title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אנליזה לא סטנדרטית | אנליזה לא סטנדרטית היא ענף במתמטיקה המבוסס על מודלים לא סטנדרטיים של הישר הממשי, שבהם יש מובן מדויק למושג האינפיניטסימל ולמושגים הנגזרים ממנו כגון נגזרת ואינטגרל. אנליזה לא סטנדרטית משתמשת בהרחבת שדה סדור של מספרים ממשיים לשדה סדור של מספרים היפר-ממשיים.
האנליזה הלא סטנדרטית פותחה לראשונה על ידי אברהם רובינזון בשנות ה-60 של המאה העשרים.
מודלים לא סטנדרטיים
הרעיון היסודי באנליזה הלא סטנדרטית הוא שאפשר ללמוד את התורה מסדר ראשון של שדה המספרים הממשיים גם במודלים גדולים, שאינם ארכימדיים (ארכימדיות אינה תכונה מסדר ראשון). כדי לבנות מודלים כאלה מתבוננים בתורה שלמה של הממשיים (תורה שכוללת, עבור כל נוסחה, את הנוסחה או את שלילתה), שיש בה סימני קבועים לכל מספר ממשי ולכל פונקציה או יחס, וקבוע מיוחד , ומוסיפים לה את כל הנוסחאות עבור . בתורה המתקבלת יש מודל לכל קבוצה סופית של אקסיומות (על ידי בחירת הקבוע גדול מספיק), ולפי משפט הקומפקטיות יש גם מודל, הנקרא המספרים ההיפר-ממשיים, לתורה כולה.
המודל הזה, לפי הדרך שבה הוא נבנה, מקיים את כל המשפטים מסדר ראשון המתקיימים ב- (ובפרט זהו שדה סדור), אבל יש בו איבר, , הגדול מכל המספרים הממשיים (ולכן זהו אינו שדה ארכימדי).
אם נסמן ("המספרים הסופיים") ו- ("המספרים הקטנים לאינסוף"), אז צפופה, הוא חוג מקומי ו- הוא האידיאל המקסימלי של , ו-. להטלה מ- אל הממשיים קוראים "החלק הסטנדרטי"; לדוגמה, אם , אז החלק הסטנדרטי של הוא . מקובל לסמן אם ההפרש אינפיניטסימלי.
על האיברים של אפשר לחשוב כ"אינפינטסימלים", ולהשתמש בהם כדי להגדיר את המונחים הבסיסיים של האנליזה הסטנדרטית. לדוגמה, הגבול הוא , אם ורק אם לכל מתקיים , ופונקציה היא רציפה בנקודה , אם ורק אם לכל אינפיניטסימל , החלק הסטנדרטי של שווה לזה של . ההבדל בין רציפות נקודתית (נאמר, בכל ) לבין רציפות במידה שווה הוא עדין ודק: הפונקציה רציפה במידה שווה אם לכל ב- מתקיים , ורציפה בכל נקודה אם התנאי הזה מתקיים כשמניחים .
מודל מפורש לאנליזה הלא סטנדרטית
משפט הקומפקטיות ידוע באופיו הלא קונסטרוקטיבי, והוא כרוך בטענות השקולות לאקסיומת הבחירה, כמו קיומם של על-מסננים לא ראשיים. אף על פי כן, אפשר לתאר מודל ל- באופן אנלוגי לבנייה של שדה המספרים הממשיים באמצעות סדרות קושי.
הרעיון הוא שכל איבר בשדה ההרחבה ייוצג על ידי סדרה של מספרים ממשיים (כאשר המספר הממשי מתאים לסדרה הקבועה שכל איבריה שווים ל-). לשם כך, נתבונן בחוג הסדרות הממשיות (עם הפעולות רכיב-רכיב). הסדרות המתאפסות ממקום מסוים ואילך בוודאי "שקולות לאפס", ולכן נאסוף את כולן לאידיאל, . לפי הלמה של צורן, קיים אידיאל מקסימלי המכיל את (זהו הצעד הלא קונסטרוקטיבי בבנייה), וחוג המנה הוא שדה, עם השיכון האלכסוני שתואר בתחילת הפסקה. מתברר שהשייכות של סדרה ל- תלויה רק בקבוצת האינדקסים שבהם הסדרה אינה מתאפסת; ליתר דיוק, קיים על-מסנן לא ראשי על קבוצת המספרים הטבעיים, כך ש- אם ורק אם . מכיוון שזהו על-מסנן, בכל חלוקה סופית של המספרים הטבעיים, בדיוק חלק אחד שייך ל-, ולכן אפשר להגדיר את יחס הסדר ב- כך ש- אם ורק אם הקבוצה ב-. כל סדרה השואפת לאפס (במובן הרגיל) היא אינפיניטסימל. לכל איבר יש חלק סטנדרטי, , שהוא נקודת הצטברות של הסדרה. בפרט, החלק הסטנדרטי של סדרה מתכנסת שווה לגבול שלה.
לקריאה נוספת
Mathematical introduction to Logic, Enderton
מבוא לאנליזה לא סטנדרטית, C. Ward Henson
פרופ' עמוס ארליך, אנליזה לא-סטנדרטית אלמנטרית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מספרים ממשיים
קטגוריה:אנליזה מתמטית
קטגוריה:לוגיקה מתמטית | 2024-03-04T05:13:30 |
רכבת קלה | שמאל|ממוזער|250px|רכבת קלה ביוסטון, טקסס
רכבת קלה (LRT) היא סוג של רכבת המיועדת להסעת נוסעים בתוך ערים ובסביבותיהן. המונח רכבת קלה נמצא בשימוש החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 ומתייחס בדרך כלל לרכבות המופעלות בחשמל ובתוכן החשמלית. המינוח "קל" אינו בא לציין בהכרח כי הקרון קל מקרון רכבת רגילה, אלא להתייחס לעומס השימוש המיועד הקטן בהשוואה לרכבת הרגילה.
בהגדרה רחבה יותר עשוי המונח להתייחס לכל מערכת הרכבות העירונית שפעלו במאה ה-19 וה-20, גם אם היו מבוססת על מנועי קיטור או דיזל.
הגדרה
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת הקלה בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת הקלה בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|החשמלית של בירת צ'כיה, פראג
מקור המונח רכבת קלה הוא בהגדרה משנות ה-70 של רשות רכבות אמריקאית בשם UMTA. המונח נטבע בעיקר כדי לגשר על הבדלי המשמעויות במונחים המקובלים בקרב אמריקאים, בריטים וקנדים בשפה האנגלית. מרבית סוגי הרכבות, ובהם רכבות מהירות, נוסעים, משא ורכבות תחתית נחשבות כרכבות כבדות. מסילותיהן מתוכננות לעמוד בעומסים גבוהים הנובעים מתנועה במהירות גבוהה תוך נשיאת מטען כבד. לעומתן, מסילות רכבת קלה אינן נדרשות לעמוד בעומסים כאלו ולכן מאפשרות שיפועים גדולים ופניות חדות. מאפיינים אלה מתאימים להסעת נוסעים בסביבה עירונית, לתמרון בתוך רחובות עיר צפופה. בדרך כלל רכבות קלות מספקות שירות בתדירות גבוהה, אך מספר הנוסעים בכל רכבת קטן בהשוואה לרכבת רגילה.
קיימים שני סוגים עיקריים של מערכות רכבת קלה:
רכבת קלה הנוסעת ברחובות העיר על גבי מסילות אך חולקת את הדרך עם תנועת כלי הרכב האחרים. העצירות ברכבת כזו תכופות.
מערכת מודרנית יותר, היא של רכבת קלה הנוסעת בתחום נפרד משאר התנועה שעל הכביש. כמות העצירות במערכת רכבת כזו תדירה פחות ויש תחנות עם פלטפורמות מוגבהות שמהן עולים אל הרכבת ויורדים ממנה.
רוב מערכות הרכבת הקלה בעולם נבנו כשילוב בין שני הסוגים. רכבות קלות מופעלות ברוב המקרים על ידי חשמל המועבר אליהן דרך קווי חשמל עיליים או חיבור דרך קו חשמל העובר בתחום המסילה. במקרה האחרון נהוגים, על פי רוב, אמצעי הגנה שמונעים מהציבור לגעת בקו החשמל. במקרים מסוימים, כתוצאה ממחסור בכספים בשלב ההקמה, הרכבת פועלת על ידי מנועי דיזל.
יתרונות
הקמת קווי רכבת קלה היא לרוב זולה יותר לבנייה מאשר רכבת תחתית, משום שאין צורך בבניית מנהרות, כמו ברכבת תחתית. בנוסף, היכולת של הרכבת הקלה להתמודד עם שיפועים ופניות חדות מאפשרת הקמה מהירה ונוחה.
רכבות קלות מועדפות בערים רבות ככלי המרכזי בתחבורה הציבורית, וזאת בשל הסיבות הבאות:
רכבת קלה יכולה לשנע מספר גדול יותר של אנשים ביחס לכל אוטובוס.
הרכבת הקלה היא כלי תחבורה שקט באופן משמעותי ביחס לאוטובוסים, שכן היא כמעט תמיד מונעת באמצעות חשמל, בעוד אוטובוסים בדרך כלל מונעים באמצעות מנוע בעירה פנימית. מאותן סיבות, הרכבת הקלה גם פולטת פחות זיהום לאויר.
רכבת קלה משתלבת במדרחוב ציבורי, ולכן נוחה יותר להולכי רגל ומסכנת אותם פחות. ובכך יכולה להביא לשיפור המרחב העירוני במקומות בהם היא עוברת.
חסרונות
בניית רכבת קלה עילית (מעל פני הקרקע) צורכת שטח יקר, בפרט אם מדובר במרכזי ערים. מסילות הרכבת הקלה נבנות במקום נתיבי כביש (אם כי ישנם מקומות רבים בהם רכבות קלות חולקות אותו כביש עם אוטובוסים ומכוניות). בניית הרכבת הקלה על פני הקרקע איטית יחסית וגורמת לזיהום סביבתי רב, לאבק, לרעש ולמפגעים נוספים של אתר בנייה. הפרעות אלו משמעותיות במיוחד בבניית רכבת קלה כיוון שמדובר באתר בנייה שנמתח לאורך כל העיר או רצף הערים. עלות בניית קו רכבת היא גבוהה יחסית - עלות כל קילומטר מסילת רכבת עילית הוא בין 25 ל-35 מיליון דולרים.
רכבת קלה (עילית) נוסעת בקצב איטי יחסית הדומה לשל אוטובוס בנתיב תחבורה ציבורית, כיוון שהיא עוברת באותו מסלול ועם אותו מספר תחנות כשל אוטובוס, וזאת לעומת רכבת תחתית שנוסעת מהר מאוד מתחת לקרקע כיוון שאין רמזורים ויש מיעוט של תחנות. רכבת עילית עוצרת כמו המכוניות הרגילות בכל הרמזורים, או לחלופין מערכת הרמזורים מתוכנתת למתן אור ירוק בכל פעם שהרכבת מתקרבת לצומת. הדבר גורם לכך שכל הרמזורים בכל שאר הצמתים יהיו ארוכים יותר ותנועת כלל המכוניות תפגע. לרכבת מרחק עצירה גדול יחסית לאוטובוס, דבר שעלול להיות קריטי במקרה של תאונה.
רכבת קלה בישראל
הרעיון להפעיל רכבת קלה בארץ ישראל עלה על הפרק כבר בתחילת המאה ה-20. בעיתון הצבי פורסם בספטמבר 1909: "ממקור נאמן נמסר לנו כי המשא ומתן בין הממשלה והחברות האנגליות לכונן בירושלים עגלות חשמליות, הולך ונגמר, ובאלו הימים יקובל הרישיון." בסופו של דבר נדחה הרעיון. עם זאת, הצבא הבריטי בנה והפעיל לצרכיו רכבת קלה במלחמת העולם הראשונה באזור ירושלים. זו פורקה כשהצורך הצבאי חלף. במהלך המאה ה-20 עלו הצעות נוספות להקמת מערכות הסעה המונית בישראל, בעיקר בתל אביב-יפו, אך לאו דווקא תוך שימוש ברכבת קלה. התוכניות הבאות הגיעו לידי ביצוע או תכנון מעשי החל בעשור הראשון של המאה ה-21:
הרכבת הקלה בירושלים - כחלק מתוכנית האב לתחבורה של עיריית ירושלים הכוללת גם תוכנית נרחבת יותר לחיבור כמה מהיישובים סביב ירושלים אל העיר בקווי רכבת קלה. החל מאוגוסט 2011 פועל קו רכבת קלה אחד - הקו האדום. קרונות הקו האדום סופקו על ידי חברת "אלסטום" הצרפתית. בחלק ממסלולי הקווים האחרים שמתוכננים הוסדרו בינתיים נתיב תחבורה ציבורית של אוטובוסים רבי קיבולת עד לביצוע קווי הרכבת הקלה, בעתיד ייווספו הקו הירוק והקו הכחול כקוים מרכזיים ועוד מספר קווים משניים.
הרכבת הקלה בתל אביב - מערך הרק"ל קרוי "דנקל" והוא כולל שלושה קווי רכבת קלה הפרוסים ברחבי מטרופולין תל אביב, הקו האדום הוא קו הרכבת הראשון שנחנך באוגוסט 2023. חברת "CRC" הסינית נבחרה לייצר את הקרונות של הקו האדום, הקווים הנוספים שיפעלו במערך יהיו הקו הסגול והקו הירוק. נכון לשנת 2023 קוים אלה מצויים בהקמה.
הרכבת הקלה חיפה–נצרת - התוכנית כוללת מסילת רכבת קלה שתחבר את ערי הר נצרת לחיפה ותכלול תחנות בנצרת, נוף הגליל, שפרעם, מחלף המוביל, קריית אתא, קריית ביאליק, ביר אל-מכסור, ריינה, משהד ותסיים במרכזית המפרץ
הרכבת הקלה בבאר שבע - לפי התכנון צפוי לקום בשלב ראשון קו רכבת קלה אחד. הקו באורך של כ-25 קילומטרים יחבר בין קריית המודיעין המוקמת בליקית לבאר שבע. על פי התכנון הקו יעבור בבאר שבע במסלול סיבובי ויחלוף בין השאר בתחנות הרכבת באר שבע מרכז ובאר שבע האוניברסיטה, בבית חולים סורוקה, ובעירייה, ומלבד בסיס המודיעין בליקית יחלוף בסמוך ליישובים עומר, לקייה, מיתר ויסתיים במעבר מיתר ועלות ההקמה תהיה בין 3 ל-5 מיליארד שקלים.
רשימת רכבות קלות לפי מדינה
איראן
הרכבת הקלה של משהד (פועלת משנת 2011)
אתיופיה
הרכבת הקלה של אדיס אבבה (פועלת משנת 2015)
בריטניה
אנגליה, אזור הדוקלנדס שממזרח ללונדון: הרכבת הקלה דוקלנדס (פועלת משנת 1987)
אנגליה, אזור מנצ'סטר רבתי: מנצ'סטר מטרו-לינק (פועלת משנת 1992)
סקוטלנד, אדינבורו: הרכבת הקלה של אדינבורו (פועלת משנת 2014)
טורקיה
הרכבת הקלה של איסטנבול (פועלת משנת 1989)
ישראל
ירושלים: הרכבת הקלה בירושלים (פועלת משנת 2011)
תל אביב וגוש דן: דנקל (פועלת משנת 2023)
חיפה, נצרת ונוף הגליל: נופית (מיזם עתידי)
באר שבע: הרכבת הקלה בבאר שבע (מיזם עתידי)
לוקסמבורג
הרכבת הקלה של לוקסמבורג (פועלת משנת 2017)
סלובקיה
הרכבת החשמלית של הרי הטטרה (פועלת משנת 1908)
רוסיה
החשמלית של סנקט פטרבורג (פועלת משנת 1907; בעברה מערכת הסעת ההמונים הגדולה בעולם)
הרכבת הקלה של סוצ'י (תוכנית שנגנזה)
לקריאה נוספת
משפחה 14/02/2012 עמ' 18
קישורים חיצוניים
נ.ת.ע - נתיבי תחבורה עירוניים - אחראית על תכנון והפעלת מערכת רכבות קלות בגוש דן
יורדים העירה - מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות
הקו האדום, באתר רכבת קלה
הערות שוליים
*
קלה | 2024-09-04T13:28:40 |
מקס פלנק | REDIRECT מקס פלאנק. | 2004-10-04T18:46:59 |
חוק קולון | שמאל|ממוזער|300px|חוק קולון קובע כי מטענים דומים, בין אם חיוביים או שליליים, דוחים זה את זה. מטענים הפוכים, כלומר שלילי וחיובי, מושכים זה את זה. בכל המקרים גודל הכוחות הפועלים על שני המטענים זהה.
חוק קוּלוֹן (בצרפתית: Loi de Coulomb) הוא חוק פיזיקלי בסיסי בתחום האלקטרוסטטיקה, אשר נקרא על-שם הפיזיקאי הצרפתי שארל-אוגוסטן דה קולון שגילה אותו בשנות ה-80 של המאה ה-18. החוק קובע כי גודלו של הכוח החשמלי (דחייה או משיכה) בין שני גופים נקודתיים טעונים חשמלית פרופורציונלי ישירות למכפלת המטענים של הגופים ולהופכי ריבוע המרחק ביניהם. הניסוח הפורמלי הוא:
כאשר -
הוא גודל הכוח הפועל בקו ישר בין המטענים.
הוא גודל המטען החשמלי הראשון.
הוא גודל המטען החשמלי השני.
הוא המרחק בין שני המטענים.
הוא יחס קבוע, המכונה קבוע קולון. כמו כן: , כאשר נקרא קבוע דיאלקטריות הריק.
אם אחד המטענים חיובי והאחר שלילי, הכוח יגרום למשיכה בין המטענים. כאשר סימני המטענים זהים, הכוח יגרום לדחייה.
יחידות מידה
ערכו של קבוע קולון תלוי במערכת היחידות בה עובדים.
במערכת SI:
קבוע קולון: או או .
דיאלקטריות הריק: .
במערכת cgs:
יחידת המטען, סטט-קולון (הנקראת גם "esu" או "פרנקלין"), מוגדרת כך שגודלו של קבוע קולון יהיה שווה בדיוק ל-1. לכן, .
תחום דיוק
הניסוח המתואר כאן מדויק אך ורק כאשר שני הגופים במנוחה, ונשאר נכון למדי כשמהירותם איטית. כאשר הגופים מאיצים, כוחות מגנטיים נוצרים ומשנים את הכוח הפועל. כאשר התנועה מהירה ביותר, השדה החשמלי עצמו ישתנה, כפי שמתואר בתורת היחסות של איינשטיין.
ברוב המקרים כוח המשיכה זניח מאוד, אך למרות זאת, בגלל שלחלקיקים אלו יש מסה - ההשפעה אינה אפסית ויש להתחשב בה לעיתים.
ראו גם
חשמל
חוק ביו-סבר
שדה חשמלי
קישורים חיצוניים
Electromagnetism - Electrostatic Force - סרטון הסבר על אלקטרוסטטיקה וחוק קולון
קולון | 2024-06-10T15:29:16 |
סמפור (איתות) | 250px|ממוזער|שמאל|מגדל איתות בשיטת סמפור בצרפת
ממוזער|upright=1.5|איור של איתות על ידי סמפור בצרפת במאה ה -18
הסֶמָפוֹר (מיוונית עתיקה: (σῆμα (sêma - סימן, (φωρος (phoros - נושא, מן (φέρειν (pherein, לשאת) היא שיטת איתות שהומצאה בידי ואחיו בצרפת של סוף המאה ה-18. היא הקדימה את שיטת האיתות באמצעות דגלים בה נעשה שימוש בחילות ים ואת הטלגרף האלקטרוני. עדיין בשימוש כאמצעי חירום בחילות ים.
היסטוריה
קלוד שאפה החל בפיתוח השיטה לאחר שהוא וארבעת אחיו איבדו את מקור הכנסתם לאחר המהפכה הצרפתית. הם גילו, בעזרת ניסויים, כי קל יותר לזהות מרחוק את הזווית של מוט מאשר את הימצאותו (או העדרו) של לוח. המערכת שבנו הורכבה מזרועות עץ שחורות שניתן היה להזיזן. מיקום שונה של המוטות, סימל אותיות שונות. ניתן היה לשלוט במערכת בעזרת שתי ידיות בלבד, והיא הייתה פשוטה יחסית מבחינה מכנית, ולפיכך אמינה. עם זאת, ניסיונות להפעילה בשעות לילה בעזרת הצבת מנורות על הזרועות - נכשלו.
כל אחת מהזרועות יכולה הייתה להיות באחד מ-7 מצבים שונים (זוויות שונות). המוט המחבר, יכול היה להיות באחת מארבע זוויות שונות. לפיכך, היו 196 סימנים שונים (7*7*4) שניתן היה להציג בעזרת המערכת. חלק מהסימנים שימשו להצגת אותיות האלפבית, וסימנים אחרים היו קיצורים למילים נפוצות. חידוש נוסף היה עצם הפעלת המערכת בידי אנשים שאומנו לכך במיוחד.
קו הסמפור הראשון היה בין פריז לליל, והוא נחנך בשנת 1792. הוא שימש להעברת מסרים במהלך המלחמה בין צרפת לאוסטריה. בהמשך נבנו קווים אחרים, בין השאר מפריז לטולון.
כמו שיטות איתות מוקדמות יותר (למשל, סימני עשן), המערכת הייתה מוגבלת לטווח ראייה, ולכן נעשה שימוש ב"תחנות ממסר" כדי להעביר את האות הלאה, עד שהגיע ליעדו. כשהעבירו הודעה מפריז לליל, מרחק של 193 קילומטר, נעשה שימוש ב-15 תחנות. הזמן שנדרש לתו הראשון של הודעה להגיע ליעדו היה תשע דקות בלבד. מהירות הקו הייתה תלויה במזג האוויר, אולם בממוצע הועברה הודעה בת 36 סימנים תוך כ-32 דקות.
בשנת 1824 החלו האחים Chappe לנסות ולשווק את המערכת לצרכים מסחריים, בעיקר לשם שידור מחיריהן של סחורות.
מדינות אירופאיות רבות אחרות העתיקו את המערכת, בעיקר לאור השימוש שעשה בה נפוליאון בונפרטה לניהול צבאו והאימפריה כולה. במרבית המדינות הופעלו הסמפורים על ידי רשות הדואר. מדינות שונות השתמשו בשיטות סימון שונות; בפרט, בריטניה (שם נקראה השיטה טלגרף) ושוודיה בחרו במערכות שהתבססו על לוחות מתנופפים (למרות תגליתם המקורית של האחים Chappe, לפיה שיטה זו קשה יותר לשימוש). בבריטניה נעשה שימוש בשורה של מגדלי איתות שאיפשרו תקשורת מהירה מלונדון לנמל פורטסמות'. בערך בתקופה זו פותחה שיטת דגלי האיתות הימיים, בה נעשה שימוש בדגלים המונפים ביד; שיטה זו עדיין נמצאת בשימוש למקרי חירום.
לסמפורים היו כמה יתרונות בולטים על-פני השיטה הנפוצה הקודמת להעברת מסרים - שליחים שהחליפו סוסים בתחנות החלפה ייעודיות לאורך הדרך. בראש ובראשונה, איתות סמפור יכול לעבור כמה אלפי קילומטרים בשעה. שנית, בעזרת שימוש בסימנים גדולים ובטלסקופים, המרחק בין התחנות יכל להגיע עד 30 ק"מ, ובכלל זה מעל מכשולים פיזיים שונים כגון הרים וגאיות, וכך נדרש מספר קטן יותר של תחנות (לעומת תחנות להחלפת סוסים). בנוסף, פותחו שיטות שאיפשרו לתחנת ממסר אחת לשמש אזור שלם, ולא רק מקום יישוב יחיד, כך שהעלות היחסית הייתה קטנה יותר.
החסרונות הבולטים של הסמפורים היו התלות במזג האוויר, ובעיקר חוסר יכולתם לפעול בעת גשם או ערפל. בנוסף, כל מי שהיה מאומן בכך יכול היה לקרוא את ההודעה, ולא רק הממוען האמיתי.
ספר הצופן הראשון פותח לשם שימוש בקווי סמפור. מנהלי החברה המפעילה השתמשו בקוד סודי שהציג בכל פעם שנים מתוך 92 הסימנים הבסיסיים, כדי לייצג 8,464 מילים וביטויים מוצפנים שונים.
נפוליאון היה ער ליתרון הצבאי שבשימוש בסמפורים כדי להעביר מידע בין מיקומים שונים, ונשא סמפורים ניידים עם מפקדתו. שיטה זו אפשרה לו לנהל כוחות ופעילות לוגיסטית בשטחים נרחבים בהרבה ממה שיכול היה לנהל כל צבא אחר באותה עת.
הסמפורים היו כה שימושיים עד שסמואל מורס נכשל בניסיונו למכור לממשלה הצרפתית את הטלגרף החשמלי, למרות שזה האחרון לא הושפע ממזג האוויר והעניק פרטיות גדולה בהרבה. רבים חששו כי קווי הטלגרף נועדו לכישלון משום שקל כל-כך לחתוך אותם. צרפת עברה לשימוש באיתות חשמלי רק בשנת 1846.
קו הסמפורים האחרון שנעשה בו שימוש סדיר היה בשוודיה, והוא חיבר אי עם מערכת טלגרף קווית. השימוש בו נפסק רק בשנת 1880.
קישורים חיצוניים
Semaphore Flag Signalling System
הקוד העברי
קטגוריה:איתות
zh:旗語 | 2022-05-27T12:57:37 |
איתות | איתות הוא אוסף שיטות להעברת הודעות למרחק באמצעות אותות מסוגים שונים, חזותיים או אחרים.
שמאל|ממוזער|250px|איתות בדגלים
צורות האיתות המוקדמות ביותר היו ויזואליות: סימני עשן לאיתות בשעות היום ומדורות לאיתות בשעות הלילה. צורת איתות מוקדמת נוספת הייתה קולית: איתות באמצעות תופים שקולם נשמע למרחוק. ברור כי בשיטות איתות אלה, ישנה מגבלה כבדה על כמות המידע שניתן להעביר, ולמעשה ניתן להעביר רק מספר מוגבל של מסרים שסוכמו מראש בין הצדדים. מגבלה נוספת היא מרחק: בשיטות הוויזואליות הללו, כמו גם בשיטת דגלי הקוד הבינלאומי, ששימשה אוניות בים ופותחה רק במאה ה-18, ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק ראייה, ובשיטות הקוליות ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק שמיעה. בעיה זו נעקפה על ידי שימוש ב"שידור חוזר" של האות, כלומר, התחנה שקיבלה את האות אותתה גם היא, וכך תחנות מרוחקות יותר יכלו לקבל את האות גם הן. על ידי שימוש במספר רב של תחנות ממסר, ניתן היה לשדר את האות למרחקים ארוכים מאוד.
בשיטה זו היו מעבירים הודעות על קידוש החודש לבבל. השימוש במשואות מתועד ב. בתקופת בית שני השתמשו במשואות כדי לציין את קידוש החודש העברי, שנקבע על ידי הסנהדרין בירושלים, לכל חלקי הארץ ומחוצה לה (עד בבל). המשואות היו מודלקות על ראשי הרים שהיו נראים זה לזה. אחד מהם למשל הוא הר סרטבה.
ההתקדמות המשמעותית הראשונה מאיתות יבשתי בעזרת סימני עשן ומדורות הייתה בסוף המאה ה-18, כשהציגו קלוד שאפה ואחיו בצרפת את מנגנון הסמפור, שנחשב למנגנון הטלגרף הראשון.
ההתקדמות הבאה הייתה המצאת הטלגרף החשמלי בידי סמואל מורס, ולאחר מכן פיתוח קוד מורס (1838). בסוף המאה ה-19 הוצג הטלגרף האלחוטי בידי ניקולה טסלה ואחרים.
כיום כמעט שלא נעשה שימוש במערכות איתות שונות, אם כי מערכת איתות הדגלים הימית וקוד מורס עדיין נמצאים בשימוש באופן רשמי, לצורכי חירום. תחנת האיתות הימי בנמל חיפה, למשל, נסגרה בשנות התשעים של המאה ה-20. עם זאת, מערכות האיתות השונות היוו את הבסיס לתקשורת הרדיו המאוחרת יותר, ולמערכות התקשורת המודרניות, ובהן האינטרנט.
ראו גם
טלגרפיה
תקשורת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:שיטות תקשורת
קטגוריה:שדאות | 2024-04-24T19:03:55 |
סמפור | מיוונית עתיקה: (σῆμα (sêma – סימן, (φωρος (phoros – נושא (ש"פ), מחזיק. | 2021-07-25T20:57:03 |
הקרקס המעופף של מונטי פייטון | REDIRECT הקרקס המעופף של מונטי פייתון | 2004-10-04T20:17:21 |
ריאל מדריד | מועדון הכדורגל ריאל מדריד (בספרדית: Real Madrid Club de Fútbol) הוא מועדון כדורגל ספרדי מהעיר מדריד, אשר נחשב לאחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם, הן מבחינת זכייה בתארים והן מבחינה תדמיתית וכלכלית. המועדון הוקם ב-6 במרץ 1902.
מאז אמצע המאה ה-20, ריאל מדריד נחשבת לאחת הקבוצות הגדולות באירופה. המועדון זכה בליגת האלופות 15 פעמים, יותר מכל מועדון אחר. הקבוצה משחקת בלה ליגה מאז הקמתה, וזכתה באליפות הליגה 36 פעמים, יותר מכל מועדון אחר. הקבוצה לא ירדה מעולם מהליגה הראשונה בספרד, והיא אחת משלוש קבוצות ספרדיות השותפות להישג זה, יחד עם ברצלונה ואתלטיק בילבאו.
בדצמבר 2000 ועדה מיוחדת של פיפ"א העניקה לריאל מדריד ברוב של 42.35% קולות את תואר המועדון הטוב ביותר במאה ה-20. גם לפי הפדרציה הבינלאומית להיסטוריה וסטטיסטיקה של הכדורגל (IFFHS), ארגון המוכר על ידי פיפ"א, ריאל היא הקבוצה הכי מצליחה באותה תקופה. במהלך השנים עברו שחקנים מפורסמים רבים במועדון ואגדות רבות שיחקו בשורותיו. ריאל מדריד היא קבוצת הכדורגל העשירה בעולם. כמו כן, למועדון יש הכי הרבה עוקבים בכל הרשתות החברתיות. ריאל מדריד היא אחת מקבוצות הכדורגל האהודות ביותר בעולם.
לריאל יריבות ספורטיבית עתיקה עם מועדון הכדורגל ברצלונה המבוססת על היסטוריה ועמדות פוליטיות שונות. המשחק ביניהם מכונה 'אל קלאסיקו' וידוע כאחד המשחקים הגדולים והאטרקטיביים בעולם. פרט לכך, יש לריאל יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אתלטיקו מדריד, המשחקים עם שתי היריבות הללו נמצאים גבוה ברשימת משחקי הכדורגל הנצפים ביותר ברחבי העולם.
הקבוצה משחקת במדים לבנים לחלוטין, עובדה אשר העניקה לה את הכינוי "Los blancos" (הלבנים). אצטדיונהּ הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון סנטיאגו ברנבאו, השוכן במדריד, והוא מכיל כ-81 אלף מקומות ישיבה.
היסטוריה
הקמה
מועדון הכדורגל של מדריד הוקם ב-6 במרץ 1902. הקבוצה החדשה צמחה מתוך גלגול של מועדון מדרידאי שהקימו סטודנטים: "Club Español de Madrid", חוליאן פלאסיוס, אשר שימש גם כחלוץ בקבוצה, היה נשיא המועדון הראשון. ביחד עם האחים קרלוס וחואן פאדרוס וחברים נוספים שהתכנסו בחדר אחורי בחנות בבעלות פלאסיוס, הם הקימו את המועדון שיצא לדרכו החדשה, המועדון נקרא מעתה "Madrid FC". הקבוצה נרשמה כמועדון כדורגל רשמי בספרד וחואן פארדוס נתמנה לנשיאה השני של הקבוצה.
ב-13 במאי 1902 ערכה הקבוצה את משחקה הרשמי הראשון, במסגרת טורניר שנערך לכבוד טקס הכתרתו של המלך אלפונסו ה-13. הקבוצה שיחקה נגד ברצלונה שהוקמה שלוש שנים קודם לכן. הניסיון של ברצלונה סייע לניצחונה, והקבוצה החדשה מדריד נוצחה 1–3. את השער הראשון בתולדות המועדון הבקיע האנגלי ארתור ג'ונסון.
התחלה - עשרים השנים הראשונות
ב-1905 ירש קרלוס פאדרוס את אחיו בנשיאות המועדון. גביע המלך הספרדי היה הטורניר הקבוע היחיד באותו הזמן בספרד ולאחר שלוש עונות בלבד זכה בו המועדון לראשונה, הראשון מתוך ארבע זכיות רצופות. ב-1908 החליט הנשיא קרלוס פאדרוס לפרוש עקב ענייני פוליטיקה וממון. אדלופו מלנדס מונה כנשיא החדש והקים את קבוצת הנוער הראשונה של המועדון. אחד הילדים שהצטרף לקבוצת הנוער היה סנטיאגו ברנבאו, שמשפחתו עברה באותו זמן מאלבסטה למדריד. המועדון היה ממייסדי התאחדות הכדורגל הספרדית ב-1909. ב-1912, לאחר מעברים רבים, מצא המועדון את ביתו במגרש Campo de O'Donnell. הנער סנטיאגו ברנבאו בן ה-17 עזר בצביעת הגדרות של האצטדיון החדש, ובאותה השנה הצטרף לקבוצת הבוגרים של המועדון כחלוץ, וארבע שנים אחר כך כבר הפך לקפטן. ברנבאו כבש כ-200 שערים במהלך שנותיו כשחקן הקבוצה. ב-1916, במשחק גמר הגביע מול בילבאו, ריאל הפסידה 0–4. ההנהלה הודתה בכישלונה ומלנדס פרש, כאשר במקומו מונה שחקן העבר פדרו פארגס. ב-1917 הקבוצה זכתה בגביע המלך החמישי בתולדותיה.
התבססות עד למלחמת האזרחים
ביוני 1920, לאחר אימוץ הקבוצה בידי מלך ספרד, אלפונסו ה-13, צורף לשם המועדון התואר "ריאל" ("מלכותי"), ומאז נקרא "Real Madrid FC". ב-1923 הקבוצה עברה לאצטדיון חדש ה-"Campo del Velodromo", אך כיוון שהוא היה מרוחק ממרכז העיר, עברה הקבוצה כעבור שנה לאצטדיון אחר, הצ'מרטין, שהיה גדול ומרווח והכיל 20,000 מקומות ישיבה. ב-1927, אחרי הפרישה של הקפטן סנטיאגו ברנבאו, הוא התמנה לחבר הנהלה. ב-1929, היה המועדון ממקימי הליגה הספרדית, והפסיד את האליפות הראשונה רק במחזור האחרון לאתלטיק בילבאו. ב-1930, בעידודו של ברנבאו, הצטרף השוער ריקרדו זאמורה שהיה כוכב ברחבי ספרד לריאל. אליו הצטרפו צמד הבלמים של אלאבס, סיריאקו ו-קינקוסס. ב-1931 הפכה ספרד לרפובליקה והתואר "ריאל" הפך לחסר משמעות באותו הזמן. שלוש שנים לאחר הקמת הליגה, בעונת 1931/32, זכה המועדון באליפות הראשונה שהסתיימה ללא הפסד של הקבוצה. בעונת 1932/33 הצטרף למדריד כוכבה הגדול של ברצלונה, ז'וזפ סמיטייר. מדריד הצליחה להגן על תואר האליפות באותה עונה. בשנת 1932 הוקם מועדון הכדורסל ריאל מדריד, כמחלקה במועדון הכדורגל. בעונת 1933/34 זכתה מדריד בגביע הספרדי (שנקרא אז 'גביע הרפובליקה'). בעונת 1934/35 מדריד לא השיגה אף תואר, אך זכור המשחק בו ניצחה 2–8 את מי שתהפוך ליריבתה הגדולה - ברצלונה. בעונת 1935/36 ניצחה מדריד בגמר הגביע מול ברצלונה 1–2 במשחק, שזכור בגלל השוער זאמורה שסיפק הצלות גדולות במהלך המשחק. חודש לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים בספרד ומשחקי הכדורגל נפסקו עד לסיום המלחמה ב-1939.
השתקמות והנשיא סנטיאגו ברנבאו
המלחמה הסתיימה ב-1939 ומדריד, שהייתה המעוז הרפובליקני האחרון שנפל בידי הלאומנים בראשות פרנקו, נפגעה קשות. הנשיא רפאל סאנצ'ס גוארה, שהיה פוליטיקאי רפובליקני, הוגלה לפריז ובהמשך היה בכיר בממשלה הגולה סגן הנשיא גונסאלו אגירה והגזבר ואלרו ריברה נכלאו והוצאו להורג. אצטדיון הצ'מרטין נהרס כליל, יציעי העץ נלקחו לטובת ייצור דלק והמקום עצמו שימש כמחנה ריכוז לאסירי המשטר. המועדון נאלץ לבקש ממועדון ראיו ואיקאנו לאשר להשתמש במגרש שלהם בעונה החדשה. רק ארבעה שחקנים מהסגל של לפני המלחמה חזרו לשחק - סוטו, בונט, לסואה וקינקוסס. המועדון נאלץ להתחיל הכול מהתחלה. אדולפו מלנדס חזר לנשיאות ולקח על עצמו את מלאכת שיקום הקבוצה. סנטיאגו ברנבאו אימן ומלנדס הביא שחקנים חדשים וניסה לבנות מחדש את הקבוצה, אך לא בהצלחה מרובה. הקבוצה דשדשה בתחתית ולא הצליחה להתרומם. הקבוצה המועדפת על המשטר הייתה אתלטיקו אוויאסיון (שאוחדה בהמשך ל'אתלטיקו מדריד'), והיא גם זכתה בשתי האליפויות הראשונות שלה. בשנת 1943, במסגרת משחק חצי גמר גביע החנרליסימו, מול ברצלונה ניצחה ריאל 1–11 ומחקה פיגור 0–3 מהמשחק הקודם. משחק זה מהווה ציון דרך משמעותי ביריבות בין הקבוצות.
חצי שנה לאחר מכן, ב--15 בדצמבר 1943, מונה סנטיאגו ברנבאו לנשיא המועדון. תחת ניהולו הקבוצה השתקמה ממלחמת האזרחים הספרדית. ב-14 בדצמבר 1947 נחנך הצ'מרטין החדש במשחק מול בלננסש הפורטוגלית. האצטדיון החדש הכיל את מיטב השדרוגים והחידושים של אותה התקופה. ברנבאו הנחיל מדיניות כוללת של מועדון מקצועני עליה מתבססים עד היום קבוצות ברחבי העולם. הוא ארגן מחדש את כל מחלקות המועדון וגייס לכל אחת מהן צוות מקצועי וארגוני. תחת ניהולו הקים שחקן העבר, מיגל מאלבו, את מחלקת הנוער - ה'קאנטרה', כדי לפתח את שחקני הדור הבא של המועדון. במקביל, הוא המשיך ופיתח את אסטרטגיית המועדון להחתמת שחקנים גדולים מספרד ומחוצה לה. הוא החתים אגדות חיות מאותו הזמן - מיגל מוניוז, הקטור ריאל, פרנססיקו חנטו ומעל כולם אלפרדו די סטפנו. בכך למעשה בנה את הקבוצה הבינלאומית הראשונה. ב-4 בינואר 1955, כהוקרת תודה על פועלו, החליטו חברי המועדון לשנות את שם האצטדיון מצ'מרטין החדש לסנטיאגו ברנבאו.
ב-1955 היה ברנבאו מבכירי הוועדה שתכננה והקימה את גביע אירופה לאלופות (ליגת האלופות כיום). ביישום רעיונו של עורך הל'אקיפ, גבריאל האנוט. ריאל, בראשות די סטפנו, הגיעה לגמר הראשון מול ריימס הצרפתית לאחר שניצחה בקלות את כל יריבותיה. המשחק הסתיים בתוצאה 3–4 לריאל שזכתה בגביע אירופה הראשון. בעונה שאחר כך הצטרף לקבוצה רמון קופה, ובהמשך הגיע גם פרנץ פושקאש, וביחד הם הרכיבו את אחת הקבוצות הגדולות והחזקות בהיסטוריה, שהכילה אגדות רבות וזכתה בתארים רבים. ריאל זכתה בגביע אירופה גם בארבע העונות שלאחר מכן, ובכך השלימה חמש זכיות רצופות (שיא שלא נשבר עד היום), ובעקבות זאת הוענקה לה הזכות לענוד את תג הכבוד של אופ"א, שמופיע על שרוול שמאל של הקבוצה במשחקיה באירופה. הקבוצה, בנשיאותו של ברנבאו ובהנהגתו של די סטפנו, זכתה גם בשמונה אליפויות ספרד ובגביע ספרדי אחד. בשנים שאחרי הזכייה בגביעי האלופות, ריאל התמידה בעיקר במסגרת המקומית וזכתה בחמש אליפויות ליגה ברצף בין השנים 1960–1965 (שיא), כשבמקביל ברנבאו החל בבניית הקבוצה הבאה של המועדון ובקידום שחקנים צעירים חדשים. הקבוצה הגיעה לעוד שני גמרי גביע אירופה. בעונת 1961/62 הקבוצה זכתה בדאבל הספרדי (אליפות וגביע) ואף הגיעה לגמר גביע אירופה אך למרות שלושער של די סטפנו הפסידה 3–5 לבנפיקה. בעונת 1963/64 הקבוצה זכתה באליפות והגיעה שוב לגמר גביע אירופה אך הפסידה 1–3 לאינטר מילאנו. במהלך הזמן, לאחר שחלק מהשחקנים המובילים עזבו החלו חילופי דורות. בשנת 1964 עזב ה'חץ' די סטפנו את המועדון אחרי שהפך למלך שערי הקבוצה עם 308 שערים. בשנת 1966 עזב פושקאש, שגם הוא היה שחקן מוביל בקבוצה.
הקבוצה החדשה שבנה ברנבאו, ובשונה מהקבוצה הקודמת ומדרכו עד עתה, התבססה על שחקנים ספרדיים ותוצרי מחלקת הנוער בלבד. קפטן העבר מיגל מוניוס היה המאמן, חנטו, שהיה השריד האחרון מקבוצת הפאר, שימש כקפטן ושחקנים כסאנצ'יס, זוקו, פירי, ולאסקז, אמנסיו אמארו וראמון מורנו גרוסו הצטרפו. הקבוצה החדשה אמנם לא הלהיבה כקודמתה אך הייתה קשה להכנעה. באותו עשור זכתה ריאל בשמונה אליפויות ליגה. בעונת 1965/66 הגיעה הקבוצה לגמר גביע אירופה. יומיים לפני כן הצטלמו ארבעה משחקניה לשער עיתון ה'מארקה' כשהם לבושים בסגנון להקת החיפושיות שפרחה באותם ימים. מאז דבק בשחקני הקבוצה הכינוי "יה יה" שנבע מפזמון השיר הידוע של החיפושיות "She Loves You". יה יה היה גם הכינוי בשנות השישים לצעירים בספרד. הקבוצה גברה בגמר 1–2 על פרטיזן בלגרד וזכתה בגביע אירופה השישי בתולדותיה.
המחצית הראשונה של שנות ה-70 הייתה קשה לקבוצה. ריאל אמנם זכתה בגביע בעונת 1969/1970, אך בין השנים 1974-1969 היא התקשתה בליגה וזכתה באליפות רק בעונת 1971/72, כשבחוד מתפקד חלוץ צעיר שנקנה מסנטאנדר ושבהמשך יהפוך לאגדה נוספת במועדון - קרלוס סנטיאנה. בעונת 1970/71, לראשונה מאז הקמתו לא השתתפה ריאל בגביע אירופה, ושיחקה בגביע המחזיקות שבו הפסידה בגמר לצ'לסי. ב-21 ביולי 1972, אחרי שנים של שיתוף פעולה עם קבוצת ‘פלוס אולטרה’ מהליגות הנמוכות, הוחלט להפוך אותה רשמית לקבוצת המילואים של ריאל מדריד והיא נקראה מועדון הכדורגל של קסטיליה. הקבוצה קידמה כישרונות רבים ושימשה לפיתוח שחקנים טרם הגעתם לקבוצה המרכזית, וכן כגיבוי למקרים מיוחדים של פציעות וכדומה. בעונת 1973/74 ריאל סיימה במקום השמיני בליגה והובסה במהלך העונה 0–5 על ידי ברצלונה, אשר שחקנה המוביל היה קרויף. בעקבות היכולת החלשה פוטר באמצע העונה המאמן מיגל מוניוס, אחרי 14 שנות אימון, ואת מקומו תפס, באופן זמני, אגדת העבר לואיס מולוני שבסיום העונה הצליח לזכות עם הקבוצה בגביע החנרליסימו, כאשר הקבוצה גברה בגמר 0–4 על ברצלונה. בעונה שלאחר מכן (1974/75) הגיע מהכוכב האדום מילאן מיליאניץ' הסרבי כמאמן החדש. הוא הנחיל שיטות אימון חדשות וריאל החלה לעבור לסגנון משחק קשוח ופיזי יותר, כפי שהחל רווח בגרמניה באותו הזמן. לקבוצה הצטרפו השחקנים פול ברייטנר ורוברטו מרטינז. בעונתו הראשונה זכה בדאבל אך הקהל לא אהב את סגנון המשחק הקשוח שהביא, ולמרות אליפות שנייה בעונה שאחרי (1975/76) האוהדים נפנפו באצטדיון כאות מחאה במטפחות לבנות. האווירה מסביב השפיעה ובעונתו השלישית (1976/77) ריאל סיימה במקום התשיעי, ומילאן פוטר. לואיס מולואני חזר לאמן, ויחד עם השחקנים חוסה אנטוניו קמאצ'ו וחואניטו שהצטרפו הוא הצליח לזכות באליפות בעונת 1977/78.
כחודש לאחר סיום העונה ב-2 ביולי 1978, במהלך המונדיאל בארגנטינה, נפטר בגיל 82 הנשיא המכהן סנטיאגו ברנבאו לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. כאות כבוד לפועלו למען הכדורגל ולחזונו הגדול הכריזה פיפ"א בעיצומו של הטורניר על שלושה ימי אבל לזכרו. שנה לאחר מכן שוחק לראשונה טורניר סנטיאגו ברנבאו, לזכרו של הנשיא.
ה'קינטה דל בויטרה' ושנות התשעים
לאחר מותו של סנטיאגו ברנבאו מונה נשיא זמני לתקופה קצרה, ולאחר מכן נבחר הגזבר לשעבר, לואיס דה קרלוס, כנשיא החדש. הקבוצה המשיכה וזכתה בעוד שתי אליפויות בעונת 1978/79 ובעונת 1979/80.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 איבדה ריאל את שלטונהּ בליגה, והתקשתה לזכות בתואר גם באירופה. בעונת 1980/81 הפסידה 0–1 לליברפול בגמר גביע אירופה. בעונת 1981/82 הצליחה ריאל לזכות בגביע המלך. בעונת 1982/83 הפסידה ריאל בגמר גביע המחזיקות לאברדין של פרוגוסון 2-1 בהארכה. ב-5 בפברואר 1984 עלה לשחק לראשונה ה'עיט' אמיליו בוטרגניו, מה שבישר על תקופה חדשה בתולדות המועדון. במחצית השנייה של שנות ה-80 עלו לקבוצה הבוגרת חבורת ה'קינטה דל בויטרה' (בספרדית: החמישייה של העיט) שהורכבה משחקני נוער שעלו יחדיו לבוגרים: מיצ'ל, מנולו סאנצ'יס, רפאל מרטין ואסקז ומיגל פרדסה. בניצוחו של הכוכב ה'עיט' בוטרגניו החמישייה הרכיבה קבוצה בלתי מנוצחת שהייתה לאחת הקבוצות המצליחות באירופה וזכתה חמש פעמים ברצף בליגה בין השנים 1985–1990 כשבעונת 1989/90 קבעה שיא של 107 שערי ליגה. כמו כן, בעונות 1984/85 ו-1985/1986 זכתה ריאל בהליגה האירופית. הקבוצה זכתה גם שלוש פעמים בסופר קאפ הספרדי ובגביע ספרדי אחד.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ריאל התקשתה להתמודד מול ברצלונה תחת אימון קרויף, וזו זכתה בארבע אליפויות ברציפות. ריאל הפסידה פעמיים את האליפות במחזור האחרון. הנשיא רמון מנדוזה כשל בתפקידו והמועדון נכנס לחובות. רבים מהשחקנים שכיכבו בשורות המועדון בעשור הקודם עזבו, ולמרות הצטרפות השחקנים פרננדו היירו ואיוואן זאמורנו הקבוצה המשיכה להתקשות וזכתה רק בגביע אחד, בעונת 1992/93. בעונת 1994/95 שחקן העבר חורחה ולדאנו הגיע כמאמן, ואיתו הגיעו שחקנים כרדונדו ולאודרופ והקבוצה הצליחה לזכות באליפות. לקראת סוף אותה עונה עלה מהנוער לשחק ראול גונזאלס. לורנסו סאנס, שהחליף את הנשיא הכושל, החתים בקבוצה טרם עונת 1996/97 את המאמן פאביו קאפלו. שחקנים כרוברטו קרלוס, פרדראג מיאטוביץ', דאבור שוקר וקלרנס סידורף נרכשו, ובסיום אותה עונה הקבוצה זכתה באליפות. המאמן יופ היינקס החליף את קאפלו שעזב בעקבות קשיי התאקלמות, ובעונת 1997/98 עם הסגל המחודש, הוא הצליח, לאחר 32 שנים שהמועדון לא זכה בתואר, לזכות בליגת האלופות עם 0–1 בגמר על יובנטוס.
תקופת פלורנטינו פרס וה"גלאקטיקוס"
בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הוחלף הנשיא לורנסו סאנס בפלורנטינו פרס. בתקופה זו החתים המועדון מספר שחקנים מפורסמים. החתמה זו העניקה למועדון את הכינוי התקשורתי: ה"גלאקטיקוס" ("Los Galácticos" – הכוכבים). מגמה זו החלה עם העברת קשר נבחרת פורטוגל וברצלונה, לואיש פיגו, תמורת 37.5 מיליוני ליש"ט, סכום שיא באותה תקופה. שנה לאחר מכן, נשבר שיא העברות נוסף, כשלקבוצה הצטרף השחקן צרפתי זינדין זידאן, תמורת מחיר של 47.5 מיליוני ליש"ט, אשר שולם לקבוצת. בשנת 2002 צירפה הקבוצה לשורותיה את החלוץ הברזילאי רונאלדו, ששיחק עד אז במועדון האיטלקי אינטר. בשנים אלו, 2003-1999, אימן את הקבוצה שחקן העבר ויסנטה דל בוסקה, ותחת הדרכתו זכתה ריאל בשתי אליפויות הליגה הספרדית, כמו גם פעמיים בליגת האלופות (מתי ומדוע פוטר דל בוסקה? ומתי מונה במקומו קרלוס קיירוש?).
בקיץ 2003, החתים המועדון את דייוויד בקהאם, קפטן נבחרת אנגליה ושחקנהּ של מנצ'סטר יונייטד דאז. מהלך זה גרר ביקורת מצד רבים, שטענו כי החתמה זו נעשתה לצורך הגדלת רווחיו הכספיים של המועדון, באמצעות מכירת פריטי מרצ'נדייז רבים יותר, ולא מסיבות מקצועיות טהורות. בעונה זו לא זכה המועדון בתואר כלשהו. כישלון זה הוביל לפיטוריו של המאמן קרלוס קיירוש, ובקבוצה דבקה תדמית רכושנית ולא מגובשת.
שנות המשבר
בעונת כשלה הקבוצה ולא הצליחה לזכות בתואר כלשהו פעם נוספת. כתוצאה מכך, פוטר המאמן והמנהל הספורטיבי דאז, אריגו סאקי. הצעד לא תרם לתדמית השלילית בין כה וכה אשר דבקה בריאל, ובקרב הציבור נוצרה תחושה שהקבוצה עתידה להתפרק. בסיטואציה קשה זו, מונה לתפקיד מאמן הקבוצה הבוגרת חואן ראמון לופס קארו, שעד אז אימן את ריאל מדריד ב'. לבסוף, הצליחה הקבוצה להשתקם במהלך עונה זו בסיימהּ במקום השני בליגה הספרדית.
ממוזער|250px|שחקני ריאל מדריד חוגגים את הזכייהבסופר קאפ הספרדי
במהלך שנת 2006, התפטר מתפקידו נשיא המועדון פלורנטינו פרס, ובבחירות לנשיאות המועדון, אשר נערכו בקיץ 2006, נבחר רמון קלדרון במקומו, בעוד שלתפקיד המנהל המקצועי נבחר פרדראג מיאטוביץ'. בעונת , עם מינוי פאביו קאפלו למאמן, חל שיפור במעמד הקבוצה. רוב שחקני ה"גלאקטיקוס" עזבו, ובתום העונה זכתה באליפות הליגה ה-30 שלה לאחר סיום דרמטי. בקיץ 2007, הצטרפו לקבוצה מספר שחקנים מוכשרים כמו אריין רובן, וסלי סניידר ופפה, ובסיום אותה עונה הקבוצה זכתה באליפות שנייה ברציפות.
את עונת פתחה הקבוצה עם זכייה בסופר קאפ הספרדי, לאחר שניצחה את ולנסיה. עם זאת, לאחר רצף הפסדים, מונה ב-9 בדצמבר 2008 חואנדה ראמוס למשרת מאמן ריאל מדריד במקום ברנד שוסטר, אך מינוי זה לא ארך זמן רב, ומאמן ויאריאל מנואל פלגריני הצ'יליאני קיבל את מושכות הקבוצה.
חזרתו של פלורנטינו פרס
בקיץ 2009 הקים מחדש הנשיא החדש-ישן פלורנטינו פרס את פרויקט ה"גלאקטיקוס", כשביצע מסע רכש של מאות מיליוני אירו, עם רכישתם של כרים בנזמה, צ'אבי אלונסו, ראול אלביול, אלברו ארבלואה וקאקה - תמורת 67 מיליוני אירו. השיא היה צירופו לקבוצה של כריסטיאנו רונאלדו מקבוצת מנצ'סטר יונייטד האנגלית, לאחר שנרכש ממנה תמורת 94 מיליוני אירו. סכום רכישה זה ניפץ את סכום שיאי ההעברות בכל הזמנים עד אז, שהיה שייך עד אז לזינדין זידאן (שנרכש גם הוא על ידי ריאל מדריד שמונה שנים מוקדם יותר, תמורת 76 מיליוני אירו).
בקיץ 2010, לאחר עונה שנחשבה לכישלון, לאור אי ההצלחה באירופה ואי השגת האליפות, פוטר מנואל פלגריני מתפקיד המאמן, ובמקומו מונה לתפקיד מאמנהּ היוצא של אינטר ואלוף אירופה הטרי, ז'וזה מוריניו. עוד בקיץ זה התחזקה ריאל מדריד בשחקנים: אנחל די מריה הארגנטינאי, פדרו לאון וסרחיו קנאלס הספרדיים, מסוט אוזיל וסאמי ח'דירה הגרמניים וריקארדו קרבאליו הפורטוגלי. זאת, למרות ששניים מתוך שלושת סמליה העיקריים של ריאל, גוטי וראול גונזאלס - עזבו את המועדון.
ממוזער|כריסטיאנו רונאלדו במדי הקבוצה, 2011
בעונת , עונתו השנייה של המאמן ז'וזה מוריניו, זכתה ריאל מדריד באליפות עם 100 נקודות ו-121 שערים שהבקיעה. בליגת האלופות הקבוצה הגיעה עד לחצי הגמר בו הפסידה לבאיירן מינכן בבעיטות הכרעה מ-11 מטר. מלך השערים של הקבוצה באותה עונה היה כריסטיאנו רונאלדו, עם 46 שערי ליגה ו-60 שערים בכל המסגרות.
בעונת ריאל לא הצליחה לזכות באליפות והיא הודחה שנה שנייה ברציפות בחצי גמר ליגת האלופות, שם פגשה את בורוסיה דורטמונד והפסידה לה 3–4 בסיכום שני המשחקים. בנוסף, הפסידה בגמר גביע המלך ליריבתהּ העירונית, אתלטיקו מדריד, בהארכה. בתום העונה עזב מוריניו את הקבוצה.
בתחילת עונת מונה המאמן האיטלקי, קרלו אנצ'לוטי למאמן הקבוצה ועם הגעתו נערכו שינויים בסגל שחקני הקבוצה. ב-16 באפריל 2014, זכתה ריאל מדריד בגביע המלך הספרדי ה-19 שלה כשניצחה את יריבתה ברצלונה 2–1. באותה עונה העפילה הקבוצה לגמר ליגת האלופות בו גברה על אתלטיקו מדריד בתוצאה 4–1 לאחר הארכה והשלימה זכייה עשירית בתואר.
בעונת ריאל מדריד פתחה את העונה בצורה מצוינת והשיא היה כאשר נצחה את ברצלונה בתוצאה 3–1, אך לקראת סיום העונה ריאל מדריד התחילה להחלש ולהידרדר. תחילה איבדה את ההובלה בליגה הספרדית לברצלונה, לאחר מכן הפסידה לאתלטיקו מדריד בשמינית גמר הקופה דל ריי (2–4 בסיכום), ולבסוף הפסידה בחצי גמר ליגת האלופות ליובנטוס (2–3 בסיכום).
עם סיום העונה פוטר קרלו אנצ'לוטי מאימון הקבוצה, ובמקומו מונה הספרדי רפאל בניטס. בסיום העונה עזב אחד הסמלים הגדולים בהיסטוריה, איקר קסיאס, בהעברה חופשית לפורטו ובכך סיים 25 שנות משחק במועדון.
תקופת זידאן
ב-4 בינואר פוטר המאמן בניטס לאחר שבשמונת משחקיה האחרונים השיגה הקבוצה ארבעה ניצחונות בלבד. במקומו מונה זינדין זידאן, שאימן קודם לכן את קבוצת המילואים. זידאן הצליח לשקם את ריאל, הוביל אותה לרצף ניצחונות בליגה ולזכייה בליגת האלופות, בפעם ה-11 בתולדות המועדון, לאחר ניצחון בדו-קרב פנדלים על אתלטיקו מדריד בגמר המפעל. בעונה שאחריה, עונת , הוביל זידאן את ריאל מדריד לזכייה באליפות הלה ליגה בפעם ה-33 בתולדותיה, ולזכייה נוספת בליגת האלופות, לאחר שהביסה בגמר 4–1 את יובנטוס האיטלקית (ובכך הפכה ריאל מדריד לקבוצה הראשונה בהיסטוריית המפעל, אשר זוכה בתואר זה פעמיים ברציפות). זידאן הנהיג סגנון משחק קבוצתי והתקפי, עובדה שהתבטאה ברצף של 65 משחקים בכל המסגרות, כולל כל 38 משחקי הליגה, בהם כבשה ריאל מדריד שער אחד לפחות.
את עונת 2017/2018 פתחה ריאל מדריד בסערה עם זכייה בסופר קאפ האירופי ובסופר קאפ הספרדי (לאחר שגברה על ברצלונה 5–1 בסיכום הכללי). בסיום עונה זו, זכתה ריאל בפעם השלישית ברציפות בליגת האלופות, לאחר שניצחה בגמר 3–1 את ליברפול האנגלית. זינדין זידאן הפך למאמן הראשון בהיסטוריה שזוכה 3 פעמים ברציפות בליגת האלופות וכריסטיאנו רונאלדו השלים זכייה חמישית בתואר וסיים בפעם השישית ברציפות כמלך השערים של ליגת האלופות. לאחר הזכייה ההיסטורית ב-31 במאי זידאן הפתיע והודיע על התפטרותו מאימון הקבוצה. כחודשיים לאחר מכן, ב-10 ביולי, הודיע כריסטיאנו רונאלדו על רצונו לעזוב את הקבוצה ונמכר ליובנטוס האיטלקית תמורת כ-100 מיליון אירו.
ב-12 ביוני 2018, יומיים לפני תחילת מונדיאל 2018, פורסם כי מאמן נבחרת ספרד ז'ולן לופטגי יתמנה להיות מאמנה של ריאל מדריד. בתגובה, פוטר למחרת מאימון הנבחרת על ידי ראשי ההתאחדות הספרדית. את עונת 2018/2019 פתחה קבוצתו של לופטגי באופן עגום ובמאזן הגרוע בתולדותיה מאז שנת 2000, עם שני הפסדים ברציפות, ארבעה משחקים ללא ניצחון, שלושה הפסדים בארבעה משחקים, כולל הפסד בליגת האלופות לצסק"א מוסקבה. ב-29 באוקטובר 2018, יממה לאחר הפסד 1–5 בקלאסיקו לברצלונה, ולאחר 14 משחקים בלבד, פוטר לופטגי מאימון ריאל מדריד. במקומו מונה סנטיאגו סולארי, אך גם הוא לא הצליח ופוטר בעקבות שבוע של הפסדים, בו ריאל מדריד הודחה מגביע המלך הספרדי (הפסידה 0–1 לברצלונה), הודחה מליגת האלופות (הפסידה 1–4 לאייאקס אמסטרדם) ואיבדה סיכוי מעשי לזכות באליפות ספרד. במקומו חזר לתפקיד זינדין זידאן, שמונה בשנית למאמן ב-11 במרץ 2019.
בסוף עונת 2019/2020, זכתה הקבוצה באליפות ספרד לאחר שניצחה 1–2 את ויאריאל.
בעונת 2020/2021 סיימה הקבוצה במקום השני, סגנית לירביתה העירונית אתלטיקו. מספר ימים לאחר סיום העונה הודיע המאמן זידאן כי הוא עוזב את תפקידו.
תקופת אנצ'לוטי
לאחר עזיבת זידאן מונה קרלו אנצ'לוטי האיטלקי לתפקיד מאמן הקבוצה. תחת אנצ'לוטי זכתה ריאל מדריד בסופר קאפ הספרדי בינואר 2022, ובאליפות ספרד לעונת באפריל 2022. בליגת האלופות, העפילה הקבוצה לגמר לאחר שביצעה מהפכים בדקות הסיום בכל שלבי הנוקאאוט. בשמינית הגמר נגד פריז סן-ז'רמן, שלושער של כרים בנזמה בין הדקות 61–78 הספיק כדי למחוק פיגור של שני שערים ולהעפיל לשלב הבא. ברבע הגמר מול צ'לסי, שער של רודריגו בדקה ה-80 שלח את המשחק להארכה, בה הבקיע בנזמה את שער הניצחון. בחצי הגמר נגד מנצ'סטר סיטי, צמד של רודריגו בתוספת הזמן מחק פיגור שני שערים ושלח את המשחק להארכה, בה הבקיע בנזמה את שער הניצחון מבעיטת עונשין. במשחק הגמר ניצחה ריאל 1–0 את ליברפול משער של ויניסיוס למרות שליטה מוחלטת של ליברפול, והודות להופעה גדולה של טיבו קורטואה בשער, הופעה שזיכתה אותו בפרס השחקן המצטיין של המשחק. ניצחון זה הביא לריאל מדריד את הגביע ה-14 שלה, לפחות פי שניים יותר מכל קבוצה אחרת. בעונת 2023/2024 זכתה ריאל מדריד תחת שרביטו של אנצ'לוטי בליגת האלופות באירופה, לאחר שניצחה במשחק הגמר את בורוסיה דורטמונד 0:2. עבור ריאל מדריד זו הייתה הזכייה בפעם ה-15, מתוך 18 הופעות בגמר, המהווה שיא הזכיות בליגת האלופות. מאז שנת 1981 הגיעה ריאל ל-9 גמרים וניצחה בכולם.
המנון
ההמנון הראשון של ריאל מדריד, בביצועו של חוסה דה אגילר, נכתב לראשונה על אחת ממפיות מסעדת "La Rana Verde". מריאנו גארסיה, אשתו מרסדס אמור פארינה, אנטוניו וילנה סאנצ'ז והמאסטרו לואיס קיסנרוס גאליאנה אחראים על כתיבת המילים.
בשנת 2002, לרגל חגיגות מאה שנה לייסוד המועדון, נכתב ההמנון "Himno del Centenario". את המילים והלחן כתב חוסה קאנו , והמבצע הוא הטנור המפורסם פלאסידו דומינגו (Placido Domingo).
בסיום עונת 2013/14, אחרי הזכייה בגביע האלופות העשירי בתולדות המועדון, החליט המוזיקאי נדיר חייאת (שידוע בשם הבמה ‘רד-וואן’) ליצור המנון שיציין את ההישג ההיסטורי. יחד עם מילותיו של מנואל ז’אבויס כתבו השניים את "המנון הדסימה" (שפירושו עשר בספרדית), שפזמונו החוזר הוא "Hala madrid Y nada más". ההמנון מושמע לפני כל משחק של הקבוצה באצטדיונה הביתי, וכן בכל פעם שהיא מבקיעה שער.
תלבושת
צבע החולצה והמכנסיים של ריאל מדריד מאז הקמתה היה לבן, אם כי בשנותיה הראשונות הופיע פס כחול על חולצתהּ, ושלא כיום, צבע גרבי המועדון היה כחול כהה. התלבושת המפוספסת הוחלפה בשנת 1902 בתלבושת לבנה לחלוטין. באותה שנה, גם הגרביים הכחולים הוחלפו בשחורים. בשנות ה-40 המוקדמות שינה מנהל הקבוצה פעם נוספת את צבע המדים על ידי הוספת כפתורים בשמאל החולצה וסמל המועדון. ב-23 בנובמבר 1947, במשחק מול אתלטיקו מדריד באצטדיון "מטרופוליטנו", הפכה ריאל לקבוצה הספרדית הראשונה הנושאת מספרים על גב חולצותיה. צבע תלבושת החוץ המסורתית של המועדון היה שחור-ארגמן.
חולצת המועדון הנוכחית מיוצרת על ידי חברת אדידס, החתומה עמו על חוזה משנת 1998. ספונסר הקבוצה הראשון היה חברת זאנוסי, אשר הייתה חתומה על חוזה עם המועדון בין השנים 1982–1985. לאחר מכן, חתם המועדון על חוזה חדש עם חברת פרמלט, ובהמשך עם חברת אוטייסה, לפני החתימה על הסכם עם חברת "טאקה", שהחל בשנת 1992 והסתיים בשנת 2001. ב-2002 חתמה הקבוצה על חוזה עם חברת סימנס, ולוגו חברת BenQ סימנס הופיע על חולצת המועדון. ספונסר הקבוצה הנוכחי הוא חברת פליי אמירטס.
תקופהמייצרת המדיםספונסר 1980 - 1982אדידסאין 1982 – 1985זנוסי 1985 – 1989הומלפרמלט 1989 – 1991 Reny Picot 1991 – 1992אוטייסה 1992 – 1994Teka 1994 – 1998Kelme 1998 – 2001אדידס 2001 – 2002 Realmadrid.com* 2002 – 2007BenQ סימנס 2007 – 2013Bwin 2013 –Fly Emirates
* Realmadrid.com הופיעה כספונסר של החולצה כדי לקדם את האתר החדש של הקבוצה
אצטדיון
ממוזער|250px|משחק בסנטיאגו ברנבאו ב-2007
אצטדיונהּ הביתי של הקבוצה הוא ה"סנטיאגו ברנבאו", הממוקם בעיר מדריד. שמו הקודם של האצטדיון היה: "אצטדיון נואבו צ'מרטין" ("Estadio Nuevo Chamartin").
האצטדיון נחנך בדצמבר 1947, ונושא את השם "סנטיאגו ברנבאו" החל מינואר 1955, על שמו של נשיא המועדון לשעבר. במשחק הראשון שנערך באצטדיון שיחקה ריאל מדריד נגד קבוצת בלנשש הפורטוגלית. כיום קיבולת האצטדיון היא 81,044 צופים, לאחר ששונתה מספר פעמים לאורך השנים כשהשיא היה 120,000 מקומות.
במהלך השנים התקיימו באצטדיון מספר משחקים חשובים, בהם גמר מונדיאל 1982, גמר יורו 1964, גמר ליגת האלופות (4), גמר גביע המלך הספרדי (36), גמר אליפות העולם למועדונים, וגמר גביע הליברטדורס 2018. והוא האצטדיון היחיד בעולם שאירח את כל המשחקים הללו.
היריבויות הספורטיביות
הקלאסיקו
לריאל מדריד יריבות ספורטיבית עתיקת יומין עם ברצלונה, יריבות המכונה אל קלאסיקו. מבחינה ספורטיבית, מבוססת היריבות עם ברצלונה על היותה קבוצה מצליחה אף היא בכדורגל הספרדי והאירופי. עם זאת, מבוססת היריבות גם על רקע פוליטי. מאז הקמתם, ייצגו שני המועדונים מחוזות שונים בספרד: ריאל מדריד את קסטיליה, וברצלונה את קטלוניה. היריבות הגיעה לשיאהּ בתקופת שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו, אז נחשבה ריאל הקבוצה המייצגת את השלטון בספרד, ולעומתה ברצלונה - הקבוצה המייצגת את האופוזיציה. למרות זאת, במהלך מלחמת האזרחים בספרד, נפגעו חברי שני המועדונים מתומכי פרנקו, ודווקא שחקני ברצלונה תמכו בגלוי בשליט. פרנקו הרוויח מהצלחות ריאל באירופה, והשתמש במועדון ככלי שרת למטרות תעמולה פשיסטית. עם זאת, בתוך ספרד, ניצל פרנקו בבד בבד גם את הצלחותיה של ברצלונה לקידום צרכיו האישיים. הוא תמך ביריבות בין המועדונים, על מנת להסיח את דעת האוהדים ממסעות התעמולה הפשיסטיים שניהל, ובהם עסק ללא הרף.
הדרבי של מדריד
המשחקים בין ריאל מדריד לאתלטיקו מדריד מכונים דרבי, כיוון ששתי הקבוצות שוכנות באותה עיר, מדריד.
אוהדים
על פי מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, קיימים לקבוצה מעל 287 מיליוני אוהדים ברחבי העולם, ריאל אף מובילה בכמות העוקבים ברשתות המדיה החברתיות. לצורך הידוק הקשרים עם קהילות האוהדים מסביב לעולם, המועדון מתנהל מול סניפים מקומיים המכונים "פנייה מדרידיסטה" (בספרדית: Peña Madridista) ומהווים את מועדוני האוהדים הרשמיים בכל מדינה.
ריאל מדריד קסטיליה
ריאל מדריד קסטיליה היא קבוצת המילואים של המועדון, המשחקת כיום בסגונדה ב'. הקבוצה נוסדה בשנת 1930 תחת השם "אגרופסיון דפורטיבה פלוס פטרה". בשנת 1972, שונה שמהּ ל"מועדון הכדורגל קסטיליה". בשנת 1991, שונה שמהּ פעם נוספת ל"ריאל מדריד ב'", ובשנת 2004 קיבלה הקבוצה את שמהּ הנוכחי, "ריאל מדריד קסטיליה". הקבוצה זכתה פעמיים בגביע הספרדי לנוער, פעם אחת באליפות ה-"Segunda División" (הליגה הספרדית השנייה) ושלוש פעמים באליפות הליגה השלישית. בעונת 1979/80, הקבוצה הגיעה עד לגמר גביע המלך הספרדי, שם הפסידה 1–6 לקבוצת האם, ריאל מדריד. כוכבי עבר והווה רבים גדלו בקבוצה לאורך השנים.
סגל הקבוצה
נכון ל-10 ביולי 2024
קבוצת המילואים
שחקנים תחת חוזה
צוות אימון
ממוזער|left|זינדין זידאן מאמן ריאל מדריד אשר הוביל אותה לשלוש זכיות רצופות בליגת האלופות
תפקידשם מאמן ראשי קרלו אנצ'לוטי עוזר מאמן דווידה אנצ'לוטי עוזר מאמן טכני פרנצ'סקו מאורי מאמן כושר אנטוניו פינטוס עוזר מאמן טכני/כושר בנחמין פולקו מאמן שוערים לואיס יופיס אנליסט סימאונה מונטנארו פיזוטרפיסט חוסה קרלוס פראלס
תארים
250px|ממוזער|ראובן ריבלין סוקר את הגביעים של ריאל מדריד ומקבל הסבר מנשיא המועדון, פלורנטינו פרס, בעת ביקורו הממלכתי של הנשיא בספרד, נובמבר 2017
תארים מקומיים
לה ליגה: 36 (שיא)
1931/1932, 1932/1933, 1953/1954, 1954/1955, 1956/1957, 1957/1958, 1960/1961, 1961/1962, 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965 (שיא - 5 אליפויות ברציפות), 1966/1967, 1967/1968, 1968/1969, 1971/1972, 1974/1975, 1975/1976, 1977/1978, 1978/1979, 1979/1980, 1985/1986, 1986/1987, 1987/1988, 1988/1989, 1989/1990, 1994/1995, 1996/1997, 2000/2001, 2002/2003, 2006/2007, 2007/2008, 2011/2012, 2016/2017, 2019/2020, 2021/2022, 2023/2024
גביע המלך הספרדי: 20
1904/1905, 1905/1906, 1906/1907, 1907/1908, 1916/1917, 1933/1934, 1935/1936, 1945/1946, 1946/1947, 1961/1962, 1969/1970, 1973/1974, 1974/1975, 1979/1980, 1981/1982, 1988/1989, 1992/1993, 2010/2011, 2013/2014, 2022/2023
הסופר-קאפ הספרדי: 13
1988, 1989, 1990, 1993, 1997, 2001, 2003, 2008, 2012, 2017, 2020, 2021/2022, 2023/2024
אליפויות אזוריות: 18
1903/1904, 1904/1905, 1905/1906, 1906/1907, 1907/1908, 1912/1913, 1915/1916, 1916/1917, 1917/1918, 1919/1920, 1921/1922, 1922/1923, 1923/1924, 1925/1926, 1926/1927, 1928/1929, 1929/1930, 1930/1931
גביע הליגה הספרדי: 1
1984/1985
תארים בינלאומיים
15px גביע אירופה לאלופות/ליגת האלופות: 15 זכיות (שיא)
1955/1956: 4–3 נגד סטאד ריימס
1956/1957: 2–0 נגד פיורנטינה
1957/1958: 3–2 נגד מילאן
1958/1959: 2–0 נגד סטאד ריימס
1959/1960: 7–3 נגד איינטרכט פרנקפורט
1965/1966: 2–1 נגד פרטיזן בלגרד
1997/1998: 1–0 נגד יובנטוס
1999/2000: 3–0 נגד ולנסיה
2001/2002: 2–1 נגד באייר לברקוזן
2013/2014: 4–1 בהארכה נגד אתלטיקו מדריד
2015/2016: 1–1 (5–3 בפנדלים) נגד אתלטיקו מדריד
2016/2017: 4–1 נגד יובנטוס
2017/2018: 3–1 נגד ליברפול
2021/2022: 1–0 נגד ליברפול
2023/2024: 2–0 נגד בורוסיה דורטמונד
סגנית מחזיקת גביע (3): 1961/1962, 1963/1964, 1980/1981
15px הסופר-קאפ האירופי
מחזיקת הגביע: 6 זכיות (שיא)
2002, 2014, 2016, 2017, 2022, 2024
הגביע הבין-יבשתי: 3 (שיא משותף)
1960, 1998, 2002
אליפות העולם לקבוצות: 5 (שיא)
2014, 2016, 2017, 2018, 2022
גביע אופ"א: 2
1984/1985, 1985/1986
גביע מוחמד החמישי: 1
1966
שחקנים מפורסמים בתולדות המועדון
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 עם די סטפנו פושקאש וקופה ועד למאה החדשה עם רונאלדו נזאריו, זידאן ובהמשך כריסטיאנו רונאלדו עברו והתפרסמו בריאל מדריד עשרות שחקנים. מדיניות ה"גלאקטיקוס" של ריאל וההצלחה שלה בחזיתות רבות מיתגה אותה כמועדון-על, ושחקנים גדולים ברחבי העולם רצו להצטרף למועדון מה שהוביל לכך שאגדות כדורגל רבות שיחקו בשורותיו.
שחקנים מפורסמים לאורך ההיסטוריה (רשימה חלקית)
שיאים
מלך השערים של כל הזמנים: כריסטיאנו רונאלדו (311 שערי ליגה ו-450 שערים בכל המסגרות)
מלך הבישולים של כל הזמנים: כרים בנזמה (132 בישולים בכל המסגרות)
מלך השערים לעונה אחת: כריסטיאנו רונאלדו (48 שערי ליגה ו-61 שערים בכל המסגרות (שניהם שיא), בעונת )
שיאן ההופעות: ראול גונזלס (741 הופעות, כמו כן לראול 228 שערי ליגה ו-323 שערים בכל המסגרות)
השחקן שזכה במספר התארים הרב ביותר: מרסלו 25 תארים
השחקן שזכה במספר האליפויות הרב ביותר: פאקו חנטו (12 אליפויות)
ניצחון הבית הגבוה ביותר בליגה: 11–2 על אלצ'ה ב-17 בפברואר 1960
ניצחון החוץ הגבוה ביותר בליגה: 7–1 על ריאל סרגוסה, ב-12 בספטמבר 1987
ההפסד בליגה הגבוה ביותר: 1–8 נגד אספניול בעונת
ניצחון הגביע הגבוה ביותר: 11–1 על ברצלונה, בעונת 1948
שיא ההבקעות לעונה בליגה: 121 בעונת
רצף ניצחונות הליגה הארוך ביותר: 16, באיחוד עונות ו-
רצף ניצחונות בכל המפעלים: 22, בעונת
הקבוצה היחידה בליגת העל הספרדית שהצליחה להשלים עונה ללא הפסד: בעונת 1931/1932
הקבוצה היחידה שרשמה 40 משחקים רצופים ללא הפסד: בין התאריכים 6 באפריל 2016 ל-15 בינואר 2017
הקבוצה היחידה שהבקיעה בכל משחקי הליגה: בעונת הבקיעה ריאל לפחות שער אחד בכל אחד מ-38 משחקי לה ליגה, בנוסף לרצף של 70 משחקים בכל המסגרות בהם הבקיעה. ב-17 באוגוסט 2017 ריאל מדריד הפכה למועדון הראשון מבין המועדונים של חמש הליגות הבכירות בעולם (ספרד, אנגליה, איטליה, גרמניה וצרפת) שכבשה לפחות שער אחד ב-68 משחקים רצופים.
הקבוצה היחידה שזכתה 5 פעמים ברצף במפעל גביע אירופה לאלופות: בין השנים: 1955 - 1960 (חמשת העונות הראשונות של המפעל).
הקבוצה היחידה שזכתה ברצף בליגת האלופות: ריאל מדריד, תחת הדרכתו של המאמן זינדין זידאן, היא הקבוצה היחידה בליגת האלופות (במתכונתה הנוכחית) שזכתה בתואר ברצף. היא זכתה בשלוש עונות עוקבות בליגת האלופות בשנים 2016–2018.
נכון ל-28 במאי 2022. שחקנים מודגשים הם שחקנים שעדיין פעילים.
שיאני ההופעות
#שםשנים בקבוצההופעות1ראול גונזלס1994–20107412איקר קסיאס1999–20157253מנולו סאנצ'יס1983–20017104סרחיו ראמוס2005– 20216715כרים בנזמה2009-20236056סנטיאנה1971–19886457פרננדו היירו2003-1989601פרנסיסקו חנטו1953–19716019חוסה אנטוניו קמאצ'ו1973–198957710פירי1964–1980561
מלכי השערים
#שםשנים בקבוצהשעריםהופעות1כריסטיאנו רונאלדו2009–20184504382כרים בנזמה2009–20233236053ראול גונזלס1994–20103237414אלפרדו די סטפנו1953–19643083964סנטיאנה1971–19882906456פרנץ פושקש1958–19662426457הוגו סאנצ'ס1985–19922082828פרנסיסקו חנטו1952–19701826019פירי1979-196417256110אמיליו בוטרגניו1983–1995171463
לקריאה נוספת
The Real Madrid Way סטיבן מנדיס (2016)
קישורים חיצוניים
מדרידיסטה - האתר הרשמי של אוהדי ריאל מדריד בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל ספרדיות
קטגוריה:מדריד: מועדוני כדורגל
קטגוריה:אלופות אירופה בכדורגל לקבוצות
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1902 | 2024-09-18T07:06:43 |
עזרא פאונד | עֶזְרָא פַּאוּנְד (באנגלית: Ezra Pound; 30 באוקטובר 1885 – 1 בנובמבר 1972) היה משורר אמריקאי נודע, אבי האימג'יזם. מלבד היותו אחד המשוררים האמריקאים החשובים בכל הזמנים, היה מתרגם חשוב, מהראשונים שהכיר למערב את השירה היפנית והסינית (למשל, את המשורר הסיני לי באי). בתקופת מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם הפשיסטים באיטליה ועל כך נשפט לאחר המלחמה.
חייו
עזרא פאונד נולד בשנת 1885 במדינת איידהו כעזרא וסטון לומיס פאונד להומר לומיס פאונד ואיזבל וסטון. מנעוריו שאף להיות משורר. בשנת 1901, בגיל 17, החל ללמוד באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1905, בגיל 20, הוענק לו תואר ראשון במדעי הרוח ולאחר מכן המשיך את לימודיו בשפות רומאניות. בהחליטו כי אין מקום למשוררים בארצות הברית, יצא בשנת 1906 לגלות מרצון באירופה, שנמשכה עשרות שנים. בוונציה הוציא בשנת 1908 את ספר שיריו הראשון. לאחר מכן עבר ללונדון, ושם התפרנס מכתיבה והוראה והיה למזכירו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס. בשנת 1910 הוציא לאור את ספר מסותיו הראשון. ב-1913 החל לכתוב בכתב עת בשם "האגואיסט", ואף שכנע את ג'יימס ג'ויס לעשות כן, לאחר שקיבל עליו המלצה מייטס.
בימי מלחמת העולם הראשונה חי באירלנד בביתו של ייטס. שנים אלה ועד שנות העשרים נחשבות לפסגת יצירתו.
משפחתו
פאונד, שהגיע ללונדון ב-1909, התחבר שם למשוררי התקופה ובין השאר למשוררת אוליביה שייקספיר. ב-1914 נישא פאונד לבתה של אוליביה, דורותי שייקספיר (Dorothy Shakespear) .
ב-1921 עברה המשפחה לפריז, שם ניהל פאונד פרשיית אהבים ארוכת שנים עם אולגה רודגה , שהייתה צעירה ממנו ב-10 שנים. היחסים האלו נמשכו גם כשעברה משפחת פאונד לאיטליה, ובעקבות יחסים אלו הרתה אולגה וביולי 1925 ילדה את בתם מארי. במקביל הרתה גם דורותי, ובספטמבר אותה שנה ילדה את בנם אומאר פאונד .
דעותיו הפוליטיות
ממוזער|146px|תמונת המעצר של פאונד
בשנת 1924 השתקע באיטליה בעיר ראפאלו שבריביירה. בתקופה זו החליט שלא די לו ביצירת שירה חדשנית, והפך ל"מתקן עולם" בכתיבת שירה פוליטית ימנית רדיקלית. שיריו כוונו מאז בעיקר נגד הריבית העושקת ובהמשך הפך למסית אנטישמי בוטה, שיצא ביצירתו נגד היהדות כאשמה בכל תחלואי העולם, ולבסוף הגיע להערצת בניטו מוסוליני ואדולף היטלר.
קרבתו לחוגים בעלי דעות דומות הביאוהו לקצה הימני של המפה הפוליטית ולשנאת היהודים, שאותם האשים בכל צרות העולם. דעותיו אלו הביאו אותו, בתקופת מלחמת העולם השנייה, לשתף פעולה עם הפשיסטים באיטליה, ועל כך נשפט, בסיום המלחמה, על ידי הצבא האמריקאי. לאחריה נקבע שהוא בלתי כשיר לעמוד לדין, והוא הושם במשך 13 שנה בבית חולים פסיכיאטרי.
בעת מלחמת העולם השנייה התגורר פאונד באיטליה, ומאז שנת 1942 שידר שידורי תעמולה פשיסטית נגד ארצות הברית ובעלות בריתה שנלחמו בנאציזם ובפשיזם. תעמולתו הייתה מלווה בהסתה אנטישמית.
בתום המלחמה, בשנת 1945, נעצר פאונד על ידי השלטונות האמריקאיים. תחילה נכלא במחנה צבאי אמריקאי ליד העיר פיזה ובהמשך הובא לארצות הברית על מנת להעמידו לדין באשמת בגידה. בלחץ ידידיו ומעריציו מחוגי הספרות והשירה, ובזכות מעמדו כמשורר גדול, הוא נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז ונכלא בבית חולים פסיכיאטרי, עד לשנת 1958. שחרורו התאפשר בעקבות עצומה של סופרים ואנשי רוח מכל העולם, דוגמת ז'אן-פול סארטר וארנסט המינגוויי, ידידו הטוב, שאף תמך בו כלכלית. בעת אשפוזו המשיך בכתיבת שירה שפורסמה בשנת 1957. שירתו זו, שנכתבה לאחר שדבר השואה כבר הפך לידיעת הכלל, הייתה שירה אנטישמית קיצונית וארסית. "היהודי" בשיריו הוא המרמה את הגוי, הוא השולט בכל והדוחף את הגוי למלחמה, שכוונתו היא להביא להשמדתו.
לאחר שחרורו מהאשפוז ב-1958 חזר פאונד לאיטליה וחי בוונציה עד למותו בשנת 1972. נקבר בסן מיקלה.
גם לאחר מותו ב-1972 המשיכו דעותיו הפשיסטיות והאנטישמיות בחייו להעיב על הערכתו כמשורר.
פרשת פרס בולינגן
פרס בולינגן לספרות לאומית אמריקאית נוסד ב-1948 על ידי משפחת מלון ומומן על ידי קרן בולינגן . שם הפרס נלקח משם בית מגוריו של הפסיכולוג קרל יונג בשווייץ. מייסדי הקרן ואנשי ועדת הפרס היו כולם בני דמותו של פאונד דהיינו קתולים שמרנים וחלקם אף אנטישמים. ב-1949 הם החליטו (בשיתוף עם ספריית הקונגרס) להעניק את הפרס הראשון (בסך 1000 ליש"ט) לפאונד כהוקרה על ספרו "הפיזאן קנטוס" (זמירות פיזה - על שם המחנה בו נכלא עם סיום המלחמה) אותו כתב בתקופת מאסרו (כנראה שמתן הפרס היה גם חלק מהלחץ לשחררו מבית החולים הפסיכיאטרי). ההחלטה עוררה מחלוקת גדולה בעולם כשמצדדי מתן הפרס טענו לתרומה הספרותית הגדולה של פאונד ומתנגדי מתן הפרס העלו את דעותיו האנטישמיות ואת בוגדנותו בתקופת המלחמה.
תרגומים לעברית
שירים רבים של פאונד תורגמו לעברית, בדרך כלל בכתבי עת.
"שירים של עזרא פאונד", 1984, הוצאת 'כנרת', תרגום דורון קורן.
"עזרא פאונד - מבחר כתבים", מאגד יחדיו חלק ניכר מתרגומי פאונד שראו עד כה אור בעברית לצד שלל תרגומים חדשים. זהו כינוס של קטעים נרחבים מיצירתו של פאונד; החל בשיריו הקצרים ובקטעים מן 'הקאנטוס', עבור בתרגומיו, במנשריו ובכתביו העיוניים, וכלה בראיונותיו, מכתביו ושידוריו ברדיו הפשיסטי של איטליה. לכל אלו נוסף נספח מקיף של דברי ביקורת, התייחסויות, רשימות ומאמרים – שנכתבו במהלך תשעה עשורים בידי אנשי ספרות עבריים – העוסקים בפאונד האיש, בפאונד המשורר, ובמשנתו. הוצאת 'דחק - לספרות טובה', 2014, עורך: יהודה ויזן.
האלף־בית של הקריאה, מאנגלית: יהודה ויזן. דחק, סדרת דרש לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2024.
לקריאה נוספת
נתן זך, אימג'יזם ווורטיציזם. נכתב ב-1976 בעבור האנתולוגיה: Modernism: A Guide to European Literature של הוצאת Penguin Books ובו הוא מסכם את עיקרי מחקר עבודת הדוקטור שלו. המאמר הופיע בעברית ב-2010, בהוצאת "עמדה", ב"סדרת דחק לספרות טובה", (תרגם מאנגלית: יהודה ויזן).
משה רון, מלכות ומכולת, כסף ואמת: אורי צבי גרינברג ועזרא פאונד, בתוך: ממתכת השכל חצוב, קובץ מחקרים ביצירת אורי צבי גרינברג (עורך: חנן חבר), ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ט, עמ' 49–60.
אלן גינסברג מראיין את עזרא פאונד, 'דחק' כתב עת לספרות טובה, כרך א'. 2011 עברית: יהודה ויזן.
עזרא פאונד – א-ב של הקריאה - פרקים 6-7 (מאנגלית: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
Ezra Pound, Impact: Essays on Ignorance and the Decline of American Civilization, H. Regnery Co., 1960
K. K. Ruthven, Ezra Pound as Literary Critic, Routledge, 1990
Leon Surette, The Birth of Modernism: Ezra Pound, T.S. Eliot, W.B. Yeats, and the Occult, McGill-Queen's University Press, 1993
Ira Bruce Nadel, The Cambridge Introduction to Ezra Pound, Cambridge University Press, 2007
Ira Bruce Nadel, Ezra Pound in Context, Cambridge University Press, 2010
Michael Alexander, The Poetic Achievement of Ezra Pound, Edinburgh University Press, 2010
Miranda B. Hickman (ed.), One Must Not Go Altogether with the Tide: the Letters of Ezra Pound and Stanley Nott, McGill-Queen's University Press, 2011
Frances Dickey, The Modern Portrait Poem from Dante Gabriel Rossetti to Ezra Pound, University of Virginia Press, 2012
Catherine E. Paul, Fascist Directive: Ezra Pound and Italian Cultural Nationalism, Liverpool University Press, 2016
קישורים חיצוניים
יותם מיכאל בן משה, תרגום והערות ל"דמות במחול" של עזרא פאונד, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
עזרא פאונד, שני פרקים ראשונים מתוך "ABC of Reading", באתר "יקוד" - כתב-עת לספרות עברית, בתרגום יהודה ויזן
אלן גינסברג מראיין את עזרא פאונד - מתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה' כרך א'. עברית: יהודה ויזן.
חיים פסח, "יונתן רטוש, עזרא פאונד, והאידאולוגיה והשירה הכנענית", באתר "יקום תרבות"
, המשך,
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים משתפי פעולה עם הנאצים
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:שדרני תעמולה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סן מיקלה
קטגוריה:בוגרי מכללת המילטון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית: אישים
קטגוריה:אנטישמיות בארצות הברית: אישים
קטגוריה:תעמולה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1885
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972 | 2024-09-16T03:29:57 |
איתורית | REDIRECT זימונית | 2004-10-04T20:41:43 |
זימונית | שמאל|ממוזער|250px|מכשיר ביפר מדגם HORIZON
250px|ממוזער|שמאל|מכשיר זימונית מודרני עם תצוגת מסך LED
זימוּנִית (באנגלית: Pager, מכונה גם איתורית או בִּיפֶּר) הוא השם העברי למכשיר אלקטרוני המשמש ליצירת קשר עם נושאו. הזימונית קדמה לטלפון הסלולרי, והיא משתמשת בטכנולוגיה של שידור גלי רדיו ממרכז התקשורת אל המנוי לשירות.
מכשירי הזימונית פותחו בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה ה-20, ונהיו נפוצים בשנות ה-80. ב הקטינה הזמינות הנרחבת של טלפונים סלולריים מאוד את תעשיית שירותי הזימונית ברחבי העולם. עם זאת, מכשירי זימונית ממשיכים לשמש חלק משירותי החירום בעולם, מכיוון שהכיסוי של מערכות הזימונית המודרניות, בשילוב עם שימוש בתקשורת לוויינית, יכולה להפוך את מערכות אלו לאמינות יותר מרשתות סלולריות במקרים מסוימים, כולל בזמן חירום ואסונות טבע. אמינות זו הובילה ארגוני שירותי החירום בעולם להמשיך להשתמש במכשיר, על פני שירותים סלולריים ומסחריים אחרים, להעברת הודעות חירום.
בישראל קבוצת ביפר ממשיכה לספק שירותי תקשורת לגופי החירום, ההצלה והביטחון של ישראל ושירותי תקשורת עסקיים, על בסיס טכנולוגיה שפותחה במקור למכשירי זימונית.
היסטוריה
150px|ממוזער|שמאל|מכשיר זימונית מדגם "Motorola Pageboy II" שהיה נפוץ בשנות ה-70 כולל בישראל
בשנת 1949 רשם הממציא היהודי אמריקני אלפרד ג'יי גרוס, שהיה מעורב קודם בפיתוח מכשירי ווקי טוקי, פטנט על תקשורת רדיו חד כיוונית.
אחד משירותי הזימונית הראשונים הושק בשנת 1950, עבור רופאים באזור ניו יורק. הרופאים שילמו 12 דולר לחודש עבור השירות ונשאו מכשיר במשקל 200 גרם, שקיבל הודעות טלפון בטווח של 40 ק"מ ממגדל בו משדר בודד. המערכת יוצרה על ידי חברת Reevesound והופעלה על ידי חברת Telanswerphone. בשנת 1960 שילב ג'ון פרנסיס מיטשל אלמנטים של מכשירי הקשר והרדיו לרכב של חברת מוטורולה, כדי ליצור את מכשיר הזימונית הראשון שעשה שימוש בטרנזיסטורים. ומאותו זמן, טכנולוגיית הזימונית השתפרה במהירות והמכשיר הפך פופולרי לתקשורת עם עובדי שירותי חירום.
בשנת 1962 השיק מונופול התקשורת של ארצות הברית חברת "בל" (Bell) את מערכת הרדיו "Bellboy". זו הייתה המערכת המסחרית הראשונה לזימון אישי. המערכת הייתה גם אחד היישומים הצרכניים הראשונים של הטרנזיסטור (שהומצא על ידי Bell Labs ב-1947), שעליו קיבלו שלושה ממציאי Bell Labs פרס נובל לפיזיקה בשנת 1956. המכשיר היה בערך בגודל של מכשיר שלט קטן לטלוויזיה, שהיה יכול להיכנס לכיס או לארנק של הלקוח, הישג לא קטן באותה תקופה. ה-"Bellboy" היה מסוף שהודיע למשתמש כאשר מישהו ניסה להתקשר אליו. כאשר האדם קיבל אות קולי (זמזום) במכשיר, המשתמש מצא טלפון והתקשר למוקד השירות, שהודיע למשתמש על הודעת המתקשר.
החל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-20 הפכו שירותים מסוג זה לפופולרים בקרב גורמי חירום ואנשי מקצוע. שירותי התקשורת הופעלו או על ידי תחנת בסיס מקומית, או באמצעות מספר טלפון שהוקצה לכל מכשיר בנפרד. בשנת 1983 אישרה רשות התקשורת הפדרלית בארצות הברית שימוש גם בתקשורת לוויינים כחלק מרשת הזימונית, כך שהפריסה של השירות התרחבה באופן משמעותי.
תעשיית הזימונית הגיעה לשיא בשנות ה-90 של המאה ה-20, עם עשרות מיליוני משתמשים ברחבי העולם. בתקופה זו גם פותחו יישומים חדשים לטכנולוגיה והיא הפכה להיות דו-כיוונית, ולא רק חד-כיוונית (בה רק ניתן לקבל הודעות אך לא לשלוח אותם ישירות מהמכשיר). כך לדוגמה חברת פוינטר טלוקיישן הישראלית (במקור "נקסוס מערכות תקשורת"), פיתחה מערכת לאיתור כלי רכב ולקריאת נתונים מרחוק, באמצעות זימונית דו-כיוונית. בנוסף הושקו מכשירים שגם קיבלו הודעות קוליות מהמוקד ושימשו כמכשיר הקלטה.
עם הרחבת הפריסה של שירותי תקשורת סלולרית וטלפונים חכמים דעך השימוש בזימונית. חברת מוטורולה, שהייתה היצרנית המובילה בעולם של מכשירי זימונית, הודיעה על סיום היצור שלהם ב-2001.
בשנת 2008 הניבו שירותי זימונית בארצות הברית הכנסות של 2.1 מיליארד דולר, ירידה חדה מהכנסות של כ-6.2 מיליארד דולר ב-2003.
ביפן היו יותר מעשרה מיליון משתמשים בשירותי זימונית ב-1996. ב-1 באוקטובר 2019, ספק שירותי הזימונית האחרון הפסיק את השירות שלו.
בספטמבר 2024 התפוצצו זימוניות חזבאללה בעקבות מתקפה מתוחכמת במכשירים, נהרגו לפחות 13 מחבלים מארגון הטרור חזבאללה ונפצעו כ-4,000.
טכנולוגיה
הזימוניות הראשונות סיפקו רק צפצוף, או סדרה של צפצופים (ומכאן השם "ביפר") שבישרו לנושא המכשיר כי עליו להתקשר למרכז השירות כדי לקבל הודעה שהושארה לו שם. כדי לשלוח הודעה, ניתן היה להתקשר למרכז השירות, לציין את מספר המנוי ואת ההודעה הרצויה. מכשירים מאוחרים יותר אפשרו העברת קוד מספרי למנוי, והמנויים היו יכולים להתקשר למרכז כדי לקבל הודעה מפורטת, או, אם הקוד המספרי היה מספר טלפון, להתקשר לטלפון זה כדי ליצור קשר באופן ישיר עם מי שהשאיר את ההודעה. מכשירים מאוחרים יותר כללו צג טקסט קטן (בדרך כלל בן שורה אחת), עליו הופיעה ההודעה שנשלחה למנוי. מכשירים מודרניים כוללים צג בן כמה שורות.
בשונה ממסרונים (SMS) המשוגרים לטלפונים ניידים, להם יש קשר אינטראקטיבי עם המקור ממנו משודרת ההודעה, לזימוניות אין יכולת כזו, ומשום כך היא לא יכולה לקבל הודעות לאחר ששודרו. אם הזימונית הייתה כבויה או מחוץ לאזור הקליטה בעת שליחת ההודעה, ההודעה לא תוצג, כל עוד לא תשודר מחדש.
למכשירי הזימונית המודרניים יכולת לקלוט בעת ובעונה אחת מספר תדרים, ובכך לקבל גם הודעות קבוצתיות המשוגרות לקבוצות בעלי עניין שמכשירם 'נצרב' על המנוי הקבוצתי. בישראל למשל פועלות קבוצות אזוריות או כלל ארציות של בעלי עניין המקבלים בבת אחת הודעות רלוונטיות כגון: עיתונאים, צוותי מד"א, זק"א, הצלה, משטרה וצה"ל. הודעה לקבוצות אלה משודרת למנוי אחד, אך כל אלו שנצרבו על המנוי יקבלו את ההודעה באותו רגע.
ברבות הימים אף הוקמו קבוצות מסחריות שגייסו לעצמן מנויים ותמורת תשלום סמלי הנגבה באמצעות החברה המפעילה את השירות, הם מעבירים להם הודעות בעלי תכנים שונים.
עם עליית הפופולריות של הטלפון הסלולרי, דעכה הפופולריות של מכשירי הזימונית, אם כי עדיין נעשה בהם שימוש בעיקר כדי לשרת את המנויים הקבוצתיים, המזעיקים ומדווחים לכוחות רפואה, הצלה, וביטחון, ואף לעיתונאים, על אירועים בעלי עניין. יתרונה הגדול של הזימונית טמון ביכולת להעביר מסרים מהירים, לכמות משתמשים בלתי מוגבלת ובמחיר הודעה בודדת.
סוגי הביפרים
250px|ממוזער|שמאל|שעון יד משולב עם זימונית
ביפר שעון
בשנת 1989 השקיה חברת מוטורולה מכשיר זימונית משולב בשעון יד, בעל תצוגה ספרתית. הוא הושק בישראל ב-1991 בשם "ביפר שעון".
ביפר למערכת התראה
זהו ביפר המקושר למספר מערכות התראה, כגון חיישן לטלפון, חיישן לדלת ולאינטרקום, חיישן התראה לתינוק ועוד. שירות מסוג זה הושק בישראל לראשונה בשנת 1989, בשם "בקרית", מערכת שפותחה על ידי חברת "ויסוניק" הישראלית. מערכת בקרה ממוחשבת הקולטת נתונים מחיישנים שונים: חיישני אזעקה, חיישני טמפרטורה, בקרים מתוכנתים ואחרים, ומשגרת, על פי הנתונים שקיבלה, הודעה דרך מערכת הכריזה האלחוטית של החברה המפעילה. כאשר אחד החיישנים מדווח על נתון חריג, נקלט המידע ב"בקרית", והיא מחייגת מיד למוקד חברת הזימונית. הקשר נעשה ישירות אל מחשב חברת הזימונית, שם נמסר קוד התקלה, והמחשב הופך אותו להודעה כתובה, כפי שנוסחה מראש.
זימוניות בישראל
בישראל הושק שירות זימונית בתחילת שנת 1979 על יד חברת "פייג' קול בע"מ", תחת השם "איתורון". החברה רכשה ציוד מחברת מוטורולה והחלה לספק שירות בסיסי באזור תל אביב. "פייג' קול" נתקלה תחילה בקשיים בקבלת רישיון להפעלת ציוד תקשורת אלחוטי וקבלת תדרים ממשרד התקשורת, אך שר התקשורת מאיר עמית החליט לאפשר לכל חברה שתבקש אישור הפעלה לשירות זימונית. החברה השנייה שהחלה לפעול הייתה חברת "איתורית", ושלישית הייתה חברת "ביפר בע"מ", שהקימה גם מוקד אנושי לניהול השירות. "ביפר" הצליחה לגייס תוך זמן קצר שורה של לקוחות גדולים, דוגמת חברת החשמל וקופת חולים הכללית. בנוסף השיקה שירות של הזנת נתונים פיננסים מרחוק עבר סניפי בנקים. בשנת 1980 כבר פעלו 5 חברות בתחום שהיו להם כ-3,000 לקוחות. אחר כך תוך זמן קצר נכנסו לתחום חמש חברות נוספות, ובסך הכל עשר חברות בישראל הציעו שירות זימונית, עם זאת חלקם הקימו מוקד שירות משותף. בנוסף הושקו מכשירי זימונית עם תקשורת דו-כיוונית, המאפשרים להזעיק אוטומטית את שירותי החירום.
חברת "איתורית" רכשה ציוד מחברת "ג'ונסון טכנולוגיות" ("EF Johnson Technologies") והשיקה גם שירות של רדיו-טלפון באמצעות מכשירי קשר. בנוסף עסקה בהתאמה של הטכנולוגיה לשוק הישראלי והייתה ראשונה להשיק מכשיר עם הודעות טקסט בעברית. בשנת 1987 השיקה גם שירות של עדכוני בורסה ומטבע חוץ בשותפות עם חברת רויטרס.
במהלך שנות ה-80 מוזגו מספר חברות בתחום, כולל "פייג' קול" ו"ביפר" ליצירת חברת "ביפר-פייג'-קול" ובסוף שנת 1987 פעלו ארבע חברות בתחום. באפריל 1988 נכנסה חברת מוטורלה לשותפות עם "ביפר-פייג'-קול" והוקמה חברה חדשה בשם "ביפר תקשורת". לחברה צורפה יחידה של "מוטורולה ישראל" בשם "מטרופון" ששיווקה שירותי איתור לכ-9,000 מנויים. מטרת המיזוג הייתה להתחרות בצורה יעילה יותר ב"איתורית", ולשווק בישראל את מוצרי מוטורלה עם תמיכה בעברית (חלקם אף יוצרו בישראל במפעל החברה בערד). בשלב זה פעלו בישראל שלוש חברות עיקריות, שהשלישית הייתה "ביפ א-קול", חברה שהוקמה בשותפות בין החברות ח.מר תעשיות ותדיראן תקשורת והשתמשה בטכנולוגיה של חברת NEC היפנית. "ביפ א-קול" נמכרה בשנת 1995 לקבוצת יורוקום, וב-1998 נמכרה לחברת "שידורית" ואחרי מספר שנים חדלה לפעול.
בינואר 1991, לקראת מלחמת המפרץ, הושקה לראשונה תשתית התרעה ואזעקה על בסיס מערכת הזימונית, שאחר כך קיבלה את השם "דיווחית". לקויי השמיעה קיבלו מכשירי זימוניות רוטטות, שפעלו עם הפעלת האזעקה באזור. בשנות ה-2000 הותקנה המערכת, על ידי פיקוד העורף,
במוסדות ציבור, בעסקים, ומפעלים, כמכשיר זימונית גדול המותקן על הקיר, שבאופן אוטומטי משוגרת אליו הודעה בכל פעם שמערכות הצבא מזהות ירי תלול מסלול לעבר היישובים הישראליים. המערכת הופכת את קבלת ההודעה להתרעה קולית שמכריזה בקול רם 'צבע אדום' והנוכחים במקום ממהרים להיכנס למרחבים מוגנים. בשנת 2008 לקויי השמיעה קיבלו זימוניות, שמאפשרות להם לדעת על אזעקת צבע-אדום על ידי רטט.
בשנת 1993 רכשה חברת ההשקעות "אדאקום" את חברת "איתורית" תמורת 87 מיליון שקל. "איתורית" שלטה אז על כ-45% משוק הזימונית בישראל וכ-30% משוק שירותי התקשורת באמצעות מכשירי קשר. בשנת 1996 חברת "אדאקום" פשטה את הרגל, וחברת "איתורית" נמכרה ל"ביפר" ומוזגה עימה. לחברה הממוזגת 50,000 מנויים בשנת 2000.
בשנת 2000 הואשם יהודה משי-זהב ואנשי זק"א בהאזנת סתר להודעות של המשטרה ומד"א, לאחר שקיבל מכשיר זימונית עם גישה להודעות של ארגונים אלו. במרץ 2001 נגזר מאסר על תנאי והוטלו קנסות על שלושה מתנדבי זק"א שהשתמשו במכשיר, בדצמבר 2001 קבע השופטת יהודית אמסטרדם, במקרה אחר, שקריאת הודעות זימונית ללא הסכמה אכן תיחשב כהאזנת סתר.
בתחילת המאה ה-21 נותרה חברת "ביפר" הספקית היחידה בישראל של שירותי זימונית, אותם סיפקה בעיקר לגורמים ממשלתיים, דוגמת שירותי החירום, משרד העבודה והרווחה, ופיקוד העורף. החברה המשיכה לפתח את הטכנולוגיה של הזימונית, כולל השקת מערכת זימון מוצפנת. והשיקה שירות המאפשר לתרגם הודעות קוליות שמושארות במענה הקולי של הטלפון הסלולרי להודעת SMS. בנוסף החלה לספק שירותי מוקד מידע ושירות לקוחות לחברות שונות.
בזמן מלחמת לבנון השנייה סיפקה חברת ביפר לגורמי הביטחון וההצלה 5,000 מכשירי זימונית.
בשנת 2011 רכש אלישע ינאי, שהיה קודם נשיא ומנכ"ל מוטורולה ישראל את הבעלות על קבוצת "ביפר תקשורת". החברה המשיכה לספק שירותי תקשורת חירום לגופי ממשלה עד 2022. בסביבות אוגוסט 2022 החברה נרכשה על ידי חברת תקשוב, ושירות הזימונית הופסק.. על פי רישומי רשם החברות החברה מספקת למשרד החוץ שרותי הפעלה ותחזוקה של מערכת המספקת התרעות של פיקוד העורף מפני "צבע אדום", צונאמי ורעידות אדמה.
קישורים חיצוניים
אתר קבוצת ביפר תקשורת
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית | 2024-10-10T04:25:41 |
ביפר | REDIRECT זימונית | 2006-02-19T08:05:41 |
מכשיר איתור | REDIRECT זימונית | 2004-10-04T20:43:12 |
סדר עולמי חדש | שמאל|ממוזער|250px|צד שמאל של חותם ארצות הברית מ-1776
סדר עולמי חדש הוא ביטוי משדה המושגים של המדינאות, בדרך כלל, שמשמעותו שינוי מערכתי כולל בסדרי העדיפויות ויחסי הכוחות בין מדינות וגופים בינלאומיים לכלל מערך בעל מהות חדשה. הביטוי מוצג במשנות מדינאים, בדרך כלל, כמקושר אל רעיונות המודרנה והקידמה.
אזכורים ושימושים
מקורו של הביטוי סדר עולמי חדש (לטינית: "novus ordo seclorum") בתרבות הרומית בעת העתיקה. בעת החדשה, הביטוי צורף לסמל של ארצות הברית ב-1776.
מאז נעשה בו שימוש רב, בעיתות של שינוי דרמטי במחשבה הפוליטית העולמית ובמאזן הכוחות הבין-מעצמתי.
במאה ה-20, השתמש בביטוי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, בהתייחס לתמורה העולמית שהתחוללה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהקשר להקמתו של חבר הלאומים. ה"מלחמה שתסיים את כל המלחמות" הייתה זרז חזק עבור הפוליטיקה הבינלאומית, ורבים חשו שהעולם לא יוכל להמשיך ולהתנהל כמו מקודם. המונח נעלם משימוש כשנהיה ברור כי חבר הלאומים אינו יוצר סדר כזה, ונשמע שוב פעמים ספורות בזמן היצירה של ארגון האומות המאוחדות.
לאחר סיום המלחמה הקרה אוזכר הביטוי על ידי רבים, שביניהם בלט נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש האב. תחושתם הייתה כי לסיום המלחמה הקרה תהיינה השפעות דרמטיות על מאזן הכוחות העולמי, כולל התקווה שסיומה יסמן את תחילתו של עידן חדש של שיתוף פעולה בינלאומי באמצעות האו"ם.
המונח פיתח גם כמה משמעויות שליליות. אצל כמה הוגי דעות מונח זה מתאר קונספירציה שנרקמה בין קבוצת ה"עילית" השולטת בעולם לבין ממשלות העולם להעלות ממשלה עולמית פאשיסטית לשלטון בעזרת האו"ם.
מספר קבוצות בימין האמריקני כמו אגודת ג'ון בירץ' השתמשו במונח הזה רבות בהזהירם מפני קונספירציות להעלות את ארגון האו"ם למעמד של ממשלה עולמית. אחרים השתמשו במונח כדי לצייר את ארצות הברית כבריון שכבר לא חייב לתת דין וחשבון לאף אחד, ומשתמש במצב הנוכחי כדי להרחיב את השפעתו. כך, הצירוף של מדינות ממזרח אירופה לברית נאט"ו, הסכסוך בקוסובו, מלחמת עיראק, והבידוד של אומות "שאינן מתכופפות" כולם נראים כדוגמאות לגישה הבריונית הזו. למתנגדי ארצות הברית, השימוש של בוש במונח "סדר עולמי חדש" נתפס כביטוי לגישה זו.
מונחים קרובים הם "הסדר הכלכלי הבינלאומי החדש" ו"סדר המידע הבינלאומי החדש" שהיו פופולריים בארגון האו"ם ובארגונים המסונפים לו (בעיקר אונסק"ו) בשנות ה-70 וה-80. מונחים אלו שימשו במיוחד קבוצות של מדינות מתפתחות (למשל ה-G77, או המדינות הבלתי-מזדהות) בהתייחסן לחלוקה מחדש של עושר בקנה מידה עולמי, והשליטה על המדיה לעצירת ה"השמצה" של מדינות הפריפריה ("העולם השלישי"). מדינות מערביות תקפו את התוכניות האלו כתוכניות להרוס את הקפיטליזם וחופש הבעת הדעה; והתוכניות הללו נזנחו בשקט בשנות ה-80 אחרי שמדינות מערביות איימו לפרוש מגופי או"ם (ארצות הברית ובריטניה מימשו את האיום הזה ופרשו מאונסק"ו, ומאז שתיהן חזרו אליו).
בראשית המאה ה-21
בראשית המאה ה-21, המונח המודרני מתייחס ומתבסס בין היתר על HAARP ועל מודלים כלכליים לניתוב ושליטה באוכלוסייה בדרכים שונות.
הביטוי "הסדר העולמי החדש" (אנגלית: "New World Order") מתייחס להתהוות שלטון ביורוקרטי-קולקטיבי עולמי יחיד. הכוונה היא בדרך כלל לתאוריות קונספירטיביות הגורסות כי רשת בין-לאומית של טייקונים, מנהיגים ובעלי השפעה עולמית, כמו גם גורמים נסתרים בעלי עוצמה, שואפים לכונן ממשלה עולמית טוטליטרית. לפיכך, תומכי התאוריות הללו מאמינים לרוב כי שורה רחבה של ארגונים, כמו גם דמויות היסטוריות ונוכחיות בעלות השפעה, הם חלק מתוכנית שמטרתה הסופית שליטה עולמית, ורבים מהאירועים והאסונות הפוקדים את העולם הם למעשה שלבים מתוכננים ויזומים שנועדו לקדם את שליטת אותה ממשלת צללים על העולם.
ראו גם
הסדר החדש
משטר סמכותני
התפוצצות אוכלוסין
הפלרת מים
תאוריית קשר
כוח (סוציולוגיה)
סמכות
קלפטוקרטיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:גלובליזציה | 2024-03-24T10:13:27 |
עמק הבכא (יוסף הכהן) | עמק הבכא הוא ספר מהמאה ה-16 העוסק בהיסטוריה של עם ישראל. הספר נכתב בידי ההיסטוריון ר' יוסף הכהן הרופא (1496–1575) והופיע בשנת מותו, ה'של"ה, בג'נובה שבאיטליה.
הספר מתאר את קורות העם היהודי ותלאותיו מחורבן בית שני ועד לימיו של המחבר.
בהקדמה לספרו כותב ר' יוסף הכהן הרופא:
רבים מיהודי איטליה נהגו לקרוא בספר זה בצום תשעה באב ור' יוסף כותב על כך בשיר שחיבר: "מי הוא האיש האכזרי שלא יבכה בראות ספרי / שלא יישום ולא ישאף, כשדי יהיה או איש מצרי / לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי / כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי".
לקריאה נוספת
יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ובית אוטומאן, ערך, ההדיר ופירש ראובן בונפיל, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2020
ראובן בונפיל, חיי יוסף: רומן היסטורי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2020
יוסף הכהן, ספר עמק הבכא, ערך, ההדיר ופירש ראובן בונפיל, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2020.
קישורים חיצוניים
יום העיון "היסטוריה, סיפור ומציאות" היסטוריה, סיפור ומציאות לרגל צאת ספריו של פרופ' ראובן בונפיל על יוסף הכהן, יוטיוב
קטגוריה:ספרי היסטוריה של עם ישראל
קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים | 2023-12-22T15:24:40 |
חלב (שומן) | REDIRECT איסור אכילת חלב | 2010-09-13T00:58:21 |
ניז'ר (נהר) | ניז'ר הוא הנהר השלישי בגודלו מבין נהרות יבשת אפריקה, אחרי הנילוס ונהר קונגו, ואורכו 4,167 ק"מ. הניז'ר מתחיל את זרימתו ברמות גינאה (Hauts plateaux de Guinée), במרחק של 250 ק"מ מהאוקיינוס האטלנטי. הוא זורם צפונית-מזרחית לאורך אלפי קילומטרים עד שהוא מגיע למרכז מאלי. שם ערוצו נוטה ופונה לכיוון דרום-מזרח, עובר בניז'ר ובגבולה עם בנין, וזורם בניגריה עד שנשפך אל מפרץ גינאה. במקום שפכו לאוקיינוס, יוצר הניז'ר דלתה עצומה בשטח של כ-25,000 קמ"ר, המכוסה ביצות וחורשות סבוכות של עצי מנגרוב.
בשנת 2023 התרחש אסון טביעת הספינה בנהר ניז'ר בו נהרגו מעל ל-100 אנשים.
ראו גם
הפארק הלאומי W
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בנין: גאוגרפיה
קטגוריה:גינאה: גאוגרפיה
קטגוריה:מאלי: גאוגרפיה
קטגוריה:ניגריה: גאוגרפיה
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:נהרות אפריקה הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי
נהר ניז'ר
קטגוריה:ניז'ר: גאוגרפיה | 2023-07-03T16:43:29 |
מפלגת העבודה | הפניה מפלגת העבודה הישראלית | 2019-12-07T21:13:18 |
האמנה הלאומית הפלסטינית | האמנה הלאומית הפלסטינית (בערבית: الميثاق الوطني الفلسطيني ; תעתיק: אל-מִיתַ'אק אל-וַטַנִי אל-פלסטיני) היא המסמך המכונן של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שהוקם ב-1964. הנוסח הראשון של האמנה נקבע בכינוסו הראשון, אשר התקיים בירושלים במאי 1964. לאחר מלחמת ששת הימים נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 10–17 ביולי 1968 ועדכנה את נוסח האמנה.
בנוסחה המקורי קובעת האמנה את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על פלסטין (ארץ ישראל), ומגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם נכללים בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית.
הכרתו של יושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, במדינת ישראל בספטמבר 1993 והסכמי אוסלו, סותרים את נוסח האמנה. בפרסומיה הרשמיים מציינת הרשות הפלסטינית, בצד נוסח האמנה המקורי, כי הסעיפים הסותרים את הסכמי אוסלו אינם עוד בתוקף, אולם אין כל נוסח חלופי לאמנה. יש בישראל המטילים ספק האם ביטול הסעיפים תקף על פי תקנון אש"ף.
סעיפי האמנה ומשמעותם
לדברי הפרופסור ליחסים בין-לאומיים, ד"ר יהושפט הרכבי, "האמנה הלאומית הפלסטינית היא מסמך היסוד של אש"ף כמצעו הרעיוני, אולם אין היא כחוקה שיש למדינות". הרכבי ערך תרגום, ההדרה ופרשנות לאמנה, אשר נתפרסם בכותר: האמנה הפלסטינית ומשמעותה וראה אור לראשונה ב-1971. בהקדמה מביא הרכבי את הנוסח המעודכן של האמנה מ-1968.
מסעיפי האמנה (1968)
שם האמנה: "אמנה זו תיקרא 'האמנה הלאומית הפלסטינית'".
סעיף 1: "פלסטין היא מולדת העם הפלסטיני והיא חלק אינטגרלי (חיוני, בלתי נפרד) מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית".
סעיף 2: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית".
סעיף 3: "העם הערבי הפלסטיני הוא בעל הזכות החוקית במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתיים שחרור מולדתו בהתאם לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו".
סעיף 4: "האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים; הכיבוש הציוני ופיזור העם הערבי הפלסטיני כתוצאה מהשואות שבאו עליו אינם פוגמים באישיותו ובשייכותו הפלסטינית ואינם שוללים אותו".
סעיף 5: "הפלסטינים הם האזרחים הערבים, אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".
סעיף 6: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".
"סעיף 7:" השייכות הפלסטינית והקשר לפלסטין, והח מרי, הרוחני וההיסטורי, הם עובדות קבועות. חינוך הפרט הפלסטיני חינוך ערבי-מהפכני ונקיטה בכל האמצעים ליצירת תודעה לאומית אצל הפלסטיני, השכלתו כדי שיכיר את מולדתו הכרה עמוקה - רוחנית וחומרית, והכשרתו למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה - הם חובה לאומית.
"סעיף 8:" השלב (הנוכחי) אשר העם הערבי והפלסטיני חי אותו הוא שלב המאבק הלאומי לשחרור פלסטין, משום כך, הסתירות בין הכוחות הלאומיים הפלסטינים הם מסוג הסתירות המשניות אשר יש צורך לעצור בעדן למען הסתירה היסודית שבין הציונות והאימפריאליזם מצד אחד, לעם הערבי הפלסטיני מן הצד השני. על יסוד זה מהווים ההמונים הפלסטינים בארץ הכבושה או בגולה ארגונים כפרטים, חזית לאומית אחת הפועלת להחזרת פלסטין ולשחרורה במאבק המזוין.
סעיף 9: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלסטיני מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזוין ולהתקדם לקראת המהפכה העממית המזוינת לשחרור־מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טבעיים ועל קיום זכותו להגדרה עצמית ולריבונות עליה".
סעיף 10: "פעולות גרילה מהוות את הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית, וזה יחייב את הסלמתה והרחבתה, ואת גיוס כל המאמצים הציבוריים והחינוכיים הפלסטיניים. כמו גם השגת אחדות במאבק הלאומי בין הקבוצות השונות של העם הפלסטיני ובין הפלסטינים וההמון הערבי (בארצות ערב), וזאת כדי להבטיח את המשך המהפכה, הסלמתה וניצחונה".
סעיף 14: "גורל האומה הערבית, יתירה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין. העם הפלסטיני ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית (קַוְמִי, قومي) קדושה זו".
סעיף 15: "שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית (קַוְמִי, قومي), כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני. האחריות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, עמים וממשלות כאחד, ובראשם העם הערבי הפלסטיני. לשם כך, על האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, החומרית והרוחנית, כדי להשתתף השתתפות פעילה עם העם הערבי הפלסטיני בשחרור פלסטין, ובמיוחד עליה, בשלב הקיים כיום של המהפכה הפלסטינית המזוינת, לתת בלי חסוך ולהגיש לעם הערבי הפלסטיני כל עזרה וכל תמיכה חומרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את כל האמצעים והאפשרויות, אשר תאפשרנה לו להתמיד במילוי תפקידו החלוצי ולהמשיך במהפכתו המזוינת עד לשחרור מולדתו".
סעיף 18: "שחרור פלסטין מבחינה בין-לאומית היא פעולה הגנתית המתחייבת מצרכי ההגנה־העצמית. לכן, העם הערבי הפלסטיני החפץ לקיים יחסי ידידות עם כל העמים, מצפה לתמיכתן של המדינות שוחרות החירות, הצדק והשלום, בהחזרת המצב החוקי לפלסטין ובהשכנת ביטחון ושלום בה, ולאפשר לקהילה לקיים ריבונות לאומית (וָטַנִיָה, وطنية) וחירות לאומית (קַוְמִיָה, قومية)".
סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, אחת היא כמה התמידה, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלסטיני ואת זכותו הטבעית למולדתו, ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות המאוחדות, ובראשן זכות ההגדרה העצמית".
סעיף 20: "הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (דהיינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים". יש שרואים בסעיף זה שלילה לא רק של הלגיטימיות של מדינת ישראל, אלא גם של קיומה של ממלכת ירדן כמדינה עצמאית, שגם היא תוצר של הצהרת בלפור וכתב המנדט, שלילה שבאה לידי ביטוי מפורש בהכרזת המועצה הלאומית הפלסטינית ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.אלכסנדר בליי, הפרשנות הירדנית והפלסטינית להצהרת בלפור, בכנס 'סיום מלחמות והתוויית גבולות בסימן 75 שנה לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל', קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, ינואר 2023, עמ' 30
סעיף 21: "בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלמותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה".
סעיף 22: "הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית, והתפשטותית־התיישבותית במטרותיה, היא פשיסטית באמצעיה. ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי (בכוח אדם) וגאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידום".
סעיף 29: "העם הערבי הפלסטיני הוא בעל הזכות הראשון והמקורי בשחרור פלסטין ובהחזרת מולדתו והוא יקבע את עמדתו לגבי כל המדינות והכוחות על יסוד עמדותיהם לגבי בעיית פלסטין ומידת תמיכתן בו ובמהפכתו למימוש מטרותיו".
סעיף 30: "הלוחמים ונושאי הנשק במערכת השחרור הם גרעין הצבא הערבי שיהווה את זרוע המגן של הישגי העם הערבי הפלסטיני".
סעיף 31: "לארגון השחרור הפלסטיני יהיה דגל, שבועה והמנון שייקבעו בהתאם להסדר מיוחד".
סעיף 33: "האמנה לא תתוקן אלא ברוב של שני שלישים של כלל חברי המועצה הלאומית לארגון השחרור הפלסטיני במושב מיוחד אשר יכונס למטרה זו".
שינויים בסעיפי האמנה מנוסח 1964
יהושפט הרכבי מראה, בין השאר, הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח 1968 לעומת הנוסח הראשון מ-1964.
שם האמנה: הרכבי מציין כי הפתיח חודד ב-1968 לכלל הדגשה של "הפטריוטיזם הפלסטיני".
סעיף 4: סעיף זה הורחב לעומת הנוסח הראשון. ועניינו הדגשת הפלסטיניות כ"תכונה נצחית הבאה מלידה".
סעיף 6: סעיף זה מקביל לסעיף 7 בנוסח האמנה של 1964, שקבע כי: "היהודים אשר הם ממקור פלסטיני יוחשבו פלסטינים אם יחפצו להתחייב לחיות בנאמנות ובשלום בפלסטין". מאחר שבסעיף קודם נקבעה שנת 1948 כתאריך הקובע לגבי הפלסטיניות של הערבים, ניתן להסיק כי "היהודים אשר הם ממקור פלסטיני" הם היהודים שגרו בפלסטין עד שנה זו. במושב המועצה הפלסטינית ב-1968, שבו תוקן הסעיף, התקבלה החלטה (בפרק המשנה "המאבק הפלסטיני הבין-לאומי") אשר מבארת ומרחיבה למעשה את הסעיף: "כמו כן מאשרת המועצה כי התוקפנות על האומה הפלסטינית ואדמתה החלה בשנת 1917. משום כך, פירוש סילוק התוקפנות צריך להיות סילוק כל עקבות התוקפנות מאז התחלת הפלישה הציונית, ולא מאז מלחמת יוני 1967". לדברי הרכבי, תיקון זה באמנה, שהקדים את התאריך הקובע לגבי הפלסטיניות של היהודים לשנת 1917, ביטא את הצורך הפלסטיני בהפחתת מספר היהודים שיותר להם להמשיך להתגורר בפלסטין.
סעיף 9: סעיף זה, אשר מפרט את הלגיטימיות של פעילות כוחות חמושים של אש"ף, הוכנס בנוסח 1968.
סעיף 10: סעיף זה, אשר מתאר את פעילות הטרור המתוכננת, הוכנס בנוסח 1968.
סעיף 22: הרכבי מציין כי בסעיף זה שנוסחו הורחב ב-1968, יש "תיגבור הגינוי של הציונות וישראל" לעומת הנוסח של 1964, שהיה "סתמי יותר".
סעיף 24: בנוסח המקורי של האמנה היה קיים סעיף 24 שנפתח כך: "לארגון לשחרור פלסטין לא תהיה כל ריבונות על הגדה המערבית של ירדן, על רצועת עזה ועל אזור אל-חמה". הפלסטינים לא דרשו בשלב זה לקבל לידיהם את האזורים שהיו בעבר חלק מפלסטין המנדטורית ושעתה שלטו בהם מדינות ערביות (ירדן, מצרים וסוריה). למעשה, "שחרור פלסטין" התייחס, לפחות באותו שלב, רק למדינת ישראל ולא לפלסטין כולה. סעיף זה הוסר בנוסח האמנה מ-1968 כשבאותו זמן שלטה מדינת ישראל בגדה המערבית ורצועת עזה.
הדרישות לביטול האמנה
ההצהרות באמנה השוללות את הלגיטימיות של מדינת ישראל הביאו לדרישה מצד ישראל לבטל את האמנה כאשר נחתמו הסכמי אוסלו. במכתב ששלח יאסר ערפאת ליצחק רבין, שבו הוא מכיר בשם אש"ף במדינת ישראל, הוא מגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית הסותרים את תוכן מכתבו: "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים".
ב-24 באפריל 1996 (לפני הבחירות בישראל) כונסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה, והחליטה לתקן את סעיפי האמנה הסותרים את הסכמי אוסלו בתמיכת 504 חברי מועצה, 54 מתנגדים ו-14 נמנעים. החלטה זו הסמיכה את הוועדה המשפטית של אש"ף לנסח את האמנה מחדש ולהגיש את הגרסה החדשה לוועד המרכזי של אש"ף. מאוחר יותר טענו גורמי ימין שלהחלטה אין משמעות של ממש , מאחר שנקבע רק שתוקם ועדה שתשנה סעיפים הסותרים להסכמי אוסלו, מבלי לשנותם בפועל, ואף לא נעשה פרסום כלשהו של האמנה המתוקנת. לפיכך משעלה לשלטון בנימין נתניהו, הוא תבע את ביצוע התיקונים שנדרשו באמנה. בעקבות זאת, בינואר 1998 שיגר ערפאת מכתבים בנושא לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון ולראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. במכתב ששלח אל קלינטון ב-13 בינואר, כתב כי המועצה הלאומית החליטה באפריל 1996 שהאמנה "מתוקנת בזאת על ידי ביטול הסעיפים המנוגדים" למכתבים שהחליף עם רבין בספטמבר 1993. עוד כתב: "כל סעיפי האמנה הסותרים את מחויבות אש"ף להכיר בישראל ולחיות לצידה בשלום - אינם בתוקף. כתוצאה מכך, סעיפים 6–10, 15, 19-23 ו-30 בוטלו, והחלקים בסעיפים 1–5, 11-14, 16-18, 25-27 ו-29 שלא עלו בקנה אחד עם המחויבויות נ"ל בוטלו גם כן." בהתייחסו לסעיף האמנה, הדורש רוב של שני שלישים על מנת לתקנה, הוסיף כי "החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית, בהתאם לסעיף 33 באמנה, היא תיקון מעמיק של האמנה".
אולם צעד זה לא סיפק את נתניהו ואת ארצות הברית, ולכן ב-14 בדצמבר 1998, בעת ביקור קלינטון בעזה, כונסו חברי המועצה הלאומית והמועצה המרכזית של אש"ף, וכן ערפאת עצמו ושרי הרשות הפלסטינית, והצביעו באמצעות הרמת ידיהם, ברוב מכריע, בעד אישור החלטת המועצה הלאומית מ-1996. בעקבות זאת, הכריז קלינטון מייד: "אני מודה לכם על הביטול המלא, הסופי והתמידי של הסעיפים באמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול ישראל".
בתאריך 2 בפברואר 2001 פורסם בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", שנחשב כמביע את העמדות הרשמיות של הרשות הפלסטינית, כי יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים א-זענון הקים בקהיר פורום חדש של נציגים מן הרשות ומן הפזורה הפלסטינית – "רשות לעצמאות לאומית" – אשר תהיה כפופה למועצה הלאומית, ותגשים את עצמאות המדינה הפלסטינית. על פי הדיווח הפורום רואה את האמנה הפלסטינית כתקפה, ומתבסס על החלטה 181 (תוכנית החלוקה) והחלטה 194 (העוסקת בין היתר בנושא הפליטים הפלסטינים) של העצרת הכללית של האומות המאוחדות; אף שהחלטה 181 סותרת לכאורה את האמנה הלאומית הפלסטינית. בכירים פלסטינים שהוצגו כשותפים בפורום פרסמו הודעות שבהן הם מתנערים ממנו, וכך גם עשה משרד ההסברה של הרשות הפלסטינית.
מי שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ ושגריר ישראל לצרפת וארצות הברית, מאיר רוזן, טען כי האמנה הפלסטינית מעולם לא בוטלה מכיוון שהליך ההצבעה על הביטול לא כלל ספירה מדויקת של שני שלישים מן חברי המועצה כנדרש בחוקה הפלסטינית, כמו כן טען שאין בידי ישראל שום מסמך רשמי של הפלסטינים שקובע שהאמנה הזו מבוטלת.
מאז החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1996 ואישורה ב-1998, לא נוסחה אמנה חדשה או מתוקנת.
האמנה במערכת החינוך הישראלית
האמנה הפלסטינית בניסוחה העדכני מ-1968, בתרגומו ופרשנותו של יהושפט הרכבי, פורסמה על ידי משרד החינוך של מדינת ישראל לראשונה בתשל"א – 1971. כמו כן היא הוזכרה ונדונה בספרי לימוד בישראל.
לקריאה נוספת
יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1971, 1974, 1977.
האמנה הלאומית הפלסטינית, בתוך: שרה פוסטבסקי (עורכת), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, מפתח לשמות אישים ועניינים מבואר ומאויר, ירושלים: הוצאת כרטא, 1983, עמ' 14.
יהושפט הרכבי ומתי שטיינברג, האמנה הפלסטינית במבחן הזמן והמעשה, ירושלים : שירות הפרסומים - מרכז ההסברה, תשמ"ח 1988.
קישורים חיצוניים
תרגום לאנגלית של האמנה הפלסטינית
שילה הטיס-רולף, האמנה הלאומית הפלסטינית, באתר מט"ח
עוזי אורנן, על האמנה הפלסטינית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה
קטגוריה:הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני
קטגוריה:לאומיות פלסטינית | 2024-10-08T07:01:57 |
אוליבר קרומוול | ממוזער|סמל הפרוטוקטורט, בתקופת קרומוול
אוליבר קרומוול (באנגלית: Oliver Cromwell; 25 באפריל גרגוריאני: 5 במאי 1599 – 3 בספטמבר גרגוריאני: 13 בספטמבר 1658) היה מצביא ומדינאי אנגלי. הוא עלה לגדולה בימי מלחמת האזרחים האנגלית, כמנהיג כוחות הפרלמנט, שאותם הוביל לניצחון לאחר שארגן מחדש את הצבא. ניסה בתחילה להתפשר עם צ'ארלס הראשון אך לבסוף דחף להדחתו ולהוצאתו להורג ב-1649. המלוכה הוחלפה ברפובליקה, שבפועל שלט בה קרומוול יותר ויותר, תוך דחיקת הפרלמנט עד פיזורו וכינון אספה-מטעם, ולבסוף להלכה, מעת מינויו ללורד פרוטקטור ב-1653. הוא הכפיף לקהיליה עוד קודם את אירלנד וסקוטלנד במסעות מלחמה ממושכים, וניהל בראשונה מערכה רצחנית שבה נמחתה לפחות עשירית מן האוכלוסייה והתאפשרה התיישבות פרוטסטנטית על חשבון הקתולים באלסטר. בין הסיעות של תומכי הפרלמנט ייצג את האריסטוקרטים בעלי-הקרקעות ("גרנדים"), ובלם את שאיפות הרדיקלים ("לֶוֶולרים") לשוויון פוליטי ולחלוקת האדמות מחדש. קרומוול היה פוריטני אדוק, ואסר בין היתר על הימורים ועל תיאטרון. הוא מת ב-1658, ולאחר השבת המלוכה הוצאה גופתו מן הקבר וחוללה ב-1661. בתקופתו הורשו היהודים לחזור לבריטניה, לראשונה מאז ימי אדוארד הראשון, 350 שנה קודם לכן.
נעוריו
אוליבר קרומוול נולד בהנטיגדון, עיירה במזרח אנגליה, לרוברט קרומוול (1560–1617 לערך) ולאליזבת סטיוארט (1564–1654). הוא היה צאצא לאחותו של תומאס קרומוול, בכיר בחצר המלך הנרי השמיני. קרומוול למד באוניברסיטת קיימברידג', בגיל 21 נשא אישה ולזוג נולדו תשעה ילדים. במקצועו היה חקלאי, אך נאלץ למכור את אחוזתו עקב חובות שצבר. המשבר האישי שעבר הניע אותו להתעוררות דתית, והוא נעשה פוריטני אדוק ומחמיר.
לאחר שהחליט לא לעבור לווירג'יניה שבאמריקה בעקבות דודו, החל לפתח קריירה פוליטית שבמסגרתה נבחר לפרלמנט האנגלי כנציג הנטיגדון, שם כיהן בין השנים 1628–1629. נאום הבכורה שלו עסק בהגנה על דמוקרט רדיקלי שהטיף בעלון שהפיץ להענקת זכות בחירה לכול. במהלך כהונתו התמיד בהגנה על תושבי מזרח אנגליה, שאותם רצו בעלי אדמות לגרש מאדמתם. קולו הסמכותי והלהט ששידר היו סימן ההיכר שלו בפרלמנט.
הקריירה הצבאית
מלחמת האזרחים הראשונה
המלך צ'ארלס הראשון נאבק בפרלמנט ובשנת 1642 החל הסכסוך נושא אופי של מלחמת אזרחים. בשנת 1629 פיזר צ'ארלס את הפרלמנט ושלט בממלכת אנגליה שלטון אישי אבסולוטי. אך לאחר שנזקק למיסים למימון מלחמותיו ולמימון הצי, נאלץ בשנת 1640 לכנס את הפרלמנט מחדש. צעד זה הביא לעימות בין הפרלמנט המרדני ובין צ'ארלס. בשיא העימות הגיע צ'ארלס עצמו אל הפרלמנט ודרש להסגיר לידיו חמישה צירים מרדנים. הפרלמנט הגן על חבריו, והדרך למלחמת האזרחים נפתחה. צבאות הפרלמנט המכונים "עגולי הראש" (צבאות המלך כונו "פרשים" או "קאוואלירים") הונהגו על ידי אצילים שתמכו במטרת הפרלמנט – הרוזנים מאסקס והרוזן פיירפקס.
עד 1643 נלחמו הצדדים ללא הכרעה ברורה. קרבות נוטינגהאם, אדג'היל וטרנהם גרין נסתיימו מבלי להביא לנפילת אחד הצדדים. קרומוול הצטרף אל הצבא כשבליבו להט מהפכני, אך ללא ניסיון צבאי. הוא הקים את "חיל הפרשים של מחוזות המזרח", הביא אותו אל שדה הקרב ונחל הצלחה, אך בסוף 1643 הוחזק עדיין חלק ניכר מאנגליה – בעיקר המחוזות בצפונה ובמערבה – בידי חילות המלך והוא כינס פרלמנט משלו, שהתחרה בסמכויותיו עם הפרלמנט המורד. מורדי הפרלמנט, לעומתו, נעזרו בתגבורת של חיילים סקוטים. הסקוטים נלחמו בעבור תשלום, אך מטרתם המוצהרת הייתה כפיית השיטה הפרסביטריאנית על אנגליה כולה.
אל מול מצב זה החל קרומוול להתבלט. חילותיו היו המאומנים ביותר והוא היה הלוחם הטוב ביותר מבין מנהיגי הפרלמנט. כן הביע עמדה תקיפה נגד הפרסביטריאנים ותמך בחופש דת – פרט לקתולים – דבר שהקנה לו אהדה רבה בקרב אנשי הפרלמנט.
ב-2 ביולי 1644 ניצח צבאו של קרומוול את צבא המלך בקרב מארסטון מור . תוצאת הקרב הייתה אובדן צפון אנגליה ומותם של ארבעת אלפים מנאמני המלך. הצלחת קרומוול בצפון אך הדגישה את אוזלת היד של מנהיגי הפרלמנט בדרום, שהפסידו בשורת קרבות שאפשרו לאנשי המלך להתאושש מאסון מארסטון מור.
לאחר מארסטון מור הפך קרומוול למנהיג הבלתי-מעורער של חיילי הפרלמנט וכפה את דעותיו על כל מתנגדיו. אסקס הודח ואף הסקוטים קיבלו את הנהגת קרומוול. הפרלמנט הוציא צו שאסר על חבריו לקבל פיקוד קרבי. אך במהרה הסתבר כי יש לפרש את החוק כך שיחול על כל אדם פרט לקרומוול, שלא היה לו תחליף בהנהגת הכוחות. כך הפך קרומוול ב-1645 לאדם היחיד שהוא מנהיג צבאי ופוליטי כאחת.
ב-14 ביוני 1645 ניצח קרומוול בקרב נייזבי שסיים למעשה את מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. בתום הקרב לא נותרה עוד התנגדות מזוינת לפרלמנט בכל רחבי אנגליה.
מלחמת האזרחים השנייה
המלך נשבה עתה בידי צבאות הפרלמנט, אשר התנהגו כלפיו בכבוד. רבים רצו לראות בשובה של התקופה שלפני מלחמת האזרחים. נראה היה כי הסכסוך על סמכויות המלך והסכסוך הדתי הוכרעו וניתן להמשיך בענייני המלוכה כמקודם, תוך הגבלות מסוימות על המלוכה. הפרלמנט עצמו הורכב מאנשים חדשים, שהחליפו את הצירים שתמכו בצ'ארלס ועזבו את הפרלמנט. רבים מאנשי הפרלמנט היו פרסביטריאנים. רבים מהם רצו לפזר את הצבא, שלא היה בו כבר צורך.
הצבא, שחייליו כונו עתה "איירונסיידס", חש כי כל שלחם עבורו במשך ארבע שנים עקובות מדם יורד לטמיון. על מנת שלא יתקיים הסדר המנוגד לרצון הצבא, תפס קרומוול את המלך והחזיק בו כשבוי, בטירה תחת משמר הפרלמנט. במשך מספר שבועות בשנת 1647 התקיים משא ומתן בין קרומוול למלך. נראה היה כי ייתכן הסדר שיישא חן בעיני כולם. אך הקצנתם ההולכת וגוברת של אנשי הצבא הראתה לקרומוול כי לא יוכל לשמש משנה למלך ולו אף מבחינה פורמלית ולאחד מאחוריו את הצבא, שנדחף לקיצוניות מדינית ודתית.
משהבין כי אין תועלת במגעים, נמלט צ'ארלס משביו בנובמבר 1647. במשך שנה התגורר באי וייט, בטירת קאריסברוק. בינתיים קמו אנשי הפרלמנט, תומכי המלך, הצבא הסקוטי והצי נגד קרומוול ונגד האיירונסיידס. במסע צבאי קצר ופשוט הביס קרומוול את כל הגורמים שקמו נגדו.
יש הרואים בניצחון זה של קרומוול משום ניצחונה של הדמוקרטיה וניסיון ליצור באנגליה משטר מתקדם בתנאי המאה ה-17, שהקדים במאה וארבעים שנה את המהפכה הצרפתית. לעומתם יש הרואים בניצחון זה של קרומוול ניצחון של סיעה קיצונית, שכפתה את רצונה על העם האנגלי.
קרומוול ראה כי שלטונו (שבו תלויים היו חייו) וחיי המלך אינם עומדים בקנה אחד. המלך הובא מטירתו ללונדון והועמד למשפט. על אף שחילופי שלטון אלימים, הכוללים את הריגתו של המלך, היו לחם חוקה של אנגליה, במיוחד בתקופת מלחמת השושנים, היה מצבו של צ'ארלס שונה. ריצ'רד השני, אדוארד השני והנרי השישי נרצחו במסתרים ואילו כאן התכנס העם האנגלי ושפט את הריבון, שעל פי המסורת לא ניתן לגעת בו. היה זה אקט של חילול הקודש, אשר לא חזר מאז בהיסטוריה האנגלית. על כתב ההוצאה להורג 59 חתימות, אך קרומוול הוא האחראי הבלעדי למעשה.
המלך הוצא להורג בעריפה ב-30 בינואר 1649, וקרומוול היה לריבון על אנגליה, שהוכרזה לראשונה בתולדותיה כרפובליקה (וזאת ב-4 בינואר 1649, עוד טרם הוצאת המלך להורג).
סקוטלנד ואירלנד
מעשיו של קרומוול הובילו להתמרמרות רבה ולתסיסה בסקוטלנד ואירלנד, אשר אף שבאופן רשמי היו עצמאיות, היו שתיהן תחת כיבוש כוחות אנגלים. הדיכוי הברוטלי של תומכי המלוכה והמלך צ'ארלס הראשון ב-1649 השאיר רושם עז על העם האירי. דוגמה בולטת למעשי הטבח היא הטבח של כ-3,500 איש בעיר דרוהדה שבאירלנד, מספר הכולל כ-2,700 חיילים מלוכנים וכל איש בעיירה אשר נשא נשק, כולל אסירים, כמרים קתולים ואזרחים. קרומוול ראה את הטבח כמוצדק משום שמגיני העיר המשיכו להילחם גם לאחר פריצת חומות העיר, דבר שהיווה לטענתו הפרה של נורמות המלחמה. קרומוול טמן את הזרעים למה שבימינו קרוי סכסוך צפון אירלנד בכך שחילק קרקעות רבות שהיו בידי קתולים קודם המרד האירי, והעבירן לידי פרוטסטנטים ששירתו לצידו במערכה, צעד שהוריד את אחוז הבעלות הקתולית על הקרקע מ-59% טרום המרד ל-22% לאחר המרד. מעבר הקרקעות הוביל גם להתיישבות פרוטסטנטית רחבת היקף באירלנד ובעיקר בצפונה. לאחר ניצחונותיו של קרומוול ולפני יציאתו לסקוטלנד העניק לו הפרלמנט את הפיקוד על כלל כוחות הפרלמנט. לאחר כיבוש אירלנד פנה קרומוול לדיכוי התקוממות בסקוטלנד. ב-1651 פלש הצבא הסקוטי לאנגליה על מנת להמליך את המלך צ'ארלס השני, בנו של צ'ארלס הראשון ויורשו. בקרב ווסטר, בספטמבר 1651, הוכרעו הצבאות הסקוטיים וצ'ארלס השני נמלט אך בקושי, כשהוא מסתתר בעץ אלון.
שלטון פוליטי
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של אוליבר קרומוול, הניצב מחוץ לבית הנבחרים הבריטי, מול כנסיית וסטמינסטר
בין השנים 1649–1653 קמה באנגליה רפובליקה, מעשה נדיר באירופה של אותה תקופה. הרפובליקה נודעה בשם "חבר העמים של אנגליה" ("The Commonwealth of England").
צורת התנהלותו של קרומוול מבוקרת על ידי רבים כקשה, לא-נבונה ורודנית. קרומוול נקט אכזריות לשם דיכוי מרידות והתקוממויות, במיוחד התקוממויות בתוך צבאו, עקב אי תשלום שכר החיילים. קרומוול גם לא גילה אהדה לקבוצה זו או אחרת, אפילו לא לתומכי הפרלמנט בזמן מלחמת האזרחים, ואף שחרר מתפקידם 96 חברי פרלמנט שלא היו נאמנים לו. בתחילה השאיר קרומוול את סמכויות ניהול מדיניות הפנים בידי הפרלמנט, שביטל את בית הלורדים ואת תואר המלך בטענה שהם מהווים סכנה לחופש העם. בהמשך, עם נטילת יותר ויותר סמכויות מהפרלמנט לידיו, נותר מכל מוסדותיה של בריטניה – המלוכה, בית הלורדים והפרלמנט – רק שריד עלוב לפרלמנט אשר כונה "פרלמנט השיירים" (Barebone Parliament), עושה דברו של קרומוול. אך גם בזאת לא היה לו די. ב-20 באפריל 1653 הוא פיזר את הפרלמנט וביולי אותה שנה כינס פרלמנט משלו, שאת אנשיו מינה באופן אישי. גם פרלמנט זה לא היה לפי רוחו, והוא פוזר סופית בספטמבר 1654. לאחר מכן מונה פרלמנט נוסף, שכן כצ'ארלס בשעתו, נאלץ לכנס פרלמנט על מנת לממן את מלחמותיו היקרות. במשך כל תקופת שלטונו כינס פרלמנטים ופיזרם על פי רצונו.
ב-1653 הוצעה לקרומוול המלוכה על ידי הפרלמנט שכונס תחת חוקה חדשה. קרומוול, אשר שפך דם רב בשם הרפובליקה האנגלית והביא להריגת המלך, היסס אם לקבל את התואר. לאחר התלבטות של שישה שבועות הוא דחה את התואר, בעיקר בשל התנגדות בכירים בצבא. לאחר מכן הוענק לקרומוול התואר "לורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד" שהעניק לו את כל סמכויות המלך מלבד התואר. כחלק מאותן סמכויות קיבל קרומוול את הזכות למנות את יורשו ולהעניק תוארי אצולה, זכות שהוא ניצל בדומה למלכים שבאו לפניו.
בשנת 1651 חוקק קרומוול את חוק הספנות שקבע שכל סחורה המיובאת לאנגליה מחויבת להגיע באוניות אנגליות. חוק זה הציב את אנגליה כמעצמת סחר בקנה מידה בין-לאומי, אולם גם עורר על אנגליה את חמתן של מדינות אחרות, בעיקר הולנד שהייתה באותה תקופה מעצמת סחר בפני עצמה. ב-1652 פרצה מלחמה שהסתיימה ב-1654 בניצחון הצי האנגלי בפיקודו של רוברט בלייק.
קרומוול גם הוביל בהצלחה מלחמה נגד ספרד שבסיומה כבשה אנגליה את ג'מייקה ואת גיברלטר.
קרומוול נודע כמצביא דגול, אולם כפוליטיקאי היה נטול דמיון פוליטי ומשום כך לא היה מסוגל להקים ממשלה רחבה ויציבה, למרות מספר ניסיונות. בסופו של דבר פיצל קרומוול את אנגליה ל-12 מחוזות, כל אחד מהם בשליטתו של גנרל בצבא. כך הייתה תקופת שלטונו של קרומוול לתקופה של רודנות צבאית. מורשתו העיקרית של קרומוול היא שהשליט האמיתי באנגליה הוא הפרלמנט. גם קודם לקרומוול המלך היה זקוק לפרלמנט (למעשה לאצילים בתוכו) כדי לגייס צבא וכדי לאסוף כסף, אבל תקציב המדינה היה בעצם תקציב המלך, מדיניות המדינה הייתה מדיניות המלך. בעקבות קרומוול הפרלמנט קבע את כל המדיניות הפיננסית של אנגליה, וכן את כל הקשור לצבא. מאז למלך/ מלכת אנגליה יש מעט סמכויות.אנטוניה פרייזר בספר Cromwell, Our Chief Of Men
מבחינה צבאית קרומוול הקים את מה שהאנגלים קראו לו צבא "המודל החדש". עד קרומוול, רובו של הצבא היה מורכב מאיכרים שגויסו על ידי האציל שלהם, הם לא היו מאומנים ולרוב כלי הנשק שלהם היו גרזנים וכלי עבודה אחרים. קרומוול החל לארגן את הצבא במבנה של יחידות כשלכל יחידה יש תפקיד משלה ולפיו החיילים התאמנו. קרומוול בנה חיל פרשים מאורגן ומסודר. כל החיילים היו שכירים ומקצועיים בתחומם, והשינויים האלה ומשמעת הברזל הביאו לניצחונותיו.
קרומוול היה המנהיג האנגלי הראשון שהתיר את חזרת היהודים לבריטניה, 350 שנה לאחר שגורשו מבריטניה על ידי המלך אדוארד הראשון. קרומוול גם היה הראשון שהתיר בניית בית כנסת ובית קברות.
כלורד מגן, קרומוול היה מודע למעורבות הקהילה היהודית בכלכלת הולנד, היריבה המסחרית המובילה של אנגליה. סובלנותו של קרומוול כלפי הזכות לפולחן פרטי לאלה שאינם חלק מהפוריטניזם שבו דגל, הביאה אותו לעודד את היהודים לחזור לבריטניה בשנת 1657, למעלה מ-350 שנה לאחר שגורשו מבריטניה על ידי המלך אדוארד הראשון, בתקווה שהם יעזרו להאיץ את ההתאוששות הכלכלית לאחר מלחמות האזרחים. אך לקרומוול היה מניע ארוך טווח להחלטתו לאפשר ליהודים לחזור, וזו הייתה התקווה שהם יתנצרו ולכן ימהרו להביא לביאה השנייה של ישו, בסופו של דבר. בוועידת ווייטהול בדצמבר 1655 הוא ציטט מהאיגרת אל הרומאים על הצורך לשלוח מטיפים נוצרים ליהודים. ויליאם פרינה, שהיה פרסביטריאני, התנגד בתוקף למדיניותו הפרו-יהודית של קרומוול, שהיה קונגרציונליסטCarlyle, Thomas, Oliver Cromwell's Letters and Speeches with Elucidations, London, Chapman and Hall Ltd, 1897, pp. 109–113 and 114–115Morrill, John (editor), Oliver Cromwell and the English Revolution, 1990, pp. 137–138, 190, and 211–213. .
מותו והוצאה להורג לאחר המוות
שמאל|ממוזער|170px|דמותו של קרומוול על מטבע חצי כתר, 1658
קרומוול נפטר בשנת 1658 מסיבה לא ברורה, כנראה בעקבות מחלת המלריה או בעקבות הרעלה. בנו ריצ'רד קרומוול ירש את תפקידו, התגלה כשליט בלתי ראוי והורד מהשלטון מקץ שמונה חודשים. לאחר תקופה נטולת שליט הכתיר הפרלמנט מחדש, שנתיים לאחר מותו של קרומוול, את צ'ארלס השני כמלך.
בשנת 1661 הוצאה גופתו של אוליבר קרומוול ממקום קבורתה בכנסיית וסטמינסטר והועברה טקס של הוצאה להורג לאחר המוות ב-30 בינואר, אותו תאריך שבו הוצא להורג צ'ארלס הראשון. גופתו נזרקה לבור וראשו הוצג לראווה על עמוד מחוץ למנזר וסטמינסטר עד 1685. לאחר מכן החליף ראשו מספר ידיים עד שבסופו של דבר הוא נקבר באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1960.
קרומוול בקולנוע, בספרות ובשירה
סרטו של הבמאי קן יוז "קרומוול" משנת 1970 נותן תיאור נאמן למדי של חיי קרומוול. את תפקיד קרומוול משחק השחקן ריצ'רד האריס ואת תפקיד המלך צ'ארלס הראשון משחק סר אלק גינס. הסרט הוא ספקטקל הוליוודי בנוסח שנות השישים, וכולל תיאורים נרחבים של קרבות, אך גם תיאור מפורט של עמדות הצדדים בסכסוכים שבין המלך והפרלמנט שהובילו למלחמה.
בספרו של אלכסנדר דיומא האב עשרים שנה אחרי (ספר ההמשך לשלושת המוסקטרים), מתואר מהלך עלייתו לשלטון של אוליבר קרומוול. העלילה בספר שונה קצת מהמציאות, ולא מוזכרת בו השנה שבה שהה צ'ארלס הראשון באי וייט, אלא רק תפיסתו והוצאתו להורג של צ'ארלס. בספר, מנסים ארבעת המוסקטרים להציל את המלך ולהביאו לצרפת, אך נכשלים.
באלבום "Monty Python Sings" מובא בקצרה סיפורו של אוליבר קרומוול, כפי שנכתב על ידי ג'ון קליז. חברי קבוצת מונטי פייתון שרים אודות קורותיו של קרומוול לפי הלחן של ה-Heroic Polanaise בלה מז'ור מאת פרדריק שופן.
בשיר "Irish Blood, English Heart" מביע מוריסי סלידה מאוליבר קרומוול בשורה
לקריאה נוספת
אוליבר קרומוול – נאום פיזור הפרלמנט הארוך (מאנגלית: יותם בנשלום), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015
ספרו של וינסטון צ'רצ'יל היסטוריה של העמים דוברי האנגלית (הוצאת "עם הספר", 1959) מקדיש חלק ניכר מן הכרך השני לתיאור קרבות מלחמת האזרחים ושלטון היחיד של קרומוול. צ'רצ'יל ראה בקרומוול אישיות שלילית מעיקרה, וגינה את משטרו כרודנות אכזרית.
מוריס אשלי, אוליבר קרומבל והמהפכה הפוריטנית (מאנגלית: עליזה נצר), "הדר" הוצאת ספרים בע"מ: תל אביב תשכ"ו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אנגלים
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:חברי הפרלמנט של אנגליה (לפני 1707)
קטגוריה:ילידי 1599
קטגוריה:נפטרים ב-1658 | 2024-09-29T11:30:44 |
פוליטיקה של צרפת | צרפת היא רפובליקה בעלת משטר פרלמנטרי-נשיאותי. בצרפת הגיעו לידי הבשלה תהליכים שלטוניים ותרבותיים, אשר השפיעו על אירופה ועל העולם כולו. שינויי המשטר בצרפת (ממלוכה אבסולוטית דרך רפובליקה לקיסרות וחוזר חלילה) השפיעו על צורת הממשל בארצות רבות. רעיונות המהפכה הצרפתית פעפעו אל העולם כולו, אם בכוחה של המילה המדוברת, או הכתובה עלי ספר, ואם בכוח חרבו של נפוליאון.
היסטוריה של המשטר בצרפת
תקופות שלטוניות
התקופות השלטוניות בצרפת הן:
תקופת המלוכה: מראשית ימי צרפת כמדינה ועד להדחתו של המלך לואי בשנת 1792. בשנותיה האחרונות, החל משנת 1789, סבלה הממלכה מחוסר יציבות בשל תנועת המהפכה הצרפתית.
הרפובליקה הצרפתית הראשונה: מהדחתו של המלך לואי בשנת 1792 ועד עלייתו של נפוליאון לשלטון ב-1804.
הקיסרות הראשונה: שלטונו של נפוליאון, החל מהכתרתו כקיסר ב-1804 ועד הגלייתו ב-1814. בשנת 1815 שב נפוליאון מגלותו באי אלבה. התקופה הקצרה עד תפיסתו וכליאתו מחדש באי סנט הלנה נקראת "שלטון מאה הימים".
הרסטורציה: החזרת השלטון למשפחת המלוכה הצרפתית, בית בורבון, בין 1814 ל-1830.
המונרכיה של יולי: תקופת שלטונו של המלך לואי פיליפ, בין 1830 ל-1848, אשר לא כינה עצמו "מלך צרפת" כי אם "מלך הצרפתים בחסדי האל וברצון האומה". תקופה זו נחשבת לשונה מתקופת הרסטורציה שקדמה לה. המלך עלה לשלטון לאחר מהפכת יולי 1830, ומסיבה זו מכונה תקופת מלכותו "מלוכת יולי".
הרפובליקה השנייה: התקופה שבין הדחת המלך לואי פיליפ והכרזת נפוליאון השלישי על עצמו כ"קיסר". 1848–1852.
הקיסרות השנייה: תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, בין 1852 עד לתבוסת סדאן והדחתו של נפוליאון ב-1870.
הרפובליקה השלישית: החוקה אשר נתנה לרפובליקה השלישית את צורתה הסופית התקבלה רק ב-1875. תקופה זאת נמשכה בין הדחת נפוליאון השלישי ב-1870 ועד 1940, עם התבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה.
צרפת של וישי: שלטונו של המרשל אנרי פיליפ פטן בדרומה של צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, החל מהכניעה הצרפתית ועד שחרור צרפת על ידי בעלות הברית. בתקופה זו פעלה אף "צרפת החופשית" בראשות שארל דה גול, אשר אנשיה ראו עצמם כממשיכים הלגיטימיים של הרפובליקה הצרפתית השלישית. דה גול ראה גם את תקופת שלטונו בין 1944 ל-1946, לאחר שחרור צרפת ועד לקבלת חוקה חדשה, כהמשך ישיר לשלטונה של הרפובליקה השלישית.
הרפובליקה הרביעית: צורת השלטון שהתגבשה לאחר קבלת החוקה ב-1946 ועד קריסתה ב-1958 בעקבות משבר אלג'יריה והעלאתו של דה גול לשלטון.
הרפובליקה החמישית: מעליית דה גול לשלטון בשנת 1958 ועד ימינו.
שמאל|ממוזער|ההצהרה על זכויות האדם והאזרח. המסמך היסודי של המהפכה הצרפתית, ושל זכויות האדם בכלל.
האבסולוטיזם
משטר אבסולוטי היה נפוץ בצרפת במאות ה-17 וה-18. אבסולוטיזם פוליטי הוא צורת שלטון בה כל סמכויות המדינה נתונות תחת שלטון אדם אחד באופן מוחלט ("אבסולוט" בלועזית פירושו "מוחלט"), והוא אינו חולק את השלטון עם אף גורם אחר (כמו אצולה או כנסייה).
השלטון האבסולוטי הונהג בצרפת למעשה עד למהפכה הצרפתית ב-1789. השלטון האבסולוטי הצרפתי נתפרסם בשל פער המעמדות החריף בין המעמד השלישי למעמד האצולה. רשמית הוא אמנם ביטל את סמכויותיהם השלטוניות של האצילים, אך למעשה הותיר בידם זכויות-יתר רבות (התחמקות מתשלום מיסים, תפקידים שלטוניים שהיו פתוחים רק בפניהם וכו'), כך שמבחינות מסוימות הפיאודליזם היה עדיין קיים. השלטון האבסולוטי בצרפת הוא זה שהוביל למהפכה הצרפתית.
על אף התקוה שעם המהפכה הצרפתית יבוא הקץ על השלטון האבסולוטי בצרפת, בא וחידשה אחד מסמלי המהפכה - נפוליאון, שבעצם מינוי עצמו לקיסר הפך למעשה לשליט אבסולוטי. לאחר הגלותו של נפוליאון בתקופת הראקציה, סבלו שוב הצרפתים משלטון אבסולוטי, שהפעם נכפה עליהם על ידי מדינות אירופה השכנות והיה שלא ברצונם. סוף עידן האבסולוטיזם הגיע עם מהפכת יולי, לאחריה לא ידעו הצרפתים שלטון אבסולוטי מהו למשך תקופה ארוכה, עד למלחמת העולם השנייה ולשלטון צרפת של וישי.
צורת המשטר הנוכחית
הממשלה הצרפתית מכהנת מתוקף החוקה הצרפתית החמישית של הרפובליקה הצרפתית, שנחקקה ב-28 בספטמבר 1958. אופן הממשל הוא ייחודי, וקרוב להגדרת משטר דמוקרטי נשיאותי.
החוקה מספקת הפרדת רשויות, ומצהירה על הקשר המיוחד של צרפת לשמירה על זכויות האדם ועל העקרונות הלאומיים שהוכרזו במהפכה הצרפתית בשנת 1789.
הממשל בצרפת מחולק לשלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.
ממוזער|שמאל|מושב המועצה המחוקקת של צרפת. שוכן בארמון שהיה שייך בעבר לשושלת בית בורבון, על גדות נהר הסן בפריז.
נשיא המדינה - על פי חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית שאושרה ב-28 בספטמבר 1958, עומד בראש המדינה הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות לתקופה של 5 שנים (בעבר היה נבחר ל-7 שנים). תפקיד הנשיא לנהל את ענייני המדינה, לכרות בריתות, לפקד על הכוחות המזוינים של צרפת ולמנות ראש ממשלה.
ראש ממשלת צרפת נבחר על ידי הנשיא, ולא על ידי העם או חברי מפלגתו. ראש הממשלה נחשב כשר הבכיר ביותר, וכממלא מקומו של הנשיא, אך סמכויותיו הן מנהליות בעיקרן.
קישורים חיצוניים
*
צרפת | 2024-01-17T19:34:26 |
מפלגת הפועלים המאוחדת | REDIRECT מפ"ם | 2004-10-05T05:22:20 |
ג'נט לי | שמאל|ממוזער|250px|ג'נט לי (באמצע) בחברת שתי בנותיה: ג'יימי לי קרטיס (מימין) וקלי קרטיס (משמאל), מאי 1979
שמאל|ממוזער|250px|ג'נט לי בסרט מגע של רשע
ג'נט לי (באנגלית: Janet Leigh; 6 ביולי 1927 - 3 באוקטובר 2004) הייתה שחקנית אמריקאית, ידועה בעיקר בתפקידה כ"מריון קריין" בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "פסיכו".
ביוגרפיה
לי נולדה כ"ג'נט הלן מוריסון" בעיירה מרסד בקליפורניה. בגיל 20 התגלתה על ידי אולפני MGM שחיפשו שחקנית לתפקידי בחורה כפרית, צעירה ונאיבית. בשנות הארבעים המאוחרות ושנות החמישים שיחקה לי במיוחד תפקידים אלו, בסרטים כגון "אם החורף יגיע" (1947), "נשים קטנות" (1949), "האישה לבית פורסייט", "סקרמוש" (1952), "הודיני" (1953) ואחותי איילין (1955)..
ב-1958 חרגה משורת תפקידים אלו כששיחקה בסרטו של אורסון ולס, "מגע של רשע", דמות מורכבת, אפלה ומסתורית, בעלת אופי מיני בולט. הסרט נחשב עד היום ליצירת מופת של ולס (שסרטו "האזרח קיין" מופיע ברשימות רבות כ"סרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם").
בשנים אלו (1951–1962) הייתה נשואה לשחקן טוני קרטיס, והשניים נחשבו ל"זוג הנוצץ" של הוליווד. היו אלו נישואיה השלישיים, לאחר שני נישואי בוסר כושלים בצעירותה. לזוג שתי בנות: ג'יימי לי קרטיס וקלי קרטיס, שחקניות ידועות בזכות עצמן. הם הופיעו בתפקידים הראשיים בסרט "הודיני" (1953).
בשנת 1959 קיבלה את תפקידה הידוע ביותר - תפקיד "מריון קריין" בסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. קריין היא נערה המועלת בכספים, ונמלטת עם הכסף למלון דרכים "בייטס מוטל". שם היא נרצחת על ידי בעל המלון, הפסיכופת נורמן בייטס, בגילומו של אנטוני פרקינס. סצנת הרצח היא סצנה מרכזית בסרט, ומן הסצנות הידועות בתולדות הקולנוע. כאשר קריין מתרחצת במקלחת, מתגנב אליה בייטס ובידו סכין ורוצח אותה במקלחת. הסצנה לא צולמה ברציפות, והיא מורכבת מקטעים בני שניות ספורות המוקרנים ברצף - קריין נהנית מן המים החמים במקלחת, צללית של יד מניפה סכין ומכה בה שוב ושוב (הסצנה צולמה מרחוק ומעבר לווילון האמבטיה, וה"סכין" היא בעצם עיתון מגולגל), וכתוצאה - מתערבל הדם אל פתח הניקוז של האמבטיה. הסצנה היא אפקטיבית ביותר, והיא בין הסצנות המצוטטות והנצפות ביותר בתולדות הקולנוע. על אף שמדובר בסצנת רחצה, לא הצטלמה לי בעירום, כי אם צולמה כשהיא לובשת בגד גוף בצבע עורה.
על תפקיד "מריון קריין" הייתה לי מועמדת לפרס אוסקר, וכן לפרס גלובוס הזהב.
לאחר תפקיד זה החלה לקבל תפקידים רציניים יותר, כגון תפקידה כנערתו של פרנק סינטרה בסרט "השליח ממנצ'וריה" (1962). ב-1963 הופיעה בסרט המוזיקלי "ביי ביי בירדי" לצידו של דיק ואן דייק.
לי הופיעה עם בתה ג'יימי לי קרטיס בסרט "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" שצולם בשנת 1998.
בשנת 2005, לאחר מותה, יצא לאקרנים סרט הנעורים "גורל כאילו אכזר כזה" בה לקחה חלק.
לי הייתה פעילה בהנהלת "מוסד הקולנוע והטלוויזיה", ארגון המספק ביטוח רפואי ושירותים רפואיים לאנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה.
בשנת 1962 נישאה לרוברט ברנדט, ונישואים אלו החזיקו מעמד עד מותה. היא נפטרה בביתה בשכונת בוורלי הילס שבלוס אנג'לס ממחלת דם בשנת 2004, כשמשפחתה לצידה.
קישורים חיצוניים
ב. דוד, הכוכב האהוב עלי: ז'נט ליי, במדור קולנוע של דבר, 18 באוגוסט 1950
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אמריקאים ממוצא דני
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא סקוטי
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא אירי
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא גרמני
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הפסיפיק
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקנית משנה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן משנה
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1927
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1927
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2004
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004 | 2024-07-16T20:17:03 |
הג'יהאד האיסלמי | REDIRECT הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני | 2004-11-20T09:13:28 |
בולבוליים | ממוזער|בולבול אדום שת
בולבוליים (שם מדעי: Pycnonotidae) הם משפחה של ציפורי שיר. מקור השם בערבית, ופירושו "זמיר" – ואכן הבולבוליים נודעים בשירתם.
מאפיינים
לבולבוליים גודל בינוני. הקטנים שבהם בגודל דרור הבית, והגדולים מגיעים עד גודל קיכלי. אורך גופם נע בין 14 ל-28 ס"מ. כנפיהם קצרות יחסית ומעוגלות, לעומת זנבם שהוא ארוך ומסתיים בקו ישר או קדוד מעט. נוצות גופם ארוכות, רכות וצמריות, במיוחד בגב, ומכאל שמם המדעי, שמשמעותו "גב צפוף". צווארם קצר ובעל כיסוי נוצות דליל, וכשהבולבול מותח צווארו מתגלה אזור קירח בין העורף לנוצות השכם. הצבע השולט בנוצות הבולבוליים הוא ירוק-זית, או צהוב-חום, אך ישנם מספר מינים בעלי צבעים בולטים. הרגליים חלשות וקטנות, והבולבוליים כמעט שאינם נמצאים על הקרקע, אלא רק על צמחים. מקורם קצר וחזק, ובזוויותיו (חיבוריו עם הראש) מעין זיפים קשים.
שני הזוויגים דומים, כאשר אצל חלק מהמינים הזכר גדול יותר. במהלך השנה אין הבדלים בניצוי, שלא כמו דרור הבית שמשנה את הופעתו פעמיים בשנה.
במשפחת הבולבוליים 19 סוגים, הנפוץ מביניהם הוא הסוג בולבול Pycnonotus, וכ-121 מינים. הבולבוליים נפוצים באפריקה, באסיה הטרופית, וגם בישראל יש מין אחד, בנוסף למין המזדמן בולבול לבן לחיים Pycnonotus leucotis.
למין הנפוץ בישראל, בולבול צהוב-שת יש תת-שת צהוב; למינים אחרים יש תת-שת בצבעים שונים. לחלק מהמינים ציצת-כרבולת בולטת.
הבולבוליים ניזונים בעיקר מפירות ומחרקים.
רוב מיני הבולבוליים הם ציפורים יציבות (שאינן נודדות), אבל מחוץ לעונת הרבייה הן משוטטות בקבוצות.
הקן דמוי סלסילה ומראהו מרושל. הביצים מוכתמות בשלל דגמים המשתנים ממין למין. הגוזלים בוקעים עירומים וסומים.
סוגי הבולבוליים
בולבול (Pycnonotus)
Spizixos
סוג ומין יחיד Tricholestes criniger
סוג ומין יחיד Setornis criniger
Alophoixus
Iole
Hemixos
Ixos
Hypsipetes
סוג ומין יחיד בולבול זהוב (Calyptocichla serinus)
Phyllastrephus
סוג ומין יחיד Andropadus importunus
Criniger
סוג ומין יחיד Thescelocichla leucopleura
Chlorocichla
סוג ומין יחיד בולבול מנוקד (Ixonotus guttatus)
Baeopogon
Bleda
גלריה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1840
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' רוברט גריי | 2023-09-06T13:11:57 |
בולבול | ממוזער|בולבול צהוב-שת בטורקיה.
בֻּלְבּוּל (שם מדעי: Pycnonotus) הוא סוג של ציפור שיר ממשפחת הבולבוליים החיים באפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה אך חלקם הופצו לאזורים נוספים.
מקור השם בולבול מערבית, שם הוא משמש באותה הוראה ומקור שמו במלה הערבית ל"בועה" ומקור מים; משם הגיע אל הפרסית והטורקית במשמעות "זמיר" - ואכן הבולבול נודע בשירתו היפה. בסוג זה כ-40 מינים.
תיאור
הבולבולים חיים בלהקות קטנות ונמצאים יחדיו במשך רוב שעות היום. הם ניזונים בעיקר מחרקים, מפירות ומעלים.
הנקבה בונה את קִנה בתוך סבך הצמחייה, ושם היא מטילה כ-3 ביצים בצבע סגלגל. גוזליה בוקעים עיוורים וללא נוצות.
בישראל נפוץ מאוד המין בולבול צהוב-שת (הקרוי גם בולבול ממושקף) ומזדמן לעיתים המין בולבול לבן-לחיים. מספירה שנערכה בינואר 2024 עולה שהבולבול צהוב-השת היא הציפור השישית הנפוצה בישראל.
מינים
Pycnonotus simplex
Pycnonotus plumosus
בולבול אדום-עיניים (Pycnonotus brunneus)
Pycnonotus zeylanicus
Pycnonotus pseudosimplex
Pycnonotus cinereifrons
Pycnonotus luteolus
Pycnonotus blanfordi
Pycnonotus conradi
Pycnonotus finlaysoni
Pycnonotus flavescens
Pycnonotus snouckaerti
Pycnonotus bimaculatus
Pycnonotus leucops
Pycnonotus xantholaemus
Pycnonotus penicillatus
Pycnonotus xanthorrhous
Pycnonotus sinensis
Pycnonotus taivanus
בולבול אדום-שפם (Pycnonotus jocosus)
Pycnonotus goiavier
בולבול אדום שת (Pycnonotus cafer)
Pycnonotus aurigaster
Pycnonotus leucotis
בולבול לבן-לחיים (Pycnonotus leucogenys)
בולבול צהוב-שת (Pycnonotus xanthopygos)
Pycnonotus nigricans
בולבול אפריקאי (Pycnonotus barbatus)
Pycnonotus dodsoni
Pycnonotus somaliensis
Pycnonotus tricolor
Pycnonotus capensis
על מינים נוספים ישנה מחלוקת על שיוכם לסוג והם הועברו לסוגים אחרים.
לקריאה נוספת
עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 6 בעריכת עוזי פז, הוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון, 1986.
קישורים חיצוניים
בּוּלבּוּל צהוב-שת, המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית
ד"ר נח רוטרי, בולבול, הספרייה הווירטואלית של מטח
בולבול באתר הצפרות הישראלי
בולבול באתר משרד החינוך תקשוב דרום
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1826
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך בויה
קטגוריה:בולבוליים | 2024-04-15T12:04:44 |
תרבות ההיפ הופ | תרבות ההיפ הופ היא תנועה שהחלה על ידי נוער אפרו-אמריקני ולטיני בניו יורק ומאז נפוצה בכל העולם. ארבעת היסודות המרכזיים שמרכיבים את ההיפ הופ הם: גרפיטי (Graffiti), די ג'יינג (Djing), ראפ (rapping) וברייקינג (Breaking ,poping, ידוע גם כברייקדאנס וכפופינג).
המונח היפ הופ הפך אצל רבים לשווה ערך למונחים ראפ ומוזיקת היפ הופ.
גרפיטי
גרפיטי הוא ביטוי אומנותי וסימון גבולות של כנופיות רחוב. גרפיטי לרוב מצויר בצורה לא חוקית על רכוש ציבורי. אחת ממטרות הגרפיטי היא מחאה חברתית, למשל לפני מלחמת המפרץ השנייה בעיראק ראש עיריית פריז קרא לאומני גרפיטי לצייר על קיר מיוחד שימחה כנגד המלחמה בעיראק. תרבות ההיפ הופ אימצה בחום את הגרפיטי.
ברייקינג
שמאל|ממוזער|250px|ריקוד ברייקדאנס
ברייקדאנס הוא סוג של ריקוד אקרובטי המהווה את אחד מיסודות ההיפ הופ. בריקוד קיימים מספר רב של Power moves שמהם הרקדן בוחר את הסדר והסגנון ויוצר לעצמו סגנון ביצוע ייחודי.
ראפינג
ראפ, כלול גם בו ביטבוקס.
למוזיקת היפ-הופ ולראפ המשתלב בה, יש קשר ישיר למוזיקה ששרו האפרו אמריקנים באפריקה, מוזיקה שהתבססה על קצב ושירה, כמו מוזיקת ההיפ הופ. חלק מהמסורות של האפרו-אמריקנים נדדו איתם לעולם החדש. מסורת השירה המשפיעה ביותר היא הדאב, מסורת שמקורה בג'מייקה ובה כלי ההקשה מופרדים משאר המוזיקה ומוחצנים, עם הזמן החלו להדביק לקצב הדאב מילים. סגנון זה התפתח בג'מייקה לרגאיי ובארצות הברית למוזיקת היפ הופ.
ראפ הוא הדיבור המתלווה למוזיקת ההיפ הופ. ישנם סוגים שונים של ראפ ובהם ראפ פוליטי, ראפ שמלווה במוזיקת ג'אז, ראפ אלטרנטיבי, ראפ מחתרתי ועוד. סוג הראפ הפופולרי ביותר הוא הגנגסטה ראפ שמתאר את קרבתו של הראפר לעבריינות.
הדי ג'יי קול הרק שהיגר מג'מייקה לניו יורק בשנות ה-70 הפך לאחד המייצגים הבולטים של התרבות החדשה. הוא ניגן במסיבות רחוב ועם הזמן הפסיק להשתמש בתקליטי רגאיי ועבר להשתמש בתקליטים של דיסקו ורוק משום שהקהל הניו יורקי לא אהב כל כך את סגנון הרגאיי. עם הזמן החלו די ג'יים להשתמש בכמה תקליטים בו זמנית והטכניקות של מיקסוס השתכללו. הדי ג'יים החלו לדבר בזמן שהמוזיקה נוגנה, נקראו אמ.סי. (master of ceremony) ובעיקר הציגו את עצמם ואחרים בקהל כאשר הם משתדלים לחרוז. בחלוף הזמן הם השתכללו והחלו לשלב מילים שנחרזו בצורה מורכבת יותר כאשר בו זמנית הם דיברו על נושאים הומוריסטים ולעיתים על נושאים בעלי גוון מיני. בסוף שנות ה-70 מוזיקת ההיפ הופ החלה לחדור לקהל הרחב, כאשר היא מבססת את מעמדה לאורך שנות ה-80 ונהפכת למוזיקת מיינסטרים לכל דבר בשנות ה-90.
דיג'יינג
המושג "די ג'יי" (Disc jockey) מתייחס לאדם הבוחר ומנגן מוזיקה מוקלטת מראש עבור קהל המאזינים. המונח שימש בתחילה לתיאור שדרני רדיו אשר הציגו וניגנו תקליטים, אך כיום ישנם סוגים רבים של די ג'יי.
בהיפ הופ הדי ג'יי משתמש בתבניות ריתמיות המצויות בתקליטים קיימים, עושה עליהן מניפולציות במימד הזמן (כגון האטה או האצה של השיר וחזרה על קטעים מהשיר), מוסיף להן אפקטים, כגון סקראצ'ינג, והכל בצורה חיה וספונטנית.
תרבות הדי ג'ייז בהיפ הופ התפתחה ברחובות ניו יורק, בעיקר ברובע הברונקס, שם היו מתאספים חבורות של אפרו-אמריקנים ומבצעים מניפולציות בשירי היפ הופ, היו שרקדו ברייקדאנס לצלילי מוזיקה אותה יצר הדי ג'יי והיו שהנחו את הטקס ושרו שירי ראפ.
ראו גם
ראפ והיפ-הופ ישראלי
ריקוד היפ הופ
מה זה היפ הופ? (מאמר סקירה רחב)
קישורים חיצוניים
אתר המציג אומנות גראפיטי
יורי ליין ביטבוקסר המשלב כלי נגינה, מפוחית בעיקר
טים בארסקי ביטבוקסר המשלב חליל בעשיית הביט שלו
קהילת ביטבוקסרים
rapreviews - אתר המציג ביקורות על אלבומי ראפ חדשים ועל קלאסיקות ראפ
*
קטגוריה:מוזיקה שחורה | 2024-09-30T10:38:48 |
11 הנקודות | שמאל|ממוזער|300px|מיקום יישובי 11 הנקודות בנגב (באדום) ביחס ליישובי ימינו
11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז י"א בתשרי, בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה הכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. נחשב למבצע ההתיישבות הגדול מסוגו בתקופת היישוב.
היישובים שהוקמו זכו לראשי התיבות "קח משכנתא נג"ב" (קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי).
הרקע המדיני למבצע
הרוב המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ וצפונה. בנגב ישבו מאות בודדות של מתיישבים יהודים במספר מועט של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושת המצפים. האוכלוסייה בנגב מנתה כ-50,000 תושבים, רובם המוחלט בדואים. לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939 הגבירו מוסדות היישוב רכישה של קרקעות גם בנגב (תוך כדי עקיפת החוק שאסר זאת) כחלק מתוכנית להתיישבות עתידית. ביולי 1946 פורסמה תוכנית מוריסון גריידי, שצמצמה במידה ניכרת את השטח שיועד לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התוכנית קבעה כי מדינה יהודית תקום על 17% משטחי ארץ ישראל המערבית, מדינה ערבית על 40% מן השטח ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו בידי המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.
עוד טרם לפרסום תוכנית מוריסון גריידי, החליטו ראשי היישוב לקבוע עובדות בשטח, מציאות מדינית חדשה, שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה בה נעצרו מרבית מנהיגי היישוב ולאחר ה"עוצר הגדול" (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946). לוי אשכול, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ, יזם את הקמת 11 היישובים. כתב על כך שמחה בלאס בספרו "מי מריבה ומעש":
כתב על כך ביומנו ד"ר יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל (שביוזמתו הוקמו עוד ב-1943 שלושת המצפים):
היקפו הנרחב של המבצע נועד ליצירת מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני תוך כדי הפניית דעת הקהל של הציבור היהודי בארץ ובחו"ל לחשיבות יישוב הנגב. המארגנים העריכו כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב של נקודות. הקרבה היחסית בין הנקודות הייתה אמורה לאפשר להן לסייע אחת לשנייה בנושאי ביטחון ולוגיסטיקה.
ההכנות למבצע
הגופים המיישבים דאגו שהקרקעות עליהן עלו 11 הנקודות יהיו בבעלות יהודית. רכישת הקרקעות הייתה חלקה פרי יוזמה פרטית - משה סמילנסקי וחלקה מוסדית - חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת.
לעלייה לקרקע קדמה תוכנית מפורטת להנחת שני קווי מים מקידוח באזור ניר-עם אל היישובים החדשים. התוכנית הייתה של מהנדס המים של מקורות - שמחה בלאס שיזם הבאת צינורות באורך 200 ק"מ, שהוצעו למכירה בלונדון, לאחר שבמשך מלחמת העולם השנייה השתמשו בהם להזרמת מים לכיבוי השריפות שנגרמו על ידי התקפות האוויר הגרמניות. כמו כן הובער בחלק מהם דלק כדי לייצר מסכי עשן מעל לעיר ולהסתירה מהטייסים הגרמניים. על מנת לשמור על חשאיות המבצע, עוכבה הנחת הקווים ובפועל התבצעה רק ב-1947.
איוש הנקודות הוטל על כל הזרמים ההתיישבותיים. נמסרה הודעה ל-11 גופים התיישבותיים. רובם ישבו כפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם עדיין היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה היה להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל העלייה.
התאריך המדויק למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר על מנת להקטין את ערנות הבריטים ונבע משתי סיבות: הקושי לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע כה גדול מיד אחרי הצום וגם מאחר שהיה זה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.
המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. כמפקד המבצע נקבע יוסף אבידר. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.
העלייה לקרקע
מספר שעות לאחר סיום צום יום הכיפורים החלו בהעמסת הציוד על המשאיות ובסביבות חצות יצאו משש נקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר 11 הנקודות. השתתפו במבצע כ־200 משאיות וכלי רכב שונים וכ-1,000 איש. התנועה לנקודות עברה בשלום והשיירות לא התגלו (במקרה של חצרים, המשאיות הגיעו מבארות יצחק שבצפון והאנשים הגיעו במסע רגלי מבית אשל שבמזרח וזאת, כדי למנוע גילוי המשאיות על ידי תושבי באר שבע הערבית שלידה עבר מסלול ההגעה הרגלי). העבודה בנקודות עצמן נמשכה למעשה יומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו.
העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. אבל, החומה הייתה רק גדר תיל. המגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. כמו כן הוקמו בכל נקודה מספר צריפים שהובאו במשאיות ואוהלים.
היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם:
אורים (גרין) – 5 ק"מ דרום-מזרחית לגבולות. קבוצות נוער יוצאי בולגריה מתנועות גורדוניה והמכבי הצעיר מחבר הקבוצות, עלו על אדמות גרין, מבסיס יציאה בגבולות. השטח – 1,800 דונם.
בארי (נאח'ביר) – 6 ק"מ דרומית מערבית לבארות יצחק. גרעיני הנוער העובד, הצופים והחלוץ עלו על אדמות נח'ביר, מבסיס יציאה בבארות יצחק (ליד עלומים של היום). השטח – 5200 דונם.
גל און (חירבת מוסג'ת) – 6 ק"מ מזרחה לגת. יוצאי פולין מתנועת השומר הצעיר וחברי גרעין "ציון" מצפון אמריקה, עלו על אדמות חורבת מוסג'ת, מבסיס יציאה בגת. השטח – 3,000 דונם.
חצרים (קלטה) - 8 ק"מ מערבה לבית אשל. חברי קבוצת הצופים ג', מבסיס יציאה בבית אשל. השטח – 3,000 דונם.
כפר דרום (דיר אל בלח) - כ-1 ק"מ מזרחית לתחנת הרכבת של דיר אל בלח. גרעין הפועל המזרחי עלה על אדמות דיר אל בלח, מבסיס יציאה בבארות יצחק.
משמר הנגב (ביר מנסורה) – 15 ק"מ דרומית לרוחמה. גרעין הנוער הבורוכובי וכן פליטי שואה מצרפת, מבלגיה ומפולין, עלו על אדמות ביר מנסורה, מבסיס יציאה ברוחמה. השטח – 8,600 דונם.
נבטים – 10 ק"מ מזרחית לבית אשל. אנשי החלוץ מעיראק, עלו על אדמות מדסוס מבסיס יציאה בבית אשל.
נירים – 12 ק"מ מערבית לגבולות. גרעין השומר הצעיר וקבוצת נוער עולה מאירופה, עלו לאדמות דנגור מבסיס יציאה בגבולות. השטח – אין מידע.
קדמה (תל תורמוס) – שתי קבוצות הכשרה של הנוער העובד הקיבוץ המאוחד, עלו על אדמות תל תורמוס מבסיס יציאה בכפר מנחם. השטח – 3,000 דונם.
שובל (ביר זבאלה) – גרעיני השומר הצעיר מהארץ ומדרום אפריקה וגרעין ממעפילי פאטריה, עלו על אדמות ביר זבאלה, מבסיס יציאה ברוחמה. השטח – 2,700 דונם.
תקומה (סומרה) – גרעין דתי של הפלמ"ח ועולים מטורקיה, רומניה, הונגריה ותוניס, עלו על אדמות סומרה, מבסיס יציאה בבארות יצחק. השטח – 1,600 דונם.
התגובות למבצע
הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. אף על פי שעבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן, הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים.
גם בימים שאחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה נגד היישובים החדשים. גם בשל העובדה כי החוק העות'מאני של איסור הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, גם כי סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסויים חקלאיים" (כפי שהיו שלושת המצפים), וגם (ואולי זו הסיבה העיקרית) מחשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית.
הבדווים תושבי האזור נחלקו לשניים בתגובותיהם הראשוניות. חלקם העדיפו לקבל בברכה את היהודים, מתוך תקווה שבואם יביא ברכה לאזור, ואף סיפקו מים לחלק מהנקודות, וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. העיתונות הערבית הביעה עמדה חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".
נתן אלתרמן פרסם ב-10 בינואר 1947, כתגובה לביקורו בכפר דרום, את השיר "צריף בנגב" בטור השביעי בעיתון דבר. השיר מתאר את גבורתם של העולים לנקודות, ועל הנערה בצריף: "אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח".
השפעת המבצע על תוכנית החלוקה
בינואר 1947, החלו בהנחת קו המים, שסיפק מים לנקודות החדשות מאזור ניר עם, ובאוקטובר באותה שנה הושלמה הזרמת המים גם לנקודות הדרומיות ביותר.
בתחילת פברואר 1947 עלו על הקרקע באזור עוד שלושה יישובים – מבטחים, צאלים ועלומים (יישוב בין באר שבע לרביבים שניטש לאחר מלחמת העצמאות).
בהמשך פברואר 1947 הכריז שר החוץ הבריטי - ארנסט בווין על מסירת בעיית ארץ ישראל להחלטת האו"ם.
ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר מפת תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.
המלצת הוועדה להכליל את הנגב בתוך שטח המדינה היהודית הושפעה בעיקר מעובדת קיומן של 11 הנקודות וקו המים אליהן. חשיבותו של קו המים הייתה כה בולטת, שעורך עיתון דבר השבוע טרח להדפיס על מפת החלוקה את שני הקווים, המערבי והמזרחי.
לקריאה נוספת
שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1973
קישורים חיצוניים
צינור המים הראשון לנגב באתר מדרשת שדה בוקר
קונצ'רטו לצינור באתר עמלנט של רשת עמל
על מצב יישובי הנגב בשנת 1947, באתר הפלמ"ח
(גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
"על פני נקודות הקיבוץ המאוחד בנגב תש"ז" - סקירה של שבעה מהיישובים שהוקמו במסגרת 11 הנקודות, מתוך אתר ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש שפילברג. .
"11 הנקודות בנגב 1946", קטעים מסרטו של ערי גלאס, ארכיון שפילברג
הוקמו 11 יישובים באזור קסטינה, אוקטובר 1946 ארכיון הסרטונים של AP
אחד עשר יישובים חדשים בנגב, 1946, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
רמה זוטא, 'צריף בנגב': 11 הנקודות, בלוג "עונג שבת", 12 באפריל 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:התיישבות בתקופת המנדט הבריטי
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל
קטגוריה:הנגב
קטגוריה:ישראל: היסטוריה פוליטית
קטגוריה:1946 בארץ ישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1946 | 2024-07-10T07:20:33 |
היפ-הופ | הפניה מוזיקת היפ הופ | 2010-11-30T22:18:14 |
אייל (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים | 2024-06-12T06:55:26 |
הכספת | הכספת הוא שעשועון טלוויזיה ישראלי שאותו המציא והנחה ארז טל. לאחר שזכה להצלחה בישראל, פורמט השעשועון נמכר לצרפת, הונג קונג, יוון וקפריסין, פורטוגל, רומניה, רוסיה, אוקראינה, תאילנד, בריטניה ווייטנאם. בארצות הברית, רשת ABC הייתה אמורה להעלות את הפורמט בשנת 2003, אך הדבר לא יצא לפועל בסופו של דבר.
הפקה ושידור
השעשועון פותח על ידי ארז טל, רות ניסן ואורי גרוס, והופק על ידי חברת הפקות של טל, "מנטה הפקות". "הכספת" התחרתה בשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר?" שעלה במסגרת שידורי רשת בנובמבר 1999. "הכספת" עלתה ב-5 ביולי 2000 ורשמה באותו שבוע רייטינג של 22.4% מול 24.9% ל"מי רוצה להיות מיליונר?". שבוע אחר כך עברה את המתחרה עם 23.4% מול 22.7%. ובסיום הקיץ היה ל"כספת" רייטינג ממוצע של 21.2% מול 19.7% ל"מי רוצה להיות מיליונר?". עד נובמבר 2000 הגישה את התוכנית, לצד ארז טל, אילנה ברקוביץ'. שידור העונה הראשונה הסתיים בינואר 2001.
בסוף יולי 2000 הוגשה לבית המשפט בקשה לתובענה ייצוגית נגד "הכספת", בטענה לעריכת הגרלה ללא היתר, עקב הדרישה מהצופים לתשלום של 8 שקלים עבור השתתפות בתוכנית, כאשר הצופים נבחרים בהגרלה מתוך מאגר הצופים שמבקשים להשתתף בתוכנית באותו שבוע. ארז טל יצאה נגד מגיש התביעה בשידור חי, ואחר כך נדרש להתנצל. במאי 2001, בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי התוכנית אכן כוללת רכיבים של הגרלות אסורות. השופטת, רות שטרנברג-אליעז, קבעה כי חברת שידורי קשת וארז טל הפרו את הוראות החוק האוסרות הימורים, הגרלות ומשחקים אסורים. עם זאת, נדחתה הבקשתה לאשר תובענה ייצוגית בסך 2.4 מיליון שקל בטענה לנזקים הנגרמים למשתתפים בתוכנית.
באוקטובר 2000, חברת הטלוויזיה קינג וורלד, חברה-בת של רשת CBS מארצות הברית, רכשה את זכויות ההפצה של "הכספת" ברחבי העולם. ההסכם קבע, כי קשת ו"מנטה הפקות" יקבלו אחוזים ממכירת התוכנית למדינות שונות בעולם לפי מפתח משתנה, שמותנה בגודל השוק באותה מדינה. במסגרת ההסכם, ניתנה לרשת CBS האופציה להפיק את התוכנית בתוך גבולות ארצות הברית, אך היא לא הפיקה אותה.
ביולי 2001 החל שידור העונה השנייה של "הכספת", אך היא זכתה לרייטינג נמוך יותר מהעונה הראשונה. בעונה השנייה שודרה התוכנית במקביל בטלוויזיה, באינטרנט ובסלולר, באמצעות שיתוף פעולה בין החברות "קשת אינטראקטיב" וסלקום, שפיתחו ביחד משחק לטלפונים סלולרים ולאינטרנט.
במאי 2002 עלתה גרסה של התוכנית בערוץ ITV הבריטי בשם "The Vault", שבמקביל מכרה קשת גם את הזכויות למשחק האינטרנט "הכספת אונליין" לחברה בריטית.
ביולי 2002, החל ערוץ 10 במשא ומתן לרכישת "הכספת"
, אך שידורי "קשת" הפעילה את זכות הסירוב שהייתה לה, והתוכנית לא עברה לערוץ 10.
בדצמבר 2002, הודיע ארז טל שהוא עובר לערוץ 10, לאחר שחתם על חוזה בסכום של 5 מיליון דולר. אולם לאחר שערוץ 10 נקלע לקשיים, ההסכם הוקפא במרץ 2003, ובוטל סופית במרץ 2004 מבלי שטל הפיק אף תוכנית לערוץ.
באוקטובר 2000, חברת הכבלים HOT השיקה ערוץ חדש שהוקדש לתוכנית. הערוץ אפשר משחק בשעשועון האינטראקטיווי בעזרת השלט.
העונה האחרונה של השעשועון שודרה בשנת 2007 בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת בהנחיית גבי גזית.
מבנה התחרות
בכל תוכנית משתתפים שלושה מתחרים.
שלב ראשון
בשלב הראשון כל מתמודד משחק בנפרד, כאשר לרשותו עומדות 3 דקות לענות על 10 שאלות. בכל שאלה מקבל המתמודד כרמז את מספר האותיות בכל מילה בתשובה המבוקשת ולעיתים גם מספר אותיות מתוך התשובה. המתמודד עונה על השאלות בעצמו, ולאחר שמוצגות בפניו כל השאלות, אם לא הצליח לענות על כולן, הוא יכול לקבל תשובות משני עוזרים שהביא עמו למשחק. לרשות העוזרים עומדים מקורות מידע, כגון אינטרנט, אנציקלופדיות, ומילונים. עבור כל שאלה שפתר בעצמו מקבל המתמודד סכום כסף, ועבור תשובה שקיבל מעוזרים, סכום נמוך יותר. אם הצליחו המתמודד ועוזריו לפתור את כל 10 השאלות שהוצגו, המתמודד מקבל בונוס.
שאלת נכון / לא נכון
בסיום השלב הראשון יכול המתמודד לענות על "שאלת נכון / לא נכון". כדי לענות על השאלה, עליו לסכן לפחות חצי מהסכום שצבר. למתמודד מוצגת עובדה, שאת אמיתותה עליו לקבוע. אם צדק, מתווסף לחשבונו הסכום שסיכן. אם טעה, מופחת מחשבונו הסכום שסיכן.
הצגת הסכומים
לאחר שכל המתמודדים סיימו את השלב הראשון ואת שלב "שאלת נכון / לא נכון", הם נחשפים להישגיהם של עמיתיהם. המתמודד בעל הסכום הנמוך ביותר בשלב זה עוזב את המשחק, ושני הנותרים ממשיכים לשלב הבא.
ראש בראש
בשלב זה מתחרים שני המתמודדים זה כנגד זה. השלב נמשך 4 דקות, שבהן על כל מתמודד לענות על מירב שאלות. המתמודד שצבר את הסכום הנמוך מבין השניים נשאל את השאלה הראשונה ובהמשך נשאל כל מתמודד שאלה אחת לסירוגין. אם מתמודד לא יודע את התשובה לשאלה מסוימת, הזכות לענות עליה עוברת למתמודד השני. אם שני המתמודדים לא יודעים את התשובה נערך ביניהם מכרז, בו כל אחד מציע סכום עבור התשובה. המתמודד שהציע את הסכום הגבוה מקבל את התשובה (ומחשבונו נגרע הסכום שהציע). עבור כל תשובה נכונה מקבל המתמודד שענה סכום כסף ובסיום השלב, סכום הכסף הכללי של המשתתף שפתר יותר שאלות מוכפל. בסיומן של ההתחשבנויות כולן, המתמודד שצבר את הסכום הגבוה ממשיך לשלב הבא והאחרון.
דו-קרב עד הבית
בשלב זה המתמודד שנותר משחק נגד אחד הצופים בתוכנית על מחצית מסכום הכסף הכולל שצבר במשחק ואת החלק הזה המתמודד לא מקבל. גם בשלב זה נשאלות שאלות לסירוגין, על פי הסדר שבוחר המתמודד. לרשות כל צד 20 שניות לענות על כל שאלה. אם אחד הצדדים לא מצליח לענות על השאלה בזמן הנתון, זוכה הצד השני בסכום הנ"ל.
הכספת עד הבית
בנוסף למשחק באולפן ניתנת לצופים בבית הזדמנות לזכות בסכום כלשהו, נמוך מהסכום שעליו שיחקו המתמודדים באולפן. לרשות הצופה דקה וחצי לענות על חמש שאלות. צופה שעונה נכונה על כל השאלות בזמן הנקוב זוכה בסכום שבקופה (הקופה מתחילה מ-25,000 ש"ח וכל מישהו שלא זוכה בה מוסיף לה 5,000 ש"ח, כאשר מישהו זוכה בקופה היא חוזרת לסכום ההתחלתי שלה 25,000 ש"ח). בפינה זאת התארחו אנשי ציבור שונים, ובהם יזהר כהן, כרמלה מנשה, יואב קוטנר, גדעון רייכר ואחרים.
יחיאל ספרא, מכותבי השאלות, אף הוציא ספר בשם: "טריוויה עד הבית" בהוצאת מודן.
ספיישל המיליון
בגרסה המקורית שהנחה ארז טל כל 10 תוכניות נקראו "טורניר" שבגמר 3 המתמודדים שצברו את הסכום הגבוה ביותר במהלך הטורניר משחקים זה מול זה, תוכנית זאת נקראת "ספיישל המיליון" ששם המתמודד שנשאר אחרון לא מאבד גרוש מכספו בשלב דו-קרב עד הבית אך הם משחקים על ההפרש בין הסכום שלו למיליון, אם הוא זוכה הוא מקבל מיליון שקלים ואם הצופה זוכה הוא מקבל את היתרה והמתמודד את מה שצבר (אחרי ההכפלה).
קישורים חיצוניים
שיטה ל"שבירת" ה"יועצים" בפורמט המקורי של השעשועון - שימוש של מתמודדים בגרסה חלקית של שיטה זו הוביל לשינוי בפורמט
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שעשועוני טריוויה בטלוויזיה
קטגוריה:שעשועוני טלוויזיה
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות | 2023-03-06T23:03:28 |
אביגדור ליברמן | אביגדור (איווט) ליברמן (ברוסית: Эве́т Льво́вич Ли́берман; נולד ב-5 ביולי 1958) הוא חבר הכנסת ויושב ראש מפלגת ישראל ביתנו. בעבר היה סגן ראש הממשלה, שר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, שר התחבורה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, מנכ"ל תנועת הליכוד ומנכ"ל משרד ראש הממשלה.
ביוגרפיה
נולד בשם איווט לבוביץ' ליברמן, בן יחיד לאסתר פירה וללב ליברמן בעיר קישינב שבמולדובה, שהייתה אז חלק מברית המועצות. אביו היה פעיל בבית"ר ברומניה. משפחתו ברחה משם למולדובה כשהנאצים עלו לשלטון. שפתם העיקרית של הוריו כמו גם זו שלו עד גיל 3, הייתה רוסית ויידיש. עד גיל 3 לא נשלח לגן ילדים, וגדל בבית עם הוריו. למד במכון לחקלאות של קישינב וכתב מחזה בשם "סטודנטים". ליברמן ומשפחתו עלו לישראל ב-18 ביוני 1978, ובהמשך שינה את שמו הפרטי ל"אביגדור". הוא למד באולפן עברית. שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בממשל הצבאי בחברון במסגרת שירות מקוצר של שנה ("שלב ב'"). בשירות המילואים עבר קורס תותחן ושירת כאיש צוות תומ"ת בחיל התותחנים.
בתקופת לימודיו הכיר את אלה, שעלתה מטשקנט, והם נישאו בשנת 1981. בתחילה התגוררו בשכונת גילה שבירושלים, וליברמן מונה למזכיר הסניף הירושלמי של הסתדרות העובדים הלאומית. בשנת 1988 עברה המשפחה להתגורר בהתנחלות נוקדים. ליברמן הוא בעל תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2004 הוציא ספר ושמו "האמת שלי".
חיים אישיים
ליברמן נשוי לאלה (לבית ציפקין), עולה מאוזבקיסטן (במקור ממולדובה), לשעבר גננת, עובדת מוסד ביאליק ופעילה בג'וינט, ולהם בת ושני בנים. אלה שומרת מסורת ובתם מיכל חזרה בתשובה. ליברמן מתגורר בהתנחלות נוקדים.
פעילות פוליטית
בעת לימודיו באוניברסיטה העברית, הצטרף לתא הליכוד, שבו היו אז חברים גם צחי הנגבי וישראל כ"ץ.
בשנת 1986, החל להיות פעיל בתנועת החרות, ומקורב לשר התעשייה והמסחר, אריאל שרון. בהמלצת שרון מונה לחבר הדירקטוריון של החברה הכלכלית לירושלים, שהייתה אז חברה ממשלתית האחראית על פיתוח התעשייה והמסחר בירושלים. בשנים 1986–1987 שימש כמוציא לאור של שבועון ברוסית בשם יומן ירושלמי, שבו התפרסמו גם מאמריו.
ב-1988 יצר קשר עם בנימין נתניהו, ששב אז לישראל מכהונתו כשגריר ישראל באו"ם והתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. הוא ליווה את נתניהו בעשר השנים הבאות. ב-1990 מונה כעוזר פרלמנטרי של נתניהו, ולאחר בחירתו של נתניהו ליושב ראש הליכוד בבחירות המקדימות, במאי 1993, מונה ליברמן למנכ"ל תנועת הליכוד. בשנת 1996, לאחר בחירתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל, מונה ליברמן למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בנובמבר 1997 התפטר ליברמן מתפקידו. יש שתלו זאת בפתיחת תיק חקירה נגדו במשטרה, תיק שנסגר לבסוף.
ליברמן פנה לעסקים פרטיים וייסד בינואר 1998 חברת סחר וייעוץ בשם "נתיב אל המזרח", שעסקה ברכישת חומרי גלם בארצות המזרח ומכירתם בארצות המערב ובפעולות פיננסיות בשוק ההון הרוסי.
ישראל ביתנו
ב-3 בינואר 1999 הכריז ליברמן על הקמתה של מפלגת ישראל ביתנו. על הרקע להקמת המפלגה טען לימים כי קודם לכן נדחה מקבלת תפקיד במטה הליכוד ונאמר לו שנתניהו רואה בו נטל אלקטורלי. בתגובה, הקים את המפלגה, והיא זכתה בבחירות באותה שנה ב-4 מנדטים. בשנת 2000 התמזגה הסיעה בכנסת עם שתי סיעות ימין נוספות, מולדת ותקומה, אשר קודם לכן הרכיבו יחד עם חרות את סיעת האיחוד הלאומי, לסיעת איחוד לאומי-ישראל ביתנו.
שר התשתיות הלאומיות
ב-7 במרץ 2001 מונה ליברמן לשר התשתיות הלאומיות, וכיהן בתפקיד זה עד 14 במרץ 2002, מועד פרישת "איחוד לאומי - ישראל ביתנו" מממשלת שרון הראשונה. ב-15 באוקטובר 2001 החליטו ליברמן וחברו לסיעה, רחבעם זאבי, לפרוש מממשלתו של אריאל שרון במחאה על מסירת השכונה אבו סנינה בחברון לידי הפלסטינים, דבר שלטענתם חשף את יהודי חברון לאיומים של ירי צלפים מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים. שעות ספורות לפני כניסת מכתבי ההתפטרות לתוקף נרצח זאבי בידי מתנקש פלסטיני. לבקשת ראש הממשלה, אריאל שרון, לא התפטרו ליברמן והשר החדש בני אלון. חרף מאמצי שרון, השניים התפטרו בסופו של דבר ב-14 במרץ 2002.
שר התחבורה
במהלך מערכת הבחירות לכנסת השש עשרה, שהתנהלה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, אימצה הסיעה המשותפת, שרצה בשם "האיחוד הלאומי", בראשות ליברמן, את רעיון הטרנספר כמצעה לפתרון הסכסוך. האיחוד הלאומי זכה ב-7 מנדטים בבחירות אלה, 3 מהם מטעם "ישראל ביתנו". לאחר הבחירות מונה ליברמן לשר התחבורה בממשלת שרון השנייה (הממשלה ה-30). עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-16 התפטר ליברמן מהכנסת, כדי לאפשר לחברו לרשימה ולמפלגה, אליעזר (צ'יטה) כהן, להיכנס במקומו. ב-4 ביוני 2004, עקב כוונתו להצביע נגד תוכנית ההתנתקות, פוטר ליברמן מהממשלה (יחד עם בני אלון) על ידי ראש הממשלה שרון, במטרה להשיג רוב לתוכנית בקרב השרים בהצבעה שאמורה הייתה להתקיים כעבור יומיים.
השר לעניינים אסטרטגיים וסגן ראש הממשלה
בסוף שנת 2004 פרשה "ישראל ביתנו" מ"האיחוד הלאומי" והתמודדה כרשימה עצמאית בבחירות לכנסת ה-17. הפעם הציג ליברמן במצע מפלגתו את תוכנית חילופי השטחים. בבחירות אלה הגדילה "ישראל ביתנו" את כוחה ל-11 מנדטים, כשהיא זוכה לאחוזי תמיכה גבוהים בקרב העולים מברית המועצות לשעבר.
ב-30 באוקטובר 2006 הוביל ליברמן את מפלגתו להצטרפות לקואליציה בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט ומונה לסגן ראש הממשלה ולשר לעניינים אסטרטגיים בממשלה ה-31. הצטרפות "ישראל ביתנו" לממשלה גררה התנגדות מצד חברים במפלגת העבודה, החברה בקואליציה, אך בהצבעה במרכז המפלגה הוחלט על הישארות בממשלה. כניסתו של ליברמן לממשלה הובילה להתפטרותו מהממשלה של השר אופיר פינס. ב-16 בינואר 2008 פרש ליברמן עם מפלגתו מהממשלה בשל משא ומתן שקיימה הממשלה עם הרשות הפלסטינית בסוגיות הליבה.
שר החוץ
ממוזער|שמאל|שר החוץ אביגדור ליברמן עם מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי. 3 בינואר 2014
בבחירות לכנסת השמונה עשרה בשנת 2009 זכתה מפלגת "ישראל ביתנו" ב-15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה. במרץ 2009, עם הקמתה של ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו, מונה ליברמן לסגן ראש הממשלה ולשר החוץ וכן לחבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמטבחון.
בשנת 2009 נכלל ברשימת 100 המשפיעים של טיים מגזין.
ב-25 באוקטובר 2012 הודיע, יחד עם בנימין נתניהו, על הליכה משותפת של "ישראל ביתנו" עם "הליכוד" בבחירות לכנסת התשע עשרה, ברשימה שכונתה "הליכוד - ישראל ביתנו".
באותה עת סייע לראש המוסד מאיר דגן לקבל תרומת כבד להשתלה בבלארוס, בזכות קשריו האישיים עם נשיא המדינה, אלכסנדר לוקשנקו.
ב-16 בדצמבר 2012 הודיע על התפטרותו מתפקיד שר החוץ, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להעמידו לדין בפרשת השגריר בבלארוס. בנובמבר 2013 שב ליברמן לכהן כשר החוץ, לאחר שזוכה בבית משפט השלום בירושלים מהעבירות שבהן הואשם.
ב-7 ביולי 2014, יום לפני תחילת מבצע צוק איתן, הודיע על פירוק האיחוד הסיעתי עם מפלגת הליכוד, בשל חילוקי דעות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפרט בנוגע להתנהלות ממשלת ישראל בלחימה בעזה עם החמאס. ב-21 ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם סטטוס בפייסבוק שקורא לאזרחי המדינה להחרים עסקים ערבים שנענו לקריאת ועדת המעקב של הציבור הערבי לשבות במחאה על "הטבח בשכונת שג'אעייה" (קרב שג'אעייה). באותה עת נחשפה חוליית חמאס מהכפר חרמלה שהתכוונה לבצע התנקשות בליברמן באמצעות ירי רקטת RPG לעבר רכבו, בכדי לגרום לישראל לעצור את המבצע בעזה.
ממוזער|250px|אביגדור ליברמן מתייעץ עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין אחרי הבחירות לכנסת העשרים.
באופוזיציה
ב-4 במאי 2015, יומיים לפני המועד האחרון להצגת ההסכמים הקואליציוניים להקמת ממשלת ישראל השלושים וארבע, הודיע ליברמן כי ילך לאופוזיציה, בשל אי רצונו להצטרף ל"ממשלה שהיא התגלמות האופורטוניזם". עקב כך נותרה לבנימין נתניהו קואליציה צרה של 61 חברי כנסת. לאחר ההודעה התפטר מתפקידו כשר החוץ. במהלך שהותו באופוזיציה תקף ליברמן קשות את נתניהו וממשלתו, ובין היתר כינה את ראש הממשלה "שקרן רמאי נוכל".
לקראת סוף חודש מאי 2016 ניהל ליברמן משא ומתן קואליציוני עם הליכוד והגיע להסכמה על הצטרפות סיעתו לקואליציה ומינויו לשר הביטחון. בתגובה לכך, פרשה אורלי לוי-אבקסיס מ"ישראל ביתנו", שר הביטחון הקודם, משה יעלון פרש מהממשלה ומהכנסת, והשר לאיכות הסביבה, אבי גבאי, פרש מהממשלה.
שר הביטחון
ממוזער|שמאל|שר הביטחון אביגדור ליברמן עם מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. 8 במרץ 2017
במהלך חודש מאי 2016 לאחר משא ומתן קואליציוני הצטרף ליברמן עם מפלגתו לקואליציה. ליברמן מונה לשר הביטחון וחברת הכנסת סופה לנדבר לשרת העלייה והקליטה. עוד התקבלה במסגרת ההסכם הקואליציוני דרישת המפלגה בעניין תוספת לקצבת הפנסיה ושאירים. ליברמן הושבע לתפקיד ב-30 במאי 2016. במקביל הגיש ליושב ראש הכנסת כתב הפסקת חברות לפי סעיף 42ג לחוק יסוד הכנסת ("החוק הנורווגי").
בתור שר הביטחון ליברמן הורה לכבד את החלטת בג"ץ בעניין פינוי עמונה והציג מתווה שכונה "המקל והגזר" המכוון לערביי ישראל ובמהלכו בעת טרור העונשים יוקשחו ובעתות רגיעה תהיה הסכמה לבנייה ערבית ולתוכנית חילופי השטחים. המתווה ספג ביקורת הן משמאל והן מימין.
ממוזער|280x280 פיקסלים|שר הביטחון ליברמן בפגישה בפנטגון. 26 באפריל 2018.
לפני שהתמנה לשר הביטחון, קרא ליברמן לשחרר את אלאור אזריה מהמשפט שלו, ולאחר שנכנס אמר שיצטרכו לשחרר את אלאור גם אם יורשע. למרות זאת, לאחר הרשעתו במשפט קרא לכבד את פסק הדין.
בדצמבר 2016 ליברמן הגיש מסמך שמיועד לראש הממשלה נתניהו, לרמטכ"ל גדי איזנקוט ולראש אמ"ן הרצי הלוי, בו נכתב כי "בכוונת חמאס להעביר את העימות הבא לשטח ישראל תוך כיבוש יישובים ולקיחת בני ערובה", ודרישה למכת מנע נגד חמאס עד סוף שנת 2017. ליברמן ביקש לקיים דיון על כך בקבינט אך נשאר בדעת מיעוט והתוכנית לא התקבלה.
בסוף שנת 2017 אמר ליברמן בעקבות ירי פצצות מרגמה לעוטף עזה ש"חמאס מורתע ולא רוצה הידרדרות. הבעיה היא שחמאס מאבד הרתעה מול גורמים סלפים קיצונים שנתמכים בידי אירן - הם מקבלים כסף, תמיכה ואידאולוגיה מגורמי ג'יהאד עולמי ואירן".
בשנת 2018 הורה על הקמת מערך תקיפה של טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח קצר (המכונה "חיל הטילים") בעלות ראשונית של כחצי מיליארד דולר. הפרויקט עורר התנגדות בקרב בכירים בצה"ל וקידומו הופסק לאחר שליברמן חדל לכהן כשר הביטחון.
במהלך 2018 התגברו העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה עקב התקרבות של אלפי פלסטינים אל גדר הגבול תוך איום לפרוץ אותה. בעימותים אלה נהרגו למעלה מ-200 פלסטינים מאש צה"ל, רבים מהם מחבלים או מזוהים עם ארגוני טרור, ונפצעו אלפים. ישראל נקטה במדיניות של הכלה ותגובה מאופקת לטרור הפלסטיני מרצועת עזה. אחרי מספר סבבים של הסלמה, שכללו ירי של מאות רקטות ופצצות מרגמה, באה ההסלמה בדרום (נובמבר 2018). ב-13 בנובמבר החליט הקבינט המדיני-ביטחוני על קבלה של הפסקת אש. למחרת הודיע ליברמן על התפטרותו מתפקידו כשר הביטחון, ועל פרישת סיעת ישראל ביתנו מהקואליציה. הוא אמר שהחלטת הקבינט היא כניעה לטרור ודרש לערוך בחירות כלליות בהקדם.
הכנסת העשרים ואחת עד העשרים וארבע
בבחירות לכנסת העשרים ואחת, שנערכו ב-9 באפריל 2019, זכתה ישראל ביתנו ב-5 מנדטים והמליצה בפני נשיא המדינה ראובן ריבלין להטיל על בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה. נתניהו הצליח להגיע להבנות עם המפלגות שהמליצו עליו, מלבד ישראל ביתנו. סלע המחלוקת היה דרישתו של ליברמן להכניס להסכמים הקואליציוניים את העברתו בקריאה שלישית של החוק להסדרת גיוס בני ישיבות לצה"ל במתכונת המדויקת שבו כבר עבר בקריאה טרומית. המפלגות החרדיות התנגדו לכך. ליברמן דחה הצעות פשרה, כולל אישור החוק כלשונו למעט מכסות המתגייסים, שיעוגנו בהחלטת ממשלה שתגובה בהסכמים הקואליציוניים. כתוצאה מכך נכשלה הקמת הקואליציה, והכנסת העשרים ואחת החליטה על פיזורה, בתמיכת ליברמן. נתניהו האשים את ליברמן ב"הפלה סדרתית" של ממשלות ימין. ליברמן הגיב בטענה שנתניהו נכנע לחרדים ומוביל למדינת הלכה. על פי ידיעות בתקשורת ליברמן אמר למקורביו כי הוא מסרב להצטרף לממשלה בראשות נתניהו משום שלדבריו נתניהו יזם פרסומים כי ליברמן ושני בניו מעורבים בתיקים פליליים, וכן דרישה מפרקליטות המדינה לחקור את ליברמן בפרשת ישראל ביתנו.
בבחירות לכנסת העשרים ושתיים זכתה ישראל ביתנו ל-8 מנדטים. ליברמן לא המליץ לנשיא על איש משני המועמדים, בני גנץ או בנימין נתניהו, והודיע כי הוא יתמוך רק בממשלה המורכבת מסיעות הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו בלבד. שני המועמדים לא הצליחו להקים ממשלה. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש זכתה ישראל ביתנו ל-7 מנדטים. ליברמן המליץ לנשיא להטיל את הקמת הממשלה על בני גנץ. גנץ הקים ממשלת חילופים עם נתניהו וליברמן נשאר באופוזיציה.
שר האוצר
ביוני 2021 ועם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושש מונה ליברמן לתפקיד שר האוצר. יום לאחר השבעתו, הכריז ליברמן כי ימנה את רם בלינקוב למנכ"ל משרדו. בסוף יוני, הכריז כי מדינת ישראל מאשרת עקרונית את הצטרפותה למתווה מיסוי הכלכלה הדיגיטלית של ה-OECD בשיתוף פורום ה-G-20.
כחלק מההתמודדות עם השפעת מגפת הקורונה על הכלכלה, הציג מודל ליציאה הדרגתית ממודל החל"ת שסיפק מענקים למי שיצא לחופשה ללא תשלום החל מ-1 ביולי 2021.
ממוזער|מפגש אביגדור ליברמן עם ג'יימס מאטיס
באוגוסט 2021 חתם ליברמן, בשיתוף פעולה עם השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, על מס קנייה על כלי פלסטיק חד-פעמיים. הצעד ספג ביקורת רבה, בעיקר בציבור החרדי, ובוטל על ידי שר האוצר הבא, בצלאל סמוטריץ' בינואר 2023.
עם אישור תקציב המדינה לשנים 2021–2022 אושר גם "חוק ההסדרים" לשנים אלה. חוק הסדרים זה היה רחב יחסית לחוקי הסדרים קודמים, וכלל רפורמות רבות, בהן רפורמה לייבוא מקביל של מוצרים ובהם מוצרי מזון, הורדת מכסים על מוצרים חקלאיים, העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, חקיקת חוק עקרונות האסדרה והקמת רשות האסדרה, רפורמה ברישוי עסקים, רפורמה באסדרה של מערך הכבאות והתאמתו למקובל באירופה, הטלת אגרת גודש בגוש דן, רפורמה בתעריפי החניה בכחול לבן בערים, חוק שירות מידע פיננסי המהווה רפורמה בבעלות על מידע פיננסי ופתיחתו לחברות פינטק (בנקאות פתוחה), הקמת רשות המטרו אשר תהיה אחראית לקידום פרויקט המטרו בגוש דן, רפורמה בשיטת ההתחשבנות שבין קופות החולים לבתי החולים, ביטול איגרות החוב המיועדות והפיכתן לרשת ביטחון לחוסכים לפנסיה, ועוד.
ביוני 2022 סיכם עם שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון על תוכנית שבמסגרתה מוסדות חינוך חרדיים יסודיים לא יצטרפו לרשתות החינוך החרדיות אך ילמדו את מקצועות הליבה העיקריים (מתמטיקה, אנגלית ומדעים) אז תקציבם יוגדל ל-100% מהתקציב הבסיסי לבית ספר ממלכתי רגיל.
בתקופתו של ליברמן ולראשונה מאז 2008 הגירעון השנתי התכווץ לקרוב לאפס (כ-0.04%) בחודש מאי 2022, השיעור הנמוך ביותר מאז ינואר 2008.
הכנסת העשרים וחמש ומלחמת חרבות ברזל
בבחירות לכנסת העשרים וחמש שנערכו בנובמבר 2022 השיגה סיעת ישראל ביתנו 6 מנדטים ועברה לאופוזיציה לאחר שבנימין נתניהו הקים את הממשלה החדשה. ליברמן התנגד נחרצות לרפורמת לוין, היה פעיל במחאה נגד הרפורמה המשפטית והיה ספקן לגבי קיום משא ומתן לפשרה בחקיקה עם הקואליציה.
מאז אירועי 7 באוקטובר 2023 ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, הצהיר ליברמן על תמיכתו בפעולות הממשלה במלחמה וקרא להשמדת החמאס ברצועת עזה.
עמדותיו הפוליטיות
הסכסוך הישראלי–פלסטיני
בשונה מחלק גדול מאנשי הימין, ליברמן הצהיר כי יהיה מוכן להכיר במדינה פלסטינית בתנאים מגבילים. תחילה תמך בטרנספר כפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, אך לקראת הבחירות לכנסת בשנת 2006 הציע מתווה של הסדר שהדגש המרכזי בו הוא חילופי שטחים מאוכלסים, זאת כדי להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.
בכמה מקרים התבטא בחריפות נגד השמאל הישראלי (כך למשל בריאיון בגלי צה"ל באוקטובר 2007 האשים חלק מאנשי השמאל "בכל הקורבנות והצרות" של מדינת ישראל, ובריאיון ב"מבט לחדשות השווה את אנשי "יש גבול" לקאפו במחנות הריכוז הנאצים".) ביום השבעת הממשלה ה-31 דרש ליברמן לשפוט את חברי הכנסת הערבים הנפגשים עם ראשי חמאס בתור משתפי פעולה, כמו במשפטי נירנברג, ותבע שגורלם יהיה זהה. נגד הקריאה יצאו אישים שונים, בין היתר בטענה שהתבטאויות ליברמן גורמות לזילות השואה.
בשנת 2011, בהיותו שר החוץ, האשים את "בצלם" וארגוני שמאל אחרים בהפצת שקרים והכפשת ישראל, ואף טען שהתנהגות זו הופכת אותם ל"סייעני טרור נטו, שכל מטרתם להחליש את צה"ל."
בשנת 2015 הביע ליברמן תמיכה בחוק עונש מוות למחבלים, ובתחילת 2018 ניסה להוביל מחדש את חקיקתו.
תוכנית חילופי השטחים
תוכנית חילופי השטחים היא אחד המרכיבים במסגרת תוכניתו הכוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין היתר, מתבסס ליברמן על הטענות:
חלק מערביי ישראל מזדהים עם אויבי מדינת ישראל ומהווים בעיה דמוגרפית המסכנת את עתידה של ישראל כמדינה יהודית
האינטרס של ישראל הוא להפחית ככל האפשר את אחוז השוללים את ערכי המדינה בקרב אזרחיה ואף בקרב תושביה
במקום בו יש שני לאומים – יש בעיות, לכן, כדי להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, יש להבטיח כי תהיה מדינה הומוגנית עם רוב יהודי בטוח לנצח
הפלסטינים דורשים מדינה ערבית ללא תושבים יהודים
עיקרה של תוכנית חילופי השטחים, שאותה מציע ליברמן כפתרון לבעיות אלה, הוא סיפוח גושי התנחלויות לישראל, ובמקביל העברת שטחים ישראליים המאוכלסים בערבים, כגון אום אל-פחם וסביבתה, לידי המדינה הפלסטינית לכשתוקם. באופן זה, תושבים שיבחרו להישאר בשטחים שיועברו, ולא יביעו נאמנות למדינת ישראל, יחדלו להיות אזרחי ישראל.
נאמנות למדינת ישראל
ממוזער|286x286px|אביגדור ליברמן בכנס שדרות לחברה, 2015
ליברמן סבור כי יש להכניס תיקונים בחוק האזרחות של ישראל, לפיהם יחויב כל אזרח במדינה לחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעקרונותיה ולחוקיה. מי שיסרב לעשות כן, יאבד את זכותו לבחור ולהיבחר ואף עשוי לא לקבל תעודת זהות. ליברמן סבור שיש לחייב בהצהרה זו כל אזרח ישראלי שמגיע לגיל 16.
עוד סבור ליברמן שיש להגדיר קשר הדוק יותר בין השירות בצה"ל או השירות הלאומי לבין הזכויות הניתנות מביטוח לאומי, כך שמי שנאמן יקבל יותר. בספטמבר 2017 אמר שכל צעיר בן 18 צריך להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי, כולל חרדים וערבים.
דת ומדינה
ליברמן הכניס במצע מפלגתו את העקרונות הבאים:
"גיוס חובה לצבא או לשירות לאומי ללא שחרורים מהדלת האחורית וללא קריצות עין למפלגות החרדיות". בשנת 2018, בעקבות הפסילה בידי בג"ץ של הסעיפים בחוק שירות ביטחון המתייחסים לגיוס בני ישיבות לצה"ל, ליברמן עמד על כך שסעיפים אלו ינוסחו מחדש על ידי נציגי ועדה שמינה, שכללה את נציגי משרד הביטחון וצה"ל בלבד. הצעת החוק כללה את התנייתו בעמידה ביעדי גיוס, שמשמעותם שלאחר עשור רוב הגברים החרדים ישולבו בשירות צבאי או לאומי, או שהסדרי דחיית השירות יפקעו ביחס לכולם. לאחר הבחירות לכנסת העשרים ואחת נמנעה הקמת ממשלה על רקע המחלוקת בין ליברמן למפלגות החרדיות בנושא זה.
החזרת השליטה בענייני דת ברבנות הראשית לידי נציגי המגזר הדתי הלאומי. באופן זה תבוטל השליטה החרדית במוסדות הממלכתיים.
הסמכת כל רב עיר לגייר.
הנהגת "ברית זוגיות", אשר תאפשר רישום זוגיות כדין בישראל גם לאלה שאינם רשאים להתחתן בנישואים דתיים. למרות זאת, בשל המשמעת הקואליציונית, התנגדה סיעת "ישראל ביתנו" להצעת חוק פרטית בנושא.
ב-19 בינואר 2018, בעקבות אישור חוק המרכולים בכנסת, ערך ליברמן קניות בפומבי בחנות הפתוחה בשבת בניגוד לחוק בעיר אשדוד והתראיין בעניין לעיתונאים שליוו אותו.
לקראת הבחירות לכנסת ה-22 וכן לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש והבחירות לכנסת העשרים וארבע שהוקדמו ב-4 שנים ממועדן המקורי, עמדה ביקורתו נגד המפלגות החרדיות והדתיות לאומיות במרכז קמפיין הבחירות שלו.
יחסי חוץ
ממוזער|250px|שמאל|שר החוץ אביגדור ליברמן וג'ורג' מיטשל בעת ביקורו של מיטשל בירושלים
ליברמן תופס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כחלק מעימות רחב יותר בין המערב לאסלאם. לדעתו, היעד המדיני והביטחוני של מדינת ישראל צריך להיות הצטרפות לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.
עם היכנסו לתפקיד שר החוץ, הצהיר ליברמן כי הוא אינו מחויב למתווה אנאפוליס, וכי חזון שתי המדינות הוא רעיון יפה אבל לא ישים. בכך שינה ליברמן את הקו המנחה של הממשלה הקודמת, בראשות אהוד אולמרט.
ליברמן תמך בחיזוק הקשר עם רוסיה מתוך אמונה שקשר כזה חיוני לאינטרסים של ישראל, ואף מונה ל"ממונה על הדיאלוג האסטרטגי מול הקרמלין" מטעם הממשלה, דיאלוג שעליו סוכם בעת ביקור שלו במוסקבה ביוני 2009.
בחודש יולי 2009 ביקש להנהיג רפורמה ביחסי החוץ של ישראל, שבה יעבור הדגש מעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני לעיסוק בדיפלומטיה ציבורית ושיקום מעמד ישראל בעולם. במסגרת מימוש הרפורמה נסע לביקור במדינות אמריקה הלטינית, על מנת להדגיש את החשיבות הגבוהה שמייחס משרד החוץ לאזור זה.
את ביקורו של נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה, החרים ליברמן כאות מחאה על שזה סירב להניח פרחים על קברו של בנימין זאב הרצל, אולם הניח פרחים על קברו של יאסר ערפאת.
ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, הגיע ב-2009 לפגישה עם ליברמן, ועל פי פרסומים בעיתונות, אף הזמין אותו לביקור במצרים. חוסני מובארכ הכחיש את העניין לאחר ימים אחדים. פגישה זו נערכה אף על פי שעם כניסתו של ליברמן לתפקיד שר החוץ, הודיעה מצרים כי נציגיה לא ייפגשו עמו עד שיחזור בו מדברים שאמר מספר שנים קודם לכן על סכר אסואן – במהלך הבחירות בשנת 2001, על רקע חריקות ביחסי השלום בין ישראל למצרים, בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות, העלה ליברמן את האפשרות שבמקרה של מלחמה עם מצרים יופצץ סכר אסואן, והאזור הסמוך לו יוטבע במימי אגם נאצר.
במסגרת מדיניותו כשר החוץ, הורה ליברמן לשגרירי ישראל "שלא יתרפסו בפני העולם" משום ש"למושגים כמו כבוד לאומי, יש חשיבות רבה בהשפעה על מעמד ישראל בעולם". במסגרת מדיניות זו, בעקבות דברי ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, נגד ישראל, השפיל סגנו של ליברמן, דני אילון, את שגריר טורקיה בישראל בכך שהורה לו לשבת על ספה נמוכה לעיני המצלמות. ליברמן לא גינה את אילון, והצדיק את הצורך להגיב בתקיפות, גם אם לא את צורת התגובה. לאחר הודעת הבהרה שלא נתקבלה, איומים מצד טורקיה, ובהתערבות פרס, הבהיר אילון לשגריר כי לא היה בכוונתו להשפילו אישית, וכי הוא מתנצל בפניו על הדרך שבה האירוע נוהל והאופן שבו התפרש
בתקופת כהונתו של ליברמן כשר החוץ נמשכה החרפת הבעיות בשני תחומים בולטים ביחסי החוץ של ישראל:
החרפת המשבר ביחסים עם טורקיה שהחל עוד בתקופת אולמרט; הקרנת סדרת טלוויזיה אנטישמית בטורקיה שבה נראה הרצל מנסה מדינה בין הנילוס לפרת ולאחר מכן מוצגות תמונות של מתנקש שלובש מגן דוד יורה בסולטן ובעקבותיה השפלת שגריר טורקיה בישראל על ידי סגן שר החוץ, דני אילון, ולאחר מכן השתתפות גורמים טורקיים במשט לעזה, שהרג תשעה מנוסעיו גרם להחרפה ניכרת ביחסים.
המשך תהליך ההכרה הבין-לאומית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, חרף התנגדותה של ישראל: ב-29 בנובמבר 2012 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה, ועוד לפני כן על ידי חלק ממדינות דרום אמריקה.
שינוי שיטת הממשל בישראל
ליברמן תומך בשיטת הדמוקרטיה הנשיאותית, ושינוי שיטת הממשל הוא אף חלק ממצע מפלגתו. הוא תומך בשינוי שיטת הבחירות לכנסת מבחירות ארציות לבחירות אזוריות.
עם כניסתו לממשלה ה-31, החלו מגעים עם אהוד אולמרט לשינוי שיטת הממשל. כאשר ניסה להעביר את ההצעה לשינוי שיטת הממשל לדמוקרטיה נשיאותית בקריאה טרומית, הוא נתקל בהתנגדות הכנסת וההצעה נפלה.
בממשלה ה-36 ביקש ליברמן לקדם הצעת חוק לפיה הפלת ממשלה בשנתיים הראשונות לכהונתה תתבצע רק ברוב של 90 ח"כים.
מערכת המשפט
ליברמן מתח פעמים רבות ביקורת על מערכת המשפט בישראל, וטען כי "ההתערבות של הרשות השופטת במחוקקת עוברת כל גבול". בשנת 2002 קרא להדיח את נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בגין צו שהוציא להפסקת פינוי הגופות ממחנה הפליטים ג'נין. בשנת 2017 קרא לבחון מחדש את חוקי היסוד.
פלילים
ביוני 1997, בהיותו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בעקבות תחקיר עיתונאי נפתחה נגד ליברמן חקירה ביחס לשלושה חשדות בדבר טוהר המידות בעמותת "גשר עלייה": קבלת תפקיד פיקטיבי, אי החזרת הלוואה ומכירה ביוקר של רכב לעמותה. ליברמן נחקר באזהרה ביולי 1997 ותיק החקירה נגדו נסגר במרץ 1999 בשלושת הסעיפים בעילות של חוסר ראיות מספיקות וחוסר עניין לציבור.
באפריל 1997 המליצה המשטרה להעמיד לדין את ליברמן בפרשת בר-און חברון, אך הפרקליטות החליטה לא להגיש כתבי אישום כנגד איש מהמעורבים בפרשה.
בסוף 1999 הוגש כתב אישום נגד ליברמן באשמת תקיפה, תקיפת קטין ואיומים. התקיפה ארעה לאחר שבנו בן ה-12 של ליברמן סיפר לו כי שלושה ילדים הכו אותו. לפי כתב האישום, הכה ליברמן את אחד הילדים האלה בפניו, וכתוצאה מכך נפל הילד וראשו נחבט בקיר, ולאחר מכן גרר ליברמן בכוח את הילד לרכבו ואיים עליו כי יכה אותו בשנית אם יחזור ליישוב נוקדים. בספטמבר 2001 הורשע ליברמן, במסגרת עסקת טיעון, בתקיפת קטין ובאיומים, והוטל עליו לשלם 10,000 ש"ח פיצוי לקורבן ועוד 7,500 ש"ח קנס.
ליברמן נחקר בחשד כי קיבל מיליוני שקלים בזמן שכיהן כחבר הכנסת. לפי החשדות, הכספים עברו דרך חברה בבעלותו בשם "נתיב אל המזרח", שקיבלה מהשנים 1999 עד 2006 סכומי כסף גדולים שהיו אמורים להגיע לכאורה לכיסו של ליברמן, כשוחד מאת מיכאל צ'רנוי ואחרים. הוא נחשד גם בהחזקת חברות נוספות בקפריסין, ששימשו להעברת כספי שוחד באמצעות "איש קש". חשדות אחרים נוגעים לחברה ל"ייעוץ עסקי" בשם "מ. ל. 1", אותה הקימה ביולי 2004 בתו, מיכל ליברמן, כשהייתה בת 21. לחברה הוזרמו תוך שלוש שנים מאז הוקמה כ-7 מיליון ש"ח מחוץ לארץ. החברה שילמה משכורות גבוהות לליברמן האב ולבתו.
במרץ 2010 חקרה המשטרה את ליברמן בחשד כי קיבל משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, פרטים על אודות בקשה חסויה לסיוע משפטי שהגישה משטרת ישראל לממשלת בלארוס בעניין החקירה נגדו. החקירה נסובה גם סביב מעורבותו של השר ליברמן במינויו של בן אריה ליועץ במטה המדיני של משרד החוץ ולשגריר בלטביה. בן אריה עצמו הורשע במסירת מידע לאדם שאינו מוסמך, בגילוי הפרת חובה ובשיבוש הליכי משפט, ובאוקטובר 2012 נגזרו עליו 4 חודשי עבודות שירות.
בדצמבר 2012 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על ההחלטה לסגור את התיק העיקרי נגד ליברמן, בגלל היחלשות הראיות במהלך הזמן (בהמשך לכך נסגרו גם תיקי החקירה נגד יתר החשודים בפרשה) ולהגיש כתב אישום בפרשת השגריר. בעקבות זאת התפטר ליברמן מתפקיד שר החוץ והודיע על הסרת חסינותו. סגירת התיקים הייתה בניגוד לדעתם של בכירי הפרקליטות שהיו מעורבים בתיק.
ב-30 בדצמבר 2012 הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד ליברמן המייחס לו עבירות של מרמה והפרת אמונים בפרשת השגריר. ב-6 בנובמבר 2013 הוא זוּכה פה אחד.
ב-31 באוגוסט 2022, עוזרו לשעבר של ליברמן יוסי כמיסה, פרסם פוסט ארוך בפייסבוק ובו רשימה ארוכה של טענות למעשים פליליים חמורים מצידו של ליברמן. בין השאר טען שליברמן הציע לו 100 אלף דולר כדי לרצוח ניצב במשטרה. הוא גם האשים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה שאף על פי שהגיש תלונה למח"ש חודש קודם לכן לא עשתה דבר בנושא. ב-1 בספטמבר פרסם ליברמן פוסט תגובה תחת הכותרת "נתניהו בפאניקה" ובו דחה את כל הטענות של כמיסה נגדו. מאוחר יותר האשים ליברמן את נתניהו בפרסום הפרשה בתקופת הבחירות ואמר עליו "האיש פשוט חלאת המין האנושי – אין לו קווים אדומים". ב-4 בספטמבר הורתה היועמ"שית לפתוח בבדיקות ראשונות באשר לטענות. ב-5 בספטמבר 2022 הגיש ליברמן קובלנה פלילית כנגד יוסי כמיסה. ב-8 באפריל 2024 החלו בבית משפט השלום בפתח-תקווה דיונים בקובלנה פלילית זו.
לקריאה נוספת
אביגדור ליברמן, האמת שלי, הד ארצי, 2004.
אביה אלף, תיק ליברמן: כתב האישום שלא הוגש, כנרת, זמורה-ביתן, 2015.
קישורים חיצוניים
רונית ורדי, אלף הזהויות של אביגדור ליברמן, באתר ליברל, 8 במאי 2014
שרה ליבוביץ-דר, כך נראתה השנה של ליברמן כשר ביטחון, באתר ליברל, 9 ביולי 2017
שרה ליבוביץ-דר, המחסל, באתר ליברל, 9 ביולי 2019
אביגדור ליברמן, באתר ערוץ כנסת
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:גוש עציון: חברי הכנסת
קטגוריה:מועצה אזורית גוש עציון: אישים
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:השרים לנושאים אסטרטגיים
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם איחוד לאומי-ישראל ביתנו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם האיחוד הלאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל ביתנו
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:חברי כנסת מתנחלים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
קטגוריה:יקירי ערד
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:ישראלים ילידי מולדובה
קטגוריה:ישראלים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מנכ"לי משרד ראש הממשלה
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:עולים בשנות ה-1970
קטגוריה:פעילי הליכוד
קטגוריה:מורשעים בתקיפה בישראל
קטגוריה:שרי האוצר בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושש
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1958 | 2024-10-17T16:14:26 |
איאיידו | שמאל|ממוזער|250px|השתחוות לחרב, אחד מטקסי האיאיידו
איאיידו (居合道 iaidō) היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) המבוססת על אמנויות הלחימה העתיקות (קוריו) איאייג'וטסו (居合術 iaijutsu), ובאטוג'וטסו (抜刀術 battōjutsu). אמנות זו עוסקת בשליפת הקטאנה, שיסוף היריב, והחזרתה של הקאטנה לנדן, בתנועה זורמת אחת. בימינו, העוסקים באיאיידו משתמשים, בדרך כלל, באיאייטו (חרב קהה המשמשת לאימונים) ולא בשינקן (חרב חדה במיוחד), לפחות בשלבי הלימוד הראשונים.
הדגש באמנות לחימה זו הוא על שליפת החרב ולמעבר להתקפה במהירות המרבית. מצבי ההתחלה יכולים להיות מעמידות קרביות או מתנוחות ישיבה ועמידה רגילות. העוסקים באיאיידו צריכים לצפות למתקפת פתע בכל רגע, והיכולת להגיב במהירות מכל תנוחה יום-יומית נחשבה לחיונית.
הטנשין שודן קאטורי שינטו ריו כלל בתוכנית הלימודים שלו איאייג'וצו כבר במאה ה-15 ובתי ספר שהוקדשו רק לשליפת החרב הופיעו במהלך המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. רוב בתי הספר המודרניים רואים בסמוראי האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו (1546–1621) את מייסד האיאיידו. מעט מאוד ידוע על חייו, ויש חוקרים הטוענים שהוא לא היה קיים כדמות היסטורית כלל. שני בתי-הספר הגדולים לאיאיידו כיום, מוסו שינדן ריו (Muso Shinden Ryu) ומוסו ג'יקידן איישין ריו (Muso Jikiden Eishin Ryu), טוענים לשושלת שהתחילה מהיישיזאקי.
בדרך כלל, איאיידו משמעותו אמנות הלחימה לשיפור עצמי הנלמדת ב-AJKF (All Japan Kendo Federation) והתאחדויות איאיידו אחרות, לעומת טכניקות לחימה עתיקות יותר, הנלמדות בקוריו (koryu), והנקראות איאייג'וצו. את המילה "איאיידו" קבע נקאיאמה האקודו בתחילת המאה ה-20. לפניו השתמשו בשמות אחרים, כגון "באטו" (battō), "באטוג'וצו" (battōjutsu) ו"סאיאה נו אוצ'י" (saya no uchi).
החלק החשוב באיאיידו, הנקרא לפעמים "החיים של האיאיידו", הוא ה"נוקיצוקה" (nukitsuke). זוהי טכניקת שליפה מהירה מאוד, שבה הנדן נמשך לאחור במקביל לשליפת החרב ממנו. בעזרתה ניתן להגיע למצב של התקפה בשיסוף במהירות.
ראו גם
חרב יפנית
קישורים חיצוניים
העמותה הישראלית לקנדו ובודו
All Japan Kendo Federation אתר רשמי של התאחדות הקנדו העולמית
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות
קטגוריה:חרבות
קטגוריה:אמצעי לחימה יפניים מסורתיים | 2023-11-11T15:33:36 |
מוזיקת פופ | מוזיקת פופ (באנגלית: Pop music) היא סוגה מוזיקלית ששמה בא מקיצור המונח מוזיקה פופולרית. בשנים האחרונות המונח לרוב מתאר סוגה של המוזיקה הפופולרית. שירי פופ רבים, במיוחד שירים בולטים של הזמרים המודרניים והוותיקים, מושמעים ברדיו, במועדונים ובאירועים.
אפיון מוזיקלי
הפופ כסגנון מוזיקלי, הוא אולי הצורה המרצה והמספקת ביותר עבור הקהל הרחב מכל צורות המוזיקה הפופולרית. חלק מהמאפיינים המוזיקליים המגדירים את הז'אנר הם קיומם של רפרן והוק בשיר וטכניקות הפקה מוזיקלית אשר מתבססות, במידה כזו או אחרת, על האופנות המוזיקליות באותה עת.
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעיתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר.
אצל אריאנה גרנדה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותוכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
היסטוריה
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
שוני אזורי
כעת מוזיקת הפופ קשורה בעיקר למגוון המערבי שלה, יורופופ. סגנון זה שורר גם באמריקה וגם באירופה, כולל רוסיה (פופ רוסי). עם זאת, באזורים שונים בעולם ישנם מוזרויות הקשורות לשילוב המקצבים של מוזיקת פופ ומנגינות לאומיות. למשל מוזיקת הפופ האמריקאית הלטינית (לטינה) עם ז'אנר הריקודים הרבים שלה - סמבה, סלסה, רומבה, טנגו, צ'ה צ'ה צ'ה, למבדה, מקרנה. לטינה צברה פופולריות בצפון בזכות מבצעים כמו גלוריה אסטפן, ריקי מרטין, שאקירה, אנריקה איגלסיאס, חוליו איגלסיאס. למוזיקת פופ מזרח תיכונית יש לחן יוצא דופן. למוזיקת הפופ הקוריאנית (קיי-פופ) והיפנית (ג'יי-פופ) יש טעם ותהילה משלה.
יצירה אמנותית ומסחור
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב"פלייבקים" אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג "טין פופ" (Teen Pop, בתרגום חופשי: "פופ לבני נוער").
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעיתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. כתוצאה מכך, כוכבי פופ רבים הופכים לאלילי נוער.
ראו גם
סינת'-פופ
פופ רוק
פופ פאנק
קיי-פופ
קישורים חיצוניים
Emilia Parada-Cabaleiro, Song lyrics have become simpler and more repetitive over the last five decades, Nature, March 28 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:תרבות פופולרית | 2024-09-10T16:58:37 |
בז | ממוזער|הגדול במיני הבזים - בז ארקטי.
ממוזער|בז צוקים.
ממוזער|בז ניו זילנדי.
ממוזער|בז ערבות.
ממוזער|בז אמור.
בז (שם מדעי: Falco) הוא סוג של עוף דורס בעל מספר המינים הרב ביותר במשפחת הבזיים. הבז הוא העוף הטורף ובעל החיים המהיר ביותר בעולם ומתמחה בציד של עופות אחרים.
מאפיינים
הבז הוא עוף דורס בינוני בגודלו. כנפיו ארוכות וחדות, המקור חזק, בלסת העליונה בליטה דמוית שן ובמקביל לה, פגימה בלסת התחתונה, הנחיריים מעוגלים עם פגימה באמצעיתם.
הבז הוא המהיר מבין העופות הדורסים, הוא תופס את טרפו באוויר או על פני הקרקע לאחר שארב לו תוך כדי ריחוף באוויר. הוא מסוגל להגיע למהירות של 320 קמ"ש ובכך הוא בעל החיים המהיר ביותר שתועד. כמו כן הבז מסוגל להגיע לכוח G גבוה ממטוס קרב, עד 25G.
הבז ניזון מטרף חי בלבד. המינים הקטנים ניזונים בעיקר מחרקים, והגדולים מעופות ויונקים עד לגודל של תרנגול, אווז או אף ארנבת.
לבז דו-צורתיות זוויגית בגודל ובצבע והנקבות גדולות יותר מהזכרים ויכולות להתמודד עם טרף גדול יותר. שני בני הזוג הם מונוגמיים ונשארים נאמנים זה לזה בכל מהלך חייהם.
הבזים אינם בונים קן, אלא משתמשים בנקרות צוקים או בקינים נטושים. יש להם מחזור דגירה אחד בשנה הכולל תטולה בגודל 3–6 ביצים המוכתמות בצבע חלודה. הזכר משתתף בדגירה ושני בני הזוג מטפלים בגוזלים.
מינים
בזים שחולפים/מקננים בישראל
בז צוקים (Falco biarmicus)
בז ציידים (Falco cherrug)
בז גמדי (Falco columbarius)
בז שחור (Falco concolor)
בז חופים (Falco eleonorae)
בז אדום (Falco naumanni)
בז מדברי (Falco pelegrinoides)
בז נודד (Falco peregrinus)
בז עצים (Falco subbuteo)
בז מצוי (Falco tinnunculus)
בז ערב (Falco vespertinus)
בזים שלא חולפים בישראל
בז שועל (Falco alopex)
בז סיישל (Falco araea)
בז אמור (Falco amurensis)
בז אפריקאי אפור (Falco ardosiaceus)
בז חום (Falco berigora)
בז אוסטרלי (Falco cenchroides)
בז אדום ראש (Falco chicquera)
בז ציידים אפריקאי (Falco cuvierii)
בז כתום-חזה (Falco deiroleucus)
בז דיקינסון (Falco dickinsoni)
בז טאייטה (Falco fasciinucha)
בז אפלומדו (Falco femoralis)
בז אוסטרלי אפור (Falco hypoleucos)
בז חרישי (Falco jugger)
בז חיוור (Falco kreyenborgi)
בז ציידים אוסטרלי (Falco longipennis)
בז ערבות (Falco mexicanus)
בז מולוקן (Falco moluccensis)
בז מדגסקר (Falco newtoni)
בז ניו זילנדי (Falco novaeseelandiae)
בז מאוריציוס (Falco punctatus)
בז עטלפים (Falco rufigularis)
בז גדול (Falco rupicoloides)
בז ארקטי (Falco rusticolus)
בז ציידים מזרחי (Falco severus)
בז אמריקני (Falco sparverius)
בז שחור אוסטרלי (Falco subniger)
בז מדגסקרי מפוספס (Falco zoniventris)
ראו גם
בזיירות - אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בזיים
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו במיוקן | 2024-10-10T09:05:45 |
באד פאוול | ארל רודולף "באד" פאוול (באנגלית: Earl Rudolph "Bud" Powell; 27 בספטמבר 1924 - 31 ביולי 1966) היה אחד מענקי פסנתרני בג'אז, שינה את הדרך שבה מנגנים פסנתרני הג'אז בכל הסגנונות שלאחר תקופת הסווינג. לצד הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר, החצוצרן דיזי גילספי והפסנתרן ת'לוניוס מונק, פאוול נחשב לאחד מאבי הג'אז המודרני, המכונה בי בופ.
ביוגרפיה
באד פאוול נולד בהארלם, ניו יורק בשנת 1924, הוא היה מראשוני הפסנתרנים שהפסיקו לנגן צליל בס ביד שמאל ("Striding"), אלא להשתמש בה על מנת לנגן אקורדים צבעוניים יותר. בנוסף, לעיתים קרובות עשה שימוש ב-Horn-like-playing, כלומר, נגינת פראזות "בופיות" על פסנתר. הוא התחיל את קריירתו כפסנתרן כבן חסותו של ת'לוניוס מונק, והצטרף להרכביהם של צ'ארלי פארקר וקוטי ויליאמס. בתקרית גזענית פאוול הוכה בראשו על ידי שוטרים, מה שהביא לנזק בלתי הפיך. מאז אותה התקרית באד סבל מכאבי ראש חמורים והתמוטטויות מנטליות רבות. למרות זאת, הוא המשיך להקליט מספר תקליטים מוצלחים, ועבד בשיתופי פעולה עם נגני ג'אז דוגמת צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, צ'ארלס מינגוס ומקס רואץ' - ארבעה אמנים שנחשבים לאבות סגנון הבי בופ, אשר עימם הקליט את האלבום "ג'אז במאסיי הול". באד החמיץ הזדמנויות רבות בגלל הנזק המוחי שלו, ומסופר כי פעם צ'ארלי פארקר אמר למיילס דייוויס שלא יצרף את באד להרכבו משום ש"הוא משוגע אפילו יותר ממני!".
לאחר הקלטת "ג'אז במאסיי הול", באד אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בעקבות סכיזופרניה, החל ליטול כלורפרומאזין אשר השפיע על נגינתו, והתאבל על אחיו שנהרג בתאונת דרכים לצד החצוצרן קליפורד בראון. לאחר מספר התקפים מנטליים לאורך שנות ה-50, פאוול עבר להתגורר בפריז והמשיך בקריירתו. הוא הקליט תקליטים בשיתוף פעולה עם הסקסופוניסטים קנונבול אדרלי, סאני סטיט ודקסטר גורדון, וחלה במחלת השחפת בשנת 1963. למרות מחלתו ובעיותיו הנפשיות, פאוול המשיך לנגן, והופעותיו האחרונות בציבור היו בקרנגי הול ובקונצרט לזכרו של צ'ארלי פארקר. הוא אושפז בניו יורק בשל התנהגותו הבלתי-יציבה והזנחתו העצמית, ונפטר ב-31 ביולי 1966 בעקבות שילוב של מחלת השחפת, תת-תזונה ואלכוהוליזם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פסנתרנים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:נגני ג'אז: פסנתרנים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1966
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו משחפת | 2022-12-16T13:25:58 |
הרפובליקה הצרפתית השלישית | הרפובליקה הצרפתית השלישית (בצרפתית: Troisième Republique) הוא כינויו של המשטר בצרפת בשנים 1871–1940. הייתה זו דמוקרטיה פרלמנטרית, רפובליקנית, שבאה לאחר תקופה ארוכה של מונרכיה, רפובליקה כושלת וקצרת ימים (הרפובליקה השנייה) וקיסרות המבוססת על שלטון יחיד אבסולוטי.
תקופה זו בתולדות צרפת מהווה דוגמה לדמוקרטיה כושלת ואופיינה באי-יציבות שלטונית מתמדת: לאורך 65 שנותיה התחלפו בה לא פחות מ-101 ממשלות, כלומר חילוף ממשלה בכל 8 חודשים בממוצע.
רקע היסטורי
נפוליאון השלישי הכריז על עצמו כקיסר צרפת בשנת 1852, בעקבות דודו המהולל, הקיסר נפוליאון. קיסרות זו ארכה שמונה עשרה שנים, והתמוטטה בעקבות עלייתו של כוח נוסף כמתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה - גרמניה המאוחדת. יהיה זה הסכסוך עם גרמניה שיטיל את צלו הכבד על קורות הרפובליקה הצרפתית השלישית - לידתה בתבוסת סדאן ב-1870, שיא כוחה בניצחון במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, ומותה המביש בתבוסה במלחמת העולם השנייה ב-1940.
הקאנצלר של פרוסיה אוטו פון ביסמרק, שביקש לאחד את גרמניה תחת דגלה של המדינה הפרוסית, הבין כי גרמניה מאוחדת לא תוכל להיווצר, ללא נפילתה של הקיסרות הצרפתית. באמצעות מניפולציה מתוחכמת הצליח ביסמרק לגרור את צרפת, ואת הקיסר הזקן והכושל נפוליאון השלישי, שהיה בשלב זה הרבה מעבר לשיאו, אל מלחמת צרפת–פרוסיה, שהובילה לתבוסתו של נפוליאון השלישי ולנפילתו. לאחר התבוסה בסדאן, ושביו של הקיסר בידי הפרוסים, הפכה צרפת לרפובליקה דה פקטו, שכונתה "ממשלת ההגנה הלאומית", שהוכרזה בפריז ב-4 בספטמבר 1870.
בין סדאן לחוקה של 1875
צבא פרוסיה הטיל מצור על פריז, אשר נמשך עד לינואר 1871. ב-28 בינואר 1871 נחתם הסכם שביתת נשק עם ביסמרק בפרנקפורט, הסכם שתנאיו היו חמורים ביותר לצרפת: אובדן חבל אלזס-לורן, תשלום פיצויי מלחמה בסכום כבד, וצבא כיבוש החונה בצרפת הצפונית. ביסמרק דרש כתנאי לחתימה על ההסכם כינונה של אספה לאומית חדשה בצרפת, וזו אכן התאספה בפברואר 1871, וקיבלה את תנאי ההסכם. בראש הרשות המבצעת של האספה עמד אדולף טייר.
במשך חודשיים בין מרץ 1871 ומאי 1871 השתוללה בפריז ובערי השדה המרידה המכונה "הקומונה הפריזאית", בה אילצו חוגים מהפכניים וסוציאליסטים את ממשלת הרפובליקה הצרפתית השלישית הצעירה לצאת מפריז לורסאי, והכריזו על ממשלה סוציאליסטית בפריז עצמה. המרידה דוכאה לאחר קרבות עקובים מדם, בהם הכניע "צבא ורסאי" הנאמן לרפובליקה, את הקומונרדים המורדים. מעריכים את אבדות המורדים בשלושים אלף איש, לעומת כאלף שאבדו מ"צבא ורסאי".
לאחר דיכוי הקומונה הפריזאית, נותרה שאלת המשטר בצרפת פתוחה. נראה כי האספה הלאומית החדשה הייתה מורכבת בעיקר מאנשים התומכים במלוכה חוקתית. אלו התפצלו לשני חלקים - תומכי נכדו של המלך שארל העשירי, אנרי, המכונה "אנרי החמישי", ו"אורליאניסטים" תומכיו הנסיך פיליפ, רוזן פריז, נכדו של המלך לואי פיליפ. פלגים אלו הגיעו לפשרה לפיה יוצע כס המלוכה לאנרי, נטול הילדים, והוא יכריז על הרוזן מפריז כיורשו המיועד. אך אנרי סירב להצעה, שכן לא רצה להיות מלך חוקתי, אלא שליט אבסולוטי כסבו. משהסתבר כי "המלך" אנרי רוצה לבטל את דגל הטריקולור לטובת דגלם המסורתי של בית בורבון, איבד המלך את האהדה שרחשו לו ההמונים, ובמקום מלוכה הוכרז על רפובליקה "זמנית" עד למותו של אנרי, שיאפשר את עלייתו לשלטון של הרוזן מפריז.
בפברואר 1875, סדרה של חוקים שחוקק הפרלמנט כוננו לבסוף את הבסיס החוקתי לרפובליקה החדשה. במרכזה של הרפובליקה עמדה דמותו של נשיא צרפת. פרלמנט בן שני בתים נוצר, וכן ממשלה בראשות ראש ממשלה שהייתה כפופה הן לנשיא והן לפרלמנט. בעת שחוקים אלו חוקקו, על מנת לייצב את הממשל, הם נראו כהסדר זמני, שכן נושא המונרכיה עדיין היה בראש סדר היום הציבורי.
סופה של המונרכיה
ב-16 במאי 1877 ראה נשיא הרפובליקה, המונרכיסט פטריס דה מק-מהון, הדוכס ממגנטה, כי דעת הקהל נוטה לכיוון רפובליקני, וכי רעיון המלוכה נדחק לשוליים. המרשל עשה ניסיון אחרון להציל את המלוכה, פיטר את ראש הממשלה הרפובליקני, ז'ול סימון, ומינה במקומו דוכס מלוכני, אלבר דה ברוי, מול מחאות הרוב הרפובליקני (מנשר ה-363) שהביע אי אמון בממשלה. לבסוף פיזר מק-מהון את הפרלמנט, וקרא לבחירות חדשות. צעדים אלו כשלו. בבחירות שנערכו באוקטובר 1877 זכו הרפובליקנים ברוב מוחץ, והנשיא, שהואשם בניסיון להפיכה חוקתית, התפטר מתפקידו.
התפטרותו של מק-מהון, ב-28 בינואר 1879 הותירה מוסד נשיאות מוחלש, במידה כזו שיידרשו שינויים חוקתיים משמעותיים, על ידי שארל דה גול, מייסד הרפובליקה הצרפתית החמישית, על מנת להחזיר לנשיא את מעמדו. מפיזור הפרלמנט על ידי מק-מהון, ועד לפיזורו על ידי דה גול בזמן משבר אלג'יריה בשנת 1958, ארכו 80 שנה. אך כישלונו המוחץ של מק-מהון היה גם סופה של התקווה המלוכנית. מ-1848 ועד ימינו אנו לא שלט מלך בצרפת, ומ-1878 לא עלתה הצעה רצינית להמליכו. כסמל לדבקות ברפובליקה הותכו בשנת 1885 תכשיטי המלוכה הצרפתים, והיהלומים שבהם נמכרו למרבה במחיר. רק מספר כתרים, שהיהלומים שבהם הוחלפו באבנים יקרות, נותרו.
אופייה של הרפובליקה הצרפתית השלישית
למרות שצרפת הייתה עתה רפובליקנית בעליל, הצרפתים לא אהבו את הרפובליקה שלהם. ניתן להשוות את הרפובליקה הזו לרפובליקת ויימאר אשר תקום בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שתי הרפובליקות קמו מאפרה של תבוסה צבאית, מייסדי שתיהן ראו בהן אך פתרון זמני, ולא מצב של קבע שאליו יש לשאוף. שתיהן הונהגו על ידי אישים שלא האמינו בהן, ופעלו לתמותתן. העובדה כי המדובר בגוף מלאכותי, שזרמים רבי כוח בציבוריות הצרפתית מסתייגים ממנו, ושואפים למוטטו, הייתה אסונה של הרפובליקה מן היום בו נוסדה. ממשלות קמו ונפלו בתוך חודשים מספר, כאשר רדיקלים, סוציאליסטים, ליברלים, שמרנים, רפובליקנים ומלוכנים, נלחמים על השלטון. יש שטענו שהתמוטטות הממשלות הייתה אך תוצאה של הבעיה האמיתית - העדרן של מפלגות גדולות ויציבות, כאשר התוצאה היא קואליציות זמניות של מפלגות קטנות בעלות אינטרסים מנוגדים. את הרפובליקה הצרפתית השלישית ניתן לראות כסדרה מתמשכת של שינויים פרסונליים, כאשר שרים רבים ממשיכים מממשלה אחת לשנייה, לרוב באותן המשרות.
שורה של שערוריות זעזעה את הרפובליקה בסופה של המאה ה-19, וכל אחת מהן כמעט והובילה לנפילתה. בשנת 1887 נאלצו הנשיא גרווי וראש הממשלה להתפטר עקב שערוריית שחיתות הקשורה בחלוקת עיטורים, וב-1892 התגלתה פרשת שוחד ומרמה הקשורה למימון תעלת פנמה ("שערוריית פנמה") אשר גרמה להעמדתם לדין של שישה שרים, וחברי פרלמנט רבים. סכנה של ממש איימה על הרפובליקה בשנת 1889 עת ניסה הגנרל הפופולרי ז'ורז' בולנז'ה לקחת לידיו את השלטון בכוח, ורק פעולה נחושה של תומכי הרפובליקה, אל מול חוסר מעש תמוה של בולנז'ה, שמרו על הרפובליקה במתכונתה הקודמת. כל אלו היו אך הקדמה לשערורייה הגדולה אשר זעזעה את צרפת, פרשת דרייפוס, שגם היא, כפרשת בולנז'ה, נראתה מבחינה פנים צרפתית כמאבק בין הרפובליקה לבין אלו הקמים עליה מבפנים בשם הלאומנות הקיצונית.
ב-1894 נשלח קצין יהודי בצבא בשם אלפרד דרייפוס אל הכלא באשמת שווא של ריגול לטובת גרמניה. פרשה זו ירדה לשורשי העימות בין הגורמים השונים ברפובליקה השלישית, ודרייפוס סימל לכל אחד מהצדדים את פחדיו הגרועים ביותר. למלוכנים, והקתולים הקיצוניים, שרבים מהם היו אנטישמים סימל דרייפוס את "המזימה היהודית" שהביאה מלכתחילה לייסודה של הרפובליקה השנואה. הצבא העמיד על הכף את כבודו, ואף את עצם קיומו. אנשים אלו סירבו להודות ולו אף בפני עצמם בעצם היתכנות האפשרות שדרייפוס אינו אשם. אנשי השמאל אימצו ללבם את דרייפוס ואת המטרה ה"דרייפוסרית", בלי כל קשר לאשמתו או לחפותו של דרייפוס, ככלי ניגוח כנגד הקיצונים מימין, אנשי הכנסייה והצבא. כל צד התבצר בעמדותיו וניפח את הוויכוח, עד שעצם קיומו שאב את כל האנרגיות של המדינה, ונעשה העיסוק הבלעדי בפוליטיקה הצרפתית למשך זמן רב. כאשר הסתבר כי אכן דרייפוס חף מפשע, ונפל קורבן לקשר מתועב, המדינה עצמה לא יכלה לקבל את המסקנה, וגם לאחר שדרייפוס קיבל חנינה ודרגותיו הוחזרו לו, עדיין היו רבים שלחשו כי עודו אשם.
לאחר סיום הפרשה, כאשר האמת הייתה כבר ברורה לכל, נפגע המוניטין של המלוכנים ושל הקתולים השמרנים באופן חמור. גם הצבא והמערכת המשפטית נחשפו בחולשתם, כגופים שמרניים וקיצוניים אשר קצרה ידם מלסייע לקצין שהעלילו עליו עלילת דם. כל המעורבים בעניין יצאו מן הפרשה ובפיהם טעם רע. השחיתות הפוליטית שנחשפה, ההסתה האנטישמית שהתפרצה אל פני השטח, היצרים העזים שפילגו את הרפובליקה לשני מחנות, כל אלו חשפו את הרפובליקה בחולשתה.
למרות כל זאת, תקופה זו של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה ידועה בצרפת בשם " La belle époque", תור הזהב של יופי, חדשנות, ושלום עם השכנים האירופים. המצאות חדשות הפכו את החיים לקלים יותר לכל המעמדות, ופריחה תרבותית פקדה את צרפת – הקברט, מחול הקן קן, והקולנוע נולדו, והאומנות הפלסטית הגיעה לשיאים, עם פריחתם של סגנונות חדשים האימפרסיוניזם וה"אר-נובו". פריחה זו הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה
בכל אותה פעילות בלתי פוסקת של גופים המתחרים זה בזה, ממשלות הקמות ונופלות, ופרשיות, עמדה ברקע הדברים התבוסה הצרפתית בסדאן, ואובדנו של חבל אלזס לוריין. היה זה עניין בלתי סגור, השפלה לאומית, והמטרה הבלתי מוצהרת של המדיניות הצרפתית.
צרפת השכילה לרכוש לעצמה בעלי ברית שתמכו בה במאבקה כנגד גרמניה, ומאבק זה, וההצלחה לשרוד את ההתקפה בשנת 1914, להמשיך בלחימה בקרבות הקשים עד לניצחון בשנת 1918 נראים כהישגה הגדול ביותר של הרפובליקה הצרפתית השלישית. ברגע המבחן העמידה צרפת מתוכה את המרשלים ז'ופר ופוש, ואת ז'ורז' קלמנסו, אשר סיפקו לאומה את רוח הלחימה ואת האחדות הדרושה כדי להתגבר על הפלגנות והסכסכנות הקטנוניים של הרפובליקה, ולנצח יחדיו את האויב המשותף.
בין מלחמות העולם
לאחר סיום המלחמה עברה הרפובליקה שלב קצר ביותר של יציבות פרלמנטרית. הוקם "הגוש הלאומי הרפובליקני" של מפלגות הימין, אל מול פילוג בשורות השמאל. אך שלב זה היה קצר ומטעה. עד מהרה חזר הדפוס הקודם, וממשלות החלו קמות ונופלות, כאילו לא הייתה מלחמת העולם הראשונה מעולם.
פרשות שחיתות חדשות זעזעו את המדינה. שר אוצר לשעבר נעצר באשמת הפצת שיקים מזויפים, ופרשת שחיתות הנוגעת לבנקים הפילה ממשלה, אך הגרועה שבפרשות, פרשת סטביסקי, נגעה לרופא שיניים יהודי אוקראיני בשם סרז' סטביסקי, אשר מכר כמויות גדולות של איגרות חסרות ערך, והתאבד לאחר שנחשף על ידי המשטרה. הקיצונים בין הימניים האשימו את ראש הממשלה קמי שוטאן בעסקאות מפוקפקות עם סטביסקי, ובכך שהוא נרצח על מנת להשתיקו. האשמות אלו הביאו לנפילת ממשלתו של שוטאן בתחילת 1934. ראש הממשלה החדש אדואר דאלאדיה נאלץ להשתמש בכוח כדי לדכא מהומות של תומכי הימין בעקבות הפרשה, והדבר הביא אף להתפטרותו. האירוע הביא לגל של תיעוב כלפי הפוליטיקאים וכלפי הממשלה, ולערעור חמור של היציבות הפרלמנטרית ברפובליקה.
השמאל ניצל את המצב והקים את קואליציית החזית העממית אשר הצליחה להעלות לשלטון את ראש הממשלה לאון בלום. בלום לא מילא אחר תקוות השמאל הקיצוני, ותקופת כהונתו הייתה רוויה בגל של שביתות, שהחלישו את המשק הצרפתי והגבירו את השבר בין הכוחות הפוליטיים בצרפת.
בין כל אלו קם לרפובליקה אויב קיצוני, החמור שבאויבים שקמו לצרפת אי פעם. היה זה אדולף היטלר, אשר בין השנים 1933 ו-1940 הצליח היטב בקריאת המפה הפוליטית בצרפת, בניצול השבר הפנימי וחוסר היכולת לפעול, לקבלת כל מטרותיו במדיניות החוץ.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הייתה הרפובליקה אכולה מבפנים ובעלת זרם חזק של תבוסתנים, אשר ראו בגרמניה של היטלר לא אויב כי אם כוח מאחד, חזק, שיש לשתף עמו פעולה ולא להילחם בו.
סופה של הרפובליקה
עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, הובס הצבא הצרפתי, הלוקה בתבוסתנות, המחופר מאחורי מכשול ובעל הדוקטרינה המיושנת, על ידי הצבא הגרמני הנייד, היעיל, ובעל המוטיבציה הגבוהה.
עת שהסתברו ממדי התבוסה, נאלץ ראש הממשלה פול רנו לערוך סדרת ויתורים לתבוסתנים בממשלתו. רנו, שהיה מן ה"קשוחים" ומנהיג תקיף וראוי להנהיג את העם במלחמה, איבד את כוחו הפוליטי, ולא הצליח להעביר החלטות שקראו להמשיך את הלחימה, אם ממושבות צרפת שמעבר לים, ואם מתוך איחוד עם בריטניה שהציעו וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול. ב-16 ביוני 1940 התפטר רנו, והנשיא אלבר לברן מינה את המרשל אנרי פיליפ פטן לראש ממשלת צרפת. פטן היה מראשי התבוסתנים, ואכן, בתוך ימים מספר, חתמו הצרפתים על הסכם כניעה לגרמניה, הסכם אשר חילק את צרפת לאזור כבוש ולאזור בלתי כבוש, בו ישבה ממשלת פטן, אשר כונתה על שם מקום מושבה "צרפת של וישי".
ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, ועל פטן, שהיה אז בן 84 שנים, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט, והעבירו אליו את כל הסמכויות. במקביל פעל מחוץ לגבולות צרפת שארל דה גול, אשר העמיד עצמו בראש כוחות שנקראו "צרפת החופשית" וראה בו ובכוחות שעמדו לפקודתו את הממשלה החוקית והלגיטימית היחידה לצרפת.
המעבר לרפובליקה הרביעית
עם שחרורה של צרפת מן הכיבוש הנאצי, ב-1944 חזר דה גול לצרפת כגיבור לאומי, ונכנס עטור ניצחון לפריז. בספטמבר 1944 מונה דה גול לנשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית. דה גול הכריז כי משטר וישי היה בלתי לגיטימי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה הצרפתית השלישית. עם זאת, היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946. התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה, כאשר מפלגות השמאל תמכו בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא פטן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה, וכך באה לסיומה באופן רשמי הרפובליקה הצרפתית השלישית, והרפובליקה הצרפתית הרביעית באה בעקבותיה.
בעלי תפקידים ברפובליקה השלישית
נשיאי צרפת
אלבר לברן, 1932–1940
פול דומר, 1931–1932
גסטון דומרג, 1924–1931
אלכסנדר מילרן, 1920–1924
פול דשאנל, 18 בפברואר 1920 - 21 בספטמבר 1920
רמון פואנקרה, 1913–1920
ארמאן פלייר, 1906–1913
אמיל לובה, 1899–1906
פליקס פור, 1895–1899
ז'אן קזימיר פרייה 1894–1895
מארי-פרנסואה-סדי קארנו, 1887–1894
ז'יל גרווי, 1879–1887
פטריס דה מק-מהון, דוכס מגנטה, 1873–1879
אדולף טייר, 1871–1873 (טייר היה לנשיא לפני קבלת החוקה של 1875, כך שמצבו התחוקתי היה שונה מזה של אלו שבאו לאחריו).
ראשי ממשלת צרפת
ראו גם
פרשת דרייפוס
אלפרד דרייפוס
ז'ורז' בולנז'ה
ז'אן ז'ורס
צרפת של וישי
צרפת החופשית
מלחמת בזק
קישורים חיצוניים
* | 2024-07-08T08:13:17 |
קולוסאום | REDIRECT קולוסיאום | 2004-10-05T20:37:26 |
מלאווי | רפובליקת מלאווי (באנגלית: Republic of Malawi) היא מדינה במזרח אפריקה, הגובלת בטנזניה בצפון, בזמביה במערב ובמוזמביק במזרח ובדרום-מערב. בירתה והעיר הגדולה במדינה היא לילונגווה.
היסטוריה
בני בנטו התיישבו בשטחי מלאווי בסביבות המאה ה-16. בסביבות המאה ה-17 הגיעו הפורטוגלים למלאווי, ובמאה ה-19 הגיעו לאזור ערבים וסוחרי עבדים. בשנת 1859 הגיע למלאווי המיסיונר והרופא הסקוטי דייוויד ליווינגסטון, שהקים בה את מוסדות המיסיון, והביא להפסקת סחר העבדים.
ב-1891 הוקם בשטח מלאווי אזור החסות הבריטי שנקרא תחילה "פרוטקטורט מרכז אפריקה הבריטי" ומאוחר יותר, ב-1907 – "פרוטקטורט ניאסלנד" או "ניאסלנד".
בשנת 1915 על רקע ניצול של בריטניה את המשאבים המקומיים וגיוסם של מקומיים רבים להילחם לצד מדינות ההסכמה בזירה האפריקאית של מלחמת העולם הראשונה, פעיל חברתי בשם ג'ון צ'ילמבווה עורר מרד מקומי אלים נגד הבריטים, שדוכא על ידי הבריטים. צ'ילמבווה הפך לימים לסמל לאומי של מלאווי.
בשנים 1953–1963 הייתה ניאסלנד חלק מהפדרציה של רודזיה וניאסלנד. ב-1964 היא זכתה בעצמאות ואימצה את השם "מלאווי". אחרי העצמאות עמד בראש המדינה הנשיא ד"ר הייסטינגס באנדה, וב-1966 אושרה כהונתו לכל ימי חייו. הוא הקים משטר חד-מפלגתי, שנשמר עד 1994, ומאז מתקיימות במדינה בחירות דמוקרטיות.
ביולי 2011 התרחשו במדינה מהומות בהם נהרגו לפחות 18 אזרחים. ב-2015, הצפות במדינה הביאו למותם של כ-100 אזרחים.
ביוני 2024 נהרג סגן הנשיא סאולוס צ'ילימה (אנ') בהתרסקות מטוס בצפון המדינה יחד עם תשעה בני אדם נוספים.
פוליטיקה
מייסודה כמעט ועד 1993 שרר במלאווי משטר חד-מפלגתי. המפלגה החוקית היחידה הייתה מפלגת הקונגרס של מלאווי ובראשה עמד כל אותן שנים הייסטינגס באנדה, שקבע כל פרט במדיניותה של מלאווי. בעוד רוב מדינות אפריקה החדשות השתייכו לגוש המדינות הבלתי מזדהות, כיוון באנדה את ארצו לאוריינטציה מערבית. מלאווי קיימה קשרים דיפלומטיים עם דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ולא ניתקה את יחסיה עם מדינת ישראל לאחר מלחמת יום כיפור, כפי שעשו כמעט כל מדינות היבשת.
משטרו הרודני של באנדה רדף מתנגדי משטר וניהל צנזורה מחמירה. עם זאת טיפח הממשל שוויון זכויות נשים, עודד נשים להצטיינות ופתח בפניהן משרות, קידם את החינוך ואת התשתיות במדינה בתקן גבוה מהמקובל ביבשת. כל עוד הייתה מלאווי מוצב אנטי-קומוניסטי יציב בפינה זו של העולם, נהנה המשטר מהעלמת-עין של מדינות המערב. אולם, לאחר תום המלחמה הקרה גבר לחץ הקהילה הבינלאומית לכיוון של מודרניזציה והן אף התנו המשך סיוע בפתיחות ובמתן דין וחשבון בנושאי זכויות אדם. במהלך 1992 החלה להתגבש אופוזיציה שהורכבה מאנשי כמורה, סטודנטים ומנהיגי איגודי עובדים שקראה לקיום משאל עם לגבי עתידו של המשטר החד-מפלגתי. הגורמים זכו לתמיכת הקהילה הבינלאומית וב-14 ביוני 1993 נערך משאל העם, במסגרתו זכתה ההצעה לדמוקרטיזציה לכ-64% מקולות המצביעים. המעבר למשטר דמוקרטי עבר באופן שקט ומסודר. באנדה לא התנגד לנטילת תואר "נשיא לכל ימי חייו" ורוב סמכויותיו, אך טען שבני עמו ("ילדיו") עוד יתגעגעו לשלטון-הברזל שלו.
במאי 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות של מלאווי בהן ניצחה מפלגת "חזית העם המאוחדת" בהנהגת בקילי מולוזי, שזכתה גם בבחירות של שנת 1999. המשטר החדש שאף לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות מקיפות. עם זאת, מפלגת הקונגרס שהנהיג באנדה המשיכה להיות כוח פוליטי מרכזי במדינה. בין השנים 2004 ל-2012 כיהן כנשיא בינגו וה מותריקה מטעם המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית. לאחר מותו החליפה אותו ג'ויס באנדה. בשנים 2014 - 2020 כיהן כנשיא אחיו של בינגו וה מותריקה, פיטר מותריקה. החל מ-2020 הנשיא הוא לזרוס צ'אקוורה.
מלאווי מדורגת מקום 10 בנישואי קטינים. ב-2015, הממשלה העלתה את גיל הנישואין החוקי מ-15 ל-18. הומוסקסואליות נחשבת כלא חוקית. ביוני 2021, נערך מצעד הגאווה הראשון בעיר הבירה, לילונגי.
דמוגרפיה
אוכלוסיית מלאווי מונה כ-20 מיליון תושבים. רוב התושבים משתייכים לשבטי הבנטו השונים, בעיקר: צ'ווה, יאו, טונגה, טומבוקה וצ'יפוקה. בניגוד לשכנותיה, אין במלאווי מתיחות רבה על רקע אתני. כרבע מהאוכלוסייה מתגוררת בערים. תוחלת החיים היא כ-64.2 שנים, נתון נמוך ביחס לרוב העולם, אך ממוצע ביחס למדינות אפריקה שמדרום לסהרה. בשנת 1990, היה ממוצע הילודה 7 ילדים לאישה, וכיום הוא עומד על 4 ילדים לאישה.
83% מהאוכלוסייה הם נוצרים, מרביתם פרוטסטנטים, ומיעוטם קתולים, כ-13% מוסלמים והשאר מאמיני דתות מקומיות.
מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 פועל במדינה ארגון "עין הילד" – ארגון לא ממשלתי הפועל למען רווחת הילדים.
כלכלה
מלאווי היא בין המדינות הפחות מפותחות בעולם, עם כלכלה המבוססת ברובה הגורף על חקלאות. 75% מהאוכלוסייה מתגוררת בכפרים.
עיקר כלכלת מלאווי היא החקלאות, שתורמת 37% מהתל"ג ומעסיקה 86% מכוח העבודה. במלאווי יש כ־16,000 קמ"ר של גידולי שדה. הגידולים העיקריים: תירס, תה (עלים), תפוחי אדמה, טבק, קנה סוכר, קסאווה, דורה, קפה וקטניות. משק חי: בקר, עיזים. מכיוון שמלאווי תלויה בחקלאות, בצורת - שהיא די נפוצה - יכולה לפגוע קשות בכלכלתה.
התעשייה תורמת 29% מהתל"ג ועוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית. היא מייצרת בעיקר: סוכר, טבק (מעובד), תה (מוכן) ועוד.
אדמת מלאווי מכילה בוקסיט, אזבסט ופחם, אשר אינם מנוצלים כראוי.
תובלה
מלאווי, יחד עם זימבבואה, זמביה ומדינות אחרות הנמצאות במרכז יבשת אפריקה ושאין להם חופים ימיים, משתמשות בנמל ביירה שבמוזמביק לייצוא וייבוא סחורות. הייצוא העיקרי מנמל ביירה כולל: סוכר, טבק, תירס, כותנה, סיבי אגבה, כרום, נחושת עופרת ופחם.
גאוגרפיה
מלאווי היא מדינה מוארכת הנמצאת בדרום מזרח אפריקה. היא גובלת בטנזניה בצפון, בזמביה במערב, במוזמביק בדרום ובאגם מלאווי במזרח. אין למדינה מוצא לים.
ימת מלאווי, המשתרעת כמעט לכל אורך המדינה ונהר שירה הזורם מדרומו לנהר הזמבזי, הם חלק מהשבר הסורי-אפריקאי. ממערב לאגם רמות בגובה של כ-1,000 מ' מעל פני הים. צפון המדינה הררי יותר, ובו שוכן הר ניקה, המתנשא לגובה של 2,527 מ'. ההר הגבוה במדינה, הר מולנג'ה, נמצא דווקא בדרום, ממזרח לנהר שירה ובסמוך לגבול עם מוזמביק, ומתנשא לגובה של 3,002 מ'. 36% משטחה של מלאווי מיוער.
במלאווי שורר אקלים סובטרופי. בשטחים הנמוכים חם ויבש מאוד בקיץ והחורף יבש, ובאזורים הגבוהים הקיץ חם וגשום והחורף נעים וקריר.
קישורים חיצוניים
עינב ברזני, מלאווי - הלב החם של אפריקה חלק א' , ZCP
עינב ברזני, מדריך לטיול במלאווי חלק ב' , ZCP
היסטוריה של מלאווי
REUBEN CHIRAMBO (University of Malawi), “OPERATION BWEZANI”: THE ARMY, POLITICAL CHANGE, AND DR. BANDA’S HEGEMONY IN MALAWI in Nordic Journal of African Studies 13(2): 146–163 (2004)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1964 | 2024-06-12T00:01:37 |
יחידת זמן גאולוגית | גילו של כדור הארץ מוערך בכ-4.5 מיליארדי שנים. אירועים שונים בהיסטוריה הגאולוגית של כדור הארץ משמשים לחלוקתו ליחידות זמן גאולוגיות.
יחידת הזמן הגאולוגית הגדולה ביותר היא עידן על (בלועזית: סופר אאון), וכאלה קיימים שניים:
פרקמבריון – "לפני קמבריון" - יחידת הזמן הקדומה והארוכה ביותר, המתחילה בהיווצרות כדור הארץ ומסתיימת לפני תחילתו של הקמבריון.
פנרוזואיקון – משך תקופתו כחצי מיליארד שנים, החל מהופעת בעלי חיים נראים לעין ועד ימינו.
עידני העל מתחלקים לעידנים, העידנים מתחלקים לתורים, התורים מתחלקים לתקופות והתקופות לגילים.
לחלוקה זו כמה יסודות:
גיל הסלעים – כל אחת מן החלוקות מגדירה את גילם של הסלעים המצויים בתחומה.
סוגי בעלי חיים – חלוקות המשנה מהוות תחומי זמן מהם נמצאו מאובנים מסוגים שונים. כך למשל פלאוזואיקון הוא עידן שבו חיו בעלי חיים קדומים, מזוזואיקון הוא עידן בעלי החיים התיכוניים וקנוזואיקון הוא עידן בעלי החיים הצעירים, כלומר האחרונים. באותו אופן מתחלקים גם התורים והתקופות, כאשר בין כמה מהם מפרידים אירועים של הכחדה המונית המציינים שינוי קיצוני בפאונה ובפלורה.
השוואת הזמנים בהם עוסקים מדעי הגאולוגיה, הארכאולוגיה וההיסטוריה
גאולוגיה – המדע העוסק בתולדות כדור הארץ, במבנהו, בהרכב חומריו, בכוחות ובתהליכים המעצבים אותו, בהיסטוריה שלו ובתפוצת הסלעים המצויים בו.
ארכאולוגיה – המדע העוסק בלימוד ושחזור תרבויות אנושיות עתיקות. בהסתמך על ממצאים פיזיים, שהתרבויות הללו השאירו מאחוריהן.
היסטוריה – המדע העוסק בחקר, מעקב, תיעוד ומיפוי התרחשויות ואירועים מרכזיים בתולדות האנושות מאז יצר האדם את הכתב. מאחר שכדור הארץ התקיים זמן רב לפני היווצרות האדם, והיווצרות האדם קודמת בהרבה לזמן בו יצר האדם את הכתב, הרי שמשך הזמן בו עוסקת הגאולוגיה ארוך בהרבה ממשך הזמן בו עוסקת הארכאולוגיה; ומשך הזמן בו עוסקת הארכאולוגיה, ארוך בהרבה ממשך הזמן בו עוסקת ההיסטוריה.
התקופה הפרהיסטורית, שהיא התקופה הקדומה בתולדות האנושות שקדמה להמצאת הכתב, נמשכת עד להופעת הכתב בשומר בערך באמצע האלף ה-4 לפנה"ס. מאז החלה ההיסטוריה האנושית המתועדת בכתב כבר 5,500 שנים.
בארכאולוגיה משמשת מערכת שלוש התקופות כדי לסווג את הפרהיסטוריה האנושית לשלוש תקופות זמן רצופות שהן: תקופת האבן - תקופת הברונזה - תקופת הברזל. תקופת האבן, שהיא הראשונה מבין שלוש התקופות, החלה מהכנת הכלי הראשון על ידי בני האדם, לפני כ-2 עד 5 מיליון שנים.
לעומת זאת האדן, שהיא התקופה הגאולוגית הראשונה, החלה מהיווצרות כדור הארץ, לפני כ-4,600 מיליון שנים (4.6 מיליארד שנים) ונמשכה כ-750 מיליון שנה.
ראו גם
מדידה וציון של זמן
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
בילי סביר ויאיר הראל, יחידות הזמן הגאולוגי - בספרייה הווירטואלית של מטח
תקופות גאולוגיות באתר 'מפה'
קטגוריה:גאוכרונולוגיה
קטגוריה:זמן
קטגוריה:יחידות זמן | 2024-03-05T03:35:00 |
אאון | REDIRECT יחידת זמן גאולוגית | 2005-05-24T05:21:05 |
עידן | הפניהיחידת זמן גאולוגית | 2010-05-19T10:35:43 |
תקופה | REDIRECT יחידת זמן גאולוגית | 2005-06-11T17:01:07 |
תור (זמן) | REDIRECT יחידת זמן גאולוגית | 2005-06-11T16:55:13 |
צבא הישע | צבא הישע היא תנועה נוצרית-פרוטסטנטית בינלאומית וארגון צדקה, העוסק בעבודה אוונגליסטית ופילנתרופית ומספק שירותי רווחה ושירותים הומניטריים שונים. צבא הישע ערוך ומאורגן במתכונת צבאית וחבריו נדרשים למשמעת מוחלטת הכוללת הימנעות מעישון, סמים, שתיית משקאות חריפים והימורים. צבא הישע דוגל במוסר הנוצרי בחיי היום-יום אך שולל את הסקרמנטים. על פי דיווחיו יש בו מעל מיליון וחצי חברים.
כיום צבא הישע פעיל בלמעלה מ־100 מדינות ומטה הארגון הבינלאומי יושב בלונדון, הדוקטרינה שלו דוגלת ב"קידום הדת הנוצרית, חינוך, וסיוע לחלשים". הגנרל שעומד כיום בראש צבא הישע הוא בריאן פדל. בין פעילויותיו של צבא הישע למען אוכלוסיות מצוקה ומתקשות: חלוקת מזון, הקמת בתי ספר, בתי אבות, מוסדות גמילה, עזרה לבעלי נכויות, טיפול רפואי וכו'.
אחת הפעילויות הבולטות של הארגון היא הפעלת חנויות יד שנייה לבגדים וציוד ביתי. הקהל הרחב תורם את הציוד לחנויות אלה המופעלות בידי מתנדבים ומחיר המוצרים מכסה את שכר הדירה של החנויות בלבד.
היסטוריה
צבא הישע הוקם כ"מיסיון הנוצרי" בלונדון, בריטניה ב-5 ביולי 1865 על ידי ויליאם בות', שבאותן שנים היה פעיל מתודיסטי והיה חלק של התחיות נוצרית. בשנת 1878 שונה שם הארגון לצבא הישע על מנת להתאים לסגנון ולמראה המעין צבאי של הארגון. ב־10 במרץ 1880 הרחיב צבא הישע את פעילותו גם אל מחוץ לגבולות בריטניה כשפעילים של צבא הישע הגיעו לארצות הברית והחלו פועלים שם.
הנזקקים הראשונים שזכו לטיפול מצבא הישע היו אלכוהוליסטים, מכורים לסמים, זונות ושאר "דחויי חברה" שהכנסייה באותה עת סירבה לטפל בהם. עבור חסרי בית הארגון הפעיל את בית ארון מתים. צבא הישע פועל לפי עקרונות המוסר הנוצרי (לפי פרשנותו) אולם לא עוסק בעבודה מיסיונרית.
צבא הישע גדל אינטנסיבית באותה תקופה, אולם פעילותו לא נראתה בעין יפה בעיני כל. נרשמו אפילו מקרים של בריונים שנשכרו לצורך הפרעה לישיבות והתכנסויות צבא הישע. מתנגדי צבא הישע אף התאגדו תחת השם "צבא השלד". הפרות הסדר כנגד צבא הישע התבטאו בעיקר בהשלכת אבנים, עכברושים וזפת על כינוסי חברי צבא הישע ותקיפה פיזית של חברי צבא הישע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארגוני עזרה
קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים
קטגוריה:ארגונים נוצריים | 2024-09-09T20:15:04 |
ז'ורז' בולנז'ה | שמאל|ממוזער|250px|הגנרל ז'ורז' בולנז'ה
ז'ורז' ארנסט ז'אן מרי בולנז'ה (בצרפתית: Georges Ernest Jean-Marie Boulanger; 29 באפריל 1837 - 30 בספטמבר 1891) היה איש צבא צרפתי, ידוע בניסיונו להפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית.
ביוגרפיה
קריירה צבאית מוקדמת
בולנז'ה נולד בעיר רן ונכנס לשירות הצבאי בשנת 1856. הוא שירת בהצטיינות באלג'יריה, איטליה, סין ובמלחמת פרוסיה צרפת. הוא קיבל דרגת בריגדיר גנרל (המקבילה לתת-אלוף בצה"ל) בשנת 1880. ב-1882 התמנה למנהל מחלקת חיל הרגלים במשרד המלחמה, ונודע כרפורמיסט. בשנת 1884 מונה למפקד הצבא שנשלח לכבוש את תוניסיה, אך מינוי זה בוטל מטעמים פוליטיים.
קריירה צבאית-פוליטית
הוא שב לצרפת והחל לקחת חלק פעיל בפוליטיקה, תחת הדרכתו של ז'ורז' קלמנסו, בשורות המפלגה הרדיקלית. בינואר 1886, כאשר הביאה המפלגה הרדיקלית לבחירתו של שארל דה פרייסינה כראש הממשלה, ניתן לבולנז'ה התפקיד של שר המלחמה.
באמצעות הכנסת רפורמות שהיטיבו עם המשרתים בצבא, קצינים וחיילים פשוטים כאחד, ובחיפוש מתמיד אחר פופולריות (שהתבטא בגישה אגרסיבית כלפי גרמניה) ייצב עצמו בולנז'ה בדעת הקהל כמי שעתיד להעניק לצרפת את נקמתה על האסון הצבאי של שנת 1870. בה בעת שימש בולנז'ה ככלי בידי קושרים כנגד הרפובליקה. גם לאחר תבוסתו של דה פרייסינה בבחירות בדצמבר 1886, ועלייתו של רנה גובלה במקומו, שמר בולנז'ה על תפקידו כשר המלחמה. בשלב זה התנער ממנו קלמנסו, וניתק את קשריו עמו. בולנז'ה נהפך לדמות כה דומיננטית בממשלה, עד שלראש הממשלה, גובלה, לא הייתה ברירה אלא להתפטר, על מנת להיפטר מבולנז'ה. ב-1887 כבר דרש ההמון את "הגנרל האמיץ", אך ראש הממשלה שנבחר, מוריס רובייה, סירב לצרף אותו לממשלתו, ובולנז'ה נשלח למחוז קלרמון-פרן על מנת לפקד שם על גיס.
התנועה ה"בולנז'יסטית" הייתה עתה במלוא תאוצתה. הבונפרטיסטים, זרם שיש להתחשב בו בימים המוקדמים של הרפובליקה הצרפתית השלישית, העבירו את נאמנותם לגנרל, ואפילו רוזן פריז, תקוותם האחרונה של המלוכנים, המריץ בתומכיו לתמוך בבולנז'ה. הגנרל וסוסו השחור נהיו לאלילי ההמון הפריסאי, והפצירו בו להיות למועמד ההמון לנשיאות. הוא נתן את הסכמתו.
פיטוריו מן הצבא
לאחר שהתנהגותו הפכה להיות מרדנית יותר ויותר, הוא שוחרר מן השרות בשנת 1888 מן הסיבה שהגיע פעמיים לפריז ללא אישור רשמי. לבסוף, הסירה אותו ועדת חקירה של חמישה גנרלים, מרשימת המשרתים בצבא.
קריירה כנבחר ציבור
בולנז'ה נבחר כמעט מיד לבית הנבחרים, מטעם מחוז נורד, בעודדו מצע של תיקונים חוקתיים מקיפים. בבית הנבחרים היה במיעוט, ומעשיו כוונו לשמירת תדמיתו הציבורית. כדובר בציבור היה כישלון, ומבוכה נוספת נגרמה לו עת הזמין את יריבו הפוליטי שארל פלוקה, אזרח קשיש ללא רקע צבאי, לדו-קרב, שהתקיים ב-13 ביוני 1888, ממנו יצא פלוקה ללא פגע, בעוד שבולנז'ה נפגע. למרות זאת היה בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ולאחר שפרש כמחאה על כך שהצעותיו אינן זוכות לתשומת לב, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות.
בולנז'ה נבחר לבסוף מטעם מחוז פריז, בינואר 1889, ברוב מוחץ. הוא הפך עתה לאיום של ממש על הדמוקרטיה הצרפתית. פריז כולה ציפתה להוראתו לתומכיו (אשר כינו עצמם "ליגת הפטריוטים") כי יפתחו במרידה. ייתכן שאם היה בולנז'ה מכריז בשלב זה על מרד, היה מצליח להצית את אש המרד ולהפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת, תוך הסתמכות על כל גורמי הימין שעמדו לצידו - הכנסייה, המלוכנים, הבונפרטיסטים, בעלי ההון הגדול, והמתנגדים לרפובליקה. אך קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה. ההיסטוריונית ברברה טוכמן, מצטטת את דברי ראש הממשלה שארל פלוקה שנאמרו בציניות לבולנז'ה: "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". הממשלה הצליחה לפעול ביעילות והכינה כתב אישום כנגד בולנז'ה, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו למעצרו.
הימלטות והתאבדות
לתדהמת ידידיו הוא נמלט ב-1 באפריל מפריס לפני שניתן היה לבצע את הצו. בתחילה פנה לבריסל ולאחר מכן ללונדון. היה זה סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. קולות בולנז'יסטים עוד הדהדו בבחירות ב-1889 ו-1890. בולנז'ה עצמו נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד. הוא חי באי ג'רסי, אך לא זכה לתשומת לבו של הציבור. בספטמבר 1891 ירה בולנז'ה בעצמו על קברה של אהובתו בבריסל, אשר מתה כחודשיים לפני כן. קלמנסו העיר, מששמע על מותו של בולנז'ה, כפי שכותבת ברברה טוכמן בספרה, כי בגופו של הפרש האמיץ על הסוס הסתתרה בסך הכול נשמה של סג"ם, ובמשתמע, כי בולנז'ה לא קורץ מן החומר ממנו עשוי דיקטטור.
הבולנז'יסטים על רקע התקופה
איומו של בולנז'ה על יציבות הרפובליקה, היה רק אחד משרשרת של אירועים שזעזעו את הרפובליקה הצרפתית השלישית בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19. בשנת 1887 נאלצו הנשיא גרווי וראש הממשלה להתפטר עקב שערוריית שחיתות הקשורה בחלוקת עיטורים, וב-1892 התגלתה פרשת שוחד ומירמה הקשורה למימון תעלת פנמה ("שערוריית פנמה") אשר גרמה להעמדתם לדין של שישה שרים. כל אלו היו אך הקדמה לשערורייה הגדולה אשר זעזעה את צרפת, פרשת דרייפוס, שגם היא, כפרשת בולנז'ה, נראתה מבחינה פנים צרפתית כמאבק בין הרפובליקה לבין אלו הקמים עליה מבפנים בשם הלאומנות הקיצונית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גנרלים צרפתים
קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אנטישמיות בצרפת: אישים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1837
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1891 | 2021-09-30T22:14:20 |
כחלאים | כחלאים (שם מדעי: Coraciiformes) היא סדרה במחלקת העופות, בה עופות קרקע קטנים עד בינוניים שחלקם חיים בסמוך למקווי מים.
מאפיינים
המינים בסדרה ססגוניים במיוחד ומצטיינים בצבעים זוהרים בעלי ברק מתכתי. לרובם 11 אברות-יד ו-12 אברות בזנב. רגליהם בעלות ארבע אצבעות. גודל גופם בין 20 ס"מ ל-15 ס"מ. רובם שוכני עצים ומיעוטם עופות קרקע. הם שומרים על תחום מחייתם ומתגוננים כנגד אויביהם. מרביתם דוגרים בחורים, בכוכים ובמקומות אפלים. מספר הביצים הוא 2–8, והן לבנות או ורודות. מזונם מורכב מחרקים, מיונקים קטנים, מדו-חיים ומדגים.
הגדולה בבני הסדרה היא קוקברה צוחקת (Dacelo novaeguineae) שאורכה עד 45 ס"מ ומשקלה עד 450 גרם ודומה לה בגודלו המין קורול (Leptosomus discolor), שייתכן ששייך לסדרה עצמאית. הקטן ביותר הוא טודי פוארטו ריקו (Todus mexicanus) שאורכו עד 11 ס"מ והוא שוקל רק 5–6 גרם.
מיון
משפחת שלדגיים (Alcedinidae)
משפחת כחלים-קרקעיים (Brachypteraciidae)
משפחת כחליים (Coraciidae)
משפחת קורוליים (Leptosomidae) בו מין יחיד קוּרוֹל (Leptosomus discolor) שייתכן ששייך לסדרה עצמאית
משפחת שרקרקיים (Meropidae)
משפחת מומוטיים (Momotidae)
משפחת טודיים (Todidae) - בו סוג אחד טודי (Todus)
שלוש משפחות השלדגים אוחדו למשפחה אחת - השלדגיים.
בעבר נכללו בסדרה גם משפחת הדוכיפתיים (Upupidae) ומשפחת דוכיפתיות עצים (Phoeniculidae), אך עתה הן מסווגות כסדרה נפרדת - דוכיפתאים. המשפחות הקלאוניים וקלאוני הקרקע גם יצאו מהסדרה לסדרת הקלאונאים.
גלריה
קישורים חיצוניים
* | 2023-05-19T07:21:25 |
יו-יו | ממוזער|300px|ביצוע טריקים מורכבים באמצעות יו-יו (וידאו)
יו-יו הוא צעצוע הבנוי משתי דיסקיות שוות בגודלן, העשויות מפלסטיק, עץ או מתכת, ומחוברות זו לזו בציר, שסביבו מלופף חוט.
משחק
ממוזער|250px|אישה משחקת ביו-יו בברלין בשנות ה-20
שמאל|ממוזער|250px|תרגילי חוט
כדי לשחק ביו-יו יש לתפוס את החוט בקצהו החופשי ולהטיל את היו-יו הרחק מהגוף בתנועה חלקה. הסיבוב שבציר גורם לתופעה גירוסקופית שמאפשרת למטיל היו-יו להחזירו לכף ידו על ידי מספר משיכות מגוונות.
מיתוס שגוי
היו-יו, בניגוד למיתוס הפופולרי, לא התפתח ככלי נשק. היו-יו אמנם עלול לגרום נזק רציני עם מספר קצוות חדים, אך לכשירצה מטיל היו-יו להחזיר אליו את כלי הנשק ידקור את עצמו.
האסוציאציה של המשחק לכלי נשק בא מהפיליפינים שבהם ישנו תיעוד של ציידים בני המאה ה-16 הצדים בשימוש אבנים הקשורות לחוטים. התפתחות היו-יו המודרני מקורה מאזור זה ולכן נוצר קשר שגוי זה.
היסטוריה של היו-יו
היו-יו הוא צורה עתיקת יומין של שעשוע, הוא נפוץ באין ספור תרבויות והוא הצעצוע השני בעתיקותו בעולם (לאחר בובות).
למרות שמקורותיו בסין, ההוכחה ההיסטורית הברורה העתיקה ביותר היא מיוון של 500 לפנה"ס.
הצעצוע כנראה נהפך לפופולרי בכל רחבי העולם העתיק דרך מסחר, וכיום אנו יודעים שבין העמים הרבים שהשתמשו בו היו הסקוטים, האנגלים, ההודים והמצרים.
המכשיר התקבל בברכה בעולם המערבי בזמן המהפכה הצרפתית, כאמצעי להרגעת הנפש והוצאת מתחים. תפוצתו המסיבית והשתלטות המכשיר על שוק הצעצועים התרחשה דווקא בעולם החדש.
היו-יו המודרני
היו-יו המודרני, כמוזכר לעיל, החל את דרכו בפיליפינים. על פי הסברה, מקור השם הוא במלה הפיליפינית "טאיויו", שפרושה "להסתובב".
שמאל|ממוזער|250px|יו-יו, פטנט אמריקאי מספר 59745
הפטנט האמריקאי הראשון על הצעצוע שייך לג'יימס ל. הייבן וצ'ארלס הטריך משנת 1866 תחת השם 'וירליגיג', אך סיפור ההצלחה של היו-יו החל ב-1928 כשאמריקאי ממוצא פיליפיני בשם פדרו פלורס פתח מפעל ליצור יו-יוים בסנטה ברברה, קליפורניה.
היו-יו המשמש לתחרויות הוא יו-יו בעל מיסב כדורי בצירו או "מיסב מחליק" שהוא בעצם טבעת פלסטיק או עץ המקיפה את הציר אך לא מחוברת אליו אשר מסביבה נכרך החוט.
תחרויות יו-יו
בעקבות הצלחתו של היו יו ושימושו לעשיית פעלולים (וגם בגלל הדמיון הרב בין פעלולי היו-יו והדיאבולו) נהפך היו-יו לענף באמנות הג'אגלינג. מכיוון שבכל ענפי הג'אגלינג נערכות תחרויות, גם תחרויות יו-יו הופיעו עם השנים.
תחרויות יו-יו מתחלקות לחמישה ענפים או סגנונות (אנגלית: "styles"). לענפים אלו שם קריא באנגלית בנוסף לשם לא קריא, המורכב מהאותיות ומספרים. ענפי היו-יו הם:
1A- נקרא גם סינגל, או סינגל איי. בענף זה המתחרה משתמש ביו-יו עם מיסב כדורי או ציר מחליק (ראו למעלה) אשר עליו קשור החוט בקצהו. המיסב הכדורי גורם לכך שהיו-יו לא יחזור ליד המשתמש בקצה החוט, אלא ימשיך להסתובב בקצה החוט עד שהשחקן יבקש להחזירו (מצב זה נקרא "שינה"). בענף זה המתחרים מבצעים "תרגילים" הנקראים "תרגילי חוט" בתרגילי החוט המתחרים מבצעים מניפולציות שונות בחוט וביו-יו, לרוב גורמים לכך שהיו-יו ישב על החוט בדומה לדיאבולו. בענף זה ניתן ללבוש כפפות על מנת להימנע מכוויות וחתכים העלולים להיווצר כתוצאה מהחיכוך עם החוט.
2A- נקרא גם דאבל. בענף זה המתחרה משתמש בשני יו-יואים במקביל, אחד על כל יד. היו-יואים בהם משתמשים לפעמים בעלי מיסבים שונים אך דבר זה אינו נחוץ, וגם אם קיימים מיסבים הם אינם בשימוש לרוב. בענף זה משתמשים בתרגילי לולאה בהם היו-יו "ישן" לעיתים רחוקות. לרוב היו-יו חוזר מיד לכיוון היד, אם כי המשתמש שולח אותו חזרה מלפני שהיו-יו נגע ביד ובמהירות גבוהה.
3A- בענף זה המתחרה משתמש בשני יו-יואים במקביל גם כן, אם כי בענף זה הם "ישנים" רוב הזמן. בענף זה המתחרה עושה "תרגילי חוט" בשני יו-יואים במקביל, לרוב על אותו החוט.
4A- נקרא גם "אוף סטרינג" ("off string": ללא חוט). ענף זה הוא הענף הדומה ביותר ללהטוטי הדיאבולו. בענף זה המתחרים משתמשים בכמות יו-יואים לבחירתם, אך אף אחד מהיו-יואים אינו קשור לקצה החוט. בענף זה המתחרה מחזיק את החוט בשתי ידיו ומבצע גם תרגילי חוט, וגם תרגילים של הקפצות והצלפות בדומה לתרגילי הדיאבלו. הקושי הנוסף שמקשה על השימוש ביו-יו כדיאבלו הוא שכפי שבכל ענפי היו-יו, בסוף כל תרגיל היו-יו חייב לחזור ליד הזורק כשהחוט מלופף סביבו.
5A נקרא גם "קאונטר וייט" ("counterweight" משקל נגד) בענף זה המתחרה אינו קושר את החוט לידו כי אם לעצם קטן בעל משקל, לרוב קוביית משחק. בתרגילים אלו משחרר המתחרה מדי פעם את הקוביה ומנצל את משקלה על מנת ליצור כוח צנטריפוגלי ולהחזיר אותה לידו מבלי להפיל את היו-יו.
AP- קיצור של מופע אמנותי. נקרא גם "פרי סטייל" ("freestyle", סגנון חופשי). בענף זה משתמש המתחרה בסוג יו-יו ובאביזרים כרצונו ומבצע תרגילים ללא שום הגבלה.
CB- זהו ענף היברידי המשמש רק בתחרויות עולמיות. בענף זה המתחרים צריכים להדגים את יכולותיהם במגוון סגנונות.
1S- בענף זה על המתחרה לבצע 25 תרגילי חוט העומדים בתקנות אחד אחרי השני. רק החמצה אחת מותרת.
2S- בענף זה על המתחרה לבצע 25 תרגילי לולאה העומדים בתקנות אחד אחרי השני. רק החמצה אחת מותרת.
בכל הענפים האלו התרגיל נפסל אוטומטית אם היו-יו עצר או לא חזר ליד המתחרה בסוף התרגיל כשהחוט מלופף סביבו (יוצאי דופן הן קרעים בחוט הנוצרים בעיקר בתרגילי הלולאה).
ראו גם
דיאבולו
לקריאה נוספת
וולפגנג ברגר, "היו-יו: משחק בגלגל תנופה", פי האטום ג-3, ינואר 1987.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צעצועים | 2024-10-19T11:42:59 |
נים | 2018-02-11T16:31:43 | |
אווזאים | ממוזער|ברבור בקינו.
ממוזער|ברווז עצים
אֲוָזָאִים (שם מדעי: Anseriformes) היא סדרה של עופות מים בעל-סדרת דמויי-תרנגול. בסדרת האווזאים 146 מינים, מתוכם 37 מינים המצויים כחולפים ויציבים בישראל.
מיון
סוג ללא מקור Conflicto - נכחד
סוג ללא מקור Naranbulagornis - נכחד
תת-סדרה Anhimae
סוג ללא מקור Chaunoides - נכחד
משפחה קמיקיים (Anhimidae)
תת-סדרה Anseres
על-משפחה Anseranatoidea
משפחה אווזים עורבניים (Anseranatidae)
על-משפחה Anatoidea
משפחה Paranyrocidae - נכחדה
משפחה Paranyrocidae - נכחדה
משפחה ברווזיים (Anatidae)
בעבר היו שייכים לסדרה גם משפחת הגסטורניסיים (Gastornithidae) והדרומורניטיים (Dromornithidae) שנכחדו ועברו לסדרה גסטורניסאים (Gastornithiforms).
תיאור
הגדול באווזאים הוא ברבור מחצצר (Cygnus buccinator) שהוא אחד מהעופות המעופפים הכבדים ביותר ושוקל לעיתים מעל 17 ק"ג, דומה לברבור מצוי בגודל. הקטן ביותר הוא ברווז כותנה גמדי (Nettapus coromandelianus) ששוקל 164 גרם.
לאווזאים צוואר ארוך, רגליים קצרות ומקור רחב. גופם מותאם לשחייה במים בידי שכבת נוצות משומנות כולאות אוויר המסייעות לצוף, תחתית גוף קעורה ושלוש אצבעות רגליים המחוברות ביניהן על ידי קרום שחייה. מקורם רחב ושטוח ומצופה בקרום דק ובקצהו אנקול קצר. למקור שוליים משוננים המותאם לסינון מזון מתוך מים. הלשון עבה ושרירית ובקצותיה בליטות העוזרות לסינון.
הרגלים קצרות וממוקמות בחלקו האחורי של הגוף, כך שבעת שחייתם, משמשות להם הרגליים כמשוט והגה יחדיו, ומאפשרות שחיה מהירה ויציבה. כושר התעופה שלהם מצוין והם מסוגלים להגיע למהירות של כמאה קמ"ש, כאשר חלקם כמו הברבורים עפים בצורת דאייה. הזנב קצר ומשמש כהגה כשבעונת הרבייה מצמיח נוצות מפוארות לחיזור.
האווזאים מקננים על הקרקע בקרבת מקורות מים ורובם גם מזדווגים בתוך המים. מינים רבים של אווזאים הם פוליגמים ומחפשים נקבות רבות בעת הרבייה והם מפוארים וגדולים מהנקבות. עם זאת חלקם מונוגמיים ומשתתפים בחלוקת הצאצאים. המין ברווז שחור-ראש מתרבה בדומה לקוקייה בקיני עופות אחרים כמו אגמית או שחפים. בכל תטולה ישנם בין 2 ל-14 ביצים כשימי הדגירה נעים בין 18 ל-45. הצאצאים מכונים אפרוחים ומסוגלים לנוע בכוחות עצמם, לרוב הם גם מחתימים את אמם ונעים אחריה.
גלריה
לקריאה נוספת
מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל, כרך שני, עורך - עזריה אלון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995
קישורים חיצוניים
אווזאים במגדיר ציפורי ארץ ישראל
רשימת כלל האווזאים המוגדרים בעולם
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1831
קטגוריה:דמויי תרנגול
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן גאורג ווגלר | 2023-05-22T17:54:49 |
פלמינגואים | פלמינגואים (שם מדעי: Phoenicopteriformes) היא סדרה של עופות מים במחלקת העופות הכוללת כיום רק משפחה אחת – פלמינגואיים (Phoenicopteridae) ובה 6 מינים.
מאפיינים
הפלמינגואים ארוכי רגליים וצוואר, וגופם דק וארוך. צווארם ורגליהם יוצרים קו אופקי במעופם. מקורם עבה ונטוי במרכזו לכיוון מטה. הפלמינגואים נולדים בצבע אפור, ומשום שהם אוכלים סוג אצות שמכילות פיגמנט בטא קרוטן, הם הופכים לוורודים או אדמדמים. הזכר והנקבה דומים בחזותם, מלבד הבדל קטן בגודל גופם. בצווארם הארוך 19 חוליות ובכנפיהם 12 אברות. הם חברותיים ומתקבצים ללהקות ענק. הם מקננים במושבות צפופות ומבודדות. מצויים בכל חלקי תבל מלבד אוסטרליה ואנטארקטיקה.
הפלמינגו המצוי חולף בשמי ישראל ולעיתים נדירות גם הפלמינגו הזוטר. הפלמינגו חי בסך הכול 30–40 שנה.
שם
מקור השם פלמינגו (Flamingo) בפורטוגזית, שבה פירושו: "להבה יוקדת". פירוש שמם המדעי הוא: "בעלי כנף אדומה" – שם המבוסס על הפניקס, עוף החול האגדי בעל הכנפיים האדומות כאש, שסימל אצל המצרים הקדמונים את השמש ופולחנו נערך בהליופוליס. גם בעברית שם העוף נגזר מצבעו: בספרו "תולדות הטבע" משנת 1866, מכנה שלום יעקב אברמוביץ' (הוא מנדלי מוכר ספרים) את הפלמינגו "להבי" – על שם צבעו הוורוד כלהבה, אך היום הוא קרוי בעברית בשם שְׁקִיטָן.
מיון
עופות אלה הם קרוביהם של הטבלנאים לקבוצה מירנדורניטס, כשבעבר נחשבו לקרוביהם של השקנאים, החסידאים והאווזאים. הם החלו להתפתח במשך האאוקן, כנראה מאבות דמויי-חופמאים והסוג Juncitarsus נחשב לפלמינגו הראשון, אף שהוא לא דמה לפלמינגואים המודרניים.
כיום ישנם 6 מינים של פלמינגואים הכלולים במשפחה אחת – פלמינגואיים:
סוג Juncitarsus? – נכחד
משפחה Palaelodidae – נכחדה
סוג Adelalopus
סוג פלאולודוס (Palaelodus)
סוג Megapaloelodus
משפחה פלמינגואיים (Phoenicopteridae)
סוג Elornis – נכחד
סוג Harrisonavis – נכחד
סוג Leakeyornis – נכחד
סוג פלמינגו (Phoenicopterus)
סוג ומין יחיד פלמינגו זוטר (Phoeniconaias minor)
סוג פלמינגו צהוב-מקור (Phoenicoparrus)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1888
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מקס פורברינגר | 2024-06-18T19:29:11 |
זנזיבר | זנזיבר (בערבית: زَنْجِيّ بَرَّا זנג'י ברא, زنجبارا זנג'בארא; בסוואהילי: Zanzibar) הוא חבל ארץ ברפובליקה המאוחדת של טנזניה שבמזרח אפריקה, הכולל את איי זנזיבר ופמבה הנמצאים כ-25–50 ק"מ מחופי טנזניה. בעבר הייתה זו טריטוריה עצמאית, אך בשנת 1964 היא אוחדה עם טנגניקה.
בירת זנזיבר והעיר הגדולה בה היא זנזיבר סיטי ששוכנת על האי זנזיבר. העיר העתיקה של הבירה היא סטון טאון. התעשייה העיקרית באי היא תעשיית התבלינים (בעיקר קינמון, פלפל ואגוז מוסקט) ותיירות. כמו כן, זנזיבר היא ביתם היחיד של קופי הקולובוס האדום הזנזיברי והנמר הזנזיברי, ומצויים בה בעלי חיים נוספים כצביון אדרס, צביון כחול, דלקרן המושק, גחן סרוולניה, זבד אפריקאי וזבד דקלים אפריקני. אוכלוסיית האי מונה כ-1,303,569 בני אדם (2012). גודל קבוצת האיים הוא 2,643 קמ"ר.
לעיתים איי זנזיבר נקראים, יחד עם האי מפיה, בשם "איי התבלינים", למרות שלרוב הכוונה בביטוי הזה דווקא לקבוצת איי מאלוקו. השם הפרסי زَنْجِيّ بَرَّا، "זנג'י בר", משמעו "ארץ הכושים". זאת משום שזנזיבר הייתה מרכז לסחר עבדים שחורים, שנוהל על ידי מוסלמים. על המטבעות הישנים של זנזיבר מימי שלטאן ברגש מוטבע השם במלה אחת בתוספת ا 'אלף' ובלי يّ 'יאא' באמצע. כך: زنجبارا 'זנג'בארא'.
בזנזיבר כ-99% מהאוכלוסייה הם בני דת האסלאם.
היסטוריה
מלבד לתקופה קצרה בשנת 1963, זנזיבר מעולם לא הייתה מדינה חופשית ומשוחררת. היא הייתה בשליטת הסולטאן של עומאן מ-1698. עוד לפני כן שלטו באי הפורטוגזים משנת 1503. הבריטים הפכו את האי לארץ חסות, ומינו וזירים לאי בין 1890 ל-1913. מאוחר יותר תושבים בריטיים השתקעו באי עד לשנת 1963. ב-27 באוגוסט 1896 התמרדה זנזיבר נגד בריטניה, המרד הסתיים בכניעתה לאחר 38 דקות ונחשב למלחמה הקצרה בהיסטוריה.
האי קיבל את עצמאותו בשנת 1963 והצטרף לטנגניקה כדי ליצור את טנזניה בשנת 1964.
האי השתתף בסחר העבדים במאות ה-17–19 (תחת שלטון הסולטאנים), הבריטים כפו את סיום הסחר לקראת סוף המאה ה-19 בעזרת הסולטאן חמוד בין מוחמד. עד לעצמאות קניה בשנת 1963, מומבסה הייתה תחת שלטון זנזיבר.
פוליטיקה
חבל זנזיבר הוא חלק ממדינת טנזניה. יש בחבל אוטונומיה חלקית, והוא ריבון לעצמו בענייני פנים הקשורים לאי עצמו (ובלבד שאינם נוגעים למדינה טנזניה). באי מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא מנהל את ענייניו הפנימיים של האי. הנשיא המכהן, מאז נובמבר 2010, הוא ד"ר עלי מוחמד שיין. קדם לו אמאני עביד קארומה, שכיהן כנשיא במשך עשר שנים. בית הנבחרים של זנזיבר אחראי לחקיקת חוקים ייחודיים לאי, ויש בו 50 מושבים. חבריו נבחרים אחת לחמש שנים.
זנזיבר הייתה חברה באו"ם מ-16 בדצמבר 1963 עד לאיחוד עם טנגניקה בשנת 1964.
תרבות
תרבותה הרב-גונית של זנזיבר הושפעה מהפרסים, מהערבים, מהפורטוגלים ומתושבי יבשת אפריקה. דוגמה לכך היא סגנונה הארכיטקטוני של סטון טאון המלאה בשבילים ציוריים, מגדלים עגולים, דלתות עץ מגולפות, מרפסות מוגבהות ומסגדים.
מקומות חשובים באי הם: בית ליווינגסטון, גשר גוליאני ובית הפלאים – ארמון שנבנה בידי הסולטאן בארגאש בשנת 1883.
ב-2004 הוציאה זנזיבר מחוץ לחוק קיום יחסי מין הומוסקסואליים, וקבעה על הפרת האיסור עונשים חמורים.
ממוזער|רחוב טיפוסי בסטון טאון עם נשים מוסלמיות הלובשות חיג'אב
דתות ודמוגרפיה
האוכלוסייה בזנזיבר מורכבת מ-98.9% מוסלמים, בעיקר מזרם האיבאדיה, הדומיננטי גם בעומאן. את האחוז הנותר חולקים נוצרים ובני דתות ילידיות.
נכון למפקד האוכלוסין ב-2012, בזנזיבר יש מעל ל-1.3 מיליון תושבים.
מרבית האוכלוסייה הם אפריקאים שחורים ממוצא סוואהילי, בני עם הבנטו. בנוסף ישנם גם מיעוטים ערביים והודיים.
ראו גם
סטון טאון
טנזניה
אבן בטוטה - תיאורו של הנוסע המוסלמי שתייר באזור במאה ה-14
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:טנזניה: גאוגרפיה
קטגוריה:מדינות לשעבר באפריקה
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:מדינות חסות בריטית לשעבר
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות
קטגוריה:מערב האינדו-פסיפי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1963 | 2024-08-27T08:37:40 |
כנסיית וסילי הקדוש | שמאל|ממוזער|250px|תרשים הקתדרלה
שמאל|ממוזער|250px|תרשים הכיכר האדומה
קתדרלת ההשתדלות שעל התעלה (ברוסית: Собо́р Покрова́ на рву), הידועה יותר בשמה השני כנסיית וסילי המבורך (Собо́р Васи́лия Блаже́нного) או קתדרלת וסילי הקדוש, היא כנסייה אשר ממוקמת בקצה הדרומי של הכיכר האדומה, ליד מגדל ספאסקיה של הקרמלין, במוסקבה בירת רוסיה.
היסטוריה
בנייתה הוזמנה בידי איוואן האיום והיא נבנתה בין השנים 1555 ל-1561, כדי להנציח את כיבוש קאזאן. הקתדרלה, שאינה גדולה במיוחד, בנויה מתשע כיפות בעלות בסיס משותף. היא נקראת על שמו של וסילי, קדוש נוצרי אורתודוקסי-רוסי, הקבור בתוכה.
בשנת 1588 בנה הצאר פאודור איוואנוביץ' קפלה נוספת בצדה המזרחי של הקתדרלה, מעל לקברו של וסילי. האגדה מספרת כי איוואן ניקר את עיני האדריכלים פוסטניק יאקובלב, כדי שלא יוכלו לבנות עוד דבר המשתווה ביופיו לקתדרלה. נראה כי האגדה איננה נכונה כיוון שפוסטניק בנה את הקפלה הצפון מזרחית של כנסיית וסילי הקדוש, שנים מאוחר יותר.
בחצר שלפני הקתדרלה עומדת אנדרטת מינין ופוז'ארסקי לזכר דמיטרי פוז'ארסקי וקוזמה מינין, שליכדו את צבא המתנדבים הרוסי, כנגד הפולשים הפולנים, ב"תקופת הצרות" במאה ה-16 ובמאה ה-17 המוקדמת. הפסל הוקם תחילה בכיכר האדומה, אולם, לאחר שהפריע למצעדי המפלגה הקומוניסטית בכיכר, הועבר למתחם הקתדרלה בשנת 1936.
בסמוך מצפון לקתדרלה ובתחומי הכיכר האדומה, ניצבת בימה עגולה הידועה כלובנויה מייסטו (Лобное место).
היום נחשבת הקתדרלה, לצד אתר תיירות מן המעלה הראשונה, לאחד הסמלים הלא־רשמיים של העיר מוסקבה ושל רוסיה כולה.
קישורים חיצוניים
אודות הכנסייה
אודות הכנסייה
אודות הכנסייה
מצלמת רשת
קטגוריה:מוסקבה: קתדרלות
קטגוריה:הכיכר האדומה
קטגוריה:קתדרלות אורתודוקסיות | 2024-04-16T09:58:57 |
המהפכה הקופרניקאית | שמאל|ממוזער|300px|מערכת השמש על פי המודל ההליוצנטרי ועל פי המודל הגאוצנטרי
המהפכה הקופרניקאית הייתה מהפכה באופן המחשבה באסטרונומיה בראשית העת החדשה. הרעיון המרכזי של מהפכה זו היה שכדור הארץ אינו נייח, אלא סובב סביב צירו וסביב השמש.
המהפכה החלה למעשה עם פרסום ספרו של ניקולאוס קופרניקוס "על תנועת גרמי השמים" בשנת 1543. עיקרה של מהפכה זו הוא השינוי בתפיסת תנועת גרמי השמיים מתפיסה גאוצנטרית, שלפיה כדור הארץ נמצא במרכזו של היקום ואותו מקיפים גרמי השמיים פעם ביום בערך, לתפיסה הליוצנטרית, לפיה כדור הארץ סובב סביב צירו במשך יממה וגם מקיף במהלך שנה את השמש, שנחה במרכז מערכת השמש. עד פרסום ספרו של קופרניקוס הגישה הרווחת באסטרונומיה המערבית הייתה זו שהתבססה בימי יוון העתיקה.
המהפכה הקופרניקאית היוותה חלק עיקרי במהפכה המדעית, וגרמה למהפכות גם בתחומים רבים אחרים. היא חוללה טלטלה תרבותית עצומה באירופה, והובילה, יחד עם גורמים נוספים, לערעור כוחה של הכנסייה.
רקע
אלי שמש והסברים דתיים
בתרבויות רבות, היו אלי ואלות שמש - שבהם אלים או ישוות על טבעיות אחרות היו אחראים ליצירה, ולתפקוד השמש. אלו היו הסברים על-טבעיים לשאלות כמו - כיצד נוצרה השמש (וכן הירח, הארץ הכוכבים), כיצד היא מקיפה את הארץ (שלפעמים נתפסה ככדור ולפעמים כמסה שטוחה) ומה גורם לאירועים כמו ליקוי חמה או ליקוי ירח. האמונה באלי שמש פחתה בעקבות התחזקות הדתות המונותאיסטיות והחלשות דתות פוליתאיסטיות אולם סיפורים עליהם שרדו כאגדות עממיות.
אלי השמש היוו רקע להסברים קוסמולוגיים על-טבעיים ששרדו גם לאחר התפשטות המונותאיזם. הן העניקו הסבר אלוהי ועל-טבעי להיווצרות השמש, הירח והכוכבים. וכן העניקו הסברים לתופעות נפוצות כמו תנועת השמש והירח בשמים, קיום יום ולילה, זריחה, ליקוי חמה ועוד. מאידך תופעות כמו התחלפות עונות השנה, ובמיוחד הקיום של חורף וכפור יוחסו לפעמים לאלים נפרדים. ההסבר הקוסמולוגי הזה תיאר גם מודל הגאוצטרי שבו כדור הארץ נמצא במרכז היקום, והשמש, הכוכבים והירח (שגדול וחשוב יותר מהכוכבים) מקיפים אותו.
בתרבות הכנענית לדוגמה, הייתה האמונה הרווחת שלעת ערב האלה שמש הייתה נכנסת לבית אל שאול הנמצא מתחת לעולם, ומקום משכנו של האל מות, ובבוקר הייתה נחלצת משם וקמה לתחייה ומתחילה מחדש את מסעה ברקיע. השיוט ברקיע נתפס כנעשה באמצעות כלי מסוים: סירה בתרבות המצרית או מרכבה בתרבויות הכנענית והיוונית (בה רכב הליוס שכונה בפי הרומאים סול). עמי קדם קיימו סוגי טקסי פולחן לאלי השמש שנועדו לוודא את המשך זריחתה התקינה. לדוגמה כל פרובינציה שנכבשה על ידי האינקה, הייתה אמורה להקדיש שליש מהאדמות והעדרים שלה לאינטי, אל השמש. האצטקים הקריבו לאל השמש קורבנות אדם, כי האמינו שהשמש מאבדת דם בכל זריחה, וכדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים.
במונותאיזם הסיבה ליצירת השמש, ולתנועת השמש בשמים, ושאר האירועים הקוסמולוים עברה לאלוהים במקום לאל שמש ייעודי, אך הסיבות לכל הדברים נותרו הסבר על-טבעי, וכן נותר הרעיון כי באמצעות תפילות, ניסים או חטאים בני אדם מסוגלים להשפיע על הקוסמולוגיה - לדוגמה לגרום לליקוי חמה. גם האמונה ההפוכה השתמרה - לפיה תנועת הכוכבים בשמיים משפיעה על גורלות האדם - אסטרולוגיה.
העמדה הרווחת ביוון העתיקה
מרבית המודלים של היקום ביוון העתיקה הציגו את כדור הארץ במרכזו. הדבר תאם למרבית המיתולוגיות והאמונות שרווחו באותה תקופה (מיתוס הינדי קבע שהעולם ניצב על גבו של צב ענק; היוונים טענו שאת העולם נושא בידיו הטיטאן אטלס, וכו').
פילוסופים רבים, כגון אפלטון, שהציג את העולם ככישור ענקי, ואנכסימנדרוס, שהציג אותו כעמוד ענקי, הציגו מודלים גאוצנטריים אחרים, אולם המודל שהשפיע בצורה המקיפה ביותר על האסטרונומיה היה המודל של אריסטו.
מודל זה, שהתבסס על כתביו של הרקלידס מפונטוס, הציג את העולם כמערכת של גלגלים שמרכזם בכדור הארץ. הגלגלים נושאים עליהם את כוכבי הלכת השונים, שמקיפים את כדור הארץ אחת ליממה. כל הגלגלים מונעים על ידי ה"מניע הראשוני", הנע ללא הפסקה.
פילוסופיית הטבע של אריסטו
במאה הרביעית לפני הספירה פיתח אריסטו את תאוריית הפיזיקה שלו, שהייתה דומיננטית במהלך כאלף השנים הבאות. אריסטו טען כי לכל חפץ ולכל יצור חי קיימת מהות, והיא המאחדת את כל הקיים בעולם, לדוגמה, לכל הכיסאות יש מהות כיסאית, ולכל הסוסים יש מהות סוסית. עוד טוען אריסטו כי חמשת היסודות מהם מורכב העולם ניתנים למיון לפי קטגוריות: יבש, רטוב, קל, וכבד. כל יסוד מורכב משתי תכונות, לדוגמה, המים הם רטובים וכבדים. היסוד החמישי המרכיב את העולם הוא אתר, והוא נמצא רק מחוץ לעולמנו. בתאוריה האריסטוטלית יש חלוקה לעולם על ירחי ותת-ירחי. לפי גישה זו העולם התת-ירחי מורכב מארבעת היסודות הראשונים, בעוד העולם העל-ירחי מורכב אך ורק מאתר.
חלק מהותי נוסף בתאוריה הוא החלוקה לשני סוגי תנועות - תנועה טבעית ותנועה מלאכותית. התנועה הטבעית היא זו שכל גוף שואף למלא מתוקף הרכבו, למשל, אש שואפת מטבעה לעלות למעלה, בעוד הסלע שואף ליפול מטה. תנועה מלאכותית היא כל תנועה המונעת מהעצם לנוע באופן טבעי, לדוגמה אחיזת אבן באוויר. הבחנה נוספת בין העולם העל ירחי לתת ירחי הייתה בתחום זה, ולפיו בעולם העל ירחי קיימת אך ורק תנועה טבעית ומושלמת של כל הגופים במעגלים בקצב קבוע. מתוקף קיומה של תנועה כזו נדרש מישהו שיתחיל את התנועה - וזהו "המניע הראשוני" שעליו מדבר אריסטו כישות שהחלה את התנועה כולה.
הבחנה נוספת בין העולם העל ירחי לתת ירחי היא בתחום הסדר, אריסטו טען כי בעולם העל ירחי שולטת חוקיות מתמטית מושלמת וקבועה, בעוד שבעולם התת-ירחי שולט לכל היותר סדר מקורב. בתחום תנועת הכוכבים טוען אריסטו כי הכוכבים, העשויים אתר, מצויים על מעגלי קריסטל במבנה שנקרא "כדורים מקוננים" או "גלגלים", ובמרכזם של כל המעגלים נמצא כדור הארץ.
מודלים הליוצנטריים ביוון העתיקה
לא כל המודלים ביוון העתיקה תאמו את הגישה הרווחת. מספר פילוסופים ואסטרונומים הציגו מודלים הליוצנטריים אלפי שנים לפני קופרניקוס.
הפילוסוף פילולאוס, חבר האסכולה הפיתגוראית מהמאה ה-5 לפנה"ס, הציג מודל על פיו השמש, כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת מקיפים גוף אדיר שנקרא "האש המרכזית". על פיו, איננו רואים את האש המרכזית כי סיבוב כדור הארץ גורם לכך שהיא תמיד מוסתרת מפנינו. קפלר טען מאות שנים לאחר מכן ש"האש המרכזית" היה למעשה כינוי אחר לשמש עצמה, ושפילולאוס הסווה את עמדתו בכוונה.
מאה שנה לאחר מכן, הציג האסטרונום אריסטרכוס מסאמוס מודל הליוצנטרי של ממש, על פיו כדור הארץ מקיף את השמש. המודל לא זכה להכרה, והמודל של אריסטו הועדף על פניו. בין התומכים הבודדים למודל ההליוצנטרי בעת העתיקה ניתן למנות את סלאוקוס מסלאוקיה, פילוסוף יווני שהביע תמיכה במודל.
האסטרונומיה התלמאית
במאה השנייה לספירה פורסמה התאוריה של תלמי על תנועת גרמי השמיים. התאוריה מבוססת על כתבי אריסטו ואפלטון בספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שנבנתה על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 330 לפנה"ס בערך. גישתו של תלמי מאמצת את הגישה האריסטוטלית בליווי שינוי מהותי שאפשר דיוק רב יותר בהתאמה לתצפיות: המעבר מרעיון הגלגלים לגישה לפיה כל הכוכבים שסובבים את כדור הארץ נעים על טבעות חלולות.
תלמי קבע בספרו "אלמגסט" חמש הנחות יסוד בעזרתן ניתן להסביר את תנועת כל גרמי השמיים:
היקום הוא כדור מושלם ומסתובב
הארץ הוא כדור מושלם
הארץ נמצאת במרכז היקום
ניתן להתייחס לארץ כאל נקודה עקב גודלו של היקום
הארץ נייחת לחלוטין
אימוץ התאוריה האריסטוטלית והתלמאית על ידי הכנסייה
במאה ה-13 ניסה תומאס אקווינס ליישב את התאוריה התלמאית עם כתבי הקודש. על בסיס ההנחה בדבר "המניע הראשוני" מהתאוריה האריסטוטלית, הוא טען כי "המניע הראשוני" הוא למעשה אלוהים, וכי מעבר לכל המעגלים שסובבים את כדור הארץ מצויים גן העדן והגיהנום. יישוב התאוריה אפשר לכנסייה לקבל את התאוריה התלמאית ולאמץ אותה בתור העמדה הרשמית ביחס לגרמי השמיים. אימוץ זה על ידי הכנסייה כדוגמה כנסייתית מנע כל שינויים בתאוריה, ומנע מבעיות שצצו בעקבות חוסר התאמה לתצפיות להיפתר, שכן לא ניתן היה לשנות דוגמה כנסייתית מבלי שהדבר ישליך לרעה על הכנסייה עצמה, והכנסייה ניסתה למנוע בכל מחיר מצב שבו תצטייר כטועה.
גם הרמב"ם, במסגרת קבלה כללית של הפיזיקה של אריסטו, קיבל את המודל שהציג אריסטו.
המהפכה הקופרניקאית
ניקולאוס קופרניקוס
שמאל|200px|ניקולאוס קופרניקוס, מחולל המהפכה הקופרניקאית
ניקולאוס קופרניקוס היה כומר פולני. במסגרת לימודיו הוא נסע לאוניברסיטת בולוניה בה למד ממשפט קאנוני, וכן יוונית, מתמטיקה ואסטרונומיה. וגר בשכירות אצל (Domenico Maria Novara da Ferrara), אשר היה האסטרונום הראשי של האוניברסיטה. הוא למד אצלו ונעשה עוזרו במחקרים ובתצפיות אסטרונומיות. כנראה שדה פרארה הוא זה שהכיר לקופרניקוס שני ספרים אשר השפיעו רבות על ניסוח התיאוריה שלו: האחד תמצית ל של תלמי עם הערות ועדכונים על ידי מחבר התמצית ואילו השני הכיל ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של האסטרולוגיה, בייחוד לאור העובדה שבאותה תקופה האסטרונומים טרם החליטו על סדר כוכבי הלכת.
בהמשך נסע לאוניברסיטת פדואה ללמוד רפואה ובמסגרתה הרחיב את ידיעותו באסרטונמיה על רקע משום האמונה, שרווחה באותם ימים, על הקשר בין גוף האדם לבין מצב גרמי השמים בעת הולדתו ובתקופת מחלתו.מניחים כי בפדואה הוא גילה את הפסקאות בכתבי אפלטון וקיקרו על דעות ההוגים בעת העתיקה לגבי תנועת כדור הארץ, ושם הוא גיבש את התשתית הראשונית לתאוריה שלו.
ב-1514 בהיותו כומר זוטר ביישוב נידח בורמיה-מזוריה בפולין קופרניקוס כתב את (Commentariolus) - טקסט קצר בכתב יד, המתאר את הרעיונות שלו לגבי ההיפותזה ההליוצנטרית. החיבור פורסם בין חבריו, ללא חתימתו. בחיבור מצומצם זה קופרניקוס אף הביע את כוונתו לכתוב חיבור נרחב יותר. זאת לפי הציטוט של דבריו: השמטתי כאן את ההוכחות המתמטיות, אשר יופיעו בעבודה עתידית, נרחבת יותר. עם זאת במשך שנים רבות קופרניקוס נמנע מפרסום והרחבה של עבדותו זו, למרות בקשות מצד עמיתים ומלומדים שקראו את ספרו וביקשו ממנו לעשות זאת.
בשנת 1539 הגיע אל קופרניקוס גיאורג יואכים רטיקוס, מתמטיקאי צעיר מוויטנברג. רטיקוס דרבן את קופרניקוס לפרסם את ספרו, ועזר לו לבסס אותו מבחינה מתמטית. קופרניקוס פרסם בשנת 1543 את ספרו "על תנועת גרמי השמיים". קופרניקוס היה מאמין אדוק ולכן לא פרסם את ספרו בחייו, שכן ספרו יוצא למעשה נגד הדוגמה הכנסייתית, וניתן להניח שהוא חשש הן מההשלכות האישיות של פרסום כזה, והן מהזעזוע שהדבר יגרום לכנסייה.
ספרו התפרסם לאחר מותו והוקדש לאפיפיור פאולוס השלישי. בהקדמתו פונה קופרניקוס לאפיפיור ולמעשה מתנצל על פרסום התאוריה באומרו כי
ברור מפתיחה זו כי קופרניקוס מבין כי מעשיו ישליכו על הכנסייה ודורשים הסבר. הוא מבקש מהאפיפיור מחילה ומנסה להסביר שהדבר בלתי נמנע.
קופרניקוס בוחר לומר לאפיפיור שלא הוא עצמו שיוצר בעיה עם תנועת גרמי השמיים - הבעיה קיימת כבר בקרב המתמטיקאים שאינם מצליחים להתמודד איתה.
קופרניקוס מסביר מה הניע אותו להחליט לחקור מחדש את התאוריה המקובלת וגם מהסברו זה ניתן לראות עד כמה הוא רואה במעשה שליחות אלוהית, ולא יציאה כנגד הכנסייה:
קופרניקוס מציין את היקיטאס (פיתגוראי בן המאה הרביעית לפנה"ס) כאדם הראשון שהציע תאוריה לפיה השמש עומדת במרכז היקום.
ההקדמה לספר נכתבה על ידי אוסיאנדר, שהיה כומר בן זמנו של קופרניקוס. במשך שנים לא התפרסמה העובדה שלא קופרניקוס עצמו הוא זה שכתב את ההקדמה. אוסיאנדר מנסה למצוא מן פשרה שתאפשר לכנסייה לקבל את התאוריה הקופרניקאית ולא תפסול אותה על הסף:
אוסיאנדר מדגיש כי מדובר במודל תאורטי בלבד אשר משמש להסבר וניבוי של תנועות הכוכבים, אך אין צורך להניח כי אכן מדובר במציאות קיימת. כלומר, המודל הקופרניקאי מניח את השמש במרכז על מנת לקבל ניבויים מדויקים יותר, אבל זה לא אומר שהשמש אכן במרכז במציאות.
הספר נשלח לאפיפיור פאולוס השלישי והוחרם על ידי הכנסייה. אך במהלך מאה השנים שחלפו זכה לתהודת מה בעולם האסטרונומי.
יוהאנס קפלר
שמאל|ממוזער|200px|קפלר פיתח את תורתו של קופרניקוס וביסס אותה בצורה מתמטית.
שמאל|ממוזער|200px|תרשים המסלולים של השמש, כדור הארץ ומאדים על פי המודל ההליוצנטרי ועל פי המודל הגאוצנטרי. שימו לב ל"תנועה לאחור" של מאדים על פי המודל הגאוצנטרי, שהוסברה לראשונה על ידי קפלר.
יוהאנס קפלר הגרמני פרסם את ספרו "אסטרונומיה נובה" בשנת 1609. עבודתו של קפלר מבוססת על תצפיות שערך טיכו ברהה. קפלר הצטרף לברהה ב-1600, ותפס את מקומו ב-1601. בשנת 1572 גילה ברהה בתצפיותיו כוכב שביט חדש, וכוכב שבת חדש (שהתגלה לימים כסופר נובה). גילויים אלו היו משמעותיים שכן פירושם ש כן מתקיימים שינויים. תצפיותיו של ברהה שאפו לדיוק רב מאוד של 8 מעלות ועליהן התבסס קפלר בעבודתו.
קפלר ניסוח בספרו שלושה חוקים, המכונים חוקי קפלר:
כוכבי הלכת נעים באליפסה (אם מחברים את שני המרחקים משני המוקדים לאותה נקודה במעטפת, הם יהיו שווים בכל מקום), כאשר השמש עומדת באחד המוקדים.
כוכב לכת עובר שטחים דומים בזמנים דומים. כאשר הוא קרוב יותר לשמש הוא מהיר יותר.
ישנו יחס קבוע בין זמן המחזור לרדיוס הממוצע שלו: זמן המחזור ברביעית פרופורציונלי לרדיוס הממוצע בשלישית.
את החוק הראשון גיבש קפלר בעת שחקר את תנועת מאדים. בתקופתו הטרידה את החוקרים "התנועה לאחור" של מאדים (retrograde-ראו בתמונה משמאל), ולא נמצא פתרון מניח את הדעת לתנועה זו באמצעות גישת הטבעות. לאחר 11 שנים של מחקר וייאוש, ניסה קפלר לייחס למאדים תנועה אליפטית ולא מעגלית, והדבר תאם באופן מוחלט לתצפיות.
החוק השני של קפלר נגזר מתנועת כדור הארץ סביב השמש ומניח שככל שכוכב רחוק יותר מהשמש כך כוחה המגנטי (זה הכוח שאליו ייחס קפלר את התופעה) פועל עליו פחות והוא מאט את מהירותו, וככל שהוא קרוב יותר, כך הוא נע מהר יותר.
במחקרו של קפלר, בניגוד לזה הקופרניקאי אנו מגלים גם הסברים מיסטיים לתאוריות שלו, כך למשל:
ניתן לזהות בגישתו של קפלר מספר מאפיינים: ראשית, ניכר שהוא מייחס חשיבות מיסטית למספרים וסדר. חשיבות אפריורית וברורה מאליה שעליה מתבססים כל הדברים. שנית, ניכר שגם קפלר היה מאמין אדוק, ולא ביצע את מחקרו ככופר או כדי לסתור את דעת הכנסייה, אלא כמשרת את אלוהים בהביאו לכדי דיוק רב יותר את הידע על העולם שנברא.
חשיבות מחקרו של קפלר ניכרת במספר היבטים:
ראשית, שבירת המעגלים והמעגלים המשניים וההנחה כי העולם אינו מתבסס על "הצורה המושלמת" כי אם על אליפסות.
שנית, העמקת הגישה שלפיה דיוק מתמטי ותצפיות חשובים יותר מההגיון המקובל, וזאת באמצעות ניסוח חוקים מתמטיים לתנועת הכוכבים והוכחה שהם מתאימים בדיוק רב לתצפיות ולתחזיות.
נוסף על כך, עצם ההנחה שכוכבים עוברים שטחים שווים בזמנים שווים סותרת את הגישה המקובלת בדבר תנועה בעולם העל ירחי, שהיא טבעית ומושלמת. מסקנה זו מנפצת למעשה את ההפרדה בין העולם העל ירחי לעולם התת-ירחי.
גלילאו גליליי
שמאל|ממוזער|200px|גלילאו גליליי נחשב לאחד המדענים החשובים בכל הזמנים.
גלילאו גליליי פעל בתקופתו של קפלר, כמאה שנים לאחר תקופתו של קופרניקוס. האמצעי העיקרי שבו השתמש גלילאו במחקריו היה הטלסקופ, שהיה אמצעי חדשני לתקופתו. הוא שכלל את המצאתו של הנס ליפרסהיי מטלסקופ בעל הגדלה של פי 10 לטלסקופ בעל הגדלה של פי 30.
בשנת 1610 הוא פרסם את ספרו "השליח הכוכבי" (Siderius Nuncius) ובו הוא סוקר את תגליותיו באמצעות הטלסקופ:
הגילוי בדבר כוכבי הלכת והשבת - גלילאו מצא כוכבים רבים שלא היו ידועים, שכן לא יכלו להראות בעין בלתי מזוינת, מה שחיזק את ההנחה כי היקום גדול הרבה יותר משחשבו בתקופתו. נוסף על כך גילה גלילאו כי כוכבי השבת לא משנים את גודלם, לעומת כוכבי הלכת, ומכך הסיק כי מרחקם של כוכבי השבת גדול בהרבה מזה של כוכבי הלכת
גילוי כתמי שמש - גילוי שממנו נגזרה מסקנתו של גלילאו כי השמש נעה סביב צירה. מתנגדיו טענו מדובר למעשה בירחים של השמש, אך טענה זו נסתרה על ידי גלילאו באמצעים מתמטיים שהוכיחו שאם אכן מדובר בירחים, הם אמורים להטיל צל שונה מהצל שנצפה על פני השמש.
גילוי המכתשים על הירח - שהוכיח למעשה כי העולם העל ירחי אינו מושלם כפי שחשבו.
גילוי ארבעת ירחי צדק - שהוכיח כי כדור הארץ אינו כה ייחודי בכך שיש לו ירחים, ולמעשה מוכיח שקיימת תנועה סביב כוכבים אחרים מלבד סביב השמש (או סביב כדור הארץ כפי שטענה התאוריה התלמאית).
גילוי המופעים של נגה - הכוכב נגה נצפה בימים שונים בצורות שונות. זאת מפני שלעיתים הצד של נוגה הנצפה מכדור הארץ מואר במלואו, ולעיתים רק בחלקו (כמו מופעי הירח). התאוריה התלמאית מספקת הסבר חלקי בלבד לתופעה ומניחה שיהיו שני מופעים של נגה, אך לפי תצפיותיו של גלילאו מדובר בהרבה יותר מופעים שניתנים להסבר רק באמצעות מערכת הליוצנטרית. ניכרת כאן חשיבות הגילוי המדעי, הטלסקופ, שאפשר להגיע לרמת דיוק גבוהה יותר בתצפיות, ולגזור ממנה מסקנות מרחיקות לכת.
גישתו של גלילאו כלפי הכנסייה, ולמעשה כלפי גילויו בכלל הייתה גישה פרקטית מאוד: למשל, כאשר גילה את ארבעת ירחי צדק קרא להם מיד בשם "כוכבי המדיצ'י", על שם משפחת הפטרונים שלו, מה שהפך את הגילוי לבלתי ניתן לסתירה. גישתו כלפי כתבי הקודש הייתה כי יש לתת להם פירוש אלגורי ולא לפרש את הכתב כפשוטו, וכאשר נקלע לעימות עם מי מאנשי הכנסייה בדבר גילויו תמיד הקפיד לא לצאת בגלוי כנגד הכנסייה או להצדיק את התאוריה הקופרניקאית בפה מלא. לספרו צירף הסברים גרפיים רבים כך שיפנה גם להדיוטות ולא רק לחוקרים יודעי דבר המבינים את ההסברים המתמטיים והגאומטריים ופרסמו באיטלקית כך שיפנה לכלל העם האיטלקי ולא רק לאליטה דוברת הלטינית.
בשנת 1632 הוא מפרסם את ספרו "דיאלוג על שתי מערכות עולם" ובו מתנהל דיון בין נציג הכנסייה, אזרח פשוט, וגלילאו עצמו. ספרו זה מקעקע למעשה את כל עמדות הכנסייה ומתפרסם כשגלילאו בן 70. זהו הצעד הבוטה ביותר שידוע שעשה גלילאו כנגד הכנסייה ובעקבותיו נשפט ונידון למעצר בית.
גליליי מת בשנת 1642, אולם משנתו ועמדותיו לא נעלמו, והגותו שינתה את פני האסטרונומיה והמדע מקצה אל קצה.
אייזיק ניוטון
אסטרונום אנגלי בשם אדמונד האלי, התעניין בחוקי קפלר. הוא ניסה לראות האם ניתן להשתמש ברעיונות של גלילאו על דינמיקה בשביל להסביר את תנועת הכוכבים ואת חוקי קפלר. כאשר הוא נכשל הוא נסע לבקר את אייזק ניוטון, ב-1684 על מנת לשכנע אותו לחפש הסבר תאורטי לחוקים הללו. לתדהמתו, גילה האלי שניוטון כבר פתר את הבעיה אך לא פרסם את תוצאותיו. האלי מיהר לשכנע את ניוטון לפרסם את עבודותיו ואף מימן את פרסום הספר.
בשנת 1687, כמעט מאה וחמישים שנה לאחר פרסום הספר של קופרניקוס, פרסם ניוטון את ספרו הנודע, ה"פרינקיפיה", או בשמו המלא "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע", שבו השלים את המהפכה הקופרניקנית. בספר זה הציג ניוטון את תורתו הפיזיקלית על חוקי התנועה (הידועים בשמות החוק הראשון של ניוטון, החוק השני של ניוטון והחוק השלישי של ניוטון) ועל חוק המשיכה האוניברסלי.
אייזק ניוטון ביסס את התאוריה הקופרניקנית ואת חוקי קפלר מבחינה מדעית. אמנם גלילאו גליליי קידם את השיטה ההליוצנטרית בזכות תצפיותיו האסטרונומיות, אך עדיין לא ידעו הקופרניקנים לתת נימוקים נגד הטיעונים של תומכי השיטה הגאוצנטרית. לדוגמה, איך ניתן היה להסביר שאבן הנזרקת באוויר כלפי מעלה נופלת באותו מקום, מבלי להתחשב בסיבובו של כדור הארץ. בעוד קופרניקוס, קפלר וגלילאו הסבירו כיצד בנויה מערכת השמש, לא היו בידם הסבר לשאלה מדוע הכוכבים נעים סביב השמש כפי שהם נעים, כלומר מהם חוקי הטבע הקובעים את תנועתם. האיש שהצליח להעמיד פיזיקה חדשה שתתאים לקוסמולוגיה ההליוצנטרית, והן לשורה רחבה של תופעות אחרות, הוא ניוטון. בכך ניוטון גם הדגים טענה נוספת של המדענים תומכי קופרניקוס - לפיה אותם חוקי טבע, קבועים, ובלתי משתנים, חלים ביחס לכל העצמים - הן ביחס לכדור הארץ, הירח או השמש (שנחשבו בעבר גופים שמימיים בעלי חוקים משלהם), והן ביחס לגופים "ארציים" שאנו נתקלים בהם בחיי יומיום כגון כדורי תותח, משקולות או כל עצם אחר.
השפעות המהפכה הקופרניקאית
המהפכה הקופרניקאית חוללה טלטלה ברחבי אירופה, והובילה, לצד גורמים אחרים, לשינוי תפיסתי נרחב. כוחה של הכנסייה התערער, ונפתח הפתח לתקופה חדשה - העת החדשה.
המהפכה הקופרניקאית נחשבת לחלק מרכזי מאוד במהפכה המדעית, ומקובל לקבוע את שנת 1543 (שנת פרסום ספרו של קופרניקוס-על תנועת גרמי השמים) כנקודת הפתיחה של המהפכה.
שימוש מושאל במושג בתחום הפילוסופיה
במאה ה-18, הפילוסוף עמנואל קאנט הביא את שינויו של קופרניקוס בתחום האסטרונומיה כאנלוגיה לשינוייו בתחום האפיסטמולוגיה לאחר מכן, פילוסופים רבים הגדירו את עמדתו של קאנט כ"המהפכה הקופרניקאית של קאנט" או "המהפכה הקופרניקאית השנייה".
כיום המונח "מהפכה קופרניקאית" משמש באופן כללי כדי לתאר נקודת מבט חדשה לחלוטין, או שינוי גדול בתפיסה כלשהי.
ראו גם
מודל הליוצנטרי
מודל גאוצנטרי
ניקולאוס קופרניקוס
המהפכה המדעית
יוהאנס קפלר
גלילאו גליליי
אסטרונומיה
הפיזיקה של אריסטו
טלסקופ
שלוש מהפכות קופרניקניות
הרפורמציה הפרוטסטנטית
לקריאה נוספת
צבי מזא"ה, על הסיבובים של כדורי השמים, גלגוליה של המהפכה הקופרניקאית, הוצאת מאגנס, 2021
קישורים חיצוניים
פרופ׳ צבי מזא"ה, על הסיבובים של כדורי השמים: גלגוליה של המהפכה הקופרניקאית, הרצאה, אוניברסיטת תל אביב, המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב, 12.01.22, יוטיוב
איתי נבו, המהפכה הגדולה ביותר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, 21 בנובמבר,2019
המהפכה הקופרניקאית: שיחה עם פרופ' רז חן-מוריס, כאן 11, 10.03.24
המהפכה הקופרניקאית: הגילוי המהפכני של קופרניקוס ששינה את העולם, סוכנות החלל הישראלית
ד"ר ירון כהן צמח, קופרניקוס, קאנט והמהפכה הקופרניקאית, חלק א, חלק ב' 28 באוקטובר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:מהפכות
קטגוריה:העת החדשה
קטגוריה:היסטוריה של המדע
קטגוריה:היסטוריה של האסטרונומיה
mwl:Reboluçon científica
sv:Naturvetenskapliga revolutionen | 2024-07-15T10:09:03 |
מגידו (קיבוץ) | מגידו (מְגִדּוֹ) הוא קיבוץ בעמק יזרעאל ובמועצה אזורית מגידו, המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי. הוא נוסד ב-1949 בידי ניצולי השואה, פרטיזנים ולוחמים מפולין ומהונגריה שעלו ארצה. נמצא בסמוך לתל מגידו.
היסטוריה
במהלך מלחמת העצמאות נכבשה העיירה לג'ון על ידי חטיבת גולני. רוב תושביה ברחו לאום אל-פחם, ובתי העיירה נהרסו. על אדמות הכפר ההרוס, ב-2 בפברואר 1949 הוקם קיבוץ מגידו על ידי קבוצה של השומר הצעיר על שם יוסף קפלן שיצאה ממשמר העמק. המייסדים היו בעיקר יוצאי פולין שעלו לאחר השואה, חלקם דרך מחנות המעצר בקפריסין. חברי הקבוצה התפצלו בין גת, עין השופט דן ונגבה לצורך וחיזוק הקיבוצים וקבלת הכשרה. החברים בנגבה אף השתתפו בקרבות להגנת המקום במלחמת העצמאות. לאחר קרבות משמר העמק הגיעו אליו חברי הגרעין לחזק את הקיבוץ.
בפברואר 1949 עלו על הקרקע מול פתח נחל עירון. המתיישבים החלו בבניית צריפי מגורים, בית מלאכה ולול. באוגוסט 1949 חגגו את הקמת חדר האוכל וההתחברות לבאר מים. לאחר מספר שנים עלו להקמת נקודת הקבע על גבעה סמוכה.
בשנות ה-50 נוספו למייסדים במועדים שונים קבוצות עולים מלבנון, מקסיקו ומארצות דרום אמריקה. הקיבוץ מנה 460 נפש בשנת 1995.
בשנת 2003 הופרט הקיבוץ, והוא מתנהל כיישוב קהילתי, למעט חדר האוכל שאינו פעיל שמר הקיבוץ על אופיו וסממניו הקיבוציים. בשנת 2008, הוקמה שכונת הרחבה בקיבוץ. שכונה זו קרויה "מגידו החדשה" או בלשונם של תושבי המקום "ההרחבה". בהרחבה שוכנות כ-120 משפחות. רוב דיירי ההרחבה עובדים מחוץ לקיבוץ. דיירי ההרחבה הם חברי הקהילה והם שותפים מלאים בחיי התרבות והחברה של הקיבוץ אך אינם חברי אגודה שיתופית. בית הספר היסודי שבו לומדים רוב ילדי הקיבוץ הוא בי"ס "פלגים" בקיבוץ הזורע. לאחר מכן עוברים הילדים לבית הספר התיכון האזורי "מגידו" בסמוך לקיבוץ עין השופט.
בשנת 2013, עמותת הנוער בלדנא, במסגרת פרויקט "עודנא" ("שבנו"), שכרה את שירותיו של האדריכל שאדי חביב אללה, והוא הכין תוכנית אדריכלית, רעיונית, להקמה מחדש של היישוב לג'ון, הפעם כעיר, בצמוד לקיבוץ מגידו, על אותן אדמות שהמדינה הפקיעה. שאדי (38), תושב הכפר עין מאהל שליד נצרת, מספר שלעבודה שלו קדם דיון נוקב בין בני הנוער שיזמו את הפרויקט - האם להסתפק בחזרה למרחב, או לאדמות המופקעות עצמן. "המסקנה הייתה שהם רוצים לחזור לאותה נקודה. החזון הוא לבצע זאת ליד הקיבוץ, באזור שכיום הוא אזור פתוח, שאין בו בנייה". בשנת 2023, מועצה אזורית מגידו ונציגים של תושבי וואדי עארה פרסמו הודעה משותפת המדגישה קיום פרויקטים משותפים לרווחת כל תושבי האזור, יהודים וערבים, בהקפדה שלא לפגוע באף אחד מיישובי האזור, ובדיון משותף בכל בקשה לשמור את בתי הקברות ואת אתרי התפילה באופן המכבד את המתים ואת החיים.
כלכלה
ענפי חקלאות: כותנה, גידולי שדה וזיתים. רפת ולול.
בקרבת הקיבוץ: אתר ארכאולוגיה- תל מגידו, נחל הקיני עם טחנות קמח עתיקות.
גלריית תמונות
ראו גם
איה פלוטו - ספר ילדים שעלילתו מתרחשת בקיבוץ
קישורים חיצוניים
קיבוץ מגידו באתר מועצה אזורית מגידו
מגידו באתר הרשות לפיתוח הגליל
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית והיסטורית על חדר האוכל, באתר 'חלון אחורי', 23 ביולי 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:קיבוצים | 2024-10-06T09:53:29 |
מגידו | מגידו הייתה עיר במערב עמק יזרעאל, בצפון ארץ ישראל.
קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2023-05-18T19:38:17 |
תל מגידו | שמאל|ממוזער|250px|שער העיר הכנעני בכניסה לתל מגידו
תל מגידו (בערבית: تل المتسلم, תל אל-מֻתַסַלִם – "תל המושלים") הוא מהאתרים הארכאולוגיים הראשונים שנחפרו בארץ ישראל.
האתר פתוח לקהל משנות ה-50 של המאה ה־20. בתקופה בו נחפר האתר לא הייתה מודעות לבעיות השימור. לאורך השנים לא נעשו באתר פעולות שימור מקיפות. בשנת 2005 הוכר האתר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, ובשנת 2006, לאחר ההכרה, הוכנה תוכנית שימור מקיפה לאתר.
מיקום האתר
מגידו יושבת על תל אשר שטחו כ-60 דונם ופסגתו גבוהה בכ-40–60 מטרים ממישור העמק אשר למרגלותיו. מקום התל בשוליים המערביים של עמק יזרעאל בכניסה הצפונית לוואדי עארה, כקילומטר וחצי מצפון לשער המוצא מעמק עירון לעמק יזרעאל. האתר ממוקם בין שני מקורות מים. עיר הממלכה הקדומה נבנתה בנקודה אסטרטגית חשובה – פרשת דרכים החולשת על צומת דרכים ראשי של שני נתיבי סחר בינלאומיים חשובים ביותר באותם זמנים:
דרך מדרום-מזרח לצפון-מערב אשר חיברה את פיניקיה עם דרך ההר הבינלאומית.
דרך הים (העוברת בנחל עירון וממשיכה לרמת הגולן ולדמשק) שהוליכה ממצרים לסוריה ומסופוטמיה.
מיקום העיר הוא שקבע מלכתחילה את חשיבותה המסחרית והאסטרטגית. בשעת גילויו נקרא המקום תל אל-מותסלם (תל המושל), אחרי שהשם הקדום, מגידו, אבד ברבות השנים. רק באמצע המאה ה־14, זיהה אשתורי הפרחי, אשר התגורר מספר שנים בבית שאן, את תל אל מותסלם, בתור מגידו הקדומה. זיהוי נוסף נעשה במאה ה-19 על ידי אדוארד רובינסון אשר היה חוקר ארץ ישראל.
היסטוריה
היסטוריה קדומה
ראשית ההתיישבות במגידו בתקופה הנאוליתית באלף השביעי לפנה"ס, תקופה שבה מתחיל האדם להתיישב ביישובי קבע. נמצאו שרידים מעטים בתוך מערה באזור המדרון המזרחי קרוב לעין אל קובי. במקום זה נמצאו גם שרידי ההתיישבות מהתקופה הכלכוליתית (אלף רביעי לפנה"ס); מתקופה זאת נחשפו שרידי מבנים אפסידליים ומקדש כלכוליתי.
בראשית האלף השלישי לפנה"ס (תקופת הברונזה הקדומה) הייתה מגידו עיר שהוקפה בחומה אדירה.
תקופת הברונזה בתל
היישוב החל לקבל אופי עירוני בתקופת הברונזה הקדומה IIb במאה ה-29 לפנה"ס ועד המאה ה־27 לפנה"ס. בתקופה זאת נבנתה מצודה על שטח של כ-20 דונם. המצודה היא הביצור הראשון של מגידו אשר היווה גרעין להתפתחות העיר העתידית. רוב האוכלוסייה המשיך להתגורר במדרון המזרחי, במקום בו החלה ההתיישבות באתר, ורק בעת סכנה נמלט לתוך המצודה.
בשכבה XVII המתוארכת למאות ה-27–26 תקופת הברונזה הקדומה III העיר החלה לגדול. נבנו ארמון מקדשים וכן המזבח העגול מקדש דמוי מגרון 4040. זהו המקדש הגדול והמפואר מסוגו במזרח הקדום של אותה תקופה, שנמצא עד היום. בסוף תקופת הברונזה הקדומה קרסה התרבות העירונית של העיר. על עיי החורבות של השכבות הקדומות התיישבה אוכלוסייה נוודית למחצה. בשכבה XIVb נמצאו שרידי מבנים ארעיים. השכבה מתוארכת לתקופת הברונזה הביניימית מאות 22–21 לפנה"ס.
בתקופת הברונזה התיכונה IIa במאות 20–19 לפנה"ס ניכרת חזרה לצורת חיים קדם עירונית ועירונית. מכלול כלי החרס משתנה שינוי חד. השינוי מצביע על בואן של אוכלוסיות חדשות אשר מקורן בחוף הלבנוני והסורי. האוכלוסייה הביאה איתה צורת קבורה חדשה מתחת לרצפות הבתים ובחצרותיהם.
שכבה XI המתוארכת למאה ה-18 לפנה"ס והמאה ה־17 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה IIb) מציינת את תחילתה של תקופה חדשה: העיר מקבלת מעמד של עיר-מדינה. נבנו ביצורים חדשים מסוג סוללת אדמה ובראשה הוקמה חומה. התווסף ארמון חדש – ארמון 5059, ובאזור השערים אזור A-A נבנה שער חדש. תקופה זאת מסתיימת בתל בשכבה X אשר הסתיים בחורבן.ימין|ממוזער|לוח משנהב לשיבוץ לרהיט, המאתר מימין שליט כנעני על מרכבתו, ומשמאל שליט יושב על כס עשתרת במשתה. נמצא בארמון המלכותי במגידו, המאה ה־13 לפנה"סתקופת הברונזה המאוחרת מתחילה בשכבה IX המתוארכת למאה ה-16 לפנה"ס. בשכבה זאת נמצא מכלול עשיר של כלים דו גוניים. התכנון העירוני של השכבה הקודמת נמשך גם בשכבה זאת עם שינויים אדריכליים מועטים. נבנה אגף בארמון שממזרח לשער באזור D-D. משכבה זאת ואילך עד לסופה של שכבה VII המאה ה־13 לפנה"ס משתרעים משני עברי השער מכלולים מלכותיים – מושבה של השושלת המקומית במגידו. אחד הממצאים החשובים היו שנהבים שנמצאו בבית האוצר. אוסף ממצאים זה נקרא "שנהבי מגידו" והוא כלל 380 חפצים ושברי חפצים ובהם גם לוחיות ארוכות של שנהב הנושאות תמונות. אחד החפצים החשובים שנמצאו הייתה קופסה רבועה שעל דפנותיה גולפו דמויות של אריות וספינקסים ברמת גילוף שהגיעה כמעט לרמת פיסול תלת-ממדי.
שבר קטן מהלוח השביעי של עלילות גילגמש נמצא בתל מגידו בשפכי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו שחפר בתל. לדעת אהרון קמפינסקי שבר זה יכול לרמז על קיומו של ארכיון בחלקי הארמון שעדיין לא נחפר.
משערים שבאלף השני לפנה"ס הייתה מגידו אחד מן המרכזים השלטוניים המצריים החשובים בארץ ישראל. מגידו נהנתה מיחסים קרובים עם מלכי השושלת ה-12 אשר שלטה במצרים במאות ה-20-19 לפנה"ס, ולכן כנראה אינה מוזכרת בכתבי המארות המכילים קללות שיועדו לערים רבות אחרות באזור.ממוזער|מגידו במכתבי אל-עמארנה. נסיך מגידו ברידיה כותב למלך מצרים מכתב בנושא הקציר
ממוזער|שבר כד ממגידו ועליו מוטיב העץ והיעלים, תקופת הרונזה המאוחרת
מגידו נזכרת לראשונה בתעודה מצרית מימי פרעה תחותמס השלישי אשר שלט במצרים במאה ה-15 לפנה"ס, שבה מסופר על מלחמה בין פרעה למלכי כנען, והיא נכללת בין הערים אשר כבש. העיר הפכה במהרה למעוז מצרי. מגידו מופיעה במכתבי תענך המתוארכים לשנים 1470–1550 לפנה"ס לערך. ממכתב מספר 5 אפשר להבין שמגידו הייתה עיר מרכזית. במכתבי אחתאתן (אל-עמארנה) השתמרו שמונה מכתבים בהם מוזכרת מגידו או בירידיה שליט העיר. המכתבים הם א"ע 234, 242, 243, 244, 245, 246, 248 ו-365. התכתובת עוסקת בניסיונות הפלישה של לבאיה שליט שכם, לתחום שלטונה של מגידו, והמאבק שמנהל בירידיה נגדו עד שהוא מצליח להדוף אותו. לפי מכתב 248 כנראה נכללה תענך בתחום ממלכתו של בירידיה. באחד מהם לדוגמה מתלונן בירידיה שליט מגידו שמאז שצבא העזר המצרי עזב את העיר שליט שכם לבאיה מתנכל לעיר.
מסע תחותמס השלישי
בשנת 1458 לפנה"ס הקימו הכנענים קואליציה שמרדה בשלטון המצרי, בגיבויה של ממלכת מיתני, בצפון מסופוטמיה. בראש הקואליציה עמד שליט קדש שעל נהר אורונטס. צבא הקואליציה נאסף במגידו וחיכה לבוא הצבא המצרי. פרעה מצרים, תחותמס השלישי, עלה עם צבאו להכניע את המורדים. הכנענים חילקו את צבאם לשניים: האגף הדרומי חנה בתענך, כדי לחסום את הדרך הדרומית לעמק יזרעאל. האגף הצפוני חנה מצפון-מערב למגידו, כדי לחסום את הגישה הצפונית לעמק. הכנענים לא חסמו את ואדי עארה (הוא מעבר ערונה הקדום), משום שהמעבר היה צר מאוד עד כדי הליכה של סוס אחרי סוס והוואדי היה מכוסה ביער סבוך והם הניחו שהצבא המצרי לא יוכל לעבור בו. תחותמס העז והוביל את צבאו בדרך הקשה והפתיע את הכנענים, כאשר הופיע עם צבאו על יד מגידו. בקרב שנערך למחרת, הוכה הצבא הכנעני ורוב מרכבותיו נלקחו בשבי. העיר הסתגרה בביצוריה והמצרים צרו עליה 7 חודשים, עד שנכנעה. השלטון חזר לידי מצרים. המאורע מתואר בכתובות במקדש שבנה תחותמס השלישי בכרנך.
תקופת הברזל בתל
תקופת הברזל בארץ ישראל בכלל ובמגידו בפרט מתחילה במאה ה-13 לפנה"ס ומסתיימת לאחר חורבן הבית הראשון.
מגידו מופיעה בתנ"ך 12 פעמים. העיר מגידו הייתה בתחום שבט מנשה, אך על פי המסופר בספר יהושע וגם בספר שופטים לא הצליחו לכבוש את העיר מידי הכנענים.
על פי ספר מלכים א בימיו של שלמה העיר השתייכה לנציבות של בענא בן אחילוד והעלתה מס באופן קבוע. העיר מוזכרת גם בהקשר של פעולות הבניה אשר שלמה ביצע בעיר.
העיר מוזכרת גם במקורות אשוריים וארמיים. בשלב כלשהו נכבשה העיר על ידי המלך המצרי שישק, אך לאחר שעזב את הארץ היא שבה לידי ישראל. בימי המלך אחאב הפכה העיר למרכז צבאי ועל פי חלק מהדיעות, הוחזקו בה רכבי מלחמה וסוסים רבים דרך קבע.שמאל|ממוזער|250px|המזבח העגול מקדש דמוי מגרון 4040חוקרים בעבר סברו שמגידו הכנענית חרבה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, כמו ערי מדינה רבות במזרח התיכון. מניתוח שערך ישראל פינקלשטיין על הממצא החומרי, בעקבות החפירות האחרונות של אוניברסיטת תל אביב, עולה שמגידו חוותה הרס, אך לאחר ההרס העיר שוקמה, והעיר חזרה לאחר זמן לא רב לגודלה הקודם, עם תרבות חומרית שדומה לתקופת הברונזה המאוחרת. התרבות באה לידי ביטוי בקרמיקה, כלי צור, כלי ברזל, ומבנים ציבוריים. מקדש המגדול שהוקם בתקופת הברונזה התיכונה, המשיך לשמש בתקופת הברזל I. השער בתקופה זאת מוקם בדיוק איפה שהשער מהתקופה הקודמת. הארמון בצפון האתר בסמוך לשער שוקם. מבנים ציבוריים חדשים בתקופת הברזל I, נבנו בסמוך ותוך התחשבות במיקומם של המבנים מהברונזה המאוחרת, וסגנון הבניה ממשיך. שיקום מגידו החל מסוף המאה ה־12 לפנה"ס, ומגידו מתחילה לשגשג עד סוף המאה ה־11 לפנה"ס (שכבה VI). זוהו 3 שכבות ששייכות לתקופה זאת שהיא תקופת הברזל I. בין ממצאי המאה ה־11 לפנה"ס נמצא גם תליון של סמל האלה תנת, העתיק ביותר שנמצא בלבנט.
העיר הכנענית החדשה נחרבה בסוף תקופת הברזל I בשריפה גדולה. העדות לשרפה זאת היא לבני הבוץ של המבנים שהפכו לאדומות. בתחילת תקופת הברזל IIa מוקם ישוב קטן (שכבה Vb) בעל תרבות שונה. הועלו מספר סברות לסיבות לחורבן מגידו: בנימין מזר הניח שמדובר בכיבושי דוד המלך מתחילת המאה ה־10 לפנה"ס. לדעת אהרון קמפינסקי הסיבה היא רעידת אדמה אשר בה נהרסו הרבה מרכזים עירוניים פלשתים ואשר סייעה לקראת סוף המאה ה־11 לפנה"ס, לעלייתם של השבטים הישראלים. הנחה שלישית היא הרס העיר בעקבות מסע פרעה שושנק הראשון בסוף המאה ה־10 לפנה"ס.
פרופ' ישראל פינקלשטיין מציין כי תיארוך פחמן 14 של דגימות רבות שנלקחו משכבת ההרס של סוף תקופת הברזל I במגידו ובאתרים נוספים בעמקים הצפוניים בארץ ישראל, שחוו הרס בתקופה זאת, מצביע על תהליך הדרגתי, אשר נמשך כמה עשורים, החל מאמצע המאה ה־10 לפנה"ס, שבמהלכו נהרסו הערים הכנעניות באזור. מגידו הייתה בין האחרונות לחוות את ההרס לקראת סוף המאה ה־10 לפנה"ס. כיוון שתיארוך זה אינו מתאים לתקופת מלכותו המשוערת של דוד המלך על פי הכרונולוגיה המקובלת (1010–970 לפנה"ס) פינקלשטיין שולל את הייחוס של חורבן העיר הכנענית החדשה לכיבושיו של דוד. למעשה, פינקלשטיין שולל את עצם קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת של שאול, דוד ושלמה.
מבדיקת התרבות החומרית שבאה לאחר ההרס באתרים אלה, סבור ישראל פינקלשטיין שהאחראי לחורבן מגידו היא ממלכת ישראל המתהווה, שלתפיסתו החלה להתפשט מהשומרון לעמקים הצפוניים במאה ה-10 לפנה"ס.
שכבה Vb – ברזל IIa, מחצית מאה 10 לפנה"ס – מתחילה מעל חורבות העיר הקודמת, זהו כפר ישראלי. מעליו נבנתה שכבה Va שהיא עיר מאורגנת.
שכבות Va–IVb – ברזל IIb, תחילת המאה ה־9 לפנה"ס – נבנה שער מרשים שאליו הובילה דרך רחבה תחומה בין שני קירות אבן. במעלה התל הייתה רחבה גדולה וממנה הגיעה הדרך לשער בעל שני תאים, לימים השער הורחב לארבעה תאים, ובסוף כלל שישה תאים. בעיר נבנו שלושה ארמונות. הקירות החיצוניים של בתי העיר חוברו עם הארמונות וכך נוצרה מאין חומה. שלושת הארמונות דומים וכוללים חצר גדולה בחזית ומסביב לה חומה מאבני גוויל, ששולבו בה אומנות בנויות מאבני גזית. השערים בארמונות כוללים כותרות פרוטו־איאוליות. הארמון הצפוני (בניין 6000) שנחפר על ידי יגאל ידין משתרע על שטח של 440 מ"ר. בארמון המזרחי התגלו מצבות בגובה של 2.5 מטרים ולידן שולחנות מנחה. בצפון התל, ממערב לשער התגלה מקדש עם אסטלות ומזבח קרניים גדול. העיר שימשה כמרכז מנהלי וממלכתי מימי בית עמרי, שנהרסה כנראה על ידי חזאל מלך ארם דמשק.שמאל|ממוזער|250px|הממגורה במגידושכבה IVa – סוף מאה 9 לפנה"ס – שייכת ככל הנראה לתקופת המלכים יהואש ובנו ירבעם השני. בתקופה זאת הפכה העיר למרכז צבאי, שבו ממוקמים יחידות פרשים ומרכבות של ממלכת ישראל. העיר הוקפה בחומה עבה של קדמות ונסגות. הכניסה לעיר הייתה דרך שער של שישה תאים. שני מגדלים ניצבו בחזית השער, והתחברו אל החומה. שני מתחמי אורוות הוקמו, שכללו סך הכל של 12 אורוות. בסך הכל היה ניתן לשכן כ-480 סוסים במתחמים. בחלקו הדרומי הוקמה ממגורה גדולה בעומק של שבעה מטרים, ובקוטר של אחד עשרה מטרים, ויכלה להכיל 450 מטרים מעוקבים של חציר, שהספיק להאכיל את הסוסים במשך חצי שנה. הורחב מפעל המים שהגיע בסתר, מתחת לאדמה, עד למעיין המערבי של מגידו. בבית השער של הארמון הדרומי, התגלו שלושה חותמות עם כתובות עבריות, שהמפורסם בהם הוא אריה שואג עם הכתובת "לשמע עבד ירבעם" (החותם אבד), החותם השני נושא עיטור גריפון עם הכתובת "לאסף", השלישי מעוטר בגריפון ונושא את הכתובת "לחמן".
התקופות האשורית והפרסית בתל
במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל על ידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.
בתקופת הכיבוש האשורי חודש היישוב במגידו (שכבה III), ונבנתה בה עיר, ככל הנראה היחידה שנבנתה בארץ ישראל בידי השלטון האשורי, ונראה שהיא הייתה מרשימה
לא פחות מהעיר שקדמה לכיבוש האשורי, ושימשה בירת פחווה.
שכבה III – ברזל IIc, המאה ה־7 לפנה"ס – היא השכבה השייכת לתקופת הכיבוש האשורי. אל חומה 325 שנותרה משכבה IV, במקום השער ההרוס, הוסף שער עיר המורכב מתא אחד מכל אחד מצדדיו של מעבר השער. סמוך לשער העיר חשפה המשלחת האמריקאית שלושה מבני שרד רחבי שטח הבנויים לפי תוכנית שפרטיה לקוחים בחלקם מן האדריכלות אשורית. מבני שרד אלה ידועים במספרי החפירה והם: מס' 1052 ו-1369 ממערב לשער, ובניין 490 ממזרח לו.שמאל|ממוזער|250px|מראה בתל מגידו
בתנ"ך נזכר כיבושו של פרעה נכֹה את העיר מידי אשור בקרב מגידו (609 לפנה"ס), אך בתקופה זאת היא הייתה חלשה ומרבית תושביה נטשוה.
בשכבה II השייכת למאה ה-6 לפנה"ס, חומה 325 יצאה מכלל שימוש והעיר הפכה לעיר פרזות. בחלקה המזרחי נבנתה מצודה. יש המייחסים את בניית המצודה ליאשיהו מלך יהודה אשר התפשט צפונה לאחר חיסול ממלכת ישראל. דעה אחרת היא שהמצודה שייכת לחיל מצב מצרי.
שכבה I שייכת לתקופה הפרסית (מאות 6–4 לפנה"ס). מגידו הפכה לעיר קטנה המוגנת על ידי המצודה. היא שימשה את הצבא הפרסי שעבר במסעותיו בדרך הים. בתקופה זאת ממשיכה שקיעתה של העיר עד לסופה עם שקיעת הממלכה הפרסית.
מגידו בברית החדשה
מחבר חזון יוחנן (הספר האחרון בברית החדשה) בחר במגידו כמקום הקרב האחרון בין כוחות הטוב והרע וכך נולד הביטוי ארמגדון, שיבוש של השם – "הר מגידו", של האפוקליפסה (חזון יוחנן ט"ז, ט"ז). עם זאת, יש המפרשים את השם ארמגדון כמונח סמלי ולא פשוט כמשמעו ביחס לתל מגידו.
בהתאם, הפך מגידו לאתר חשוב אצל הנוצרים והוא אף נכלל בביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל שהיה בן יום אחד.
החפירות בתל וממצאים ארכאולוגיים אחרים
שמאל|ממוזער|250px|מערכת המים במגידו
החפירות הראשונות במקום נערכו על ידי החוקר הגרמני הטמפלרי גוטליב שומאכר בשנים 1905-1903. בין 1925 ל-1939 המשיכה לחפור במקום משלחת של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו, הודות לתרומה של ג'ון ד. רוקפלר, הבן. ב-1960, ב-1966 וב-1967 ניהל את החפירות יגאל ידין. חפירה נוספת נערכה בשנת 1974, על ידי אברהם איתן. מאז 1994 נערכות במגידו חפירות נרחבות על ידי אוניברסיטת תל אביב בניהול פרופסור ישראל פינקלשטיין ופרופסור דוד אוסישקין.
החוקרים גילו במגידו שלושים שכבות ארכאולוגיות, החל מהתקופה הנאוליתית ועד התקופה האשורית, המשתרעות על פני למעלה מ-4,000 שנה.
בין הממצאים החשובים בתל מגידו ניתן למנות את אתר המקדשים והבמות, ובו מבנים מרשימים החל מהאלף הרביעי לפנה"ס, שער העיר מתקופת הברונזה המאוחרת, המכונה "השער הכנעני", שרידי ארמונות מהתקופה הזאת, אסם גדול מהתקופה הכנענית, "שער שלמה" מתקופת הברזל (הבנוי בשיטת "ראש ופתין"), שכיום מקובל לייחס אותו למאה התשיעית לפנה"ס, לתקופת בית עמרי, ארמונות מהתקופה הישראלית, האורוות, המיוחסות כיום לתקופת ירבעם השני, ומפעל המים המרשים שהוא גולת הכותרת של הביקור במגידו.
ראשיתו של המאגר, כנראה, במאה העשירית לפנה"ס המזוהה במסורת עם ימי שלמה המלך, אז נסללה דרך עילית שעברה בין שני קירות מקבילים אל המעיין שנבע מחוץ לחומה, בחלקו המערבי של התל. מאוחר יותר, כנראה בימיו של המלך אחאב (המאה התשיעית לפנה"ס), הוקמה מערכת מורכבת הרבה יותר, שתפקידה היה להסוות את המעין ולאפשר שאיבה ממימיו, מבלי לצאת מתוך החומה.
המערכת כוללת פיר בעומק 25 מטרים, שהגיע לסלע האם. בקרקעית הפיר נכרתה מנהרה באורך כ-60 מטרים ובגובה שלושה מטרים. קרקעית הפיר נמוכה ממפלס המעיין, כך שהמים זרמו מהמעיין לפיר, וניתן היה לשאוב את המים בעזרת חבל ודלי מבלי לצעוד במנהרה. כדי להסתיר את מקום הנביעה מבחוץ נבנה קיר המסווה את המעיין. המפעל המרשים הוא עדות ליכולת הנדסית גבוהה ולתושייה רבה. מפעל המים נחפר בידי אוניברסיטת שיקגו, הותאם לביקורים בשנות ה-50, ושוקם בשנת 2007.
בתל תצפית צפונית המשקיפה על מרחבי עמק יזרעאל, ותצפית דרומית ובה סוכת תפילה לצליינים. במרכז המבקרים בכניסה לתל מוזיאון קטן וכן דגם תלת־ממדי של התל והממצאים העיקריים בו.שמאל|ממוזער|200px|מגידו – בצומת הדרכים שבין דרך ההר המרכזית לפיניקיה ובין דרך היםמחוץ לשטח הגן הלאומי נמצאים אזורים נרחבים של מגידו הקדומה יותר מהאלף הרביעי לפנה"ס, אז הייתה מגידו אחת הערים החשובות והגדולות ביותר בלבנט. כמו כן נמצאים סמוך לתל שרידי מחנה הלגיון הרומי לגיו והעיר הרומית מאקסימיאנופוליס שעל חורבותיה נבנתה העיירה הערבית לג'ון, שננטשה במלחמת העצמאות.
לאורך השנים לא נעשו באתר פעולות שימור מקיפות. בשנת 2006, לאחר הכרת אונסק"ו בתל מגידו כאתר מורשת עולמית, הוכנה תוכנית מקיפה לשימור תל מגידו.
מטמוני התל
מטמון 5213
המטמון התגלה באזור DD בלוקוס מספר 5213, מכך נלקח שמו. המטמון הכיל סכין עשויה צור, מכתש אבן, 81 פריטים של ברונזה וקרנליאן, חרוזים מזהב וברונזה (מתוכם ארבעה מזהב ושלושה לערך מברונזה) וכן פריטי כסף. הפריטים התגלו מוטמנים בתוך קיר אבן שמשויך לשכבה VIA, בצד הצפוני של התל. התיארוך היחסי של המטמון נע בין סוף תקופת הברונזה המאוחרת ועד תקופת הברזל I.
האזור בו נתגלה המטמון חצוי על ידי רחוב צר העובר ממזרח למערב, ויוצר חלוקה של האזור לסדרה של מבנים מצפון ומדרום לרחוב. בניין הגדול מצפון לרחוב ויחידת ארבעת החדרים מדרום מזרח לו שימשו כנראה בתפקיד ציבורי. הקיר שבו התגלה המטמון הוא חלק מארכיטקטורה מקוטעת שאולי שימש כקיר פנימי או סוגר של יחידה ביתית מצפון לה.
פריטי הכסף במטמון הוטמנו יחד עם פריטי הזהב והברונזה. כאשר נפתח המטמון נתגלו מטיל כסף שטוח דבוק לעגיל זהב. שישה חרוזי זהב הנצמדים לשברי כסף וברונזה ושלושה שברים נפרדים של גיליון כסף, אחד מהם מחובר לחרוז תיל כרוך מכסף/ברונזה, חרוז דיסק זהב, חרוז דיסק מכסף ושני חרוזי דיסק שחור שנשמרו עם שרידי גיליון זהב. השלישי, שברי ברונזה וכסף שנדבקו לפיסת טקסטיל.
הממצאים נבחנו על ידי ארין הול אשר סיכמה את הממצאים בטבלה המסכמת את הכמות ואת מספרי הרישום של הממצאים:
כמותסוג ממצאחומרמספר רישוםמס' תמונה מהדו"ח של ג. לאוד2עגיל ומטילזהב וכסףd 623PI.228:4לא נבדקחרוזים ושברי מתכתזהב, ברונזה וכסףd 624 aPI.228:5לא נבדקשברי מתכתברונזה, כסף ובדd 624 bPI.228:681~חרוזיםקרנליאן, ברונזה(?)d 621PI.216: 1224חרוזיםזהבd 622PI.216: 1231קמע קדוש בצורת עיןקרנליאןd 626PI.206: 45
תמונות של הממצאים ניתן למצוא בדו"ח החפירה של ג. לאוד משנת 1948.
על כלל החפצים נמצאו שאריות של טקסטיל, דבר המעיד על כך שהם נעטפו בצרור אחד או יותר וקובצו ביחד.
שימוש בחפצי מטמון כאמצעי תשלום
כפי שפורט על המטמון עצמו, אנחנו רואים שהוא מורכב משלושה סוגי מתכות עיקריות: כסף, זהב וברונזה. לדעתה של אירין הול, מטמון זה אינו בעל הקשר פולחני, אלא כלכלי, בעקבות העובדה שהתגלו בתוכו שברי כסף וברונזה בתוך אותו המכלול. הול משווה בעבודתה את המטמון למטמון נוסף מלוקוס 2012 ומניחה כי שברי הברונזה מעידים על סוג של עושר נייד המיועד להתכה מחדש או למסחר. היא מציעה, לאור תיארוך השכבה אליה המטמון משתייך (VIA) לתקופת ברזל I, שבה סבורים שהתקיים חוסר יציבות באזור, כי הוא הוטמן למען שמירה על ביטחון כלכלי נייד וזמין שבעזרתו בעלי הבית יוכלו לברוח כשהעיר תיחרב ולא יישארו ללא שום ביטחון כלכלי בעקבות חורבן העיר.
מטמון 6206
מטמון תל מגידו (לוקוס 6206, שכבה VIA) התגלה לראשונה בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו על ידי יגאל ידין בשנת 1970. המטמון הזה כלל מגוון חפצים שהיו צרורים בצרור של טקסטיל והיה מוגן על ידי כמה חרסים. בתוך המטמון הזה נמצאו תכשיטים, משקולות, אבנים, חרוזים ועוד… צרור (15X10 ס"מ, בקירוב) ובו חפצים רבים: שמונה גלגלי ציר עצם/שנהב (שזוהה בטעות על ידי ידין כמשקולות נול 1970א: 77–78), ציר אבן/חימר, שתי משקולות זואומורפיות מברונזה, האחת של חיה מקרינה ורובצת והאחרת של קוף, שני תליונים בצורת רימון מברונזה, חמש משקולות אבן, צמידים של ברזל, טבעת, מאות חרוזים זעירים, ואבנים יקרות למחצה.
המטמון נמצא מתחת לשכבת החורבן של שכבה VIA, המתוארכת לתקופת הברזל I, ליד סף החדר מתחת לרצפה. הרצפה הייתה מכוסה בהצטברות של חרס, קריסת לבנים, אדמה ואפר רב, אופיינית להרס שכבה VIA בתל.
משקולות פשוטות
במטמון נמצאו חמישה פריטים שזוהו כמשקולות פשוטות, עשויים מחומרים שונים, שונים בגודלם ובצורתם. כולם (חוץ ממס' 1) מעובדים ובעלי בסיס מעט שטוח.
פריט מס' 1, עשוי ברונזה, צורתו מעט אובלית, לכן לא בטוח אם שימש כמשקולת או לא. חפץ ברונזה דומה נמצא בקבר מגידו. משקלו – 21 .3 גרם, יש לו חור קטן בבסיס.
פריט מס' 2 עשוי מאבן שצורתה גלילית, והוא שוקל 27.37 גרם. בקבר מגידו 912ב נמצאו משקולות בעלי צורה דומה.
פריט מס' 3 עשוי מאבן בהירה, בצורה כדורית. משקלו 8.18 גרם. חפצים בעלי צורה דומה נמצאו במגידו בהקשרים של הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת והברזל. משקל המטיט בעל צורה דומה, אך לא בגודל, נמצא בקבר 912B
פריט מס' 4 עשוי המטיט, בעל צורה מעוגלת. משקל 6.38 גרם. משקלי המטיט דומים נמצאו בקבר.
פריט מס' 5 עשוי מאבן בצבע כהה. צורתו אליפסה מוארכת. משקלו 5.31 גרם. משקלים בעלי צורה דומה המתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת נמצאו במקומות אחרים במגידו, כולל שכבה VILA (לוקוס 3037) ובקבר 912B.
אף על פי שכל החפצים הללו עשויים מחומרים שונים והם בעלי משקלים שונים, העובדה שלכולם בסיס שטוח הובילה את החוקרים למסקנה כי הם שימשו כמשקולות.
נמצאו מקבילות (משקולות דומות) במקומות אחרים בתל מגידו, ביניהם קבר 912B שמתוארך לתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת.
משקולות זואומורפיות
משקולת קוף
משקולת ברונזה בצורת קוף, שוקלת 31.17 גרם. הקוף בתנוחת ישיבה כשהמרפקים מונחים על הברכיים, ביד ימין הקוף מחזיק חפץ עגול (פרי?) קרוב לפה וידו השמאלית מונחת על הצד השמאלי של המצח. הקוף יושב על בסיס ארוך שטוח, שבולט מקדימה, לפני הדמות. זנבו הארוך של הקוף נח לאורך הבסיס בצד ימין. החפץ אטום ומכאן החלק הפנימי אינו נגיש לבדיקה.
אנקדוטה משעשעת שהיה מספר יגאל ידין, היא כי לפני הניקוי של משקולת הקוף, החופרים חשבו שהממצא מייצג את אדם הראשון, שכבר מחזיק את פרי עץ-הדעת בידו האחת, ואילו בידו השנייה הוא סותם את אוזנו, לבל ישמע, כביכול, את שידולי חוה…
משקולת יעל
משקולת ברונזה עם גוף חלול, ששוקל 25.34 גרם, המשקולת הוא ייצוג מציאותי של חיה עם קרניים, ככל הנראה יעל, בשכיבה. הראש מתכופף מעט כלפי מטה והגוף מתפתל מעט. משקולות אחרות בצורת יעל לא מוכרות בישראל, אך יש כמה הקבלות של בעלי קרניים (כבשים, עיזים או אנטילופות) מאתרים במזרח הים התיכון של אוגרית וכתיון, ואחת מאוד דומה ממצרים.
משקולות ברונזה בצורת קופים, היושבים בתנוחות דומות, מוכרות ממטמוני תל תענך ו-Tell Jatt, המתוארכים לתקופת הברזל המוקדמת ומאוחרת I בהתאמה. משקולות בצורת יונקים, בגודל דומה ובתנוחות מקבילות, מופיעים במגידו מתקופת הברונזה המאוחרת בשכבה VIII ובקבר 912B ובמטמון Tell Jatt, מתוארך ל- סוף תקופת הברזל.
צמידי ברזל
המטמון כלל שישה צמידי ברזל, שלושה מהם כמעט שלמים ושניים שבורים.
משמעות המטמון
כאשר ידין גילה לראשונה את המטמון, הוא התמקד תחילה בתכשיטים הרבים הנמצאים בו ועל סמך זה הוא הניח שזה מטמון ששייך לאישה, ולא הציע שהמשקולות מעידות על מסחר.
בפרסום המחודש של המטמון על ידי Zarzecki-Peleg, היא הציעה כי יש לראות את המטמון כאוסף של פריטים קטנים המיועדים לסחר במתכות על פי ערכן המשקלי. הצעה זו מבוססת על מספר עובדות:
יש כמות גדולה יחסית של חפצי מתכת (ברזל וברונזה), לא רק תכשיטים (צמידים, חרוזים) אלא גם תליוני רימונים ושאריות מתכת/מטילי מתכת (‘metal scrap’).
במטמון נמצאו ששה צמידים העשויים מברזל, חומר נדיר באותה תקופה.
המטמון הכיל מספר ניכר של משקולות (משקולות זואומורפיות ומשקולות אבן מעובדות רגילות).
כל התכונות הללו עשויות לשייך את בעל המטמון לפעילות כלשהי של מסחר במתכת, ולא בהכרח בתכשיטים או חפצי נוי של אישה. על פי Anabel Zarzecki-Peleg, מטמון לוקוס 6206 מציג את ההמשכיות הידועה של מסורות כנעניות מתקופת הברונזה המאוחרת ועד תקופת הברזל I, בעבודת ברונזה, תכשיטנות וכו', שהייתה ידועה במיוחד בעמקי הצפון. עם זאת, הוא מכיל גם חפצים חדשים, כמו המספר הגדול של צמידי ברזל האופייניים לתקופת הברזל.
תולדות החפירות בתל
תל מגידו נחפר יותר מכל אתר ארכאולוגי אחר בארץ ישראל. הסיבה לכך היא הרצף ההתיישבותי שנמשך למעלה מ-6,000 שנה. החפירות אשר נעשו על ידי חוקרים רבים מלאומים שונים משקפות את חבלי לידתה של הארכאולוגיה המקראית בארץ. תחילת החפירות בתחילת המאה ה־20 תקופה בה עדיין לא התגבשו שיטות החפירה המודרניות. עובדה זאת משפיעה על טיב הידע שנצבר מתוך החפירות וכן על הממצאים אשר ניתן לראות היום באתר.
חפירות גוטליב שומכר שנים 1903–1905
שמאל|ממוזער|250px|שומכר בחפירות תל מגידו שנערכו בין השנים 1903–1905החפירות בראשות גוטליב שומכר נעשו מטעם החברה הגרמנית לחקר המזרח. החפירות נעשו בסטנדרטים חדשים מעבר למה שהיה מקובל בתקופתו. הסטרטיגרפיה התבססה על חתך מרכזי מצפון לדרום. בנוסף חפר מספר תעלות בדיקה. בין ממצאיו: קברים, מצודה מרכזית, מצודה צפונית שזוהתה מאוחר יותר כחלק מהארמון של שכבה XII. שומכר זיהה בחפירותיו שש שכבות מתקופת הברונזה התיכונה ועד תקופת הברזל.
חפירות אוניברסיטת שיקגו שנים 1925–1939
שמאל|280x280px|מפת אזורי חפירה ארכאולוגים בתל מגידו
החפירות שנעשו על ידי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו ושמומנו על ידי ג'ון רוקפלר היו חפירות שאפתניות מאוד. מטרת החופרים הייתה לחפור את כל התל. מטרתם הייתה לבסס את הרצף הכרונולוגי של השכבות השונות ולקשור כל אחת מהן עם השמות, התאריכים והאירועים הידועים מהמקורות ההיסטוריים. בחפירה נחשפו ארבע שכבות במלואן שכבות I-IV. התוכנית המקורית הייתה להסיר את כל התל שכבה אחר שכבה. בעקבות התארכות החפירה הופעלה תוכנית חדשה של ארבעה חתכי עומק: חתכים A-A, B-B, C-C, D-D. התוכנית המקורית הייתה לחפור עד לשנת 1945, אבל בעקבות מלחמת העולם השנייה החפירה פסקה ב-1939. בחפירה זאת נעשה לראשונה שימוש בצילום אווירי.
חפירות שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה־20
החפירות בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה־20 נעשו בראשות יגאל ידין. במסגרת החפירות נבדק קו הביצור הצפוני, בוצעו חפירות באזור המקדשים בשטח B-B, נעשתה בדיקה בעיר התחתונה לצורך הבנת הסוללה הצפונית. כמו כן נבחנו מחדש האורוות הצפוניות, אזור השערים והאזור שבקצה התל ממערב למפעל המים.
חפירות אוניברסיטת תל אביב
חפירה של החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב בראשות פרופ' ישראל פינקלשטיין מתנהלת באתר ברצף החל משנת 1992. זאת חפירה אקדמאית הנעשית בקיץ אחת לשנתיים. החפירה מתפרשת על שישה אזורים שונים בתל ועל תקופות ארכאולוגיות שונות: ברונזה קדומה, ברונזה תיכונה, ברונזה מאוחרת ברזל I וברזל II.
בשנת 2010, קבוצת החוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו בחפירות בתל מגידו כלי חרס שהונח בתוך קערת חרס. הכד הפנימי היה מלא בעפר דחוס, ועל כן קבוצת החוקרים החליטה לשלוח את העפר למעבדה מבוקרת, על מנת להבין מה היה השימוש בכד זה.
בשנת 2012 במעבדת הארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב בדקו את האפר שנמצא בתוך הכד וגילו מטמון נדיר במיוחד, הכולל תכשיטי זהב וכסף. החוקרים מעריכים כי המטמון הוא קופסאות תכשיטים של בעלי הבית, ותארכו אותו להמאה ה־11 לפנה"ס.
האתר בהווה
ממוזער|375x375px|האתר כפי שהוא שהוצג בשנת 2006 למבקרים
כפי שהוא מוצג לציבור היום, האתר הוא תולדה של כל החפירות שנעשו בעבר. החפירות נעשו במטרה ללמוד את האתר ולצבור ידע. החופרים לא לקחו בחשבון ולא חשבו על האתר במונחים של הצגת האתר בעתיד בפני ציבור מבקרים. החופרים, ובמיוחד החופרים הראשונים חשבו רק על צורכי החפירה ועל המטרה להפקת ידע. בולטת במיוחד משלחת שיקגו. משלחת זו תכננה להוריד את כל התל שכבה אחר שכבה. את העפר שנחפר שפכו במורד המזרחי של התל מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה שיש לשפוכת על מראה התל. שיטות החפירה שהיו מקובלות בתחילת המאה ה־20 שונות מהשיטות הנהוגות בשנות האלפיים, שהן מדויקות וזהירות יותר. שיטות אלה משפיעות גם על הידע הקיים היום לגבי הממצאים מהתל.
האתר נפתח בשנות ה-50 של המאה ה־20. הוא היה מהאתרים הראשונים בארץ שנפתחו לקהל. האתר מוצג למבקרים בקונספציה שהוכנה עוד בשנות ה-50 ואינה מתאימה למאה ה-21.
סמוך לאזור התל קיים קיבוץ הנושא את השם מגידו. רשות הגנים הלאומיים הפכה את תל מגידו עצמו לגן לאומי. כיום פוקדים את המקום צליינים נוצריים רבים בשל אזכורו בברית החדשה. בתל מספר אתרים הראויים לציון: שערי העיר הקדומה, "ארמון השנהבים" (שבו נמצאו מאות פיתוחים אמנותיים ותכשיטים משנהב), החתך הגדול שבוצע בתל על ידי המשלחת משיקגו (הנותן תמונה מרשימה של שכבות התל הרבות), האורוות מתקופתו של אחאב וכן מספר ארמונות נוספים. לדעת רבים, האתר המרשים ביותר בתל מגידו הוא מפעל אספקת המים של העיר מהתקופה הישראלית, המזכיר את מפעל המים של חצור הקדומה. כמו כן, מהווה התל נקודת תצפית טובה על נופי עמק יזרעאל, על הרי הגלבוע, על גבעת המורה, על הר תבור ועל רכס הרי נצרת.
בשנת 2005 הוכרז תל מגידו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. ב-2006 התגלו במקרה בכלא מגידו, אשר סמוך לתל, פסיפסים עתיקים הקשורים לנצרות ונחשבו בתחילה כחלק מאחת מהכנסיות הראשונות בעולם. עקב כך, הגילוי עורר התעניינות בקרב נוצרים וארכאולוגים בכל העולם. בחודש יולי 2011, לאחר עבודות רסטורציה רבות בכד חרס שנמצא בחפירות במקום, נמצא אוצר תכשיטים נדיר המוערך מראשית תקופת הברזל.
שימור במגידו
מצב קיים
שמאל|ממוזער|250px|התעלה להטיית מי הגשם בכניסה למתקן המים
מאז פתיחת האתר ועד לשנת 2006 לא נעשתה כל תוכנית שימור מקפת לאתר. נעשתה רק תחזוקה על פי צורך. בחורף ננעשו פעולות של ריסוס עשבים ותחזוקת שבילים, וכן תחזוקה נקודתית בעקבות נזק שנעשה. לדוגמה: בעת נפילת אבנים מתוך קיר, האבנים הוחזרו לקיר, לא בהכרח במדויק כפי שהיו לפני הנפילה. התחזוקה נעשתה לפי מיטב יכולתם של העובדים במקום, אשר אינם מאומנים בפעולות שימור מקצועיות. דוגמה לכך היא תעלה להטיית מי הגשם בכניסה למתקן המים אשר נבנתה ביוזמה מקומית בעקבות גלישת מי הגשם למתקן.
בעקבות ההכרה באתר מגידו כאתר מורשת עולמית, הוכנה לראשונה בשנת 2006 תוכנית אב לפיתוח ושימור האתר. התוכנית נעשתה בשיתוף עם החברה הממשלתית לתיירות, הזרוע הביצועית של משרד התיירות.
מטרות תוכנית השימור הן:
שימור אתר מורשת בעל חשיבות לאומית ובינלאומית.
יצירת וחיזוק המורשת המקראית בקרב מבקרים ישראלים.
גוון והגדלת כמות והרכב המבקרים באתר גם בקרב קהל הצליינים וגם בקרב מגזרים ישראלים.
העשרת חוויית הביקור באמצעים התורמים ליצירת אווירה ייחודית במטרה להאריך את שהות המבקרים באתר.
שיפור התנאים הפיזיים של הסיור באתר.
שימור השרידים הארכאולוגים והאטת קצב הבליה.
עידוד ויצירת שתופי פעולה שיווקיים עם אתרים וגופים במרחב.
יצירת תשתית נאותה לשלוב פוטנציאלי של פעילות חינוכית.
זיהוי המצב הקיים היום כפי שבא לידי ביטוי בתוכנית העבודה:
המבקרים היום באתר הם בעיקר צליינים.
האתר אינו מצוי כלל בתודעה של מבקרים ישראלים.
אין קשר עם אתרים אחרים במרחב.
האתר לא פותח במשך שנים רבות.
השרידים מצויים במצב של בליה מואצת, בעיקר בעיות של חתכים וייצוב קירות.
תנאי הסיור בשטח קשים.
קיים פער גדול בין חשיבות סיפורי התל לבין המצאי הפיזי של השרידים.
מערך התפעול וההתמצאות בשטח בעייתי.
מערך השבילים הקיים אקראי אך מאוד דומיננטי.
מצאי מינימלי של מתקני השירות.
מצאי אמצעי ההמחשה, החוויה והשילוט מינימלי.
עקרונות התוכנית וקריטריונים ליישומם:
לצורך התוכנית הוכן תקציב רב שנתי של כ-44 מיליון שקל התוכנית כוללת את הסעיפים הבאים:
שמירה על הנוף הייחודי של האתר.
יצירת איזון בין הצורך להמחיש לבין הרצון לשמור על אווירת האותנטיות והשקט הוויזואלי של האתר.
הצגת הרבגוניות של סיפורי התל, כאשר פיתוח המוקדים בעלי הזיקה למקרא הם בבחינת הכרח בתוכנית. בניית קונספט להמחזת ומסלולי סיפור.
עבודות דחופות לשימור וייצוב השרידים.
פעולות הסדרה ראשוניות בעלות תרומה מיידית למראה והבנת השטח.
התייחסות לקהלי מבקרים שונים.
חלוקת התוכנית לשני מרכיבים עיקריים: המבואה, התל.
בניית מגוון מסלולי סיור תוך שימת דגש על שיפור התנאים הפיזיים לביקור באתר.
שיפור רמת הבטיחות למבקר.
שימוש במגוון אמצעי המחשה כולל מבואת הכניסה.
חלוקה ההמחשות בכל אזור או מבנה לשתי רמות: רמה כללית, רמה חוויתית.
הקמת מערך הכוונה וכתיבת דפדפת.
יצירת שתופי פעולה שיווקיים עם אתרים וגופים אחרים הפועלים באזור.
מרכז|600px|מסלול סיור עיקרי מומלץ
בעיות חתכים ומסלולים
חתך אוניברסיטת שיקגו - חתך BB, חרוץ בתעלות עמוקות אשר נוצרו מימי גשמים והוא בתהליך של התמוטטות.
תעלה שנוצרה במסלול הסיור בעקבות הגשמים הכבדים של חורף 2005/6 יוצרת בעיית בטיחות למבקרים ונזק לאתר עצמו.
שימור שנעשה בעבר
נעשו תמיכות בטון לקיר. התמיכות עצמן מאוד מסיביות ודומיננטיות בשטח והן משנות לחלוטין את מראה הקיר.
הוקמה תעלת הניקוז למרגלות הקיר, אי אפשר לדעת בשטח האם מדובר בתעלה קדומה, או תעלה שנעשתה בתקופה הנוכחית.
בשער הכניסה לעיר מתקופת הברונזה המאוחרת שכבה VIII נעשה שחזור של קורת העץ. כן סומן פס השחזור מעליו הוספו שתי שורות של אבנים להגבהת השער. יש ציון במקום לכך שקורת העץ משוחזרת.
חיזוק קירות על ידי שימוש בבטון. הבטון מפריש מלחים המזיקים לקיר האבן הקדום. היום בעקבות מחקרים לגבי ההשפעה המזיקה של הבטון החיזוק נעשה בתערובת של אדמה מקומית וסיד.
בעיות באתר
בסיור באתר אובחנו הבעיות הבאות:
התמוטטות קירות
לבני גזית מתפוררות
צמחייה גבוהה המסתירה את השרידים האדריכלים באתר.
צמחייה הצומחת בתוך השרידים וגורמת נזקים לשרידים.
קירות מחוזקים בחיזוקים זמניים ולא אסתטיים.
עובש ונזילות מים במתקן המים, חלודה ועוד.
המקדש הכלקוליתי בחתך BB – הצמחייה מסתירה כמעט לחלוטין את המקדש. בשנת 2005 כאשר הטיפול בצמחייה היה יעיל יותר ניתן להבחין טוב יותר בשרידי המקדש.
שפוכת של משלחת שיקגו שחפרה בתל בשנים 1939-1925. השפוכת בצד התל מעוותת את צורת התל המקורית.
בעיות צמחייה והתפוררות בחפירת שומאכר שנחפרה בשנים 1905-1903.
בעיית התפוררות אבנים בקיר אסם התבואה אשר מחייבת חיזוק והכנסת חומרי מליטה בין האבנים
אורוות או מחסנים
באתר נמצאו שני מבנים אשר גרמו לוויכוח רב שנים למה הם שימשו: מבנה 407 בצפון התל ומבנה 1576 בדרומו. נוצרו שתי אסכולות, אסכולה בהובלת יגאל ידין אשר טען שהמבנים הם אורוות, ואסכולה בהובלת פריצ'רד ויוחנן אהרוני אשר טענו שהמבנים הם מחסנים.
בשנת 2006, במסגרת התקציב החדש, הוחל לבצע שחזור של מבנה 1576. התעורר מחדש הוויכוח כיצד יעשה השחזור. הוויכוח היה בין פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב החופר באתר לבין רשות הטבע והגנים המתפעלת אותו. בסופו של דבר הועבר הנושא לבורר.
השחזור שנעשה בשטח מביא לידי ביטוי את הדעה שמדובר באורוות. נעשה שחזור חלקי, כאשר כל השטח אשר היווה את החצר הגדולה הצמודה ל"אורוות" כוסה בשכבת אדמה לבנה. השחזור עצמו מסתיר כמעט לחלוטין את השרידים שנמצאו בשטח. אין סימון ואין שילוט המצביע על החלק המשוחזר.
השחזור מקל על התייר והופך את השרידים לאטרקטיביים יותר, אבל הם משנים את תפיסת המציאות של המבקר לגבי השרידים.
בשנת 2009 לאחר שהתקבל תקציב מחודש הוחלט להציב באזור האורוות הדרומי וברחבה שמצפונו פסלי סוסים אשר יהפכו את האתר ליותר מושך מבחינה תיירותית. הפסלים הוצבו בחודש אוקטובר 2009.
פעולות שימור של רצפת "אורוות צפוניות", וקיר המדרגות לשער שלמה
שמאל|ממוזער|200px|רצפת האורוות הצפוניות
תוכנית העבודה לפיתוח ושימור האתר כללה סעיף של שימור דחוף של שרידים בסכנה. כתוצאה מכך נעשה שימור של רצפת מבנה 407 הקרוי "האורוות הצפוניות וכן נעשה שימור של קירות המדרגות. בעבר חוזקו קירות אלה בבטון. במסגרת השימור הוסרו האבנים והופרדו. כל אבן סומנה והוחזרה למקומה כאשר חומר המליטה הוא 2/3 אדמה מקומית ו-1/3 סיד.
הממצאים בשטח כללו את הבעיות הבאות:
שולי טיח מתפוררים
שקיעת רצפת הטיח
לקונות ובורות בפני הטיח
חומר במצב פריך
במסגרת הטיפול בוצעו הדברים הבאים: הסרת הכיסוי, חשיפת שולי הרצפה, יצירת שן אחיזה לחומר המליטה
החדש בשולי הטיח, ניקוי לקונות ובורות שהיו במצב התפוררות מתקדם.
תוכנית השימור כללה את שימור המדרגות הנמצאות ליד המעיין קרוב לשער שלמה. במסגרת השימור הוסרו האבנים, סומנו ונבנו מחדש עם חומר מליטה מיוחד.
תוכנית השימור מ-2006
תוכנית העבודה לשנת 2006 כוללת תשעה מתחמים באתר. לכל מתחם הוכנה תוכנית מפורטת המחולקת לקטעי טיפול. לכל קטע יש פירוט מהי הבעיה בקטע ומהו הטיפול הנדרש. התוכנית כוללת גם חתכים וצילומים לפי העניין.
להלן המתחמים המתוכננים לטיפול:
שער הברונזה הכנעני
מפעל המים
בניין המנהלה המלכותי הכנעני
הארמון הישראלי הצפוני
האורוות הצפוניות
מתחם המקדשים (המגרון)
מקדש קדום XIX
מגידו מזרח
הרובע האשורי הגדול
גלריית תמונות
ממצאים ארכאולוגיים מהאתר
הממצאים הם מחפירות תל-מגידו של אוניברסיטת תל אביב החוג לארכאולוגיה. פרויקט מגידו בראשות ישראל פינקלשטיין.
ראו גם
לגיו
לקריאה נוספת
אהרן קמפינסקי, מגידו: עיר מדינה כנענית ומרכז ממלכתי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל- אביב, 1993
י' שילה, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, הערך מגידו, כרך 3, עמ' 871–890, הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה
G. Schumacher, Tell el-Mutesellim, Leipzig, 1908
יגאל שילה, מפעלי מים תת-קרקעיים בתקופת הברזל, האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1987
דוד אילן, "קבר 910 מתקופת הברונזה הקדומה I במגידו: בחינה מחודשת", ארץ ישראל – ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 33–37
קישורים חיצוניים
הכרזת התילים התנ"כיים בישראל כאתרי מורשת עולמית
אתר משלחת חפירות מגידו של אוניברסיטת תל אביב
למה מגידו? עם פרופ' ישראל פינקלשטיין, בערוץ היוטיוב של אלכס צייטלין (הסרטון הועלה ב-27 ביולי 2022)
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה
מגידו, תל
מגידו
מגידו
מגידו
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:נחלת שבט מנשה
קטגוריה:מגידו | 2024-09-04T16:55:22 |
מיכאלה | "מיכאלה" היא טלנובלה-יומית ישראלית, אשר הופקה על ידי דרסט הפקות, ושודרה במהלך החל מ-12 במרץ 2004 ועד לסיומה ב-30 באוגוסט 2004 במשך 121 פרקים בחברת HOT.
עלילות "מיכאלה" הופיעו בשנת 2005 גם בטלנובלה "טלנובלה בע"מ" באזכורים שונים, במיוחד בשילובן של הדמויות גרשון חביה ואסי שחר אשר הופיעו במספר פרקים משמעותי ב"טלנובלה בע"מ". גם תוכנית המציאות שנוצרה סביב "מיכאלה", "האודישן הגדול", שנועדה למצוא שחקן אלמוני ולהעניק לו תפקיד משני בסדרה, הומחזה מחדש ב"טלנובלה בע"מ".עם סיום 120 הפרקים, שודר באתר ynet הפרק האחרון של "מיכאלה", כשנה לאחר אירועי הסדרה. בסוף הפרק מוצגות הדמויות לאחר מספר שנים.
עלילה כללית
גיא אקריש (נתן רביץ) ומיכאלה דנון (אפרת כהן) הם זוג נשוי. עקב נישואים לא מוצלחים מחליטים השניים להתגרש, אך הדבר אינו קורה מכיוון שמיכאלה נפגעת בתאונת דרכים ושוקעת בתרדמת. גיא ממשיך בעסקיו, וכעבור מספר שנים הוא כבר מנהל חברת סטארט אפ למחשבים בשם "דיגיפן" יחד עם בן-דודו יובל אקריש (יניב לוי) וחברתו נגה פלד (דורית לב ארי). לחברה המצאה חדשנית, והיא על סף חתימה על עסקת ענק שתכניס לחשבונה מיליוני שקלים. רענן אלמונד (ניר לוי), מחליט להמציא סיפור שהוא אחיה של מיכאלה ובכך לקחת מגיא את הכסף שהוא עתיד להרוויח. רענן הוא שותף לשעבר ב"דיגיפן", אדם צבוע ומושחת, שמחליט להתערב בעניינים ולתבוע את חלקה של "אחותו" בעסקה כחלק מהסכם הגירושים, לשם כך מערב את אסי שחר (אפרת כהן בתפקיד כפול) בחורה ענייה בעלת עבר מפוקפק, הדומה בצורה מדויקת למיכאלה, במטרה שתתחזה אליה לאחר שיצאה מ"תרדמתה" ותשיג עבור השניים את הכסף המיוחל. אסי מתחייבת למלא את התפקיד, במטרה להשיג כסף לניתוח לבתה גילי (נועה פורט), אך במהלך התוכנית אסי מתאהבת בגיא, בעוד היא מנסה לשמור על זהותה הסודית. במהלך הסדרה זוהר, המזכירה של גיא, יובל ונגה (סיון ששון) נרצחת על ידי רענן, ואלפונסו (אייל רוזלס) נשלח כדי לגלות מי הרוצח, וכשהוא מגלה, אפשר לראות כמה הקשר בין מיכאלה ורענן חזק, בכך שמיכאלה רוצחת את אלפונסו כדי שרענן לא ישלח לכלא. סביב משפחת אקריש ומשפחת שחר נוצרים בין הדמויות סיפורי אהבה, שנאה, חברויות ובגידות.
צוות שחקנים
מיכאלה דנון-אקריש/אסי שחר (אפרת כהן): אסי היא אמא חמה ואוהבת אשר בתה גילי נהיית חולה והיא עושה הכל כדי לקבל כסף לתרופותיה ולכן מסכימה להתחזות למיכאלה, וכך גם מצליחה לחמוק מגרשון ומאנשיו שמחפשים אותה לקראת הסוף מתאהבת בגיא. מיכאלה אחותה התאומה של אסי שוכבת בקומה, מיכאלה ורענן מתחזים לאח ואחות. היא נשואה לגיא אקריש, ומנצלת אותו כדי לקבל את כספו, נרצחת על ידי רענן בסוף הסדרה, לאחר שהוא מגלה שהיא תכננה לרצוח את גיא במהלך חופשה בחו"ל המתוכננת של שניהם ולברוח עם הכסף. מיכאלה מתעוררת במהלך הסדרה ומחליפה את אסי בתרמית לגנוב לגיא את כל הכסף.
גיא (חי) אקריש (נתן רביץ): הבן של צבי ואח של דורין. עובד על ייצור תוכנה. חבר של נגה. בעלה של מיכאלה ששוכבת בקומה. בסוף מתאהב באסי. במהלך הסדרה היה עם אסי שהתחזתה למיכאלה כזוג אך באחד הפרקים הוחלפה אסי במיכאלה.
רענן אלמונד (ניר לוי): האנטגוניסט הראשי בסדרה. מתחזה כאחיה של מיכאלה, כשבעצם מתנהל ביניהם רומן. עושה הכל כדי לקחת את כספו של גיא. בסוף הסדרה רוצח את מיכאלה נתפס ונשלח לכלא. לאחר שנוגה נפרדה מגיא ניהל איתה רומן כדי להוציא ממנה פרטים על מצב החברה. בפרק האחרון הוא בורח מהכלא ונוסע לתאילנד ביחד עם נגה ועובר ניתוח לשינוי פנים כדי להראות כמו גיא וחוזר לנקום.
נוגה פלד (דורית לב ארי): חברתו של גיא, עובדת בחברה של גיא על התוכנה, עד שהיא מוכרת אותה לאחים כהן, ובסופו של דבר "מפילה" אותם. בפרק האחרון היא בורחת עם רענן לתאילנד ורוקמים מזימה כדי לנקום בגיא. מנצלת את יובל שמאוהב בה.
דן אקריש (שרון אלכסנדר): מנהל בחברה. נשוי ליסמין ואביהם של יובל ומיה. ניהל רומן עם זוהר. אחיו הצעיר של צבי ומתבייש בו. לאחר פרידתו מיסמין נהיה סוכן דוגמניות ומנהל רומן עם מיקי.
יסמין אקריש (חני נחמיאס): אמם של יובל ומיה, מגלה שדן בגד בה ונפרדת ממנו. באמצע הסדרה מנהלת רומן עם בן ומיה מגלה על כך. יסמין היא אישה מדוכאת רוב הזמן ובתחילת הסדרה מנסה להתאבד אך קבלת העבודה החדשה מעודדת אותה.
יובל אקריש (יניב לוי): בנם של דן ויסמין. ואח של מיה. עובד בחברה של גיא, מתאהב בחברתו של גיא, נגה, אך היא "לא שמה עליו". בן זוגה של מלייקה.
מיה אקריש (לוסי דובינצ'יק): בתם של דן ויסמין ואחותו של יובל, דוגמנית. משיגה כל גבר שהיא רוצה. היא חברה מאוד טובה של בן, אך היא לא מבינה שהוא מאוהב בה.היא בולמית ומכורה לסמים היא נשלחת לבית החולים בעקבות מנת יתר נרפאת מהבולמיה ונגמלת מהסמים. בסוף הסדרה נדבקת באיידס, מתאהבת בבן ומתחתנת איתו, ולאחר כמה שנים הם מתגרשים.
בן ויקוס (יונתן רוזן): מוזיקאי, מאוהב במיה, אך היא "לא שמה עליו", מנהל רומן עם יסמין אך לבסוף הוא ומיה מתחתנים, ולאחר כמה שנים מתגרשים. במהלך העונה הסתיר את משה ודורין בביתו שברחו מגרשון אחרי שמשה איים ברצח גרשון חבייה.
צבי אקריש (גיל פרנק): אלמן, מוזנח מאוד, אחיו של דן ואבא של גיא ודורין. בסוף הסדרה הוא מתאהב ביסמין, אשתו של אחיו. צבי בנוסף אוהד כורסא, חולה על כדורגל ואוהד הפועל רמת גן.
דורין אקריש (טלי שרון): בתו של צבי ואחותו של גיא. מתאהבת במשה. אביה לא מרשה לה להתראות איתו בגלל היותו פושע, והם מפסיקים את הקשר ביניהם, אך לאחר זמן מה הם חוזרים, עד שמשה נהרג מול עיניה מפיצוץ מטען חבלה שהוטמן במכוניתו
משה לונץ (מיקי לאון): הוא אחד מאנשיו הפושעים של גרשון, אך במהלך הסדרה הוא משתנה והופך לבן אדם טוב יותר ומנהל רומן עם דורין. לקראת סוף הסדרה נהרג ממטען חבלה שגרשון הטמין ברכב.
גרשון חביה (אלברט אילוז): פושע, בסוף הסדרה נתפס ונשלח לכלא למאסר עולם, ומתחתן עם עליזה. תורם כליה לגילי, והיא מבריאה בזכותו.
מורדי (רועי משולם): עובד של גרשון. אילם.
עליזה שחר (רובי פורת-שובל): אמה המאמצת של אסי וסבתה של גילי, בסוף הסדרה מתחתנת עם גרשון, ולאחר שנה מתגרשת ממנו.
גילי שחר (נועה פורט): בתה של אסי ונכדתה של עליזה. ילדה חולה, אמה אסי עושה הכל כדי לתת לה את התרופות הדרושות. בסוף הסדרה עוברת ניתוח ומבריאה, בזכות גרשון שתורם לה כליה.
מלייקה (מהרטה ברוך): חברתו של יובל אקריש. הכירו באתר היכרויות באינטרנט. במהלך העונה יובל נפרד ממנה אך לאחר מכן חוזר אליה והם עוברים לגור ביחד.
אלפונסו (אייל רוזלס): שוטר שמתמנה לחקור את הרצח של זוהר. בסוף מיכאלה יורה בו למוות לאחר שהבינה שגילה את כל האמת על התוכנית שלה ושל ורענן.
זוהר קידר (סיון ששון): המזכירה של גיא, יובל ונגה. המאהבת של דן ורענן. נרצחה על ידי רענן ונפתחת חקירה על מותה.
מיקי (אסנת פישמן): אישה שפגשה את צבי במכון גמילה וניהלה איתו רומן וגם עם דן.
איתי (אופיר נהרי): חבר של בן ויובל. יצא עם מיה.
צוף (תומר טל): בן זוגה של מיה לשעבר.
מילי (שירה וילנסקי): חברה של מיה יצאה עם דן אבא של מיה.
יגאל (שרון פרנס): עורך הדין של גיא, יובל ונוגה.
תום (דרור נובלמן): בחור שיצא עם אסי והיא נפרדה ממנו בשביל גיא.
דוד "המלך" מלכה (איציק גבאי): עובד של גרשון. העסיק את אסי בפאב של גרשון. נהיה נכה בגלל שאסי ירתה בו.
אבי אמיר (אסף לביא): הבוס של דורין בפאב, מאוהב בדורין.
שמואל כהן (עדי אייזנמן): עובד עם החברה של גיא, נוגה ויובל יחד עם אחיו אילן ניסו לקנות את החברה שלהם.
אילן כהן (אמיתי מילוא): עובד עם החברה של גיא, נוגה ויובל יחד עם אחיו שמואל ניסו לקנות את החברה שלהם.
אביחי שומרון (אילן צינמן): הבוס של יסמין בספא.
בלולו (גל זייד): הבוס של דן.
ששון (יורם יוספסברג): אחיה הדתי של עליזה. החביא את עליזה, אסי וגילי בביתו.
דיטה (פירה קנטור): שדכנית שעזרה ליובל.
דניאל (אורי הוכמן): מטפל זוגי של דן ויסמין.
אריאל (קובי ליבנה): רופא שטיפל ביסמין.
בטי (שושיק בנדבה): בחורה שפגשה את בן בפאב של גרשון.
פקד איציק מנדלסון (שי זביב): חוקר רצח.
פרק 121 - הפרק שלא שודר
תקציר
פרק זה לא שודר בטלוויזיה עד 17 פברואר 2011, אלא רק באינטרנט. העלילה מתרחשת בו כשנה אחרי קודמו. אסי וגיא ובן ומיה נשואים, ולאסי וגיא יש אפילו ילד בדרך. גיא נפגש עם יובל בפאב, שבינתיים עזב את מלייקה והפך לראפר, ומציע לו להיות מנכ"ל סופטיקון, אותה הוא עומד לקנות. יסמין מזמינה את כל המשפחה לסעודת ראש השנה ובינתיים היא וצבי נזכרים בסיפור שקרה כשהיו ביחד שנים רבות לפני כן, בפלאשבק זה מתואר גם איך דן גנב לאחיו את יסמין, ולמה צבי התחיל לשתות. יובל פוגש את מיקי ודן בפאב. לדורין יש חבר חדש וילדה ממשה בשם קשת. גילי לא מגיעה לארוחה, מפני שהיא נוסעת עם סבתה עליזה לבקר את גרשון בכלא. האחים כהן נפגשים עם דוד ומורדי, ואומרים להם שבוס מסתורי רוצה שבלולו ימכור את סופטיקון לגיא ושהם צריכים לשכנע את בלולו. באמצע הארוחה, דן מתפרץ באמצע לאחר ששמע עליה מיובל בפאב. לאחר כמה דקות גם מיקי מגיעה ובעקבות זאת מתחילות מכות בינה לבין יסמין ובין דן לצבי.
הכתוביות
בסוף הפרק ישנן כתוביות שמספרות מה קורה עם הדמויות לאחר הסדרה.
אסי: זמרת מצליחה שהגיעה למקום הרביעי באירוויזיון. השלימה תואר בפסיכולוגיה והתמחתה בחקר פיצולי אישיות (פרודיה על היותה אחות תאומה).
גיא: קנה אי טרופי קטן ובנה בו בית חלומות. לו ולאסי נולדו ארבעה זוגות של תאומות זהות.
צבי: החיים עם יסמין דרדרו אותו עד מהרה חזרה לכוס המרה. חזר לגדל שפם.
דורין: נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. מופיעה במועדוני רוק מעופשים ברחבי ארצות הברית. קראה לבנה השני משה.
יסמין: התחילה רומן חדש שנקטע בעקבות התלוננות של הוריו במשטרה. מתנדבת בויצ"ו.
יובל: ירד מנכסיו לאחר כישלון קו האופנה שהקים, ומתגורר בסירת פדלים בפארק הלאומי ברמת גן.
מיה: עברה את האודישן ובמשך שנתיים תמימות הכניסה לדיכאון מספר עצום של ילדים. נגיפי האיידס נעלמו כליל מגופה. כיום מדגמנת במידות גדולות.
דן: מונה לתפקיד מנכ"ל "סופטיקון" והביא את החברה לפשיטת רגל טוטאלית.
גרשון: קיבל חנינה. כיום חבר מרכזי במפלגה גדולה. מקפיד על תזונה נכונה ומדיטציה יומית.
עליזה: התחתנה עם גרשון והתגרשה ממנו כעבור שנה. פתחה עם אחיה איטליז כשר במרכז פריז.
גילי: הוציאה תואר ראשון בגיל 15. התחתנה עם אורן גדליה בגיל 18.
בן: המשיך לגור עם דן ויסמין כל חייו (אפילו לאחר גירושיו ממיה).
דוד: ייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים בבלגיה. עורר סנסציה כאשר זכה במדליית זהב.
מורדי: מבוקש לחקירה על ידי משטרת בריסל. חשוד שחיבל בעשרות כיסאות גלגלים במהלך אולימפיאדת הנכים (עובדה שמסבירה את זכייתו של דוד במדליה האולימפית).
האחים כהן: זנחו את עסקי ההיי-טק וייסדו חנות לממכר פיאות בבני ברק. החנות נסגרה לאחר שהתאהבו בגרושות והסתכסכו עם הרבנות.
מיקי: פגשה מיליונר ישיש ועברה לגור איתו במונטה קריסטו.
רענן: נעלם מהכלא בנסיבות מסתוריות.
נגה: מקום הימצאה אינו ידוע.
לאחר הכתוביות
לאחר הכתוביות ישנה סצנה קצרה בה משתתפים נגה ורענן, שנמצאים בתאילנד ומתכננים את הנקמה באסי וגיא. מסתבר שנוגה היא האחראית להצלחות העסקיות של גיא, בכך שהיא משלמת לדוד ומורדי לאיים על מתחריו, כדי שיהיה עשיר יותר ויותר ויפסיד הכל. בסוף הסצנה מתגלה שרענן עבר ניתוח והחליף את פניו לאלה של גיא.
בסדרה טלנובלה בע"מ אסי מופיעה כמה פרקים עם גרשון. באחד הפרקים אסי אומרת לגרשון שגיא התחיל לשים כמויות של ג'ל לשיער, מה שרענן היה עושה המון במיכאלה - מה שאומר שרענן התחלף עם גיא והנקמה של רענן ונוגה יצאה לפועל.
אזכורים בתרבות
בעונה השלישית של הסדרה ה"הפיג'מות" רוני מנדלבאום (אלי קרן-אסף) השתתפה בטלנובלה "רפאלה" (פרודיה על מיכאלה), ודמותה נכנסת לתרדמת (כמו מיכאלה).
בסדרה טלנובלה בע"מ רננה לוסטיג (טלי שרון) אומרת לכפיר (עופר שכטר) שהם יהיו ידידים קרובים ויקראו אחד לשני יוסטון כמו בן ומיה שהם ידידים קרובים וקוראים אחד לשני "יוסטון". בנוסף, היא מציעה לאפרת (תמר קינן) לקרוא לילד שלה "קשת" כמו שדורין קראה לילדה שלה.
קישורים חיצוניים
פרקים מלאים לצפייה באתר וואלה!
מיכאלה - האתר הרשמי
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:טלנובלות ישראליות
קטגוריה:הוט 3
קטגוריה:דורי מדיה דרסט | 2024-10-06T16:16:13 |
גותי | 2024-06-21T02:54:56 | |
גותיקה | הפניה גותי | 2007-02-23T19:18:16 |
המונרכיה של יולי | המונרכיה של יולי הוא כינוי לתקופת שלטונו של המלך לואי פיליפ בצרפת, בין חודש יולי 1830 (בעקבות "מהפכת יולי 1830") ובין 24 בפברואר 1848, מועד ייסודה של הרפובליקה השנייה.
רקע היסטורי
בעקבות המהפכה הצרפתית, ומשטר נפוליאון, שב בית בורבון לשלוט בצרפת, כתגובת נגד הן של העם הצרפתי, והן של העולם, לאירועים החריפים של שתי תקופות שלטוניות אלו. הבורבונים, טען שארל-מוריס דה טליראן, "לא למדו דבר ולא שכחו דבר". שארל עלה לשלטון בשנת 1824, והחל במדיניות קיצונית - החזיר את השליטה במערכת החינוך אל הכנסייה, והחל במתן פיצוי לגולים מקרב האריסטוקרטיה שאיבדו את האחוזות שהיו שייכות למשפחותיהם באירועי השנים האחרונות.
בית בורבון, והריאקציה השמרנית הקיצונית שייצג, לא היו מסוגלים להנהיג את העם הצרפתי בתקופת הקדמה וההתפתחות (הטכנולוגית והקולוניאלית) שייצגה המאה ה-19. הופעת הרכבת, ספינת הקיטור ומכונת האריגה, בישרו על נתיב חדש שהבורבונים לא היו מוכנים, ולא היו יכולים ללכת בו.
מהפכת יולי 1830
שארל העשירי לא היה אדם העשוי לקבלת ביקורת פרלמנטרית. כאשר במרץ 1830 הגדילו הבחירות את כוחה של האופוזיציה, פיזר את בית הנבחרים, והקטין ב-75% את רשימת הבוחרים. צעדים אלו (בנוסף לצעדים אחרים שהיו למורת רוחה של הבורגנות, בשנים שקדמו לכך), הביאו המונים לרחובות פריז. תחת דגל הטריקולור, שייצג את המהפכה, שלטו המורדים בעיר, לאחר התקוממות שארכה שלושה ימים, המכונים בהיסטוריה הצרפתית "שלושת ימי התהילה" "Les Trois glorieuses" (בין ה-27 ביולי וה-29 ביולי 1830). משראה כי אינו מסוגל להתמודד עם ההתקוממות, הודיע שארל על פרישה לטובת נכדו, אנרי, רוזן שאמבור, שהיה אז כבן עשר, אך ההמונים לא הסכימו לקבל את הילד כמלכם. שארל ונכדו נמלטו לאנגליה.
אל התמונה נכנס הדוכס מאורליאן, צאצא לאחיו הצעיר של לואי הארבעה עשר, פיליפ, אשר עוד בעת המהפכה הצרפתית הביע תמיכה במהפכנים. הוא הציע כעת את עצמו כמלכה הבא של צרפת, ולאחר ימים מספר אכן הומלך תחת השם לואי פיליפ.
המשטר החדש
הבורגנים שעמדו מאחורי מהפכת יולי 1830 לא היו קיצוניים כקודמיהם, אנשי "שלטון הטרור" של מקסימיליאן רובספייר. הם רצו מלוכה חוקתית, המרוסנת על ידי פרלמנט פעיל ובעל סמכויות. המלך שראו ההמונים אל מול עיניהם היה סמכותי ופעיל, אך לא קיצוני וקלריקלי. נפוליאון הבאיש בעיניהם את הרפובליקניות, והדמוקרטיה הייתה אך ניסוי שיש לנסותו במנות קטנות. לואי פיליפ התאים לרצונם ולשאיפותיהם של אנשים אלו. מלכתחילה עמדו כנגד משטר זה גורמים רבי עוצמה - הרפובליקנים, הבונפרטיסטים והכנסייה. המעמד הבינוני היה חזק מספיק לכפות את "המונרכיה של יולי". לא ברור עד כמה היה חזק ברצונו להמשיך בשיטת ממשל זו.
המלך החדש היה באופן מוצהר שונה מקודמיו הבורבונים. הוא לא שאף למלוכה אבסולוטית, ואף לא קרא לעצמו "מלך צרפת" כי אם "לואי פיליפ, מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל, וברצון העם". לא היה זה שינוי סמאנטי, כי אם צעד קדימה בדרך מן המלוכה האבסולוטית של בית בורבון (אף בגרסתה המרוככת בתקופת הרסטורציה), אל עבר משטר מתקדם, המבוסס על הסכמה עממית. עם זאת, לא היו חסרים בצרפת גורמים שדרשו לצעוד את הצעדים הנוספים, ולקבל את החירות, האחווה והשוויון, מהם טעמו בתקופת המהפכה ובתקופת נפוליאון.
הממשלה החדשה עמדה כנגד גורמים מהפכניים, רפובליקניים ואף סוציאליסטים. ראויות לציון התקוממות פועלי תעשיית המשי בעיר ליון ב-1831 אשר דוכאה ביד רמה, וניפצה את התקוות כי הממשל החדש יהיה אף מתקדם מבחינה סוציאלית, המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832, והתקוממות שיזם המהפכן לואי אוגוסט בלאנקי ב-1839, אשר דוכאה לאחר שכבר נכבש בית העירייה על ידי ההמון, ורפובליקה הוכרזה.
מהפכת 1848
שנת 1848 הביאה עמה מהפכות בכל יבשת אירופה, שנודעו בכינויין אביב העמים. צרפת, אשר תמיד הובילה בשינויים חוקתיים, לא איחרה מאחורי הגל אשר איים להכרית את המונרכיות הוותיקות מפלרמו ועד וינה.
כאשר ביטלה הממשלה נשף שנועד לחגוג את הישגיה של האופוזיציה בבחירות ב-22 בפברואר 1848, יצאו התושבים והפגינו ברחובות. אירוע זה הידרדר לכדי התקוממות עממית. עד מהרה איבדה הממשלה שליטה בהמון, והחלה יורה על המפגינים. כאשר פנה המשמר הלאומי כנגד המלך, נאלץ המלך להודיע על ויתור על כיסאו, ולהעביר את השלטון לידי קבוצה של פרלמנטרים רפובליקנים מתונים, אשר הכריזו על דיפון דה ל'אור כנשיא. ב-24 בפברואר הכריזה הממשלה החדשה כי תפנה אל העם להכרזה על רפובליקה בבחירות כלליות, שתערכנה בחודש אפריל. היה זה סופה של "המונרכיה של יולי" ותחילת הרפובליקה השנייה.
קישורים חיצוניים
*
מונרכיה של יולי | 2023-01-08T02:07:27 |
יו יו | REDIRECT יו-יו | 2004-10-06T13:48:14 |
עינים | REDIRECT עין אנושית | 2013-04-15T06:06:53 |
מעברה | שמאל|ממוזער|250px|מפת המעברות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|מעברת "בית ליד" בשרון, 1950
שמאל|ממוזער|250px|מעברה ליד נהריה, 1952
שמאל|ממוזער|250px|עובדת סוציאלית בביקור במעברת תלפיות, ירושלים, 1958
250px|ממוזער|שמאל|לולי תינוקות לצד גדרות תיל ואוהלים, במעברת כפר אונו
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.
המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: ; בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.
הרקע להקמת המעברות
עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד אז היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 נפש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה, נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם. הגידול העצום באוכלוסיית ישראל בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מיידיים.
בין השנים 1948 ו-1949, גדלה אוכלוסיית ישראל ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על 16.7% ובשנה שלאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים ערביים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.
תוכנית אשכול
כאשר התגברו גלי העלייה, הבינו המוסדות ואשכול בראשם כי פתרונות האכלוס הקיימים אינם נותנים מענה למצוקת הדיור, כמו גם לחוסר המעש של העולים ובכך מעודדים את התלות הכלכלית של העולים במוסדות. מחנות הצבא הבריטי ומחנות העולים החדשים שהוקמו במהירות היו מאוכלסים בעולים רבים, כאשר עלויות אחזקת המתקנים, הוצאות הכלכלה לנפש, כולל אדמיניסטרציה, היו כלירה ביום והכבידו על מוסדות המדינה הצעירים.
אשכול הגה תוכנית חדשה אשר במסגרתה יוקמו ברחבי הארץ "שיכוני עולים" או "שכונות עולים" בסמוך ליישובים וותיקים. כוונתו הייתה לייסד למעשה צורת התיישבות חדשה, שכונתה מאוחר יותר בשם "מעברה". הרעיון שעמד בבסיס הקמת המעברות היה לאפשר לעולים תעסוקה ביישוב הוותיק הסמוך למקום מגוריהם מתוך שאיפה למיזוגו של היישוב החדש עם הוותיק בעתיד, בתהליך שיסייע בשילובם של העולים ובצמצום עלויות מימונם. חוסר המעש והתלות הכלכלית תוכננו להיפתר גם באמצעות עבודות יזומות של הממשלה. בנוסף האמין המִמסד כי הקמת המעברות בפריפריה תיצור פיזור אוכלוסין שיתרום לביטחון המדינה.
תוכנית אשכול יצאה לפועל במהירות, ובמאי 1950 כבר הוקמה המעברה הראשונה בהרי ירושלים. אזכור ראשון למילה "מעברות" מופיע במכתבו של לוי אשכול אל מועצת הרי יהודה מ-21 באפריל 1950 שבו כתוב: "מעברות (כפרי עבודה)".
הרוב הגדול של יושבי המעברות התגוררו במעברות בתוך או בסמיכות לערים, שנועדו לספק תעסוקה. מעברות אחרות פעלו במקומות בהם הייתה תשתית זמינה, כמו מחנות עולים וכפרים ערביים שהפכו למעברות. סוג נוסף של מעברות היו כאלו שהוקמו בנקודות יישוב חדשות במטרה שיושביהן יעבדו בהקמת היישוב החדש. כאלו היו מעברת דימונה ומעברת קיסריה.
החיים במעברה
ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם.
בעיית הדיור נפתרה במהירות על ידי הקמת המעברות. הקמת המעברות המבודדות יצרה פיזור אוכלוסין אך מנעה את השתלבות העולים כמו גם מציאת מקורות פרנסה. בפועל הוקמו 98 מעברות בסמיכות ליישובים וותיקים, ו-31 מעברות נוספות הוקמו הרחק מנקודת יישוב כלשהי (ירוחם לדוגמה). הבתים במעברות היו דלים ביותר מכיוון שתוכננו כפתרון זמני בלבד. סוגי המבנים הנפוצים במעברות היו: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אזבסטונים (מבנה עשוי אזבסט) וצריפונים.
תברואה
מצב התברואה במעברות היה קשה, מספר המקלחות ותאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסייה והמזון הוכן בתנאים שאינם מאפשרים שמירה על ניקיונו.
בשנת 1954 היה מספר הנפשות הממוצע ביחידת דיור במעברות 3.4, מספר הנפשות לכל תא מקלחת היה 15.9 ומספר הנפשות לכל תא שירותים היה 14.9. כמחצית מן העולים חלקו פח אשפה עם עוד 2–3 משפחות. כ-70,000 עולים חלקו פח אשפה אחד עם כ-5–10 משפחות. במרבית המעברות פונתה האשפה פחות מ-3 פעמים בשבוע. היו מעברות בהן היו תנאי ההיגיינה חמורים אף יותר: ב-4 מעברות התגוררו בחדר אחד 5 נפשות ומעלה. במעברת קורדני ב' הותקנה מקלחת אחת ל-336 איש. בכרכור היו 53 איש לתא שירותים, ובקסטינה – 48. במעברת זכרון יעקב השתמשו 23 משפחות בברז מים אחד; במעברת ראשון לציון נזקקו 30 משפחות לפח זבל אחד. במעברת תלפיות בירושלים נזקקו 100 איש למקלחת אחת; 25 משפחות – לברז מים אחד, ו-15 משפחות לפח אשפה אחד.
מים
אספקת המים למעברות לא הייתה מספקת, כ-19,500 עולים נהנו מאספקת מים לכל יחידת דיור. שאר העולים חלקו שקתות משותפות. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 24 מטר ממקור המים. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 49 מטר ממקור המים. כ-37,000 עולים נמצאו במרחק של עד 74 מטר ממקור המים וכ-10,000 עולים נמצאו במרחק שעלה על 75 מטר ממקור המים.
חשמל
ב-1954, ל-129,000 תושבי מעברות, לא הייתה תאורה ברחובות. לכ-102,000 עולים לא היה כלל קו חשמלי במעברה. 22,000 דיירים היו מרוחקים מרחק של קילומטר, מהקו החשמלי הקרוב יותר. רק 42,000 תושבי מעברה נהנו מחשמל בתוך יחידות הדיור.
תחבורה ותקשורת
ל-18 מעברות (כ-33,000 עולים) לא היו כבישי גישה. ב-30 מעברות שאכלסו ב-1954 42,000 תושבים לא היה שירות תחבורה ציבורי כלל. במעברות בהן היה שירות אוטובוסים, הוא עבר בתדירות של פעם ב-3 שעות או פחות. במעברות בהן לא היה שירות אוטובוסים, נמצאו כ-22,000 עולים, במרחק של כק"מ אחד מתחנת האוטובוס. ב-4 מעברות שבהן התגוררו כ-3,500 עולים, מוקמה התחנה הקרובה ביותר, במרחק של 3 ק"מ ויותר.
ב-78 מעברות (מתוך 121), לא היה כלל משרד דואר. ברוב המקרים המרחק למשרד הדואר הקרוב היה ק"מ אחד לפחות. ב-57 מעברות שבהן חיו כ-83,000 תושבים לא היה כלל טלפון. ב-5 מעברות אחרות, הופעל הטלפון רק במשך היום. ב-34 מעברות נמצא הטלפון הקרוב ביותר, במרחק של ק"מ אחד לפחות. ב-12 מעברות נמצא הטלפון הקרוב, במרחק של למעלה מ-3 ק"מ.
הרכב עדתי
אף שהעלייה ההמונית בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה הייתה מורכבת מיוצאי אסיה, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה בחלוקה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 היוו יוצאי אסיה וצפון אפריקה כ-80% מתושבי המעברות. יחס זה נשמר לאורך השנים המאוחרות יותר כאשר הסיבות לכך הן מגוונות, ונובעות הן מהעובדה שלעולים אירופאים רבים היו כבר משפחות מבוססות בארץ שעזרו לקלוט אותם, והן ממדיניות מפלה של הגופים האחראים על ההתיישבות במדינה (בעיקר של הסוכנות היהודית) ודאגתה לעולים יוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעומת יוצאי אסיה וצפון אפריקה. דוגמה לשיטה המפלה ניתן לראות בפרוטוקול מתוך ישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בהשתתפות דוד בן-גוריון, בה סקר ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי את פריסת העולים עד לשנת 1956 (הישיבה התקיימה ב-10 בדצמבר באותה שנה):
טיב הקשרים בין ותיקי הארץ לבין יוצאי אירופה ואמריקה סייע לאלה האחרונים להיעזר באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות.
תנאי החיים הקשים במעברות גבו מחיר יקר, בעיקר במעברות המבודדות. בקרב תושבי מעברות אלה התפתחה תחושת מירמור קשה במיוחד אשר תרמה לקרע חברתי בין העולים מארצות האסלאם, שהיו רוב מניינם של אנשי המעברות, לבין יוצאי אירופה.
פירוק המעברות
כבר בשנת 1953 החלו להתפרק המעברות, חלקן בדרך ספונטנית ובלתי מאורגנת, בשל עזיבת תושביהן למקומות אחרים וחלקן פורקו באופן מכוון על ידי המדינה במטרה להפוך את המעברה לצורת התיישבות שונה.
להפתעתם של אנשי הסוכנות, היו קבוצות עולים שסירבו לעזוב את המחנות ובחרו להישאר תחת חסות הסוכנות ובמימונה. בתגובה הפעילה הסוכנות סנקציות, הפסיקה את חלוקת המזון וסגרה את המטבחים במחנות כדי לאלץ את המתיישבים להתפנות. מינואר 1952 עד מאי 1955, ירד מספר דרי המעברות מ-157,140 נפש ל-88,116 נפש. רוב היוצאים מן המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים 1960-1957. בסוף 1963 נשארו במעברות 15,300 נפש.
מעברות רבות הפכו לערים ולעיירות חדשות. כך למשל: קריית מלאכי, שדרות, בית שאן, בית שמש, קריית שמונה, ירוחם ועוד. היו מעברות שהפכו לשכונות בתוך ערים קיימות דוגמת פרדס כץ בבני ברק, כפר נחמן ברעננה, עמישב בפתח תקווה ועוד.
"מעברות מודרניות"
בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הוקמו אתרי קראוונים כדי לשמש שיכון זמני לעולים שהגיעו ממדינות ברית המועצות ומאתיופיה. אתרים אלה שימשו למעשה כמעברות, והיה להם גם תפקיד בפתרון מצוקת הדיור של תושבים מקומיים. עידן מעברות אלו תם ב-20 בינואר 2004, עם פירוקה של המעברה האחרונה: חצרות יסף.. בקראוונים אלו היו מים זורמים וחשמל בכל יחידת דיור, מאחר שהמדינה הייתה עשירה יותר, ויכלה להעמיד את הממון הנדרש לשם כך.
בשנת 2005 הוקמו שכונות קרווילות סמוך ליישוב ניצן ליד אשקלון, בחבל שלום ליד המושבים יתד ויבול, וסביב היישוב יד בנימין – כדי לשמש דיור זמני למפוני גוש קטיף עד שייבנו בתי הקבע שלהם. רבים הגדירו שכונות אלו כ'מעברות', כהסתייגות מתנאי המחיה הירודים בהן.
אזבסטון 94 א' שבקריית מוצקין הוא מבנה המעברה היחיד שעדיין מתגוררים בו.
רשימת מעברות לפי אזור גאוגרפי
250px|ממוזער|שמאל| הריסת הצריף האחרון במעברת תל חנן ב-4 במרץ 1964
אזור הגליל ועמק יזרעאל
מעברת בית שאן – צורפה לבית שאן בשנת 1954
מעברת אשרת כברי – פורקה בשנת 1957
מעברת בית שערים או מעברת רמת ישי – פורקה בשנת 1954
מעברת זרעים או מעברת זרעין – פורקה בשנת 1956
מעברת יבנאל – הראשונה בארץ. הוקמה בשנת 1948
מעברת כדורי – פורקה בשנת 1957
מעברת מנסי – הוקמה ב-1951 בשטח כפר ערבי נטוש (אל מנסי). צורפה למושב מדרך עוז בשנת 1966
מעברת מעלות ( מעונה עירונית) – צורפה לתרשיחא בשנת 1961 ועם היישוב מעלות אוחדו למעלות-תרשיחא בשנת 1963
מעברת נהריה – הוקמה ב-1950, פורקה בערך ב-1958
מעברת עין הנציב – פורקה בשנת 1954
מעברות עפולה – 3 מעברות שהוקמו בחלקים שונים ומרוחקים זה מזה של העיר וסומנו באותיות א', ב' ו-ג' – פורקו בסוף שנות החמישים.
מעברת פוריה – פורקה בשנת 1952
מעברת צמח – פורקה בשנת 1957
מעברת קריית שמונה – צורפה לקריית שמונה
מעברת ראש פינה – צורפה לראש פינה בשנת 1952
מעברת שימרון – מוקמה מצפון לצומת נהלל, העולים עברו למגדל העמק ורמת ישי, פורקה בשנת 1958
מעברת שפר – הוקמה בשנת 1950 כמעברה לעולים מתימן בצמוד לפרוד ונקראה פרוד ב', פרוד העלית או פרדייה. המעברה חוסלה בשנת 1953 ובמקומה הוקם מושב שפר
מעברת תל עדשים – פורקה בשנת 1954
מעברת טבריה
מעברת חצור א' וחצור ב' - מצפון לראש פינה. מעברת חצור ג' - מדרום לראש פינה.
מעברת צפת
אזור חיפה
מעברת אחוזה - על הכרמל. שימשה כאולפן ללימוד עברית.
מעברת בנימינה – הוקמה ערב הקמת המדינה כמחנה עולים בשטח "מחנה 101" של הצבא הבריטי, סמוך לתחנת הרכבת ולכביש 652 (הדרך לזכרון יעקב). במקום הוקמו "גבעת ישורון", "שכונת ורבורג" וחלק מאזור התעשייה. תחנת אוטובוס בשם "מעברת בנימינה" נותרה עד היום.
מעברת זכרון יעקב – הוקמה דרומית ליישוב, השיכונים שנבנו הפכו לחלק מהיישוב
מעברות טירה – צורפו לטירת כרמל בשנת 1954
מעברת כורדני א' - מצפון לקריית שמריהו בקרית ביאליק.
מעברת עיר המפרץ– במזרח קריית ביאליק.
מעברת כורדני ב' - בצפון-מערב קריית מוצקין
מעברת כפר חסידים א' – צורפה לרכסים בשנת 1957
מעברת כפר חסידים ב' – צורפה לרכסים בשנת 1957
מעברת מעיין – בין רחוב רמב"ן לרחוב חנה סנש, במקומה נבנו חלק מרחוב הבעל שם טוב, בתי מגורים ובית ספר
מעברת עירון – פורקה בשנת 1952
מעברת פתח עירון – פורקה בשנת 1952
מעברת קיסרי – צורפה לאור עקיבא בשנת 1953
מעברת קריית נחום – צורפה ב-1951 למועצה המקומית קריית בנימין, וזו אוחדה ב-1965 עם כפר אתא לקריית אתא
מעברת שער העלייה – במקומה נבנו שכונת מחנה דוד ששינתה את שמה ל"נווה דוד" ושכונת "שער העלייה".
מעברת דוד מדרום ל'שער העלייה'
מעברת כפר אתא
מעברת שפרעם או מעברת גילעם – צורפה לקריית אתא בשנת 1958
מעברת קריית חיים – בנייניה לא פורקו עד שנות התשעים, אוכלסה בקרוואנים עם העלייה מאתיופיה בסוף שנות התשעים
מעברת אלרואי - בין קריית טבעון לאלרואי
מעברת טבעון - מצפון לרמת הדסה
מעברת עכו - מדרום לתל עכו
מעברת קריית עמל
מעברת עתלית
מעברת תל חנן - נשר
אזור השרון
250px|ממוזער|שמאל|עולים מביאים ענפי אקליפטוס לבניית סוכה במעברת עין שמר, 1950
מעברת אגרובנק – הוקמה על בסיס בריטי לשעבר. צורפה לחדרה בשנת 1952
מעברת רמתיים - מצפון לשכונת גני צבי בהוד השרון
מעברת הדר (מגדיאל) – צורפה להוד השרון בשנת 1953
מעברת קדימה (יציב) – צורפה לקדימה בשנת 1957
מעברת כפר נחמן – צורפה לרעננה בשנת 1958
מעברת עמק חפר – בשנת 1957 הוקם במקומה היישוב אליכין
מעברת פרדס חנה – הוקמה בסמוך למחנה העולים בפרדס חנה, בשטח מחנה צבאי בריטי לשעבר. מחנה העולים היה מן הראשונים שהוקמו ומן הגדולים בישראל
מעברת כרכור
מעברת קאקון נקראה גם "מעברת יכון" – הייתה בתחומי הכפר הערבי הנטוש קאקון בשנת 1952 שונה שמה ליישוב "יכון" ובשנת 1964 המעברה פורקה
מעברת שבות עם או מעברת בית ליד – הפכה ליישוב שבות עם אשר ברבות הימים צורף לפרדסיה בשנת 1982
מחנה העולים שער-מנשה – המחנה הוקם במהלך מלחמת השחרור בשטח מחנה צבאי בריטי לשעבר בשם מחנה עין שמר. רוב יושבי המחנה עלו מתימן במבצע מרבד הקסמים. מאוחר יותר הוקם במקום כפר לקשישים ובתחילת שנות ה-60 הוסב למרכז לבריאות הנפש שער מנשה. מחנה מנשה מדרום לגבעת חביבה
מעברת תל מונד – פורקה בשנת 1954. הוקמה מועצה מקומית תל-מונד הכוללת גוש המכיל מספר יישובים ביניהם: כפר הס, חרות, עין ורד ועוד.
מעברת ג'ליל / מעברת גלילות – הייתה בתחום הכפר הערבי הנטוש אג'ליל. בשנת 1954 צורפה להרצליה. פורקה סופית בשנת 1960 (השטח נשאר בתחומי הרצליה).
מעברת סידנא עלי – הייתה בתחומי הכפר הערבי הנטוש אל-חרם נקראה גם רשף (על שם חורבות אפולוניה-ארסוף הסמוכות) ואחר כך נוף-ים, צורפה להרצליה בשנת 1952. חלק מהשכונה נוף ים בהרצליה.
מעברת נחלת עדה – צורפה להרצליה בשנות ה-50. בתיה פורקו בתחילת שנות האלפיים ונבנו במקומם בניינים חדשים, רחוב אלחריזי.
מעברת שובאקי – הייתה בתחומי הכפר הערבי הנטוש שובאקי, צורפה להרצליה ופורקה סופית בשנת 1960. במקומה הוקמה שכונת "שביב", שב-1969 שונה שמה ליד התשעה.
אזור גוש דן
מעברת גלילות – משני צידי בריכת המים ליד הקניון, דרומית להרצליה. היו בה כמה חלקים, "הרצליה ב'", ו"הרצליה ג'". הרצליה ג' הוא שם שכונה בהרצליה.
מעברת חיריה (נקראה גם "כפר המסובים") – הוקמה על שטח הכפר הערבי הנטוש אל-ח'ירייה. פורקה רשמית ב-1972, חלקה סופח לרמת גן וחלקה לרמת אפעל
מעברות כפר ענא א' וכפר ענא ב' – הוקמו בשטח הכפר הערבי הנטוש כפר עאנה וצורפו בשנת 1955 למועצה המקומית אור יהודה
מעברות סקיה א' וסקיה ב' – הוקמו על שטח הכפר הערבי הנטוש סאקיה וצורפו לאור יהודה בשנת 1957
מעברת מחנה ישראל – הוקמה בשטח מחנה צבאי בריטי לשעבר ופורקה רשמית ב-1965. בשטח התעשייה האווירית
מעברת פרדס רוזנבלום – צורפה לגבעת שמואל
מעברת כפר אונו – צורפה לקריית אונו בשנת 1954
מעברת רמת השרון (הכפר הירוק) – צורפה לרמת השרון בשנת 1954
מעברת עמישב – צורפה לפתח תקווה
מעברת חולון – פורקה בשנות ה-70 המוקדמות.
מעברת בת ים
מעברת כפר שלם
מעברת בני ברק
מעברת יד המעביר במקום בו שוכנת היום קריית עתידים
אזור ירושלים
מעברת הר טוב – צורפה לבית שמש בשנת 1953
מעברת עין כרם – צורפה לירושלים בשנת 1952
מעברת תלפיות
מעברת מקור חיים
מעברת מעוז ציון/קסטל
אזור השפלה ומישור החוף
מעברת באר יעקב – (נקראה גם "מעברת חוטר") צורפה לבאר יעקב בשנת 1965
מעברת גבעת ברנר – צורפה לקריית עקרון בשנת 1955
מעברת הרמה (נקראה גם "מעברת רחובות") – הוקמה מזרחית לשכונת "אושיות" ברחובות בשטח מחנה צבאי בו ישבה מפקדת חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות. חלק מרחובות.
מעברות זרנוקה א' וזרנוקה ב' – הוקמו על שטח הכפר הערבי הנטוש זרנוגה וצורפו לרחובות בשנת 1957
מעברת יבנה – (נקראה גם "מעברת יוחנן") פורקה בשנת 1959 (במפות של אזור יבנה מסומנת מעברה בקו רוחב 142, וכן בקו רוחב 139 "מעברת יוחנן")
מעברת אשדוד ים – בקצה הצפוני של העיר אשדוד, פורקה בשנת 1959.
מעברת אשדוד א' – פורקה בשנת 1953, מושב בית עזרא
מעברת נחל שורק – בשנת 1958 הוקם במקומה היישוב בני עי"ש
מעברות עקיר ועקיר החדשה – הוקמו על שטח הכפר הערבי הנטוש עאקיר וצורפו לכפר עקרון בשנת 1953 ו-1958
מעברת קסטינה – צורפה לקריית מלאכי בשנת 1951
מעברת קריית גת – הוקמה בשנת 1954 וצורפה למועצה המקומית קריית גת
מעברת שחריה – הוקמה בשנת 1956, כ-4 קילומטרים מזרחית למעברת קריית גת.
מעברת אשקלון – שלוש מעברות שהוקמו בין 1950-1952 בתוך אשקלון ובצמוד לה.
מעברת גדרה
מעברת חרובית
אזור הנגב
מעברת גבים דורות – צורפה לשדרות בשנת 1955
מעברת סעד תקומה – פורקה בשנת 1952
מעברת תל ירוחם – צורפה לירוחם בשנת 1952
מעברת עזתה – שינתה שמה לנתיבות בשנת 1960
מעברת חוליקאת – חלץ
מעברת אופקים (בשני אתרים בישוב). אחד מסומן במפה משנת 1959.
מעברת באר שבע - חצרים
מעברת דימונה
ראו גם
מחנה עולים
שיכונים בישראל
לקריאה נוספת
שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981
יצחק נוי, גבעת האיריסים השחורים, ספר המתאר את היחסים שבין יישוב ותיק לבין תושבי המעברה שהוקמה בקרבת היישוב.
תום שגב, 1949 הישראלים הראשונים, דומינו, ירושלים 1984
יוסי אלפי, לובה אליאב, משני עברי המעברה, הוצאת מעריב 2006
לאה רוטנשטרייך-נויפלד. יומן המעברה. 1951. יומן אוטוביוגרפי של עבודתה בסיוע לתושבי מעברת עין הנציב. מצוי בארכיון קבוץ טירת צבי, בארכיון עין הנציב. בארכיון ארץ ישראל בבר-אילן, בארכיון הקבוץ הדתי בקבוץ יבנה, ביד בן צבי.
נצר רות. 2012. המעברה. בתוך: ההתחלה - נומה עמק - אוטוביוגרפיה משפחתית. הוצאת כרמל. עמ' 55-58.
דליה גבריאלי נורי ומתן פלום, "מעברות" זה לא רק שם של קיבוץ - ייצוגי המעברות בתרבות הישראלית בין השנים 2015-1950, 2021
גדי אלגזי, "התארגנות נוכח כפיפות - מאבק המעברות, 1951–1952", זמנים 149, 2024, עמ' 76–95.
Amir Goldstein, 'The Kibbutz and the transit-camp (Maabara), the case of Kiryat Shmona', Journal of Israeli History, 35/1 (March 2016), 17-37
קישורים חיצוניים
עליות ומורדות, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
מרים קצ'נסקי, המעברות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
מסמכים ותמונות הקשורים ל
: כתבה מ-1952
נוער ישראלי מבקר ילדים במעברה. יומני כרמל, ספטמבר 1949 (התחלה 4:23)
מבצע "קורת גג" של צה"ל, יומני כרמל 1951
יגאל ידין מבקר במעברה, יומני כרמל 1951 (התחלה 3:04)
שירותי בריאות במעברה, יומני כרמל 1951 (התחלה 3:05)
המעברות לקראת החורף, יומני כרמל 1951
שעשועים וצעצועים לילדי מעברה, יומני כרמל 1952 (התחלה 3:49)
תלמידים מתל אביב מבקרים במעברה, יומני כרמל דצמבר 1951 (התחלה 1:22)
ממעברה לשיכון, מינהל ההסברה, ארכיון שפילברג, 1959 (התחלה 7:36)
דינה צבי-ריקליס, מעברות | פרק 1 – תוהו ובוהו | פרק 2 – החלום | פרק 3 – השבר | פרק 4 – סרח עודף | בערוץ כאן 11, פברואר 2019
חיים במעברה מאת לידיה בר-אב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:מגורים
קטגוריה:עלייה
קטגוריה:מבנים ארעיים
קטגוריה:שנות ה-1950 בישראל | 2024-08-01T04:21:09 |
המהפכה החוקתית | המהפכה החוקתיתאהרן ברק, המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות, משפט וממשל א/2, תשנ"ג | "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות היסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.", החלטת ועדת הליכוד מאי 1993| "כאשר מבוצעת פה מהפכה חוקתית", דברי דוד ליבאי בישיבת הכנסת, פברואר 1994, בנושא הצעת חוק-יסוד: חופש העיסוק (תיקון) (נוסח חלופי) (קריאה ראשונה) בישראל היא כינוי לתהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, שהחל עם חקיקתם, במרץ 1992, של שני חוקי יסוד – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
חוקי יסוד אלה נועדו להגן על זכויות אדם ולשמש נדבכים בדרך לבניית חוקה לישראל. המפלגות הגדולות תמכו במהפכה החוקתית, מרבית הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר, התייחסו אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.
את הכינוי טבע המשפטן קלוד קליין במאמר בכותרת "המהפכה החוקתית השקטה" שבועיים לאחר קבלת החוקים. המהפכה היא בכך שהם יאפשרו "לבנות בצורה הדרגתית ביקורת שיפוטית על החקיקה החדשה" (כלומר על חוקים חדשים).
מקור המהפכה החוקתית מיוחס לחוקי היסוד שחוקקה הכנסת ב-1992, שאת הפרשנות להם הוביל אהרן ברק, שהחליף את שמגר בשנת 1995 בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, ופירש את חוקי היסוד לפי עקרונות מגילת העצמאות. פרשנות זו, לגווניה, נתמכה על ידי רוב שופטי העליון, ועל ידי משפטנים ונבחרי ציבור רבים. נבחרי ציבור אחרים ומשפטנים רבים אחרים (ביניהם נשיא בית המשפט העליון בשנים 1980–1982, משה לנדוי והפרופ' רות גביזון) חלקו על גישה זאת, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלה על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".
המהפכה החוקתית הפכה לאחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בשיח הפוליטי בישראל.
רקע היסטורי חקיקתי
ניסיונות מוקדמים
הקושי לכונן חוקה לאחר קום המדינה הוביל בכנסת הראשונה בשנת 1950 להחלטת הררי, הקובעת שהחוקה תיכתב בפרקים, הקרויים "חוקי יסוד", שאמורים להתאגד לבסוף לכלל חוקת המדינה. עם זאת, עמדתם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושל הממשלה בראשותו הייתה שאין לתת לחוקי היסוד מעמד משפטי שונה מזה של כל חוק אחר. מנגד, מנחם בגין כתב באותן שנים שיש לתת לחוקי היסוד מעמד משפטי גבוה יותר. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית בהשקפתו של מנחם בגין, עמ' 14–15, 21, באתר מרכז בגין
עם השלמתו של חוק יסוד: הכנסת בשנת 1958, הודיעה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי חוק היסוד הבא יעסוק בזכויות האדם, אך לא התקדמה במימוש הבטחה זו. בעקבות זאת הגיש ח"כ הנס קלינגהופר לכנסת החמישית (ב-15 בינואר 1964) את הצעת חוק-יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם, תשכ"ד-1963, אך הצעתו נדחתה עקב התנגדות הממשלה. שר המשפטים דב יוסף ממפלגת מפא"י, שהתנגדה מלכתחילה להעניק לחוקי יסוד מעמד שונה מכל חוק אחר, נימק את עמדת הממשלה, ובין השאר אמר:
הצעות דומות שהעלו חברי כנסת נוספים נדחו אף הן.
בכנסת השביעית עבדה ועדת החוקה, חוק ומשפט, בראשותו של ד"ר בנימין הלוי, ברציפות על הצעת "חוק יסוד: זכויות האדם". הצעת החוק אף הגיעה לקריאה ראשונה בתום מושב הכנסת, על פי דרישה מיוחדת של הליכוד בראשות מנחם בגין, כדי שיהיה אפשר להחיל עליה את חוק הרציפות. בכנסות השמינית, התשיעית והעשירית הדיונים נמשכו, והובאו גרסאות שונות שהוחלפו מדי פעם.
בכנסת העשירית חידש ח"כ אמנון רובינשטיין את הצעתו של ח"כ קלינגהופר, והגישהּ כהצעת חוק פרטית. בהציגו את הצעתו בפני הכנסת אמר ח"כ רובינשטיין:
ההצעה לא הובאה לקריאה שנייה ושלישית בשל הקדמת הבחירות. המשך הדיון בהצעה בכנסת האחת עשרה לא הסתיים בחקיקה.
פיצול, פשרה וחקיקה
באפריל 1989, בכהונתה של הכנסת השתים-עשרה, הציג דן מרידור, שר המשפטים בממשלה העשרים ושלוש, לממשלה טיוטת הצעה חדשה לחוק יסוד זכויות היסוד של האדם. הצעה אושרה על ידי הממשלה והועברה לניסוח סופי בוועדת השרים לחקיקה. הצעתו של מרידור קבעה, בין השאר, שבית המשפט העליון, בהרכב של שבעה שופטים או יותר, יֵשֵׁב גם כבית המשפט לחוקה.
כדי להבטיח את קידומה של ההצעה הגיש חבר הכנסת אמנון רובינשטיין את הצעת שר המשפטים כהצעת חוק פרטית. ההצעה עברה בקריאה טרומית ביום 11 בנובמבר 1989.נוסח הצעת "חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם", הונחה על שלחן הכנסת ביום כח` בתמוז התשמ"ט, 89.7.31הישיבה המאה ושלוש עשרה של הכנסת השתים עשרה, יום רביעי, י"ז בחשוון התש"ן (15 בנובמבר 1989) ההצעה אושרה ברוב של 53 תומכים מול 19 מתנגדים, בתמיכת המפלגות הגדולות ובהתנגדות הסיעות הדתיות. אחרי נפילת הממשלה, שהייתה ממשלת האחדות, בשנת 1990 הוקמה הממשלה העשרים וארבע שבה הסיעות הדתיות היו לשון המאזניים, ונראה היה שלא ניתן יהיה לקדם את ההצעה המלאה והמקיפה.
על פי הצעת החוק של שר המשפטים דן מרידור, הגיש רובינשטיין ארבע הצעות חוק יסוד שעסקו רק בחלק מהזכויות שנכללו בהצעה הקודמת, מתוך מחשבה שיהיה קל יותר לקדם את המהלך על ידי פיצול מגילת הזכויות למספר חלקים. חוקי היסוד שהוצעו היו:
חוק-יסוד: חופש הביטוי
חוק-יסוד: חופש ההתאגדות
חוק יסוד: חופש העיסוק
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ההצעה להקים בית משפט לחוקה על בסיס בית המשפט העליון לא נכללה בהצעות החוק.
בנוסף, ניהל רובינשטיין משא ומתן עם נציגי המפלגות הדתיות והגיע עימם לפשרה בשורת נושאים, שריככה את התנגדותם. בין השאר הושמטו מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הזכות לשוויון, חופש הדת וחופש הביטוי; נוסף לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו סעיף "שמירת הדינים" שקבע כי החוק לא יפגע בהוראות שחלו טרם חקיקתו; והושמטה מסעיף זה הוראה שלפיה הוראות קודמות יפורשו ברוח חוק היסוד החדש. הפשרה אפשרה את מעבר החוק בכנסת, אך, לפי גדעון ספיר, בהמשך צמצמו פסיקות בית המשפט את תחולתה של הפשרה, בהתעלם מהליך החקיקה, למשל כשקבעו כי הזכות לשוויון כלולה בזכות לכבוד וכי חוקים מוקדמים כן יפורשו ברוח חוקי היסוד החדשים. לפי יובל שני, ההגנה החוקתית בפסיקה על הזכות לשוויון היא חלקית ועוסקת בדרך כלל בפגיעות הקשורות בקשר הדוק לזכות לכבוד האדם. עמדת יובל שני מתוארת בפסקי הדין.
את אישור חוקי היסוד של זכויות האדם ניווט יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אוריאל לין.
חוק יסוד: חופש העיסוק אושר ב-21 במרץ 1992 פה אחד (23 חברי הכנסת שהצביעו). ח"כ רובינשטיין, יוזם ההצעה, התייחס לחוק בדבריו לעיתון עם קבלת חוק היסוד ואמר:
חוק כבוד האדם וחירותו התקבל בקריאה שנייה ושלישית ביום 17 במרץ 1992, שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת יחד עם חוקים אחרים (כמו חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה) וחוק המפלגות שאושרו באותה תקופה), לפני תום המושב. החוק אושר ברוב של 32 מול 21 חברי כנסת. התקבלה רק הסתייגות אחת, שפסלה את שריון החוק והצורך לשנותו ברוב מוחלט (שריון). הסתייגות זאת התקבלה על חודו של קול לאחר שח"כ צ'רלי ביטון הפך את הצבעתו.
לאחר אישור החוקים, נשא שר המשפטים דן מרידור דברים בשני טקסים להשבעת שופטים, בחודש אפריל ובחודש יולי 1992, ואמר שבכך הוענק תפקיד חדש לבתי המשפט – לבחון את חקיקת הכנסת ולקבוע כי חוק הפוגע שלא כדין בזכויות אדם אינו תקף.
במאי 1993, לאחר הבחירות ליושב ראש הליכוד, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשונה לתפקיד, והבחירות לוועידת הליכוד, התקיים כינוס של הוועידה שקיבל בין השאר החלטה בעניין חוק וממשל. ההחלטה כללה קביעה שהליכוד יעשה להשלמת החוקה. ההחלטה התגאתה במהפכה החוקתית, שהחלה בימי ממשלת הליכוד ומגנה על זכויות האדם גם כנגד פגיעה על ידי המחוקק ומובעת בה מחויבות להרחבת זכויות האדם המעוגנות בחוקי יסוד באמצעות חקיקת חוק יסוד זכויות האדם.
בהחלטה נאמר:
האקטיביזם השיפוטי
בשנות השמונים התפתחה בבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מגמה שיפוטית לצמצם את עילות הסף, כגון הדרישה לשפיטות וזכות העמידה, שמהוות תנאי מקדמי לדיון בעתירות המוגשות לפניו. בַּד בְּבַד, בית המשפט גם הרחיב את השימוש במבחן הסבירות בהכרעה לגבי חוקיותן של החלטות מנהליות; מבחן זה מאפשר לבית המשפט לבטל החלטות שהוא פוסק שאינן סבירות, גם אם הן התקבלו מתוקף סמכות חוקית.
בשנת 1990 כתב שופט בית משפט העליון אהרן ברק, בפסק דינו בבג"ץ לאו"ר (דעת מיעוט), שאין מניעה עקרונית להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוקי הכנסת, וזאת אף ללא הוראה מפורשת בחוק: עמדה דומה כתב השופט יואל זוסמן בפסק דין ירדור משנת 1965 בהקשר של דמוקרטיה מתגוננת.ע"ב 1/65 יעקב ירדור ואחרים נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית בפועל, החוק שעמד על הפרק נפסל רק מאחר שנפסק שהוא סותר את הסעיף המשוריין בחוק יסוד: הכנסת.
בפסקי דין מאוחרים יותר, אחדים משופטי בית המשפט העליון ציינו גם אפשרות עתידית להפעלת ביקורת שיפוטית אף על חוקי היסוד עצמם. ביקורת כזאת אכן הופעלה במאי 2018 בדיון בעתירה להכריז על בטלותו של תיקון 44 לחוק יסוד: הכנסת, המאפשר לכנסת להחליט על הפסקת חברותו של חבר הכנסת שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, בפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות, אלא שבג"ץ הכריע שאין צורך לפסול את התיקון, וממילא איננו נדרש להכריע לגבי סמכותו בעניין.
פס"ד בנק המזרחי
מהותה של המהפכה החוקתית, כפי שבאה לידי ביטוי בשני חוקי היסוד משנת 1992, התבררה בפסק דין מקיף ומעמיק של בית המשפט העליון, המכונה בקיצור "פסק דין בנק המזרחי". בדיון שבו ניתן פסק דין זה ישבו בהרכב תשעה משופטי בית המשפט העליון, ובהם שניים מנשיאיו, הנשיא לשעבר מאיר שמגר ומי שמונה תחתיו לתפקיד הנשיא, כחודשיים לפני מתן פסק הדין, השופט אהרן ברק.
עיקרי פסק הדין
כל שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" שנגדו טען "בנק המזרחי", אינו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי לפיכך יש לדחות את הערעור.
לצד זאת, בהערת אגב עסקו השופטים בשאלת משמעותם של חוקי היסוד באופן כללי. שבעה שופטים, בראשם הנשיאים שמגר וברק, סברו כי לחוקי היסוד יש מעמד חוקתי שמציב אותם מעל לחקיקה הרגילה של הכנסת. השופט מישאל חשין חלק עליהם, ואילו השופט צבי טל נמנע מלעסוק בשאלות החוקתיות הכלליות, בשל ההנחה המוסכמת כי אין לשאלות אלה השלכות לנושא הנידון. הוא תמך במעמדם העליון במִדרג הנורמטיבי של חוקי היסוד, שלאורם נבחנת החקיקה הרגילה של הכנסת. בראיון שהעניק שנים לאחר פרישתו הביע טל חרטה על שלא הצטרף לעמדת המיעוט העקרונית של השופט חשין.
בשאלת מקור הסמכות של הכנסת ליצור נורמות חוקתיות נחלקו שמגר וברק. שמגר סבר כי לכנסת יש סמכות בלתי מוגבלת לחוקק כל נורמה, וגם ליצור הבחנה ומידרג בין הנורמות שהיא מייצרת. לעומתו, ברק סבר כי יש לכנסת סמכות ייחודית של אספה מכוננת המכוננת חוקה, במקביל לסמכותה הרגילה כבית מחוקקים.
שתי הנקודות המרכזיות בדיון החוקתי מהוות את היסוד למהפכה החוקתית כולה:
חוקה: נקבע כי למדינת ישראל יש חוקה – חוקי היסוד, וכי אלה גוברים על חקיקה רגילה של הכנסת ועליונים עליה. לצורך קביעה זאת נדרשו השופטים להבהיר את סמכותה הכפולה של הכנסת, כרשות מכוננת ומחוקקת. השופט חשין חלק על קביעה זאת.
ביקורת שיפוטית: נקבעה סמכותו של בית המשפט לבקר את חוקי הכנסת ולהכריז על בטלותם במקרה של סתירה לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו או לחוק-יסוד: חופש העיסוק.
נקודה נוספת בפסק הדין עסקה במבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה בחוקי היסוד. הכרעת השופטים בשאלה זאת הרחיבה את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לדון בחוקתיותו של חוק: בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, מתוארת פגיעה אפשרית בזכויות המנויות בחוקי היסוד: . בפסק הדין נקבע כי למידתיות שלושה מבחנים:
מבחן הקשר הרציונלי: לפיו יש להוכיח כי החוק הפוגע אכן ישיג את המטרה המבוקשת.
מבחן הפגיעה הפחותה: כלומר, להוכיח כי בחוק נעשתה הפגיעה המינימלית ההכרחית לשם השגת המטרה.
מבחן המידתיות הצר: יש להראות כי התועלת המופקת מן החוק, מצדיקה את הפגיעה בזכות היסוד.
המבחן השלישי היה שנוי במחלוקת בקרב השופטים. הנשיא לשעבר שמגר סבר כי יש להשתמש רק בשני המבחנים הראשונים, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בשאלת האיזון הראוי בין התכלית לפגיעה. הנשיא ברק סבר כי יש להוסיף גם את המבחן השלישי. מבחן זה העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה הערכית של האיזון בין התועלת לבין הפגיעה.
הנשיא שמגר סיכם בסוף דבריו את עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דינו:
החקיקה בישראל בנויה על פי מדרג נורמטיבי.
בראש הסולם של המדרג הנורמטיבי עומדת החקיקה החוקתית.
החקיקה החוקתית שלנו ביטוייה כיום בחוקי יסוד. אלה יתאחדו בבוא היום לחוקה שלמה ומשולבת אחת.
חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם חקיקה חוקתית.
המחוקק הריבון העליון הוא הכנסת: היא המוסמכת לחוקק חקיקה חוקתית והיא המוסמכת לחוקק חקיקה רגילה. היא גם מוסמכת להתקין תקנות אם היא קובעת כך בחוק.
אין משנים או מבטלים הוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עיקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
אין פוגעים בהוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עיקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
הכנסת מוסמכת לכבול בחקיקתה את חקיקת העתיד, הן זאת החוקתית והן זאת הרגילה. הכבילה יכול שתהיה צורנית או מהותית.
תיקון לחוק קיים שהוחק אחרי תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפוף להוראותיו של חוק היסוד האמור.
סמכות הביקורת המשפטית על חוקתיות החקיקה היא בידי בית המשפט.
על מהותה של המהפכה החוקתית
הנשיא הפורש שמגר כתב בסוף פסק דינו:
הנשיא ברק תיאר את המהפכה בתפיסתו:
לעומתו השופט מישאל חשין סבר בדעת מיעוט כי אין לכנסת סמכות לכונן חוקי יסוד בעלי מעמד גבוה יותר מחקיקה רגילה. הוא כתב:
עם זאת, חשין סבר כי בידי הכנסת סמכות לכבול את עצמה ללא כינון חוקה, ולקבוע כי ניתן לשנות חוק מסוים רק ברוב מוחלט ובפרוצדורה מסוימת. לפיכך הוא הצטרף לשמגר ולברק במסקנה המעשית בנוגע לביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת:
כדי לאפשר לנשיא הפורש שמגר לכתוב את פסק הדין בעניין בנק המזרחי, היה צורך לפרסמו בתוך שלושה חודשים. כתוצאה מכך, פסק הדין ניתן חמישה ימים לאחר רצח רה"מ יצחק רבין, שעה שתשומת לב העיתונות והציבור בישראל הייתה נתונה לרצח ולא הייתה פנויה לדיון בפסק הדין מייד עם נתינתו, אך פסק הדין זכה לדיונים רבים מאוחר יותר.
היקף הזכויות שהושפעו מהמהפכה
ברמה המהותית, המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן מעמד מיוחד לזכויות האדם, ובכלל זה זכויות שלא נמנו במפורש בחוקי היסוד או בחקיקה בכלל. זכויות האדם בישראל הוכרו בפסיקה עוד לפני חוקי היסוד. כך, חופש הביטוי נקבע כזכות יסוד בעניין קול העם, וחופש העיסוק הוכר בפסק הדין בעניין בז'רנו, הגם ששתי הזכויות האלה לא הופיעו בחקיקה כלשהי באותה העת. הגנה זאת ניתנה מכוח עקרונות הצדק הכלליים ועל-פי עקרונותיה של מגילת העצמאות. משמעות ההגנה הייתה בדיקת החלטות שלטוניות, כמו סגירת עיתון בעניין קול העם, או הגבלת עיסוק, בעניין בז'רנו, אך ללא סמכות לביקורת שיפוטית של חוקים. לפיכך, עד המהפכה החוקתית של 1992 יכלה הכנסת לחוקק חוק שיפגע בזכויות האדם, מבלי שניתן יהיה לבחון את החקיקה בבית המשפט. המעמד ה"על-חוקי" שניתן לחוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם חיזק את ההגנה עליהם.
חופש העיסוק, זכות הקניין, החירות האישית, חופש התנועה (כלומר הזכות של אזרחים ישראלים להיכנס ולצאת מהמדינה), והזכות לפרטיות, נקבעו במפורש בחוקי היסוד האמורים ומוגנים מכוחם. קיימת מחלוקת באשר לזכויות יסוד מוכרות אחרות, שלא נמנו במפורש בחוקי היסוד, כגון הזכות לשוויון, חופש הדת, וחופש הביטוי – יש הגורסים כי יש לפרש את ההגנה על "כבוד האדם" במובנו הרחב הכולל גם זכויות אלה, ויש הגורסים כי יש להגביל את ההגנה השיפוטית רק לזכויות המפורטות במפורש בחוקי היסוד.
המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן יכולת לבית המשפט לבחון, לבקר ולפסול חקיקה של הכנסת, כאשר חקיקה זאת עומדת – להבנתו של בית המשפט – בסתירה לחוקי יסוד ושלא על פי פסקת הגבלה. היכולת לפסול חקיקת משנה הייתה נתונה לבתי המשפט מאז ומתמיד, בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי. המהפכה החוקתית הרחיבה את היכולת הזאת גם לפסילתה של חקיקה ראשית. אולם, פסק הדין בעניין בנק המזרחי לא עיגן פסילת חוק לפי כלל חוקי היסוד, אלא רק לפי חוקי היסוד המשוריינים או אלה שיש בהם פסקת ההגבלה.פס"ד בנק המזרחי ולכן, במשך מספר שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין בנק המזרחי, סירב בית המשפט לדון האם חוקים הסותרים חוקי יסוד לא משוריינים או חסרי פסקת הגבלה הם בטלים.פס' 7 בפסק דינו של השופט זמיר בבג"ץ 102/99 משגב נ' הכנסת (1999), שם כתב: "מעל לכל, יש לזכור כי העותר מבקש שבית המשפט יבטל, באמצעות פרשנות, חוק של הכנסת. אכן, כבר נפסקה הלכה כי בית המשפט מוסמך לבטל חוק הנוגד את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו או את חוק-יסוד: חופש העיסוק. אך עדיין לא נפסקה הלכה כי בית המשפט מוסמך לבטל חוק הנוגד את חוק-יסוד: הממשלה".
פסקת הגבלה – תנאים לחקיקה הפוגעת בזכויות המוגנות בחוקי היסוד
העיקרון שקבע הנשיא ברק בפס"ד בנק המזרחי אומר: "סתירה בין האמור באחד משני חוקי היסוד לבין האמור בחוק רגיל גוררת אחריה בטלותו של החוק הסותר". עם זאת, אין פירוש הדבר שהכנסת איננה יכולה לחוקק חוק הפוגע בזכויות המוגנות בחוקי היסוד – הכנסת יכולה לעשות זאת, ובתנאי שתעשה זאת בדרך הנכונה. העיקרון שקבע הנשיא ברק נובע מסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאיננה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה קרוי "פסקת ההגבלה". הסעיף אוסר פגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד זה, אך מתיר פגיעה הנעשית בחוק שמקיים ארבעה תנאים:
חוקיות – הפגיעה בזכות נעשית בחוק או על פי חוק מכוח הסמכה מפורשת.
החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
החוק נועד לתכלית ראויה.
הפגיעה בזכויות היא במידה שאיננה עולה על הנדרש.
סעיף 4 בחוק יסוד: חופש העיסוק מכיל הגבלה דומה ביחס לזכויות המוגנות בחוק יסוד זה.
דיון בבטלותו של חוק
על מנת להביא את בית המשפט לקביעה שחוק בשלמותו, או שסעיפים מסוימים לחוק, בטל, יש להראות שהחוק אינו מקיים את אחד מהתנאים המופיעים בפסקת ההגבלה. דוגמה לדיון מסוג זה היא בג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל, שבו הועלתה תביעה להכריז על בטלתו של סעיף 56 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (הסעיף קרוי בהמשך "פרק החקלאות"). פסק דינה של השופטת דורית ביניש מציג את הטענות של העותרים:
החלטתה של השופטת ביניש מתמצתת את פסק דינה:
בפסק דין זה הונחה תשתית משפטית לגורם נוסף להכרזה על בטלתו של חוק: הליך חקיקה שיש בו "פגם היורד לשורש ההליך". חרף הביקורת החריפה שמתח בית המשפט על הליך חקיקתו של החוק שנדון בפסק דין זה, עדיין לא מצא פגמים אלה כחריפים במידה שתצדיק את ביטול החוק. פגם בהליך החקיקה נמצא בחוק שהטיל מס ריבוי דירות והביא לביטול החוק בבג"ץ קווטינסקי נגד כנסת ישראל.
בפסק דין אחר מתח השופט יצחק זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעיתים עורכי דין בחוקי היסוד:
אף שפעמים רבות עתירה לביטולו של חוק מוגשת לבג"ץ, הרי הסמכות לבטל חוק נתונה לכל בית משפט. דוגמה לכך היא פסק דין הנדלמן של בית משפט השלום בתל אביב, שבו בוטל סעיף בפקודת מס הכנסה, בנימוק שהוא נמצא בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. בספרות המשפטית ואף בהצעת חוק יסוד: החקיקה הוצע לקבוע שסמכות זו תינתן רק לבית המשפט העליון.
האיזון בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת
הכוח שהעניקו שני חוקי היסוד לבית המשפט להכריז על בטלותו של חוק שחוקקה הכנסת – מגביר את כוחה של הרשות השופטת, ועלה חשש שהופר האיזון בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת במדינת ישראל. בתגובה לחששות אלו, כלל אהרן ברק בדבריו בפס"ד בנק המזרחי את ההצהרה הבאה:
פעמים אחדות בוטלו סעיפים בחוק, תיקון לחוק ואף חוק בשלמותו ("חוק טל"). באחד ממקרים אלה, שבו בוטל תיקון לפקודת מס הכנסה, נימק הנשיא אשר גרוניס צעד זה במחדלים של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:
חרף דברים אלו, נשמעו טענות בחוגים שונים של הציבור בישראל כי הכוח שבית המשפט עושה בו שימוש מפר את האיזון. עם התמנותו של דניאל פרידמן לשר משפטים בפברואר 2007, הועלה הנושא לדיון ציבורי בולט, ופרידמן החל לפעול במטרה לסייג את כוחו של בית המשפט. בין היתר טען פרידמן כי במקרים רבים, כמו במקרה של ביטול חוק שהכנסת חוקקה – נוטל לעצמו בית המשפט סמכות שלא הוקנתה לו.
ביקורת על המהפכה החוקתית
נגד המהפכה החוקתית התייצבו כאלה שהתנגדו לפרשנות שניתנה בבית המשפט העליון לשני חוקי היסוד. הביקורת נמתחה הן כלפי תפיסות היסוד של המהפכה החוקתית והן כלפי אופן יישומה. המבקרים שללו את הטענה שלחוקי היסוד יש מעמד חוקתי על-חוקי, ערערו על סמכותו של בית המשפט לדון בחוקתיותו של חוק, וכן ביקרו את היקף הביקורת השיפוטית שנקט בית המשפט.
שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן כתב:
טענת הטעיה
היו שהעלו שאלה לגבי האם התכוונו חברי הכנסת להעניק לחוקי היסוד מעמד על-חוקי, והאם ציפו שהפרשנות שתינתן להם על ידי בית המשפט תהיה כפי שהתבררה לאחר מכן. חלק מחברי הכנסת טענו כי הוטעו על ידי יוזמי החוקים, בהם לין.
טענת ההטעיה בגרסתה החריפה היא שחברי הכנסת אמנון רובינשטיין ואוריאל לין הטעו את חברי הכנסת והעלימו מהם את המשמעות המכוונת של החוקים. כך לדוגמה תיאר חבר הכנסת מיכאל איתן את הליך חקיקתם:
הטוענים להטעיה מציינים אמירה של חבר הכנסת לין במהלך החקיקה, בהם דברים שהשיב למיכאל איתן בדיון לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת:
מנגד, חברי הכנסת רובינשטיין ולין דחו את הטענות בדבר הטעיה או טָעות של חבר הכנסת. רובינשטיין מביא ציטוטים של הטוענים להטעייה מהדיונים על החוק בוועדה ובמליאה, בהם התייחסות מפורשת לנושא הביקורת השיפוטית על החקיקה כראיה לכך שחברי הכנסת היו ערים למשמעות החקיקה בעניין זה. לדברי לין, כדי שבית משפט יהיה במעמד היכול לבטל חוקים של הכנסת, עליו להיות בעל משקל רב, ונהנה מאמון הציבור. לין אמר:
לין אמר שסבר אז כי רעיון הקמת בית משפט לחוקה אינו צריך להיות כלול בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא בחוק יסוד: החקיקה.
בדיונים אמר לין:
בדיון אמר לין גם כי "החוק צריך להיעשות לתכלית ראויה, לא סתם חוק שרירותי, משום שאלה חירויות היסוד של הפרט, שכולנו מאמינים בהן". אחר כך המשיך לין: "באנו וקבענו באופן מפורש שהחוק הזה לא פוגע בתוקפו של דין קיים ערב תחילתו של חוק יסוד".
לפי רובינשטיין:
לין חיבר ספר שמתאר את חקיקת חוקי היסוד ובו התייחס לטענות ההטעיה ושלל אותן בתוקף. לשיטתו יש בהן "לא רק משום עלבון לכנסת אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת".
פרופ' יניב רוזנאי סבר: "כמובן שהפרשנות הרואה בחוקי היסוד מ-1992 כמעניקים סמכות לבית המשפט לבטל חוקים היא הקריאה ההגיונית ביותר של פסקת ההגבלה, המגבילה את סמכות החקיקה של הכנסת לחוקק חוקים הפוגעים בזכויות אדם מוגנות, ושל סעיף שמירת הדינים המגן על תוקפם של חוקים ישנים שנחקקו לפני חוקי היסוד, גם אם הם סותרים".
פרופ' גדעון ספיר העלה הצעה שמאמצת גרסה מרוככת של טענת ההטעיה. לפי הצעה זאת, מקדמי החוק השרו עמימות מכוונת ונקטו בהתבטאויות דו-משמעיות באשר לפוטנציאל המהפכני של חוקי היסוד, מה שהקל את ההתנגדות לחוקי היסוד, בפרט על רקע עמימות הדוקטרינות החוקתיות וחוסר המודעות הכללית לעניינים חוקתיים באותה תקופה. בנוסף, גם בין המשפטנים האפשרות של ביקורת שיפוטית שיטתית על בסיס חוק יסוד משוריין (כמו חוק יסוד: חופש העיסוק) נחשבה לספקולטיבית, ולגבי חוק יסוד שאיננו משוריין (כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) שררה הסכמה כי אין לו כל מעמד עליון.
דן מרידור שלל טענות מסוג זה בזמן המהפכה ואמר במרץ 1994 במהלך דיון בכנסת:
במרץ 1994, בעקבות סיכום עם מפלגת ש"ס, אישרה הכנסת גרסה חדשה של חוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו 'פסקת ההתגברות' שהתייחסה להתנהלות בעת פסילת חוקים הסותרים חוק זה. גם לחוק כבוד האדם וחירותו נוסף סעיף העוסק בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא אושר ברוב של מעל שישים חברי כנסת.
ביקורת מהותית
המבנה החוקתי שיצרה המהפכה החוקתית, הוא של חוקי יסוד במעמד של חוקה, שיש להם עליונות על חוקי הכנסת, שנתונים לביקורת שיפוטית בידי בית המשפט העליון. בית המשפט יכול לפסול חוקים העומדים בסתירה לחוק היסוד. העיקרון שבבסיס המודל הזה (הדומה בחלק זה למודל האמריקאי), הוא כי מלבד העיקרון של שלטון העם באמצעות נבחריו, יש למדינה ערכי יסוד עליונים, ויש להגן עליהם מפני פגיעתו של המחוקק. פרופסור גדעון ספיר מנה את חסרונותיה הבולטים של גישה זאת, לשיטתו:
אי הסכמה ערכית: גם אם מקבלים את ההנחה שישנם ערכים עליונים לחברה שראוי לשריינם, בחברה המערבית הפלורליסטית יש מגוון דעות באשר לשאלה מהם אותם ערכים. בהנחה שחוקה צריכה להתקבל בהסכמה רחבה, לא ברור כיצד ניתן לגשר על אי ההסכמות ולקבל חוקה. שאלה זאת מחריפה בהקשר הישראלי, בחברה שסועה בשאלות חברתיות ערכיות.
פגיעה בעיקרון הדמוקרטי: כיוון שערכיו ותפיסותיו של השופט משפיעים על הכרעותיו השיפוטיות, מסירת ההכרעה הסופית בשאלות ערכיות של חוקתיות לידי בית המשפט, מציבה למעשה תחליף לעקרון היסוד הדמוקרטי לפיו ההכרעה במחלוקות ציבוריות נעשית בדרך של הכרעת רוב.
פגיעה במעמד בית המשפט: מסירת הסמכות להכריע בשאלות ציבוריות ערכיות לידי בית המשפט, תיצור אצל הציבור את הרושם כי בית המשפט אינו אלא שחקן נוסף במגרש הפוליטי.
אל מול הטענה בדבר אי הסכמה ערכית טען אהרן ברק כי עוד קודם לחקיקת חוקי היסוד "היו לנו כמובן זכויות אדם, והן ממשיכות להיות. חלקן סטטוטוריות, כגון: חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, רובן הלכתיות, עבודה של מערכת בתי המשפט בישראל, בראשם בית המשפט העליון. חולשתן של הלכות אלה הייתה בכך שחוק רגיל יכול היה לשנותן ובלבד שהדברים ימצאו ביטוי מתאים".
אל מול הטענה של פגיעה בעיקרון הדמוקרטי ניצבת הטענה שלפיה יש להגן מפני עריצות הרוב, שעלולה להוביל לחקיקת חוקים ללא כל בקרה.
ביקורת משפטית
כוונת המחוקק ליצור חוקה
היו שהגדירו את היסוד שעליו נבנתה המהפכה החוקתית – הגדרתם של חוקי היסוד כחוקה שיש לה עליונות על החוקים הרגילים – כיסוד שנוי במחלוקת מעת שהוצב לראשונה. נטען כי חברי הכנסת לא התכוונו בחקיקת חוקי היסוד ליצור חוקה ולהעניק לחוקים הללו מעמד על-חוקי. העובדה שחוקי היסוד עברו ברוב קטן ולא מוחלט (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 מול 21), שימשה לערעור על המעמד החוקתי שיוחס לחוק היסוד. חבר הכנסת מיכאל איתן (שהתנגד לחוקי היסוד בזמן הדיונים וציין את האפשרות לפסילת חוקים) אמר:
דברים דומים אמר גם חבר הכנסת חיים רמון (שלא נכח בדיונים סביב חוקי היסוד פרט לדיון יחיד שבמהלכו התפלמס עם איתן). גם יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, תקף את המהפכה החוקתית ואמר בתגובה לפסילת חוק בידי שופט בית משפט השלום:
גם נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי סבר כי . לנדוי התנגד להסתמכות על פסק הדין מרבורי נגד מדיסון, שייסד את הביקורת השיפוטית בארצות הברית, ונימק: דן מרידור שלל גישה זו ואמר במרץ 1994 בעת דיון בכנסת:כה. הצעת חוק-יסוד: חופש העיסוק (קריאה שנייה וקריאה שלישית) ("דברי הכנסת", חוב' זו, עמ' ; נספחות.)
במרץ 1994, בעקבות הסדר עם מפלגת ש"ס, אישרה הכנסת גרסה חדשה של חוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו 'פסקת ההתגברות' שהתייחסה להתנהלות בעת פסילת חוקים הסותרים חוק זה. גם לחוק כבוד האדם וחירותו נוסף סעיף העוסק בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. איתן נמנע, רמון ומרידור היו בין התומכים (הסתייגותו של מרידור בנוגע לאופן ההליך המתואר ב'פסקת ההתגברות' – נדחתה).
הסמכות לכונן חוקה
נטען גם כי מבחינה משפטית חוקתית, לכנסת אין סמכות של רשות מכוננת, היכולה לכונן חוקה. תפישה זו היא שעמדה ביסוד חוות הדעת של השופט מישאל חשין בפסק דין בנק המזרחי. בפסקי דין מאוחרים יישר חשין קו עם דעת הרוב בפס"ד המזרחי, אך בדברים שנשא בכנס שנערך לכבודו בשנת 2007 אמר חשין:
באקדמיה, מבקרת בולטת של פרשנות חוקי היסוד כחוקה הייתה פרופסור רות גביזון, ששללה את תאוריית הסמכות המכוננת של הכנסת.
דניאל פרידמן כתב על כך:
הפרשנות התקדימית לחוקי היסוד
נטען כי עד לחקיקת שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם לא יוחסה לחוקי היסוד עליונות על חוקים רגילים, אלא רק לסעיפים המשוריינים שבהם ("חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אינו משוריין אך ההצבעה בנושא שריון החוק נפלה על חודו של קול). טענה זאת משמשת הן כדי לבסס את הטענה שחברי הכנסת לא התכוונו בחקיקת חוקי היסוד ליצור חוקה בעלת מעמד על-חוקתי, שכן השיח החוקתי היה בחיתוליו והמחשבה שבית המשפט יעסוק בביקורת שיפוטית שיטתית לא הייתה כלל על סדר היום הציבורי, והן כדי להראות שפסק הדין בנק המזרחי היה מנוגד לפסיקה שנהגה בבית המשפט העליון קודם לכן. נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי ציין מנגד שהסוגיות החוקתיות העקרוניות שהועמדו על הפרק בפסק הדין בנק המזרחי לא נידונו עד אז ולא הייתה פסיקה נהוגה בנושא.
סמכותו של בית המשפט
טענה נוספת שהעלו מתנגדי המהפכה החוקתית היא כי גם אם יש לחוקי היסוד מעמד עליון על פני חקיקה רגילה, והכנסת אכן אינה יכולה לחוקק חוקים המנוגדים להם – הזכות לקבוע כי חוק פלוני סותר חוק יסוד ולהכריז על בטלותו, לא נמסרה לבית המשפט העליון.
אקטיביזם שיפוטי
מלבד הביקורת הבסיסית על קביעת בית המשפט העליון כי חוקי היסוד מהווים חוקה וכי בסמכותו לקיים ביקורת שיפוטית מכוחה, נמתחה ביקורת על האופן שבו בית המשפט פירש את חוקי היסוד.
הרחבת הזכויות המנויות
בית המשפט העליון הרחיב במספר רב של פסיקות את מניין הזכויות המוגנות מכוח "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". על גישה זאת נמתחה ביקורת מצד מתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, ובפרט על הנוהג של "קריאה לתוך" (reading in) חוק היסוד זכויות שאינן מנויות בו, ואף כאלה שהוצאו מנוסח החוק במכוון. כך לדוגמה נפסק כי הזכות לשוויון מוגנת מכוח האיסור לפגוע בכבוד האדם, שכן פגיעה בשוויון פוגעת בכבודו של המופלה לרעה. זאת אף שהזכות לשוויון הייתה חלק מהנוסח המקורי של חוק היסוד והיא הוצאה ממנו במכוון במהלך הדיונים בכנסת.
מבחן המידתיות
עמדתו של הנשיא אהרן ברק, שזכתה להסכמת רוב השופטים, הייתה כי מבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה מעניק לבית המשפט סמכות לא רק לבחון אם החוק הפוגע בזכות יסוד עושה זאת באופן המצומצם ביותר האפשרי להשגת המטרה המבוקשת, והאם יש קשר רציונלי בין תכליתו לבין הוראותיו, אלא גם האם התועלת שבתכלית החוק, מצדיקה את הפגיעה הנגרמת ממנו. מבחן זה מכונה "מבחן המידתיות הצר". בקביעה זאת הוענקה לבית המשפט סמכות לבחינה ערכית, האם מטרה פלונית (שהוגדרה כבר כראויה וכתואמת את ערכיה של המדינה), מצדיקה את הפגיעה שתיגרם מן החוק. המבקרים טענו כי בכך מעמיד עצמו בית המשפט כ"מחוקק על" השוקל את שיקוליה של הרשות המחוקקת, "האם ראוי לפגוע בערך פלוני לשם השגת ערך אלמוני".
הנשיא הפורש שמגר התנגד בפסק הדין להכללת הבחינה הזאת בדרישת המידתיות, וכתב כי
צעדי נגד
במהלך השנים שחלפו מראשית המהפכה החוקתית, עלו מספר הצעות לשינוי המצב החוקתי כדי לאזן או אף לבטל כליל את המהפכה החוקתית.
פסקת ההתגברות
בשנת 1993 פסק בג"ץ כי ההסדר (הזמני) שמנע מחברת "מיטראל" לייבא בשר לא כשר אינו ענייני ודינו להתבטל. השופט תאודור אור ציין באמרת אגב כי מניעת ייבוא בשר על ידי חברת מיטראל פוגעת בחופש העיסוק שלה, המוגן בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. הערה זאת חידדה את ההבנה אצל חברי הכנסת כי גם חקיקה ראשית בחוק רגיל שתסדיר את הסטטוס קוו שמנע ייבוא בשר טרף לישראל, צפויה להתבטל בבית המשפט. פסק הדין עורר משבר פוליטי, ודרישה מצידה של מפלגת ש"ס להשיב את הסטטוס קוו בנושא על כנו. במרץ 1994 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו "פסקת ההתגברות", סעיף המאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאיננה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר". כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בצ'רטר הקנדי על הזכויות והחירויות. המשנה לנשיא בית המשפט העליון באותה העת, אהרן ברק, תמך בהוספת הסעיף לחוק היסוד.
לאור סעיף השריון בחוק-היסוד המקורי, חוק היסוד החדש התקבל ברוב מוחלט, 67 נגד 9. נוסף על כך הוגדר תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהוסיף לו סעיף עקרונות-יסוד המפנה להכרזת העצמאות (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בנוסחו הנוכחי). סעיף זה התקבל בקריאה השנייה פה אחד (75 בעד).
בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר קפוא, התשנ"ד–1994, שבסוף אותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק.
מפעם לפעם עולה, בעיקר במערכת הפוליטית, הצעה להוסיף פסקת התגברות גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכך לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט על פי חוק יסוד זה.
בשנת 2007 עם התמנותו לתפקיד שר המשפטים ביקש דניאל פרידמן לגבש הצעת חוק שתגביל את סמכות בג"ץ בביטול חוקים, לפי הצעת פרידמן חוקים שבג"ץ יבטל יועברו לעיון מחודש בכנסת, שתדון בהם במשך תקופה במהלכה החוק יושעה. אם הכנסת לא תעשה דבר, החוק יבוטל, ואם היא תרצה להותירו בתוקף, עליה לחוקק פסקת "התגברות"
בשנת 2012 הגיש שר המשפטים יעקב נאמן הצעת חוק לפיה ניתן יהיה להכשיר חוק שנפסל בבג"ץ בהצבעה בכנסת ברוב של 65 חברי כנסת, נשיא העליון דאז השופט גרוניס ביקר את החוק ודרש רוב של 70 חכי"ם, נאמן אף מתח ביקורת על היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה וביקש להגביל את כוחם.
בשנת 2021 גיבש גדעון סער את "ועדת ההתגברות" שביקשה להסמיך את הכנסת לחוקק מחדש חוק שבוטל על ידי בג”ץ.
חברי הכנסת פעילים במיוחד בכך היו משה גפני ואיילת שקד, לימים שרת המשפטים, שהציעה לאפשר לכנסת לחוקק מחדש את החוק לפרק זמן מוגבל. בנוסף למחלוקת הבסיסית האם ראוי להוסיף לחוק היסוד פסקת התגברות, בקרב התומכים בהצעה יש מחלוקת מהו הרוב שיש לדרוש כדי לשוב ולחוקק חוק שבוטל. האם רוב רגיל, רוב מוחלט בדומה לפסקה בחוק יסוד: חופש העיסוק, או רוב מיוחס.
ביטול מוחלט של הביקורת השיפוטית
ההצעה החריפה ביותר שעלתה על ידי נבחרי ציבור ומשפטנים הייתה לבטל כליל את המהפכה החוקתית באמצעות נטילת סמכות הביקורת השיפוטית מבית המשפט. הצעה זאת הועלתה, בין השאר, על ידי פרופסור רות גביזון. גביזון סָבְרה שגם במדינות שיש בהן חוקה, אומנם צריכה להתקיים ביקורת שיפוטית על המחוקק אך היא צריכה להיות מינימלית.
ביקורת שיפוטית דיפרנציאלית
פרופסור רות גביזון העלתה גם מספר אפשרויות לפשרה בין תומכי הביקורת השיפוטית ובין מתנגדיה. באפשרויות שהציעה, זכויות שונות מקבלות מידה שונה של הגנה מבית המשפט:
הפיכת הביקורת השיפוטית להצהרתית
לעיתים מוצע לשלול את סמכות ביטול החוקים מבית המשפט העליון, אך לאפשר לבית המשפט להצהיר כי חוק שהתקבל אינו תואם את החוקה לדעתו, ולהמליץ לכנסת לתקנו. במודל זה, המכונה "המודל הבריטי", לבית המשפט יש סמכות לנפק "הצהרת אי התיישבות" הקובעת כי חוק מסוים אינו עולה בקנה אחד עם חוק זכויות האדם, לדעתו. הצעות חוק ברוח זאת הועלו מספר פעמים, והצעה כזאת הועלתה לדיון ציבורי גם על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התיירות יריב לוין באפריל 2018.
דרישות מינימום לפסילת חוקים
מספר הצעות חוק ביקשו לקבוע מספר מינימלי של שופטים בהרכב הנדרש לשם פסילת חוק. בדרך כלל נוספה גם דרישה לרוב מוצק (למשל, שני שלישים) שיפסקו בעד הפסילה. הצעות אלה ביקשו להקשות על פסילת חוקים, מתוך הנחה כי צעד כזה ראוי שיתבצע רק במקרים קיצוניים, וכן כדי לצמצם את האפשרות שנשיא בית המשפט העליון ישפיע על הפסיקה במקרה הנדון באמצעות קביעת ההרכב.
ראו גם
הפרדת רשויות
המשפט בישראל
בית המשפט העליון
בית המשפט הגבוה לצדק
חוקה בישראל
משפט חוקתי
החלטת הררי
ביקורת שיפוטית
הרפורמה המשפטית בישראל (2023)
לקריאה נוספת
ספרים
יואש מייזלר, ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז.
אוריאל לין, לידתה של מהפכה, ידיעות ספרים, 2017.
עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ – המהפכה החוקתית ומהפכת הנגד, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.
האמנם מהפכה? האמנם חוקתית?, קטע מתוך ספרו של עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ, 7 בנובמבר 2020
מאמרים
משפטים כח (תשנ"ז): גיליון מיוחד המוקדש למהפכה החוקתית.
אהרן ברק, זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות, משפט וממשל א/2, תשנ"ג, 9
הלל סומר, הזכויות הבלתי מנויות – על היקפה של המהפכה החוקתית, משפטים כח (תשנ"ז), 257.
רות גביזון, המהפכה החוקתית: תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998.
ההיסטוריה של התהליך החוקתי בישראל, פרלמנט גיליון 30, שנת 2000, המכון הישראלי לדמוקרטיה
אליקים רובינשטיין, על המהפכה החוקתית בראשית צעדיה – מבט מ-1994, ICON-S-IL Blog, 1 בפברואר 2022
(ראו גם )
קישורים חיצוניים
דפנה ליאל, איך חוק יסוד נולד? סיפור לידתו המדהים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בהסכת "עושים פוליטיקה"
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה של המשפט
קטגוריה:ישראל: משפט חוקתי
קטגוריה:הרפורמה המשפטית בישראל
קטגוריה:ביטויים פוליטיים ישראליים | 2024-09-24T11:50:38 |
קטאנה | ממוזער|300px|חרב קטאנה
שמאל|ממוזער|300px|חלקי הקטאנה. הסברים בדף תיאור התמונה
ממוזער|300px|שמאל|חרב שינקן - חרב קטאנה מודרנית
קַטָאנַה (ביפנית: 刀) היא חרב יפנית ארוכה, אם כי בשפה היפנית המילה היא שם כללי לכל חרב, וגם לסכין.
כאשר דנים בקטאנה, לרוב הכוונה היא לאוצ'יגטאנה, החרב המסורתית שבה השתמשו הסמוראים – חרב מעוקלת, בעלת להב חד-צדדי וניצב ארוך המאפשר אחיזה בשתי הידיים, כיוון שמשקלה נע בין 1 קילוגרם עד 1.5 קילוגרם. אורך הלהב נע בדרך כלל בין 60 ל-80 סנטימטרים, אם כי היו חרבות קטאנה ארוכות יותר לשדה הקרב שנקראו אוגטאנה ("חרב ארוכה"). בדרך כלל הסמוראים חגרו את הקאטנה יחד עם ואקיזאשי (חרב יפנית קצרה). שילוב זה של שתי החרבות נקרא "דאישו" (daisho), וייצג את מעמדו החברתי של הסמוראי. הנדן של הקאטנה נקרא "סאיה" (saya). בדרך כלל מחזיקים את הקטאנה בשתי ידיים, אך ניתן להחזיקה גם ביד אחת, וחוגרים אותה כך שהלהב פונה כלפי מעלה. השימוש העיקרי בקטאנה לא היה בשדה הקרב - אליו הסמוראים יצאו חמושים ביומי (קשת יפנית) וביארי (חנית יפנית), בעוד החרב המעוקלת, שעיקולה משפר את יכולות השיסוף שלה אך מקשה עליה לחדור שריון, שימשה בעיקר כסמל סטטוס המסמל את מעמד הסמוראים כמו גם נשק להגנה עצמית בחיים האזרחיים.
הקטאנה פותחה ביפן במאה ה-14 והחליפה בהדרגה את חרב הטאצ'י (ביפנית "חרב גדולה") שדמתה לה במראה אך הייתה מעוקלת וארוכה יותר עם באורך 80 סנטימטר. פרט לגודל הן גם נבדלו באיכות המתכת ובאופן החגירה: הטאצ'י נחגרה כך שהלהבה פונה כלפי מטה. במהלך המעבר מהטאצ'י לקטאנה היו מקרים רבים בהם חרבות טאצ'י קוצרו והוסבו לחרבות קטאנה. ניתן לקבוע האם החרב חושלה כטאצ'י או כקטאנה לפי מיקום חתימת האומן שחישל את החרב ב-tang, בסיס הלהב שמושחל לתוך הניצב. על החתימה לפנות כלפי חוץ כשהחרב חגורה, ולכן אופן החגירה השונה של החרבות הוביל למיקום חתימה שונה.
תהליך חישול הקטאנה היה ארוך ומורכב ושוכלל לדרגת אמנות. הקטאנה מורכבת מפלדה ממספר סוגים: פי הלהב חושל מפלדה קשה המחזיקה חוד, בעוד שמעטפת הלהב חושלה מפלדה רכה וגמישה. שילוב זה יצר להב חזק וחד שיכל לעמוד בכוחות והמאמצים הנוצרים מחיתוך חומר קשה וספיגת מכות וזעזועים. הלהבים הטובים והאיכותיים ביותר, בידיהם של סמוראים חזקים ומיומנים, היו חזקים מספיק כדי לחתוך דרך קסדת הקאבוטו.
הקטאנה סימנה את מעמד הסמוראים עד רסטורציית מייג'י, שפגעה במעמד הסמוראי. אך החרב המשיכה לחיות בעולם אמנויות הלחימה, והיא מזוהה עם מספר אומניות לחימה, כגון קנדו, איאיידו ועוד. ישנם עדיין בתי ספר ללחימה המנסים לשמר את אמנות הקן ג'וטסו - הקוריו (koryu - האסכולה העתיקה) של השימוש בחרב, ובהם עדיין מתאמנים בטכניקות לחימה עתיקות.
בעבר, על מנת לתרגל את השימוש בקטאנה, ביצעו סמוראים רבים טסוג'יגירי. במהלך האקט התאמן הסמוראי בקטאנה על עובר אורח תמים.
עד היום מייצרים אומנים מומחים קטאנות בתהליכים מסורתיים בני מאות שנים. יצירת קטאנה אחת נמשכת כשלושה חודשים. מחירן של הקטאנות כיום עומד על אלפי עד עשרות אלפי דולרים ליחידה. קטאנות מודרניות, שמחשלים נפחים אומנים בימינו, משמשות כפריט אספנות וכן לאימוני אמנויות לחימה. חרבות קהות (חרבות לא חדות דמויות קטאנה) נקראות "איאייטו", והחרבות החדות (שהן למעשה קטאנה מודרנית) נקראות "שינקן".
ראו גם
חרב יפנית
שינקן (חרב)
טאצ'י
ואקיזאשי
סמוראי
טסוג'יגירי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
סוד הפלדה הסמוראית. בקרוב אצלכם במטבח באתר 0404, 12 באפריל 2018
הערות שוליים
קטגוריה:חרבות
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:אמצעי לחימה יפניים מסורתיים | 2024-09-27T05:30:44 |
הכיתה המעופפת | הַכִּתָּה הַמְּעוֹפֶפֶת (בגרמנית: Das Fliegende Klassenzimmer) – ספר מאת הסופר הגרמני אריך קסטנר, שיצא לאור בשנת 1933.
עלילה
עלילת הסיפור, המכונה בפי קסטנר "סיפור-של-חג-המולד", מתרחשת בעיר קירכברג שבגרמניה בתקופת חג המולד. הספר מספר על קבוצת נערים המתגוררים בפנימייה ולומדים בגימנסיה הקלאסית בעיר. הוא מתאר את הווי החיים בפנימייה, את אופיו הייחודי של כל אחד מן הנערים ואת קשרי הידידות ביניהם.
הכתה המעופפת הוא המחזה אותו כותב ג'וני טרוץ, אחד הנערים, ואותו מציגים הנערים בערב חג המולד.
עלילת המחזה אותו כותב ג'וני טרוץ
המחזה "הכיתה המעופפת" מספר על כיתה שבה לומדים ילדים אשר הם והמורה שלהם מעופפים עם הכיתה (מטוס) אל המקומות שהם לומדים עליהם.
במערכה הראשונה, מתחילים לנסוע. במערכה השנייה, הם מגיעים להר געש יורק אש. במערכה השלישית, הם מגיעים לפירמידות בגיזה. במערכה הרביעית, מגיעים לקוטב הצפוני. במערכה החמישית, המטוס לא מוּשגח ומידרדר עד שהוא מגיע אל גן העדן. שם הם פוגשים את פטרוס הקדוש ומבקשים להחזיר ילדה, שרעמסס השני חטף בגיזה (במערכה השלישית). פטרוס מסכים, ולאחר מכן הם שרים שיר, מדברים, וזהו סוף המחזה.
הדמויות
מרטין טלר, מפקד החבורה, הוא גם "ראש הכיתה" – שילוב של תלמיד מצטיין וחברמן, אחד שסומכים עליו גם הילדים וגם המורים. נער מלא ביטחון, בעל חוש מנהיגות ורדיפת צדק מתמדת. מרטין עוסק בציור. הוריו עניים למדי ולימודיו בבית הספר ממומנים, אך הוא אינו מרשה לאיש לצחוק עליו בשל עובדה זו. חברו הטוב ביותר הוא ג'וני טרוץ. הוא אינו יכול לחזור הביתה מהפנימייה בחופשת חג המולד כיוון שלהוריו אין מספיק כסף לכרטיס רכבת, אך לבסוף הוא מקבל כסף לנסיעות ממנהל הפנימיה. בספר מתוארת משפחתו של מרטין כמלאת אהבה וחמימות.
ג'וני טרוץ, חברו הטוב של מרטין, הוא נער שקט ומופנם שעוסק בכתיבת שירים. ג'וני הוא נער מאומץ שנולד בארצות הברית לאב ממוצא גרמני ואמא אמריקאית. הוריו התגרשו כשהיה בגיל קטן, ואמו עזבה את הבית. בגיל 4 הועלה ג'וני על ידי אביו שרצה להיפטר ממנו על ספינה המפליגה לגרמניה ושיקר לרב החובל שסבו וסבתו של הילד (שמתו זה מכבר) מחכים לו שם. קברניט הספינה שריחם על הילד לקח עליו אחריות ומסר אותו לאימוץ אצל בני משפחתו. כשבגר מעט הכניס אותו הקברניט לפנימיה בה מתרחש הסיפור. ברוב החופשות ג'וני נאלץ להישאר בבית הספר, אך לפעמים מגיע הקברניט לגרמניה ולוקח אותו אליו. ידידיו קוראים לו "אביר המשוררים", בגלל אהבתו לשירים. הוא כתב את המחזה "הכיתה המעופפת", שעל שמו נקרא גם הספר.
מתיאס זלבמן, המכונה מתי או מץ, נער אמיץ וטוב לב, בעל כוח גופני רב, אך ללא כישרון בהכתבות. הוא עוסק בספורט ורעב תמיד. ידידו הקרוב אליו הוא אולי, ששונה ממנו כמעט בכל תחום.
אולי פון זימרן הוא נער צנום וביישן וחברו הטוב ביותר של מץ. אולי סובל מביטחון עצמי נמוך וחושש שכולם רואים אותו כפחדן. כדי להוכיח שאין הדבר כך הוא קופץ מגג אולם הספורט עם מטרייה בהנחה שזו תשמש כמצנח, ושובר את רגלו. לאחר מעשה "הגבורה" שלו הוא הופך לגיבור והיחס אליו משתנה.
סבסטיאן פרנק, החמישי והאחרון בחבורה, הוא נער ציני וחכם אך בודד וללא חברים.
דוקטור בק, מנהל הפנימיה הוא אדם חכם וטוב לב. הוא מכונה בפי הנערים "יוסטוס" (צדק בגרמנית) מכיוון שלמרות תפקידיו כמנהל וכמורה הוא תמיד נוהג בצדק.
"אסור לעשן" (רוברטס) מתגורר בקרון רכבת שיצא מכלל שימוש ליד הגימנסיה ועובד בלילות כפסנתרן במסבאות. הוא מכונה בשם "אסור לעשן" מפני שעל דפנות קרונו יש שלטים קטנים ולבנים שעליהם כתוב "אסור לעשן". "אסור לעשן" הוא רופא אך אינו עוסק במקצועו. הוא ידידו הטוב ביותר של דוקטור בק עוד מהימים בהם למדו יחד בפנימייה אך במרוצת השנים נפרדו דרכיהם וכעת אינם מודעים לקרבתם אחד לשני.
במהלך הסיפור מפגישים הנערים בין "אסור לעשן" ליוסטוס ו"אסור לעשן" מקבל את תפקיד הרופא בפנימייה.
סוציאליזם בספר
אחת הנקודות העיקריות בספר היא מצבו הכספי של מרטין, אשר הוריו היו מובטלים, ודבריו מובאים בהערכת הארגונים הפועלים לשיפור מצב העניים. הספר נכתב בתקופת המיתון הקשה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, ומתאר את מצבם והשקפתם של מיליוני גרמנים באותה עת.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי אריך קסטנר
קטגוריה:ספרי 1933
קטגוריה:ספרי הוצאת אחיאסף
קטגוריה:רומני חג המולד | 2024-08-14T23:42:05 |
נין ג'יטסו | הפניה נין ג'וטסו | 2010-12-31T01:44:13 |
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו | חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד, שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.
לפי תפיסתם של משפטנים מסוימים ורבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, כי הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבמהלך השנים ביטל כ-22 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו. משפטנים אחרים, בהם הנשיא לשעבר משה לנדוי, מתנגדים לתפיסה זו.
היסטוריית החוק
עוד מראשית ימי המדינה נידון הצורך בחקיקת חוקים המגנים על זכויות האדם., בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט ביולי 1949 הציג ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדתו, שלפיה יש מקום לחוקי יסוד בתחומים שונים, אולם אין לתת להם מעמד משפטי שונה מזה של כל חוק אחר.
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 יזם חבר הכנסת בנימין הלוי מגח"ל חקיקת חוק יסוד זכויות האדם. בשנת 1974 עבר החוק בכנסת בקריאה ראשונה. המפלגות הדתיות התנגדו לחוק, ותהליך החקיקה לא המשיך.
עם הקמת ממשלת ישראל ה-23, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, בסוף שנת 1988 הקים שר המשפטים דן מרידור צוות שיגבש הצעה ל"חוק יסוד זכויות האדם". באפריל 1989 הובאה הצעת הצוות בפני הממשלה שאישרה אותה. ההצעה כללה שריון לחוק, כך שניתן לשנותו רק ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת. בנובמבר 1989 עברה הצעת החוק בקריאה טרומית. תמיכת "הליכוד" בהצעת החוק עוררה את זעמן של הסיעות החרדיות. סיעת אגודת ישראל פרשה מהקואליציה וש"ס ואגודת ישראל החלו לדון עם "המערך" על הקמת ממשלה צרה בראשות שמעון פרס. בעקבות כך, במה שמכונה "התרגיל המסריח" התפרקה הממשלה והוקמה תחתיה ממשלה על בסיס קואליציה של הליכוד, המפלגות הדתיות ומפלגות הימין בראשות יצחק שמיר. הממשלה הצרה הוצגה לכנסת ב-11 ביוני 1990, ובמסגרת ההסכמים הקואליציוניים התחייבה סיעת "הליכוד" שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.
במרץ 1991 סיכמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מטעם הליכוד, אוריאל לין, וחבר הוועדה, אמנון רובינשטיין, כי ינסו לחוקק חוקי יסוד בנושא זכויות האדם. על פי הצעתו של רובינשטיין שהוא יפרק את ההצעה האמורה (הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם) לארבעה חוקי יסוד נפרדים: כבוד האדם וחירותו; חופש העיסוק; חופש הביטוי; חופש ההתאגדות. כל החוקים הללו הונחו כהצעות חוק פרטיות של ח"כ רובינשטיין, ועברו כולן בקריאה טרומית. במהלך החקיקה החליט ח"כ לין שלא לנסות ולהקים בית משפט לחוקה, להבטיח שמירת דינים מוחלטת ולהסכים להצעה שהתגבשה בין ח"כ יצחק לוי לח"כ אמנון רובינשטיין, שערכיה של ישראל יוגדרו כערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. כדי להחליש את עמדת המפלגות החרדיות, הורדו מההצעה המקורית חופש התנועה והזכות לבחור את מקום המגורים כזכויות יסוד מוחלטות. כמו כן, הוסיף את , שהוא סעיף שמירת הדינים מתוך חוק היסוד של זכויות האדם שהוכן במשרד המשפטים. לנוסח המקורי הוסף סעיף שמירת דינים, שקבע כי לא תהיה פגיעה בתוקפה של חקיקה שהייתה קיימת בעת קבלת חוק היסוד. כך הובטח, למשל, כי לא ניתן יהיה לערער על תוקפה של החקיקה המייחדת את השיפוט בענייני נישואין וגירושין לבתי הדין הדתיים.
הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.
כשהציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפני הכנסת, אמר ח"כ לין:
לין אמר בשנת 1999, כי סבר אז, כי רעיון הקמת בית משפט לחוקה, אינו צריך להיות כלול בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא בחוק יסוד: החקיקה. לין סבר כי פיתוח הביקורת החוקתית בהדרגה, על ידי בית המשפט העליון, הוא המצב הרצוי ביותר.
בדיונים אמר לין:
כששר המשפטים מרידור הציג את החוק אמר:
בדומה לחוק יסוד חופש העיסוק, הצעת החוק כללה סעיף 'נוקשות' המצריך רוב מוחלט לשינויו, אולם במועד אישורו בקריאה שנייה ושלישית התקבלה על חודו של קול הסתייגות לפיה בוטלה דרישה זו.
יוזם החוק רובינשטיין הביע את אכזבתו על כך שרוב חברי סיעת העבודה נעדרו מההצבעה בגלל הפריימריז הקרוב. מרידור ציין בנאומו שהיו קיזוזים בין שתי סיעות גדולות. בחוק תמכו 32 חברי כנסת ממפלגות הליכוד, העבודה, מרצ וחד"ש וכן יצחק לוי מהמפד"ל, התנגדו 21 חברי כנסת ונמנע אחד.
באוקטובר 1992, בכתב העת המשפט, הציג אוריאל לין (שסיים את כהונתו כחבר הכנסת), במילים קצרות, את הראייה שלו, כמי שהוביל כיו"ר ועדת החוקה את הליכי החקיקה:
מאז חקיקתו בשנת 1992, החוק תוקן פעם אחת בלבד בשנת 1994, בתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. סעיף זה התקבל בקריאה השנייה פה אחד (75 – 0). התיקון כלל שני חלקים:
הפיכת סעיף 1 לחוק ל, והוספת לפניו, שכותרתו "עקרונות יסוד", הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
תוספת ל (פסקת ההגבלה), לפיה ניתן יהיה לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד לא רק בחוק אלא גם "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
שמאל|ממוזער|250px|חוק היסוד, על קיר בית המשפט העליון, בעברית ובערבית
לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק, מטבע הדברים, בזכויות שעליהן הוא מגן. כפי שקובעת כותרתו של החוק, כל הזכויות הללו נגזרות מכבוד האדם וחירותו, כפי שהם מתפרשים לאור היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלה מפורטות בסעיפים אחדים:
: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
: אין פוגעים בקנינו של אדם.
: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
:
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
סעיף 9 לחוק היסוד קובע סייג נוסף למשרתים בצה"ל, בשב"ס ובמשטרה. לפי האמור בסעיף זה, פגיעה בזכויות המשרתים בגופים אלה לא תחרוג מהמתחייב מאופיו וממהותו של השירות.
עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן ניתן לפגוע בהן ואף לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ואף על פי שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית עדיין, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.
המעמד העל חוקי
לחוק יסוד זה מעמד משפטי בכיר, שבא לידי ביטוי בכמה סעיפים.
קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה, המכונה "פסקת ההגבלה", קובע את התנאים שבהם ניתן להגביל בחקיקה (או במעשה מנהלי) זכות המעוגנת בחוק היסוד (על משמעותו של סעיף זה, ובפרט התנאים המאפשרים חקיקה הפוגעת בזכויות שנקבעו בחוק יסוד זה, ראו בערך המהפכה החוקתית). לדוגמה, בעניין פינוי גוש קטיף פסק בג"ץ כי חוק פינוי-פיצוי אכן פוגע בזכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד, אבל קבע שהחוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה. לגבי מידתיות הפגיעה קבע, ש"פיצויים הוגנים וראויים – המהווים תנאי למידתיות הפגיעה בזכויותיהם הקנייניות" של תושבי גוש קטיף. בית המשפט סבר שמספר סעיפים בחוק פוגעים בזכות המתיישבים לפיצויים הוגנים ולכן הם בטלים.
מגן על החוק מפני תקנות שעת חירום, בקובעו שאין לממשלה סמכות לשנות את חוק היסוד - ובמשתמע, לפגוע בזכויות המוגנות בו - באמצעות תקנות שעת חירום, כמבואר: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי , מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש". למעשה, ההגנה מפני תקנות שעת חירום אינה מוחלטת, והיא נתונה לשיקול דעתם של הממשלה ושל בית המשפט העליון.
לעומת סעיפים אלה, המחזקים את מעמדו של חוק היסוד, נכלל בו גם סעיף 10 האומר: . סעיף זה מכונה סעיף שמירת הדינים.
ועידת הליכוד שהתכנסה כשנה אחרי חקיקת החוק, ציינה את שני חוקי היסוד שנחקקו בזמן ממשלתה, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שיגנו על זכויות האדם "לא רק מפני עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת של המחוקק". עוד נכתב שהליכוד יפעל להשלמת חוק יסוד: זכויות האדם וחוק יסוד: החקיקה, ועם השלמתם תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל..
מנגד ישנם חברי כנסת הטוענים שהם לא התכוונו לתת לחוק יסוד זה מעמד כה בכיר, המאפשר לבית המשפט לבטל חוקים אחרים מכוחו. קיימת מחלוקת בשאלה האם התכוונו חברי הכנסת להעניק לחוק היסוד מעמד על-חוקי, והאם ציפו שהפרשנות שתינתן לו על ידי בית המשפט תהיה כפי שהתבררה לאחר מכן. חלק מחברי הכנסת, טענו כי הוטעו על ידי יוזמי החוק הטוענים להטעיה מציינים כמה אמירות של חבר הכנסת אוריאל לין, ממקדמי החוק, במהלך החקיקה. מנגד, לין חיבר ספר שמתאר את חקיקת חוקי היסוד ובו התייחס לטענות ההטעיה ושלל אותן בתוקף. לשיטתו יש בהן "לא רק משום עלבון לכנסת אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת".
הכנסת בחרה שלא לשריין את החוק ולכן ניתן לשנותו ברוב רגיל של חברי הכנסת. זאת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק, ששינויו דורש רוב של 61 חברי כנסת. יש שהביעו תמיהה על החלטה זו של הכנסת, ואולם יש הרואים בה עדות לכך שהכנסת לא התכוונה לתת לחוק זה את אותו מעמד מרכזי שנתן לו בית-המשפט העליון. כך למשל נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שהחזיק בעמדה דומה, אמר כי "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה". אחרים מציינים שההצעה לשריין את החוק נפלה על חודו של קול (ההסתייגות שהסירה את השריון עברה בעקבות הצבעה של 27 בעד ו-26 נגד) או מציינים את קיומן של פסקת ההגבלה ושמירת בדינים בחוק.
ראו גם
כבוד האדם
המשפט בישראל
בג"ץ אדם טבע ודין נגד ראש ממשלת ישראל
לקריאה נוספת
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024
אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, כרמל, ירושלים, 2004
מנחם אלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל, הוצאת מאגנס, 1999
הלל סומר, "הזכויות הבלתי מנויות - על היקפה של המהפכה החוקתית" משפטים כח (תשנ"ז) 257
אורית קמיר, כבוד וכבוד האדם בחברה ובמשפט בישראל
יוסף דוד (עורך), שאלה של כבוד: כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, הוצאת מאגנס והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006
אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 300–305.
אוריאל לין, לידתה של מהפכה, ידיעות ספרים, 2017.
קישורים חיצוניים
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באתר הכנסת
דפנה ליאל, איך חוק יסוד נולד? סיפור לידתו המדהים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בהסכת "עושים פוליטיקה"
הערות שוליים
כבוד האדם וחירותו
קטגוריה:הכנסת השתים עשרה: חקיקה
קטגוריה:ישראל: משפט חוקתי
קטגוריה:זכויות האדם בישראל
קטגוריה:כבוד | 2024-08-28T17:59:21 |
נינג'וטסו | הפניה נין ג'וטסו | 2010-12-31T01:44:24 |
חוק יסוד: חופש העיסוק | חוק יסוד: חופש העיסוק הוא חוק יסוד שנועד להגן על חופש העיסוק, כלומר על זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. על פי פרשנות בית המשפט והפרוטוקולים של ועדת החוקה, חוק ומשפט בהם נדונה הצעת חוק זה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניקה הכנסת לחוקי היסוד האמורים מעמד על-חוקי, ולפיכך סמכות לבתי המשפט להכריז על בטלותו של חוק הפוגע בזכויות המוגנות על פיהם.
היסטוריה חקיקתית
זכותו של אדם לחופש העיסוק נקבעה בראשית ימי המדינה בפסק דין של בג"ץ – בג"ץ בז'רנו, שבו נאמר:
החוק נחקק בגרסה ראשונה בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, 3 במרץ 1992. החוק עבר ברוב של 23 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, אוריאל לין, אמר, בהביאו את חוק היסוד לאישור בקריאה שנייה ושלישית:
והן עומדות בסתירה להוראותיו, יעמדו בתקפן עד תום שנתיים מיום תחילתו של חוק יסוד זה;
החוק המקורי קבע תקופה של שמירת דינים של שנתיים, שבהן לא תתבטל חקיקה העומדת בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. לאחר חלוף כשנה מחקיקת החוק הביע שר החקלאות, יעקב צור, בפני שר המשפטים, דוד ליבאי, דאגה שהסדרים רבים של פיקוח והסדרה אינם עומדים בדרישות חוק היסוד ועל כן, ב-21 במרץ 1993, מינה ליבאי צוות של משפטנים ממשרד המשפטים, שכלל את שלמה גוברמן, יהודית קרפ, נילי ארד, עוזי פוגלמן ושלום ברלנד, לבדוק איך להיערך לקראת ביטול תוקפה של החקיקה הקיימת. ב-19 בספטמבר 1993 הגיש הצוות את מסקנותיו, שבהן המליצו לאפשר הגבלות על חופש העיסוק גם בחקיקת משנה, על בסיס הסמכה מפורשת בחוק, ולהרחיב את התנאים המאפשרים הגבלת חופש העיסוק, שכן רבים מדברי החקיקה לא עמדו בקריטריונים של חוק-יסוד: חופש העיסוק בנוסחו הראשון.
בעקבות המלצות הוועדה גובשה הצעה לתיקון חוק היסוד שתסיר את הדרישה שההגבלה על חופש העיסוק תהיה "לטובת הכלל", אך תוסיף את הדרישה שהיא תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". שינוי הנוסח נומק בדברי ההסבר להצעת החוק בכך שהוא מביא לאחידות עם הנוסח של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, ההצעה הסירה סעיף שעסק בעיסוקים המותנים בקבלת רישיון.
ב-22 באוקטובר 1993 פסק בג"ץ שההסדר שמנע יבוא בשר לא כשר אינו עומד במגבלות חוק היסוד. פסק הדין עורר משבר פוליטי, ודרישה מצידה של מפלגת ש"ס להשיב את הסטטוס קוו בנושא על כנו. כדי למנוע את המשבר יעץ המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, להוסיף לחוק היסוד פסקת התגברות. הממשלה אימצה את הצעתו.
במרץ 1994 חוקקה הכנסת גרסה חדשה של חוק יסוד: חופש העיסוק וביטלה את החוק הקודם. מבנהו של החוק החדש וניסוחי ההוראות בו הותאמו למבנה ולניסוחים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לשני החוקים נוסף בתחילתם סעיף הצהרתי תחת הכותרת "עקרונות יסוד" והתייחסות לפגיעה בזכויות, המעוגנות בחוקי היסוד, באמצעות ̟חקיקת משנה. לחוק יסוד חופש העיסוק נוספה גם 'פסקת ההתגברות' – המאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת: . כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בכתב הזכויות והחירויות הקנדי.
בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר קפוא, התשנ"ד–1994, שבסוף אותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק.
בשנת 1996 הוארכה תקופת שמירת הדינים משנתיים לארבע.
בשנת 1998 לקראת פקיעת תקופת שמירת הדינים, תוקן חוק היסוד באופן שהאריך את הפטור לחריגות ממנו, שהיו תקפות טרם חקיקתו, עד שנת 2002. פטור זה לא הוארך יותר. בנוסף, כדי למנוע את פקיעת תוקפו של חוק הבשר בתום ארבע שנים, נוסף סעיף שקבע, שחוק שחוקק בשנה הראשונה לאחר כניסת חוק היסוד לתוקפו לא יפקע.
המעמד העל-חוקי
בנוסח החוק ישנם מספר ביטויים שפורשו על ידי בית המשפט, במסגרת המהפכה החוקתית כמעניקים לו, מעמד על-חוקי.
קובע: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה זכה לכינוי "פסקת ההגבלה", שכן הוא מגביל וקובע סייגים לכנסת בבואה לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק.
קובע: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים".
לחוק הוענק שריון, הדורש רוב של 61 חברי כנסת לצורך שינויו. כן נקבע ב: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת".
קובע: "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם ל, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר." סעיף זה זכה לכינוי "פסקת ההתגברות" ותכליתו לאפשר לרשות המחוקקת "להתגבר" על ההגבלה שבסעיף 4 באמצעות חקיקה שמתייחסת לכך במפורש, אך עם זאת מגביל בזמן של 4 שנים את תוקפה של חקיקה כזו.
הזכות המוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק
ההגנה הניתנת בחוק יסוד: חופש העיסוק מופיעה : "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד".
בית המשפט העליון קבע שחופש העיסוק כולל גם את החופש לפעול בגדרו של העיסוק שנבחר ללא איסורים או הגבלות. כך למשל נפסק שמדיניות של אי־קבלת תוצר העיסוק מנטולי הכשרה מסוימת היא פגיעה בחופש העיסוק, הגם שאינה מטילה איסור על עצם העיסוק. לגישת השופטת טובה שטרסברג-כהן, הכפפת עיסוק כלשהו לצורך בקבלת רישיון מהווה הגבלת חופש העיסוק. גם כאשר רשות מעניקה סובסידיה רק לחלק מן העוסקים בתחום מסוים ושוללת אותה מאחרים היא פוגעת בחופש העיסוק.
החוק קובע את התנאים המאפשרים בכל זאת להגביל את חופש העיסוק:
ההגבלה צריכה להעשות בחוק של הכנסת
ההגבלה צריכה להיות לתכלית ראויה
ההגבלה צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש
חוקים רבים פוגעים בחופש העיסוק, תוך שהם נחשבים לעומדים בתנאיו של סעיף 4. דוגמה לכך הם חוקים המתנים עיסוק במקצוע מסוים בקבלת רישיון לכך.
פעמים אחדות נדרשה הכנסת לחוקק חוק המעניק תוקף לפגיעה קיימת בחופש העיסוק, כדי שהגבלת חופש העיסוק תעמוד בדרישה הראשונה: שתעשה על פי חוק של הכנסת. דוגמה לכך היא חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח–1997, שנחקק לאחר שנפסק כי חוקי עזר עירוניים האוסרים פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב סותרים את חוק יסוד: חופש העיסוק.
פסקי דין
פונים רבים לבתי המשפט העלו את הנימוק של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק, אם כטענה עיקרית ואם כאחת משלל טענות.
קבוצה ראשונה של פונים בשם חופש העיסוק הם המלינים על הוראות רישוי שאינם לוקחים בחשבון את אלו שכבר עוסקים במקצוע או החלו בצעדים להיכנס למקצוע לפני השינוי בהוראות המעבר. במקרה פסק דין הנדלמן ביטל בית המשפט דבר חקיקה של הכנסת, מחמת חוק יסוד: חופש העיסוק, וקבע שהאיסור על אדם שעבד במשך שנים כיועץ מס להמשיך להציג עצמו כיועץ מס אינו מידתי ועל כן בטל. בעוד מקרים דרש בית המשפט כי יינתנו הוראות מעבר מתאימות המאפשרות לאנשים להמשיך להתפרנס ממשלח ידם ללא עמידה בדרישות רישוי חדשות. במקרים אלו, העותרים לא העלו לדיון את הוראות הרישוי עצמם, ובחלק מהמקרים אף תמכו בהם, כך שבית המשפט לא נדרש לדון בהסדרים עצמם. כך למשל, בעתירה נגד הוראות המעבר ברישוי רוקחים, הביעו העותרים תמיכה בהוראות הרישוי החדשות, אך בקשו לעצמם פטור מהם.
קבוצה שונה של פונים הם המלינים על איסור לעסוק בייבוא סחורה כלשהי. זה היה המקרה כאשר בית המשפט העליון קבע שחוק יסוד: חופש העיסוק אינו מאפשר למנוע ייבוא בשר טרף. מקרה נוסף היה כאשר בית המשפט קבע שהאיסור על ייבוא סיגריה אלקטרונית נעשה ללא הסמכה בחוק.
חוק יסוד חופש העיסוק שימש כנימוק להוראות שונות שניתנו לגופים ציבוריים בפסקי דין, גם במקרים צדדיים שהשפעתם על חופש העיסוק מוגבלת יחסית. פסקי דין אלו כוללים:
הוראה לבית חולים לאפשר פרסום של שירותי חברה לביצוע טקסי ברית מילה שלא על ידי מוהלים שאושרו על ידי הוועדה הבין-משרדית להסמכה ולפיקוח על מוהלים.
לעומת זאת, הטענה שאיסור על רופא עובד מדינה לתת חוות דעת רפואית בתביעה נגד המדינה פוגע בחופש העיסוק נדחתה על ידי בג"ץ.
לקריאה נוספת
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024
אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 305–320
אוריאל לין, לידתה של מהפכה, ידיעות ספרים, 2017
קישורים חיצוניים
חוק יסוד: חופש העיסוק, באתר הכנסת
– גרסה שאינה בתוקף
מנחם גולדברג, חופש העיסוק: מזכות יסוד לחוק יסוד, הפרקליט מ"א/3, מרץ 1994, עמ' 291–345
גרשון גונטובניק, המשפט החוקתי: כיווני התפתחות שלאחר המהפכה החוקתית, עיוני משפט כ"ב, חוברת 1, פברואר 1999, עמ' 129–174, בעמ' 157–170
הערות שוליים
חופש העיסוק
קטגוריה:הכנסת השתים עשרה: חקיקה
קטגוריה:ישראל: משפט חוקתי
קטגוריה:זכויות האדם | 2024-09-09T03:49:13 |
1492 | שמאל|ממוזער|200px|שחזור מודרני של ספינתו של כריסטופר קולומבוס, הסנטה-מריה
שנת מעבר
שנת 1492 היא השנה בה כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, ולכן נקבעה כשנת המעבר מתקופת ימי הביניים לתקופת העת החדשה – לפי תיקוף ההיסטוריה העולמית, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית.
__תוכן__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-05-22T05:58:15 |
קלאוס פוקס | קלאוס פוקס (גרמנית: Klaus Fuchs; 29 בדצמבר 1911 – 28 בינואר 1988) היה פיזיקאי גרמני שמצא מקלט בבריטניה מפני הנאצים. העביר מודיעין טכנולוגי אודות הפצצה האטומית לידי ברית המועצות.
חייו
קלאוס אמיל יוליוס פוקס נולד ברוסלסהיים, שבקיסרות הגרמנית בשנת 1911, כבן של כומר לותרני, אמיל פוקס ושל אשתו, אלזה לבית וגנר. בנעוריו הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.
למד בגימנסיה הומניסטית בעיר אייזנך. החל בלימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לייפציג ב-1930 והמשיך באוניברסיטאות בקיל ובברלין.
עם עליית הנאצים לשלטון בסוף ינואר 1933 ובעקבות גירושו מן ה-SPD הצטרף למפלגה הקומוניסטית (KPD).
בעקבות שריפת הרייכסטאג בסוף פברואר הפך למבוקש, אולם הצליח להימלט ברכבת לברלין, שם המשיך בלימודיו עד לסוף השנה האקדמית.
באוגוסט 1933 נמלט לפריז.
בזכות בן דודו, שהתגורר בבריטניה, הצליח להגר לשם ולהמשיך בלימודי הפיזיקה באוניברסיטת בריסטול.
בהמשך זכה למלגה אצל הפיזיקאי מקס בורן והחל בעבודת הדוקטורט בשנת 1938 באוניברסיטת אדינבורו.
ביולי 1940, בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצר פוקס כנתין אויב והועבר למחנה מעצר באי מאן, ובהמשך בקוויבק שבקנדה. במהלך מעצרו השתתף בקבוצת דיון קומוניסטית בהובלת האנס קאלה . בהתערבות מוריו מאוניברסיטת אדינבורו, ששכנעו את השלטונות הבריטיים כי בתור פיזיקאי יוכל פוקס להביא תועלת למאמץ המלחמה הבריטי, שוחרר פוקס מן המעצר. לאחר שחרורו המשיך בלימודיו באוניברסיטה, אך כעבור מספר חודשים נתבקש להצטרף לפרויקט הבריטי לפיתוח פצצת אטום.
זמן מועט לאחר מכן יצר קשר עם יורגן קוצ'ינסקי, פעיל קומוניסטי וחברו של הפעיל הקומוניסטי קאלה, ששכן במעצר יחד עם פוקס. כדי שיוכל להימנע מנסיעות תכופות ללונדון לפגישות עם אנשי מינהל המודיעין הראשי של ברית המועצות, הוצמדה לפוקס מלווה — רות קוצ'ינסקי.
בסופה של שנת 1943 נשלח פוקס לארצות הברית להצטרף ל"פרויקט מנהטן", הפרויקט האמריקאי לפיתוח פצצת אטום. בתחילה עבד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וחקר תהליכי העשרת אורניום. באוגוסט 1944 הציבו אותו האמריקאים במעבדות לוס אלאמוס, שנבנו במדינת ניו מקסיקו כדי לשמש אתר לייצור פצצת האטום האמריקנית, שם עבד תחת הנס בתה. פוקס זכה שם להוקרה כמדען וחוקר רציני המסור למשימה.
בתום המלחמה חזר פוקס לבריטניה ונתמנה לראש מחלקת הפיזיקה במרכז למחקר גרעיני בהארוול (Harwell).
כבר בשנת 1945 ערק פקיד צופן בשגרירות הסובייטית בקנדה בשם איגור גוזנקו ומסר פרטים על רשתות הריגול הסובייטיות במערב, אך הפרטים שמסר לא הביאו מייד לחשיפתו של פוקס, שנחשף רק שנים אחדות לאחר מכן.
בשנת 1948, כאשר ידיעות מודיעין שהגיעו לידי האמריקאים הצביעו על מאמצי ברית המועצות ליצור אף היא פצצת אטום, הועלה חשד כי הסובייטים הצליחו לחדור לסודות האטום של "פרויקט מנהטן". בראשית שנת 1949 הופנה החשד לכיוונו של פוקס. פוקס נחקר על ידי אנשי ה-FBI והכחיש נמרצות את החשדות נגדו. אף לאנשי שרות הביון הבריטי המקביל, ה-MI5, לא היו ראיות מספקות למעצרו.
ב-23 בספטמבר 1949 הודיע הנשיא הארי טרומן כי ברית המועצות ערכה ניסוי בפצצת אטום. פוקס נחקר שוב, ובראשית שנת 1950, לאחר סדרת חקירות, הודה בהעברת סודות האטום לברית המועצות. פוקס הועמד לדין ב-1 במרץ 1950, נמצא אשם בהעברת מידע גרעיני לסובייטים ונדון ל-14 שנות מאסר. הוא ריצה 9 שנים מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו, זכה לחנינה ושוחרר בשנת 1959.
באותה שנה הגיע פוקס בדרכים לא חוקיות ללייפציג שבמזרח גרמניה, שם התגורר אביו. זאת למרות שקיבל מספר הצעות עבודה מכובדות במערב.
בלייפציג נישא לאלמנה מרגרטה קיילסון, חברת הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית.
עד שנת 1974 שימש כסגן מנהל המרכז למחקר גרעיני ברוסנדורף, סמוך לדרזדן. משנת 1963 הצטרף לסגל האוניברסיטה הטכנית של דרזדן.
קלאוס פוקס מת בשנת 1988, זמן לא רב לפני התפרקות הגוש הסובייטי, איחוד גרמניה וקריסת ברית המועצות.
ההערכה היא כי איש ממרגלי האטום שפעלו בשירות הסובייטים לא הביא לסובייטים תועלת כה רבה בפיתוח פצצת האטום הסובייטית, כקלאוס פוקס במעשה בגידתו במדינתו המאמצת.
ראו גם
תאודור הול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקאים גרמנים
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:מרגלים במלחמה הקרה
קטגוריה:בריטים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בריסטול
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מזרח גרמנים
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פרידריכספלדה
קטגוריה:חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיל
קטגוריה:תוכנית הגרעין של ברית המועצות
קטגוריה:סגל TU דרזדן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1911
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1988 | 2024-09-22T09:31:03 |
אהרן צ'חנובר | 250px|ממוזער|פרופ' אהרן צ'חנובר נושא דברים בטכניון, פברואר 2018
250px|ממוזער|שמאל|פרופסור אהרון צ'חנובר נואם בהפגנה בחיפה בכיכר חורב נגד הרפורמה המשפטית בישראל 25 במרץ 2023
אהרן צ'חנובר (Aaron (Aharon) Ciechanover; נולד ב-1 באוקטובר 1947, ה'תש"ח) הוא ביוכימאי ישראלי והמדען הישראלי הראשון, לצד אברהם הרשקו, שזכה בפרס נובל. ביחד עם הרשקו ושותפם האמריקאי אירווין רוז, הוענק לצ'חנובר פרס נובל לכימיה לשנת 2004 "על גילוי אחד מהתהליכים המחזוריים החשובים ביותר בתא שמאפשר את פירוק החלבונים". חתן פרס א.מ.ת בקטגוריה מדעי החיים בתחום הרפואה לשנת 2002, וחתן פרס ישראל בחקר הביולוגיה לשנת תשס"ג (2003).
ביוגרפיה
צ'חנובר נולד בחיפה למשפחה דתית ממעמד הביניים. משפחתו דגלה בחינוך, בפרט חינוך ליהדות ואהבת הציונות. אביו, יצחק, היה פקיד במשרד עורכי דין ולאחר מכן הפך לעורך דין, ואמו, בלומה (לבית לובשבסקי), עקרת בית ומורה לאנגלית. הוריו עלו ארצה מפולין מהעיר צ'חנוב (ומכאן שם משפחתו) לפני מלחמת העולם השנייה. גדל בהדר הכרמל ולמד בבית הספר "חוגים". כשהיה בן תשע התייתם מאמו וכעבור כשש שנים מת גם אביו. מאז גדל אצל דודתו מרים ואצל אחיו הבכור, יוסף צ'חנובר, שהיה גדול ממנו ב-14 שנים, שלימים הפך לעו"ד, יועץ משפטי ומנכ"ל משרד החוץ.
עם סיום לימודיו התיכוניים, הצטרף צ'חנובר לעתודה האקדמית, ולמד רפואה באוניברסיטה העברית. בשנת 1971 קיבל תואר מוסמך למדעי הטבע ובשנת 1974 קיבל תואר דוקטור לרפואה מטעם בית הספר הדסה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1972 התחיל שיתוף פעולה עם הביוכימאי הישראלי אברהם הרשקו. החל משנת 1973 ועד לשנת 1976 שירת כרופא בצה"ל, תחילה בשייטת ספינות הטילים, ואחר כך ביחידת המחקר והפיתוח של חיל הרפואה.
עם סיום שירותו הצבאי הצטרף למחלקה לביוכימיה של הפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה, כתלמיד לתואר שלישי. בשנים 1981–1984 שהה בהשתלמות לצורך פוסט-דוקטורט ב-MIT.
בשנת 1982 קיבל תואר דוקטור למדעים בהנחייתו של פרופ' אברהם הרשקו. מחקר זה, שלו היה שותף גם אירווין רוז מהמכון לחקר הסרטן בפילדלפיה, הוא שזיכה את השלושה בפרס נובל לכימיה כעבור יותר מעשרים שנה. במחקר זה גילו ותיארו את מערכת האוביקוויטין, האחראית לסימון חלבונים לפירוק בתוך התא, והביא לפריצת דרך בחקר הסרטן, מחלות ניווניות במוח ומחלות אחרות. שני החוקרים הראו כי החלבונים בגופינו רגישים לשינויים סביבתיים ונהרסים בקלות ועל כן יש להחליפם, ובנוסף, בקרה של תהליכים בגוף דורשת סילוק של חלבונים המשמשים בלמים או זרזים לתהליך המדובר. המחקר של צ'חנובר עוסק במנגנון האחראי לסילוק חלבונים אלו שיש להחליפם. הם ראו כי חלבונים המיועדים לפירוק מסומנים על ידי חלבון הנקרא אוביקוויטין, אותו הם מכנים 'תג המוות'. חלבון זה נדבק ומסמן את כל החלבונים המיועדים לפירוק וכך הגוף יודע בצורה מדויקת באילו חלבונים אין צורך. החלבון המסומן מגיע בעזרת האוביקוויטין לאנזים גדול הנקרא פרוטאוזום, הוא מוכנס לחלל הפנימי שלו ושם הוא מתפרק ונהרס. כל המערכת הזאת פועלת בצורה בררנית, ישנם קולטנים המאפשרים רק לחלבונים שעליהם מודבק האוביקווטין לעבור תהליך זה ולהתפרק, כך לא נהרסים גם החלבונים הטובים. תהליך זה חשוב מפני שאם בקרת החלבונים לא תעבוד בצורה נכונה ולא יתפרקו החלבונים שאין בהם צורך, החלבונים הפגומים יצטברו ובסופו של דבר יפגעו בתפקוד. הפרעות כאלה בתפקוד נמצאו במחלות מוח ניווניות ומחלות סרטן שונות. גילוי מערכת האוביקוויטין והבנת תפקודה הוא בעל משמעות רבה לעולם המדע ולפיתוח תרופות ונוגדנים למחלות רבות.
בשנת 1984 מונה למרצה בכיר בפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה, בשנת 1987 מונה לפרופסור חבר, ובשנת 1992 עלה לדרגת פרופסור מן המניין.
בשנת 1985 היה פרופסור אורח במכון דנה-פרבר לחקר הסרטן בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד שבבוסטון.
בשנת 1987 היה פרופסור אורח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון שבסנט לואיס.
בשנים 1994–2000 שימש מנהל המכון למחקר במדעי הרפואה על שם משפחת רפפורט בטכניון בחיפה.
משנת 1996 עד שנת 2007 היה חבר מועצה בארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית.
בשנת 2000 שימש פרופסור אורח באוניברסיטת קיוטו שביפן.
בשנת 2002 התמנה לפרופסור מחקר. עיקר מחקרו עוסק במנגנוני פירוק החלבונים בתא ובמעורבות של הליך זה בגרימת מחלות.
בשנת 2003 עבד כפרופסור-אורח בנושא חלוקה ריאתית וטיפול רפואי קריטי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו.
צ'חנובר חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2004, חבר באקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית) משנת 2007, חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים משנת 2008 וחבר באקדמיה האפיפיורית למדעים משנת 2008. מאז זכייתו בפרס נובל קיבל כ-46 תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות אקדמאיים ברחבי העולם (נכון לנובמבר 2011).
בשנת 2011 התמנה צ'חנובר לדיקן מכון המחקר למדעי הכימיה וביו-פרמצבטיקה באוניברסיטת נאנג'ינג בעיר נאנג'ינג שבסין.
צ'חנובר חבר במועצה של הקרן החדשה לישראל.
כ-11 שנים לאחר זכייתו בפרס נובל, פרסם צ'חנובר מאמר העוסק בגילוי של שני חלבונים שיוצרת מערכת האוביקוויטין המעכבים סרטן. מחקר זה הוא המשך לתגלית האוביקוויטין, והוא בוצע בהובלת ד"ר ילנה קרבצובה איבנצב.
בשנת 2015 עופר בינה וחברת סאן-פארמה החלו בפיתוח תרופה על בסיס רעיונות של צ'חנובר.
ב-2016 השתתף במשלחת של חתני נובל לצפון קוריאה, שם ביקרו באוניברסיטאות ומכוני מחקר.
בחודש פברואר 2023 במסגרת ריאיון עם חתני פרס נובל, הביע את דעתו בנושא הרפורמה המשפטית בישראל. הוא כינה אותה כ"משבר החמור ביותר בישראל בכל שנותיה" והתריע כי תרסק את המדע ותגרום לבריחת מוחות מישראל. צ'חנובר והרשקו חתמו, לצד חמישה חתני פרס נובל נוספים, על עצומה שקוראת לנשיא המדינה להשמיע את קולו ולמנוע את חקיקת הרפורמה.
חיים אישיים
צ'חנובר מגדיר את עצמו "אדם דתי" אף שאיננו שומר מצוות במובן המקובל: בערב שנערך לכבודו לאחר זכייתו בפרס נובל אמר כי "בעולמו של הקב"ה אני בסך הכול תייר שהזדמן לו להציץ ולהיות שותף לתגלית שהייתה כאן מאז ימי הבריאה. לא המצאתי דבר. התגלית שלנו היא לטובת האנושות כולה ואני מודה לאלוהים על כך". כאשר נשאל האם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות או בתודעה אלוהית – ענה בשלילה מוחלטת, וציין כי בארנקו מצוי כרטיס אדי לתרומת איברים וכן אמר: "אני לא מאמין בשום דבר שהוא מעבר לחיים. אני מאמין שאנחנו נולדים, ואז יש עובדה ודאית אחת: אנחנו הולכים למות. זו העובדה היחידה שאני מאמין בה. עם זאת, אני מאוד יהודי. אולי יהודים דתיים לא יקבלו זאת... אולי הם מרגישים אחרת על אלוהים ועל הטקסים והתפילות והציוויים והחיים. לגבי – לא. זו תרבות".
צ'חנובר נשוי לד"ר מנוחה צ'חנובר, שניהלה את המחלקה הגריאטרית במרכז הרפואי כרמל, ולזוג בן.
לכבודו נקרא רחוב בשכונת ׳המדע׳ בעיר רחובות, יחד עם רחובות נוספים בשכונה זו שנקראו על שם זוכי פרס ישראל.
פרסים ואותות הוקרה
1997 – פרס הנרי טאוב בטכניון עבור הצטיינות מחקרית.
1999 – פרס וכטר מטעם אוניברסיטת אינסברוק, אוסטריה (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו)
2000 – פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו)
2000 – פרס אלקלס
2001 – פרס מיכאל לנדאו למדעי החיים (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו)
2002 – פרס א.מ.ת (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו ועם פרופ' ליאו זקס)
2002 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב
2003 – (תשס"ג) פרס ישראל בחקר הביולוגיה
2004 – פרס נובל בכימיה (יחד עם אברהם הרשקו ואירווין רוז). הייתה זאת הפעם הראשונה בה ישראלים זכו בפרס נובל במדעים.
לקריאה נוספת
שי חורב, אהרן צ'חנובר, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 304–305, 2018.
גדי בלום וניר חפץ, חינוך ואקדמיה – אהרן צ'חנובר, ישראל לאן – 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמ' 235 –267.
קישורים חיצוניים
דף הבית של אהרן צ'חנובר, באתר הפקולטה לרפואה
כרטיס אישי, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
פרופ' אהרן צ'חנובר, על מצוינות, יצירתיות ומה שביניהן, באתר יוטיוב
יורם יובל בשיחת נפש עם אהרן צ'חנובר, הטלוויזיה החינוכית, 17 באפריל 2016
אהרן צ'חנובר, פירוק חלבונים תוך תאיים: ממנגנונים בסיסיים דרך מנגנוני מחלות ועד לפיתוח תרופות, הרצאת וידאו באתר אוניברסיטה מצולמת
ריאיון עם צ'חנובר, מתוך הסדרה הנובליסטים
מפגש עם פרופ' אהרון צ'חנובר, 2 במרץ 2000:
הערות שוליים
קטגוריה:ביוכימאים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לביולוגיה
קטגוריה:בוגרי תוכנית פולברייט ישראלים
קטגוריה:סגל הטכניון: רפואה
קטגוריה:רופאים ישראלים
קטגוריה:בוגרי העתודה האקדמית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור לרפואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חיפה: אישים
קטגוריה:בוגרי תיכון חוגים
קטגוריה:זוכי פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי
קטגוריה:חברי האקדמיה אירופיאה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-10-09T14:12:13 |
איאייטו | ממוזער|250px|חרב איאייטו
אִיאַייטוֹ (מיפנית: 居合刀) היא חרב יפנית בעלת להב קהה, המשמשת לאימונים, במיוחד באמנות הלחימה איאיידו. האיאייטו מחושלת מסגסוגת של אלומיניום ואבץ, שבדרך כלל יותר זולה וקלה מפלדה. האיאייטו לא נחשבת כנשק על פי החוק היפני, ואינה מתאימה לקרבות. האיאייטו הטובות ביותר דומות מאוד לחרבות אמיתיות במשקל, בצורה ובגימור האיכותי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חרבות
קטגוריה:אמצעי לחימה יפניים מסורתיים | 2022-12-01T06:15:46 |
של מי השורה הזאת? | של מי השורה הזאת? היא תוכנית בידור והומור ששודרה בישראל. התוכנית היא גרסה ישראלית של פורמט תוכנית האלתורים הטלוויזיונית האמריקאית "של מי השורה הזאת בכלל?". התוכנית שודרה בשנים 2000–2001 בערוץ 2 בזכיינית טלעד, ושוב בשנים 2006–2007 בערוץ עשר.
פורמט
התוכנית בנויה מארבעה שחקנים שמבצעים משחקי תיאטרון וקטעי אלתור שונים לפי הוראות מנחה התוכנית (שלמה בראבא בעונות הראשונות, עידן אלתרמן החל מהעונה השלישית) וגחמות הקהל באולפן. המשחקים עצמם הומוריסטים ומטרתם להצחיק את הקהל.
השחקנים יכולים למצוא עצמם מאלתרים מצבים ומשנים סגנונות משחק, מדברים בשאלות בלבד ושרים שירים כשהכל מאולתר. בפועל, השחקנים מאלתרים מול קהל, כאשר בטלוויזיה משודרים רק האלתורים הטובים ביותר.
עונות
התוכנית הישראלית שודרה במשך 4 עונות:
עונה ראשונה (ערוץ 2, 2000) - 14 פרקים
עונה שנייה (ערוץ 2, 2001) - 16 פרקים
עונה שלישית (ישראל 10, 2006)
עונה רביעית (ישראל 10, 2007)
שחקנים
עונות ראשונה ושנייה:
שלמה בראבא (מנחה)
דרור קרן
שירה אלון
אלון נוימן
רועי לוי
שרון טייכר
תומר שרון
יסמין קדר
עונה שלישית:
עידן אלתרמן (מנחה)
תומר שרון
שמוליק לוי
אלינור סלע
מאור כהן
יעל לבנטל
בעונה הרביעית הצטרפו לצוות העונה השלישית יובל שגב ודוד קיגלר יחד עם ארי עמית.
ראו גם
משחק מכור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:טלעד: תוכניות וסדרות
קטגוריה:ערוץ עשר: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות מבוססות על פורמט אמריקאי | 2024-10-04T19:31:35 |
ארץ נהדרת | ארץ נהדרת היא תוכנית בידור סאטירית ישראלית המשודרת במסגרת "שידורי קשת" החל מנובמבר 2003. עד שנת 2017 שודרה התוכנית בערוץ 2, ומאז 1 בנובמבר 2017 היא משודרת בערוץ קשת 12.
התוכנית זכתה בשמונה פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ברציפות בשנים 2003–2011. ב-2021 זכתה התוכנית באות אבירת איכות השלטון לשנת 2020 בקטגוריית תרבות וחינוך.
מאפיינים
התוכנית כוללת התייחסויות סאטיריות והומוריסטיות לאירועי השבוע החולף בעיקר באמצעות חיקויים, מערכונים, בדיחות וחידודים על כותרות השבוע. פורמט התוכנית הוא כשל מהדורת חדשות טלוויזיונית, כשהמערכונים והפינות השונות משתלבים ככתבות, ראיונות ודיווחים חיים, השזורים על פני רצף ה"מהדורה". באופן זה התוכנית מלעיגה על רבים מהמאפיינים של תרבות הטלוויזיה עצמה ושל תקשורת ההמונים בכללה; ובתוך כך גם על המצבים והדמויות שמחוללים כותרות, ובאופן רחב על המציאות הישראלית כולה.
התוכנית זכתה מראשיתה למדרוג גבוה. יוצר התוכנית והעורך הראשי שלה הוא מנהל התוכן של קשת, מולי שגב. את שם התוכנית נתנה לה דנה מודן, בת זוגו של שגב בזמנו, מתוך שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת" (שגב זכר כי ההשראה לרעיון של מודן הייתה המשפט "יש לנו ארץ נהדרת" שהשמיע בנימין נתניהו במערכת הבחירות מול שמעון פרס).
"ארץ נהדרת" שודרה לראשונה ב־2 בנובמבר 2003. העונה הראשונה שודרה בימי שישי בערב, בדומה לתוכניות בידור אחרות ששודרו בתחילת שנות האלפיים. תבניתה הבסיסית, שהסתמכה על צוות של שחקנים וקומיקאים ושילוב תכנים בידוריים וסאטיריים בנוסח תוכניות מצליחות קודמות כמו "רק בישראל", "ניקוי ראש" ו"העולם הערב", הוכיחה את עצמה וזכתה להצלחה. תוכנית הבידור הישראלית קיבלה השראה רבה מתוכנית הבידור האמריקנית "סאטרדיי נייט לייב" וכן מתוכניות נוספות כגון "הדיילי שואו". התוכנית הפכה לאחת התוכניות המתוסרטות ארוכות השנים ביותר בטלוויזיה הישראלית, ונכון ל־2022 הופקו לה 20 עונות.
בשנת 2022 שודר סרטם של ירון שילון וניר זהבי - "ארץ נהדרת - תמונת מחזור". סרט דוקומנטרי באורך 81 דקות המסכם 20 שנות "ארץ נהדרת" ובו מפגש מיוחד וחד פעמי של כוכבי כל העונות. על כל הרגעים הבלתי נשכחים והסיפורים מאחורי הקלעים עם היוצרים, הכותבים וההפקה.
בעונה ה־15 החלה התוכנית להיות משודרת בפורמט HDTV.
מבנה התוכנית
"ארץ נהדרת" בנויה כמהדורת חדשות מדומה, המארחת מדי שבוע פוליטיקאים, אנשי ציבור ובדרנים, וכן מספר דמויות בדיוניות. מנחה המהדורה, איל קיציס, מוצג כדמות הרצינית היחידה, וכמי שאינו נלאה מלקוות לכך שכתביו ואורחיו יענו תשובות ענייניות לשאלותיו, ובכך משמש כמצע ו"הרמה להנחתה" לרוב הבדיחות. בנוסף מקריין קיציס את מערכוני החוץ, שמוקרנים בין חלק אחד של המהדורה למשנהו (עד אמצע עונה 11, כאשר הוחלף בידי שרון טייכר). בסיום התוכנית נפרד קיציס מהצופים במשפט הקבוע "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת".
צוות התוכנית מורכב ממשתתפים קבועים, המתחלף לעיתים בין העונות, ומתוגבר לעיתים בהופעות אורח של אמנים אחרים וידוענים מתחומים שונים. השחקנים מגלמים דמויות רבות ומשתנות המהוות את עיקר התוכנית. הדמויות המגולמות הן של אישים בפוליטיקה הישראלית, של אנשי ציבור ושל אנשי תקשורת מוכרים, המוצגים בחיקוי כקריקטורות, לרוב באור מגוחך ונלעג. חלק מהדמויות המגולמות הן דמויות פיקטיביות, המייצגות סטריאוטיפים ותופעות מוכרות בחברה הישראלית. בעונותיה המאוחרות הוקרנו בתוכנית סדרות מערכונים שונות של יוצרים קומיים שלא היוו חלק מהצוות הקבוע ולא התקשרו ישירות לעיסוק באקטואליה. על פי רוב מערכונים אלו התחילו את דרכם כסרטונים ויראליים ביוטיוב ובפלטפורמות אינטרנטיות אחרות.
מבנה התוכנית, לבד מתוכניות מיוחדות ותוכניות לקט, קבוע, עם שינויים קלים בין עונת שידור אחת לאחרת:
מערכון ראשי – מערכון אולפן אשר פותח את התוכנית, ולרוב מתאפיין באלמנטים קיצוניים ופרובוקטיביים.
פאנל ראשי– אייל קיציס מראיין באולפן אורחים מסדר היום הפוליטי של השבוע החולף.
מבזק כותרות – אוסף מבזקי חדשות סאטיריים. החל מהעונה ה-11 עלמה זק מגישה את המבזקים לצד קיציס. בעונה ה-13 הופרד המבזק מהתוכנית ועבר למתכונת של ספין אוף ששמו "עוד כותרות", ששודר בימי שישי. בעונה ה-14 של התוכנית חזרה פינה זו, אך במתכונת שונה מהמבזקים בעונות הקודמות.
פאנל משני - אייל קיציס מראיין באולפן אורחים מתחומי התרבות הבידור והספורט.
מבזקי כותרות נוספים.
כתבת שטח – כתבת מהדורה הנוגעת בתופעות נפוצות בחיי החברה והציבור הישראליים.
הפקות חוץ – מיני-תוכניות אירוח אשר מופקות ומוגשות על ידי דמויות שונות, מוכרות או בדויות.
מערכון חוזר – סדרת מערכונים המבקרים קבוצה או תופעה ישראלית ומשודרים בהמשכים במהלך העונה.
משתתפים ודמויות
רשימת שחקנים לפי עונות
+משתתף/תעונות 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 131415161718192021 (ארץ נלחמת)איל קיציס (21) מנחהאלי פיניש (21) קבועמריאנו אידלמן (21) קבועעלמה זק (21) קבועהיובל סמו (18) אורח קבוע קבועטל פרידמן (17) קבוע אורח קבוע אורח קבועאורחשני כהן (15) קבועהערן זרחוביץ' (14)אורח אורח קבוע קבוע אורח קבוע קבועאסי כהן (15) אורח אורח קבוע קבוע אורח קבוע אורח קבוע קבוע אורחרועי בר נתן (13) אורח קבועירון ברלד (13) אורח קבוע קבועליאת הר לב (12)אורחת אורחת קבועהקבועהתום יער (9) אורחת אורחת קבועה קבועהאודי כגן (9) אורח קבוע קבוע אורח אורח קבועאורנה בנאי (6) קבועה אורחתשרון טייכר (7) אורח אורח קבוע אורח אורח קבוע קבועמאור כהן (4) קבוע אורחאורחדב נבון (4) קבוע אורח קבועהאורי לייזרוביץ' (6) קבועליאור אשכנזי (6) אורח קבועקבועשחר חסון (6) קבועאורח קבועקבועיניב ביטון (5) אורח קבועקבועאמיר שורוש (5) אורח קבועקבועתמיר בר (4) קבועדודו ארז (4) אורח קבועגיתית פישר (3) אורחת קבועה קבועהאוראל צברי (2) קבועדור מוסקל (1)אורח קבועעומר ריבק (1)אורח קבועיובל שגב (1) אורח קבוע
סקירת הסדרה
השפעה
שמאל|ממוזער|200px|"ארץ נהדרת" - תקליטור DVD, הרגעים הגדולים 2007
לתוכנית חשיבות לא מבוטלת בעצם הבחירה להציג או לא להציג בהבלטה דמויות מסוימות. רבים סבורים כי מעמדם של שלי יחימוביץ', עוזי כהן, מירי רגב או ג'ודי ניר מוזס שלום כדמויות בעלות חשיבות נוצר במידה רבה בעקבות השימוש התכוף בהן כדמויות בתוכנית.
מרבית האישים שחיקוייהם מוצגים בתוכנית מצהירים שהם מקבלים את דמויותיהם הקריקטוריסטיות המוצגות בתוכנית ברוח טובה ובהומור, ואף מוחמאים מעצם הכללתם בתוכנית, אך במקרים מסוימים דווחו גם מקרים של פגיעה ועלבון מצד האישים שחוקו בתוכנית. דוגמה בולטת היא הפוליטיקאי מוחמד אבו טיר, ממנהיגי החמאס, שהביע את הסתייגותו מן השימוש בדמותו בתוכנית דרך חיקויו על ידי טל פרידמן ככזו המנסה ללא הרף לפתות ישראלים להגיע לאזור השטחים במסווה של מארגן מסיבות. הצגת נשיא המדינה משה קצב כאוויל מוחלט גררה מחאות מצד לשכת הנשיא, ושחקן הכדורגל אבי נמני ביקש, כפי שנטען בתקשורת, כי הצגתו בתוכנית תמותן, ואכן כך היה (בתחילת העונה דמותו הופיעה כמעט כל תוכנית אך לאחר כמה תוכניות הופיע רק אחת לכמה תוכניות, ובמערכונים קצרים יותר). אברי גלעד, שבעונה השביעית חוקה על ידי אסי כהן, התלונן כי הוצג בתוכנית בתור אחד שמרוויח את הונו מסבלם של אנשים אחרים.
הפופולריות הרבה של "ארץ נהדרת" בציבור הישראלי באה לידי ביטוי לא רק במדרוג גבוה אלא גם במקום שניתן לה בבמות נוספות. כך למשל הצלחת העונה הראשונה הביאה את חברות התחפושות בפורים 2004 לייצר תחפושות של הדמויות המפורסמות של התוכנית, כמו לובה (טל פרידמן) ועוזי כהן (אלי פיניש). התוכנית נבחרה בשנת 2010 לתוכנית העשור של גלי צה"ל והתחנה אף הקדישה לה מצעד מערכונים מיוחד.
ב-10 באפריל 2013 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכת תצלומים של שחקני התוכנית ודמויות שונות מכל העונות לרגל עונת העשור, באותה שנה זכתה התוכנית בפרס "כד החלב" המוענק לאישים בתחום הטלוויזיה מטעם המכללה האקדמית עמק יזרעאל.
בנאומו בירושלים ב-2013 אמר נשיא ארצות הברית ברק אובמה ברוח הומוריסטית כי: "כל הדרמה שהייתה ביני לבין ידידי ביבי הייתה בסך הכול מזימה לייצר תוכן עבור 'ארץ נהדרת'".
לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע שודר בארץ נהדרת מערכון "שאולי ומלחמת האזרחים", בו קרא שאולי לפתוח במלחמת אזרחים בישראל. המערכון הפך לקאלט וגרר תגובות רבות בציבור הישראליראו שאולי ומלחמת האזרחים#קבלת המערכון בציבור בישראלי. בעקבות המחאה כנגד ממשלת ישראל השלושים ושבע והרפורמה המשפטית, רווחו אזכורי המערכון בעיתונות הישראלית, בעיקר בתור נבואה העומדת להגשים את עצמהראו שאולי ומלחמת האזרחים#אזכורים בעקבות המחאה כנגד הממשלה ה־37 והרפורמה המשפטית.
בשנת 2024 יצאה לאור קומדיית הפשע המקסיקנית "אמיליה פרז" אשר במהלך אחת הסצנות נראה גיבור הסרט צופה בטלוויזיה ישראלית, כשעל המסך הופיע מערכון מלחמת האזרחים.
ביקורת
למרות ההצלחה המסחרית ספגה התוכנית ביקורות על גישתה הבידורית בעיקרה. בעונותיה הראשונות, לטענת מספר מבקרים, הסאטירה בתוכנית הומרה באסופה של חיקויים מבוצעים היטב, והתוכנית נמנעת מביקורת של ממש על דמויות מרכזיות ועל נושאים בוערים בזירה הפוליטית והציבורית. בעונות המאוחרות יותר של התוכנית טענו המבקרים שהתוכנית לא רק חדלה מלעסוק בסאטירה אלא גם הפסיקה להיות מצחיקה ולמעשה נשארה בלעדית תחת תו "תוכנית הבידור" הפופולרית.
כותבי התוכנית מציגים את עצמם כבעלי אג'נדה שמאלית מה שהשפיע על תפיסת התוכנית בציבור ועל התגובות אליה, בעיקר מצד הימני של המפה הפוליטית.
צופים מימין הרבו לטעון כי התוכנית מוטה פוליטית לטובת השמאל, לועגת לאג'נדה של הימין בלבד, ומציגה ימנים ומתנחלים באופן מוקצן ומוגזם, בין השאר בהצגתם של אביגדור ליברמן ויעקב כץ כפשיסטים ואף כנאצים. בשנת 2011 הופצה תמונה בה הופיע עורך התוכנית, מולי שגב, כשהוא לבוש כקצין אס-אס. משמאל תקפו בחריפות את הפעולה וטענו כי יש צורך להבדיל בין ביקורת סאטירית, גם אם בוטה, לבין מה שהם קראו לו "תוקפנות חסרת ביסוס", מנגד בימין טענו שעל אף שהפעולה עצמה פסולה, בעצם העובדה שהתוכנית בחרה לעשות שימוש בדימויים מעין אלו היא התירה למתנגדיה להשיב באותו מטבע.
בעונה ה-15 הוצג שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט עם אביזרים של בתי תפילין לראשו כתסרוקת המזוהה עם הזמרת נטע ברזילי וזאת במסגרת מערכון סביב זכייתה באירוויזיון (אף על פי שלא היה מדובר בתפילין אמיתיים). בתוך זמן קצר התחוללה סערה ברשת ובמקביל אליה הגיבו ראשי כל הסיעות הדתיות בכנסת, אפילו הרב הראשי לישראל דוד לאו פרסם באופן חריג הודעה לעיתונות בה גינה מעשה וכתב שמן הראוי שהמערכת תתנצל על כך. בין המבקרים היו גם בנט עצמו שכתב: "עליי תצחקו כמה שתרצו, אבל על תפילין וקודשי ישראל – לא". וגם שר התקשורת איוב קרא. למחרת הגיב גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: "ישנם דברים שפשוט לא עושים". גם הרשות השנייה, הגוף הרגולטורי אשר מפקח על קשת, הודיעה כי היא "רואה בביזוי סמליים דתיים, של כל הדתות, מעשה חמור", וש"על אף שקיימת חשיבות עליונה לחופש הביטוי והיצירה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסאטירה, נראה כי במקרה זה נחצו קווים אדומים". ההפקה הגיבה שהמערכון עסק בזכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון ובעיסוק הציבורי הנרחב בנושא, וכי לא הייתה כוונה לפגוע או לבזות. באפריל 2019 מחו אנשי מפלגת ש"ס על הצגה של הרב עובדיה יוסף בתוכנית בצורה שהם טענו שהיא מבזה את הרב עובדיה.
ביקורת מכיוון אחר הוטחה בתוכנית על כך שלמרות התיימרותה לשקף פנים שונות בחברה הישראלית, היא משקפת בעיקר פנים מוכרות בטלוויזיה הישראלית ומרבה לעסוק בשיח הפנימי של עולם הבידור אליו היא משתייכת. לעיתים, נטען, היו דמויות ששימשו פעמים רבות בעיקר משום שאחד המופיעים בתוכנית היטיב לחקותן, ובלי קשר למקומן השולי בציבוריות הישראלית. בנוסף הועלו טענות על כך שהתוכנית מציגה נשים ויחידים מקבוצות מוחלשות בחברה באופן סטריאוטיפי הגובל בגזענות.
בתחילת עונתה השלישית של "ארץ נהדרת" מחו עסקנים מנציגי הציבור הציוני-דתי על שידור התוכנית בליל שבת וטענו כי שידור תוכנית המובילה את השיח התרבותי הישראלי ביום שבו אינם יכולים לצפות בה גורם להוצאתם משיח זה. בעקבות פנייה של חבר הכנסת שאול יהלום הוחלט לשדר שידור נוסף של התוכנית בימי רביעי, אך במתכונת מקוצרת של שעה בלבד, כולל פרסומות (וצמצום קטעים וכותרות).
בעונה הרביעית הועלתה ביקורת על כמות הלקטים הרבה ששודרה בלא הודעה ברורה מוקדמת, דבר שגרם לאכזבת הצופים שציפו לתוכנית חדשה.
בשנת 2019, הדמות שאולי שגילם אסי כהן ב"ארץ נהדרת" וב"הפרלמנט" נבחרה על ידי וואלה! NEWS כדמות הטלוויזיונית הגדולה של העשור השני של המאה ה-21. כמו כן, באותה שנה החל אסי כהן להופיע עם דמותו של שאולי על במות סטנדאפ.
במרץ 2021 חייב בית המשפט המחוזי בתל אביב את "שידורי קשת" לפצות ב-50,000 ש"ח את יו"ר ועד מתיישבי השומרון, בני קצובר, על שבתוכנית "ארץ נהדרת" הציגה את תמונתו עם הכיתוב "סבא פוגרום". בית המשפט קבע שהפרסום ביחס לקצובר אינו נכנס לגדר סאטירה.
הפקות ספין-אוף
זוהי סדום
לאור הצלחתה הרבה של התוכנית, יצא לאקרנים באוגוסט 2010 סרט קולנוע באורך מלא בשם "זוהי סדום", בו מככבים כוכבי העבר וההווה של "ארץ נהדרת" בתור הדמויות התנ"כיות מסיפור החרבתה של סדום. הופיע בתפקיד אורח מוטי קירשנבאום אשר שיחק את דמותו של אברהם.
הפרלמנט
בשנת 2012 עלתה לשידור בזכיינית קשת סדרת טלוויזיה בשם "הפרלמנט", שהיוותה ספין אוף של "ארץ נהדרת". הסדרה בוססה על פינה באותו שם ששודרה בעונה השמינית של התוכנית ועקבה אחר חבורה של גברים בגיל העמידה (אסי כהן, יובל סמו, ערן זרחוביץ', מריאנו אידלמן ומאור כהן) שיושבים באופן קבוע בבית קפה מקומי ומשוחחים. הסדרה הרחיבה את המערכון וזכתה להצלחה ולשבחי הביקורת והקהל.
עוד כותרות
בשנת 2016 יצאה סדרה בת נוספת של התוכנית בשם "עוד כותרות", איל קיציס עושה מהדורה מורחבת של סיכום חדשות השבוע בצורה פרודית, ומבוססת על פינות המבזק של "ארץ נהדרת". בהמשך, הסדרה התמקדה יותר בעלילות מאחורי הקלעים של הפקת "עוד כותרות", ונזנח קלות הרעיון המקורי (לדוגמה: פרק "מאחורי הקלעים" פיקטיבי על הפקת התוכנית, וכל קטעי האולפן הם קטעי קישור בלבד). בשנת 2020 בעקבות משבר הקורונה, זמן קצר לאחר תום העונה ה-17 של התוכנית, חזרה התוכנית "עוד כותרות" לעונה שנייה, בעלת מבנה דומה יותר לפורמט הקלאסי.
תוכנית קיציס
בקיץ בין העונה ה-11 ל-12, הנחה קיציס תוכנית אירוח משלו. כל פרק התחיל במונולוג סאטירי על אירועי צוק איתן, משום שבחוסר ברירה, מרבית הפקת תוכנית הייתה במהלך הלחימה. לכל אורך הסדרה התארחו כמה שחקנים לביצוע מערכונים, רבים מהם שחקנים או כותבים בארץ נהדרת (ביניהם ירון ברלד, ערן זרחוביץ', יובל סמו ועוד), או "כישרונות צעירים" (ביניהם תום יער ותם אהרון). הפקת התוכנית באה לסיומה לאחר עונה אחת בלבד (עם זאת, יש הקושרים בין התוכנית הזו לבין "עוד כותרות" בעקבות המבנה המעט דומה).
ארץ נלחמת
סדרת בת, אשר יש לה 2 עונות: העונה הראשונה שודרה ביולי 2006, והעונה השנייה שודרה באוקטובר 2023 עד מאי 2024. הסדרה מתמקדת כעונות בת לסדרה המקורית, וכל פעם שיש מלחמה על ישראל או מישראל, יש עונה חדשה של ארץ נלחמת. העונה הראשונה, כאשר שודרה ביולי 2006, הייתה במהלך מלחמת לבנון השנייה, והעונה השנייה ששודרה מאוקטובר 2023 עד מאי 2024 הייתה ונשארה במהלך מלחמת חרבות ברזל.
פרסים ומועמדויות
שנהפרסקטגוריהמועמדתוצאה2004פרס מסך הזהבתוכנית השנהתוכנית בידורפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2005פרס מסך הזהבתוכנית השנהתוכנית בידורפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהסדרה קומית2006פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית הבידור הטובה ביותר2007פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2008פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2009פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2010פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2011פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיהתוכנית בידור2016פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםאיפורליאת שיינין2017פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםאיפורליאת שיינין2018פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםאיפורליאת שיינין2019פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםתסריט בתוכנית סאטירה, מערכונים, ובידורדוד ליפשיץ, אסף שלמון, אסף גפן, איתי רייכר, אילן שפלר, ערן זרחוביץ', שרון טייכר ורשף שיאיפורליאת שיינין2020פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםתסריט בתוכנית סאטירה, מערכונים ובידורדוד ליפשיץ, אסף שלמון, אסף גפן, איתי רייכר, אילן שפלר, ערן זרחוביץ', שרון טייכר ורשף שיעיצוב תלבושותדני בר שי ונעמי שרידאיפורליאת שיינין2021פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםתסריט בתוכנית בידור, סאטירה ומערכוניםדוד ליפשיץ, אסף שלמון, אסף גפן, איתי רייכר, אילן שפלר, ערן זרחוביץ', שרון טייכר, עומר ריבק ורשף שיעיצוב תלבושותדני בר שי ונעמי שרידאיפורליאת שיינין2022פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ומערכוניםארץ נהדרת – עונה 19תסריט בתוכנית בידור, סאטירה ומערכוניםאודי כגן, אילן שפלר, איתי רייכר, אסף גפן, אסף שלמון, דוד לישפיץ, עומר ריבק, ערן זרחוביץ', רשף שי, שרון טייכרעיצוב התלבושותדני בר שי, נעמי שרידאיפורליאת שיינין2024פרסי האקדמיה לטלוויזיהתוכנית סאטירה ובידורארץ נהדרת – עונה 20תסריט בתכנית סאטירה ובידורדויד ליפשיץ, אילן שפלר, איתי רייכר, אסף גפן, שרון טייכר, ערן זרחוביץ', דור מוסקל, עומר ריבק ורשף שיניהול אמנותייעל קומרובסקיעיצוב תלבושותדני בר שי, נעמי שרידאפקטים ויזואליים ואיפור מיוחדליאת שיניין
ראו גם
שבוע סוף!
גב האומה
תוכנית קיציס
הפרלמנט
עוד כותרות
קישורים חיצוניים
אתר הסדרה במאקו vod - פרקים מלאים
כתבות וראיונות
יובל אביבי, העימות הטלוויזיוני, באתר Time Out תל אביב, 17 בינואר 2013
ביקורות
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה סאטיריות ישראליות
קטגוריה:תוכניות מערכונים ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס האקדמיה לטלוויזיה: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:עמיתי כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
קטגוריה:תוכניות שצולמו באולפני הרצליה
קטגוריה:תוכניות וסדרות טלוויזיה שצולמו באולפני מימד
קטגוריה:תוכניות וסדרות טלוויזיה שצולמו בקריית התקשורת נווה אילן
קטגוריה:ביקורת התקשורת בישראל
קטגוריה:הפוליטיקה הישראלית בתרבות | 2024-09-09T10:45:28 |
לוקיוס קורנליוס סולה | לוקיוס קורנליוס סולה פליקס (בלטינית: Lucius Cornelius Sulla Felix) או בשמו הידוע סולה (138–78 לפנה"ס) היה מדינאי ומצביא רומאי בתקופת הרפובליקה הרומית, מראשי סיעת האופטימאטים בסנאט הרומי, והדיקטטור הראשון לכל חייו בתולדות הרפובליקה הרומית. סולה היה אחראי ישיר למלחמת האזרחים הרומית, ומילא תפקיד מרכזי בהתפוררות המשטר הרפובליקני.
השם
לפעמים בוטא שמו סילה בגלל התפתחות השפה הלטינית לשני כיוונים והפיכת שמו מ-SUILLA) suilla) לסילה או סולה. צורה פחות שכיחה יותר של ביטוי שמו היא Sylla שמבוטאת סיולה, בדומה לשם שאנו משתמשים בו כיום. פליקס הוא כינוי שקיבל סולה אחרי שסוסו מעד וכידון שהוטל לעברו החטיא אותו – משמעות השם "בר המזל".
ביוגרפיה
תקופת ילדותו ונעוריו
סולה נולד לאחד מענפיו העניים של בית האב של הקורנליים. לפי פלוטרכוס, הרבה סולה להסתובב בחברתם של שחקנים ורקדנים בתחילת חייו הבוגרים (עד שנות השלושים לחייו). לאחר שירש בגיל 30 סכום כסף נכבד ונשא לאישה את איליה, החל סולה לבסס את מעמדו הכלכלי.
מלחמת יוגורתה
בשנת 107 לפנה"ס נבחר סולה למשרת הקוואיסטור, וסופח לצבאו של גאיוס מריוס, שבאותה העת קיבל את הפיקוד על הכוחות הרומאים שנלחמו עם יוגורתה מלך נומידיה. המלחמה היוגורתית החלה בשנת 112 לפנה"ס ומהלך האירועים בה גרם למבוכה רבה ברומא, בשל אי הצלחתם של המצביאים שנשלחו לאפריקה לסיימה. הגעתו של הקונסול קוינטוס קיקיליוס מטלוס בשנת 109 לפנה"ס לנומידיה, שינתה את מהלך המלחמה והובילה לכיבוש רוב נומידיה על ידי הרומים. אך מטלוס לא הצליח ללכוד את יוגורתה ועל רקע כישלון זה ערך סגנו, גאיוס מריוס, את מסע הבחירות שלו. מריוס הצליח להיבחר לקונסול ולהחליף את מפקדו לשעבר בניהול המלחמה. יוגורתה נמלט לשטחה של מדינת חתנו, בוככוס מלך מאוריטניה.
בשנת 106 לפנה"ס ערך צבאו של מריוס מסע מלחמה נועז ומוצלח לעבר מבצר נהר המולכט. בחזרתו של הצבא מנהר המולכט הותקף על ידי כוחותיהם המשולבים של בוככוס המאוריטני ויוגורתה חמיו. ההתקפה הפתיעה את מריוס ובתחילת הקרב מצבו של הצבא הרומי היה בכי רע. אולם מריוס, בזכות עזרתו של סולה, ששימש כקצין במטה הכללי וכמפקד של יחידת פרשים (או של כל חיל הפרשים), הצליח לארגן את צבאו מחדש ולהדוף את הנומידים והמאוריטנים.
סולה, שהגן על האגף הימני של הגייסות, ביצע הסתערות נועזת לעבר יחידת פרשים נומידית שחסמה את נתיב נסיגתו של הצבא הרומי. לאחר מכן הסתער לעבר כוחות האויב שצרו על הלגיונות מצד אחר, כוחות שהונהגו על ידי המלכים בוככוס ויוגורתה עצמם והצליח להדוף אותם. מהלך זה אפשר לצבא הרומי לסגת באופן מסודר אל עבר העיר קירטא (קונסטנטין של ימינו), בה שהה סולה, יחד עם כל הצבא הרומי, את החורף של שנת (106–105 לפנה"ס).
שמאל|ממוזער|150px|מטבע המנציח את לכידת יוגורתה על ידי סולה
מריוס החליט לסיים את המלחמה על ידי תפיסתו של יוגורתה בשבי. הוא החל במשא ומתן עם בוככוס, מלך מאוריטניה, הצלע החזקה בברית נגד רומא וכרת איתו ברית בתנאים נוחים לאחרון. התמורה שביקש מריוס הייתה בגידתו של בוככוס בחמיו. בוככוס דרש שסולה יהיה זה שיחתום את החוזה סופית ושרק לידיו יסגיר את יוגורתה. מריוס, למרות חששותיו שסולה (שעלה בינתיים לדרגת סגנו של מריוס בעקבות הכישרון שגילה בלחימה), ייתפס על ידי בוככוס וישמש כבן ערובה, הסכים. סולה נשלח למחנהו של בוככוס, ועבר דרך כוחותיו של יוגורתה בליווי בנו של בוככוס, וולכוס. לאחר שסיים את המשא ומתן עם המלך המאוריטני, הונה האחרון את יוגורתה וגרם ללכידתו בידי חיילי סולה, שחזר עם השבוי למריוס.
לקיחתו בשבי של יוגורתה סיימה את המלחמה שנמשכה שבע שנים ומריוס חזר מנצח לרומא. הוא זכה לטריומף (תהלוכת ניצחון) ב-1 בינואר 104 לפנה"ס, כשהמלך ובניו השבויים צועדים לפני מרכבתו. עם זאת, מריוס לא היה יכול לטעון לבלעדיות על הניצחון, דבר שגרם לו תסכול רב. סגנו סולה הוא זה שזכה בהערכה על התפיסה המתוחכמת של המלך הנומידי (מעשה שהונצח מאוחר יותר בפסל זהב שהעניק המלך בוככוס לקפיטול הרומי, או, לפי גרסאות אחרות, על גבי מטבע).
מלחמות הקימברים והטווטונים
הכישרון והתעוזה שהפגין סולה בלכידתו של יוגורתה זיכו אותו באהדה רבה ובקידום בקריירה הפוליטית שלו, אך גם בישרו על תחילתו של קרע עתידי בינו לבין מריוס שבשלב זה עדיין לא בא לידי ביטוי. סולה המשיך לשרת בצוותו של מריוס עד למערכה כנגד הטווטונים והקימברים, אשר פלשו לאיטליה דרך גאליה בין השנים 104–103 לפנה"ס.
במהלך המלחמה עבר סולה לשרת תחת פיקודו של קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, בן זוגו הקונסולרי ויריבו הפוליטי של מריוס. קאטולוס לא הצליח לעצור את פלישת הקימברים ומריוס נקרא להציל את בן זוגו לקונסוליה. בשנת 101 לפנה"ס, בקרב ורקלה, ניצחו הקונסולים את השבטים הברברים, אך הניצחון נזקף לזכותו של מריוס בלבד, דבר שהגביר את המתיחות והיריבות בינו לבין קאטולוס. לאחר סיום הקרב הראשי עמד סולה בראש הכוח שרדף אחרי השבטים הגאלים שנגררו אחרי הקימברים והטווטונים, אך לא השתתפו בקרב עצמו וחנו על הרי האלפים. תבוסת הקימברים והדרבון של פרשי סולה הובילו לנסיגה מהירה וחפוזה של שבטים אלו מהרי האלפים ובריחתם לארצם.
סולה כמדינאי וקונסול
הכניסה לפוליטיקה
בשנת 93 לפנה"ס נבחר סולה למשרת הפראיטור ושימש כפראיטור עירוני ('פראיטור אורבאנוס'). עם תום השנה, מונה, כמקובל ברפובליקה הרומית, לפרופראיטור, ונשלח על ידי הסנאט לשמש כנציב בפרובינציה קיליקיה, בדרום מזרח טורקיה של ימינו (ישנה בעייתיות בתיארוך כהונת הפראיטורה של סולה, לפי מחקרים אחרים נבחר סולה לפרטור בשנת 97 לפנה"ס, מה שאומר שהוא שימש כפרופראיטור בקיליקיה ב-96, וחזר ב-95 או 94 לרומא). הכוח הצבאי הרומי בקיליקיה לא היה רב, ותפקידו העיקרי של סולה היה למגר את שודדי הים באזור.
במהלך תקופת נציבותו של סולה באסיה הקטנה ניסה מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, להשתלט על קפדוקיה. סולה, שקיבל הוראות לבלום השתלטות זו, יצא בראש הכוחות הצבאיים הרומיים הדלים שהועמדו לרשותו ומספר כוחות עזר שגייס מבנות הברית של רומא באזור קפדוקיה. לאחר שעבר את הרי הטאורוס ניצח סולה בקלות את נציבו של מיתרידטס בקפדוקיה ואת כוחות העזר שנשלחו לשם על ידי מלך ארמניה. מיתרידטס ויתר במהרה על כל טענה שהייתה לו כלפי השטח הקפדוקי שכבש וטען לניקיון כפיים בכל הסיפור.
לאחר שהבטיח את עצמאות קפדוקיה מהפונטים, הצליח סולה לייצב ולקבע את שלטונו של אריוברזנס הפרו רומי והמליך אותו על מדינה זו. במהלך שהותו במערב אסיה הקטנה יצר סולה קשר עם נציג המלך הפרתי וחתם על הסכם ידידות בין שתי המעצמות. הוא היה למעשה פקיד המדינה הרומי הראשון שיצר קשרים עם נציגיה של האימפריה הפרתית.
עם סיום כהונתו, בשנת 91 לפנה"ס, חזר סולה לרומא והחל בפעילות פוליטית נמרצת. הוא נשא לאישה את אלמנתו של מרקוס אימליוס סקאורוס (סקאורוס מת כנראה ב-89, וסולה התחתן איתה לפני הקונסולאט שלו בין 91 ל-88). אלמנתו של סקאריוס הייתה בת למשפחת המטלים רבת ההשפעה, מראשי סיעת האופטימאטים שסולה זיהה את עצמו עמם. נישואין אלה וירידת הפופולריות של מריוס (כתוצאה ממאורעות סטורנינוס) חיזקו את מעמדו של סולה.
מלחמת האיטלקים ברומא
בשנת 91 לפנה"ס פרצה באיטליה מלחמת בעלות הברית כתוצאה מקיפוח מתמשך של בנות בריתה האיטלקיות של רומא. בשנת 90 לפנה"ס התמנה סולה ללגאטוס בצבא הרומי בחזית הדרומית של המלחמה. הצבא הדרומי נחל מספר תבוסות אבל הצליח להתאושש ולהכות במורדים האיטלקים. הגדודים בפיקודו של סולה הובילו את הצבא הדרומי לכיבושה מחדש של קאמפניה וחדירה לתוך סאמניום.
סולה כבש את בוויאנום (שהפכה למרכז המורדים לאחר נפילתה של קורפניום), התקדמותו נעצרה מול חומות הערים נולה ואיסרינה שלחמו לחימה עיקשת ועמדו במצור. בשלב זה הסתיימה למעשה המלחמה בדרום ובמקביל הצליחו הרומים לדכא את המרד בחלק הצפוני של איטליה. יכולתו של סולה כמצביא, וניצחונותיו המרשימים בדרומה של איטליה סיימו למעשה את המלחמה, אם כי הערים נולה ואיסרינה נשארו תחת מצור של חיילי סולה, ואש המרד לא כבתה בקרב הסאמניטים.
בשנת 88 לפנה"ס, עם סיומה של המלחמה, נבחר סולה לקונסול. מוצאו האצילי, תמיכתם של המטלים רבי ההשפעה וניצחונותיו במהלך המלחמה האיטלקית סללו את דרכו להשגת המשרה. סולה נהנה מאהדת מעמד האצולה הרומאי ותמיכת הסנאט. הסנאט אף החליט, כחלק מסמכותו, שסולה ישלח כפרוקונסול שבמזרח, כדי לנהל את המלחמה במיתרידטס השישי, שכבש חלקים נרחבים מיוון. החלטה זו חרתה מאוד לגאיוס מריוס, שרצה בכהונה זו, על מנת לשקם את המוניטין הפגוע שלו.
מלחמת האזרחים
בשנת 88 לפנה"ס הוציא הטריבון פובליוס סולפיקיוס רופוס, מנהיגה של סיעה עצמאית בפוליטיקה הרומית, שורה של תקנות מהפכניות. האצולה, בראשות הקונסול סולה, הכריזה על חגיגה דתית שלא כסדרה ובכך הצליחה לבטל את ההתכנסות של אספות העם לדון בתקנות אלה (כיוון שלפי המסורת הדתית אספות עם לא יכולות להתאסף בעת חגיגה דתית).
בתגובה הצית סולפיקיוס מהומות קשות שאיימו על חיי הקונסולים וסולה נמלט על נפשו לביתו של מריוס. הקונסולים ביטלו את החגיגות, התקנות של סולפיקיוס עברו וסולה ברח מרומא והצטרף מחדש אל מחנותיו בקמפניה, שם עדיין צרו הלגיונות על העיר נולה, אחד ממעוזי הכוח האחרונים של המורדים האיטלקים.
סולפיקיוס, מתוך חשש שסולה ינצל את כוח צבאו וינקום בו, העביר את הפיקוד על הצבא לידי מריוס. מריוס, שהיה זקוק נואשות להצלחה צבאית גדולה כדי לשקם את הקריירה הפוליטית שלו, שיתף פעולה עם סולפיקיוס. בהחלטה יוצאת דופן של אספת העם, על פי הצעתו של רופוס, מונה מריוס לפיקוד חריג, שכלל שליטה פרוקונסולרית על הצבא בקמפניה ופיקוד עליון במלחמה במיתרידטס.
אותה עת חנה סולה בדרום איטליה מול נולה והתכונן לעבור ליוון עם הצבא שחנה שם. כאשר הגיעו נציגי הממשלה לצבא הקמפני והודיעו לסולה על ההחלטה להחליפו במריוס, הוא סירב לציית. סולה כינס את חייליו ושכנע אותם שהחלטה זו פוגעת בראש ובראשונה בהם, כיוון שמריוס יגייס צבא חדש והם יאבדו את האפשרות להתעשר מהביזה וחלוקת אדמות שתבוא בעקבות המלחמה. טיעונים אלה שכנעו בקלות את הצבא שהורכב רובו מבני מעמד הפרולטרים, המעמד הנמוך ביותר בחברה הרומית שהיה למעשה חסר כל רכוש ועתידו היה תלוי ברווחים שיפיק בשירותו הצבאי. הצבא כבר התרגל למפקדו במהלך המלחמה האיטלקית, רכש לו נאמנות ואהדה טבעיים וסמך על הבטחות סולה לביזה בהסתמך על ניסיון העבר.
שליחי רומא נרצחו וששת הלגיונות שחנו מול נולה צעדו בראשות סולה לעבר רומא. מבין הקצינים רק אחד, כנראה ליקיניוס לוקולס, נשאר נאמן לסולה והצטרף לצבא. השאר, ברובם בני מעמד האצולה, סירבו להשתתף במה שהיה למעשה שבירת כל הכללים בפוליטיקה הרומית ומרד. צבאו של סולה הדף את החילות הקלים של מריוס וסולפיקיוס, היה הכוח הצבאי הראשון שחצה את הגבולות המקודשים של הפומריום, אותם היה אסור לחצות חמושים, כבש את רומא בקלות והשליט בה, לראשונה בתולדותיה, שלטון חרב.
זו הייתה הפעם הראשונה שצבא רומי כבש את רומא במלחמת אזרחים.
סולה יצר בכך תקדים. הוא היה הראשון שהשתמש במעמדו ובטבעו החדש של הצבא הרומי, יציר הרפורמות שערך מריוס, כדי לקדם את מטרותיו האישיות, ולפעול באופן ישיר נגד המוסדות החוקים של הרפובליקה. ישראל שצמן, בספרו "תולדות הרפובליקה הרומית", מתאר את רעידת אדמה זו והשלכותיה במילים הבאות: .
כיוון שסולה כבש את רומא, נאלצו הסנאט ואספות העם לפעול על פי רצונו. סולפיקיוס נלכד והוצא להורג, חוקיו בוטלו ומריוס ותומכיו ברחו מהעיר לאפריקה. בנאום לסנאט הציג סולה את עצמו כקורבן בניסיון להצדיק את כניסתו הכוחנית לעיר.
סולה החל לבצע רפורמה ברומא: הוא העביר את החקיקה של אספות העם לאספת הקנטוריות בלבד, וגם סמכות זו נזקקה רק לאישור הסנאט הרומי. במישור הצבאי הוא מינה את נאמנו מטלוס פיוס למפקד הכוחות הצרים על נולה וסאמניום. סולה החליף את גניאוס פומפיוס סטראבו בפומפיוס רופוס כמפקד הצבא בצפון איטליה. הוא העביר חוק להסדרת תשלומי הלוואות על מנת לשקם את מצבה הכלכלי הגרוע של רומא בעקבות מלחמת האזרחים. לאחר שעיצב מחדש את המגמה הפוליטית של העיר וחיזק את כוח הסנאט ברומא, נתן סולה לבחירות לקונסולט של שנת 87 לפנה"ס להתקיים כסדרן. שני הקונסולים שנבחרו היו גניאוס אוקטביוס, איש אצולה שמרן, וחבר בסיעה האופטימאטית, ולוקיוס קורנליוס קינה, אחד ממתנגדיה החריפים של האצולה השלטת.
סולה השביע את הקונסולים החדשים לתיקונים שערך ויצא בראשות לגיונותיו ליוון כדי להילחם במיתרידטס כפי שתכנן מראש.
המלחמה במזרח
עד שהגיע סולה למזרח, בשנת 87 לפנה"ס, השתלט כבר מיתרידטס על רוב אסיה הקטנה ורק מספר ערים יווניות, בראשות רודוס, נשארו נאמנות לרומא וערכו מלחמת מגן נואשת נגד הכובש הפונטי. גם בדרום יוון נחל מיתרידטס הצלחות רבות עד שכוחותיו נעצרו בבויאוטיה על ידי הנציב הרומי במקום.
סולה החל את מסע המלחמה שלו באפירוס. כוחותיו מנו 5 לגיונות, מספר רב של פרשים, וכוחות עזר שגייס מתסליה ובויאוטיה. מאפירוס עבר סולה לאטיקה דרך בויאוטיה, וצר על מעוזי הכוח של מיתרידטס ביוון, אתונה ופיראוס. בגלל חוסר חמור באוניות שלח סולה את סגנו, לוקלוס, לגייס צי בקפריסין, בעוד הוא מפצל את כוחותיו בין אתונה ופיראוס. סולה לא היסס לבזוז את אוצרות מקדשי היוונים בדלפי ואולימפיה ולכרות את עצי חורשות אקדמיה והליקון הקדושות לצורכי מלחמתו. לאחר מצור ממושך נפלה אתונה בשנת 86 לפנה"ס לידיו של סולה ונבזזה על ידי חייליו.
כיבוש אתונה איפשר לסולה להפנות את כל כוחותיו למצור על פיראוס עליה שלט מצביאו של מיתרידטס, ארכלאוס. הלה בחר לסגת דרך הים ולזנוח את העיר. ארכלאוס נסוג לתסאליה, שם התאחד עם כוח צבאי חדש מפונטוס שנחת במקום. סולה, לאחר שהבטיח את שליטתו בפיראוס, יצא עם צבאו לעבר תאסליה ונפגש בביואטיה עם הצבא המחוזק. הקרב שנערך בין שני הצבאות בכירוניאה הסתיים בניצחונו של סולה. למרות נחיתותו המספרית, סולה הצליח הודות לתמרונים טקטיים מוצלחים ושימוש יעיל בכוחות עתודה, להביס את הצבא הפונטי. ארכלאוס וצבאו נסוגו לאי אובויה, שם תוגברו על ידי משלוח צבאי נוסף ממיתרידטס. ארכלאוס שב ליבשה היוונית ושני הצבאות נפגשו שנית בבויאוטיה, במישור ליד אורכומנוס. סולה חיפה על נחיתותו המספרית בהקמת חפירות באגפי מחנהו. ההסתערות הראשונה של הצבא הפונטי הובלה על ידי מרכבות, שנהדפו על ידי שורות הלגיונרים ונסיגתן גרמה לבלבול ולמהומה בשורת הפלאנקס הפונטים. מיד לאחר כישלון מתקפת המרכבות יצאו חיילותיו של סולה להתקפה בה נחלו ניצחון מוחץ. קרב זה סיים את שליטת פונטוס ביוון והחזיר אותה לידיים רומאיות. את הקרבות הבאים ערך נגד הפונטים באסיה הקטנה במטרה לסיים את הלחימה בשטחה של פונטוס.
שמאל|ממוזער|150px|מטבע שסולה טבע לרגל ניצחונו על מיתרדטס השישי
בקיץ 85 לפנה"ס חצה סולה את מצר ההלספונטוס (כיום הדרדנלים) באמצעות הצי שלוקלוס גייס ועבר לאסיה הקטנה. כשהגיע לשם מצא צבא רומי שני, שנשלח על ידי ממשלת הפופולרים החדשה, שהדיחה את סולה מתפקידו כמצביא המלחמה הפונטית. בניגוד לתקוותו של מיתרידטס לא פרצו קרבות בין שני המצביאים הרומים שאיימו עליו. לנוכח היתרון הרומי הברור החל מיתרידטס לדון עם סולה על תנאי כניעתו ועל שלום אפשרי. הסכם השלום שנחתם בדארדראונס בשנת 85 לפנה"ס, קבע שעל מיתרידטס לסגת מכל כיבושיו באסיה הקטנה, למסור לידי סולה כ-70 אוניות מלחמה ולשלם פיצויים בשווי של 2,000 כיכרות זהב. תנאי ההסכם היו מתונים יחסית כיוון שסולה רצה לסיים את המאבק במהירות. לסולה היו שתי משימות חשובות יותר. הראשונה להחלץ מאיום צבא הממשלה שנמצא גם הוא באסיה והשנייה להתפנות למאבקים פוליטיים ברומא גופה. ואכן, לאחר חתימת הסכם השלום התפנה סולה לצעוד לעבר צבא הממשלה. גיוס פימבריא, מצביא הצבא הזה, נבהל, שלח יד בנפשו וחייליו עברו לצדו של סולה.
סולה החל לארגן מחדש את פרובינקיית אסיה הרומית ולחדש את הקשרים עם מדינות הברית והחסות של רומא באסיה הקטנה. הערים היוונית שנשארו נאמנות לרומא, כמו ערי מגנסיה, ליקיה ורודוס, זכו להכרה מחודשת כבנות ברית של הרפובליקה הרומית ולהקלות במיסים. גורל הערים שנכבשו או עברו לידי מיתרידטס לא שפר עליהם: חומותיהן נהרסו, מעמד תושביהן השתנה לבני-חסות או נתינים של רומא והם חויבו לשלם מיסים בערך של 2,000 כיכרות זהב, דבר ששיקע רבות מהן בחובות למשך שנים רבות (בעיקר לסוחרים הרומאים שהלוו להם את הכסף). עתה מינה סולה את אחד מקציניו, ליקונוס מורנה, לנציב אסיה, השאיר בידיו את כוחות צבא הממשלה לשעבר ויצא לרומא עם כוחותיו הנאמנים ושלל רב.
השלב השני של מלחמת האזרחים
תמורות שלטוניות ברומא בזמן העדרו של סולה
לאחר שסולה יצא עם צבאו למזרח החל הקונסול קינה במאבק פוליטי להחזרת מריוס וחבריו לרומא ולהשבת חוקי סולפיקיוס. פעולות אלו נתקלו בהתנגדות אלימה של הסיעה האופטימאטית בראשות חברו לקונסולט, אוקטאוויוס. בעקבות גלי האלימות (שלפי המסופר נהרגו בהם עשרת אלפים איש), נאלצו קינה ותומכיו לגלות מרומא.
הגולים מיהרו לגייס צבא מבני מדינות הברית האיטלקיות ומחלק מגדודי הצבא הרומי שחנה בקמפניה. מריוס, שהיה כנראה בקשר קבוע עם קינה, חזר לאיטליה, איחד את כוחותיו עם צבאו של קינה. בניגוד להחלטת הממשל הרומי הכיר מריוס בקינה כקונסול וקיבל מידי האחרון את הפיקוד על צבא המורדים. מצבה של הממשלה האופטימאטית היה בכי רע, כוחותיה הצבאיים היו מפוזרים חלקם במזרח בהנהגת סולה וחלקם בדרום איטליה, עסוקים בקרבות בסאמניטים. תמיכתו של הכוח הצבאי השלישי בצפון איטליה, בראשות גניאוס פומפיוס סטראבו, הייתה לא ברורה ואף על פי שהציב את מחנהו מול העיר רומא, הוא נתן למורדים להקיף את חומותיה.
בצר לה, הכריזה הממשלה על מתן זכויות אזרח לכל הקהילות האיטלקיות שמרדו בהם בעבר ובכך מחקה את כל הישגי רומא במלחמה האיטלקית. צעד זה שנעשה מתוך תקווה לגייס תומכים חדשים הוסיף לכוחות הממשלה רק כעשרת אלפים איש. בלית בררה קראו האופטימאטים למטלוס פיוס ולצבאו שנמצאו בסאמניום לנטוש את המצור שם, ולבוא לעזרתם. מריוס וקינה, כתגובה, העניקו לסאמניטים את כל דרישותיהם הפוליטיות וגייסו לעצמם חיל עזר סאמניטי. הכוחות של מריוס וקינה ניתקו את העיר רומא מדרכי האספקה והטילו עליה מצור. צבאות הממשלה לקו במגפות, רעב, עריקות הולכות וגוברות ואובדן מורל החיילים. בלית בררה נכנעה המפלגה השלטת בעיר כניעה מלאה בפני מריוס וקינה, כשבקשתה היחידה הייתה הימנעות המנצחים מטבח המוני.
שערי העיר נפתחו, קינה צעד בראש לגיונותיו לתוכה, ואילו מריוס התעקש שיסירו ממנו תחילה את הנידוי שהטיל עליו סולה. עם הסרת החרם נכנס מריוס לעיר והחל במרחץ דמים שנמשך עשרה ימים ברומא גופא, ובאיטליה כולה מספר חודשים. מנהיגי האופטימאטים הוצאו להורג ורכושם הוחרם, ביניהם הקונסול אוקטאוויוס, עשרות קונסולים לשעבר, עשירי רומא, מצביאים מפורסמים, בני בריתו לשעבר של גאיוס עצמו ועוד רבים אחרים. מריוס לא טרח אפילו להעמידם למשפט אלא הפעיל פלוגות של עבדים-לשעבר לשם חיסול מיטב אצולת רומא. מעשיו של מריוס החרידו אף את בני בריתו הפופולרים, קינה וסרטוריוס, אולם גם הם פחדו מידו של זה וקינה אף בחר במריוס להתמודד יחד איתו על הקונסולט של שנת 86 לפנה"ס.
ב-13 בינואר בשנת 86 לפנה"ס מת גאיוס מריוס במיטתו. עם מותו נפסק מרחץ הדמים (למעט כמה ספיחים). סרטוריוס, אחד ממנהיגיה המתונים של סיעת הפופולרים הוציא להורג את כל הפלוגות של מריוס שלקחו יד בטבח. עתה הפך קינה, למעשה, לשליט יחיד של איטליה וכוחו ביטל כל כוח אחר ברומא. הכוחות הפופולרים ניצלו את העדרו של סולה ושללו ממנו את פיקודו, תאריו, רכושו וביתו. הם החריבו את אחוזותיו והוציאו להורג את ידידיו. משפחתו של סולה ניצלה בנס, כיוון שברחה למוקדון ברגע האחרון. הממשלה הפופולרית שלחה צבא חדש בן שני לגיונות בראשות לוקיוס ולריוס פלקוס וגיוס פימבריא לאסיה הקטנה על מנת שיחליף את סולה בפיקוד. יחד עם זו הסנאט הרומי שמר על קשר עם סולה, בייחוד לאור הצלחותיו הצבאיות ביוון. לאחר חתימת הסכם השלום עם פונטוס סולה שלח מכתב לסנאט בו הצהיר על קבלתו את השינויים שנתקבלו לגבי האזרחות הרומית של בעלי-הברית האיטלקים, וכי הוא מתכוון לחזור לאיטליה.
עם סיום מלחמת מיתרידטס ובעקבות מכתבו של סולה, החלו כוחות הפופולרים בראשות קינה לגייס צבא לקראת ההתנגשות עתידית ובלתי נמנעת עם סולה. קינה גייס צבא גדול במטרה לעבור ליוון ושם להילחם בסולה. אך חייליו, שלא רצו לעזוב את איטליה, מרדו בו ורצחו אותו. הקונסול השני, גניאוס פפיריוס קרבו, וויתר על ניסיון להכין כוח מגן ביוון וריכז צבא גדול במיוחד באיטליה עצמה.
חזרתו של סולה מהמזרח, ושיאה של מלחמת האזרחים הרומית
בשנת 83 לפנה"ס נחת סולה בברונדיסיום עם צבא שמנה כחמישה לגיונות, 6,000 פרשים, וכוחות עזר יוונים ומקדוניים. עם חזרתו לאיטליה הצטרפו אליו שרידי הסיעה השמרנית ומספר רב של אצילים רומים, הבולטים שבהם היו מרקוס ליקיניוס קראסוס, גניאוס פומפיוס מגנוס (שגייס צבא פרטי של שלושה לגיונות) ומטלוס פיוס, שחזר מגלותו באפריקה והחל לארגן צבא בצפון איטליה. אמנם לממשלה הפופולרית היה כוח צבאי שמנה כ-100 אלף איש, אך הכנתם למלחמה הייתה לקויה. בנוסף, לא הוצב כוח מגן בחוף הדרום מזרחי של איטליה, מה שאפשר לסולה להשתלט מהר וללא התנגדות על מאספיה ואפוליה.
סולה חצה את סאמניום ללא הפרעה (מה שמעיד על הנייטרליות הזמנית ששמרו הסאמניטים והלוקאנים) והגיע לעיר קפואה שבקאמפניה. באזור זה נערך קרב בינו לבין צבא הקונסול משנת 83 לפנה"ס, גיוס נורבנוס. סולה נחל ניצחון מוחץ, שרידי כוחותיו של נורבנוס נמלטו לקפואה, שם הוטל עליהם מצור. מעבר לכך הצליח סולה להעביר לצידו את נאמנות צבא הקונסול השני של שנת 83, לוקיוס סקיפו.
מסע המלחמה של שנת 83 היווה הצלחה מסחררת לסולה. אפוליה, פיקניום וקמפניה נגפו בפניו, מחנות 2 הקונסולים של שנת 83 הובסו או פוזרו ובני הברית ששמרו עד אז על נייטרליות מהוססת חשו לאן הרוח נושבת וחברו לסולה. הממשלה הפופולרית התכוננה בקדחתנות לעימות עם סולה. גאיוס מריוס הבן וגניאוס פאפיריוס קארבו, שניים ממנהיגי הקיצונים בסיעה הפופולרית, נבחרו לקונסולים של שנת 82 לפנה"ס, כוחות חדשים גויסו מאטרוריה ומעמק נהר הפו, ואוצרות בעלי ערך חולטו ממקדשי רומא. בשלב זה רוכזו רוב כוחות הפופולרים בעיר רומא, אטורוריה, קאמפניה ולאטיום. בנוסף, הסאמניטים והלוקאנים ויתרו על נייטרליות ומיהרו להצטרף לסיעה הפופולרית, בחששם מזרועו של סולה.
בשנת 82 נערך הקרב המכריע בין סולה וגאיוס מריוס הבן. אף על פי שהצבא של מריוס הבן תוגבר בכוחות סאמניטים, סולה הביסו בקלות. מריוס ושרידי צבאו נמלטו לעיר פראינסטה, שם הוטל עליהם מצור על ידי אחד מקציני סולה.
הכוח העיקרי בהנהגתו של סולה חש צפונה, לעבר חילותיו של קרבו. בדרכו עצר סולה ברומא, שהייתה נטולת מגן, והבטיח לתושביה שכל רע לא יאונה להם.
צבא הפופולרים התרכז באותה עת רובו ככולו באטרוריה בהנהגת קרבו, כאשר כוחות נצורים נשארו בקפואה, ניאפוליס, פראינסטה ומספר ערים נוספות. אטרוריה עצמה הוקפה בשלושת הצבאות העיקריים של סולה: צבאו של מטלוס שנע מכיוון אומבריה, של פומפיוס שנע מכיוון מסינה הגאלית ושל סולה בראש גדודיו מכיוון רומא. בקרב הראשון שנערך בין קרבו לסולה לא נפלה הכרעה, אך לאחר נפילת שטחים שבין הרי האלפים לאפנינים לידי האופטימאטים נואש קרבו, נטש את צבאו וברח לאפריקה. רוב הצבא הפופולרי נפוץ או הושמד על ידי פרשיו של פומפיוס. סגנו של קרבו, קרניס, נסוג עם שרידי צבא זה לעבר פראינסטה בניסיון לשבור את המצור שהוטל שם על מריוס הבן. קרניס נוכח שהכוח שצר על העיר חזק מדי, ויתר, ואיחד תחת פיקודו את שרידי הצבאות הפופולרים ואת צבאותיהם של הלוקנים והסאמניטים שחנו שם. בראש הכוח המאוחד צעד לעבר רומא שנשארה ללא הגנה. סולה הגיב במהירות, גייס את כל כוחותיו ויצא להגן על העיר ממתקפת פתע זו.
ב-1 בנובמבר 82 לפנה"ס נערך מול שערי רומא הקרב המשמעותי האחרון במלחמת האזרחים, הקרב הידוע כקרב שער קולין , שנמשך כיממה. בהתחלה הובס האגף השמאלי בהנהגת סולה על ידי הפופולרים ונאלץ לסגת אל חומות העיר. האגף הימני של הצבא, בהנהגת קראסוס, הצליח להדוף את צבא הפופולרים ולשנות את מפת הקרב. הצבא הפופולרי הושמד כמעט לחלוטין וכל 3,000 השבויים, כולל קרינס והמנהיגים הסאמניטים והלוקנים, הוצאו להורג שלושה ימים לאחר סיום הקרב, בשדה מרס.
עם סיום קרב זה נסתיימה למעשה מלחמת האזרחים: חיל המצב בפרסנטה נכנע ומנהיגם גאיוס מריוס הבן התאבד. סולה ציווה לערוך טבח גדול בחלק מבני פראינסטה, הסאמנים ואצילי רומא ששהו בה. לאחר הטבח נתן סולה לחייליו לבוז את העיר. נאפוליס נכבשה, קפואה נכנעה מרצונה וסאמניום נחרבה כמעט כליל בידי סולה. העיר האחרונה באיטליה ששמרה נאמנות לפופולרים הייתה וולטרה שבאטרוריה. היא עמדה במצור שלוש שנים וכשנכנעה בשנת 79 לפנה"ס הושמד כל הצבא שלה בידי צבא הממשלה האופטימיאטית.
הדיקטטורה של סולה
יצירת המשרה
בשנת 82 לפנה"ס, יצר הסנאט (סביר להניח בעידודו התקיף של סולה), באישור אספת העם את משרת ה"דיקטטורה למתן חוקים וסידור ענייני הכלל" ("Dictator Rei publicae constituendae causa"). הדיקטטורה החדשה הזו שמרה למעשה רק על הצורה החיצונית של המוסד הרפובליקאי הקדום אולם למעשה הייתה בעלת סמכויות בלתי מוגבלות.
המשרה החדשה העניקה למחזיקה שליטה מלאה בחייהם וכספם של האזרחים, חופש מוחלט בהחלטות שנגעו ברכוש, שטח וגבולות המדינה הרומית, אחריות בלעדית לקביעת תחומי השיפוט של העיר רומא ושל כל עיר, רומית או איטלקית, שבשליטת המדינה. סולה זכה לשליטה מוחלטת במדיניות החוץ של רומא ובמדינות הכפופות אליה. הוענקה לו הסמכות למנות פקידים גבוהים בממשלה (סמכות שהייתה שייכת לעם קודם לכן). הזכות החשובה ביותר שהוענקה לסולה ולו בלבד, היא ההחלטה מתי פג תוקפה של משרתו. לראשונה בתולדות הרפובליקה זכה אדם לכהן במשרה ללא הגבלת זמן.
חוקרים רבים טוענים שמטרתו של סולה לא הייתה להפוך לשליט יחיד ברומא אלא לבצע רפורמה מקיפה בחוקה הרומית, להשיב את הכוח למעמד האצולה הרומי ולהביס לחלוטין את הסיעה הפופולרית ותיקוניה. תאוריה זו מסתמכת בין השאר על כך שכבר בשנת 80 לפנה"ס, כאשר סולה כונן מחדש את החוקה הרומית הוא ביטל את משרת הדיקטטור וכיהן כקונסול יחד עם מטלוס פיוס.
הפרוסקריפציות
פעולותיו הראשונות של סולה בתוקף מעמדו החדש היו חיסול שיטתי של כל חברי סיעת הפופולרים שלא עברו לצידו או נכנעו, קרוביהם, תומכיהם וידידיהם. סולה התנקם באכזריות גם בכל הערים והעמים האיטלקים שלא עברו לצידו במהלך המלחמה ובראשם הסאמניטים.
עם כניסתו לתפקיד הדיקטטור הצהיר סולה שכל פקידי השלטון הצבאי והאזרחי של הממשלה הפופולרית וכל האזרחים שסייעו בגלוי לממשלה זו מזמן ניצחונו בקפואה, דינם מוות ורכושם יוחרם. שמות אנשים אלה פורסמו על ידי סולה ותומכיו מדי יום ברשימות נידונים בפומבי ("הפרוסקריפציות"), רשימות שנחתמו סופית ב-1 ביוני 81 לפנה"ס.
המספר הסופי של ההרוגים ברומא ובאיטליה כולה היה, לפי דעת מומזן, 4,700 איש. ההוצאות להורג בוצעו לא רק על ידי חיילי סולה, אלה גם על ידי אנשים פרטיים שקיבלו מענקים כספיים על כל רציחה שביצעו. מלבד אנשי הסיעה הפופולרית (שכללו בין השאר את האחראים לרציחות של שנת 86), נרצחו גם אלה שהואשמו בתמיכה, כספית או אחרת, שהעניקו לאצילים פופולרים. גם קרובים, ידידים ואפילו מלווי כספים לפופולרים נכללו ברשימות של סולה ונרצחו.
הרכוש שהוחרם מהנרצחים חולק בין אוצר המדינה, סולה, ידידיו ומקורביו. סולה נקם גם במתים, הוא הורה לחלל את קברו של אויבו הוותיק, גאיוס מריוס ולנתץ את המצבות שהוקמו לשם הנצחת ניצחונותיו. חילול זכרו של מריוס לא הספיק לשכך את רצונו של סולה בנקמה והוא הורה לרצוח את בן אחיו של מריוס ויורשו.
כמעט אף אחד ממצדדי הפופולרים וממנהיגיהם לא חמק מידיהם של סולה וקציניו. אלו שהצליחו להימלט לסיציליה ואפריקה הרומית מוגרו על ידי פומפיוס ולגיונותיו בפקודת סולה. הסאמניטים סבלו קשות מידיו של סולה וכל שבויי המלחמה שלהם הוצאו להורג. בערך בשנת 80 לפנה"ס ערך סולה מסע מלחמה אכזרי בשטחם, השמיד את עריהם והפך את אדמת ארצם לאדמה חרוכה. ערים איטלקיות שהמשיכו בסורם נפלו זו אחר זו בפני צבאותיו של סולה והוצבו בהם חיילות משמר.
הרפורמה החוקתית
יחד עם החיסול השיטתי של הפופולרים ותומכיהם החל סולה לבצע רפורמה חוקתית רחבה במבנה הרפובליקה הרומית מתוך מטרה ברורה להעניק לה יציבות פוליטית. סולה, כאריסטוקרט מובהק, ראה את הדרך ליציבות המדינה הרומית על ידי חיזוק מעמד האצולה והקטנת כוחם של אספות העם, מעמד הפרשים ובעלי ההון.
פעולותיו במישור זה כללו:
הכפלת מספר הסנאטורים מ-300 ל-600, דבר שהגדיל את מעמד האצולה הסנאטורית והעניק לו יציבות והשפעה גדולים יותר.
באמצעות חקיקה הוכנסו אלו שנבחרו למשרת הקווסטור כל שנה, באופן אוטומטי לשורות הסנאט. חקיקה זו ביטלה את משרת הקנסור משום ששללה את תפקידו (להכניס ולהוציא אישים מהסנאט).
חיזוק כוחו של הסנאט על חשבון ירידת כוחם של הטריבונים ואספות העם. אלה הפכו תלויים בסנאט לצורך אישור כל הצעת חוק (תהליך שהחל כבר בשנת 86 לפנה"ס). כמו כן הוגבלה סמכות הוטו של גופים אלה.
הארכת כהונת הנושא במשרת הקונסול לשנתיים.
העברת הפיקוד הצבאי ממגיסטר נבחר, כגון הקונסול וכדומה, לידי משרות הפרו-...(פרוקונסול וכדומה) שאושרו ומונו על ידי הסנאט.
תיקון סדרי משפט פליליים.
הסדרת סמכויות המועצות העירוניות באיטליה.
השוואה מלאה ומוחלטת של זכויות האזרח ברומא לזכויות במחוזות אחרים באיטליה, מה שהביא למעשה לסיום המלחמה האיטלקית.
פעולות נוספות
סולה העניק כספים רבים (כספים שהוחרמו מהנידונים למוות) לקרובי משפחתו, תומכיו ולחייליו לשעבר. הוא החל בתהליך של חלוקת אדמות לחיילים הוותיקים שלו ובהקמת מושבות חדשות.
בתחום הכלכלי הציל סולה את אוצר המדינה הרומי שהתרוקן בגלל מלחמות האזרחים על ידי הזרמה של מיליון דינרים מתוך השלל שנלקח במהלך המלחמה האיטלקית ומלחמת האזרחים הראשונה. כ-25 מיליון דינרים נלקחו שלל מיוון וממלחמת מיתרידטס וכסף נוסף קיבלה המדינה ממכירת רכושם המוחרם של הנידונים למוות.
פעולותיו האחרונות של סולה היו שיקום בנייני
הסנאט ברומא וארכיון המדינה.
פרישתו של סולה מהחיים הפוליטיים ומותו
בשנת 80 לפנה"ס נבחר סולה למשרת קונסול יחד עם קוינטוס מטלוס, וויתר למראית עין על משרת הדיקטטור שלו. שנה לאחר מכן, כשסיים לערוך את התקנות החדשות בחוקה ולאחר שנתן לבחירות לקונסולאט להיערך כסדרן וללא התערבותו, פרש סולה מרצונו החופשי מהדיקטטורה ומהחיים המדיניים והחזיר את השלטון לידי שני קונסולים נבחרים חדשים. בכך פעל למעשה בהתאם למסורת הרומאית שמכתיבה כי על הדיקטטור להתפטר בסיום תפקידו – ההבדל היחיד היה שסולה נזקק ליותר משישה חודשים כדי להשלים את מלאכתו.
סולה פרש לאחוזתו הכפרית ליד פוטאולי במטרה לכתוב זיכרונות וחרוזים, עסק מדי פעם בצייד ובדייג וכן ביישוב סכסוכים מזדמנים במושבה הרומית הסמוכה. סולה לקח את אשתו הצעירה ואלריה ואת רעו משכבר הימים, מטרוביס, שהיה שחקן מפורסם ברומא תחת חסותו. השניים, לפי פלוטרכוס, היו מאהבים. סולה הספיק לגייס כספים אחרונים למימון מבנים חדשים ברומא לפני שמת בביתו, בשנת 78 לפנה"ס (לפי מומזן כתוצאה משטף דם) והוא כבן שישים.
לסולה נערכה לוויה ממלכתית, שכמעט לא הייתה לה מקבילה בתפארתה וגודלה בימי הרפובליקה. מסע הארון נמשך מפאטולי עד לבירה רומא, שם ספדו לו בכיכר השוק הגדולה. גופתו נשרפה בשדה מארס, ושרידיו נטמנו ליד קברי המלכים הרומים הקדומים.
בני משפחתו
אשתו הראשונה: יוליה או Ilia לפי פלוטרכוס
בנו הראשון: לוקיוס קורנליוס סולה, מת בצעירותו.
בתו הראשונה: קורנליה סולה נישאה לגנאיוס פומפיוס רופוס ובתם פומפיה סולה הייתה אשתו השנייה של יוליוס קיסר.
אשתו השנייה: אֵילִיָה
אשתו השלישית: קאקיליה מטליה דלמטיקה
בנו השני: פאוסטוס קורנליוס סולה
בתו השנייה: פאסטה קורנליה סולה
אשתו הרביעית: קלואליה (התגרש ממנה כי הייתה עקרה)
אשתו החמישית: ואלריה
בת זקוניו: פוסטמיה קורנליה סולה
השפעתו של סולה על הרפובליקה הרומית, וניתוח פעילותו כדיקטטור
סולה, כמנהיג פוליטי וצבאי, היה בעל השפעה מכרעת על אופייה וגורלה של הרפובליקה הרומית לקראת סוף ימיה. מלחמת יוגורתה, בה באו לידי ביטוי חולשתו הבסיסית של הצבא הרומי וחסרונותיה של שיטת הממשל הרפובליקנית, הסתיימה לא מעט בזכותו. ניצחונותיו של סולה על מיתרידטס וההסדרים החדשים שקבע באסיה הקטנה וביוון לאחר סיום המלחמה, ביססו את כוחה של רומא במזרח. סולה יצר את הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לאימפריה הפרתית, לעתיד שכנתה המזרחית של האימפריה הרומית.
בתקופת הדיקטטורה שלו נחתם התהליך של התמזגות האזרחות הרומית עם האזרחות האיטלקית, תהליך שגבה מחיר דמים רב.
השפעתו החשובה ביותר של סולה על הרפובליקה הרומית הייתה בתחום השלטון הפנימי של רומא. פעולותיו במלחמת האזרחים, הרפורמות החוקתיות שערך ושלטון הדיקטטורה שלו תרמו לקריסתה של הרפובליקה. סולה היה חלק משרשרת של מנהיגים צבאיים שהשתלטו על רומא בכוח חרבם, שרשרת שהולידה את משטר הקיסרות הרומית. שרשרת זו החלה בגאיוס מריוס וכללה את פומפיוס הגדול, יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ולבסוף אוגוסטוס. סולה היה המנהיג הרומאי הראשון שפלש לעיר הבירה וכבש אותה בעזרת לגיונות רומיים. בכך הדגים לראשונה את עוצמת הצבא הפרולטרי החדש (שעוצב על פי המתווה של גאיוס מריוס) וחידד את ההבחנה עד כמה רופף משטר הרפובליקה הרומי.
השערות רבות הועלו על ידי היסטוריונים בימי קדם ובימינו לגבי הסיבות שהובילו את סולה לכיבוש רומא, הרפורמות שערך ולבסוף פרישתו מהפוליטיקה. סברה נפוצה אחת טוענת שהמאבק הסיעתי בין הפופולרים לאופטימאטים שהתבשל מאז ימי הגראכים הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומלחמת האזרחים הייתה בלתי נמנעת.
ז'רום קארקיאנו טוען שסולה ניסה למעשה לייסד משטר יחיד וכל פעולותיו כוונו למטרה זו. אולם התמרדותו של מעמד האצולה בהנהגת המטלים ופומפיוס אילצו את סולה להתפטר ולוותר על תוכניותיו.
יש חוקרים הרואים את מאבקו וניצחונו הסופי של סולה כסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי למעמד הפרשים, מאבק שהסתיים בניצחונה של האצולה ובביסוס כוחה. על פי תאוריה זו מעשיו של סולה היו למעשה רפורמה מהפכנית, שמטרתה היחידה הייתה לחזק ולבסס את השלטון האוליגרכי ברומא.
לעומת זאת חוקרים מודרניים רבים, ושצמן בתוכם, טוענים שסולה רצה להבטיח את יציבות הממשל הרומי שעורער על ידי הפופולרים ובראשם מריוס, וליצור משטר בו הסנאט הרומי הוא הגוף המרכזי המפקח על שאר מוסדות הרפובליקה. המאבק היה בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב סולה, והשני סביב מריוס וקינה. לכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, כל אחד על פי מטרותיו האישיות. כאשר מיגר סולה את אויביו והתמנה לדיקטטור, הוא ייסד צורת משטר שנתנה לסנאט הרומי כוח יתר, צמצמה את כוחם ומעמדם של הטריבונים, המגיסטרים ואספות-העם. בראייה זו סולה יצר מנגנון שלטוני שמטרתו הייתה לשפר את הטיפול בבעיות הרפובליקה הרומית ובחוסר יציבותה. משהבטיח זאת, פרש מהדיקטטורה לחיים פרטיים.
היו מטרותיו של סולה ככל שהיו, השלטון שהניח אחריו לא החזיק מעמד יותר ממספר שנים. הסנאט הרומי לא השכיל לנצל את הכוח שקיבל מרפורמות סולה והמדינה הרומית נפלה פעם אחר פעם בידי מצביאים חזקים, מנהיגים שהלכו בדרך שסולה סלל לפניהם ומקור כוחם היה הצבא החדש שתבניתו ואופיו גובשו בידי מריוס וסולה. במובנים רבים חשיבותו הגדולה ביותר של סולה היה ששלטון הדיקטטורה שלו היה קו המתאר לשלטון הפרינקפס העתידי של אוגוסטוס – משטר יחיד באצטלה רפובליקנית.
דמותו של סולה בהיסטוריוגרפיה העתיקה והמודרנית
טיטוס ליוויוס מציין את הכינוי ”המאושר” של סולה כשם שניתן לו מתוך חנופה ולא כהערכה אמיתית על הישגיו, בניגוד לסקיפיו "אפריקנוס" שקיבל את כינויו, "מנצח האפריקאים", לאחר שהביס את קרתגו.
סווטוניוס, בחיבורו "12 הקיסרים", כותב שיוליוס קיסר חשב שסולה הפגין בורות פוליטית כשוויתר על השלטון ברומא.
גאיוס סאלוסטיוס קריספוס מבקר את סולה ובספרו "מלחמת קאטלינה" הוא כותב:
במקום אחר הוא מבקר את התנהלותו של סולה עם הצבא שגרמה, לפי דעתו, לחדירה של השפעות רעות על החיילים הרומים:
פלוטרכוס, ב"חיי אישים", מתייחס לסולה במילים הבאות: " פלוטרכוס משווה את סולה למריוס, בכך שגם הוא הפך לרוצח בימיו האחרונים. דעתו של פלוטרכוס על סולה היא כנראה שלילית, בין השאר הוא מתאר אותו כשחצן, הפכפך, רצחני ואדם שחב הרבה מהישגיו למזלו הטוב. במקום אחר פלוטרכוס מציג בהבלטה את קשריו של סולה עם זונות, שחקנים ורקדניות, בעלי מקצוע שנחשבו לבעלי מוסר נמוך בתרבות הרומית.
פרופסור מ. קארי בספר "דברי ימי רומא" רואה את סולה כאחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית. הוא משווה אותו ליוליוס קיסר וסקיפיו אפריקאנוס. קארי רואה בסולה את הדמות המוזרה ביותר בין השלוש: אדם בעל טבע עצל ומתענג, שמסוגל יחד עם זה לפרצי עבודה מאומצת.
באישיותו של סולה, לפי קארי, התקיים שילוב של נימה מיסטית מיוחדת, אמונה איתנה במזלו הטוב, ציניות ונטייה להתבודדות. בנוסף, קארי מתאר את סולה, כפי שהוא מתאר רומאים רבים אחרים, כאדם חסר דמיון יוצר.
תאודור מומזן רואה בסולה אחד המנהיגים הדגולים בהיסטוריה של רומא ואביר האריסטוקרטיה הרומית; עם זאת, מומזן אינו מוחל לו ואינו מצדיק את מעשיו לאחר סיום מלחמת האזרחים, אם כי מנסה להסבירם בקטע הבא בספרו "דברי ימי רומא":
על דמותו של סולה מבוססת האופרה המוקדמת של מוצרט, לוצ´ו סילה. סדרת הרומנים ההיסטוריים The Masters of Rome מאת קולין מקאלוג עוסקת בין היתר בדמותו.
נראה שמי שהצליח לתאר חלק מדמותו של סולה באופן מדויק הוא סולה עצמו, כפי שנראה בכתובת שציווה, לפי המסורת, לכתוב על מצבתו:
לקריאה נוספת
פלוטרכוס, חיי אישים.
גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, קאטלינה, יוגראתא, קטעים מדברי הימים, תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק.
פרופסור מ. קארי, דברי ימי רומא, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב.
קישורים חיצוניים
מריוס וסולה – תחרות ונקם. דף המסכם את פועלם של סולה ומריוס, מאבקם, ורקע היסטורי של התקופה
מריוס וסולה
חיי סולה מאת פלוטרכוס
הערות שוליים
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:קורנליים
קטגוריה:אופטימאטים
קטגוריה:אתונה הרומית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2024-07-17T08:08:42 |
בומבה צור | ממוזער|טקסט=בומבה צור, חנה מרון ואריק לביא, 1969|בומבה צור, חנה מרון ואריק לביא, 1969|222x222 פיקסלים
שמאל|ממוזער|398x398px|בומבה צור (משמאל) בהצגת "אני והסרג'נט", התיאטרון הקאמרי, 1957
ממוזער|קברו של בומבה צור בבית העלמין הישן בהרצליה|222x222 פיקסלים
יוסף (בומבה) צור (נולד בשם יוסף ולצר; 26 בדצמבר 1928 – 21 במרץ 1979) היה שחקן תיאטרון וקולנוע, קומיקאי, מפיק ותסריטאי ישראלי. זוכה פרס כינור דוד.
צור זכור בעיקר בזכות תפקידיו הקומיים וכמצחיקן נצחי, אך הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות וכללה בין היתר גם לא מעט אכזבות. לשיא הקריירה שלו הגיע עם הופעתו בסרטו של אפרים קישון "תעלת בלאומילך", משנת 1969, שם גילם את דמותו של קאזימיר בלאומילך, מאושפז בעל הפרעה נפשית שנמלט מבית חולים פסיכיאטרי והחל לקדוח ללא כל סיבה באמצע רחוב אלנבי בפטיש אוויר.
ביוגרפיה
צור נולד בחיפה בשם יוסף ולצר. ניסיונו האמנותי הקצר בילדותו, כאשר הוריו כפו עליו לימודי צ'לו, נפסק לאחר שנחבל בידו תוך כדי ריצה עם כלב. לאחר שסולק מהריאלי העברי למד במשך שנתיים במוסד החינוכי שומריה שבמשמר העמק, היה שנה בהכשרה המגויסת בדפנה וחזר לסיים את לימודיו התיכוניים בחיפה.
עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס צור, איש הפלמ"ח, לשורות הלוחמים והשתתף בקרבות בנבי יושע ובצפת. בחופשתו הראשונה, כשהגיע צור לחיפה, הוא עבר על פני שבט הצופים משוטטי בכרמל, שבו נחשב בעברו כבעל כישרון קומי, לקח אקורדיון וניגן "הבה נגילה" – לדבריו, השיר היחיד שידע לנגן היטב. איש בידור חיפאי שעבר במקרה באזור שאל אותו אם הוא נגן אקורדיון, וצור, שהתקשה לאכזב, השיב בחיוב. כך הגיע ללהקה הצבאית "הכרמל" כנגן אקורדיון, כשחשמלאי הלהקה באותם ימים היה אריק לביא. לא חלף זמן רב עד שצור הפך למצחיקן של הלהקה, ובתוכניתה הבאה אף הופיע בתפקיד הראשי. לאחר שהמלחמה הסתיימה היה מהמשוחררים הראשונים, והופנה עם חבריו ללהקה בחזרה לגליל.
צור היה ממייסדי קיבוץ יראון, ועבד תשעה חודשים כטרקטורן וכחקלאי, עד שנקרא חזרה ללהקת "הכרמל", שהחלה להופיע בפני קהל אזרחי בבימוי צבי פרידלנד. בעקבות פרידלנד הגיע צור לתל אביב, השתכן במרתף ביתו בשכונת שחקני הבימה שבקרבת רחוב דיזנגוף והיה לתלמידו הפרטי. בד בבד החל לשחק בתיאטרון "המטאטא", שם הופיע למעלה משלוש שנים בתוכניות "עגל הזהב", "הצביעו בעד אגסי", "מגדל בבל", "רוח שובבה", "יורשים עליזים" ו"שבת בטבריה" וקיבל משכורת חניך זעומה. בשנת 1953 עבר צור לתיאטרון הקאמרי, אליו התקבל בהמלצת המשורר נתן אלתרמן. הוא החל לשחק בתפקיד קטן ב"תעלולי נאסר א-דין", אך זכה לראשונה בחייו למשכורת מכובדת.
הצגותיו הבאות היו "אחותי איילין" ו"ים ובית" (1953), המחזה "האיש שבא לסעוד" שעסק בדמותו של הקומיקאי הרפו מרקס ובו קיבל צור לראשונה את התפקיד הראשי. כן לקח חלק בהצגות: "כטוב בעיניכם", "מוריד הגשם", "הטירה" (1955) ו"הלב הנמהר" (1956). בתקופה זו החלה גם הקריירה הקולנועית שלו, כשהופיע בתפקידים קטנים בסרטי הקולנוע "אבן על כל מיל" ו"גבעה 24 אינה עונה".
ב־1957 גילם צור את תפקידו האחרון בקאמרי, בהצגה "אני והסרג'נט", שלאחריה קיבל הודעת פיטורין שנימוקה היה כי: "הקהל שהוא מביא לתיאטרון איננו קהל היעד הרצוי". צור יצא ללימודי תיאטרון בלונדון, שם למד קרוב לשנתיים במגמת בימוי. בתקופה זו הגיע ללונדון הבמאי ברוך דינר, שהציע לו תפקיד מרכזי בסרטו "הם היו עשרה" שיצא לאקרנים ב-1960.
לאחר מכן השתתף צור בסרט "חבורה שכזאת", בו היה מעורב גם בהפקה, וסרטיו הבאים היו: "דליה והמלחים" (1964), "שמונה בעקבות אחד" (1964), "רק לא בשבת" (1964), "חור בלבנה" (1965), "מבצע קהיר" (1966), "פורטונה" (1966), "השכונה שלנו" (1968), "התרוממות" (1970), "שוד הטלפונים הגדול" (1972), "הבלש האמיץ שוורץ" (1973) ו"יהלומים" (1975). אולם שיא הקריירה הקולנועית שלו הגיע עם הופעתו בסרטו הקומי-סאטירי של אפרים קישון "תעלת בלאומילך", משנת 1969. צור גילם את דמותו של חולה רוח שנמלט מבית חולים פסיכיאטרי, ומתחיל לקדוח ללא כל סיבה באמצע רחוב אלנבי בפטיש אוויר. לצור לא היה טקסט בסרט למעט מילה אחת בלבד ובכל זאת, הדמות הפכה עם הזמן לקלאסיקה של הקולנוע הישראלי.
על במות התיאטרון נחל צור אכזבה עם שובו מלונדון. "להקת הפילים", שהקים יחד עם אורי זוהר ועם רחל אטאס, הפכה לכישלון צורב. בעקבות ידידו חיים טופול, הצטרף צור ב-1961 לתיאטרון חיפה שעשה אז את צעדיו הראשונים, ולאורך שנה הופיע בהצגות: "אילוף הסוררת", "אנדורה", "הלילה לאיש" ואף החליף את טופול עצמו בתפקיד הראשי במחזה "רשומון".
בשנת 1963 ניסה את מזלו בתחום ההפקה הקולנועית, עם סרטו של פיטר פריי "אשת הגיבור", אך נחל כישלון והפסיד את כל הכסף שהרוויח ב"חבורה שכזאת". בנוסף ביים צור את "היאחזות בחלל", תוכניתה של להקת הנח"ל, והופיע בתוכנית "שורש כל רע" במועדון החמאם.
כששמע כי האמרגן גיורא גודיק עומד להפיק את המחזמר "גברתי הנאווה" בארץ, הציע עצמו צור לתפקיד של אלפרד דוליטל, מטאטא הרחובות חובב הנשים והאלכוהול ואביה של הגיבורה אלייזה, וזכה בו לאחר מבחן בד קצר. בהמשך קיבל גם את תפקיד טוביה החולב במחזמר "כנר על הגג", ושיחק בתפקיד, עד שגודיק החליף אותו בשחקן שמואל רודנסקי. צור היה מובטל מעבודת תיאטרון במשך שמונה חודשים, עד שקיבל הצעה לשחק בתפקיד "החייל האמיץ שווייק", אותו גילם בהצלחה ניכרת וזכה לשבחי הביקורת. משם המשיך לככב לצד גדעון זינגר בקומדיה של ניל סיימון "הזוג המוזר", אך כשל בהפקת ההצגה "פאריס הקטנה" מאת ז'ורז' פדו.
לאחר כישלון זה זימן אותו המפיק אברהם דשא (פשנל) להפקת "צץ וצצה", משירי נתן אלתרמן. בהמשך הופיע במחזמר "אירמה לה דוס מיפו", ובמקביל כיכב בתוכנית הרדיו המצליחה "שלכם לשעה קלה", ממנה זכור בעיקר שירו ההומוריסטי "קדימה אוכל!". צור תלה תקוות רבות בקומדיה "שערורייה בבסיס", אך זו קרסה עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כישלון ההפקה הזאת ומחלתה הקשה של רעייתו מינה, הביאו את צור לפרישה ממשחק והפקה בטרם עת, והוא החל לארגן חוגים דרמטיים למבוגרים ולילדים באזור השרון.
זמן קצר לפני מותו זכה בפרס כינור דוד, אולם לא הספיק לקבלו. הוא הספיק להופיע בתוכנית הצדעה שהפיקה לכבודו הטלוויזיה לפני שנפטר.
חיים אישיים
צור היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, אילה נודלמן, נולד הבן אמנון.
אשתו השנייה, מינה לבית בעל תשובה, ילידת ירושלים ומורה בהכשרתה. היא השתתפה בסרט מעשה במונית, לצד שייקה אופיר. לבני הזוג נולדו שני ילדים. מינה נפטרה מסרטן ביולי 1977, בגיל 42.
יוסף צור נפטר במרץ 1979, גם הוא מסרטן, ונטמן לצד רעייתו בבית העלמין הישן בהרצליה.
הותיר אחריו שני בנים ובת.
פילמוגרפיה
אבן על כל מיל (1954) - שחקן
גבעה 24 אינה עונה (1955) - שחקן
הם היו עשרה (1960) - שחקן (בתפקיד ברל)
חבורה שכזאת (1962) - תסריטאי, מפיק ושחקן (בתפקיד יוסי פס)
אשת הגיבור (1963) - מפיק
שמונה בעקבות אחד (1964) - שחקן (בתפקיד יענקל'ה)
דליה והמלחים (1964) - שחקן
חור בלבנה (1965) - שחקן
רק לא בשבת (1965) (הפקה צרפתית-ישראלית) - שחקן
מבצע קהיר (1966) - שחקן (בתפקיד עלי)
פורטונה (1966) - שחקן
השכונה שלנו (1968) - שחקן (בתפקיד מאמן הכדורגל הזר)
תעלת בלאומילך (1969) - שחקן (בתפקיד בלאומילך)
התרוממות (1970) - שחקן (בתפקיד רוקח)
שוד הטלפונים הגדול (1972) - שחקן
הבלש האמיץ שוורץ (1973) - שחקן
יהלומים (1975) (הפקה ישראלית-אמריקאית) - שחקן
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה באתר "מומה"
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון המטאטא
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:שחקנים ביישוב
קטגוריה:חברי להקת הכרמל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הישן בהרצליה
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1979 | 2024-07-26T10:40:39 |
גאוגרף | שמאל|ממוזער|250px|הגאוגרף, ציור של יאן ורמיר משנת 1669
גאוגרף הוא חוקר המתמחה בגאוגרפיה, שהיא חקר הגורמים הפיזיים והאנושיים שעיצבו את פני כדור הארץ. על אף שהיסטורית גאוגרפים מזוהים עם הכנת מפות, הרי שהקרטוגרפיה היא רק אחד מענפי הגאוגרפיה. הגאוגרף מתמחה לא רק בתנאים הפיזיים של השטח, אלא גם בהשפעתם על החיים, האקולוגיה, האקלים ומזג האוויר, הכלכלה, השפה, ההיסטוריה והתרבות.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה | 2023-08-12T09:07:44 |
אונג סן סו צ'י | אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י (בבורמזית: အောင်ဆန်းစုကြည်; נולדה ב-19 ביוני 1945 ביאנגון (ראנגון), מיאנמר) היא פוליטיקאית בורמזית, שכיהנה החל מאפריל 2016 עד פברואר 2021 כיועצת מדינה של מיאנמר (תפקיד דומה לזה של ראש ממשלה שנוצר עבורה) ויושבת ראש של מפלגת הליגה הלאומית לדמוקרטיה, עד שנעצרה במהלך ההפיכה הצבאית במיאנמר 2021. היא נחשבה לאורך שנות מאבקה באופוזיציה לאחת הפעילות הבולטות בעולם למען קידום הדמוקרטיה וזכויות אדם. בשנת 1990 ניצחה מפלגתה בבחירות הכלליות, אך הכת הצבאית אשר שלטה אז סירבה לוותר על השלטון. בשנת 1991 זכתה בפרס נובל לשלום על פעילותה לקידום הדמוקרטיה בבורמה תוך דבקות בדרך של התנגדות לא אלימה לפי דוגמתם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג ולפי עקרונות בודהיסטים מהם הושפעה עמוקות.
היא כיהנה החל ממרץ 2016 גם בתפקידים של שרת החוץ של מיאנמר ושרה לענייני משרד הנשיא.
ב־2018 קבע צוות בדיקה מטעם מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם כי ממשלתה של סו צ'י תרמה לביצוע מעשי הזוועות והטבח בבני הרוהינגיה. כתוצאה, נשללו ממנה מספר פרסים שהוענקו לה במהלך שנות המאסר וההתנגדות שלה, ביניהם פרס זכויות האדם של הארגון אמנסטי אינטרנשיונל, שהאשים אותה ב"בגידה מבישה" וכן הפרס על שם אלי ויזל מטעם מוזיאון השואה האמריקאי.
שם
במיאנמר אין שימוש בשמות משפחה, ושמה הפרטי כולל את שם אביה אונג-סן, של סבתה מצד אביה, סו, ושמה של אימה צ'י. כתואר כבוד קוראים בתרבות הבורמזית לצעיר/צעירה "אח/ות" ולמבוגר "דוד" (או) או "דודה" (דאו) ולכן היא מכונה "דאו סו צ'י".
קורות חייה
סו צ'י היא בתם הצעירה של הגנרל אונג סן ושל קין-צ'י, שהייתה שגרירת בורמה בהודו ונפאל. אביה עמד בראש המאבק למען עצמאות בורמה וניהל את המשא ומתן מול הבריטים ועם השבטים הצפוניים על הקמת האיחוד של בורמה, אך נרצח בידי יריבים פוליטיים מבית בשנת 1947, שנה לפני קבלת העצמאות. סו צ'י הצעירה עברה עם אמה השגרירה לניו דלהי, ובשנת 1964 השלימה את לימודיה בקולג' "ליידי סרי-ראם" אשר בבירה ההודית. מיד לאחר מכן עקרה לבדה לבריטניה, ובשנת 1969 קיבלה מטעם אוניברסיטת אוקספורד תואר שני (MA) בפילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה. היא עברה לניו יורק, שם עבדה כשלוש שנים עבור האו"ם בתקופה בה בן ארצה, או תאנט, שימש כמזכירו הכללי של הארגון.
בשנת 1971 נישאה לד"ר מייקל אריס, מומחה לענייני טיבט מאוניברסיטת אוקספורד. לזוג נולדו שני ילדים: אלכסנדר (בשנת 1972) וקים (בשנת 1977). בני הזוג התגוררו באוקספורד, אם כי סו צ'י שהתה לפרקים, לעיתים עם בעלה, ביפן, הודו ובהוטן. במקביל עבדה כחוקרת לתואר שני בנושא ספרות בורמזית באוניברסיטת לונדון.
בשנת 1988 הוזעקה סו צ'י לבורמה כדי שתוכל לסעוד את אמה אשר מצבה הידרדר בעקבות אירוע מוחי חריף. באותם ימים סערו בבורמה הרוחות נוכח המדיניות הכלכלית הכושלת מבית מדרשו של הגנרל הבכיר נה וין. נה וין שלט בבורמה ביד ברזל מאז חולל בשנת 1962 הפיכה צבאית והדיח את ראש הממשלה, או נו, אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות.
בגין הלחץ הציבורי התפטר נה וין ב-23 ביולי 1988, אך הפגנות הענק בדרישה לדמוקרטיזציה לא שככו. הדיקטטור הפורש הבהיר בנאום ההתפטרות כי לא ישלים עם המשך המחאה וכי "הצבא לא יירה עוד כדי להזהיר כי אם במטרה לפגוע". בהתחייבות זו הוא עמד, וכוחות הביטחון אכן דיכאו את ההפגנות באכזריות יוצאת דופן תוך רצח של אלפי מפגינים, בהם נזירים בודהיסטים.
ב-26 באוגוסט 1988 נשאה סו צ'י נאום מכונן למרגלות פגודת שוודגון - האתר הבודהיסטי המקודש ביותר בבורמה. "כבתו של אבי איני יכולה להיוותר אדישה אל מול פני המציאות" אמרה סו צ'י לקהל של מאות אלפים, ואולי אף מיליון, בני אדם. בנאומה הציבורי הראשון קראה לקיים במהירות בחירות דמוקרטיות רב-מפלגתיות והפצירה בצבא לחדול ממעשי האלימות הקשים כלפי אזרחים. רהוטה, כריזמטית ובעלת ייחוס משפחתי מפואר, הפכה סו צ'י, אז בת 43, באחת למנהיגה הבלתי-מעורערת של האופוזיציה.
אך לכת הצבאית - אשר כינתה עצמה "מועצת המדינה לשלום ולפיתוח", SLORC בקיצור - לא הייתה כל כוונה לוותר על השלטון עם הסתלקותו של נה וין. הגנרלים אף החליטו בשנת 1989 כי סו צ'י תושם במאסר בית במעונה, בשדרות האוניברסיטה ביאנגון. באותה שנה הכריז עליה ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כאסירת מצפון. בשנת 1990 הסכימה הכת לערוך בחירות, ומפלגתה של סו צ'י, הליגה הלאומית למען דמוקרטיה, ניצחה ב-392 מבין 492 מחוזות הבחירה. מועצת המדינה אשר נדהמה מגודל התבוסה בקלפיות העדיפה להתעלם מתוצאות הבחירות וסירבה לאפשר לעם לממש את רצונו.
מדינות המערב גינו בתקיפות את ראשי הכת הצבאית, וסו צ'י עצמה, כדוברת הרהוטה ביותר של המאבק הבורמזי, זכתה בשלל פרסים בינלאומיים שביקשו להביע תמיכה במאבק למען דמוקרטיה בבורמה. עם פרסים אלו נמנים פרס סחרוב לחופש המחשבה אותו קיבלה בשנת 1990, ופרס נובל לשלום אותו קיבלה שנה לאחר מכן. במסגרת נימוקי הזכייה הגדירה ועדת הנובל את סו צ'י כ"אחת מהדוגמאות הייחודיות ביותר אשר נראו באסיה בעשורים האחרונים בהקשר של הפגנת אומץ לב אזרחי".
ארצות הברית העניקה לסו צ'י את שני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר שלה: מדליית החירות הנשיאותית אשר הוענקה לה על ידי הנשיא ביל קלינטון בשנת 2000, ומדליית הזהב של הקונגרס אשר הוענקה לה בשנת 2008.
למרות תשומת הלב הבינלאומית שוחררה סו צ'י ממעצר הבית רק בשנת 1995. לאורך השנים עשו השלטונות כל אשר לאל ידם כדי שסו צ'י תיאות לעזוב את בורמה, אך היא סירבה משום שידעה שחזרתה לא תותר. בשנת 1997 חלה בעלה של סו צ'י, מייקל אריס, בסרטן. סו צ'י לא עזבה את ארצה אפילו כאשר כל ניסיונותיו של אריס לקבל אשרת כניסה לבורמה כדי שיוכל להיפרד מרעייתו עלו בתוהו. אריס נפטר בבריטניה כעבור שנתיים.
בספטמבר 2000 היא הושמה שוב במעצר בית, אך ב-6 במאי 2002, לאחר משא ומתן בניהולה של בריטניה, שוחררה. בסוף מאי 2003 היא נעצרה שוב. לאחר תקופת מאסר וניתוח שעברה בספטמבר, היא הושמה שוב במעצר בית ביאנגון. ב-13 בנובמבר 2010 שוחררה ממעצר הבית. שחרורה נחשב לאבן דרך בנתיב הדמוקרטיזציה בבורמה, ומשקף את רצונו של נשיא בורמה של אז, (גנרל בדימוס) תיין סיין, לשתף פעולה עם סו צ'י.
במהלך התקופות שבהן הושמה במעצר בית אמרה סו צ'י כי הקפידה לשמור על אורח חיים פעיל אשר כלל מדיטציה יומית וקריאת ספרים רבים. כמו כן היא הרבתה להאזין לרדיו, בעיקר ל-BBC, שם גם שמעה על הכוונה להעניק לה את פרס נובל לשלום. בשלל ראיונות שבה והדגישה כי מבחינתה מעצר הבית לא היה עונש כבד וכי התנאים היו נוחים לאין ערוך בהשוואה לחבריה למאבק אשר נכלאו בבתי הכלא הידועים לשמצה של בורמה.
בחירות הביניים בשנת 2012
ממוזער|שמאל|אונג סן סו צ'י על שער כתב העת הפמיניסטי "Ms.", 2012
באפריל 2012 החליטה סו צ'י כי מפלגתה, הליגה הלאומית למען דמוקרטיה, תיטול חלק בבחירות ביניים שנקבעו לאותו חודש. תוצאות הבחירות היו הוכחה נוספת לפופולריות האישית של סו צ'י בקרב בני עמה; מפלגתה זכתה ב-43 מושבים מתוך 44 מחוזות הבחירה בהם התמודדו נציגי המפלגה (בפרלמנט הבורמזי, על שני בתיו, יש 664 מושבים). סו צ'י, אשר הגדירה את הבחירות כ"חופשיות למדי", נבחרה כחברת פרלמנט מטעם מחוז חקלאי עני למדי. אף על פי שסו צ'י עמדה בראש מפלגת אופוזיציה קטנה יחסית, היא מונתה באוגוסט בידי יו"ר הבית התחתון של הפרלמנט לעמוד בראש ועדה פרלמנטרית לפיקוח על שלטון החוק.
איתות נוסף אשר העיד על אמונתה של סו צ'י ברצינות כוונותיו של הנשיא תיין סיין, לבד מנכונותה להשתתף בבחירות, התקבל בסוף מאי 2012. אז יצאה לראשונה אל מחוץ לגבולות ארצה מאז שבה אליה ב-1988. בנאומה בפני באי הפורום הכלכלי העולמי בבנגקוק הזהירה כי תהליכי הדמוקרטיזציה בארצה שבריריים, וכי יידרש סיוע רב לחיזוקם. היא גם קראה למשקיעים זרים לשמור על מידה של ספקנות בריאה כלפי השלטון, ולוודא כי כספיהם לא יזרמו לכיסי אנשי עסקים שמקורבים לשלטון הצבאי הקודם. סו צ'י אף ביקרה במחנה פליטים בגבול בורמה-תאילנד והתקבלה בחום רב על ידי רבים ממי שנמלטו למדינה השכנה נוכח הזוועות שעוללו חיילי צבא בורמה. הדברים אמורים בעיקר לגבי בני המיעוטים הלאומיים אשר מתגוררים באזורי הספר.
חודש לאחר מכן יצאה למסע באירופה. נאום קבלת פרס נובל באוסלו, 21 שנים לאחר שהוענק לה, ריגש רבים. אל דבלין הגיעה עם תומך ותיק, סולן U2 בונו. בבירת אירלנד קיבלה את עיטור החופש של דבלין (עיטור שהוענק גם לג'ון קנדי, לנלסון מנדלה ולברק אובמה). בפורום אקדמי בבריטניה הדגישה כי שמירה על שלטון החוק היא הדרך היחידה להבטיח את זכויות האדם בבורמה, בדגש על זכויות המיעוטים הלאומיים ובני הרוהינגיה, מיעוט מוסלמי שסובל מרדיפה חמורה במיוחד.
ב-21 ביוני 2012 נפגשו סו צ'י וראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, בדאונינג 10, פגישה אשר הזכירה את פגישתו המפורסמת של אביה, בשנת 1947, עם ראש ממשלת בריטניה דאז, קלמנט אטלי, כדי לגבש את החוקה של בורמה העצמאית. היא אף נשאה נאום באולם וסטמינסטר בפני שני בתי הפרלמנט, ובכך הפכה לאישה השנייה, אחרי המלכה אליזבת השנייה, שזכתה לכבוד זה. בנאומה קראה למדינות העולם בכלל, ולבריטניה בפרט, להתייחס לבורמה כשווה בין שווים ולסייע ככל יכולתן לכינון מוסדות. היא אף הזהירה כי אם תוחמץ ההזדמנות הנוכחית לכונן בבורמה דמוקרטיה יציבה, ייתכן שזו תשוב רק בעוד כמה עשורים.
בספטמבר 2012 יצאה סו צ'י למסע בן שבועיים בארצות הברית שבמהלכו נפגשה בבית הלבן עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה וכן עם מזכירת המדינה וידידתה הילרי קלינטון וכן עם ראשי הקונגרס משתי המפלגות. במהלך ביקורה הכריזה ארצות הברית על הסרה של חלק גדול מהסנקציות אשר הטילה על מיאנמר; סו צ'י תמכה במהלך. היא התקבלה בחום רב הן בוושינגטון הבירה, והן במפגשיה עם הקהילה הבורמזית בארצות הברית.
בנובמבר ביקרה בהודו, וציינה כי אף על פי שההנהגה ההודית בחרה בעבר להתקרב לכת הצבאית, ולא תמכה די במאבק למען הדמוקרטיה, אין בלבה כעס משום שהיא יודעת שממשלות באות והולכות אך היחסים החמים בין העמים חשובים יותר. באותו חודש הגיע הנשיא אובמה לביקור ראשון של נשיא אמריקני מכהן בבורמה מאז ומעולם, ואף נפגש עם סו צ'י במעונה, שם הודתה לו על תמיכת ארצות הברית לאורך השנים.
הבחירות בנובמבר 2015. יועצת מדינה עם סמכויות של ראש ממשלה
בבחירות הכלליות אשר נערכו בנובמבר 2015 זכתה מפלגתה של סו צ'י ברוב גדול של 80 אחוז מקולות הבוחרים. היא קיבלה 255 מושבים בבית הנבחרים ו-135 מושבים בבית הלאומים. אונג סן סו צ'י עצמה נבחרה שוב בבית הנבחרים. הנשיא תיין סיין כבר ציין כי לא יתנגד לבחירתה של סו צ'י לנשיאה אם ירצה זאת העם. אך בחוקה הבורמזית נכתב כי לא ייבחר לנשיא מי שבני משפחתו הקרובה הם נתינים זרים (ילדיה של סו צ'י אינם אזרחי בורמה, אחיה אמריקני ובעלה היה בריטי). כל שינוי בחוקה מחייב רוב של לפחות 75% מחברי הפרלמנט, אך הואיל ו-25% מהמושבים בכל גוף נבחר בבורמה משוריינים לנציגי הצבא, ברור כי כל תמורה מחייבת הסכמה או לפחות אי התנגדות של הגנרלים. סו צ'י עצמה בטוחה ביכולתה לנהל דיאלוג ולשכנע את הצבא להסכים לתיקונים ברוח הדמוקרטיה בחוקה, לבד מסעיף בדבר מינוי נשיא היא מתנגדת לסמכות שמקנה החוקה למפקד הצבא ליטול את מושכות השלטון אם יחוש כי המדינה בסכנה.
עוד לפני הבחירות הבהירה אונג סן סו צ'י שאפילו אם תיחסם בפניה הדרך לנשיאות אם תזכה בבחירות היא תנהל את הממשלה בכל ממשל שבהנהגת מפלגתה .
ב-30 במרץ 2016 התמנתה לשר לענייני משרד הנשיא, שרת החוץ, שרת החינוך ושרת האנרגיה בממשלה שקמה בראשות הנשיא החדש טין צ'ו. כעבור זמן קצר נשארה רק בתפקידי שרה למשרד הנשיא ושרת החוץ, תפקידים אותם היא ממלאת עד היום.
הנשיא טין צ'ו מינה אותה ליועצת מדינה, תפקיד השקול כנגד תפקיד ראש הממשלה. בית הלאומים אישר יצירת התפקיד ב-1 באפריל 2016 ובית הנבחרים אישר אותו ב-5 באפריל 2016. למחרת היא נכנסה לתפקיד.
היא פעלה לכך שארגון האומות המאוחדות הכריז על יום המודעות לאזור הטרופי.
סוגיית בני רוהינגיה ושינויים בשלטון
אחרי פעולות אלימות של ארגון גרילה של בני רוהינגיה נגד אנשי ביטחון ומתקניהם בשנת 2016 עבר הצבא הבורמזי לפעולות תגמול שהתלוו במדיניות יד קשה נגד אוכלוסייה זו. בשנת 2017 600,000 בני רוהיניגיה נאלצו להימלט לבנגלדש השכנה. אונג סן סו קיו הואשמה כי לא הרימה קול נגד מעשי הצבא וברחבי העולם הועלו נגד הנהגת מיאנמר האשמות כבדות בטיהור אתני ו"רצח עם". בנסיבות אלה כמה מפרסיה ואותות ההוקרה שאונג סן סו קיו זכתה בהם בעבר - כמו פרס אלי ויזל, המדליה מטעם אוניברסיטת אוקספורד ואזרחות הכבוד של קנדה נלקחו ממנה בחזרה.
במרץ 2018 עקב תנועת מחאה עממית, התפטר הנשיא טין קיו במפתיע, מסיבות בריאות. יורשו בתפקיד, וין מינט, הוא פעיל ותיק של הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, אולם המדיניות של הממשל הבורמזי בסוגיית בני רוהיניגה לא השתנתה.
ב-31 בינואר 2021 נעצרה אונג סן סו צ'י בידי צבא מיאנמר, שהכריז על תוצאות הבחירות הכלליות בנובמבר 2020 כמזויפות. היא הועמדה לדין ונדונה לארבע שנות מאסר. בינואר 2022 נדונה לארבע שנות מאסר נוספות.
דמותה במדיה האמנותית
קולנוע
2011 - הופק סרט על חייה "The Lady" בבימויו של לוק בסון
פרסים ואותות הוקרה
1990 - פרס סחרוב לחופש המחשבה
1990 - פרס תורולף-ראפטו (נורווגיה) - מטעם קרן ראפטו לזכויות האדם
1991 - הפרס נובל לשלום - "על מאבקה הלא אלים למען דמוקרטיה וזכויות האדם"
1992 - הפרס הבינלאומי סימון בוליבר - מטעם אונסק"ו
1995 - הפרס ג'ווהרלאל נהרו
1997 - הפרס אוקספורד לחירות - הושהה בשנת 2017
2000 - מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית
2005 - פרס אולוף פלמה
2007 - חברה בקבוצת "Global Elders" לקידום השלום וזכויות האדם בעולם
2008 - הפרס הבינלאומי של קטלוניה
2009 - פרס שגרירת המצפון מטעם הארגון "אמנסטי אינטרנשנל" (בוטל בשנת 2018)
2012 - לגיון הכבוד של צרפת בדרגת מפקד
2012 - פרס אלי ויזל מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון (בוטל ב-2018)
מדליית החופש של העיר אדינבורו (בוטלה ב-2018)
תוארי אזרחות כבוד : של העיר פריז (2004) (בוטלה בשנת 2018), של קנדה (2007) (בוטלה ב-2018)
תוארי דוקטור לשם כבוד - של האוניברסיטה החופשית של בריסל (1994), של האוניברסיטה הקתולית של לוון (1998)
ספרים
Freedom from Fear (1991)
Letters from Burma (1991)
קישורים חיצוניים
החלטת ועדת פרס נובל על זכיית אונג סן סו צ'י
על נאום אונג סן סו צ'י בפורום הכלכלי העולמי בבנגקוק, 1 ביוני 2012
סרטי קולנוע קשורים
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:דיסידנטים
קטגוריה:זוכות פרס סחרוב
קטגוריה:זוכי פרס סחרוב
קטגוריה:פוליטיקאים בורמזים
קטגוריה:אסירי מצפון על פי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל
קטגוריה:מסדר אוסטרליה: עמיתים
קטגוריה:זוכות פרס נובל לשלום
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:שרות חוץ
קטגוריה:מקבלות מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מקבלות מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:נשים בודהיסטיות
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:בורמזים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מורשעים בדין באסיה
קטגוריה:ילידות 1945
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דלהי | 2024-09-10T17:19:41 |
העתקה | 2022-03-02T03:01:59 | |
קנה מצוי | קנה מצוי (שם מדעי: Phragmites australis), הוא מין של צמח רב-שנתי ממשפחת הדגניים שגובהו 3–5 מטר מהסוג קנה.
ממוזער|300px|קנה
ממוזער|300px|פרח הקנה
מקור השם
מקור השם במקרא ובספרות חז"ל. קנה פירושו מקל או גבעול חלול. גבעולים דמויי קנה אופייניים לרוב בני משפחת הדגניים, אך הטיפוסיים ביותר הם הגבעולים של הקנה המצוי, עבקנה, קנה־סוכר וחזרן (במבוק). מקור שמו המדעי של הקנה המצוי (Phragmites) ביוונית הוא Phragma שמשמעה גדר או מסך. השם מרמז לעובדה שהקנה המצוי גדל על גדות הנחלים במושבה צפופה (הקרויה חישה) המזכירה גדר. (קיימת גרסה אחרת שלפיה מקור השם בעובדה שנעשה שימוש בקנה לבניית גדרות או מחיצות). הצמח קרוי בערבית: قصب المكانس (קצב אלמכנאס) ובאנגלית: Common reed. המילה קנה התגלגלה לשפה האנגלית לתיאור מקל מגבעול של חזרן או קנה מצוי (Cane), או אף צמחים כדוגמת קנה סוכר (Sugar cane).
לעיתים צומח הקנה המצוי ליד סוף מצוי שגם הוא צומח בגדות נחלים ושולי מים מתוקים, זה המקור לאזכורם יחד במקרא: "קנה וסוף קמלו". ברבות הימים השתבש הביטוי לצירוף השגוי "קנה סוף" כשמו של הצמח, טעות השגורה בפי רבים.
תפוצה גאוגרפית
ממוזער|300px|חוף עם קנים באסטוניה
ממוזער|פרח הקנה באגם ירוחם
הקנה המצוי הוא הצמח בעל התפוצה הנרחבת ביותר מכל הצמחים בעלי הפרחים, והוא מצוי בכל היבשות למעט אנטארקטיקה, ובכל סוגי האקלים מהטרופי ועד הארקטי. תחום גידולו באזורים שבין קו רוחב 70° צפון, לקו רוחב 40° דרום, והוא נפוץ בעיקר באזורים הממוזגים. המקומות היחידים בהם אין מוצאים את הקנה המצוי הם הקצה הדרומי של אמריקה הדרומית, אגן האמזונס, ניו זילנד, פולינזיה וחלקים באוסטרליה.
בתי־הגידול של הקנה המצוי הם: גדות נחלים, שולי מעיינות, ביצות, מלחות ולאורך תעלות ביוב פתוחות.
הקנה המצוי נפוץ בכל חלקי ארץ ישראל. הוא עמיד בכמויות ניכרות של מליחות וזיהום לכן הוא אחד הצמחים השולטים בנוף של נחלי הארץ שזוהמו במי שופכין. הקנה המצוי מכסה שטחים נרחבים ליד ים המלח (עינות קנה ועינות סמר), במקווי מים בעמק החולה, ובשולי בריכות הדגים.
מורפולוגיה
שורש הקנה המצוי הוא קנה־שורש שזוחל על פני הקרקע או מתחתיה בכיוון הלחות והמים ומגיע לעומקים שבין 40 ס"מ למטר. השורשים שיוצאים מקנה השורש מגיעים לעומק של עד מטר.
הגבעול הוא קנה ברוחב ממוצע של 2.5 ס"מ, זקוף, גבוה, חזק וגמיש שבדרך כלל אינו מסתעף. הגבעול עטוף בקליפה דקה, גמישה, מבריקה וחזקה מאוד הקרויה במקורות "קרומית של קנה". הקנה חלול לאורך הפרק, אך במפרק הוא מלא בחומר רך, הקרוי במשנה בשם "כְּכִי". הגבעול יכול להגיע לגובה של עד חמישה מטרים, אך בדרך כלל גובהו 2–3 מטרים.
העלים ערוכים לאורך הגבעול בשני טורים, אך לפעמים נוטים העלים בחלק העליון של הגבעול לצד אחד ומשווים לצמח מראה של דגל מתנופף על תורן. העלה צר בבסיסו מתרחב במרכז ומתחדד בקצהו (בניגוד לעלה העבקנה שנראה כראש חנית). הוא מאופיין בהתארכויות בולטות דמויות כנפיים עם תוספת של ציצת שערות בגוון חום סגלגל הצמודה לגבעול, שצומחת בסוף יוני. קצה העלה (הטרף) שאורכו כחצי מטר, ניצב לקנה. העלים שטוחים ברוחב של 15–30 מ"מ ומסתיימים בקצה חד. גוון העלים ירוק־אפור בזמן הצמיחה. הצמח מקבל גוון חום בסתיו ורוב העלים נושרים.
התפרחת – מַכְבֵּד גדול שאורכו 20–60 ס"מ וצבעו בדרך כלל סגלגל, נראית כמברשת גדולה בראשי הקנים המתבדרת ברוח ומורכבת משיבוליות באורך 10–15 מ"מ (יחידות הפריחה בדגניים) בנות 3–7 פרחים. הענפים הקצרים בין הפרחים נושאים שערות לבנות ארוכות בולטות. הפרח התחתון זכרי ובו 1–3 אבקנים, והאחרים דו־מיניים, מכילים שחלה נטולת שערות ושלושה אבקנים.
בבתי גידול מלוחים מתפתח הקנה המצוי במופע מיוחד. הצמח נמוך, מסתעף, העלים קצרים וקצות העלים קוצניים. כאשר משתנה בית הגידול, למשל בתקופת יובש, הקנה המצוי אינו מת, אלא לובש מופע דומה למופע של קנה הגדל במלחות.
פיזיולוגיה ופנולוגיה
רבייה
הקנה המצוי פורח בין יוני לדצמבר, החל מאוגוסט כבר נוצרים זרעים. הזרעים נפוצים ברוח ומסוגלים לנבוט בתנאי שיש בקרקע לחות מספקת, בטווח מליחות נרחב. יעילות הפצת הזרעים ברוח מוכחת במהירות שבה צומח הקנה המצוי בכל בית גידול לח חדש. לדוגמה, בשולי תעלת ביוב של מקלחות במחנה צבאי המוקם בלב השממה.
הקנה מתפשט גם ברבייה וגטטיבית באמצעות קנה־שורש המתפשט בכל הכיוונים כשהוא זוחל על פני הקרקע או מתחת לה וכן על פני המים. באביב, בבואו במגע עם קרקע לחה, מצמיח קנה השורש גבעולים חדשים ומשתרש. תהליך זה קורה מהמפרק גם אם קנה השורש נותק מצמח האם. קצב ההתפשטות תלוי בגורמים רבים. באירופה נמדד קצב התארכות אופקית שנתי של 1–2 מטר.
מחזור חיים
הקנה המצוי צומח באביב, צמיחתו מהירה במיוחד בסוף האביב ובעונת הקיץ. קצב הצמיחה של הקנה מהיר במיוחד לאחר שרפה. הקנה המצוי פורח בין יוני לדצמבר. בתחילת הסתיו עוברות יתרות המזון מהעלים והגבעול למערכת קנה השורש. ובחורף העלים מתים ונושרים והגבעול החום שנותר מתעצה.
בעונת החורף מפגין קנה השורש של הקנה המצוי עמידות גם בהצפה ממושכת. זו הסיבה שהוא גדל כה קרוב למים, במקומות שהמים גואים בחורף ונסוגים בקיץ. זו גם הסיבה שניתן לראות צמחי קנה מצוי חיים צומחים בתוך המים, לדוגמה בכנרת.
הקנה המצוי כמפגע טבע
במדינות מסוימות בארצות הברית דוגמת וירג'יניה נחשב הקנה המצוי למין פולש. כוח החיות שלו, עמידותו לזיהום ולשריפות, יחד עם יכולת ההתרבות שלו בעזרת קנה השורש גרמו לכך שבשטחים מוצפים רבים, הקנה השתלט על הנוף ודחק צמחייה מקומית. בנוסף, נשירת העלים בסתיו יוצרת שכבה עבה של עלים המונעת מצמחים אחרים להתפתח. בשל כך נעשים בארצות אלה ניסיונות לעקור את הקנה מחלק מהאזורים. ניסיונות אלה – שכוללים עקירה של הקנים, כיסוי הגדמים בפלסטיק שחור, הצפה ממושכת, ושימוש בקוטלי עשבים – זוכים להצלחה חלקית בלבד.
אזכורי הקנה במקורות היהודים
אזכורי הקנה בתנ"ך
הקנה נזכר מספר פעמים במקרא כצמח הגדל בסמוך למים.
תיאור בית־הגידול של הקנה – "וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת, דָּלְלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר; קָנֶה וָסוּף, קָמֵלוּ".
החיות השוכנות בין הקנים – בתיאור החיה המופלאה "בהמות" כתוב: "תַּחַת-צֶאֱלִים יִשְׁכָּב-- בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה". החיה המסתתרת בקנים קרויה: "חַיַּת קָנֶה".
תנודת הקנה ברוח – "וְהִכָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם".
קנה כמשענת רעועה – הקנה הנשבר בנקל אינו יפה לשימוש כמשענת ועשוי לפצוע את הנסמך עליו. הנביא מדמה את הנסמך על מצרים למי שנשען על קנה: "וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם, כִּי אֲנִי ה', יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל. בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך [בַכַּף] תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם". הקנה הרצוץ הוא משענת בוגדנית במיוחד: "הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ".
הקנה כסמל לאחידות – כאשר מספר שיבולים צומחות (עולות) מקנה אחד, נחשב הדבר סמל לאחידות והסכמה. מוזכר לראשונה בחלום פרעה בו בולעות השיבולים השדופות את אלו הבריאות: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד".
מונחים שנגזרו מקנה – במשך השנים החל נוהג לכנות דברים דמויי צינור בשם קנה.
עצם הזרוע – העצם חלולה כמו קנה קרויה גם היא קנה: "כְּתֵפִי, מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל; וְאֶזְרֹעִי, מִקָּנָה תִשָּׁבֵר".
מנורת המשכן – "וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּנֹרָה, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ--גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה הָיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי".
קנה המאזניים – כינוי למוט שכפות המאזנים תלויות עליו: "הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס, וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ".
קנה מידה – מקור הביטוי המקובל גם היום הוא מוט באורך של שש אמות ששימש בימי קדם ככלי מדידה: "וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת, סָבִיב סָבִיב; וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה, שֵׁשׁ-אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח, וַיָּמָד אֶת-רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד, וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד".
אזכורי הקנה בספרות חז"ל
ספרות חז"ל עשירה מאוד בתיאור הקנה, בשימוש בו וביצירת מטבעות לשון המכילים את המילה קנה – שבחלקם אנו משתמשים עד היום.
תיאור הקנה על פי ספרות חז"ל
אבותינו הכירו היטב את צמח הקנה המצוי. בספרות חז"ל מצוי המידע הבא על הקנה:
בית הגידול – "סימן לנחלים קנים".
הקנה חלול – "ועשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלול--ארבעה עשר לסדר זה, וארבעה עשר לסדר זה".
הקנה רך – "לעולם יהא אדם רך כקנה".
הקנה עשוי מפרקים ובמפרק שביניהם יש חומר ספוגי רך הקרוי כְּכִי. – "שפופרת הקנה שחתכה לקבלה--טהורה, עד שיוציא את כל הככי".
הגבעול עטוף בקליפה דקה – "קרומית של קנה".
שימושי הקנה בספרות חז"ל
ממוזער|300px|קבוצת קנים. אנגליה
ממוזער|300px|קנים בזריחה
ממוזער|300px| קנים מנוצים ליד אגם באוסטריה
הכנת מחצלות – "מחצלת שעשה לה קנים לאורכה, טהורה; וחכמים אומרין, עד שיעשם כמין כי. עשאם לרוחבה--אם אין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה". "מחצלת הקנים ושל חלף, טהורה". מטבע הדברים, התרכזה תעשיית המחצלות באזורי הביצות, הספרות התלמודית מזכירה את "מחצלות אושה", משמע היו קנים בשפע באזור עין אפק.
גדרות בין שדות או בין בתים – "מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה".
קנה מידה – "נפל לבור ועלה, מדדו בקנה".
מכל למים – "וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים".
הרחקת קני צרעות – "התיז את הצרעה בקנה".
כלי עבודה לשוחט – "השוחט במגל יד, בצור, ובקנה--שחיטתו כשרה".
כלי כתיבה – ביוונית היה קרוי הקנה המצוי kalamos (משם עשה דרכו ללטינית Calamus), מכאן המקור למילה קולמוס (עט). "קנה, כדי לעשות קולמוס".
כוורת לדבורים – "וכוורת הקש, וכוורת הקנים".
חומר לבנייה – בעיקר לצורכי קירוי גגות. "זה שהוא בונה צריך שישה דברים : מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל. ואם תאמר עשיר הוא ואינו צריך לקנים הרי הוא צריך לקני המדה".
כלי נגינה – החליל של בית המקדש היה עשוי קנה: "חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה פעם אחת צפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה נטלו צפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה".
הערה: גם באנגלית נגזר שמו של החלק הרוטט בכלי הנשיפה מן הקנה (Reed). פיסה של קנה משמשת כפייה של כלי נגינה נוספים כקלרינט ואבוב.
את הקנה הנדרש למטרות הנ"ל גידלו במשק חקלאי. עניים, חסרי פרנסה היו נוהגים לצאת למקווי הים לקצוץ (לקטול) קנים ומכאן מקור הביטוי "קטלא קניא" (קוטל קנים). יש בספרות התלמודית עדויות לעבודתם של קוטלי הקנים, לדוגמה המנהג להצית אש באגם לאחר הקטיל: "המצית את האור בחישת קנים".
ביטויים ומטבעות לשון
השפה העברית עשירה בביטויים שמקורם מן המקרא ומן מהספרות התלמודית הכוללים את המילה קנה:
משענת קנה רצוץ – קנה סדוק הנשבר בקלות, משל לאדם או גוף שלא ניתן לסמוך על הבטחותיו.
קנה מידה – יחס הגדלים בין דגם למציאות או אף אמצעי להשוואה ושיפוט.
קוטל קנים – ביטוי מזלזל שמשמעו אדם חסר ערך.
דחה בקנה – מתחמק מעזרה בסיוע תירוץ קלוש.
הושיט קנה – הושיט סיוע.
נעץ קנה במקום – מי שמתבסס במקום מסוים.
עלו בקנה אחד – אנשים המשלימים זה את זה.
רך כקנה – אדם ותרן.
הקדים קנה לושט – אדם שבלע מזון בצורה לא טובה. קנה הנשימה מזכיר בצורתו את גבעול הקנה.
שימושים נוספים ומנהגים
בנוסף לכל השימושים בקנה מתקופת המקרא והתלמוד שהוזכרו לעיל, נעשו בקנה בארץ ישראל ובמזרח התיכון שימושים נוספים כגון: ייצור חצים, שזירת חבלים והכנת מטאטאים עדינים מהתפרחת הצעירה.
מנהגים הקשורים לקנה:
הקנה התקדש בנצרות בשל תיאור השפלת ישו לפני צליבתו: "וַיְשָׂרֲגוּ קֹצִים וַיַּעֲשׂוֹּ עֲטֶרֶת וַיָּשִׂימוּ עַל־רֹאשׁוֹ וְקָנֶה בִּימִינוֹ וַיִּכְרְעוּ לְפָנָיו וַיִּתְלוֹצֲצוּ בוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים. וַיָּרֹקּוּ בּוֹ וַיִּקְחוּ אֶת־הַקָּנֶה וַיַּכֻּהוּ עַל־רֹאשׁוֹ".
אצל הרומאים היה מנהג לרפא זרוע או רגל של ילד שנשברו על ידי חבישה של פצלות של קנה על השבר, אמירת מילות כישוף והעברת שלושה קנים על פיו של הילד והשלכתם לזרם.
ערביי ארץ ישראל נהגו לשלוף את קנה השורש של הקנה ולאכול את ליבתו לאחר בישולו או צלייתו. בעיראק נוהגים עד היום להכין מהשורשים מאכל המעורב בסוכר והמכונה קורייט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דגניים
קטגוריה:צמחי מים מליחים
קטגוריה:פרחים ירוקים בארץ ישראל
קטגוריה:צמחי המקרא | 2024-08-24T08:45:45 |
GIMP | GIMP (ראשי תיבות של GNU Image Manipulation Program – תוכנת עיבוד התמונה של GNU) היא תוכנה חופשית לעריכה גרפית ועריכת תמונות או תצלומים, בתחום מיפוי הסיביות.
GIMP היא תוכנה רב לשונית שזמינה בכ־52 שפות, מתוכן 37 שפות בתרגום במלואן, ושאר השפות (גם עברית) מתורגמות חלקית.
היא משמשת בעיקר לליטושי תמונות ולעריכתן. בנוסף ל"ציור חופשי", GIMP יכולה לבצע פעולות בסיסיות כגון שינוי גודל תמונה, עריכת תמונות וגזירתן, שילוב בין מספר תמונות והמרה בין פורמטים שונים של תמונות. GIMP יכולה גם לשמש ליצירת הנפשות בסיסיות בפורמט GIF.
GIMP משמשת חובבנים ומקצוענים להצגת תמונות על גבי צג המחשב ולהדפסתן.
חזונה של GIMP הוא להפוך לתוכנה גרפית יוקרתית ליצירת תמונות מקוריות, צלמיות ואלמנטים גרפיים לדפי האינטרנט ולממשקי משתמש ולעריכתם, ולשמש כלי פיתוח של אלגוריתמים מתקדמים לעיבוד תמונה.
GIMP מספקת תחליף חופשי לתוכנות עריכה גרפית קנייניות שהפופולרית שבהן היא אדובי פוטושופ.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|300px|GIMP 2.6 מניפולציית תמונה|300px
שמה הראשוני של GIMP היה General Image Manipulation Program.
פיתוחה החל ב־1995 על ידי ספנסר קימבל ופיטר מאטיס, בתור פרויקט באוניברסיטת ברקלי.
הגרסה הראשונה של GIMP יצאה (לאור) בינואר, 1996.
ב־1997 נהפכה GIMP לחלק מפרויקט GNU, וראשי התיבות שלה שונו ל־GNU Image Manipulation Program ונשארו כך נכון להיום.
כיום GIMP מתוחזקת ומשופרת על ידי קבוצה של מתנדבים תחת החסות של פרויקט GNOME.
GIMP נוצרה במקור עבור המערכות המבוססות Unix: לינוקס, SGI IRIX ו־HP-UX.
מאז המהדורה הראשונה של GIMP, נוספה תמיכה במספר רב של מערכות הפעלה הכוללות כיום גם את Windows ואת Mac OS X.
המעבר לתמיכה ב־Win32 התחיל על ידי מתכנת פיני בשם טור לילקוסט (Tor Lillqvist) בשנת 1997, ותמכה בה החל מגרסה 1.1.
מאז הקמתה היו ל־GIMP שלושה ממשקי גרפיים למשתמש (GUI);
בגרסה הראשונית, השתמשה GIMP בממשק בשם Motif.
באותו שלב פיתח פיטר מאטיס ממשק גרפי משלו בשם GIMP ToolKit (או GTK בקיצור),
שהחל מגרסה 0.60, החליף סופית את ממשק Motif.
לבסוף GTK נכתב מחדש לתכנות מונחה־עצמים ושמו שונה ל־GTK+, ששולב בגרסה 0.99 של GIMP.
גרסאות
פיתוח GIMP מתנהל בזוגות של גרסאות: סדרה יציבה עם מספר זוגי, שאחריו סדרת פיתוח עם מספר אי־זוגי. לדוגמה, לענף היציב 2.4 (גרסאות 2.4.0, 2.4.1 ואילך) לא נכנסו חידושים: רק תיקוני באגים. הפיתוח התמקד מאז בענף 2.5. גרסאות 2.5.0, 2.5.1 ואילך כללו שיפורים חדשים, והשיפורים הללו נכנסו לגרסה היציבה הבאה (ענף 2.6).
גרסה 0.54
בינואר, 1996, יצאה גרסה 0.54. הייתה זאת הגרסה הראשונה של GIMP שיצאה לאור.
התוכנה עבדה סביב הממשק הגרפי X Window System, וכללה תמיכה ב־8, 15, 16 ו־24 bit color, צפייה בתמונות כ־RGB, גוני אפור (grayscale) וצבעים ממוספרים (Indexed color), עריכת מספר תמונות בו זמנית, אפשרות זום וגלילת התמונה בזמן אמת ותמיכה בפורמטים GIF, JPEG, PNG, TIFF וגם XPM.
אפילו בתקופה מוקדמת של פיתוחה, כללה GIMP מספר נרחב של פונקציות בהן: יכולת לבחור באמצעות מלבן, אליפסה, בחירה חופשית, ערפול, סיבוב, קנה מידה, גזירת תמונות והפיכתן.
היו בה מילוי, מברשת, מרסס צבע ומיזוג. ניתן היה לשלב אפקטים (כגון טשטוש), ותוספים שאפשרו הכנסה של פורמטים חדשים ואפקטים חדשים לתוכנה. בנוסף תמכה GIMP בביטול ובשחזור של פעולות.
גרסה 0.54 של GIMP רצה על לינוקס 1.2.13, סולאריס 2.4, HP-UX 9.05, ומערכת ההפעלה SGI IRIX.
GIMP אומצה במהירות על ידי משתמשים, שיצרו מדריכים הציגו עבודות ושיתפו טכניקות.
אחת מהצלחות של GIMP הייתה טקס הפינגווין של לינוקס, שנוצר על ידי לארי יואינג, בעזרת GIMP 0.54.
גרסה 0.99 הייתה האחרונה בסדרת GIMP 0.x.
גרסה 1.0
GIMP 1.0.0 יצאה ב־2 ביוני 1998.
וכללה את ערכת הכלים GTK+,
ערכה שנבנתה במיוחד עבור GIMP.
גרסה 1.0.0 כללה גם את הפורמט XCF, שהוא הפורמט של GIMP שמשמש אותה (ווריאציות נוספות המבוססות עליה) עד היום.
מגרסה 1.1 הותאמה GIMP למערכת חלונות.
גרסה 1.2 יצאה ב־25 בדצמבר 2000.
בגרסה בוצעו מספר רב של תיקוני באגים (ב־GIMP וגם ב־GTK+),
שיפור התוספות, צמצום דליפות זיכרון, תפריטים חדשים ועוד.
גרסה 1.2 הייתה האחרונה בסדרת GIMP 1.x.
גרסה 2.0
GIMP 2.0.0 יצאה ב־23 במרץ 2004. השינוי הגדול בה היה מעבר לערכת הכלים GTK+ 2.x.
מספר רב של שינויים משמעותיים בממשק ובערכת הכלים (GTK+) הופצו בגרסה 2.4.0, שיצאה ב־24 באוקטובר 2007.
חלק מהעדכונים הרבים היו כתיבה מחודשת של כלי הבחירה (Selection Tools), שימוש בערכת העיצוב Tango ששרטטה קווים מנחים לממשק אחיד בכל המערכות, הוספת הכלי Foreground Selection, ותמיכה בפורמט המברשות ABR (פורמט קובצי המברשות של פוטושופ) ובנוסף שולבה יכולת שינוי גודל המברשת.
מספר שינויים משמעותיים הופצו גם בגרסה 2.6.0, שיצאה ב־1 באוקטובר 2008.
השינויים הגדולים היו בממשק המשתמש, בבחירה חופשית ובמברשת, ושינויים קטנים בקוד הבסיס.
חלק נוסף ששונה, היה שילוב טוב יותר של הספרייה הגרפית GEGL שצפויה להביא לרמה גבוהה יותר בעומק הצבע בעיבוד אינטנסיבי ועם עוצמת עיבוד נמוכה בגרסאות עתידיות. והחל מתיקון הבאגים הראשון, להלן GIMP 2.6.1, מצב "One Window GIMP" שהיה זמין עד אז רק ב־GNOME, הפך פעיל גם בגרסה עבור Windows.
גרסה 2.8.0 ששוחררה ב־3 במאי 2012 כוללת בין השאר אפשרות להריץ את GIMP בחלון בודד במקום בחלון נפרד לכל תמונה.
יחס תקשורתי
בתור תוכנה פופולרית, נתונה GIMP באופן קבוע לביקורות.
הביקורות לעיתים מתייחסות להשוואות סביבתיות;
לדוגמה יש כאלו המציינים ש־GIMP היא תחליף לאדובי פוטושופ.
אף על פי שהשוואות לפוטושופ הן דבר שבשגרה, מדיניות המתחזקים של GIMP היא לא להוות העתק של פוטושופ.
GIMP 2.6 סוקרה פעמים על ידי אתר הטכנולוגיה Ars Technica.
בסקירה הראשונה, ציין ריאן פול כי GIMP מספקת: "יכולות של פוטושופ ומציעה מספר נרחב של אפיונים שעושים אותה פופולרית אצל אמנים חובבים ומעריצי הקוד פתוח. אף על פי ש־GIMP לא נחשבת כתחליף יוקרתי בשוק המסחרי, היא מתחילה להתקבל בשוק המקצועי."
תכונות
ממוזער |הנפשה המציגה את תיבת המברשות, הדוגמאות ומדרגי הצבעים ב־GIMP.
השימוש בכלים מופעל דרך ארגז הכלים, התפריטים וחלונות דו־השיח.
הם כוללים פילטרים ומברשות, כמו כן כלי שינוי ובחירה, שכבות ומסכות.
צבע: ל־GIMP מספר דרכים לבחירת צבע הכוללים את טבלאות הצבעים, בוחר הצבעים ושימוש באוסף הצבעים (Eyedropper או Color Picker) כדי לבחור צבע מתוך התמונה.
בחירה ונתיבים: ל־GIMP מספר כלים המשמשים לבחירה, הכוללים את הכלי המלבני (Rectangular) והכלי המעגלי (Circular), כלי לבחירה חופשית (Free Select), וכלי לבחירה מעורפלת (Fuzzy Select – הידוע גם בתור שרביט הקסם). כלים מתקדמים נוספים הם בחירה לפי צבע (Select by Color) המשמש לבחירה רציפה של אזורים בעלי צבע זהה ואת כלי המספריים (Scissors) שיוצר בחירה חצי־אוטומטית בין אזורים בעלי צבעים מנוגדים.כלי הנתיבים (Paths Tool) מאפשר למשתמש ליצור וקטורים (עקומות).
עריכת תמונה: יש כלים רבים שמשמשים עבור עריכת תמונות ב־GIMP, הידועים שבהם הם מברשת הצבע, העיפרון, מרסס הצבע, המחק והדיו שמשמשים ליצירת פיקסלים חדשים או מעורבבים. כלים כגון המילוי מאגר (Bucket Fill) והמיזוג (Blend) מנוצלים בדרך כלל כדי לשנות אזורים נרחבים על גבי התמונה.ל־GIMP גם מבחר של כלים חכמים, הפועלים במתמטיקה מורכבת כדי לאפשר למשתמש לעשות דברים אחרת;הכלים החכמים האלו כוללים את כלי השיבוט (Clone Tool), כלי הריפוי (Healing). הטשטוש (Blur) והחידוד (Sharpen). וכלי הבהרה (Dodge) ובערה (Burn).רשימת כלי המיקום (Transform Tools) ב־GIMP כוללים יישור (Align), הזזה (Move), גזיזה (Crop), סיבוב (Rotate), קנה מידה (Scale), גזירה (Shear), פרספקטיבה (Perspective) והיפוך (Flip).
ממוזער |הנפשה המציגה את שלוש הלשוניות: שכבות, ערוצים ונתיבים.
שכבות, מסכות וערוצים: כל תמונה ב־GIMP יכולה להכיל כמה שכבות הממוקמות בערמה. כל שכבה בתמונה מורכבת מכמה ערוצים. בתמונת RGB ישנם 3 עד 4 ערוצים, שמורכבים משכבה אדומה, ירוקה וכחולה. הערוץ הרביעי שעשוי להיות חלק מהשכבה הוא ערוץ אלפא (Alpha Channel). אלפא הוא ערוץ שמסוגל להיות שקוף למחצה או לחלוטין לפי שימוש.את שכבות הטקסט ניתן ליצור באמצעות כלי הטקסט, הכלי מאפשר למשתמש לכתוב על התמונה. שכבות טקסט יכולות להשתנות בכמה דרכים, כגון המרתן לנתיב (Path) או לבחירה.
אוטומציות, סקריפטים ותוספות: ל־GIMP כ־150 אפקטים ומסננים (Filters) בסיסיים שבאים עם התוכנה, הכוללים בין היתר את הורדת צל (Drop Shadow), טשטוש (Blur), טשטוש תנועה (Motion blur) ורעש (Noise).ב־GIMP ניתן לכתוב פעולות אוטומטיות בשפת scripting. ה־Script-Fu מבוסס על שפת התכנות Scheme, בנוסף יכולה GIMP לקרוא גם תסריטים של השפות Perl, פייתון ו־Tcl. ל־GIMP יש בסביבות ה־500+ תסריטים שנכתבו על ידי מפתחים וחובבנים, אך עקב שינויים שנעשו בשפה, חלקם כבר אינם תומכים בגרסאות החדשות ביותר.
פורמטים: GIMP תומכת במספר רב של קובצי פורמטים שונים לשמירה ולפתיחה.הפורמטים המקומיים של GIMP הם:פורמט XCF. פורמט השמירה של GIMP, להמשך עבודה בזמן מאוחר יותר.הפורמט שומר את כל הנתונים של התמונה, הכוללים את השכבות, את הבחירה הנוכחית, את הערוצים, השקיפות והנתיבים, אך הוא אינו שומר את היסטורית פעולת הביטול (Undo History). הוא נקרא על שם eXperimental Computing Facility הארגון שבו נכתבה GIMP.פורמט gbr. פורמט המברשות של GIMP. הפורמט משמש לקריאה, עריכה ושמירה של מברשות.פורמט gih. תבנית מברשות ההנפשה של GIMP. הפורמט משמש לקריאה, עריכה ושמירה של מברשות הנפשה (מברשות אשר משתנות בכל לחיצה).פורמט pat. פורמט הדוגמאות של GIMP. הפורמט משמש לקריאה, עריכה ושמירה של דוגמאות.
סוג
פורמט
קריאה וכתיבה
GIMP תומכת בייבוא/ייצוא של קובצי תמונות פופולריים כגון BMP, JPEG, PNG, GIF ו־TIFF. בנוסף יכולה GIMP לכתוב ולקרוא קובצי SVG, וגם לקרוא/לכתוב בפורמט ICO (פורמט הצלמיות במערכת ההפעלה חלונות).
קריאה בלבד
GIMP יכולה לפתוח מסמכי PDF וקובצי Raw image המצויים במצלמות הדיגיטליות, אך אינה יכולה לבצע שמירה על פורמטים אלו.
כתיבה בלבד
GIMP יכולה לייצא את תבניות ההנפשה MNG (בגרסת הלינוקס בלבד) ו־HTML (כטבלה עם תאים צבעוניים), אך אינה יכולה לבצע קריאה של פורמטים אלו.
וריאציות
ממוזער|300px|GIMP 2.2.8 רצה תחת X11 במערכת Mac OS X
מאחר ש־GIMP מופצת תחת הרישיון הציבורי הכללי של גנו, קיימים מספר של וריאציות ונגזרות לתוכנה.
רישיון ה־GPL מאפשר במפורש לכל אחד לקחת את קוד המקור ולהשתמש בו כראות עיניו, כל עוד הם פועלים לפי הכללים הכתובים ברישיון.
האתר הרשמי של GIMP מציע הורדה של קוד המקור בלבד; קובץ הרצה של התוכנה זמין על ידי מקורות אחרים. קובצי התקנה לחלונות אפשר להוריד ממיזם Gimp-win המקביל המאוחסן בסורספורג'.
Seashore היא נגזרת של GIMP המיועדת למערכת Mac OS X. התוכנה כיום נמצאת בגרסת בטא וכוללת תת־מערכות של הכלים והתכונות של GIMP.
GIMP Portable היא גרסה ניידת של GIMP שיכולה להיות מותקנת על כונן USB הכוללת מעבר של מברשות ופריסטים ממחשב למחשב. GIMP Portable עובדת רק על מחשבים המריצים חלונות.
GIMP Animation Package (או GAP) הוא תוסף מתקדם ל־GIMP ליצירת הנפשות, שמרחיב את האפשרויות הבסיסיות של GIMP. הוא מסוגל לייצא הנפשות בכמה פורמטים הכוללים בין היתר את GIF ואת AVI. ההנפשה מבוססת על יכולת השכבות של GIMP (על ידי יצירת שכבות נפרדות והתאמתם לתאים). בנוסף מעניק GAP אפשרויות ליצירת הנפשות מתוחכמות.
GIMPshop היא נגזרת של GIMP שארגנה מחדש את ממשק המשתמש כדי לחקות את Adobe Photoshop. התוכנה לא מתוחזקת. הגרסה האחרונה שלה הייתה מבוססת על GIMP 2.2.11.
וילבר
ממוזער|וילבר, הקמע של GIMP
הדמותג הרשמי של GIMP הוא וילבר.
הוא זאב ערבות שנוצר על ידי תומאס קוסמנן בתאריך לא ידוע בסביבות 25 בספטמבר 1997;
מאז קיבל וילבר אבזרים נוספים ממפתחים אחרים של GIMP. אבזרים אלו ניתן למצוא בקוד המקור של התוכנה.
וילבר גם הוצג על בניין הספרייה הלאומית של צרפת במסגרת פרויקט בלינקילייט (Project Blinkenlights).
ממשק משתמש
ל־GIMP חלון ראשי ומספר חלונות דו־שיח בשביל שימוש בכלים, טבלאות הצבעים וכדומה;
GIMP עצמה נשלטת על ידי חלון ממשק יחיד.
בניית הממשק נבנתה בעזרת ערכת הכלים GIMP tool kit (או GTK+).
ה־GTK+ פותח על מנת להחליף את הערכה הישנה Motif, ערכת כלים קניינית ששמשה את GIMP בעבר.
בתחילה היה GTK+ חלק מקוד המקור של GIMP, אך מאז הוא שונה לספרייה עצמאית.
בעוד ש־GIMP תוכננה לרוץ על מערכות המבוססות UNIX, GIMP עם הערכה GTK+ פנתה גם לחלונות, Mac OS X ומערכות הפעלה נוספות.
צוות השימושיות של GIMP
GIMP הצטרפה לפרויקט OpenUsability. פרויקט העוזר לתכנות קוד פתוח להגביר את השימושיות בהם.
מאז הצטרפותה הוקם צוות המוקדש להנחות את ממשקי העתיד של התוכנה.
בנוסף נפתח בלוג שבו משתמשים יכולים לשלוח הצעות כיצד אפשר לשפר את הממשק.
מצב חלון יחיד
מצב חלון יחיד נחשף בשנת 2008 על ידי פיטר סיקינג, ביחד עם שיפורים נוספים.
חלון יחיד הוא מצב עבודה שבו כל הכלים מרוכזים בחלון יחיד.
הוא התווסף בגרסה 2.8.
פיתוח
GIMP מפותחת בעיקר על ידי מתנדבים.
פיתוחו של פרויקט GIMP (כמו פרויקטים רבים המפותחים בקוד פתוח) מתפצל, לגרסה לא יציבה (unstable) ולגרסה יציבה (stable).
תכונות חדשות נוספת לצוות הפיתוח, כאשר המפתחים מחליטים שיש מספיק תכונות חדשות הם מתחילים את ההוצאה.
התהליך מתחיל בהוצאת תוכנה לא־יציבה שעוברת בדיקות תוכנה הכוללים ייצוב ותיקוני באגים עד אשר תהיה מוכנה להחליף את הגרסה היציבה האחרונה.
GIMP אימצה אפיון שכיח אצל תכונות הקוד פתוח, שהמספר השני בגרסה, לדוגמה 2.6.8, יציין אם הגרסה יציבה או לא, מספר אי־זוגי משמעו גרסה לא־יציבה ומספר זוגי משמעו גרסה יציבה.
המספר האחרון מייצג את מספר תיקוני הבאגים אחרי הוצאת הגרסה היציבה או הלא־יציבה.
פגישות LGM
Libre Graphics Meeting (בקיצור LGM) הוא אירוע שנתי שבו מפתחים של GIMP ושל פרויקטים אחרים נפגשים לדון בנושאים הקשורים לתכנות גרפיות בקוד פתוח וחופשי.
הפצה
GIMP יוצאת כקוד מקור תחת הרישיון הציבורי הכללי של גנו בתור תוכנה חופשית.
הגרסה הנוכחית של GIMP עובדת על מערכות הפעלה רבות, הכוללות את לינוקס, Mac OS X וחלונות של מיקרוסופט. הפצות לינוקס רבות כגון דביאן, אוּבּוּנטוּ, StartOS ופדורה, כוללות את GIMP כחלק משולחן העבודה של מערכות ההפעלה שלהן, אולם אובונטו הודיעה שהחל מגרסה 10.04 GIMP לא תהיה חלק מהתקנת ברירת המחדל שלה.
קישורים חיצוניים
GIMP קהילות (אנגלית)
gimptalk.com, קהילת משתמשים גדולה של תוכנת GIMP
gimpusers.com, אתר קהילה של תוכנת GIMP
GIMP סקירות
GIMP מדריכים
(מדריכי וידאו) הכירו את GIMP!
מדריך לתכנת הגימפ (The Gimp)
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:עיצוב גרפי
קטגוריה:תוכנות לעיבוד תמונת מפת סיביות
קטגוריה:GNOME
קטגוריה:GTK+
קטגוריה:תוכנות גרפיות
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1996
קטגוריה:תוכנה חוצת פלטפורמות | 2024-07-02T10:37:32 |
פול צ'יימברס | פול לורנס דונבר צ'יימברס הבן (באנגלית: Paul Laurence Dunbar Chambers, Jr; 22 באפריל 1935 - 4 בינואר 1969) היה מנגני הקונטרבס הבולטים ביותר בג'אז בשנים 1955 עד 1965. היה מהנגנים הראשונים בסגנון שניגנו סולואים בעזרת קשת. צ'יימברס ידוע בעיקר בזכות נגינתו בחמישייה הגדולה הראשונה של החצוצרן מיילס דייוויס, ובזכות השתתפותו ברבים מאלבומיהם של הסקסופוניסט ג'ון קולטריין והפסנתרן וינטון קלי.
ביוגרפיה
צ'יימברס נולד בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה, ארצות הברית. הוא גדל בדטרויט, והיה חלק מסצנת הג'אז שם. כשהגיע לניו יורק, החל להתערות גם בסצנה שם ועבד עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, קאי וינדינג וג'ורג' וולינגטון. מאוחר יותר, בשנים 1955 עד 1963, היה חלק מהחמישייה הראשונה של מיילס דייוויס - כשעמם המתופף פילי ג'ו ג'ונס, הפסנתרן רד גרלנד והסקסופוניסט ג'ון קולטריין - והקליט איתו רבים מאלבומיו החשובים של אותה תקופה, ביניהם באלבומים "Kind of Blue" ו-"'Round About Midnight".
אחד המאפיינים הבולטים בנגינתו של צ'יימברס היא הנטייה שלו לנגן קטעי סולו לא רק באמצעות פריטה על מיתרי הבס, אלא גם תוך שימוש בקשת. בנוסף לכך, צ'יימברס עבד בין היתר עם קנונבול אדרלי, ג'קי מקלין, האנק מובלי, לי מורגן, דונלד בירד, פרדי האברד, סאני רולינס, באד פאוול, וס מונטגומרי, קני בורל, צ'ט בייקר, בני גולסון, קני דורהאם וקרטיס פולר, ובנוסף השתתף בפרויקטים של חבריו לחמישייה רד גרלנד וג'ון קולטריין.
לאחר עזיבתם של פילי ג'ו ג'ונס, גארלנד וקולטריין והחלפתם בג'ימי קוב, וינטון קלי והאנק מובלי, החמישייה הראשונה התפרקה בשנת 1962. צ'יימברס הצטרף לטריו של וינטון קלי ועבד כנגן עד לסוף חייו. צ'יימברס, שהיה שתיין והשתמש בסמים, נפטר בגיל 33 ממחלת השחפת, אך עד היום זוכרים את פועלו האדיר בקריירה הקצרה שלו. הסטנדרט "Mr. P.C.", שנכתב בידי ג'ון קולטריין, קרוי על שמו.
דיסקוגרפיה
כמוביל הרכב:
1956 - Chamber's Music
1956 - Whims Of Chambers
1957 - Paul Chambers Quintet
1957 - Bass on Top
1957 - The East/West Controversy
1958 - We Three
1959 - Just Friends
1959 - Go
1960 - 1st Bassman
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: בסיסטים
קטגוריה:נגני קונטרבס
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:פיטסבורג: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו משחפת
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1935
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1969 | 2023-06-17T22:22:45 |
אפרו-אמריקאים | שמאל|ממוזער|250px|פיזור האוכלוסייה השחורה במחוזות ארצות הברית לפי אחוזם באוכלוסייה, על פי מפקד האוכלוסין בשנת 2020.
אפרו-אמריקאים (באנגלית: Afro-Americans; גם אפריקאים אמריקאים (African Americans), או אמריקאים שחורים (black Americans) כלומר אנשים שבהתחלה היה לכולם עור בצבע חום כהה או שחור, הם קבוצה אתנית בארצות הברית שמקורה ביבשת אפריקה ומורכבת בעיקרה מצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה. לפי מפקד האוכלוסין ב-2019, בארצות הברית חיים כ-46.7 מיליון אפרו-אמריקאים, שהם כ-14.2% מכלל האוכלוסייה.
במאה ה-16 החל תהליך שינוע של מיליוני בני אדם מאפריקה לארצות הברית הנקרא גם סחר העבדים האטלנטי. במסגרת הסחר הובאו מיליוני אפריקאים לאמריקה והם נמכרו לעבדות. אחרי יותר מ-200 שנות עבדות, בעקבות מלחמת האזרחים, אושר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית אשר ביטל את העבדות, אך אפרו-אמריקאים לא זכו לשוויון בחוק עד 1964. מצבם של אמריקאים-אפריקאים השתפר מאז תקופת השיקום, וכלל פיתוח תרבותי, השתתפות בעימותים ובמלחמות של ארצות הברית, סיום ההפרדה גזעית, והופעת התנועה לזכויות האזרח. בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2008 ניצח ברק אובמה, שאביו הוא קנייתי שחור ואימו אמריקאית ממוצא אירופי, והפך לאמריקאי-אפריקאי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, ואף נבחר לכהונה שנייה. בבחירות שנערכו ב-2020 זכה סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, ממוצא אירופי, ואיתו נבחרה סגניתו קמלה האריס, שאימה ממוצא טמילי ואביה ממוצא אפרו-אמריקאי. עם בחירתה הפכה האריס הן לאישה הראשונה המחזיקה בתפקיד סגנית הנשיא והן לאפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד זה.
על-פי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, מהגרים שהגיעו לארצות הברית מיבשת אפריקה מאז המאה ה-20, מרצונם החופשי, ולא כעבדים - אינם מזדהים כאפרו-אמריקאים, אלא לפי מוצא המדינות האפריקאיות שמהן היגרו הם או הוריהם (כ-95%), ואילו מהגרים מהאיים הקריביים או מיבשת דרום אמריקה וצאצאיהם עשויים לעיתים להזדהות גם כ"אפרו-אמריקאים". התרבות, השפה, ההיסטוריה ומאפיינים נוספים שלהם שונים מאלה של אמריקאים אפריקאים שהם צאצאי העבדים בארצות הברית. מהגרים מהאיים הקאריביים או מאפריקה דוברים לעיתים קרובות צרפתית, אנגלית בריטית, או שפה אירופאית אחרת כשפת אם.
מאבק האפריקאים האמריקאיים לביטול העבדות ולשוויון זכויות
שמאל|ממוזער|220px|מרטין לותר קינג, מן הלוחמים החשובים למען זכויות השחורים בארצות הברית.
כפועל יוצא מהיותם עבדים, אפריקאים-אמריקאים היו מופלים לרעה ומשוללי זכויות במדינות בהן העבדות הייתה נהוגה. במשך שנים אחרי ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, התנגדו רבים מתושבי המדינות שתמכו בעבדות לשילוב מלא ושוויוני של העבדים המשוחררים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית. כניסיון לאזן בין שחרור העבדים לבין הרצון להמשיך ולהתייחס לאוכלוסייה האפריקאית-אמריקאית באופן מפלה, נחקקו במדינות רבות חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow Laws), חוקים אשר מיסדו אפליה והפרדה שיטתית בין האפריקאים האמריקאים לבין התושבים שנחשבו ל"לבנים". חוקים אלה לא נחקקו רק במדינות הדרום, אשר נלחמו להגנה על העבדות, אלא גם במדינות צפוניות, שהשתתפו במלחמת האזרחים לצד מתנגדי העבדות. כך, בין היתר נאסרו במדינות רבות נישואין או קיום יחסי אישות בין לבנים ו"כושים (Negroes), מולאטים, אינדיאנים ומונגולים"; תלמידים לבנים הופרדו מתלמידים לא-לבנים במוסדות הלימודים (ומצב התשתיות ורמת ההוראה במוסדות שיועדו לתלמידים לא-לבנים היה ירוד); אמצעים חוקיים הופעלו על מנת להכשיל אמריקאים אפריקאים מלנצל את זכותם להצביע בבחירות (באמצעות מבחני קריאה או קיום מרשמי בוחרים); קיום הפרדה פיזית באמצעי תחבורה ציבורית (רכבות, אוטובוסים), שטחי ציבור (מסעדות, חנויות, ברזיות, חדרי שירותים ציבוריים, בתי חולים, מגרשי ספורט, גינות משחקים); אמריקאים אפריקאים הופרדו גם ביחידות צבאיות; והתקיימה גם הפרדה בדיור ובהקצאת שטחי ציבור לדיור. חוקים שונים להפרדה ולאפליה ממוסדת נגד לא-לבנים (גם מקבוצות אתניות אחרות) הועברו בכל אחת ממדינות ארצות הברית בין תום מלחמת האזרחים ופרוץ מלחמת העולם השנייה ובחלקם היו תקפים עד סוף שנות ה-60. בנוסף לאפליה ממוסדת, סבלו אמריקאים-אפריקאים, כפועל יוצא, גם מאפליה כלכלית שהעמיקה את העוני בקרבם ומאפליה תרבותית, שבה תרבותם נחשבה ל"נחותה" וביטויי גזענות כלפיהם היו לגיטימיים, ומופיעים אף בזרם המרכזי של התרבות הפופולרית, ומעידה למשל הפופולריות של סוגת הבידור מופע מינסטרל (Blackface), שבה צבעו בדרנים לבנים את פניהם באיפור שחור ושיחקו שחור סטריאוטיפי. גלי אלימות המוניים נגד אמריקאים אפריקאים התרחשו גם הם והוסיפו לתחושת האיום והאפליה של האמריקאים אפריקאים. רבים לא יכלו למצוא מפלט בהגנה חוקית מפני התקיפות הגזעניות האלימות: לעיתים היו אנשי משטרה לבנים מקומיים מעורבים באלימות, והחברים בחבר המושבעים לפי השיטה המשפטית האמריקאית היו לבנים.
ב-1909 הוקם "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP) למלחמה באפליה וברדיפות נגד האמריקאים-אפריקאים. בין המנהיגים הבולטים באותה תקופה היה יוברט האריסון.
שילוב אמריקאים אפריקאים בחיים הציבוריים היה איטי. כך, למשל, אחרי שורת מדליות הזהב שזכה בשם ארצות הברית באולימפיאדת ברלין (1936), נאלץ האצן האפרו-אמריקני ג'סי אוונס לעלות לקבלת פנים לכבוד מקבלי המדליות במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק במעלית השירות. צעדים ראשונים לשילוב אמריקאים אפריקאים נעשו בחלקים מן האקדמיה ועל ידי אמנים. ב-1935 הקים המוזיקאי הלבן בני גודמן את להקת הג'אז המעורבת הראשונה וב-1940 זכתה לראשונה אישה אמריקאית אפריקאית, הטי מק'דניאל בפרס אוסקר. במקביל במהלך מלחמת העולם השנייה שותפו אמריקאים אפריקאים בקרבות וקודמו בסולם הדרגות. בכוחות הביטחון האמריקאים הייתה קיימת הפרדה מתוקף חוקי ג'ים קרואו שונים, אך בתקופת המלחמה חלה התקדמות בזכויותיהם של המשרתים האמריקאים אפריקאים. לראשונה, קודם לראשונה אמריקאי אפריקאי לדרגות בריגדיר גנרל (בנג'מין אוליבר דייוויס, 1940), לראשונה הוכשרו מטעם הצבא טייסים צבאיים אמריקאים אפריקאים ("טייסי טסקיגי", 1941); לראשונה קיבל אמריקאי אפריקאי את אות "צלב הצי" (דוריס מילר, 1942), הקצינים הראשונים בצי האמריקאי ("שלושה עשר המוזהבים", 1944) והקצין הראשון בחיל הנחתים האמריקני (1945).
שמאל|ממוזער|200px|ברק חוסיין אובמה ואשתו מישל היו האמריקאים-אפריקאים הראשונים שהחזיקו בתפקיד נשיא ארצות הברית והגברת הראשונה של ארצות הברית.
לאחר מלחמת העולם השנייה התגבש שיתוף פעולה בין הממסד הליברלי הלבן לבין התנועה העממית של האפרו-אמריקאים ובעלי בריתם מקרב הלבנים, שמטרתו הייתה לנווט את ארצות הברית לחיסול האפליה, לביטול ההפרדה הגזעית ולשילוב המיעוט השחור בתוך האומה של הרוב הלבן כדי להגיע לאינטגרציה גזעית לאומית. את המוצא הם ביקשו בדגם המיזוג הפלורליסטי המסורתי, שהופעל בארצות הברית מדורות לקליטת קבוצות אתניות לבנות, כגון אירים ואיטלקים, אל תוך האומה האמריקנית. ב-1947 שולב לראשונה שחקן אמריקאי אפריקאי, ג'קי רובינסון, במשחק מייג'ור ליג בייסבול (במדי הברוקלין דודג'רס). ב-1949 הוכתר רובינסון כ-MVP (השחקן המצטיין). שילובו של רובינסון וזכייתו לא עברו ללא התנגדות של תומכי ההפרדה הגזענית, ושילובו הפך לסמל לפעילות למען זכויות האמריקאים אפריקאים. לאחר רובינסון, החלו גם הליגות בכדורסל (ליגת ה-NBA, ב-1950) בפוטבול (NFL, ב-1953), ובהוקי קרח (ה-NHL, ב-1958) לשלב אמריקאים אפריקאים.
באמצע שנות ה-50 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפעול לביטול האפליה באמצעות אקטיביזם שיפוטי. פסק הדין הבולט ביותר בהקשר זה הוא פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך, אשר קבע כי המדיניות לפיה מותרת הפרדה בין לבנים ולא-לבנים במערכת החינוך היא פסולה על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, האוסר על אפליה על רקע גזעני. במקביל לפעילותם המשפטית, החלו פעילים למען זכויות האמריקאים אפריקאים בפעולות מחאה לא אלימות ובכללן מצעדים והפגנות, עידוד אמריקאים אפריקאים להירשם בספר הבוחרים והגנה על זכותם להצביע מפני תקיפות גזעניות אלימות, ופעולות שבהן מחו על ההפרדה הגזענית באמצעות הפרתה או באמצעות חרם. המחאה האפקטיבית הראשונה בהקשר זה הייתה נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (אלבמה), חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שארגן מרטין לותר קינג לאחר שפעילה מקומית, רוזה פארקס, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. פעולות המחאה המשיכו עד סוף שנות ה-60, ולעיתים קרובות, מדינות ורשויות מקומיות לא שינו את עמדתם, אלא לאחר מחאה רחבת היקף, גם עשור לאחר פסיקת "בראון נגד מועצת החינוך". עם זאת, גם במפנה המאה ה-21 ניתן למצוא "כיסים" של הפרדה בארגונים פרטיים (כמו למשל אוניברסיטת בוב ג'ונס הפונדמנטליסטית, שאסרה עד שנת 2000 על יחסים רומנטיים בין סטודנטים מגזעים שונים).
ממוזער|קמלה האריס היא האישה והאפרו-אמריקאית הראשונה שמחזיקה בתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית, בעלה של האריס, דאגלס אמהוף אינו ממוצא אפרו-אמריקאי אך גם הוא שבר שיא בכך שהוא הגבר והיהודי הראשון בתפקיד האדון השני של ארצות הברית
חלק מן האמריקאים אפריקאים היו ממורמרים מכך שחרף הישגיה של התנועה לזכויות האזרח, אלימות, אפליה בהחלטות של חבר מושבעים, ואפליה על רקע כלכלי, כמו גם דעות קדומות, לא נעלמו מן המפה החברתית בארצות הברית. החל מאמצע שנות ה-60 קמו מבקרים לדרכו הלא-אלימה והדמוקרטית של מרטין לותר קינג, שקראו לאמריקאים אפריקאים להגן על עצמם מפני הקו קלוקס קלאן וארגונים גזעניים דומים ובמקרים מסוימים "לקחת את החוק לידיים". קולות אלה הובילו להתפתחות תנועת ה"כוח השחור". חלק מפעילי "הכוח השחור" הקימו את ארגון "הפנתרים השחורים" (ב-1966). אחרים שחלקו על קינג פנו לאקטיביזם תרבותי ודחו היבטים מסוימים בתרבות האמריקאית (והאמריקאית-אפריקאית) כהיבטים שנובעים מן הכפייה התרבותית של הלבנים מאז תחילת תקופת העבדות. כך, למשל, דחו פעילי "אומת האסלאם" את הדת הנוצרית (שהובאה אליהם לדידם על ידי בעלי העבדים) ושינו את שמותיהם האנגלוסקסיים בשמות בעלי צליל אפריקאי או מוסלמי. הפעיל מלקולם ליטל החליט לשנות את שם משפחתו ל-X ("מלקולם אקס"), מכיוון ששם משפחתו המקורי אבד עם חטיפתם של אבות-אבותיו ומכירתם לעבדות. אחרים הוסיפו אלמנטים של תרבות אפריקאית לתרבות הפופולרית (או מה שנתפס בעיניהם כתרבות אפריקאית – לעיתים קרובות נעשה שימוש במושגים מן השפה הסוואהילית, שנפוצה במזרח היבשת ולא באזורים מהם נמכרו לעבדות במערבה). שידור סדרת הטלוויזיה "שורשים" הביאה את כאבם של האמריקאים אפריקאים על האפליה והעבדות לשיח הציבורי המרכזי.
לרבים מהאמריקאים האפריקאים יש שורשים גנאלוגיים וגנטיים גם באירופה (58% מהם הם 1/8 לבנים בממוצע – ככל שמצפינים בארצות הברית כך כמות הגנים הלבנים עולה), באמריקה (ילידים-אמריקאים – 5% מהאפרו-אמריקאים הם בעלי גנים ילידים אמריקאיים בשיעור 1/8 מהגנום) ואף באסיה. במהלך ההיסטוריה נקראו האמריקאים האפריקאים בשמות שאינם נחשבים עוד לתקינים פוליטית שכיום הם טאבו.
תרבות
התרבות האמריקאית-אפריקאית היא תת-תרבות של התרבות האמריקאית. עם זה היא חופפת לה בתחומים רבים, אף שהיא נוגדת אותה במקרים אחרים. מאז שהגיעו השחורים לאמריקה, ניכרה תרומתם לספרות, לאמנות, למוזיקה, למזון, לאופנה, ולסלנג באמריקה.
מוזיקה
ראשית המוזיקה השחורה בשירים עממיים אשר הביאו עמם העבדים השחורים לאמריקה. המגוון הרחב של הקבוצות האתניות, יחד עם השפעות מוזיקליות "לבנות" דוגמת הפולק והוואלס התפתחו במשך השנים לסוגות כגון רגטיים ובלוז בסוף המאה ה-19, ובמאה העשרים לג'אז, רית'ם אנד בלוז, היפ-הופ וסגנונות רבים נוספים. מאז שנות החמישים רוב המוזיקה הפופולרית, שלא נכללת בקטגוריית מוזיקה שחורה, הושפעה עמוקות מהמוזיקה השחורה.
ספרות
ספרות אפרו-אמריקאית החלה עם חיבוריהם של כותבים מן המאה ה-18 כגון פיליס וויטלי ואולאודאה אקוואינו, הגיעה לנקודות-שיא מוקדמות עם סיפורי עבדים והרנסאנס של הארלם, וכלה בספרות בת-זמננו של כותבים כגון טוני מוריסון (כלת פרס נובל לספרות), מאיה אנג'לו וולטר מוסלי הנמנים עם גדולי הסופרים בארצות-הברית של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. עם הנושאים הנחקרים בספרות האפרו-אמריקאית נמנים תפקידם של האפרו-אמריקאים בתוככי החברה האמריקאית הכללית, התרבות האפרו-אמריקאית, גזענות, עבדות ושוויון. הכתיבה האפרו-אמריקאית נטתה לאורך השנים לכלול גם גרסאות אוראליות דוגמת מזמורים-דתיים, דרשות, נעימות כנסייתיות, בלוז וראפ.
ככל שמעמדם של האפרו-אמריקאים בחברה האמריקאית השתנה במהלך מאות השנים עברו, כך גם השתנו מוקדי-העניין של הספרות האפרו-אמריקאית. בטרם פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית הספרות האפרו-אמריקאית התמקדה בעיקר בנושא העבדות, כפי העולה מתקומת תת-הסוגה של סיפורי עבדים. עם זאת, בימי המעבר מן המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים, ספרים פרי עיטם של סופרים רבים, ובהם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז ובוקר טי. וושינגטון התפלמסו בשאלה האם לתקוף או לפייס את הגישות הגזעניות בארצות-הברית. בימי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, כותבים כגון ריצ'רד רייט, רלף אליסון וגוונדולין ברוקס הוציאו תחת ידיהם יצירות שעסקו באפליה הגזעית ובלאומנות השחורה. בימינו אנו, הספרות האפרו-אמריקאית מהווה חלק אינטגרלי מן הספרות האמריקאית, כאשר ספרים כמו "שורשים" פרי עטו של אלכס היילי, "הצבע ארגמן" מאת אליס ווקר ו-"חמדת" של טוני מוריסון, העפילו למדרגה של רבי-מכר ועוטרו בפרסים רבים.
בספרים רבים שנכתבו על ידי סופרים שאינם אפרו אמריקאים יש עיסוק בנושא היחסים בין הלבנים לשחורים בארצות הברית לאורך השנים. להלן כמה דוגמאות:
אוהל הדוד תום עוסק בתקופת העבדות ובשאיפה לחופש ונחשב ספר משפיע שהוביל למאבק בביטול העבדות.
חלף עם הרוח רומן רחב יריעה על אודות מלחמת האזרחים מנקודת מבטם של אנשי הדרום ונחשב היום כמבטא נקודת מבט גזענית ורוויזיונסטית לגבי ההיסטוריה.
העזרה עוסק ביחסים בין נשים לבנות לעובדות משק הבית השחורות שלהן בשנות ה-60 של המאה ה-20
אל תיגע בזמיר המתרחש בשנת 1935 במדינת אלבמה
שפה
השימוש בשפה שונה במעט אצל רוב האמריקאים האפריקאים ונובע, במידה מסוימת, מהקשיים אשר חוותה הקהילה בארצות הברית. בתקופת העבדות, החזיקו בעלי העבדים בעבדים מאזורים שונים באפריקה, ואלה דיברו שפות אפריקאיות שונות. בכך נחסמה בפני העבדים האפשרות לתקשר בשפת האם שלהם, מה שעודד את השימוש באנגלית. תנאים אלו הביאו לכך שלעיתים קרובות נוצרו שפות, שהיו בשימוש בקרב השחורים, שהן ערבוב של אנגלית ושפות אחרות. כמו כן, ישנו דיאלקט של אנגלית הנקרא אנגלית מקומית אפרו-אמריקאית או "Ebonics" (שם שנוי במחלוקת). ניב זה אינו משויך לאנגלית התקנית, ושואב השראה מהשפות המעורבבות הנ"ל.
ספורט
אפרו-אמריקאים התבלטו מאוד בספורט, לאחר ששנים רבות סבלו מאפליה ונאלצו להתחרות בנפרד (ראו לעיל). בליגת הכדורסל המקצוענית ה-NBA כ-75% מהשחקנים היו שחורים בסוף שנת 2008 ובליגת הפוטבול המקצועני ה-NFL כ-65% היו שחורים. לעומת זאת בליגות הבייסבול המקצועניות (MLB) רק 8.5% מהשחקנים היו שחורים (פחות מחלקם באוכלוסייה) ובהוקי קרח אף פחות. למרות ריבוי השחקנים השחורים יש מעט מאמנים שחורים.
אפרו-אמריקאים בולטים באתלטיקה קלה ובפרט בתחום הריצות הקצרות וקפיצה לרוחק. מתאגרפים שחורים היו מראשוני השחורים שזכו לפרסום כלל ארצי והיו לידוענים. ג'ק ג'ונסון היה המתאגרף השחור הראשון שזכה בתואר אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד ב-1908.
חקלאות ומזון
השימוש במוצרי חקלאות רבים, כמו בטטות, בוטנים, אורז, במיה, שיבולת-שועל, אינדיגו, וכותנה, מקורם בתרבות אפריקאית או אמריקאית-אפריקאית. מאכלים אמריקאים-אפריקאים משקפים תגובה יצירתית לדיכוי הגזעני והכלכלי. תחת עבדות, לא ניתנה להם האפשרות להשתמש במוצרי מזון איכותיים במיוחד, ולאחר האמנסיפציה שקיבלו השחורים, רבים מהם היו עניים מכדי לרכוש מוצרי מזון כאלה. "Soul food", סגנון בישול שמזוהה עם האמריקאים-אפריקאים בדרום ארצות הברית, עושה שימוש יצירתי במוצרים זולים.
דת
ממוזער|207x207px|גרף השתייכות זרמים ודתות של הקהילות האפריקאיות בארצות הברית - סקר משנת 2007
הרוב הגדול של האמריקאים האפריקאים שייך לדת הנוצרית בזרם הפרוטסטנטי. המבנה ההיררכי החופשי יחסית של הפרוטסטנטיות איפשר להם להקים כנסיות נפרדות מאלו של הלבנים במאמץ סביר. כנסיות אלו אפשרו לאמריקאים אפריקאים לתפוס עמדות מנהיגות שנחסמו בפניהם בשאר חלקי אמריקה. בנוסף לתפקידן בקרב ציבור הנאמנים האדוק שלהם, כנסיות בפטיסטיות אפריקאיות-אמריקאיות אפריקאיות גם מתפקדות כגוף פוליטי, ונותנות שירותי רווחה מסוימים.
מספר גדול של אמריקאים אפריקאים מחזיק באמונות מוסלמיות. מרבית המאמינים תומכים באסלאם סוני מן הזרם המרכזי. עם זאת, ניכרת השפעתו של זרם "המוסלמים השחורים", ובתוכם התנועה השחורה האמריקנית "אומת האסלאם" (Nation of Islam), ארגון מוסלמי קיצוני שהוקם ב-1935 על-ידי וו.ד. פארד ואלייז'ה פול. פול, ששינה את שמו לאלייז'ה מוחמד, תפס במהרה את מנהיגות ארגון "אומת האסלאם" בארצות הברית. הוא הקים מסגדים בערים נודעות כמו דטרויט ושיקגו וכן בערים אמריקאיות צפוניות נוספות. עד ימינו קיים ארגון זה, שמונהג היום על ידי לואיס פרחאן. התאולוגיה של "אומת האסלאם" חורגת מן הזרמים המרכזיים של האסלאם, והיא נתונה במחלוקת.
קיימים גם מספרים מועטים מאד של יהודים אמריקאים אפריקאים (פחות מאחוז מתוך האוכלוסייה האפרו-אמריקאית), או ממוצא יהודי. בין המפורסמים בהם: הבדרן סמי דייוויס ג'וניור שהתגייר, שחקן הקולנוע והתיאטרון יפת קוטו ("רצח מאדום לשחור", שנולד לאב יהודי מקמרון ולאם שהתגיירה), הסופר ולטר מוזלי, הכדורסלן דייוויד בלות'נטל, הסופרת ג'מייקה קינקייד, הזמר לני קרביץ (שאביו יהודי אך הוא עצמו נוצרי), הראפר ניסים בלאק והשחקנים והשחקניות ליסה בונה, זואי קרביץ, נל קרטר, מאיה רודולף, בוריס קודג'ו, אריק אנדרה, ראשידה ג'ונס, קדידה ג'ונס, טרייסי אליס רוס, ודייוויד דיגס. לעומתם הזמר היהודי דרייק, הוא אפרו-קנדי. בתי כנסת של יהודים ממוצא אמריקאי-אפריקאי נמצאים בחלק מהערים הגדולות בארצות הברית. על פי הערכות, בניו יורק רבתי מתגוררים כמה עשרות אמריקאים אפריקאים שהתגיירו.
הסופר האמריקאי-יהודי ברנרד מלמוד (בקובץ "חבית הקסמים") מתאר בסיפור הקצר "המלאך לוין" מפגש בין יהודי לבן לספק-מלאך, יהודי אמריקאי-אפריקאי.
כיום במדינת ישראל, מתגוררת כיום קבוצה קטנה של מהגרים אמריקאים אפריקאים וצאצאיהם, המאמינה שהם הצאצאים האמיתיים והיחידים של בני ישראל. העבריים השחורים הבטיחו במקור להתגייר לרשויות ההגירה בישראל אך לא קיימו זאת לאחר הגירתם ארצה. חברי הכת מכונים "העבריים מדימונה" – ולהם דת ייחודית המשלבת נצרות-ויהדות. רובם מתגוררים בעיר הדרום ישראלית, דימונה. רבים מתוכם הם פוליגמים או צאצאיהם.
ראו גם
אמריקאים ממוקפים
האדם השחור
התוכנית של המלך אלפרד
שמות אפרו-אמריקאים גאווה שחורה
גזעים וקבוצות אתניות בארצות הברית
כושי
קישורים חיצוניים
סוניה וינר, נשמתם של השחורים, באתר "טקסט", יוני 2008 - על ספרו של ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ארצות הברית: דמוגרפיה
אמריקאים | 2024-09-23T10:32:58 |
שינקן (חרב) | 250px|ממוזער|שמאל|חרב שינקן
שִׁינְקֶן (מיפנית: 真剣, "חרב אמיתית") היא חרב קטאנה יפנית שחושלה בעידן המודרני, המיועדת בדרך כלל לאימוני איאיידו מתקדמים ולאימוני טאמשיגירי (tameshigiri – אימוני חיתוך).
בניגוד לאיאייטו (חרב מתכת רגילה ללימוד איאיידו), לשינקן להב חד והיא מחושלת בידי אחד מכ-250 נפחי החרבות הפעילים והרשומים באיגוד נפחי החרבות היפני, ומספר חובבנים הפועלים מחוץ לאיגוד. נפחים אלו מוגבלים על-פי החוק היפני לחשל לא יותר מ-24 חרבות בשנה. בשל הגבלה זו, יחד עם הכישורים הייחודיים והעבודה הרבה הדרושה לחישול החרב, השינקן יקרה – מחירה התחלתי עומד על כ-10,000$, וחרבות המחושלות על ידי מוקאנסה (Mukansa) או נינגן קוקוהו (Ningen Kokuho) – נפחי החרבות הטובים ביפן – עולות הרבה יותר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חרבות
קטגוריה:אמצעי לחימה יפניים מסורתיים | 2024-10-02T03:23:39 |
פונקציה הולומורפית | שמאל|250px|ממוזער|תמונתה של רשת מלבנית תחת העתקה קונפורמית. כל פונקציה הולומורפית שנגזרתה איננה מתאפסת בנקודה כלשהי היא קונפורמית בה היא העתקה משמרת זווית בין עקומים.
פונקציה הולומורפית (לעיתים נקראת גם פונקציה רגולרית) היא פונקציה מרוכבת של משתנה מרוכב אחד או יותר, הגזירה במובן המרוכב בסביבת כל נקודה בתחומה. אלו הן הפונקציות המרכזיות שנחקרות בתורה של האנליזה המרוכבת.
ביתר פירוט, פונקציה הולומורפית היא פונקציה בין קבוצות קשירות ופתוחות במישור המרוכב, שקיימת לה נגזרת מרוכבת בסביבת כל נקודה בתחומה.
הגדרה פורמלית
תהא קבוצה פתוחה וקשירה במישור המרוכב. תהא פונקציה מרוכבת. נאמר ש- גזירה במובן המרוכב בנקודה אם קיים הגבול
העניין החשוב בהגדרה הזו היא שהגבול (1) "חופשי" מבחירת המסלול שיעשה המשתנה בדרכו לנקודה , דהיינו שהגבול (1) אכן קיים כאשר שואף לאפס.
קיום הגבול (1) הוא מצב שקול לקיום קשר, שניתן לתאר באמצעות משוואה דיפרנציאלית חלקית, בין הנגזרות החלקיות של הפונקציות הממשיות המרכיבות את – אלו הן משוואות קושי-רימן – ועל ידי תכונת הדיפרנציאביליות של הפונקציות הממשיות שמרכיבות את .
אם הפונקציה גזירה בכל נקודה , נאמר עליה שהיא הולומורפית בקבוצה . ניסוח נקודתי שקול להולומורפיות הוא: היא הולומורפית בנקודה אם היא גזירה ב-ובסביבה של . שקילות שני הניסוחים נובעת ממשמעות מושג הקבוצה הפתוחה: קבוצה פתוחה היא קבוצה בה לכל נקודה קיימת סביבה המוכלת באותה קבוצה.Peter Ebenfelt, Norbert Hungerbühler, Joseph J. Kohn, Ngaiming Mok, Emil J. Straube
(2011) Complex Analysis Springer Science & Business Media
טרמינולוגיה
המונח "הולומורפיות" הוצג על ידי תלמידיו של אוגוסטן לואי קושי, בריו (1817–1882) וז'אן-קלוד בוקה (1819–1885), ומקורו במילה היוונית ὅλος (הולוס) שפירושה שָׁלֵם או מלא וב־μορφή (מורפי) שמשמעותה צורה או מראה. כיום, לעיתים המושגים פונקציה הולומורפית ופונקציה אנליטית משמשים במשמעות זהה, אף על פי שהאחרון הוא מושג כללי יותר.
מבוא
מכיוון שכל מספר מרוכב מזוהה עם זוג סדור של מספרים ממשיים, ניתן לראות בפונקציה מרוכבת פונקציה בין זוגות של מספרים ממשיים, או באופן שקול כפונקציה בין זוגות של משתנים ממשיים לבין המספרים מרוכבים. מזווית הראייה הזו, התכונה המהותית של גזירות מרוכבת, או הולומורפיות, היא שהנגזרת הכיוונית בנקודה כלשהי בתחום איננה תלויה במסלול שאותו עושה המשתנה במישור המרוכב בדרכו לנקודה; עבור כל המסלולים שבהם יכול לנוע המשתנה המרוכב בדרך אל הנקודה, נגזרת הפונקציה בנקודה זהה (ובאופן כללי תהיה מספר מרוכב). לכן, הולומורפיות היא תכונה שונה מקיומן של נגזרות חלקיות עבור שני המשתנים הממשיים – משמעותה לא רק שהנגזרות החלקיות הללו קיימות, אלא גם שהן קשורות זו לזו באופן הדוק: קשר המבוטא במשוואות קושי-רימן.
האנליזה המרוכבת היא תורה פשוטה יותר, ובמובנים רבים שלמה יותר, מן האנליזה הממשית. פונקציה ממשית יכולה להיות גזירה, אבל הנגזרת שלה עלולה שלא להיות גזירה. היא עשויה להיות גזירה 18 פעמים, אבל לא 19. היא עשויה להיות גזירה כל מספר פעמים שהוא, מבלי שיהיה לה יצוג כטור חזקות. אף אחד מן ה"חסרונות" הללו אינו קיים באנליזה המרוכבת. מתוך משפט האינטגרל של קושי-גורסה הוסק שכל פונקציה הולומורפית היא אנליטית מרוכבת, ומכך נובע שהיא גזירה אינסוף פעמים, ולכן גם הנגזרת שלה היא פונקציה הולומורפית. יתרה מזאת, יש לה יצוג כטור חזקות. גם המשפט ההפוך נכון; כל פונקציה אנליטית מרוכבת היא הולומורפית, ולכן במסגרת האנליזה המרוכבת משתמשים בשני המושגים באותה משמעות. אמנם לא היה מלכתחילה ברור שכך המצב, והתגלית ששתי התכונות הללו אכן שקולות הייתה תגלית מרכזית בהיסטוריה של האנליזה המרוכבת.
חשיבותן של הפונקציות ההולומורפיות במתמטיקה נובעת מכך שרבות מהפונקציות המרוכבות בעלות החשיבות בענפי המתמטיקה השונים, הן הולומורפיות. כך למשל פולינומים, הסינוס, האקספוננט, פונקציית הזטא של רימן, ואף העתקות קונפורמיות (משמרות זווית) במישור – כולן פונקציות הולומורפיות. משפט ההעתקה של רימן מראה במובן מסוים עד כמה רחב המגוון האפשרי של פונקציות הולומורפיות, שעשוי להראות דל בתחילה. התורה של הפונקציות ההולומורפיות היא תורה מפותחת היטב, וטבען המופשט של פונקציות כאלו מובן בצורה טובה יחסית.
פונקציה שהיא הולומורפית בכל המישור המרוכב קרויה פונקציה שלמה. כאשר אומרים על פונקציה שהיא "הולומורפית בנקודה", הכוונה לכך שהיא גזירה בסביבה כלשהי של הנקודה.
דוגמאות
כל פולינום במספרים מרוכבים הוא פונקציה הולומורפית בכל המישור המרוכב, וכך גם פונקציית האקספוננט , ופונקציות הקוסינוס והסינוס המרוכבות ו־. הפולינומים ופונקציית האקספוננט הן פונקציות שלמות. דוגמאות פחות טריביאליות לפונקציות הולומורפיות הן פונקציית זטא של רימן, או פונקציית גמא. בניגוד לפולינומים ולאקספוננט, פונקציות אלה אינן שלמות, ויש להן קטבים.
כיוון שהתנאי לגזירות במובן המרוכב חזק יותר מגזירות במובן הממשי, קיימות פונקציות "יפות" שאינן הולומורפיות, בניגוד לאינטואיציה הממשית. דוגמאות בולטות הן ו- כאשר Arg היא פונקציית הארגומנט הראשי.
דוגמה נוספת היא הפונקציה . פונקציה זו הולומורפית בכל תחום הגדרתה, אך היא אינה הולמורפית בנקודה , (וגם אינה מוגדרת בה). בכל נקודה אחרת היא גזירה, ולכן היא הולומורפית בקבוצה . עם זאת, קיים הגבול . נקודה שבה הגבול הוא אינסוף נקראת קוטב. פונקציה, אשר הולומורפית בכל נקודה שאיננה קוטב בתחום כלשהו, קרויה פונקציה מרומורפית באותו התחום.
קיימות גם פונקציות שאינן גזירות במובן חזק יותר. לדוגמה, לפונקציה אין כלל גבול בנקודה . נקודה כזו נקראת סינגולריות עיקרית, והיא מקיימת תכונה מעניינת – לפי המשפט הגדול של פיקאר, אם פונקציה הולומורפית בתחום, ו־ סינגולריות עיקרית בתחום, אזי התמונה של כל סביבה של היא כולה, למעט אולי נקודה אחת.
תכונות
שמאל|250px|ממוזער|הדגמה של תכונת הקונפורמיות. מוצגות שתי מסילות ישרות ותמונותיהן תחת ההעתקה . ניתן לראות כי בנקודת המפגש הזווית בין המסילות המקוריות שווה לזווית בין תמונותיהן
פונקציה הולומורפית היא רציפה.
סכום, מכפלה והרכבה של פונקציות הולומורפיות הוא פונקציה הולומורפית.
מנה של פונקציות הולומורפיות הוא פונקציה הולומורפית בתנאי שהמכנה אינו מתאפס.
כל פונקציה הולומורפית היא אנליטית: היא גזירה אינסוף פעמים וניתנת לתיאור על ידי טור טיילור.
ערכיה של פונקציה הולומורפית בתחום כלשהו (כולל שפתו) נקבעים בצורה יחידה על ידי הערכים שהפונקציה מקבלת על שפת התחום. זאת לפי נוסחת האינטגרל של קושי.
פונקציה הולומורפית נקבעת בכל התחום על פי ערכיה בקבוצה עם נקודת הצטברות. זהו משפט היחידות.
פונקציה הולומורפית שנגזרתה אינה מתאפסת בנקודה מסוימת היא קונפורמית – היא שומרת את הזווית בין עקומים שהיא מעתיקה. בצורה יותר כללית: אם כל הנגזרות שלה עד לנגזרת ה- מתאפסות (לא כולל), היא מכפילה את הזווית בין העקומים שהיא מעתיקה פי .
עקרון המקסימום – פונקציה הולומורפית לא קבועה בתחום פתוח לא יכולה לקבל מקסימום (בערך מוחלט) בפנים התחום, אלא רק על שפתו.
אנליטיות
תכונה מרכזית של פונקציות הולומורפיות היא אנליטיות. תכונה זו נובעת מנוסחת האינטגרל של קושי. די להראות זאת סביב 0. אם הולומורפית בעיגול , אז לפי נוסחת האינטגרל של קושי, לכל בפנים של :
מכיוון ש- אפשר לפתח את לטור הנדסי ולקבל:
כאשר ההתכנסות במידה שווה מובטחת ממבחן M של ויירשטראס. לפי נוסחת האינטגרל של קושי לנגזרת מקבלים:
כלומר טור טיילור של מתכנס אליה.מ.ש.ל
פונקציה מרובת משתנים
באופן אנלוגי לאמור לעיל, ניתן להגדיר להכליל את המושג פונקציה הולומורפית לפונקציה של כמה משתנים. פונקציה ב משתנים היא אנליטית בסביבה אם קיימת סביבה של שבה שווה לטור חזקות מתכנס ב- משתנים מרוכבים.Gunning and Rossi, Analytic Functions of Several Complex Variables, p. 2. היא הולומרפית בתחום פתוח של אם היא אנליטית בכל נקודה ב . הלמה של אוסגוד מראה כי לפונקציה רציפה , התנאי לעיל שקול לכך ש הולומורפית לכל משתנה בנפרד. משפט הרטוגס מוכיח שהנחת הרציפות אינה הכרחית: פונקציה היא הולומורפית אם ורק אם היא הולומורפית בכל אחד מהמשתנים שלה בנפרד.
ראו גם
פונקציה אנליטית
פונקציה מרומורפית
פונקציה אנטי-הולומורפית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הולומורפית
קטגוריה:אנליזה מרוכבת | 2024-08-17T18:20:02 |
הוכחה בדרך השלילה | בלוגיקה ובמתמטיקה הוכחה בדרך השלילה או הוכחה עקיפה היא שיטת הוכחה לפיה אם הפרכת טיעון מסוים מובילה לסתירה לוגית — הטיעון נכון. במילים אחרות: אם הנחת טיעון מסוים מובילה לסתירה לוגית, אזי ניגודה של הנחה זו בהכרח נכון. בלטינית מכונה Reductio ad absurdum – רֶדּוּקְצְיוֹ אַדּ אַבְּסוּרְדּוּם - רדוקציה לאבסורד ("צמצום לאבסורד"), כלומר טענה שמובילה למצב לא-הגיוני.
שיטה זו מבוססת על כלל השלישי מן הנמנע בלוגיקה, לפיו או שמשהו הוא נכון או שהוא אינו נכון, כלומר בהכרח רק אחד מהשניים הבאים מתקיימים: הטענה נכונה או שהטענה ההופכית לה נכונה. עם זאת, ישנם זרמים במתמטיקה דוגמת האינטואיציוניזם שאינם מקבלים שיטה זו. בפרט הם דוחים את הטיעון ששלילה של הטענה ההפוכה גוררת שהטענה נכונה. על כן הם אינם מקבלים הוכחה בדרך השלילה כהוכחה קבילה.
במתמטיקה
בתחום של לוגיקה מתמטית ותורת המודלים, הוכחה בדרך השלילה מסתמכת על ההנחה שבתוך מודל מתמטי ספציפי טענה מתמטית היא נכונה או לא נכון (ואין מצבי ביניים).
הוכחה בדרך השלילה היא כלי חזק ושימושי מאוד במתמטיקה. על מנת להוכיח ישירות טענה - צריך לבנות היסק לוגי שבונה את הטענה המפורשת, ולעומת זאת על מנת להוכיח בשלילה מספיק לבנות היסק לוגי שמתחיל בטענה הנגדית ונגמר בטענה לא נכונה כלשהי וכך יש יותר אפשרויות לכוון אליהן בבנייה של ההיסק.
הוכחות מפורסמות שמשתמשות בדרך השלילה
קיומם של אינסוף מספרים ראשוניים - ההוכחות של אוקלידס, אוילר ופורסטנברג מסתמכות כולן על הנחה בשלילה.
שורש 2 אינו מספר רציונלי - אחת ההוכחות שידועה מן הזמן העתיק ומופיע בכתבי אריסטו.
משפט קנטור - מתורת הקבוצות שעוסק בעוצמות של קבוצות וקבוצות חזקה.
משפט ליוביל - מאנליזה דיאופנטית שעוסק בקירוב שורשים של פולינום עם מקדמים שלמים.
למשפט היסודי של האלגברה - יש מספר הוכחות שרובן מסתמכות על הנחה בשלילה.
e אינו מספר רציונלי - ההוכחה הראשונה לאי רציונליות של של אוילר מסתמכת על הנחה בשלילה
בפילוסופיה
ההוכחה הראשונה על דרך השלילה בפילוסופיה מיוחסת לפילוסופים האלאטים, אף על פי כן, נראה שכבר הפיתגוראים השתמשו בה.
יש הטוענים כי ראשון המשתמשים בה היה זנון מאליאה, שכן הוא הוכיח את טענת מוֹרוֹ פארמנידס באמצעות 'רדוקציה אד אבסורדום' של טענות מתנגדיו. הטענות אותן הפריך באופן זה הן: ישנה תנועה בעולם. וכן: ישנו ריבוי בעולם. היסטוריון המתמטיקה סזאבו סבור כי כבר בשירו של פארמנידס ניכר מבנה הרדוקציה אד אבסורדום. פארמנידס מניח כי ישנו 'אין' (שהוא מזהה עם חלל ריק) ומוכיח כי מדובר בסתירה עצמית. כך הוא מוכיח כי אין בעולם ריק, לכן העולם מלא, ומכאן שהתנועה בו אינה אפשרית.
הוכחת טענה בדרך השלילה נפוצה בוויכוחים ובדיבייטינג לשם השגת ניצחון על היריב הרעיוני. עם זאת, היא יכולה לשמש כדרך לבירור האמת, שכן ניתן להצביע בה על כשלים רעיוניים בדברי הדובר השני, כפי שתראינה שתי הדוגמאות הבאות:
אבי: עליך לכבד את דעותיו של גדי, שכן כל הדעות תקפות במידה שווה ולא ניתן להכחישן.
בני: מה לגבי דעתו של דוד? (כאשר דוד מחזיק בדעה שיש בדיון קונצנזוס על אי-נכונותה).
אבי: אני מסכים שניתן להכחיש את דעתו של דוד.
בני: אם ניתן להכחיש את דעותיו של דוד, הרי שלא נכון שלא ניתן להכחיש אף דעה. על כן, ניתן להכחיש את דעותיו של גדי, ואני יכול לעשות זאת עם נימוקים מספיקים.
דוגמה פשוטה יותר ללא צורך באזכור דעתו של דוד:
אבי: עליך לכבד את דעותיו של גדי, שכן כל הדעות תקפות במידה שווה ולא ניתן להכחישן.
בני:
אני מכחיש דעתך וטוען שהיא שגויה.
לפי הטיעון שלך, דעה 1 תקפה כמו כל שאר הדעות.
מצד שני, הדעה שלך גם נוגדת וסותרת את 1, שכן היא ההפך הגמור ממנה.
מסקנות 2 ו־3 סותרות זו את זו, ולכן ההנחה הבסיסית שלך שגויה ופסולה.
בדיונים על דת ומדע
דוגמאות נוספות להוכחה בדרך השלילה ניתן למצוא בדיוני דת ומדע. בקרב דתיים לעיתים נשמעת הטענה כי במקרה של אמונה דתית שאי אפשר להפריכה, נטל ההוכחה עובר אל הספקן ועליו להוכיח שהאמונה לא נכונה. טענות מסוג זה ניתן לצמצם עד לאבסורד.
כך, קנקן התה של ראסל הוא אנלוגיה שטבע הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ונועדה לדחות את הרעיון כי יש משמעות לכך שאין אפשרות להפריך את קיומו של אלוהים. ב-1958 הציג זאת כך:
כהמשך לדבריו של ראסל, צצו דתות פארודיות המשתמשות בהוכחה על דרך השלילה כדי להגחיך את הדתות. כך קמו 'כנסיות' של מפלצת הספגטי המעופפת והחד-קרן הוורודה הבלתי נראית.
בדומה, נפוצה טענת יום חמישי האחרון הקוראת תיגר על הבריאתנות. בריאתנים כגון פיליפ הנרי גוס והרב מנחם מנדל שניאורסון טענו כי הסימנים לקדמותו של היקום נוצרו עם בריאתו, והיקום רק נראה עתיק, בעוד הוא רק בן אלפי שנים בודדות.פיליפ הנרי גוס, בספרו "אומפלוס" (Omphalos)מכתב הרבי מליובאוויטש, טבת תשכ"ב - נדפס באמונה ומדע עמ' 89. מאנגלית במענה לכך, הטענה מצמצמת עד אבסורד את הטיעון הבריאתני, וקובעת כי גיל היקום למעשה אינו מוקדם מיום חמישי שעבר; כל הידוע לנו על מה שקדם ליום חמישי האחרון אינו אלא אשליה, שכן באותו יום נוצרו כל העדויות לקדמותו של העולם, כולל הזכרונות האנושיים והרישומים הפיזיים לכך.
ראו גם
הפרכה
חוק אי הסתירה
עקרון השלישי הנמנע
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות הוכחה | 2024-01-18T14:33:22 |
אד אבסורדום | REDIRECT הוכחה בדרך השלילה | 2004-10-07T03:06:23 |
השערה (מתמטיקה) | במתמטיקה, השערה היא טענה שהועלתה על ידי מתמטיקאי שמאמינים כי היא נכונה בעקבות ראיות תומכות ראשוניות, אבל עבורן לא נמצאה עדיין הוכחה או הפרכה. ישנן השערות רבות שנותרו לא פתורות במשך עשרות ואף מאות שנים, כמו השערת רימן (שניתנה בשנת 1859) או המשפט האחרון של פרמה (שנוסחה ב-1637 והייתה השערה עד להוכחתה ב-1995 על ידי אנדרו ויילס). שתי ההשערות האלה, ועוד רבות אחרות, הן דוגמאות להשערות שעיצבו את ההיסטוריה של מתמטיקה בכך שתחומים מתמטיים חדשים פותחו במטרה להוכיח אותן.
לא כל השערה ניתנת להוכחה או הפרכה: דוגמה מפורסמת לכך היא השערת הרצף, הבעיה הראשונה ברשימת 23 הבעיות של הילברט. המתמטיקאים קורט גדל ופול כהן הוכיחו שלא ניתן להפריך או להוכיח את השערת הרצף (בהתאמה), מה שהופך אותה לבלתי תלויה באקסיומות של המתמטיקה. יתר מכך, משפט האי-שלמות הראשון של גדל טוען כי גם אם נרחיב את מערכת האקסיומות שלנו להכיל כמה השערות בלתי תלויות, תמיד תהיה השערה שאינה ניתנת להוכחה או להפרכה (ולמעשה אף ניתן לבנות אותה באמצעות אלגוריתם)
במהלך השנים שבהן ההשערה קיימת ללא הוכחה, היחס אליה מתבסס על אמונה, מושג שזר לעולמה של המתמטיקה, אך אינו זר לעולמם של המתמטיקאים, שגם הם עשויים בשר ודם. האמונה בנכונותה של השערה מסוימת, יחד עם חוסר האונים להוכיחה, גורמת למתמטיקאים לפתח תאוריות המתבססות על אמונה זו, תוך ידיעה ברורה שכל ההוכחות הנשענות על ההשערה עלולות להתברר כלא נכונות ברגע שבו תופרך ההשערה. מאידך, כל ההוכחות הנשענות על ההשערה יהפכו למתמטיקה מוצקה ברגע שתוכח ההשערה.
דוגמאות חשובות
המשפט האחרון של פרמה
בתורת המספרים, המשפט האחרון של פרמה (או השערת פרמה, בטקטסים ישנים) קובע כי לא קיימים שלמים חיוביים המקיימים עבור כלשהו.
פייר דה פרמה ניסח את המשפט לראשונה ב-1637 בשולי עותק של הספר אריתמטיקה, בהם כתב "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אבל שוליים אלו צרים מלהכילה". ההוכחה המוצלחת הראשונה ניתנה ב-1994 על ידי אנדרו ויילס ופורסמה רשמית ב-1995, אחרי 358 שנים של מאמץ מתמטי. הבעיה הפתוחה הריצה את ההתפתחות של תורת המספרים האלגברית במאה ה-19, ואת ההוכחה של משפט המודולריות במאה ה-20.
ראו גם
בעיות פתוחות במתמטיקה. בעיות שהיו בגדר השערות במשך מאות שנים אך כעת כבר יש להן הוכחה, וכן השערות שעדיין לא נמצאה להן הוכחה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מושגים במתמטיקה
קטגוריה:הוכחה | 2023-09-25T19:05:40 |
השערה | 2018-02-21T07:14:55 | |
השערה (מדע) | הַשְׁעָרָה או הִיפּוֹתֵזָה במדע, היא מתן הסבר אפשרי כלשהו לתופעה בטבע או בחברה שטרם ניתן לה אישוש מספק. לפיכך, העלאת השערה היא הצעד הראשון בכל חקר מדעי.
באופן כללי השערה היא הסבר אפשרי לתופעה. לפי השיטה המדעית השערה היא השערה מדעית אם ניתן לבדוק אותה ובמיוחד אם היא בת הפרכה. באופן כללי מדענים מבססים השערות מדעיות חדשות על תצפיות קודמות שלא ניתן להסביר אותן באופן משביע רצון באמצעות התאוריות המדעיות הקיימות. לעיתים קרובות משתמשים במילים השערה ותאוריה כמילים נרדפות, אך יש הבדל בין השערה מדעית לבין תאוריה מדעית. השערת-עבודה או היפותזה ראשונית היא השערה שמקובלת באופן זמני שמדענים מציעים כדי לקיים מחקר נוסף. תהליך זה מתחיל עם ביצוע מחשבה או ניחוש מושכל.
השערות הן חלק מרכזי בהתפתחות המדע ומופיעות בענפי מדע שונים, לדוגמה:
במדעי הטבע, ההשערה עוסקת בהסבר לתופעת טבע מסוימת, ואישושה או הפרכתה מתבצעים בשיטות המחקר המקובלות במדעי הטבע, ובפרט ניסוי.
במדעי החברה, ההשערה עוסקת בהסבר לתופעה חברתית כלשהי, ואישושה או הפרכתה מתבצעים בשיטות המחקר המקובלות במדעי החברה, כגון מודלים סטטיסטיים.
במדעי הרוח, בהיסטוריה, ההשערה עוסקת בהסבר לתופעה היסטורית כלשהי, ואישושה או הפרכתה מתבצעים בשיטות המקובלות בחקר ההיסטוריה, כגון מחקר ארכאולוגי, איתור מסמכים העוסקים בהשערה וכדומה.
השערה היא אחד משלושה מרכיבים בטיעון מדעי המורכב מ:
רעיון – השערה או תאוריה מדעית
תחזית – מה צפוי להיות התוצאות של ניסוי או תצפית אם הרעיון נכון.
ראיות – מה התוצאה בפועל של תחזיות או ניסויים שבוצעו.
ממוזער|טקסט=תאים של טחב עלים מסוג Paludella squarrosa בהגדלה פי 400 |תאים של טחב עלים מסוג Paludella squarrosa בתמונת מיקרוסקופ בהגדלה פי 400. תצפיות רבות על רקמות חיות מספקות אישוש לתאוריה כי כל היצורים החיים מורכבים מתאים. |300 פיקסלים
השערות שיש להן כוח הסבר משמעותי של תצפיות או ניסויים מהעבר הן בעלות סיכוי גבוה יותר להתקבל ולהפוך לתאוריה מדעית מקובלת. תאוריות מוצלחות הן גם בעלות כוח ניבוי כלומר הן מצליחות לקלוע בצורה טובה לתצפיות או ניסויים שטרם בוצעו. אם הראיות לא תאומות לתחזית התאוריה הדבר יכול להתרחש בגלל בעיה בניסוי, או בגלל בעיה בתאוריה – במקרה זה ניתן להכניס תיקונים בתאוריה או לזנוח אותה כליל לטובת תאוריות מתחרות.
ראו גם
השערה מתמטית
תאוריה מדעית
השיטה המדעית
כוח ניבוי
למידת חקר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:השיטה המדעית
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:ניסוי | 2024-08-20T12:00:52 |
אפרו-אמריקני | הפניה אפרו-אמריקאים | 2015-12-22T10:34:11 |
אפרו-אמריקנים | הפניה אפרו-אמריקאים | 2015-12-22T10:34:16 |
זרע (בוטניקה) | שמאל|ממוזער|230px|זרעים שונים
ממוזער|תרשים של חלקי הזרע בתוך הפרי
שמאל|ממוזער|200px|חלקי הזרע מודגמים בזרע אבוקדו
שמאל|ממוזער|200px|זרעי השבת הריחני (השמיר)
הזרע הוא החלק בצמח שבאמצעותו הצמח מופץ ומתרבה. הוא המקביל של צאצא של בני אדם ואצל בעלי חיים. הזרע מורכב משלושה חלקים: העיקרי שבהם הוא העובר, ממנו מתפתח הצמח העתידי, רקמת האגירה להזנת העובר (אנדוספרם או נוצלוס), והקליפה המשמשת להגנת העובר. בעולם הטבע מצויים זרעים הקטנים כגרגר אבק (סחלביים), או הגדולים ככדור-רגל קטן (אגוז קוקוס), כן קיימים זרעים בכל הצורות ובכל הצבעים. עקב רב-גוניותו, הזרע משמש כלי עזר חשוב במיון עולם הטבע.
הזרע הוא אחת מבין צורת הרבייה של צמחים, יחד עם נבגים, שלוחות, נצרים, ברוט, וכו'; ברם, בשונה משאר הדרכים האלה, הזרעים קיימים אצל צמחים המתרבים רבייה זוויגית. הזרע נוצר בתוך הפרי לאחר הפרייתה של הביצית בשחלה על ידי האבקנים. דרך זו נחשבת לצורת ריבוי המפותחת יותר מבחינה אבולוציונית ומתבצעת אצל צמחים המכונים "מכוסי זרע".
שמאל|ממוזער|200px|השורשון
מבנה הזרע
העובר שהוא כאמור החלק העיקרי בזרע, מורכב מארבעה חלקים.
השורשון (radicula) – ממנו מתפתח בסופו של דבר השורש של הצמח.
הניצרון (plumula) – ממנו מתפתחים הגבעול והעלים.
הפסיגים (cotyledones) – מהם מתפתחים העלים העובריים, שהם העלים הראשוניים של הצמח. מספר הפסיגים בעובר משמש כלי עזר במיון עולם הטבע.
תת-הפסיג (hypocotyl) – גבעול העובר.
לא בכל הצמחים קיימים כל ארבעת חלקי העובר. ישנם צמחים בהם חלק אחד או שניים התנוונו, כמו צמחים טפילים שונים, או שלא ניתן להבחין בחלקים במפורט בעת ההבשלה, כמו צמחים ממשפחת הסחלביים.
בדרך כלל ממוקם העובר במרכזו של הזרע, אך יש צמחים כגון דגניים בהם הוא נמצא בצד, או בסלקיים בהם הוא מקיף את האנדוספרם.
רקמת האגירה
רקמת האגירה היא המקום בו מרוכזים חומרי התשמורת בזרע. בדרך כלל מרוכזים חומרים אלו באנדוספרם, אך בצמחים שזרעיהם מחוסרי אנדוספרם (כגון: שעועית), חומרי התשמורת מרוכזים בפסיגים שבעובר. לעיתים מרוכזים חומרי האגירה בנוצלוס.
חומרי התשמורת המצויים בזרע משתנים בהתאם לסוג הצמח. חומרי התשמורת בזרעי חיטה ירוקה ובזרעי תירס טרי הם עמילנים. בחיטה יבשה ובקטניות – חלבונים. בזרעי כותנה, קיקיון ופשתה ובאגוזים – שומנים. בתירס טרי, אפונה ובערמונים – סוכרים.
חומרי התשמורת הנמצאים ברקמת האגירה של הזרע הם שהופכים אותו למרכיב חשוב במזונותיהם של בעלי חיים ואדם.
הקליפה
הקליפה העוטפת את הזרע מצויה כמעט ברוב הצמחים. תכונותיה של הקליפה כגון: עוביה, שטח הפנים שלה, וקשיותה קובעות את יכולת ההשתמרות של הזרע, את תפוצתו ואת מהירות הנביטה שלו. בקליפה קיימת מעין צלקת מוארכת הנקראת תפר, וכן נקב קטן הנקרא פומה. לתפר ולפומה תפקיד חשוב בעת הנביטה. בעוד שהפומה משמשת לספיגת מים ולחדירת חמצן, התפר משמש לבקיעת הקליפה, לצורך פריצת השורשון והפסיגים אל מחוץ לזרע.
בצמחים שונים יש תוספות לקליפה המשמשות כלי להפצתם של הזרעים. למשל בצמחים ממשפחת החלבלוביים ישנו על הקליפה גידול המושך נמלים האוכלות אותו ומפיצות הזרע, בסוגי צמחים אחרים על הקליפה גדלים ציצות שיער, זיזים, שיכים, כנפיים ועוד, המשמשים למעוף עצמי של הזרעים, או באמצעות בעלי חיים, הנושאים אותם על גופם.
ישנם צמחים המופצים באמצעות זרמי מים, קליפת הזרעים שלהם קשה ועמידה בפני מים. לעומתם ישנם זרעים שקליפתם מתבקעת רק לאחר חום רב, למשל בעקבות שרפה.
רוב הזרעים מאבדים את כושר הנביטה שלהם ככל שחולף הזמן, עם זאת ישנם זרעים הנכנסים לתרדמה ונובטים רק לאחר זמן רב העשוי להגיע לשנים רבות. התרדמה מעניקה זמן נוסף להפצת הזרעים המתעוררים ממנה עקב שינויים פנימיים או סביבתיים.
קישורים חיצוניים
כיצד שומרים זרעים?
מאמר על זרעים ללא התערבות
קטגוריה:מורפולוגיה של צמחים
זרע | 2024-07-27T18:48:23 |
מהפכת יולי 1830 | שמאל|ממוזער|250px|החירות מובילה את העם - ציור מפורסם המתאר את המהפכה
שמאל|ממוזער|250px|התקפת ארמון הלובר, 29 ביולי 1830
שמאל|ממוזער|250px|קרב ברחוב רואן, 29 ביולי 1830, ציור מאת איפוליט לקון
שמאל|ממוזער|250px|לואי פיליפ יוצא מהפאלה רויאל, 31 ביולי 1830, מאת הוראס ורנה, 1832
מהפכת יולי 1830 (בצרפתית: Révolution de Juillet en 1830 או שלושת הימים המהוללים; בצרפתית: Les Trois Glorieuses) היא כינוי לחילופי שלטון בצרפת שבהם הדיח המעמד הבינוני מהשלטון את המלך שארל העשירי והעלה תחתיו את המלך לואי פיליפ. על אף שלאחר המהפכה נותר המשטר בצרפת מונרכיה, רבים רואים במהפכה זו מעבר מ"המשטר הישן" , משטרו של בית בורבון, לצורה מרוככת יותר של מונרכיה המכונה המונרכיה של יולי. המהפכה מכונה בצרפתית "les trois glorieux" היות שהיא נמשכה שלושה ימים בלבד (29 עד 31 ביולי).
רקע היסטורי
כאשר שארל העשירי עלה לשלטון בצרפת ב-16 בספטמבר 1824, הייתה צרפת בשלבי שיקום מהמלחמות הנפוליוניות. קודמו של שארל, אחיו לואי השמונה עשר, נהנה מתקופת מלוכה שקטה ומתמיכת רוב העם. הממשלה הייתה עדיין אוטוקרטית, אך אפשרה לאזרחיה חופש גדול יותר יחסית למשטר שלפני המהפכה הצרפתית. לואי השמונה עשר ביסס רבות מהחלטותיו על דעת הקהל, והתייחס לרצונותיה של העילית הפריזאית - מועצה נבחרת פעילה, אך בעלת סמכויות מוגבלות.
שארל האמין כי מונרכיה אבסולוטית היא צורת השלטון הטובה ביותר. רבות מפעולותיו גרמו לחשש בקרב המעמד הבינוני. הוא החל לעודד את הכנסייה, והעביר אליה את השליטה במערכת החינוך. במעשה זה לא רק פגע ברגשות רבים, אלא גם גרם לפילוג במחנה המלוכני עצמו. מקורביו של שארל היו ישועים, זרם קיצוני אף בקרב אנשי הכנסייה, ורבים מהמונרכיסטים ומאנשי הכנסייה המתונים חששו מפניו. כמו כן חילק פיצויים בסכום ניכר לגולים מקרב האריסטוקרטיה שאיבדו את אחוזותיהם. הפיצויים היוו נטל על קופת המדינה, והשגת הכספים לשילומם נעשתה באמצעות תכסיס פיננסי של פגיעה בערכן של איגרות חוב ממשלתיות, פעולה שפגעה ברבים מאנשי המעמד הבינוני.
בינואר 1828, לאחר שבבחירות לבית הנבחרים השיגה האופוזיציה רוב, התפטר הרוזן וייל, ראש הממשלה החריף והתככן, שליווה את מלוכתו של שארל ואת מלוכתו של קודמו, לואי השמונה עשר. וייל עמד מאחורי רבים מהצעדים הקיצוניים של שארל, אך הצליח לעשות זאת בתבונה ובאורך רוח. את מקומו של וייל תפס הרוזן מרטיניאק, שנודע כמתון ופייסני. עלייתו של מרטיניאק לעמדת כוח הייתה אך ויתור פרסונלי מצדו של שארל. עקרונותיו הקיצוניים של המלך נותרו בעינם. מרטיניאק נקט בצעדים כהסרת הצנזורה על העיתונות והקטנת כוחם של הישועים. על אף שבכוחה של מדיניות זו היה לשמור על מלכותו של שארל, שארל קצר הרואי החליף את מרטיניאק ב-1829 בנסיך דה פוליניאק, אחד מהגולים ששבו מגלותם, והיה אדם בעל חזון מלוכני קיצוני, כמלכו שארל.
פוליניאק קיווה כי יהיה בכוחן של הצלחות במדיניות החוץ להסיט את תשומת הלב מן המשטר הקיצוני מבית. ואכן בתקופה זו נחלה צרפת הצלחה בקרב נבארינו (קרב ימי גדול שנערך ב-20 באוקטובר 1827 בין הצי הטורקי ובין כוחות משולבים של בריטניה, צרפת ורוסיה, במסגרת מלחמת העצמאות של יוון), והחלה במפעל הקולוניאלי הגדול של כיבוש אלג'יריה.
ביולי 1830 החליט פוליניאק לפתור את חילוקי הדעות שלו עם בית הנבחרים בנוגע לפררוגטיבה המלכותית - באמצעות צווים שבהם פיזר את הפרלמנט, הקטין את רשימת הזכאים לבחור ב-75% ודיכא את העיתונות.
המרד
הצווים שהוציא המלך היו שינוי כה בולט בצורת המשטר, שניתן לראותם כניסיון הפיכה. בתחילה ניסה הפרלמנט להילחם בצווים באמצעים חוקיים, ולאחר מכן עבר להתנגדות אלימה. הפועלים יצאו לרחובות כתוצאה מסגירתם המכוונת של המפעלים על ידי בעליהם הליברלים. לאחר שנלחמו במשך שלושה ימים ברחובות פריז נגד חיילי המלך, הקימו מתרסים ברחובות פריז. עד מהרה הונף דגל הטריקולור על בניין העירייה, והחליף את דגלם הלבן של הבורבונים. שארל ונכדו אנרי, אשר הוכרז כיורשו, נאלצו לצאת לגלות.
הצלחתם המהירה של "שלושת ימי התהילה" (les Trois Glorieuses), כפי שנקראו הימים שבין 27 ל-29 ביולי 1830, שבהם נלחמו הפועלים במתרסים נגד צבא המלך, העמידה את האופוזיציה הליברלית לשלטונו של שארל במצב מביך. בעוד שהם ניסו לשנות את המשטר באמצעות מילים, הצליחה המפלגה הרפובליקנית הקטנה לנצל את המצב וליצור מהפכה.
עלייתו של הדוכס מאורליאן
המפלגה הרפובליקנית, שמטרתה המוצהרת הייתה החזרת הרפובליקה של 1793, כללה בעיקר פועלים וסטודנטים, שהונהגו בידי גודפרוא קוויניאק והכימאי רספיי חסרי הניסיון והצעירים. משכך, לא הייתה לה כל אחיזה בגופי השלטון, או בעמדות הכוח בפריז. עד מהרה השתלטו הבורגנים הליברלים על המצב, והחלו לקדם את עמדות ה"אורליאניסטים", אנשיו של הדוכס מאורליאן, אחיינו של המלך לואי השישה עשר, שפעלו בחשאי מאז 1829 בהנהגת אדולף טייר. הדוכס הובהל בידי הליברלים ממקום מושבו מחוץ לפריז, ושוכן בארמון המלוכה, תוך שהוא נושא את התואר החדש "לויטננט גנרל של הממלכה", בעוד שמהצד השני, המרקיז לאפאייט, הגיבור הלאומי המכובד שעמד בראש קבוצת רפובליקנים, השתכן בבניין העירייה.
עימות בין שתי הממשלות היריבות נמנע, כאשר לאפאייט שינה את עמדתו והחל לתמוך בדוכס מאורליאן, אשר החל לשאת את השם "המלך לואי פיליפ". על מנת להימנע מהצרות שנגרמו לקודמיו, הסכים לואי פיליפ לתנאים הבאים:
הכרה בעליונות העם, תוך נשיאה של התואר: "מלכם של הצרפתים בחסד האל וברצון העם".
השרים יהיו אחראים הן בפני המלך, והן בפני הפרלמנט.
אשרור המלוכה העוברת בירושה על ידי מועצת השרים.
השמטת סעיף 14 של הצ'ארטר (מכוחו מלך בית בורבון) שאפשר למלך לשלוט באמצעות צווים.
הורדת סף הקניין שאפשר לאדם להיכנס לרשימת הבוחרים מ-300 פרנק ל-200 פרנק, הורדת הסף שאפשר לאדם להיבחר ל-500 פרנק, והורדת גיל המינימום לבוחרים ולנבחרים לבית הנבחרים ל-25 ול-30 בהתאמה.
הסרת מעמד הדת הקתולית כדת המדינה.
עם המלכת לואי פיליפ החלה תקופה שלטונית חדשה בתולדות צרפת - תקופת המונרכיה של יולי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:המונרכיה של יולי
יולי 1830
קטגוריה:1830
קטגוריה:הרסטורציה | 2024-06-07T13:30:13 |
הרסטורציה הצרפתית | הרסטורציה (Restauration) הייתה תקופה שלטונית בצרפת, בין נפילתו של נפוליאון בשנת 1814 לבין מהפכת יולי 1830 אשר החלה את תקופת המונרכיה של יולי.
נפילתו של נפוליאון ועלייתו מחדש של בית בורבון
ב-7 באפריל 1814 נאלץ נפוליאון לחתום על כתב ויתור על סמכויותיו כקיסר הצרפתים, עקב הפסדיו הצבאיים, שהביאו צבאות זרים לשהות על אדמת צרפת. הכובשים החזירו את בית בורבון אל כס המלוכה שממנו הודח במהפכה הצרפתית בשנת 1789. המלך החדש היה לואי השמונה עשר, אחיו של המלך לואי השישה עשר שהוצא להורג (לואי השבעה עשר היה הדופן, יורש העצר, שמת בכלאו ב-1795 ומקום קבורתו אינו ידוע). לואי השמונה-עשר הסכים לחתום על צ'רטר, שהיווה את הבסיס החוקי לשלטון, והבטיח לעם חירויות מסוימות שריככו במקצת את המונרכיה האבסולוטית המסורתית של בית בורבון.
כבר בימיו הראשונים של שלטונו של לואי השמונה-עשר, התברר עד כמה רעוע הבסיס לשלטונו, כאשר במרץ 1815 נחת נפוליאון בדרום צרפת, ועד מהרה עלה עד פריז, והחל בתקופה הקרויה "מאה הימים", שבמהלכה ניסה להחזיר את השלטון לידיו. תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו סיימה באופן סופי את שלטונו, ולואי השמונה-עשר שב ועלה על כס המלוכה, בכוח כידוני בעלות הברית המנצחות, אך הגחלים הבונפרטיסטיות והרפובליקניות המשיכו לרחוש מתחת לפני השטח של המונרכיה הבורבונית במשך כל תקופת שלטונה.
אופייה של מלוכת בורבון
המלוכה החדשה נשענה על אישים ששירתו את הממשל המלוכני הישן, אך הצליחה גם לכבוש את לבם של כוחות חדשים – אנשי עסקים שחפצו ב"שקט תעשייתי" על מנת להצליח ולשקם את המדינה שחרבה ממהפכות וממלחמות בלתי פוסקות. הממשל החדש השאיר על כנו את המערכת האדמיניסטרטיבית שיצר נפוליאון, והצליח להשיג יציבות מסוימת.
לואי השמונה-עשר היה אדם מתון, אשר הצליח לשמור על האיזון העדין בין הפלגים הרבים בממלכה, לאורך תקופת מלכותו, לא מעט בשל תבונתו ואורך רוחו של ראש הממשלה הרוזן וילל, אשר קידם מדיניות מלוכנית קיצונית, אך הצליח לעשות זאת באופן מאוזן, מבלי ליצור עימות עם הפרלמנט ועם חוגי המעמד הבינוני. אחיו של לואי, שארל העשירי, שעלה לכס המלוכה עם מותו של לואי ב-18 באוגוסט 1824, לא הצליח לשמור על האיפוק והריסון הראויים. "בורבון זה, השמן", כפי שקרא ויקטור הוגו בספר "עלובי החיים" למלך שארל העשירי, "לא למד דבר ולא שכח דבר". שארל העשירי החל במדיניות קיצונית – החזיר את השליטה במערכת החינוך אל הכנסייה, והחל בחלוקת רכוש לגולים מקרב האריסטוקרטיה באירועי השנים האחרונות. בכך הרחיק שארל העשירי את עמוד התווך של התמיכה בו – המעמד הבינוני, שהצעדים פגעו בכיסו, אורחותיו ותפישותיו.
בית בורבון, והריאקציה השמרנית הקיצונית שייצג, לא היו מסוגלים להנהיג את העם הצרפתי בתקופת הקידמה וההתפתחות (הטכנולוגית והקולוניאלית) שייצגה המאה ה-19. הופעת הרכבת, ספינת הקיטור ומכונת האריגה, בישרו על נתיב חדש שהבורבונים לא היו מוכנים, ולא היו יכולים, ללכת בו.
מהפכת יולי 1830
שארל העשירי לא היה אדם העשוי לקבלת ביקורת פרלמנטרית. כאשר במרץ 1830 הגדילו הבחירות את כוחה של האופוזיציה, פיזר את בית הנבחרים, והקטין ב-75% את רשימת הבוחרים. צעדים אלו (בנוסף לצעדים אחרים שהיו למורת רוחה של הבורגנות, בשנים שקדמו לכך), הביאו המונים לרחובות פריז, ולתחילתה של מהפכת יולי 1830. תחת דגל הטריקולור, שייצג את המהפכה, שלטו המורדים בעיר, לאחר התקוממות שארכה שלושה ימים, המכונים בהיסטוריה הצרפתית "שלושת ימי התהילה", "Les Trois glorieuses" (בין ה-27 ביולי וה-29 ביולי 1830). משראה כי אינו מסוגל להתמודד עם ההתקוממות, הודיע שארל העשירי על פרישה לטובת נכדו, אנרי, רוזן שאמבור, שהיה אז כבן עשר, אך ההמונים לא הסכימו לקבל את הילד כמלכם. שארל ונכדו נמלטו לאנגליה. על אף שלאחר המהפכה שלט בצרפת במשך שמונה עשרה שנים המלך לואי פיליפ שהיה שאר בשרה של שושלת בורבון, היה משטרו של לואי פיליפ (המכונה "המלך האזרח") שונה לחלוטין ממשטר בורבון המסורתי, ולפיכך, עם הימלטותו של שארל העשירי, הסתיים שלטון בית בורבון בצרפת.
קישורים חיצוניים
*
רסטורציה
קטגוריה:המאה ה-19 | 2024-09-09T08:26:52 |
הקיסרות השנייה | הקיסרות השנייה (המכונה גם האימפריה הצרפתית השנייה) היא תקופה שלטונית בצרפת שנמשכה בין 1852 ל-1870. פרק זמן זה היווה תקופת ביניים בין תקופת הרפובליקה השנייה ובין תקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית.
רקע היסטורי
בפברואר 1848 הודח מלך צרפת לואי פיליפ לאחר התקוממות עממית, ובכך הסתיימה תקופת המונרכיה של יולי. קבוצת פרלמנטרים ואינטלקטואלים הקימה את הרפובליקה השנייה קצרת הימים. בנובמבר אותה השנה הוכרזה חוקה חדשה, שמכוחה נערכו בחירות לנשיאות בתוך חודש ימים. החוקה החדשה הבטיחה לנשיא הנבחר סמכויות ביצוע מרובות.
לואי נפוליאון, אחיינו של הקיסר נפוליאון, אשר חזר מגלות בבריטניה, התמודד בבחירות אלו והבטיח ממשלה חזקה, איחוד בין המעמדות וגדולה לאומית. בבחירות שנערכו ב-10 בדצמבר 1848, זכה לואי נפוליאון ברוב מדהים של 5.5 מיליון מתוך 7.5 מיליון מצביעים. הוא לא הסתפק בסמכויות שנתנה לו החוקה. ב-2 בדצמבר 1851, הכריז על הארכת נשיאותו בעשר שנים נוספות, ולמעשה נטל לעצמו סמכויות דיקטטוריות.
תאריך זה נבחר בקפידה. היה זה יום השנה להכתרתו של נפוליאון הראשון כקיסר, וכן יום השנה לקרב אוסטרליץ.
הכרזת הקיסרות
ב-14 בינואר 1852 הכריז לואי נפוליאון על חוקה חדשה אשר כל כולה הייתה מיועדת להעניק סמכויות לראש המדינה. זה יהיה אחראי רק כלפי העם (וזאת מן השפה ולחוץ, שכן לעם לא היה עתה כל כוח להפעיל כלפי הנשיא). הנשיא הוא הממנה את חברי מועצת המדינה, שתפקידם הוא להכין את החוקים, ואת חברי הסנאט, האמור לייצג את העם, מתכנס לשלושה חודשים מדי שנה, וחבריו נבחרים לכל ימי חייהם. החידוש בחוקה היה כי הגוף המחוקק ייבחר על ידי כלל בעלי זכות הבחירה, אך לא תהיה לו כל זכות ליזום חוקים, אלא רק לאשר את החוקים שמביא בפניו ראש המדינה.
הייתה זאת אך הכנה לבאות. ב-2 בדצמבר 1852 אישר העם הצרפתי, במשאל עם, את מתן התואר "קיסר" ומלוא הסמכויות הנלוות לתואר, ללואי נפוליאון, אשר נקרא מעתה "נפוליאון השלישי". בכך באה לקיצה תקופת הרפובליקה השנייה והחלה תקופת הקיסרות השנייה. הייתה זו דיקטטורה ריכוזית, אשר הושלטה על מדינה שמזה למעלה מחצי מאה הייתה בעלת מסורת מהפכנית ודמוקרטית, וקידשה את זכויות האדם ואת הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". קרל מרקס, אשר הביט מן הצד בהתפתחויות אלו כתב על הכתרתו של לואי נפוליאון לקיסר את מאמרו הידוע "השמונה עשר בברימר של לואי נפוליאון", בו העיר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה.
צורת השלטון בקיסרות
על אף שהמנגנון החוקתי היה כמעט זהה בתקופת הקיסרות השנייה לזה של הקיסרות הראשונה, העקרונות שעמדו מאחורי מנגנון זה היו שונים. נפוליאון השלישי אהב לומר כי תפקיד הקיסרות הוא להדריך את העם לצדק בארץ פנימה, ולשלום תמידי בחוץ. הוא ראה בעצמו את נציג העם ואת נציגו עלי אדמות של הקיסר נפוליאון הראשון, "אשר זינק חמוש מן המהפכה הצרפתית כמינרווה מראשו של יופיטר", על מנת לשמור על הישגיה החברתיים.
עד מהר הוכיח נפוליאון השלישי כי באומרו צדק חברתי אין כוונתו לחירות. הוא פעל בצורה ששמה ללעג את עקרונות מהפכת שנת 1848 אשר הביאו לעלייתו לשלטון מלכתחילה. הוא רוקן מתוכן את כל המוסדות שמכוחן יכולה רפובליקה דמוקרטית לתפקד - את הפרלמנט, את זכות הבחירה הכללית, את העיתונות, את החינוך ואת זכות ההתאגדות. הגוף המחוקק לא הורשה לבחור לעצמו את נשיאו או לקבוע את התקנון שהסדיר את דרכי פעולתו, להציע חוק חדש או תיקון לחוק, להצביע על פרט מפרטי התקציב (שהובא בפניו כמקשה אחת) או אף לתת פומבי לדיוניו. באופן דומה זכות הבחירה הכללית הייתה נתונה להשגחה ולפיקוח. באמצעות שינויים מחוכמים במחוזות הבחירה פוצלו הקולות הליברלים בין מחוזות בחירה כפריים ומרוחקים, ולא ניתן להם ביטוי. העיתונות הייתה תחת מעקב וצנזורה, והעיתונאים נאלצו להפקיד כופר להתנהגותם הטובה.
שר האוצר של הקיסרות היה היהודי המומר אשיל פולד שכיהן בתפקיד בין השנים 1849–1867.
כדי למנוע אופוזיציה מצד יחידים, נוצרה משטרה חשאית שעקבה אחרי חשודים בהתנגדות למשטר. ניסיון התנקשות בחיי נפוליאון השלישי, על ידי לאומן איטלקי בשם פליקס אורסיני, שהתרחש בשנת 1858, נוצל לחקיקת "חוק ביטחון כללי" (sûreté générale) אשר אפשר מעצר והגליה ללא משפט.
בשנים הראשונות לקיסרות, הייתה צרפת ללא חיים פוליטיים וללא אופוזיציה של ממש. האימפריה נוהלה על ידי סדרה של משאלי עם.
לאחר שנת 1860 החל נפוליאון השלישי לאבד את אחיזתו בדיקטטורה שיצר. ב-1860 הורשה הפרלמנט לנהל דיון על "נאום הכתר", מעשה שממנו השתמעה אחריות של הממשלה כלפי הפרלמנט, וכלי בו החל להיעשות שימוש גובר והולך. הפיקוח על העיתונות התרופף, והאופוזיציה הרפובליקנית בהנהגת אישים כאדולף טייר ולאון גמבטה החלה לפעול בגלוי. נראה כי בסוף תקופת הקיסרות היה הממשל דומה מאוד לממשל בתקופת המונרכיה של יולי שקדם לה, ונתון באותה מידה להתקפות מצד ליברלים ורפובליקנים, ביניהם אישים כויקטור הוגו.
השגשוג בחיי התרבות
נפוליאון השלישי רצה ליצור משטר שבו זכויות האדם תוחלפנה בשגשוג כלכלי ובפריחה תרבותית שידכאו כל רצון להפיכה. הדרך להשיג זאת הייתה בייזום עבודות ציבוריות רחבות היקף. בראשן בנייתה מחדש של פריז בניצוחו של הברון אוסמן בשנות ה-60 של המאה התשע עשרה. מטרתה של הבניה הייתה למנוע מהפכת נגד. הרחובות הצרים והמפותלים, אשר שמשו רקע למהפכות ב-1789, 1830 ו-1848, והיו אידיאלים לחסימה בבריקדות על ידי המון אזרחים זועמים, נהרסו, ובמקומם נבנו שדרות רחבות, אידיאליות למצעד טורי חיילים ולמעבר תותחים. למעשה הפך השינוי את פריז לעיר חדשה ומודרנית, אחת היפות בעולם, ובה שדרות רחבות ידיים, בית אופרה חדש, כיכרות וכנסיות מרשימות ביופיין. לשינוי הייתה גם משמעות חברתית, שכן הריסת מגורי הפועלים העלובים על מנת לבנות את השדרות חייבה מעבר של פועלים לשכונות החיצוניות של פריז, יצירת מקומות תעסוקה ורשת תחבורה.
נפוליאון השלישי קידם גם את יצירת רשת הרכבות. באופן מוזר תוכננה הרשת כשפריז במרכזה, וממנה מובילים קווי הרכבת אל כל ערי צרפת, אך הערים עצמן אינן מחוברות בקו רכבת זו לזו. כך, מי שנסע בין מרסיי לבורדו היה צריך לעבור דרך פריז. הייתה זו שיטה בלתי יעילה, שמנעה את אפשרות השינוע של צבא צרפת במקרה של מלחמה, דבר שעליו שילם לואי נפוליאון מחיר כבד בשנת 1870.
נפוליאון השלישי ערך בפריז תערוכות ירידים עולמיים בשנת 1855 ובשנת 1867, וכן את ועידת המעצמות בתום מלחמת קרים. תושבי פריז הרגישו עצמם במרכזה של מטרופולין בינלאומית ענקית, בירת העולם התרבותי.
מדיניות החוץ
נפוליאון השלישי הכריז כי "האימפריה היא השלום" (בצרפתית: "L'Empire, c'est la paix") אך המשיך לחרחר מלחמה. אמונתו הייתה שעל מנת לקיים שלטון ריכוזי יש לדאוג לתהילה במלחמות חיצוניות, על מנת להשביע את תאוותם של ההמונים לגדולה לאומית. בין מרץ 1854 ומרץ 1856 השתתפה צרפת במלחמת קרים. האמתלה למלחמה הייתה התערבותה של רוסיה בנעשה בטורקיה. עד מהרה הפך מבחן יוקרה זה למלחמה לכל דבר ועניין, ובה לחמו אנגליה וצרפת לצידה של טורקיה כנגד רוסיה בשטחו של חצי האי קרים. המלחמה הסתיימה בניצחונן של בעלות הברית על רוסיה, וההסכם שנחתם בפריז הביא ללואי נפוליאון את הגדולה הבינלאומית בה חפץ.
ב-1858 שלח לווייטנאם משלחת צבאית, והכריח את העם הווייטנאמי לקבל נוכחות צרפתית שנמשכה כמאה שנה. ב-1859 התערב כנגד אוסטריה והבטיח את תבוסת האוסטרים במלחמות באיטליה. בין 1862 ל-1867 ניסה להקים שלטון צרפתי במקסיקו, ניסיון שהסתיים בתבוסה ובהוצאתו להורג של "קיסר מקסיקו" מקסימיליאן. ב-1866 עמדה צרפת חסרת אונים מול ניצחונה של פרוסיה על אוסטריה בקרב קניגגרץ, אשר נראה כהשפלה לצרפת, לא פחות מניצחון לפרוסיה ותבוסה אוסטרית.
לואי נפוליאון הביט בעלייתה של גרמניה החדשה והמאוחדת בהנהגתה של פרוסיה ובראשות אוטו פון ביסמרק במידה של קנאה וצרות עין. נראה היה שקמה לצרפת מתחרה של ממש על ההגמוניה האירופית. ביולי 1870 היה סכסוך בדבר ירושת כס המלכות בספרד העילה הרשמית לפרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה.
במלחמה היה צבאה של צרפת בלתי מאורגן ובלתי ממוכן אל מול היעילות הפרוסית, ובקרב סדאן ב-2 בספטמבר 1870 נפל נפוליאון השלישי בשבי, ויחד עמו 100,000 חיילים צרפתים. היה זה סופה של הקיסרות הצרפתית השנייה, ותחילתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. לואי נפוליאון יצא לגלות בבריטניה, ובה נפטר בשנת 1873.
קישורים חיצוניים
*
קיסרות השנייה | 2024-04-06T10:46:09 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.