם שבט צ'רוקי מן המדינות ג'ורג'יה, טנסי, אלבמה וקרוליינה הדרומית אל טריטוריית אוקלוהמה ובעצם כך ביצוע ההוראות שעברו תחת שלטונו של ג'קסון. כמו כן על מנת לאבטח את פלורידה, המשיך ואן ביורן במלחמת פלורידה, מלחמה אשר החלה בעת שלטונו של ג'קסון ולא הגיע לסיומה עד לשנת 1842 לאחר שוואן ביורן כבר סיים את כהונתו כנשיא.
בשנת 1839 נפגש ג'וזף סמית' הבן, המייסד של תנועת הקדושים המאוחרים ("Letter Day Saint") עם ואן ביורן תוך כדי שהוא מבקש שארצות הברית תעזור לכ-20,000 מתיישבים מורמונים מאינדפנדנס, מיזורי שנאלצו לעזוב כתוצאה ממלחמת המורמונים בשנת 1838. מושל מדינת מיזורי, לילבורן בוגס, הוציא צו מינהלי הקורא לכוחות להשתמש בכוח נגד המורמונים וזאת במטרה להדבירם או לגרשם מן המדינה. בשנת 1839 לאחר המעבר לאילינוי, סמית' ומפלגתו פנו לקונגרס ולוואן ביורן עצמו שיתערבו ויעזרו למורמונים. על פי אחת הגרסאות תגובתו של ואן ביורן לסמית' הייתה "הסיבה לפנייתך מוצדקת, אבל איני יכול לעשות דבר מכיוון שאם אעמוד לצידך, אפסיד את הקול של מדינת מיזורי".
עבדות
על אף שהצביע נגד ההודאה של מיזורי כמדינת עבדות, ועל אף שהיה המועמד לנשיאות מטעם מפלגת "Free Soil Party", אשר הייתה מפלגה המתנגדת לעבדות, בשנת 1848 לא הייתה עמימות לגבי דעתו בנושא ביטול העבדות בעת תקופת כהונתו. ואן ביורן החשיב את העבדות כלא מוסרית אבל קבילה בשל אישורה על ידי החוקה. כאשר נושא העבדות עלה כבעיה בוושינגטון די. סי. בפרט ובארצות הברית בכלל, הוא התנגד לביטולה, דבר שנאמר בעת נאום ההשבעה שלו בשנת 1837: "אני מאמין בחובה חגיגית מלאה לגלות מה רגשותיי בקשר לזה (עבדות), ועכשיו, כאשר כל מניע למצג שווא, הלך לעולמו אני מקווה שהם ישקלו בגילוי לב ויבינו". בוושינגטון די. סי. בוטלה העבדות לבסוף רק ב-18 באפריל 1862.
ממשל וקבינט
הקבינט של ואן ביורן שנים שם שם באנגלית תפקיד 1837 - 1841 מרטין ואן ביורן Martin Van Buren נשיא 1837 - 1841 ריצ'רד מנטור ג'ונסון Richard Mentor Johnson סגן נשיא 1837 - 1841 ג'ון פורסית' John Forsyth מזכיר המדינה 1837 - 1841 לוי וודברי Levi Woodbury מזכיר האוצר 1837 - 1841 ג'ואל פוינסט Joel Roberts Poinsett מזכיר המלחמה 1837 - 1838 בנג'מין באטלר Benjamin Butler התובע הכללי 1838 - 1840 פליקס גרונדי Felix Grundy 1840 - 1841 הנרי ד. גליפין Henry D. Gilpin 1837 - 1840 איימוס קנדל Amos Kendall המנהל הכללי של הדואר 1840 - 1841 ג'ון מילטון ניילס John M. Niles 1837 - 1838 מאלון דיקרסון Mahlon Dickerson מזכיר הצי 1838 - 1841 ג'יימס פאולדינג James K. Paulding
ממוזער|דיוקן של מרטין ואן ביורן
מינוי שופטים
ואן ביורן מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
1838 - ג'ון מקינלי
1841 - פטר ויויאן דניאל.
בנוסף לכך מינה ואן ביורן שמונה שופטים פדרליים לבתי המשפט האזורים בארצות הברית (United states district courts).
ישנם מספר מקורות הטוענים שוואן ביורן הוא שמינה את השופט ג'ון קרטון לבית המשפט העליון. בפועל קרטון מונה על ידי ג'קסון ביומו האחרון בתפקיד, והתחיל לפעול רק לאחר כמה ימים שוואן ביורן כבר היה הנשיא.
הבחירות לנשיאות 1840
ואן ביורן לקח על עצמו את האחריות למצב הקשה ששורר במדינה. ואן ביורן עצמו העדיף להישאר בתדמית אלגנטית דבר שהיווה מקור למתקפות עליו מידי המפלגה הוויגית. הבחירות האזוריות (State elections) בשנים 1837 ו-1838 היו הרסניות למפלגה הדמוקרטית וההתאוששות הכלכלית החלקית של שנת 1838 קוזז על ידי משבר כלכלי (מסחרי) משני שפרץ באותה שנה. על אף כך ואן ביורן שלט בחוזקה במפלגתו ונבחר פה אחד כמועמד הדמוקרטים בשנת 1840. המרד נגד השלטון הדמוקרטי הוביל לניצחונו של מועמד המפלגה הוויגית ויליאם הנרי הריסון. לאחר הבחירות ציין ואן ביורן את הקלתו בעזיבת המשרד: "כנשיא, שני הימים המאושרים בחיי היו יום כניסתי למשרד ויום יציאתי מהמשרד".("As to the presidency, the two happiest days of my life were those of my entrance upon the office and my surrender of it").
לאחר הנשיאות
בסיום כהונתו, חזר ואן ביורן לאחוזתו בקינדרהוק, שם הוא תכנן את חזרתו לבית הלבן. הוא היה בין המועמדים המובילים לתפקיד מטעם המפלגה הדמוקרטית בשנת 1844, אולם מכתב ששלח באפריל של אותה שנה לוויליאם ה. האמט נהפך לפומבי וגרם לו נזק. במכתב ואן ביורן התנגד לסיפוח המיידי של טקסס, אבל הסכים לסיפוח ברגע שהסכסוך בין מקסיקו לטקסס ייפתר. ההתנגדות לסיפוח מיידי גרם לוואן ביורן נזק בתמיכה של תומכי עבדות מנציגי הדמוקרטים. בוועידה הדמוקרטית היה לו רוב של הנציגים, אולם ללא נציגי מדינות הדרום הוא לא הצליח להגיע לתמיכה של שני שלישים מהנציגים, אחוז התמיכה הדרוש על מנת להיות מועמד המפלגה. בסוף הכינוס נבחר ג'יימס פולק כמועמד המפלגה בבחירות.
בשנת 1848 ואן ביורן היה המועמד לנשיאות מטעם שתי מפלגות זוטרות, ה-"Barnburner" סיעה של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק ומפלגת "Free Soil Party". שתי המפלגות הללו התנגדו למועמד המפלגה הדמוקרטית לואיס קאס שנדמה היה שהוא ידידותי לעבדות. בנוסף לכך אחת מן הסיבות לדחיית מועמדותו של ואן ביורן בשנת 1844 הייתה הבחישה מאחורי הקלעים של קאס ואנשים. בשונה ממרבית נציגי הדמוקרטים שהתנגדו לעבדות בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 שיותר מאוחר הצטרפו למפלגה הרפובליקנית, ואן ביורן ומרבית תומכיו נשארו במפלגה הדמוקרטית. ואן ביורן תמך בפרנקלין פירס בבחירות לנשיאות ב-1852 ובג'יימס ביוקנן בבחירות ב-1856, על אף שמאוחר יותר הוא התנגד למאמציו של ממשל ביוקנן להכיל את מדינות הדרום כאשר הם איימן בפרישה.
בבחירות לנשיאות ב-1860 ואן ביורן תמך בסטיבן דאגלס מועמד הדמוקרטים ועזר במאמץ ליצירת תמיכה בו בקרב האלקטורים הדמוקרטים של מדינת ניו יורק, אולם לבסוף זכה אברהם לינקולן בנשיאות. לאחר שפרצה מלחמת האזרחים הביע ואן ביורן באופן פומבי את תמיכתו באיחוד ותמך במאמציו של לינקולן למנוע את פרישתן של מדינות הדרום. באפריל 1861, שלח הנשיא הקודם פירס מכתב לכל הנשיאים הקודמים שעודם בחיים, כאשר המכתב מבקש מהם לשקול קיום פגישה תוך מטרה להשתמש במעמדם והשפעתם לסיים את המלחמה. פירס ביקש מוואן ביורן שיהיה אחראי על הפגישה, ואן ביורן סירב והציע שביוקנן יהיה האחראי מכיוון שהוא היה האחרון שכיהן בתפקיד, לבסוף לא התקיימה פגישה והרעיון של פירס ירד לטמיון.
בריאותו של ואן ביורן החלה להידרדר בסוף שנת 1861 והוא היה מרותק למיטתו עם שפעת ריאות בסתיו ובחורף של 1861–1862. ואן ביורן לא הצליח להחלים מן המחלה ונפטר כתוצאה מאסתמה ואי-ספיקת לב. ואן ביורן נפטר בשעה שתיים לפנות בוקר ב-24 ביולי 1862 בגיל 79. הוא נקבר בבית הקברות בקינדרהוק, שבו נקברו אשתו, הוריו ובנו.
centre|אחוזתו של מרטין ואן ביורן|550x550px|alt=|ממוזער
משפחתו
ב-21 בפברואר 1807 נישא ואן ביורן לחנה הואס, אשר הייתה גם כן ממוצא הולנדי. לזוג נולדו חמישה בנים ובת אחת. אברהם (1807 - 1873) בוגר ווסט פוינט ובעל קריירה צבאית, ג'ון (1810–1866) בוגר ייל ועורך-דין בניו יורק, מרטין ג'וניור (1812–1855) שימש כמזכיר לאביו וכעורך כתביו עד מותו בטרם עת ממחלת השחפת, ווינפילד סקוט (נולד ונפטר בשנת 1814) וסמית תומפסון (1817–1876) עורך ועוזר מיוחד לאביו בעת כהונתו כנשיא. בתם היחידה נולדה מתה. לאחר 12 שנות נישואין, חנה ואן ביורן נדבקה בשחפת ונפטרה ב-5 בפברואר 1819 בגיל 35. ואן ביורן לא נישא שוב עד יום מותו.
בתרבות
ג'ורג' בוש האב, בוגר אוניברסיטת ייל וחבר בעברו באחוות הגולגולת והעצמות, התמודד על הנשיאות ב-1988 לאחר כהונה כסגן נשיא, כפי שעשה ואן ביורן. במערכון שהועלה על ידי "Doonesbury" נראים כמה מחברי אחוות הגולגולת והעצמות מנסים לשדוד את קברו של ואן ביורן, ככל הנראה מתוך כוונה להשתמש בשרידים בטקס שיסייע לבוש בבחירות.
בסדרה "סיינפלד", בפרק "The Van Buren Boys" ישנה התייחסות לחבורת רחוב פיקטיבית המעריצה וקרויה על שמו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בפרק עצמו סימן הידיים של החבורה הוא שמונה אצבעות המונפות למעלה, כאשר שמונה האצבעות מייצגות את העובדה שוואן ביורן היה הנשיא השמיני של ארצות הברית.
בסרט "אמיסטאד" מוצגת דמותו של מרטין ואן ביורן כאשר נייג'ל הות'ורן מגלם אותו.
בתחילת הסרט "Tow Faces of January", מתואר מפגש של שני גולים אמריקנים באתונה ותייר אמריקאי שהוא צאצא של ואן ביורן, כמו כן קיים ויכוח בין שתי הדמויות האם ואן ביורן הוא הנשיא השביעי או השמיני.
בפרק בסדרת המשטרה "NCIS: לוס אנג'לס", מופיעה נושאת מטוסים אמריקאית הנקראת על שמו של הנשיא האמריקאי מרטין ואן ביורן.
לקריאה נוספת
Robert V. Remini, Martin Van Buren and the Making of the Democratic Party, Columbia University Press, 1959
John Niven, Martin Van Buren: the Romantic Age of American Politics, Oxford University Press, 1983
Major L. Wilson, The Presidency of Martin Van Buren, University Press of Kansas, 1984
Jerome Mushkat, Martin Van Buren: Law, Politics, and the Shaping of Republican Ideology, Northern Illinois University Press, 1997
Donald B. Cole, Martin Van Buren and the American Political System, Princeton University Press, 2014
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממדינת ניו יורק
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי בית המחוקקים המדינתי של ניו יורק
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל אנדרו ג'קסון
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא הולנדי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1782
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1862
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-30T16:13:05 |
דבש | דבש הוא חומר עתיר סוכר המיוצר ונאגר כמקור מזון על ידי קבוצות מסוימות של דבוראים חברתיים. הדבש מופק בדרך כלל מהפרשות סוּכָּרִיּוֹת של צמחים או בעלי חיים, כגון צוף פרחים או טל דבש, בתהליך של אידוי חלק ניכר מהמים וכן עיבוד אנזימטי. הדבש המוכר ביותר מיוצר על ידי דבורים מהסוג דבורת-הדבש (Apis), ובייחוד המין דבורת-הדבש האירופית (A. mellifera). זהו סוג הדבש המיוצר באופן מסחרי ונצרך על ידי בני אדם בכמות הגדולה ביותר, ובמרבית אזורי העולם. עם זאת, ההגדרה הרחבה ביותר של הדבש כוללת גם את החומרים הסוכריים המיוצרים על ידי דבורי בומבוס, דבורים חסרות-עוקץ, וכן קבוצות מסוימות של צרעות ונמלים.
קיימים סוגים רבים ומגוונים של דבש, בעלי הבדלים גדולים בהרכב כימי, מרקם, צבע, ריח וטעם. גורמים רבים משפיעים על אופיו והרכבו של הדבש, בייחוד מין החרק שהפיק אותו, ומקורות הסוכר (צוף, טל דבש או מקור אחר) מהם הופק. סוג הצמחים שמצוף פרחיהם מופק דבש משתנה מאזור לאזור ומעונה לעונה. יש סוגי דבש שמקורם בעיקר במין או סוג אחד של פרחים (דבש מוֹנוֹפְלוֹרי או דבש זני), ויש סוגי דבש שמקורם בשילוב מספר סוגי פרחים (דבש פּוֹלִיפְלוֹרי). הרכבו הכימי של הצוף תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. מסוגים שונים של צוף ייווצרו סוגים שונים של דבש.
האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. לדבש מגוון שימושים נרחב: כמזון בפני עצמו או כמרכיב במאכלים רבים, כחומר משמר, וכן כתכשיר או מרכיב של תכשירים ברפואה ובקוסמטיקה. דבש המופק מפרחים מסוימים כגון רודודנדרון, אף שאינו מזיק לדבורה האוספת אותו, עלול להיות קטלני לאדם.
מקור השם
המילה דבש מופיעה בתנ"ך 54 פעמים, 21 פעמים מתוכן בביטוי המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש". מהעדר הוכחה לגידול דבורים בארץ ישראל בתקופת המקרא וכן מההקשר שבו מופיעה המילה, הסיקו חכמי התלמוד, חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים והפוסקים, כי המילה דבש מתארת מיץ פירות מתוק (רש"י: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"), וליתר דיוק מיצוי תמרים, בשל ההקשר של המילה בתיאור שבעת המינים . בדומה, בערבית של ימינו دِبْس (דִבְּס) הוא נוזל צמיג בריכוז גבוה של סוכר המופק מפירות דוגמת ענבים או חרובים. רק במקום אחד בתנ"ך ברור שהכוונה לדבש דבורים: , ובמקום נוסף ייתכן כי מדובר בדבש דבורים: .
עם חלוף הזמן רק דבש הדבורים נותר עם השם דבש. המילה דבש במובנה הנוכחי של המילה בעברית קיימת בצורות שונות בשפות השמיות: באכדית: דישׁפוּ, בארמית סורית: דִבְּשָׁא, ובגעז: דֶבְּס. דבש התמרים מכונה כיום סילאן, והוא מוגדר כסירופ – מיץ תמרים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם.
הדבש בהיסטוריה
ניתן לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש אשר מתוארכים לתקופה של לפני 100 מיליון שנה.
האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הנאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. הדבש התגלה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר, כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני.
דבש נחשב בכמה מיתולוגיות למאכל האלים.
שרידי הדבש העתיקים ביותר הידועים נמצאו בגאורגיה במהלך בניית צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן: ארכאולוגים מצאו שרידי דבש על פני השטח הפנימיים של כלי חרס שנחשפו בקבר עתיק, שגילו נע בין 4,700 ל-5,500 שנים.
דבש בפרהיסטוריה
שמאל|ממוזער|150px|ציור קיר מ"מערות העכביש", בסמוך לוולנסיה, ספרד
בתחריט קיר מלפני כ-15,000 שנה בזימבבואה נראה אדם המשתמש בעשן לשם "שוד" דבש מתוך נחיל פרא. בציור קיר המתוארך לאלף ה-7 לפנה"ס המצוי ב"מערות העכביש" (cuevas de la araña) שליד ולנסיה בספרד (חלק מאתר המורשת העולמית אמנות הסלע באגן הים התיכון באיבריה), נראית דמות נשית רודה דבש כשהיא מוקפת בדבורים.
מצרים העתיקה
העדות הכתובה הראשונה לשימוש בדבש במצרים העתיקה היא מכתובת מהאלף השלישי לפנה"ס במקדש השמש שבאבו סיר. נציב שוּח ממאר, שַמַש־רֵיש־אצר, מספר שהנהיג גידול דבורים לשם רדיית דבש ודונג.
בקברי פרעונים נמצאו תחריטי קיר של אנשים רודים דבש. כך למשל בקברו של פַּא־בּוּ־סָא (660–625 לפנה”ס), המצוי בתבאי (נוא אמון), ניתן לראות תחריט של אדם רודה דבש מכוורות חרוטיות, הדומות לכוורות שבהן משתמשים שבטים באפריקה עד היום.
בציורים, בתחריטי קיר שונים ועל האובליסקים נמצאו ציורי דבורים, כוורות ורדיית דבש. ציורים אלה מעידים על הידע שהיה למצרים הקדמונים בנושא הדבורים והדבש. הדבש שימש כתוסף מתוק לרוב המזונות, והיה המרכיב הפופולרי ביותר בתרופות שרקחו המצרים - הוא מוזכר כ-500 פעם ב-900 התרופות שמתכונן מצוי בידינו כיום. ניתן לראות את החשיבות של הדבש בתרבות המצרית בכך שהיה לו קשר משמעותי ללידה (אכילת דבש סיפקה לגבר ולאישה אנרגיה ופוריות הנדרשות על מנת להרות ילד), ולמוות (הדבש היה רכיב חשוב בייצור נוזל החניטה).
המצרים העריכו את הדבש כל־כך עד שהעלו אותו באופן קבוע כמנחה לאלוהיהם, נהגו להאכיל בו חיות קדושות (על פי הדת המצרית), או שנתנו אותו כמתנה לפקידים רמי־דרג. הדבש שימש אצל המצרים הקדמוניים כאמצעי תשלום; כך, למשל, נמצא בספר החשבונות של סתי הראשון (1314–1292 לפנה"ס) כי 110 כדי דבש הם שווי ערך לחמור או לשור.
במאה ה-19 מצאו ארכאולוגים שחפרו במצרים כד גדול של דבש. הם פתחו אותו וטעמו ממנו; טעם הדבש היה מושלם אף שהיה בן אלפי שנים. מאז נמצאו כדי דבש ליד כמה מקברי הפרעונים. הצבת הדבש ליד החנוט נועדה לתחיית המתים, על מנת שכאשר יקום המת לתחייה, יעמוד לרשותו המאכל הטבעי המשובח ביותר. הדבש העתיק ביותר המצוי בידנו מוצג כיום במוזיאון החקלאי בדוקי שבמצרים בתוך שני כדי דבש שמקורם בממלכה החדשה (בערך 1400 לפנה"ס).
שומר, אשור ובבל
כתובות בכתב היתדות מזכירות את הדבורה ואת הדבש. אצל עמי מסופוטמיה נהוג היה לשפוך דבש על מפתן הבתים ועל אבני הנצחה, וכן לשפוך יין ודבש על בריחים של מבנים מקודשים. בלוחות חרס מבבל מופיעים מתכונים למרקחות רפואיות המכילות דבש.
הודו
כתבי הקודש ההודיים, הוודות, מזכירים את הדבורה והדבש. למשל, בריג ודה (1:90:6-8), שנכתב כנראה סביב שנת 1500 לפנה"ס, כתוב כך:
בסנסקריט קרוי הדבש Madhu. גם בשפות הודו-אירופיות נקרא הדבש בשם דומה. ביוונית, למשל, קרוי הדבש Methu, ובשפה האנגלו-סקסונית Medu. שמה של הדבורה בסנסקריט נגזר מהדבש: Madhu-va (זבוב הדבש) או Madhu-pa (שותה הדבש). הירח קרוי בסנסקריט "נותן הדבש" (Madhu-kara), בשל האמונה כי מקורו של הדבש בירח.
האלים החשובים בדת ההינדואיזם נקשרו לדבורים ולדבש; כך למשל, האל וישנו מיוצג כדבורה כחולה יושבת בתוך פרח לוטוס, והאל שיווה מתואר כמשולש שעליו יושבת דבורה.
יוון
דבורת הדבש והפוטנציאל הגלום במוצריה היו ידועים היטב ביוון העתיקה. היוונים אפו עוגות דבש ועוגות גבינה ודבש, והעלו דבש ועוגות דבש כמנחה לרוחות המתים וכהוקרה לאליליהם, כיוון שהאמינו שהדבש הוא חלק מהתזונה הבסיסית של האלים.
על פי המיתולוגיה היוונית, זאוס (מלך האלים) ניזון מדבש מלכות בילדותו. המשורר היווני הומרוס כינה את זאוס "אֶסֶנֶס", שפירושו מלך הדבורים. היוונים תארו את מזון האלים המכיל דבש "אַמְבְּרוֹסְיָה" כמוצר מזון מתוק פי תשעה מדבש.
המיתולוגיה היוונית מתארת את ארוס אל האהבה בצורה סותרת – גם כגונב דבש וגם כמגן הדבורים, וכן שהיה נוהג לטבול את חציו בדבש לפני שירה אותם ללבות האוהבים. אלת הירח ארטמיס צוירה לעיתים כדבורת דבש. האלה הייתה פטרונית העיר אפסוס שבאסיה הקטנה, ולכן הוטבעה דמות דבורה על מטבעות העיר.
היוונים הקדמונים התייחסו אל הדבש לא רק כמקור למזון אלא גם כמקור רב ערך לתרופות. בנוסף, היוונים היו כנראה הראשונים לייצר את המשקה האלכוהולי העשוי מדבש והידוע כ"יין דבש" (תמד), וקראו לו "נקטר האלים".
היפוקרטס ("אבי הרפואה") סבר שהדבש מקל על תחלואים מסוימים. הפילוסוף אריסטו טען כי אכילת דבש היא המפתח לחיים בריאים וארוכים. ההיסטוריון פלוטרכוס כינה את הדבש "רוק הכוכבים" (Salivia Sidernum).
רומא
הרומאים ירשו את המיתולוגיה ואת האהבה לדבש ומוצריו מהיוונים. כמו היוונים, גם הרומאים נהגו להעלות מנחות דבש לאליליהם ולהשתמש שימוש נרחב בדבש בבישול ובאפייה. גם אצל הרומאים היה הדבש קשור לאהבה, והם האמינו כי אישה שתאכיל את בעלה בדבש תרכוש את לבו.
הרומאים אימצו את אומנות הריפוי באמצעות מוצרי הדבורה. מימרה רומאית ממליצה למשוח בשמן את איבריו החיצוניים של האדם, ובדבש את איבריו הפנימיים. הסופר הרומאי בן המאה הראשונה פליניוס הזקן המליץ לשתות כוס דבש מדי יום – כדרך לנקות את הגוף ולשמור על הבריאות. אחת המרקחות שמזכיר פליניוס בספריו כללה דבש ודבורים טחונות כתרופה כנגד אבנים בכליות. בתי ספר לרפואה מבוססת דבש הוקמו ברחבי האימפריה הרומית, ובכך הובטח שמקצוע רדיית דבש פרח בשטחים הנרחבים שעליהם השתלטו הרומאים.
עולם האסלאם
מוחמד נביא האסלאם ראה בדבש מקור לתזונה ומוצר בריאותי כאחד. קיימת אמרה המיוחסת לנביא מוחמד: בקוראן ישנן שתי סוּרוֹת (פרקים) העוסקות האחת בדבורה והשנייה בדבש.
בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות בצורת גליל עשויות מחימר.
בערבית מוכר הפתגם "יוֹם עַסַל, יוֹם בַּסַל", כלומר "יום דבש, יום בצל", שמשמעותו – פעם המצב טוב (דבש) ופעם רע (בצל).
אירופה
הדבש היה הממתיק היחיד באירופה עד שהצלבנים הביאו עמם את הסוכר מן המזרח.
המודעות לענף הדבורים ולמוצריהם בולטת במדינות מרכז אירופה במאות השנים האחרונות.
בבריטניה היה ענף הדבוראות אחד ממקצועות החקלאות העתיקים, וכשהגיעו הפיניקים לבריטניה הם העניקו לה את הכינוי "אי הדבש". תעשיית הדבש בבריטניה ידועה מאז באיכותה ובהיקפה הגדול.
אמריקה
הדבורה והדבש מוזכרים בכתובים של המאיה ושל האצטקים. כאשר כבשו הספרדים את מרכז אמריקה ואת מקסיקו הם מצאו שם תעשייה רחבה מאוד של דבש ומוצרי דבורה אחרים. נראה שגם האינדיאנים באזורים שבהם שוכנות כיום קנדה וארצות הברית רדו דבש מנחילי דבורים בטבע.
הדבורים שהכירו תושבי אמריקה הקדומים היו מהסוגים Melipona ו-Trigona, דבורים נטולות עוקץ שתפוקת הדבש שלהן נמוכה מזו של דבורת הדבש האירופית (Apis mellifera). הדבורה האירופית הובאה לאמריקה על ידי המתיישבים מאירופה: בשנת 1638 למדינות ניו אינגלנד, ב-1780 למדינת ניו יורק וב-1793 לקנטקי; כיום זוהי יצרנית הדבש הנפוצה ברחבי אמריקה הצפונית.
הדבש והמסורת היהודית
במסורת היהודית, הדבורה טמאה (כלומר אסורה באכילה), אך דבשה טהור. הסיבה: הדבש אינו נוצר בגוף הדבורה כמו חלב לדוגמה, אלא הוא צוף פרחים שעובר עיבוד בגופה ובכוורת. לפי ההלכה, זפק הדבורה הוא "מחסן זמני" לדבש בין הפרח לכוורת.
.
.
.
עם זאת, כיום ידוע כי הדבורה מכניסה אנזים מתוך גופה אל הדבש. הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך, ואוגרת אותו בזפק המצוי במרכז גופה, מכונה גם "קיבת דבש". התהליך שבו הופך הצוף לדבש מתחיל כבר בזמן מעוף הדבורה, כאשר האנזים אינוורטאז מופרש מבלוטות הראש שלה ומפרק את הדו-סוכר סוכרוז לשני חד-סוכרים: פרוקטוז וגלוקוז. אולם, הדבש נחשב בכל זאת ראוי לאכילת שומרי כשרות, מפני שכמות החומר זעומה והיא בטלה בשישים, או מפני שהאנזים נחשב כהפרשה בלבד שאין בה צורך כעת, אחרי גמר תהליך ייצור הדבש, ולכן אינו אסור באכילה.
פרט לערכו התזונתי, הדבש שימש כאמצעי חירום לטיפול נפשי למי שנתקף ב"בולמוס": .
הרמב"ם מייעץ לנהוג בזהירות בדבש: .
בספר משלי, מוזכר הדבש מספר פעמים בשני הקשרים הפוכים: פעם אחת נאמר כי כדאי לאכול דבש, ובפעם אחרת נאמר שאכילת דבש רבה מידי עלולה להזיק:
.
.
מנהגים ואמונות הקשורים בדבש
אמונה אוניברסלית היא שאכילת דבש במשך 30 יום לאחר החתונה מבטיחה שהנישואים יהיו מתוקים, שטופי אהבה והבנה. 30 יום הם פרק הזמן בו מקיף הירח את כדור הארץ, על כן התקופה הזו קרויה ירח דבש (Honey Moon).
אצל עמים שונים רווחה הדעה כי דבש מגביר את אונו של הגבר. בשל כך היה נהוג אצל שבטי הטווטונים בגרמניה להשקות בני זוג שזה עתה נישאו ביין דבש (תמד), כל יום במשך שלושים יום לאחר החתונה. מסופר על אטילה ההוני שהיה מוהל דבש בחלב סוסות בשל האמונה כי משקה זה מגביר את אונו. מאותה סיבה היו קיימים שבטים במרוקו שנהגו להלעיט את החתן המיועד בדבש לפני חתונתו.
אצל עמים שונים שימש הדבש בטקסי הקבורה. בסין, ביוון ובמצרים העתיקה נהגו לשים כלים עם דבש ליד גופת המת כדי שישמש לו מזון כאשר ישוב לחיים.
בחגים יהודיים קיימים מספר מנהגים הקשורים לדבש, הבולטים ביניהם:
אכילת תפוח בדבש בראש השנה – איחולים לשנה טובה ומתוקה.
דבש בעוגות בחג מתן תורה (חג השבועות) – עדות לאיכות התורה.
במסורת היהודית נמצא הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306.
ישנו מנהג שבתחילת הלימודים של הילד בתלמוד תורה הוא אוכל עוגיות בצורת אותיות עבריות או מלקק את צורת האותיות הכתובה בדבש, על מנת שלימוד התורה יהיה לו מתוק כדבש. יהושוע סובל, מזכיר את העניין בשירו "אצלנו בכפר טודרא".
טבעונים רבים אינם אוכלים דבש על אף שמקורו צמחי, משום שטכנית מקורו בבעל־חיים.
ייצור הדבש
צוף הפרחים
שמאל|ממוזער|250px|איסוף הצוף
דבורי הדבש מכינות דבש לשתי מטרות. ראשית, כמזון לעצמן. דבורת הדבש ניזונה בדרך כלל מאבקת פרחים זכרית (פולן), המכילה חלבונים, מינרלים וויטמינים, ומצוף הפרחים, המכיל כמות רבה של סוכר. הדבש נשמר כמזון לדבורים לתקופה קרה שבה לא ניתן למצוא פרחים. שנית, כמזון לזחלים. הדבורים מאכילות את הזחלים הן במזון מלכות והן בדבש, כאשר הזחלים המיועדים להיות מלכות מוזנים במזון מלכות בלבד.
חומר הגלם הנפוץ ביותר ליצור הדבש הוא צוף הפרחים. הוא מופרש בצמח מבלוטות באזורי הפריחה של הצמח הקרויים: צוּפָנִים. הצוף הטרי הוא נוזל מימי, שקוף ומתקתק. הרכבו הכימי תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. מסוגים שונים של צוף ייווצרו סוגים שונים של דבש.
הצוף מכיל: מים בריכוז שבין 60% ל-90% (בדרך כלל הדבורה לא תאסוף צוף שריכוז המים בו גבוה מ-85%), פחמימות בצורת סוכרים בריכוזים שונים, חומצות אורגניות שונות, וכן כמויות זעירות של ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע (פִּיגמֶנְטִים) וחומרים אֲרוֹמָטִיים הנותנים לדבש את צבעו וריחו ומרכיבים כימיים נוספים שונים בהתאם לסוג הפרחים.
הצוף הוא בדרך כלל חומצי (pH שבין 2.7 ל-6.4), אך קיימים סוגי צוף בסיסיים (עד ל-9.1 pH). יש פרחים בהם רוב הסוכרים הם חד־סוכרים: פרוקטוז (סוכר פירות), וגלוקוז (סוכר ענבים) - זה הרכב הצוף בפרחים מואבקי פרפרים ועטלפים. בפרחים המואבקים על ידי דבורת הדבש רוב הסוכר בצוף הוא דו־סוכרים: בעיקר סוכרוז.
צמחי הדבש
מגוון הצמחים שמפרחיהם יונקות הדבורים צוף לדבש הוא נרחב למדי.
בארץ ישראל יש שתיים-שלוש עונות פריחה ולכן כמעט תמיד יש לדבורים פרחים כמקור לצוף. בישראל נוהגות הדבורים לאסוף צוף מפרחים של מעל למאה מינים שונים של צמחים. חלק מהצמחים הם צמחי תרבות כדוגמת ההדרים (שמהם מיוצר רוב הדבש בארץ) וחלקם צמחי בר כדוגמת קידה שעירה. להלן רשימה חלקית מאוד של צמחי הדבש של ארץ ישראל:
ממוזער|250px|פרי הדר. רוב הדבש בארץ מיוצר מצוף הנאסף מפרחים של פרי הדר, כגון תפוז, לימון, אשכולית ועוד.
אבוקדו (Persea americana)
אזוב מצוי (Majorana syriaca)
אספסת (Medicago)
אקליפטוס המקור (Eucalyptus camaldulensis)
דרדר מצוי (Centaurea iberica)
הדרים (Citrus)
חמנית (Heliantus)
חרוב (Ceratonia siliqua)
לוטם (צמח) (Cistus)
לימון
מרווה משולשת (Salvia fruticosa)
פטל קדוש (Rubus sanguineus)
קידה שעירה (Calycotome villosa)
שקד מצוי (Prunus amygdalus)
תלתן ארצישראלי (Trifolium palestinum)
שלמון יפואי (Cephalaria joppensis)
בארצות הברית מפיקים דבש מכ-300 סוגי צמחים. הפופולריים ביותר הם:
הדרים (Citrus)
כוסמת (Fagopyrum esculentum)
עצי Tupelo (הסוג Nyssa במשפחת Nyssaceae)
תלתן (הסוג Trifolium)
פטל שחור (Rubus fruticosus)
אוכמניות (Vaccinium corymbosum)
תחליפי צוף
טל דבש
טל דבש הוא נוזל מתוק המופרש מכנימות. הכנימות נוהגות למצוץ את מוהל הצמחים ולהפריש את חלקו על העלים והפרחים של הצמח עליו הם מצויות, כשהוא מעורבב באנזימים שמקורם במערכת העיכול של החרק. התוצאה היא נוזל שתכולת הסוכרים בו גבוהה, הקרוי טל דבש או מָן. בהיעדר פריחה, למשל במדינות שאקלימן קר, נוהגות הדבורים לאסוף את טל הדבש כתחליף לצוף. הדבש המופק מטל דבש, צבעו כהה וטעמו עז, והוא באיכות ירודה בהשוואה לדבש המופק מצוף. לדבש המיוצר מטל דבש שמקורו ביערות אורן יש ביקוש במקומות מסוימים באירופה ובטורקיה, בשל האמונה שלדבש זה תכונות מרפא.
סוכר
בהיעדר פריחה, למשל במדינות שאקלימן קר, נוהגים המגדלים להאכיל את הדבורים בסוכר. התקן הישראלי לדבש קובע הגבלות על שיטת האכלה זו. המשיכה של דבורים לחומרים מתוקים הביאה במקרה אחד ליצירת דבש בגוונים בלתי שגרתיים של כחול וירוק, לאחר שהדבורים גילו פסולת ממפעל שוקולד של חברת מארס בצרפת שהכילה את צבעי המאכל של סוכריות M&M's.
העברת הצוף לכוורת
איסוף הצוף מתבצע על ידי הדבורים מדי יום בתקופת הפריחה. איסוף הצוף מבוצע על ידי הדבורה העמלה בלבד. במשך גיחה אחת הנמשכת כחצי שעה, אוספת הדבורה צוף מ-50 עד 100 פרחים. הצוף נאסף מאותו סוג של פרחים. הדבורה זוכרת את מיקום הפריחה ממנה אספה צוף, והיא מסוגלת לשוב אליו. יותר מכך, הדבורה מסוגלת להעביר מידע זה לדבורים אחרות בכוורת באמצעות ריקוד מיוחד, המעביר מידע הן על הכיוון והן על המרחק של הפרחים מהכוורת.
הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך לתוך חלק בקיבתה הקרוי "קיבת הדבש". בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך במערכת העיכול של הדבורה. כמות הצוף שדבורה מביאה לכוורת בגיחה אחת נעה בין 40 מ"ג ל-70 מ"ג.
כבר במעופה מהפרחים לכוורת, מוסיפה הדבורה לצוף נוזל המופרש מבלוטות המצויות בקדמת הפה שלה, המכיל בעיקר אנזימים מפרקי סוכרים: אינוורטאז, דיאסטאז וגלוקוז אוקסידאז. הדבורה נוהגת לינוק את הצוף מקיבתה לחדקה כמה פעמים במשך המעוף על מנת לערבל אותו עם האנזימים. תהליך זה מתחיל את העיבוד של הצוף לדבש.
עיבוד הצוף לדבש
שמאל|ממוזער|200px|חלת דבש. תאי הדבש חתומים בציפות דונג אותן מסירים בעת הרדיה
בהגיעה לכוורת מפרישה הדבורה את אגל הצוף לאחד התאים בחלת הדבש (העשויים משעווה שהדבורים מייצרות בעצמן) לשם עיבוד מאוחר יותר, או מעבירה אותו ישירות לדבורה פועלת אשר בולעת אותו אל קיבת הדבש שלה ומיד מפרישה אותו אל בין שתי לסתותיה, שם הוא נחשף לזרמי האוויר הנוצרים בגלל נפנוף כנפי הפועלות שבפתח הכוורת עד שהוא מתייבש ותכולת המים בו יורדת עד 10-20% מהחומר היבש. בפתח כל כוורת עמלות כ-12 דבורים על הזרמת אוויר רצופה לכוורת, לשם שמירה על מזג אוויר קבוע וייבוש הצוף.
הרכבו של הצוף משתנה בקיבת הדבש של הדבורה, בנוכחותם של אנזימים וחומרי עיכול שונים, בתהליך שבו מתייבשים נוזלי הצוף וחלק גדול מהסוכרוזה הופך לפרוקטוזה ולגלוקוזה. דבש מכיל בממוצע בין 17% ל-20% מים בעוד שבצוף המובא לכוורת ריכוז המים הוא בין 60% ל-90%. ריכוז המים בצוף קובע את כמות הדבש שתתקבל מהצוף. מ-4 ק"ג של צוף שבו ריכוז המים הוא 80% יתקבל בדרך כלל ק"ג של דבש. מעריכים כי ייצור ק"ג דבש אחד דורש עמל של יותר ממיליון מעופים של דבורים.
כשהדבש מוכן והתא מלא, חותמות הדבורים את פתח התא בשעווה שהן מייצרות. מטרת חתימת התא למנוע את קלקול הדבש הנוטה לספוח מים בהיותו חומר היגרוסקופי (כלומר סופח מים). הדבש נשמר גם בשל מי החמצן (H2O2) שנוצרים בדבש כתוצאה מפעולת האנזים גלוקוז אוקסידאז. מי החמצן, שהם חומר משמר בשל פעילותם האנטי בקטריאלית, נהרסים באוויר וחתימת התא בשעווה מונעת זאת. בתנאים אלה יכול הדבש להישמר זמן רב.
רדיית הדבש
את הדבש רודים כיום בעיקר בשיטות מכניות. תהליך הרדייה מורכב מהשלבים הבאים:
הסרת מעטה השעווה החותם את תאי הדונג בהם מצוי הדבש. פעולה זו נעשית באמצעות סכין מיוחד או בתהליך ממוכן.
סִרכּוּז (צנטריפוגציה) של חלת הדבש. לא ניתן להוציא את הדבש מהתאים שמהם הוסרה חותמת השעווה בעזרת כוח המשיכה בלבד ולשם כך מפעילים צנטריפוגה.
סינון ושקיעה. הדבש המופק באמצעות הצנטריפוגה מועבר בצינורות לבריכות השקעה בהם הדבש מאוחסן למספר ימים. חלקי דבורים מתות ופרורי שעווה צפים כלפי מעלה ומוסרים מהדבש.
פיסטור: שלב לא הכרחי. מטרת הפיסטור היא לנטרל את השמרים שבדבש על מנת למנוע תסיסה, למנוע התגבשות ולהגדיל את צמיגותו של הדבש. הפיסטור נעשה על ידי חימום הדבש. קיימות כמה שיטות, למשל - חימום הדבש במשך שתי דקות לטמפרטורה של 77 °C וקירורו מיד ל-54 °C. בשלב זה קיימת הסכנה שחימום מוגזם יכול לקלקל את הדבש.
אחסון. הדבש הנקי מועבר למכלים בהם הוא מאוחסן עד שיועבר לכלים בהם יימכר. התנאים האידיאליים לאחסון דבש הם מקום חשוך, טמפרטורה נמוכה (מתחת ל-11 °C או בטווח של 21 °C ל-27 °C באריזה בריק), ולחות יחסית של 60%-80%.
בתנאים מיטביים ניתן לרדות כ-30–40 ק"ג דבש מתא כוורת אחד בעונה. תנובת הדבש השנתית בישראל היא 3,600 טון ובעולם היא מוערכת בכ-800,000 טון.
סוגי הדבש
ההרכב הכימי של צוף הפרחים קובע את סוג הדבש שייווצר בסופו של דבר. ככלל, ככל שצבעו של הדבש כהה יותר גם טעמו וריחו עזים יותר. יש סוגי דבש שמקורם בעיקר בסוג אחד של פרחים (דבש מוֹנוֹפְלוֹרי או דבש זני), ויש סוגי דבש שמקורם בשילוב מספר סוגי פרחים (דבש פּוֹלִיפְלוֹרי). את הפרחים שהצוף מהם היווה מקור לדבש מסוים יודעים לזהות בשתי צורות:
על פי הידע של הדבוראי היכן מיקם את הכוורות, ואילו סוגי פרחים פרחו באותה עונה.
על פי בחינה של גרגרי אבקת הפרחים המצויה בדבש. בעת שהדבורה אוספת צוף מהפרח היא גם נוטלת ממנו גרגרי אבקה זכריים המתערבבים בצוף. גרגרי האבקה הם ייחודים לכל צמח והם במידה מסוימת סוג של "טביעת אצבעות" של הצמח. חקר פולן בדבש קרוי מליסופלינולוגיה (Melissopalynology), והוא משמש אמצעי לאימות טענות בדבר מקורו של הדבש, במיוחד כשמדובר בסוגי דבש יקרים במיוחד.
סוג הצמחים שמצוף פרחיהם מופק דבש משתנה מאזור לאזור ומעונה לעונה. כאמור בישראל מפיקים דבש מלמעלה מ-100 סוגים של צמחים, ובארצות הברית מפיקים דבש מלמעלה מ-300 סוגים של צמחים. להלן הסוגים הידועים:
דבש מפרחי הדרים - הדבש הנפוץ ביותר בארץ ובארצות הברית. גונו בהיר.
דבש מפרחי עץ גרווילאה חסונה (Grevillea robusta) - גונו כמעט כתום וכהה למדי. מופיע בצורת כתמים עגולים ונפרדים בגונם-בחלת הדבש.
דבש מפרחי אקליפטוס - גון הדבש וטעמו משתנים בהתאם למין האקליפטוס (לאקליפטוס כמה מאות מינים), אבל בדרך כלל גונו כהה וטעמו עז, מריר קמעה.
דבש מפרחי בר - סוגים רבים של צמחים בהם, תלתן, מרווה, עירית, חצב וכו'. גון הדבש וטעמו משתנים בהתאם לצמחי הבר המשוחרים.
דבש מפרחי כוסמת - דבש בגוון חום כהה בעל טעם עז במיוחד.
דבש מפרחי אבוקדו - גון הדבש כהה וטעמו עז. מכיל כמויות גבוהות של אשלגן.
דבש מפרחי עץ Tupelo - זהו סוג עץ הצומח במזרח ארצות הברית. זהו דבש יקר יחסית. לדבש גוון ענבר זהוב עד ירקרק. טעמו עדין ומיוחד. בשל תכולת הפרוקטוז הגבוהה שבו, הדבש אף פעם אינו מתגבש.
דבש מפרחי עץ ה-Leatherwood (Eucryphia lucida) הגדל באי טסמניה השייך לאוסטרליה - דבש זה, שגונו זהוב וטעמו עז, נחשב כמעדן ולכן משווק במחירים גבוהים במעדניות ברחבי העולם.
דבש מאנוקה: דבש מפרחי Manuka (Leptospermum scoparium) – זהו מין אנדמי של עץ התה הגדל בניו זילנד. לדבש המופק מפרחיו מייחסים תכונות מרפא ולכן מחירו גבוה.
דבש קורבצולו (באיטלקית: Miele corbezzolo) - דבש מפרחי קטלב משונן, עץ שגדל בר באגן הים התיכון, ונפוץ בסרדיניה, שם רדו דבש זה כבר בתקופת האימפריה הרומית. העץ פורח בשלהי הסתיו, כשגשום וקר והדבורים מתקשות לצאת מהכוורת, ופרחיו הלבנים מייצרים חצי מכמות הצוף של פרחים אחרים. עובדות אלו הופכות את הדבש לנדיר ולכן לדבש יקר. צבעו ענבר כהה והוא מקבל גוון חום בהיר כשהוא מתגבש. לדבש טעם מר ונוהגים להוסיף אותו למשקאות כמו קפה ולקינוחים פופולריים בסרדיניה כמו "סדס".
צורות שיווק הדבש
דבש נוזלי. הצורה הנפוצה ביותר. הן לאכילה והן כתוסף למזונות ולאפיה.
חלת דבש. השעווה הבונה את התאים ניתנת לאכילה. לעיתים נוהגים לשווק דבש נוזלי שלתוכו מוספים חתיכות של חלת דבש.
דבש שהתגבש באופן טבעי.
דבש מוקצף הקרוי גם דבש מוקרם. דבש שבתהליך הייצור שלו עבר התגבשות אחידה והוא נוח יותר למריחה על לחם, לכן במדינות מסוימות מעדיפים אותו על דבש נוזלי.
מוצרי דבש
אלה מוצרים שבהם הדבש משמש מרכיב עיקרי:
דבש מיובש - דבש שעבר תהליך ייבוש (דהידרציה). על מנת שעדיין יהיה נוזלי, נוספו אליו מרכיבים אחרים.
מוצרי כוורת – מוצרי הכוורת האחרים :"מזון מלכות" ו"פולן" (אבקת גרגרי צמחים) נמכרים בדרך כלל כשהם מהולים בדבש.
דבש עם תוספים – דבש שנוספו לו פירות, צבע מאכל או חומרי טעם.
דבש מתובל – דבש שאליו הוספו תבלינים, צמחי תבלין, קליפות תפוז וכו'.
דבש שחייב באישור
דבש כשר – דבש שכל תהליכי ייצורו נעשו בהשגחה על הכשרות.
דבש אורגני – בארצות הברית, דבש שהארגון שייצר אותו עומד בתנאים שמעמידה מחלקת החקלאות של ארצות הברית (USDA) לחקלאות אורגנית.
תכונות והרכב כימי של הדבש
ההרכב הכימי של הדבש נחקר בצורה נרחבת ונמצאו בו מעל ל-180 מרכיבים כימיים. חלקם משותפים לכל סוגי הדבש וחלקם ייחודים לדבש מסוג מסוים. הנתונים בטבלה להלן מייצגים ערכים ממוצעים ונלקחו מתוך נתוני USDA (משרד החקלאות האמריקני).
ההרכב הכימי של הדבשהמרכיב אחוזפרוקטוז (סוכר פירות)38.5גלוקוז (סוכר ענבים)31.0מים17.1מלטוז (סוכר לֶתֶת)7.2סוכרוז (סוכר לבן)1.5טרי־סוכרים ופחמימות נוספות 14.2מינרלים, ויטמינים2 ואנזימים30.5
הערות
חלבונים: 0.266%, חומצות אמינו: 0.1-0.05%.
ריכוז המינרלים והוויטמינים בדבש נמוך ביותר, לכן דבש אינו יכול לשמש כמקור לוויטמינים ומינרלים לאדם. הדבש אומנם מכיל חומרים נוגדי חימצון כדוגמת פינוקמברין (pinocembrin), פינובנקסין (pinobanksin), כריסין (chrysin) וגלגין (galagin), אך ניסויים קליניים הראו כי בניגוד לטענה נפוצה אין לחומרים נוגדי חימצון השפעה במניעת מחלות לב וסרטן.
רשימת האנזימים בדבש ותפקידיהם:
אִינְוֶרְטָז (Invertase) – האנזים החשוב ביותר: מפרק את הדו־סוכרים (למשל סוכרוז) והטרי־סוכרים לחד־סוכרים (גלוקוז ופרוקטוז).
דִיאַסְטָז (Diastase), קרוי גם עֲמִילָז (Amylase) – מפרק את העמילן לסוכרים.
גלוקוז אוקסידאז (Glucose oxidase) – מפרק את הגלוקוז לגלוקונולקטון ומי חמצן.
קטלז (Catalase) – מפרק מי חמצן למים וחמצן.
פוספוטז חומצי (Acid phosphatase) – מסיר זרחות אנאורגניות.
מקורם של שלושת האנזימים הראשונים בבלוטות קדמת הפה של הדבורה, שני האנזימים האחרונים (קטלז ופוספוטז חומצי) מקורם בצוף הפרחים ולכן לא מצויים בכל סוגי הדבש.
תכונות הדבש
צפיפות: בין 1.40 ל-1.44 (ב-20 °C).
גוון: משתנה בין סוגי הדבש השונים. נהוג למדוד את גון הדבש על פי סולם פּפוּנד (Pfund scale), ועל פיו הערך לגוון הבהיר ביותר (שקוף כמים) קטן מ-8 מ"מ והערך הכהה ביותר (ענבר כהה) גדול מ-114 מ"מ.
טעם וריח – הטעם והריח של הדבש נקבעים לפי התרכובות הארומטיות שבצוף הפרחים כדוגמת: איזופרפנול, אתנול, פורמלדהיד וכו'. ככלל, ככל שהדבש כהה יותר כך טעמו עז יותר ולכן מחירו נמוך יותר.
חומציות הדבש ב-pH: 3.9 (הטווח 3.4-6.1). אחוז החומצות האורגניות בדבש: 0.57% (הטווח 0.17-1.17) בעיקר חומצה גלוקונית.
ערך קלורי: ב-100 גרם דבש יש 304 קלוריות (64 בכפית).
מתיקות: מידת המתיקות של הדבש תלויה ביחס בין כמות הגלוקוז, שמתיקותו נמוכה יחסית, לכמות הפרוקטוז, שמתיקותו גבוהה יותר. באופן כללי, מתיקות הדבש בדרך כלל דומה לזו של סוכר לבן.
התגבשות דבש הוא תמיסה רוויה מאוד של סוכר והגלוקוז שבדבש נוטה להתגבש. תהליך ההתגבשות המהיר ביותר קורה ב-14 °C. ניתן להחזיר את הדבש למצב נוזלי על ידי חימום, אך החימום פוגע בכמה מהרכיבים. צבע הדבש לאחר חימום בהיר יותר מהצבע המקורי.
צמיגות – צמיגות הדבש תלויה בסוג הדבש, בריכוז המים בדבש ובטמפרטורה. הגדלת ריכוז המים בדבש ב-1% שוות ערך מבחינת הצמיגות לעליית הטמפרטורה ב-3.5 °C.
אורך חיים – כל עוד ריכוז המים בדבש נמוך מ-18%, הדבש יכול להישמר לתקופה ארוכה מאוד. ריכוז מים גבוה יותר מאפשר לשמרים שבדבש תהליך תסיסה הגורם לקלקול הדבש.
עמידות לאורך זמן - בשל היכולת האנטיספטית שלו יש לדבש יכולת להישמר מאות עד אלפי שנים.
פעילות אנטי בקטריאלית – מגוון סיבות גורמות לתכונות האנטי בקטריאליות של הדבש: pH נמוך (סביבה חומצית), הימצאות מי חמצן בדבש, תכולת חלבונים נמוכה, צמיגות המגבילה את כמות החמצן המומס המעודד פעילות בקטריאלית, וחומרים שונים המצויים בדבש: ליזוזים, חומצה פנולית, פינוקמברין ועוד. חימום הדבש עלול לפגוע בתכונה זו.
מקדם שבירה: מקדם השבירה נע בין 1.504 בתכולת מים של 13% ל 1.474 בתכולת מים של 25%
השימושים בדבש
מקור תזונתי – זהו השימוש העיקרי שעושים בדבש האדם והדבורה. הדבש הוא מקור לסוכרים ומשמש כממתיק טבעי. עם זאת אין להגזים באכילת דבש, ומומלץ שדבש יהווה לא יותר מ-10% מכלל הפחמימות שאדם צורך ליום.
מרכיב במתכונים – דבש מקובל כתוסף באפיה, כתוספת בבישול בשרים, ירקות, פירות, דגנים וכו', כתוספת למשקאות כגון תה. הדבש משמש כאמצעי ליצור ברק (זיגוג) על עופות בתנור וכו'.
יין (Mead) – ביוון העתיקה, ברומא ואף בימינו במקומות שונים בעולם נהוג להכין יין מדבש. היין נוצר מתסיסה של דבש שנוספו לו מים.
תרופה – הדבש הוא אחד ממוצרי הדבורה המשמשים בסיס לאפיתרפיה, תחום ברפואה האלטרנטיבית. תכונותיו הרפואיות של הדבש היו ידועות כבר מימי קדם. היום אנו יודעים כי הסיבה לכך היא הפעילות האנטי בקטריאלית של הדבש. תנאי בסיסי לשימוש בדבש כתרופה הוא שהדבש לא חומם. צורות השימוש בדבש כתרופה הן:
אכילתו כמות שהוא או על ידי הכללתו במרקחות (עם בצל, שום או מיץ לימון).
"חבישה ביולוגית": מריחת דבש על פצעים או כוויות וכיסוי האזור המטופל בגזה. פעולה המנצלת הן את תכונת קטילת החיידקים (אנטיספטיות) שבדבש, והן את יכולת ספיחת המים של הדבש (היגרוסקופיות).
הוספת דבש לאינהלציה לטיפול במחלות דרכי הנשימה ועוד.
מחקר שנערך בקרב אינדיאנים במקסיקו הראה כי שיעור מקרי סוכרת ביניהם הייתה נמוכה כל עוד תפריטם כלל דבש ופירות וכי השיעור עלה למקובל במערב לאחר שהחלו להשתמש בסוכר לבן. קיימת טענה כי ניתן לתת לחולי סוכרת דבש, כדרך להורדת רמת הגלוקוז בדם. מאידך, ההמלצה המקובלת כיום היא להתייחס לדבש כמו לכל הפחמימות האחרות ויש להגביל את כמותו בתזונה.
שימור – הדבש בתור חומר משמר טבעי נוצל בימי קדם לשימור בשר ופירות, ולחניטה של נפטרים. המצרים השתמשו בדבש להכנת משחה לחניטה. גופת אלכסנדר הגדול שמת בבבל נשמרה במכל עם דבש לצורך קבורתו במולדתו מוקדון. בתלמוד מסופר כי הורדוס טמן גופה בדבש.
תכשירים קוסמטיים – דבש הוא מרכיב חשוב בתכשירים קוסמטיים (משחות, מסכות ותמיסות לשטיפה) שמטרתם ניקוי העור, טיפול בפצעי בגרות, מניעה וטיפול בקמטים. בנוסף, דבש לעיתים משמש כתחליף לשעווה בהסרת שיער.
שונות – בעבר השתמשו בדבש לייצור לכה וחומרי הברקה לרהיטים וקיימים רעיונות להשתמש בדבש כחומר סיכה או כחומר סופח מים במכלי דלק (רעיון זה רשום כפטנט בארצות הברית).
דבש מסוכן
דבש המופק מפרחים מסוימים, אף שאינו מזיק לדבורה האוספת אותו, עלול להיות קטלני לאדם. דוגמה לדבש מסוג זה הוא דבש מפרחי רודודנדרון (Rhododendron), הידוע גם בשמות "שושנת האלפים" ואזליאה. במקומות מסוימים נוהגים לנקות את הכוורות מיד לאחר פריחה של צמח זה על מנת למנוע אפשרות שנותרו שאריות דבש רעיל.
קיימים סיפורים בהיסטוריה על הרעלות המוניות כתוצאה מאכילת דבש רעיל מפרחי רודודנדרון, לדוגמה:
חיילים מצבא ה-10,000 של קסנופון (שנת 401 לפנה"ס) שבזזו דבש מנחילי דבורים טבעיות באזור הים השחור.
חיילים רומאיים מצבא פומפיוס בדרכם למלחמה במיתרידטס השישי, מלך פונטוס שלחוף הים השחור (המאה ה-1 לפנה"ס), שעל דרכם הוצבו בכוונה חלות דבש מפרחי רודודנדרון.
בספרות המקצועית ובמקורות רבים ברחבי האינטרנט מופיעה הטענה שגם דבש שמקורו בצוף מפרחי הרדוף הנחלים (Nerium Oleander), שהוא צמח שכל חלקיו רעילים, הוא רעיל. אלא שמחקרים משנות ה-90 של המאה ה-20 הוכיחו כי ההרדוף איננו מייצר צוף כלל, וביקורי חרקים בו נדירים ביותר. יתרה מכך, נצפו מקרים שבהם דבורי הדבש נמנעו מלגשת לפרחי ההרדוף. משום כך לא קיים תיעוד מהימן של מקרה שדבש הכיל רעלנים של הרדוף במידה משמעותית.
בוטוליזם
בארצות הברית קיימת המלצה לא להאכיל תינוקות שמתחת לגיל 18 חודשים בדבש. הסיבה לכך היא שמיצי מערכת העיכול של התינוקות אינם חומציים מספיק על מנת לקטול את נבגי חיידק ה-Clostridium botulinum. נבגיו של חיידק זה שמייצר את אחד הרעלים החזקים בטבע, הם בין היצורים היחידים השורדים בדבש. התפתחות החיידקים מתוך הנבגים עלולה לגרום למחלת הבוטוליזם שעלולה להסתיים גם במוות. אצל בוגרים חומציות הקיבה מספיקה על מנת לקטול את הנבגים, ולכן סכנה זו אינה קיימת. משרד הבריאות בישראל ממליץ לא להאכיל בדבש תינוקות מתחת לגיל שנה.
הרעלת הבוטולינום נדירה בישראל. מאז קום המדינה אירעו עשרה מקרים של הרעלת בוטולינום. שמונה עקב אכילת שימורי דגים, ושני מקרים של הרעלה של תינוקות שהואכלו בדבש נגוע. בשנת 2002 דווח על תינוק בן ארבעה חודשים וחצי שחלה בבוטוליזם עקב אכילת דבש, ומקרה נוסף של תינוק בן שבעה חודשים דווח במאי 2014.
גלריה
ראו גם
דבש בישראל
דבש ענבים
סילאן
ארגון מגדלי דבורים בישראל
דונג דבורים
לקריאה נוספת
מוריס מטרלינק, חיי הדבורים, הוצאת הדר, 1989
פבלינה פוצ'ינקובה, אפיתרפיה, בריאוטבע, 1992
אלק בריסטאו, חיי המין של הצמחים הוצאת כתר, 1993
אבשלום מזרחי, מהדבש ועד העוקץ: על מוצרי הדבורה – לבריאות, לרפואה ולהנאה, "חותם זהב" – הוצאה לאור, 1999
קישורים חיצוניים
אתר המועצה לייצור ושיווק דבש בישראל
מועצת הדבש הלאומית בארצות הברית
דבש באתר "גאמנון - צמחי מרפא"
דבש, באתר "השפה העברית" של רוני הפנר
- על סגולותיו הבריאותיות של הדבש
על דבש, הפקתו ותכונותיו הבריאותיות כתבת וידאו של ערוץ טבע הדברים במכוורת יד מרדכי
הערות שוליים
*
קטגוריה:סירופים | 2024-08-27T11:34:47 |
IrfanView | IrfanView היא תוכנה חינמית לצפייה בקובצי תמונה התומכת גם בקובצי וידאו ושמע. היא מאפשרת גם פעולות עריכה בסיסיות של קובצי תמונה והמרה מפורמט אחד למשנהו. התוכנה נכתבה על ידי Irfan Skiljan, ומכאן שמה. לתוכנה זמינים תוספים רבים, המאפשרים הרחבת היכולות שלה, למשל לטיפול בפורמטים נוספים.
תוכנה מסחרית בעלת תכונות דומות היא ACDSee.
קישורים חיצוניים
אתר התוכנה
קטגוריה:תוכנות לעיבוד תמונת מפת סיביות | 2024-04-24T18:43:30 |
Icq | REDIRECTICQ | 2004-09-30T21:38:46 |
Fortran | פורטרן (באנגלית: FORTRAN) היא שפת תכנות פרוצדורלית מהראשונות שפותחו, והראשונה עבורה נכתב מהדר. נכתבה בעיקר לשימושים מדעיים, ונמצאת בשימוש נרחב עד היום, בעיקר עבור יישומים מדעיים הדורשים חישובים תובעניים.
בגרסאות ראשונות שלה נכתב שם השפה כ-FORTRAN ובמאוחרות שונה הכתיב ל-Fortran. השפה התפתחה במידה ניכרת במהלך שנות קיומה, וגרסאות עדכניות שלה תומכות גם בתכנות מונחה עצמים.
היסטוריה
המהדר הראשון של פורטרן פותח למחשב IBM 704 בשנים 1954–1957 על ידי קבוצה של עובדי IBM בראשות ג'ון באקוס. בגרסתה הראשונה התבססה השפה על מספור השורות ושימוש נרחב בפקודת GOTO. בגרסאות הבאות טופלו בעיות אלה, ובגרסה FORTRAN 77 נוספה פקודת IF-THEN-ELSE.
שפת התכנות זכתה לתפוצה רחבה בקרב מדענים העוסקים בפיתוח תוכנה עתירת חישובים, והדבר היווה תמריץ לפיתוח מהדרים המייצרים קוד מהיר ככל האפשר. במקביל התפתחה השפה עצמה, וגרסאות בולטות שלה הן FORTRAN IV, FORTRAN 66, FORTRAN 77, Fortran 90, Fortran 95, Fortran 2003.
הגרסה Fortran 90 היוותה שדרוג מהותי, בהוסיפה לשפה הקצאת זיכרון דינמית, פעולות על מערכים, סוגי נתונים מופשטים, רקורסיה ומצביעים. Fortran 95 הוסיפה לשפה תמיכה בתכנות מקבילי.
התקן האחרון של השפה, שפורסם בשנת 2004, קרוי Fortran 2003, ובו נוספה תמיכה בתכנות מונחה עצמים וקישוריות טובה יותר עם שפת C.
יצרנים של מחשבי-על פיתחו גרסאות מיוחדות של השפה לשם ניצול תכונות מיוחדות של מחשביהם, לשם השגת ביצועים מהירים ביותר. גרסה נוספת, WATFOR, פותחה באוניברסיטת ווטרלו וזכתה להצלחה רבה באוניברסיטאות.
נאס"א השתמשה במחשבי IBM עליהם מורצת שפת התיכנות פורטרן, כחלק מהמירוץ לחלל, לאחר שההסתמכות על חישובים אנושיים הפכה פחות ופחות רלוונטית לעומס החישובים הנדרש
(הדבר מוזכר בסרט "מאחורי המספרים" ).
הקוד של הגשושיות וואיג'ר כתוב בשפת Fortran 5.
דוגמת קוד לפורטרן 77
תוכנית למציאת מחלק משותף מקסימלי
* euclid.f (FORTRAN 77)
* Find greatest common divisor using the Euclidean algorithm
PROGRAM EUCLID
PRINT *, 'A?'
READ *, NA
IF (NA.LE.0) THEN
PRINT *, 'A must be a positive integer.'
STOP
END IF
PRINT *, 'B?'
READ *, NB
IF (NB.LE.0) THEN
PRINT *, 'B must be a positive integer.'
STOP
END IF
PRINT *, 'The GCD of', NA, ' and', NB, ' is', NGCD(NA, NB), '.'
STOP
END
FUNCTION NGCD(NA, NB)
IA = NA
IB = NB
1 IF (IB.NE.0) THEN
ITEMP = IA
IA = IB
IB = MOD(ITEMP, IB)
GOTO 1
END IF
NGCD = IA
RETURN
END
הגדרות רשמיות של השפה
ANSI X3.198-1992 (R1997). Title: Programming Language "Fortran" Extended. Informally known as Fortran 90. Published by ANSI.
ISO/IEC 1539-1:1997. Title: Information technology - Programming languages - Fortran - Part 1: Base language. Informally known as Fortran 95. There are a further two parts to this standard. Part 1 has been formally adopted by ANSI.
ISO/IEC 1539-1:2004. Title: Information technology -- Programming languages -- Fortran -- Part 1: Base language. Informally known as Fortran 2003.
לקריאה נוספת
נסים פרנסיז וגדעון עמיר, שפת FORTRAN הלכה ומעשה, 1987.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-08-01T04:18:18 |
הרשות הפלשתינית | REDIRECT הרשות הפלסטינית | 2005-10-21T10:15:14 |
דגנאים | דגנאים (שם מדעי: Poales) הם סדרה גדולה של צמחים חד־פסיגיים. הסדרה מונה מעל עשרים אלף מינים, הפזורים בכל רחבי העולם, והיא לוקחת חלק חשוב במערכת האקולוגית של כדור הארץ. הסדרה מורכבת בדרך־כלל מעשבים וצמחים עשבוניים, לעיתים רחוקות מטפסים או שיחים. הפרחים קטנים לרוב, ובעלי חפים. מסודרים בתפרחות בצורות שונות, (מלבד הסוג Mayaca שלו פרחים מבודדים). הזרעים לרוב מכילים עמילן.
אחת התכונות הבולטות בקרב נציגי הסדרה היא התאמה מצוינת להאבקה באמצעות הרוח, אם כי הצורה הזאת איננה יחידה, ובמשפחות אחדות קיימת האבקה באמצעות חרקים או מים.
הסדרה מונה 18 משפחות, ובהן כ־850 סוגים ומעל 20,000 מינים. המשפחות החשובות ביותר בסדרה הן משפחת הדגניים עם כ־12,000 מינים, הגמאיים עם כ־5,000 מינים, ברומליים עם 1,400 מינים ו-Eriocaulaceae עם 1,150 מינים. בצמחיית הבר בישראל מיוצגות חמש משפחות, ובהן 340 מינים.
התפתחות ומיון
כיום סדרת הדגנאים היא המשגשגת ביותר, ובעלת חשיבות אקולוגית וכלכלית ראשונה במעלה מקרב כל הצמחים העשבוניים. על־פי הערכות מודרניות, המבוססות על ניתוח של קצב המוטציות ברמה המולקולרית ונתוני התפוצה, ראשיתם של הדגנאים לפני כ־115 מיליון שנה (אמצע תור הקרטיקון) באמריקה הדרומית. השרידים המאובנים העתיקים ביותר הידועים כיום כוללים אבקה ופירות והם שייכים לקרטיקון העליון.
המיון המודרני נוטה לכלול בסדרת הדגנאים את שמונה־עשרה המשפחות הבאות:
ברומליים (Bromeliaceae, משפחת האננס)
גמאיים (Cyperaceae) - בו הסוג גומא
דגניים (Poaceae)
כדורניים (Sparganiaceae)
סופיים (Typhaceae)
סמריים (Juncaceae) - בו המין סמר חד
Anarthriaceae
Centrolepidaceae
Ecdeiocoleaceae
Eriocaulaceae
Flagellariaceae
Hydatellaceae
ז'ואנוויליים (Joinvilleaceae)
Mayacaceae
Rapateaceae
Restionaceae (רסטיוניים ?)
Thurniaceae
Xyridaceae
חשיבות כלכלית
המשפחה החשובה ביותר מבחינה כלכלית היא משפחת הדגניים, המספקת מזון לאדם (חיטה, אורז, קנה סוכר), הדשא שבשטחי מרעה, ועוד. כמו כן יש לציין את האננס ממשפחת הברומליים. משפחת הגמאיים מתאפיינת בעיקר בעשבים שוטים שלה, כגון גומא הפקעים, אבל יש לה גם חשיבות היסטורית, שכן המין גומא הפפירוס שימש בעבר להכנת נייר. ליתר המשפחות שימוש מוגבל בתעשיות מקומיות כחומר להסקה, לבניה כפרית, צמחי נוי וסידורי פרחים, שזירת כובעים וסלים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1903
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קונקל סמול
קטגוריה:סדרות צמחים | 2023-04-02T07:20:05 |
פטון (טנק) | שמאל|ממוזער|240px|M60 פטון
פטון הוא הכינוי שניתן לסדרת טנקים אמריקאית, שיצורה החל בשנות ה-40 המאוחרות של המאה ה-20 ונמשך עד לשנות ה-80 של המאה ה-20. הטנקים נקראים על שם הגנרל ג'ורג' פטון. טנקי הפטון שירתו בצבאות רבים בכל העולם, וגרסאות מתקדמות של הטנקים משרתות עד היום. במשך שנים היה הפטון הטנק המוכר והנמכר ביותר במערב. טנקים רבים מדגמי פטון השונים שירתו בצה"ל תחת השם מגח.
טנקי הסדרה
M46 פטון
M47 פטון
M48 פטון
M60 פטון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טנקים אמריקאיים
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים | 2020-03-31T22:31:25 |
רצח חנית קיקוס | ממוזער|250px|חנית קיקוס
רצח חֵנית קיקוס הוא פרשת אינוסה ורציחתה של חנית קיקוס נערה כבת 17 מאופקים ב-10 ביוני 1993 שהפכה לאחת הפרשות הפליליות המפורסמות בישראל בשל המחלוקות סביב זהות הרוצח וההרשעות השנויות במחלוקת.
סלימאן אל-עביד, בדואי כבן 40 שהתגורר בעיירה רהט הורשע באונס וברצח ונדון למאסר עולם.
הרצח וחקירתו
ב-10 ביוני 1993 קיקוס הייתה בדרכה כדי להשתתף במסיבת יום הולדת של חברתה בבאר שבע. היא הובאה לטרמפיאדה שבפאתי עיר מגוריה אופקים סמוך לשעה 19:45 שם נצפתה עומדת בשעה 20:10, ולאחר מכן נעלמו עקבותיה.
ב-18 ביוני 1993 שמונה ימים לאחר היעלמותה של קיקוס, עצרה המשטרה את סלימאן אל-עביד, בדואי כבן 40 שהתגורר בעיירה רהט הסמוכה לבאר שבע. באותה עת עבד אל-עביד כמפעיל דחפור כבד במטמנת "דודאים". למעצרו הובילה עדותו של נהג משאית המשמשת להובלת אשפה למזבלה. הלה סיפר למשטרה, כי בעת שהגיע לבור הזבל שבמזבלה, סמוך לחצות בלילה שבו נעלמה המנוחה, מצא את אל-עביד יושב במכונית של מעבידו. לדבריו, שאל את אל-עביד מדוע הוא יושב שם ואינו נוהג בדחפור, ואל-עביד ענה כי השומר בשער המזבלה מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף השומר, וכי הוא אינו רוצה להפריע לו. למחרת, משנודע לנהג המשאית כי קיקוס נעלמה, התעורר בו החשד כי זו הבחורה שעליה דיבר אל-עביד, ולכן דיווח למשטרה על שיחתו עם אל-עביד. מאוחר יותר, משיחה עם אל-עביד, הבין כי קיקוס נטמנה בזבל שבמזבלה, וגם על כך דיווח למשטרה. אל-עביד נחקר מספר פעמים בעניין. הוא הכחיש בחקירותיו את האירועים. גם שומר המזבלה הכחיש מכל וכל.
מאוחר יותר הכניסה המשטרה מדובב לתא המעצר של אל-עביד. במהלך השיחה הודה אל-עביד בפני המדובב באינוסה של קיקוס, ברציחתה במכות ובחנק, ובהשלכת גופתה "בתוך בורות ליד כביש". בעקבות זאת הודה אל-עביד בפני החוקרים באונס וברצח קיקוס. הוא שחזר את המעשה שהודה בו. באותה התקופה, טען בפני אנשים אחרים כי הודה בדבר שקר.
הדיון המשפטי
אל-עביד הורשע באונס וברצח קיקוס בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הוא ערער על ההרשעה.
ב-10 ביוני 1995, שנתיים בדיוק לאחר היעדרותה של קיקוס, ובעת שהערעור עמד בפני בית המשפט העליון נתגלו באופן מקרי שרידי גופתה בבור ניקוז בפאתי באר-שבע, הרחק מהמקום בו נטען שאל-עביד זרק את גופתה. הדיון בפרשה הוחזר לבית המשפט המחוזי למשפט חוזר ואל-עביד הורשע שוב, למרות שלא נמצא קשר בינו לבין הגופה ומקום מציאת הגופה.
בערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון זיכה אותו מרצח, אך הותיר את ההרשעה באונס על כנה. בעקבות פסק הדין ממנו עולה שאל-עביד אנס את חנית אך לא רצח אותה, מסקנה שנחשבה אבסורדית, הגיע העניין לדיון נוסף בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים. בהרכב זה הורשע אל-עביד גם ברצח, ונגזר עליו עונש מאסר עולם.
הדיון הנוסף בפרשה זו מהווה תקדים חשוב בדיני הראיות הישראליים. השאלה המשפטית עסקה בדינה של ההודאה. החוק בארץ אוסר על הרשעת אדם על-סמך הודאתו בלבד, ומחייב שיהיה "דבר מה נוסף" המחזק את הפרטים שנמסרו בהודאה. בתקדים זה קבע בית המשפט מהו "דבר מה נוסף", עד כמה הוא צריך לעמוד על רגליו שלו, מהו משקלה הראייתי של ההודאה, ומתי ראוי להרשיע אדם למרות סתירות שבין פרטי הודאתו ובין ממצאים חיצוניים. כך, הדגישו שופטי המיעוט שזיכו את אל-עביד, כי בכל חקירותיו הצביע אל-עביד על מקומות קבורה שגויים. לבסוף נמצאה הגופה במקום אחר מאלה שנמסרו על ידיו.
באפריל 2006 דרש אל-עביד משפט חוזר בטענה שהרוצח האמיתי עדיין חופשי. הדרישה הוסברה במספר נימוקים, ביניהם ראיות שהמשטרה התעלמה מהן לאחר הרצח, כגון דרך הגעתה הבלתי-ידועה של קיקוס לטרמפיאדה באופקים: אביה העיד שחיכתה בצומת גילת, ונסיבות הגעתה לטרמפיאדה אינן ידועות. משפחתה של קיקוס תומכת בדרישה מתוך רצון להגיע לחקר האמת. במרוצת השנים אף פקפקו בני המשפחה בהיותו של אל-עביד הרוצח האמיתי.
על אף הרשעתו של אל-עביד בכל הערכאות האפשריות, נתבקשה שופטת בית המשפט העליון לשעבר, מרים בן-פורת, על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן, לגבש חוות דעת על כל הפרשה. בן פורת הגיעה למסקנה כי אשמתו של אל-עביד אכן הוכחה, והרשעתו מוצדקת. בן פורת הסתמכה על הראיה כי אל-עביד ביקר במטמנה בליל הרצח, למרות הכחשותיו לכך, על מסירת פרטים שלא היו ידועים למשטרה, ועל סמך התבטאויות מחשידות בנוסף להודאתו. בן פורת המליצה לקצוב את עונשו מנימוקים שונים, ובהם העובדה כי אל-עביד בעל פיגור שכלי גבולי, בשל העובדה כי כבר ריצה 15 שנות מאסר, ובשל תפיסת הציבור את ההרשעה שניתנה ברוב קולות ולא פה אחד.
באפריל 2008 החליט שר המשפטים דניאל פרידמן, לקבל את המלצת בן פורת, והמליץ בפני נשיא המדינה, שמעון פרס, לקצר ב-6 שנים את עונשו של אל-עביד, שכבר נקצב ל-33 שנות מאסר. הנשיא קיבל את ההמלצה, וב-24 ביוני 2009 קיצר את עונשו של אל-עביד ל-27 שנות מאסר. משפחת קיקוס הביעה הקלה לנוכח קיצור עונשו של אל-עביד, ואבי המשפחה טען כי "כולם יודעים שאל-עביד הוא לא הרוצח". בפברואר 2015 דחה בית המשפט העליון את בקשתו של אל-עביד למשפט חוזר.
ב-17 ביוני 2020 השתחרר אל עביד ממאסרו.
הנצחת חנית קיקוס
רוני אחיאל כתב ב-1994 את השיר "חנית", המביע תקווה למציאתה של קיקוס,, ועל פי בקשת המשפחה השיר בוצע על ידי הזמר אוריאל שלומי בטרם נמצאה גופתה. בעקבות השיר, הוציא שלומי אלבום שלם בשם "אם את שומעת תעני" בעיבודו של בצלאל גלעדי.
על שמה של קיקוס קרוי רחוב בעיר מגוריה אופקים.
לקריאה נוספת
דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושברה, הוצאת ידיעות ספרים 2013, עמ' 546–547
קישורים חיצוניים
דנ"פ 4342/97 ודנ"פ 4530/97 העתירה לדיון נוסף בתיק בבית המשפט העליון
עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, רצח חנית קיקוס: הסיפור האמיתי, באתר nrg
הערות שוליים
קטגוריה:פרשיות רצח בישראל
קטגוריה:פרשיות אונס בישראל
קטגוריה:1993 בישראל
קטגוריה:רצח קטינים בישראל
קטגוריה:אלימות נגד נשים: ישראל | 2024-09-19T09:22:56 |
טבח מערת המכפלה | טבח מערת המכפלה הוא פיגוע ירי שהתרחש ב-25 בפברואר 1994 (פורים ה'תשנ"ד ואמצע חודש הרמדאן), ובו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון. את הפיגוע ביצע ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע. זהו פיגוע ההמונים הראשון לאחר חתימת הסכמי אוסלו, והפיגוע הגדול ביותר של טרור יהודי מאז קום המדינה. הפיגוע הוביל לתגובות קשות בציבור הפלסטיני, ולשורת פיגועי נקמה מצד חמאס. הפיגוע ספג ביקורת רבה ותגובות קשות בציבור הישראלי והוביל להקמת ועדת שמגר.
גולדשטיין היה פעיל בתנועת כך, ובין השאר הופיע במקום השלישי ברשימתה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרהרשימות המועמדים בבחירות לכנסת האחת עשרה ונבחר מטעמה למועצת קריית ארבע. הוא הופיע ברשימתה גם לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, שבהן נפסלה המפלגה מלהתמודד על ידי ועדת הבחירות המרכזית בשל מצעה הגזעני. בעקבות הטבח, מדינת ישראל הכריזה על תנועת כך כארגון טרור. בעקבותיה, גם קנדה, ארצות הברית והאיחוד האירופי כללו את התנועה ברשימות ארגוני הטרור.
הטבח
חתימת הסכמי אוסלו בסוף שנת 1993 עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. החודשים שקדמו לטבח במערת המכפלה התאפיינו בפיגועים רבים נגד מטרות צבאיות ואזרחיות, בהם נהרגו ונפצעו עשרות יהודים. כמה מהפיגועים התרחשו באזור קריית ארבע וחברון.
בבוקר פורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5:30, הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן (מדים ודרגות שהיו ברשותו מתוקף תפקידו כרופא צבאי במילואים). ב־"אולם אברהם" שבמערה התפללו באותה העת 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, כאשר ב"אולם יצחק" התפללו בו בזמן כ־800 מתפללים מוסלמים, בתפילת יום שישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים. בזמן ניסיונו להחליף מחסנית רביעית, התנפל עליו אחד המתפללים ופרקו מנשקו.
לאחר מכן התנפלו עליו מתפללים נוספים, חבטו בו והרגוהו באמצעות מטף כיבוי ועמודי ברזל הנמצאים במקום לתמיכה.
בעקבות הטבח
ממוזער|טקסט=עימותים בירושלים לאחר הטבח|עימותים בירושלים לאחר הטבח
ממוזער|טקסט=עיתונאית פצועה בעקבות העימותים בירושלים שלאחר הטבח|עיתונאית פצועה בעקבות העימותים בירושלים שלאחר הטבח
בעקבות הטבח פרצו מהומות ביישובים פלסטיניים רבים. 9 פלסטינים נהרגו במהומות אלה ויותר מ-200 נפצעו. צה"ל הטיל עוצר ממושך על השכונות הפלסטיניות בחברון, כדי למנוע נקמת דם. המערה נסגרה לכניסת יהודים למשך שנה וחצי לאחר הטבח.
לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נפגש ראש הממשלה, יצחק רבין עם ועדת המעקב של ערביי ישראל על מנת לדון באירוע ובתגובות שבעקבותיו.
תנועת "כך" שבה היה גולדשטיין חבר, הוכרזה בעקבות הפיגוע כארגון טרור, והוצאה אל מחוץ לחוק, וכמה מראשיה ואנשיה נעצרו במעצר מנהלי.
בהודעת הממשלה על האירוע נאמר, בין שאר הדברים: .
גורמים מכל גוני הקשת הפוליטית גינו את הטבח. ארגוני השמאל טענו שהרצח הוא עדות לסכנה הטמונה בקיומו של יישוב יהודי בלב חברון ודרשו לפנות אותו ואת קריית ארבע לאלתר. הצעה שהועלתה לפנות את היישוב היהודי בחברון נדחתה לבסוף על ידי ראש הממשלה רבין. דניס רוס סיפר ששנה אחרי הטבח רבין אמר לו שהוא "תוהה אם שגה" כאשר סירב לפנות את היישוב. גם הימין זועזע מן הרצח. בגילוי דעת שפרסמה מועצת קריית ארבע נאמר, בין השאר: "אנו משתתפים בכאב ובצער המשפחות שיקיריהן נפלו, אך את כתב האישום יש לכוון נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא פעלו כנגד הפיגועים, ובכך גרמו בעקיפין לטבח".
כשנשאל הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע) על הרצח, ביקש להזכיר לשואלים שברוך גולדשטיין היה רופא וטיפל בהרבה מקרים, וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה, והיו שהעידו שקודם הטבח אמר "אני לא מסוגל יותר".
הרב אליעזר מלמד כתב מאמר ששלל את מעשהו של גולדשטיין, תוך הבעת עמדה כי האחריות למצב המטורף שהביא אדם רגיש וחסיד למעשה נורא שכזה מוטלת על הממשלה שהפקירה את ביטחונם, חייהם וכבודם של יהודי חברון וחיילי צה"ל. לדבריו, הרב שלמה גורן בשיחה פרטית עמו התייחס למעשהו של ד"ר גולדשטיין בשלילה גמורה, תוך התמרמרות על כך שהרג מוסלמים בשעת תפילתם.
הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון וראש מפלגת מימד, כתב כי גולדשטיין "הצליח להכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם - הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמים בעיני העולם כולו".
הטבח גונה על ידי כל הקהילה הבינלאומית ובראשה מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 904 ב-18 במרץ).
ב-6 באפריל 1994, עם תום תקופת האבל המוסלמית של 40 יום לאחר הטבח, בוצע פיגוע מכונית התופת בעפולה (בו נרצחו 8 בני אדם ונפצעו 55) שחמאס הכריז עליו שהוא מהווה נקמה על הטבח במערת המכפלה. לדברי יורם שוייצר, בעקבות הטבח במערת המכפלה הגביר חמאס את מאמציו להוציא לפועל פיגועי התאבדות בישראל. המזרחן מתי שטיינברג טען שהמעבר של חמאס, ממיקוד פיגועי ההתאבדות ביעדים צבאיים וביהודה ושומרון ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק, נבע מטבח גולדשטיין. סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, אמר כי "פיגועי ההתאבדות בישראל החלו רק אחרי גולדשטיין, חד־משמעית" וכי "הנזק הכבד ביותר של גולדשטיין היה שאחריו החלו פיגועי ההתאבדות".
בימין הרדיקלי היו שהיללו את גולדשטיין ואת הטבח שביצע. יש שטענו שבמעשהו מנע טבח מתוכנן ביהודים. יגאל עמיר ציין את הגעתו להלוויה של גולדשטיין והשיחות עם חבריו של גולדשטיין לאחר הטבח כאחד הגורמים להחלטתו לרצוח את רבין.
ועדת חקירה ממלכתית
לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עמד נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר. ועדת החקירה הגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו, אולם כוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות במערה ולא הקפידו שלא לאפשר כניסה עם נשק למקום. כן נמתחה ביקורת קשה על המשטרה בשטחים, על כך שלא פעלה די בקרב המתנחלים.
הוועדה המליצה על הפרדה מוחלטת בין יהודים למוסלמים במערת המכפלה. אולם יצחק ומסגד ג'אוליה למוסלמים; אולם הבריתות, אולם יוסופיה, חצר פנימית, אוהל יעקב ואוהל אברהם – ליהודים. אולם יצחק הוא הגדול והמפואר מבין כל האולמות, ובאולם זה נמצא הפתח הסגור שממנו אפשר להיכנס למערה עצמה. עוד הוחלט כי יישמר במערה הסטטוס קוו, שבמסגרתו לא תאושר הכנסה למבנה של ספרים, תמונות לתלייה, כתבי תעמולה, רמקולים וכלי נגינה (כולל שופר), ולא ייערכו שינויים במבנה (שיפוץ ייערך רק באישור מיוחד). משטרת ישראל מופקדת על שמירת המבנה וקיום המלצות הוועדה.
המלצה נוספת הייתה להרחיב את היחידה העוסקת בסיכול טרור וחתרנות מדינית במגזר הלא-ערבי בשב"כ ("המחלקה היהודית").
לקריאה נוספת
דני יתום, שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד, משכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009 (פרק 9)
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: עיר של אלימות - ניתוח טבח מערת המכפלה, אורבנולוגיה - אוניברסיטת תל אביב, 11.3.14
הטבח בחברון: השעיית המשא ומתן וחידושו באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברון: פיגועים
קטגוריה:מעשי טבח
קטגוריה:רצח המוני
קטגוריה:פיגועי טרור יהודי בישראל
קטגוריה:מעשי טבח בערבים
קטגוריה:ירי המוני בישראל | 2024-10-14T05:05:46 |
דווייט דייויד אייזנהאואר | REDIRECT דווייט אייזנהאואר | 2004-10-01T05:28:52 |
אנרי ז'ירו | שמאל|ממוזער|300px|רוזוולט משמאל עם אנרי ז'ירו בקזבלנקה, ינואר 1943
גנרל אנרי אונורה ז'ירו (בצרפתית: Henri Honoré Giraud; 18 בינואר 1879 – 11 במרץ 1949) היה איש צבא ומדינאי צרפתי.
קריירה מוקדמת
ז'ירו נולד בפריז. בשנת 1900 סיים את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית סן-סיר. בתחילה שירת בצפון אפריקה אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר בחזרה לצרפת, ופיקד על חיילים מגדודי "זואב" שהורכבו ממתיישבים אלג'יראים. הוא נפצע קשה בקרב סן-קנטן באוגוסט 1914, ונפל בשבי. הוא אושפז בבית חולים בבריסל, ורופא שהפעיל במקום רשת אנטי גרמנית, סייע לו להימלט להאג שבהולנד הנייטרלית, ומשם הגיע לאנגליה ושב לצרפת להמשך הלחימה. לא הייתה זו הפעם האחרונה בה נשבה, ונמלט משביו.
לאחר המלחמה המשיך ז'ירו בקריירה הצבאית, ושירת בקונסטנטינופול תחת פיקוד הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה. בשנת 1933 הועבר למרוקו ללחום כנגד מורדים מקומיים. הוא קיבל את אות לגיון הכבוד לאחר ששבה את מפקד המורדים, עבד אל כרים. הוא שב לצרפת והתמנה למפקד האזור הצבאי של מץ.
הפלישה הגרמנית לצרפת, 1940
תוכנית D, ותפקיד הארמייה השביעית
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש פולין על ידי הגרמנים, החלה תקופה בשם "המלחמה המדומה" (בגרמנית - "זיצקריג") בה (פרט למבצעים בדנמרק ובנורווגיה) שהו הכוחות העיקריים הלוחמים, כשהם מחופרים בעמדותיהם זה מול זה, והמתינו. בתקופה זו תכננו הצדדים את עיקר תוכניותיהם.
תוכניתם של בעלות הברית למקרה של מתקפה גרמנית נקראה "תוכנית D". היא הייתה מבוססת על מגננה מאחורי קו מאז'ינו, תוך הגנה על בלגיה הנייטרלית ועל הולנד, באמצעות קידום כוחות לקו הנהר דייל, הזורם מאזור אנטוורפן דרומה. מאחר שבכך לא היה די כדי להגן אף על הולנד, הוקצתה בתוכנית זו הארמייה השביעית שעליה פיקד ז'ירו למסע ארוך דרך בלגיה על מנת להתחבר אל הצבא ההולנדי במקרה של פלישה. הארמייה השביעית הייתה אחת מבין המובחרות בצבא צרפת, וכללה שבע דיוויזיות עילית.
התוכנית התאימה לתוכנית המבצעית של הוורמאכט שנקראה "אבחת מגל" שעיקרה היה מתקפות משניות באזור בלגיה על מנת למשוך את כוחות בעלות הברית פנימה עמוק ככל האפשר, ובמקביל מתקפה עיקרית דרך יער הארדנים, ומשם אל האוקיינוס האטלנטי, על מנת לכתר את הכוחות שייכנסו לבלגיה.
מסעו של ז'ירו להולנד, ונפילתו בשבי
עם פרוץ המתקפה הגרמנית על צרפת, בלגיה והולנד, ב־10 במאי 1940 החל ז'ירו בתפקיד שנועד לו מראש על פי התוכנית, והחל עם הארמייה השביעית במסע אל הולנד, במטרה לסייע לצבא ההולנדי. כבר לאחר יומיים של לחימה היה ברור כי מצבה של הולנד הוא מעבר ליכולת ההצלה של כוחותיו של ז'ירו. אלה לא הספיקו ליצור מגע עם הצבא ההולנדי שנסוג מפני הגרמנים, ועמדו תחת איום גרמני מן האגף הימני שלהם, ותחת מתקפה אווירית בלתי פוסקת. ז'ירו החליט להגן על אנטוורפן. במסע זה צפונה והשיבה הבהולה תחת אש דרומה, נפגעו יחידות רבות מן הארמייה השביעית, וזאת מבלי שנוצר כמעט מגע ישיר בינה ובין האויב. ב־14 במאי נכנעה הולנד לגרמנים, והארמייה השביעית נותרה פרוסה, מנותקת כמעט משאר הכוחות, באזור אנטוורפן. בשלב זה קיבל ז'ירו הוראה לקבל על עצמו את הפיקוד על הארמייה התשיעית של צבא צרפת.
הארמייה התשיעית הייתה שק החבטות של הצבא הגרמני במהלך הפלישה לצרפת. הייתה זו ארמייה לא מאומנת מספיק המורכבת ממילואים ומחיילים מהמושבות הטריטוריאליות, אשר שמרה על גזרת הארדנים, אשר נחשבה לבלתי עבירה לשריון, ומכיוון שכך סבר הפיקוד הצרפתי כי לא תהיה פעילות בגזרה זו. דיוויזיות העילית, כארמייה השביעית, הוקצו למסע אל תוך בלגיה ולפריסה על נהר הדייל. חלק מן הגאונות שבתכנון הגרמני היה כי דווקא הארמייה התשיעית היא שספגה את המהלומה העיקרית. לאחר ארבעה ימי לחימה איבד מפקד הארמייה התשיעית, הגנרל אנדרה קוראפ, את השליטה בחייליו, וז'ירו נקרא להחליפו. כאשר קיבל ז'ירו את הפיקוד על הארמייה התשיעית, כבר לא היה מדובר בגוף צבאי הכשיר ללחימה, אלא בשרידי דיוויזיות מנותקים ומותשים ללא פיקוד מרכזי, הנעים בחוסר תיאום לאורך חזית בת 80 קילומטר, בין שלושת הנהרות העיקריים של צפון צרפת המז, הסאמבר והאיין, כאשר כוח המחץ של המתקפה הגרמנית עובר דרך החזית ללא התנגדות של ממש.
ז'ירו דרש תגבורות, וקיבל לפיקודו חלקים מן הארמייה השביעית, שלאחר כניעת הולנד לא היה עוד תועלת בהישארותה בגזרה כה צפונית, והיא פורקה לחלקים שנשלחו לסתום "חורים" בחזיתות השונות. כן נשלחו אליו כוחות מגזרות אחרות, מהלוחמים שהחזיקו בקו מז'ינו (אשר לא הותקף), וכן את דיוויזיית השריון הרביעית בפיקודו של הקולונל (אז עדיין) שארל דה גול. יחידות אלו הובהלו אל קו החזית, אך בימים הראשונים לפיקוד שקיבל על עצמו ז'ירו, רוב היחידות הללו לא היו פרוסות בגזרתו, אלא בתנועה לכיוונו ממקומות שונים. ז'ירו היה זקוק לשבוע נוסף על מנת לארגן את הכוחות. במציאות שנוצרה במהלך פלישת הבזק הגרמנית, הדבר היה בלתי אפשרי.
במהלך הימים הקרובים נאבק ז'ירו כנגד כוחות עדיפים, והשליך את כל כוחותיו אל המערכה, לרבות מתקפת נגד הרואית שביצע דה גול. כל אלו לא היה בהם כדי לעזור. ב־18 במאי נראה היה כי הארמייה התשיעית חדלה מלהתקיים למעשה.
שבי והימלטות
בלילה שבין ה־18 במאי ל־19 במאי נתקלה מכוניתו של ז'ירו תוך כדי תנועה בחיילי משמר גרמנים (על פי הגרסה הצרפתית מיחידת שריון, בעוד שלפי הגרסה הגרמנית היה מדובר ביחידת מטבח נייד) אשר עסקו בכיוון תנועת הצבא הגרמני על מנת להימנע משדה מוקשים שהונח במקום. המכונית נעצרה, וניסתה להימלט, אולם החיילים ירו בגלגליה, והצליחו לשבות את ז'ירו. הוא נלקח אל טירת קניגשטיין, ליד דרזדן כשבוי מלחמה.
במשך שנתיים תכנן ז'ירו את המלטותו מטירת קניגשטיין, ולבסוף ביצעה ב־17 באפריל 1942. הוא גילח את שפמו (שהיה סימן ההיכר העיקרי שלו) והתלבש ככפרי טירולי מן המניין, לרבות הכובע עטור הנוצה, וטיפס על הצוק היורד מן הטירה. לאחר מכן הצליח להיפגש עם איש קשר של מנגנון ה־SOE (ראשי תיבות ל Special Operations Executive - מנגנון ביון בריטי שקדם ל־MI6 של ימינו), לחמוק אל שווייץ ולהימלט לאזור צרפת של וישי שלא היה כבוש על ידי הגרמנים. הבריחה הנועזת הכתה גלים ברחבי אירופה, והכעיסה מאוד את היינריך הימלר שהורה על רציחתו של ז'ירו.
השקפת עולמו של ז'ירו
ז'ירו בילה את החודשים הבאים בצרפת של וישי, שהייתה בשליטתה של ממשלת בובות גרמנית בהנהגת המרשל אנרי פיליפ פטן, ופייר לאוואל, עושה דברם הממושמע של הגרמנים. ז'ירו, כרבים אחרים, לא יכול היה להאמין בכך ש"המרשל" כפי שכונה פטן, הוא בוגד. ז'ירו לא גינה את ממשל וישי, אך סירב לשתף פעולה עם הגרמנים.
ז'ירו נתפס בראש ובראשונה כאיש צבא, וראה את הבעיה העומדת בפני צרפת לא כבעיה פוליטית אלא כבעיה צבאית. באישיותו הוא, ראה ז'ירו את המפתח לפתרון בעיות צרפת. רק הוא יכול לאחד את כוחות "צרפת החופשית" הנלחמים מעבר לים לצד הבריטים, עם כוחות "צבא וישי", צבא סמלי של 100,000 איש שהתיר הסכם הכניעה בידיו של פטן, ועם כוחות הצבא הקולוניאלי במושבות שמעבר לים. ז'ירו ראה בדמיונו איחוד של כל הכוחות הלאומיים הצרפתיים סביב אישיותו (כאשר המרשל פטן משחק תפקיד סמלי של "נשיא" רשמי ללא סמכויות, ואילו דה גול משתף פעולה כפקוד, מכוח דרגתו הגבוהה יותר של ז'ירו ב־1940), כאשר הצבא הצרפתי בצרפת גופא משמש כראש גשר לשחרור אירופה כולה מן הגרמנים, ומכין את הקרקע לכניסת כוחות אנגלו אמריקנים דרך השטחים שבשליטתו בדרום צרפת ובצפון אפריקה.
הייתה זו תוכנית שלא לקחה בחשבון גורמים רבים - עומק שיתוף הפעולה של פטן וממשלו עם הגרמנים, הסכסוך והיריבות בין דה גול ואנשי "צרפת החופשית" ובין משתפי הפעולה בוישי ובמושבות, הסיכון שבפלישה אמריקנית ואנגלית דרך הים התיכון, במסלול ארוך וללא בסיסים נוחים (בשלב זה היו לבעלות הברית רק בסיסים במלטה ובגיברלטר שיכלו לשמש לצורך זה, ואף זאת בסיכון רב), לעומת פלישה במסלול הקצר דרך התעלה האנגלית.
ז'ירו הצליח ליצור קשר טוב עם גורמים אמריקנים, ועד מהרה הפך למועמד המועדף של פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל וינסטון צ'רצ'יל, להיות מנהיגה של צרפת. דה גול הצליח, לאחר שנתיים בהם ארגן את הכוחות הצרפתים של "צרפת החופשית", ליצור סכסוכים עם גורמים רבים בהנהגת בעלות הברית, כך שז'ירו נראה כחלופה טובה, וכאדם שיש לקדם לקדמת הבמה.
מבצע לפיד ולאחריו
שמאל|ממוזער|250px|ז'ירו עם שארל דה גול במהלך ועידת קזבלנקה. ברקע נראים וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט
בנובמבר 1942 נראה כי פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה קרובה. הגרמנים הבינו כי במקרה זה יכול ז'ירו לגרום להם נזק, והורו לעושה דברם בממשלת וישי, פייר לאוואל, על מאסרו. ז'ירו הקדים אותם ויצא בצוללת אמריקנית לגיברלטר, על מנת לתאם את פעולותיו בנוגע לפלישה האנגלו־אמריקאית לצפון אפריקה שכונתה מבצע לפיד. התוכנית שהגה המפקד האמריקני, הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר, ייחסה חשיבות לשיתוף פעולה עם החיילים הצרפתים שהיו במושבות בצפון אפריקה תחת שלטון וישי - מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. לז'ירו ניתן תפקיד מפתח בתכנון זה.
ב־8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אנגליים ואמריקנים על חופי צפון אפריקה במבצע לפיד. מפקד כוחות וישי במקום, האדמירל דרלאן, הורה על התנגדות לפלישה (לפי הוראות שקיבל מן המרשל פטן), ובמהלך שלושת הימים הראשונים ללחימה נגרמו לשני הצדדים אבדות כבדות. לאחר שלושה ימים הבינו המפקדים הצרפתים כי ההתנגדות חסרת תועלת, ולאחר שמפקד כוחות וישי בצפון אפריקה, הגנרל אלפונס ז'ואן "העביר את פיקודו" לז'ירו, הורה דרלאן על הפסקת אש.
למרבה התמיהה הפך עתה דרלאן, איש רפובליקת וישי, ששימש אף כסגנו של פטן לתקופה מסוימת וזוהה לחלוטין עם משטרו של ה"מרשל", למפקד צבאי ומושל אזרחי על כוחות צרפת בצפון אפריקה (וזאת לאחר ש"צרפת של וישי" עצמה נכבשה על ידי כוחות גרמנים אשר פלשו לדרום צרפת ב־10 בנובמבר). ז'ירו הציב עצמו תחת פיקודו של דרלאן.
החלטה זו בנוגע לדרלאן גרמה למשבר חמור בקרב הצרפתים, ולפילוג בין כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של דה גול, אשר לא רצו לשתף פעולה עם דרלאן ה"מרשליסט" וראו בו פשיסט ובוגד, ובין אנשים כז'ירו אשר התיימרו להיות "מעל לפוליטיקה", וראו את הבעיה כבעיה צבאית בלבד. בפועל המשיך לפעול בצפון אפריקה משטר שהיה המשך ישיר למשטר וישי (כולל החקיקה האנטי יהודית שנשארה בתוקף), ומחאותיו של דה גול לא עזרו.
ב־24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי מתנקש פטריוט אנטי פשיסט בשם לה שאפל. ז'ירו הוכרז מיד כממלא מקומו וכ"מפקד ראשי אזרחי וצבאי". היה ברור כי ידו של אייזנהאואר עומדת מאחורי המינוי. בתחילה סירב לניסיונותיו של דה גול להיפגש עמו ולהסדיר את חלוקת הסמכויות ביניהם. בשלב זה שלט ז'ירו בכוחות צרפתיים רבים שהיו בעבר נאמני וישי במושבות, בעוד שדה גול שלט בכל הכוחות הצרפתיים שהתנגדו לוישי, ובין היתר אלו שנכנעו לבריטים בסוריה ובלבנון, במושבות אפריקה, ואלו שהצליחו להימלט במבצע דינמו דרך דנקרק.
ז'ירו לא שאף לאחדות כלשהי עם דה גול, ובאופן תמוה אף אסר מספר עשרות לוחמי מחתרת צרפתים אשר סייעו לכוחות האנגלו־אמריקניים כנגד כוחות וישי בימים הראשונים של הלחימה. הוא נימק זאת בכך שברצונו "למנוע התנקשויות נוספות" אך ברור היה כי המדובר בניסיון להשתיק יריבים פוליטיים מסיעתו של דה גול, בבסיס הבית של ז'ירו באלג'יריה. גם פעולה זו לא הסירה את חינו מעם האמריקנים. ב־22 בינואר 1943 נפגשו צ'רצ'יל, רוזוולט וז'ירו בקזבלנקה לדיון בענייני צפון אפריקה ובהמשך ניהול המלחמה. לפגישה זומן אף דה גול. דה גול וז'ירו לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי, על אף שהצטלמו לצד נשיא ארצות הברית ולצד ראש ממשלת בריטניה כשהם לוחצים ידיים. במהלך החודשים הבאים ניהלו דה גול וז'ירו מאבק על השליטה בכוחות הצרפתיים, ובמושבות צרפת. רק ביוני 1943 הוקם גוף בשם "הועד הצרפתי לשחרור לאומי" בו ניתנו סמכויות שוות הן לז'ירו והן לדה גול.
ב־12 בספטמבר 1943, פיקד ז'ירו על פלישת כוחות צרפתיים לקורסיקה המוחזקת בידי הגרמנים, וזאת לאחר שבמשך חודשים חימש בחשאי את תנועת המרי הקורסיקנית, מבלי לדווח על כך ל"ועד לשחרור לאומי". חומרת יתר הייתה במעשה זה משום שהתנועה הקורסיקנית עמה עמד ז'ירו בקשרים הייתה בעלת גוון קומוניסטי בולט, ולא נעשה מאמץ ליצור קשר עם מנהיגים קורסיקנים אחרים. דה גול בירך את ז'ירו על מעשיו, אך הבהיר לו כי עשה מעשה שלא ייעשה כאשר פעל מבלי ליידע את הוועד. פרשה זו גרמה כפי הנראה להבאשת ריחו של ז'ירו הן בקרב אנשי הוועד לשחרור לאומי, והן בקרב הבריטים והאמריקנים שהיו עמו בקשר. באוקטובר 1943 הוציא "הוועד לשחרור לאומי" הודעה, עליה חתום גם ז'ירו, לפיה מעתה יש לוועד רק נשיא אחד - דה גול. בנובמבר ויתר ז'ירו על תפקידיו ב"קבינט". ייתכן שקיווה לקבל את הפיקוד על כוחות גדולים של בעלות הברית בפלישה לאיטליה. באפריל 1944 פרש סופית מכל תפקידיו, כאשר העילה לכך הייתה סכסוך בנוגע לסמכויות פיקוד על שירות המודיעין של הצבא הצרפתי.
לאחר המלחמה
לאחר פרישתו של ז'ירו מן הפיקוד, נותר דה גול כמנהיג הבלתי מעורער של הכוחות הצרפתים המתנגדים לגרמניה.
ב־28 באוגוסט 1944 ניצל ז'ירו מניסיון התנקשות בחייו. ב־2 ביוני 1946 נבחר כנציג למועצת המחוקקים הצרפתית, וסייע בכינונה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית. הוא פרסם ספרים על ניסיונו במלחמה "בריחתי" ו"אלג'יריה". ז'ירו נפטר בעיר דיז'ון בשנת 1949.
היה נשוי לסלין ולהם נולדו 8 ילדים, 4 בנות ו-4 בנים, חלק מילדיו נהרגו במלחמת העולם השנייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא צרפת במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:צרפתים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:בורחים מכליאה
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1879
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1949 | 2024-02-23T19:35:55 |
סבוריאה | הפניה סבוריאה דרמטיטיס | 2013-09-26T16:23:04 |
עור | שמאל|ממוזער|200px|עור האדם
עוֹר הוא מעטפת גופם החיצונית של בעלי חיים.
העור האנושי, אשר מכסה כמעט את כל שטחו של גוף האדם ומהווה 15% ממשקלו, הוא האיבר הגדול והרחב ביותר בגוף. העור משתייך למערכת הכסות, אשר כוללת גם את השיער, בלוטות זיעה ואיברי החישה השונים שמצויים בעור.
בנוסף מהווה העור לפי הגדרות רבות חלק ממערכת החיסון, שכן רבים מתאי הדם הלבנים אינם שוכנים כלל בדם אלא ברקמות השונות של העור. העור משתייך למערכת החיסון המולדת; פירוש הדבר הוא שהגנתו בפני זיהומים וכימיקלים מזיקים אינה ספציפית, אלא כללית, ונעשית ללא הבחנה.
ממוזער|200px|גמישות עור כף היד
עוביו של העור משתנה בחלקי הגוף השונים. בכפות הרגליים, למשל, יכול עוביו להגיע לסנטימטר אחד, ואילו באזור המצח קטן עוביו ממילימטר.
תפקידי העור
שמאל|ממוזער|209px|טומוגרפיה של העור באזור קצה האצבע. ניתן לראות בבירור את החלוקה לשכבות ואת צינורות הזיעה.
מערכת העור מווסתת את טמפרטורת הגוף. פליטת חום הגוף נעשית על ידי נידוף הזיעה המופרשת מבלוטות בעור וע"י התרחבות הנימיות וכלי הדם שטחיים. כמו כן, השומן וכלי הדם הנמצאים בשכבות התחתונות של העור משמשים כמבודדי חום, ועוזרים לשמירת חום הגוף בסביבות קרות. אמצעי נוסף להתמודדות עם קור הן טפולות העור, כמו שערות הגוף. בסביבות קרות מזדקרות השערות, לוכדות בתוכן אוויר ומסייעות בשמירה על חום הגוף. עורם של בעלי חיים רבים מכוסה בפרווה או בנוצות, אשר שומרות על טמפרטורת הגוף ביעילות רבה מאוד.
העור מונע התייבשות של רקמות הגוף באמצעות בידוד הנוזל החוץ-תאי.
העור משמש כאיבר תחושה חשוב. הוא מאבחן תחושת חום, קור, מגע עדין, לחץ וכאב.
העור משמש מאגר לחומרי מזון, כגון שומן, מים ומלחים וכן המקום בו מיוצר ונאגר ויטמין D.
העור מגן על הרקמות שמתחתיו מפני פגיעה מכנית.
כפי שצוין לעיל, מהווה העור חלק ממערכת החיסון. העור מהווה את המחסום הראשוני בפני פתוגנים וכימיקלים. האזורים בגוף אשר אינם מכוסים בעור, או שבהם קיימים פתחים אל תוך הגוף מערכת הנשימה, העיניים, מערכת השתן, הם מועדים לזיהומים הרבה יותר מאזורים בגוף המוגנים על ידי העור.
מבנה עור האדם
alt=אנטומיה של שכבות העור|ממוזער|301x301px|אנטומיית העור
מבנה העור והרכבו שונים בחלקי הגוף שונים. העור נחלק באופן כללי לשלוש שכבות:
עילית העור (אפידרמיס)
שמאל|ממוזער|300px|שכבות העור
עילית העור (אפידרמיס, 1 ו-2 באיור) מורכבת מרבדים צפופים של תאי אפיתל פעילים, שכל הזמן מתרבים ומתלכדים לרקמת קרטין. עובייה כמעט ואינו עולה על 0.2 מילימטר. בין תאי עילית העור פזורים מלנוציטים, המשווים לעור את גוונו. בעילית העור אין כלי דם ועצבים. עילית העור מורכבת משתי שכבות, שכבה מתקרנת ושכבת הנביטה:
שכבה מתקרנת, השכבה הקרנית (1 באיור, בלטינית Stratum Corneum) מורכבת משכבות רבות של תאים מתים המלאים בקרטין. שונה בעוביה במקומות שונים בגוף והיא עבה ביותר בכפות הידיים והרגליים. באזורים אלו, בהם העור עבה במיוחד, ניתן יהיה להבחין בתת-שכבה נוספת המכונה השכבה השקופה (stratum lucidum)
שכבת הנביטה (2 באיור) נחלקת לארבעה אזורים משניים:
השכבה הגרגרית: שכבה בה יש תאים שטוחים ועשירים בקרטו-היאלין (חומר קרני שקוף).
השכבה הקוצית: שכבה בה יש תאים שקשורים זה לזה הנראים כמכוסי קוצים.
שכבה בסיסית, השכבה היוצרת: שכבה רביעית והעמוקה ביותר במבנה האפידרמיס (stratum basale). היא היחידה המכילה תאים בעלי פוטנציאל חלוקה. תאים אלה מהווים עתודה לשאר תאי האפיתל והם בצורת גליל, בעלי גרעין מוארך. בתוך שכבה זו מצויים גם מלנוציטים וכן קצוות תאי עצב תחושתיים.
העור (דרמיס)
שמאל|ממוזער|300px|חשיפה לאור השמש משנה את המבנה הכימי של המלנוציטים ומביא לשינוי בגוון העור (שיזוף). חשיפה ממושכת גורמת להזדקנות מוקדמת של העור ועלולה לעורר מספר מחלות, ובראשן סרטן העור.
העור (דרמיס, 3 באיור) קשה וגמיש. הוא עשוי רקמת חיבור מוצקה שבה יש סיבים גמישים, ובהם שפע של עצבים וכלי דם, המעבירים גירויי חום, קור, כאב, מגע ולחץ. הצרורות של סיבי קולגן שברקמת החיבור של הדרמיס ערוכים בתלמים אופייניים הנראים על פני העור, במיוחד בכפות הידיים וטביעת האצבע שבקצות האצבעות המיוחדת לכל אדם והנשמרת ללא שינוי למשך כל חייו. הדרמיס מורכב משתי שכבות, השכבה העליונה של הדרמיס היא השכבה הפטמתית והשכבה התחתונה היא השכבה הרשתית:
השכבה הפטמתית: שכבה זו חודרת לתוך האפידרמיס, ומכך נוצרים רכסים שניתן לראותם על העור. הפטמות עשירות בנימי דם ומזינות את האפידרמיס.
השכבה הרשתית: שכבה זו בנויה מרקמת חיבור דחוסה ובה תאים שונים, בהם פיברוציטים ותאי פיטום. בשכבה זו מצויים שורשי השיער, בלוטות החלב, שרירי העור ורשת כלי דם מסועפת.
תת-העור (היפודרמיס, סאב קוטן)
השכבה התת-עורית (היפודרמיס, 4 באיור) עשויה רקמת חיבור רופפת ורקמת שומן. היא מחברת את העור עם הרקמות שמתחתיו ומשמשת לבידוד ולשמירת חום הגוף. עוביה של ההיפודרמיס משתנה: ממילימטרים אחדים אצל אדם רזה ועד לסנטימטרים רבים אצל אדם שמן.
צבע העור
צבע העור נקבע על ידי כמותו וסוגו של הפיגמנט מלנין בעור. בממוצע, לגברים עור כהה מעט יותר מאשר לנשים. הכמות והסוג של המלנין בעור נקבעים על ידי שישה גנים, הפועלים בדומיננטיות חלקית. כל גן מגיע במספר אללים, והתוצאה היא גיוון רב בצבעי העור. שומות ונמשים נגרמים על ידי הצטברות של מלנין.
העור ברפואה
הענף ברפואה אשר מתמחה בטיפול ובמחקר של העור ומחלות העור הוא הדרמטולוגיה.
שימוש אבחוני
העור משמש את הרופא לאיבחון מגוון רחב של מחלות פנימיות ותופעות גופניות שונות (שאינן מחלות עור) אשר לרובן השפעה כלשהי על מערכת העור ומכאן חשיבותו האיבחונית. שינויים בטמפרטורה, בלחות, בגמישות וכן סימנים שונים על גבי עילית העור (האיפדרמיס) נבחנים תכופות בבדיקה רפואית שגרתית.
השפעת ההזדקנות על העור
במהלך ההזדקנות משתנות תכונותיו של העור. יכולת התחדשות העור פוחתת, החומרים בתא נחלשים ולכן הוא נעשה דק יותר, רפוי יותר ומאבד מגמישותו, מה שמביא לכך שהוא ניזוק ביתר קלות. בנוסף לכך, בשל ירידה בהספקת הדם לעור והאטה ההאמורה בקצב התחדשות תאי העור, נפגעת גם מידת יכולתו להחלמה מפגיעות עור שונות.
המהירות והעוצמה של תהליך הזדקנות העור תלויות במידה רבה בגורמים חיצוניים כמו תזונה לקויה, העדר טיפוח עור, אי התאמה של קרמים לעור, חשיפה מוגזמת לשמש, עישון, סטרס ועוד.
חתך, צלקת וסימני מתיחה
העור נמצא תחת מתח קבוע (מתיחות) והוא מאופיין בגמישות רבה. גמישות זו מאפשרת למשל לכירורג במהלך עבודתו לבצע חתך קטן יחסית לאזור אותו הוא מעוניין לחשוף לביצוע הניתוח. כאשר פגיעה או חתך מקבילים לכיוון המתח העורי ובשכבתו העילית, קווי המתח מחלימים בדרך כלל בצורה טובה וללא צלקת שנראית לעין לאחר שסיבי העור סוגרים את קצוות החתך. לעומת זאת, כאשר החתך חוצה את קווי המתח הטבעיים של העור וכן כאשר פוגע בשכבות העמוקות יותר של העור, נפגעים סיבי קולגן (collagen) רבים יותר אשר לאחר התחדשותם תופיע צלקת.
סימני מתיחה (striae gravidarum) הן תופעה שכיחה בקרב נשים בהיריון, נערים ונערות בגיל ההתבגרות ואנשים הסובלים מעודף משקל רב. למרות גמישותו של העור, בעת מתיחה משמעותית בזמן קצר, נפגעים סיבי הקולגן שבדרמיס וסימני מתיחה מופיעים. סימנים אלה נראים בעיקר על הבטן, העכוז, הירך והחזה. על אף שסימנים אלה נוטים לדהות לאחר ההריון או הרזייה, הם אינם נעלמים לחלוטין.
כווייה
כווייה היא פגיעה שכיחה בעור הנגרמת כתוצאה מפגיעה תרמית (טמפרטורה גבוהה או נמוכה בצורה קיצונית מטמפרטורת העור שהיא כ-33 מעלות), קרינה אולטרסגולה או קרינה מייננת וכן על ידי כימיקלים שונים.
הכוויות מחולקות ל-3 דרגות על פי עומק הכווייה ופגיעתה בשכבות העור השונות. בהיבט הרפואי הקליני ניתנת חשיבות רבה גם להיקף השטח הפגוע שנמדד באחוזים משטח הגוף הכללי, זאת כדי להעריך את סיכוי ההחלמה של הנפגע.
פיתוחים טכנולוגים
מדענים מיפן פיתחו עור חי, בעל יכולת שיקום עצמית עבור רובוטים בעלי חזות אנושית. במאמר שפורסם בשנת 2023 בכתב העת המדעי "Matter", תוארה שיטה חדשה שבה אצבע רובוטית קשיחה שקועה בקולגן הידרוג'ל שהכיל תאי עור האדם.
ראו גם
דרמטולוגיה
קילוף עור
מחלות עור
עור (חומר גלם)
לקריאה נוספת
ד"ר יעל אדלר, העור שלנו, תרגום מאנגלית: אורן שדה-לייכט, 2018
קישורים חיצוניים
Skin information
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:היסטולוגיה
קטגוריה:איברי חישה
קטגוריה:איברים בגוף האדם | 2024-06-02T19:38:57 |
הפרדוקס של גלילאו | הפרדוקס של גלילאו הוא הדגמה של תכונותיהן הלא אינטואיטיביות של קבוצות אינסופיות, שהוצגה על ידי גלילאו גליליי.
תיאור הפרדוקס
גלילאו בחן את קבוצת המספרים הטבעיים. חלק מהמספרים הטבעיים, הם כאלו שיש להם שורש ריבועי שהוא מספר שלם (למשל 4,9,16 וכן הלאה). מספרים אלו נקראים מספרים ריבועיים. אולם לא כל המספרים הטבעיים הם ריבועיים, וה"רווח" בין המספרים ריבועיים הולך וגדל, ולכן לכאורה יש יותר מספרים טבעיים, מאשר מספרים ריבועיים.
אולם, גלילאו הצביע על כך שלכל מספר ריבועי, ניתן להתאים מספר טבעי יחיד - השורש שלו - ואילו לכל מספר טבעי ניתן להתאים מספר ריבועי יחיד - הריבוע שלו. בצורה כזו אנחנו יכולים לסדר את קבוצת המספרים הטבעיים ואת קבוצת המספרים הריבועיים, כל מספר יחד עם הריבוע שלו:
.
על כן, לכאורה, מספרם של המספרים הטבעיים זהה למספרם של המספרים הריבועיים. הדבר נראה כסותר את העובדה הברורה, לכאורה, שיש יותר מספרים טבעיים מריבועיים. מכאן הסיק גלילאו שמושגי ה"גדול", "קטן" ו"שווה" המוכרים לנו מקבוצות סופיות אינם תקפים באותה צורה עבור קבוצות אינסופיות, וניסיון לשימוש בהם מוביל לסתירה.
במאה ה-19 העניק המתמטיקאי גאורג קנטור ניסוח פורמלי לרעיונותיו של גלילאו, והראה כי ניתן לדבר על גודל של קבוצות אינסופיות במונחים של עוצמה (מספר האיברים בקבוצה). על פי גישתו של קנטור, עוצמת המספרים הטבעיים ועוצמת הריבועים שלהם אכן זהה. ריכרד דדקינד ניצל את הרעיון כדי להגדיר קבוצה אינסופית - קבוצה אינסופית היא קבוצה שיש פונקציה חד חד ערכית ועל בינה לבין תת קבוצה אמיתית שלה (ראו אינסופיות לפי דדקינד). כלומר זוהי קבוצה שניתן להתאים את כל איבריה לחלק מאיבריה בזוגות. פרדוקס גלילאו מראה כי קבוצת המספרים הטבעיים היא קבוצה אינסופית.
ראו גם
המלון של הילברט
גלילאו
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:אינסוף
קטגוריה:גלילאו גליליי | 2019-10-20T13:33:06 |
מערכת העצבים המרכזית | מערכת העצבים המרכזית (TA: Pars centralis systemae nervosi; Systema nervosum centrale) היא חלק ממערכת העצבים. המערכת כוללת את המוח ואת חוט השדרה.
מערכת העצבים המרכזית היא מערכת תקשורת בעלת מורכבות עצומה, אשר משלבת בין כל תפקודי הגוף ומתאמת ביניהם. התפקיד העיקרי שלה הוא לעבד את כל המידע שמגיע אליה. לאחר עיבוד המידע היא משדרת הוראות לחלקי הגוף השונים. בדרך זו מערכת העצבים המרכזית מנתחת ומארגנת את המידע המגיע אליה מכל קצוות הגוף, ושולטת בכל הפעולות הרצוניות של האדם וברוב הפעולות האוטומטיות. נוסף לכך המערכת מהווה את הבסיס הביולוגי לתפקודים הקוגניטיביים של האורגניזם ואת הבסיס הביולוגי לחוויה המודעת. מערכת עצבים מרכזית קיימת בכל בעלי החיים שהם בעלי סימטריה דו-צדדית.
מערכת העצבים המרכזית מבודדת מכל מגע ישיר עם העולם החיצון ומקבלת אותות חשמליים ממערכת העצבים ההיקפית. כלומר, היא מקושרת לאיברי חישה ולשרירים ברחבי הגוף באמצעות העצבים וצבירי התאים (גנגליונים) שמרכיבים את מערכת העצבים ההיקפית.
בנוסף למוח ולחוט השדרה, לרוב משייכים למערכת העצבים המרכזית גם את הרשתית ואת חלק מעצבי הגולגולת כמו עצבי הראייה ועצבי הריח, כיוון שהם מקושרים למוח באופן ישיר וללא כל צבירי תאים המהווים תחנת ממסר בדרכם למרכזי העיבוד המוחיים.
התחום הרפואי העוסק בהפרעות ובמחלות של מערכת העצבים המרכזית וההיקפית הוא הנוירולוגיה. פסיכיאטריה עוסקת בהפרעות נפשיות ובהתערבות טיפולית מבוססת ידע פסיכולוגי וביולוגי, ונוירופסיכולוגיה עוסקת בצורת הביטוי של תופעות פסיכולוגיות במערכת העצבים, כאשר אחד מכליה המרכזיים הוא התאמה בין פגיעות מוחיות לבין תפקוד האזורים במצבם התקין.
מבנה
ממוזער|בתמונה רואים את עור הקרקפת, הגולגולת וקרומי המוח.
קרומי המוח והשדרה
מערכת העצבים המרכזית מתאפיינת ברמה האנטומית בארבע שכבות המקיפות אותה, אשר שומרות על איזון לחצים, ומגינות מפני פגיעות טראומה.
שכבת עצם - את המוח מקיפה הגולגולת, ואילו את חוט השדרה מקיפות חוליות עמוד השדרה.
הדורה - קרום קשיח השומר על הפרשי לחצים בין החלל בו נמצא חוט השדרה והמוח לשכבה החיצונית.
הארכנואיד - שכבה ספוגית הנמצאת תחת הדורה. בשכבה זו נמצאים תאים במוח האחראים על ייצור נוזל המוח והשדרה (CSF). בין שכבת הארכנואיד לשכבת הפיה נמצא חלל הנקרא החלל התת-ארכנואידי, ובו זורם נוזל המוח והשדרה.
הפיה - שכבה דקיקה העוקבת אחר המוח על כל קפליו.
רקמות תאים
שמאל|ממוזער|250px|מבט תיכון על חתך במישור החיצי של המוח. בתמונה ניכרים הבדלי הצבעים בין החומר האפור בשוליים לחומר הלבן במרבית החתך.
מערכת העצבים המרכזית בנויה משני סוגים עיקריים של רקמות, אשר נראים בעין בלתי מזוינת. רקמות אלו מכונות "חומר אפור" ו"חומר לבן" על שם צבען.
חומר אפור - מורכב בעיקר מגופי תאי עצב והשלוחות הקרובות אליהם.
חומר לבן - מכיל בעיקר את האקסונים של תאי העצב. רוב האקסונים עטופים בשכבה הקרויה מיאלין, אשר מגבירה את הבידוד החשמלי שלהם. ריכוז גבוה של החומר הלבן ניתן למצוא בשכבה החיצונית של חוט השדרה ובכפיס המוח.
מלבד תאי העצב, רקמת מערכת העצבים המרכזית מכילה גם קבוצת תאים הנקראים תאי גלייה. בין היתר נמצא כי תאים אלה מעניקים יציבות לרקמת המוח, מספקים אנרגיה לנוירונים, שומרים על איזון כימי בסביבה הבין-תאית, ומעורבים בתהליכי שיקום פגיעות טראומה. כמו כן, אחד מסוגי התאים הללו הוא אוליגודנדרוציטים, אשר אחראים על ייצור המיאלין סביב האקסונים במערכת העצבים המרכזית, זאת באמצעות ליפוף זרועות מיאלין סביב גוף האקסון.
חוט השדרה
חוט השדרה הוא המשכו הישיר של המוח, ומהווה את נקודת הממשק בין מערכת העצבים ההיקפית למערכת העצבים המרכזית. חוט השדרה מקבל את הקלט החושי מהגוף וכן מקשר בין המוח לאיברי הגוף כשנדרשת הפעלתם. לחוט השדרה תפקיד חשוב בתנועות רפלקסיביות שמאפשרות את איזון הגוף תחת תנאי שיווי משקל משתנים, וכן תנועות שמטרתן למנוע נזק אפשרי לגוף. חתך רוחבי של חוט השדרה חושף מבנה חומר אפור דמוי פרפר, כאשר הפעולות המוטוריות מתאפשרות באמצעות נוירונים היוצאים מהחלק הבטני (ונטרלי) של החוט, ואילו המידע הסנסורי זורם דרך נוירונים המגיעים מגבו של חוט השדרה, דרך צבר נוירונים הנקרא גנגליון השדרה .
שמאל|ממוזער|תרשים חתך רוחבי של חוט השדרה, בו מסומנים אזורי החומר האפור והחומר הלבן. המידע החושי נכנס דרך גנגליון השדרה (13) והשורש הדורסלי (כחול) אל הקרן הדורסלית (2), והמידע המוטורי יוצא מהקרן הונטרלית (1) אל השורש הונטרלי (אדום).
עצבי הגולגולת
עצבי הגולגולת הם עצבים שיוצאים מגרעינים בגזע המוח ומעצבבים את שרירי הפנים והשרירים החלקים של הגוף. נהוג להתייחס רק לחלקם כחלק ממערכת העצבים המרכזית, כאשר לרוב ההתייחסות מכלילה את עצב הראייה, עצב הריח והעצב המשולש.
המוח
המוח הוא הרשת העצבית הגדולה והמרכזית של האורגניזם, בו מעובד המידע וממנו ניתנת הפקודה האלקטרו-כימית לכל ההפעלות הרצוניות של הגוף, ולרוב הפעולות האוטונומיות שלו. כמו כן הבסיס הביולוגי של החוויה המודעת נמצא באזורים מסוימים במוח. מבחינה אנטומית נהוג לחלק את המוח לשלוש חלוקות ראשיות אשר מסווגות לפי מרחקם מחוט השדרה והתעלה העצבית: המוח האחורי, המוח האמצעי והמוח הקדמי.
לחצו עם העכבר על חלקיו השונים של האיור
המוח האחורי
המוח האחורי הוא המשכו הישיר של חוט השדרה והתעלה העצבית. מבחינה אנטומית הוא מורכב משלושה חלקים מרכזיים: הפונס, המדולה והמוחון. בעוד השניים הראשונים אחראים על הפעלת תפקודי הגוף הבסיסיים הכוללים נשימה, דופק וכדומה המוחון אחראי על החלקת תנועות מוטוריות, ומעורב בהטמעת תנועות נלמדות לתנועות אוטומטיות.
המוח האמצעי
המוח האמצעי מורכב משני חלקים עיקריים - הטקטום והטגמנטום. הראשון אחראי בין היתר על תנועות אוטומטיות כתגובה לקלט סנסורי, כגון הסבת הראש לכיוון קול נפץ חזק. השני מהווה בסיס חשוב ביצירת תנועות רצוניות וכן לוקח חלק מרכזי במערכת התגמול.
המוח הקדמי
המוח הקדמי הוא הרקמה המוחית שהתפתחה הכי מאוחר מבחינה פילוגנטית. למוח הקדמי שלל תפקידים קוגניטיביים ובכללם התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים הכוללים: חשיבה, רגש, קבלת החלטות וזיכרון עבודה. כמו כן חקר הבסיס הביולוגי של החוויה המודעת מתמקד באזור זה. מבחינה אנטומית את המוח הקדמי נהוג לחלק לשתי תתי חלוקות: המוח הגדול, הכולל את המערכת הלימבית, הגרעינים הבזליים וקליפת המוח, ומוח הביניים הכולל את התלמוס, ההיפותלמוס והאפיתלמוס.
מחסום הדם מוח
מחסום הדם-מוח הוא מבנה קרומי המשמש כמחסום סלקטיבי עבור מולקולות בין מערכת הדם לנוזל המוחי השדרתי. מטרתו היא הגנה על רקמות המוח מפני מזהמים או נוגדנים ושמירה על הרכב הנוזל שבו נמצאים הנוירונים.
מבחינה רפואית מחסום זה מונע מתרופות מסוימות להגיע אל המוח דרך מחזור הדם.
דבר זה יכול להיות בעייתי משום שאם התרופה לא תוכל להגיע לאזור ההשפעה שלה היא לא תהיה יעילה.
מסיבה זו, אם קיים במוח מחסור בחומר מסוים אשר אינו מסוגל לעבור את המחסום, לא תהיה תועלת במתן זריקות או כדורים המכילים חומר זה. באופן דומה לא תהיה השפעה גם לשינוי בתזונה.
תפקוד
מעגל תפיסה פעולה
רשתות עצביות
מוליכים עצביים
פלסטיסיות
התפתחות מערכת העצבים המרכזית
התפתחות עוברית
ממוזער|שלוש התרחבויות בתעלה המרכזית מהוות את הבסיס לשלושת חלקי המוח היוצאים מחוט השדרה. בצד ימין מופיעות ההתרחבויות לאחר שניתן לזהות בהן חלוקות פנימיות יותר.
המערכת המרכזית הראשונה שמתפתחת בעובר היא מערכת העצבים המרכזית, היא מתחילה להתפתח שלושה שבועות לאחר ההפריה. העובר בימים הראשונים כולל שלוש שכבות של תאים, הנקראים שכבות נבט. שכבות אלו הן רקמות תאים ממויינים, אשר יהוו את הבסיס לכל מערכות הגוף המפותחות. במהלך השבועות הראשונים של חיי העובר החלק המרכזי של השכבה החיצונית (דורסלית) מתקפל ויוצר מעין תעלה מאורכת הנקראת התעלה העצבית (neural tube) אשר תהווה את הבסיס לחוט השדרה. החלק הקדמי של התעלה מתחיל להתרחב ויוצר שלושה חלקים מובחנים בצורת שקים בקצה התעלה. בשבוע החמישי כבר ניתן לזהות בהתרחבויות עצמן חלוקות פנימיות. התאים בדפנות של שלושת השקים ייצרו בהמשך את שלושת החלקים של המוח - המוח האחורי שמכיל את הצרבלום ואת גזע המוח, המוח האמצעי הכולל את הטקטום והטגמנטום והמוח הגדול שמתפתח לתלמוס, להיפותלמוס ולקליפת המוח.
התפתחות במהלך הילדות
התפתחות אבולוציונית
היחידה הקטנה ביותר של מערכת העצבים היא הנוירון. תא זה קולט ומעבד מידע באמצעות העברת אותות אלקטרוכימיים. יחידה זו היא עתיקה מבחינה פילוגנטית וגרסה מקבילה לו המשתמשת באותות אלקטרוכימיים כבר נמצאת אצל אורגניזמים חד-תאיים כגון אמבות. עם התקדמות החץ האבולוציוני החלו היצורים לפתח מערכות יותר ויותר מתקדמות להעברה ושימור מידע מה שנתן להם יתרון הישרדותי. עם הזמן נוצרו יותר ויותר יחידות יסוד קרי נוירונים, בד בבד עם התעצמות ביכולת הנוירונים ליצור קשרים מרובים. אצל חלק מהיצורים המערכת התפזרה בכל הגוף כאשר כל יחידה ויחידה מתפקדת כמערכת בפני עצמה כמו אצל מדוזות, ומתוך פיצול בעץ הפילוגנטי נוצר לחץ אבולוציוני לריכוז צברי נוירונים אשר ניתן לראות כבר אצל תולעים שטוחות. במורד העץ הפילוגנטי ניתן לראות התקדמות של צברי הנוירונים לכיוון ראש האורגניזם תוך יצירת חוט המקשר בינם לבין שאר מערכות הגוף. כמו כן משוער כי איבר הניתן לסיווג כמדולה הופיע לפני כחצי מיליארד שנים, איבר זה היווה תחנת שליטה המרכזת את כל תפקודי החיים הבסיסיים. עם התקדמות האבולוציה התפתחו הסתעפויות רבות כמו התפתחות מערכות לימביות המקושרות לרגש. משערים כי בשלב מאוחר לאחר הימצאות הקורטקס התפתחה גם תחושת המודעות, אך אין עדיין הסבר לתהליך ההתפתחות הזה.
תופעה נוספת שהעסיקה חוקרים רבים היא ההתפתחות המואצת של מערכת העצבים האנושית. חוקרים גילו שהמוח האנושי גדל יותר מהר ביחס לקצב האבולוציה במינים אחרים, וההשערה היא שמעורבים בתהליך גנים אשר עושים מוטציות במוח באופן יזום. נגזרת מהשערה זו היא שהמוח האנושי עדיין ממשיך להתפתח בתהליך אבולוציוני מואץ.
קישורים חיצוניים
Meet Your Master: Getting to Know Your Brain - Crash Course Psychology - הסבר על מערכת העצבים המרכזית והמוח
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-07-13T15:26:56 |
סינפסה | סינפסה (בעברית: מִצמד או מִסְנָף) היא אזור המפגש בין תא עצב לתא מטרה, אשר יכול להיות תא עצב אחר, תא שריר או תאי בלוטות.
הסינפסה משמשת להעברת מסרים עצביים לתאי המטרה. תא העצב המשדר מכונה פרה-סינפטי או קדם-סינפטי (לפני הסינפסה) ותא המטרה הקולט מכונה פוסט-סינפטי או בתר-סינפטי (אחרי הסינפסה).
מקור המילה סינפסה ביוונית (συνάψις - סינַפּסיס) ופירושה "לקשר".
קיימים שני סוגים של סינפסות:
סינפסות חשמליות - מאפשרות מעבר ישיר של זרם היונים מתא אחד לתא השני. המעבר הזה מתקיים דרך מבנים המצמידים את קרומי שני התאים זה לזה ונקראים באנגלית gap junctions. מבנים כאלה קיימים בין תאים בהרבה רקמות בגוף, אבל כאשר הם מחברים תאי עצב הם מאפשרים מעבר של מסר חשמלי.
סינפסות כימיות - מהוות רוב במוח הבשל של יונקים. בסינפסות אלו מפריש התא הקדם-סינפטי חומר כימי המכונה מוליך עצבי, אשר נקשר לקולטנים בתא הבתר-סינפטי. הפרק מתייחס בעיקר לאופן הפעולה של סינפסות אלו.
תפקוד
ממוזער|250px|הסינפסה מאפשרת מעבר של אותות מתאי עצב במערכת העצבים אל תאי המטרה שלהם.
מערכת העצבים מורכבת מתאי עצב רבים המקיימים תקשורת רצופה בינם לבין עצמם וגם עם תאים מסוגים אחרים, והסינפסה היא המבנה באמצעותו מתבצעת התקשורת הזו. כל תא עצב מקיים על קרום התא שלו מבנים פוסט-סינפטיים בהם הוא מקבל קלט מתאי עצב אחרים, רובם נמצאים על הדנדריטים, ומבנים פרה-סינפטיים, בקצוות האקסון, שם מוסר תא העצב את הפלט לתאי עצב אחרים.
העברה סינפטית
ממוזער|250px|שחרור של מוליך עצבי בסינפסה
בסינפסות כימיות העברת המסר מתבצעת על ידי שחרור של מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) אל המרווח הסינפטי וקליטתם בתא המטרה. המוליכים העצביים מסונתזים ומאוחסנים בשלפוחיות סינפטיות, אשר נמצאות בקצה האקסון של תא העצב הפרה-סינפטי. מעבר למרווח הסינפטי, בקרום התא הפוסט-סינפטי, נמצאים קולטנים הקושרים אליהם את מולקולות המוליך העצבי. סוג ההשפעה של הסינפסה על התא הפוסט-סינפטי תלוי בסוג המוליך העצבי והקולטנים. ידועים היום מספר עשרות של מוליכים עצביים, ולכל אחד מהם ידועים מספר קולטנים, כך שקיים מגוון גדול של השפעות להעברה הסינפטית.
סך השינויים הנגרמים על ידי הסינפסות מסוכם על ידי תא המטרה בכל נקודת זמן לשינויים במתח החשמלי על-פני קרום התא, וכאשר מתח זה מגיע לערך סף מסוים יפתחו תעלות נתרן תלויות-מתח בכמות מספיקה ויתפתח פוטנציאל הפעולה.
מבנה הסינפסה
ממוזער|150px|מבנה הסינפסה.
ממוזער|150px|סינפסה בין שני תאי עצב.
הסינפסה מורכבת מהחלקים הבאים:
החלק הקדם-סינפטי (Presynaptic element) - ברוב מקרים זהו קצה האקסון. הוא מכיל את השלפוחיות הסינפטיות בהן נאגר המוליך העצבי. הצד הפנימי של קרום התא באזור זה עשיר במבנים של חלבונים דמויי פירמידות קטנות, אשר תפקידם לנייע את השלפוחיות לעבר קרום התא, לעגון אותן ולאפשר את שחרור התוכן שלהן למרווח הסינפטי. בתהליך השחרור מתמזג קרום השלפוחית עם קרום התא, ולאחר מכן תיווצר שלפוחית חדשה מקרום התא וחוזר חלילה.
מרווח סינפטי (Synaptic Cleft) - הרווח בין התאים באזור הסינפסה, כ 20 עד 50 ננומטר בערך. במרווח הסינפטי עוברים המוליכים העצביים מהתא הקדם סינפטי לתא הבתר סינפטי.
החלק הבתר-סינפטי (Postsynaptic density) - התעבות של קרום התא הבתר-סינפטי באזור הסינפסה הבנויה מחלבונים, ביניהם הקולטנים הקושרים את המוליך העצבי ומתרגמים אותו לשינוי במתח התא או תהליך כימי בתוך התא.
עיצוב מחדש של קשרים סינפטיים
קשרים סינפטיים, במיוחד במערכת העצבים המרכזית, אינם קבועים. סינפסות מתנוונות ואחרות נוצרות, וההנחה היא כי הקשר הסינפטי בין שני תאים יכול להשתנות בהתאם לפעילות שלו. סינפסות יכולות להתחזק או להחלש לטווחי זמן של ימים ושעות. תהליך זה מכונה באנגלית Long-term synaptic plasticity' ובראשי תיבות LTP. תהליך איטי יותר הוא "עיצוב מחדש של קשרים סינפטיים" (synaptic remodeling).
סוגי סינפסות
ניתן לסווג את הסינפסות על פי מספר מאפיינים.
סוג תא המטרה
כאמור, סינפסה מחברת בין תא עצב לתא המטרה שלו. תא המטרה יכול להיות תא עצב או תא מסוג אחר. סינפסה בין תא עצב לתא שריר מכונה צומת עצב-שריר.
מיקום הסינפסה על גבי תא המטרה
סינפסה אקסו-אקסונית: סינפסה בה אקסון יוצר סינפסה על אקסון אחר.
סינפסה אקסוסומטית: סינפסה בה אקסון יוצר סינפסה על גוף התא.
סינפסה אקסודנדריטית: סינפסה בה אקסון יוצר סינפסה על דנדריט.
ההשפעה על תא המטרה (סוג המוליך העצבי)
ניתן להבחין בין הסינפסות על פי אופן ההשפעה שלהן על תא המטרה. ישנן סינפסות המגבירות את הסיכוי להיווצרות פוטנציאל פעולה ואחרות המעכבות את היווצרותו.
סינפסות מעוררות
סינפסה מעוררת (סינפסה אקסיטטורית) היא סינפסה המקרבת את המתח על פני קרום התא לסף בו מתפרץ פוטנציאל פעולה. בדרך כלל, הקולטנים בסינפסות אלו הם תעלות יונים המאפשרות ליונים חיוביים ובעיקר לנתרן לזרום לתוך התא ופתיחתן מובילה להקטנה בהפרש המתחים בין שני צידי הממברנה. מוליכים עצביים בעלי השפעה כזו הם למשל חומצה גלוטמית ואצטילכולין (באמצעות הקולטן הניקוטיני שלו).
סינפסות מעכבות
סינפסה מעכבת (סינפסה אינהיביטורית) על התא הבתר-סינפטי היא סינפסה המרחיקה את תא המטרה מהיכולת לירות פוטנציאל פעולה. פעילות כזו יכולה להיגרם על ידי הגדלת הפרש המתחים בין שני צידי קרום התא (למשל, על ידי פתיחת תעלות יונים לאשלגן היוצא מהתא החוצה), או על ידי ירידה בהתנגדות החשמלית של קרום התא (shunting inhibition). המוליך העצבי המעכב העיקרי במערכת העצבים המרכזית הוא גאבא (GABA).
סוג נוסף של סינפסות מעכבות נוצרות על אקסונים, במנגנון עיכוב קדם-סינפטי. במנגנון עיכוב זה, הסינפסה נוצרת על אקסון בתר-סינפטי, ובסמוך לסינפסה אחרת. המוליך העצבי המעכב מווסת ומקטין את הכמות המשתחררת של המוליך העצבי מהתא הבתר-סינפטי.
היבטים רפואיים
רבות מהתרופות שמשפיעות על ההתנהגות עושות זאת באמצעות השפעה על תהליך ההעברה המתרחש בסינפסה.
תרופות אלו מתחלקות לשני סוגים:
אגוניסט - סוג של תרופה הגורמת לשפעול הפעולה של המוליך העצבי המסוים על התא הבתר-סינפטי.
אנטגוניסט - סוג של תרופה שמתנגד או מעכב את הפעולה של המוליך העצבי המסוים על התא הבתר-סינפטי.
ראו גם
MAOI
SSRI
SNRI
קישורים חיצוניים
אוניברסיטת יוטה, מסיבת מאוס - כיצד משפיעים סמים שונים על פעילות הסינפסות (בפלאש)
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת העצבים
קטגוריה:אלקטרופיזיולוגיה | 2024-10-05T05:47:09 |
סריקת מוח ממוחשבת | REDIRECT דימות מוחי | 2008-08-24T02:38:56 |
דימות מוחי | ממוזער|שמאל|MRI ראש
דימות מוחי הוא תחום המשתמש בכלים ובטכנולוגיות ליצירת דימות של המבנה, התפקוד והרכבו הכימי של המוח, זאת לצורך אבחון מחלות או לצורכי מחקר. תמונות המתקבלות מסריקות של דימות מוחי משקפות מאפיינים שונים של המוח ופעילותו. זהו תחום חדש יחסית, ונעשה בו שימוש ברפואה ובתחומים השונים של מדעי המוח.
ישנן מספר שיטות לסריקת מוח, שעם הנפוצות שבהן נמנות הבאות:
צילום רנטגן
דימות תהודה מגנטית (MRI)
דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI)
טומוגרפיה ממוחשבת (CT)
טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET)
מגנטו-אנצפלוגרפיה (MEG)
היסטוריה של הדימות
הפרק הראשון של ההיסטוריה של הדימות מתחיל בנוירולוג האיטלקי אנג'לו מוסו (באנגלית: Angelo Mosso) שהמציא את 'איזון מחזור הדם האנושי', אשר יכול למדוד באופן לא פולשני את חלוקת הדם מחדש במהלך פעילות רגשית ואינטלקטואלית. אף על פי שהדבר הוזכר בקצרה על ידי ויליאם ג'יימס בשנת 1890, הפרטים בנוגע לניסויים שערך מוסו נותרו במידה רבה לא ידועים עד לשנים האחרונות, כאשר התגלו מחדש המכשיר המקורי, וכן התיאורים המקוריים של מוסו שדווחו על ידי סטפנו סנדרון ועמיתיו.
בשנת 1918 הנוירוכירורג האמריקאי וולטר דנדי (באנגלית: Walter Edward Dandy) הציג את טכניקת הוונטריקולוגרפיה (ventriculography) - יצירת תמונות רנטגן של חדרי המוח על ידי הזרקה של אוויר מסונן ישירות לתוך אחד מחדרי המוח הצדיים או שניהם. דנדי גם ציין כי אוויר שנכנס לתוך החלל התת-עכבישי של חוט השדרה בהליך של ניקור מותני יכול גם הוא להיכנס לחדרי המוח, וניתן להשתמש בכך כדי להראות את חללי נוזל המוח והשדרה סביב הבסיס של המוח ועל פני השטח שלו. טכניקה זו נקראת pneumoencephalography.
בשנת 1927 אנטוניו אגש מוניש הציג אנגיוגרפיה מוחית, שבעזרתה כלי דם נורמליים ולא נורמליים בתוך ומסביב למוח ניתנים לדימות בדיוק רב.
בשנות ה-1970 המוקדמות, אלן קורמאק (באנגלית: Allan MacLeod Cormack) וגודפרי נ. האונספילד הציגו את הטומוגרפיה הממוחשבת (CAT או CT), ואז תמונות אנטומיות יותר ויותר מפורטות של המוח הפכו להיות זמינות למטרות אבחון ומחקר. קורמאק והאונספילד זכו בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1979 על עבודתם. זמן קצר לאחר כניסתה של CAT בראשית שנות ה-1980, הפיתוח של ליגנדים רדיואקטיביים אפשר טומוגרפיית פליטת פוטון בודד (SPECT) וטומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET) במוח.
פחות או יותר במקביל, דימות תהודה מגנטית (סריקת MRI או MR) פותח על ידי חוקרים ובהם פיטר מנספילד ופול לוטרבור, שזכו בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 2003. בתחילת שנות ה-80 MRI נכנס לשימוש קליני, ובמהלך שנות ה-80 נפרצה דרך של חידודים טכניים ויישומי MR לצורכי אבחון. אחרי זמן קצר, מדענים גילו שהשינויים הגדולים בזרימת הדם שנמדדים על ידי PET ניתנים לדימות גם בסוג הנכון של MRI, וכך נולד דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI). מאז שנות ה-90, ה-fMRI השתלט על תחום מיפוי המוח, וזאת משום שהוא לא מאוד פולשני, יחסית זמין, ואינו כרוך בחשיפה לקרינה.
בתחילת שנות ה-2000, תחום הדימות הגיע לשלב שבו ניתן גם לפתח יישומים מעשיים המתבססים על דימות תפקודי של המוח. אזור היישום העיקרי הוא צורות בסיסיות של ממשק מוח-מחשב.
אינדיקציות
דימות מוחי בא אחרי בדיקה נוירולוגית, שבה רופא מצא סיבה לחקור מטופל, שאולי סובל מהפרעה נוירולוגית.
אחת הבעיות הנוירולוגיות השכיחות יותר שאדם עלול לסבול ממנה היא התעלפות. במקרים של התעלפות פשוטה אצל מטופל בעל היסטוריה שאינה מציעה סימפטומים נוירולוגיים אחרים, האבחון יכלול בדיקה נוירולוגית בלי דימות מוחי כלשהו, כי הסבירות למציאת גורם במערכת העצבים המרכזית היא נמוכה מאוד.
דימות אינו מיועד לחולים עם כאבי ראש יציבים אשר אובחנו כמיגרנה. מחקרים מצביעים על העובדה שנוכחות של מיגרנה אינה מגבירה את הסיכון למחלה במערכת העצבים המרכזית. אבחנה של מיגרנה שמציינת היעדר מחלות אחרות, כגון פפילידמה, לא מצביעה על צורך בדימות. במהלך ביצוע אבחנה זהירה, הרופא צריך לשקול אם יש לכאב הראש סיבה אחרת מאשר המיגרנה ואז לחייב דימות.
ראו גם
מפת חשיבה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה רפואית
קטגוריה:בדיקות רפואיות
* | 2024-07-18T18:41:45 |
סאפפו | סַאפְּפוֹ (ביוונית: Σαπφώ, בניב האַיְאוֹלִי שדובר באזורה, נהגה: "פְּסַאפְּפו", Ψάπφω) הייתה משוררת לירית בת המאה השביעית לפני הספירה, תקופת יוון הארכאית, שחייתה באי לסבוס אשר ביוון, ככל הנראה בפוליס מִיטִילֶנֶה, שהיווה את המרכז התרבותי של המאה השביעית לפנה"ס. השפעתה הייתה רבה. סאפפו נודעה בכל רחבי העולם היווני הודות לשירתה והייתה כה מפורסמת שבסירקוסאי הוקם פסל בדמותה כדי לכבדה בהגיעה לעיר. רק חלקים מעטים מתוך מכלול שירתה של סאפפו שרדו עד ימינו.
אין בנמצא מקורות היסטוריים אמינים על חייה של סאפפו, למעט שירתה. ייתכן שבשירתה יש קווי דמיון בין קורותיה של המשוררת לבין דמותה בשיר, אך חוקרים דחו פרשנות כאילו יש בהם אלמנטים ביוגרפיים. אמיתות הפרטים הביוגרפיים המקובלים על אודותיה, המובאים בהמשך, מוטלת בספק.
חייה
מאמינים כי הוריה של סאפפו היו סְקַמָנְדֶר וקְלֵאיס. היא נולדה בסביבות שנת 630 לפנה"ס, באי לסבוס שביוון, ככל הנראה בפוליס מִיטִילֶנֶה. על פי קומדיה יוונית ידועה, היא נישאה לסוחר עשיר מהאי אנדרוס, ולפי פירושים מסוימים של אחד משיריה, ילדה בת שנקראה אף היא קלאיס, על שם סבתה. משפחתה של סאפפו הייתה חלק מהאריסטוקרטיה של האי, ועל כך מעיד התחכום הלשוני בשיריה. בסברה כי סאפפו גורשה עם מספר אריסטוקרטים אחרים לסיציליה יש כנראה אמת, אך היא בילתה את מרבית חייה במיטיליני.
באותה תקופה נהגו נשים ממעמד גבוה להתאסף ולבלות את הימים בכתיבת שירה. סאפפו שהייתה המובילה בחברתה קיבצה סביבה חבורת מעריצים ופתחה לימים אסכולה יוונית לנשים. נושאי מרבית השירים היו תלמידותיה של סאפפו. המפורסמות בהן היו דמויות כמו ארינה מטלוס ודמופילה מפמפיליה. סאפפו פיתחה צורת שירה המיוחדת לה, שיטה שנודעה לימים כמטר הסאפפי או הדגם המיקסו-לידי.
בעבר זקפו מבקרי ספרות לזכות סאפפו גם הובלת תנועה אסתטית שהתמקדה יותר ביחידים האנושיים ופחות באלים, מושא האמנות הקלאסי. עם זאת, כיום הסברה השולטת היא כי שירתה היוותה המשך לדרך שהתוו אחרים לפניה, אך שירתה היא מן הראשונות אשר נשמרו בכתב.
2 מקורות ביוגרפיים מאוחרים יש בידינו כיום, האחד מקורו בפפירוס מצרי מסוף המאה השנייה או תחילת המאה השלישית לספירה, והשני הוא בחיבור משלהי המאה העשירית לספירה, "סוּדָה", הכולל אוסף רב של ביוגרפיות.
שירתה
שמאל|ממוזער|250px|סאפפו, בציור של גוסטב קלימט מ-1888–1890
נאמר על סאפפו כי התעלתה על כל המשוררים היוונים מלבד לארכילוכוס ואלכאויס. אוצר המילים הרחב שלה, משפטיה הקצרים, הישרים והפסטורליים, יחד עם שיפוטה האובייקטיבי את רגשותיה ורצונותיה, זיכו אותה במקום נכבד בשירה היוונית והאוניברסלית כאחד.
אפלטון כינה את סאפפו "המוזה העשירית" וכתיבתה אתגרה אפילו את זו של הומרוס, היא נודעה כ"המשוררת" והוא כ"המשורר", אחרים קראו לה "הפרח", "היפה" או "הנס". ברם, תיאורים אלו אינם תואמים את אישיותה האפלה והמסוגרת.
חלק נכבד משירי האהבה שכתבה מוקדשים לנשים, ולכן נחשבה לעיתים ללסבית ויצירתה הוחרמה בימי הביניים על ידי הכנסייה. חלק אחר של שיריה פנה אף לאחיה כארקסוס.
המושג "לסבית" מקושר אף הוא לסאפפו שגרה באי לסבוס שביוון. המילה "סאפפית" היא לעיתים בשימוש כמילה נרדפת ל"לסבית", אך גם נמצאת בשימוש כהתייחסות לנשים ביסקסואליות, מכיוון שסאפפו כתבה שירה ארוטית על נשים וגם על גברים, ואין ראיות היסטוריות לגבי העדפותיה למגדר אחד בלבד.
הכנסייה הקתולית דחתה את עבודותיה של סאפפו בגלל התוכן ההומוסקסואלי של שיריה והארוטיקה שבהם. כתוצאה מכך הוזנחו כתביה ולא הועתקו. מתוך שיריה הרבים שרד במלואו רק שיר אחד שלם בן 28 שורות, הקטע השני באורכו ששרד הוא בן 16 שורות, ומכל שאר עבודותיה נותרו חלקים, רובם באים מציטוטים של שיריה או פיסות פפירוס שיריה חולקו לתשעה ספרים, אך לא ידוע היום לפי איזה סדר או שיטה.
אמנם כיום מזוהה סאפפו עם שיריה הרבים, אך בימי הביניים היא נודעה בכך שזרקה עצמה מצוק בגלל אהבה נכזבת לספן בשם פאון. שורשי האגדה הם עוד בימי רומא העתיקים, ולכן אין לראות את האגדה כמזימה של הכנסייה להטעיית הקוראים.
הצגת דמויות היסטוריות מפורסמות פעם כהטרוסקסואליות ופעם אחרת כהומוסקסואליות היא תופעה שכיחה, הקשורה בין היתר לתופעת ההעלמה הביסקסואלית. יש הטוענים כי מקורה בתרבות היוונית, שלא ייחסה קיטוב מיני כלשהו לבני האדם, וראתה את הפדרסטיה כחלק בלתי נפרד מהתרבות.
השפעות
לורד ביירון מזכיר את סאפפו באחד משיריו.
בודלר כתב על סאפפו בפרחי הרוע.
הילדה דוליטל, המשוררת האימג'יסטית, כתבה מסה פואטית המוקדשת לשירתה של סאפפו.
לורנס דארל כתב מחזה בחרוזים ושמו סאפפו, המתרחש בלסבוס במאה ה-7 לפנה"ס
נטאלי קליפורד בארני כתבה בשנת 1902 על סאפפו דברי הלל בספרה "חמישה דיאלוגים יוונים קטנים" וערכה יחד עם בת זוגה מסע לאי לסבוס בכוונה לייסד במקום בית ספר לשירה על פי המודל של סאפפו.
ב-1894 פרסם המשורר הצרפתי פייר לואי ספרון שירה אירוטית-לסבית בשם "שירי ביליטיס". הספרון נכתב כביכול בידי ביליטיס, בת דמותה ותקופתה של סאפפו, סגנונו הזכיר את כתיבתה של סאפפו והוא אף כלל בתוכו מספר פיוטים משירתה. מספר שנים לאחר צאתו הודה לואי כי הוא כותב השירים וביליטיס היא דמות בדיונית.
האסטרואיד 80 Sappho שהתגלה במאי 1864 על ידי רוברט פוגסון נקרא על שמה.
תרגומים לעברית
אמיר אור, בתוך תשוקה מתירת איברים - אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית, הוצאת ביתן/המפעל לתרגומי מופת, 1993
שמעון בוזגלו, מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו, כל שירי ספפו בתרגום חדש ומוער בתוספת מבוא והערות; הוצאת אבן חושן, 2009. ()
יורם ברונובסקי שירים/סאפפו, ספרית פועלים, 1978
קישורים חיצוניים
סאפפו הולכת למות שיר של סאפפו בתרגום אמיר אור ומאמר על השיר
סאפפו מציצה מתחת לשמלה שירים של סאפפו בתרגום אמיר אור ומאמר על השירים
- שיר של סאפפו, בתרגום אהרן שבתאי
- שירי סאפפו בתרגום אמיר אור
שיר של סאפפו, בתרגום יהודה ליבס
אלי הירש, על "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו", ידיעות אחרונות, 11 בדצמבר 2009
מאמר על סאפפו
פרגמנט חדש מאת ספפו בתרגום שמעון בוזגלו, מרץ 2014
, באתר של שמעון בוזגלו
הערות שוליים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:משוררות להט"ביות
קטגוריה:תרבות להט"ב
קטגוריה:ביסקסואליות
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:משוררות יוון העתיקה
קטגוריה:נשים במאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:נשים במאה ה-7 לפנה"ס
קטגוריה:מלחינות
קטגוריה:מלחינים יוונים | 2024-08-24T11:43:16 |
מואי טאי | הפניה אגרוף תאילנדי | 2022-11-20T04:09:14 |
ראב"ע | REDIRECT אברהם אבן עזרא | 2007-09-25T17:45:27 |
רותם המדבר | שמאל|ממוזער|200px|רותם המדבר בפריחה
שמאל|ממוזער|200px|רותם המדבר בפריחה
רֹתֶם הַמִּדְבָּר (שם מדעי: Retama raetam) הוא שיח ממערכת בעלי הפרחים, ממשפחת הקטניות. בישראל, השיח שכיח למדי בשטחי החולות שבצפון הנגב, באפיקים יבשים של נחלים בכל השטח המדברי בבקעת הירדן, ובחולות מישור החוף.
רותם המדבר הוא צמח רב שנתי (הגדל בכל השנה).
תיאור
בעת פריחת רותם המדבר בחודשי החורף הוא מתכסה בתפרחת מרהיבה של פרחים פרפרניים קטנים, לבנים עם כתם סגול קטן. פרחי הרותם עשירים בצוף. ההאבקה נעשית על ידי חרקים. ללא הפריחה, מראהו אינו מרשים, כמו רוב סוגי הצמחים האופייניים לאזור הנגב. ברוב עונות השנה אין רואים עליו עלים כלל. רק בתקופה קצרה בעת הלבלוב, מצמיח הרותם עלעלים קטנטנים, המתייבשים עם עונת היובש. הפירות מכילים זרע אחד או שניים בצבע צהוב, אשר שומרים על חיוניותם תקופה ארוכה. ענפי הרותם ולא עליו הם אלה המבצעים את תהליך הפוטוסינתזה - תכונה הנקראת רותמיות.
שורשי הרותם העמוקים הם אחת מדרכי ההסתגלות של הצמח לחולות הנודדים ולמדבר. לרותם שתי מערכות של שורשים; שורשים המגיעים לעומק 20 מטרים ויותר המשמשים בימי הקיץ, ושורשי רוחב לקליטת מים בחורף.
רותם המדבר הוא צמח מוגן על פי החוק בישראל.
שימושי הרותם
לרותם מיוחסות תכונות רפואיות רבות, אך חשוב לזכור שמדובר בצמח שבשימוש לא נכון, זרעיו רעילים למאכל אדם. הבדואים משתמשים ברותם כתרופה נגד כאבים שונים, נגד פצעים וכתרופה למחלות ילדים אולם יש לציין שהזרע רעיל למאכל.
תושבי המדבר מכינים גחלים משורשי הרותם.
במקורות
צמח הרותם מופיע במקרא:
ב, הנביא אליהו נח במדבר בצל הרותם: "וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב, עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי־לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃ וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן, תַּחַת רֹתֶם אֶחָד".
ב: "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים; עִם, גַּחֲלֵי רְתָמִים".
ב: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם".
ראו גם מדרש תהילים קכ - ט'. בראשית - רבה נ"ג - י"ג.
השימוש הרפואי ברותם במסורת יהודי תימן
לרותם שימושים רפואיים שונים בקרב כמה חברות מסורתיות ובקרב כמה מקהילות ישראל שבהן היה מוכר. מיהודי תימן מוכר השימוש ברותם המדבר כמזור למחלת הצהבת. מסורת הריפוי הייתה נתונה בידי משפחת מוסא בן חיים בדיחי. עם עלייתם לארץ ישראל, המשיכו בני המשפחה במסורת קטיפת הגבעולים וייבושם בחולות נתניה וגבעת אולגה, ואף סיפקו את הצמח לנזקקים לו בצירוף דף הוראות. דיווחים שהתקבלו מעדים עולי תימן מצביעים על יעילותו הרבה בהורדת רמת הבילירובין בקרב אנשים חולי צהבת. עם זאת, הצמח עלול להיות רעיל ואף לגרום למוות, שכן שימוש במינון גבוה מדי של התרופה הנעשית ממנו עשויה להביא לכשל נשימתי: דווח על כשל נשימתי ביילוד שהושקה בתמצית ענפי רותם המדבר, המכילים את האלקלואידים הרעילים Retamine ו-Sparteine .
לקריאה נוספת
אבי שמידע ודוד דרום, מדריך העצים והשיחים בישראל. הוצאת כתר.
זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, 1980, עמוד 7406.
עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע. כרך 10 עמוד 157–158.
קישורים חיצוניים
רותם המדבר, מדרשת שדה בוקר
רותם המדבר, מרכז הרופאים המומחים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1836
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ ברקר וב
קטגוריה:פרפרניים
קטגוריה:ארץ ישראל: פרפרניים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:פרחים לבנים בארץ ישראל
קטגוריה:צמחייה מדברית | 2024-05-19T08:17:57 |
זוגן השיח | זוגן השיח (שם מדעי: Zygophyllum dumosum) הוא צמח ממשפחת הזוגניים.
גובהו מגיע עד 80 ס"מ. גבעוליו מעוצים בחלקם התחתון. עליו בשרניים, וכל עלה מורכב מזוג עלעלים גליליים, הנישאים על פטוטרת גלילית. הפרחים יחידים, וצבעם לבן. הפריחה בחודשים מרץ - אפריל. הפרי בעל 5 מגורות בעלות צורת כנף, וכל מגורה מכילה זרעים אחדים.
הזוגן מותאם באופן מרשים לחיים במדבר הצחיח. בזכות עליו הבשרניים יכול הזוגן לזון אף ממים מליחים. בעזרת המים שהוא אוגר בעליו הוא מדלל את המלחים וכך יכול לנצל מקורות מים שייבשו צומח אחר וישברו את דפנות תאיו. תכונה מאלפת נוספת של הזוגן מאפשרת לו לשרוד בעונות יבשות במיוחד על ידי המתה של עד 90% מעצמו. כאשר מבחינים השורשים כי חסרים נוזלים הם שולחים הוראה לצמח להתחיל בתהליך "חיוץ"- בו כל גבעול מתחלק מבפנים לשלוש או יותר יחידות משנה. לאחר מכן חלק מן היחידות מתייבשות וחלק מהצמח שורד במקום שימות כולו. כך יכול הזוגן להשתמש במעט מאוד נוזלים בשנות בצורת ולחכות במצב רדום לגשם, כאשר יבוא הוא יצמיח ענפים ועלים חדשים.
זוגן השיח נפוץ באדמת גיר קשה, בה מרובים הסדקים, ולכן הצומח שם עשיר יותר מאשר בגיר הרך.
את המים הוא קולט באמצעות נימי שורשים מיקרוסקופיים העוטפים כעין רשת את תחתית האבנים. מחקרים שנערכו באזור המדבר הוכיחו כי בחלק התחתון של אבן יש פי 3 יותר לחות, אף אם היא קבורה כולה מתחת לפני השטח. מערכת שורשיו של הזוגן מוכיחה את יעילותה בתנאי מדבר מבחינות נוספות. מצד אחד הוא שולח שורשים לעומק של 2–3 מטרים המתפרסים על שטח קטן ומאידך שורשים בעומק נמוך יחסית (כ-45 ס"מ) המתפרסים על פני 4 מטר רבוע ואף יותר. שתי הדרכים השונות הללו מאפשרות לו לאגור הן מי תהום והן מי שיטפונות.
זוגן השיח הוא אחד הצמחים הנפוצים ביותר בכל האזורים המדבריים ההררים בארץ ישראל, והוא מהווה בסיס לחברה שלמה של צומח הקרויה על שמו - "חברת זוגן השיח".
קישורים חיצוניים
זוגן השיח באתר STARMED
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1849
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אדמון בואסייה
קטגוריה:זוגניים
קטגוריה:ארץ ישראל: גרנאים | 2022-12-06T10:53:05 |
לענת המדבר | לענת המדבר (שם מדעי: Artemisia herba-alba), המכונה גם מלך עשבי המרפא, הוא בן שיח נפוץ המצטיין בריחו החריף. מקור השם המדעי משויך לאלת הצייד ארטמיס. ללענת המדבר שני סוגי עלים: עלי חורף גדולים, ועלי קיץ קטנים. לענת המדבר היא ממשפחת המורכבים, מסוג לענה.
תפוצה
לענת המדבר מצויה בהר הנגב, במדבר יהודה ובדרום סיני. היא גדלה על קרקעות שנוצרו מבליית סלעי גיר, דולומיט וגרניט, ובקרקעות של חול לס.
מבנה הצמח
לענת המדבר הוא בן שיח ריחני ונמוך שגובהו 20–50 ס"מ. עלי הצמח מכוסים שערות לבנות, המפחיתות את פגיעת קרינת השמש בשכבות הפנימיות של העלים. בין השערות יש שערות בלוטיות, המכילות שמנים אתריים שריחם עז וחריף.
בעונת החורף עלי הלענה גדולים וגזורים לאונות רבות. לקראת הקיץ נושרים העלים הללו ומתחלפים בעלי קיץ קטנים. החלפת העלים הגדולים לעלים קטנים יותר, בעלי שטח פנים קטן יותר, מאפשרת צמצום איבוד הנוזלים דרך העלים.
פרחי לענת המדבר פורחים על הענפים העליוניים, וצבעם צהוב-לבנבן. הפירות הם זרעונים נטולי ציצית.
התאמה למחסור במים
לענת המדבר מותאמת לתנאי החיים במדבר, וביכולתו של הצמח לשרוד בתקופות קשות במיוחד. כאשר חלק מהשורשים יבשים, מתייבשים גם הענפים הקשורים אליהם, ורק מעט שורשים הממשיכים לתפקד מקיימים ענפים חיים. כשהתנאים נעשים נוחים יותר, החלק שנותר חי מתפתח ומצמיח ענפים חדשים.
שימושים
לענת המדבר משמשת לטיפול בנזלת, בכאבי בטן, בקלקולי קיבה, בתולעים בבטן אצל תינוקות וילדים, בהקאות, בהכשות נחשים ובעקיצות עקרבים, בלחץ דם גבוה, במחלות לב, בשיעול ובמחלות דרכי הנשימה, בסוכרת, בדלקות עיניים, להורדת חום ועוד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1779
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי איגנציו יורדן קלאודיו דה אסו דל-ריו
קטגוריה:צמחי מרפא
קטגוריה:תבלינים
קטגוריה:פרחים צהובים בארץ ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אלרגניים | 2023-06-26T19:35:00 |
תמר מצוי | תמר מצוי (שם מדעי: Phoenix dactylifera; באנגלית: date palm) הוא מין של צומח מסוג תמר שבמשפחת הדקליים. כגידול חקלאי הוא מאפיין אזורי אקלים חמים. כל חלקיו משמשים את האדם.
עץ התמר
התמר הוא עץ חד פסיגי, חד מיני, שעובי גזעו אחיד. לרוב אין לו ענפים צידיים ולכן אין אפשרות לבצע עליו הרכבה.
האדם עושה שימוש בכל חלקיו של עץ התמר: הענפים משמשים כסכך למבני מגורים ולסוכות. הפירות משמשים לאכילה ולהכנת יין תמרים ודבש תמרים, סנסיני התמר (שעליהם תלויים הפירות) משמשים לטאטוא ולקליעה (גם העלים), הגזע משמש לבניה, לקירוי כשוקת ועוד. הזן "דרי" ידוע בלולבים המהודרים שלו, המשמשים למצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.
לדקל התמר יש ארס הנפלט עם דקירה מקוציו. ארס זה אינו מזיק במינון נמוך, אך מי שנדקר עלול לחוש כאב חד וכבדות באזור הדקירה לזמן מה.
פרי התמר
פרי התמר הוא פרי מאורך הנאכל לח או יבש, טעמו מתוק מאוד. הסירופ המופק ממנו נקרא סילאן, והוא משמש בעיקר לתיבול מנות אחרונות ועוגות. איסוף הפירות מהעצים נקרא "גדיד תמרים". טיפוס הפרי הוא ענבה, שבתוכה זרע אחד. תמר מצוי הוא אלרגני.
בארצות ערב נהוג לקלות ולטחון את זרע פרי התמר ולהכין ממנו משקה חלוט דמוי קפה.
ישנם זנים רבים ושונים של תמרים ובהם: אמרי, חדראוי, מג'הול, חלאוי, חיאני, זאידי, דרי, ברהי ודקל נור.
גידול
התמר הוא עץ חד מיני, ולכן האבקת הפרחים הנעשית באמצעות הרוח, או ידנית באמצעות העברת אבקנים מהעץ הזכרי לנקבי.
זריעת זרע תמר מזן מסוים (למשל מג'הול) וממין מסוים לא תבטיח צמיחת עץ ממין וסוג העץ ממנו נלקח הזרע.העץ שינבט יהיה לרוב עץ בר. לכן הצמחת עץ נעשית באמצעות עקירת חוטר עץ קיים, שאת תכונותיו רוצים, וגידולו.
לאחר מספר שנים, יחל העץ הנקבי להניב את פריו באשכולות כבדים שמשקלם עשוי להגיע ל-20 ק"ג שיש לחזק ולתמוך.
התמרים גדלים בעמקים, וכבר במשנה נחשבים תמרים שגדלו בהרים לפירות באיכות ירודה שאין להביא מהם ביכורים: "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים. לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר."
תמרי ארץ ישראל
התמרים של ארץ ישראל בספרות היוונית-רומית
בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה יש כמה אזכורים לתמרים של ארץ ישראל.
הפילוסוף היווני תאופרסטוס (המאה ה-4 לפנה"ס) כתב בחיבורו "מחקרים על הצמחים" על התמרים הגדלים בבקעת הירדן: "בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום... ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".
גם ההיסטוריונים דיודורוס סיקולוס, פומפיוס טרוגוס וטקיטוס סיפרו על עצי התמר המגודלים בסביבת ים המלח ועמק יריחו.
המלומד הרומאי וארו כתב: "עצי התמר של סוריה נושאים פירות ביהודה, אבל אינם יכולים להוציא פרי באיטליה".
המלומד היווני סטראבון סיפר על "המנהג הממולח של היהודים, שהמציאו במקרה של עץ הדקל" – הם לא נותנים להם לגדול במקומות רבים, ובגלל נדירותם הם קובעים להם מחיר גבוה וכך מגדילים את ההכנסות.
המשוררים הרומיים ורגיליוס ומארטיאליס כינו את דקליה המפורסמים של ארץ יהודה "דקלי אדום". גם המשורר הרומי סטאטיוס הזכיר בסילוויי שלו את "הפירות המפורסמים" של "המדרונות הפוריים של אדום" ואת מטעי הדקלים שלה, המשורר הרומי סיליוס איטליקוס התייחס ביצירתו ה"פוניקה" אל ניצחון אספסיאנוס על "מטעי הדקלים של אדום", ומאוחר יותר ציין גם סולינוס את אדום "העשירה בדקלים".
המשורר הרומי הורטיוס הזכיר את "חורשות הדקלים השופעות של הורדוס".
הסופר הרומאי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה) טען כי עוד יותר מהבלסם, ארץ יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה. הוא ציין שהתמרים המפורסמים ביותר מזן הקריוטי (caryotae) נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו, אולם גם אלה הגדלים בעמקים של ארכלאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים. הוא ציין לשבח גם את מתיקותו של "תמר ניקולאוס", ש"איכות טעמו היא 'אחותו' של הקריוטי ועקב כך נקרא ביוונית 'התמר האחות'" (adelphides). תמר ניקולאוס נקרא על שם ניקולאוס איש דמשק, שעל פי אתנאיוס, אוגוסטוס קרא אותו על שמו, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.
גם החיבור הלטיני "תיאור כל העולם ועמיו" (אמצע המאה ה-4) מזכיר את תמר "ניקולאוס" הגדל ביריחו.
מבין התמרים היבשים יותר, פליניוס ציין את תמר-האצבע (dactyli): "תמר צר וארוך מאוד, לעיתים בעל צורה מעוקלת. מינו של הסוג הזה, שאותו אנו מציעים כמנחה לאלים נקרא 'כידאוס' (chydaeus) על ידי היהודים". עוד הוא מציין, ש"הסוגים הטובים ביותר לשימור הם אלה הגדלים בקרקעות מלוחות וחוליות, למשל ביהודה".
תמרי ה-Dactyli הם ודאי ה"דקל טב", הנזכר במשנה לעיל. השם התפשט אחר כך על כל התמרים, וה"דקל" הפך שם נרדף לעץ-התמר בכלל.
הגאוגרף היווני פאוסניאס (המאה ה-2 לספירה) הזכיר את "התמרים של פלשתינה" כ"אכילים לגמרי".
הנואם היווני אייליוס אריסטידס הזכיר את "התמרים המפורסמים" הגדלים ב"פלשתינה-סוריה" ובמספר נאומים ציין שהשתמש בעסיס שלהם למטרות רפואיות.
הרופא היווני גלנוס הזכיר זן של תמרים "רכים לחים ומתוקים" בשם "קריוטוי" (Caryotoi), שהם "יפים מאוד וגדלים ביריחו".
כל הזנים שנמנו לעיל ודאי גדלו גם ב"עיר התמרים" צוער. גידולי התמרים בצוער במאה הרביעית לספירה מוכח גם מן האונומסטיקון לאבסביוס (340-260) לספירה, בישוף העיר קיסריה: "בצוער גדלים הצרי (אפרסמון) והתמר, הם מעידים על פוריותה הקדומה". היום אין בצוער זכר לא לדקל ולא לאפרסמון.
התמרים של ארץ ישראל בימי הביניים
התמרים מוזכרים במקורות היסטוריים בימי הביניים, אך מסוף המאה ה-14, ניכר כי התדלדלות בעצי התמר בארץ ישראל. תהליך זה החל כבר בתקופה האיובית אך תפס תאוצה בתקופה הממלוכית.
גידול תמרים בארץ בראשית המאה העשרים
חיים צדיקוב, ממייסדי דגניה, עבר למצרים לצורכי ריפוי. בנובמבר 1927, לבקשת החברים בדגניה הוא בחר עבורם את זן התמרים "אמרי", כזן שכדאי לגדלו בארץ ושלח אליהם חוטרי תמרים. חוטרים אלו היו הבסיס למטעי התמרים בכל העמק.
ממוזער|אשכול תמרים
גידול תמרים לאחר קום המדינה
החל משנות ה-60 של המאה ה-20 התמרים הם ענף חקלאי במדינת ישראל. רוב הייחורים הוברחו לארץ ישראל מעיראק, על ידי בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת. בין הזנים המגודלים בישראל נמנים ברהי - תמר צהוב, חיאני - תמר לח בצבע אדום, ומג'הול (שמקורו במרוקו) - תמר גדול יחסית, יבש, והוא החשוב ביותר מבחינה מסחרית. זנים נוספים הצומחים בישראל: דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי ואמרי.
בישראל מגדלים מטעי תמרים כגידול מסחרי רק לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מבקעת כנרות בצפון ועד לדרום הערבה. מטע התמרים הגדול בישראל נמצא בקיבוץ טירת צבי, בעמק בית שאן. גם ב יש מטעי תמרים גדולים. מתחילת המאה ה-21 מרוכזים רוב שטחי תמר מג׳הול לייצוא, כ-20 אלף דונם, בבקעת הירדן.
כעץ נוי נפוץ התמר בכל רחבי הארץ.
יבול התמרים בישראל עומד על כ-43,000 טונות תמרים, כ-19,000 מתוכם לצריכה מקומית, והשאר לייצוא. עד שנת 2020 הייתה ישראל יצואנית תמר המג'הול הגדולה בעולם, כשייצוא המג'הול מישראל עמד על כ־27 אלף טון, אולם החל משנה זו נקלע ענף התמרים למשבר. אחד מקהלי היעד העיקרי של היצוא הישראלי הוא מוסלמים באירופה ברמדאן, להם מסורת של אכילת תמר בסעודת האפטאר. במקביל ליצוא הרב קמו קולות מוסלמים שקראו לחרם צרכנים על התוצרת הישראלית.
חקר תמרים עתיקים
בשנת 2005 הונבט בישראל גלעין תמר שנמצא בחפירות במצדה, כנראה בן הזן הנכחד "תמר ממלכת יהודה". העץ גדל בעציץ עד שבשנת 2011 הגיע לגובה של כ-2.5 מטר וניטע בקיבוץ קטורה. נכון לשנת 2020, זה היה הזרע העתיק ביותר שהונבט בהצלחה.
בשלב מאוחר יותר, גלעיני תמר נוספים שנמצאו באתרים ארכאולוגיים במדבר יהודה הונבטו גם הם בהצלחה וכיום ישנם מספר עצים מהזן הקדום. אחד מעצי הנקבה, שהחוקרות כינו בשם "חנה" ושנבט מגלעין קדום שהתגלה במערות קומראן ומתוארך למאות ה-1–2 לספירה, הופרה על ידי "מתושלח" והניב פירות ראשונים במהלך שנת 2020. אנשי מכון הערבה זכו לקטוף ולטעום את הפרי הקדום אחרי כאלפיים שנה.
בתרבות
במזרח הקדום
עץ התמר נזכר בתנ"ך מספר רב של פעמים. הנביאה והמנהיגה דבורה ישבה תחת עץ תמר.
בכנען, בישראל וביהודה, הייתה נפוצה מאוד עבודת האלה אשרה תחת עצים המקודשים לה; הממצא האמנותי הארכאולוגי מקשר במיוחד בין אשרה לעץ הדקל, ולעיתים גם לכפות דקלים טריות. בדומה לאשרה, גם האלה תנת הייתה מקושרת לייצוגי עצים חיים, במיוחד עצי תמר, לעיתים גם היא עם יעלים משני צדדיו (מוטיב העץ והיעלים).
ימין|ממוזער|255x255 פיקסלים|קטע מתבליט הכתרת זמרי-לים, בו נראים (בין השאר) אנשים מטפסים על עץ תמר במקדש האלה
בשיר השירים מופיע קטע, בו משולה האהובה לעץ תמר:
ממוזער|300x300 פיקסלים|צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס – צלמיות מסוג זה היו, ככל הנראה, הצלמיות הנקביות בעלות התפוצה הרחבה ביותר ביהודה במאות אלה, וצורתן המאורכת עם הבלטת השדיים מקושרת לעץ התמר הגבוה עם אשכולותיו
הדימוי בקטע זה נוגע לאידיאל היופי באותה תקופה (כפי שמתבטא, למשל, בציורי רקדניות מצריים), ומדמה את גוף האהובה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים או הענבים הם כשדיים הגדולים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, החל מהאלף השלישי לפנה"ס, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם (למשל, ציור הכתרת זמרי־לים, בו מתבצע בתחומי מקדש האלה גדיד תמרים). קטע משיר שומרי קדום, המתייחס כנראה לאיננה, מתאר: ; במצרים, אלת העצים – המזינה את המתים – מופיעה בצורת תמר, לעיתים אף כעץ בעל איברים אנושיים כידיים ושדיים; בקרתחדשת נמצאו מצבות בהן דמות אלה ניצבת בין עצי תמר, לעיתים עם אנשים מטפסים עליהם. אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, והדבר אף מתקשר לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר בראשית ותמר מספר שמואל). לאור הממצאים והספרות, נראה שטיפוס על העץ ואחיזה באשכולות התמר הם בעלי מאפיינים של פעולה קדושה. הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה, ככל הנראה, את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות מאוד בישראל בתקופה המקראית, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.אחת המשמעויות של המילה היוונית φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס), שנתנה לפיניקים את שמם, היא "עץ תמר"; עץ התמר הופיע על מטבעות פיניקיים רבים,למשל במטבעות מארוד: , מצידון: , ומטריפולי: , מצור: וכאמור היה מסמלי אשרה, והוא היווה אחד מסמלי ארץ פיניקיה.
ביהדות
על פי פרשנות חז"ל, התמר נמנה עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - הוא הדבש הנמנה בין שבעת המינים. המשמעויות העיקריות ההלכתיות לכך הן שבזמן שהית המקדש היה קיים נהגה חובת הבאת ביכורים מיבול התמרים, ושהברכה לאחר אכילת תמרים היא ברכה אחת מעין שלוש.
לולב, שהוא ענף של עץ הדקל, נמנה עם ארבעת המינים אותם מצווים היהודים לנענע בחג הסוכות, וכך למעשה התמר הוא הפרי היחיד הנמנה גם עם שבעת המינים וגם מתקשר לארבעת המינים.
שיעור האכילה האסורה ביום הכיפורים באיסור כרת נמדד לפי נפחו של תמר גדול יחד עם הגרעין. אמנם, גם אכלה בשיעור הפחות מזה אסורה מדאורייתא, לפי הכלל ההלכתי 'חצי שיעור אסור מן התורה'.
שימושיו הרבים בכל חלקי התמר, נמשלים לעם ישראל. "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן בתים – כך הם ישראל, אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי אגדה, מהם בעלי מצוות, מהם בעלי צדקות" (בראשית רבה מא, א).
מזיקים
חדקונית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) היא מין של חדקונית הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". חיפושיות בוגרות הן גדולות יחסית, אורכן נע בין שניים לחמישה סנטימטרים, והן בדרך כלל בצבע אדום חלוד אבל קיימות גרסאות צבע רבות ולעיתים קרובות הן מזוהות בטעות כמינים שונים (לדוגמה, Rhynchophorus vulneratus). זחלי חדקונית יכולים לחפור חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי דקל ובכך להחלישם כך שבסופו של דבר הורגות החיפושיות את הגזע המארח. כתוצאה מכך, חדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, כמו קוקוס ותמרים.
גלריה
לקריאה נוספת
זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, נווה צוף (הוצאת המחבר), התש"ע.
איתן אילון (עורך), התמר - "עץ החיים" סגולותיו ושימושיו, מוזיאון ארץ ישראל, 1987.
קישורים חיצוניים
אקלום התמר מחדש בארץ ישראל, אתר "דעת"
ענף התמרים - משרד החקלאות, חטיבת המחקר 2017
עקיבא לונדון ושמשון בן-יהושע, תולדות ענף התמרים בארץ ישראל, קתדרה, גיליון 166, תשע"ח
מה טעמו של התמר המקראי? דן לביא, ישראל היום, 7 בספטמבר 2020
התמרים של ארץ ישראל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 10 במאי 2021
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דקלאים
קטגוריה:ארץ ישראל: דקלאים
קטגוריה:פירות מאכל
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:שבעת המינים
קטגוריה:עצים בתנ"ך
קטגוריה:צמחייה מדברית
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אלרגניים | 2024-10-14T08:47:25 |
מאיר פרוש | מֵאִיר פָּרוּשׁ (נהגה: פּוֹרוּשׁ; נולד בכ"א בסיוון תשט"ו, 11 ביוני 1955) הוא שר ירושלים ומסורת ישראל, חבר הכנסת בהפסקת כהונה מטעם מפלגת אגודת ישראל בסיעת יהדות התורה, ויו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים. כיהן בעבר כסגן שר במעמד שר הבינוי והשיכון כסגן שר במשרד החינוך וכסגן ראש עיריית ירושלים.
ביוגרפיה
נולד בשנת 1955 בירושלים, בנם של ברכה לבית פקשר ומנחם פרוש שכיהן כחבר הכנסת מטעם אגודת ישראל במשך 37 שנים, ונכדו של משה גליקמן־פרוש שהיה עסקן בכיר באגודת ישראל בתקופת המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, וחבר עיריית ירושלים.
פרוש למד בילדותו בתלמוד תורה וישיבת עץ חיים שבירושלים, לאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבת סלובודקה בבני ברק. הוא נישא בגיל 20, ובגיל 25 התגייס לשירות צבאי "שלב ב", וביצע ארבעה חודשי שירות חובה כמש"ק דת במחנה שנלר.
פרוש מנהיג את תת-הסיעה "שלומי אמונים" בתוך סיעת אגודת ישראל. גם מערכת הכשרות של "אגודת ישראל" מצויה בשליטתו. ייסד יחד עם אביו, מנחם פרוש, את עיתון "המבשר".
עד 2007 היה פרוש חסיד בויאן, אך סולק מהחסידות בעקבות תמיכתו במאיר רובינשטיין שהתמודד לראשות העיר ביתר עילית מול יצחק פינדרוס שנתמך על ידי האדמו"ר מבויאן. לאחר מכן התקרב לחסידות ויז'ניץ מונסי, ואף נסע לשהות אצל רבי מרדכי הגר בימי ראש השנה.
בפוליטיקה
שמאל|ממוזער|תעמולה של פרוש על אוטובוס בירושלים במהלך המירוץ לראשות העירייה בשנת 2008
שימש כמנהל משרדי אגודת ישראל בירושלים. פרוש התמודד בבחירות לראשות עיריית ירושלים ב־1983, ונבחר בהן כחבר המועצה. והשתייך בתחילה לאופוזיציה העירונית. בעקבות הבחירות למועצת עיריית ירושלים ב־1989 הצטרף לקואליציה העירונית כסגן ראש העירייה, תפקיד אליו שב לאחר הבחירות למועצת עיריית ירושלים ב־1993.7 שנים היה סגן ראש עיריית ירושלים, אחראי על תיק שיפור פני העיר, מנהל תיק החינוך החרדי וחבר ועדת תכנון ובנייה.
בבחירות לכנסת הארבע עשרה ב־1996 הוצב פרוש במקום הראשון ברשימת יהדות התורה לכנסת, ולמעשה החליף את אביו שכיהן כחבר הכנסת עד התפטרותו במסגרת הסכם רוטציה ב־1994. פרוש שימש כסגן שר במשרד הבינוי והשיכון (בלא שר מעליו) בממשלת נתניהו הראשונה בשנים 1996–1999, ובשנים 2001–2003 תחת השר נתן שרנסקי בממשלת שרון הראשונה. נחשד כי בהיותו סגן שר הבינוי והשיכון פנה פרוש לנזקקים שזכו לסיוע בדיור ממשרד השיכון וביקש מהם לסייע להצלחת מפלגתו בטרם הבחירות בשנת 1999. בעקבות כך המליצה המשטרה להעמידו לדין בחשד לעבירה על חוק הגנת הפרטיות ובעבירה של מרמה והפרת אמונים. החלטת הפרקליטות לסגור את התיק כנגדו נומקה בספקות שהתעוררו סביב "היסוד הנפשי שבעבירה".
במהלך הכנת תקציב המדינה לשנת 2003 פתח פרוש בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה אודות "גזירות תשס"ג" - הקיצוצים שממשלת ישראל ערכה בתקציב המדינה, שכללה פגיעה משמעותית בקצבאות הילדים ובשכבות החלשות באוכלוסייה.
ב־2003 נבחר אורי לופוליאנסקי, נציג דגל התורה, כראש עיריית ירושלים, בתמיכת יהדות התורה בהסכם רוטציה בו נקבע כי פרוש יתמודד מטעם הרשימה בבחירות שלאחר מכן. ההסכם קוים, ופרוש התמודד בבחירות שנערכו ב-11 בנובמבר 2008 אך הסיעה המרכזית באגודת ישראל, המשתייכת לחסידות גור התנגדה למועמדותו. בבחירות הפסיד פרוש לניר ברקת לאחר שזכה ב-43% מהקולות, מול 52% של ברקת. העימות יצר משבר ביחסים בפלגי אגודת ישראל והביא את פרוש לבסס את סיעתו שלומי אמוני ישראל. לאחר מכן, בכנסת ה-18 הביא פרוש לבחירתו של חבר הכנסת משה גפני מדגל התורה לראשות ועדת הכספים ובכך גרם להדחתו של יעקב ליצמן מתפקיד זה בו שימש ליצמן כנציג התנועה בעבר.
לאחר פטירת אביו מונה פרוש לשמש תחתיו כיו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים.
ממוזער|מאיר פרוש בחתונת נכדו של הרב ברלנד
בשנת 2013 במהלך דיון במליאת הכנסת על העברת חוק גיוס בני ישיבות (חוק פרי) כבל עצמו פרוש לדוכן הנואמים בכנסת. לאחר כשעה שבה היה כבול לדוכן הוצא מן המליאה ונענש על ידי וועדת האתיקה בהרחקה לשבועיים ממליאת הכנסת.
בכנסת ה-18 כיהן פרוש כסגן שר החינוך, עד להתפטרותו מן הכנסת ב-6 בפברואר 2011 כחלק מהסכם הרוטציה הפנימי ביהדות התורה בין סיעתו שלומי אמונים לבין חסידות בעלזא. הוא נבחר מחדש לכנסת ה-19.
בינואר 2015, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, נבחר פרוש למקום הראשון בבחירות הפנימיות בסיעת שלומי אמונים.
בממשלת ישראל ה-34 מונה לסגן שר החינוך.
ב-24 במאי 2016 הפסיק פרוש את חברותו בכנסת, במסגרת "החוק הנורווגי", כדי לאפשר את כניסתו לכנסת של יעקב אשר מדגל התורה. זאת, על רקע מתחים בין אגודת ישראל ודגל התורה על רקע טענות של האחרונה לאי־ייצוג הולם בכנסת; וחזר לכהן בכנסת בעקבות כינון הכנסת ה־21.
בממשלת ישראל ה-35 מונה שוב לסגן שר החינוך. בהמשך, התפטר מהכנסת במסגרת "החוק הנורווגי".
בממשלת ישראל השלושים ושבע הוא מונה לשר ירושלים ומסורת ישראל. בנוסף קיבל את האחריות על קיום הילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. לפני השבעתו הוא פנה בבקשה לוועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, שיאשרו לו לכהן כסגן שר במעמד שר, ולא כשר, שכן 'זה נוגד את מצפונו', זאת בניגוד להמלצות הוועדה לפיהן השר יהיה אמון על יישומן. אולם הוועדה דחתה את בקשתו.
כחלק מייצוגו את הקהילות הקטנות בכנסת, יש לפרוש קשר גם עם קהילת שובו בנים ועם העומד בראשה, אליעזר ברלנד. אף לאחר שהורשע ברלנד בעבירות מין על פי הודאתו, וריצה את עונשו, הלך פרוש לבקרו בכלא צלמון, ובחלופת מעצרו. ניסה גם לסייע לו להיכנס לאומן שבאוקראינה, לאחר שברלנד קיבל ויזה שחורה ואיסור כניסה למשך 3 שנים למדינת אוקראינה, ופנה לצורך כך לשגריר יבגן קורניצ'וק, וכן שלח מכתב רשמי בשמו לבית המשפט לעניינים מנהליים באוקראינה. בעקבות הבקשה, ראש הממשלה נתניהו הגיב לפרסום בהודעה רשמית והתנער מהדברים: "ממשלת ישראל אינה עומדת מאחורי בקשה זו".
באפריל 2024, לקראת חג הפסח, פנה פורוש במכתב לשליח האו"ם למזה"ת בקריאה לשלוח מצות ויין לחטופים.
בין החוקים שיזם פרוש במהלך כהונתו בכנסת: חוק האוסר על מכירה ועל ייצור של דלק שאינו עומד בתקן, ומגביר את הפיקוח על תחנות הדלק, וכן חוק הקובע כי ספק שירותי טלפון שניתק מנוי מחמת אי תשלום, יחויב לאפשר למנוי להתקשר למוקדי החירום של משטרת ישראל, מגן דוד אדום ומכבי האש בחודשיים הראשונים שלאחר הניתוק.
עמדתו המדינית
בעת כהונתו כסגן שר הבינוי והשיכון יזם את הקמת הר חומה, ובעת שמפלגתו נכנסה לקואליציה של אריאל שרון סירב פרוש לקבל תפקיד ממשלתי עקב התנגדותו לתוכנית ההתנתקות. בעבר הזהיר פרוש כי ההצהרות על חלוקת ירושלים מעודדות ניסיונות השתלטות של הרשות הפלסטינית על קרקעות במזרח העיר.
משפחתו
הוא נשוי לרחל, בתו של נחום יואל הלפרין, ואב ל-12 ילדים, ומתגורר בשכונת רוממה שבירושלים. בנו הבכור, ישראל פרוש, כיהן כראש עיריית אלעד (בין השנים 2013–2024). בנו משה, הוא מנכ"ל עיתון "המבשר" אשר בבעלות המשפחה. בנו יעקב הוא מנהל השיווק, ובנו נחום ('נוחי') הוא מנכ"ל מערכת הכשרות של אגודת ישראל, הנמצאת אף היא בבעלות המשפחה.
אילן יוחסין משפחת פרוש
קישורים חיצוניים
מאיר פרוש באתר יוצאי רוסיה תולדות ישורון
אתר הבית של מאיר פרוש
שלום בער קרומבי, צריכים לפצח את חומת האטימות, ריאיון לשבועון בית משיח באתר חב"ד אינפו, 2 במאי 2013
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:חרדים ישראלים
קטגוריה:חסידי בויאן
קטגוריה:משפחת פרוש
קטגוריה:משפחת ריבלין
קטגוריה:משפחת הלפרין
קטגוריה:בוגרי ישיבת עץ חיים
קטגוריה:בוגרי ישיבת סלבודקה (בני ברק)
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושבע
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:רוממה: אישים
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת | 2024-09-30T18:14:22 |
סלעית נזירה | סלעית נזירה (שם מדעי: Oenanthe monacha), מין בסוג סלעית. הסלעית הנזירה היא ציפור שיר קטנה שניזונה מחרקים. בעברה סווגה הסלעית הנזירה למשפחת הקיכליים (Turdidae), אך כיום היא משויכת למשפחת החטפיתיים (Muscicapidae).
הסלעית הנזירה מגיעה לאורך של 15.5-17 ס"מ ונפוצה במדבריות ממזרח מצרים, דרך חצי האי ערב ועד איראן ופקיסטן. בישראל היא מקננת באזורים השוממים ביותר של הנגב הדרומי. הסלעית הנזירה נצפתה נודדת בקפריסין. את הקן מקימה הסלעית הנזירה בבקיע צר בסלע ובדרך כלל מוטלות 3–6 ביצים.
הסלעית דוגמת רוב עופות המדבר אינה זקוקה למקורות מים, ואת מימיה היא מקבלת מהחרקים אותם היא אוכלת.
קישורים חיצוניים
סלעית נזירה באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:ארץ ישראל: חטפיתיים
קטגוריה:חטפיתיים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קונרד יאקוב טמינק | 2022-07-31T14:36:10 |
אגודת-ישראל | REDIRECT אגודת ישראל | 2004-10-01T12:11:09 |
מאיר פורוש | redirect מאיר פרוש | 2004-10-14T17:35:54 |
ח"כ | הפניה חבר הכנסת | 2008-01-03T21:44:22 |
ישראל אייכלר | ישראל יצחק אייכלר (נולד בד' בניסן ה'תשט"ו, 27 במרץ 1955) הוא חבר הכנסת ויו"ר סיעת יהדות התורה מטעם מפלגת אגודת ישראל, יו"ר ועדת העבודה והרווחה וסגן יושב ראש הכנסת. עסקן מרכזי בחסידות בעלז, עיתונאי ופובליציסט ישראלי-חרדי.
קורות חיים
אייכלר נולד בירושלים. אביו, מנשה אייכלר, היה פעיל בלח"י ולאחר קום המדינה שירת בצנחנים. הוא למד במוסדות חסידות בעלז, בהם כולל להוראה "מחזיקי הדת".
משנת 1980 ערך אייכלר את שבועון חסידות בעלז, "המחנה החרדי". בנוסף, היה בעל טור קבוע בשבועון "משפחה". במשך מספר שנים הגיש ברדיו קול חי את "כנסת ישראל", תוכנית יומית העוסקת באקטואליה, ובה הציג את דעותיו. משנת 1995 הוא ראש "המרכז להסברה יהודית" ומרצה בו. הוא מוכר בציבור החילוני בזכות השתתפותו בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה. הוא בלט במיוחד בתוכנית "פופוליטיקה", שבה השתתף לצד העיתונאים אמנון דנקנר ויוסף לפיד (לימים יו"ר מפלגת שינוי) וגם לצד שלי יחימוביץ` (אז עיתונאית).
אייכלר נשוי לבתו של חיים שמואל אייזנטל (חסיד סלונים), אב ל-14 ומתגורר בירושלים. אחד מבניו הוא העיתונאי דב אייכלר. אחיו הוא העיתונאי ושדרן הרדיו יעקב אייכלר.
קריירה פוליטית
ממוזער|טקסט=ח"כ ישראל אייכלר, בתפקידו כיו"ר ועדת העבודה והרווחה|ח"כ אייכלר בתפקידו כיו"ר ועדת העבודה והרווחה, 2023
בשנת 2003 נבחר אייכלר לראשונה לכנסת כנציג חסידות בעלז. שימש כיושב ראש הוועדה לפניות הציבור. בעקבות הסכם רוטציה פנימי של יהדות התורה התפטר מהכנסת בפברואר 2005. בפברואר 2006 התנגד לקבלת המקום השישי ברשימת יהדות התורה לכנסת ה-17, בשל חוסר רצונו לכהן שוב ברוטציה. בעקבות כך, שובץ יעקב כהן, איש חסידות גור במקום זה.
בבחירות לכנסת ה-18 שובץ אייכלר במקום השישי ברשימת יהדות התורה. לפי הסכם רוטציה הוא חזר לכהן בכנסת ביום 6 בפברואר 2011, במקום חבר הכנסת מאיר פרוש. בבחירות לכנסת ה-19 נכנס שוב לכנסת ברשימת יהדות התורה, כאשר הוא משובץ במקום השישי מבין שבעה המנדטים שקיבלה מפלגתו. גם בבחירות לכנסת ה-20 נכנס לכנסת מהמקום השישי. ב-2017 מונה לסגן יושב ראש הכנסת.
בשלוש מערכות הבחירות הבאות, לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, שובץ במקום השביעי, נכנס ומונה לסגן יושב ראש הכנסת. בבחירות לכנסת ה-24 הוצב במקום ה-6 ברשימת יהדות התורה לכנסת. בקדנציה הזו, סיעתו הייתה באופוזיציה ואייכלר כיהן מטעמה כחבר בוועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת חוץ וביטחון, הוועדה המיוחדת לפניות הציבור ובוועדה המיוחדת לענייני החברה הערבית.
לקראת הבחירות לכנסת ה-25, נוצר קרע ביהדות התורה עקב סוגיית החינוך של חסידות בעלז, אותה אייכלר מייצג. הקרע איים לפלג את הרשימה, אך לבסוף בספטמבר 2022 הושגו הבנות בין הצדדים. אייכלר הוצב במקום ה-7 ברשימה המאוחדת בעקבות הסכם הרוטציה בין המפלגות ונבחר לכהונה נוספת.
אייכלר ידוע בכך שהוא מרבה לבטא עמדות חרדיות שמרניות בחדות ובישירות: הוא משתלח כסדרו בשלטון הציוני, במגזר החילוני ובגורמים ליברליים כמו בית המשפט הגבוה, עיתונאים והתנועה הרפורמית. הוא האשים אותם בין היתר בהתנכרות ליהדות ושנאת ישראל היוצאת לפועל במה שהוא רואה כרדיפת החרדים, וכינה אותם אנטישמים, חולי נפש וכדומה.
פרסומים
מאמר שבועי בנושא השקפה יהודית בשבועון המחנה החרדי
הספר כמלאך הניצב על ראש דרך, על רבי שלום רוקח, האדמו"ר הראשון מבעלז, ירושלים תשנ"ה
קונטרסים וחוברות
סיפורים ומאמרי פובליציסטיקה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:עיתונאים חרדים ישראלים
קטגוריה:עורכי עיתונים חרדים
קטגוריה:שדרני רדיו חרדים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:חסידי בעלז
קטגוריה:סגל רדיו קול חי
קטגוריה:סגל משפחה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי המועצה הישראלית לתרבות ואמנות
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לפניות הציבור
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת העשרים
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת | 2024-08-01T04:18:59 |
משה גפני | ממוזער|שמאל|משה גפני
משה רפאל גפני (נולד בי' באייר תשי"ב, 5 במאי 1952) הוא פוליטאי ישראלי המשמש כיו"ר ועדת הכספים, יושב ראש מפלגת דגל התורה ברשימת יהדות התורה, וחבר הכנסת מטעמה, נחשב לוותיק חברי הכנסת, שימש כסגן שר הדתות וכיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה.
ביוגרפיה
משה גפני נולד בתל אביב לאליהו גפני (ויינטרופ) וחוה-ברכה זילברברג, ילידי פולין וחסידי גור. למד בבית הספר היסודי יסודי התורה-תל אביב,
בוגר ישיבת סלבודקה וגרודנא. קיבל דחיית שירות במסגרת "תורתו אומנותו". בשנת תשל"ג, לאחר נישואיו, עבר לאופקים והיה ממייסדי הקהילה החרדית במקום, ואחד מראשיה. כיהן כראש כולל "זיכרון אליהו" באופקים וכחבר המועצה המקומית אופקים. שימש ככתב בעיתון "יתד נאמן".
קריירה פוליטית
בשנת 1989 הציע לו יו"ר מועצת גדולי התורה הרב אלעזר מנחם מן שך להתמודד בבחירות בראשות הרשימה החדשה דגל התורה, אך גפני העדיף לכהן כמס' 2 של הרב אברהם רביץ. החל משנת 1988 מכהן בכנסת כנציג דגל התורה. בכנסות ה-13 וה-14 כיהן רק קדנציה חלקית במסגרת הסכמי רוטציה בין אגודת ישראל ודגל התורה. בשנת 1990 כיהן כסגן שר הדתות תחת השר אבנר-חי שאקי ובשנת 1999 כיהן כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת.
בכנסת ה-16 אושרו בקריאה שלישית כ-10 חוקים שהציע. גפני גם פעיל בענייני החינוך החרדי.
עם פרישת חבר הכנסת אברהם רביץ מהחיים הפוליטיים, החליפו גפני בראשות סיעת דגל התורה, ושובץ במקום השני ברשימת יהדות התורה לכנסת ה-18.
באפריל 2009 התמנה ליושב ראש ועדת הכספים, לאחר שניצח ב"הצבעה הסיעתית" על חלוקת התפקידים בסיעה את ח"כ יעקב ליצמן ובמאי 2013, בשבתו בספסלי האופוזיציה, מונה גפני ליושב ראש ועדת המדע והטכנולוגיה.
במאי 2015 חזר גפני בפעם השנייה, לכהונת יושב ראש ועדת הכספים.
ביוני 2018 הותקף גפני על ידי פעילי הפלג הירושלמי לאור פעילותו, בהיותו נציג "דגל התורה", להסדרת מעמד בני הישיבות. בשל כך, הוא זכה למכתב תמיכה חריג ממנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קניבסקי.
ב-13 בפברואר 2020 הודיע גפני כי החינוך העצמאי של אגודת ישראל יפתח בתי ספר עם לימודי חול לבנים חרדים לאחר שקיבל אישור מגדולי התורה.
בתחילת כהונת הכנסת העשרים ושלוש (מרץ 2020) הודח מתפקידו והוחלף בח"כ עודד פורר אך עם הקמת הוועדות הקבועות במאי 2020 מונה שוב ליו"ר ועדת הכספים.
בבחירות לכנסת העשרים וארבע (מרץ2021) נבחר להוביל את רשימת יהדות התורה במקום יעקב ליצמן, ועם הקמת הממשלה נשארה הסיעה באופוזיציה.
בבחירות לכנסת העשרים וחמש לאחר משא ומתן בין מפלגות אגודת ישראל ודגל התורה המרכיבות את רשימת יהדות התורה, התחלף משה גפני עם יו"ר אגודת ישראל, יצחק גולדקנופף והוצב במקום השני, אחרי גולדקנופף. עם זאת, לפי כללי ההסכם, בעת בחירת תיקים ותפקידים בממשלה העתידית, גפני יהיה הראשון בין השניים, אשר יבחר תפקיד.
גפני הוא ותיק חברי הכנסת בכנסת ה-24 ובכנסת ה-25.
חקיקה
בין החוקים שיזם גפני במהלך כהונתו בכנסת:
חוק הקרינה הבלתי מייננת (יחד עם יורי שטרן, לאה נס ועמרם מצנע)
תיקון לחוק העונשין האוסר על התאגדות המטיפה לעקרונות של התנועה הנאצית
תיקון לפקודת העיריות האוסר על גביית דמי כניסה לגנים ציבוריים (יחד עם דוד אזולאי ודב חנין)
הרחבת תחולתו של חוק נפגעי פעולות איבה גם לגבי תושב ישראל נפגע בפעולת איבה שכוונה נגד העם היהודי
תיקון לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המקצר את תקופת ההמתנה של תושבים חוזרים לזכאות לשירותי בריאות מכוח החוק (עם שלי יחימוביץ')
תיקון לחוק המקרקעין המאפשר לבעל דירה להתקין על חשבונו מנגנון המאפשר הפעלה אוטומטית של תאורה ללא חילול שבת אף ללא הסכמת שאר בעלי הדירות.
תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שנותן הקלות במס בבניינים חדשים להשכרה (יחד עם יעקב אדרי וציון פיניאן).
תיקון לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) הפוטר בתי עלמין שאינם למטרות רווח מתשלום ארנונה (יחד עם דוד אזולאי ואורי מקלב)
תיקון לחוק חינוך ממלכתי הקובע כי הרשויות המקומיות יהיו רשאיות להשתתף בתקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים גם בדרך של מתן שירות בפועל או של הקצאת משאבים בפועל (יחד עם מנחם אליעזר מוזס ואורי מקלב)
תיקון לחוק הכנסת המאפשר דיונים בוועדת משנה חסויה מטעמים של חשש לפגיעה של ממש בעניין כלכלי משמעותי של המדינה (יחד עם יריב לוין)
תיקון לחוק הכנסת המבטל את תפקיד נציב הדורות הבאים (יחד עם יריב לוין)
תיקון לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי פרסום צילום של נפגע גוף או נפש בזמן הפגיעה או בסמוך לה, שלא בהסכמת הנפגע, תהווה פגיעה בפרטיות וכך גם פרסום צילום גופתו של אדם באופן המאפשר את זיהויו (יחד עם אורי מקלב)
חוק המסמיך את שר האוצר להאריך בצו, באישור ועדת הכספים, את הטבות המס הניתנות לתושבי שדרות ויישובי עוטף עזה (יחד עם שי חרמש ופאינה קירשנבאום)
היה בין יוזמיו של חוק אוויר נקי
ביטול זכותן של עמותות מיסיונריות להטבות מס
ביקורת על פעילותו
לאחר קום הכנסת ה-25 הופנתה ביקורת לגפני, שנתפס קודם לכן כשחקן פרגמטי שידע לעבוד עם שותפים גם מצידה השני של המפה הפוליטית, על כך ששימש כסמן ימני קיצוני של הרפורמה המשפטית, ודחף בלהט להעברת פסקת התגברות על בג"ץ ברוב של 64 חברי כנסת, חרף ההתנגדות הציבורית הרחבה לכך.
בדצמבר 2022 העלה גפני בוועדת הכספים הצעת החוק להגבלת הריבית על המשכנתאות. משרד האוצר ונגיד בנק ישראל התנגדו להצעה בנימוק שנזקה רב מתועלתה, וכי "מדובר במהלך שיפגע דווקא בשכבות החלשות". למרות זאת העלה גפני את הצעת החוק להצבעה בכנסת בפברואר 2023, בניגוד לעמדת הקואליציה.
לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל הופנתה ביקורת לגפני על כך שעיכב את כינוסה של ועדת הכספים, עיכב העברת כספים בהיקף של 6 מיליארד שקל המיועדים לפרויקטים ממשלתיים והתנגד להסטת תקציבים קואליציוניים למימון המלחמה.
דעותיו
גפני העיד על עצמו 'אני לא שמאלני, אני מתנהג בשכל בכל נושא, אך בנושא המדיני אני כנראה קרוב לשמאל'. במקרה אחר (יוני 2017, בוועידת השלום של עיתון הארץ) התבטא באופן דומה: "אני לא שמאלני ולא ימני אני עובד בשכל". בנוסף במהלך דבריו אמר כי "הפלסטינים היו פה לפנינו ואנחנו אלה שהוצאנו אותם מפה".
בשנת 2005 הצביע גפני נגד תוכנית ההתנתקות אך מאידך תמך בהצבעה על תקציב המדינה, הצבעה שאפשרה לממשלה לשרוד עד לאחר ביצוע ההתנתקות.
הוא מתנגד בנחרצות לכל נורמליזציה עם הזרם הרפורמי ביהדות, עם זאת, תחילה לא התנגד למתווה הכותל שנחתם בשנת 2016 בין הממשלה לזרמים השונים ביהדות ונחשב כפריצת דרך מבחינתם בכל הקשור ל'הכרה ממשלתית' בהם, אך לבסוף גם בשל פרסום המתווה באתרי האינטרנט החרדיים, איים בפירוק הממשלה באם לא יבוטל המתווה, והמתווה הוקפא לבסוף בשנת 2017.
בשנת 2009 ימי פרשת בג"ץ בית הספר בעמנואל טען גפני כי 'בית המשפט פוסק באופן שיטתי נגד הציבור החרדי' ואיים כי אם בית המשפט ימשיך במדיניות זו הציבור החרדי יפסיק לשלם מיסים.
בשנת 2011 תמך בהענקת סמכויות אכיפה המנהלית לרשות ניירות ערך בשוק ההון וזאת במטרה להגביר את ההגנה על כספי הציבור ולשמור על יציבות המשק.
בשנת 2017 נשא גפני נאום ב"ועידת עיתון הארץ" ועורר סערה ציבורית כשאמר כי "השמאל אינטליגנטי יותר, מאשר הימין" חברו לסיעה, מאיר פרוש האשימו ב'הברחת מצביעים' מהמפלגה.
ב-15 ינואר 2018 עיכב גפני בוועדת הכספים למשך שבועות ארוכים את 'תקציב מגן דוד אדום לישובי יהודה ושומרון' במחאה על אי העברת תקציב דומה לארגון איחוד הצלה. רק לאחר ששרת המשפטים הבטיחה להקים צוות שיבחן את הטענות, שחרר גפני את התקציב.
באותו החודש, בהקלטות ששודרו בחברת החדשות נשמע גפני מתייחס בכנס סגור להישגי המפלגות החרדיות עם חקיקת חוק המרכולים : "אנחנו לא רק שומרים על הסטטוס קוו, אנחנו גם מתקדמים בנושא של שמירת שבת". לדבריו, בתוך חודש הממשלה תגייס מאות פקחים שאינם יהודיים לשם אכיפת החוק.
בשעה שנסגר הר הבית ליהודים לאחר המהומות בירושלים, והתעורר דיון ציבורי בדרישה לפותחו מחדש, שלח גפני מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו וקרא לו להשאיר את ההר סגור לכניסת יהודים. מכתבו עורר גל תגובות זועמות, וגורמים במפלגתו התנערו מהדברים, בהבהירם שאמנם עמדתם היא שיש איסור הלכתי על כניסת יהודים לתחומי ההר, אך ".
חיים אישיים
גפני מתגורר בקריית ויז'ניץ שבבני ברק. הוא נשוי לחנה לבית סמוטני ואב לשני בנים ובת. אחיינו אליהו גפני הוא ראש המועצה המקומית עמנואל.
קישורים חיצוניים
משה גפני, באתר ערוץ הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם דגל התורה
קטגוריה:פעילי איכות הסביבה ישראלים
קטגוריה:חברי מועצה ברשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:בוגרי ישיבת סלבודקה (בני ברק)
קטגוריה:בוגרי ישיבת גרודנא-ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:אופקים: חברי הכנסת
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכספים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:פעילי דגל התורה
קטגוריה:בני ברק: חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:ותיקי חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952 | 2024-09-30T17:57:45 |
ג'ון קווינסי אדמס | ג'ון קווינסי אדמס (באנגלית: ; 11 ביולי 1767 – 23 בפברואר 1848) היה הנשיא השישי של ארצות הברית בין 1825 ל-1829. הוריו היו הנשיא ג'ון אדמס ואביגייל אדמס.
כדיפלומט, לקח חלק חשוב בהסכם גנט שסיים את מלחמת 1812. כמזכיר המדינה של ארצות הברית ניהל משא ומתן עם בריטניה על הגבול עם קנדה, ניהל משא ומתן עם ספרד על סיפוח פלורידה, וניסח את דוקטרינת מונרו. נחשב לאחד הדיפלומטים ומזכירי המדינה הגדולים בתולדות ארצות הברית. מדיניותו הדיפלומטית הדגישה את הערכים האמריקאים: בדלנות, התנגדות לקולוניזציה, חופש שיט וסחר חופשי. היה נשיא האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1820–1829).
אדמס נבחר להיות נשיא לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1824, השנויות במחלוקת. בתקופתו, התקדמות טכנולוגית ותקשורתית הובילה להפצת מסרים של תחייה דתית ורפורמה חברתית. הסחורות, הכסף והאזרחים נסעו ברחבי המדינה יותר מאי פעם. הוא ניסה לקדם את נושא החינוך ולהפוך את הכלכלה למודרנית. הגשים חלק ממטרותיו והקטין את החוב הלאומי למשל, אולם הקונגרס נשלט בידי יריביו, וחוסר התמיכה במפלגתו שלו פגע בו. ב-1828 הפסיד לאנדרו ג'קסון.
לאחר עזיבתו את תפקיד הנשיא, נבחר לייצג את מסצ'וסטס בבית הנבחרים, ושירת שם בשבע-עשרה שנותיו האחרונות. התנגד לעבדות, וחזה שתפרוץ בגללה מלחמת אזרחים. לטענתו, הפיכת הדרום לעצמאי הייתה גורמת למרידות עבדים.
ראשית חייו, לימודיו וראשית הקריירה
ג'ון קווינסי אדמס נולד ב-11 ביולי 1767, לג'ון אדמס ולאשתו אביגייל אדמס (סמית'), בבריינטרי שבפרובינציה של מפרץ מסצ'וסטס, בחלק של בריינטרי שהיום הוא קווינסי, מסצ'וסטס. הוא לא למד בבית ספר, אבל למד אצל בן דודו. הוא נקרא על שם סבה של אמו, קולונל ג'ון קווינסי, שעל שמו נקראת העיר קווינסי.
ב-1779, החל לכתוב יומן שהמשיך לכתוב עד למותו ב-1848. היומנים, שנמשכים על פני חמישים כרכים, נחשבים לאחד מהמקורות הראשוניים הטובים ביותר על ראשית המדינה.
במשך רוב נעוריו, ליווה את אביו מעבר לים. ג'ון אדמס היה השגריר בצרפת בין 1778 ל-1779, ובהולנד בין 1780 ל-1782, ואדמס הצעיר ליווה את אביו במשימות הדיפלומטיות. הוא למד באוניברסיטת ליידן. הוא סיים את לימודיו ב-10 בינואר 1781. במשך שלוש שנים, החל מגיל ארבע עשרה, ליווה פוליטיקאי מקומי כמזכיר שלו בניסיון לגרור הכרה של רוסיה בארצות הברית. הוא שהה בפינלנד, שוודיה, ובדנמרק, וב-1804, פרסם דו"ח על המסע בשלזיה. במהלך שנותיו מעבר לים, החל לדבר צרפתית והולנדית באופן שוטף, וגם השיג שליטה בגרמנית ובשפות אירופאיות אחרות.
אף על פי שאדמס נהנה באירופה, הוא ומשפחתו החליטו לחזור לארצות הברית כדי להשלים את לימודיו. הוא למד באוניברסיטת הרווארד, וסיים ב-1787 עם תואר ראשון במדעי הרוח. אדמס, בהשפעת אביו, הצטיין בלימודים קלאסיים וידע לדבר לטינית ויוונית עוד לפני תחילת לימודיו. לאחר סיום לימודיו, למד משפטים במסצ'וסטס עד ל-1789. הוא השיג תואר שני בהרווארד ב-1790. לאחר מכן הוסמך לעריכת דין ב-1791 והחל לעסוק בעריכת דין בבוסטון.
תחילת הקריירה הפוליטית (1796–1817)
ממשל וושינגטון ואדמס
ממוזער|ימין|ג'ון קווינסי אדמס בגיל עשרים ותשע
אדמס זכה למוניטין לאומי בארצות הברית כשפרסם סדרת כתבות בהן תמך במדיניותו של הנשיא ג'ורג' וושינגטון, שמנעה מארצות הברית להתערב במהפכה הצרפתית. הוא מונה לשגריר בהולנד ב-1793, בגיל עשרים ושש. בדרכו להולנד, העביר מספר מסמכים לג'ון ג'יי, שניסה להגיע להסכם סחר עם בריטניה. לאחר שנועד עם ג'יי כתב לאביו מכתב בו תמך בהסכם, בטענה שעל ארצות הברית להתרחק מענייני אירופה. חלקים מהמכתב שימשו לצורך כתיבת נאום הפרידה של וושינגטון.
במהלך מסעותיו בין האג ולונדון, נפגש והציע נישואין ללואיזה קת'רין ג'ונסון. לאחר מכן מינה אותו וושינגטון לשגריר בפורטוגל ב-1796. ממוזער|ימין|דיוקן של לואיזה קת'רין ג'ונסון וושינגטון טען שאדמס היה הטוב מבין השגרירים האמריקנים. כשהיה מחוץ למדינה, תמך בנייטרליות, וטען שארצות הברית תרוויח כלכלית מהימנעות במעורבות במלחמות צרפת המהפכנית.
הוא הצטרף אל האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1797. כשאביו היה נשיא, מינה אותו לשגריר בפרוסיה בתמיכת וושינגטון. אדמס חתם על הסכם ידידות וסחר עם פרוסיה. הוא שירת בתפקיד עד ל-1801, כשתומאס ג'פרסון נבחר לנשיאות.
ב-1797, התחתן עם לואיזה בטקס בלונדון. הוא הנשיא הראשון (והיחיד עד לדונלד טראמפ) שנישא לגברת ראשונה שנולדה מחוץ לארצות הברית (אם כי לאב אמריקאי).
פוליטיקה במסצ'וסטס
כשחזר אל ארצות הברית, מונה בידי השופט המחוזי לאחראי על העניינים הכספיים בבוסטון. תומאס ג'פרסון דחה את המינוי, ואדמס ניסה לחזור לעריכת דין, אולם החליט להיכנס לפוליטיקה. לאחר מכן נבחר לסנאט של מדינת מסצ'וסטס באפריל 1802. בנובמבר רץ כפדרליסט אל בית הנבחרים של ארצות הברית והפסיד.
"בית המשפט הכללי של מסצ'וסטס" (הגוף שהוא בית המחוקקים מסצ'וסטס ואז בחר בסנטורים מטעם מסצ'וסטס) בחר באדמס כנציג הפדרליסטים לסנאט של ארצות הברית, והוא כיהן מ-4 במרץ 1803, עד ל-1808, כשעזב את המפלגה הפדרליסטית. הוא תמך ברכישת לואיזיאנה ובחרם של ג'פרסון על בריטניה וצרפת, עמדות שהיו מנוגדות לאלה של הפדרליסטים במסצ'וסטס. ב-3 ביוני 1808, בחרה המועצה המחוקקת של מסצ'וסטס בסנאטור שיחליף את אדמס. ב-8 ביוני עזב את הפדרליסטים, התפטר מהסנאט והפך לרפובליקני.
פרופסור בבראון ובהרווארד
כשהיה חבר בסנאט, שירת כפרופסור ללוגיקה באוניברסיטת בראון. לאחר מכן היה לפרופסור לרטוריקה באוניברסיטת הארווארד. הוא מונה לתפקיד ב-1805, לאחר שסירב לשמש כנשיא המוסד.
השגריר הראשון ברוסיה
הנשיא ג'יימס מדיסון מינה את אדמס לשגריר הראשון של ארצות הברית ברוסיה ב-1809. אף על פי שאדמס פרש רק לפני זמן קצר מהמפלגה הפדרליסטית, תמיכתו במדיניות החוץ של ג'פרסון השיגה לו נקודות אצל ממשל מדיסון. לאחר שהתפטר מהרווארד, הוא ואשתו לואיזה נסעו בספינת סוחר לרוסיה עם בנם הצעיר. אדמס הגיע לסנט פטרסבורג ב-23 באוקטובר 1809.
יחסים דיפלומטיים
הרוזן ניקולאי רומיאנצב, ראש הממשלה הרוסי, קיבל את אדמס באופן רשמי. מחלה קלה של אלכסנדר הראשון הובילה לעיכוב בהצגתו בפני השליט. רומיאנצב הזמין את אדמס לארוחת ערב דיפלומטית עם השגריר הצרפתי, אצילים ושרי חוץ ששהו ברוסיה. הייתה זאת אותה אחוזה בה סעד אביו של אדמס ב-1781.
הצאר אלכסנדר הראשון קיבל את אדמס באופן רשמי והביע את שמחתו על המינוי. אדמס טען בפניו שנשיא ארצות הברית רוצה להביע את תמיכתו ביחסי סחר וידידות בין המדינות.
אדמס ביקש מרומיאנצב לבקש מאלכסנדר לפעול בשם ארצות הברית ולהבטיח את שחרורם של מלחים וספינות אמריקניות שהחזיקה דנמרק. הצאר ציווה על ראש הממשלה לבקש את שחרור הרכוש האמריקני בהקדם האפשרי, והממשלה הדנית הסכימה. אדמס השקיע את מירב מאמציו בשחרור ספינות ומלחים אמריקנים.
ב-1811, הציע לו מזכיר המדינה להתמנות לשופט בבית המשפט העליון. אדמס סירב ונשאר בסנט פטרסבורג. ב-1812, דיווח על פלישת נפוליאון לרוסיה ועל נסיגתו. בנוסף, שאל רומיאנצב את אדמס אם עליו לבקש מהצאר לתווך בין ארצות הברית ובריטניה לסיום מלחמת 1812. ארצות הברית הסכימה וביולי 1813, החלו מקורביו של אדמס במשא ומתן בתיווכו של אלכסנדר. בספטמבר, דחו הבריטים את התיווך.
אדמס בחברה הרוסית
אדמס היה אהוד על חצר המלוכה הרוסית ונפגש לעיתים קרובות עם אלכסנדר. הצאר ביקש מאדמס לרכוש בית במדינה בקיץ. אדמס סירב מפני שלא רצה לחרוג מהתקציב שקיבל מהממשלה האמריקנית.
משפחת אדמס קיבלה הזמנות רבות למופעי בידור מקומיים, שהיו חשובים בעיני אנשי החצר, אולם מבחינתו של אדמס היו מביכים. אדמס הרגיש שהמסיבות והנשפים גזלו זמן מתפקידיו הרשמיים, ונמנע בדרך כלל מללכת אל האירועים הללו. אדמס גם כעס מביקורים דיפלומטיים.
שגריר בבריטניה
ב-1814, הוחזר מרוסיה כדי לשמש כשליח אמריקני לצורך חתימה על הסכם גנט, שסיים את מלחמת 1812 בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת.
לאחר סיום ההסכם, מונה לשגריר בבריטניה בין 1815 ל-1817, תפקיד שאותו מילא לראשונה אביו. בלונדון, הוא ואשתו גרו באילינג שהייתה אז כפר קטן ליד לונדון כדי להקטין את הוצאותיהם.
ממוזער|דרכון אמריקני שהנפיק אדמס בלונדון ב-1815
מזכיר המדינה 1817–1825
ממוזער|ימין|דיוקן של אדמס מ-1818
כדי ליצור אחדות לאומית, החליט הנשיא ג'יימס מונרו למנות צפוני למשרת מזכיר המדינה, ובחר באדמס המכובד והמנוסה לתפקיד. אדמס שירת בתפקיד עד לסיום כהונתו של מונרו ב-1825. עמדותיו של אדמס תאמו לאלו של מונרו. אחד מהאתגרים שניצב בפניהם היה תגובה להיעדר הכוח באמריקה הלטינית בגלל חולשתה של ספרד לאחר מלחמת חצי האי. אדמס תמך בהתרחבות מול האימפריה הספרדית המתפוררת, ותמך בפיוס עם האימפריה הבריטית. כמזכיר המדינה, חתם על הסכם אדמס-אוניס (שרכש את פלורידה), על הסכם 1818, וכתב את דוקטרינת מונרו. הוא נחשב לאחד ממזכירי המדינה הגדולים בתולדות המדינה.
פלורידה, שעדיין הייתה טריטוריה ספרדית אולם ללא נוכחות ספרדית משמעותית, הפכה למקלט לאינדיאנים ולעבדים נמלטים. מונרו שלח את הגנרל אנדרו ג'קסון להילחם באינדיאנים, והוא הוציא להורג שני סוחרים בריטיים שסיפקו נשק, פיטר מושל ומינה אחד במקומו, והשאיר את חיל המצב שלו באזור. הנשיא מונרו וכל הקבינט, פרט לאדמס, האמינו שג'קסון חרג מסמכותו. אדמס טען שספרד לא יכלה לשלוט בטריטוריה, וארצות הברית נאלצה לפעול בהגנה עצמית. אדמס הצדיק את פעולותיו של ג'קסון וספרד ובריטניה לא יכלו למחות על כך. הקונגרס סירב להעניש את ג'קסון. אדמס השתמש באירועים בפלורידה כדי להגיע להסכם עם הספרדים ב-1819, הסכם שהעניק את פלורידה לארצות הברית ופתר את סכסוכי הגבול מתקופת רכישת לואיזיאנה.
כשהיה סכסוך על הגבול באורגון, ביקש אדמס להגיע להסכם עם אנגליה כדי להסדיר את הגבול עם קנדה. הסכם זה הפך להסכם 1818, ששיפר את היחסים בין בריטניה וארצות הברית, ואת היחסים עם קנדה. ההסכם קבע את הגבול בין צפון אמריקה הבריטית לארצות הברית.
כשמונרו הפך לנשיא, כמה מעצמות אירופאיות, בעיקר ספרד, ניסו לבסס את שליטתן בדרום אמריקה. ביום העצמאות של 1821, בתגובה לאלו שתמכו בהענקת תמיכה אמריקנית לתנועות העצמאות במדינות דרום אמריקה, נאם אדמס וטען שהמדיניות האמריקנית תמכה בתנועות לעצמאות אולם לא תמכה במעורבות צבאית בנושא. אדמס טען שאל לארצות הברית להקריב את הרפובליקניזם לצורך אימפריה. הוא טען שאסור לאמריקה לחפש מפלצות להשמיד, ולהפוך לשליטת העולם ללא שלטון בעצמה. אדמס ניסח את דוקטרינת מונרו ב-2 בדצמבר 1823. הוא טען שכל ניסיון של מדינות אירופאיות להקים מושבות ביבשת ולהתערב באמריקה יחשב לפעולה עוינת כנגד ארצות הברית שתצדיק מעורבות. ארצות הברית, יחד עם בריטניה, קיוותה למנוע השתלטות אירופאית על מושבותיה של ספרד. מדיניות החוץ של ארצות הברית הסתמכה על הדוקטרינה במשך שנים, ונשיאים רבים יישמו את הדוקטרינה.
שמאל|ממוזער|150px|בול של אדמס מ-1938
הבחירות לנשיאות
בבחירות לנשיאות ב-1824 אנשי ניו אינגלנד תמכו באדמס והשפיעו עליו להיכנס למירוץ. המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית לא הצליחה להסכים על מועמד יחיד, ולכל מועמד הייתה תמיכה אזורית שונה. אדמס ייצג את ניו אינגלנד. יריביו היו ג'ון קלהון שפרש, ויליאם קרופורד ששבץ מנע ממנו להתמודד, הנרי קליי וגיבור קרב ניו אורלינס, אנדרו ג'קסון. בבחירות קיבל ג'קסון את מספר הקולות הגבוה ביותר ואת מספר קולות האלקטורים הגבוה.
אדמס קיבל פחות משליש מקולות הבוחרים.
אולם, מכיוון שאף מועמד לא זכה לרוב מבין קולות האלקטורים, הועברה, בהתאם לחוקה האמריקאית, ההכרעה לקונגרס. הקונגרס נאלץ לבחור בין ג'קסון, אדמס וקרופורד (שלושת המועמדים המובילים). קליי, יושב ראש בית הנבחרים, היה במקום הרביעי. קליי לא חיבב את ג'קסון ותמך ברבות מהצעותיו של אדמס על מכסים ושיפורים פנימיים, והביע תמיכה באדמס. להפתעת רבים, הקונגרס בחר באדמס למשרה ב-9 בפברואר 1825. לאחר בחירתו מינה אדמס מינה את קליי למשרת מזכיר המדינה, משרה שאדמס ושלושת הנשיאים הקודמים שירתו בה.
נשיאותו (1825–1829)
ממוזער|דיוקן של אדמס מתקופת נשיאותו (1828)
אדמס כיהן כנשיא השישי מ-4 במרץ 1825 עד 3 במרץ 1829. בנאום השבעתו נשבע אמונים על ספר חוקים ולא על תנ"ך. אדמס נכנס לבית הלבן עם תוכניות שאפתניות. הוא הציע לקונגרס תוכניות לבניית מצפה כוכבים ואוניברסיטה לאומית חדשה, פיתוח כבישים, תעלות וכיוצא באלה. הוא תמך במכסי מגן גבוהים שיעודדו בניית מפעלים, ובהגבלת מכירת קרקעות כדי להאט את ההתפשטות מערבה. אולם, התמיכה הדרושה בקונגרס על מנת להעביר את כל אלה לא הייתה בידו, שכן תומכי ג'קסון לא שכחו את אירועי מערכת הבחירות ועשו כל מאמץ לחסום את יוזמות החקיקה שהציג. למרות זאת הצליח להביא לידי ביצוע מספר פרויקטים, בעיקר חפירת תעלות במספר מקומות ברחבי הארץ.
החוב הלאומי בתקופתו צנח מ-16 מיליון דולרים ל-5 מיליון. יורשו, ג'קסון, שילם את שאר החוב.
הנרי קליי היה היועץ הראשי של אדמס במהלך כהונתו. אדמס סירב לשחק בפוליטיקה כמו רבים, ולכן לא הצליח להעביר החלטות רבות.
מדיניות פנים
אדמס ניסה להפוך את ארצות הברית למעצמה עולמית בעזרת "שיפורים פנימיים". הוא הטיל מכסים גבוהים לצורך בניית כבישים והקים בנק לאומי. הוא דיבר על מודרניזציה.
מכסי המגן שהיו נהוגים אז בארצות הברית היו שנויים במחלוקת - גם בתוך ממשלו. מזכיר המדינה, הנרי קליי, צידד בהם, אולם סגן הנשיא, ג'ון קלהון, התנגד. אדמס עצמו לא נקט עמדה והמצב הסתבך כשב-1827 איבדה המפלגה את הרוב הבלתי יציב שהיה לה קודם לכן בקונגרס. ב-1828, הוטלו מכסי מגן שגרמו לתסיסה אצל תומכי ג'קסון.
מדיניותו כלפי האינדיאנים גרמה לביקורת מצד התומכים בהתפשטות מערבה. ממשיכיו של אדמס החזירו את המדיניות של גירוש האינדיאנים.
מדיניות החוץ
אדמס נחשב לדיפלומט מעולה, אולם מדיניות החוץ שלו בתקופתו כנשיא לא הייתה בולטת. אחת מהסיבות לכך הייתה ההתנגדות כלפיו בקונגרס. הקונגרס העוין גם לא אפשר לו להגיע להישגים משמעותיים בתחום מדיניות החוץ, אף שאדמס היה מדינאי מוצלח ואביה של דוקטרינת מונרו, עוד בימיו כמזכיר המדינה. בתקופתו של אדמס התרחשה מלחמת העצמאות היוונית, אולם למרות התמיכה הציבורית ביוונית, התנגד אדמס למעורבות בנושא.
ההתנגדות בקונגרס פגעה במדיניות החוץ של אדמס. הוא הגיע להסכמי סחר עם מספר מדינות, כמדינות סקנדינביה, פרוסיה ואוסטריה, אולם הקונגרס מנע ממנו מלשלוח נציגים לוועידת מדינות אמריקה הלטינית.
עזיבתו
אדמס עזב את תפקידו ב-4 במרץ 1829, לאחר הפסד בבחירות לאנדרו ג'קסון. הוא לא נכח בהשבעתו של ג'קסון, והיה אחד מחמישה נשיאים שלא עשו כן (אביו, אנדרו ג'ונסון, ריצ'רד ניקסון ודונלד טראמפ).
בחירות 1828
קליי ואדמס הקימו מפלגה חדשה, המפלגה הלאומית הרפובליקנית, אך זו לא קנתה לה אחיזה בקרב המדינות השונות ולא האריכה ימים.
לאחר הפסדו ב-1825, אנדרו ג'קסון התפטר מהסנאט והתכונן במשך ארבע שנים, בעזרת חבריו בקונגרס, לנצח את אדמס בבחירות הבאות. אף מועמד לא ניהל מסע בחירות, אולם תומכיהם ארגנו מאמרים משמיצים בעיתונות. במהלך מערכת הבחירות העיתונות האשימה את אשתו של ג'קסון בביגמיה. היא מתה כמה שבועות לאחר הבחירות, וג'קסון אמר שאולי יסלח לאלו שתקפו אותו, אך לעולם לא יסלח לאלו שתקפו את אשתו.
בבחירות 1828 נחל אדמס מפלה צורבת, בידי יריבו אנדרו ג'קסון שהקים בינתיים מפלגה חדשה - המפלגה הדמוקרטית. אדמס זכה במדינות בהן זכה אביו ב־1800: ניו אינגלנד, ניו ג'רזי ודלאוור, חלקים מניו יורק ורוב מרילנד. אולם הפעם זכה ג'קסון ברוב מוחלט בחבר האלקטורים, ב-178 אלקטורים לעומת 83 לאדמס, ואדמס וקליי לא היו יכולים לגבור עליו בשנית. אדמס כמו אביו כיהן רק תקופת כהונה אחת.
קריירה בקונגרס (1830–1848)
שמאל|ממוזער|180px| ג'ון קווינסי אדמס בשנת 1847- דיוקן מאת מוזס בילינגס
אדמס שקל לפרוש מהחיים הציבוריים לאחר תבוסתו ב-1828, והוא נפגע בגלל התאבדות בנו, ג'ורג' וושינגטון אדמס, ב-1829. אולם הוא החליט לנסות להיבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1830. הוא היה הנשיא הראשון ששירת בקונגרס לאחר סיום כהונתו, אחד משניים (אנדרו ג'ונסון שירת בסנאט). הוא נבחר לתשע כהונות, וכיהן שבע עשרה שנים, מ-1831 ועד למותו.
אדמס ניסה להיבחר לתפקיד מושל מסצ'וסטס ב-1833 על מצע שהתנגד לתנועת הבונים החופשיים. המושל הרפובליקני הלאומי פרש ואדמס התמודד מול שלושה מועמדים. מועמד הרפובליקניים הלאומיים השיג 40% מהקולות ואדמס 29%. ללא רוב, המועצה המחוקקת נאלצה להכריע, ואדמס תמך במועמד הרפובליקניים הלאומיים שנבחר.
בנוגע למכס 1828, היה מעורב בפשרה שסיימה את "משבר זכות הביטול", בו איימה קרוליינה הדרומית לפרוש מהאיחוד אם לא יותר לה לבטל חוק מכס. אדמס היה מעורב בהקצבת כספים לסמית'סוניאן.
מינויים לוועדות
בקונגרס, עמד בראש הוועדה לסחר וייצור, הוועדה לנושאי האינדיאנים, והוועדה לנושאי חוץ.
עבדות
כמתנגד לעבדות, השתמש אדמס בתפקידו החדש בקונגרס כדי להילחם מולה. ב-1836, עבר בקונגרס חוק שמנע שליחת עצומות כנגד העבדות. אדמס התנגד לחוק ונאם כנגד העבדות בבית הנבחרים.
החוק מנע מאדמס להגיש לקונגרס עצומות כנגד העבדות, אולם הוא הביא אותן בכל מקרה: עצומה מאזרח של ג'ורג'יה שטען שהמשך העבדות יוביל לפילוג.
העצומה הכעיסה את יריביו בקונגרס, שניסו להוביל להחלטת גינוי כלפיו. הדיון בנושא הוביל את אדמס לנאום בנושא העבדות, ולתקוף אותה בתמיכה בביטולה. אדמס, שידע שיזוכה, החליט לנאום כנגד בעלות העבדים וסחר העבדים. הוא החליט שאם יגנו אותו, הוא יתפטר וינסה שוב להיבחר לנשיאות. יריביו הבינו שהוא מתמרן אותם, ולכן ניסו לבטל את הדיון. אדמס מנע זאת והדיון המשיך. הוא טען שבעלי העבדים אינם מוסריים, ודרש את סיום העבדות. לאחר שבועיים, נערכה הצבעה במהלכה זוכה אדמס.
אף על פי שלא גינו אותו, בית הנבחרים התייחס לנושא העצומות לאחר מכן. אדמס טען שוב שהזכות ליצור עצומות היא זכות אוניברסלית. הוא טען שלבית הנבחרים אין זכות להגביל את עצמו בדיונים, אולם החוק נותר על כנו.
הנאומים הובילו לדיון נרחב בזכות לדיון ובמוסריות העבדות. אדמס התגאה בכך שייזכר בדרום כאויב העבדות הגדול ביותר.
ב-1844, עמד בראש ועדה לרפורמה בקונגרס, ושוב ניסה לבטל את חוק העצומות. במשך חודשיים השיג תמיכה בנושא, אבל ההתנגדות הצפונית הובילה לכך שהחוק נותר על כנו. הוא התנגד לנציגים ולסנאטורים הצפוניים, בעיקר לסטיבן דאגלס, שרצו להשיג תמיכה בדרום בעזרת חנופה לבעלי העבדים. התנגדותו לעבדות הפכה אותו, יחד עם הנרי קליי, למתנגדים חריפים לסיפוח טקסס ולמלחמת ארצות הברית–מקסיקו. הוא חזה שהמלחמה תוביל למלחמת אזרחים. לאחר שנבחר מחדש, טען שעליו להביא ליום בו תבוטל העבדות.
אדמס טען שפשרת מיזורי בוגדת ברוח האמריקנית.
ב-1841, הצטרף אל ייצוג העבדים במשפט ארצות הברית נגד לה אמיסטאד. אדמס טען בפני בית המשפט העליון לטובת העבדים שמרדו בספינה הספרדית שלהם. הוא נאם במשך ארבע שעות, והצליח להביא לשחרור השחורים. בין יריביו היו הנשיא מרטין ואן ביורן. כעבור כמה שנים, המשיכו הספרדים ללחוץ על האמריקנים להעניק להם פיצויים על הספינה. הדרומיים תמכו בכך, אולם למרות תמיכה מצד הנשיאים הדמוקרטים ג'יימס פולק וג'יימס ביוקנן, לא הוענקו פיצויים.
תצלום
ממוזער|ימין
בתחילת שנות הארבעים של המאה התשע עשרה החלו פוליטיקאים להצטלם. תמונתו של אדמס מ-1843 היא הוותיקה ביותר של נשיא האמריקני (לשעבר) ששרדה. התמונה נמצאת בסמית'סוניאן
הגשר בין המהפכה למלחמת האזרחים
אדמס נפגש עם אברהם לינקולן במהלך הכהונה של האחרון בבית הנבחרים, מ-1847 עד למותו של אדמס. ולכן אדמס נחשב לדמות מגשרת בהיסטוריה האמריקנית שהכירה גם את האבות המייסדים של ארצות הברית וגם את לינקולן.
משבר זכות הביטול
פרט להתנגדותו לעבדות ולאיסור על עצומות כנגדה, הוא השיג כמה הישגים אחרים בכהונתו בקונגרס. מעט לאחר כניסתו לתפקיד, חוק המכס של 1828 כמעט הוביל למלחמת אזרחים כשקרוליינה הדרומית איימה לבטל את החוק. הנשיא אנדרו ג'קסון הוסמך להשתמש בכוח כדי לאכוף את החוק. אדמס הגיע לפשרה בנושא.
ימין|ממוזער|דיוקן של אדמס בגלריה הלאומית)
קידום המדעים
אדמס הפך לכוח מוביל בתמיכה בקידום המדעים. כנשיא, הציע הקמת מצפה כוכבים לאומי, ללא הצלחה. ב-1829, לאחר מותו של המדען הבריטי ג'יימס סמית'סון, הוא הותיר את הונו לקידום הידע, ודרש בצוואתו שאם אחיינו ימות ללא יורשים, רכושו יעבור לממשלת ארצות הברית לצורך קידום ידע. לאחר מות אחיינו ב-1835, יידע הנשיא אנדרו ג'קסון את הקונגרס על קבלת הכסף, שהיה שווה ערך ל-75,000,000 דולרים כיום. אדמס הבין שהסכום יכול להגשים את חלומו לבנות מוסד לאומי למדעים. הוא תמך בהקמת הסמית'סוניאן. בנוסף תמך בתצפיות אסטרונומיות ובהקמת מצפה כוכבים לאומי. ב-1825 חתם על חוק להקמת מצפה כוכבים לאומי לפני עזיבת תפקידו. ב-1830 הוביל להקמת מצפה הכוכבים האמריקני.
בנוגע להקמת הסמית'סוניאן, הכסף הושקע באיגרות חוב, ונעלם במהירות. לאחר עימות בקונגרס, הצליח אדמס להחזיר את ההשקעה. הקונגרס רצה להשתמש בכסף למטרות אחרות, אולם אדמס הצליח לשכנע אותו לשמור את הכסף להקמת הסמית'סוניאן. בנוסף הייתה השאלה האם לממשל הייתה הסמכות לקבל את המתנה.
הפרויקט להקמת אוניברסיטה לאומית לא הושלם במהלך חייו. האוניברסיטה האמריקנית הוקמה רק ב-1893.
מותו
ממוזער|ימין|המצבה של אדמס
ב-1846, סבל משבץ ששיתק אותו באופן חלקי. לאחר כמה חודשי מנוחה, הוא השתקם וחזר לקונגרס לתשואות החברים. ב-21 בפברואר 1848, כשבית הנבחרים שוחח על מתן כבוד לקצינים ששירתו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, היה המתנגד היחיד. מיד לאחר מכן התמוטט, וסבל מדימום במוחו. כעבור יומיים, ב-23 בפברואר, מת כשאשתו ובנו לצדו. הוא מת ב-7:20 בערב. חבר הקונגרס אברהם לינקולן היה האחראי ללוויה.
לאחר שנקבר בבית הקברות של הקונגרס, הועבר לחלקת הקבר המשפחתית בקווינסי. לאחר מותה של לואיזה ב-1852, העביר בנו צ'ארלס את הגופות ליד גופותיהם של ג'ון ואביגייל.
חייו האישיים
לג'ון וללואיזה היו שלושה בנים ובת. בתם לואיזה נולדה ב-1811 ומתה ב-1812, ברוסיה. בנם נקרא ג'ורג' וושינגטון אדמס (1801–1829), וגם הוא וגם ג'ון אדמס השני (1803–1834) מתו בגיל צעיר.
בנו הצעיר, צ'ארלס פרנסיס אדמס (שבנו נקרא ג'ון קווינסי אדמס השני), עסק בדיפלומטיה גם כן, ובנה את הספרייה הנשיאותית הראשונה בארצות הברית, לכבוד אביו.
ג'ון אדמס וקווינסי אדמס היו האבא והבן היחידים ששירתו כנשיאים עד לג'ורג' הרברט ווקר בוש (1989–1993) וג'ורג' וו. בוש (2001–2009).
מורשתו
ממוזער|דיוקן של אדמס מאת ג'ורג' פיטר אלכסנדר הילי (1858)ממוזער|קבריהם של ג'ון אדמס (משמאל) וג'ון קווינסי אדמס (מימין) ונשותיהם
מקום לידתו של אדמס הוא חלק מפארק לאומי שפתוח בציבור. תשעה עשר מקומות נקראו "קווינסי" על שמו.
ביתו באוניברסיטת הרווארד נקרא על שמו, ועל שם בני משפחה אחרים שהיו בהרווארד.
הוא נחשב לדיפלומט הגדול ביותר בתולדות המדינה. הוא הגיע להסכמים חשובים, כהסכם גנט שסיים את מלחמת 1812, והסכם פלורידה שהוביל לסיפוח פלורידה. בנוסף ניסח את דוקטרינת מונרו.
אדמס עקב אחרי האופנה המתפתחת של ההופעה החיצונית והיה הנשיא הראשון שקיצר את שיערו ולבש מכנסיים.
הוא התנגד לעבדות כל ימיו אך תחילה פקפק ביכולותיו לבטל אותה, אך מאוחר יותר החריף את התנגדותו. הוא טען שבמהלך מלחמת אזרחים תבוטל העבדות, הצהרה שהתאמתה. הוא חזה שמלחמת אזרחים תפרוץ בנוגע לעבדות והתנגד למלחמת ארצות הברית–מקסיקו מסיבה זאת.
יומנים
היומן של אדמס, שהחל להיכתב ב-1779 ונכתב עד מותו, נחשב לאוסף המפורט ביותר בנוגע לארצות הברית בתחילת דרכה.
התנגדות לעבדות
ממוזער|ימין|בניין בו אדמס התגורר בבוסטון
לפני 1820, תמך אדמס בלאומיות האמריקנית. אולם לאחר היבחרו לבית הנבחרים, הפך למנהיג הלאומי הבולט ביותר שהתנגד לעבדות. הוא לא תמך בביטולה, אולם ידע שמלחמת אזרחים תוביל לסיומה.
נקודת המפנה הייתה פשרת מיזורי ב-1820, במהלכה התנגד לחברו ג'ון קלהון שהפך לדובר בולט בזכות העבדות. שניהם הפכו לאויבים מרים. אדמס טען שהעבדות היא רשע שיש לבטלו, וקלהון טען שיש להגן על הזכות להחזיק בעבדים. אדמס טען שהעבדות פגעה ברפובליקניזם, ואילו קלהון טען שהיא חיונית לדמוקרטיה, והפכה את כל הלבנים לשווים. השניים הרהרו בפירוק האיחוד. אדמס טען שאומה דרומית עצמאית תחוסל בידי מרידות עבדים, ושנשיא ארצות הברית ישתמש בכוחותיו כדי לבטל את העבדות. אדמס תמך בחופש הביטוי ובעצומות נגד העבדות.
ממוזער|שעותיו האחרונות של אדמס, ציור בעיפרון.
ב-1841, הוא ייצג את ההגנה בתיק ארצות הברית נגד לה אמיסטאד בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא הצליח להגן על השחורים, שתפסו שליטה על ספינה ספרדית שסחרה בהם באופן בלתי חוקי, ומנע את גירושם לקובה והוביל לשחרורם. תחת הנשיא מרטין ואן ביורן טענה הממשלה שעל השחורים להיות מגורשים. אדמס זכה בחירותם ובזכותם להישאר במדינה או לחזור לאפריקה. הוא לא לקח תשלום על התיק.
אדמס התנגד לכוחם של בעלי העבדים בקונגרס. הוא התנגד לסיפוח טקסס ולמלחמה מול מקסיקו, וטען שמטרותיהם היו להרחיב את העבדות.
קישורים חיצוניים
ג'ון קווינסי אדמס, ביוגרפיה ועובדות חייו באתר american-presidents.com
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'יימס מונרו
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית ברוסיה
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בגרמניה
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בהולנד
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הפדרליסטית
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הלאומית הרפובליקנית
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של הקונגרס
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בממלכה המאוחדת
קטגוריה:חברי בתי המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס
קטגוריה:פעילים בתנועה לביטול העבדות
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:ילדי נשיאי ארצות הברית
ג'ון קווינסי אדמס
קטגוריה:נשיאות ג'יימס מונרו
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:נשיאי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
קטגוריה:חברי המפלגה הוויגית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1767
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1848 | 2024-10-13T17:29:30 |
כלי טייס | REDIRECT כלי טיס | 2004-10-01T13:23:26 |
אוקראינית | אוקראינית (Українська мова) היא שפה סלאבית מזרחית מתוך קבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וככזו דומה במידה רבה לבלארוסית ובמידה פחותה יותר לרוסית. היא מדוברת בפי 51 מיליון איש, מהם 41 מיליון באוקראינה המהווים 83% מהאוכלוסייה.
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
האוקראינית נכתבת באמצעות האלפבית הקירילי.
+פונמות באוקראינית סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיnʲm סותםgkdʲtʲbp מחוכךʤʧʣʲʦʲ חוכךɦ xʒʃzʲsʲ f מקורב(צדי)jβ̞lʲ רוטטrʲ * תוספת פונמה בהתאמה
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Бб b נהגה כהגיית בי"ת Вв w נהגה כהגיית W אנגלית (בקירוב) Гг ɦ נהגה כהגיית ה"א במילה מַהֵר Ґґ ɡ נהגה כהגיית גימ"ל Дд d ~ dʲ נהגה כהגיית דל"ת Жж ʒ נהגה כהגיית ז' (זי"ן גרושה) Зз z ~ zʲ נהגה כהגיית זי"ן Йй j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Кк k נהגה כהגיית כ"ף Лл l ~ lʲ נהגה כהגיית למ"ד Мм m נהגה כהגיית מ"ם Нн n ~ nʲ נהגה כהגיית נו"ן Пп p נהגה כהגיית פ"א Рр r ~ rʲ נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת Сс s ~ sʲ נהגה כהגיית סמ"ך Тт t ~ tʲ נהגה כהגיית ת"ו Фф f נהגה כהגיית פ"א רפה Хх x נהגה כהגיית כ"ף רפה Цц ʦ ~ ʦʲ נהגה כהגיית צד"י מודרנית Чч ʧ נהגה כהגיית צד"י גרושה Шш ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית Щщ ʃʧ נהגה שְטְשְ
תנועות
שמאל|ממוזער|300px|תנועות ואלופונים שלהן באוקראינית
התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Аа נהגית כהגיית פתח אחורית Ее ɛ נהגית כהגיית צירי פתוחה מעט Єє jɛ נהגית כהגיית יו"ד וצירי לאחריה Іі i ~ ʲi נהגית כהגיית חיריק Її ji נהגית כהגיית יו"ד וחיריק לאחריה Ии נהגית כהגיית i במילה האנגלית Thin Оо נהגית כהגיית חולם Уу נהגית כהגיית שורוק Юю ju ~ ʲu נהגית כהגיית יו"ד ושורוק לאחריה Яя jɑ ~ ʲɑ נהגית כהגיית יו"ד ופתח אחורית לאחריה
Ьь – סימן רך, מרכך את העיצור המופיע לפניו.
אוצר מילים אוקראיני
האוקראינית מכילה מילים רבות ממקור פולני, אך הן נהגות ללא ה"שריקות" האופייניות לפולנית, כלומר ללא התנועות המאנפפות ą ו-ę, שייחודיות לשפה הפולנית ונפוצות בה מאוד. היא מכילה גם מספר מילים השאולות מטורקית.
ראו גם
האוקאז של ואלוייב
קישורים חיצוניים
СЛОВНИК.НЕТ – מילון אוקראיני-אוקראיני
מילון פרשני – OpenTran
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוקראינה: תרבות
קטגוריה:שפות | 2024-10-03T18:02:59 |
עלי הכהן | עֵלי הכהן הוא דמות מקראית, נחשב לאחרון הכהנים הגדולים במשכן שילה. שימש כשופט ומנהיג של עם ישראל במשך ארבעים שנה. גידל וחינך במשכן בשילה את שמואל הנביא. מת לאחר ששמע על מות שני בניו במלחמה ונפילת ארון הברית בשבי הפלשתים.
חייו
עלי חי במאה הי"א לפני הספירה. לפי המניין העברי, בין השנים ב'תשע"ג - ב'תתע"א. על פי ספר דברי הימים, היה מצאצאי איתמר בן אהרן הכהן. בתקופתו התחוללו שלושה אירועים חשובים בעם ישראל:
עלי נתבשר בידי נביא על לקיחת הכהונה הגדולה מידי משפחתו, בית איתמר.
משכן שילה נחרב במלחמה עם הפלשתים, מיד אחרי מותו של עלי.
ארון הברית נפל בשבי הפלשתים.
בניו
ספר שמואל מספר כי לעלי היו שני בנים - חפני ופנחס. חפני ופנחס פעלו ככוהנים בפועל במקום עלי בהזדקנו, וחטאו כאשר ניצלו את כוחם לרעה, בלקיחת החלק הטוב של בשר הקורבנות לעצמם, ובהטרדתן של נשים שהגיעו למשכן.
לעלי נודע על מעשיהם הרעים של בניו חפני ופנחס, והוא מנסה לדבר על ליבם: . אך הם מזלזלים בדבריו: . כך נכשל עלי במשימתו להחזיר את בניו לדרך הישר. לאחר כישלונו של עלי להניא את בניו מדרך הרוע, הגיע לשילה "איש אלוהים", וניבא עליהם נבואת פורענות, שלפיה יילקח הכבוד ממשפחת עלי, חפני ופניחס ימותו ביום אחד, וכל צאצאיו של עלי יחיו בעוני ולא יזכו לשיבה טובה.
הנבואה על בני עלי לא נתגשמה מיד - צאצאי עלי המשיכו לשמש בכהונה הגדולה אחרי מות עלי וגם בתקופת שאול ובתקופת דוד. הכוהנים הגדולים פעלו מעיר הכוהנים נוב (אחרי ששילה נהרסה בידי הפלשתים) ונשאו את האפוד עם האורים והתומים עד היעלמותם בתקופת אביתר. הכוהנים היו: איכבוד (בן פנחס בן עלי), אחיו, אחיטוב, אחימלך בן אחיטוב (גם: אחיה), ואביתר בנו של אחימלך. הנבואה התגשמה רק בדורות הבאים, בתקופת שלמה: רוב צאצאי עלי נרצחו בפקודת שאול המלך, בנוב. אביתר, הפליט היחיד מאותו טבח, סולק על ידי שלמה מלשרת בכהונה בבית המקדש שבנה שלמה בירושלים, לאחר שהצטרף לתומכים בהמלכתו של אדוניהו בן חגית כמלך במקום דודספר מלכים ב' פרק א פסוקים ה'- ז' " ואדוניה בן חגית מתנשא למלוך... ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן ...',מלכים ב' פרק ב' פסוק כז : "ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה'" ... ותפקיד הכהונה הגדולה ניתן מאז ואילך למשפחת צדוק.
עלי ושמואל
בספר שמואל א' מתואר הקשר בינו לבין שמואל. על פי הכתוב, עלי הבחין באמו לעתיד של שמואל, חנה, מתפללת לבן. מכיוון שבתפילתה שפתיה נעו אך קולה לא נשמע, האשים אותה עלי שהיא שיכורה. לאחר שהבין כי טעה, הוא ברך אותה שתפילתה תיענה. לאחר הולדת שמואל קיימה חנה את הנדר שנדרה להביא את שמואל לעלי במשכן, על מנת שיהיה נזיר לאלוהים. שמואל גדל ועלי מלמדו לקבל נבואה, ונבואתו הראשונה, שזרעו של עלי לא יזכה לחיים טובים, חזקה את דברי איש האלוהים לעלי.
ישנם ניגודים לא מעטים בין דמותו של עלי לבין דמותו של שמואל בתנ"ך. עלי היה שופט רם מעלה שמדיניותו הייתה להשאיר את הסמכויות אצל משפחתו ובמשכן, מה שבסופו של דבר יצר ניתוק בין העם לעלי ובניו, ואף גרם לעם להתרחק מהמשכן ולא לקיים את מצוות עלייה לרגל, כמתואר בדברי חז"ל. לעומתו שמואל הסתובב בין ערי ישראל, חינך את העם וקירבם, הקשיב לרצון העם כאשר ביקשו מלך ושפט בעצמו בין איש לחברו. ביטוי להבדל זה ניתן למצוא כבר בילדותו של שמואל על פי מדרש חז"ל, כאשר שמואל רצה להתיר את השחיטה על ידי זר (ישראלי שאינו כהן), כלומר תמך בביזור הסמכויות כפי דין התורה המקורי, ועלי התנגד לכך בכל תוקף מטעמים שאינם הלכתיים גרידא ורצה להרוג את שמואל כדין מורה הלכה בפני רבו.
למרות ההבדלים הללו, אלקנה וחנה, הוריו של שמואל שהיו דומים לו בתכונתם המקרבת, בחרו להפקיד את חינוך ילדם דווקא בידי עלי הכהן, מפני שהוא היה המנהיג בדור ואצלו למד שמואל את דרכי ההנהגה. בסופו של דבר נוצר קשר אמיץ ורגיש בין עלי לבין שמואל הנער, כאשר עלי הנחה אותו ברגישות איך להתייחס אל הנבואה שקיבל, ולחץ עליו להגיד לו את כל דברי נבואת הפורענות שניבא שמואל על עלי ועל זרעו.
מותו
שמאל|ממוזער|250px|שער תל שילה - המקום בו נפטר עלי הכהן
בסוף ימיו של עלי הכריזו הפלשתים מלחמה על ישראל. הפלשתים, שלהם היה צבא חזק ומיומן, ניצחו את ישראל ניצחון מוחץ. בניו של עלי, חפני ופנחס, מתו במלחמה בגיל צעיר כפי שניבא איש האלוהים. ארון האלוהים, הקדוש שבנכסי ישראל, נפל בידי פלשתים.
מסופר כי כאשר בא השליח וסיפר לעלי על תבוסת בני ישראל, הוא מסר את החדשות הרעות בהדרגה, וכך התחיל בספרו על ההפסד של ישראל לפלשתים, המשיך בידיעת המגפה שפרצה בעם, הודיע על מותם של שני בניו האהובים של עלי, חפני ופנחס, ולבסוף דיווח על הנורא מכל: ארון הברית נלקח בידי פלשתים. לשמע בשורה זו האחרונה, נפל עלי מכיסאו ושבר את מפרקתו. ספר שמואל מתאר את מות עלי, אחרי שנודע לו על שביית ארון הברית בידי הפלשתים, וגורל משפחתו:
שמאל|ממוזער|250px|ציוּן קבורת עלי הכהן בשילה
הסיפור מדגיש שעל-אף אהבתו לבניו, נפילתו של ארון האלוהים בשבי הייתה עבורו אסון משמעותי יותר.
לאחר תבוסת ישראל ומותם של חפני ופנחס הכהנים, הגליית ארון הברית על ידי הפלשתים ולבסוף מות עלי הכהן, משכן שילה כנראה איבד מחשיבותו והמשכן הועבר לנוב עיר הכהנים, וגם ארון הברית כבר לא חזר לשם.
מקורות מאוחרים קובעים את פטירת עלי הכהן בי' באייר ב'תתע"א. אבל, מסמך מהגניזה הקהירית מעיד ש נהג לציין את יום פטירת עלי הכהן בכ"ד בסיוון.
בחיבור סימני הקברות מציין המחבר שעלי ושני בניו קבורים בשילה.
מצאצאי בית עלי
בתלמוד הבבלי מובא כי האמוראים אביי ורבה היו מבית עלי הכהן, ולכן נפטרו בטרם עת: רבה נפטר בגיל ארבעים שנה, ואביי בגיל שישים. גם בני משפחתם היו מבית עלי, ובהם רב ביבי בר אביי, רב חייא בר רבה, ורבא בריה דרבה. בשל מוצא המשפחה, כאשר חלקו לעיתים אמוראים על דברי רב ביבי בר אביי, היו שואלים אותו בלעג: , כלומר: וכי משום שממשפחה קטועה אתה (קטועת שנים), אומר אתה סברות מקוטעות?. בהקשר למותם המוקדם של אביי ורבה, דן התלמוד במסכת ראש השנה בקללה הרובצת על בית עלי, ומבאר:
ראו גם
משפחות טוויל - על פי המסורת הם צאצאי עלי הכהן.
קישורים חיצוניים
הרב יעקב פלדמן "שמואל הנביא ותהליך הקמת ממלכת ישראל" לימודי הרוח והדת עמודים 2–4
יעקב גיל סיפור עלי ושמואל בספר שמואל עמודים 3–5
אנציקלופדיית גשר, ערך עלי, בני עלי עמוד 1.
הרב חיים נבון לשבחו של עלי אתר 929
צילום ישן, עליו כתוב "מצבת עלי" (בצרפתית), שילה, ישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כהנים גדולים בתנ"ך
קטגוריה:שילה: אישים
קטגוריה:בית עלי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:שופטים בתנ"ך | 2024-07-28T19:43:21 |
תומאס הרדי | תומאס הרדי (באנגלית: Thomas Hardy; 2 ביוני 1840 – 11 בינואר 1928) היה סופר ומשורר אנגלי.
תולדות חייו
הרדי נולד סמוך לעיר דורצ'סטר שבדורסט, אנגליה. אביו היה חָרַשׁ אֶבֶן במקצועו וכנר חובב, אימו הייתה קוראת נלהבת. הרדי ירש מאביו את אהבתו למוזיקה ומאימו אהבה לספרות ולקריאה. לא היה באפשרותו לרכוש השכלה פורמלית, בגיל 16 נעשה שוליה של אדריכל, ובשנת 1862 נסע ללונדון לעבוד באדריכלות.
ב-1867 חזר לדורצ'סטר והתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו "The Poor Man and the Lady", ספר שנדחה על ידי המוציאים לאור. את שני הרומנים הבאים, Desperate Remedies ו-Under the Greenwood Tree פרסם בעילום שם.
ב-1870 נסע לסט ג'וליוט במחוז קורנוול, כדי לעסוק בעבודות שחזור של כנסייה. שם הוא פגש את אמה לוויניה גיפורד, אחות הכומר, התאהב בה והחל לחזר אחריה. פרשת האהבה הזו היוותה השראה לרומן A Pair of Blue Eyes שפרסם בהמשכים, בכתב העת Tinsley's Magazine ב-1873, זה היה הרומן הראשון שפרסם בשמו. בספטמבר 1874 הרדי נשא לאישה את אמה גיפורד.
ספריו הראשונים שפורסמו לא זכו להצלחה, אבל ב-1874 פרסם את "הרחק מהמון מתהולל". רומן שזכה להצלחה רבה ואיפשר להרדי לזנוח את האדריכלות ולהתמסר לכתיבה.
במשך 25 שנים כתב יותר מ-10 רומנים נוספים, הוא עבר מלונדון לגור ביאוביל ואחרי כן בסטרמינסטר ניוטון, שם כתב את "שובו של הבן" The Return of the Native. ב-1885 בני הזוג הרדי חזרו לדורצ'סטר ועברו לגור בבית שהרדי תכנן בעצמו "Max Gate".
הידועים שבין הרומנים שפרסם הם "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני". שני הספרים האחרונים התקבלו בביקורת קשה על הפסימיות ואי המוסריות שבהם. בשל ביקורת זו הפסיק הרדי לכתוב רומנים והתרכז בכתיבת שירה בלבד.
ב-1898 יצא לאור ספר שיריו הראשון "שירי וסקס". הרדי כתב גם סיפורים קצרים ודרמה אפית בשם "השליטים" The Dynasts, וכן פרסם עוד קובצי שירים עד למותו.
למרות שהרדי התרחק מאשתו בשנים האחרונות לנישואיהם, הוא התאבל על מותה הפתאומי ב-1912. הוא חזר לקורנוול, למקומות שם הכיר אותה לראשונה, וביטא את יגונו בקובץ השירים Poems 1912-13.
ב-1914 נשא הרדי לאישה את פלורנס דאגדייל, שהייתה צעירה ממנו ב-40 שנה. בשנותיו האחרונות כתב את האוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה אחרי מותו בשמה של אשתו פלורנס. תומאס הרדי מת בשנת 1928, לבו נקבר לצד אשתו הראשונה אמה בחצר הכנסייה בסטינספורד, ואפרו נטמן בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר. הרומן הנודע והמהולל של וו.ס. מוהם - "עוגיות ושיכר" - מבוסס על דמותו של הארדי ועל נשותיו.
בית הולדתו של הרדי בבקהמפטון והבית "Max Gate" נמצאים בבעלות החברה לשימור אתרים באנגליה.
וסקס של הרדי Hardy's Wessex
שמאל|ממוזער|350px|מפת וסקס
רבים מספריו של הרדי מתרחשים באזור שהוא קרא לו וסקס, כשם ממלכה אנגלית קדומה. זהו שם כולל שנתן הרדי למחוזות בדרום אנגליה (ברקשייר, דבון, דורסט, המפשייר, וילטשייר וסאמרסט). כמעט כל המקומות המתוארים בספריו מקבילים למקומות קיימים, שניתנו להם שמות אחרים. לדוגמה העיר קסטרברידג', המופיעה ברבים מספריו, מקבילה לעיר דורצ'סטר. עיר החוף ויימות' נקראת אצלו באדמות', ואוקספורד נקראת כריסטמינסטר.
הישגו הגדול של הרדי הוא בכך שהצליח לשמר ביצירתו את האווירה הכפרית ששררה באזור וסקס, בתקופה לפני שניכרו בה השפעות המהפכה התעשייתית ומסילות הברזל, ששינו לבלי הכר את אופיים של האזורים הכפריים באנגליה.
הקוראים והמבקרים רצו שהוא ימשיך לתאר את האווירה הפסטורלית, האידילית והנוסטלגית שבספריו הראשונים, Under the Greenwood Tree ו"הרחק מהמון מתהולל". למרות שווסקס המשיכה לשמש רקע ליצירתו, הנושאים שהרדי עסק בהם ברומנים המאוחרים היו רציניים וקודרים יותר. הם כללו את ההבדלים במעמדות החברתיים, השינויים הטכנולוגיים שהביאו להרס הקהילות הכפריות, השפעת המדע המודרני על האמונה והדת, הצביעות והמוסר הכפול של החברה הוויקטוריאנית.
יצירתו
פרוזה
(1871) Desperate Remedies
תחת עץ היער (1872)
(1873) A Pair of Blue Eyes
הרחק מהמון מתהולל (1874)
(1876) The Hand of Ethelberta
שובו של בן המקום (1878)
(1878) An Indiscretion in the Life of an Heiress
(1880) The Trumpet-Major
(1881) A Laodicean
(1882) Two on a Tower
ראש העיר קסטרברידג' (1886)
(1887) The Woodlanders
(1888) Wessex Tales
(1891) A Group of Noble Dames
טס לבית דרברויל (1891)
(1892-3) Our Exploits at West Poley
(1894) Life's Little Ironies
ג'וד האלמוני (1895)
(1897) The Well-Beloved
(1913) A Changed Man and Other Tales
שירה
שירי וסקס (1898)
(1901) Poems of the Past and Present
השליטים (1904)
השליטים, חלק שני (1906)
השליטים, חלק שלישי (1908)
(1909) Time's Laughingstocks
(1914) Satires of Circumstance
(1919) Moments of Vision
(1922) Late Lyrics and Earlier
(1925) Human Shows
(1928) Winter Words
מספריו שתורגמו לעברית
תעלומת הנחל ועוד סיפורים, תרגם יצחק לבנון, הוצאת מ. מזרחי, 1966.
טס לבית דרברוויל - אשה טהורה, תרגמה נעמי כרמל, הוצאת כנה, 1984.
הרחק מהמון מתהולל, תרגם אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1987.
ג'וד האלמוני, תרגם א"ד שפיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א 1960; תרגום נוסף: עודד פלד, הוצאת כרמל, 2002.
ראש העיר קסטרברידג', תרגם א"ד שפיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977; תרגום נוסף: עודד פלד, הוצאת כרמל, 2013.
מדע הסיפורת, תרגם והעיר: אביעד שטיר. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, גיליון ז, 2016.
שובו של בן המקום, תרגם אמציה פורת, הוצאת כרמל, 2017.
תחת עץ היער, תרגם רון אגמון, הוצאת אוריון, 2020.
לקריאה נוספת
Michael Millgate, Thomas Hardy: a Biography Revisited, Oxford University Press, 2004
Paul Turner, The Life of Thomas Hardy: a Critical Biography, Blackwell Publishers, 1998
Michael Millgate (ed.), The Life and Work of Thomas Hardy, Macmillan, 1984
Florence Emily Hardy, The Early Life of Thomas Hardy, Cambridge University Press, 2011
Florence Emily Hardy, The Later Years of Thomas Hardy, Cambridge University Press, 2011
Norman Page, Thomas Hardy, Routledge, 2011
Mark Ford, Thomas Hardy: Half a Londoner, Belknap Press of Harvard University, 2016
Dale Kramer (ed.), The Cambridge Companion to Thomas Hardy, Cambridge University Press, 1999
קישורים חיצוניים
על תומאס הרדי ויצירתו באתר The Victorian Web
אברהם רגלסון, סימפוניות טבעיות בפרוזה של הארדי, באתר פרויקט בן-יהודה
תומאס הרדי, "קדיש על הקבר", באתר "מעלה", דצמבר 2023. תרגום מאנגלית: יותם בנשלום.
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:בוגרי קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1840
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1928
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-29T06:45:59 |
נדידת הציפורים | REDIRECT נדידת עופות | 2007-03-22T06:39:37 |
ספר עזרא | ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר (לבדו, בנפרד מספר נחמיה) מביא אוסף תעודות בארמית, חלקן מתורגמות לעברית, ורשימות יוחסין מימי שיבת ציון, ועוסק בעליות היהודים מן הגלות בימי כורש בהנהגת ששבצר, בימי דריווש הראשון בראשות זרובבל, ובימי ארתחששתא בראשות עזרא הסופר. הספר מסתיים בתיאור מגוף ראשון על ניסיונו של עזרא ליצור לאום יהודי מופרד על ידי מניעת נישואי תערובת והתבוללות עם נשים נכריות תושבות הארץ.
עזרא ונחמיה
בתנ"ך שסודר על ידי בעלי המסורה כולל ספר עזרא גם את ספר נחמיה. בהתאם לכך, התייחסו בתקופת הראשונים אל הספרים כספר אחד. גם בתלמוד נראה שמתייחסים אל ספרי עזרא ונחמיה כספר אחד, שכן בברייתא שבתלמוד בבלי מוזכרים כל ספרי התנ"ך וספר נחמיה אינו מוזכר. כמו כן, חז"ל התחבטו מדוע לא נקרא ספר נפרד על שם נחמיה, ועונים על כך שני תירוצים:
שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר: "זכרה לי אלהי לטובה".
שסיפר בגנותן של דניאל וראשונים, שנאמר: "וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל-הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף-שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל-הָעָם וַאֲנִי לֹא-עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים.".
בהקספלה, מהדורת התנ"ך של אוריגנס מהמאה השלישית, המכיל את המקור העברי בצמוד לתרגום ליוונית, מופיע ספר נחמיה עם כותרת נפרדת. גם בוולגטה מופיע ספר נחמיה בנפרד. במהדורות הדפוס של התנ"ך בעברית במאה ה-15 מופיעים הספרים בנפרד.
על פי המחקר, הספרים נכתבו על ידי שני כותבים שונים וחוברו יחד לאחר כתיבתם, כפי שספר תרי עשר אוחד לאחר כתיבת חלקיו. חלק מהראיות שמובאות הן שבספר עזרא משולבים רישיונות חשובים בלשונם, לעומת ספר נחמיה שלא הביא את הרישיון לעלייה וגם לא הביא את הרישיון לבניית ירושלים. בנוסף, בראש ספר נחמיה יש 'כתובת', בעוד שבראש ספר עזרא אין. בנוסף, פרק ח' בנחמיה עוסק בעיקר בעזרא, וסביר להניח שאילו היה מחבר אחד לשני הספרים הוא היה מכניס את הפרק הזה בספר עזרא. כמו כן, הכותב של ספר עזרא מונה את השנה מחודש ניסן, כמקובל בתורה, ואילו בנחמיה הסופר החליט למנות את השנה מתשרי.
שינוי בולט נוסף הוא השינוי בין רשימת שמות ראשי האבות בעזרא לעומת הרשימה בספר נחמיה:
פשר השינוי זרובבל זרובבל - ישוע ישוע - נחמיה נחמיה - שריה עזריה חילוף אתיות שיניות (זס"ש), השמטה (או הוספה) של מעיין תנועת עזר (ע חטופה) ליצירת משמעות מילולית. רעליה רעמיה, נחמני חילוף למ"ד במ"ם, כמו חלופי האותיות ממוצא משותף (למנ"ר), ונוסף השם נחמני כדי להשלים לשנים-עשר, זכר לשנים-עשר השבטים. מרדכי מרדכי - בלשן בלשן - מספר מספרת כמו סופרת - פוכרת. בגוי בגוי - בענה בענה -
מקומו בתנ"ך
ממוזער|170px|ספר עזרא, מהדורת מקראות גדולות.
מקום הספר בתנ"ך, לפי הסדר בברייתא שבבלי הוא כפי שמקובל כיום - אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה (אם מחשיבים את ספר עזרא וספר נחמיה לאחד, אז הספר יופיע לפני דברי הימים). אך בתרגום היווני והרומי הוא מופיע לאחר ספר 'דברי הימים', ככל-הנראה בגלל הסדר הכרונולוגי והשוואת סוף פסוקי דברי הימים לתחילת הפסוקים בעזרא. מחלוקת דומה ניתן למצוא בפרשנים: הפירוש המיוחס לרש"י סובר, בעקבות הברייתא בבבלי, שעזרא הוא המשכו של ספר דניאל ולעומתו, הרמב"ן סובר, שעזרא הוא המשכו של דברי הימים.
סגנון הספר
סגנון הספר שונה באופן בולט מהסגנון והעברית המקראית של שאר ספרי התנ"ך, ולשונו קרובה יותר ללשון ספר דברי הימים. העברית בספר עזרא מושפעת מן השפה הארמית כמו חילוף האות ל' במקום מילת-היחס 'את': "ואשלחה לאליעזר לאריאל", תופעה מוכרת ונפוצה בשפה הארמית. בזמן כתיבת ספר עזרא השתמשו בעיקר בשפות ארמית, ארמית ממלכתית ופרסית.כמו כן, הספר רווי בלשון פרסית כמו המילים: גזבר, אגרטל, פרדס, נשתוון (מכתב), פתשגן\פרשגן (העתק), אחשדרפן.
בנוסף, יש בלשון ספר עזרא ביטויים קרובים ללשון חז"ל, לדוגמה:
"תענית" במקום "צום".
נביאים "העמדת" במקום "הקמת".
יש הרואים את סגנונו של ספר עזרא כסגנון של ספר דברי-ימים פשוט, אך ספר עזרא איננו משמש כספר דברי ימים, שהרי אין הוא מלמד אותנו דבר על חיי גלות בבל ופרס, ואפילו שמות מושלי פרס הידועים (כמו כנבוזי השני), לא נזכרו בספר.
כמקור על תולדות יהודה בימי שיבת ציון
ספר עזרא מהווה מקור חשוב על תקופת שיבת ציון, הגם שיש הטוענים שהוא מגמתי וסלקטיבי.
הזהות היהודית
שמאל|ממוזער|150px|איור של מטבע "יהד".
לפי ההיסטוריה המקראית, אפשרו הבבלים ל"עם הנשאר בארץ יהודה" להמשיך לקיים חיים תקינים בארצם. ייתכן שאותו "העם הנשאר" הם "עמי הארצות" שהפריעו בתחילת העבודה להקמת המזבח, גם בהמשך הדברים נראה שאל "בני ישראל השבים מהגולה" נתווספו "כל הנבדל מטֻמאת גוי הארץ", ועפ"י המסופר בנחמיה, הם השתתפו בטקס לפיו צריך להבדיל את תושבי ארץ יהודה מהשפעת שכנותיה.
המצב המדיני
מתוך ספר עזרא, אנו לא מוצאים התייחסות ישירה למצב המדיני של השלטון ביהודה שהוענק בהכרזת כורש. אולם ששבצר, המכונה בספרנו "הנשיא ליהודה", שהופקד על השבת כלי המקדש לירושלים, שב ונזכר בתפקיד פחה במסגרת התעודה הארמית שמוזכרת בכתוב. בהשוואה לספר נחמיה, שפעילותו הייתה כ-150 שנים לאחר הכרזת כורש, מעיד על עצמו שהיה פחה ביהודה ואף מזכיר את הפחות שהיו לפניו.
ישנם חוקרים (כמו פרופ' יגאל ידין) ששללו עדויות אלה וטענו, שיהודה הפכה לפחוה רק בימי נחמיה, ושקודם לכן הייתה חלק מפחות שומרון. טענתם מצאה חיזוק בממצא הרב של טביעות "יהוד", אותן שייכו מבחינה פאליאוגרפית למחצית השנייה של המאה החמישית לפני הספירה, כלומר תקופת נחמיה. אולם לאחרונה נתגלו טביעות "יהוד" חדשות, שמתוכן ניתן ללמוד, שליהודה היה מעמד של פחוה כבר מהכרזת כורש ואולי אף קודם לכן. אף על-פי כן, לא ברור מדוע זרובבל, ממנהיגיה הבולטים של יהודה לאחר ששבצר ועד לסיום בניית המקדש, אינו מכונה בפירוש בספר עזרא בתואר פחה. על כל פנים, ספר חגי מזכירו באופן שכיח בתואר "פחת יהודה", ואולי אפשר להסביר שהתואר "פחת יהודיא" שבתעודה הארמית שבעזרא מכוון אליו.
בכל-זאת, קשה מאוד להסביר את חוסר-ההתייחסות בספר עזרא למצב המדיני ביהודה. ייתכן שהיא נובעת מההתמקדות בנושאים החברתיים-דתיים של יהודה ומהדגשת הפן השונה בתפקיד זרובבל כמנהיג יהודי.
שמאל|ממוזער|150px|השערה - השטח המיושב.
מנהיגי העם
בתחום הנהגת העם עולה מספר עזרא תמונה לפיה קיימת קבוצת מנהיגות לצד המנהיג המדיני והכהן הגדול. תמונה זו עולה מסיומה של התעודה הארמית.על פי תעודה זו חקר הפחה תתני את "זקני היהודים", אף על פי שבתחילת התעודה מסופר על זרובבל וישוע, שהיו הרוח החיה בחידוש בניית המקדש. אף תשובת המלך דריווש לתתני מכונת ל"פחת היהודים ולזקני היהודים". עדויות אלה מציירות תמונה מציאותית של התגבשות העדה כרשות ריבונית, שלנציגים שלה יש מעמד חוקי מוכר, לצד המנהיגות המדינית והכהן הגדול.
היקף מדינת יהודה
ספרי עזרא ונחמיה מהווים מקור חשוב להערכת היקף מדינת יהודה בתקופת שיבת ציון. בספר עזרא נמנים תשעה-עשר מקומות שאליהם התייחסו העולים עם זרובבל. בהנחה שמקומות אלו היו מיושבים בימי שיבת ציון, יוצא שבתקופת דריווש היה המשולש: בית אל - בית לחם - אונו - מיושב על ידי שבי ציון. בספר נחמיה מתואר שטח היישוב היהודי כמשתרע מאונו בצפון עד לכיש בדרום, ומלכיש מזרחה עד חברון ועד הנגב, ובמזרח נסב הקו מהנגב עד הר אפרים, וכלל את כיכר הירדן ובית הגלגל.
מכתביו לבני הגולה, והתייחסות יהודי תימן ל'ספר עזרא' ול'עזרא הסופר'
רבי יעקב ספיר נוסע תייר יהודי אשכנזי מארץ ישראל שביקר בתימן בשנת ה'תרי"ט (5,619 לבריאת העולם) מספר את הגרסה על אגרת תימן של עזרא הסופר ועל קצפו עליהם:
בגרסתו של בעל המלאכת שלמה על המשניות, מופיעה הקללה:
לעומתם גדולי רבני תימן כמו הרב עמרם קורח מחבר הספר בסערת תימן הנמנה עם משפחת קורח הבקיאה היטב במורשת יהדות תימן יוצא נגד דעה זו בחריפות וכותב, שאדרבה היא היא הסיבה שסיבת העניות הייתה מצויה אצל יהודי תימן מפני שהוציאו שם רע על עזרא הסופר שקילל אותם וכותב בזו הלשון:
וכמו כן הרב חיים קורח מגדולי רבני תימן מכחיש זאת נמרצות, וכשנשאל בנושא זה, האם נכון שיהודי תימן לא תמצא אצלם מי שיקרא לבנו בשם עזרא, ומדוע קרא לבנו עזרא, והשיב וזו לשונו:
הנצחת ספר עזרא בארץ ישראל
בתי כנסת על שמו
על שמו בתי כנסת רבים במדינות העולם בארצות הברית כורדיסטן עיראק ובארץ ישראל, מהם בית כנסת עזרא הסופר בנס ציונה, ביבנה, ברחובות, וכן בירושלים שני בתי כנסת בשמו; אחד בית הכנסת עזרא הסופר ברחוב הטורים שכונת גאולה, והשני בית הכנסת עזרא הסופר (לעולי עמדיה צעירים עמדים שעלו מכורדיסטן) ברחוב באר שבע 9 בשכונת נחלת ציון לזכרו של בית כנסת בעל שם זהה שהיה בעמדיה בכורדיסטן, אל בית הכנסת הזה הובאו גם ספרי תורה עתיקים אותם הביאו העולים מעיר מוצאם.
שכונות ורחובות על שמו
הוקמה שכונה על שמו בתל אביב בשם שכונת עזרא.
הוקם מושב על שמו בית עזרא, מושב (מתנועת המושבים) במישור החוף הדרומי, בין אשדוד לאשקלון.
הוקם על שמו תנועת עזרא, תנועת נוער דתית לאומית.
הוקם יער על שמו בשם יער עזרא.
הוקמה על שמו אגודת עזרא, אגודה ללימוד השפה העברית שייסד בעיירה פלונסק בשנת 1900 ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון, שהיה אז בן ארבע-עשרה, ביחד עם חברים נוספים, בהם שלמה צמח, יצחק כבשנה ושמואל פוקס.
על שמו רחובות רבים בארץ ישראל. רחוב עזרא בערים; ירושלים, רחובות, בני ברק, בית שמש, תל אביב, חולון, וטבריה.
מבנה הספר
ניתן לחלק את ספר עזרא לשבעה חלקים:
הכרזת כורש ועליית ששבצר ().
עליית זרובבל, בניית המזבח וייסוד ההיכל (פרקים -).
דרישת עמי הארצות לעזור בבניית המקדש, סירוב ראשי האבות והפסקת הבנייה ().
התנגדות עמי הארצות לבנייה ומכתב השטנה לארתחששתא ().
המשך וסיום בניית המקדש (פרקים -).
עליית עזרא עם רישיון ארתחששתא (פרקים -).
ההתבוללות ותיקונה (פרקים -).
הספר פותח בהכרזת כורש, בה הוא קורא לכל העם הנותרים לעלות ולבנות לה' בית בירושלים. עוד הוא מוסיף, שכל מי שנשאר בגלות, יחזק את האנשים העולים בכסף וברכוש, חוץ מהנדבה שיביאו להם כדי לבנות את בית-המקדש.
שמאל|ממוזער|200px|עליית עזרא, מאת גוסטב דורה.
לאחר-מכן, הספר מונה את הרכוש שהעלו איתם העולים.
כמו כן, מנויים מספר האנשים שעלו בראשות זרובבל, ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי, בלשן, בגוי, רחום ובענה. ברשימה זו נמנו אחד-עשר ראשים, ואילו בנחמיה נמנו שנים-עשר ראשים מקבילים, עיין בטבלת ההשוואה שלמעלה.
בחודש תשרי, בנו ישוע ואחיו הכוהנים וזרובבל ואחיו את המזבח, שם הם מעלים עליו עולות "ככתוב בתורת משה". כל-זה, אף על פי ש"היכל ה' לא יוסד", כלומר בעוד שבית-המקדש עדיין לא בנוי.
שנתיים לאחר בואם, מתחילים שבי ציון לתגבר ולהסדיר את בניית וייסוד בית המקדש. בעוד הם מתחילים לעבוד, באים אליהם "צרי יהודה ובנימין" ("השומרונים"), ורוצים גם הם להצטרף לבניית בית-המקדש. זרובבל, ישוע ושאר ראשי האבות, מסרבים. כתוצאה מהסירוב, מנסים עמי הארצות לגרום להפסקת הבנייה בכל דרך אפשרית: לעכב אותם, ללעוג ולאיים על האנשים שעובדים על הבנייה, ואפילו שכרו אנשים שיתנו להם עצות רעות בנוגע לבנייה. לאחר-זמן מה, החליטו האנשים לכתוב מכתב שטנה לארתחששתא. במכתב הם מזהירים אותו שתושבי העיר ירושלים לא ייתנו לו מיסים. הם מוסיפים וקוראים לארתחששתא לבדוק בספר הזיכרונות של אבותיו, שם יימצא שהעיר ירושלים היא עיר 'מורדת ומזיקה' למלכים, ושתמיד יש שם מרידות. ארתחששתא שולח צו שבו הוא מעכב (מבטל) את הבנייה 'עד הודעה חדשה'. בצו הוא מזהיר לא להשתמש בכֹח בביטול, אך הם מבטלים אותה ב'זרוע ובחיל'.
עבודת המקדש נפסקה, עד לשנה השנייה למלכות דריווש, שבה מתנבאים הנביאים חגי וזכריה על הזדרזות בהמשך הבנייה. בעקבות-כך, צרי יהודה שולחים מכתב למלך דריווש, בו מצטטים את טענות היהודים. היהודים כותבים לדריווש לבדוק את הצו שנתן כורש לבניית בית-המקדש. דריווש מחזיר מכתב - בו הוא כותב "אני דריוש נתתי צו - מיד ייעשה!". היהודים ממהרים וממשיכים במרץ-רב בבניית המקדש. הבנייה נמשכת ארבע שנים, ובסיומה, בשנת שש לדריווש, תושבי יהודה חוגגים ומקריבים פרים, אילים, כבשים ושערי עיזים לחנוכת המקדש.
בשלב זה מתחיל הספר לתאר מאורע חדש, שעל הפרש הזמנים בינו לבין התיאורים הקודמים לו ישנה מחלוקת (הדעות נעות בין שנה אחת לפי התלמוד לבין חמשים ושבע שנים, הדעה המקובלת במחקר כיום). הסיפור החדש פותח בתיאור עזרא העולה ארצה ברישיון ארתחששתא, בו הוא נותן לו כלים שונים ו"שאר צורכי בית אלוהיך", אך הוא מגביל אותו בכמות לכל דבר, למעט המלח, שאותו לא הגביל. לאחר שלושה ימים, הוא לא מוצא בכל העם שעלה איתו לוויים וכוהנים. הוא מבקש ממקום הנקרא 'כספיא' לוויים וכוהנים, והם מביאים להם, כהגדרת עזרא - 'כיד אלוהינו הטובה עלינו'.
לאחר-מכן, ניגשים השרים אל עזרא ואומרים לו: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקֹדש". עזרא מתאבל ומתענה על-זה ואף מתפלל אל ה' בתפילה הקרובה לנוסח התפילה הנאמרת כיום בארבע התעניות. שכניה בן יחיאל אומר לעזרא (בנוכחות "קהל רב מאוד" שהתקבץ במקום): "ועתה יש מקוה לישראל על זאת ועתה נכרות ברית לאלוהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה'".
חיבור התורה וספר עזרא
עזרא הסופר (ששמו ניתן לו עקב בקיאותו בתורה, לימודה והעתקתה) נחשב לעורך התורה. עזרא הציג את התורה כפי שהיא מוכרת לנו כיום בטקס מיוחד שנערך עם בואו בראש קבוצת עולים לירושלים לאחר נתינת הרישיון מהמלך ארתחששתא, על פי ההערכות בשנת 458 לפנה"ס (כ-125 שנים מאז שאפשר כורש, מלך פרס, לגולים מיהודה לשוב לציון ולנהל שלטון אוטונומי): ״וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל... וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״ (נחמיה ח׳, ב׳־ג׳).
שינוי הכתב בתורה
על פי המסורת, עזרא שינה את הכתב בתורה, עד אותה תקופה היה נהוג הכתב העברי הקדום "כתב ליבונאה" ואילו עזרא שינה אותו לכתב האשורי (הכתב המרובע) שאנו מכירים היום. על פי הראי"ה הדבר נעשה בשל התנאים שהשתנו מתקופת בית ראשון לתקופת בית שני וכהכנה לגלות ארוכה לאחר מכן. בעוד שבתקופת בית ראשון, היהודים היו בארצם, עצמאיים והתורה הייתה משומרת בצורתה המקורית, בתקופת בית שני, התנאים היו גרועים הרבה יותר: לא היה ארון הברית, לא היו האורים והתומים וגם לא הייתה עצמאות מלאה. מסיבה זו התורה צומצמה, הכתב שונה ועזרא החמיר והוסיף תקנות למניעת התבוללות בתקופה הקשה שעתידה לבוא.
לדעת חוקרים מודרניים, בעקבות גלות היהודים לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, לכתיבת טקסטים בארמית, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים, ובכך החל תהליך הגיבוש של הכתב המרובע שהחליף את הכתב העברי הקדום.
עזרא החיצוני
ספר עזרא החיצוני מיוחס בכתיבתו לעזרא הסופר בעצמו, ונמצא בקאנון של הכנסייה האורתודוקסית, ונדחה על ידי הכנסייה הקתולית והיהודים. בספר זה נמצא תשעה פרקים, המתחילים מימי חגיגת הפסח של המלך יאשיהו, עוברת דרך הכרזת כורש ועליות עזרא ונחמיה ונגמרת בקריאת התורה של עזרא באוזני העם.
אף על פי שכל אותם אירועים מופיעים גם בתנ"ך המקובל, ספר זה בא בשינויים קלים, עיין בטבלת ההשוואה הבאה, המשווה בין מספר בני המדינה בין ספר עזרא לספר עזרא החיצון:
בני המדינה עזרא החיצון פרק 5 מספר אנשי ישראל 24144 26390 עובדי המקדש 5022 4929 עובדי המקדש חסרי היחס 652 652 כל הקהל יחד 42360 42360 אחרים 7537 7537
ראו גם
עזרא הסופר
שיבת ציון
הכרזת כורש
ספר נחמיה
לקריאה נוספת
אברהם כהנא, ספרי עזרא ונחמיה, התר"ץ.
מנחם זהרי, מקורות רש"י - דניאל עזרא ונחמיה, 1993.
מלבי"ם, פירוש מלבי"ם לעזרא, התרל"ד.
Joseph Blenkinsopp, Ezra-Nehemiah (OTL; Philadelphia: Westminster, 1988).
Hugh G. M. Williamson, Ezra-Nehemiah (WBC 16; Waco, TX: Word Books, 1985).
קישורים חיצוניים
עיונים ופרשנות בעזרא, באתר "דעת".
מאמרים על ספר עזרא, באתר "הניווט בתנ"ך".
ספר עזרא (אנגלית), באתר "חסידות חב"ד".
ספר עזרא (לטינית).
ספר עזרא (יוונית).
ספר עזרא החיצוני (אנגלית).
ספר עזרא באתר בני ציון בונים קומה בתנ"ך
ערן ויזל, הפירוש המיוחס לרש"י לספר עזרא-נחמיה, JSIJ 9, 2010
הערות שוליים
*
עזרא
קטגוריה:שיבת ציון
קטגוריה:עזרא הסופר | 2024-05-27T15:23:32 |
אנדרה אגאסי | אנדרה קירק אגאסי (באנגלית: Andre Kirk Agassi; נולד ב-29 באפריל 1970), הוא טניסאי עבר אמריקאי. מאז תחילת הקריירה שלו בשנת 1986, היה מדורג מספר פעמים במקום הראשון בעולם, והיה אחד מהטניסאים הבודדים שזכו בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם, ואחד משלושת הטניסאים היחידים בהיסטוריה שזכו ב"גולדן סלאם" (בנוסף לרפאל נדאל ולנובאק ג'וקוביץ'), כשהוסיף לזכיות בארבעת טורנירי הגראנד סלאם גם זכייה במדליית זהב אולימפית באטלנטה 1996.
ביוגרפיה
אגאסי נולד בלאס וגאס (שבמדינת נבדה) ב-29 באפריל 1970 למשפחה נוצרית, ומצד אביו ממוצא ארמני וארמי. אביו של אגאסי, עמנואל אגאסיאן שנולד באיראן, היה מתאגרף מקצועי שייצג את איראן באולימפיאדה בשנים 1948 ו-1952. אביו היגר לארצות הברית, כשאחד מאבותיו קיצר את שם משפחתם עוד קודם לכן מ"אגסיאן" ל"אגאסי" כדי להציל את עורם מידי הטורקים שהיו אכזרים כלפי הלאום הארמני.
אביו היה חובב טניס מושבע והיה נחוש בדעתו להפוך לפחות אחד מארבעת ילדיו לשחקן טניס מקצועני. הוא היה כל כך נחוש עד שתלה סביב עריסתו של אגאסי כדורי טניס והעניק לו מחבט טניס כשהיה בן שנתיים בלבד, בנוסף היה מאלץ את כל ילדיו להתאמן כל יום במשך שעות. כשהיה אגאסי בן 14 זוהה פוטנציאל הטניס שלו והוא נשלח לאקדמיה לטניס של ניק בוליטרי שבפלורידה שם המשיך להתקדם עד שהפך למקצוען בגיל 16.
קריירה
אגאסי החל את הקריירה המקצוענית בשנת 1986 והתבלט כבר בהתחלה כאשר היה לשחקן שעבר את קו מיליון הדולר (מפרסי טורנירים) בזמן המהיר ביותר (אחרי 43 טורנירים). משחקו של אגאסי מבוסס על הכושר הגופני המצוין עליו הוא שומר, הוא מרבה לשחק מקו הבסיס של המגרש וממשיך לרוץ במרץ גם במשחקים ארוכים. חבטת ההגשה של אגאסי נחשבת ליציבה וטובה מאוד אך הנשק העיקרי שלו היא חבטת ההחזרה הקטלנית שלו. אגאסי היה יריבו של אנדי רודיק כאשר זה הכה את אחת מחבטות הפתיחה המהירות ביותר שתועדו אי פעם - 240 קמ"ש (השיא של רודיק עומד על 246 קמ"ש), ולמרבה ההפתעה אף הצליח להשיב את החבטה המהירה ולהמשיך בנקודה.
לאגאסי הישגים רבים בקריירה הארוכה שלו, הוא אחד משבעה הטניסאים היחידים שזכו בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם, פעמים רבות החזיק במקום הראשון בדירוג העולמי ואף זכה במדליית זהב באולימפיאדת אטלנטה (1996). בכך השלים לראשונה בהיסטוריה של המשחק את ה"גולדן סלאם" - זכייה בכל טורנירי הגראנד סלאם ובמדליית זהב אולימפית במהלך הקריירה. עד 2010 הוא היה היחיד בסבב הגברים שהשיג הישג זה, אז השלים הישג דומה רפאל נדאל. בשנת 2024 נובאק דג'וקוביץ' הצליח להשלים הישג זה כאשר זכה במדליית הזהב באולימפיאדת פריז 2024.
חייו הפרטיים
אגאסי נישא לשחקנית ברוק שילדס ב-19 באפריל 1997. לאחר שנתיים של נישואים מתוקשרים ופרשיות רבות בעיתונות התגרשו השניים ב-9 באפריל 1999 אך המשיכו לשמור על יחסים טובים. עם תום הליכי הגירושין החל לצאת עם שחקנית הטניס שטפי גראף ונישא לה בטקס צנוע שנערך בלאס וגאס ב-22 באוקטובר 2001. לזוג יש כיום בן ובת.
בתחילת דרכו דבקה באגאסי תדמית של ספורטאי פרוע, הוא גידל שיער ארוך (שהתגלה אחר כך כפאה, באוטוביוגרפיה שכתב), התלבש בצבעים בולטים והיה מתגאה בדיאטה המורכבת ברובה מהמבורגרים. אך באמצע שנות ה-90 נקלע אגאסי למשבר בקריירה והוא החל להדרדר בדירוג העולמי. בעקבות המשבר החליט לעבור מהפך, הוא זנח את תדמיתו הקודמת, גילח את שערותיו הארוכות ונכנס לתוכנית לחזרה לכושר מלא. המהפך בהחלט השתלם ובעקבותיו שב אגאסי לצמרת העולמית והשיג הישגים מרשימים במיוחד בהתחשב בכך שהתחרה לרוב בשחקנים צעירים ממנו.
ב-3 בספטמבר 2006 פרש אגאסי מטניס מקצועני לאחר אליפות ארצות הברית הפתוחה, במהלכה הגיע לסיבוב השלישי.
ב-28 באוקטובר 2009 פרסם אגאסי באוטוביוגרפיה שכתב, כי במהלך שנת 1997 השתמש במתאמפטמין ושיקר להתאחדות הטניסאים המקצוענים (ATP) לאחר שנכשל בבדיקת סמים.
ביצועים בטורנירים לאורך הקריירה
טורניר 1986 1987 1988 1989 1990 1991 1992 1993 1994 1995 1996 1997 1998 1999 2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 טורנירי גראנד סלאם אליפות אוסטרליה הפתוחהלא התקייםלא השתתףלא השתתףלא השתתףלא השתתףלא השתתףלא השתתףלא השתתףלא השתתףזכייהחצי גמרלא השתתףסיבוב 4סיבוב 4זכייהזכייהלא השתתףזכייהחצי גמררבע גמרלא השתתף אליפות צרפת הפתוחהלא השתתףסיבוב 2חצי גמרסיבוב 3גמרגמרחצי גמרלא השתתףסיבוב 2רבע גמרסיבוב 2לא השתתףסיבוב 1זכייהסיבוב 2רבע גמררבע גמררבע גמרסיבוב 1סיבוב 1לא השתתף ווימבלדוןלא השתתףסיבוב 1לא השתתףלא השתתףלא השתתףרבע גמרזכייהרבע גמרסיבוב 4חצי גמרסיבוב 1לא השתתףסיבוב 2גמרחצי גמרחצי גמרסיבוב 2סיבוב 4לא השתתףלא השתתףסיבוב 3 אליפות ארצות הברית הפתוחהסיבוב 1סיבוב 1חצי גמרחצי גמרגמרסיבוב 1רבע גמרסיבוב 1זכייהגמרחצי גמרסיבוב 4סיבוב 4זכייהסיבוב 2רבע גמרגמרחצי גמררבע גמרגמרסיבוב 3 אליפות סבב המאסטרס העולמי אליפות סוף שנהלא השתתףלא השתתףשלב הבתיםשלב הבתיםזכייהחצי גמרלא השתתףלא השתתףחצי גמרלא השתתףשלב הבתיםלא השתתףשלב הבתיםגמרגמרשלב הבתיםשלב הבתיםגמרלא השתתףשלב הבתיםלא השתתף
קישורים חיצוניים
קרן הצדקה של אגאסי
"אגדת הטניס אמרה שלום", ONE, 3 בספטמבר 2006
הערות שוליים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא ארמני
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות אוסטרליה הפתוחה
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות צרפת הפתוחה
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות וימבלדון
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: טניס
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איראני
קטגוריה:טניסאים באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:זוכי פרס ESPY: טניסאי השנה
קטגוריה:אישים ממוצא אשורי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1970 | 2024-08-06T09:57:38 |
שדה יעקב | שְׂדֵה יַעֲקֹב הוא מושב עובדים שהוקם על ידי תנועת הפועל המזרחי במערב עמק יזרעאל, כ-2 ק"מ דרומית מזרחית לקריית טבעון, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1927 והוא היישוב הראשון של הפועל המזרחי. הוא קרוי על שם הרב יעקב ריינס, ממייסדי התנועה וממנהיגיה. הקמת היישוב לוותה בקשיים רבים שהערימו המוסדות המיישבים, שלא התלהבו מיישוב דתי, בפני המתיישבים, והנוער המקסים בפועל בצורה יוצאת דופן משאר יישובי העמק.
המושב נוסד בידי חלוצים ועובדי אדמה, עולים ממזרח אירופה. בתחילה הם עלו לקרקע באדמת שייח אבריק הסמוכה ולאחר מכן עברו להתיישבות קבע במקום מושבם הנוכחי. לאחר מותו של הרב שמואל חיים לנדוי (שח”ל) נטעו חברי המושב את היער לזכרו כביטוי להערכתם אליו כמחולל תנועת ההתיישבות הדתית בארץ ישראל.
במושב קיימים ענפי חקלאות רבים: מטעים (בפרט זיתים), מחלבות ודשא מוכן. בפאתי המושב הוקם מבוך צמחים ענק לאוהבי המבוכים והבילוי למשפחה.
בשנת 2008 החלה במושב בנייתה של שכונת הרחבה קהילתית, אשר תושביה הם חלק מן הקהילה.
מבני ציבור
במושב בית-ספר יסודי ממלכתי-דתי אחד, שני בתי-ספר על-יסודיים: הישיבה התיכונית בני עקיבא תקוות יעקב וכפר הנוער הדתי מרחבים נוה עמיאל. כן שוכנת בו המועצה הדתית של עמק יזרעאל.
במושב בית כנסת מרכזי (בתכנון האדריכל ישראל קומט), אשר בנייתו החלה בשנות הארבעים ונסתיימה בשנות החמישים במאה העשרים. בית הכנסת היווה את המרכז הרוחני של המושב עד שנת 2010, בה הוכרז כמבנה מסוכן והכניסה אליו נאסרה.
במאי 2019, לאחר הרחבה ושיפוץ, וכן קבלת תואר מבנה לשימור, נחנך מחדש בית הכנסת, ומתקיימים בו שני מניינים במקביל בשני אולמות שונים, נוסח עדות המזרח ונוסח ספרד.
קישורים חיצוניים
שדה יעקב באתר הרשות לפיתוח הגליל
תמונות מאוסף מושב שדה יעקב מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
מיכאל יעקובסון: לא לכל אחד: אל 6 מבנים נסתרים ומרתקים ברחבי הארץ, 16.4.2014 xnet
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1927
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:עמק יזרעאל | 2024-05-23T12:31:20 |
HMTD | HMTD או בשמו המלא HexaMethylene Triperoxide Diamine הוא חומר נפץ פרוקסידי לא תקני.
מחבלים נוהגים להשתמש בו לפיגועים בישראל משום שמרכיבי הכנתו זולים וזמינים כמעט לכל, טבליות בערה מבוססות הקסמין, חומצה ציטרית ומי חמצן, אך הכנתו מחייבת התעסקות בחומר מאוד לא יציב.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומרי נפץ | 2024-04-24T18:35:23 |
גולן | REDIRECT רמת הגולן | 2006-04-05T12:47:02 |
חומר נפץ פלסטי | ממוזער|דוגמאות של סמטקס H וחומרי נפץ פלסטיים אחרים
חומר נפץ פלסטי הוא סוג של חומר נפץ שניתן לעצב את צורתו בקלות. מרקמו של חומר נפץ פלסטי בצקי ודומה מאוד למרקם של פלסטלינה, בעקבות כך ניתן לעבדו בקלות, להכניסו לתוך כלי קיבול, לחתוך אותו ולעצבו בצורה מתאימה כך שהאפקטיביות של חומר הנפץ תהיה מקסימלית.
אחד מחומרי הנפץ הפלסטיים הראשונים היה נובל 808, אותו פיתחו הבריטים לפני מלחמת העולם השנייה והשתמשו בו בראשי נפץ של פגזים נגד טנקים. לקראת סוף המלחמה ואחריה התפתחו חומרי נפץ פלסטיים חדשים המתבססים על חומר הנפץ RDX הראשון נקרא - C ולאחריו בא C2 ולאחריו C3. מאוחר יותר התברר כי הגרסה האחרונה של חומרי הנפץ, C3 נהפכת לקשה ושבירה בימים קרים מאוד, ולכן פיתחו את הגרסה האחרונה מסוג זה של חומרי נפץ פלסטיים הנקראת C4 שבה שינו את המאגדים הפלסטיים כך שיהיו עמידים לטמפרטורות נמוכות. בחומר נפץ זה משתמשים עד היום.
בשנות השישים הומצא על ידי סטניסלב ברברה הסמטקס (Semtex), שהוא תערובת של RDX עם PETN ומאגדים פלסטיים שונים.
חומרי נפץ פלסטיים נמצאים לרוב בשימוש צבאי, אך נעשה בהם שימוש גם בהנדסה אזרחית. לעיתים הם משמשים לפעולות טרור, בעיקר הסמטקס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חומרי נפץ | 2023-01-16T15:47:42 |
סטנלי ג'ורדן | סטנלי ג'ורדן (באנגלית: Stanley Jordan; נולד ב-31 ביולי 1959, בשיקגו, אילינוי) הוא גיטריסט ג'אז ופיוז'ן שהתפרסם בזכות בטכניקה ייחודית, שפיתח, בעזרתה הוא מנגן על גיטרה בהקשה, בדומה לנגינה בפסנתר. ג'ורדן קיבל תואר B.A במוזיקה מאוניברסיטת פרינסטון בשנת 1981.
סגנון ההקשה של ג'ורדן
ג'ורדן פיתח סגנון נגינה ייחודי שבמהלכו הוא מנגן עם גיטרה שני תפקידים – ביד אחת הוא מנגן צלילים נמוכים (אקורדים, באס, וכו'), ובשנייה צלילים גבוהים. האפקט מושג על ידי הקשה על מיתרי הגיטרה בעזרת שתי הידיים במקום פריטה. לעיתים הוא מנגן על גיטרה בעלת שני צווארים באמצעות יד על כל צוואר, או על שתי גיטרות שונות בו זמנית. כמו כן הוא מנגן על גיטרה ופסנתר בו זמנית.
אלבומים
MAGIC TOUCH
STANDARDS
FLYING HOME
LIVE IN NEW YORK
BOLERO
THE BEST OF STANLEY JORDAN
STOLEN MOMENTS
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נגני ג'אז: גיטריסטים
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:אמני אריסטה רקורדס
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959 | 2024-10-13T17:35:03 |
ג'ימי הנדריקס | ג'יימס מרשל "ג'ימי" הנדריקס (באנגלית: James Marshall "Jimi" Hendrix; 27 בנובמבר 1942 – 18 בספטמבר 1970) היה מוזיקאי, גיטריסט וזמר אמריקאי. מאמני הבלוז רוק הבולטים ביותר של שנות ה-60. השפיע רבות על דור "ילדי הפרחים". הנדריקס נודע בסגנון הופעה פרוע ושונה, כאשר נהג להתפרע על הבמה ולעיתים אף לנגן בגיטרה בשיניו. הנדריקס היה מוזיקאי פורץ דרך, הוא נודע כאחד מטובי נגני הגיטרה החשמלית בכל הזמנים ומוכר כגיטריסט שעיצב מחדש את תפיסת השימוש בגיטרה.
כמוזיקאי, תרם הנדריקס לפיתוח שיטת היזון האודיו המלווה בדיסטורשן. כמפיק תקליטים, הנדריקס השתמש בשיטות חלוציות בתחום הקלטות האולפן כהרחבה לרעיונותיו המוזיקליים. הוא היה מהראשונים שהתנסו בהקלטות סטריאופוניות ובפייזינג.
במהלך חייו זכה הנדריקס בפרסי מוזיקה חשובים. לאחר מותו הוענקו לו פרסים והוקרות נוספים, ביניהם הוספתו להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1992 וכן להיכל התהילה של המוזיקה הבריטית בשנת 2005. בנוסף, בשנת 1994 הוקדש להנדריקס כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. מגזין הרולינג סטון דירג את הנדריקס במקום השישי ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים ובמקום הראשון ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים ביותר בכל הזמנים.
ביוגרפיה
1942–1966: נעוריו ותחילת דרכו
ג׳ימי הנדריקס נולד בעיר סיאטל שבמדינת וושינגטון בארצות הברית כג'וני אלן הנדריקס לאל ולוסיל הנדריקס, משפחה דלת אמצעים. כשהיה בן 4 שינה אביו את שמו לג'יימס מרשל הנדריקס. אביו התגייס ונשלח להילחם במלחמת העולם השנייה, והנדריקס הצעיר בילה חלק ניכר מילדותו אצל קרובי משפחה ואצל משפחות אומנות. אימו, לוסיל, הייתה אלכוהוליסטית, ויש הטוענים שהרבתה להתרועע עם גברים בזמן שבעלה היה בחזית. כשהיה בן 9 התגרשו הוריו, וכשהיה הנדריקס בן 16 הלכה אימו לעולמה, כתוצאה מדימום בכבד עקב שתייה מופרזת. לאחר מותה של האם קנה לו אביו יוקולילי, ובהמשך גם גיטרה אקוסטית שעלתה חמישה דולרים בלבד. מיד לאחר קבלת הגיטרה, הצטרף הנדריקס ללהקתו הראשונה, The Velvetones. שנה לאחר מכן קיבל גיטרה חשמלית, וניגן בלהקה החדשה שהקים, Rocking King.
בתחילת דרכו, כנגן סשנים של אמנים שונים דוגמת Don Covay & The Goodtimers ו-Rosa Lee Brooks הנדריקס נשמע מאופק ומסודר. נטען כי האמנים היו שומעים אותו והרגישו מאוימים מסגנונו הפתוח והעשיר מוזיקלית עד שהיו מעמידים אותו ברקע. את סגנונו ניתן לשמוע לראשונה כאשר ניגן עם האחים אייזלי, שם קיבל חופש גדול במסגרת שירי הסול והגוספל שניגנו.
עד יום מותו הנדריקס לא ידע לקרוא תווים. היה זה ככל הנראה אחד הגורמים שהאיצו את פיתוח השמיעה האבסולוטית שלו. בראיונות נהג לספר כי המוזיקה שלו מגיעה ממחשבותיו, כלומר הוא היה חושב על מנגינה, ולפי היכרותו הטבעית עם הגיטרה פשוט היה מנגן את מה שהיה חושב עליו. עוד היה מספר כי הוא נוהג לתאר רגשות בצבעים וכך גם היה מנגן כשהיה חושב על צבע במקום רגש. גם בשיר "בולד אז לאב" ניתן לשמוע את תיאור הצבעים הללו. את השיר "פרפל הייז" כתב בעקבות חלום שחלם בו הוא הולך מתחת לפני הים. הנדריקס סיפר גם כי שיריו הם שילוב של מדע בדיוני ופנטסיה שהיו אהובים עליו מגיל צעיר, בשילוב עם המציאות כפי שחווה אותה.
הנדריקס הושפע מנגני הבלוז של שנות החמישים ובראשם באדי גאי, מנגני הרוקנרול כמו צ'אק ברי (אותו העריץ) ובמיוחד מאלברט קינג. הנדריקס גם הושפע רבות מבוב דילן הנערץ עליו. הוא שילב את סגנון הפולק של דילן עם סגנון הבלוז של גאי ושל קינג.
סגנון הנגינה של הנדריקס היה חדשני והוא שינה את הנגינה על הגיטרה ללא היכר. הנדריקס נהג לשלב את תפקידי הנגנים בלהקות לתפקיד אחד, כלומר - הוא נהג לנגן גיטרת קצב וגיטרה מובילה בגיטרה אחת. הסולואים שהנדריקס נהג לנגן בהופעותיו היו מאולתרים ושונים מביצוע לביצוע.
בשנת 1961 התגייס הנדריקס לצבא האמריקאי כצנחן בדיוויזיה המוטסת ה-101, אך שוחרר לאחר 13 חודשי שירות ו-26 צניחות בעקבות תאונת צניחה. בשירותו הצבאי הכיר את הבסיסט בילי קוקס, והשניים ניגנו תחת השם King Casual. עם שחרורו, החל הנדריקס לנגן כגיטריסט אולפן תחת השם ג'ימי ג'יימס. בין האמנים עימם ניגן היו אייק וטינה טרנר, ריצ'רד הקטן, וילסון פיקט והאחים אייזלי. לבסוף הקים הנדריקס להקה שנקראה Jimi James And The Blue Flame, והחל מנגן במועדוני בלוז שונים בניו יורק.
באחת ההופעות בה ניגן, היה נוכח בסיסט להקת החיות (The Animals), צ'אס צ'נדלר, שהתרשם עמוקות מהופעתו הווירטואוזית, והציע לו לבוא עמו לאנגליה.
1966–1970: הנדריקס כגיטריסט מצליח
1966–1970: הנסיקה מעלה עם "החוויה"
נקודת המפנה בקריירה המוזיקלית של הנדריקס ובחייו, הייתה נסיעתו לאנגליה ב-23 בספטמבר 1966 ביחד עם צ'נדלר, שפרש עליו את חסותו, והפך לאמרגנו ולמנהלו האישי. באנגליה הפגיש צ'נדלר את הנדריקס לחזרות עם מספר מתופפים ובסיסטים על מנת להקים להקה. לבסוף נבחרו המתופף מיטש מיטשל והבסיסט נואל רדינג, שניהם לבנים, עובדה שעוד תשפיע על הקריירה של הנדריקס בהמשך. ביחד הקימו השלושה את "החוויה של ג'ימי הנדריקס" ("The Jimi Hendrix Experience"), שהפכה כמעט בן-לילה למוקד משיכה, ולאחת מן הלהקות המסקרנות והחשובות בעולם. הלהקה שברה כמעט כל מוסכמה שהייתה קיימת עד אז במוזיקת הרוק. נגינתם הייתה פרועה וחסרת רסן, פסיכדלית ושמיימית, והשתלבה היטב באווירת החופש, האהבה והסמים של אותם הימים. יחדיו הוציאו השלושה את האלבומים: "?Are You Experienced" ו-"Axis: Bold as Love" שיצאו ב-1967 ונחשבים לאלבומי מופת ולאבני דרך ברוק'נ'רול, ואת האלבום "Electric Ladyland" שיצא ב-1968. בין השירים הבולטים מאלבומים אלו נמצאים "היי ג'ו" (במקור של בילי רוברטס), "פוקסי ליידי", "הרוח בוכה מרי", "פרפל הייז", "לאורך מגדל השמירה" (במקור של בוב דילן), "אם 6 היה 9", "אש", "בית אדום" ,"ילד וודו" ו"כנף קטנה" (Little Wing).
ה"חוויה" הופיעו פעמים רבות באותן השנים, בארצות הברית ובאירופה. הופעת הבכורה של הלהקה בארצות הברית, התקיימה ב-18 ביוני 1967, בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של מונטריי, שבקליפורניה.
פיט טאונסנד מלהקת המי שהופיעה אף היא באותו פסטיבל, שמע על ג'ימי הנדריקס ולא היה מוכן להופיע אחריו, אך להקת המי (שהתאפיינה בשבירת כלי הנגינה שלהם בסיום כל הופעה) נקבעה להופיע אחרונה, מיד אחרי ג'ימי הנדריקס.
טאונסנד נפגש עם הנדריקס מאחורי הקלעים והשניים קבעו בהטלת מטבע שהנדריקס יופיע אחרון. המי סיימו את ההופעה בשבירת הכלים המפורסמת, והנדריקס, כמחווה על הפסדו בהטלת המטבע, החליט לקחת את המופע של המי צעד אחד רחוק יותר, וביצע את אחד האקטים שהפכו למזוהים עמו כל כך עם השנים, כאשר הקריב את הגיטרה שלו כקרבן, והעלה אותה באש תוך כדי הופעה. לאחר הופעתו בפסטיבל, נכתב באחד מהעיתונים כי הוא הפך רשמית משמועה לאגדה.
ב-8 ביולי 1967 הופיעה "החוויה" כלהקת חימום ללהקת "הקופים" (The Monkees) במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית. לעיתים היה עומס ההופעות רב כל כך, שהם נאלצו להופיע פעמיים באותו היום. הם זכו להצלחה מסחררת ברחבי העולם כולו, והנדריקס הפך חיש מהר לכוכב. נגינתו המסחררת הכתה רבים משומעיו בתדהמה, כאשר בנוסף להיותה פראית, חושנית ויוצאת דופן, נהג הנדריקס לשלב בהופעותיו שואו שכלל נגינה מאחורי גבו, עם שיניו, מאחורי ראשו ועוד. הנהלת הלהקה דאגה לטפח ולהעצים כל העת את תדמיתו הפרועה של הנדריקס, זאת כחלק מיחסי הציבור שהניעו את מכירת אלבומיו. בצהובוני התקופה, הופיעו תמונות מהופעות פרועות במיוחד, כשמתחתיהן הכיתוב האקזוטי "הפרא מבורנאו".
הופעתו הייחודית הכתה גלים ועוררה סקרנות עצומה אצל אמנים גדולים אחרים של התקופה כמו להקת המי, הרולינג סטונז, קרים, והביטלס. כל אלו באו לצפות מקרוב בתופעה החדשה שפרחה על אדמת אנגליה.
1969: פסטיבל וודסטוק והמחאה נגד מלחמת וייטנאם
ב-1969 עזב הבסיסט נואל רדינג את "החוויה", בעקבות שמועות כי הנדריקס שוקל להחליפו בנגן בס אחר.
אל פסגת הקריירה, היצירה המוזיקלית והפרסום, הגיע הנדריקס ב-18 באוגוסט אותה שנה, כשחתם את פסטיבל וודסטוק המפורסם. לצורך ההופעה בפסטיבל, גייס הנדריקס אנסמבל שלם של נגנים. בנוסף למתופף מיטש מיטשל, כללה עתה הלהקה גם את חברו ללהקת קינג קז'ואל, הבסיסט בילי קוקס (שהחליף בתפקיד את רדינג), לארי לי - גיטריסט וחבר נעורים של הנדריקס ששב רק כמה שבועות קודם לכן משירות צבאי במלחמת וייטנאם, ושני נגני כלי הקשה (ג'ומה סולטאן וג'רי וולז), ונקראה "שמש הצוענים והקשתות" (Gypsy Sun And Rainbows). עקב עיכובים שונים בלוח הזמנים של הפסטיבל, חתמה הלהקה את הפסטיבל בבוקר 18 באוגוסט במקום בחצות הלילה הקודם, כאשר רובו של הקהל כבר עזב את המקום. כ-50,000 איש בלבד מתוך כ-500,000 ששהו בפסטיבל, חזו בהופעה.
במהלך ההופעה ביצע הנדריקס גרסה מלאת עוצמה, מעוותת ולא מסורתית של ההמנון האמריקאי שזכתה לקיתונות של זעם מצד הציבור השמרן בארצות הברית. בקטע זה הביע הנדריקס את מחאתו נגד מלחמת וייטנאם, ונגד הממסד, שבנוסף להיותו מנוון, מיושן ומושחת בעיני ילדי הפרחים, גם שלח את החיילים האמריקאים לשם. "ההמנון החדש" אומץ מיד בחום על ידי תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם, ועל ידי ילדי הפרחים, והפך לאחת מן הקלאסיקות של הנדריקס בכל הזמנים. המסר הגיע גם לאוזניהם של חיילים רבים בווייטנאם שהחלו אף הם להתנגד למלחמה, וששאבו עידוד רב מן המחאה שהגיעה היישר אל מכשירי הטרנזיסטור שלהם במעמקי הג'ונגלים של וייטנאם.
עם "הצוענים"
לאחר פסטיבל וודסטוק, חזרו הנדריקס וקוקס לשתף פעולה. הנדריקס צירף גם את המתופף השחור, באדי מיילס, וביחד עימם הקים את ״להקה של צוענים״ (Band of Gypsies). בין השיקולים שהביאו את הנדריקס לבחור בדרך ובהרכב זה ולשנות את הסגנון הייחודי של "החוויה", היו לחצים שהופעלו עליו כל העת על ידי ארגוני שחורים שונים בארצות הברית, ובראשם ארגון המחאה הפנתרים השחורים. חבריו של ארגון זה שייצג את השחורים בארצות הברית במאבקם לשוויון גזעי, מתחו כל העת ביקורת נוקבת על הנדריקס בטענה שהוא מתרועע עם נשים לבנות, ושעצם שיתוף הפעולה שלו עם שני נגנים לבנים הוא בגדר התחנפות לקהל הלבן.
הנדריקס, שלבו היה חצוי כל העת עקב הלחצים הכבדים שהופעלו עליו, ושהיה קשוב כל העת לרחשי ליבו של הקהל השחור שראה בו גיבור וסמל למאבקו, הצטרף לבסוף לשני חבריו השחורים, והלהקה יצאה לבסוף לדרך. בניגוד לצליל השמיימי של "החוויה", הציגו "הצוענים" צליל כבד וארצי, משולב בפאנק. "להקה של צוענים" לא האריכה ימים. ההרכב הוציא לאור אלבום כפול שהוקלט בהופעה חיה באולם הפילמור איסט המפורסם בניו יורק בערב השנה החדשה, 31 בדצמבר 1969, וביום הראשון של העשור החדש, 1 בינואר 1970, וזהו האלבום המוכר היחיד שנותר ממנו. בסופה של ההופעה, אמר הנדריקס כי זהו סופה של האגדה.
1970: הנפילה והמוות
עם חלוף העשור ותחילתן של שנות השבעים, המשיך הנדריקס להקליט ולהופיע עם מיטשל וקוקס, עתה תחת השם "זעקת האהבה" (The Cry of Love). ב-31 באוגוסט 1970, הופיע הנדריקס בפעם האחרונה על אדמת אנגליה בפסטיבל האי וייט. הנדריקס היה תשוש פיזית ונפשית, גם כתוצאה מן העומס הרב של ההופעות, גם עקב הלחצים הרבים שהופעלו עליו כל העת מצידם של בעלי אינטרסים שונים, וגם עקב השימוש הרב שעשה בסמים, באלכוהול ובתרופות מסוגים שונים. הופעתו הבאה, ב-2 בספטמבר בדנמרק, הופסקה לאחר 3 שירים בלבד, עקב מצבו הנפשי והפיזי הרעוע. הופעתו האחרונה התקיימה ב-6 בספטמבר 1970 בפסטיבל "האוויר הפתוח, השלום והאהבה" (Open Air, Love and Peace Festival) באי פרמאן על יד חופי גרמניה.
שמאל|ממוזער|250px|יד הזיכרון וקברו של ג'ימי הנדריקס, סיאטל, וושינגטון.
הופעתו בפסטיבל זה סימנה את הסוף הממשמש ובא. הנדריקס התקבל בשריקות בוז צורמות מצד הקהל, ואף התעמת עמו מן הבמה ("אתם יכולים לשרוק בוז כמה שתרצו כל עוד תעשו זאת מבלי לזייף" - מילותיו של הנדריקס לקהל), זאת כיוון שסירב להופיע בערב שלפני כן בו היה אמור להופיע בגלל סכנת התחשמלות עקב גשם כבד שירד במקום במשך מרבית ימי הפסטיבל. רבים בקהל היו עוינים והאווירה במקום הייתה טעונה ועכורה. אופנוענים גרמנים שתויים מכנופיית מלאכי הגיהנום ששימשו כאנשי האבטחה במקום, הכו אנשים עם שוטים ושרשראות ברזל, הציתו את משרד האמרגנים ותקפו את אחד מאנשי הבמה של הנדריקס בקרש עם מסמרים. עם תחילת הופעתו בצהרי היום למחרת התבהרו השמיים, ולמרות הפתיחה הסוערת עברה ההופעה בהצלחה יחסית.
ב-15 בספטמבר השתכן הנדריקס עם חברתו הגרמנייה, מוניקה דנמאן, במלון במערב לונדון. בערב 17 בספטמבר היה אמור להופיע עם סליי והפמילי סטון במועדון לילה בלונדון, אך לא הגיע כלל למקום. בשעות הבוקר המוקדמות של 18 בספטמבר 1970, התקשרה דנמאן בבהילות לבית המלון בו שהו חברו הקרוב של הנדריקס, אריק ברדון, וחברתו, לאחר שהנדריקס הקיא בשנתו והתעלף כתוצאה משימוש מופרז בכדורי שינה חזקים מתוצרת גרמנית שהיו רשומים על שמה של דנמאן, בשילוב עם אלכוהול. נסיבות מותו שנויות במחלוקת עד עצם היום הזה, ופרטים רבים מהן מעורפלים ולא ברורים לחלוטין. למרות העובדה שהתעלף ומצבו הורע כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הוזמן אמבולנס אל המלון רק בשעה 11:18 בצהריים. ככל הנראה בפרק זמן זה הוצאו סמים מחדר המלון והוחבאו בגינתו. הנדריקס נלקח לבית החולים "סנט מרי אבוט" בעיר, אולם היה זה מאוחר מדי. הוא הוכרז כמת בשעה 12:45 בצהריים. כמויות אלכוהול גדולות התגלו בקיבתו ובכליותיו, אולם כמעט ולא נמצא אלכוהול בדמו. ההנחה הרווחת היא שהנדריקס נפטר כתוצאה מחנק ושטי שנגרם מהקיא של עצמו.
אריק ברדון טען לאחר מותו, כי הנדריקס סיפר לו כי ברצונו להיקבר בבוא היום באנגליה. למרות זאת, הוטסה גופתו בחזרה לארץ מולדתו. בתחילה סירבו פרנסי העיר סיאטל בה נולד לאפשר את קבורתו בעיר הולדתו, בטענה שאין לחלוק כבוד אחרון זה לאדם שצרך סמים ושדגל בשימוש בהם, והתירו רק הקמת אנדרטה קטנה לזכרו בסמוך לגן החיות העירוני. ב-1 באוקטובר 1970, לאחר מאבק ציבורי, הובא לבסוף ג'ימי הנדריקס למנוחתו האחרונה בעיר הולדתו, סיאטל. אלפים חלקו לו כבוד אחרון. הנדריקס הוא חבר בהיכל התהילה של הרוק אנד רול, ובסיאטל הוקם מרכז הנצחה גדול לזכרו ולזכר מורשתו.
לאחר מותו, משפחתו ממשיכה לתעד, להנציח ולהוציא לאור חומרים של הנדריקס. בין היתר הוציאו את האלבום: "Tribute for Jimi Hendrix", אלבום גרסאות כיסוי (קאברים) לשיריו של האמן, אוספים שונים, ואין ספור הקלטות שיצאו לאור לאחר מותו, ביניהן הופעות חיות רבות. עד היום השפעתו של הנדריקס היא ההשפעה הגדולה ביותר על הגיטרה החשמלית וצורת הנגינה ברוק אנד רול העכשווי.
השימוש בסמים
הסמים היו חלק בלתי נפרד מחייו של ג'ימי הנדריקס לאורך כל הקריירה שלו. הנדריקס הרבה בשימוש ב-LSD, שתרם רבות ליצירתו, כאשר גם הגראס, החשיש והאלכוהול היו בשימוש קבוע, ובכמויות גדולות. במאי 1969 נעצר הנדריקס לראשונה על ידי רשויות החוק בנמל התעופה של טורונטו, קנדה, כשברשותו כ-40 גרם הרואין, ולמרות זאת שוחרר לאחר שטען כי אדם אחר "שתל" את הסם בתיקו, והמושבעים במשפט האמינו לו. למרות תרומתם הרבה ליצירותיו, היוו הסמים גם חרב פיפיות וגרמו בחלוף הזמן, וככל שגברו הלחצים שהתלוו לחיי הזוהר ולחוגים בהם התרועע הנדריקס, לעליות ומורדות רבים ותכופים במצב רוחו.
מנהלה של "החוויה", מייקל ג'פרי, אדם שנוי במחלוקת שטען כי הוא סוכן לשעבר של סוכנות הביון הבריטית, ושנשא דרך קבע אקדח, היה מקורב גם למאפיה וכפה על הנדריקס באיומים לבצע שוב ושוב את אותם החומרים מתחילת הדרך שהנדריקס מאס בהם, זאת עקב רצונו בהצלחה מסחרית וכלכלית שלא עניינה את הנדריקס יתר על המידה. ג'פרי גנב דרך קבע סכומי עתק מן הלהקה, והפקידם בבנקים בנסאו, בירת איי בהאמה. חומרים חדשים לא עניינו את הקהל שלא רצה כלל לשמוע אותם ודרש מהנדריקס הרס על הבמה, ולבצע בכל פעם מחדש את אותם הגימיקים שהוא כה מאס בהם: נגינה מאחורי ראשו, בין רגליו, עם שיניו והצתת הגיטרה שלו באש. הנדריקס רצה לברוח מן המציאות המדכאת שנכפתה עליו, כאשר חש שהתפתחותו המוזיקלית שהייתה בראש מעייניו, נעצרה למעשה. הוא נשאב במהירות אל תוך עולם הסמים שהחל להשתלט על חייו ולהפריע לתפקודו. בנוסף לדיכאונות הרבים, חווה הנדריקס בכמה מקרים גם התקפי זעם, ולאחר הופעתו בוודסטוק סבל, ולא בפעם הראשונה, מהתמוטטות עצבים. בכמה מקרים במהלך הקריירה שלו, נאלצו אמרגניו לבטל הופעות ברגע האחרון עקב מצבו הנפשי הרעוע.
דיסקוגרפיה
בשנת 1993 שוחרר אלבום "Stone Free: Tribute to Jimi Hendrix" עם כיסויים לשירים של הנדריקס.
קישורים חיצוניים
זאב פלדינגר, פצצה שמפוצצת במקום הנכון, במגזין במחשבה שנייה, 18 בספטמבר 2012
נדב הלפרין, חוויית הג'ימי הנדריקס: 80 להולדת אגדת הגיטרה. "אש זרה", פודקסט (הסכת) באתר תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:תרבות הנגד של שנות השישים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מועדון 27
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1942
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1970 | 2024-09-18T13:47:25 |
אלון התבור | ממוזער|בלוטים של אלון התבור
אלון התבור (שם מדעי: Quercus ithaburensis) הוא מין של עץ -שיח נשיר חורף, שפירותיו בלוטים, והוא משתייך לקבוצת אלונים נשירים ממשפחת האלוניים. עליו שסועים שאורכם 5–7 ס"מ, בעלי שערות מחוספסות, שבלוטיהם מבשילים לאחר שנה וחצי. העץ הוא עץ גדול (עשוי להגיע לגובה 10 מטרים ומעלה), בעל נוף רחב וגזע מרכזי. קליפתו עבה במיוחד, ומותאמת לעמידה בשרפות, הנפוצות באזור. בכל אזורי תפוצתו הוא יוצר יערות שבהם העצים רחוקים זה מזה, וביניהם גדלים שיחים וצמחים עשבוניים.
אלון התבור מכונה במקרא אלון הבשן.
בארץ ישראל הוא נפוץ בחלקים נמוכים ויבשים יחסית, במיוחד באזורי הגליל התחתון ורמת הגולן ובעבר גם בשרון. הגדרתו הבוטנית, שמו המדעי ובעקבותיו גם שמו העברי נקבעו על סמך דגימות שנאספו באזור הר תבור.
אלון התבור הוא העץ הלאומי של ירדן.
בארץ ישראל
בארץ ישראל ישנם עצים מרשימים וגדולים במיוחד של אלון התבור, המתנשאים עד לגובה של 15 מטרים, וגדלים בחורשות קדושות וליד קברים. ריכוזים גדולים של אלון התבור ניתן לראות כיום במרכז הגולן ודרומו (יער יהודיה, יער מיצר), בגליל התחתון (אזור אלונים ובית קשת), ובשולי רמות מנשה. באזור השרון היה בעבר יער אלונים, אך כיום נותרו בו רק פרטים מעטים. פרויקט מיפוי אלוני ישראל ע"ש מיכאל אבישי ממפה את מיקום האלונים בארץ, לפי מין.
עצי אלון תבור מרשימים צומחים בחורשת טל שבעמק החולה. עץ אלון התבור גדול ומרשים נמצא ליד קברו של רבי חלפתא, ליד צומת חנניה בגליל התחתון. עץ אלון מרשים נמצא על ראש גבעה במזרח כרכור. זהו עץ עתיק שגילו מוערך ביותר מ-450 שנה. עץ זה זכה לכינוי "עץ המשאלות" ורבים המבקרים הפוקדים אותו, יושבים בתוך גזעו החלול ומשאירים בו פתקים ובקשות.
בצומת כביש הגישה לקיבוץ בית קשת ניצב עץ אלון תבור גדול ומרשים בן יותר ממאתיים שנה. אזור זה היה שטח בבעלות משפחת א-שהאב. בעקבות סכסוך עם השלטונות הטורקים, הם החליטו לחסל את ראש המשפחה וגייסו צ'רקסים מקוניטרה שהטילו עליו ועל משפחתו מצור. הוא נהרג בשנת 1906 ונקבר בסמוך לאותו עץ אלון, שלימים נהפך למקום מקודש וכך ניצל העץ מכריתה.
אלון התבור עמיד בפני חום ויובש יותר משאר מיני האלון בארץ. כתוצאה מכך יצר האלון יערות בחלקים הנמוכים והיבשים יחסית של ארץ ישראל, מהשרון בדרום ועד דרום ומרכז רמת הגולן בצפון.
עד המאה ה-19 היו רוב קרקעותיו של אזור השרון מכוסות ביער של אלון התבור, שנכרת במהלך המאות שמונה עשרה-תשעה עשרה. עצי אלון וחורשות בודדות עדיין פזורים בשרון ואחד מאחרוני עצי אלון התבור בשרון נמצא בכיכר מפגש הרחובות שז"ר וויצמן שבצפון הוד השרון.
בלוטיו של אלון התבור הם הטובים ביותר למאכל אדם ושימשו כמאכל לאדם הקדמון וכמזון בשעת מצוקה.
אלון התבור הוא ערך טבע מוגן על פי חוק במדינת ישראל.
בשנת 2009 החל פרויקט השבת אלוני התבור לשרון, בראשות ארנון גורן ועפר בינדל. הם אספו בלוטים מעצים מקומיים והטמינו אותם בפארק השרון, בין אזור התעשייה עמק חפר לבין תחנת הרכבת בחדרה. עד סוף 2016 התבססו בשטח כ-300 עצים.
ברפואה המשלימה
ברפואה המשלימה והמסורתית, משמש אלון התבור לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי לקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.
גלריה
ראו גם
עצים עתיקים בארץ ישראל
שמורת אלוני בית קשת
לקריאה נוספת
יעקב שקולניק, מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל, הוצאת עם עובד, 2008
קישורים חיצוניים
ניסים קריספיל, על אלון התבור - מתוך המדריך לצמחי מרפא, באתר starmed
הערות שוליים
תבור
קטגוריה:ארץ ישראל: אלוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: עצי בר
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:צמחיית החרמון
קטגוריה:פרחים בלתי בולטים בארץ ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אלרגניים
קטגוריה:עצים ים תיכוניים | 2024-09-03T12:26:01 |
אלון התולע | אלון התולע (שם מדעי: Quercus infectoria, שם מדעי קודם Quercus boissieri) הוא עץ המשתייך לקבוצת אלונים צפוניים, נשירים, שהבלוט שלהם מבשיל בתוך פחות משנה אחת. גובהו של העץ הוא 3-8 מ' והוא בעל גזע בודד. העלים בעלי שפה מפורצת ואין להם שיניים דוקרניות (בשונה מאלון תבור ואלון מצוי). שמו של העץ ניתן לו על שום היותו פונדקאי לתולעי השני.
מין זה מצוי בארץ ישראל ביערות באזורים הרריים, גשומים מעל 350 מ' ובמפנים צפוניים בעיקר בגליל העליון וצפון רמת הגולן. אלון התולע הוא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.
אופייני לו גזע מרכזי זקוף וישר שבני האדם הרבו לכרות לשם הפקת קורות. לעומת האלון המצוי, אלון התולע מגלה עמידות מועטה בפני יובש.
בתלמוד נזכר העץ פעמים רבות בשם מיל (מילין, מילה...) "סימן להרים מילין, לעמקים תמרים, לנחלים קנים, לשפלה שקמים". עץ זה משמש כפונדקאי לתולעת כנימת מגן הנקראת תולעת השני, הגורמת להופעת גידולים דמויי אלמוג על ענפיו. בתקופות קדומות השתמשו בצבע האדום של תולעת השני כמרכיב ביצור צבע השני.
מצב שימור העץ הוא ללא חשש.
שימושים
אלון התולע נחשב לאלון עם הפירות הכי מתאימים לבישול, מאחר שהם פחות מרים. לאחר תהליך הוצאת המרירות, ניתן לטחון אותו ולעשות ממנו קמח, או משקה הדומה לקפה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
תולע
קטגוריה:ארץ ישראל: אלוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: עצי בר
קטגוריה:עצים ים תיכוניים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:פרחים בלתי בולטים בארץ ישראל | 2024-03-08T15:33:50 |
אלון מצוי | אלון מצוי (שם מדעי: .Quercus coccifera L שם קודם: Quercus calliprinos) הוא עץ נמוך שפרותיו בַּלּוּטִים והוא נמנה עם משפחת האלוניים והוא אחד מחמשת מיני הסוג אלון בישראל . מוצאו באזורים הסובטרופיים סביב אגן אגן הים התיכון. האלון המצוי מהווה מרכיב מרכזי בצמחייה הים-תיכונית בארץ ישראל, ופרטים עתיקים שלו קיימים בקרבת מקומות קדושים ברחבי הארץ.
שמאל|ממוזער|200px|עלוות העץ עם בלוטים
שמאל|ממוזער|200px|אלון מצוי
תיאור העץ
גובהו של אלון מצוי משתנה ממטר אחד (כאשר הוא סובל מרעייה מוגברת של עיזים) ועד שמונה מטרים ויותר במקומות לחים ובמקומות בהם יש הגנה על העץ. עליו גלדניים (נוקשים) בעלי שפה משוננת, מה שהופך אותם לעיתים לקוצניים, בעיקר בעצים נמוכים באזורי חורש סבוך (ככל הנראה כדי למנוע את אכילתו על ידי בעלי-חיים). העלים קרחים משני הצדדים, צבעם ירוק כהה ואורכם עד 6 עד 7 ס"מ.
באביב פורח האלון, כשפרחיו הזכריים ערוכים במעין "עגילים" המשתלשלים מבסיס הענפים החדשים, ופרחיו הנקביים בקבוצות קטנות בחלק העליון של ענפים אלו. ההאבקה נעשית באמצעות הרוח, ומיד אחריה נושרים עגילי הפרחים הזכריים בשלמותם. הבשלת הפרי איטית ונמשכת כ-18 חודשים לאחר האבקת הפרחים.
הפירות הם בלוטים שאורכם 3–4 ס"מ וקוטרם 2–3 ס"מ, הנתונים בתוך מעטפת קשקשים נוקשה המכונה "ספלול". הם מבשילים בראשית החורף ומופצים באמצעות מכרסמים, עורבנים ועופות נוספים. לעומת זמן ההבשלה הממושך, כושר הנביטה שלהם מוגבל, והם יכולים לנבוט רק בחורף הראשון לאחר הבשלתם.
תפוצת העץ
האלון המצוי הוא עץ הבר הנפוץ ביותר בארץ ישראל והמרכיב העיקרי הבונה את החורש בכל אזור ההרים בחבל הים תיכוני. האלון עמיד למדי בטמפרטורות גבוהות ויובש וכן בתנאים של כריתה ורעייה. בגליל ובכרמל יוצר האלון המצוי, יחד עם אלה ארץ ישראלית, חורשים סבוכים שקשה לחדור אליהם. בעבר היו חלקים גדולים מארץ ישראל מכוסים ביער אלון מצוי, אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה כרתו העות'מאנים יערות שלמים לצורכי המלחמה, וכך נשארו רק חלקים קטנים יחסית מאותם יערות.
עצי אלון עתיקים נשמרו במקומות שונים בשל קרבתם למקומות קדושים. מעריכים כי גילם של הפרטים הללו מגיע לכמה מאות שנים, אולם לא ניתן לקבוע את הגיל משום שגזע האלון אינו מייצר טבעות שנתיות. אחד הפרטים העתיקים ביותר ששרדו היה האלון המכונה "אשל אברהם" במערב חברון, בצד הכביש לתפוח. יש המעריכים את גילו של עץ זה בכ-850 שנה, ונקשרו אליו מסורות רבות הקשורות באברהם. ב-1995 נכרת העץ לאחר שהתייבש כליל. ריכוזים נוספים של עצי אלון עתיקים קיימים בחורשת הארבעים בכרמל, בהר הבתרים וקבר נבי חזורי בחרמון, ועוד. אלון מצוי הוא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.
בעולם נפוץ האלון המצוי באזור המזרח התיכון, מצפון אלג'יריה ועד טורקיה.
שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינו
ברפואה הקלאסית שימשו מיני אלון אחדים ובלוטיהם לעצירת שטפי דם, לעצירת דימומים אצל נשים, לריפוי שיעול מדמם ולהשחרת השיער. בימי הביניים ציינו רופאים ערבים כי בלוטי האלון משמשים תרופה לעצירת שתן, לטיפול בכאבים בגרון, בדלקות ובפצעים, וכן לכיווץ פי העטרה. רופאים אלו ציינו כי מן הבלוטים מופק גם סם מכווץ, העוצר שטפי דם ושלשולים, וכן סם הסותר רעלים. ברפואה העממית בימינו משמשים בלוטי האלון המצוי לעצירת שלשול, לטיפול בכאבים ובבעיות במעיים, ובתור סם משתן.
ראו גם
האלון הבודד
לקריאה נוספת
מדריך העצים והשיחים בישראל, אבי שמידע ודוד דרום, כתר הוצאה לאור, 1992
אנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון, 1998
אטלס כרטא - החי והצומח של ארץ ישראל, א' דנין, א' ארבל, כרטא, 1998
כי האדם עץ השדה - עצי ארץ ישראל: מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם. נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, הוצאת אריאל, 1998
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1838
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ ברקר וב
מצוי
קטגוריה:עצים ים תיכוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: אלוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: עצי בר
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:פרחים בלתי בולטים בארץ ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אלרגניים | 2024-05-19T20:10:52 |
ספרות זולה | ספרות זולה (באנגלית: Pulp Fiction) הוא סרט קולנוע משנת 1994 מסוגת דרמת פשע קומית שכתב וביים הבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו. הסרט זכה בשבחי הביקורת ובפרס דקל הזהב לצד הצלחה קופתית מרשימה. נחשב על ידי רבים לסרט ששינה את פני הקולנוע ההוליוודי, בכך שסייע לביסוסו של הקולנוע העצמאי בארצות הברית. הנרטיב המקוטע של הסרט, הדיאלוג השנון השאוב ממקורות שונים, האירוניה והשילוב של הומור קליל בתוך סצנות של אלימות קשה, זוויות הצילום הבלתי שגרתיות, והמחוות והאזכורים הרבים לתרבות הפופ, הפכו לאלמנטים ששימשו מאז בסרטים רבים. טרנטינו ושותפו לכתיבת התסריט רוג'ר אבארי זכו בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר, והסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.
שמו של הסרט מתייחס לסוג של מגזינים שכונה "ספרות זולה" והיה נפוץ בארצות הברית באמצע שנות ה-20, שכללו תיאורים גרפיים בוטים של אלימות ומין, המאפיינים גם את מבנהו ותוכנו של הסרט.
בסרט קיים עניין מרכזי - סיפור של שוד במסעדה, אך אירועי הסרט מתרחשים באופן בלתי רציף לפני השוד ואחריו, ולעיתים מוצג אותו אירוע עצמו מנקודות ראות שונות, תוך מסירת פרטים נוספים שלא הועברו כשהוצג בפעם הקודמת. צורה זו של נרטיב בלתי רציף, המפורק לגורמים ומורכב שוב באופן המוסיף עומק ומשמעות, הפכה לפופולרית בסרטי שנות ה-90 וזכתה לחיקויים רבים. הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי עלילה לא ליניארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab". ב-2013 הוכרז הסרט בידי ספריית הקונגרס כסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
פסקול הסרט הצליח אף הוא מבחינה מסחרית ואמנותית. הפסקול כלל להיטים ונעימות משנות ה-70, חלקם מוכרים וידועים (כ"בנו של המטיף" בביצוע דאסטי ספרינגפילד), וחלקם הפכו ללהיטים שנים רבות לאחר הקלטתם בזכות הופעתם בפסקול הסרט (למשל "מיסירלו" נעימת הגיטרות העצבנית, שביצע דיק דייל, Dick Dale - Misirlou).
שחקנים ודמויות
שם השחקן/נית שם הדמות אודות הדמות ג'ון טרבולטה וינסנט וגה השותף של ג'ולס, עובד אצל מרסלוס ואלאס. וינסנט הוא אחיו של ויק וגה (בגילומו של מייקל מדסן) שהופיע בסרט "כלבי אשמורת". סמואל ל. ג'קסון ג'ולס וינפילד השותף של וינסנט, עובד אצל מרסלוס ואלאס. אומה תורמן מיה ואלאס אשתו של מרסלוס ושואפת להיות שחקנית. הארווי קייטל וינסטון וולף עבריין שמומחה בפתרון בעיות. טים רות' רינגו / "פמפקין" גנב ובן זוגה של יולנדה. אמנדה פלאמר בת זוגו של רינגו ושותפתו לפשע. פביאן בת זוגו של בוץ' וינג ריימס מרסלוס ואלאס ראש ארגון הפשע שמעסיק את וינסנט וג'ולס. אריק סטולץ לאנס סוחר הסמים של וינסנט. רוזנה ארקט ג'ודי אשתו של לאנס. ברוס ויליס בוץ' קולידג' מתאגרף מזדקן שבורח ממרסלוס לאחר שבגד בו. כריסטופר ווקן קפטן קונס נרמז כי קפטן קונס הוא צאצא של קרייג קונס, המוזכר בסרט "ג'אנגו ללא מעצורים".
קווי העלילה
עלילת הסרט מורכבת מכמה קווי עלילה העוסקים בדמויות משולי עולם הפשע בלוס אנג'לס. הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות.
בסרט ישנם ארבעה קווי עלילה עיקריים – וינסנט וג'ולס, מיה ואלאס, בוץ' קולידג', רינגו "פאמפקין" ויולנדה "האני באני". כל הארבעה קשורים זה בזה, אך וינסנט (המגולם על ידי ג'ון טרבולטה) הוא היחיד הבא במגע עם כל חמש הדמויות האחרות המובילות את קווי העלילה.
סדר העלילה המופיע בסרט הוא:
השוד במסעדה (חלק ראשון)
וינסנט וג'ולס
וינסנט וגה ומיה ואלאס (אשתו של מרסלוס ואלאס)
שעון הזהב
הבעיה עם בוני
השוד במסעדה (חלק שני)
הסדר הכרונולוגי של העלילה הוא:
וינסנט וג'ולס
הבעיה עם בוני
השוד במסעדה (על שני חלקיו)
וינסנט וגה ומיה ואלאס (אשתו של מרסלוס ואלאס)
שעון הזהב
גם תיאור כרונולוגי זה אינו מושלם, שכן סצנות רבות מופיעות באופן חופף בחלקים שונים, ומוצגות לעיתים מנקודות מבט שונות. כך, לדוגמה, הפרק "וינסנט וג'ולס" מסתיים בקרב יריות המוצג מנקודת ראותם של וינסנט וג'ולס, אך הפרק "הבעיה עם בוני" מציג את אותו קרב עצמו מנקודת ראותו של אדם שהסתתר באמבטיה ושומע את האירועים. העובדה שישנו אדם המסתתר באמבטיה ועד לאירועים, אינה ידועה לווינסנט ולג'ולס, כמו גם לצופי הסרט, עד שהקרב מוצג שוב בסרט מעל שעה אחר כך.
התיאור להלן הוא תיאור כרונולוגי ככל האפשר של קווי העלילה העיקריים.
וינסנט וג'ולס
הרוצחים השכירים וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) וג'ולס וינפילד (סמואל ל. ג'קסון) נשלחים לדירה בלוס אנג'לס על מנת לחלץ ממנה מזוודה השייכת לראש ארגון הפשע אליו הם שייכים, מרסלוס ואלאס (וינג ריימס). תוכנה של המזוודה אינו מוצג בסרט, אך כשהיא נפתחת בוקע ממנה אור צהבהב. המזוודה משמשת כ"מקגאפין" (כביטויו הידוע של אלפרד היצ'קוק), כלומר ככלי העוזר בקידום העלילה אך אין כל חשיבות לתוכנו, אף שבמהלך השנים הועלו ספקולציות רבות באשר לתוכנה של המזוודה.
במהלך נסיעתם ללוס אנג'לס מספר וינסנט לג'ולס כי מרסלוס ביקש ממנו לארח חברה לאשתו בזמן שהוא נמצא מחוץ לעיר. ג'ולס מזהיר את וינסנט מפני מרסלוס, הנחשב לרכושני מאוד כלפי אשתו. ג'ולס אף מספר לווינסנט כי פעם מרסלוס זרק מישהו מהחלון מאחר שהעניק לאשתו מסאז' בכפות רגליה.
ג'ולס ווינסנט מגיעים לדירה שבה נמצאת המזוודה והמחזיקים בה, ולאחר שיחה ארוכה ומוזרה שעורכים שני הרוצחים עם שלושת האנשים בדירה, יורים השניים והורגים את מחזיק המזוודה ואת אחד משותפיו.
הבעיה עם בוני
לאחר שג'ולס ווינסנט מחסלים שניים מבין שלושת האנשים שבדירה, צץ במפתיע שותף רביעי שהסתתר בשירותים, ויורה לעברם בפראות, אך מחטיא בכל ניסיונותיו, ווינסנט וג'ולס הורגים גם אותו. הם לוקחים עמם מהדירה את השותף האחרון, נער בשם מרווין (פיל לאמר), ששימש כמודיע וסייע להם לחלץ את המזוודה. בעודם נוסעים כשהמזוודה בידיהם, וינסנט פולט בטעות כדור מאקדחו והורג את מרווין, שדמו ניתז על המכונית ועל שני הרוצחים.
השניים מנסים למצוא דרך להיפטר מהגופה, ומגיעים לדירת ידיד בשם ג'ימי דימיק (מגולם בידי קוונטין טרנטינו עצמו). ג'ימי הנסער רוצה לסייע להם, אך הוא מודאג שמא אשתו, בוני, תגלה על קשריו עם אנשי העולם התחתון ותתגרש ממנו. הוא מתרה בג'ולס ווינסנט שיסיימו את עבודתם ויסתלקו מביתו בטרם תשוב בוני הביתה. לשם כך מוזעק למקום, בעזרתו של מרסלוס, עבריין מומחה בשם וינסטון וולף (הארווי קייטל) המסייע להם לנקות את המכונית ולהיפטר מהגופה. מאחר שחליפותיהם של וינסנט וג'ולס התלכלכו בדם, הם נאלצים לשאול מג'ימי חולצות טריקו ובגדים אחרים מוזנחים למראה.
השוד במסעדה (חלק 1)
זוג פושעים זעירים ולא-יוצלחים, המכנים זה את זה בשמות חיבה, פאמפקין (טים רות') והאני באני (אמאנדה פלאמר), יושבים במסעדה, ומגיעים למסקנה שהמקום שכדאי ביותר לשדוד הוא מסעדה, כיוון שהשוד בה פשוט ביותר. לדעתם, העובדים אינם בעלי עניין ברווחי המסעדה ולכן לא יתנגדו לשוד, וכן, הלקוחות הרבים במסעדה נושאים ארנקים, שבמקרים רבים מכילים כסף רב, שגם אותם ניתן לשדוד בנקל.
השוד במסעדה (חלק 2)
וינסנט וג'ולס מגיעים למסעדה לאחר שסיימו להעלים את גופתו של מרווין, כשהם מחזיקים במזוודה שלמענה ביצעו שלושה מעשי רצח. הם מתיישבים ומזמינים ארוחה, וג'ולס מספר לווינסנט כי לאחר שניצל ממוות בדרך נס, כאשר האדם שהסתתר בשירותים ופרץ החוצה ביריות לא פגע בו, בכוונתו לעזוב את עסקי הפשע ולהפוך למטיף דת נודד. וינסנט יוצא לשירותים במסעדה, ובאותו רגע מחליטים פאמפקין והאני באני לשדוד את המסעדה. ג'ולס מסרב לדרישתו של פאמפקין למסור לידיו את המזוודה של מרסלוס ואלאס, ולאחר שווינסנט יוצא מהשירותים, נוצר במקום תיקו מקסיקני שבו מאיימים שני זוגות הפושעים זה על זה באקדחים. ג'ולס מצליח לפרוק את פאמפקין מנשקו ולקבל בחזרה את ארנקו ואת המזוודה. מכיוון שהחליט לעזוב את עולם הפשע, ג'ולס מעניק לפאמפקין את הכסף שהיה בארנקו, 1,500 דולר, ונותן לפאמפקין ולהאני באני ללכת לדרכם. אחריהם גם ג'ולס ווינסנט יוצאים מהמסעדה.
סצנה זו היא הסצנה הפותחת את הסרט וגם זו המסיימת אותו. בסצנה הראשונה בסרט פאמפקין והאני באני יושבים במסעדה ומתכננים את השוד, והסצנה מסתיימת כשהם קופצים על השולחנות עם אקדחים שלופים וזועקים "כולם להירגע, זה שוד, אם מישהו מכם יזוז, נירה בו".
הסצנה המסיימת את הסרט מתחילה בכך שווינסנט וג'ולס נכנסים למסעדה, ומתחילים לשוחח, ורק בהמשך מסתבר שזוהי אותה המסעדה שבה מתבצע השוד בסצנת הפתיחה, ואכן תוך שניות ספורות מזנקים פאמפקין והאני באני על השולחנות, וכך נקשרת סצנת הפתיחה של הסרט לסצנת הסיום שלו.
וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס ואלאס
לבקשתו של מרסלוס ואלאס (וינג ריימס), ראש ארגון הפשע שאליו שייכים וינסנט וג'ולס, יוצא וינסנט לבלות עם אשתו של מרסלוס, מיה ואלאס (אומה תורמן). השניים מבלים במסעדה המציגה נושאים משנות ה-50, ומלצריה מחופשים לכוכבי קולנוע קלאסיים משנים אלו, כמו מרילין מונרו ואחרים. לאחר מכן הם משתתפים בתחרות ריקודי טוויסט שנערכת במסעדה, וזוכים. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, שם היא לוקחת מנת יתר של סם, ומאבדת את הכרתה. וינסנט יודע שחייו תלויים בהצלת חייה של מיה, והוא לוקח אותה לביתם של ידידיו, סוחר ההרואין, לאנס, ואשתו (אריק סטולץ ורוזנה ארקט), המביאים להחייאתה של מיה באמצעות זריקת אדרנלין המוחדרת דרך עצם החזה ישירות ללבה. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, והם נשבעים זה לזה שלעולם לא יגלו לאיש את מה שקרה באותו יום.
שעון הזהב
המתאגרף המזדקן בוץ' קולידג' (ברוס ויליס) מקבל את הצעתו של מרסלוס ואלאס לפיה יקבל סכום כסף נכבד אם יסכים להפסיד בקרב האיגרוף באותו ערב. הסצנה שבה משכנע ואלאס את בוץ' למכור את הקרב מתרחשת באותו יום שבו התרחש השוד במסעדה, שכן למקום מגיעים וינסנט וג'ולס, כשהם לבושים בחולצות הטריקו המוזנחות שלבשו במסעדה.
לפני הקרב, בוץ' נזכר בילדותו, עת קיבל מידיד של אביו שעון זהב שעבר מדור לדור במשפחה. הידיד (כריסטופר ווקן) מספר לבוץ' על המאמצים הגדולים שעשה אביו להעביר אליו את השעון, לאחר שנפל בשבי במלחמת וייטנאם שממנו לא שרד.
בקרב עצמו, בוץ' בוגד במרסלוס, מהמר על עצמו בסכום גדול, ומנצח בקרב (ואף הורג בטעות את יריבו). הוא יודע שעליו להיעלם, שכן מרסלוס לא יסלח לו על בגידתו, וצפוי להורגו.
בוץ' פוגש את חברתו פביאן (מריה דה מדיירוס) במקום מסתור שתוכנן מראש, אך מגלה כי פביאן, המוצגת כאישה סהרורית ומטושטשת, שכחה להביא עמה את שעון הזהב. הוא שב לדירתו על מנת להביא את השעון. בדירה הוא מוצא את השעון, וכן תת-מקלע. מתברר שווינסנט הגיע לדירה על מנת לחפש אותו. וינסנט יוצא מן השירותים כשבידו ספר, ובוץ', שמזהה אותו כאחד מאנשיו של מרסלוס, יורה בו בתת-מקלע והורג אותו.
לאחר מכן, כאשר בוץ' נמצא ברכבו ומנסה לשוב למקום המסתור, הוא פוגש במקרה את מרסלוס ואלאס. בוץ' דורס את מרסלוס ברכבו, אך זה מתאושש במהירות ופותח בירי כלפיו. בוץ', שמכוניתו נהרסה בהתנגשות, בורח רגלית כשבעקבותיו מרסלוס, עד שהוא מגיע לחנות משכונות, שבה הוא אורב למרסלוס ומתגבר עליו בקרב מהלומות קצר. להפתעת שניהם, שולף המוכר רובה ציד ומהמם את שניהם במכות. מתברר שהחנות משמשת לפעילות BDSM, ומרסלוס ובוץ' נשבים ונכבלים בידי בעל החנות וחברו, "Z". בעל החנות וחברו מחליטים לאנוס תחילה את מרסלוס. בזמן שהם מבצעים בו את זממם, מצליח בוץ' להשתחרר מהחבלים הכופתים את ידיו, ופונה לברוח מן החנות. ברקע הוא שומע את מרסלוס נאנק מכאבים בזמן שהוא נאנס, ולכן הוא מחליט לסכן את חייו ולשחרר את מרסלוס מהחוטפים האנסים. בוץ' מתגבר על החוטפים בעזרת חרב קטאנה יפנית שמצא בחנות. בתמורה לשחרור, מעניק מרסלוס לבוץ' "חנינה", בתנאי שיעזוב את העיר לצמיתות. בוץ' מגיע למקום המסתור, אוסף את פביאן, ונעלם ברכיבה על אופנוע שהיה שייך ל"Z", חברו של בעל החנות.
אמצעים לקידום העלילה
המזוודה המסתורית
שניים מקווי העלילה הראשיים (סיפורם של וינסנט וג'ולס והשוד במסעדה) מונעים על ידי המזוודה המסתורית, הניסיונות לחלצה, ולאחר מכן לשמור עליה. מזוודה זו היא בעלת מאפיינים מסתוריים. הקוד לפתיחתה הוא "666" ("מספר החיה" המיסטי מהברית החדשה), וכאשר היא נפתחת אין הצופים רואים את תוכנה אלא רק זוהר צהוב וחזק, המוחזר ממנה אל פניהם של השחקנים.
כשנשאל על כך השיב טרנטינו כי אינו יודע מה היא תכולת המזוודה, וכי היא "מקגאפין", אמצעי לקידום העלילה שאין לו כל משמעות או תוכן משל עצמו. רוב הצופים מניחים כי המזוודה מכילה זהב, דבר המסביר את האור הצהוב הבוקע ממנה (בפועל השתמש טרנטינו בנורה צהובה המחוברת לסוללה, שהוכנסה למזוודה), ואת העובדה שכאשר פאמפקין פותח את המזוודה, במהלך סצנת השוד במסעדה, הוא נדהם ואומר "האם זה מה שאני חושב שזה? יופי".
הציטוט מספר יחזקאל
בכל פעם לפני שג'ולס וינפילד מבצע רצח, הוא פוצח בציטוט בנימה פיוטית-תנ"כית שלקוח לכאורה מספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ז.
(באנגלית:
The path of the righteous man is beset on all sides by the inequities of the selfish and the tyranny of evil men. Blessed is he who in the name of charity and good will shepherds the weak through the valley of darkness, for he is truly his brother's keeper and the finder of lost children. And I will strike down upon thee with great vengeance and furious anger those who attempt to poison and destroy my brothers. And you will know my name is the Lord when I lay my vengeance upon thee.)
אך אין זה ציטוט אמיתי מהתנ"ך, אלא ערבוב ועירוב של פסוקים מומצאים, בהם משולב הפסוק האמיתי מיחזקאל כ"ה, י"ז:
"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל-פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת-נִקְמָתִי בָּם".
טרנטינו שילב את חלקו השני של פסוק י"ז עם ציטוט מישעיה כ"ו, ז': "ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס" (המתורגם לאנגלית כ-"The way of the righteous is level; thou dost make smooth the path of the righteous" ונושאים מפורסמים מתהילים כ"ג - "ה' רועי לא אחסר... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע".
למעשה מדובר במחווה לסרט "קראטה קִיבָּה" משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה, אחד השחקנים האהובים על טרנטינו. הסרט פותח בציטטה שגויה דומה, המיוחסת אף היא לספר יחזקאל כ"ה, י"ז.
השימוש בחדר השירותים
חדר השירותים משמש ליצירת נקודות מפנה בעלילה. בכל פעם שדמות משתמשת בשירותים, חל מפנה עלילתי. כאשר וינסנט וג'ולס רוצחים את המחזיקים במזוודה בדירתם, מסתתר אדם בחדר השירותים ומאזין לרצח, ולאחר מכן יוצא ומנסה לירות בהם. וינסנט שוהה בשירותים כאשר מיה נוטלת את מנת היתר, ולאחר מכן הוא שוהה שוב בשירותים כאשר בוץ' מגיע לדירתו, מוצא את תת-המקלע, והורג אותו כשהוא יוצא מהשירותים. וינסנט משתמש בשירותים במסעדה, כאשר פמפקין והאני באני קופצים על השולחן ומכריזים על שוד.
ייתכן כי מדובר באירוניה של טרנטינו, בשל העובדה שהשירותים הם טאבו בסרטים הוליוודיים, וגיבורי סרטים אלו לעולם אינם משתמשים בשירותים, ולכן בחר להפוך את חדר השירותים ואת השימוש בו למרכיב חשוב בקידום העלילה.
מסגרת הזמן שבה מתרחש הסרט
הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של תחילת שנות ה-90, אך הוא שואב דימויים ונושאים מחלק ניכר מהמאה ה-20 כולה.
מיה ואלאס מזכירה בתלבושתה, בתסרוקתה ובהתנהגותה כוכבת ראינוע, ובמיוחד את דמות ה"פאם פאטאל" של הסרט האילם, כדוגמת לואיז ברוקס.
מסעדת "ג'אק רביט סלימס" אליה יוצאים מיה ווינסנט, היא מסעדה המוקדשת לשנות ה-50, בתפריט, בעיצוב, ובלבושם של המלצרים.
קרב האיגרוף בין בוץ' קולידג' ליריבו וילסון מזכיר את שמות נשיאי ארצות הברית מתחילת המאה ה-20, וודרו וילסון וקלווין קולידג'.
השלט המפרסם את קרב האיגרוף מצהיר כי הקרב מתרחש ביום חמישי, 16 ביולי. בכל הרבע האחרון של המאה העשרים חל תאריך זה ביום חמישי רק בארבע שנים: 1981, 1987, 1992 ו-1998 (האחרונה מהארבע חלה לאחר יציאת הסרט לאקרנים). מבין ארבע שנים אלו, שנת 1992 היא המתאימה לתיאורו של בוץ', כמי שהיה עדיין ילד בזמן מלחמת וייטנאם.
הסצנות המתארות את קרב האיגרוף, ואת הזמן שמיד אחריו, מזכירות בסגנון הצילום שלהם, המטושטש וחסר הצבע, את הסרט האפל. מוטיב מוכר מסרטי הסרט האפל הוא מתאגרף המוכר את הקרב.
דמויותיהם של וינסנט וג'ולס מתנהגות ולבושות בסגנון סרטי ה"בלאקספלויטיישן" של שנות ה-70, סגנון לו יצר טרנטינו מחווה בסרטו הבא, "ג'קי בראון".
אף שבדירתה של מיה מצויים טייפ סלילים ונגן תקליטים, ולא קומפקט דיסק כמו שניתן היה לצפות, במהלך הסרט מדבר וינסנט בטלפון סלולרי, דבר המקשר את הסרט מבחינה טכנולוגית לשנות ה-90.
דגני הבוקר שאוכל לאנס כאשר וינסנט מגיע לביתו, נקראים "פרוט ברוט", שייצורם הופסק בשנת 1983. עם זאת סוג זה של דגנים מופיע כמעט בכל סרטיו של טרנטינו.
השפעות על הסרט
250px|לוגו הסרט באנגלית, עיצוב הפונט אופייני לסרטי שנות ה-70.|שמאל|ממוזער
הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות, באופן המזכיר את עבודת במאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי, כז'אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו. השפעות נוספות על מבנה הסרט, צילומו ועריכתו ניתן לראות בסרטו של סטנלי קובריק "ההרג" משנת 1956, סרטו של אורסון ולס "מגע של רשע" משנת 1958, וסרטו של דון סיגל "הרוצחים" משנת 1964. הדיאלוג וסצנות הפעולה מושפעים ממערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה.
הסרט רצוף במחוות לסרטים מן העבר. טרנטינו, שעבד כמוכר בדלפק של חנות להשכרת סרטי וידאו, ידוע בידע הרחב שרכש על הקולנוע האמריקני, כאשר צפה בכל הסרטים שהוצעו להשכרה בחנות שבה עבד. חלק מן ההשפעות הניכרות על הסרט הן:
הציטוט המדומה מספר יחזקאל מופיע לראשונה (אם כי בנוסח שונה) בסרט "קראטה" משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה.
סרטו של דון סיגל, "הרוצחים", מציג שני רוצחים המחליפים ביניהם דברי שנינות כשהם לבושים בחליפות מחויטות שחורות.
סצנת הריקוד מזכירה סצנות דומות בסרטים של ז'אן-לוק גודאר "לחיות את חייה" (Vivre Sa Vie) משנת 1962 ו"Bande à part" משנת 1964, כמו גם סצנה מהסרט "שמונה וחצי" של פדריקו פליני. שם סרטו של גודאר, "Bande à part", שימש בסיס גם לשם חברת ההפקה של טרנטינו, A Band Apart.
הסרטים "Kiss Me Deadly" ו-"Repo Man" כוללים שימוש במזוודה שכל מה שנראה מתוכנה הוא האור הבהיר הבוקע ממנה.
סרטו של מרטין סקורסזה "נער אמריקני" משנת 1978 כולל דמות המספרת על הצורך להזריק אדרנלין לאחר שימוש במנת יתר של סם.
המסעדה "ג'ק רביט סלים" דומה מבחוץ למסעדה המוצגת בסרטו של ג'ורג' לוקאס "אמריקן גרפיטי" (1973).
הצלחת הסרט והשפעתו
הסרט נמצא ברוב הרשימות העוסקות ב"מאה הסרטים הגדולים" וכדומה, וזכה, הן בעת הופעתו, ועדיין, לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל. מבקרים חשובים כסיסקל ואברט השוו את הדרך שבה התקבל "ספרות זולה" על ידי הביקורת והקהל, לדרך שבה התקבל "האזרח קיין", שיצר אורסון ולס בשנת 1941.
תחילה היה הסרט שנוי במחלוקת, לרוב בשל האלימות הקשה שבו, ובשל מה שנתפס כגזענות והשימוש הרב במילה "Nigger" (כושי), המהווה טאבו בתרבות האמריקנית.
הצלחת הסרט הביאה את האולפנים הגדולים בהוליווד ליצור שורה של סרטים שחיקו את הפורמט של הסרט: עלילה לא כרונולוגית, לצד דיאלוג שנון, נושאים הלקוחים מעולם הפשע, המוצגים בצורה אלימה. סרטים אלו לא הגיעו ברובם להצלחתו של "ספרות זולה", והמבקרים סברו שהם נחותים לעומת המקור, אם כי היו ביניהם שזכו להצלחה, כסרטו של גאי ריצ'י "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", שהיווה למעשה השתלה של אווירת "ספרות זולה" לסצנת הפשע בלונדון.
הגישה הבלתי שגרתית של הסרט לנרטיב הקולנועי ולדרך שבה מסופר סיפור העלילה, הביאה לכך שרבים הגדירו אותו כיצירה פוסט מודרנית.
הסרט השפיע באופן חיובי על הקריירה של המשתתפים בו. הקריירה של ג'ון טרבולטה, ששקעה בשנים שלפני הסרט, קיבלה תפנית חיובית, והדמות אותה הוא משחק, הרוצח השכיר וינסנט וגה, הפכה לאחת הדמויות המזוהות עמו ביותר. גם ברוס ויליס זכה לרענון דומה של הקריירה שלו, שנראתה כשוקעת. אומה תורמן זכתה למעמד של שחקנית מובילה בהוליווד, ושחקני אופי כווינג ריימס והארווי קייטל זכו לחשיפה שהובילה להופעתם בסרטים נוספים. סמואל ל. ג'קסון, שעד סרט זה הופיע בדמויות משנה, ועל אף שזכה לתשבחות ופרסים לא פרץ לתודעת הקהל, זכה לחשיפה רבה ביותר, והפך לכוכב בעקבות הופעתו בסרט זה.
לקריאה נוספת
קוונטין טרנטינו, ספרות זולה : שלושה סיפורים --- על סיפור אחד ---, הוצאת גוונים, 2000
קישורים חיצוניים
"ספרות זולה", במסד נתוני כלי נשק בקולנוע imfdb
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אונס בקולנוע
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס דקל הזהב
קטגוריה:סרטי 1994
קטגוריה:סרטי אנתולוגיה
קטגוריה:סרטי דרמה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מיראמקס
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטי פשע אמריקאיים
קטגוריה:סרטי קוונטין טרנטינו
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:סרטים זוכי גלובוס הזהב - התסריט הטוב ביותר
קטגוריה:סרטים עם עלילה לא ליניארית
קטגוריה:סרטים עצמאיים
קטגוריה:סרטים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס
קטגוריה:סרטים זוכי פרס סאטורן: פעולה/הרפתקה/מותחן | 2024-10-16T09:54:36 |
תל אביב יפו | הפניה תל אביב-יפו | 2024-03-09T13:08:45 |
פרל ג'אם | פרל ג'אם (באנגלית: Pearl Jam) היא להקת רוק שהוקמה ב-1990 בסיאטל, וושינגטון, ארצות הברית. בצוותא עם נירוונה, אליס אין צ'יינס וסאונדגארדן הובילה הלהקה את פריצתו של ז'אנר הגראנג' לתודעה בתחילת שנות התשעים. פרל ג'אם נחשבת לאחת מלהקות סצנת הגראנג' הגדולות היחידות שנותרו פעילות עד היום, והיא נהנית מבסיס מעריצים גדול שמסייע להופעותיה של הלהקה להיות מהפופולריות ביותר בעולם.
היסטוריה
שנות השמונים
שורשיה של פרל ג'אם נעוצים בחלוצת הגראנג' גרין ריבר, להקה שהורכבה ב-1983 ממוזיקאים מלהקות שונות מסיאטל. הלהקה כללה את סטון גוסארד, ג'ף אמנט, מרק ארם וסטיב טרנר (שניהם מאוחר יותר במאדהאני) ואלכס וינסנט. גרין ריבר זכתה להצלחה בינונית לכל היותר ופעלה עד 1987. ב-1988 החלו גוסארד ואמנט לנגן עם סולן להקת מלפאנקשן, אנדרו ווד. יחד, שלושתם יצרו את להקת מאת'ר לאב בון. הלהקה זכתה להתעניינות הולכת וגוברת במהלך השנים 1988 ו-1989 והוחתמו בחברת התקליטים PolyGram רקורדס. אלבום הבכורה שלהם, Apple, יצא ב-1990 אך מותו הטרגי של ווד ממנת יתר של הרואין במרץ של אותה השנה מנע ממנו להיות עד ליציאתו של האלבום.
1990
בעקבות מותו של ווד והתפרקותה של מאת'ר לאב בון ב-1990, החליטו גוסארד ואמנט ליצור להקה חדשה. הם צירפו אליהם את מייק מק'ריידי והחלו לפעול כשלישייה. במהלך אותה התקופה כתב סולן סאונדגארדן, כריס קורנל, שני שירים לזכרו של ווד והשלושה נעתרו לבקשתו לסייע לו בהקלטתם של השירים. הקלטות אלה צמחו לפרויקט שלם שזכה לשם "טמפל אוף דה דוג". השם נלקח מתוך אחד הטקסטים של מאת'ר לאב בון.
בעזרתו של מתופף סאונדגארדן מאט קמרון (הצטרף לפרל ג'אם בסוף שנות התשעים) החלה החבורה להקליט שירים, שרבים מהם הוקלטו בסופו של דבר מחדש ליצירת הדמואים הראשונים של להקתם העתידית של גוסארד, אמנט ומק'ריידי. אחד מהשירים נחשב עד היום לשיר של פרל ג'אם תחת השם Footsteps וגם לשיר של טמפל אוף דה דוג תחת שם שונה, Times of Trouble.
השלישייה שחסרה זמר ומתופף החלה לחפש לעצמה חברים נוספים, ביניהם גם מוזיקאים שלא הכירו קודם לכן מחוץ לסיאטל. בין מוזיקאים אלה היה מתופף הרד הוט צ'ילי פפרז לשעבר ג'ק איירונס, שקיבל דמו של חמישה שירים על מנת להתרשם ולהעביר אותו הלאה לזמרים שלדעתו יתאימו לסגנונה של הלהקה. איירונס ויתר על ההצעה למלא את עמדת המתופף אך העניק את הדמו לזמר מסן דייגו שהיה אחד ממכריו, אדי ודר. ודר הקליט מיידית בביתו קטעי שירה עבור שלושה מקטעי הדמו ("Alive" ,"Once" ו-"Footsteps"). ודר תיאר מאוחר יותר את שלושת השירים כ"מיני-אופרה" שמתארת סיפור על גילוי עריות, טירוף ורצח. ודר שלח את הדמו לסיאטל והשלישייה התרשמה ממנה עד כדי כך שביקשה מודר להגיע לסיאטל על מנת להצטרף מיידית ללהקה. הלהקה התחילה לנגן עם ודר והוא אף שר באחד משירי טמפל אוף דה דוג, Hunger Strike. המתופף דייב קרוסן הצטרף גם הוא ללהקה, שנקראה ואף הופיעה במשך תקופה תחת השם "מוקי בליילוק", על שם שחקן עבר בליגת ה-NBA. הלהקה חויבה לשנות את השם כשחתמה בחברת התקליטים אפיק רקורדס מחשש לתביעה משפטית ולבסוף נבחר השם פרל ג'אם. בראיון מאותה התקופה טען ודר כי השם פרל ג'אם הוא מחווה לסבתא-רבה שלו שנקראה Pearl, הייתה נשואה לאינדיאני והכירה מתכון לריבה (Jam) אינדיאנית מסורתית. כיום מקובל לחשוב על סיפור זה כבדיחה של ודר.
המתופף קרוסן עזב את הלהקה מעט לפני השקתו של אלבום הבכורה Ten (ששמו מציין את מספר השחקן של מוקי בליילוק בניו ג'רזי נטס). הוא הוחלף בידי מאט צ'מברלין. לאחר שהשתתף במספר הופעות שאחת מהן תועדה בווידאו (הקליפ לשיר Alive), עזב צ'מברלין והצטרף ללהקת הליווי של תוכנית האירוח סאטרדיי נייט לייב. בהמלצתו של צ'מברלין הצטרף ללהקה המתופף דייב אברוזיס, שהקליט עם הלהקה את שני אלבומיה הבאים.
1991–1995
שמאל|ממוזער|250px|סולן הלהקה אדי ודר בהופעה באיטליה, 2006
פרל ג'אם הפכה לאחת מהלהקות המזוהות ביותר עם פריצתה של מוזיקת הגראנג'. קורט קוביין התבטא בזעם כנגד פרל ג'אם בראיונות מאותה התקופה ותיאר את המוזיקה שלה כממוסחרת, כאשר יש המאמינים כי קוביין דיבר מתוך קינאה מאחר שהלהקה עברה במצעדי מכירות האלבומים את נירוונה. קוביין התפייס לבסוף עם ודר והם הפכו לחברים, למרות שחוסר ההערכה של קוביין כלפי אמנט וגוסארד, על רקע סכסוכם עם חברו מרק ארם (ראו גרין ריבר), נותר בעינו.
אלבום הבכורה של פרל גאם, Ten, כולל אחד עשר שירים העוסקים בנושאים אפלים כגון דיכאון, התאבדות, בדידות ורצח. האלבום יצא ב-1991 והפיק שלושה להיטים גדולים: "Even Flow" ,"Alive" ו-"Jeremy". הווידאו קליפ ל"Jeremy" היה להיט גדול ב-MTV וזכה בארבעה פרסי "וידאו מיוזיק" בטקס המסורתי של הערוץ.
אלבומה השני של הלהקה, .Vs, קבע שיא כאשר מכר 950,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו וכלל את הלהיטים "Daughter" ,"Dissident" ,"Go" ו-"Animal". האלבום נקרא במקור Five Against One, שם שנלקח מתוך מילות השיר "Animal", אך שמו שונה ל-.Vs מעט לפני צאתו.
האלבום השלישי, Vitalogy, יצא ב-1994 והפך לשני הנמכר ביותר בהיסטוריה כשמכר מעל 877,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו. השיר "Spin The Black Circle" זכה בפרס גראמי ב-1996 על שיר ההארד רוק הטוב ביותר. להיטים נוספים מתוך האלבום היו "Not For You" ,"Corduroy" ,"Immortality" ו-"Betterman".
ב-1994 פיטרה פרל ג'אם את אברוזיס על רקע חילוקי דעות מקצועיים וב-1995 החליפה אותו בג'ק איירונס, המתופף שהכיר בין ודר ללהקה. באותה השנה ליוותה הלהקה את ניל יאנג באלבומו Mirror Ball. מחויבויות חוזיות מנעו מן הלהקה מלהדפיס את שמה על עטיפת האלבום, אך שמות כל חבריה נכללו ברשימת הקרדיטים. יאנג החזיר טובה ללהקה כשניגן במיני-אלבום בן שני השירים שלהם, Merkin Ball.
1996–2002
הפופולריות של הלהקה החלה לרדת במשך השנים הבאות, בין השאר בשל החלטתם שלא להפיק וידאו קליפים וכן בשל תביעה (שנכשלה לבסוף) כנגד חברת הפצת הכרטיסים להופעות טיקטמאסטר. ב-27 באוגוסט 1996, חמש שנים בדיוק לאחר יציאתו של Ten, פרל ג'אם הוציאה את אלבומה הרביעי, No Code, שאמנם פתח במקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים אך מכירותיו הואטו מאוד מיד לאחר מכן. No Code כלל את הסינגלים "Hail, Hail" ,"Who You Are" ו-"Off He Goes" וזכה להצלחה בקרב גרעין המעריצים האדוק ביותר של הלהקה בלבד.
ב-1998 הוציאה הלהקה את אלבומה החמישי Yield, שהוצג כחזרה של הלהקה לצליל הגראנג' המקורי שלה, אך היה לאלבום הראשון של פרל ג'אם שלא פתח במקום הראשון במצעד מכירות האלבומים של בילבורד מאז אלבום הבכורה Ten מ-1991. האלבום פתח במקום השני, אך בדומה ל-No Code, מכירותיו הואטו באופן דרסטי מיד לאחר מכן. למרות זאת, האלבום הגיע לבסוף למעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית לאחר מכירה של מעל למיליון וחצי עותקים. הלהקה הפיקה וידאו קליפ לראשונה מאז 1993, כאשר הזמינה את אמן הקומיקס טוד מק'פרליין על מנת ליצור וידאו קליפ מצויר לשירם "Do the Evolution". עוד כלל האלבום את הסינגלים "Given to Fly" ו-"Wishlist".
בשנה שלאחר מכן החליפה פרל ג'אם את המתופף שלה פעם נוספת, כאשר ג'ק איירונס נאלץ לפרוש מן הלהקה בנסיבות בריאותיות. הוא הוחלף בידי מתופף סאונדגארדן לשעבר מאט קמרון, שעבד בעבר עם חברי הלהקה במסגרת הפרויקט טמפל אוף דה דוג. נכון ל-2010, קמרון נותר בלהקה. באותה השנה הקליטה הלהקה גרסת כיסוי לבלדה "Last Kiss" של ויין קוקרן מ-1950. השיר הוקלט בתקציב נמוך ויצא בתחילה כסינגל שהופץ דרך מועדון המעריצים של הלהקה בלבד, אך בעקבות לחץ מצד המעריצים יצא כסינגל רגיל ונכלל מאוחר יותר באלבום קומפילציה שהכנסותיו הוקדשו לפליטי קוסובו. השיר הגיע למקום השני במצעד של בילבורד.
במאי 2000 יצא האלבום השישי והראשון של פרל ג'אם עם מאט קמרון, Binaural, שכלל את הסינגלים "Nothing As it Seems" ו-"Light Years". במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום ועקב הפופולריות של הופעות שהוקלטו בצורה בלתי חוקית, החליטה הלהקה להקליט באופן מקצועי כל אחד ואחד מהקונצרטים של סיבוב ההופעות. הכוונה המקורית הייתה להפיץ את "הבוטלגים החוקיים" במסגרת מועדון המעריצים בלבד, אך החוזה של הלהקה מנע ממנה מלעשות זאת, והיא הפיצה את האלבומים בחנויות התקליטים במקביל. הלהקה הקליטה 72 אלבומי הופעה, רבים מהם אלבומים כפולים, וקבעה מספר שיא של אלבומים ללהקה אחת במצעד מכירות האלבומים. 72 אלבומים נוספים הוקלטו במהלך סיבוב ההופעות של 2003, ומנהג זה נמשך במידה פחותה בהופעות הבאות.
שמאל|ממוזער|250px|הופעה של הלהקה, 23 בספטמבר 2005
סיבוב ההופעות האירופאי של פרל ג'אם מ-2000 הסתיים ב-30 ביולי בטרגדיה, לאחר אסון שבו נמחצו למוות תשעה מעריצים במסגרת הופעה בפסטיבל בדנמרק. כתוצאה מהאירוע שקלה הלהקה ברצינות להתפרק ואף הואשמה בתחילה באסון, עד שנוקתה מאוחר יותר מכל אחריות לאחר שנמצא כי אמצעי הבטיחות באצטדיון לא היו הולמים. מספר חודשים לאחר מכן פתחה הלהקה בסיבוב הופעות צפון-אמריקאי מצליח.
בנובמבר 2002 הוציאה פרל ג'אם את אלבומה השביעי, Riot Act, שכלל את הסינגל "I Am Mine". האלבום מכר חצי מיליון עותקים בלבד, פחות מכמות העותקים אותם מכרו האלבומים Vitalogy ו-.Vs בשבועות הראשונים לצאתם. האלבום כלל נגיעות פולקיות ומוזיקה ניסיונית יותר, שבלטו במיוחד בנוכחותו של הקלידן בום גאספר. הפעילות הפוליטית של הלהקה באה לידי ביטוי בטקסטים של האלבום, כאשר הבולט ביותר הוא השיר "bu$hleaguer", שכולל ביקורת על הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. הקטע האינסטרומנטלי "Arc" הוקדש להרוגי האסון בדנמרק.
2003–2009
ב-2003 הכריזה הלהקה על היפרדותה מחברת התקליטים אפיק רקורדס (בבעלות סוני), שאיתה עבדו במשך 12 שנים. באותה השנה יצא אלבום כפול של קטעים נדירים ובי-סיידס בשם Lost Dogs. ב-2004 הוציאה חברת סוני את אלבום האוסף הכפול Rearviewmirror, שמרכז שירים של פרל ג'אם שיצאו בין 1991 ו-2003.
ב-2003 ביקש הבמאי טים ברטון מהלהקה להקליט שיר עבור סרטו "סיפורי דגים", והלהקה הקליטה עבורו את השיר "Man of the Hour" שהיה מועמד לפרס גראמי. במהלך 2000 תמכה הלהקה בגלוי במועמד דאז לנשיאות רלף ניידר, וב-2004 הביעו חברי הלהקה בריאיון לרולינג סטון תמיכה בג'ון קרי. פרל ג'אם גם השתתפה בסיבוב ההופעות Vote for Change, שנערך על מנת לשכנע אמריקאים להצביע נגד הנשיא בוש.
האלבום השמיני של הלהקה, Pearl Jam, יצא ב-2 במאי 2006. ודר ציין כי הוא מעוניין שהמעריצים ישמעו לראשונה את השירים במסגרת האלבום, ולכן רק שני שירים מתוכו בוצעו לפני כן במסגרת הופעות. הסינגל הראשון מתוך האלבום הוא "World Wide Suicide" והוא כולל שירה דומיננטית של ודר המזכירה את אלבומיה הראשונים של הלהקה. השיר מותח ביקורת על הנשיא בוש ("כשאתה מביט בעיניהם של הנופלים, אתה חייב לדעת שישנה דרך אחרת... זוהי התאבדות כלל-עולמית"). הסינגל והאלבום זכו להצלחה ולביקורות טובות.
ב-20 בספטמבר 2009, יצא אלבומם התשיעי של הלהקה Backspacer, שזכה הן לביקורות חיוביות והן להצלחה מסחרית.
2010 – היום
ב-2011 הלהקה הוציאה את אלבום ההופעה החיה "Live On Ten Legs", לכבוד 20 שנה ליציאת האלבום הראשון שלהם, Ten. באותה שנה הלהקה הוציאה את הסרט הדוקומנטרי PJ20, ובסרט מופיעים בין היתר כריס קורנל מסאונדגארדן, ניל יאנג וקורט קוביין מנירוונה בקטעי ארכיון.
ביולי 2013, פרל ג'אם הודיעו על יציאת אלבום חדש בשם "Lightning Bolt" באוקטובר באותה שנה, ועל סינגל מתוכו בשם "Mind Your Manners". האלבום יצא בתאריך 9 באוקטובר 2013. לאחר מכן שוחרר הסינגל השני מתוכו, "Sirens".
בשנת 2018 יצאה הלהקה למסע הופעות ברחבי ארצות הברית באצטדיוני ענק. ההופעות קיבלו את השם "The Home Shows" ו-"The Away Shows". לקראת שתי הופעות שלהם בסיאטל באוגוסט 2018 יצאה הלהקה בקמפיין לסיוע לחסרי בית והעלאת המודעות. הלהקה הצליחה לגייס יותר מ-11 מיליון דולרים למטרה זו בשיתוף עסקים מאזור סיאטל.
ב-19 באפריל 2024 הוציאה הלהקה את האלבום ה-12 שלה, Dark Matter. האלבום הגיע היישר למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, ההופעה הטובה ביותר שלהם במצעד הבריטי מזה 11 שנים.
פרל ג'אם וישראל
חברי הלהקה, ללא הסולן אדי ודר, הופיעו בעבר בישראל בתור להקת הליווי של ניל יאנג, במהלך סיבוב הופעות בשנת 1995.
קמפיין להבאת הלהקה להופעה בישראל בפעם הראשונה הוכרז בינואר 2013, ביזמת שדרן הרדיו בן רד (88FM). הקמפיין הפיח רוח אופטימית במעריצי הלהקה בישראל, וכלל אלמנטים אינטראקטיביים רבים – עמוד פייסבוק, סרטוני תדמית, גרסאות כיסוי (בהשתתפות האמנים גבע אלון, אורפנד לנד, מלכה באיה, הפיל הכחול ועוד) והפקת "כרטיס אדי ודר". במהלך הקמפיין היו מספר מגעים עם חברי הלהקה שהביעו נכונות להגיע להופעה בישראל, אם כי היה חשש גדול שוודר, מנהיגה של הלהקה, יימנע מלהגיע לישראל עקב חברותו הקרובה עם רוג'ר ווטרס, המחזיק בדעה כי על ישראל להיות מוחרמת תרבותית.
הקמפיין הגיע לסיומו ביולי 2014, כאשר בימי מבצע צוק איתן, הסולן אדי ודר התייחס לאירועי הלחימה בישראל באמצע הופעה באנגליה. מתוך דבריו ניתן היה להבין כי יימנע מלהגיע לישראל בזמן זה. לאחר ההופעה, פרסם ודר הודעה רשמית באתר הלהקה ובעמוד הפייסבוק שלו, בה הסביר והבהיר את דבריו אשר הקו המנחה שלהם הוא נגד מלחמה, בהשראת השיר "Imagine" של ג'ון לנון, ועל כן יימנע מלהגיע להופיע בישראל. בזאת נסתם הגולל על תקוות המעריצים הישראלים על הופעה של הלהקה בישראל.
חברי ההרכב
ג'ף אמנט (בס) (1990 – היום) (ראו גם גרין ריבר)
אדי ודר (שירה, גיטרה) (1990 – היום)
סטון גוסארד (גיטרה) (1990 – היום) (ראו גם גרין ריבר)
מייק מק'ריידי (גיטרה) (1990 – היום) (ראו גם מד סיזן)
מאט קמרון (תופים) (1998 – היום) (ראו גם סאונדגארדן)
חברים לשעבר
דייב קרוסן (תופים) (1990–1991)
מאט צ'מברלין (תופים) (1991)
דייב אברוזיס (תופים) (1991–1994)
ג'ק איירונס (תופים) (1994–1998) (ראו גם רד הוט צ'ילי פפרז)
דיסקוגרפיה
אלבומים
1991 Ten
1993 .Vs
1994 Vitalogy
1996 No code
1998 Yield
2000 Binaural
2002 Riot Act
2006 Pearl Jam
2009 Backspacer
2013 Lightning Bolt
2020 Gigaton
2024 Dark Matter
אלבומי EP
1995 Merkin Ball
הופעות
1998 Live on two legs
2004 Live at Benaroya Hall
2006 Live in NYC 12/31/92
2006 Live at Easy Street
2007 Live at the Gorge 05/06
2007 Live at Lollapalooza 2007
2011 Live on Ten Legs
2011 Toronto 9.11.11
אוספים
2003 Lost Dogs
2004 Rearviewmirror: Greatest Hits 1991-2003
2011 ''Pearl Jam Twenty
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות גראנג'
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1990 | 2024-06-14T18:41:36 |
קללות שאין עליהן מחילה | הפניה הארי פוטר – מונחים#קסמים | 2019-08-29T20:39:30 |
הוגסמיד | הפניה הארי פוטר – מונחים#עיירות | 2019-08-29T20:39:35 |
וולגטה | וולגטה (בלטינית: Vulgata, "[הגרסה] הנפוצה") היא התרגום החשוב ביותר של כתבי הקודש הנוצריים, הביבליה, ללטינית. היא כוללת את הברית הישנה לפי הקאנון הקתולי, כולל כתבים שנחשבים על ידי היהודים והפרוטסטנטים כנמנים עם הספרים החיצוניים. רוב הטקסט שהוכלל לבסוף בוולגטה תורגם ללטינית או הוכן על ידי הירונימוס בסוף המאה הרביעית לספירה, בהתבסס על כתבי-יד עבריים, ארמיים ויווניים, וגם על התרגומים הלטיניים שכבר היו קיימים. מעשי השליחים, איגרות הברית החדשה וחזון יוחנן לא תורגמו על ידי הירונימוס, וגרסאותיהם שנכללו לבסוף בוולגטה נערכו על ידי כותב או כותבים לא-ידועים. במאה השישית, כשקאנון כתבי הקודש של הכנסייה התייצב, הועתקו כרכים שמנו את כולם, וכך הופיעה הוולגטה לראשונה בצורתה המוכרת, עם הברית החדשה. את הכינוי "וולגטה" (versio vulgata), "הנפוצה", נתן לתרגום רוג'ר בייקון במאה ה-13. היא נחשבה לתרגום האיכותי ביותר ללטינית במשך ימי הביניים, וב-1546 הכריזה עליה הכנסייה הקתולית כתרגום הרשמי והמוסמך של הביבליה. מאז 1979, המהדורה הכנסייתית המקובלת היא ה-Nova Vulgata ("הוולגטה החדשה").
היסטוריה
התרגומים ללטינית של כתבי הקודש הנוצריים החלו להיערך כבר במאה ה-2 לספירה, אם לא קודם לכן. הראשונים מבין התרגומים הללו חוברו בידי גולים יהודים שהגיעו מיהודה עם החורבן, ואף משקפים את ההלכה היהודית. על פי רוב, תרגומים אלו נערכו על פי תרגום השבעים, היו חלקיים, ונכתבו בלטינית עתירה במילים השאולות מהעברית. עם הזמן, מוקד העשייה עבר מידיים יהודיות לידיים נוצריות; הושם דגש על תרגום הברית החדשה; וכן קמו מרכזי תרגום מתחרים בספרד ובצפון אפריקה. הכנסייה הייתה מודעת לאי יציבות הנוסח ולשפתן הירודה של הביבליות. לבסוף, ב-382, מינה האפיפיור דמסוס הראשון את הכומר הירונימוס לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לבשורות הברית החדשה וכן לספר תהילים.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. את ספרי התנ"ך הוא תרגם באופן עצמאי מנוסח עברי שהיה קרוב אך לא זהה לנוסח המסורה. ברוב המקומות, אם כי בהחלט לא בכולם, הוולגטה מעדיפה את המסורה על פני תרגום השבעים, ובמקרים נדירים יותר על פני עקילס ותאודוטיון. כך, לדוגמה, מבין 68 מילים יחידאיות בספר בראשית, הוולגטה מציגה את גרסת תרגום השבעים רק בשלוש ואת זו של המסורה בכל היתר. ב-32 מתוכן, המסורה נוגדת במובהק את השבעים. הוולגטה נחשבת באקדמיה כראיה לכך שנוסח קדם-מסורה, שכבר היה יציב בעיקרו, היה הגרסה הנפוצה בארץ ישראל עוד במאה הרביעית.
את תרגומיו לתוספות לספר דניאל ולתוספות למגילת אסתר ביסס הירונימוס על תרגומים יווניים, ואת הספרים החיצוניים, טוביה ויהודית הוא תרגם מגרסאותיהם הארמיות. נוסף לתרגום ספר תהלים על בסיס המקור העברי, העמיד הירונימוס תרגום נוסף שהתבסס על נוסח ההקספלה של השבעים. תרגום זה מן היוונית, הוא שנכלל לבסוף ברוב מהדורות הוולגטה. תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם, (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים), נעשה על פי פשט הטקסט העברי, אולם הספרים האחרונים (יהושע, שופטים, רות ואסתר) תורגמו על ידיו בצורה יותר חופשית ואלגורית. בוולגטה יש גם תעתיקים של מילים עבריות בכתב לטיני, שיכולות לסייע בהכרת אופן ההגייה של העברית בזמנו של הירונימוס. לפי עדותו, הוא רשם את התעתיק מפיהם של יהודים תושבי בית לחם. לא ברור אם ההבדלים בהגייה בין התעתיקים של הירונימוס ובין נוסח המסורה שבידינו מקורם בכך שהתעתיק שלו משקף הגייה עממית, או שיש בהם עדות לניב מקביל של העברית הקרוב ללשון חז"ל.
שמאל|ממוזער|250px|"הירונימוס בעבודה", פרסקו מעשה ידי דומניקו גירלנדיו, 1480
גרסת הירונימוס לבשורות התבססה על התרגומים הלטיניים הקיימים, עם תיקונים והתאמות על פי המקור היווני. הוא הצהיר על שמרנותו בכל הנוגע לעיסוק בטקסט הברית החדשה בלטינית שכבר היה בידי הכנסייה, ותיקן את הבשורות המצויות רק במקומות שסבר שהיו שגויים בבירור. המקור הלטיני שהשתמש בו, לדעת המבקרים, היה טקסט דומה לקודקס ורונסיס וקודקס קורביינסיס II , שניהם מטיפוס טקסט מערבי. יש ספק רב לגבי המקור היווני שלו, שבו השתמש לשכתוב במקרה הצורך, אך השערה נפוצה היא שמדובר בטקסט הדומה לקודקס סינאיטיקוס. הטקסט של מעשי השליחים, האיגרות וחזון יוחנן שהוכנס לבסוף לקודקסים הראשונים של הוולגטה, איננו מעשה ידיו של הירונימוס. מציטוטים בכתביו עולה שהשתמש בימיו בגרסאות שונות בבירור מהללו. ההשערה הרווחת במחקר היא שהתרגום או העריכה של ספרים אלו, נעשו בידי סופר שפעל ברומא בערך בזמנו של הירונימוס, בסוף המאה הרביעית. ייתכן שמדובר ברופינוס הסורי, מלומד חשוב הנזכר בכתובים כידידו של המתרגם העיקרי, אך אין לכך ראיה. האזכור הראשון לכרך יחיד בלטינית המכיל את כל ספרי הברית הישנה והחדשה, מצוי בכתבי קאסיודורוס מן המאה השישית.
התקבלותו של תרגום הירונימוס הייתה תהליך ארוך ורצוף מחלוקות, שהוא עצמו לא ראה את השלמתו בחייו. למרות שזכה לשבחים מכמה עמיתים ומן האפיפיור, עלה נגדו הקצף בשל שימושו בטקסט עברי עבור תרגום הברית הישנה, תוך הטלת ספק בתרגום השבעים המסורתי ששימש את הכנסייה מאז ומתמיד. במכתבו לאוגוסטינוס, הגן הירונימוס על החלטתו בנימוק שבחירתו משקפת את "האמת העברית" (hebraica veritas) של הכתובים, ביטוי ששימש במהלך ימי הביניים ככינוי נרדף לתרגומו בכלל. הוא נזקק לעברית לא רק בשל אמונתו בעליונות הטקסט בשפה, אלא גם משום שתרגום השבעים לא היה מסורת טקסטואלית אחידה, ולא ניתן היה לתעדף גרסאות שונות שלו בלי שימוש במקור חיצוני. הביקורת על הירונימוס לא הוגבלה לחוגי המלומדים. ב-403, בעת שתרגומו לספר יונה הוקרא בכנסייה באואי, הקהל הבחין שהתרגום החדש החליף את "דלעת" (cucurbita) המסורתי ב"קיסוס" (hedera) כביאור למילה "קיקיון". ופרצה מהומה אלימה. הראשונים להעניק מעמד לתרגום הירונימוס היו חוגי הפלגיאנים, שהוקעו כמינים. לקראת המאה השביעית, גרגוריוס הגדול ואחרים ציטטו מתוכו באותה מידה שציטטו מן התרגומים הישנים. רק במאה התשיעית, היקף האזכורים בכתובים מעיד שהוולגטה גברה, אם כי בשלב זה נוצרה ערבוביה רבה בינה לבין מתחריה, בשל אי-הקפדה מצד מעתיקים. המודעות להיקף ההשחתות הניעה עוד את קאסיודורוס ליזום מהדורה מתוקנת, בהסתמך על מספר כתבי-יד. תחת פטרונותו של קרל הגדול, ערך אב-המנזר אלקואין מהדורה מתוקנת מקיפה, תוך היעזרות גם בנוסח עברי של התנ"ך, והיא הושלמה ב-800. מהדורות נוספות מסוג זה נערכו במאות הבאות.
שמאל|ממוזער|250px|קטע מהבשורה על-פי יוחנן (פרקים ט"ז-י"ז) בקודקס סאנגלנסיס 1395, כתב-היד העתיק ביותר הקיים של הוולגטה שנוצר סביב 450.
חלוקת ספרי התנ"ך והברית החדשה לפרקים המוכרת כיום, נעשתה על-פי תרגום הוולגטה בשנת 1205, בידי ההגמון האנגלי סטיבן לנגטון. חלוקה זו עברה גם לתנ"ך העברי. בשנת 1516 יצא לאור בוונציה התנ"ך העברי בחלוקה לפרקים, כדוגמת הוולגטה.
במאה ה-11 רוכז על סמך הוולגטה אוסף הפרשנות הכנסייתי החשוב ביותר של ימי הביניים, הגלוסה אורדינריה, שכלל את פרשנות מאת אבות הכנסייה בשולי הדף, סביב הטקסט הלטיני.
ב-1546, במהלך ועידת טרנטו בה גובשה וניזומה הקונטרה-רפורמציה, הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה כתרגום וכנוסח המוסמך של כתבי הקודש. החלטה זו התקבלה בעקבות תרגום המקרא לגרמנית בידי מרטין לותר ב-1530, שהכנסייה דחתה כתרגום בלתי-מוסמך שהוכן על ידי כופר במטרה להציג פרשנות מעוותת של הכתובים (הממסד הקתולי לא התנגד עקרונית לתרגום ללשונות העממיות). כדי לעמוד בצו הוועידה, הוחלט על יצירת מהדורה מודפסת אחידה שתברור את הנוסח המדויק ביותר מבין שלל כתבי-היד. מפעל זה הושלם ב-1592 עם הדפסת "הוולגטה הסיקסטו-קלמנטינית" (על שם האפיפיורים סיקסטוס החמישי וקלמנס השמיני), לה ניתנה הסכמה אפיפיורית מיוחדת בבולה Cum Sacrorum. הגרסה נותרה בתור הביבליה הקתולית הרשמית עד פרסום "הוולגטה החדשה" ב-1979, לאחר ועידת הוותיקן השנייה. המהדורה החדשה אושררה ב-2001 כמסמך רשמי.
חלק מפרשני המקרא היהודים בימי הביניים הכירו את הוולגטה או קטעים ממנה, כך רשב"ם בפירושו לבראשית מט, י דוחה את גרסת הירונימוס לשילה - שילוח (כלומר, המשיח ישו המשולח).
מהדורה מדעית של הוולגטה יצאה בשני חלקים בשנת 1969 בשטוטגרט:R. Weber et All (eds.), Biblia Sacra Iuxta Vulgatam Versionem.
ראו גם
תרגומי המקרא ללטינית
חלוקת הפרקים בתנ"ך
מתרגמים עבריים
קישורים חיצוניים
Vulgatae Clementina
וולגטה באתר הוותיקן (מהדורת Nova Vulgata)
גרסה של הוולגטה בעלת אפשרויות חיפוש (מהדורת Clementine Vulgate)
הוולגטה - בוויקיטקסט בלטינית (מהדורת שטוטגרט)
הוולגטה באתר Perseus Collection
הערות שוליים
קטגוריה:מהדורות של התנ"ך
קטגוריה:ספרי המאה ה-5
קטגוריה:ספרות בשפה הלטינית
קטגוריה:תרגומי המקרא | 2024-08-13T12:34:16 |
תרגום השבעים | 250px|ממוזער|שמאל|תלמי השני מדבר עם חלק מהמלומדים שתרגמו את התנ"ך. ציור מעשה ידי ז'אן בטיסט דה שמפיין, משנת 1672, המוצג כיום בארמון ורסאי
שמאל|ממוזער|250px|קטע מפרק ב' במגילת אסתר, מתוך קודקס סינאיטיקוס, כתבי יד של תרגום השבעים מהמאה ה־4 לספירה
תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או ; בלטינית: Septuaginta או ; ידוע בעברית גם כיוסף ברסלבי, "בית מרזח", בית מקרא מ"ח עמ' 5) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו רק חמשת חומשי התורה על ידי יהודים, ובהמשך תורגמו שאר ספרי המקרא. בראשיתו נועד התרגום לשמש את היהודים דוברי היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. בהמשך, עם אימוצו של התרגום לחיק הנצרות, ננטש על ידי היהדות והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית, שבה הוגדר כברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. האוסף המלא של תרגום השבעים כולל כ־50 חיבורים אשר רבים מתוכם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי חז"ל. בין הטקסט שקיים בנוסח המסורה לבין הטקסט של תרגום השבעים יש לעיתים הבדלי נוסח, סגנון ומינוח, ולעיתים ישנם אף הבדלים בסדר העריכה של הפרקים בחיבור.
התרגום
תרגום השבעים הוא במקורו תרגום שנעשה על ידי יהודים של חמשת חומשי התורה, עבור יהודי אלכסנדריה, ששפתם באותם ימים הייתה יוונית והעיר הייתה תחת השלטון ההלניסטי של מצרים התלמיית. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור חיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסאות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים רבנים חכמי ישראל הסנהדרין שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, שמלך בין השנים 285–247 לפנה"ס) כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הסיפור, העניק המלך לשבעים ושניים הזקנים תנאי מחיה נוחים למלאכת התרגום, בהושיבו אותם באי פארוס וזימונם לארמון מדי בוקר. הסיפור באיגרת אריסטיאס אפוף כולו אווירה חגיגית, ויחסו כלפי עצם מעשה התרגום אוהד. סיפור התהוותו של התרגום, המתבסס על הספר החיצוני "איגרת אריסטיאס", מופיע גם בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שבו הוא אף מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום".
(של חמשת חומשי תורה) גם יוסף בן מתתיהו מביא את הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס", בחיבורו "קדמוניות היהודים".
בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי התרגום מוצג כעובדה מוגמרת, שהיחס אליה מורכבמצד אחד הלגיטימיות של מעשה התרגום מוצגת ככורח שלאחר מעשה - 'כשהתירו רבותינו יונית, לא התירו אלא בספר תורה, ומשם מעשה דתלמי המלך', אך מצד שני ר' חייא בר אבא מהלל את התרגום בכך שהוא מכנה אותו 'יפיותו של יפת', יפיותו של יפת תהא באהלי שם (תלמוד בבלי מגילה ט, ע"א-ע"ב).. הסיפור על מעשה התרגום מתואר כנס, שבו על אף שהשליט הושיב את הזקנים בחדרים שונים, תרגמו הזקנים באורח פלאי את נוסח התורה באופן זהה זה לזה. בנוסף, מסופר בתלמוד על 15 פרטים ששינו הזקנים בתרגום מטעמים שונים – אולם רק ארבעה מאותם שינויים מתוארים אכן קיימים בתרגום השבעים שבידינו. יש המשערים כי במשך השנים התגלו השינויים ומתרגמים מאוחרים תיקנו אותם תוך השוואה לנוסח העברי המקורי, אך בפועל, קיימים מאות הבדלים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה. גרסאות נוספות של רשימת השינויים, ללא האגדה על הפרדת החדרים, מופיעות באבות דרבי נתן ומכילתא דרבי ישמעאל. מוטיב הפרדת החדרים איננו מוכר ממקורות היסטוריים יהודיים כלל, אך מופיע במספר מקורות נוצריים, כגון כתביו של אירנאיוס מליון החל מהמאה השלישית, וכן בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), "על מידות ומשקלות" שם גם מזכיר תרגמו שלושים ושישה זוגות של מתרגמים בנפרד את כל ספרי המקרא, וכאשר השוו את תרגומיהם נתחוור להם שאלו הסכימו בכל פרט ופרט. דעה דומה נמצאת אצל הירונימוס ואצל קדמונים נוספים.
בהיסטוריוגרפיה היהודית נחשב התרגום כאירוע שלילי. במגילת תענית בתרא מצוין ח' בטבת כתענית צדיקים משום שבו הושלם תרגום התורה ליוונית ו"החושך בא לעולם שלשה ימים". עובדה זאת מצוינת גם בסליחות שהתחברו לעשרה בטבת.
התפשטות התרגום השפיעה גם בעולם ההלכה, עד כדי שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב את התנ"ך רק בעברית או ביוונית. רבי יוחנן מסביר שיסוד ההיתר בדרשת הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – יפיפותו של יפת (השפה היוונית) תשכון באהלי שם (עם ישראל).
מן נוסח תרגומי השבעים שבידינו נראה כי המקור העברי שהיה מונח לפני המתרגם (המצע (Vorlage)) היה שונה מנוסח המסורה; סוגיית היחס בין המקור העברי שעל פיו נערך התרגום ליוונית ובין נוסח המסורה, וזיקתם אל נוסח עברי קדמון, היא העניין המרכזי המעסיק את חוקרי המקרא בדיונם בתרגום השבעים. השינויים שחז"ל מונים במסכת מגילה כוללים י"ג שינויי מילים ששונים מן המסורה ובעקבות כך היו שחלקו על מהימנות תרגום השבעים שבפנינו.
מרבית השינויים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה הוא בעיקרו בעשרת הדורות מנח עד אברהם וגם מאדם עד נח – מרבית השינויים הם בכרונולוגיה כך שלמשל נוצר הבדל של 586 שנים בתקופה שבין אדם עד נח. ויוצא שמתושלח חי אחרי המבול ארבע עשרה שנה. כמו כן, קיים הבדל מצטבר של 650 בין נח לאברהם.
נוסח תרגום השבעים הועתק מכתב יד אחד למשנהו, ועוּבד פעמים רבות, וכבר במאות הראשונות לספירה היו קיימים מספר נוסחים שלו, שהעיקריים שבהם הם אלה של אוריגנס, טור 5 בהֶכְּספלה בארץ ישראל (מאמצע המאה ה־3 לספירה), של לוקיאנוס מאנטיוכיה שבסוריה ושל הֶסיכיוס במצרים כתב היד המקורי איננו בידינו ויש אומרים שנשרף בשרפה המפורסמת שגרמו לגיונות יוליוס קיסר ברדפם אחרי פומפיוס, כך מובא אצל פולטרכוסCaesar, lib 6, cap. 17, וגליוAullus Gellius Noctes atticae מוסיף שבאותה שרפה נשרפו יותר משבע מאות אלף ספרים וסווטוניוסGais Svetonius Tranquilus cap. 20.
כתבי היד השלמים הנודעים הם:
B – קודקס ותיקנוס – מהמאה ה־4. זהו כתב היד השלם הטוב ביותר של תרגום השבעים ונקי, יחסית, משיבושים מלבד מספר מועט של ספרים.
S – קודקס סינאיטיקוס – אף הוא מהמאה ה־4. הוא נמצא במנזר סנטה קתרינה בסיני. תרגום חלקי כי נשרף בידי הנזירים (שהשתמשו בו כחומר בעירה), ויש בו יותר עיבודים.
A – כתב יד אלכסנדרינוס , מהמאה ה־5. עבר שינויים ועיבודים כדי להתאימו לנוסח המסורה ויש בו השפעות של ההכספלה.
בסיום מעשה התרגום שהתקדם בעקבות ההליך הקאנוני של כתבי היד היהודיים הכיל תרגום השבעים את 24 ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו בעברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים שונה מאלה שבנוסח המסורה, וכן גם שמם של כמה מן הספרים. כך, למשל, ספר דברים נקרא בתרגום השבעים Δευτερονομιον – (שם שנתקבל גם בלטינית: Deuteronomium), שפירושו: החוק השני (או: המשני). שם זה מזכיר את הכינוי שניתן לספר דברים בידי חז"ל: "משנה תורה". שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות.
אופיו של התרגום
מחמת המעבר משפה שמית לשפה הודו־אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה. ככל הנראה עסקו במלאכה זאת מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כך ייתכן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים.
התרגום בספר אסתר מוסיף במספר מקומות את שם ה', אף על פי שבנוסח המסורה אינו מופיע כלל; מטרתו להוסיף למגילה אופי דתי.
בדרך כלל לא חששו המתרגמים מהאנשת האל (אנתרופומורפיזם), אולם במקרים קיצוניים גם הם הרחיקו הגשמה. כך הפסוק , מתורגם 'כבוד ה' יביט'; ו מתורגם "ויראו את המקום שם עמד אלהי ישראל".
בתרגום השבעים משולבים מדרשי חז"ל, ויש אף מדרשים המשולבים בו אשר אינם מצויים אצל חז"ל. גם התרגום לספר משלי כולו נושא אופי מדרשי.
במקומות אחדים מחליף המתרגם את שמות המקומות העתיקים בשמות בני זמנו, כך בתרגום הפסוק , "ארם" מתורגם 'סוריה' ו"פלשתים" 'יוונים'.
כאשר החלו לחקור את תרגום השבעים, היו בין החוקרים שהביעו הערכה יתרה למקור הטקסט (המצע) של תרגום השבעים, אשר שונה במידה ניכרת מזה של נוסח המסורה, עד כדי כך שחלק מהחוקרים ביטלו את חשיבותו של נוסח המסורה. ואולם כאשר התגלו מגילות מדבר יהודה הסתבר כי ישנם נוסחים נוספים על נוסח המסורה ואין אף נוסח שמתאים בדיוק לתרגום השבעים – ומכאן שהגם שהמצע של תרגום השבעים היה שונה מזה של המסורה, אין זה מכריע לטובתו ולעיתים שחזור הטקסט אינו אפשרי או שקשה לעמוד על מקור השינוי.
הבדל מעניין נוסף הקיים בין נוסח המסורה למקורו של תרגום השבעים נמצא בתרגום לפסוקים בבראשית: . האות מ"ם במילה "מאשר" צריכה פירוש (ועיין פירושו של אבן עזרא), מלבד העובדה שלשאר השבטים הפניה אינה כוללת אותיות השימוש. בתרגום השבעים לעומת זאת נכתב – כלומר, האות מ"ם שייכת למילה עקבם (כתיב חסר) ובנוסח המסורה היא עברה אל המילה הבאה.
תרגום השבעים מסייע במידה רבה לשחזר את מבנה ספר ירמיהו, משום שסדר הפרקים בו שונה וקצר בכשביעית מזה של נוסח המסורה. מגילת ירמיהו ממערה מס' 4 בקומראן דומה למדי למצע העברי של תרגום השבעים, ולכן הניחו החוקרים כי זאת היא הגרסה המקורית של ספר ירמיהו, שבשלב מאוחר יותר הורחבה לכדי הספר הקיים בנוסח המסורה.
סקירת העיבודים
ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה לתרגום השבעים הביאו לכך שמתרגמים עיבדו אותו כדי שיתאים לנוסח המסורה; המעבדים היהודים הידועים הם: קאיגה καιγε – תיאודוטיון ועקילס, ששמו להם למטרה את האחדת הנוסח והתאמת התרגום לנוסח המסורה שכבר התפשט אז, וברוח זאת יש להבין את הנאמר במסכת קידושין: . המעבדים הנוצריים הקדומים, ביססו את הגותם במידה רבה על תרגום השבעים; הידועים שבהם הם אוריגינס, סימכוס () ולוקיאנוס מאנטיוכיה. נמצאו גם עיבודים של תרגום השבעים במערות מדבר יהודה.
עקילס והמגילות מקומראן לא תרגמו את השם המפורש, אלא כתבוהו בעברית משום קדושתו. התרגום הקרוי קייגה־תיאודוטיון, שמחברו אנונימי וחי כנראה בסביבות 50 לספירה, נקרא כך משום שכל מילת 'גם' מתורגמת על ידו – καιγε, כלומר – 'לפחות' על פי הכלל הפרשני (שרבי עקיבא השתמש בו בתדירות גבוהה) שכל מילת 'גם' בתורה באה לרבות. תאודוטיון, שחי בסוף המאה ה־2 לספירה, התבסס על התרגום הקרוי 'קייגה תיאודוטיון', והעתיק ממנו מילים רבות שלא ידע לתרגמן, בצורת תעתיק יווני ללא תרגום.
עקילס הכין את העיבוד שלו לתרגום השבעים בסביבות שנת 125 לספירה, והחוקרים מזהים אותו עם אונקלוס שנזכר במסכת מגילה. אולם התרגום היווני של עקילס מדויק יותר מהתרגום הארמי של אונקלוס. עקילס היה, ככל הנראה, תלמידו של רבי עקיבא ולפי תורת רבו שדרש כל אות וכל תג בתורה, דאג עקילס לתרגם במדויק כל מילה וכל מרכיב במילה. לעיתים ניתן לראות בתרגומו מגמתיות להתרחק מהקשרים נוצריים, כגון במילה 'משיח', שבשונה מהתרגומים האחרים שתרגמו 'כריסטוס', הוא בחר תרגום אחר כדי להימנע מההקשר הנוצרי. ככל המשתמע מהתלמוד הירושלמי, עקילס הוא אונקלוס.
סימכוס (או סומכוס) חי בסוף המאה ה־2. לא ברורה השתייכותו הדתית וקיימות מספר השערות בדבר. לפי מקורות קדומים אחדים, שהתקבלו על־ידי מקורות מודרניים אחרים, הוא היה שומרוני שהתגייר ולאחר מכן התנצר, אך כפר גם ברבים מעיקרי האמונה הנוצרית; עיבודו פחות מדויק מזה של עקילס. אוריגינס, מאבות הכנסייה, שחי באמצע המאה ה־3, חיבר את ההכספלה – חיבור בעל 6 טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית, התעתיק היווני שלו וארבעה תרגומים יווניים, מתוכם אחד שמקורו לא ברור, עקילס, סימכוס וקייגה־תיאודוטיון. עיבוד נוסף הוא זה של הֶסיכיוס , שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה. מעבד אחר הוא לוקיאנוס מאנטיוכיה (מת ב־312), והוא מסתמך בדרך כלל על העיבוד של אוריגינס.
בנוסף לתרגום זה קיימים מספר רב של תרגומים ליוונית, חלקם ניתרגמו ישירות מהמקור העברי על מנת לשמר את נוסחו וחלקם הם עיבודים לתרגומים קיימים בשפה היוונית כאשר הנוסח העברי המקורי לא עמד למול עיני המתרגמים. הוצאה ביקורתית של תרגום השבעים יצאה על ידי מספר חוקרים בגטינגן.
סדר הספרים
(הספרים המסומנים ב־* הם ספרים חיצוניים)
שם ביווניתשם בעבריתפירוש השם היווניספרות החוק בראשית שמות ויקרא במדבר דבריםספרות היסטורית יהושע שופטים רות שמואל א'מלכים א' שמואל ב'מלכים ב' מלכים א'מלכים ג' מלכים ב'מלכים ד' דברי הימים א' דברי הימים ב' *עזרא החיצוני עזרא ונחמיה *ספר טוביה *ספר יהודית מגילת אסתר *ספר מקבים א *ספר מקבים ב *ספר מקבים גספרות החכמה תהילים *מזמור קנ"א *תפילת מנשה איוב משלי קהלת שיר השירים *חכמת שלמה *בן סירא *מזמורי שלמהנביאים תרי עשר הושע עמוס מיכה יואל עובדיה יונה נחום חבקוק צפניה חגי זכריה מלאכי ישעיהו ירמיהו *ספר ברוך איכה *איגרת ירמיהו יחזקאל דניאלנספח *ספר מקבים ד
ראו גם
ביקורת נוסח המקרא
וולגטה
תרגומי התנ"ך
מתרגמים עבריים
לקריאה נוספת
מהדורות בעברית
צבי קארל, תרגום השבעים לתורה, החברה לחקר המקרא בישראל בשיתוף עם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית, הוצאת קריית ספר, ירושלים תשל"ט.
חיים שלי, תרגום השבעים לנביאים ראשונים, תרגום לעברית של נוסח B [ותיקנוס], הוצאת שלי, תל אביב, 1983; בחסות החברה לחקר המקרא בישראל ובתמיכת קרן עמו"ס שליד נשיא המדינה.
משה צפור, תרגום השבעים לספר בראשית, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשס"ו 2005.
(תרגום לעברית של תרגום השבעים, בהשוואה לנוסח המסורה, עם שחזור המצע העברי המשוער, מבוא ואפארט ביקורתי; פרטי הספר באתר ההוצאה; תוכן עניינים, מבוא; הצגת קטע באתר "ספרים google")
תיאור ומחקר
עמנואל טוב (ערך), מחקרים על תרגום השבעים, האוניברסיטה העברית – הפקולטה למדעי הרוח – החוג למקרא, תשל"ג-1973.
עמנואל טוב, תרגומים יווניים, בתוך: תרגומי המקרא – פרקי מבוא, (עמ' 49–120) בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1984
יעל פיש, "תרגום השבעים", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, כרך א', עמ' 145–167.
דליה עמארה, תרגום השבעים לספר דניאל : התרגום, המצע והעריכה, (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע תשס"ו 2006.
Gilles Dorival, Marguerite Harl, Olivier Munnich, La Bible grecque des Septante; du judaïsme hellénistique au christianisme ancien, Éditions du Cerf, 1988. (368 עמודים)
קישורים חיצוניים
תרגום השבעים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
השוואת הטקסט של תרגום השבעים למקור העברי (עם תרגום לאנגלית)
השוואת נוסח בראשית בימינו לעומת נוסח תרגום השבעים, באתר דעת אמת
תרגום השבעים – אור או חושך?, באתר אוניברסיטת בר־אילן
תרגום השבעים – בין חושך לאור באתר "ארץ העברים"
פרופ' עמנואל טוב, The Septuagint Translation of the Hebrew Bible: Its Nature and Importance for Scholarship,
פרק 45 – דברי הימים: זאבי ערב – על תרגום השבעים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
Alexandru Mihăilă, (The Septuagint and the Masoretic Text in the Orthodox Church(es. דה גרויטר, 2018.
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרגומי המקרא
קטגוריה:ספרות בשפה היוונית
קטגוריה:נוסחי המקרא
קטגוריה:ספרי המאה ה-3 לפנה"ס
+
קטגוריה:אירועים בחודש טבת
קטגוריה:70 (מספר) | 2024-10-01T01:57:24 |
ספטואגינטה | REDIRECT תרגום השבעים | 2006-01-10T19:56:24 |
היארונימוס | REDIRECT הירונימוס | 2004-10-02T01:03:18 |
תרי"ג מצוות | 250px|ממוזער|מניין המצוות בהקדמה למשנה תורה
תרי"ג מצוות הן, על פי המסורת, 613 המצוות הכתובות בתורה (בגימטריה 613 = תרי"ג). הן מתחלקות לשתי קבוצות: רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה.
בספרי המקרא אין התייחסות למניין המצוות. בתלמוד נאמר לראשונה שקיימות 613 מצוות, אולם לא ניתן פירוט שלהן. הגאונים היו הראשונים שעסקו במניית תרי"ג המצוות לפרטיהן, ובעקבותיהם עסקו בכך גם הראשונים, אולם אין רשימה אחת מוסכמת של 613 המצוות.
בין הספרים הידועים העוסקים במניין המצוות: הלכות גדולות, ספר המצוות ומשנה תורה של הרמב"ם, השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, ספר מצוות גדול, וספר החינוך.
המקור למניין תרי"ג מצוות
לרעיון של תרי"ג מצוות אין מקור בדברי התנאים, והוא מופיע לראשונה בדרשתו של האמורא רבי שמלאי:
החל מתקופת הגאונים קיימות בידינו רשימות שונות של תרי"ג המצוות. הרשימה הראשונה נמצאת בהקדמה לספר הלכות גדולות (בה"ג), שנכתב בידי ר' שמעון קיירא. מניינים רבים של המצוות נכתבו בצורה פיוטית. הפיוטים על מניין המצוות מכונים "אזהרות". וחלקם נכתבו על ידי אישים מפורסמים כמו רס"ג, רבי שלמה אבן גבירול. כותבי רשימות אלה נקראים בספרות התורנים "מוני המצוות".
מוני המצוות קבעו כללים לפיהם יש לספור את הציווים המופיעים במקרא כדי להגיע למניין של תרי"ג: לעיתים מצווה אחת כוללת כמה חלקים ופרטים, לעיתים כמה פרטים שונים בקטגוריה מסוימת נספרים כמצוות נפרדות, ויש ציוויים אשר אינם נכללים במניין תרי"ג על אף שנאמרו במקרא. בין מוני המצוות לא הייתה הסכמה לגבי כללים אלה, ולכן אין רשימה אחת מוסכמת של 613 המצוות. בקביעת הכללים דנו בשאלות כגון:
פרשיות – לדוגמה, האם בגדי כהונה הם מצווה אחת או מספר מצוות?
קרבנות – האם יש למנות את סוגי הקרבנות או את מעשי ההקרבה?
מצוות שנאמרו לשעתן – כמו מצוות הקשורות למשכן או למן, האם הן נכללות במניין המצוות?
מצוות דרבנן – האם הן במניין המצוות?
מבחינתם של שומרי מצוות, קיימות כמה סיבות לצורך בידיעת מניין המצוות:
קיימים דינים מעשיים התלויים במניין המצוות. לדוגמה: עונש מלקות, למי שעבר על איסור תורה, וצריך לדעת על כמה אזהרות עבר כדי לקבוע בכמה מלקות הוא חייב.
יש בזה מצוות לימוד תורה.
ברבדי הדרש, הרמז והסוד שבתורה מייחסים חשיבות ומדייקים במספרים 613 ו-620 (613 בתוספת 7 מצוות שתיקנו חכמים) ונאמרו בהם דרשות, רמזים וסודות. דוגמאות:בתורת הקבלה, נאמר שהספירה הראשונה מעשר הספירות היא כתר ובגימטריה 620, רומזת למניין תרי"ג מצוות דאורייתא בצירוף שבע מצוות בני נח (620=7+613). לפי דעה זו, שבע מצוות בני נח אינן נכללות בתרי"ג המצוות, אך ישנם הסבורים כי שבע המצוות דרבנן הן שמשלימות למניין כתר.במקום אחר מוסבר ששמה של הגיורת רות הוא בגימטריה 606 כרמז לכך שקיימה את שבע מצוות בני נח אף לפני שהתגיירה, ומשנתגיירה נוספו לה רק 606 מצוות (סך הכל תרי"ג מצוות – 613=7+606). לפי דעה זו, שבע מצוות בני נח נמנות בתוך תרי"ג המצוות.
ביקורת על מניין המצוות
רבי אברהם אבן עזרא בספרו "יסוד מורא וסוד תורה" (השער השני) מתייחס לבלבול הקיים בתקופתו בעניין מניין המצוות, וכותב כך:
"... ראיתי כמה חכמים סופרים שש מאות ושלש עשרה מצוות על דרכים רבים; יש מהם שספר בשול גדי פעם אחת, ויש שספרו בשלש מצוות, כנגד שנכתב בתורה שלש פעמים, וחכמינו דרשום (=הסבר לכפילות), ורבות ככה. ויש מי שיספור הפרטים והכללים. ויש שסופרים פעם הפרטים לבדם ופעם הכללים לבדם. ויש שסופרים מצווה אחת שבאה בשתי לשונות והטעם (=הכוונה) אחד."
הוא ממשיך בהעלאת הבעייתיות העקרונית, לדעתו, במניית המצוות:
"ועל דרך מחקר האמת, אין קץ למספר המצוות, כאשר אמר המשורר (): 'לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד'. ואם נספור רק הכללים והעיקרים ומצווה שהיא עומדת לעד, אין המצוות עשירית משש מאות ושלוש עשרה".
כלומר דברי רבי שמלאי בעיניו הם דברי אגדה, שיש להם משמעות מסוימת, אך אינם מדויקים "על דרך מחקר האמת".
גם הרלב"ג סבור שהמספר לא מדויק, אולם לדעתו, המספר קרוב למספר המדויק:
"הנה התבאר לנו... היות באלו המספרים שזכר ר' שמלאי קצת קירוב (=מספר לא מדויק), לא חשש בו ר' שמלאי בזה הדרש... וזה, כי כמו שיוציאו בדרש פסוק אחד מכוונתו, להוציא ממנו מוסר טוב... כן הקל מעט זה החכם בזה המספר, להוציא ממנו אלו המוּסרים הנפלאים שיצאו מאלו המספרים, כאילו כל אבר ואבר מאברי האדם יאמר: עשה בי מצווה, וכל יום ויום מימות השנה השמשית אומר: אל תעבור בי עבירה". ובהיות העניין כן, הוא מבואר שאם היה מספר המצוות מסכים לזה המספר בקירוב – די בו להוציא ממנו זה המוסר, ולא יצטרך להסכים לו בלי פחת ובלי יתר".
הרשב"ץ, שבתחילת ספרו "זוהר הרקיע" כותב: "דבר מוסכם הוא בכל ישראל שמניין המצוות הוא תרי"ג, ולא נמצא בזה מחלוקת כלל", מעלה
טענה דומה בסוף ספרו:
"ושמא מה שהוסכם שמניין המצוות הם תרי"ג – שס"ה ורמ"ח, הוא לפי דעת ר' שמלאי, וכפי מה שפירש הוא המצוות, ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בעניין פסק הלכה, אבל נסמוך על סוגיית התלמוד. ומה שהזכירו בכל מקום זה המניין, הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאם – תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף המניין הוא הולך סביבו, והוא כאומרם בהרבה מקומות: הוי פורתא, ובפורתא לא דק (במעט לא דייק)."
ספרי המצוות
במהלך ההיסטוריה הרבנית נעשו מספר ניסיונות לכתוב ספר שימנה את תרי"ג המצוות. הניסיון הראשון הידוע לנו הוא מניין המצוות שבפתיחת ספר הלכות גדולות שנתחבר בתקופת הגאונים. אחד הדברים המייחדים מניין זה הוא שבה"ג מונה גם מצוות דרבנן במניין המצוות. מניין זה נעשה מאוד פופולרי בתפוצות ישראל במאות השנים שלאחריו, במיוחד בספרד.
מניין המצוות לפי הרמב"ם
בהקדמתו לספר המצוות מתאר הרמב"ם את נסיבות כתיבת ספר המצוות. בעבודתו על כתיבת ספרו "משנה תורה", הוא התכוון להכין רשימה של כל המצוות, ולכותבה בפתיחת הספר, כדי לוודא שהוא לא שוכח לכתוב על אף מצווה. אולם, הוא היה בדעה שאין שיטתיות במניינים הקיימים בתקופתו, שהתבססו על בה"ג. לדעתו ניתן למנות את המצוות, אלא שבתפיסה המקובלת בזמנו קיימות טעויות חמורות, ולכן הוא כותב שכאשר הוא התכוון להתחיל לכתוב את הרשימה של המצוות:
"תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא: שמניין המצוות כבר דימו בו עניינים שלא אוכל לתאר עצם זכותם (בתרגום אבן תיבון: גודל גנותם)... וה' יתעלה יודע ועד, כי ככל שהרהרתי על דמיונותיהם במה שמנו – שהם מונים מה שנראה [אפילו] בעיון ראשון שאין למנותו, ושנמשכו זה אחר זה בעניין זה בלי התבוננות – גדל בעיני אסוננו ונתאמת הכרח איומו ית' עלינו: "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר יתנו אתו אל יודע הספר לאמר: קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא" (ישעיה כט, יא)".
הרמב"ם התקיף קשות את מניינו של בה"ג ותפוצתו הרבה: "וכן כל פעם ששמעתי את ה"אזהרות" רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים, לא רבנים, ואת הראוי להם מצד אמנותם, היינו: מתק הדיבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות – אבל בתוכן השיר נמשכו אחר בעל הלכות גדולות וזולתו מן הרבנים האחרונים".
הייחודיות של מניינו של הרמב"ם היא בכך שבפתיחת הספר הוא ניסח את ה"שורשים", כלומר העקרונות המתודולוגיים שהנחו אותו בקביעת רשימת המצוות. בכך הוא בין מוני המצוות היחידים שהסבירו בפרטות מדוע מנו מצווה זו ולא אחרת.
ברבות השנים הפך המניין של הרמב"ם למניין המצוות הנפוץ ומספר ספרים שנכתבו מאוחר יותר מבוססים על המניין של הרמב"ם, כמו למשל ספר החינוך.
השגות על הרמב"ם
הראב"ד שכתב השגות למשנה תורה של הרמב"ם, כתב מספר השגות גם על 'מניין המצוות הקצר' שנכתב בעברית בתחילת ספר משנה תורה.
בעקבות הביקורת הנוקבת של הרמב"ם על מניין הגאונים, ובראשם בה"ג, קם הרמב"ן לגונן על הבה"ג, ובלשונו: "ללמד זכות על הראשונים, ולפרש דברי הגאונים", וכתב ספר "השגות", על ספר המצוות של הרמב"ם. אמנם, בסיום ההקדמה שלו הוא כותב: "עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד... לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, אבחר דרכם, ואדע ערכם, אך כאשר לא יכילו רעיוני, אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני". וכך הוא אכן עושה, הוא מתאמץ לפרש את דעת הבה"ג, אך לא תמיד מסכים איתו. בסופן של דבר מתוך השגות הרמב"ן עולה מניין חדש של מצוות, שאינו זהה למניינו של בה"ג וגם לא לזה של הרמב"ם.
ר' דניאל הבבלי, תלמידו של ר' שמואל בן עלי ראש ישיבת בגדד, כתב השגות על "משנה תורה" ועל "ספר המצוות", ושלחן לר' אברהם בנו של הרמב"ם, שהשיב על השגותיו, ונדפסו בספר "ברכת אברהם".
יישוב שיטת הרמב"ם
בשלב מסוים, התהפכו היוצרות, ונכתבה ספרות שלמה של פירושים שמטרתם ליישב את מניין הרמב"ם מהשגות הרמב"ן. הראשון שכתב ספר ליישב את הרמב"ם הוא רבי יצחק די ליאון בעל ה"מגילת אסתר". אמנם בשונה מהרמב"ן, הוא טוען שמכיוון שחילוקי הדעות של הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות נסובים אודות הנחות יסוד בלימוד התלמוד, הוא החליט לרדת לשורש הדברים ולראות מי צודק, ומצא שבכל המקרים הרמב"ם צדק. אחריו נכתבו ספרים נוספים ליישב את דעת הרמב"ם, כמו 'לב שמח' של הרב אברהם אליגירי, ו'קנאת סופרים' של הרב חנניה קזיס.
ספרי מצוות נוספים
נכתבו גם ספרי מצוות נוספים כמו ספר מצוות גדול שנכתב על ידי רבי משה מקוצי, ספר מצוות קטן בידי רבי יצחק מקורביל, ספר חרדים בידי רבי אלעזר אזכרי ועוד. בתקופת האחרונים נכתבו חיבורים המשווים בין ספרי המצוות השונים, כמו "דרך מצוותיך" של הרב יהודה רוזאניס המשווה בין מנייני הרמב"ם, הרמב"ן והסמ"ג ומסביר את יסודות מחלוקתם.
ספר החינוך, ההולך בעקבות מניין הרמב"ם, סדר את המצוות השונות לפי סדר הופעתם בתורה, והוסיף לכל מצווה ביאורים מחשבתיים והלכתיים.
אזהרות
החל מתקופת הגאונים ידוע מנהג לומר בחג השבועות פיוט הכולל את מניין תרי"ג המצוות. במאה התשיעית הם כבר נחשבו מנהג מקובל ומושרש. במקור נאמרו פיוטים כאלה בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, ובהמשך העבירום בחלק מהקהילות למקומות אחרים בתפילה.
הפיוט הקדום ביותר הידוע לנו בסוג זה הוא "אתה הנחלת" המופיע כיום בנוסח אשכנז, שנתחבר בתחילת תקופת הגאונים בבבל, וקדם אפילו למניינו של בה"ג. פיוט זה אינו משעבד את עצמו דווקא למניין תרי"ג ומונה את המצוות בצורה חופשית. רס"ג מתח ביקורת על "אתה הנחלת" בשל חסרונן של מצוות רבות, כתב כמה פיוטי אזהרות משלו שיוכלו להחליף את "אתה הנחלת" הקדום. בפיוטים אלו רס"ג כבר מתבסס על מניינו של בה"ג לתרי"ג המצוות. גם פייטנים רבים אחריו שכתבו אזהרות התבססו על מניין בה"ג, והידוע שבהם הוא רבי שלמה אבן גבירול. כאמור, הרמב"ם שדעתו לא הייתה נוחה ממניין בה"ג, התנגד לאמירת אזהרות אלה, אך לא מתח ביקורת על הפייטנים בטענה שהם "פייטנים, לא רבנים", ולפיכך מניין המצוות אינו תחום התמחותם. בניגוד לשיטת הרמב"ם, רבים ראו בפיוטי האזהרות חיבור בעל משקל הלכתי. למשל, הרשב"ץ כתב פירוש בשם "זוהר הרקיע" על האזהרות של אבן גבירול, ובו הוא מתמודד עם טענות הרמב"ם והרמב"ן, ומנסה אף להסיק מן הפיוט מהי דעתו של אבן גבירול במחלוקת. הרב ירוחם פישל פערלא כתב חיבור ארוך על אחד מפיוטי האזהרות של רס"ג, בו הוא דן בדעת רס"ג בשאלות שונות הקשורות במצוות, על סמך מילים בודדות בהן רס"ג השתמש בפיוטו.
ראו גם
מניין המצוות על פי ספר החינוך
מניין המצוות על פי הרמב"ם
מניין המצוות על פי הרמב"ן
קישורים חיצוניים
מאגר מוני המצוות באתר על-התורה
תרי"ג מצוות על פי סדר החומש באתר פרשת יהדות
ספר המצוות להרמב"ם
האתר למקוריות במצוות – רשימת המצוות לפי ספר החינוך ולפי הרמב"ם, וכן מחולקות המצוות לסיווגים שונים בתחתית העמוד.
הרב ברוך ברנר דעות שונות במניין המצוות, באתר "דעת"
מדוע תרי"ג מצוות? – פורום "עצור כאן חושבים"
הערות שוליים
* | 2024-09-17T08:27:55 |
תריג מצוות | REDIRECT תרי"ג מצוות | 2004-10-02T01:44:31 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.