title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ין | REDIRECT ין יפני | 2004-09-25T08:59:32 |
חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה | שמאל|ממוזער|250px|חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה
חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה (6 בינואר 1766 – 20 בספטמבר 1840) היה פוליטיקאי ועורך דין פרגוואי ומנהיגה הראשון של פרגוואי העצמאית.
ביוגרפיה
פרנסיה נולד למשפחה דתית. אביו היה חוואי ברזילאי אשר גידל טבק. מוצאו של אביו היה מעורב, ופרנסיה נראה מבחינה חיצונית כמולאט. פרנסיה קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה, באוניברסיטת מונסרט בקורדובה. הוא נועד להיות כומר, אך מעולם לא נכנס לשורות הכמורה. ב-1790 קיבל משרת מרצה לתאולוגיה באוניברסיטה באסונסיון, ובמקביל למד משפטים. כעורך דין ייצג נאמנה את המעמדות החלשים בחברה - העניים והחוואים הפשוטים. ב-1809 מונה לראש המועצה (Cabildo) מטעם השלטון הקולוניאלי הספרדי באסונסיון. זהו התפקיד הגבוה ביותר שיכול היה לשאוף אליו בשל מוצאו המעורב.
ב-14 במאי 1811 הכריז העם הפרגוואי על עצמאות משלטון ספרד, ופרנסיה הצטרף לחונטה השלטת. הכוח האמיתי היה בידי הצבא, אך כשרונותיו של פרנסיה משכו את תשומת לבו של העם. באוקטובר 1811 היה פרנסיה הכוח המניע מאחורי הברית עם שליטי ארגנטינה. ארגנטינה הכירה בעצמאות פרגוואי וכרתה עמה ברית צבאית. היה זה הישג מדיני מן המעלה הראשונה, והוא יוחס לחכמתו וניסיונו הבינלאומי של פרנסיה.
לאחר כריתת הברית, בשל אי שביעות רצונו מן התפקיד שמילא הצבא בשלטון בפרגוואי, פרש פרנסיה לבקתה בכפר קטן ליד אסונסיון. משם המשיך לפעול כנגד החונטה השלטת. בה בעת, הבינה ארגנטינה כי רומתה בברית של 1811, ושלחה נציגים על מנת לפתוח מחדש את השיחות. בנובמבר 1812 קראה החונטה לפרנסיה לחזור על מנת לנהל את השיחות עם ארגנטינה, אשר עתה הביעה את רצונה באיחוד עם פרגוואי, שמשמעותו המעשית הייתה סיפוחה של פרגוואי הקטנה לארגנטינה הגדולה. פרנסיה היה עתה הדמות החזקה בממשל בפרגוואי. כאשר הגיע השליח הארגנטיני, הררה, לפרגוואי במאי 1813 נאמר לו שהוא צריך לחכות לישיבה של הקונגרס של פרגוואי שתתקיים בספטמבר. הקונגרס, שהתכנס ב-30 בספטמבר 1813 כלל למעלה מאלף נציגים. לראשונה, לכל אזרח פרגוואי זכר ובוגר הייתה זכות בחירה לקונגרס. הקונגרס דחה את הצעותיו של הררה לאיחוד עם ארגנטינה, ובמקום זאת הכריז באופן סופי על "הרפובליקה של פרגוואי", ומינה את פרנסיה ל"קונסול ראשון", בנוסח שנלמד היטב מממשלו של נפוליאון מעבר לים. כוחו של פרנסיה לא הסתמך מעתה על האליטה הצבאית, כי אם על תמיכתם הישירה של המוני העם.
פרנסיה היה בקיא בכתבי הפילוסופים הצרפתים של תקופתו, והתיימר לבסס את שלטונו על האמנה החברתית בנוסח ז'אן-ז'אק רוסו ועל מורשת המהפכה הצרפתית. בפועל דמה יותר לרובספייר ולנפוליאון. שלטונו היה דיקטטורי, והוא כינה עצמו "קאודיו" תואר שמתאר מנהיגים סמכותניים.
פרנסיה פגע במערכת החינוך הגבוה, אך הרחיב את מערכת בתי הספר. הוא ביטל את העיתונות, הדואר, העבדות (והיה הראשון ביבשת דרום אמריקה שעשה כן), וייסד משטרה חשאית.
פרנסיה חי באורח חיים ספרטני וציפה כי אחרים יעשו כן אף הם. הוא החזיר את משכורתו לאוצר המדינה, וסגר את גבולות המדינה, במטרה למנוע חוב לאומי, אך גם למנוע השפעות זרות.
פרנסיה הלאים את רכושה של הכנסייה הקתולית וייסד בעזרת רכוש זה חוות חקלאיות קולקטיביות, אשר היו להצלחה. הוא הכריז על עצמו כראש הכנסייה בפרגוואי, ובתגובה הכריז האפיפיור על נידויו מן הכנסייה.
כראש הכנסייה החליט פרנסיה כי הוא אישית ינהל את כל טקסי הנישואין במדינה, והטיל מיסוי כבד והגבלות מרובות על הנישואין. בין היתר אסר על המעמד הגבוה מן המוצא הספרדי הטהור להתחתן בינם ובין עצמם. חייו הפרטיים של פרנסיה היו בודדים, ולא היו לו קשרים בין אישיים רבים, על אף שידוע כי הייתה לו בת.
לאחר מותו בשנת 1840 השלטון עבר לאחיינו קרלוס אנטוניו לופס.
כיום יש הרואים בפרנסיה את האחראי לבנייתה של פרגוואי חזקה ועצמאית מבחינה מדינית וכלכלית, ולכך שכוחן של האליטות הישנות מן המוצא הספרדי דעך, דבר שאיפשר את איחודה של פרגוואי לידי ישות מדינית אחת. יש הרואים בו דיקטטור אכזר ובעל מוזרויות, אב טיפוס לדיקטטורים מסוגו בכל אמריקה הלטינית. פרנסיה הוא גיבורו של הרומן מאת אחד מגדולי סופרי פרגוואי, אוגוסטו רואה בסטוס, "Yo, el Supremo" (אני, העליון), אשר יצא לאור בפרגוואי בשנת 1974. הדים לחייו של פרנסיה ניתן לגלות גם ביצירתו של גבריאל גארסיה מארקס "סתיו של פטריארך". מוזיאון לזכרו של פרנסיה הוקם בעיירת הולדתו יגוארון.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים פרגוואים
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה הלאומית של קורדובה
קטגוריה:ילידי 1766
קטגוריה:נפטרים ב-1840 | 2024-09-12T06:46:03 |
ויליאם ג'ויס | ויליאם ג'ויס (באנגלית: William Joyce, נודע כ"לורד הוֹ הוֹ"; 24 באפריל 1906 – 3 בינואר 1946) היה פשיסט ובוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.
קורות חייו
נעוריו ותחילת דרכו
ויליאם ג'ויס נולד בברוקלין שבניו יורק בשנת 1906 לאם אנגלייה ולאב אירי קתולי, שהתאזרח בארצות הברית. משפחתו עקרה לעיר גולוויי שבאירלנד בשנת 1909. שם למד ג'ויס בשנים 1915-1921 בבית ספר תיכון של מסדר הישועים. אביו של ג'ויס והוא עצמו, להבדיל מרוב האירים הקתולים שתמכו במאבק האירי לעצמאות, היו פעילים פוליטית וסייעו למיליצית ה"בלאק אנד טאנס", שלחמה לדיכוי המרי האירי. ג'ויס טען מאוחר יותר שבעקבות פעילותו זו נרדף על ידי הצבא האירי הרפובליקני, שאף ניסה להתנקש בחייו. עקב כך הוא עזב את אירלנד ב-1921 ועבר לאנגליה. הוא התגייס באותה השנה לחיל הרגלים של הצבא הבריטי, אך הודח מן השירות מכיוון ששיקר לגבי גילו. שנתיים לאחר מכן עברה גם משפחתו לאנגליה.
ג'ויס למד בקולג' בירקבק וקיבל תואר ראשון בספרות אנגלית בהצטיינות. באותה עת החל לגלות עניין בפשיזם והצטרף לתנועת "הפשיסטים הבריטיים" (BF) בשנת 1923. לימים נודע כי בתקופה זו שימש כמודיע של שרות הריגול הנגדי הבריטי, ה-MI5, בספקו מידע על המפלגה הקומוניסטית הבריטית ועל ארגוני שמאל.
בשנת 1924, בעת שעבד במפגש של המפלגה השמרנית הבריטית, הותקף בתער ונפצע בפניו. התקיפה הותירה צלקת עמוקה בלחיו הימנית. הוא טען שתוקפיו היו "קומוניסטים יהודים". בשנת 1925 הצטרף ג'ויס למפלגה השמרנית.
תועמלן המפלגה הפשיסטית
בשנת 1932 הצטרף לאיגוד הפשיסטים הבריטי (BUF) בהנהגתו של אוסוואלד מוסלי ושימש כדובר התנועה. ג'ויס היה נואם כריזמטי וניחן בכישרון רטורי לא מבוטל. בפעילותו בתנועה הוא נודע בשנאתו היוקדת ליהודים ולקומוניסטים. הוא האשים את היהודים בין השאר בכישלונו להשלים את לימודי התואר השני. בנוסף לרטוריקה האגרסיבית שלו, הוא נחשב גם כפעיל מיליטנטי שמוכן לנקוט באלימות פיזית נגד יריביו הפוליטיים. בזכות יכולותיו התמנה ב-1934 לסגנו של מוסלי והפך לאחראי על התעמולה. באחד הכינוסים של התנועה התעמתו כ-500 פעילים אנטי-פשיסטים עם חברי התנועה. האירוע הסתיים בפצועים רבים ועורר תגובות נזעמות בכלי התקשורת. לאחר העימות החל ג'ויס בשינוי מדיניות המפלגה מרווחה כלכלית לאנטישמיות. ב-1936 יזם ג'ויס את הוספת התואר "נציונל-סוציאליסטים" לשם המפלגה. ב-1937 הוא התמודד בבחירות למועצת מחוז לונדון, אולם זמן קצר לאחר הבחירות קיצץ מוסלי את מספר חברי ההנהגה וג'ויס פוטר ממשרתו. כפי הנראה, פיטוריו באו על רקע שינוי מדיניות המפלגה מאנטישמיות לפציפיזם, וניסיון להימנע מעימות צבאי עם גרמניה. עקב פיטוריו פרש ג'ויס מהמפלגה והקים באותה שנה את "הליגה הנציונל-סוציאליסטית" , מפלגה פרו-נאצית שרעיונותיה היו דומים לאלו של המפלגה הנאצית בגרמניה.
בסוף אוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היה ברור לג'ויס כי עומדת לפרוץ מלחמה, והגיע לידיו מידע שהוא עתיד להיעצר. על כן הוא השיג במרמה דרכון בריטי (הוא לא היה נתין בריטי, ולכן לא היה זכאי לדרכון בריטי) ועזב את בריטניה יחד עם אשתו השנייה מרגרט.
בשירות גרמניה הנאצית
ג'ויס הגיע לברלין שבגרמניה וב-1940 קיבל אזרחות גרמנית. בתחילה הוא לא מצא עבודה, אולם בזכות חברת המפלגה הפשיסטית הבריטית שפגש בברלין הגיע למבחן בד ברדיו הגרמני. הוא התקבל לעבודה כשדרן בתוכנית "גרמניה על הקו" (Germany Calling), שהייתה חלק משידורי התעמולה של הרדיו בשפה האנגלית. ג'ויס נודע בכינוי "לורד הוֹ הוֹ" אף על פי שבמקור נטבע הכינוי על ידי מבקר הרדיו של העיתון "דיילי אקספרס" לאדם אחר, ששימש באותו תפקיד. בשנת 1940, נוסדה ביוזמת העיתון דיילי מירור אגודה בשם "בריטים נאמנים נגד האו האו" שקראה שלא להאזין לשידוריו.
שידוריו זכו להאזנה מרובה בציבור האזרחי הבריטי ובקרב הצבא הבריטי וכוחות בני בריתו מן הדומיניונים, בגלל עומק המידע על בריטניה ועל אורח החיים הבריטי שהפגין בהם, וכן בשל צורת ההגשה והסגנון ששיוו להם אותנטיות בריטית, עד שהתעורר חשש שיש לו רשת של מודיעים בבריטניה.
ג'ויס שידר במשך כל שנות המלחמה. בתחילה מברלין, לאחר מכן, בעקבות הפצצות בעלות הברית, מלוקסמבורג, ולבסוף מן העיירה אפן הסמוכה להמבורג.
מעבר לתפקידו כשדרן הפיץ ג'ויס תעמולה בקרב שבויי מלחמה בריטים וניסה לשכנעם להצטרף ליחידת המתנדבים הבריטית "החיל הבריטי החופשי", שפעל במסגרת הוואפן אס אס. בנוסף כתב את הספר "דמדומים מעל אנגליה" (Twilight over England), בו השווה את מצבה העגום של "בריטניה היהודית-קפיטליסטית" ל"נפלאותיה של גרמניה הנאצית". הספר הופץ על ידי משרד התעמולה הנאצי. בשנים 1941-1942 הובא ג'ויס על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך להרצות בפני אנשי אס אס באוניברסיטת ברלין.
על שידורי התעמולה שלו העניק לו היטלר את אות ההוקרה "צלב ההוקרה ללוחם" (Kriegsverdienstkreuz) בדרגה ראשונה ושנייה. את שידורו האחרון הקליט ב-30 באפריל 1945 (קיימות עדויות סותרות אם ההקלטה אכן שודרה). בשידור זה הוא נשמע שיכור, הוא נזף בבריטניה שגרמה להרס בלתי מידתי של גרמניה, התריע מפני הסכנה הנשקפת מברית המועצות, וסיים ב"הייל היטלר ולהתראות". יום לאחר מכן כבשו הבריטים את תחנת השידור של המבורג.
הוא היה בקשר עם אנה וולקובה, שבהמשך הואשמה בריגול לטובת גרמניה.
העמדתו לדין וסופו
לאחר כניעת גרמניה נתפס ג'ויס בעיר פלנסבורג שבגבול דנמרק, ולאחר שקבוצת חיילים של המודיעין הבריטי תחקרה אותו באנגלית ובצרפתית התגלתה זהותו. במהלך תפיסתו הוא נורה על ידי החיילים ונפצע. החיילים העבירו אותו לידי המשטרה הצבאית, שהטיסה אותו לבריטניה, שם הועמד לדין בשלושה סעיפי אישום: שניים בגין בגידה במלך, כשהבגידה התבטאה בקריאתו בשידורי הרדיו לחיילי המלך לבגוד במלך, וסעיף אחד בגין חבירה לאויב בעצם התאזרחותו בגרמניה (מדינת אויב). הוא הועמד לדין בפני ה"אולד ביילי" (היכל המשפט הפלילי הבריטי, בלונדון) ב-17 בספטמבר 1945.
בבריטניה התעוררה בעיה משפטית מעניינת: האם בהיותו של ג'ויס אזרח ארצות הברית שמעולם לא היה נתין בריטי, ניתן בכלל להעמידו לדין באשמת בגידה בבריטניה. טענתו העיקרית של ג'ויס הייתה שמאחר שמעולם לא היה נתין בריטי, אין עליו חובה להיות נאמן למלך בריטניה, וממילא אינו יכול "לבגוד" בו, שהרי היסוד לבגידה הוא הפרת חובת האמונים של הנתין לריבון.
לבסוף העלה התובע הכללי את הטיעון כי למרות שקיבל דרכון שלא כדין עדיין זכה ג'ויס בהגנה דיפלומטית של בריטניה בגרמניה ולכן ניתן להעמידו לדין על מעשיו בשנים 1939 ו-1940, בטרם פקע דרכונו הבריטי. נפסק באופן תקדימי כי עצם העובדה שג'ויס החזיק בדרכון בריטי מטילה עליו חובת אמונים למלך בריטניה - הגם שלא היה נתין בריטי. חובה זו פוקעת, כמובן, ביום פקיעת הדרכון. ג'ויס זוכה אפוא משני סעיפי אישום (כל השידורים ששידר לאחר פקיעת הדרכון הבריטי וחבירה למדינת אויב). ההחלטה לא הייתה בעזרו, מכיוון שהוא הורשע בבגידה בגין השידורים ששידר לפני פקיעת הדרכון. לפי החוק בבריטניה (חוק הבגידה משנת 1351) העונש על בגידה הוא עונש מוות כעונש מחייב.
ג'ויס ערער על ההרשעה, אך בית המשפט לערעורים ובית הלורדים דחו את הערעור, וג'ויס הוצא להורג בתלייה בכלא וונדסוורת' (Wandsworth) אשר בלונדון, ב-3 בינואר 1946, כשהוא בן 39. כפי שהיה נהוג כלפי פושעים שהוצאו להורג, נקבר ג'ויס בקבר לא מסומן בחצר הכלא. לפני הוצאתו להורג לא הביע חרטה על מעשיו. דבריו האחרונים היו: "במותי כמו בחיי אני בז ליהודים שגרמו למלחמה הנוכחית ואני בז לכוחות האופל אותם הם מייצגים. אני מזהיר את העם הבריטי מהאימפריאליזם הדורסני של ברית המועצות. אני תקווה שבריטניה תחזור לגדולתה... אני גאה למות עבור האידיאלים שלי ומצר על כל בניה של בריטניה שמתו בלא לדעת בעבור מה."
בשנת 1976 הועברו שרידי גופתו לקבורה במחוז גולוויי שבאירלנד, שם נקבר מחדש בטקס קתולי.
ב-1961 כתב קורט וונגוט את הרומן "אמא לילה". דמות הגיבור בספר, "הווארד ד. קמפבל הבן", התבססה על דמותו של ויליאם ג'ויס. דמות זו הופיעה גם בספר "בית מטבחיים חמש", ספר נוסף שכתב וונגוט.
לקריאה נוספת
ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
קישורים חיצוניים
"פאשיזם ויהדות", מאמר של ג'ויס משנת 1933,
הקלטות משידוריו של ג'ויס ותמונות,
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:בריטים משתפי פעולה עם הנאצים
קטגוריה:משתפי פעולה עם הנאצים שהוצאו להורג
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בבריטניה ואירלנד
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שדרני תעמולה
קטגוריה:פעילי איגוד הפשיסטים הבריטי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1906
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1946 | 2024-06-16T06:25:02 |
טום רובינסון | תומאס ג'יילס רובינסון (באנגלית: Tom Robinson; נולד ב-1 ביוני 1950) הוא מוזיקאי בריטי, שהתפרסם בשנת 1978, בעיקר בשל הסינגל יוצא הדופן לאותה תקופה "Glad to be Gay".
ביוגרפיה
טום רובינסון נולד בקיימברידג'. את ההופעות המוזיקליות הראשונות שלו עשה כנער מקהלה בכנסייה. בגיל 16 מצא את עצמו לאימתו מאוהב בנער בן גילו. ההומוסקסואליות הייתה אסורה באותה תקופה בבריטניה, וטום ניסה להתאבד. זאת הייתה נקודת השפל בחייו, אך גם האירוע המשמעותי ביותר שעיצב את כל דרכו בהמשך. חלק ניכר מפועלו ומהקריירה שלו הוקדש למניעת מקרי התאבדות נוספים על רקע דומה. כיום הוא נשוי לאישה ואב לבן ובת.
בקהילה הטיפולית פינצ'דן מנור שנשלח אליה לאחר ניסיון ההתאבדות, הקים את להקתו הראשונה, Café Society, טריו אקוסטי ששר שירים בסגנון שנות השבעים. ריי דייוויס מלהקת הקינקס התרשם והפיק ללהקה אלבום שמכר 600 עותקים בלבד. כיום הם נחשבים לנדירים למדי. Café Society התפרקה וטום, שגילה את לונדון, את סצנת הפאנק מחד ואת סצנת ההומוסקסואלים מאידך, הקים את להקתו הידועה ביותר, טום רובינסון בנד (TRB), שהשתלבה במועדונים של לונדון לצד להקות כמו הסקס פיסטולס. הלהיט הראשון של TRB שהגיע לרשימת 20 הראשונים במצעד הבריטי היה "2-4-6-8 Motorway", המנון פאנק משנת 1977. האלבום הראשון של הלהקה הגיע למעמד של אלבום זהב - הצלחה שהלהקה לא הצליחה לשחזר מאז.
בתחילת שנות השמונים הקים את להקת Sector 27, שהקליטה עם המפיק סטיב לילווייט והופיעה במדיסון סקוור גארדן עם להקת פוליס.
ב-1983 פתח בקריירת סולו, והגיע למספר להיטים בצמרת המצעד הבריטי, ביניהם "War Baby". באותה תקופה התחיל גם בקריירה נוספת כשדר בבי.בי.סי - רדיו 1, רדיו 4 ומאז 2002 הוא אחד השדרים המובילים בתחנת המוזיקה החדשה, רדיו 6, עם תוכנית מוערכת, שבה מתארחים מוזיקאים חדשים וותיקים.
באוקטובר 2015 הוציא לאור בעזרת מימון המונים את האלבום "Only the Now". בהקלטת האלבום שיתפו פעולה בין השאר הזמר בילי בראג והשחקן איאן מקלן. האלבום לווה במסע הופעות.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
שנהאלבום1978Power Tn The Darkness
EMC3226 EMI Records1979TRB TWO
EMC3296 EMI Records1980SECTOR 27
Fontana B00004SEM81982Cabaret 79North By Northwest1984War Baby: Hope & Glory1986Still Loving You1990Blood Brother1992 Living In A Boom Time
COOK CDO521994Love Over Rage1996Having It Both Ways2001Faith Folk & AnarchySmelling Dogs
CCCDV82015 Only The Now
CNRCD1 Castaway Northwest
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה בריטים
קטגוריה:להט"בים בריטים
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בבריטניה
קטגוריה:ערכים בלי תמונה
קטגוריה:אישים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1950 | 2023-09-29T18:13:17 |
יוזף פילסודסקי | יוּזֶף קְלֶמֶנְס פִּילְסוּדְסְקִי (פולנית: Józef Klemens Piłsudski 5 בדצמבר 1867 – 12 במאי 1935) היה מהפכן ומדינאי פולני, מנהיג האומה הפולנית בחידוש עצמאותה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מפקד צבאה במלחמה נגד הסובייטים, ומנהיג הרפובליקה הפולנית השנייה, בין השנים 1926 עד מותו ב־1935.
תקופת ילדותו ונעוריו
שמאל|ממוזער|150px|פילסודסקי כתלמיד בית ספר
פילסודסקי נולד בכפר זוּווֹבוֹ (Zułowo), בפלך וילנה של האימפריה הרוסית (כיום בליטא), למשפחה פולנית מן השלאכטה (מעמד האצולה הזעירה), שירדה מנכסיה. אירועי המרד הפולני נגד השלטון הרוסי בשנת 1863, אשר דוכאו ביד חזקה, והביאו לביטול האוטונומיה שניתנה לפולנים בחלקי ארץ שונים בפולין, ולסיפוח חלקי פולין אל האימפריה הרוסית, היו מאורע מעצב בילדותו.
משבגר למד בווילנה, וב־1885 החל בלימודי רפואה בחרקוב שבאוקראינה, אך הושעה מן הלימודים בשנת 1886 בשל פעילות פוליטית וקרבה אל הסוציאליזם. במרץ 1887 נעצר בידי השלטונות הרוסיים הצאריסטים באמתלה כוזבתUrbankowski, Bohdan (1997). Józef Piłsudski: Marzyciel i strateg [Józef Piłsudski: Dreamer and Strategist] (in Polish). 1–2. Warsaw: Wydawnictwo ALFA. ISBN 978-83-7001-914-3.
vol 1 p 50 כי ביקש להתנקש בחיי הצאר אלכסנדר השלישי והוגלה למערב סיביר למשך חמש שנים. אחיו הבכור, , אשר היה במעגל חברתי אשר כלל אף את אחיו של לנין, , נדון למאסר בן 15 שנים עם עבודת פרך במזרח סיביר.
לאחר שחרורו ב־1892 הצטרף פילסודסקי למפלגה הסוציאליסטית הפולנית, והתחיל בפרסום עיתון מחתרתי בשם "רובוטניק" ("העובד"). בפברואר 1900 נעצר שוב ב, אך העמיד פני חולה רוח, והצליח להימלט בשנת 1901 ממוסד לחולי נפש בסנקט פטרבורג.
עם פרוץ מלחמת רוסיה יפן ב־1904, נסע פילסודסקי ליפן, שם ניסה ללא הצלחה להשיג תמיכה במטרה הלאומית הפולנית. הוא הציע לספק ליפן מודיעין, וכן להקים לגיון פולני שיילחם לצד היפנים, ויורכב משבויי מלחמה פולנים מצבא הצאר שנפלו בידי היפנים. הוא הציע ליפנים תוכנית בשם "פרומתיזם" (על שם הטיטאן היווני פרומתאוס) שמטרתה לפרק את האימפריה הרוסית למרכיביה האתניים, מטרה אותה ינסה להשיג כל חייו, ואשר תושג רק עם נפילת ברית המועצות בשנת 1991 (וגם אז בצורה חלקית בלבד - ויעידו על כך 21 הרפובליקות של רוסיה, בהן חיים מרכיבים אתניים שטרם זכו לעצמאות). התערבותו של יריבו הגדול רומן דמובסקי, אשר היה בעל אוריינטציה פרו-רוסית ואנטי-גרמנית, הביאה לסיכולם של כל מאמציו ביפן.
ב-1905 אירח בביתו את יוסף קרוק ואת מישינסקי, שני פעילים פוליטיים שברחו לקראקוב מצ'נסטוחוב בימי המהפכה הרוסית הראשונה. על פי עדותו של קרוק, הביע פילסודסקי בהזדמנות זו תפיסה לאומית שוויונית, אותה סיכם במילים אלו: "אנחנו רוצים מדינה משלנו, מדינה חופשית, ובלא שייגרם עוול לאיזה עם שהוא". עם זאת, בהמשך הביע פילסודסקי הסתייגות מכך שהיהודים מהווים עם. קרוק הוסיף התרשמות על מאריה, אשתו של פילסודסקי ושותפו לדרך, ועל ההבדל בין בני הזוג כתב כי פילסודסקי היה "אדם חזק", "איש המעשה", "אדם שמתמצא יפה ורוצה לדעת כל פרט שיש לו שייכות ישירה או עקיפה למאבקיו. מעניינת מאוד הייתה בשבילי ההשוואה בין מרת מאריה ליוזף פילסודסקי. אילו הייתי מלחין, הייתי יוצר על מרת מאריה סונטה לירית לצ'לו. ואילו על פילסודסקי — מארש צבאי עם תופים חזקים ועם חצוצרות מריעות".
מלחמת העולם הראשונה והקמת פולין מחדש
250px|ממוזער|שמאל|פסל של יוזף פילסודסקי בטורון
פילסודסקי צפה את העימות האירופי המתקרב, ואת הצורך להקים גרעין שישמש כצבא פולין העתידי, ואשר יסייע בקידום עצמאותה של פולין משלוש האימפריות שחילקו אותה ביניהן בסוף המאה ה-18. בעזרת כספים ש"החרים" מרכבת דואר רוסית ליד וילנה ב־1908 הקים ארגון צבאי סודי. שנתיים לאחר מכן הפך את הארגון לאגודה לגיטימית בשם "אגודת הרובאים" אשר פעלה בהסכמתו ובעידודו של צבא האימפריה האוסטרו הונגרית. בפגישה בפריז ב־1914 הכריז פילסודסקי כי המלחמה היא בלתי נמנעת, וכי פולין תשיג את עצמאותה. רוסיה תובס על ידי מעצמות המרכז (אוסטריה הונגריה והאימפריה הגרמנית), ואלו יובסו על ידי צרפת, בריטניה וארצות הברית. היה זה תיאור מדויק למדי של מהלך האירועים כפי שאירע בפועל במהלך ארבע השנים הבאות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1917 הקים פילסודסקי את "" אשר נלחם בהצטיינות לצד צבאות מעצמות המרכז נגד רוסיה, אך נכשל בנסיונותיו לעורר התקוממות עממית נגד הרוסים. בשנת 1916 הוא פיקד על כוחות בקרב קוסטיוכנובקה, בין הרוסים לגדודים הפולניים שהשתייכו לצבא האוסטרו-הונגרי. ב־5 בנובמבר של אותה שנה הכריזו הגרמנים על "עצמאותה" של פולין, ועל הקמתה של "ממלכה פולנית".
בראשה של הממלכה עמדה "מועצת מדינה פולנית" בתקווה לגייס לצידם המוני פולנים שיוכלו להביא לשחרורם של כוחות גרמניים אל החזית המערבית. פילסודסקי, אשר שירת כ"שר לענייני צבא" ב"מועצת העוצרים" (גוף שלטוני שהוקם על ידי הגרמנים לצד "מועצת המדינה") התנגד לדרישה כי היחידות שיגויסו ישבעו אמונים לגרמניה ולאוסטריה. ויכוח זה הביא למעצרו ביולי 1917 והוא נשלח לכלא במגדבורג שבגרמניה.
עם כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918 נשלטו חלקים שונים מפולין בידי גורמים מקומיים שונים. ב־7 באוקטובר 1918 הודיעה "מועצת העוצרים" על פירוק "מועצת המדינה" שהייתה הכלי שבאמצעותו שלטה גרמניה בפולין, ועל כוונה להשיב לפולין את עצמאותה. רוב המפלגות הפוליטיות (פרט לאנשי השמאל הקיצוני) תמכו בצעד זה, וב־23 באוקטובר מינתה המועצה ממשלה בראשות יוזף שביֶז'ינסקי, אשר החלה בגיוס ל"צבא פולין". ב־6 בנובמבר 1918 הכריזו הקומוניסטים בלובלין על הקמת רפובליקה, ובאותו היום הכריזו סוציאליסטים בראשות על הקמתה של רפובליקה נוספת.
ב־8 בנובמבר 1918 פילסודסקי וידידו קאזימיֶש סוסנובסקי שוחררו, ועד מהרה, בדומה ללנין לפניהם, הושמו על רכבת פרטית בדרכם אל בירת מדינתם, ורשה. ב־11 בנובמבר הצליח פילסודסקי לאחד את כל הפלגים, ולהתמנות למפקד עליון על הצבא הפולני. ב־14 בנובמבר פיזרה מועצת העוצרים את עצמה, והעבירה את סמכויותיה לפילסודסקי שהיה ל"ראש המדינה" (Naczelnik Państwa). גורמים שונים ברחבי המדינה, כגון "ועדות החיסול" שהוקמו בגליציה על מנת לחסל את שרידי השלטון האוסטרי, וועדה מקומית בשצ'צ'ין הודיעו על נאמנותם לשליט החדש. פילסודסקי מינה לראש הממשלה את אחד מחבריו בתקופת חברותו במפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ידז'יי מורצ'בסקי. כך קמה "הרפובליקה הפולנית השנייה".
המלחמה הפולנית – סובייטית
שמאל|ממוזער|300px|פילסודסקי בפוזנן
חזונו של פילסודסקי היה ליצור פדרציה שתיקרא "Międzymorze” ("בין הימים") ותשתרע בין הים הבלטי והים השחור, ובה יכללו פולין, ליטא, בלארוס ואוקראינה בדומה לאיחוד הפולני-ליטאי, אשר במהלך ארבע מאות שנים היה הכוח המוביל במזרח אירופה, והגן על חבריו מפני הגורמים העוינים באזור: האבירים הטווטונים, המונגולים, העות'מאנים, האימפריה הקולוניאלית השוודית, עד לחלוקתה של פולין במאה ה־18. תוכנית זו לא הגיעה לידי מימוש בשל תוצאות המלחמה הפולנית-סובייטית.
גבולה של פולין במזרח לא נקבע, בניגוד לגבולה במערב, עם גרמניה, שנקבע בהסכם ורסאי. על השולחן הייתה מונחת הצעתו של שר החוץ הבריטי, הלורד ג'ורג' נתניאל קרזון לקו גבול שיגדיר את שטח המדינה הפולנית במזרח במקומות בהם קיים רוב אתני פולני. פילסודסקי סירב לקבל את קו קרזון, ופעל במרץ להרחיב את גבולה של פולין במזרח, מעבר לקו קרזון, אל עבר שכנותיה של פולין ליטא, אוקראינה ובלארוס.
במרץ 1920 קיבל פילסודסקי את דרגת "מרשל פולין" ובאפריל של אותה השנה חתם על ברית עם הלאומנים האוקראינים שבהנהגת סימון פטליורה, על מנת להילחם בצוותא נגד רוסיה הסובייטית. המלחמה בין הפולנים והסובייטים הייתה למעשה עובדה מוגמרת מזה מספר חודשים, ותקריות גבול שהלכו והחריפו ניצתו לאורך כל גבולותיה המזרחיים של פולין. הכוחות האוקראינים והפולנים בראשות פילסודסקי התקיפו את הרוסים באוקראינה, וב־7 במאי כבשו, כמעט ללא התנגדות, את בירתה של אוקראינה קייב.
הסובייטים החלו בהתקפת נגד מכיוון בלארוס והתקדמו לתוך פולין, כשמטרתם להגיע לגרמניה על מנת לסייע לפועלים שם במאבקם המהפכני. באוגוסט 1920 עמדו הסובייטים, בפיקודו של הגנרל מיכאיל טוכאצ'בסקי בכוח גדול בשערי ורשה. תוכניתו של פילסודסקי הייתה כי הצבא הפולני ייסוג לאורך נהר הויסלה ויגן על ראשי הגשר באזור ורשה, וכרבע מן הכוח ירוכז בדרום למתקפת נגד אסטרטגית. על פי התוכנית, שתי ארמיות פולניות בפיקודו של הגנרל יוזף הלר אשר ניצבו מול הכוחות הרוסים המתקיפים מן המזרח, יחזיקו בעמדותיהם בכל מחיר. בה בעת, ארמייה בפיקודו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי תכה בפולשים מצפון, מאחורי העיר ורשה, ותמנע את תוכניות הרוסים להקיף את העיר בתנועת מלקחיים. את התפקיד החשוב ביותר העניק פילסודסקי ל"צבא מילואים" בן 20,000 איש אשר הושם תחת פיקודו האישי, וכלל את היחידות הנחושות והמנוסות ביותר בצבא הפולני. תפקידם היה לתקוף במהירות מצפון, על נהר הוויסלה, בנקודה אותה זיהה פילסודסקי כנקודת תפר בין הארמיות הרוסיות המתקיפות מצפון ומדרום. מתקפה זו תפריד את הכוחות הרוסיים, ותפעל בעורפם לניתוק קווי אספקה ותקשורת. לבסוף, הפער בין צבאות פילסודסקי ושיקורסקי ייסגר, וכך יכותרו הכוחות המתקיפים.
תוכנית זו ספגה ביקורת חריפה, ורק מצבו הנואש של הצבא הפולני הביא להסכמה על ביצועה. על אף שהתוכנית התבססה על מידע מודיעיני מוצק, שהתקבל כתוצאה מהישג טכנולוגי של המודיעין הפולני, אשר הצליח לפענח את תשדורות הרדיו הרוסיות המוצפנות, לא האמינו רבים בפיקוד הפולני באפשרות ביצועה. התוכנית בוצעה כלשונה, והביאה למהפך בלחימה שכונה "הנס על הוויסלה". הגעתם של יועצים צרפתים בראשות הגנרל מקסים וייגאן, שלישו לשעבר של המרשל האגדי פרדיננד פוש, (והאיש שעתיד לעמוד בראש הצבא הצרפתי המובס ב־1940), הביאה לייחוס הניצחון על הוויסלה לווייגאן, על אף שהיה זה פילסודסקי אשר הגה את התוכנית וביצעה, ותרומתו של וייגאן, חסיד המגננה הקווית מבית המדרש הצרפתי במלחמת העולם הראשונה, הייתה שוליתLönnroth, Erik; Björk, Ragnar; Molin, Karl (1994). Conceptions of National History: Proceedings of Nobel Symposium 78. Berlin; New York City: Walter de Gruyter. ISBN 978-3-11-013504-6.. שנים לאחר מכן יישם קצין צעיר במשלחת הצרפתית בשם שארל דה גול את האלמנטים של מלחמת תנועה והפתעה שראה בזירה זו, למטרותיו הואNorman Davies,, New York, HarperCollins, 1998 ( ע' 935..
מוורשה המשיך צבא פולין מזרחה כמעט ללא מעצור. כעבור ארבעה חודשים, ב־12 באוקטובר נאלץ פילסודסקי לקבל הפסקת אש שלה שיווע הצבא האדום, ועליה לחצו מעצמות המערב. במרץ 1921 בחתמו הצדדים על הסכם ריגה, שסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית. הסכם זה העניק לפולין שטחים נרחבים במזרח, אך חלק ניכר מבלארוס ומאוקראינה נותר בשליטה סובייטית, וכך הושם קץ לחלומו הפדרליסטי של פילסודסקי.
ימיה הראשונים של הרפובליקה השנייה
שמאל|ממוזער|250px|תצלום של פילסודסקי בעשור השני של המאה ה-20.
לאחר המלחמה התגבשו בפולין מספר מחנות פוליטיים. אויבו העיקרי של פילסודסקי בציבור הפולני היה רומן דמובסקי אשר עמד בראש תנועת "הדמוקרטיה הלאומית"(אנדקים) , תנועה בעלת גוון ימני, אנטי-גרמני (בניגוד לנטייתו האנטי-רוסית של פילסודסקי), לאומני ואנטישמי. פילסודסקי היה בעל שורשים סוציאליסטים, אך הוא ומרבית אנשיו לא פעלו במסגרת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, והיו מצויים בספירה אידאולוגית משלהם, שתוליד לימים תנועה מעין-פשיסטית בשם "סנאציה" (מלשון "סניטציה" או "טיהור" של הפוליטיקה). פילסודסקי שהיה מנהיגה של 'המפלגה הסוציאליסטית הפולנית' (פפ"ס), אמר עם קבלת עצמאותה של פולין: "נסענו יחד (עם הסוציאליסטים), אולם בתחנת הביניים ששמה 'עצמאות', ירדתי ולא המשכתי לנסוע עמהם".יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 384.
עוד בשנת 1918 מינה פילסודסקי את איש אמונו, הסוציאליסט ידז'יי מורצ'בסקי לראש הממשלה, אך תוך זמן קצר הצליח דמובסקי להפילו ולמנות במקומו את הפסנתרן בעל השם הבינלאומי איגנצי ין פדרבסקי. הייתה זו תחילת מערבולת פוליטית במסגרתה קמו ונפלו ממשלות בפולין אחת לכמה חודשים. החוקה שהתקבלה במרץ 1921 אך החריפה את המצב. לכאורה הייתה זו חוקה ליברלית ששמרה על זכויות האדם, אך למעשה, כוונת מנסחיה הייתה לבלום את פילסודסקי, בעל הנטיות הסמכותניות והנשיאותיות, ולפיכך הכפיפה חוקה זו את הרשות המבצעת להחלטות הסיים (הפרלמנט הפולני) במידה כזו שזו איבדה כל יכולת פעולה. בבחירות ב־1922 ניתנה הנשיאות לאיש השמאל גבריאל נרוטוביץ'. פילסודסקי התפטר מפעילותו הפוליטית במחאה על הבחירה. הימין הקיצוני ניהל תעמולת זוועה נגד נרוטוביץ' בטענה כי בחירתו נתמכה על ידי היהודים, ומספר ימים לאחר בחירתו נרצח. כאשר התייצבה בשנת 1923 ממשלת ימין, התפטר פילסודסקי מכל תפקידיו אף בצבא במחאה, ופרש לכפר קטן מחוץ לוורשה.
השלטון האישי
מהפכת מאי
במאי 1926 הייתה פולין נתונה במשבר כלכלי וחברתי מתמשך. ממשלתו של ולדיסלב גרבסקי אשר ניסתה במשך שנתיים לייצב את המצב הכלכלי נפלה, וקואליציה של ימין-מרכז-איכרים בראשות וינצנטי ויטוס שלטה במדינה. ממשלה זו כמעט ולא נהנתה מתמיכה עממית כלשהי, ורבים חשו כי העת בשלה לשינוי מהותי. ב־10 במאי 1926 נוסדה ממשלתו של ויטוס, ובאותו היום פרסם פילסודסקי מאמר בעיתון נפוץ ובו התבטא כי הוא "מוכן להילחם נגד ה"סיימוקרטיה" והבטיח "סניטציה" של החיים הציבוריים. העיתון הוחרם על ידי הממשלה והורד מדוכני העיתונים. בלילה שבין 11 במאי ו־12 במאי הוכרז מצב חירום בוורשה, ומספר יחידות צבא נשבעו אמונים לפילסודסקי. בבוקר אותו היום צעדו היחידות ותפסו את הגשרים שעל הוויסלה, בעוד שממשלת ויטוס מכריזה על מצב חירום. בשעה חמש אחרי הצהריים, נפגש פילסודסקי עם הנשיא וויצ'כובסקי ודרש את התפטרות ממשלת ויטוס. הנשיא דרש את כניעתו של פילסודסקי. לאחר צאת פילסודסקי מן הפגישה החלו פעולות אלימות. כעבור יומיים הכריזו הסוציאליסטים על תמיכתם בפילסודסקי ועל שביתה כללית, דבר שהפריע מאוד לפעילות הכוחות הצבאיים התומכים בממשלה. לבסוף התפטר ויטוס על מנת למנוע מן הקרבות הספורדיים שפרצו מלהפוך למלחמת אזרחים. כארבע מאות אנשים (חיילים ואזרחים) נהרגו בפעולות האיבה, ו־900 נפצעו. פילסודסקי ראה לנגד עיניו את מעשיו של בניטו מוסוליני ב"מצעד על רומא" בשנת 1922, אך בניגוד למוסוליני סירב לקבל כל משרה פרט לזו של השר לענייני צבא. ראש הממשלה היה קאזימיש בַרטֶל. פילסודסקי סירב להצעה להיות לנשיא, ובמקומו מונה הכימאי הנודע איגנצי מושצ'יצקי. עם זאת היה כוחו של פילסודסקי רב מכוחם של ראש הממשלה והנשיא גם יחד.
מדיניות הפנים
250px|ממוזער|שמאל|פסלו של פילסודסקי ליד ארמון בלוודרה בוורשה, בו התגורר משך תקופת שלטונו בפועלסממנים ראשונים ל"תנועת סנאציה" (מלשון "טיהור") הופיעו עוד לפני "מהפכת מאי". התנועה מעולם לא לבשה לבוש פורמלי בדומה לפשיסטים באיטליה, וזאת כיוון שפילסודסקי הביע חוסר נחת הן מהמשטר המפלגתי והן מהמפלגות, כיוון שלטענתו הן מקדמות את האינטרסים הצרים שלהן על חשבון העם. עם זאת, חברים בתנועה הצטרפו לקואליציה של גופים ומפלגות הקרויה "הגוש הבלתי מפלגתי לשיתוף פעולה עם הממשלה" (B.B.W.R. - Bezpartyjny Blok Współpracy z Rządem), אשר זכה בבחירות של 1928 ברוב בסיים, דבר שהביא למעשה לחיסולו של המשטר הפרלמנטרי בפולין. פילסודסקי מעולם לא קיבל כל תפקיד פרט לתפקיד השר לענייני צבא, אך במהלך העשור שלאחר מכן, ועד ליום מותו, שלט ביד רמה במדינה. הוא מינה את השרים בממשלה באופן אישי, ואף קיבל את השרים בטרם יקבל אותם הנשיא, עם מינויה של כל ממשלה חדשה. עיקר מטרתו הייתה יציבות פנימית. ב־1930 פיזר את הסיים, ואסר את אנשי האופוזיציה, ובראשם ויטוס. מדיניות כלכלית נבונה הביאה לסופו של המיתון, ומדיניות מיעוטים נבונה הצליחה לשמור על התסיסה של המיעוטים הרבים ברמה סבירה. התברר כי האוקראינים חשים טינה לסטלין ולמשטרו הרבה יותר מאשר חשו לפילסודסקי. למרות זאת ננקטו פעולות אכזריות לפולניפיקציה של חבלי הארץ המזרחיים, שכונו "הקרסי" (Kresy - "הספר").
משטרו של פילסודסקי היה רחוק מלהיות עריץ, בנוסח המשטרים שקמו בגרמניה או איטליה, או אף משטרו של האדמירל מיקלוש הורטי בהונגריה. היה זה משטר שמרני, אשר הותיר חופש פעולה מסוים לאופוזיציה. הממשל הביע תיעוב גלוי לחוקה של 1921 ולמעשה הפך את היוצרות, והכפיף את הסיים לממשלה עד כדי ביטול כל כוחו העצמאי, אך חירויות האזרח הבסיסיות נשמרו. אנשים לא נאסרו בשרירותיות, והמפלגות הפוליטיות המשיכו להתקיים. עם כל זאת, מתחילת שנות השלושים ועד למלחמת העולם השנייה פעל בעיר בֶרֶזַה קַרטוּסקה (ביארוזה בבלארוס) מחנה מעצר שבו הוחזקו עצירים פוליטיים.
מדיניותו של פילסודסקי בנוגע ליהודים לא הייתה נגועה באנטישמיות של קודמיו וממשיכיו. בניגוד לגרבסקי, לא השתמש באנטישמיות לצרכיו, כמנוף לשינוי חברתי וכלכלי. עם זאת האווירה הכללית בפולין של בין מלחמות העולם לא הייתה אוהדת ליהודים, כך לדוגמה בימי הקרב על ורשה, בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית, הוצאו אלפי חיילים וקצינים יהודים מיחידותיהם ורוכזו במחנה הסגר ליד העיירה יבלונה, וזאת בשל תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. על אף שפילסודסקי לא נודע בעוינות מיוחדת ליהודים, ככל שהתרחקה תנועת ה"סנאציה" מהאידיאלים הסוציאליסטים של ימי בחרותו של פילסודסקי והתקרבה מבחינה אידאולוגית למשטרים הרודניים האחרים באזור, הרי שחל שינוי איטי אך משמעותי באווירה, ומותו של פילסודסקי סימן מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית.
מדיניות החוץ
בתחילת תקופת פילסודסקי נקטו הפולנים במדיניות חוץ אנטי-גרמנית ופרו-צרפתית. הסכם לוקרנו לפיו הכירו המעצמות בגבול שבין גרמניה לצרפת, אך קבעו כי סכסוכי גבול בין גרמניה ופולין יעברו לבוררות אך הדגיש את חוסר הביטחון שביחסי פולין וגרמניה. בעיית העיר החופשית דנציג אך החריפה, בשל העובדה כי הפולנים מצאו לנכון להקים נמל משלהם, ללא תלות בעובדי הנמל והשירותים הגרמניים שבדנציג. הפולנים פיתחו לא הרחק משם כפר קטן בן כמה מאות תושבים, גדיניה, לעיר נמל גדולה, ובסוף שנות ה־30 עברו דרך נמל זה 80% מכל המוצרים אל פולין וממנה. נמל גדיניה היה לרקע לסכסוכים בלתי פוסקים עם גרמניה.
עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 ניסה פילסודסקי לגשש בצרפת אפשרויות לפעולה צבאית. משנכשל, החליט לשנות את מדיניותו. עוד בשנת 1932 הוחלף שר החוץ יוזף זאלסקי, בעל הנטייה הפרו-צרפתית בקולונל יוזף בק. בינואר 1934 חתם בק על הסכם אי התקפה עם גרמניה שתוקפו אמור היה להיות לעשר שנים, אך הוא הופר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939. מבקרי ההסכם של פולין עם גרמניה האשימו את פילסודסקי בזלזל בתוקפנות של היטלר במתן זמן לגרמניה להתחמש מחדש. היטלר הציע שוב ושוב ברית גרמנית-פולנית נגד ברית המועצות, אך פילסודסקי סירב, במקום זאת חיפש זמן יקר להתכונן למלחמה אפשרית עם גרמניה או ברית המועצות. רגע לפני מותו, פילסודסקי אמר ליוזף בק כי מדיניותה של פולין חייבת להיות לשמור על יחסים נייטרליים עם גרמניה, לשמור על הברית הפולנית עם צרפת ולשפר את היחסים עם בריטניה. שני הסכמי אי התקיפה נועדו לחזק את מעמדה של פולין בעיני בעלות בריתה ושכנותיה. פילסודסקי כנראה היה מודע לחולשת ההסכמים, וקבע: "לאחר ההסכמים האלה, אנחנו משתרעים על שני שרפרפים. זה לא יכול להימשך זמן רב. אנחנו צריכים לדעת מאיזה שרפרף ניפול קודם ומתי זה יהיה".
מותו של פילסודסקי
שמאל|ממוזער|250px|הלווייתו של פילסודסקי
באפריל 1935 התקבלה חוקה חדשה, אשר הייתה תפורה למידותיו של פילסודסקי, והעניקה לנשיא כוחות דיקטטוריים כמעט, תוך שהיא מרוקנת מתוכן את מוסד הפרלמנט. אך בשלב זה היה כבר פילסודסקי חולה אנוש, שכן הרחק מעין הציבור נאבק מזה שנים במחלות שונות, ומצב בריאותו הלך והידרדר. במאי 1935 מת בארמון בלוודר בוורשה. בצוואתו הורה פילסודסקי כי לבו ייטמן בווילנה, אשר הוחזקה על ידי פולין, בניגוד לדרישות ליטא וללחץ בינלאומי של חבר הלאומים, ובהתאם לחזונו בדבר הפדרציה הפולנית ליטאית. גופו נטמן בקריפטה של קתדרלת ואוול בקרקוב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פולין: היסטוריה
קטגוריה:שליטי פולין
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:מרשלים פולנים
קטגוריה:אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פוליטיקאים פולנים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת ואוול
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש העולה
קטגוריה:מעוטרי צלב הגבורה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף פולנים
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1867
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1935 | 2024-08-01T04:11:53 |
פילסודסקי | REDIRECT יוזף פילסודסקי | 2004-09-25T10:57:48 |
סן מרינו | הרפובליקה המרוממת של סן מרינו (באיטלקית: Serenissima Repubblica di San Marino) שוכנת בהרי האפנינים והיא המדינה החמישית הקטנה בעולם בשטחה (אחרי קריית הוותיקן, מונקו והאיים נאורו וטובאלו), ובאוכלוסייה (אחרי קריית הוותיקן, טובאלו, נאורו והאי פלאו). סן מרינו, השוכנת כולה בתוך גבולות איטליה, היא אחת מבין 45 מדינות בעולם להן אין גישה לים. היא אחת מבין שש המדינות הזעירות באירופה ואוכלוסייתה היא הקטנה ביותר מבין חברות מועצת אירופה.
סן מרינו מתיימרת להיות הרפובליקה העתיקה בעולם. לפי הטענה, היא הוקמה ב-3 בספטמבר 301 לספירה על ידי מרינוס הקדוש, סתת אבן נוצרי, מראב (כיום אי בקרואטיה) שנמלט מהקיסר הרומי דיוקלטיאנוס על רקע רדיפה דתית. חוקת המדינה, שנכתבה בשנת 1600, היא החוקה הכתובה העתיקה ביותר בעולם שעדיין בתוקף. סן מרינו היא הישות המדינית היחידה אשר המשפט הרומי (האזרחי) עדיין תקף בה, לעומת שאר מדינות אירופה בהן הוא חל בעבר אך תוקפו פג בעקבות חקיקת מערכות חוקים (קודקסים) מתקדמות יותר.
היסטוריה
לפי המסורת, נוסדה סן מרינו על ידי מרינוס הקדוש, סתת אבן נוצרי אשר התיישב במקום בשנת 301, והעניק למדינה ולבירתה את שמן. תאריך זה הוא תאריך הייסוד המסורתי של המדינה, ועל כן היא טוענת לתואר הרפובליקה (הקיימת) העתיקה בעולם. החקיקה הקדומה ביותר במדינה היא משנת 1263, ובשנת 1291 הכיר הכס הקדוש בעצמאותה של סן מרינו. מאז שמרה המדינה על קשרים הדוקים עם הוותיקן אולם סירבה לכל ניסיון להכפיפה למדינת האפיפיור.
בשנת 1600 אומצה חוקה בסן מרינו. המדינה הוכרה על ידי צרפת הנפוליאונית ב-1797 ועל ידי שאר ארצות אירופה בקונגרס וינה בשנת 1815.
לאורך היסטוריה של מאות שנים נכבשה סן מרינו פעמים ספורות בלבד ואף זאת לתקופות קצרות בלבד, בשנים 1503, 1739 ובשנת 1944 בעת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1988 הצטרפה כחברה מלאה במועצת אירופה, ובשנת 1992 התקבלה כחברה באומות המאוחדות. אף על פי שהיא מדינה עצמאית, נסמכת סן מרינו כמעט לחלוטין על איטליה המקיפה אותה.
פוליטיקה
המועצה הגדולה והכללית (Consiglio Grande e Generale) המשמשת כפרלמנט, נבחרת ברוב קולות מדי חמש שנים ובה שישים חברים. המועצה בוחרת מקרבה שני אנשים שינהלו את המדינה למשך שישה חודשים, הנקראים קפיטאני רג'נטי, או מושלים. שני אלה והקבינט, המכונה "אספת המדינה" (Congresso di Stato) הם הרשות המבצעת של המדינה. מועצת השנים-עשר (Consiglio dei XII) משמשת כערכאה השיפוטית העליונה בסן מרינו. כל מוסדות המדינה החשובים שוכנים בפאלאצו פובליקו בכיכר החירות בעיר סן מרינו. מבחינה מנהלית מחולקת המדינה לתשע ערים המכונות קסטלי.
יחסי חוץ
למרות גודלה הזעיר, סן מרינו שומרת על יחסים דיפלומטיים רשמיים עם 108 מדינות. כ-5 מדינות מחזיקות שגרירות או קונסולית כבוד בסן מרינו בעוד שמדינות אחרות רבות מיוצגת בסן מרינו על ידי שגרירותן ברומא, בירת איטליה. לסן מרינו נציגויות דיפלומטיות במדינות רבות. סן מרינו חברה בארגונים רבים כגון האו"ם, ארגון התיירות העולמי, ארגון הבריאות העולמי, מועצת אירופה, אונסק"ו ועוד.
משאל העם שנערך ב-20 באוקטובר 2013 בסן מרינו על הגשת מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי נכשל, כשהרבה סן מרינזים לא ניצלו את זכות הצבעתם.
כלכלה
בסן מרינו כ-18,500 עובדים וכ-500 מובטלים. כלכלת סן מרינו מבוססת על תיירות (כ-2.2 מיליון תיירים לשנה), חקלאות (גידולי שדה, גפנים) ומחצבות.
סן מרינו מייבאת מוצרי צריכה ומזון ומייצאת אבני בניין, אבני גיר, יין, מוצרי מאפה, טקסטיל וקרמיקה.
המטבע המקומי הוא האירו, אשר החליף את הלירה הסן-מרינזית שהייתה בעלת שווי זהה ללירה איטלקית. סן מרינו אינה חברה באיחוד האירופי, אך בעקבות הסכם עמה, היא רשאית להנפיק מטבעות אירו בעיצוב מקומי.
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של סן מרינו נחשבים לכוחות הצבאיים הקטנים בעולם, הם מבצעים תפקידים טקסיים, סיור בגבולות, שמירה על מבני ממשלה וסיוע למשטרה בתיקים פליליים גדולים. ההגנה הלאומית במקרה של מעצמה עולמית תוקפנית היא באחריות הכוחות המזוינים של איטליה, כפי שנקבע בהסדר.
תחבורה
ממוזער|הרכבל של סן מרינו
קווי התחבורה הציבורית העיקריים במדינה כוללים אוטובוסים, שדה תעופה (ממוקם ליד דומניאנו), מנחת מסוקים (ממוקם בבורגו מג'ורה) והרכבל של סן מרינו. בעבר היה קו רכבת בין רימיני שבאיטליה לסן מרינו - אשר חלק קטן ממנו נשמר (קו הרכבת הופצץ במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חיל האוויר הבריטי אשר סבר בטעות כי הקו משמש את כוחות גרמניה הנאצית, ולא שוקם).
גאוגרפיה
סן מרינו ממוקמת בתוך איטליה על המורדות המזרחיים של האפנינים, בין שני המחוזות אמיליה-רומאניה ומארקה. מבחינה טופוגרפית היא הררית ושטחה הוא סלעי. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא הר טיטאנו בגובה 755 מטר מעל פני הים. שטח גופי המים במדינה הוא זניח.
סן מרינו מחולקת מבחינה מנהלית ל-9 קסטלי, בכל קסטלו כמה ערים שאחת מהן נושאת את שם הקסטלו ובה יושב השלטון המקומי אשר כולל ראש-קסטלו ומועצה בת 7 עד 9 חברים.
סן מרינו היא המדינה השלישית הקטנה באירופה אחרי קריית הוותיקן ומונקו.
אקלימה הוא ים תיכוני צפוני: חורף קר, קיץ חם ושתי עונות מעבר. המרכז המטאורולוגי של סן מרינו מספק תחזיות מזג אוויר מקומיות.
דמוגרפיה
בסן מרינו חיים 34,055 תושבים (2022) והם נוצרים קתולים, כולל 1,000 זרים שרובם ממוצא איטלקי ומספר קטן של יהודים. הנוצרים היו אלה שיסדו את המדינה כאשר בנו שם את המנזר ואז את העיר. מחוץ לסן מרינו מתגוררים 5,000 סן-מרינאים, רובם המכריע באיטליה. השפה המדוברת היא איטלקית וכן ניב איטלקי הקרוי אמיליאנו רומניולו (על שם המחוז השכן, אמיליה רומאניה). מרבית התושבים הם איטלקים, החיים בעיירות קטנות. בכפרים התושבים מגדלים דגנים, גפנים, עצי פרי וירקות לצריכה עצמית.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי משנת 1990, סן מרינו היא המדינה בעלת היחס הגבוה ביותר בעולם של מספר רופאים למספר תושבים.
ספורט
באולימפיאדת טוקיו 2020, הצטרפה למדינות שזכו במדליות אולימפיות, אחרי שאלסנדרה פרילי זכתה בארד בירי צלפים בסגנון טראפ.
בספטמבר 2024 ניצחה לראשונה נבחרת הכדורגל של סן מרינו במשחק רשמי. זאת לאחר למעלה ממאתיים משחקים. הנבחרת נחשבת לחלשה באירופה ואחת החלשות בעולם.
קישורים חיצוניים
בקר בסן מרינו - אתר התיירות הרשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות מובלעות
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:אירופה: מובלעות
קטגוריה:דיארכיות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות איטלקית | 2024-10-01T17:25:46 |
חוזה דה פרנסיה | הפניה חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה | 2008-07-23T14:11:06 |
אורקים | REDIRECT אורק | 2004-09-25T11:12:51 |
יוסף פילסודסקי | REDIRECT יוזף פילסודסקי | 2004-09-25T11:14:30 |
Iced Earth | אייסד ארת' (אדמה קפואה - Iced Earth) היא להקת הבי מטאל אמריקאית. הלהקה הוקמה ב-1988 על ידי ג'ון שפר ופעילה עד היום.
שמאל|ממוזער|250px|Iced Earth
סגנון
המוזיקה של אייסד ארת' מאופיינת בעוצמה ובמהירות, ונוטה לנוע בין פאוור מטאל, ת'ראש מטאל והבי מטאל (וכן לשלב בין הסגנונות). פעמיים במהלך הקריירה הארוכה של הלהקה, חרגה אייסד ארת' מסגנונה המסורתי: בשנת 2002 הוציאה הלהקה את האלבום Tribute to the Gods שנטה לכיוון הארד רוק/הבי מטאל ללא אלמנטים של פאוור/ת'ראש, ובשנת 2022, כאשר הוציאה הלהקה את האלבום A Narrative Soundscape, שהיה רחוק מאוד מכל מה שניגנה הלהקה לפני, ועל פי רוב בכלל לא נחשב לאלבום מטאל.
השירה היא לרוב בגובה גבוה (צרחות דקות) אם כי הזמר מט בארלו שר גם בקול בס עמוק.
לצד מספר קטעים שקטים ויחסית איטיים, קצב הנגינה הוא בדרך כלל מהיר ואנרגטי, בזמן שנגני הקצב משתמש בטכניקות של ת'ראש מטאל ופאוור מטאל כגון תיפוף דאבל-באס לשמור על המהירות והאנרגיות בקצב גבוה.
כשהזמר ריפר נכנס ללהקה במקומו של בארלו, הוא לקח אותה לכיוון פחות גס ואגרסיבי והרבה יותר מלודי ומלא רגש.
במספר שירים, כגון "Angels' Holocaust," "Damien," ו-"The Coming Curse" אייסד ארת' גם משלבת מזמורים גרגוריאניים (אלמנט גותי מובהק). בשני שירים משלבת אייסד ארת' גם שירה נשית: "A Question of Heaven" ו-"The Phantom Opera Ghost" (המבוסס על פנטום האופרה).
נושאי השירים
השירים של אייסד ארת' עוסקים במגוון רחב ועשיר של נושאים ברומו של עולם.
חלק מהשירים עוסקים בנושאים פילוסופיים ותאולוגיים כגון חטא ועונש, גורל, גן עדן וגיהנום, האנטי-כריסט והאפוקליפסה.
שירים אחרים עוסקים במגוון נושאים היסטוריים וספרותיים, כגון פנטום האופרה, הקומדיה האלוהית, אטילה ההוני ועוד.
אייסד ארת' הוציאה מספר אלבומי קונספט:
The Dark Saga - מבוסס על עלילת הקומיקס Spawn המתארת אדם שמת ומוכר את נשמתו לשטן כדי לחזור אל אהובתו.
Horror Show - עוסק בספרות אימה.
The Glorious Burden - עוסק בהיסטוריה צבאית, בדגש על מלחמות ארצות הברית. זה האחרון מסתיים בטרילוגיה של שלוש יצירות בנושא קרב גטיסברג, אשר מבוצעות ביחד עם התזמורת הפילהרמונית של פראג.
היסטוריה
בשנת 2002 עזב את הלהקה סולנה, מתיו בארלו. מתיו קיבל בצורה קשה את האסון במגדלי התאומים, וטען כי נמאס לו מאורח החיים של הלהקה וכי הוא החליט לתרום ל"עולם האמיתי". מאז ועד 2007 הוא עבד במשטרה.
מאוחר יותר בשנת 2002 הצטרף ללהקה, הזמר טום "ריפר" אוונס, לשעבר סולן להקת ג'ודס פריסט האנגלית. כשריפר היה סולנה של ג'ודס פריסט, הוא נודע בסגנון שירתו הגס והצעקני, אך בתור סולנה של אייסד ארת', הוא שר בקול גבוה ועדין, המאפיין פאוור מטאל. באחת הביקורות על השתלבותו של ריפר באייסד ארת' נכתב: "לא ידעתי שריפר יודע גם לשיר. חשבתי שהוא יודע רק לצעוק".
ב-11 בדצמבר 2007 חזר בארלו לאייסד ארת'.
ב-2008 אייסד ארת' הוציאה יחד עם מתיו בארלו את הדיסק The Crucible of Man.
ב-2011 עזב בארלו שנית, בשל מחויבויות משפחתיות. מאז שינתה אייסד ארת' את הרכבה פעמים רבות.
בפברואר 2014 הופיעה הלהקה בישראל.
ב-6 בינואר 2021 השתתף גיטריסט הלהקה ג'ון שפר בהסתערות על הקפיטול. עקב כך הפך למבוקש על ידי ה-FBI וב-2022 נעצר. בעקבות המעצר הודיעו שאר חברי הלהקה (חוץ מהמתופף) על עזיבתם, וחברת התקליטים ביטלה את החוזה איתם.
חברי הלהקה
נוכחיים
ג'ון שפר - גיטרת קצב, זמר ליווי (1984 ואילך)
ברנט סמדלי - תופים (1996–1999, 2006 ואילך)
לשעבר
במהלך קיומה כ-30 מוזיקאים בסך הכל הצטרפו ועזבו את הלהקה. להלן מספר חברים בולטים:
מת'יו "מאט" בארלו - סולן
לארי טארנוסקי - גיטרה מובילה
טום "ריפר" אוונס - סולן
סטו בלוק - סולן (זמר) (2011–2022)
טרוי סטיל - גיטרה מובילה, זמר ליווי (2007–2022)
פרדי וידאלס - באס (2008–2022)
דיסקוגרפיה
Enter The Realm - Demo (1989)
Iced Earth (1990)
Night of The Stormrider (1991)
Burnt Offerings (1995)
The Dark Saga (1996)
Days of Purgatory - two disks collection (1997)
Something Wicked This Way Comes (1998)
Alive in Athens - Live Show Disc (1999)
Melancholy - EP (1999)
Horror Show (2001)
Dark Genesis (2001)
Tribue to The Gods (2002)
The Reckoning - EP (2003)
Glorious Burden (2004)
The Blessed and The Damned (2004)
2005 : Gettysburg (1863)
Alive in Athens DVD (2006)
Overture of the Wicked | Framing Armageddon singl (2007)
The Crucible of Man (2008)
Dystopia (2011)
Plagues of Babylon (2014)
Incorruptible (2017)
A Narrative Soundscape (2022)
קישורים חיצוניים
מי רוצה לנגן עם ג'ון שפר? - כתבה במטאליסט
תוכנית על Iced Earth, מת על מטאל, פברואר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:להקות מטאל
קטגוריה:להקות פאוור מטאל
קטגוריה:להקות ת'ראש מטאל
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1988 | 2024-06-14T23:12:02 |
פתחי שקאקי | פתחי אבראהים עבד אל-עזיז א-שקאקי (בערבית: فتحي إبراهيم عبد العزيز الشقاقي; 1951 – 26 באוקטובר 1995) היה טרוריסט פלסטיני, ממייסדי ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והמזכיר הכללי הראשון שלו עד לחיסולו בידי ישראל.
ביוגרפיה
שקאקי נולד ברפיח אשר ברצועת עזה, למשפחה שמקורה בזרנוגה. אחיו הוא ח'ליל שקאקי. לאחר שסיים את לימודיו, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת ביר זית. לימד מתמטיקה בבית ספר במזרח ירושלים.
בשנת 1974 יצא שקאקי ללימודים באוניברסיטת זקאזיק בקהיר, שם למד רפואה והתמחה ברפואת ילדים. בתקופת לימודיו במצרים נחשף לראשונה לתנועת האחים המוסלמים. בשנת 1981 סיים את לימודיו ועבד כמתמחה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים.
שקאקי החל להיות פעיל בשורות הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא״פ) באמצע שנות השמונים והיה ראש אחד הפלגים שלו. בשנת 1986 נעצר על ידי ישראל, וגורש בשנת 1988, במהלך האינתיפאדה הראשונה, ללבנון. לאחר גירושו התמקם במחנה הפליטים הפלסטיני ירמוך שבקרבת דמשק והצליח לארגן מחדש את הג'יהאד האסלאמי ולהפוך למנהיגו הכמעט-בלעדי. שימש כדמות מפתח ביצירת קואליציה, שכללה 8 ארגונים, ביניהם חמאס והג'יהאד האיסלמי, כנגד הסכם אוסלו בתחילת 1994.
בינואר 1995 התפאר בריאיון למגזין טיים על הצלחת ארגונו להוציא לפועל את הפיגוע בצומת בית ליד.
ההתנקשות בפתחי שקאקי
ב-26 באוקטובר 1995 הגיע שקאקי לאי מלטה במעבורת מלוב, כשהוא משתמש בכיסוי של אזרח לובי בשם איברהים שאוויש. לאחר שנרשם במלון "דיפלומט" בעיירה סלימה, הוא יצא לסיבוב בעיר. בדרכו חזרה למלון, בעודו הולך ברחוב, נצמד אליו אופנוע עליו היו רכובים שני גברים שלפי פרסומים זרים היו אנשי המוסד (לפי אותם פרסומים, חוליה זו הייתה אחראית גם לניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל כשנתיים לאחר מכן). ההתנקשות בוצעה בצהריים, לאור יום - על אף הסיכון בתפיסת החוליה - תוך כדי רכיבה, כאשר הרוכב האחורי יורה שלושה כדורי אקדח - 2 בחזית ראשו ואחד בעורפו. שקאקי נהרג במקום. לימים נודע כי שייטת 13, בפיקוד יואב גלנט, סייעה למתנקשים להיחלץ מן האי בסיום המבצע. לאחר מותו החליף אותו בהנהגת התנועה ד"ר רמדאן עבדאללה שלח, ששימש אז כמרצה באוניברסיטה במיאמי.
קישורים חיצוניים
כתבה ב"דר שפיגל" על הריגת פתחי שקאקי, 6.11.1995
ליאור אסטליין, מכת מוות, ישראל היום, 22.10.2010.
.
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שנהרגו בידי ישראל
קטגוריה:רופאים פלסטינים
קטגוריה:מגורשים ממולדתם
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור אסלאמי
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור פלסטיני
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ביר זית
קטגוריה:המוסד: מבצעים
קטגוריה:רפיח: אישים
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1951
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1995 | 2024-10-01T19:45:44 |
צבא קרתגו | צבא קרתגו היה אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם העתיק, והיווה בסיס להתפשטותה הקולוניאלית של אימפריית הסחר הקרתגית בכל חלקו המערבי של הים התיכון. לאורך ההיסטוריה של קרתגו נדרש הצבא להתעמת עם עמים שונים – יוונים, רומאים, אפריקאים, איברים וקלטים, והושפע רבות מסגנונות הלחימה שלהם.
הצבא הורכב בעיקר משכירי חרב, יחידות של בעלות ברית, ויחידות מבני קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכן רגלים איברים וגאלים שחימושם היה בינוני. בני קרתגו הרכיבו את החי"ר הכבד, את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה-3 לפני הספירה נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם נמסר הצבא בידי מצביאים שכירים.
בהתמודדות חזיתית מלאה עם צבאות מערביים סדירים, כמו היוונים והרומאים, היה הצבא הקרתגי לרוב בנחיתות איכותית, וניצחונות משמעותיים הושגו רק בידי מצביאים מוכשרים במיוחד שידעו לנצל את יתרונותיו של הצבא הקרתגי המגוון, דוגמת חניבעל, אביו חמלקרת, וקסאנתיפוס הספרטני.
במהלך המלחמה הפונית השנייה, תחת הנהגתו של חניבעל ברקה, הורכב הצבא הקרתגי מעמים ושבטים רבים ושונים, ביניהם: קרתגים, נומידים, לובים, בליארים (תושבי האיים הבליאריים), איברים, קלטיברים (יושבי איבריה הקלטים), ליגורים (עם קלטי שישב בליגוריה), אינסוברים, גאלים, עמים איטלקיים שונים ועוד. למרות הגיוון הרב במוצא הלאומי, השפה ושיטות הלחימה, הצליח חניבעל לגרום לכוחותיו להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי חייליו. חניבעל ניצח בקרבות רבים מאוד, לרוב מעמדת נחיתות מספרית, ועלה על כל מצביא רומאי שניצב נגדו. בכך זכה חניבעל במקום בלתי-מעורער בהיסטוריה האנושית.
היסטוריה
ממוזער|250px|ספינת קרב פיניקית, תבליט בארמון סנחריב בנינוה (שלט מ-705 עד 681 לפנה"ס)|טקסט=
צעדים ראשונים
הידיעות הברורות הראשונות על קיומו של כוח צבאי קרתגי סדיר הן מהמאה ה-6 לפנה"ס בערך (קרתגו הוקמה בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס). אותה תקופה כבר הייתה קרתגו עיר מדינה חזקה ועצמאית למדי, אם כי עדיין תלויה בעיר האם שלה צור. בשנת 550 לפנה"ס תפס את השלטון בקרתגו מגו הראשון, שהכתיר עצמו כ"מלך" קרתגו. המידע על מגו עצמו הוא מועט מאוד, אולם ניתן ללמוד רבות על הישגיו מאירועים אחרים שהתרחשו באותה תקופה ומהן ניתן ללמוד על עלייה בכוחה של קרתגו. ברית נכרתה עם האטרוסקים נגד היוונים באיטליה והקרתגים השתלטו על נתחים גדולים מסרדיניה סיציליה וחצי האי האיברי.
על היכולת הצבאית של קרתגו ידוע מעט מאוד, סדרת ביצורים קרתגיים המתוארכת לתחילת המאה ה-4 לפנה"ס מצביעה על יכולת של בערך 24,000 רגליים ו-4,000 פרשים. אפיאנוס טוען כי הקרתגים גייסו 40,000 רגליים 1,000 פרשים ו-2,000 מרכבות כדי להביס את אגתוקלס טיראן סירקוסאי שפלש לצפון אפריקה במהלך המאה ה-4 לפנה"ס.
המאבק נגד היוונים
350px|ממוזער|קרב הימרה, בו הובסו בקרתגים בידי גלון, טיראן סירקוסאי.|טקסט=
ממוזער|גלון חוזר כמנצח מקרב הימרה
ממוזער|הקרתגים חותמים על חוזה שלום עם גלון
היוונים נחשבו לאויביהם המסורתיים של הקרתגים. הקולוניזציה היוונית התעניינה באותם שטחים כמו קרתגו, דרום איטליה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה וחצי האי האיברי. כתוצאה מכך כרתו הקרתגים ברית עם האטרוסקים שהיו גם הם אויביהם של היוונים. בשנת 535 לפנה"ס ספגו הקרתגים והאטרוסקים מכה קשה כאשר הובסו בקרב אלאליה נגד היוונים בחופי סרדיניה. אולם עוד באותה מאה השתלטו הקרתגים באופן מוחלט על סרדיניה וקורסיקה כשהם דוחקים את רגלי היוונים והמקומיים כאחד.
הסכסוך הראשון בין היוונים לקרתגים שמתועד היטב בספרות העתיקה התרחש בשנת 520 לפנה"ס. נסיך ספרטני בשם דוריאיוס ניסה להקים מושבה ספרטנית בצפון אפריקה. הקרתגים איחדו כוחות עם הברברים (עם), והניסו אותו. דוריאיוס החליט לנסות את מזלו כעשר שנים מאוחר יותר, בסיציליה. שוב איחדו הקרתגים כוחות עם ערים יווניות אחרות, הביסו את דוריאיוס והרסו את העיר הרקלאה מינואה. סכסוך בולט נוסף התרחש בשנת 480 לפנה"ס. דיודורוס טוען שלקרתגים הייתה ברית צבאית מאורגנת עם ממלכת פרס האחמנית שנלחמה אז ביוונים, אולם חוקרים מודרניים מעריכים שההקבלה בתאריכים בין הקרבות שהתרחשו בין הקרתגים ליוונים והקרבות שהתרחשו בין הפרסים ליוונים היא מקרית בלבד, וכי בהיסטוריוגרפיה היוונית ניסו לאחד בין האירועים כדי לשוות למלחמת פרס–יוון אופי של מלחמה כוללת של מזרח נגד המערב.
המלחמה פרצה כאשר תרון הטיראן של אקרגס כבש את העיר הימרה והדיח את הטיראן טרילוס, שהיה ידידו האישי של מלך קרתגו דאז חמלקרת מגו (ככל הנראה בנו של מגו הראשון). חתנו של טרילוס אנקסילאוס מרגיון אף נתן את שני ילדיו כבני ערובה לחמלקרת. כיבוש הימרה שימש עילה לחמלקרת לתקוף את היוונים. חמלקרת הביס בקרב את כוחותיו של תרון ועמד לכבוש את הימרה. אולם תרון הזעיק את חתנו גלון שהיה הטיראן של סירקוסאי וג'לה. הקרב שנערך בין הצדדים זכה לשם קרב הימרה, על פי טענת הרודוטוס ודיודורוס, חמלקרת הביא עמו 300,000 חיילים, רובם שכירי חרב. וכן 200 ספינות מלחמה ו-6,000 ספינות משא. מספרים מוגזמים לכל הדעות סביר יותר שהיו 50,000 לוחמים קרתגים וכמה מאות ספינות. הקרב הסתיים בניצחון יווני מוחץ. עם זאת, גלון לא בחר לנצל את ניצחונו כדי לכבוש את החצי המערבי של האי שהיה בשליטת הקרתגים, ורק דרש מהם לשלם פיצויי מלחמה כבדים.
בעקבות התבוסה הקשה, בוטל משטר המונרכיה בקרתגו והוחלף ברפובליקה אוליגרכית. בשנת 416 לפנה"ס פרץ בסיציליה סכסוך בין הערים היווניות סגסטה, וסלינוס. אנשי סגסטה פנו אל קרתגו בבקשת עזרה, והסכימו בתמורה להיכנס לתחום ההשפעה הקרתגי. הקרתגים שלחו אל סיציליה כוח גדול מלוב, והיספניה, שלפי דיווחי ההיסטוריונים העתיקים הגיע מספרו ל-100,000 חיילים, 1,500 אוניות משא, ו-60 אוניות מלחמה. מספרים מוגזמים לכל הדעות, על אף שככל הנראה אכן היו הקרתגים רבים מהיוונים. שכן היוונים לא יכלו למנוע את הנחיתה הקרתגית והתבצרו בעריהם. מומחים מודרניים מערכים את גודלו של הכוח הקרתגי ב-30,000 עד 40,000 חיילים. על הכוח הופקד חניבעל מגו שהיה ככל הנראה נכדו של חמלקרת מגו. הקרתגים כבשו בסערה את סלינוס והימרה, ולאחר מכן חזרו לאפריקה ופיזרו את צבאם.
בשנת 407 לפנה"ס הוחלט בקרתגו על מסע מלחמה נוסף בשל הטרדותיו של הפיראט היווני הרמוקרטס. הקרתגים חזרו בראש כוח שההיסטוריונים העתיקים אמדו אותו בכ-120,000 איש. מספרים מוגזמים ככל הנראה, וכיום מעריכים שמדובר ב-60,000 איש. הקרתגים הטילו מצור על העיר העשירה אקרגס. חניבעל נהרג במהלך המצור, ואת הפיקוד קיבל אחיינו חימילקו מגו. חוסר האמון ששרר בין המגנים שהורכבו מכוח אקרגי-ספרטני-סירקוסי, סייע לקרתגים ואנשי אקרגס נמלטו בלית ברירה. הקרב מתועד, ככל הנראה, בכתובת אגרגנת. עצירת המתקפה הקרתגית נבלמה בסופו של דבר הודות לפעילות דיפלומטית מצד דיוניסיוס הראשון טיראן סירקוסאי. בהמשך הוכו הקרתגים פעמיים בידי מצביא קורינתי בשם טימולאון, אולם לא היו אלו ניצחונות מכריעים והקרתגים שלטו עדיין ברוב סיציליה.
בשנת 311 לפנה"ס, הבינה קרתגו את האיום הצפוי לה מצד הטיראן החדש של סירקוסאי אגתוקלס, וצבא קרתגי גדול נשלח לסיציליה פעם רביעית בפיקוד מפקד בשם חמלקרת. בקרב יבשתי שנערך ליד הנהר הימרה, ניצחו הקרתגים את היוונים, והיה זה מקרה נדיר בו צבא קרתגי מנצח בקרב יבשתי צבא מערבי כלשהו. אגתוקלס נמלט חזרה לעירו, ובהמשך החליט לפעול בדרך מדהימה ולא צפויה, הוא הפליג מסיציליה היישר לאפריקה, ונחת קרוב אל קרתגו. ערים רבות ערקו לצדו, אולם הוא לא הצליח להטיל מצור יעיל על קרתגו כיוון שנמל קרתגו נותר פתוח והקרתגים קיבלו אספקה שוטפת ממושבותיהם השונות. בהתחשב בתנאים אלו, כעבור ארבע שנים נמלט אגתוקלס בחשאי מאפריקה, מפקיר את חייליו לגורלם. המלחמה האחרונה בין היוונים לקרתגים הייתה מלחמת פירוס. לאחר שהביס את הצבא הרומי במספר קרבות, נענה פירוס מלך אפירוס לבקשת היוונים בסיציליה והפליג אל האי כדי לשים קץ לשלטון קרתגו בו. הקרתגים איבדו במהרה את כל מושבותיהם באי, פרט לליליבאיום שאותה חיזקו וביצרו. התקפותיו של פירוס על העיר נכשלו, והוא נאלץ לבסוף לסגת. שנתיים אחר כך רוב ציו הושמד בקרב מול הצי הקרתגי.
המלחמות נגד הרומאים
קרתגו הייתה ביחסים טובים למדי עם רומא, ובמהלך מלחמת פירוס השניים לחמו במשותף נגד היוונים. עם זאת בין השנים 264–146 לפנה"ס התחוללו בין המעצמות סדרת מלחמות שכונו המלחמות הפוניות, וסופן בחורבן קרתגו.
המלחמה הראשונה
ממוזער|טרירמה – הספינה המקובלת של הצי הקרתגי באותו זמן|250x250 פיקסלים
בשנת 264 לפנה"ס הוכו קשות הממרטינים בידי היירון השני טיראן סירקוסאי. על פי גרסת פוליביוס, פנו חלקם אל קרתגו בבקשת עזרה, וחלקם אל רומא בבקשת עזרה. על פי גרסת דיודורוס, שייטת קרתגית עגנה במקרה באזור, ומפקדה חנו סייע לממרטינים מתוך כוונה להשתלט על עירם מסאנה. עם זאת, הממרטינים העדיפו את הברית עם רומא. בסיוע הרומאים, סילקו המסאנים את הקרתגים מהעיר. הקרתגים, שחששו מפני מתחרה חדשה על השלטון באי, כרתו ברית עם היירון והכריזו מלחמה על רומא.
כוח קרתגי תחת פיקודו של חנו בן חניבעל נשלח לסיציליה, אולם הובס שם בידי הרומאים, שהכריחו את היירון לחתום על הסכם שלום. אולם השליטה הבלתי מעורערת של הקרתגים בים העניקה להם יתרון בולט. הרומאים הצליחו לעקוף מכשול זה, ולראשונה בנו צי משלהם. בשנת 260 לפנה"ס הובס האדמירל הקרתגי חניבעל בן גיסקו בקרב מילאי. בשנת 256 לפנה"ס הובס חמלקרת בקרב אקנומוס, ושני לגיונות רומאיים תחת פיקודו של רגולוס נחתו באפריקה ואיימו על קרתגו עצמה. אולם קסאנתיפוס הספרטני הביס אותו בקרב בגרדס ורגולוס עצמו נפל בשבי. רק כישלונו של בוסטאר בקרב הרמאיון, אפשר לניצולים הרומאים המעטים להימלט דרך הים.
בשנת 250 לפנה"ס הטילו הרומאים מצור על ליליבאיום. מושל העיר חימילקו הגן בגבורה על העיר, והרומאים ניסו לשווא להכניעה. בשנת 249 לפנה"ס הביס אדרבעל את פולכר בקרב דרפאנה, והשמיד את הצי הרומי. בשנת 247 לפנה"ס שלחו הקרתגים מפקד חדש לזירה היבשתית בסיציליה, את חמלקרת ברקה. כישרונו הצבאי ויכולת האלתור שלו גרמו נזק רב לרומאים. הוא ערך פשיטות על חופי איטליה, וניסה להסיר את המצור מעל ליליבאיום ודרפאנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד. בינתיים עמלה רומא על בניין צי חדש שהיה מוכן בשנת 241 לפנה"ס. מפקדו קאטולוס הביס את חנו הגדול בקרב אייגוסה, ובלית ברירה קרתגו נכנעה.
בין שתי המלחמות
שמאל|300px|מפה המציגה את מלחמת שכירי החרב|ממוזער
בין השנים 240–238 לפנה"ס, ידעה קרתגו את אחד המשברים הקשים בתולדותיה, מלחמת שכירי החרב. לאחר סיום המלחמה נגד רומא, לא היה באפשרות קרתגו לשלם את שכרם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה, והללו בהנהגת מאתוס וספנדיוס התמרדו ולקחו בשבי את גיסקו. הקרתגים הרכיבו כוח מיוחד שכלל לשם שינוי בעיקר קרתגים, וכמפקדו התמנה חנו הגדול. חנו יצא לסייע לערים אוטיקה והיפקארה שהיו נתונות במצור. אולם חנו שלא היה איש צבא נחל כישלון חרוץ. בלחץ ההמונים הוחזר חמלקרת ברקה, גיבור המלחמה ברומא, אל הזירה. הוא השמיד כוח בפיקודו של ספנדיוס בקרב מקאראס, והחזיר לקרתגים מעט מביטחונם העצמי. לאחר הקרב ערקו אל צבאו 2,000 פרשים נומידיים תחת פיקודו של נארוואס ממחנה המורדים.
כדי למנוע עריקות דומות בעתיד, הוציא ספנדיוס את גיסקו להורג בעינויים, והכריז שמעתה הקרבות יתנהלו ללא רחמים, וכל שליח קרתגי יוצא להורג. חמלקרת נקט קו דומה והשליך אל רגלי פיליו כל שבוי. במקביל התמרד גם חיל המצב בסרדיניה, והמושל בוסטאר נרצח. הרומאים ניצלו את ההזדמנות וסיפחו את האי. כעת הטילו המורדים מצור על קרתגו עצמה. אולם היריבות האישית בין חנו לחמלקרת מנעה כל פעולה יעילה, על כן הוחלט לפטר את אחד מן השניים. הוחלט לפטר את חנו, וחמלקרת נותר המפקד היחיד. הוא פעל במהירות להסרת המצור, ויחד עם נארוואס ניתק את דרכי האספקה של המורדים, ואילץ אותם להתפלג. ספנדיוס עזב את המצור בראש 50,000 איש ויצא להביס את חמלקרת. חמלקרת הנחיל לו תבוסה כואבת בקרב משור, ו-40,000 מורדים נטבחו. הקרב החזיר לקרתגים את ביטחונם העצמי האבוד, ונראה היה שהמלחמה עומדת להסתיים. אולם חניבעל, אחד מקציניו של חמלקרת, נהג בפזיזות ואפשר למאתוס להביס אותו בקרב תוניס. בעקבות הקרב המלחמה נמשכה עוד זמן מה עוד שהוכרעה בעקבות תבוסת מאתוס בקרב לפטיס.
בשנת 237 לפנה"ס נשלח חמלקרת להיספניה במטרה להחזיר מחדש את השלטון הקרתגי שם. חמלקרת נהרג בשנת 228 לפנה"ס במארב שטמן לו אחד מראשי השבטים המקומיים, וחתנו עזרובעל המשיך את מפעלו. עזרובעל העדיף בעיקר דרכים דיפלומטיות, ואף חתם עם רומא על אמנת האברו במסגרתה נקבע כי נהר האברו ישמש כגבול להתפשטות הקרתגים בהיספניה. בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל, וגיסו חניבעל ברקה מונה למחליפו. מפעלו הראשן של חניבעל כמפקד היה השלמת כיבוש השטחים שמדרום לנהר אברו. הוא תקף את שבט האולקאדים, שחיו במחוז לה מנצ'ה של ימינו, כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה. נפילת העיר הטילה אימה בקרב השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ 220 לפנה"ס תקף את שבט הוואקים שישבו לאורכו של נהר הדורו, הוא כבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט הקרפטנים, השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם בקרב נהר הטחו. ולאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא העזו להתנגד לשלטונו.
המלחמה השנייה
ממוזער|250px|צבא קרתגו חוצה את האלפים בהנהגת חניבעל.|טקסט=
ממוזער|חיילים קרתגים בוזזים גופות של חיילים רומאים|טקסט=|250x250 פיקסלים
סגונטום הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך נמצאה בתחום ההשפעה הקרתגי בהתאם ל"אמנת האברו". בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית עם סגונטום. בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של קרתגו. בשנת 219 לפנה"ס החליט חניבעל לתקוף את סגונטום, והטיל עליה מצור. סגונטום פנתה לרומא בבקשת עזרה, והסנאט הרומאי שיגר שליחים אל חניבעל בדרישה שיסיר את המצור מעל העיר, אך האחרון דחה את הדרישה הרומאית. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם הוכרזה מלחמה שנייה.
המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים, רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל. כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים, עם שאר הכוח עמד לצאת למסע אל חצי האי האפניני בו קיווה להכריע את רומא. חניבעל יצא למסעו באביב של שנת 218 לפנה"ס. הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון ספרד של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. הוא חצה את נהר האברו, מפר בכך סופית את החוזה עם רומא. הוא דיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).
לאחר מכן המשיך חניבעל לאורך גאליה. אזור זה היה מאוכלס בשבטים גאלים עוינים, לפיכך המפקד הרומאי סקיפיו, שכבר ידע על התקדמותו המהירה של חניבעל, ישב באפס מעשה, משוכנע שחניבעל יתעכב זמן רב. אולם חניבעל שיחד חלק מראשי השבטים והביס אחרים, וכך הגיע מהר יותר מהמצופה אל גדתו הדרומית של נהר הרון. הוא שכר סירות רבות מכפרי המקומיים, ותכנן להעביר בהן את חייליו. אולם אז התארגנה נגדו קואליציית שבטים גדולה בצפון הנהר, והללו תכננו למנוע ממנו לעבור אותו. אולם חניבעל הביס אותם בתמרון מבריק בקרב נהר הרון. בספטמבר של אותה שנה, הגיע חניבעל אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים. לאחר מסע קשה בו הזיקו לו הן הקור והן שבט האלוברוגים, הגיע חניבעל עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים לאיטליה. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל את מרבית חייליו, ואת אחת מעיניו.
חניבעל הביס את הרומאים בסדרת קרבות: קרב טיקינוס, קרב טרביה וקרב טראסימנוס. הרומאים החלו בהפעלת האסטרטגיה הפביאנית, שהועילה אך מעט. בשנת 216 לפנה"ס הביס חניבעל את הרומאים בקרב ענק שכונה קרב קאנאי, שלאחריו עמדה רומא על סף התמוטטות. בין 50,000–60,000 רומים נהרגו או נשבו במהלכו. אולם במקביל בהיספניה התנהלה המערכה לרעת קרתגו, ואחיו של חניבעל, עזרובעל לא הצליח להדוף את התקפות הרומאים שם. מאז שנת 215 לפנה"ס, הפכה המערכה בחצי האפניני למנומנמת יחסית, והקרבות הגדולים שנערכו במהלכה היו מעטים. חניבעל ניסה ללא הרף לנתק את רומא מבעלות בריתה וכך להכריח אותה לחתום על הסכם כניעה, אולם הרומאים העקשנים עמדו בסירובם. הקרתגים ערכו פשיטות על סרדיניה וסיציליה, שהסתיימו ללא תוצאות משמעותיות מבחינת קרתגו. הם אף כרתו ברית עם שתיים מאויבותיהן המסורתיות מוקדון וסירקוסאי. בשנת 204 לפנה"ס פשט המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס על אפריקה עצמה. הוא ניצל במיומנות רבה את מרירותם של כמה שבטים נומידים ובראשם מסיניסה נגד קרתגו, והטיל מצור על העיר הקרתגית החשובה אוטיקה. אנשי קרתגו הבינו שכעת הם מאוימים ישירות, וחניבעל נקרא לשוב חזרה מאיטליה. חניבעל נענה לפקודה, הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו חזרה אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000. בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000. שני הצדדים דחו את פעולות האיבה לשנה הבאה, ועם תחילת השנה נפגשו בקרב זאמה. קרב זה היה הרה אסון מבחינת קרתגו, והיא אולצה לחתום על תנאי שלום משפילים שטבעו את המונח "שלום קרתגו".
המלחמה השלישית
בחוזה השלום שסיים את המלחמה הפונית השנייה, נאסר על קרתגו, בין השאר, לצאת למלחמה ללא אישורו של הסנאט הרומי והוטלו הגבלות על גודל הצי הקרתגי. הרומאים, שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזו תהפוך שוב לאיום על שליטת רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא. קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי-קרתגי, הטיב לבטא תחושה זו, בכך שסיים כל נאום במילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
העילה של רומא לפתיחה במלחמה הגיעה כאשר מסיניסה מלך נומידיה, שהיה בן בריתה של רומא, ניצל את חולשתה המדינית והצבאית של קרתגו והחל לבצע פשיטות על עריה. הקרתגים שלחו תחילה משלחת לסנאט הרומאי, שביקשה אישור לפתוח במלחמה נגד נומידיה, אולם נענו בשלילה. בינתיים סיימו הקרתגים לשלם את פיצויי המלחמה שהיו חייבים לרומאים בעקבות תבוסתם במלחמה הפונית השנייה, ולפיכך ראו את עצמם משוחררים מן ההתחייבויות שלקחו על עצמם בחוזה השלום, והכריזו מלחמה על נומידיה בשנת 151 לפנה"ס. כך סיפקו הקרתגים לרומאים עילה לצאת למלחמה, ואלה אכן הכריזו מלחמה על קרתגו בשנת 150 לפנה"ס. מצב הקרתגים לא אפשר להם לנהל מלחמה נגד רומא. הם הבינו את טעותם ושלחו שגריר לסנאט הרומאי, עם ייפוי כוח מלא לקבל כל תכתיב רומאי. הרומאים תבעו מהקרתגים להעביר לרשותם את כל ספינות הצי הקרתגי, תבואה ואת כל נשקו של הצבא. באין ברירה צייתו הקרתגים לדרישת הרומאים, אך אז העלו הקונסולים דרישה נוספת: כי העיר קרתגו תיהרס ותושביה יתיישבו מחדש לפחות עשרה מיל לתוך היבשה. הקרתגים, שהזדעזעו מן הדרישה הרומאית, סירבו לה והחליטו להילחם. כל כושר הייצור הקרתגי הוסט למאמצי החימוש מחדש. כל עבד, איש ואישה גויסו לצבא, פסלי האלים ומבני ציבור נהרסו כדי לספק מתכת למען בניית כלי מלחמה, ומסופר שהנשים הקרתגיות אף תרמו את שערן הארוך על מנת ליצור חבלים עבור הבליסטראות ומכונות המלחמה. בסופו של דבר, אף על פי שמסרה בתחילת העימות את כל נשקה, הצליחה קרתגו לייצר בתוך חודשיים עשרות אלפי כלי מלחמה ולבנות צי חדש בן 120 ספינות.
הצבא הרומי והצי הרומי התחילו את המלחמה על ידי הטלת מצור על קרתגו. המצור ארך שלוש שנים, שבמהלכן נכשל כל ניסיון רומאי להסתער ולפרוץ את חומות העיר. פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, שהצטיין במלחמה כטריבון, נבחר בשנת 147 לפנה"ס למשרת הקונסול. תחת הנהגתו של סקיפיו הצליחו הרומאים לפרוץ לתוך העיר. קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שכבשו הרומאים נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף, אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו. מבחינת קרתגו היו תוצאות המלחמה הרסניות. מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה, אך גורלם לא שפר עליהם מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט שרף סקיפיו את קרתגו עד אפר ואדמתה נחרשה. היא הפכה לפרובינקיה רומאית במהלך המאה ה-1.
הכוחות הקרתגים
רגלים
ממוזער|הופליט קרתגי; שחזור אמנותי על בסיס מטבע שנמצא בסירקוסאי
הכוחות הרגליים הקרתגיים היו פרוסים במערך הפלנקס, ונשקם דמה לזה של ההופליטים היוונים. ציודם כלל חנית, חרב קצרה, קסדת ברונזה, מוקיים (מברך עד לנעל), שריון חזה מקשקשים, ברונזה או פשתן, ומגן עגול גדול. במאה-3 הושפעו הכוחות הקרתגים ממערך הפלנקס המקדוני שפשט בעולם ההלניסטי.
במאה הרביעית לפני הספירה נודעה בקרתגו יחידה מובחרת שכונתה 'הגדוד הקדוש'. הגדוד מנה כ-2,500 אזרחים מהמשפחות העשירות והמיוחסות בעיר, והלוחמים בו צוידו במיטב הנשק והשריון, ואומנו מילדות להילחם במערך פלנקס כבד. הגדוד השתתף במלחמות קרתגו נגד היוונים בסיציליה, והושמד בשנת 339 לפנה"ס בקרב קרימסוס. מאוחר יותר, בשנת 310 לפנה"ס, הובס הגדוד לאחר לחימה עזה מול צבאו של הטיראן הסירקוזי אגאתוקלס, שפלש לאפריקה. לאחר קרב זה הגדוד הקדוש לא מופיע עוד בהיסטוריה של קרתגו.
במהלך המלחמה הפונית השנייה אימצו כוחות קרתגים (בעיקר לובים, שתפקדו גם קודם כחי"ר כבד) ציוד ופריסה שדמו לאלה של הצבא הרומי. הכוחות הללו זכו מאוחר יותר לתואר 'ותיקי המערכה האיטלקית' והיו ליחידת העלית הקרתגית. הכוח שימש כחי"ר הכבד בצבא חניבעל, ומילא תפקיד מרכזי בקרב קאנאי ובקרב זאמה, שם למעשה הושמדו.
פרשים
אומנם ידוע על קיומו של כוח פרשים קרתגי, אך אין עליו מידע רב. ככל הנראה דמו הפרשים הקרתגים לסגנון ההלניסטי. יחידות פרשים קרתגיות הופיעו בקרב זאמה, וכן בקרב בגרדס (255 לפנה"ס). החשובים שבפרשים היו דווקא הנומידים, מבעלי בריתה הקרובים של קרתגו, שנחשבו בין הפרשים המעולים של העולם העתיק.
הצבא הקרתגי עשה שימוש גם במרכבות לוביות שנרתמו לארבעה סוסים, אך השימוש בהן פסק בתקופת המלחמות הפוניות.
ממוזער|234x234 פיקסלים|חניבעל חוצה עם פילי מלחמה את נהר הרון. ציור משנת 1878
פילים
קרתגו החלה להשתמש בפילי מלחמה רק במאה ה-3 לפנה"ס וזאת תוך כדי חיקוי של כוחות אחרים במזרח התיכון. פיל המלחמה הקרתגי היה פיל צפון אפריקני (Loxodonta africana pharaoensis), תת-מין קדום של הפיל האפריקאי, שנכחד מאז. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. זכר בוגר היה גדול בהרבה מהנקבה, אורכו (כולל החדק) 6–7 מטר, גובהו 3–4 מטר והוא שוקל 5.5–6 טון. הם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים–שלושה אנשים שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או אזמל בין עיניו. לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.
המטרה העיקרית של הפילים הייתה לפרוץ את מערך האויב ולערער אותו, לפני ההתקפה העיקרית של הרגלים והפרשים הקרתגים. בנוסף, הפילים יצרו מהומה ופאניקה בקרב לוחמי האויב וסוסיהם. החיסרון בשימוש בפילים הוא הססנותם הטבעית, וקשיי האילוף שלהם. פיל מבוהל, מאולף ככל שיהיה, עלול בשעת קרב להפנות את עורפו ולדרוס את מפקדו. האסטרטגיה שבה נקט סקיפיו אפריקאנוס בקרב זאמה ניצלה את ההססנות והביישנות של החיה כדי להבריחה משדה הקרב בלי שתגרום נזק. שימוש קרתגי מוצלח בפילים נעשה בקרב בגרדס (255 לפנה"ס), ובקרב נהר טחו (220 לפנה"ס).
הכוחות הזרים
הכוחות שהתווספו לאורך המערכהרגלים ציוד תיאורסקוטאריי איברים כידון הטלה, פלקטה (חרב קצרה וקמורה מעט), מגן אליפטי, ושריונות קלים כוח רגלים איברי שנודע בזכות אומץ לבו הרב, החיילים בו נפרסו בקרבה אחד לשני.רגלים גאלים חרב ארוכה שנבנתה לשיסוף, ומגן גדול לוחמים גאלים שהצטרפו לחניבעל במסעו, הם לא התפרסו במערך טקטי מסודר ומשמעתם הייתה רופפת.קאטראטיי איברים כידוני הטלה, חרבות קצרות, ומגנים קלים רגלים קלים אשר מקבילים, במובן מסוים, לווליטים הרומאים.מטילי כידונים אפריקאים כידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים מקבילים לקאטראטיי האיברי ולרוב שולבו ליחידות שהורכבו מקאטראטיי.רגלים איטלקיםחימושם המגוון דמה לזה של הרומאים, הקלטים והיוונים.איטלקיים שונים (בעיקר מדרומה) שהצטרפו לצבאו של חניבעל, ביניהם סמניטים, לוקנים, אפוליים, ברוטיים ויוונים.קלעים בליארים קלע וחרבות קלות תושבי האיים הבלאריים שהיוו חלק מהרגלים הקלים של חניבעל, יתרונם היה ניידותם. ידועים בכישורי קליעתם המעולים.פרשים ציוד תיאורפרשים איברים וגאלים כידון הטלה, רומח קצר, חרב הפלקטה, קסדות מעוטרות, שריון שרשראות או קשקשים, מגן עגול בשם קאטרה ושריון סוסים חלקי לרוב שכירי חרב שציודם ופריסתם הושפעה מזאת הקלטית והיוונית.פרשים סמניטיםרומחים, חרבות בסגנון יווני, שריונות וקסדות מברונזה, ושריון סוסים חלקיפרשים כבדים מעולים שהגיעו מבעלי בריתו של חניבעל בדרום איטליה.פרשים נומידים כידוני הטלה, חרב קצרה ומגן עגול קל. הנומידים רכבו ללא מושכות או אוכף. מהמעולים בפרשי העולם העתיק. פעמים רבות הכריעו את הקרב לטובת חניבעל, וכאשר עברו לצד הרומאי לקחו חלק חשוב בניצחון בקרב זאמה.
הצי הימי
ממוזער|250x250 פיקסלים|איור של קרתגו, בו נראים נמל הסחר האזרחי והנמל הצבאי העגול. המוזיאון הלאומי בקרתגו.
עיקר תפארתה של קרתגו היה הצי הימי שלה, כראוי לשורשיה הפיניקיים. בשונה מצבא היבשה, שגויס מבעלות בריתה ונתיניה לקראת מלחמה ופורק לאחריה, הצי הימי היה חיל קבוע, ושירתו בו אזרחים מהמעמדות הנמוכים בקרתגו. בסיסו של הצי היה בנמל צבאי גדול בקרתגו, שנבנה בצורה מעגלית כשבמרכזו אי מלאכותי עם לשכתו של מפקד הצי. עוצמתו של הצי ומספר ספינותיו נשמרו בסוד.
ספינות המלחמה באותם הימים היו ספינות משוטים בעלות מפרשים, והסוג הרווח היה הטרירמה. במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר – חמש חתרית (קווינקוורמה).
הטקטיקה הימית המקובלת הייתה ניגוח ספינות האויב בעזרת איל ניגוח שהותקן בחזית הספינה. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, לא הצליחו הרומאים להתמודד עם הצי הקרתגי בטקטיקות הימיות הרגילות, ולכן פיתחו גשרים ניידים (corvus) שאיפשרו להם לנצל את יתרונם בלוחמה היבשתית ולהשתלט על הספינות הקרתגיות.
במסגרת תנאי הכניעה הנוקשים שלאחר המלחמה הפונית השנייה (הסכם שכונה שלום קרתגו) פורק צי המלחמה הקרתגי למעט עשר ספינות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קרתגו
קרתגו
קטגוריה:המלחמה הפונית השנייה
קטגוריה:המלחמה הפונית הראשונה
קטגוריה:קרתגו
קטגוריה:מלחמת שכירי החרב | 2024-09-26T06:32:27 |
עמותת מופת | עמותת מופת (ראשי תיבות של מתמטיקה, פיזיקה ותרבות) הוקמה ב-1992 על ידי מדענים עולים מברית המועצות לשעבר, בראשותו של המתמטיקאי זאב גייזל, במטרה לקדם את לימודי המדעים המדויקים בישראל.
בעמותה נכללים בתי ספר רבים בישראל, והם מדגישים את מקצועות המדעים המדויקים: מתמטיקה, כימיה, פיזיקה. העמותה עורכת כל שנה מבחנים משווים, המתקיימים בכל בתי הספר של העמותה, אשר מטרתם להשוות את הרמה בין בתי הספר במקצועות אלו.
מוטו האגודה הוא "המצוינות היא מידת הרצון, השאיפה למצוינות היא מידת ההשקעה והשמיים הם הגבול". העמותה מקיימת מכינה לתלמידים הנכנסים לבית ספר של העמותה, המכינה מתקיימת בסוף השנה שקדמה לחטיבת הביניים. בין בתי הספר המשתייכים לעמותה נערכת תחרות (המכונה "אולימפיאדה"), במתמטיקה ופיזיקה. נערך מבחן בו נבחנים כל התלמידים של העמותה והתלמידים שהצליחו במבחן זה עולים לשלב הבא של התחרות, שם יש מבחן נוסף ברמה יותר גבוהה.
מאז אוקטובר 2002 פועלת העמותה בשיתוף עם תוכנית עתידים ומארגנת לתלמידי החטיבה העליונה ימי עיון באוניברסיטאות וימי כיף נוספים. ביולי 2011 העמותה החלה תהליך של הקמת מועדון בוגרים ארצי. מועדון הבוגרים של רשת מופת יפעל מתוך מטרה ליצור רשת חברתית, Networking, לטיפוח והידוק הקשר בין רשת מופת לבין בוגריה ובין הבוגרים לבין עצמם. המועדון ימשיך בקידום השתלבות הבוגרים בחברה הישראלית, תוך שימת דגש על מחויבות ותרומה לחברה.
מטרת התוכנית
העלאת רמתם של בוגרי מערכת החינוך במישור האישי, והתנהגותי, במישור החברתי ובמישור הקוגניטיבי בדגש על מדעים וטכנולוגיה.
הקטנת הפערים הלימודיים באוכלוסיית התלמידים על ידי התכוונות לצורכיהם, לכישוריהם ולסגנונות הלמידה של המצטיינים וכנ"ל לגבי הבינוניים והמתקשים תוך תמיכה וחניכה של התלמידים, אלה באלה.
העלאת אחוז בוגרי מערכת החינוך העל יסודית, שהתמחו במתמטיקה ובמדעי הטבע והטכנולוגיה.
הפיכת מקצוע המתמטיקה לשפה נגישה ושימושית יותר לאוכלוסיית תלמידים רחבה יותר.
העלאת איכות ההוראה באמצעות:
בחירה קפדנית של סגל ההוראה בדגש על הכשרה אקדמית הולמת בתחום הדיסציפלינארי מחד, וכישורי הוראה ותקשורת בין אישית מאידך.
טיפוח מצוינות וחדשנות אצל צוותי ההוראה ובניית מערכת תמיכה וליווי מתאימה לצרכים אלה.
פיתוח תוכניות לימוד וחומרי למידה, הנשענים על תוכנית הלימודים המחייבת, בתוספת העשרה והעמקה הן בתחום המיומנויות הקוגניטיביות והמעשיות.
ברמת הלומד: טיפוח תחושת מסוגלות בכל תלמיד- פיתוח היכולת להתגייס למשימות קשות ולהתמודד אתן. היכולת לדבוק במשימות המזמנות קשיים או חוויית כישלון, והיכולת לראות בהן אתגר.
העלאת רמת ההישגים האישיים של הלומד ואיכות תעודת הבגרות שלו, קרי רמה מוגברת של מתמטיקה ומקצועות מדעיים וטכנולוגיים.
הכשרת הלומד והכנתו לקראת השתלבות ותרומה לחברה הישראלית, בדגש על מדע וטכנולוגיה, מחויבות ותרומה לחברה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ישראל: ארגוני חינוך
קטגוריה:ישראל: מדע וטכנולוגיה
מופת | 2024-10-03T09:05:26 |
Dream Theater | Dream Theater (בתרגום חופשי: תיאטרון חלומות) היא להקת פרוגרסיב מטאל אמריקנית שנוסדה בשנת 1985 על ידי ג'ון פטרוצ'י, ג'ון מיונג ומייק פורטנוי כשהיו סטודנטים במכללת ברקלי למוזיקה. בתחילת דרכה, נקראה הלהקה בשם Majesty. למרות מספר שינויים בהרכב הלהקה, נשארו בה שלושת מייסדיה יחד עם ג'יימס לאברי וג'ורדן רודס עד לעזיבתו של פורטנוי בספטמבר 2010. באפריל 2011, לאחר שנערכו מבחנים להחלפתו של פורטנוי, הוכרז על בחירתו של מייק מנג'יני כמתופף החדש של הלהקה. ב־25 באוקטובר 2023 הודיעה הלהקה על חזרתו של מייק פורטנוי לשורות הלהקה במקומו של מנג'יני.
נכון לשנת 2010, נמכרו מעל 10 מיליון אלבומים וDVD המתעדים הופעות וקליפים של הלהקה ברחבי העולם.
חברי הלהקה נודעים כבעלי מיומנות טכנית גבוהה בכלי נגינתם ועל כך זכו בתארים ממגזיני מוזיקה שונים. לאחר סקר שערך המגזין MusicRadar בספטמבר 2010, בחר העיתון בג'ון מיונג לתואר הבסיסט הטוב ביותר בכל הזמנים". לפי סקר שערך אותו מגזין במרץ 2011, זכה ג'ון פטרוצ'י במקום השני ברשימת "20 הגיטריסטים הטובים ביותר של המטאל אי פעם". מייק פורטנוי, מתופף הלהקה, זכה ב-23 פרסים מהמגזין Modern Drummer ואילו קודמו, מייק מנג'יני, קבע חמישה שיאים בתחרות המתופף המהיר בעולם.
בנובמבר 2010 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של המוזיקה בלונג איילנד.
ב-9 באפריל 2013 זכה האלבום "Images and Words" בתואר אלבום המטאל הטוב ביותר במצעד "March Metal Madness" של "Loudwire" (שנערך בשיטת ראש בראש) לאחר שניצח אלבומים של הלהקות "דיו", "AC/DC", ג'ודס פריסט, "מגדת'" ולבסוף גם את "Master of Puppets" של "Metallica", כאשר זכות ההצבעה ניתנה לקהל המעריצים.
אלבומה ה-12 של הלהקה שיצא ב-23 בספטמבר 2013, מכר כ-34,000 עותקים בשבוע הראשון ובמצעד הבילבורד הגיע למקום ה-7.
היסטוריה
התהוות הלהקה (שנת 1985)
בספטמבר 1985 שני סטודנטים בקולג' ברקלי למוזיקה בבוסטון, הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י וחברו הבסיסט ג'ון מיונג, חיפשו שותפים כדי להרכיב להקה ולנגן בזמנם הפנוי. באחד הימים נתקלו במתופף מייק פורטנוי באחד מחדרי החזרות של הקולג' ולאחר מספר ימים של שיחות החליטו לנסות ולהקים להקה יחדיו. השלישייה החלה את דרכה בעזרת ביצוע גרסאות כיסוי ללהקות איירון מיידן וראש באולפני החזרות בברקלי. שם הלהקה הנבחר, "מג'סטי" (Majesty), עלה בעת שחברי הלהקה חיכו בתור לקנות כרטיסים להופעה של להקת "ראש" והאזינו במהלך ההמתנה לאחד משיריה, Bastille Day; פורטנוי תיאר את אותו שיר "majestic" (מלכותי), ואז הוחלט לקרוא ללהקה בשם זה.
כדי למלא את המקומות הנותרים בלהקה, פטרוצ'י יצר קשר עם חברו לתיכון וללהקות עבר, קווין מור, ביקש ממנו להצטרף בתור קלידן וזה נעתר לבקשה. כמו כן, גייסו חברי הלהקה את כריס קולינס להצטרף בתור סולן לאחר ששמעו את יכולותיו הווקאליות בביצוע גרסת כיסוי לשיר "Queen of the Riech" של להקת Queensrÿche. לוחות הזמנים העמוסים של פורטנוי, מיונג ופטרוצ'י אילצו אותם לנטוש את לימודיהם האקדמיים על מנת להתמקד ביצירת המוזיקה שלהם. מור אף הוא עזב את הקולג' בו למד, אוניברסיטת פרדוניה, כדי להתרכז בעיסוקו בלהקה.
The Majesty Demos והולדת השם "Dream Theater" (שנים 1987-1986)
בתחילת שנת 1986 הופיעה הלהקה בסביבת העיר ניו יורק והקליטה קלטת דמו בשם The Majesty Demos אותה הפיצו באזור. בששת החודשים הראשונים להפצתה במהדורה מוגבלת, אזלו מהמדפים כאלף עותקים של הקלטת. קלטת זו נמכרת גם היום בפורמט המקורי, על אף שההוצאה זמינה כהוצאת CD רשמית של הלהקה בחסות חברת התקליטים YtseJam Records.
בנובמבר של אותה שנה, פוטר כריס קולינס מהלהקה. לאחר שנה שבה ניסו חברי הלהקה למצוא סולן במקומו של קולינס, הצטרף אליהם צ'ארלי דומיניצ'י שהיה מבוגר בשנים ומנוסה יותר מהם. עם היציבות שהביא דומינצ'י, חזרה הלהקה להופיע וזכתה בחשיפה ניכרת.
מיד לאחר צירופו של דומיניצ'י, להקה אחרת בשם Majesty מלאס וגאס איימה בהליכים משפטיים כנגד הלהקה בשל פגיעה בקניין רוחני ולכן נאלצו חבריה לשנות את שמה. לאחר שבחנו מספר אפשרויות, קיבלו את הצעתו של הווארד פורטנוי, אביו של מייק, להשתמש בשם "Dream Theater" כשמו של בית קולנוע שניהל האב בקליפורניה.
When Dream and Day Unite (שנים 1990-1988)
עם שמם החדש והיציבות שהוקנתה ללהקה, התמקדה Dream Theater בכתיבת חומר חדש ובמקביל הופיעה בניו יורק ובמדינות השכנות. הדבר משך את תשומת לבם של חברת התקליטים Mechanic Records ובסופו של דבר חתמה הלהקה על החוזה הראשון שלה עם החברה ב-23 ביוני 1988. באותה תקופה החלה הלהקה בהקלטות של אלבום הבכורה שהתקיימו באולפני Kajem Victory בגלדוויין, פנסילבניה. הקלטת רצועות הבסיס נמשכה כעשרה ימים והאלבום כולו הושלם כעבור שלושה שבועות.
בשנת 1989 יצא לאור האלבום "When Dream and Day Unite" ולא זכה להד נרחב בקרב המעריצים, בניגוד לציפיות הלהקה. עקב הפרת ההתחייבויות הפיננסיות של חברת התקליטים ללהקה, נאלצה Dream Theater להופיע באזור העיר ניו יורק. מסע ההופעות לקידום האלבום כלל רק חמש הופעות שכולן היו בסביבה המקומית. הופעתה הראשונה של הלהקה במסע זה נערכה כמופע חימום ללהקת זברה במועדון סאנדאנס בבאי שור, ניו יורק.
לאחר ההופעה הרביעית בסבב ההופעות, פוטר הסולן דומיניצ'י על ידי שאר חברי הלהקה בטענה כי קולו אינו תאם את הסגנון שהם רצו. עם זאת, זמן קצר לאחר הפיטורין ביקשה להקת הנאו פרוג מריליון מ-Dream Theater להופיע כלהקת חימום בהופעתם במועדון הריץ' שבניו יורק. בכך ניתנה לדומיניצ'י הזדמנות אחרונה להופיע עם הלהקה כסולן ראשי. רק כעבור שנתיים מצאו חברי הלהקה סולן מחליף.
Images and Words (שנים 1993-1991)
במהלך חיפושיה של הלהקה אחר סולן חדש, הופיעו בה ג'ון ארץ', ג'ון הנדריקס וסטיב סטון, שאף הוכרז על הבמה באחת ההופעות כסולנה החדש של הלהקה, אך פוטר לאחר ביצוע שלושה שירים באופן אשר אינו עומד ברף הגבוה שהלהקה הציבה. חמישה חודשים לאחר-מכן חזרה הלהקה להופיע, הפעם כהרכב אינסטרומנטלי העונה לשם YtseJam. תקופה זו של הלהקה נמשכה עד אמצע שנת 1992, ובה נכתב החלק העיקרי של המוזיקה שיכלל בסופו של דבר באלבום Images and Words ובו-בעת המשיכה הלהקה בחיפושיה אחר סולן.
בשנת 1991 הגיעה קלטת דמו מקנדה של סולן להקת הגלאם מטאל, Winter Rose, קווין ג'יימס לאברי, והלהקה החליטה שיש לה די עניין בו כדי להטיסו עד לניו יורק לאודישן. יחד עם לאברי הם יצרו גרסאות דמו של To Live Forever ,Learning to Live ו-Take the Time. לאחר שהוחלט על קבלתו ללהקה, לאברי החליט לשנות את שמו הפרטי לשמו האמצעי, ג'יימס, וזאת כדי למנוע בלבול בשמות חברי הלהקה (אשר מנו כבר שני קווין ושני ג'ון). הלהקה חזרה להופיע (עדיין בסביבת העיר ניו יורק), והחלה עבודתה על העיבודים הקוליים כעת כשלאברי הצטרף לשורותיה.
ATCO Atlantic (כיום EastWest) חתמו על חוזה לשבעה אלבומים עם Dream Theater על סמך שלושה שירי דמו שבהמשך מצאו את מקומם באלבום Images and Words, הראשון בחוזה. שלושה וידאו קליפים הוקלטו מן האלבום: Pull Me Under ,Take the Time ו-Another Day. הלהקה תלתה תקוותה בקליפ האחרון, השיר הקליט ביותר של הלהקה, אבל באופן מפתיע, הפך Pull Me Under דווקא ללהיט ב-MTV וכמו כן גם בערוצי הרדיו. הקליפ ל-Take the Time הצליח אף הוא, אך לא הגיע לרמת הצלחתו של Pull Me Under.
הצלחתו של השיר Pull Me Under, בשיתוף עם מסע הופעות ברחבי ארצות הברית ויפן, גרמו למתן מעמד סטטוס אלבום זהב ל-Images and Words בארצות הברית וסטטוס אלבום פלטינה ביפן. הופעות הלהקה נמשכו עם סבב הופעות אירופאי בשם Music in Progress בשנת 1993, אשר כלל גם הופעה במועדון מרקי בלונדון. הופעה זו הוקלטה ויצאה בשם Live at the Marquee, אלבום ההופעה החיה הראשון של הלהקה. בנוסף, הוצאת וידאו בשם Images and Words: Live in Tokyo, יצאה גם היא וכללה צילומים של הופעות הלהקה ברחבי יפן וחלק נוסף המתעד את הלהקה שלא בזמן הופעה.
Awake (שנת 1994)
לאחר חזרתם מסבב ההופעות ולהוטים לחזור ולהקליט, החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבומם הרביעי במאי 1994. Awake הושלם ביולי של אותה שנה, ויצא באוקטובר. עוד לפני שהושלם המיקס לאלבום, הודיע קווין מור על פרישתו מהלהקה כדי להתמקד ביצירה מוזיקלית אישית. מור לא היה מעוניין יותר לצאת לסבבי הופעות וסגנונו המוזיקלי החל לפנות לכיוון אחר מזה של הלהקה. כתוצאה מכך, החלה הלהקה לחפש בדחיפות קלידן מחליף למור אחרת סבב הופעות לקידום האלבום החדש לא יוכל להתרחש.
שמו של הקלידן ג'ורדן רודס כמחליף למור עלה לראשונה כאשר פטרוצ'י ופורטנוי נתקלו בו בעת שדפדפו במגזין "Keyboard", בו רודס הוזכר בסקר הקהל כ"הכישרון החדש הטוב ביותר". רודס הוזמן להופיע עם הלהקה להופעה יחידה ולאחר-מכן נשאל האם הוא מעוניין להצטרף לשורות הלהקה, אך זה דחה את הצעתם משום שבאותה העת העדיף להצטרף ללהקת הדיקסי דרגס, שלוח הזמנים שלה התאים לו ולמשפחתו יותר.
חברי הלהקה נאלצו להמשיך בחיפושיהם אחר מחליף לקווין מור. דרק שריניאן, הקלידן של אליס קופר ושל להקת קיס, אייש זמנית את תפקיד הקלידן במסע ההופעות Waking Up the World ולאחר שלא נמצא מועמד עדיף לתפקיד, החליטו חברי הלהקה להפוך את שריניאן לקלידן הקבוע בלהקה.
A Change of Seasons ו-Falling into Infinity (שנים 1998-1995)
בשל לחץ מצד המעריצים, נכנסה הלהקה ל-BearTracks Studios באפריל 1995 פעם נוספת כדי להקליט את הסינגל "A Change of Seasons" שאורכו 23 דקות. השיר, אשר נכתב בשנת 1989 והיה בעל אורך של 17 דקות, אמור היה להיכנס לאלבום Images and Words אך חברת התקליטים החליטה בזמנו כי הוא ארוך מדי לאלבום אולפן. עם זאת, הלהקה ניגנה את השיר לעיתים במתכונתו המקורית והוא המשיך לעבור מספר שינויים מבניים במשך השנים עד להקלטתו המחודשת בשנת 1995. לצורך הפצת השיר, הלהקה הוציאה אותו כמיני אלבום ב-19 בספטמבר יחד עם מספר גרסאות כיסוי לשירים אהובים על הלהקה שהוקלטו בהופעת ה-Uncovered אשר התקיימה עבור חברי מועדון המעריצים שלה.
לאחר סיבוב הופעות קצר בשם "Fix For '96", לקחו חברי הלהקה מספר חודשי הפסקה, ולאחר מכן חזרו שוב לאולפן ההקלטות לשם כתיבת והקלטת האלבום Falling Into Infinity. בינתיים, מספר שינויים ארגוניים בחברת התקליטים של הלהקה אילצו אותה לכתוב אלבום נגיש יותר, שכן היו כאלה שלא אהבו את החומר המוקלט. בנוסף וכתוצאה מהחלטה זו, חברת התקליטים לחצה גם על הוספת המפיק החיצוני דזמונד צ'יילד על-מנת לעזור לפטרוצ'י עם הליריקה לדמו של השיר "Your Or Me". פעולה זו גרמה לכך שהלהקה עבדה מחדש גם על הנגינה לשיר זה שהופיע בגרסתו הסופית כ-"You Not Me", גרסה שבקושי מזכירה את הגרסה המקורית. לצ'ילד הייתה השפעה רחבה אף יותר על האלבום כולו בכך שכיוון את הלהקה ליצירת יצירות מסובכות פחות ונגישות יותר להשמעה ברדיו.
הלהקה הקליטה חומר שמספיק לשני דיסקים, כולל ההמשך לשיר "Metropolis Part. 1" שנמצא באלבום Images and Words. לצערם של חברי הלהקה, הוחלט בחברת התקליטים שאין הם מעוניינים באלבום כפול מהלהקה מהמחשבה שאין הציבור יידע כיצד לעכלו, ולכן הלהקה נאלצה לגנוז את רוב החומר. ג'יימס לאברי הסכים עם דעתה של חברת התקליטים על כך שהאלבום צריך להיות דיסק אחד. השירים שלא נכנסו לאלבום יצאו לאור בדרכים שונות, בין אם באלבומי מועדון המעריצים הבינלאומי או באלבומי הופעות. במהלך סבב ההופעות האירופאי לקידום האלבום, הוקלטו שתי הופעות - האחת בצרפת והשנייה בהולנד - ויצאו לאור באלבום ההופעה החיה Once in a LIVEtime.
האלבום Falling into Infinity התקבל בתחושות מעורבות בקרב מעריצי הלהקה שהכירו את פועלה הקודם. בעוד הסאונד שהציג האלבום עדיין היה פרוגרסיבי, שירים כגון: Hollow Years ו-You Not Me גרמו לחלקם לחשוב כי זוהי תחילתה של Dream Theater חדשה, ממוסחרת יותר. האלבום היווה אכזבה מסחרית ללהקה. מייק פורטנוי לא דיבר על כך בפומבי בזמנו, אך בהוצאת ה-DVD של שנת 2004, Five Years in a LIVEtime, הוא גילה כי הוא היה כל-כך מאוכזב מאותה תקופה עד שחשב ברצינות על פירוק הלהקה.
בשנת 1997, מייק ורני מ-Magna Carta Records פנה אל מייק פורטנוי והזמין אותו ליצור הרכב-על פרוגרסיבי ולעבוד על אלבום חדש. פרויקט צד זה היווה הראשון שורה ארוכה של פרויקטי צד שחברי הלהקה ייקחו בהם חלק. השתתפו בהרכב: מייק פורטנוי על התופים, ג'ון פטרוצ'י על הגיטרה, טוני לוין על הבס והקלידן ג'ורדן רודס, שעתה התפנה מעבודתו בדיגסי דרגס. ההרכב לקח על עצמו את השם Liquid Tension Experiment ותיפקד ככלי תיווך אשר באמצעותו פורטנוי ופטרוצ'י יכלו שוב לחזר אחר רודס ולבקש ממנו להצטרף לDream Theater. בשנת 1998 יצא אלבומה השני של הרכב זה.
בתחילת שנת 1999 הודיעה הלהקה שהיא מפטרת את דרק שריניאן כדי להחליפו בג'ורדן רודס, שקיבל את הצעתה להצטרף ללהקה. דרק עבר להקליט אלבומי סולו, עבד במספר קטעי אורח במספר אלבומים ולבסוף הרכיב את ההרכב האינסטרומנטלי Planet X.
Scenes From a Memory (שנים 2000-1999)
עם קלידן חדש בשורות הלהקה, חזרו חברי הלהקה שוב לאולפן ההקלטות BearTracks לכתיבת והקלטת האלבום הבא. כתוצאה מאולטימטום שהציב מייק פורטנוי - קבלת דרישותיהם או פירוק הלהקה - קיבלה הלהקה יד חופשית בכל הקשור לפן היצירתי בהפקת האלבום. התוצאה של יד חופשית זו באה לידי ביטוי באלבום Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory. האלבום היווה המשך לשיר "Metropolis Part 1" מהאלבום Images and Words והתבסס על החומר בן 20 הדקות אשר נכתב בתקופת Falling into Inifinity שלבסוף לא ראה אור יום. חומר זה הורחב ונהפך לאלבום קונספט בעל מוטיבים של בגידה, רצח וגלגול נשמות, ומספר על אודות אדם שנרדף בידי זכרונות של אשה צעירה שנרצחה כמה עשורים לפני כן. האלבום, שיצא בשנת 1999, זכה לתשבחות רבות ונחשב בידי רבים ממעריצי ומבקרי הלהקה לאלבום מופת, זאת למרות הגעתו רק למקום ה-73 בטבלת הדירוגים האמריקנית.
באמצע שנת 1999 החל סבב הופעות עולמי לקידום האלבום ונמשך למעלה משנה. הופעות הלהקה בסבב זה הדגישו את הפן האומנותי המובע באלבום הקונספט: האלבום כולו נוגן מהתחלתו ועד סופו, יחד עם מסך וידאו ברקע שהציג נרטיבים העוזרים להבנת הסיפור המועבר בשירה ובמוזיקה. בנוסף לסט אחד אשר כלל את ניגון האלבום כולו, התווסף סט שני להופעות בסבב זה בו נוגנו שירים נוספים אחרים מקטלוג הלהקה. בהופעה אחת ב-Roseland Ballroom שבעיר ניו יורק, צורפו לבמה גם שחקנים אשר שיחקו את הדמויות שבסיפור וכמו כן גם מקהלה בעבור חלקים מסוימים בהופעה. הלהקה החליטה להוציא את ההופעה זו, אשר הייתה ההופעה האחרונה בסבב ההופעות הצפון אמריקאי, כהוצאת וידאו - ראשונה מסוגה עבור הלהקה. ההוצאה Metropolis 2000: Live Scenes From New York שוחררה בתאריך ה-11 בספטמבר 2001 וזמן קצר לאחר-מכן יצאה גם גרסת אודיו להופעה חיה זו, אשר כללה את כל ההופעה בת ארבע השעות.
עטיפת אלבום האודיו להופעה החיה הייתה סימן 'לב האש' המפורסם של הלהקה עוד מימי Images and Words, שנהפך לתפוח בוער, יחד עם קו הרקיע של ניו יורק ליד הלהבות. האפקט היה תמונה של מגדלי התאומים עולים באש, תמונה שבהקשר של פיגועי 11 בספטמבר, יום יציאת האלבום, הייתה טרגית. לבסוף התמונה שונתה והאלבום יצא חודש מאוחר יותר.
Six Degrees of Inner Turbulence (שנת 2002)
שוב ב-BearTracks Studios, הלהקה הקליטה בשנת 2002 את אלבומה הכפול הראשון, Six Degrees of Inner Turbulence. הדיסק הראשון מונה חמש רצועות ונפתח ברעש סטטי כפי שנשמע בסוף האלבום הקודם של הלהקה. הדיסק השני מונה יצירה אחת בלבד בת 42 דקות - היצירה הארוכה ביותר של הלהקה עד היום. יצירה זו היא קונספטואלית במהותה ומחולקת לשישה חלקים, כל חלק עוסק במעלה נפשית שונה.
האלבום יצא לאור בסוף ינואר 2002. כמו האלבום Scenes From a Memory, גם אלבום זה התקבל לטובה על ידי מעריצי ומבקרי הלהקה, והגיע למקום ה-46 בטבלת בילבורד וכן למקום הראשון בטבלת בילבורד באינטרנט. הלהקה קידמה את האלבום על ידי סבב ההופעות World Turbulence במשך שנה וחצי. להופעות הלהקה נוסף סט בו הלהקה ביצעה גרסאות כיסוי לאלבומים Master of Puppets של מטאליקה ו-The Number of the Beast של איירון מיידן בשלמותם.
Train of Thought (שנים 2004-2003)
האלבום הבא של להקת Dream Theater הוא Train of Thought, שיצא בנובמבר 2003. לכתיבת האלבום נדרשו שלושה שבועות בלבד, לאחר מכן הם עברו לאולפן ההקלטות Cove City Studios והתוצאה הייתה דיסק הרבה יותר אפל וכבד שחזר לשורשים של מוזיקת ההבי מטאל.
הלהקה הצהירה כי אלבום מסוג זה הוא חד פעמי. לדעת מייק לכל אלבום יש את הסגנון שלו, באלבום זה הם יותר כבדים מהרגיל (דבר שלא מצא חן בעיני כמה מן המעריצים הוותיקים) ומוציאים את האגרסיביות שלהם בשירים, האלבום Six Degrees נחשב לנסיוני וזה שלפניו היה קונספט.
באלבום מ-2003 ניתן לשמוע את This Dying Soul המהווה המשך ישיר ל-The Glass Prison מהאלבום הקודם. בשניהם יש ריפים זהים ובשני השירים הנושא הוא משותף - התהליך והשלבים שאדם עובר בגמילה מאלכוהול (תהליך שהמתופף, מייק פורטנוי, עבר באופן אישי). גם האלבום הזה נפתח כמו שקודמו הסתיים.
כחלק מסיבוב ההופעות ביפן הלהקה צילמה ל-DVD את הופעתה באולם בודוקאן אשר בו הופיעו בעבר להקות נחשבות אחרות. להוצאת ה-DVD קראו Live at Budokan.
תערובת השירים הכוללת שירים מכל האלבומים, ביניהם שירים שכמעט ולא בוצעו בהופעות הלהקה, נותנת למאזין את המבט והתמונה המלאה על הלהקה, כאשר אפשר לשים לב להבדלי הסגנונות ולהתפתחות המוזיקלית של הלהקה לאורך השנים.
Octavarium ו-Score (שנים 2006-2005)
שמאל|ממוזער|240px|Dream Theater ב-2005 - ההרכב שהוציא הכי הרבה אלבומים ביחד
ב-7 ביוני 2005, הוציאה הלהקה את אלבומה השמיני במספר - Octavarium. אלבום זה כלל מגוון רחב של סגנונות, ביניהן השפעות של הלהקות Muse, Yes ו-Camel, והוא האלבום היחיד של הלהקה שלא מתאפשר להגדירו תחת סגנון אחד עיקרי, אך יש לו נושא אחד עיקרי - הספרה 8. מתומנים, תמנונים, עכבישים ומבוכים בעלי שמונה פתחים ושמונה קירות הם רק חלק מהתמונות המופיעות בספרון של האלבום המדגישים את הנושא העיקרי. זה אינו צירוף מקרים שזהו האלבום השמיני של Dream Theater. את האלבום פותח השיר The Root of All Evil, אשר ממשיך את סאגת השתייה של מתופף הלהקה, מייק פורטנוי, וכולל בתוכו תזכורות וריפים מ-The Glass Prison ו-This Dying Soul, כאשר הפזמון זהה מלבד המילים ששונו בהתאם. המשך האלבום בשירים The Answer Lies Within ,I Walk Beside You ו-Never Enough ה"פופיים" יותר ופרובוקטיביים לקהל המעריצים אשר רעב לקטעים פרוגרסיביים כבדים. עוד באלבום: Panic Attack הפרוגרסיבי להפליא, Sacrified Sons אשר מוקדש לזכר הנפגעים בפיגועי 11 בספטמבר, שיר הנושא בן 24 הדקות, Octavarium, אשר כולל השפעות נרחבות של כל הלהקות הנערצות על ידי חברי הלהקה ו-These Walls. אלבום זה סיים את חוזה הלהקה עם חברת התקליטים Elektra, אשר ליוותה את Dream Theater במשך שבעה אלבומים.
ב-1 באפריל 2006, הלהקה ביצעה באולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק את הופעתה האחרונה בסבב ההופעות העולמי, Octavarium World Tour. הופעה זו הייתה הופעה מיוחדת אשר לא רק סגרה את סבב ההופעות, אלא גם חגגה רשמית את 20 שנות קיום הלהקה וכן גם הוקלטה להוצאת 2DVD/3CD בשם Score.
Systematic Chaos (שנת 2007)
אלבומה התשיעי של הלהקה, Systematic Chaos, יצא ב-5 ביוני 2007. אלבום זה היווה אלבומה הראשון של הלהקה תחת חברת התקליטים Roadrunner Records (להלן RR). הדבר הראשון אותו עשתה RR היה קידום מכירות אגרסיבי של האלבום, וכתוצאה מכך האלבום הגיע למקום ה-19 בטבלת בילבורד 200. זוהי הכניסה הטובה ביותר לאלבום מקטלוג הלהקה בכל שנות קיומה. בנוסף לכך צולם קליפ ראשון מאז אמצע שנות ה-90. ב-14 ביולי 2007 פורסם הקליפ לשיר Constant Motion. עם זאת, הלהקה נתנה אור ירוק לכתיבת ספר ביוגרפי על פועלה. הספר נכתב על ידי ריץ' וילסון תחת הכותרת "Lifting Shadows", והוא פורס את 20 שנות הפעילות הראשונות של הלהקה.
האלבום החדש מכיל שמונה רצועות אך שבעה שירים. השיר האפי באלבום, העונה לשם In the Presence of Enemies, מחולק לשניים, ומוצג כשיר שפותח וסוגר את האלבום. סאגת האלכוהול של פורטנוי ממשיכה גם באלבום זה בשיר Repentance עם שלבים שמונה ותשע של תוכנית "אלכוהוליסטים אנונימיים". בשיר זה מצטרפים אמנים רבים לשירה, וביניהם ג'ון אנדרסון, דייוויד אלפסון, סטיבן וילסון והגיטריסטים ג'ו סטריאני וסטיב ואי. שיר פוליטי נוסף מצטרף גם הוא לאלבום זה, Prophets of War.
250px|ממוזער|שמאל|הלהקה בהופעה בשנת 2008
Chaos in Motion, סבב ההופעות לשנת 2007–2008 החל באיטליה, בפסטיבל Gods of Metal ב-3 ביוני 2007. הלהקה הופיעה גם בפסטיבלים Fields of Rock בהולנד, Download שבבריטניה ו-Hellfest שבצרפת, יחד עם להקות כדוגמת קורן, מגאדת', מסטודון וסלייר. הלהקה המשיכה לסבב הופעות צפון אמריקני שהחל ב-24 ביולי בסן דייגו שבקליפורניה והסתיים ב-26 באוגוסט בפילדלפיה שבפנסילבניה. ללהקה היו שתי להקות פותחות: רדמפשיין ואינטו איטרניטי. ב-26 בספטמבר הלהקה חזרה לסבב הופעות אירופאי בו הלהקה הפותחת הייתה סימפוני איקס. סבב זה נמשך עד 11 בנובמבר. ב-12 בינואר 2008 הלהקה חזרה להופיע עם סבב אסייתי, ולאחר-מכן בחודשים פברואר ומרץ הופיעה לראשונה בשווקים חדשים: אוסטרליה והודו. הלהקה סגרה את סבב ההופעות עם חזרה לשוק חדש נוסף: דרום-אמריקה בחודש מרץ.
Greatest Hit, and 21 Other Pretty Cool Songs (שנת 2008)
ב-12 בינואר 2008 הופיעה הודעה באתר הרשמי של הלהקה אשר הודיעה על הוצאתו של אלבום אוסף כפול העונה לשם Greatest Hit (and 21 other pretty cool songs), וניתן לו תאריך ההוצאה 1 באפריל. כותרת האלבום מתייחסת בבדיחות לשם השיר המצליח ביותר של הלהקה ברדיו: Pull Me Under.
Black Clouds & Silver Linings (שנת 2009)
ב-7 באוקטובר 2008 חזרו חברי הלהקה אל אולפן ההקלטות לכתיבת והקלטת אלבומם העשירי. האלבום, לו ניתן השם Black Clouds & Silver Linings, יצא לאור ב-23 ביוני 2009.
כאשר נתבקש לתאר את האלבום, הגיב מייק פורטנוי כך: "תארו אלבום של DT עם כל השירים הללו יחדיו: A Change of Seasons, Octavarium, Learning to Live, Pull Me Under ו-The Glass Prison". ג'ורדן רודס הוסיף כי הלהקה נכנסת לתחום הגות' בכל הנוגע לתחום הקלידים.
ב-13 בפברואר הלהקה הכריזה על חזרתו של פסטיבל Progressive Nation ועל הלהקות החדשות שתשתתפנה בו: Beardfish, Pain of Salvation (שתיהן נאלצו לבטל את הופעותיהן בגלל בעיות פיננסיות בחברת התקליטים שלהן) ו-Zappa Plays Zappa. סבב הופעות של הפסטיבל התקיים בצפון אמריקה בין החודשים יולי ואוגוסט.
כמו כן בתאריך זה הכריזה הלהקה על הגעתה לראשונה לישראל להופעה. ההופעה התקיימה ב-16 ביוני. באחד מקטעי הסיום של המופע ניגנה הלהקה, כקטע מעבר אינסטרומנטלי מיוחד, את השיר "הבה נגילה" כמחווה מיוחדת לקהל בישראל.
לאחר תום הפסטיבל כתבה והקליטה הלהקה קטע אינסטרומנטלי עבור המשחק God of War III. קטע זה נכנס לתוך ה-God of War: Blood & Metal EP ושמו Raw Dog. הקלטה זו היוותה כהקלטה האחרונה של הלהקה יחד עם מייק פורטנוי כמתופף.
עזיבתו של פורטנוי והאלבום A Dramatic Turn of Events (שנים 2010-2012)
250px|ממוזער|שמאל|מייק פורטנוי, מתופף הלהקה, עד שנת 2010
במהלך ריאיון שנערך ביוני 2010 עם הזמר ג'יימס לאברי, הודיע לאברי כי הלהקה תכנס לאולפן בינואר 2011 על מנת להקליט אלבום אולפן חדש, ה-11 במספר.
מתופף ומייסד הלהקה, מייק פורטנוי אישר גם הוא את השמועות שהלהקה תכנס שוב לאולפן ההקלטות בתחילת 2011, אלא שב-8 בספטמבר הודיע פורטנוי שהוא עוזב את הלהקה אחרי 25 שנה, לטובת הפרויקטים הצדדיים שלו. בתגובה, הודיעו חברי הלהקה הנשארים שהלהקה אינה מתפרקת ואף תיכנס בינואר 2011 לאולפן ההקלטות. בהודעה לעיתונות איחלו חברי הלהקה לפורטנוי הצלחה בהמשך דרכו והביעו צער על עזיבתו.
בחודש שלאחר עזיבתו של פורטנוי, החלה הלהקה לחפש מתופף חדש שימלא את מקומו. הלהקה בחרה שבעה מתופפים שמתוכם ייבחר אחד שיצורף ללהקה. על אף שהמתופף נבחר כבר באוקטובר 2010, הלהקה שמרה על זהותו בסודיות עד לאפריל 2011. בחודש זה הלהקה פרסמה סרט דוקומנטרי בשלושה חלקים בשם "The Spirit Carries On" על תהליך האודישנים של בחירת המתופף. ב-29 באפריל פרסמה הלהקה את החלק השלישי והאחרון של הסרט ב-יוטיוב ובו הכריזו שהמתופף החדש הוא מייק מנג'יני.
ב-8 ביוני 2011, פרסמה הלהקה באתרה הרשמי את שם האלבום החדש שלהם שנקרא A Dramatic Turn of Events ואת רשימת השירים שלו. האלבום יצא לאור ב-13 בספטמבר בידי חברת התקליטים RoadRunners.
הסינגל הראשון מתוך האלבום נקרא "On The Backs of Angels" והוא פורסם בעמוד ה-YouTube של הלהקה ב-29 ביוני.
Dream Theater ועתיד (2013-הווה)
ב-2012, הודיעה הלהקה כי תוציא אלבום אולפן חדש הנושא את שם הלהקה ה-12 במספר בשנת 2013. באותה שנה, דורג האלבום Scenes from a Memory במקום ה-1 במגזין הרולינג סטון ברשימת אלבומי הפרוגרסיב רוק הטובים ביותר בין האלבומים האלבום הביס אלבומי פרוג קלאסיים רבים כמו: 2112 של ראש, Close to the Edge של יס, The Dark Side of the Moon של פינק פלויד ורבים אחרים.
בדצמבר של אותה שנה, הלהקה הוחתמה מחדש עם חברת Roadrunner Records לאחר שהוחתמה לראשונה בחברה 5 שנים לפני כן. לאחר מכן, הלהקה החלה לעבוד על האלבום החדש. אלבומה ה-12 של הלהקה הנושא את שמה, יצא לאור לראשונה ב-23 בספטמבר 2013. האלבום מכר כ-34,000 עותקים בשבוע הראשון ובמצעד הבילבורד הגיע למקום ה-7. אלבומה השלישי ברצף של הלהקה להגיע לעשרת הטובים במצעד. האלבום הגיע למצעדים ב-24 מדינות. ב-5 בנובמבר 2013, אלבום ההופעה השישי של הלהקה, Live at Luna Park בו הלהקה מנגנת בשתי הופעות מהסיבוב לאלבום הקודם בבואנוס איירס, ארגנטינה, יצא לאור.
ב-6 בינואר 2014, פטרוצ'י אמר כי הלהקה חושבת כבר על רעיונות לאלבום אולפן 13. ב-15 בינואר של אותה שנה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות המקדם את האלבום החדש. הסיבוב הסתיים באפריל 2014.
ב-29 בינואר 2016 יצא אלבומה ה-13 של הלהקה The Astonishing. האלבום עוסק בעתיד דיסטופי, בעלילה שלפיה מוזיקה נוצרת על ידי מכונות בלבד. משך האלבום הוא מעל שעתיים וכולל 34 שירים שכולם נכתבו על ידי פטרוצ'י והולחנו על ידיו ועל ידי רודס.
ב-22 בפברואר 2019 יצא אלבומה ה-14 של הלהקה, Distance over Time. בניגוד לאלבום הקודם, אלבום זה אינו אלבום קונספט, והלהקה העידה כי כתבה והלחינה את השירים לאלבום בתהליך מהיר שארך 18 ימים, בדומה לתהליך היצירה שעומד מאחורי האלבום Train of Thought משנת 2003.
ב-22 באוקטובר 2021 יצא אלבומה ה-15 של הלהקה, A View from the Top of the World. זה היה אלבומה הראשון שהוקלט באולפן משלהם. האלבום מכיל שבעה שירים.
הופעות חיות
Dream Theater היא אחת הלהקות בעלת הגיוון הרב ביותר בהופעות שלה. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא מדיניות הרוטציה המבוצעת ברשימת השירים של ההופעות. כלומר, לכל הופעה של הלהקה נוצרת רשימת שירים שונה לאחר תהליך קפדני של מייק פורטנוי, כדי לוודא כי רשימות השירים בהופעות השונות תהיינה מגוונות ומקוריות עד כמה שניתן. גורמים כגון רשימות שירים מהופעות קודמות של הלהקה בערים קודמות בהן היא הופיעה נלקחות בחשבון, על-מנת לוודא כי מעריצים אשר באים לצפות בלהקה מספר פעמים רצוף לא יראו את אותם השירים מבוצעים בפעם השנייה. רשימות שירים משנים קודמות גם נלקחות בחשבון לטובת אותם מעריצים אשר צפו בלהקה במשך מספר סיבובי הופעות באופן רצוף. מאז עזיבתו של פורטנוי את הלהקה והחלפתו במייק מנג'יני, נשאר סט קבוע לכל סיבוב הופעות עם שינויים קלים של שיר אחד ממופע למופע.
בעוד שרוב הופעות המוזיקה נמשכות כשעה וחצי, משך ההופעות של Dream Theater חורג לעיתים מהשעה וחצי המקובלות - לעיתים כשעתיים עד שלוש שעות ואף יותר. כך למשל, ההופעה ביפן Live at Budokan נמשכה כשעתיים וחמישים דקות. ההופעה אשר הוקלטה להוצאת ה-DVD בשם Live Scenes From New York ארכה כארבע שעות ובסופה לאברי התלוצץ והתנצל על ה"סט הקצר". פורטנוי התאשפז לזמן קצר בסיומה של אותה ההופעה.
במהלך הופעות הלהקה מושלבים לעיתים קטעי אלתור קלילים במהלך שירי הלהקה. מספר דוגמות: באמצע השיר "A Change of Seasons", לא פעם מוכנסים קטעים משירי נושא ממשפחת סימפסון וממייג'ור ליג בייסבול האמריקני. גם רודס משנה כמעט באופן שגרתי את קטע הסולו שלו בשיר זה ובשירים אחרים עם קטעים מיצירות שונות, כגון "When the Water Breaks" שבאלבום השני של פרויקט Liquid Tension Experiment. שירים אחרים, לדוגמה, אשר בהם מוכנסים קטעים שונים הם Endless Sacrifice, בו הוכנס קטע מ-Mary Had a Little Lamb במהלך הופעת הלהקה ב-Gigantour וכן Under a Glass Moon אשר בו, במהלך הופעת הלהקה באיסטנבול, הוכנס קטע מהמנון המדינה. בהופעה של הלהקה בבואנוס איירס, פטרוצ'י ניגן חלק מהמלודיה הראשית של "Don't Cry For Me Argentina" בפתיחת השיר Through Her Eyes. דוגמה עדכנית לקטע אשר הוכנס במהלך שיר היא תוספת של רודס בהופעה לציון 20 שנות פעילות - קטע משיר הנושא של Twinkle, Twinkle, Little Star באמצע השיר Endless Sacrifice. בהופעתה בישראל שלבה הלהקה בתוך הסולו של Metropolis pt.1 את מנגינת השיר "הבה נגילה".
דוגמה נוספת למבנה ההופעות הבלתי-צפוי של הלהקה, היא מספר הופעות אשר בהן השתתף נגן הקלידים הקודם של הלהקה, דרק שריניאן. בהופעות אלו, במהלך ההדרן, חברי הלהקה החליפו כלי נגינה ביניהם וכינו את עצמם Nightmare Cinema (ההפך מ-Dream Theater). כ-Nightmare Cinema, ביצעו חברי הלהקה גרסאות כיסוי מיוחדות לשירים כגון Perfect Strangers של דיפ פרפל ו-Suicide Solution של אוזי אוסבורן.
באופן דומה, במהלך מספר הופעות, שריניאן, פורטנוי ופטרוצ'י העלו הרכב הנקרא Nicky Lemons and the Migraine Brothers. הרכב זה ביצע שיר בסגנון פופ פאנק הנקרא I Don't Like You. שריניאן הופקד על השירה בעוד שפורטנוי ופטרוצ'י תפקדו כמלווים.
במהלך השנים ביצעו Dream Theater מספר לא מבוטל של גרסאות כיסוי לשירים של להקות מוערצות על חברי הלהקה, לרוב במהלך הופעות חיות. בסבב ההופעות של האלבום Six Degrees of Inner Turbulence היו שלוש הופעות מיוחדות (כל הופעה 2 לילות, 2 סטים) בברצלונה, שיקגו וניו יורק, בהן נוגן האלבום Master of Puppets של להקת מטאליקה במלואו לאחר הסט הראשון של הלילה השני, בו נוגנו שירים של הלהקה. ביצוע גרסת הכיסוי בא כהפתעה גמורה למעריצי הלהקה אשר באו לצפות בה במקומות הנ"ל, שכן לא ניתנה כל הודעה מוקדמת לכך מלבד שהסט השני בהופעה השנייה יהיה "מיוחד מאוד". באותו סיבוב הופעות ניגנה הלהקה גם את כל האלבום The Number of the Beast של איירון מיידן.
ב-11 באוקטובר 2005 ביצעה הלהקה גרסת כיסוי לאלבום The Dark Side of the Moon של להקת פינק פלויד. זהו היה הכיסוי השלישי אשר ביצעה הלהקה לאלבום קלאסי. אתר הלהקה הצהיר כי הסטים השניים בלילה השני בהופעות הלהקה באמסטרדם, לונדון, בואנוס איירס, סאו פאולו וטוקיו (11 באוקטובר, 25 באוקטובר, 4 בדצמבר, 11 בדצמבר ו-13 בינואר) וכמו כן הסט השני בלילה השני של ההופעה ב-15 בינואר באוסקה יהיו ביצועי כיסוי לאלבומים קלאסיים. גרסת הכיסוי ל-The Dark Side of the Moon בוצעה בשנית ב-25 באוקטובר בלונדון, אך גרסת הכיסוי אשר בוצעה בבואנוס איירס (ארבעה בדצמבר) ובסאו פאולו (ה-11 בדצמבר) היה אלבומה הקלאסי של הלהקה עצמה - Scenes From a Memory, כמעין פיצוי על כך שהלהקה לא הופיעה בברזיל וארגנטינה בעת סבב ההופעות Metropolis 2000.
ב-13 בינואר 2006 (טוקיו) וב-1 בינואר (אוסקה), הלהקה ביצעה גרסת כיסוי לאלבום החי Made in Japan של להקת דיפ פרפל. ב-3 באוגוסט 2005 הלהקה ביצעה גרסת כיסוי לשיר Cemetery Gates של להקת פנטרה לזכרו של גיטריסט הלהקה דיימבאג דארל, אשר נרצח על ידי מעריץ. בגרסת הכיסוי השתתפו גם שלושה אומנים אורחים - ברטון סי בל מפיר פקטורי, ראסל אלן מסימפוני אקס (כל אחד מהם ביצע בית אחד בשיר) ודייב מאסטיין ממגדת' (שביצע את הסולו בשיר).
בשנת 2008 הלהקה ביצעה גרסת כיסוי לשיר To Tame a Land של להקת איירון מיידן. השיר הופיע כחלק מאלבום מחווה ללהקת איירון מיידן שייצא לאור על ידי המגזין Kerrang! בו השתתפו גם להקות אחרות כמו מטאליקה, Trivium ,Avenged Sevenfold ועוד.
הלהקה הופיעה בעבר בישראל ארבע פעמים: ב-16 ביוני 2009 בגני התערוכה בתל אביב, בפני כ-10,000 צופים, ב-19 ביולי 2011 בביתן מס' 1 בגני התערוכה בתל אביב, בביתן מס' 2 בגני התערוכה בתל אביב ב-12 באוקטובר 2017 וב-18 ביולי 2019 בלייב פארק ראשון לציון.
לוגו ודימוי
שמאל|ממוזער|200px|סמל הלהקה והכיתוב "Majesty"
אף על פי שהלהקה אולצה לשנות את שמה, אימצה Dream Theater לוגו המותאם לשמה הקודם ומוכר בשם סמל המג'סטי. כמו כן, אימצה הלהקה גופן ייחודי ובו כתוב שמה הנוכחי. הסמל והכיתוב הופיעו על גבי רוב עטיפות האלבומים של הלהקה וכן בחומר שיווקי שלה. צ'ארלי דומיניצ'י, סולנה הקודם של הלהקה ויוצר הלוגו, שאב את ההשראה לסמל המג'סטי מחותמה של מרי, מלכת הסקוטים ועיבד אותו מחדש בשביל עטיפת האלבום When Dream and Day Unite.
תארים ותעודות הוקרה
תעודות זהב ופלטינה מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקני
Images and Words (זהב) - 2 בפברואר 1995
Metropolis 2000: Live Scenes From New York (זהב) - 8 בנובמבר 2002
Live at Budokan (פלטינה) - 26 בינואר 2005
Live in Tokyo/5 Years in a Livetime (פלטינה) - 22 במרץ 2006
Score (פלטינה) - 12 באוקטובר 2006
Metropolis Pt. 2: Scenes From a Memory (זהב) - 2010
ג'ורדן רודס
מגזין "Keyboard": הכישרון החדש הטוב ביותר - 1994
מגזין "Burrn": הקלידן הטוב ביותר של השנה לשנת 2007
מייק פורטנוי
מגזין "Modern Drummer":
הכישרון העולה הטוב ביותר - 1994
מתופף הפרוגרסיב רוק הטוב ביותר - 1995–2006
קלינאי התופים הטוב ביותר - 2000, 2002.
היכל התהילה - 2004
מגזין "Rythm":
מקום #5 ברשימת 50 המתופפים הטובים ביותר בכל הזמנים.
ג'ון פטרוצ'י
מגזין "Guitar World": האלבום Scenes From a Memory הגיע למקום ה-95 במצעד "100 אלבומי הגיטרה הטובים ביותר של כל הזמנים".
מגזין "Total Guitar": הגיטריסט הטוב ביותר של השנה לשנת 2007.
אחר
בהופעת הלהקה בסולט לייק סיטי ב-30 ביולי 2007, המושל ג'ון האנטסמן הבן העניק לחברי הלהקה הצהרה חתומה המצהירה על יום זה כ"יום Dream Theater" במדינת יוטה.
במסגרת Classic Rock Awards 2009, הלהקה זכתה בתואר Spirit of Prog
מועדוני מעריצים
ללהקה מספר מועדוני מעריצים רשמיים ברחבי העולם. במשך שנות קיומו של מועדון המעריצים הבינלאומי הרשמי יצאו לאור מספר אלבומים בלעדיים לחברים. לאחר סגירת המועדון בשנת 2004, החליטו המועדונים האירופאים: DTNorway ,VoicesUK ,Your Majesty ,Italian Dreamers ,The Mirror ו-Carpe Diem להתאגד וליצור, ביחד עם הלהקה, DVD הכולל ראיונות וצילום מאחורי הקלעים במהלך סבב ההופעות לחגיגת 20 שנות קיום הלהקה. ה-DVD יצא לאור בשנת 2005. בשנת 2006 יצא ה-DVD השני מטעם המועדונים הנ"ל המציג את חברי הלהקה מבצעים את האלבום Octavarium במלואו. ההופעה קוימה ברומא ומכאן נגזר שמו של ה-DVD שהוא Romavarium.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
שנה שם האלבום 1989 When Dream and Day Unite 1992 Images and Words 1994 Awake 1997 Falling Into Infinity 1999 Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory 2002 Six Degrees of Inner Turbulence 2003 Train of Thought 2005 Octavarium 2007 Systematic Chaos 2009 Black Clouds & Silver Linings 2011 A Dramatic Turn of Events 2013 Dream Theater 2016 The Astonishing2019Distance over Time2021A View from the Top of the World2025Parasomnia
EP
שנה שם האלבום 1995 A Change of Seasons 2009 Wither
אלבומי אוסף
שנה שם האלבום 2008 Greatest Hit (...and 21 Other Pretty Cool Songs)אלבומי הופעה
שנה שם האלבום 1993 Live at the Marquee 1998 Once in a LIVEtime 2001 Live Scenes From New York 2004 Live at Budokan 2006 Score 2008 Chaos In Motion 2013 Live at Luna Park 2014 Breaking the Fourth Wall 2020Distant Memories - Live in London
אלבומי וידאו
שנה שם האלבום 1993 Images and Words: Live in Tokyo 1998 5 Years in a LIVEtime 2001 Metropolis 2000: Scenes From New York 2004 Live in Tokyo / 5 Years in a LIVEtime 2006 Score 2008 Chaos in Motionבוטלגים רשמיים
שנה שם האלבום 2003The Majesty Demos 1985–1986 2003 Los Angeles, California 5/18/98 2003 The Making of Scenes from a Memory 2004 Selfish Demo 2004 Tokyo, Japan 10/28/95 2004 Master of Puppets 2005 Images and Words Demos 1989–1991 2005 The Number of the Beast 2005 When Dream and Day Reunite 2005 When Dream and Day Reunite DVD 2006 Awake Demos 1994 2006 Old Bridge, New Jersey 12/14/96 2006 The Dark Side of the Moon 2006 The Dark Side of the Moon 2007 New York City 3/4/93 2007 Falling into Infinity Demos 2007 Made in Japan 2007 Bucharest, Romania 7/4/02 DVD 2009 The Making of Falling Into Infinity 2009 Train of Thought Instrumental Demos 2003 2009 Uncovered 2003-2005 2009 Santiago, Chile 12/6/05 DVD
חברי ההרכב
נוכחי
ג'יימס לאברי - שירה וכלי הקשה (מ-1991)
ג'ון פטרוצ'י - גיטרה חשמלית וקולות רקע (מ-1985)
ג'ון מיונג - גיטרה באס וצ'אפמן סטיק (מ-1985)
ג'ורדן רודס - קלידים וגיטרת סלייד (מ-1999)
מייק פורטנוי - תופים, כלי הקשה, קולות רקע (מ-1985- 2010, 2023 והווה)
לשעבר
כריס קולינס - שירה (1985 - 1987)
צ'ארלי דומיניצ'י - שירה (1987 - 1990)
קווין מור - קלידים (1985 - 1994)
דרק שריניאן - קלידים (1995 - 1999)
מייק מנג'יני - תופים, כלי הקשה (2010 - 2023)
קישורים חיצוניים
מידע:
עמוד השו"ת של אתר המעריצים הרשמי בנורווגיה
YtseJam Records
עמוד הלהקה בפרוג-ארכייבז
YtseJammers Israel - אתר המעריצים הרשמי בישראל
Dream Theater הסיפור המלא - באתר "מתקדם"
להקת דרים ת'יאטר מגיעה להופעה בישראל באוקטובר 2017
ראיונות:
ביקורות:
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:להקות רוק מתקדם
קטגוריה:להקות פרוגרסיב מטאל
קטגוריה:אמני וורנר רקורדס
קטגוריה:להקות זוכות פרס גראמי
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1985 | 2024-10-12T16:58:55 |
כביש 1 | שמאל|ממוזער|250px|כביש 1
שמאל|ממוזער|250px|הגשר האקולוגי שבין שער הגיא למחלף שורש
שמאל|ממוזער|250px|בניית מחלף שער מוריה
ממוזער|250px|כביש 1 מטפס בנחל נחשון בחלק שבין חוות שער הגיא לשואבה – מבט ממשלט המסרק. ניתן להבחין בשטח הפתוח שחילק את הכביש לשניים בנקודה זו
ממוזער|שמאל|250px|מראה הכביש בעת העבודות לשדרוגו בשנת 2014
ממוזער|250px|צומת מישור אדומים
ממוזער|250px|מנחם ועליזה בגין בטקס פתיחת כביש 1, עם מארגן הטקס יהודה אילן 1979
שמאל|ממוזער|250px|כביש 1 בגובה פני הים בירידה מירושלים ליריחו
שמאל|ממוזער|250px|כביש 1 ומחלף שער הגיא. מראה מכיוון דרך בורמה
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת פורצי הדרך לירושלים וברקע כביש 1
שמאל|ממוזער|250px|מחלף חמד - בקדמת התמונה מתחם עין חמד וברקע אבו גוש ובית נקופה
שמאל|ממוזער|250px|כביש 1 מהקסטל. ברקע הר המנוחות
שמאל|ממוזער|250px|מנהרת הארזים
שמאל|ממוזער|250px|שלט הכוונה בכניסה לנתיב המהיר
שמאל|ממוזער|250px|מראה מהקסטל לעבר מחלף הראל
שמאל|ממוזער|250px|העלייה לירושלים והכניסה למנהרות הקסטל
ממוזער|300x300px|כביש שבע האחיות מטפס ממוצא עילית למבשרת ציון ולקסטל, מימין קטע מכביש 1 שהחליף את כביש שבע האחיות בדרך ירושלים - תל אביב.|טקסט=כביש שבע האחיות מטפס ממוצא עילית למבשרת ציון ולקסטל, מימין קטע מכביש מ"ס 1 שהחליף את כביש שבע האחיות בדרך ירושלים - תל אביב.|שמאל
שמאל|ממוזער|250px|מבט מצומת רמות
thumb|כביש הטבעת המזרחי (כביש 4370) במפגש עם כביש 1 בצומת עיסאוויה. ניתן לראות את החומה בין הנתיבים להפרדה בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים על כביש 4370|טקסט=כביש הטבעת המזרחי (כביש 4370) במפגש עם כביש 1 בצומת עיסאוויה. ניתן לראות את החומה בין הנתיבים להפרדה בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים על כביש 4370|250px
thumb|הכפר א-זעיים לצד מחסום א-זעיים על כביש 1 ולצד גדר ההפרדה|250px
שמאל|ממוזער|250px|"התעוררות" - של הפסלת אור-נה רן פני הים, לצד כביש 1, מירושלים לים המלח
כביש 1 הוא כביש ראשי בישראל שבחלקו מסומן ככביש מהיר המחבר בין תל אביב-יפו, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים–תל אביב" ובחלקו זה נסמך ברובו על הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים. חרף השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57). קטע מהכביש הוא גם חלק מכביש M40 ברשת הכבישים הערבית הבינלאומית משריק.
אורכו של הכביש 96 קילומטרים, וחלק הדרך ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף שער הגיא הוא כביש מהיר. ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף בן שמן וממחלף ענבה עד מחלף שער מוריה, כביש 1 הוא בן שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון; רובו של יתר הכביש הוא בן שני נתיבי נסיעה, למעט המקטע בין צומת אלמוג לצומת בית הערבה, שבו יש נתיב נסיעה אחד לכל כיוון ואין בו הפרדה בין הנתיבים. בעשור הראשון של המאה ה-21 נסלל בחלקו המערבי של הכביש נתיב מהיר לכיוון תל אביב.
מסלול הכביש
אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים:
כביש שטוח ומהיר ברובו, המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא.
העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא.
כביש ירושלים–ים המלח (או כביש ירושלים–יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטרים הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך.
היסטוריה
כביש 1 עובר בעיקרו על תוואי הדרך ההיסטורית יפו–ירושלים.
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1921 תואר הכביש מירושלים ללטרון כבעל איכות נמוכה ומלא בגומות עמוקות.
במהלך המרד הערבי הגדול היה הכביש מסוכן יחסית לנסיעה, בשל קרבתו ליישובים ערבים רבים הן בחלקו המערבי (בשפלה), והן בחלקו המזרחי (משער הגיא לירושלים), שם גם עבר הכביש בתוואי נשלט וקל לתקיפה וחסימה. מטעמי ביטחון הונהגה נסיעה בשיירות, כאשר טנדר נוטרים ליווה את השיירה לעיתים יחד עם רכב משטרה בריטי חמוש במקלע. תחנת משטרה בריטית הוקמה בשער הגיא, ותחנות נוטרים הוקמו בסמוך לקסטל ('נחלת יצחק') ובמוצא. מצודות טגארט נבנו בסמוך לכביש: בצומת בית דגן, רמלה, לטרון ואבו גוש.
מלחמת העצמאות
בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות נעו שיירות בכביש בליווי אנשי ההגנה ולעיתים בליווי בריטי, אך לאחר פברואר 1948 העבירו הבריטים את תנועת רכביהם לתוואי כביש 443 של ימינו, ועל היישוב היהודי היה לספק בעצמו הגנה לנסיעה בכביש. בתקופה זו היו התקפות על התחבורה היהודית הן בחלקו המערבי והן בחלקו המזרחי של הציר, אך בעוד לחלק המערבי היה כביש עוקף דרך רחובות, צומת מסמיה וחולדה, לחלק המזרחי לא היה כל נתיב עוקף, ותוואי הכביש המתפתל בעומק נחל לצד רכסים שולטים הקל את ההתקפה על התנועה בכביש, והקשה על ההגנה על השיירות. דבר זה הוביל לאבדות ניכרות בקרב השיירות, ולאחר מכן עם המעבר לפעולה התקפית לקרבות קשים באזור שער הגיא, קרבות בהם ניתנה הוראה לכבוש את הכפרים הערביים 'בכל מחיר' על מנת לאפשר את פתיחת הדרך לתנועה.
לאחר קום המדינה
בתחילת קיץ 1948 החזיק צה"ל בחלקו המזרחי של הציר ובחלקו המערבי, אך באזור לטרון כשלו כל ניסיונות ההתקפה והכביש בנקודה זו נשאר בשליטת הלגיון הירדני. ב-7 באוקטובר 1948 נחתם הסכם לפיו ינועו בכביש אוטובוסים ישראלים בליווי משוריינים ישראלים וירדנים וג'יפים של האו"ם. בפועל נסללה דרך עוקפת זמנית – דרך בורמה, שמסלולה החל באזור קיבוץ הראל, עקף את אזור לטרון מדרום, וטיפס לשלוחת שיירות ובית מאיר (בית מחסיר) דרך תוואי הנחל הקרוי כיום 'נחל דרך בורמה'. עם הרחבת השטח שבשליטת ישראל מדרום ללטרון לאחר מבצע ההר, החלה סלילת כביש הגבורה כנתיב תנועה עוקף לקטע רמלה–לטרון–שער הגיא. הכביש העוקף התבסס על חלקו המזרחי של כביש 44 (מרמלה לצומת נחשון ולמחלף שמשון) ועל חלקו הצפוני של כביש 38 (ממחלף שמשון לשער הגיא), שם התחבר הכביש העוקף בחזרה לתוואי המקורי. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן כלל סעיף בדבר פתיחת הכביש לתנועה יהודית באזור לטרון, אך סעיף זה לא מומש למעשה. רק כיבושה של לטרון במלחמת ששת הימים אפשר את פתיחת הקטע רמלה–לטרון–שער הגיא לתנועה מחדש. בשנות ה-50 התקשה הכביש לשאת את עומסי התנועה שנסעו עליו והתנועה עליו הייתה איטית מאוד בגלל משאיות שנסעו עליו באיטיות רבה ועכבו את שאר הרכבים. הוחל בפריצת כביש בעמק רפאים שיתחבר לכביש 386 ויישא את המשאיות לירושלים, אך פריצת הכביש לא הושלמה.
באמצע שנות ה-60 הוחל בהרחבת הכביש לכביש דו־מסלולי עם הפרדה בין כיווני הנסיעה. בשנת 1965 הושלמה הרחבת קטע הכביש בין מוצא לירושלים ל-4 נתיבים. לצורך הרחבת הכביש הוגבה מפלס הנחל באזור שער הגיא באמצעות מילויו בעפר. מעקף מדרום לקטע שעבר בתוך אבו גוש נפתח ב־1971. התוואי ההררי הוביל לכך שחלקים ניכרים מהדרך הם ללא שוליים או עם שוליים צרים, דבר המוביל לעומסי תנועה ניכרים בכביש במקרה של חסימת נתיב נסיעה עקב תאונת דרכים או תקלה טכנית ברכב. לאורך קטע זה של הכביש, באזור שער הגיא, פזורים ה"משוריינים" – רכבי קרב מתקופת מלחמת העצמאות, אשר נפגעו בדרכם לירושלים הנצורה (למעשה רובם של המשוריינים המקוריים שהיו במקום הוחלפו במהלך שנות ה־60 בשלדות כלי רכב אחרים). חלק מהרחבת הכביש כללה חציבה בצידי הכביש, ובמספר מקרים נחסמה חלק מהדרך לתנועה לזמן קצר עקב מפולות סלעים על הכביש באזור שער הגיא ובאזור אבו גוש. בסמוך לחוות שער הגיא הפריד שטח פתוח את הכביש לשני נתיבים חד סטריים, כאשר במרכז השטח הפתוח קברו של שייח' עלי.
סלילת הכביש המהיר
ב-1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 הכביש מחלף גנות–נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות–לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות עד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר אליו הוזמנו רבים. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין, בהמשך, אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל.
במהלך השנים הוחלפו צמתים על הכביש במחלפים. מחלף הראל נפתח ב־1971, מחלף חמד ב־1972, מחלף לטרון, מחלף לוד, מחלף קיבוץ גלויות ומחלף בן-גוריון ב־1978-1979 (עם פתיחת הכביש המהיר, מחלף גנות נבנה עוד קודם לכן), מחלף בן שמן ב־1981, מחלף מוצא ב־1990, מחלף שער הגיא ב־1994 ומחלף שורש ב־2005.
הכביש חצה את השטחים החקלאיים של מקוה ישראל ולפיכך הוקם מעליו, בין מחלף גנות לקיבוץ גלויות, גשר מתכת המיועד לטרקטורים.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 חוברו נתיבי איילון לכביש 1, כך שהכביש הוא המשכם של נתיבי איילון.
סלילת הכביש המהיר בתוואי מצפון ללטרון הובילה לכך שהכביש הוא מהתשתיות הלאומיות הבולטות בישראל שחוצות את הקו הירוק. בין משטרת לטרון לאמאוס ניקופוליס חוצה הכביש את מה שהייתה פעם שלוחה ירדנית שהסתיימה במנזר השתקנים, מעבר למנזר ומסביב לשלוחה היה שטח הפקר ברוחב של קילומטר עד 2.5 קילומטר. מחלף לטרון עצמו נמצא כקילומטר מעבר לקו הירוק.
בינואר 2013 הועלתה מהירות הנסיעה המותרת בין מחלף גנות למחלף שער הגיא מ־100 קמ"ש ל־110 קמ"ש.
כביש ירושלים–בית הערבה
כביש 1 משמש גם ככביש מירושלים מזרחה, לכיוון מעלה אדומים וים המלח. תחילתו של הכביש בכביש שנסלל בתקופת המנדט, על תוואי דרך מעלה אדומים הקדומה. הכביש יצא מהעיר העתיקה בדרך יריחו, לאורך שולי הר הזיתים, ועלה אל כיוון אבו דיס. הכביש היה מפותל מאוד (הוא ירד כ-1,100 מטרים לאורך כ-40 קילומטרים. בתקופת השלטון הירדני שופר הכביש, ובקטעים רבים נבנה למעשה כביש חדש מקביל, פחות מפותל (הכביש המנדטורי נראה בקטעים מסוימים לצד הכביש הקיים). בסוף שנות ה-80 הוסט מוצא הכביש מירושלים למחלף שער מזרח (הגבעה הצרפתית) ונבנה כביש חדש מירושלים למחלף אדומים.
בשנת 2012 היה הקטע החד-נתיבי האחרון, מצומת שדרות משה דיין בירושלים עד למחלף הזיתים, בתהליך הרחבה לדו-נתיבי. בשנת 2011 הסתיימה הרחבה לדו-נתיבי של הקטע מהצומת עם כביש 437 עד לצומת אלון (כביש 458) להרחבה הייתה התנגדות מצד ארגוני זכויות האדם, בטענה שהרחבת הכביש תפריע לחייהם של הבדואים המתגוררים (באופן לא חוקי) בסמוך לכביש. בהמשך, הורחב הכביש לאוטוסטרדה מהירה עד לצומת ורד יריחו.
כביש עמק הארזים
בשנת 2007 נסלל מקטע חדש לכביש בעמק הארזים, שקישר ישירות בין מחלף שער מוריה לבין מחלף יגאל ידין, ומנע את המעבר בכניסה לעיר ושדרות בגין. קטע זה מכונה על ידי עיריית ירושלים בתוכניות הפיתוח שלה כביש 9. קטע הכביש מאפשר לנוסעים מגוש דן לשכונות הצפוניות של ירושלים ולנוסעים לים המלח לעקוף את נתיבי התחבורה העירוניים הצפופים של ירושלים ובכך מקל על גודש התנועה בכניסה המערבית לירושלים, שעד לפתיחת המחלף התאפשרה רק מצומת גינות סחרוב. באוקטובר 2014 ניתן לקטע השם דרך יצחק שמיר. לאחר שדרוג צומת גינות סחרוב למחלף ושינוי הסדרי התנועה במחלף שער מוריה, סומן התוואי הישן של כביש 1 בתור כביש 333.
הנתיב המהיר
בינואר 2011 נפתח לתנועה הנתיב המהיר – נתיב נוסף בין מחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות, שנסלל כדי להקל על התנועה בכביש לכיוון תל אביב. הנתיב הוא כביש אגרה המשמש לתחבורה ציבורית ולכלי רכב שמשלמים תמורת הנסיעה בו. במקביל הוקם מגרש חניה פטור מתשלום בין שני מסלולי הכביש מזרחית למחלף שפירים, ולרשות החונים בו עומד שירות אוטובוסים מהיר ותכוף למרכז תל אביב. עם חנוכת הנתיב המהיר, בוטל הנתיב השלישי בכביש הרגיל לאורך קטע של כמה מאות מטרים, בסמוך למחלף קיבוץ גלויות, כדי לאפשר השתלבות חלקה מהנתיב המהיר אל כביש 1 בחזרה.
הרחבת הכביש בעשור השני של המאה ה-21
בעשור השני של המאה ה-21 בוצעו שני פרויקטים משמעותיים בתוואי הכביש וסמוך לו. האחד הוא בניית מסילת הרכבת המהירה לירושלים שחוצה אותו שלוש פעמים – על גבי גשר סמוך לנמל התעופה בן-גוריון, במנהרה סמוך למחלף ענבה ובגשר מעל דרך יצחק שמיר ועמק הארזים. השני הוא שדרוג הכביש בקטע מחלף שער הגיא עד מחלף מוצא.
במאי 2010 החליטה הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות לתת תוקף לתוכנית השדרוג של כביש 1 שבמסגרתה הוגבה הכביש, נסלל נתיב נוסף לכל כיוון, והוקמו מחלפים חדשים בנווה אילן, עין חמד, מבשרת ציון ומוצא. כמו כן, הוקם מעבר אקולוגי, ומנהרה מתחת לקסטל. פרויקט השדרוג בוצע במסגרת התוכנית הרב-שנתית (2011–2016) של החברה הלאומית לדרכים בישראל. העבודות היו בשיאן מסוף 2013 עד 2016, אך הכביש המשיך לפעול כסדרו באותה עת. עלות העבודות הצפויה הייתה כ-2.35 מיליארד שקל.
במרץ 2015 נחנך מחלף נווה אילן במלואו, והשלים את המחלף החלקי שעמד במקום מאז בוטל הצומת. גשר חדש בכיוון מערב, באורך 800 מטר, החליף את קטע הכביש שכלל סיבוב חד סמוך למחלף מוצא. הגשר בכיוון מערב נפתח לתנועה ביוני 2016 והכיוון הנגדי נחנך בינואר 2017. שני הגשרים מתנשאים לגובה של 30 מטרים ועלות הקמתם נאמדה ב-380 מיליון שקל. בסמוך לקבר שיח' עלי הוסט הכביש כך שמבנה הקבר אינו נמצא במרכז הכביש, אלא בדרומו.
ב-20 בינואר 2017 נחנכו מנהרות הראל, שבהמשכן גשר מוצא. שני רכיבים אלה ביטלו את העליות והירידות שאפיינו את הנסיעה באזור זה. ביוני 2017 הושלמו העבודות בכביש ושלושה נתיבי נסיעה היו זמינים בשני הכיוונים.
בעקבות הרחבת הכביש בין מחלף שער הגיא למחלף שער מוריה, נוצרו עומסי תנועה כבדים מזרחית למחלף שער הגיא – בקטע שנותר עם שני נתיבים לכל כיוון. בעקבות כך, בינואר 2018 ביצעה חברת נתיבי ישראל עבודות סימון ליליות בקטע שבין מחלף ענבה למחלף שער הגיא, בשני כיווני הנסיעה. במסגרת העבודות סומנו שלושה נתיבים בכביש לכל כיוון, אך לא בוצעה הרחבה של מסעה הכביש בפועל. הנתיבים החדשים שסומנו נעשו צרים יותר מכפי שנתיבי הכביש היו לפני עבודות הסימון, והנתיב השמאלי בכל כיוון סומן בעיקר על חשבון רובו המוחלט של השול המרכזי של הכביש. בעקבות כך, בוטל הסימון של הקטע בין מחלף ענבה למחלף שער הגיא כדרך מהירה (על ידי התמרור המיועד לכך), ומהירות הנסיעה המרבית המותרת בקטע זה הופחתה מ-110 קמ"ש ל-90 קמ"ש.
פרויקט נוסף שהוחל בבצועו בסוף העשור היה מחלוף שני צמתים בכביש: צומת רמת שלמה שהפך למחלף רמת שלמה, ומחלף שער מזרח, שהיה ממוחלף רק בכביש 60 החוצה אותו ולא בכביש 1, בו נכרו מנהרות מתחת לצומת הגבעה הצרפתית, כך שמתאפשרת נסיעה רציפה דרך המחלף.
בשנות ה-20 של המאה ה-21
ביולי 2021 נסגר חלק מהנתיב המהיר בכביש לטובת עבודות באזור כפר חב"ד להקמת מחלף נתב"ג מערב, המיועד לקצר את הגישה לנמל התעופה למגיעים מכיוון מערב.
באמצע 2019 החלו עבודות להוספת מסילת רכבת רביעית במסילת איילון. הפרויקט כלל גם עבודות במקטע מחלף קיבוץ גלויות עד מחלף גנות. העבודות מצפון לכביש כללו העתקת תשתיות, פינוי תחנת משנה במחלף גנות והכנת רצועה להסטת הכביש צפונה. ב-2021 הוצרו נתיבי הכביש לכיוון מערב במקטע זה, כהכנה לסלילת תוואי הכביש החדש מצפון ופינוי גשר הפלדה בין אזור לפארק אריאל שרון. הסטת הכביש והנתיב המהיר צפונה יאפשרו הוספת שתי מסילות רכבת בתוואי הכביש הקיים.
באוגוסט 2022 הוחלט להפוך את הנתיב השמאלי במקטע בין מחלף דניאל למחלף הראל לנתיב תחבורה ציבורית ושיתופית עבור רכבים בעלי 3 נוסעים לפחות. בהמלצת משטרת ישראל הוחלט להעביר את הנתיב זה לצידו הימני של הכביש. העבודות לסימון החלו בנובמבר 2022. לאחר השלמת הסימון על ידי חברת נתיבי ישראל, הנתיב הופעל במתכונת החדשה בתחילת דצמבר 2022, רק בימי ראשון-חמישי בשעות העומס בבוקר, בין 06:30 ל-09:30, ובימי שישי בין השעות 12:00 עד 17:00 בצהריים או עד כניסת השבת. בשאר השעות הנתיב פתוח לנסיעה לכל משתמשות ומשתמשי הדרך..
מחלפים וצמתים לאורך הכביש
קילומטריםשםסוג מפגשמיקוםדרכים מצטלבות כביש 1 ממערב למזרח 0 מחלף קיבוץ גלויות 25px תל אביב, , 4 מחלף גנות 25px גנות 6 מחלף שפירים 25px בית דגן 7.5 מחלף נתב"ג-מערב (מחלף כפר חב"ד) - (בבניה) 25px טרמינל 3, כפר חב"ד כביש גישה לטרמינל 3 7 כניסה לחניון חנה וסע 25px בית דגן גישה לחניון חנה וסע שבמרכז הכביש 12 מחלף בן-גוריון 25px נתב"ג (20px) 13 מחלף לוד 25px רמלה, לוד (20px) 17 מחלף בן שמן 25px בן שמן, , 21 מחלף דניאל 25px כפר דניאל 23 מחלף ענבה 25px כפר שמואל 31 מחלף לטרון 25px לטרון 35 מחלף שער הגיא 25px שער הגיא , 41 מחלף שורש 25px שורש 42 מחלף נווה אילן 55px נווה אילן 46 מחלף חמד 55px עין חמד , , , 50 מחלף הראל 55px מבשרת ציון , רחוב הראל 52 מחלף מוצאטקסט=|29x29 פיקסלים מוצא , , , רחוב שורק 53 מחלף שער מוריה 25px ירושלים 55 מנהרת הארזים 25px25px נחל שורק 2 מסלולים – 400 מטר 57 מחלף יגאל ידין 25px רמות , 58 מחלף רמת שלמה 25px רמת שלמה רחוב הרב דרוק 60 מחלף שער מזרח 25px הגבעה הצרפתית, שועפאט , רחוב שועפאט 64 צומת עיסאוויה (מחלף בתכנון) 25x25 פיקסלים עיסאוויה , רחוב סייארת חג'ה 65 מחלף הזיתים 25px א-טור (בתכנון), דרך מנהרת הר הצופים, רחוב אל חרדוב, גישה לא-זעיים 70 מחלף אדומים 25px מעלה אדומים , דרך הר הצופים (כניסה למעלה אדומים) 74 צומת מחנה ישי 25x25 פיקסלים 75 צומת מישור אדומים 25x25 פיקסלים , שדרות החברה הכלכלית 78 צומת כפר אדומים 25x25 פיקסלים אלון, כפר אדומים 79 מחלף השומרוני הטוב 25px מוזיאון השומרוני הטוב כניסה ל"מוזיאון השומרוני הטוב" 84 צומת מצפה יריחו 25px מצפה יריחו 92.2 צומת אלמוג 25x25 פיקסליםאלמוג 92.4 25px 94.5 צומת ללא שם 25px בית הערבה 96 צומת בית הערבה 25x25 פיקסלים
ראו גם
כבישי ישראל
הנתיב המהיר בכביש 1
לקריאה נוספת
שמואל אביצור, מאה שנה לכביש יפו-ירושלים, אדם ועמלו, ת"א, תש"ל.
קישורים חיצוניים
הנתיב המהיר שפירים-קיבוץ גלויות
עיר בראי בתקופה – ראשית התפתחות הדרכים, אמצעי התחבורה והדואר, עד לפתיחת קו הרכבת לירושלים (1892), הוצאת יד יצחק בן-צבי, גרסה מקוונת באתר מט"ח.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ישראל: כבישים
קטגוריה:ירושלים: כבישים
קטגוריה:מעלה אדומים: תחבורה
קטגוריה:מצפה יריחו
קטגוריה:תל אביב-יפו: תחבורה
קטגוריה:מבשרת ציון: תחבורה
קטגוריה:קריית יערים
קטגוריה:בית דגן: תחבורה
קטגוריה:כפר חב"ד: תחבורה
קטגוריה:יהודה: תחבורה
קטגוריה:מדבר יהודה: כבישים | 2024-08-21T08:27:28 |
יהלום | יהלום הוא מינרל קשה העשוי מפחמן נקי. גביש היהלום שייך למערכת הקובייתית והוא מופיע בטבע כתמניון או כקובייה. היהלום הוא אחד האלוטרופים של פחמן. אלוטרופ ידוע אחר הוא גרפיט.
היהלום הוא הקשה והמבריק שבמינרלים: דרגת הקושי שלו היא 10 בסולם מוס – דרגת הקושי הגבוהה ביותר של חומרים בטבע. יהלומים משמשים לנוי (בייצור תכשיטים) ולתעשייה. יהלומים נוצרו בטבע, ובמחצית המאה העשרים החל ייצור מלאכותי שלהם.
מאפיינים
יהלומים הנראים לעין הבלתי מיומנת חסרי צבע נכללים בקבוצת הצבעים הרגילים בדירוגם הגמולוגי, גם אם יש בהם גוני צהוב ואף חום בהיר. מרמה מסוימת של עוצמת צבע נכללים היהלומים בקבוצת היהלומים הצבעוניים (Fancy Color Diamonds).
על כל 10,000 יהלומים המופקים בעולם נמצא יהלום צבעוני אחד, העשוי להיות בצבעים צהבהבים או חומים, שהם הנפוצים ביותר. הצבעים הנדירים יותר – ירוק, כחול, ורוד, כתום, שחור, והנדיר מכולם – אדום, מופיעים בתדירות נמוכה מאוד, עד לאחד למיליון.
היהלומים הצבעוניים מקבלים את צבעיהם המיוחדים בזכות אטומים זרים שנלכדו בתוכם במהלך התגבשותו של היהלום בטבע או בזכות דפורמציות מבניות בסריג היהלום: הצהוב, הכתום והחום מתקבלים בזכות אטומי חנקן שחדרו ליהלום במהלך התגבשותו, הכחול מתקבל מחדירת הבורון, הקרנות רדיואקטיביות טבעיות במעבה כדור הארץ מייצרות יהלומים ירוקים, תוספת של גרפיט מייצרת יהלומים שחורים, ודפורמציות מבניות בסריג היהלום אחראיות לצבעי הוורוד והאדום.
מחירי היהלומים הגולמיים נקבעים לפי קטגוריות המיון השונות המתייחסות לצורה, גודל, צבע וניקיון. מחיריהם של היהלומים המלוטשים נקבע גם לפי איכות הליטוש. דירוג היהלומים המלוטשים ידוע כארבעת ה-Cs – ארבע מילים המתחילות באות האנגלית C ומגדירות את מאפייני היהלום המלוטש כפי שהם מופיעים בתעודות הדירוג הגמולוגיות – Carat (משקל בקרטים), Color (צבע), Clarity (ניקיון), Cut (עיבוד – פרופורציות, סימטריה ורמת הגימור).
החלוקה לארבעת ה-Cs פותחה בסוף שנות השלושים על ידי מייסד המעבדה הגמולוגית האמריקאנית המובילה ה-GIA, רוברט מ. שיפלי.
היהלום הוא הקשה והמבריק שבמינרלים: דרגת הקושי שלו היא 10 בסולם מוס (Mohs Scale) – דרגת הקושי הגבוהה ביותר של חומרים בטבע. משקלו הסגולי של היהלום 3.52 גרם לסמ"ק. מקדם שבירת קרני האור שלו – 2.417 יוצר את הזוהר והברק, המקנים ליהלום את יופיו המיוחד לאחר ליטושו.
איכותם של רוב היהלומים המופקים בעולם אינה מאפשרת עיבודם כיהלומי נוי (Gem Quality) בין אם משום ריבוי התכלילים (Inclusions) או בעיות מבניות קשות. לאורך שנים היוו יהלומי התעשייה כ-80% מתפוקת היהלומים הטבעיים. ב-1967, פיצל קונגלומרט היהלומים דה בירס, שהיה הערוץ הבלעדי לאספקת יהלומי גלם באותם הימים, את קטגוריית יהלומי התעשייה, ויצר קטגוריה נוספת – יהלומי כמעט נוי (Near Gem Quality). על פי החלוקה החדשה: כ-20% מוגדרים כיהלומי נוי, כ-45% מוגדרים כיהלומי כמעט נוי וכ-35% מוגדרים כיהלומי תעשייה. המניע למהלך של דה בירס היה הירידה ברווחיות של יהלומי התעשייה בעקבות כניסתו של יהלום התעשייה הסינתטי, שנמצא עדיף על יהלום התעשייה הטבעי. במקביל, גילה תאגיד דה בירס את הודו כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להפיכת גלם תעשייתי לגלם באיכות של כמעט נוי בזכות שכר עבודה זול, שאיפשר עיבוד של כמויות גדולות של יהלומים קטנים באיכויות נמוכות.
יהלומי התעשייה נקראים בורט (Boart) או קרבונדו (Carbonado). חלקם נגרס ומשמש כאבקה לליטוש יהלומים (שכן בגלל דרגת הקשיות רק יהלום יכול ללטוש יהלום) וחלקם מנותב לתעשייה: שיבוץ בראשי מקדחים לקידוח סלעים ובטון, ליטוש עדשות זכוכית, מקדחי שיניים ועוד. כיום קיימות מכונות לייצור יהלומים באופן מלאכותי, אם כי לא ניתן להפיק בצורה זו יהלומים לבנים, משתמשים ביהלומים אלו בעיקר בתעשייה האווירית. בנוסף קיימות מכונות לחיתוך וליטוש יהלומים, המאפשרים חיתוך יהלום גולמי בצורה האופטימלית ביותר, תוך הוכחת אמיתות היהלום, כך שיופקו מספר היהלומים עם מידת הניקיון הגבוהה ביותר ובגדלים האופטימליים והרווחיים ביותר.
מבנה היהלום
ממוזער|גרפיט (מימין) ויהלום (משמאל). אף על פי שהם בנויים מאותו היסוד, המבנה הסריגי שלהם שונה, דבר המשפיע רבות על תכונותיהם.
בדומה לגרפיט, היהלום בנוי מיסוד יחיד, פחמן, אך צורות הגביש של שני חומרים אלה שונות מאוד זו מזו. התופעה מכונה "פולימורפיזם" (רב-צורתיות) והיא תכונתה של תרכובת כימית קבועה המופיעה בכמה צורות גבישיות.
ממוזער|המבנה הגבישי של יהלום הממחיש את מבנה הטטרהדר.
היהלום מתגבש במערכת הקובית – על פי רוב בצורת אוקטאהדרון, קובייה או דודקאהדרון. אטומי הפחמן בגביש מסודרים כך שכל אטום יוצר קשרים קוולנטיים עם ארבעה אטומים נוספים הנמצאים בקרבתו, כך שסביב כל אטום נוצר מבנה של ארבעה אטומי פחמן המסודרים בקדקודיו של ארבעון (טטרהדר). המרחק בין כל 2 אטומים שכנים הוא שווה – 1.54 אנגסטרום. מבנה זה הוא יציב ביותר (בעל רמה אנרגטית נמוכה), מפני שזוגות האלקטרונים המעורבים בקשרים הקוולנטיים המושלמים מרוחקים זה מזה במידה המרבית. יציבותו של המבנה היא המעניקה ליהלום את חוזקו וקשיותו. הוא ניתן לליטוש רק על ידי יהלומים אחרים. בחימום מעל 1,500 מעלות צלזיוס בהיעדר אויר הוא הופך לגרפיט.
היווצרות
שמאל|250px|ממוזער|מבנה סכמתי של ארובה וולקנית
יהלומים טבעיים
היהלום התגבש לפני מאות מיליוני שנים לגביש קריסטלי בלחץ של כ-60 אלף אטמוספירות בטמפרטורה של כ-1,200–1,600 מעלות צלזיוס בעומק של כ-200–250 קילומטרים מתחת לקליפת כדור הארץ. תנאים אלה שוררים מתחת למעטפת כדור הארץ מתחת ליבשות העתיקות ביותר, למשל בדרום אפריקה, סיביר, מערב קנדה או ברזיל. ככל הנראה נוצרים היהלומים ממאגמות עשירות בפחמה (קרבונט). בתהליך התקררות אטי התמצק הפחמן והתגבש ליהלום, כשהוא סופח חומרים מסביבתו, שיקבעו את צבעו, ויהיו אחד הגורמים שיקבעו את דרגת הניקיון שלו.
היהלומים נוצרו משני סוגי סלעים: סלע אקולוגיטי וסלע פרידוטי. עם התזוזות של הלוחות הטקטוניים ופעולות הקונוונציה (הסעת חום) הקשות, נוצרו לעיתים חדירות של נוזל המאגמה אל פני השטח, כשהן נושאות בקרבן גבישי יהלומים. כשהחדירות התפרצו אל פני השטח פירקה הארוזיה את סלע החדירה, שהוא רך יחסית ליהלום, היהלומים נשטפו, שקעו בנחלים, ולעיתים אף הגיעו לים. אלה הם מקורות הכרייה המשניים. החדירה שלא הגיעה לפני השטח הופכת למקור כרייה ראשוני, הנמצא בסלעי קימברליט או למפרואיט.
היהלומים עשו דרכם לעבר פני כדור הארץ באמצעות סלעים מסוגים שונים, בעיקר סלעי קימברליט (שקיבלו את שמם בהשראת העיר קימברלי, שהוקמה ליד מכרה היהלומים הראשון שנבנה בדרום אפריקה בשנות השבעים של המאה ה-19), וסלעי למפרואיט. הקימברליט, סלע רך יחסית, המתרומם מהר יותר מהסלעים הסובבים אותו, פרץ מעומק של 150–200 ק"מ בצורה של ארובה (דמוית גזר), דייק או אדן. לשם איתורם של סלעי הקימברליט, המכוסים בדרך כלל בשכבות אדמה וסלע, נדרשת עבודת בילוש מורכבת, ההולכת ומשתכללת הודות לפיתוח עזרים חדשניים מתוחכמים. כ-10% מסלעי הקימברליט בעולם מכילים יהלומים, ורק פחות מאחוז אחד נחשב לקימברליט כלכלי (בעל תכולת יהלומים מסחרית בכמותה ובערכה הכספי).
יהלומים מלאכותיים
יהלומים מלאכותיים, המכונים לעיתים "יהלומי מעבדה" או "יהלומים סינתטיים", הם יהלומים שנוצרו בתהליך לא טבעי באמצעים טכנולוגיים מעשה ידי אדם. מקורם בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 כאשר חוקרים הסיקו כי ניתן לייצר באופן מלאכותי יהלומים באמצעות חימום גרפיט (שהרכבו הכימי זהה להרכב הפחמן הטהור ממנו עשוי היהלום הטבעי) בטמפרטורה ובתנאי לחץ הדומים לאלה השורר במעמקי כדור הארץ. המכשלה העיקרית הייתה היעדר כבשן המאפשר יצירת תנאים אלה. בשנת 1954 הצליחו מדעני חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית ליצור כלים שסיפקו לחץ של 70 אלף אטמוספירות וטמפרטורה של 3,000 מעלות צלזיוס, ולייצר את היהלום המלאכותי הראשון. ממדיו הקטנים ואיכותו הירודה מנעו את ליטושו כאבן חן וייעדו אותו לשימוש תעשייתי. ממועד זה ואילך, ייצרו ג'נרל אלקטריק ודה בירס כמויות גדולות של יהלומים מלאכותיים, המשמשים כאבקת ליטוש יהלומים, במקביל לאבקות הליטוש המופקות מיהלומים טבעיים כתושים.
כיום, את היהלומים הסינתטיים מגדלים במעבדות בשתי שיטות עיקריות: HPHT (ר"ת High Pressure High Temperature) – גידול יהלומים בתנאי לחץ אטמוספירי וטמפרטורה גבוהים; CVD (ר"ת Chemical Vapor Deposition) – שיטת הריבוד הפלזמתי (שיקוע כימי). מיון ראשוני של יהלומים בין טבעיים לסינתטיים יכול להתבצע באמצעים פשוטים וזמינים יחסית, למיון מדויק נדרשים כלים גמולוגיים משוכללים.
בתחילת המאה ה-21 שיטות הייצור השתכללו, הטכנולוגיה השתפרה, איכות האבנים המיוצרות עלתה, המכונות עצמן הוזלו והתפוקה הכוללת של היהלומים מלאכותיים עלתה בצורה משמעותית. המהפכה הטכנולוגית יצרה הצפה של היהלומים מלאכותיים ומחירם נמוך בחלק מהמקרים בכ-80% ממחירם של יהלומים טבעיים שמקורם בטבע. מומחים מערכים כי מחירי היהלומים המלאכותיים ימשיך לרדת ככל שהטכנולוגיה תשתפר ויותר יצרנים יאמצו את המכונות החדשות ואף יפתחו שיטות חדשות יותר.
איכות היהלום
שמאל|ממוזער|250px|יהלום לא מלוטש
מדידה
אין סטנדרט בינלאומי אחיד ומוחלט בקביעת איכות היהלום, והיא כרוכה בבדיקות שונות, שרובן נעשות על ידי בני אדם, ותוצאתן תלויה במידה רבה במומחיות שלהם. זהו אחד המאפיינים של ענף היהלומים העולמי, המתקשה מאוד ביצירת תקן אחיד להערכת יהלומים.
מעבדות גמולוגיות אחדות בעולם הנחשבות למובילות, מתעדות יהלומים. המעבדה הנחשבת לנוקשה וליוקרתית ביותר בעולם היא המעבדה הגמולוגית האמריקנית – GIA.
צלילות
רמת הצלילות של היהלום, המכונה בעגה המסחרית ניקיון, מתייחסת לפגמים ולתכלילים של היהלום – בתוכו ועל שטח פניו. ציון הצלילות של היהלום ייקבע לפי סוג התכלילים או הפגמים, הגודל שלהם, מיקומם, נראותם לעין וכדומה. זהו הסולם ההיררכי בו משתמשת המעבדה האמריקנית GIA:
FL (ללא תכלילים ופגמים) – יהלום ללא תכלילים או פגמים פנימיים או חיצוניים הנראים לעין של גמולוג מומחה בהגדלה פי 10.
IF (ללא תכלילים) – יהלום ללא תכלילים אלא רק פגמים הנראים לעין של גמולוג מומחה בהגדלה פי 10.
VVS1 (תכלילים מאוד מאוד קטנים) תכלילים זעירים שגם גמולוג מומחה מתקשה לראות בהגדלה פי 10. דרגה 1.
VVS2 (תכלילים מאוד מאוד קטנים) – תכלילים זעירים שגם גמולוג מומחה מתקשה לראות בהגדלה פי 10. דרגה 2.
VS1 (תכלילים מאוד קטנים) – תכלילים קטנים מאוד שחלקם יהיו קשים להבחנה גם על ידי גמולוג מומחה בהגדלה פי 10. דרגה 1.
VS2 (תכלילים מאוד קטנים) – תכלילים קטנים מאוד שחלקם יהיו קשים להבחנה גם על ידי גמולוג מומחה בהגדלה פי 10. דרגה 2.
SI1 (תכלילים נראים) – תכלילים קטנים שגמולוג מומחה מבחין בהם ללא קושי בהגדלה פי 10. דרגה 1.
SI2 (תכלילים נראים) – תכלילים קטנים שגמולוג מומחה מבחין בהם ללא קושי בהגדלה פי 10. דרגה 2.
I1 (הרבה תכלילים) – תכלילים הנראים לעין בקלות בהגדלה פי 10 ולעיתים גם ללא הגדלה. פגמים אלה עשויים להשפיע על הניצוץ והשקיפות של היהלום. דרגה 1.
I2 (הרבה תכלילים) – תכלילים הנראים לעין בקלות בהגדלה פי 10 ולעיתים גם ללא הגדלה. פגמים אלה עשויים להשפיע על הניצוץ והשקיפות של היהלום. דרגה 2.
I3 (הרבה תכלילים) – תכלילים הנראים לעין בקלות בהגדלה פי 10 ולעיתים גם ללא הגדלה. פגמים אלה עשויים להשפיע על הניצוץ והשקיפות של היהלום. דרגה 3.
צבע היהלום
נהוג לחלק את היהלומים לשתי קבוצות עיקריות – צבעים רגילים וצבעים מיוחדים (יהלומים צבעוניים). לכל קבוצה סולם דירוג משלה.
קבוצת הצבעים הרגילים
בקבוצת הצבעים הרגילים נכללים היהלומים הצלולים, חסרי הצבע, המכונים לבנים, היהלומים בגוונים הצהובים בהירים ואף היהלומים החומים בהירים. הצהובים בהירים לגוניהם השונים הם הנפוצים ביותר בטבע עקב התנאים והתהליכים שהתקיימו בעת היווצרות היהלומים. סולם הצבעים הרגיל מסומן באותיות D–Z (משום שבתקופה בה נקבע כבר שמשו האותיות ABC לסימון צבעי יהלומים בסקטור המסחרי). האות D מסמנת יהלום חסר צבע לחלוטין. ככל שעולים במדרג האותיות צבע היהלום הוא יותר צהבהב. האות Z מסמלת יהלומים צהובים מאוד שעדיין אינם נחשבים ליהלומים צבעוניים. על פי רוב היהלומים בצבעים הנמוכים אינם מבוקשים ומחיריהם זולים.
ההבדלים בין רמת צבע יהלום אחת לזו שאחריה או לפניה הם כה מזעריים עד כדי שגם מומחה בתחום יכול להתקשות בזיהוי הצבע המדויק ללא עזרים מקצועיים כמו תאורה מתאימה, נייר צבע וכדומה. הקושי מתעצם כאשר היהלום משובץ כבר בתכשיט. הצהבהבות של היהלום מתחילה להיראות לעין בצבעים H–I וגם שם מדובר בצהבהבות קלה מאוד ובעיקר במקרים בהם יש יהלום נוסף לבן יותר להשוואה.
קבוצת הצבעים המיוחדים
קבוצה זו כוללת את הצהובים החזקים ואת הגוונים המיוחדים הנובעים מהצהובים, כגון: כחול, כתום, ירוק, ורוד, אדום, סגול, חום כהה ושחור. הצבעים המיוחדים נוצרים עקב חדירת חומרים זרים ומרכיבים כימיים לגוף היהלום בעת היווצרותו במינון גבוה יותר מאשר ביהלומים בצבעים הרגילים, דבר הגורם לבליעת יתר של גוונים מסוימים ולהבלטה חזקה של גוונים אחרים, או כתוצאה מדפורמציות מבניות.
צבעיהם של יהלומים צבעוניים, או בשמם המסחרי Fancy color diamonds, נמדד באופן שונה לחלוטין כאשר הקריטריון החשוב ביותר הוא עוצמת הצבע של היהלום. קביעת הצבע של היהלום מתחשבת בשלושה פרמטרים עיקריים – גוון (ישנם 27 גוונים שונים), בהירות או כהות הצבע והעומק של הצבע.
גוון היהלום הצבעוני:
ישנה טבלה של 27 גוונים שונים אליהם ניתן לסווג את היהלום. במקרים בהם יש ליהלום שני גוונים ניכרים לעין, מחליטים מהו הגוון הדומיננטי יותר ומציינים אותו ראשון בתעודה הגמולוגית.
בהירות/כהות לצד עומק הצבע של היהלום:
כל יהלום צבעוני יקבל דירוג בהתאם למידת הבהירות או הכהות שלו הנע בין בהיר מאוד לכהה מאוד. לאחר קביעת מידת הבהירות או הכהות של צבע היהלום, הגמולוג המעריך את היהלום יקבע את מידת עומק הצבע שלו והציון ינוע בין חלש לחזק. לאחר שהגמולוג קבע את שני הפרמטרים הללו הוא יצליב ביניהם בגרף של שני פרמטרים (מידת כהות ומידת עומק) ההצלבה בין עומק הצבע של היהלום לבין מידת הבהירות/כהות שלו יקבע את עוצמת הצבע בסולם הדירוג ההיררכי הבא (הדירוג הראשון הוא הכי פחות איכותי והאחרון הוא הכי איכותי):
Fancy Light
Fancy
Fancy Intense
Fancy Dark
Fancy Deep
Fancy Vivid
משתנה נוסף המשפיע על קביעת צבע היהלום הוא מידת פיזור הצבע ביהלום ואחידות הצבע שלו.
צבעו הפנימי של היהלום הצבעוני לא בהכרח יחשף לעין ללא ליטוש מתאים. ישנם מלטשים המומחים לליטוש יהלומים צבעוניים וכל עבודתם היא לחשוף את הצבע הפנימי של היהלום על ידי ליטוש נכון שלו.
ליטוש יהלומים
המולה היא שולחן העבודה של הלוטש. על המולה מורכב האופן והלוטש מניח את הדופן אליו מודבק יהלום הגלם. עבודת הלוטש נמשכת מספר שעות ואפילו ימים – תלוי בגודל הגלם שעליו ללטוש. עבודת הליטוש היא עתיקת יומין ושיטת הליטוש לא השתנתה מהמאה ה-20. עם זאת, הטכנולוגיה של הליטוש התקדמה לאין שיעור.
כיום, לפני התחלת עבודת הליטוש משתמשים בתוכנות מחשב הקוראות את הגלם ומראות את המודל האידיאלי אליו כדאי ללטוש את היהלום. בנוסף, יש היום שימוש במכונות אוטומטיות לליטוש של יהלומים לבנים קטנים.
בתחום היהלומים הצבעוניים (Fancy Color), עבודת הלוטש עדיין בעלת משמעות והתמחות ייחודית. לכן, על אף הטכנולוגיות התומכות, עבודת הלוטש היא החשובה והקובעת.
תעשיית היהלומים בישראל הייתה ממרכזי ליטוש היהלומים החשובים בעולם, עם הקמת בורסת היהלומים הישראלית ומתחמי ליטוש כגון מתחם הבורסה ברמת גן ועיר היהלומים נתניה. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, איבדה ממעמדה, כאשר מרבית הייצור עברה למזרח אסיה, בעיקר להודו וסין בהן שכר העבודה נמוך בצורה משמעותית.
ליטוש יהלומים לבנים
לאיכות הליטוש של היהלום יש השפעה ישירה על מראהו ועל מחירו. יהלום גולמי הוא חסר חיים ואינו מנצנץ ורק ליטוש נכון שלו ממצה את יכולתו להחזיר אור. בעשורים האחרונים החלו ללטש את כל היהלומים העגולים בצורת ליטוש מודרנית בעלת כללים מאוד ברורים של מספר פאות ביהלום והפרופורציה ביניהם, פרופורציה נכונה בין קוטר היהלום לגובה שלו ועוד. הסיבה לשינוי הייתה התקדמות טכנולוגית שאיפשרה הבנה עמוקה יותר מהי הדרך המיטבית לגרום לקרני האור להישאר זמן ארוך יותר בתוך היהלום ולהגביר כך את האור שהוא מפיק. הסטנדרטים המודרניים לליטוש יהלומים מבוססים במידה רבה על פיתוחיו של מרסל טולקובסקי בתחילת המאה ה-20.
בדומה לשאר מאפייני היהלומים, אין סטנדרט בינלאומי אחיד לליטוש יהלומים, אך באופן יחסי זהו הקריטריון הכי מדעי בטבעו וההבדלים בין הסטנדרטים השונים לחיתוך המודרני הם קטנים יחסית. בתעודה הגמולוגית של יהלום ציון החיתוך מורכב משלושה תת-פרמטרים שונים – ליטוש, פוליש וסימטריה.
ליטוש יהלומים צבעוניים
בשונה מיהלומים לבנים בהם מטרת הליטוש היא למקסם את יכולת החזרת האור של היהלום, המטרה בליטוש יהלומים צבעוניים היא למקסם את הצבע של היהלום ולתת לו עוצמה יתרה. ההתמחות בליטוש יהלומים צבעוניים היא התמחות מיוחדת ומצריכה מיומנות גבוהה מאוד. בשונה מחיתוך עגול של יהלומים לבנים הממקסם את פוטנציאל היהלום, ביהלומים צבעוניים כמעט ואין מלטשים יהלומים עגולים מכיוון שזוהי אינה צורה הממקסמת את הצבע של היהלום. מסיבה זו נהוג ללטש את היהלום לצורות שונות כמו טיפה, רדיאנט, לב, אמרלד, מרקיזה ועוד בעיקר על פי האופנה הנוכחית וטעם הקהל. שיקול משמעותי מאוד בהחלטה לגבי צורת היהלום המלוטש היא שמירה על משקל מקסימלי של היהלום לאחר ליטושו. השיקול האחרון הוא, כאמור, מיצוי יכולת הצבע של היהלום ועוצמתו.
פלואורסצנט היהלום
מדד נוסף המשפיע על מחירו של יהלום ואיכותו הנתפסת הוא מדד הפלואורסצנט ביהלום. יהלומים רבים מקרינים אור כחלחל כאשר מניחים אותם תחת נורת UV (המפיצה קרני אולטרה סגול). עבור יהלומים חסרי צבע, פלואורסצנט גבוה נחשב כדבר היוצר חלביות במראה שלהם ולכן מוזיל אותם. עבור יהלומים צהבהבים, פלואורסצנט גבוה הוא דבר חיובי מכיוון שהוא מלבין אותם. ישנן לא מעט ביקורות על השימוש במדד הפלואורסצנט בתמחור היהלום ויש לא מעט טענות כי פלואורסצנט ביהלום לא משפיע על המראה שלו. כך או כך, מדובר בקריטריון המשפיע על מחיר היהלום, בייחוד בטווחי המשקל הגבוהים יותר, ולכן יש להיות מודעים אליו.
היסטוריה
יהלום מוזכר בתנ"ך (המאה ה-14 לפנה"ס לפי המסורת), כאחת מאבני החן המשובצות בחושן. ליהלום היה תפקיד, כאחת מאבני החושן, בבגדי הכהן הגדול בבית המקדש ועליו היה כתוב שמו של שבט זבולון.
במאה ה-9 לפנה"ס היו היהלומים ידועים בהודו, ובמשך זמן רב הובאו ממנה לכל חלקי העולם של אז בדרך היבשה בידי סוחרים פרסים וערבים. מסמכים שהתגלו בהודו מלמדים על כריה של האבן ועל גביית מיסים על יהלומים מהמאה הרביעית לפנה"ס. האזכור הקדום ביותר של יהלומים באירופה הוא בכתבי מרקוס מאניליוס במאה הראשונה לספירה "היהלום, אבן שגודלה כנקודה, יקרה יותר מזהב". גם פליניוס הזקן מזכיר את האבן בספרו תולדות הטבע, מזהה את המבנה האוקטאדרי של הגביש ומתאר את קשיותו כך: "היהלום, שיא העושר והמותרות, שאינו נשבר מאף עצם אחר ואי אפשר להתגבר על קשיותו, נשבר לרסיסים באמצעות דם של תיש". עד למאה ה-15 לא היו ידועות טכניקות לליטוש וחיתוך יהלומים ולכן לא שימשו לתכשיטים אלא כאביזר פולחני או מיסטי. במאה ה-15 כאשר פותח ליטוש היהלומים בוונציה החלו הנשים להתקשט בהם, תחילה בצרפת ואחר כך בכל ארצות אירופה. יהלום מלוטש שובץ לראשונה בטבעת אירוסין שניתנה למארי, דוכסית בורגונדיה מידי מקסימיליאן הראשון.
בארצות הברית, באוסטרליה ובתאילנד יהלום הוא אבן ההולדת של חודש אפריל. מלך תאילנד, פומיפון אדוניאדט היה גם בעליו של היהלום המלוטש הגדול בעולם, במשקל 545.67 קרט, אשר ניתן לו לציון יובל להכתרתו.
יהודים היו מעורבים בסחר ביהלומים במשך הדורות, והעיסוק הזה עבר במשפחות מהורים לצאצאיהם. בראשית המאה ה-18 קנו היהודים כ-80% מכל היהלומים שהביאה חברת הודו המזרחית. רוב סוחרי היהלומים בלונדון בסוף המאה ה-18 היו יהודים. בראשית המאה ה-21 תופסים היהודים עמדה הגמונית, כמותית ותפקודית, בבורסות היהלומים הגדולות והנחשבות: הבורסה ליהלומים ברמת גן, הבורסה ליהלומים באנטוורפן והבורסה ליהלומים בניו יורק. עמדה זו הביאה גם לעליית חלקם של יהודים במקצוע ליטוש היהלומים. לאור עיסוקם הבולט והניכר של יהודים בתחום זה משתמשים במדינות רבות, כשבאים לסיים עסקה, בצמד המילים העבריות "מזל וברכה".
ממוזער|מכרה אודצ'ניה בסיביר
כריית יהלומים
התנאים המתאימים להיווצרות יהלומים טבעיים מתקיימים רק עמוק בבטן האדמה. הימצאותם של יהלומים נדירה מאוד על פני הקרקע.
את היהלומים כורים במכרות בבטן האדמה או מסננים מתוך נהרות ומניפות סחף.
מרבית היהלומים הנסחרים בעולם מגיעים מארצות אפריקה (בוטסואנה, סיירה לאון, דרום אפריקה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו וכו'), אך כמויות מכובדות נכרות גם ברוסיה ובאוסטרליה.
יהלומי דמים
בשנים האחרונות גברה המודעות לתופעה הנקראת "יהלומי דמים" או "יהלומי סכסוך". הכוונה ליהלומים שתהליך הכרייה שלהם מאורגן באופן בלתי חוקי, או שרווחי היהלומים נועדו לממן את פעילותם של כוחות מורדים וחמושים במדינות שונות באפריקה (כגון סיירה לאון וליבריה). הדרך להשגת היהלומים הללו על ידי הכוחות השונים מלווה בהתנגשויות, ניצול ועבדות האוכלוסייה המקומית, הטלת משטר טרור ורציחות אכזריות. על מנת להקטין את ממדי התופעה דורשת ישראל וכמוה גם מדינות מערביות אחרות בעולם תעודות המוכיחות שהיהלומים אינם "יהלומי דמים". דרישה זו אכן מקשה על מכירת יהלומים מסוג זה, אך אינה מונעת את התופעה לחלוטין. נכון להיום טרם נמצא פתרון מניח את הדעת לתופעה.
תהליך קימברלי הוא פורום בינלאומי המאגד ממשלות, ארגונים לא ממשלתיים וגופים שונים בענף היהלומים. התהליך החל לפעול ב-2003 במטרה להסדיר מערכת אמינה הבוחנת את הסחר ביהלומי גלם, ומונעת מסחר ב"יהלומי דמים". התהליך החל בסדרת מפגשים בעיר קימברלי שבדרום אפריקה כיוזמה של ממשלות דרום אפריקה: נמיביה ובוטסואנה, שמטרתה לתעד את נתיבי התנועה של יהלומי גלם בעולם.
ראו גם
כרייה ימית
קרבונדו
מואסניט
ננו-יהלום
עיבוד בחוד יהלום
קישוט
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
״קמפיינים הם לנצח״ – פרק על חברת ״דה בירז״ ומסע הפרסום שלה בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:פחמן
קטגוריה:מינרלים
קטגוריה:אבני חן
קטגוריה:מחצבים | 2024-09-16T15:08:59 |
ג'יימס לאברי | קווין ג'יימס לאברי (באנגלית: Kevin James Labrie; נולד ב-5 במאי 1963) הוא מוזיקאי קנדי, סולן להקת דרים ת'יאטר.
חייו
לאברי נולד בעיירה קטנה באונטריו, קנדה הנקראת פנטאנגוישנה (penetanguishene). בהשראת אביו, החל לשיר ולנגן על תופים בגיל חמש. עד לגיל 14 הספיק לשיר ולנגן בלהקות נעורים שונות. בגיל שמונה עשרה הוא עבר לטורונטו, קנדה. בגיל 21 הוא התחיל באימוני שירה עם המאמנת רוסמרי פטרישיה ברנז. אחרי מעבר בין מספר להקות, הפך לאברי לסולן של להקת Winter Rose, כשכמעט חתמו על חוזה עם Atlantic Records. פייר פאראדיס, שניהל באותה תקופה את להקת Voi Vod, דיבר עם לברי על פרויקט סולו עם Aquaius Records. הוא גם סיפר ללבריי על להקה ניו יורקית בשם Dream Theater שמחפשת סולן חדש. בשנת 1991 הצטרף לאברי לדרים ת'יאטר, ומאז הוא הסולן הרשמי של הלהקה.
הטעם המוזיקלי של לאברי מגוון מאוד, משמות כמו מטאליקה, אירוסמית', ואן הלן, ג'ורני וג'ודס פריסט כמו גם מלחינים קלאסיים כמו מוצרט, ויוואלדי ובטהובן. זמרים אהובים עליו הם סטיב פרי, פרדי מרקיורי, סטינג, פול רוג'רס ונט קינג קול. כיום, עדיין גר לאברי בטורונטו, עם אשתו קארן ושני ילדיו צ'לו וצ'אנס, ועדיין מתאמן עם גברת ברנז.
בשנת 1994, במהלך חופשה משפחתית בקובה, סבל לאברי מהרעלת מזון חמורה שגרמה לו לפגיעה קשה במיתרי הקול. רופאיו המליצו לו לפרוש משירה אך בעזרת אימונים רבים הוא חזר לשיר עוד באותה השנה והלהקה הוציאה את אלבומה Awake ויצאה למסע ההופעות כמתוכנן. בשנת 2003 הודיע לאברי שתהליך השיקום שלו הסתיים וקולו חזר למצב בו היה לפי הפגיעה.
בשנת 2004 הוא הופיע באלבום השישי של Ayreon שנקרא The Human Equation בתור הדמות אני (Me).
ב-1999, הוא סיים את אלבום הראשון של Mullmuzzler - פרויקט אישי שלו - שנקרא Keep it to Yourself. האלבום השני יצא לאור ב-11 בספטמבר 2001.
ב-2003 הוציא לאור אלבום נוסף תחת הפרויקט Frameshift בשם Unweaving the Rainbow.
דיסקוגרפיה
Winter Rose - Winter Rose יצא לאור בידי חברת התקליטים InsideOut בשנת 1989
Fates Warning - Parallels יצא לאור בידי Metal Blade בשנת 1991
Dream Theater - Images and Words יצא לאור בידי ETCO Records בשנת 1992
Dream Theater - Live at the Marquee יצא לאור בידי WEA International בשנת 1993
Dream theater - Awake יצא לאור בידי Elektra בשנת 1994
Dream Theater - A Change of Seasons יצא לאור בידי Elektra בשנת 1995
Working Man - Rush Tribute יצא לאור בידי Magna Carta בשנת 1996
Dragon Attack - A Tribute to Queen יצא לאור בידי CNR Music בשנת 1997
Dream Theater - Falling Into Infinity יצא לאור בידי Elektra בשנת 1997
Explorers Club - Age of Impact יצא לאור בידי ,Magna Carta בשנת 1998
Shadow Gallery - Tyranny יצא לאור בידי Magna Carta בשנת 1998
Dream Theater - Once in a LIVEtime יצא לאור בידי Elektra בשנת 1998
Mullmuzzler - Keep it to Yourself יצא לאור בידי Magna Carta בשנת 1999
Dream Theater - Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory יצא לאור בידי WEA/Elektra בשנת 1999
Leonardo - The Absolute Man יצא לאור בידי Magna Carta בשנת 2001
Dream Theater - Live Scenes From New York יצא לאור בידי WEA/Elektra בשנת 2001
James Labrie - Mullmuzzler 2 יצא לאור בידי magna carta בשנת 2001
Dream Theater - Six Degrees of Inner Turbulence יצא לאור בידי WEA/Elektra בשנת 2002
Dream Theater - Train of Thought יצא לאור בידי Elektra בשנת 2003
Frameshift - Unweaving the Rainbow יצא לאור בידי ProgRock Records בשנת 2003
Tim Donahue - Madmen and Sinners יצא לאור בידי EMI)Japan) בשנת 2004
Ayreon - The Human Equation יצא לאור בידי InsideOut בשנת 2004
James LaBrie - Elements of Persuasion יצא לאור בידי InsideOut בשנת 2005
Dream Theater - Octavarium יצא לאור בידי Elektra בשנת 2005
Dream Theater - Systematic Chaos יצא לאור בידי Roadrunner Records בשנת 2007
Dream Theater - Black Clouds & Silver Linings יצא לאוויר בידי Roadrunner Records בשנת 2009
James LaBrie - Static Impulse יצא לאור בשנת 2010
Dream Theater - A Dramatic Turn of Events יצא לאור בידי Roadrunner Records בשנת 2011
Dream Theater - Dream Theater יצא לאור בידי Roadrunner Records בשנת 2013
וידאוגרפיה
Dream Theater - Metropolis 2000 יצא ב-DVD או בקלטות וידאו בידי Elektra Records בשנת 2001
Dream Theater - 5 Years in a LIVEtime יצא לאור בידי Elektra Records בשנת 1998
(Dream Theater - Images and Words (Tokyo בידי Sony בשנת 1993
קישורים חיצוניים
האתר של הפרויקט Mullmuzzler
האתר של הפרויקט Frameshift
אתר מעריצים בלתי רשמי של ג'יימס לאברי
קטגוריה:זמרים קנדים
קטגוריה:דרים ת'יאטר
קטגוריה:מוזיקאי מטאל
קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1963 | 2023-06-01T05:19:42 |
ג'יימס להברי | REDIRECT ג'יימס לאברי | 2006-10-14T13:15:51 |
Sap | REDIRECT SAP | 2004-09-25T13:49:58 |
עשו | ממוזער|260px| יצחק דוחה את עשו, ציור מעשה ידי ג'וטו די בונדונה מוצג בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי באסיזי
עֵשָׂו (נכתב לעיתים גם כעשיו ומכונה גם אֱדוֹם) הוא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית. עשו הוא בנם של יצחק ורבקה, אחיו התאום של יעקב ואביהם הקדמון של האֱדוֹמים.
משמעות השם
את משמעות השם עשו מסביר רש"י בפירושו על פרשת הולדת עשו בכך שעשו נולד כשהוא עָשוּי, ושער ראשו היה כשל אדם בוגר. כך כותב גם תרגום יונתן לתורה. בערבית יש מילה קרובה שמשמעותה: בעל שיער רב, גס ומחוספס. מדרש שמו מתייחס לאדום ולשעיר: עשו נולד אדמוני כולו כאדרת שיער, ונזיד העדשים שקנה מיעקב בתמורה לבכורה היה גם אדום (כ"ה 30).
דמותו של עשו
בתיאורו של עשו במקרא קיימת התייחסות מרובה למראהו החיצוני. שעירותו של עשו מתוארת כבר בעת לידתו: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר". ההנגדה עם מראהו החלק של יעקב מובאת על ידי יעקב עצמו בתגובה לתוכניתה של רבקה להשגת הברכה מיצחק: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". ניסוח הפסוק מעמיד את שני האחים זה כנגד זה. תיאורי השעירות והחלקות חשובים לצורכי העלילה - להבנת חששו של יעקב מביצוע תוכנית אמו ולהבנת הצלחת המזימה באמצעות פתרון עורות גדיי העזים המונחים על ידיו ועל צווארו של יעקב.
המראה החיצוני של האחים משקף את השונה והמנוגד באפיון אישיותם. ההנגדה בין עשו ליעקב מקיפה את כלל תיאורם של האחים: מראה חיצוני, אופי, עיסוק, מעשים, דיבורים ומחשבות. עשו השעיר מתואר כדמות פראית ואימפולסיבית החי את חיי השעה ומוכן למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים, כלומר - את עתידו עבור הנאה רגעית. לעומתו, יעקב החלק מאופיין בתחכום, מורכבות וחשיבה ארוכת טווח המסוגלת לפתח תרבות מעמיקה ולהמשיך את מורשת אברהם. המטרה העיקרית של ההנגדה היא לנמק מדוע עשו הבכור אינו ראוי לברכה, ואילו יעקב הצעיר זוכה בה.
שעירותו של עשו רומזת לפראותו ולעצמתו הפיזית של הצייד, איש השדה. אפשר למצוא מקבילה לתיאור מעצב זה של עשו בספרות המזרח הקדום. עשו, איש השדה, מזכיר את אנכידו, פרא האדם מעלילות גילגמש. תיאורו של אנכידו המכוסה שער מלווה בתיאורי פראותו והיעדר תרבותו. כך גם עשו השעיר חי על חרבו חיי פרא בשדה ללא פיתוח חיי תרבות מעמיקים.
הסיפור המקראי
עשו ויעקב
שמאל|ממוזער|250px|יעקב קונה את הבכורה מעשו בנזיד, ציור ממעגלו האמנותי של מתיאס סטום.
סיפורם של יעקב ועשיו התאומים מתואר בהרחבה ב.
עשו נולד לאחר עשר שנות עקרות של רבקה ובתום היריון קשה, בו התרוצצו שני הבנים בבטנה של האם. במהלך ההריון רבקה הלכה "לדרוש את ה'", על פי המדרשים, כאשר עברה ליד בתי כנסת רצה העובר לצאת, וגם כאשר עברה על פתח בתי עבודה זרה, רצה העובר לצאת. מאחר שחשבה שמדובר בעובר אחד, הלכה לשאול בישיבת שם ועבר לפשר הדבר. התשובה שקיבלה כמתואר בתורה היא: "שני גויים בביטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו..." - רבקה מתבשרת כי היא נושאת ברחמה תאומים.
בתורה מתואר שבעת לידת עשו הבכור, יעקב אוחז בעקבו על מנת למנוע ממנו לצאת לפניו. הרבה מהסיפורים על עשו עוסקים ביחסיו עם אחיו יעקב. על אף שעשו הוא הבכור, יעקב הוא זה שנבחר להמשיך את שושלת האבות לאחר אברהם ויצחק.
לפי חז"ל, המאבק בין עשיו ליעקב החל עוד בבטן אמם. יעקב שעל פי חז"ל צריך היה להוולד ראשון, תופס את עשיו על מנת לעכבו שלא יוולד לפניו. יש שסבורים שבעקבות כך הוא אף נקרא יעקב.
כאשר נולד עשו, היה "אדמוני כולו, כאדרת שער".
כאשר גדל עשו היה "איש שדה", ועסק בציד. באחד מן הימים חזר עשו מן השדה עייף, וראה שיעקב הכין נזיד, וביקש ממנו שילעיט אותו מהתבשיל: "מן האדום האדום הזה". יש פרשנות מן המדרש שביקש שני אדומים האדום הראשון זהו הנזיד עדשים והאדום השני זהו יין שממנו השתכר עשו ומכר לו את הבכורה. בתמורה ביקש יעקב מעשו שימכור לו את הבכורה - וקיבלהּ.
גנבת הברכות
()
כאשר זקן יצחק וחש כי קרבו ימיו, רצה לברך את בנו האהוב - עשו, וביקש ממנו להכין לו ציד כדי שיצדיק את ברכתו. רבקה שמעה את בקשת יצחק, ואמרה ליעקב שיכין מהר את הציד. כדי להסוות את עצמו, העטה יעקב על עצמו את בגדי עשו, אך יצחק חש שמשהו לא כשורה, וחיווה את דעתו במשפט "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". הוא מתלבט ולבסוף מריח בו את ריח הציד והשדה הפתוח ומשתכנע. הוא בירך את יעקב בברכה שהיה אמור לקבל עשו.
כאשר חזר עשו מהציד וראה כי יעקב גנב לו את הברכה, "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד", קבל על כך ששוב נפל קרבן לעורמתו של יעקב, וביקש מאביו שיברך אותו ברכה נוספת בכל זאת. יצחק בירך גם אותו, בין השאר אמר לו: "ועל חרבך תחיה". עשו נטר ליעקב טינה קשה על כך ואף רצה להורגו, ויעקב ברח ללבן בעצת אימו.
בעקבות המעשה נטר עשו איבה ליעקב ותכנן לרוצחו: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק מ"א
לאחר סיפור גניבת הברכה מופיע סיפור ברכה נוסף.. יצחק מברך את יעקב ושולח אותו לפדן ארם לקחת לו אישה מבנות לבן. בסיפור זה מתגלה דמות שונה של עשו. הוא יודע שיצחק מברך את יעקב ואינו מוחה על כך. יתר על כן, עשו מתגלה כבן נאמן המנסה לרצות את הוריו על ידי לקיחת אישה בת ישמעאל. מקובל בחקר המקרא לראות בסיפור זה חלק מן המקור הכהני של התורה.
פגישה מחודשת
שמאל|ממוזער|270px|המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844.
(, -יז)
בתום שנות הגלות של יעקב בבית לבן, מעוניין יעקב לחזור לביתו. כיוון שהוא חושש מזעמו של אחיו, הוא שולח לו מתנות רבות ואף דואג לאמצעי בטיחות. הוא מחלק את מחנהו לשניים. בחלוקה זו ניכר כי הוא מבקש להרחיק מהסכנה בעיקר את אשתו האהובה רחל וילדיה, ואחר כך את לאה וילדיה, ולכן הוא מעמיד את השפחות וילדיהן מלפנים: .
בפגישתם, יעקב ומשפחתו השתחוו לעשו, ולאחר מכן האחים התחבקו ובכו, ועשו ברך את יעקב על משפחתו הגדולה.
בפרק ל"ו, המתאר את משפחת עשו, מופיעים פסוקים העומדים בסתירה לסיפור השיבה של יעקב לארץ כנען שבפרק ל"ב. על פי הסיפור בפרק ל"ב יעקב שולח מלאכים "אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" ובתום המפגש נאמר "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה". כלומר, כששב יעקב לארץ כנען עשו כבר מתגורר באדום ואין יעקב ועשו מתגוררים יחדיו בארץ. לעומת זאת, לפי פרק ל"ו יעקב ועשו מתגוררים בארץ כנען ורק לאחר מכן הולך עשו להר שעיר "כי היה רכושם רב משבת יחדיו". גם בסיפור זה ניכר חוסר איבה בין יעקב לעשו היושבים "יחדו", כמו בסיפור הברכה השני. גם הסיפור שבפרק ל"ו מיוחס בחקר המקרא למקור הכהני.ראו בפירוש הרמב"ן: "כי עיר מגוריהם היא חברון אשר גרו שם אברהם ויצחק, שהרי ארץ כנען יכולה להחזיק כזה וכזה אלף פעמים אבל עשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב את כל הארץ לאחיו והלך לו"ומדרש אגדה (בראשית רבה פב יג) מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזירת "כי גר יהיה זרעך" המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר ומפני הבושה שמכר בכורתו. רש"י שם פסוק ז.
משפחת עשו
לפי התיאור המקראי עשו נשא כמה נשים, מבנות כנען ומבנות ישמעאל:
בגיל 40 עשו לקח שתי נשים מבנות כנען:
עדה בת אילון החתי, (נקראת גם 'בשמת' כי הייתה מקטרת בשמים לעבודה זרהרש"י בראשית, לו, ב).
אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (נקראת גם 'יהודית' כי הייתה כופרת בעבודה זרה, להטעות את יצחק שהיא כשרהרש"י שם). בחז"ל אמרו שצבעון בא על כלתו אשת ענה, ומהם נולדה אהליבמה וכולן בני ממזרות).
כאשר ראה כי הן לא מוצאות חן בעיני אביו ואמו נשא את בשמת בת ישמעאל אחות נביות. נקראת גם מחלת, ומכאן אמרו חז"ל שכל הנושא אשה נמחלים לו עוונותיו.
ילדי עשו: מעדה נולד לו אליפז, מבשמת נולד רעואל, וילדיו מאהליבמה הם: יעוש, יעלם, וקרח (קרח היה ממזר, בן אליפז שבא על אשת אביו אהליבמהרש"י שם פסוק ה).
נכדי עשו
בני אליפז - תימן, אומר, צפו, געתם, קנז. בן אליפז מפילגשו תמנעלהודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים הייתה שנאמר "ואחות לוטן תמנע ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה מן החורים שישבו בה לפנים" אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע ולא מנאה עם בני שעיר שהייתה אחותו מן האם ולא מן האב. רש"י שם פסוק יב: עמלק (אבי העם העמלקי). ובדברי הימים נכתב גם שתמנע הייתה בתו של אליפז.
בני רעואל - נחת, זרח, שמה, מזה.
עץ משפחה
עץ משפחה חלקי המציג את הקשר למשפחת האבות:
שמאל|ממוזער|383x383 פיקסלים|עשו מוכר ליעקב את הבכורה עבור נזיד עדשים, מאת ז'ראר הואט, 1728.
אגדות חז"ל
אגדות רבות נאמרו על סיפורו של עשו. בזמן ההריון, חז"ל מסבירים ששני האחים נועדו מרחם לייעוד שונה: כאשר הייתה עוברת על פתח בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת, ואילו כאשר הייתה חולפת על פני בית עבודה זרה היה עשו מבקש לצאת. כשגדל, חז"ל מספרים שעשו היה צד את הבריות ושודד אותם ואת נשותיהם. בסיפור מכירת הבכורה (חז"ל מספרים שהיה זה בגיל 15, עם מות אברהם) חז"ל מסבירים את עייפותו המוגזמת בכך שעבר על חמש העבירות החמורות באותו יום. מסורת אחרת מתארת כי היה מבוקש להריגה, ונרדף לאחר שרצח את נמרוד מלך בבל, כנקמה על שריפת סב-סבו הרן. חז"ל מוסיפים שהנזיד שהכין יעקב היה למעשה נזיד עדשים שהכין יעקב לסעודת ההבראה על אברהם.
על הפסוק המתאר את פגישתם של עשו ויעקב, , אומר מדרש ספרי: "רשב"י אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". חז"ל מסבירים כי עשו עדיין רצה להרוג את יעקב ולנשוך את צווארו, אך צווארו של יעקב הפך לקשה כשיש ושיניו של עשו נשברו ולכן שניהם בכו בפגישה.
דמותו התנכית של עשו - שנעשתה סמל למלכות רומי בתקופת האימפריה הרומית ומאוחר יותר הנצרות עברה דמוניזציה במיוחד לאחר חורבן בית המקדש. בספרות האגדה הגדילו חז"ל לזהות את הנבל ב כעשו: .
פטירתו וקבורתו
על פי המסורת קבור ראשו של עשו במערת המכפלה – לצד קברו של יעקב.
על פי המסורת נולד עשו עם אחיו התאום יעקב בערב חג סוכות בשנת (1653 לפנה"ס), ונפטר בערב סוכות בשנת בגיל 147.
על פי המסורת עשו נהרג בעיר דוּרַא (בערבית: دورا) הסמוכה לחברון. דורא נזכרת לראשונה ברשימת הערים בפפירוס אנאסטאזי א ובמכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס. בתנ"ך מוזכרת דורא בשם "אדוריים" () כאחת הערים שבוצרו על ידי רחבעם. ובספר היובלים (ל"ח, י') מופיעה כמקום מיתתו של עשו אבי אדום (עם) לאחר שנורה למוות בידי יעקב ובניו לשבטי ישראל.
אמנם בחז"ל הגרסה מסופרת אחרת כי בעת קבורתו של יעקב בא עשו אחיו וערער על הזכות לקבור את יעקב במערת המכפלה, בעוד שאר בני יעקב טורחים בחיפוש שטר הקניין בו מכר עשו את חלקו במערה ליעקב, ניגש חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, ולא הבין על מה המהומה ומדוע מתעכבת קבורת יעקב סבו והוא מוטל בבזיון, אמרו לו, מפני שנפתלי שהוא קל ורץ כאיילה רץ לארץ מצרים להביא את שטר הקניין של מערת המכפלה כדי שיוכלו לקבור את יעקב כי עשו מטיל ספק ועוררין בקניין, אמר להם חושים, וכי נחכה עד שיבוא נפתלי ויהא אבי אבא מוטל בבזיון, לקח בול עץ וערף את ראשו של עשו: .
על פי ספר נחלת בנימין, עשו טרם פטירתו ביום פטירת אחיו יעקב חזר בתשובה לדרך אבותיו אברהם ויצחק ואמו רבקה וסבתו שרה מה שחונך בילדותו ובנערותו ולפיכך ערער על מערת המכפלה כי רצה שיקבר הוא במערת אבותיו, ולכן מובן למה נפטר באותו יום שנולד, ערב סוכות, כי בעלי תשובה כצדיקים גמורים ויותר, ומה גם שלפי הקבלה נשמת עשו הייתה גבוהה מאוד כי תיקוניו מצד הגבורה בתיקוני זעיר אנפין.
כיבוד אב וכיבוד סב
חז"ל עומדים על כיבוד האב המופלא של עשו ואומרים כי לא היה אדם שכיבד את אביו כפי שכיבד עשו את יצחק. גם כאשר רצה להרוג את יעקב לאחר שזה לקח בעורמה את ברכתו תכנן לעשות זאת רק בימי אבל אביו, וכל ימי חייו דאג לספק לו בשר ציד.
עוד מובא בתלמוד הבבלי () שעשו כיבד את סבו אברהם ולא מרד בהשם כל ימי חיי אברהם סביו וכלשון התלמוד: "וה' ברך את אברהם בכל", מאי בכל? וכו' שלא מרד עשו בימיו וכו'; שלא מרד עשו בימיו, מנלן? דכתיב (בראשית כה, כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו וכו' אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע ב"אותו היום", אבל עד אותו היום נזהר עשיו מלחטוא משום כבודו של אברהם סבו.
אמנם, בתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש לשלילה את ההתאפקות הזאת למותו של יצחק:
עשו לא רצה שיצחק יעשה מה שאדם הראשון וחוה עשו אחרי שקין רצח את הבל (ומאוחר יותר, נרצח בעצמו) - להוליד בן חדש (שת). הוא רצה לוודא שלא יהיה יורש אחר מלבדו.
ייצוגיו בתרבות ובאומנות
שירה של יהודית כפרי "עשו" עוסק בכאבו של עשו בשל חוויית האפליה הקשה מצד אמו רבקה.
האמן יעקב שטיינהרט יצר חיתוך עץ של יעקב ועשו בשנת 1950. ציור זה מציג את פגישתם של יעקב ועשו המתוארת ב – .
עשו מופיע גם באיוריו של נחום גוטמן: "עשו איש יודע ציד" ו"יעקב ונזיד העדשים".
בין יצירותיו של חיים נחמן ביאליק מצויות שתיים הקרויות בשם "יעקב ועשו".
האחת, ידועה פחות, ארוכה ודרמטית, נכללת בין שיריו הראשונים, והיא נכתבה עוד בשבתו בוולוז'ין בשנת תרנ"א (1891).
השנייה, קלילה יותר ומוכרת יותר, היא תרגום-עיבוד לעברית של השיר "גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן" (הגוי הולך לבית המרזח) שיר עם ידוע ביידיש, המצביע על עליונותו של יעקב בהשוואה אל עשו, כאנלוגיה לעליונותו של היהודי שומר המצוות במזרח אירופה לעומת שכנו הגוי הסלאבי השיכור והאלים. יצירה שנייה זו נכתבה ככל הנראה בשנת תרפ"ב (1922) וראתה אור לראשונה בשנת תרפ"ג, תחת הכותרת "פזמון עם" בעיתון "על המשמר". לשיר לחנים נוספים שבוצעו על ידי מרדכי הרשמן, ובשנת 1984 על ידי אריק איינשטיין באלבום "פסק זמן", לחן שם טוב לוי.
עשו הוא ההשראה לשיר "גנב" של אביתר בנאי. ניתן לראות זאת במיוחד במילים האחרונות בשיר: "העולם הזה, האדום אדום הזה".
במחקר המדעי
סיפור יעקב ועשיו עשוי להיות קשור לסיפורי המיתולוגיה הפיניקית שהעלה על הכתב סכניתן ותרגם פילון איש גבל אודות 'אוסוס' המתמחה במקצועות עיבוד העור ויחסיו המורכבים והמתוחים עם אחיו מייסדה של העיר צור - 'היפסורניוס' ("שמים רמים"). הצעה אחרת מקשרת את השם הפיניקי אוּסוס להגייתו בשפה היוונית: אוּ-זוּ / אוּ-שׁוֹ, כשמה של ההתיישבות ששכנה ממול העיר צור.
מוטיב התיאומים והתחרות ביניהם ידועים מספרות עמי העולם הקדומה. מוטיבים אלה מתארים שניות ושונות ברמה בסיסית בין אחים, שבאות לרמז על פיצול שבטי לשתי יחידות. הניגוד בין שני הבנים התאומים בא לידי ביטוי בקווים פיזיים: הטיפוס השלילי מעורר דחייה מכוסה שיער, שערו וגון פניו אדומים, ובלשון הכתוב: "שעיר ואדמוני". פרק כה מפסוק יט ועד סופו רצוף הסברים אתנוגרפיים. השמות יעקב ואדום, ואף עליונותו של יעקב על עשו, באים כאן על הסבריהם: יעקב הרועה הוא תם ויושב אוהל, לעומת עשו אחיו הציד, המוציא את מחייתו מקשתו (). בעוד עשיו אורב בשדה לחיות ושופך את דמן, מטפל יעקב במסירות בצאן כשהאלימות ממנו והלאה (), ולכך מכוון הכתוב בתארו את יעקב כ"איש תם". ייתכן כי קשרים אפשריים של יהודה עם ענף משבטי עשו - (קינזי), השוכנים בחברון, באים לידי ביטוי במספר פסוקים בתנך: קשרים אלו נרמזים גם ב; ב; ו.
דמותו של עשיו בתנ"ך מזכירה את ישמעאל המתואר כפרא אדם, וכ"רבה קשת" () עשיו מגלם את דמות הפרא חסר התרבות, הבא לידי ביטוי באפוס המסופוטאמי בדמותו של אנכידו, בן זוגו של גלגמש. בדומה לעשו, גם אנכידו שעיר בגופו ופרא בהתנהגותו. המזכירה את עשיו ויחס הזלזול שלו כלפי זכות הבכורה, ונכונותו למכרה בנזיד עדשים - מעידים על דפוסי התנהגות המשקפים נון-קונפורמיזם אינהרנטי.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות
לידת יעקב ועשו
גנבת הברכות
אדום (עם)
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 16–18.
קישורים חיצוניים
עשו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
צבי שמעון, משמעות המראה החיצוני של דמויות במקרא, אוניברסיטת בר-אילן - הפקולטה למדעי היהדות
ד"ר לאה מזור, 'יעקב ועשו' לביאליק, מקרא רביבים
הדוד הרשע, האמנם?, בפודקאסט "עושים תנ"ך" באירוח דוקטור חיים חיון
סיפור חייו של עשו על פי המדרשים, באתר "דרכי נועם"
הערות שוליים
*
קטגוריה:אדום
קטגוריה:תאומים תנ"כיים
קטגוריה:פרשת תולדות
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110 | 2024-09-26T14:00:30 |
ג'ון פטרוצ'י | ג'ון פטרוצ'י (באנגלית: John Peter Petrucci, נולד ב-12 ביולי 1967 בלונג איילנד שבניו יורק) הוא גיטריסט וחבר מייסד של להקת הפרוגרסיב מטאל דרים ת'יאטר. הוא הפיק (יחד עם חברו להרכב מייק פורטנוי) את אלבומי הלהקה מאז אלבומם השישי משנת 1999, "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory". ב-15 בדצמבר 2007 נבחר פטרוצ'י על ידי מגזין Total Guitar לגיטריסט השנה.
קורות חייו
פטרוצ'י ניגן לראשונה בגיטרה בגיל 8, כשראה שאחותו זוכה לתרגל את שיעורי הפסנתר שלה עד לשעות מאוחרות של הלילה, אך עד מהרה איבד עניין. בגיל 12 חזר לנגן כאשר ניתנה לו הזדמנות להצטרף ללהקה של חברו קווין מור, שלימים נהפך לקלידן הראשון בדרים ת'יאטר. מאותה נקודה החל פטרוצ'י לנגן על גיטרה כמעט בכל זמנו הפנוי, נעזר בלימוד עצמי וברצון עיקש להתאים את כישוריו לאמנים המוערצים עליו כדוגמת ג'ו סטריאני, סטיב ואי, רנדי רודס, סטיבי ריי ווהן, אל דימיולה, ינגוויי מלמסטין, והלהקות ראש, איירון מיידן ויס בין היתר (בראיון שנערך עמו נהג להתבדח שהוא מעריץ את "הסטיב'ים" ואת ה"אל'ים").
בגיל מאוחר יותר נרשם פטרוצ'י למכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון עם חבר הילדות ג'ון מיונג, שם הכיר את מייק פורטנוי. השלושה הקימו יחד עם חבר ילדות נוסף של פטרוצ'י, קווין מור, את להקת Majesty שתהפוך בעתיד לדרים ת'יאטר.
פטרוצ'י אמנם מזוהה בעיקר עם דרים ת'יאטר, אך הוא היה שותף בפרויקט ליקוויד טנשן אקספרימנט ובעוד רבים אחרים. פטרוצ'י הוציא קלטת הדרכה לנגינה בגיטרה בשם "Rock Discipline", שמציגה את כל המידע שקשור בנושא, ואף ספר שבו מקובצים יחדיו מבחר ראיונות שערך למגזין "Guitar World Magazine".
בשנת 2001 הוזמן פטרוצ'י לנגן יחד עם סטיב ואי וג'ו סטריאני בהופעות של פרויקט G3, מה שחשף אותו בפני מעריצים חדשים רבים ועודד אותו להוציא אלבום סולו משלו. האלבום, "Suspended Animation", יצא ב-1 במרץ 2005, ופטרוצ'י המשיך להשתתף בסבב ההופעות של הרכב G3, שראה מאז תחלופה רבה של נגנים.
הוא מזוהה עם נגינה זריזה ומדויקת ונחשב לאחד הגיטריסטים המוכשרים (מבחינה טכנית ומבחינה הבעתית כאחד) ביותר בעולם כיום. מאפיין נוסף בנגינתו של פטרוצ'י הוא השימוש הנרחב בגיטרה חשמלית בעלת 7 מיתרים (במקום 6 כמקובל). המיתר הנמוך הנוסף מעניק לפטרוצ'י את הצליל הכבד והמאסיבי המזוהה עמו. הוא התחיל להתנסות בגיטרת שבעה מיתרים באלבום Awake מה שהפך לטענתו את האלבום לכבד יותר. אפשר לשמוע את הגיטרה בשירים כדוגמת A Change of Seasons, The Glass Prison, עוד שירים רבים באלבום Train of Thought, והשיר the dark eternal night באלבום התשיעי systemetic chaos.
כיום, בנוסף לנגינתו, ממשיך פטרוצ'י לכתוב טור על גיטרות במגזין "Guitar World Magazine". כמו כן הוא עבד על התרגום של האלבומים "Images and Words" ו"Awake" לספרי אקורדים. לפטרוצ'י חלק נכבד בכתיבה ובלחן של שיריה של דרים ת'יאטר והוא בולט בכתיבה של שירים שקטים כמו Hollow Year, Though Her Eyes ו-Take Away My Pain אותו כתב לזכרו של אביו. פטרוצ'י מתגורר עם אשתו רנה, גיטריסטית להקת המטאל הנשית "Meanstreak" ושלושת ילדיו: קאירה, רני וסמי בלונג איילנד.
דיסקוגרפיה
דרים ת'יאטר
1989 When Dream and Day Unite, חברת תקליטים: MCA
1992 Images and Words, חברת תקליטים: ATCO Records
1993 Live at the Marquee, חברת תקליטים: WEA International
1994 Awake, חברת תקליטים: Elektra Records
1995 A Change of Seasons, חברת תקליטים: Elektra Records
1997 Falling Into Infinity, חברת תקליטים: Elektra Records
1998 Once in a LIVETime, חברת תקליטים: Elektra Records
1999 Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory, חברת תקליטים: WEA/Elektra
2001 Live Scenes from New York, חברת תקליטים: WEA/Elektra
2002 Six Degrees of Inner Turbulence, חברת תקליטים: WEA/Elektra
2003 Train of Thought, חברת תקליטים: WEA/Elektra
2004 Live at Budokan, חברת תקליטים: Atlantic
2005 Octavarium, חברת תקליטים: Atlantic
2007 Systematic Chaos, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2008 Chaos in Motion 2007-2008, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2009 Black Clouds & Silver Linings, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2011 A Dramatic Turn of Events, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2013 Dream Theater (האלבום נקרא על שם הלהקה), חברת תקליטים Roadrunner Records
2014 Breaking the Fourth Wall, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2016 The Astonishing, חברת תקליטים: Roadrunner Records
2019 Distance Over Time, חברת תקליטים: Inside Out Music
2020 Distant Memories - Live in London, חברת תקליטים: Inside Out Music
2021 A View from the Top of the World, חברת תקליטים: Inside Out Music
פרויקטים עם חברי להקת דרים ת'יאטר
1998 Liquid Tension Experiment, חברת תקליטים: Magna Carta
1999 Liquid Tension Experiment 2, חברת תקליטים: Magna Carta
2000 An Evening With John Petrucci and jordan rudess, חברת תקליטים: Sound Mind Music
2001 Feeding The Wheel, גיטריסט אורח באלבום הסולו של הקלידן ג'ורדן רודס, חברת תקליטים: Magna Carta
2005 Suspended Animation, אלבום סולו, חברת תקליטים: Sound Mind Music
הופעות חיות
1998 Once in a LIVEtime, דרים ת'יאטר, חברת תקליטים: Elektra Records
2001 Live Scenes From New York, דרים ת'יאטר, חברת תקליטים WEA/Elektra
2004 Live at Budokan, דרים ת'יאטר
2005 G3: Live in Tokyo
chaos in motion-2007-2008
פרויקטים נוספים
1996 Working Man, מחווה ללהקת ראש, חברת תקליטים: Magna Carta
1997 Dragon Attack, מחווה ללהקת קווין, חברת תקליטים: CNR Music
1998 Guitar Battle, אמנים שונים, חברת תקליטים: Victo
1998 Explorers Club ,Age of Impact, חברת תקליטים: Magna Carta
1998 The John Finn Group - Wicked, חברת תקליטים: The Orchard
2006 Loudspeaker, גיטריסט אורח באלבום הסולו של הגיטריסט מרטי פרידמן, חברת תקליטים: Mascot\Avex
וידאוגרפיה
1993 Images and Words: Live in Tokyo, דרים ת'יאטר, חברת הפצה: Sony
1995 John Petrucci Rock Discpline, קלטת וידאו, חברת הפצה: האחים וורנר
1998 Five years in a LIVEtime, דרים ת'יאטר, חברת הפצה: Elektra
2000 Metropolis 2000: Live Scenes From New York, דרים ת'יאטר, חברת הפצה: Elektra
2001 John Petrucci Rock Discpline שוחרר ב-DVD, חברת הפצה: האחים וורנר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דרים ת'יאטר
קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאי מטאל
קטגוריה:בוגרי מכללת ברקלי למוזיקה
קטגוריה:זמרי מטאל אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1967 | 2023-08-02T08:05:03 |
נח שטרן | נח שטרן (1912 – כ"ח באלול תש"ך, 20 בספטמבר 1960) היה משורר עברי, מתרגם ועורך.
ביוגרפיה
נח שטרן נולד בשנת 1912 ביאנובה שבליטא (האימפריה הרוסית). במהלך מלחמת העולם הראשונה שהה ברוסיה עם הוריו. למד אצל אביו ואחר כך בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.
היה מחונן ביותר, נסע לארצות הברית וקנדה ללימודים באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת אוטווה. שם רכש את הלשון האנגלית ואת חיבתו לשירה האנגלית.
הגיע לארץ ישראל ב-1935, ועסק במלאכות מרובות. היה המתרגם הראשון של ת"ס אליוט לעברית, בספר "ארץ השממה", שיצא לאור בשנת 1940. תרגום זה הפך, לימים, לנושא של שערוריית-זוטא ספרותית, כאשר מנחם בן (כשעדיין נקרא מנחם בראון), ליטשו ועיבדו, והציג עצמו כמתרגם היצירה. מבקרים שונים התייחסו לעניין (משה דור ציין בעדינות: "עד כה היכרנו את תרגומו של נח שטרן 'ארץ השממה', שפורסם לראשונה ב-1940 – תרגום, שיש לי הרושם, כי בראון הסתייע בו בעבודתו"), וגם בן עצמו הודה בכך.
במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. בכתיבתו העברית החל כבר באמצע שנות ה-20 בליטא, והתמיד בה עד סמוך למותו. בשנת ה'תש"ז יצא לאור תרגומו לספר "בן כושים" מאת ריצ'רד רייט.
היה חבר בקיבוץ גבעת השלושה, אך בשל מחלתו הסתכסך עם החברים ועבר לקיבוץ רמת רחל. שם גברה מחלתו. ב-20 ביוני 1953 הוא תקף את ספרן הקיבוץ, והואשם בניסיון לרצח. ברשימותיו נמצא תיעוד לכך שהניסיון היה מתוכנן בעקבות מסרים שקיבל מאלוהים, אך שטרן סירב לבדיקה פסיכיאטרית במהלך המשפט. הוא נדון לחמש שנות מאסר, וריצה את כולן.
לאחר שחרורו, אושפז בבית החולים לחולי נפש בבת-ים, שם הוא הצית עצמו ומת כתוצאה מכך ב-20 בספטמבר 1960. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול.
שיריו פורסמו ב"דבר", אך כמשורר צדדי ושכוח לא היה מוכר לדורות של קוראי שירה בארץ. שיריו קובצו על ידי אברהם ברוידס בספר בין ערפילים, שיצא לאור לאחר מותו. הספר יצא שוב עם ביבליוגרפיה מוערת מאת חיים נגיד בשנת 1974.
בראשית המאה ה-21 התעורר עניין מחודש באיש וביצירתו, יצא מבחר משיריו אגרוף גורלו המר, בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט. ב-2003 התפרסם הספר נקישות ורמזי אור מאת רן יגיל, שהוא מעין רומן ביוגרפי על חייו, משפטו ומותו של שטרן.
מכתביו
נח שטרן, בין ערפלים: שירים, תרגומים, רשימות, עורך: ישראל כהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים, תשל"ד-1973.
נח שטרן, אגרוף גורלו המר, מבחר שירים, ערוך בידי רן יגיל ועמוס אדלהייט, הוצאת עמדה/"ביתן" הוצאה לאור, 2002.
נח שטרן, "Virginia Woolf: Aspects of a Georgian Novelist": עבודת הגמר של שטרן באוניברסיטת הרווארד, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, פס רקמה צר - תרגומים ורשימות, עורכת: דבורה נגבי, עורכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2018.
לברוח מהחיות המכוערות
הספר כל השירים; לברוח מהחיות המכוערות: מונוגרפיה הוא לקט של כל שיריו של נח שטרן שחלקם פורסמו בכתבי עת שונים ובנוסף כולל פרשנות לשירים מאת סיגל נאור פרלמן, המשולבת בסקירת הביוגרפיה של שטרן ובוחנת את השפעת קורותיו על שירתו. הספר יצא לאור בהוצאת פרדס בשנת 2018.
צור ארליך כתב בביקורת על הספר: .
לקריאה נוספת
רן יגיל, נקישות ורמזי אור, עמדה/ביתן הוצאה לאור, 2003.
הרולד שימל, דמות הסופר העברי נח שטרן, מאזנים, כרך ל"א (תשל"א), עמ' 358–362.
קישורים חיצוניים
יובל גלעד, נח שטרן - המשורר המקולל, ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד, באתר nrg, 23 בפברואר 2011
על ספרו של רן יגיל על נח שטרן בבלוג של אלי אשד
ביקורת על "נקישות ורמזי אור" מאת אבנר שץ, פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
מכּתביו:
על כתביו:
,
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:גבעת השלושה: אישים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים
קטגוריה:אישים שהציתו עצמם למוות
קטגוריה:בוגרי הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:ישראלים ילידי ליטא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1912
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1960 | 2024-08-10T10:25:09 |
האי ברחוב הציפורים | האי ברחוב הציפורים הוא ספר מאת אורי אורלב, שנכתב בשנת 1981, ומתאר את חייו של ילד בגטו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה.
ב-1997 יצא הסרט הדני "Øen i Fuglegaden", המבוסס על הספר. הסרט, בבימויו של סורן קרא-יקובסן המשתייך לתנועת דוגמה 95, זכה במספר פרסים בינלאומיים.
תמצית העלילה
אלכס הוא ילד יהודי בן 11 בשואה, שמסתתר בבית הרוס ברחוב בגטו בפולין, שדייריו שולחו ממנו והשאירו אחריהם כמעט את כל רכושם. בזמן שאלכס ממתין לאביו שיחזור לקחת אותו, הוא לומד לשרוד לבדו, ומתבונן בנעשה בשכונה הפולנית.
רקע היסטורי
הספר מתרחש בפולין, באחד הגטאות מתקופת השואה. הספר מתמקד בהישרדותם של ילדים בשואה.
הסיפור מתחיל בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. בתקופה זו ניתן להבחין בהקצנת רדיפת היהודים בגרמניה. ההקצנה התבטאה בהרג מרובה והמוני, ובתהליך שמסתיים בפתרון הסופי. כפי שמתואר בספר, היהודים בגרמניה הנאצית ובפולין היו הקהילות הראשונות שסבלו ממדיניות הגזע הנאצית.
בתקופת השואה בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, רוכזו היהודים במתחמים שנקראו "גטו". אלכס נאלץ לחיות ולשרוד במתחם זה לבדו. המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים בשכונות וברבעים יהודים ובסמוך להם. תהליך הקמתם היה דומה ברוב שטחי הכיבוש: יהודי העיר וסביבותיה נצטוו לעבור להתגורר ברחובות או רבעים מוגדרים, שלעיתים פונו מיושביהם הלא-יהודים, כשלב מקדים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה.
נאסר על היהודים להתגורר מחוץ לגטו הצפוף. הגטו נועד לצמצם את המגע בין יהודים ללא-יהודים ולהגבילו למישור הכלכלי בלבד, והיהודים ניהלו את חייהם הפנימיים לפי מנהגיהם. גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחיה הירודים באופן קיצוני. עבור אלו ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.
נרמז שאביו של אלכס נשלח אל מחנה עבודה לאחר סלקציה. רמיזה זו ממחישה את תכלית מטרתם של הגרמנים בריכוז היהודים בגטאות. ריכוז זה נעשה על מנת להקל על החיילים שיאספו את היהודים אל מחנות ההשמדה והכפייה.
בשנת 1933 החלו הנאצים בהקמת מחנות ריכוז, שלימים הפכו לרשת מחנות לעבודת כפייה על פני אירופה הכבושה. במטרה לנצל את כוח האדם מקרב אסירי מחנות הריכוז, העבידו הנאצים את היהודים הכלואים במחנות אלה. שהיו חלק מהפתרון הסופי.
הנאצים השתמשו בטקטיקה של תהליך כפול, שהטעה את היהודים שהם הולכים למקום טוב ומאושר, כחלק מאחיזת העיניים באמצעים שונים של התעמולה הנאצית, כדי שהיהודים יעלו ללא התנגדות לרכבות שהובילו אותם למחנות ההשמדה. בתקופה זו החלו טרנספורטים של יהודים למחנות ההשמדה. רדיפת היהודים בתקופה זו באה לידי ביטוי באירועים קבועים והגבלות שחלות על היהודים, וברדיפה ומסעות רצח והשמדה מצד הנאצים שנרמזים בספר (היעלמותה של אמא של אלכס). אירועים אלו באים לידי ביטוי בספר כגלי אנטישמיות (שהם חלק מהרדיפה הנאצית) בפולין, בהשפעת עליית הנאצים ושלטונם.
במהלך הסיפור אלכס פוגש דמויות רבות שמגיעות מהמחתרת, ונרמז במהלך הספר על אפשרות היותם חלק מתנועת הפרטיזנים. אלכס פוגש אותם במקרה במהלך הסיפור, כששניים מהם צריכים סיוע רפואי ומקום מסתור. כל האירועים הללו הם חלק מתהליך הישרדותו של אלכס בגטו לבדו במהלך השואה, בעוד שהוא מחכה לחזרתו של אביו.
כדוגמה להישרדות הילדים בשואה, אלכס נאלץ לשרוד לבדו בגטו. תיאור הישרדותו בגטו תואם את המחקר ההיסטורי, לפיו ילדים שנשארו בודדים בגטו הבינו שלא יהיה מי שייקח עליהם אחריות או יעזור להם, ולכן הם נאלצו לדאוג לעצמם. אף על פי שהיו בעלי יכולת ויוזמה להשיג לבדם מזון לקיומם, הם חיפשו בכל זאת קשר וקרבה אנושית עם קרובי משפחה, ממש כמו בהישרדותו של אלכס, לבדו, תוך כדי חיפוש אחר קרבתו של אביו וכמיהה לחזרתו.
פרסים
עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, 1982
פרס אוניברסיטת חיפה על שם מ' ברונשטיין, 1981
פרס הספר המתורגם הטוב ביותר, 1984, איגוד הספריות הלאומי האמריקני
פרס הספר הטוב ביותר, 1984, איגוד הספריות היהודיות בארצות הברית
מועמדות לפרס אדגר אלן פו של איגוד המחברים של ספרי המתח באמריקה, בקטגוריית ספר הנוער הטוב ביותר 1985
אות כבוד מטעם אגודת השלום על שם ג'יין אדמס וארגון הנשים הבינלאומי למען השלום והחופש, 1985
"חרט הכסף" לספר המתורגם הטוב ביותר, 1986, מטעם ארגון מפיצי הספרים בהולנד
אות כבוד מטעם מיניסטריון הנוער, המשפחה, הנשים והבריאות של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית וברלין המערבית לשנת 1987
פרס בינלאומי על שם יאנוש קורצ'אק
קישורים חיצוניים
דף הספר באתר הפנקס
לכבוד החג: על "האי ברחוב הציפורים" וספרי מופת נוספים, באתר nrg, 10 באפריל 2011
, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי
ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל, מחנה ההשמדה חלמנו
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי אורי אורלב
קטגוריה:ספרים על השואה
קטגוריה:ספרי 1981
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת כתר
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער על השואה | 2024-04-30T16:32:46 |
ג'ון איימרי | ג'ון איימרי (באנגלית: John Amery; 14 במרץ 1912 – 19 בדצמבר 1945), בוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
ג'ון איימרי נולד בשנת 1912, בן ללאופולד איימרי, מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, ממנסחי הצהרת בלפור ולימים חבר הפרלמנט הבריטי ושר לענייני הודו ובורמה (אמו הייתה ממשפחה יהודית מומרת, אך איימרי האב הסתיר זאת כל חייו).
כאביו לפניו, למד איימרי בבית הספר רב-הייחוס הארו, ובגיל צעיר נכנס לעסקים, אך בשנת 1936 נאלץ להכריז על פשיטת רגל. באותה שנה נסע לספרד ונלחם במסגרת כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, ואף שימש כקצין מודיעין בכוחות האיטלקיים שנלחמו בספרד (לכאורה כמתנדבים).
בספרד הכיר איימרי את ז'אק דרואה, המנהיג הפשיסטי הצרפתי, וביחד נסעו שניהם לאוסטריה, לצ'כוסלובקיה, לאיטליה ולגרמניה. לבסוף התיישב איימרי בצרפת שתחת שלטון וישי. עד מהרה מצא כי שלטון זה מתון מדי בעיניו ועשה מאמצים, שלא נשאו פרי, לעזוב את צרפת. הגרמנים פנו אליו בהצעה שיותר לו לעזוב את צרפת ולבוא לגרמניה כדי לשרת את מנגנון התעמולה הנאצי. רק ב-1942 הצליחו הגרמנים לקבל היתר משלטונות וישי ליציאתו מצרפת.
בהגיעו לברלין החל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1943 הקים בחסות הנאצים יחידה שנקראה "הלגיון הבריטי של סנט ג'ורג'". איימרי ניסה לשכנע שבויי מלחמה בריטים להצטרף ליחידתו על מנת לצאת ולהילחם בברית המועצות. למעשה נוצרה היחידה לא בגין צורך צבאי אמיתי, אלא על מנת שתשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה לא כללה יותר מעשרות אנשים. לבסוף החליטו הגרמנים כי שירותו זה של איימרי לא נחוץ להם עוד, והיחידה שולבה במסגרת הוואפן אס אס בשם "החיל הבריטי החופשי" (British Free Corps).
בחודשי המלחמה האחרונים עבר איימרי לאיטליה, שם שידר נאומי תעמולה ברדיו האיטלקי. בחודש אפריל 1945 נתפס בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים.
בנובמבר 1945 הועמד לדין באשמת בגידה. חלק מהמידע להאשמתו הושג על ידי מרג'רי בות'. הוא הודה בכל סעיפי האישום. נטען כי עשה זאת כדי לחסוך מבני משפחתו את הסבל הכרוך במשפט ממושך.
איימרי נידון למוות והוצא להורג בתלייה בכלא וונדסוורת' (Wandsworth) בלונדון ב-19 בדצמבר 1945.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בריטים משתפי פעולה עם הנאצים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בבריטניה ואירלנד
קטגוריה:שדרני תעמולה
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:בריטים במלחמת האזרחים בספרד
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1912
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1945 | 2024-08-30T11:58:08 |
שלט | 2024-10-04T18:53:01 | |
מתנס | REDIRECT מתנ"ס | 2004-09-25T17:05:51 |
מייק פורטנוי | מייקל סטיבן "מייק" פורטנוי (נולד ב-20 באפריל 1967) הוא מתופף יהודי אמריקאי, הידוע בעיקר בשל חברותו בלהקת הפרוג מטאל דרים ת'יאטר.
פורטנוי זכה ב-23 פרסים ממגזין Modern Drummer, כולל שתים עשרה פעמים ברציפות בתואר 'מתופף הפרוג רוק הטוב ביותר', חמש פעמים בתואר 'ההופעה המצולמת הטובה ביותר' ופעמיים בתואר 'הקליניקאי הטוב ביותר'. בנוסף, בשנת 2004 נכנס להיכל הכבוד של מתופפי הרוק וקיבל פרס על סרט הלימוד הטוב ביותר (Liquid Drum Theater). מלבד Dream Theater הוא המייסד של עוד מספר להקות: טרנסאטלנטיק, ליקוויד טנשן אקספרימנט ו-O.S.I.
לאחרונה הספיק מייק גם לתופף באלבום החדש של הלהקה "Avenged Sevenfold".
לאחר שהמתופף שלהם נפטר, החליטו חברי הלהקה לבקש ממייק לתופף באלבומם החדש "Nightmare", בטענה שהוא היה המתופף האהוב על חברם לשעבר ללהקה, "The Rev".
ב-2010 עזב פורטנוי את דרים תיאטר. ב-2017 הקים פורטנוי יחד עם הקלידן דרק שריניאן (שניגן גם הוא עם דרים תיאטר בין השנים 1994–1999) את ההרכב "Sons of Apollo" הכולל גם את הבסיסט בילי שיהאן, הגיטריסט רון באמבלפוט ת`אל והסולן ג`ף סקוט סוטו. ההרכב הוציא את אלבום הבכורה שלו "Psychotic Symphony" שיצא ב-2017. במסגרת השקת האלבום, מופיע ההרכב בסיבוב הופעות בינלאומי במסגרתו יגיע גם לישראל בספטמבר 2018.
ב-25 באוקטובר 2023 פורטנוי שב לדרים ת'יאטר, בכך החליף את מייק מנג'יני, אשר ניגן עימם מאז עזיבתו של פורטנוי ב-2010.
קורות חיים
פורטנוי נולד ב-1967 למשפחה יהודית בלונג ביץ' שבלונג איילנד, ניו יורק, שם התחיל להתעניין במוזיקה בגיל מוקדם- "אבי היה חובב מושבע של דיסקי רוק'נ'רול והיה לנו אוסף עצום שלהם בבית. היה כמעט בלתי נמנע שאשאב לעולם המוזיקה". למרות שפורטנוי לימד את עצמו לנגן בתופים, הוא כן לקח שיעורים בתאוריית המוזיקה בתיכון. באותו זמן החל לנגן בלהקות מקומיות כמו Rising Power, Intruder וInner Sanctum. הוא עזב לאחר שקיבל מלגה לברקלי בבוסטון.
את ההשראה הוא קיבל מן המתופף של Rush ניל פירט ומהתקופה המאוחרת של פרנק זאפה. הוא אהב גם את טרי בוזיו, ויני קוליוטה, סיימון פיליפס, ג'ון בונהם וקית' מון וכן את הלהקות: הביטלס, מטאליקה, יס, U2, איירון מיידן, Jellyfish ועוד רבות וטובות. כמו כן הוא אהב מוזיקת ראפ.
חיים אישיים
מייק ואשתו מרלנה גרים ברוקלנד, ניו יורק יחד עם בתם מלודי, בנם מקס, הכלב בונגו והחתולים E.T. וקפריסין.
דיסקוגרפיה
עם דרים ת'יאטר
Dream Theater - When Dream and Day Unite יצא לאור בידי MCA בשנת 1989
Dream Theater - Images and Words יצא לאור בידי ATCO Records ב-1992
Dream Theater - Live at the Marquee יצא לאור בידי WEA Internation בשנת 1993
Dream Theater - Awake יצא לאור בידי Elektra Records בשנת 1994
Dream Theater - A Change of Seasons יצא לאור בידי Elektra records ב-1995
Dream Theater - Falling Into Infinity יצא לאור בידי Elektra records בשנת 1997
Dream Theater - Once in a LIVEtime יצא לאור בידי Elektra Records בשנת 1998
Dream Theater - Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory יצא לאור בידי WEA/Elektra בשנת 1999
Dream Theater - Live Scenes From New York יצא לאור בידי WEA/Elektra ב-2001
Dream Theater - Six Degrees of Inner Turbulence יצא לאור בידי WEA/Elektra ב-2002
Dream Theater - Train of Thought יצא לאור על ידי WEA/Elektra ב-2003
Dream Theater - Octavarium יצא לאור על ידי WEA/Eletra ב-2005
Dream Theater - Systematic Chaos יצא לאור על ידי Roadrunner Records ב-2007
Dream Theater - Black Clouds & Silver Linings יצא לאור על ידי Roadrunner Records ב-2009
עם ליקוויד טנשן אקספרימנט
Liquid Tension Experiment יצא לאור על ידי Magna Carta בשנת 1998
Liquid Tension Experiment 2 יצא לאור על ידי Magna Carta בשנת 1999
Liquid Tension Experiment 3 יצא לאור על ידי Insideout בשנת 2021
עם טרנסאטלנטיק
Transatlantic - SMPTe יצא לאור בידי insideout/metalblade בשנת 2001
TransAtlantic - Live in America יצא לאור בידי Insideout/Rediant Records בשנת 2001
TransAtlantic - Bridge Across Forever יצא לאור בידי Insideout/Rediant בשנת 2001
The Whirlwind יצא לאור על ידי Insideout/Rediant בשנת 2009
Kaleidoscope יצא לאור על ידי Insideout/Rediant בשנת 2014
עם אחרים
Working Man - Rush Tribute יצא לאור בידי Magna Carta בשנת 1996
Avenged Sevenfold - Nightmare יצא לאור על ידי Hopeless Records ב-2010
Adrenaline Mob - Omertà יצא לאור על ידי Century Media ב-2012
Flying Colors - Flying Colors יצא לאור על ידי Mascot Label Group ב-2012
וידאוגרפיה
Dream Theater - Images and Words יצא לאור בידי סוני בשנת 1993
Mike Portnoy - Proggresive Drum Concept יצא לאור בידי Rittor Music ב-1996
Dream Theater - 5 Years in a LIVEtime יצא לאור בידי Elektra Records בשנת 1998
Mike Portnoy - Liquid Drum Theater יצא לאור בידי Hudson Music ב-1999
Transatlantic - Transatlantic Live in America יצא לאור בידי Rediant Records בשנת 2001
Dream Theater - Metropolis 2000 יצא לאור ב-DVD ובוידאו בידי Elektra Records ב-2001
Mike Portnoy - Liquid Drum Theater יצא לאור בידי Hudson Records בשנת 2001 ב-DVD
Neal Morse - Testimony Live יצא לאור על גבי שני דיסקים של DVD בידי Insideout Records בשנת 2004
Dream Theater - Live at Budokan יצא לאור ב-2004
תארים ותעודות הוקרה
מגזין "Modern Drummer"
במשאלים במגזין, הוענקו למייק פורטנוי התארים הבאים:
הכישרון העולה הטוב ביותר - 1994
מתופף הפרוגרסיב רוק הטוב ביותר - 1995–2006
ההופעה המוקלטת הטובה ביותר עבור:
Awake - 1995
A Change of Seasons - 1996
Falling into Infinity - 1997
Scenes From a Memory - 2000
Six Degrees of Inner Turbulence - 2002
Score - 2007
קלינאי התופים הטוב ביותר - 2000, 2002.
וידאו/DVD ההדרכה הטוב ביותר - 2000, 2002.
היכל התהילה - 2004
קישורים חיצוניים
מייק פורטנוי באתר עולם התופים
- ראיון בלעדי עם מתופף הלהקה מייק פורטנוי
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי מכללת ברקלי למוזיקה
קטגוריה:דרים ת'יאטר
קטגוריה:זמרי מטאל אמריקאים
קטגוריה:זמרי מטאל יהודים
קטגוריה:מוזיקאי מטאל
קטגוריה:מוזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מתופפים יהודים
קטגוריה:מתופפים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1967 | 2024-03-25T00:32:44 |
ריקמת תאים | REDIRECT רקמת תאים | 2004-09-25T17:25:47 |
קק"ל | הפניה קרן קיימת לישראל | 2017-05-23T10:34:05 |
אריגה | 330px|ממוזער| הדגמת אריגה בנול עתיק, מוזיאון האריגה, ליידן, הולנד - וידאו
שמאל|ממוזער|250px|אריגה מסורתית בגווטמאלה
שמאל|ממוזער|250px|נול אריגה
שמאל|ממוזער|250px|אריגה מסורתית בהודו
ממוזער|250px|אריגה בנול על ידי חברת מושב פורת
אֲרִיגָה היא אמנות טקסטיל ומלאכת יד עתיקה, שבה הופכים חוטים או סיבים ליריעת בד על ידי שילוב חוטי ערב לתוך חוטי השתי. אפשר לארוג תוך החזקה ביד של מסגרת קטנה, או על משטח קשיח שעליו אפשר למתוח את חוטי השתי. אפשר לארוג גם באמצעות נול אריגה. אם בעבר מלאכת האריגה נעשתה באופן ידני או באמצעות כלים שונים, היום על פי רוב האריגה מתבצעת על ידי מכונות ממוחשבות ואוטומטיות.
סוגי נולים
ישנם נולים מכל מיני סוגים:
נול 'קרקע' שבו מותחים את השתי בין יתדות התקועות באדמה.
נול 'מותניים', שבו חוטי השתי קשורים מצד אחד למשהו מקובע וצידם השני קשור למותני האורג שמותח אותם בעזרת תנועות גופו.
נול 'חור חריץ' (Heddle) שהאריגה בו נעשית על ידי הרמת והורדת לוח שבו יש לסירוגין חורים וחריצים רבים.
נול ממסגרת עץ עם או בלי מסמרים. אפשר גם לארוג על מקלות שמוחזקים בידיים או נשענים על קרש, או בעזרת קשיות שתייה.
נולים שיש להם 'בתי ניר' והם עומדים על שולחן ואורגים בהם בידיים.
נולים שעומדים על הרצפה ואורגים עליהם בשילוב הידיים שאורגות והרגליים שדורכות על דוושות של בתי הנירים.
נולים תעשייתיים המופעלים על ידי גלגלי מים, מנוע חשמלי או מכני חיצוני.
אריגה שלא על גבי נול
הלכה למעשה אפשר לארוג באמצעות כל מיני חפצים, משטחים, ענפים, גלגלי מתכת ורשת חזקה. גם קרעי נייר אפשר לארוג זה בזה ללא נול. תיקון גרביים נעשה גם הוא באריגה.
חוטים טווים בכישור הנקרא לעיתים גם גלגל טווייה או בפלך, מסיבים מהחי, מהצומח, או סיבים מעשי ידי אדם.
אריגה
בד יכול להיות ארוג במגוון דוגמאות, הנוצרות על ידי השחלת השתי בהרכב מסוים על נירי הנול ועל ידי הרמת והורדת חוטי השתי בצורה מסוימת והשחלת הערב ביניהם. את הדוגמאות השונות נוהגים לסמן במספרים בדומה לתווים מוזיקליים על גבי שורות אופקיות המסמלות את בתי הניר ואת הדריכות על הדוושה מסמנים על שורות אנכיות.
בחיבור אלכסוני (Twill) בצבע אחד או בשילובי חוטים בצבעים שונים. ניתן ליצור אריגות מגוונות, המכילות שכבת בד אחת או יותר ויוצרות מבנים ודוגמאות אריגה מורכבות. צורות האריגה השונות משפיעות תכונות הבד, על חוזקו, על הצורה שבה הוא סופג נוזלים ועוד.
במלאכת האריגה מועבר כל חוט ערב, לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי (אורכי). המכשיר שבאמצעותו מתבצעת האריגה קרוי נול. מכונה זו מרימה ומורידה לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר לחוטי הערב להישזר בהם. חלק חשוב בנול הוא הבוכייר (הסירה) המוביל את חוטי הערב בין שורות השתי. קיימות עדויות לנולים פרימיטיביים שהיו בשימוש עוד בתקופה הנאוליתית.
כיום מרבית הבדים נארגים על נולים מכניים שמופעלים על ידי מחשב. עם זאת, בארצות מתפתחות, כגון הודו ונפאל, עדיין נעשה שימוש נרחב בנולי יד ובנולים המופעלים בעזרת הרגליים.
ישנו מגוון רחב של נולים המשמשים לאריגה וליצירת "טפטין" (Tapestry), אריגה שבה מניחים חוט רק באזורים מסוימים ולא לכל רוחב הבד.
לאריגה משמשים חומרים שונים: כותנה, פשתן, משי, צמר, ניילון ועוד. האריגים נבדלים על-פי סוגי המרקם (טקסקטורות) שלהם. לדוגמה: האריג הגלי שבו חוטי הערב מועברים מעל לחוטי השתי; האריג המלוכסן שדוגמתו אלכסונית והיא עשויה 2–4 חוטי שתי השזורים יחד; אריג האטלס (סטן) העשוי על-פי רוב חוטי משי, והוא נראה מבריק בשל קבוצות החוטים המתוחים על פניו.
היסטוריה
המצרים היו מיומנים במיוחד באריגה, ויש המתייחסים אליהם כאל ממציאי האריגה. בד כותנה מצרית הצטיין בצפיפות החוטים ועדינות העבודה, והיה למפורסם בכל העולם העתיק. הבד הווה אחוז נכבד מכלל הייצוא של הממלכה. באריגה עסקו הן גברים והן נשים. בציורי קיר, תבניות קבורה מעץ וטקסטים מתקופת הממלכה העתיקה והתיכונה מופיעות נשים העומדות ליד נולי אריגה וכן מספר גברים ועל כל העובדים מפקחת אישה. במקורות מתקופת הממלכה החדשה מופיעים בעיקר גברים כעוסקים במלאכת האריגה.
בחפירות במצדה של משלחת ידין, נמצא נול אריגה בחלק הדרומי השקוע של הסוגר.
בבריטניה במאה ה-18 אריגים בצורה של וילונות, ריפוד ואף מחיצות מתקפלות היו חלק חשוב מריהוט החדר.
במאה ה-18, בין השנים 1785–1792, פיתח אדמונד קרטרייט (Edmund Cartwright), כומר אנגלי וממציא רב פעלים, נול המונע בכוח מכני ולא בכוח האדם המפעיל אותו. נול זה חולל מהפכה בתחום הטקסטיל, וממנו התפתחו מאוחר יותר הנולים האוטומטיים והממוחשבים המשמשים כיום בתעשייה, ואשר באמצעותם ניתן לארוג דוגמות בד סבוכות מאוד.
בתחילת המאה ה-19 הומצא הנול של ז'אקאר ונודע כמכונה הראשונה שפעלה בעזרת כרטיסי ניקוב.
אריגה תלת־ממדית
על נול רגיל אפשר לארוג לא רק משטח בד אחד, אלא כמה משטחי בד אחד מעל השני, ואפשר גם לחבר ביניהם כדי לארוג משטח יותר רחב מהנול, או אפילו אריג תלת־ממדי. כדי ליצור יותר ממשטח אחד או צינור, צריך שלנול יהיו יותר משני בתי נירים. אריג תלת־ממדי בצורת צינור ארוג כך שאינו זקוק לתפר כדי שיקיף משהו. אפשרות האריגה בתלת־ממד מאפשרת יצירת ביגוד ללא תפרים, או עם פחות תפרים.
אפשרויות האריגה הזו רלוונטית כפתרון למוצרים שונים וגם כשיטה לחסכון בחומר ובזמן הנחוץ לעשיית המוצר המוגמר. מחקרים בנושא נעשים בכמה וכמה אוניברסיטאות.
אריגים בשרות הרפואה
צוות חוקרים מצרפת, קולומביה וארצות הברית, פיתחו חוט שנוצר מתאי עור אדם המאפשר לארוג טקסטילים אנושיים, לריפוי עור וחלקי גוף. במאמר שהתפרסם בכתב העת Acta Biomaterialia, הצוותים מסבירים את תהליך הייצור וכיצד יש להתאים את החוטים לצרכים שונים וכן לאנשים שונים. החומר החדש מוכן לניסויים על בני אדם, בתקווה להביא פתרונות ריפוי מהירים יותר לחלקי גוף פגומים.
אזכורי אריגה בתנ"ך
בתנ"ך מוזכר כי במדבר העברים ארגו בדים. המלאכה מוזכרת בעיקר כמלאכת נשים.
"וַיַּעַשׂ אֶת-מְעִיל הָאֵפֹד, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּלִיל, תְּכֵלֶת" (שמות ל"ט, כ"ב)
"וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו" (שמות ל"ט, כ"ז)
"אֲשֶׁר הַנָּשִׁים, אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים--לָאֲשֵׁרָה." (מלכים ב' כ"ג, ז')
לפירוש המונח 'מעשה אורג' כותבת יעל ישראלי, כי נראה שמדובר באריגה של בגד שלם כצורתו, המוכרת מן הממצאים הארכאולוגיים. 'מעשה חושב' לפי ישראלי, הוא אריג הארוג בדוגמאות מיוחדות הצריכות מומחיות וחישוב של אופן הכנת החוטים.
אמנות באריגה
ממוזער|250px|גונטה שטלצל, "שטיח קיר סדוק ירוק/אדום", 1927; אוסף ארכיב הבאוהאוס, ברלין
עוד בדים שנארגו בנולים מכניים בתעשייה נראים לרוב אחידים, תוצרת האריגה הידנית תמיד הייתה יצירתית וייחודית, האורגים דורכים בכח שונה אחד מהשני על הדוושות. ומהדקים בכוח קצת שונה את הערב, זה גורם לכך שאריג אחד לא יהיה זהה לחלוטין עם אריג אחר. בימי הביניים היו בדים מיועדים לקירות כדי לבודד את הקירות הקפואים, האצילים והעשירים שרצו להראות את מעמדם, שילמו לאורגים שישלבו דימויים שונים בשטיחי הטפטין שהפכו ממסך מבודד לתמונה ארוגה. תמונה ארוגה בניגוד לציור שמן ממוסגר, איפשרה לבעליה גם לגלול אותה ולקחתה עמם כשעברו מבתי החורף לבתי הקיץ שלהם ולהפך. בתי אריגה רבים ברחבי אירופה התמחו באריגת שטיחי קיר עם סיפור.
במאה ה-20 נראתה חזרה לאריגה ידנית בקבוצות מסוימות בעיקר נשים שחיפשו לעצמן כלי הבעה לאמנות נשית.
בשנת 1991 הוצגה 'במשכן לאמנות עין חרוד'התערוכה 'הסיב באמנות הפולנית בת ימינו' באצירת גייל וימר, גליה בר אור ודבורה לויט, בייעוץ של שולה ליטן.
אריגה ממוחזרת
ההשקעה הרבה באריגת בד או שטיח, הפכה את הבד או השטיח שנארגו ליקרי ערך. אנשים בדורות הקודמים לא נהגו לזרוק בגדים או חומרים שהיו עדיין בני שימוש. בכל ארץ התפתחה שיטה שונה של שימוש חוזר באריגים המשומשים שלהם, למשל ביפן מיחזרו אריגי משי, ואורגים ארגו מהם חגורות אובי (Obi) לקשירה מעל לקימונו. בקנדה ארגו כיסויי מיטה מ'חוטי בד כותנה', בארצות אירופה מיחזרו אריגי כותנה וצמר וככה התפתחו 'שטיחי סמרטוטים', בהם נארגו קרעי בדים ישנים לתוך שתיים של כותנה או פשתן חזקים. 'שטיחי הסמרטוטים' שימשו לחימום רצפות, קירות וכריות או לקישוט. מעצם טבעם הם דו צדדיים. כביסים, קלים משטיחים משונצים. אפשר לאורגם עם דוגמאות או לארוג עם מה שבא ליד ואז מקבלים שלל צבעים.
שימוש מחדש באריגים משפחתיים שימש גם מעין בד זיכרון. קארין בריו לארסון, שיחד עם בעלה האמן המעצב קארל לארסון היו מיוצרי ה'סגנון השוודי' כתבה על אריגת שטיחי הסמרטוטים שלה: "אני אורגת כעת שטיחי סמרטוטים עם חוטי זיכרון רבים, הנה פסים אדומים מהמעילים האדומים של הילדות, שאני יצרתי ושאבא צייר לעיתים קרובות, הסמרטוטים הלבנים היו פעם בגדי תינוק. הפס עם הכתמים הכחולים היה פעם שמלה שבה ישבתי כמודל לציור בעוד הילדים רצים סביבנו ערומים בין העצים בבולרהולמן (Bullerholmem)".
תיעוש תעשיית הטקסטיל, גרם להרבה פסולת טקסטיל, בעיקר מטקסטילים סינתטיים שאינם מתפרקים, בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 התעוררו הרבה חוקרים לבעייתיות שבפסולת זו וקמה תנועה של מעצבים שפיתחו שיטות לניצול יעיל של חומרים הללו. למשל לואיזה סיבז (Luisa Cevese) שהייתה ראש מחלקת המחקר של מפעל מאנטרו לאריגת משי (Manetro Milan Silk weaving) במילאנו התחילה לעבוד רק עם פסולת שולי קטעי האריג שנחתכים מן האריגים כבר בזמן האריגה. היא שילבה אותם בפוליורטאן (Polyurethane) והפכה אותם לבד עמיד חסין מים שממנו מייצרים תיקים וארנקים, היא קוראת לתהליך ולקו היצור שלה Riedizioni 'מהדורה מחודשת'.
ראו גם
נול
טוויה
טקסטיל
מלאכת אורג
אמנות סיבים
תפירה
מלאכת טווה
טפטין
גובלן
לקריאה נוספת
הגבירה והחד-קרן מאת טרייסי שבלייה. ספר המתאר את טכניקות ייצור שטיחי הקיר (טפסטרי) בבריסל בסוף המאה ה-15.
'נחל עמוד' מרכז לתעשיית הצמר בצפת, סקר טחנות המים ותהליך עיבוד הצמר, עמנואל דמתי, ארכאולוג מחוז גליל מזרחי ברשות העתיקות, ערכה: יהודית מור, איור ועריכה: רוני ישורון, מו"ל: 'בית המאירי' צפת, 1992.
מיכאל פרידמן, מפגשים בין אריגה ומתמטיקה במאה ה-17 - הרצאה בווידאו, מכון כהן, אוניברסיטת ת"א, 21 בפברואר 2022
טקסטיל חומרים, נעמי געש, חיה אטינגר (כימאית), עריכה לשונית: אילנה שמיר, יחזקאל קרן, ציורים ואיורים: ארנונה רוזין, צילומים: ראובן מילון, משרד החינוך והתרבות – המרכז לתוכניות לימודים, 1975
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של הטווייה והאריגה בימי קדם, באתר רשות העתיקות
מילון למונחי אריגה (תש"ז), באתר האקדמיה ללשון העברית
מילון למונחי אריגה אמנותית (תשס"ב), באתר האקדמיה ללשון
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלאכת יד
קטגוריה:טקסטיל | 2024-09-25T11:17:52 |
גאיטנו מוסקה | REDIRECT גאטנו מוסקה | 2005-10-03T06:08:34 |
בסיס רמת דוד | בסיס חיל האוויר רָמַת דָּוִד (בשמו הרשמי: כנף 1) על-שם האלוף עזר ויצמן הוא בסיס טיסה מבצעי של חיל האוויר הישראלי. הבסיס נמצא מצפון מזרח לקיבוץ רמת דוד, כפר יהושע ממערב ובסמיכות למגדל העמק. הבסיס הוא בסיס הטיסה היחיד של חיל האוויר באזור צפון מדינת ישראל, עובדה שזיכתה אותו בכינוי "חיל-אוויר צפון". מפקד הבסיס הנוכחי (החל מחודש יולי 2022) הוא אל"ם אסף אשד.
טייסות ויחידות
בבסיס מוצבות חמש טייסות:
("טייסת העמק") המפעילה מטוסי קרב מסוג F-16D ("ברק" דו־מושבי)
("טייסת הקרב הראשונה") המפעילה מטוסי F-16C ("ברק" חד-מושבי)
("טייסת העקרב") המפעילה מטוסי F-16D ("ברק" דו-מושבי)
("טייסת ציידי הצללים") המפעילה כטמ"מים מסווגים
("טייסת מגיני המערב") המפעילה את מסוקי ה-AS 565 פנתר ("עטלף") במשימות סיור ימי עבור חיל הים
יחידת בינוי 302 האחראית על תחזוקת אתרי חיל האוויר בצפון
שדה לויד
ממוזער|שמאל|220px|בסיס רמת דוד בשנת 1944
שמאל|ממוזער|220px|לוח על המפקדה הבריטית ברמת דוד
הקמת שדה לויד
רמת דוד התחיל את דרכו כמנחת מאולתר בשדה תירס, ואחד הטייסים הראשונים שנחתו בו היה סופר הילדים רואלד דאל. הבסיס הצבאי ברמת-דוד הוקם בשנת 1937 על ידי הבריטים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. זהו אחד הבסיסים אשר הוקמו כחלק מתשתיות חיל-האוויר המלכותי, ונועד לשמש כבסיס חלופי לבסיס חיפה שהותקף על ידי מטוסים גרמניים במהלך מלחמת העולם השנייה. שמו המקורי של הבסיס ברמת דוד היה "שדה לויד" על שם סר דייוויד לויד ג'ורג', מדינאי בריטי וראש ממשלת בריטניה. הבסיס מוקם בסמוך לתחנת רכבת העמק השוכנת על קו צינור הנפט שהוביל נפט מכירכוכ שבצפון עיראק אל חיפה.
בשנת 1942 הורחב הבסיס ולצורך כך הופקע מוסד כפר עבודה שהועבר לאזור תל מונד. כחלק מההגנה בפני תקיפות אוויר של שדה התעופה הועברו חלק מהפצצות שאוחסנו בבסיס לבונקרים בין גבת לשריד.
מלחמת העצמאות
ב-22 במאי 1948 תקפו ספיטפיירים מצרִיים את שדה התעופה ברמת דוד בהנחה מוטעית שהבריטים פינו אותו. לטענת המצרים הם התכוונו לתקוף את מנחת מגידו הסמוך ובטעות תקפו את רמת דוד. הם גרמו נזק למבנים, הוציאו מכלל שימוש מספר ספיטפיירים בריטים והרגו ארבעה בריטים. מוכי תדהמה וזעם העמידו הבריטים מספר מטוסים במצב הכן בהניחם כי הפוגעים בהם ישובו להתקפה נוספת. כעבור כחצי שעה הופיעה שוב להקה של ארבעה ספיטפיירים. הפעם קדמו אותם הבריטים באוויר ובקרב האווירי שהתחולל, הופלו שני ספיטפיירים מצריים ונגרם נזק לשניים אחרים. אחד הטייסים המצרים נחת נחיתת אונס ליד קיבוץ דליה ונפל בשבי כוחות צה"ל.
ב־23 במאי הבסיס הועבר לידי יהושע גילוץ, מפקדה הראשון של הכנף. המסדר הצבאי שנערך נעשה בחיפזון ועד היום נהנית הכנף מההאנגרים הבריטים, המכונים גם דירים תת-קרקעיים ומהתשתיות שנבנו על ידי הבריטים, לרבות "הקולנוע הבריטי". ברמת דוד התמקמו טייסות 69 (טייסת הפצצה ובה שלושה מטוסי B-17 מבצר מעופף) ו-103, שכללה מטוסי תובלה DC-3 דקוטה ומפציצים קלים בופייטר.
ב־11 ביוני 1948 הוצא אזור הבסיס באופן רשמי מהמובלעת הבריטית בחיפה.
ב-24 בדצמבר 1948, רביעיית מטוסי קרב עיראקיים שנשלחו להפציץ את רמת דוד, הפציצו את קיבוץ משמר העמק השוכן מספר ק"מ מהבסיס, במחשבה שזהו יעד ההפצצה. הפצצות פגעו בבית הילדים שבקיבוץ, והביאו למותם של שלושה ילדים ואם בהיריון.
ימי מדינת ישראל
שנות החמישים
באוקטובר 1953 מונה עזר ויצמן למפקד הבסיס, וכיהן בתפקיד עד פברואר 1956, אז מונה למפקד בסיס חצור.
שמאל|ממוזער|250px|טקס קריאת הבסיס על שם עזר ויצמן, 2011
בשנת 1955, בעקבות עסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין מצרים והפרת המאזן האסטרטגי לרעת ישראל, נוצרה אפשרות ממשית לתקיפה אווירית של העורף הישראלי מבלי שתהיה לחיל האוויר יכולת טכנית להגן עליו. במסגרת ההכנות למלחמת סיני, נחתם ב-1956 הסכם בין ישראל לבין צרפת, שבו בין היתר התחייבה צרפת לספק לישראל ואף להפעיל שתי טייסות של מטוסי מיסטר 4A חדישים. המטוסים הגיעו לישראל במבצע "יונה", באוקטובר 1956, ימים מספר לפני המלחמה, והוצבו ברמת דוד. הזמן הקצר לא הספיק כדי להכשיר את צוותי האוויר הישראליים, ועל כן הוכנו המטוסים להפעלה בידי צוותי אוויר צרפתיים, במסגרת ההסכם. שתי טייסות, מספר 201 ומספר 199, הוקמו והועמדו בכוננות, אולם לבסוף לא נדרשו להשתתף במלחמה. בסופו של דבר פעלו במלחמה מטוסי מיסטר מדגם 2 מבסיס חצור, מוטסים בידי טייסים ישראלים.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים פעלה הכנף, בפיקודו של יחזקאל סומך, בהרכב של 3 טייסות: טייסת 117 – מיראז'ים, טייסת 110 – ווטורים וטייסת 109 – מיסטרים.
מלחמת יום הכיפורים
ב-9 באוקטובר 1973, היום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, בשעה 03:35 לפנות בוקר, שיגרו הסורים מספר רקטות פרוג-7 לעבר הבסיס במה שכונה אחר-כך "ליל הפרוגים". אחת הרקטות פגעה בבית בשיכון המשפחות של הבסיס וגרמה למותו של דודו דותן (דימנט), טייס סקייהוק. שני טייסים נוספים נפצעו, ופרוג נוסף, שנחת במגורי החיילים, גרם לפציעתם של מספר חיילים. רקטות נוספות פגעו ביישובים סמוכים אך לא גרמו לנפגעים. ההתקפה על רמת דוד הייתה אחד הגורמים שהביאו להחלטה על תקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק בהמשך אותו יום. בשעה 7:30 אותו היום יצאו שלושה סקייהוקים מטייסת 110 לתקיפת פורט סעיד, כאשר את המבנה הוביל סגן מפקד הטייסת אברהם וילן, מספר שתיים במבנה הוא אל"ם ארלוזור (זוריק) לב, מפקד הבסיס, שהצטרף למבנה בגילוי של מנהיגות ודוגמה אישית, מספר שלוש במבנה היה סגן שלמה לירן. השלושה טסו בגובה נמוך לנחל-ים ומשם לבלוזה. מבלוזה יצאו בגובה נמוך מאוד מעל הביצה. אש נ"מ נפתחה לעבר המבנה, והטייסים החלו לתמרן כדי לחמוק ממנה. זוריק הנמיך, כנראה, תלול מדי, ובהטייה שמאלה נכנס לים התיכון בזווית די תלולה, כקילומטר מהחוף. לא נראו אש או עשן מהמטוס ולא נראה מצנח. מקום קבורתו של זוריק לא נודע עד היום. זוריק היה הטייס הבכיר ביותר שאיבד חיל האוויר, ודבורה עומר כתבה עליו את ספרה "פתאום באמצע החיים". 34 שנים לאחר מותו, ב-19 ביולי 2007 בעקבות המלצת מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי ואישור שר הביטחון אהוד ברק, התקבלה החלטה להעלות את זוריק לדרגת תת-אלוף לאחר מותו. הטקס התקיים בלשכת הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי ב-18 בספטמבר 2007.
את זוריק החליף בתפקיד אל"ם יעקב אגסי שפיקד על הבסיס עד ה-23 באוקטובר, אז החליפו בתפקיד אל"ם גיורא רם-פורמן.
קבלת כלי טיס
ב-2 ביולי 1980 התקבלו בבסיס בטקס חגיגי ארבעת מטוסי ה-F-16 ("נץ") הראשונים של חיל האוויר הישראלי: שני F-16A ושני F-16B. המטוסים הוטסו מארצות הברית על ידי טייסי חיל האוויר האמריקני ולוו על ידי מטוס פנטום ("קורנס") ישראלי עם התקרבותם לישראל. הטיסה נמשכה כ-11 שעות, וכללה מספר תדלוקים אוויריים. ב-11 בפברואר 1987 נחתו בבסיס שלושת מטוסי ה-F-16C ("ברק") הראשונים שקיבל חיל האוויר הישראלי. המטוסים הוטסו מארצות הברית על ידי טייסי חיל האוויר האמריקני.
שנות התשעים
בדצמבר 1996 נזקקו 30 מחיילי הבסיס לטיפול רפואי בעקבות הרעלת מזון לאחר שאכלו בחדר האוכל של הבסיס. הבסיס זכה בשנת 2003 בתקן ISO 1401 מטעם המשרד להגנת הסביבה. התקן ניתן על החשיבות שרואה הכנף בכל הנוגע לשמירה הסביבה ובמניעת שפיכת דלקים וחומרים לקרקע. לאור פעילותה הירוקה של הכנף היא מכונה גם כ"כנף הצפונית והירוקה שבעמק".
המאה ה-21
ממוזער|שמאל|250px|מגדל פיקוח בבסיס רמת דוד
250px|ממוזער|הגעת מטוסים בין-לאומיים לסיוע בכיבוי השריפה בכרמל, 2010
במהלך מלחמת לבנון השנייה היה הבסיס נתון תחת איום הרקטות הארטילריות של חזבאללה. שניים מחיילי הבסיס נהרגו בשירותם על ספינת הטילים אח"י חנית שנפגעה מול חופי לבנון.
במהלך השרפה בכרמל בשנת 2010, מטוסי הכיבוי הבין-לאומיים שנשלחו לישראל המריאו ותפקדו מהבסיס.
בסוף 2017 נסגרה טייסת 110 שהייתה ממוקמת בבסיס.
ב־21 ביוני 2021 טייסת 101 חזרה לבסיס רמת דוד, לאחר 65 שנות שירות בבסיס חצור.
ב-17 באוגוסט 2021 טייסת 105 חזרה אף היא לבסיס רמת דוד מבסיס חצור.
ב-25 בנובמבר 2021 הוענק לבסיס אות הערכה מטעם הרמטכ"ל על פעילותו במב"ם.
בהחלטת ממשלה משנת 2014 הוחלט כי הבסיס יהפוך לשדה התעופה הבין-לאומי המשני של ישראל, לאחר נמל התעופה בן-גוריון. בעקבות המאבק נגד הקמת נמל תעופה בין-לאומי בעמק יזרעאל הודיעה שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מרב מיכאלי כי תגיש לממשלה הצעה לבטל את החלטת ממשלה זו ולהקים שני שדות תעופה משניים קטנים במקום אחד גדול.
ב-24 ביולי 2024 פרסם ארגון החזבאללה סרטון המציג תיעוד של הבסיס כולל מכלי דלק למטוסים, מפקדת טייסת 109, פלטפורמה של כיפת ברזל, מחסני תחמושת, מפקדת טייסת 157, מפקדת טייסת 105, מפקדות טייסות – 101 ו-160, והאזור הטכני של טייסת 193. חזבאללה פרסם גם תמונה של לשכת מפקד הבסיס, וחשף את פרטיו.
ב-22 באוגוסט וב-22 בספטמבר 2024 חזבאללה שיגר רקטות רבות בניסיון לפגוע בבסיס, כחלק מהחזית הצפונית של מלחמת חרבות ברזל.
9 סא"ל רודי אוגרטן יוני 1950 – ספטמבר 1951 קלמן טורין אפריל 1952–1953 בנימין בונה 1953 אל"ם עזר ויצמן 1953–1956 לימים מפקד חיל האוויר הישראלי ונשיא המדינה ה-7 אל"ם גדעון אלרום 1956–1958 מלחמת סיני אל"ם מנחם בר מרץ 1958 – אוגוסט 1963 אל"ם יחזקאל סומך 1963–1967 מפקד הבסיס במלחמת ששת הימים אל"ם יעקב אגסי 1967–1970 כולל מלחמת ההתשה, קליטת מטוסי ה-A-4 סקייהוק הראשונים והקמתה מחדש של טייסת 69 כטייסת מטוסי F-4 פנטום תא"ל ארלוזור לב 1970 – 9 באוקטובר 1973 מפקד הבסיס במלחמת יום הכיפורים, במהלכה נהרג בעת משימת תקיפה במצרים. ב-18 בספטמבר 2007, 34 שנים לאחר נפילתו, הועלה לדרגת תא"ל על ידי מפקד חיל האוויר אל"ם יעקב אגסי 9 באוקטובר 1973 – 23 באוקטובר 1973 מינוי זמני בעקבות מותו של תא"ל ארלוזור לב אל"ם גיורא רם-פורמן 23 באוקטובר 1973–1977 אל"ם רמי הרפז 1977–1980 אל"ם יפתח ספקטור 1980–1982 לימים מפקד בסיס תל נוף אל"ם הרצל בודינגר 1982–1984 לימים מפקד חיל האוויר אל"ם איתן בן-אליהו 1984–1986 לימים מפקד חיל האוויר אל"ם אמיר נחומי 1986–1988 אלוף הפלות, בעל עיטור המופת וחתן פרס ביטחון ישראל. לימים ראש להק האוויר אל"ם יצחק גת 1988–1990 לימים ראש להק הציוד אל"ם אבנר נווה 1990–1992 לימים ראש להק המודיעין, להק האוויר ומטה חיל האוויר אל"ם גדעון אילת 1992–1994 לימים ראש להק המודיעין אל"ם יוסף גונן 1994–1996 לימים ראש להק המודיעין ולהק האוויר אל"ם רני פלק 1996–1998 לימים מפקד בסיס חצרים ונספח אווירי בוושינגטון אל"ם אליעזר שקדי 1998–2000 לימים מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על אל"ם רם שמואלי 2000–2003 לימים ראש להק המודיעין אל"ם אבי יעקבי 2003–2005 לימים מפקד בסיס נבטים אל"ם רמי בן אפרים 2005–2007 לימים ראש להק כוח האדם ונספח צה"ל בסינגפור אל"ם אילן בוגר 2007–2009 לימים ראש להק כוח האדם אל"ם רונן שמחי 2009–2011 לימים מפקד בסיס נבטים ונספח צה"ל בסינגפור אל"ם ניר ברקן 2011–2014 לימים ראש המטה חיל האוויר אל"ם אמנון עין דר 2014–2017 לימים ראש להק האוויר אל"ם אמיר לזר ספטמבר 2017 – מאי 2019לימים ראש להק האוויר אל"ם גלעד פלד 28 במאי 2019 – 26 ביולי 2022 אל"ם אסף אשד 26 ביולי 2022 – הווה
שיכון משפחות
שיכון המשפחות של הבסיס נחשב באופן רשמי ליישוב ששמו מחנה יהודית.
השיכון נקרא ע"ש יהודית יוסיפוביץ' הגזברית של השיכון.
קישורים חיצוניים
בסיס חיל-האוויר רמת דוד, באתר Global Security
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1942
רמת דוד
רמת דוד
רמת דוד
רמת דוד
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:הנצחת עזר ויצמן
ויצמן | 2024-10-14T18:23:21 |
ג'ון מיונג | ג'ון רו מיונג (באנגלית: John Ro Myung), בסיסט אמריקאי ממוצא קוריאני, ואחד ממייסדי להקת הפרוגרסיב מטאל Dream Theater.
מיונג נולד ב-24 בינואר 1967 בשיקגו, אילינוי, וגדל בלונג איילנד, ניו יורק. בגיל חמש החל לנגן בכינור, עד שבגיל 15 עבר לנגן בגיטרת בס בעקבות בקשה של להקה מקומית. בסיום התיכון נרשם מיונג, יחד עם חברו מהתיכון- הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י, לקולג' ברקלי שבבוסטון. שם הם חברו למתופף מייק פורטנוי, ושלושתם הקימו את להקת Majesty, שאליה הצטרפו גם הקלידן קווין מור והסולן כריס קולינס. בשלב מאוחר יותר שונה שם הלהקה ל־Dream Theater.
מיונג השתתף בכל אלבומי דרים ת'יאטר מן ההתחלה, ובהם ניגן בגיטרה בס, כתב והלחין. באלבומם הראשון When Dream and Day Unite, ניגן מיונג בגיטרת בס בת ארבעה מיתרים, ומאז הוא עבר לגיטרת שישה מיתרים. הוא עובד על פרויקט Platypus יחד עם Rod Morgenstein, Derek Sherinian ו־Ty Tabor. הוא ניגן עם Jelly Jam באותו הרכב כמו Platypus רק בלי הקלידן דרק. הוא גם ניגן באלבום השני של Explorer's Club (פרויקט של Trent Gardner).
דיסקוגרפיה
(Dream Theater - When Dream and Day Unite (1989
(Dream Theater - Images and Words (1992
(Dream Theater - Live at the Marquee (1993
(Dream Theater - Awake (1994
(Dream Theater - A Change of Seasons (1995
(Dream Theater - Falling Into Infinity (1997
(Dream Theater - Once in a LIVEtime (1998
(Platypus - When Pus Comes To Shove (1999
(Dream Theater - Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory (1999
(Platypus - Ice Cycles (2000
(The Jelly Jam - The Jelly Jam (2002
(Explorer's Club - Raising The Mammoth (2002
(Dream Theater - Six Degrees of Inner Turbulence (2002
(Dream Theater - Train of Thought (2003
(Dream Theater - Octavarium (2005
(Dream Theater - Systematic Chaos (2007
(Dream Theater - Black Clouds & Silver Linings (2009
(Dream Theater - A Dramatic Turn Of Events (2011
וידאוגרפיה
(Dream Theater - Images And Words: Live In Tokyo (1993
(Dream Theater - 5 Years In A LIVEtime (1998
(John Myung - Progressive Bass Concepts (1996
(Dream Theater - Metropolis 2000: Scenes From New York (2001
(Dream Theater - Live at Budokan (2 DVD's) (2004
(Dream Theater - Score (2 DVD's) (2006
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של Dream Theater
קטגוריה:דרים ת'יאטר
קטגוריה:מוזיקאי מטאל
קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים
קטגוריה:בסיסטים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת ברקלי למוזיקה
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1967 | 2024-10-17T13:32:24 |
פרחים בעליית הגג | פרחים בעליית הגג (אנגלית: Flowers in the Attic) הוא ספרה הראשון של הסופרת ו. ס. אנדרוז אשר נכתב בשנת 1979. תחילה הגישה אנדרוז להוצאה לאור רומן שכתבה בשם "אחוזי הדיבוק". נאמר לה שהיה לסיפור פוטנציאל, אך צריך "לתבל" אותו מעט. בין לילה היא הוסיפה כמה פרטים ושינתה את השם. תוך שבועיים מיום יציאתו, הגיע הספר לראש רשימת רבי המכר.
עלילה
הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 ומסופר מנקודת מבטה של קאת'י, הבת האמצעית בת השתים עשרה.
חייהם של משפחת דולנגיינג'ר, ההורים כריסטופר וקורין, וילדיהם, כריס (ארבע עשרה), קאת'י (שתים עשרה), והתאומים קארי וקורי (ארבע), היו חיים רגילים לחלוטין, עד אשר ביום הולדתו השלושים ושישה, נהרג אבי המשפחה בתאונת דרכים.
האם נכנסת לחובות קשים ובצעד נואש יוצרת קשר עם הוריה, שעמם לא דברה במשך שנים לאחר מעשה שבעקבותיו נושלה מצוואת אביה. היא מספרת לילדיה על בית ילדותה ומשפחתה העשירה, ועל סבם הגוסס, ומבטיחה להם שתצליח לשכנע אותו להחזיר אותה לצוואה. כעבור זמן קצר, אורזים החמישה את כל חייהם לארבע מזוודות, ונוסעים אל בית הוריה של קורין, הזוג פוקסוורת', החיים באחוזתם המפוארת.
בהגיעם למקום פוגשים הילדים לראשונה את סבתם, אישה מרירה ואכזרית בעלת זיקה חזקה לדת, שמובילה אותם אל חדר יחיד באגף המבודד ביותר בבית, עם גישה לעליית הגג העצומה. שם מתגלה לילדים האמת על הוריהם. אביהם היה אחיו הצעיר של סבם, כלומר דוד של אמם קורין, ובעקבות היחסים האסורים ביניהם נושלה קורין מהצוואה.
התנאי של האם לחיי האושר המובטחים להם הוא שאסור לסבא לדעת על קיומם של נכדיו הלא חוקיים, עד אשר יחזיר אותה לצוואה, ועד אשר זה יקרה, על הילדים להישאר בחדרם תחת השגחת סבתם השמרנית, הרואה בהם את זרע השטן כתוצר של גילוי עריות.
בהמשך, התנאים נהיים קשים יותר ויותר, כשלבסוף אסור לילדים לצאת מן החדר עד אשר הסבא ימות, ובזמן הזה, עוברים הארבעה מסכת ייסורים אכזרית מצד הסבתא, שכוללת חוקים נוקשים בנוגע למהלך יומם, ובין השאר גם הרעבה, אלימות פיזית ומילולית מתמידה, בעוד האם מתחילה להפוך את עורה עד אשר נעלמת כמעט כליל מחיי הילדים, ועוברת אל חיי ההנאה והעושר, כולל נישואין בשנית בעוד הם כלואים בחדר הקטן, נמנעים מאור שמש מעבר לוילונות המוגפים.
במהלך מספר שנים בחדר הקטן כריס וקאת'י מחנכים את אחיהם הקטנים, ומשמשים להם תחליף לאימם, אבל במקביל גם חווים את התבגרותם המינית בחדר הקטן, ובעקבות המתח המיני המתמשך ביניהם, התוצאה הסופית היא גילוי עריות, אשר משפיעה על כל מהלך חייהם העתידיים.
לבסוף, כשהם מבינים כי אימם אינה מעוניינת בהם עוד, מחליטים כריס וקאת'י לברוח מהאחוזה, אך לפני שהם מספיקים, נפטר קורי מ'מחלה מתמשכת'.
בלילה לפני הבריחה, כשכריסטופר מסייר באחוזה על מנת למצוא דברים יקרי ערך כדי שיוכלו לכלכל את עצמם, הוא מגלה שאימם עזבה את האחוזה עם בעלה, שהסבא כבר מת מזמן ובנוסף הוא מגלה משיחה בין שני משרתים (אשר בטוחים שבעליית הגג מצויים עכברים) שקורי הורעל עם רעל עכברים שהוסווה בתוך הקינוחים שלהם, מה שנועד לחסל את ארבעתם.
לאחר שכריס מספר לקאת'י שמי שהרעילה אותם הייתה אימם (דבר שהבין משיחת המשרתים על הצוואה אשר השאיר לה סבם) ושמסתבר שבצוואה השאיר הסב הוראה שאם יתברר שהיו לה ילדים מבעלה הראשון, או שאם היא תוליד ילדים אי פעם, היא תנושל בשנית מן הצוואה, מבינים כריס וקאת'י שאימם הכניסה אותם לחדר ולא תכננה לתת להם לצאת משם לעולם, ושאף ניסתה לרצוח אותם כדי לא לאבד את ירושתה.
בסופו של הסיפור, כשהם מבינים כי אין להם עוד בשביל מה להישאר כלואים באחוזה ושאמם נטשה אותם באופן סופי, השלושה בורחים אל העתיד הלא נודע.
אדפטציות
בשנת 1987 יצא לאקרנים עיבוד קולנועי בעל אותו השם בבימויו של ג'פרי בלום.
בשנת 2014 הספר עובד לסרט טלוויזיה שגם הוא בעל אותו השם, בבימויה של דברה צ'ו.
בשנת 2015 הוצג מחזה המבוסס על הספר בניו אורלינס, לואיזיאנה.
ספרים נוספים בסדרה
עלי כותרת עפים ברוח
פרחים הצמיחו קוצים
פרחים נבלו קמלו
גן של צללים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי ו. ס. אנדרוז
קטגוריה:ספרי 1979
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת אור עם | 2024-08-14T04:52:16 |
תוצר לאומי גולמי | תוצר לאומי גולמי (תל"ג) הוא מונח כלכלי המבטא את הערך הכלכלי של סך כל המוצרים (סחורות ושירותים) הסופיים המופקים בתקופת זמן מסוימת (בדרך כלל שנה) נתונה במשק לאומי, בתוספת ההכנסות של גורמי ייצור מקומיים כתוצאה מפעילותם מחוץ לגבולות המדינה, והחסרה של ההכנסות של גורמי ייצור חיצוניים העובדים באותו משק (כגון עובדים זרים), לפני הפחתת הבלאי.
לצורך חישוב התל"ג מוגדר "מוצר" ככל סחורה או שירות שניתנים בתשלום. לפיכך, התל"ג הוא סיכום של כלל העברות הכספים במשק הלאומי. התל"ג אינו כולל סחורות ושירותים שאינם ניתנים בתשלום (פעילות התנדבותית למשל) וגם לא הפרשת כספים לחיסכון לאומי. התל"ג מתבסס בעיקר על העברות כספים מדווחות. ברוב המדינות יש חובה לדווח על העברות כספים לצורך תשלומי מסים, אולם יש גם העברות כספים שאינן מדווחות, ויש קושי להכלילן בנתוני התל"ג.
לעיתים עורכים התאמות אינפלציוניות כדי שחישוב התל"ג ישקף את הייסופים והפיחותים בערך המטבע במהלך השנה הנמדדת. בחלוקה של כלל התל"ג במספר האנשים החיים במשק מסוים מתקבל הנתון של תל"ג לנפש, המכונה לפעמים גם "רמת החיים". התל"ג לנפש משמש אומדן מקובל לחוסנו הכלכלי של המשק, כיוון שהוא משקף במידה מסוימת את ניצול כוח העבודה ומשאבי האנוש במשק.
תל"ג היה אומדן מקובל עד לסוף שנות השמונים. מאז הצטמצם השימוש בו וכיום נעשה שימוש בעיקר בנתוני תוצר מקומי גולמי, המחושבים באופן דומה אך כוללים רק פעילות פנים-מדינתית.
ראו גם
מדינות לפי אוכלוסייה, שטח, צפיפות, תמ"ג ופיתוח אנושי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מקרו-כלכלה
קטגוריה:מדדים כלכליים
קטגוריה:חשבונאות לאומית | 2023-02-11T03:04:36 |
אנגרמה | ממוזער|אנגרמה באנגלית: listen = silent
אָנַגְרָמָה (גם טריפת אותיות או שיכול אותיות) היא יצירת מילה חדשה מערבוב אותיותיה של מילה קיימת, או משפט חדש מערבוב אותיות של משפט קיים. נקראת לעיתים "חושחש".
מקור המונח הוא מיוונית. אנא = אחורנית, הפוך, וגרמה = אות.
אנגרמות בעבר
אנגרמות מופיעות כבר ביוון העתיקה וברומא העתיקה, וכן בתלמוד ובמדרשים, שבהם הן קרויות "היפוך אותיות" או "סירוסי מקרא". יש המייחסים את יצירתן ליהודים, אולי משום שהתחבבו במיוחד על חכמי הקבלה, כדרך לגילוי סודות הצפונים בתורה (בקבלה נקראה האנגרמה "תמורה"). במקרא יש אנגרמות בצורת שתי מילים שלהן משמעות זהה תוך שסדר האותיות שלהן שונה: שִׂמְלָה-שַׂלְמָה, כֶּבֶשׂ-כֶּשֶׂב.
"בעל הטורים" פירש את שמו של ספר בראשית בעזרת אנגרמות:
"בית ראש", כלומר: בית המקדש ראשון, שנאמר (ירמיה יז יב): "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ".
"א' בתשרי", נברא העולם.
"ברא שתי", שברא שתי תורות.
"ירא שבת", לומר לך שבזכות שבת נברא העולם.
"ברית אש", שבזכות הברית, שהיא המילה, ובזכות האש, שהיא התורה, ניצולין מדינה של גיהנם.
"בראת יש", שבראת י"ש עולמות לכל צדיק.
אנגרמה "יהודית" נוספת מסמלת את האמונה בה' כך: "אין סתם מקרה, יש רק מה' ".
אנגרמות היו פופולריות באירופה של ימי הביניים, ובחצרו של לואי השלושה עשר מלך צרפת פעל גם "איש האנגרמות המלכותי".
לעיתים משמשת האנגרמה ליצירת שם עט משמו המקורי של המחבר. בשנת 1883 פרסם המתמטיקאי הצרפתי אדוארד לוקאס את המשחק-חידה "מגדלי האנוי" בשם "פרופ' קלאוס" (קלאוס = אנגרמה של לוקאס). פעמים אחרות משמשת האנגרמה להסוואת שמו של אדם שאודותיו נכתבת סאטירה, כדי להימנע מתביעת דיבה. באופן דומה, בעיתונים עבריים ברוסיה הצארית מופיעה העיר "שביקין", שהיא אנגרמה של קישינב.
הצפנה באמצעות אנגרמה נעשתה על ידי אנשי מדע בני המאה ה-17, ובהם גלילאו גליליי ורוברט הוק. אלו, דיווחו על תגליותיהם עוד במהלך המחקר, באמצעות אנגרמה. באופן זה, הצליחו לא לחשוף את מחקרם ועם זאת, להיות מסוגלים להוכיח זכות ראשונים.
שימושים ודוגמאות בולטות
ממוזער|350px|שמאל|תשבץ המבוסס על אנגרמות שפורסם בשעשועון תשבצים של הוצאת ענבר
חידות שונות מבוססות על אנגרמה. בדוגמה שמשמאל, בנוסף לערבוב האותיות גם מוחלפת אות אחת. כך, הפתרון להגדרה ד' הוא "ילקוט", והפתרון להגדרה ה' הוא "קטלני" - אנגרמה של "ילקוט" שבה הוחלפה ו"ו בנו"ן.
השימוש באנגרמה מקובל בתשבצי היגיון, למשל בהגדרה הבאה של התשבצאי אמנון בירמן: "בהתאם לאיזה קו עקום היה בלפור משתנה?", שפתרונה, "היפרבולה", הוא אנגרמה של המילים "היה בלפור". השימוש באנגרמה בהגדרות היגיון מלווה לעיתים קרובות במילות-עזר שמורות כמו "משתנה", "אחרת", "מעורב" וכדומה, ולעיתים אף ללא אזכור. לעיתים אף אפשר למצוא אנגרמות ש"מסתדרות", כגון "מכנסי בתוכה - מכונת כביסה", "אין סדר הולם - אנדרלמוסיה", "חיב למכר - בכל מחיר", "בזוי נשים - שוביניזם", "אינה לוגית - לא הגיונית" ו-"הטוראי: 'לשרת?'- שאלה רטורית". חידה נוספת שמבוססת על אנגרמה היא לקיחת מילה נתונה, ויצירה של כמה שיותר מילים תקניות מאותה מילה.
אנגרמה ידועה היא המשפט: "אומנות - או נמות" המבטאת מסר עבור אומנים שונים.
כאשר מחפשים בגוגל "אנגרמה" מתקבלת ההודעה: "האם התכוונת ל: גן מראה" ("אנגרמה - גן מראה" היא אנגרמה).
בספר השני של סדרת הארי פוטר מתגלה כי "אני לורד וולדמורט" הוא אנגרמה על השם "טום ואנדרולו רידל".
אנגרמות נפוצות גם באנגלית, ולעיתים הן מקבלות אף משמעויות מורבידיות או אירוניות:
Funeral = Real fun (הלוויה = כיף אמיתי)
Desperation = A rope ends it (יאוש = חבל מסיים את זה)
אנדרום
אנדרום היא מילה שכתיבתה נגזרת על ידי היפוך כתיב של מילה אחרת, לפיכך הוא מקרה פרטי של אנגרמה. למשל Harpo הוא אנדרום של Oprah, הכוונה ל-Oprah Winfrey שהיא בעלת חברת ההפקות.
חלק משמות הפוקימונים הם אנדרומים, לדוגמה: "הורסי" (Horsea), שהוא סוסון ים, "אקנס" שהוא נחש (Snake - Ekans אנגרמת אנדרום של היפוך אותיות), "ארבוק" שהוא קוברה (Kobra - Arbok בהיפוך אותיות).
ראו גם
ביטוי משוכל
שיכול עיצורים
פנגרם
פלינדרום
אקרוסטיכון
אמביגרמה
קישורים חיצוניים
אנגרמה באתר של הוצאת ענבר
מחשבון אנגרמות בקוד פתוח
הערות שוליים
קטגוריה:שעשועי לשון
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:טכניקות ספרותיות
קטגוריה:חידות
אנגרמה | 2024-10-11T22:14:02 |
שעשוע לשון | REDIRECT שעשועי לשון | 2004-09-25T21:47:44 |
נוראפינפרין | REDIRECT נוראדרנלין | 2004-09-25T22:16:52 |
חואן פרון | REDIRECT חואן דומינגו פרון | 2004-09-25T23:03:15 |
חואן דומינגו פרון | קולונל חואן דומינגו פרון (בספרדית: Juan Domingo Perón; 8 באוקטובר 1895 – 1 ביולי 1974) היה קצין צבא ארגנטינאי ונשיא ארגנטינה בין השנים 1946–1955 ו־1973–1974. פרון הוא אביה של התנועה הקרויה על שמו, פרוניזם, ושל המפלגה החוסטיסיאליסטית.
ביוגרפיה
פרון נולד למשפחת איכרים בלובוס, עיירה קטנה במחוז בואנוס איירס, לאב ממוצא סרדיני ולאם מסטיסית (בת להורים מוצא מעורב אירופי - אינדיאני). בגיל 16 החל את לימודיו בבית ספר צבאי ולאחר שסיים אותם כקצין, התקדם במהירות בסולם הדרגות. בין השנים 1939 ל-1941 שרת פרון באיטליה הפאשיסטית כנספח צבאי, מה שאיפשר לו להכיר מקרוב את משטרו של בניטו מוסוליני ולרחוש לו אהדה. ביוני 1943, בדרגת קולונל, היה חלק מ"קבוצת הקצינים המאוחדים" (GOU - Grupo de Oficiales Unidos), שהפילה בהפיכה צבאית את ממשלתו השמרנית של רמון קסטיג'ו. בממשלה החדשה שהוקמה כיהן כשר המלחמה, ובנובמבר 1943 החל לכהן כשר העבודה והרווחה, ובהמשך חזר לכהן כשר המלחמה וסגן הנשיא.
כליאתו של חואן פרון והמאבק לשחרורו
פועלו של פרון לקידום מעמד הפועלים ומעמד הביניים אך התנגדות בקרב המעמד הגבוה והמגזר העסקי. בתחילת 1945 התחילו להיווצר נגד פרון אופוזיציות הן מימין והן משמאל וב-9 באוקטובר 1945 קבוצה של קציני צבא אילצו את פרון להתפטר, האחרון הסכים בתנאי שיקיים נאום אחרון מול מזכירות מפלגת העבודה. הנאום שנתן הכעיס עד מאוד את מתנגדיו והוביל למעצרו. בהמשך לכך אדאלמירו גוליאן פראל ראה בפרון כסכנה לנשיאותו וניסה לשקם את ממשלתו דרך כליאתו של פרון וסילוקו מהממשלה.
אך הפגנות תמיכה של ארגוני הפועלים, אשר זכו לכינוי חסרי החולצות, בהשפעתה הכריזמטית של רעייתו לעתיד אווה פרון (אוויטה) הביאו לשחרורו המהיר מספר ימים לאחר מכן, ב-17 באוקטובר. תוכניותיו של פראל השתבשו שכן תומכיו של פרון ראו בכליאתו של האחרון כאיום על היתרונות שהצליחו להשיג באמצעותו עד לשנת 1943 והחלו לארגן הפגנות לשחרורו. לאווה לא היה חלק מרכזי באירועי 17 באוקטובר וכן לא היה חלק בשחרורו של פרון אף על פי שניסתה לעודד להפגנות לשחרורו של פרון. אחת הגרסאות טוענת כי אווה ניסתה נואשות להביא לשחרורו של פרון אך ללא הצלחה. אט אט הצטרפו עוד ועוד ארגוני עובדים לשביתה וב-17 באוקטובר נערכה עצרת גדולה, שסירבה להתפזר עד לשחרורו של פרון - ואכן כך קרה. פרון שוחרר ויצא למרפסת לשאת נאום. כשהוא נהנה מתמיכת ארגוני הפועלים, זכה פרון לאמונם של 54% מהמצביעים בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ב-24 בפברואר 1946, ונבחר לנשיא ארגנטינה לכהונה שנמשכה בין 1946 ל-1952. במהלך תקופה זו, הוא פירק את מפלגת הפועלים של ארגנטינה והקים את המפלגה החוסטיסיאליסטית.
תקופת נשיאותו הראשונה התאפיינה בלאומנות קיצונית דמוית פאשיזם ובתמיכה גורפת של האיגודים המקצועיים. נעזר בפופולריות הסוחפת של אשתו אוויטה, פרון דיכא כל גילויי אופוזיציה, אסר את מתנגדיו והגביל את חופש הדיבור. אווה פרון הייתה נציגת "חסרי החולצות", מעמד הפועלים, ולתקופה מסוימת גם האדם השני המשפיע ביותר בפוליטיקה הארגנטינאית. במקביל, חיזק פרון מאוד את האיגודים המקצועיים – בסיס תמיכתו, והרחיב את השירותים הסוציאליים להמונים. למשנתו הכלכלית קרא "העמדה השלישית" – שילוב אלמנטים מן הקומוניזם והקפיטליזם. לימים, נקראה דרכו ומורשתו "פרוניזם". לאווה אכן היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה, אולם זאת רק לאחר היבחרותו לנשיאות ארגנטינה. אווה אף יעצה וסייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו. מתוקף כך, בין השאר נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון, ואף הקימה וניהלה את "קרן אווה פרון", קרן רווחה לנזקקים אשר חילק, בין היתר, נעליים ומשחקים (שנלקחו בכוח ממפעלי ייצור של "מתנגדי השלטון") לילדים נזקקים, דבר שהעלה את קרנה של אווה בעיני הציבור בארגנטינה.
כמי שכיהן כנספח צבאי באיטליה הפשיסטית בתקופת ראשית מלחמת העולם השנייה ואהד את המשטר ששרר בה, הוא ייסד לאחר תום המלחמה נתיב בריחה, כדי לעודד פושעי מלחמה נאצים להימלט מהעמדה לדין ולהגר לארגנטינה. כאיש צבא הוא ראה במשפטי נירנברג עלבון לכבוד הצבאי וכנשיא לאומני הוא רצה בהגירתם לארגנטינה של מדענים, מהנדסי תעופה ומומחי גרעין לפעול בתעשיות הצבאיות של ארגנטינה. באופן זה נמלטו לארגנטינה אדולף אייכמן ויוזף מנגלה.
ב-11 בנובמבר 1951 נבחר לקדנציה נוספת כנשיא, לתקופה שבין 1952 ו-1958, אך כאן גם החלה שקיעתו. משבר כלכלי חמור ומותה של רעייתו הנערצת אוויטה גרמו לאובדן הפופולריות העממית שנהנה ממנה בקדנציה הראשונה. הקואליציה הלא שגרתית של מוקדי הכוח שתמכו בו – קציני צבא, איגודים מקצועיים, לאומנים ואנשי כנסייה – התפרקה, והוא הודח בהפיכה צבאית ב-21 בספטמבר 1955.
פרון מצא מקלט בפרגוואי, וב-1960 עבר לגלות בספרד. בארגנטינה, בינתיים, התחלפו נשיאים בזה אחר זה, אשר לא הצליחו להשיב את הסדר הציבורי במדינה על כנו. בנובמבר 1972, לאחר 17 שנות גלות, שב פרון לארגנטינה בהזמנתו של הנשיא לנוסה, שהזמין אותו לנסות להרכיב ממשלת אחדות להצלת המדינה מ"שואה כלכלית".
ב-23 בספטמבר 1973 ניצח בבחירות ושב לכהונה נוספת כנשיא, עם רעייתו השלישית איסבל כסגניתו. קדנציה זו לא האריכה ימים – לאחר פחות משנה, ב-1 ביולי 1974, נפטר פרון מהתקף לב. רעייתו איסבל מונתה לנשיאה אחריו, אך התקשתה לאחוז במושכות השלטון ולאחר פחות משנתיים הודחה בהפיכה צבאית.
חרף התהפוכות הרבות בחייו ולאחר מותו, האידאולוגיה הפרוניסטית עדיין חיה ונושמת בארגנטינה, ומהווה מרכיב חשוב בפוליטיקה של המדינה עד היום.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי ארגנטינה
קטגוריה:סגני נשיאי ארגנטינה
קטגוריה:שרי ממשלה
קטגוריה:נספחים צבאיים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:ארגנטינאים ממוצא ספרדי
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות לה צ'קריטה
קטגוריה:ילידי 1895
קטגוריה:ארגנטינאים שנולדו במאה ה-19
קטגוריה:נפטרים ב-1974
קטגוריה:ארגנטינאים שנפטרו במאה ה-20 | 2024-10-08T19:49:20 |
המרת דת | המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם – אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.
מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.
יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.
הסיבות להמרת דת הן מגוונות:
אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.
רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.
רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.
פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.
רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.
ביהדות
הצטרפות ליהדות
המרת דת של אדם ליהדות קרויה כיום גיור. המושג הזה, שמקורו בתלמוד הוא גלגול של המונח "גר צדק". התלמוד מבחין בין "גר צדק" שהוא נוכרי שהפך יהודי, לבין "גר תושב" שהוא נוכרי שחי בין יהודים או בקרבת יהודים. המושג "גר" במקרא מתייחס כמעט תמיד לנוכרי שיושב בארץ זרה. במגילת אסתר נזכר המונח "התיהדות" ומתואר מצב בו הייתה התייהדות מפחד "ורבים מעמי הארץ מתייהדים – כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח' י"ז). לא ברור אם במילה "התיהדות" הכוונה להתגיירות או להתחזות ליהודים.
מקובל במסורת לראות את רות המואבייה, שסיפורה מופיע במגילת רות, כגר-הצדק הראשון בתולדות היהדות.
באופן מסורתי, היהדות אינה פועלת לשכנוע גויים להפוך ליהודים, אך כאשר אדם רוצה להפוך ליהודי – הדבר מתאפשר לו, אם כי הדבר כרוך במאמץ לא-מבוטל. כיום, עם זאת, גם מדינת ישראל וגם התנועה הרפורמית בארצות הברית, בהקשרים שונים, מעודדים גיור באופן פעיל, כשהגיורים הנעשים על ידי רבנים רפורמים אינם מוכרים על ידי הרבנות האורתודוקסית. לעומת זאת, בתקופה החשמונאית גוירו בכפייה היטורים, שהיו שבט ערבי וכן האדומים ששכנו מדרום ליהודה. כך הגיע הורדוס, אדומי במוצאו, לתפקיד מלך יהודה. מעבר רחב היקף מרצון ליהדות הוא התגיירותם של הכוזרים ושל רומאים בתקופה שלאחר חורבן בית שני.
יש גם עדויות להתגיירות רחבת היקף בדרום חצי האי ערב ובאתיופיה במאות הראשונות לספירה. תופעה זו נעלמה עם התגבשות האסלאם בחצי האי ערב, והכנסייה האתיופית הנוצרית באתיופיה.
עזיבת היהדות
היהדות אינה מכירה ביציאה ממנה. יהודי שהמיר את דתו, והצטרף לדת אחרת חלקית או לגמרי, עדיין נחשב ליהודי (גם אם חוטא) בעיני ממסדי הדת היהודית, אולם מהיבטים מסוימים היחס אליו הוא כאל גוי, ואף גרוע מכך.
בתולדות היהדות ידועים מקרים רבים של יהודים שהמירו את דתם, חלקם לאחר שהופעל עליהם לחץ כבד מאוד לעשות זאת. ויחד עם זאת ידועים מקרים לא מעטים של מוות על קידוש השם, של יהודים שנתנו את נפשם ובלבד שלא ימירו את דתם. ידועים גם מקרי ביניים של יהודים שכלפי חוץ שמרו את הדת השלטת, בעוד שבחדרי חדרים שמרו על יהדותם, כמו האנוסים בספרד ובפורטוגל בתקופת ימי הביניים, עת התרחשה אחת מהמרות הדת הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית.
על־פי ההלכה, המרת דת לדת שיש בה אלמנטים של עבודה זרה, היא אחת משלושה איסורים של "ייהרג ואל יעבור", כלומר יהודי חייב להימנע מלהמיר את דתו, גם כאשר הימנעות זו תביא למותו. ולכן יהודים רבים מסרו את נפשם ולא הסכימו להתנצר, אבל מעבר לדת אחרת שאיננה אלילית, יש מחלוקת בדבר האם צריך למסור את הנפש והיו כאלו שהתאסלמו והיו כאלו שלא, כך בעיר אופרן שבמרוקו, קהילה שלמה עלתה על המוקד, עקב סירובה להתאסלם.
הרמב"ם דן בנושא זה בהרחבה באיגרת קידוש השם. בהלכה היהודית דנים בדינו של מומר שהוא יהודי שעבר לדת אחרת, האם קידושיו קידושין וגירושיו גירושין, ועוד שאלות נוספות.
בנצרות
הצטרפות לנצרות
הזרמים הגדולים בנצרות, בעיקר הכנסייה הקתולית והכנסיות הפרוטסטנטיות, רואים בדת הנצרות דת אוניברסלית, שכל אדם יכול וצריך לקבל את עיקרי אמונתה. הצטרפות לנצרות מותנית בקבלת עיקרי האמונה המפורטים ב"קְרֵדוֹ" ("אני-מאמין") ובקיום טקס טבילה. אף על-פי שנוסח ה"קרדו" שונה מעדה נוצרית אחת לאחרת וטקסי הטבילה אף הם שונים, קבלה לקהילה נוצרית כוללת קריאה של ה"קרדו" והתחייבות להאמין בו.
ברוב הכנסיות הנוצריות מקובלת התפיסה כי אדם אינו נולד נוצרי, אלא נעשה נוצרי משעה שהוטבל בידי הוריו, או נטבל בעצמו, וקיבל את האמונה בעיקרי הנצרות. יש עדות נוצריות מועטות שמבצעות את טקס ההתנצרות בגיל מבוגר, בטענה שרק האדם עצמו יכול לקבל על עצמו את האמונה הנוצרית, והוריו אינם יכולים לעשות זאת בשמו בטרם עמד על דעתו. עם זאת, ברוב הקהילות הנוצריות מקובל לערוך לתינוק טקס התנצרות אם נולד להורים נוצריים.
הנצרות הקתולית הקימה מיסיונים, משלחות של אנשי דת, ברחבי אמריקה, אפריקה ואסיה (בעיקר מאמצע המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20), שתפקידם היה לעודד את התושבים המקומיים לעבור מהדתות המקומיות לדת הנוצרית הקתולית. פעמים רבות הופעלו לחץ ואף אלימות על התושבים המקומיים כדי שימירו את דתם. עם זאת, המיסיונרים עסקו גם בתיעוד של התרבויות המקומיות, פיתחו שיטות כתב לשפות מקומיות ותרגמו את התנ"ך וכתבי הקודש הנוצריים לשפות אלה, העניקו עזרה סוציאלית, ולפעמים אפילו הגנו על האוכלוסייה המקומית מהחלטות שרירותיות של השלטון הקולוניאלי. באפריקה ובאמריקה הדרומית נוצרו לעיתים קרובות צורות מקומיות של הדת הנוצרית, צורות שיש בהן סינקרטיזם ולפעמים זיהוי של הלחץ הקולוניאליסטי עם הסבל של ישו המתואר בברית החדשה.
באסלאם
הצטרפות לאסלאם
דת האסלאם היא בעיקרה דת אורתופרקטית (דת הלכתית, המבוססת על מצוות מעשיות), אולם היא כוללת שני עיקרי-אמונה (ה"שהאדה") – האל הוא אחד, מוחמד הוא שליח האל : "לָא אִלָהָא אִלָה אללה ומוחמד רָסוּל אללה" – שלהם צריך אדם להתחייב כדי להפוך למוסלמי. הצהרת עיקרי האמונה בפני עד מוסלמי אחד לפחות מוסלמים עומדת במרכז טקס המרת הדת.
העידוד להתאסלמות הוא מתון ואינו חל במידה שווה על בני כל הדתות האחרות. בני דתות מסוימות נחשבים ל"אהל אל-כתאב" ("אנשי הספר"), אלה אינם מוסלמים אבל גם אינם עובדי אלילים ולכן אין לאסלם אותם בכפייה. הדתות שכלולות במושג "אהל אל-כתאב" הן יהדות, נצרות וזורואסטריות (אמגושיות). יש תפיסות מוסלמיות שגורסות שיש לכפות התאסלמות על עובדי אלילים, ואף רואות בכך סיבה ל"ג'יהאד" (מלחמה בשם הדת), אולם בפועל השיקולים לעידוד או כפיית ההתאסלמות נסמכים על המצב הפוליטי והתנאים בשטח.
בראשיתה (המאות ה-7 וה-8 לספירה), לא עודדה דת האסלאם התאסלמות באופן פעיל, אולם יצרה תנאים נוחים מאוד לכך, בעיקר בכל הקשור לתשלום מיסים ואפשרות להשתלב בשלטון. במהלך 300 שנה בערך המירו רוב המצרים את דתם מהנצרות הקופטית לאסלאם, ורוב הפרסים המירו את הדת הזורואסטרית באסלאם. תנאים דומים נוצרו באימפריה העות'מאנית בין המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20, וכתוצאה מהם התאסלמו אוכלוסיות גדולות בבלקן ובקווקז (בוסנים, אלבנים, צ'רקסים ועמים אחרים).
בארץ ישראל, אירע תהליך התאסלמות הדרגתי של האוכלוסייה השומרונית הכפרית בשומרון בעקבות רדיפות דתיות, נטל המיסים, אנרכיה ופרעות תחת שלטון בית עבאס ושוב תחת האיובים, הממלוכים והעות'מאנים.
עזיבת האסלאם
250px|ממוזער|שמאל|הענישה על נטישת האסלאם ב-2013:
באדום: עונש מוות;
בחום: עונש מאסר או אובדן חזקה על ילדים;
בצהוב: שידול להמרת דת מוגדר כפשע
עזיבת האסלאם נקראת "רדה" (בערבית: ردة) ומוסלמי שמחליט להמיר את דתו מכונה מֻרְתַדּ (مـُرْتـَدّ). הקוראן לא מגדיר עונש בעולם הזה לאדם הנוטש את הדת המוסלמית, אולם על פי השריעה, העונש לכופר באסלאם הוא מוות.
במדינות מוסלמיות רבות היום, דוגמת מצרים, ירדן וסוריה, אין המדינה מכירה בהמרת הדת, אך אין איסור חוקי מפורש על עזיבת האסלאם. אזרחים שעברו המרה לדת אחרת, בעיקר טבילה לכנסיות אוונגליסטיות ואחרות, עדיין נחשבים מוסלמים על-פי חוק המדינה, ואף כי לא מדובר בעברה פלילית, אזרחים אלה סובלים מהתנכלויות מצד השלטון שמביאות לעיתים קרובות לאיבוד של מקום עבודתם או קשרים בחברה הסובבת.
במדינת ישראל
במדינת ישראל חלה אשר קובעת כיצד נרשמת המרת דת במדינת ישראל.
אדם שמשתייך לדת אחת (המכונה בחוק "עדה דתית"), יכול להמיר את דתו לעדה דתית אחרת, בתנאי שיעמוד בתנאי החוק.
תנאי החוק הם בעיקרם שהדת החדשה תכיר בהצטרפות של האדם אליה, ובנוסף על הממיר את דתו לרשום במשרד הפנים את דבר המרת דתו, ולקבל אישור פורמלי על כך. מבחינת החוק אדם שמילא את תנאי החוק אינו נחשב עוד כחבר בעדה הדתית הישנה שלו, אלא הוא חבר רק בעדה הדתית אשר אליה הוא בחר להצטרף.
פקודת ההמרה מחייבת אישור של "ראש העדה הדתית" המכיר בהמרה, ובגיור לדת היהודית הכוונה לרב הראשי לישראל. לפי פסיקת בג"ץ, פקודת ההמרה מתארת את הפרוצדורה שצריך לעבור לשם הכרה בעניינים הקשורים למעמד אישי, כגון נישואין לגירושין, אך לעניין רישום וזכאות לתעודת עולה מכח חוק השבות ניתן להכיר ביהדותו של המתגייר גם אם הגיור לא קיבל אישור מהרב הראשי.בג"ץ 11013/05 דהאן נ' שר הפנים
המרת דת עקב תמריץ כספי או אחר
בשנת תשל"ח נוספו לחוק העונשין במדינת ישראל שני סעיפים שבאו למנוע המרת דת עקב פיתוי חומרי:
: "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות".
: "המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 30,000 לירות".
איסור על המרת דתו של קטין
חוק העונשין קובע עונשי מאסר לאדם אשר משדל קטין להמיר את דתו, או ממיר את דתו של קטין בניגוד להוראות .
: "העורך טקס המרת דתו של קטין או עושה פעולה אחרת המביאה לידי המרת דתו של קטין, בניגוד להוראות , דינו – מאסר שישה חדשים".
: "המשדל קטין, בפנייה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו – מאסר שישה חדשים".
לקריאה נוספת
יצחק בנימיני, פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג – על המרת הדת (קונברסיה) של פאולוס מהיהדות לנצרות
תמר הרציג, סיפורו של מומר, אמנות, פשיעה והתנצרות באיטליה בימי הרנסאנס, הוצאת מאגנס, 2024
קישורים חיצוניים
מתיה קם, המרות דת, באתר מט"ח
מיכאל גלצר, בין יהושע הלורקי לשלמה הלוי, עמ' 103–116, לבחינת הגורמים להמרת הדת בקרב היהודים בספרד במאה הי"ד
נתונים על המרות דת בישראל מתוך אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה של הדת
קטגוריה:דת
קטגוריה:חוק העונשין | 2024-09-27T12:48:35 |
אין שמחה אלא בבשר ויין | שמאל|ממוזער|250px|ארוחת חג בסוכה במסגרתה מוגשים בשר ויין. תחריט משנת 1722, אמסטרדם, על ידי ברנאר פיקאר.
אין שמחה אלא בבשר ויין הוא דין הלכתי המוזכר בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון בשלוש הרגלים, חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם.
דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה.
מקור ההלכה
מקורו של הדין בתלמוד:
הביטוי המקורי הוא בדברי רבי יהודה בן בתירא ולפיו בזמן בית המקדש השמחה הייתה בבשר הקורבנות, ובהיעדרו היא בשתיית יין. אולם הרמב"ם במשנה תורה כותב ששמחת יום טוב כוללת גם אכילת בשר וגם שתיית יין, בין בזמן בית המקדש ובין בהיעדרו:
הביטוי המלא כורך את הבשר והיין ביחד. כך, למשל, בספר חכמת אדם לר' אברהם דנציג - קונטרס מצבת משה:
מקור נוסף המדבר על שמחה בבשר (ללא תזכורת ליין) מופיע בבמדבר רבה (וילנא). בהפטרה של פרשת נשא מסופר על מלאך שמגיע אל מנוח ואשתו (הוריו של שמשון), ומבשר להם על לידת בנם. מנוח הסובר שמדובר באדם רגיל, אומר "נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים.". למה דווקא גדי עיזים? תשובת המדרש: "ונעשה לפניך גדי עזים" שמחתנו - ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר".
הבשר והיין כסמלים לשמחה
בהלכה היהודית, אכילת בשר שלמים מהווה גורם לשמחה; ממילא בשר עוף, שאינו קרב לקורבן שלמים, אינו נחשב לגורם שמחה (תוספות, ; רמב"ם חגיגה ב, י). בשל היקשרות הבשר והיין עם השמחה, חכמים אסרו לאוכלם בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב. ברוב העדות איסור זה התרחב למנהג שלא לאוכלם מתחילת השבוע או מראש חודש אב. גם בימים בהם מותר ואף רצוי לאכול בשר יש הגבלות על אכילתו כגון איסור אכילת בשר בחלב והקפדה על כשרותו.
גם היין נחשב לסמל שמחה בולט ביהדות. נהוג לשתות יין לשם ציונם של ימים קדושים ליהדות ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו, שיש לומר לפני השתייה:
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן"
אם מביאים יין יותר משובח מהקודם אף מברכים:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב".
על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי", כלומר: קבלת משקה מהאדמו"ר או הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה. גם לשתיית היין יש הגבלות כשרות.
ככל הנאות הגוף, המסורת היהודית מזהירה מפני התמכרות לאכילת בשר ולשתיית יין. אחד המקורות הברורים לכך קיים בדיון אודות בן סורר ומורה במסכת סנהדרין (ע' ע"א) שחייב לאכול בשר ולשתות יין כדי להעשות כזה. לפי ההלכה בן זה מתחייב במוות רק כאשר אכל בשר (זולל) ושתה יין (וסובא)
כשהפרשנים השונים (כרש"י והתוספות) זיהו את התמכרותו לבשר וליין כגורמי תסיסה בעייתיים, שיהפכו אותו לגורם מסוכן בחברה. לעומת זאת, יש הסוברים כי יש להמשיך את החיים ובכללם אכילת היין והבשר גם בימי אבל, כמו בסיפור הבא:
משמעות תפיסתית ופרשנויות
פתגם זה, שנטבע בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים, ככל הנראה מצביע למעשה על כך שהיהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף, ורואה בהן מנוף עיקרי ומרכזי להגיע אל השמחה. זאת, בניגוד לתפיסות הרוחניות, הסגפניות והפוריטניות, שסוברות כי הדרך לשמחה היא בהתעלות רוחנית מעל לצורכי הגוף ובפיתוח התבונה והמודעות העצמית ובקשת קרבת האלוהות, וכל שמחה אחרת, ובמיוחד גופנית, היא רעה חולה או לפחות מהווה סיכון רוחני. היהדות, שאיננה מחבבת במיוחד את הנזירות, סוברת כי הדרך לשמחה שאמורה להיות בחגים, אך לא רק בהם, היא גם באמצעים חיצוניים וממשיים כמו בשר, יין ובגדים יפים.
מפשטות לשון הגמרא נראה כי השמחה היא בבשר קרבנות שלמים, וכיום שאין קרבנות, אין דין שמחה בבשר, אלא רק ביין.
אולם, הרמב"ם לא למד כך את הגמרא ופוסק שגם כיום מצוות השמחה היא דווקא בבשר ויין ויש לאכול ולשתות:
גם הרמב"ן, המשנה ברורה ופוסקים נוספים הלכו בדרכו של הרמב"ם, וסברו שיש לאכול בשר ולשתות יין, אך הזהירו על הגזמה ועל סביאה וזלילה.
העמדות שלא מחייבות אכילת בשר כמעשה שמחה
אומנם יש הרואים בביטוי זה אב טיפוס שמתווה היהדות כדי להגיע לתחושה של שמחה, להשתמש באמצעים חיצוניים כשרים כסולם לטפס אל השמחה שנחשבת למעלה טובה במיוחד. לשיטתם אין חיוב להשתמש בבשר וביין כאמצעי בלעדי להגיע אל השמחה, אלא המטרה היא תחושת השמחה כשלעצמה, וכל אדם צריך לבחור את האמצעים שיביאו אותו לידי כך; ומי שאכילת בשר או שתיית יין מצערת אותו ואינה גורמת לו להגיע אל השמחה צריך לחפש דרכים אחרות שיביאו אותו לידי כך. כפי שכתב הרמב"ם, שהשמחה היא "כראוי לכל אחד ואחד", שמשמחים נשים בקניית בגדים ותכשיטים וילדים באמצעות מגדנות וממתקים, לכל אדם יש דרכים משלו לשמוח.
בשו"ע השמיט המחבר את דין אכילת בשר ביום טוב ופסק שהחובה היא שתיית יין בלבד. הביאור הלכה (ד"ה כיצד משמחן) מסביר שבניגוד לכתוב ברמב"ם, השמיט המחבר את דין חובת אכילת בשר כי הוא פוסק כמו הגמ' בפסחים שהבאנו לעיל, דהיינו בזמן הזה אין חובה לאכול בשר "ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיוון שאין לנו בשר שלמים". אף על פי כן המשנה ברורה פסק שחובה לאכול בשר.
ניתוח צורני
הביטוי "אין X אלא ב-Y", היא צורה רווחת בלשון חז"ל, שמטרתה להדגיש ולחזק את הדרך המוצעת כדרך עיקרית ומרכזית, תוך שלילת אלטרנטיבות אפשריות. בין הביטויים הרבים שקיימים בתלמוד ניתן להביא לשם הדגמה את הביטוי, "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת." () ואת הביטוי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ().
הצורה השלמה של דרך הביטוי הזו היא "אין X ב-Y אלא ב-Z" כמו למשל הביטוי
"אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר." ()
ראו גם
המטבח היהודי
דת ואושר
קישורים חיצוניים
אריאל שרלו, ושמחת בחגך - איך?
הרב יוסף אלנקווה, האם יש חובה לאכול בשר בימינו, אתר מורשת
הפן המיסטי באכילת בשר , אתר בית חב"ד
הערות שוליים
קטגוריה:אמרות חז"ל
קטגוריה:אכילה ושתייה ביהדות
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:ענבים בתרבות | 2024-07-27T08:54:23 |
נוויל צ'מברלין | ארתור נוויל צ'מברלין (באנגלית: Arthur Neville Chamberlain; 18 במרץ 1869 – 9 בנובמבר 1940) היה מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, ראש ממשלת בריטניה ממאי 1937 עד מאי 1940, בתקופה של טרום מלחמת העולם השנייה ובשנה הראשונה להתנהלותה.
ילדות, נעורים ותחילת הקריירה הפוליטית
צ'מברלין נולד בעיר ברמינגהאם כבנו הבכור של ראש העיר דאז, ג'וזף צ'מברלין מנישואיו השניים. מנישואיו הראשונים של אביו נולד אחיו למחצה של צ'מברלין, סר אוסטן צ'מברלין, אף הוא מדינאי, בזכות עצמו, וחתן פרס נובל לשלום.
צ'מברלין לא שירת כלל ב. בעירו ברמינגהאם למד מתמטיקה, מטלורגיה והנדסה, ומאוחר יותר הצטרף לחברת רואי חשבון מוסמכים בעיר.
לאחר קריירה מוצלחת בתחום העסקי נבחר צ'מברלין ב-1911 למועצת העיר ברמינגהאם, וכעבור ארבע שנים, ב-1915, נבחר לראש העיר, תפקיד בו שימש אביו כ-40 שנים קודם לכן. בדצמבר 1918 נבחר לחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז ליידווד בעיר. הוא שירת כשר האוצר בין 1923 ו-1924, ושוב בין השנים 1931 ו-1937, והיה שר הבריאות בשנת 1923 ושוב בין 1924 ל-1929 ובשנת 1931. הוא הפך לראש ממשלת בריטניה ב-28 במאי 1937 לאחר התפטרותו של קודמו בתפקיד, סטנלי בולדווין. מספר ימים לאחר מכן מונה גם לראש המפלגה השמרנית.
מדיניות החוץ בתקופתו
עם עלייתו לשלטון החליט צ'מברלין לקחת חלק פעיל יותר מקודמו במדיניות החוץ, והחל בכך ששלח את איש סודו, הלורד הליפקס, שמונה לאחר מכן לשר החוץ, לפגישה עם היטלר, שהתקיימה ב-19 בנובמבר 1937. הפגישה אותתה להיטלר כי ראש הממשלה הבריטי מאמין בפייסנות (Appeasement), מדיניות שנקטו מדינאים בריטים מאותה התקופה, ולפיה, אם ימולאו דרישותיו של היטלר, הרי שזה לא יפתח במלחמה נוספת, דבר שממנו חששו הפייסנים. תפיסתו של צ'מברלין את היטלר הייתה תפיסה נאיבית, והוא לא הבין עד כמה מוכן היטלר לשקר ולרמות כדי להשיג את מטרותיו, עד שהיה מאוחר מדי. הייתה זו התנגשות בין הג'נטלמן האנגלי המושלם, העומד במילתו, ובין מדינאי ערמומי ומתוחכם, הלומד כל חולשה של העומד מולו במשא ומתן, ומנצל אותה עד תומה.
צ'מברלין נקט לכל אורך כהונתו במדיניות הפיוס, והדבר ניכר הן ביחסו להיטלר בעת החתימה על הסכם מינכן, והן במדיניות הספר הלבן של 1939 בניסיון לרצות את ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב.
מדיניות הפייסנות של צ'מברלין ניכרת יותר מכל בהסכמתו לסיפוח צ'כוסלובקיה, כפי שנקבע בהסכם מינכן (וכפי שיפורט להלן), אולם את השלמתו של צ'מברלין עם מעשיו של היטלר, מעשים שהפרו חוזה חתום (חוזה ורסאי), ניתן היה לראות עוד בשנים שלפני חתימת הסכם מינכן. בשנים אלו התחמש הוורמאכט מעל ומעבר למותר לו, ברוכשו ובבנותו צוללות, טנקים ומטוסי קרב רבים. במרץ 1938 ביצע היטלר את האנשלוס (סיפוח אוסטריה) כשצרפת, ברית המועצות ובריטניה של צ'מברלין מתבוננות בנעשה באפס מעשה, ויתרה מכך, בעת שהתקדמה גרמניה לעבר סיפוחה האלים של אוסטריה, נשא צ'מברלין נאום בבית הנבחרים ובו אמר כי אינו מתכוון להתערב בהסכמה בין שני מדינאים (היטלר, וראש הממשלה האוסטרי קורט שושניג) שמטרתה לשפר את היחסים בין שתי המדינות. הערה זו הראתה על אחת מן השתיים – אדישות עילאית לנעשה מחוץ לבריטניה, או נאיביות שאין שנייה לה. פרשנויות מאוחרות יותר טענו שהיה מפוכח ביחס ליכולתה של בריטניה לצאת למלחמה באותה עת והעדיף לשמור על רגיעה אך בה בעת השקיע מרץ רב בהצטיידות ובבניית תעשיית הנשק האנגלית.
דרישתו הבאה של היטלר הייתה מכוונת לעבר צ'כוסלובקיה. היטלר טען כי חלק ניכר מצ'כוסלובקיה (המכונה "חבל הסודטים") הוא בעל רוב של תושבים ממוצא אתני גרמני, וכי יש לספחם ל"רייך". אין לדעת עד כמה העריך צ'מברלין את נחישותו של היטלר, ועד כמה ידע על שאיפותיו הטריטוריאליות, אולם ברור כי בשלב זה כוחו של הוורמאכט נתפס כגדול בהרבה מזה שהיה בפועל, ובכל אופן, כגדול מכוחה של בריטניה באותה עת, וזאת הן אצל הבריטים (מה שגרם לחוסר נחישות, ולגמישות במשא ומתן), והן אצל היטלר עצמו (אשר העריך את כוחו הערכת יתר, ולכן ניהל מדיניות אגרסיבית ותוקפנית מתוך הערכה כי אם יהיה עימות – ינצח בו). להערכה זו לא היה שותף המטה הכללי הגרמני, אשר גורמים מרכזיים בו קשרו קשר להדחתו של היטלר אם זה יורה על פתיחה במלחמה, בה העריכו כי הוורמאכט לא יוכל לעמוד כנגד צבאות בריטניה וצרפת. לא ניתן להמעיט גם בחשיבות כוחו של הצבא הצ'כוסלובקי, אשר היה צבא מודרני וממוכן, אשר ביצר את גבולו עם גרמניה, והיה באפשרותו באותה העת להתנגד בצורה ראויה לכוח הפולש, עד לקבלת הסיוע מצרפת ומבריטניה.
הסכם מינכן
אל מול דרישותיו של היטלר בעניין צ'כוסלובקיה, שהלכו ונעשו בעלות אופי תוקפני, הגיב צ'מברלין בתערובת של הססנות ופייסנות. משנתן היטלר אולטימטום לפיו על הצ'כוסלובקים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ליום 28 בספטמבר 1938, הגיב צ'מברלין בנאום לאומה בו השתקפה סלידתו ממלחמה ורצונו למנוע אותה בכל מחיר: "מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף". ברוח זו שלח היטלר לצ'מברלין מכתב נוסף בו הציע כינוסה של ועידה, לדיון במשבר שהעלו דרישותיו. בוועידה ישתתפו נציגי ארבע מעצמות – צ'מברלין עצמו, ראש ממשלת צרפת דאלאדיה, ה"דוצ'ה" האיטלקי מוסוליני וה"פיהרר" הגרמני היטלר.
בינתיים המשיכו הצדדים להיערך למלחמה, להזיז את כוחותיהם אל קווי הגבול, ולגייס את צבאותיהם. בלונדון נחפרו מקלטים, ובפריז היו תחנות הרכבת מלאות באנשים המנסים לצאת מן העיר. האווירה הייתה כשל ערב מלחמה.
הוועידה עצמה החלה ב-29 בספטמבר בשעת הצהריים. מהלכה היה פשוט למדי. היא כללה הסכמה פורמלית לתת להיטלר את כל אשר יבקש, כהסכמה, כביכול להצעתו של "המתווך הנייטרלי" מוסוליני, אשר נוסחה במשרד החוץ הגרמני. היטלר סירב אף לדון בשאלות כגון מתן פיצויים לצ'כוסלובקיה על הרכוש שנגזל ממנה, או מתן אפשרות לצ'כים אתניים שיצאו מן החבל לקחת עמם את רכושם. היטלר סירב לאפשר אף הימצאותו של נציג צ'כוסלובקי בוועידה עצמה, אך הוסכם כי נציג כזה יוכל לחכות "בחדר הסמוך". עם סיום הוועידה נלקחה מפה לנציגים צ'כים אלו, ועליה סומנו החלקים שעל צ'כוסלובקיה למסור מיד לידי היטלר.
ממוזער|צ'מברלין מנופף בהסכם, 30 בספטמבר 1938
בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר חתמו הצדדים על הסכמי מינכן. לאחר החתימה התעקש צ'מברלין להמשיך ולדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם, והחתים אותו על פיסת נייר בה נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו נגד רעותה.
צ'מברלין שב ללונדון במטוס, ונשא נאום בפני קהל נלהב בשדה התעופה. כשהוא אוחז במטרייה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה, ולדימוי הוויזואלי המזוהה ביותר עם אישיותו של צ'מברלין עד ימינו אלו) הכריז כי הוא הביא לעולם "שלום בדורנו", ונופף בפיסת הנייר עליה חתם היטלר. ההסכם זכה לשבחים נלהבים הן בבריטניה והן בעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד איימון דה ואלירה, ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. צ'מברלין זכה לשיאים של פופולריות מבית, והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי. היחיד באותו הזמן שהתנגד בנחרצות להסכם מינכן היה וינסטון צ'רצ'יל, שדעותיו לא נשמעו באותו זמן, אשר הגיב ואמר: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".
תפקידו של נוויל צ'מברלין לאחר הסכם מינכן
גם לאחר הסכם מינכן המשיך צ'מברלין במדיניות של שב ואל תעשה, וזאת אף לאחר שהיטלר, תוך הפרה גסה של כל הסכם שנערך עמו, "פרש את חסותו" על מה שנותר מצ'כיה ומסלובקיה, במרץ 1939. רק שלושה ימים לאחר סיפוח צ'כוסלובקיה הגישה הממשלה הבריטית "מחאה רשמית" לגרמניה.
ה"באה בתור" ברשימת הכיבושים הטריטוריאליים שסימן לעצמו היטלר הייתה פולין. במרץ 1939, בסמוך ליום הולדתו השבעים, הבין צ'מברלין כפי הנראה, כי אין מנוס מהחלטה תקיפה בעניין זה, וכי הדרך בה ניסה לצעוד עד עתה תוביל אך לאסון. ב-31 במרץ 1939, שבועיים ויומיים לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפראג, נשא צ'מברלין נאום בו הבהיר כי בריטניה תפעל בכוח כנגד כל פעולה שתאיים על עצמאות פולין. הדרך למלחמת העולם השנייה נסללה עתה באופן רשמי.
אין לדעת עד כמה ניסה צ'מברלין מלכתחילה לנצל את הזמן שיקנה עבורו הסכם מינכן על מנת להביא לחימושה מחדש והתעצמותה הצבאית של בריטניה (ואומנם, בתקופה זו, שיפרה בריטניה במידת מה את מוכנותה הצבאית למלחמה הממשמשת ובאה) ועד כמה היה קורבן לרטוריקה הפייסנית שלו עצמו. מכל מקום, עם כניסתו של היטלר לפראג, ודרישותיו הטריטוריאליות בפולין, היה צ'מברלין נחוש בדעתו לעשות כל שביכולתו על מנת לעצרו.
כאשר פלשה גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, נתן צ'מברלין אולטימטום לגרמניה להסיג את כוחותיה. משפקע האולטימטום, בצהרי יום 3 בספטמבר, הכריז צ'מברלין כי בריטניה מצויה במלחמה. בנאום בבית הנבחרים שנשא באותו היום הודה צ'מברלין כי כל עמלו במשך שנים היה לשווא, והודיע כי מעתה יקדיש את כל כוחו ומרצו למיגורו של ההיטלריזם. הוא לא זכה לכך.
הכרזת מלחמה
45px|מרכז|link=|alt= הכרזת מלחמה
Chamberlain-war-declaration.ogg
צ'מברלין מכריז מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939.נתקלת בבעיות בהפעלת הקובץ? ראה עזרה.
בתאריך 3 בספטמבר 1939, צ'מברלין הכריז מלחמה על גרמניה:
התפטרות וסיום הקריירה
לאחר כיבושה של פולין בידי הנאצים, החלה תקופה בת כחצי שנה של "המלחמה המדומה" או בגרמנית "זיצקריג" (Sitzkrieg, מלחמת-ישיבה). במהלך תקופה זו ביצע הצבא הבריטי מספר מבצעים כושלים, בהם המבצע לכיבוש צפון נורווגיה באפריל 1940 לאחר כיבוש דרום המדינה על ידי הגרמנים. הכישלון הצורב בנורווגיה הביא למשבר קואליציוני, ולקריאות להתפטרותו של צ'מברלין. ב-7 במאי 1940 נשא חבר הבית ליאופולד איימרי (לאחר מכן השר האחראי לענייני המזרח הרחוק בממשלת צ'רצ'יל) נאום בו ייחס את האחריות לכישלון לצ'מברלין באופן אישי, וסיים במילותיו המפורסמות של אוליבר קרומוול אל חברי "הפרלמנט הארוך": "ישבת יותר מדי על כסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק, אני אומר, ותן לנו לסיים עמך. למען השם – לך". גם דייוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה בזמן מלחמת העולם הראשונה, אמר: "ראש הממשלה צריך לתת דוגמה להקרבה, כי אין דבר שיכול לתרום לניצחון במלחמה זו יותר מאשר אם הוא יקריב את חותם שלטונו".
בעקבות ההתמרמרות גברו הקריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות מפלגת הלייבור. אנשי הלייבור הסכימו להצטרף לממשלה, אך לא תחת צ'מברלין.
ב-10 במאי 1940 החלה הפלישה הגרמנית להולנד, בלגיה וצרפת. עוד באותו יום הגיש צ'מברלין את התפטרותו למלך ופינה את מקומו כראש הממשלה לווינסטון צ'רצ'יל. עם זאת, הודיע כי הוא יוסיף להחזיק בתפקיד ראש המפלגה השמרנית ושר האוצר. מנהיגים רבים מן הליברלים ומהלייבור ואף חברים רבים מהמפלגה השמרנית, הודיעו כי יסרבו לשבת בממשלה בה לצ'מברלין כוח כה רב. צ'רצ'יל נענה להם ומינה אותו לשר האחראי על מועצת המלך – תפקיד טקסי בעיקרו.
שבור נפשית הוא סבל גם מהידרדרות בריאותית, וביולי אותה שנה נאלץ לעבור ניתוח להסרת גידול סרטני בבטנו. ב-3 באוקטובר הכריחה אותו מחלתו לוותר על התפקידים שבהם החזיק עד אותה עת. ב-9 בנובמבר נפטר.
ב-12 בנובמבר 1940 נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברלין באלו המילים:
המוניטין של צ'מברלין נותר שנוי במחלוקת בקרב היסטוריונים. ספרים כמו Guilty Men , שפורסם ביולי 1940, האשימו את צ'מברלין ומקורביו בהסכם מינכן ובכך שנכשלו בהכנת בריטניה למלחמה. רוב ההיסטוריונים בדור שלאחר מותו של צ'מברלין החזיקו בדעות דומות, ובראשם צ'רצ'יל בספרו חשרת הסופה. כמה היסטוריונים מאוחרים יותר' כמו David Dutton הם בעלי השקפה חיובית יותר על צ'מברלין ומדיניותו, תוך שימוש במסמכי ממשלה שפורסמו במסגרת חוק גילוי מסמכים לאחר 30 שנה. הם טענו כי יציאה למלחמה עם גרמניה ב-1938 הייתה הרת אסון מכיוון שבריטניה לא הייתה מוכנה אליה וכי צ'מברלין ניסה להרוויח זמן כדי לחזק מוכנות בריטניה למלחמה. לדוגמה, גילוי המסמכים חשף דו"ח של המטה הכללי של צבא בריטניה שקבע כי בריטניה לא מסוגלת למנוע בכוח פלישה גרמנית לצ'כוסלובקיה. עם זאת יש היסטוריונים מאוחרים כמו Robert Alexander Clarke Parke שממשיכים לבקר את צ'מברלין בחריפות.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
נאום ההספד של צ'רצ'יל לצ'מברלין מתוך אתר המוקדש לפועלו של צ'רצ'יל.
ביוגרפיה מפורטת, וטקסטים הקשורים בצ'מברלין מתוך אתר "ספרטקוס".
ביוגרפיה, עובדות וציטוטים מתוך "דאונינג 10" האתר של ראש הממשלה הבריטי.
הערות שוליים
*
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ברמינגהאם
קטגוריה:הלורד נשיא המועצה
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1918–1922)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1922–1923)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1923–1924)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1924–1929)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1931–1935)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1935–1945)
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:מנהיגי המפלגה השמרנית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ראשי ממשלת בריטניה
קטגוריה:ראשי ערים ועיריות בבריטניה
קטגוריה:שרי האוצר של בריטניה
קטגוריה:שרי הבריאות של בריטניה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1869
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1940 | 2024-10-08T08:40:12 |
בלאק סבאת' | בלאק סבאת' (Black Sabbath, "שבת שחורה") הייתה להקת הבי מטאל בריטית הנחשבת כאחת הלהקות שייסדו את הז'אנר ושהשפיעו עליו ביותר. הלהקה בשנותיה האחרונות הייתה בהרכבה המקורי (פרט לביל וורד שעזב את הלהקה זמן קצר לאחר האיחוד) וחבריה הם ג'ון "אוזי" אוסבורן (שירה), אנתוני "טוני" איומי (גיטרה), גיזר באטלר (גיטרה בס). מאז עזיבתו של ביל וורד אין ללהקה מתופף קבוע וטומי קלופטוס משמש מתופף בסיבובי הופעות ובראד וילק משמש כמתופף באולפן.
"בלאק סבאת'" נחשבת לאחת מהלהקות המשפיעות ביותר בכל הזמנים ולאבות המייסדים של ההבי מטאל. להקות רבות, ציינו את השפעת הלהקה עליהם באופן ישיר; בין להקות אלו ניתן למנות את: איירון מיידן, מטאליקה, סלייר, מגאדת', ג'ודס פריסט ועוד רבות. מגזין הרולינג סטון כינה את הלהקה "הביטלס של ההבי מטאל". ערוץ הטלוויזיה VH1 דירג את הלהקה במקום השני ברשימת "100 אמני הרוק הכבד הגדולים ביותר", וכונתה על ידי ערוץ MTV "להקת המטאל הגדולה ביותר". הלהקה אף זכתה להצלחה מבחינה מסחרית ומכרה מעל 70 מיליון אלבומים ברחבי העולם.
בלאק סבאת' נחשבת ללהקת ההבי מטאל הראשונה. המוזיקה של בלאק סבאת' מושרשת (כשלעצמה) סגנונית בבלוז, אבל עם נגינת הגיטרה הרועשת בכוונה של טוני איומי, הליריקה והאווירה האפלה והפסימית אשר לא הייתה נפוצה בתקופה זו, הם קבעו את הסטנדרטים של ההבי מטאל המוקדם והעניקו השראה ללהקות דום מטאל שונות. שלושת האלבומים הראשונים של בלאק סבאת' נחשבים לא רק להבי מטאל, אלא גם לפרוטו-דום, והייתה להם השפעה רבה על התפתחות ז'אנר הדום מטאל.
Black Sabbath דורגה במקום ה-85 בקטגוריית "האומנים הגדולים בכל הזמנים" במגזין הרולינג סטון.
בשנת 2016 יצאה הלהקה לסבב הופעות עולמי אחרון תחת השם THE END ("הסוף") בהרכבה המקורי פרט לביל וורד. הלהקה ביצעה הופעה חגיגית אחרונה ב-4 בפברואר 2017 בעיר ברמינגהאם (העיר בה הוקמה) ולאחר מכן הודיעה רשמית שהיא תחדל מלהתקיים.
הלהקה זכתה בשני פרסי גראמי על ביצוע המטאל הטוב ביותר בשנת 2000 ושנת 2014. ב-2018 הוכרז כי פרס גראמי על מפעל חיים יוענק ללהקה.
היסטוריה
תחילת הדרך
בלאק סבאת' נוסדה בברמינגהאם, אנגליה בשנות השישים המאוחרות תחת השם Polka Tulk Blues Band, שקוצר ל-Polka Tulk עד מהרה ולאחר מכן שונה ל-Earth. כאשר מאזינים החלו טועים בינם לבין להקה אחרת שנקראה Earth גם היא, אומץ השם בלאק סבאת' כשמה של הלהקה (על שם סרט אימה בכיכובו של בוריס קרלוף).
באטלר, שהיה חובב סיפורת הכישוף האפל של דניס וויטלי, משך את הלהקה לצליל אפל ומלנכולי יותר לעומת הבלוז שאפיין אותה בראשית דרכה. הסינגל הראשון של הלהקה, "Black Sabbath", שנכתב על ידי באטלר, הושפע מהאוקולטיזם של וויטלי.
בפברואר 1970 הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה שנקרא על שם הלהקה - Black Sabbath וזכה להצלחה בבריטניה, באירופה, ביפן ובאמריקה.
חמשת השירים המקוריים וגרסאות הכיסוי שביצעו חברי בלאק סבאת' הפגינו התמקדות רבה בעולם הנסתר והמאגיה השחורה, תכנים שנקשרו לראשונה על ידם למוזיקת ההבי מטאל, ומאז אפיינו אותה עד עצם היום הזה.
בלאק סבאת' עסקו בתכנים אלו במידה מפורשת הרבה יותר מהרמיזות של לד זפלין או הדלתות: "שמי הוא לוציפר/קח את ידי" (מתוך השיר N.I.B, באלבום "Black Sabbath"). כאמור, היה זה גיזר באטלר שכתב את רוב מילות השירים ולרוב כיוון אותן לצד האפל.
מבחינה מוזיקלית האלבום הורכב מאוסף רצועות מושפעות בלוז בעיקר, ובמידה מועטה ג'אז ורוק בריטי של התקופה.
הלהקה לקחה את סגנון הריפים של הבלוז, ופעמים רבות האטה אותם, והוסיפה את גישת התיפוף של ביל ווארד דבר שלמעשה הפך את האלבום לאלבום ההבי מטאל הראשון.
האלבום הוקלט באופן עצמאי במימון המפיקים ג'ים סימפסון וטוני הול, והופץ על ידי חברת "האחים וורנר" בארצות הברית וקנדה, ובלייבל VERTIGO (של חברת פיליפס) בשאר העולם.
ממוזער|בלאק סבאת', 1970. משמאל לימין: גיזר באטלר, טוני איומי, ביל וורד, אוזי אוסבורן
הלהקה בשיאה
Paranoid
זמן לא רב לאחר מכן, ב-18 בספטמבר 1970 (בבריטניה), הוציאה הלהקה את האלבום המוכר והמצליח ביותר שלה, Paranoid.
Paranoid המשיך עם הקו המוזיקלי של האלבום הקודם, אך מיתן את השפעות הבלוז לטובת סגנונה האישי של הלהקה.
בנוסף, אותו אלבום שדרג את הנושאים בהם דנה הלהקה, והוא שילב נושאים פוליטיים וסמים.
War Pigs שנקשר למחאה במלחמת ווייטנאם (שבריטניה היית מעורבת בה באותו זמן), Paranoid הקליט במיוחד ו-Iron Man בעל הריף המתכתי המוכר קנו לאלבום את ההצלחה שלו והפכו לשירים האהובים מהאלבום.
האלבום נחשב, יחד עם Machine Head של דיפ פרפל ו-Led Zeppelin IV של לד זפלין, לחלק מ"השילוש הקדוש" של ההבי מטאל.
Master of Reality
טוני איומי, שנפצע באצבעותיו בעת עבודה במפעל מתכת (באופן אירוני, ביום עבודתו האחרון לפני שפנה להיות גיטריסט מקצועי) עתה החליט לפני אלבומם השלישי, להתיר את מיתרי הגיטרה על מנת להקל על אצבעותיו, דבר שיצר בנוסף צליל נמוך יותר שהפך לסימן ההיכר של האלבום השלישי.
באטלר, התאים את עצמו לאיומי ואף הוא הנמיך את גיטרת הבס שלו. מנהג הנמכת הצליל השתרש בהרבה להקות מטאל מודרניות.
ב-21 ביולי 1971, הוציאה הלהקה את אלבומם השלישי Master of Reality שדמה בגישתו המוזיקלית לאלבום הקודם.
האלבום הצליח להשתדרג למקום השמיני במצעד המכירות Billboard 200.
הרצועה Children of the Grave היא הבולטת באלבום, ודומה באופיה ל־War Pigs מן האלבום הקודם.
אך גם שירים אחרים בלטו באלבום, Into The Void שהפך למשפיע ומוכר בסצנת הדום מטאל, Solitude האיטי והעצוב ו־Sweet Leaf אשר עסק בנושא הסמים, בדומה למקבילו באלבום הקודם Hand Of Doom.
אלבום זה היה האחרון שזכה להיות מופק על ידי המפיק הוותיק רודג'ר בריין.
Vol. 4
Vol. 4 יצא בספטמבר 1972. באלבום זה, סבאת' חזרה לשורשי הבלוז שאפיינו אותה בתחילה, אך עם זאת המשיכו עם גל ההצלחה שהביאו איתם האלבומים הקודמים. באלבום היו גם מספר רצועות התנסות כמו "FX" - רצועה קצרה שכוללת אך ורק צלילים פסיכדלים; Changes מאלבום זה, בלדה על סיום יחסים המלווה בפסנתר, זכה להצלחה רבה, הושמעה רבות ברדיו ואף זכתה למספר גרסאות כיסוי, ו-"Laguna Sunrise" קטע אינסטרומנטלי השונה מאוד מהקטעים האינסטרומנטליים שהיו באלבומים הקודמים ואף מלווה בנגינת כינורות.
הרחבת הצליל
Sabbath Bloody Sabbath
לאחר האלבום הרביעי, נכנסה הלהקה לקיפאון יצירתי, שנשבר בסופו של דבר לאחר כתיבת הריף של Sabbath Bloody Sabbath - שיר הנושא באלבומם החמישי.
האלבום הזה היה תחילתו של תהליך ארוך שכלל את הרחבת צליל הלהקה, על ידי שימוש בסינתיסייזרים, שילוב של קלידים, והרחבת השימוש בכלים קלאסיים כמו פסנתר וכינור.
למרות שהרחבת צליל הלהקה התקבל בביקורות מעורבות, מרבית מעריצי הלהקה רואים באלבום כאחד האלבומים הטובים של הלהקה.
ריק וייקמן, קלידן להקת Yes, השתתף באלבום, ואף ניגן על פסנתר בשיר "Sabbra Cadabra".
השירים "A National Acrobat", "Killing Yourself To Live" ובעיקר "Sabbath Bloody Sabbath" היו לשירים האהודים יותר מהאלבום והביאו אותו להצלחה גדולה כשרק האלבום Paranoid עוקף את הצלחתו, ו־Master of Reality משתווה אליה.
Sabotage
Sabotage שוחרר ב-28 ביולי 1975 על רקע המתיחות הגואה בין אוסבורן, אשר נאלץ להתמודד עם בעיות סמים ושכרות לבין טוני איומי, שדוחף את הלהקה להרחבת הצליל.
סאבת' המשיכו באלבום זה את התהליך שהחלו באלבום הקודם וכתוצאה מכך, גברו הקולות ממעריצי סאבת' שהתלוננו על הרחבת הצליל המקורי של סבאת', אך עם זאת גם אלבום זה זכה להצלחה.
Symptom Of The Universe שיר בולט מן האלבום, נחשב לאחד החלוצים בז'אנר הת'ראש מטאל.
סוף התקופה הקלאסית
Technical Ecstasy שיצא ב-25 בספטמבר 1976 סימן בעיני רבים את ירידת הלהקה מגדולתה. הבעיות בלהקה גאו, ואלבום זה לא זכה להצלחה כמו האלבומים הקודמים.
אלבום זה היה הראשון להציג שיר שבו אוזי אוסבורן אינו שר - It's Alright שאת תפקיד הסולן בשיר תפס מתופף הלהקה ביל וורד.
לאחר צאת האלבום עזב אוזי אוסבורן את הלהקה לזמן קצר, עד שחזר להקליט את האלבום שיצא ב-28 בספטמבר 1978.
גם הוא נכשל במכירות כמו קודמו וזמן קצר לאחר מכן, עזב אוזי אוסבורן את הלהקה.
תקופת דיו
לאחר עזיבתו של אוסבורן, הובא ללהקה סולנה לשעבר של להקת ריינבו, רוני ג'יימס דיו.
האלבום הראשון של הלהקה עם דיו כסולן, Heaven and Hell, היה שונה ממה שסבאת' הציגו עד כה, ויישר קו עם סצנת המטאל האוניברסלית מכיוון שקולו של דיו לא התאים לסגנון הקודר יותר שהיה בשימוש קודם לכן. האלבום זכה לביקורות טובות ולהצלחה המסחרית הגדולה ביותר מאז Sabotage
לאחר הוצאת האלבום, ביל וורד עזב את הלהקה עקב בעיות שתייה ולא זכה להשתתף באלבום הבא של הלהקה The Mob Rules שעתה כלל את המתופף ויני אפיס במקומו, האלבום זכה לביקורות מעורבות ולהצלחה מסחרית חלקית.
עקב חילוקי דעות לגבי אלבום ההופעה Live Evil, עזב דיו את הלהקה ביחד עם המתופף ויני אפיס כדי להקים את להקת דיו, ב-1982.
שנות ה-80
בשנת 1983, איאן גילן, סולנה המפורסם של להקת דיפ פרפל, הצטרף לסבאת'. ללהקה חזר גם המתופף המקורי של הלהקה ביל וורד.
האלבום הבא של סאבת' Born Again היווה הצלחה בזמנו, אך עקב בעיות השתייה של וורד הוא שוב עזב את הלהקה לפני סיבוב ההופעות, ובמקומו צורף באוו ביוואן מלהקת ELO.
איאן גילן עזב את הלהקה ב-1984 כדי להתאחד מחדש עם להקתו דיפ פרפל. מספר חודשים אחר כך עזב גם גיזר באטלר את הלהקה, כדי להקים להקה משלו, מה שהשאיר את טוני איומי באותו תקופה כחבר המקורי היחיד בלהקה. הוא החל להקליט אלבום סולו משלו.
ב-1985 התבקשו חברי הלהקה המקוריים להופיע יחד במופע הרוק לייב אייד שאורגן למימון סיוע ברעב באתיופיה. זו הייתה הפעם הראשונה בה התאחדו חברי ההרכב לשיר אחד, מאז 1978.
גלן יוז, חבר לשעבר בדיפ פרפל, הצטרף אל טוני איומי והקליט עם שאר חברי הלהקה את האלבום הבא, Seventh Star. חברת ההפקות ברוס וורנר סירבה לפרסם את האלבום תחת שמו של טוני איומי כאלבום סולו, אלא רק תחת השם בלאק סבאת', וכפשרה הוא פורסם תחת השם "בלאק סאבת' עם טוני איומי", ב-1986. יוז לא היה מרוצה מכך שנאלץ לשיר תחת השם בלאק סבאת'. מספר ימים לפני מסע ההופעות של האלבום, נפצע יוז בקטטה עם מפיק הלהקה, ג'ון דאונינג, באזור ארובת העין, דבר שפגע ביכולתו לשיר במסע ההופעות. במקומו הובא הסולן ריי גילן. עם זאת, כמחצית מההופעות במסע זה בוטלו ממילא, בשל מכירה נמוכה של כרטיסים.
הקלטת האלבום הבא, The Eternal Idol, לוותה בשינויים רבים בהרכב הלהקה ובהחלפות של מפיקי האלבום. ב-1987, מעט לפני יציאת אלבום זה, ספגה הלהקה ביקורת רבה לאחר שהסכימה להופיע בשש הופעות בעיירת הנופש סן-סיטי בדרום אפריקה, שעדיין הייתה תחת משטר האפרטהייד והוחרמה על ידי אמנים רבים; גם בן ביבן, המתופף שהובא ללהקה במקום אריק זינגר שפרש, התנגד להופעות אלו, והוא הוחלף בהן על ידי טרי צ'ימס, שהופיע בעבר בלהקת הקלאש. האלבום The Eternal Idol יצא בדצמבר 1987, ולא זכה להתעניינות רבה. מסע ההופעות שליווה את יציאתו התקיים בעיקר באיטליה, גרמניה ויוון, בעוד במדינות אחרות באירופה ההופעות בוטלו, בין השאר בשל התגובות השליליות בעקבות האירוע בדרום אפריקה.
בעקבות המכירות הנמוכות של האלבום, סיימה חברת ברוס וורנר את החוזה עם בלאק סבאת', והם הוחתמו בחברת I.R.S. Records. את האלבום הבא, Headless Cross, הפיק טוני איומי בעצמו, ומופיעים בו גם הסולן טוני מרטין, המתופף קוזי פאוול, הקלידן ניקולס והבסיסט לורנס קוטל. גיטריסט להקת קווין, בריאן מיי, התארח באלבום וניגן קטע סולו בשיר When Death Calls. תחילה אלבום זה, כקודמו, לא זכה להתעניינות רבה, אך בהמשך הוגדר על ידי Allmusic כ"אלבום הטוב ביותר של בלאק סבאת' שאוזבורן או דיו לא היו שותפים לו". האלבום הגיע למקום ה-31 במצעד הבריטי, והתקיים מסע הופעות באירופה וביפן, אך בארצות הברית נמכרו מעט כרטיסים והמסע שם בוטל לאחר שמונה הופעות. הלהקה הופיעה גם ברוסיה, ובכך הייתה אחת הלהקות הראשונות שהופיעו בה מאז פתיחתה למערב על ידי מיכאיל גורבצ'וב.
שנות ה-90
באוגוסט 1990 יצא האלבום Tyr.
האלבום הכיל 9 שירים מקוריים שנכתבו על ידי הזמר טוני מרטין.
האלבום קיבל בצאתו ביקורות מעורבות. מבקרי מוזיקה ביקרו את ההפקה המוזיקלית באלבום, ובין היתר טענו שתיפופו של קוזי פאוול "בולע" את שאר הכלים באלבום. אחרים ציינו את הכבדות הניכרת, ושיבחו את עבודת הקלידים של ג'ף ניקולס.
ביולי 1992 יצא האלבום Dehumanizer אלבום זה הוא הראשון בו השתתף הזמר רוני ג'יימס דיו כסולן מאז Mob Rules שיצא ב-1981, שלאחריו עזב את הלהקה. כמו כן, באלבום זה חזר ללהקה הבסיסט המקורי של הלהקה גיזר באטלר.
מבחינה מוזיקלית, האלבום הוא אחד הכבדים שהוציאה בלאק סבאת', והתיפוף בו הוא אגרסיבי ביחס לשאר אלבומי הלהקה; דוגמה טובה לסגנון התיפוף העצמתי ניתן למצוא בשיר הפתיחה "Computer God". נושאי השירים עוסקים באינדיבידואליזם וחיים לאחר המוות; כמו כן, האלבום מכיל טקסטים המביעים סגידה למחשב.
בינואר 1994 יצא האלבום Cross Purposes כל השירים באלבום נכתבו על ידי טוני איומי, גיזר באטלר וטוני מרטין, מלבד השיר "Evil Eye" שבכתיבתו השתתף הגיטריסט אדי ואן היילן (שלא קיבל קרדיט באלבום עקב הסתייגותה של חברת התקליטים "Warner Bros. Records" איתה עבד היילן).
ביולי 2014 דורג האלבום על ידי מגזין "Guitar World" במקום השישי ברשימת "הידועים ביותר: 50 אלבומים אייקוניים שהגדירו את 1994"
ביוני 1995 יצא האלבום Forbidden שהיה אלבום האולפן האחרון של הלהקה לפני שהתפרקה.
מבחינה ביקורתית נקטל האלבום על ידי כל מבקרי המוזיקה. בראדלי טוריאנו מאתר Allmusic העניק לאלבום כוכב אחד מתוך חמישה וכתב: "עם שירים משעממים, הפקה איומה וביצועים חסרי השראה, בהחלט ניתן היה למנוע את זה"; טוריאנו הוסיף כי "קשה להצביע על אלבום של בלאק סבאת' גרוע יותר מזה"
בשנת 1998 התאחדה הלהקה יחד עם אוזי אוסבורן, והוציאה את האלבום "REUNION", שכלל הופעה חיה ושני שירים חדשים: PSYCHO-MAN ו-SELLING MY SOUL.
שנות ה-2000
הלהקה המשיכה להופיע עם אוזי אוסבורן עד שנת 2006, אז הלכו איומי ובאטלר לפרויקט בשם Heaven & Hell, כאשר רוני ג'יימס דיו הוא הסולן. גם וורד היה אמור להצטרף ללהקה אך דחה את ההצעה לבסוף משיקולים מוזיקליים. הלהקה הייתה פעילה עד שנת 2009 בה חלה דיו.
האיחוד ב-2011
ב-11 בנובמבר 2011, לאחר תקופה של כשנה בה נפוצו שמועות על איחוד הלהקה ורמזים שפרסמה הלהקה בעמוד הפייסבוק שלה, נפגשו במועדון בלונדון ארבעת חברי ההרכב המקורי של הלהקה - הסולן אוזי אוסבורן, הגיטריסט טוני איומי, הבסיסט גיזר באטלר והמתופף ביל וורד. חבריה הלהקה עתידים להוציא אלבום חדש, בהפקת ריק רובין, ובמהלך הקיץ לצאת לסיבוב הופעות.
ב-10 ביוני 2013 הוציאה הלהקה את האלבום 13, שהתקבל בביקורות חיוביות רבות.
השפעות על מוזיקאים אחרים
בלאק סבאת' נחשבת ללהקת ההבי מטאל הראשונה, והמשפיעה ביותר בז'אנר. המוזיקה של בלאק סבאת' מושרשת (כשלעצמה) סגנונית בבלוז, אבל עם נגינת הגיטרה הרועשת בכוונה של טוני איומי, הליריקה והאווירה האפלה והפסימית אשר לא הייתה נפוצה בתקופה זו, הם קבעו את הסטנדרטים של ההבי מטאל המוקדם והעניקו השראה ללהקות דום מטאל שונות. שלושת האלבומים הראשונים של בלאק סבאת' נחשבים לא רק להבי מטאל, אלא גם לפרוטו-דום, והייתה להם השפעה רבה על התפתחות ז'אנר הדום מטאל. בנוסף לכך, בלאק סבאת' נחשבת כבעלת השפעה מרכזית על תת-ז'אנרים ספציפיים נוספים כמו סטונר רוק, סלאדג' מטאל וגראנג'.
השפעות על הלהקה
צלילה המיוחד של הלהקה נבע ממיזוג השפעות מגוונות. טוני איומי הושפע רבות מנגינתו של האנק מארווין אצל קליף ריצ'רד והצלליות וממוזיקת ג'אז, במיוחד מג'אנגו ריינהארדט. ביל וורד העריך מוזיקת ג'אז גם כן, ובמיוחד את המתופף באדי ריץ'. אוזי אוסבורן דווקא מציין את הביטלס כלהקה המשפיעה ביותר עליו. השפעות הג'אז נשמעות אצל בלאק סבאת' במיזוג ברור עם הארד רוק, בלוז רוק ורוק פסיכדלי, וכן בגרסאות הכיסוי שביצעו לשיריהם של ג'ימי הנדריקס, של בלו צ'יר ושל קרים.
חברי הלהקה
4 חברי הלהקה המקוריים:
טוני איומי - גיטרה חשמלית
אוזי אוסבורן - שירה
ביל וורד - תופים
גיזר באטלר - גיטרה בס
חברים לשעבר
ג'ף ניקולס - קלידים.
ריק וייקמן - מוזיקאי אורח, קלידים.
דייב ווקר - שירה (מעולם לא הוקלט).
דון איירי - מוזיקאי אורח, קלידים.
רוני ג'יימס דיו - שירה.
ויני אפיס - תופים.
איאן גילן - שירה.
בוו בוואן - תופים.
דייב דונטו - שירה (מעולם לא הוקלט).
ג'ף פנהולט - שירה (מעולם לא הוקלט).
גלן יוז - שירה.
ריי גילן - שירה (הקליט את "Eternal Idol", לאחר מכן הוקלט שוב עם שירה של טוני מרטין).
דייב שפיץ - בס.
אריק זינגר - תופים.
ג'ו ברט - בס (מעולם לא הוקלט).
טרי צ'ימס - תופים (מעולם לא הוקלט)
גורדון קופלי - בס.
טוני מרטין - שירה.
בוב דייזלי - בס.
לורנס קוטל - בס.
קוזי פאואל - תופים.
רוב הלפורד - שירה (מעולם לא הוקלט).
ניל מורי - בס.
בובי רונדינלי - תופים.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
Black Sabbath (1970)
Paranoid (1970)
Master of Reality (1971)
Vol. 4 (1972)
Sabbath Bloody Sabbath (1973)
Sabotage (1975)
Technical Ecstasy (1976)
!Never Say Die (1978)
Heaven and Hell (1980)
Mob Rules (1981)
Born Again (1983)
Seventh Star (1986)
The Eternal Idol (1987)
Headless Cross (1989)
Tyr (1990)
Dehumanizer (1992)
Cross Purposes (1994)
Forbidden (1995)
13 (2013)
קישורים חיצוניים
אתר מעריצים של בלאק סבאת'
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות זוכות פרס גראמי
קטגוריה:להקות מטאל
קטגוריה:להקות דום מטאל
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:רביעיות מוזיקליות
קטגוריה:אמני אפיק רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1968 | 2024-08-27T09:21:46 |
צג פלזמה | שמאל|ממוזער|250px|מבנה של צג פלזמה
צג פלזמה הוא צג שטוח ודק, המבוסס על קרינה פלואורסצנטית, ומורכב מתאים המכילים גז המחומם עד הפיכתו לפלזמה המוליכה זרם חשמלי.
צג כזה בנוי משלשות רבות של תאים, כל תא מכיל גז אציל קלוש ואדי כספית ומצופה בציפוי זרחני (מלשון "זורח" - אין קשר ליסוד זרחן) המפיק אור ירוק, אדום או כחול על ידי פלואורסצנציה. כאשר מעבירים זרם אלקטרונים בתא, חלק מהאלקטרונים פוגעים באטומי הכספית, מייננים אותם וגורמים להם לפלוט אור בתחום העל-סגול. כאשר אור זה פוגע בציפוי הזרחני של התא, הוא מומר לאור נראה בצבע המתאים לתא. עוצמת האור הנראה תלויה בזרם העובר בתא. צירוף האור משלושת התאים קובע את צבעה ועוצמתה של נקודה אחת בתמונה (פיקסל).
בניגוד לצגים המבוססים על שפופרת קרן קתודית הדורשת מקום רב (בשל הצורך בשפופרת לירי אלקטרונים), טכנולוגיית הפלזמה מאפשרת יצירת צגים שטוחים, דקים, גדולים ובעלי איכות תמונה גבוהה.
יתרונות צגי פלזמה הם מגוון רחב של צבעים, רמת ניגודיות גבוהה, גודלי מסך גדולים יותר בהשוואה למסכי LCD ועובי דק יחסית לגודל. החל משנת 2007 נמכרו מסכים בגודל של 103 אינץ' ואף הוצג בתערוכת CES בארצות הברית אבטיפוס של מסך בגודל 150 אינץ'. יתרונות אלו הופכים את צגי הפלזמה לאטרקטיביים עבור חובבי קולנוע ביתי.
חסרונות צגי פלזמה ביחס ל-LCD הם עלות מעט גבוהה יותר, רגישות גבוהה יותר לצריבת תמונה (אם כי פחות משמעותית מהעבר עם הצגתם של מנגנוני הגנה) וגדלים של 32 אינץ' ומעלה בלבד.
במחצית הראשונה של שנת 2008 נרשמה עלייה במכירות מסכי פלזמה, לאחר מספר שנים של ירידה בביקוש.
בשנים 2013 ו-2014 הודיעו חברות מובילות בשוק שהן מפסיקות את ייצור מסכי הפלזמה מתוצרתן.
בעקבות הצלחת המסכים, תפוצתם והשימוש הרב בהם, נשתרש הכינוי דור הפלזמה המציין את השימוש המוגבר בטכנולוגיה בתחילת המאה ה-21.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיות מסכים
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:פיזיקת הפלזמה
קטגוריה:מכשירי חשמל | 2023-07-03T19:28:36 |
שדלנות | שַׁדְלָנוּת (לעיתים שתדלנות, באנגלית: Lobbying) היא פעילות שמטרתה להשפיע על פעולות, מדיניות או החלטות של נבחרי ציבור. שדלנות נעשית על ידי יחידים, עמותות, קבוצות מאורגנות, חברות ותאגידים, לשם קידום ענייניהם.
העוסק בשדלנות קרוי שַׁדְלָן, או לוֹבִּיסְט. בשדלנים יש הפועלים תמורת תשלום, משום שפרנסתם על כך או משום שהם עובדים בארגון שאת ענייניו באו לקדם, ויש הפועלים בהתנדבות. לפעמים השדלנות נעשית למטרות אידאולוגיות, למשל שדלנות שנעשית מטעם גופים ללא מטרות רווח, אך פעמים רבות היא אמצעי ביד קבוצות אינטרס לקדם את מטרותיהן. כך למשל, חברות מסחריות רבות פועלות על מנת לקדם חוקים ותקנות שיפעלו לטובתן, למשל הגבלת תחרות, הפחתת מיסים, צמצום רגולציה או הגברת רגולציה על מתחרים וכיוצא בזה.
יש הטוענים כי אף שלרוב מדובר בפעילות חוקית, לובינג של חברות מסחריות עלול להעמיק באופן לא מוצדק את אי-השוויון, מכיוון שככל שלחברה מסחרית או לקבוצה יש יותר אמצעים, כך פתוחות בפניה האפשרויות לשכור שדולה ובכך להיטיב עוד יותר את מצבה. כמו כן, נטען כי השדלנות היא בבחינת "פרצה קוראת לגנב" – בניסיונם לשדל את מקבלי ההחלטות הציבוריים עלולים לוביסטים גם לפתות אותם בדרכים בלתי לגיטימיות ואף בלתי חוקיות כגון הצעה למתן שוחד, טובות הנאה או תגמול עקיף אחר (כגון משרה בכירה לאחר סיום כהונת נבחר הציבור, או כתבה אוהדת בתקשורת) תמורת תמיכתם. מסיבות אלה נחקקו בחלק ממדינות המערב חוקים שמטרתם לצמצם את הקשר בין הון ושלטון בעזרת הגבלת חופש הגישה של שדלנים מקצועיים אל מקבלי ההחלטות בגופים הציבוריים.
חקיקה
במקומות שונים בעולם נוסחה חקיקה להגדרת פעולות השדלנות, ולקביעות הגבלות שונות על פועלם. בדרך כלל פועל יוצא של חקיקה זו הוא שאחריה נותר תחום אפור של גורמים שונים של ייעוץ והשפעה שאינם מכוסים בחוק (בישראל חלק מגורמים אלו מכונים מאכערים).
בארצות הברית, כל שדלן מחויב בדיווח רבעוני על לקוחותיו, תחומי הפעולה שלו, ועל כל מימון שמקבל או משקיע בהקשר פוליטי. השדלנים האמריקאים יכולים לגייס מימון לא מוגבל לקמפיינים פוליטיים של מועמדים, מה שמאפשר להם להגביר משמעותית את השפעתם על מועמדים אלו.
באיחוד האירופי, כל שדלן מחויב לדווח באופן פומבי על הוצאות, הכנסות ועל כל פגישה עם חבר באיחוד, ולציין גם את נושא הפגישה.
בישראל, החוק מחייב את השדלנים בנשיאת תג זיהוי, ובשקיפות בפגישות שהם מבצעים בכנסת. למרות זאת, השקיפות אינה חלה על פגישות המתקיימות במשרדי הממשלה ואינה חלה על פגישות עם חברי כנסת שמתקיימות מחוץ לשערי הכנסת.
דרכי פעולה
שדלנים משתמשים במגוון דרכים כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות.
מהלך אפשרי של שדלנים הוא סיוע למקבלי ההחלטות בקבלת מידע רלוונטי. מהלך זה משמעותי במיוחד במדינות בהן מקבלי ההחלטות נמצאים בעומס רב, ולא זמינים לרשותם כלים מהירים ומהמנים לביצוע מחקר. במקרים אלו, על מקבלי ההחלטות לקבל את החלטותיהם, לא פעם, תחת עומס רב אשר מונע מהם להתעמק במשמעות ההחלטה. שדלנים עשויים לספק מידע מועיל ורב ערך למקבל ההחלטות, אך עם זאת מידע שמוגש מהזווית של קבוצת האינטרס.
דרך פעולה אפשרית נוספת קשורה ביחסי תן-וקח בין קבוצת האינטרס לבין מקבל ההחלטות. שדלנים יכולים ליצור שיתוף פעולה ארוך טווח עם אדם בעמדת כוח, ובעודו מקדם כטוב בעיניו אינטרסים של קבוצת האינטרס שמייצג השדלן, מסתייע אותו אדם בתמורות שונות מן השדלן. תמורות אלו יכולות להיות מימון לקמפיין הפוליטי, מימון של כנסים מקצועיים במקומות תיירות בעולם, סיוע לקידום אינטרסים פרלמנטיים, קבלת משרה בכירה מטעם קבוצת האינטרס עבור מקבל ההחלטות לאחר שיעזוב את תפקידו, או אף לבני משפחתו, ובמקרים קיצוניים יותר אף טובות הנאה או שוחד. לעיתים שדלנים אינם יוצרים את שיתוף הפעולה עם מקבל ההחלטות עצמו, אלא עם גורם הקרוב אליו, דוגמת יועץ פרלמנטרי.
דרך פעולה נוספת של חלק מהשדלנים היא כתיבת הצעת חוק עבור חברי הפרלמנט. שדלנים אשר פועלים בדרך זו בקיאים בדרך כלל במפה הפוליטית המקומית, ויודעים לאתר את חברי הפרלמנט שהאינטרס הפוליטי שלהם הולם את הצעת החוק שבידם, ולעיתים גם לסייע ליצור עניין סביב החוק בתקשורת המקומית, או אף לסייע בגיוס תמיכה בחוק בפרלמנט. השדלנים עשויים לגייס במקרים מסוימים גם מומחים בעלי שם לייצוג האינטרס שלהם, מה שיסייע להם לחזק את תדמיתה של הצעת החוק בעיני חברי הפרלמנט או התקשורת המקומית.
שיטה נוספת נפוצה יותר במדינות שאין בהן תקופת צינון ארוכה בין כהונה בתפקיד ממשלתי לבין המועד בו ניתן לעבוד כשדלנים. בשיטה זו, עובדים בלשכות ממשלתיות, או מקבלי ההחלטות עצמם, מגויסים בעצמם לחברת השדלנות, ולאחר מכן חוזרים אל מקום עבודתם לשעבר מטעם קבוצות האינטרס השונות, כאשר ברשותם קשרים והיכרות אישית עם הנפשות הפועלות סביב מוקדי קבלת ההחלטות, וכן היכרות רבה יותר של דרכים שונות שבהן חברת השדלנות יכולה לסייע למקבלי ההחלטות, או אף לנצל חולשות שונות של המערכת הפוליטית.
לעיתים, בהתאם למבנה המערכת הפוליטית המקומית, שדלנים משתפים פעולה עם קבוצות מִתפקדים בתוך מפלגות, וכך יכולים לקדם או להחליש פוליטית חברי מפלגה. במערכות פוליטיות של משטר נשיאותי לדוגמה, שיתוף הפעולה עשוי להיות עם קבוצה גדולה של מצביעים המזוהים עם מועמד מסוים, כך שהשדלן מייצג אותם במידה מסוימת ומסייע למועמד להבין מה יחזק את התמיכה בו.
שדלנות בכנסת
בישראל תחום השדלנות צעיר יחסית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. פעילות הענף הוסדרה בחוק הכנסת רק ב-1994, ובאופן מפורט ב-2008, עם התרחבותה הניכרת של פעילות השדלנים בכנסת. תיקון זה, ביוזמת ח"כ שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה וח"כ גדעון סער מהליכוד, שזכה לשם "חוק הלוביסטים", הוסיף וקבע חובת רישוי בפני יו"ר הכנסת ונשיאת תג זיהוי ייחודי. בנוסף, מפורסמת רשימת לקוחותיו של כל משרד לובינג באתר הכנסת. תיקוני חקיקה אלה נועדו להגביר את השקיפות של הלוביסטים המורשים כלפי מוסדות הכנסת.
תיקונים שונים לחוק נקבעו במטרה להסדיר כללי התנהלות תקינים, למשל חובת אמירת אמת, איסור הטעיה ואיסור יצירתה של מחויבות אישית מכל סוג אל מול חבר הכנסת.
חברת פוליסי בבעלותו של בוריס קרסני הייתה בשנות התשעים חברה חלוצית בתחום בישראל.
גם עורכי דין המייצגים לקוחותיהם נחשבים שדלנים ולוביסטים, בהיותם מייצגים לקוחות תמורת שכר להשפעה על תהליך החקיקה. דוגמה לעריכת דין פרלמנטרית ניתן למצוא בפועלם של עורכי דין המייצגים לקוחותיהם בוועדות הכנסת. להבדיל מהלוביסטים המועסקים בחברות מסחריות, עורכי הדין מייצגים לקוחותיהם באופן גלוי והדברים שנאמרים ועובדת השתתפותם נרשמים בפרוטוקול הוועדה. בין הלקוחות המיוצגים על ידי עורכי דין בדיוני ועדות הכנסת ניתן למצוא ארגוני עובדים, ארגוני מגזר שלישי וכן ארגוני מעסיקים.
בשנת 2001 כאשר אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה, חברי מרכז הליכוד היו אלה שבחרו את רשימת חברי הכנסת של מפלגת הליכוד. הם נהגו לייצג קבוצות אינטרסים כלכליות והפעילו את השפעתם לקראת מועד הבחירות. מי שרצו להיבחר לכנסת מטעם המפלגה נטו להיענות לדרישותיהם. חברים אלה במרכז הליכוד היו הלוביסטים באותה תקופה. כוחם נחלש רק כאשר שונתה חוקת המפלגה בשנת 2006 והסמכות לבחירת חברי כנסת עברה מחברי המרכז למתפקדי המפלגה.
בפברואר 2012, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין אסר על השדלנים לבקר בחלק גדול ממתחמי המשכן, ללא הזמנה אישית. האיסור בא בעקבות פרסום כתבת תחקיר ב"עובדה" שחשפה את אופי פעולת השדלנים, ותיארה כיצד מכוני הכשרה לימדו שדלנים כיצד לנסח את הצעות החוק בעצמם עבור הח"כים, להשפיע על פעילות מרכז המחקר והמידע של הכנסת ועל מענה לשאילתות שמוגשות לשרי הממשלה. לאחר התחקיר שהוצג ב"עובדה" גיבשו מספר חברות לובינג, שחברו יחד ב"פורום קשרי ממשל", קוד אתי לענף השדלנות, המתבסס על הקוד הבינלאומי של איגוד הלוביסטים המוסמכים באיחוד האירופי, והקוד האמריקאי של איגוד הלוביסטים בארצות הברית.
ביוני 2016 הוקם ארגון "לובי 99" – מיזם חברתי-כלכלי ללא מטרת רווח (חל"צ), שמטרתו לקדם באמצעות שדלנות פוליטית את האינטרסים של הציבור הרחב למול מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה, בשונה מהלוביסטים המסחריים המייצגים בדרך כלל בעלי הון, חברות מסחריות וגופים פרטיים. המיזם החל כפרויקט גיוס מימון המונים שיזם יאיא פינק. לאחר שגויס סכום הכסף הראשוני, נערכה הצבעה בקרב 1,084 התורמים. במסגרת ההצבעה נבחרו שלושת הנושאים הראשונים בהם החל צוות המיזם לפעול מול נבחרי הציבור: שקיפות, פתיחת שוק הבנקאות לתחרות, ותמלוגים ממשאבי הטבע.
אחד המהלכים שקידם ארגון "לובי 99" היה בתחום האכיפה של השדלנות העסקית: תיקון לחוק הלוביסטים, שאושר בפברואר 2016. התיקון מחייב לוביסטים להירשם בפרוטוקול וועדות הכנסת השונות ולדווח את מי הם מייצגים. כבר מסוף שנת 2016 אפשר למצוא באתר הכנסת את שמות השדלנים, הארגון אליו הם שייכים ואת הלקוחות שהם מייצגים. התיקון לחוק קובע גם כי יועץ פרלמנטרי חייב לעבור תקופת צינון של חצי שנה לפני הפיכתו ללוביסט וקובע גם את הסנקציות שיוטלו עליו במקרה שלא יקיים את החוק, כמו שלילת היתר העבודה כלוביסט ואף מניעת כניסתו למשכן הכנסת. החוק קודם ביחד עם חבר הכנסת דוד ביטן, יו"ר ועדת הכנסת באותה תקופה.
נכון לשנת 2020, גופי הלובינג המסחרי המובילים בישראל הם חברת פוליסי בבעלות בוריס קרסני, גורן עמיר של תומר עמיר ועליזה גורן, חברת אימפקט של אורית לרנר ובועז רדי וגלעד יחסי ממשל ולובינג של אריאל סנדר ואמיר גלעד. ארבע החברות מייצגות למעלה ממחצית מהלקוחות.
הצגה סאטירית וביקורתית של פעילות השדלנים בכנסת נמצאת במרכזה של סדרת הטלוויזיה "מותק בול באמצע".
ראו גם
שדולה (הכנסת)
קבוצת אינטרס
שחיתות פוליטית
מאכער
ניגוד עניינים
לובי 99
קישורים חיצוניים
אודות השדלנים, באתר הכנסת
רשימת שדלנים בעלי היתר בכנסת ופרטי לקוחותיהם, באתר הכנסת
פאנל הסדרת פעילות הלובינג בישראל 2014 - הכנס השנתי השלישי לסוגיות הון-שלטון-עיתונות - אפריל 2014 - העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
פאנל הסדרת פעילות הלובינג בישראל 2013 - הכנס השנתי השני לסוגיות הון-שלטון-עיתונות - אפריל 2013. העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
זמן הלוביסטים - חדשות לוביסטים מהארץ והעולם - אוגוסט 2013 - העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
רב-שיח: לוביסטים בכנסת - אוגוסט 2012 - העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
דו"ח 'המדריך לגלקסיית הלוביסטים בשכר בכנסת' - יוני 2012 - העמותה לדמוקרטיה מתקדמת
דפנה ליאל, כיצד משפיעים הלוביסטים על חברי הכנסת - ריאיון עם שבי גטניו, מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת במסגרת הפודקאסט "עושים פוליטיקה", 23 באפריל 2017
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקה
קטגוריה:ממשל ומדיניות
* | 2024-08-05T14:39:33 |
סוחוי Su-22 | הפניה סוחוי Su-17 | 2020-11-20T15:18:00 |
חופש ההתאגדות | חופש ההתארגנות או חופש ההתאגדות הוא אחת מהזכויות האזרחיות. חופש ההתארגנות מבטא את הזכות של כל אדם להקים ארגון או להצטרף לארגון קיים ולפעול במסגרתו, כדי להשיג מטרות משותפות: אישיות, תרבותיות, דתיות, כלכליות, חברתיות או פוליטיות. סוגי ההתאגדות יכולים להיות על בסיס פוליטי, מקצועי, דתי, או תחביב. התאגדות יכולה להיות במטרה חברתית בלבד או במטרה להשפיע על החיים הציבוריים.
סוגי התאגדויות
מפלגה: מפלגה היא ארגון רשמי אשר בנוי ממוסדות פנימיים אשר קובעים את המצע הרעיוני ואת הפעילויות בשטח. מפלגות מתמודדות בבחירות לשם השגת כוח למען השפעה על אופי המדינה.
ארגון א-מפלגתי (או ארגון חוץ פרלמנטרי): ארגון א-מפלגתי הוא ארגון אשר פועל למימוש רעיון, ארגון זה יכול לבצע פעולות שונות ומגוונות, מהתרמות עד עצרות המוניות.
ארגון עובדים הוא התאגדות ייחודית לשדה יחסי העבודה שמטרתו הגנה על זכויות עובדים וניהול משא ומתן קיבוצי והסכמי עבודה עם מעסיקים, לארגון עובדים כלים ייחודיים כמו למשל שביתה במקום העבודה, ארגון עובדים יכול להיות א-מפלגתי או קשור למפלגה מסוימת.
ארגון קהילתי: ארגון של קבוצת אנשים שקם כדי לקדם את הקבוצה ואין לו מטרות רחבות יותר. למשל התארגנות שכונתית לקניית אוכל במרוכז לשם קבלת הנחה משמעותית.
רקע
חופש ההתאגדות הוכר בספר "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל כאחת מחמש החירויות היסודיות של האדם, ביניהן: חופש המצפון, חופש המחשבה וההרגשה, חופש הביטוי וחופש העיסוק.
יש מדינות המכירות בזכות ההתאגדות של אזרחים בלבד, אחרות מכירות בזכות ההתאגדות של "הכול" או "לכל אדם".
בעבר, חופש ההתאגדות היווה יעד מרכזי לדיכוי בידי חברות דיקטטוריות. בגרמניה – לאורך השנים חוקקה מערכת חוקים שדיכאה התאגדות של איגודים מקבוצתיים וארגונים דמוקרטיים. עד מלחמת העולם השנייה שלאחריה חופש ההתאגדות הוכר כחלק מחוקי היסוד של המדינה. בבריטניה – כל צורות ההתאגדות היו אסורות ואף פליליות, בפרט ארגוני עובדים.
חשיבותה של הזכות מתבטאת בשני מישורים. הראשון, היות הזכות חלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. השני, היכולת של הפרט לפעול ולהשפיע על זכויותיו ועל החיים הציבוריים כחלק מהתארגנויות שונות כמו: איגודים מקצועיים, מפלגות, ותנועות פוליטיות. כמו כן לזכות חשיבות גבוהה בחברה התעשייתית המודרנית, שכן בעידן התעשייתי המאופיין בממסדים כוחניים וארגונים רבי עוצמה, נשחק כוחו של הפרט ואין לו כמעט משקל אלא אם כן הוא משתף פעולה עם חבריו.
חופש ההתאגדות במשפט הבין לאומי
ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1948, מהווה את מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בדבר זכויות האדם והאזרח. ההכרזה כוללת רשימה מקיפה של זכויות חברתיות ובהן סעיף 23(4) העוסק בזכות לעבודה. סעיף זה מעגן את הזכות של כל אדם לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות, מתוך זכותו להגן על ענייניו האישיים.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, היא אמנה רב צדדית שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1966. מחייבת את המדינות החברות באמנה לכבד את הזכויות האזרחיות והמדיניות של בני אדם. ביניהן כוללת האמנה את חופש ההתאגדות בסעיף 22 הקובע את זכותו של כל אדם לחופש התאגדות עם אחרים, להקים ולהצטרף לאיגודים מקצועיים לשם הגנה על האינטרסים שלו.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות היא הסכם בינלאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966. סעיף 8 מגן על הזכות להקים ולהצטרף לאיגוד מקצועי ועל זכות השביתה. המדינות שהן צד לאמנה מתחייבות להבטיח זכותו של כל אדם להתאגד עם אחרים לאיגודים מקצועיים, ולהצטרף לאיגוד מקצועי לפי בחירתו, בכפוף לכללי הארגון הנוגע בדבר בלבד, לשם קידום ענייניו הכלכליים והחברתיים ושמירתם. האמנה אוסרת על הגבלת הזכות להתאגדות מקצועית אלא בחוק ההולם חברה דמוקרטית. האמנה מתירה להחריג מזכות ההתאגדות המקצועית את הכוחות המזוינים, משטרה, או פקידי ממשלה.
אמנה מספר 87 משנת 1948 של ארגון העבודה הבינלאומי, בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן. סימן ב' לאמנה קובע כי על המדינות להגן על חופש ההתאגדות. בנוסף המדינות אינן רשאיות לבצע פעולות אפשר יפגעו בזכותם של עובדים להתארגן.
אמנה מספר 98 של ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1949-בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי-סימן 12 לאמנה מורה למדינות החתומות עליה לפעול להגנה על זכות ההתארגנות ועל הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי.
חופש ההתאגדות במשפט הישראלי
מדינת ישראל היא צד לאמנות בינלאומיות אשר מעגנות את חופש ההתאגדות. כל זמן שאין חוק ישראלי מפורש הנוגד את האמנות הבינלאומיות שישראל אשררה, האמנות מהוות אמצעי פרשנות המנחה את בית המשפט. יחד עם זאת, האמנות אינן מהוות ביסוס משפטי לזכות ההתאגדות המקצועית. מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948) ואיננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.
בישראל זכות ההתאגדות אינה מעוגנת בחקיקת יסוד, אך היא הוכרה כזכות יסוד יצירת פסיקה הראויה להגנה. בבג"ץ ג'ריס נאמר כי חופש ההתאגדות הוא ״אחד מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח״. נעשו מספר ניסיונות לעגן את זכות ההתאגדות כזכות יסוד. הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות הוגשה פעמים רבות על ידי חברי כנסת שונים בתקופות שונות.
מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שונה מעמדה הנורמטיבי, וכעת היא בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי על חוקי. הזכות נגזרת מכבוד האדם, שכן כבוד האדם הוא גם חופש הרצון של אדם להתאגד. חופש זה משתרע על ההתאגדות בתאגיד, וכולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים ״להתארגן״, כלומר להקים ארגון עובדים וארגון מעבידים. בשנת 2001 עוגן חופש ההתאגדות של עובדים ב לחוק הסכמים קיבוציים. בפסק דין גיורא עפגין נ' "מתיישבי אמנון" נידון מקרה בו נכפה על אדם המתגורר ביישוב הקהילתי להתאגד באגודה שיתופית. בפס"ד נקבע כי הגבלת חירותו של אדם לסיים את חברותו באותה התאגדות פוגעת בזכות יסוד של האדם ובחופש שלו שלא להימנות על התאגדות כלשהי.
התאגדות אסורה בישראל
בחקיקה הישראלית ניתן למצוא מספר חוקים אשר מגדירים מהי התאגדות אסורה: אם יש במטרותיה שלילת קיומה של מדינת ישראל או שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה, או אם יש יסוד לחשש שפעילותה היא מסווה לפעולות בלתי חוקיות. התאגדות לא תירשם גם אם יש במטרותיה הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל. בפסק דין גאנם יאסין נ' רשם המפלגות נקבע כי פסילת מפלגה שיש בה משום הסתה לגזענות ושלילת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ייעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, ורק אם המטרות הדומיננטיות של המפלגה יביאו לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
חופש ההתאגדות באירופה
האמנה האירופית לזכויות אדם, 1950, מגדירה את הזכות להתאגדות בצמוד לחופש האספה. האמנה מתייחסת במפורש לזכות ליצור איגודי עובדים ולהצטרף אליהם. סעיף 11 לאמנה מגן על זכותם של פרטים להקים ולהצטרף לישות קיבוצית או התאגדות לקידום האינטרסים של החברים בה. בפסק דין Macfeeley v United Kingdom נקבע כי כדי לחסות תחת ההגדרה של התאגדות יש להראות מאמץ מכוון להקמת מבנה ארגוני. קשרים אגביים אקראיים בין בני אדם אינם מספיקים כדי לחסות תחת ההגדרה של התאגדות.
ההגבלות על הזכות- סעיף 11(2) לאמנה יוצר רשימת אינטרסים בגינם מותר להגביל את חופש ההתאגדות הכוללים את ביטחון המדינה, בטיחות הציבור, לשם מניעת הפרות סדר או פשע, לשם הגנה על בריאות הציבור ועל המוסר, להגנה על הזכויות והחירויות של אחרים.
החופש שלא להתאגד- נושא הזכות השלילית שלא להיות חבר באיגוד עלה בעיקר בהקשר של "המפעלים הסגורים" ((closed shops. בתחילה נמנע בית המשפט מלפסוק בסוגיה הכללית של חוקיות מפעלים סגורים אף קבע כי כפייה על עובד לאחר שהתקבל לעבודה להצטרף לאיגוד מסוים ותוך איומי פיטורין פוגעת ביסוד הזכות המוקנית בסעיף 11 לאמנה. מאוחר יותר נקבע כי גם דרישה להצטרפות לאיגוד לפני קבלה לעבודה יכולה להגיע לכדי כפייה אסורה על פי הסעיף.
חופש ההתאגדות בתחום יחסי העבודה
לחופש ההתאגדות נודעת משמעות מיוחדת בתחום יחסי עבודה ומשפט העבודה, שכן בגדרו מצוי "חופש ההתארגנות", דהיינו, זכות העובדים להתארגן בארגוני עובדים וזכות המעסיקים להתארגן בארגוני מעסיקים. הזכות להתארגן כוללת גם את זכותו של ארגון העובדים לנהל משא ומתן קיבוצי עם המעסיק.
במישור הבינלאומי, נוסד בשנת 1919 ארגון העבודה הבינלאומי (International Labour Organization) המהווה סוכנות של האומות המאוחדות המתמקדת בנושאים של יחסי עבודה. הארגון הוקם בעקבות וועידת השלום בפריז. בארגון חברות 179 מדינות בעולם ביניהן מדינת ישראל. בין מטרותיו של הארגון לקבוע תקנים בינלאומיים בתחום העבודה באמנות ובהמלצות אשר יאומצו על ידי המדינות החברות.
התנכלות לעובדים, לרבות פיטורים, מחמת הפעלת זכות ההתארגנות או השתתפות בשביתה נאסרה באמנות ארגון העבודה הבינלאומי וכן באמנות האו"ם. באמנה מס' 158 של ארגון העבודה הבין-לאומי נקבע במפורש, כי חברות בארגון עובדים אינה סיבה לפטר עובד. מדינת ישראל, כחברה בארגון העבודה הבינלאומי, באו"ם וכן מכוח אשרור חלק מהאמנות הנ"ל, קיבלה על עצמה את העקרונות שהתוו בהם.
בישראל קיימות כמה הוראות חוק הבאות להבטיח את זכות העובדים להתאגד. לדוגמה: סעיפים 3–4 לחוק הסכמים קיבוציים, המגדירים מהו ארגון עובדים יציג. המחוקק הישראלי אף העניק לעובד הגנה מפני פיטורים עקב השתתפותו בשביתה. סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים קובע, כי "...השתתפות בשביתה לא יראו כהפרת חובה אישית". בפסק דין הורן את ליבוביץ', נקבע כי פיטור עובדים בגין השתתפותם בשביתה שננקטה במסגרת מאבקם להתאגד היא פגיעה בזכות חוקתית.
ראו גם
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו
זכות ההפגנה והמחאה
לקריאה נוספת
שלי לוי, זכות ההתאגדות בישראל. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר, 2006.
הלל סומר, הזכויות הבלתי מנויות- על היקפה של המהפכה החוקתית. משפטים כח'(תשנ"ז) 257.
פאינה מילמן-סיון, הזכות לחופש ההתארגנות בראי ערכי הדמוקרטיה - התפתחויות בשנת תשע"ד. דין ודברים: כתב-עת משפט בין-תחומי, 561-582, 2016.
הלל סומר, לטם בן בשט, גבריאלה שוורץ, מסמך רקע בנושא: חופש ההתאגדות. מוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, 2005.
קישורים חיצוניים
נוסח האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966
נוסח הכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם 1948
נוסח האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות 1966
נוסח האמנה בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן 1948
נוסח אמנה בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי 1949
הגבלת חופש ההתאגדות, מתוך אתר " מגינים על זכויות האדם"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:זכויות האדם | 2023-10-21T16:11:52 |
יהודה שנהב-שהרבני | יהודה שנהב-שהרבני (נולד ב-26 בפברואר 1952) הוא סוציולוג ישראלי, הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית. עוסק בסוציולוגיה של בירוקרטיה, ניהול וקפיטליזם אמריקני וכן בנושאי ריבוד ואתניות בישראל. פרופסור אמריטוס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. בנוסף משמש עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומייסד שותף של מפעל התרגומים מערבית "מכתוב".
ביוגרפיה
שנהב-שהרבני נולד בבאר שבע כיהודה שהרבני להורים יהודים שעלו לישראל מעיראק. אביו היה איש מודיעין. בגיל שלוש עבר עם הוריו לשכונת נווה משכן (הסמוכה לצהלה) בתל אביב, וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לפתח תקווה.
במאה ה-21 החל להזדהות כיהודה שנהב-שהרבני (במקום יהודה שנהב). השם שהרבני מתייחס לעיר בצפון עיראק שנשאה את השם שהרבאן. על הוספת שם המשפחה המקורי לשם המעוברת הוא אמר ב-2021:
למד סוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1977 קיבל תואר בוגר, ולאחר ארבע שנים קיבל תואר מוסמך בניהול תעשייתי מהטכניון. המשיך בלימודיו באוניברסיטת סטנפורד ושם קיבל ב-1983 תואר מוסמך נוסף ובשנת 1985 תואר דוקטור, שניהם בסוציולוגיה.
עיקר פעילותו האקדמית הייתה במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם כיהן כפרופסור מן המניין. בין השנים 1986–1989 שימש מרצה בחוג, במסגרת מלגת אלון. המשיך בדרגת מרצה בכיר במהלך 1989–1994, פרופסור חבר בשנים 1994–2006 ופרופסור מן המניין החל מ-2006. בין השנים 1995–1998 הוא שימש כראש החוג. כיהן כפרופסור אורח ולימד במספר אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית: בבית הספר למנהל עסקים שבאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון ב-1992–1993; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ב-1994 ו-1995; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון במהלך 2003; ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה בין השנים 2002–2004.
משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים החל מ-1999. כיהן כעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת" מ-2000 עד 2010; משמש כעורך בכיר בכתב העת האירופאי "Organizational studies" (החל מ-2003). מאז כניסתו לתפקידו כעורך "תיאוריה וביקורת", החל כתב העת לעסוק יותר ויותר בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית, ובאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע. כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב-שהרבני תרומה לתאוריה הפוסט-קולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי.
בנוסף, שנהב-שהרבני עורך סדרת ספרי עיון ומחקר בנושאי תרבות וחברה הנקראת "הקשרי עיון וביקורת".
בשנת 2014 ייסד יחד עם סלמאן נאטור, יוני מנדל ואחרים במכון ון ליר את "מכתוב - חוג המתרגמים מערבית לעברית", ואת סדרת הספרים "מַכְּתוּבּ مكتوب" המפרסמת את פועלם.
זכה במספר פרסים, בהם The Dorothy Harlow Award מטעם האקדמיה לניהול עבור המאמר התחרותי הטוב ביותר ב-1987; ב-1990 זכה שוב בפרס זה עבור מצוינות במחקר; וביוני 2004 זכה בפרס מטעם Association for Israeli Studies עבור ספרו "היהודים-הערבים".
פעילות חברתית ופוליטית
שנהב-שהרבני ידוע גם בפעילותו החברתית והפוליטית, בהיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית - תנועה חברתית שנוסדה ב-1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, ופועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. שנהב-שהרבני תלה את הזרז לייסודה של "הקשת" בהסכם אוסלו: "הייתה לנו תחושה שהעניין המדיני נפתר, וכי העניין המזרחי-החברתי, שנדחק לשוליים, צריך לעבור מתיחת פנים". אחד ממאבקי הדגל של הקשת הדמוקרטית המזרחית היה בג"ץ הקרקעות, שבו טענה התנועה שישנה חלוקה לא צודקת של קרקעות המדינה, ושהחלטותיו של מינהל מקרקעי ישראל אף מחמירות את המצב. שופטי בג"ץ פסקו בסוגיה זו לטובת "הקשת". הישג נוסף של "הקשת", יחד עם קבוצות אחרות, הוא חקיקת חוק הדיור הציבורי.
בסוף שנת 1996 פרסם שנהב-שהרבני במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה" שבו טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו", וסיכם כי "זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית". כן טען שנהב-שהרבני כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. לפי שנהב-שהרבני, "העיסוק בעוול, שנעשה לפלסטינים, מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב-שהרבני, נובע פֶרץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו.
למאמר זה הייתה תהודה בישראל ובעולם, והוא זכה לכ-25 מכתבי תגובה במוסף "הארץ", ולהתייחסויות בכלי התקשורת ובאקדמיה הישראלית.
טענה זו נקשרה אצל מבקריו של שנהב-שהרבני להשתתפותו במאבקים נגד הכיבוש ובעד פתרון שתי המדינות. שנהב-שהרבני הבהיר כי אף על פי שאין ספק שליהודים מגיעה זכות להגדרה עצמית קולקטיבית בישראל, המדינה צריכה להגיע להסדר עם הפלסטינים אזרחי ישראל על הגדרתם כקולקטיב בתוכה.
שנהב-שהרבני הוצב במקום ה-101 ברשימה המשותפת בבחירות לכנסת העשרים.
במאי 2019, השתתף בקבלת פנים חגיגית שנערכה לכבוד אמיר מח'ול לאחר שישב בכלא באשמת ריגול לטובת חזבאללה.
תרומתו המחקרית
על בירוקרטיה ורציונליות
שמאל|ממוזער|180px|Manufacturing Rationality
שנהב-שהרבני הרחיב את מושג הרציונליות ואת המחקר העוסק במושג, על ידי התייחסות לרציונליות כאל אידאולוגיה ושיח תרבותי. בספרו אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות (1991) טען שנהב-שהרבני כי תפישת הבירוקרטיה אותה פיתח מקס ובר, שהחלה לתפוס תאוצה במאה ה-19 והשתכללה במאה ה-20, אינה רציונלית במובן האונטולוגי, אלא דווקא להפך. למרות האתוס שכונן את הבירוקרטיה כמדויקת, יעילה, חסרת שרירותיות ואוניברסלית, שנהב-שהרבני טען שיסודותיה של מערכת זו אינם בהכרח יעילים ממערכות אחרות ובוודאי שאינם אוניברסליים, אלא בעלי הקשר חברתי, כלכלי והיסטורי פרטיקולריסטי.
ספרו מכונת הארגון משנת 1995 הראה כיצד הרציונליות הפכה לאידאולוגיה בידי מומחי ניהול (כדוגמת פרדריק וינסלאו טיילור) במאה ה-19 ולאחר המהפכה התעשייתית. בזמן המהפכה התעשייתית קמו מפעלים גדולים מאוד, וקשה היה לבעלי ההון לשלוט בעובדיהם. בתקופה זו החלו המנהלים לקחת תפקיד בולט יותר בסביבה הארגונית, ומאחר שמקצוע זה לא היה ממוסד דיו, השתמשו המנהלים באידאולוגיה של רציונליות ויעילות כדי לבסס את כוחם והונם.
טענתו הבסיסית של שנהב-שהרבני ב"מכונת הארגון" היא שהאלימות ביחסי העבודה בין עובדים ומעסיקים בארצות הברית בין השנים 1880–1936 סייעה למנהלים לקבל לגיטימציה לתפקידם ולהפוך לחלק מהנוף הארגוני שנשלט עד אז על ידי קפיטליזם משפחתי שהתנגד לכניסת המנהלים לתוך הארגון. המנהלים החדשים השתמשו ברטוריקה שיצרה קשר בין ניהול לפתרון סכסוכי עבודה והציגו עצמם כ"מתווכים הוגנים" בסכסוכים אלו. שנהב-שהרבני מצביע על קשר סטטיסטי בין עוצמת סכסוכי העבודה וגידול במספרם של מנהלים בארגונים במערב, במיוחד בארצות הברית.
בספרו Manufacturing Rationality, שהתפרסם בשנת 1999 בהוצאת אוקספורד העמיד שנהב-שהרבני את מושג "המהפכה הניהולית" לבחינה ביקורתית. הוא הראה כיצד התפתחו השפה הניהולית והאקטיביזם הניהולי תוך יצירת שפה ופרקטיקות המעלימות את ההקשר הכוחני והאלים של צמיחתם. בתוספת למחקריו הקודמים בהם הראה כיצד נלחמה הפרופסיה הניהולית כנגד העובדים והפעילה עליהם אלימות פרקטית וסימבולית, הוא הראה גם שצמיחת הניהול הייתה כרוכה במאבק גם עם הקפיטליזם הגדול. בכך הוא הראה כיצד המציא הניהול את עצמו ואת השפה שלו יש מאין, תוך מאבק עם הקפיטליסטים והעובדים גם יחד.
ריבוד ואתניות
לאורך השנים פרסם שנהב-שהרבני מספר מאמרים בנוגע לשסע העדתי בישראל, וערך מספר ספרים בנושא. ב-2003 יצא לאור ספרו היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, וב-2006 יצא לאור ספרו The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. בשני ספרים אלו, יחד עם עבודות אחרות כ"מזרחים בישראל" שערך עם חבר ומוצפי-הלר, או "קולוניאליות והמצב הפוסטקולניאלי", מבקש שנהב-שהרבני להעמיד את הדיון ביהודים הערבים בקונטקסט של הדיון גם בפליטים הפלסטינים ובנרטיב הפלסטיני. בכך הוא מבקש להעמיד מראה מול מבנה הידע על החברה הישראלית המפריד באופן מלאכותי בין שתי הסוגיות הללו.
בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב-שהרבני מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של המזרחים כ"יהודים-ערבים", ובכך הוא חורג מהדיון הסוציולוגי הממסדי, המתייחס לקטגוריה "עדות המזרח" (בשלב הראשון) ו"מזרחים" (בשלב השני). בשתי אופציות אלו מוצפנת הערביות. ספר זה דן באופן שבו נוצרו שתי קטגוריות בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח יהודי בלבד הסובב סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב-שהרבני מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.
שמאל|ממוזער|170px|היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות
לדברי שנהב-שהרבני המכונה התרבותית קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים, ללא תהליך של "טיהור" מערביותם והוא מתאר בספרו את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. כדי להכליל את היהודים-הערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי, היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. הדת, לטענת שנהב-שהרבני, הבחינה בין היהודים-הערבים לבין הערבים, ולכן שימשה כמסמן הלאומי אצל היהודים-הערבים. כך שכדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-הערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, ליהודיות הציונית. אך הדת, בו בזמן, סימנה אותם כקבוצה אתנית נפרדת מהישראליות (האשכנזית, למעשה) החילונית. לפי שנהב-שהרבני, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים לדתיים, כותב שנהב-שהרבני, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. לפיכך, לטענתו המזרחים יכלו להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם סווגו כיהודים דתיים, ולכן נוצרה בישראל אותה קטגוריית ביניים של מסורתיים.
שנהב-שהרבני טוען כי הזהות הזו של יהודים-ערבים היא זהות היברידית, ובחלקה תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. עם זאת הוא אינו טוען כי זהות המזרחים היום היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. כך, מתוך פוזיציה ביקורתית, הוא מקבל את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי-אתני בישראל. מאחר שלטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, בצה"ל, בעיירות הפיתוח וכדומה, טשטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (20 : 2003).
תמה מרכזית שנייה סביבה מתארגן הספר, היא הקשר בין היהודים-ערבים לפלסטינים. טענתו של שנהב-שהרבני היא כי תהליך הלאמת ההון של יהודי עיראק על ידי ממשלת עיראק, שימש תירוץ מוצלח להשארת הרכוש של הפלסטינים שברחו ב-1948 בידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. תמה זו, פורטה בקיצור גם במאמרו "השוד המושלם" שפורסם בעיתון "הארץ" באפריל 1998:
. לפי טענה זו, שהורחבה בספרו "היהודים-הערבים", מדינת ישראל יצרה הקבלה בין ההון הפרטי של יהודי עיראק אשר הולאם על ידי עיראק, להון של הפלסטינים. כך, כאשר עלתה שאלת פיצויי פליטי 1948, היא סורבה על ידי יצירת השוואה והקבלה בין פליטי 1948 לעולים מעיראק, בטענה כי התבצעו במרחב המזרח התיכון חילופי אוכלוסין והון.
פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות
כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב-שהרבני תרומה לתאוריה הפוסט-קולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי. מתוך ראיית עולם פוסטקולוניאלית, ומתוך נקודת מבט אפיסטמית וערכית המחייבת פוליטיקה של זהויות, סבור שנהב-שהרבני כי על החברה הישראלית להיות חברה רב-תרבותית. כחוקר וכעורך פרסם שנהב-שהרבני ספרים ומאמרים המתארים את המפגש שבין היהודי והערבי ובין האשכנזי והמזרחי כמפגש קולוניאליסטי, על כל ההשלכות הכרוכות במפגש מסוג זה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בגיליון של "תיאוריה וביקורת", "מרחב, אדמה ובית" משנת 2000, שיצא כספר לאחר מכן; גיליון של "תיאוריה וביקורת", "המבט הפוסטקולוניאלי" משנת 2002 בעריכתו של שנהב-שהרבני; גיליון בעריכתם של שנהב-שהרבני לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה משנת 2006 בנושא "מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים"; האתנולוגיה "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי" שהביאה זה לצד זה מאמרי מקור על פוסטקולוניאליזם ואסופה של תרגומים לטקסטים מכוננים בתחום, בהם של פרנץ פנון, הומי באבא ואדוארד סעיד; והספר "מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש" בעריכתם של שנהב-שהרבני, חנן חבר ופנינה מוצפי-הלר שהתאורטיזציה שבו נשענת גם על ספרות פוסטקולוניאלית.
שנהב-שהרבני סבור כי על החברה הישראלית להפוך לחברה רב-תרבותית. ישנן כמה מסורות שיח רב-תרבותיות, הנובעות מכמה מסורות תאורטיות - השיח הקהילתני, הליברלי, הפוסטמודרני, הפוסטקולוניאלי, הפמיניסטי והפוסט-לאומי. שנהב-שהרבני ממקד את הפרוגרמה הרב-תרבותית שלו בעיקר סביב השיח הרב-תרבותי הפוסטקולוניאליסטי, אך גם הפוסטמודרני והפמיניסטי. על-פי שנהב-שהרבני, זהות הוא מושג דינמי, הבנייתי, אקראי ולא פרימורדיאלי, ולכן הוא מבקש לפרק את הקונסטרוקציות החברתיות והתרבותיות (למשל, הבחנות בינאריות, נרטיבים), שהן אירופאיות בבסיסן, במטרה לפתח נקודת מבט המקדמת פוליטיקה של זהויות. שנהב-שהרבני מודה שיש א-סימטריה באופן שבו הוא שולל זהות מהותנית ומבקר את אופן כינונה של הזהות ההגמונית, בה בעת שהוא מעודד את כינונה של זהות (מהותנית) אותה הוא מעוניין לשחרר במסגרת הפוליטיקה של הזהויות. לדידו יש לכך הצדקה מוסרית מכיוון שאין לעשות גזירה שווה בין המדכאים למדוכאים, בין השולטים לנשלטים.
שנהב-שהרבני מבקש לראות במסגרות השיח הפוסטקולוניאלי והפוסטמודרני לא רק מסגרות שיח מבקרות ומפרקות, אלא כאלה המציעות מסד עקרוני-רעיוני לשינוי פני המציאות. לכן הוא שולל אפשרות אחת של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית המבטיחה שוויון מלא בין האזרחים, כל זאת באמצעות התגברות על מנגנוני הדיכוי והאפליה; וכמו כן הוא שולל אפשרות שנייה של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית שבה יש ביטוי מוסדי לקבוצות השונות המרכיבות את החברה. לטענתו, הלאומיות, על ידי שימוש מושכל בערכי הליברליזם והדמוקרטיה, משמשת מנגנון דיכוי ואפליה מרכזי בחברה הישראלית. לכן אין די בכך שהדמוקרטיה הליברלית מעניקה שוויון לקבוצות המיעוט שבה, כיוון, שבין השאר, בכך היא הופכת את קבוצת "הרוב" לשקופה. החלופות הרב תרבותיות הראויות לדעת שנהב-שהרבני יכולות להיות, למשל, אוטונומיה תרבותית/לאומית לערביי ישראל, או הקמת מדינה דו לאומית בישראל או ממערב לירדן. שנהב-שהרבני מציע שההסדרים הרב-תרבותיים יהיו בהתאם לרמת הסגירות והפתיחות של הקבוצות השונות בחברה, ורמת הריחוק והקרבה בין הקבוצות השונות. במסגרת הרב-תרבותיות שנהב-שהרבני קורא לשים דגש על הייצוגים התרבותיים ועל הצדק החלוקתי.
ישנם חוקרים המתנגדים לבחינת ישראל במסגרת התאוריה הפוסטקולוניאלית ומערערים על הרלוונטיות שלה בחקר החברה בישראל של ימינו. המציאות הישראלית, כך הם טוענים, מיוחדת, ואינה עונה על הדפוס הקולוניאליסטי הרגיל. כך למשל, הציונות, אינה תנועת קולוניאליסטית של מדינה קולוניאליסטית הכובשת שטחים מעבר לים, וההגירה היהודית היא של עם החוזר למולדתו. עבור מתנגדי הפוסטקולוניאליזם, בחינת המציאות היישובית והישראלית באמצעות התובנות הפוסטקולוניאליסטיות הן בבחינת הכפפתה של המציאות לטובת הפרדיגמה התאורטית.
בנוסף, חוקרים והוגים רבים, הן מחסידי הליברליזם, הן מקרב השמרנות הפוליטית, ואף מקרב חלק מהחוגים הסוציאל-דמוקרטים, מתנגדים לפרוגרמה הרב-תרבותית. לטענתם, רב תרבותיות היא מתכון להתפוררות הסולידריות החברתית לרסיסים שלא ניתן יהיה לאחות אם יינתן להם ביטוי מעשי ופומבי.
מספריו
אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות, תל אביב, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון, 1991
מכונת הארגון, תל אביב: הוצאת שוקן, 1995
Shenhav, Yehouda, 1999. Manufacturing rationality, Oxford: Oxford University Press
היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
Shenhav, Yehouda, 2006. The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. Stanford: Stanford University Press
במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית, הוצאת עם עובד, 2010.
Shenhav, Yehouda, 2012. Beyond the Two-State Solution: A Jewish Political Essay. Cambridge: Polity Press
יהודה שנהב-שהרבני. פועלים בתרגום: מהמפנה האינדיבידואלי לתרגום דו לאומי. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2020.
יהודה שנהב-שהרבני. סיפור שמתחיל בגבות של ערבי: תרגום בדיאלוג עם אליאס ח'ורי. סדרת משא, אוניברסיטת בר-אילן, 2021.
ספרים שערך
עם כריסטוף שמידט, ושמשון צלניקר, לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, מכון ון ליר, 2009
עם יוסי יונה, גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר, 2008
עם לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה, מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, 29, 2006
עם יוסי יונה, רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל, הוצאת בבל, 2005
קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
מרחב, אדמה, בית, ירושלים: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
עם חנן חבר, פנינה מוצפי-האלר, מזרחים בישראל, ירושלים: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
המבט הפוסטקולוניאלי, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, (20), 2000
מתרגומיו
מחמוד אלרימאוי, הכיסופים אל האדמה הטובה (محمود الريماوي "الشوق الى الارض الطبية), סדק, גיליון 6, ספטמבר 2011
סלמאן נאטור, היא, אני והסתיו (سلمان ناطور- هي, انا والخريف), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כבשה שחורה, 2012
אליאס ח'ורי, פנים לבנות (الياس خوري – الوجوه البيضاء), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כבשה שחורה, 2014
סלמאן נאטור, ששים שנה/ מסע מדברי, טרילוגיה, בהוצאת רסלינג 2014
סלמאן נאטור, הזיכרון שוחח איתי והסתלק, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015
אליאס ח'ורי, מסעו של גנדי הקטן (رحلة غاندي الصغير). תל אביב: הוצאת חרגול, 2016
עלי אלמקרי, היהודי היפה (اليهودي الحالي), חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2016
אליאס ח'ורי, פקעת של סודות (مجمع الاسرار), ירושלים: הוצאת מכון ון-ליר ועולם חדש, חבר המתרגמים, סדרת מכתוב, 2017
אליאס ח'ורי, ילדי הגטו - שמי אדם (أولاد الغيتو- اسمي آدم), הוצאת מכון ון-ליר, 2018
אליאס ח'ורי, סטלה מאריס (نجمة البحر, أولاد الغيتو ٢), סדרת מכתוב, מכון ון-ליר וידיעות ספרים, 2019
איאד ברג'ותי, סיפור עכאא'י (بردقانة), סדרת מכתוב, מכון ון-ליר ופרדס הוצאה לאור, 2021
מחמוד שקיר, הולכת כמו נעמי קמפבל (مشية نعومي كامبل), סדרת מכתוב, מכון ון-ליר ופרדס הוצאה לאור, 2021
שמואל שמעון, עיראקי בפריז (عراقي في باريس), סדרת מכתוב, מכון ון-ליר ופרדס הוצאה לאור, 2022
לקריאה נוספת
גדי בלום וניר חפץ, אתניות ועדתיות - יהודה שנהב, 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמ' 408 - 437
קישורים חיצוניים
יהודה שנהב, באתר של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב
מאמרים מקוונים
למה לא כיבוש, תיאוריה וביקורת 31, חורף 2007
השוד המושלם באתר של הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 16 באפריל 1998
כבוד האדם והפונדמנטליזם הליברלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון הארץ, 12 באוקטובר 1998
"קשר השתיקה" הארץ, 27 בדצמבר 1996
"הגלימה, הכלוב וערפל הקדושה": השליחות הציונית במזרח כפרקטיקה גבולית בין 'לאומיות חילונית' ו'תשוקה דתית' באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
בגידת האינטלקטואלים, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
מעבר לשאלת השחרור - פראנץ פאנון והמצב הפוסטקולוניאלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
ספרי ההיסטוריה של עם ישראל באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
על כתביו:
שלמה דשן, תיאוריות ותעודות בחקר יהודי בגדאד: על ספרו של יהודה שנהב, קתרסיס 2, עמ' 7–17 - על הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות"
- על הספר "גזענות בישראל"
- על הספר "גזענות בישראל"
- על הספר "גזענות בישראל"
אלעד נבו, מלוא כל הארץ ספרות, פנס מוסף לביקורת ספרות, יולי 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים ישראלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה
קטגוריה:פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית
קטגוריה:פוסטקולוניאליזם
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס שפירא בלימודי ישראל
קטגוריה:פעילי הרשימה המשותפת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952 | 2024-10-10T13:50:07 |
הקשת הדמוקרטית המזרחית | הקשת הדמוקרטית המזרחית (או בשמה הרשמי: שיח חדש – למען השיח הדמוקרטי והרב-תרבותי בישראל) מוכרת בציבור גם בשם המקוצר: הקשת המזרחית היא תנועה חברתית שנוסדה בשנת 1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל.
היסטוריה
עם מייסדי התנועה וחבריה הבולטים במשך השנים נמנים בין היתר: סמי שלום שטרית, דר' ויקי שירן, שוש גבאי, יהודה שנהב, יוסי דהאן, יוסי יונה, יצחק ספורטא, משה קריף, הנרייט דהאן כלב, חנה אזולאי הספרי, גל לוי, דודי מחלב, פנינה מוצפי האלר, שלמה ואזנה והני זובידה.
התנועה מגדירה עצמה כתנועה חברתית הפועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית, אשר מותירים, לדעת התנועה, מזרחים.ות ואוכלוסיות אחרות בשולי השיח הכלכלי, החברתי והפוליטי בישראל, ומחוץ למוקדי ההשפעה והכוח של החברה הישראלית. לאחרונה החלה התנועה לפעול גם למען קידום האינטרסים של ערביי ישראל ושילובם בחברה.
כמנכ"ל התנועה בין השנים 1999–2001 כיהנה גלית ספורטה, אחריה נורית חג'אג' עד 2006, אחריה יעל בן יפת, שהייתה חברת מועצת עיריית תל אביב מטעם סיעת עיר לכולנו. שתי האחרונות חברות בתנועת התחברות-תראבוט ובחד"ש.
בין השנים 1999–2009 הייתה הקרן החדשה לישראל התורמת העיקרית לארגון.
מפעולותיה
בשנת 2000 הגישה הקשת המזרחית עתירה לבג"ץ בשם "בג"ץ הקרקעות", בייצוגו של עו"ד אביגדור פלדמן בדרישה למה שהיא הגדירה כ"צדק חלוקתי" בנושא קרקעות המדינה. פסק הדין התקדימי לטובת הקשת ביסס את עקרון הצדק החלוקתי בשיח החברתי והמשפטי בישראל. הישג בולט נוסף של התנועה היה קידום חוק הדיור הציבורי, עם חבר הכנסת רן כהן.
בשנת 2001 חברה הקשת הדמוקרטית המזרחית לתושבי שכונת הקטמונים בירושלים, למאבק נגד בנייה מסיבית של מגדלים שתוכננה ב"עמק הצבאים", ביוזמת עורך הדין שרגא בירן בעסקת קומבינציה עם הקיבוצים מעלה החמישה וקרית ענבים. למאבק חברו ארגונים נוספים כמו סינגור קהילתי, אדם טבע ודין ועוד. המאבק נחל הצלחה ותוכניות הבנייה שאושרו בוטלו. במאי 2008 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים להפקדה את התוכנית שהגישו התושבים והחברה להגנת הטבע. בהתאם לתוכנית זו, הוקם בעמק פארק טבע עירוני שחלקו גודר ובו חיים הצבאים, ובחלקו האחר הוקם מרכז מבקרים, בית קפה, ושבילי הליכה.
בשנת 2003, החלו במאבק לשיפור הייצוג של מזרחים בלימודי הספרות וההיסטוריה בישראל.
בשנת 2007, דרשה ממועצת הרשות השנייה לנקוט צעדים נגד הזכייניות קשת ורשת, בשל הימנעותן משידור "תוכניות דגל" שהתחייבו לשדר כחלק מהמכרז להפעלת ערוץ 2. בין השאר מתייחסת הקשת הדמוקרטית לתוכנית "עמוד האש החרדי" שקשת הייתה אמורה להעלות על המסך ב־2006 ולתוכנית "עמוד האש המזרחי" שרשת הייתה אמורה לשדר באותה תקופה.
התנועה תמכה במחאת האוהלים בקיץ 2011, אך התמקדה במאבק של המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח, בין השאר תמכה בהקמת מאהלי מחאה במקמות אלו על ידי מחוסרי דיור, והייתה חברה מרכזית ובין המקימות של פורום גוש הפריפריות.
הקשת המזרחית היא חלק מפורום הדיור הציבורי ופועלת למען מה שהיא תופסת כצדק חלוקתי בקרקעות, לאור החלטות של מינהל מקרקעי ישראל שלטענתה מיטיבות עם הקיבוצים ועם המגזר החקלאי כולו – כגון הסכמי פדיון קרקע חקלאית, לצורך בנייה רוויה למגורים, וההחלטה על הגדלת שטחי מיזמים סולאריים בקיבוצים ובמושבים.
באוגוסט 2015 נפגשו נציגי "הקשת הדמוקרטית המזרחית" עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס במוקטעה ברמאללה, כחלק ממאמצים להידברות ישירה בין המזרחים והפלסטינים לקידום השלום.
ראו גם
הפנתרים השחורים
לקריאה נוספת
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948-2003, תל אביב: ספרית אופקים, עם עובד, תשס"ד 2004
משה קריף, המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 2005-1995, תל אביב: הוצאת גלובס, 2005
יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב (עורכים), קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, 2007
יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל, קירבה ומריבה - שסעים בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006
קישורים חיצוניים
פרויקט החינוך של הקשת הדמוקרטית המזרחית
הקשת הדמוקרטית המזרחית מעבר לשנות האלפיים, מתי שמואלוף, 11.7.2006
דודי מחלב, קולות מזרחים הרהורים על זהות, אתר מאהל נודד
הערות שוליים
קטגוריה:אקטיביזם מזרחי
קטגוריה:תל אביב-יפו: עמותות
קטגוריה:ארגוני שמאל בישראל | 2023-12-28T12:01:37 |
בג"ץ עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות | בג"ץ הקרקעות או בג"ץ הקשת המזרחית ובשמו המלא בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נגד שר התשתיות הלאומיות, הוא פסק דין של בג"ץ בעקבות מספר עתירות שהוגשו על ידי הקשת הדמוקרטית המזרחית וגורמים ואישים נוספים, נגד חוקיותן של מספר החלטות של מועצת מקרקעי ישראל המיטיבות עם קיבוצים ומושבים החוכרים קרקע חקלאית ממינהל מקרקעי ישראל, ומעודדות שינוי ייעוד של קרקע חקלאית לצורכי בנייה. בית המשפט קיבל את העתירות וקבע שהחלטות בטלות.
ההחלטות שבוטלו
החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל שקבעה שבמקרה שקרקע חקלאית מופשרת לבנייה, המושבים והקיבוצים החוכרים את אותה הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל, יוכלו לקבל כפיצוי, 27 עד 29 אחוז מהכנסות המנהל משיווק הקרקע המופשרת. זאת, במקום הפיצוי הקבוע בחוזה החכירה למקרה של ביטול החוזה על ידי המנהל.
החלטה 717 קובעת שמושבים וקיבוצים החוכרים קרקע מן המנהל וייעוד הקרקע שונה לתעשייה, יקבלו זכות להקים על הקרקע מפעל ולשלם עליה דמי חכירה מהוונים מופחתים בגובה שבין 16 עד 51 אחוז משוויה האמיתי של הקרקע.
החלטה 737 מאפשרת ליישובים חקלאים ליזום הפשרה של קרקע חקלאית לבנייה לצורך הרחבת היישוב. הקרקע המופשרת תוחכר על ידי מינהל מקרקעי ישראל רק לאנשים המומלצים על ידי היישוב החקלאי ובדמי חכירה מופחתים העומדים על 22 עד 66 אחוז מערך הקרקע.
רקע
עם קום המדינה והקמת מינהל מקרקעי ישראל הוחלט כי קרקעות המדינה לא יהיו מועמדות לקנייה או רכישה אלא יוחכרו ליישובים וקיבוצים בארץ לתקופה של חמישים שנה, כאשר לכל פיסת אדמה שהוחכרה, כנהוג בהסכמים מסוג זה, יש ייעוד. חלק מהקרקעות יועדו לבנייה והרחבת היישובים, וחלקן נועדו לעבודה חקלאית וגידול.
תפיסה זו של הבעלות על הקרקעות עמדה על תילה עד שנות השמונים המאוחרות של המאה העשרים, שבהן קרו כמה תהליכים שהשפיעו על בעלות הקרקעות בארץ. ראשית, הפרנסה מחקלאות הפכה נפוצה פחות ופחות, ודווקא נעשתה קשה יותר. אם לא די בזאת, עקב גדילת הייבוא של תוצרת חקלאית לארץ, החקלאות גם הפכה לפחות נחוצה, ולכן הקיבוצים והמושבים החלו לבקש לשנות את ייעוד הקרקע לשימושים רווחיים יותר. חקלאים אף הקימו מחסנים ומפעלים ללא אישור עקב חוסר הרווחיות של העבודה החקלאית. שנית, החל גל עלייה מברית המועצות, והמדינה נקלעה למצוקת דיור. הפתרון של מינהל מקרקעי ישראל היה פשוט – המנהל ייתן תמריצים לבעלי הקרקעות על מנת שיפשירו את הקרקעות החקלאיות שלא בשימוש ויסבו אותן לצורכי דיור. הסכמי החכירה כללו גם סעיף העוסק במקרים אלו, והוא קבע את הפיצויים שישלם המחכיר לחוכר במקרה שירצה לשנות את ייעוד הקרקע.
ביולי 1995 קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 727, שהמשיכה קו של החלטות קודמות של המנהל, שעיקרן אחד – חקלאים המתגוררים ביישובים כפריים וקיבוצים (משמע, בעלי אדמות חקלאיות) רשאים לשנות את ייעוד הקרקע, כלומר: אדמות חקלאיות יוכלו לשנות את ייעודן לאדמות לבנייה. החידוש שבהחלטות אלו היה כי על הפשרת הקרקע יקבלו החקלאים אחוזים מערך הקרקע, ולא רק פיצויים כספיים. החלטה 727 קבעה כי החקלאי יקבל פיצוי של כ-30 אחוזים מערך הקרקע לאחר שינוי ייעודה. ההחלטה נגעה רק לקיבוצים ומושבים, דבר שכביכול הפלה את בעלי הקרקעות העירוניים, שלא זכו להטבות כאלו. אם לא די בכך, מייד לאחריה התקבלה החלטה 737, שעסקה בהפשרת קרקע לצורך הרחבת היישובים החקלאיים ואפשרה לבני היישוב או מומלצים על פי מועצת היישוב לחכור את האדמות המופשרות במחיר מוזל וללא מכרז.
החלטות אלו עוררו מחלוקת רבה, ובשנת 2001 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבג"ץ נגד מינהל מקרקעי ישראל, התק"מ, תנועת המושבים ועוד.
המשפט
עתירת עמותת "שיח חדש" (להלן: בג"ץ 244/00 או העתירה) נענתה יחד עם חמש עתירות נוספות, בפני הרכב של שבעה שופטים. העותרים תבעו מתן צו על תנאי וצו ביניים בעניין החלטות מועצת מקרקעי ישראל. העותרים בבג"ץ 244/00 ובבג"ץ 8350/00 (החברה להגנת הטבע נ' מינהל מקרקעי ישראל) טוענים כנגד חוקיות ההחלטות הנ"ל, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שמועצת מקרקעי ישראל לא רשאית לקבל החלטות אלה, והשנייה היא שתוכן ההחלטות ודרך קביעתן אינם סבירים ומצדיקים ביטולן. שאר העתירות עוסקות בסעיפים מסוימים של ההחלטות, ועל כן קבע השופט תיאודור אור כי עד שתתקבל החלטה בנוגע לתקפות ההחלטות בכללותן לא יהיה דיון בעניינן. אור מציין כי ההחלטות בטלות ולכן אין דיון בשאר העתירות.
טענות העותרים
טענות עמותת "שיח חדש" נוגעות בכל שְלוש ההחלטות שקיבל מינהל מקרקעי ישראל. עיקרן הוא שהחלטות המינהל פוגעות במשאב המקרקעין – לטענתם אחד מהמשאבים היקרים ביותר של הציבור. בנוסף נטען כי ההחלטות הן תוצאה של המשך ההפליה בין המגזר החקלאי למגזר העירוני, כפי שבא לידי ביטוי בחלוקה האי-שוויונית של הקרקע במדינה. לדבריהם, העדפה זו פוגעת באינטרסים החברתיים בישראל, ובפרט באינטרס של המדינה להשתמש במקרקעיה בצורה ראויה, תוך התעלמות משיקולים סוציאליים, כלכליים ואקולוגיים. טענה נוספת היא שמינהל מקרקעי ישראל לא רשאי לקבל החלטות רחבות השפעה בנוגע למשאב ציבורי, ושהחלטות כגון אלה צריכות להיחקק על ידי הגוף המחוקק – הכנסת. העמותה עתרה להוצאת צו ביניים שימנע מימוש עסקאות על פי ההחלטות המדוברות.
עתירת "החברה להגנת הטבע" מכוונת כנגד החלטות 717 ו-727 בלבד, ואינה עוסקת בהחלטה 737. לטענתה ההחלטות אינן סבירות, משום שהן פוגעות באינטרס של המדינה לשמור על רציפות השטחים הפתוחים בישראל, ולמנוע פגיעה בהם בכלל. לדבריה, על מועצת מקרקעי ישראל להתחשב במדיניות התכנון הישראלית בבואה לקבל החלטות. מדיניות זו שמה דגש על שמירת השטחים הפתוחים ושימור האופי הכפרי של האזורים החקלאיים. עוד טוענת "החברה להגנת הטבע" כי ההחלטות ממריצות חוכרים להפוך שטחים חקלאיים למיועדים לבנייה, וכך פוגעת באינטרס האמור.
טענות המשיבים
המשיבים נחלקו לשתי קבוצות – משיבים פרטיים ומשיבים ממלכתיים. עמדת המושבים והקיבוצים (ה"פרטיים") הייתה כי הקרקע שהוחכרה להם היא במסגרת "חכירה לדורות", שהוא מצב בעל כוח קנייני חזק, ולכן שְלוש ההחלטות רק משקפות את המציאות. הכוונה היא שהפקעת הקרקע הזו דומה להפקעת רכוש פרטי מידי אדם, ולכן יש לשלם פיצויים בגובה כזה. בנוסף, הזכירו היישובים את הקשיים שהם עברו ברכישת הקרקעות, ואמרו כי לאור זאת אין לקרוא את החוזים בדקדקנות כזו. הטענה העיקרית האחרונה של המשיבים הפרטיים הייתה כי אין זה מקומה של הכנסת להתערב בהחלטות של מינהל מקרקעי ישראל.
טענות המשיבים הממלכתיים התבססו על ועדת מילגרום – ועדת חקירה שדנה בשְלוש ההחלטות השנויות במחלוקת. הוועדה קבעה כי ההחלטות שהתקבלו אינן סבירות בעליל, ולכן שר התשתיות ומינהל מקרקעי ישראל נמנעו מלהגיב במשפט.
פסק הדין
את פסק הדין קבע השופט תיאודור אור ב-2002, וחתומים עליו עוד שישה שופטים. בג"ץ קבע כי כל ההחלטות הנידונות בטלות ומבוטלות, וכי יש לגבש החלטות חדשות שיסדירו את העניין. עד לקבלת החלטות אלו יישאר צו הביניים שהוציא בג"ץ בשנה הקודמת בתוקפו, כלומר: אין לשנות ייעוד קרקע לפי ההחלטות הנ"ל עד לקבלת החלטות חדשות בעניין.
השפעה
בעיני העותרים ותומכיהם, שרבים מהם הם בעלי קרקעות עירוניים, הייתה החלטה זו אמירה של שוויון אל מול האפליה שהייתה מנת חלקם של תושבי עיירות הפיתוח (שגרים גם הם ביישובים קטנים אך מצבם הכלכלי רע בהרבה) רוב ימי המדינה. ההישגים של הקשת הדמוקרטית המזרחית במשפט זה נחשבים לגדולים שבהישגיה אי פעם: הפסיקה עוררה דיון ציבורי נרחב והביאה לידיעת הציבור את נושא האפליה לכאורה לטובת הקיבוצים. בנוסף, במהלך המשפט פנתה הקשת לנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק וביקשה ממנו להוציא צו ביניים, שיאסור על הפשרת כל הקרקעות המדוברות עד לקבלת פסיקה בנושא. השופט ברק אישר זאת, ובעצם תוקפה של הפסיקה הוקדם, בדיעבד, כמעט בשנה. הישגה הגדול ביותר של העמותה הוא החלטת בג"ץ. ההחלטה שחיזקה את עמדת הקשת הביאה בדיוק לתוצאות שאנשי העמותה ביקשו להשיג – הקיבוצים והמושבים החקלאיים נאלצו למסור את כל הקרקעות החקלאיות שלהן שלא בשימוש למדינה.
אחד המקרים המפורסמים בהם באה פסיקה זו לידי מימוש הוא המקרה של כפר אברהם. הכפר הוקם צפונית לפתח תקווה בשנת 1934, ובהמשך צורף אל העיר כשכונה, אך אדמותיו החקלאיות עוד נשארו בידי ראשוני המתיישבים ויורשיהם. בשנות השמונים החלה עיריית פתח תקווה לטוות תוכניות לשינוי ייעוד הקרקע, ומינהל מקרקעי ישראל קבע שיחולו על המקום התנאים של החלטה 727. בעקבות פסיקת בג"ץ, היורשים נדרשו למסור את האדמות למדינה גם אם עוד לא הושג הסכם על פיצוי, משמע – ללא תמורה. היורשים עתרו לבג"ץ בבקשה לקבלת פיצויים, כיוון שהם היורשים החוקיים, אך בג"ץ דחה את העתירה, והתושבים נאלצו לברר מה בכל זאת זכויותיהם לגבי הקרקע. לבסוף הם נאלצו למסור את האדמות לידי המדינה.
במסגרת הדיון הציבורי שהתפתח סביב הפסיקה, נשמעו טענות רבות נגד הקשת הדמוקרטית המזרחית, המאשימות את העמותה ברדיפה אחר הקיבוצים והמושבים. טענות אלו הציתו שוב את הוויכוח בין מזרחים לאשכנזים, כאשר הקיבוצים והמושבים מייצגים את "האשכנזים" ואילו הקשת את "המזרחים". הטענות נגד העתירה גרסו כי הקשת הדמוקרטית המזרחית מנסה לפגוע בקיבוצים עקב רגשות קיפוח מצד האשכנזים, ומטרות העתירה לא קשורות כלל לרעיון הצדק החלוקתי של הקרקעות במדינה, כפי שהציגו העותרים. עוד נטען בדיון כי ייתכן שבמישור המוסרי עמדת הקשת הדמוקרטית צודקת, אך מעשית ההחלטה פוגעת במדינה – מצבן של עיירות הפיתוח לא השתפר כתוצאה מהפסיקה (שכן העיירות לא קיבלו מאומה לטובתן בפסיקה), ואילו מצבם של הקיבוצים רק הורע. ניצחונה של הקשת הדמוקרטית בעתירה הוליד את החלטה 969 שקבעה שעל בעליה של קרקע כזו להחזירה למדינה ללא התניה בהסכם או פיצוי.
במסגרת הדיון הציבורי נטען גם כי הפסיקה גרמה לקיפאון בהפשרת קרקעות חקלאיות לבנייה, ובכך תרמה לעליית מחירי הדירות בישראל ולהחרפת מצוקת הדיור.
ראו גם
כפר אברהם
צדק חלוקתי בישראל
נחלה חקלאית
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
עמותת שיח חדש
קטגוריה:ישראל: מקרקעין
קטגוריה:ישראל: היסטוריה כלכלית
קטגוריה:פסקי דין בדיני קניין
קטגוריה:פסקי דין של בג"ץ בשנת 2002 | 2024-01-14T15:44:38 |
אנגיוגנזה | שמאל|ממוזער|250px|תגובה אנגיוגנית של לב אדם למתן FGF-1
אנגיוגנזה (Angiogenesis, לפי מונחי האקדמיה ללשון העברית: התהוות כלי דם) היא היווצרות של כלי דם חדשים. בדרך כלל הכוונה היא להיווצרות כלי דם חדשים המספקים מזון וחמצן לגידולים סרטניים. משום כך נעשים מחקרים רבים במטרה למצוא דרך למנוע את התהליך הבלתי רצוי הזה, להפסיק את יצירת כלי הדם החדשים ולמנוע את אספקת החומרים המזינים את הגידולים, כדי לגרום להריסתם ומותם.
עם זאת, הצלחה בהפסקת תהליך האנגיוגנזה עלולה להפוך לחרב פיפיות ולגרום לנזק מפני שיש גם צד חיובי לאנגיוגנזה אשר עשוי להציל חיים כשהוא מביא ליצירת כלי דם חדשים המחליפים כלי דם ישנים שנהרסו בגלל פציעה או כלי דם חדשים שמחליפים כלי דם שנסתמו. למשל, עורקים מקבילניים המחליפים את העורקים הכליליים המזינים את הלב, אשר נסתמו בגלל טרשת עורקים, או ורידים מקבילניים המחליפים כלי דם שנסתמו מסיבה אחרת כגון ורידים שנסתמו בגלל הצטלקות הכבד בעת מצב מחלה המכונה שחמת הכבד. ורידים מקבילניים אלה עוקפים את הכבד ומעבירים את הדם באופן ישיר לווריד נבוב תחתון.
תהליך טבעי זה מתרחש בעצם בכל חודש אצל נשים בעת המחזור החודשי (וסת) וכן בזמן הריון. בדרך כלל מווסת תהליך זה על ידי גורמי גידול המקדמים את ייצור כלי הדם, למשל vascular endothelial growth factor, או בראשי תיבות VEGF, שהוא גורם גידול של נימי דם אנדותליאליים המנחה את הגוף לייצר כלי דם חדשים. מצד שני ישנם גורמים המעכבים (inhibitors) את ייצורם של העורקים המקבילניים.
תהליך יצירת כלי הדם החדשים בהקשר של מחלות לב, שחמת כבד או פציעה, כלומר לשם הצלת חיים, נדיר באופן יחסי אצל מבוגרים ושכיח בהרבה אצל ילדים ולכן נעשים מחקרים לא מעטים במטרה למצוא דרכים טבעיות ליצירת כלי דם חדשים שיבואו במקום כלי הדם הסתומים ויחליפו אולי את ניתוחי המעקפים.
ראו גם
אווסטין
קישורים חיצוניים
ויליאם לי - האם נוכל להרעיב את הסרטן?
הערות שוליים
קטגוריה:סרטן
קטגוריה:מערכת ההובלה | 2024-03-28T12:21:20 |
עורקים קולטרלים | REDIRECT מחזור הדם | 2004-09-26T13:47:34 |
גרגרן | גרגרן (שם מדעי: Gulo gulo) הוא מין יחיד בסוג גרגרן (Gulo) שבמשפחת הסמוריים. מצוי באזורים הצפוניים של העולם, בעיקר צפון אמריקה, צפון רוסיה ואלסקה. גופו ולסתו חזקים, ואופיו חסר פחד. גרגרן נחוש עשוי להתמודד בהצלחה ולהביס להקת זאבים ואף דוב. מבנה גופו מותאם לציד ולריצה מהירה וממושכת, גם על שלג. הגרגרן הוא חיה ביישנית ובדרך כלל לא נוטה להתקרב לבני אדם.
תיאור פיזיולוגי
הגרגרן הוא מהגדולים שבמשפחת הסמוריים (אם כי קטן יותר מלוטרת הים, לוטרה ענקית ומלוטרה חסרת-טופר אפריקאית, ונראה שזהה בגודלו לגירית המצויה), והוא בעל דו-צורתיות זוויגית שכן הזכר עשוי להיות גדול מהנקבה עד פי שלושה.
ממבט ראשון עשוי הגרגרן להזכיר דוב ההולך על ארבע, אך אין קשר מיוחד בין השניים מלבד העובדה ששניהם טורפים יבשתיים.
מבנהו חסון, מוצק וחזק. לסתותיו חזקות מאוד יחסית לגודלו ומסוגלות לפצח עצם אייל קפואה או חומר קשה אחר באותה מידה. על אף מבנהו המסורבל הוא מסוגל לרוץ במהירות של עד 60 קמ"ש למרחקים ארוכים למדי. כפותיו גדולות מאוד ביחס לגופו ועוזרות לו לרוץ על השלג. אך בתנועה על פני השלג, הוא חייב לרוץ פן ישקע, (ייתכן שבשל כך גופו בנוי לרוץ ללא הפסקה). כיוון שהוא בנוי לרוץ על השלג, בעונת החורף קל לו יותר לתפוס את טרפו. הוא אף מסוגל לטפס על עצים, וכך להוציא עופות מקיניהם ולאוכלם.
תת מינים
Gulu Gulo canadiensis מערב קנדה.
Gulu Gulo groenlandis מזרח קנדה וגרינלנד.
Gulu Gulo sibirski סיביר עד וולדיווסק.
Gulu Gulo scandinavis סקנדינביה עד מוסקבה (מחוז).
Gulu Gulo ruski מוסקבה (מחוז) עד סיביר.
תזונה
הגרגרן הוא אוכל-כול. בין השאר הוא אוכל אוכמניות וגרגירים, אך מזונו העיקרי הוא טרף. הוא אומנם אינו גדול במיוחד, אך תוקפני ביותר, עד כדי כך שבזעמו הוא עשוי להבריח דוב או זאב מטרפו. הוא אוכל נבלות בין השאר אך גם צד בעצמו. כפי שהוזכר, בעונת החורף קל לו יותר לרדוף אחר טרפו ולהשיגו, שכן הוא בנוי לריצה על השלג. שיטה נוספת היא ציד ממארב. הגרגרן מחכה על סלע גדול עד שיעבור בסביבה אייל כלשהו או טרף אחר, ואז מזנק עליו והורגו.
את טרפו הוא קוטל במספר דרכים אך בעיקר בעזרת שבירת המפרקת או עצם חשובה אחרת. אם לא סיים את טרפו הוא קוברו באדמה למועד מאוחר יותר. כיוון שהוא ירא מחיות מעטות בלבד, הוא צד טרף עד לגודל של אייל הצפון. כאמור בשל יכולתו לטפס על עצים הוא גם צד עופות בקיניהם, כולל עופות דורסים כגון שלך.
הגרגרן והאדם
ממבט ראשון אין הגרגרן נראה מאיים במיוחד, אך הדבר עלול להטעות. הוא אכן ביישן ולא נוטה להיראות על ידי בני אדם, אך הוא ידוע באמריקה בתור בעל-חיים מזיק לתושבים, שכן במקומות בהם אנשים מקימים בקתות מבודדות הוא עלול לפרוץ אליהן כשהבעלים אינם נמצאים. בגלל כוחו הרב אין הוא מתקשה לפצח את אחת מקורות העץ החלשות או את החלונות. בעל חיים זה גורם נזקים עצומים מדי שנה, ועל-כן ניצוד והגיע לרמה "קרובה לסיכון" במצב השימור שלו. הגרגרן זקוק לשטחים גדולים: הזכרים יכולים להתפרש על שטח של 620 קילומטר רבוע כל אחד, והנקבות לשטח של עד 250 קילומטר רבוע. השטחים הגדולים והנידחים בהם הגרגרן חי, מקשים על הערכת גודל האוכלוסייה של המין. כמו כן יש חשש שההתחממות הגלובלית תגרום לצמצום שטחי המחיה של הגרגרן, ובכך תביא את המין לסכנת הכחדה. נכון ל-2022, מצב השימור של הגרגרן מוגדר כ"פגיע" באירופה, ו"ללא חשש" באופן גלובלי, אף על פי שנעשו מספר ניסיונות להגדירו כמין בסכנת הכחדה.
הגרגרן במדיה
בקומיקס אקס-מן של חברת מארוול קומיקס, וולברין קרויי על שם הגרגרן (וולברין הוא השם האנגלי לגרגרן), וכמו הגרגרן, גם וולברין מאופיין בכוח, נחישות, זעם ופראות.
גלריה
קישורים חיצוניים
האתר השלם על הגרגרן
מידע על הגרגרן
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:סמוריים
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בטייגה
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:נורווגיה: יונקים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:פינלנד: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-09-23T00:46:51 |
תולדות המיניות | תולדות המיניות (בצרפתית: L'Histoire de la sexualité) הוא חיבור פילוסופי-היסטורי שפורסם בארבעה כרכים אודות תולדות המיניות, מאת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הספר בוחן את הופעתה של המיניות כמושא של "שיח" וכתוצר חברתי-היסטורי מודרני.
הכרך הראשון, הרצון לדעת (La volonté de savoir), יצא לאור ב-1976.
הכרך השני, השימוש בתענוגות (L'usage des plaisirs), יצא לאור ב-1984.
הכרך השלישי, הדאגה לעצמי (Le souci de soi), יצא לאור ב-1984.
הכרך הרביעי, וידויים של בשר (Les aveux de la chair), פורסם רק לאחר מותו, ב-2018.
כרך I: הרצון לדעת
1. אנו הוויקטוריאנים
בפרק הראשון, "אנו הוויקטוריאנים", פוקו מציג את "ההיפוטזה הדַכאנית" – האמונה הרווחת בתקופתו שהחברה בעולם המערבי דיכאה את המיניות ואת השיח הפתוח אודות המין החל מהמאה ה-17 ועד לאמצע המאה ה-20 (עם "המהפכה המינית"), בעקבות עלייתם של הקפיטליזם והבורגנות. פוקו טוען שהמיניות מעולם לא הודחקה באמת, ושואל מדוע המערביים המודרניים מאמינים בהשערה זו: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 11 פוקו מציין כי הצגת מיניות העבר כמודחקת מספקת בסיס לרעיון שבדחייה של מערכות מוסריות בעבר, המיניות העתידית יכולה להיות חופשית וחסרת עכבות.
פוקו מעלה שלושה ספקות לקבלת ההיפותזה הדכאנית:תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 12
האם באמת מהווה דיכוי המין עובדה היסטוריה מוצקה? ("שאלה היסטורית-מובהקת")
האם אופן הפעולה של הכוח באמת שייך במהותו לסדר הדיכוי?" ("שאלה היסטורית-תאורטית")
האם השיח הביקורתי העוסק בדיכוי מהווה דווקא חלק מאותה רשת היסטורית שאליה שייך הדבר שהוא מוקיעו בקוראו לו "דיכוי"? ("שאלה היסטורית-פוליטית")
כותרת הפרק שאובה מספרו של סטפן מרקוס "ויקטוריאנים מן הסוג האחר".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 8
2. ההיפותזה הדכאנית
בפרק השני פוקו טוען כנגד ההיפותזה הדכאנית שמהמאה ה-17 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 חלה "התרפצות שיחנית של ממש" ביחס למיניות. אומנם נקבע תהליך של "טיהור" אוצר המילים המותר בשימוש, שפיקח באופן באופן קפדני "היכן ומתי, באילו מצבים, בין אילו דוברים, ובמסגרת אילו קשרים חברתיים" אסור לדבר על מיניות.תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 15–16
פוקו טוען שהרצון הזה לדבר בהתלהבות רבה על מין בעולם המערבי נובע מהקונטרה-רפורמציה, כאשר הכנסייה הקתולית קראה לחסידיה להתוודות על רצונותיהם החוטאים כמו גם על מעשיהם. לפיו, השפה במדינות הקתוליות האיצה את קצב הווידי, כפתה כללים מדוקדקים לבחינה עצמית בתחום ה"תשובה", היא מייחסת יותר ויותר חשיבות לכל מה שמרמז על הבשר: "מחשבות, תשוקות, דמיונות חושניים, תענוגות, תנועות משולבות של הגוף והנפש".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 17
כראיה לאובססיה לדבר על מיניות, פוקו מדגיש את פרסום הממואר My Secret Life , שנכתב בעילום שם בסוף המאה ה-19 ומפרט את חיי המין של ג'נטלמן ויקטוריאני.תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 18 ואכן, פוקו מציג גי בתחילת המאה ה-18, נוצרה "נולד מפעל פוליטי, כלכלי וטכני שמטרתו לעודד את הדיבור על המין".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 19 המומחים החדשים למין דיברו אודותיו באופן "רציונלי" וניסו לסווג אותו בצורת מחקר כמותי וסיבתי. פוקו מציין שבאותה מאה, ממשלות נעשו מודעות יותר ויותר לכך שהן צריכות לא רק למשול ב"אזרחים" או "עם" אלא ב"אוכלוסייה", וכי בשל כך גבר עניינן לשנות את השיח שלהם על מיניות. ממשלות הן נאלצו לעסוק בנושאים כמו תוחלת חיים, פוריות, בריאות, מחלות, תזונה, ומגורים, ולשם כך נדרשו ולנתח את שיעור הילודה, שיעור התמותה, גיל הנישואין, שיעור לידות הממזרים והלידות החוקיות, תדירות יחסי המין ומידת בשלותם, האמצעים להפיכתם לפוריים או לעקרים, השפעת הרווקות והאיסורים, והשלכות השיטות למניעת הריון.תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 20–21
פוקו טוען שלפני המאה ה-18, השיח על מיניות התרכז סביב יחסי הזוג הנשוי וחובתיו, שהיה מפוקח על שלושה מערכי חוק גדולים: המשפט הכנסייתי הקאנוני, הפסטורליה הנוצרית והחוק האזרחי.תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 29–30 במאות ה-18 וה-19 החברה גילתה עניין הולך וגובר במיניות שלא התאימו לאיחוד זה; "עולמה של הסטייה" הכולל את המיניות של ילדים, חולי נפש, פושעים והומוסקסואלים. הרפואה והפסיכיאטריה קיטלגה בשקידה את כל הצורות ההנאה הנלוות לפרטיקות מיניות "פתולוגויות" ושילבה אותן במסגרת ה"התפתחות" וההפרעות" של היצר המיני, ובכך ניהלה אותן. אלה פוקדים את "מועצות המשמעת, מוסדות השיקום, מושבות העונשין, בתי־המשפט ובתי־המשוגעים".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 32
פוקו טוען שמנגנון הכוח שפעל שסיגוו המיניוּיוֹת השונות אינו של איסור פשוט, אלא ארבעה סוגי פעולות שונים, ששינו את החברה. ראשית, בעוד שאיסור "גילויי העריות" העתיקים ביקשו להשיג את מטרתם ב"צמצום אסימפטוטי" של החוטאים, הפיקוח על המיניות הילדית מבוזר ו"נמשך לאינסוף". למעשה לא ביקשו שהמיניות הילדית תעלם אחת ולתמיד "אלא להתמיד ולשגש על הגבול שבין הנראה לבלתי־נראה".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 33
שנית, הסיווג ההולך וגובר של "מיניויות שוליים" שילב את ה"סטיות" בזהות חדשה של יחדים. בעוד שבעבר גברים שעסקו בפעילויות חד-מיניות סווגו כמי שנכנעו לחטא מעשה סדום ונשאו באחריות כ"סובייקטי משפטי", כעת הם היו מסווגים כאישיות השייכת ל"זן חדש", זה של הומוסקסואל.
שלישית הסיווג עצמו שידר תחושה של "כוח והנאה" הן לאלו שלומדים מיניות והן ל"סוטים" עצמם. רביעית, החברה הבורגנית יצרה חלוקה של מוקדי כוח היררכים של מיניויות מפוצלות.תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 36
3. מדע המין
בפרק השלישי, פוקו חוקר את התפתחות מדע המין (scientia sexualis), המדיקליזציה והניסיון לחשוף את ה"אמת" של המין – תופעות שלטענתו ייחודיות למערב. בניגוד למדע המין המערבי, פוקו מציג את "אמנות האהבה" האירוטית, שלדבריו הייתה קיימת רק בחברות עתיקות ומזרחיות. יתר על כן, הוא טוען שמדע המין המערבי והניסיון לדבר על המין "מזווית הראייה המטוהרת והנייטרלית של מדע", שימש מטרות פוליטיות, כשלמשל מושגים כמו "בריאות הציבור" אפשרו בפועל להצדיק גזענות ממוסדת.
ממוזער|"הווידוי הראשון" מאת ג'וזף פטריק האוורטי
פוקו שב להשפעת סקרמנט הוידוי הקתולי, ובוחן את היחס בין האדם המתוודה לבין הדמות הסמכותית שהוא מתוודה אליה, בטענה שככל שהקתוליות הרומאית נפלה בחלק גדול ממערב וצפון אירופה בעקבות הרפורמציה, מושג הווידוי שרד. הפך נפוץ יותר, נכנס למערכת היחסים בין הורה וילד, מטופל ופסיכיאטר וסטודנט ומחנך. עד המאה ה-19, הוא טוען, "האמת" של המיניות נחקרה בקלות הן באמצעות וידוי והן באמצעות חקירה מדעית. פוקו ממשיך לבחון כיצד הווידוי במיניות מתבטא אז "במונחים מדעיים", בטענה שמדענים מתחילים להתחקות אחר הגורם לכל ההיבטים של הפסיכולוגיה האנושית והחברה לגורמים מיניים.
4. מערך המיניות
בפרק הרביעי, פוקו בוחן את השאלה מדוע החברה המערבית רוצה לחפש את ה"אמת" של המין. פוקו טוען לצורך לפתח "אנליטיקה" של כוח שדרכה ניתן להבין מין: "להתקדם לקראת הגדרת התחום הייחודי שיוצרים יחסי הכוח וקביעת המכשירים שיאפשרו לנתח אותו". הצורך עולה כדי להתגבר על המסגרת המושגית השלטת בדיון על הדיכוי ובתאוריית החוק כמכונן תשוקה, ייצוג שהוא מכנה "משפטי־שיחני" (juridico-discurisive).תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 57
לדידי פוקו, הסיבות לכך הן שהכוח נסבל רק בתנאי שהוא מסווה את עצמו, ושמוסדות הכוח הגדולים שצמחו ביני הביניים – המונרכיה, המדינה ומכשיריה – פעלו כעיקרון של משפט (droit) העומד מעל לכל הזכויות (droits) ההטרוגניות. כדוגמה, הוא מדגיש את האופן שבו המונרכיות האבסולוטיות בפיאודליזם האירופי הסתירו את כוונותיהן בטענה שהן נחוצות כדי ללשמור על "שלום וצדק" (pax et jusitia).תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 60 כנגד הסברה הרווחת שהכוח עודנו נובע מהחוק, הוא מדגיש את הצורך "לבנות אנליטיקה של הכוח שלא תתבסס יותר על החוק בתור דגם וצופן" תוך הכרה שצורה אחרת של כוח שולטת במיניות. לפיכך "יש לחשוב בעת ובעונה אחת את המין בלי החוק, ואת הכוח בלי המלך".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 63 בכך פוקו מבהיר שהוא לא מתכוון לכוח כשליטה או כפיפות המופעלים על החברה על ידי מנגננוני המדינה. במקום זאת, הוא מבקש להבין את הכוח כמכלול של "יחסי החוזקה (force) השייכים בעצם לתחום בו הם פועלים ומכוננים את ארגונו". זאת כאשר לטענתו הכוח נוכח בכול: "מפני שהוא מיוצר מחדש בכל רגע, [...] מפני שהוא בא מכל המקומות".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 64 רוצה לומר, הכוח נובע מכל היחסים החברתיים.
פוקו מונה ארבעה כללים מנחים לנתוח יחסי הכוח בשיח המיניות:
כלל האימננטיות: מפני ש"טכניקות הידע" אינה חיצוניות ל"אסטרטגיות הכוח" (וליהפוך), נקודת המוצא היא אימננטית – ניתוח "המוקדים המקומיים" של ידע־כוח. "אם המיניות התכוננה כתחום שיש לדעת אותו, הרי היה זה מתוך יחסי כוח שקבעו אותה כמושא אפשרי; ומן הכיוון ההפוך; אם הכוח היה מסוגל להציב אותה כמטרה, הרי זה משום שניתן היה לשקע בה טכניקות ידע ונוהלי שיח." דוגמהה למוקד מקומי היא היחסים הנקשרים בין מאמין למדריך רוחני.
כללי ההשתנויות הרציפות: אין לחפש אחר המחזיקים בכוח בתוך סדר המיניות או מי שהכוח נמנע מהם, אלא "יש לחפש אחר סכימת ההשתנויות שנובעות מעצם משחק יחסי החוזקה".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 68
כלל ההתניה הכפולה: "של אסטרטגיה כוללת על־ידי האופי המיוחד של הטקטיקות האפשריות, ושל הטקטיקות על־ידי המעטפת האסטרטגית המפעילה האותן".תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 69
כלל הרב־ערכיות הטקטית של סוגי השיח השונים: "יש להמשיג את השיח כסדרה של מקטעים לא רציפים, שתפקידם הטקטי אינו אחיד ואינו יציב. [...] יש לראותו כמורכב מריבוי יסודות שיחניים שיכולים לקחת חלק במגוון אסטרטגיות."תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 69–70
5. הזכות להמית והכוח על החיים
בחלק החמישי, פוקו טוען שהמניעים לכוח על החיים והמוות השתנו לאורך ההיסטוריה. בעולם העתיק "הזכות לחיים" הייתה בפועל בעיקר "הזכות על המוות", זכות יתר א־סימטרית של הכוח הריבוני "לגרום למוות או להניח לחיות". הוא מציין שב-partia potestas לאב המשפחה הרומי הייתה הזכות "להיפטר" מחיי צאצאיו ועבדיו, כי כביכול בתור מי שהעניק להם חיים הוא היה רשאי לגזול אותם. בחברה העתיקה "הכוח היה לפני הכול הזכות לשים יד: על הדברים על הזמן, על הגוף, ולבסוף על החיים". הכוח של הריבון ככזה התבטא ב"רשות של ניכוי מס, מנגנון של חיסור, זכות לנכס חלק מן העושר, לסחוט תוצרים, טובין, שירותים, עבודה ודם" שנכפו על הנתינים.
בעידן הקלאסי הזכות על החיים והמוות הפכה להיות עקיפה ולא מוחלטת, כשהיא מתנית בצורך להגן על הריבון ועל חייו. המעבר ל"זכות לחיים" התרחש מפני שמדינות ריבוניות מודאגות יותר מהכוח של אנשים חיים, תפקידו העיקרי של הכוח הפוליטי עבר "להבטיח, לבסס, לחזק, להרבות את החיים ולעשות בהם סדר".
פוקו מכנה את הדגש החדש של הכוח על החיים "ביו-כוח" ומתאורו כחלק מ"ביו-פוליטיקה" שהתפתחה החל מן המאה ה־17 בשתי צורות עיקריות, המהוות שני קטבים מקושרים:
פוליטיקה אנטומית של גוף האדם – הגוף כמכונה: "אימונו, הגדלת כישוריו, סחיטת כוחותיו, הגידול זה בצד זה של שימושיותו ושל צייתנותו, שילובו בתוך מערכות פיקוח יעילות וחסכוניות, כל אלה הובטחו על־ידי הליכי כוח שמאפיינים את משטרי־המשמעת".
ביו־פוליטיקה של האוכלסייה – הגוף כמין (espèce): "הגוף החדור במכניקת החיים ומשמש בסיס לתהליכים הביולוגיים: ריבוי, לידות ותמותה, רמת הבריאות, משך החיים, אריכות הימים, וכל התנאים שיכולים לגרום בהם לשינויים; כפיפת תהליכים אלה תחת אחריותו של הכוח מתבצעת דרך שורה של התערבויות ופעולות פיקוח מווסתות".
כרך II: השימוש בתענוגות
ממוזער|ציור קיליקס של זאוס וגנימדס המיוחס לצייר פנתסיליה . 470 לפנה"ס.
בכרך השני, פוקו מתמקד בתרבות יוון העתיקה ומשנה את מסגרת עבודתו. הוא עוסק ב"הרמנויטיקה של העצמי", כלומר בניתוח היחס שבין ההנאות המיניות לעניינים המוסריים הנלווים.
בין היתר, פוקו מראה שבחברה היוונית הקדומה מעשים הומוסקסואליים העידו על שליטה בתאוות, בשונה מבתרבות המערבית-נוצרית, שבה הומוסקסואליות מגדירה אדם מזן מסוים. פוקו מנתח את הקודים המיניים של היוונים ומראה שמושג המיניות שלנו חל על מציאות מסוג אחר. מבחינת היוונים, מה שהגדיר בני אדם לא היה סוג המושאים שאליהם נוטו או הפרקטיקום המיני, אלא עצימותה של הפרקטיקה. לפיכך, ריסון הפרקטיקה המינית ושליטה בתאווה נתפסו כחשובים יותר בהגדרת מוסריותו של הפרט מאשר השאלה עם מי בוחרים לקיים יחסי מין (עם נשים, עם גברים או עם נערים). פוקו אינו מתעניין גם באופן שבו ניתוח ההתנהגות המינית של אדם מובילה את האדם לשפוט את עצמו באורח מוסרי. במקום להניח שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנהגות מינית לבין אמות-מידה מוסריות, פוקו שואל מדוע הפעילויות המינית, וההנאות הנקשרות בכך, הן מושאיה של טרדה מוסרית.
כרך III: הדאגה לעצמי
בכרך השלישי, פוקו פונה לתור הזהב של רומא, כדי לחשוף שבר עדין אך מכריע מהתפיסה היוונית הקלאסית של הנאה מינית. פוקו חוקר את הציווי האתי של "הדאגה לעצמי", שהיה מרכזי בפילוסופיה העתיקה, ומעמיד אותו בניגוד לתפיסות מודרניות של ידע עצמי ורציונליות מוסרית. הוא מדגיש את תפקידן של פרקטיקות שמטרתן טרנספורמציה אתית וחתירה לאמת בטיפול בעצמי, ומאתגר את המושגים המסורתיים של מוסר וחוק חיצוני. החיבור משחזר את ההבנה העתיקה של הטיפול בעצמי כדרך של סובייקטיביות וחוקר את הרלוונטיות שלה לשיח אתי ופילוסופי עכשווי. בין היתר פוקו דן בחיבור "אוניירוקריטיקה" (Oneirocritica או Oneirokritikon, בעברית: "פירוש חלומות") מאת ארטמידורוס, כמקרה בוחן לדרך חשיבה נפוצה אודות המיניות. מחברים אחרים שעבודתם נדונה כוללים את קלאודיוס גלנוס, פלוטארכוס פסאודו-לוקיאנוס, אפיקטטוס, מרקוס אורליוס, וסנקה.
כרך IV: וידויים של בשר
הכרך הרביעי הוא טיוטה שפורסמה לאחר מותו ובניגוד לצוואתו. בכרך זה פוקו מתחקה אחר האופנים בהם חברות נוצריות קדומות אימצו רעיונות קדם-נוצריים של עונג. בין היתר הוא דן ב'וידויים' מאת אוגוסטינוס.
קבלה וביקורת
החוקר קרייג א. ויליאמס מצביע על "תולדות המיניות" של פוקו כנקודת מפנה במחקר אודות המיניות ביוון העתיקה וברומא.Williams, Craig A., Roman Homosexuality (2nd ed.). Oxford, 2010, pg. 7 עם זאת הוא טוען שכמה מטענותיו של פוקו מצריכות סייגים, למשל זו לפיה הקיום של יחסי מין בין גברים מעולם לא נתפס בעת העתיקה כפעולה שמצביעה על מאפיינים מהותיים באישיותו של המבצע אותה. ויליאמס מצביע למשל על כך שהקיניידוס (cinaedus), הגבר שמילא את התפקיד הפסיבי ביחסי המין, כן נתפס בהקשרים מסוימים בחברה הרומית כסוג של אישיות. עם זאת ובהתאם לטענותיו של פוקו, הגדרת אישיות זו אכן לא הייתה שקולה להגדרה המודרנית של הומוסקסואליות ואף הפעולה של ההיחדרות לא הייתה המאפיין המהותי בה, אלא העובדה שהקיניידוס נתפס כמי שנמצא במקום לימינלי מבחינה מגדרית (a "gender liminal" figure).Williams, pg. 230-233
לקריאות נוספות
ספרות ראשונית
תולדות המיניות I: הרצון לדעת, מצרפתית: גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996.
תולדות המיניות II: השימוש בתענוגות, מצרפתית: הילה קרס, הוצאת רסלינג 2008.
Histoire de la sexualité, vol. 1: La Volonté de savoir, Paris, Éditions Gallimard, 1976
Histoire de la sexualité, vol. 2: L'Usage des plaisirs, Paris, Éditions Gallimard, 1984
Histoire de la sexualité, vol. 3: Le Souci de soi, Paris, Éditions Gallimard, 1984
Histoire de la sexualité, vol. 4: Les Aveux de la chair, Paris, Éditions Gallimard, 2018
ספרות משנית
רועי ברנד, "היעשוּת אחר - 'תולדות המיניות' מאת פוקו", בתוך: לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016.
קישורים חיצוניים
תולדות המיניות I: הרצון לדעת –
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מישל פוקו
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:מחשבה מדינית
קטגוריה:ספרות להט"ב
קטגוריה:ספרי 1976
קטגוריה:ספרי 1984
קטגוריה:להט"ב בצרפת
קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית: ספרים
קטגוריה:ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד | 2024-08-01T04:12:53 |
כדור (גאומטריה) | ממוזער|250px|ספירה – פני השטח של כדור
כדור הוא גוף גאומטרי המורכב מן הנקודות במרחב שמרחקן מנקודה קבועה הוא לכל היותר מספר חיובי קבוע מסוים, הקרוי רדיוס. כאשר רדיוס הכדור הוא 1, הכדור נקרא כדור היחידה. פני השטח של הכדור הן ספירה. כדור הוא הכללה של עיגול למרחב מממד כלשהו. לעיתים קרובות המילה כדור משמשת לכדור במרחב התלת-ממדי.
כדור הכולל את שפתו (הספירה) נקרא כדור סגור. כדור ללא שפתו נקרא כדור פתוח.
לערך העוסק בפנים של הספירה במרחב מטרי כלשהו, ראו כדור (טופולוגיה).
משוואת הכדור
במרחב האוקלידי התלת-ממדי , אורך של וקטור נתון על ידי הנורמה הבאה:
ולכן מההגדרה של הכדור הסגור, נובע שהמשוואה המגדירה את הכדור הסגור סביב המרכז היא
כאשר x,y,z הן הקואורדינטות במערכת צירים קרטזית של נקודה על פני הכדור, ומרכז הכדור הוא ראשית הצירים. למרחק קוראים הרדיוס של הכדור.
משוואת כדור סגור במערכת צירים קרטזית שמרכזו היא
תכונות גאומטריות
שטח הפנים של כדור בעל רדיוס הוא .
הנפח של כדור בעל רדיוס הוא .
הכדור הוא הצורה שלה שטח פנים מינימלי לכל נפח מוגדר (אי-שוויון איזופרימטרי). לדוגמה, בהיעדר כוח משיכה, טיפת מים שבשל מתח הפנים רוצה להגיע למינימום שטח פנים, תשאף להיות בצורת כדור.
הכללה ל-n ממדים
ממוזער|upright=1.5|נפח של כדורים ממדיים, עבור בין 1 ל-25 (בציר ה-), עבור רדיוסים שונים (צבעים שונים).
ניתן להכליל את הכדור לממד כללי n (כאשר n מספר שלם חיובי). n-כדור מסומן בדרך כלל כ-Bn והוא מוגדר כאוסף הנקודות במרחב אוקלידי n-ממדי שנמצאות במרחק קטן מ-r מנקודה כלשהי במרחב (r, הרדיוס, הוא מספר ממשי חיובי כלשהו).
ניתן לתאר את כל הנקודות על הכדור הסגור על ידי שימוש בווקטור. הנקודה שיכת לכדור אם היא מקיימת את אי השוויון .
בפרט:
0 ממדים – כדור הוא נקודה.
1 ממדים – כדור הוא קטע בישר.
2 ממדים – כדור הוא עיגול במישור.
3 ממדים – כדור הוא הכדור התלת-ממדי.
4 ממדים – כדור הוא איחוד כל הכדורים על פני ממד רביעי , כאשר רדיוסם הוא , עבור (ניתן לקבל זאת מנוסחת הכדור ב- ממדים).
נפח של n-כדור
נפח הכדור, בצורה מפורשת, נתון על ידי:
כאשר היא פונקציית גמא.
שטח הפנים של n-כדור
אפשר לקבל נוסחה מפורשת לשטח הפנים של n-כדור (ספירה) על ידי חישוב הנגזרת של נפח הכדור ע"פ הרדיוס בנקודה :
או בפירוש,
רדיוס כפונקציה של נפח
ניתן לחשב את הרדיוס של n-כדור בעל נפח נתון על ידי הנוסחא הבאה:
.
נוסחאות מקורבות
לפעמים נוח להשתמש בנוסחה מקורבת לחישוב הנפח של הכדור בממדים גבוהים. ניתן לקרב את הנוסחא לחשוב הנפח של n-כדור על ידי נוסחת סטירלינג, ולקבל
.
באופן דומה, ניתן לקבל נוסחה מקורבת לחשוב הרדיוס כפונקציה של הנפח.
.
תכנות נוספות
נפח n-כדור עבור
אפשר להסיק מהנוסחה המקורבת לנפח n-כדור שעבור רדיוס קבוע r, כאשר n שואף לאינסוף, הנפח של הכדור שואף לאפס.
קליפה של n-כדור
עבור n-כדור, הנפח היחסי של קליפה בעובי קבוע שואף ל-1 כאשר n שואף לאינסוף. במילים אחרות, עבור n גדול, רוב הנפח של ה־n-כדור נמצא קרוב לשפה.
עבור n-כדור ברדיוס 1, אפשר לחשב את הקליפה בעובי , הוא
.
אפשר לראות שעבור קבוע, הביטוי לנפח הקליפה שואף (בקצב מעריכי) ל-1.
ראו גם
כדור (טופולוגיה)
קואורדינטות כדוריות
ספירה (גאומטריה)
מעגל
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צורות גאומטריות
קטגוריה:גופי סיבוב | 2024-10-19T23:18:03 |
תוספתא | הַתּוֹסֶפְתָּא היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא, אלא הן חלק מהברייתות. על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.
התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.
היחס בין המשנה והתוספתא
לאור נקודות היחס המובאות להלן, אין חולק שישנו קשר ברור בין קובץ המשנה ובין קובץ התוספתא.
יחס תוכני
התוספתא מתייחסת למשנה. יש שהיא משמיטה ממנה או חולקת עליה, ויש שהיא מוסיפה עליה.
ישנם כמה מיני תוספות שלה על המשנה:
תוספת של ביאורים, ראיות, טעמים, מקורות, או דוגמאות, מקרים ומשלים.
תוספת של פרטים, כגון הבאת דעות חולקות, וצירוף הלכות הקשורות בעניין והן דומות או שונות.
תוספת של רקע היסטורי להלכות השנויות במשנה.
הרחבות של דיאלוגים ומחלוקות שבין התנאים שהובאו במשנה בקצרה.
קשירת דברי המשנה עם הלכות קרובות, או דיון בנושאים הקשורים לאלה שנידונו במשנה.
הבאת נוסח שונה מזה שבמשנה - נוסח חולק או בעל הקשר שונה.
לעיתים מביאה התוספתא את ההלכה המקורית ששימשה מקור לעריכתו של רבי יהודה הנשיא את משנתנו.
יחס מבני
בשתיהן אותם שישה סדרים, ואותן שישים מסכתות (למעט מסכתות אבות, מידות, קינים ותמיד שאין עליהן תוספתא אלא רק משנה). שתיהן מחולקות לפרקים. ישנם כמה הבדלים ביניהן:
אין הקבלה בחלוקת הפרקים.
סדר ההלכות אינו תמיד תואם.
יש שהמקבילה למשנה, נמצאת בתוספתא במסכת אחרת.
יש שהתוספתא מביאה מקבילות למשנה, המובאות במשנה במסכת אחרת.
יש משניות בעלות תוספות כפולות (כלומר בשני מקומות) בתוספתא.
יש משניות ללא מקבילות בתוספתא.
יש תוספות העומדות בפני עצמן בלי המאמר שעליו הן מוסבות.
עריכת התוספתא במחקר
* יעקב נחום אפשטיין חנוך אלבק אברהם גולדברג עזרא ציון מלמד מקורותיו של עורך התוספתא עורך התוספתא שלנו השתמש בתוספתא ישנה של רבי נחמיה למשנת רבי עקיבא (סדר הפרקים שבה תאם את סדר הפרקים במשנה הראשונה - משנת רבי עקיבא, שהיה שונה מסדר הפרקים במשנת רבי יהודה הנשיא). מקורותיו של עורך התוספתא היו מבתי מדרש שונים. תוספתא קדומה שכללה רבדים קדומים שלא נכללו במשנת רבי יהודה הנשיא, חידושי רבי יהודה הנשיא ודורו על המשנה שלא נכנסו למשנת רבי יהודה הנשיא, חידושי ר' חייא ובני דורו, מעט מחידושי דורו של ר' אושעיא. כאפשטיין. נוסף לכך: בהלכות מקובצי משניות אחרים (משנת בר קפרא ותלמידיו, משנת ר' חייא ור' אושעיא, וכמובן משנתנו), והלכות של תנאים מדורות אחרונים. שיטת עריכת התוספתא שינויים בתוספתא הישנה, מתוך מטרה לקושרה ולהתאימה למשנת רבי. עם זאת בכמה מקומות הוא השאיר את ההלכות כמו שהיו מתאימות למשנה הקדומה, וכך נשארו בה שרידים של הסדר הישן בצד הסדר החדש. בצד התוספתא הישנה הכניס העורך חומר ממקורות אחרים שאותם סידר כרצונו, בהתאמה גמורה למשנתנו. הסדר בהלכות שבמקורות לא תאם תמיד את הסדר במשנת רבי. בעריכתו נקט את דרכו של רבי בעריכת המשנה, והקפיד שלא לשנות את הלשון והסדר במקורותיו. ר' חייא תלמידו של רבי - עורכה הראשון של התוספתא, הוסיף לשכבה הקודמת שנערכה - למשנת רבי - את חידושי רבי ובני דורו. כמו כן הוא הכניס מתוספתא קדומה שכבות מאוחרות יחסית של לימוד התנאים, שרבי לא הכניס למשנתו בשל ריבוי הלכות מדורות קודמים. ר' אושעיא הוסיף לה את חידושי ר' חייא, ומעט מדורו שלו. עורך התוספתא שלנו הניח כיסוד חיבורו את התוספתא של רבי נחמיה למשנת רבי עקיבא, ועליה הוסיף את ההלכות האחרות שהיו לפניו. הסיבה לאי ההתאמות בינה ובין משנתנו המקור השונה שהונח ביסוד העריכה, הוא הגורם העיקרי לאי ההתאמות בין משנתנו ובין התוספתא. שיטת העריכה הדומה, הביאה לכך שהשימוש במקורות שונים גרם לאי ההתאמות. שיטת העריכה הדומה, הביאה לכך שההתחשבות ברובד נוסף של חידושים, כמו גם בתוספתא הקדומה, גרם לאי ההתאמות. מגמת התוספתא היא פירוש, וכל סטייה מן הסדר במשנה היא לצורך פירוש המשנה. המקור השונה שהונח ליסוד העריכה, והשימוש בשאר המקורות הנוספים, הם הגורמים לאי ההתאמות בין משנתנו ובין התוספתא.(פעמים סדר ההלכות בתוספתא הגיוני יותר, אך נימוקי עריכה וחלופי מקורות, גרמו לשינוי סדר ההלכות במשנתנו.)
מהדורות התוספתא
כתבי היד ומהדורות מוקדמות
שני כתבי יד ידועים של התוספתא קיימים כיום, האחד הוא כתב יד אֶרפוּרט (ערפורט) – כתב יד חלקי על התוספתא מן המאה ה-12 המכיל את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים). וכתב יד וינה, כתב יד המכיל את רוב נוסח התוספתא, אולם הוא מאוחר יותר מארפורט, וזמנו הוא מראשית המאה ה-14 לספירה. כתב יד נוסף מאוחר יותר, הוא כתב יד לונדון מן המאה ה-15, המכיל את סדר מועד ומסכת חולין בלבד.
בנוסף קיימים עשרות קטעים מן הגניזה הקהירית ומגניזות אחרות.
מהדורות מודפסות
מהדורת הדפוס הראשונה לתוספתא נערכה בוונציה בשנת ה'רפ"א (1521–1522), על פי כתב יד שאינו מצוי כיום. במהדורה זו הודפסה התוספתא של כל מסכת ומסכת בסוף הספר, לאחר דפי הרי"ף, וסדר זה הושאר עד לימינו בכל מהדורות הדפוס.
בדפוס וילנא, שהודפס החל משנת 1860, נוספה השוואה חלקית עם נוסח התוספתא לפי כתב יד וינה, ובנוסף הודפסו מספר פירושים והערות לתוספתא.
בשנת 1876 הוציא לאור לראשונה משה שמואל צוקרמנדל מהדורה מדעית של התוספתא, בהתבסס על כתב יד אֶרפוּרט, מן המאה ה-12, אך מאחר שכתב יד זה מכיל רק את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים), הסתמך המהדיר בשני הסדרים הנותרים על כתב יד וינה. "מהדורת צוקרמאנדל" יצאה לאור שוב בשנת תרצ"ז ונוסף למהדורה זו "תשלום תוספתא" – ליקוט קטעי תוספתא שאינם קיימים בכתבי היד מתוך דברי הראשונים בעריכת הרב שאול ליברמן.
מהדורה מדעית אחרת יצאה לאור החל משנת 1955 על ידי הרב שאול ליברמן, לסדרים זרעים, מועד ונשים וכן למסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. התוספתא במהדורה זו מתבססת על כתב יד וינה מהמאה ה-14 (ושינויי נוסחאות מכתב יד ארפורט, קטעים מן הגניזה ודפוס ונציה רפ"א), בצירוף מסורת התוספתא ופרוש קצר.
משנת תשס"ט 2009 יצאו לאור על ידי הרב חיים פריימן, סדרי קדשים וטהרות, והחלק השני של סדר נזיקין, לפי כתב יד וינה ושינויי נוסחאות מדפוס ראשון וקטעי גניזה, עם פירוש הר"ש משאנץ מלוקט מתוך פירושו למשנה.
פירושים לתוספתא
לאורך הדורות התוספתא זכתה ליחס משני לעומת המשנה והתלמוד. אמנם רב שרירא גאון כתב באיגרתו וגם ליברמן טען שבישיבות בבל עסקו בתוספתא באופן סדיר במקביל ללימוד המשנה, אולם כבר בתקופת הראשונים הוזנח מעמדה ומעטים עסקו בה.
רבי שמשון משאנץ בפירושיו לסדר זרעים וסדר טהרות מרבה לצטט מן התוספתא ולפרש אותה, ופירושיו הם מאבני היסוד הן לפרשנות התוספתא והן לקביעת נוסחה. גם הרמב"ם מרבה להביא בספרו משנה תורה הלכות שמקורן בתוספתא, על אף שלא הוזכרו בתלמודים.
בדורות האחרונים חוברו מספר פירושים חשובים לתוספתא, בהם: "חסדי דוד" מאת רבי דוד פרדו (תקל"ו) - תקציר חלקי של הפירוש נדפס בתוספתא המצורפת לש"ס וילנה, "מנחת ביכורים" מאת רבי שמואל אביגדור תוספאה, "חזון יחזקאל" מאת הרב יחזקאל אברמסקי ועוד. כמו כן נתפרסמו "הגהות הגר"א" מאת הגאון מווילנה וכן הגהות של מחברים נוספים.
פירוש חשוב נעשה על ידי הרב פרופ' שאול ליברמן בסדרת ספריו "תוספתא כפשוטה", שיצא לאור יחד עם המהדורה הביקורתית שלו. הוא הספיק לחבר את פירושו על סדרי זרעים, מועד ונשים ועל שלוש הבבות מסדר נזיקין. פירוש זה של התוספתא נחשב נכס צאן ברזל של המחקר התלמודי. הוא גם חיבר כהכנה לפירושו את "תוספת ראשונים" על כל התוספתא, והיא עוסקת בעיקר בציטוט ראשונים שהזכירו את התוספתא.
ראו גם
כתב יד ארפורט
תנאים
קאנוניזציה (של כתבים)
כתבי יד אבודים בתולדות ישראל
לקריאה נוספת
מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 4. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
שאול ליברמן, הקדמה לתוספתא, בתוך: תוספתא כפשוטה, תשט"ו ניו-יורק. עמ' 7-12.
פינחס מנדל, תוספתא, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018
R. Brody, Mishnah and Tosefta Studies, Jerusalem 2014
קישורים חיצוניים
מהדורות התוספתא
שישה סדרי תוספתא במאגר ספרות הקודש באתר סנונית.
תוספתא יחד עם מקבילות מהמשנה ותוספתא כפשוטה, מאתר על-התורה
תוספתא אונליין ToseftaOnline.org - תרגום של התוספתא לאנגלית ופירוש באנגלית על ידי אליהו גורביץ
משה שמואל צוקרמנדל, תוספתא על פי כתבי יד ארפורט ווינה (מהדורה מדעית), גרסה סרוקה באתר Hebrew Books
תוספתא כתב יד וינה (ליברמן) - טקסט מוקלד באתר ספריא
תוספתא כפשוטה (ביאור התוספתא מאת שאול ליברמן) - טקסט מוקלד באתר ספריא
התוספתא - כתבי יד
מאגר צילומים של כתבי-היד של התוספתא ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
מאגר התוספתא, מהדורות מוקלדות של כל כתבי היד של התוספתא, והשוואת מקורות ומידע, ב"אוצר עדי הנוסח לספרות התנאית" של המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, .
כתב יד ארפורט להורדה וכתב יד וינה להורדה באתר ספרים-online
כתב יד ארפורט של התוספתא להורדה – סריקה איכותית בצבע.
תוספתא, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
מידע
שלמה טולידנו, מבוא לתוספתא, מכללת ליפשיץ
מדף "תוספתא" בגוגל ספרים
הערות שוליים
קטגוריה:משפט עברי: חיבורים
*
קטגוריה:ספרות חז"ל | 2024-10-03T09:09:29 |
NetBSD | NetBSD היא מערכת הפעלה דמוית יוניקס (מבוססת 4.4BSD LITE), שנועדה להיות חופשית להשגה וניתנת להפצה חוזרת.
יתרונה של NetBSD על פני מערכות דומות כגון FreeBSD וOpenBSD היא היסיבות (פורטאביליות) הנרחבת של המערכת, שהביאה לכך שהמערכת אכן הוסבה לפלטפורמות חומרה רבות, כ־54 במספר נכון ל-2005. הצורך ביסיבות גם הביא את המערכת לתמיכה בממשקים ופרוטוקולים רבים. הסלוגן הידוע של הפרויקט הוא "of course it runs NetBSD", והיא אכן ידועה בתור המערכת שרצה על מערכות חומרה רבות.
שם המערכת מורכב מ־BSD שמראה על זיקה למערכת BSD, ומ־Net כהבעת הערכה לאינטרנט ששימשה כלי לפיתוח המערכת על ידי אנשים שעולם לא פגשו זה בזה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה.
השם
NetBSD היא אחת ממספר מערכות הפעלה אשר מבוססות על הקוד של BSD אשר פותח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לקראת סוף שנות השמונים החלו בברקלי לפתח גרסה אשר לא משתמשת קוד קנייני של יוניקס מחברת AT&T. מסיבות היסטוריות המאמצים הללו החלו מהקוד של מחסנית התוכנה של התמיכה ברשת (ובפרט: התמיכה ב-TCP/IP. לכן הגרסה החופשית כונתה BSD/Net.
קישורים חיצוניים
דף הבית של פרויקט NetBSD
קטגוריה:BSD | 2021-08-07T13:27:15 |
טואטרה | REDIRECTספנודון | 2004-09-26T17:31:14 |
כוח גס | במדעי המחשב, מתמטיקה וקריפטוגרפיה, כוח גס או תְּקִיפָה כּוֹחָנִית (לפי האקדמיה ללשון העברית) מאנגלית: Brute force, או חיפוש ממצה מאנגלית: Exhaustive search, מתייחס לתהליך או אלגוריתם שפועל באופן של ניסוי וטעייה של כל האפשרויות לפתרון בעיה נתונה עד למציאת הפתרון הנכון. מקור הביטוי בעובדה שבדרך כלל שיטה ישירה שאינה מנצלת קיצורי דרך אינטליגנטיים, דורשת הפעלת כוח לא מידתי או השקעת אנרגיה רבה בתקווה שהפתרון יימצא בסופו של דבר ולכן איננה נחשבת יעילה.
חיפוש ממצה
במדעי המחשב חיפוש ממצה מתאר טכניקות גנריות לפתרון בעיות מתמטיות המסתמכות על מיפוי שיטתי של כל הפתרונות האפשריים ובדיקה האם נמצא ביניהם פתרון לבעיה נתונה. לדוגמה אלגוריתם פירוק לגורמים של מספרים שלמים בשיטת חילוק ניסיוני (trial division) או מציאת מסלול המילטוני בגרף. בדרך כלל אלגוריתם חיפוש ממצה פשוט וקל ליישום ובסופו מובטח שיימצא הפתרון אם קיים, לכן שיטות כוח גס יכולות להיות שימושיות כאשר טווח החיפוש קטן, או כאשר קיימת היוריסטיקה המאפשרת לצמצם את טווח החיפוש לכדי גודל בר ביצוע כמו איזון זמן/זיכרון. או כאשר יש עדיפות לשיטות פשוטות וקלות ליישום על פני מהירות ביצוע. אלגוריתם כוח גס יכול לשמש גם כאלגוריתם ייחוס לצורך השוואת ביצועים.
המושג "כוח גס" תקף גם להוכחות מתמטיות שבהן השיטה להוכחה היא ביצוע חישובים ארוכים ומייגעים, אך ישירים, של כל המקרים האפשריים, במקום לחשוב על פתרון אלגנטי יותר. ההוכחה הראשונה של משפט ארבעת הצבעים מורכבת משני צעדים: ראשית מראים שכדי להוכיח את הטענה (המתייחסת לאינסוף מצבים), מספיק לבדוק אותה ב-1,936 מקרים מסוימים; אלו נבדקים ב'כוח', במחשב.
במקרה הגרוע בעיות NP קשות ניתנות לפתרון רק באמצעות חיפוש ממצה, אלא אם כן יתברר ש-P=NP.
התקפת כוח גס בקריפטוגרפיה
התקפת כוח גס קריפטוגרפית ישימה בכמה מישורים כאשר בכולם השיטה בדרך כלל חסרת תחכום ועיקרה הוא ניסוי שיטתי של כל האפשרויות.
ניחוש מידע מוצפן
מהיבט של תורת האינפורמציה צופן מושלם הוא צופן כזה שלא משנה כמה עוצמת מחשוב זמינה בידי המתקיף, הוא לעולם לא יצליח לפענח את הטקסט המוצפן כי פשוט אין בידיו המידע המינימלי הדרוש כדי לפענחו. במילים אחרות הניסיון לנחש את הטקסט הגלוי נותן מספר אפשרויות כל כך גדול שאין בו כל תועלת. אולם ביטחון מושלם אינו בר השגה מבחינה מעשית ולכן בפועל מתפשרים על ביטחון חישובי לפיו ביטחון האלגוריתם נמדד במונחים של הזמן הדרוש כדי לפצח אותו. בהנחה שלא קיימת דרך קצרה אלא הדרך היחידה לפרוץ את האלגוריתם היא באמצעות ניסוי כל המפתחות האפשריים כדי לגלות את המפתח בו השתמש המצפין, הרי שבעצם סיבוכיות ההתקפה נגד האלגוריתם נמדדת לפי אורך המפתח בסיביות ככל שהוא ארוך יותר כך סיבוכיות ההתקפה עולה באופן מעריכי. אילו מפתח ההצפנה היה כאורך המסר עצמו והוא נבחר באקראי מספר האפשרויות במקרה זה היה מקסימלי כמו בפנקס חד-פעמי כאמור, אולם במערכת הצפנה מודרנית בפועל מפתח ההצפנה קטן מאוד בהשוואה לטקסט המוצפן בניסוח פורמלי , עובדה זו מדליפה מעט מידע שיכול לשמש את המתקיף, כי בהינתן טקסט מוצפן המתקיף יכול לנסות לפענחו עם כל המפתחות האפשריים ולקבל רשימה של כל הטקסטים הגלויים האפשריים. הרשימה אינה יכולה להכיל את כל המרחב כיוון שמרחב המפתח עצמו קטן יותר ולכן הוא יכול לנחש את המפתח הנכון מתוך רשימת המפתחות האפשריים ולהצליח בהסתברות שהיא טובה יותר מההסתברות במקרה של פנקס חד-פעמי. יתרה מזו, אם נניח שהיריב הצליח לגלות מעט טקסט מוצפן מבלי לנחש את המפתח (ייתכן שהוא השיג זאת בדרך אחרת כמו על ידי ציתות וגנבה) וכעת בידיו מספר זוגות של טקסטים מוצפנים וגלויים כך שמתקיים עבור כל הטקסטים מ-1 עד . הוא יכול לנסות לפענח כל אחד מהטקסטים המוצפנים שבידו עם כל המפתחות האפשריים עד שנמצאת התאמה, כלומר שמתקיים עבור כל מ-1 עד . המפתח שיימצא יהיה ייחודי ולמעשה יהיה מפתח ההצפנה שאיתו השתמש המצפין בהסתברות גבוהה, איתו הוא יכול לפענח את יתרת הטקסט המוצפן.
ניחוש מפתח הצפנה
ניחוש מפתח הצפנה הוא ניסיון לפענח טקסט מוצפן נתון באמצעות כל המפתחות האפשריים ולבדוק האם התוצאה מתאימה לטקסט גלוי מסוים. אם נמצאת התאמה המפתח שהתגלה יכול לשמש כדי לפענח את כל המסרים שהוצפנו או יוצפנו עם מפתח זה. מהיבט מעשי, בניגוד לפנקס חד-פעמי שבו המפתח כאורך הטקסט המוצפן, השאיפה היא שיהיה אפשר להצפין מסרים ארוכים עם מפתח קצר. במצב כזה ביטחון ניתן להשגה אך ורק אם מגבילים את יכולת היריב לשבור את הצופן. או לחלופין מגבילים את זמן הריצה שלו כך שלא יהיה לו מספיק זמן כדי להשלים את ההתקפה בכוח גס. למעשה מאפשרים מצב שהיריב יוכל בהסתברות מאוד מאוד נמוכה לשבור את הצופן. התקפה מסוג זה היא ליניארית ביחס ל- וסיבוכיותה מעריכית, ככל שהמפתח גדול יותר מספר האפשרויות גדל באופן מעריכי.
לדוגמה נניח שברשות המתקיף מחשב על שמסוגל לבצע מיליון הצפנות בשנייה, אם המפתח באורך 56 סיביות כמו במקרה של DES יידרשו 2,285 שנים כדי למצוא את המפתח הנכון. לפני כשני עשורים הייתה הערכה שאם יהיה אפשר לבנות מכונה ייעודית המכילה כמיליון שבבים שיכולים לבצע באופן מקבילי כמיליון הצפנות בשנייה אז ניתן יהיה לשבור את DES בכוח גס בזמן של 20 שעות לכל היותר, לעומת זאת אם המפתח באורך 64 סיביות יידרשו 214 ימים. בשנים האחרונות חלה התפתחות טכנולוגית כך שבמחיר של פחות ממיליון דולר אפשר לבנות מכונה לפיצוח DES שתמצא את המפתח בתוך מספר שעות. לפי חוק מור ההערכה הכללית הייתה שכוח המחשוב יוכפל אחת לשמונה עשר חודשים, ואכן כיום קיימים בשוק שבבים ייעודיים שמסוגלים לשבור את DES בזמן מאוד קצר ובעלות נמוכה בהרבה. זו למעשה הסיבה העיקרית מדוע DES הוחלף ב-AES.
אם המפתח באורך 128 סיביות מספר האפשרויות לניחושו הוא שזה מספר אסטרונומי, מספר השנים שיעברו עד שהמתקיף ימצא את המפתח הנכון הוא שנים שזה גדול בהרבה מגיל היקום. ההערכה נכון לשנת 2017 היא שמפתח באורך 128 סיביות נמצא מחוץ להישג יד וחיפוש ממצה של המפתח בכוח גס אפילו בהפעלה מקבילית של מיליוני מחשבי על, אינו מעשי כלל. כמובן שיש להביא בחשבון שבכל רגע עלולה להתגלות דרך מתוחכמת יעילה יותר מכוח גס לשבירת אלגוריתם ההצפנה. מפתחי אלגוריתמים שואפים להגיע למצב שאלגוריתם ההצפנה שפיתחו יהיה ניתן לשבירה אך ורק באמצעות כוח גס כי אז אפשר לשלוט בביטחון האלגוריתם על ידי קביעת אורך מפתח הצפנה באופן כזה שהתקפת כוח גס תהיה מחוץ להישג יד.
ניחוש סיסמה
ניחוש סיסמת משתמש הנקראת גם התקפת מילון היא ניסיון לנחש את סיסמת המשתמש על ידי ניסוי ובדיקה של כל הסיסמאות האפשריות או הסיסמאות הסבירות או הנפוצות ביותר. אם הסיסמה מכילה שמונה תווים מתוך אלפבית בן 36 תווים (26 אותיות ועשר ספרות) והיא אקראית לחלוטין ישנם בסך הכול צירופים אפשריים. גם אם מחשב אחד מסוגל לבדוק מיליון צירופים בשנייה יידרשו 2,821,109 שניות (קצת יותר מחודש) כדי למצוא את הסיסמה הנכונה. ברוב המקרים מערכות אבטחה מציבים מכשולים נוספים כמו הגבלת מספר הניסיונות הכושלים ונעילה של המערכת לפרק זמן ממושך או האטה מכוונת של תהליך הבדיקה עצמו, באופן כזה שלמשתמש הלגיטימי ההאטה תהיה שולית ולא מורגשת ואילו עבור המתקיף היא יוצרת בעיה כיוון שזמן ההתקפה הכולל מתארך עשרת מונים. למעשה במרבית מערכות האבטחה מספר האפשרויות גדול בהרבה. ישנן מערכות שמחייבות הכללה של לפחות סימן פיסוק אחד מתוך 33 אפשריים, בנוסף ל-52 אותיות (רישיות וקטנות) ו-10 ספרות מה שנותן עבור סיסמה בת שמונה סימנים אפשרויות בקירוב.
הבעיה העיקרית היא שלמעשה מרבית המשתמשים נוטים לבחור סיסמאות שקל לזכור כמו שמות, תאריכי לידה או ביטויים נפוצים. במקרה כזה התקפת מילון נחשבת הרבה יותר יעילה מכוח גס.
ראו גם
קריפטואנליזה
התקפת איזון זמן/זיכרון
קישורים חיצוניים
Brute Force – המתקפה הכי קלה להסבר, למימוש ולהגנה, בבלוג camelCase
הערות שוליים
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:שיטות הוכחה
קטגוריה:תקיפות קריפטוגרפיות
קטגוריה:הוכחה באמצעות מחשב | 2024-02-04T05:13:00 |
סידור | שמאל|ממוזער|250px|סידורים לשימוש המתפללות בכותל המערבי
250px|ממוזער|סידור רב סעדיה גאון
הסידור הוא ספר המרכז בתוכו את התפילות שמתפלל יהודי בימי החול וביום השבת, ואת החשובות שבתפילות החגים. בסידורים רבים ניתן למצוא גם דינים וברכות שונות ואת קריאות התורה לימים שני וחמישי. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא "ספר החיים של היהדות".
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|סידור הבעל שם טוב בכתב-יד. בצד ימין רשומים שמות תלמידיו כדי שיזכרם בתפילתו. בצד שמאל תפילת העמידה.
thumb|ממוזער|250 פיקסלים|קטע של הגדה של פסח מתוך כתב יד של סידור מהמאה ה-9. נמצא באפגניסטן בשנת 2001 ונחקר על ידי מוישה רוזנפלד
הצורך לקביעת תפילות ממוסדות החל עם אנשי כנסת הגדולה שחיו בראשית ימי בית המקדש השני. סידורי תפילה החלו להופיע רק בתקופת הגאונים, במאה השישית או השביעית. הסידורים הראשונים היו בכתב יד והם נועדו לשימושם של החזנים בבתי הכנסת, בעיקר בחגים שנוסח התפילה בהם לא היה שגור. רק בהמשך החלו לכתוב גם את סדר התפילות של שבתות וימות החול.
הסידור הראשון הידוע הוא של רב נטרונאי גאון, ששלח לקהילת אליסאנו שבספרד. אחריו בא סידורו של רב עמרם גאון ראש ישיבת סורא שנכתב עבור קהילת ברצלונה שבספרד. עותקים ממנו נשלחו לתפוצות ישראל והוא נעשה הבסיס ליצירתו של נוסח התפילה של קהילות ישראל. כמו כן ידועים הסידורים של רב סעדיה גאון מהמאה ה-10, הסידור של הרמב"ם מהמאה ה-12 ומחזור ויטרי שנכתב על ידי תלמידו של רש"י מהמאה ה-11, שהיה הסידור הראשון בנוסח יהודי צרפת.
סידור התפילה הקדום ביותר הנמצא כיום, הוא כנראה קובץ תפילות בן 50 עמודים כתוב בעברית עתיקה ועם סימני ניקוד בבלי, על קלף המתוארך בבדיקת פחמן 14 לסביבות שנת 840 לספירה. הקובץ כולל תפילת שחרית, פיוטים, חלקים מהגדה של פסח, ורשימת 100 ברכות שיש לומר בכל יום.
הפיזור הגדול של קהילות ישראל וריבוי הפיוטים והתוספות שנהגו לומר במקומות שונים יצרו מספר רב של נוסחים. הקהילות הושפעו לאורך הדורות זו מזו וכך נוצרו הנוסחים המאוחדים שאנו מכירים היום. אחרי גירוש ספרד, אפשר כבר לראות התרכזות של נוסחי התפילה לכמה זרמים מרכזיים, וזאת מפני שהיהודים בספרד התפזרו להרבה ארצות ונוסחם השפיע על היהודים במקומות שאליהם הגיעו. אותו דבר קרה בסופו של דבר בארצות אשכנז. כשנוצר יותר קשר בין היהודים בארצות השונות, נוסחי התפילה הושפעו זה מזה, אם בגוף התפילה עצמה, או בפיוטים שהתפשטו מהר בכל הקהילות בגלל טיבם ולשונם. כמו כן, במאה ה-15 התחילו נוסחי התפילה להיות קבועים יותר בגלל המצאת הדפוס.
משרבו התפילות והמנהגים שהתקבלו לסדר התפילה, החלו להופיע סידורים ובהם תפילות לשבתות וימות החול, ואילו תפילות שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות) והימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור) הופיעו בנפרד ונקראים מחזור.
מעמדו של הסידור
שמאל|ממוזער|230px|מסיבת סידור בבית ספר בקריית מלאכי
הסידור הוא הספר הראשון שהילד היהודי לומד לקרוא בו. מסיבה זו, כאשר הילדים הרכים מקבלים את הסידור, נהוג לערוך מסיבה גדולה וחגיגית, על מנת להדגיש בפני הילדים את חשיבות המעמד וחשיבות הסידור.
הרב שלמה וולבה כתב על הסידור: "הספר העמוק והקשה ביותר מכל הספרים בתורה שבעל-פה שהנחילונו חז"ל". למרות הגדרה זו, רוב רובו של הסידור מובן לכל קורא עברית, וניתן להבין בקלות רבה את רוב התפילות. בנוסף יש כמובן סידורים רבים עם פירושים.
נוסחי הסידור
נוסח הסידור אינו קבוע ומשתנה על פי הקהילות והמנהגים השונים. השוואת המקורות הקדומים העוסקים בתפלה מגלה בעיקר הבדלים בין נוסחאות התפילה בארץ ישראל לבין הנוסחאות בבבל. בתקופה מאוחרת יותר התמזגו נוסח ארץ ישראל ונוסח בבל ונוצרו נוסחאות תפילה נוספים בקהילות השונות.
בקרב האשכנזים היה מקובל נוסח אשכנז שעודנו מקובל אצל חלק מהם, בעיקר אצל הליטאים ההולכים בשיטת הגר"א ואצל האשכנזים במערב אירופה. בימי הביניים היה מנהג מיוחד ליהודי צרפת הקרוב לנוסח אשכנז, שלאחר גירוש יהודי צרפת בשנת 1394 כמעט חדל מלהתקיים (מלבד בימים נוראים בקהילות אפ"ם). גם במנהג זה, היו חילוקים בין קהילות ואזורים שונים. מנהג זה היה קיים רק בצפון צרפת. בדרום צרפת (שאז לא היה חלק מצרפת) התפללו בנוסח פרובנס המשלב את מנהגי צרפת, ספרד ואיטליה; נוסח זה שרד עד לזמן האחרון, אבל בסופו של דבר עברו מתפללי נוסח זה להתפלל בנוסח הספרדים.
כאשר קמה תנועת החסידות היא יסדה לעצמה נוסח תפילה משלה המכונה נוסח ספרד, שהפך עם מרוצת השנים להיות הנוסח המקובל על רוב האשכנזים בארץ ישראל. נוסח ספרד הוא שילוב של נוסח אשכנז ונוסח הספרדים.
הספרדים מתפללים בנוסח הספרדים, וכך גם רוב עדות המזרח בכמה מאות שנה האחרונות. בשל תפוצתו הגאוגרפית הרחבה של הנוסח התפתחו שינויי נוסח מקומיים, שעד הדור האחרון נשמרו בדרך כלל כמסורות שבעל-פה אך לאחרונה יוצאים סידורי תפילה כפי מנהגים של עדה מסוימת למשל סידור "תפילת רפאל" כמנהג יהדות גאורגיה, "סידור אבותינו" כמנהג יהדות מרוקו או "זכות יוסף" כמנהג יהדות טורקיה ורודוס. בעבר היו קיימות מסורות תפילה שונות כדוגמת נוסח פרס, נוסח הרומניוטים, נוסח ארם צובא, נוסח קטלוניה ונוסח צפון אפריקה שנדחקו מפני המסורת הספרדית. לעומתם, שמרו יהודי איטליה הוותיקים על נוסח תפילה משלהם למרות ההגירה הספרדית הגדולה לאיטליה לאחר גירוש ספרד.
הסידור התימני מכונה תכלאל. יהודי תימן ההולכים אחר המסורת ה"שאמית" מתפללים בנוסח הקרוב לנוסח הספרדים, בעוד אלה ההולכים אחר המסורת ה"בלדית" מתפללים על פי מסורת מקומית קדומה.
גם לחלק מיהדות איטליה יש נוסח שלעצמם הנהוג עד היום בחלק מקהילות איטליה ובקהילות ספורות בארץ. כמו כן ניתן לציין את נוסח "ליוורנו" הנהוגו באיטליה ובעוד מספר רב של קהילות והמחזיקו בנוסח הקרוב לזה לנוסח זה. כמו כן רובם נמצאו בהגן הים התיכון ובפרט אלו הנהוגות בקהילות שלחופי לוב ותוניס, וזאת עקב הקשר הגאוגרפי הקרוב.
נוסחים מודרניים
200px|ממוזער|ואני תפילתי: סידור ישראלי בהוצאת התנועה המסורתית בישראל
בצה"ל התעוררה בעיה, משום שחיילים בני כל העדות מתפללים יחדיו, אך לכל עדה נוסח שונה. לפתרון הבעיה, ערך הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, בשנת 1963 נוסח אחיד של הסידור לחיילי צה"ל. הרב עובדיה יוסף התנגד לנוסח האחיד, כיוון שהיה רובו ככולו כנוסח ספרד החסידי. בסופו של דבר, הנוסח האחיד קיים עד היום בבסיסי צה"ל ומסופק לחיילים על ידי הרבנות הצבאית, אך לא ניתן לומר שהשתרש באופן מלא בקרב חיילי צה"ל.
סידור רינת ישראל שנערך בשנת 1970 על ידי שלמה טל מכיל - כמו סידור נוסח אחיד של צה"ל - תפילה לשלום המדינה, "מי שברך" לחיילי צה"ל, תוספות ותפילת הלל לחג העצמאות וליום שחרור ירושלים. סידור פעמי גאולה כולל, לצד התאמת ההנחיות לגברים ולנשים, שינויים נוספים כמו "על הניסים" ליום העצמאות וליום ירושלים, "הרחמן הוא יברך את מדינת ישראל" בברכת המזון ועוד.
קהילות הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות מתפללות בדרך-כלל לפי נוסחים משלהן, ולצורך כך מפרסמים זרמים אלה סידורים מיוחדים. מטרתם של סידורים אלה הוא להתאים את נוסח התפילה למנהג ולצרכים של המקום והזמן, תוך זיקה למסורת התפילה. בין מאפייניהם: התאמת תוכני התפילה לתפיסת העולם הדתית של המתפללים (לדוגמה, השמטת קטעי התפילה המאזכרים את בית המקדש ועבודת הקרבנות); קיצור נוסח התפילה; אמירת קטעים מהתפילה בשפת המדינה (כמו אנגלית או גרמנית) וגישה שוויונית לנשים. לאחר קום מדינת ישראל הוכנסו תפילות למעמדי יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום השואה. בישראל, הסידור המקובל בתנועה הקונסרבטיבית נקרא "ואני תפילתי". בתנועה הרפורמית נוהג הסידור תפילת האדם; קדם לו סידור "העבודה שבלב", שנהג מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20.
ראו גם
תחינות
מחזור
תפילה
פרויקט הסידור הפתוח
לקריאה נוספת
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "עולת ראיה" על סידור התפילה, אורות התפילה (לקט בענייני התפילה)
הרב יעקב משה חרל"פ, "מי מרום" חלק י"ג
הרב חיים פרידלנדר, "שפתי חיים" על סידור התפילה.
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "הסידור והתפילה" - מדריך למעיין ולמתפלל, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994
י"מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית (תרגם על פי המהדורה השלישית: יהושע עמיר; ערך והשלים יוסף היינמן). תל אביב: דביר, תשל"ב.
ראובן גפני, פותח סידור : מסע בעולמם של סידורי ארץ ישראל בעת החדשה, ירושלים : הוצאת תבונות, תשפ"ב.
שלמה ברק, סדר בסידור - סדר תוכני, סדר היסטורי, סדר פרשני, הוצאת דביר, 2021.
קישורים חיצוניים
סידורים ומחזורים לימי חול, שבת ומועדים מאתר דעת
נוסחים ומנהגי העדות חלק א', חלק ב'.
מאיר בר-אילן, הערות לטיפוגראפיה של הסידור, שנה בשנה, לט (תשנ"ט), עמ' 505–526.
סידור אבי חי - סידור עם ביאורים נרחבים מאת פרופ' אביגדור שנאן
פרויקט הסידור הפתוח
דליה מרקס, איך סידרו את הסידור?, פודקאסט בחמישה חלקים על ההיסטוריה של הסידור והתפילה
אהרן גבאי, "מיפוי נוסחי התפילה", המעיין תמוז תשפ"ב, מכון שלמה אומן, שעלבים.
הערות שוליים
* | 2024-09-10T20:29:07 |
נטישת החברה הדתית | REDIRECT יציאה בשאלה | 2005-06-11T18:20:14 |
מפוחית יד | מפוחית יד (או קונצרטינה) הוא כלי נגינה (ממשפחת כלי המפוח) הדומה לאקורדיון, אך קטן ממנו. בניגוד לאקורדיון המלבני, מפוחית היד היא בדרך-כלל בעלת חתך בצורת מתומן. עוד בניגוד לאקורדיון, כיוון הלחיצה של הכפתורים במפוחית היד אינו מאונך לכיוון הכיווץ של המפוח, אלא מקביל לו.
הקונצרטינה היא אחד הכלים המוזכרים בשירו של אלתרמן "קונצרטינה וגיטרה" שמבצעים יונה עטרי ואילי גורליצקי. השיר בין השאר מבכה על התחדשות כלי הנגינה ועל כך שמפוחית יד אינה עוד נפוצה כבעבר: "השתתק הזוג הזה לא מנגן הוא/ כי הזמן את כלי הזמר מחדש".
ראו גם
בנדונאון
קישורים חיצוניים
Concertina FAQ
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:גרמניה: המצאות
קטגוריה:כלי מפוח | 2024-05-01T10:41:29 |
קונצרטינה | REDIRECT מפוחית יד | 2004-09-26T19:52:32 |
Folding@home | Folding@home (קרי: Folding at home) הוא פרויקט של חישוב מבוזר קהילתי להדמיית חישוב קיפולי חלבונים. הפרויקט החל את דרכו ב־1 באוקטובר 2000, והוא מנוהל על ידי המחלקה לכימיה של אוניברסיטת סטנפורד.
מאז הקמת הפרויקט נכתבו 212 מאמרים מדעיים כתוצאה מהפרויקט.
שימושים בפרויקט
הדמיות מדויקות של קיפולי חלבונים מאפשרות למדע להבין יותר טוב את תהליך התפתחות המחלות, בהן מחלת אלצהיימר, הפרה המשוגעת, סרטן, מחלת פרקינסון, סיסטיק פיברוזיס, קורונה ועוד. בזכות כוח המחשוב הרב העומד לרשות הפרויקט, מחקרי התקפלות חלבונים הם עתה מהירים הרבה יותר ממה שציפו.
מאמרים מדעיים רבים נכתבו לאור ממצאי הפרויקט.
אופן הפעולה
הפרויקט אינו מסתמך על מחשבי-על אלא על אלפים רבים של משתמשים ביתיים שהתקינו במחשבם תוכנת לקוח קטנה. התוכנה רצה ברקע ומנצלת את המעבד כשהוא לא בשימוש. במחשבים של היום, תוך כדי עבודה רגילה, נדיר להגיע לצריכת 100% מכוח העיבוד שלו, והתוכנה מסתמכת על עובדה זו.
התוכנה מתקשרת עם שרת כדי לקבל "יחידות עבודה" - כמות נתונים קטנה שעליה מבוצעים החישובים. כל יחידת עבודה שהחישובים עבורה הסתיימו נשלחת בחזרה לשרת עם התוצאות, ומתקבלת יחידת עבודה נוספת, וחוזר חלילה.
לכל אחד מן התורמים לפרויקט יש שם משתמש ושם צוות, שבעזרתם הוא יכול לעקוב אחר ההתקדמות וכמות המידע שהוא תרם. כמו כן, אם לרשות אדם מסוים שני מחשבים, ניתן להתקין את התוכנה על שניהם ולהשתמש באותו שם. בנוסף, משתמשים רבים יכולים לחבור לשם צוות משותף. כל משתמש וצוות מקבלים מעין "ניקוד", בהתאם לכמות המידע שנשלח. הניקוד מתפרסם באתר הפרויקט.
המצב כיום ומבט לעתיד
נכון ל-9 בפברואר 2006 נספרו יותר מ־220,000 משתמשים פעילים, ויותר ממיליון וחצי משתמשים רשומים. עם כמות מעבדים כזו, מעריכים שביצועיו הכוללים של הפרויקט הם כ־210 טרה-הרץ.
היה קיים שיתוף פעולה עם מעבדות גוגל (Google Labs), בתוכנת גוגל חישוב (Google Compute), שהייתה זמינה מאוקטובר 2005, ופעילה בגרסאות קודמות של סרגל הכלים של גוגל.
כמו כן, מתנהל מחקר המנסה לרתום את המעבד הגרפי של כרטיס המסך עבור חישובים כאלה, בנוסף למעבד.
בקונסולת המשחק PlayStation 3 שולבה התוכנה באופן אינטגרלי, והיא מאפשרת בקלות את הפעלתה ורתימת כוח העיבוד של המכשיר לצורך המחקר.
בשנת 2020 החלו להשתמש בפרויקט על-מנת לחזות מבני חלבון של נגיף קורונה מזן SARS-CoV-2 שגרם למגפה עולמית, במטרה לקדם פיתוח תרופות למחלה שגורם הנגיף. בעקבות כך, כוח החישוב הכולל הגיע ל-1.5 אקסה-פלופס במרץ 2020 ול-2.43 אקסה-פלופס ב-12 באפריל, מה שהפך את הפרויקט למערכת הראשונה שהגיעה לרמת חישוב של אקסה-פלופס וכן הפרויקט עקף את כלל כוח החישוב של מחשבי העל הנמצאים ב-טופ500 יחדיו. נכון למאי 2022, כוח החישוב של הפרויקט עומד על כ-128 פטה-פלופס.
ראו גם
Rosetta@home
World Community Grid
SETI@home
קישורים חיצוניים
אתר הבית של הפרויקט
פורום קהילת הפרויקט
הערות שוליים
קטגוריה:חישוב מבוזר קהילתי
קטגוריה:אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-2000
קטגוריה:תוכנות סימולציה | 2024-04-24T18:20:24 |
תשובה (יהדות) | שמאל|ממוזער|230px|מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878). אף שאפשר לעשות תשובה בכל יום ובכל רגע, יום הכיפורים נחשב ליום התשובה הראשי בשנה.
ביהדות, תְּשׁוּבָה היא תהליך של תיקון פנימיות האדם, עילוי מוסרי, לשם הטבתו בימיו ובאחריתו, מכל מדרגה בה הוא נמצא– צדיק, רשע, ומה שביניהם. על פי הרמב"ן התשובה והווידוי הכרוך בה היא מצוות עשה.
מבוא ומקור
מקור השם "תשובה" הוא בתורה, מלשון "שיבה" אל אלוהים והשבה אל הלב. המקור הקדום ביותר של המושג תשובה מצוי במספר מקומות בספר דברים. ביניהם ראויה לציון מיוחד פרשיית התשובה, שנקשרת אל תשובה לאומית כללית ואל גאולת ישראל (). רעיון התשובה מופיע גם במקומות רבים בדברי הנביאים.
נביאי ישראל נשלחו לעם ישראל וקראו לו לתקן את דרכיו, על בסיס האמונה ביכולתה של התשובה למחוק את חטאיו של האדם והעם במקרה של חרטה ועזיבת החטא, למנוע את האסון המתקרב או לגאול את העם מגלותו לאחר החורבן. ספר יונה רובו ככולו מוקדש לרעיון כי התשובה מועילה להעביר את רוע הגזרה, גם כאשר מדובר בחטאים חמורים, ולא רק בישראל אלא גם באומות העולם.
בספר יחזקאל, למשל כתוב בפירוש שהאל חפץ בתשובה ומבטיח חנינה וחיים לאלו שיעזבו את הרע ויבחרו בטוב:
על פי מספר ראשונים מפרשני המקרא הרי שהתשובה היא מצווה ממצוות התורה, אחת מתרי"ג מצוות וסימוך לכך נמצא בתורה בפרשת ניצבים:
לפי הרמב"ן, בפירושו על התורה, "המצווה הזאת" מכוונת למצוות התשובה. אף בספר העיקרים פירש כן, והוסיף שגם הכתוב באותה פרשה "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה" (שם, טז) מוסב על ציווי התשובה. כן פירשו גם האברבנל והספורנו. אלא שהרמב"ם, בין בספר המצוות ובין בהלכות תשובה ביד החזקה, אינו מונה את מצוות התשובה מפסוק זה של "ושבת". יתרה מזאת, לא התשובה עצמה היא השם של המצווה אלא הוידוי. וכך מגדיר הרמב"ם את המצווה:
האפשרות לעשות תשובה
אדם שחזר בתשובה נקרא בעל תשובה, חז"ל משבחים את החוזר כדברי רבי אבהו, שאמר: . וכדברי הרמב"ם:
כבר בנביאים קיימת התפלמסות עם גישות שסברו כי התשובה איננה אפשרית:
מעכבי התשובה
עם זאת, אף שנקבע שאין דבר העומד בפני התשובה, ישנם דפוסי התנהגות או חטאים חמורים שמעכבים או שנועלים את דרכי התשובה בשל חומרתן או בשל הקושי להתנער מהן. הרמב"ם מסווג 24 דברים שמעכבים את התשובה לפי קטגוריות שונות:
בכלל העבירות החמורות הוא מונה את האדם ה והמטה חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח, או מי שאומר אחטא ואשוב או אחטא ויום הכיפורים יכפר. בכלל עבירות הנועלות הוא מונה את הפורש מן הציבור, החולק על דברי חכמים, והמלעיג על המצוות. בכלל העבירות שקשה לפרוש מהם הוא מונה בין היתר בעל לשון הרע, בעל חמה, ובעל מחשבה רעה.
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, על פי התלמוד (), לעיתים תהליך של כפרה גמורה מצריך עוד דברים. ישנם חטאים קלים שמתכפרים מיד לאחר תשובה. ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה ויום כיפור, ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה, יום כיפור וייסורים, וישנו חטא אחד שנחשב לחמור ביותר (חילול השם – שהוא מקרה שבו אדם חשוב שמייצג את הדת היהודית חוטא ובזה גורם להשפלת ערכה בעיני הציבור) שמתכפר לאדם לאחר כל התשובה רק ביום המיתה: .
ישנן גזרות של חז"ל שנעשו על מנת להקל את התשובה, כמו לא לקבל החזר מידי גזלנים ומלווים בריבית, שאם ידעו שהם צריכים להחזיר לא יעשו תשובה.
המניעים לתשובה
התלמוד מבחין בין שתי מדרגות של תשובה: תשובה מיראה ותשובה מאהבה:
על פי הפרשנות שנתן לכך הרב קוק בתשובה מיראה האדם מתחרט על החטא בשל התוצאות הצפויות ממנו. אפילו אם בעבר בחר בחטא במודע, הוא מגיע להכרה שבחירה זו הייתה מוטעית, ולפי הכרתו החדשה החטא הוא בבחינת שגגה - טעות. אבל הנטייה למעשה האסור ממשיכה להעיב על נפשו של האדם. לעומת היראה מהאל שהיא בבחינת פירוד, אהבת ה' היא בבחינת ייחוד, ואדם שהגיע למדרגה זו רואה את כל שעבר עליו בעולמו של ה' כמוביל לטוב. לפיכך גם הרע מצטרף לטוב, והזדונות נעשות כזכויות.
עיתוי התשובה
אף שזמנה של התשובה הוא בכל השנה וכדברי הרמב"ם: "שהתשובה והצעקה יפה לעולם", ישנה תקופה המיוחדת לה, והיא התקופה שבין ראש השנה ליום כיפור מיועדת במיוחד לתשובה, ונקראת עשרת ימי תשובה, שבה התשובה מיד מתקבלת, ועל ימים אלו נכתב . ולבסוף יום כיפור הוא יום התשובה, הסליחה והכפרה החשוב ביותר בשנה. ישנה בתלמוד תפיסה כי יום כיפור עצמו מכפר, אף מבלי שהאדם עשה תשובה ומבלי שהוא התענה – "עיצומו של יום מכפר", אך להלכה נפסק שעיצומו של יום מכפר אבל רק בתנאי שעשה תשובה.
לעיתוי התשובה במהלך חייו של האדם ישנה גם חשיבות. ככלל, התשובה נחשבת למעולה יותר כשהיא נעשית בתנאים שאינם מגבילים את האדם מלחטוא שוב, כמו זקנה, מחלה או בית כלא. ולכן הרמב"ם אומר שאדם שחטא חטא מסוים והחליט לחזור בתשובה ופתאום נזדמן לו לחטוא באותו החטא באותן הנסיבות שהיו בעבר, ואף על פי כן הוא נמנע ולא חטא שוב זהו הוא בעל תשובה גמורה, בניגוד לאדם זקן שכבר אין בכוחו לחטוא, אם שב בתשובה הדבר נחשב לו לתשובה, אבל לא באותה רמה של צעיר שנמצא במלוא כוחותיו ויכול לחטוא, ואף על פי כן חוזר בתשובה.
מרכיבי תהליך התשובה
הרמב"ם מסביר את מהות התשובה כעזיבה מוחלטת של החטא, הן במעשה הן במחשבה:
על תהליך התשובה לכלול את המרכיבים הבאים כדי להחשב ככזה:
עזיבת החטא: האדם צריך מבחינה מעשית לעזוב את החטא, אחרת ייחשב ל"טובל ושרץ בידו".
חרטה: האדם צריך להתחרט ולהצטער על המעשה הרע שעשה.
וידוי דברים: האדם צריך לומר בקול ולפרט את חטאו בפני עצמו, כדי להיות מודע למעשה.
קבלה לעתיד: האדם צריך לקבל על עצמו, שמכאן ואילך הוא לא יעשה את המעשה הזה יותר.
על פי גישת חז"ל, מספיק שהאדם הרהר בתשובה, הדבר הזה גורם לו להיות צדיק באותו רגע. כך שאדם שמוחזק כרשע, אם אמר לאשה, "תתקדשי לי, על מנת שאהיה צדיק גמור", מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה באותו רגע. באותו עניין הם אמרו, שאם ראית תלמיד חכם חוטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי לבטח עשה בינתיים תשובה ונמחל לו.
על פי הרב יוסף דב סולובייצ'יק (על התשובה, עמ' 61–65) הווידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם עצמו את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל ברור ומדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו.
בנוסף לכך הרמב"ם מאפיין בעל תשובה אמיתי באפיונים נוספים, שמעידים עליו שעבר מהפך רוחני עמוק, כמו תפילה מרובה, עשיית צדקה, התרחקות מהחטא שחטא בו, ואף שינוי שמו ויציאה לגלות:
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו - שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח." (הלכות תשובה ב' ד')
תשובת פסולי עדות
תשובה, על כלל מובניה, מתרחשת בתווך שבין האדם למקום. ומכיוון ש"ה' יראה ללבב", אין עיקר התשובה תלוי אלא בעומק הלב. לסממן חיצוני, שיבטא את התשובה, אין צורך. שונה היא התשובה המבוארת בפרק ג' במסכת סנהדרין, פרק זה בורר. המדובר הוא בהכשרו של מי שנפסל לעדות על ידי עבירה. התשובה אמנם מכשירתו, אך אין לחברה כלים לבדוק ששב באמת ובתמים ("האדם יראה לעיניים" ויש לחוש "דילמא איערומי קא מערים").
על מנת להשיב לאדם את נאמנותו מצד בית הדין תיקנו חז"ל שיש למבצע העבירה לעשות פעולה המורה על התרחקות יתירה מאותו החטא שנפסל על ידו:
"החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו"; "המשחקים בקוביא משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי"; "מלוה ברבית דאפילו לעכו"ם לא מוזפי".
התשובה בהגות חז"ל
חז"ל ככלל הפליגו במעלתה של התשובה, וטענו שיש בה גדולה מיוחדת שאין בדבר אחר. רבי אבהו סבר כי התשובה קדמה לבריאת עולם, על פי הפסוק "בטרם הרים יולדו - תשב אנוש עד דכא.". רבי לוי סבר שגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. רבי יהושע סבר כי תשובה גדולה מן הצדקה, שהצדקה, פעמים שהוא נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה מעצמו הוא נותן. רבי יונתן סבר שגדולה תשובה שמקרבת/שמביאה את הגאולה, ושמארכת שנותיו של אדם, רבי מאיר סבר כי גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, רבי יוחנן סבר כי גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, וריש לקיש סבר כי גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות או כזכויות. רבי יוחנן סבר עוד כי גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ורבי חמא ברבי חנינא סבר כי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם.
חז"ל זיהו דמויות מקראיות כמו קין ודוד עם רעיון התשובה. רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יוחאי ראו את חטאיהם של דוד בבת שבע ודור המדבר בחטא העגל כלא ראויים להם מצד עצמם, שנעשו רק על מנת שיהיה קיים בעולם רעיון התשובה, שאם יחטא יחיד יאמרו לו ללמוד לעשות תשובה מדוד, ואם יחטאו רבים יאמרו להם ללמוד מדור המדבר. דמות תלמודית שמובאת בהקשר של תשובה, היא רבי אלעזר בן דורדיא, שמסופר עליו שלא הניח בעולם זונה שלא בא עליה. בסיפור זה דווקא הזונה היא המעוררת את בן דורדיא לתשובה: "בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר הֵפִיחָה. אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁהַפִּיחָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ כָּךְ אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֻּרְדְּיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה". בן דורדיא פונה בבקשת סיוע ורחמים לכל גורמי הטבע ולבסוף "אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי".מיד לאחר מכן "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא", ועליו בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", ולא די שמקבלים אותו אלא אף קוראים לו רבי.
התשובה בהגות המודרנית
בכתבי חב"ד נפוצה ההבחנה בין שתי רמות של תשובה: "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה". שם ה' כולל בתוכו ארבע אותיות, ומתוכם שתי אותיות ה"א. תשובה תתאה - מוסבר בקבלה - עניינה 'תשוב ה' תתאה', כלומר תשוב אות ה"א התחתונה (האחרונה מארבע האותיות) אל אות הוי"ו שמעליה. ותשובה עילאה עניינה 'תשוב ה' עילאה', כלומר תשוב אות ה"א העליונה (השנייה מארבע האותיות) אל אות היו"ד הקודמת לה.
רבי שניאור זלמן מלאדי, מדייק שבפרטיות ישנן ארבע רמות בתשובה, שכן כל אחת משתי החלוקות הנזכרות כוללת בתוכה דרגת "תשובה" ודרגת "בעל תשובה". הוא מסביר בכללות את החילוקים בין דרגות אלו בעולמות העליונים ובעבודת האדם, ובספרי אדמור"י חב"ד שאחריו מבוארים עניינים אלו באריכות רבה. הרבי מנחם מנדל שניאורסון כתב שכל תשובה - אף ברמה הנמוכה ביותר - כוללת בתוכה את כל ארבעת השלבים.
רבי נחמן מברסלב סובר שהתשובה צריכה להיות תמידית, במעין מהלך ספיראלי, מכיוון שאין אפשרות לעשות תשובה בטהרת לב מבלי שמעורבים בה מניעים אישיים כלשהם, ולכן לאחר שהאדם עשה תשובה פעם אחת, הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו הראשונה שהייתה פגומה בכוונה, וחוזר חלילה בכל פעם תשובה על התשובה הקודמת. הוא גם סובר שאף אם האדם מגיע לתיקון הכוונה לגמרי, עדיין הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו, מכיוון שבתשובתו הראשונה, תודעתו הייתה במקום נמוך מכפי שהיא נמצאת עכשו, והתשובה הייתה תלויה בתודעה, ולכן והוא צריך לעשות תשובה על שהגשים את רוממות האלוהות בתשובתו הראשונה ביחס למצבו הנוכחי.
בדומה לדרכו רבי צדוק הכהן מלובלין סובר שעיקרה של התשובה הוא שינוי תודעתי של האדם, שיכיר שאלוהותו של ה' פרושה על הכול - רע כטוב, "שיכיר ויבין שכל מה שחטא, היה גם כן ברצון השם יתברך" ולכן זדונות נחשבות כזכויות, מכיוון שאף הם נעשו ברצון האל. על פי ר' צדוק מדובר בהשגה גבוהה ביותר שלא פשוט להגיע אליה, ומה שמייצג לדעתו אב טיפוס לתפיסה הזו הוא מצוות השעיר המשתלח ביום כיפור, שאילולי ישראל נצטוו לבצע אותו היה נחשב לאקט של עבודה זרה, אך מכיוון שיש ציווי אלוהי, העבירה לכאורה הופכת למצווה.
לעומת פרידריך ניטשה שטען שהגיבורים האמיתיים אינם המתחרטים והמתייסרים, אלא "הפושעים שעמם דוסטויבסקי חי בבית הכלא... כל כולם טבעים איתנים", שלא חזרו בתשובה, "העולים בערכם" על מי שנשבר ('הרצון לעוצמה', עמ' 233). הרב אברהם יצחק הכהן קוק ראה בבעלי תשובה אמיתיים את "גיבורי התרבות". הוא טען כי "התשובה מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות...ובעל תשובה של אמת מביא לעולם נשמות מאירות, שהאור האידיאלי של הקדושה העליונה ספוג בהם" (אורות התשובה ט' א').
הרב קוק בספרו "אורות התשובה" שהוקדש לעניין זה, מדבר על התשובה כעל רעיון מרכזי של היהדות, ותהליך קוסמולוגי כללי שעובר כל העולם בהתפתחות הרוחנית שלו של התעלות והתקשרות לאידאת החירות. על פי הרב קוק כל המהלך ההיסטורי של העולם, הוא מהלך של תשובה ושל תיקון. התשובה היא אידאה קוסמולוגית של שיפור, השתכללות ותיקון, שאיננה חייבת להיות קשורה לחטא קונקרטי. בתהליך השיבה של עם ישראל אל ארצו, ובהתפתחות הרפואה והמדע, כמו גם בהתפתחותה המוסרית של האנושות, ראה הרב קוק תהליך של תשובה.
בהקשר של האדם הפרטי הוא כותב, בהתאם לתפיסתו שהטוב גנוז בהווית העולם והאדם, כי התשובה המרכזית היא התבוננות עצמית ושיבה של האדם, העם והאנושיות אל עצמם, להיות כפי שהם באמת. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה להסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו ומיד ישוב אל אלוקיו... ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה". את תהליך הסליחה של התשובה הוא מסביר שכאשר מתוקן היסוד הנפשי שגרם את החטא, מתבטל רישומו של החטא בנפש, אף שתוצאותיו במציאות לא התבטלו. יתרה על כך, לעיתים המעשה הרע עצמו נעשה זרז וכוח מניע לעשייה של מעשים חיוביים. בתשובה הוא רואה לא רק מענה על חטא אלא אף שבירת דפוסי פעולה שגרתיים וקבעונות שמצמצמים את האדם ומגבילים את יכולתו ואת מימוש הפוטנציאל הגלום בו.
ראו גם
חזרה בתשובה
וידוי
מודה ועוזב ירוחם
תורת התשובה בחסידות אשכנז
לקריאה נוספת
ספרות ראשונים
משנה תורה לרמב"ם הלכות תשובה - חיבור העוסק מעבר להלכות הוידוי והחזרה בתשובה גם ביסודות הפילוסופיים שלה, בעקרון הבחירה החופשית והתפלמסות עם הפאטאליזם, תורת הגמול, העולם הבא ועוד. חיבור זה נחשב לעמוד השדרה של רעיון התשובה ביהדות.
רבנו יונה, שערי תשובה
ספרות אחרונים
המהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב התשובה
רבי שניאור זלמן מליאדי (אדמו"ר הזקן), איגרת התשובה - החלק השלישי בספר התניא, חיבור בן שנים עשר פרקים, מסביר את עניין התשובה הן מהפן הגלוי והמעשי והן מהפן הפנימי והנסתר של תורת הסוד.
ראי"ה קוק, אורות התשובה - מכסה את התשובה מהיבטים פסיכולוגיים, קבליים ופילוסופיים.
הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום - אורי וישעי (חלק ז') - על ימים נוראים.
ה"צמח צדק" רבי מנחם מענדל מליובאוויטש, דרך מצותיך, מצות וידוי ותשובה.
רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין.
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), תשובה: עצה והדרכה בדרכי התשובה, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תשס"ד.
הגרי"ד סולבייצ'יק על התשובה.
עדיאל קדרי, עיוני תשובה: הלכה, הגות ומחשבה חינוכית בהלכות תשובה להרמב"ם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2010.
הרב שג"ר, שובי נפשי
הרב ישראל דנדרוביץ, סור מרע ועשה טוב (א), בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כ, תשרי תשס"ח, עמ': נח-עב; סור מרע ועשה טוב (ב), בתוך קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כא, כסלו תשס"ח, עמ': מט-ס.
ספרות מחקרית
פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, פרק שביעי: "דרכים להוכחת התשובה ולהחזרת האמון", 307. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
הרב אליהו רחמים זייני, "סליחות, תשובה, רחמים", מאמר מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:תנועת התשובה
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:פרשת ואתחנן
קטגוריה:פרשת ניצבים
קטגוריה:דברים שנבראו לפני בריאת העולם על פי חז"ל
de:Buße (Religion)#Buße im Judentum | 2024-09-09T21:11:41 |
חישוב מבוזר קהילתי | חישוב מבוזר קהילתי הוא חישוב מבוזר, כלומר שיטה לעריכת חישובים ארוכים או מסובכים, לפרויקטים הזקוקים לעוצמה כזו, המתבצע באמצעות קהילה מקוונת המאפשרת ניצול הזמן הפנוי של עשרות אלפי מחשבים אישיים שבעליהם מצטרפים לפרויקט, ורתימתם לפרויקט אחד באמצעות האינטרנט.
במקום להשתמש במחשבי-על, שמחירם גבוה וזמינותם נמוכה, חישוב מבוזר קהילתי מתבסס על אלפים רבים של משתמשים ביתיים שהתקינו במחשבם תוכנת לקוח קטנה. התוכנה רצה ברקע ומנצלת את המעבד כשהוא לא בשימוש. במחשבים של היום, אפילו תוך כדי עבודה רגילה, נדיר להגיע לצריכת 100% מכוח העיבוד שלו, והתוכנה מסתמכת על עובדה זו. בוודאי שבמשך שעות רבות שבהן המחשב האישי אינו נמצא בשימוש ניתן לנצל את מלוא עוצמתו לפרויקט.
תוכנת הלקוח מתקשרת עם שרת כדי לקבל מטלות חישוב - משימות קצרות זמן, בצירוף כמות נתונים קטנה, עליה מבוצעים החישובים. בסיום חישוב המטלה, התוצאה נשלחת בחזרה לשרת. אז יכולה תוכנת הלקוח לבקש יחידות עבודה נוספות, וחוזר חלילה. שיטה זו של התקשרות במשיכה מאפשרת עקיפת חומות אש מאחוריהן נמצאים פעמים רבות מחשבי המתנדבים.
דוגמה לפרויקט של חישוב מבוזר קהילתי היא המשימה של חיפוש מספרים ראשוניים ענקיים. עד לשנת 1996 התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי-על (בעיקר מתוצרת CDC או Cray). החל משנה זו התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי פנטיום ביתיים שהופעלו באלפיהם באמצעות האינטרנט.
בנוסף לתרומה הישירה של החישוב המבוזר לפרויקט הנהנה ממנו, יש בו גם תרומה עקיפה, בזכות הוצאת המחקר מתחומו המצומצם של "מגדל השן" האקדמי ופתיחתו להשתתפות פעילה של קהילה רחבה של חובבים. בהיבט זה שלו מהווה החישוב המבוזר הקהילתי חלק מתרבות האינטרנט.
בעיות במחשוב קהילתי מבוזר
מחשבי מתנדבים הם הטרוגניים מאוד מבחינת מערכת הפעלה וחומרה. על החוקר להכין תוכנות לקוח גמישות ופורטביליות כדי לאפשר לפרויקט שלו לנצל את מירב המתנדבים העומדים לרשותו. המחשבים מתחלפים לעיתים קרובות, ומקשים על צבירת רישומים היסטוריים לביסוס אמינותו וביצועיו של מחשב מסוים. אף כי המאגר הכולל של המתנדבים עשוי להיות גדול, קשה לאמוד האם מחשב מסוים נמצא או לא נמצא במאגר המחשבים העובדים כעת על הפרויקט, בגלל החיבוריות הרופפת בה מאופיינת התשתית. לא ניתן בדרך כלל להעביר הודעות למחשבי המתנדבים באופן יזום (כמו למשל הודעת ביטול מטלה), מכיוון שהתקשורת מתבצעת ביוזמת מחשבי הלקוח בלבד. זמינות מחשבי המתנדבים נמוכה - יש צורך בערך בפי שלושה מחשבי מתנדבים מאשר במחשבים ייעודיים לצורך ביצוע אותו פרויקט. כמו כן ניהול הפרויקט הוא מורכב, ומצריך תחזוקה של שרתים מרכזיים מתוחכמים. עבור פרויקטים קטנים וקצרי טווח, לא משתלם להניע פרויקט מבוזר קהילתי כלל.
הנעת משתמשים
המשתמשים אשר מנדבים את מחשביהם לפרויקט נהנים מכך שהם מפעילים משאב מערכת לא מנוצל לטובת מטרה שהם רואים כנעלה. כדי להניע את המשתמשים לתרום עוד ממשאביהם, מנהיגים פרויקטים שונים שיטות ניקוד למשתתפים, אשר מזכות את המשתתפים המובילים בזכות להגיע לרשימת התורמים הגדולים של הפרויקט. תגמול זה לבדו, אף כי אינו כרוך בתגמול כספי, מניע לעיתים את מנדבי המחשבים לזייף תוצאות: במקום לחשב מטלת חישוב, להחזיר עבורה תוצאה של מטלה קודמת, למשל. כדי להתגונן בפני שיטה זו, כמו גם בפני שגיאות חישוב הקורות בעיקר במחשבים בתנאי קיצון, למשל מחשבים שעברו over clocking, מפעילים החוקרים המובילים את פרויקטי החישוב המבוזר הקהילתי מנגנונים המשפרים את הבטחת איכות התוצאות, אך מבזבזים משאבי חישוב. שיטות כאלה כוללות הכנסה של חישובי ביקורת בתוך מטלת החישוב (כהגנה בפני החזרת תוצאות אקראיות) ודרישה לכפילות תוצאות: החוקר מבקש לקבל תוצאות עבור אותה מטלת חישוב משני מחשבי מתנדבים ומעלה. מגמה זו בתורה גורמת להתמרמרות בקרב המתנדבים, אשר מעריכים את זמן המחשב והוצאות החשמל שהם תורמים, ואינם רוצים לראות את תרומתם מבוזבזת בשל חוסר אמון של החוקרים. הפרזה בדרישה למספר התוצאות הכפולות מביאה לרתיעה של המתנדבים מן הפרויקט, ומקטינה עוד יותר את כמות העבודה המבוצעת (מעבר לצמצום כמות העבודה אשר נובע מבזבוז משאבים לצורך כפילות).
מחשבי מתנדבים אינם מחוברים לשרת באופן קבוע, אלא מבקשים מספר מטלות, השייכות לעיתים לפרויקטים שונים, ומחזירים אותם במועד מאוחר יותר, בעיקר על פי זמני היעד של המטלות. זמן היעד של מטלה הוא מועד אשר אם המטלה מגיעה לשרת לאחריו, המשתמש אינו מקבל ניקוד עבורה. ביצוע מטלות ללא קבלת ניקוד מתסכל את המשתמשים ומבזבז את משאביהם. לכן ערוכות תכנות הלקוח לסדר את מטלות החישוב על פי זמני היעד שלהן, דבר המביא לכך שמטלות בעלות זמני יעד ארוכים מחושבות לאחר ש"הוחזקו בבטן" של הלקוח במשך זמן רב, בעוד הלקוח מבצע חישובים עבור פרויקטים אחרים, בעלי זמני יעד קצרים יותר. מאידך גיסא, קיצור זמני היעד עלול להוביל את הלקוח לכישלון בעמידה בזמני היעד של הפרויקט, ולעודד את הלקוח להימנע מביצוע מטלות עבור פרויקט זה.
תוכנה למחשוב מבוזר קהילתי
תכנות הלקוח המוקדמות למחשוב מבוזר קהילתי היו תוכנה יחידה אשר כללה גם את החישוב המדעי וגם את תשתית המיקבול. מבנה מונוליתי זה היה בלתי גמיש. למשל, היה קשה לעדכן את גרסת החישוב המדעי. לאחר מכן עבר החישוב הקהילתי המבוזר למערכות תווכה שמספקות תשתית מיקבול בנפרד מן החישוב המדעי. דוגמאות לתווכות כאלה הן
BOINC - התשתית הפתוחה של ברקלי לחישוב ברשת. זו התווכה הנפוצה ביותר, והיא משמשת גם בגריד הקהילתי העולמי. זו תכנה תחת רישיון קוד פתוח LGPL, המפותחת על ידי פרויקט מחקר במימון ה-NSF, במעבדות מדעי החלל של ברקלי. לבואינק תכנות לקוח עבור חלונות, מאק, לינוקס ומערכות הפעלה דמויות יוניקס נוספות.
XtremWeb - בשימוש בעיקר לצורכי מחקר. מפותח על ידי קבוצת מחקר מאוניברסיטת דרום פריס.
Xgrid - מפותחת על ידי אפל. השרת והלקוח שלה רצים רק על מערכת ההפעלה Mac OS X.
GRID MP - תווכה מסחרית שפותחה על ידי United Devices ושימשה במספר פרויקטי מחשוב קהילתי מבוזר, ביניהם grid.org, World Community Grid, Cell Computing, Hikari Grid.
עלויות למתנדבי הפרויקטים
משתמש אשר מנדב זמן מעבד, מנדב בעצם יותר מכך. צריכת החשמל של המעבד עולה ככל שהוא עסוק יותר. ההפרש עשוי להתבטא בכ-50–150 וט עבור מעבדי אופטרון, למשל. חישוב זה נובע מהכפלת האומדן של חברת AMD עבור הספקי המעבדים במצבים השונים פי שניים, כדי להביא בחשבון את עלויות הקירור.
הפרש ההספק בין מצבי הפעילות השונים הולך וגדל עם עליית המודעות לצריכת האנרגיה של מחשבים. בנוסף, משתמש להוט עשוי להותיר את המחשב פועל במשך הלילה או לנטרל מנגנוני חיסכון באנרגיה כגון השהיה.
ניצול זמן מעבד בעת שהמשתמש משתמש במחשב פוגע בביצועי המחשב עקב זיהום זיכרון המטמון, עומס על המעבד, ועומס על הדיסק והגישה לרשת. אם זיכרון מהווה מגבלה, תיתכן הגדלה של כמות ההחמצות בזיכרון המטמון של הדיסק ודפדוף מוגבר. על פי רוב מקבל מחשוב התנדבותי עדיפות נמוכה לצורך זימונו בתור למעבד, דבר שמקטין את מידת ההפרעה למשתמש, אך לא מבטל אותה לחלוטין.
פרויקטים של חישוב מבוזר קהילתי
Rosetta@home: פרויקט שמבקש לחזות מבני חלבון, ובכך לתת מענה למחלות כמו איידס ומחלת אלצהיימר.
SETI@home: חיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. עם יותר מ־5 מיליון משתמשים בכל רחבי העולם, זהו הניסיון המוצלח ביותר של חישוב מבוזר קהילתי. הפרויקט משתמש בבואינק.
Folding@home: הדמיה מדויקת של קיפולי חלבונים.
GIMPS: חיפוש אחר מספרי מרסן.
Einstein@Home: חיפוש גלי כבידה שמקורם בפולסרים.
World Community Grid: מחקרים שונים לטובת האנושות - מציאת מרפא לאיידס, סרטן ומחלות נוספות, דרכים להפקת אנרגיה ירוקה ועוד.
DIMES - פרויקט למיפוי מבנה וטופולוגית רשת האינטרנט. החל את דרכו בספטמבר 2004.
MilkyWay@home- פרויקט באסטרופיזיקה שמטרתו בניית מודלים תלת-ממדיים מנתוני מערכות כוכביות בגלקסיית שביל החלב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תווכה | 2024-05-01T01:34:29 |
תנועת הבריחה | ממוזער|שמאל|15 ביולי 1945. ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד מגיעים לנמל חיפה בטרם נעצרו על ידי הבריטים.
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ויותר ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1944–1949. המעפילים נדדו משטחי ברית המועצות באסיה ומזרח אירופה מערבה למרכז אירופה ולדרומה אל ארצות הים התיכון שם חיכו אוניות המעפילים במגמה להגיע לארץ ישראל.
הבריחה החלה באופן ספונטני על ידי שורדי השואה עצמם, ולאחר מכן הצטרפו אל המפעל גופים נוספים: המוסד לעלייה ב', ההגנה, מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, הג'וינט, פלוגות הסעד של הסוכנות היהודית, ועוד. הבריחה הפכה לאחד הגורמים החשובים במאבק להקמתה של מדינת ישראל.
מקורה ולידתה של תנועת הבריחה היא בפועלם של חברים בתנועות הנוער החלוציות והציוניות בחתירתם לעלות לארץ ישראל. מפעל זה הוא ייחודי לשארית הפליטה ששרדה, ייחוד זה המעוגן בלעדית במה שקרה בשנות השואה בפולין וברחבי אירופה תחת השלטון הנאצי.
ראשית ההתארגנות
תנועת הבריחה נוסדה בפולין על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מייד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, צביה לובטקין וחבריהם, ואבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים והפרטיזן אברהם לידובסקי, ממנהיגי מרד גטו ברנוביץ' והפליטים ה"אסיאתים". פליטים אלו היו ראשוני השבים מברית המועצות במסגרת הסכמי הרפטריאציה, לפיהם פולנים שברחו לברית המועצות בזמן המלחמה יכולים היו לחזור אליה. הרפטריאנטים תרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך הבריחה ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין. אותן קבוצות החלו בפעילות עזרה וסעד, וחיפוש דרכים לעזיבת אירופה ועלייה לארץ ישראל. הם היוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין, והתרחבה עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה.
ב-2 בינואר 1945 הכריזו השורדים בלובלין על הקמת תנועת הבריחה. לא ידוע מי טבע את המונח "בריחה", אך נראה כי הוא התייחס גם ליציאה מאירופה, שהפכה לבית הקברות היהודי הגדול, וגם לבריחה אל ארץ ישראל, שהשורדים קיוו שתהיה ארצם. אבא קובנר קרא ליציאה מיידית לארץ ישראל ולנקמה תוך כדי כך, ואילו יצחק צוקרמן קרא להנהגה להישאר בפולין כדי ליצור את התשתית לסיוע לניצולים שיגיעו מן המחנות, היערות והמחבואים ולא לעסוק בנקמה. אבא קובנר יצא ב־1945 בראש קבוצה של פרטיזנים במסע דרומה, במטרה להגיע לארץ ישראל דרך רומניה וטורקיה. דרך זו לא צלחה ומבחינה מספרית עברו בה מעט שורדים. אבא קובנר הבין שדרך זו לא מתאימה ופנה מערבה לאיטליה. שם פגש את חיילי הבריגדה היהודית וסיפר על מצבם הקשה של היהודים בארצות מזרח אירופה. הוא המשיך לארץ ישראל, בה פגש את נתן אלתרמן, שכתב בעקבות הפגישה את השיר "אמא כבר מותר לבכות". 17,000 יהודים מצ'כוסלובקיה, מאוקראינה ומהונגריה יצאו לדרך אל ארץ ישראל לכיוון רומניה. מספר הפליטים שם הלך וגדל. מאוחר יותר מרומניה המשיכו מסלולי הבריחה אל מחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה (לעיתים דרך הונגריה) ואיטליה.
הקבוצות הנודדות היו שונות זו מזו בהרכבן: מעטות היו הומוגניות, שבהן החברים היו מתנועה אחת, ורובן הגדול היו קבוצות הטרוגניות – שחבריהן לא הכירו איש את רעהו עד למפגש של חציית הגבול. לקבוצות היה מדריך אחד או יותר. אחד המדריכים שימש כמפקד והיה נפגש עם חברי הקבוצה, מוסר להם תעודות מזויפות, נותן הוראות ומזהיר מפני עבירות בטיחות כגון: החזקת תמונות מכשילות, תעודות סובייטיות, מדליות למיניהן ונשק.
המוסד לעלייה ב' החליט ליטול תחת חסותו מפעל זה, שהיה יצירתם של פעילי התנועות הציוניות-החלוציות ושלח שליחים שלו לארצות אירופה השונות, ליטול חלק בפעילות. רוב שליחי המוסד לעלייה ב' נשלחו לארצות מהן עלו בעבר, בהן הכירו את השפה והתרבות המקומית. שליחי המוסד לעלייה ב' קיבלו את ניהול הבריחה והביאו אתם ארגון, קשרים מוסדרים בין הארצות השונות ובעיקר כסף. בכל ארץ היה שליח המוסד מפקד הבריחה, וכן היה מפקד בריחה אחראי על אירופה כולה, שתאם ותכלל את פעולות הבריחה בארצות השונות.
אנטישמיות
האנטישמיות בפולין לא החלה עם הפלישה של גרמניה בשנת 1939 ולא הסתיימה עם סיום המלחמה. ב-11 וב-12 באוגוסט 1945 נערך פוגרום קרקוב ובימים הבאים פרצו פרעות בערים אחרות: בז'שוב, טארנוב, ביטום, ראדום, וצ'נסטוחובה. ידוע במיוחד פוגרום קיילצה ב-4 באוגוסט 1946. גם כאן הייתה עלילת דם בטענה שיהודים, שגרו בפאתי העיר ב"קיבוץ" של הבריחה, חטפו ילד נוצרי לשימוש בדמו למטרות פולחן. 42 שורדי שואה נרצחו ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים בעיר. הפוגרום היה אירוע מכונן מבחינת הבריחה והיציאה של שורדי שואה מפולין. מעריכים את מספרם של שורדי שואה שנרצחו על ידי פולנים בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם מעל ל-1,000 איש.
ילדים בבריחה
ילדים יהודים עברו בתקופת המלחמה שנים של סבל נורא: הם איבדו את הוריהם, את בני משפחתם, ביתם, וקהילתם, וחיו בפחד מתמיד תוך התמודדות עם אכזריות ושנאה, עם בדידות ורעב, קור ומחלות. רבים נשארו לבדם. מתוך כ-1,300,000 ילדים יהודים שהיו באירופה לפני המלחמה נותרו בחיים כ-150,000.
הטיפול בילדים והעלאתם לארץ דרשו התארגנות מהירה, מתואמת ויעילה. אריה גולדברג (לוי שריד), שליח מקיבוץ יגור הצליח להביא לשיתוף פעולה של כלל הגופים הפועלים, בהם נציגי תנועות הנוער השונות, נציגי המפלגות והגופים הציונים. הוסכם כי"יש לאתר את הילדים – הן נשארו לנו כה מעטים מהם – לאסוף אותם, לטפל בהם ולהביאם למקום בטוח לארצם, לארץ ישראל, שם יגלידו פצעיהם ושם יחיו לבטח". הוקם ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים", שמטרתו הייתה לאתר, לחלץ ולפדות ילדים שהוסתרו כנוצרים בזמן המלחמה מהמנזרים או מהמשפחות הנוצריות. הפעילות של איתור ואיסוף הילדים ממסגרות נוצריות הייתה מורכבת וקשה במיוחד.
הבריחה הקימה בתי ילדים, שהעניקו טיפול שכלל הן את המרכיבים הפיזיים והן את המרכיבים הרגשיים-נפשיים: טיפול רפואי, מזון, כסות ומחסה, כמו גם התמודדות עם פחדים, כעסים, סיוטים וחשש מפני העתיד. צריך היה להקנות הרגלי התנהגות, להתחיל להשלים לימודים שנזנחו במשך שנים דבר ממה שמאפיין ילדות נורמלית לא היה לילדים אלה.
מעל ל־50 בתי ילדים ובהם כ-3,800 ילדים הוקמו על ידי הוועד היהודי. ביולי 1947 רשומים ברשימות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית 36,000 ילדים המועמדים לעלייה. הם היו מרוכזים ב-130 בתי ילדים ונוער ב-13 ארצות ברחבי אירופה. בפולין הקימו תנועות הנוער הציוניות יותר מ-17 קיבוצי הכשרה לנוער גילאי 16–21, על פי דגם קיבוצי ההכשרה מלפני המלחמה.
את העבודה עם הילדים עשו בעיקר שורדי שואה צעירים שפעלו כמדריכים, ושליחים מהארץ, חיילי הבריגדה, ושליחי המוסד לעלייה ב'. כשאפשר היה יצאו הילדים בדרכי הבריחה, תמיד בקבוצה שהם הכירו ובליווי מדריך או מדריכה שהם הכירו. יחד הם עברו גבולות ועברו מארץ אחד לזו הבאה אחריה. לפעמים נשארו הילדים בבית ילדים בדרך, בעיקר בגרמניה ובאיטליה, מספר חודשים ואף שנים כשהם מחכים לתורם לעלות על אוניות המעפילים. ילדי כל קבוצה עלו לאונייה עם המדריכים, שנשארו אתם גם בקפריסין ונפרדו מהם רק כשהגיעו לארץ.
ניירות מזויפים
הבריחה זייפה תעודות בממדים עצומים. השורדים, שלרובם לא היו כלל ניירות, נדרשו לחצות בנדודיהם בנתיבי אירופה גבולות רבים, בין ארצות ובין אזורי שליטה של בעלות הברית. במעבר מארץ אחת לזו הבאה אחריה נזקק הפליט לפעמים לשלוש, ארבע תעודות שונות, המזהות אותו כאדם שונה, עם מטרת מסע אחרת ועם ארץ יעד שונה, בהתאם לדרישות ולחוקים הנהוגים באותה מדינה. קשה להעריך את היקף פעילות הזייפנות. תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים יהודים ברחבי אירופה, כשכל פליט עבר מספר גבולות בדרכו לארץ ישראל, ונדרש להציג ניירות שיניחו את דעתם של שומרי הגבולות.
הוקמו "מסגריות", שם הקוד למעבדות הזיוף, בהן יוצרו החותמות והוטבעו על טפסים אמיתיים או מזויפים. "המסגרייה" הראשונה הוקמה בשנת 1945 בקרקוב. לביצוע הזיופים גויסו יעקב שווארץ ואריה באואר. דוד שיף, איש הבריחה בוורשה, היה אחראי לנושא המנהלי-לגאלי של מועמדים לעלייה ד', עלייה עם היתרים. בפועל, ניהל ממשרד זה את הטיפול בהשגת דרכונים פולניים ודרכונים אחרים לפי הצרכים. שיף התמחה בזיוף חתימות של שגרירים, קונסולים ודיפלומטים נציגי ארצות שונות.
מחנות העקורים
בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה הוקמו על ידי אונרר"א בעידוד בעלות הברית מחנות עקורים, שמטרתם הייתה לעזור לכעשרה מיליון עקורים מארצות אירופה השונות לחזור הביתה לארצם ולביתם. המסלול העיקרי של מסע שורדי השואה בדרכי הבריחה היה מצפון מזרח – הארצות תחת השליטה הסובייטית – לכיוון ארצות הטרנזיט של מרכז אירופה, אוסטריה וגרמניה, ומשם לכיוון דרום מערב, אל אטליה וצרפת, שם חיכו אוניות המעפילים. בדרכם חנו השורדים במחנות עקורים, לפעמים בכמה מחנות שונים בדרך. מחנות העקורים התרכזו בגרמניה ואוסטריה ומעט גם באיטליה, באזורי השליטה של הבריטים והאמריקנים. חלק מהמחנות היו מחנות ריכוז שהוסבו להיות מחנות עקורים, למשל, ברגן בלזן. כ-250,000 פליטים יהודים שהגיעו מברית המועצות, מפולין, מצ'כוסלובקיה, מהונגריה ומרומניה שכנו במחנות הללו וחיו בהם בצפיפות גדולה. המדיניות של הבריטים הייתה להחזיר פליטים יהודים חזרה לארצות המוצא שלהם, גם אם בכוח ובניגוד לרצונם של השורדים. הבריטים פעלו נגד היהודים גם ביבשה בדרכי הבריחה וגם בים נגד אוניות המעפילים. מפקדת הבריחה בגרמניה באזור הבריטי הייתה רינה (רגה) גוברין, שורדת שואה שהייתה אחראים על כ-35,000 פליטים שורדי שואה. בין היתר היא הייתה אחראית על מעפילי האונייה אקסודוס, שהובאו לגרמניה לאזור המבורג.
המצב במחנות שבשליטה אמריקאית היה שונה. שם נתן הנשיא טרומן הנחיה לא להחזיר פליטים בניגוד לרצונם. יותר מכך בהנחיתו ועל פי המלצות דו"ח הריסון, הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, עניין ששיפר באופן דרמטי את מצבם במחנות. החלק הדרומי של גרמניה היה נתון לשליטה אמריקנית. באזור גדול ביותר זה, היו עשרות מחנות עקורים, במיוחד באזור העיר מינכן. במחנות אלה הייתה פעילות ענפה של שורדי השואה בתחום עזרה הדדית ושיקום, הודות לסיוע ארגונים של יהדות ארצות הברית, כמו הג'וינט, וכן בעזרתם של ארגונים כלליים כמו נציבות האו"ם לפליטים. פעילי הסוכנות היהודית וה"הגנה" יכלו לפעול כאן בקלות יחסית. ארגונים יהודיים נוספים דוגמת הבריגדה היהודית היא "החטיבה יהודית לוחמת" בצבא הבריטי, שהורכבה מאנשי היישוב בארץ ישראל וארגון אורט, הפעילו במחנות תוכניות הכשרה מקצועית ולימודי עברית כדי לעזור לפליטים לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה.
הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים נתארגנו בברגן-בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן נתארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש. הבריחה דאגה שבשטחי הכיבוש הסובייטי לא יקלטו שורדים יהודים, בעיקר משום שהתנאים שם היו גרועים וגם משום שהסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם של הפליטים היהודיים שונה ממצב שאר הפליטים.
צבאות בעלות-הברית שהוצבו בגרמניה ובאוסטריה לא ראו את פעילות הבריחה בעין יפה, והמנגנון האדמיניסטרטיבי הבריטי תקף בחריפות את כניסת היהודים לתחומם. למעשה לא היו היהודים הפליטים היחידים שחתרו ממזרח למערב. חוץ מבני ארצות המזרח שביקשו להימלט מן המדינות שלבשו צביון קומוניסטי (וביניהם שיעור ניכר של משתפי פעולה עם הנאצים), הגיעו לגרמניה גם מיליוני תושבים גרמנים שגורשו או נמלטו מארצות המזרח והבלקן. עם זאת, התנגדותו של הצבא ותלונותיו על הקשיים בטיפול בפליטים כוונו בעיקר כלפי היהודים, דבר שהוביל לעימות חמור. עוין במיוחד היה הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, שעמד בראש המחנה השלישי בבוואריה. הוא ראה בפליטים היהודים "תת אדם", סירב לאפשר ליהודים הבאים להיכנס למחנות ולהקציב להם מנות מזון ולא נרתע מלהורות על גירושם אל מעבר לגבול. בכך התעלם מהפצרותיו של הממונה עליו, הגנרל אייזנהאואר. לפיכך, עוד באוקטובר 1945 הוחלף פטון.
החטיבה היהודית הלוחמת – הבריגדה
מלחמת העולם השנייה הסתיימה והחיילים שגויסו למלחמה רצו להשתחרר ולחזור הביתה. כך גם המתנדבים מארץ ישראל, שרבים מהם שירתו 3–5 שנים בצבא הבריטי שבחלקן לחמו נגד הצבא נאצי. 18,760 חיילים מארץ-ישראל נמנו כחיילים בצבא הבריטי יום הניצחון, מהם כ-8,000 באיטליה.
החטיבה מנתה 5,500 איש, סמל החטיבה היה מגן דוד, ודגלה הדגל הלאומי, כחול לבן. שמה הרשמי היה "החטיבה היהודית הלוחמת" – חי"ל, אך היא כונתה "הבריגדה היהודית" ובקיצור "הבריגדה". הבריגדה, אליה צורפו יחידות התובלה, הוצבה בעיר טרביזיו, שבצפון איטליה במפגש הגבולות איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה. למעשה התגייסה לפעילות למען שורדי השואה.
משה בייסקי, ניצול שואה, לימים שופט בבית המשפט העליון סיפר על המפגש המרגש עם חיילי הבריגדה. הוא מתאר כיצד פתאום נשמעת דפיקה בדלת, ונכנס חייל אנגלי, שלתדהמת כולם התברר שעל שרוולו סמל מגן דוד. את ההתרגשות אי אפשר היה לתאר במילים. החוויה של השורדים הייתה שיש לאן ללכת, שיש מטרה וכוון. המפגש בין החיילים היהודיים, שמגן דוד על שרוולם, לבין שורדי השואה היה מרגש וחזק לשני הצדדים. החיילים החלו לפעול למען השורדים עוד לפני שהמוסדות בארץ והג'וינט הגיעו לעזרתם. בהתחלה הם פעלו באופן ספונטני ובהמשך באופן מאורגן. מכוניות החי"ל נסעו בדרכי אירופה, אספו פליטים במחנות העקורים והבריחו אותם מארץ לארץ אל איטליה. הם עזרו לשורדים להתארגן במחנות העקורים, הקימו מחנות של הבריגדה, שכרו וילות איטלקיות ופתחו בהן הכשרות לצעירים ובתי ילדים. הם יצרו תנועת "חתונות". חיילים "נשאו לאשה" שורדות שואה במחנות בגרמניה, והבנות יכלו לנסוע באופן חוקי אל ארץ ישראל, כנשות חיילים החוזרות לבייתן. ההוראות הצבאיות הבריטיות אסרו על נישואין לנשים בנות ארץ אויב. עניין זה סודר ול"כלות" הכינו "תעודות" מתאימות. במחנות התקיימו כשלושים עד ארבעים חתונות ליום וכ-700 בנות עלו כך, לגאלית, לארץ ישראל.
שלטונות הצבא הבריטי הבינו מה עושים חיילי הבריגדה וכבר בקיץ 1945 העבירו את החטיבה לארצות השפלה, לבלגיה ולהולנד. המחשבה הייתה כי משם החיילים לא יוכלו לפעול למען השורדים. לא כך היה והבריגדה המשיכה לפעול ביצירתיות, בנחישות ובאומץ. במאי 1946 החליטו הבריטים על פרוק הבריגדה ושחרור החיילים לארץ. 130 חיילים התנדבו להישאר באירופה והמשיכו לפעול במסגרת הבריחה למען שורדי השואה. מאחר שמספר כה גדול של חיילים לא יכלו לערוק בלי שתהיה תגובה חמורה על כך הוכן מבצע "הכפילים". כל אחד מהחיילים שהתנדבו להישאר, אחרי שלוש וארבע שנות היעדרות מהארץ, בחר לו "כפיל" מבין שורדים צעירים, ללא קעקוע של מספר על זרועם. השורדים – הכפילים – קיבלו את זהותם ותעודותיהם של החיילים ועלו ארצה עם שאר הלוחמים שחזרו לביתם, לארץ. ה"מוכפלים" קיבלו זהות של שורדי שואה וכך המשיכו לפעול. סיפוריהם ופעילותם מעוררים השתאות והערכה רבה.
ההגנה באירופה
בתחילת יולי 1946 הזמין בן-גוריון את נחום (קרמר) שדמי והציע לו לצאת לאירופה ולהקים מעין ארגון הגנה באירופה במחנות, כדי להכשיר צעירים שורדים לפעילות צבאית או טרום צבאית מאורגנת.
הנושא הראשון היה הדאגה לביטחונם של הניצולים במהלך נדודיהם בדרכים ובמחנות. השורדים היו עקורים ומוקפים בשונאים. האנטישמיות לא חוסלה עם נפילת הנאצים והשורדים סבלו מהתנכלויות רבות. המשימה הייתה להכשיר שורדים לנושא הביטחון במחנות. למשל, באירוע שקרה במחנה סמוך למינכן נמנע פוגרום בפליטים היהודיים על ידי פליטים פולנים, רק עקב התערבות מהירה של כוחות צבא אמריקניים. המצב בו יהודים תלויים לביטחונם בטוב לבם או בזמינותם של אחרים לא התאים לתפיסות של מפקדי ההגנה.
הנושא השני היה החשש מפעילות אלימה ולא שקולה מצד הניצולים, עקב רגשי זעם, עלבון או יאוש. המטרה של הקמת ארגון מעין צבאי במחנות הייתה להפנות את הכעס והרצון לנקם לכיוונים מבוקרים, אחראיים וחיוביים, להיות "לוחמים" בארגון צבאי יהודי.
הנושא השלישי היה הכנת עתודה של צעירים שיהפכו, עם עליתם ארצה, לכוח לוחם. שדמי נעזר בחיילי הבריגדה, במיוחד ב"כפילים", חיילי הבריגדה שהתנדבו להישאר באירופה. בהמשך יגיעו לאירופה שליחים נוספים של ההגנה כדי לארגן מערכי אימונים מקצועיים ומורכבים יותר.
מטה ההגנה נקבע בפריז, שם התקיימו תנאים נוחים לפעילות מחתרתית של התנועה הציונית. עיקר הכשרת של הניצולים, בעיקר צעירים, הייתה אימון קדם צבאי במסוה של פעילות צופים ואגודות ספורט. הם עסקו באימוני ספורט, בתרגילי סדר ויצאו למסעות אתגריים. היו מחנות בהם החניכים התאמנו גם בקפא"פ (קרב פנים אל פנים), א"א (אימוני שדה) ואימונים בנשק חם.
תוכנית הלימודים שמה דגש על לימוד עברית, תולדות ישראל וידיעת הארץ, כמו גם על חגי ישראל תולדות היישוב וההגנה.
בתום מחזור אימונים הושבעו החניכים מול דגל הלאום והתנ"ך בטקס סודי רב רושם והתחייבו לנקודות הבאות:
ללחום לעליית שארית היהודים באירופה לארץ-ישראל בכל הדרכים והתנאים שיקבעו על-ידי ההסתדרות הציונית העולמית.
להגן על חייהם, שלומם וכבודם של אחי היהודים בכל מקום הימצאם ובהתאם להוראות הממונים ומתוך נכונות למלאן בדייקנות וללא היסוס.
לשמור על טוהר הנשק, על סודיות הארגון ולהקדיש את חייו למלחמה הציונית-חלוצית למען תיכון עצמאותו המדינית של עם ישראל בארץ ישראל.
בנובמבר 1947 התקיים בפראג הכינוס האירופאי השני של ההגנה בהשתתפות 24 מפקדים. בכינוס נמסר על צמיחתה של שכבת מפקדים מקומית, שאנשיה יוכלו למלא חלק מתפקידיהם של השליחים הארץ-ישראליים. נמסר כי בגרמניה, באוסטריה, בצרפת. בהונגריה ברומניה ישנם 5,990 טוראים מתאמנים ו-902 בסגל פיקוד. כולם רואים עצמם כצבא מילואים להגנה בישראל. בצרפת התבססה פעילות ההגנה על המשך המחתרת היהודית מתקופת המלחמה, וחבריה הצטרפו כגוף שלם להגנה. הקשר הוקם על ידי דוד שאלתיאל. בנובמבר 1947 הגיע מספר חברי ארגון ההגנה בצרפת ל-1,600 איש.
פעולות הבריחה בארצות שונות
פעולות הבריחה בברית המועצות
בשנת 1945 נחתם הסכם השני, העיקרי, בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין בקשר לרפטריאציה, חזרה הביתה, של פולנים שברחו בזמן המלחמה מפולין לברית המועצות, ביניהם גם היהודים. לפי הסכם זה חזרו לפולין כ-180,000 פליטים יהודים. כבר בראשית פעולות ה"בריחה" בפולין, נתנו הפעילים את הדעת על החשת יציאתם של יהודים משטחי ברית המועצות ובשלהי 1944 השכילו עשרות מבין חברי תנועות הנוער הציוניות להגיע ביוזמתם לשטח פולין העממית. בראשית צעדיה הסתפקה התנועה בשיגור שליחים מיוחדים לעידוד חברים ומכרים לעזיבה מיידית של ברית המועצות. הרפטריאנטים, בחוזרם לפולין נתקלו באנטישמיות קשה ורובם יצאו בדרך לארץ ישראל במסגרת תנועת הבריחה. תושבי ליטא, לטביה, אסטוניה ומזרח פולין, אזורים שהפכו לחלק מברית המועצות, לא יכלו לצאת משם מאחר שלא נחשבו פולנים. מסך הברזל החל להיסגר.
מאז סתיו 1945 דאגו במרכז הבריחה בפולין להקמת רשת הבריחה מלטביה, מליטא ומבלארוס. היציאה משם הייתה לא חוקית מאחר שיהודי ארצות אלה לא נכללו בהסכם הרפטריאציה. בגלל הסכנה הגדולה של היציאה הלא חוקית מגבולות ברית המועצות, נוהלה פעילות הבריחה בברית המועצות מפולין. אחת הדרכים למעבר לפולין הייתה התחזות כחייל פולני. בסוף מלחמת העולם השנייה נתקבל צוו מטעם נשיאות הסובייט העליון, לפיו זכאי כל חייל בצבא פולין העממית וכן כל פעיל לשחרורה של פולין לקבל אזרחות פולנית. גברים יהודים, פעילי בריחה, יצאו מפולין לבושים במדי צבא פולני ונושאים תעודות מזויפות של אנשי צבא החוזרים להביא את משפחותיהם מאסיה התיכונה.
מרכז הבריחה בפולין הקים את "ועדת המזרח", שתפקידה היה לעסוק במעברי הגבול הבלתי לגאליים מברית המועצות לפולין. פרק זה, למרות שלא עברו בו הרבה שורדים, הוא מהדרמטיים והמסוכנים ביותר, פליטים יהודים נורו, נהרגו ונפצעו, נעצרו ונשפטו, חלקם לשנים רבות בגולאגים בסיביר בראש הוועדה עמד שליח המוסד צבי נצר, (אחדות עבודה) ועמו דוד מלר, שלמה מן (השומר הצעיר), יהודה קופילביץ' (בית"ר) ואליעזר רובינשטיין (השומר הדתי). הוועדה היא ביטוי ברור לתפיסה של איחוד ופעילות למען עם ישראל כולו.
מרכזי הפעולות היו הערים וילנה ולבוב. בפברואר 1946 נתפסו ונעצרו מספר פעילים בגבול ברית המועצות-פולין, כשבידיהם תעודות וחותמות סובייטיות מזויפות, דולרים ורשימת כתובות. הם נשפטו ונידונו למאסר של 10 עד 5 שנים. מעגל המאסרים התרחב ונצר הורה לשמואל יפה (מולקה) וליעקב ינאי (יאקה), הפעילים המרכזיים של הבריחה בווילנה, להפסיק את פעילות ולהגיע לפולין. על הרכבת לפולין הם נעצרו ונשפטו ל-20 שנה בסיביר. מולקה לא שרד ומת בגולאג. יאקה, שוחרר אחרי 10 שנים והגיע ישראל בשנת 1957, במסגרת פעילות "נתיב". דוד פומרנץ שנשפט ל-10 שנים מת במחנות בגולאג. פעילות ה"בריחה" בברית המועצות הופסקה.
פעולות הבריחה בפולין
בפולין עברו הפליטים שורדים רבים, יותר מבכל ארץ אחרת. לפיכך, סיפור תנועת הבריחה הוא ברובו סיפור הבריחה מפולין. בחודשי החורף והאביב של 1945–1946 הוכנו והוכשרו לאורך הגבולות הדרומיים והמערביים עשרות דרכי מעבר ו"נקודות" כדי שישמשו להכנת קבוצות היוצאים לדרך.
עם סיום המלחמה בסתיו 1945 לא עלה מספר היהודים בפולין על 70,000. לאחר הסכם הרפטריאציה בקיץ 1946 הגיעו לפולין מברית המועצות כ-170,000 יהודים נוספים. האנטישמיות, במיוחד לאחר פוגרום קילצה, גורמת לזרם היוצאים מפולין להפוך לשיטפון. התחילה פעילות מואצת של הבריחה. פרשת הבריחה אחרי פוגרום קיילצה שעיקרה עצימת עין של השלטון ליציאה של השורדים מפולין. תוך שלושה חודשים עברו כ-70,000 יהודים, את הגבול לצ'כוסלובקיה במסלול קורדובה-נאחוד.
בפולין הייתה פעילות ענפה ביותר של אנשי הקואורדינציה באיסוף ילדים מבתי נוצרים, ממנזרים ומן הרחובות. הוקמה תשתית רחבה של בתי ילדים ודרכים להעבירם הלאה אל מחוץ למדינה.
באוגוסט 1945 הגיע לפולין איסר בן צבי, כשליח "המוסד לעלייה ב'" של ארגון ההגנה. אחריו הגיעו יוחנן כהן וצבי נצר.
פעילות הבריחה בצ'כוסלובקיה
בדברי הימים של הבריחה תירשם צ'כוסלובקיה כארץ מעבר ידידותית ואוהדת. המדינה, הנמצאת בהצטלבות דרכים גאוגרפית ופוליטית חשובה, הוותה גשר בין המשטרים הקומוניסטיים במזרח לבין שלטונות הכיבוש במערב, והפכה לארץ מפתח של הגירת היהודים למערב.
לאחר פוגרום קיילצה הצטופפו בצד הפולני של הגבול הצ'כי אלפי פליטים. בעקבות פגישה בין נחום גולדברג ושר החוץ הצ'כי יאן מסריק החליטה ממשלת צ'כיה לפתוח את הגבול באופן ליגאלי לפליטים היהודים, והבריחה מצידה התחייבה שהיהודים העוברים בצ'כיה לא ישהו בה יותר מ-48 שעות. הממשלה העמידה לרשות הבריחה רכבות והקימה מחנה צריפים עבורם בעיר נאחוד. לפי דיווחי הממשלה הצ'כית עברו בצ'כיה בשנת 1946 רבבות ניצולים יהודים מדי חודש. ממשלת צ'כיה סיפקה את הכלים הלוגיסטיים, אך ביצוע המשימה היה כולו על שכם הבריחה ונתגלה ככרוך בבעיות ארגוניות שלא שוערו מראש. הפעילים "התמחו" בפעילות מחתרתית ולא בטיפול סוציאלי, וכעת היה עליהם לדאוג להמוני הפליטים למזון ולביגוד, לפתור בעיות בריאות ולספק צורכי היגינה בסיסים. תוך חודש מצליחה הבריחה ליצור עורק מתואם להעברת יהודים לאורך אלפי קילומטרים מהרפובליקות שבדרום רוסיה, דרך פולין לצ'כיה, לגרמניה, לאוסטריה ולאיטליה.
התעוררה בעיה כשאחד הגשרים בנתיב מרכזי של העברת הפליטים התמוטט. פעילי הבריחה חיפשו, ללא הצלחה, דרכים חלופיות. לבסוף נתן אפרים דקל, מפקד הבריחה באירופה באותה עת, הוראה להקים את הגשר מחדש ומאז נקרא הגשר באופן רשמי "גשר אפרים" וכך סומן במפות.
אלחנן גפני היה השליח של המוסד לעלייה ב', מרים פוקס, שורדת, ניהלה את מעבר הגבול הבלתי לגאלי בעיר נאחוד בו עברו עשרות רבבות שורדים. היא הייתה אז בת 17. מנחם שרון, שורד שואה, פעל במעבר הגבול בנאחוד כמתרגם ליוונית.
פעילות הבריחה ברומניה
בגלל מעמדה הגאופוליטי המיוחד מילאה רומניה תפקיד חשוב בתולדות תנועת הבריחה. במהלך המלחמה רומניה הייתה לארץ מעבר עיקרית לפליטים יהודיים שברחו מארצות הכיבוש. רומניה, השוכנת לחוף הים השחור, יכלה לשמש שער יציאה לארץ ישראל. ב-1944 יצאו מרומניה לארץ דרך קושטא (איסטנבול) שמונה אוניות מעפילים.
בתקופה השנייה של הבריחה, באוגוסט 1944, התרחשה ברומניה הפיכה אנטי-נאצית שהעבירה אותה למחנה בעלות הברית. הגופים הציוניים וארגונים יהודיים אחרים יצאו מן המחתרת והחלו בפעילות מסועפת. לצנחנים שהגיעו לרומניה בזמן המלחמה הצטרפו כבר בשלהי 1944 שליחים נוספים מהארץ. בבוקרשט הוקמה "ברית הארגונים החלוציים" והחלה פעילות אינטנסיבית להקמת מסגרות מעבר והכשרת בתי ילדים לקראת עלייה. ברומניה היו כ-80,000 יהודים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד, על גבול הרעב. הממשלה הרומנית הבינה שאת זרם הפליטים היהודים שרוצים לעזוב את הארץ קשה לעצור. אחרי מגעים עם שליחים מן הארץ קיבלה הממשלה הרומנית החלטה לשתף פעולה עם הבריחה, שתאפשר ליהודים – וליהודים בלבד – לצאת מרומניה. הבריחה מרומניה כונתה בשם "בריחת הרעב" כי המצב הכלכלי בה היה קשה מנשוא, גם בהשוואה לשאר ארצות אירופה, שגם בהן היה קשה. בשלב הזה, בדרכי היבשה הוציאה הבריחה מרומניה כ-30,000 יהודים דרך יוגוסלביה והונגריה לאוסטריה, ארץ המעבר. בשלב השלישי, נסגר הגבול מערבה והבריחה החלה לצאת דרך הים. כך יצאו מרומניה (דרך נמל בורגס בבולגריה) כ-20 אלף שורדים, בארבע אוניות, מהם 15 אלף מעפילים בשתי האוניות הגדולות שנקראו ה"פאנים". ליציאת אוניות אלה קדמה עבודה יצירתית, נועזת ונחושה של פעילי הבריחה מול ממשלות רומניה, בולגריה וטורקיה, מול הנהלות הנמלים של ארצות אלה ומשטרת הגבולות של רומניה ושל בולגריה. שליחי המוסד לעלייה ב' היו משה אגמי, זאב-וניה הדרי (שישב בטורקיה) ושייקה דן.
מרומניה יצאה מספר פעמים רכבת שמטרתה הייתה להחזיר רומנים לארצם. על הרכבת פיקד יעקב שמטרר, שניצל, ביוזמה וביצירתיות, את ההזדמנות להציל יהודים. הרכבת נקראה על שמו רכבת שמטרר.
פעילות הבריחה בהונגריה
לרעיון הלאומי-ציוני היו רק חסידים מעטים בקרב יהודי הונגריה, למרות שבה צמחו שני ענקי הציונות המודרנית הרצל ונורדאו. לפני המלחמה עמדו בראש הקהילות יהודים עשירים בעלי מגמה אנטי ציונית ואליהם הצטרפו רוב הרבנים. תגובת המוסדות היהודים לשמועות ולמידע על המתרחש בפולין הייתה "אצלנו זה לא יקרה", אך המכה, כשהגיעה, הייתה אכזרית ביותר. בשנה האחרונה למלחמה נרצחו במחנות ריכוז, בגטאות ובצעדות מוות 600,000 מתוך 800,000 יהודי הונגריה.
בתום המלחמה נדמה היה שרוב היהודים שנשארו בחיים הזדהו עם השאיפה הציונית להקמת מולדת לעם היהודי, אך ממדי העזיבה באמצעות הבריחה לא תאמו את הציפיות לעזיבה המונית. בגלל מיקומה הגאוגרפי של הונגריה אפשר היה לפרוץ נתיבי בריחה לכל הכיוונים. עם השחרור החלו להגיע להונגריה קבוצות גדולות של יהודים מפולין, מאוקראינה ומצ'כוסלובקיה. בהמשך הועברו פליטים רבים לרומניה ואחר-כך לכיוון מערב לאוסטריה. הבריחה בהונגריה כללה איוש נקודות ריכוז, לווי משאיות ורכבות, והובלה של קבוצות בהליכה ברגל במעברי הגבול. לפי רשימותיו של שליח הבריחה עברו בהונגריה כ-65,000 יהודים, כולל יהודים הונגרים, במהלך השנים 1945–1946.
הונגריה הייתה ארץ מעבר חשובה בין המזרח למערב ואנשי הבריחה בה, בעיקר בוגרי תנועות הנוער הציוני, תרמו רבות לפעילות זו באומץ, בנחישות ובתחבולות. שליח המוסד לעלייה ב' היה יצחק איילון.
פעילות הבריחה באוסטריה
אוסטריה וגרמניה היו ארצות המעבר של הבריחה., בשנים 1945–1948 עברו דרך אוסטריה קרוב ל-180,000 ניצולים יהודים מברית המועצות, פולין, רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, במחנות העקורים בדרכם לנמלי העלייה באיטליה ובצרפת. ראשונים להגיע אל השורדים היו חיילי הבריגדה היהודית, שהצליחו להעביר שורדים רבים לאיטליה. בהמשך הבריטים, שגילו פעילות זו, הוציאו את חיילי הבריגדה מאוסטריה וסגרו את הגבול האיטלקי.
הזרימה הגדולה של פליטים-שורדים דרך וינה חייבה הקמת מסגרת רשמית לקשר עם שלטונות הכיבוש. הוקמה "הוועדה הבינלאומית לעזרה לפליטים יהודים", C.A.J.R - Committee for Assistance to Jewush Refugees למעשה הארגון היה המצאה של הבריחה, לכאורה השותפים בו היו נציגים של הפליטים, של הממשלה האוסטרית, של הצלב האדום. היו לו אפילו מדים. מטרת הארגון, בהתאם לתקנון, הייתה טיפול בפליטים יהודיים. למעשה פעלה הוועדה, כמובן, בהתאם להוראות פעילי הבריחה. מחנה העקורים העיקרי של הפליטים היה בווינה בבית החולים ע"ש רוטשילד, שהועמד לרשות הוועדה על-ידי שלטונות הצבא האמריקאי. רוב הזמן היה מלא המחנה מעבר לגדותיו והיו תקופות שמחנה שהוכן עבור 1,000 איש הכיל 8,000 שורדים. ב-1947 הגיע לווינה זרם גדול של בורחים מרומניה. המחנות בווינה היו גדושים ותנועת הבריחה פעלה להעביר את השורדים לאזור זלצבורג, למחנות בזלצבורג עצמה ובסאלפלדן וגנאדנוואלד, קרוב למעברי הגבול לאיטליה. חלק מהשורדים הועברו, למרות הקשיים שהערים הצבא האמריקאי, לאזור השליטה האמריקאי בגרמניה. שלטונות הצבא האמריקאי, שהופתעו מזרם הפליטים הגדול, ניסו מספר פעמים לסגור את כניסת השורדים לאוסטריה, אך מפקדי הבריחה התחייבו להוציא מאוסטריה את רובם וגבולות הכניסה לאוסטריה נפתחו מחדש. בקיץ 1946 בגבול הצרפתי העבירו אנשי הבריחה במשאיות לאיטליה, דרך האזור השליטה הצרפתי. לפעמים הם לבשו מדים של הבריגדה היהודית, היו מצוידים בתעודות מזויפות של אונרר"א ובחותמות מזויפות של הצבא האמריקאי. ליצירתיות לא היה גבול. לאחר חודשים של הברחות ללא בעיות, החליטו הצרפתים למנוע כניסה של אנשי בריחה לאזור שליטתם. הבריחה ניסתה לפרוץ את הגבול בדרכים שונות, משאיות מכוסות ברזנטים כשהפליטים הם "סחורה", רכבות משא בהם פליטים בתוך קרון סגור, הליכה ברגל – ללא הועיל הצרפתים סגרו את הגבול באופן כמעט הרמטי. פרשת ה-500 נועדה לפתוח את הגבול הצרפתי ולאפשר המשך העברת שורדים-פליטים בדרך זו. המבצע אכן הצליח.
הבריחה דרך אוסטריה נמשכת עד 1949 ונעשה מאמץ רב להוציא קבוצות של תנועות הנוער הציוניות מארצות מזרח אירופה בטרם ירד מסך הברזל. עם הקמת המדינה התרוקנו המחנות כששערי מדינת ישראל נפתחו לעולים באופן חוקי.
בראש הבריחה באוסטריה עמד אשר בן נתן (ארתור), שליח המוסד לעלייה ב', את המחנה בגנאדנוואלד ניהל סמי הלוי, איש הבריגדה שנשאר באירופה אחרי פרוקה ואת אזור זלצבורג ניהל אבא גפן, שורד שואה שהגיע בדרכי הבריחה מליטא.
פעילות הבריחה בגרמניה
גרמניה הפכה למקום ריכוז עיקרי של פליטים יהודיים. בסוף 1947 הגיע מספרם ל-250,000, רובם באזור האמריקאי וברלין שימשה נקודת בריחה מרכזית של פעילות הבריחה. הפליטים הגיעו לגרמניה מאוסטריה ומצ'כיה. בגרמניה היו מחנות עקורים רבים כולל בתי ילדים ובתי חולים לפליטים היהודיים. ואחד מתפקידיה העיקריים של הבריחה היה הברחת השורדים להמשך הדרך לארץ לאיטליה ולצרפת. המעבר לצרפת נעשה בעיקר דרך בלגיה, באמצעות אשרות מעבר בלגיות. פעמים רבות מצליחה הבריחה להשתמש באותה אשרה מספר פעמים במעברי גבול שונים. למשל, כאשר קבוצה עברה עם אשרת מעבר קבוצתית, בה היו רשומים שמות חברי הקבוצה, המזויפים, כמובן, שוטר הגבול, שקיבל סיגריות אמריקאיות או בקבוק וודקה, לא חתם על הרשימה ואפשר היה להשתמש בה שוב, ממעבר גבול אחר.
באזור השליטה של הבריטים מצב השורדים היה קשה. עם תום המלחמה היו באזור הבריטי של גרמניה כ-30,000 יהודים במחנות עקורים, בעיקר במחנה העקורים ברגן-בלזן. הבריטים הקשו מאוד על כניסת יהודים לברלין ו סמו את העברתם של השורדים לאזור האמריקאי,. בתחילה השורדים אף היו במחנות סגורים בגדר תיל והבריטים אף החזירו שורדים, בניגוד לרצונם ובכוח, אל הארץ ממנה הגיעו. בראש מרכז הבריחה באזור הבריטי בגרמניה עמדה רגה (רינה) גוברין, שורדת שואה, בוגרת מחנות ריכוז וצעדת מוות, מפולין.
אחד המבצע המרשמים היה העברת 5,000 שורדים מגרמניה לצרפת, שהיו מיועדים לפליג באוניה אקסודוס. ביוני 1947 עברו הפליטים את הגבול חלקם עם ניירות מזויפים, שבחלקם השתמשו יותר מפעם אחת אחרי שהנירות הועברו הלוך וחזור. חלקם בשירות של מכוניות משא, 30–40 מכוניות בשיירה, בתור ציוד מכוסה בברזנט וחלקם ברכבות. מבצע העברת שורדים ל'אקסודוס' היה כולו לא לגאלי, חשאי וערך כשבוע בלבד.
סיפור משעשע על משלחת הסוכנות היהודית שעזרה לבריחה ואף העמידה לרשותה כ-18 משאיות, שנרשמו על שם הסוכנות, ששהייתה גוף רשמי. לימים יקבלו משאיות אלה את המספר 29.11.47 – יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה. בגרמניה היה מספר גדול של בתי ילדים שהגיעו בדרכי הבריחה ושההו בבתי הילדים שם טיפלו בהם במסירות ובאהבה עד שיגיע תורם לעלות על אוניות המעפילים.
מפקד הבריחה באוסטריה היה אשר בן נתן (ארתור), שליח המוסד לעלייה ב'.
פעילות הבריחה באיטליה
באופן כללי הושיט העם האיטלקי את עזרתו ליהודים בזמן המלחמה ואף לאחריה, ולאחר המלחמה שרדו כ-36,000 מתוך כ-45,000 יהודי איטליה. פעולות ההצלה של הבריחה היו בעיקרן הברחת יהודים מארצות שכנות לתוך איטליה והטיפול בהם עד להגעתם למחנות לקראת העלייה לאוניות המעפילים. האחריות על מחנות אלה והכנת השורדים לעלייה לאוניות הייתה של תנועת ההעפלה. פעילות זו קיבלה עזרה מוסרית ומעשית מצד רובו של העם האיטלקי. הסיוע התבטא בהעברת מידע על תנועות הצבא הבריטי בגבולות, בהלנת פליטים, שעברו במעברי האלפים בדרכים קשות, ובהסתרתם מפני האנגלים במידת הצורך.
דרך הבריחה אל איטליה הייתה לא קלה. ההליכה רגלית מיגעת במעברי האלפים בשלג דרשה מפעילי הבריחה, בנוסף לכושר גופני, תבונה ויצירתיות. המעברים היו ברובם בסביבות מעבר הברנר שליד העירה מורנו ומעבר הקרימל שליד העיירה סאלפלדן. רוב העוברים בטרנספורטים היו חסרי תעודות, או בעלי תעודות מתוצרת עצמית. בכנס הבריחה שהתקיים בינואר 1946 נמסרו מספרים אלה: במודנה היו 4,000 פליטים, במסטרה, ליד ונציה – 2,000 פליטים, במחנה בסנטה מריה שהו 5,000 פליטים. בצפון נמצאו כ-10,000 פליטים, שהועברו בהמשך לדרום. בהכשרות – כ-2,000 נערים ונערות וילדים נוספים טופלו בבתי ילדים לפעוטים שהיו באיטליה עם השחרור, או הוברחו אליה על יד הבריחה.
פעילות הבריחה בצרפת
פעולות הצלה משמעותיות בצרפת בוצעו על-ידי פעילי התנועה הציונית בשנות המלחמה בתנאי מחתרת ותוך סיכון מתמיד. המחתרת היהודית, Armee Juive, הייתה בקשר עם המחתרת הצרפתית. לאחר המלחמה נהגה צרפת כלפי היהודים. הבריטים פנו אל הצרפתים פעמים רבות בדרישה לא להרשות לבריחה ולההעפלה לנהל בה פעילות, אך הצרפתים לא שעו לפניות אלה והתחמקו מהן בדרכים דיפלומטיות. ממשלת צרפת התעלמה מאלפי הפליטים שהסתננו לגבולותיה כמעט מדי יום מגרמניה, אוסטריה וארצות אחרות, איפשרה את כניסתם של כ-20,000 פליטים שהיו מיועדים לעלות על אוניות המעפילים. היא הרשתה ל-14 אוניות מעפילים להפליג מחופיה.
צרפת העניקה מדי פעם בפעם כמה מאות ויזות לילדים יהודיים, כך שיוכלו לשהות בה מספר שנים. היא אף נתנה ויזות לניצולים מפולין. יחסם האנושי של הצרפתים התגלה שוב כאשר מגורשי האוניה "יציאת אירופה" (אקסודוס) הגיעו בשלוש משחתות בריטיות לנמל בדרום צרפת, הצרפתים לא נענו לבקשת הבריטים להוריד את הפליטים מהאוניה בכוח, למרות הלחץ הבריטי הכבד.
בצרפת התקיימה פעילות ענפה של ההגנה באירופה שהתבססה על המשך המחתרת היהודית הצרפתית מתקופת המלחמה. דוד שאלתיאל הקים קשר עם המחתרת היהודית כבר בפברואר 1945 וחבריה הצטרפו לההגנה באירופה כגוף אחד שלם. נעשתה עבודה אינטנסיבית עם בני נוער במחנות במרסיי, לקראת העלייה, והוקם בית-ספר לאימוני ההגנה סמוך לעיר ליון. בנובמבר 1947 הגיע מספר חניכי ההגנה בצרפת ל-1,000.
ההעפלה
תנועת הבריחה, שהיא פרק העלייה ביבשה ותנועת ההעפלה שהיא פרק העלייה בים, מהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של אומץ ויזמה ותחבולות ואהבת המולדת. זהו פרק שמספר את סיפור החזרה לחיים של שורדי השואה ומסעם לארץ ישראל. שתי התנועות קשורות זו בזו ובלי התנועה האחת לא הייתה יכולה להתקיים התנועה האחרת. השורדים לא היו יוצאים למסע אל חופי הים התיכון אם לא היו מחכות שם אוניות המעפילים, והאוניות לא היו מחכות בנמלי איטליה וצרפת אם לא היו מגיעים לשם שורדי השואה.
פעילות ההעפלה כללה את רכישת האוניות, בעיקר בארצות הברית, באיטליה וברומניה, והכשרתן לשאת את המעפילים. פעילי ההעפלה ניהלו את המחנות בהם חיכו הפליטים לעלות אל האוניות. הם הדריכו את הפליטים לקראת העלייה לאוניה ולקראת המסע והמפגש האפשרי עם האוניות הבריטיות. עיקר הפעילות הייתה השטת האוניות אל ארץ ישראל. פעילות זו נשאו על גבם אנשי הפלי"ם, פלוגות הים של הפלמ"ח ואתם הגדעונים.
הבריחה וההעפלה היו תנועות חשאיות, לא לגאליות, ללא ישות מדינית שעמדה מאחורי פעילותן. הספר הלבן הבריטי לא איפשר ליהודים להיכנס לגבולות הארץ באופן חוקי, מלבד למכסה קטנה ביותר של מקבלי סרטיפיקטים. הבריטים נלחמו בתנועות אלה ביבשה ובים. הם הבינו שכל פליט יהודי בדרכי הבריחה באירופה הוא מעפיל פוטנציאלי והם ניסו לעצור את הפליטים במסעם לארץ כבר באירופה, תוך לחץ על הממשלות לא לאפשר ליהודים לצאת מגבולן. הבריטים נלחמו באניות המעפילים בים והצליחו לעצור את רובן, עם הגעתן למים הטריטוריאליים של פלשתינה-א"י. רוב אוניות המעפילים אכן נתפשו, חלק מהמעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית, וברובם הועברו, באוניות גירוש, לקפריסין למחנות מעצר. מחנות המעצר בקפריסין נסגרו רק בשנת 1949.
ההיבט המדיני של הבריחה וסיומה
ככל שחלף הזמן התברר כי הבריחה חרגה מעבר למתכונתה המקורית. תנועתם הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי השואה לכיוון מרכז אירופה ודרומה והתקבצותם במחנות עקורים, יצרה בעיה בינלאומית. מחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה עלו על גדותיהם. כ-250.000 פליטים המתינו בתנאים קשים שנתיים אחרי המלחמה עלו תמונות קשות שהעולם התקשה לשאתן. בן-גוריון הכריז כי הפתרון לפליטים היהודיים במחנות ובדרכים הוא אחד – לאפשר להם לחיות במדינה משלהם. ושאין להם עתיד אלא בארץ ישראל.
טענת הממשלה הבריטית, שאירופה היא שיצרה את בעיית העקורים היהודיים ולפיכך עליה למצוא לבעיה פתרון בגבולותיה, לא התקבלה. בעקבות דו"ח הריסון (1945), שביקר המחנות העקורים כשליח של הנשיא טרומן והמליץ, בין השאר, על העלאת 100,000 עקורים יהודים לארץ ישראל מייד, הקים בווין את הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946). בין תפקידיה היה עליה להמליץ על פתרון לפליטים היהודים באירופה. אחת מהמסקנות של הוועדה הייתה כי רובם של היהודים מאמין כי ישראל היא המקום היחיד בו יוכלו לבנות חיים חדשים, וההמלצה הייתה לאפשר להם לחזור לארץ אבותיהם.
ועדת אונסקו"פ (1947) שהוקמה על ידי האו"ם והורכבה ממדינות שאין להן קשר לנושא, ביקרה גם היא במחנות העקורים בגרמניה. חברי הוועדה התרשמו שיש לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל והמליצו לאו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הבריחה היוותה, אם כן, גורם לחץ על דעת הקהל העולמית להצביע בעד הקמת מדינה יהודית. לדעת יהודה באואר הבריחה הייתה אחד הגורמים העיקריים שהכריעו לטובת הקמת מדינת ישראל.
משמעותה הציונית ההיסטורית של הבריחה הייתה התהוות של כוח לוחץ אשר לא נתן לעולם לפסוח על תביעת היהודים לחיים. (ח. הופמן) בשעה של משבר בארץ ישראל, בעת שהישוב בכוחותיו הדלים ניצב מול סכנה קיומית, קם לו צבא מילואים איתן בגולה, מאות אלפים שלא הסתפקו בהפגנות ובמתן תרומות כסף, אלא היו מוכנים להקריב את חייהם ולהשתתף במאבק על הקמתה של המדינה.
שבט יהודי שלם עמד הכן לעלייה ולהעפלה ארצה.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948 סיימה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואפשרה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. תושבי מחנות העקורים עלו לישראל בעלייה ההמונית ומקצתם למדינות אחרות. באותה שנה מונה מאיר ספיר למפקד האחרון של ארגון הבריחה והמוסד לעלייה ב' ולקראת סופה של השנה הסתיימה, רשמית, תנועת הבריחה. חלק מהיהודים שנשארו במזרח אירופה עלו במשך השנים לישראל במסגרת העליות השונות לאחר הקמת המדינה.
ראו גם
הממשלה הבריטית נגד תנועת הבריחה
נשים בתנועת הבריחה
צבי נצר
אשר בן נתן
אפרים דקל
אמא, כבר מותר לבכות?
לקריאה נוספת
אבריאל, א (1976). פתחו שערים. תל אביב: ספרית מעריב
איכנולד, י. (1989). בדרכים ובגבולות. תל אביב: מורשת
יהודה באואר (1970). הבריחה. תל אביב: ספריית הפועלים
גפן, א. (1961). פורצי המחסומים. תל אביב: יסוד
דקל, א. (1958). בנתיבי הבריחה. א', ב'. צה"ל: מערכות
דרור, צ. (1988). בנתיבי הצלה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד
כהן, י. (1995). עוברים כל גבול: הבריחה. תל אביב: זמורה ביתן
לזר ליטאי, ח. (1986). פרקי בריחה. תל אביב: בית ז'בוטינסקי
קלס, ש. (1994). בדרך לא סלולה. ירושלים: האוניברסיטה העברית
קמחי, ג' (1955). דרכי סתר: נדידת עם בניגוד לחוק. תל אביב: מורשת
לוי אריה שריד (1997). במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה 1939–1949, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
אשר בן נתן, דוד שיף (עורכים) (1998). הבריחה – תנועת הבריחה מאירופה לארץ ישראל 1945–1948. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
מירי נהרי, (2023) הבריחה הביתה, הוצאת עמותת מורשת הבריחה.
רותי קריצ'מן (דקל) ומירי נהרי (נצר), (2020),אלבום הבריחה, יציאת אירופה 1944–1949, תל אביב, הוצאת מורשת הבריחה
חנה ויס ומירי נהרי, (2021), בנתיבי הבריחה – מעברי האלפים ברגל, הוצאת מורשת הבריחה.
אהרון חוטר ישי, (1999), הבריגדה ושארית הפליטה, אגוד החיילים המשוחררים, תל אביב.
חיים גורי,(2015), חותם הזיכרון, מוסד ביאליק, הקיבוץ המאוחד, עמ' 3–17
מירי נהרי, לעזור לאחי אני בא, סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מרץ 2023, עמ' 48–59
קישורים חיצוניים
אתר עמותת מורשת הבריחה – עמותה שמטרתה לתעד, לשמר, להציג ולהנחיל את מורשת תנועת הבריחה
הבריחה - מסעם של ניצולי השואה לקראת חיים חדשים, באתר בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
הבריחה, סרט העוקב אחר הפליטים בדרכם לאיטליה, באתר ארכיון שפילברג
אל תפחידונו או הבלתי ליגאליים, דוקודרמה המציגה את מסעם של מעפילים ארצה, באתר ארכיון שפילברג
על פליטים שהגיעו לאיטליה לאחר השואה בעזרת הבריחה, באתר יד ושם
הבריחה הבייתה, סרט על תנועות הבריחה וההעפלה, העוקב אחר סיפורם האישי של 3 גברים בני משפחה אחת.
מירי נהרי, ההגנה בתנועת הבריחה - אימונים צבאים של שורדי השואה, בין המערכות, 8 באפריל 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:ההעפלה
קטגוריה:ניצולי השואה באירופה לאחר השואה
קטגוריה:ארגונים ציוניים
קטגוריה:ההגנה
קטגוריה:הבריגדה היהודית
קטגוריה:מחנות עקורים
קטגוריה:פעילי המוסד לעליה ב' | 2024-10-18T04:07:42 |
סוחוי Su-17 | הסוחוי Su-17 (ברוסית: изделие С32; קוד דיווח נאט"ו : Fitter, פיטֶר) הוא מטוס תקיפה סובייטי שפותח ממטוס היירוט סוחוי 7.
קרוב ל-3,000 מטוסים מדגם זה ונגזרותיו נבנו בין השנים 1966 ל-1991, והמטוס יוּצָא במספרים גדולים למדינות הגוש המזרחי והמזרח התיכון, בהן השתתף בעיקר במלחמת יום הכיפורים. גרסאות היצוא סומנו Su-20 (מקביל ל-Su-17M הסובייטי) ו-Su-22 (מקביל ל-Su-17M2 ,M3 ו-M4).
פיתוח המטוס
פיתוח המטוס החל בשנות ה-60 במשרד התכנון של פאבל סוחוי, כאשר הסוחוי 17 החל כניסיון לפיתוח גרסה משופרת של הסוחוי 7, והשינוי המשמעותי ביותר היה החלפת הכנף המשוכה בכנף בעלת משיכה משתנה שרק חלקיה החיצוניים נעים. מטוס ניסוי מדגם סוחוי 7 שהוסב לתצורה זו טס לראשונה ב-2 באוגוסט 1965 בכינוי Su-7IG (ברוסית: изменяемой геометрии - גאומטריה משתנה). תוצאות הניסוי היו משביעות רצון, כאשר המטוס נשא מטען במשקל כפול לטווח גדול ב-30% מהסוחוי 7, תוך שימוש במסלול המראה קצר פי שניים. חיל האוויר הסובייטי הצטייד במטוס החל משנת 1972.
שימוש במלחמת האזרחים הסורית
החל מ-2012 הצבא הסורי משתמש במטוס במסגרת הלחימה מול המורדים הסורים.
התיעוד הראשון של הפלת המטוס על ידי המורדים התרחש ב-14 בפברואר 2013.
ב-18 ביולי 2018 מטוס F/A-18 סופר הורנט אמריקאי הפיל מטוס Su-22 סורי כתגובה להפצצת כוחות אמריקאים. ב-24 ביולי סוללת MIM-104 פטריוט ישראלית הפילה Su-22 סורי כתגובה לחדירתו לשטח ישראל, עם זאת ישנם דיווחים לא מאומתים כי מדובר היה במטוס Su-24.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Su-17
קטגוריה:מטוסי קרב סילוניים
קטגוריה:מטוסי קרב מתוצרת ברית המועצות
קטגוריה:מטוסים בעלי כנף בעלת גאומטריה משתנה | 2022-11-27T00:17:00 |
שנחרבים | ממוזער|שלד של הומוטריום
שנחרבים (שם מדעי: Machairodontinae) היא תת-משפחה נכחדת ממשפחת החתוליים. מיניה האחרונים נכחדו זמן קצר לאחר עידן הקרח האחרון. תת-המשפחה נכללת בקבוצת בעלי ניבי החרב.
שיניים
השנחרבים מחולקים לארבעה טיפוסים בהתאם לסוג השיניים. חלקם בעלי שיניים בצורת פגיון. לחתולים אלו היו שיניים מוארכות וצרות, ולרוב היה להם גוף מוצק. לעומתם יש את החתולים בעלי השיניים המעוקמות. לאלו היו שיניים קטנות ורחבות יותר. גופם היה גמיש יותר, ורגליהם היו ארוכות יותר.
טקסונומיה
תת-משפחה שנחרבים:
שבט Homotheriini
סוג אמפימכיירודוס (Amphimachairodus)
סוג הומוטריום (Homotherium)
סוג לוקוטונג'יילורוס (Lokotunjailurus)
סוג נימרווידס (Nimravides)
סוג קסנוסמילוס (Xenosmilus)
שבט Machairodontini
סוג מכיירודוס (Machairodus)
סוג Miomachairodus
סוג Hemimachairodus
שבט Metailurini
סוג דינופליס (Dinofelis)
סוג מטאילורוס (Metailurus)
סוג Adelphailurus
סוג Stenailurus
סוג יושי (Yoshi)
שבט Smilodontini
סוג סמילודון (Smilodon)
סוג מגנתריאון (Megantereon)
סוג פרמכיירודוס (Paramachairodus)
סוג Rhizosmilodon
סוג פרומגנתריאון (Promegantereon)
ראו גם
ספרסודונטה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תאודור גיל
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שהתפתחו במיוקן | 2023-04-02T06:41:18 |
הבי מטאל | הבי מטאל (באנגלית: heavy metal; תרגום חופשי: מתכת כבדה) הוא ז'אנר של מוזיקת רוק, שהתפתח בשלהי שנות השישים באנגליה ובארצות הברית מתוך סגנונות ההארד רוק, בלוז רוק, אסיד רוק ורוק פסיכדלי. המטאל מתאפיין לעיתים קרובות במקצבים אגרסיביים, נגינה רועשת, שימוש מרובה בדיסטורשן ובעיוותי צליל, סולואים טכניים וארוכים של גיטרה חשמלית ולעיתים קרובות שירים בנושאים אפלים. להקות הרוק האנגליות בלאק סבאת' (Black Sabbath), לד זפלין (Led Zeppelin) ודיפ פרפל (Deep Purple) נחשבות ללהקות ההבי מטאל הראשונות.
במהלך שנות השבעים והשמונים, התפתח המטאל במקביל באנגליה, בארצות הברית ובגרמניה, והיה לאחד הזרמים המרכזיים ברוק והתפתחה סביבו תרבות מעריצים. בשנות התשעים קמו להקות חדשות, אשר התמקדו בסגנונות הדת' מטאל והבלאק מטאל שהיו קיצוניים יותר מהסגנונות המסורתיים שמהם התפתחו.
כסצנה תרבותית מוזיקת המטאל מהווה חלק מתרבות הדארק.
מקור המונח
מקור השם הבי מטאל כהגדרה לז'אנר מוזיקלי שלם אינו ידוע בבירור. המונח נטבע על ידי הסופר ויליאם ס. בורוז. בספרו "The Soft Machine" משנת 1962, מתוארת הדמות "וילי מאורנוס, ילד הבי מטאל". בספרו הבא, Nova Express (1964), בורוז המשיך לפתח את מוטיב ההבי מטאל והשתמש בו כדימוי לסמים ממכרים. מוטיב נוסף בספרים אלו היה השימוש בצלילי מוזיקה מוקלטים לשחרור האישיות מהחיים הממוכנים והמנוכרים שתוארו בספרים אלו.
המפיק, המנהל וכותב השירים הראשון של בלו אויסטר קאלט (Blue Öyster Cult), טוען כי הוא היה הראשון לטבוע את המונח "הבי מטאל" ביחס למוזיקת רוק.
בשנות השישים המאוחרות, ברמינגהאם עדיין הייתה מרכז משמעותי של תעשיית המתכת, ויש הטוענים כי עובדה זו בשילוב עם מספר הלהקות הרב שהגיע מברמינגהאם, כגון לד זפלין, בלאק סבאת' ואחרות, היא זו שקיבעה את המונח "הבי מטאל".
סברות אחרות מצביעות על ציטוט של מבקר על הופעה של ג'ימי הנדריקס או הקצפת: "זה היה כמו מתכת כבדה שנופלת מהשמיים". המונח מופיע גם במילות השיר "Born To Be Wild" של Steppenwolf משנת 1968:
המילה "כבד" כמציינת "רציני" או "משמעותי" נכנסה לעגה של תרבות הנגד והביטניקים עוד מוקדם יותר בשנות השישים: אלבום הבכורה של איירון באטרפליי נקרא "Heavy" (1968), ולד זפלין התגאו בהיותם "כבדים", כפי שמעיד השם אותו בחרו לעצמם.
כיום, הביטוי "הבי מטאל" מתייחס לרוב למטאל של שנות השמונים, כאשר המונח "מטאל" מתאר את הסגנונות המאוחרים יותר.
היסטוריה
ההיסטוריה של מוזיקת ההבי מטאל היא מקור לא אכזב לוויכוחים בקרב חובבי המוזיקה ומבקריה.
הגל הראשון של להקות מטאל היה בשנים 1967–1974. להקות המטאל, אשר כאמור באו מהרוק, אימצו את מנהג אומני רוק לגדל שיער ארוך- מנהג שהפך למסורת בקרב יוצרי הסגנון, אשר נשמרה לאורך כמעט מעל ל-40 שנות קיומו עד היום.
נקודה מעניינת בהיסטוריה של המטאל היא, שהרוב המוחלט של יוצריה, במיוחד ב"דור המייסדים", אך גם בהמשך, הוא גברים. נשים החלו להשתלב במידה מסוימת בסצנת המטאל רק בשנות התשעים ואילך. גם קהל המטאל תמיד היה מורכב ברובו מבנים, אם כי ביחס פחות קיצוני. כמו כן, למרות העובדה כי רבים מיוצרי המטאל המובילים בעולם הם אמריקאים, כמעט כולם לבנים, בניגוד לרוק הקלאסי, שצמח מהבלוז האפרו-אמריקני.
שנות השישים - הרקע המוזיקלי להיווצרות ההבי מטאל
ההארד רוק וההבי מטאל התפתחו מתוך סגנונות הבלוז רוק והרוק הפסיכדלי. את הסימנים הראשונים להבי מטאל ניתן לראות כבר בשלהי שנות השישים באנגליה ובארצות הברית, כאשר להקות הארד רוק הפכו לכבדות ולעיתים אף לאפלות יותר; להקות הארד רוק כמו Led Zeppelin, Deep Purple, Blue Cheer, Vanilla Fudge, Iron Butterfly ו-Steppenwolf, נחשבות לכאלו שהשפיעו מאוד על ההבי מטאל, גם אם לא ניגנו הבי מטאל במלוא מובן המילה.
שנות השבעים - דור המייסדים
ממוזער|ג'ודס פריסט בהופעה, 2005.
ארבע להקות בריטיות בשנים 1970-1969 ניסחו את הקודים הבסיסיים של הז'אנר בראשיתו. לד זפלין (שהוציאה שני אלבומים ב-1969), אוריה היפ (שכונתה בהומור "הביץ' בויז של המטאל"), דיפ פרפל (שפיטרה את הסולן רוד אוונס ושינתה לחלוטין את סגנונה ב-1970) ובלאק סבאת' (Black Sabbath) שהצליחה מאוד. המוזיקה של בלאק סבאת' מושרשת (כשלעצמה) סגנונית בבלוז, אבל עם נגינת הגיטרה הרועשת בכוונה של טוני איומי, הליריקה והאווירה האפלה והפסימית אשר לא הייתה נפוצה בתקופה זו, הם קבעו את הסטנדרטים של ההבי מטאל המוקדם והעניקו השראה ללהקות דום מטאל שונות. שלושת האלבומים הראשונים של בלאק סבאת' נחשבים לא רק להבי מטאל, אלא גם לפרוטו-דום, והייתה להם השפעה רבה על התפתחות ז'אנר הדום מטאל.
אחת היצירות הנחשבות למהפכניות ולפורצות דרך בהבי מטאל הייתה "Dazed and Confused" של לד זפלין משנת 1969 - אשר מתחילה בפתיחת בס אפלולית, ממשיכה בריפים כבדים של גיטרה חשמלית ובהמשך פורט הגיטריסט, ג'ימי פייג', על המיתרים באמצעות קשת של כינור. באותה שנה ביצעה לד זפלין יצירה זו בהופעה בדנמרק מול קהל של כמה אנשים בודדים - זו הייתה אחת מהופעות המטאל הראשונות בעולם. שירים מפורסמים נוספים אשר היוו את פריצת הדרך של המטאל הם Child in Time של דיפ פרפל משנת 1970 ו-Iron Man של בלאק סבאת' מאותה שנה.
בעוד אמנים אלה הביאו את הבשורה החדשה, להקות אחרות בשנות ה-70, אשר לקחו אף הן את הרוק לכיוון הכבד והרועש, סחפו את הקהל באמצעות הופעה חיצונית בלתי שגרתית, כגון תלבושת בית ספר אצל AC/DC האוסטרלים ואיפור כבד אצל קיס ואליס קופר, התפרעות על הבמה ושימוש במוטיבים "שטניים" בשירים ובהופעות. יש המצביעים על תקופה זו כתקופת "התמסחרות" שבה להקות כבלו אויסטר קאלט זכו להצלחה מתונה בקרב קהל "אמצע הדרך" וסצנת ה"גלאם מטאל" של לוס אנג'לס החלה לפרוח ולהגיע לקהלי הפופ, במיוחד בשנות השמונים המאוחרות.
להקות חשובות נוספות משנות השבעים הן אקספט וסקורפיונז הגרמניות, שתיים מחלוצות הרוק הכבד והבלדות רוק ולהקת ג'ודס פריסט האנגלית, אשר חבריה אף זכו לכינוי "אלי מטאל".
שנות השמונים
הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי
הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי הקיף מאות להקות שקמו בשנים 1980–1984 (רובן לא שרדו), כשהמפורסמות שבהן הן איירון מיידן, דף לפרד ודיאמונד הד, אשר שילבו אלמנטים מהמטאל והרוק המתקדם הבריטי של שנות ה-70, ומהפאנק הבריטי והייתה פופולרית מאוד בזמנה, גם בשוק האמריקאי. להקות אלו, ביחד עם מספר להקות לא-בריטיות, כגון מנוור האמריקאית, וואספ האמריקאית, גרייב דיגר הגרמנית, Helloween הגרמנית ומרסיפול פייט הדנית, מהוות את הגרעין של ההבי מטאל הקלאסי, המתאפיין ביצירות ארוכות ומורכבות, נגינה כבדה ואגרסיבית אך מלודית, שירה מלודית בקול חזק וגבוה, מיקוד על הרמוניה בין שתי גיטרות, ריפים אגרסיביים וסולואים ארוכים, טכניים ומהירים של גיטרה חשמלית.
לצד הדגש החזק שניתן לכלי הנגינה, ובמיוחד לגיטרה חשמלית, בולטים במטאל הקלאסי הזמרים בעלי הקול הגבוה. המפורסמים שבזמרי המטאל הקלאסי בשנות השמונים שזכו לתהילה על קולם ועל שירתם רבת העוצמה הם רוב הלפורד (ג'ודס פריסט), ברוס דיקינסון (איירון מיידן), קינג דאיימונד (מרסיפול פייט) ואחרים.
בנוסף, התפתחה סצנת רוק ענפה גם בקצה השני של העולם, ביפן. היפנים משכבר הימים היו לחובבי רוק מושבעים ומצרכני התרבות הגדולים ביותר של עולם הרוק. בתחילת שנות השמונים התפתחה תנועת רוק ומטאל עצומה וחובקת, להקות כמו Vow Wow, Loudness, Anthem, Ezo, Magnum .44 ו־X Japan קבעו את היסודות לתרבות הרוק היפנית.
במחצית שנות השמונים גברה הפופולריות והביקוש לרוק יפני גם אל מחוץ לגבולות יפן, ולהקות כמו Vow Wow העתיקו את ביתם לבריטניה, Loudness ו-Ezo לארצות הברית. הפריצה הגדולה הייתה בשנת 1984 כאשר Loudness החלה בסיבוב הופעות אירופאי והתקבלה בפסטיבל רוק בגרמניה באהדה עצומה. זה המשיך עם Vow Wow ששרו את שיר הפתיחה של תוכנית הרוק השבועית באם טי וי, Anthem שיצאו לסיבוב הופעות מחוף לחוף בארצות הברית ו־X Japan שהגיעו לשיא ההצלחה וההכרה ועד היום נחשבת ללהקת הרוק היפנית המצליחה ביותר והמוכרת ביותר ברחבי העולם.
בסצנת הרוק והמטאל ביפן השירה היא ברובה ביפנית אך תמיד עם שילוב של משפטים באנגלית, ובכך היא נבדלת מכל סצנה אחרת ומזוהה רק עם יפן.
במזרח אסיה ודרום מזרח אסיה, להקות כמו Anthem הם למעשה אלי רוק בפני עצמם. הם התפתחו מאותם אלמנטים כמו בארצות המערב, באותן השנים ואם לא לפני, הנגנים מוכשרים לפחות כמו בלהקות מערביות ויותר מכך, רבות מלהקות ענק מהמערב הכריזו שלא מכבר כי הושפעו רבות מלהקות יפניות.
אדי ואן הלן למשל שלמד מקיוג'י יאמאמוטו, הגיטריסט של Vow Wow, את טכניקת הטייפינג על הגיטרה החשמלית. חברי להקת מטאליקה שכבר 23 שנים בכל פעם שהם נוחתים ביפן הם ממהרים להיפגש עם קיוג'י לחזרות וחימום, ג'יימס האטפילד הוא מעריץ מושבע של Vow Wow הקלאסית.
רוב הלפורד וגלן טיפטון מ - Judas Priest שהצהירו לא פעם שהם לוקחים השראה רבה מסצנת המטאל היפנית ובעיקר מ-Anthem שנחשבת ללהקת ההבי מטאל הטובה ביפן, שבאופן רב מזכירה את Judas Priest.
X Japan היא המקבילה היפנית ל־Guns N' Roses, היא הגיעה להכרה בשנת 1989 ונהייתה להיסטריה בחצי האסייתי של העולם, היא אף הופיעה עם Guns N' Roses ו - Skid Row בטוקיו בשנת 1992. X Japan מנגנת רוק יפני פשוטו כמשמעו, להבדיל משאר הלהקות היפניות שמנגנות מוזיקה מערבית לחלוטין וכאשר שומעים אותן אין מושג ולא קלוש כי מדובר בלהקות לא בריטיות, אמריקניות או גרמניות. X Japan מיוחדת במינה בסגנון המוזיקה שהיא מנגנת ובאווירה שהיא משרה.
גלאם מטאל
באותן שנים בדיוק, בארצות הברית חלה התפתחות מעט נפרדת, עם התפתחות ז'אנר הגלאם מטאל. החל מאמצע שנות ה-80, הז'אנר הפך למוזיקה הדומיננטית ביותר בארצות הברית, והוא שלט ברדיו, במצעדים, ב־MTV ובשוק ההופעות עד עליית הגראנג' ב-1991. המוזיקה שילבה ריפים של הבי מטאל קלאסי והארד רוק (בהשפעת ואן היילן, קיס ואירוסמית') יחד עם פזמונים קליטים ומילים יותר קלילות מהמטאל הבריטי - מילים שמחות וקלילות שעוסקות בעיקר במרדנות, סקס, סמים ואלכוהול. הז'אנר גם פיתח מאוד את תחום בלדות הרוק. מרבית הלהקות בסגנון היו ידועות גם בסגנון החיים המלוכלך והמסוכן שלהם.
הלהקות בסגנון זה גם נתנו דגש למראה החיצוני בהשפעת מוזיקת הגלאם רוק הבריטית משנות ה-70, בייחוד הניו יורק דולס, אליס קופר, ודייוויד בואי, שמאופיין בשיער מנופח, תלבושות צעקניות ולעיתים גם איפור. הז'אנר מכונה לעיתים "הייר מטאל" (Hair Metal) כפארודיה על השיער הארוך והנפוח שאפיין רבים מחברי הלהקות.
הגל הראשון של להקות הגלאם כלל להקות כמו מוטלי קרו, טוויסטד סיסטר, Ratt שהתאפיינו בריפים יותר כבדים ונושאים יותר מלוכלכים (שנוגעים יותר בסמים ופשע). להקות אלה התפתחו מתוך המועדונים בשדרת סנסט בלוס אנג'לס בשנים 1981–1984.
הגל השני - בשנים 1985-1990- היה יותר פופי, והוא כלל להקות כמו פויזן, בון ג'ובי והלהקה השוודית יורופ שהצליחו להרחיב את קהל היעד של הז'אנר מעבר לקהל המסורתי של בני נוער זכרים אלא גם לגברים, ילדים, ונשים, שעד אותה תקופה התעלם מהם לחלוטין ז'אנר המטאל. השירים שהם כתבו היו ברובם המנונים עם פזמונים קליטים שהותאמו לשירה של הקהל באצטדיונים, ועם סולואים ארוכים. הם כתבו גם בלדות רוק, שירי אהבה מרגשים שנעשים לאט לאט יותר רעשים ומסתיימים בסיום דרמטי. בלדות הרוק היו נפוצות מאוד ברדיו באותה תקופה.
בנוסף פעלו גם מספר להקות הייר מטאל נשיות, כגון הזמרת דורו פאש או להקת ויקסן.
במקביל גם קמו כמה להקות גלאם מטאל שהסאונד שלהם היה מעט יותר גולמי ומלוכלך, כדוגמת Skid Row וGuns N' Roses, וגם הם הצליחו מאוד במיינסטרים.
עם עליית מוזיקת הגראנג' בתחילת שנות ה-90 מוזיקת הגלאם מטאל איבדה את הפופולריות שלה, והפסיקו לשדר שירים מהסגנון הזה ב־MTV וברדיו. להקות הגראנג' כינו את הלהקות האלו "להקות השיער" (Hair Metal) ככינוי המביע זלזול בשל התסרוקות שלהם, אולם עם השנים הפך מונח זה למונח נייטרלי נרדף לגלאם מטאל.
מאז סוף שנות התשעים הסגנון חווה מעיין תחייה, בעיקר בשוודיה שם מתקיימים כל שנה פסטיבלים גדולים של להקות צעירות שמנגנות את הסגנון, וגם בארצות הברית לדוגמה להקת סטיל פנתר שכותבת לשירים שלה מילים הומוריסטיות.
ת'ראש מטאל
ממוזער|סלייר, 2007
במקביל ללהקות הגלאם מטאל, ובניגוד מוחלט אליהן, פעלו במהלך שנות ה-80 להקות הת'ראש מטאל, אשר לקחו את ההבי מטאל לכיוון טכני, מהיר, כבד, מלוכלך, חסר מלודיה ואנטי-ממוסחר. התאפיינו בתיפוף מהיר וכבד וסולואי גיטרה ארוכים יחסית. בארצות הברית פעלו ארבע להקות עיקריות, הנחשבות ללהקות האם של הת'ראש האמריקאי: מטאליקה, מגאדת', סלייר ואנתרקס. שירים כגון "Master of Puppets" של מטאליקה משנת 1986 ו-"Holy Wars" של מגאדת' משנת 1990 הפכו להמנונים בקרב קהל המטאל, אשר זוכים לכבוד רב עד היום, אף בקרב צעירים שעוד לא נולדו כששירים אלו נכתבו.
האלבום Kill 'Em All של מטאליקה משנת 1983 נחשב לאלבום הת'ראש הראשון, אם כי להקות ת'ראש שלא זכו לחשיפה רבה פעלו שנים בודדות לפני כן.
במקביל, החלה לפרוח סצנת ת'ראש מטאל גם בגרמניה. הלהקות דסטרקשן, קריאייטור וסודום, נחשבות ללהקות האם של הת'ראש הגרמני.
דת' מטאל
באמצע שנות השמונים קמו בארצות הברית להקות אשר ניגנו מטאל כבד, טכני ובלתי מלודי, אך את השירה הצעקנית המאפיינת את הת'ראש מטאל הן החליפו בנהמות ושאגות, הנקראות גראולינג. אלו היו להקות הדת' מטאל. פוזסט (Possessed), דת' (Death), מאסטר (Master), נקרופאג'יה (Necrophagia), אוביטוארי (Obituary), אוטופסי (Autopsy), מורביד אנג'ל (Morbid Angel) וספולטורה (Sepultura) המוקדמת, נחשבים בעיני רבים כחלוצי הז'אנר.
שנות התשעים ואילך
תחילה ואמצע שנות ה-90 - נפילת ההאבי מטאל הקלאסי
בשנות ה-90 ירדה הפופולריות של המטאל בצורה משמעותית ביותר. להקות המטאל של שנות ה-80, מלבד בודדות (למשל איירון מיידן וג'ודס פריסט), נדחקו לשוליים. אחרות שינו את סגנונן כדי לשמור על הפופולריות, דבר מה שחלק מאוהדי המטאל לא ראו בעין יפה כצעד המבכר את המניעים המסחריים. התפתחות מוזיקת הגראנג' ובנוסף לכך סטיגמות רבות שיוחסו לז'אנר, גרמו לירידתו של המטאל למחתרת. הפופולריות של המטאל ירדה ורבים כבר החלו לחזות את סופו. אחד הגורמים המשמעותיים לירידת הפופולריות של הז'אנר היה זיהויו עם כת השטן. ב-1991 יצא הסרט "Dance With The Devil" אשר תיעד את סצנת המטאל העולמית והציג אותה באור שלילי בו המטאליסטים הוצגו כאנשים סוגדים לשטן. הסרט אף הוצג בישראל ובהקדמה לשידור סיפר חיים יבין על סצנת המטאל העולמית והציג אותה כסצנה אנרכיסטית, קיצונית ושטנית. בנוסף לכך בסקנדינביה קמה תנועת הבלאק מטאל אשר בתחילת דרכה חברו אליה אנשים בעלי דעות קיצוניות. התנועה, שנהגה לשרוף כנסיות ולקיים טקסים פולחניים לשטן, אמנם הייתה מיעוט בקרב המטאליסטים בעולם ולא הייתה פעילה כלל בקרב המטאליסטים באמריקה ובמערב אירופה (רוב הקהילה העולמית), אך היא החלה לצבור יותר ויותר פופולריות בקרב בני נוער מטאליסטים ובכך גדלה ההתנגדות הציבורית כלפי המטאל. למרות זאת המשיך הז'אנר להתקיים במחתרת ושינה את סגנונו לברוטאלי, אפל וקיצוני יותר. להקות כמו פנטרה וספולטורה זכו לפופולריות גדולה בארצות הברית ולסיקור תקשורתי רחב למרות קריסת הז'אנר. אותן להקות המשיכו לקיים את סצנת המטאל באמריקה. באותו זמן באירופה החלו להקות של דת' מטאל ובלאק מטאל סקנדינביות לצבור פופולריות.
סוף שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21 - החזרה לשיא
בסוף שנות ה-90 המטאל שב ונהייה פופולרי. לתופעה זו היו כמה גורמים. הגורם הראשון הוא החלשות מוזיקת הגראנג' אשר שלטה על הרוק בתחילת שנות ה-90, לאחר ירידת הז'אנר חיפשו צעירים רבים תחליף. גורם נוסף הוא התחזקות המטאל הסקנדינבי בשאר ארצות אירופה. הגורם השלישי הוא המטאל האמריקאי החדש אשר צבר פופולריות עולמית החל מהגרוב מטאל של פנטרה וספולטורה ועד הנו מטאל אשר הגיע לשיאו בסוף שנות ה-90 ומשך אליו קהל מגוון עקב שילוב המטאל בסגנונות האלטרנטיבים.
המטאל האירופאי החדש
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להתרבות להקות המטאל בארצות אירופה, ובמיוחד בפינלנד ובארצות סקנדינביה. להקות המטאל הצפון-אירופאיות התרחקו מרחק רב מהמטאל הקלאסי של שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, ויצרו סגנונות מטאל חדשים רבים, השונים באופן משמעותי מהמטאל המקורי: דת' מטאל מלודי - סוג של דת' מטאל שהתפתח בגוטנברג שבשוודיה ומהווה שילוב של שאגות גראולינג עם נגינה מלודית יחסית; בלאק מטאל ("מטאל שחור") - סגנון מטאל כבד במיוחד אשר התפתח בנורווגיה ומאופיין במנגינות אפלות ועצובות, שירה צווחנית ועיסוק אובססיבי בנושא השטן, מעשי טבח וסוף העולם; דום מטאל ("מטאל אבדון") - סגנון מטאל המתאפיין במנגינות איטיות וקודרות במיוחד; מטאל גותי - סגנון המשלב מטאל עם שירה אופראית (של זמרת בדרך כלל) לצד גרואלינג, קלידים, מקהלה כלים קלאסיים (כגון פסנתר וכינור) ויסודות גותיים נוספים; פאוור מטאל ("מטאל עוצמתי") - סגנון מטאל עדין, "אלגנטי" ויחסית שמח, שתוכן מילותיו מושפע מסיפורי פנטזיה; ופרוגרסיב מטאל ("מטאל מתקדם") - שילוב של מטאל ורוק מתקדם; סגנון מתאפיין במודרניות ותחכום.
עם להקות המטאל המובילות בעולם החל משנות התשעים ואילך נמנות להקות הדת' מלודי אמון אמארת' השוודית וארק אנמי השוודית, להקות הבלאק דימו בורגיר הנורווגית וקריידל אוף פילת' האנגלית, להקת הדום My Dying Bride האנגלית, להקות הפאוור גאמא ריי הגרמנית, Blind Guardian, האמרפול השוודית, סונטה ארקטיקה הפינית ורפסודי האיטלקית, להקת המטאל גותי After Forever ההולנדית ולהקת הפרוג מטאל דרים ת'יאטר האמריקאית. כמו כן, מצליחות גם להקות אשר משלבות מספר סגנונות מטאל בו זמנית, כגון אופת' השוודית ו-Children of Bodom הפינית. למרות "השתלטות" ארצות צפון אירופה על סצנת המטאל העולמית, רוב להקות המטאל שרות באנגלית ולא בשפת האם שלהן.
ממוזער|250px|טריסטניה: הזמרת היא ויבקה סטנה (לבושה בשמלה גותית) הממלאת תפקיד מרכזי בשירה אופראית לצד גרואלינג של דת' מטאל מצד הזמרים.
עם התפתחות המטאל הסימפוני והגותי במחצית השנייה של שנות התשעים, החלו בנות רבות להשתלב בסצנת המטאל בתור זמרות (לעיתים זמרות אופרה או זמרות מצו-סופרן או סופרן בעלות הכשרה קלאסית). הלהקות הנורווגיות Theatre of Tragedy ו-Tristania היו הראשונות לשלב זמרת אופראית על בסיס קבוע לצד גרואלינג במה שידוע כ"שירת היפה והחיה". חמש הסולניות הבולטות בסצנת המטאל הן טאריה טורונן (לשעבר ב-Nightwish), ויבקה סטנה (לשעבר בטריסטניה), שרון דן אדל (Within Temptation), סימונה סימונס (אפיקה) ופלור יאנסן (Nightwish, ReVamp, לשעבר ב-After Forever).
המטאל האירופאי הגיע לשיאו עם הקמת פסטיבל ואקן בגרמניה, זהו פסטיבל המטאל הגדול בעולם אשר הכיל בעיקר להקות מאירופה. בפסטיבל זה הלהקות הסקנדינביות זכו לבמה ולפופולריות רבה ובכך הפכו מלהקות מחתרתיות ללהקות עולמיות וזכו לפופולריות אפילו בקרב המטאליסטים הצעירים יותר. המטאליסטים האירופאים לועגים למטאליסטים האמריקאים שלטענתם מבזים את הז'אנר על ידי התמסחרות ורואים בעצמם בתור הממשיכים האמיתיים של ההבי מטאל. עם החלשות הנו מטאל והחשיפה שהוא הביא למטאל בתקשורת חיפשו מטאליסטים צעירים רבים חומר בוגר יותר לשמוע ובכך גדלה הפופולריות של המטאל האירופאי. עם הזמן החלו גם להקות המטאל האירופאי להופיע ב-MTV וברשתות הגדולות אך בניגוד למטאל האמריקאי זכו להופעה צנועה יותר בשעות הלילה.
המטאל האמריקאי החדש
בתחילת שנות ה-90 התפתח מטאל ברוטאלי ועוצמתי יותר במחתרת באמריקה, הגרוב מטאל. להקות אלו הושפעו מסצנת ההארדקור פאנק ומהת'ראש מטאל של שנות ה-80. להקות אלו זנחו את המלודיה המטאלית שבגיטרות ויותר התמקדו בריפים עוצמתיים וברוטאלים מהשפעת ההארדקור והקרוס אובר ט'ראש. השירה התאפיינה בצעקות ברוטאליות שמשלבות בין ההארדקור לדת' מטאל, הלהקות מהתחום כמו פנטרה, ספולטורה ומשין הד אשר החלו כלהקות מחתרתיות זכו לזכות בפופולריות רבה ולסיקור תקשורתי רב. באמצע שנות ה-90 החל לפעול בארצות הברית פסטיבל אוזפסט אשר אורגן על ידי סולן בלאק סבאת' אוזי אוסבורן ואשתו שרון. הפסטיבל נתן במה ללהקות מטאל רבות כמו ספולטורה, פנטרה, סיסטם אוף אה דאון, סליפנוט, קורן, Lamb of God, ואפילו להקות כמו מטאליקה שפסטיבלים האירופאים כמו פסטיבל ואקן סירבו לקבלן בטענה שהן להקות ממוסחרות ולא מספיק "אמיתיות". הפסטיבל זכה להצלחה ענקית והלהקות זכו לפופולריות רבה שקראה תיגר על השליטה האירופאית על המטאל באותה תקופה ועד היום.
בשלהי שנות התשעים החלו לקום בארצות הברית להקות רבות אשר הושפעו ממוזיקה המטאל, אך פישטו אותה, התרחקו ממנה והתקרבו לזרם המרכזי והפופולרי יותר של הרוק האמריקאי. אלה היו להקות הנו מטאל, המכונה גם "מטאל אלטרנטיבי". חלקן לקחו את המטאל לכיוון גס וצעקני בעיקר מהשפעת הגרוב מטאל (סליפנוט, דיסטרבד, קורן, דפטונס), בעוד אחרות לקחו אותו לכיוון מלודי ואף פופי מעט (לימפ ביזקיט, לינקין פארק, פאפא רוץ'), אך המשותף לכולן הוא הפשטות הטכנית והמלודית, העומדת בניגוד למטאל הקלאסי. מאפיין נוסף של הנו מטאל הוא "כלי נגינה" אשר מתווסף אל הכלים המסורתיים של הרוק - עמדת די ג'יי - המשמשת בראפ. לרבות מלהקות הנו מטאל יש די ג'יי נוסף על הזמר והנגנים, אך לא לכולן.
שני סגנונות הקשורים לנו מטאל הם האינדסטריאל מטאל והראפ מטאל (הסיגנונות ממנו התפתח ונשען עליהם). האינדסטריאל מטאל ("מטאל תעשייתי") מתאפיין בצליל אלקטרוני, מלוכלך ובלתי מלודי, המזכיר קולות של מכונות, על חשבון הדומיננטיות של הגיטרות. בין להקות האינדסטריאל המצליחות נמנות קורן, סליפנוט, סטטיק-אקס, רמשטיין הגרמנית, מיניסטרי, רוב זומבי, Nine Inch Nails ו - מרילין מנסון.
הראפ מטאל מהווה שילוב של דקלומי ראפ קצביים עם ליווי מטאלי של גיטרות חשמליות ותופים (ולרוב גם די ג'יי). חלוצת הסגנון היא רייג' אגיינסט דה מאשין, אשר החלה דרכה עוד בתחילת שנות התשעים. להיטה "Killing in the Name" הוא אחד מהשירים המפורסמים הראשונים בסגנון זה. להקות ראפ מטאל נוספות התפרסמו רק בשלהי העשור ובתחילת שנות האלפיים: לימפ ביזקיט, לינקין פארק, בודי קאונט, פאפא רוץ',קלופינגר השוודית שידועה במסריה הפוליטיים, סנוט, ו-P.O.D..
לעומת זאת היו גם להקות "מסורתיות" יותר כמו סליפנוט, מאדוויין, סיסטם אוף אה דאון, ודיסטרבד אשר שימרו את ערכי הגרוב מטאל והדת' מטאל של תחילת שנות ה-90 אך הוסיפו להן את השפעת המוזיקה המודרנית המאפיינת את הנו מטאל.
בהגדרה הרחבה, הנו מטאל כולל בתוכו גם את האינדסטריאל והראפ מטאל. המשותף לשלושת הסגנונות הללו, הוא הפשטות היחסית והקריצה המופגנת לקהל המיינסטרים, אשר דחקה להקות אלו מסצנת המטאל; ולרוב הן נכללות תחת ההגדרה של רוק אלטרנטיבי ולא של הבי מטאל. באופן סמלי, ויתרו להקות הנו מטאל על מראה המטאל המסורתי, ובפרט על השיער הארוך, ואימצו הופעה חיצונית "שגרתית" יותר. בהתאם לכך, קליפים של להקות אלו מוקרנים לעיתים קרובות יחסית בערוץ המוזיקה הפופולרית MTV (הנמנע לרוב מלהשמיע מטאל); ולהקות הנו מטאל מצליחות בקרב קהל הרוק ה"מתון" יחסית.
למרות היחס הביקורתי של רבים בקהילת המטאל לז'אנר, הנו מטאל תרם רבות למטאל בכך שהחזיר את סיקור המטאל לתקשורת העולמית ובכך להקות מחתרתיות של דת' מטאל ובלאק מטאל קיבלו גם הן סיקור בתקשורת מאחר שחלק גדול מקהל הנו מטאל החל לחפש מוזיקה "בוגרת" יותר. בנוסף להקות מטאל קלאסיות משנות ה-80 חזרו להיות פופולריות. כבר בסוף שנות ה-90 קראו רבים בקהילת המטאל למתן את הביקורות כלפי הסגנון מאחר שהוא ממשיך את ההווי מטאל בדרך מסוימת ולהקות נו מטאל רבות הופיעו בפסטיבלי מטאל גדולים כמו אוזפסט וגראספופ. באמצע שנות ה-2000 ירדה פופולריות הז'אנר ורוב להקות הנו מטאל ירדו מגדולתן, חלקן התרחקו מן המטאל ושינו את סגנונם לרוק אלטרנטיבי ואף אחרות התקרבו לשורשי ההבי מטאל וזכו לאהדה בקרב מטאליסטים מסורתיים יותר.
בשנות ה-2000 הופיע ז'אנר חדש, המטאלקור. ז'אנר זה החליף את הנו מטאל בתור מטאל מיינסטרימי יחסית, וזכה לאהדה בקרב קהילת המטאל מאחר שהתקרב יותר אל השורשים ועירב בין דת' מטאל, ט'ראש מטאל, וגרוב מטאל ושילב אותם עם הארדקור פאנק ולעיתים גם אימו. אף על פי שהמטאלקור היה קרוב יותר לשורשים מהנו מטאל, ההשפעה מהפאנק ובמיוחד מהאימו הרתיע רבים מהז'אנר. הז'אנר הושפע מעט מהנו מטאל מבחינה מוזיקלית אך הושפע רבות מהבחינה השיווקית והתקשורתית בכך שתפס את מקומו בתור המטאל המיינסטרימי וזכה לסיקור רב ב-MTV. להקות המטאלקור ראו את עצמן בתור "הגל החדש של הרוק הכבד האמריקאי" ובתור אלו שיחזירו את המטאל לימיו הגדולים של שנות ה-80. הקהילה המסורתית יותר התנגדה בתוקף לתפיסה זו וסירבה להכיר בה. להקות כמו בולט פור מיי ולנטיין, קילסוויץ' אנגייג', אז איי ליי דיינג, טריוויום, אנארת' וברינג מי דה הוריזון זכו לפופולריות רבה וזכו להופיע בפסטיבל המטאל הגדול וואקן. בנוסף לכך להקות רבות הושפעו מהז'אנר ולקחו חלק מהגל החדש כמו: Avenged Sevenfold, Lamb of God, הייטבריד, מסטודון ועוד.
מאפיינים אמנותיים
סוגות במטאל
להלן רשימה של הסגנונות המוזיקליים הנכללים בהגדרה הרחבה של "מטאל". לכל אחד מהם מאפיינים אמנותיים משלו, אך כולם ינקו את השראתם מהמטאל הקלאסי ומהרוק הקלאסי; אם כי חלק מהם מהתרחקו מהזרם המרכזי מרחק רב.
שמאל|ממוזער|400px|תרשים המנסה לתאר את מקורות סגנונות המטאל השונים. צורף למארז ה-DVD של אחת ההוצאות המיוחדות של הסרט הדוקומנטרי "Metal: A Headbanger's Journey"
בלאק מטאל (Black Metal)
בלאק מטאל אווירתי (Atmospheric Black)
בלאק מטאל סימפוני (Symphonic Black)
בלאקנד דת' (Blackened Death)
בלאק-דת' מלודי (Melodic Black-Death)
וור מטאל (War Metal)
בלאק-דום (Black-Doom)
בלאק אובדני דיכאוני (Depressive Suicidal Black)
דום מטאל (Doom Metal)
אפיק דום (Epic Doom)
סטונר דום (Stoner Doom)
סלאדג' מטאל (Sludge Metal)
דת'-דום (Death-Doom)
פיונרל דום (Funeral Doom)
דום גותי (Gothic Doom)
בלאק-דום (Black-Doom)
בלאק אובדני דיכאוני (Depressive Suicidal Black)
דת' מטאל (Death Metal)
דת' מלודי (Melodic Death)
דת' ברוטאלי (Brutal Death)
דת' טכני (Technical Death)
דת'-דום (Death-Doom)
פיונרל דום (Funeral Doom)
בלאקנד דת' (Blackened Death)
בלאק-דת' מלודי (Melodic Black-Death)
וור מטאל (War Metal)
דת'קור (Deathcore)
הבי מטאל קלאסי (Classic Heavy Metal)
הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM)
מטאל גותי (Gothic Metal)
דום גותי (Gothic Doom)
דת'-דום גותי (Gothic Doom/Death)
מטאל גותי סימפוני (Symphonic Gothic Metal)
פאוור מטאל (Power Metal)
פאוור מטאל סימפוני (Symphonic Power)
פולק מטאל (Folk Metal)
מטאל מזרחי (Oriental Metal)
קלטיק מטאל (Celtic Metal)
פרוגרסיב מטאל (Progresive Metal)
אוונגרד מטאל (avant-garde metal)
גלאם מטאל (Glam Metal)
ת'ראש מטאל (Thrash Metal)
גרוב מטאל (Groove Metal)
מטאל אלטרנטיבי (Alternative Metal)
אינדסטריאל מטאל (Industrial Metal)
נו-מטאל (Nu-Metal)
ראפ מטאל (Rap Metal)
מטאל סימפוני (Symphonic Metal)
מטאל גותי סימפוני
בלאק מטאל סימפוני
פאוור מטאל סימפוני
אופרה מטאל
מטאלקור (Metalcore)
דת'קור (Deathcore)
גריינדקור (Grindcore)
דת'גריינד (Deathgrind)
גורגריינד (Goregrind)
פורנוגריינד (Pornogrind)
מאפיינים מוזיקליים
שמאל|ממוזער|250px|גיטרות חשמליות
מוזיקת ההבי מטאל היא מוזיקה "כבדה", רועשת, אגרסיבית, לעיתים קרובות מהירה, ועם זאת עמוקה. מאפיין בולט נוסף של המטאל לעומת זרמים מודרניים אחרים הוא התפקיד הגדול של כלי הנגינה, ובמיוחד הגיטרה החשמלית.
כיוון שהמטאל צמח מתוך הרוק, ההרכב האופייני של להקת הבי מטאל זהה להרכב האופייני של להקת רוק, אשר מסתמך על חמישה נגנים: מתופף (לרוב תוף הבס מנוגן עם דאבל פדל), נגן גיטרה בס, גיטרת קצב (ליווי), גיטרה מובילה (סולו) וזמר, שלעיתים מנגן באחד מהכלים, לרוב גיטרה. לעיתים מצורף להרכב בסיסי זה גם נגן קלידים.
הגיטרות החשמליות ממלאות תפקיד מרכזי ביותר במוזיקת ההבי מטאל. בעוד שברוב סגנונות המוזיקה המודרנית כלי הנגינה משמשים בעיקר לליווי השירה, הרי שבמטאל הנגינה היא העיקר. הגברה, עיוות הצליל ושימוש בטכניקות נגינה מיוחדות - כולם בשימוש לשם "עיבוי" הצליל. קטעי נגינת סולו בגיטרה וריפים מהווים חלק משמעותי ממוזיקת ההבי מטאל, טכניקות רבות הומצאו ושוכללו על ידי נגני סוגה זו לשם נגינה מהירה ומדויקת. כמעט כל שיר מטאל מתחיל בפתיחה אינסטרומנטלית (ללא מילים) ארוכה יחסית וכמעט שאין שיר או יצירת מטאל שאין בהם קטע סולו של גיטרה חשמלית. ישנן אף יצירות בהן קטעי הסולו ארוכים יותר מקטעי השירה, וישנן גם יצירות אינסטרומנטליות לחלוטין, כגון "The Call of Ktulu" של מטאליקה משנת 1984.
הדגש החזק שנתנו להקות המטאל לדורותיהן לנגינת הגיטרה, והשאיפה לפתח טכניקות נגינה חדשות ולהגיע למהירויות גבוהות הביאו לכך, כי רבים מהגיטריסטים הגדולים והמוערכים בעולם, באים מעולם המטאל: ג'ימי פייג' (לד זפלין), קירק האמט (מטאליקה), טוני איומי (בלאק סבאת'), דייב מאסטיין (מגאדת'), מרטי פרידמן (מגאדת'), דייב מארי (איירון מיידן), אדריאן סמית' (איירון מיידן), ריצ'י בלקמור (דיפ פרפל), סיניסטר גייטס (Avenged Sevenfold) וסלאש (Guns N' Roses).
בעוד הנגינה האגרסיבית והטכנית והסולואים הארוכים משותפים לכל להקות המטאל, הרי שהשירה במטאל היא מגוונת ביותר ומשתנה מאוד מסגנון מטאל אחד למשנהו: בעוד השירה במטאל הקלאסי היא מלודית ומאופיינת בקולות גבוהים (זמרים כגון אוזי אוסבורן, רוב הלפורד וברוס דיקינסון), הרי שאת הדת' מטאל מאפיינות נהמות ושאגות נמוכות וגסות הנקראות גראולינג, את הבלאק מטאל מאפיינות צרחות וצווחות ואילו במטאל הגותי והסימפוני נפוצה שירה אופראית לצד גראולינג. ישנן גם להקות אשר משלבות מספר סוגי שירה יחדיו, כגון אופת' השוודית, המשלבת גראולינג עם שירה "נקייה", וטריסטניה וסירניה ששילבו שירת היפה והחיה (סופרן נשי וגרואלינג) עם שירה "נקייה" ומקהלות.
עם זאת, ישנם מטאליסטים רבים הסולדים משירת הגראולינג, ורואים בה עיוות והרס של המטאל ה"אמיתי" (דהיינו, המטאל הקלאסי), המאופיין, כאמור, בשירה עמוקה בקולות גבוהים.
גם מבחינת המלודיות עצמן ישנו גיוון גדול מאוד במטאל: בעוד שהמלודיות במטאל הקלאסי הן כבדות ואגרסיביות, אך עם זאת עמוקות, המלודיות בפאוור מטאל הן עדינות יחסית. לעומת זאת, המוזיקה בת'ראש מטאל ובדת' מטאל היא כמעט חסרת מלודיה, והיא מתבססת לרוב על נגינה מהירה ביותר, רועשת ביותר ועשויה להתפרש כ"חסרת פשר" למאזין מן היישוב. כמו כן, ישנן להקות מטאל המשלבות במוזיקה שלהן השפעות חיצוניות: להקות הפולק מטאל משלבות מטאל עם מנגינות עממיות, ואילו להקות המטאל הסימפוני משלבות מטאל עם השפעות של מוזיקה קלאסית תזמורתית.
מוטיב נוסף של ההבי מטאל הוא הגברת הצליל החזקה בהופעות, שהחלה אצל המי והתגבר אצל להקות כמו מוטורהד ומנוור. היבט זה ספג ביקורת רבה כראוותנות ריקה אשר מבטלת את האפשרות ליהנות מהמוזיקה, אך בעיני רבים מסמלת את אחד מסממניה המובהקים של מוזיקת ההבי מטאל בהופעה.
מוטיבים ונושאי שירים
למרות העובדה כי המטאל צמח מתוך הרוק הקלאסי של שנות השישים (של המאה ה-20), בניגוד לסגנון ה"שלום ואהבה" של התרבות ההיפית, בשנותיו הראשונות של המטאל התמקדו הלהקות בצד האפל של החיים, כולל שירים בנושאי אחרית הימים, מלחמה גרעינית ותעמולה פוליטית וסביבתית. נושא נפוץ במיוחד בשירי המטאל הוא נושא השטן - נושא שלהקות המטאל לדורותיהן הרבו לעסוק בו ואשר הפך למייצג של תרבות המטאל. מבקרי ההבי מטאל טענו שסוגה זו מאדירה ומעצימה את השלילה על חשבון החיוב שבקיום האנושי, ומפשטת את הנושאים בהם היא מטפלת בחלוקה דיכוטומית של טובים-רעים ואור-חושך המתאימה יותר לעולם הפנטזיה.
מעבר להכללה זו, לכל סגנון במטאל יש נושאים המאפיינים ומייחדים בדרך כלל רק אותו: בעוד להקות השיער שרות בדרך כלל על סקס, סמים ורוק'נרול, להקות הת'ראש מטאל שרות בדרך כלל על נושאים הרבה פחות שמחים והרבה יותר רציניים, בעיקר נושאים פוליטיים, כגון מלחמה וטרור. ובעוד שלהקות הפאוור מטאל מרבות לשיר על פנטזיה ואגדות, להקות הבלאק מטאל שרות על השטן, על מעשי טבח ועל אחרית הימים, להקות הדום מטאל שרות על אבדון, ייאוש וסבל ולהקות המטאל הגותי שרות על אהבה נכזבת, מוות ושכול.
נושאים נוספים שנפוצים במטאל הם פילוסופיה ודת. בעוד שרוב השירים העוסקים בדת נכתבו מנקודת מבט אתאיסטית ואנטי-דתית קיצונית (במיוחד בבלאק מטאל, דת' מטאל ות'ראש מטאל), היו מספר שירים שהתייחסו באופן חיובי לדת ואף פיארו סיפורים מהתנ"ך: להקת אורפנד לנד הישראלית שרה לדו-קיום בין הדתות ומשלבת אלמנטים של מוזיקה יהודית ומוזיקה מזרחית מוסלמית, להקת מטאליקה כתבה את השיר "Creeping Death" על מכת בכורות ויציאת מצרים ואילו Salem הלחינה את מזמור התהילים "אל תסתר" הנפתח בתקיעה בשופר.
נושא נוסף שמאחד הרבה מן הלהקות הוא הילול המטאל. בדומה מאוד ללהקות השיער, אשר היו מהללות את הרוקנ'רול והרוק בשיריהן, כך להקות המטאל, מכל הסוגים מהללות את המטאל בשיריהם.
הרכבי מטאל רבים ממשיכים לשיר על נושאים אפלים בעיקר, בדרך כלל על מנת להעביר נקודות השקפה ביקורתיות על ההתנהלות החברתית והעולם בכלל. עם זאת, רבים מהרכבי המטאל בוחרים ליצור מוזיקה בעיקר לשם האמנות שבדבר. מילות השיר יכולות להתייחס לכל נושא שהוא, למשל השיר Remember Tomorrow של Iron Maiden - נושאו תקווה אישית, ואילו שירים רבים של Battlelore מתייחסים לאגדות והגנה על אדמות יפות עם נטייה לספורי הפנטזיה של ג'.ר.ר. טולקין.
"פולחן השטן" בהבי מטאל
מאז לידת המטאל, נוצר קשר הדוק בין סגנון זה למוטיבים של . את הקשר הזה יצרו מחוללי הסגנון, אשר נוסף על הופעתם הפרועה, משתמשים בסמלים ומוטיבים "שטניים", ובכך מבקשים לזעזע את הקהל ולמשוך את תשומת לבו. ה"שטניזם" של האומנים מתבטא במלות השירים, בעטיפות האלבומים ובראש ובראשונה - בהופעות החיות.
רבים משירי המטאל עוסקים בנושאים כגון מוות, רצח ואלימות. אפילו שמותיהן של רבות מהלהקות עצמן עוסקים בנושאים מעין אלו: איירון מיידן ("בתולת הברזל" - מכשיר עינויים מימי הביניים), טוויסטד סיסטר ("אחות מעוותת"), פויזן ("רעל"), Children of Bodom (על שם הטבח באגם בודום) Slaughter ("טבח") ורבים נוספים. מעבר לשירים אשר עוסקים בנושאי המוות והאלימות, שירים רבים אחרים עוסקים מפורשות בנושא השטן והגיהנום. העיסוק בנושא זה ניכר היטב גם בעטיפות האלבומים ובחוברות המילים המצורפות, אשר מקושטות לעיתים קרובות באיורים של שלדים, גולגולות, מפלצות, נחשים, ולעיתים אף בפנטגראם - סמל השטן.
על מנת להגביר עוד יותר את הרושם החזותי, משתמשות להקות המטאל בגימיקים ובמוטיבים שטניים גם בהופעות שלהם. כך, חברי קיס צבעו את פניהם, ירקו אש ונשכו לעצמם את הלשון עד זוב "דם". בלאק סבאת' יצרה מוזיקת אימה, שרה על כשפים והשתמשה בסמלי שטן. בהופעותיה של איירון מיידן תמיד ניצב על הבמה פסל של השלד המפלצתי "אדי". עלה על כולם בהיבט זה הזמר אליס קופר, אשר הופעותיו בוימו כהצגות אימה, בהן הוא "הוצא להורג" על הבמה בדרכים שונות ומשונות. כמו כן, חברי רבות מלהקות הרוק הכבד היו עולים לבמה עם איפור כבד וביגוד בלתי רגיל אשר ביקשו ליצור להם מראה "שטני" ומפחיד (ראו גלאם רוק).
ביקורת כנגד תכנים מפורשים
בשנות השמונים יצאו ארגונים נוצריים פונדמנטליסטיים בארצות הברית למלחמת חורמה נגד ההבי מטאל, בטענה שסגנון זה משחית את ערכיו של הנוער המעריץ אותו ואף גורם לו להידרדר לפשע. זאת, למרות העובדה שהלהקות השתמשו במוטיבים השטניים רק בתור גימיק ואף בעצמן לא התייחסו ברצינות לנושא. אף להקה, מלבד מספר להקות שוליים לא מוכרות, מעולם לא הטיפה במפורש לסגוד לשטן או להתנהג בצורה בלתי מוסרית. תחילה מיסיונרים יצאו למסעי הסברה ברחבי ארצות הברית, בתקווה לשכנע את הנוער להפסיק להאזין למטאל, בין אם בנוגע לנושא סגידה לשטן או נושאים אחרים כגון, מין, סמים, אלימות או התאבדויות.
כחלק מגל הביקורת כלפי המטאל וטענות לפגיעה בנוער, אשתו של אל גור, טיפר גור, יזמה ועדה בשם PMRC שנועדה להגביל או ליצור בקרה על פרסומים שנתפסו כבעלי תוכן מיני, אלים, מעודד שימוש בסמים, התאבדות וכן הלאה. בין צעדיה, הוועדה פרסמה בתקשורת 15 שירים אשר אליהם התייחסה במפורש ככוללים "תוכן בוטה" (Filthy fifteen, שכללו שירים של פרינס, AC/DC, דף לפרד, מדונה, סינדי לאופר ואחרים) וקראה לחברות המוזיקה לנקוט בצעדים מטעמן כדי לסמן מוצרים ולהסיר אותם ממדפים. בעקבות פעילות זו, ארגון RIAA יצר את הסימון Parental Advisory , בדומה לשיטת הסימון של איגוד סרטי הקולנוע האמריקאי (MPAA). בהמשך לצעדים אלו נערך שימוע בסנאט, אליו הגיעו האמנים די שניידר מלהקת Twisted Sister וכן ג'ון דנוור ופרנק זאפה. באותה תקופה התעוררה תרעומת רבה בנושא חופש הביטוי ועל כך, גם שנים לאחר מכן נכתבו שירי ביקורת או פרודיה רבים, במטאל, רוק וראפ. כך למשל נכתב השיר Hook in mouth של מגאדת', המתייחס במפורש ל-PMRC וחופש הביטוי, שירו של אייס-טי Freedome of speech שתוקף את טיפר גור ופתיח לאלבום של אמינם המציע להחליף את הדגל של ארצות הברית במדבקת ה-Parental Advisory.
אחרי שנחלו כישלון חרוץ, החליטו המיסיונרים להעלות את המאבק רמה אחת קדימה ופנו לבתי המשפט. הראשון שמצא את עצמו על ספסל הנאשמים היה אוזי אוסבורן, אשר הואשם בהסתה להתאבדות לאחר ששני נערים אמריקאים התאבדו, כביכול בעקבות שירו "Suicide Solution". התביעה טענה כי אוזי השתיל מסרים תת-הכרתיים בשירו. לאחר משפט ארוך זוכה אוזי מהאשמה. הנאשמים הבאים היו חברי להקת ג'ודס פריסט, אשר הואשמו אף הם בהסתה להתאבדות לאחר ששני נערים אמריקאיים שהעריצו אותם, התאבדו. גם ג'ודס פריסט זוכו מכל אשמה בסופו של משפט סוער. גם לאחר משפטים אלו, הופנתה ביקורת כלפי להקת מגהדת' על שירה A Tout Le Monde מאלבום Youthanasia, כאילו הוא קורא להתאבדות. באלבום United Abominations הוציאה הלהקה גרסה מחודשת לשיר, יותר "שמחה" באופייה, כמעין מענה לטענות אלו.
בשנות ה-90 נולד בנורווגיה סגנון הבלאק מטאל, אשר חלק מיוצריו לקחו את העיסוק בנושא השטן והגיהנום צעד אחד קדימה, והפכו אותו לדרך חיים של ממש, אף בחייהם הפרטיים. בין היתר בולט סיפורו החריג של וארג ויקרנס מהלהקות בורזום ומייהם אשר לקח חלק בשריפת כנסיות ורצח את אחד משותפיו ללהקה.
תרבות המטאל
הבי מטאל, כצורה של אמנות, הוא יותר ממוזיקה בלבד; לעיתים החלק החזותי חשוב בו לא פחות מהנשמע, וחשיבות גדולה מיוחסת לעטיפות התקליטים ולהופעות החיות, היוצרות יחד עם מילות השירים, סגנון הנגינה והצליל את תדמית הלהקה. למעשה, תרבות המטאל היא חלק בלתי נפרד מעולם המטאל.
שמאל|ממוזער|250px|מטאליסטים מנפנפים בשיערם במועדון ביוהנסבורג
יוצרי המטאל לדורותיהם מגדלים שיער, מקעקעים על עצמם קעקועים ועולים לבמה בביגוד בלתי רגיל. רבים ממעריצי המטאל רואים ביוצרי הסגנון מודל לחיקוי. תרבות המטאל אשר מוצגת באלבומים ועל הבמות הפכה לתרבות המונים של מעריצים שמתלבשים כמו יוצרי המטאל ואף נוהגים כמוהם. כך, לרוב חובבי מטאל מזוהים בשיערם ארוך, בחולצות שחורות עם הדפסים של להקות, מכנסי ג'ינס קרועים ונעליים צבאיות או נעלי הרים. כמנהג יוצרי המטאל, גם מעריציה של מוזיקה זו נוהגים לרוב לקעקע על עצמם קעקועים ולהרבות בשתייה חריפה.
למוזיקת המטאל אין צורת ריקוד מסורתית. בהופעות מטאל נוהג הקהל המשולהב להגיב ברקיעות ברגליים ובתנועות ראש מוחצנות ואנרגטיות שקיבלו את הכינוי הד באנגינג ("הטחות ראש"). קיים גם מעין "ריקוד" קבוצתי אלים פופולרי בשם פוגו, המבוסס על דחיפות הדדיות והתנגשות מכוונת של המשתתפים אלה באלה. הפוגו "משמש" לפריקת אנרגיה לצלילי המוזיקה המהירה והממריצה. מקורו של הפוגו הוא בפאנק (ישנה השפעה הדדית בין תרבות המטאל לתרבות הפאנק).
תרבות המטאל באה לידי ביטוי באירועים חברתיים המושכים אליהם את חובבי הסגנון- מסיבות רוק/מטאל במועדונים (המונחות על ידי DJ, בדיוק כמו מסיבות מיינסטרים), הופעות של להקות ופסטיבלים, בהם מופיעות מספר להקות. אירוע המטאל הגדול ביותר בעולם הוא פסטיבל ואקן בגרמניה, הנערך אחת לשנה החל משנת 1990. החל משנת 2003 גם בארץ נערך פסטיבל מטאל שנתי- פסטיבל מטאליסט.
ההגזמה התיאטרלית המכוונת של ההבי מטאל הצמיחה פרודיות לאינספור. מהן המפורסמת ביותר היא ככל הנראה הסרט ספיינל טאפ. סרטי קולנוע נוספים המתארים מטאליסטים הם דטרויט רוק סיטי מ-1999 העוקב אחרי ארבעה מעריצים של קיס בסוף שנות ה-70, שטן על הזמן מ-2000 וסוף הוליוודי מ-2002, שבו בנו של וודי אלן הוא מטאליסט בעל שיער ירוק שאוכל עכברושים על הבמה.
למעריצי ההבי מטאל נקשרה סטיגמה חסרת בסיס של אלימים רפי שכל, למרות העובדה כי רבות מהלהקות מפתחות נושאים מוזיקליים מורכבים ושירה בעלת משמעות, ולמרות העובדה כי רבים מחובבי המטאל הם אנשים משכילים. סטיגמה זו, שמקורה ככל הנראה בדחייה שחשים רוב בני האדם כלפי כל מה שזר ושונה מהמקובל, בוטאה היטב בתרבות הפופולרית בסדרת ההנפשה "ביוויס ובאט הד" של MTV.
עם זאת, מוטיבים וסממנים מסוימים של תרבות המטאל חדרו לתרבות הזרם העיקרי: מחוות "קרני השטן" (זקיפת האצבע והזרת בעוד הקמיצה והאמה כפופות, במקור מחווה צוענית כנגד עין הרע) נראית גם בהופעות של זמרי רוק "לכל המשפחה" ולבוש העור עם מוטיבי המתכת מעטר בגדים של מעצבי אופנה נחשבים.
עם הצלחת להקות הנו מטאל בשנות ה-90 והמטאלקור בעשור הראשון של המאה ה-21 החל הקהל הרחב להיחשף יותר אל המטאל ובכך התמתנה הביקורת כלפי הסוגה.
הבי מטאל בישראל
ההבי מטאל החל להיווצר בישראל כבר בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר קילר הלוהטת הקליטה ב-1982 את הלהיט "יורדים עלייך כסאח", ואחריו עוד כמה שירי מטאל, שהבולט בהם היה "ראש בעננים". שירים אלה הופיעו על אלבום הבכורה שלה, "דופקים את הלבנים", שראה אור ב-1985. בתחילת שנות ה-90 להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום אולפן מלא היא סטלה מאריס מחיפה, בהנהגתו של הזמר פבלו רוזנברג, אשר הוציאה בשנת 1992 את אלבום הבכורה שלה, אשר נקרא כשם הלהקה. סטלה מאריס הוציאה שני אלבומים - "סטלה מאריס" ו"השער נפתח" (1994) - בסגנון מטאל קלאסי מתון, בעברית. סטלה מאריס זכתה להצלחה לא רק בקרב קהל המטאל בארץ, אלא במידה מסוימת גם בקרב הקהל הרחב; והבלדה "נר על החלון" אף הפכה ללהיט בארץ. מאוחר יותר, הלהקה התרחקה מהמטאל והשתלבה במיינסטרים.
ממוזער|250px|אורפנד לנד, מבכירות להקות המטאל הישראליות, מופיעה בפסטיבל ואקן 2010.
בניגוד למטאל הפופולרי של סטלה מאריס, באותה תקופה קמו גם שתי להקות ישראליות אשר יצרו מטאל קיצוני - Salem ואורפנד לנד. סיילם מנגנת דום/דת' מטאל קיצוני, אטי, קודר ובלתי מלודי, שרה באנגלית ועוסקת בשיריה בכאב העם היהודי ובפוליטיקה. שירה המפורסם ביותר הוא הביצוע המטאלי לשיר השואה "העיירה בוערת" של המשורר היהודי מרדכי גבירטיג.
אורפנד לנד משלבת מטאל עם מוזיקה יהודית ומוזיקה מזרחית, ועוסקת בשיריה בנושאים תנ"כיים. הן סיילם והן אורפנד לנד זכו להצלחה גדולה בישראל ואף ומחוצה לה.
בתחילת שנות ה-90, קמה להקת מטאל ישראלית נוספת בשם "אלמנה שחורה", שהוציאה דיסק בשנת 1997 הנושא את שמה. הדיסק כלל שירים בעברית בסגנון גלאם מטאל ולא נחל הצלחה מסחרית רבה, אך הלהקה צברה לעצמה חוג מעריצים גדול ואדוק. הלהקה הופיעה בפסטיבל מוטומיוזיק 2008 וכן היוותה להקת חימום לטאריה טורונן; סולנית לשעבר בלהקת Nightwish, כשהגיעה להופעה בישראל. בשנת 2010, כמעט עשור לאחר האלבום הקודם, הוציאה לאור הלהקה אלבום נוסף בשם "פנטום פיין" בסגנון קונספט - הבי מטאל ציוני, גם הוא בעברית. באותה השנה היוותה השתתפה הלהקה בפסטיבל "אוזפסט" הראשון בישראל, כמופע חימום לזמר אוזי אוסבורן.
בדומה לאירופה בשנות ה-2000 התחזק הדת' מטאל בישראל. בין הלהקות בסוגה זו נמנות "viscrea trail","Preyfor nothing", "Phantom pain" וזוכת קרב הלהקות העולמי של פסטיבל ואקן לשנת 2008 The Fading אשר כתוצאה מכך זכתה בפופולריות גדולה בכל העולם. בסצנת הבלאק נמנות "Melechesh", "Arafel", "Arallu" ו"Ethernal grey", בגרוב "Abrage" ,"Matricide" ו"Godwrath" ובסגנונות הקלאסיים יותר אפשר למנות את להקת הגלאם קרוספייר, להקת הפאוור "Acropolice" ולהקת הט'ראש "Desert".
בדומה לסצנה האירופאית סצנת המטאל בישראל מבוססת בעיקר על מטאל מסורתי וקיימות מעט מאוד להקות נו מטאל או מטאל אלטרנטיבי בישראל ומתוכן מעטות מוכרות בקרב המטאליסטים. מבין הבודדות אשר זכו להצלחה אפשר למנות את הפרצופים, קאיזן וסיק איירוני אך למרות הפופולריות שלהקות אלו צברו בקרב חלק לא קטן מן המטאליסטים, הן מזוהות יותר כרוק אלטרנטיבי מאשר מטאל. להקה יוצאת דופן אשר כן מזוהה יותר עם הז'אנר היא "Requiem for dawn". עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל בישראל גל חדש של להקות מטאלקור אשר צבר פופולריות בקרב המטאליסטים הצעירים יותר. הבולטות בתחום הן "Missing in action", "Dissonant" ו"Demented sainity".
שתי להקות ישראליות זכו בתחרות המטאל באטל בפסטיבל וואקן: הלהקה The Fading והלהקה האמרקלט.
הופעות מטאל ומפיקים בולטים
בתחילת שנות ה-2000 סצנת המטאל בישראל החלה לתסוס ולהתרחב, במידה מסוימת בזכות העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, אשר הביאה עמה קהל גדול לרוק ומטאל. בשנים אלו קמו להקות מטאל רבות בארץ, וגם קהל המטאל החל לגדול.
בשנת 2002 קמה חברת מטאליסט הפקות אשר לקחה על עצמה לרכז את פעילות המטאל בארץ, אשר הגיעה לשיאה (בינתיים) ב-3 פסטיבלים ארציים שנערכו בשנים 2003, 2004, 2005, ובהם אף הופיעו מספר להקות מחו"ל (דוגמאות בולטות-דיסטרקשן ומגאדת'). בין הלהקות הבולטות בישראל בתחום ניתן למנות את בצפר, Whorecore, ודיסטורטד. בקהילה של האתר "מטאליסט" ישנה רשימת להקות מטאל מישראל הכוללת למעלה מ-250 להקות. הופעת מגאדת' שהופסקה על ידי המשטרה בפסטיבל מטאליסט 2005 הביאה לביקורת רבה על המשטרה אך גם כנגד הפקת הפסטיבל ולאחר מכן לא נערכו פסטיבלים תחת שם זה. בין ההופעות שהחברה הפיקה בהמשך ניתן לציין את הופעתו של רוני ג'יימס דיו, מרטי פרידמן ואחרות.
בשנת 2008 התקיים לראשונה פסטיבל "הללויה" בו הופיעו להקות ישראליות רבות, בשנת 2009 הגיעו לפסטיבל 1700 צופים. בשנת 2010 התקיים בישראל פסטיבל המטאל הבינלאומי "אוזפסט" בו הופיעה להקת המטאל הישראלית בצפר לצד אוזי אוסבורן, קורן וסולפליי (להקתו של סולן ספולטורה, מקס קוואלרה). בישראל יש לא מעט להקת דום מטאל ומספר קטן של להקות מטאל גותי.
פעילים בולטים נוספים בסצנת המטאל הם ישי רייבן העומד בראש חברת רייבן הפקות ופטריק לוסינסקי העומד בראש חברת Progstage productions. שוקי וייס שבעיקר מפיק הופעות גדולות של פופ ורוק, היה אחראי גם על הפקה של כמה הופעות מטאל גדולות ושל פסטיבל אוזפסט.
ייצוג בתקשורת
בתקשורת הישראלית יש מספר אנשים העוסקים בסיקור של מטאל בישראל-בעיתונות, כתב ידיעות אחרונות אור ברנע שהיה אחראי על מדור "זירת המטאל". ברדיו היו תוכניות "המסור" של אסף צ'רנילס בגלגלצ ונותן ברוק של בן רד ב-88 FM, ששילבו רוק כבד עם מעט מטאל והתוכנית מת על מטאל ב-106FM שהייתה מוקדשת למטאל.
ראו גם
פוליטיקה במטאל
שירי מטאל
קישורים חיצוניים
האנציקלופדיה של ההבי מטאל באינטרנט (The BNR Metal Pages)
אנציקלופדיית מטאלום - ארכיון המטאל
metal rules
מגזין מטאל ישראלי
מטאליסט
אלטרנטיב זִן - מגזין ישראלי-בינלאומי דו שפתי שמתמקד במטאל, רוק גותי ואלטרנטיבי
"100 הגיטריסטים הגדולים במטאל" על פי מגזין "Guitar World"
Metal: A headbanger's Journey- סרט תיעודי על תרבות המטאל
רשימת להקות מטאל מישראל, באנציקלופדיה מטאלום (ארכיון המטאל)
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:רוק
קטגוריה:מוזיקה פופולרית | 2024-10-20T08:22:43 |
מאך | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-06-19T05:07:50 |
טיגריס שנחרבי | 220px|ממוזער|שמאל|שחזור של "Smilodon fatalis"
220px|ממוזער|שמאל|ה-"Smilodon fatalis" לעומת אדם
220px|ממוזער|שמאל|גולגולת של טיגריס שנחרבי
טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (שם מדעי: Smilodon) הוא סוג טורף נכחד מתת-משפחת השנחרבים שחי באמריקה הצפונית והדרומית בתקופת הפליסטוקן, מלפני 2.5 מיליון שנים עד לתחילת ההולוקן לפני 10,000 שנה, אז נכחד. לפי ההערכות הוא נחשב לאחד מגדולי החתוליים שהתקיימו אי-פעם.
הסמילודון הוא מאובנה הלאומי של קליפורניה שבה התגלה, בבורות הזפת בלה בריאה.
אטימולוגיה
הכינוי "שן חרב" מתייחס לניבים הארוכים במיוחד של סוג זה. למרות השם "טיגריס שנחרבי", הסמילודון אינו טיגריס, שכן הטיגריס שייך לסוג פנתר. השם סמילודון מגיע מיוונית: σμίλη (סמיל), שפירושה "סכין חותכת", ו-οδόντος (אודונטוס), שפירושה "שן".
סיווג ומינים
הסוג סמילודון תואר על ידי חוקר הטבע והפלאונטולוג הדני פיטר וילהלם לונד בשנת 1841. הוא מצא מאובנים של Smilodon populator במערות בעיירה קטנה במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל. תוארו כמה מינים של סמילודונים, אך היום מוכרים לרוב רק שלושה. הוכחות גנטיות מעידות שהמינים בסוג זה התפתחו מהחתוליים לפני כ-14–18 מיליוני שנים.
Smilodon gracilis: חי לפני 2.5 מיליון – 500,000 שנים. זהו המין הקטן והקדום ביותר. מעריכים שמשקלו היה בין 55–100 קילוגרם. הוא התפתח מהמגנתריאון (Megantereon) באמריקה הצפונית, והמינים האחרים בסוג זה כנראה התפתחו ממין זה.
Smilodon fatalis: חי לפני 1.6 מיליון – 10,000 שנים. החליף את ה-Smilodon gracilis באמריקה הצפונית ופלש גם למערב אמריקה הדרומית. גודלו תאם את החתול החי הגדול ביותר כיום, טיגריס סיבירי, הוא הגיע למשקל 160–280 ק"ג. מוכרים גם שני מינים נוספים: Smilodon californicus ו-Smilodon floridanus, אך לרוב הם נחשבים כתת-מין של ה-Smilodon fatalis.
Smilodon populator: חי לפני מיליון – 10,000 שנים. הוא שכן בחלקים המזרחיים של אמריקה הדרומית. הוא כנראה החתול הגדול ביותר שחי אי פעם, במשקל של 220–400 קילוגרם. הוא היה בעל רגליים קדמיות וחזה מסיביים, הגיע לגובה 1.4 מטרים בכתף, לאורך ממוצע של 2.6 מטרים וזנב באורך 30 סנטימטרים. הניבים העליונים שלו הגיעו לאורך 30 סנטימטרים ובלטו עד 17 סנטימטרים מחוץ ללסתו.
אנטומיה
המינים של הטיגריס השנחרבי היו מהחתוליים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. טיגריס שנחרבי בוגר שקל כ-400 קילוגרם, תלוי במין. היה לו זנב קצר, רגליים חזקות, צוואר שרירי וניבים ארוכים. הוא היה בנוי בצורה מוצקה יותר מכל חתול מודרני. הגב שלו היה קצר יחסית, והגפיים התחתונות שלו היו קצרות ביחס לעליונות בהשוואה לפנתריים מודרניים. הדבר מצביע על כך שהוא לא התבסס על מהירות, אלא על כוח מתפרץ.
למין הדרום אמריקאי, S. populator, היו כתפיים גבוהות מן המותניים, בדומה לצורה של צבוע כיום, בניגוד לגב הישר של המין S. fatalis, שדמה יותר לחתולים של היום.
לסת ושיניים
הטיגריס השנחרבי מפורסם בזכות ניביו, הארוכים יותר משל כל מיני החתוליים השנחרבים. ניבים אלו הגיעו לאורך כ-28 סנטימטרים במין הגדול ביותר, Smilodon populator.
הניבים הללו היו שבירים ולא יכלו לנשוך לתוך עצם; מכאן שחתולים אלו לא השתמשו בניבים שלהם תוך כדי תפיסת הטרף, מחשש שיישברו. רק כאשר טרפם הוכרע לגמרי הם היו נועצים בו את ניביהם כדי להעצים את אובדן הדם ולסגור את קנה הנשימה של הטרף, וכך להרוג אותו בזריזות.
אף על פי שהיו חזקים יותר משאר החתולים הגדולים, היו להם נקודת תורפה. היה להם מבנה גולגולתי שונה שגרם לכך שנשיכתם הייתה חלשה יותר מאשר חתולים גדולים מודרניים. אנליזה שנעשתה על הלסת הצרה שלו מראה שעוצמת הנשיכה שלו הייתה כשליש מזו של אריה. אולם קיימת גם אנליזה שבדקה את חוזק שבירת הניבים (כוח הנשיכה המרבי שבו הניבים לא ישברו), המצביעה כי עוצמת הנשיכה שלו הייתה חזקה משל החתולים הגדולים כיום. בנוסף, יכול היה לפתוח את הלסת שלו עד ל-120 מעלות, בניגוד לאריה שהלסת שלו נפתחת רק עד 60 מעלות.
תזונה
טיגריס שנחרבי ניזון כנראה ממגוון רחב של טרף, שכלל: ביזון, טפירים, מקרוקניה, איילים, גמלים אמריקאים, סוסים ועצלנאי קרקע. כמו שידוע אצל ההומותריום, ייתכן שגם צד ממותות ומסטודונים צעירים. בבורות הזפת בלה בריאה שבקליפורניה נלכדו מאות שנחרביים, ייתכן שזה קרה כאשר ניסו לטרוף ממותות שהיו לכודות שם.
חתולים גדולים מודרניים הורגים את טרפם על ידי כך שהם סוגרים את קנה הנשימה שלו בנשיכה עד שהוא מת מחנק, דבר שעשוי לקחת כמה דקות. שרירי הלסת של הטיגריס השנחרבי היו כנראה חלשים מדי, והניבים הארוכים והגולגולת השבירה שלו היו פגיעים לנשיכה תוך כדי מאבק או נשיכה של טרף רץ. מחקר משנת 2007 הגיע למסקנה כי קרוב לוודאי שהוא נעזר בכוח של פלג גופו העליון כדי להכריע את הטרף לקרקע, ואז השתמש בניביו הארוכים לניקוב עמוק בגרון, דבר שהיה חותך את עורק הצוואר או את קנה הנשימה ומביא למוות מהיר של הקורבן.
הכחדה
הטיגריס השנחרבי נכחד בסוף תקופת הפליסטוקן, כ-10,000 שנים לפנה"ס, תקופה שבה נכחדו יונקים גדולים רבים באמריקה, טורפים ואוכלי צמחים. האדם הפרה-היסטורי הגיע לצפון אמריקה בערך באותה תקופה, וייתכן שהיה לו תפקיד בהכחדת הסמילודון.
בתרבות
הסמילודון מופיע בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב שונים:
דמותם של דייגו ושל שירה מסרטי עידן הקרח הם סמילודונים וכך גם הלהקה הראשית של דייגו.
בסרט 10,000 לפנה"ס נראה סמילודון הגדול בהרבה ממה שהיה במציאות.
סמילודון מככב בפרק החמישי של הסדרה ללכת עם חיות מסדרות ללכת עם... הוא נראה גם בסדרה בראשית.
הסמילודון מופיע בפרק הרביעי של הסדרה פארק פרהיסטורי של נייג'ל מארוון, במהלכו נייג'ל מחזיר לפארק זוג סמילודונים.
הסמילודון מופיע בסדרות העולם החדש הפראי, מפלצות שפגשנו, מפלצות חוזרות לתחייה וענקי עידן הקרח.
הסמילודון מופיע בפרק הראשון של הסדרה טורפים פרהיסטוריים.
סמילודונים נראים בסדרה צ'ימה מ-2013.
במייטי מורפין פאוור ריינג'רס ובפאוור ריינג'רס: גאוות הדינוזאור מוצגים זורדים של סמילודונים.
הסמילודון לא נראה בסרטי פארק היורה, אך נראה בסדרה עולם היורה: מחנה הקרטיקון פרט המתקיף את החבורה ובהמשך נהרג בידי ספינוזאורוס. בפארק היורה מוצגת בובת סמילודון ובעולם היורה: נפילת הממלכה מופיעה גולגולת סמילודון. הוא מופיע גם במשחקי המחשב עולם היורה: המשחק, Jurassic World: Alive ו-Jurassic Park Builder.
במשחקי Zoo Tycoon ו-Zoo Tycoon 2 נראים סמילודונים בתצוגות החיות הנכחדות.
כמו כן הסמילודון הוא המאובן הלאומי של מדינת קליפורניה.
באנימה וואן פיס יש פיראט בשם הוז הו מפיראטי חיות הפרא בקבוצת הטובי רופו שביכולתו להפוך לטיגריס שנחברי.
בספרו של ג'יימס רולינס "מושבת השטן" מופיעה גולגולת של טיגריס שנחרבי
ראו גם
ספרסודונטה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1842
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר וילהלם לונד
קטגוריה:שנחרבים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באמריקה הדרומית
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באמריקה הדרומית
קטגוריה:יונקים שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1842
קטגוריה:טקסונים שהתפתחו בפלייסטוקן | 2024-10-06T07:00:41 |
מספר מאך | שמאל|ממוזער|250px|התעבות סביב מטוס F/A-18 הורנט שנע במהירות קרובה למאך 1
מספר מאך הוא יחידת מידה חסרת ממד למדידת מהירות, המוגדרת כיחס בין המהירות הנמדדת ובין מהירות הקול בתווך הנתון. משתמשים במספר מאך בעיקר לתיאור מהירותם של עצמים בנוזל או בגז (למשל מטוסים וטילים באוויר), או לתיאור מהירותם של נוזלים בתעלות וצינורות שונים, כמנהרות רוח. מספר מאך נקרא על שמו של הפיזיקאי האוסטרי-צ'כי, ארנסט מאך.
כאשר
M הוא מספר המאך
vobject היא מהירות האובייקט ביחס לתווך
vsound היא מהירות הקול בתווך.
במכניקת זורמים תופעות עם מספר מאך נמוך מ-1 או גבוה מ-1 הן שונות מאוד באופיין, ולכן נוהגים לאפיין זרימה כתת-קולית או כעל-קולית בהתאמה, כחלוקה גסה, ולצרכים הנדסיים נהוגות תת-חלוקות מדויקות יותר.
מכיוון שמהירות הקול עולה עם עליית הטמפרטורה, מהירותו של עצם הנמדדת במאך, תהיה תלויה בטמפרטורת הסביבה.
בטמפרטורה של 15 מעלות צלזיוס בגובה פני הים, מהירות הקול באטמוספירה היא 340.3 מטר לשנייה (1,225 קילומטר לשעה, 761.2 מייל לשעה, 661.5 קשר או 1,116 רגל לשנייה). עם זאת, 1 מאך אינו מספר הקבוע במהירות, ושינויי גובה, טמפרטורה ותנאים סביבתיים אחרים יכולים להשפיע על ערכו משמעותית.
זרימה סביב גופים במהירות גבוהה
זרימה (או טיסה) במהירות גבוהה ניתנת לחלוקה למספר קטגוריות:
תת-קולית (מספר מאך קטן מ-1)
עבר-קולית (מספר מאך בין 0.8 ל-1.3)
קולית (מספר מאך שווה ל-1)
על-קולית (מספר מאך גדול מ-1)
שגא-קולית (מספר מאך גדול מ-5)
במהירויות עבר-קוליות (מספר מאך בין 0.8 ל-1.3), הזרימה סביב העצם כוללת אזורים בהם מתקיימת זרימה תת-קולית ואזורים אחרים בהם הזרימה על-קולית. כאשר האזורים הראשונים מגיעים לזרימה במהירות על-קולית (בכנפי מטוס אלו בדרך כלל חלקי הכנף העליונים) נוצר גל הלם שבו מאט האוויר חזרה את מהירותו למהירות תת-קולית (במטוסים, מיד מאחורי שפת הזרימה של הכנף).
כאשר המהירות עולה, אזור הזרימה העל-קולית מתרחב והולך לעבר שפות ההתקפה והזרימה של הכנף. עם ההגעה למהירות הקול ומעבר לה, גל ההלם מתלכד עם שפת הזרימה ונחלש, הזרימה סביב כל הכנף נותרת על-קולית, גל הלם נוצר לפני הכנף ואזור קטן של זרימה תת-קולית מתקיים לפני שפת ההתקפה.
קובץ:Transsonic_flow_over_airfoil_1.gifקובץ:Transsonic_flow_over_airfoil_2.gifזרימה סביב כנף במספר מאך קטן מ-1זרימה סביב כנף במספר מאך גדול מ-1
כאשר מטוס נע במהירות על-קולית, כלומר מהירות גבוהה ממאך 1, נוצר הפרש לחצים גדול לפני המטוס. הפרש לחצים זה, הקרוי "גל הלם" מתפשט אחורה ולצדדים בצורת חרוט. אדם שגל ההלם חוצה את מיקומו שומע רעש חזק מאוד הנקרא "בום על-קולי" וביכולתו אף לשבור זגוגיות של חלונות בבתים. צורתו של חרוט זה מושפעת ממהירות המטוס, וככל שזו עולה, החרוט מחודד יותר. במהירות מאך 1 החרוט נראה כקיר מכופף קלות לאחור בקצותיו. ככל שהמהירות עולה, החרוט הופך להיות צר יותר ויותר והתווך מתחמם עד כדי כך שהוא מתיינן. זרימה כזו נקראת זרימה היפר-קולית. גופים המיועדים לנוע במהירות כזו חייבים להיות בנויים מחומרים עמידי חום מתאימים, שכן הגוף הנע יכול להיות מותך עקב החום העז.
זרימה תת-קולית (M<1)
שדה זרימה מוגדר תת-קולי אם לכל נקודה בשדה מספר מאך קטן מ-1. זרימות תת-קוליות מוגדרות כבעלות קווי זרם חלקים (ללא ניתוקים). יתרה מזאת כיוון שבשדה הזרימה המהירות קטנה ממהירות הקול, הפרעות בשדה הזרימה מתפשטות במורד ובמעלה הזרימה ומורגשות בכל השדה.
כאשר M של הזרימה הפוטנציאלית קטן מ-1, אין הדבר מבטיח זרימה תת-קולית לגבי גוף אווירודינמי בזורם, כי במעבר סביב גוף אווירודינמי מהירות הזרימה גדלה מעל מהירות הזרימה הפוטנציאלית. מכך מתקבל כלל אצבע של M<0.8 עבור הזרימה הפוטנציאלית על מנת לקבל זרימה תת-קולית סביב גופים "רזים". עבור גופים "רחבים" נדרש מספר מאך קטן יותר על מנת להבטיח זרימה תת-קולית.
זרימה על קולית (M>1)
מאופיינות על ידי נוכחות גלי הלם שבסביבתם תכונות הזרימה וקווי הזרם משתנים לקיטועין (וזאת בניגוד לקווי הזרם ה"חלקים" של זרימה תת-קולית)
זרימה שגא קולית (5<M)
זרימה על קולית גבוהה במיוחד המאופיינת בטמפרטורות גבוהות לאחר גל ההלם, שכבת גבול גבוהה, השפעות צמיגות ושינוי בתכונות החומר של הזורם.
ראו גם
מספר ריינולדס
יחידות מידה על שם אישים
מחסום הקול
התעבות סביב כלי טיס
גל הלם ניצב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: מהירות
קטגוריה:מכניקת הזורמים
קטגוריה:אווירודינמיקה
קטגוריה:מונחים בתעופה
קטגוריה:גדלים פיזיקליים חסרי ממדים | 2024-06-22T03:27:39 |
ספירת הנוצרים | ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבין-לאומיים אין כיום עוררין.
בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים אדוקים יותר "למספרם" או "למניינם". ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini (בלטינית: "בשנת האדון") שניתן לספירה זאת על ידי ממציאה דיוניסיוס אקסיגואוס. כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני ישו").
בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".
ספירות קודמות
מניין השנים הנוצרי לא היה קיים במאות השנים הראשונות להופעת הנצרות. גם המאמינים הנוצרים השתמשו בימי האימפריה הרומית בתיארוכים המקובלים בה.
בתחילה היה מקובל לציין שנה באמצעות אזכור הקונסולים ששלטו בה. מאחר שהגעת השמועה על עלייתו לשלטון של קונסול לחלקיה המרוחקים של האימפריה יכולה הייתה לארוך חודשים, ציינו שנים גם באמצעות נקיבה בשמות הקונסולים שעמדו בראש בשנה הקודמת. מניין שנים אחר, שהיה מקובל בעיקר בעולם היווני, היה ספירת השנים לפי האולימפיאדות.
שיטה אחרת הייתה המניין "לייסודה של העיר" (רומא). מאחר שהתאריך המדויק היה נושא למחלוקת, לא הרבו להשתמש בתיארוך זה, אולם בפועל התקבלה השנה 753 לפנה"ס כשנה המציינת את ראשית ימי רומא. נראה שהייתה משמעות פוליטית לשימוש במניין זה, שיש בו כדי להעיד על אמונה ביציבותה ובנצחיותה של העיר.
עם כינון הקיסרות הרומית במאה ה-1 לספירה, החל הנוהג לנקוב בשנה למלכות הקיסר. הנוהג הפך לפורמלי רק בתחילת המאה ה-3, ואילו קודם לכן נהגו הקיסרים הקדומים, בהם אוגוסטוס, לנקוב במניין הפעמים שהוענקה להם הסמכות הטריבונית בידי הסנאט הרומי, בניסיון לשמור על מראית עין של רפובליקה.
אופן ספירה אחר השתמש באינדיקציות. לצורכי מיסוי החקלאות, חולק הזמן למחזורים בני חמש עשרה שנה. כל שנה (אינדיקציה) הוזכרה לפי מספרה במחזור. שיטה זו האריכה ימים באימפריה הביזנטית.
כמו כן הונהגו מניינים מקומיים בארצות שונות, למשל על פי תאריך ייסודה של עיר מסוימת או זמנו של שליט אזורי. בפרובינקיה ערביה מנו על פי תאריך הקמת הפרובינקיה (, מתחיל ב-22 במרץ 106). בהיספניה מנו לאוגוסטוס קיסר משנת 38 לפנה"ס (), מניין זה נקרא בספרי הראשונים "תאריך אלצפר" בערבית.
בתום ימי רומא
עם התפוררות רומא נעשה השימוש במניין השנים הקיסרי, שעתה צריך היה להתייחס לאימפריה הביזנטית, בעייתי יותר. כאשר במאה ה־6 חדל הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ממינוי קונסולים, השימוש בתיארוך קונסולרי כבר לא היה אפשרי והתפתחה ספירה המבוססת על בריאת העולם. החישוב נעשה בהתאם לתרגום השבעים ולכן העניק לעולם קרוב לאלפיים שנים יותר מאשר מניין השנים בלוח העברי. המניין המדויק היה שנוי במחלוקת בין המלומדים, אך בסופו של דבר התפתח קונצנזוס סביב שיטתו של אוסביוס מקיסריה, שחי בזמן קונסטנטינוס. הספירה הביזנטית המבוססת על בריאת העולם הייתה בשימוש ברוסיה מ-988 עד החלפתה על ידי פיוטר הגדול ב-1700.
שיטת הספירה הנהוגה כיום, "שנת אדוננו" (Anno Domini), הומצאה ברומא ב־525 בידי נזיר בשם דיוניסיוס אקסיגואוס (Dionysius Exiguus), שעבד על חישוב תאריך הפסחא. הוא תיארך את לידתו של ישו לשנת 1 לפנה"ס. אך רוב החוקרים סבורים שתאריך זה שגוי, שכן הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס, ועל פי הברית החדשה נולד ישו בשלהי ימי הורדוס:
השנה הראשונה שלאחר לידת ישו היא שנת 1 לספירה, כלומר אין שנה המוגדרת כשנת ה-0. מכאן שכדי לחשב את מספר השנים שעברו מתאריך כלשהו המצוין באמצעות שנה לפני-הספירה עד תאריך כלשהו המצוין באמצעות שנה אחר הספירה – יש להוסיף למניין השנה המאוחרת את הערך המוחלט של השנה המוקדמת פחות 1. לדוגמה, בשנת 44 לפנה"ס נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס, ולכן עד שנת 2011 עברו 2011+44-1 = 2054 שנים מאז הרצח (ולא 2055 שנים כפי שהיה מקום לטעות).
עליית השיטה המקובלת
ממוזער|הכומר האנגלו-סקסוני בדה
מספר היסטוריונים, בהם בן המאה ה-7, עשו שימוש בשיטתו של דיוניסיוס, אך זו הפכה לפופולרית רק אחרי פרסום הספר "ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי" מאת הכומר האנגלו-סקסוני בדה, שחיבורו הסתיים בשנת 731. ספר זה היה רב השפעה, ואחריו החלו סופרים רבים לציין את השנים לפי שיטה זו.
בדה, שחי בצפון אנגליה, מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, התקשה להשתמש במניין אחר. המניינים הרומאיים לא היו רלוונטיים עבורו והוא ידע עליהם מעט, כמי שחי באזור שהרומאים איבדו השפעתם עליו עידנים קודם לכן. חילופיהם התכופים של המלכים האנגלו-סקסונים הקשו על שימוש בתאריכים הקשורים להם. בדה גם היה הראשון שהשתמש ב"לפני הספירה".
באירופה התפשטה השיטה בתחילה באזור צרפת ואחר כך הגיעה לגרמניה. לשימושם של הקרולינגים בספירה היה רקע אידאולוגי: הניסיון להתרחק מהמורשת הביזנטית. בחצי האי האיברי השתמשו במניין הספרדי שמתחיל בשנת 38 לפני הספירה, במהלך המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 עברו ממלכות חצי האי לספירה המקובלת כיום.
בין הספירות האחרות שהיו פופולריות זמן מה הייתה הספירה למרטירים, שתחילתה ב־284, בעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, אויבם הגדול האחרון של הנוצרים. בכנסיות הקופטיות עדיין משתמשים בה.
הייתה גם הספירה למותו (ולא לידתו) של ישו, שתוארך לשנת 29.
שיטות ספירה שונות מזו הנוצרית
במהפכה הצרפתית נעשה ניסיון לעצב לוח שנה חדש, שיתארך את השנים ממנה והלאה. גם האיטלקים הפשיסטים עשו ניסיון לבסס מניין שנים משלהם, שבו התחילה הספירה משנת עלייתם לשלטון, 1922. בקוריאה הצפונית מונים את השנים החל משנת הולדתו של קים איל-סונג, 1912. בטאיוואן משתמשים בספירה שמתחילה אף היא ב־1912, שנת הקמת הרפובליקה בסין. ביפן מונים לפי שנת עלייתו לשלטון של הקיסר הנמצא על הכס באותו זמן.
ביהדות, כמו גם באסלאם, לא נזנח לחלוטין המניין הדתי המסורתי ומשתמשים בו בהקשרים דתיים, אף שלמטרות אזרחיות דומיננטית יותר השיטה הנוצרית והשיטה המסורתית בשימוש רק במקרים חריגים.
התיארוך הנוצרי בקרב יהודים
בקרב החוגים הדתיים בישראל יש המשתמשים בהמחאות ובטפסים רשמיים בתאריכים עבריים בלבד, וכפי הזכות לעשות כן על פי החוק הישראלי. עם זאת, גם בחוגים היותר דתיים אין איסור מוחלט, על השימוש בתאריך האזרחי. יש שמקפידים לכתוב רק את שתי הספרות האחרונות של השנה, שלא ליצור רושם כאילו מונים את הזמן ללידתו של "אותו האיש". כפי שצוין קודם בחלק מחוגים אלה נהוג להוסיף אחרי התאריך את המילה "למניינם" או "לספירתם" (של הנוצרים).
ישנם החוששים לדעתו של החתם סופר הרואה בציון מספר החודש ניגוד למה שכתוב בתורה "החודש הזה", ראש חודש ניסן, "לכם ראש חודשים, ראשון הוא", ולכן מקפידים לרשום את שם החודש ולא את מספרו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לוחות שנה
קטגוריה:הלוח היוליאני
קטגוריה:יוליוס קיסר
קטגוריה:הלוח הגרגוריאני
קטגוריה:ישו
קטגוריה:נצרות ודתות אחרות | 2024-10-18T06:35:01 |
איסלאם | redirect אסלאם | 2004-10-16T07:10:00 |
לוח השנה העברי | הפניה הלוח העברי | 2024-02-11T13:25:52 |
ניז'ר | הרפובליקה של ניז'ר (בצרפתית: République du Niger) היא רפובליקה השוכנת במערב אפריקה, בלב מדבר הסהרה וקרויה על שם נהר ניז'ר הזורם במרכזה. למדינה אין מוצא לים והיא גובלת באלג'יריה, לוב, צ'אד, ניגריה, בנין, בורקינה פאסו ומאלי. בירתה היא ניאמיי.
ניז'ר הייתה אחת משמונה המושבות שהרכיבו את פדרציית אפריקה המערבית הצרפתית בשנת 1904. בשנת 1958 הפכה ניז'ר לרפובליקה אוטונומית ובשנת 1960 הכריזה על עצמאותה.
משנת 1974 נשלטה ניז'ר על ידי משטר רודני, שנמשך בצורות שונות עד סוף שנות ה-90. התרחשויות שונות שחלו במדינה במהלך שנות ה-90 הביאו בסופן לשינוי המפה הפוליטית ולכינונה של רפובליקה דמוקרטית, אך המשטר במדינה לא התייצב, ומאז בוצעו מספר הפיכות שלטוניות. האחרונה שבהן התרחשה ביולי 2023, במסגרתה נכלא הנשיא מוחמד בזום והצבא הניז'רי השתלט על המדינה.
נכון לשנת 2019, ניז'ר היא אחת המדינות העניות ביותר באפריקה והצעירה ביותר בעולם. כ-50% מהאוכלוסייה הם בגילאי 0 עד 10 שנים.
כ-99.3% מאוכלוסיית ניז'ר הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
ממצאים ארכאולוגיים רבים מראים שהאדם נוכח בצפון ניז'ר מזה מאות אלפי שנים.
עוד לפני האלף הרביעי לפנה"ס אוכלוסייה מעורבת – של בני תרבויות לוביות, ברבריות ותרבויות קדומות אשר ייחודיות למקום – פיתחה בסהרה של צפון ניז'ר כלכלה של גידולים חקלאיים לצד רעיית-צאן.
החל מהמאה ה-10 לספירה, לראשונה משתמשים תושבי המקום בכתב לתיאור הכרוניקות ההיסטוריות שלהם. עד למאה ה-14 הקימו בני ההאוסה מספר ערי מדינה לאורך מה שעתיד להיות הגבול הדרומי של רפובליקת ניז'ר. שטחי הסהרה שבצפון אוכלסו בעיקר על ידי שבטי הטוארג.
תקופת האימפריות המקומיות
בערך בשנת 1515 צבא של אימפריית סונגהאי, בהנהגת אסקיה מוחמד הראשון, הכניע את צבאות ההאוסה, וכבש את העיר אגדז, שהייתה בימים ההם סולטנות ברברית מפוארת. אגדז של התקופה הזו הייתה עיר מרכזית, שחשיבותה הייתה טמונה בנתיבי שיירות הסוחרים שעברו מטריפולי ומצרים לאזור ימת צ'אד. לאורך המאה ה-16 בני ההאוסה והטוארג נותרו תרבויות חשובות באזור ניז'ר, אולם מצאו עצמם בצילן של שתי אימפריות עולות: אימפריית סונגהאי ממערב, ואימפריית קאנם בורנו ממזרח.
בסוף המאה ה-16 סבלה אימפריית סונגהאי מפלישות חוזרות מאזור מרוקו, ובשנת 1591 נפלה אימפריית סונגהאי, מה שהפך את אימפריית קאנם בורנו לאימפריה הדומיננטית באזור זה, ששלטה על חלקים ממזרח ניז'ר של היום.
בני הזרמה החלו בהדרגה להתיישב באזור דרום-מערב, ככל הנראה במהלך המאה ה-17. בשנים 1804–1810 ניהל אוסמן דן פודיו הפולאני מלחמת קודש כנגד ערי המדינה של ההאוסה. דן פודיו שיתף פעולה עם אימפריית קאנם בורנו כדי להכניע את ההאוסה, והקים באזור את ח'ליפות סוקוטו.
במקביל למהלכים אלו, בשנים 1805–1806, החלו משלחות חקר אירופאיות מאורגנות להיכנס לראשונה לאזור.
במהלך המאה ה-19, בעוד שעל השליטה באזור מתחרות ביניהן אימפריית קאנם בורנו, ח'ליפות סוקוטו הפולאנית ובני ההאוסה, החל הקשר הראשוני עם המערב, כאשר ראשוני מגלי הארצות מאירופה – ובמיוחד מונגו פארק הסקוטי והיינריך בארת הגרמני – הגיעו לאזור, בחיפוש אחר מקורות נהר ניז'ר.
מושבה צרפתית
בסוף המאה ה-19, כאשר הקיסרות הגרמנית שלטה על טריטוריית קמרון מדרום, שלחו הגרמנים לאזור משלחות צבאיות אשר נתקלו בהתנגדות מקומית עזה. למרות ההתנגדות העיקשת, כוחות צרפתיים שהרחיבו בהדרגה את טריטוריית אפריקה המערבית שבשליטתם, דחקו את הכוחות המתנגדים עוד ועוד מזרחה, ובשנים 1900–1905 הצליחו הצרפתים להשתלט בהדרגה על מרחבי ענק באפריקה שכללו את כל שטחה העתידי של ניז'ר. בשנת 1901 הוגדרה ניז'ר כמחוז צבאי כחלק מיחידה גדולה יותר שנקראה סנגל עילית וניז'ר. ההתקוממות המקומית הטרידה את הכוחות הצרפתיים בקנה מידה קטן עד למלחמת העולם הראשונה, שהביאה עימה גל התקוממות גדול במיוחד. כ-1,000 לוחמי טוארג תקפו את זינדר, בתמיכתם של כוחות גרמנים, שסייעו למתקפה במטרה ליצור תסיסה בקולוניות הצרפתיות והבריטיות באפריקה, כדי להקשות עליהן להתמודד עם המערכה באירופה. חיילים בריטים נשלחו מניגריה כדי לסייע לצרפתים לטפל בהתקוממות, והדיכוי הצבאי אומנם סיים את המתקפה על זינדר, אך השאיר מתיחות אלימה שהוסדרה סופית רק בשנת 1922. בשנה זו הפכו הצרפתים את ניז'ר למושבה.
התפקוד של ניז'ר כמושבה צרפתית דמה לזה של מושבות צרפתיות אחרות. צרפת ניהלה את מושבותיה במערב אפריקה באמצעות מושל כללי בדקר שבסנגל ומושלים נוספים, בכל טריטוריה, כולל ניז'ר. בנוסף לכך שהעניקה לתושבי הטריטוריות אזרחות צרפתית, החוקה הצרפתית של 1946 ביזרה את הכוח והגבילה את ההשתתפות בחיים הפוליטיים לישיבות התייעצות מקומיות.
חידוש נוסף בארגון של הטריטוריות החיצוניות אירע עם העברת "הרפורמה של חוץ לארץ", ב-23 ביולי 1956, שאחריה, בתחילת שנת 1957, הפעיל הפרלמנט הצרפתי שורה של צעדים שנועדו לרה-ארגון. בנוסף לביטול אי-השוויון בזכות הבחירה, החוקים הללו דאגו לקיומם של גופי ממשל, שיבטיחו מידה של אוטונומיה לטריטוריות אינדיבידואליות. לאחר ההכרזה על הרפובליקה הצרפתית החמישית ב-4 בדצמבר 1958, ניז'ר הפכה למדינה אוטונומית תחת פיקוח של צרפת. בהמשך, ב-3 באוגוסט 1960, הגיעה העצמאות המלאה.
מדיקטטורה לדמוקרטיה
במשך 14 השנים הראשונות שלה כמדינה עצמאית, נוהלה ניז'ר על ידי ממשל אזרחי של מפלגה יחידה, תחת הנשיא, המאני דיורי. ב-1974, שילוב של בצורת הרסנית והאשמות בשחיתות חסרת מעצורים הביא להפיכה צבאית, ודיורי ומשטרו הודחו מהשלטון.
קולונל סייני קונצ'ה וקבוצה צבאית קטנה שלטו במדינה עד מותו של קונצ'ה ב-1987, אז ירש אותו מפקד הצבא שלו, קולונל עלי סייבו, ששחרר אסירים פוליטיים, נקט במדיניות ליברלית יותר, שינה חוקים והכריז על חוקה חדשה. אלא שמאמציו של סייבו לבצע רפורמות פוליטיות נכשלו כשנתקלו בהתנגדות איגודים וסטודנטים, שתבעו לשנות את שיטת המשטר לשיטה דמוקרטית, רב-מפלגתית.
בסוף 1990 נענה המשטר של סייבו לדרישות, מפלגות פוליטיות חדשות והתאגדויות אזרחיות קמו, וועידה לאומית התכנסה ביולי 1991 על מנת להכשיר את הקרקע לאימוץ חוקה חדשה ולקיומה של מערכת בחירות הוגנת וחופשית. הדיונים היו נוקבים ולעיתים קשים, אך תחת ההנהגה של פרופסור אנדרה סאליפו הוועידה הגיעה לקונצנזוס באשר למאפיינים הראויים של ממשלת מעבר. ממשלה כזו אכן הוקמה בנובמבר 1991, על מנת לנהל את ענייני המדינה עד אשר יתארגנו מוסדות הרפובליקה השלישית, באפריל 1993. בעוד שהכלכלה הידרדרה במהלך תקופת המעבר, כן בלטו מספר הישגים מובהקים בתקופה זו, בין היתר קיומו של משאל עם באשר לחוקה, אימוץ מספר חוקי יסוד וקיומן של מספר מערכות בחירות הוגנות, חופשיות ולא אלימות ברחבי המדינה. חופש העיתונות פרח עם הופעתם של מספר עיתונים עצמאיים חדשים.
שנות ה-90
היריבויות בתוך הקואליציה שנבחרה ב-1993 הביאה לקיפאון בממשל, מה שהכשיר את הקרקע עבור קולונל איברהים בארה מיינסארה לעלות לשלטון בהפיכה צבאית בינואר 1996. בזמן שניהל את הממשלה תחת סמכותו הצבאית למשך תקופת מעבר של שישה חודשים, בארה גייס מומחים על מנת ליצור חוקה חדשה עבור הרפובליקה הרביעית, שהוכרזה במאי 1996. כמו כן ארגן בארה בחירות לנשיאות ביולי 1996.
במהלך הבחירות, ממש בזמן שהציבור היה עסוק בהצבעה, החליף בארה את ועדת הבחירות. הוועדה החדשה הכריזה עליו כמנצח עם סגירת הקלפיות. בהמשך זכתה מפלגתו ב-90% מהמושבים בפרלמנט בהליך בחירות פגום בנובמבר 1996. כשמאמציו להצדיק את ההפיכה ואת הבחירות המפוקפקות שנערכו לאחריה לא שכנעו תורמים בין-לאומיים לחדש את הסיוע הכלכלי, החליט בארה הנואש להתעלם מהאמברגו הבין-לאומי על לוב וקיבל ממנה תשלומי סיוע לכלכלה של ניז'ר. בהפרות חוזרות ונשנות של חירויות אדם בסיסיות על ידי המשטר נאסרו מנהיגי האופוזיציה, עיתונאים נעצרו, הוכו וגורשו לעיתים קרובות על ידי מיליציות שהורכבו באופן לא רשמי מאנשי משטרה וצבא, ומשרדי תקשורת עצמאיים נבזזו ונשרפו.
עם זאת, בשיאה של יוזמה שהחלה תחת הוועידה הלאומית של 1991, חתמה הממשלה באפריל 1995 על הסכמי שלום עם כל קבוצות הטוארג והטובו שמרדו בשלטון מאז 1990. הטוארג תבעו התחשבות והקצאת משאבים מצד הממשלה המרכזית. הממשלה הסכימה לקבל כמה מהמורדים לשעבר לשורות הצבא, ובסיוע צרפתי, עזרה לאחרים לחזור לקיום אורח חיים אזרחי ויצרני.
ב-9 באפריל 1999 נהרג בארה בהפיכה שהנהיג סרן דאודה מלם וואנקה. זה האחרון הקים מועצה זמנית לפיוס לאומי, שתפקח על כינונה של חוקה עבור רפובליקה חמישית, שתהיה בעלת משטר חצי-נשיאותי, בסגנון צרפתי. בבחירות שנערכו ביולי 1999, עליהן הצהירו משקיפים בין-לאומיים שהיו חופשיות והוגנות באופן כללי, אישר ציבור הבוחרים הניז'רי את החוקה החדשה ולאחר מכן, באוקטובר ונובמבר 1999 קוימו בחירות לבית המחוקקים ולנשיאות. ממאדו טאנג'ה, שעמד בראש הקואליציה של התנועה הלאומית לפיתוח החברה (MNSD) והוועידה הסוציאל-דמוקרטית, זכה בבחירות לנשיאות.
שנות ה-2000: רפובליקה דמוקרטית
ביולי 2004 התקיימו בניז'ר בחירות מוניציפליות כחלק מתהליך הביזור הכללי. כ-3,700 איש נבחרו לגופי ממשל מקומיים חדשים ב-265 התאגדויות קהילתיות חדשות. מפלגת MNSD השלטת זכתה ביותר מושבים מאשר כל מפלגה אחרת. עם זאת, מפלגות האופוזיציה קיבלו תמיכה ניכרת.
בנובמבר ובדצמבר 2004 שוב התקיימו בניז'ר בחירות לנשיאות ולבית המחוקקים. טנדג'ה נבחר לקדנציה נוספת של חמש שנים, עם 65% מהקולות, בבחירות שמשקיפים בין-לאומיים כינו חופשיות והוגנות. היו אלה הבחירות הראשונות לנשיאות בניז'ר בהן נבחר מועמד באופן דמוקרטי, והן היוו מבחן עבור הדמוקרטיה הצעירה.
בבחירות לבית המחוקקים כללה הקואליציה של טנג'ה את התנועה הלאומית לפיתוח החברה (MNSD), הוועידה הסוציאל-דמוקרטית (CDS), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (RSD), המפלגה לדמוקרטיה וקדמה (RDP), הברית הניז'רית לדמוקרטיה וקדמה (ANDP) והמפלגה לסוציאליזם ודמוקרטיה בניז'ר (PSDN). הקואליציה זכתה ב-88 מתוך 113 המושבים של האספה הלאומית.
באוגוסט 2002 התרחשו מרידות בתוך הצבא בערים ניאמיי, דיפה ואנ'גואיגמי, אך הממשל הצליח להשיב את הסדר.
בתחילת 2005 פקד את המדינה משבר רעב קשה, שבא בעקבות הבצורת ומתקפות הארבה בשנה הקודמת.
ב-2009 נקלעה המדינה למשבר פוליטי חריף, לאחר שהנשיא טנג'ה יזם תיקון לחוקה, שיאפשר לו להיבחר לתקופת כהונה שלישית, ופיזר את הפרלמנט ואת בית המשפט העליון שהתנגדו למהלך זה. ביוזמת הנשיא נערך משאל עם שבו נקבע שהחוקה מ-1999 תושעה, ושטנג'ה יכהן בתפקידו כנשיא במשך שלוש שנים נוספות, שבמהלכן תתקבל חוקה חדשה. המשבר הסתיים בהדחתו של טנג'ה בהפיכה צבאית, שפרצה ב-18 בפברואר 2010. לאחר ההדחה תפסה את השלטון במדינה חונטה צבאית, הפועלת במסגרת גוף מעבר בשם "המועצה העליונה להחזרת הדמוקרטיה". ראשיה התחייבו להעביר את השלטון לידי מנהיגים אזרחיים שייבחרו בהליך דמוקרטי, אך לא קיבלו על עצמם לוחות זמנים לעריכת בחירות. מרבית הקהילייה הבין-לאומית, ובכלל זה האומות המאוחדות והאיחוד האפריקני, גינתה את ההפיכה, אם כי היו מדינות שהסתייגו גם ממהלכיו של טנג'ה, ובהן ארצות הברית.
לבסוף הצבא שמר את הבטחתו והשיב את הדמוקרטיה על כנה. בתחילת 2011 נערכו בחירות דמוקרטיות לנשיאות ולפרלמנט.
בשנת 2020 נערך קרב בצ'ינגודרר בין כוחות צבא ניז'ר ומחבלים איסלמים בה נהרגו עשרות לוחמים משני הצדדים.
2023: הפיכה צבאית
ביולי 2023 הכריזה קבוצת קצינים בצבא ניז'ר על הפיכה צבאית, והנשיא מוחמד בזום נכלא. במקומו של בזום עלה לשלטון ראש המשמר הנשיאותי שלו, הגנרל עבד רחמן תיאני, שכוחותיו שבו את הנשיא בארמונו בבירה.
זמן קצר לאחר מכן, מפגינים תומכי ההפיכה הסתערו על השגרירות הצרפתית בניאמיי – מתקפה שבמהלכה הם יידו אבנים על המתחם, הציתו בשעריו אש וניפצו דלתות, עד אשר פוזרו בגז מדמיע על ידי הצבא, שארגן בעצמו את המחאה הזו, כאמור, באותה הסתערות של מפגינים תומכי ההפיכה על שגרירות צרפת, בעודם מניפים דגלי רוסיה וקוראים "יחי פוטין!". לכך הצטרפה גם הברכה שהעניק לחונטה בניז'ר מנהיג "קבוצת וגנר" הרוסית יבגני פריגוז'ין, שהציע לשלוח את שכירי החרב שלו למדינה כדי לסייע לה "לשמור על הסדר".
בהמשך לאירועים אילו הודיעו צרפת, איטליה וספרד על מבצע לפינוי אזרחיהן מהמדינה.
כתוצאה מכך עלתה המתיחות במערב אפריקה כאשר ניגריה ובעלות בריתה ECOWAS ("הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה") איימו להשתמש בכוח כדי להחזיר לשלטון את נשיא ניז'ר שהודח בהפיכה, אבל הצבא הניז'רי התעלם מהאולטימטום שהוצב לו – ומקווה לגיבוי מהחונטות שביצעו הפיכות גם במאלי ובבורקינה פאסו. הנשיא המודח הזהיר מ"נפילת הסאהל כולו להשפעה רוסית", החונטה הצבאית של ניז'ר הודיעה שהיא מנתקת את היחסים עם צרפת, שמחזיקה שם 1,500 לוחמים. ב-25 בספטמבר 2023 הודיעה צרפת כי תסיג את כל כוחותיה מניז'ר וכי השגריר הצרפתי בניז'ר חזר לצרפת ביחד עם דיפלומטים מהשגרירות. ניז'ר היא אחת המושבות הצרפתיות לשעבר באפריקה שסיימו את הנוכחות הצרפתית בארצם – בורקינה פאסו, מאלי, גינאה, צ'אד וההפיכה האחרונה בגבוןצרפת יוצאת מניז'ר.
ב-22 בדצמבר 2023 הושלמה יציאתם של אחרוני החיילים הצרפתיים מניז'ר ובכך הגיע לסיומו עידן שיתוף הפעולה שלה עם צרפת. הצעד הזה השלים את נסיגתה של צרפת מכל המדינות באזור הסאהל במערב אפריקה, ובמקביל כניסתה של רוסיה לאזור כבת-בריתן החדשה של המדינות האלה.
ב-16 במרץ 2024 הודיעו שלטונות ניז'ר על ביטול כל ההסכמים עם ארצות הברית ועל דרישתם מכוחות הצבא האמריקאי ומכל העובדים האזרחיים של משרד ההגנה האמריקני להתפנות באופן מיידי משטחה של ניז'ר. צעד זה הגיע לאחר ביקור בן שלושה ימים של בכירים אמריקאים בבירה ניאמי. דובר ממשלת ניז'ר, אמאדו אברה רחמן, אמר כי הנוכחות הצבאית האמריקאית בשטח ניז'ר אינה חוקית ומפרה את כל הכללים החוקתיים והדמוקרטיים.
פוליטיקה
ב-31 באוקטובר 2010 אושרה חוקה חדשה שהחזירה את מערכת הממשל הנשיאותי-למחצה משנת 1999. במסגרת חוקה זו נשיא הרפובליקה, שנבחר על ידי כלל ציבור הבוחרים לתקופה של חמש שנים, וראש הממשלה הממונה על ידיו, חולקים בסמכויות הביצוע. הרשות המחוקקת גדלה במשך השנים, בהתאם לגדילת האוכלוסייה במדינה, בפרלמנט החד-ביתי כ-171 נציגים. אחוז החסימה עומד על כ-5% והבחירות מתקיימות אחת לחמש שנים.
כמו כן החוקה גם קובעת בחירות מוניציפליות, והבחירות הראשונות מסוג זה התקיימו ב-24 ביולי 2004. האספה הלאומית העבירה ביוני 2002 סדרה של חוקים לביזור סמכויות. כצעד ראשון יחולקו הסמכויות המנהליות בין 265 מועצות מקומיות. לאחר מכן, יוקמו מחוזות כישויות עצמאיות. על מנת לשקף את הרעיון של הביזור אומצה שיטת בחירות חדשה. המדינה מחולקת כעת ל-8 אזורים, שמחולקים כל אחד ל-36 מחוזות. ראש המנהל (המושל) בכל מחוז ממונה על ידי הממשלה ומתפקד בעיקר כנציג המקומי של הרשויות המרכזיות.
מערכת המשפט של ניז'ר היא במתכונתה הנוכחית מאז שנת 1999, והושפעה מהשיטה האינקוויזיטורית ומקוד נפוליאון.
מערכת המשפט
מערכת המשפט הנוכחית של ניז'ר הוקמה עם הקמת הרפובליקה הרביעית ב-1999. החוקה של דצמבר 1992 תוקנה במשאל עם לאומי ב-12 במאי 1996 ושוב, במשאל עם, תוקנה לגרסה הנוכחית ב-18 ביולי 1999. מבוסס על קוד נפוליאון "המערכת האינקוויזיטורית", שהוקמה בניז'ר בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי וחוקת ניז'ר משנת 1960. בית המשפט לערעורים סוקר שאלות עובדתיות ומשפטיות, ואילו בית המשפט העליון סוקר את יישום החוק ושאלות חוקתיות. בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) עוסק בתיקים הנוגעים לפקידי ממשל בכירים. מערכת המשפט כוללת גם בתי משפט פליליים אזרחיים, בתי משפט נוהגים, גישור מסורתי ובית משפט צבאי. בית המשפט הצבאי מעניק את אותן זכויות כמו בתי המשפט הפליליים האזרחיים; עם זאת, בתי המשפט המקובלים אינם עושים זאת. בית המשפט הצבאי אינו יכול לשפוט אזרחים.
סיוע זר
חשיבות התמיכה החיצונית בפיתוחה של ניז'ר מומחשת על ידי העובדה שכ-45% מתקציב הממשלה לשנת 2002, כולל 80% מתקציב ההון שלה, נובעים ממשאבי תורמים. התורמים החשובים ביותר בניז'ר הם צרפת, האיחוד האירופי, הבנק העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית וסוכנויות שונות של האו"ם (UNDP, UNICEF, FAO, תוכנית המזון העולמית וקרן האוכלוסין של האו"ם).
תורמים עיקריים אחרים כוללים את ארצות הברית, בלגיה, גרמניה, שווייץ, קנדה וערב הסעודית. בעוד של-USAID אין משרד בניז'ר, ארצות הברית היא תורמת גדולה, ותורמת כמעט 10 מיליון דולר בכל שנה לפיתוחה של ניז'ר. ארצות הברית היא גם שותפה מרכזית בתיאום מדיניות בתחומים כמו ביטחון תזונתי ו-HIV/איידס.
יחסי חוץ
ניז'ר שומרת על יחסים טובים גם עם העולם המערבי וגם עם העולם המוסלמי, ובמיוחד עם צרפת. המדינה לוקחת חלק באו"ם ובשנים 1980–1981 אף לקחה חלק במועצת הביטחון. ניז'ר לוקחת חלק בגופים בין-לאומיים רבים נוספים, בהם המדינות הבלתי-מזדהות והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. ניז'ר נוקטת במדיניות חוץ מתונה ומקיימת יחסי ידידות עם המערב ניז'ר מקיימת מערכת יחסים מיוחדת עם המעצמה הקולוניאלית לשעבר צרפת ויש לה יחסים קרובים עם שכנותיה ממערב אפריקה, מגמה זו השתנתה לאור ההפיכה הצבאית שהתרחשה ביולי 2023 על ידי החונטה הצבאית המקורבת לרוסיה.
יחסים עם ישראל
בין מדינת ישראל והרפובליקה של ניז'ר לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים נכון לשנת 2021. עם זאת, בין השנים 1960–1973 התקיימו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים לא רשמיים, אשר נותקו בשנת 1973. בהמשך, בשנת 1996, חודשו היחסים בין המדינות, אך נותקו בשנית בשנת 2002, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה.
במרץ 2023 דווח בישראל היום כי, שר החוץ אלי כהן ומשרד החוץ פועלים מול מאוריטניה, סומליה, ניז'ר ואינדונזיה לפריצת דרך בכינון היחסים עימן. עוד דווח שלישראל שני אינטרסים מול המדינה: האחד היותה של ניז'ר ספקית אורניום עולמית וקשרים עם ישראל יכולים לסכל מכירה של החומר למדינות עוינות, והשני – צמצום הצבעותיה של ניז'ר נגד ישראל בפורומים בין-לאומיים.
שלטון מקומי
ניז'ר מחולקת לשבעה אזורים ואזור אחד של עיר הבירה. האזורים מחולקים ל-36 רבעים ואלה מחולקים ל-129 מחוזות. שבעת האזורים והבירה הם:
אגאדז
דיפה
דוסו
מראדי
טאהווה
טילברי
זינדר
ניאמיי (הבירה)
כלכלה
כלכלת ניז'ר מבוססת על חקלאות קיום ועל כריית מחצבים, בעיקר אורניום. המדינה היא אחת מן המדינות העניות ביותר בעולם, והתוצר המקומי לנפש נמוך גם ביחס למדינות אפריקה – 700 דולר לשנה ב-2007. הכלכלה נפגעת מבצורות, גידול אוכלוסייה מהיר, תשתית לקויה, שחיתות שלטונית, וכן מירידת מחירי האורניום בשוקי העולם.
רוב התושבים מוצאים את פרנסתם בחקלאות. ענפי הגידול העיקריים הם תירס, דוחן, דורה, בוטנים, קנה סוכר, בטטות וכותנה, וכן גידול מקנה – בקר, עיזים וכבשים. התעשייה בלתי מפותחת, וכוללת בעיקר מפעלים קטנים לעיבוד מזון, טקסטיל, רהיטים, כימיקלים ומלט.
משאב הטבע העיקרי הוא האורניום, שניז'ר היא אחת המפיקות החשובות שלו בעולם. על אף הירידה במחיר האורניום, הוא עדיין מהווה את סחורת הייצוא העיקרית של המדינה. פרט לאורניום מצויות במדינה גם כמויות ניתנות לניצול של זהב, ברזל, פוספטים, פחם ומחצבים אחרים. חיפושי נפט שנערכו בניז'ר לא איתרו כמויות משמעותיות (נכון ל-2008). פרויקט צינור הגז הטרנס-סהרי מתוכנן לעבור מניגריה דרך ניז'ר לאלג'יריה ומשם לאירופה.
שותפות הסחר הראשיות הן צרפת וניגריה. המטבע הוא הפרנק CFA, המשותף ל-12 מדינות באפריקה, ושערו מול האירו קבוע.
גאוגרפיה
300px|ממוזער|מפת ניז'ר
ניז'ר נמצאת בצפון מערב אפריקה, ואין לה מוצא לים.
היא גובלת בצפון באלג'יריה ולוב, במערב במאלי, בדרום-מערב בבורקינה פאסו ובבנין, בדרום בניגריה ובמזרח בצ'אד.
המדינה משתרעת על פני 1,267,000 קמ"ר. רוב שטח המדינה הוא מדברי (מדבר הסהרה), חם ויבש ויש בו תנודות גדולות בטמפ' בין היום ללילה.
הקצה הדרומי של ניז'ר מתאפיין באקלים טרופי וכמות המשקעים הממוצעת מגיעה לכדי 600 מ"מ בשנה, כמות המאפשרת קיום של חקלאות ושל יישובי קבע. מרכזה של ניז'ר הררי.
ההר הגבוה ביותר הוא אידוקאל-נ-טאגס (הרי אייר) הנישא לגובה של 2,022 מטר.
דמוגרפיה
ממוזער|250px|שלוש נשים צעירות מניז'ר, בשנת 1997.
בניז'ר חיים 26,829,868 (בהערכה ב-1 ביולי 2023). בהערכה דמוגרפית בשנת 2014 נכתב שרק פחות מ-3% מהתושבים הם בני 65 ומעלה, מאחר שתוחלת החיים הממוצעת (בעת הלידה) היא כ-63 שנים. על כל אלף לידות, מתים כמעט מאה ועשרים תינוקות. ואף על פי כן האוכלוסייה גדלה מדי שנה כמעט ב-3%, בזכות העובדה שהאישה הניז'רית הממוצעת מביאה לעולם 7.57 צאצאים.
בניז'ר ישנן מספר קבוצות אתניות שונות. שבט ההאוסה מהווה למעלה ממחצית האוכלוסייה. יתר הקבוצות הן: הז'רמה (כחמישית מהאוכלוסייה), הפולאני, הטוארג, הברי-ברי (קאנורי), הטובו, הגורמאנצ'ה, ערבים וגם קבוצה קטנה מאוד של צרפתים.
אחוז הבערות במדינה עומד על 71.3%.
דתות
נכון למפקד אוכלוסין מ-2012, כ-99.3% מאוכלוסיית ניז'ר הם בני דת האסלאם ובעיקר מהזרם הסוני, כשיתר ה-0.7% הם נוצרים, אנימיסטים, או חסרי דת.
כוחות מזוינים
הכוחות המזוינים של ניז'ר (Forces armées nigériennes) הם הכוחות הצבאיים והחצי-צבאיים של ניז'ר, תחת הנשיא כמפקד עליון. הם מורכבים מצבא ניז'ר (Armée de Terre), מחיל האוויר של ניז'ר (Armée de l'Air) וכוחות העזר החצי-צבאיים, כגון הז'נדרמריה הלאומית (Gendarmerie nationale) והמשמר הלאומי (Garde nationale). שני הכוחות החצי-צבאיים מאומנים באופנה צבאית ויש להם כמה אחריות צבאית בזמן מלחמה. בזמן שלום תפקידיהם הם בעיקר תפקידי שיטור.
ממוזער|חיילי צבא ניז'ר באימון משותף עם כוחות פיקוד אפריקה של צבא ארצות הברית
הכוחות המזוינים מורכבים מכ-12,900 איש, בהם 3,700 ז'נדרמים, 3,200 שומרים לאומיים, 300 אנשי חיל האוויר ו-6,000 אנשי צבא. הכוחות המזוינים של ניז'ר היו מעורבים בכמה הפיכות צבאיות במהלך השנים, כשהאחרונה הייתה ב-2023. לכוחות המזוינים של ניז'ר יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה צבאי עם צרפת וארצות הברית.
בריאות
שיעור תמותת הילדים בניז'ר (תמותה בקרב ילדים בין הגילאים 1 עד 4) גבוה (248 לכל 1,000) עקב מצב בריאותי לקוי בדרך כלל ותזונה לקויה של רוב ילדי המדינה. לפי ארגון Save the Children, שיעור תמותת התינוקות בניז'ר הוא הגבוה בעולם.
גם שיעור הפריון בניז'ר הוא הגבוה בעולם (6.49 לידות לאישה על פי הערכות 2017); זה הביא לכך שכמעט מחצית (49.7%) מאוכלוסיית ניז'ר הייתה מתחת לגיל 15 ב-2020. שיעור תמותת האימהות בניז'ר הוא ה-11 בגובהו בעולם, עם 820 מקרי מוות ל-100,000 לידות חי. בשנת 2006 היו 3 רופאים ו-22 אחיות לכל 100,000 נפשות.
מים
מי שתייה נקיים הם נדירים בסטנדרטים עולמיים, עם הבדלים משמעותיים בין אזורים עירוניים וכפריים. ניז'ר ממוקמת בתחתית מדד הפיתוח האנושי של האו"ם. בערך 92% מהאוכלוסייה מתגוררת באזורים כפריים באזור טילברי לאורך הגבול המערבי, וקיים מחסור כרוני במים נקיים, במיוחד בעונה החמה, כאשר הטמפרטורות עולות באופן קבוע על 40 מעלות צלזיוס.
רק ל-40% מ-30,000 התושבים בטרה, עיר מצפון-מערב לבירת המדינה ניאמי וקרוב לגבול בורקינה פאסו, יש גישה לתשתית מים ציבורית פעילה. רשות המים של ניז'ר, פתחה עשרה קידוחים ובנתה מפעל לטיפול במים בשנת 2018 כדי לספק מים ראויים לשתייה לטרה והאזורים הסובבים אותה. אספקת המים אזלה כשנה לאחר מכן, והמתקן לטיפול במים נאלץ להיסגר.
בעזרת קרן תרומות מממשלת הולנד, בנק ההשקעות האירופי משתף פעולה עם רשות המים של ניז'ר כדי למצוא פתרונות לבעיות המים של ניז'ר. הבנק העולמי זיהה את ניז'ר כאחד מ-18 האזורים השבריריים של אפריקה שמדרום לסהרה. לבנק האיחוד האירופי יש היסטוריה של השקעות באזורים כמו אלה.
בנק ההשקעות האירופי ורשות המים של ניז'ר בוחנים שתי אפשרויות להתמודדות עם המחסור במים של טרה. הבחירה הראשונה היא לתקן את מיכל המים בפאתי העיר. בחירה נוספת היא טיפול והובלת מים מנהר הניז'ר, שנמצא יותר מ-100 קילומטרים מזרחה. לכפרים בין טרה לנהר הניז'ר תהיה גם גישה לביוב. בנק ההשקעות האירופי יסתכל גם על אנרגיה מתחדשת כדרך לחסוך בעלויות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-08-10T09:39:06 |
הספירה הכללית | REDIRECT ספירת הנוצרים | 2015-03-12T17:47:51 |
לפנה"ס | REDIRECT ספירת הנוצרים | 2006-01-13T11:53:52 |
אליעזר לודוויג זמנהוף | שמאל|ממוזער|200px|פסל לזכרו של זמנהוף בפרילפ, מקדוניה
אליעזר לודוויג זמנהוף (בפולנית: , ביידיש: לייזער לוי זאַמענהאָף, באספרנטו: Ludoviko Lazaro Zamenhofo "לודוביקו לזארו זמנהופו"; 15 בדצמבר 1859 – 14 באפריל 1917)
היה רופא יהודי-פולני, יוצר שפת האספרנטו, שמטרתה – קירוב לבבות בין בני אדם דוברי שפות שונות, באמצעות שפה נייטרלית. אספרנטו הפכה לשפה המתוכננת המדוברת ביותר בעולם.
זמנהוף היה רופא עיניים ובלשן חובב. השפות שדיברו בביתו היו יידיש ורוסית, אך הוא דיבר באופן שוטף גם פולנית וגרמנית. מאוחר יותר למד צרפתית, לטינית, יוונית, עברית, אנגלית ואת השפה המתוכננת וולאפיק. הוא התעניין גם בשפות איטלקית, ספרדית וליטאית.
ביוגרפיה
זמנהוף נולד בעיר ביאליסטוק שבגבולה המערבי של האימפריה הרוסית, בתחום המושב (כיום בפולין), כבכור בין 9 ילדים. אביו (כמו סבו) היה מורה לשפות. הוריו התכוונו לקרוא לו אליעזר מרקוביץ', אולם בגלל חוקי השלטון הרוסי, הם נתנו לו גם שם נוצרי, לודביק, שהופיע בתעודת הזהות שלו.
אביו של לודביק, מארק זמנהוף, נולד ב-27 בינואר 1837 בעיר סובאלק שבפולין. הוא עבר לביאליסטוק בסביבות 1857, ומצא בה עבודה כמורה פרטי לשפות בביתה של משפחת זבלודובסקי, המשפחה המקומית העשירה, שם הכיר את אשתו, רוזאליה סופר. כדי לפרנס את משפחתו, הוא הקים בית ספר משלו, "תורה בדרך ארץ". לודביק זמנהוף נולד ב-1859 בדירה קטנה בקומה השנייה של בית מעץ ברחוב ז'לונה. מאוחר יותר, ב-11 ביולי 1919, ביוזמת יעקב שפירו, שונה שמו של הרחוב לרחוב "לודביק זמנהוף".
לזמנהוף היו שתי שפות אם: רוסית, ככל הנראה השפה שבה דיבר בעיקר עם אביו, ויידיש, בה דיבר עם אמו. למרות האיסור על דיבור בפולנית, שהטילה האימפריה הרוסית ששלטה באזור באותה תקופה, למד זמנהוף את השפה שבפועל הייתה מדוברת בביאליסטוק, בגיל צעיר.
אוכלוסיית העיר ביאליסטוק, שהייתה באותו זמן תחת שלטון האימפריה הרוסית, כללה לאומים שונים: פולנים, רוסים, בלארוסים, גרמנים, ליטאים, טטארים, אך הרוב (68%) היו יהודים דוברי יידיש. זמנהוף התמלא תסכול בגלל הסכסוכים הרבים שהיו בין הקבוצות השונות. הוא הבין את הקושי האובייקטיבי שיש לבני האדם בלימוד מגוון השפות של שכניהם, והעריך שהשנאה והדעות הקדומות נובעות במידה רבה מאי-הבנות שהן כורח המציאות בהיעדרה של "שפת גשר" משותפת.
ב-1873 עזבה המשפחה את העיר והתיישבה בוורשה. בעת שהיה תלמיד גימנסיה בוורשה, ניסה זמנהוף ליצור שפה בינלאומית; שפה זו הייתה בעלת דקדוק עשיר מאוד, אך גם מסובך. כשלמד אנגלית (יחד עם לטינית, צרפתית, עברית ויוונית) הגיע למסקנה שהשפה הבינלאומית צריכה להיות בעלת דקדוק פשוט יחסית, ובעלת מערך רחב של סיומות וקידומות, כדי שיהיה אפשר ליצור בעזרתן צורות שונות ושימושים שונים לאותה מילה.
בשנת 1878 כמעט שהשלים את הפרויקט הלשוני הראשוני – Lingwe uniwersala – אך הוא היה צעיר מדי מכדי להוציאו לאור. לאחר סיום הלימודים החל ללמוד רפואה באוניברסיטת מוסקבה, ואחר-כך באוניברסיטת ורשה. קיימת התכתבות שלו מאותה תקופה עם חברי ביל"ו, שבה נזף בהם על חוסר מעשיותם. זמנהוף האמין שניתן יהיה להקים אוטונומיה יהודית בארצות הברית, אך בעקבות הביקורת שנמתחה עליו ועל יתר חסידי "הפתרון האמריקני", הפך חובב ציון פעיל, ואף ייסד את אגודת הסטודנטים "שארית-ישראל" בוורשה. מאוחר יותר, לאחר פרסום אספרנטו, עתיד היה זמנהוף לעבור לרעיון לאומי אוניברסלי יותר, וליצור את אמונת ה"הִלליזם" (Hilelismo), שתתבסס על תורת המוסר האנושית הבסיסית של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".
בימי לימודיו באוניברסיטה היה זמנהוף חבר לפרק זמן קצר באגודה ציונית שהוקמה במטרה לגייס כספים ליישוב ארץ ישראל, ואף עמד בראשה. בשנת 1885 סיים את לימודיו, והחל לעבוד כרופא עיניים. במקביל, המשיך לעבוד על פרויקט השפה הבינלאומית. במשך שנתיים חיפש מימון לפרסום חוברת הסבר על השפה, עד שקיבל את העזרה הכספית מחותנו לעתיד. בשנת 1887 יצא לאור לבסוף ספרו "Lingvo internacia. Antaŭparolo kaj plena lernolibro" ("שפה בינלאומית. הקדמה וספר לימוד מלא"), תחת שם העט דוקטורו אספרנטו ("הדוקטור המקווה"), ומכאן מקור שמה של השפה החדשה.
עבור זמנהוף, השפה החדשה שימשה לא רק ככלי תקשורת, אלא גם ככלי להפצת הרעיון של דו-קיום בשלום של אנשים מתרבויות שונות. הוא ויתר מראש על זכויות יוצרים כלשהן על השפה, כי ראה בה נחלת דובריה בעולם כולו, כמו שפה לאומית כלשהי.
זמנהוף עבר לגרודנו ושם החל לפתח את ההלליזם (Hilelismo). בשנת 1888 פרסם שני ספרים על אספרנטו: Dua libro de lingvo internacia, הספר השני על השפה הבינלאומית, ואת Aldono al la Dua libro, השלמות לספר השני. שנה אחר כך פרסם מילונים אספרנטו-רוסי ואספרנטו-גרמני. הוא החל לערוך את הירחון La Esperantisto שפורסם בנירנברג.
בשנת 1898 חזר זמנהוף לוורשה ופתח מרפאה פרטית.
זמנהוף תרגם לאספרנטו יצירות מופת רבות מן הספרות העולמית (כולל התנ"ך כולו – משימה שעליה שקד כל חייו). כן חיבר שירה מקורית, ובכך הראה שהשפה מסוגלת להביע את כל קשת הרגשות האנושיים, ולשמש גם כשפה ספרותית. בעקבותיו קמו סופרים רבים, אשר העשירו את התרבות האספרנטית ביצירות בעלות ערך, שרבות מהן תורגמו לשפות לאומיות.
ב-1905 נאם בקונגרס העולמי הראשון לאספרנטו, שהתקיים בעיר הצרפתית בולון-סור-מר. קונגרס זה הוכיח לראשונה שניתן לקיים תקשורת באספרנטו מדוברת (עד אז התקיימו קשרים בינלאומיים באמצעות אספרנטו בעיקר בכתב, או במועדונים מקומיים). בשנת 1908 קמה אגודת האספרנטו העולמית, UEA (ראשי תיבות: Universala Esperanto-Asocio), אך זמנהוף סירב לקחת חלק פעיל בהנהגת הארגון, באמרו כי הוא רק "אחד מהאספרנטיסטים".
ד"ר זמנהוף נפטר בוורשה ב-14 באפריל 1917, ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. מדי שנה עולים לקברו דוברי אספרנטו וחובביה.
משפחתו
שמאל|ממוזער|200px|קברו של זמנהוף בבית הקברות היהודי בוורשה
לאליעזר וקלרה זמנהוף נולדו שלושה ילדים: אדם (1888 – 1940), סופיה (1889 – 1942) ולידיה. כל ילדיו למדו אספרנטו. לאחר פטירתו, הוזמן בנו, אדם, בקביעות כאורח כבוד לכינוסי האספרנטיסטים. סופיה הייתה רופאת ילדים ואדם היה רופא עיניים.
שתי בנותיו נשבו בקסם האספרנטו והפכו בבגרותן לתומכות נלהבות של השפה ולמורות ללימוד אספרנטו באירופה ובארצות הברית. הן הצטרפו לדת הבהאית. אספרנטו עמדה אז על הפרק כשפה הבינלאומית עבור דת זו, אך בהמשך נבחרה האנגלית לשפת הבהאים העולמית, כך עד היום.
שלושת ילדיו של זמנהוף נספו כולם בשואה. בנו נעצר בתחילת 1940, נשלח למחנה פלמירי ונרצח שם זמן קצר לאחר מכן. בנותיו נשלחו לגטו ורשה ומשם שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942. רעייתו של אדם, ונדה, שרדה את השואה והמשיכה את מסורת האספרנטו עד מותה ב-1954. לאחר כן, בנה לואי-כריסטוף זלסקי-זמנהוף, שהצליח להסתתר בפולין בשואה בזהות בדויה, היגר ב-1959 לצרפת והיה אספרנטיסט פעיל. הוא הלך לעולמו בשנת 2019, בגיל 94.
אחיינו, (בנו של הנריק, אחיו של אליעזר לודוויג זמנהוף), יליד 1911, היגר לארצות הברית בשנת 1939, שם היה פרופסור לגנטיקה ולביוכימיה. הוא נפטר ב-1998.
הנצחה
ממוזער|200px|שלט רחוב זמנהוף בתל אביב
במרכז הכוכב המעטר את קברו שבוורשה ניתן לראות את האות E, המסמלת את פועלו הרב בשפת האספרנטו.
רחובות על שמו ועל שם יצירתו אספרנטו קיימים בערים גדולות רבות בעולם, בהן גם בישראל. בולים בנושאים אלה יצאו בעשרות מדינות (בישראל יצא הבול לזכרו בדצמבר 2006).
ד"ר זמנהוף נחשב למעין אל בדת היפנית אומוטו, שאספרנטו היא חלק מעקרונותיה, ורבבות מאמיניה למדו את השפה.
כל שנה ב-15 בדצמבר נחגג לזכרו יום זמנהוף. ב-2009, כאשר מלאו 150 שנה להולדתו של זמנהוף, הדבר הונצח בדף הבית של מנוע החיפוש גוגל, שהציג את דגל תנועת האספרנטו.
ראו גם
אספרנטו
הילליסמו / הומארניסמו - תורת ההומאניזם של זמנהוף
בלשנות
קז'ימייז' ביין
קישורים חיצוניים
פרק בפודקאסט "מינהר הזמן" בנושא "ממציא השפה הבינלאומית" באתר "כאן"
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יוצרי שפה מתוכננת
קטגוריה:ממציאים יהודים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים פולנים
קטגוריה:רופאים יהודים פולנים
קטגוריה:אספרנטו
קטגוריה:אספרנטיסטים
קטגוריה:רופאי עיניים יהודים
קטגוריה:מתרגמי התנ"ך
קטגוריה:מתרגמים יהודים פולנים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ביאליסטוק: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי בוורשה
קטגוריה:ילידי 1859
קטגוריה:נפטרים ב-1917 | 2024-05-31T13:53:00 |
יהודה בורלא | שמאל|ממוזער|250px|קבוצת סופרים ומורים בירושלים, 1922: דב קמחי, דוד אבישר, יהודה בורלא, יוסף יואל ריבלין, אביעזר ילין ומשה כרמון
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של יהודה בורלא ברח' טאגור 8 בתל אביב
יהודה בּוּרְלָא (18 בספטמבר 1886 – 7 בנובמבר 1969) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשכ"א (1961), ומהסופרים הבולטים ב"כותל המזרח" של הספרות העברית החדשה. יצירתו פורשת יריעה רחבה של הווי ישראל בארצות המזרח ובירושלים העתיקה. היא מתאפיינת בדרך סיפור מזרחית הרוקמת מציאות וחזון בשלל גוונים, בדרכי בניין של הספרות המערבית הרומנטית, בפיוטיות, בהיקף אפי, בידיעת נפש הבריות ובמיוחד את נפש האִשָּׁה העברייה, בהרמת האהבה למדרגת קדושה, ובשאיפה לחסד ותום, אהבה ורחמים. סיפוריו נקראו על ידי משכילים ופשוטי-העם, בני-נוער ומבוגרים כאחד.
תולדות חייו
נולד בי"ח באלול תרמ"ו בירושלים לרב יהושע בורלא ולסולטאנה בת הרב יעקב תורג'מן מחברון, בן יחיד למשפחה ספרדית ירושלמית מיוחסת, צאצא לשושלת רבנים. משפחתו כללה רבנים ראשיים, מנהיגים, דיינים, חזנים, תלמידי חכמים ועוד. עד גיל 18 למד תורה, תלמוד ופוסקים בבית מדרש ובישיבה; אחר כך יצא מחומות ירושלים, ולאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למורים "עזרה" שבירושלים, החל לעסוק בהוראה ובניהול בבתי ספר מטעם ההסתדרות הציונית. במלחמת העולם הראשונה שירת ב בתפקיד מתורגמן לקצינים מצבא הקיסרות הגרמנית. לאחר המלחמה התמנה למנהל בתי הספר העבריים של ההסתדרות הציונית בדמשק. תרם לחיזוק רוח הציונות בקרב תלמידיו ומשפחותיהם, ומאות מתלמידיו עלו לארץ ישראל כחלוצים. משנסגרו בתי הספר הציוניים בדמשק ב-1922 חזר לארץ ישראל. בשנים 1923 עד 1926 ניהל את בית הספר בזכרון יעקב, ואחר כך הורה בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנים 1933 עד 1944 שימש מורה בבית הספר אחד העם בתל אביב. כיהן כראש המחלקה הערבית בהסתדרות. בורלא כיהן כיו"ר השלישי של מכון גנזים, (מסוף 1956). בשנת 1957 נבחר ליושב ראש אגודת הסופרים.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".
זכה בפרס ביאליק בשנים 1939 (על עלילות עקביה) ו-1955. זכה פעמיים בפרס אוסישקין. בשנת 1961 זכה בפרס ישראל לספרות יפה.
בורלא נשא לאישה את מרים בת משה גולדברג, שעלתה לארץ ב-1911. השניים הכירו כשלמדה בבצלאל. לשניים נולדו ארבעה ילדים: עודד בורלא, יאיר בורלא, עפרה בורלא אדר וצוריה בן נון (נולדה בדמשק, אמו של יובל גורביץ').
נפטר ב-1969 ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
יצירותיו
יצירתו של בורלא עוסקת ביהדות המזרח. בפרט, הרומנים ההיסטוריים שלו עוסקים ברבי יהודה הלוי ב"אלה מסעי ר' יהודה הלוי", וברב יהודה בן שלמה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות, ב"באופק".
נושא בולט אצלו הוא האהבה. כותב אדיר כהן: . כך ב"אשתו השנואה", ב"נפתולי אדם" וב"בקדושה", שעיקרם הוא הסבל שבאהבה לא מספקת.
בורלא אוהב לכתוב על גיבור נודד העובר מסעות, תהפוכות ונפתולים. על אף הדגש על ההתרחשות בעולם החיצוני שהופכים את סיפוריו לקריאים ומרתקים, אין הוא מזניח את הדמויות ואת עולמן הפנימי. בסיפוריו הדמויות הראשיות אינן קריקטורות, אם כי לעיתים כך נראות הדמויות המשניות.
כתב עליו יעקב פיכמן:
ספריו
שמאל|ממוזער|150px|בול המוקדש לבורלא
250px|ממוזער|כרזת המחזה של אברהם ורוני ניניו, "עלילות עקביה" על פי הרומן של יהודה בורלא. מעצב הכרזה רפי אתגר
"בלי כוכב" - סיפור מחיי הבדואים על רקע הקרב על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה, הוצאת עם עובד / ספריה לעם (פורסם לראשונה בחוברות "האדמה" בשנת תר"ף)
"כיסופים" ו-"מאבק" - שני חלקי טרילוגיה, שגיבורה הראשי הוא הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי. ב"כיסופים" סופר סיפורו של חיים פרחי, ממנהיגי היישוב היהודי בתקופת השלטון העות'מאני, יועצו של אל ג'זאר
"עלילות עקביה" (1939) הוצאת מוסד ביאליק - אפופיה גדולה שבמרכזה עומד הגיבור עקביא, הנפתל עם אלוהים ואדם ובסופו נוחל אכזבה ויאוש,(הוצאת עם עובד 1983).
"נפתולי אדם" - סיפור אהבה בין יהודי לערבייה.
"אשתו השנואה" - רומן מחיי העדה הספרדית בירושלים (1928)
"סובבתהו בכחש" - סיפור קצר המתרחש בירושלים של תחילת המאה העשרים.
"מרננת"
"בת ציון"
"נעמה" (1934)
"בין שבטי ערב"
"קסמי מולדת"
"בקדושה או באהבה"
"להטי קריה"
"בשל תפוחים
"בעל בעמיו"
הדינר הגזול
דרוש לתפילין
השירים-יהודה בורלא
אלה מסעי ר' יהודה הלוי, הוצאת עם עובד, 1959.
ר' יהודה הלוי: ציונים מנתיב חייו, היקף שירתו, תמצית משנתו הפילוסופית ומסעו לארץ ישראל, הוצאת מסדה, 1960.
מלכות דוד, הוצאת צ'ריקובר.
מאבק: רומן, הוצאת עם עובד.
זהב
במעגלי האהבה.
תם ומרי סיפורי דמשק, הוצאת עם עובד.
בגאות ובשפל סיפורים ירושלמיים, הוצאת ניומן, 1971.
נשים-סיפורים, הוצאת עם עובד, 1958.
הנצחתו
רחובות בירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, פתח תקווה,,
רעננה, אשדוד, קריית ביאליק ועכו קרויים על שמו
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם יהודה בורלא, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם-כן הופיע על הבול עצמו.
ארכיונו האישי הופקד במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב.
ראו גם
וולטר סקוט
לקריאה נוספת
על האיש ויצירתו
מרדכי עובדיהו, בעל השפע: יהודה בורלא, תל אביב, גלים 1970.
מרדכי עובדיהו, יהודה בורלא במעלת יצירתו, ב"העולם", 13 באוגוסט 1939.
מרדכי עובדיהו, תגים לדיוקנו, ב"על המשמר", 14 בנובמבר 1969.
מסכת סופרים ליובל החמשים של יהודה בורלא, ב"דבר", 30 בינואר 1939.
אבינועם ברשאי (עורך), יהודה בורלא, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1975.
ש"י פנואלי, יוצרי הספור העברי החדש: יהודה בורלא, ב"זרמים", 31 בינואר 1932.
ש"י פנואלי, מספרה של יהדות המזרח, "בדרך", 22 יוני 1934.
אברהם ברוידס, יהודה בורלא, ב"דבר", 25 באוקטובר 1946.
דב קמחי, יהודה בורלא בן הששים, ב"הארץ", 18 באוקטובר 1946.
מ. אג"ף, יהודה בורלא, ב"מאזנים", חשוון תש"ז, ע' 101-99.
יוסף אריכא, יהודה בורלא המספר, ב"הארץ", 27 בפברואר 1955.
יוסף ליכטנבוים, יהודה בורלא, ב"הארץ", 5 באוקטובר 1956.
יעקב חורגין, על יהודה בורלא המספר, ב"מאזנים" אדר א' תשי"ז (פברואר 1957), ע' 147-143.
אברהם חיים אלחנני, עם יהודה בורלא, ב"דבר", 24 ביוני 1955.
אברהם חיים אלחנני, עם יהודה בורלא, ב"דבר", 9 בספטמבר 1966.
אברהם חיים אלחנני, יהודה בורלא - בעל פרס ירושלים, "במערכה", 1 באוגוסט 1962.
עמנואל בן גריון, עם בורלא, ב"דבר", 24 באוגוסט 1956.
ישראל כהן, יהודה בורלא המספר, ב"מאזנים" אב-אלול תש"ך (אוגוסט-ספטמבר 1960), ע' 220-217.
מ. ישל, היצירה שיכלה להיות גשר, ב"קול העם", 19 בספטמבר 1961.
שלום קרמר, יהודה בורלא בסיפורו הקצר, ב"מאזנים", תשרי תשכ"ב (אוקטובר 1961), ע' 342-333.
משה אונגרפלד, יהודה בורלא ז"ל - נוסח מקורי ויחודי בסיפורת העברית החדשה, ב"הצופה", 14 באוקטובר 1969
משה אונגרפלד, יהודה בורלא לגבורות, ב"מעריב", 2 בספטמבר 1966.
ג. א., דברים הקרובים לו במקום ובזמן, ב"מעריב, 1 בספטמבר 1961.
רבקה כצנלסון, בורלא: דמויות מן החיים, ב"מעריב", 19 באפריל 1957.
גליה ירדני, יהודה בורלא, ב"מאזנים", תמוז תש"ך (יולי 1960), ע' 128-127.
עזרא המנחם, פרשיות מחייו של יהודה בורלא, ב"מאזנים", כסלו תש"ל (דצמבר 1969), ע' 12-8.
מרדכי אבישי, המספר סיפורים עד שעתו האחרונה, ב"למרחב", 4 בדצמבר 1970.
שלמה שבא, מכתב מחזית סיני, ב"דבר", 5 בנובמבר 1971.
'בורלא, יהודה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 74–75.
על יצירותיו
יעקב פיכמן, בקדושה, ב"מאזנים", אב תרצ"ה, ע' 334-332.
פסח גינזבורג, מן השמשונים אשר בארץ, ב"הארץ", 3 במרץ 1939.
משה כרמון, "כסופים" ליהודה בורלא, ב"הד המזרח", 3 בספטמבר 1943.
ברוך קורצוויל, "כיסופים" רומן ליהודה בורלא, ב"הארץ", 3 בספטמבר 1943.
דב חומסקי, רומאן ביוגרפי של י. בורלא, ב"הארץ", 6 ביוני 1947.
מרדכי אבישי, סוד הקסם המזרחי, ב"מעריב", 13 בפברואר 1976.
לב חקק, אל המחר דרך יום אתמול: על 'אלה מסעי רבי יהודה הלוי' ליהודה בורלא, ב"פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח", סתיו תשנ"ג, ע' 74-46.
קישורים חיצוניים
יהודה בורלא באתר WorldCat Identities
יהודה בורלא ב-JSTOR
אברהם רגלסון, חין ספורו של יהודה בורלא, באתר פרויקט בן יהודה
עמנואל בן-גריון, יהודה בורלא, באתר פרויקט בן יהודה
ישראל כהן, יהודה בורלא, באתר פרויקט בן יהודה
שושנה שרירא, יהודה בורלא, באתר פרויקט בן יהודה
בן ציון יהושע, יהודה בורלא - ריאליסט לירי שגלה מעירו
גיטה אבינור, "גורל ואמונה אצל יהודה בורלא", השקף אחורה בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית, 1974
אלמוג בהר, 'מיהודה הלוי ליהודה בורלא: אלה מסעי ר' יהודה הלוי והקשר שבין הספרות המזרחית בישראל ובין מסורות הפיוט והמקאמה בעברית בעולם הערבי', הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, הקיבוץ המאוחד, התשע"ג 2013.
נורית גוברין. "ראשיתו של יהודה בורלא", 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת ת"א, תשע"ה (2015). עם תמונות.
קרן דותן, חילון ואוריינטליזם ביחסי הסופר המזרחי והביקורת: יהודה בורלא המוקדם כמקרה מבחן, מכאן כ', אפריל 2020, 228-254.
קרן דותן, צורה עושה צורה: סופרים מזרחים בספרות העברית בארץ ישראל במפנה המאה ה-20, הוצאת משגב ירושלים ופרדס, 2022.
מכּתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1961
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
יהודה
קטגוריה:יקירי חיפה
קטגוריה:אזרחי כבוד של חיפה
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים השלישית
קטגוריה:סגל בית הספר הריאלי
קטגוריה:סגל בית הספר אחד העם (תל אביב)
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1886
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1969 | 2024-10-14T13:50:10 |
שאנגחאי | שאנגחאי (בכתב סיני: 上海; בפין-יין: Shànghǎi - IPA: ; בשאנגחאית: Zånhae – IPA: [z̥ɑ̃̀hé]) היא מחוז עירוני, עיר נמל והעיר המאוכלסת ביותר ברפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020, אוכלוסיית המחוז העירוני מנתה כ-24.87 מיליון תושבים. העיר משמשת מרכז מסחרי, תעשייתי ותרבותי ויש בה 36 אוניברסיטאות.
גאוגרפיה
שאנגחאי משתרעת על פני 6,341 קילומטרים רבועים במזרח סין, שוכנת על החוף המערבי של ים סין המזרחי ושולטת על הכניסה לאגן של נהר היאנגצה, אזור גדול, מאוכלס ופורה מבחינה כלכלית במרכז סין. מנהלית היא מוגדרת כאחת מארבע הערים שאינן שייכות למחוז כלשהו (יחד עם בייג'ינג, טיינג'ין וצ'ונגצ'ינג). השטח שבניהולה גובל עם מחוזות ג'יאנגסו מצפון וג'ג'יאנג מדרום ומכסה גם כמות נכבדת של פרברים ושטחים חקלאיים. חלק קטן מתושביה של העיר מתגוררים בספינות העוגנות לאורך המזחים הרבים בעיר.
שמאל|250px|ממוזער|תצלום לווין של שאנגחאי
היסטוריה
בתקופת שושלת סונג (960–1279 לספירה) שאנגחאי התפתחה מכפר לעיירת נמל ומסחר, וזאת בעקבות הגעתם של פליטים מצפון סין. בשנת 1172 נבנתה בעיר חומת ים כדי לייצב את קו החוף, זאת בנוסף לשובר גלים אשר נבנה מוקדם יותר. החל מתקופת שושלת יואן בשנת 1292 ועד לשנת 1297 כאשר שאנגחאי הוכרזה רשמית כעיר, היה האזור במעמד מחוז מינהלי.
שני אירועים סייעו לפיתוחה של העיר בתקופת שושלת מינג: בשנת 1554 הוקפה העיר בחומה כדי להגן עליה מפני שודדי ים יפנים. בשנת 1602 קיבלו תושבי העיר חיזוק רוחני לאחר הקמת "מקדש אל העיר", אשר היה למוקד לתמיכה רוחנית בתושבים. בתקופת שושלת צ'ינג שאנגחאי הפכה לאחת מערי הנמל החשובות ביותר בדלתה של נהר יאנגצה. שני שינויים משמעותיים במדיניות הממשלה סייעו לעליה בחשיבות העיר. ראשית, בשנת 1684 ביטל הקיסר קאנגשי (1662–1723) את האיסור אשר הוטל בתקופת שושלת מינג על יציאת אוניות לים מנמל שאנגחאי, איסור אשר היה בתוקף החל משנת 1525. שנית, בשנת 1732 העתיק הקיסר יונג-ג'נג (1678–1735) את מקום בית המכס המחוזי מעיר המחוז סונגג'יאנג לשאנגחאי ובכך העניק לעיר את השליטה על מסחר החוץ של המחוז כולו. לדעת ההיסטוריונית לינדה קוק ג'ונסון, כתוצאה משתי החלטות שלטוניות אלה, בשנת 1735 הייתה כבר שאנגחאי לנמל הסחר העיקרי של אגן היאנגצה התחתון, אף שמעמדה כעיר היה עדיין בתחתית ההיררכיה השלטונית.
חשיבותה של העיר עלתה באופן משמעותי במאה ה-19 כאשר מיקומה בשפך היאנגצה הפך אותה לנמל הסחר המתאים ביותר עם מדינות המערב. בתקופת מלחמת האופיום הראשונה (1839–1842) השתלטו כוחות בריטים באופן זמני על העיר. המלחמה הסתיימה בשנת 1842 בחוזה נאנקינג אשר קבע פתיחת נמלי סחר, בהם שאנגחאי, לסחר בינלאומי. מהלך זה הוביל להתפתחות מהירה מאוד של העיר. הבריטים, הצרפתים, האמריקאים והיפנים קיבלו רבעים בעיר להתיישבות ולמסחר בהם הייתה להם זכות לניהול עצמי ולאוטונומיה שיפוטית. הזרים פיתחו את המסחר ואת הבנקאות.
המאה ה-20 וה-21
בשנות העשרים של המאה ה-20, לאחר הכיבוש היפני וההרס שהותיר מאחוריו, החלה העיר להתעורר לחיים. היא הפכה למרכז תרבותי, אומנותי ומרכזי בסין. האופנה בשאנגחאי בלטה בייחודיותה והמודרניות שררה בעיר. העיר אופיינה על ידי חיי לילה מלהיבים. הספרות בשאנגחאי הייתה ייחודית לה, החלו להיכתב שירים, סיפורים קצרים ורומנים. העיר הייתה מושפעת מעברה הקולוניאלי מצד אחד ומהקומוניזם הסיני המתפתח מצד שני ונוצר בה דבר אשר לא היה קיים באף עיר אחרת בסין. היא הייתה מאופיינת על ידי ערב רב של אנשים, סינים, מערביים ותרבויות המשתלבות ביחד לכדי תרבות מיוחדת במינה. עם עלייתו של מאו דזה-דונג והמפלגה הקומוניסטית, החלו אנשי הרוח של שאנגחאי לרדת למחבוא, משום שנחשבו ראקציונרים וקפיטליסטים. הרבה נרדפו כל תקופת מהפכת התרבות והוכרו בתור אנשי תרבות חשובים רק לאחר תקופת שלטונו של מאו בתחילת שנות השמונים.
אקלים
האקלים בשאנגחאי הוא אקלים סובטרופי גשום. יש בו ארבע עונות שנה מובחנות, וריבוי משקעים. הקיצים חמים וגשומים מאוד, והחורפים יבשים וקרירים. הטמפרטורה היומית הממוצעת נעה בין 25 ל-32 מעלות צלזיוס, כשיולי הוא בדרך-כלל החודש החם בשנה. בחודש ינואר, החודש הקר ביותר, הטמפרטורות נעות בין 1 ל-8 מעלות צלזיוס. ממוצע המשקעים השנתי בשאנגחאי עומד על 1,100 מילימטר. יולי הוא החודש הגשום ביותר ודצמבר הוא היבש ביותר. בקיץ ובסתיו ישנן לעיתים סופות טייפון.
אתרים מרכזיים
בין האתרים המרכזיים בעיר ניתן למנות את:
הבונד ורחוב נאנג'ינג.
הרובע הצרפתי.
הרובע הסיני וגן יו.
מוזיאון שאנגחאי
מוזיאון תכנון העיר של שאנגחאי
המרכז הפיננסי העולמי בשאנגחאי
מגדל פנינת המזרח
יהדות שאנגחאי
שמאל|ממוזער|250px|סידור ספרדי של בית הכנסת "אהל רחל" בשאנגחאי, 1933
הקהילה היהודית בשאנגחאי נוסדה בשנת 1844. לאחר מלחמת האופיום הראשונה וחתימת חוזה נאנקינג, התירו הסכמי הכניעה הסינית לבריטים ולאחרים לפתוח בשאנגחאי תחנות מסחר אקס-טריטוריאליות שיפוטית, ולמעשה אוטונומיה מערבית. אוטונומיה זו משכה סוחרים ותעשיינים. עם הבריטים הגיעו תעשיינים יהודים ממוצא עיראקי ובראשם משפחות עשירות כגון ששון, כדורי, חרדון ואחרות ואיתם יהודים ספרדים שהגיעו מסוריה, עיראק והודו (בדומה לקהילות בהונג קונג ויאנגון). בשנות ה-20 של המאה ה-20 שימש אליהו יצחק חזן כרב קהילת יוצאי בבל בעיר. הגל השני החל לאחר המהפכה הבולשביקית, כשהיהודים ה"לבנים", שהתנגדו למשטר החדש, העדיפו לברוח מזרחה, עשו את דרכם למנצ'וריה הסינית, וחלקם הגיעו לשאנגחאי.
לפני מלחמת העולם הראשונה התרכזו בעיר 400 יהודים מבגדאד, 250 יוצאי אירופה ו-50 מיבשת אמריקה. רובם עסקו במסחר, מיעוטם בשירות הדיפלומטי, ברפואה או בחינוך.
בדצמבר 1941, בראשית מלחמתם בבעלות הברית, הפסיקו היפנים את ההגירה לעיר. הם העבירו לשאנגחאי את כל היהודים שהתגוררו או נקלעו ליפן. מספר היהודים הכולל בשאנגחאי הסתכם אז בכ-25,000. לפליטים ניתן סיוע רב, בעיקר מתרומות המשפחות היהודיות המבוססות ומארצות חוץ.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשאנגחאי כעשרים אלף פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה, שנמלטו מן השלטון הנאצי. חלקם הגיעו לעיר באמצעות אשרות שהנפיק להם חה פנגשאן, הקונסול הכללי של סין בווינה, שפעל בניגוד להוראות הממונה עליו. הפליטים היהודים התגוררו ברובע הונגקואו, שבשנות מלחמת העולם השנייה הפך ל"גטו שאנגחאי". למרות היות העיר תחת כיבוש יפני מאז 1937, תנועת היהודים לא הוגבלה, אולם תנאי המחיה שלהם היו קשים, על רקע המחסור החמור במזון ובציוד בסיסי וכתוצאה מקושי במציאת מקורות הכנסה. בין הפליטים תלמידים רבים מישיבת מיר שהייתה הישיבה הגדולה היחידה שניצלה מן השואה.
משנודע לנאצים על הריכוז הגדול של יהודים שברחו מארצות הכיבוש הנאצי המתגורר בשאנגחאי, לחצו על בני בריתם היפנים להסגיר לידיהם את אלפי היהודים שנמלטו לסין, אך היפנים סירבו וכך נותרו היהודים בשאנגחאי, עד סוף המלחמה. ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.
שילוב התנאים שנוצר עם כניעת היפנים וסיום המלחמה, הקמת מדינת ישראל וכן מלחמת האזרחים הסינית בין הלאומנים לקומוניסטים, פתח את שערי העיר. יהודים רבים בחרו לעזוב, חלקם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בספטמבר 1948 עלו לישראל צעירי הקהילה מתנועת הנוער בית"ר בשאנגחאי, אשר קיבלו הכשרה באצ"ל, והשתתפו בלחימה מול המצרים בנגב. בדצמבר 1948 בסיוע ארגון הג'וינט נחכרה הספינה "וסטור ויקטורי", שהפליגה משאנגחאי לישראל ועל סיפונה 852 יהודים. בדרכה לישראל עצרה הספינה במרסיי, שם עלו הנוסעים על הספינה הישראלית "נגבה", והגיעו לנמל חיפה בפברואר 1949. זמן לא רב לאחר מכן עלו באותה דרך יהודים משאנגחאי, טינצין, חרבין ופקינג. עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בראשות מאו דזה דונג ב-1949, עזבו רוב היהודים את שאנגחאי.
ב-1954, בעקבות פיתוח העיר שאנגחאי, נהרס בית הכנסת האשכנזי שבעיר וממשלת סין הקומוניסטית, העבירה באמצעות הקונסוליות בשווייץ, כספים בשווי בית הכנסת ההרוס לבניית בית כנסת חדש בישראל. עיריית תל אביב תרמה חלקת אדמה בשיכון שאנגחאי (בקרבת רמת החייל) שבו התגוררו יוצאי שאנגחאי, אשר היגרו לסין מרוסיה ב-1917 בעקבות המהפכה הרוסית ובעקבות אירועים נוספים בברית המועצות שלפני מלחמת העולם השנייה. בסיוע תרומות נוספות של יוצאי סין, הוקם ב-1962, בית הכנסת האשכנזי "יוצאי שאנגחאי", לזכר הקהילות היהודיות בסין.
כיום מתגוררים בשאנגחאי כ-2,000 יהודים רובם אנשי עסקים, דיפלומטים וסטודנטים, חלקם דתיים או מסורתיים, המקבלים שירותי דת וקהילה מבית חב"ד המקומי, אשר מתפעל גם מסעדה כשרה. בשנים האחרונות קמה בשאנגחאי קהילה דתית ספרדית צעירה המקיימת ארוחות שבת ופעילויות חברתיות לציבור המקומי ולישראלים השוהים במקום. ברובע בו היה גטו שאנגחאי נפתח ב-1999 מחדש בית הכנסת "אהל רחל" ולידו מוזיאון וחדר הקרנה המתארים את חיי היהודים בעיר.
בשנת 1988 הוקם בעיר המרכז ללימודי יהדות בשאנגחאי.
ערים תאומות
נכון לאפריל 2020, הערים, המחזות והנפות התאומות של שאנגחאי הן:
ראו גם
אזור בונד
גשר דונגהאי
לקריאה נוספת
ברוק לארמר, חלומות שנגחאי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מארס 2010
ניב חורש, עיר עם הפסקה? שנגחאי לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, זמנים, גיליון 113, חורף 2011
קישורים חיצוניים
איגוד יוצאי סין קהילת יהודי שאנגחאי
צילום אווירי של שאנגחאי בדילוגי זמן על פני 37 שנים, בערוץ Google Earth
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערי נמל
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערים
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערי חוף
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: ערים במעמד מחוז
שאנגחאי
קטגוריה:ערי מיליונים
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949 | 2024-07-22T07:39:01 |
שילת | שִׁילַת הוא מושב על כביש 443, סמוך לקו הירוק במועצה אזורית חבל מודיעין, מצפון לעיר מודיעין. המושב נוסד בשנת 1977, במקום בו שכן עד 1948 הכפר הערבי שילתא. נקרא על שם היישוב הקדום "שִׁלְתָּא". מדרום וממזרח גובל היישוב שילת בכביש 446. מצפון לשילת נמצא היישוב גני מודיעין.
היסטוריה
רקע
בשנת 1975 יזמה קבוצת קצינים בצבא קבע רעיון להקמת יישוב באזור מודיעים. לגרעין המתהווה היה יעד, "חירבת ביר טוויל" היא גבעת הברושים שבין מכבים רעות, מכאן שם הגרעין המייסד: "באר טל". הרעיון של המקימים היה הקמת קהילה יצרנית המבוססת על משק מלאכה ותעשייה משפחתי במסגרת של מושב עובדים. תנועת המושבים סירבה לקבל יצור כלאיים כזה לשורותיה והתנועה המיישבת היחידה שהסכימה לאמץ את המושב בחום הייתה תנועת העובד הציוני.
באותה עת החליטה ועדת השרים להתיישבות, שבראשה השר ישראל גלילי, בעקבות החלטת העצרת הכללית האו"ם בדצמבר 1975 בה הוכרז על הציונות כתנועה גזענית, החלטה שלימים בוטלה, לעבות ביישובים את הקו הירוק (קו שביתת הנשק 1949). בסוף שנת 1976 החליטה ועדת השרים שהיישוב יוקם באזור חורבת שילתא, באזור בו התקיים קרב חירבת כוריכור במלחמת העצמאות, ועל כן ניתן לו השם "שילת".
העלייה לקרקע
ראשוני המתיישבים, 25 משפחות, עלו על הקרקע במקום ב-16 באוגוסט 1977. טקס חנוכת היישוב נערך ב-11 באוקטובר 1977, בנוכחות נציגי הממשלה, התנועה המיישבת, הסוכנות היהודית ומשפחות החברים. באותה עת לא היו חשמל, כבישים, מדרכות וקווי טלפון. והתושבים התגוררו ב"מחנה הארעי" שהיה בנוי מבטון שצופה בשפריץ חיצוני וקירות גבס.
עם היווסדו, פרנסתו של המושב התבססה על שילוב תעשייה, חקלאות ותיירות. שילת היה המושב הראשון והיחיד בישראל בו הוקצו נחלות לתעשייה ולא רק לחקלאות
כשנה לאחר הקמת היישוב הגיעו 10 משפחות נוספות והמושב מנה 35 משפחות.
במאי 1979, פרץ סכסוך בין חברי המושב לקבוצת "גרעין מודיעין", קבוצה שהתנחלה ללא אישור על גבעה סמוך למושב. הקבוצה לבסוף פונתה בידי המשטרה.
בשנת 1980 נסלל כביש הגישה אל היישוב.
פיתוח המושב
במהלך השנים נקלטו משפחות נוספות ומ-1991 היו בו 57 משפחות בעלי נחלה חברי האגודה השיתופית. במושב היו שני שני סוגי חברים: חקלאים ותעשיינים (אליהם צורף סוג נוסף שהוגדר כ"תיירן"). למתיישבים ה"תעשיינים" הוענק חוזה חכירה ישיר בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל לגבי שטח לתעשייה של שני דונם שקיבל כל אחד מהם, לחקלאים הוקצה 30 דונם של קרקע חקלאית. בשנות ה-90 פרץ סכסוך בין קבוצת החקלאים וקבוצת התעשיינים, וביניהם לבין מינהל מקרקעי ישראל לגבי זכויות בקרקע חקלאית, שעם התפתחותה של העיר מודיעין הסמוכה, דרש המינהל לפנות. בינואר 2001, דחה בית המשפט המחוזי את הדרישה של קבוצת התעשיינים להכיר בהם כבעלי נחלות חקלאיות, בשל רצונם לזכות בפיצויים במקרה שהקרקע תופקע וייעודה ישונה. גם ערעורם לבית המשפט לא התקבל, ותקן הנחלות של המושב הופחת ל-24.
במושב הוקמה אנדרטה וחדר זיכרון לזכר הנופלים בקרב חירבת כוריכור. כן נוסד בית הספר לפיד המ"ה שגם הוא מנציח את זכר 45 הנופלים.
בשנות ה-2000
בשנות ה-2000, פסק היישוב למעשה לתפקד כמושב, כל החקלאים, למעט אחד, הפסיקו לעסוק בחקלאות, ורוב קבוצת התעשיינים השכירו או מכרו את הקרקע שקיבלו באזור התעשייה של המושב, שהפך לאזור של מסחר ומשרדים. רבים מהתושבים עובדים מחוץ למושב, וחלק מהתושבים במקום גרים בשכירות ואינם חברי האגודה. במהלך השנים ניהלו הרשויות מאבקים משפטיים נגד שינוי יעוד הקרקע במקום, בנייה לא חוקית והשתלטות על קרקעות. ב-2005 טענו חברי המושב שאזור התעשייה נמצא מעבר לקו הירוק, בקרקע שהייתה חלק משטח ההפקר של מובלעת לטרון עד 1967, ולכן חוקי הבנייה של מדינת ישראל לא חלים עליו. בשנת 2012 נקנסה רשת רמי לוי שיווק השקמה בסכום של 250 אלף שקל, על שימוש ללא היתר בהיקף 2,600 מ"ר ששימשו לסופרמרקט, ושטח נוסף של 882 מ"ר ששימש לאחסנה. למרות שלפי התוכניות החלות על הקרקע, השימוש המותר הוא לתעשייה.
בספטמבר 2018, הופקדה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, תוכנית מתאר מקומית חדשה לאזור התעשייה שילת. עיקריה של התוכנית הוא הפחתת מספר העסקים והסדרת רישוי הקיימים, הקמת מרכזי הכשרת עובדים להייטק (למגזר החרדי ובעיקר תושבי מודיעין עילית), הקמת מחלף בצומת שילת, הקמת מסוף תחבורה ציבורית וחניון.
נכון לשנת 2019 רוב השטחים באזור התעשייה שייכים לפיני נחמיאס ובנו צחי נחמיאס. פיני נחמיאס היה בין המתיישבים הראשונים מקבוצת התעשיינים שהפעיל בית מלאכה ומחרטה באזור התעשייה של המושב. בשנת 1997 חיפשה רשת הום סנטר אתר לפתיחת חנות באזור מודיעין ופנתה אליו, השכירות שהיא הציעה סיפקה הכנסה גבוהה יותר מההכנסות בית המלאכה, לכן החליט לסגור אותו ולהשכיר להם את המקום. משפחת נחמיאס ביצעה בהמשך עסקות עם חברי מושב אחרים, רכשו מהם את הקרקע או בנו עבורם על הקרקע בניני מסחר ומשרדים, השכירו את השטח וקיבלו אחוזים מההכנסות. לאט-לאט השתלטו כמעט על כל אזור התעשייה בשילת. צחי נחמיאס הקים חברת נדל"ן בשם "מגה אור החזקות" שהחלה לרכוש ולפתח שטחי נדל”ן מניב, בתחום המרכזים המסחריים והלוגיסטיים. החברה הונפקה בבורסת תל אביב ובתחילת 2020 נסחרה בשווי של כ–3 מיליארד שקל.
כלכלה
ענפי כלכלה של המושב במקור היו:
ענף החקלאות התבסס בעיקרו על גידול פרחים בחממות. ומטעי אבוקדו.
ענף התעשייה התבסס על מפעלים יצרניים מקוריים שכללו בין היתר מפעל להפקת שמני אבוקדו, נגריה, מפעל לעיבוד מתכות, מפעל לייצור סדינים חשמליים ועוד.
ענף התיירות התבסס על הפעלת האתר "הכפר החשמונאי" שהקים חבר המושב.
ענף המסחר - בעקבות הקמת העיר מודיעין זכה המושב לתנופה כלכלית, ורבים משטחי התעשייה הוסבו לשטחי מסחר. המושב מפעיל גם את תחנת הדלק שילת של חברת סונול בצד כביש 443.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
שילת באתר המועצה האזורית חבל מודיעין
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1977
קטגוריה:מושבים | 2024-08-01T04:16:18 |
אוגוסטן לואי קושי | אוגוסטן לואי קוֹשי (בצרפתית: Augustin Louis Cauchy; שמו נכתב לעיתים בעברית "אוגוסטין לואי קושי", כתעתיק גרפי מכתב לטיני; 21 באוגוסט 1789 – 23 במאי 1857) היה מתמטיקאי צרפתי, מאבות הביסוס הריגורוזי של החשבון האינפיניטסימלי. תרם רבות לאנליזה המודרנית.
שמו של קושי הוא אחד מ-72 השמות החרוטים על מגדל אייפל.
ביוגרפיה
אוגוסטן קושי נולד ב־21 באוגוסט 1789 בפריז. קיבל את חינוכו מאביו, לואי פרנסואה קושי (1760–1848), שהחזיק במספר משרות ציבוריות והיה ידיד של המתמטיקאים ז'וזף-לואי לגראנז' ופייר-סימון לפלס. אוגוסטן קושי נרשם בשנת 1802 לאקול סנטראל די פנתאון (École Centrale du Panthéon) ומשם המשיך לאקול פוליטקניק ב־1805. ב־1807 עבר ללמוד באקול דה פון א שוסה (École des Ponts et Chaussées), שם הוכשר בתור מהנדס. ב־1810 הוא עזב את פריז לשרבור, אך חזר ב־1813 בגלל בעיות בריאות.
עם חזרתו לפריז בשנת 1813, שכנעו אותו לגראנז' ולפלס לנטוש את ההנדסה ולהקדיש את עצמו ללימודי המתמטיקה. הוא הצטרף שוב ל"פוליטכני" (מוסד להשכלה גבוהה), שאותו עזב ב־1830 בעקבות הכתרתו של לואי פיליפ. אחרי תקופה קצרה בפריבורג שבשווייץ נוצרה עבור קושי ב־1831 קתדרה לפיזיקה מתמטית באוניברסיטת טורינו שבאיטליה.
ב־1833 הזמין המלך הצרפתי לשעבר, שארל העשירי, את קושי להיות מורה פרטי לנכדו, הדוכס מבורדו, דבר שנתן לקושי הזדמנות לטייל ולקבל משוב חיובי על עבודותיו המתמטיות. ב־1838 חזר קושי לפריז, אך סירב לקבל פרופסורה בקולז' דה פראנס, בגלל נוסח השבועה שהיה תנאי לתפקיד.
קושי התנגד להפרדת דת ומדינה במערכת החינוך הצרפתית. הוא סייע לכנסייה הקתולית להקים להקים ענף חינוך עצמאי, לאחר שאיבדה את השליטה במערכת החינוך הציבורית. הוא סייע בהכשרת מורים לאקול נורמל אקלזיאסטיק , בית ספר בפריז המנוהל על ידי ישועים, ולקח חלק בהקמת המכון הקתולי בפריז . פעילויות אלו לא הפכו את קושי לפופולרי בקרב עמיתיו, שתמכו באידיאלים של הנאורות של המהפכה הצרפתית. כאשר התפנתה קתדרה למתמטיקה בקולז' דה פראנס ב-1843, קושי הגיש בקשה, אך קיבל רק 3 קולות מתוך 45.
ב־1848, אחרי שהשבועה הושעתה במוסדות ההשכלה הגבוהה של צרפת, הסכים קושי לקבל משרת הוראה באקול פוליטקניק ואחרי שהוחזרה השבועה ב־1851 קיבל קושי פטור ממנה.
לקושי היו שני אחים, אלכסנדר לורן קושי (1792-1857), נשיא בית המשפט לערעורים ואחר כך שופט, והאח השני, אז'ן פרנסואה קושי (1802–1877), פובליציסט ומתמטיקאי זוטר.
קושי כמתמטיקאי
ממוזער|שמאל|250px|עבודתו של קושי Leçons sur le calcul différentiel, 1829
קושי היה מתמטיקאי עמוק ויסודי, שנקט בשיטות עבודה והוכחה מדוקדקות וקפדניות (ריגורוזיות). התרבות המתמטית של קושי השפיעה רבות על תלמידיו ועל ממשיכיו ומהווה יסוד חשוב בתרבות המתמטית של ימינו.
מלבד הנחלת תרבות ההוכחה הריגורוזית תרם קושי רבות בתחומים רבים של המתמטיקה והפיזיקה המתמטית.
הגאונות של קושי התגלתה לראשונה בפתרון הפשוט שנתן לבעיית אפולוניוס (לתאר מעגל הנוגע בשלושה מעגלים נתונים) ב־1805 ובהכללה שנתן ב־1811 לנוסחת אוילר לגבי פאונים (פוליהדרה), ובעוד מספר בעיות אלגנטיות. ב־1813 קושי הוכיח את משפט המספרים המצולעים.
עבור המזכר שנתן על התקדמותם של גלים, קיבל פרס מטעם המכון ב־1816.
התרומה הגדולה ביותר של קושי למתמטיקה היו שיטות העבודה הריגורוזיות שפיתח, שבהן השתמש בעבודותיו הגדולות:
"Cours d'analyse de l'École Polytechnique" (קורס באנליזה של אקול פוליטקניק), 1821
"Le Calcul infinitésimal" (חשבון אינפיניטסימלי), 1823
"Leçons sur les applications de calcul infinitésimal" (יישומים של חשבון אינפיניטסימלי)
"La géométrie" (גאומטריה), 1826–1828
וכן בספרי הלימוד שכתב:
"Courses of mechanics" (קורסים במכניקה) לאקול פוליטקניק
"Higher algebra" (אלגברה גבוהה) לפקולטה למדעים
Mathematical physics" (פיזיקה מתמטית) לקולז' דה פראנס
קושי כתב בחייו 789 מאמרים לגיליונות מדעיים. המאמרים עסקו בנושאים שונים כגון: תורת הטורים, אנליזה מרוכבת, תורת החבורות והצבות, תורת הפונקציות, משוואות דיפרנציאליות ודטרמיננטות.
הוא היה הראשון להוכיח ריגורוזית את פיתוח טיילור לטור אינסופי, ופיתח את שארית קושי.
קושי גם עסק בפיזיקה, מכניקה ואופטיקה. בין מחקריו היו הרציפות של ההעתק הגאומטרי, רציפות בחומר, תורת הגלים האופטית, נפיצה, אלסטיות, מאמץ ומעוות.
כל אוסף עבודותיו ומחקריו פורסם ב-"Œuvres complètes d'Augustin Cauchy" (האוגדן המלא של אוגוסטן קושי), אוגדן המכיל 27 כרכים.
תרומותיו המתמטיות ומשפטיו של קושי
ביסוס החשבון האינפיניטסימלי
הגדרת גבול
סדרת קושי
אי-שוויון קושי-שוורץ
שארית קושי בטור טיילור
משפט הערך הממוצע של קושי
משוואת קושי-אוילר
תורת הטורים
מבחני התכנסות לטורים
מבחן השורש של קושי
משפט קושי לטורים
אנליזה מרוכבת
משוואות קושי-רימן לתנאי גזירות פונקציה מרוכבת
משפט האינטגרל של קושי
נוסחת האינטגרל של קושי
נוסחת האינטגרל של קושי לנגזרות
שונות
מספר משפטים בתורת החבורות
משפט קושי (תורת החבורות)
הלמה של ברנסייד
התפלגות קושי בהסתברות, התפלגות ללא מומנטים (למשל, אין לה תוחלת או שונות)
דחיית כלליות האלגברה
תרומתו בתורת האלסטיות
קושי הכניס את מושג המאמץ לתורת האלסטיות. במקום התיאור של נאוויה, שהתייחס לכוחות בין המולקולות, השתמש קושי במושג הלחץ במישור אותו הוא הכיר מההידרודינמיקה. הלחץ אינו בהכרח ניצב למישור, ולכן הכניס קושי לשימוש טנזור מאמצים סימטרי (עם 6 רכיבים בלתי-תלויים), וניסח בעזרתם משוואות דיפרנציאליות חלקיות לשיווי המשקל. הוא גם הציג פתרון למשוואות בגופים איזוטרופיים, המשתמש בשני קבועים של החומר, שערכם משתנה מחומר לחומר, ונקבע באופן ניסיוני. משיקולים אלו ושיקולים דומים אחרים, הוא הגיע למסקנה שהחתך של מוט העומד במאמץ פיתול לא נשאר מישורי אלא מתעוות.
לקריאה נוספת
Stephen P. Timoshenko, History of Strength of Materials with a brife account of the history of theory of elasticity and theory of structures Dover Publications INC, N.Y. pp 107–111
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורינו
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1789
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1857 | 2023-12-08T07:51:34 |
פניה ברגשטיין | פניה ברגשטיין (11 באפריל 1908, י' בניסן תרס"ח – 18 בספטמבר 1950, ז' בתשרי תשי"א) הייתה סופרת ומשוררת ישראלית, חברת קיבוץ גבת.
ביוגרפיה
פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבאימפריה הרוסית (בתחומי בלארוס של ימינו). אביה, שהיה מורה עברי, הקנה לה את ידיעת הלשון העברית וספרותה. היא נדדה עם משפחתה בעקבות מקומות העבודה של האב, לסטוויסקי ואחריה לטיקטין שעל גדות הנהר נרב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לעיירה סלביאנסק, שם למדה בבית ספר רוסי. אחר כך עברה המשפחה לעיר סומי. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 נאסרה הוראת השפה העברית ברוסיה, והמשפחה עברה לעיירה אוגוסטוב שבפולין. בעודה לומדת בבית הספר התיכון, הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" (תנועת הנוער של "החלוץ"). בגיל 18, לאחר שהשתתפה בסמינריון ראשון של "החלוץ" שנערך בוורשה, הצטרפה להכשרה בצ'רלונה, שם נודע לה על מחלת הלב ממנה סבלה בשארית חייה. היא החלה לפרסם שירים ורשימות בעיתוני התנועה. על שירה הראשון, "חלומי", שהתפרסם ב"היום", חתמה בשם העט "בת אור".
בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל עם חברה לחיים אהרן ישראלי (ויינר) (סופר בעצמו), והתיישבה בקיבוץ גבת. לזוג נולד בן יחיד, גרשון. מחלתה גברה, ובמהלך זמן רב נאלצה להישאר רתוקה למיטתה בביתה או בבית החולים.
בקיבוץ עבדה ברגשטיין בעבודת אריזה בעונות בציר הענבים. בנוסף עבדה בתחום החינוך והייתה מדריכת נוער של ילדי גבת בתנועת הנוער העובד. בתחום התרבות ערכה את יומן המשק של גבת, ניהלה חוג לספרות ונשאה הרצאות בתחום זה. בנוסף נבחרה כנציגה לוועידות הקיבוץ המאוחד וההסתדרות.
בהמשך אילצה אותה מחלת הלב לעבוד כתופרת במחסן הבגדים במתפרת הקיבוץ. בחמש שנות חייה האחרונות היא נותרה רתוקה למיטתה וכמחצית מתקופה זו שהתה בבית החולים "העמק" בעפולה.
בשנת 1950 נפטרה בבית החולים העמק, בעודה בת 42 בלבד, והובאה לקבורה בקיבוץ גבת. בנה היחיד, , נהרג במלחמת ששת הימים.
יצירתה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|השיר "בוא אלי פרפר נחמד" בגרפיטי בשדרה בתל אביב (קיץ 2012)
את שירה הראשון לילדים, "ילדים קטנים בגבת", פרסמה בשנת תרצ"ב (1932) בדבר לילדים. לאחר מכן פרסמה שירים וסיפורים לילדים בדבר לילדים ובמשמר לילדים. בשנת ה'תש"ה יצא לאור ספרה "בוא אלי פרפר נחמד", עם איוריה של אילזה קנטור, שהפך לקלאסיקה.
ברגשטיין כתבה בעיקר שירי ילדים ואלו כתובים מנקודת מבטם של הילדים ועוסקים בהם. שיריה עוסקים בחוויות שעוברות על ילדים בחיי היומיום שלהם בקיבוץ (רצתי, מעגל, ניסע אל השדה, בברכה, טרקטור, האוטו שלנו, יש לי קוביות קטנות), בהתייחסות הילדים לטבע (אין עוד גשם, ברוך הבא), או בחיות בטבע ובמשק (בוא אלי פרפר נחמד, טלה קטן, אמא הדוגרת, חיפושית, לפרה האדומה). רבים מהספרים הכוללים סיפורים ושירים פרי עטה יצאו לאור לאחר מותה.
בין שיריה:
בוא אלי פרפר נחמד
האוטו שלנו גדול וירוק
זמר הבאנו (ללחן עממי, ולו מספר ביצועים, בין היתר של עוזי מאירי)
יש בדיר טלה קטן
ניגונים (הולחן בידי דוד זהבי, ובוצע על ידי שלישיית המעפיל עם הסולנית עירית סנדנר)
פרח לי
הדוגרת
עגלה קטנה
בן-ארבע
קוביות (הידוע גם כ"יש לי קוביות קטנות", הולחן בידי שולמית ליפשיץ, ובוצע על ידי חוה אלברשטיין)
שירה "שיר-ערש לתרזה" ("לילה, לילה, נום-ננס / מהלך לו עם פנס"), המופיע בספרה "ניסע אל השדה", הוא תרגום עברי לשיר-הערש האנגלי Wee Willie Winkie, אשר נכתב במקור על ידי המשורר ויליאם מילר בשנת 1841.
בימינו מוענק פרס על שמה לכותבי ספרות ילדים.
עם זאת, היא כתבה גם למבוגרים (בקבצים "בציר", "אסיף" ו"עבים חולפות"), כמו השירים "ניגונים", "עוד שדי פורח" (שהולחנו בידי דוד זהבי) ועוד.
ארכיונה האישי מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל, שבבית אריאלה בתל אביב.
ספריה לילדים
ברווזי הזהב של דני (1945) – סיפורו של ילד סקרן ועשיר-דמיון.
בוא אליי, פרפר נחמד (1945) – בתי-שיר על חוויותיהם של ילדי קיבוץ. השתתף במצעד הספרים תשע"ו
– בתי-שיר על חוויותיהם של ילדי קיבוץ.
הקוקייה (1947) – מעשה בשעון-קוקייה שקיבלו יל הגן.
רחלי, עמוס ואילנה (1948)
ויהי ערב (1949) – עיבוד שירי לאגדת אנדרסן, על ילדה שהלכה לומר "ליל מנוחה" לאפרוחים. יצא פעם נוספת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2021.
ניסע אל השדה (1952) – 32 חרוזים לטף.
שיר ידעתי (1953) – 64 שירים ערוכים בשני שערים:
בשערי ביתי – שירים מהווי המשק והמשפחה.
בין נירים וגנים – שירי טבע, נוף ועונות-השנה.
חרוזים אדומים (1956) – 21 סיפורים ואגדות. השתתף במצעד הספרים תשע"ו
בני וגיטה (1960) – חיי ילד וילדה, שנמלטו עם הוריהם בפרוץ המלחמה אל אזור כפרי נידח, שם עוררום בדידותם ודמיונם למעשים נועזים ולשיקום זקנה גלמודה.
שירים לפעוטות (1960. עם לחנים מאת מרדכי זעירא)
עיניים שמחות (1961) – שישים שירים, שני מחזות וארבעה סיפורים, שהופיעו ברובם בספרים קודמים.
תכלת ואדום (1967) – חמישים שירים.
נעלי הפלא של רחלי (2013), הוצאת הקיבוץ המאוחד
תרגומים
פתחו את השער לקדיה מולודובסקי
לקריאה נוספת
מוקי צור, פניה ברגשטיין - סיפורה של משוררת וחלוצה ומבחר משיריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
אביבה קרינסקי, קריאת השיר "כרמי" על פי תורת ה"התקבלות" של הנס רוברט יאוס. נדפס בספרה "הדגם של ה"התקבלות" בהוראת הספרות- למידה בסביבה מתוקשבת". מכון מופת. בית ספר למחקר ולפיתוח *תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות, 1997
שלמה אבן-שושן, "סיפור חיי המשוררת", נספח לספר חרוזים אדומים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ב
דרורה פריאור, 'טיף טיף טף - שיר לטף: על מים ושעשועים בשירי פניה ברגשטיין', מסד 1, תשס"ג 2003
רויאל נץ ומאיה ערד, מקום הטעם - מסות על ספרות ישראלית: בין צליל להיסטוריה, הוצאת אחוזת בית, 2008, הפרק "מי נובח כל הזמן?", עמ' 59–78 - על הספר "בוא אלי פרפר נחמד"
על כתיבת פניה ברגשטיין בקובץ "חברות בקיבוץ" (1943) ראו תמר שכטר, לדובב שפתי שותקות: עיונים בקובץ חברות בקיבוץ, יד טבנקין 2023
קישורים חיצוניים
דרור בורשטיין, גדר ההפרדה, [על "בוא אלי פרפר נחמד"]
הצצה לארכיונה של פניה ברגשטיין, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
פרויקט ניגונים תרגום מכתבי פניה ברגשטיין ומשפחתה מהשנים 1928–1945
עינת אמיתי, אוצר - פרויקט ניגונים - דרושים דוברי יידיש, בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", 19 בדצמבר 2010
עינת אמיתי, "ויהי ערב" הלא נודע של אילזה קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין , בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", 14 באפריל 2010
משה בסוק, אשכולות-שיר: פניה ברגשטיין, באתר פרויקט בן-יהודה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:ישראליות ילידות בלארוס
קטגוריה:גבת: אישים
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:פעילים ציונים בפולין
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המשותף לגבת, יפעת ורמת דוד
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1908
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1908
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1950
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1950 | 2024-10-11T13:03:42 |
חדו"א | REDIRECT חשבון אינפיניטסימלי. | 2004-09-27T12:50:36 |
רימן | הפניה ברנהרד רימן | 2010-11-21T01:56:15 |
פיט סמפראס | פיט סמפראס (באנגלית: Pete Sampras, נולד ב-12 באוגוסט 1971) הוא טניסאי עבר אמריקאי, הנחשב לאחד מהטניסאים המצליחים בכל הזמנים. בשנת 2002 פרש מטניס מקצועני.
במשך 14 שנות קריירה מקצוענית סיים סמפראס שש שנים רצופות בראש הדירוג העולמי, שני בכל הזמנים לאחר נובאק ג'וקוביץ' מסרביה (8), ובסך הכל דורג במשך 286 שבועות בקריירה בראש הדירוג העולמי, שלישי בכל הזמנים אחרי נובאק ג'וקוביץ' עם 428 שבועות ורוג'ר פדרר עם 310 שבועות (נכון לאוגוסט 2024). סמפראס זכה ב-14 טורנירי גראנד סלאם ושבר את שיאו של רוי אמרסון מאוסטרליה (12), כולל שבע זכיות באליפות וימבלדון, וחמש זכיות באליפות ארצות הברית, שיא הזכיות בעידן הפתוח יחד עם ג'ימי קונורס מארצות הברית ורוג'ר פדרר.
במהלך הקריירה המקצוענית שלו הרוויח סמפראס 43,280,489 דולר מפרסים רשמיים בלבד, חמישי בכל הזמנים. מאזן המשחקים שלו ביחידים עומד על 762 ניצחונות מול 222 הפסדים.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
סמפראס נולד בוושינגטון, בירת ארצות הברית, למשפחת מהגרים מיוון. סבתו מצד אביו, שרה שטיינברג, הייתה יהודיה. מאז היותו ילד הראה יכולות אתלטיות גבוהות. יום אחד מצא במרתף ביתו מחבט טניס ובילה שעות במשחק מול הקיר; אז החלה אהבתו למשחק הטניס. כשהיה בן 7 משפחתו עברה להתגורר במדינת קליפורניה החמה, וסמפראס בילה יותר ויותר על מגרש הטניס. הוריו רכשו מנוי למועדון טניס מקומי, ובני המשפחה נהגו לשחק זה עם זה. במועדון זה החל סמפראס להתבלט ביכולותיו הגבוהות כשחקן טניס.
קריירה
סמפראס החל בקריירה מקצועית בשנת 1988, עת היה נער בן 16. בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו זכה בשנת 1990 כאשר ניצח באליפות ארצות הברית הפתוחה כשהוא גובר בדרך על יריבים קשים כמו אנדרה אגאסי וג'ון מקנרו. כשזכה בתואר בגיל 19 היה לטניסאי הצעיר ביותר שזכה בתחרות זו אי פעם. במהלך כל שנות ה-90 המשיכה היריבות המקצועית בין סמפראס לאנדרה אגאסי כשידו של סמפראס הייתה לרוב על העליונה. סמפראס נחל הצלחה רבה בעיקר בטורניר וימבלדון בו זכה 7 פעמים בשל התאמת משחקו למשטח הדשא (הנחשב למהיר).
חולשתו של סמפראס הייתה בעיקר במגרשי החימר האיטיים שאינם מתאימים לסגנון המשחק שלו, הוא מעולם לא התקדם מעבר לחצי הגמר באליפות צרפת הפתוחה, דבר שמנע ממנו אפשרות זכייה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם. לסמפראס יש 14 זכיות בטורנירי הגראנד סלאם ו-5 זכיות באליפות המאסטרס או "אליפות העולם", שמשתתפים בה 8 המדורגים ראשונים בסבב העולמי והיא התחרות האחרונה של עונת הטניס, והחשובה ביותר לאחר הגראנד סלאם. באוגוסט 2002 הוא שיחק את משחקו האחרון בסבב. הוא פרש ממשחק הטניס ב-25 באוגוסט 2002.
גמר טורנירי גראנד סלאם
18 גמרים: 14 זכיות, 4 הפסדים
הישג שנה טורניר נגד שחקן תוצאה 1990 אליפות ארצות הברית אנדרה אגאסי 6–4, 6–3, 6–2 1992 אליפות ארצות הברית סטפן אדברג 6–3, 4–6, 6–7(5–7), 2–6 1993 אליפות וימבלדון ג'ים קורייר 7–6(7–3), 7–6(8–6), 3–6, 6–3 1993 אליפות ארצות הברית סדריק פיולין 6–4, 6–4, 6–3 1994 אליפות אוסטרליה הפתוחה טוד מרטין 7–6(7–4), 6–4, 6–4 1994 אליפות וימבלדון גורן איוואנישביץ' 7–6(7–2), 7–6(7–5), 6–0 1995 אליפות אוסטרליה הפתוחה אנדרה אגאסי 6–4, 1–6, 6–7(6–8), 4–6 1995 אליפות וימבלדון בוריס בקר 6–7(5–7), 6–2, 6–4, 6–2 1995 אליפות ארצות הברית אנדרה אגאסי 6–4, 6–3, 4–6, 7–5 1996 אליפות ארצות הברית מייקל צ'אנג 6–1, 6–4, 7–6(7–3) 1997 אליפות אוסטרליה הפתוחה קרלוס מויה 6–2, 6–3, 6–3 1997 אליפות וימבלדון סדריק פיולין 6–4, 6–2, 6–4 1998 אליפות וימבלדון גורן איוואנישביץ' 6–7(2–7), 7–6(11–9), 6–4, 3–6, 6–2 1999 אליפות וימבלדון אנדרה אגאסי 6–3, 6–4, 7–5 2000 אליפות וימבלדון פטריק ראפטר 6–7(10–12), 7–6(7–5), 6–4, 6–2 2000 אליפות ארצות הברית מאראט סאפין 4–6, 3–6, 3–6 2001 אליפות ארצות הברית לייטון יואיט 6–7(4–7), 1–6, 1–6 2002 אליפות ארצות הברית אנדרה אגאסי 6–3, 6–4, 5–7, 6–4
סמפראס זכה באליפות וימבלדון שבע פעמים בסך הכל עם רצפים של שלוש וארבע. בשנת 1996, שזו השנה שמפרידה בין הרצפים, סמפראס הפסיד ברבע הגמר לטניסאי ההולנדי ריצ'רד קרייצ'ק. מי שסיים את ניצחונותיו של סמפראס בווימבלדון היה רוג'ר פדרר שניצח את סמפראס ב-2001 כשהיה בתחילת דרכו.
חיים אישיים
בספטמבר 2001 נישא סמפראס לשחקנית ברידג'ט וילסון.
קישורים חיצוניים
אתר האוהדים של פיט סמפראס
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:טניסאים אמריקאים
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות אוסטרליה הפתוחה
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות וימבלדון
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס
קטגוריה:טניסאים אולימפיים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס ESPY: טניסאי השנה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1971 | 2024-10-03T11:35:58 |
גראנד סלאם | 2022-07-30T03:47:05 | |
גראנד סלאם (טניס) | בטניס, גראנד סלאם הוא כינוים של ארבעת טורנירי הטניס החשובים ביותר.
אליפות אוסטרליה הפתוחה
אליפות צרפת הפתוחה (מוכר גם כרולאן גארוס)
אליפות וימבלדון (בריטניה)
אליפות ארצות הברית הפתוחה
טורנירים אלו ידועים גם בשם טורנירי גראנד סלאם. מלבד היותם מרכזיים, הם נחשבים גם לטובים וליוקרתיים מבין כלל טורנירי הטניס בעולם. בהתאם לכך, התגמול לו זוכים הטניסאים המשתתפים ובמיוחד הזוכים (מבחינה כספית ומבחינת נקודות דירוג) גבוה בטורנירים אלו (ביחס לטורנירים אחרים).
היסטוריה
השימוש הראשון במונח נעשה בשנת 1933 על ידי עיתונאי אמריקאי שניסה לתאר את ניסיונו של ג'ק קרופורד לזכות בכל ארבעת הטורנירים לאחר שזכה בשלושה מהם (לבסוף נכשל קרופורד בניסיון זה). הפעם הראשונה בה הושג גראנד סלאם הייתה בשנת 1938 על ידי דון בדג' מארצות הברית.
זוכים בגראנד סלאם
גראנד סלאם מוזהב
גראנד סלאם מוזהב מתרחש כאשר טניסאי זוכה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם ובמדליית זהב אולימפית בטניס באותה שנה קלנדרית. תאורטית, אירוע זה יכול לקרות רק אחת לארבע שנים כאשר נערכת האולימפיאדה.
שטפי גרף () - 1988, זכתה גם בזהב אולימפי
גראנד סלאם
זוכים אשר זכו בכל ארבעת הטורנירים באותה שנה קלנדרית:
דון בדג' () - 1938
מורין קונולי () - 1953
רוד לייבר () - פעמיים: 1962, 1969
מרגרט קורט () - 1970
מחזיקים בארבעה תארים בו-זמנית
אף על פי שגראנד סלאם אמיתי מתרחש רק כאשר טניסאי זוכה בכל טורנירי הגראנד סלאם באותה שנה, לעיתים נוצר מצב בו טניסאי מחזיק בכל ארבעת התארים אך לא זכה בהם באותה שנה קלנדרית. להלן רשימה של טניסאים שהחזיקו בכל התארים בו-זמנית אך לא באותה שנה:
מרטינה נברטילובה () - 1984-1983
סרינה ויליאמס () - פעמיים: 2003-2002, 2015-2014
נובאק ג'וקוביץ' () - 2016-2015
מחזיקים בארבעת התארים ובמדליית זהב אולימפית
זוהי בעצם גרסה "מרוככת" של הגראנד סלאם המוזהב - זכייה בכל ארבעת הטורנירים במהלך הקריירה, אולם לא ברצף ולא באותה השנה, ובנוסף זכייה במדליית זהב אולימפית.
אנדרה אגאסי () - 1992, 1994, 1995, 1999 ומדליית זהב אולימפית ב-1996
רפאל נדאל () - 2005, 2008, 2009, 2010 ומדליית זהב אולימפית ב-2008
סרינה ויליאמס () - 2002-2003 מחזיקה בכל התארים ברצף, מדליית זהב אולימפית ב-2012
נובאק ג'וקוביץ' () - 2008, 2011, 2016 ומדליית זהב אולימפית ב-2024
מחזיקים בארבעת התארים במהלך הקריירה
להלן רשימת הטניסאים שזכו בארבעת טורנירי הגראנד סלאם אך לא ברצף ולא באותה שנה:
פרד פרי () - 1933, 1934, 1935
דוריס הארט () - 1949, 1950, 1951, 1954
שירלי פריי () - 1951, 1956, 1957
רוי אמרסון () - 1961, 1963, 1964
בילי ג'ין קינג () - 1968, 1967, 1968, 1972
כריס אוורט () - 1974, 1975, 1982
רוג'ר פדרר () - 2003, 2004, 2009
מריה שראפובה () - 2004, 2006, 2008, 2012
נשים
דירוג הזוכות בטורנירי יחידות
בשוויון מספר התארים, השחקנית שהגיעה להישג ראשון רשומה קודם. שחקניות פעילות רשומות בכתב מודגש.
מס' תארים שחקניות 24 מרגרט סמית' קורט 23 סרינה ויליאמס 22 שטפי גראף 19 הלן וילס 18 כריס אוורט, / מרטינה נברטילובה 12 בילי ג'ין קינג, סוזן לנגלן 9 מורין קונולי, / מוניקה סלש 8 מולה מלורי 7 מריה בואנו, איבון גולגונג, דורותי דאגלס צ'יימברס, ז'וסטין הנין, ונוס ויליאמס 6 ננסי ויין בולטון, לואיז ברו, מרגרט אוסבורן דופונט, דוריס הארט, בלאנש בינגלי 5 פולין בטס אדי, דפני אקורסט קוזנס, לוטי דוד, אלתיאה גיבסון, הלן ג'ייקובס, פרנסואז מאסון, אליס מרבל, שרלוט קופר סטרי, מרטינה הינגיס, מריה שראפובה
שיא זכיות על פי טורניר
גראנד סלאם כל הזמנים עידן התחרויות הפתוחותאליפות אוסטרליה הפתוחה 11 - מרגרט סמית' קורט 7 - סרינה ויליאמסאליפות צרפת הפתוחה 7 - כריס אוורט 7 - כריס אוורטוימבלדון 9 - / מרטינה נברטילובה 9 - / מרטינה נברטילובהאליפות ארצות הברית הפתוחה8 - מולה מלורי 6 - כריס אוורט, סרינה ויליאמס
גברים
דירוג הזוכים בטורנירי יחידים
בשוויון מספר התארים, השחקן שהגיע להישג ראשון רשום קודם. שחקנים פעילים רשומים בכתב מודגש.
מספר תארים שחקנים24 נובאק ג'וקוביץ' 22 רפאל נדאל 20 רוג'ר פדרר 14 פיט סמפראס 12 רוי אמרסון 11 רוד לייבר, ביורן בורג 10 ביל טילדן 8 פרד פרי, קן רוזוול, ג'ימי קונורס, איוון לנדל, אנדרה אגאסי 7 ריצ'רד סירס, ויליאם רנשוו, רנה לקוסט, אנרי קושה, ויליאם לארנד, ג'ון ניוקומב, ג'ון מקנרו, מאטס וילנדר 6 לורי דוהרטי, טוני וילדינג, ג'ק קרוופורד, דון בדג', סטפן אדברג, בוריס בקר 5 פרנק סג'מן, טוני טראברט
שיא זכיות על פי טורניר
גראנד סלאם כל הזמנים עידן התחרויות הפתוחותאליפות אוסטרליה הפתוחה 10 - נובאק ג'וקוביץ' 10 - נובאק ג'וקוביץ'אליפות צרפת הפתוחה 14 - רפאל נדאל 14 - רפאל נדאלווימבלדון 8 - רוג'ר פדרר 8 - רוג'ר פדרראליפות ארצות הברית הפתוחה7 - ריצ'רד סירס, ביל לארנד, ביל טילדן 5 - ג'ימי קונורס, פיט סמפראס, רוג'ר פדרר
זוכים בתוארי גראנד סלאם יחידים על פי שנה
מקרא שחקן/שחקנית שזכו בכל 4 טורנירי הגראנד סלאם באותה שנה שחקן/שחקנית שזכו ב-3 טורנירי גראנד סלאם באותה שנה שחקן/שחקנית שזכו ב-2 טורנירי גראנד סלאם באותה שנההרולאן גארוס פתח עצמו לתחרויות בינלאומיות ** אליפות אוסטרליה הפתוחה התקיימה בדצמבר (1/2) מספר הזכייה מתוך סך הזכיות של שחקן/שחקנית
שנה גברים נשים אוסטרליה צרפת וימבלדון ארצות הברית אוסטרליה צרפת וימבלדון ארצות הברית 2024 יאניק סינר (1/2) קרלוס אלקרס (3/4) קרלוס אלקרס (4/4) יאניק סינר (2/2) ארינה סבלנקה (2/3) איגה שוויונטק (5/5) ברבורה קרייצ'יקובה (2/2) ארינה סבלנקה (3/3) 2023נובאק ג'וקוביץ' (22/24)נובאק ג'וקוביץ' (23/24) קרלוס אלקרס (2/4)נובאק ג'וקוביץ' (24/24) ארינה סבלנקה (1/3) איגה שוויונטק (4/5) מרקטה וונדרואושובה (1/1) קוקו גוף (1/1) 2022 רפאל נדאל (21/22) רפאל נדאל (22/22) נובאק ג'וקוביץ' (21/24) קרלוס אלקרס (1/4) אשלי ברטי (3/3) איגה שוויונטק (2/5) ילנה ריבאקינה (1/1) איגה שוויונטק (3/5) 2021 נובאק ג'וקוביץ' (18/24) נובאק ג'וקוביץ' (19/24) נובאק ג'וקוביץ' (20/24) דנייל מדבדב (1/1) נאומי אוסקה (4/4) ברבורה קרייצ'יקובה (1/2) אשלי ברטי (2/3) אמה רדוקנו (1/1) 2020 נובאק ג'וקוביץ' (17/24) רפאל נדאל (20/22) הטורניר לא התקיים דומיניק תים (1/1) סופיה קנין (1/1) איגה שוויונטק (1/5) הטורניר לא התקיים נאומי אוסקה (3/4)2019 נובאק ג'וקוביץ' (15/24) רפאל נדאל (18/22) נובאק ג'וקוביץ' (16/24) רפאל נדאל (19/22) נאומי אוסקה (2/4) אשלי ברטי (1/3) סימונה האלפ (2/2) ביאנקה אנדרסקו (1/1)2018 רוג'ר פדרר (20/20) רפאל נדאל (17/22) נובאק ג'וקוביץ' (13/24) נובאק ג'וקוביץ' (14/24) קרוליין ווזניאקי (1/1) סימונה האלפ (1/2) אנג'ליק קרבר (3/3) נאומי אוסקה (1/4)2017 רוג'ר פדרר (18/20) רפאל נדאל (15/22) רוג'ר פדרר (19/20) רפאל נדאל (16/22) סרינה ויליאמס (23/23) ילנה אוסטפנקו (1/1) גרביניה מוגורוסה (2/2) סלואן סטיבנס (1/1)2016 נובאק ג'וקוביץ' (11/24) נובאק ג'וקוביץ' (12/24) אנדי מארי (3/3) סטאן ואוורינקה (3/3) אנג'ליק קרבר (1/3) גרביניה מוגורוסה (1/2) סרינה ויליאמס (22/23) אנג'ליק קרבר (2/3)2015 נובאק ג'וקוביץ' (8/24) סטאן ואוורינקה (2/3) נובאק ג'וקוביץ' (9/24) נובאק ג'וקוביץ' (10/24) סרינה ויליאמס (19/23) סרינה ויליאמס (20/23) סרינה ויליאמס (21/23) פלאביה פנטה (1/1) 2014 סטאן ואוורינקה (1/3) רפאל נדאל (14/22) נובאק ג'וקוביץ' (7/24) מרין צ'יליץ' (1/1) לי נה (2/2) מריה שראפובה (5/5) פטרה קביטובה (2/2) סרינה ויליאמס (18/23)2013 נובאק ג'וקוביץ' (6/24) רפאל נדאל (12/22) אנדי מארי (2/3) רפאל נדאל (13/22) ויקטוריה אזרנקה (2/2) סרינה ויליאמס (16/23) מריון ברטולי (1/1) סרינה ויליאמס (17/23) 2012 נובאק ג'וקוביץ' (5/24) רפאל נדאל (11/22) רוג'ר פדרר (17/20) אנדי מארי (1/3) ויקטוריה אזרנקה (1/2) מריה שראפובה (4/5) סרינה ויליאמס (14/23) סרינה ויליאמס (15/23)2011 נובאק ג'וקוביץ' (2/24) רפאל נדאל (10/22) נובאק ג'וקוביץ' (3/24) נובאק ג'וקוביץ' (4/24) קים קלייסטרס (4/4) נה לי (1/2) פטרה קביטובה (1/2) סמנתה סטוסור (1/1)2010 רוג'ר פדרר (16/20) רפאל נדאל (7/22) רפאל נדאל (8/22) רפאל נדאל (9/22) סרינה ויליאמס (12/23) פרנצ'סקה סקיאבונה (1/1) סרינה ויליאמס (13/23) קים קלייסטרס (3/4)2009 רפאל נדאל (6/22) רוג'ר פדרר (14/20) רוג'ר פדרר (15/20) חואן מרטין דל פוטרו (1/1) סרינה ויליאמס (10/23) סבטלנה קוזנצובה (2/2) סרינה ויליאמס (11/23) קים קלייסטרס (2/4)2008 נובאק ג'וקוביץ' (1/24) רפאל נדאל (4/22) רפאל נדאל (5/22) רוג'ר פדרר (13/20) מריה שראפובה (3/5) אנה איבנוביץ' (1/1) ונוס ויליאמס (7/7) סרינה ויליאמס (9/23)2007 רוג'ר פדרר (10/20) רפאל נדאל (3/22) רוג'ר פדרר (11/20) רוג'ר פדרר (12/20) סרינה ויליאמס (8/23) ז'וסטין הנין (6/7) ונוס ויליאמס (6/7) ז'וסטין הנין (7/7)2006 רוג'ר פדרר (7/20) רפאל נדאל (2/22) רוג'ר פדרר (8/20) רוג'ר פדרר (9/20) אמלי מורסמו (1/2) ז'וסטין הנין (5/7) אמלי מורסמו (2/2) מריה שראפובה (2/5)2005 מאראט סאפין (2/2) רפאל נדאל (1/22) רוג'ר פדרר (5/20) רוג'ר פדרר (6/20) סרינה ויליאמס (7/23) ז'וסטין הנין (4/7) ונוס ויליאמס (5/7) קים קלייסטרס (1/4)2004 רוג'ר פדרר (2/20) גסטון גאודיו (1/1) רוג'ר פדרר (3/20) רוג'ר פדרר (4/20) ז'וסטין הנין (3/7) אנסטסיה מיסקינה (1/1) מריה שראפובה (1/5) סבטלנה קוזנצובה (1/2) 2003 אנדרה אגאסי (8/8) חואן קרלוס פררו (1/1) רוג'ר פדרר (1/20) אנדי רודיק (1/1) סרינה ויליאמס (5/23) ז'וסטין הנין (1/7) סרינה ויליאמס (6/23) ז'וסטין הנין (2/7)2002 תומאס יוהנסון (1/1) אלברט קוסטה (1/1) לייטון יואיט (2/2) פיט סמפראס (14/14) ג'ניפר קפריאטי (3/3) סרינה ויליאמס (2/23) סרינה ויליאמס (3/23) סרינה ויליאמס (4/23) 2001 אנדרה אגאסי (7/8) גוסטבו קוורטן (3/3) גורן איוואנישביץ' (1/1) לייטון יואיט (1/2) ג'ניפר קפריאטי (1/3) ג'ניפר קפריאטי (2/3) ונוס ויליאמס (3/7) ונוס ויליאמס (4/7) 2000 אנדרה אגאסי (6/8) גוסטבו קוורטן (2/3) פיט סמפראס (13/14) מאראט סאפין (1/2) לינדזי דבנפורט (3/3) מרי פירס (2/2) ונוס ויליאמס (1/7) ונוס ויליאמס (2/7) 1999 יבגני קפלניקוב (2/2) אנדרה אגאסי (4/8) פיט סמפראס (12/14) אנדרה אגאסי (5/8) מרטינה הינגיס (5/5) שטפי גראף (22/22) לינדזי דבנפורט (2/3) סרינה ויליאמס (1/23) 1998 פטר קורדה (1/1) קרלוס מויה (1/1) פיט סמפראס (11/14) פטריק ראפטר (2/2) מרטינה הינגיס (4/5) ארנצ'ה סנצ'ס ויקאריו (4/4) יאנה נובוטנה (1/1) לינדזי דבנפורט (1/3)1997 פיט סמפראס (9/14) גוסטבו קוורטן (1/3) פיט סמפראס (10/14 פטריק ראפטר (1/2 מרטינה הינגיס (1/5) איבה מאיולי (1/1) מרטינה הינגיס (2/5) מרטינה הינגיס (3/5)1996 בוריס בקר (6/6) יבגני קפלניקוב (1/2) מיכאל קרייצ'ק (1/1) פיט סמפראס (8/14) מוניקה סלש (9/9) שטפי גראף (19/22) שטפי גראף (20/22) שטפי גראף (21/22)1995 אנדרה אגאסי (3/8) תומאס מוסטר (1/1)פיט סמפראס (6/14)פיט סמפראס (7/14) מרי פירס (1/2) שטפי גראף (16/22) שטפי גראף (17/22) שטפי גראף (18/22)1994 פיט סמפראס (4/14) סרז'י ברוגרה (2/2) פיט סמפראס (5/14) אנדרה אגאסי (2/8) שטפי גראף (15/22) ארנצ'ה סנצ'ס ויקאריו (2/4) קונצ'יטה מרטינס (1/1) ארנצ'ה סנצ'ס ויקאריו (3/4)1993 ג'ים קורייר (4/4) סרז'י ברוגרה (1/2) פיט סמפראס (2/14) פיט סמפראס (3/14) מוניקה סלש (8/9) שטפי גראף (12/22) שטפי גראף (13/22) שטפי גראף (14/22)1992 ג'ים קורייר (2/4) ג'ים קורייר (3/4) אנדרה אגאסי (1/8) סטפן אדברג (6/6) מוניקה סלש (5/9) מוניקה סלש (6/9) שטפי גראף (11/22) מוניקה סלש (7/9)1991 בוריס בקר (5/6) ג'ים קורייר (1/4) מיכאל שטיך (1/1) סטפן אדברג (5/6)מוניקה סלש (2/9) מוניקה סלש (3/9) שטפי גראף (10/22) מוניקה סלש (4/9) 1990 איוואן לנדל (8/8) אנדרס גומס (1/1) סטפן אדברג (4/6) פיט סמפראס (1/14) שטפי גראף (9/22) מוניקה סלש (1/9)מרטינה נברטילובה (18/18) גבריאלה סבטיני (1/1)1989 איוואן לנדל (7/8) מייקל צ'אנג (1/1) בוריס בקר (3/6) בוריס בקר (4/6) שטפי גראף (6/22) ארנצ'ה סנצ'ס ויקאריו (1/4) שטפי גראף (7/22) שטפי גראף (8/22)1988 מאטס וילנדר (5/7) מאטס וילנדר (6/7) סטפן אדברג (3/6) מאטס וילנדר (7/7) שטפי גראף (2/22) שטפי גראף (3/22) שטפי גראף (4/22) שטפי גראף (5/22)1987 סטפן אדברג (2/6) איוואן לנדל (5/8) פט קאש (1/1) איוואן לנדל (6/8) האנה מנדליקובה (4/4) שטפי גראף (1/22)מרטינה נברטילובה (16/18) מרטינה נברטילובה (17/18)1986 הטורניר לא התקיים איוואן לנדל (3/8) בוריס בקר (2/6) איוואן לנדל (4/8) הטורניר לא התקיים כריס אוורט (18/18) מרטינה נברטילובה (14/18) מרטינה נברטילובה (15/18)1985 סטפן אדברג (1/6) ** מאטס וילנדר (4/7) בוריס בקר (1/6) איוואן לנדל (2/8) מרטינה נברטילובה (13/18) ** כריס אוורט (17/18) מרטינה נברטילובה (12/18) האנה מנדליקובה (3/4)1984 מאטס וילנדר (3/7) ** איוואן לנדל (1/8) ג'ון מקנרו (6/7) ג'ון מקנרו (7/7) כריס אוורט (16/18) ** מרטינה נברטילובה (9/18) מרטינה נברטילובה (10/18) מרטינה נברטילובה (11/18)1983 מאטס וילנדר (2/7) ** יאניק נואה (1/1) ג'ון מקנרו (5/7) ג'ימי קונורס (8/8) מרטינה נברטילובה (8/18) ** כריס אוורט (15/18) מרטינה נברטילובה (6/18) מרטינה נברטילובה (7/18)1982 קריק (2/2) ** מאטס וילנדר (1/7) ג'ימי קונורס (6/8) ג'ימי קונורס (7/8) כריס אוורט (14/18) ** מרטינה נברטילובה (4/18) מרטינה נברטילובה (5/18) כריס אוורט (13/18)1981 יוהאן קריק (1/2) ** ביורן בורג (11/11) ג'ון מקנרו (3/7) ג'ון מקנרו (4/7) מרטינה נברטילובה (3/18) ** האנה מנדליקובה (2/4) כריס אוורט (12/18) אוסטין (2/2)1980 בריאן טיצ'ר (1/1) ** ביורן בורג (9/11) ביורן בורג (10/11) ג'ון מקנרו (2/7) האנה מנדליקובה (1/4) ** כריס אוורט (10/18) איבון גולגונג (7/7) כריס אוורט (11/18)1979 וילאס (4/4) ** ביורן בורג (7/11) ביורן בורג (8/11) ג'ון מקנרו (1/7) ברברה ג'ורדן (1/1) ** כריס אוורט (9/18) מרטינה נברטילובה (2/18) טרייסי אוסטין (1/2) 1978 וילאס (3/4) ** ביורן בורג (5/11) ביורן בורג (6/11) ג'ימי קונורס (5/8) כריס אוניל (1/1) ** וירג'יניה רוזיצ'י (1/1) מרטינה נברטילובה (1/18) כריס אוורט (8/18) 1977 רוסקו טאנר (1/1) (ינו) גיז'רמו וילאס (1/4) ביורן בורג (4/11) וילאס (2/4) קארי מלביל רייד (1/1) (ינו) מימה יאסובץ (1/1) וייד (3/3) כריס אוורט (7/18) ויטאס גרולייטיס (1/1) (דצמ) איבון גולגונג (6/7) (דצמ)1976 מארק אדמונדסון (1/1) פאנאטה (1/1) ביורן בורג (3/11) ג'ימי קונורס (4/8) איבון גולגונג (5/7) סו בארקר (1/1) כריס אוורט (5/18) כריס אוורט (6/18)1975 ג'ון ניוקומב (7/7) ביורן בורג (2/11) אש (3/3) מנואל אורנטס (1/1) איבון גולגונג (4/7) כריס אוורט (3/18) בילי ג'ין קינג (12/12) כריס אוורט (4/18)1974 ג'ימי קונורס (1/8) ביורן בורג (1/11) ג'ימי קונורס (2/8) ג'ימי קונורס (3/8) איבון גולגונג (3/7) כריס אוורט (1/18) כריס אוורט (2/18) בילי ג'ין קינג (11/12) 1973 ג'ון ניוקומב (5/7) נסטאסה (2/2) קודש (3/3) ג'ון ניוקומב (6/7) מרגרט קורט (22/24) מרגרט קורט (23/24) בילי ג'ין קינג (10/12) מרגרט קורט (24/24)1972 קן רוזוול (8/8) גימנו (1/1) סמית' (2/2) איליה נסטאסה (1/2) וייד (2/3) בילי ג'ין קינג (7/12) בילי ג'ין קינג (8/12) בילי ג'ין קינג (9/12)1971 קן רוזוול (7/8) קודש (2/3) ג'ון ניוקומב (4/7) סמית' (1/2) מרגרט קורט (21/24) איבון גולגונג (1/7) איבון גולגונג (2/7) בילי ג'ין קינג (6/12) 1970 אש (2/3) יאן קודש (1/3) ג'ון ניוקומב (3/7) קן רוזוול (6/8) מרגרט קורט (17/24) מרגרט קורט (18/24) מרגרט קורט (19/24) מרגרט קורט (20/24) 1969 רוד לייבר (8/11) רוד לייבר (9/11) רוד לייבר (10/11) רוד לייבר (11/11) מרגרט קורט 14/24 מרגרט קורט (15/24) אן היידון ג'ונס (3/3) מרגרט קורט (16/24)1968 קן רוזוול (5/8) רוד לייבר (7/11) ארתור אש (1/3) ריצ'י גונטר (2/2) בילי ג'ין קינג (5/12) וירג'יניה וייד (1/3) ↑ עידן התחרויות הפתוחות ↑1968 בוורי (1/1) בילי ג'ין קינג (4/12) 1967 רוי אמרסון (11/12) רוי אמרסון (12/12) ג'ון ניוקומב (1/7) ג'ון ניוקומב (2/7) ננסי ריצ'י גונטר (1/2) פרנסואז דור (1/1) בילי ג'ין קינג (2/12) בילי ג'ין קינג (3/12) 1966 רוי אמרסון (10/12) רוץ' (1/1) סנטנה (4/4) סטולי (2/2) מרגרט קורט (13/24) אן היידון ג'ונס (2/3) בילי ג'ין קינג (1/12) מריה בואנו (7/7) 1965 רוי אמרסון (8/12) סטולי (1/2) רוי אמרסון (9/12) סנטנה (3/4) מרגרט קורט (10/24) לזלי טורנר בוורי (2/2) מרגרט קורט (11/24) מרגרט קורט (12/24)1964 רוי אמרסון (5/12) סנטנה (2/4) רוי אמרסון (6/12) רוי אמרסון (7/12) מרגרט קורט (8/24) מרגרט קורט (9/24) מריה בואנו (5/7) מריה בואנו (6/7) 1963 רוי אמרסון (3/12) רוי אמרסון (4/12) מקינלי (1/1) אוסונה (1/1) מרגרט קורט (6/24) לזלי טורנר בוורי (1/2) מרגרט קורט (7/24) מריה בואנו (4/7) 1962 רוד לייבר (3/11) רוד לייבר (4/11) רוד לייבר (5/11) רוד לייבר (6/11) מרגרט קורט (3/24) מרגרט קורט (4/24) קארן הנצה סוסמן (1/1) מרגרט קורט (5/24) 1961 רוי אמרסון (1/12) סנטנה (1/4) רוד לייבר (2/11) רוי אמרסון (2/12 מרגרט קורט (2/24) אן היידון ג'ונס (1/3) אנג'לה מורטימר בארט (3/3) דרלין הארד (3/3) 1960 רוד לייבר (1/11) פייטראנגלי (2/2) פרייזר (2/3) פרייזר (3/3) מרגרט קורט (1/24) דרלין הארד (1/3) מריה בואנו (3/7) דרלין הארד (2/3) 1959 אולמדו (1/2) פייטראנגלי (1/2) אולמדו (2/2) פרייזר (1/3) מארי קארטר רייטאנו (2/2) כריסטין טרומן גיינס (1/1) מריה בואנו (1/7) מריה בואנו (2/7)1958 קופר (2/4) רוז (2/2) קופר (3/4) קופר (4/4) אנג'לה מורטימר בארט (2/3) סוזי קורמוצי (1/1) אלתיאה גיבסון (4/5) אלתיאה גיבסון (5/5)1957 קופר (1/4) דוידסון (1/1) הואד (4/4) אנדרסון (1/1) פריי (4/4) שירלי בלומר בראשר (1/1) אלתיאה גיבסון (2/5) אלתיאה גיבסון (3/5)1956 הואד (1/4) הואד (2/4) הואד (3/4) קן רוזוול (4/8) מארי קארטר רייטאנו (1/2) אלתיאה גיבסון (1/5) פריי (2/4) פריי (3/4)1955 קן רוזוול (3/8) טראברט (3/5) טראברט (4/5) טראברט (5/5) בריל פנרוז קולייר (1/1) אנג'לה מורטימר בארט (1/3) לואיז ברו (6/6) דוריס הארט (6/6)1954 רוז (1/2) טראברט (2/5) 22px דרובני (3/3) ויק סיישס (2/2) תלמה קווין לונג (2/2) מורין קונולי (8/9) מורין קונולי (9/9) דוריס הארט (5/6) 1953 קן רוזוול (1/8) קן רוזוול (2/8) ויק סיישס (1/2) טראברט (1/5) מורין קונולי (4/9) מורין קונולי (5/9) מורין קונולי (6/9) מורין קונולי (7/9) 1952 מקגרגור (1/1) דרובני (2/3) פרנק סג'מן (4/5) פרנק סג'מן (5/5) תלמה קווין לונג (1/2) דוריס הארט (4/6) מורין קונולי (2/9) מורין קונולי (3/9) 1951 דיק סוויט (1/2) דרובני (1/3) דיק סוויט (2/2) פרנק סג'מן (3/5) ננסי ויין בולטון (6/6) שירלי פריי (1/4) דוריס הארט (3/6) מורין קונולי (1/9) 1950 פרנק סג'מן (2/5) פטי (1/2) פטי (2/2) לארסן (1/1) לואיז ברו (4/6) דוריס הארט (2/6) לואיז ברו (5/6) מרגרט אוסבורן דופונט (6/6)1949 פרנק סג'מן (1/5) פ. פארקר (4/4) שרואדר (2/2) גונזאלס (2/2) דוריס הארט (1/6) מרגרט אוסבורן דופונט (4/6) לואיז ברו (3/6) מרגרט אוסבורן דופונט (5/6) 1948 קוויסט (3/3) פ. פארקר (3/4) פולקנבורג (1/1) גונזאלס (1/2) ננסי ויין בולטון (5/6) נלי לאנדרי (1/1) לואיז ברו (2/6) מרגרט אוסבורן דופונט (3/6) 1947 פיילס (1/1) אסבות' (1/1) קרמר (2/3) קרמר (3/3) ננסי ויין בולטון (4/6) פטריסיה קאנינג טוד (1/1) מרגרט אוסבורן דופונט (2/6) לואיז ברו (1/6)1946 ברומוויץ' (2/2) ברנארד (1/1) פטרה (1/1) קרמר (1/3) ננסי ויין בולטון (3/6) מרגרט אוסבורן דופונט (1/6) פולין בטס אדי (4/5) פולין בטס אדי (5/5) 1945 הטורניר לא התקיים הטורניר לא התקיים הטורניר לא התקיים פ. פארקר (2/4) הטורניר לא התקיים לוליט פאיוט (1/1) הטורניר לא התקיים שרה פאלפריי קוק (2/2) 1944 פ. פארקר (1/4) הטורניר לא התקיים פולין בטס אדי (3/5) 1943 האנט (1/1) פולין בטס אדי (2/5) 1942 שרואדר (1/2) פולין בטס אדי (1/5) 1941 ריגס (3/3) שרה פאלפריי קוק (1/2) 1940 קוויסט (2/3) מקניל (2/2) ננסי ויין בולטון (2/6) אליס מרבל (5/5) 1939 ברומוויץ' (1/2) מקניל (1/2) ריגס (1/3) ריגס (2/3) אמילי הוד ווסטאקוט (1/1) סימונה מת'יו (2/2) אליס מרבל (3/5) אליס מרבל (4/5) 1938 באדג' (3/6) באדג' (4/6) באדג' (5/6) באדג' (6/6) דורות'י באנדי צ'ייני (1/1) סימונה מת'יו (1/2) הלן וילס (19/19) אליס מרבל (2/5) 1937 מקגראת' (1/1) הנקל (1/1) באדג' (1/6) באדג' (2/6) ננסי ויין בולטון (1/6) הילדה קראווינקל ספרלינג (3/3) דורות'י ראונד ליטל (3/3) אניטה ליזנה דה אליס (1/1) 1936 קוויסט (1/3) גוטפריד פון קראם (2/2) פרד פרי (7/8) פרד פרי (8/8) ג'ואן הרטיגן בת'ורסט (3/3) הילדה קראווינקל ספרלינג (2/3) הלן ג'ייקובס (5/5) אליס מרבל (1/5) 1935 קרוופורד (6/6) פרד פרי (5/8) פרד פרי (6/8) אליסון (1/1) דורות'י ראונד ליטל (2/3) הילדה קראווינקל ספרלינג (1/3) הלן וילס (18/19) הלן ג'ייקובס (4/5)1934 פרד פרי (2/8) גוטפריד פון קראם (1/2) פרד פרי (3/8) פרד פרי (4/8) ג'ואן הרטיגן בת'ורסט (2/3) מרגרט סריבן ויויאן (2/2) דורות'י ראונד ליטל (1/3) הלן ג'ייקובס (3/5)1933 קרוופורד (3/6) קרוופורד (4/6) קרוופורד (5/6) פרד פרי (1/8) ג'ואן הרטיגן בת'ורסט (1/3) מרגרט סריבן ויויאן (1/2) הלן וילס (17/19) הלן ג'ייקובס (2/5) 1932 קרוופורד (2/6) קושה (7/7) וינס (2/3) וינס (3/3) קוראל מקאינס בטורת' (2/2) הלן וילס (15/19) הלן וילס (16/19) הלן ג'ייקובס (1/5)1931 קרוופורד (1/6) בורוטרה (4/4) ווד (1/1) וינס (1/3) קוראל מקאינס בטורת' (1/2) סילי אוסם (1/2) סילי אוסם (2/2) הלן וילס (14/19)1930 מון (1/1) קושה (6/7) ביל טילדן (10/10) דואג (1/1) דפני אקורסט קוזנס (5/5) הלן וילס (12/19) הלן וילס (13/19) בטי נוטהול שומקר (1/1)1929 גרגורי (1/1) לקוסט (7/7) קושה (5/7) ביל טילדן (9/10) דפני אקורסט קוזנס (4/5) הלן וילס (9/19) הלן וילס (10/19) הלן וילס (11/19) 1928 בורוטרה (3/4) קושה (3/7) לקוסט (6/7) קושה (4/7) דפני אקורסט קוזנס (3/5) הלן וילס (6/19) הלן וילס (7/19) הלן וילס (8/19) 1927 פטרסון (3/3) לקוסט (4/7) קושה (2/7) לקוסט (5/7) אסנה בויד רוברטסון (1/1) קורנליה בומן (1/1) הלן וילס (4/19) הלן וילס (5/19) 1926 הוקס (1/1) קושה (1/7) בורוטרה (2/4) לקוסט (3/7) דפני אקורסט קוזנס (2/5) סוזן לנגלן (8/8) קת'לין מקיין גודפרי (2/2) מולה מלורי (8/8) 1925 אנדרסון (3/3) לקוסט (1/7) * לקוסט (2/7) ביל טילדן (8/10) דפני אקורסט קוזנס (1/5) סוזן לנגלן (6/8) * סוזן לנגלן (7/8) הלן וילס (3/19) 1924 אנדרסון (2/3) בורוטרה בורוטרה(1/4) ביל טילדן (7/10) סילביה לאנס הארפר (1/1) ג'ולי ולאסטו סרפיירי קת'לין מקיין גודפרי (1/2) הלן וילס (2/19)1923 פ. אוהרה ווד (2/2) בלאנשי ג'ונסטון (3/3) ביל טילדן (6/10) מרגרט מולסוורט (2/2) סוזן לנגלן סוזן לנגלן (5/8) הלן וילס (1/19)1922 אנדרסון (1/3) קושה פטרסון (2/3) ביל טילדן (5/10) מרגרט מולסוורט (1/2) סוזן לנגלן סוזן לנגלן (4/8) מולה מלורי (7/8) 1921 גמל (1/1) סמאזאויל ביל טילדן (3/10) ביל טילדן (4/10) החלו ב-1922 סוזן לנגלן סוזן לנגלן (3/8) מולה מלורי (6/8) 1920 פ. אוהרה ווד (1/2) גוברט ביל טילדן (1/10) ביל טילדן (2/10) סוזן לנגלן סוזן לנגלן (2/8) מולה מלורי (5/8) 1919 קינגסקוט (1/1) הטורניר לא התקיים פטרסון (1/3) ג'ונסטון (2/3) הטורניר לא התקייםסוזן לנגלן (1/8) הייזל הוטצ'קיס וויטמן (4/4) 1918 הטורניר לא התקיים הטורניר לא התקיים מארי (2/2) הטורניר לא התקיים מולה מלורי (4/8) 1917 מארי (1/2) מולה מלורי (3/8) 1916 ויליאמס (2/2) מולה מלורי (2/8) 1915 לווה (1/1) ג'ונסטון (1/3) מולה מלורי (1/8) 1914 א. אוהרה ווד (1/1) דסוגי ברוקס (3/3) ויליאמס (1/2) מרגריט ברוקודיס דורותי דאגלס צ'יימברס (7/7) מארי בראון (3/3) 1913 א. פרקר (1/1) דסוגי וילדניג (6/6) מקלוגלין (2/2) מרגריט ברוקודיס דורותי דאגלס צ'יימברס (6/7) מארי בראון (2/3) 1912 פארק (1/1) דסוגי וילדינג (5/6) מקלוגלין (1/2) ג'ין מת'י את'ל ת'ומסון לארקומב (1/1) מארי בראון (1/3) 1911 ברוקס (2/3) גוברט וילדינג (4/6) לארנד (7/7) ג'ין מת'י דורותי דאגלס צ'יימברס (5/7) הייזל הוטצ'קיס וויטמן (3/4) 1910 הית' (2/2) גרמו וילדינג (3/6) לארנד (6/7) ג'ין מת'י דורותי דאגלס צ'יימברס (4/7) הייזל הוטצ'קיס וויטמן (2/4) 1909 וילדינד (2/6) דסוגי א. גור (3/3) לארנד (5/7) ג'ין מת'י דורה בות'בי (1/1) הייזל הוטצ'קיס וויטמן (1/4) 1908 אלכסנדר (1/1) דסוגי א. גור (2/3) לארנד (4/7) קייט ג'ילו פנוויק שרלוט קופר סטרי (5/5) מוד בארגר-וולאץ' (1/1) 1907 רייס (1/1) דסוגי ברוקס (1/3) לארנד (3/7) קומטיס דה קרמל מאי סוטון באנדי (3/3) אולין סירס (1/1) 1906 וילדינג (1/6) גרמו ל. דוהרטי (6/6) קלות'ייר (1/1) קייט ג'ילו פנוויק דורותי דאגלס צ'יימברס (3/7) הלן הומנס (1/1) 1905 הית' (1/2) גרמו ל. דוהרטי (5/6) רייט (1/1) קייט ג'ילו פנוויק מאי סוטון באנדי (2/3) אליזבת' מור (4/4) 1904 החלו ב-1905 דסוגי ל. דוהרטי(4/6) וורד (1/1) קייט ג'ילו פנוויק דורותי דאגלס צ'יימברס (2/7) מאי סוטון באנדי (1/3)1903 דסוגי ל. דוהרטי (2/6) ל. דוהרטי (3/6) פרנצ'ויס מאסון דורותי דאגלס צ'יימברס (1/7) אליזבת' מור (3/4) 1902 מ. ואשרו ל. דוהרטי (1/6) לארנד(2/7) פרנצ'ויס מאסון מוריאל רוב (1/1) מריון ג'ונס (2/2) 1901 ואשרו א. גור (1/3) לארנד (1/7) פ. גירוד שרלוט קופר סטרי (4/5) אילזבת' מור (2/4) 1900 איימה ר. דוהרטי (4/4) וויטמן (3/3) י. פרבוסט בלאנש בינגלי (6/6) מירטל מקהטיר (1/1) 1899 איימה ר. דוהרטי (3/4) וויטמן (2/3) פרנצ'ויס מאסון בלאנש בינגלי (5/6) מריון ג'ונס (1/2) 1898 איימה ר. דוהרטי (2/4) וויטמן (1/3) פרנצ'ויס מאסון שרלוט קופר סטרי (3/5) ג'ולייט אטקינסון (3/3) 1897 איימה ר. דוהרטי (1/4) ראן (4/4) פרנצ'ויס מאסון בלאנש בינגלי (4/6) ג'ולייט אטקינסון (2/3) 1896 ואשרו מהוני (1/1) ראן (3/4) החלו ב-1897 שרלוט קופר סטרי (2/5) אליזבת' מור (1/4) 1895 ואשרו בדלי (3/3) הובי (1/1) שרלוט קופר סטרי (1/5) ג'ולייט אטקינסון (1/3) 1894 ואשרו פים (2/2) ראן (2/4) בלאנש בינגלי (3/6) הלן הלוויג (1/1) 1893 ל. ריבולה פים (1/2) ראן (1/4) לוטי דוד (5/5) אלין טרי (1/1) 1892 שופר בדלי (2/3) קמפבל (3/3) לוטי דוד (4/5) מאבל קהיל (2/2) 1891 בריגס בדלי (1/3) קמפבל (2/3) לוטי דוד (3/5) מאבל קהיל (1/2) 1890 החלו ב-1891 המילטון (1/1) קמפבל (1/3) בלאנש בינגלי (2/6) הלן רוזוולט (1/1) 1889 ו. רנשוו (7/7) סלוקם (2/2) לנה רייס (1/1) ברת'ה טאונסנד (2/2) 1888 א. רנשוו (1/1) סלוקם (1/2) לוטי דוד (2/5) ברת'ה טאונסנד (1/2) 1887 לוופורד (1/1) סירס (7/7) לוטי דוד (1/5) הלן הנסל (1/1) 1886 ו. רנשוו (6/7) סירס (6/7) בלאנש בינגלי (1/6) החלו ב-1887 1885 ו. רנשוו (5/7) סירס (5/7) מוד ווטסון (2/2) 1884 ו. רנשוו (4/7) סירס (4/7) מוד ווטסון (1/2) 1883 ו. רנשוו (3/7) סירס (3/7) החלו ב-1884 1882 ו. רנשוו (2/7) סירס (2/7) 1881 ו. רנשוו (1/7) סירס (1/7) 1880 הארטלי (2/2) החלו ב-1881 1879 הארטלי (1/2) 1878 האדוו (1/1) 1877 ס. גור (1/1)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טניס | 2024-09-08T20:44:30 |
פשעים ועבירות קלות | פשעים ועבירות קלות (אנגלית: Crimes and Misdemeanors) הוא סרטו של וודי אלן אשר יצא לאקרנים בשנת 1989. הסרט יצא בתקופה בה היה אלן בשיאו כיוצר ונחשב לאחד החשובים והעמוקים בסרטיו.
רקע
עד שנת 1989 וודי אלן זכה למספר הצלחות קופתיות וביקורתיות גדולות, ביניהן "חנה ואחיותיה" ו"שושנת קהיר הסגולה". ימי הקומדיות הקלילות שלו נוסח "ישנוני", "אהבה ומלחמה", ו"בננות" חלפו עברו, ויחד עמן גם הקומדיות הרומנטיות ה"ניו יורקיות", נוסח "מנהטן" ו"הרומן שלי עם אנני". "חנה ואחיותיה" סימן תפנית לכיוון עיסוקו בנושאים רציניים יותר. ההומור של אלן הפך להיות קודר ומריר יותר, והסגנון הקולנועי חד יותר ו"אלני" מובהק. הנטייה (המודעת או הלא מודעת) לחקות במאים אירופים כאינגמר ברגמן, פינתה את מקומה לקולנוע שהיה יותר וודי אלן - יהודי, ניו יורקי, חוקר ומוטרד. רק בדיעבד הסתברה תפנית זו ביצירתו. אלן עמד במשבר של ממש בחייו האישיים. נישואיו למיה פארו הגיעו אל קיצם, והוא התאהב בבתו החורגת - סון יי פרווין. בסרט זה, ובסרטו "בעלים ונשים" (המביא מגמות אלו לקיצוניות, תוך שימוש בחומרים מחייו האישיים של אלן, תיעודי במידת מה. וגם סגנון קולנועי קופץ ובועט), בולט משבר גיל העמידה של אלן. אלן שואל את עצמו את השאלה עתיקת היומין, האם אדם שחוטא ייענש על מעשיו, או שמא "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו". במובנים רבים ניתן לראות בסיפור אלמנטים דומים ל"הפשע ועונשו" (שאותו נהוג לתרגם בעברית ל"החטא ועונשו"). כך גם בשם הסרט, המרמז לשמו (האמיתי) של ספרו של דוסטויבסקי, וכך גם בעלילה. אלא שלעומת התשובה מלאת החסד של דוסטויבסקי שאצלו רסקולניקוב נענש וגם חוזר בתשובה, תשובתו של ודי אלן היא תשובה של עולם פוסט ניטשיאני, ואצלו רוזנטל חומק מעונש והקריירה שלו פורחת.
עלילת הסרט
בסרט יש שתי עלילות, השזורות זו בזו. בעלילה הראשונה, המשנית, ה"קומית", משחק וודי אלן במאי סרטי תעודה בשם קליף סטרן. קליף כושל בכל מעשיו, נישואיו מתפוררים, והוא עסוק מזה שנים בהכנת סרט תיעודי על פילוסוף בשם לואיס לוי (המבוסס על דמותו של הסופר היהודי- איטלקי פרימו לוי שנפל אל מותו באפריל 1987, שנתיים לפני צאת הסרט, ונטען כי התאבד), סרט בו איש אינו חפץ לצפות. כצעד אחרון להצלת הקריירה שלו ונישואיו, קליף מקבל את הצעתו של גיסו, במאי קומדיות לטלוויזיה בשם לסטר (בגילומו של אלן אלדה), לעשות עליו סרט תיעודי. במהלך הכנת הסרט מתאהב קליף בתחקירנית של לסטר, האלי (המגולמת על ידי מיה פארו). דמותו של לסטר מתגלה כעריץ צר מוחין, בור גס וקטנוני, הסרט שמכין עליו קליף חושף אותו במערומיו, וקליף מפוטר. בה בעת מודיעה לו האלי כי אינה יכולה להמשיך ביחסים עמו, וכי בכוונתה לצאת ללונדון. בסיומה של העלילה קורס עולמו של קליף - מסתבר שהאלי מאוהבת בלסטר והתארסה לו, אשתו משליכה אותו לטובת גבר זר, והפרופסור לוי, שעליו הכין את הסרט התיעודי, התאבד.
בעלילה ה"כבדה", המרכזית, מגיעים חייו של רופא עיניים מצליח בשם יהודה רוזנטל (בגילומו של מרטין לנדאו) למשבר. פילגשו, בגילומה של אנג'ליקה יוסטון מאיימת לחשוף את יחסיה עמו, וכן את העובדה כי מעל בכספי המרפאה בה הוא עובד. על מנת להציל את הקריירה שלו ואת נישואיו, פונה יהודה לאחיו המאפיונר (בגילומו של ג'רי אורבך), ומזמין את רציחתה של האישה. בליל הרצח הוא חומק לדירתה, מחלץ משם מכתבים אישיים על מנת להסיר מעליו את החשד, ונתקל בגוויתה. רוזנטל מוכה רגשי אשם ויגון, נזכר בחייו ובילדותו, ובערכים היהודיים שקיבל מאביו. הוא מחכה למשטרה שתתדפק על דלתו, שוקל להתוודות על פשעיו, אך לבסוף מחליט שלא לעשות כן.
הסרט מסתיים בסצנת הנישואין של בתו של רב בשם בן (בגילומו של סם ווטרסטון). הרב הוא פציינט ויועץ רוחני של רוזנטל, וכן גיסו של קליף (אחיו של לסטר הבלתי נסבל), ושניהם מוזמנים אל החתונה, מבלי שהם מכירים זה את זה. הרב, שלאורך כל הסרט נחשף כדמות אנושית בעלת ערכים נעלים, איבד במחלה את מאור עיניו, והוא רוקד עם בתו מבלי שיראה אותה. קליף זה עתה גילה כי האלי מאורסת ללסטר, והוא מסתתר באחת הפינות, מוכה יגון. שם מוצא אותו רוזנטל ומספר לו על פשעו, כביכול כרעיון לסרט שיביים קליף. רוזנטל מראה לקליף כי הוא פשע את הפשע המוחלט, הרג את אהובתו, וללא שהוא נושא בעונש. המשטרה לא תפסה אותו, חיי נישואיו נותרו שלמים, והקריירה שלו פורחת. קליף טוען כי הרוצח יהיה חייב להתוודות בשלב מסוים כי חטאו יעיק עליו (כפי שעשה רסקולניקוב, למעשה), אך רוזנטל טוען כי דברים שכאלו קורים "רק בסרטים".
פרטים טכניים, פרסים וביקורות
הסרט צולם בצבע, ואורכו 107 דקות. הוא זכה להצלחה קופתית וביקורתית, והיה מועמד בשנת 1990 לשלושה פרסי אוסקר: פרס הבמאי והתסריטאי לוודי אלן, ופרס שחקן המשנה ללנדאו. הסרט זכה בפרסים רבים: פרס מבקרי הקולנוע בלונדון, פרס מבקרי הקולנוע בארצות הברית, פרס מבקרי הקולנוע בניו יורק, ופרס גילדת הכותבים של אמריקה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי 1989
קטגוריה:סרטי וודי אלן
קטגוריה:סרטים אמריקאיים
קטגוריה:סרטי דרמה קומית | 2022-06-02T12:35:42 |
היפוטנסיה | REDIRECT לחץ דם | 2004-09-27T17:36:53 |
פרנקים | שמאל|ממוזער|400px|שטחי השליטה של האימפריה הפרנקית, 481–841
שמאל|ממוזער|400px|מפה מדינית של אירופה ואסיה בתחילת המאה השישית.
הפרנקים (בלטינית: Franci או gens Francorum) היו איחוד של מספר שבטים גרמאניים שחלקו סממנים תרבותיים משותפים בתקופת נדידת העמים. לאחר התיישבותם במרכז ומערב אירופה ובעיקר בגאליה הרומית, הייתה להם השפעה רבה על התקופה שאחרי נפילת האימפריה הרומית ועל אירופה של ימי הביניים. הפרנקים נחשבים לגורם מרכזי בהיסטוריה של צרפת, גרמניה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג.
הפרנקים מוזכרים לראשונה בהיסטוריה הכתובה בסביבות השנה 260 לספירה. לעיתים הם התאחדו עם שבטים שלא דיברו פרנקית, כמו הפריזים והסקסונים. רוב הפרנקים חיו בגבולות הצפוניים של נהר הריין, באזור לו קראו הרומאים פרנקיה. הם הפעילו מדי פעם לחץ על הגבולות הרומאים אך גם שירתו בצבא הרומאי וטיפסו בו לדרגות גבוהות. לאחר מחצית המאה החמישית לספירה הם השתלטו על האזור בו נמצאת כיום הולנד ונכנסו לשטחי האימפריה הרומית עד לדלתא של נהר סכלדה, שם הם חסמו את אספקת הדגן לצבא הרומאי. עם פשיטות מאוחרות יותר תחת הנהגתם של כלודיו וכילדריך הראשון הם התקדמו על הסכלדה והתבססו בסביבות העיר טורנה, משם הסאלים ניצחו לבסוף את הצבא הרומאי שנתמך על ידי פרנקים אחרים. השושלת המרובינגית של כילדריך הראשון איחדה את כל הפרנקים בגאליה והרחיבה את השפעתה לטריטוריות אחרות עד ששושלת חדשה, השושלת הקרולינגית, לקחה את השלטון וכבשה חלק גדול ממערב אירופה. תחת כלוביס הראשון הוקמה האימפריה הפרנקית (Regnum Francorum), פרנקיה, שהפכה מאוחר יותר ל"פרנקיה המזרחית" (האימפריה הרומית הקדושה) ו"פרנקיה המערבית" (צרפת).
הפרנקים השפיעו רבות על התפשטות הנצרות בצפון ובמערב אירופה והאימפריה הרומית הקדושה, גלגול של פרנקיה המזרחית, הייתה הגוף המדיני המרכזי במרכז ומערב אירופה בימי הביניים ולמעשה עד תחילת העת החדשה. בנוסף, בשורשי שפות ודיאלקטים רבים באזורי גרמניה ובנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) של ימינו עומדות השפות של הפרנקים. הפרנקים הסאלים דיברו שפה שדמתה להולנדית העתיקה. מספר אזורים חשובים באירופה המערבית והמרכזית נקראים על שם הפרנקים, הבולטת שבהם היא צרפת (בצרפתית: France, בגרמנית: Frankreich, ממלכת הפרנקים). בגרמניה, אחד האזורים הגדולים בדרום המדינה נקרא פרנקוניה.
אטימולוגיה
מקור השם "פרנקים" נובע מלשון הפרנקים, מהמילה "frankon", שמשמעותה חנית או כידון. בדומה לכך שבטים גרמאנים אחרים גם הם נקראו על שם כלי נשק, כמו הסקסונים ששמם בא מהמילה "סאקס" (סכין), או הלומברדים שכנראה נקראו על שם ה"האלברד" (גרזן-קרב). הגרזן הנזרק של הפרנקים נקרא "פרנסיסקה" אולם ככל הנראה הנשק נקרא על שם השבט, ולא להפך.
על פי פרשנות אחרת, פירוש השם "פרנקים" הוא "האמיצים" או "החופשיים".
היסטוריה
ההיסטוריה הפרנקית המוקדמת עדיין לא ברורה. המקור החשוב ביותר על הפרנקים הוא ההיסטוריון הגאלו-רומאי גרגוריוס מטור, שספרו "ההיסטוריה של הפרנקים" סוקר את התקופה עד 594 ומצטט ממקורות עתיקים שאבדו. ישנם גם מספר כתבים רומים ששרדו המזכירים את הפרנקים, כמו אלו של אמיאנוס מרקלינוס וסידוניוס אפולינאריס.
גרגוריוס טוען כי הפרנקים ישבו במקור באזור בפאנוניה ולאחר מכן התיישבו על גדות נהר הריין. מלומדים מודרניים מסכימים כי האיחוד הפרנקי צץ בתחילת המאה ה-3 מתוך איחוד של מספר קבוצות קטנות ומוקדמות יותר שישבו בעמק הריין התחתון ומזרחית לשם. האיחוד היווה התפתחות חברתית שהואצה אולי על ידי העלייה באי הסדר באזור כתוצאה מהמלחמה בין רומא למרקומנים שהחלה בשנת 166 וממאבקים אחרים שהתפתחו במאות ה-2 וה-3. עד סוף המאה ה-5 חולקו הפרנקים לשתי תת-קבוצות: הפרנקים הריפוארים , שישבו באזור קלן ולאורך הריין, והפרנקים הסאלים שחיו סמוך לחוף בסביבות פלנדריה. שתי הקבוצות התפתחו באופן עצמאי בנפרד והתאחדו לעיתים רחוקות כנגד אויב משותף.
מאז סוף המאה ה-2 הפרנקים הופיעו בעולם הרומאי במקורות ארכאולוגים וטקסטואלים, גם כאויבים וגם כבעלי ברית. בסביבות 250 לספירה, קבוצה אחת של פרנקים, שניצלה את האימפריה הרומית המוחלשת, חדרה לשטחי הקיסרות עד טרגונה בשטחי ספרד של היום והתיישבה באזור במשך מאה שנים לפני שהכוחות הרומאים הצליחו לגרש אותם. כארבעים שנה מאוחר יותר כבשו הפרנקים את אזור נהר סכלדה והחלו להפריע לתנועה הימית בתעלה האנגלית. הכוחות הרומאים השקיטו את האזור, אך לא גירשו ממנו את הפרנקים.
בשנים 358-355 לספירה, כאשר האימפריה הרומית הייתה כבר בתהליכי שקיעה, הקיסר יוליאנוס, בניסיון לפייס את הפרנקים, העניק להם את השטח גאליה-בלגיקה, אזור התואם את פלנדריה והולנד של היום. במהלך המאה ה-5 השתלטו הפרנקים בהדרגה על כל גאליה הרומאית שהייתה פרובינציה פורייה מאוד, מה שהפך אותם לשבט הגרמאני החזק ביותר.
שפה
השפה שדוברה על ידי הפרנקים המוקדמים ידועה כפרנקית עתיקה, שהתפתחה לבסוף להולנדית עתיקה בארצות השפלה. באזור גרמניה של היום הניבים הפרנקונים המזרחים הוחלפו בהדרגה מהמאה ה-14 על ידי שפות גרמאניות עיליות. באזור שהפך לצרפת הפרנקית הוחלפה החל מהמאה ה-8 על ידי צרפתית עתיקה .
אין שום כתב בשפה הפרנקית ששרד עד היום, וייתכן כי לא היה קיים אף פעם כתב בפרנקית. הלטינית הייתה השפה הכתובה של גאליה עוד לפני תקופת הפרנקים והיא נשארה גם בזמנם.
דת
הפרנקים עסקו בסוג של פגאניזם גרמאני, אולם ב-493 המלך כלוביס הראשון, שהתחתן עם נסיכה בורגונדית קתולית בשם קלותילדה, הוטבל לאמונה הקתולית על ידי רמיגיוס . לפי גרגוריוס מטור, יותר מ-3,000 מחייליו של כלוביס הוטבלו יחד איתו. אקט זה של התנצרות הפך את כלוביס למלך הפרנקים, שליט לגיטימי בעיני האפיפיור, והייתה לו השפעה עמוקה על ההיסטוריה של אירופה משום שבאותו הזמן הפרנקים היו השבט הגרמאני הגדול היחיד שהיה בקשר עם רומא. יריביהם האוסטרוגותים, הוויזיגותים והלומברדים האמינו בנצרות האריאנית ולכן הפרנקים קיבלו את תמיכתה של הכנסייה הקתולית. אולם גם לאחר שהתנצרו המשיכו הפרנקים לשמור על מנהגים אליליים ולא קתוליים, כמו פוליגמיה, טקסי פריון או טקסים לגירוש רוחות רעות.
הכנסייה הפרנקית של המרובינגים עוצבה על ידי מספר כוחות פנימיים וחיצוניים: היא הייתה צריכה להשלים עם היררכיה נוצרית גאלו-רומית מבוססת; היא הייתה צריכה לספק בסיס תאולוגי למלכות המרובינגית, שהייתה מבוססת על מסורת פגנית גרמאנית; היא הייתה צריכה לתת מקום לפעילויות מיסיונריות איריות ואנגלו-סקסיות מצד אחד, ולדרישות האפיפיוריות מצד שני.
הרפורמציה הקרולינגית בחיים המנזריים וביחסים בין הכנסייה למדינה יכולים להראות כשיאה של הכנסייה הפרנקית וכן כשינויה. ההון האישי הגדל של האצולה המרובינגית אפשר מתן תרומות למנזרים רבים, כמו אלו של קולומבנוס הקדוש. המאות החמישית, השישית והשביעית ראו שני גלים חשובים של נזירות בעולם הפרנקי, שהודחקו לאחר חקיקת חוקים שקבעו כי כל הנזירים חייבים לעקוב אחר כלליו של בנדיקטוס הקדוש.
לכנסייה היו יחסים לא קלים עם המלכים המרובינגים, שטענתם לכתר הסתמכה על מוצא מיסטי שהכנסייה עוד לא הסכימה איתו, ושנטו לחזור אל הפוליגמיה של אבותיהם הפגנים. כשנושאי משרת המאיורדומוס השתלטו על הממלכה הכנסייה תמכה בהם יותר, והרעיון של קיסר שהוכתר על ידי האפיפיור מצא חן בעיניהם הרבה יותר.
אמנות וארכיטקטורה
אמנות וארכיטקטורה פרנקית מוקדמת השתייכו לתקופה באמנות האירופאית הנקראת אמנות נדידת העמים, אך נשארו מהן מעט מאוד שרידים. התקופה המאוחרת יותר נקראת אמנות קרולינגית, ובארכיטקטורה פרה-רומנסקית.
המרובינגים
מעט מאוד נשאר מהארכיטקטורה הפרנקית בימי המרובינגים. כתביו של גרגוריוס מטור מהללים את הכנסיות של ימיו, שנבנו בעיקר מעץ והשתמשו בצורת הבזיליקה המקובלת באותו הזמן. הדוגמה הטובה ביותר לארכיטקטורה מרובינגית ששרדה עד היום היא בית טבילה בעיר פואטייה, מבנה קטן בעל שלושה אפסיסים. בדרום צרפת ישנם מספרי בתי טבילה נוספים מהתקופה ששרדו.
עיקר האמנות המרובינגית ששרדה היא בצורת תכשיטים, כלי נשק מעוטרים ולבוש, שנמצאו באתרי קבורה פרנקים, כמו הקבר של המלכה ארגונד, שהתגלה בשנת 1959. לא נשארו כתבים מעוטרים רבים מהתקופה, אולם המעטים ששרדו מכילים ייצוגים זואומורפים רבים. בהשוואה לאמנות של אותה התקופה מהאיים הבריטיים, העבודות הפרנקיות מראות שימוש רציף יותר של הסגנון העתיק ורמה נחותה יותר של עיצוב וייצור. אולם העבודות ששרדו הן כל כך מעטות שיכול להיות שהן לא מייצגות את היכולת הטובה ביותר של האמנים הפרנקים.
הקרולינגים
העבודות שנעשו במרכזים הראשיים של הרנסאנס הקרולינגי מייצגות שינוי גדול מאלו של המרובינגים, והן גם שרדו בכמויות גדולות יותר. האמנויות הוויזואליות והספרותיות מומנו ועודדו על ידי קרל הגדול, שייבא אמנים מארצות אחרות כשהיה בכך צורך. ההתפתחויות הקרולינגיות היו מכריעות במובנים רבים לכיוון העתידי של האמנות המערבית.
המונומנט החשוב ביותר של הארכיטקטורה הקרולינגית ששרד עד היום הוא הקפלה הארמונית בקתדרלת אאכן המהווה עיבוד של בזיליקת סן ויטאלה ברוונה, ממנה אף הובאו חלק מהעמודים.
כתבים מעוטרים ולוחות שנהב מהתקופה הקרולינגית שרדו בכמויות סבירות, והם מתקרבים לאיכות של אלו מקונסטנטינופול.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים קדומים
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:צרפת: היסטוריה | 2023-07-19T18:17:53 |
האחים רייט | שמאל|ממוזער|250px|דגם המטוס הממונע הראשון של האחים רייט במדעטק בחיפה
האחים אורוויל (19 באוגוסט 1871 – 30 בינואר 1948) ווילבור (16 באפריל 1867 – 30 במאי 1912) רייט היו הראשונים שהצליחו לבנות ולהטיס מטוס שמיש, בעל מנוע, יכולת בקרה ויכולת להטיס בן־אדם בתוכו. כמו כן הם תרמו רבות להבנת האמצעים הדרושים למטוס ולהתפתחות הטכנולוגיה הנוגעת בתעופה.
פיתוחם של האחים רייט התבסס על מסקנות מניסיונות קודמים להם. עד מהרה הבינו האחים מה היו השגיאות של הממציאים הקודמים. דוגמה בולטת לכך הייתה בעיית שיווי המשקל, שגרמה למטוסים האחרים להיות בלתי יציבים ובעלי נטייה להתהפכות. למשל, במטוסו של הממציא הגרמני אוטו לילינטל לא היה שכלול זה ופגם זה עלה לו בחייו. הפתרון היה, שבזמן הטיסה, כשזרם אוויר דוחף כנף אחת מעלה, אותו כוח צריך לפעול גם על הכנף השנייה כדי שהמטוס יתיישר והכנף הראשונה תרד בחזרה.
בשנת 1899 היה מוכן "העפיפון" הראשון שלהם. הדגם היה דו־כנפי שנשלט מהקרקע על ידי שני מוטות היגוי שחוברו בכבלים אל הכנפיים ואל ההגאים האחוריים. תכנון המטוס כך שיישלט מהקרקע נבע מחשש לשלום הטייס. לפני ביצוע הטיסה המאוישת הראשונה בוצעו טיסות ניסוי לא מאוישות. בניסויים אלו התברר שכנפי המטוס לא יצרו עילוי כמצופה. כדי לאפשר ניסויים בדגמים מוקטנים בנו השניים מנהרת רוח שבתוכה הונחו על מאזניים כנפיים מדגמים שונים. במנהרה נשבה רוח שנוצרה על ידי מאוורר במהירות 40–60 קילומטר בשעה. בעזרת מכשיר זה בחנו האחים דגמי כנפיים שונים, בחרו את פרופיל הכנף שיצר את מרב העילוי, ובנו אותו בגודל מלא.
את טיסתם המאוישת הראשונה ביצעו האחים בדיונות של קיטי הוק שבצפון קרוליינה ב־17 בדצמבר 1903. טיסה ראשונה זו בוצעה בידי אורוויל, הצעיר מבין השניים. הוא שהה באוויר 12 שניות, טס למרחק 39 מטר, והגיע לגובה של שלושה מטרים. בטיסה הרביעית והאחרונה באותו יום, הצליח וילבור לשהות באוויר במשך 59 שניות וטס למרחק 279 מטר בגובה של שלושה מטרים. טיסה זו הייתה למעשה הראשונה בה המטוס נשלט והוטס על פי רצונו של הטייס.
המטוס ששימש לאותה טיסה נקרא Flyer I. המטוס שקל 340 ק"ג, מוטת כנפיו הייתה 13 מטר, והוא הונע באמצעות מנוע שהפיק 12 כוחות סוס.
ילדות
האחים רייט היו שניים מתוך שבעת ילדיהם של מילטון רייט (1917-1828) וסוזן קתרין קורנר (1889-1831). אביהם היה ממוצא אנגלי והולנדי ואימם הייתה ממוצא גרמני־שווייצרי. וילבור רייט נולד במילוויל (Millville) באינדיאנה בשנת 1867; אורוויל נולד בדייטון שבאוהיו בשנת 1871. שני האחים לא נישאו מעולם. האחים האחרים במשפחה היו רושלין (Reuchlin) (1920-1861), לורין (Lorin) (1939-1862), קת'רין (Katharine) (1929-1874), והתאומים אוטיס (Otis) ואידה (Ida) (נולדו בשנת 1870, ומתו בילדותם). בבית הספר אורוויל אהב מעשי קונדס, ופעם אחת אף גורש מבית הספר.
בשנת 1878 הביא לשניהם אביהם, שהרבה לנסוע מתוקף תפקידו כבישוף, צעצוע "הליקופטר". ההליקופטר התבסס על המצאה של חלוץ האווירונאוטיקה הצרפתי אלפונס פנו. הוא הורכב מנייר, במבוק, ושעם עם גומייה, שסובבה את החוגה, באורך כ־30 ס"מ. וילבור ואורוויל שיחקו עם הצעצוע עד שהוא נשבר, אחרי כן הם בנו אחד משלהם. בשנים שלאחר מכן, הם הצביעו על החוויה שלהם עם הצעצוע כניצוץ ההתחלתי שהדליק את עניינם בנושא הטיסה.
נעוריהם ותחילת הקריירה העסקית
שמאל|ממוזער|250px|ביתם של האחים רייט בדייטון, 1900 בקירוב
שני האחים למדו בבית ספר תיכון אך סיימו ללא תעודת בגרות. ב־1884 המשפחה עברה מריצ'מונד באינדיאנה לדייטון באוהיו, עיר בה הם גרו בשנות ה־70 של המאה ה־19. המעבר הפתאומי מנע מווילבור לקבל תעודת הבגרות אף על פי שסיים ארבע שנים בבית ספר תיכון.
בחורף 1885–1886 בזמן ששיחק עם חבריו, קיבל וילבור מכה בפניו ממקל הוקי־קרח ואיבד את שיניו הקדמיות. אף על פי שהפציעה לא הייתה חמורה, היא השפיעה עליו מאוד. עד אותה עת הוא היה אתלטי וספורטיבי, אולם לאחר הפציעה הפך מסוגר ולא מימש את תוכניתו ללמוד באוניברסיטת ייל. במקום זאת, הוא בילה כמה שנים בבית בטיפול באמו שהייתה חולת שחפת סופנית, ובקריאת ספרים מספריית אביו. הוא גם עזר רבות לאביו בתקופת המחלוקת בתוך הכנסייה, אך עם זאת, הביע חוסר שביעות רצון מהאמביציה הנמוכה שלו.
אורוויל עזב את התיכון ב־1889 אחרי שנה ראשונה כדי להקים עסק של בית דפוס. בעזרת וילבור הוא תכנן ובנה מכונת דפוס. וילבור הצטרף לעסק וכבר בחודש מרץ האחים הוציאו לאור עיתון שבועי "West Side News". בעיתון צוין שמו של אורוויל בתור מוציא לאור ושמו של וילבור בתור העורך. באפריל 1890 העיתון הפך ליומון בשם "The Evening Item" שיצא מספר חודשים בלבד. האחים החליטו להתמקד בדפוס מסחרי. אחד הלקוחות שלהם בבית הדפוס היה חברו של אורוויל מתיכון פול דונבר (Paul Laurence Dunbar) שזכה להכרה בינלאומית כסופר ומשורר אפרו־אמריקני פורץ דרך. האחים רייט הדפיסו שבועון "Dayton Tattler" שבו דונבר היה עורך תקופה מסוימת.
בשנת 1892, עם גל היסטריית האופניים בארצות הברית (שנבעה מהמצאת "אופני בטיחות" שהיו הרבה יותר נוחות מדגם "פני־פארטינג"), האחים פתחו חנות לתיקון ומכירת אופניים. שמה של החנות היה "Wright Cycle Exchange", ויותר מאוחר - "Wright Cycle Company". ב־1896 האחים כבר יצרו ושיווקו דגם אופניים משלהם. הם השתמשו בעסק כדי לממן התעניינותם בטיסה שהלכה וגדלה. בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־19 ראו האחים כתבות ואפילו תמונות בעיתונים על טיסות הדאייה הדרמטיות של אוטו ליליינטל בגרמניה. בשנת 1896 התרחשו שלושה אירועים חשובים בתחום האווירונאוטיקה. במאי, מזכיר הסמית'סוניאן סמואל לנגלי (Samuel Pierpont Langley) הצליח להטיס דגם ללא טייס של כלי טיס עם מנוע קיטור. בקיץ, אוקטב שנוט (Octave Chanute), מהנדס וסמכות בתחום התעופה, הטיס עם שותפיו סוגים שונים של דאונים מעל החוֹליוֹת לחופה של ימת מישיגן. באוגוסט נהרג ליליינטל בהתרסקות הדאון שלו. האירועים הללו נצרבו בתודעת האחים. במאי 1899 שלח וילבור מכתב לסמית'סוניאן בו ביקש מידע ופרסומים בתחום התעופה. באותה שנה, בהסתמך על עבודות של ג'ורג' קיילי (George Cayley), שנוט, ליליינטל, לאונרדו דה וינצ'י ולנגלי הם התחילו בניסויי התעופה שלהם.
האחים רייט תמיד הציגו כלפי חוץ תדמית אחידה שהקרדיט על המצאותיהם מתחלק שווה בשווה. עם זאת, כותבי הביוגרפיות שמו לב שווילבור היה היוזם. ב־1899–1900 הוא כתב על מכונה "שלי" ותוכניות "שלי" לפני שאורוויל התחיל להיות מעורב וגוף ראשון יחיד הפך לרבים "אנחנו" ו"שלנו". הסופר ג'יימס טובין כותב:
פיתוח רעיונות חדשים בתחום הטיסה
שמאל|ממוזער|עפיפון של האחים רייט משנת 1899. ציור חזית וצד כולל ידיות כיוון. רואים קיפול כנפיים בציור התחתון (ציור האחים רייט בספריית הקונגרס).
למרות גורלו הטרגי של ליליינטל, האחים פעלו לפי האסטרטגיה שלו: לבצע טיסות דאייה על מנת לצבור ידע על שליטה לפני ניסיון טיסה ממונעת. מותו של אחד מחלוצי התעופה הבריטיים פרסי פילצ'ר (Percy Pilcher) ב־1899 רק חיזק את דעתם שהמפתח לטיסה מוצלחת ובטוחה נמצא במציאת שיטה אמינה לשלוט בטיסה. בתחילת ניסוייהם הם התייחסו לנושא השליטה כאל החלק השלישי והלא פתור של "בעיית המעוף". הם האמינו שכבר קיים ידע מספיק לגבי שני הנושאים האחרים - כנפיים ומנועים. זאת הייתה נקודת השוני העיקרית בין האחים רייט לבין הממציאים האחרים של אותה התקופה. כך לדוגמה, אדר (Clément Ader), מקסים ולנגלי (Samuel Pierpont Langley) בנו מנועים חזקים, חיברו אותם לכנפיים ללא מערכת שליטה מוכחת וציפו לטוס באוויר גם בלי שיהיה להם ניסיון תעופה קודם. האחים רייט הסכימו עם ליליינטל בחשיבות ניסיון בטיסה אך הם ראו את שיטתו לשלוט באווירון על ידי הזזת גוף כשגויה לחלוטין. הם היו נחושים למצוא שיטה יותר טובה.
על סמך תצפיותיו, וילבור הסיק כי ציפורים משנות את זווית הקצוות של כנפיהן על מנת להפנות את הגוף ימינה או שמאלה. האחים החליטו שזאת תהיה שיטה טובה לפניות עבור כלי טיס - להיכנס לתוך הפניה כמו ציפור ובדומה לרוכבי אופניים שהתנסותם הייתה מוכרת להם היטב. חשוב לא פחות, הם קיוו שהשיטה תאפשר לצאת ממצב שרוח מטה את המטוס לצד אחד (יציבות צדית). הם התחבטו בשאלה כיצד להשיג תוצאה דומה עם כנפי אווירון וגילו בסופו של דבר שיטת קיפול כנפיים . זה קרה כאשר וילבור עיקם צינור מרובע בחנות האופניים.
חוקרי התעופה האחרים התייחסו לטיסה כאילו היא לא שונה מתנועה על פני קרקע, רק שהמשטח קצת יותר גבוה. הם חשבו במונחים של הגה כיוון של אונייה, כאשר כלי טיס אמור להיות יציב באותה גובה, כמו שרכבת, מכונית או אונייה נשארים על פני הקרקע. הרעיון של הטיה לצד אחד נראה לא רצוי או פשוט לא עלה בדעתם. חלק מהחוקרים האלה, כולל לנגלי ושנוט, חיפשו אחרי האידיאל של "יציבות מובנית". הם האמינו שטייס של אווירון לא יהיה מסוגל להגיב במהירות להפרעות רוח ולא יוכל להשתמש במכשירי היגוי ביעילות. לעומתם, האחים רייט רצו שלטייס תהיה שליטה מוחלטת. מהסיבה הזאת בעיצובים המוקדמים שלהם לא היו שאיפות ליציבות מובנית (למשל כנפיים בזווית עולה). ב־1903 הם עיצבו את האווירון הממונע הראשון שלהם עם כנפיים יורדות אשר לא היו יציבות אבל יותר עמידות לפרצי רוח צדדית.
ממוזער|סרטון על חלוצי התעופה
ניסויים בטיסה
תחילת הניסויים בטיסה
ביולי 1899 העמיד וילבור למבחן את טכניקת קיפול הכנפיים (wing warping) על ידי בניית והטסת דגם עפיפון דו־כנפי שמוטת כנפיו הייתה באורך מטר וחצי. כשהכנפיים קופלו, או סובבו, קצה אחד של הכנפיים יצר כוח עילוי רב יותר, והקצה השני יצר כוח עילוי נמוך יותר. אי־השוויון בכוחות העילוי שהופעלו בשני הצדדים, גרם לכנפיים לטוס בשיפוע: הצד שבו פעל כוח עילוי רב יותר התרומם, והצד השני ירד מטה, ובכך השתנה כיוון התנועה של הקצה התחתון של העפיפון. קיפול הכנפיים התבצע בעזרת ארבעה חבלים שנקשרו לעפיפון, עליהם שלט מפעיל העפיפון בעזרת מקלות המחוברים לחבלים, על ידי הזזת המקלות בכיוונים מנוגדים כדי לסובב את הכנפיים.
בשנת 1900 נסעו האחים לקיטי הוק (Kitty Hawk) בצפון קרוליינה כדי להחל בניסויי טיסה מאוישים. בתשובה למכתבו הראשון של וילבור, הציע אוקטב שנוט את החוף האטלנטי התיכון כמיקום מתאים לעריכת הניסויים, בשל הרוחות המנשבות בו והחוף החולי הרך שיכול לשמש משטח נחיתה. וילבור אף בחן היטב את נתוני שירות מזג האוויר האמריקאי, ובחר בקיטי הוק כמיקום הניסויים לאחר שקיבל נתוני מזג אוויר על המקום מהמטאורולוג הממשלתי של האזור. על אף שהיה זה מקום נידח, הוא היה קרוב יותר לדייטון מאשר מקומות אחרים שהציע שנוט, לרבות קליפורניה ופלורידה. עריכת הניסויים במקום זה אף אפשרה לאחים פרטיות ואי־התערבות של העיתונאים, שגרמו לניסוייו של שנוט בימת מישיגן ב־1896 להפוך למעין קרקס. שנוט ביקר אותם באתר הניסויים בכל תקופת הניסויים משנת 1901 עד 1903 וצפה בניסויי דאייה, אך לא בטיסות ממונעות.
רחפנים
האחים רייט ביססו את עיצוב הרחפנים בגודל מלא על עבודות שנעשו בשנות ה-90 של המאה התשע-עשרה על ידי חלוצי תעופה אחרים. הם אימצו את העיצוב הבסיסי של הרחפן הדו-כנפי של שאנוטה-הרינג, שטס היטב בניסויים בשנת 1896 ליד שיקגו. הם השתמשו בנתונים אווירונאוטיים של כוח העילוי שפרסם אוטו ליליינטל. האחים תכננו את הכנפיים תוך עיקום משטחי הכנפיים ועיקול המשטח העליון. האחים לא גילו את העיקרון הזה, אלא ניצלו אותו. העילוי הטוב יותר של משטח מעוקל בהשוואה למשטח שטוח נדונה לראשונה מדעית על ידי סר ג'ורג 'קיילי.
ליליינטל, שאת עבודתו חקרו האחים בקפידה, השתמש בכנפיים מעוקלות ברחפנים שלו, והוכיח את יתרונן על פני משטחים ישרים. מוטות העץ בין כנפי הרחפן של האחים רייט הוצמדו על ידי חוטים, בעיצוב במבנה גשר-סבכה. הם השתמשו בעיצוב זה עבור הרחפן הדו-כנפי (שנבנה בתחילה כתלת כנפי). האחים הרכיבו את הגה הגובה לפני הכנפיים ולא מאחור, ככל הנראה הם האמינו שתכונה זו תסייע להם להגן על הטייס מפני התרסקות, כמו זו שהרגה את ליליינטל.
וילבור האמין באופן שגוי שזנב אינו הכרחי, ולשני הרחפנים הראשונים שלהם לא היה זנב. על פי כמה ביוגרפים של האחים רייט, וילבור כנראה עשה את כל הגלישות עד 1902, אולי כדי להפעיל את סמכותו כאח גדול יותר ולהגן על אורוויל מפני פציעה, מכיוון שהוא ביקש להימנע ממתן הסברים לאביהם, הבישוף רייט, אם אורוויל ייפצע.
1900
1901
1902
ליליינטל ביצע בדיקות "זרוע מסתחררת" על צורות כנפיים בודדות בלבד, והאחים הניחו בטעות שהנתונים חלים על כנפיהם, שהיו בעלות צורה שונה. הם עשו צעד עצום קדימה וביצעו בדיקות בסיסיות באמצעות מנהרות רוח על 200 כנפיים בעלות צורות רבות ועקומות משטחים. בהמשך נערכו בדיקות מפורטות על 38 מהן. המבחנים, על פי הביוגרף פרד האוורד, "היו הניסויים האוויריים המכריעים והפוריים ביותר שנעשו אי פעם בזמן כה קצר עם כל כך מעט חומרים ובעלות מועטה כל כך". תגלית חשובה הייתה היתרון של כנפיים צרות וארוכות יותר: במונחים אווירונוטיים, כנפיים עם יחס גובה-רוחב גדול יותר. כנפים בצורות אלה הציעו יחס עילוי-גרר טוב בהרבה מאשר הכנפיים הרחבות יותר שניסו האחים עד כה.
עם הידע שצברו באמצעות מנהרות הרוח, האחים רייט תכננו את הרחפן שלהם מ-1902. באמצעות תגלית מכריעה נוספת ממנהרת הרוח, הם הפכו את משטח האיזון לשטוח יותר, והפחיתו את עומק העקמומיות של הכנף. בכנפיים של דגם 1901 הייתה עקמומיות גדולה יותר באופן משמעותי, תכונה מאוד לא יעילה, שהעתיקו האחים ישירות מליליינטל. אך לאחר שהיו בטוחים לחלוטין בתוצאות מנהרות הרוח החדשות שלהם, ויתרו האחים רייט על הנתונים של ליליינטל, וביססו את עיצובם על פי חישוביהם.
בזהירות אופיינית, האחים הטיסו לראשונה את הרחפן משנת 1902 כרחפן בלתי מאויש, כפי שעשו בשתי הגרסאות הקודמות שלהם. בהישען על העבודה במנהרת הרוח שלהם. הרחפן ייצר את מידת העילוי הצפויה. היה לרחפן גם מאפיין חדש: הגה אנכי קבוע ואחורי, שהאחים קיוו שימנע בעיות בהלך ביצוע סיבוב. ב-1902 האחים הבינו כי העיוות בכנפיים יוצר "גרר דיפרנציאלי" בקצותיהן. הרמה גדולה יותר בקצה אחד של הכנף גם הגבירה את הגרר, שהאט את קצה הכנף, מה שגרם לרחפן להסתובב - או "לסיבוב" - כך שהאף פנה לעבר הסיבוב. כפי שהתנהג הרחפן חסר הזנב מ-1901.
הוספת מנוע
שמאל|ממוזער|250px|אחת הטיסות הראשונות שביצעו האחים רייט במטוסם הראשון. קיטי הוק, קרוליינה הצפונית, 17 בדצמבר 1903
בשנת 1903 בנו האחים את רייט רחפן-ממונע, תוך שימוש בחומר המועדף עליהם לבנייה, אשוח. זהו עץ חזק וקל משקל, והשתמשו ביריעת כותנה לכיסוי פני השטח. הם גם תכננו וגילפו את מדחפי העץ שלהם. הם הסתייעו במנוע בנזין ייעודי שהרכיבו בחנות האופניים שלהם. הם חשבו שתכנון מדחפים יהיה עניין פשוט והתכוונו להתאים נתונים לפי מדחפי אניות. עם זאת, לאור מחקריהם לא גילו שום נוסחאות עבור מדחפים ימיים או אוויריים. כך מצאו את עצמם ללא נקודת התחלה בטוחה. הם דנו והתלבטו בשאלה, לפעמים בלהט, עד שהגיעו למסקנה כי מדחף אווירונאוטי הוא בעצם כנף המסתובבת במישור האנכי. על בסיס תובנה זו, הם השתמשו בנתונים ממבחני מנהרות רוח שלהם כדי לתכנן את המדחפים שיצרו. הלהבים המוגמרים היו באורך של כ-2.4 מטרים, עשויים משלושה לוחות של אשוח מודבקים זה לזה. האחים רייט החליטו על מדחפים תאומים (מסתובבים בכיוונים נגדיים כדי לבטל את מומנט הסיבוב), שיפעלו על כמות אוויר גדולה יותר מאשר מדחף איטי יחסית ולא יפריעו לזרימת האוויר מעל קצות הכנפיים.
וילבור ערך כתבה במרץ 1903 במחברתו המציינת כי המדחף של אב-הטיפוס היה יעיל ב 66%. בבדיקות של מנהרות רוח על מרבית מדחפים מ-1903 מראות שהן היו יעילות ביותר מ-75% בתנאי הטיסות הראשונות, "הישג יוצא דופן" ולמעשה היו המדחפים שלהם בעלי יעילות שיא של 82%.
האחים כתבו למספר יצרני מנועים, אך איש מהם לא יכול היה לענות על הצורך שלהם במנוע קל מספיק. הם פנו למכונאי בחנות שלהם, צ'רלי טיילור, שבנה מנוע תוך שישה שבועות בלבד בהתייעצות צמודה עם האחים. כדי לשמור על המשקל, בלוק המנוע היה יצוק מאלומיניום, כנהוג באותה תקופה. למנוע רייט/טיילור הייתה גרסה פרימיטיבית של קרבורטור, ולא הייתה לו משאבת דלק. בנזין הוזן מכוח המשיכה ממכל הדלק שהורכב על הכנף אל תוך תא הסמוך לבוכנות, שם הוא עורבב עם אוויר: תערובת דלק-אוויר התאיידה אז בחום מהארכובה, ודחפה אותו אל גליל הבוכנה.
שרשראות ההנעה ברחפן היו דומות לאלה של האופניים. הן סופקו על ידי יצרן שרשרות רכב כבד. עלות הרחפן הייתה פחות מאלף דולר, בניגוד ליותר מ-50,000 דולר בכספים ממשלתיים שהוענקו לסמואל לאנגלי עבור המטוס הגדול שלו. בשנת 1903 הערך של 1,000 דולר היה שקול ל-28,000 דולר בשנת 2019. לרחפן של האחים רייט הייתה מוטת כנפיים של 12.3 מטרים, משקל 274 ק"ג. הספק המנוע שלו היה 12 כוחות סוס (8.9 קילוואט).
הטיסה הראשונה
במהלך ההכנות התמודדו האחים רייט במשך שבועות עם עיכובים, שנגרמו בשל להבי מדחפים שבורים במהלך בדיקות המנוע. לאחר החלפת הלהבים (שדרשו שתי נסיעות הלוך וחזור לדייטון), ווילבור זכה בהטלת מטבעות ועשה ניסיון טיסה ראשון בן שלוש שניות ב-14 בדצמבר 1903, ונעצר לאחר ההמראה תוך גרימת נזק קל לרחפן. מכיוון ש-13 בדצמבר 1903 היה יום ראשון, האחים לא עשו ניסיונות באותו יום, אף על פי שמזג האוויר היה טוב, ולכן טיסת המבחן המונעת הראשונה שלהם התרחשה במלאת 121 שנה לטיסת המבחן הראשונה בכדור פורח שהאחים מונטגולפייר, שהתקיימה ב-14 בדצמבר 1782. בהודעה למשפחתם התייחס וילבור לניסיון הראשון כאל "הצלחה חלקית בלבד", וקבע כי "כוח הרחפן רב, אך בגלל טעות מזערית ובגלל וחוסר ניסיון במכונה זו ושיטת התנעה זו. אחרת המכונה הייתה ללא ספק עפה יפה."
לאחר תיקונים המריאו סוף סוף האחים ב-17 בדצמבר 1903, ויצאו לשתי טיסות כל אחת מהקרקע המישורית באמצעות רוח מקפיאה במהירות של 43 קמ"ש. לטיסה הראשונה, המריא אורוויל בשעה 10:35 בבוקר, עבר 37 מטרים תוך 12 שניות, במהירות של 10.9 קמ"ש מעל פני הקרקע, הטיסה תועדה בתצלום מפורסם. שתי הטיסות הבאות עברו מרחקים של 53 ו-61 מטרים, הוטסו על ידי וילבור ואורוויל בהתאמה. גובהן היה כ-3.0 מטרים מעל פני האדמה. להלן תיאורו של אורוויל רייט על הטיסה האחרונה של היום:
וילבור התחיל את הטיסה הרביעית והאחרונה בדיוק בשעה 12. עשרות המטרים הראשונים היו תנודות מעלה ומטה, כמו קודם, לאחר שחלף על פני כמאה מטרים. המכונה הייתה בשליטה הרבה יותר טובה. הטיסה לאורך מטרים הבאים לא הייתה כמעט ללא תנודות. עם זאת, לאחר 280 מטרים בערך המכונה החלה להתנדנד, ובאחת הנטיות שלה כלפי מטה, פגעה בקרקע. המרחק מעל הקרקע נמדד 852 רגל; זמן הטיסה היה 59 שניות. המסגרת התומכת בהגה הקדמי ניזוקה קשות, אך חלקה העיקרי של המכונה כלל לא נפגע. הערכנו שניתן יהיה להשיב את המכונה לטיסה בעוד יום או יומיים.
האחים שלחו מברק על הטיסות לאביהם, וביקשו "להודיע לעיתונות" עם זאת, דייטון ג'ורנל סירב לפרסם את הסיפור ואמר כי הטיסות קצרות מכדי להיות חשובות. בינתיים, בניגוד לרצונם של האחים, מפעיל הטלגרף הדליף את המסר שלהם לעיתון בווירג'יניה, שרקח מאמר חדשותי מאוד לא מדויק שהודפס מחדש למחרת בכמה עיתונים במקומות אחרים בוורג'יניה, כולל דייטון.
חוסר עניין ציבורי והערכה
ספקנות באירופה
בשנת 1906, ספקנים בקהילת התעופה האירופית המירו את דעת העיתונות לדעה שהתנגדה לאחים רייט. העיתונים באירופה ובעיקר בצרפת, לגלגו בגלוי על האחים רייט, וכינום רמאים.
ארנסט ארדיקון, מייסד "אירו־קלאב דה פראנס", בז בפומבי לטענות האחים וזאת למרות דיווחים שפורסמו באותה עת לטובתם. הוא כתב כמה מאמרים בגנותם ובשנת 1906 באחד ממאמריו קבע כי "צרפת תבצע את ההדגמה הראשונה של טיסה ממונעת". המהדורה הפריזאית ל"ניו יורק הראלד" סיכמה את דעתה של אירופה על האחים רייט במאמר מערכת ב־10 בפברואר 1906:
בשנת 1908, לאחר טיסתם הראשונה של האחים רייט בצרפת, ארדיקון הודה בפומבי כי גרם להם עוול.
תצוגות טיסה לציבור
ממוזער|אורוויל מציג את המטוס לצבא ארצות הברית, פורט מייר וירג'יניה ספטמבר 1908.
ממוזער|הארט ברג (שמאל), הסוכן העסקי של האחים באירופה, ווילבור בשדה בלה מאן.
ממוזער|ההתרסקות בפורט מייר
האחים הגיעו להסכמה עם הצבא האמריקני וההתאגדות הצרפתית בהתניה כי יערכו מפגני טיסה לציבור בהתאם לתנאים מוגדרים. האחים חילקו את המאמצים ביניהם, כאשר וילבור הפליג לאירופה בעוד אורוויל טס בסמוך לוושינגטון.
וילבור החל לערוך את תצוגות הטיסה לציבור ב־8 באוגוסט 1908 במסלול מרוצי הסוסים קרוב ללה מאן שבצרפת. קהילת האווירונאוטיקה הצרפתית הייתה ספקנית, ובחלק מהעיתונים אף ראו בו "בלופר". טיסתו הראשונה ארכה דקה ו־45 שניות בלבד, אך יכולתו לפנות בטיסה ולטוס במעגל הרשימה את הצופים, בהם כמה מחלוצי התעופה הצרפתיים כמו לואי בלריו. במהלך הימים הבאים ערך וילבור סדרת טיסות מאתגרות מבחינה טכנית, ובהם שמיניות באוויר, בהם הדגים את כישורי הטיס שלו ואת יכולותיה של מכונת התעופה שלו אשר עלתה בהרבה ביכולותיה על כל מטוס אחר באותה התקופה.
הציבור הצרפתי התרשם מפעלוליו של וילבור, ואלפים התקהלו בשדה כדי לצפות בטיסותיו. בין לילה זכו האחים רייט לתהילה עולמית. חלק מאלו שפקפקו ביכולתם פרסמו התנצלויות ושבחו את הישגיהם. ג'ורג' בסנקון, עורכו של מגזין התעופה הצרפתי L'Aérophile, כתב כי הטיסות "הסירו לחלוטין כל ספק. אף אחד מהמבקרים לשעבר של האחים רייט לא תוהה היום על הניסויים הקודמים של האנשים אשר היו למעשה הראשונים לטוס...".
ב־7 באוקטובר 1908 אדית ברג, אשתו של הסוכן של האחים באירופה, הייתה לנוסעת האמריקנית הראשונה, כאשר טסה עם וילבור - כאחת מהנוסעים הרבים שטסו איתו באותו הסתיו. בין היתר פגש וילבור את הממציא לאון בולה ומשפחתו. בולה היה בעליו של מפעל כלי רכב, שבו הרכיב וילבור את ה־Flyer. גברת בולה הייתה בהיריון מתקדם, כאשר הגיע וילבור ללה מאן ביוני 1908 כדי להרכיב את ה־Flyer. וילבור הבטיח לה כי את טיסתו הראשונה יערוך באירופה ביום שבו ייוולד בנה, וכך אכן קרה ב־8 באוגוסט.
בהמשך להצלחותיו של אחיו הציג אורוויל דגם כמעט זהה של Flyer לצבא ארצות הברית בפורט מייר שבוירג'יניה ב־3 בספטמבר 1908. ב־8 בספטמבר ערך את הטיסה הראשונה שארכה 62 דקות ו־15 שניות.
ב־17 בספטמבר טס לצידו של אורוויל לוטננט תומאס סלפרידג' ששימש כבוחן של המטוס מטעם הצבא. מספר דקות לאחר המראתם, כאשר היו בגובה של כ־30 מטר, נבקע המדחף והמטוס איבד שליטה. סלפרידג' סבל משבר בגולגולת בעקבות ההתרסקות ומת באותו הערב בבית חולים צבאי - הייתה זו תאונת התרסקות המטוס הקטלנית הראשונה. אורוויל נפצע קשה, סבל משבר ברגלו ובארבע מצלעותיו. 12 שנים מאוחר יותר, לאחר שסבל מכאב חמור שהתגבר, התברר מצילום רנטגן כי בתאונה נגרמו לו גם פגיעות בירך. אחותם קתרין שהייתה מורה בבית ספר הגיעה לווירג'יניה מדייטון, ושהתה לצידו של אורוויל במהלך אשפוזו במשך שבעה שבועות. למרות התאונה של אחיו, קבע וילבור לערוך מפגני טיסה מרשימים אף יותר: בימים ושבועות שאחרי כן קבע שיאים חדשים בגובה טיסותיו ובמשכן. בינואר 1909 הצטרפו אליו לצרפת אורוויל וקתרין. השלישייה זכתה לתהודה רבה ורבים באו לצפות בטיסותיו של וילבור בהם, אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה ווילהלם השני, קיסר גרמניה.
האחים רייט המשיכו לפו שבדרום צרפת, שם ערך וילבור עוד טיסות ציבוריות רבות, שבהן הטיס אנשי ממשל ועיתונאים. הוא אימן שני טייסים צרפתים ואחר כך העביר את המטוס לרשותה של חברה צרפתית. באפריל המשיכו האחים לאיטליה, שם הרכיב וילבור מטוס נוסף וערך הדגמות טיסה ואימונים לטייסים נוספים.
ביוני חזרו האחים לארצות הברית. לאחר שובם לארצות הברית הוזמנו האחים וקתרין לבית הלבן והוענק להם פרס על ידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט. ביולי 1909 אורוויל בסיועו של וילבור השלים את טיסות המבחן עבור הצבא האמריקני, והצליח לענות לדרישה של מטוס דו־מושבי שיהיה מסוגל לטוס עם נוסע אחד במשך שעה במהירות ממוצעת של 64 קמ"ש ולנחות ללא פגע. האחים מכרו את המטוס לצבא בעבור $30,000 (סכום שכלל גם תוספת של $5,000 על כך שהמטוס מסוגל היה לעבור את המהירות שנדרשה במקור). בתחילת אוקטובר טס וילבור במסגרת חגיגות הדסון־פולטון (חגיגות לציון 300 שנה לגילוי נהר הדסון, ו־100 שנה ליישום המסחרי הראשון של אוניית משוטה על ידי רוברט פולטון). במסגרת זו טס סביב פסל החירות ולאורך נהר הדסון לעיניהם של מיליוני צופים בניו יורק.
טיסות משפחתיות
ב־25 במאי 1910, אורוויל הטיס שתי טיסות ייחודיות: ראשית, הוא המריא לטיסה בת שש דקות עם וילבור כנוסע. זו הפעם היחידה שהאחים רייט טסו יחד, והם קיבלו רשות מאביהם כדי לעשות זאת. קודם לכן הם תמיד הבטיחו למילטון שלא לטוס יחד, על מנת להימנע מהסיכוי לאסון כפול וכדי להבטיח שלפחות אחד מהאחים יוכל להמשיך בניסויים שלהם. לאחר מכן, אורוויל לקח את אביו בן ה־82 לטיסה בת כמעט שבע דקות. זו הייתה הטיסה היחידה בחייו של מילטון. המטוס המריא לגובה 107 מטר בעוד רייט האב קורא לעבר בנו "גבוה יותר, אורוויל, גבוה יותר!"
מלחמת הפטנט
בשנת 1903 הגישו האחים רייט בקשה לרשם הפטנטים האמריקאי על שיטת ההפעלה של המטוס המבוססת על שלושה צירים: עלרוד, גלגול וסבסוב. הבקשה הראשונה לפטנט נדחתה, ובעקבות כך הגישו האחים רייט בקשה נוספת בשנת 1906. בקשה זו התקבלה ב-22 במאי 1906 כפטנט שמספרו 821,393 ל-"מכונה מעופפת".
חשיבות הפטנט נעוצה בכך שהוא מתיימר להוות שיטה חדשה לשליטה בכל מכונה מעופפת, בין אם היא ממונעת ובין אם לא, וגם אם היא נשלטת באמצעים שכלל לא פותחו ולא הופעלו על ידי האחים רייט. בפטנט מתוארת שיטת "עיוות הכנפיים" שבה השתמשו האחים רייט כדי לכוון את תנועת המטוסים שבנו, אך גם שיטות אחרות מתוארות בפטנט, ובפרט השימוש במאזנות, שבסופו של דבר יהפכו לאמצעי הנפוץ ביותר להנעת מטוסים בציר הגלגול, ולביצוע תמרונים ופניות באוויר.
הואיל וההגנה שהפטנט העניק לאחים רייט הייתה נרחבת ביותר, היא אפשרה להם לשלוט בפועל בשוק התעופה המתפתח בארצות הברית, באמצעות הגשת תביעות משפטיות כנגד טייסים ויצרנים אחרים של כלי טיס, בעיקר כנגד חלוץ התעופה גלן קרטיס. בתביעה שהגישו האחים רייט נגד קרטיס בשנת 1909 נטען שקרטיס מפר את הפטנט של האחים רייט במטוסים שהוא מטיס בתשלום ומוכר, ומנגד טען קרטיס כי הוא אינו מפר את הפטנט ואינו מחויב לשלם פיצויים לאחים רייט, מאחר שהמטוסים שלו נהוגים בעזרת מאזנות שהן פרי פיתוח עצמאי, שאינו מבוסס על מטוסיהם של האחים רייט הנהוגים בשיטת עיוות הכנפיים.
בשנת 1913 זכו האחים רייט בתביעתם נגד גלן קרטיס אך הוא הגיש ערעור כנגד פסק הדין, דבר שאפשר לו להימנע מתשלום פיצויים לאחים רייט כל עוד ההליך המשפטי לא הגיע לסיומו. במקביל המשיך קרטיס לפתח מטוסים חדשים, והאחים רייט הגישו תביעות נוספות נגדו בגינם. במקביל הגישו האחים רייט תביעות גם כנגד טייסים זרים שהטיסו בתערוכות אוויריות בארצות הברית, וכנגד יצרני מטוסים באירופה.
עיסוקם המתמיד של האחים רייט בהליכים המשפטיים ובניסיונות למנוע הפרות של הפטנט סביב העולם, עיכב את הפיתוח של מטוסים חדשים שהם תכננו ובנו, ועקב כך כבר בשנת 1910 היו מטוסיהם נחותים בהשוואה למטוסים של מתחריהם באירופה.
לאחר מותו של וילבור רייט בשנת 1912 ופרישתו של אורוויל רייט מתעשיית התעופה, עברו הזכויות בפטנט לחברת רייט-מרטין שהמשיכה להגיש תביעות משפטיות כנגד יצרני מטוסים בגין הפרות של הפטנט, והקשו עליהם לחדור לשוק התעופה בדיוק בעת שארצות הברית נזקקה ליותר ויותר מטוסים עקב מלחמת העולם הראשונה באירופה, כאשר צבא האמריקאי וצי ארצות הברית התקשו לרכוש מטוסים במספר ובאיכות מספקים כדי לעמוד בדרישות המלחמה, שהיה צפוי כי ארצות הברית תצטרף אליה בקרוב.
כדי לפתור את הבעיה, החליטה ממשלת ארצות הברית להקים את "איגוד יצרני התעופה" שבו יינתן פתרון לסוגיית הפטנט. הממשלה קבעה כי כל יצרני המטוסים יחויבו להצטרף לאיגוד החדש, ולשלם עם הצטרפותם סכום קבוע עבור כל מטוס חדש שייוצר על ידם. הסכומים ששולמו הועברו ברובם לחברת רייט-מרטין וחברת קרטיס כפיצוי על הפרת הפטנט ועל מנת למנוע משתי החברות לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מתחרותיהן. בזכות מנגנון זה ההליכים המשפטיים הנוגעים לפטנט לא נמשכו ומלחמת הפטנט הגיעה לסיומה.
המאבקים המשפטים של האחים רייט פגעו בתדמיתם הציבורית, שנחשבו לגיבורים אמריקניים בזכות טיסותיהם הראשונות, ומבקריהם טענו כי פעולותיהם של האחים עיכבו את עולם התעופה האמריקאי ואפשרו לתעופה האירופאית לשגשג ולזכות ביתרון על פניה.
פעילותה העסקית של "חברת רייט"
תקלות במטוסים צבאיים
הסכסוך עם מכון סמית'סוניאן
שנותיהם האחרונות
וילבור
אף אחד מהאחים רייט לא התחתן מעולם. וילבור אמר פעם שאין לו זמן "גם לרעיה וגם למטוס". הוא חלה במהלך נסיעת עסקים לבוסטון באפריל 1912, מחלתו מיוחסת לעיתים לכך שאכל צדפות מקולקלות בנשף. לאחר חזרתו לדייטון, הוא אובחן כחולה בטיפואיד. וילבור שקע להכרה מעורפלת למשך שבועות מספר, עד שנפטר ב־30 במאי בבית משפחת רייט, והוא בן 45.
אורוויל
ימין|ממוזער|200px|אורוויל רייט, 1928.
אורוויל מונה לנשיא חברת רייט לאחר מותו של אחיו, והוא מכר את החברה בשנת 1915.
אורוויל, קתרין ואביהם מילטון עברו לאחוזה בשם Hawthorn Hill ב־Oakwood, אוהיו ובנו שם את ביתם. מילטון נפטר בשנתו בשנת 1917. אורוויל ביצע את טיסתו האחרונה כטייס ב־1918, במטוס 1911 מודל B. הוא פרש מעסקיו והחל ממלא מגוון תפקידים רשמיים בוועדות ובחברי מנהלים, כולל NACA, גלגולה המוקדם של נאס"א, ו־ACCA, גלגול מוקדם של AIA (איגוד תעשיות התעופה של אמריקה). קתרין נישאה להנרי האסקל מקנזס סיטי, בן כיתתה, בשנת 1926, דבר שהכעיס מאוד את אורוויל. הוא סירב להשתתף בחתונה ואף נמנע מכל קשר עימה, עד סמוך לפני מותה מדלקת ריאות בשנת 1929.
אורוויל רייט שירת את NACA במשך 28 שנים. ב־1930, הוא היה הראשון לקבל את מדליית דניאל גוגנהיים, אשר נוסדה על ידי קרן דניאל גוגנהיים לקידום התעופה. בשנת 1936 הוא נבחר להיות חבר באקדמיה הלאומית למדעים.
ב־19 באפריל 1944, המטוס הסדרתי השני מסוג לוקהיד קונסטליישן, ובו הטייס הווארד יוז ונשיא TWA ג'ק פריי, טס מברבנק, קליפורניה לוושינגטון, טיסה בת 6 שעות ו־57 דקות (330.9 קמ"ש). בדרכו חזרה, המטוס ביצע נחיתת ביניים על מנת לקחת את אורוויל רייט בטיסתו האחרונה, יותר מארבעים שנה לאחר טיסתו הראשונה, ההיסטורית. ייתכן שאורוויל אף אחז בהגאים לזמן קצר. אורוויל סיפר שמוטת הכנפיים של הקונסטליישן ארוכה יותר מאורכה של טיסתו הראשונה. אולי הישגו האחרון של אורוויל היה הפיקוח על השיפוץ והשימור של מטוס Wright Flyer III משנת 1905, מטוס חשוב כמו ה־1903 Flyer.
אורוויל נפטר ב־30 ינואר 1948, לאחר התקף לב שני, ולאחר שחזה במעבר מעידן העגלון והסוס לשחר עידן הטיסה העל־קולית. למחרת נפטר ג'ון דניאלס, אשר צילם את תמונת הטיסה הראשונה המפורסמת. שני האחים קבורים בחלקה המשפחתית בבית הקברות וודלנד, בדייטון אוהיו.
טענות מתחרות לביצוע הטיסה הראשונה
טענות ראשונות על ביצוע טיסה נעשו על ידי קלמנט אדר, גוסטב וייטהד (Gustave Whitehead), ריצ'רד פירס (Richard Pearse) וקרל ז'אתו (Karl Jatho) בשנים לפני וכולל 1903. טראיאן וויה (Traian Vuia) ואלברטו סנטוס דימון טענו שהטיסה האמיתית הראשונה התרחשה אחרי 1903. מתנגדי האחים רייט גרסו כי הם השתמשו בטכניקות שפוסלות אותם להיחשב מבצעי טיסה ראשונה. בין הטכניקות האלה: מסילת שיגור, מזחלות במקום גלגלים, רוח חזיתית בהמראה ומעוט אחרי 1903. תומכיהם של האחים טענו כי הטיסות שלהם היו מוכחות, מבוקרות, מתמשכות ובוצעו מספר פעמים, ולכן, מגיע להם התואר, ללא קשר באיזו טכניקה הם השתמשו. היסטוריון התעופה צ'ארלס גיבס־סמית (Charles Harvard Gibbs-Smith) הוא אחד התומכים של ראשונות האחים רייט לביצוע טיסה. הוא כתב שגם דלת של אסם אפשר להכריח "לעוף" למרחק קצר אם משתמשים במספיק כוח. הוא גם סבור כי ניסויי הטיסה המוגבלים של אדר, וויה ואחרים היו לא יותר מ"קפיצות ארוכות" ולא טיסות מבוקרות במלואן.
הנצחה ומחלוקת בין מדינת אוהיו למדינת צפון קרולינה
שתי מדינות ארצות הברית, אוהיו וצפון קרוליינה, לקחו קרדיט על המצאותיהם של האחים רייט. אוהיו - מכיוון שהאחים פיתחו ובנו את הדגמים שלהם בדייטון; וצפון קרוליינה - משום שקיטי הוק הוא האתר של הטיסה הממונעת הראשונה. ברוח התחרות, אוהיו אימצה את הסיסמה "מקום הולדתה של התעופה" (יותר מאוחר "מקום הולדתם של חלוצי התעופה" שמוקיר לא רק את האחים רייט אלא גם את ג'ון גלן ואת ניל ארמסטרונג, ילידי אוהיו). הסיסמה מופיעה על לוחיות רישוי של אוהיו. צפון קרוליינה משתמשת בסיסמה "הראשונה באוויר" על לוחיות הרישוי שלה.
החלק של צפון קרוליינה בטיסות הראשונות מיוצג באנדרטת הזיכרון הלאומית של האחים רייט (Wright Brothers National Memorial) ובנמל התעופה פרסט פלייט הסמוך; המתקנים של האחים באוהיו הם חלק מפארק דייטון למורשת הלאומית של היסטוריית התעופה (Dayton Aviation Heritage National Historical Park). נראה שאת העמדות של שתי המדינות אפשר לבסס בעובדות, וכל אחת מילאה תפקיד משמעותי בתולדות התעופה ובהישגי האחים רייט.
חנות האופניים והבית של האחים רייט הועברו מדייטון באוהיו, והם נמצאים כיום במוזיאון הנרי פורד (Henry Ford Museum) בדירבורן (Dearborn), מישיגן.
הדום הקרח רייט בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקרא על שמם של האחים רייט.
ממוזער|שלט רחוב על שם האחים רייט ב"קריית-המדע", בנתניה
מתחת לפאנל הסולארי של מסוק המאדים אינג'ניואיטי הדביקו המפתחים פיסה קטנטנה מהבד שציפה את כנף המטוס של האחים רייט בטיסה הממונעת הראשונה על כדור הארץ בשנת 1903. שדה התמרונים של אינג'ניואיטי על מאדים כונה בהתאם "שדה האחים רייט".
רחוב על שם האחרים רייט קרוי על שמם בשכונת "קריית-המדע" בעיר נתניה.
ציטוטים
ראו גם
מדליית האחים רייט
ההיסטוריה של כלי הטיס
לקריאה נוספת
תמר כוכב, האחים רייט: בוני המטוסים הראשונים בעולם, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, 2007
קישורים חיצוניים
תמונות של האחים רייט 1911-1900
מאה שנים לתעופה
Orville Wright: The Case Files, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:חלוצי התעופה
קטגוריה:טייסים אמריקאים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:אחאים
קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין | 2024-10-18T12:13:24 |
אורוויל רייט | REDIRECT האחים רייט
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1871
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1948 | 2019-07-16T15:03:47 |
ווילבור רייט | REDIRECT האחים רייט | 2004-09-27T19:12:24 |
רוברט פלקון סקוט | ממוזער|300px|קבוצת הקוטב של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוארס, אוונס. התמונה צולמה על ידי באוארס שהשתמש בחוט כדי להפעיל את תריס המצלמה
סר רוברט פלקון סקוט (באנגלית: Robert Falcon Scott; 6 ביוני 1868 - 29 במרץ 1912) היה קצין אנגלי בצי המלכותי ומגלה ארצות ביבשת אנטארקטיקה. במה שנחשב בתחילת המאה ה-20 כעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, הגיע סקוט ומשלחת טרה נובה שני, אחרי הנורווגי רואלד אמונדסן שהקדים אותו ב-33 ימים. בדרכו חזרה מהקוטב הדרומי לבסיס האם, נספה סקוט יחד עם ארבעת חבריו למסע. סקוט הוא ממגלי הארצות המפורסמים של יבשת אנטארקטיקה, ונחשב, בעיקר בבריטניה, כגיבור טראגי של המסעות ההרואיים לכיבוש הקוטב.
משלחת דיסקברי
סקוט יצא למסעו הראשון בשנת 1901. כשנה לפני כן פגש במקרה את נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון, ושמע שהחברה מתכננת לשלוח משלחת לחקר הקוטב הדרומי. סקוט הגיש בקשה להתמנות לתפקיד מפקד המשלחת, ולאחר שנענה בחיוב, יצא למסעו באונייה "דיסקברי". לאחר הפלגה ממושכת, נתקל סקוט במכשולים שאילצו אותו להפסיק את מסעו באונייה, ולהשתמש בכדור פורח. לאחר שירד ליבשה, הקים מחנה, והמשיך במסע תוך שהוא נאבק בסופות שלג קשות ביותר. סקוט ואנשיו נשארו באזור הקוטב למשך חורף שלם, וחזרו לאנגליה בספטמבר 1904. במסעו זה הגיע סקוט למרחק של כ-700 ק"מ מהקוטב הדרומי. היה זה הישג חשוב מאוד, אשר זיכה את סקוט באות הצטיינות ממלך אנגליה.
משלחת טרה נובה
מספר שנים לאחר מסעו הראשון, שוב התעורר בסקוט הרצון לכבוש את הקוטב. הוא ביקש להשתחרר מהצבא והחל לגייס כספים לצורך המסע. בשנת 1910, לאחר שגייס די כסף, הפליג מלונדון באונייתו טרה נובה. סקוט הקים את הבסיס במרחק של 300 ק"מ מהקוטב הדרומי ומשם יצא עם קומץ מאנשיו לקוטב. לנוכח התנאים הקשים, לקח עמו סקוט רק את הטובים שבאנשיו. לאחר מסע ממושך הגיע סקוט לקוטב הדרומי ב-17 בינואר 1912, אך מצא שם דגל נורווגי מתנופף. באוהל סמוך מצא פתק, ממנו הבין שיריבו רואלד אמונדסן ואנשיו הגיעו למקום כבר ב-14 בדצמבר 1911, 33 יום לפניו.
בדרכם חזרה חל מפנה לרעה במזג האוויר. הטמפרטורה ירדה עד 56° צלזיוס מתחת לאפס, וסופות שלגים השתוללו. לבסוף, נפגע אחד מאנשי המשלחת בראשו בנפילה וכעבור זמן, מת. מחמת העיכוב שנגרם בגלל פציעתו, אזל מלאי המזון והדלק, וסופת שלגים קשה מנעה מהם להגיע אל תחנת המזון הבאה. סקוט ושני האנשים שאתו מצאו את מותם במדבר הקרח. שיירה שיצאה לחפשם כעבור חודשים רבים מצאה את גופותיהם. בבגדיו של סקוט נמצא פתק שנכתב ב־12 במרץ 1912 ובו הסביר את מצבם.
נהוג לייחס את כישלון המסע השני לעובדה שסקוט בחר להשתמש בסוסי פוני כבהמות משא, בעוד שאמונדסן בחר להשתמש בכלבים, שנתגלו כעמידים יותר לקור האנטארקטי.
חייו האישיים
סקוט התחתן עם הפסלת קתלין ברוס בשנת 1908. בנם היחיד פיטר מרקהאם סקוט נולד ב 1909.
הנצחה
הר סקוט שבחצי האי קייב בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה, כמו גם הרי סקוט בארץ אנדרבי שבאנטארקטיקה, נקראים על שמו של רוברט פלקון סקוט.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:מגלי ארצות בריטים
קטגוריה:מגלי ארצות אנגלים
קטגוריה:אנטארקטיקה: משלחת טרה נובה
קטגוריה:קצה הדרום
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: מפקדים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:משפחת סקוט
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:משלחת דיסקברי
קטגוריה:העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה
קטגוריה:מעוטרי מדליית הקוטב
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1868
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1912
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-08-24T20:21:45 |
כווייה | ממוזער|200px|כווייה מדרגה שנייה
כווייה היא פגיעה בעור ולעיתים גם ברקמות שתחתיו.
גורמים
כוויות יכולות להיווצר ממגוון גורמים, כגון מקורות חום, חומרים כימיים, זרם חשמלי וקרינה. אחד הגורמים הנפוצים לכווייה הוא מגע עם נוזל חם, אש, משטחים חמים או קיטור. כוויות חום יכולות להיווצר גם מקרבה למקור חום ללא מגע, או מחיכוך של העור עם אובייקט חיצוני. גורם נפוץ אחר הוא כוויה כתוצאה מקרינת השמש.
קור יכול לגרום לפציעה דומה המכונה כוויית קור.
פתופזיולגיה בכווייה
כוויות גורמות דלף של פלזמה מכלי הדם. אם הכווייה איננה קשה, נוצרת התנפחות או שלפוחית באזור הכווייה. אם הכווייה קשה ונרחבת משתבשת זרימת הדם לגמרי. כמות הנוזל הדולפת אינה תלויה בעומק הכווייה אלא בשטחה של הכווייה, ומיקומה בגוף האדם.
סיווג הכווייה
הסיווג של חומרת הכווייה הוא על פי מדידת שטח הכווייה, עומק הכווייה, ומיקום הכווייה בגוף.
מיקום הכווייה
כוויות עקב שאיפת עשן [-שהם כוויות פנימיות בדרכי הנשימה], כוויות בתינוק, כוויות נרחבות בדרגה שנייה בפה ובצוואר, וכוויות היקפיות בכל איבר, הן מצב חירום רפואי. משום שהשלפוחיות המתפתחות יכולות לגרום לחסימת כל הדם תחת שטח הכווייה ולהפסיק את הזרימה לאיברים חיוניים ולדרכי הנשימה.
שטח הכווייה
חישוב שטח הכווייה הוא כך:
חלוקת שטח העור היא למאה יחידות שכל אחת מהן בערך בשטח כף יד של הנפגע. על פי סיווג זה, כווייה על כל כף היד היא כווייה של אחוז אחד משטח העור, כווייה על כל עור היד מהציפורניים עד לכתף היא כווייה של תשעה אחוז משטח העור, כווייה על רגל שלמה היא כווייה של שמונה עשר אחוזים וכיוצא בזה. כווייה של עשרים אחוזים ומעלה משטח העור מהווה סכנת חיים בשל איבוד נוזלים וזיהום בלי קשר לעומק הכווייה.
עומק הכווייה
סווג הכוויות על פי עומקן מחולק לארבע דרגות:
שמאל|ממוזער|350px|סכמת מבנה עור האדם
כווייה מדרגה ראשונה
כווייה מדרגה ראשונה היא פגיעה הפוגעת בשכבת העור החיצונית בלבד, האפידרמיס, בעלת כושר ההתחדשות. הסימפטומים כוללים כאב, אדמומיות ונפיחות קלה.
השיקום עלול להימשך כמה ימים תוך התקלפות קלה.
בכווייה מדרגה ראשונה מטפלים על ידי כיסוי המקום הנפגע בתחבושת יבשה מעוקרת, ומאוד רצוי שלא ידבק ברקמה הרגישה. כדי להקל על הסבל ניתן להרטיב מיד את אזור הפגיעה במים קרים.
כווייה מדרגה שנייה
כווייה מדרגה שנייה היא כווייה הפוגעת בשכבת הדרמיס. לרבות רקמה חיה, ולעיתים אף פוגעת בכל שכבות העור, כולל זו שמצמיחה תאים חדשים. כוויות נרחבות בדרגה שנייה בפה ובצוואר, הן מצב חירום רפואי משום שהשלפוחיות המתפתחות בהם יכולות לגרום לחסימת דרכי הנשימה.
הסימפטומים הם כאב, אדמומיות, נפיחות קלה והופעת שלפוחיות בגדלים שונים. השיקום נמשך 3-2 שבועות במקרה הקל, במקרים קשים תהליך שיקום העור יהיה רק תחת חבישה לוחצת במשך חודשים אחדים או בהשתלת עור.
בכווייה מדרגה שנייה מטפלים עם תחבושת ספוגה בחומר נגד זיהום, כגון חומרים אנטיביוטיים ומשככי כאבים.
כווייה מדרגה שלישית
כווייה מדרגה שלישית היא פגיעה הפוגעת לעומק בכל שכבות העור וגם ברקמות שתחת העור-סבקוטן. לעיתים קרובות נוצרות סביב אזור הכווייה צלקות נרחבות והעור נוטה להימתח ככל שהרקמות התת-עוריות מתכווצות.
הסיבוכים השכיחים בכווייה מדרגה שלישית הם זיהום כללי, הרעלת דם ואיבוד נוזלים עד להלם תת-נפחי המסכן את החיים.
כווייה מדרגה רביעית
כווייה עמוקה מאוד. עור שחור, נוקשה לחלוטין וללא כאב (עקב הפגיעה העצבית), פגיעה מלאה בעור ובכל השכבות שמתחתיו. מקרי כוויה בדרגה רביעית לא ניתנים לריפוי ויסתיימו כמעט תמיד במוות.
כוויית שמש
כוויית שמש נגרמת עקב היחשפות לקרינה העל סגולית שבקרני השמש.
בעקבות זה העור מאדים, נעשה מודלק ורגיש מאוד ולעיתים מעלה שלפוחיות. כוויית שמש היא חמורה במיוחד כאשר החשיפה לשמש מתקיימת באזור שיש בו החזרת אור רבה (לדוגמה חוף הים). כוויית שמש עלולה להכאיב ולהטריד מאוד. חשיפה לאור שמש עז במשך כמה שנים מביאה לידי התנוונות רקמת החיבור של העור, אובדן גמישותו, ולגרום לו להיות דק וקמוט. שינויים כאלו עלולים לגרום לסרטן העור.
ראו גם
כוויית קור
בנק עור
כוויית אבקה
קישורים חיצוניים
טיפול בכוויית שמש
כוויות ילדים באתר בטרם בטיחות ילדים
קטגוריה:כוויות
קטגוריה:הפרעות בעור וברקמה התת-עורית עקב קרינה | 2024-04-11T16:03:40 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.