title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אברהם הרשקו | אברהם הֶרְשְׁקוֹ (נולד ב-31 בדצמבר 1937) הוא ביוכימאי ישראלי, פרופסור בפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה וזוכה פרס נובל לכימיה לשנת 2004, ביחד עם אהרן צ'חנובר ואירווין רוז על "גילוי אחד מהתהליכים המחזוריים החשובים ביותר בתא, המאפשר את פירוק החלבונים".
ביוגרפיה
אברהם הרשקו נולד בעיירה קרצג במחוז יאס-נאג'קון-סולנוק שבהונגריה לשושנה, בת לבית ווּלץ, ולמשה הרשקו. שמו הרשום בפנקסי האוכלוסין היה Herskó Ferenc (פֶרֶנְץ הרשקו). אביו היה מורה בבית הספר היהודי. בזמן מלחמת העולם השנייה נלקח אביו לעבודות כפייה בצבא ההונגרי ונפל בשבי הסובייטי, ובמשך שנים לא ידעה משפחתו מה עלה בגורלו. הרשקו נכלא עם אמו ואחיו בגטו שהוקם בפרוורי עירו, ואחר כך הם הועברו לגטו סולנוק. לאחר פירוק הגטו ושליחת רוב יהודיו לאושוויץ, נשלחו הרשקו ומשפחתו למחנה ריכוז באוסטריה. לאחר המלחמה שבו לביתם ואף אביו חזר מהשבי. ב-1950, כאשר היה אברהם בן 12, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים.
בשנת 1965 קיבל תואר דוקטור לרפואה, ובשנת 1969 תואר דוקטור לפילוסופיה במדעי הרפואה, שניהם מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. באוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה לרגל קבלת פרס נובל, ציין ארבעה מורים שהשפיעו עליו לבחור במחקר בביוכימיה: ישעיהו ליבוביץ, שלמה הסטרין, ארנסט ורטהיימר ויעקב מגר. לאחר לימודיו שירת בצה"ל כרופא, ולאחר שירותו הצבאי, יצא לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. לאחר שובו לישראל (1972), הצטרף לסגל הפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה בדרגת פרופסור חבר. הוא מכהן כפרופסור במכון רפפורט למחקר במדעי הרפואה.
בשנת 1976 הצטרף אהרן צ'חנובר, אז תלמיד מחקר, למעבדתו של הרשקו. המחקר שערכו השניים, יחד עם אירווין רוז מהמכון לחקר הסרטן בפילדלפיה, זיכה את השלושה בפרס נובל לכימיה כעבור יותר מעשרים שנה. במחקר זה גילו ותיארו את מערכת האוביקוויטין, האחראית לפירוק חלבונים בתוך התא, והביא לפריצת דרך בחקר הסרטן, מחלות ניווניות במוח ומחלות אחרות.
הרשקו נשוי ליהודית ואב לפרופ' דן הרשקו (רופא מומחה לכירורגיה כללית), יאיר (יזם הייטק) ועודד (איש חינוך). אחיו, חיים הרשקו, הוא פרופסור להמטולוגיה.
רקע למחקר
הפרופסורים הרשקו וצ'חנובר זכו בעבר בשורה ארוכה של פרסים, ביניהם פרס ישראל בחקר הביולוגיה ופרס לסקר. הפרסים ניתנו להם על גילוי מערכת האוביקוויטין האחראית לפירוקם של חלבונים בגוף החי. בניגוד לתהליך היווצרותם של החלבונים, תהליך פירוקם לא זכה למחקר רב עד שנות השבעים, בין השאר משום שחשיבותו לא הובנה עד אז. כיום, תקלות במנגנון פירוק החומרים מביאות להתפתחותן של מחלות קשות כגון סרטן צוואר הרחם, סרטן הדם וסיסטיק-פיברוזיס.
בשנים 1980–1987 גילו שני החוקרים כי את תהליך פירוק החלבונים מתזמנת מולקולה קטנה המשמשת כ"תג המוות" של החלבון. מולקולה זו, הקרויה אוביקוויטין, נצמדת לחלבון ובכך מבשרת לו שסופו הגיע. "נשיקת המוות" של האוביקוויטין מעוררת את תהליך השמדתם של החלבונים שסומנו. בתהליך האמור שותפים שלושה סוגי חלבונים - זה המצמיד את "תג המוות" לחלבון המועמד להשמדה; האוביקוויטין, המסמן את אותו חלבון המועמד למוות; והחלבון המבצע את ההשמדה. הבנת מערכת האוביקוויטין פתחה דלת לפיתוחן של תרופות המתקנות את המנגנון האמור, וכך פועלות נגד המחלות השונות הקשורות בו. ואכן, בעקבות גילויה של מערכת זו עוסקות חברות שונות, ביניהן פייזר, בפיתוח תרופות המבוססות על התגלית. חברה ישראלית בשם פרוטאולוג'יקס עובדת על פיתוחה של תרופה לאיידס, שגם היא מבוססת על תגלית זו.
תרופה המיוצרת על ידי החברה האמריקנית "מילניום" ומיועדת לטיפול בסרטן מסוג מיאלומה, כבר קיבלה בארצות הברית את כל האישורים הדרושים לשימוש בה.
פרסים ותארים
שמאל|ממוזער|300px|שלושת חתני פרס נובל לכימיה לשנת 2004. מימין לשמאל (יושבים): אהרן צ'חנובר, אברהם הרשקו, ואירווין רוז.
250px|ממוזער|שמאל|פרופסור אברהם הרשקו נואם בהפגנה במרכז חורב חיפה ב-11 בפברואר 2023 כנגד הרפורמה המשפטית בישראל
פרס ויצמן (1987)
פרס ישראל בחקר הביוכימיה לשנת תשנ"ד (1994)
פרס ואכטר מאוניברסיטת אינסברוק, אוסטריה (ביחד עם אהרן צ'חנובר, 1999)
פרס לסקר במחקר רפואי בסיסי (2000)
פרס וולף לרפואה (2001)
פרס א.מ.ת במדעי החיים (2002)
בשנת 2002 צורף כחבר לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
בשנת 2003 צורף כחבר זר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
פרס נובל לכימיה (2004)
בשנת 2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
בשנת 2011, זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
בשנת 2012 החליטה עיריית רחובות לקרוא על שמו רחוב בשכונת רחובות המדע.
ב-2017 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קישורים חיצוניים
מגזין הטכניון - סתיו 2004
אברהם הרשקו באתר האוניברסיטה העברית בירושלים
ראיון אישי עם אברהם הרשקו לרגל קבלת פרס א.מ.ת
קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
אבי בליזובסקי, ריאיון עם פרופ' הרשקו, מיד לאחר קבלת ההודעה על הזכייה בפרס נובל, באתר "הידען", 7 באוקטובר 2004
כרטיס אישי, תקציר קורות חיים ורשימת פרסומים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
חדשות המדע - אתר המדע
הטכניון, הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, חתני פרס נובל מהטכניון, נבחרו לאקדמית האגודה האמריקנית לחקר הסרטן, באתר "הידען", 7 באפריל 2013
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:יהודים בשואה: הונגריה
קטגוריה:ישראלים ילידי הונגריה
קטגוריה:ביוכימאים ישראלים
קטגוריה:בוגרי הצופים הדתיים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור לרפואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל הטכניון: רפואה
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לביוכימיה
קטגוריה:זוכי פרס וולף לרפואה
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:הורחב ערך בשתפ עם ויקימדיה ללא תבנית
קטגוריה:זוכי פרס מאסרי
קטגוריה:זוכי פרס קרן גיירדנר הבינלאומי
קטגוריה:זוכי פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937 | 2024-03-05T13:55:42 |
הרפובליקה הצרפתית השנייה | הרפובליקה השנייה (בצרפתית: Deuxième République) הוא כינויה של תקופה שלטונית בצרפת אשר נמשכה בין 24 בפברואר 1848 ל-2 בדצמבר 1852. התקופה מכונה "הרפובליקה השנייה", כאשר תקופת המהפכה הצרפתית היא "הרפובליקה הראשונה", על אף שתקופה זו מחולקת לרוב לתקופה "האספה הלאומית", "דירקטורט", וה"קונסולט".
רקע היסטורי - "המונרכיה של יולי" ונפילתה
מהפכת יולי 1830 העלתה לשלטון בצרפת את המלך לואי פיליפ, אשר תקופת מלכותו כונתה "המונרכיה של יולי". המלך החדש היה באופן מוצהר שונה מקודמיו הבורבונים. הוא לא שאף למלוכה אבסולוטית, ואף לא קרא לעצמו "מלך צרפת" כי אם "לואי פיליפ, מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל, וברצון העם". לא היה זה שינוי סמאנטי, כי אם צעד קדימה בדרך מן המלוכה האבסולוטית של בית בורבון (אף בגרסתה המרוככת בתקופת הרסטורציה), אל עבר משטר מתקדם, המבוסס על הסכמה עממית. עם זאת, לא היו חסרים בצרפת גורמים שדרשו לצעוד את הצעדים הנוספים, ולקבל את החירות, האחווה והשוויון, מהם טעמו בתקופת המהפכה ובתקופת נפוליאון.
שנת 1848 הביאה עמה מהפכות בכל יבשת אירופה. צרפת, אשר תמיד הובילה בשינויים חוקתיים, לא השתהתה מאחורי הגל אשר איים להכרית את המונרכיות הוותיקות מפלרמו ועד וינה.
כאשר ביטלה הממשלה נשף שנועד לחגוג את הישגיה של האופוזיציה בבחירות ב-22 בפברואר 1848, יצאו התושבים והפגינו ברחובות. אירוע זה הידרדר לכדי התקוממות עממית. עד מהרה איבדה הממשלה שליטה בהמון, והחלה יורה על המפגינים. כאשר פנה המשמר הלאומי כנגד המלך, הודיע המלך ב-24 בפברואר על ויתור על כיסאו לטובת נכדו ויורשו בן התשע. לואי פיליפ נמלט מן הבירה בשם בדוי, בחששו מגורל דומה לזה של לואי השישה עשר. את השלטון תפסה קבוצה של פרלמנטרים רפובליקנים מתונים, אשר הכריזו על הקמת רפובליקה, "הרפובליקה הצרפתית השנייה", שבראשה יעמוד כנשיא דיפון דה ל'אור. היה זה סופה של "המונרכיה של יולי".
מהכרזת הרפובליקה ועד לבחירות
ממשלה זמנית זו, כללה פרט לנשיא דה ל'אור, גם את המשורר אלפונס דה למרטין כשר החוץ (למרטין הוא שהכריז על הרפובליקה, והיה בתחילה הכוח המניע מאחורי האירועים), ואת הרדיקל הדמוקרטי, אלכסנדר אוגוסט לדרי-רולן, כשר פנים.
אך ממשלה זו נתקלה עד מהרה בממשלה יריבה שהקימו הסוציאליסטים הרפובליקנים בבניין העירייה של פריז. ממשלה זו כללה אישים כלואי בלאן, ופועל מן ההמון בשם "אלבר" שנבחר כמחווה לפועלים. משא ומתן הוביל ליצירת ממשלה מאוחדת, אשר האלמנט המוביל בה היה הרפובליקנים המתונים. עדיין נותרו בעינם חילוקי הדעות - הרפובליקנים הקיצוניים, מניפי הדגל האדום, אשר ראו כי חילופי המשטר בשישים השנים האחרונות לא הביאו לידי שיפור במצבו של האזרח הפשוט, דרשו רפורמות מקיפות, שעיקרן סיום זכויות היתר של בעלי הרכוש, בעוד המתונים, אשר הניפו את הטריקולור, רצו לשמור את המוסדות החברתיים הקיימים.
ההחלטה המשמעותית הראשונה של הממשלה החדשה הייתה ההצהרה מן ה-24 בפברואר כי תתקיים פניה אל העם להכריז על רפובליקה, וכי החלטה זו תתקבל על ידי הצבעה בבחירה כללית, שתיערך ב-23 באפריל.
בינתיים עסקה הממשלה הזמנית בשיפורים וברפורמות, כאשר משקלם של הסוציאליסטים בממשלה היה מעל ומעבר להשפעתם מחוץ לגבולות פריז. הממשלה הכריזה על "הזכות לעבוד" והקימה "סדנאות לאומיות" ששימשו כמעין לשכות עבודה. "פרלמנט תעשייתי" הוקם בארמון לוקסמבורג בהנהגת לואי בלאן, ועסק בהכנת תוכניות לארגון מחדש של העבודה, ולבסוף, הוכרז כי הקריטריון הכספי לצירוף למשמר הלאומי מבוטל, ונשק ניתן לפועלים. הסוציאליסטים יצרו באופן זה מדינה בתוך מדינה, שלה ממשלה משלה, ארגונים משלה, וצבא משלה.
בחירת האספה הלאומית, ומרידת יוני
בפרק זמן זה, שבין ההכרזה על הבחירות והבחירות עצמן, עשתה לה כנפיים השמועה בדבר הרדיקלים בפריז, העושים ניסיונות חברתיים קיצוניים, שמטרתם להחזיר את שלטון הטרור, כפי שהיה בימי המהפכה הצרפתית, ההמון הצרפתי, אשר קיבל את זכות ההצבעה (מספר בעלי זכות ההצבעה עלה ממאתיים אלף לתשעה מיליון), הנחיל לרדיקלים ולסוציאליסטים תבוסה מכרעת. האספה המכוננת החדשה הייתה מורכבת מגורמים מתונים, וממלוכנים, תומכיו של לואי פיליפ. רצונם של הסוציאליסטים להשליט את עקרונותיהם באמצעות תמיכה עממית נופץ. אך הם לא התכוונו לוותר ללא מאבק. למרות הדומיננטיות של מפלגת ה"טריקולור" בממשלה הזמנית שהוקמה, עדיין היה הזרם ה"אדום" חזק מאוד בקרב ההמון הפריזאי.
העימות היה בלתי נמנע, וב-15 במאי פרץ המון מזוין בהנהגת הסוציאליסטים בלאנקי, רספיי ובארבס, אל אולם האספה. הכח הסוציאליסטי הובס על ידי הגדודים של המשמר הלאומי הבורגני. בלאנקי ובארבס, וכן הפועל אלבר הושלכו אל הכלא, ולואי בלאן נמלט על נפשו, אך האווירה נותרה טעונה.
הממשלה החדשה עמדה בפני משבר נוסף שיצרו "הסדנאות הלאומיות". אלו הבטיחו לפועלים שכר יומי של פרנק אחד, אם לא ימצאו עבודה. שכר זה נראה אטרקטיבי, עד כדי כך שפועלים מכל רחבי צרפת עזבו את מקום עבודתם ונהרו אל "הסדנאות הלאומיות" על מנת לחיות חיי בטלה ולקבל פרנק אחד ליום. כך נוצר מעמד של אנשים בלתי מרוצים באופן תמידי אשר גדש את הגדודים שנהרו אל הדגל האדום, ונוצר עומס פיננסי על המדינה, שלא היה יכל להמשך למשך זמן רב מבלי שהדבר יוביל לפשיטת רגל.
ב-21 ביוני הכריזה הממשלה כי העובדים בסדנאות הלאומיות צריכים להתפזר בתוך שלושה ימים, וכי אלו מהם הכשירים לעבודה יגויסו לצבא. הכרזה זו גרמה להתמרדות מיידית. בין ה-24 ביוני וה-26 ביוני פרצה לחימה בין החלק התעשייתי, המזרחי, של פריז, בו התבצרו העובדים, ובין החלק המערבי, בו שלט הגנרל לואי אז'ן קאויניאק אשר הכריז על עצמו כדיקטטור. קאויניאק השמיד את המתנגדים באש תותחים שכוונה אל המתרסים, ולאחר מכן, מששככו הקרבות הגיע גל של הוצאות להורג והגליות. המפלגה הסוציאליסטית רוסקה, אך גררה בעקבותיה את הרפובליקה. הרפובליקה איבדה את הפופולריות שלה בקרב האיכרים, כאשר הכריזה על מס של 45 סנטימים, שייגבה מהם על מנת למלא את קופת המדינה הריקה. הבורגנים נחרדו מן הכוח שהופנה כלפי הפועלים, ומהקיפאון שנוצר במשק הצרפתי. מאזן הכוחות בחברה הצרפתית, אשר התערער עקב הענקת זכות הבחירה לכל, היה זקוק ליד חזקה שתייצב אותו. וזו לא איחרה לבוא.
בואו של לואי נפוליאון
ב-4 בנובמבר 1848, אושרה החוקה החדשה, אשר הייתה בפירוש תוצר של ידיים בלתי מנוסות. החוקה הכריזה על רפובליקה דמוקרטית, בחירה ישירה וכללית, והפרדת הרשויות. מועצה מחוקקת אחת בת 750 חברים תיבחר לתקופה של שלוש שנים, והיא תצביע על החוקים שיוכנו עבורה על ידי מועצת מדינה שתיבחר לתקופה של שש שנים. הרשות המבצעת תהיה בראשות נשיא שייבחר לתקופה של ארבע שנים בבחירות כלליות וישירות, אך לא יוכל להעמיד עצמו לבחירה נוספת, הוא יבחר בשריו, ויהיה אחראי כלפי המועצה המחוקקת. הוחלט כי שינויים בחוקה יוכנסו רק כאשר יזכו ברוב של שלושה רבעים מן הקולות בשלוש הצבעות בגוף שיוקם במיוחד לצורך זה, דבר שהפך את השינוי לבלתי אפשרי כמעט.
שמאל|ממוזער|220px|מהקמפיין הנשיאותי ב-1848. שני ילדים רבים, אחד תומך בנפוליון והשני בקאויניאק
בבחירות לנשיאות התמודד המועמד הסוציאליסטי לנדרו-רולן, המועמד הרפובליקני קויניאק, ונציג המפלגה הקיסרית החדשה, לואי-נפוליאון, אשר שב מגלות ונבחר לאספה בבחירות שהתקיימו באפריל. נפוליון קיבל את תמיכת המונרכיסטים, שהונהגו על ידי אדולף טייר, והצליח לעורר את אהדת העם כמעט בכח שמו בלבד. בבחירות שהתקיימו ב-10 בדצמבר קיבל נפוליון מעל לחמישה מיליון קולות, בעוד שקויניאק קיבל כמיליון וארבע מאות אלף קולות.
לואי נפוליאון כנשיא
למשך שלוש שנים לאחר בחירתו של לואי נפוליאון התקיים מאבק בין האספה הלאומית לבין לואי נפוליאון. הוא בחר את שריו מקרב מתנגדי הרפובליקה, "אורליאניסטים" (תומכי המלך המודח לואי פיליפ). הוא רכש את תמיכת המפלגות הראקציונריות, אך לא היה מחויב לאף אחת מהן.
חקיקת חוק הבחירות ב-31 במאי 1850 נועד לייצב את הממשל, והיה מכוון כנגד רעיונות חתרניים. החוק דרש הוכחה של שהות בת שלוש שנים בצרפת, באמצעות רישומים של תשלום מיסים. האוכלוסייה של הפועלים הניידים, ובהם פועלים חקלאיים שעבדו עבודות עונתיות במקומות שונים על פי הצורך, וכפריים לשעבר שחיפשו עבודה במרכזי התעשייה החדשים בערים, קבוצה שהיוותה אחוז ניכר מן המצביעים, איבדה את זכות הצבעתה. ב-16 ביולי הוגבלה העיתונות החופשית, ונדרש תשלום כופר מעיתונים, כדי להבטיח את תמיכתם בממשלה. לבסוף השתמש לואי נפוליאון בפירוש יצירתי לחוק על ה"מועדונים" כדי לדכא כל פעילות המתנגדת לממשלה.
לואי נפוליאון היה עתה שליט בעל כוח רב, אך ההתנגדות למשטרו באה דווקא מתוך ממשלתו פנימה. שריו המונרכיסטים והאורליאניסטים, והאספה הלאומית אשר תמכה בהם, ראו בו אך כלי לראקציה חברתית, שתוביל בסופו של דבר להחזרתה של המלוכה. העימות היה בלתי נמנע.
באוגוסט 1850 יצא לואי נפוליאון במסע לאורכה ולרוחבה של צרפת בו הטיף לשינויים חוקתיים. הוא הצליח להעביר לצידו את הצבא, ואף ביטל את חוק הבחירות על מנת להחזיר לצידו את הפועלים.
בדצמבר 1851 ראה לואי נפוליאון את ההזדמנות שלו. ב-2 בדצמבר הוא פיזר את ממשלתו, הכריז על החזרתה של זכות הבחירה הכללית, אסר את מנהיגי כל המפלגות, וכינס אספה חדשה אשר (בניגוד לחוקה) האריכה את כהונתו כנשיא לעשר שנים. נציגי האספה הישנה אשר התכנסו למחות על צעדים אלו פוזרו בכוח הזרוע על ידי הצבא. ניסיון להתקוממות בו השתתף אף ויקטור הוגו נכשל אף הוא. ב-20 בדצמבר אישר את השינויים החוקתיים משאל עם.
הצעד הבא, שאכן ננקט עד מהרה, היה ההכרזה על לואי נפוליאון כ"קיסר נפוליאון השלישי". היה זה סופה של הרפובליקה השנייה, ותחילת תקופת הקיסרות השנייה.
קישורים חיצוניים
רפובליקה השנייה
קטגוריה:אביב העמים | 2024-04-06T10:54:49 |
ז'וזף דארנן | ז'וזף דארנן (בצרפתית: Joseph Darnand; 9 במרץ 1897 – 10 באוקטובר 1945) מראשי המשטר בצרפת של וישי, שהייתה ממשלת בובות של הנאצים בדרום צרפת.
חייו
ז'וזף דארנן נולד בשנת 1897. בצעירותו לחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל מספר ציונים לשבח. לאחר המלחמה השתייך למספר ארגונים פוליטיים של הימין הקיצוני בצרפת. בשנת 1936 הצטרף אל ה"מפלגה העממית הצרפתית" (Parti Populaire Francaise) הפשיסטית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 התנדב דארנן לצבא, שירת בקו מאז'ינו ונשבה בידי הגרמנים ביוני 1940. דארנן הצליח להימלט מן השבי והתיישב בעיר ניס (ניצה).
בצרפת של וישי היה דארנן לבכיר ב"ארגון ותיקי המלחמה הצרפתי" ולמנהל לשכת הגיוס של "לגיון המתנדבים הצרפתי נגד הבולשביזם" (L.V.F). במרוצת הזמן נראה ה-L.V.F בעיניו כמתון מדי והוא יסד את "לגיון שרות הסדר" (S.O.L), שנטל חלק בפעולות נגד מתנגדי המרשל אנרי פיליפ פטן, שעמד בראש צרפת של וישי, ונגד תנועת ההתנגדות הצרפתית (ה"רזיסטאנס"). הלגיון נקט בדרכי אלימות ושימוש בעינויים.
בנובמבר 1942, בעקבות פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה, ביצע קנצלר גרמניה, אדולף היטלר את "מבצע אטילה". חלקה הדרומי של צרפת, שהיה עד אז "בלתי כבוש" ובראשותה של ממשלת בובות בהנהגת המרשל פטן, נכבש על ידי חיילים גרמנים. הממשלה נותרה כפי שהייתה, בראשותם של פטן ולאוואל, אך המסכה הוסרה. מראית העין של עצמאות צרפתית, שצרפת של וישי עמלה להשיג, התנפצה, ונותרה מציאות של כיבוש ושיתוף פעולה עם הכובש, ללא כחל ושרק (כאשר חלק מהצרפתים מתנגדים לכובש במסגרת תנועת ההתנגדות הצרפתית, וחלקם נלחמים באופן פעיל כנגד הגרמנים במסגרת צרפת החופשית בהנהגת שארל דה גול).
בראשית שנת 1943 הפך ה-S.O.L רשמית להיות "המיליציה הצרפתית" (Milice Francaise), שהייתה המשטרה החשאית של שלטונות וישי. בראש המיליציה עמד רשמית פייר לאוואל, אך דארנן היה מפקדה בפועל. המיליציה לחמה בתנועת ההתנגדות הצרפתית ונטלה חלק בריכוז יהודי צרפת לשם משלוחם להשמדה.
בין יתר פשעיה אחראית המיליציה לרצח שר הפנים היהודי של צרפת, ז'ורז' מנדל, ב-7 ביולי 1944, לאחר שזה הוסגר לידיה ממחנה הריכוז בוכנוואלד בו הוחזק.
באוקטובר 1943 נשבע דארנן שבועת אמונים להיטלר והוענקה לו דרגת שטורמבנפירר (רב-סרן) בוואפן אס אס. לאחר מכן נתמנה לראש המשטרה ושר הפנים של ממשלת וישי לאחר שקודמו בתפקיד, רנה בוסקה, התפטר בלחץ המיליציה של דארנן. בשלב זה העביר לדה גול בקשה לצרפו לצבא צרפת החופשית, הצעה שאותה דחה דה גול, מכיוון שדארנן היה מגואל בדמם של לוחמי תנועת הרזיסטאנס.
לאחר הנחיתה בנורמנדי של כוחות בעלות הברית ועם התקדמותם ללב צרפת, נמלט דארנן לגרמניה בספטמבר 1944, והצטרף למרשל פטן ולפייר לאוול, בעיר זיגמרינגן, בה המשיכו לקיים לכאורה את ממשלתם. שרידי המיליציה הצרפתית, שנמלטו לגרמניה, מוזגו עם דיוויזיית שרלמאן ונטלו חלק בהגנת הבונקר של היטלר, בימיו האחרונים של הרייך השלישי.
זמן קצר לאחר סיום המלחמה נלכד דארנן על ידי כוחות בעלות הברית, הוחזר לצרפת, והועמד לדין ביחד עם פטן ולאוואל. בניגוד לפטן, שלא דיבר במשפטו ולא הביע כל עמדה, ולאוואל, אשר לימד על עצמו סנגוריה באריכות ובהתגרות, טען דארנן בקצרה כי כל מעשיו היו בהוראת המרשל פטן. הגנה זו לא התקבלה, ודרנאן נידון למוות. דארנן הוצא להורג ב-10 באוקטובר 1945.
דה גול כתב על דרנאן בזיכרונותיו כי "התנהגותו של שבוי המעש הגדול הזה הייתה ההדגמה הטובה ביותר לעוונו של משטר שהרחיק מעל המולדת אנשים שנוצרו לשרתה". דה גול מצא צידוקים להתנהגותו של דרנאן באידאולוגיה ששללה את השחיתות ואת רדיפת התענוגות של הרפובליקה הצרפתית השלישית, וראה את התנהגותו של דרנאן כנובעת מפגם באישיותו, ומרדיפת הרפתקנות, שהצדיקה כל מטרה וכל אמצעי. דעה זו מתעלמת מן העובדה שלא היה מדובר בשיתוף פעולה בלבד, ובבגידה בבני עמו, אלא גם בשותפות לפשעים חמורים ביותר כנגד האנושות, ומתן סיוע פעיל להשמדתם של יהודי צרפת אשר רוכזו במחנה דראנסי ולמעלה ממאה אלף מהם נשלחו להשמדה במזרח.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:צרפת של וישי: אישים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בצרפת
קטגוריה:צרפתים משתפי פעולה עם הנאצים שהוצאו להורג
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1897
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1945 | 2023-12-19T20:17:46 |
מטריצה סימטרית | ממוזער|250px|מטריצה סימטרית
באלגברה ליניארית, מטריצה סימטרית היא מטריצה ריבועית A, הנשמרת תחת פעולת השחלוף, כלומר, מתקיים . אם אזי ותנאי הסימטריות למעשה אומר .
ציר הסימטריה הוא האלכסון הראשי כך שהאיברים הנמצאים מעליו שווים לאיברים המשתקפים מתחתיו (תמונת מראה).
הצורה הכללית של מטריצה סימטרית בגודל 3 על 3 היא
אוסף המטריצות הסימטריות מסדר n הוא מרחב וקטורי. מעל שדה המספרים הממשיים מטריצה סימטרית ממשית היא צמודה לעצמה, ולכן לכסינה אורתוגונלית. בפרט, הערכים העצמיים של מטריצה סימטרית ממשית הם ממשיים.
אם מטריצה A היא סימטרית, אז גם היא סימטרית לכל n טבעי.
הוכחת תכונות מרכזיות של מטריצות סימטריות
למשפט שקובע כי כל הערכים העצמיים של מטריצה סימטרית ממשית הם ממשיים, וכי היא תמיד לכסינה אורתוגונלית, יש חשיבות רבה הגולשת מתחום האלגברה הליניארית ליישומים רבים בתחומי המדע השונים. למשל, העובדה שהתנועה של מערכת של אוסצילטורים הרמוניים מצומדים ניתנת לתיאור כסכום של אופני תנודה עצמיים נובעת מכך שמטריצת האינטראקציות של החלקיקים היא תמיד סימטרית, ולכן כל הערכים העצמיים שלה ממשיים (במקרה זה, הערכים העצמיים הם התדירויות העצמיות). במכניקה אנליטית, מן העובדה שטנזור ההתמד של גוף הוא מטריצה סימטרית נובע שתמיד קיימת מערכת אורתוגונלית של צירים ראשיים, כך שתיאור הסיבוב העצמי של הגוף במערכת הצירים הראשית נעשה פשוט יותר.
הוכחת המשפט
נוכיח תחילה שכל הערכים העצמיים של מטריצה סימטרית ממשית הם ממשיים. יהי וקטור עצמי של , ו- הערך העצמי המתאים לו. אז , ולכן הוא מספר ממשי חיובי.
כעת, נוכיח את חלקו השני של המשפט - נראה שוקטורים עצמיים השייכים לערכים עצמיים שונים של מטריצה סימטרית ממשית הם בהכרח אורתוגונליים. מטענה זאת נובע בהכרח כי לכסינה אורתוגונלית, שכן ניתן להפעיל את תהליך גרם-שמידט על כל אחד מהמרחבים העצמיים שלה ולקבל בסיס אורתוגונלי ל- בו היא אלכסונית.
יהיו שני וקטורים עצמיים השייכים לערכים עצמיים שונים בהתאמה. נחשב את בשתי דרכים שונות. ראשית, מכיוון ש-, מכפלה זאת שווה ל-:
מצד שני, מכיוון ש-, נקבל:
מכך נובע: . מכיוון שהנחנו , השוויון הקודם גורר שבהכרח , כלומר הווקטורים העצמיים ו- בהכרח ניצבים.
מטריצה אנטי-סימטרית
מטריצה A המקיימת היא מטריצה אנטי-סימטרית. כאשר שדה הבסיס בעל מאפיין שונה מ-2, כל האיברים באלכסון הראשי של מטריצה אנטי-סימטרית שווים לאפס. בנוסף לזה, מרחב המטריצות מתפרק לסכום ישר של מרחב המטריצות הסימטריות ומרחב המטריצות האנטי-סימטריות. כל מטריצה A היא סכום של מטריצה סימטרית: ומטריצה אנטי סימטרית: ונוסחת הממדים היא .
הצורה הכללית של מטריצה אנטי-סימטרית בגודל 3 על 3 היא .
הדטרמיננטה של מטריצה אנטי-סימטרית מסדר אי-זוגי (במאפיין שונה מ-2) היא אפס. עבור מטריצות אנטי-סימטריות מסדר זוגי, הדטרמיננטה היא ריבוע של הפפיאן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטריצות
קטגוריה:סימטריה במתמטיקה | 2023-11-22T16:15:59 |
מטריצה הרמיטית | redirectאופרטור הרמיטי | 2006-11-23T16:25:16 |
אוביקוויטין | שמאל|ממוזער|250px|תרשים מרחבי של האוביקוויטין
אוביקוויטין (Ubiquitin) הוא חלבון הפועל בכל התאים האיקריוטים, ומשמש בתא לסימון חלבונים שנועדו לפירוק. מטרת מערכת היא לפרק חלבונים תקינים בעלי אורך חיים קצר, שסיימו את תפקידם או חלבונים חריגים בעלי קיפול לא נכון, לשם הבטחת תפקודו התקין של התא. זיהוי החלבונים שיש לפרק נעשה בעיקר על-פי שינויים במבנה המרחבי שלהם.
רקע
החלבון מפורק בתא בתהליך הנקרא Polyubiquitination, במהלכו מסומן החלבון באוביקוויטין ומפורק באמצעות קומפלקס הפרוטאזום, בתהליך תלוי ATP. פירוק של חלבון במערכת קורה בשני צעדים ברורים ורצופים. ראשית, סימון של חלבוני המטרה על ידי הוספת אוביקוויטין. בשלב השני, החלבונים המוצמדים לאוביקוויטין מוכרים על ידי פרוטאזום, ומפורקים. אוביקוויטין היא מולקולה קטנה במשקל 8 קילודלטון המורכבת מ-76 חומצות אמינו, והיא מאוד שמורה אבולוציונית בכל התאים האיאוקריוטים (היא זהה באדם ובשמר). האוביקוויטינציה של החלבון נעשית על ידי (E2 (ubiquitin-conjugating enzyme המקבל מולקולת אוביקוויטין שהופעלה על ידי (E1 (ubiquitin-activating enzyme. למולקולת האוביקוויטין הראשונה מוצמדות מולקולות אוביקוויטין נוספות, כך נוצרת שרשרת אוביקוויטין. מעבר מולקולת האוביקוויטין מ-E2 אל חלבון המטרה דורש מרכיב נוסף הנקרא (E3 (ubiquitin- ligase. ה-E3 הוא לעיתים חלבון בודד ועיתים קומפלקס רב חלבונים, בכל מקרה זהו המרכיב המכיר באופן ספציפי את החלבון המטרה ומזרז מעבר מולקולת האוביקוויטין מ-E2 לחלבון. חלבון שקשורה אליו שרשרת אוביקוויטין כאמור, מפורק על ידי הפרוטאזום, ותוצרי הפירוק חוזרים לתא לשימוש נוסף.
מערכת האוביקוויטין בשמרים מעורבת בתהליכים תאיים מרובים, כגון עמידות לעקה ושליטה בנזקים והתקדמות במחזור התא, הולכת אותות, ויסות של שעתוק, השתקה כרומוזומליות, ירושת המיטוכונדריה, דיפרנציאציה והתפתחות.
האוביקוויטין התגלה ואופיין במסגרת מחקר שערכו בסוף שנות השבעים אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר מהפקולטה לרפואה בטכניון, בשיתוף עם אירווין רוז מהמכון לחקר הסרטן בפילדלפיה. מחקר זה, שהביא לפריצת דרך בחקר הסרטן, מחלות ניווניות במוח ומחלות אחרות, זיכה את השלושה בפרס נובל לכימיה לשנת 2004.
ממוזער|250px|תרשים סכמטי של האוביקוויטין
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מותו של חלבון, באתר של מכון ויצמן למדע.
אהרן צ'חנובר, הרס חלבוני הגוף: על הפרדוקס שבתלות החיים במוות, מתוך גיליון יולי 2005 של "איגרת", כתב העת של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:ישראל: תגליות | 2023-02-07T09:59:57 |
כוהן | REDIRECT כהן | 2004-10-07T09:51:09 |
אברהם איכר | אברהם איכר (15 באוקטובר 1899 – 16 בפברואר 1980) היה מפקד בכיר ב"הגנה".
תולדות חייו
שנים ראשונות
נולד בשם אברהם קויפמן בי"א בחשון תר"ס לנחום קויפמן ולחובה בת אהרן קלצל בבראילוב, שבפלך פודוליה, אז חלק מן האימפריה הרוסית. בילדותו למד בחדר והיה פעיל ב"פרחי ציון", תנועת הנוער של "חובבי ציון". עלה לארץ ישראל ב-1914, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובחר בשם המשפחה איכר כניגוד לשמו המקורי שמשמעותו "סוחר". הפסיק את לימודיו בגלל מלחמת העולם הראשונה, ועבד כפועל חקלאי וכשומר במושבות. לקראת סוף המלחמה נמנה עם מתנדבי היישוב לגדוד העברי הארץ ישראלי.
ב"הגנה"
אברהם איכר השתחרר מן הגדודים העבריים ב-1920, הצטרף ונמנה עם מייסדי "ההגנה". ב-1923 צורף למנגנון הקבע של ההגנה. היה ממניחי היסוד למערכת ההדרכה ב"הגנה", בשנת 1924 שימש מדריך ראשי בתל אביב וב-1926 התמנה למפקד המחוז. בתפקיד זה שימש כארבע שנים. במהלך פרעות תרפ"ט (1929) מונה, בנוסף לכך, גם למפקד מחוז ירושלים, במקום אברהם תהומי. הוא נעצר על ידי הבריטים אחרי הצלחתו בהפעלת אנשי ההגנה לבלימת הפורעים הערבים בירושלים בפרעות, ונידון למאסר קצר ולתשלום קנס.
בשנים 1933-1931 פיקד על ההגנה בעמק בית שאן, עמק יזרעאל ועמק הירדן.
במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט היה איכר קצין הקישור למשטרה הבריטית מטעם הסוכנות היהודית, לענייני הנוטרות. הוא הקים עם אורד וינגייט את היחידות המיוחדות ואת המשמרות הניידים, הכשיר נוטרים בקורסים משותפים עם הבריטים, ולקח חלק ביצור נשק במחתרת, הפצתו לסליקים ויבוא נשק מחוץ לארץ. איכר נמנה עם מקימי "משמר החופים" ופיקד עליו עד סוף מלחמת העולם השנייה, כאשר הועבר לידי הפלמ"ח.
בשנות המדינה
בשנים 1950 עד 1960 היה אברהם איכר קצין הביטחון של הסוכנות היהודית. בין השאר, היה ממונה על הכשרת כיתות הכוננות ביישובים החדשים להגנה נגד מסתננים. היה חבר עם גולדה מאיר-יושבת ראש, דוד נמרי ויהודה ארזי, בוועד להקמת מוזיאון ההגנה בבית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד בתל אביב.
איכר נמנה עם מייסדי מושב אביחיל, ליד נתניה. מיוזמי ומקימי מוזיאון בית הגדודים במושב. הוא התגורר במושב עד פטירתו בשנת 1980 ונטמן בבית העלמין בו.
משפחתו
אברהם איכר היה נשוי ארבע פעמים. מאשתו הראשונה צילה לבית שטיינגרט נולדה הבת קטינה. אשתו השנייה הייתה מרים (1909–1936), בתם של שמואל וסולטאנה טאג'יר, ממייסדי תל אביב. לשניים נולדה הבת מרים (מיקי). בנה הוא איש העסקים והפוליטיקאי אראל מרגלית.
מאשתו השלישית טובה לבית קוסובסקי נולדו בתו אבה ובנו ישראל (איזי). איכר אימץ את בנה של אשתו הרביעית אנה, רוני איכר, תא"ל במיל. ומנכ"ל חברת אחוזות החוף.
גלריה
לקריאה נוספת
דוד תגר, איכר ולוחם, הוצאת ליטרטורה ספרים אלקטרוניים, 2006
קישורים חיצוניים
לילך רוזנברג-פרידמן, "'תקדיש את חייך למעשה בעל ערך': דרכו של אברהם אִכָּר ב'הגנה'", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: 100 ל'הגנה', כרך כ', ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2020, עמ' 225–262
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מייסדי מושבים
קטגוריה:אביחיל: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1899
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-10-07T16:49:18 |
יוביקוויטין | redirect אוביקוויטין | 2004-12-11T05:27:39 |
דייוויד גרוס | דייוויד ג'ונתן גרוס (באנגלית: David Jonathan Gross; נולד ב-19 בפברואר 1941) הוא פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 2004.
קורות חיים
גרוס נולד בוושינגטון די. סי. למשפחה יהודית. אביו, ברטרם מיירון גרוס (1912–1997), היה פרופסור במדעי החברה. בגיל 13 הגיע דייוויד גרוס לישראל, במסגרת עבודתו של אביו. למד בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. את התואר הראשון והשני בפיזיקה קיבל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.
בשנת 2000 זכה בפרס הארווי, ובשנת 2004 בפרס נובל לפיזיקה יחד עם דייוויד פוליצר מהמחלקה לפיזיקה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) ופרנק וילצ'ק מהמחלקה לפיזיקה של MIT. השלושה זכו בפרס בזכות ההסבר שגיבשו באמצע שנות השבעים על אופיו של הכוח הגרעיני החזק, הכוח הפועל בין הקווארקים, הם חלקיקי היסוד המרכיבים את גרעין האטום.
בריאיון לעיתון "הארץ" למחרת הזכייה סיפר "חיפשתי הסבר להתנהגות המוזרה של הקווארקים במשך שנים רבות, כשהתחלתי לעבוד על כך הייתי בן 27, בגיל 32 מצאנו את הפתרון".
גרוס משמש כמנהל מכון קאוולי לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה וכן מנהל את בית ספר החורף של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ב-2001.
חיים אישיים
גרוס גרוש ונשוי בשנית, אב לשני ילדים מנישואיו הראשונים.
בריאיון שהעניק גרוס לסוכנות הידיעות המקדונית באתונה הוא הציג את עצמו כהומניסט ואתאיסט. http://www.hri.org/news/greek/apeen/2015/15-10-01.apeen.html
קישורים חיצוניים
דייוויד גרוס, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות.
דף הבית של דייוויד גרוס
הערות שוליים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים
קטגוריה:פיזיקאים יהודים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס הארווי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:זוכי מדליית אוסקר קליין
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941
קטגוריה:זוכי פרס דיראק | 2024-01-07T08:06:37 |
אודיסיאס אליטיס | אודיסיאס אליטיס (ביוונית: Οδυσσέας Ελύτης; באנגלית בלבד הוא נודע בשם Odysseus Elytis – בעברית הוא מוזכר לעיתים בשם אודיסיאוס אליטיס או אודיסאוס אליטיס; שם הלידה ביוונית היה Οδυσσέας Αλεπουδέλης - אודיסיאס אלפודליס; 2 בנובמבר 1911 – 18 במרץ 1996) היה משורר יווני מודרני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1979, אשר יצירתו העיקרית, "אקסיון אסטי", זיכתה אותו בפרס.
ביוגרפיה
אליטיס נולד באי כרתים בשם אודיסיאס אלפודליס. הוא למד משפטים באוניברסיטת אתונה. את "אקסיון אסטי" הוא כתב ב-1959. ביצירה זו ניסה לעלות על המרכיבים החשובים של ההיסטוריה והמורשת היוונית המפוארת, בעזרת שילובים של הליטורגיה של הכנסייה האורתודוקסית עם הסגידה לאלים האולימפיים, ובמיזוג הרעיונות שמאחורי כל תרבות.
הפואמה "אקסיון אסטי" (פירוש שמה: ראוי, מבורך בפני האלוהים) היא מסה לירית המציגה את ההיסטוריה האישית ואת השקפת עולמו של המשורר בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים שהתחוללה ביוון אחריה. הפואמה מהווה שיר הלל לאדם, לרוחו הבלתי מנוצחת ולשאיפתו לחרות. הפואמה נחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון, בראשית, מתאר את בריאתו של המשורר אל תוך העולם, ההיסטוריה, הנוף והתרבות של יוון. החלק השני, ייסורים, מכיל שירים ומקראות המתארות באופן כרונולוגי את דרכו במלחמה נגד האיטלקים באלבניה, במחתרת נגד הכיבוש בנאצי ובמלחמת האזרחים. החלק השלישי, תהילה, הוא שיר הלל למולדת, לטבע ולאדם. אודיסאוס אליטיס קיבל את פרס נובל בשנת 1979. "אקסיון אסטי" צוינה כיצירתו החשובה ביותר.
ספרו של אליטיס בעברית
אקסיון אסטי, פואמה, תרגם מאנגלית: אלון מרגלית, ספרית פועלים, תל אביב, 1987.
קישורים חיצוניים
משיריו:
ארבעה אנשי צבא, בתרגום רמי סערי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אתונה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:משוררים יוונים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יוונים
קטגוריה:יוונים שנולדו ב-1911
קטגוריה:יוונים שנפטרו ב-1996
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אריסטוטלס של סלוניקי | 2024-09-01T17:11:03 |
בובה | שמאל|ממוזער|250px|בובות בחלון ראווה של חנות איקס עיגול בתל אביב-יפו
ממוזער|250px|בובה סינית מסורתית
בובה היא ייצוג פיזי מלאכותי של אדם (לרוב תינוק), דמוי-אדם, חיה (כגון דובי או דינוזאור), יצור דמיוני (למשל, טרול או דרדס), דמות אמיתית או ספרותית. הבובה משמשת לרוב כצעצוע אך גם לנוי ואספנות.
חומרים
ממוזער|250px|ציור של אישה שמכינה בובה
thumb|בובת צמר בדמות פיה
בובות משחק עשויות בדרך-כלל מבד או מפלסטיק, ולעיתים מעץ. בובות המשמשות לקישוט דקורטיבי או לאיסוף עשויות אף מפורצלן (חרסינה) או שעווה.
ישנן גם בובות תפורות מבד או סרוגות. אפשר לקנות בובות תעשייתיות העשויות מבד או סריג, אך יש גם הרבה בובות הנתפרות או נסרגות על ידי קרובים או חברים אוהבי מלאכת יד. למשל יש היוצרים בובות יד מגרב שנותרה בודדה.
בובות עשויות מחומרים שונים למשל כף עץ לבושה בפיסות בדף כשפני הבובה מצוירים על הכף.
היסטוריה והתפתחות
ממוזער|250px|ילדה משחקת עם בובה, ציור משנת 1881
בובות קיימות בתרבות האנושית עוד משחר ימיה. ממצאים ארכאולוגיים באתרי חפירות רבים כללו בובות שונות מחרס או מאבן, ששימשו בין למשחק ובין לפולחן דתי. בקברים במצרים מהאלף השני לפנה"ס נמצאו בובות שנבנו מלוחות עץ צבועים עם "שיער" משרשראות חימר או חרוזי עץ. בובות הן גם ממצא נפוץ בקברי ילדים מהעת העתיקה.
איזבל מצרפת, (1358-1295) קבלה את הנדוניה שלה בגיל שבע, כאשר אירסו אותה לאדוארד השני מלך אנגליה לעתיד. בנדוניה שלה בין רשימות הסדינים, המפות והבגדים השונים, מופיע גם רישום של מספר בובות. בגיל 12 היא נשלחה לאנגליה כדי להינשא למלך.
במוזיאון דירפילד (Deerfiels Museum) בארצות הברית נמצאת בובה המכונה באנגוול פוט (Bungwell Putt] המתוארכת ל־1775-1770 ונחשבת לבובת הסמרטוטים העתיקה ביותר ששרדה. היא לבושה בבגדים באופנת המאה ה-18. היא הייתה שייכת לקלאריסה פילד (Clarissa Field) שנולדה עיוורת ב-25 באוגוסט 1765. הסבא רבא שלה מוזס פילד חטב את חלקי העץ של הבובה. נעליה תפורות מעור צבי, הידיים מבד פשתן והן היו תפורות כך שהילדה העיוורת יכלה לחוש באצבעות השונות. כמו כן אין לבובה תווי פנים.
באירופה היו מרבית הבובות בובות עץ או "בובות סמרטוטים" עד למאה ה-19, אז פותח הייצור של בובות מתערובות של נסורת עץ, נייר, ומרכיבים אחרים; הרכב החומר היה סוד מסחרי שנשמר בקפידה על ידי היצרנים השונים. גם בובות שעווה היו מוכרות ויוצרו עוד מהמאה ה-17, אם כי בהיקף קטן יותר (כנראה כמצרך לעשירים בלבד).
בתחילת המאה ה-19 פותחו גם בובות הפורצלן. לעיתים קרובות יוצר רק הראש מפורצלן, או הראש והגפיים החשופות, ושאר הגוף מבד (שייצג את הבגדים). באותה תקופה החלה להתפתח תעשיית בובות BJD.
מרבית הבובות לאורך השנים היו דמויות של מבוגרים; בובת התינוק הראשונה יוצרה (כנראה) באנגליה, בתחילת המאה ה-19, משעווה. בשנות השמונים של המאה ה-19 צברו בובות שכונו "בבה" ("bébé") פופולרית רבה בצרפת: בובות אלה עוצבו בדמות נערה צעירה, והן יוצרו לראשונה בשנות החמישים של אותה מאה. בובות אלה כיום נחשבות לפריט אספנים מבוקש.
בובות פלסטיק פותחו לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה. בובת "ברבי", מהבובות המוכרות ביותר בעולם המערבי פותחה בשנת 1959 בידי רות הנדלר, במקור עבור בתה ברברה (שעל שמה נקראה הבובה). בשנה הראשונה לייצורה נמכרו מעל 350,000 בובות ברבי. בשנה זו יוצרה בובת פלסטיק נוספת שהיא בובת טרול על ידי מגלף עצים דני בשם תומאס דאם.
הבובה המדברת הראשונה נבנתה בידי תומאס אלווה אדיסון ממציא הפונוגרף בשנת 1888. מאז יוצרו סוגים רבים של בובות הכוללות מנגנונים חשמליים או אלקטרוניים שונים המאפשרים להן ללכת, לדבר ועוד.
מקור השם
המילה בובה בעברית היא מחידושי אליעזר בן-יהודה שהכליל אותה בשנת 1904 ב"קֹבץ מאמרים לקריאה" - מקראה שנכתבה עבור בית ספר אליאנס שבה מובאים זה מול זה סיפורים מנוקדים לילדים בעברית ובצרפתית. עוד קודם לכן עשה יוסף מיוחס שימוש בחידוש זה במקראה "בת חיל" לבית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים ב-1901:
סוגים ושימושים
ניתן להשתמש בבובות בדרכים שונות. בהתאם לכך קיימים סוגים רבים של בובות המיועדות למטרות שונות.
בובות צעצוע ומשחק
ממוזער|250px|ילדה עם בובת צעצוע, ציור משנת 1893
הבובה משמשת על־פי־רוב כצעצוע למשחק. קימות בובות רבות המיועדות למשחק עבור גילאים שונים. חלק מהבובות מיועדות לבנות או לבנים וחלקן מיועדות לבנות ובנים כאחד.
דוגמאות לבובות צעצוע ומשחק:
בובה ממולאת - על פי רוב מיועדות לגילאי הינקות. לדוגמה: דוב צעצוע, דגדג-אותי אלמו.
בובות דמויות אנוש - אלו הן בובות המזכירות אנשים ומיועדות לילדים בדרך כלל.
בובות המיועדות על פי רוב לבנות - כגון ברבי ובראץ. פעמים רבות נהוג לשים בובות אלו בבית בובות.
בובות בדמות תינוקות (עם אביזרים) שנועדו לבנות המשחקות בלהיות אמא.
חיילי פלסטיק או בדיל - מיועדים לבנים.
בובות דמויות אנוש של משחקי הרכבה - פליימוביל ולגו.
בובות בעלי חיים ובובות דינוזאורים
נחום תקום - סוג של צעצוע, שכאשר מטים אותו על צידו הוא קם מאליו.
בובות רובוטיות - פרבי
בובות יד או אצבע- להצגת הצגות, תיאטרון בובות.
בובות המבוססות על דמויות מפורסמות
תחום מיוחד של בובות הוא צעצועים המבוססים על דמויות מסרטי קולנוע ומסדרות טלוויזיה, בעיקר כאלה הפונים לקהל צעיר (כגון "מלחמת הכוכבים", "באטמן", "ספיידרמן", "צבי הנינג'ה" ועוד). בובות אלה, המכונות באנגלית action figures (בובת פעולה), מהוות חלק נכבד מתעשיית המוצרים הנלווים של עולם הקולנוע. הן בדרך כלל עשויות מפלסטיק, מלוות במגוון כלי נשק קטנים ובעלות יכולת תנועה מוגבלת. בעוד שבובות רגילות נתפסות בדרך-כלל כצעצועים המכוונים לבנות יותר משהם מכוונים לבנים, הרי שבובות המבוססות על דמויות-קולנוע נתפסות כצעצועים "הולמים" לבנים. סוגי בובות נוספים המכוונים לקהל של בנים הם בובות של רובוטים (ובפרט הרובוטריקים), ובובות חיילים (בפרט: חיילי פלסטיק ירוקים) המשמשות למשחקי צבא. עם זאת, הורים ומחנכים רבים טוענים שיש לעודד ילדים לשחק בבובות "רגילות" ולא בצעצועים בעלי הקשר צבאי או "גברי".
בובות לבידור
שמאל|ממוזער|200px|בובת יד פשוטה המשמשת למשחק תפקידים או הצגה של ילדים.
שמאל|ממוזער|250px|בובות מסוגים שונים ב"אוטובוס הבובות" (תל אביב 2013)
הבובה יכולה לשמש גם לצורך בידור.
ישנם מספר סוגים של בובות המיועדות לבידור, עבור גילאים שונים. הבובות המיועדות לילדים משמשות על פי רוב למשחק תפקידים או הצגה. בבובות של המבוגרים נעשה שימוש בתיאטרון בובות.
דוגמאות לבובות היכולות לשמש לבידור והצגה:
בובת גרב היא בובה העשויה גרב (או בגד דומה). כאשר מפעיל הבובה משלב ידו בקצה הסגור של הגרב, ניתן ליצור אשליה שהבובה "מדברת".
מריונטה היא בובה המופעלת באמצעות חוטים.
בובת ענק היא בובה המשמשת כתחפושת.
בובות בשימוש קשרים חשאיים
מקור אוסף הבובות של שושנה ארבלי-אלמוזלינו התחיל ממבצע חשאי בו השתתפה בשנת 1962 במסגרתו הוצפנו מסרים בבובות והן הועברו ליהודי ברית המועצות הנצורים.
בובות לתצוגה
הבובה משמשת גם לנוי או לאספנות.
בובלהד היא סוג של צעצוע, שמקובל כפריט אספנות. ראש הבובה, שלעיתים קרובות גדול יחסית לממדי הגוף, מחובר אל גוף הבובה בקפיץ, כך שטפיחה קלה על ראשה גורמת לראש להתנועע.
בעולם קיימים מוזיאונים רבים לבובות. בישראל ישנם מוזיאונים לבובות בצפת (בגן הפסלים של הפסל משה ציפר ליד רובע האומנים), בקצרין (במרכז המסחרי), בערד: מוזיאון הבובות של האמנית מירי ליבוביץ ובחיפה (במרכז החנויות "קסטרא").
קסם הבובות היא תערוכה של בובות אומנותיות שנעשו ביד, בידי אומני בובות.
בכניסה לאולם תיאטרון גבעתיים מוצג מבחר מאוסף הבובות של שושנה ארבלי-אלמוזלינו.
בובות שימשו לתצוגת בגדים אמיתיים, סוחר נוסע היה יכול לקחת עמו כמה בובות שמדגימות את התלבושות שהחברה שלו משווקת.
שימוש מאגי
לבובות יכול להיות גם שימוש מאגי
בכישוף הוודו, בובת וודו היא צלמית המייצג את האובייקט שעליו רוצים להשפיע בדרך מאגית: אדם, חיה או חפץ.
בובות אמיש
הבובות של קהילת האמיש נטולות פנים, בעקבות הפסוק התנ"כי "לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה" (שמות כ:3) כמו האמיש כך גם הבובות שלהם לבושות בצבעים כהים ללא דוגמה, המשקפים את טבעם הצנוע.
הבובות מדגישות את הטבע הבוגר של הילד ואת הטבע הילדי של המבוגר האמיש.
היבטים התפתחותיים
ממוזער|ילדים משחקים בבובות בפינת בובות בגן ילדים, גרמניה, 1948
המשחק בגיל הרך הכרחי להתפתחות התקינה והוא הדרך האפקטיבית ביותר ללמידה משמעותית.
במהלך משחק עם בובות הילדים עוברים תהליכי למידה הדומים לאלו שבמשחקים דידקטיים, אשר נערכים סביב שולחן.
פינות הבובות בגן עשירות בגירויים צבעוניים בעלי משמעות רגשית עבור הילד. פינת הבובות היא חיקוי מוקטן לחיים מציאותיים המאפשרת לילד להתנסות בתפקידים של מבוגרים.
בובות במיחזור משביח
בובות שמרבים לשחק איתן עשויות להיקרע או להישבר (תלוי בחומר). כך נוצר מקצוע "רופא בובות" שבסדנתנו מתקנים בובות ומשיבים אותן לצורתן המקורית. לעיתים בובות נהרסות לחלוטין ואז אפשר להשתמש בחלקיהן או ליצירת בובה אחרת, או לשלב את החלקים ביצירת אמנות שאינה בובה.
מגרביים ישנות אפשר לעשות צעצועים שונים, נפוץ מאד לעשות מהן בובות-יד להצגה בתיאטרון -בובות
ראו גם
בובה מכנית
פסל (יצירה)
מיניאטורה
בובת דאגה
אוטומטונופוביה
בובות אפריקאיות
בובת נייר
קישורים חיצוניים
מוזיאון הבובות של מירי ליבוביץ
עולם הבובות
היסטוריה של בובות
הבובה המדברת הראשונה
Forum di bambola
הערות שוליים
*
קטגוריה:צעצועים | 2024-08-15T20:07:00 |
אליאס קנטי | אליאס קָנֶטי (בגרמנית: Elias Canetti; בבולגרית: Елиас Канети; 25 ביולי 1905 – 14 באוגוסט 1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
אליאס סלומון קנטי נולד ברוסצ'וק שבנסיכות בולגריה כבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים. בשנים 1905–1911 התגורר קנטי, שכונה באותם הימים בשם החיבה "אליאצ'יקו", בעיר הולדתו, בה עסקה משפחתו במסחר. הוריו היו ממוצא יהודי-ספרדי ודיברו בשפת הלאדינו. האב, ז'אק אליאס קנטי (1912-1881) היה יליד אדירנה שבטורקיה, ואמו, מטילדה מזל לבית ארדיטי (1937-1886), אשה משכילה ששלטה בכמה שפות, הייתה ילידת רוסה. ב-1912 עקרה משפחתו למנצ'סטר שבאנגליה, שם למד אליאס אנגלית וצרפתית. כעבור שנה נפטר אביו, והתנסות זו תרמה בוודאי להפיכתו ל"אויב" למוות. לאחר מות האב עברו האם וילדיה לווינה.
תוך מספר חודשים למד קנטי גרמנית מאמו, שאיתה פיתח לאחר מות אביו קשר קרוב מאוד ואף קנאי. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובשל מחלתה המתמשכת של אמו עברה המשפחה למספר שנים גם לשווייץ (1916–1921) ולגרמניה (1921–1924), שם סיים את לימודיו בגימנסיה. בשנת 1924 התיישב בווינה, עד שהאנשלוס של אוסטריה בידי הרייך השלישי אילצו לעקור בשנת 1939 לאנגליה בחברת אשתו הסופרת וזה קנטי, שם נשאר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
תקופת וינה
בשעה שאמו ואחיו עברו להתגורר בצרפת, בחר קנטי להתיישב בווינה, שם התחיל בלימודי כימיה שלא הציתו את דמיונו, ושאותם סיים בשנת 1929. במקביל התמקד בתחומי העניין שלו, בהם התחום הספרותי וכן מגוון נושאים פילוסופיים. כבר בשנת הגיעו לווינה פגש במי שהייתה חברתו ומשנת 1934 גם אשתו, וזה קנטי (ונציאנה לבית טאובנר-קלדרון, 1963-1897), ילידת וינה, אשר חלקה איתו את האהבה לספרות ואף נודעה לימים כסופרת בעצמה. היא עודדה אותו בתוכניותיו הספרותיות מרחיקות-הלכת. לעת עתה כתב רק טיוטות ותרגילי-כתיבה שונים, ובמהלך כל שנות העשרים נמנע מלפרסם.
בתקופה זו ביקר קנטי בהרצאותיו של העיתונאי והסאטיריקן רב-ההשפעה קרל קראוס, והיה בין מעריציו הנלהבים, כמו רבים אחרים בני זמנו. נוסף על כך ליקט חומר לצורך מחקרו על תופעת ההמון, שהאמין כי לא זכתה לטיפול מספק מצד מדענים דוגמת גוסטב לה בון וזיגמונד פרויד. התנסויותיו האישיות בהפגנות בפרנקפורט ובווינה חיזקו את תחום העניין הזה.
קנטי הלך והרחיב את מעגל מכריו, אם כי נמנע מן החוגים השמרניים, הן בפוליטיקה והן בספרות. בין מיודעיו היו פוליטיקאים מן השמאל. את קיץ 1928 בילה בברלין, שם עבד עבור הוצאת Malik. לשהות זו בברלין נודעה עבורו חשיבות רבה, מפני שלא רק שקישרה אותו לסצנת האמנות המקומית (האחים המוציאים לאור ג'ון הרטפילד (הלמוט הרצפלדה) ווילנד הרצפלדה, הצייר ג'ורג' גרוס, המחזאי ברטולט ברכט, הפובליציסט איסאק באבל), אלא שהעיר עצמה, אותה כינה "בית משוגעים", הביאה אותו לכתיבת הרומן "סנוורים" (Die Blendung) בשנים 1930–1931. כעבור שנה הופיע המחזה "חתונה", וכעבור שנה נוספת "הקומדיה של הגאווה". את שלושתם נמנע מלהוציא לאור, אבל בהקראות פומביות מתוך יצירות אלו זכה להכיר אמנים ואינטלקטואלים שונים, בהם הצייר פריץ וורטובה, הציירת אנה מאהלר (בתו של גוסטב מאהלר, בה התאהב אהבה נכזבת), הסופרים הרמן ברוך ורוברט מוסיל, וכן המלחין אלבן ברג. פרסומו ההולך וגדל בציבור הביאו לבסוף לפרסום הרומן, אבל הקריירה הספרותית נתקלה בקשיים גדלים והולכים באווירת האנטישמיות המקצינה בשנות השלושים, ועם האנשלוס של אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938 נאלצו בני הזוג חסרי-האזרחות למצוא לעצמם דרך מילוט.
תקופת אנגליה
בני הזוג קנטי נמלטו בחורף 1938–1939 לאנגליה דרך צרפת, שם התגוררו באתרים שונים בלונדון ובקרבתה, בהם לרוב התגוררו לחוד. עוד בווינה חרגו נישואיהם מהדוגמה הבורגנית הרגילה - הקשר ביניהם היה בו בעת קרוב ומרוחק, ערבוב של חברות וזוגיות. אשתו לא רק תרמה תרומה משמעותית להכנסה הנמוכה-למדי של בני הזוג, אלא שימשה גם כעין סוכנת של בעלה וקידמה את יצירתו. היא הייתה מודעת לגמרי לקיום פרשות האהבה של בעלה, שנמשכו לאורך שנים, לרוב במקביל: עם הסופרת פרידה בנדיקט (הידועה בכינויה אנה סבסטיאן), הציירת מרי-לואיז פון מוטסיצ'קי, ומאוחר יותר גם עם הסופרת והמרצה אייריס מרדוק.
גם בלונדון פגש קנטי אינטלקטואלים ואמנים שונים, אנגלים ומהגרים כאחד, בהם אריך פריד, ברטרנד ראסל, דילן תומאס וארתור ווילי. לאחר המלחמה נשאר קנטי באנגליה, ובשנת 1952 אף השיג אזרחות בריטית. בשנות השישים הופיע סוף-סוף ספרו "ההמון והכוח", ויצירתו המוקדמת יותר זכתה להדפסה מחודשת ותורגמה לאנגלית ולצרפתית, ובשל כל אלה הלך פרסומו וגדל.
תקופת ציריך
ממוזער|שמאל|קברו של קנטי בציריך, שווייץ
בשנת 1963 נפטרה אשתו וזה, ובשנת 1971 נשא לאישה את הרה בושור. שנה לאחר מכן נולדה בתו יוהנה. קנטי החל מחלק את זמנו בין לונדון וציריך, ובסופו של דבר ויתר על לונדון ועבר להתגורר בציריך. הוא סבל מפרסומו הרב שהפריע לעבודתו, ולאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981 הפסיק לתת הרצאות ולקרוא מיצירותיו וסירב להתראיין.
מחלת הסרטן של רעייתו, אילצה אותו לשוב לחיים הציבוריים. אשתו הלכה לעולמה ב-1988.
קנטי העביר את ארכיונו לידי הספרייה המרכזית של ציריך. לבקשתו, חלק קטן מן הארכיון נחסם מן הציבור, עד למלאת 30 שנים מפטירתו.
בשנת 1994 נפטר בציריך והוא בן 89 ונטמן בבית עלמין בעיר.
אחיו הצעירים ממנו היו ז'אק קנטי, מפיק ומנהל אמנותי שנודע בצרפת בתרומתו הרבה לטיפוח השאנסון הצרפתי, מבצעיו ויוצריו, וז'ורז' קנטי, רופא ומדען במכון פסטר בפריז, חוקר ידוע של מחלת השחפת.
אופיו השנוי במחלוקת
בעבודתו האוטוביוגרפית הרבה קנטי לתאר אישים שונים בדרך של התמקדות בפרטים ובהרגלים אופייניים שונים. כמה מן הפורטרטים האלה נתפשו כהשמצות פוגעות של ממש. כך למשל, הקטעים על אודות אהובתו לשעבר אייריס מרדוק ב"מסיבה בבליץ", כרך על שנותיו בלונדון שהופיע לאחר מותו. רבים ממכריו סיפרו על הזדמנויות שבהן היה קנטי נרגן ומרושע כלפי אחרים. העיתונאית והסופרת האוסטרית הילדה שפיל כינתה אותו "מזרק-רעל של ממש", ומבקר הספרות (ומאוחר יותר בעלה של מרדוק) ג'ון ביילי כינה את תפקידו של קנטי בסצנה האינטלקטואלית של לונדון, "המפלצת הראשית של המפסטד".
יצירתו הספרותית
אופי יצירתו
קשה לשייך את קנטי לקטגוריות או זרמים ספרותיים מקובלים. עבודתו היא רבת פנים, ולו רק מבחינת הסוגות הספרותיות השונות בהן כתב. בין היתר פרסם רומן, שלושה מחזות, מחקר אנתרופולוגי, אפוריזמים ואוטוביוגרפיה רבת-כרכים. כיוון שפרסם לאט ובמשורה, נחשף לקהל הקוראים הרחב רק בהדרגה, במיוחד במרחב הדובר גרמנית, שבו הוענקו לו החל בשנות השישים מגוון פרסים ועיטורים (כך למשל פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות בשנת 1969, פרס ביכנר בשנת 1972), עד שזכה לבסוף בשנת 1981 בפרס נובל לספרות.
למרות מגוון האמצעים והסוגות בהם השתמש כסופר, הרי שמבחינה תימטית עבודתו היא הומוגנית ביותר. הוא ראה עצמו אויב מר של המוות, וביקש לחקור את כל ההשפעות שיש לידיעה על המוות על חיי האדם. מכאן התעניינותו בדתות השונות. עניינו בתרבות ההמון ובביטויים השונים לכוח נעוץ באירועים המכוננים של המאה ה-20: מלחמות העולם והופעת הנאציזם. למרות הסקפטיות המאפיינת אותו, גישתו הבסיסית איננה פסימית, והוא אף רואה את "שליחות המשורר" (ככותרת מאמר שלו משנת 1976) ביצירת מקום ל"תקווה" ודרכי מוצא מן ה"כאוס".
רשימת יצירותיו
סנוורים (Die Blendung) (רומן. נכתב 1930/1, יצא לאור 1935/6)
חתונה (מחזה. נכתב 1932, הופיע ככתב יד 1932, יצא לאור 1964)
הקומדיה של הגאווה (מחזה. נכתב 1933/4, יצא לאור 1964)
רשימות (נכתבו מ-1942 ועד 1993)
הזמניים (מחזה, נכתב 1952/3, יצא לאור 1964)
קולות מרקש (רשימות מסע. נכתב 1954, יצא לאור 1968)
ההמון והכוח (תחילת עבודה ב-1925, יצא לאור 1960)
מצפון המילים (מאמרים ונאומים)
עד השמיעה; חמישים דיוקנאות (יצא לאור 1974)
הלשון שניצלה; זכרונות נעורים (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1977)
הלפיד באוזן; סיפור חיי 1921–1931 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1980)
משחק העיניים; סיפור חיי 1931–1937 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1985)
מסיבה בבליץ; השנים האנגליות (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור לאחר מותו 2003)
ספריו שתורגמו לעברית
ההמון והכוח, עברית - עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979.
סנוורים, מגרמנית - חיים איזק, זמורה ביתן, 1979.
הלפיד באוזן, סיפור חיי 1921–1931, מגרמנית - צבי ארד, זמורה ביתן, תל אביב, 1984.
הלשון שניצלה, זכרונות נעורים, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1984.
משחק העיניים, סיפור חיי 1931–1937, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1987.
עד שמיעה, חמישים דיוקנאות, תרגם מגרמנית גבריאל צורן, עם עובד, תל אביב, 1987.
קולות מראקש, רשימות מסע, תרגום מגרמנית - יעקב גוטשלק, אחרית דבר - שלמה אלבז, כרמל, ירושלים, 2000.
המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה לנגר, תרגמה מגרמנית רחל בר חיים, קטעים מ"המשפט" של פרנץ קפקא בתרגומו של אברהם כרמל, עם עובד, תל אביב, 2003.
קישורים חיצוניים
, (עברית: חיים איזק) (עם זכייתו בפרס נובל)
- קטעים מהאוטוביוגרפיה של קנטי בתרגום צבי ארד
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים יהודים בולגרים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אוסטרים
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים בריטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:זוכי פרס ביכנר
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:סופרים יהודים בריטים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:ילידי 1905
קטגוריה:נפטרים ב-1994
קטגוריה:יהודים ספרדים
קטגוריה:זוכי פרס נלי זק"ש | 2024-08-27T09:21:35 |
ניקולו פגניני | הפניה ניקולו פאגאניני | 2024-09-29T04:48:20 |
היהודים | היהודים היא להקת רוק ישראלית, שהוקמה ב-1992 על ידי בני הזוג תום פטרובר ואורית שחף.
הלהקה הצליחה לבסס את עצמה במיינסטרים הישראלי, זאת על אף ההתעלמות של כלי התקשורת ותחנות הרדיו בתחילת דרכה, ונחשבת לאחת מהמובילות בסצנת הגל החדש של הרוק הישראלי בשנות ה-90.
היסטוריה
תום פטרובר ואורית שחף נפגשו במהלך שירותם בלהקה צבאית, להקת פיקוד גדנ"ע. הם החלו להופיע כצמד בשם "תום והפצצה" בפאבים ובמועדונים קטנים, עם גרסאות כיסוי ללהקות כמו "פרל ג'אם", "נירוונה", "סטון טמפל פיילוטס" ו"לד זפלין". בשנת 1992 הפך הצמד ללהקת "היהודים". השם הוצע ללהקה על ידי המחזאי אלדד זיו והמפיק המוזיקלי רועי זו-ארץ שגם הפיק ביחד עם שמוליק בודגוב את אלבום הבכורה שלה. בתחילה מנתה הלהקה את פטרובר ושחף בשירה, אבי יפרח בבס, ערן מיטלמן בקלידים, שמוליק בודגוב בגיטרה ואשר פדי בתופים. אמנם, הלהקה הגרעינית גובשה באופן סופי רק בעבודה על האלבום השני בה הצטרפו כחברי להקה יהב ליפינסקי – תופים, אבי סטרול – בס, איציק סולם – גיטריסט וערן מיטלמן – קלידן. חלק מחברי הלהקה מנגנים בה עד היום.
באוגוסט 1995 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, "מציאות נפרדת". בערב יציאת האלבום נערכה הופעתה הראשונה של הלהקה במועדון "הלילה ה-12".
האלבום והלהקה זכו לחשיפה ה"ממלכתית" הראשונה שלהם בסרט "צעירים לנצח", סרטו של מיקי בהגן ששודר לראשונה בערוץ 2 בדצמבר 1996. בפסקול הסרט שובצו 7 שירים של הלהקה, לרבות "קח אותי" ו "הימים שלנו" המושמע בשיאו של הסרט. בסרט משובצת גם שיחה בין שני גיבורי הסרט על "היהודים" המנסים להבין מדוע לא הולך להם. "...מקדימים את זמנם, נותנים את עצמם בלי גבול. מתכון בטוח לכישלון..." הסרט זכה לצפייה של מאות אלפי צופים, שודר כמה חודשים לאחר מכן בשידור חוזר, ויצר פריצת דרך בין הקהל הישראלי ללהקה. בעקבות ההקרנה חלה עליה דרמטית במכירות התקליט ובהשמעות הלהקה באמצעי התקשורת. ביולי 1998 הגיע האלבום "מציאות נפרדת" לאלבום זהב, ובהמשך הגיע למעמד פלטינה כפולה. באוגוסט של אותה השנה יצא אלבומה השני של הלהקה, שנשא את שמה, והגיע גם הוא למעמד אלבום זהב.
ב-1999 זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" של גלי צה"ל. ביולי באותה שנה פתחה הלהקה את הופעתה של להקת מטאליקה באמפיפארק בראשון לציון, ובשנת 2000 את הופעתה של רייג' אגיינסט דה מאשין בארץ. בתחילת 2001 החלה הלהקה להקליט את אלבומה השלישי, "פחד מוות", שיצא לאור ב-9 ביולי 2002.
ב-14 באוגוסט 2003 הוציאה הלהקה אלבום כפול ו-DVD שתיעדו הופעה במועדון התיאטרון ביפו ב-17 בינואר של אותה שנה. זמן קצר לאחר מכן עזב יפתח שחף (גיטרה חשמלית) את הלהקה והוחלף על ידי שני גיטריסטים – דניאל ברכר וגיא באר. הופעתם הראשונה בהרכב הייתה באמפי וואהל בתל אביב, ב-23 באוגוסט 2003.
ב- 2004 הופיעה הלהקה במופע אקוסטי חד פעמי בהיכל התרבות בתל אביב. ההופעה הוקלטה, ובמהלך אותה השנה יצא אלבום ההופעה, "Unplugged", שתיעד את אותה הופעה. האלבום גרף הצלחה רבה, במיוחד בשל השיר "אם כבר", שהושמע רבות ברדיו.
במאי 2007, יצא לאור הסינגל הראשון מתוך האלבום הרביעי, "פורטה", "אין לך מקום". האלבום יצא לאור ביום שישי ה-13 ביולי 2007, וכלל 15 שירים, מתוכם 4 באנגלית. האלבום זכה בתואר "אלבום השנה" בטקס פרסי עמ"י ה-4 של ערוץ 24, ובמרץ 2008 הגיע למעמד אלבום זהב, לאחר שנמכרו ממנו למעלה מ-20,000 עותקים. במהלך הופעה בפסטיבל "רוק עצמאות" הודיעו חברי הלהקה על עזיבתו של אבי סטרול, שהוחלף בניר מימון.
בשנת 2009 החלו היהודים בסיבוב הופעות אקוסטי, "היהודים בישיבה", שכלל עשרות הופעות ברחבי הארץ. מתוך סיבוב ההופעות הוצא ב-2009 סינגל המכיל גרסה אקוסטית לשיר "כל הסיפור" וב-2010 הסינגל "אצלך בעולם" (גרסת כיסוי לשירו של מאיר בנאי), אשר זכה להצלחה רבה.
ב-10 ביולי 2010 הופיעו היהודים לראשונה באמפי קיסריה ואירחו על הבמה את שלום חנוך. ב-21 באוקטובר של אותה שנה הופיעו היהודים במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, בליווי מקהלת האופרה הישראלית, במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה. ב-5 במאי 2013 הופיעו היהודים בהיכל התרבות ראשון לציון בשילוב מופע בלט עם כוראוגרפיה מאת עידו תדמור, במסגרת פסטיבל האביב הבינלאומי של ראשון לציון.250px|ממוזער|שמאל|הלהקה בהופעה בזאפה פארק הירקון, יוני 2021
ב-14 באוגוסט 2014 יצא לאור הסינגל "זוג יונים" שהיה הראשון מתוך אלבום האולפן החמישי של הלהקה אשר יצא באוגוסט 2015 תחת השם יותר לא.
בדצמבר 2019 השתתפו תום פטרובר ואורית שחף בקמפיין הטלוויזיה לאפליקציית הקניות ברשת Quik. זו הפרסומת הראשונה אי פעם אותה מבצעים חברי ההרכב. בשנת 2021 השתתפה אורית שחף בסרט ״הברך״ של נדב לפיד. בסצנה בו השתתפה נראית שחף בחדר חזרות יחד עם נגן גיטרה נוסף, מבצעת את השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף. השניים מציגים את עצמם כהרכב בשם "הכל קאברים".
במתקפת הפתע על ישראל, נחטף מפסטיבל נובה גיא אילוז, טכנאי הסאונד של הלהקה. בדצמבר 2023, עודכנה משפחתו כי הוא נרצח.
חברי הלהקה
תום פטרובר – סולן ויוצר ראשי
אורית שחף – סולנית. שחף כתבה והלחינה את מקצת השירים, והיא אחראית לחלק גדול מהעיצובים של אלבומי הלהקה
יהב ליפינסקי – תופים
איציק סולם – גיטריסט, שב ללהקה לאחר עזיבתו של גיא באר
ערן מיטלמן – קלידים, שב ללהקה לאחר עזיבתו של רועי זו-ארץ
גרג פרל – גיטרה בס
חברים לשעבר
אדם פרי – קלידים
יפתח שחף – גיטרה
שמוליק בודגוב – גיטרות, הפיק עם הלהקה את אלבומה הראשון
רועי זו-ארץ – קלידים, הפיק עם הלהקה את אלבומה הראשון
אבי יפרח – גיטרה בס
אשר פדי – תופים
אלעד קרן – גיטרה בס
איתן וקסלר – גיטרה
אבי סטרול – גיטרה בס
דניאל ברכר – גיטריסט, כותב ומלחין. הגיע עם עזיבתו של יפתח שחף
גיא באר – גיטריסט, הגיע עם עזיבתו של יפתח שחף
עומרי אגמון – גיטריסט, הצטרף לאחר עזיבתו של דניאל ברכר
ניר מימון – גיטרה בס, הגיע לאחר עזיבתו של אבי סטרול
גיא בן חמו – קלידים
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
מציאות נפרדת – אוגוסט 1995, פלטינה משולשת (+120,000 עותקים)
היהודים – אוגוסט 1998, זהב (+20,000 עותקים)
פחד מוות – יולי 2002
פורטה – יולי 2007, זהב (+20,000 עותקים)
יותר לא – יולי 2015
תקליטי ויניל
מציאות נפרדת – 2019 (מהדורה מוגבלת)
היהודים (אלבום) – 2019 (מהדורה מוגבלת)
אלבומי הופעה
היהודים LIVE – דיסק הופעה, 2003, משולב שמע ו-DVD, זהב (+20,000 עותקים).
היהודים Unplugged – דיסק הופעה אקוסטית בהיכל התרבות, 2004.
סינגלים
הימים שלנו (1995)
מחפש תשובה (1995)
לא קל (1996)
הזמן שלך (1996)
עידן האלוהים (1998)
סמי חופשי (1998)
ליפול (2002)
תענה לי (2002)
אם כבר (2004)
כאילו (2005)
אין לך מקום (2007)
אצלך בעולם (2010)
זוג יונים (2014)
עד שירד (2014)
עברה שנה (2015)
מישהו (2015)
I Guess It's for You (2015)
הלהקה מכרה מעל ל-300 אלף עותקים.
קישורים חיצוניים
יובל אראל, היהודים ולהקת הבלט הישראלי, 5 במאי 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות רוק ישראליות
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים מתל אביב
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1992 | 2024-10-05T22:04:35 |
מוניקה סקס | ממוזער|250px|מוניקה סקס בהופעה חיה - 2015
מוניקה סקס היא להקת רוק ישראלית שהוקמה ב-1992. הלהקה נקראת על שם מוניקה פרידמן, הבסיסטית של להקת הפאנק "קילר הלוהטת", ששם הבמה שלה היה "מוניקה סקס". הלהקה נחשבת לאחת מהבולטות בגל להקות רוק ישראלי שצמחו בתחילת שנות התשעים.
היסטוריה
"מוניקה סקס" החלה לפעול בתחילת שנות ה-90, תחילה בהופעות ולאחר מכן גם בהקלטת סקיצות לשיריה. ההיכרות המוקדמת בין יהלי סובול ושחר אבן צור החלה עוד בימי בית הספר היסודי בתל אביב, והמשיכה מאוחר יותר בגיל הנעורים, כשסובול ניגן בלהקת רוק, שניגנה קאברים, בשם פג. אבן צור היה זה שעשה להם סאונד. פיטר רוט, החבר השלישי בהרכב, הגיע מחולון והצטרף ללהקה ב-1992. ב-1994 הקליטה הלהקה את אלבומה הראשון, "פצעים ונשיקות", שיצא ב-1995 בהפקתו של ירמי קפלן. חברי הלהקה באלבום זה היו הסולן יהלי סובול שגם ניגן בגיטרות, המתופף שחר אבן צור, הגיטריסט פיטר רוט והבסיסט יוסי חממי. סובול כתב והלחין את רוב שירי האלבום, שמתוכו הצליחו השירים "פצעים ונשיקות", "סאן חוזה", "כל החבר'ה", "עוד פעם", "על הרצפה" ו"מכה אפורה" (שנתיים מאוחר יותר שימש השיר כשיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "פלורנטין").
הבסיסט חממי עזב את הלהקה בעת ההופעות שליוו את האלבום. שלושת חבריה הנותרים עברו לגור בניו יורק במטרה להמשיך שם את פעילות הלהקה, ושם כתבו והופיעו עם חומר מקורי באנגלית. בסוף 1996 התפרקה הלהקה. אבן צור נשאר לגור בארצות הברית, בעוד סובול ורוט חזרו לישראל. ב-1999 הקליט סובול את אלבום הסולו שלו "סוס" ורוט עבד באותה תקופה עם הרכבים שונים כ"מלכת הפלקט" ו"הזבובים".
בפגישת חברים בין סובול ואבן צור בשנת 2000 הוחלט על הקמה מחדש של הלהקה, וביולי 2001 יצא אלבומה השני, "יחסים פתוחים". רוט השתתף בעיבודי השירים ולקח בנוסף לתפקיד הגיטרה את תפקיד הבס. בהקלטות השתתף אלדד גואטה כקלידן ולאחר מכן כקלידן וכבסיסט בהופעות. גואטה גם השתתף בעיבודי השירים באלבום, שממנו הצליחו "הפוך בשמש", "איש קש", "מילי" ו"גשם חזק".
בפברואר 2003 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, "חיות מחמד", בהפקת יזהר אשדות. מתוך האלבום הצליחו השירים: "הקונפורמיסט", "שנים חסומות", ו"מספיק בנאדם". באותה שנה השתתפו חברי הלהקה בנגינה באלבומו של שלום חנוך, "אור ישראלי". באלבום זה ניגן גואטה כבסיסט.
לאחר מכן המשיכו חברי הלהקה בקריירות מוזיקליות, בתקליטי סולו ובהפקה והלחנה לפרויקטים אחרים. בשנת 2005 הופיעה הלהקה בקליפ לשיר של להקת אינפקציה, "סרט של סקס". בקליפ מופיעים חברי הלהקה כשהם מנגנים ועושים ליפ סינק ללהקת אינפקציה.
בשנת 2010 שבה הלהקה לפעילות בפעם השנייה, כשהצטרף אליה באופן רשמי הבסיסט ספי אפרתי. באוקטובר אותה שנה הוציאה סינגל ראשון לקראת אלבומה הרביעי, בשם "השמלה ממדריד" שזכה להצלחה ודורג במקום הראשון במצעד של גלגלצ. בדצמבר הוציאה את הסינגל "מנגינה" שגם זכה להצלחה ובפברואר 2011 יצא האלבום המלא, שנקרא גם הוא "מנגינה", בחברת ארומה מיוזיק. לאחר צאת האלבום יצא במרץ גם הסינגל "רמקולים" וזכה להצלחה. את רוב שירי האלבום כתב והלחין סובול, ועל ההפקה המוזיקלית היה אחראי עופר מאירי, שגם עיבד את השירים יחד עם חברי הלהקה. באותה השנה, זכו חברי הלהקה בפרס אקו"ם למחברי השנה.
שיתוף הפעולה בין הלהקה לבין עופר מאירי נמשך בשנת 2012, כאשר חבריה התארחו באלבום "השלישי" של הרכבו של מאירי מטרופולין. במסגרת האלבום שרה הלהקה את השיר "שם, כי אין כבר כאן".
באוקטובר 2013 הוציאה הלהקה את הסינגל "שוב יורד אור חקי אפרורי" שכתב המשורר מאיר ויזלטיר והופק מוזיקלית על ידי אייל אבן צור (אחיו הצעיר של המתופף). זה היה השיר הראשון של הלהקה שלא נכתב על ידי אחד מחבריה. בינואר 2014 הוציאה הלהקה את הסינגל השני "מרוב אהבה". במרץ 2014 יצא האלבום החמישי של הלהקה, "מקצועות חופשיים". לאחר צאת האלבום יצא גם הסינגל "איש גדול" שהגיע למקום הראשון במצעד של רשת ג'.
במאי 2019 יצא אלבום האולפן השישי, "לילה חדש", בהפקתו המוזיקלית של מתופף הלהקה שחר אבן צור. מתוך האלבום יצאו כסינגלים שיר הנושא, "ידענו לרקוד" ו"זה זמן".
בינואר 2022 הלהקה הוציאה סינגל בשם "הקול שמבפנים".
בינואר 2024 הלהקה הוציאה סינגל בשם "העץ יחיה" בשיתוף עם הזמרת עלמה גוב.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
פצעים ונשיקות (1995)
יחסים פתוחים (2001)
חיות מחמד (2003)
מנגינה (2011)
Spine EP (2012)
מקצועות חופשיים (2014)
לילה חדש (2019)
אלבומים בהם השתתפו חברי הלהקה (רשימה חלקית)
אור ישראלי - שלום חנוך (2003)
שתי גיטרות בס תופים - אריק איינשטיין (2004)
רגעים - אריק איינשטיין (2006)
מהדורות ויניל
פצעים ונשיקות (2018)
חיות מחמד (2023)
קישורים חיצוניים
מוניקה סקס באתר confia
, אוגוסט 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות השנה
קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי ישראליות
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1993
קטגוריה:להקות רוק ישראליות
קטגוריה:רוק ישראלי | 2024-09-24T12:02:26 |
מוניקה סקס (להקה) | redirect מוניקה סקס | 2004-11-06T16:21:36 |
בנג'מין דיזראלי | בֶּנְגָ'מִין דְיִזְרָאֵלִי, הרוזן ה-1 מבִּיקוֹנְסְפִילְד (או: בנימין דישראלי, באנגלית: Benjamin Disraeli, 1st Earl of Beaconsfield; 21 בדצמבר 1804 – 19 באפריל 1881) היה סופר ומדינאי בריטי יהודי מומר, שכיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה. נוסף על היותו אחד המדינאים הבריטים הגדולים של המאה ה-19, קנה לעצמו מקום בספרות האנגלית וספריו נקראים עד היום. הוא ראש הממשלה היחידי של הממלכה המאוחדת שהיה יהודי.
דיזראלי נולד בשנת 1804 בבלומסברי. אביו, אייזק דיזראלי, הביא להתנצרות של ילדיו לאחר מריבה עם הקהילה היהודית המקומית. בגיל 12 הוטבל דיזראלי לכנסייה האנגליקנית. לאחר מספר ניסיונות הוא נבחר לבית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. מחלוקת בינו לבין מנהיג המפלגה, רוברט פיל, בעקבות ביטול חוקי הדגן ב-1846 הביאה לפיצול המפלגה השמרנית לשתי מפלגות.
דיזראלי היה חבר בממשלותיו של אדוארד סמית-סטנלי במשרת שר האוצר, והחליף אותו כראש המפלגה. בבחירות הראשונות בהנהגתו ב-1868 הפסידה המפלגה ודיזראלי היה לראש האופוזיציה, אך בבחירות שלאחר מכן נבחר לראש ממשלת בריטניה. דיזראלי היה בקשרים חמים עם המלכה ויקטוריה, אשר העניקה לו את התואר הרוזן מביקונספילד. בתגובה מינה דיזראלי את המלכה לתפקיד קיסרית הודו. יריבו הפוליטי העיקרי של דיזראלי היה ויליאם גלאדסטון, יו"ר המפלגה הליברלית. ימיו של דיזראלי בראשות הממשלה היו אפופים בשאלה המזרחית ובמשחק הגדול, במסגרתו פעל דיזראלי להחליש את השפעתה הבינלאומית של האימפריה הרוסית דרך קונגרס ברלין - אשר שינה את החלטות חוזה סן סטפנו ודרך המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. דיזראלי הביא את הממשלה הבריטית לקנות מניות וזכויות נרחבות מחברת תעלת סואץ, פעולה שעם הזמן הובילה להגמוניה כלכלית של האימפריה הבריטית על מצרים, שהייתה בשליטת הח'דיו. לקראת סוף כהונתו פרץ מרד עוראבי נגד הח'דיו והמעורבות האירופאית, אשר בסופו של דבר גרם לפרוץ המלחמה האנגלו-מצרית.
מאבקים כגון המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה ומלחמת הזולו השפיעו לרעה על תדמיתו הפוליטית של דיזראלי. הוא הכעיס את החקלאים הבריטיים בסירובו להשיב את חוקי הדגן בתגובה לתוצרת קציר נמוכה ולדגנים מיובאים במחירים זולים. מצב זה חיזק את מעמדה הפוליטי של המפלגה הליברלית ובמהלך הבחירות הכלליות ב-1880 ניצחו הליברלים וגלאדסטון שב לראשות הממשלה בעוד דיזראלי מצידו פרש מהפוליטיקה והוחלף בהנהגת המפלגה ברוברט גסקוין ססיל. חודשים ספורים לפני פטירתו סיים דיזראלי את כתיבת הרומן אנדמיון (Endymion).
תחילת חייו
שנותיו הראשונות
דיזראלי נולד ב-1804 בלונדון, בן למשפחה יהודית-ספרדית אשר התיישבה ברפובליקת ונציה בתחילת המאה ה-16, והיגרה בסוף המאה ה-18 מליבורנו שבצפון איטליה ללונדון. בגיל שש החל ללמוד בבית ספר פרטי בשכונת איזלינגטון שבלונדון.
אביו, אייזק דיזראלי, היה איש רוח וסופר. הוא פרסם מספר ספרים וזכה לתואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד על ספר היסטוריה שפרסם. האב הסתכסך עם אנשי הקהילה היהודית המקומית שסירבו לאפשר לבנו בנג'מין לעלות לתורה. בתגובה, החליט האב להמיר את ילדיו לדת הנוצרית, אם כי הוא שמר על דתו היהודית. בנג'מין היה אז בן שתים עשרה. יהודי בריטניה היו באותה עת אזרחים סוג ב' מבחינת ראיית הממשלה, ועד 1858, עת הוצאתה לפועל של אמנציפציה ליהודים בממלכה המאוחדת, לא הותר ליהודים להיות חברים בפרלמנט.
קריירה ספרותית
בגיל שש עשרה החל בנג'מין ללמוד באופן עצמאי. ב-1824 החל בלימודי משפטים, אך לא סיים אותם משום שהם שיעממו אותו. כמו אביו אהב בנג'מין את מלאכת הכתיבה. ב-1826 פרסם רומן ראשון בשם "ויויאן גריי " – סאטירה מורכבת על החברה האנגלית בחמישה כרכים, וב-1827 את ספרו השני. בשנת 1830 עבר משבר נפשי שלווה בקשיים פיזיים ונפשיים. הוא התאושש בהדרגה לאחר שיצא למסע ארוך בדרום אירופה ובמזרח התיכון. בין היתר ביקר גם בארץ ישראל. דיזראלי תר בדרכי הארץ, והביקור הותיר רושם עז בלבו. אחריו פרסם את הרומנים "קונטריני פלמינג " ו"אלרואי" ואת הסיפור "טנקרד ", שדן אף הוא בבעיות היהודים.
בגיל 20 הפסיד חלק גדול מכספו על ידי קניית מניות בבורסה לניירות ערך, ועזר להשיק את "הנציג", עיתון שנועד להתחרות במעמדו של "הטיימס" על לב הקוראים, אך עד מהרה הוא נכשל. הוא המשיך והפיק רומן קומדיה שנכתב באופן אנונימי, "ויויאן גריי". תחילה הייתה הוצאת הספר הצלחה עסקית, אך עם גילוי העובדה שהוא כתב את הספר, נפגעו המכירות. הלחץ שנגרם מכך, לצד חובותיו המתמשכים, גרמו לו לסבול מהתמוטטות עצבים.
במהלך מסעו בארץ ביקר בירושלים בתקווה למצוא השראה לרומן שלו "אלרואי". העיר הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של הסיור הגדול שלו, ואכן הוא יכול היה לכתוב "חצי תריסר גיליונות על השבוע הזה [בירושלים], המענג מכל נסיעותינו." במהלך סיורו בן השבוע ברחבי העיר ביקר דיזראלי בקברי המלכים ובקברי קדושים. דיזראלי נעזר ברישומיו על החיים בשכונות ירושלים וקיבל השראה מפסוקים בתנ"ך ומההיסטוריה של העם היהודי לכתיבת ספריו לאחר סיומו של הטיול בארץ ישראל. לדוגמה, הדמות הראשית בספר אלרואי הוא דוד אלרואי, משיח שקר יהודי מהמאה ה-12.
בפוליטיקה
ממוזער|דיוקן של דיזראלי, מאת פרנסיס גרנט, 1852
הכניסה לחיים הפוליטיים
ב-1831, בשובו מן המזרח נכנס דיזראלי לחיים הפוליטיים. עוד בטרם כניסתו היה מקובל ואהוד בחוגי החברה הגבוהה בזכות חריפות שכלו וכושר הביטוי שלו. תחילה ניסה את מזלו בתור פוליטיקאי עצמאי אך נכשל בבחירות האזוריות בבקינגהאמשייר, תחילה בשנת 1832, ושוב בשנת 1835. כשהבין שהוא חייב לצרף את עצמו לאחת המפלגות הפוליטיות הקיימות, הוא פירש את דעותיו הפוליטיות כחופפות בחלקן עם המפלגה הטורית (מאוחר יותר אורגנה מחדש ונקראה המפלגה השמרנית). צירופו למפלגה השמרנית נעשה אף על פי שהיו לו ספקות בנוגע למדיניות המפלגה בנוגע לנושאים מדיניים כגון האמנציפציה ליהודים, שכן עת עלה הנושא לדיון בבית הנבחרים בשנת 1833, הנהגת המפלגה בראשות ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון (שהיה באותה עת יושב ראש המפלגה) התנגדה לאמנציפציה ליהודים.
בשנת 1835 התמודד ללא הצלחה בבחירות לנציגות טאונטון (עיר בסאמרסט) כמועמד הרשמי של המפלגה השמרנית. דעותיו הרדיקליות בנוגע למעורבות הממשל בשינוי המערכת החברתית-כלכלית, החובות הגדולים שצבר לעצמו ופורסמו בעיתונים, והקשר הגלוי עם הנרייטה, אשתו של הברון פרנסיס סייקס, כולם העניקו לו מוניטין מפוקפק. אולם בשנת 1837 הוא ניצח במועמדותו לנציגות העיר מיידסטון שבמחוז קנט כמועמד השמרני הרשמי, ועם זאת הצטרף בגיל 32 למפלגה השמרנית ונבחר לבית הנבחרים. למרות עלייתו המהירה בשורות המפלגה השמרנית, מוצאו היהודי של דיזראלי ומעמדו החברתי הגבילו את הצלחתו המוקדמת.
נאומו הראשון היה כישלון מביך. הצירים האחרים לעגו להופעתו, שהייתה ססגונית ומגוחכת. אולם דיזראלי ענה להם בגאווה: "כמה פעמים התחלתי לעשות דברים שונים, ותכופות עלה הדבר בידי. עכשיו אשב במקומי, אך יבוא יום ואתם תאזינו לדברי". ואכן כך קרה; בהמשך השנים היה דיזראלי לאחד מגדולי הנואמים בפרלמנט הבריטי, ולבסוף מנהיגה של המפלגה השמרנית. בשנת 1839 נשא לאישה את מרי אן לואיס . מרי אן הייתה אלמנה עת התחתנה עם דיזראלי, בעלה הקודם וינדמן לואיס, היה חבר פרלמנט והיה חבר קרוב של דיזראלי. מרי אן נפטרה בשנת 1872, עת הייתה בת 80. לאחר מותה לא נישא דיזראלי בשנית. לזוג לא היו ילדים.
עלייה להנהגת המפלגה השמרנית
דיזראלי היה מנהיג סיעת "אנגליה הצעירה " במפלגה השמרנית. הוא הוביל את ההתנגדות לממשלתו השמרנית של רוברט פיל (1841–1846) ולביטול חוקי הדגן. רוברט פיל, אבי המפלגה השמרנית ומנהיגה, נפגע קשות מבחינה פוליטית עקב הפרשה הפוליטית וממשלתו השמרנית נפלה. בנפילת הממשלה השמרנית עלתה בבחירות הבאות לשלטון המפלגה הליברלית, וג'ון ראסל הפך לראש הממשלה החדש. מכאן והלאה הייתה המפלגה השמרנית באופוזיציה במשך רוב אמצע המאה ה-19. דיזראלי כינה בשנת 1857 את המרד ההודי הגדול כ"מרד לאומי". בנאומו בפני בית הנבחרים טען דיזראלי כי המרד נבע מההתערבות של הרשויות הבריטיות בהודו הבריטית באורח החיים של המקומיים. במקור נטען כי מקורו של המרד בחיילים הודים ששירתו בצבא הודו הבריטית אשר מרדו תחילה עקב היחס למסורות שלהם. דיזראלי התנגד לטענה זו, והוסיף בנאומו כי "המרד היה יותר ממרידה של חיילים הודים."
בשנים 1852, 1858–1859 וב-1866–1868 כיהן כשר האוצר ויו"ר הפרלמנט בממשלות השמרנים תחת אדוארד סמית-סטנלי, שבה היה אחראי לחוק הרפורמה של 1867 . דיזראלי ראה בחוק הרפורמה חשיבות מרכזית להישארות המפלגה השמרנית מעל המים בפוליטיקה המדינית. יתרה מכך, חוק הרפורמה הועבר שנה אחת לאחר חוק רפורמה קודם, מתון יותר, שהועבר בידי המפלגה הליברלית. חוק הרפורמה משנת 1832 היה הראשון שפתח את הדרך של הפרלמנט לסדרת רפורמות חברתיות שעמדו לשנות את הסדר החברתי בבריטניה. האליטה הפרלמנטרית הרגישה שהם עונים על הצורך בשינוי, אך בקרב מעמד העובדים היו דרישות לרפורמות נרחבות עוד יותר בתחום הדמוקרטיה, יחס וזכויות לעובדים ועוד. הצמיחה וההשפעה של תנועת תומכי הרפורמה משנת 1838 ואילך הייתה, ביחד עם קריאות העובדים לרפורמות נרחבות, למעין אינדיקציה לכך שרצוי היה לבצע רפורמה פרלמנטרית נוספת. תנועת תומכי הרפורמה הגיעה לשיא הפופולריות שלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, אך בקרב חברי הפרלמנט הייתה הסכמה כי יש עוד עבודה לעשות כדי להסיר חריגות במערכת שחוק הרפורמה הראשון לא התייחס אליהן.
עם זאת, הקריאה לבחירה אוניברסלית של כל האזרחים או כפי שנודעה בכינוי: 'אדם אחד, קול אחד' עדיין נפגשה בהתנגדות מטעם הפרלמנט והחוק הרפורמי השני, שהתקבל בשנת 1867, אשר, בדומה לקודמו, סבב סביב הרפורמה הממושכת בבעלות האדמות. שאלה של מערכה פוליטית למען זכות ההצבעה לנשים עוד לא הייתה קיימת על שולחן המשא ומתן. חוק הרפורמה משנת 1867 א' - העניק את ההצבעה לכל בעלי הבתים ברבעים העירוניים וכן למשתכרים ששילמו שכר דירה בסך 10 פאונד לשנה ומעלה. ב' - הפחית את רף הרכוש במחוזות ונתן את זכות ההצבעה לבעלי אדמות חקלאיות ולדיירים עם כמויות אדמות קטנות מאוד. אזרחים באזורים עירוניים שעמדו בתנאי הרכוש קיבלו זכויות נוספות והחוק הכפיל בערך את קהל הבוחרים בממלכה המאוחדת ממיליון לשני מיליון איש. עוד קודם לכן, במסגרת הרפורמות, הממשלה ביטלה את הנימה הנוצרית שבנוסח השבועה לפרלמנט, וכך נתאפשר לצירים יהודים, בהם ידידו של דיזראלי, ליונל דה רוטשילד, להיכנס לפרלמנט.
ראשות הממשלה - קדנציה ראשונה
ממוזער|קריקטורה של דיזראלי בעיתון ואניטי פייר (כתב עת, 1868), ציור ידו של קרלו פלגריני (Carlo Pellegrini).
ב-28 בפברואר 1868 החליף את דרבי בראשות הממשלה, אך בסתיו 1868 הפסיד את ראשות הממשלה ליריבו ויליאם יוארט גלאדסטון, מנהיג המפלגה הליברלית, במהלך הבחירות הכלליות. בזמנו הקצר בתור ראש ממשלה הצליח דיזראלי להביא להעברתן של מספר חקיקות. חוק התיקון של עונש המוות משנת 1868 הביא לסיום ההוצאה להורג הפומבית ואסר על המשך הנוהג. חוק בתי הספר הציבוריים מאותה השנה הביא להסדר המעמד הרשמי של תשעה בתי ספר ציבוריים מובילים ברחבי הממלכה המאוחדת והחל תהליך של העברת מוסדות הלימוד לידי סמכות ממשלתית. חוק הטלגרף העניק לממשלה את היכולת להביא להלאמת כל הטלגרפים וכל חברות הטלגרפים ברחבי הממלכה המאוחדת. החקיקה האחרונה שהעביר דיזראלי בקדנציה הראשונה והקצרה שלו בראשות הממשלה הייתה חקיקת הבחירות הפרלמנטריות (הכלליות) של שנת 1868, אשר העבירה את האחריות למענה על עתירות בנושא של תוצאות בחירות מבית הנבחרים לבית הדין הגבוה לצדק. בתי משפט נתפסו כמוטים פחות לפוליטיקה המדינית בהחלטות שקיבלו מאשר בית הנבחרים. לאחר החלטה משפטית בנוגע לעתירה היה בית המשפט הגבוהה לצדק מדווח חזרה לבית הנבחרים. הראיות הועברו לבית הנבחרים עם דוחות השופט, עליהם דן בית הנבחרים.
מנהיג באופוזיציה
בפועל כל החקיקות עברו בהסכמת הליברלית, שהיוו את הרוב בבית הנבחרים. בשנת 1868, עשרה חודשים לתוך ראשות ממשלתו, דיזראלי קרא למערכת בחירות חדשה שנועדה לשנות את מפת החברים בבית הנבחרים. במהלך מערכת הבחירות של 1868, רוב בני מעמד הפועלים, להם התיר דיזראלי את הזכות להצביע בחוק הרפורמה, הצביעו בעד המפלגה הליברלית וגלאדסטון כאמור הפך לראש הממשלה החדש במקום דיזראלי, שעבר לאופוזיציה. בשנת 1872 נאם דיזראלי נגד ממשלת גלאדסטון באולם המסחר החופשי במנצ'סטר. במהלך הנאום השווה בין חברי הקבינט של גלאדסטון לשרשרת הרי געש שכבו מזה זמן רב. מספר חודשים מאוחר יותר נאם דיזראלי בנוגע לעתידה של המפלגה השמרנית. במהלך נאומיו פעל דיזראלי לקדם את המפלגה לקראת עידן חדש של פוליטיקה דמוקרטית. דיזראלי ראה את מצב האזרחים כגורם בראש סדר העניינים של המפלגה ובכך קידם את תוכניתו להביא לרפורמה חברתית שתצא לפועל בהנהגת המפלגה. דיזראלי שב להיות ראש הממשלה בשנים 1880–1874 לאחר הניצחון במהלך הבחירות הכלליות בשנת 1874.
ראש ממשלה - קדנציה שנייה (1874 - 1880)
מדיניות פנים
קשריו של דיזראלי עם המלכה ויקטוריה היו הדוקים, והוא התחבב עליה מאוד. היא אף העניקה לו את תואר האצולה ארל (רוזן) ביקונספילד. זכורה לטובה תשובתו של דיזראלי כאשר המלכה שאלה אותו באשר לדתו "האמיתית": "בין התנ"ך לברית החדשה ישנו דף ריק אחד. אני הוא הדף הזה". הוא מצדו גם הכתירה בתואר "קיסרית הודו" באמצעות חוק מיוחד בשנת 1876. מעתה והלאה המלכה חתמה על כל מסמך בתואר "המלכה הקיסרית". בתחום יחסי הפנים אימץ גישה חברתית על אף היותו שייך למפלגה השמרנית. הוא יזם חקיקה של שורה של חוקים סוציאליים, בהם חוק לשיפור תנאי מגורים של בעלי מלאכה ופועלים (1874). הוא קידד את החוק בנושא בריאות הציבור והעביר חוקים למניעת ניצול בעבודות פרך והכיר באיגודים מקצועיים.
ממשלת דיזראלי הייתה בעלת חשיבות נכבדת על הקמת זמן שעונים מקביל בכל רחבי הממלכה המאוחדת. עוד בשנת 1847 הוסדרו כל תחנות הרכבת לפי שעון גריניץ'. השעון פעל לפי מצפה מקומי אשר היה מחובר דרך טלגרף לכל תחנות הרכבת בממלכה המאוחדת. המניעים המרכזיים של הסדר ההקבלה בין השעונים היו הצורך למנוע משתי רכבות לנסוע אחת אל עבר השנייה באותו הזמן ולקבוע שעות תנועה סדירות. למרות הפיתוח שתפס במהרה במסילות הרכבת, הפיתוח של שעון לאומי מקביל לכל האחרים ברחבי הממלכה המאוחדת נמשך מספר עשורים. תחילה הייתה דרישה של עובדים להביא להסדר בשעון לאומי, שכן היו מעסיקי פועלים שקנו שעונים אשר נעו לאט במכוון. מעבר לכך הממשלה של דיזראלי פעלה להסדיר שעות מקבילות בכל הממלכה המאוחדת שרק בהן יהיה ניתן לרכוש משקאות חריפים. לבסוף עברה חקיקת ההגדרה של זמן בשנת 1880. החקיקה חילקה את הממלכה המאוחדת בין שני אזורי זמן מקבילים, גריניץ' ודבלין, עם האחרון באיחור מכוון של 25 דקות.
מדיניות חוץ
ממוזער|"כתר חדש בתמורה לישן" - קריקטורה של דיזראלי המחופש לאלאדין והמעניק למלכה ויקטוריה כתר קיסרי במקום כתר המלכות שלה.
אחת ממטרותיו המרכזיות של דיזראלי הייתה לחזק את מעמדה של בריטניה כמעצמה עולמית וכאימפריה המשתרעת על-פני כמה יבשות. דיזראלי רכש ב-1875, בעזרת הלוואה מליונל דה רוטשילד, את רוב מניותיה של תעלת סואץ, עורק התחבורה החשוב שבמצרים, שקיצר באלפי קילומטרים את הדרך להודו ולמזרח. בכך הבטיח דיזראלי את השליטה הבריטית בעורק תחבורה חיוני זה. דיזראלי הציע את קניית המניות לאסמאעיל פאשא, הח'דיו המצרי, בתמורה ל-4,000,000 לירות שטרלינג בעת היה פאשא במצוקה כלכלית לאחר הוצאות ממשלתיות נרחבות על פיתוחה של מצרים. כוחה הצבאי העצמאי של מצרים לא היה רם ביחס למעצמות האירופאיות, כפי שניתן היה לראות בתבוסתו אל מול האתיופים שהונהגו בידי יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה. על כן החל הממשל הבריטי לחזק את דריסת הרגל שלו בתוך מצרים. עם עלייתה של ההגמוניה הכלכלית הבריטית פרץ מרד עוראבי נגד הבריטים בשנת 1879. דיזראלי הורה על מלחמה נגד המרד אשר הביאה לתחילת המלחמה האנגלו-מצרית. המלחמה הסתיימה בניצחון בריטי אך אירועים כגון הפגזת אלכסנדריה הסיטו את האוכלוסייה הכללית יותר ויותר נגד הממשל הזר.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלה רוסיה לפעול באזור בולגריה במאמצים דיפלומטיים וצבאיים בניסיון להחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במהלך מלחמת קרים (כחמש-עשרה שנים לערך לפני-כן), לשקם את הדומיננטיות שלה בים השחור ולהשיג שליטה על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, המובילים מהים השחור אל הים התיכון. מאמצים אלו הבשילו לכדי המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) שבה דחקו הכוחות הרוסיים את הכוחות העות'מאנים עד-כדי איום על בירת האימפריה, איסטנבול. כדי לבלום את ההתפשטות הרוסית לעבר הים התיכון נחלצה בריטניה להגנתה של איסטנבול וכפתה בכך את סיום הלחימה. אוניות מלחמה מטעם הצי המלכותי הבריטי הופיעו ואיימו על הכוחות הרוסים רק קילומטרים בלבד מאיסטנבול עצמה. על רקע זה השתתף דיזראלי ב-1878 בקונגרס ברלין, ובו דרש לבטל את חוזה סן סטפנו, שנחתם באותה שנה, משום ששאף להחזיר לכנו את מאזן הכוחות באזור הבלקן ששרר בו טרם המלחמה. במהלך הקונגרס, קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק, אשר אירח את כל הנציגים בקונגרס, הותיר את הנהגת הדיון למי שכינה אותו "היהודי הזקן" (Der alte Jude) בכוונתו לדיזראלי. במהלך הקונגרס הנציגים הרוסים רצו לספח שטחים נוספים מתוך בולגריה. דיזראלי הזמין רכבת ואיים על הנציגים הרוסים שאילולא ירדו מדרישותיהם הוא באותו הרגע ייסע ברכבת חזרה ללונדון ושם יכריז מלחמה על האימפריה הרוסית. האיום הביא את ההנהגה הרוסית לוותר על דרישותיה ולצאת מהקונגרס עם פחות מאשר שהיה להם כאשר הגיעו אליו. בסיום הקונגרס, כאחת ההחלטות שנתקבלו, נמסרה השליטה בקפריסין מידיה של האימפריה העות'מאנית לידיה של בריטניה, כדי לאפשר לכוחות בריטיים להשתמש בקפריסין כבסיס בים התיכון שיוכל לשמש בשעת הצורך כהגנה על תעלת סואץ, שאת רכישת מניותיה יזם דיזראלי כמה שנים לפני-כן. המאבק הבריטי-רוסי היה למעין מלחמה קרה שכן שתי המעצמות לא נכנסו למאבק חזיתי לאחר מלחמת קרים. עקב אופי המאבק ניתן לו הכינוי המשחק הגדול.
נגד עליית ההשפעה הרוסית בריטניה נאבקה לשמור על מעמד הראג' הבריטי. בכך פעלה האימפריה הבריטית ליצור חוצץ בין הראג' לבין רוסיה. המדינות שעמדו ביניהן היו האימפריה הפרסית בשלטון השושלת הקאג'ארית ואמירות אפגניסטן (ח'אנות חיווה ואמירות בוכרה הפכו בנקודה זאת למדינות חסות רוסיות). תקרית דיפלומטית בין בריטניה לאפגניסטן אפשרה לקבינט הממשלה של דיזראלי להכריז מלחמה על האפגנים ובכך להתחיל את המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. שיר עלי ח'אן, אמיר אפגניסטן נסוג מבירתו קאבול במהרה אך הכוחות הבריטים ספגו מהלומה קשה בקרב נגד כוחותיו של איוב ח'אן בפרברי קנדהאר. לבסוף עליונותם המספרית והטכנולוגית של הבריטים הביא לכניעת ההנהגה האפגנית, כעת תחת עבד א-רחמן ח'אן, אמיר אפגניסטן, אשר הכיר באמירות אפגניסטן בתור מדינת חסות של האימפריה הבריטית.
בדרום אפריקה מושבת הכף הבריטית סיפחה את רפובליקת נטאליה האפריקנרית. המנהיג הציבורי והצבאי האפריקנרי, פול קרוגר, כבש בניסיונותיו הדיפלומטיים למנוע את הסיפוח על כן החל במאבק פסיבי נגד הממשל הבריטי. במקביל למאבק באפגניסטן פרצה מלחמת הזולו בין מושבת הכף הבריטית באפריקה הדרומית לבין בני הזולו. במהלך קרב איסאנדלוואנה הביסו בני הזולו את הצבא הבריטי החזק שהיה בעל עליונות טכנולוגית. למרות ההפסד הזה, הכוחות הבריטיים נסוגו, ירדו לעמדת מגננה, בלמו את המתקפה של הזולו והתקדמו מחדש לתוך שטחי הזולו עד שכבשו את השטחים וספחו את ממלכת הזולו. לאחר הפסדו במלחמה, נתפס מנהיג הזולו, קטשאויו קמפנדה, והובא לבריטניה, שם פגש במנהיגי המדינה כגון דיזראלי והמלכה ויקטוריה. לאפריקה הדרומית הייתה חשיבות מרכזית לכלכלת האימפריה שכן הזולו, הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית ישבו על מרבצים אדירים של אוצרות טבע, כיום ממוקמים במדינת דרום אפריקה. אוצרות טבע אלו כוללים זהב, יהלומים, פלטינום ורבים אחרים.
הנפילה הפוליטית
ממוזער|דיוקן של דיזראלי, 1870הגורם הישיר לפריצתה של המלחמה הרוסית-עות'מאנית (1877 - 1878) היה מרד אפריל בבולגריה, כאשר האימפריה העות'מאנית ביצעה פוגרומים ופרעות בתושבי בולגריה לאחר מרד לאומי במקום. בעוד העיתונים ברחבי העולם המערבי כולל בריטניה דיווחו על האירועים בבולגריה בזמן על העות'מאנים, דיזראלי לא ייחס חשיבות לעניין ואף העמיד בשאלה האם עורכי העיתונאים מדווחים נתונים אמינים או שהם פועלים בהכרח כדי להסיט את דעת הקהל האזרחית נגד האימפריה העות'מאנית. בתגובה, יריבו משכבר הימים, גלאדסטון, שב לבמה הפוליטית ונאם נגד מדיניות הממשלה ויחסה לאסון המתרחש בבולגריה. דיזראלי ניהל את מדיניות החוץ לפי הרווח שהגיע לבריטניה, זאת בשונה מגלאדסטון שתמך במדיניות חוץ המבוססת על ערכים. בתוך ארבעה ימים כתב גלאדסטון כתב עת "זוועות בולגריה" (Bulgarian Horrors) שבתוכו האשים את העות'מאנים על הזוועות שביצעו ואת דיזראלי וממשלתו על חוסר הפעילות שהפגין.
בהמשך נותר גלאדסטון שקט לאורך המלחמה הרוסית עות'מאנית ושיבתו של דיזראלי ללונדון במעין מצעד ניצחון לאחר קונגרס ברלין. היה זה בעיקר מכיוון שפעילותו נגד דיזראלי והמלחמה הביאה לכך שביתו נתקף בידי המון זועם שהאשים אותו בפציפיזם ובגידה באינטרסים הלאומיים של בריטניה. בשנת 1879, שנת בצורת קשה לצד תוצאות המשבר הפיננסי של 1873 שהתמשך לאורך כל העשור גרר עלייה חריפה באבטלה. נוסף על כך, האבדות הקשות במלחמות הקולוניאליות הורידו מהפופולריות של דיזראלי בקרב העם, בעיקר נודעו מרחצי הדמים במלחמת הזולו ומלחמת אפגניסטן. ביחד עם קמפיין בחירות פופוליסטי סוער מצידו של גלאדסטון, דיזראלי איבד את התמיכה בו ובבחירות של 1880 הפסידה המפלגה השמרנית לליברלית וגלאדסטון מונה פעם נוספת לראש ממשלה.
פטירתו
לאחר ההפסד בבחירות ירד דיזראלי מהנהגת המפלגה השמרנית והעביר את התפקיד לרוברט גסקוין ססיל המקורב פוליטית אליו. דיזראלי מצידו יצא לגמלאות. זמן קצר לפני שנבחר בשנת 1874 לראשות הממשלה הוא התאלמן. במרץ 1881 חלה בהצטננות אשר החריפה לדלקת סימפונות. חודש לתוך המחלה נפטר דיזראלי. בעת היה על ערש דווי התנגד להלוויה ממלכתית וביקש ממקורביו קבורה פרטית בלבד. ב-26 באפריל 1881 ההלוויה של דיזראלי התקיימה בכנסייה המקומית ליד ביתו בליואנדון ובמהלכה סירב ראש הממשלה גלאדסטון להיות נוכח. המלכה ויקטוריה הורתה על בניית מצבת זיכרון לזכרו של דיזראלי בתוך הכנסייה שבתוכה הוא נקבר.
משנתו הפוליטית והפילוסופית של דיזראלי
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19 חבר דיזראלי ולקח תפקיד הנהגתי בתנועת "אנגליה הצעירה" (Young England), תנועה פוליטית קטנה אם כי פעילה של חברי המפלגה הטורית אשר קידמו משנה פוליטית שבוססה, באופן אידיאלי, על הסדר החברתי-מדיני של הפיאודליזם. התנועה קראה למונרכיה אבסולוטית המושפעת מכנסייה מבוססת בעוד לאצולה סמכויות מנהל נרחבות והעדפה למלומדים במרכזי החינוך היוקרתיים ביותר. על אף מצעה האידיאלי, היותו של דיזראלי מנהיגה של התנועה, סתר אידיאלים יסודיים אלו וייצג את המיתון בפועל של המפלגה, שכן דיזראלי לא היה בן אצולה ולא התחנך לא באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת קיימברידג' ולא במכללת איטון. אחת התייחס דיזראלי לפוליטיקה כאילו הייתה משחק ממושך של הימורים. דבריו אלו, והתנהלותו הפוליטית לאורך שנותיו, לעיתים הביאה להאשמות בדבר חוסר מוסריות וחוסר עקרונות. לדבריו של הלורד בלאק, שחקר את קורותיו של דיזראלי,
לפי פרופסור פטר גוש מאוניברסיטת אוקספורד, מסוף שנות ה-40 של המאה ה-19 והלאה ניתן לראות התפתחות מדיניותו של דיזראלי כקוהרנטית ומבוססת על מספר עקרונות יסוד שחוזרים על עצמם לאורך המשך הקריירה שלו, כגון פרנקופיליה ומיסים נמוכים. דיזראלי התקשה בתחילת דרכו להשמיע קולו לאוכלוסייה הכללית ולהשפיע על דעת הקהל הבריטית, בעיקר עקב מעמדו. ברומן הראשון שכתב הודגשה עובדה זאת בכותבו כי בכדי להתבסס בגובה הסולם החברתי דיזראלי נבדל מהחברה הפוליטית הכללית בבריטניה בעיקר עקב ההשפעות של יהדותו ושל התנועה הרומנטית על התנהלותו. לפי סופרים כגון לורד בלאק, ליהדותו של דיזראלי לא הייתה חשיבות רבה על התבדלותו מכיוון שדיזראלי מעולם לא ייצג את המעמד היהודי-אנגלי האמיד של ימיו. בלאק טוען למזגו של דיזראלי הנובע ממסורת משפחתו האיטלקית כגורם להתבדלותו החברתית בחברה הפוליטית. לעומתו, חוקרים כגון ישראל זנגוויל, ישעיה ברלין ופיליפ ריף טוענים כי ליהדותו של דיזראלי הייתה השפעה נרחבת על אופיו, התנהלותו וסדר העדיפויות שלו, ומצביעים על מסעו לארץ ישראל והמוטיבים המיוצגים ברומן טַנְקְרֶד (Tancred; 1847) אשר כתב להצדקת הטענה.
בתחילת הקריירה שלו יצא דיזראלי מכליו בניסיון לפרוץ את שיאיו ולקדם את עצמו בכך שהקדים את פרידריך ניטשה בקביעתו של "היה מי שאתה". דיזראלי ייצג את האידיאל המוסרי שלפיו אדם בונה עצמו לאורך חייו. בשונה מרבים מחבריו לספסל בית הנבחרים, דיזראלי לא היה בן למשפחה בעלת שורשים של מעורבות פוליטית ולא ירש אידיאלים פוליטיים ממשפחתו. ב-1846 הוא טען כי: Monoypenny and Buckle ii. 371, citing Hansard, 8 May 1846. ייתכן והערכה זאת הורידה מחשיבותו ומהשפעתו של אביו, אייזק דיזראלי, על התפתחות דעותיו ועמדותיו. בערכיו שאיגד יחדיו לאורך חייו איחד דיזראלי מסורת שמרנית, הערכה למהפכנות ולאומיות אשר שררה באותה העת במעגלים חברתיים ופוליטיים ברחבי אירופה, נאמנות אנגלית וזהות יהודית בשורשיו. בדרכו לפסגת החיים הפוליטיים הבריטיים, עשה דיזראלי מאמץ ממושך לאחד השפעות אלו. בטרילוגית ספריו; קונינגסבי, סיביל וטנקרד, מביע דיזראלי עמדה פוליטית הנוגעת להתנגדותו גם לערכי הוויגיזם וגם לתועלתנות.
מורשת
ממוזער|שלט רחוב על שמו של בנג'מין דיזראלי בנתניה
ממוזער|שלט רחוב על שם "בנימין דישראלי" בירושלים
דיזראלי הוביל את המפלגה השמרנית בבית הנבחרים במשך כמעט שלושה עשורים. במבט ראשון, למרות שיא מעורבותו הפוליטית, תחת משמרו הפסידו השמרנים בשש בחירות כלליות. עם זאת, ראיית טענה זאת בלבד מתעלמת מתפקידו המרכזי של דיזראלי בהקמתה המחודשת של המפלגה השמרנית לאחר סדרת רפורמות - זאת לאחר שבילו חלק ניכר מאמצע המאה ה-19 בבליעה באופוזיציה - מקומה המרכזי של המפלגה בפוליטיקה של הממלכה המאוחדת בהווה חלק ניכר ממורשתו של דיזראלי. כפי שהציע לורד בלייק המנוח, היסטוריון בולט תומך השמרנים: "רבים מהשמרנים המודרניים מסתכלים אחורה על דיזראלי כמו הנביא שלהם, הכהן הגדול והפילוסוף שהתגלגל לתוך אדם אחד... הוא נותר הדמות הכי יוצאת דופן, לא מסבירה, מרתקת, רעננה ונצחית אי פעם ממובילי המפלגה השמרנית."
דיזראלי והשאלה היהודית
אף שהוטבל לכנסייה האנגליקנית בגיל 12, בכל ימיו לא חדל מלהביע את אהדתו לעם היהודי הסובל. הוא התפעל מעברו והתגאה במוצאו היהודי. לדוגמה, כאשר הותקף בפרלמנט על ידי הציר האירי הלאומני דניאל או'קונל על היותו יהודי, ענה לו דיזראלי "כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה"; ובמקרה אחר עם השר, ואויבו הפוליטי המושבע, גלאדסטון, התריס נגדו דיזראלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותי כתבו את התנ"ך". הוא נלחם על מתן זכויות אזרחיות מלאות ליהודי בריטניה, ותמך מאוד ברעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.
בעבר סירבה ועדת השמות בעיריית תל אביב לקרוא שמות רחובות על שם יהודים מומרים, אבל בכל זאת קראה לרחוב ביפו בשם נס לגויים, שהוא שמו העברי של ספרו של דיזראלי "טַנְקְרֶד", על פי תרגומו של יהל"ל. בערים אחרות ישנם רחובות הקרויים על שמו של דיזראלי, כמו בשכונת טלביה שבירושלים, בשכונת אחוזה שבחיפה, בשכונת "קריית-השרון" שבנתניה ובלוד.
רשימת ספריו
ויויאן גריי (Vivian Grey; 1826), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
מסעו של קפטן פופאנילה (The Voyage of Captain Popanilla; 1828), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סאטירה
הדוכס הצעיר (The Young Duke; 1831), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
קונטריני פלמינג: רומנטיקה פסיכולוגית (Contarini Fleming: A Psychological Romance; 1832), הוצאות ג'ון מוראי (John Murray), רומן
אישון בגן עדן (Ixion in Heaven; 1832), הוצאות המגזין החודשי החדש (New Monthly Magazine), רומן
הסיפור המפליא של אלרואי (The Wondrous Tale of Alroy; 1833), הוצאות סאונדרס ואוטליי (Saunders and Otley), רומן (מבוסס על דוד אלרואי)הספר תורגם לעברית.
עלייתו של איסקנדר (The Rise of Iskander; 1833), הוצאות סאונדרס ואוטליי (Saunders and Otley), רומן
נישואי התופת (The Infernal Marriage; 1834), הוצאות בולוור (Bulwer), רומן
האפיקה המהפכנית (The revolutionary epick; 1834), הוצאות אדוארד מוקסון (Edward Moxon), רומן
מקדש אנריקה (Henrietta Temple; 1837), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
ונטיה (ונציה) (Venetia; 1837), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן קצר
הטרגדיה של הרוזן אלארקוס (The Tragedy of Count Alarcos; 1839), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), רומן
קונינגסבי, או הדור החדש (Coningsby, or The New Generation; 1844), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
סיביל, או שתי האומות (Sybil, or The Two Nations; 1845), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
טַנְקְרֶד, או מסע הצלב החדש (Tancred; or, The New Crusade; 1847), הוצאות הנרי קולברן (Henry Colburn), סיפורת פוליטית (טרילוגיית אנגליה הצעירה)
לותייר (Lothair; 1870), הוצאות לונגמנס (Longman), רומן פילוסופי
אנדמיון (Endymion; 1880), הוצאות לונגמנס (Longman), רומן בשלושה כרכים
פלקונט (Falconet), דיזראלי נפטר קודם השלים את הספר, והוא פורסם באופן לא שלם ב-1905 בידי הוצאות טיימס
שאלת היהודים בבעיית המזרח
לקריאה נוספת
בנימין יפה, בנימין ד'ישראלי, הוצאת דביר תל אביב, תש"ך
אנדרה מורואה, "ד'ישראלי, (לורד ביקונספילד)", תרגום יצחק הירשברג, הוצאת בקר/סדרת "פנינים", 1951
משה קליאן ואליעזר ויצטום, "מסע בנימין לירושלים", ארץ וטבע, גיליון 86, יולי-אוגוסט 2003
גרטרוד הימלפרב, "בנימין דיזראלי: הדמיון הטורי", בתוך: "משפט ההיסטוריה: מבחר מאמרים", ירושלים, שלם, 2017, עמ' 236–263
Robert Blake, Disraeli's Grand Tour: Benjamin Disraeli and the Holy Land, 1830-31, Oxford University Press, 1982
Hesketh Pearson, Dizzy: the Life and Nature of Benjamin Disraeli, Earl of Beaconsfield, Penguin Books, 2001
Helen Langley (ed.), Benjamin Disraeli, Earl of Beaconsfield: Scenes from an Extraordinary Life, Oxford University Press, 2003
Michael Flavin, Benjamin Disraeli: the Novel as Political Discourse, Sussex Academic Press, 2005
J.P. Parry, Benjamin Disraeli, Oxford University Press, 2007
Robert P. O'Kell, Disraeli: the Romance of Politics, University of Toronto Press, 2017
קישורים חיצוניים
היסטוריה של בנג'מין דיזראלי מתוך אתר ממשלת בריטניה
ותגובה לכתבה זו:
אוריה בר-מאיר, אומה אחת? - מאחורי המושג one-nation, יס מיניסטר, 18 בינואר 2020
בנג'מין דיזראלי, אתר אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלה יהודים
קטגוריה:ראשי ממשלת בריטניה
קטגוריה:שרי האוצר של בריטניה
קטגוריה:יהודים חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:סופרים יהודים בריטים
קטגוריה:יהודים מומרים בריטים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים בריטים
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות עמיתים
קטגוריה:רוזנים בריטים
קטגוריה:הלורד שומר החותם
קטגוריה:מנהיגי המפלגה השמרנית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים יהודים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:מנהיגי בית הלורדים הבריטי
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1804
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1881 | 2024-05-03T04:11:11 |
אברשאים | אברשאים (שם מדעי: Ericales Bercht. & J. Presl) היא סדרה גדולה ורבגונית של צמחים במחלקת הדו־פסיגיים הכוללת 22 משפחות כ־377 סוגים וכ־15,000 מינים. בין נציגי הסדרה ניתן למצוא צורות חיים רבות, הן עצים ושיחים והן צמחים עשבוניים ומטפסים. לצד צמחים אוטופיטיים רגילים הסדרה כוללת צמחים מיקוטרופיים נטולי כלורופיל כמו Sarcodes sanguinea, וצמחים טורפים כמו הסוג Sarracenia.
230px|ממוזער|Chimaphila umbellata ממשפחת האברשיים
230px|ממוזער|רקפת מצויה
מיקוריזה היא אחד ממאפייני האברשאים. קיום סימביוטי עם פטריות שורשים נפוץ למדי בקרב הסדרה, וישנם אף שלושה סוגי מיקוריזה הבלעדיים לאברשאים (Ericoid, arbutoid and monotropoid mycorrhiza). כמו כן, במספר משפחות ניכרת היכולת לאגירה מוגברת של אלומיניום בתוך הרקמות.
תפוצת הסדרה היא כלל־עולמית. אזורי תפוצה של משפחות בודדות מגוונים מאוד – בעוד שמשפחות אחדות מוגבלות לאזורים טרופיים, האחרות מתקיימות באזורים קרים. סך מניין המינים בסדרה הוא מעל 8,000. משפחת האברשיים (Ericaceae) היא הגדולה בסדרה, המונה 121 עד 126 סוגים וכ־5,500 מינים. עם מספר מינים הנע בין 2,000 ל־4,000, בהתאם להערכות שונות. בארץ ישראל ייצוג האברשאים מוגבל מאוד, ומונה עשרה מינים בלבד המפוזרים בין שלוש משפחות.
חשיבות כלכלית
הצמח החשוב והמוכר ביותר בסדרה הוא התה השחור (Camellia sinensis (L.) Kuntze) ממשפחת התה. פירות המאכל המצויים בסדרה כוללים קיווי (Actinidia chinensis var. deliciosa (A.Chev.) A.Chev.), אפרסמון (Diospyros) ומספר פירות טרופיים.
רבים מנציגי הסדרה הם בעלי פרחים יפים, וגדלים בתרבות כצמחי נוי.
משפחות
סדרת האברשאים כוללת על־פי המיון המודרני את 22 המשפחות הבאות:
Actinidiaceae (אקטינידיים) - המשפחה כוללת 3 סוגים וכ-450 מינים. התפוצה הטבעית משתרעת מההימלאיה ועד המזרח הרחוק של רוסיה ומלזיה, סין, אסיה הטרופית והסובטרופית, וכן ממקסיקו ועד דרום אמריקה הטרופית.
Balsaminaceae (בושמתיים) - המשפחה כוללת שני סוגים עיקריים: האחד, Hydrocera – סוג זה כולל מין אחד בלבד, שתפוצתו הטבעית משתרעת מהאי היינאן שבסין ועד לאסיה הטרופית. השני, בושמת (Impatiens) – זהו סוג גדול בהרבה, הכולל כ-1,120 מינים. תפוצתו הטבעית של הסוג הזה משתרעת על פני העולם הישן (אירופה, אסיה ואפריקה), וכן על צפון ומרכז אמריקה. בנוסף, מינים מסוימים של בושמת התפשטו גם למזרח אוסטרליה ולאמריקה הדרומית. בושמת היא סוג רב-גוני ביותר, וכולל צמחים הנפוצים במגוון רחב של אזורי אקלים וסביבות גידול.
Clethraceae - (קלטריים) - המשפחה כוללת 2 סוגים וכ-99 מינים. התפוצה הטבעית של הסוג הזה משתרעת על פני דרום אמריקה הצפונית עד דרום אמריקה, קארונזיה (קבוצת איים בצפון האוקיינוס האטלנטי), וכן באסיה הטרופית והסובטרופית.
Cyrillaceae - המשפחה כוללת 2 סוגים וכ-11 מינים. התפוצה הטבעית מדרום-מזרח ומרכז דרום ארצות הברית ועד אמריקה הטרופית.
Diapensiaceae - המשפחה כוללת 6 סוגים וכ-19 מינים. באופן כללי, המשפחה נפוצה במגוון אזורים גיאוגרפיים, הכוללים את תת-הארקטי, מזרח ההימלאיה, סין, וייטנאם, יפן, וארצות הברית, במיוחד באזורי האקלים הממוזג והטרופי.
Ebenaceae (אפרסמוניים) - המשפחה כוללת 3 סוגים ו-803 מתוכם 779 מינים שייכים לסוג אפרסמון (Diospyros). המשפחה נפוצה במרבית ארצות העולם.
Ericaceae (אברשיים) - המשפחה כוללת 121 סוגים ו-3,550 מינים.
Fouquieriaceae
Lecythidaceae (לציתידיים)
Marcgraviaceae
Mitrastemonaceae
Pentaphylacaceae
Polemoniaceae (שלהביים) -
Primulaceae (רקפתיים) -
Roridulaceae
Sapotaceae (ספוטיים) - , ביניהם קניסטל
Sarraceniaceae (נבליתיים) - ביניהם הדרלינגטוניה
Sladeniaceae
Styracaceae (לבניים)
Symplocaceae
Tetrameristaceae
Theaceae (תה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך פון ברכטולד
קטגוריה:סדרות צמחים | 2024-10-15T18:23:04 |
גרוב | גְּרוּב הוא מושג מופשט המבטא תחושת קצב או "סווינג", שנוצר על ידי השילוב המוזיקלי של נגנים שונים בחטיבת הקצב בלהקה (נגני הגיטרה, הבס, הפסנתר, התופים ועוד).
מאז סוף המאה ה-19, ג'אזיסטים החלו לשים דגש על קצב ותחושה ("feel"), והחלו להשתמש במושג. הוא נמצא בשימוש במוזיקה שחורה על כל סוגיה וכן מוזיקה פופולרית אחרת כמו פאנק (Funk), דיסקו, רוק וכדומה.
הגרוב הוא התבנית עליה חוזרת חטיבת הקצב בגרסאות מסוימות, כדי להעביר תחושה קצבית, לעיתים מרגיעה, לעיתים מרקידה או מקפיצה. מבחינה מופשטת יותר, הגרוב הוא אווירה, או תחושה, שאחראית עליה חטיבת הקצב, ש"מבינה" את המשמעות, או "מרגישה" את המוזיקה, ומעבירה תחושות אלו גם למאזינים ולנגנים הנוספים. מוזיקאים יכולים להשתמש בביטוי "איזה גרוב מדהים יש ליצירה הזאת" כדי לבטא מספר דברים: שליצירה יש תבנית ריתמית טובה, או שהיצירה מעבירה תחושה ריתמית מעניינת, מושכת ומרגשת, לעיתים עד כדי קהות חושים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מוזיקה פופולרית
קטגוריה:מוזיקה שחורה
קטגוריה:טכניקות מוזיקליות
קטגוריה:קצב | 2024-05-29T03:24:12 |
מזרחים | שמאל|ממוזער|250px|עולים מתימן בהמתנה במחנה גאולה בדרכם לישראל במבצע מרבד הקסמים, 1949-50
שמאל|ממוזער|250px|אשה וילדה, עולות מצפון אפריקה במעברת כפר חסידים, 1952
"מזרחים" הוא מונח רווח בשיח הישראלי כדי לתאר יהודים מארצות המזרח התיכון ומצפון אפריקה וצאצאיהם. הכינוי נכנס לשימוש בתקופת היישוב הישן, והיה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו במובנו הגאוגרפי. הכינוי "מזרחים" מאפיין עולים יהודים המגיעים מהמדינות: מרוקו, טורקיה, תוניסיה, לוב, אלג'יריה, מצרים, תימן, סוריה, לבנון, איראן, עיראק, אוזבקיסטן, אפגניסטן, טג'יקיסטן, גאורגיה ועוד.
המושג "מזרחים" תאם בעבר מרחבים גאוגרפיים המזוהים עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (المغرب) לעומת מזרח "משרק" (مشرق), כאשר ה'מערב' מתאר את צפון אפריקה, וה'מזרח' מתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. כך לעיתים הוא משמש גם ליוצאי יהדות ספרד מצפון אפריקה.
עם זאת בסגנון התפילה יש שוני בין ספרדים למזרחים וכנראה שריד לסגנון התפילה של יהודים מוסתערבים שקדמו לעליות מספרד לצפון אפריקה ואסיה, מכך נראה שהמושג מזרחי מתייחס למוסתערבים שקדמו לעליות מספרד ולא לספרדים.
לקבוצת ההתייחסות "מזרחים" ישנן הגדרות נוספות, כגון "יהודים ספרדים" כלפי היהודים צאצאי פליטי הפרעות הנוצריות ב-1391, מגורשי יהדויות ספרד ופורטוגל ואנוסים ששבו ליהדותם בגלוי לאחר שנמלטו מחצי האי האיברי לארצות האסלאם והודו במסווה של אנשי צבא, ממשל או סוחרים פרטיים נוצרים; "יהודי ארצות האסלאם", "יהודי עדות המזרח", "יהודי המזרח התיכון" או "יהודי ארצות ערב", אם כי הכינויים אינם חופפים; כך, למשל, ישנם "מזרחים" שאינם-ספרדים בהלכותיהם, כגון יהדות תימן.
במהלך תקופת היישוב הישן, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות – "ספרדים" מאירופה ומארצות האסלאם, ו"אשכנזים" ממערב או ממזרח אירופה. חלוקה זו התבססה על המסורות ההלכתיות העיקריות של יהודי העולם, מאז ימי הביניים, והיא נפוצה עד היום – כחלוקה לאשכנזים ולספרדים. עם זאת, שיוך גנאלוגי לקבוצת האשכנזים או הספרדים והמזרחיים אינו-דיכוטומי כיום, בזכות נישואים בין-עדתיים המטשטשים חלוקה זו.
המושג מזרחים
המושג מזרחים נוצר לכל הפחות בתקופת היישוב הישן, והשימוש בו היה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו. בעבר למושג "מזרחים" היו קונטציות גאוגרפיות החופפת עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (مغرب) לעומת מזרח "משריק" (مشرق), כאשר המערב שמתאר את צפון אפריקה והמזרח שמתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. לדוגמה, שמה הרשמי של מרוקו בערבית הוא "ממלכת המערב" (المغرب), ואזור צפון אפריקה מכונה בערבית "מגרב" (مغرب) שפירושו "מערב", יהדות אזור זה כונתה בעברית "העדה המערבית", או גם "מערביים" וכך נקראו במשך שנים רבות - עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 - היהודים שעלו מאזורים אלה לארץ ישראל. לפי הבחנה זו, רק יהדות סוריה, יהדות איראן, יהדות לבנון, יהדות מצרים, יהדות תימן, יהדות בוכרה, יהדות קווקז, יהדות בבל, נכללות תחת ההגדרה של "יהודים מזרחים". בנוסף לכך, גם בקרב יהדות אשכנז התקיימה חלוקה גאוגרפית של מזרח ומערב: יהודי מזרח אירופה כונו בעבר בכינוי הגנאי "אוֹסְטְיוּדֶן" (Ostjuden), דהיינו "יהודים מזרחים", על ידי יהודי מרכז אירופה.
המושג "מזרחים" הוא לרוב מושג פוליטי, אך המושג המודרני של המושג מזרחים כוללת גם קהילות יהודיות ממרכז אסיה והקווקז, כמו יהדות פרס, יהדות אפגניסטן, יהדות בוכרה מאוזבקיסטן וטג'יקיסטן, ויהדות קווקז מדגסטן ואזרבייג'ן. בעוד שקהילות אלה דיברו באופן מסורתי שפות יהודיות-איראניות כמו ג'והורית ובוכרית, חלק מצאצאיהן דוברי רוסית שותפת או פשוטה בשל קיומן של מדינות אלה כרפובליקות של ברית המועצות לשעבר.
בקרב סוציולוגים ישראלים קיימת ביקורת לגבי המושג מזרחים ומה הוא מייצג. עזיזה כזום, בהתייחסותה לסוגיית האוריינטליזם, טוענת כי תהליך האוריינטליזציה בחברה הישראלית התחיל דווקא מהסימון של יהודי מזרח אירופה על ידי יהודי מרכז אירופה כיהודי המזרח (אוסטיודן). לדבריה, יהודי מזרח אירופה בתורם, סימנו את יהודי ארצות האסלאם כ"מזרחים" והדירו אותם מעמדות השפעה בחברה בישראל מכיוון שעקב תיוג העבר הם לא היו בטוחים במעמדם. ניסיון לכפות את הזהות "מזרחים" על יוצאי ארצות האסלאם, גם אם עלו מערים על חופי האוקיינוס האטלנטי, נראה עם החלפת שמות משפחותיהם הקודמים ל"מזרחי" במקרים רבים על ידי פקידי משרד הפנים עם הגעתם ארצה; "מזרחי" היה שם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב אלה שישראלים בחרו לשנות או לעברת.
ממוזער|רחוב "המערבים" בירושלים המציג את השם שבו נקראו יהודי המגרב טרם הפיכתם ל"מזרחים"
על פי גישה זו, המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך, שמצד אחד, הממסד המפא"יניקי ששלט במדינת ישראל הציג עצמו כ"תרבות האשכנזית", אשר ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; ומצד שני, הקבוצות המוחלשות הפנימו את התיוג והשתמשו בו. כך ניתן למצוא שימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה. למשל, הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון, בן-ציון מאיר חי עוזיאל, פנה במכתב, מיום כ"ח בחשון תש"ד (26 בנובמבר 1943), אל "חוג הפעילים" של "ארגון העובדים הספרדים ובני עדות המזרח" ובירכם על יוזמתם החשובה, להקים סמינריון לחינוך צעירים לעסקנות ציבורית; ובבחירות הראשונות לאספה המכוננת, הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה רשימת הספרדים ועדות המזרח, בראשות בכור-שלום שטרית ואליהו אלישר (שניהם ילידי ישראל, שהשתייכו לעילית החברתית ביישוב, אף בעת שהעולים היהודים מזרח אירופה נחשבו קבוצה נחותה – בעיקר בהשוואה לאשכנזים שעלו ממערב אירופה), בארבעה מנדטים. תיוג זה, לפי הסוציולוגים מהזרם הרדיקאלי, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה, אשר ביקשה לקלף את ערביותם ובו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. אחרים דוחים את התפישה הזו וטוענים ש"עדות המזרח" זה שם נורמטיבי כדי לתאר קבוצה של עדות יהודיות שחיו במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובצורה דומה היה שימוש במושג "עדות אשכנז" לגבי אשכנזים. עם השנים הכינוי "מזרחיים" החל להחליף את הכינוי "עדות המזרח", כאשר משנות ה-90 החל הכינוי "מזרחים" לתפוס דומיננטיות הולכת וגוברת.
הוגים ופעילים חברתיים שונים (לדוגמה חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית) הציעו את השם "יהודים-ערבים". על פי תפיסה זו, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמנים" שכן הוא מנסה לקשר את היהודים לקבוצה אתנית זרה מסוימת. הראשון שייסד את הקטגוריה החברתית "יהודים-ערבים" היה אלבר ממי שציין גם שהמונח בעייתי ואינו מדויק, השני היה שמעון בלס, סופר ישראלי יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". טיעון שיטתי זה המשיכה לנסח גם אלה שוחט (1987), תוך שהיא יונקת מפעולות ודיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80. הוגה מרכזי נוסף בדיון זה הוא הסוציולוג יהודה שנהב-שהרבני, אשר התכתב בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" עם אלו שהניחו את היסודות לקטגוריה זו. הוא הציע שהבחירה בשם "מזרחים" אינה מקרית וכי מדובר בקטגוריה סוציולוגית מכלילה, כפי שטענו סוציולוגים אחרים (לעיל), נוצרה והוגדרה על ידי ההגמוניה הלאומית. המוסדות הציוניים תחילה, ומוסדות המדינה בהמשך, יצרו קטגוריה מהותנית להגדרת כל "המזרחים" תוך טשטוש ההבדלים ביניהם. בפועל, הוא מוסיף, המציאות החברתית בישראל, שדחקה את ה"מזרחים" אל שולי החברה, אשררה בדיעבד דמיון בין קבוצות מושא שונות למדי מבחינה תרבותית.
יחד עם זאת, השם "יהודים-ערבים" אינו בשימוש רווח בשיח הציבורי בישראל, ואף זוכה לביקורת בקרב מזרחים ואשכנזים כאחד . שנהב-שהרבני עצמו הבהיר כי מדובר בקטגוריה דיסקורסיבית, שגם אם יש לה תקדים בהיסטוריה היהודית והציונית (זיהוי עצמי מאידך, או כינוי שהעניקו שליחים ציוניים ליהודים בארצות ערב והאסלאם), היא קטגוריה ביקורתית בעיקרה.
היסטוריה
בדורות עברו
יהדות ארצות האסלאם הייתה בעלת תרבות עשירה והיסטוריה מפוארת, שממנה יצאו אישים רבים ובהם הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ורבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך. העלייה מארצות האסלאם התקיימה לאורך הדורות, ובכללן בתקופת מבשרי הציונות והעליות שלפני קום המדינה. מניעים דתיים וציוניים היו הסיבות העיקריות לעליית היהודים מארצות האסלאם לארץ ישראל דווקא.
ביישוב
עדת הספרדים הייתה עדה מיוחסת עוד מלפני העליות הראשונה והשנייה, בזמנן ואף שנים רבות לאחר מכן. אנשי עדה זו, נחשבו לאנשי העילית החברתית וממנה באו רבים מעשירי היישוב. היהודים הספרדים עלו לארץ לאחר גירוש ספרד בעיקר במאה ה-16 ומאז נספחו אליהם היהודים יושבי הארץ מקדמת דנא (מוסתערבים) וכן עולים מארצות המגרב (עדת המערביים). עד לשנת 1822 נחשבו כיהודים, על ידי השלטון העות'מאני, רק בני העדה הספרדית (בראשות הראשון לציון – החכם באשי, שמינויו אושר על ידי הסולטאן העות'מאני). עד שנת 1854 לא היו "המערביים" (יוצאי מרוקו) חלק משמעותי של העדה הספרדית (מספרם בירושלים לא עלה על תריסר משפחות). לאחר עליית הרב דוד בן שמעון הגיעו ממרוקו בעקבותיו יהודים "מערביים" רבים ומספרם הגיע בשנת 1872 לכ-1,000 נפש. "המערביים" שרבו ביניהם העניים, לא זכו לתמיכה והכרה מצד הספרדים הוותיקים והצליחו להיפרד מן הספרדים בעזרת הקונסול הבריטי פין. במשך הזמן, קיבלו "המערביים" הכרה והשתייכו לעדת היהודים הספרדים, יחד עם הוותיקים. משפחות ספרדיות, כמו משפחת שלוש הוותיקה, שעלתה מאלג'יריה תפסו מקום מרכזי ביישוב והיו בין מקימי תל אביב. משה שלוש אף נבחר (בתמיכת מפלגות הפועלים) בשנת 1936 לראש עיריית תל אביב, אם כי מייד הודח על ידי הבריטים שמינו את ישראל רוקח במקומו. בהדרגה, נדחק המיעוט הספרדי ממעמדו המרכזי ביישוב והחל בשנות ה-30 החלו העולים החדשים ממזרח אירופה (שעלו במספרם על הוותיקים) לתפוס את מקומם המרכזי ביישוב. עם זאת, למרות מיעוט מספרם, תפסו בני עדת הספרדים מקום מרכזי בכלכלת היישוב והשתייכו לעילית האזרחית ביישוב גם בסוף תקופת המנדט. הספרדים, שקיימו גם מסגרות פוליטיות משלהם, צירפו אליהן עולים חדשים מארצות האסלאם והופיעו כ"ספרדים ועדות המזרח", דבר שתרם לכוחם האלקטורלי ביישוב (אם כי כוח זה לא היה רב). התימנים לא נכללו, בדרך כלל, במסגרות אלה של "ספרדים ועדות מזרח" והקימו לעצמם, עוד בשנת 1920, את התאחדות התימנים.
במדינת ישראל
עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש. אוכלוסייה זו הייתה הומוגנית יחסית מבחינה תרבותית – כ-80% היו אשכנזים, ורק כ-20% מזרחים. מייד עם קום המדינה עלו לישראל יהודי תימן (במסגרת מבצע מרבד הקסמים), יהודי לוב, יהודי טורקיה ויהודי עיראק (תחילה כמבריחי גבול דרך פרס ואחר כך במסגרת מבצע עזרא ונחמיה), ובשנות ה-50 וה-60 עלו רבים מיהודי צפון אפריקה ומיהודי איראן. קבוצות עולים נוספות הגיעו מארצות אסלאם אחרות כגון בוכרה והקווקז. בגל העלייה הגדול ("העלייה ההמונית") שבמסגרתו עלו לישראל כ-900,000 בעשור הראשון לקום המדינה, רק 44.5% מן העולים היו יוצאי אירופה ואמריקה, ואילו 53.4% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה. כתוצאה מכך השתנה מאוד הרכבה העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובתום העשור הראשון למדינה היו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה ו־42% יוצאי אסיה ואפריקה. שיעור המזרחים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל גדל בהתמדה, והחל מאמצע שנות ה-60 ועד העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 היוו המזרחים רוב באוכלוסייה.
מאפייני אוכלוסיית העולים מארצות המזרח
אוכלוסיית העולים מארצות האסלאם נבדלה מהאוכלוסייה האשכנזית (הוותיקה וזה מקרוב באה) בשתי תכונות דמוגרפיות עיקריות. ראשית, המשפחות היו גדולות יחסית – פריון הנשים העולות מאסיה ואפריקה היה גדול כמעט פי שלושה מזה של הנשים האשכנזיות הוותיקות. שנית, רמת ההשכלה הממוצעת הייתה נמוכה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה האשכנזית. רמת ההשכלה לא הייתה אחידה בין ארצות האסלאם, ובתוך כל מדינה ומדינה. כך, בעוד שבקרב יהודי תימן, למשל, רמת ההשכלה המערבית הייתה נמוכה, הרי שבקרב יהודי עיראק ויהודי מצרים רמת ההשכלה המערבית עלתה על זו של חלק מארצות מזרח אירופה.
מאפיין ייחודי נוסף שהביאו איתם עולי ארצות האסלאם (למעט עולי תימן שהיו אדוקים מאוד בדתם) הוא דפוס דתי הסובלני יותר לגוונים, הן באמונה והן בפרקטיקות ההלכתיות.
יחס הממסד
גלי העלייה הצפופים הללו אתגרו את יכולות הקליטה של המדינה הצעירה. אחד מפתרונות השיכון המיידיים היה יצירתן של מעברות. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש השנים וחצי הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה ביחס כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה. יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעיתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. גופי המדינה המיישבים ביצעו מדיניות מפלה גם בכל הנוגע לפיזור העולים ברחבי המדינה. מרבית עולי ארצות אירופה יושבו באזור המרכז, בעוד שמרבית עולי צפון אפריקה יושבו באזורי הפריפריה. מדיניות אי שוויונית זו הציבה תנאי פתיחה שונים לקבוצות העולים השונות, הנובעים מהמיקום הגאוגרפי של כל אחת מקבוצות העולים.
יחס הממסד הפוליטי והכוחות הדומיננטיים כלפי עולי ארצות האסלאם היה אמביוולנטי. מחד, המדינה הצעירה נזקקה לעולים והעלתה על נס את אתוס העלייה ואתוס כור ההיתוך. מאידך, חוקרים רבים מצביעים על היחס האי-שוויוני והמזלזל שזכו לו עולים אלו. כך, למשל, אתוס כור ההיתוך שהתיימר להטמיע את העולים מארצות האסלאם, תואר אומנם כ"ישראלי", אך למעשה היה על טהרת הצבר-האשכנזי (למשל, עוז אלמוג). טענות אחרות עסקו בשליטה מרחבית במסגרת יחסי מרכז–פריפריה (למשל, ברוך קימרלינג, אורן יפתחאל), בשליטה כלכלית (למשל, שלמה סבירסקי) ובשליטה ומחיקה תרבותית (למשל, יהודה שנהב).
קיימות דוגמאות רבות ליחסה של המנהיגות הפוליטית למזרחים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדבריו של אבא אבן משנת 1952, כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם, המצביעים על האופן שבו הממסד ראה את המזרחים כמי שהיה עליהם לעבור תהליכי מודרניזציה, כדי שישתלבו במרחב הישראלי:
דוגמה לדעות קיצוניות כלפי העולים המזרחים היא הספר המהפכה האשכנזית שספג ביקורת רבה בעת פרסומו.
בשנים הראשונות לקום המדינה התנהל מאבק בין המצדדים בעלייה סלקטיבית לבין התומכים בעלייה לכול. בעוד שהממשלה בראשות בן-גוריון דגלה בעלייה לכול, עיתון הארץ תמך באלו שצידדו בעלייה הסלקטיבית ומאמריהם של גלבלום, עמוס אילון וכותבים נוספים בעיתון הארץ שתיארו את המועמדים לעלייה מארצות צפון-אפריקה באופן בוטה ומזלזל, השתלבו במגמה זו. המדיניות הממשלתית התעצבה בפועל על פי יכולת קליטת העולים ומידת הסכנה שיהודי ארצות המזרח נמצאו בה. "ב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן." מאוחר יותר, "הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו".
בשנים הראשונות לקום המדינה, העולים החדשים מארצות המזרח יושבו בעיקר בפריפריה עקב מדיניות פיזור האוכלוסין וחיזוק אזורי הגבול. בעוד שעולים חדשים רבים הצליחו להשתלב בכלכלה הישראלית, בעיקר דרך חקלאות, והצליחו לייסד יישובים מוצלחים יחסית לתקופה, הייתה גם תופעה של עזיבת יישובי הספר לטובת הערים. אדריאנה קמפ (2002), שניתחה את התופעה, טענה שהמעבר של מזרחים מן הכפר שבספר הישראלי אל העיר היה מעין התמרדות נגד המדיניות הממשלתית ליישבם בפריפריה. מצד שני, מחקרים כלכליים מצאו שמזרחים שחיו בערים הגיעו להישגים כלכליים ורמת חיים גבוהים יותר, וייתכן שזה ההסבר לתופעה.
יהודי ארצות המזרח השתלבו בפוליטיקה הישראלית עוד מימי היישוב במסגרת "הסתדרות חלוצי המזרח". בעת קום המדינה נוסדה מפלגת ספרדים ועדות המזרח שהתבססה על הסתדרות חלוצי המזרח וקיבלה ארבעה מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה. מלבדה היו חברי כנסת מזרחים גם במפא"י ומפלגות ישראליות אחרות. מטרותיהם של "חלוצי המזרח" והמפלגה שהוקמה בעקבותיהם, כפי שהן הופיעו במצע שלהם, כללו את "הרחבת השתתפותם (של ספרדים ועדות המזרח) בבנין ביתנו הלאומי" ו"הגנת זכויותיהם בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים והרשמיים". חבר כנסת מטעם הסיעה, בכור-שלום שטרית, כיהן כשר המשטרה הראשון של ישראל.
בעשורים הראשונים לקום המדינה חלו גם מאבקים שונים כנגד אפליה של מזרחים. בשנת 1959 חלו אירועי ואדי סאליב, שהיו סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו, שכללו מרי חברתי נגד אי השוויון ונגד הממסד של מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה, לא התייחסו לעניין העדתי בתחילתם. אולם בעקבותיהם החל שיח תקשורתי וממשלתי שהחל להתייחס לנושא, אם כי בבסיסו הייתה טענה כי אין כל אפליה עדתית והאשמה היא במצב הסוציאלי ובתרבות ה"קלוקלת" של המפגינים. בתחילת שנות ה-70 הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, תנועת מחאה ישראלית של צעירים ממוצא מזרחי. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שיא המחאה התרחש ב-18 במאי 1971 כאשר אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. הפגנה זו התקיימה ללא רישיון המשטרה, אך כאשר כוחות הביטחון הגיעו לפזרה, הם נתקלו בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית, אולם עקב סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה, לא צלחה דרכה במישור הפרלמנטרי. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.
במהפך של 1977 בא לידי ביטוי בצורה גלויה לעין כוחם הדמוגרפי של המזרחים. במסגרת חילופי שלטון זה חשו רבים מבני הדור הראשון והשני של יוצאי ארצות האסלאם ("ישראל השנייה") כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטונה של מפא"י.
חלוקה מעמדית ופער עדתי
השתלבותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של עולי אירופה ואמריקה לאחר קום המדינה "הייתה מושלמת" (כהן, 1998). בתוך זמן לא רב (עשר עד חמש עשרה שנים מיום הגיעם לארץ) השכלתם, שכרם ומעמדם המקצועי דמה לזה של ילידי הארץ ועולי אירופה ואמריקה לפני 1948. בניגוד לכך לא הצליחו עולי ארצות האסלאם להדביק את הפער הסוציו-אקונומי. יתרה מזו, מחקרים מסוימים טוענים שהפער הסוציו-אקונומי בין מזרחים לאשכנזים בקרב בני הדור השני (ילידי הארץ) דומה לזה שבין בני הדור הראשון. עם זאת, מחקרים אחרים מצביעים על צמצום של הפערים בדור השני והשלישי ומגמה לסגירתם.
חוקרי החברה מונים מספר הסברים לפערים אלו בקרב בני הדור הראשון ובני הדור השני. בין הגורמים העיקריים ניתן למנות את התבססות העולים האשכנזים שהגיעו קודם להם, ואחזו במערך מוסדות השלטון, הכלכלה והתרבות, והעדיפו את הדומים להם. יצירת תקנים שונים להסמכה ולחינוך שהובילו מזרחים לעבודות כפיים פחות מכניסות. ובנוסף, ריכוזם של העולים בפריפריה הרחוקה ובמעברות, מהלך שהגביל את נגישותם למרכזי הכוח השלטוניים, הזדמנויות תעסוקה, ובמיוחד חינוך נאות בבתי ספר טובים שיוביל אותם להשכלה גבוהה שהפכה לכלי הדומיננטי בצמצום פערים בין עדתיים.
סיבה נוספת המוזכרת באשר לפער בין מזרחים לאשכנזים, היא הרחבת הפער על ידי הסכם השילומים, הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק פיצויים לניצולי השואה. משמע, תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן זקוקים ניצולי השואה ולשם פיצוי על החיים הקשים במחנות הריכוז. התוצאה הייתה, שפליטים יהודים מאירופה, שהגיעו לארץ חסרי כול, נהנו מקצבה קבועה ששולמה להם במטבע זר, ואפשרה להם לשקם את חייהם מבחינה כלכלית תוך זמן קצר. המשמעות המהותית של הסכם השילומים היא שמזרחים שעלו לישראל ונאלצו להפקיר רכושם בארצות מוצאם, יכלו לסמוך אך ורק על שירותי מדינת ישראל כדי להשתקם כלכלית, בעוד שלפליטים אלו מאירופה, היה מנגנון חלופי של פיצוי אישי מגרמניה.
סיבה נוספת היא שבעשור הראשון למדינה 58% מהדיור במדינה היה ציבורי והבנייה התרכזה במרכז ישראל. הקרקע שייכת למדינה, חוק מנדטורי לבנייה ייתר את אישור ועדת התכנון, וחברות הבנייה היו ממשלתיות. המדינה עודדה את העולים לרכוש את הדירות השכורות מהמדינה דרך מתן הלוואות נוחות ומפליגות. בעזרת מתן ההלוואות הדיירים הכפילו את הונם לקניית עוד דירות והרוב שזכו לכך היו עולים אשכנזים. בשנת 1952 מדינת ישראל החליטה לשנות מדיניות והחליטה לפזר את האוכלוסייה לפריפריה בעקבות מחירי הדיור שעלו, ההיצע שירד והפשרת הקרקעות האיטית. בשנים 1954 עד 1959, שנות השיא של העלייה ממרוקו, מחצית מהעולים נשלחו לעיירות הפיתוח בפריפריה, שהיו בהן פחות הזדמנויות בתעסוקה, חינוך פחות טוב ונגישות נמוכה להשכלה גבוהה. הדיור הציבורי בפריפריה היה יקר יותר מאשר במרכז, ועלויות השילוח הכבידו על המדינה, דבר שגרם להגדלת הפער מהמרכז.
מחקרים רבים הצביעו על הקשר שבין הריבוד התעסוקתי, הכלכלי וההשכלתי הנמוך של המזרחים לעומת האשכנזים (למשל, משה סמיונוב ונח לוין אפשטיין). הריבוד בין אשכנזים למזרחים ניכר גם בימינו, בין השאר עקב הומוגניות הקבוצות, שנישואים ביניהן לא היו נפוצים, וגם עקב שעתוק של דפוסים חברתיים, גאוגרפיים וכלכליים שהובילו את המזרחים להידחק לאזורי פריפריה ולמקצועות שוליים בחברה. החינוך וההשכלה הגבוהה הפכו לאחד הגורמים המהותיים ביותר המשפיעים על הישגיהן והכנסותיהן של שתי הקבוצות.
חינוך והסללה
קיימת ספרות סוציולוגית ענפה העוסקת בהסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים. מחקרים אלו הראו שמזרחים נותבו לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא קשר ליכולתם, ולא לבתי ספר עיוניים שבהם יש פוטנציאל גבוה יותר להגיע לאוניברסיטה ולחזק את הסטטוס החברתי שלהם.
המחקר הסוציולוגי מצביע על מספר סיבות לכך שמזרחים לא הצליחו לצמצם את הפערים. לפי יוגב ושפירא (1992), מחקרים סוציולוגים רבים על הישגי סטטוס מצביעים על כך שההשכלה היא הגורם העיקרי לפער בין שתי הקבוצות. לפי חוקרים אלו, העלייה המזרחית של שנות החמישים הגיעה בעיצומו של תהליך תיעוש בארץ, תהליך שבו הקבוצה ההגמונית, האשכנזים, "ביססה את ההסמכה ואת ההשכלה כקריטריון עיקרי להישגי תעסוקה". אך תעודות ההשכלה התיכונית וההשכלה הגבוהה של המזרחים לא זכו להכרה עם הגעתם לישראל, ולכן מזרחים אחרים שהיגרו לארצות אחרות הצליחו טוב מהם במישור התעסוקתי (כהן, 1972 ושווארקי, 1975 בתוך יוגב ושפירא 1992, עמוד 33). טענה שנייה שמעלים החוקרים היא כי ההתייחסות לחינוך המזרחים הייתה שונה, משמע, היו להם קריטריוני כניסה מיוחדים לבית הספר התיכון בנוסף לתוכניות מיוחדות ל"טעוני טיפוח" והם נידונו להסללה נוקשה. לפי יוגב ושפירא, המאמצים המרכזיים הראשונים להתמודדות עם עולי המזרח היו באמצע שנות ה-60 עם התפתחות מערכת החינוך המקצועי בתיכונים והאינטגרציה בחטיבות הביניים.
תימוכין לכך ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס להלן), המראים כי החל מאמצע שנות השישים והלאה, למזרחים יש דומיננטיות ברורה בחינוך המקצועי. ניתן לראות למשל, שבשנים 1961–1962 למדו בבתי ספר מקצועיים 21.6% ילידי אסיה ואפריקה, לעומת 30.6% ילידי אירופה ואמריקה. בשנים אלו, ילידי אסיה וצפון אפריקה היו הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלו הלומדים בבתי ספר מיוחדים, עם 32.1% למול 5.4% ילידי אירופה ואמריקה ובבתי ספר לנערים עובדים (74.1% מול 13.3% בהתאמה).
אך כאמור, מאמצע שנות השישים, תמונה זו השתנתה ונרשמה עלייה תלולה של מזרחים בחינוך המקצועי ואחוזים נמוכים של השתתפות בבתי ספר תיכונים עיוניים. בשנת 1967, למדו 47% ילידי אסיה וצפון אפריקה בבתי ספר מקצועיים לעומת 46.4% ילידי אירופה-אמריקה, ובבתי ספר חקלאיים 52.4% מכלל הלומדים היו ילידי אסיה-אפריקה למול 38.8% ילידי אירופה-אמריקה ו-8.8% ילידי הארץ. לעומת זאת, בבתי הספר התיכוניים (תיכוני, פירושו עיוני) ההתפלגות הייתה שונה, מכלל הלומדים בתיכון, 66.5% היו ילידי אירופה-אמריקה לעומת 25.4% ילידי אסיה וצפון אפריקה. בנוסף, נרשמה דומיננטיות רבה של ילידי אסיה ואפריקה בבתי ספר על-יסודיים ללימוד ערב חלקי ובבתי ספר תיכוניים של ערב.
שנתון הלמ"ס לשנת 1972 מראה כי מבין הלומדים בבתי ספר מקצועיים 9.5% היו ילידי הארץ, 32.4% ילידי אירופה-אמריקה, או שאביהם נולד באחת מיבשות אלו. קבוצת הרוב בחינוך המקצועי הייתה קבוצת המזרחים, ילידי אסיה-אפריקה, או שאביהם נולד שם, עם 58.1% מכלל הלומדים בחינוך המקצועי. בדומה, ילידי אסיה אפריקה היו הקבוצה הגדולה בחינוך החקלאי עם 61.5% מכלל הלומדים בבתי ספר אלו, לעומת 27.1% ילידי אירופה-אמריקה או שאביהם נולד שם. בבתי ספר תיכוניים (עיוני), ההתפלגות מראה כי שם נמצא רוב של ילדים ממוצא אירופאי-אמריקאי עם 56% למול 32% אשר מוצאם באסיה-אפריקה.
ממצאים דומים ניתן למצוא גם בשנים הבאות. שנת 1976 למשל, מראה כי מבין כלל הלומדים בבתי הספר המקצועיים, אלה שמוצאם הוא מאסיה-אפריקה הם הקבוצה הדומיננטית, עם 63.3% מכלל הלומדים, ו-64% בבתי ספר חקלאיים. בבתי הספר התיכוניים, ההתפלגות היא של 36.2% שמוצאם הוא מאסיה-אפריקה לעומת 45.9% שמוצאם הוא מאירופה-אמריקה.
בדומה, בשנת 1979, 64.3% מלומדי החינוך המקצועי הם ילידי אסיה-אפריקה, למול 18.5% מילידי אירופה-אמריקה, וממצאים דומים מתגלים גם בחינוך החקלאי. לעומת זאת, חל שיפור בלימודי התיכון העיוני, שם נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה-אפריקה לעומת 39.3 שמוצאם מאירופה-אמריקה ו-22% ילידי ישראל.
בעוד שנדמה כי אי השוויון העדתי בתיכון העיוני טופל, יש מחקרים שטוענים שהפער אומנם הצטמצם אך עדיין קיים. במחקרה של חנה איילון (2000) שנערך בשנות התשעים של המאה ה-20 שנסמך על נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, נמצא כי קיים היעדר של מזרחים במקצועות מוגברים. לפי המחקר, ככל שיש יותר מזרחים בבית הספר, מגוון המקצועות המוגברים, משמע, אלו שנותנים פקטור לציוני הבגרות, יורד. מקצועות אלו לפי איילון, הם מקצועות בעלי יוקרה בחברה המאפשרים כניסה למגמות יוקרתיות באוניברסיטה (למשל, מדעי הטבע והחיים). זה מוביל לא רק לצמצום הנגישות להשכלה גבוהה, אלא גם לצמצום החשיפה לידע בתיכון.
תעסוקה והכנסה
אחד המחקרים החשובים בנוגע לפערי השכלה ושכר בין מזרחים ואשכנזים נעשה על ידי ינון כהן (1998). כהן אסף נתונים מסקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 1975, 1982, 1992 ו-1995 במטרה לבדוק האם פערי ההשכלה והשכר בין מזרחים ואשכנזים קטנו במהלך השנים, והאם ההשכלה היא עדיין ההסבר לפערי השכר בין הקבוצות. הנתונים של כהן, מלמדים כי על אף שנראה לכאורה כי הפער נסגר כיוון שיותר מזרחים בני הדור השני הולכים ללמוד ומשיגים תארים, המצב אינו מעודד. לפי הנתונים שאסף כהן, אם נשמור על קצב סגירת הפערים בתואר ראשון שחל בין השנים 1982–1992 הפער ייסגר תוך 94 שנים. ואילו אם נשמור על קצב סגירת הפערים בין השנים 1992–1995 יושג שוויון בתואר הראשון בטווח של 111 שנים (1998:119). ממצאיו של כהן מראים כי הפער בהכנסות בקרב בעלי השכלה אקדמית הולך ומתרחב. אם ב-1975 לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הכנסתם של אשכנזים ומזרחים בעלי תואר ראשון, אזי שב-1995, אקדמאים מזרחים זכו בממוצע ב-78% מהכנסתם של אקדמאים אשכנזים. עם זאת, כהן גם מצא שהפער במספר שנות הלימוד בין מזרחים לאשכנזים הצטמצם באופן משמעותי בדור הצעיר. על פי הנתונים, בשנת 1975 מספר שנות הלימוד הממוצע של מזרחים מהדור הצעיר היה 77% מזה של אשכנזים, בעוד שבשנת 1995 היחס עלה ל-88% (1998:119).
נתוניו של כהן נתמכים גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-1995, המראים כי החלוקה האתנית בשוק העבודה עדיין אינה מצטמצמת. הממצאים מלמדים על כך שכמחצית מהגברים האשכנזים בדור השני (שנולדו בארץ ואביהם אינו יליד ישראל) עובדים במקצועות צווארון לבן, מול חמישית מהגברים המזרחים. לעומת זאת, 54.1% מהגברים המזרחים ילידי דור שני עובדים במקצועות של צווארון כחול למול 28.2% מהאשכנזים. לפי ד"ר חיה שטייר מהחוג לסוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, "הנתונים מצביעים על חלוקה מעמדית-עדתית ברורה בשוק העבודה". הנתונים גם מלמדים כי יש לכך השפעה ברורה על ההכנסות, כיוון שמקצועות צווארון לבן הם בעלי תגמולים גבוהים יותר מצווארון כחול. כאשר משווים ממצאים אלו לנתוני הדור הראשון (אלו שלא נולדו בארץ) רואים כי הפערים העדתיים אינם מצטמצמים בדור השני. בדור הראשון שיעור המועסקים במקצועות צווארון לבן היה פי 2.1 לטובת האשכנזים, ובדור השני פי 2.5 (בתוך: קשתי, 1997). לפי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ככל שהאבטלה גוברת, יש יותר מובטלים מזרחים. בשנת 1995, למשל, שיעור האבטלה בקרב מזרחים ילידי הארץ היה גדול פי 2.5 מאשר בקרב אשכנזים בני דור שני. ממצאים לאורך זמן מראים כי ככל שהאבטלה במשק גוברת, שיעור המזרחים מול האשכנזים גבוה יותר. הסיבה לכך, לפי ד"ר נילי מארק מהחוג לכלכלה ובית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, היא פערי ההשכלה בין שתי הקבוצות הללו (בתוך: קשתי, 1997).
לדעת החוקרים, הגורם המרכזי שמסביר את פערי השכר הם פערי ההשכלה. נוסף על פרמטר ההשכלה, כהן (1998) מציין את גיל הכניסה לשוק העבודה. הנתונים של כהן מלמדים שמזרחים נוטים יותר מאשכנזים לרכוש השכלה אקדמית בגילאים מאוחרים יותר – כשני שלישים מהמזרחים רכשו את השכלתם האקדמית לאחר גיל שלושים לעומת שליש מהאשכנזים שעשו זאת. לגיל הכניסה לשוק העבודה יש השפעה ישירה על השכר, כיוון שהתשואה מההשכלה גדלה ככל שהיא מתרחשת בשלב מוקדם יותר. מאז שנות ה-70 הפערים בהשכלה ובשאר התכונות הקובעות שכר בין הגברים האשכנזים והמזרחים הצטמצמו, ולמרות זאת פערי השכר לא קטנו. כהן (2006) מציין כי "ההסבר המרכזי לכך הוא שבעשורים האחרונים התמורה לתכונות קובעות שכר (כמו השכלה), גדלה בקצב מהיר מהקצב שבו צומצמו הפערים בתכונות אלו בין הקבוצות". בנוסף, ככל שהפערים בין העשירונים העליונים לעשירונים התחתונים גדלים, כך הפערים בין מזרחים ואשכנזים גדלים, מאחר שלמזרחים ייצוג יתר בעשירונים התחתונים וייצוג חסר בעשירונים העליונים.
הסוציולוגים תמימי דעים באשר לקיומם של מנגנונים ממוסדים של אפליה המשפיעה על אופן הכניסה לשוק העבודה ("אפליה בלתי-ישירה"), כאשר המנגנון המרכזי לדעת החוקרים היא מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. בנוגע לסוגיית האפליה בשוק העבודה עצמו ("אפליה ישירה") הממצאים מעורבים. כהן (1998) מצא כי בשקלול כל הנתונים (השכלה, גיל הכניסה לשוק העבודה וכיוצא בזה) עדיין נשאר פער בלתי מוסבר שלא ניתן לייחסו לאף אחת מהסיבות שהוצגו (ובראשן ההשכלה). לטענתו, אי אפשר לשלול את האפשרות שלפחות חלק מאותו פער בלתי מוסבר, מקורו באפליה ישירה כלפי המזרחים בשוק העבודה. גוטליבובסקי ומארק (2003), שבדקו נתונים החל מאמצע שנות ה-70, טוענים כי ההשכלה היא הגורם המרכזי לפערים בשוק העבודה ולא אפליה ישירה על רקע עדתי. במאמר מסכם מ-2006 מציין כהן כי "על אף שמחקרים קודמים לא הצליחו לשלול את האפשרות שגברים מזרחים סובלים מאפליה ישירה בשוק העבודה, הרי שאצלם, שלא כמו במקרה של נשים (לא חשוב מאיזו עדה) וערבים, אפליה ישירה היא גורם משני, אם בכלל, לשכרם הנמוך".
ממצאים שמעידים על סגירת הפער
לצד המחקרים שמתוארים לעיל ישנם מחקרים אחרים, שלעיתים מתבססים על נתונים מעודכנים יותר, המעידים על סגירת הפער בין מזרחים לאשכנזים בתחומים שונים. מחקר של פרופ' מומי דהן מבית הספר למנהל ציבורי באוניברסיטה העברית, שפורסם בשנת 2013, מצא כי פערי ההכנסה בין מזרחים לאשכנזים קיימים, האי-שוויון העדתי אומנם הצטמצם אך למזרחים אין ייצוג הולם באליטות; פערי השכלה והכנסה עדיין קיימים, ייצוג המזרחים באוניברסיטאות, במערכת המשפט ובתקשורת אינו מספק.
ב-15 שנים הצטמצמו הפערים מ-40 אחוז ל-25 אחוז, בקצב ממוצע של אחוז לשנה, והמגמה נמשכת. בנוסף מצא המחקר שבקצוות אין כלל פערים – ייצוג המזרחים בחמישון העליון (20 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) תואם את חלקם באוכלוסייה, בעוד שחלקם בחמישון התחתון (20 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר) דווקא קטן מחלקם באוכלוסייה. פרופ' דהן הוסיף שנכון ל-2013 הזהויות העדתיות אינן זהויות מרכזיות בחברה הישראלית וההבדלים בין מזרחים לאשכנזים היטשטשו ברוב תחומי החיים.
אחד המחקרים הנרחבים ביותר שנערכו לגבי סוגיית הפערים העדתיים פורסם בשנת 2002 על ידי צוות מחקר מהמחלקה ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' דב פרידלנדר וצבי אייזנבך. המחקר ארך כ-5 שנים ולטובתו יצרה הלמ"ס קובץ נתונים מיוחד שאפשר את בדיקת הפערים העדתיים לאורך זמן. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהפער העדתי מצטמצם במהירות ובעקביות והוא יתחסל כליל בתוך שנות דור. בין הממצאים של המחקר ניתן לציין שבקרב בני הדור השלישי בארץ ילידי 1977–1979 הפער בשיעור הנכנסים לתיכון כמעט זניח: 92% מהמזרחים נכנסו לתיכון, לעומת 95% מהאשכנזים. בקרב הנשים אף נוצר פער הפוך: 96% מהמזרחיות נכנסו לתיכון, לעומת 91% בלבד מהאשכנזיות. החוקרים מציינים גם שבקרב ילידי 1965–1969 המשיכו ללימודים גבוהים 46% מזרחים בני הדור השלישי לעלייה, לעומת 55% אשכנזים בני אותו דור. לדברי פרופ' פרידלנדר:
מחקר נוסף, שנערך על ידי החוקרים אורי כהן וניסים לאון, העלה את הטענה שבישראל נוצר מעמד ביניים של מזרחים, שביחד עם מעמד הביניים של אשכנזים ויהודים בני מוצא עדתי מעורב מהווים את הגרעין של החברה הישראלית. כך למשל, בשנת 1984 היו כ-300 סטודנטים ממוצא מזרחי שסיימו תואר שני בישראל, בעוד שבשנת 2003 היו 2,527 סטודנטים מזרחים שסיימו תואר שני – נתון שתואם לחלקם של המזרחים מהאוכלוסייה הכללית. עם זאת, מספר הנשים המזרחיות בדרגות בכירות באקדמיה נמוך.
ראיה נוספת לכך היא שמאז שנות ה-80 הוקמו בישראל מספר רב של שכונות וערים חדשות ומטופחות יחסית שרוב תושביהן הם מזרחים. בין יישובים אלה ניתן למנות את מודיעין, גן יבנה, מעלה אדומים, ושכונות חדשות בערים וותיקות יותר כגון חולון, ראשון לציון, חיפה ונתניה. לפי החוקרים, מזרחים רבים ניצלו את הזדמנויות למוביליות חברתית ואינם גרים עוד בישובי פריפריה מרוחקים ומוזנחים, כפי שנהוג לחשוב במחקר הסוציולוגי, אלא במרכזים האורבניים החדשים של מעמד הביניים הישראלי. הכלכלן ג'ימי ויינבלט מתאר בספרו "שוק עבודה בחברה פלורליסטית" שאין פערי שכר משמעותיים בין מזרחים עירונים ואשכנזים עירונים. נקודה נוספת, שלדעת רבים תהפוך את הפער בין מזרחים לאשכנזים ללא רלוונטי בעתיד, היא נישואים בין-עדתיים. הנתונים בנושא מעורפלים ומיושנים יחסית, אך לפי מחקרה של ברברה אוקן משנת 2001, כ-28% מהילדים היהודים בתחילת שנות ה-90 נולדו למשפחות מעורבות. המחקר מצא מגמה של עלייה בחצי אחוז בחלקם של הילדים למשפחות בין-עדתיות מדי שנה, כלומר, אם המגמה נמשכה, בשנת 2013 עמד אחוז הילדים שנולדים למשפחות מעורבות על קרוב ל-40 אחוז.
ייצוג פוליטי
נתון נוסף שיכול להעיד על שינוי בפער שבין מזרחים לאשכנזים הוא השתלבותם של יהודי ארצות המזרח בפוליטיקה הישראלית. בממשלת אולמרט שכיהנה מ-2006 עד שנת 2009, רוב השרים (14 מתוך 25) היו ממוצא מזרחי, ובבחירות 2009 לכנסת שיעור חברי הכנסת המזרחים תאם את שיעור המזרחים באוכלוסייה. מספר השרים המזרחים ירד בממשלות שכיהנו אחר כך: בממשלת ישראל השלושים ושתיים בראשות בנימין נתניהו, שכיהנה בין 2009 לשנת 2013, היו (עם השבעתה) 9 שרים מזרחים מתוך 30, ובממשלת ישראל השלושים ושלוש שהושבעה במרץ 2013 היו שלושה שרים מזרחים (סילבן שלום, עמיר פרץ ומאיר כהן) ושר ממוצא בין-עדתי מעורב (שי פירון) מתוך 22. לעומת זאת, בממשלת ישראל השלושים וארבע היו 8 שרים ממוצא מזרחי ו-2 שרים ממוצא בין-עדתי מעורב מתוך 21 שרים סך הכול.
דת
הסקאלה הדתית, כלומר המרחק בין הקצוות מבחינה דתית, צרה יותר בקרב המזרחים מאשר בקרב האשכנזים, משום שתהליך ההקצנה, לחרדיות ולחילוניות, שעבר על יהודי אירופה, לא התקיים בצורה דומה בארצות האסלאם, ורבים מיוצאי אותן ארצות וצאצאיהם הם בעלי זיקה למסורת ושמירת מצוות. הריחוק בין מזרחים בשני קצות הסקאלה קטן יחסית, וכאשר מוצאים אותו, הוא נובע במידה רבה כתוצאה מהמפגש שלהם עם האשכנזים (למשל התחרדות של מזרחים שלמדו בישיבות ליטאיות). בקרב המזרחים יש רבים יחסית שהם בקטגוריית הביניים "מסורתי" – אדם הממלא אחדות ממצוות הדת, ואינו שולל אותה. תופעה זו מסבירה את כוחה הגדול של מפלגת ש"ס, שהיא מפלגה מזרחית חרדית, אך קהל מצביעיה מגיע משכבות הרבה יותר רחבות בציבור המזרחי.
ישנם הבדלי מנהגים בפסיקה ההלכתית בקרב המזרחים, אם כי ניכרת מגמה של האחדת המנהגים, שהוביל אותה הרב עובדיה יוסף. הבדלי מנהגים קיימים גם בנוסחי התפילה, ובולטת במיוחד שונותם של יוצאי תימן הנוהגים על פי התכלאל, בעוד מרבית המזרחים נוהגים על פי נוסח הספרדים (עם גרסאות שונות). כמו כן, ישנם מנהגים דתיים שונים המיוחדים לאזורים גאוגרפים שונים, כדוגמת המימונה של יוצאי מרוקו. גם טעמי המקרא נהגים בצורה שונה בקרב הקהילות.
פוליטיקה
דפוסי ההצבעה של המזרחים בישראל נוטים לימין הפוליטי ולכיוון דתי-מסורתי, בעיקר מאז המהפך של 1977, והמזרחים מצביעים באחוזים גבוהים לתנועת הליכוד. כמו כן, בבחירות של שנת 1999, 62% מהמזרחים הצביעו לבנימין נתניהו בעוד 38% לאהוד ברק. בבחירות לאורך השנים כיהנו בכנסת שלוש מפלגות שפנו בעיקר לקהל המזרחי: ספרדים ועדות מזרח, תמ"י ומפלגת ש"ס.
לנטייה של המזרחים להצביע למפלגות הימין ניתנו מספר הסברים:
ערכיו הלאומיים של הימין הפוליטי קרובים יותר לערכי הדת והמסורת, ערכים החשובים ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם.
יחסו החשדני עד עוין של הממסד המפא"יניקי לעולים מארצות האסלאם. כישלונות הקליטה, כמו גם היחס המזלזל והמתנשא, הרחיקו את העולים וצאצאיהם מהצבעה למפלגות השמאל. לעומת זאת הליכוד, ובעיקר מנהיגו, מנחם בגין, הביעו יחס אוהד יותר למזרחים, הן רטורית והן מעשית – למשל, פרויקט שיקום שכונות.
המזרחים, או אבותיהם, חוו אנטישמיות מוסלמית בארצות האסלאם שמהן באו, והם רואים את הקמת מדינת ישראל כדרך נקמה במוסלמים.
תרבות בישראל
אחת התרומות של המזרחים לתרבות הישראלית היא המוזיקה המזרחית, שיש המכנים אותה מוזיקה ים-תיכונית. זהו ז'אנר מוזיקלי בזמר העברי שנוצר בישראל, המורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים והמשלב השפעות של מוזיקה ערבית, מוזיקה טריפוליטאית, מוזיקה תימנית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה עיראקית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד. בכך, ז'אנר מוזיקלי זה שונה מאוד מהמוזיקה של המזרח התיכון או הערבית הקלאסית והמודרנית, ודומה יותר לסוגה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50, שביקשה לשלב מוזיקה עברית וערבית. למוזיקה המזרחית מגוון סגנונות, החל מהסגנון ה"קל" של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון ה"כבד" של זמרים כמו אבי ביטר ומשה כהן. במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית. החל משנות ה-90 הפכה מוזיקה זו למקובלת יותר ולחלק מהמרכז המוזיקלי בישראל.
נישואין בין עדתיים
על אף קיומם של נישואים בין שתי העדות הגדולות בחברה היהודית, מזרחים ואשכנזים, שיעורם היה נמוך והביא להומוגניות יחסית של שתי הקבוצות הללו. דבר זה הוביל לכך שהמחקרים על העדות היהודיות בישראל נוטים להתרכז בשתי הקבוצות הגדולות, למרות השכיחות העולה עם השנים של נישואים בין-עדתיים. הבעייתיות במחקר היא כפולה, הן עקב מיעוט המחקרים והן עקב מיעוט הנתונים. לכך מצטרפת מדיניות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמקשה על חקר נישואין בין-עדתיים ודפוסים סוציולוגיים של צאצאיהם. בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מופיעה אך ורק ארץ הלידה של האב ולא של הסב, והדבר יוצר בעייתיות לחוקרים בבואם לחקור ישראלים שנולדו בעשורים האחרונים, שרבים נולדו להורים שנולדו בארץ. החוקרים מנסים לעקוף בעייתיות זו בעזרת נתונים ממפקד האוכלוסין.
שמאל|ממוזער|450px|צאצאי נישואים בין עדתיים לפי קבוצות גיל ב-1995 : 5.3% בקבוצת הגיל 40 – 43, 16.5% בגילאי 20 – 21, ו-25.1% בגילאי 10 – 11.
הנתונים מתוך : Barbara S. Okun, Orna Khait-Marelly 2006.
באופן משמעותי, רוב הנישואין שאחרי העלייה ההמונית בשנות החמישים בחברה היהודית בישראל, היו בתוך שתי הקבוצות האתניות האשכנזים והמזרחים. אך שיעור הנישואין בין הקבוצות עלה לאורך השנים כפי שהראה מפקד האוכלוסין. בשנים 1957–1961, שיעור הנישואין הבין-עדתיים עמד על כ-14% ואילו בתחילת שנות התשעים שיעור זה עלה לכ-28%, לפי מחקרן של ברברה אוקן ואורנה חייט-מראלי ב-2006 מהאוניברסיטה העברית.
מחקר קודם של אוקן יחד עם גשור (Gshur and Okun) מ-2003 הצביע על כך ששיעור הנישואין הבין-עדתיים עולה ככל שחולף הזמן. כלומר, ילידי ישראל נוטים יותר להתחתן מחוץ לעדתם, מאשר אלו שנולדו מחוץ לישראל. בנוסף, הצביעה אוקן במחקריה מ-2001 ומ-2004 על תהליך של "המרה", דפוס סלקטיבי של נישואים בשנות החמישים, השישים והשבעים. בתהליך זה בן או בת זוג ממוצא מזרחי נטו להתחתן עם אשכנזים, שזוהו כקבוצה הדומיננטית בישראל, אם לבן או בת הזוג המזרחים היה סטטוס סוציו-אקונומי גבוה יותר מזה של בן או בת הזוג האשכנזים שאיתם הם התחתנו. אך ככל שנישואין בין עדתיים הפכו נפוצים יותר, תהליך ה"המרה" הפך פחות דומיננטי ודפוסי הנישואים הראו נטייה של משכילים להינשא אלו לאלו וכי נישואים בין-עדתיים נפוצים יותר בקרב המשכילים יותר.
אוקן הצביעה במחקרה מ-2004 כי קבוצה זו של צאצאי הנישואים הבין-עדתיים אינם מייצרים זהות אתנית לאומית חדשה, אינם מייסדים קבוצה מלוכדת ואף אינם חולקים זהות משותפת. פרשנות חלקית היא מוצאת בכך שצאצאי נישואים בין-עדתיים הם קבוצה ללא גבולות אתניים ברורים בחברה היהודית בישראל. עם זאת, מאחר שהמחקר בנושא אינו מפותח דיו עקב היעדר נתונים ומחקרים, נדרשים מחקרים איכותניים לצד מחקריים כמותניים נוספים, כדי לעמוד על זהות קבוצה זו ומאפייניה.
ביקורת כלפי המונח
המונח "מזרחים" (כמו גם המונח "אשכנזים") ספג ביקורת בחוגים אקדמיים וחברתיים, על שהוא מבצע הכללה שאינה בהכרח נכונה ממבט גאוגרפי, אנתרופולוגי, סוציולוגי, ואף פנים-דתי, לקבוצות שונות (שיש הנוטים להבנות אותן כ"מזרחיות" או "אשכנזיות") שלא תמיד החפיפה התרבותית או החברתית ביניהן משמעותית עד כדי הצדקת הכללתן למקשה אחת, או שהכללה זו נתפסת כרלוונטית בשל הטיות שונות כגון כמיהה לא מבוקרת לרדוקציוניזם מחקרי, שבתורו מעצב את החברה על ידי סקירה עיתונאית של מחקרים מתאמיים (שלעיתים בעצמה מוטה), בצורה של כותרות ענק, תעמולה עיתונאית, והטעיות, אשר דה פקטו הולכות ומצטברות זו על גבי זו כתפיסות מציאות כוזבות, של צרכני המידע.
המונח גם ספג ביקורת על כך שהוא, ביחד עם המונח "אשכנזים", מוביל את הנתקלים בו באופן תדיר לחלק ולפלג את החברה הישראלית חלוקה סטריאוטיפית, ודיכוטומית, אך כוזבת בלבד - לשתי קבוצות בדויות של "ישראלים", תוך זניחתן של עדות שעל פי הגדרה אחת מקורן ב"קו התפר" שבין שני צידי המתרס, או על פי הגדרה אחרת, הן פשוט זרות לחלוקה זו, או שהשיוך ה"עדתי" שלהן ייחודי, כגון יהודים בכלל וישראלים בפרט שמוצאם מיפן ומהודו, וכן זניחת השיח אודות קבוצות חברתיות אחרות בתוך ישראל אשר כלל אינן משתייכות למה שהוגדר כמגזר היהודי, או משתייכות אליו באופן חלקי או אלטרנטיבי, כגון ערבים, ערבים-בדואים, דרוזים, נוצרים, וערבים-נוצרים.
סמי מיכאל יצא נגד הרעיון של "זהות מזרחית" וטען כי זהו תוצר של הגדרת נגד ל"מחנה האשכנזי", וניסיון להתבדל מהעולים "המזרחים" כדי לשמור על הגמוניה תרבותית וכלכלית ולדאוג ש"המזרחים" יישארו מאחור. הוא גם התנגד להגדרה "עדות המזרח" עבור מי שעלה מארצות מוסלמיות, ותהה האם מונח כזה היה יכול להתקבל אילו לא היו מדכאים את האליטות של אותן קהילות, וכופים את ההגדרה הזו על המעמד החלש כלכלית שלהן. מיכאל יצא חוצץ נגד התהליכים שהובילה מפא"י להכפפת יהודים מארצות האסלאם לזהות מלאכותית אחת. לדבריו, ה"מזרחיות" מבוססת על כל הסטריאוטיפים של המעמד הנמוך בקהילות אלה. הוא גם תהה מדוע לא כונו היהודים הכפריים מאירופה (לדבריו, רוב היהודים מתחום המושב היו כפריים), שלא עלו ברמתם על היהודים הכפריים יוצאי ארצות האסלאם (לדבריו, מיעוט מקרב עולים אלה), בשם הגנאי "מזרחים" בעוד שהם באמת תאמו אותו ("המזרח" בימי מלחמת העולם השנייה היה חופף ל"מזרח אירופה"). לדבריו, הזהות "ספרדים" נכפתה בשיח הישראלי על כלל יוצאי ארצות האסלאם, גם על אלה שאינם באמת צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, ויהודי ארצות האסלאם הוגדרו כולם כמקשה תרבותית אחת, כשלמעשה לכל תפוצה יהודית הייתה תרבות והיסטוריה נפרדת משל עצמה לפני שהערבית, הטורקית או הפרסית הפכה לשפה השולטת במדינות הללו. מיכאל גם יצא נגד סיווגה של ספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם כ"ספרות אתנית", בעוד שספרות שנכתבה מאת סופרים יהודים אשכנזים לא נחשבת לכזאת - למרות שרבים מהכותרים הללו היו בעלי נושאים גאופוליטיים, ציוניים ודתיים - המאוזכרים בין כלל העדות היהודיות.
ראו גם
עליות מגורשי ספרד ופורטוגל
מזרחים בישראל
נאום "כור ההיתוך" בישראל - שנישא על-ידי ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון
מיזוג גלויות
לקריאה נוספת
בן ציון גת, היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות הת"ר - התרמ"א (1840 - 1881), הוצאת אגודת שוחרי הגימנסיה העברית בירושלים, כסלו תשכ"ג
שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981
רחל שרעבי, התבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית 1860–1914, באתר יד יצחק בן-צבי, 1984
תום שגב, הישראלים הראשונים, תל אביב: דומינו, 1984, עמ' 123–187
יורם פרי, ג'וני גולדברג, האם המזרחיים ניציים יותר?: להבנת הזיקה בין השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות, המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1985
חנה הרצוג, עדתיות פוליטית - דימוי מול מציאות, תל אביב: הוצאת יד טבנקין, המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986
א' יוגב, ר' שפירא, היבטים עדתיים בהתפתחותה של ישראל כחברה מסמיכה, בתוך: הנ"ל (עורך), התפשטות ההשכלה בישראל, הוצאת מסדה: תל אביב, 1992
דבורה הכהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1994
גיטה עמיפז-זילבר, גם בהם פגע הצורר: יהודים מזרחיים בצרפת הכבושה 1940–1944, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1994
סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה - הרהורים על ישראל מזווית כהה, קובץ מאמרים קצרים מהעיתונות, (עורך: אלי חמו), הוצאת בימת קדם לספרות, 1992–1999
נח לוין-אפשטיין, משפחה וריבוד: דפוסי שעתוק של אי-שוויון בישראל, בתוך: צדק חלוקתי בישראל, (עורך: מנחם מאוטנר), תל אביב: הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2000
צור, ירון, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 2001
אלה שוחט (עורכת), זכרונות אסורים - לקראת מחשבה רב-תרבותית, קובץ מאמרים (ובהם המאמר מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים), הוצאת בימת קדם לספרות, 2001
חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר (עורכים) מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש, מכון ון ליר, 2002
יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
סמי שלום שטרית, המזרחים החדשים: השיח המזרחי החדש ותנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית, 2003
אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, הוצאת ברירות 1992. מחקר ביקורתי על יחסי מזרח-מערב בקולנוע הישראלי, הוצאה מחודשת, האוניברסיטה הפתוחה, 2005
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 1948–2003, תל אביב: הוצאת עם-עובד / ספריית אופקים, 2004 - חיבור מקיף על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל
אסתר מאיר-גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן יוצאי עיראק בישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009
רמי קמחי, שטעטל בארץ ישראל: סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, רסלינג, 2012
Barbara S. Okun, Orna Khait-Marelly. 2006. Socioeconomic Status and Demographic Behavior of Adult Multiethnics: Jews in Israel. (forthcoming)
Barbara S. Okun. 2004. Insight into Ethnic Flux: Marriage Patterns among Jews of Mixed Ancestry in Israel, Demography, Vol. 41, No. 1
Barbara S. Okun. 2001. The Effects of Ethnicity and Educational Attainment on Jewish Marriage Patterns: Changes in Israel, 1957-1995, Population Studies, Vol. 55, No. 1
Gshur, Benny and Barbara S. Okun. 2003. Generational Effects on Marriage Patterns among Israeli Jews. Journal of Marriage and Family
מאמרים
סמי סמוחה, שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל, מגמות, כרך 2–3 (1984), עמ' 169–206
ינון כהן, פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים 1975 - 1995, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 1998
עזיזה כזום, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי השויון האתני בישראל, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, א 2:, 1999, עמ' 385–428
חנה איילון, זכות הבחירה ואי השוויון בחינוך: היבטים חברתיים של הרפורמה במבנה הלימודים בחטיבה העליונה, בתוך: חנה הרצוג (עורכת), חברה במראה, תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 125–146
אדריאנה קמפ, שליטה מדינתית והתנגדות בספר הישראלי, בתוך: (חבר, ח., שנהב, י., ומוצפי-הלר, פ. עורכים), מזרחים בישראל, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 36–67
משה ליסק, סוציולוגיה ביקורתית כסוציולוגיה חתרנית, עיונים בתקומת ישראל 12, 2002, עמ' 397–411
שתי דעות על הספר מזרחים בישראל, בעריכת חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר, בתוך עיונים 13, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003
סמי סמוחה, העדתיות היהודית בישראל כתופעה ממשית מתמשכת, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, עמ' 413–425
אריה קרמפף, אהבת האשכנזי: על שיח קולוניאליסטי מהופך (מאמר ביקורת על המאבק המזרחי בישראל, 2003-1948 מאת סמי שלום שטרית), עיונים 14, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 565–581, 2004
אמית קרין, תקפות החלוקה האתנית למזרחים ולאשכנזים בקרב מהגרים וצאצאיהם בשוק העבודה הישראלי, מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 44 (1), 2005, עמ' 3–28
צבי צמרת, זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני 'עדות המזרח', בתוך: חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, עיונים- סדרת נושא, עמ' 295–326, 2005
אסתר מאיר-גליצנשטיין, 'כאן אוכלים עם סכין ומזלג' — מזרח ומערב במפגש הבין–תרבותי במדינת ישראל, בתוך: חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, עיונים - סדרת נושא, עמ' 615–644, 2005
כהן, ינון, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006
נסים לאון, 'מה שם ייקרא לתופעה שאין יודע מי קבע אותה ולמה?': לשאלת התפתחותה של החרדיות המזרחית בישראל, עיונים 16, 2006, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 85–107
מוסטפא כבהא, יהודים מזרחים בעיתונות הערבית בישראל, 1948 - 1967, עיונים 16], 2006, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 445–461
יצחק דהאן, מתבדלים ומשתלבים: אינטלקטואלים מזרחים בישראל, עיונים 17, 2007, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 239–265
אורי כהן ונסים ליאון, לשאלת המעמד הבינוני-המזרחי בישראל, אלפיים, 32, 2008, עמ' 83–101
אסתר מאיר, עבר חמקמק: ספרי זיכרונות והבניית עברם של יהודי עיראק בישראל (על שני ספרים: סלים פתאל, בסמטאות בגדאד וששון סומך, בגדאד, אתמול), עיונים 19, 2009, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 90–97
נסים ליאון, הפוסק כתועמלן: הלכה ופופוליזם ביהדות המזרחית בת זמננו, עיונים 20, 2010, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 337–359
נסים ליאון, ש"ס, הרב עובדיה יוסף והתהליך המדיני, עיונים 21, 2011, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 172–189
רמי קמחי, מזרחים ותרבות מזרחית בשיח האקדמי הישראלי, מורשת ישראל 14, פברואר 2017, עמ' 311–330
יעל זילברמן, 'זהות מקצועית בהיסטוריה אורלית של עובדות רווחה ילידות מרוקו מבאר שבע', עיונים 30, 2018, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 113–144
רמי קמחי, לקראת ספרות ישראלית מזרחית, ראה, סתיו 2019, עמ' 447–457
רמי קמחי, שמרנות, חיקוי קולוניאלי ואבולוציה ברפרזנטציות עצמיות של גברים מזרחים בספרות עברית, ראה, אביב 2020, עמ' ט - כד
ממזרח יתפרץ הר געש: מאמרים שכתב הסופר והמשורר מתי שמואלוף בין השנים 2006-2020, הוצאת עיתון 77, 2020. הספר זכה למענק מפעל הפיס, מענק אקו"ם וקרן רבינוביץ. הספר דן במיוחד בדור השלישי והרביעי המזרחי, דרך יצירות אמנות. בין השאר מופיעים בו מאמרים על השירה של ארז ביטון, מירי בן שמחון, אמירה הס, זאב רווח, אלי פטל, רונית מטלון, עדי קיסר, ערס פואטיקה ועוד
פובליציסטיקה
אור קשתי, חלוקה מעמדית ברורה, הארץ, 13 במאי 1997
אור קשתי, ראשונים ללכת הביתה, הארץ, 1997
קישורים חיצוניים
יוסי יונה ויצחק ספורטא, לעצור את הנהירה המבוהלת לבית הספר תיכון: החינוך הקדם-מקצועי ויצירת מעמד הפועלים בישראל
יהודה שנהב, "קשר השתיקה", הארץ, 27 בדצמבר 1996
איתן בלום, השכפול של המודל 'מזרחי' בשדה החברתי הישראלי, שנות החמישים והעלייה המהירה, עבודת M.A., אוניברסיטת תל אביב, היחידה למחקר התרבות, 2003
איציק ספורטא, פערים בהשכלה, העוקץ, 2004
עמית קמה, "חטיבה אנושית אחת, עם ישראל אחד": על כינון זהויות קיבוציות במכתבים למערכת "הארץ", מכון חיים הרצוג, מרץ 2005
מתי שמואלוף, איפה אתם לא רואים אתכם: על היעדר ייצוג מזרחי בספרות הישראלית, 2006
אריאל דוד, הזהות המזרחית כפרויקט פוליטי, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוגוסט 2022
Albert Memmi, Who is an Arab Jew, 1975
הערות שוליים
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית
קטגוריה:יהדות ארצות האסלאם
קטגוריה:פוליטיקה של זהויות | 2024-10-01T01:57:55 |
הברון רוטשילד | הפניה אדמונד ג'יימס דה רוטשילד | 2009-06-11T09:11:24 |
בנימין אדמונד דה-רוטשילד | REDIRECT אדמונד ג'יימס דה רוטשילד | 2006-11-18T07:48:12 |
מטאל | REDIRECTהבי מטאל | 2023-08-11T23:27:31 |
הנדיב הידוע | הפניה אדמונד ג'יימס דה רוטשילד | 2009-06-11T09:12:31 |
מלחמת פרוסיה צרפת | הפניה מלחמת צרפת–פרוסיה | 2019-08-13T21:01:21 |
כנס איקון | REDIRECT פסטיבל אייקון | 2005-09-28T12:41:43 |
מבצע ענבי זעם | מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום בין 11 באפריל ל-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. במהלך המבצע ישראל ביצעה מעל 1,100 גיחות אוויריות וירתה כ-25,000 פגזים. כ-639 רקטות של החזבאללה נורו לעבר יישובים בצפון ישראל. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.
רקע
רצועת הביטחון
במסגרת המערכה ברצועת הביטחון, צה"ל, יחד עם צד"ל, התפרס על רצועת מוצבים שיצרה אזור חיץ בין ארגוני הטרור הלבנונים ליישובי צפון ישראל, ובכך העניקה שקט ליישובי הצפון. עד שנת 1990, ארגוני הטרור היו מגואלים במאבקים אחד בשני במסגרת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה השנה הסתיימה מלחמת האזרחים כאשר ממשלה פרו-סורית קמה בביירות. במהלך המלחמה נלחם חזבאללה בארגון אמל על הנהגת האוכלוסייה השיעית - המתואלים - של לבנון. עם סיומה של מלחמת האזרחים, ידו של חזבאללה הייתה על העליונה. כל אותה העת, ביצע חזבאללה פעולות עוינות נגד ישראל ונגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, כאשר המטרה הסופית של הארגון היא מחיקת "הישות הציונית" מהמפה. חזבאללה פעלה בשליחות, מימון ואספקה של איראן, והחל מ-1988, עם סיומה של מלחמת איראן–עיראק, העביר המשטר האיראני השקעות גדולות יותר לארגון.
ישראל התייחסה לעימות ברצועת הביטחון, מול חזבאללה וארגוני הטרור האחרים, כאל לחימה בעצימות נמוכה במסגרת ביטחון שוטף. צה"ל כן יזם פעולות בתגובה לפשיטות של חזבאללה, הגדולה שבהן הייתה מבצע חוק וסדר במהלכו חוסלו חמישים לוחמי חזבאללה. אך הפעולות שמרו על אופי ממוקד וכירורגי, כמו גם חטיפות של בכירים בארגוני הטרור, במטרה להשתמש בהם כקלפי מיקוח להחזרת שבויים וחטופים, מהחטופים יוסף פינק ורחמים אלשייך ועד לשבוי רון ארד. בתחילת שנות התשעים העימות ברצועת הביטחון מול חזבאללה הסלים. בפברואר 1992 ביצע צה"ל סיכול ממוקד בחייו של ראש הזרוע המדינית של חזבאללה, עבאס מוסאווי, ובתגובה לכך, ראש הזרוע הצבאית של הארגון, עימאד מורנייה, ארגן את הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה. במקביל התחוללה הסלמה בסכסוך האיראני-ישראלי, שהתבטאה בין היתר בהסלמה בזירה הלבנונית.
יורשו של מוסאווי, חסן נסראללה, התברר כחמום מוח ושש לקרב יותר מקודמו. במהלך 1993 מספר חיילי צה"ל נהרגו במארבים ופשיטות של חזבאללה, וביולי החל ירי רקטי לעבר יישובי הצפון. כתוצאה מכך, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר לרמטכ"ל אהוד ברק להוציא לפועל מבצע רב-זרועי נגד ארגון הטרור. מטרת מבצע דין וחשבון הייתה להוציא את יישובי הצפון ממעגל הלחימה, ולהשיב לישראל כוח הרתעה על חזבאללה. דרך פעולות ממוקדות חיסלו כוחות צה"ל מחבלים והפצצות מרובות של חיל האוויר הובילו במכוון לבריחת האוכלוסייה האזרחית השיעית, שהיא בסיס התמיכה של המחבלים, צפונה, לאזור ביירות. בתוך שבוע למבצע, הרמטכ"ל ברק רצה להרחיב את תחום הפעילות ויעדי המבצע, בעוד ראש אמ"ן אורי שגיא המליץ לסיים את המבצע שכן השיג את יעדיו המקוריים. ראש הממשלה רבין קיבל את עמדתו של שגיא והמבצע הסתיים לאחר שבעה ימי לחימה (שהעניקו לו את הכינוי "מלחמת שבעת הימים" בפי תושבי לבנון).
ההרתעה שיצר המבצע החזיקה מעמד זמן קצר, וחודש לאחר המבצע כבר שב חזבאללה כדרכו למארבים ופשיטות נגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון. בתגובה לפיגועים ולפעולות הטרור, ביוני 1994 ביצע חיל האוויר תקיפה בבסיס האימונים של חזבאללה בעין דרדרה. בתקיפה נהרגו צוערים של ארגון הטרור, ביניהם בנים של בכירים. בתגובה לתקיפה, כמו גם למבצע עוקץ ארסי - במהלכו חטפו כוחות סיירת מטכ"ל את מוסטפא דיראני והפכו אותו לקלף מיקוח לקראת משא ומתן על חילופי שבויים - יזם חזבאללה את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נרצחו כמעט מאה איש.
איראן ושלוחתה חזבאללה התנגדו נחרצות לאפשרות שישראל תגיע להסדרי קבע עם שכנותיה אשר ישימו סוף לסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן ניסו לשים רגליים בגלגלים של תהליך הסכמי אוסלו, המשא ומתן בין ישראל לסוריה וכן הלאה, תוך כדי אספקת ארגוני טרור ופגיעה מכוונת בעורף האזרחי של ישראל. דרך מימון ארגוני טרור פלסטינים, כגון החמאס והג'יהאד האסלאמי, איראן הובילה להגדלת הלחץ הציבורי בתוך ישראל על הממשלה, שתנקוט יד קשה נגד הטרור. בישראל התקיים שיח ציבורי חריף בין תומכי ומתנגדי הסכמי אוסלו, אשר הקצין ובסופו נרצח ראש הממשלה רבין. יורשו, שמעון פרס, הכריז בפברואר 1996 על הקדמת הבחירות של אותה השנה למאי. מערכת הבחירות התנהלה במקביל לגל טרור, שפגע משמעותית באמון ובתמיכת הציבור בפרס. חזבאללה עצמו לקח בכך חלק, והגביר את סך פעולות הטרור שלו נגד כוחות צה"ל. עוד קודם לרצח רבין, חלה עלייה בפעולות הטרור של חזבאללה, ובתגובה לכך החלו הכנות בצה"ל למבצע רחב היקף, בדומה למבצע דין וחשבון, שבו יושג הסכם הבנות חדש שיגביל את חזבאללה.
גישת צה"ל לזירה הלבנונית
ממוזער|רא"ל אמנון ליפקין-שחק עם אל"ם בני גנץ, מח"ט צנחנים, בתרגיל חטיבתי, 10 במאי 1996 (צילום: דובר צה"ל).
במשך שנים, ההתייחסות למערכה ברצועת הביטחון כאל לוחמה בביטחון שוטף, הגבילה את צה"ל בלימוד שדה הקרב, התנהלות האויב והטקטיקה שלו, והאריכה משמעותית את תהליך הלימוד של הזירה. מערך המודיעין לדוגמה, היה בעל ידע דל בדבר ארגון חזבאללה ומערך הפעילות שלו, כך שמאות הפשיטות שנערכו נגד המחבלים הפיקו תוצאות דלות ובסופו של דבר לא פגעו משמעותית בתשתית הטרור של הארגון. צה"ל חווה שחיקה בזירה הלבנונית, דרך חזרה על אותם נתיבי תנועה פעם אחר פעם, מה שאפשר לחזבאללה לבצע מארבים לכוחות צה"ל, דרך התעסקות בפרטים הטקטיים ומעט מאוד עשייה והתקדמות ברמה האסטרטגית וגם דרך הזנחה של הזירה הלבנונית בידי הדרג המדיני, שבמשך שנים התייחס אליה כאל המצב המיטבי ופעל לשמר את הסטטוס קוו. לפי חוקר ההיסטוריה הצבאית ד"ר רס"ן ישראל בן-דור: "חוליות החזבאללה הקטנות נהנו מהיתרונות של ניידות ומהירות, זיהו את כוחות צה"ל בטרם עת, ולכן לרוב הם הפתיעו במכת האש הראשונה וגרמו לכוחות צה"ל אבדות כבדות. גם עבודת המודיעין סבלה מהשאיפה להימנע מסיכונים."
בשנים 1994 ו-1995 התמנו עמירם לוין לאלוף פיקוד צפון ואמנון ליפקין-שחק לראש המטה הכללי, ושינו את הגישה האסטרטגית של צה"ל בהתייחס למערכה ברצועת הביטחון. עם מינויו לרמטכ"ל, שינה ליפקין-שחק את גישת ההתייחסות לזירה הלבנונית מביטחון שוטף למלחמה לכל דבר. הוא הזרים משאבים ללמידה מדוקדקת יותר של שיטות הלוחמה של חזבאללה, להכנות לקראת פעולות רחבות ולחדירה מודיעינית מאחורי המערך של המחבלים. במסגרת ההכנות הללו הורה הרמטכ"ל להקים מחדש את יחידת אגוז, יחידה מובחרת שהתמקצעה בפעילות טקטית ובהתחקות אחר שיטות הלחימה של חזבאללה. רא"ל ליפקין-שחק ואלוף לוין רצו להביא למהפך במשוואה של המאבק מול חזבאללה דרך פיתוח שיטות לוחמה חדשות ותורת לחימה. ליפקין-שחק ולוין העניקו תמיכה גם לחשיבה מחוץ לקופסה של מפקדים בשטח, וגיבו אותם בנקיטת יוזמה. כתוצאה מגישה זאת, ב-1995 כוחות צה"ל שברו שיא בחיסול מחבלים של חזבאללה, כאשר חלק גדול מהפעולות נעשו בידי היחידות המובחרות כגון אגוז ומגלן.
ההסלמה שקדמה למבצע
במקור ניסו כוחות הביטחון הישראלים להתמודד מול האיום של חזבאללה דרך חיסול בכיריו, אלא שלאחר מבצע שעת לילה בו חוסל מזכ"ל הארגון עבאס מוסאווי ירש אותו חסן נסראללה, אשר שש אלי קרב יותר מקודמו וקידם הסלמה. המוח מאחורי הפעילות הצבאית של חזבאללה היה הארכי-טרוריסט עימאד מורנייה. לאחר מכן ישראל הסיקה כי אין הסיכולים הממוקדים משיגים את האפקט המצופה מהם, ועברה לשיטה של הסלמות מכוונות לפגיעה בתשתית של חזבאללה, תחילה בדמות מבצע "דין וחשבון" וכעבור שלוש שנים בדמות מבצע "ענבי זעם". החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בקרבת גבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע שנתיים וחצי קודם לכן. בחודש וחצי שקדמו למבצע חלה התדרדרות ביטחונית בישראל ובלבנון שפגעה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל. בתקופה זו התגברו מאוד פיגועי ההתאבדות בישראל, בארבעה פיגועים נהרגו 59 ישראלים, ונפצעו מאות. בנוסף התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון:
בסוף חודש פברואר שוגר מטח רקטות לעבר העיר קריית שמונה.
ב-25 בפברואר התפוצצו שני מחבלים מתאבדים, אחד באוטובוס קו 18 בירושלים רצח 26 ישראלים והשני בטרמפיאדה בכניסה לאשקלון.
ב-3 במרץ התפוצץ מחבל, שוב באוטובוס קו 18, בירושלים. בפיגוע נרצחו 19 ישראלים.
בחג פורים, 4 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד ליד דיזנגוף סנטר. בפיצוץ נרצחו 13 אנשים ו-55 נפצעו.
באותו היום נהרגו בדרום לבנון ארבעה חיילי צה"ל ובהם מפקד גדוד 12 מחטיבת גולני, סגן-אלוף חוסיין עאמר, עוד שמונה חיילים נפצעו, 4 מהם קשה.
ב-10 במרץ הופעל מטען על שיירה מגדוד 13 של גולני ליד שער פאטמה. חייל אחד נהרג.
ב-20 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד על שיירה של צה"ל שנעה ממוצב טייבה בדרום לבנון לישראל. מהפיצוץ נהרג מפקד פלוגת המפקדה של גדוד 12.
ב-9 באפריל, בזמן שמזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת ביקרו באזור בניסיון להביא לרגיעה, נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון.
ב-10 באפריל, נהרג חייל מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל בהפגזה של חזבאללה על מוצב כרכום. באותו יום יצא רוה"מ לתקשורת בהצהרה כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג עוד.
מטרת המבצע הייתה יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו לשבת למשא ומתן עם הלבנונים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתית, על מנת ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן וישפיע על תושבי לבנון ועל ממשלת לבנון. בסוף מבצע דין וחשבון הושגו הבנות בין ישראל ללבנון וסוריה (וחזבאללה דרכן). הבנות אלו יצרו קרקע נוחה להמשך ירי הרקטות מלבנון ובו זמנית מנעו מצה"ל להגיב לירי ולתקוף את המחבלים המשגרים. על-פי ההבנות נאסר לירות מתוך ואל שטחים מיושבים. המחבלים היו משגרים רקטות מפאתי הכפרים והעיירות שבדרום לבנון כך שצה"ל התקשה מאוד לתקוף אותם מבלי לפגוע בשטח המיושב. במקרה של פגיעה כזו ראה עצמו חזבאללה משוחרר מן ההבנות וירה מתוך הכפרים "ירי תגובה" על הירי הישראלי.
בישראל התקשו לקבל את המצב שבו ידי צה"ל כבולות והמחבלים יכולים לירות והחל תכנון מבצע להשגת הבנות חדשות. בתחילה תוכנן מבצע "ענבי זעם" לחודש יוני 1995 אולם התכנון לא יצא לפועל, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין העדיף לנסות ולנצל את הערוץ המדיני למשא ומתן. בהגדרת תכלית המבצע, הסביר הרמטכ"ל ליפקין-שחק כי מדובר במבצע מוגבל, "שיהיה בו גם מרכיב קרקעי בתוך הפעילות, הוא [המבצע] לא יבטיח שקט לגליל להרבה זמן, אך ייתכן שיגרום לחזבאללה לחשוב פעמיים לפני שהוא יורה קטיושות לגליל ויעלה באופן משמעותי את רף ההחלטה שלו לביצוע ירי." מספר פעמים הבהיר בדיוני פורום מטכ"ל כי הפסקה מוחלטת של פח"ע נגד כוחות צה"ל אינו בין המטרות של המבצע. לגבי סדר הכוחות שמיועד לקחת חלק במבצע אמר: "לא מדובר בהפעלה רחבה של יחידות צה"ל, אלא בעיקר בהפעלת חיל התותחנים, ותיתכן גם תוכנית לפעולה קרקעית שתישמר ותופעל – אם בכלל – כאמצעי אחרון, בכוחות קטנים יחסית, ולא בהיקף של מבצע על אוגדתי לכיבוש דרום לבנון, שבכל מקרה לא יפתור את הבעיה." על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, וראש ממשלת צרפת, אלן ז'ופה, באזור וניסיונות ההרגעה שלהם ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון וסיפק את העילה לתחילת המבצע (בפועל צה"ל תגבר את כוחותיו בגבול הצפון עוד לפני תאריך זה). ראש הממשלה, פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק ולאלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, כי על צה"ל לפעול על מנת להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל.
הכנות למבצע
בהכנות למבצע רחב היקף בלבנון, היו גישות חלוקות בין פיקוד הצפון למטה הכללי. בעוד בפיקוד הצפון הייתה ההערכה כי שורש הבעיה הוא בחזבאללה, ועל כן במבצע רחב היקף ניתן לרסק את ארגון הטרור ולשנות את המשוואה הביטחונית בזירה הלבנונית למספר שנים הבאות, במטה הכללי התייחסו לתמונה האסטרטגית רבתית, לפיה לבנון כולה נתונה בידיים של סוריה, עמה מנהלת ישראל משא ומתן לשלום. כדי לעצור את הטרור של חזבאללה, יש להפעיל לחץ על סוריה וממשלת לבנון הסרה למרותה. לפיכך, במטה הכללי נתנו חשיבות פחותה לפגיעה בחזבאללה עצמו. המשמעות האופרטיבית הייתה שבפיקוד הצפון תמכו בפעולה קרקעית נרחבת, בעוד הרמטכ"ל התנגד לכך משני טעמים: ראשית כיוון שהפחית בחשיבות האסטרטגית של פגיעה בחזבאללה גופה, ושנית, כיוון שברמה הטקטית העריך שכוחות היבשה, במיוחד כלי רכב ממוכנים ושריון, לא יתפקדו בצורה מיטבית בשטח ההררי הלבנוני. לפי גישת המטה הכללי, המבצע תוכנן להפעיל כמה שיותר לחץ על לבנון ודרך כך על הפטרון סוריה, כדי שזאת תוביל לבלימה מסוימת של הפעילות החבלנית של חזבאללה.
לגבי התוצאות הכדאיות למבצע, בכירי המטה הכללי היו חלוקים בדיונים. היה מובן כי המבצע יסתכם בהסדר הבנות מדיני, ולא בהכרעה צבאית שתמוטט את חזבאללה. בעוד האלוף לוין תמך בהסכם הבנות בכתב, שיהיה מחייב יותר מהסכם ההבנות בעל-פה של מבצע דין וחשבון, עוזר ראש אג"ם אלוף איתן בן-אליהו טען שהסכם כללי ככל הניתן יאפשר מרחב פעולה גדול לצה"ל בהמשך הדרך. מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לוברני, תמך בסיום המבצע בעצירה חד-צדדית של צה"ל, וללא הסכם הבנות עם חזבאללה, מהלך שיחליש את מעמדו של הארגון ברמה המדינית. מבחינת הדרג המדיני, ראש הממשלה ושר הביטחון פרס רצה לבלום את הירי מלבנון, ולא תכנן להרחיב את המבצע לשם השגת תוצאות צבאיות גדולות או תוצאות מדיניות שישפיעו על השדה האסטרטגי במשא ומתן המדיני. "אינני רוצה ליצור ציפיות מוגזמות", אמר פרס, "הפסקת אש תיחשב להישג בעיני".
מפקד חיל האוויר דאז, האלוף הרצל בודינגר, עמד על מטרת המבצע: "הרעיון שעמד מאחורי מבצע 'ענבי זעם' הוא יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו למשא ומתן עם הלבנוניים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתיות, כדי ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן, ויתחיל להשפיע על התושבים ועל ממשלת לבנון. במקביל, הוחלט שלא יכול להיות מצב בו תסבולנה שתי ממשלות, לבנון וסוריה, ואילו החזבאללה, שבגללו החל המבצע, ייצא בלי שריטה. לכן נקבע כי כל מקום שידוע בזיקתו לחזבאללה והתפנה מאזרחים - ייהרס." ישראל ניסתה להפעיל לחץ על ממשלת לבנון, שבתורה תלחץ על סוריה, שבפועל ממשלת לבנון פעלה בחסותה, להביא את החזבאללה להפסקת אש. את חזית הלחימה ניהל אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, כאשר תחתיו פעל תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון. הזירה חלקה בין גזרה מערבית, באחריות עוצבת הגליל, וגזרה מזרחית, באחריות עוצבת הגולן. המבצע החל בשעות הבוקר של 11 באפריל 1996. העילה ליציאה למבצע הייתה מטח הפגזה של חזבאללה על קריית שמונה ב-9 באפריל שבו נפצעו 36 תושבים.
מהלך המבצע
תקיפת מטרות עומק
ממוזער|מטוס קרב F-16 פייטינג פלקון חוזר מהפצצת מטרות חזבאללה, 16 באפריל 1996 (אוסף דן הדני).
חיל האוויר תקף מטרות של חזבאללה בבקאע ובביירות. הגיחה המבצעית הראשונה נועדה להתקיף בסיסים לוגיסטיים של חזבאללה בתל קיאל ומזרעת עין אבו צוואר, ליד בעלבכ, קילומטרים ספורים מן הגבול בין לבנון לסוריה. בבסיס בתל קיאל היו, בנוסף על אנשי חזבאללה, גם כוחות סורים ואנשי משמרות המהפכה האסלאמית של איראן, והאזור היה בתחום הפעילות של סוללות נגד מטוסים סוריות. הגיחה בוצעה בידי מטוסי F-16. הגיחה המבצעית שנעשתה מעל שמי ביירות נועדה להפציץ את המפקדה המבצעית של החזבאללה שישבה בלב העיר. כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע ובבלתי מעורבים, נעשתה פעולה כירורגית, פגיעה בקומה אחת בבניין רב-קומתי, בידי טילי הלפייר שנורו ממסוקי AH-64 אפאצ'י. למסוק האפאצ'י היה חלק מרכזי במבצע, שכן הוא התאים לביצוע המשימות הכירורגיות שהיו מנת חלקו העיקרית של חיל האוויר במהלך המבצע.
התגובה של חזבאללה לשתי התקיפות האוויריות הייתה מינורית, מתוך ניסיון למנוע הסלמה ולהביא לסיום סבב הלחימה. רק כעבור עשרים ושבע שעות מתחילת המבצע השיב החזבאללה במטח ירי רקטי על יישובי הצפון. לאחר ההפגזה של חזבאללה החל השלב השני של המבצע, עם סדרת גיחות נוספות של חיל האוויר, כולל בום על-קולי מכוון מעל שמי ביירות לשם הרתעה ופגיעה נוסף ברובע הדאחייה, מושב הפיקוד של ארגון הטרור. במקביל החלו כוחות קרקעיים בהפגזת מטרות חזבאללה שזוהו בידיהם מצפון לרצועת הביטחון, וצה"ל הורה ל-44 כפרים לבנונים להתפנות משני טעמים: להימנע מפגיעה באזרחים ולהפעיל מכבש לחצים על ממשלת לבנון. תושבי דרום לבנון ברחו צפונה לכיוון ביירות, ותושבי גבול הצפון פונו לאזור המרכז. בניסיון נוסף להביא לסיום האירוע, ב-13 באפריל ביצע החזבאללה מטח ירי מצומצם, אך צה"ל המשיך במבצע כמתוכנן. רק לאחר מכן הבין החזבאללה את גודל הפעולה של צה"ל ובלילה שבין 13 ל-14 באפריל פתח במטח רקטי אינטנסיבי על יישובי הצפון. כמו כן יצא מזכ"ל החזבאללה חסן נסראללה בנאום: "אם רצונם הוא להכניס את ביירות והפרברים הדרומיים שלה למשוואת הביטחון של קריית שמונה, הרי שתגובתנו ברורה: התגובה להתקפה שאירעה אתמול בדאחייה לא תהיה בצפון פלסטין. אין קשר בין צפון פלסטין וקריית שמונה לבין מה שקרה בדאחייה. התגובה לכך תתבצע בוודאות במקום אחר – בכל מקום אחר. לא אומר עכשיו מהו אותו מקום. אנחנו נבחר את המקום, אנחנו נבחר את המועד." למחרת בוצע ניסיון פיגוע התאבדות כושל בירושלים בידי מחבל לבנוני.דניאל סובלמן, ניהול סכסוך בין מדינה לשחקן לא-מדינתי באמצעות כללי משחק: יחסי ישראל חזבאללה ,2006-1993 חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, עמ' 146.
בין המטרות של החיל היו אתרים לוגיסטיים ומבצעיים של החזבאללה, ממרכזי פיקוד ועד למשגרי קטיושות. החל באור ליומו הרביעי של המבצע, מסוקי AH-1 קוברה החלו לבצע גיחות התקפה אינטנסיביות מצפון לרצועת הביטחון על בסיס קבוע. לצד הפעולות הכירורגיות, שהיו מטרת עיקר הגיחות של חיל האוויר במהלך המבצע, בוצעו גם פעולות לפגיעה מכוונת בתשתיות אזרחיות, כדי להפעיל לחץ על ממשלת לבנון. בין היתר, מטוסי F-16 ביצעו גיחה מעל שמי ביירות בה השמידו את תחנת הכוח והובילו להאפלה של חלק גדול מהעיר. בנוסף הופעלו כוחות תותחנים, שריון וכוחות של חיל הים שפגעו במטרות עומק של חזבאללה בעיקר בדרום לבנון. כוחות חיל הים הטילו מצור ימי על הערים צור, צידון וביירות, הפגיזו מטרות חזבאללה וסיירו ופיקחו על חופי לבנון כדי לטהר כל פעילות של מחבלים במקרה ותזוהה. חיל התותחנים ירה בסך הכל 25,321 פגזים במהלך המבצע.
באמצע המבצע התבררו חילוקי דעות בין המטה הכללי לפיקוד הצפון באשר לסדר העדיפויות של מטרות המלחמה. אלוף הפיקוד לוין קבע את סדר העדיפויות: 1) מניעת שיגורים של חזבאללה (פגיעה בתשתית הצבאית), 2) חיסול בכירים בארגון, 3) הרחקת האוכלוסייה האזרחית. לעומתו, הרמטכ"ל ליפקין-שחק ראה בהרחקת האוכלוסייה האזרחית את המטרה המרכזית בראש סדר העדיפויות, משום שהיא המשתנה העיקרי שנועד, בדרך עקיפה, להביא להפעלת לחץ מדיני על חזבאללה. ברמה המעשית, פיקוד הצפון הגביל את השימוש בחיל התותחנים להפצצת אזורים בסמיכות לכפרים בעוד המטה הכללי תמך בהרחבת הירי. רח"ט המבצעים תא"ל גבי אשכנזי הסביר את עמדת המטה הכללי: "זה פחות משנה אם הורגים עכשיו עוד ארבעים מחבלים, מה שחשוב זה [ש]אסד לחוץ, הוא מושקע בלבנון, האם אנחנו באמת גורמים לו ללחץ [...] לכן אנחנו נזעקים שפצ"ן [פיקוד צפון] להבנתנו לא מתעסק מספיק עם ההנעה של האוכלוסייה." ב-15 באפריל תיאם הרמטכ"ל עמדות עם בכירי פיקוד הצפון ואחריו הסכימו על פקודת מטרות חדשה למבצע לפי סדר העדיפויות הנ"ל: "1) משימה ראשונה – יופעל לצמצום ומניעת ירי מטל"רים, 2) משימה שנייה – הנעת והוצאת אוכלוסיית דרום לבנון מהכפרים וצור. 3) משימה שלישית – פגיעה בפעילים/מחבלים."
מבצעי איכות
ממוזער|חיילי חיל התותחנים מטעינים פגזים במהלך המבצע (אוסף דן הדני).
במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל הגיב בירי על מתקני השיגור. ההתקפות של צה"ל על משגרי הטילים והשימוש הרב בפגזים לא הצליח להביא לעצירת הירי הרקטי של חזבאללה. מבחינת הפיקוד של צה"ל היה לישראל טווח זמן לקיום המבצע לפי הצורך, והיא לא נדרשה למהר. להפך, כדי שהמבצע ישיג את מטרותיו, נדרש זמן כדי שייווצר לחץ של פליטים לבנונים בביירות ועד שהבירוקרטיה הסורית תפעיל לחצים על החזבאללה ותסכים לדרישות הדיפלומטיות של ישראל. במקביל לא היה לחץ בינלאומי כבד על ישראל עם יציאתה למבצע, וגם העורף האזרחי צידד ביציאה למבצע, ועל כן לא התקיים לחץ זמן. כבר בתחילת המבצע העריך אמ"ן שיש צורך בפעולה ארוכה לשם הצלחת מטרות המבצע: "צריך זמן גם כדי שתהיה מסה קריטית של אזרחים בביירות וגם כי מנגנוני קבלת ההחלטות בביירות ובדמשק פועלים לאט."
במבצע פעלו גם כוחות מיוחדים של צה"ל במבצעים חשאיים בעומק לבנון. במבצעים אלו בלטו במיוחד יחידת אגוז, עליה פיקד ארז צוקרמן שאף הוביל ארבע פעולות של היחידה בעומק לבנון במהלכו, סיירת גולני, יחידת מגלן, עליה פיקד רוני בלקין, ויחידת שלדג בפיקודו של סא"ל גל הירש, שאף קיבלה על פעילותה במבצע את צל"ש הרמטכ"ל. היחידות המיוחדות הרבו במבצעים בעומק לבנון, בעיקר לשם ציד מחבלים ופגיעה בתשתיות של ארגון הטרור. שיטות הפעולה שלהן התאימו לחדירה לעמדות בעורף החזבאללה. כמו כן, הפעילות של היחידות המיוחדות נועדה גם כדי להעביר מודיעין מדויק מהשטח לחיל האוויר לשם הפעולות הכירורגיות. לוחם מגלן תיאר, שנים מאוחר יותר, את הפעילות: "אנחנו תופסים עמדות תצפית במקומות שולטים, ומאומנים לשהות בשטח ימים ארוכים. המטרה היא לאתר כוחות אויב ולהפנות אליהם אש אווירית וארטילרית באופן מדויק, ולהשמיד כל מטרת אויב שנמצאת בשטח."
תקרית כפר קאנא
ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחנים צה"לית "אש לחילוץ" לטובת כוח מיחידת מגלן, אשר הובל על ידי רס"ן נפתלי בנט, שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב. דובר צה"ל דיווח שנורתה אש מרגמות סמוך למתחם של האו"ם, בו הסתתרו אזרחים וביניהם ילדים רבים ושצה"ל השיב לשם אש. סרט לבנוני אף תיעד מורים לבנונים אשר אימתו את הדבר וטענו שחיילי חזבאללה העוינים אותם ירו מהמקום בכוונה תחילה. בעת ירי "אש לחילוץ", טווח הביטחון מוקטן, וארבעה פגזים פגעו בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בבסיס הסמוך. לפי מקורות לבנוניים, מההפגזה נהרגו 102 אזרחים ביניהם ילדים רבים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם.
צוות של דובר צה"ל שניתח את התמונות פקפק באמיתות היקף הנפגעים והפגיעות, וטען שחלק מהצילומים נראים כזיוף מכוון. משה תמיר, שבזמן המבצע כיהן כקצין המבצעים של פיקוד צפון ואף ישב בחדר המצב של הפיקוד שניהל את המבצע, טען בספרו מלחמה ללא אות שמניתוח כל הצילומים והמידע שברשותו - ישנה סבירות גבוהה שחלק ניכר מהאזרחים לא נהרגו מהפגזים אלא מקרבות בין חיילי האו"ם של המחנה לבין המחבלים שנסו אליו כדי להתגונן מההפגזות.
באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור אל-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, ביניהם אישה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בכפר קאנא, אמר ראש הממשלה שמעון פרס במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".
הזירה המדינית
ב-15 באפריל דנה מועצת הביטחון של האו"ם בפעולותיה של ישראל. ככלל הייתה הבנה למניעיה של ישראל, והמועצה ניסתה לגשר בין הצדדים על מנת להפסיק את העימות. ממשלת לבנון הסכימה לחזור להבנות דין וחשבון, חזבאללה מצדו לא היה מוכן לפנות למשא ומתן, וישראל הצהירה שהפסקת המבצע תלויה בהפסקת ירי הקטיושות לעבר גבולותיה. צרפת גינתה את הפגיעה הישראלית בתשתיות אזרחיות לבנוניות, וגם מפקד צד"ל, אנטואן לאחד, התנגד לתקיפת התשתיות בבירות שפגעו בתושביה הנוצרים. במקביל החלה ארצות הברית במאמצי תיווך, אותם ניהל מזכיר המדינה וורן כריסטופר. סוריה וחזבאללה הציגו עמדה אחידה במגעים, והתנגדו להסכם הבנות בכתב, כפי שדרשה ישראל.
מיד לאחר תקרית כפר קאנא, הנשיא האמריקאי ביל קלינטון שלח את מזכיר המדינה כריסטופר למסע דילוגים נוסף במזרח התיכון. נוכח הלחץ הבינלאומי שנוצר, ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס הורה על הפסקת אש חד צדדית. למחרת ההצהרה הישראלית על הפסקת האש, חזבאללה פתח במטח רקטי שהיה כפול מהממוצע בימים הקודמים. הציפייה הייתה בפיקוד הדרג הצבאי שלאחר המטח ינצור ארגון הטרור את האש ויכנס למשא ומתן שבסופו תושג רגיעה בת מספר חודשים. אלא שלא כך היה הדבר, וחזבאללה המשיך בירי רקטי לעבר יישובי צפון ישראל גם בימים הבאים. נוצר הרושם שהמבצע נקלע למבוי סתום. נוכח הלחץ הדיפלומטי לא יכלה ישראל להרחיב את הפגיעה בתשתיות, והרמטכ"ל ליפקין-שחק התנגד להסלמת המבצע דרך פעולה קרקעית רחבה עקב דמותו של האויב, ארגון גרילה חבלני ולא צבא סדיר: "אנחנו לא נלחמים פה בצבא סדיר, אין לו קו הגנה ואין לו קו עצירה, שבהבקעתו נכשל החזבאללה. כיבוש השטח לא יביא להפסקת הקטיושות אלא הם יירו מיותר רחוק, ואז ניסוג והם יגידו שברחנו. אם נכנסים זה כדי לסרוק בית-בית ולפוצץ בתים חשודים." הרמטכ"ל הוסיף בדיוני המטה הכללי להבהיר שבמערכה מוגבלת כפי שמתקיימת במבצע, לא ניתן להגיע להכרעה, והמשתנה המרכזי הוא הסיבולת והעמידה של תושבי ישראל נוכח לחצים ונוכח עימות מתמשך ולוחמת שחיקה.
סיום המבצע והסכם הפסקת האש
ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות ענבי זעם). למעשה הייתה זאת היענות למטרה המקורית של מדינת ישראל ביציאתה למבצע.
במהלך המבצע נורו לעבר שטח ישראל 777 רקטות, מהן נפגעו 24 אזרחים ו-31 חיילים. קצינים בפיקוד הצפון, ובהם משה תמיר, העריכו כי כשם שאירע בעקבות הבנות דין וחשבון, למעשה חזבאללה הוא המרוויח האמיתי מהבנות מבצע ענבי זעם, משום שלמעשה אשרר את הלגיטימציה לפעולותיו ולא חל פיחות במוטיבציה שלו לבצע פעולות כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון. מועצת הביטחון של האו"ם קראה להסכם הפסקת אש ב-18 באפריל 1996, בהחלטה 1052. לבסוף הסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו ב-04:00 ב-27 באפריל. הסכם הפסקת האש כלל מספר סעיפים עיקריים:
איסור מוחלט של ירי קטיושות או נשק אחר משטחי לבנון לתחומי מדינת ישראל.
איסור על צה"ל וצד"ל לפגוע באזרחים בשטח לבנון.
צה"ל וצד"ל לא יתקיפו אזורי אוכלוסייה ותשתיות בלבנון ושטחים אלו לא ישמשו לצורך פגיעה בישראל.
תוקם ועדת מעקב שתפקח על ביצוע ההסכם ותורכב מנציגי ארצות הברית, ישראל, סוריה, לבנון וצרפת.
להלן מסמך ההבנות שהוסדר בתיווך אמריקאי (מתורגם לעברית):
חזבאללה בתקופת המבצע
בבחירות 1996 זכתה המפלגה ב-7 מנדטים ובעוד שלושה חברי פרלמנט אוהדים בלבד. הארגון פרס רשת של שירותי רווחה בדרום לבנון ובמקומות אחרים, וראה את עצמו כמגן השיעים. לאחר מבצע "ענבי זעם" היה הראשון שהתייצב כדי לשקם את בתיהם של הנפגעים שנאלצו לנטוש את ביתם, כתוצאה מן המבצע ולנדוד צפונה. הוא הכריז אז על "ג'יהאד השיקום" ובנה מחדש 5,000 בתים ב-82 כפרים, תוך שיקום יסודי של התשתית אשר נפגעה. התוצאה הייתה שתשתית התמיכה האזרחית בחזבאללה נשמרה ואף התחזקה כתוצאה מהמבצע.
ראו גם
רצועת הביטחון
צבא דרום לבנון
מבצע דין וחשבון
מלחמת לבנון הראשונה
מבצע חוק וסדר
לקריאה נוספת
Rosmary Hollis and Nadim Sheadi, Lebanon on Hold London: The Royal Institute of International Affairs 1996
מיכאל ששר, הביצה הלבנונית: משל"ג לענבי זעם ירושלים: הוצאת ששר 1996
גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמודים 112–124.
משה תמיר, מלחמה ללא אות, מערכות, 2005, עמודים 132–140.
ליאור אבני, "מיקוח אילם בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל וחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" ועד "ענבי זעם" 1993-1996" פוליטיקה 21 (קיץ 2012) עמודים 4–33
קישורים חיצוניים
מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם", באתר הכנסת
מיקוח סמוי והבנות - בעלמא בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל והחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" עד "ענבי זעם" באתר "קרן ענבר - אל מול הטרור".
.
.
הערות שוליים
ענבי זעם
קטגוריה:המערכה ברצועת הביטחון
קטגוריה:ענבים בתרבות | 2024-10-02T08:18:38 |
ענבי זעם (פירושונים) | 2020-07-26T20:19:25 | |
אקטיביזם שיפוטי | אקטיביזם שיפוטי הוא גישה משפטית לפיה בית המשפט לוקח חלק יוצר ופעיל בקביעת הנורמות המשפטיות במדינה, ותפקידו אינו מצטמצם רק ל"פה למחוקק" במתן פרשנות לחוק. כחלק מתפקידו זה ייטה בית המשפט לבקר את הרשות המבצעת ואף את הרשות המחוקקת, ובמידת הצורך גם יתערב בהחלטותיהן. יש הרואים בביטול החלטה של ערכאה נמוכה על ידי ערכאה גבוהה יותר סוג של אקטיביזם שיפוטי.
הגדרת האקטיביזם השיפוטי והצדקתו הן שאלות השנויות במחלוקת פוליטית ואקדמית. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא פוזיטיביזם משפטי, שמבקש מהשופט לשפוט על פי החוקים הנתונים בידיו בגישה אובייקטיבית ולא להתייחס למוסר או דעות קודמות.
מהות האקטיביזם השיפוטי
מקורו של המושג אקטיביזם שיפוטי הוא בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, וטבע אותו ההיסטוריון ארתור שלזינגר במאמר שפורסם במגזין "Fortune" בשנת 1947.
מומחי המשפט עמדו על הקושי לתת הגדרה מדויקת לאקטיביזם שיפוטי. לדברי פרופ' מנחם מאוטנר:
לפי מאוטנר, בית משפט אקטיביסטי יגדיל את מרחב השפיטות כך שגם מחלוקות בעלות גוון ערכי ופוליטי תיחשבנה ראויות לדיון בפניו, והוא ירחיב את השימוש בעילות משפטיות שיש בהן ממד רב של שיקול דעת והכרעה ערכית כמו עילת הסבירות ומידתיות.
פרופ' זאב סגל הציע הגדרה הממוקדת בהתערבות ישירה של בית המשפט בהחלטותיהן של רשויות אחרות:
לפי פרופ' דניאל פרידמן, ממבקרי האקטיביזם השיפוטי, האקטיביזם השיפוטי נמדד בראש ובראשונה על פי מרחב העיסוק של בית המשפט, ולא רק על פי הפסיקה הסופית:
חשוב להבחין בין חקיקה שיפוטית שנועדה להשלים החסר במשפט המקובל לבין אקטיביזם שיפוטי שמאתגר את שיקול הדעת והקביעות הערכיות של הרשות המבצעת או המחוקקת.
אקטיביזם שיפוטי בישראל
התפתחות האקטיביזם השיפוטי בישראל
שלושת העשורים הראשונים
מקובל לתאר את העשורים הראשונים של מערכת המשפט הישראלית כמאופיינים בריסון שיפוטי יחסי, עם ביטויים חריגים של אקטיביזם. לעומת תיאור זה, קבע פרופ' יצחק זמיר, לאחר שסקר פסקין דין אחדים מתקופה זו: "המסקנה היא, שלא זו בלבד שבית המשפט העליון של שנות החמישים ושנות השישים היה בית משפט אקטיביסטי, אלא שלא היה לישראל מאז ועד היום בית משפט אקטיביסטי כמו בית המשפט העליון של אותן שנים". הוא נימק את הצורך באקטיביזם באותה עת: "האקטיביזם השיפוטי נדרש אותן שנים, בייחוד נוכח המחדל המתמשך של הממשלה והכנסת לא רק בכינון חוקה, אלא אף בקביעת כללים שיקדמו מינהל תקין והוגן ויקנו הכרה והגנה לזכויות אדם. לא היה אז גוף אחר במדינה שהיה מסוגל ומוכן לעשות זאת חוץ מבית המשפט העליון".
בתקופה זו פיתח בית המשפט העליון דוקטרינות להגנה על זכויות האדם מפני שרירותו של השלטון, אך קיבל כהנחה יסודית את העובדה שלא תיתכן ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. דוגמאות:
בבג"ץ בז'רנו נגד שר המשטרה משנת 1949 ביטל בית המשפט את האיסור, שמנע מאנשי צד שלישי (מאכערים) לבוא למשרד הרישוי ולמלא טפסים בשם בעל מכונית. זהו פסק הדין הראשון של בג"ץ בו הוכרה הזכות לחופש העיסוק כזכות יסוד, ופעם ראשונה בה נפסלה החלטה של גוף ממשלתי בשל היעדר סמכות.
בבג"ץ קול העם משנת 1953 ביטל בית המשפט את הוראת שר הפנים שהשעתה את הוצאתם לאור של שני עיתונים, ובכך יצר בית המשפט את הבסיס לחופש העיתונות בישראל.
בבג"ץ שייב נ' שר הביטחון משנת 1951 ביטל בית המשפט את פיטוריו של ישראל שייב שנעשו בשל שיוכו הפוליטי, בנימוק שהוראת ראש הממשלה לפיטוריו ניתנה בחוסר סמכות.
בבג"ץ לזרוביץ נגד המפקח על המזונות משנת 1956 ביטל בית המשפט הוראה של המפקח על המזונות להגביל גידול חזירים לאזור שבו מתגוררים לא יהודים, בנימוק שהיא חורגת ממטרת החוק שמכוחו ניתנה ההגבלה.
בתקופה זו בית המשפט העליון הגדיר סוגיות ביטחוניות, כלכליות ומדיניות כבלתי שפיטות ושמר על הדרישה לזכות עמידה. בית המשפט מיעט להשתמש בעילת הסבירות ותחם באופן צר את גבולותיה. השופט יואל זוסמן הדגיש כי .
חריג מסוים לגישה זו ניתן לראות בפסק הדין בעניין ברגמן, בו פסל בית המשפט העליון תיקון חקיקה שנגע למימון המפלגות, כשהגיע למסקנה כי החוק סותר את הסעיף המשוריין בחוק יסוד: הכנסת, המבטיח את עקרון השוויון בבחירות וששינויו מותנה ברוב מיוחד, בעוד התיקון לחוק מימון מפלגות לא התקבל ברוב כזה. בפסק הדין הדגישו השופטים כי הם אינם מכריעים בשאלה העקרונית האם תוקפם של מעשי חקיקה יכול להיות נדון בבית המשפט, והם עושים זאת בהתבסס על הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לעורר את השאלה העקרונית הזו.
על מקומה של חקיקה שיפוטית כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת".
שנות השמונים
בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, או אף במהלך שנות השבעים שלה, התפתחה מגמה אקטיביסטית בבית המשפט העליון. לפי פרופסור מנחם מאוטנר, "מעטים הם בתי־המשפט המוכרים לנו שניתן לאתר בהיסטוריה שלהם עשור כה עתיר שינויים, ואולי אפילו מהפכני, כמו זה של בית־המשפט העליון שלנו בשנות השמונים של המאה העשרים."
שינוי זה יוחס במידה מסוימת לנשיא החדש של בית המשפט העליון, מאיר שמגר ולהתחזקות מעמדו של השופט אהרן ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון בעצמו. בתקופה זו הגדיל בית המשפט את מרחב השפיטות, הגביר משמעותית את השימוש בעילת הסבירות והרחיב מאוד את זכות עמידה כך שגם עותר ציבורי שאינו נפגע ישיר יוכל לעתור כנגד החלטה שלטונית.
צעדים אלה הביאו לשינוי באופי הדיונים בבג"ץ וביטאו שינוי בתפיסתו את מהות תפקידו. מעתה, בעתירות מנהליות לא נבחנה רק השאלה אם הממשלה חרגה מסמכותה במקרה הנדון, אלא גם אם שיקול הדעת שהפעילה הממשלה היה סביר. בג"ץ דן גם בשאלות ביטחוניות וכלכליות שההיבט המשפטי בהן אינו דומיננטי, ועסק גם בעתירתם של מי שלא נפגעו ישירות ממעשה שלטוני, אלא טענו לפגיעה בערכים כלליים כמו שלטון החוק והמנהל התקין.
רמזים ראשונים לנכונות בית המשפט העליון להרחיב את תחולתה של עילת הסבירות ניתן היה למצוא כבר קודם לשנות השמונים, אך בשנות השמונים של המאה העשרים הפכה עילת הסבירות לעילה המרכזית בביקורת השיפוטית על הממשלה וההבחנה בין פסילת חקיקה מנהלית לבין ביטולן של פעולות פרטניות של המנהל, בוטלה.
גם להרחבת זכות העמידה נמצאו תומכים כבר בראשית ימי המדינה, כמו השופט חיים כהן, אך עד לשנות השמונים הם היוו מיעוט בבית המשפט העליון. בנוסף, המרחיבים באותן שנים ביקשו להגמיש את הדרישה לזכות העמידה, אך לא לבטלה. החל משנות השמונים זכו מצדדי ההרחבה לרוב בבית המשפט, וגישתם הייתה ליברלית עוד יותר, כשוויתרו לחלוטין על הדרישה להוכחת נזק 'אישי, ממשי וישיר'.
המחלוקת בין הנשיא הפורש משה לנדוי, שהתנגד להרחבת עילת הסבירות, לבין השופט ברק שהיה מראשי המצדדים בה, צפה בגלוי בבג"ץ דפי זהב, שבו ניסח ברק את גישתו העקרונית, אשר ביטא אותה כבר קודם לכן בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים, ולפיה טענת אי הסבירות עומדת כעילת פסלות גם כשלעצמה. הנשיא לנדוי ביקר בחוות דעתו את עמדתו של ברק כפי שבוטאה בבג"ץ 'מרכז הקבלנים' וטען כי בית המשפט יידרש, לפי ברק:
ברק הכיר בכך שעמדתו שונה מפסיקת בית המשפט העליון בעבר, וטען כי במקרים בהם דחה בית המשפט עתירות שעסקו בשאלות מדיניות .
נוסף על כך, לנדוי כתב כי הניסוח שבחר ברק בפסק הדין בעניין דפי זהב, זה המכיר ב"מתחם הסבירות", מפיג את החשש להבנה שגויה של עילת הסבירות, כביכול כל מה שנראה לשופט כטעות בשיקול דעתו של הפקיד יכול להביא לפסילת ההחלטה.
כל השופטים שישבו בדין בעניין דפי־זהב הסכימו, שהן במישור המשפט הרצוי והן במישור המשפט המצוי כפופה פעולת המינהל, בעניין אינדיבידואלי כבעניין כללי, לדרישת הסבירות.עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי* מאת איל זמיר העמדה שהתקבלה על דעתם של רוב שופטי בג"ץ תמכה בהרחבת עילת הסבירות מעבר לשימוש המקורי שלה כביטוי לחריגה מסמכות, אף שעמדתו המרחיבה עוד יותר של ברק, לא התקבלה. עילת הסבירות וגורמים נוספים אפשרו לבית המשפט להרחיב את מסגרת ההתערבות השיפוטית במקרים מסוימים וגם אפשרו קביעה כי מתחם הסבירות העומד לרשותן של הרשויות רחב או כמעט בלתי מוגבל במקרים אחרים.דפנה ברק-ארז, מהפכת השפיטות: הערכת מצב, 2008
גם בין המצדדים בשינוי לא היו הדעות אחידות באשר להיקפו הרצוי, ובין שמגר לברק התגלעה מחלוקת בשאלת השפיטות. בעוד ברק גרס כי עקרונית "הכול שפיט" (ברק סייג את דבריו והבחין בין שפיטות נורמטיבית לבין שפיטות מוסדית), שמגר התנגד לגישה כה מרחיבה של סמכות בית המשפט.
שנות התשעים
בפסק דין אפרופים, שכתב השופט אהרן ברק ושהיה לציון דרך מרכזי בדיני החוזים בישראל, נשלל הכלל הוותיק לפיו חוזה שלשונו ברורה לא יתפרש על פי נסיבות חיצוניות. ברק כתב כי
ביחס לסוגיית השפיטות, ברק אמר ההשקפה הגורסת שאפשר להכריע בכל עניין לפי אמות מידה משפטיות שלהם אין משמעה בהכרח שהדבר ראוי ושכך ייעשהבג״ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, עמ' 251 - 255,
המהפכה החוקתית - חוקי היסוד עליונים על חקיקה רגילה
עד המהפכה החוקתית נמנע בית המשפט מפסילת חוק מפורש שחוקקה הכנסת. את הערעור הראשון על מגבלה זו העלה השופט אהרן ברק באִמרת אגב בפסק הדין בעניין לאו"ר, בה ציין את דעתו כי מבחינה עקרונית אפשרית פסילה של חוקי הכנסת אף ללא הסתמכות על חוקה. עם זאת הוא הסתייג מיישום מעשי של קביעתו בשל המסורת המשפטית בעניין.
במרץ 1992 נחקקו שני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי היסוד החדשים היו הראשונים שעסקו בעיגונן של זכויות, בעוד חוקי היסוד שקדמו להם עסקו במבנה החוקתי ובסדרי השלטון בישראל. לאחר קבלת חוקי היסוד החדשים כתב שופט בית המשפט העליון אהרן ברק כי מדובר במהפכה חוקתית, שבמסגרתה הגבילה הכנסת את סמכות החקיקה שלה והעניקה לבית המשפט סמכות לביקורת שיפוטית על החקיקה. שמגר הסתייג מההגדרה כמהפכה חוקתית משום שמצב זה היה עוד משנת 1958, עת חוקק חוק יסוד: הכנסת (שהוביל לבג"ץ ברגמן), וחוקי היסוד החדשים הוסיפו לכך.
בפסק הדין בעניין בנק המזרחי, שניתן בנובמבר 1995, קבע בית המשפט לראשונה במפורש כי בכוחו לבטל חקיקה של הכנסת המנוגדת לחוקי היסוד, כולל חוקי היסוד שאינם משוריינים. קביעה זו הורחבה בהמשך בפסיקות נוספות, והביאה גם לפסילה מעשית של חוקים ב-20 מקרים.
הקביעה כי יש לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה של הכנסת נחשבת לשיא תהליך ההתעצמות של בית המשפט העליון והשינוי שחל בתפיסה שלו את תפקידו. אם בצמצום הדרישה לזכות עמידה ובהרחבת עילת הסבירות שם עצמו בית המשפט כשותף של הכנסת לקביעת הערכים החלים במדינה ובהקצאת משאביה, הרי שכעת מיקם עצמו בית המשפט לא רק לצד הכנסת, אלא אף מעליה, לטענת שופט העליון משה לנדוי ופרופ' מאוטנר.
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אמר כי המהפכה החוקתית נובעת מהחלטתה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד, וכי ביכולתה לבטל את חוקי היסוד באמצעות החלטה דומה. מסיבה זו אמר ברק כי מבחינה עקרונית נותרה הכנסת הסמכות העליונה, בכובעה כרשות מכוננת:
הרחבת המהפכה
מלבד הקביעה העקרונית כי לבית המשפט יש סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת, הרחיב בית המשפט בשורה של פסיקות את היקפה של המהפכה החוקתית. בית המשפט קבע כי גם חוק יסוד שאין בו שריון מפורש הוא בעל 'שריון מהותי', בשל פסקת ההגבלה שבו, ולכן הוא גובר על חוק רגיל של הכנסת. בהמשך קבע בית המשפט כי גם חוקים שאין בהם פסקת הגבלה נהנים מעליונות על חוק רגיל. נוסף על כך קבע בית המשפט כללים לשינויו של חוק יסוד, והגביל את היכולת לשנותו.
קידום משמעותי של המהפכה החוקתית יצר בית המשפט באמצעות הרחבת הזכויות המוגנות בחוקי יסוד. בית המשפט הכליל באופן חלקי הגנה החוקתית של חוקי היסוד זכויות שלא הוזכרו בהם ואף כאלה שהושמטו במכוון מהחוקים בתהליך החקיקה. כך נקבע כי הזכות לשוויון וחופש הביטוי חוסים תחת ההגנה החוקתית על כבוד האדם, אף שהם לא נכללו במכוון בנוסח החוק. זכויות אלה חוסים תחת ההגנה במקרים שהם בזיקה לכבוד האדם. בהמשך החל בית המשפט להכיר גם בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד כחלק מהזכות לכבוד.בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי
העשורים האחרונים
מגמת האקטיביזם השיפוטי בבית המשפט העליון נמשכה בתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, בין השנים 1995 ל-2006, ולפי פרידמן הייתה זו תקופת השיא של האקטיביזם השיפוטי. זאב סגל ולילך ליטור מנגד תיאורו כי האקטיביזם השיפוטי בבית המשפט כמתון, הגובל לא אחת בריסון שיפוטי. בית המשפט פסל בשנים אלו בחמישה מקרים דברי חקיקה של הכנסת, כשבכל המקרים ישב הנשיא ברק בהרכב ותמך בביטול החוק.
אחד מציוני הדרך בשיח על המהפכה החוקתית היה פסק דין הנדלמן, במסגרתו הורה שופט בית משפט השלום בתל אביב, דוד רוזן, על ביטולו של סעיף בפקודת מס הכנסה, בנימוק שהוא סותר לחוק יסוד: חופש העיסוק. צעד זה של ביטול חוק על ידי שופט בבית משפט השלום החריף את הדיון הציבורי על המהפכה החוקתית. גם בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על החלטה זו.
עם מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, מעט אחרי מינויה של דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון, התחדש ביתר שאת הדיון הציבורי על מעמדו ותפקידו של בית המשפט העליון. פרידמן ניסה לקדם בחקיקה הגבלה של מרחב השפיטות וכן הגבלה של סמכות בג"ץ לפסול חוקים, תוך הכרה ראשונה בסמכות זו בחקיקה, והוספת פסקת התגברות כללית. הצעות אלה לא הבשילו לכדי חקיקה. התנגדותו של פרידמן לאקטיביזם השיפוטי הציפה לראשונה באופן משמעותי את קיומה של ביקורת כזו מחוץ לחוגי הימין והדתיים. על רקע זה הגיעו שר המשפטים החדש ונשיאת בית המשפט העליון לעימות גלוי וחריף, בו השתתפו גם שופטים בדימוס של בית המשפט העליון.
בעיני אישים מסוימים, לצד השינוי בגבולות מוערבותו, הרחבת זכות עמידה והנכונות לבחון סוגיות ולהעריך סבירות ומידתיות יצרו רושם כאילו בית המשפט הוא גורם מרכזי, אך בפועל, הנטייה המובהקת של בג״ץ היא להימנע מלהתערב בהכרעות השלטוניות. כך העותרים המשחרים לפתחו של בית המשפט, כמו גם חלק ממבקריו של בית המשפט, מניחים כי תחומי ההתערבות רחבים יותר מכפי שהם למעשה. עילת הסבירות עצמה וכלים משפטיים אחרים לעיתים משמשים ככלי מרסן.דפנה ברק-ארז, מהפכת השפיטות: הערכת מצב
בפברואר 2012 התמנה אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, לאחר שמינויו התאפשר בשל שינוי בחוק בתי המשפט. מתנגדי השינוי טענו כי התיקון לחוק נועד לאפשר לגרוניס להתמנות לנשיא, בשל תפיסתו הדוגלת בריסון שיפוטי.
המחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ממשיכה להתקיים בשיח הציבורי והפוליטי בישראל, כאשר במקרים רבים פסילת חוקים בידי בג"ץ גוררת ביקורת מצד מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, והצעות לריסון כוחו של בג"ץ. לפי ד"ר גיא לוריא ופרופ' יובל שני, רמת האקטיביזם של בג"ץ בפסילת חוקים נמוכה.
הגורמים להתפתחות האקטיביזם השיפוטי
לעליית האקטיביזם השיפוטי בישראל ניתנו הסברים שונים:
לפי יהושע שופמן, האקטיביזם והמהפכה החוקתית הם תוצר של תהליך בפסיקה. ב-1992, ח"כים כמו אוריאל לין ואמנון רובינשטיין יזמו חוקי יסוד שהתמקדו בזכויות אדם.
פרופסור מנחם מאוטנר הציע כי תהליך התעצמותו של בית המשפט העליון, וגיבויו המוחלט של התהליך בידי המחנה היהודי-חילוני-ליברלי בישראל, באו כתוצאה מחששם של בני אותו מחנה מפני עליית כוחו של המחנה היהודי-דתי, בראש ובראשונה בשל המהפך ב-77'. לפי מאוטנר, בתגובה לאיבוד השליטה במערכת הפוליטית פעלה האליטה הוותיקה ליצירת בסיס כוח חלופי למערכת הפוליטית בדמות בית המשפט העליון. חדירת בית המשפט לתחומים שהיו שמורים עד אז לכנסת ולממשלה נועדה לשמר חלק מההשפעה בידי הקבוצה הליברלית שאיבדה את ההגמוניה במדינה.
פרופסור דניאל פרידמן נימק את שינוי המגמה בעיקר בהיחלשות המערכת הפוליטית ויצירת ואקום שלטוני שאליו נכנס בית המשפט העליון. גורם נוסף שמציין פרידמן הוא חילופי הדורות בהרכב בית המשפט העליון:
פרופסור יוסף ויילר וד״ר דורין לוסטיג הציעו הסבר השוואתי שרואה בעליית האקטיביזם ובמהפכה החוקתית בישראל חלק ממגמה עולמית בעידן שלאחר נפילת מסך הברזל ויציאת המדינות הקומוניסטיות לשעבר לדרך פוליטית ומשפטית חדשה. פנינה להב ראתה בהשפעה האמריקאית על שופטים ואנשי אקדמיה בישראל גורם חשוב לשינויים ברוח בית המשפט האמריקאי. השפעה זו, שנוצרה בעיקר דרך לימודים בארצות הברית, החלה בשנות ה-70 של המאה ה-20 עם התחזקות הקשרים המדיניים והביטחוניים ובאה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים. גורם אחר שהזכירה פרופסור דפנה ברק-ארז הוא האפשרות של שיפוט בפני ערכאות שמחוץ לישראל באה לידי ביטוי גם בכל הנוגע לתחום של לחימה ממש ביהודה ושומרון וחבל עזה.http://www.hapraklit.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/nun1_2.pdf
פרופסור דני גוטוויין טען כי השינויים בפסיקה התרחשו כתגובה לעליית כלכלת השוק והנאו-ליברליזם. לעליית כלכלת השוק תרמו רבות גם ממשלות הליכוד בראשות בגין, שהנהיגו ליברליזציה בשווקים, החלשה של ההסתדרות ועוד. לפי גוטוויין, בית המשפט פעל באופן שהכשיר את צעדים אלו ולא התנגד להם.https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Article/HARIS.pdf
מחקר
במחקר אמפירי נמצא קשר בין מידת האקטיביזם של שופטי בית המשפט העליון להיקף השימוש שהם עושים במשפט הבינלאומי הפומבי. לפי המחקר קיים מתאם משמעותי בין הפנייה וההיזקקות של שופטים למשפט הבינלאומי הפומבי לבין תפיסת התפקיד השיפוטי לדעת אותם שופטים. תפיסת תפקיד רחבה מביאה לפסיקה אקטיביסטית שכן לדעת המחזיקים בה, היקף הסמכות של בית המשפט כוללת גם ביקורת על עניינים מוסדיים וחוקתיים. כך לדוגמה, נמצא שהנשיא אהרון ברק נהג להשתמש לעיתים תכופות יחסית במשפט הבינלאומי הפומבי ופסיקותיו של ברק אכן מתאפיינות באקטיביזם ובכך מבטאות תפיסת תפקיד רחבה.
במחקר שערך גד ברזילי עם ד"ר מעוז רוזנטל ועם פרופ' אסף מידני, נותחו קרוב ל-9,500 החלטות של שופטי העליון בשבתם כשופטי בג"ץ מאז 1995. לפי גד ברזילי, הממצאים הראו כי בית המשפט העליון בישראל דווקא לא מרבה להתערב בהחלטות הממשלה ושריה. רק ב-10% אחוזים מן המקרים קיבל בג"ץ עתירות נגד הממשלה או שריה, ובעוד כ-3% התקבלו הבקשות בעתירות באופן חלקי. מדובר בשיעור נמוך בהשוואה למדינות כגון גרמניה וארצות הברית, וגם בהשוואה למדינות אסיאתיות בעלות פיקוח משפטי-חוקתי כגון קוריאה הדרומית או טיוואן.
לפי מחקרים מסוימים, תהליכי מינוי שופטים שנשלטים על בסיס חלוקה פוליטית לא מונעים אקטיביזם שיפוטי, אלא מגבירים אותו. מידת התערבות השופטים בהחלטות הרשות המחוקקת והמבצעת בולטת במיוחד כאשר שופטים הממונים פוליטית מכהנים במקביל לממשל שאינו תואם לזה שמינה אותם. שופטים ממונים פוליטית נוטים להיות אקטיביסטים (בהשוואה לאלו שאינם ממונים פוליטית) גם ביחס למשטר שמינה אותם.Royce C, Tiede L (2011) Judicial Behavior on the Chilean Constitutional Tribunal, Journal of Empirical Legal Studies 8 (4):856-77; Moral M, Tokdemir E (2017) Justices ‘En Garde’: Ideological Determinatns of the Dissolution of Anti-Establishment Parties, International Political Science Review 38 (3):264-80.
פולמוס
סוגיית האקטיביזם השיפוטי נמצאת במחלוקת בקרב משפטנים ופוליטיקאים במדינות רבות.
לגרסת תומכי האקטיביזם, תפקידו של בית המשפט לפרש וליישם את החוק כולל גם השלמה של חקיקה של הכנסת, ובחינת פעולותיהן של רשויות השלטון כחלק משיטת האיזונים והבלמים של עקרון הפרדת הרשויות. אקטיביזם שיפוטי מאפשר פיתוח של המשפט באמצעות פרשנות ומבטיח שלטון חוק תקין. התומכים באקטיביזם שיפוטי טוענים שהביקורת על גישה זו דורשת מבית המשפט שלא להתערב בפעולות ממשלתית שאינן חוקיות ובכך חותרת תחת תפקידו של בית המשפט, שכן בהיעדר דיין – אין דין. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס להיקפו הראוי.
מתנגדי האקטיביזם השיפוטי סבורים כי תפקידו של בית המשפט איננו לקבוע את הערכים והנורמות הראויים למדינה, אלא לפרש וליישם את הנורמות שקבעה הרשות המחוקקת. לשיטתם, שאלות ערכיות צריכות להיות מוכרעות באופן דמוקרטי באמצעות הכרעת רוב, כלומר בשדה הפוליטי, והעברת הדיון לשדה המשפטי פוגעת בעיקרון הדמוקרטי הזה. טענת משנה של מצדדי הריסון השיפוטי היא כי התערבות של בית המשפט בשאלות ציבוריות שנויות במחלוקת פוגעת במעמדו ובאמון שרוחש לו הציבור כגוף נייטרלי.
הוויכוח על האקטיביזם השיפוטי בישראל
האקטיביזם השיפוטי בישראל מזוהה יותר מכל עם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. גישתו של ברק קנתה לה אחיזה רחבה בבית המשפט העליון. גם קודמו בתפקיד, מאיר שמגר, זוהה עם הגישה האקטיביסטית. באקדמיה, אחד הדוברים הבולטים בזכות האקטיביזם השיפוטי הוא הפרופסור מרדכי קרמניצר.
פרופ' יניב רוזנאי טען שבית המשפט העליון אינו אקטיביסטי:
אין ספק שבית המשפט העליון מצוי במוקד המשפט החוקתי הישראלי ופיתוחו. עם זאת למעשה הוא דווקא נע בין אקטיביזם לריסון ולעיתים אף לריסון יתר. מספר החוקים שבוטל מאז המהפכה החוקתית קטן יחסית (אף שבאופן טבעי הוא עולה עם השנים), ורוב העתירות נגד המדינה נדחות. מניתוח של כ־9,500 החלטות של שופטי בית המשפט העליון בשבתם כשופטי בג"ץ שניתנו מאז 1995 עולה כי רק ב־10% מהמקרים קיבל בג"ץ עתירות נגד הממשלה או שריה, ובעוד כ־3% מהעתירות התקבלו חלק מהבקשות. במילים אחרות — רק עתירות מעטות נגד הממשלה ושריה התקבלו, ובג"ץ התערב התערבות של ממש רק ב־1 מכל 10. ועדיין, על אף נתונים אלה, בעיני חלקים רבים בציבור בית המשפט נתפס — באופן שגוי — כאקטיביסט.
עם המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי בקרב המשפטנים נמנים נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון, והפרופסורים רות גביזון ודניאל פרידמן. האקטיביזם השיפוטי ספג ביקורות מכמה שרי משפטים כמו חיים רמון, איילת שקד ואמיר אוחנה. גם חברי כנסת הביעו התנגדות לאקטיביזם שיפוטי, בהם יושבי ראש הכנסת ראובן ריבלין ויולי אדלשטיין, בין השאר בטענה שהרשות השופטת מסיגה את גבולות סמכותה של הרשות המחוקקת. לעיתים, מי שהוגדרו המתנגדים האקטיביזם השיפוטי (בעיקר הפוליטיקאים) תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה.
נימוקי המתנגדים והתומכים
נימוקי התומכים:
מחובתו של בית המשפט לבקר את מוסדות השלטון האחרים ולהציב להם גבולות ברורים, כחלק משיטת ה"איזונים והבלמים" שהיא נדבך מרכזי בעקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי.
אקטיביזם שיפוטי אפשר לבית המשפט להביא לידי ביטוי את ערכי החברה ותפיסות היסוד שלה. דווקא השופט שנהנה מעצמאות שיפוטית, מסוגל לתת ביטוי לתפיסות אלו.
האקטיביזם השיפוטי נשען ברובו על חוקי היסוד ופסקאות ההגבלה שבהם, אותם ניסח המחוקק בעצמו ובכך מסר את הכוח להגבילו בידי בית המשפט.
הכנסת והממשלה יכולים לשנות את החקיקה או התקנות כתגובה לפסיקה.
פסיקה המבוססת על פרשנות מרחיבה של החוקה קיימת במדינות נוספות.
האקטיביזם השיפוטי מונע פגיעה בזכויות הפרט על ידי הממשלה.
האקטיביזם השיפוטי מאפשר הגנה על הזכויות של האדם שעותר לבית המשפט.
מלבד השמירה על זכויות אדם, לבית המשפט תפקיד חשוב בפיתוחה ושמירתה של תרבות מנהל תקין במדינה.
בית המשפט צריך "להמשיך ולפתח את המסורת הליברלית שלו" גם כאשר היא אינה מקובלת על חלקים מהציבור.
מערכת הערכים בישראל מתומצתת בשני ביטויים שכתובים בחוקי היסוד, שהם החוקה: יהודית ודמוקרטית. שני הערכים שמהם בית המשפט גוזר את כל מה שמחייב בכל הפסיקה ונגזרות שלהם קיימות בחקיקה ובפסיקה.
בישראל, יש לנבחרי הציבור מעורבות בוועדה למינוי השופטים. החל מ-2008 דרוש רוב של 7 מתוך 9 בוועדה לשם מינוי שופט בבית המשפט העליון, כשנבחרי הציבור הם ארבעה.
נימוקי המתנגדים:
העיקרון היסודי של דמוקרטיה הוא כי מחלוקות ציבוריות ערכיות יוכרעו בידי נבחרי הציבור, באמצעות פשרה פוליטית, משא ומתן מפלגתי ותוצאות הבחירות. התערבות בנושאים אלו על ידי בג"ץ, ששופטיו אינם נבחרים על ידי הציבור, פוגעת בבסיס הדמוקרטיה.
לבית המשפט אין הכשרה או מומחיות מיוחדות להכריע בשאלת הסבירות של פעולות הממשלה, אלא רק להכריע בשאלות של סמכות ופרוצדורה.
אין לבית המשפט זכות, סמכות או יכולת לקבוע את ערכי המוסר הנאותים ולכפות אותם על הציבור.
אין מקבילה בעולם לבית משפט שפוסל חקיקה של הכנסת על בסיס חוקה שאינה ברורה ושבית המשפט מעצב אותה, כפי שנעשה בישראל.
התערבות תדירה של בית המשפט בכל נושא על ידי בחינת הסבירות שבפעולות הרשות המבצעת מבטלת למעשה את הפרדת הרשויות ומרכזת את כלל הסמכויות בידי הרשות השופטת.
התערבותו של בית המשפט העליון בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית פוגעת במעמדו ובאמון הציבור בו, כיוון שהיא הופכת אותו לצד במשחק הפוליטי.
היבטים שונים של האקטיביזם השיפוטי, כמו הלכת אפרופים, פוגעים בוודאות המשפטית.
המטרה המוצהרת של חקיקת חוקי היסוד הייתה להגביר את הקונצנזוס החברתי. לכן אסור שבג"ץ יפסוק בשמם, פסקים שמגבירים את השסע החברתי.
כאשר בית המשפט מרחיב את סמכויותיו ואת תחומי עיסוקו שלא על פי חוק שמסמיך אותו לדון בהם, הוא פוגע בעקרון חוקיות המנהל, לפיו לרשות מותר לעשות רק מה שהותר לה במפורש בחוק.
במדינות בהן נהוגה ביקורת שיפוטית כזו, שופטי הערכאה השיפוטית העליונה ממונים על ידי נבחרי הציבור, בשונה מהמצב בישראל.
ראו גם
עילת הסבירות
ביקורת שיפוטית
משפט מנהלי
משפט חוקתי
הפרדת הרשויות
פרשנות (משפט)
חוק הפרשנות
חוק יסוד: השפיטה
משפטיזציה
לקריאה נוספת
אריאל פורת (עורך), אקטיביזם שיפוטי, רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1993
רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן, אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד - מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית, הוצאת ידיעות ספרים, 2000
אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, 2004, הפרק "אקטיביזם או ריסון עצמי", עמ' 390–406.
זאב סגל ולילך ליטור, אקטיביזם ופסיביזם שיפוטי, הוצאת נבו, 2008 (פרק שני)
מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בפתח המאה העשרים ואחת, הוצאת עם עובד, 2008
אביעזר יערי, "אקטיביזם שיפוטי והשפעתו על הצבא", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, הפרק "אקטיביזם שיפוטי", עמ' 142–164
קישורים חיצוניים
מחקר
גיליון מיוחד: אקטיביזם שיפוטי בישראל, עיוני משפט, כרך י"ז גיליון 3, ינואר 1993:
אהרן ברק, על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי, עמ' 475–501
מנחם מאוטנר, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, עמ' 503–596
יוסף מ' אדרעי, חוק יסודות המשפט כמקור סטטוטורי לאקטיביזם שיפוטי ולרפורמת מס שיפוטית, עמ' 597–646
יצחק זמיר, אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט, עמ' 647–658
מנחם אלון, דרך חוק בחוקה: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, עמ' 659–688
אריאל רוזן-צבי, תרבות של משפט (על מעורבות שיפוטית, אכיפת חוק והטמעת ערכים), עמ' 689–716
עדי פרוש, אקטיביזם שיפוטי, פוזיטיביזם משפטי ומשפט טבעי: השופט ברק ודוקטרינת הכנסת הכל-יכולה, עמ' 717–758
ליאון שלף, גבול האקטיביזם הוא הקו הירוק: בשולי ובשבילי הפסיקה של בית־המשפט הגבוה לצדק בשטחים, עמ' 757–809
ידידיה צ' שטרן, אנטומיה של פסיביות שיפוטית בדיני חברות – קוצר הנורמה הפוזיטיבית, עמ' 811–862
שלמה לוין, אקטיביזם שיפוטי בדיני ראיות ובדיון אזרחי, עמ' 863–866
עמנואל גרוס, שיטת הדיון האדוורסרית בהליך הפלילי – האם היא מאפשרת אקטיביזם שיפוטי?, עמ' 867–892
אברהם פכטר, אפשר לעקוף את בג"ץ - אסור לעקוף את הכנסת
עמרי ידלין, "שיקול דעת שיפוטי" ו"אקטיביזם שיפוטי" כמשחק אסטרטגי, מחקרי משפט י"ט, חוברת 2, תשס"ג–2003, עמ' 665–720
אביעד הכהן, אקטיביזם שיפוטי: ההיית או חלמנו חלום?, נאמני תורה ועבודה, 2018
מידע לימודי
ארנון בן דוד, הרשות השופטת בישראל - חומר לבגרות, התש"ף
מאמרים כלליים
אוולין גורדון, אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו, באתר "דעת"
הלל נייער, תורת המהפכה של אהרן ברק, באתר "דעת"
כתבות ומאמרים בעיתונות
. תגובה לכתבה מאת נטעאל בנדל
– ריאיון עם פרופ' סוזי נבות
הערות שוליים
קטגוריה:חוק ומשפט
קטגוריה:משפט חוקתי
קטגוריה:משפט מנהלי
קטגוריה:פילוסופיה של המשפט
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:אקטיביזם | 2024-05-05T01:49:48 |
הרשות המחוקקת | הפניה רשות מחוקקת | 2010-04-06T08:50:08 |
כיכר ציון | שמאל|ממוזער|250px|כיכר ציון בלילהממוזער|250px|הכיכר ובניין סנסור, בתקופת המנדט
שמאל|ממוזער|250px|כיכר ציון, 1950
250px|ממוזער|שמאל|מבט מתוך קפה וינה אל כיכר ציון בשנת 1950
כיכר ציון היא כיכר במרכז ירושלים. הכיכר נמצאת בנקודת המפגש של רחוב יפו, רחוב בן-יהודה, רחוב החבצלת ושכונת נחלת שבעה. הכיכר משמשת כמקום מפגש לבליינים ולבני נוער ירושלמים.
הקמת הכיכר ושמה
כיכר ציון הוקמה בידי הבריטים, כחלק מתכנון עירוני מודרני שיזמו בירושלים לאחר כיבושה. הם העתיקו באופן רשמי את מרכז העסקים הראשי של ירושלים מערבה, לאורך רחוב יפו, תוך יצירת "המשולש" של הרחובות הראשיים: בן-יהודה, המלך ג'ורג' ורחוב יפו. הכיכר נמצאת באחד הקודקודים של המשולש. עד שנת 1924 הושלמה סלילתו של המשולש. בסמוך לכיכר נבנה בניין סנסור, שיועד לשמש כבניין משרדים.
שלטונות המנדט נתנו לכיכר המרכזית שבחזית בניין סנסור את השם "רחבת סנסור", אולם השם "כיכר ציון" דבק בכיכר בזכות קולנוע ציון הפופולרי (שנודע גם כ"ראינוע ציון"), שפעל בה עוד לפני הקמתה, החל משנת 1912. הקולנוע עבר גלגולים רבים, עד שנהרס בשנת 1972. בעבר היה ניצב במקומו הסניף המרכזי בירושלים של בנק הפועלים ומלון הרברט סמואל.
מבנים בכיכר
ממערב עם כיוון השעון:
בניין סנסור - בית משרדים וחנויות הבנוי בסגנון נאו-רנסאנסי, נבנה בתקופת המנדט וקרוי על שם היזמים. בעבר שכנו בו בית הקפה "אירופה" שהיה מוסד חברתי חשוב, הסניף הראשון של רשת "המשביר לצרכן" ומערכות עיתונים.
מלון רון (או מלון תל אביב) - בניין דו קומתי מעוטר, ששימש כבית מלון. במרפסתו עמדו נואמים בהפגנות השונות שהתקיימו בכיכר, בהם מנחם בגין כשהודיע על פירוק האצ"ל. תוכניות שונות מבקשות לשפץ ולהוסיף קומות לבניין.
בית המשביר החדש - סניף הדגל של הרשת וחנות הכלבו הגדולה בישראל, החליף את בית המשביר ברחוב המלך ג'ורג'. המבנה ההיסטורי, שאכלס בעבר את מועדון ה"אנדרגראונד" ואת הסניף הראשון של רשת סטימצקי, שופץ והורחב משמעותית, והבניינים יפו 39 ו-41 פורקו וחזיתותיהם שולבו במבנה החדש.
בניין בנק הפועלים - במקום בו שכן קולנוע ציון, שהעניק לכיכר את שמה, שוכן כיום בניין משרדים גדול ששימש את בנק הפועלים. בחזיתו גרם מדרגות רחב. כיום משמש רוב הבניין כבית מלון.
פיגועי טרור ואירועים אלימים
כיכר ציון הייתה זירה לפיגועי טרור אחדים.
ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, ב-8 באוקטובר 1967, נעשה בקולנוע ציון ניסיון פיגוע ראשון בסדרת הפיגועים של ארגון פת"ח. מטען נפץ הוחבא בתוך תיק שהושאר באולם הקולנוע, אך המטען אותר והפיגוע סוכל.
ב־4 ביולי 1975 התרחש הפיגוע הקטלני ביותר בכיכר, כשהתפוצץ מקרר תופת שהונח בה, וגרם למותם של 15 אנשים ולפציעתם של 77 אנשים. היה זה אחד הפיגועים הגדולים בהיקפם עד אז. בין ההרוגים היו ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים. אש"ף הודיע על אחריותו לפיגוע.
ב־10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 3379, שהשוותה את הציונות לגזענות. מספר ימים לאחר מכן, ב-13 בנובמבר, התקיימה הפגנה נגד ההחלטה. לאחר ההפגנה התפוצץ סמוך לכיכר מטען חבלה שהוטמן בעגלת סבלים, שגרם למותם של שישה בני נוער.
ב-23 במרץ 1979 התפוצץ מטען חבלה שהוטמן בפח אשפה סמוך לכיכר, ומהפיצוץ נהרג אדם אחד ו-13 איש נפצעו.
הפגנות בכיכר
אף שהכיכר אינה גדולה, מתקיימות בה לעיתים הפגנות. עם הידועות שבהפגנות אלו נמנות:
הפגנת הענק נגד הסכם השילומים
ב־7 בינואר 1952 דנה הכנסת על כניסה למשא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים (ההצבעה נערכה ב-9 בינואר). מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות שבאופוזיציה, התנגד נחרצות להסכם ולקראת הדיון ארגנה תנועתו עצרת המונים בכיכר ציון. בנאומו אמר בגין, בין השאר:
"כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון."
ההמון הלך מכיכר ציון לבניין הכנסת, ששכן באותה עת בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מעטות מהכיכר, וחרף מחסומי המשטרה השליכו מפגינים אבנים על בניין הכנסת. כארבע מאות אנשים נעצרו, ומאתיים אזרחים ומאה וארבעים שוטרים נפצעו.
הפגנות "הפנתרים השחורים"
בהפגנה של הפנתרים השחורים ב-18 במאי 1971 התאספו אלפי מפגינים בכיכר ציון והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". הפגנה זו התקיימה ללא רישיון, והמשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים ו-74 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה. לאחר מחאה אלימה זו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של "הפנתרים", ואף הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם.
ב־28 באוגוסט 1971 נערכה בכיכר הפגנה סוערת של "הפנתרים השחורים" נגד ראש הממשלה, גולדה מאיר, והועלתה באש בובה בדמותה. המסר של המפגינים: "מדינה אשר חצי מתושביה מלכים וחצי עבדים מנוצלים – אנו נעלה אותה באש".
הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'
ב־5 באוקטובר 1995 נערכה בכיכר הפגנה שבה השתתפו ראשי מחנה הימין, אשר קראה לבטל את הסכמי אוסלו ולהוריד מהשלטון את ראש הממשלה יצחק רבין. בכיכר היו שקראו "מוות לרבין" ו"רבין הבוגד". במיוחד נודעה הפגנה זאת בתמונה של רבין במדי אס אס שהוצגה על ידי סוכן השב"כ אבישי רביב לצוות טלוויזיה שסיקר את ההפגנה. חודש לאחר מכן, בעצרת תמיכה בתהליך השלום נרצח רבין על ידי פעיל הימין הקיצוני, יגאל עמיר.
על מרפסת הנואמים עמדו שלושה בכירי מפלגת הליכוד: אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב. לצדם עמדו רחבעם זאבי, דוד לוי והרב חיים דרוקמן. בתום ההפגנה צעדו כמה מאות מהמפגינים מהכיכר לכנסת ושם ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת ופגעו במכוניות של שרי ממשלה.
הפגנות ימין נוספות
הפגנה נוספת נערכה בכיכר נגד תוכנית ההתנתקות, תחת הסיסמה "ההתנתקות קורעת את העם". בהפגנה השתתפו עשרות אלפים. לאחר אירועי עמונה נערכה בכיכר הפגנה נוספת בהשתתפות עשרות אלפי אנשים שקראו לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר והאשימו אותו בשיסוי השוטרים והחיילים במתיישבי עמונה.
הכיכר כיום
בשנות השמונים של המאה ה-20 הפך רחוב בן יהודה למדרחוב. בשנת 2009 נסגר רחוב יפו לתנועת כלי רכב, כך שישמש רק את הרכבת הקלה והולכי רגל. בעקבות צעדים אלה התחזק מעמדה של הכיכר כמקום מפגש של צעירים. בכיכר מתקיימים אירועים שונים כחלק מהפסטיבלים המתקיימים בירושלים. בין 2015 ל-2017 התקיים מדי שבוע בכיכר ובחלקו של רחוב יפו שבין הכיכר לכיכר ג'נרלי "שוק לילה" ביוזמת העירייה, שכלל דוכנים של אמנות ואומנות.
בניסיון למנוע את התקהלות נוער השוליים באזור הכיכר בשעות הערב, שינתה עיריית ירושלים את מבנה הכיכר והציבה בה ספסלים. עמותת עלם יחד עם מוזיאון ישראל מפעילים פרויקט לטיפול בנוער בסיכון שבמסגרתו מגיעה לכיכר ציון באופן קבוע ניידת עם אנשי מקצוע ומתנדבים המסייעים לבני נוער. פרויקט נוסף המסייע לנוער בסיכון במקום הוא "הזולה של חצרוני".
בשנת 2016 ערכה עיריית ירושלים תחרות אדריכלים לשיפוץ הכיכר. לפי הצעת הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בעיר, נכללו בקריטריונים לשיפוט בתחרות "התייחסות אדריכלית לשדרוג הכיכר כמקום שמקדם חיבורים, סובלנות וכבוד הדדי". אמה אף השתתפה בוועדת השיפוט. בתחרות זכתה הצעתם של האדריכלים מיה עתידיה, מעיין טוקי כרמל ותמיר מנצור כרמל, הנקראת "קרחת יער אורבנית". לפי ההצעה יישתלו בכיכר עצים מצלים ויוקמו בה 290 מקומות ישיבה בספסלים קבועים שיאפשרו מפגשי שיח של קבוצות והקמת ביתנים זמניים.
העבודות לשיפוץ הכיכר החלו במרץ 2018, וכוללות בעיקר החלפת ריצוף, תאורה, ונטיעה של שלושים עצים חדשים. בשטח הכיכר ובמקום המדרגות וכבש הכניסה לבניין בנק הפועלים, יוצבו במות ישיבה וספסלים, ותוגבל כניסת כלי הרכב לכיכר מרחוב שמאי.
אזכורים בתרבות ובספרות
בסיפורה של עמליה כהנא-כרמון, "נעימה ששון כותבת שירים" (1966) תיאור מרכזי של כיכר ציון "כמו בתחתית של ים שקט וצלול מאין כמוהו" ("בכפיפה אחת", 138).
בספרו של דויד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו", יש אזכורים רבים לכיכר ציון.
בספר הכרונוליתים מאת רוברט צ'ארלס מופיע אחד מהכרונוליתים בכיכר ציון.
"להקת כיכר ציון" שבראשה עומד דב שורין נקראת על שם הכיכר.
גלריה
קישורים חיצוניים
תמונות ירושלים - כיכר ציון
יורדים העירה - מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות
הערות שוליים
ציון
קטגוריה:רחוב יפו
קטגוריה:המשולש (ירושלים)
*
קטגוריה:רחוב החבצלת
קטגוריה:רחוב בן-יהודה (ירושלים)
קטגוריה:נחלת שבעה | 2024-09-26T13:07:34 |
יהדות ארה"ב | REDIRECT יהדות ארצות הברית | 2005-02-05T18:07:33 |
אתניX | אתניX ("אתניקס") היא להקה ישראלית הפועלת ברציפות משנת 1985 עד היום. הלהקה הוכתרה 8 פעמים כ"להקת השנה" במסגרת "מצעד הפזמונים העברי השנתי" של קול ישראל וגלגלצ, יותר מכל להקה אחרת בישראל.
היסטוריה
הלהקה הוקמה כהמשך של להקת המחאה מוסקבה (זאב נחמה, תמיר קליסקי, עובדיה חממה, יאיר גת, עמוס קשת וישראל נחום) שהחלה לפעול כבר בשנת 1985, אשר השיר היחיד שלה שהצליח היה "רוברט" שיצא ב-1986. וכמו כן פרויקט אומנות וחברה אשר פעל בשנת 1987, שמהם יצאו הסולן זאב נחמה והקלידן תמיר קליסקי. רוני בראון שהקים וניהל את חברת התקליטים הליקון, סיפר:. אתניX הביאה עימה סגנון מוזיקלי ששילב גל חדש עם השפעות רוק, פופ וקאנטרי לצד השפעות טורקיות, מזרחיות וקלאסיות.
התקופה הראשונה: 1989–1996 – מוזיקה אלקטרונית ופופ רוק
ממוזער|זאב נחמה, סולן הלהקה, בהופעה של אתניX, 1992|332x332 פיקסלים
בסוף 1988 הלהקה חתמה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "הליקון". נחמה וקליסקי עבדו כאמור עם המפיק והמעבד יועד נבו, שהפיק וגם ניגן בתופים, בגיטרות ובקלידים. תקליט השדרים הראשון של הלהקה, "אין לאן ללכת", יצא לאור בספטמבר 1989. אחריו יצאו "מושיטה" בדצמבר 1989, ו"ציפור מדבר", שיצא לאור במרץ 1990 וזכה להצלחה.
אלבומם הראשון, "אתניX", ראה אור ביוני 1990. האלבום נטה לכיוון של סינת'-פופ, עם השפעות ניכרות של להקת מוסקבה, אך הוא התחיל להתפתח גם לכיוונים נוספים, ובהם גם הכיוון האתני שיצר את אופי הלהקה.
לקראת סיבוב ההופעות של הלהקה הצטרפו גיל אלון בגיטרות וגל הדני בתופים, ואחר כך עזב יועד נבו את הלהקה ועבר ללונדון, שם פיתח קריירה כמפיק מצליח. בחנוכה 1990 השתתפה הלהקה בפסטיגל, ושרה את "שיר הגראז'" לבדה ואת "אגדת השמש והירח" עם ריטה, שיר שהלחינו נחמה וקליסקי למילים של אהוד מנור, בחלק האומנותי. בשיר התארח בסולו גיטרה הנגן באלדי אולייר.
בשנת 1991 הוציאה הלהקה את אלבומה השני, "מסאלה". האלבום זכה להצלחה גדולה אף יותר מקודמו ועם להיטיו נמנים "כתם הפרי", "אמונה", "שיר ישן", "אל האור" ו"מסאלה", שאותו ביצעה אתניX עם הזמרת זהבה בן. כמו כן כתבו נחמה וקליסקי את השיר "על סל, סלים" לשלומי שבת. האלבום הגיעה למעמד של אלבום פלטינה פלוס, על מכירת 50 אלף עותקים תוך שלושה חודשים בלבד. באותה שנה זכתה הלהקה, בפעם הראשונה, בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'.
ביוני 1992 הוציאה אתניX את האלבום "יללת תן", שבו ניכרו השפעות רוק. השיר המפורסם ביותר באלבום הוא "תותים", שנותר עד היום אחד מלהיטיה הגדולים ביותר של הלהקה. מתוך האלבום התפרסמו גם השירים "קלנדיה", "קלמנסי" ו"האמת בקולה". באותה שנה שוב זכתה הלהקה שוב בתואר "להקת השנה".
נטיות הרוק של "יללת תן" התמתנו באלבומם הרביעי, "אדם ונחש", שיצא בשנת 1993. הלהיט הגדול ביותר באלבום היה "ג'סיקה", שבו שיתפו אתניX פעולה עם הזמר יבגני שפובלוב. השיר נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג', ואתניX נבחרה שוב כ"להקת השנה". מהאלבום התפרסמו גם השירים "בובה", "מקדש האהבה", שיר הנושא ו"חברון". באותה שנה כתבו נחמה וקליסקי את השיר "פטה מורגנה" לאלבום הבכורה של דנה אינטרנשיונל.
בשנת 1994 הוציאה אתניX את אלבומה החמישי, "אתה". האלבום השאיר אחריו מעט להיטים, ולא זכה להצלחה. בין השירים היותר מפורסמים היו "קולה של ננה גפוס" (שאינו קשור לשיר "האמת בקולה"), "ילד מרקש" ו"לא לבד". השיר "בוא לפטרה" נשלח למלך ירדן לכבוד הסכם השלום עמה. שיר הנושא של האלבום, "אתה", נכתב בעקבות רצח נהג המונית דרק רוט בהרצליה. האלבום הוקדש לזכר גדי סואד, שנפל במבצע דין וחשבון בלבנון. בשנת תשנ"ד נבחרה אתניX בפעם הרביעית ברציפות כ"להקת השנה", ובכך שחזרה את הישגן של להקות כמו "כוורת" ו"משינה". בסוף השנה השתתפה הלהקה בפסטיגל, שבו זכתה עם השיר "הנסיך הקטן".
בשנת 1995 סיכמה הלהקה חצי עשור לפעילותה, עם אלבום אוסף ראשון - האוסף של אתניקס. בנוסף לשירים מהאלבומים הקודמים, נכללו באלבום גם "אגדת השמש והירח", ביצוע בהופעה חיה של "שיר ישן", ושני שירים חדשים: "אם את יכולה" ו"לחיות בניו זילנד", שנכתב בעקבות רשימה בשם "אומרים ישנה ארץ" מאת יוסף לפיד. לאלבום צורף ספרון שתיעד את שנותיה הראשונות של אתניX, וכלל גם תווים לשירים.
באותה שנה הפיקו נחמה וקליסקי את אלבומה של שרון חזיז "בת הקוסם", ואף הלחינו מספר שירים ממנו, בהם "מלך הכביש", שכתב נחמה, ו"הולכת ממך", שכתב מאיר אריאל. בנוסף השתתפה הלהקה בתוכנית "הקומדי סטור", והקליטה עם חברי התוכנית שיר שהפך ללהיט גדול, "שיר הטרטע".
בשנת 1996 הוציאה אתניX את האלבום "פופ", שבו ניכרו השפעות בריטפופ. באלבום זה הצטרף ללהקה הגיטריסט יורם פויזנר. מבין שירי האלבום התפרסמו "תביא קצת דינרוס", "ג'מבו ג'ט לאירופה", "היא לא תשוב" ו"הקומונה (הם חלק מקולקטיב)" שבוצע ביחד עם גבי שושן. עם זכייתה החמישית בתואר "להקת השנה" באותה שנה קבעה אתניX שיא נדיר, ששבר את שיא הזכיות דאז שהחזיקו בו משינה וכוורת.
באותה שנה כתבו נחמה וקליסקי לחיים משה את השיר "ציפור הנפש". בסוף עונת 1995/1996 זכתה קבוצת מכבי תל אביב בדאבל. נחמה וקליסקי הלחינו את שיר האליפות של הקבוצה, "צהוב עולה זה מכבי", למילים של דידי הררי. את השיר ביצע שחקן הקבוצה איציק זוהר. במקביל יצרו הצמד את הפתיח לתוכנית הרדיו של הררי, כותב השיר, "דידי לוקאלי". את הראפ בפתיח ביצע מוקי משב"ק ס.
התקופה השנייה: 1997–2000 – המעבר למוזיקה מזרחית
בשנת 1997 חברי הלהקה מימשו חלום ישן שלהם שאליו חיכו שנים רבות: הפקת אלבום ים תיכוני עם הפקה וסאונד המקובלים במוזיקת הרוק והפופ. נחמה וקליסקי שמעו את הזמר אייל גולן בהופעותיו באירועים, והחליטו כי הוא הזמר המתאים לאלבום שכזה. התוצאה הייתה אלבומו השני אך המשמעותי ביותר של גולן עד אותו שלב, "בלעדייך". עם להיטים כמו "בלעדייך", "לב של גבר" ו"צאי אל החלון", היה האלבום לאחד הנמכרים ביותר בישראל אי פעם (מספר מקורות אף ציינו מכירות של 300,000 עותקים), ונחשב לאחד הגורמים המרכזיים בחדירתה של המוזיקה הים תיכונית מן השוליים אל הזרם המרכזי. האלבום הופק על ידי חברת התקליטים הפרטית של אתניX "שולטן". באותה שנה הוציאה אתניX את הסינגל "גולה גולה", ובו שלושה ביצועים שונים לשיר, אחד מהם יחד עם אהובה עוזרי.
שיתוף הפעולה של חברי הלהקה עם גולן נמשך גם באלבומו הבא, "חייל של אהבה", שיצא בשנת 1998. באלבום זה כתבו נחמה וקליסקי את כל השירים, ביניהם "דמעות" ו"יפה שלי". גם אלבום זה זכה להצלחה גדולה, והשיר "דמעות" נבחר כ"שיר השנה" ברשת ג'.
במקביל השתתף גולן בהקלטת השיר "קן של אהבה", שהופיע באלבומם של אתניX מאותה שנה, "ברוכים הבאים לישראל". זהו אלבומה האחרון של הלהקה שהוקלט ב"הליקון". באלבום ניכרו השפעות ערביות ברורות, ובלטו בו שירים כמו "אין כמו אמא", "הכרם", "פתחי לו את לבך", "BMW שחורה" (שבו השתתף הבדרן שלום אסייג) ו"האהבה תנצח".
באותה שנה התארח נחמה באלבום "רוני פיטרסון וחברים", שבו ביצע יחד עם רוני פיטרסון את שירה של אתניX "היא לא תשוב". בנוסף, כתבו נחמה וקליסקי לחיים משה את אחד משיריו הידועים ביותר, "התמונות שבאלבום", ולשרית חדד, אז זמרת בתחילת דרכה, את "הכל סגור".
בשנת 1999 שיתפה אתניX פעולה בפעם האחרונה פעולה עם גולן, באלבומו "הסתכלי אלי". האלבום מכר מעל למאה אלף עותקים, והתפרסמו ממנו השירים "הסתכלי אלי", "בעירי" ו"לב חולה". באותה שנה הוציאה אתניX את אלבומה "מוריס", שהמשיך את הקו המזרחי של קודמו. מתוכו בלטו שירים כ"מחר אני בבית", "קמיעות" ו"האינטרנט שלי". בשנה זו הופיעה אתניX בבינת ג'בייל ברצועת הביטחון בלבנון בפני חיילי צה"ל וצד"ל יחד עם אייל גולן וסי היימן.
את שיתוף הפעולה ביניהם חתמו אתניX וגולן באלבום ההופעה "המופע המשותף", שהוקלט והופץ בשנת 2000. הופיעו בו ביצועים לשירים של גולן שכתבו נחמה וקליסקי לצד שירים של אתניX מתחילת דרכה, כמו "תותים" ו"ג'סיקה". באותה שנה יצא אלבום אוסף שני של אתניX, "מקסימום אתניX". במקביל הפיקו נחמה וקליסקי לנגן הגיטרה יהודה קיסר את האלבום האינסטרומנטלי "הקיסר האחרון". עוד באותה שנה הפיקו חברי אתניX אלבום בשם "רוק מחנה יהודה" ללהקת הגמלים.
התקופה השלישית: 2001–2007
בשנת 2001 חזרו חברי הלהקה לסגנון הרוק, באלבומם "בדרך שלך". מספר שירים אף היו בסגנון רוק כבד ואלקטרוניקה. את עטיפת האלבום עיצב סטורם ת'ורג'רסון, שעיצב את עטיפות האלבומים של להקת פינק פלויד. מן האלבום התפרסמו השירים "תראה עולם" ו"נשרפת מבפנים". באותה שנה הלחינו וביצעו אתניX למילים של ירון תגר ומיקי בר את השיר "בשבילי הכוכב זה אתה", שנבחר להמנון חברת הסלולר "סלקום". היה זה שיתוף פעולה חלוצי בין חברות סלולר ליוצרים בישראל.
בשנת 2002 הוציאה אתניX את האלבום "13", כמספר שנות פעילותה. מתוכו התפרסמו השירים "איך אפשר לשיר על אהבה", "רק תחייכי אליי" ו"בטנדר לדרום". באותה שנה זכתה הלהקה בפעם השישית בתואר "להקת השנה".
בדצמבר 2002 תבעה הלהקה פיצוי של מיליון שקל ממפלגת ש"ס, בגלל שימוש ללא היתר בשירי "אתניקס" שמילותיהם שונו למילות תעמולת ש"ס.
בשירותרום של שנת 2003 הקליטו חברי הלהקה גרסה מחודשת לשיר "חסקה" של להקת חיל הים. באותה שנה הוציאה את הסינגלים "חמש שלוש אחת" ו"יהיה לנו טוב", שהיה לאחד השירים המשודרים ביותר בשנת הפעילות הראשונה של ערוץ מוזיקה 24. בסוף השנה יצא הסינגל "אחת מאלף" של חיילי הנקמה ורינת בר, שכתבו נחמה וקליסקי. השיר הופיע באלבום "סובארו פשע" של חיילי הנקמה, צמד ראפרים שהיו אז בני 18 וכונו "דם חם" ו"קאליבר". באלבום, שיצא בשנת 2004, כתבו נחמה וקליסקי בשיתוף הצמד את רוב שירי האלבום, ובנוסף ל"אחת מאלף" בלטו בו דואטים עם ישי לוי ("תרקדי"), מרגלית צנעני ("אישה עובדת"), נימרוד לב ("וגאס"), שר-אל ("מסיבה").
באוגוסט 2004 יצא לאור הסינגל "סגאפו" ("אני אוהב אותך" ביוונית) דואט יווני-עברי עם שלומי סרנגה.
בשנת 2005 יצא האלבום "אמריקה", שבו חזרה הלהקה שוב לסגנון הרוק. שיר הנושא והשיר "כוכב סרטים" זכו להצלחה יחסית. פרט להם כולל האלבום את השירים "אפריקה", "ג'ואיש בוי" ו"מדרגות". את העטיפה המיוחדת של האלבום עיצב אמן יפני בשם נאוטו האטורי. ביוני 2005 קיימה הלהקה מופע לציון 20 שנות יצירה (של נחמה וקליסקי יחד) בבריכת הסולטן בירושלים, לעיני 8,000 איש. במופע השתתפו קובי אוז, יזהר אשדות, זהבה בן, שרית חדד, שרון חזיז, רינת בר וחיילי הנקמה, נימרוד לב, אלי לוזון, שלומי סרנגה, חמי רודנר וכן נגנים נוספים, כיוסי בוזין בכלי הקשה, אבי סינגולדה בגיטרות, יהודה קיסר בגיטרות, חיים רומנו בגיטרות ורביעיית כלי מיתר.
בשנת 2005 זאב נחמה ותמיר קליסקי כתבו לשרית חדד את השיר בושם צרפתי מתוך האלבום מיס מיוזיק
והלחינו את השיר למות מאהבה גם מתוך האלבום .
בשנת 2006 הופיע השיר "אני חי" שיצרו נחמה וקליסקי באלבומו של ליאור נרקיס "מילים שלא אמרת". ביוני באותה שנה הוציאה הלהקה שני סינגלים, "לינדה" ו"שיר התרנגול". "לינדה" פורסם בתקשורת כשיר בסגנון של רוק לבנוני. לאחר מכן יצאה הלהקה יחד עם אייל גולן, לסדרת מופעים בארצות הברית, קנדה ואירופה. לאחר חזרתה של הלהקה מסיבוב הופעות בארצות הברית ולאחר מלחמת לבנון השנייה הודיעה הלהקה על גניזת הדיסק שהיה אמור לצאת באותה שנה, עקב "חוסר בנשמה בשירים" על פי טענת הסולן.
התקופה הרביעית: 2007–2016
החל משנת 2007 עובדים חברי הלהקה ביחד ולחוד בפרויקטים שונים. שירים של להקת אתניX ממשיכים לראות אור לצד הפקות בהן נחמה וקליסקי יוצרים ומפיקים בנפרד.
בשנת 2007 כתבו נחמה וקליסקי את השיר "משקר" לאלבומה של זהבה בן "הולכת עם האור". בשנה זו השתתפו חברי אתניX לצד אמנים נוספים בהקלטת השיר "רוח האדם" (מילים: סי היימן, סיני מיתקי ובשמת אדמון; לחן: סי היימן), לכוונת הגברת המודעות לשיקום נפגעי נפש. הגברת המודעות לשיקום הייתה דרך עמותת אנוש.
ביוני 2007 זאב נחמה כתב והלחין את השיר שמח של שרית חדד מתוך האלבום זה ששומר עליי.
באוקטובר 2007 שלושה חברי הלהקה הקימו הרכב בשם "טוטובל". ההרכב כולל את גל הדני המתופף, יורם פויזנר, שמלבד גיטרות ובס, אחראי גם על העיבודים וההפקה המוזיקלית, וזאב נחמה, שכותב את השירים ומנגן בגיטרות נוספות.. ההרכב הוציא את הסינגל הראשון שלו, "מים" לתחנות הרדיו, לקראת אלבום מלא. למרות הקמת ההרכב, הודיעו חברי אתניX כי הם ימשיכו לפעול. באפריל 2008 יצא אלבומה של "טוטובל" להורדה בחינם באינטרנט. האלבום, הכולל אחד עשר שירים, לא הופץ כתקליטור בחנויות.
במאי 2008 יצא לרדיו השיר "דיסקוטק". בשיר השתתפו כל חברי הלהקה וכן הנרי וניקה (שניהם מחוץ למסגרת הצמד שהקימו "Henree feat. Nika"), ודי ג'יי PM בגרסאות משלהם.
בעקבות הצלחת השיר "אישה נאמנה", שכתב נחמה לישי לוי, הקליטו חברי הלהקה באותה שנה את השיר "נשמה", שבו אירחו את לוי. באוקטובר הם הופיעו יחד בפסטיבל באילת. בדצמבר יצא לרדיו השיר "שוקולד", שאותו יצרו נחמה ופויזנר, לזמרת העולה מרוסיה קתרין דיאצ'קוב. השיר נכתב במסגרת פרויקט של "סלקום" לצעירים יוצאי רוסיה.
בפברואר 2009 הופיע השיר "בתוך הלב" בביצוע חיים משה. את השיר כתב נחמה והלחין יחד עם פויזנר.
אחרי חודשים רבים באולפן, הופיע ביוני 2010 הסינגל "מתי לחזור" מתוך אלבומה החמישה עשר של הלהקה. השיר נכתב והולחן על ידי נחמה, ועובד על ידי פויזנר. באוקטובר 2010 יצא הסינגל "במכונית". בחודש נובמבר 2010 יצא סינגל בשם "זאוס" באינטרנט בלבד, ובמקביל ראתה אור יצירה של הרב קוק "המרפא" בביצוע של נחמה ועובדיה חממה, שהחלו את דרכם האמנותית יחד בלהקת "מוסקבה". בדצמבר 2010 יצא הסינגל "יש אלוהים", שאת מילותיו כתבו יחד מוקי וזאב נחמה. באותו חודש נערך המופע "היא עוד תשוב", מחווה ללהקת אתניX ולשיריה במועדון האוזן בר בתל אביב. מופע המחווה נערך במלאת 20 שנה לאלבום הבכורה של אתניX והשתתפו בו הזמרים והלהקות: computer camp, המועדון, אנטיביוטיקה, אבי עדאקי, לברדור לבורטוריז, בני בשן, Jack in the box, קוב, Guilts, בוא לבר, רוצי בובה, קרוסלה ועוד. באותו שבוע הוציא הצמד "Doctor Core", שבו חברים רון בונקר וחגי שלזינגר, אלבום מחווה מלא לאתניX, ובו ביצועים שלהם לשירים של הלהקה.
הלהקה הוציאה בפברואר 2011 את הסינגל "געגועים (געגועי לללניה)", שזכה לאהדת כלי התקשורת. במקביל הכריזו חברי הלהקה על מופע גדול בקיסריה שייערך בקיץ. לקראת המופע הוציאה במרץ את הסינגל "קאזה דה לונה" (בעברית: "לילות שרב"). השיר נכתב והולחן על ידי נחמה והופק על ידי יועד נבו. במאי ראה אור הדואט של אתניX עם ריקי גל, "אהבה עושה לך טוב", שנכתב והולחן על ידי נחמה. ביוני 2011 ראה אור האלבום "געגועים", ובו 15 שירים. באותו חודש יצא מתוך האלבום הסינגל השביעי, "הטעם שנשאר", שזכה להשמעות רבות ברדיו. את השיר כתב נחמה יחד עם מוקי, פרננדו סיישס ובנג׳מין קולהו. את העיבוד, כמו במרבית האלבום, יצר פויזנר.
ב-2 ביולי 2011, התקיימה ההופעה בקיסריה. המופע סימל את חזרתה של הלהקה למרכז העשיה וקצר שבחים רבים. במופע הורחב ההרכב עם שלוש זמרות ליווי, רבעיית כלי מיתר וכלי הקשה. הלהקה ייבאה לארץ מערכת תאורה מיוחדת וזכתה לאהבה גדולה מהקהל שהתגעגע. במהלך המופע נפרדו חברי הלהקה מהגיטריסט גיל אלון, אשר ניגן בה משנת 1990 ועבר עם משפחתו לארצות הברית. עם סיום המופע, הכריזה הלהקה על סיבוב מופעים ארצי, העונה לשם "שיא הקיץ". באותה שנה הצטרף ללהקה הגיטריסט גלעד פסטרנק.
ב-12 באוגוסט 2012 יצא אלבום האולפן ה-13 במספר וה-16 בסך הכול של הלהקה, שנקרא "אהבת חינם". מבין שיריו התפרסמו הסינגלים "אהבת חינם", "כי החיים כל כך יפים" ו"מה יוצא". האלבום הביא לזכייתה של הלהקה בתואר "להקת השנה" במצעדי הפזמונים השנתיים של גלגלצ ושל רשת ג'.
ב-2012 נחמה הלחין למכבי תל אביב שיר אליפות נוסף, "צהוב עולה", למילים של דידי הררי שאותו ביצעה הלהקה.
באותה שנה השתתפו הלהקה ב-Spy פסטיגל בתור להקה אורחת.
במאי 2013 יצא לאור הסינגל "בא עם חיוך" שכתב והלחין זאב נחמה, שהיה אומר להיות סינגל ראשון מתוך האלבום חדש אך לבסוף לא נכלל באלבום הבא של הלהקה "הטוב קורה". מתוך האלבום יצא כסינגל, בדצמבר 2013, השיר "גשם שלי" בביצוע משותף עם אוהד מושקוביץ. את השיר כתב והלחין זאב נחמה ועיבד אותו יורם פויזנר. ב-12 במרץ 2014, יצא לאור הסינגל "צ'ארלי" בביצוע משותף עם יורם פויזנר. את השיר כתב והלחין זאב נחמה ועיבד אותו יורם פויזנר. ב-29 ביולי 2014, יצא השיר "הטוב קורה" בביצוע משותף עם שרון חידרסקי ונטע רד. את השיר כתב והלחין זאב נחמה ועיבד אותו יורם פויזנר. האלבום "הטוב קורה" יצא לאור ביולי 2015 וכלל גם את השירים: "תחליטי את", "מאנייאנה" (מחר) עם איזי, "אם תלכי", "איש הקרח", "תם הנקם", "הלב יודע", "משה", "ג'יגולו", "ניו יורק" עם נטע רד, "רובים ונשיקות", "אינקה" והשיר "מדבר" מתוך הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל.
ביולי 2014 יצא לאור השיר "מקסיקאנה" ביחד עם עדן בן זקן.
התקופה החמישית: 2016–2022 – המחלוקת
באוגוסט 2016 פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבה בה נטען כי תמיר קליסקי מגבש תביעה נגד זאב נחמה, מנהל הלהקה מיקי דה פז, וחברת הליקון־כנען, המייצגת את אתניקס, בטענה לאי־סדרים כספיים בלהקה שמנעו ממנו הכנסות בסך מאות אלפי שקלים. קליסקי מצידו טען שהוא לא דיבר עם העיתון והידיעה הגיעה מהם מיד אחר כך הלהקה הגישה תביעה בסך שני מיליון שקלים נגד קליסקי, בטענה שפגע אנושות בתדמיתה והוא הודח מהלהקה. הוא מצידו הגיש לבית־המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להוציא צו מניעה זמני שיאסור להשעותו מההרכב. בינואר 2017 דחה השופט את העתירה לצעדים זמניים, וקבע כי הלהקה תמשיך לפעול בלעדיו תוך העברת חלקו מההופעות לחברת "שולטן". בינואר 2017 יצא לאור השיר "הזמן ירפא" כסינגל ראשון לקראת אלבום חדש. בפברואר יצא לאור השיר "בטוח" כסינגל שני מתוך האלבום. ביולי יצא לאור האלבום "בטוח", לראשונה ללא מעורבות של קליסקי. במקביל באותה תקופה הופיעה "אתניקס" עם אייל גולן.
ב-18 בנובמבר אתניקס הוציאו סינגל חדש בשם "ג'סיקה 2" אשר מהווה המשך ללהיטם משנות התשעים.
התקופה השישית: 2022–הווה – הפיוס
באוקטובר 2022 חברי "אתניקס" ערכו סולחה עם קליסקי. הוא חזר ללהקה והיא הוציאה לאור סינגל חדש בשם "בוקר טוב".
ב-11 ביוני 2023 הוציאו את הסינגל "סאמי שאקר". השיר, שנכתב על ידי נחמה והולחן על ידי נחמה וקליסקי, מתייחס לאירועי האלימות והרצח בחברה הערבית.
ב-22 בינואר 2024 הוציאו את הסינגל "אדמת האהבה" בתגובה למלחמת חרבות ברזל.
מ-13 ביוני עד ל-20 ביוני 2024 התארחו זאב נחמה ותמיר קליסקי בחמש ההופעות של הזמר איל גולן באצטדיון בלומפילד אל מול 150,000 אנשים.
הישגים
שנה הישג 1991 להקת השנה 1992 להקת השנה 1993 להקת השנה עם שלושה להיטים במצעדים 1994 להקת השנה עם שלושה להיטים במצעדים 1995 ארבעה שירים במצעדים 1996 להקת השנה עם שלושה שירים במצעדים 1997 לראשונה אייל גולן זמר השנה עם יצירות והפקה של אתניקס 1998 שוב אייל גולן זמר השנה עם יצירות פרי אתניקס, לאתניקס ארבעה שירים במצעד השנתי 1998 זאב נחמה ותמיר קליסקי זוכים בשלוש נוצות זהב על יצירה והפקה 1999 אייל גולן זוכה כזמר השנה בפעם השלישית ולאתניקס ארבעה שירים במצעד השנתי 2002 להקת השנה 2012 להקת השנה
דיסקוגרפיה
1990 - אתניX (הליקון)
1991 - מסאלה (הליקון)
1992 - יללת תן (הליקון)
1993 - אדם ונחש (הליקון)
1994 - אתה (הליקון)
1995 - האוסף של אתניX - האוסף הראשון (הליקון)
1996 - פופ (הליקון)
1998 - ברוכים הבאים לישראל (הליקון)
1999 - מוריס (שולטן)
2000 - המופע המשותף - הופעה חיה עם אייל גולן (שולטן)
2000 - מקסימום אתניX - האוסף השני (הליקון)
2001 - בדרך שלך (שולטן)
2002 - 13 (שולטן)
2005 - אמריקה (שולטן)
2008 - טוטובל - חינם באינטרנט (שולטן)
2011 - געגועים (שולטן)
2012 - אהבת חינם (הליקון)
2015 - הטוב קורה (הליקון)
2017 - בטוח (הליקון)
אלבומים שיצרו לאחרים
1995 - בת הקוסם - שרון חזיז (הד ארצי)
1997 - בלעדייך - אייל גולן (שולטן ובן צור)
1998 - חייל של אהבה - אייל גולן (שולטן ובן צור)
1999 - הסתכלי אלי - אייל גולן (שולטן ובן צור)
2000 - הקיסר האחרון - יהודה קיסר (שולטן)
2000 - רוק מחנה יהודה - להקת הגמלים (שולטן)
2002 - חושב עליך - איזקיס (שולטן)
2004 - סובארו פשע - חיילי הנקמה (שולטן)
קישורים חיצוניים
מחר אני בבית, הפודקאסט שיר אחד של תאגיד השידור הישראלי, 22 בינואר 2024.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:הרכבי מוזיקה אלקטרונית ישראלים
קטגוריה:להקות אתניות ישראליות
קטגוריה:להקות גל חדש ישראליות
קטגוריה:להקות פופ ישראליות
קטגוריה:להקות רוק ישראליות
קטגוריה:להקות סינת'-פופ
קטגוריה:להקות פופ רוק
קטגוריה:להקות השנה
קטגוריה:זוכי הפסטיגל
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1985 | 2024-08-11T14:15:31 |
הפיגוע בראס בורקה | הפיגוע בראס בורקה, הידוע גם כ"הטבח בראס בורקה", התרחש ב־5 באוקטובר 1985 (שבת חול המועד סוכות), כאשר שוטר משמר הגבול המצרי ירה לעבר קבוצה של 12 מטיילים ישראלים באתר נופש בראס בורקה שבסיני.
תוצאות האירוע
מהירי נהרגו שבעה ישראלים, מהם ארבעה ילדים. חלק מההרוגים נפטרו כתוצאה מדימום שנמשך מספר שעות, בשל העיכוב שנגרם עד שהשלטונות המצריים אפשרו גישה של כוחות ההצלה למקום. חבריו של השוטר היורה ליחידה גיבו אותו ובמשך זמן רב מנעו מבני משפחה וממטיילים אחרים, ובהם רופא, גישה אל הפצועים בשטח באיומי רובה. סולימאן חאטר וחבריו ליחידה היו שוטרי משמר הגבול המצרי. השוטר היורה גם ירה והרג שוטר מצרי שניסה לעצור אותו.
הנרצחים באירוע היו: חמן שלח (שופט בבית משפט השלום בירושלים, בנו של יונתן רטוש), אילנה שלח ובתם צליל (שהשתתפה כילדה בתוכנית הטלוויזיה לילדים "שיישאר בינינו"), אמיר באום, דינה ברי, אניטה גריפל (דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים) ועופרי טוראל.
שמאל|ממוזער|250px|בול זיכרון איראני לזכר סולימאן ח'אטר
השוטר המצרי שביצע את הפיגוע, סולימאן ח'אטר, נידון למאסר עולם והתאבד בכלא המצרי. לפני מותו, הוגדר ח'אטר כלא־שפוי על ידי גורמים מצריים, אך הוא טען שהוא שפוי ושביצע את הפיגוע לשם הגנה על ארצו. להגנתו טען, שאחת המטיילות, ילדה בת חמש, גידפה את הדגל המצרי. באיראן הוצא לכבודו בול זיכרון ובטהראן נקרא רחוב על שמו. במכתב שנשלח לשר הפנים של מצרים באוגוסט 2011 על ידי 20 עורכי דין מצריים נקרא ח'אטר "גיבור לאומי" ונטען כי ישראל רצחה אותו.
השלטונות המצריים פיצו את משפחות ההרוגים ב־107,000 דולר אמריקני לכל משפחה.
ראס בורקה נמצאת על החוף המזרחי של חצי האי סיני, בין טאבה לנואיבה. בשנות האלפיים שכן בחוף אתר נופש בשם "באסאטה".
הנצחה
שמה של עופרי טוראל, הונצח על ספסלים ציבוריים ברחבי היישוב תמרת, בו התגוררה אמה.
השיר "פרח", שנכתב על ידי צרויה להב, הולחן ידי יהודה פוליקר, ובוצע במקור על ידי גידי גוב נכתב לזכר הילדות שנהרגו בפיגוע.
ראו גם
הפיגועים בשארם א-שייח' (2005)
מתקפת הטרור בסיני (2004)
לקריאה נוספת
רוני שקד ובצלאל רובין, 3 ישראלים העידו בפני המצרים על 'טיול המות', ידיעות אחרונות 7 בנובמבר 1985, עמוד 3.
קישורים חיצוניים
(המשך)
זיוה שמיר, חיינו במרחב השֵּׁמי – חזון ומציאוּת- על הטֶבַח בראס בורקה שבסיני, אתר מב"ע, אוקטובר 2024
הערות שוליים
ראס בורקה
ראס בורקה
ראס בורקה
קטגוריה:1985 בישראל
קטגוריה:יחסי ישראל–מצרים
קטגוריה:פעולות טרור ב-1985
קטגוריה:רצח ילדים | 2024-10-16T11:31:14 |
השיר שלנו | השיר שלנו היא סדרה מסוג דרמה מוזיקלית יומית ישראלית ששודרה בערוץ "yes ישראלי" של yes החל מ-2004.
עלילה
עונה ראשונה
נינט לוי (נינט טייב), נערה אלמונית בת 20 מקריית גת, מצטרפת לאקדמיה למוזיקה של ירדנה טמיר (עליזה רוזן). תחילה עובדת בקפיטריה עם בן דודה רוני, אך לאחר מכן דורון שדה (סער בדישי) מורה באקדמיה למוזיקה, מגלה את כישרונה ונינט מצטרפת לשנה א׳ ובמקביל עובדת עם מיקי אפלבוים (מיה דגן), הלומדת איתה באקדמיה, בבר של תומר.
נינט יוצרת קשרים הדוקים עם שאר תלמידי האקדמיה ומתאהבת בזוהר להט (רן דנקר). לאחר שזוהר ונינט נהיו זוג, נועה (אפרת בוימולד) ודנה (אליענה בקייר) פועלות בעקביות כדי להפוך את זוהר לבן זוגה של נועה, כולל טענה שקרית כי השניים קיימו יחסי מין אשר גרמו לכניסתה של נועה להריון ממנו. ההתרחשות הזאת קורית לאחר שנועה מגלה כי גבעון כספי (גיא זוארץ), בן זוגה והסוכן שלה בגד בה עם מורן אייזנשטיין, וכמו כן, שהיא נכנסה להריון ממנו. בהמשך מתגלה גם כי גבעון הטריד מינית את נינט כשהייתה בת 15 ועוד מספר בנות צעירות, במסגרת עבודתו כאמרגן.
התלמידים הנוספים באקדמיה הם נחי (פיני טבגר), רועי (יובל אברמוביץ') ויריב (עמוס תמם). בגלל בעיות כספיות של המוסד החינוכי, מתקבלת ההחלטה לתעד את חייהם של תלמידי האקדמיה בתוכנית ריאליטי שנוצרה על ידי אודי שניר (אביה של דנה) ורם שגב.
בסיום העונה, גבעון מנסה לרצוח את נינט, נועה ונעמי (חנה לסלאו) אך קלאודיו עוזרה הנאמן של נעמי יורה בו ומציל אותן. נינט, נועה וזוהר מבצעים את השיר "האור בחיי" בקדם אירוויזיון, לאחר שנעמי, אימה של נועה, גנבה עבור ביתה את השיר "האור בחיי", שבמקור נינט כתבה לאהובה זוהר להט. לאחר מאבק משפטי רווי תככים, נועה, זוהר ונינט מנצחים בתחרות הקדם אירוויזיון. בסיום הפרק האחרון לעונה זאת, רואים את אודי שניר ורם שגב מדברים על הסדרה שהם יצרו בשם "השיר שלנו".
עונה שנייה
שלוש שנים אחרי האירוויזיון נינט וזוהר הפכו לזוג מפורסם, נחי בן חגי ומיקי אפלבוים הפכו להורים לילדה בשם אליה, דנה ורועי התפרסמו בכך שהחלו להנחות תוכנית טלוויזיה שנקראת "מלחמת הכוכבים" ואילו נועה שחר חזרה בתשובה ונישאה לאיש העסקים הדתי נפתלי אטיאס (גולן אזולאי), שאינו מודע לעברה החילוני של אשתו, שרון סילבר (יעל שרוני) ואריאל סילבר (אושרי כהן) אחיהם של גבעון כספי מתכננים לרצוח את נינט, נועה ונעמי כנקמה על מות גבעון, אך הכל מסתבך כשאריאל מתאהב בנינט.
העלילה ממשיכה להסתבך בניסיונות להפריד בין נינט לזוהר ולבסוף זה מצליח.
נינט בהריון אך לא יודעת האם הילד שייך לזוהר או אריאל (נינט שכבה עם שניהם באותו שבוע), אריאל וגבעון מחליפים את בדיקת האבהות של זוהר בשל נפתלי אטיאס (נפתלי מגלה בהמשך שהוא עקר) וכך זוהר ימצא כביכול עקר מה שאומר שבטוח לא יוכל להיות כאבא של התינוק (אך הוא כן).
בסיום העונה נינט ואריאל אמורים להינשא, גבעון יורה באריאל (בטעות) אף שכיוון לנינט, ונעמי רוצחת את גבעון מאוחר יותר בעזרת אקדח שנתנו לה השומרים של רוה״מ. לאחר שאריאל נפגע שרון נאבקת בבריכה בנינט וזוהר ולבסוף זוהר מטביע אותה, אך שרון קמה ומאיימת שוב לרצוח את נינט והפעם גם את זוהר.
סבא של נינט מצליח לצאת מבית החולים ויורה בשרון, זוהר ונינט מתחתנים על הים והתפנית לקראת הסיום היא שאריאל מסתכל עליהם מספינה מהצד דרך משקפת.
עונה שלישית
בעונה זו מתגלה כי שתי העונות הקודמות היו סדרה בתוך סדרה, והיא עוסקת בסיפורם של כוכבי הסדרה הפנימית לאחר שהסתיימו צילומיה. הסדרה הפנימית כונתה מעונה זו ואילך "השיר שלה".
בתחילת העונה מראים את סיום צילומי הסדרה "השיר שלה" שבה מככבים נינט טייב (נינט לוי), רני אביב (זוהר להט) ויונתן ברק (אריאל סילבר). רני ויונתן מתגייסים, רני לצנחנים ואילו יונתן ללהקה צבאית בבימויו של שוקי סטאר (עמיקם לוי) ובפיקוד קרין קורן (נינה קוטלר). אל הלהקה מצטרפים גם שירי גולד (רונה לי-שמעון) – בת זוגו של רני, תמרה וייס (אניה בוקשטיין), שמש פרוסט (דנה עדיני), חלי בנאי (ענת מגן-שבו) טל ששון/ששי טל (עידו מוסרי), הראל נבון (רן בכור), ציון מימון (אלי אלנטוניו) ואלינור שילון (מלי לוי).
העונה מתחילה בכך שרני מתגייס לצנחנים, אך הסוכנת שלו (לילי גולד) חולקת על דעתו ומנסה מספר דרכים לגרום לו להצטרף ללהקה, כגון לדבר איתו שוב ושוב, לגרום לו לדרוך במלכודת עכברים (אך במקום זאת יונתן דרך במלכודת) וכו'… לבסוף גרמה לו לאכול מנגו בטעות ובגלל תגובתו למנגו עקב אלרגיה, החליטו להעיף אותו מהצנחנים, רני החליט להתגייס ללהקה.
שירי בזוגיות עם רני אביב והיא במקביל עם יונתן (חברו הטוב ביותר של רני). באמצע העונה החליט רני להציע נישואין לשירי ולקראת ההצעה התלבט רני אם לבטל את ההצעה מכיוון שהחל להרגיש משהו לתמרה, אך לבסוף החליט להציע לשירי נישואין. באותו הערב אשר עמד להציע לשירי נישואין, קרין (מפקדת הלהקה) החליפה בין קלטת ההצעה של רני לבין קלטת אשר מראה כי שירי בגדה ברני עם יונתן, רני ושירי נפרדו. לאחר כמה שבועות חזר רני אל שירי לאחר שניסתה להתאבד, אך לאחר זמן קצר מאוד גילה רני ששירי היא זו שגרמה לו לאכול את המנגו ונפרד ממנה. זמן קצר אחרי, רני ותמרה נהיו זוג מכיוון שהבינו שהתאהבו.
בסוף העונה החליטה תמרה להציע נישואין לרני. במהלך העונה נוצר רומן בין יונתן לשמש אך הם מחליטים לשמור זאת בסוד, לאחר זמן קצר מתאהבים השניים ומחליטים לספר לחבריהם על זוגיותם לאחר מופע יום העצמאות. אך בזמנם החופשי במאחורי הקלעים תפסה שמש את יונתן ושירי מתנשקים. נינט מגויסת בצו בית משפט ללהקה בגלל ארוסה (לשעבר) (חורף דיין) שהאשים אותה בדריסת כלבתה של חנה לסלאו. היא והרמטכ״ל יותם (יו-יו) ברקת (ליאור אשכנזי) מתאהבים לאחר היכרות לא ידידותית בין השניים.
בדקות האחרונות של פרק סיום העונה נורות קרין ותמרה על ידי מתנקש מסתורי.
עונה רביעית
העונה נפתחת חצי שנה לאחר אירועי הירי.
נינט ויותם מנהלים יותר מחצי שנה חיים משותפים וטובים. תמרה וקרין נמצאות בקומה. הלהקה מתגייסת מחדש.
נעשתה על תמרה תרופה ניסיונית שרק מחמירה את המצב שלה. רני וחברותיה (חלי ושמש) לא מקבלים את זה בעין יפה. לאחר זמן מה גם קרין מנסה את התרופה הזאת ומתעוררת לחיים כרגיל (ללא איבוד הזיכרון).
יותם מנהל במקביל מערכת יחסים עם גרושתו רונית (גלית גוטמן), ועם מפקדת הלהקה קרין ובוגד בנינט. יותם רוצה לחתוך את הקשר מקרין כי לא טוב לו איתה, וכשהיא מגלה את זה היא סוחטת אותו אחרי שהתגלה לה כי הוא המתנקש האלמוני, על מנת שיישאר איתה. בעוד תמרה משלימה עם אופייה החדש רני מנסה להחזיר אותה אליו אך כשהוא לא מצליח הוא מנהל רומנים עם שי ונינט. אחרי הרפתקאות ארגז נופל על ראשה של תמרה ומחזיר לה את הזיכרון, ורני אביב שב אל חיקה.
בסיום הסדרה יותם כמעט יורה בנינט אך לא מסוגל ורוצה להרוג את קרין, קרין יורה בתמרה, יותם יורה בקרין ומציל את נינט. לאחר חילופי מבטיהם של יותם ונינט, חיילי צה"ל יורים ביותם. תמרה נשארת בחיים וקרין ויותם מתו, בכך מסתיימת הסדרה.
הדמויות
עונה ראשונה ועונה שנייה
נינט לוי - להט (נינט טייב): צעירה אלמונית, תחילה עובדת בקפיטריה של האקדמיה עם רוני, בהמשך מצטרפת לאקדמיה, מתאפיינת כבחורה רגישה ולפעמים נשברת בקלות. מיקי ונינט עוברות לגור יחד ונחי מצטרף אליהן. היא בתה של רחל ואחותה של אושר, בת דודתו של רוני וחברתה הטובה של מיקי. נינט מתקבלת לאקדמיה עם מלגה וחווה קשיים רבים וקנאה מצד נועה ודנה בשל כשרונה. הופכת לבת זוגו של זוהר אשר בעונה השנייה הופכים יחד למותג מצליח. בסוף העונה השנייה היא מתחתנת עם אריאל משום שהיא חושבת שהוא אב תינוקה אך בסוף מתברר שהוא שיקר, בחתונה היא מגלה את האמת, אריאל מציל אותה ממוות ונורה בעצמו ולאחר מכן היא נישאת לזוהר.
זוהר להט (רן דנקר): בן זוגה של נינט, התאהב בה ממבט ראשון. מסתבך במשולש רומנטי עם נועה ונינט כשנועה ממציאה אשר זוהר הכניס אותה להריון אבל בסוף מתבררת האמת והוא חוזר לנינט. בעונה השנייה הוא ונינט הופכים למותג מצליח אך אריאל ושרון אשר מנסים לפגוע בנינט מפרידים ביניהם ולבסוף זוהר מגלה את האמת ומתחתן עם נינט.
נועה שחר / בת-שבע אטיאס (אפרת בוימולד): כוכבת ילדים מפורסמת, היא מוגדרת כאויבת המושבעת של נינט, היא מקנאה בכישרונה של נינט ובכך שנינט היא בת זוגו של זוהר. נועה במערכת יחסים עם הסוכן שלה, גבעון, ממנו היא נכנסת להריון אך בהמשך הם נפרדים והיא ממציאה שההריון הוא מזוהר וגורמת לסכסוך בין זוהר לנינט. נועה היא חברתה הטובה ביותר של דנה. בעונה השנייה מתברר שנועה חזרה בתשובה, שינתה את שמה לבת שבע והתחתנה עם חרדי אמריקאי בשם נפתלי אטיאס. לבסוף נפתלי מגלה את האמת על עברה המפואר של נועה, אך סולח לה והם מאמצים שני ילדים.
דנה ארד (אליענה בקייר): תלמידה באקדמיה, בתו של אודי שניר מנכ״ל ערוץ 2 וחברתם הטובה של נועה ורועי. עוזרת לנועה במזימות ובשקרים. בזמן צילומי התוכנית "הכוכבים של ירדנה" דורון המורה משתכר ומנסה לאנוס אותה. מנהלת מערכת יחסים רופפת עם יריב ארד. בעונה השנייה מנחה ביחד עם רועי את התוכנית "מלחמת הכוכבים", היא ויריב מתחתנים בטעות, אך נשואים באושר.
מיכל (מיקי) אפלבוים/בן חגי (מיה דגן): תלמידה באקדמיה ועובדת כברמנית. הגיעה לאקדמיה לאחר מספר פעמים שלא התקבלה, בעלת עבר בעייתי ופלילי של סמים. בתו המאומצת של עורך דין מצליח ומגלה בסוף העונה הראשונה שהיא בתם הביולוגית של ירדנה ורובי. היא חברתה הטובה של נינט אשר בעונה הראשונה הן גרו יחד כשותפות. חברתו של נחי, בסוף העונה הראשונה מיקי ונחי מתארסים. בעונה השנייה היא ונחי נשואים עם ילדה, היא גילתה כי נחי בגד בה עם נועה אך לבסוף סלחה לו.
נחמן (נחי) בן-חגי (פיני טבגר): תלמיד באקדמיה, דתי לאומי ומתנחל ממגן עוז. חברו הטוב של זוהר, בתחילת העונה הראשונה הוא גר בשירותים של האקדמיה עד שנינט ומיקי מגלות זאת והוא עובר לגור איתן. היה מאוהב בנועה אך לאחר מכן מגלה כי מאוהב במיקי והם הופכים לזוג. בעונה השנייה הוא ומיקי נשואים עם ילדה. הוא בגד במיקי עם נועה אך לבסוף היא סלחה לו.
רועי בר (יובל אברמוביץ'): תלמיד באקדמיה, הומו אשר מסתיר זאת ממשפחתו, חברם הטוב של נועה ודנה, בנו של אלוף בר. יצא מהארון בשידור חי בריאליטי ״הכוכבים של ירדנה״ מול הוריו. בעונה השנייה הוא בן זוגו של ד״ר גידי ברק ומתגורר אצל דנה בדירה. בסוף העונה הוא חולה בלוקמיה ולבסוף הוא מצליח להבריא והוא מתחתן עם גידי ברק.
יריב ארד (עמוס תמם): תלמיד באקדמיה, בן זוגה של דנה בשנה א׳ באקדמיה הועזב בשבוע הראשון בשל חוסר ביטחון ואי הסכמתו לשיר. חזר ללימודים לאחר שנפגש בסתר עם הבמאית גלי וניהל איתה רומן קצר, ושר בהופעה במפתיע מול כולם. בעונה השנייה הוא נמצא במשבר כלכלי שגורר אותו להשתתף בסרט פורנו. ניהל רומן עם אמא של דנה בסוף העונה הראשונה. בסוף העונה השנייה הוא ודנה מתחתנים בטעות אך נשואים באושר.
אריאל "כספי" סילבר (אושרי כהן) (עונה 2): אחיהם של גבעון ושרון ובן הזוג של נינט בסוף העונה השנייה. הוא שיתף פעולה עם שרון במזימתה עד שהתאהב בנינט וביקש להוציא אותה מהתוכנית. הוא ושרון עושים הכל כדי להפריד בין זוהר ונינט ומצליחים ולבסוף אריאל מתחתן עם נינט. בסוף החתונה זוהר מגיע ומספר את כל האמת לכולם ולאריאל על כך שגבעון ושרון רוצים להרוג את נינט ואז גבעון בטעות יורה באריאל וכולם חושבים שהוא מת אך רק אנחנו, הצופים בבית יודעים על כך שהוא חי.
לילית סילבר (לילית נגר) (עונה 2): אמם של גבעון, שרון ואריאל. מרצה עונש מאסר על רצח בעלה. שותפתה לתא הכלא של נעמי שחר. עומדת מאחורי המזימה של ילדיה לרצוח את נינט, נועה ונעמי.
דורון שדה (סער בדישי): מורה באקדמיה, נשוי לנטע אך מנהל רומן עם גלי ובסוף שתיהן עוזבות אותו. הוא למד באקדמיה עם שרון וגלי. ניהל רומן עם שרון. במשך הצילומים של "הכוכבים של ירדנה" הוא היה שיכור וניסה לאנוס את דנה. הוא ניסה להוציא תקליט אך הוא לא הצליח ומאז הוא ממורמר. זמר מוכשר, בעונה השנייה הוא הבמאי של סינדרלה 2005 יחד עם שרון המחזאית ורוצה לחזור אליה אך היא מנצלת אותו.
רוני/רונאל לוי (ניב רז): האחראי על הקפיטריה באקדמיה אשר מביא את נינט כדי לעזור לו. בהמשך יש לו רומן עם אשתו של דורון, נטע. בעונה השנייה הוא הסוכן של זוהר ונינט, ומנהל במקביל עסק של מועדון. התאהב בשרון, וניהל איתה מערכת יחסים, עד הפרק האחרון בו הוא מבין את אישיותה האמיתית.
אודי שניר (דליק ווליניץ): מנכ״ל ערוץ 2 ואביה של דנה. בן אדם עצבני מאוד שמתייחס לעוזרו רם, כמו אל שק חבטות. הוא יעשה הכל בשביל רייטינג וזה הדבר הכי חשוב בשבילו. בסוף העונה הראשונה הוא וגלי התחילו מערכת יחסים ולאחר מכן טסו להודו יחד, שינה את שמו ל"סנור" אך רם שכנע אותו לחזור ולהתמודד למכרז לערוץ 2 ולכן עזב את גלי, החזיר את השם אודי וחזר לישראל. הופך למנכ"ל של ערוץ 2 בעזרת נעמי שחר.
מנחם (רוברט) "רובי" אביב (טוביה צפיר): איש עסקים מארצות הברית שירד מן הארץ והוא גם האקס המיתולוגי של ירדנה מתקופת הלהקה הצבאית. אביה הביולוגי של מיקי וסבה של אליה. הוא המממן של האקדמיה ושל המלגה של נינט אך בעונה הראשונה הוא מאבד את כל כספו ומנסה להתאבד. הוא יצא למשך תקופת זמן מסוימת עם רחל, אמה של נינט. התחתן עם ירדנה בתקופת הזמן שבין העונה הראשונה והשנייה והם התגרשו אך נשארו חברים טובים והוא אף עזר לה עם הגבר ששדד אותה.
ירדנה טמיר (עליזה רוזן): מנהלת האקדמיה, חברתה הטובה של נעמי וכמו אמא שנייה לנועה וניהלה רומן בנעוריה עם רובי אביב. אמה הביולוגית של מיקי וסבתה של אליה. בעונה השנייה היא נשדדת על ידי גבר שהיא מכירה באתר הכרויות ונפגעת מאוד.
נעמי שחר (חנה לסלאו): אמה של נועה, חברתה הטובה של ירדנה, שונאת את גבעון ואת נינט. בסוף העונה הראשונה היא גנבה לנינט את השיר "האור בחיי" ואמרה לנועה שהיא כתבה אותו, נינט תבעה אותה על כך ונעמי ניצחה יחד עם נועה וגבעון במשפט. לאחר מכן הוכח כי נינט כתבה את השיר ונעמי נכנסה לכלא שם הייתה בעונה השנייה. לאחר שהיא שומעת שנועה חזרה בתשובה היא מחליטה לעזור לה ולהתחפש לדתייה. מנהלת מערכת יחסים עם רוה"מ ובכך עוזרת לאודי שניר לזכות במרכז לערוץ 2. בסוף העונה השנייה היא הצילה את נועה ונינט מגבעון לאחר שהתברר שהוא חי וירתה בו והפעם באמת.
ישעיהו טנצר (גדי רבינוביץ'): ייצג את נועה, נעמי וגבעון במשפט נגד נינט. בעונה השנייה מייצג את נעמי בוועדת השחרור.
קלאודיו (ג'ימי הרמיליו): המשרת הקולומביאני הנאמן של נעמי אשר בסוף העונה הראשונה הוא ירה בגבעון והציל את נעמי, נועה ונינט. בפרק האחרון בעונה השנייה הוא התגלה כמפקח במשטרה ועזר לרוני למצוא את זוהר.
גבעון "כספי" סילבר (גיא זו-ארץ): האנטגוניסט הראשי של הסדרה. סוכנה ובן זוגה של נועה, אחיהם של שרון ואריאל. חשבו שהוא מת בסוף העונה הראשונה אך בסוף העונה השנייה התברר כי מי שקבור בקברו זה לא הוא ושהוא עוד חי ורוצה לנקום אך בסוף העונה השנייה נעמי רוצחת אותו והפעם באמת. ניסה לאנוס את נינט כשהייתה בת 15. אדם אלים, חסר לב ופסיכופת.
שרון "כספי" סילבר (יעל שרוני) (עונה 2): בחורה יפה, רעה, חכמה, מתוחכמת, וחזקה. הבמאית של סינדרלה 2005, הייתה באקדמיה עם דורון וגלי, וניהלה רומן עם דורון. אחותם של אריאל וגבעון. רוצה לנקום בנינט, נועה ונעמי על מות גבעון גם אחרי שמבינה שהוא חי. מנהלת מערכת יחסים עם רוני ומנצלת את דורון. נרצחת בידי סבא של נינט בסוף העונה.
גלי (רובריקא) נווה (אביגיל אריאלי): במאית באקדמיה אשר מנהלת רומן עם דורון ולאחר מכן גם עם יריב. לאחר שמתברר לנטע, אשתו של דורון מגלה על הרומן הן הופכות לחברות טובות. בסוף העונה הראשונה היא ואודי התחילו מערכת יחסים ולאחר מכן טסו להודו יחד והיא שינתה את שמה לרובריקא. לאחר שחזרה היא כתבה מחזה שבו שיחק יריב שנקרא "מונולוגים במחסום" אך הוא לא כל כך מצליח. למדה עם שרון ודורון באותו מחזור באקדמיה.
רחל לוי (ריטה שוקרון): אמה של נינט ושל אושר. בעונה הראשונה הייתה במערכת יחסים עם רובי.
יחזקאל לוי (חיים בנאי) (עונה 2): סבם של נינט, רוני ואושר, אביה של רחל. גילה על תוכניתם של שרון ואריאל, נכנס לקומה בתחילת העונה ויוצא ממנה בסוף העונה ורוצח את שרון ומציל את נינט וזוהר.
אלון בר (אבי פניני)(עונה 1): אביו של רועי. אלוף בצה"ל, היה המפקד של יריב. רועי מסתיר ממנו תחילה שהוא הומו, אבל במהלך שידור חי של הכוכבים של ירדנה הוא יוצא בפניו מהארון.
נופר (שירי שלוסר): המזכירה הנאמנה של גבעון, מאוהבת בגבעון. בעונה השנייה מגלה שהוא חי ועוזרת לו בתוכניתו.
רקפת שביט (סשה גרישקוב) (עונה 2): האקסית המיתולוגית של זוהר מהקיבוץ.
אדם (אדם פרי): נגן הקלידים הקבוע.
אושר לוי (אליענה מגון): הבת של רחל ואחותה של נינט, בעונה השנייה מתברר כי גרה ולומדת בשווייץ, בבית ספר למחוננים, אך חוזרת בסוף העונה לחתונה של נינט ואריאל.
אליה בן-חגי (אליה אהרוני-שטרן) (עונה 2): הבת של מיקי ונחי ונכדתם של ירדנה ורובי. ילדה מחוננת.
נפתלי אטיאס (גולן אזולאי) (עונה 2): בעלה של בת שבע אטיאס (נועה שחר) בעונה השנייה. חרדי אשר מאמין כי בת שבע היא דתייה מלידה ומאמין לכל השקרים שלה. הבעלים של פרויקט המגורים היוקרתי סאן & ביץ׳ ומתמודד יחד עם אודי ורם למכרז בערוץ 2. בסוף העונה השנייה הוא מגלה את כל האמת על נועה, הוא סולח לה על שקריה ומקבל אותה על אף שהיא חילונית והם מאמצים שני ילדים.
רבקה נחשול (רבקה (ריקי) גל) (עונה 1): השופטת במשפט של נינט נגד נועה, נעמי וגבעון.
יחיאל בן-חגי (איתי שגב) (עונה 1): אחיו החוזר בשאלה של נחי. עובד אצל רוני. מאוהב במיקי ולא יודע שהיא יוצאת עם נחי. לאחר שהוא מגלה זאת חוזר ליישוב ומדווח ברדיו שנהרג בידי התקפת ערבים, בעוד שהוא רק נפצע.
נטע שדה (אלונה וינד רז) (עונה 1): אשתו של דורון, מגלה כי דורון מנהל רומן במשך שנה וחצי עם גלי ועוזבת אותו. במהלך העונה מתאהבת ברוני, בן דודה של נינט והשניים מנהלים רומן מאחורי הגב של דורון ובסוף עוברת לגור איתו במהלך הידרדרותו של דורון.
ליאור (אסף גולדשטיין) (עונה 1): בן הזוג של רועי, לא ידוע מה עלה בגורלו לאחר העונה הראשונה אך ככל הנראה רועי והוא נפרדו.
גידי ברק (אביעד קיסוס) (עונה 2): רופא ובן זוגו של רועי בר בעונה השנייה ונישא לרועי לקראת סוף העונה.
עו"ד יגאל אפלבוים (אלכס אנסקי): עורך דין מצליח. האבא המאמץ של מיקי, ייצג את נינט במשפט נגד נועה, נעמי וגבעון. בעונה השנייה מייצג את מיקי במשפט נגד נחי.
שירלי (הילה נחשון) (עונה 2): האקסית של יריב, גילתה ליריב שהיא חולה ב-HIV.
מלי לוי (עצמה, עונה1): מנחה את התוכנית "הכוכבים של ירדנה".
עונה שלישית ועונה רביעית
נינט טייב (עצמה): בתפקיד עצמה. משחקת את נינט לוי ב"שיר שלה". שיחקה תפקיד משני בעונה השלישית וחזרה לשחק בעונה הרביעית שוב דמות ראשית באופן קבוע. חברתם הטובה ביותר של רני ויונתן. זמרת מפורסמת. ניהלה רומן עם חורף דיין, זמר, שבגד בה והפליל אותה בדריסת הכלבה של חנה לסלאו. על פי צו בית משפט חויבה לשרת בלהקת הנח"ל 2006. לקראת סוף העונה השלישית הפכה לבת זוגו של יותם ברקת הרמטכ"ל ונשארה איתו. במשך העונה נבגדה על ידי בן זוגה יותם. עברה לגור אצל רני ויונתן למשך זמן, עד שחזרה ליותם. ביימה את הלהקה בשביל שוקי שחלה בסרטן והיה צריך עזרה. נהלה מערכת יחסים קצרה רני, לקראת סוף העונה חוזרת ליותם אך מגלה שהוא רוצה לרצוח אותה, לבסוף קרין מאיימת עליה באקדח אך יותם הורג אותה ומציל את נינט.
רני אביב (רן דנקר): משחק את זוהר להט ב"שיר שלה". חייל בצנחנים ואחר כך בלהקה. חברם הטוב של יונתן ונינט ובן זוגה של שירי בתחילת העונה בשלישית, בהמשך העונה נפרד ממנה כי גילה שהיא בגדה בו עם יונתן, ובנוסף גילה את אישיותה האמיתית. מתאהב בתמרה. כאשר יורים בתמרה הוא שבור מזה. בעונה הרביעית מנהל מערכת יחסים עם שי, ביתו של הרמטכ"ל, כאשר הבין שלא אוהב אותה, ניהל רומן קצר עם נינט. ניסה בכל כוחו לשכוח את תמרה ללא הצלחה. לאחר שזיכרונה של תמרה חזר הוא שב אליה.
יונתן ברק (אושרי כהן): משחק את אריאל סילבר ב"שיר שלה". חברם הטוב ביותר של רני ונינט. מתאהב בשירי ומנהל איתה רומן מאחורי גבו של רני. לאחר שמתוודע לרני שהם בגדו בו (בערב שרני תכנן להציע לשירי נישואין), הם נפרדים במהלך הזמן הזה יונתן לוקח סמים ומתאהב בתמרה אבל תמרה אהבה את רני אז הוא הפסיק. יונתן מגלה את סודה של שמש, ובעקבות הגילוי הם הופכים לזוג בסתר. שמש תופסת את יונתן מתנשק עם שירי בפרק האחרון של העונה השלישית והיא לא מוכנה לסלוח לו. בעונה הרביעית ניסה בכל הכוח להחזיר אליו את שמש וגם קנה בשבילה את ה"גיהנום" ושינה לו את השם ל"שמש", מנהל רומן קצר מאוד עם שלי, אחותה של שמש. ומנהל בנוסף רומן עם תמרה עד שהבין שהוא עם הבחורה הלא נכונה וחזר לשמש. בעונה הרביעית עוזר לאביו (צ'רניה) שהסתבך עם המאפיה (ומסבך גם את ציון) ואף מסתבך עם המאפיה גם הוא. היה משתמש בסמים בעונה השלישית.
תמרה וייס (אניה בוקשטיין): חיילת בלהקה. הייתה גרה בהתנחלות הנקראת חוות שורש, ורני בתור חייל צנחנים הגיע לפנות אותה ואת משפחתה מביתם. לאחר הפינוי היא צריכה לקבל החלטה, האם להיכנס לכלא, או להתגייס ללהקה צבאית (במהלך הפינוי שרה תמרה את השיר אלי אלי ששודר בטלוויזיה והרמטכ״ל התלהב מקולה) חברתם הטובה של חלי ושמש. גילתה על סודו של ששי. חברת ילדות של הראל נבון. הראל מאוהב בה מגיל צעיר, אך היא לא מעוניינת בו. מתאהבת ברני, ובהמשך נהפכים לזוג. נורת על ידי איש מסתורי. בעונה הרביעית מאבדת את זכרונה ושוכחת מחייה הקודמים ומרני, עד שנופל ארגז על ראשה שמחזיר לה את הזיכרון. מנהלת רומן עם יונתן, ולאחר מכן עם רני. נורת בסוף העונה הרביעית על ידי קארין אך שורדת.
שירי גולד (רונה-לי שמעון): הבת של לילי ויורם. חיילת בלהקה. חברתה הטובה של אלינור ובת זוגו של רני, בגדה בו עם יונתן. בעונה הרביעית היא בת זוגו של הראל אך הם נפרדים במהלך העונה והיא נהיית בת זוגו של אסי גלוקמן. משחקת בסדרה של חלי את התפקיד של תמרה. ניסתה להתאבד בעונה השלישית אך ללא הצלחה. ומשום ניסיון התאבדותה רני חזר אליה לזמן קצר עד שגילה מי הרעיל אותו עם המנגו. לאחר מכן מנהלת רומן עם הראל נבון ושוקי סטאר
אלינור שילון (מלי לוי): חיילת בלהקה. בתו של המיליונר אבנר שילון. חברתה הטובה של שירי. היא איבדה את אביה בתאונת מסוק בלימה, פרו בעונה השלישית, ומנהלת מאבק מול אשתו על הירושה. ציון נחלץ לעזרתה ומתברר לה שהוא מיליונר. מתאהבת בו בגלל הכסף שלו. בעונה הרביעית נכנסת להריון מיונתן וטוענת שזה מציון עד שמתגלה שלא ולאחר בדיקת אבהות היא אומרת ליונתן שהיא מעדיפה לגדל את הילד לבד.
חלי בנאי (ענת מגן-שבו): נצר למשפחת בנאי. חיילת בלהקה. חברתם הטובה של שמש ותמרה. מתאהבת בציון, ובהמשך נהפכים לזוג. גילתה על סודו של ששי. בעונה הרביעית ציון מציע לה נישואים אך העלילה בין השניים מסתבכת. חלי הופכת לתסריטאית של העונה השלישית של השיר שלה.
חלי "שמש" פרוסט (דנה עדיני): חיילת בלהקה. שוטרת סמויה במצ"ח. חברתם הטובה של חלי ותמרה. גילתה על סודו של ששי, יוצאת עם יונתן בסתר עד שמגלים בהפתעה. תפסה את יונתן בוגד בה בסוף עונה 3 וכל עונה 4 הוא מחזר אחריה אך היא לא סולחת לו. בעונה הרביעית סודה מתגלה. אחותה של שלי (שמגלמת את שמש בסדרה שחלי כתבה וגם היא נהלה רומן קצרצר עם יונתן) עוזרת לציון עם אנשי המאפיה, מגלה את הסוד של יותם וקרין ולכן יותם מנסה להרוג אותה ללא הצלחה ושולח אותה לבית חולים, בסוף היא ויונתן חזרו זה אל זה.
יותם "יו-יו" ברקת (ליאור אשכנזי): סגן הרמטכ"ל ואחר כך הרמטכ"ל. ירה בקרין ותמרה בסיום העונה השלישית. בעונה הרביעית הוא בן זוגה של נינט ומנהל רומן עם גרושתו ועם קרין. בסיום העונה הרביעית יורה בקארין ולאחר מכן נורה על ידי חיילי צה"ל ומת.
ששי טל/טל ששון (עידו מוסרי): חייל בלהקה צבאית. לאחר שלא קיבלו אותו ללהקה, מתחזה להומו בשם "טל ששון". חלי, שמש ותמרה מגלות את סודו וכועסות עליו אך סולחות לו. בעונה הרביעית סודו מתגלה. הוטרד מינית על ידי אברי ז'טה, בן זוגו של שוקי וכוראוגרף בלהקה בעונה השלישית. משחק בסדרה של חלי את התפקיד של ציון. מתאהב בשי, בתו של יותם הרמטכ"ל.
ציון מימון (אלי אלטוניו): עובד רס"ר. מיליונר בסתר. בהמשך חייל בלהקה. מאוהב באלינור אך בהמשך הוא מבין שהוא מאוהב בחלי. בעונה הרביעית מציע לחלי נישואין. עושה עסק עם צ׳רניה אביו של יונתן ומסתבך עם המאפיה גם הוא.
הראל נבון (רן בכור): חייל בלהקה צבאית. חבר ילדות של תמרה ומאוהב בה, נדחה על ידיה. נוצל מינית על ידי קרין. בעונה הרביעית הוא ושירי מנהלים זוגיות. הראל מחליט לפרוש מהלהקה ועובר לשרת ביחידה קרבית. מת לאחר שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו. לאחר מותו קופץ ל"ביקורים דמיוניים" אצל חברי הלהקה ועוזר להם להגיע להחלטות חשובות בנוגע לעתידם ובחירותיהם.
קרין קורן (נינה קוטלר): הבת של נורה ספקטור. קצינה בדרגת סרן, מפקדת הלהקה הצבאית. רעה ומרשעת. בעונה השלישית היא מנהלת רומן עם הרמטכ"ל דובה. מנצלת מינית את הראל, נכנסת להיריון ממנו ולא יודעת מזה. מתאהבת ברני בעונה השלישית ובעונה הרביעית ביותם. נורת על ידי איש מסתורי.
. בעונה הרביעית קרין נמצאת בקומה בעקבות הירי, מתברר שהיא עברה הפלה. מתעוררת מהקומה וחוזרת לפקד על הלהקה. במהלך העונה נזכרת ומגלה שיותם ניסה לרצוח אותה. בסוף העונה הרביעית היא יורה בתמרה אך נורת שוב על ידי יותם והפעם מתה.
יהושע כוכבי / שוקי סטאר (עמיקם לוי): במאי הלהקה הצבאית, הומו. בן זוגו של אברי אך נפרד ממנו בעונה הרביעית. מפקד הלהקה לתקופה קצרה, תוך כדי שקרין בקומה, במהלך העונה הרביעית חולה בסרטן וממנה את נינט כדי לביים את הלהקה. היה הבמאי של "מי שחנן".
לילי גולד (לאורה ריבלין): בעלת סוכנות פייס, סוכנתם של רני ויונתן, שבסוף שניהם עוזבים אותה. אמה של שירי ואשתו של דובה וגרושתו של יורם. שונאת את קרין.
נורה (נורית) ספקטור (גילה אלמגור) (עונה 4): חוקרת את ההתנקשות. אמה של קרין.
שמואל "צ'רניה" ברק (אלברט אילוז) (עונה 4) - אבא של יונתן, מסבך את ציון ויונתן עם המאפיה ואף הורס את העסק של יונתן.
דן "דובה" קידרון (אושיק לוי) - בעלה של לילי גולד והאבא החורג של שירי. הרמטכ"ל בעונה השלישית מנהל רומן עם קרין קורן, בסוף העונה השלישית עובר אירוע מוחי ומוחלף על ידי יותם ברקת.
אלוהים (דנה אינטרנשיונל) (עונה 4): מופיעה בפרק הראשון ובפרק האחרון בתור השופטת של תמרה, קרין ובהמשך של יותם. בפרק הראשון היא כמעט שולחת את תמרה אל גן העדן אך משנה את דעתה ובפרק החותם את הסדרה מחליטה באופן חד-משמעי להחזיר את תמרה לחיים.
ניקי (אורי רביץ): עוזרה האישי של לילי. מכר תמונות של שירי לעיתונות ופוטר על ידה בעקבות כך.
אודי שניר (דליק ווליניץ): מנכ"ל ערוץ 2.
רם שגב (יואב צפיר): נשיא ערוץ 2. עושה כל מה שאודי אומר לו לעשות. נורה בטעות בעונה השלישית על ידי יונתן, נפצע קל.
חורף דיין (ניר פרידמן):(עונה 3) זמר רוק. יוצא עם נינט רק כדי להתפרסם על גבה. הוא מציע לה נישואים והיא מסכימה, אך היא זורקת אותו לאחר שהאשים אותה בדריסת הכלבה של חנה לסלואו. בצעירותו ניהל רומן עם אלינור ומנסה לפתות אותה שוב. מיוצג אצל לילי. פרודיה על אביב גפן.
שמוליק (יוסי מרשק) (עונה 3):מפיק מוזיקלי בלהקה, לוקה בתסמונת טורט ומרבה לקלל.
רונית ברקת (גלית גוטמן) (עונה 4): אימה של שי וגרושתו של יותם ברקת אובססיבית אל יותם.
שי ברקת (אגם רודברג) (עונה 4): בתם של יותם ורונית, שונאת את נינט, חוזרת מחוץ לארץ לישראל וטל התאהב בה. הייתה לה מערכת קצרה עם רני אביב, הוא נפרד ממנה וכתוצאה מכך היא טסה למיאמי.
אברי ז'טה (מתי אטלס): כוריאגרף ובן זוגו של שוקי סטאר. הטריד את טל ושיקר לשוקי כי טל הטריד אותו, לבסוף האמת מתגלה ושוקי נפרד ממנו. בעונה הרביעית הוא חוזר כדי לעזור לשוקי עם המחלה.
גדי רבינוביץ' (עצמו): (עונה 3) עורך הדין של חנה לסלאו.
חנה לסלאו (עצמה): חברה של לילי והבעלים של הכלבה ג'סיקה. לאחר שבמשפט שניהלה מול נינט, נקבע שנינט אשמה, והיא חויבה לשרת בלהקת הנח"ל 2006. משחקת בסדרה של חלי את התפקיד של לילי גולד.
מיה דגן (עצמה) (עונה 3): חברה של נינט שמופיעה בתור אורחת. שיחקה עם רני ונינט ב"שיר שלה" בעונות 1–2 בתפקיד מיקי אפלבוים. שרה עם נינט ותמרה באירוע של לילי כשרני הציע נישואים לשירי. מתגעגעת לצילומי השיר שלה.
מירי שילון (מיכל ינאי) (עונה 3): אלמנתו של אבנר שילון ואמא חורגת של אלינור. בעלה נהרג בתאונת מסוק. התאהבה בו בגלל הכסף שלו. נוצלה על ידי ציון.
ד"ר רונה תבור (אדית חצור) (עונה 4): הדוקטור שטיפלה בתמרה וקרין בזמן הקומה. וממשיכה לטפל בתמרה גם אחרי הקומה בגלל בעיית הזיכרון שלה. טיפלה גם בשמש כשהיא הותקפה.
שלי פרוסט (הילי ילון) (עונה 4): אחותה של שמש, דוגמנית ושחקנית בחו״ל. ניהלה רומן קצר מאוד עם יונתן. משחקת בסדרה של חלי את התפקיד של שמש.
יריב טל (טל מוסרי) (עונה 3): אחיו של ששי טל (טל ששון). חושב שהוא הומו בעצמו.
רוני (רותם זיסמן כהן) (עונה 3): בת זוגו של ששי טל (טל ששון) אך נפרדת ממנו.
חנה גולד (חנה מרון) (עונה 3): אמה של לילי וסבתה של שירי שבאה לביקור.
כורכום (יובל סמו) (עונה 3): חברו ושותפו לתא של רני בכלא 6.
אדם (אדם פרי): הקלידן בלהקה, לאחר זמן קצר בעונה 4 הוחלף.
אריה וייס (עמוס לביא): אביה של תמרה. בתחילה העונה השלישית מתעמת עם הרמטכ״ל לא לפנות את ביתו בחוות שורש. מנסה לשמור על תמרה כמה שיותר, לא תומך בגיוסה ללהקה. לאחר שהראל סיפר לו שהוא תפס את תמרה שיכורה במסיבה ב"גיהנום" ולבושה חשוף הוא לקח אותה הביתה. לבסוף מקבל את גיוסה כי ראה שעושה לה טוב. לא רצה לקבל את זה שהתאהבה בחילוני אך גם את זה מקבל בסוף. איתה לאורך כל הדרך בבית החולים.
שידור הסדרה
העונה הראשונה שודרה בערוץ 3 של הלווין ושאר העונות שודרו בערוץ yes ישראלי, ניתן לצפות בסדרה בשירות yesVOD.במהלך העונה הראשונה חקרה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין תלונות על פרסום הסמוי בסדרה.
פסקול
את שיר הפתיחה של הסדרה, "עוד מעט", כתב ברק פלדמן, הלחין יוני בלוך וביצעו שני שחקניה הראשיים של הסדרה, נינט טייב ורן דנקר (בעונות 3–4 ביצעו את השיר רן דנקר ואניה בוקשטיין). במהלך הסדרה ביצעו הדמויות מספר שירים מקוריים שנכתבו עבורה, חלקם על ידי שחקני הסדרה. סער בדישי כתב והלחין עבור הסדרה את השירים "הבלדה שלי עלייך" ו"האור בחיי", ונינט טייב ורן דנקר כתבו והלחינו במשותף את השיר "בינתיים". בספטמבר 2005 הוציאה חברת הליקון אלבום כפול ובו מבחר משירי הסדרה. כמו כן, יצא גם דיסק פסקול לשירי העונה השלישית והרביעית.
בתרבות
בטלנובלה "טלנובלה בע"מ" הטלנובלה מוצגת כטלנובלה מתחרה בשם "זמר לך".
באחד מפרקי העונה הרביעית של "הפיג'מות" עודד וקובי, בתור שליחים של ההמבורגרי, מדמיינים שאחד הלקוחות שלהם הוא רן דנקר שמספר להם ששאר השחקנים של הצוות של שתי העונות השניות (השלישית והרביעית) נמצאים בביתו, והם מסתערים לתוך ביתו ומשאירים אותו בחוץ.
העלילה של "תנוחי" מציגה היסטוריה חלופית ומציגה שם את המשך עלילותיהן של נעמי ונועה מסוף העונה השנייה ששם נועה עדיין דתייה ונשואה לנפתלי. כמו כן, באחד הפרקים הוזכרו נינט (שע"פ הסדרה עובדת כזמרת מקצועית) והסיפור של גניבת השיר. כמו כן, דמותו של אודי מופיעה במספר פרקים.
ראו גם
תיכון השיר שלנו
קישורים חיצוניים
"השיר שלנו", באתר טדי הפקות
ביקורות
הערות שוליים
קטגוריה:טלנובלות ישראליות
קטגוריה:סדרות דרמה מוזיקליות ישראליות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:yes הטלוויזיה בלוויין: תוכניות וסדרות
קטגוריה:צה"ל בתרבות ובאמנות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות וסדרות טלוויזיה שצולמו באולפני ברודקאסט
קטגוריה:טדי הפקות | 2024-10-05T18:58:05 |
הקיסרות הראשונה | הקיסרות הראשונה (מכונה גם האימפריה הצרפתית הראשונה; ) הייתה מערכת שלטונית שהתקיימה בצרפת, אשר תחילתה בהכתרת נפוליאון בונפרטה לקיסר בשנת 1804 וסופה בהדחתו ובגירושו בשנת 1814. לקיסרות הראשונה היה ספיח בשנת 1815, המכונה "מאה הימים", תקופה בה חזר נפוליאון לשלטון, אך בסופה הודח והוגלה שנית, במאמץ משותף של כוחות אירופים.
רקע היסטורי
לאחר המהפכה הצרפתית עלתה לזירה ההיסטורית דמות חדשה, בעלת ממדים היסטוריים גדולים מכל מה שנודע עד אז בתקופת המהפכה הצרפתית. היה זה חייל קורסיקני בשם נפוליאון בונפרטה. עד מהרה התקדם נפוליאון בתוך התוהו ובוהו השלטוני שהשאירה מאחוריה המהפכה, ובשנת 1799 הכריז על עצמו כ"קונסול ראשון", והוא בן 30 בלבד.
בפרק זמן קצר שבין 1800 ו-1803 יצר נפוליאון מהפכה במשטר הצרפתי. הוא שידד את מערכות המנהל, יצר גופים ומוסדות הקיימים עד היום ועל פי פקודתו ליקטו ואיחדו את החוק הצרפתי למערכת אחת הידועה בשם "קוד נפוליאון". הקוד משמש כדוגמה לחוקים ולמערכות חוק, לא רק בצרפת, אלא בעולם כולו. נפוליאון הגיע להסכמה עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור שעמד בראשה, פיוס השביעי. כחלק מהסדר זה הוכרה הכנסייה הקתולית כדת הרוב במדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון והכנסייה אישרה את השטחים שהולאמו ממנה קודם לכן לטובת הכלכלה הצרפתית. היה זה הישג אשר ניסה לפשר בין צרפת מהפכנית חדשנית לחלקים מהאוכלוסייה אשר עדיין נאחזו בדת. בסופו של דבר הכנסייה ואיכרים אדוקים רבים, לא היו מרוצים מהפשרה שהושגה.
ההכתרה לקיסר
ב-18 במאי 1804 דן הסנאט בהכתרתו של נפוליאון ל"קיסר הצרפתים" (בצרפתית: "Empereur des Français"). ב-6 בנובמבר 1804 אישר משאל עם את הכרזת נפוליאון לקיסר.
ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו בקתדרלת נוטרדאם דה פארי כקיסר צרפת בברכת האפיפיור. במהלך הטקס הניח נפוליאון את הכתר בעצמו על ראשו כדי לא ליצור מראית עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר, הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.
הקמת הקיסרות הייתה קריאת תִּגָּר על המשטרים הישנים בכל אירופה, בדומה למשטר בצרפת במהפכה הצרפתית. אמנם הייתה זו חצר מלוכה, עם גינוני חצר, תוארי אצולה ומשרות, אך נפוליאון לא התיימר, כמלכים התורשתיים, כי שלטונו הוא ברצון האל או כתוצאה ממוצא נשגב, אלא שאב את הלגיטימציה לשלטונו מרצון העם. היה זה שלטון אישי, בעל מאפיינים פופוליסטים, אשר היה שונה באופן קיצוני מן המשטרים התורשתיים באירופה. הסכמת העם התבטאה, שלא כבמשטרים דמוקרטיים, בעוצמה צבאית.
כל עוד ניצח נפוליאון בקרבות, לא קמו עוררין על שלטונו, והעם הסכים עם גינוניו ועם הדיקטטורה הצבאית שייסד. האיום המשתמע מצורת שלטון זו על אירופה כולה היה חיצוני כמו גם פנימי. מבחינה חיצונית שאף נפוליאון לכיבושים טריטוריאליים, אשר בדרך הטבע כללו רבות מן הארצות בהם שלטו שושלות ותיקות באופן האבסולוטי המקובל. האיום הפנימי היה על ידי מתן דוגמה לחמיסה מוצלחת של השלטון על ידי אלמוני שבא מן האשפתות, והופך, בברכתה של הכנסייה, לקיסר. היה זה תמרור לכל הרפתקן ולכל מורד המורה על ערעור הסמכות בת הדורות הרבים של המשטרים המלוכנים.
מסע המלחמה באירופה
ימין|ממוזער|150px|נפוליאון חוצה את האלפים. תמונתו של ז'אק-לואי דויד
בשנת 1803 הכריזה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס ציין המשותף של צרפת וספרד על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר בראשותו של הורציו נלסון. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה.
לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה כנגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו. בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט. בהמשך הוא כבש את פולין וכונן שם נסיכות תחת השפעתו. באותה עת נפוליאון נמנע מלפלוש לרוסיה ובמקום זאת הוא כרת ברית בטילזיט עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר מכן פנה נפוליאון מערבה ופלש בשנת 1808 לספרד ומינה את אחיו ז'וזף למלכה של מדינה זו. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, האויבת שנפוליאון לא הצליח להכריע. אולם, צעד זה לא נחל הצלחה. לאומנים ספרדים התקוממו כנגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל.
מדיניות הפנים
כקיסר המשיך נפוליאון במפעלים הגדולים בהם החל כקונסול. הוא שיפר את החינוך בכל הרמות, והקים את "האוניברסיטה של צרפת" מעין משרד חינוך מרכזי. נפוליאון יזם עבודות ציבוריות אשר הקטינו את האבטלה ועודדו את התעשייה, והבטיחה לאוכלוסייה רווחה כלכלית. "ההסגר הימי" שהטיל על בריטניה היה יותר מאמצעי צבאי - הוא היה העדפה מכוונת של צרפת ושל התוצר הצרפתי באירופה כולה. תחת שלטון נפוליאון הייתה צרפת למרכז הכלכלי, התרבותי והשלטוני של אירופה, ללא מתחרים.
התמורה ששילם העם הצרפתי בשביל יתרונות אלו הייתה באובדן החירות האישית. משטרו של נפוליאון היה דיקטטורה צבאית ללא כחל ושרק. ז'וזף פושה מונה בשנת 1804 לשר המשטרה, והקים מנגנון יעיל של משטרה חשאית, אשר פעלה נגד אויבי המשטר. העיתונות הייתה כפופה לצנזורה חמורה, וזכויות אזרח בסיסיות כחופש הדיבור בוטלו.
ב-1810 גירש נפוליאון את אשתו האהובה ז'וזפין, שלא ילדה לו ילדים, ונשא לאישה את מריה לואיזה, ארכידוכסית אוסטריה, בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. היא הוכרזה מיד כקיסרית. נולד לו בן אחד ממרי-לואיז שנקרא נפוליאון-פרנסיס-ז'וזף-שארל בונפרטה (1812-1833). לימים הוא יקרא נפוליאון השני ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא למרות שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.
המלחמה נגד רוסיה
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון כנגד הבריטים. ב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. תחילת הפלישה התאפיינה בכיבוש פולין, שבה כונן שלטון בחסות צרפתית.
במקום להתנגד, נסוגו הכוחות הרוסים כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך שטח רוסיה. האסטרטגיה של הצאר הסתמכה על השטחים הרחבים של רוסיה כדי להתיש את הצבא הצרפתי. נפוליאון מנגד לא היה מעוניין במלחמה מול רוסיה אבל הוא המשיך להתקדם יותר ויותר לעומק רוסיה בתקווה שהצאר ייכנע כשיראה את עומק החדירה הצרפתית.
שמאל|ממוזער|250px|נסיגת נפוליאון ממוסקבה. ציור של אדולף נורת'רן
בשלב מסוים דעת הקהל ברוסיה ובצבאו של הצאר לא ראו בעין יפה את הפלישה הצרפתית לשטחה. גם העובדה שהצבא הרוסי האדיר לא נלחם מול הצרפתים אלא ביצע נסיגה אחר נסיגה והשאיר שטחים רבים בידי הצרפתים השפיעה על האוכלוסייה. ולכן ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה בין הכוחות הרוסים לצבאו של נפוליאון, שהסתיים ללא ניצחון מכריע, אם כי מחצית הצבא הרוסי הושמד בקרב והמחצית השנייה העדיפה להסתלק. נפוליאון סבל אף הוא כמה עשרות אלפי נפגעים.
עקב האבדות הכבדות לשני הצדדים והקרבה למוסקבה חש נפוליאון שגדלו הסיכויים שהצאר ייכנע. אולם הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו ככל שנפוליאון התקדם, ואיפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה.
חייליו המותשים של נפוליאון השתלטו על העיר כשהיא ריקה מאיש. אחרי מספר ימי מנוחה ומחוסר מעש החלו החיילים לבזוז את מוסקבה. לפני הנסיגה שחרר הצאר אסירים מבתי הכלא כדי שאלה יציתו את העיר יחד עם צבאו של נפוליאון וכך היא לא תוכל לשמש בסיס לצבא הצרפתי. ואכן, העיר עלתה באש בלילה הראשון ולאורך מספר שבועות הייתה מכוסה בענני עשן ושריפות גדולות בכל חלקיה.
במשך חודש שלם חיכה נפוליאון לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג נפוליאון בחזרה לאירופה בגלל חששותיו מהחורף הרוסי שהתקרב. בשלב הנסיגה החל צבא נפוליאון להדלדל. מתוך חצי מיליון החיילים שהחל עמם את הפלישה נותרו פחות מ 100,000. הקור הרוסי התיש את החיילים ובהתקפות בזק על ידי פרשים קוזקים, והפרטיזנים הרוסיים נהרגו אלפי חיילים צרפתים שלא עמדו בקצב הנסיגה. הקור הקשה גבה יותר קורבנות מאשר כל הקרבות של נפוליאון. הצבא התדלדל כל כך עד שנפוליאון החליט לא לצעוד עמו כל הדרך, אלא לנטוש את חייליו, ולחזור לפריז בדרך חלופית ובזהות בדויה.
תבוסה והתפטרות
שמאל|ממוזער|250px|האי אלבה והארכיפלג הטוסקני
נסיגה זו עוררה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. הוא לא נראה יותר בלתי מנוצח ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זה כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. מיוני ועד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, אשר כונה גם "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט. במקביל, נחלו חיילי נפוליאון גם תבוסות באיטליה ובספרד.
ב-1814 התאחדו בעלות הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הן הצליחו לכבוש את פריז. ב-6 באפריל התפטר נפוליאון והעביר את השלטון לבנו, אבל בנות הברית לא הסתפקו בכך והמליכו במקומו את לואי ה-18 כמלך צרפת. היה זה סיומה של הקיסרות הראשונה והתחלת תקופה הנקראת "הרסטורציה". נפוליאון גלה לאי אלבה, אי בים התיכון 20 ק"מ מחופי איטליה. הוא הורשה להמשיך ולשאת את התואר "קיסר" אבל נקבע כי האימפריה שלו היא רק האי הקטן הזה.
מאה הימים
גלותו של נפוליאון באי אלבה הייתה קצרת ימים. בסוף פברואר 1815 הוא נמלט מהאי ונחת בחופי פרובאנס. כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם הגיע כוחות נפוליאון שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבדרום בלגיה בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני. לואי השמונה עשר שב למשול בצרפת.
ראו גם
אצולת הקיסרות הצרפתית הראשונה.
קישורים חיצוניים
קיסרות הראשונה
*
קטגוריה:מדינות לשעבר בתחומי איטליה
קטגוריה:מדינות לשעבר בתחומי צרפת
קטגוריה:מדינות לשעבר בארצות השפלה | 2024-08-01T04:21:29 |
מכונית תופת | שמאל|ממוזער|250px|מכונית תופת בעיראק מורכבת מכמה פגזי ארטילריה שמוסווים בחלק האחורי של הטנדר. לעיתים מוסיפים לחומר הנפץ מכלי דלק ובלוני גז כדי להגביר את האפקט.
שמאל|ממוזער|250px|מכונית תופת מתפוצצת בעיראק בשנת 2005. המכונית שהתפוצצה כאשר כוחות אמריקנים חקרו את זירת האירוע לאחר התפוצצות של מכונית ראשונה, גרמה ל-18 הרוגים.
מכונית תופת היא מכונית (או משאית) המועמסת במטען גדול של חומר נפץ, המתפוצצת במקום שבו מבקש ארגון טרור לבצע פיגוע. פיצוץ המכונית נעשה על פי רוב על ידי נהג מתאבד או באמצעות הפעלה מרחוק. במכוניות תופת נעשה שימוש לא רק כדי לבצע פיגועים מקריים, אלא גם כדי להתנקש באופן ממוקד בחייו של אדם מסוים.
מבחינתם של ארגוני טרור, למכונית תופת יתרונות רבים על פני אמצעי טרור אחרים, כגון פיגועי התאבדות, מטעני צד או פיגועי ירי:
אפקט: במכונית ניתן להוביל מטען גדול של חומר נפץ, ובכך להשיג מספר גדול של נפגעים. לעיתים, מכונית תופת אחת עלולה להביא למותם של מאות בני אדם.
הסלקה: במכונית ניתן להסליק חומר נפץ כך שיהיה קשה לאיתור וקל לניוד, באופן יחסית בטוח.
עבירות: המכונית מסוגלת לפרוץ מחסומים, ובכך להגיע ליעדה, גם כאשר קיימת שמירה.
הרס סביבתי: מכונית תופת מסוגלת לפגוע בבניינים ולא רק בבני אדם, כך שנוצר הרס סביבתי נוסף על הקורבנות בנפש. ההרס הרב משמר את זכר הפיגוע למשך תקופה ארוכה.
נגישות: באמצעות מכונית תופת שמוסווית כמכונית תמימה, ניתן לפרוץ דרך גם לאדם שמאובטח באופן הדוק מאוד. בנוסף, קל יחסית להכין פעולה כזו, שכן ניתן להחנות את המכונית בנתיב תנועה, שבו ידוע כי הקורבן המיועד נוהג (או צריך) לעבור.
החשש מפני מכוניות תופת הביא לכך שהחל משנת 2000, פחות או יותר, נבדקת כל מכונית המבקשת להיכנס לחניון תת-קרקעי. הסיבה לכך היא החשש שארגוני טרור ינסו לעשות שימוש במכוניות כאלו לשם הריסת בניינים. בניינים שהחשש לתקיפתם גדול במיוחד, כגון מבנה של שגרירות ארצות הברית, זוכים להגנה מיוחדת בדמות גדר שמקיפה אותם ומונעת גישה אליהם במכונית. בניינים ציבורים שונים מעמידים ברחוב עמודי בטון, שלא מאפשרים למכונית לחנות בצמוד אליהם, ובכך לצמצם את השפעת הפיצוץ. כיום נבחנות שיטות נוספות למיגון בניינים מפני פיצוץ, ובהן שיטות בנייה שמקטינות את אפקט הפיצוץ, באמצעות עטיפת יציקות הבטון בחומרים אלסטיים, שמאפשרת להן לספוג פיצוץ מבלי להתפרק.
מכוניות תופת רבות מספור התפוצצו בעיראק לאחר כיבושה על ידי כוחות אמריקניים במלחמת עיראק.
גם מדינות מבצעות לפעמים התנקשויות באמצעות מכוניות תופת. הדבר מאפשר להם לפגוע במי שרצו ועם זאת להעלים ולטשטש את עקבותיהם, בצורה טובה יותר מאשר בהתנקשות ישירה.
פיגועים בולטים באמצעות מכונית תופת
תאריךמקום מבצע מספר הנספים 22 בפברואר 1948 רחוב בן-יהודה בירושלים (הפיגוע ברחוב בן-יהודה (1948)) חוליית טרור של עבד אל-קאדר אל-חוסייני 60 11 במרץ 1948 בית המוסדות הלאומיים בירושלים אנטון דאוד, מאנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני 1121 במרץ 1948 משרדי סולל בונה בחיפה. 7 22 בנובמבר 1968 שוק מחנה יהודה בירושלים ? 12 24 באוגוסט 1970 אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון פעילי שמאל רדיקלי 121 ביולי 1972 יום שישי העקוב מדםהצבא האירי הרפובליקני9 1 באוקטובר 1981 משרדי אש"ף בביירות 8320 באוקטובר 1981 הפיגוע בבית הכנסת באנטוורפןספטמבר השחור3 15 בדצמבר 1981 שגרירות עיראק בביירות 6120 ביולי 1982 הפיגועים בהייד פארק ובריג'נטס פארקהצבא האירי הרפובליקני11 14 בספטמבר 1982 מטה הפלנגות בביירות 26 1 באוקטובר 1982 כיכר בטהראן 60 28 בינואר 1982 משרדי אש"ף בביירות 45 18 באפריל 1983 שגרירות ארצות הברית בביירות חזבאללה 6320 במאי 1983 פרטוריה, דרום אפריקה19 23 באוקטובר 1983 הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות חזבאללה 241 23 באוקטובר 1983 בסיס של צנחנים צרפתיים בביירות חזבאללה 58 4 בנובמבר 1983 מטה צה"ל בצור (אסון צור השני) חזבאללה כ-60 10 במרץ 1985 שיירה של צה"ל, מטולה - אסון הספארי חזבאללה 12 17 באוגוסט 1985 שוק בביירות 5519 באוגוסט 1987 הפיגוע בהיפרקור, ברצלונה, ספרדאט"א2116 בספטמבר 1991 מחוז מוקסטאמל, קהילת ולנסיה, ספרד36 בפברואר 1992 מדריד, ספרד5 17 במרץ 1992 שגרירות ישראל בבואנוס איירס חזבאללה ואיראן 29 26 בפברואר 1993 מגדלי התאומים בניו יורק (הפיגוע במגדלי התאומים ב-1993) אל-קאעידה 6 12 במרץ 1993 מומבאי שבהודו 25716 באפריל 1993 הפיגוע בצומת מחולהחמאס124 באפריל 1993 הפיגוע בסיטי של לונדוןהצבא האירי הרפובליקני127 במאי 1993 פירנצה, איטליההמאפיה521 ביוני 1993 מדריד, ספרד7 6 באפריל 1994 פיגוע מכונית התופת בעפולה חמאס 8 18 ביולי 1994 בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס חזבאללה ואיראן 8526 ביולי 1994 הפיגוע בשגרירות ישראל בלונדון0 19 באפריל 1995 הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי (הפיגוע באוקלהומה סיטי) טימותי מקווי 16811 בדצמבר 1995 מדריד, ספרדאט"א611 בפברואר 1996 אלג'יר, אלג'יריההקבוצה האסלאמית המזוינת2915 ביוני 1996 פיגוע משאית התופת במנצ'סטרהצבא האירי הרפובליקני025 ביוני 1996 הפיגוע במתחם חיילי ארצות הברית בח'ובאר1925 בינואר 1998 הפיגוע במקדש השןטיגריסי השחרור של טמיל אילם17 7 באוגוסט 1998 ההתקפות על שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה אל-קאעידה 22315 באוגוסט 1998 הפיגוע באומההצבא האירי הרפובליקני291 בדצמבר 2001 הפיגוע ברחוב בן-יהודההג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, חמאס11 11 באפריל 2002 פיגוע התופת בבית הכנסת אלגריבה אל-קאעידה 215 ביוני 2002 הפיגוע בצומת מגידוהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני17 5 בספטמבר 2002 קאבול שבאפגניסטן 30 12 באוקטובר 2002 באי באלי שבאינדונזיה אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה בדרום מזרח אסיה 20222 באוקטובר 2002 הפיגוע בצומת כרכורהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני1427 בדצמבר 2002 גרוזני, צ'צ'ניה, רוסיה837 באוגוסט 2003 שגרירות ירדן בבגדאד, בירת עיראק1719 באוגוסט 2003 הפיגוע במלון קנאלאבו מוסעב א-זרקאווי23 29 באוגוסט 2003 מסגד, נג'ף, עיראק 8527 באוקטובר 2003 תחנת משטרה בבגדאד, עיראק34 15 בנובמבר 2003 בתי כנסת באיסטנבול, טורקיה 27 20 בנובמבר 2003 בנק HSBC והקונסוליה הבריטית באיסטנבול 30 21 באפריל 2004 תחנת משטרה, בצרה, עיראק 74 28 ביולי 2004 תחנת משטרה, בעקובה, עיראק 70 14 בספטמבר 2004 תחנת משטרה, בגדאד, עיראק 47 30 בספטמבר 2004 בגדאד, עיראק 41 7 באוקטובר 2004 מולטן, פקיסטן 40 7 באוקטובר 2004 הילטון טאבה וראס א-שטן בסיני הג'יהאד העולמי 3114 בפברואר 2005 ביירות, לבנון - רצח רפיק אל-חריריאל-קאעידה בסוריה1 23 ביולי 2005 שארם א-שייח', מצרים הג'יהאד העולמי 8330 בדצמבר 2006 מדריד, ספרדאט"א814 בפברואר 2007 זאהדאן, איראן18 14 באוגוסט 2007 עיירות יזידיות בצפון עיראק אל-קאעידה בעיראק? כ-80013 באוגוסט 2008 טריפולי, לבנון1529 בספטמבר 2008710 באוקטובר 2008 אורקזאי, פקיסטןטליבאן11026 בנובמבר 2008 מתקפת הטרור במומבאילשקאר-א-טייבה17517 באוגוסט 2009 נזראן, אינגושטיה, רוסיהאמירות הקווקז2522 ביולי 2011 מתקפת הטרור בנורווגיה אנדרס ברינג ברייוויק7723 בדצמבר 2011 דמשק, סוריה448 באפריל 2012 קדונה, ניגריהבוקו חראם3810 במאי 2012 דמשק, סוריההמדינה האסלאמית5513 ביוני 2012 מספר ערים במדינה עיראק935 באוגוסט 2012 מתקפת הטרור בגבולות ישראל–מצרים–רצועת עזהועדות ההתנגדות העממית16 11 במאי 2013 העיירה רייחנלי בטורקיה כ-403 ביולי 2016 הפיגוע בכראדההמדינה האסלאמית32423 ביולי 2016 טרטוס וג'בלה, סוריה18427 ביולי 2016 קמישלי, סוריההמדינה האסלאמית5715 באפריל 2017 פיגוע התופת בחלב126 14 באוקטובר 2017 הפיגוע במוגדישו (אוקטובר 2017): מוגדישו, בירת סומליה אל שבאב (?) יותר מ-58723 בינואר 2018 בנגאזי, לובהמדינה האסלאמית4127 בינואר 2018 קאבול, אפגניסטןטליבאן10317 בינואר 2019 בוגוטה, קולומביהELN2221 בינואר 2019 קאבול, אפגניסטן12614 בפברואר 2019 קשמיר, הודולשקאר-א-טייבה4213 בפברואר 2019 זאהדאן וקאש, איראן264 באוגוסט 2019 קהיר, מצרים2016 באוגוסט 2020 מלון במוגדישו, סומליה125 במרץ 2021 מוגדישו, סומליהא-שבאב2123 במרץ 2022 מוגדישו ובלדווין, סומליהא-שבאבכ-6029 באוקטובר 2022 מוגדישו, סומליהא-שבאבמעל 1214 בינואר 2023 מוגדישו, סומליה3530 בספטמבר 2023 בלדווין, סומליה30
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקטיקות בטרור | 2024-08-31T17:02:46 |
הפגנה | שמאל|ממוזער|300px|הפגנה בגרמניה נגד הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות
הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.
הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך ישנם הטוענים שאלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים. בשל המשמעות הפוליטית המיוחסת למספר המשתתפים, המשטרה חדלה מלפרסם הערכות למספר המשתתפים.
דרכי ביטוי בהפגנה
שמאל|ממוזער|250px|הפגנת איכרים בג'קרטה בירת אינדונזיה
את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר, לדוגמה:
נאומים של מנהיגי המפגינים.
שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים.
קריאות קצובות של המון המפגינים.
לעיתים המפגינים משתמשים באלימות כמו הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח. במקרים כאלה מכונות ההפגנות "התפרעות" או "הפרת סדר". החוק מגביל בדרך כלל את הפעולות שניתן לנקוט בהן במסגרת הפגנות ומאפשר במקרים מסוימים לכוחות המשטרה להשתמש בכוח כדי לפזר אותן. במדינות דמוקרטיות מעדיפים בדרך כלל אמצעים לפיזור הפגנות שאינם קטלניים.
הפגנות מפורסמות בעולם
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת התה של בוסטון
אחד במאי – בתאריך זו נערכות כל שנה הפגנות רבות למען סולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות ניצלו את תאריך זה לארגון מצעדי תמיכה בקומוניזם.
ההפגנות בעקבות מהומות סטונוול – הפגנות של הקהילה הלהט"בית בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הקהילה. בעקבותיהם נקבע מצעד הגאווה.
טבח שארפוויל – ב־21 במרץ 1960 משטרת דרום אפריקה פתחה באש חיה לעבר מפגינים שהפגינו נגד שלטון האפרטהייד, ו־69 מפגינים נהרגו. בשנת 1966 קבע האו"ם את היום הבינלאומי לביעור האפליה הגזעית ב־21 במרץ לזכר הנרצחים.
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות שנערך ב־28 באוגוסט 1963 בוושינגטון, במהלכו נאם מרטין לותר קינג את הנאום המפורסם יש לי חלום.
ההפגנות בירוואן בירת ארמניה שהתקיימו ב־14 באפריל 1965, בדרישה להקים אתר הנצחה וזיכרון לרצח העם הארמני
הפגנות ברחבי הגוש המזרחי – ב־1989–1990 שבהן הופלו המשטרים וכן חומת ברלין.
המחאות בכיכר טיין־אן־מן – הפגנות בסין ב־1989 בדרישה לדמוקרטיה.
ההפגנות ב־16 בפברואר 2003 נגד המלחמה בעיראק – הפגנות שנערכו סימולטנית ברחבי העולם ולטענת המארגנים השתתפו בהן למעלה ממיליון מפגינים.
ההסתערות על הקפיטול – 6 בינואר 2021
תנאים לקיום הפגנה בישראל
ממוזער|הכנות להפגנה נגד השחיתות בבית העצמאות, שדרות רוטשילד, תל אביב
ממוזער|234x234 פיקסלים|הפגנה בתל אביב ב־23 בספטמבר 2021
המשפט במדינה דמוקרטית מכיר בזכותו היסודית של אזרח להפגין במחאה נגד פעולות השלטון, וזכות זו מעוגנת בחוק תחת שתי חירויות יסוד: חופש הביטוי וחופש ההפגנה.
המגבלות העיקריות על חירות המחאה בישראל נקבעו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבולטות שבהן הן פגיעה בגופו של אדם, איסור המרדה והסתה, התקהלות אסורה והיזק לרכוש ציבורי או פרטי. בעקבות פסיקת בג"ץ בנוגע למחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה, החל היועץ, אביחי מנדלבליט בהליך של שינוי ההנחיות בעניין.
על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ"תהלוכה" או כ"אספה".
סעיפים 83–90 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:
"אספה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
"תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.
משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ־50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".
כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום – דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.
מגבלות אחרות נקבעו בחוקים נוספים, דוגמת פקודת הנזיקין, הקובעת איסור מטרד ליחיד והסגת גבול היחיד. הגבלה מיוחדת חלה על חירות ההפגנה במשכן הכנסת וברחבת הכנסת.
בפסק דין של בג"ץ נקבע שאין לקיים הפגנה או משמרת מחאה ליד ביתו של איש ציבור או עובד ציבור, כאשר קיימת אפשרות אפקטיבית להפגין מול המקום שבו הוא ממלא בדרך כלל את תפקידיו הציבוריים, או במרחק סביר מביתו.
תנאים לקיום הפגנה מעבר לקו הירוק
בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את חופש ההפגנה.
כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי יהודה והשומרון ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.
השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:
בסעיף 1 לצו 101 תהלוכה מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל".
באותו סעיף מוגדרת אספה כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה.
פיזור הפגנות
שמאל|ממוזער|250px|מפגינים מתעמתים עם המשטרה בבליז
כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).
על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:
הפגנות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|הפגנת סטודנטים בתל אביב כנגד יישום מסקנות ועדת שוחט
ממוזער|250px| מדבקות שהודבקו במרצפות כיכר רבין על מנת לשמור על הנחיות המרחק בזמן התפרצות נגיף הקורונה בישראל
כיכרות עיקריות המשמשות להפגנות פוליטיות בישראל הן כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. כיכר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים. בעשור השני של המאה ה־21 שימשה כיכר גורן בפתח תקווה מוקד קבוע להפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמתגורר לא רחוק מהכיכר.
מן ההפגנות המפורסמות בהיסטוריה של ישראל:
הפגנת הענק בכיכר ציון נגד הסכם השילומים ב־9 בינואר 1952.
הפגנה שארגנה תנועת "שלום עכשיו" נגד מלחמת לבנון הראשונה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בעקבות טבח סברה ושתילה – במשך שנים מקובל היה לחשוב כי זו ההפגנה רבת המשתתפים ביותר בישראל והיא כונתה "הפגנת ה־400 אלף". יש הטוענים כי כמות זו גדולה באופן משמעותי ממספר האנשים היכולים להיכנס בכיכר ובסביבתה.
הפגנות החרדים כנגד בית המשפט העליון בשנות ה־90 של המאה ה־20 – סדרה של הפגנות שהתקיימו במקומות שונים בישראל, הפגנות אלו היו גדולות והמפורסמת שבהן, שהתקיימה בירושלים, נקראת בשיח החרדי "הפגנת החצי מיליון".
הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב' באוקטובר 1995, בה נשמעו קריאות הסתה נגד יצחק רבין והוחזקו תמונות של רבין במדי אס אס, שהועברו לטלוויזיה על ידי איש השב"כ אבישי רביב.
עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בעד הסכמי אוסלו ב־4 בנובמבר 1995, אשר בסיומה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בידי יגאל עמיר.
המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות שכללה שורה של הפגנות ענק: "השרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל המערבי", תפילת ראש חודש שבט, הפגנת מאה הערים, צעדת כפר מיימון, עצרת תפילה בכותל ועצרת בכיכר רבין ב־11 באוגוסט, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות.
במסגרת מחאת האוהלים שהתחילה ביולי 2011 התרחשו הפגנות חברתיות גדולות בישראל. במוצאי שבת, 3 בספטמבר, התקיימה בכיכר המדינה בתל אביב עצרת ענק בהשתתפות כ־300 אלף איש. בו זמנית השתתפו כ־100 אלף איש נוספים בהפגנות מקבילות ברחבי הארץ.
הפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות (2014) שבה נכחו מאות אלפי חרדים.
הפגנות הפלג הירושלמי מתקיימות החל מ־2014, כאשר נעצרים אנשי הפלג שאינם מתייצבים בלשכות הגיוס.
הפגנות של יוצאי אתיופיה נגד יחס המשטרה כלפיהם. הפגנות בולטות כאלה היו בין היתר בשנים 2015 ו־2019.
הפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נערכו כל מוצאי שבת בשנת 2020 ברחוב בלפור, ובערים נוספות.
במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית נערכו הפגנות גדולות במהלך חודשים רבים במספר מקומות בארץ.
במסגרת התמיכה ברפורמה המשפטית, ובתגובה להפגנות כנגד הרפורמה, נערכו הפגנות גדולות פעמים ספורות, בעיקר בירושלים.
קישורים חיצוניים
הפגנות – הצורך ברישיון – באתר משטרת ישראל
הזכות להפגין – מדריך שדה למפגינ/ה
פסקי־דין והתדיינויות בנושא חופש הביטוי וההפגנה – באתר האגודה לזכויות האזרח
מקור המילה הפגנה, באתר האקדמיה ללשון, 1 באפריל 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:אקטיביזם
קטגוריה:דרכי מחאה
קטגוריה:מרי אזרחי
קטגוריה:זכויות האדם
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-09-25T06:50:14 |
הסכמי קמפ דיוויד | REDIRECT הסכמי קמפ דייוויד | 2004-10-08T11:18:13 |
ריקבון גופה | שמאל|250px|ממוזער|נמלים ניזונות מגופת נחש
ריקבון גופה הוא תהליך פירוק ביולוגי המתרחש לאחר המוות. הריקבון אחרי המוות משותף לגופות אדם ובעלי חיים אחרים בממלכת הטבע. חקר ריקבון הגופה ברפואה ובזיהוי פלילי נקרא טפונומיה (Taphonomy). בארכאולוגיה ופלאונטולוגיה משתמשים במונח טפונומיה במשמעות רחבה יותר, של תהליך המעבר מהביוספירה לליתוספירה המתרחש בטווח הארוך.
תהליך הריקבון
250px|ממוזער|שמאל|פגר של פרה שנותר ממנה שלד
על תהליך הריקבון של הגופה משפיעים גורמים כמו טמפרטורה, הימצאות חרקים, קבורה, אלימות שמופעלת כלפיה (לעיתים, זו סיבת המוות), לחות, חניטה ועוד.
התהליכים הרגילים הבאים מיידית בעקבות המוות הם: אוטוליזה (Autolysis), התפוררות הרקמות כתוצאה מפעילותם של אנזימים וכימיקלים של הגוף עצמו, וריקבון: התפוררות כתוצאה מפעילות חיידקית.
בשלב הבא מגיעים חרקים וחיות אחרות. קיימים מיני זבובים מסוימים המטילים ביצים בבשר ובדרך כלל ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך. הרימה מופיעה בערך שלושים שעות אחרי המוות. בעלי חיים גדולים יותר יכולים להשתתף באכילת הגופה אם מתאפשרת להם נגישות אליה: זאבים, כלבים, שועלים ועכברים.
בבני אדם
בחדרי המתים בבתי החולים נשמרת טמפרטורה המונעת את תחילת תהליך הריקבון.
חניטה עשויה לעכב את תהליך הריקבון, אך לא לנצח. בדרך כלל החונטים מקדישים את עיקר תשומת הלב לחלקים החיצוניים, הנצפים בידי המתאבלים (פנים וגפיים). החנוט נקרא בלעז "מומיה". כמה מהחנוטים בקברי מצרים נשמרו בצורה מצוינת, על אף אלפי השנים שחלפו ממותם.
הזמן שנדרש כדי שמגופה ייוותר אך ורק השלד משתנה לפי תנאי הסביבה. באקלים ממוזג ובקבורה רגילה ללא ארון חולפות בדרך כלל למעלה מעשר שנים עד שנותר שלד בלבד. רטיבות וחשיפה לאוויר מאיצים את התהליך במידה ניכרת. אולם השלד עצמו אינו עמיד לנצח, וחומצות המצויות באדמה עלולות לפרק גם אותו. חוקרי התרבות האצטקית, למשל, מצאו מבני קבורה רבים וציוד שנועד ללוות את המתים לעולם הבא, אך לא מצאו כל שלדים, מפני שלחות הקרקע פוררה אותם.
חומר שעוותי בשם אדיפוסיר, המכונה גם שעוות קבר, יכול להופיע בגופות במקומות כמו לחיים, בטן ועכוז. החומר נוצר מספוניפיקציה של שומני הגוף, שמקורה באינטראקציה בין שומני הגוף לבין הכימיקלים באדמה. הוא מופיע בתנאי לחות וקרירות, ובסביבה בסיסית. האדיפוסיר מעכב את המשך תהליכי הריקבון, ומופיע בערך חודש לאחר המוות בגופה שלא הייתה נגישה לחרקים. קיומו בגופה יכול להיות ניכר גם אחרי שנים רבות.
מחקר תהליכי הריקבון מבוצע בכמה תחומים. בריקבון לטווח הקצר עוסקים בזיהוי פלילי, כאשר בוחנים נסיבות מקרה מוות. זהותם של החרקים המתגלים בגופה וגילם יכולים לגלות מידע יקר ערך למשטרה, זאת בנוסף למידע הרב המתגלה בניתוח הפתולוגי בגופה.
שלמות הגופה במסורת הדתית
ביהדות
היהדות רואה את הגוף כזמני ואת הנשמה כנצחית, מסורת מקובלת היא שגופם של צדיקים נשמר ו"לא שולטת בו רימה".
במסכת דרך ארץ זוטא נמנות שבע דמויות מקראיות שלא שלטה בהן רימה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, מרים ובנימין.
כך נאמר במקורות אחרים על הרוגי ביתר ועל רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי. במדרש מסופר זאת גם על דמויות נוספות.
דוגמה לקישור בין צדיקות לבין מצב הגופה לאחר המוות נותנת הדרשה:
ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים. כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.
המסורת היהודית הרחיבה מאוד את מניינם של אלו שזכו שגופתם תישאר בשלמותה, ונפוצה הסברה, שיש לה מקור בתלמוד כי כל צדיק גדול זוכה לכך שלא תירקב גופתו. אומנם, לפי התלמוד, טרם תחיית המתים תשוב הגופה בכל מקרה לעפר, ואז תיבנה מחדש.
יש בתפיסה זו ניגוד מובהק לאמונה המצרית שסברה ששימור הגוף נדרש על מנת שהרוח תוכל להיכנס לתוכו מחדש בעתיד לבוא.
נקיטת פעולות כדי לשמר את הגוף, כלומר ביצוע חניטה, שנויה במחלוקת בין הפוסקים, וכיום היא אינה מקובלת ביהדות, אלא במידה המוגבלת ביותר הדרושה לשמר מת עד קבורתו (למשל הקפאה).
בנצרות
גם על קדושים נוצריים הופיעו שמועות שלפיהן גופותיהם נשמרו בקברן. הידיעה על קיומן של הגופות השלמות, שחלקים מהן הוצגו בפומבי, היוותה מוקד משיכה לצליינים, ונראה שבחלק מהמקרים היה בה אמת. מסתבר שבסתר נערכו בגופות תהליכי חניטה. ברנדט הקדושה מלורד, שצפתה בחזיונותיה במרים הבתולה ב-1879, זכתה למעמד של מרטיריות, אחרי שקברה נפתח 30 שנה לאחר מותה, והיא נמצאה בשלמותה. גופתה מוצגת כיום לקהל.
ב-2001 משכה תשומת לב בעולם הנוצרי ידיעה שלפיה גופתו של האפיפיור יוחנן ה-23 שהועברה למשכן אחר, נמצאה במצב טוב. הוותיקן לא טען לנס, ואנשיו העריכו שהשילוב בין חניטה חלקית, שנעשתה לאפיפיור, לבין קבורה בארון אטום, עשוי לשמר גופה לאורך זמן.
באסלאם
גם באסלאם נפוצה אמונה כי יש קשר בין מוות כשהיד לבין מצב הגופה אחרי המוות.
ריקבון גופה בתרבות
בסרט הקולנוע "זד ושני אפסים" של הבמאי פיטר גרינוויי (משנת 1985) קיים עיסוק רב של גיבור הסרט בריקבון של גופות. הגיבור נוהג לצלם בווידאו תהליכים של ריקבון גופה של בעלי חיים שונים, ולהריצם בהילוך מהיר - ואף מסיים את חייו תוך כדי כך שריקבון גופתו מתועד בווידאו.
ראו גם
טפונומיה
קישורים חיצוניים
על תופעת שלמות הגופה בעולם הקדושים הנוצרי ב"מגזין לתופעות על טבעיות"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרימינולוגיה
קטגוריה:גופת מת והטיפול בה
קטגוריה:כימיה של מזון: תהליכים | 2024-07-22T15:05:55 |
קונסרבטיביים | REDIRECT יהדות קונסרבטיבית | 2004-10-08T11:37:04 |
אהרן כהנא | אהרן כהנא (1 במרץ 1905 – 3 ביולי 1967) היה צייר ישראלי ממוצא גרמני.
קורות חייו
אהרון כהנא נולד בעיר שטוטגרט שבגרמניה תחת השם הרמן כהן. בשנת 1922 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות בעיר הולדתו. עם תום לימודיו עבר לברלין, שם היה בן חסותו של אלפרד פרטהיים ואף זכה בעזרתו במלגת לימודים בפריז. בין השנים 1927-1929 שהה בפריז, שם נחשף לציור הפוביסטי. עם שובו לברלין התפרנס מעיצוב חלונות ראווה והתמקד בציור פורטרטים. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והשתקע ברמת גן. גם בארץ ישראל המשיך כהנא להתפרנס מעיצוב חלונות ראווה. באותה עת שינה כהנא את סגנון ציורו מאמנות פוסט-קוביסטית ומופשטת למחצה, לציור ריאליסטי. בשנת 1938 זכה כהנא לראשונה ב"פרס דיזנגוף" במסגרת התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל. בשנת 1946 הציג תערוכת יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ בתל אביב. בשנת 1947 נסע לפריז עם אשתו, מידה, שם למדו השניים את מלאכת ייצור הקרמיקה.
עבודתו של כהנא הושפעה בעיקר מתנועת הכנענים, שנוצרה בשנות ה-30 על ידי קבוצת ציירים ופסלים.
עד שנת 1940 עסק כהנא בציור פיגורטיבי וצייר נופים ריאליסטיים.
בחלוף הזמן, במקביל להקמתה של קבוצת "אופקים חדשים" (שבה היה כהנא חבר מייסד), החלו הצורות הגאומטריות בעבודותיו ליצור אספקט אבסטרקטי תוך כדי רמיזה על סמלים מיתולוגיים שנחצבו על אבן. כהנא גם עסק ביצירה בתחום הקרמיקה, בו יצר ביחד עם אשתו.
בשנים 1938 ו-1953 זכה בפרס דיזנגוף לאמנות הציור. כיום מוצגות יצירותיו במוזיאוני אירופה ואמריקה.
נפטר בפריז ב-3 ביולי 1967, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
בית אהרן כהנא
בית הצייר אהרן כהנא (בתכנון האדריכל יעקב רכטר), שברחוב אבא הילל 147 רמת גן, משמש כיום כמוזיאון.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 פנה ראש העיר קריניצי אל האדריכל יעקב רכטר (חתן פרס ישראל) לתכנן ולבנות את ביתו של האמן אהרון כהנא, זאת במסגרת הקמת קריית אמנים ברמת גן. ב-1959 החלו בבניית הבית ובתחילת שנות ה-60 סיימו בבנייתו.
בית אהרון כהנא נפתח לקהל ב-15 בינואר 1991. הוא היחיד בארץ שהציג תערוכות מתחלפות, כ-4 בשנה, באמנות הקרמית – בקומת הקרקע. ובקומה הראשונה מוצג אוסף מיצירותיו של אהרון כהנא.
התערוכות באמנות הקרמית עסקו מעבר לאמנות הקדרות גם בפיסול הקרמי.(כל תערוכה לוותה בקטלוג) הצפייה בתערוכות העבירה את חוויית העיצוב הקרמי, את המגע הממשי בחומר ואת דרך ההתמודדות האישית של האמנים עם הנושאים, בתוכן יצירתם – התמודדותם עם החומרים וצבעוניותם. התערוכות היו בנויות מדימויים שונים והציעו תפיסות שונות הן בקדרות, באמנות הכלים, בטכניקות ושריפות ובפיסול הקרמי.
כ-200 מיצירות השמן והאקריליק נאספו לרסטורציה בתחילת שנות ה-90 ומאז לא חזרו לבית אהרון כהנא.
רעיון עריכת תערוכות באמנות קרמית במקום, הוא יוזמתה של האוצרת אינה ארואטי ובתמיכתו של חנן רוזן ראש המחלקה לתרבות ואמנות של עיריית רמת גן, מאחר שאהרון כהנא היה גם קרמיקאי ויחד עם רעייתו הקימו בביתם סטודיו לקרמיקה.
בתחילת שנת 2017, החליטה עיריית רמת גן לסגור את פעילותו של המוזאון לאחר כ-150 תערוכות מפורסמות וידועות באיכותן באמנות הקרמית באוצרות אינה ארואטי. בדצמבר 2020, נערכה תערוכת רישומים של כהנא בשם "הפשטה ומיתוס" במוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן.
גלריה
פרסים
1938 פרס דיזנגוף
1953 פרס דיזנגוף
1958 פרס לציור לציון יום העצמאות העשירי של ישראל
1960 פרס מוזיאון סולומון גוגנהים על הציור "המעונה", ניו יורק
לקריאה נוספת
חיים גמזו, אהרון כהנא 1905-1967 - תערוכה רטרוספקטיבית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1970.
גבריאל טלפיר, 100 אמנים בישראל, הוצאת גזית, תל אביב, 1971.
גבריאל תדמור, אהרון כהנא:דמות האדם ביצירתו, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, 1978.
גילה בלס, אפקים חדשים, הוצאת פפירוס, תל אביב, 1980. מהדורה שנייה מורחבת: אופקים חדשים, הוצאת מודן, תל אביב, 2014.
חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, תל אביב, תשי"ז (מצוטט גם בספר: ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 253-255).
ליאת גולומב-מאור, אהרון כהנא, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, קטלוג מס' 16 (ללא תאריך).
גדעון עפרת, "אהרון כהנא, הפשטה שמית 1948–1957", בתוך: ביקורי אמנות, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2005.
אירית הדר, 12 אמנים - מבט שני, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006.
גדעון עפרת, אהרון כהנא:מונוגרפיה, באתר המרשתת: "המחסן של גדעון עפרת", 2011.
גדעון עפרת, אהרון כהנא, הוצאת לוין, 2022.
קישורים חיצוניים
בית הצייר אהרון כהנא , באתר עיריית רמת גן
גדעון עפרת, "אהרון כהנא-מונוגרפיה", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
סיור מצולם בבית אהרון כהנא
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית אהרון כהנא ברמת גן, באתר 'חלון אחורי', 12 ביולי 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:קבוצת אופקים חדשים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:רמת גן: אישים
קטגוריה:זוכי פרס דיזנגוף
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1905
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1967 | 2024-05-31T13:45:58 |
שבר גאולוגי | REDIRECT העתק | 2005-10-31T20:16:17 |
עודד אבישר | עודד אבישר (כ' באייר תרע"ו, 23 במאי 1916 – 24 בנובמבר 1976) היה משורר, פזמונאי, מחזאי ואיש תרבות ישראלי.
התפרסם במיוחד בשנת 1960 ככותב השיר "ערב בא" שהלחין ועיבד אריה לבנון שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון הראשון
שנערך במוצאי יום העצמאות באותה השנה בהיכל התרבות בתל אביב שאותו אבישר ניהל.
קורות חיים
עודד אבישר נולד ב-1916 בטבריה למשפחה חברונית, דור חמישי בארץ ישראל. התחנך בירושלים. סיים את בית המדרש למורים בבית הכרם ולימד בבית הספר למל.
נישא לסופרת והמחנכת אסתר אבישר ומנישואים אלו נולד בנו היחיד יועד אבישר. היה המנכ"ל הראשון של היכל התרבות בתל אביב, ושירת כשליח הסוכנות היהודית בברזיל.
אבישר נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1976.
הוא קבור בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
שיריו המולחנים
עודד אבישר כתב שירים רבים שחלקם הפכו לקלאסיקות בזמר העברי אשר הולחנו על ידי כמה מחשובי המלחינים ביניהם :
משה וילנסקי ( "אבי אבי", "דומם", "היה הוא אפור", "מאופק אל אופק" )
מרדכי זעירא ("יודקה", "רק את לי נותרת" )
נחום נרדי ( "אל נא תגידי לי שלום" )
דוד זהבי ( "דבקה" )
שרה לוי תנאי ( "ט"ו בשבט" )
אריה לבנון ( "מחול הרועה", "ערב בא" )
ניסן כהן הברון ( "מה עוד" )
מחזות, ספרים ותסריטים
בין המחזות שכתב היו: "אהבת ציון" (עיבוד, הועלה בהבימה ב-1947), "נעמי", "הנער דוד", "תלם שמיר בועז", "יפתח", "מנגד", "Crystal key " ועוד.
אבישר כתב ספרים בחקר תולדות היישוב, שני ספרים שיצאו לאור: "ספר חברון" ו"ספר טבריה" ושניים שלא זכה להוציא לאור: "ספר צפת" ו"ספר ירושלים".
כתב את התסריט לסרט "מפתח הזהב" יחד עם סשה אלכסנדר.
פרסים
פרס אקו"ם עבור כתיבת המחזה - נעמי (1958), פרס ראשון בפסטיבל הזמר, עבור מילות השיר "ערב בא" (1960). כמו כן זכה בפרסים על תמליל השיר "השיר לאדמה" ("גבע, סלע"), שכתב ליובל מקוה ישראל.
מספריו
צל"ש : עיטורי הגבורה, העוז והמופת - צל"ש (ספר א)
עלילות מדברי ימי רומי / מאת ז'אן דפרן; איורים: דה-ואיסייר (מצרפתית: אריה חשביה; העורך: עודד אבישר), תל אביב: א. לוין אפשטין, תשכ"ז.
מסכת פרקי ההגנה והגבורה / מעובדת וערוכה בידי עודד אבישר, תל אביב: קצין חנוך ראשי, ענף הוי ובדור, תשט"ז.
גבעת התחמושת: למדריך ולמבקר באתר / כתב וערך: עודד אבישר, ירושלים.
אופרות מובחרות / מאת דימיטרי סורוקין; איורים: רנה פרון (מצרפתית: סיגלית פריאל; העורך: עודד אבישר), תל אביב: א' לויו-אפשטין, 1967.
עודד אבישר (עורך), ספר חברון: עיר האבות ויישובה בראי הדורות, ירושלים: כתר, תש"ל 1970.
עודד אבישר (עורך), ספר טבריה: עיר כינרות ויישובה בראי הדורות, ירושלים: כתר, תשל"ג.: משרד החינוך והתרבות - אגף הנוער, תשמ"ז.
ספרים לילדים
נוריקו, היפאנית הקטנה / טקסט ותמונות: דומיניק דרבואה; עיבד לעברית עודד אבישר, תל אביב: מסביב לעולם, 1963.
גופל: ההודי הקטן / כתבה וצילמה דומיניק דברואה; עיבד עודד אבישר, תל אביב: מסביב לעולם (סדרת ילדי העולם), תשכ"ד.
אגוסו הנער האפריקאי / כתבה וצילמה דומיניק דברואה; עיבד עודד אבישר, תל אביב: מסביב לעולם (סדרת ילדי העולם), תשכ"ד.
אולד שורהנד / קרל מאי (כרך א תורגם על ידי עודד אבישר; כרך ב תורגם על ידי אמיל הלוי), תל אביב: א' לוין-אפשטין, תשכ"ח.
חיל הבדיל הקטן (לפי סיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן) / ספר מחדש עודד אבישר; ציר את התמונות: נרדיני, תל אביב: מסביב לעולם, [תשכ"-].
הפיל והחיות / עודד אבישר, איורים: אריה גלזר, תל אביב: "אייר", 1980.
אפריה סינדרלה
בנוסף, בשנות ה-40 חיבר עם רפאל ספורטה (בהוצאת נחום טברסקי) חוברות לילדי בית הספר היסודי בנושאי חגים ומועדים: חנוכה, ט"ו בשבט, יום תל חי, פורים ול"ג בעומר.
עוד על שיריו
יודקה, לחן מרדכי זעירא, לזכרו של יהודה דובשני, אשר נפל בגוש עציון בתש"ח. לשיר מספר ביצועים.
ערב בא, לחן: אריה לבנון, עיבוד: גיל אלדמע. קיימים 7 ביצועים לשיר זה.
אבי, אבי - שיר חנוכה על משפחת החשמונאים. הולחן על ידי משה וילנסקי. מבוצע על ידי אסתר עופרים.
לקריאה נוספת
אסתר אבישר, עם עודד, עם עובד, הוצאת אייר, 1978
קישורים חיצוניים
מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי באונ' ת"א
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1976 | 2024-05-16T17:47:01 |
קוד ASCII | REDIRECT ASCII. | 2004-10-08T13:27:50 |
מיקרופון | שמאל|ממוזער|150px|מיקרופון
ממוזער|150px|ילדה שרה אל תוך מיקרופון
ממוזער|202x202 פיקסלים|איש שר אל תוך מיקרופון
ממוזער|279x279 פיקסלים|מיקרופון
מיקרופון הוא מתמר או חיישן הממיר קול לאות חשמלי.
השימוש הנפוץ במיקרופון הוא המרה של גלי קול או צלילים (שהם תנודות של לחץ אוויר) לתנודות של מתח חשמלי - זרם חילופין, שהוא אנלוגי לגלי הקול בסביבת המיקרופון. המיקרופון הוא החוליה הראשונה ואמצעי קלט בכל מכשיר או מתקן המיועד להעביר או לאחסן גלי קול לדוגמה: לשם הקלטה, בטלפון, בקשר רדיו או לשם הזנה (קלט) למחשב של קולות וצלילים.
היסטוריה
ההיסטוריה של פיתוח המיקרופון קשורה לזו של פיתוח הטלפון. לאחר שהיגר בשנת 1850 לסטטן איילנד שבניו יורק בהשראת הפרסום הרב שצבר סמואל מורס על המצאת הטלגרף, פיתח המהנדס האיטלקי אנטוניו מאוצ'י את הגרסאות הראשונות לטלפון האלקטרומגנטי (זאת בשונה מהמצאתו המוקדמת של מערכת העברת קול דרך צינורות אוויר). ברשמיו משנת 1857 תיאר את עקרונות הבסיס להעברת קול באמצעות מכשיר אלקטרומגנטי:
שמאל|ממוזער|302x302px| אנטוניו מאוצ'י, 1878. נחשב לממציא אב-הטיפוס הראשון של הטלפון והמיקרופון האלקטרומגנטי.
שמאל|ממוזער|329x329px|תרשים המיקרופון מתוך בקשת הפטנט של ברלינר, 1877.
משלא היה יכול לממן את פיתוח המצאתו או רישום פטנט עבורה, ונוכח חוסר המוכנות של משקיעים איטלקים לסייע לו בתקופת חוסר יציבות פוליטית עקב מסעותיו הצבאיים של הגנרל גריבלדי, הגיש מאוצ'י בשנת 1871 רק בקשה ל"הצהרת כוונות" לפטנט, שתוקפה פג לאחר שלוש שנים. עקב כך, מקורות רבים מייחסים את המצאת הטלפון למדען והממציא הסקוטי אלכסנדר גרהאם בל, שרשם פטנט על גרסתו להמצאה ב-1876. עם זאת, שיטת המרת הקול לאותות חשמליים בהמצאתו של בל הייתה שונה מזו של מאוצ'י והתבססה על חיבור סרעפת למחט השרויה במים כך שתנודות הסרעפת הניעו את המחט וזו שינתה את התנגדות המעגל. על פי עיקרון זה פעל המכשיר שבו השתמש בהדגמתו הראשונה המפורסמת של העברת קול אדם באמצעות טלפון, אך לאחר מכן עבר בל להשתמש בהתקן אלקטרומגנטי.
בשנת 1854, באותה תקופה שבה מאוצ'י פיתח את המצאתו, פרסם הממציא הצרפתי, יליד בלגיה, שארל בורסל מאמר במגזין L'Illustration שראה אור בפריז, תחת הכותרת "Transmission électrique de la parole" (צרפתית: שידור חשמלי של הדיבור).
בהשראת מאמר זה פיתח, בשנת 1859, המדען והממציא הגרמני היהודי פיליפ רייס מכשיר שמעביר קולות באמצעות חוטי חשמל למרחק של 100 מטר, למכשיר הוא קרא das Telefon (בגרמנית: הטלפון). המכשיר היה מגושם ואיכות השמע לא הייתה טובה בו מאחר שהמיקרופון היה מוציא ניצוצות ואף דרש כוונונים עיתיים.
בשנת 1862 הדגים רייס את פעולת המכשיר בפני מפקח מטעם חיל הטלגרף הפרוסי המלכותי, וזה פרסם דו"ח על ההדגמה. בשנת 1875, עותק מתורגם של דו"ח זה הגיע לידיו של תומאס אדיסון, אשר השתמש בו לפיתוח המיקרופון הפחמי. בחודש מרץ שנת 1877, הגיש אדיסון בקשה לרישום פטנט על המיקרופון הפחמי. בחודש יוני באותה שנה, הגיש הממציא היהודי-אמריקאי, יליד גרמניה, אמיל ברלינר, בקשה לרישום פטנט על אותם עקרונות, אך בית משפט פדרלי פסק בנושא לטובתו של אדיסון בשנת 1892.
כמו כן, הפיזיקאי והממציא האמריקאי עמוס דולבר (Dolbear), טען בפני ביהמ"ש העליון בארצות הברית, במשפט מול חברת הטלפון "בל" בשנת 1888, שעוד בשנת 1865 המציא טלפון מבוסס מגנט קבוע וסרעפת מתכתית, אותו פיתח בשנות לימודיו באוניברסיטת Wesleyan שבאוהיו, אך בהיעדר הוכחות ביהמ"ש פסק כנגדו.
המדען הוולשי דייוויד אדוארד יוז (Hughes) פיתח גרסה משופרת של מיקרופון הפחם של אדיסון, וקבע את המונח "מיקרופון" על פני המונח שהיה נפוץ עד אז, "transmitter" (משדר), כדי להדגיש את יכולתו של המכשיר להעביר גלי קול קטנים במיוחד ("מיקרו" היא תחילית המשמשת לציון גדלים קטנים בלעז).
בשנת 1916, המציא אדוארד כריסטופר וונטה (Wente) ממעבדות בל את המיקרופון הקיבולי (קבלים נקראו במקור "קונדנסרים"). המיקרופון הקיבולי הצריך אספקת מתח קבועה לסרעפת אשר שימשה כאחד הלוחות בקבל כך שתנודות הסרעפת עם גלי הקול יצרו שינויים בקיבול המערכת.
עם פיתוח האלקטרט, חומר דיאלקטרי מקוטב יציב בעל מטען חשמלי סטטי אשר לא מתפוגג עקב יציבותו הכימית של החומר, בשנות ה-20 של המאה ה-20, הוצע החומר לייצור מיקרופונים קיבוליים שאינם מצריכים אספקת מתח, אך השימוש בהם נחשב בלתי ישים עד לפיתוח המיקרופון מבוסס רדיד האלקטרט על ידי ג'רארד ססלר (Sessler) וג'יימס וסט (West) במעבדות בל בשנת 1962, אשר עשה שימוש ברדיד מתכתי של טפלון (PTFE).
התמרת גלי קול לאותות חשמליים נעשתה גם באמצעות רכיבים אופטיים. הממציא הרוסי לב טרמין (Theremin), שהמציא גם את כלי הנגינה הקרוי על שמו, פיתח עד שנת 1947, מערכת לציתות ולריגול, שהתפרסמה לימים בשם "בוראן" (Buran, ברוסית "סופה"). המערכת התבססה על פענוח גלי קול על פי תנודות הזכוכית בחלונות, באמצעות קרן אור תת-אדומה (לא קרן לייזר). על עקרונות מערכת זו התבססו סוכנויות ביון, וביניהן ה-CIA האמריקאי, בעת פיתוח מערכות מבוססות לייזר למדידת גלי קול. בשנת 2009, נרשם בארצות הברית פטנט (מס' 7,580,533), לפענוח גלי קול בתווך אוויר פתוח, באמצעות ניתוח מעבר קרן לייזר דרך עשן או אדים.
סוגי מיקרופונים
שמאל|ממוזער|150px|מיקרופונים דינמיים של חברת SHURE
ישנם מספר סוגים עיקריים של מיקרופונים: פחמי, גבישי (קריסטלי), דינמי וקיבולי (קונדנסר). מיקרופונים פחמיים וגבישיים אינם בשימוש כיום. המיקרופונים נבדלים בדרך שבה הם ממירים צליל/קול (תנודות באוויר) לאות חשמלי.
מיקרופון דינמי
המכלול במיקרופון דינמי הוא זהה מכנית לרמקול: סליל שמחובר לדיאפרגמה - (ממברנה דקה, צפידה למחצה המשמשת מעין מפרש לגלי קול). הסליל נמצא בתוך שדה מגנטי של מגנט קבוע. כשגל קול פוגע בממברנה הוא מרעיד אותה, ואיתה את הסליל. כתוצאה מתנועת הסליל בתוך השדה המגנטי מושרה בסליל זרם חשמלי שהוא ייחודי לאותו גל קול.
מכיוון שהממברנה והסליל המחובר אליה הנתון בשדה מגנטי הם כבדים יחסית במיקרופון דינמי, האינרציה שלהם משמעותית, ונדרש שינוי ניכר בלחץ האוויר כדי להזיז את הממברנה (כלומר, הרגישות היא נמוכה יחסית). מסיבה זו נהוג להשתמש במיקרופון דינמי לשימושים בהם יש צורך לקלוט צלילים בעוצמה גבוהה וממרחק קרוב כמו כלי הקשה או קליטה ישירה מול רמקולים של מגברי גיטרות חשמליות. זהו למעשה יתרון של המיקרופון הדינמי המותאם לעבודה עם עוצמה גבוהה של לחץ הקול (Sound pressure level - SPL), מיקרופון קונדנסר לא מתאים לעוצמות חזקות. יתרונות נוספים על פני מיקרופון קונדנסר הם מבנה חזק ופשוט, לא רגיש ללחות באוויר, אמינות גבוהה ומחירו זול יחסית לאיכותו. מיקרופון דינמי רגיש פחות למשבי רוח או לאפקט של רוח מן הפה של הקריין או הזמר לכן זהו מיקרופון המשמש בדרך כלל זמרים בהופעות.
שמאל|ממוזער|169x169px|מיקרופון קיבולי (קונדנסר)Neumann U87
דוגמה למיקרופון דינמי מקצועי הוא מיקרופון SM58 של חברת SHURE שהוצג לראשונה בשנת 1966. זהו מיקרופון קלאסי בקבוצה זו ופופולרי מאוד גם כיום ומשמש בעיקר להגברה והקלטה של זמרים בהופעות או לעבודה כללית בהגברה. אחיו התאום SM57 משמש להגברה והקלטה של כלי הקשה ומגברי גיטרה חשמלית. שני מיקרופוני SM57 משמשים כיום כמיקרופונים של הפודיום הרשמי של נשיא ארצות הברית.
מיקרופון קיבולי (קונדנסר)
מיקרופון קונדנסר מכיל ממברנה דקה עשויה מיריעה פלסטית דקה, שצידה האחד מצופה בזהב או בניקל, והיא מורכבת קרוב מאוד ללוחית אחורית קבועה. מתח מקטב מסופק לממברנה על ידי מקור מתח חיצוני (סוללה או ספק כוח), או על ידי המטען של החומר האלקטרוליטי שבממברנה או בלוחית הקבועה.
הממברנה והלוחית האחורית, המופרדות על ידי נפח אוויר קטן, יוצרות קבל (קונדנסר בלעז). גלי הקול מרעידים את הממברנה, ותנועתה משנה את הקיבול. שינוי זה מתורגם על ידי מעגל חשמלי לשינויי מתח. בזמן חיבור, ברוב המקרים, מיקרופון זה ידרוש מתח פנטום (Phantom Power). למיקרופון קונדנסר אמיתי ומקצועי, הענות תדר טובה יותר מאשר למיקרופון דינמי.
ריבון (מיקרופון סרט)
הריבון מכיל ממברנה דקיקה ועדינה בצורת סרט. מיקרופון הריבון עדין מאוד ביחס לעמיתיו, הקונדנסר והמיקרופון הדינמי, והשימוש בו מצריך זהירות יתרה. בעל גוון צליל שקוף לעומת הקונדנסר, ומאופיין בצליל מתקתק.
הריבון היה נפוץ מאוד במהלך שנות ה-60 וה-70, אבל בשנים האחרונות ביצע קאמבק מרשים.
מיקרופון "מדונה"
"מדונה" (שם גנרי, על אף שלא הייתה הראשונה להשתמש בו) הוא מיקרופון בצורת קשת המתלבש על הראש נאחז באוזן ויורד בצורת קשת לפה האדם. הייעוד של המדונה הוא הגברת קול מנחה, קול מורה או מדריך טיולים ומקל עליו להחזיק במיקרופון.
מיקרופונים אלחוטיים
ממוזער|מארז של מיקרופון אלחוטי עם המקלט
מיקרופון אלחוטי (ידוע גם כמיקרופון רדיו) הוא מיקרופון ללא כבל פיזי המחברו ישירות למכשיר ההקלטה או לציוד ההגברה. המיקרופון מכיל בתוכו סוללה קטנה, המעניקה כוח למשדר שבגוף המיקרופון, ותפקידו להעביר אותות אודיו מהמיקרופון באמצעות גלי רדיו ליחידת מקלט סמוך, שבתורה משחזרת את השמע. לרוב, ציוד אודיו נוסף (כמו מערכת ההגברה) מחובר ליחידת המקלט באמצעות כבל פיזי. מיקרופונים אלחוטיים נמצאים בשימוש נרחב בתעשיית הבידור, בשידורי טלוויזיה ובהופעות בפני קהל, ויתרונם העיקרי הוא האפשרות שהם מספקים לשדרנים, בדרנים ומרצים לנוע בחופשיות, תוך שימוש במיקרופון לשם הגברת הקול.
ישנם תקנים שונים, תדרים וטכנולוגיות שידור, המשמשים כדי להחליף את חיבור הכבל הפיזי של המיקרופון ולהפוך אותו למיקרופון אלחוטי. ניתן להעביר את המידע, למשל, באמצעות גלי רדיו בשיטות אפנון דיגיטליות שונות כמו FM, AM. חלק מן המיקרופונים הזולים יותר עושים שימוש באור אינפרא אדום לצורך העברת הקול. מיקרופונים מבוססי קרינה אינפרא אדומה דורשים קו ראייה ישיר בין המיקרופון והמקלט, דבר שלא נדרש במיקרופונים היקרים יותר, העושים שימוש בגלי רדיו.
רגישות המיקרופון
ממוזער|219x219px|מיקרופון מקצועי
רגישותו של מיקרופון מוגדרת כיחס בין המתח החשמלי שהמיקרופון מפיק לשינוי מסוים בלחץ האוויר שגרם להפקתו של המתח. מיקרופון בעל רגישות גבוהה מייצר מתח גבוה יותר ולכן זקוק להגברה נמוכה יותר. הרגישות משתנה ממיקרופון למיקרופון ומטכנולוגיה לטכנולוגיה. זהו אחד המאפיינים החשובים של מיקרופון והוא נמדד ומדווח בכל מיקרופון מקצועי. על פי התקן הבינלאומי מודדים את המתח החשמלי שמייצר המיקרופון כאשר מושמע אות בתדירות של 1 קילו הרץ ובעוצמה של 94dB (SPL) ממרחק 1 מטר ובזווית 0 מעלות למיקרופון. המתח החשמלי במוצא המיקרופון במצב זה נקבע כרגישותו. מיקרופונים דינמיים הם בעלי טווח רגישויות בין 0.5mV עד 5mV.
היענות תדר
היענות התדר (תגובה שונה לתדרים שונים) היא מאפיין חשוב של המיקרופון. להיענות חשיבות רבה כי היא מגדירה את "אופי" המיקרופון ואת "צבע" הצליל. במדידות מדויקות מתייחסים להיענות שאיננה קבועה כעיוות של הקול.
את בדיקת היענות התדר מבצעים בעזרת חיבור מתנד סינוסואידי לרמקול, שהמיקרופון הנבדק מונח לפניו, ומודדים את מוצא המיקרופון לכל תדירות (בדרך כלל מ-20 הרץ עד 20 קילוהרץ). את התוצאה נהוג להציג כגרף ששני ציריו (התדר ותגובת המתח ביחס לתגובה ב-1 קילוהרץ) לוגריתמיים.
ראו גם
הקלטה
קישורים חיצוניים
Understanding Mic Specifications, סרטון המחשה על המיקרופון באתר יוטיוב (אנגלית)
הבלוג של נימרוד 35 - איך פועל מיקרופון, סרטון המחשה באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:התקני קלט
קטגוריה:מערכות שמע
קטגוריה:רדיו: טכנולוגיה
*
קטגוריה:המצאות במאה ה-19 | 2024-06-02T10:25:02 |
הקומונה הפריזאית | הקומונה הפריזאית הוא מונח המתאר את הממשלה הסוציאליסטית אשר שלטה בפריז מ-18 במרץ (ובאופן רשמי מ-26 במרץ) עד 30 במאי 1871, ואשר דוכאה בכוח הנשק, תוך טבח בהמונים.
רקע היסטורי
שמאל|ממוזער|250px|בריקדה בקומונה הפריזאית
שמאל|ממוזער|250px|בריקדות מול כנסיית המדלן בפריז. צילום של אנדרה אדולף אז'ן דסידרי
שמאל|ממוזער|250px|בניין עיריית פריז השרוף, בתצלום משנת 1871. המבנה נשרף במהלך דיכויה של הקומונה הפריזאית.
לאחר אירועי מהפכת 1848 (אביב העמים) והרפובליקה השנייה, עת הונף הדגל האדום ברמה, ובפריז דובר על מהפכה סוציאליסטית, עבר השלטון בצרפת לידי הקיסר נפוליון השלישי. במהלך שמונה-עשרה שנות שלטונו, התרופף משטרו, והפך לצורה מרוככת של מונרכיה, כאשר הוחזרו לאזרחים רבות מזכויות האזרח שלא היו נתונות להם בשנת 1852 עת הוכרזה הקיסרות השנייה. בשנת 1870, פלשו צבאות פרוסיה בראשות אוטו פון ביסמרק לצרפת, והביסו את נפוליאון השלישי בקרב סדאן, בו נפל נפוליאון השלישי בשבי בספטמבר 1870. במקומו תפסה את השלטון ממשלה זמנית בשם "ממשלת ההגנה הלאומית", אשר למעשה הפכה את הקיסרות לרפובליקה. הפרוסים כפו על ממשלת ההגנה הלאומית תנאי כניעה משפילים אשר כללו הצבת כוחות כיבוש פרוסים בפריז, בירת צרפת. אולם, רבים מתושבי העיר והמשמר הלאומי המשיכו להתנגד לכוחות הפרוסים במשך שישה חודשים, למרות כניעת הממשלה הזמנית. הם הצליחו להגביל את הנוכחות הפרוסית לאזור קטן בתחומי העיר, ושמרו על "הגבולות" בקפדנות. הממשלה הזמנית, של הגוף השלטוני שייקרא לאחר מכן "הרפובליקה הצרפתית השלישית", המונהגת בידי אדולף טייר, הייתה מודאגת מכך שהפועלים מחמשים עצמם בכלי נשק מקסרקטיני המשמר הלאומי, וגורמים לפרובוקציות כנגד הפרוסים. כך ב-18 במרץ כוחות הצבא הצרפתי הנאמנים לטייר נכנסו לפריז על מנת להחרים את הנשק המצוי בתחומי העיר. המשמר הלאומי סירב להחזיר את הנשק, וממשלתו של טייר נמלטה לורסאי והכריזה מלחמה על פריז.
הקומונה הפריזאית
ב-26 במרץ נבחרה מועצה עירונית חדשה בת 81 חברים, בראשות המהפכן הוותיק לואי אוגוסט בלאנקי כנשיאה, ב-28 במרץ הוכרז על הקמת "הקומונה הפריזאית" והדגל האדום (בגרסתו החלקה) אומץ כסמלה הרשמי. המשמר הלאומי הוחלף בגוף חדש שאליו צורף כל פריזאי הכשיר לאחוז בנשק. הקומונה הקפיאה את תשלום חובות שכר הדירה בתקופת המלחמה, ומנעה מחנויות משכון למכור את המשכונות, מכיוון שפועלים שהידרדרו למצב כלכלי קשה במהלך המלחמה נאלצו למשכן את כלי עבודתם. הוכרז על הפרדת הדת מהמדינה, בוטלו משמרות הלילה במאפיות בפריז, רכושה של הכנסייה הולאם ונאסרו לימודי הדת בבתי הספר. כן הוכרז על הקפאת כל החובות, וביטול הריבית על החובות. לכנסיות הותר להמשיך בפולחן, רק אם תאפשרנה אסיפות פוליטיות בתחומיהן בשעות הערב. במהלך קיומה הקצר אימצה הקומונה את לוח השנה המהפכני.
בה בעת מועצות מקומיות שנוצרו בעת המצור המשיכו בקידום מטרות עצמאיות, לרוב בהנהגת פועלים מקומיים. המגמות המהפכניות כללו אנרכיסטים, סוציאליסטים, בלאנקיסטים, רפובליקנים וסוציאליסטים ליברטריאניים. בשל ריבוי המגמות המהפכניות ושליטת הפועלים במועצות, משמשת הקומונה הפריזאית דוגמה ומופת לאנרכיסטים, סוציאליסטים ומרקסיסטים עד עצם היום הזה.
ההתקפה על הקומונה
ההתקפה על הקומונה החלה ב-2 באפריל על ידי כוחות הממשלה שכונו "צבא ורסאי", אשר החלו בהפגזת העיר. הקומונרדים שנתפסו נורו אל מול קיר הידוע כיום כ"קיר הקומונרדים", בבית הקברות פר-לשז, ואלפים אחרים הובלו אל ורסאי על מנת להישפט שם. יתרונה של הממשלה היה כה ברור עד שמאמצע אפריל סירבה הממשלה לקיים כל צורה של משא ומתן עם המתבצרים. חומת העיר הובקעה במערב ב-21 במאי.
הקרבות נמשכו במשך שמונה ימי לחימת רחוב אכזרית, המכונים "שבוע הדמים" "La Semaine Sanglante" ובמהלכו הציתו הקומונרדים מבני ציבור היסטוריים. בניין העירייה נשרף ואיתו נשרפו גם ארכיונים, הספרייה העירונית ואוספי-התעודות החשובים וב-23 במאי, הציתה קבוצה של שנים עשר קיצוניים חברי הקומונה את ארמון טווילירי באמצעות שימוש בזפת, טרפנטין ונפט. הדליקה נמשכה כ-48 שעות עד שכובתה על ידי מכבי האש, ולא הותירה שריד לבניין.
בקרבות נהרגו קומונרדים ואזרחים בלתי חמושים. אבדות הקומונרדים בקרב מוערכות בשלושים אלף איש. שלושים אלף נוספים נעצרו. רבים נורו, וכשבעת אלפים מהם נשלחו למושבת העונשין בקלדוניה החדשה. מעטים הצליחו להימלט. בסך הכול מוערכות אבדות הממשלה בתשע מאות נפש. פריז הושארה תחת ממשל צבאי למשך חמש שנים לאחר הבסת הקומונה.
הערכה היסטורית
יש המבקרים את מנהיגות הקומונה על שנהגה ברכות אל מול המצב החמור. קרל מרקס מצא כי התנהגות הקומונרדים מרגיזה בכך ש"איבדו זמן יקר" בארגנם בחירות דמוקרטיות, במקום לנסות ולהכות בממשלת ורסאי כאשר הייתה להם האפשרות. הבנק הלאומי של צרפת, הממוקם בפריז, והכיל מיליארדי פרנקים, נותר בשלמותו במהלך כל האירועים. מעת לעת לוו הקומונרדים כסף מן הבנק לצורכיהם (והבנק אישר להם את ההלוואה ללא היסוס), בשעה שיכלו להחרים את הכסף. הדבר אפשר מעבר של כספים לוורסאי, ומימונו של הצבא שטבח במורדים.
הקומונה הפריזאית שימשה כמופת למנהיגים קומוניסטים. מאו התייחס אליה רבות בכתביו. לנין ומרקס, מצאו כי הקומונה היא דוגמה לדיקטטורה של הפרולטריון. בהלווייתו כוסה גופו של לנין בדגל שנותר מן הקומונה. החללית הסובייטית ווסחוד 1 נשאה שאריות של נס שנותר מן הקומונה אל החלל.
היסטוריונים שאינם קומוניסטים רואים בקומונה משום חזרה על דפוס של הרס עצמי ופלגנות אל מול ניסיון ליצור משטר מרכזי תקיף לאחר תבוסה צבאית משפילה. הסכנה מולה עמד טייר הייתה, לדעתם, התפרקות צרפת לגורמים, ואנרכיה מוחלטת. בדיכויה של הקומונה יצר טייר את התנאים לביסוסה של הרפובליקה הצרפתית השלישית.
לכבוד הקומונה נכתב ההמנון הקומוניסטי והסוציאליסטי האינטרנציונל.
קישורים חיצוניים
ד"ר אביב אמית, בעקבות הקומונה של פריז לציון 150 שנים לתחילתה, "מגזין שבת" עם רון נשיאל, כאן רשת ב', 20 במרץ 2021
*
קומונה הפריזאית
קומונה הפריזאית
קטגוריה:מלחמת צרפת–פרוסיה | 2024-07-27T19:32:41 |
אואזיס | אוֹאָזִיס (באנגלית: Oasis; מילולית: נווה מדבר) היא להקת רוק ובריטפופ שנוסדה ב-1991, בעיר מנצ'סטר באנגליה. נחשבת לאחת הלהקות הגדולות בעולם בשנות ה-90. חמשת מייסדי וחברי הלהקה הם: ליאם גלאגר הסולן, פול ארתורס נגן הגיטרה, פול מקגוויגן נגן גיטרת הבס, טוני מק'קרול המתופף ונואל גלאגר, כותב השירים העיקרי, שחזר בשנת 1991 מסיבוב הופעות וגילה כי אחיו ליאם הקים להקה משלו בשם ה"אואזיס" לאחר ששינה את שמה הקודם של הלהקה, "הגשם" והוא גם שימש כסולן שלה.
נואל החליט ללכת לשמוע את הלהקה של אחיו באחת מהופעתיה ולא אהב את הצורה בה היא מתנהלת והסכים להצטרף אליה בתנאי שיהיה כותב השירים והמלחין היחיד של הלהקה ושמעתה תקרא אואזיס. לעיתים הוא גם הסולן של הלהקה.
הלהקה מכרה מעל 70 מיליון אלבומים ברחבי העולם וזכתה להצלחה אדירה בזכות סגנונה המוזיקלי הייחודי אל מול להיטיה; ונוספים.
ב-28 באוגוסט 2009 התפרקה הלהקה אחרי יותר מ-18 שנות פעילות, לאחר שנואל גלאגר הודיע על עזיבתו. ב-27 באוגוסט 2024 הודיעה הלהקה על איחוד מחדש וסיבוב הופעות המתוכנן להתקיים בקיץ 2025.
היסטוריה
האחים לבית משפחת גלאגר גדלו במנצ'סטר עם הוריהם תומאס ופגי גלאגר ואחיהם הגדול, פול. ליאם, סולן הלהקה, נולד ב-21 בספטמבר 1972 ונואל נולד ב-29 במאי 1967. לאחר בעיות רבות בבית הספר, שכללו שימוש בסמים והסנפת דבק, סולקו שני האחים ממערכת החינוך הבריטית. נואל החל להתעניין במוזיקה בגיל צעיר והושפע רבות מלהקות בריטיות של שנות השישים, כמו הביטלס, המי והרולינג סטונז. לעומתו, אחיו הצעיר ליאם לא גילה עניין רב במוזיקה ואף זלזל במי שעסק בתחום. כל זה השתנה אחרי ששני האחים הלכו להופעה של להקת בריט פופ נוספת מהסצנה המנצ'סטרית, להקת הסטון רוזס. לאחר ההופעה החליט ליאם שהוא רוצה להקים להקת רוק משלו. ליאם, ושלושה מחבריו, פול "גוויגסי" מקגוויגן, טוני מק'קרול ופול ארתורס "בונהד" הקימו את להקת "ריין" (Rain). לאחר שהלהקה לא נחלה הצלחה הוחלט לצרף אליה את האח נואל. עם הצטרפותו שונה שם הלהקה לאואזיס. בשנת 1993, לאחר שראו כי הלהקה אינה מתקדמת, החליטו חברי אואזיס להתרכז בפריצה הגדולה שלהם קדימה. נואל הפסיק להשתמש בסמים והחל להשקיע את זמנו בכתיבת שירים, חברי הלהקה התאמנו מדי ערב והופיעו בפני קהל מצומצם במועדונים קטנים ברחבי מנצ'סטר.
האיש שגילה את אואזיס היה המפיק אלן מקגי (Allen McGee), מקים "קריאיישן רקורדס" (Creation Records), ששמע את הלהקה בהופעה במועדון קטן בגלאזגו. מקגי ראה פוטנציאל רב בלהקה המתחילה והחליט להחתימם במקום על חוזה, להפתעתם הרבה של החמישייה הבריטית.
אואזיס נתנו קול לשכבת הפועלים הבריטית שחשה לא מובנת ודחויה באותה התקופה של ראשית שנות התשעים, שבהן שלטה בבריטניה המפלגה השמרנית. הצלחתם המסחרית ופרסומם הרב הם סימן מובהק לכך. כעבור זמן קצר הופיעו אואזיס בפני מאות אלפי מעריצים ויצרו ומכרו עשרות מיליוני אלבומים ברחבי העולם ויצרו מהפכה במוזיקה הבריטית של התקופה, בדומה לזו שיצרו הביטלס בשנות השישים.
הצלחתה המטאורית של אואזיס הובילה אותה למעמד הלהקה הגדולה והמצליחה ביותר בעולם בשנות ה-90. אואזיס מכרו 70 מיליון עותקים משלושת האלבומים הראשונים והופיעו באוגוסט 1996 בנבוורת' שתי הופעות יום אחרי יום בפני כ-400,000 איש (שיא בבריטניה) כאשר הביקוש לכרטיסים הגיע לכ-10 מיליון כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים.
לקראת סיום שנות ה-90 בעיות רבות החלו להופיע בין חברי הלהקה דבר שהוביל לעזיבתם של שני חברים מייסדים בשנת 1999. עזיבתם, ובעיות נוספות בין האחים גלאגר הביאה לירידה בפופולריות הלהקה בין השנים 2000 – 2004, והלהקה נכנסה לתקופת מעבר כאשר שני חברים חדשים נוספו, על אף שהם לא התקשו לנגן בהופעות שכרטיסיהן נמכרו מראש והמשיכו למכור מיליוני אלבומים ברחבי העולם. עם שחרור אלבומם השישי ב-2005 שבו אואזיס להצלחה הביקורתית והמסחרית שאפיינה את אלבומי הלהקה בשנות ה-90. מומנטום זה נמשך עם יציאת אלבומם השביעי, "Dig Out Your Soul", באוקטובר 2008 שקיבל ביקורת נלהבות ממבקרים ומעריצים כאחד ונמכר במספרים גבוהים ותואר כחזרה לימי השיא של הלהקה. בעקבות שחרור האלבום אואזיס זכו בפרס הלהקה הטובה ביותר בבריטניה בפרסי מגזין המוזיקה היוקרתי NME. סיבוב ההופעות של האלבום הוא אחד הגדולים בכל הזמנים ותוכנן להימשך במשך 18 חודשים כאשר רוב סיבוב ההופעות כבר מכור מראש וכולל כתריסר הופעות בפני 100,000 אנשים ומעלה אשר הופך אותו לאחד מסיבובי הופעות האצטדיונים (כינוי להופעות ענק על אף שחלקם כלל לא נערכים באצטדיון) מהגדולים בכל הזמנים. הלהקה הודיעה במפתיע על התפרקותה רגע לפני עלייתה על במה להופעה בפריז. הרקע ככל הנראה, מערכת יחסים רעועה בין חבריה – נואל גאלֶגר, גיטריסט הלהקה הודיע באתר הרשמי של אואזיס כי אינו יכול לעבוד יותר עם הסולן שהוא גם אחיו, ליאם גלאגר. בשנת 2010 חברי הלהקה פרט לנואל הקימו את להקת "Beady Eye".
דיסקוגרפיה
להלן דיסקוגרפיה (רשימה של אלבומים ואוספים) נבחרת מהקריירה של אואזיס.
Definitely Maybe
"Definitely Maybe" הוא אלבום הבכורה של אואזיס, שיצא ב-29 באוגוסט 1994. האלבום הגיע הישר למקום הראשון במצעד האלבומים בבריטניה והיה לאלבום שמכר הכי הרבה עותקים בשבוע אחד בממלכה (את השיא הזה שברו הארקטיק מאנקיז כשהוציאו את אלבומם "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" בינואר 2006) בשבוע הראשון להשקתו בשנת 1994.
קוראי המגזין הבריטי NME בחרו אותו לאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים. האלבום מכר כ-19 מיליון עותקים ברחבי העולם.
ממוזער|563x563 פיקסלים|נואל גלאגר, גיטריסט הלהקה, נהג להשתמש בגיטרה חשמלית מסוג "אפיפון שרתון" המקושטת בדגל הממלכה המאוחדת (יוניון ג'ק) בסבב ההופעות של האלבום .
(What's the Story) Morning Glory?
"(What's The Story) Morning Glory?" הוא האלבום השני של אואזיס. האלבום יצא באוקטובר 1995 ובמהרה הפך למצליח ולמוכר מבין אלבומי הלהקה. השירים הידועים באלבום כוללים את "Wonderwall", "Champagne Supernova", "Roll With It" ו־"Don’t Look Back In Anger". באלבום זה הוחלף המתופף טוני מק'קרול באלן ווייט.
הסגנונות שבהם מתאפיין האלבום הם בריטפופ, רוק ורוק אלטרנטיבי.
רבים מחשיבים את האלבום כתמצית הבריטפופ. אואזיס ובלר, שנחשבו לטובי הבריטפופ בתקופה, הכריזו על תחרותם בגלוי כאשר אואזיס הוציאה את הסינגל השני מהאלבום שלה, ובלר הוציאה את הסיגנל הראשון מהאלבום שלה באותו יום. "Country House" של בלר מכר 274,000 עותקים ואילו "Roll With It" של אואזיס מכר רק 216,000 עותקים (מחירו של "Roll With It" היה כפול מזה של "Country House"). אך לבסוף האלבום של אואזיס, "(What's The Story) Morning Glory?", היה מצליח בהרבה מ-"The Great Escape" של בלר. האלבום מכר למעלה מ-25 מיליון עותקים ברחבי העולם והוא אחד מ-50 האלבומים הנמכרים בכל הזמנים. בבריטניה לבדה נמכרו מעל 4,421,000 עותקים והוא, נכון ל-2009, האלבום הרביעי הנמכר ביותר אי פעם.
Be Here Now
באוגוסט 1997 יצא אלבומם השלישי של הלהקה, Be Here Now. האלבום הצליח כלכלית והיה לאלבום שנמכר הכי מהר בכל הזמנים בבריטניה, אך לא מילא אחר חלק מציפיות שבאו לפני יציאתו (בעיקר באמריקה). האלבום זכה כאחד מ-16 האלבומים הטובים בכל הזמנים בהצבעה של המגזין הפופולרי Q magazine. באלבום זה ניכרת השפעה רבה של סמים קשים כמו קוקאין (בהם נהג להשתמש נואל באותה תקופה) על מלודיית ומילות השירים. בין השירים המוכרים באלבום ניתן למצוא את "D'You Know What I Mean", "Stand By Me" ואת "All Around The World" שכולם הגיעו למקום הראשון בטבלת השירים של בריטניה, ו-"All Around The World" היה השיר הארוך בהיסטוריה להגיע לראש המצעד באורך של 7:03 דקות. האלבום מכר כ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. השיר "Don't Go Away" הוצא גם כסינגל והגיע למקום החמישי במצעד Billboard Hot Modern Rock Tracks.
The Masterplan
אלבום צדי ה-ב' (B-side) של אואזיס. האלבום קיבל תשבחות ברחבי העולם.
האלבום יצא כיוון שמעריצים מסביב לעולם התאכזבו שלא ניתן להשיג בארצם את הביסיידס של אואזיס, שקיבלו מחמאות ותשבחות רבות ברחבי בריטניה.
לשם כך יצא האוסף הזה שמכיל מקבץ שירים שהופיעו בסינגלים שיצאו ללהקה עד תקופת "Be Here Now". האלבום מכר כ-3 מיליון עותקים ברחבי העולם.
Standing on the Shoulder of Giants
בפברואר 2000 יצא האלבום הרביעי של הלהקה "Standing on the Shouler of Giants" באלבום זה ניתן לראות שינוי די קיצוני בסגנון השירים שאפיין את הלהקה עד אותה תקופה. השירים איטיים יותר, סגנון סולו הגיטרה השתנה וכך גם הנושאים המרכזיים של השירים. אחד ההסברים שניתנו לשינוי זה הוא החילופים בהרכב הלהקה. הסבר אחר היה תחילת תהליך ההתנתקות מסמים (אחרי תקופה בה הסמים היו מרכזיים בחיי הלהקה ונואל גאלגר בפרט) שהוביל לשינוי בכתיבה, בנושאים במדוברים בשירים ועל המלודיות.
שירים בולטים באלבום הזה הם "Go Let It Out", "Sunday Morning Call" ו-"Gas Panic" (המדבר על תהליך ההינתקות מהסמים ועל ה"חוויות" שנואל עבר בעקבות כך). האלבום מכר כ-4 מיליון עותקים ברחבי העולם.
Heathen Chemistry
ביולי 2002 יצא אלבומם החמישי של הלהקה, "Heathen Chemistry". גם אלבום זה לא זכה להצלחה האדירה בה אופיינו "Definitely Maybe" ו-"Morning Glory", אך הצליח יותר משני אלבומיהם הקודמים. באלבום זה ניכרת השפעה רבה יותר של ליאם בכתיבת השירים, והסגנון המוזיקלי של האלבום מזכיר מעט יותר את האלבומים הראשונים של הלהקה הבריטית. בין השירים המוכרים באלבום ניתן למצוא את "Little by Little", "The Hindu Times" ו-"Stop Crying Your Heart Out". האלבום מכר כ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם.
Don't Believe the Truth
אלבומם השישי של הלהקה, "Don't Belive the Truth", יצא במאי 2005, לאחר דחיות רבות. האלבום נחשב כלידה מחודשת ללהקה ובו לראשונה, כל חברי הלהקה תרמו לאלבום וכתבו שירים אליו, בניגוד לאלבומים האחרים, בהם רק נואל גלאגר כתב את השירים. למרות זאת, השיר המצליח ביותר באלבום הוא שיר הפופ הקצבי "Lyla", הסינגל הראשון של נואל גלאגר מתוך האלבום, שכבש את המצעדים בבריטניה והגיע למקום הראשון. גם הסינגל השני מתוך האלבום, "The Importance of Being Idle" זכה להצלחה מסחרית ואף הוא הגיע לראש המצעד. הסינגל השלישי, "Let There Be Love", שיתוף הפעולה הווקלי הראשון של האחים גלאגר מאז 1995, יצא לאוויר העולם בחודש דצמבר והגיע עד למקום ה-2 במצעד. אלבום זה זכה בתחרות פרסי המוזיקה הבריטית כאלבום הטוב ביותר של 2005, כשגבר על "X&Y" של קולדפליי. וכך, 10 שנים לאחר זכייתו של האלבום "Morning Glory" באותו פרס, ניתן למעשה האות הסופי שאואזיס חוזרים באופן סוחף לתודעה ברחבי העולם. האלבום מכר קרוב ל-7 מיליון עותקים ברחבי העולם.
Stop the Clocks
האלבום השביעי של הלהקה, "Stop the Clocks", יצא ב-20 בנובמבר 2006, אוסף שירים של הלהקה מכל הזמנים שאת שיריו בחר נואל גאלגר בעצמו, בהם "Wonderwall", "Lyla" ו-"Acquiesce".
אלבום זה הגיע למקום השני במצעדים בבריטניה ולמקום הראשון במצעדים ביפן. האלבום זכה לביקורות נלהבות ומכר מעל 5 מיליון עותקים ברחבי העולם.
Dig Out Your Soul
האלבום השמיני של הלהקה, "Dig Out Your Soul" (הוצא את נשמתך) יצא ב-6 באוקטובר 2008.
האלבום מכר קרוב ל-900,000 עותקים בבריטניה ועל כך זכה באלבום פלטינה משולש, וכ-4.5 מיליון עותקים ברחבי העולם עד כה. האלבום קיבל תשבחות רבות ברחבי העולם וזכה להצלחה ביקורתית. הסינגלים שהאלבום הוליד היו מצליחים פחות מהמצופה בבריטניה, כאשר בפעם הראשונה מאז אלבום הבכורה הסינגל הראשון מהאלבום לא הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. אולם, על ההצלחה הפחותה יחסית במולדתם, חיפתה ההצלחה בארצות הברית, כאשר גם האלבום וגם הסינגלים הגיעו למקומות גבוהים מתמיד במצעדים האמריקאיים. מסע ההופעות שבא בעקבות האלבום נעצר כמה שבועות לפני סופו עם פרישתו של נואל גלאגר שהביאה להכרזתו של ליאם גלאגר על סיום דרכה של הלהקה.
Time Flies... 1994–2009
הלהקה אמנם התפרקה אך למרות זאת יצא ב-14 ביוני 2010 אלבום נוסף, כנראה האחרון בהחלט. האלבום הוא אלבום אוסף שמכיל את כל להיטי הלהקה משנת 1994 עד היום בו הם התפרקו בשנת 2009. הלהקה כללה בדיסק האוסף שני סינגלים שעד אז לא נכללו באף דיסק רשמי ("Whatever" ו-"Lord Don't Slow Me Down") אך בחרה לא להכליל את הלהיט "Morning Glory".
להיט אחר, "Sunday Morning Call" נכלל כרצועה נסתרת בסוף הדיסק השני של האוסף הכפול.
לדיסק יצאו 5 גרסאות שונות, בהם – 2 דיסקים רגילים, וגרסת DVD. ביפן הדיסק נכנס למקום השני במצעד המכירות עם 59,348 עותקים. ואילו בבריטניה עצמה הם נכנסו בשבוע הראשון להפצת הדיסק למקום הראשון עם 101,297 עותקים.
ההתפרקות והאיחוד
ב-27 באוגוסט 2009, נוצר ריב בין האחים גלאגר בעודם מתכוננים לעלות לבמה להופעה בצרפת. למחרת הכריז נואל סופית על פרישתו מהלהקה.
"בעצב מסוים ובהקלה גדולה אני מודיע לכם שעזבתי את אואזיס הלילה. פשוט לא יכולתי להמשיך לעבוד עם ליאם אפילו יום אחד נוסף". עד 2009, מכרה הלהקה יותר מ-70 מיליון עותקים מאלבומיה.
ב-2010 ארבעה מיוצאי הלהקה, ובראשם ליאם, ייסדו להקה חדשה בשם Beady Eye ("עין דמוית חרוז"). מלבד ליאם הלהקה כוללת את ארצ'ר, בל ושרוק.
הלהקה הוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-2011.
סרט תיעודי בשם: "Oasis: Supersonic" המספר את סיפורה של הלהקה מהקמתה ועד שיא הצלחתה בקיץ 1996, יצא ב-26 באוקטובר 2016.
באפריל 2024, אואזיס קיבלה את מועמדותה הראשונה להיכל התהילה של הרוק אנד רול שבקליבלנד, אך ליאם דחה את האפשרות של איחוד הלהקה בעקבות המועמדות. במהלך אוגוסט 2024, עלו ספקולציות שהלהקה עשויה להתאחד מחדש. שני האחים המייסדים, ליאם ונואל גלאגר, רמזו על כך בפוסטים מסתוריים שהעלו לחשבונות הטוויטר שלהם, שבהם נראה התאריך "27.08.24" והשעה, "8 בבוקר". האתר הרשמי של הלהקה הציג גם הוא את התאריך בדף הראשי שלו. שמועות על הופעות עתידיות של הלהקה במהלך שנת 2025, כולל 10 הופעות באצטדיון ומבלי בלונדון, יצאו. ליאם עודד את השמועות הללו באמצעות סדרת פוסטים במדיה החברתית. ב-27 באוגוסט, ליאם ונואל גלאגר הכריזו על איחוד הלהקה לאחר סכסוך שנמשך 15 שנים. האחים הודיעו על סיבוב הופעות בבריטניה שיערך בקיץ 2025, שיכלול 14 הופעות, ביניהן ארבע הופעות באצטדיון ומבלי בלונדון וארבע הופעות בפארק היטון במנצ'סטר. סיבוב ההופעות מציין 30 שנה לאלבום הבכורה של הלהקה "Definitely Maybe", והאלבום השני יגיע לאותה אבן דרך ב-2025. בספטמבר 2024, הפהקה הודיעה על סיבוב הופעות בצפון אמריקה. ההופעות יתקיימו החל מאוגוסט 2025. להקת Cage the Elephant תפתח את כל ההופעות. לפי ההודעה לעיתונות, הלהקה מתכננת סיבוב הופעות ביבשות נוספות מעבר לאירופה וצפון אמריקה במהלך שנת 2025.
חברי הלהקה
שמאל|ממוזער|200px|ליאם גלאגר בהופעה בווינה
ליאם גלאגר – שירה, תוף מרים
נואל גלאגר – גיטרה, שירה
גם ארצ'ר (1999 – 2009) – גיטרה
אנדי בל (1999 – 2009) – גיטרת בס
כריס שארוק (2008 – 2009) – תופים
פול "בונהד" ארטורס (1991 – 1999) – גיטרה
פול "גוויגסי" מקגוויגן (1991 – 1999) – גיטרת בס
טוני מק'קרול (1991 – 1995) – תופים
אלן וויט (1995 – 2004) – תופים
זאק סטרקי (2004 – 2008) – תופים
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן:
Definitely Maybe (1994)
(What's The Story) Morning Glory? (1995)
Be Here Now (1997)
Standing on the Shoulder of Giants (2000)
Heathen Chemistry (2002)
Don't Believe the Truth (2005)
Dig Out Your Soul (2008)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי
קטגוריה:להקות בריטפופ
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1991
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:חמישיות מוזיקליות | 2024-09-30T19:25:55 |
P | האות P (פִּי) היא האות השש עשרה באלפבית הלטיני.
האות מקורה באות היוונית או שמקורה באות הפיניקית "פ", והיא מייצגת את הצליל "פּ" (פ דגושה), אך היא מזכירה במראה את האות היוונית רו (Ρ).
ייצוגים נוספים
שמאל|ממוזער|100px|דגל הקוד הבינלאומי של האות P.
באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה "פאפה" (Papa ).
בקוד ASCII מיוצגת האות על ידי 80 (P) ו-112 (p).
בקוד מורס מיוצגת האות על ידי נקודה קו קו נקודה:
· - - ·
בכתב ברייל:
60px
התפתחות האות P
פרוטו כנעניפיניקייווני64px|יווני קלאסיאטרוסקילטיני Pפא פרוטו כנעניפא פיניקיפאי יוונית עתיקהפאי יוונית מודרניתP אטרוסקיתP לטינית
משמעויות נוספות של האות P
בביוכימיה, P מיצגת פרולין.
בכימיה, P מייצגת את היסוד זרחן, ולפעמים גם את התרכובת אשלג.
בשחמט, P מייצגת את הרגלי (באנגלית: Pawn).
במדעי המחשב, P מייצגת את מחלקת הסיבוכיות P.
במחשבים, <p> היא תגית-HTML המסמנת תחילת פיסקה.
בכלי רכב, P מסמל מצב חניה בתיבת הילוכים אוטומטית.
בקוד לוחיות הרישוי הבינלאומי, P מייצגת את פורטוגל.
במתמטיקה:
בתורת המספרים, p מייצג מספר ראשוני.
בסטטיסטיקה, P מסמל הסתברות להתרחשות מאורע.
בגאומטריה, P מסמל היקף.
במוזיקה, p מייצג קיצור של המילה פיאנו, שמשמעה "לנגן חלש".
במערכת היחידות הבינלאומית
p, קיצור של הקידומת פיקו, משמעה: 10-12.
P, קיצור של הקידומת פטה, משמעה: 1015
בבריטניה האות מסמלת את המטבע פני, לדוגמה: 25p הם (25 פנס).
בפיזיקה:
p מייצגת תנע או לחץ (Pressure).
P מייצגת הספק (Power) או קוטביות (Polarity).
p מייצגת את יחידת המידה לכוח - פונד, אשר כיום אינה בשימוש.
בפיזיקת חלקיקים, p מייצגת פרוטון.
בכלכלה האות P מסמלת את מחיר המוצר בשוק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלפבית לטיני | 2023-08-01T10:42:51 |
יח"ד | REDIRECT מרצ | 2006-02-11T14:47:33 |
בליז | ממוזער|250px|שמאל|מקדשים באלטון-אהשמאל|ממוזער|250px|העיירה סַן פֵּדְרוֹ שעל האי אַמְבֵּרְגְרִיסשמאל|ממוזער|250px|מפת בליז
בליז (באנגלית: Belize) היא מדינה בחוף הצפון-מזרחי של מרכז אמריקה, על חוף הים הקריבי. היא גובלת במקסיקו בצפון-מערב, בים הקריבי במזרח ובגואטמלה במערב ובדרום. בליז נודעה בעבר כהונדורס הבריטית. מקור שמה הנוכחי בבליז סיטי ובנהר הבליז. בהיותה מושבה בריטית לשעבר, בליז היא אחת המדינות היחידות דוברות האנגלית באמריקה הלטינית (לצד גיאנה וג'מייקה). בליז סיטי היא העיר הגדולה במדינה, כמו גם עיר הנמל הראשית ועיר הבירה לשעבר. עיר הבירה הנוכחית היא בלמופן. בליז חברה ב"קהילייה הקריבית (CARICOM)" ורואה בעצמה מדינה קריבית וגם מרכז אמריקאית. בליז היא מהמדינות דלילות האוכלוסין והקטנות באמריקה המרכזית (הקטנה ביותר ביחד עם אל סלוודור) והמדינה היחידה מביניהן שאין לה גישה לאוקיינוס השקט.
היסטוריה
תרבות המאיה התפשטה בבליז בין 1500 לפנה"ס ל-300 לספירה, ופרחה עד שנת 900 לספירה לערך. האירופאים הראשונים הגיעו לאזור בתחילת המאה ה-16, וההתיישבות האירופית במקום החלה עם מלחים אנגליים, ניצולי ספינה טרופה, בשנת 1638. תקופה זו מאופיינת בשודדי ים, כריתת עצים ללא הבחנה, ועימותים מזדמנים עם השבטים האינדיאנים ילידי המקום ועם השכנים הספרדים.
בליז הפכה למושבה רשמית יותר של הממלכה המאוחדת בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, בשם "הונדורס הבריטית". הונדורס הבריטית הפכה באופן רשמי לקולוניה בשנת 1862. היא הפכה לקולוניה בשלטון עצמי בינואר 1964, ושינתה את שמה ל"בליז" ביוני 1973. ג'ורג' פרייס הוביל את בליז לעצמאות מלאה, בספטמבר 1981, לאחר עיכובים שנגרמו בשל סכסוכי גבול עם גואטמלה השכנה. גואטמלה הכירה בעצמאותה של בליז רק ב-1992.
ב-1961 נפגעה המדינה קשות מההוריקן "האטי". הממשלה החליטה שקיום עיר הבירה על חוף השוכן מתחת לגובה פני הים הוא סיכון גבוה מדי, ובמהלך כמה שנים תכננה הממשלה הקולוניאלית הבריטית עיר חדשה בדיוק בליבה של המדינה. ב-1970 החלה ההעברה האיטית של משרדי הממשלה לבירה החדשה, בלמופן.
במהלך כל שנות קיומה של בליז טענה גואטמלה לבעלות על חלק גדול משטחה הדרומי של המדינה עקב הפרת הסכם משנת 1859 בין בריטניה לגואטמלה.
פוליטיקה
בליז היא דמוקרטיה פרלמנטרית וחברה בחבר העמים הבריטי. מלך בריטניה הוא ראש המדינה, ומיוצג במדינה בידי מושל כללי שחייב להיות בליזי. הרשות המבצעת העיקרית בשלטון היא הקבינט, שבראשו עומד ראש ממשלה. שרי הקבינט הם חברי המפלגה שמחזיקה את רוב המושבים בפרלמנט, ובדרך-כלל הם מחזיקים במשרת שר במקביל לחברותם בפרלמנט.
לפרלמנט של בליז, "האספה הלאומית", שני בתים: בית הנבחרים והסנאט. 29 חברי בית הנבחרים נבחרים בבחירות לכהונה של 5 שנים לכל היותר. בסנאט שמונה חברים, 5 מתוכם נבחרים בידי ראש הממשלה, 2 בידי ראש האופוזיציה, ואחד בידי המושל הכללי בתאום עם המועצה המייעצת של בליז. בראש הסנאט עומד נשיא, שהוא חבר ללא זכות הצבעה הממונה בידי מפלגת השלטון.
בשנת 2020 נערכו בחירות לפרלמנט בהם ניצחה המפלגה הדמוקרטית המאוחדת עם 59% מהקולות.
כלכלה
הסמכות המוניטרית המרכזית בבליז היא הבנק המרכזי של בליז.
התעשייה המקומית בבליז מתבססת בעיקר על עסקים פרטיים בתחום החקלאות, תעשייה מבוססת-חקלאות, ומסחר. תיירות ובנייה צוברים לאחרונה חשיבות גוברת.
הגידול העיקרי הוא סוכר, והוא מהווה כמעט מחצית מהייצוא; תחום ההעסקה הגדול ביותר הוא תעשיית הבננות. לאחרונה הפך גם גידול הדרים לתעשייה גדולה לאורך כביש האמינגברד (אחד מארבעת הכבישים הראשיים במדינה).
החל מספטמבר 1998 נוקטת הממשלה במדיניות כלכלית לעידוד ההתפתחות, והתוצאה הייתה גידול של התוצר הלאומי הגולמי ב-6.4% בשנת 1999, ו-10.5% בשנת 2000. בשנת 2001 ירד הגידול ל-3% בשל ההאטה בכלכלה העולמית ובשל פגיעה קשה של הוריקנים בחקלאות, בדיג ובתיירות. הבעיות העיקריות עדיין הו מאזן סחר שלילי גדל, וחוב חיצוני. יעד מרכזי לטווח הקרוב הוא צמצום העוני בעזרת תורמים בינלאומיים.
כיום חיים יותר בליזים מחוץ למדינה (בעיקר בארצות הברית) מאשר בבליז עצמה. בשל כך חלק גדול מהתוצר הלאומי הגולמי נובע מכספים שנשלחים לבליז מקרובי משפחה החיים בחו"ל.
גאוגרפיה
בליז שוכנת בדרום-מזרח חצי האי יוקטן וגובלת במדינת מקסיקו קינטנה רו מצפון, בגואטמלה ממערב ומדרום, ובים הקריבי ממזרח.
צפון בליז מכיל בעיקר מישורי חוף ביצתיים, בחלקם מיוערים בצפיפות, בין השאר בעצי מנגרובים. בדרום שוכנת שרשרת הרי המאיה, ובהם הפסגה הגבוהה ביותר בבליז, דוילז דילייט (1,124 מטר מעל פני הים). בליז שוכנת בין הנהרות הוֹנדוֹ וסרסטוּן, ונהר הבליז זורם במורד מרכז המדינה. לאורך כל החוף הקאריבי שוכן ריף שוניות האלמוגים השני בגודלו בעולם שגם הוכרז כאתר מורשת עולמי לשימור על ידי אונסק"ו.
האקלים המקומי הוא טרופי, בדרך-כלל חם ולח מאוד. העונה הגשומה היא ממאי עד נובמבר, ואסונות טבע תדירים הם הוריקנים ושיטפונות.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2023, אוכלוסיית בליז מונה כ-397 אלף איש. תוחלת החיים במדינה היא 75.82 שנה (74.2 לגברים ו-77.5 לנשים) ושיעור הפריון עומד על 2.1 צאצאים לאישה.
השפה הרשמית היא אנגלית. מרבית הבליזים (למעט מהגרים חדשים ממדינות שכנות) דוברים אנגלית (או אנגלית קראולית) במידה סבירה. בצפון ובמערב המדינה נפוץ השימוש בספרדית; ספרדית היא שפת-האם של כמחצית מהאזרחים (או יותר ), ושפה שנייה עבור עוד כ-20%. קבוצות מאיה שונות עדיין דוברות בשפות המאיה, ובניב קראולי של אנגלית. כמה מהקהילות בדרום המדינה דוברות בעיקר בשפת הגריפונה.
הרכב אתני ודת
מרבית הבליזים הם ממוצא מעורב. בערך חצי מהאוכלוסייה הם תערובת של מוצא מבני המאיה ומוצא אירופי; כרבע מהתושבים הם ממוצא אפריקאי או אפרו-אירופאי (קריאולים); כ-10% הם בני מאיה; כ-6% הם "גַרִיפוּנָה" (תערובת של מוצא קריבי ואפריקאי). השאר ממוצא אירופאי, הודי, סיני, מזרח תיכוני וצפון אמריקאי.
כ-40% מהאוכלוסייה הם נוצרים קתולים. מרבית האחרים שייכים לכנסייה האנגליקנית או לקבוצות פרוטסטנטיות אחרות. 15.5% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם חסרי דת. 5% שייכים לקהילת המנוניטים דוברים גרמנית או גרמנית מנוניטית ("פלאודייטש", שפה בה דוברים המנוניטים שהיגרו לרוסיה בסוף המאה ה-18) ו-1.5% שייכים לקהילת עדי יהוה.
תרבות
בנוסף לחגים הנוצריים כגון חג המולד, ימי החופשה בבליז כוללים את:
9 במרץ, "יום הברון בליס" (על-שם הנרי אדוארד ארנסט ויקטור בליס, בריטי שהוריש סכום של כשני מיליון דולר לקרן נאמנות לטובת תושבי בליז)
יום שני השני של חודש מאי, "יום חבר העמים הבריטי"
10 בספטמבר, "יום הקרב על אי ג'ורג' הקדוש" (לזכר הקרב בשנת 1798, שבו ניצחו המתיישבים הבריטיים צי ספרדי קטן שנשלח כדי לגרשם מהאי, שהוא כיום חלק מבליז)
21 בספטמבר, "יום העצמאות"
13 באוקטובר, "יום פאן-אמריקה"
19 בנובמבר, "יום התיישבות הגריפונה"
ראו גם
יחסי בליז–ישראל
קישורים חיצוניים
ממשלת בליז (אתר רשמי)
משרד התיירות של בליז (אתר רשמי)
Belizean Journeys, מגזין
Belize by Naturelight, פורטל
פרטי עיתונות היסטוריים על בליז באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1981 | 2024-08-08T03:43:21 |
מאו צה טונג | הפניה מאו דזה-דונג | 2009-04-21T11:01:21 |
השערת הרצף | השערת הרצף היא טענה שהעלה אבי תורת הקבוצות, גאורג קנטור, לפיה עוצמת הרצף (מסומנת: או ) היא העוצמה הקטנה ביותר האפשרית של קבוצה שאינה בת מנייה (אומגה אחת). במילים אחרות, שכל קבוצה אינסופית שאינה בת מנייה, היא לפחות בעלת עוצמת הרצף. מן ההשערה עולה שהעוצמה של תת-קבוצה של המספרים ממשיים יכולה להיות בדיוק אחת משלוש אפשרויות: סופית, אלף אפס או עוצמת הרצף.
השערה זו הייתה הראשונה ב־23 הבעיות של הילברט. אחרי עשרות שנים בהן הייתה בעיה פתוחה, הוכיחו קורט גדל ופול כהן כי היא אינה תלויה באקסיומות המקובלות של תורת הקבוצות, אקסיומות צרמלו-פרנקל (העקביות של תורת הקבוצות לא תינזק אם נוסיף אקסיומה הקובעת שההשערה נכונה, וגם לא אם נוסיף אקסיומה הקובעת שהיא אינה נכונה).
רקע
עוצמה היא דרך מדויקת להתייחס ל'גודל' של קבוצות אינסופיות. לשתי קבוצות יש אותה עוצמה אם אפשר לזווג את האיברים שלהן בזוגות: כל איבר בקבוצה אחת מתאים לאיבר בקבוצה השנייה. קנטור הראה כי עוצמתה של קבוצת המספרים הטבעיים, שמסומנת , היא העוצמה האינסופית הקטנה ביותר. עוצמתה של קבוצת המספרים הממשיים, המכונה עוצמת הרצף ומסומנת (או ), שווה לעוצמה של קבוצת כל תתי הקבוצות של (קבוצת המספרים הטבעיים), אותה מסמנים . קנטור הראה באמצעות שיטת האלכסון שפיתח, כי העוצמה גדולה יותר מ- .
אף על פי שניסה, לא הצליח קנטור לבנות קבוצה שעוצמתה גדולה מ- וקטנה מ-, ולכן העלה את השערת הרצף שלפיה קבוצה כזו אינה קיימת. קנטור לא הצליח להוכיח השערה זו. אות לחשיבות שהייתה לבעיה זו בקרב המתמטיקאים ניתן לראות בכך שהבעיה הייתה הראשונה מבין 23 הבעיות הפתוחות שהילברט הציג בשנת 1900 בתור הבעיות המתמטיות החשובות של המאה ה-20.
בשנת 1935 פיתח קורט גדל את מושג הקבוצות הניתנות לבנייה, ושנתיים אחר-כך, ב-1937, הוא מצא דרך להיעזר במושג הזה כדי לפתור באופן חלקי את השערת הרצף: גדל הראה שאם מניחים שתורת הקבוצות (בניסוח המקובל שלה, צרמלו-פרנקל ובתוספת אקסיומת הבחירה) עקבית, אז התורה הכוללת בנוסף את השערת הרצף כאקסיומה, גם היא עקבית. מצד שני, בשנת 1963 הוכיח פול כהן שגם הוספת אקסיומה השוללת את השערת הרצף אינה מביאה למערכת לא עקבית, ולכן השערת הרצף עצמאית במסגרת תורת הקבוצות - אין אפשרות להוכיח אותה או את שלילתה על פי האקסיומות של תורה זו. כדי להוכיח משפט זה פיתח פול כהן את שיטת הכפייה (Forcing).
גרסאות שקולות
ב-1943 הוכיחו פאול ארדש ושיזו קקוטני שהשערת הרצף נכונה אם ורק אם אפשר לפרק את הממשיים למספר בן-מנייה של קבוצות, שכל אחת מהן היא קבוצה בלתי תלויה מעל הרציונליים. תכונה זו אפשר לנסח גם כך: השערת הרצף שקולה לכך שקיימת צביעה של הממשיים במספר בן-מנייה של צבעים, כך שלמשוואה לא קיים פתרון במספרים ממשיים שווי-צבע ושונים.
עוצמות ביניים
השערת הרצף נחקרת בין השאר באמצעות עוצמות מוגדרות, שערכן תלוי במערכת האקסיומות. כמה עוצמות כאלה מוגדרות באמצעות המבנה של אוסף תת-הקבוצות האינסופיות של המספרים הטבעיים. למשל, אומרים שתת-קבוצה אינסופית מפצלת תת-קבוצה אינסופית , אם גם החיתוך וגם ההפרש הם אינסופיים. האינווריאנט מוגדר כעוצמה הקטנה ביותר של אוסף תת-קבוצות אינסופיות, שיש בו חבר המפצל כל תת-קבוצה אינסופית נתונה. האינווריאנט מוגדר כעוצמה הקטנה ביותר של אוסף תת-קבוצות אינסופיות שאין אף תת-קבוצה אינסופית המפצלת את כולן. ברור ש-. יש מודל של ZFC שבו .
השערת הרצף המוכללת
השערת הרצף המוכללת (GCH) אומרת שבין עוצמה אינסופית לעוצמת קבוצת החזקה (הגדולה ממנה לפי משפט קנטור), אין אף עוצמות אחרות.
השערת הרצף המוכללת חזקה די הצורך לגרור גם את אקסיומת הבחירה. ההוכחה מתבססת על מספרי הרטוג.
השערת הרצף המוכללת מתקיימת במודל הקבוצות הניתנות לבנייה ולכן במובן מסוים "קל" להראות את העקביות שלה. בנוסף, עבור מודל התחלתי כלשהו של ZFC, קיימת כפייה שמובילה למודל שמקיים את השערת הרצף.
במונים סדירים, משפט איסטון מראה כי ניתן באמצעות כפייה להפר את השערת הרצף כרצוננו כאשר האילוצים היחידים שצריכים להתקיים הם:
המונוטוניות של פונקציית הרצף: אם אז
משפט קניג: כאשר היא הקופינליות של הסודר.
הוכחת העקביות של הפרת השערת הרצף המוכללת, באופן לא טריוויאלי, במונים חריגים היא קשה בהרבה ודורשת הנחת מונים גדולים. למשל כדי לבנות מודל בו מתקיים חייבים להניח קיום מונה חזק יותר ממונה מדיד. ראו השערת המונה החריג.
ראו גם
אקסיומת הבנייה
משפט קנטור-בנדיקסון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הקבוצות
1
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
קטגוריה:בעיות לא כריעות במתמטיקה
קטגוריה:אינסוף
רצף | 2024-03-27T08:36:54 |
מודוס פוננס | בלוגיקה, מודוס פוננס (Modus Ponens; ובעברית: כלל הניתוק, לפעמים נקרא כלל היסק MP) הוא כלל ההיסק שמאפשר להסיק משני הנתונים הבאים:
(אם מתקיים A אז מתקיים B).
(מתקיים A).
את המסקנה הבאה:
(מתקיים B).
במילים פשוטות, אם תנאי מסוים גורר טענה, והתנאי מתמלא, הרי שהטענה מתקיימת.
לדוגמה, נניח את שתי ההנחות הבאות:
אם יעקב עורב, אז יעקב שחור.
יעקב עורב.
מכאן נסיק את המסקנה:
יעקב שחור.
חשוב להדגיש שההנחות לא בהכרח נכונות, אך אם הן נכונות, המסקנה "יעקב שחור" נובעת מהן. הלוגיקה מאפשרת הסקת מסקנות מהנחות יסוד, בלי קשר לנכונותן.
שתי הטענות הבאות שקולות:
אם A אז B.
אם לא B אז לא A.
פעמים רבות נעשית השגיאה הבאה: הסקה שמ"אם A אז B" נובע "אם לא A אז לא B".
ראו גם
מודוס טולנס
מה שהצב אמר לאכילס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:לוגיקה מתמטית | 2024-05-01T14:27:12 |
אבקת שריפה | REDIRECT אבק שרפה | 2012-12-24T09:03:22 |
גדודי אל אקצה | הפניה גדודי חללי אל-אקצא | 2014-08-28T17:45:02 |
קאטה | קָאטָה (ביפנית: 型; מכונה באנגלית פורם - Form, כלומר תבנית תנועה) היא מילה יפנית מתחום אמנות הלחימה המתארת סדרת תנועות קבועה מראש המבוצעת כנגד יריב מדומה.
באמנויות הלחימה השונות הקאטות משמשות לתרגול קרב כנגד יריב אחד או כנגד מספר יריבים. אימוני הקאטות מיועדים לפתח את יכולת הלוחם ולשפר את מוכנותו לקרב אמת. מכלול הקאטות של שיטה מסוימת כולל את רוב העקרונות וההיבטים של תורת הלחימה שלה. הקאטות נפוצות כמעט בכל שיטות אמנויות הלחימה (עם זאת, באייקידו למשל, אין קאטות משום שמייסד השיטה לא ראה בזה כל צורך), גם באלו המוגדרות קשות וחיצוניות וגם באלו המכונות רכות ופנימיות.
בשיטות מסוימות קיימות קאטות רבות ובאחרות מעטות. יש קאטות ארוכות המכילות תנועות רבות ולעומתן קאטות קצרות המכילות מספר תנועות מועט ויש לכך סיבות ומשמעויות שונות. מספר התנועות בקאטה קשור לעיתים לשם הקאטה.
מספר התנועות עשוי גם להיות קשור לרוחניות הבודהיזם. המספר 108, למשל, הוא בעל משמעות בבודהיזם, וקאטה שמספר צעדיה הם גורמים של 108, כמו 54, 36, או 27 מתייחסת לקשר הזה.
ישנן קאטות המבוצעות ללא נשק וישנם כאלה בהן יש שימוש בנשק מסורתי (קובודו), נונצ'קו וכדומה.
הקאטה עונה על צורך בסיסי של האדם בסדר וארגון ומסייעת לתהליך הלמידה. מקובל ללמוד ראשית את הקאטות שנוצרו מאוחר והן משמשות כמתווכות לקאטות העתיקות יותר, הנלמדות אחר כך. כאשר מתחילים ללמוד קאטה מבצעים אותה בשלבים נפרדים. אולם, כדי להשיג את התועלת המרבית מהקאטה, מרגע שהלומד קולט את שלביה השונים של הקאטה ואת סדר הביצוע שלהם, כדאי, שיבצע אותה ברצף ובקצב של קרב אמיתי, כדי שהקאטה תדמה לקרב אמת כמה שיותר. את הקאטה מבצעים פעמים רבות עד אין ספור בשאיפה להגיע לביצועה המושלם. לימוד קאטה ארוכה מצריך אימון היכול להמשך מספר שנים (לימוד הקאטה קוסאנקו Kusanku, שהיא קשה במיוחד, מצריך אימון של עשר שנים) וביצועה המלא עשוי לארוך כעשרים וחמש דקות.
למרות, שסדרת פעולות הקאטה קבועות מראש לפי מסורת אמנות הלחימה, הרי, שלוחמים מוסיפים לקאטות נופך משלהם במטרה לדמות מצבים ייחודיים להם הם מתכוננים. דוגמאות:
קאטה המותאמת לקרב בשטח סלעי תהיה שונה מקאטה המותאמת לקרב בשטח סלול.
קאטה בקצב מהיר או איטי.
תנועות הנעשות בכוח רב, או תנועות המבוצעות בלא כוח, או בכוח מועט.
קאטות באמנויות לחימה שונות
שמאל|ממוזער|200px|מאסטר פונאקושי בקאטה קאנקו (דאי) שוטוקאן
קראטה - בשיטות הקראטה השונות המורים מלמדים קודם את חמש הקאטות של האֵי-אַן (Heian) שאחרים מכנים אותן פינאן (Pinan) שפירושו שלווה. רק אחר כך עוברים ללמד קאטות קשות יותר.
טאקוונדו - הקאטה מכונה "פומסה", "טול" או "קיון" (תלוי בסוג הטאקוונדו).
איגרוף אנגלי - יש מושג הנקרא, Shadow boxing, או איגרוף מול הצל שלך.
טאי צ'י - בדרך כלל הקאטות ארוכות ומכילות עשרות, או מאות תנועות.
נינג'יטסו - יש קאטות רבות. בדרך כלל הן קצרות ומכילות מעט תנועות.
ג'ודו - גם בג'ודו נעשה שימוש בקאטות. היחוד של הקאטות בג'ודו הוא שהן מתוכננות לזוגות. בן זוג אחד מבצע את הקאטה על בן הזוג השני.
קנדו - לתרגול קאטות משתמשים הקנדוקות [העוסקים בקנדו] בחרב מעץ, או בחרב מתכת ארוכה קאטנה או קצרה ואקיזאשי.
לחימה משולבת- קאטות מעולם הקראטה, מתבצעות ללא נשק או כל חפץ אחר.
מופעים ותחרויות
אמנויות לחימה רבות משתמשות בקאטות בהדגמות ובתחרויות פומביות, להענקת נקודות עבור כמה היבטים של טכניקה כגון: סגנון, איזון, תזמון ודימוי ממשי של קרב אמת.
טיעונים כלפי לימוד השיטה
מבקרי הקאטות, השוללים את התועלת שבאימוני הקאטות, טוענים, שהקאטות גורמות לתלמידים להגיב באופן אחיד וצפוי. דבר העושה צעדים בלתי צפויים של היריב, ליעילים יותר.
עוד הם טוענים, כי הקאטה מלמדת את התלמיד מעט מאוד. תלמיד המבצע קאטה רק המחקה תנועות, וזה במקום שהתלמיד ילמד לשלוט בטכניקה ובטקטיקות פעולתיות.
מכיוון שאמנויות הלחימה מהוות מקור פרנסה למורים רבים. ולרבים, ואף לרוב האנשים, חסרים את הכישורים כדי להיעשות אומני לחימה מיומנים. כישלון עלול לגרום להם לזנוח את אמנויות הלחימה, דבר שיפגע בהכנסות המורים. אז מבקרי הקאטה טוענים, שהקאטה נותנת למורים סיכוי להעניק לתלמידיהם את הרושם, שבאמת למדו משהו. בזמן שכל מה שלמדו הוא, לחקות את תנועות המורה. יעדם של המורים, אם כך, אינו ללמד את התלמידים משהו שימושי, אלא לגרום להם להמשיך לקחת שיעורים ולשלם עבור הלימוד.
המבקרים מעלים את אותה טענה גם לגבי שיטת (צבעי) החגורות. הם טוענים, שזה יותר נועד לתת לתלמידים תחושת הישג כדי שימשיכו לקחת שיעורים, מאשר לסמן כישורים ממשיים.
החגורה מוענקת לאחר מבחן ידע, ביצוע, הבנה והפנמה של הלימוד על פי מערכי השיעור של התורה לשלביה השונים. יש שיטתיות בלימוד ובהערכה ועל פיהם תוענק החגורה.
אכן החגורה היא עבור החניך, הוכחה, להישגים שהשיג בכל שלב ואכן מעודדת את המוטיבציה להמשיך ולשפר ולהתקדם לשלבים הבאים.
מצדדי הקאטות, מגינים על השיטה ואומרים, שתרגול קאטות דומה לתרגול מדיטציה ושביצוע תנועות טקסיות אלו שוב ושוב, משמעו שהתנועות יכולות להיות מבוצעות ללא מחשבה, שזהו למעשה סוג היכולת לו תזדקק בסיטואציה אמיתית של הגנה עצמית.
כמו כן, הקאטות מהוות מעין , שבאמצעותו יכול החניך ללמוד להכיר את התנועות השונות העומדות לרשותו - תבנית של "הרהור מניע", המעניקה לאומן הלחימה את אותו זיכרון־שריר חסר מחשבה, במקום שיסחף בזעם המאבק, כאשר הזמן המתבזבז במחשבה על הצעד הבא עשוי לחרוץ את ההבדל שבין ניצחון לתבוסה.
אימון קאטה עשוי אף לספק את היתרונות היותר מסורתיים של מדיטציה: ריכוז מוגבר, מודעות ומשמעת עצמית.
מושגים קרובים
סימולציה - זהו חיקוי של מציאות מורכבת באמצעות מודל מתאים, למטרות שונות.
ניסוי מחשבתי - זהו ניסיון להציג, או לפתור בעיה מדעית מסוימת, שלא באמצעות ניסוי ממשי, אלא בכוח המחשבה והדמיון בלבד.
קישורים חיצוניים
פורמים בטאי צ'י - עופר כהן.
מהי קאטה - שורין ריו.
רשימת התנועות בתבנית הטאי צ'י של סגנון יאנג.
קאטות של שיטת שוטוקאן ישראל בביצוע אלי כהן.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמנויות לחימה
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות | 2024-07-16T10:35:06 |
פורם | REDIRECT קאטה | 2004-10-08T22:56:40 |
קטה | קטגוריה:שמות פרטיים לנשים | 2024-06-24T16:26:55 |
אלפרידה ילינק | אלפרידה ילינק (Elfriede Jelinek; נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא סופרת אוסטרית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2004 על "הזרם המוזיקלי של קולות וקולות-נגד בנובלות ובמחזות שלה, אשר חושף בקנאות לשונית יוצאת-דופן את האבסורדיות שבקלישאות החברתיות ואת כוחן המשעבד".
ילינק יוצאת בכתביה בתוקף נגד העוולות שבחיים הציבוריים, הפוליטיים והפרטיים בחברה האוסטרית, כפי שביטאם לפניה גם המחזאי והסופר האוסטרי תומאס ברנהרד. סגנונה סרקסטי ופרובוקטיבי, והמטאפורות שלה בוטות. הביקורת החברתית וביקורת-השפה שלה לא יודעות גבולות: הטקסטים שלה גסים, וולגריים וישירים. זה שנים ניטשת מחלוקת בין אלו הנפגעים מהטקסטים שלה, כמו גם מעמדתה הפוליטית הגלויה, ובין אלו המהללים אותה כסופרת מוכשרת.
ביוגרפיה ויצירתה
אלפרידה ילינק נולדה במירצצושלאג שבמדינת המחוז שטיריה. אמה, אולגה בוכנר, בת לבורגנות הווינאית הגדולה, פרנסה את המשפחה שנים רבות בעבודתה כרואת-חשבון. אביה, פרידריך ילינק, היה כימאי יהודי-צ'כי. בשל מקצועו השימושי בשעת מלחמה לא נרדף תחת השלטון הנאצי, והועסק בתעשיית התחמושת, אך רבים מבני משפחתו הושמדו בשואה. בשנות החמישים חלה בנפשו. המחלה הלכה והחמירה, ובשנת 1969 נפטר, תשוש נפש, במרפאה פסיכיאטרית.
אמה של ילינק היא שחינכה אותה. ילינק ביקרה בגן ילדים קתולי ואחריו בבית ספר של המנזר, שהיה בעיניה נוקשה ביותר. בשל הפעלתנות החריגה שלה, שלחו אותה הנזירות לפסיכיאטר ילדים, אף שמבחינה רפואית הייתה התנהגותה בגבולות הנורמלי. אמה של ילינק תכננה לבתה קריירה כילדת פלא מוזיקלית, ולשם כך קיבלה ילינק כבר בבית הספר היסודי שיעורים בפסנתר, בגיטרה, בחליל ובכינור. בגיל 13 התקבלה לקונסרבטוריון של וינה ולמדה שם עוגב, פסנתר וחלילית. בו-בזמן השלימה את לימודיה בגימנסיה ממלכתית.
לאחר סיום התיכון בא המשבר הנפשי הראשון. למרות מצבה, למדה מספר סמסטרים תולדות האמנות ותיאטרון, עד שבשנת 1967 נאלצה להפסיק את לימודיה בשל התקפי חרדה ובילתה שנה שלמה בביתה בבדידות מלאה. בתקופה זו החלה לכתוב. שיריה הראשונים נדפסו בכתבי עת ובהוצאות קטנות. הרומן הראשון, בוקוליט (1968), לא יצא לאור עד שנת 1979. לאחר מות אביה החלה להחלים. היא החלה בפעילות בתנועות המחאה הסטודנטיאליות של שנות השישים, והתגוררה מספר חודשים בקומונה שמאלנית.
בשנת 1971 סיימה את לימודי העוגב בקונסרבטוריון. בתקופה זו התעמתה עם התאוריות של רולאן בארת, כפי שביטאה במאמרה התמימות הנצחית (Die endlose Unschuldigkeit). בשנת 1974 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האוסטרית והייתה פעילה במערכת הבחירות וכן באירועים אמנותיים. באותה שנה נישאה לגוטפריד הונגסברג, שכתב בתקופה זו את המוזיקה לסרטיו של ריינר ורנר פאסבינדר.
מאז נישואיה התגוררה ילינק לסירוגין במינכן ובווינה. את פריצת הדרך הספרותית שלה הביא ב-1975 הרומן המאהבות (Die Liebhaberinnen), שהוא קריקטורה מרקסיסטית-פמיניסטית של רומן לאומי (Heimatroman). בשנות השבעים כתבה תסכיתים רבים. בתחילת שנות השמונים הופיע "Die Ausgesperrten" (מילולית: "הנעולים בחוץ") כתסכית, כרומן ולבסוף כסרט.
השערורייה הראשונה סביב ילינק פרצה ב-1983 עם הצגת הבכורה של המחזה "Burgtheater" (כשמו של התיאטרון המלכותי הנודע בווינה, בורגתיאטר). מחזה זה עוסק ב (היעדרה של) התמודדות עם העבר הנאצי באוסטריה, ובמרכזו דמותה של השחקנית הגרמנייה הנודעת של תקופת הרייך השלישי, פאולה וסלי. למרות זאת, בדעת הקהל התקבל המחזה כלא יותר מאוסף רמיזות לעברם של משתפי פעולה נאצים בולטים. המוניטין של ילינק כ"משמיצה מבית" (Nestbeschmutzer, כינוי שדבק גם בתומאס ברנהרד) החל להיבנות. באותה שנה הופיע גם הרומן הפנסתרנית, שעובד לסרט הנודע "המורה לפסנתר" בבימויו של מיכאל הנקה ובכיכובה של איזבל הופר. הביקורות הדגישו את החשיבות הביוגרפית של הרומן, והצניעו את היבטיו האחרים.
בין שנת 1985 לשנת 1990 ילינק הייתה מהמשתתפים הבולטים במסע השידול הציבורי למען שחרור מוקדם של הרוצח יוהאן "ג'ק" אונטרווגר מהכלא, בטענה, שמכייון שהוא הפך לאמן פורה ומוצלח, הוא השתקם. אונטרווגר שוחרר ב-1992 ובתוך חודש חזר לרצוח, והפך לרוצח סדרתי בין לאומי.
לאחר שורה של שערוריות ציבורית-ספרותיות שעוררו יצירותיה בשנות השמונים, ולאחר שספגה התקפות אישיות מצד מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הודיעה ילינק ב-1995 על פרישתה מהחיים הציבוריים בארצה ואסרה על הצגת מחזותיה בתיאטראות הממלכתיים (איסור דומה מופיע בצוואתו של תומאס ברנהרד).
איסור זה לא החזיק מעמד זמן רב, ומחזה פרי עטה הוצג בבורגתיאטר כבר ב-1998, עם כינון הקואליציה ה"שחורה-כחולה" (שיתופה של מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של ירג היידר בממשלתו של וולפגנג שיסל). בשנת 2000 אסרה ילינק בשנית על הצגת מחזותיה.
רבים מהטקסטים שלה נוגעים ישירות בענייני השעה, כמו למשל ביחס לזרים ובביקורת על הקואליציה הימנית באוסטריה.
נוסף לפרס נובל לספרות, זכתה ילינק גם בפרסים אחרים, ובהם "פרס ביכנר" (1998), "פרס היינריך היינה" (2002), "פרס אלזה לסקר-שילר" (2003), פרס פרנץ קפקא ו"פרס לסינג לביקורת" (2004).
כמו חברים אחרים בקבוצה הווינאית, אימצה ילינק את הכתיבה באותיות קטנות בלבד, בניגוד לכללי השפה הגרמנית, שבה נפתח כל שם עצם באות גדולה.
ספריה שתורגמו לעברית
המאהבות, מגרמנית - גיא בן ארי, הוצאת בבל, תל אביב, 1996.
הפסנתרנית, מגרמנית - אריה אוריאל, בבל, תל אביב, 1998.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זוכי פרס פרנץ קפקא
קטגוריה:סופרות יהודיות אוסטריות
קטגוריה:זוכות פרס נובל יהודיות
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אוסטרים
קטגוריה:זוכי פרס היינריך היינה
קטגוריה:זוכי פרס ביכנר
קטגוריה:זוכות פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכות פרס רוסויטה
קטגוריה:זוכי פרסים לספרות
קטגוריה:ילידות 1946
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1946
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת וינה | 2024-07-27T12:35:11 |
שבר (מתמטיקה) | שמאל|ממוזער|250px|תרשים עוגה, להמחשה ויזואלית של שבר. שלושה-רבעים מהעוגה צבועים בירוק, ורבע אחד בכתום.
במתמטיקה אלמנטרית, שבר הוא מספר, המוצג כחילוק של מספר שלם אחד במספר שלם שני (שאיננו 0). לשבר יש את הצורה , כאשר n, m הם מספרים שלמים, ו-n איננו 0.
מספר ממשי הניתן להצגה כשבר נקרא מספר רציונלי.
דוגמה: המספרים , הם שברים.
במשמעות רחבה יותר, שבר הוא כל מספר המוצג כחילוק של מספר אחד (לאו דווקא שלם) במספר אחר (למשל: π/4) ואף ביטוי המוצג כחילוק של ביטוי אחד באחר (למשל: ). בהמשך ערך זה נתמקד במשמעות הבסיסית, שהוצגה בתחילת הערך.
מונחים בשבר פשוט
הקו המפריד בין שני המספרים היוצרים את השבר קרוי קו השבר, המספר שמעליו קרוי מונה, והמספר שמתחתיו קרוי מכנה. לעיתים מחליף את קו השבר הסימן , והשבר נרשם בצורה .
מקובלת הבחנה בין שני סוגים של שברים:
שבר אמיתי: שבר שבו המונה קטן מהמכנה. שבר כזה גדול מ-0 וקטן מ-1.
שבר מדומה: שבר שבו המונה גדול מהמכנה או שווה לו.
מספר המורכב משלם ושבר קרוי מספר מעורב.
שבר שבו למונה ולמכנה אין גורם משותף נקרא שבר מצומצם. כל שבר (עם מונה ומכנה שלמים) אפשר לצמצם, באמצעות חלוקת המונה והמכנה בגורם המשותף שלהם. לדוגמה: אינו שבר מצומצם, אך אם נחלק את המונה והמכנה ב-6 נקבל את השבר המצומצם , השווה בערכו לשבר המקורי.
שבר יסודי
שבר יסודי (ידוע גם כשבר יחידה, או שבר אוניטרי מהמונח האנגלי unit fraction) הוא מספר רציונלי הנכתב בצורת שבר שבו המונה שווה ל-1 והמכנה הוא מספר טבעי. שבר יסודי הוא לפיכך ההופכי של מספר טבעי, וצורתו . דוגמאות לשבר יסודי הן , , , , וכיוצא באלה.
כל מספר רציונלי ניתן לייצוג כסכום של שברים יסודיים (לעיתים בכמה אופנים) ההצגה נקראת שבר מצרי.
שבר מדומה
שבר מדומה הוא שבר פשוט שערכו המוחלט שווה ל–1 או גדול ממנו. למשל, , או . בשבר המדומה ערכו המוחלט של המונה גדול או שווה לערכו המוחלט של המכנה. שבר מדומה נקרא בעברית בשם זה, כי נדמה שהוא שבר, אך למעשה אפשר לפרק אותו כסכום של שלם ושבר.
באנגלית נקרא השבר המדומה Improper fraction, כלומר "שבר לא תקין". אותה משמעות יש גם למונח הגרמני. בסינית השם הוא "שבר מזויף". המונח העברי אינו מרמז על תכונה שלילית של השבר המדומה (או על קשר כלשהו למספר מדומה), אלא רק על כך שמאחוריו חבוי משהו אחר.
הפיכת שבר מדומה למספר מעורב
כאמור, שבר מדומה נקרא כך כי אפשר לשנות את צורתו, ולמצוא בו שלמים. אם מחלצים משבר מדומה את כל השלמים שבו מתקבל מספר מעורב. למשל אפשר לכתוב גם כ- . האלגוריתם לביצוע המעבר הזה הוא פשוט חילוק:
למשל הופכים למספר מעורב על ידי ביצוע פעולת החילוק 22:7, מה שנותן 3 עם שארית 1. מכיוון שכדי להשלים את פעולת החילוק יש לחלק גם את השארית ב-7, מתקבל .
הפיכת מספר מעורב לשבר מדומה
כדי להפוך את לשבר מדומה יש להכפיל את מספר היחידות-(3) במכנה-(7) = 21 ולהוסיף את השבר-(). המספר
הוא שביעיות, כלומר .
שוויון בין שברים
בין שני שברים, ו- מתקיים שוויון אם ורק אם .
הכפלה של המונה והמכנה של שבר נתון במספר שלם שונה מ-0 אינה משנה את ערכו. בנוסחה
, לכל שלם.
ארבע פעולות החשבון בשברים
חיבור וחיסור
כדי לחבר שני שברים, יש להביאם למכנה משותף, ותוצאת החיבור היא סכום המונים של השברים (לאחר הבאתם למכנה משותף) מחולק במכנה המשותף. המכנה המשותף המיידי הוא מכפלת שני המכנים. בנוסחה:
דוגמה:
.
בחיסור השיטה זהה, כשפעולת החיבור מוחלפת בפעולת החיסור. בנוסחה:
דוגמה:
.
כפל
כפל של שני שברים זה בזה שווה למכפלת המונים חלקי מכפלת המכנים. בנוסחה:
דוגמה:
.
חילוק
חילוק של שבר א' בשבר ב' שווה למכפלה של שבר א' בהופכי של שבר ב'. בנוסחה:
דוגמה:
.
שבר עשרוני
הצגה אחרת של שברים נעשית באמצעות שבר עשרוני. השבר הפשוט, , למשל, מוצג בצורה 0.5 כשבר עשרוני. הנקודה המפרידה בין שני חלקיו של שבר הרשום בצורה כזו קרויה נקודה עשרונית. משמאל לה נרשם חלקו השלם של המספר, ומימין לה נרשם חלק השבר של המספר. את הנקודה העשרונית, כפי שאנו מכירים אותה, הציג המתמטיקאי הסקוטי ג'ון נפייר בשנת 1617. בצורת רישום זו נשמרת שיטת הספירה העשרונית. על-כן, הספרה הראשונה מימין לנקודה מציינת כמות עשיריות, הספרה משמאל לה את כמות המאיות וכך הלאה.
כל מספר רציונלי, כלומר כל מספר הניתן להצגה כמונה חלקי מכנה, ניתן להצגה כשבר עשרוני בעל מספר ספרות סופי או כשבר מחזורי.
ייצוג מספרים בשיטה זו, שבה נקודה מפרידה בין החלק השלם לחלק השבר של המספר, אפשרי בכל בסיס, ולאו דווקא בבסיס עשרוני. המספר 10.1 בבסיס בינארי, למשל, שקול ל-2.5 בבסיס עשרוני.
ראו גם
מספר רציונלי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:חילוק | 2023-11-25T18:21:20 |
שבר | 2024-07-20T20:48:21 | |
שבר עשרוני | במתמטיקה, שבר עשרוני הוא שיטה לרישום מספרים ממשיים. המספר חצי, למשל, מוצג בצורה 0.5 כשבר עשרוני. הנקודה המפרידה בין שני חלקיו של שבר הרשום בצורה כזו קרויה נקודה עשרונית משמאל לה נרשם חלקו השלם של המספר, ומימין לה נרשם חלק השבר של המספר. ישנן ארצות בהן משמש פסיק להפרדת החלק השלם מן השבר.
את הנקודה העשרונית, כפי שאנו מכירים אותה, הציג המתמטיקאי הסקוטי ג'ון נפייר בשנת 1617. בצורת רישום זו נשמרת שיטת הספירה העשרונית. על-כן, הספרה הראשונה מימין לנקודה מציינת כמות עשיריות, הספרה מימין לה את כמות המאיות וכך הלאה. למשל .
פורמלית, המספר המיוצג על ידי הרצף , כאשר הן ספרות בין 0 ל-9, הוא:
מובטח שזהו טור מתכנס, משום שהזנב שלו חסום על ידי הטור ההנדסי: (ראו ).
שבר עשרוני שניתן להציגו במספר סופי של ספרות קרוי שבר סופי. שבר סופי הוא תמיד מספר רציונלי. שבר פשוט שבו המכנה מתפרק לגורמים ראשוניים מלבד 2 ו-5, אינו ניתן להצגה כשבר סופי. השבר הפשוט נכתב כשבר עשרוני ...0.33333, כלומר הספרה 3 חוזרת בו עד אינסוף. השבר הפשוט נכתב בצורה ...0.142857 כאשר רצף הספרות 142857 חוזר שוב ושוב, עד אינסוף. שבר כזה, שבו יש רצף של ספרות החוזר שוב ושוב, קרוי שבר מחזורי. המחזור אינו מתחיל בהכרח בספרה הראשונה שמימין לנקודה העשרונית - השבר , למשל, נכתב בצורה ...0.16666, כלומר המחזור שלו כולל את הספרה 6, שמופיעה החל מהמקום השני מימין לנקודה. לציון החלק המחזורי יש הנוהגים להשתמש בקו מחבר מעל הספרות המרכיבות את המחזור, למשל:
כל מספר רציונלי, כלומר כל מספר הניתן להצגה כמונה חלקי מכנה, ניתן להצגה כשבר עשרוני בעל מספר סופי של ספרות או כשבר מחזורי. בהצגה כשבר עשרוני של מספר אי-רציונלי יש מימין לנקודה מספר אינסופי של ספרות, ללא מחזוריות כלשהי, ולכן ביכולתנו לרשום רק מספר סופי של הספרות הראשונות שמימין לנקודה (ברמת הדיוק הרצויה לנו), ואת ההמשך לסמן בשלוש נקודות (למשל: ). לכל מספר ממשי יש הצגה כשבר עשרוני (ייתכן עם אינסוף ספרות).
לכל מספר שניתן להציגו כשבר סופי יש הצגה שקולה כשבר אינסופי עם אינסוף תשיעיות בסופו. למשל המספר 0.3 שווה למספר . לפירוט ראו .
ייצוג מספרים בשיטה זו, שבה נקודה מפרידה בין החלק השלם לחלק השבר של המספר, אפשרי בכל בסיס, ולאו דווקא בבסיס עשרוני. המספר 10.1 בבסיס בינארי, למשל, שקול ל-2.5 בבסיס עשרוני.
ראו גם
מספר p-אדי - מספרים שניתן להציגם עם אינסוף ספרות משמאל לנקודה ומספר סופי של ספרות מימין לנקודה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:שברים | 2023-04-11T11:59:20 |
MSN Messenger | הפניה Windows Live Messenger | 2007-05-30T16:58:11 |
אופרטור | במתמטיקה, אוֹפֵּרָטוֹר (Operator) הוא סמל המשמש לציון פעולה הפועלת על מספר קבוע או משתנה של איברים בקבוצה, ותוצאתה היא איבר בקבוצה. האיברים שעליהם פועל האופרטור נקראים אופרנדים. לעיתים משתמשים במילה כשם נרדף לפעולה מתמטית, אך בדרך כלל יעשה שימוש במילה לציון פעולה אלגברית הפועלת על וקטורים במרחב וקטורי.
סוגי אופרטורים
נהוג להבחין בין אופרטורים לפי מספר האופרנדים שהם פועלים עליהם:
אופרטור אונארי או פעולה אונארית: אופרטור הפועל על איבר בקבוצה, ותוצאתו היא איבר בקבוצה. בניסוח פורמלי יותר: פעולה אונארית היא פונקציה מהקבוצה אל עצמה. דהיינו, בהינתן קבוצה , פעולה אונארית עליה היא פונקציה .
אופרטור בינארי או פעולה בינארית: אופרטור הפועל על שני איברים בקבוצה (לא בהכרח שונים זה מזה), ותוצאתו היא איבר בקבוצה. בניסוח פורמלי יותר: פעולה בינארית היא פונקציה מזוגות סדורים של אברי הקבוצה, אל הקבוצה. דהיינו, בהינתן קבוצה , פעולה בינארית עליה היא פונקציה: .
אופרטור טרנארי הפועל על שלושה איברים בקבוצה, וכך הלאה.
מקובלות שלוש שיטות לכתיבתם של אופרטורים:
פרפיקס: תחילה נכתב האופרטור ואחריו האופרנדים.
תבנית: .
כאשר לאופרטור מספר קבוע של אופרנדים, מושמטים לעיתים הסוגריים בעת כתיבתו.
דוגמה: האופרטור קוסינוס נכתב בצורה .
פוסטפיקס: תחילה נכתבים האופרנדים ואחריהם האופרטור.
תבנית: .
כאשר לאופרטור מספר קבוע של אופרנדים, מושמטים לעיתים הסוגריים בעת כתיבתו.
דוגמה: האופרטור עצרת נכתב בצורה .
אינפיקס: האופרטור נכתב בין שני האופרנדים.
תבנית: .
דוגמה: האופרטור חיבור נכתב בצורה .
זוהי צורת הכתיב המקובלת לאופרטורים בינאריים נפוצים, כגון ארבע פעולות החשבון.
בכתיב המקובל נהוג שילוב של השיטות, בהתאם לצורת הרישום המקובלת של כל אופרטור. הנוסחה , למשל, משלבת את שלוש השיטות. כתיב פולני הוא טכניקת רישום שבמסגרתה נכתבות כל הנוסחאות בשיטת פרפיקס. למשל, במקום לכתוב נכתוב בכתיב פולני .
ביטוי הכולל אופרטורים אחדים יש לפרש ולחשב בהתאם לכללי קדימות אופרטורים.
אופרטור ליניארי
בענפי המתמטיקה של אנליזה מתמטית ואלגברה ליניארית, המונח אופרטור מציין העתקה ליניארית בין מרחבים וקטוריים, לעיתים קרובות ממרחב אל עצמו. בשימוש הנפוץ באנליזה, אופרטור הוא התאמה שמקבלת פונקציה (בדרך כלל ממשית או מרוכבת) ומחזירה במקומה פונקציה אחרת.
אופרטור דיפרנציאלי
אופרטור דיפרנציאלי הוא אופרטור שמערב נגזרות. לדוגמה, האופרטור הוא אופרטור דיפרנציאלי ופעולתו על פונקציה כלשהי היא .
השימוש באופרטורים כאלה נפוץ במיוחד באנליזה מתמטית של מרחבי בנך ושל מרחבי הילברט. על מרחבים אלה אפשר להגדיר תכונות כגון חסימות, רציפות, סגירות ושלמות של אופרטור. על מרחבי הילברט אפשר להגדיר אופרטורים הדומים לאלו של מטריצות כגון הפיכות, סימטריות, הרמיטיות ועוד.
במכניקת הקוונטים, כל הגדלים המדידים מוגדרים באמצעות אופרטורים הרמיטיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנליזה פונקציונלית | 2024-07-12T12:50:42 |
אופרטור (מתמטיקה) | REDIRECT אופרטור. | 2005-02-15T19:54:12 |
פעולה בוליאנית | פעולה בוליאנית היא פעולה הפועלת על קבוצה שבה שני איברים בלבד: שקר ואמת (או 0 ו-1).
הפעולות הבוליאניות הן משני סוגים:
פעולות אונאריות, הפועלות על איבר יחיד:
NOT לוגי: הופכת את ערכו של האופרנד, כלומר "אמת" הופך ל"שקר", ו"שקר" הופך ל"אמת".
פעולות בינאריות, הפועלות על שני איברים:
OR לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר אחד האופרנדים שלה (או שניהם), הוא "אמת", וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
AND לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר שני האופרנדים שלה הם "אמת", וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
NOR לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר שני האופרנדים שלה הם "שקר", וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
NAND לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר אחד האופרנדים שלה (או שניהם), הוא "שקר", וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
XOR לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר אחד האופרנדים שלה, ורק אחד מהם, הוא "אמת", וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
XNOR לוגי: תוצאתה "אמת" כאשר שני האופרנדים שלה זהים, וביתר המקרים תוצאתה "שקר".
תחום המתמטיקה העוסק בפעולות בינאריות קרוי אלגברה בוליאנית. אחת התוצאות המעניינות המוצגות בתחום זה היא שניתן לבטא את כל הפעולות הבינאריות באמצעות צירופים של הפעולה NAND לוגי. באופן דומה ניתן לבטא את כל הפעולות הבינאריות באמצעות צירופים של הפעולה NOR לוגי.
כלי מקובל להצגת פעולתה של פעולה בוליאנית הוא טבלת אמת.
ראו גם
קשר לוגי
אלגברה בוליאנית
לוגיקה בוליאנית
380px ממוזער|350px
קטגוריה:לוגיקה
קטגוריה:לוגיקה בוליאנית
קטגוריה:מעגלים ספרתיים
קטגוריה:תכנות | 2022-03-31T22:27:41 |
מילן קונדרה | מילן קוּנדֶרָה (בצ'כית: Milan Kundera; 1 באפריל 1929 – 11 ביולי 2023) היה סופר יליד צ'כיה אשר חי בצרפת משנת 1975 ועד מותו. במהלך שנות השמונים החל לכתוב בצרפתית, לאחר שספריו הראשונים נכתבו בשפה הצ'כית. הוא זכה להכרה בינלאומית כאחד הסופרים החשובים בני זמננו, וספריו תורגמו לשפות רבות.
יצירתו של קונדרה עוסקת רבות בפוליטיקה של צ'כיה והשפעתה על חיי האזרחים, בין היתר ביצירותיו הידועות "הבדיחה" ו"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום".
ביוגרפיה
מילן קונדרה נולד בברנו שבצ'כוסלובקיה. אביו, לודויק קונדרה, היה פסנתרן ומוזיקולוג צ'כי חשוב, תלמידו של לאוש יאנאצ'ק. מילן למד אף הוא לנגן בפסנתר, ואף המשיך ללימודי מוזיקולוגיה והלחנה. הרקע המוזיקלי של קונדרה בא לידי ביטוי ביצירותיו, למשל בספרו "הבדיחה" קונדרה משתמש בתווים כדי להבהיר את אחד מרעיונותיו.
לאחר סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1948, למד קונדרה ספרות ואסתטיקה באוניברסיטת קארל בפראג. בהמשך עבר לפקולטה לקולנוע באקדמיה לאומנויות הבמה בפראג, שם גם החל להרצות.
קריירה ופעילות ציבורית
בהיותו כבן 18 הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אך כעבור שנתיים הוצא ממנה. ב-1956, לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הסובייטית הקומוניסטית, שב והתקבל בה כחבר, אך ב-1970 שוב סולק משורותיה.
קונדרה היה אחת הדמויות הבולטות במאבק אנשי הרוח נגד המשטר הצ'כוסלובקי, יחד עם סופרים נוספים כמו ואצלב האוול. הרומן הראשון שלו, "הבדיחה", ראה אור ב-1967 (לפני האביב של פראג), וגרם לסערת רוחות בארצו. אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968, סולק ממשרתו כפרופסור במכון ללימודי הקולנוע, וכתביו נאסרו לפרסום.
בשנת 1975, כאשר גם החיים במחתרת נעשו בלתי אפשריים, היגר לצרפת, והתגורר שם מאז ועד מותו. במהלך שנות השמונים החל לכתוב בצרפתית.
אחרי פרסום "ספר הצחוק והשכחה" בצרפת, שללה הממשלה הצ'כית הקומוניסטית את אזרחותו של קונדרה. נושאי "ספר הצחוק והשכחה" הם הפלישה הסובייטית וה"נורמליזציה" שבאה בעקבותיה. הרומן מורכב משבעה סיפורים נפרדים, שמבטאים מוטיבים של גלות, פרידה וגעגועים.
ב-1984 פרסם את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", המספר את סיפורם של זוג צ'כי המסתגל לחיים תחת הכיבוש הסובייטי. הספר זכה לגרסה קולנועית בשנת 1988 בבימויו של פיליפ קופמן ובכיכובם של דניאל דיי-לואיס וז'ולייט בינוש.
בשנת 2014 פורסם הרומן האחרון שלו - "חגיגת אי המשמעות".
מבחר פרסים
קונדרה זכה במבחר פרסים והוקרות בינלאומיים, מתוכם:
מאי 1985 פרס ירושלים לחירות האדם
2020 פרס פרנץ קפקא.
הגותו
בספריו נהג קונדרה לחלוק עם הקורא את מחשבותיו ואת הגותו. ברומנים שלו הוא הרבה לסטות מהדרך הראשית שבה הוא הוליך את הקורא, ולעסוק בסוגיות פילוסופיות תוך כדי בחינה מעין חיצונית של הדמויות ושל המצבים שבהם הן נתונות. את שלוש המסות שלו ("אמנות הרומן – מסה", "צוואות נבגדות" ו"המסך: מסה בשבעה חלקים") הוא הקדיש בעיקר לטיפול ברומן. קונדרה טען שלרומן היסטוריה ומאפיינים ייחודיים המבדילים בינו ובין כל שאר הסוגות הספרותיות האחרות ושאר האמנויות. הוא טען שתפקידו של הרומן הוא לחשוף את הצורות השונות האפשריות של הקיום האנושי, ומכאן, בראש ובראשונה, נגזרת האסתטיקה שלו.
פרשת מירוסלב דבוז'ק
ב-13 באוקטובר 2008 דיווח השבועון הצ'כי Respekt על חקירה שבוצעה על ידי המכון הצ'כי למחקרי משטרים טוטליטריים, אשר טענה כי קונדרה הסגיר למשטרה טייס צ'כי צעיר, מירוסלב דבוז'ק, בשנת 1950. ההאשמה התבססה על דו"ח של תחנת המשטרה שכותרתו "מילן קונדרה, סטודנט, יליד 1 באפריל 1929", ובו מידע לגבי נוכחותו של דבוז'ק במעונות הסטודנטים. על פי דיווח המשטרה, המקור האולטימטיבי למידע על אודות עריקתו של דבוז'ק מהשירות הצבאי הייתה איווה מיליטקה. על פי החשד דבוז'ק ברח מצ'כוסלובקיה לאחר שהורו לו להצטרף לחיל הרגלים בעקבות טיהור האקדמיה לטיסה, וחזר לצ'כוסלובקיה כסוכן של סוכנות ריגול שאורגנה על ידי גולי צ'כוסלובקיה. דבוז'ק חזר בחשאי למעונות הסטודנטים של אהובתו לשעבר, איווה מיליטקה. מיליטקה התחתנה מאוחר יותר עם סטודנט עמית, איוון דלאסק, שהכיר את קונדרה. בדו"ח המשטרה נכתב כי מיליטקה סיפרה לדלאסק על נוכחותו של דבוז'ק, וכי דלאסק סיפר לקונדרה, שסיפר למשטרה. דבוז'ק נידון ל-22 שנות מאסר.
בתגובה לדיווח הכחיש קונדרה שהסגיר את דבוז'ק למשטרה, והצהיר שהוא כלל לא מכיר אותו, ואפילו לא זוכר מישהי בשם מיליטקה. ב-14 באוקטובר 2008 שלל ארכיון כוחות הביטחון הצ'כיים את האפשרות שהמסמך עשוי להיות מזויף, אך סירב להגיע למסקנות מוגדרות אחרות. ווייטק ריפקה מהמכון לחקר המשטרים הטוטליטריים אמר כי "יש שתי ראיות נסיבתיות [דו"ח המשטרה ותיק המשנה שלו], אך אנחנו כמובן לא יכולים להיות בטוחים במאה אחוז".
ספריו שתורגמו לעברית
(השנים בסוגריים לקוחות מ; הן אינן תואמות את רישומי זכויות היוצרים בתרגומים לעברית.)
הבדיחה (1967), הוצאת עם עובד 1972, תרגם מצ'כית דב קוסטלר (שירי עם תרגם צבי ארד)
אהבות מגוחכות (1968), הוצאת זמורה ביתן 1987, תרגמה מצ'כית רות בונדי
החיים הם במקום אחר (1969), הוצאת זמורה ביתן 1989, תרגמה מצ'כית רות בונדי
מחול אחרון ופרידה (1976), הוצאת עם עובד 1977, תרגם מצרפתית צבי ארד
ספר הצחוק והשכחה (1979), הוצאת זמורה ביתן 1981, תרגמה מצ'כית רות בונדי
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (1984), הוצאת זמורה ביתן 1985, תרגמה מצ'כית רות בונדי
אמנות הרומן – מסה (1985), הוצאת זמורה ביתן 1992, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
אלמוות (1990), הוצאת זמורה ביתן 1990, תרגמה מצ'כית רות בונדי
צוואות נבגדות (1993), הוצאת זמורה ביתן 1994, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
ההנאה שבאטיות (1993), הוצאת זמורה ביתן 1995, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
זהות (1998), הוצאת זמורה ביתן 1998, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
בורות (2000), הוצאת זמורה ביתן 2001, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
המסך: מסה בשבעה חלקים (2005), הוצאת זמורה ביתן 2006, תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
פגישה (2009), הוצאת זמורה ביתן 2010 תרגמה מצרפתית חגית בת-עדה
חגיגת אי המשמעות (2014), הוצאת כנרת זמורה ביתן 2016, תרגמה מצרפתית רמה איילון
לקריאה נוספת
אביבה קרינסקי, פו הדב והפילוסופיה של האחר, תל אביב: אור-עם, 2000 (בפרק: "בין בדיון למציאות ברומן "זהות" מאת קונדרה")
קישורים חיצוניים
אתר על חייו ויצירתו של מילן קונדרה בגרמנית ובאנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים צ'כים
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:סגל בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה
קטגוריה:סופרים אקסופוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה
קטגוריה:זוכי פרס נלי זק"ש
קטגוריה:צ'כים שנולדו ב-1929
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1929
קטגוריה:צ'כים שנפטרו ב-2023
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-2023 | 2024-08-02T13:12:08 |
התוכנית לאם ולילד | "התוכנית לאם ולילד" או בשמה המאוחר "לַבָּת, לַבֵּן, וּלְמִי שמִּתְעַנְיֵן" הייתה תוכנית רדיו יומית ששודרה ברשת א' של קול ישראל בשנות השישים, השבעים והשמונים, משעה 2:10 בצהריים. קודם לכן נקראה התוכנית "פינת הילד".
תכנים
התוכנית התחילה בפינה "לילדים הקטנים" (מהגיל הרך ועד לגילאי כיתה א'), ולאחר מכן "לילדים הגדולים". התוכנית הייתה חלק ממקבץ התוכניות היומיות לילדים, שכלל גם את מגזין הילדים חתול בשק, ששודר שלוש פעמים בשבוע. אחת לכמה ימים שודרה במסגרת התוכנית לילדים תוכנית החידונים של שמואל רוזן "בארץ הלמה" שהותאמה לבני הנוער.
בתוכנית שודרו סיפורים שנחשבו ליצירות מופת בסיפורת הילדים העברית והמתורגמת. חלק מהסיפורים הוקראו כפי שהם ואחרים הומחזו לתסכיתים. בין הסיפורים שסופרו בהמשכים נכללים: "ניסן ורחמים משיכון ב'" של רעיה בלטמן, "מפינקסו של הגמד סיפורון" (טובה הרשקוביץ), סיפורי החתול הג'ינג'י ("Les Contes du chat perché") של מרסל איימה, מסע הפלאים של נילס הולגרסן של סלמה לגרלף, "הרפתקאות ויפללא" של אנני שמידט, גילגי של אסטריד לינדגרן, משפחת החיות המוזרות של טובה ינסון, "קרשינדו ואני" (הסיפור "כל מה שהיה אולי וכל מה שקרה כמעט לקרשינדו ולי" של דבורה עומר), "אורי" ו"אליפים" מאת אסתר שטרייט-וורצל, "סיפורי הדוד רמוס" של ג'ואל צ'נדלר האריס, גבעת האירוסים השחורים ו"רון וג'ודי" שניהם של יצחק נוי, "אל עצמי" (גלילה רון-פדר), הרפתקאותיו של פינוקיו, לה לה, קוקי חבקוקי, צ'יטי צ'יטי בנג בנג (איאן פלמינג), הקומדיה האנושית (ויליאם סרויאן), דו־קרב (דויד גרוסמן) ו"לאן נעלם קפיטן קוק".
סיפורים פרי עטם של גלילה רון־פדר-עמית, דבורה עומר, נורית זרחי, יצחק נוי ואחרים הושמעו בהמשכים, ואחר כך יצאו לאור כספרים. הסופר דויד גרוסמן החל את דרכו כמגיש, מספר וכותב בתוכניות הילדים; חלק מן התסכיתים הגיש גרוסמן במשותף עם אריה אלדד, לימים פרופסור לרפואה וחבר הכנסת. הסופר אלון חילו החל את דרכו בכתיבה בסדרת התסכיתים "עמדת מפתח" שכתב בהיותו נער בן 15.
במסגרת הפינה "טוב לכתוב", הוקראו סיפורים ושירים פרי עטם של המאזינים.
שם התוכנית
במהלך שנות השבעים היה שמה של התוכנית "הַתָּכְנִית לָאֵם וְלַיֶּלֶד". ההנחה שביסוד השם הזה הייתה שהאב נמצא בעבודה, ואילו האם נמצאת בבית עם הילדים. בעקבות מחאתם של אבות רבים ושל ילדים יתומים מאם, שונה שם התוכנית לשם "לבת, לבן ולמי שמתעניין".
עורכים ומגישים
במשך שנים רבות, משנות החמישים ועד לפרישתה לגמלאות בשנת 1984, ניהלה מרים הרמן את תוכניות הילדים והנוער. סגניתה הייתה אסתר סופר, שאף הגישה את "פינת הילד" במשך שנים. את סופר כמגישה ירשה נילי המאירי, שהייתה פותחת כל תוכנית במשפט "שלום לכם ילדים, כאן נילי". המאירי אף שרה את אחד מפתיחי התוכנית - בשנות ה-70. לאחר פרישתה של הרמן החליפה אותה המאירי בניהול מחלקת הילדים והנוער.
בין הקריינים והמגישים של תוכניות הילדים, מלבד סופר והמאירי, היו רעיה אדמוני, אברהם בן-יוסף (החתול הג'ינג'י, סיפורי הדוד רמוס), יצחק נוי, יעקב בנאי (סיפורי ניסן ורחמים), מוטי ברכאן, יוסי גודארד, עדי חרל"פ, שרה מאיר, עזרא הס, ברק רוזן, עפרה ריזנפלד, גבי אלדור, יעקב בוך, שי קוקוי, בצלאל לוי ואילנה צוקרמן.
את שני שירי הנושא של התוכנית כתבה לאה נאור. הראשון הולחן על ידי משה וילנסקי ושר אותו אריק איינשטיין, והשני הולחן על ידי יוחנן זראי ושרה אותו נילי המאירי. בשנות השבעים הושמע השיר "ילדים הקשיבו נא" בביצוע בני הנדל עם מילים של רעיה אדמוני ולחן של אריה שלזינגר.
אלפי ילדים מאזיני התוכנית היו נוהגים לכתוב אל יצחק נוי מכתבים בהם ביקשו את עצתו בנושאים שונים. במשרדו הצטברו שקים עם אלפי גלויות ומכתבים ומאוחר יותר תלמידים לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ערכו מחקרים על הנושאים שהטרידו את ילדי ישראל כפי שבוטאו במכתביהם אל נוי. מלבד הקראת מספר גלויות והתייחסות ישירה בעצותיו בשידוריו היומיים, היה נוי עונה במכתבים אישיים לרוב הילדים.
קישורים חיצוניים
אות הפתיחה בנוסח הראשון "הקשיבו הקשיבו" מושר בפי אריק איינשטיין
אות הפתיחה בנוסח השני "זאת השעה שלנו" מושר בפי נילי המאירי
אות הפתיחה בנוסח השלישי "לבת לבן ולמי שמתעניין -כן!"
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות רדיו בקול ישראל
קטגוריה:ספרות ילדים ונוער | 2024-07-16T18:59:08 |
המעי הגס | המעי הגס הוא איבר העיכול האחרון במערכת העיכול. תפקידו ללכד את שאריות המזון, המגיעות אליו לאחר העיכול בקיבה ובמעי הדק, ולספוח מהן את הנוזלים ואת המלחים ולהוות כר לשגשוג החיידקים המועילים. תהליך זה יכול להימשך כ-24 שעות, ולאחריו נפלטת השארית דרך פי הטבעת.
אנטומיה
המעי הגס ממוקם בבטן ואורכו מגיע לכמטר וחצי. הוא עטוף בצפק (תוך-צפקי, אינטראפריטונאלי) לסירוגין, וחלקיו שאינם עטופים נמצאים מאחורי הצפק (רטרופריטונאליים) בצורה משנית. על מעטפת המעי הגס ניתן לזהות שלושה מאפיינים הייחודיים למעי הגס:
התוספתנים הפדריים (appendices epiploicae), שהם בליטות דמויות פדר קטנות ושומניות.
סרטי המעי הגס (taeniae coli), שהם שלושה סרטים אורכיים מעובים של שריר חלק. שלושת הסרטים הם סרט מתלה המעי, סרט הפדר והסרט החופשי. אל סרט מתלה המעי מתחבר מתלה המעי של המעי הרוחבי והמעי העקול, אל סרט הפדר מחוברים התוספתנים הפדריים, ואילו אל הסרט החופשי לא מחובר דבר. הסרטים נמשכים לאורך המעי הגס, מהתוספתן ועד לסוף המעי העקול, שם הם מתחברים. כפועל יוצא, ניתן לזהות כך באופן כירורגי את החלחולת, שבה הסרטים אינם נפרדים.
דליי המעי הגס (haustra coli), שהם שקיקים על דופן המעי הגס אשר נוצרים מהתכווצות הסרטים.
חלקי המעי הגס
המעי העיוור
המעי העיוור (Caecum, צקום), או המעי האטום, נמצא בחלק הימני התחתון של הבטן, 2.5 ס"מ מרצועת המפשעה. הוא מתחיל בחיבור למעי הדק והמשכו הוא המעי הגס העולה. עמו נכלל גם התוספתן, שהוא איבר קטן דמוי תולעת. המעי העיוור הוא מעין כיס בתוך צינורות המעי, ומאחר שאין לו יציאה כלשהי ושהוא נסגר על ידי שסתומים הנמצאים בסוף המעי הדק ותחילת הכרכשת, הוא נקרא "עיוור". אורכו של המעי העיוור הוא 7.5 ס"מ, וכך גם רוחבו. הוא עטוף כמעט כולו בצפק, אף שאינו בעל מצע מעי. אם המעי מתמלא בצואה או בגזים, ניתן למשש אותו מצדה הימני הקדמי של הבטן.
הכרכשת
שמאל|ממוזער|250px|איור של חלקי הכרכשת: 1. המעי הגס העולה. 2. המעי הגס הרוחבי. 3. המעי הגס היורד. 4. המעי העקול.
הכרכשת (colon) היא החלק הארוך ביותר במעי הגס. היא מתחילה במעי העיוור ומסתיימת בחלחולת, והיא מסודרת במעין ריבוע פתוח סביב המעי הדק. היא מורכבת מ-4 קטעים: עולה, רוחבי, יורד ועקול. תפקידה העיקרי ספיגת מים משאריות המזון.
המעי הגס העולה הוא החלק ראשון של הכרכשת. הוא ממוקם בימין הבטן, מאחורי הצפק, ועולה מהמעי העיוור אל האונה הימנית של הכבד. שם, בגובה הצלעות ה-9 וה-10, המעי מסתובב אופקית ויוצר את הכפף הכבדי (הימני). המעי הגס העולה צר יותר מהעיוור.
המעי הגס הרוחבי הוא החלק שני של הכרכשת. זהו החלק הארוך ביותר והנייד ביותר. המעי הגס הרוחבי ממוקם לרוחב הבטן, בתוך הצפק, מהכפף הכבדי (הימני) עד לכפף הטחולי (השמאלי), שם המעי מסתובב כלפי מטה והופך למעי הגס היורד. בדרך כלל, המעי הגס הרוחבי עובר בגובה תחום הטבור (אזור אנטומי במרכז הבטן, סביב לטבור), אך אורכו ומסלולו משתנים מאדם לאדם, כך שבאנשים גבוהים ורזים הוא אף יכול להגיע עד לאגן. הכפף הטחולי גבוה יותר מהכפף הכבדי.
המעי הגס היורד הוא החלק השלישי של הכרכשת. הוא ממוקם בשמאל הבטן, מאחורי הצפק, ויורד מהכפף הטחולי עד לגומץ הכסל השמאלי, שם הוא הופך למעי העקול. הוא עובר קדמית לגבולה השמאלי של הכליה השמאלית.
המעי העקול ("סיגמואידי") הוא החלק הרביעי והאחרון של הכרכשת, ומחבר בין המעי היורד לחלחולת. הוא ממוקם בשמאל הבטן, ביורדו מגומץ הכסל לכיוון חוליית העצה השלישית. גם המעי העקול מופיע בצורות משתנות מאדם לאדם.
החלחולת
החלחולת, או המעי הישר, מתחילה בסוף הכרכשת ובנויה ממדור רחב שהולך ונעשה צר עד שמגיע לפי הטבעת, משם נפלט תוצר המעי הגס - הצואה.
אספקת דם וניקוז ורידי
המעי הגס העולה והמעי העיוור מסופקים על ידי סעיפים של עורק מתלה המעי העליון: סעיפים אלו הם עורק המעי העקום והמעי הגס, עורק המעי הגס הימני ועורק המעי הגס האמצעי. המעי הגס היורד מסופק על ידי עורק המעי הגס השמאלי, שהוא סעיף של עורק מתלה המעי התחתון. המעי הגס הרוחבי מסופק הן על ידי עורק המעי הגס האמצעי והן על ידי עורק המעי הגס השמאלי. עורקים אלה יוצרים את עורק המעי הגס השולי בהשקתם. המעי הגס העקול מקבל אספקת דם מעורקי המעי העקול, שהם ענפים של עורק מתלה המעי התחתון. החלחולת מסופקת על ידי שלושה עורקים: עורק החלחולת העליון, עורק החלחולת האמצעי ועורק החלחולת התחתון. קשת ריולן (arc the riolan) היא קשת עורקית הקרובה למעיים והמספקת דם לנהור המעי.
באשר לניקוז הוורידי מהמעי הגס, וריד מתלה המעי העליון (superior mesenteric vein) מנקז את המעי הגס העולה, המעי העיוור וחלק מהמעי הרוחבי, ווריד מתלה המעי התחתון (inferior mesenteric vein) מנקז את המעי היורד וגם כן חלק מהמעי הרוחבי. כל הוורידים האלו מתנקזים אל וריד שער הכבד.
ניקוז לימפטי
הניקוז הלימפטי מתלווה לאורך הניקוז הוורידי, ולפיו ניתן לדעת את אופן ההתפשטות של גידולי המעי הגס. הניקוז הלימפטי של המעי העיוור עובר דרך קשריות במתלה התוספתן ולקשריות המעי העקום והמעי הגס, אשר ממוקמות לאורך עורק המעי העקום והמעי הגס. הניקוז של המעי הגס העולה עובר דרך קשריות עלית המעי ומצד המעי ומשם לקשריות המעי הימניות ולקשריות מתלה המעי העליונות. הניקוז של המעי הגס הרוחבי עובר דרך קשריות המעי האמצעיות אל קשריות מתלה המעי העליונות. הניקוז הלימפטי של המעי הגס היורד והעקול עובר דרך קשריות עלית המעי ומצד המעי אל קשריות המעי הביניימיות ומשם לקשריות מתלה המעי התחתונות.
עצבוב
העצבוב של המעי העיוור והמעי הגס העולה והרוחבי מגיע ממקלעת מתלה המעי העליונה, כאשר מקורם של הסיבים הסימפתטיים הוא בחלק החזה התחתון של חוט השדרה, ממנו הם מובלים דרך עצבי הקרביים של החזה, הגדול והקטן, ואילו מקורם של הסיבים הפאראסימפתטיים הוא בעצב התועה. העצבוב של המעי הגס היורד והעקול ושל החלחולת מגיע ממקלעת מתלה המעי התחתונה, כאשר מקור הסיבים הסימפתטיים הוא בחלק המותני של חוט השדרה, מהם הם מובלים דרך עצב הקרביים המותני, ומקור הסיבים הפאראסימפתטיים הוא בחלקי העצה של עמוד השדרה, משם הם מובלים דרך עצבי הקרביים של האגן אל מקלעת האגן, בדרכם אל החלקים הסופיים של המעי הגס.
היסטולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|רירית המעי הגס
המעי הגס, כמו האיברים האחרים הבונים את צינור העיכול, בנוי מארבע שכבות: רירית, תת-רירית, שרירית ונסיובית או מעטפת חיצונית (serosa). בניגוד למעי הדק, אין בו סיסים להגדלת שטח הפנים.
הרירית עשויה מאפיתל עמודי פשוט, בו משולבים תאי גביע רבים המפרישים ריר שגורם לסיכוך שטח חלל הצינור. באפיתל גם נמצאות בלוטות מעיים (intestinal glands או crypts of Lieberkühn), שמחדשות את אפיתל המעי הנתון לשחיקה מצד שאריות המזון העוברות דרכו. בשכבת הרירית המיוחדת מצויה רקמה לימפטית רבה, בשל כמות החיידקים הגדולה במעי הגס. השריר האורכי בשכבה השרירית של המעי הגס עשוי שלושה פסים המהווים את סרטי המעי הגס. השכבה הרחוקה ביותר מחלל המעי היא קרום נסיובי או מעטפת חיצונית, כתלות במיקום של חלק המעי בתוך הצפק או מאחוריו.
חיידקי המעי הגס
במעי הגס ישנם חיידקי מעי רבים, אשר העיקרי בהם הוא חיידק ה-E. coli. חיידקי המעי חיים במעי בסימביוזה עם הגוף. החיידקים מעכלים ומפרקים סיבים בלתי מסיסים ויוצרים חומצות שומן קצרות שרשרת, כמו גם ויטמינים כגון ויטמין K ויטמינים ממשפחת B, ובמרבית היונקים (אך לא אדם) אף ויטמין C. בנוסף, הם תופסים מקום, ובנוכחותם מונעים מחיידקים פתוגניים ווירוסים אשר נכנסים להשתקע ברקמות. תפקיד הגוף להקנות תנאי סביבה טובים לגידולם של החיידקים, החל בחומרי מזון חיוניים וכלה בטמפרטורת גידול מתאימה.
מחלות
מחלות במעי הגס אינן נדירות: השכיח ביותר הוא גידול ממאיר של המעי הגס. אבחון מוקדם וניתוח כריתה של הגידול הוא הטיפול האידיאלי הנותן סיכוי טוב להחלמה; בישראל מבוצעים אלפי ניתוחים כאלה בשנה. בעשור השני של המאה ה-21 יש גם אפשרות לבצע ניתוחים מסוג זה בגישה לפרוסקופית ללא צורך בפתיחת בטן.
חסימה מכנית של המעיים
חסימה של המעי הגס עלולה להיות בשל סיבות שונות, אחת הנפוצה שבהן היא סרטן המעי הגס. תסמינים של חסימת מעיים כוללים עוויתות כואבות, נפיחות, והקאות. חסימה מוחלטת גורמת לעצירות חזקה ואילו חסימה חלקית לשלשול.
מחלת מעיים דלקתית
מספר מחלות דלקתיות עלולות לפגוע במעי הגס. מחלת קרוהן ודלקת כיבית של המעי הגס (קוליטיס כיבית). תסמינים עיקריים של שתי מחלות אלו הן דלקת עם כאב ורגישות בחלק הימני והתחתון של הבטן, חסימות מעיים חריפות הגורמות לעוויתות, התנפחות הבטן ולהקאות ועצירות. תת-תזונה ותשישות, מורסות הגורמות לחום ולירידה חמורה במשקל. בדלקת כיבית של המעי הגס, מתפתחים דלקת וכיבים בדפנות של המעי, הגורמים לשלשול דמי, התכווצויות וחום. אצל אנשים הסובלים באופן כרוני ממחלה זו עולה הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס. דלקת נוספת היא דלקת שנגרמת בשל שימוש בתרופות אנטיביוטיות (קוליטיס שמאנטיביוטיקה). תרופות אנטיביוטיות מפרות את האיזון בין סוגי וכמויות חיידקי המעיים ומאפשרות לחיידקים מחוללי מחלות להתרבות.
מחלה סעיפית-דיוורטקוליטיס
היווצרות של בליטה דמויות שקית במעי הנוצרת בנקודת חולשה במעי. הסעיפים בדרך כלל נוצרים בגיל מתקדם ולאחר גיל העמידה. הסעיפים כשלעצמם אינם מסוכנים אבל עלולים לעורר מצב של דימום או דלקת.
גידול ממאיר
כל גידול ממאיר במעי הגס מתחיל בגידול זעיר לא-ממאיר (פוליפ), שאם הוא מאובחן בשלב הזה (טרום-סרטני), הוא מטופל בכריתה מקומית בקולונוסקופיה על ידי רופא גסטרואנטרולוג. לכן חשובה מאוד המודעות לשכיחות מחלה זו והצורך לבצע קולונוסקופיה עם הופעת סימפטומים של דימום בצואה או שינוי ביציאות. מומלץ לבצע קולונוסקופיה בגיל חמישים גם בהיעדר סימפטומים. במשפחה שבה אובחן סרטן המעי הגס יש לבצע את בדיקת הקולונוסקופיה לבני המשפחה מגיל עשר שנים לפני הגיל בו התגלתה המחלה, גם בהיעדר סימפטומים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מעי גס
מעי גס
מעי גס | 2024-05-05T07:49:56 |
טרשת עורקים | שמאל|ממוזער|150px|טרשת חריפה של אבי העורקים. דוגמה שנפתחה לאורך בניתוח שלאחר המוות.
שמאל|ממוזער|150px|תצלום מיקרוסקופי של דופן עורק.
טרשת עורקים (Atherosclerosis: Athero = עיסה או דבק, Sclerosis = התקשות), הוא שם כללי למספר מחלות שאפיונן הוא עיבוי דופן העורק והתקשחותו בשל פלאק הכולל משקעים שומניים ותאי דם לבנים.
מהות המחלה
הנפוצה בטרשות העורקים מכונה אתרוסקלרוזה, ובה העורקים נחסמים בהדרגה בשל הצטברות חומר שומני מתחת לרפידה הפנימית של דופן העורק, ומתפתחת תגובה דלקתית שבה שוקע פלאק (ריבוד) בדפנות העורק. הפלאק מורכב מכולסטרול LDL, ממרכיבים שומניים נוספים, וממקרופאגים שבלעו שומן ומצטברים בשל התהליך הדלקתי.
האזור בדופן העורק שבו נוצר המשקע נקרא מרכז נקרוטי (necrotic center). כאשר המרכז הנקרוטי גדל בתהליך של דלקת כרונית, דופן העורק מתעבה ונוצרת היצרות של כלי הדם ועקב כך הפרעה בזרימת הדם. בשלב מתקדם יותר ישנה סכנה לפריצה של המרכז הנקרוטי ושל תכולתו אל חלל העורק, העלולה ליצור קריש דם באזור הפריצה או לגרום לתסחיף. טרשת העורקים יכולה להתפתח בעורקים שונים בגוף ולפגוע באיברים שמוזנים באמצעותם: מוח, לב, כליות, גפיים ועוד. המחלה מהווה גורם תמותה עיקרי בעולם המערבי, יותר מכל גורמי המוות האחרים גם יחד.
התהליך הטרשתי הוא תהליך כרוני וא-סימפטומטי (אינו מראה סימנים), המתחיל כבר בגיל מוקדם ונמשך בשלביו המתקדמים עד מצב של חסימת עורקים. הסימפטומים של המחלה עשויים להופיע בגילים מאוחרים יותר, כששיעור חסימת העורק מגיע לכ-90%. התסמין העיקרי הוא כאב או התכווצויות בשל מחסור בחמצן באיבר המוזן על ידי העורק החסום. הטרשת יכולה להתרחש כמעט בכל מקום בגוף. באופן כללי נוהגים להבחין בין טרשת עורקים כלילית לטרשת עורקים היקפית:
טרשת עורקים כלילית פוגעת בעורקים המובילים דם לשריר הלב עצמו, ועלולה לגרום לתעוקת חזה ולאוטם שריר הלב. הנגע הטרשתי מתפתח בהסתעפויות העורקים הגדולים של הלב.
הטרשת מתחילה להתפתח בעקבות חדירת כולסטרול מחומצן (בצורה זו שוקע כולסטרול אסטר) לתוך דפנות העורקים, מתחת לתאי האנדותל (החלל הסאב-אנדותיאלי). בנוסף ישנה הצטברות של טסיות דם ושל יסודות סיביים כגון פיברינוגן. תיתכן הפרשת גורמי גדילה והתערבות של מערכת החיסון, בעיקר תאי דלקת.
תהליכים אלו גורמים להתפתחות הנגע הטרשתי, דבר המוביל לחסימת העורקים ולירידה באספקת החמצן לשרירים ולרקמות. הנגע שנוצר עלול להפוך לבלתי יציב, וחלקים ממנו עלולים להינתק ולהיסחף אל זרם הדם, להגיע לעורקים כליליים ואחרים ולגרום לחסימתם.
טרשת עורקים היקפית עשויה לפגוע בכל עורק בגוף, ובמיוחד באבי העורקים התחתון, בעורקי הגפיים, בעורקי המוח ובעורקי העיניים. במקרים אלו עשויה טרשת העורקים לגרום לקשיי הליכה (בחסימת עורקי הגפיים), קשיי ראייה (בחסימת עורקי העיניים), וכן הלאה. במקרים חמורים עלול להתרחש נמק באיברים שונים כמו מעיים, טחול, כבד, קיבה, ידיים ורגליים ואף אירוע מוחי.
גורמי סיכון
עד כה ידועים מספר גורמי סיכון העלולים להשפיע על התפתחות המחלה, והם נקראים "גורמים אתרוגנים" (מזרזי תהליך טרשתי). הגורמים עלולים להגביר את התפתחות הנגע הטרשתי, להביא למעורבות מהירה של מקרופאגים ולהתפתחות דלקת חריפה באזור הנגע. בשלבים מאוחרים יותר, ניתן יהיה לצפות מעורבות של תאים מה-media ומה-adventitia בתהליך הטרשתי.
גורמי הסיכון הם:
תזונה עתירת שומן טראנס מלאכותי
תזונה עתירת שומן מן החי
עישון/עישון פסיבי: העישון עלול להגביר ייצור רדיקלים חופשיים בגוף ולהעלות את כמות הכימיקלים בדם. הרדיקלים החופשיים והכימיקלים הם מולקולות ראקטיביות מאוד, היכולות להשתתף בתהליכי חמצון כולסטרול ה-LDL בדם ולגרום להצטברותו בדפנות העורקים
עודף משקל
חוסר פעילות גופנית
סוכרת וסוכרת סמויה
יתר לחץ דם
תורשה: לבעלי גנים מסוימים סיכון גבוה לפתח את המחלה מהר יותר
גורמים נוספים: עודף סידן (הגוף אינו מצליח להוציא עודפי סידן מהגוף) ואי ספיקת כליות כרונית
מדד נוח להערכת מידת הסיכון של אדם לפתח מחלת כלי דם של הלב בעקבות גורמי הסיכון לטרשת עורקים, הוא סולם פרמינגהם.
אבחנה
שמאל|ממוזער|250px|תצלום בדיקת אנגיוגרפיה של הלב
שיטות האבחנה שונות מטרשת אחת למשנהָ. בעוד שבטרשת עורקים כלילית נעשות הבדיקות: בדיקת סיבולת במאמץ, אקוקרדיוגרפיה, ניטור אק"ג רצוף, הדמיה באיזוטופים ואנגיוגרפיה שבה נעשה צילום רנטגן של העורקים לאחר הזרקת תמיסה אטומה לקרני רנטגן.
בטרשת בגפיים האבחנה נעשית באמצעות בדיקת אנגיוגרפיה או בדיקת דופלר, שבה זרימת הדם נמדדת לפי עוצמת הרעש שהיא מפיקה.
טיפול
הטיפול נעשה בדרך כלל באמצעים תרופתיים, בהם תרופות ממשפחת הסטטינים להורדת "הכולסטרול הרע" (LDL) בדם, מדללי דם ונוגדי קרישה, תרופות ליתר לחץ דם ותרופות לטיפול בגורמי הסיכון לטרשת עורקים, כמו תרופות לטיפול בסוכרת.
במקרה של חסימת עורקים קשה נעשה צנתור לב טיפולי, או ניתוח מעקפים. בדרך כלל מומלץ לחולים לנקוט בדיאטה מאוזנת ובפעילות גופנית סדירה.
סטטיסטיקה
בישראל לוקים בכל שנה כ-30,000 חולים בהתקפי לב, כ-15,000 חולים בשבץ מוחי וכ85-90% מהם בשבץ איסכמי שנגרם בשל היצרות כלי דם למוח או חסימתם. מכל קבוצה מתים כ-5,000 איש. 5,000 חולים נוספים עוברים ניתוחי מעקפים, וכ-1,000 עוברים ניתוחי קטיעת רגליים עקב חסימות כלי דם בגפיים.
ראו גם
מחלת בירגר
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מוקד עורקים - מרכז מידע לטרשת עורקים, אתר למודעות למחלה
ד"ר יעל קשתן, טרשת עורקים, אתר מט"ח
מרים סלוין, טרשת עורקים - מחלת המאה, אתר סנונית
אודליה ששון, מדריך תזונה במחלות לב: מניעה וטיפול , אתר הדסה
פרופ' מיכאל אבירם, כולסטרול - הטוב, הרע והים תיכוני, מניעת טרשת עורקים באמצעות צמחים ים תיכוניים, אתר MSN
אתר רפואת כלי דם מידע לציבור הרחב ולמומחים בנוגע לרפואת כלי דם ולטרשת עורקים
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות עורקים ונימים | 2024-02-17T17:41:46 |
ניקרגואה | רפובליקת ניקרגואה (בספרדית: República de Nicaragua) היא רפובליקה במרכז אמריקה. ניקרגואה גובלת בהונדורס בצפון, בקוסטה ריקה בדרום, בים הקריבי במזרח ובאוקיינוס השקט במערב.
מקור השם
שם המדינה הוא שילוב של המילה ניקראו (Nicarao – שמו של מנהיג השבט הגדול ביותר שחי במקום כאשר הספרדים הגיעו), והמילה הספרדית אגואה (Agua) שפירושה מים (עקב הימצאותם של שני אגמים גדולים במערב המדינה).
היסטוריה
לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של ניקרגואה עד התקופה הספרדית. יש עדויות ליישובים שהתקיימו במשך מאות שנים ברחבי המדינה, בעיקר בשפלה שבמערב המדינה וכן לחופי האגמים. מעריכים כי בשטח המהווה היום את ניקרגואה ישבו, ערב הכיבוש הספרדי, קצת למעלה ממיליון נפש, במספר יישובים שונים.
בשנת 1502 הגיעו הכוחות הספרדיים בפיקודו של כריסטופר קולומבוס והשתלטו על המדינה. כפי שנהגו בשאר אמריקה בזזו הספרדים את אוצרות המקום, הפכו את התושבים לעבדים והרגו בהם. מאות אלפים מתושבי המקום מתו ממחלות שהביאו איתם הספרדים ושלא היו ידועות בניקרגואה קודם, ולכן לא פיתחו התושבים חיסון טבעי כנגדן.
בדומה למדינות אחרות במרכז אמריקה, נשלטה גם כלכלת ניקרגואה על ידי ייצוא של מוצרים חקלאיים, ובראשם הקפה.
בשנת 1855 התחוללה בניקרגואה מלחמת אזרחים. שכיר חרב אמריקאי בשם ויליאם ווקר ניצל את המצב, כבש באמצעות כמה מאות אנשים את הבירה גרנדה והשתלט על המדינה. כמפקד העליון של הצבא, שלט ווקר בניקרגואה דרך נשיא הבובה פטריסיו ריבאס ולאחר מכן הפך לנשיא ניקרגואה בשנים 1856–1857. ב-20 במאי 1856 הכיר נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס בשלטונו של ווקר, על אף אי-חוקיותו הברורה של הכיבוש. הוא גייס אנשים באמריקה ובאירופה, שהגיעו למדינה במטרה להילחם ולכבוש את ארבע הפרובינציות האחרות של מרכז אמריקה: גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס וקוסטה ריקה. נתיב המסחר המרכזי בין ניו יורק וסן פרנסיסקו עבר באותם ימים דרך ניקרגואה. מסי המעבר בנתיב זה ניתנו על ידי הממשל הניקרגואי הקודם לחברת "ואנדרבילט" (Vanderbilt's Accessory Transit Company) של איל הספנות קורנליוס ואנדרבילט, שתמכה בכיבושי ווקר בתקווה ששלטונו ייצב את מצבה הפוליטי של ניקרגואה ויסייע בהקמת מסילת רכבת שתחצה את המדינה ותחבר בין האוקיינוסים. אך כשליט ניקרגואה, ביטל ווקר את המנדט שניתן לואנדרבילט, בטענה שהחברה הפרה את ההסכם, והעניק את הזכויות על מסי הנתיב לחברה מתחרה בבעלות קורנליוס גאריסון וצ'ארלס מורגן, שהציעו לווקר סכום כסף גדול ותמיכה במאבקו הצבאי בתמורה לזכויות על הנתיב. בתגובה לביטול המנדט שלה, הפעילה חברת ואנדרבילט לחצים כבדים על הממשל האמריקני, שחזר בו מההכרה בשלטונו של ווקר. הכרזותיו של ווקר בדבר מסעי כיבוש נוספים באמריקה הלטינית גרמו לחשש מצד המדינות השכנות לניקרגואה. חברת ואנדרבילט עזרה לכלכל ולאמן קואליציה צבאית של המדינות, בראשות קוסטה ריקה, ובנוסף ניסתה למנוע מעבר של אנשים ואספקה לווקר. הקואליציה המרכז-אמריקנית הייתה חזקה מצבאו של ווקר, וב-1 במאי 1857 נכנע ווקר לצ'ארלס הנרי דייוויס, ממפקדי הצי האמריקני, ונלקח בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לניו אורלינס התקבל ווקר כגיבור, אך איבד את התמיכה הציבורית בו כשהאשים את הצי האמריקני בתבוסתו.
בשנת 1893, הגיע לעמדת כח הגנרל חוסה סנטוס סלייה (Zelaya), אשר בחסות שלטונו הדיקטטורי השיק רפורמות ליברליות למען מודרניות וקידמה. סלייה עודד השקעות של משקיעים חיצוניים, ביניהם ארצות הברית, הגדיל את הייצוא, פיתח תשתית לייצוא, כגון דרכים, מסילות ברזל ונמלים. בתום העשור הראשון לרפורמות שלטו משקיעים אמריקניים במגזרי הקפה, הבננות, הזהב והעץ של ניקרגואה.
כאשר החלה ארצות הברית לבחון אפשרות לכריית תעלה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לזה השקט דרך ניקרגואה, מיהר סלייה להזמין את צרפת ויפן להציע הצעות משלהן, על מנת להגביר את כוח המיקוח שלו מול ארצות הברית. לאור גילוי עצמאות זה החליטה ממשלת ארצות הברית כי בכך פגעה ניקרגואה באינטרסים הלאומיים שלה, ובשנת 1909 שלחה 400 נחתים שסייעו בהדחתו של סלייה. כיבושה של ניקרגואה על ידי ארצות הברית נמשך עד לשנת 1933. במרוצת שנים אלו פיתחה ארצות הברית את "המשמר הלאומי" ככוח מזוין שיוסיף ויגן על האינטרסים שלה לאחר שכוחותיה ייסוגו מאדמת ניקרגואה.
עליית בני סומוסה
עם נסיגת כוחות ארצות הברית בשנת 1933 התגלה מפקד המשמר הלאומי, אנסטסיו סומוסה גרסיה () כעריץ, אשר שלט בארצו ביד חזקה. כוונותיו של סומוסה הפכו גלויות לעין ביום ה-21 בפברואר 1934, עת חייליו אסרו את אוגוסטו ססאר סנדינו (Sandino), גיבור המאבק הלאומי כנגד הכיבוש האמריקאי, ורצחו אותו. סנדינו נאסר מחוץ לארמון הנשיאות, שם נפגש עם חואן סקאסה (Sacasa), הנשיא הנבחר, על מנת להסדיר את דרכי שיתוף הפעולה ביניהם. סקאסה עצמו ערב לביטחונו של סנדינו, אולם לא היה בכך די. בשנים שלאחר מכן המשיך סומוסה להמרות בגלוי את הוראותיו של סקאסה.
סומוסה נבחר לנשיאות בשנת 1936, והקפיד להשאיר את המשמר הלאומי תחת פיקודו הישיר. במשך עשרים שנות שלטונו, אשר הסתיימו עם רציחתו בשנת 1956, ניצל סומוסה את הנשיאות לצרכיו האישיים והמשפחתיים, תוך דיכוי יסודי של גילויי אי שביעות רצון. רבים רואים בשלטונו של סומוסה את המשטר האכזרי והאנוכי ביותר באמריקה הלטינית באותה התקופה. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה תמך סומוסה בבעלות הברית ובתמורה זכה להקלות במגבלות הסחר שהוטלו על ניקרגואה בשנים שקדמו למלחמה. עיתוי מתן ההקלות וצרכי המדינות הלוחמות הביאו לשגשוג כלכלי בניקרגואה, אשר ייצאה כותנה, זהב ועץ. בשנת 1942 זכתה ניקרגואה בציוד צבאי מתקדם בשווי של למעלה מ-800,000 דולר במסגרת חוק השאל-החכר מארצות הברית. ציוד זה והאימון לו זכו הכוחות המזוינים של ניקרגואה היו גורם משמעותי לשימור הדיקטטורה של סומוסה בשנים שלאחר סיום המלחמה.
סומוסה שלט בארצו עד להרצחו בידי מתנקש בשנת 1956, ואחרי מותו תפס את כס הנשיאות בנו, לואיס סומוסה דביילה (Somoza Debayle). כאשר בריאותו של לואיס סומוסה החלה להדרדר בשנת 1967, החליפו אחיו הצעיר ממנו, אנסטסיו סומוסה דביילה. חודשיים לאחר מכן נפטר לואיס סומוסה, ואחיו נותר האחרון לשושלת סומוסה בניקרגואה.
ב-23 בדצמבר 1972 פקדה את ניקרגואה רעידת אדמה אשר החריבה כ-80% משטח הבירה מנגואה, הפילה כ-10,000 חללים והותירה כ-50,000 חסרי בית. חיילי המשמר הלאומי בזזו את חבילות הסיוע הבינלאומי שזרמו למדינה ואנסטסיו סומוסה החרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הסיוע לעצמו. רעידת האדמה ואופן טיפול המשטר בה הביאו למחאה גלויה וקריאות לסיום הדיקטטורה. על אף מחאה זו הכריז סומוסה על עצמו כמנצח בבחירות לנשיאות בשנת 1974, אולם הפעם התעוררה האופוזיציה במחאה שטרם נראתה כמותה בניקרגואה.
תנועת החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (FSLN - Frente Sandinista de Liberación Nacional) זכתה לתמיכה חסרת תקדים, אשר עודדה אותה לצאת למבצע חטיפה ב-27 בדצמבר 1974. ביום זה כמה "סנדיניסטים", כפי שכונו חברי "החזית", פשטו על מסיבה פרטית במנגואה ולקחו כ-40 איש כבני ערובה, ביניהם קרובי משפחה של סומוסה וכמה מאנשי המשטר. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים כופר בסך מיליון דולר; שחרור של 14 מחבריהם שהיו כלואים בידי המשטר; מעבר חופשי לאסירים המשוחררים ולחטופים להוואנה, קובה. בתיווכו של הארכי-הגמון של ניקרגואה הסכימה הממשלה לתנאי החוטפים. משבר החטופים העלה את קרנה של "החזית" והביא אותה לראות בדרך הטרור כאמצעי לגיטימי למאבק בדיקטטורה, אולם גם גררה גל דיכוי אלים מצד המשטר שחש מושפל. בשנים הבאות החל כוחו של המשטר להתערער וכוחות האופוזיציה התחזקו.
המהפכה ומלחמת האזרחים
שמאל|ממוזער|300px|המוזיאון הלאומי במנגואה
בחודש ינואר 1978 פרסם העיתונאי מתנגד המשטר פדרו חואקין צ'מורו (Chamorro) סדרת מאמרים תחת הכותרת "כרוניקות הערפד", בהן הוכיח את משטר סומוסה על שחיתותו. בתגובה למאמריו נרצח צ'מורו ב-10 בינואר בידי המשטר, ורציחתו עוררה גל הפגנות במנגואה ובשאר חלקי ניקרגואה. האליטה לא הייתה יכולה להתעלם מהרצח של אחד מבני המשפחות העתיקות והמכובדות בניקרגואה, כפי שיכלו להעלים עין משנות הדיכוי את האוכלוסייה הכפרית והאינדיאנית, ורבים הבינו כי אם איש כצ'מורו אינו בטוח בפני המשטר – חייו של איש אינם בטוחים.
ב-22 באוגוסט 1978, הסתערו 25 סנדיניסטים על ארמון הנשיאות ולקחו כ-2,000 עובדים ממשלתיים כבני ערובה. שוב דרשו החוטפים סכומי עתק, שחרור 59 מחבריהם ומעבר בטוח, לפנמה, ודרישותיהם נענו. ב-8 בספטמבר פתחו הסנדיניסטים במתקפה מתואמת בחמש ערים שונות. סומוסה הפעיל את חיל האוויר כנגד מרכזי המרידה ובמבצע טיהור דקדקני מצד הצבא נהרגו כ-5,000 איש. ניקרגואה הייתה על סיפה של מלחמת אזרחים.
ביוני 1979 קראה החזית לשביתה כללית שהחלה ב-8 ביוני. קרבות רחוב במנגואה נמשכו כחודש ימים. סומוסה נסוג לבונקר שבארמונו והורה על מתקפה אווירית וארטילרית ללא כל התייחסות לחיי אזרחים. המתקפה האכזרית הרסה את העיר כמעט עד ליסוד. ב-16 ביולי 1979 הסכים סומוסה להתפטר ולצאת לגלות, ולמחרת היום עזב את ניקרגואה. ב-18 ביולי נכנסו הסנדיניסטים המנצחים בשערי מנגואה והקימו ממשלה זמנית.
זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. קובה הקומוניסטית הפכה לבעלת בריתה הקרובה. עד לסוף שנת 1979 הלאימה הממשלה כחמישית מכלל השטחים הראויים לעיבוד, שרובם היו בבעלות משפחת סומוסה ובעלי בריתם. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות הקמת ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו עזרה ארצות הברית לממן את לוחמי הגרילה הקונטראס שהורכבו מתומכי השלטון לשעבר ומשכירי חרב שלחמו כנגד הממשלה הסנדיניסטית. לוחמי הגרילה מומנו במשותף על ידי ארצות הברית וישראל (פרשת איראן-קונטראס). מלחמת האזרחים גבתה קורבנות רבים משני הצדדים.
על אף האיום המתמיד על יציבות המשטר הצליחו הסנדיניסטים לשפר את איכות החיים במדינה, מגמה שבאה לידי ביטוי, למשל, בעליית אחוז יודעי הקרוא וכתוב במדינה, וכן עלייה בתוחלת החיים. בשנת 1984 קיימה הממשלה הזמנית בחירות חופשיות בליווי משקיפים בינלאומיים, כפי שהבטיחה, ומועמד המפלגה, דניאל אורטגה (Ortega), זכה ל-67% מקולות הבוחרים. חלק ממפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1986, הצליחו הסנדיניסטים להדוף את צבא מתנגדי השלטון.
אולם הצלחה צבאית ופוליטית זו לא השיבה את המתונים לחיק המשטר המרקסיסטי. כלכלת המדינה הייתה בכי רע, ובשנת 1988 הגיעה האינפלציה לכדי 14,000%, מה שפגע בעיקר במעמד הפועלים. סופת הוריקן פגעה בניקרגואה והקשתה על מאמצי ההתאוששות, וכך גם עלויות המלחמה שניהלה ניקרגואה מזה כמחצית העשור. האמברגו האמריקאי הקשה גם הוא על היחלצות מהמצב. הממשלה המרקסיסטית התייחסה בנאיביות מסוימת לשאלה האתנית במדינה, בצפותה כי האינדיאנים ייטמעו לתוך החברה הסוציאליסטית, כפי שקבעה הדוקטרינה האירופוצנטרית. אולם מאמצי המודרניזציה הכפויים של הממשלה כלפי בני המיסקיטו (Miskito) הביאו להגירה של כ-15,000 מבניהם להונדורס הסמוכה, ורבים מהם הצטרפו לכוחות שלחמו כנגד המשטר.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1990 הפסידה החזית, ומועמדת האופוזיציה, וויולטה צ'מורו (אלמנתו של פדרו חואקין צ'מורו) זכתה ב-54% מהקולות. על אף כוחם הצבאי קיבלו דניאל אורטגה והסנדיניסטים את תוצאות הבחירות. המהפכה הסנדיניסטית באה על סיומה. המדינה נכנסה לשנות התשעים בניסיון לייצב שיטת משטר דמוקרטית ולהביא לסיום את הסכסוך הפנימי האלים בתוכה.
בבחירות שהתקיימו בשנת 2007, דניאל אורטגה חזר לשלטון.
במהלך 2017, התרחשו הפגנות נרחבות ואלימות נגד ממשלתו של הנשיא דניאל אורטגה, כתוצאה מהפגנות אלו, נהרגו כ-300 אנשים וכ-500 אנשים נכלאו. כ-60,000 אזרחים נמלטו מהמדינה בחשש מצעדי השלטונות.
כלכלה
אף על פי שרק כשמינית משטח המדינה הן קרקעות הניתנות לעיבוד, עיקר כלכלתה של ניקרגואה מבוססת על החקלאות (כ-60% מהיצוא), בעיקר חקלאות עתירת עבודה, על תעשיות עתירות עבודה, מעט תיירות, מכרות ודיג. עם זאת, שיעור האבטלה גבוה ומחוץ לעונה החקלאית מגיע לכמעט מחצית מכוח העבודה האזרחי.
חלק ניכר מהגידולים החקלאיים מושתת על מורשת הקולוניאליזם, כאשר המגמה הייתה לייצא מוצרי בסיס בתמורה לסחורות מוגמרות. תוצאה של שליטת ארצות הברית (ישירה ועקיפה) על המדינה היא העובדה שרוב חברות הכרייה וכמחצית מהחברות התעשייתיות נמצאות בידי תאגידים זרים וחברות שמרכזן מחוץ למדינה. אי-הסכמה על חוקיות ההלאמות של המשטר הסנדיניסטי (בעיקר הלאמת אדמות משפחת סומוסה והקרובים לה) והמחלוקת על הלאמת רכוש אחר שמשפחת סומוסה נטלה לעצמה במהלך שנות שלטונה, גורמים לכך שחברות זרות נמנעות מהשקעה מחשש לאי-יציבות כלכלית ופוליטית.
עיקר הגידולים הם: בננות, קפה, סוכר (מקנה סוכר), בשר מבקר, חזירים ותרנגולות, טבק, וכן מעט כותנה, סויה, אורז ותירס.
מקור הכנסה משמעותי נוסף הוא העברות חד-צדדיות שמבצעים אזרחי ויוצאי המדינה החיים מחוץ לה, הן כמהגרי עבודה והן כאלו שעזבו אותה לצמיתות.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת ניקרגואה
ניקרגואה היא הגדולה שבמדינות מרכז אמריקה. שטחה כ-130,370 קמ"ר, מהם 119,990 קמ"ר שטחי יבשה.
חלוקה לאזורים גאוגרפיים
ניקרגואה מחולקת לשלושה אזורים גאוגרפיים נבדלים – השפלה הפאסיפית, ההרים בצפון-מרכז והשפלה האטלנטית או הקאריבית.
השפלה הפאסיפית, השוכנת בחלק המערבי של המדינה בסמוך לאוקיינוס השקט, היא מישור צר, פורה וחם, שפזורים בו הרי געש אחדים. יותר ממחצית אוכלוסיית המדינה מתגוררת באזור זה, שבו שוכנת הבירה מנגואה והערים גרנדה ולאון. האפר הגעשי תורם לפוריות הרבה של הקרקע בשפלה הפאסיפית. שני האגמים הגדולים ביותר במרכז אמריקה שוכנים בחלקה המזרחי של השפלה הפאסיפית – אגם מנגואה, הקטן יותר, במרכז ואגם ניקרגואה, הגדול ביותר באמריקה המרכזית, בדרום.
בצפון-מרכז המדינה, במרחק מה משני האוקיינוסים, שוכן אזור הררי (הגובה המרבי – 2,438 מטרים) שאקלימו חם פחות, ומכוסה בחלקו ביערות עננים (יערות הגדלים ברום גבוה באקלים טרופי או סובטרופי). אזור זה תורם כרבע מהתוצרת החקלאית של המדינה, ובפרט גידולי הקפה.
במזרח משתרעת השפלה האטלנטית, המכונה גם השפלה הקריבית או "חוף מיסקיטו" – Costa de Mosquitos, אזור מישורי רחב ומיושב בדלילות, שחלקו הסמוך לחוף הוא ביצה, וחלקו הפנימי יותר מכוסה ברובו ביערות גשם עבותים. אדמת אזור זה ברובה אינה פורייה.
אקלים
במדינה שורר אקלים טרופי. הטמפרטורה משתנה רק במעט במשך השנה, וההבדלים בין אזורים שונים הם בעיקר תוצאה של גובה שונה מעל פני הים. בחלקים שגובהם מעל פני הים נמוך מ-750 מטרים, עומדת הטמפרטורה על 30–33 מעלות צלזיוס ביום ו-21–24 מעלות בלילה לאורך כל השנה. ברום גבוה יותר, 750 עד 1,600 מטרים, שמאפיין את אזור ההרים בצפון-מרכז, הטמפרטורה נמוכה בכ-5 מעלות מהטמפרטורה במישור. בפסגות הגבוהות ביותר, שגובהן מעל 1,600 מטרים, היא עומדת על 22–24 מעלות ביום ו-15 בלילה.
כמות המשקעים גבוהה בכל המדינה, אך היא משתנה מאזור לאזור. השפלה הפאסיפית זוכה לכמות המשקעים הגבוהה ביותר בכל מרכז אמריקה – 2,500 עד 6,500 מ"מ של גשם מדי שנה. מערבה לרכס ההרים המרכזי כמות המשקעים היא 1,000 עד 1,500 מ"מ מדי שנה. העונה הגשומה היא בין החודשים מאי לאוקטובר.
אסונות טבע ובעיות סביבתיות
שמאל|ממוזער|260px|הר הגעש קונספסיון
מערב ניקרגואה שוכנת במקום מפגשם של שני לוחות טקטוניים ולכן מתרחשות בה רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. חלק מהרי הגעש בשפלה הפאסיפית פעילים ומתפרצים לעיתים, ב-2007 התפרץ הר קונספסיון (Concepción) ולפני כן התפרצו סן קריסטובל (San Cristóbal) ב-2005, טליקה (Telica) ב-2004 ומסיה (Masaya) ב-2003. אך הנזקים הגדולים במאה ה-20 לא נגרמו מהתפרצויות געשיות אלא מרעידות אדמה והוריקנים.
הוריקנים מכים בניקרגואה. ב-1998, ההוריקן מיטש (Mitch) לא נכנס אל תוך המדינה אבל תוצאותיו הורגשו בחומרה רבה. גשמים עזים במיוחד גרמו להצפות, צלע הר הגעש קסיטה (Casita) גלשה כמפולת בוץ וולקני וכיסתה שטח של כ 16 קמ"ר. כשני מיליון מתושבי המדינה הושפעו ישירות מההוריקן, חלקם הגדול נותר ללא קורת גג אחרי שההוריקן הרס או גרם לנזקים בקרוב ל-50,000 בתים. קרוב ל-10,000 נפש נספו כתוצאה מההוריקן והנזקים שגרם.
ניקרגואה מועדת גם למפולות קרקע, כתוצאה מכריתת יערות. כריתת יערות נרחבת, בעיקר בשפלה הפאסיפית, יצרה בעיה של שחיקת קרקעות. קיימת גם בעיה של זיהום מים, ובפרט מזוהמים מימיו של אגם מנגואה.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2021 אוכלוסיית ניקרגואה מנתה 6,850,540 נפש. היא המדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה במרכז אמריקה אחרי גואטמלה והונדורס. צפיפות האוכלוסין בניקרגואה היא 51 נפש לקילומטר רבוע.
עיקר האוכלוסייה (54 אחוזים על-פי סקר מ-2005) מתרכזת בשפלה הפאסיפית, מזה כ-1.26 מיליון תושבים בסביבות הבירה מנגואה. באזור הצפון-מרכז מתגוררים עוד כמעט שליש מן האוכלוסייה, ובאזור האטלנטי 14 אחוזים בלבד. צפיפות האוכלוסין באזור זה היא כרבע מן הצפיפות בכלל המדינה.
מאות אלפים של בני ניקרגואה חיים מחוץ לארצם. מהם שהיגרו עקב המצב הכלכלי הקשה וקשיי התעסוקה, אחרים היגרו בתקופת מלחמת האזרחים וחוסר היציבות הפוליטית. ארצות היעד העיקריות להגירה הן קוסטה ריקה והונדורס השכנות וארצות הברית.
מוצא ושפה
הקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא המסטיסוס, תושבים ממוצא מעורב, אירופי ואמריקאי ילידי (אינדיאני). כ-69 אחוזים מן התושבים משתייכים לקבוצה זו. כ-17 אחוזים הם ממוצא אירופי, ברובם צאצאים ליוצאי ספרד, איטליה, צרפת וגרמניה. (גרמנים רבים היגרו למדינה במהלך המאה ה-19, ובאזורים מסוימים, בעיקר בצפון-מרכז, קיימים ריכוזים של צאצאי הגירה זו). כ-9 אחוזים, בעיקר באזור האטלנטי, הם ממוצא אפריקאי, או תערובת של צאצאי אפריקאים ואירופים או אמריקאים ילידים (בהם גם בני קבוצה קטנה של בני גריפונה), וכ-5 אחוזים הם ממוצא אמריקאי ילידי. הקבוצה הגדולה מביניהם היא בני מיסקיטו. כן יש מיעוטים קטנים של יהודים, תושבים ממוצא מזרח-תיכוני ותושבים שמוצאם ממזרח אסיה, בפרט סין.
שיעורם של צאצאי האירופים היה גבוה יותר לפני מהפכת 1979.
השפה המדוברת בניקרגואה היא ספרדית בדיאלקט מרכז-אמריקני. 97.4 אחוזים מן האוכלוסייה דוברים ספרדית, והיתר (במיוחד בחוף הקריבי) דוברים את שפת מיסקיטו, אנגלית או שפות ילידיות אחרות.
דת
הדת הדומיננטית בניקרגואה היא הנצרות הקתולית – אמונה שבה החזיקו 55 אחוזים מן התושבים על-פי המפקד של 2010. 27.2 אחוזים השתייכו לנצרות האוונגליסטית, זרם שמספר מאמיניו מצוי בעלייה חדה בכל מרכז אמריקה. כ-14.7 אחוזים היו חסרי דת. שאר האוכלוסייה (4.1 אחוזים בסך הכל) השתייכו לכנסייה המוראבית (זרם פרוטסטנטי; חסידיו בניקרגואה הם ברובם ממוצא גרמני), לכת עדי יהוה או לדתות אחרות. בעבר היו הקתולים רוב גדול בהרבה. שיעורם על-פי מפקד מ-1995 היה 72.9 אחוזים מן הציבור, ואילו האוונגליסטים מנו באותו מפקד כ-15.1 אחוזים וחסרי הדת – כ-8.5 אחוזים. ב-1963 מנו הקתולים 96 אחוזים מהאוכלוסייה.
מאפיינים דמוגרפים נוספים
האוכלוסייה צעירה יחסית – 37.5 אחוזים הם בני 14 ומטה ורק 4.3 אחוזים הם בני 65 או יותר.
רוב קטן (כ-56 אחוזים) מן האוכלוסייה הם עירוניים. הערים הגדולות מרוכזות באזור הפסיפי, שבו שיעור האוכלוסייה העירונית עומד על כ-72 אחוזים. שיעור האוכלוסייה העירונית עלה בהתמדה לאורך המאה ה-20.
שיעור הבערות (אנאלפביתיות) באוכלוסייה מעל גיל 15 מוערך ב-22 אחוזים (2005) – לעומת 42.5 אחוזים במפקד מ-1971. באוכלוסייה הכפרית הבעיה חמורה יותר, ושיעור הבערות מגיע ל-36.9 אחוזים.
מחוזות
שמאל|ממוזער|300px|מפת מחוזות ניקרגואה
ניקרגואה היא רפובליקה מאוחדת המחולקת ל-15 "מחלקות" (departamentos), מחוזות בעלי אוטונומיה מבחינה מנהלתית, המחולקים מבחינה שלטונית בין שני גופים שלטוניים. בנוסף יש בניקרגואה שתי ישויות אוטונומיות; 'Región Autónoma Atlántico Norte' ו'Región Autónoma Atlántico Sur', המכונים לרוב בראשי התיבות, RAAN and RAAS. עד לקבלתן כאוטונומיות ב-1985 היו נחשבות למחוז אחד מבין מחוזות המדינה – מחוז זליה.
המחוזות והיישויות האוטונומיות מחולקים ל-153 רשויות מוניציפליות.
מס' מחוז בירה שם בשפת המקור אוכלוסייה נכון לשנת 2005 שטח1 מחוז בואקו בואקו Boaco150,6364,1772 מחוז קראסו חינוטפה Carazo 166,073 1,081 3 מחוז צ'יננדגהצ'יננדגה Chinandega378,970 4,822 4 מחוז צ'ונטלס חואיגלפה Chontales 153,932 6,4815 מחוז אסטלי אסטלי Estelí 201,548 2,2306 מחוז גרנדה גרנדה Granada168,1861,0407 מחוז חינוטגה חינוטגה Jinotega331,3359,2228 מחוז לאון לאון León355,779 5,1389 מחוז מדריס סומוטו Madriz132,459 1,70810 מחוז מנגואה מנגואה Managua1,262,978 3,46511 מחוז מסאיה מסאיה (עיר) Masaya289,988 61112 מחוז מטגלפה מטגלפה Matagalpa469,172 6,80413 מחוז נואבה סגוביה אוקוטל Nueva Segovia208,523 3,49114 מחוז ריבס ריבס Rivas156,283 2,16215 מחוז ריו סן חואן סן קרלוס Río San Juan 95,596 7,54116 המחוז האוטונומי הצפון אטלנטי בילווי Región Autónoma del Atlántico Norte314,13033,10617 המחוז האוטונומי הדרום אטלנטי בלופילדס Región Autónoma del Atlántico Sur306,51027,260
חינוך ותרבות
חינוך
ניקרגואה עשתה צעד משמעותי בחינוך במהלך שנות ה-80. קמפיין לאומי לאוריינות בשנת 1980, בהובלת מורים מתנדבים, הפחית באופן דרסטי את שיעור האנאלפביתיות במדינה מ-50.3% ל-12.9% בתוך פרק זמן של חמישה חודשים. הישג יוצא דופן זה זכה להכרה עולמית ולפרס יוקרתי של אונסק"ו עבור ממשלת הסנדיניסטים, שהובילה את היוזמה. כיום, ניקרגואה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, שיתוף פעולה של מדינות איברו-אמריקניות בתחומים חינוכיים, מדעיים ותרבותיים.
תרבות
התרבות של ניקרגואה היא שילוב ייחודי של מסורות אירופאיות וילידיות. החוף הפסיפי מאופיין בתרבות תוססת הדומה למדינות אמריקה הלטינית האחרות. מצד שני, החוף הקריבי משקף את ההיסטוריה הקולוניאלית הבריטית שלו, כאשר אנגלית ושפות ילידיות מדוברות זו לצד זו, בנוסף לספרדית. הקהילות הילידיות באזור זה שמרו על זהותן הנפרדת, בניגוד לאוכלוסיית החוף הפסיפי.
מוזיקה וריקוד
המוזיקה של ניקרגואה היא שילוב עשיר של השפעות מקומיות, ספרדיות ובין-לאומיות. כלי נגינה כמו המרימבה וריקודים כמו "פאלו דה מאיו" ("Palo de Mayo") הם חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי. הריקודים הכפריים מדגישים תנועות ירך, בעוד שהריקודים העירוניים שואבים בעיקר מהתרבויות האמריקאית והדומיניקנית. בצ'אטה הוא ריקוד פופולרי במדינה, כאשר גם הטנגו צובר תאוצה בשנים האחרונות.
ספרות
הספרות הניקרגואית מושרשת עמוק במיתוסים פרה-קולומביאניים ובמסורות עתיקות שבעל פה, ונושאת את השפעת הקולוניאליזם הספרדי. דמויות מפורסמות כמו רובן דריו, המוכר כ"אבי המודרניזם", עיצבו את הזירה הספרותית של המדינה. יצירה בולטת היא "אל גואגואנסה" ("El Güegüense"), דרמה סאטירית מהתקופה הפרה-קולומביאנית המאתגרת את הקולוניאליזם. יצירת מופת פולקלורית ייחודית זו זכתה להכרה של אונסק"ו בשנת 2005.
מטבח
המטבח הניקרגואי משלב אלמנטים ספרדיים ומהתקופה הפרה-קולומביאנית. אבני היסוד כוללים תירס, אורז ושעועית. המאכל הלאומי, "גאיו פִּינְטוֹ" ("Gallo Pinto"), הוא תערובת של אורז ושעועית אדומה. תוצרת מקומית כגון פירות וירקות תופסת גם היא מקום בולט. מאכלי רחוב כוללים "טחדס" ("Tajadas") ו"קסייו" ("Quesillo"), בעוד שמנות מסורתיות לפעמים משלבות מרכיבים לא שגרתיים כמו שרקנים, טפירים, איגואנות, ביצי צב, ארמדילים ונחשים. עם זאת, לאחרונה מתקיימים מאמצי שימור אשר שואפים למנוע את צריכתם עקב סיכוני הכחדה.
ספורט
ספורט הוא היבט משמעותי בתרבות הניקרגואית, כאשר בייסבול, שהוצג במאה ה-19, הוא הפופולרי ביותר. שחקני בייסבול מפורסמים בליגת ה-MLB מניקרגואה כוללים את דניס מרטינז. אגרוף, עם אלופי עולם כמו אלכסיס ארגוייו, הוא ענף הספורט השני המועדף ביותר. בשנים האחרונות גם כדורגל זוכה לפופולריות גוברת ובשנת 2011 הוקם האצטדיון הלאומי. נבחרת הכדורסל של המדינה זכתה במדליית כסף במשחקי מרכז אמריקה 2017. המדינה משתתפת גם בתחרויות כדורעף חופים בין-לאומיות.
ראו גם
יחסי ישראל–ניקרגואה
לקריאה נוספת
Thomas L. Pearcy, The History of Central America, Greenwood Press, 2006.
קישורים חיצוניים
נשיא המדינה, האתר הרשמי
תוצאות מפקד האוכלוסין בניקרגואה ב-2005 – המוסד הלאומי לסטטיסטיקה ומפקדי אוכלוסין
ביו-ניקה אתר המוקדש לחיי הטבע העשירים בניקרגואה
הערות שוליים
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
*
קטגוריה:אמריקה המרכזית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1821 | 2024-10-13T19:34:46 |
אריק אריקסון (מרגל) | 250px|שמאל|ממוזער|אריק אריקסון
אריק אריקסון המכונה "האדום" (1889 - 24 בינואר 1983) היה איש עסקים שוודי-אמריקאי אשר בעת מלחמת העולם השנייה שהה בגרמניה בכיסוי של קשירת קשרים עסקיים עם הנאצים, בעוד שלמעשה ריגל לטובת בעלות הברית. נחשב לבוגד עד שלאחר המלחמה נתגלתה שליחותו האמיתית.
אריק אריקסון היה תעשיין שוודי, נולד בשנת 1889 בארצות הברית. חניך אוניברסיטת קורנל, ממנה קיבל תואר מהנדס.
בשנות העשרים של המאה ה-20 עבד במספר חברות נפט במזרח הרחוק, כשבסיסו הקבוע הוא בשאנגחאי.
בשנת 1936 הגיע אריקסון לסטוקהולם במסגרת עסקיו. בהיותו בשוודיה ויתר על אזרחותו האמריקנית וקיבל את האזרחות השוודית.
מבסיסו בשוודיה קיים אריקסון קשרי עסקים עם חברות גרמניות וקשר קשרים עם תעשיינים גרמניים, שחלקם היו חברי המפלגה הנאצית. הדבר הגיע לידיעת המודיעין האמריקאי, וזה קשר בשנת 1939 קשר עם אריקסון בשוודיה והציע לו לפעול בשירותו ולדווח על תעשיית הדלק הגרמנית. אריקסון נתן את הסכמתו והופגש עם אנשי "המשרד לשירותים אסטרטגיים", ארגון הביון שקדם ל־CIA. אריקסון עבר אימון מקוצר בצילום והצפנה, ויצא לגרמניה, בכיסוי של אוהד הנאצים, במטרה לאסוף מודיעין על תעשיית הדלק, ובעיקר הדלק הסינתטי, בגרמניה. הצגתו כאוהד הנאצים הייתה כה משכנעת עד שידידו ומכריו ראו בו משתף פעולה.
חשיבות שליחותו של אריקסון הייתה בכך שאחת מנקודות התורפה של גרמניה במלחמה הייתה המחסור בדלק. התעשייה הגרמנית תחת ניהולו של אלברט שפר בנתה מפעלים לייצור דלק סינתטי וכוחות בעלות הברית נזקקו למידע על אתרי הייצור, במטרה להפציצם מן האוויר.
בין השנים 1941 ל-1944 נסע אריקסון מספר פעמים לגרמניה. המידע שאריקסון אסף, בעזרת סייענים שגייס מבין אנשי עסקים גרמניים, היה בעל חשיבות רבה לבעלות הברית. כמו כן, נטל אריקסון חלק בתוכנית "Project Safehaven" של ה־O.S.S שנועדה לאתר העברות של זהב על ידי הנאצים לשווייץ ולמדינות נייטרליות אחרות, על מנת שיעמוד לרשותם בארצות מקלט בתום המלחמה. בנוסף למידע הרב שהעביר אריקסון על תעשיית הדלק הסינתטי בגרמניה, הוא הצליח לספק במסגרת תוכנית זו גם מידע רב על הזהב הגרמני.
במסגרת סיפור הכיסוי שלו, יצר אריקסון קשרים עם אישים גרמניים בעלי מעמד ואף קשר קשרים רומנטיים עם נשות חברה גרמניות. הוא נכלל ברשימה השחורה האמריקאית כאוהד הנאצים. רק לאחר המלחמה נתגלתה האמת כאשר הניו יורק טיימס יצא ב-3 ביוני 1945 בכותרת "שוודי פרו־נאצי, אשר במשך 3 שנים הופיע ברשימה השחורה של ארצות הברית, העביר נתונים סודיים על מפעלי הדלק הגרמניים".
בשנת 1958 פרסם סופר יהודי בשם אלכסנדר קליין את סיפורו האמיתי של אריקסון בספר בשם The Counterfeit Traitor. הספר הוסרט לסרט בעל שם זה בשנת 1962 (בגרסה העברית: "הבוגד שלא בגד"), בהשתתפותם של ויליאם הולדן ולילי פלמר.
אריק אריקסון נפטר ב־24 בינואר 1983 בשוודיה.
ראו גם
הבוגד שלא בגד
קטגוריה:אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:מרגלים שפעלו נגד גרמניה הנאצית
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:שוודים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1890
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1983 | 2023-04-03T12:34:37 |
חמנית מצויה | ממוזער|חמניות בשדה
חמנית מצויה או חמנית חד-שנתית (בקיצור חמנית או חמנייה; שם מדעי: Helianthus annuus) היא מין צמח הנמנה ממשפחת המורכבים ("Compositae"). מוצא החמנית במערב אמריקה הצפונית. הסוג חמנית (Helianthus) כולל כ־50 מינים ובהם החמנית המצויה שהוא הצמח החקלאי העיקרי מסוג זה. גרעיני חמנית ("גרעינים שחורים") משמשים למאכל ולהפקת שמן.
בארץ, החמנית המצויה מוגדרת כמין פולש.
שימושים
שמן חמניות ‒ חמניות מגדלים בעיקר לצורך הפקת שמן, באזורים נרחבים בעולם: במזרח אירופה, בדרום וצפון אמריקה, בדרום אפריקה, באוסטרליה, בספרד ובטורקיה.
החמנית גודלה על ידי האינדיאנים בצפון אמריקה למאכל ולשמן והובאה על ידי הספרדים לאירופה במאה ה־17, שם הופצה כצמח גן לנוי ולמאכל.
זנים לפיצוח נפוצים באזור הים התיכון, בישראל, טורקיה וספרד.
בשנת 2013 פרסמה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת 'נאמיק קמאל' בטורקיה (Namik Kemal University) מחקר הקובע כי קליפות גרעיני החמנייה נמצאו כבעלי פוטנציאל מעניין בייצור בטון.
ביולוגיה
תיאור החמנית
הגבעול גלילי, שעיר וגס, הולך ודק כלפי מעלה. עוביו מותנה בתנאי הגידול ובדרך־כלל קיים קשר בין קוטר הגבעול וקוטר הקרקפת, המאפשר לאמוד את היבול עוד לפני הפריחה. עלי הכותרת של החמנית שעירים עם פטוטרות ארוכות וטרפים דמויי לב ומפורצים. מספרם 20–30. תפרחת החמנית היא קרקפת המורכבת מפרחים צינוריים חד-מיניים נקביים, הערוכים בקרניים אקסצנטריות היוצאות מן המרכז. הדור החיצוני מורכב מפרחים לשוניים עקרים. מספר הפרחים בדרך־כלל 500–2,500 בהתאם לגודל הקרקפת. שורש החמנית שפודי ומסתעף בעיקר בשכבת הקרקע העליונה, בה קוטר בית השורשים עשוי להגיע ל־2 מטרים ויותר. חלק מהסעיפים מעמיקים בקרקע עד כדי 2 מטר.
מערכת השורשים בחמנייה
שמאל|ממוזער|200px|חמנייה בגינת הכנסת
בחמנייה ישנו מנגנון הנקרא "שלטון קודקודי", שליטה של החלק הגדל מהר (החלק שבקצה הנצר) על התפתחותם של שאר חלקי הצמח. בחמנית ישנו קודקוד נצר גדל אחד, ובנוכחותו אין גידול נראה לעין של הניצנים שבחיקי העלים מתחתיו. נוכחותו של קודקוד זה משנה את אופי ההתפתחות של נצרים אחרים בחמנית לדוגמה, הענפים הצדדיים גדלים אבל רק לכיוון אופקי, אלא אם כן מוסר הקודקוד הראשי ואז הם פונים מעלה. קודקודי נצר מתפתחים מעודדים היווצרות עוד ועוד שורשים, אך השורשים הקיימים אינם מתפתחים ומתרחבים. השפעת הקודקודים הגדלים גורמת למכלול התהליכים ההתפתחותיים המביאים להיווצרות כל התאים השונים המרכיבים את מערכות ההובלה ובנוסף היא אחראית לקישור העלים החדשים עם שאר חלקי הצמח. נוכחות והתפתחות רקמות הנצר שומרות על קיומו של ציר הצמח המקשר ביניהם לשאר חלקי הצמח, ובמיוחד לשורשים. כאשר רקמות הנצר מוסרות הציר המוביל אליהן מתנוון, ובכך מתחילה החמנית בתהליך גסיסה.
הפריה בחמנית
מנגנון אי התאם עצמי בחמנית
ההפריה בחמנייה היא זרה וההאבקה מבוצעת בעיקר על ידי דבורים. בחמניות קיים מנגנון אי-התאם עצמי - מנגנון גנטי המונע האבקה עצמית ובכך שומר על השונות הגנטית בחמניות ואף מגדיל אותה. מנגנון זה מבוסס על אינטראקציה בין גרגירי האבקה לרקמות העלי. רקמת העלי מונעת נביטה של גרגר האבקה לתוך עמוד העלי ובכך נמנעת עצם ההפריה. אי ההתאם מתקבל במקרה שבו גמטות שמקורן באותו צמח חמנית או גמטות ממקור זר הנושאות אללים זהים לאלו של אותה החמנית.
הליוטרופיזם
החמנייה מפורסמת בתכונת ההליוטרופיזם (סיבוב של איברי הצמח בהתאם לזווית קרני השמש) (מיוונית הליו Helio- שמש ; טְרוֹפִּיזֶם tropism - נטייתו של אורגניזם, ובפרט צמח, לגדול לכיוון גירוי סביבתי חיצוני מסוים). תכונה זו הקנתה לה את שמה בשפות שונות. האיברים המבצעים הליוטרופיזם הם ניצן התפרחת והעלים העליונים, העוקבים אחר תנועת השמש עד לשלב שבו הקרקפת נפתחת ומתחילה לפרוח. בתקופת הפריחה, הקרקפת פונה לאורך כל היום לכיוון מזרח ואינה מבצעת עוד הליוטרופיזם (בניגוד לאמונה הרווחת). בהליוטרופיזם מעורבים רצפטורים לאור (פוטורצפטורים). הסידור של הרצפטורים מאפשר לצמח "לחוש" את כיוון האור. (קולר, 2003)ממוזער|חמנייה פונה לכיוון השמש ביישוב נווה צוף
סיקור זני הפיצוח בארץ
ממוזער|200px|שדה חמניות בפארק הרצליה
מחזור הזרעים הנפוץ בארץ בגידול חמניות הוא בן 4 שנים. בארץ נהוג לגדל חמניות בשתי שיטות: חקלאות בעל וחקלאות שלחין. היבול בגידול שלחין גדול פי 2.5 עד 3 מגידול בעל, ההבדל בעלויות אינו מתבטא בהכנת השטח אלא בהוצאות ההשקיה. החמנית היא גידול קיצי המחייב שמירה על הקרקע נקייה מעשבים במהלך החורף. ישנם כ־20 הרביצידים המאושרים לריסוס חמנית, חלקם משמשים כקדם הצצה –הם שאריתיים בקרקע אך לא פוגעים בחמנית, וחלקם בררניים מבחינת מגע. עונת הזריעה של חמנית בישראל היא בין החודשים פברואר לספטמבר. המרחקים המומלצים הם 20 ס"מ בין הזרעים ובין השורות של החמנית 30 ס"מ.
נכון לשנת 2004, זני הפיצוח השונים בארץ מתאפיינים בהקניית תכונות שונות המשפרות את יבול החמנית ומאפשרות להגיע ליבול רב, בעל איכות גבוהה.
שיפור זני החמניות כולל פיתוח חמנית בכירה או אפילה, פיתוח זנים בעלי יבול איכותי הניתן לפיצוח בקלות, שיפור והקניית עמידות למחלות שונות התוקפות את הצמח.
הזנים הבכירים ביותר הם חמניות הפורחות לאחר 55- 60 יום (ד.י"3, עומר, שמש) והאפילים ביותר פורחים לאחר 75 יום (הזרע 2004) גובהם של מרבית הזנים הנמצאים היום בשוק נע בין 140- 160 ס"מ, פרט "קו 10" שהוא זן ננסי (80 ס"מ).
לזנים שונים פיתחו עמידות למחלות התוקפות את הגידול, עמידות גבוהה לעלקת הוקנתה לזן "הזרע 2005" בעוד הזן ד"י3 הוא הרגיש ביותר לעלקת. עמידות גבוהה במיוחד לחילדון העלה הוקנתה לזנים: הזרע 2658" ולזן" י2000".
משום שבארץ גידול החמניות מתמקד בעיקר בסוג לפיצוח, המדד לאיכות גבוהה של זנים הוא אורך הזירעון, כל הזנים החדשים מצטיינים באורך זרע של 22 מ"מ לפחות. כאשר בוחנים את יבול הזנים יש להתחשב באחוז היבול שהוא סוג א', מכיוון שיבול שאינו סוג א' ערכו המסחרי יורד. הזן "הזרע 2658" מצטיין ביבול גבוה (מעל 300 ק"ג וכ־80% מיבול זה סוג א'). בשאר הזנים היבולים נעים בין 250 -290 ק"ג כשאחוז הזרעים הממוין סוג א' עומד על כ־75%.
מחלות ומזיקים
חילדון - מחולל המחלה היא הפטרייה Puccinia Heliathi. המחלה הורסת את הרקמות המטמיעות של הצמח, ככל שהיא מקדימה להופיע כך היבול קטן. הפטרייה משלימה את מחזור חייה על החמנית ועוברת מעונה לעונה על ידי שרידי הצמחים ונספחיהם.
ריקבון הקרקפת - מחולל המחלה פטרייה מהסוג Rhizopus, המועברת לקרקפת על ידי ציפורים.
מחלות נוספות אשר ניתן למנוע בעזרת טיפול מתאים.
כשותית - פטרייה הגורמת לצמחים ננסים, ללא יבול במקרים קשים. ניתן להימנע על ידי חיטוי הזרעים ברידומיל.
קשיון רולפסי - נפוצה בשדות שלחין וסימניה הם נבילה מוקדמת של עלים, ריקבון לח ונקודות לבנות על השורש. ניתן להימנע על ידי שימוש בשיטת בעל.
מקרופמינה ('Sclerotium Bataticola) - פטריית קרקע, אשר מופיעה בתנאי יובש השקיה נכונה תוריד את פגיעתה בגידול.
עלקת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:מורכבים
קטגוריה:אגוזים וזרעים אכילים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:צרפת: צומח
קטגוריה:מיני צמחים פולשים בישראל | 2024-10-15T19:02:40 |
אינגמר ברגמן | שמאל|ממוזער|250px|אינגמר ברגמן במהלך הפקת הסרט "תותי בר"
ארנסט אינגמר ברגמן (בשוודית: Ernst Ingmar Bergman, ; 14 ביולי 1918 – 30 ביולי 2007) היה במאי קולנוע, במאי תיאטרון ותסריטאי שוודי.
קורות חייו
ברגמן נולד באופסלה שבשוודיה ב-14 ביולי 1918. אביו היה כומר לותרני ואינגמר גדל כשהוא מוקף בדימויי דת נוצריים. הוא החל בלימודי תולדות הספרות באוניברסיטת סטוקהולם, אולם לא סיים את לימודיו. הוא התעניין בתיאטרון ומאוחר יותר גם בקולנוע.
בסוף שנות השלושים החל לביים הצגות חובבים. במהלך שנות הארבעים החל לעבוד כתסריטאי בחברת הסרטים השוודית ובשנת 1946 קיבל הזדמנות לביים את סרטו הראשון, "משבר" (Crisis) החל מנקודה זו, עבד בקצב מהיר על מספר סרטים והצגות בשנה. אולם בשנים הראשונות כמעט כל סרטיו נכשלו כלכלית, גם אם הביקורת השוודית העריכה חלק מהם. רוב סרטיו בשנות הארבעים ושנות החמישים המוקדמות הוקרנו מחוץ לשוודיה בפסטיבלי קולנוע, אבל לא זכו לתשומת לב מיוחדת או להפצה מסחרית. ברגמן חשש כי לא ימצא בעתיד מימון לעשיית יצירות נוספות בקולנוע או בתיאטרון,
הפריצה הבינלאומית שלו התרחשה בשנת 1955, עם הקרנת סרטו "חיוכי ליל קיץ" (Sommarnattens leende) בפסטיבל קאן. הסרט, קומדיה רומנטית על חילופי זוגות עם רמזים לשיקספיר ולתיאטרון הצרפתי של המאה-17, הפך לאחד מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל, זכה בו בפרס מיוחד והפך ללהיט בינלאומי. הצלחת הסרט איפשרה לברגמן לקבל מימון לסרטים תוך קבלת חופש אמנותי. הסרטים שלו הפכו לאישיים יותר וקודרים יותר, כאשר מנקודה זו מעמדו בשוודיה ובעיקר בעולם הוא של אמן גדול וחשוב.
במהלך שנות הששים מונה ברגמן למנהל אמנותי של התיאטרון השוודי, העמדה הבכירה ביותר בעולם התיאטרון במדינה. באותה תקופה עבד בחורף על הצגות תיאטרון ובקיץ צילם סרטים, כאשר אתר הצילומים הקבוע שלו הפך להיות האי פורה, בו גם קבע את ביתו.
ב־1970 קיבל את הפרס לזכר אירווינג תלברג למפעל חיים בטקס האוסקר. בנוסף, זכה ברגמן בשלושה פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, כמו גם לכמה מועמדויות לאוסקר על תסריט ובימוי, אולם הוא מעולם לא הגיע לטקס על מנת לקבל את הפרס.
בשנת 1976 נעצר ברגמן בחשד להעלמות מס. הוא לקה בהתמוטטות עצבים ובעקבות זאת עזב את שוודיה ועבר לחיות במינכן בגרמניה, בה המשיך לעבוד בתיאטרון ובקולנוע.
ב־1982 חזר ברגמן לעבוד במולדתו וביים את הסרט "פאני ואלכסנדר", סרט אותו החשיב כאישי ביותר וכמפואר ביותר בקריירה שלו. הוא ביקש לראות בסרט סיכום של יצירתו הקולנועית והכריז שזה יהיה סרטו האחרון, ולאחריו יתרכז יותר בעבודתו בתיאטרון. מאז ביים כמה סרטי טלוויזיה, וכתב מספר תסריטים, והמשיך לעבוד בתיאטרון עד ימיו האחרונים.
ברגמן נפטר ב-30 ביולי 2007 בביתו באי פוֹרֶה (Fårö), בדרום מזרח שוודיה, בגיל 89.
ברגמן נישא חמש פעמים, ובנוסף קיים קשרים רומנטיים עם השחקניות הרייט אנדרסון, ביבי אנדרסון וליב אולמן. הוא היה אב לתשעה ילדים.
יצירתו
ברגמן ביים יותר מ־40 סרטי טלוויזיה וקולנוע, ומספר רב מאוד של מחזות בשוודיה ומחוצה לה. סרטיו עוסקים לרוב בשאלות קיומיות על מוסר, בדידות ואמונה. הם לרוב מאוד ישירים ולא מסוגננים יתר על המידה. ברגמן הצליח להשתמש במדיום הקולנועי, התעשייתי, ככלי הבעה מאוד אישי, שיכול לעסוק גם בבעיות קיומיות ופסיכולוגיות וגם באירועים מוחשיים של חיי היומיום. רבים מסרטיו התבססו על מעט מאוד דמויות או אירועים, כאשר רבים מסרטיו הציגו התרחשות במהלך יממה אחת בלבד.
כבמאי העדיף ברגמן גישה אינטואיטיבית על פני גישה אינטלקטואלית, ונקט בגישה לא אגרסיבית כלפי שחקניו. הוא חש כי יש לו אחריות גדולה כלפי שחקניו, אותם ראה כשותפים לעשייה הנתונים במצב פסיכולוגי עדין. הוא טען כי במאי צריך להיות כן ותומך בשחקנים, כדי שיוכלו להפיק את עבודתם הטובה ביותר. במהלך השנים נתן ברגמן לשחקניו יותר חופש באלתור הטקסטים. בסרטיו האחרונים כתב את הרעיונות העומדים מאחורי הדיאלוגים, ונתן לשחקנים לאלתר אותם בעצמם, תוך שהוא מקפיד לשמור שהשיחה תתפתח בכיוון אליו התכוון.
בסרטיו של ברגמן השתתפו כמה שחקנים "קבועים" בהם מקס פון סידוב, ביבי אנדרסון, הארייט אנדרסון, גונר ביורנסטראד, ארלנד יוספסון, אינגריד טולין וליב אולמן הנורווגית. ברגמן כתב בדרך כלל את התסריטים לסרטיו בעצמו, אחרי שחשב עליהם במשך חודשים ואפילו שנים. רק אז ניגש למלאכת הכתיבה עצמה (שנחשבת בעיניו כמלאכה מייגעת). כמה מסרטיו המוקדמים יותר מבוססים על מחזות או כתובים בשיתוף עם תסריטאים אחרים. ברגמן אף כתב כמה נובלות ואוטוביוגרפיות.
ברגמן טען כי הושפע בין היתר ממחזותיו של יוהאן אוגוסט סטרינדברג ומהגותו הפילוסופית-פסיכולוגית של איינו קאילה .
מסרטיו הידועים
גשם על אהבתנו (1946) Det regnar pa var Kärlek
סודותיה של אשה (1952) Kvinnors väntan
קיץ עם מוניקה (1953) Sommaren med Monika
שיעור באהבה (1954) En lektioon I kärlek
חיוכי ליל קיץ (1955) Sommarnattens leende
תותי בר (1957) Smultronstället
החותם השביעי (1957) Det Sjunde inseglet
פני מכשף (1958) Ansiktet
מעיין הבתולים (1960) Jungfrukällan
עין השטן (1960) Djävulens öga
מבעד הזכוכית האפלה (1961) Såsom i en spegel
השתיקה (1963) Tystnaden
אור החורף (1963) Nattvardsgästerna
פרסונה (Persona (1966
בושה (1968) Skammen
תשוקתה של אנה (Passion, En (1969
זעקות ולחישות (1972) Viskningar och rop
תמונות מחיי נישואין (1973) Scener ur ett äktenskap
חליל הקסם (1975) Trollflöjten
פנים מול פנים (1976) Ansikte mot ansikte
סונטת סתיו (1978) Höstsonaten
מחיי המריונטות (1980) Aus dem Leben der Marionetten
אחרי החזרה (1984) Efter repetitionen
פאני ואלכסנדר (1982) Fanny och Alexander
ילדי יום ראשון (1992) Söndagsbarn – בבימוי בנו דניאל ברגמן
ספריו בעברית
ילד יום א', משוודית - חנה קרוגיוס-קלמר, ספרית פועלים, 1997.
כוונות טובות , משוודית חנה קרוגיוס-קלמר, עם עובד, 1993.
לטרנה מאגיקה, משוודית רות שפירא, עם עובד, 1991.
פאני ואלכסנדר, משוודית - מרים שוסטרמן, זמורה ביתן, 1987.
תמונות מחיי נישואין, תרגם משוודית איתמר אבן-זהר, זמורה ביתן, 1976.
לקריאה נוספת
זאב רב נוף, מסך גדול. הוצאת כתר 1982.
קישורים חיצוניים
אינגמר ברגמן: חודר לנפש הצופה במבט קולנועי אחד: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:במאי קולנוע שוודים
קטגוריה:במאי תיאטרון שוודים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע שוודים
קטגוריה:אתאיסטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטוקהולם
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א: אישים
קטגוריה:זוכי פרס סזאר
קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס
קטגוריה:שוודים שנולדו ב-1918
קטגוריה:שוודים שנפטרו ב-2007
קטגוריה:זוכי פרס דורותי וליליאן גיש
קטגוריה:זוכי פרס גתה | 2024-08-28T03:36:57 |
מטאל (מוזיקה) | REDIRECT הבי מטאל. | 2004-10-09T12:48:10 |
קרוהן | REDIRECT מחלת קרוהן | 2004-10-09T13:02:37 |
וילקי קולינס | שמאל|ממוזער|180px|
ממוזער|Wilkie Collins, 1850
ויליאם (וילקי) קולינס (באנגלית: Wilkie Collins; 8 בינואר 1824 - 23 בספטמבר 1889) היה סופר בריטי פופולרי, הנחשב לראשון סופרי המסתורין. חיבר 27 רומנים, יותר מ-50 סיפורים קצרים, לפחות 15 מחזות ויותר מ-100 חיבורים לא-בדיוניים.
ביוגרפיה
קולינס נולד בלונדון. אביו ויליאם קולינס היה צייר נוף, אך ככל הנראה שאיפותיו היו כי בנו יפתח קריירה מחוץ לתחום האמנות. וילקי החל לעסוק במסחר בתה, אך לא הוכיח כישורים בתחום המסחר. לאחר מכן למד משפטים, והוסמך לעריכת דין ב-1851, אך לא הצליח גם בתחום זה. בשנת 1849 הציג ציור בשם "מחבוא המבריחים" בתערוכה של האקדמיה המלכותית. הציור, פריט 38, הוצג גבוה בחדר המתומן, במקום שקשה לראותו. קריירת הציור של אחיו, צ'ארלס אולסטון קולינס, הצליחה יותר. רק כאשר פנה לכתיבה נראה כי מצא את יעודו האמיתי.
יצירתו הראשונה שפורסמה נכתבה לזכר אביו, שנפטר ב-1847. "זכרונות חייו של ויליאם קולינס, אסקווייר" פורסם ב-1848. הרומן הראשון שפרסם (ב-1850) היה "אנטונינה", רומן היסטורי. ובכל זאת, רק בספרו "בזיל" שפורסם ב-1852, מצא קולינס את כר-הפעולה האמיתי שלו: הרומן המודרני. עיקר כוחו היה בבניית עלילה מתוחכמת, הלוכדת את תשומת-לבו של הקורא ומעוררת את סקרנותו עד תום הספר. בספרו "הרוזן פוסקו והמפוחית" ("Count Fosco and the Concertina") גם הוסיף קולינס דמות ייחודית לספרות הבדיונית הבריטית.
בעקבות פגישה שסידר חבר משותף, הצייר אוגוסטוס אג, פרסם קולינס באפריל 1852 יצירה ראשונה בעיתונו השבועי של צ'ארלס דיקנס, "All the Year Round". הייתה זו תחילתה של מערכת יחסים מקצועית שהייתה עתידה להימשך כמעט עשרים שנה (עד מותו של דיקנס ב-1870), ואשר הפכה את שניהם לסופרים טובים יותר בזכות היכרותם. קולינס גם ערך מאוחר יותר את השבועון.
קולינס היה פופולרי מאוד בתקופתו, וכתב 27 רומנים, יותר מ-50 סיפורים קצרים, 15 מחזות, ויותר מ-100 יצירות נוספות, שאינן בתחום הספרות הבדיונית. יצירותיו המצליחות ביותר היו "האשה בלבן" ("The Woman in White"), "ללא שם" ("No Name"), "ארמדייל" ("Armadale") ו-"אבן הירח" ("The Moonstone"). הוא היה מראשוני הכותבים של ספרות המסתורין, וקמו לו חקיינים רבים במרוצת השנים. לדוגמה, ניתן לזהות את הרעיון הבסיסי של "אבן הירח" - תכשיט מקולל שנגנב מעינו של פסל - בסרטים וספרים רבים בני זמננו. קולינס גם שיתף פעולה עם דיקנס ב-"אין מעבר" ("No Thoroughfare"). קולינס היה מפורסם יותר מדיקנס בימי חייו, אך לאחר מותו כוכבו דעך, בעוד שדיקנס זכה לתהילה. לאחרונה, מוקדשת תשומת לב רבה יותר ליצירותיו על ידי מבקרי ספרות כמו גם על ידי הקהל.
קולינס שילב אלמנטים ביוגרפיים רבים ביצירותיו. כך למשל הרומן "ללא שם" עוסק בין היתר בזוגיות ללא נישואין, נושא שהיה בגדר טאבו בחברה הוויקטוריאנית אך מוכר היטב לקולינס (קולינס חי עם אישה שלה לא היה נשוי במשך שנים והיא אף ילדה לו ילדים). אלמנטים ביוגרפיים נוספים שזורים ב"אישה בלבן": וולטר הרטרייט, הגיבור הראשי ביצירה, הוא צייר, בדומה לקולינס בצעירותו. גרעין הסיפור - מפגש עם אישה מסתורית לבושה לבן - מבוסס על מפגש אמיתי בין קולינס לעלמה במצוקה שהתרחש בלונדון. קולינס, כיאה לג'נטלמן ויקטוריאני, נמנע מלנדב פרטים נוספים על המקרה אך אין ספק שהוא הותיר בו רושם עז והיווה מקור ההשראה לכתיבת הרומן המפורסם ביותר שלו.
עם השנים איכות הכתיבה של קולינס הידרדרה במקביל להידרדרות במצבו הבריאותו. השיגדון (gout) שממנו סבל ייסר אותו מאוד והביא להתמכרותו של קולינס לאופיום. כתוצאה מכך, קולינס התקשה להמשיך ולכתוב, ואת הרומן "ללא שם" הוא סיים במאמצים רבים.
קולינס הוקסם מאומנות הבמה. הוא ודיקנס הקימו תיאטרון שבו העלו מספר מחזות פרי עטם. קולינס ניסה לא אחת לכתוב יצירות דו-תכליתיות שיוכלו לשמש הן כרומאנים עצמאיים והן כמחזות. עם זאת, מרבית ספריו לא הומחזו. התיאטרון ומוטיב המשחק משולבים ברומן "ללא שם". "האישה בלבן" הוא בין הרומאנים הבודדים של קולינס שהומחזו עוד בימי חייו. הוא הועלה כהצגה בניו יורק ב-1870. ב-2004 הועלתה בלונדון גרסה מודרנית של המחזמר "האישה בלבן" בהפקת אנדרו לויד ובר. המחזמר הוצג במשך 19 חודשים רצופים והוצג בברודוויי לזמן קצר. הצלחת המחזמר הביאה להתעניינות מחודשת בקולינס. מהדורות חדשות ומבוארות של ספריו וכן ביוגרפיות חדשות שלו הוצאו לאור. תרגום עברי נוסף של "האשה בלבן" ראה אור ב-2007.
תרומתו של קולינס לספרות הוויקטוריאנית ניכרת במספר תחומים. כך למשל הוא עשה שימוש בטכניקות כתיבה חדשניות לזמנו כגון ציטוט ממסמכים רשמיים ודוחות רפואיים.
וילקי קולינס מת בלונדון ב-1889, ונקבר בבית הקברות Kensal Green.
ספריו שתורגמו לעברית
נישואי גבריאל (Gabriel's Marriage - 1853) - תרגם מאנגלית אמציה פורת; הוסיפה אחרית דבר בתיה גור, הוצאת עם עובד תשנ"ח 1998.
אשת החלום (1863 - The Dream Woman) - תרגם יהונתן דיין, הוצאת 'מקום לשירה', 2020.
האישה בלבן (The Woman in white - 1860)
תרגם י. לבנון, הוצאת רות 1968.
תרגמה צילה אלעזר, אחוזת בית 2007. פתח דבר: אמנון ז'קונט
אבן הירח (The Moonstone - 1868) -
תרגם יצחק לבנון, מסדה 1968.
תרגם ועיבד ג’ בן חנה (גדליהו אמיתי), הוצאת יזרעאל תשכ"ט 1969.
תרגם לעברית אהרן אמיר, הוגש על ידי משה רון, הוצאת כתר 1992.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1824
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1889
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-05-30T11:40:42 |
שיוויון (מתמטיקה) | REDIRECT שוויון (מתמטיקה) | 2004-10-09T14:15:35 |
שיוויון | REDIRECT שוויון | 2004-10-09T14:21:28 |
אי שיוויון | REDIRECT אי-שוויון | 2006-11-04T15:36:33 |
דניאל דפו | דניאל דֶפוֹ (באנגלית: Daniel Defoe; 13 בספטמבר 1660 - 24 באפריל 1731) היה סופר ועיתונאי אנגלי. הוא נחשב, יחד עם סמיואל ריצ'רדסון, לאבי הרומן האנגלי. "רובינזון קרוזו" הוא ספרו הידוע ביותר.
ביוגרפיה
דניאל דפו נולד בלונדון בשם דניאל פו (Daniel Foe), אביו היה סוחר נרות וקצב. הוא שינה את שמו לדפו רק ב-1695, כיוון שמשמעות המילה Foe באנגלית היא אויב. בשנות ילדותו היה עד למאורעות כמו מגפת הדבר שפרצה ב-1665, והשרפה הגדולה של לונדון בשנת 1666. הוא השתייך לכנסייה "נון-קונפורמיסטית" אשר חבריה לא קיבלו על עצמם את מרותה של הכנסייה האנגליקנית. אביו רצה שיהיה כומר, אך הוא נמשך יותר לעולם המסחר.
ב-1682 החל את דרכו כסוחר, כעבור זמן התחיל לעסוק בביטוח אוניות, והרוויח הון בעסקיו. ב-1684 נשא אישה, וקיבל נדוניה מכובדת של 3,700 פאונד, אך גם סכום זה לא מנע את פשיטת הרגל שלו בשנת 1692, ובמשך מספר שנים עמל להחזיר את חובותיו לנושים, חובות שגרמו גם למאסרו.
חייו היו מלאי תהפוכות, הוא נלחם במרד של ג'יימס סקוט, הדוכס הראשון ממונמות', ותמך בוויליאם מאוראנז', בתקופה זו התחיל לכתוב את העלונים הפוליטיים השנויים במחלוקות שלו. בשנת 1702, כתב חיבור פוליטי סאטירי בו דיבר בשבחם של ה"נון קונפורמיסטים" ובעד הסובלנות. מאמרו התפרש כפגיעה בערכיה של הכנסייה האנגליקנית, ודפו הושלך לכלא למשך שנה, וגם נכבל לעמוד הקלון בפומבי במשך שלושה ימים, כל יום במקום אחר.
הוא שוחרר מהכלא בזכות התערבותו של רוברט הרלי שר בממשלה הבריטית, ואחרי שחרורו עבד עבור הרלי ושרים אחרים בכתיבת עלונים פוליטיים. הוא היה למו"ל מצליח של כתב העת "הסקירה" ("The review"), עיתון שתמך בממשלה, ועסק בענייני השעה, ובנושאים חברתיים שונים. דפו היה העורך והכותב היחיד בכתב העת בשנים 1704 עד 1713. כתב עת זה נחשב לציון דרך בהתפתחות העיתונות האנגלית.
דפו היה סופר פורה ומגוון, כתב מעל ל-500 ספרים, עלונים וכתבי-עת בנושאים שונים כגון פוליטיקה, פשיעה, דת, גאוגרפיה, ועוד. הוא הרבה לצאת למסעות וכתב את ספר המסעות המשמעותי הראשון שהוקדש לכל אנגליה.
את כתיבתו הספרותית התחיל דפו רק בגיל שישים. הרומן הראשון שכתב "רובינזון קרוזו", פורסם ב-1719 וזכה להצלחה רבה. דפו קיבל את ההשראה לרומן מסיפורו של אלכסנדר סלקירק, ימאי שעזב את הספינה בה עבד עקב סכסוך עם רב החובל, ונשאר לבדו על אי לא מיושב. סלקירק חי חמש שנים בבדידות על האי, וחזר לאנגליה כאשר הזדמנה ספינה בריטית אל החוף ואספה אותו. רב החובל של אותה ספינה, וודס רוג'רס, שמע את סיפורו של סלקירק והעלה אותו על הכתב, הספר פורסם ב-1711. בדומה לסיפור זה מגולל הרומן "רובינזון קרוזו" את הרפתקאותיו של גיבור הנקלע לאי בודד ונאלץ להתמודד עם עולם פראי ולא מוכר, רחוק מהחברה והתרבות האנושיות.
דפו נחשב כמי שתרם תרומה מכרעת לרומנטיזציה של הפיראטיות הימית בספרות הפופולרית. בשנת 1724 פורסם הספר "ההיסטוריה הכללית של שודדי הים", המגולל את קורותיהם של שודדי ים בשנים 1717–1724, ביניהם הנרי איוורי, אדוארד טיץ' (הידוע יותר כשחור הזקן), סטיד בונט, אדוארד אינגלנד, ברתולומיאו רוברטס וויליאם קיד. על הספר היה חתום קפטן צ'ארלס ג'ונסון, אך כיום סבורים כי דפו הוא שכתבו בשם בדוי. ספר זה הוא אחד התיעודים המפורטים ביותר של קורות השוד הימי באותה תקופה, בעיקר במימי צפון ומרכז אמריקה.
דפו הוא אבי סגנון הריאליזם בספרות, הדמויות הם בני אדם רגילים, לא בני מעמדות גבוהים ולא בעלי כוחות על-טבעיים. גם האירועים המתוארים בפירוט הם מציאותיים, כאלה שיכולים להתרחש בחייהם של הקוראים.
יצירות נוספות שכתב דפו אחרי הצלחת "רובינזון קרוזו" הם "מול פלנדרס", "יומן שנת המגפה" ו"רוקסאנה".
דפו מת בלונדון ב-1731.
מבחר תרגומים של ספריו לעברית
"רובינזון קרוזו", ספרו המפורסם ביותר, תורגם לעברית פעמים רבות. חלק מהתרגומים לא היו מלאים, ורובם היו מיועדים לילדים ונוער.
להלן מבחר תרגומים של ספריו לעברית, מהשנים האחרונות:
רוקסאנה, או הגבירה בת המזל, תרגם גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
רובינסון קרוזו : חייו וקורותיו, תרגם מאנגלית אשר ברש, הוצאת מסדה, רמת-גן, 1980.
רובינזון קרוזו, תרגם צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות ,1960, 1988, 1990.
רובינזון קרוזו, תרגמה סיגל אדלר, הוצאת כרמל, 2006.
מול פלנדרס, תרגמה סיגל אדלר, הוצאת כרמל, 2004.
יומן שנת המגפה, תרגם יותם ראובני, הוצאת נמרוד, 2002.
לקריאה נוספת
דניאל דפו – 'הרע שבבעלים' (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
רודי קיסלר, מבוסס על סיפור אמיתי: היסטוריה ובדיה ביומן שנת המגפה של דניאל דפו, מוזה, 1, 2017.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:מסאים אנגלים
קטגוריה:אנגלים ממוצא בלגי
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:ילידי 1660
קטגוריה:נפטרים ב-1731
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-07-28T08:03:27 |
פרדיננד אסטרהאזי | פרדיננד ואלסין אסטרהאזי (בצרפתית: Ferdinand Walsin Esterhazy; 16 בדצמבר 1847 – 21 במאי 1923), קצין צרפתי שמכר בסוף המאה ה-19 סודות צבאיים לגרמניה. את מעשה בגידתו טפלו על הקצין היהודי חף מפשע, אלפרד דרייפוס בפרשה מתוקשרת הנקראת על שמו: פרשת דרייפוס.
ביוגרפיה
אסטרהאזי נולד בשנת 1847, למשפחה שמוצאה מהונגריה. הוא שירת בלגיון הזרים הצרפתי, ולאחר מכן הוצב לצבא הסדיר הצרפתי והגיע לדרגת רב-סרן.
שמאל|ממוזער|250px|המזכר שהפליל את אסטרהאזי
ריגולו
בשנות התשעים של המאה ה-19, שקע אסטרהאזי בחובות כבדים וכדי להיחלץ מכר סודות צבאיים צרפתיים לגרמנים. דבר הבגידה נתגלה בשנת 1894, כאשר מרגל צרפתי שפעל בתוך שגרירות גרמניה בפריז גילה מזכר בכתב יד (bordereau), שנתקבל אצל הנספח הצבאי הגרמני וכלל סודות צבאיים צרפתיים. זהות כותב המזכר לא הייתה ידועה ואנשי המטה הכללי הצרפתי הטילו את האשמה על סרן אלפרד דרייפוס היהודי.
משפט דרייפוס
דרייפוס הועמד לדין בפני בית דין צבאי ומשפטו גרם לגל של הסתה אנטישמית בעיתונות הצרפתית. הוא נדון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם ב"אי השדים" שליד חוף גויאנה הצרפתית באמריקה הדרומית. דרייפוס זעק את דבר חפותו, אך דעת הקהל בצרפת הצדיקה את ההרשעה.
בשנת 1896 גילה הקולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי ("המשרד השני"), ראיות המצביעות על כך שאסטרהאזי הוא שכתב את המזכר שנתגלה בשגרירות הגרמנית. ניסיונות להשתיק את פיקאר לא הועילו ואסטרהאזי הועמד לדין בשנת 1898 בפני בית הדין הצבאי, אך זוכה על ידי חבר הקצינים, שופטי בית הדין, תוך דקות מועטות.
הסופר הנודע אמיל זולא הפך לתומך בחפותו של דרייפוס ופרסם מכתב גלוי נגד עיוות הדין תחת הכותרת "אני מאשים...!" (J'accuse). זולא הואשם בהוצאת דיבה ונדון למאסר אך הצליח להימלט לאנגליה. תוך כדי כך הפכה הפרשה למחלוקת שפילגה את הציבור בצרפת לשני מחנות, תומכי אסטרהאזי מחוגי המלוכנים, המיליטריסטים והלאומנים; ותומכי דרייפוס מנאמני הרפובליקה, הסוציאליסטים ואנטי קלריקליים.
מאוחר יותר, בשנת 1898, נתגלו ראיות כי קולונל אובר-ז'וזף אנרי מן המודיעין הצבאי זייף ראיות שהביאו להרשעתו של דרייפוס. קולונל אנרי שם קץ לחייו ואסטרהאזי נמלט לאנגליה.
אירועים אלו עוררו מחדש את הפרשה וענינו של דרייפוס הובא ב-1899 בפני בית הדין לערעורים שהורה על משפט חוזר. בית הדין הצבאי, שבפניו הובא העניין מחדש, לא היה מוכן להכיר בטעותו, ודרייפוס הורשע שוב ונדון ל-10 שנות מאסר. הוא נחון לאחר עשרה ימים בידי נשיא צרפת. בשנת 1906 ערער דרייפוס. בית הדין הצבאי זיכה אותו והשיב לו את דרגותיו.
סוף חייו
אסטרהאזי חי, בגלותו בלונדון, חיי עוני. כדי להרוויח כסף למחייתו הוא פרסם הודאה בה אישר כי הוא האיש שכתב את המזכר, אך טפל את אשמת הריגול על קצין אחר שלא היה כבר בחיים. אסטרהאזי מת בלונדון בשנת 1923.
קישורים חיצוניים
עוד על פרשת דרייפוס באתר הספרייה הלאומית
קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים
קטגוריה:מרגלים שריגלו למען גרמניה
קטגוריה:אנשי לגיון הזרים הצרפתי
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1847
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1923 | 2024-08-24T11:57:33 |
טל דבש | שמאל|ממוזער|250px|נמלים עם כנימות. טל דבש הוא ה"בועות" הצמודות לארבע מכנימות אלו
טל דבש, לפעמים מזוהה במחקר עם המָן, הוא נוזל דביק מתוק שמפרישות כנימות שונות על חלקי הצמח שעליו הן נמצאות.
ייצור טל הדבש
עם החרקים המייצרים טל דבש נמנים מינים שונים של כנימות עלה וכנימות מגן, וכן כמה מיני פרפראים וציקדות. הכנימות נוהגות למצוץ בעזרת החדק המיוחד שלהן את מוהל הצמחים מתוך צינורות השיפה המובילים סוכרים שנוצרו בתהליך הפוטוסינתזה, אל חלקי הצמח התחתונים. המוהל מכיל ריכוז גבוה מאוד של סוכרים. הכנימה מפרישה את טל הדבש בטפטוף על העלים והפרחים של הצמח, על מנת להיפטר מעודפי הסוכר במוהל שמצצה. הנוזל המופרש הוא בעל תכולת סוכרים גבוהה ומעורבב באנזימים שמקורם במערכת העיכול של החרק.
צמחים מארחים
בין העצים המשמשים פונדקאים לכנימות המפרישות טל דבש, יש מיני מחטניים שונים (אשוח, ערער, מיני אורן), מיני ורדניים (תפוח, אגס, שזיף, אפרסק, עוזרר ודובדבן), ומינים שונים של אלון, אשל, מילה, אדר, פקאן, אלסר ועוד.
לטל הדבש יש מספר תופעות לוואי שליליות. על הנוזל המתוק מתיישבות פטריות טפילות העמידות לריכוז הסוכרים הגבוה, והן מייצרות כיסוי של נבגים בצבע שחור על העלה. תופעה זו קרויה "פייחת", והיא עלולה להזיק לצמח מכיוון שכיסוי זה מפחית את קליטת אור השמש ולעיתים אף חוסם את הפיוניות, ובכך מעכב את תהליך הפוטוסינתזה.
שימוש בטל הדבש
ממוזער|נמלה מפיקה טל דבש מכנימה
בהיעדר פריחה, כמו למשל באזורים שאקלימם קר, נוהגות דבורי הדבש לאסוף את טל הדבש כתחליף לצוף. הדבש המופק מטל דבש, צבעו כהה וטעמו עז, והוא באיכות ירודה בהשוואה לדבש המופק מצוף. לדבש המיוצר מטל דבש שמקורו ביערות אורן יש ביקוש במקומות מסוימים באירופה ובטורקיה, בשל האמונה שלדבש זה תכונות מרפא.
נמלים מסוגים אחדים נמשכות לסוכר שמפרישות הכנימות, וכך נוצרים יחסי הדדיות בין הנמלים הניזונות מטל הדבש שמפרישות הכנימות, ובין הכנימות. הכנימות נהנות מההגנה התקיפה של הנמלים כנגד אויביהן הטבעיים, כדוגמת זחלי מושית השבע ("פרת משה רבנו") או עינפז רקום כנף. ידועים גם מקרים שבהם נמלים מעבירות כנימות מצמח לצמח על מנת ליצור מקורות נוספים של טל דבש, בדומה לרועה המעביר את עדריו מחלקת מרעה אחת לאחרת. במדבר יהודה נצפו נמלים ממין אורגת האשלים המגדלות כנימות וציקדות בקנים מיוחדים כדי לנצל את טל הדבש שהן מפיקות.
טל הדבש בתרבות
יש הסוברים שטל הדבש הוא המן שאכלו בני ישראל במדבר. על פי המיתולוגיה הנורדית, הטל הנוטף מהעץ האגדי הענק יגדראסיל הוא טל הדבש המזין את הדבורים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חרקים | 2023-06-06T06:29:30 |
ארנסטו גווארה | הפניה צ'ה גווארה | 2017-03-02T08:09:32 |
אברהם פורז | אברהם פורז (פוזמנטיר) (נולד ב-9 באוגוסט 1945) הוא פוליטיקאי ישראלי, המשמש כחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו. בעבר היה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. עורך דין במקצועו.
ביוגרפיה
פורז נולד בבוקרשט שברומניה ב-9 באוגוסט 1945 ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1950. למד בתיכון אליאנס בתל אביב. לאחר שירות צבאי במחלקת החקירות של המשטרה הצבאית, למד לתואר משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ועסק בעריכת דין.
ב-1974 היה בין מקימי תנועת "שינוי" (יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין והתעשיין סטף ורטהיימר). בשנים 1982–1983 כיהן כיושב ראש המזכירות שלה, ובשנת 1983 נבחר מטעמה למועצת העיר בתל אביב, עיר מגוריו. מ-1983 עד 1988 שימש כיו"ר ועדת הביקורת בעיר. באותו זמן, עמד פורז גם בראש מנהלת ההקמה של הערוץ השני בטלוויזיה, הטלוויזיה בכבלים והרדיו האזורי.
ב-1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם שינוי. בפעילותו בכנסת, התמקד בנושאי כלכלה ותקשורת ואף עמד בראש ועדה לנושאי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (בכנסת ה-13) ובראש ועדת הכלכלה של הכנסת (בכנסת ה-15). בתקופת כהונתו כיו"ר ועדת הכלכלה ספג פורז איומים מצד עובדי חברת החשמל, עקב כוונותיו להגביל את כמות החשמל הניתנת להם חינם כהטבה, ואף הוצמד לו מאבטח.
בשנת 1999, לקראת הבחירות לכנסת ה-15, פינה את מקומו בראש הרשימה לטומי לפיד ו"שינוי" זכתה לשישה מנדטים. בבחירות לכנסת השש עשרה כבר זכתה ל-15 מנדטים.
ב-2003 התמנה פורז לשר הפנים, וטיפל בעיקר במשבר הכלכלי של הרשויות המקומיות ובניית תוכנית הבראה עבורן. במסגרת זו ספג ביקורת קשה מצד בית הדין לעבודה, משום שרצונו ליישום תוכניות הבראה לרשויות הנמצאות בגרעון יצר עיכוב בתשלום משכורות של עובדים במספר עיריות במשך חודשים רבים.
ב-28 במאי 2003 דנה הכנסת בהצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003. בעקבות חשדות להצבעה כפולה מצד כמה חברי כנסת הקים יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ועדת בדיקה לעניין. ממצאי הבדיקות העלו חשד כי חמישה חברי כנסת הצביעו פעמיים, ביניהם השר אברהם פורז. השר פורז הודה כי הצביע גם במקומו של השר ישראל כץ, אך טען כי עשה זאת בשוגג וכי ביקש מיו"ר הכנסת לבטל את הצבעתו מיד לאחר שעשה זאת, והיא אכן בוטלה מיידית.
בדצמבר 2004 פוטר פורז (כמו יתר שרי שינוי) מתפקידו כשר הפנים, עקב הצבעתו נגד תקציב המדינה בכנסת. ביוני 2005 התמנה ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת.
ב-12 בינואר 2006, בבחירות הפנימיות שנערכו במפלגה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, הפסיד את המקום השני ברשימת שינוי לרון לוינטל, ועקב כך התפלג יחד עם קבוצת ח"כים משינוי, והקים את מפלגת חץ. בסופו של דבר, שתי המפלגות לא עברו את אחוז החסימה.
לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה הצטרף פורז למפלגת הירוקים ושובץ במקום החמישי ברשימתה, אך הסכם זה לא התבצע בסוף.
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב-2013 הוצב במקום הרביעי בתנועת "מהפך ירוק-לתת לחיות" למועצת העיר תל אביב.
בבחירות למועצה ב-2018 הוצב פורז במקום השני ברשימת "חי - חילונים ירוקים" בראשות ראובן לדיאנסקי לאחר שמפלגת חץ בראשותו סייעה למימון הרשימה. הרשימה זכתה בשני מושבים והוא נבחר למועצת העיר. בבחירות ב-2024 זכתה שוב "חי - חילונים ירוקים עם לדיאנסקי ופורז" בשני מושבים ופורז נבחר גם הפעם למועצת העיר.
פורז הוא בעל עמדה כלכלית ימנית-קפיטליסטית ועמדה מדינית יונית (תמך בין השאר בתוכנית ההתנתקות).
פעילות משפטית
במהלך כהונתו כחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו ולאחר מכן כחבר הכנסת הגיש פורז שורה ארוכה של עתירות לבג"ץ אשר הטביעו חותם על המשפט המנהלי בישראל. החשובים שבהם: בג"ץ 5023/91 (פ"ד מו(2)793) נגד שר השיכון אריאל שרון, מינהל מקרקעי ישראל ואחרים, בעניין הפשרת קרקעות חקלאיות בשכונת עמישב שבאזור פתח תקווה, לעמותות של הציונות הדתית ואחרים באמצעות חוק חדש לסיוע לעולים חדשים, כאשר הבתים נועדו בעצם לתושבי ישראל ותיקים ובג"ץ 953/87 (פ"ד מב(2) 309) נגד שלמה להט, אז ראש עיריית תל אביב-יפו ואחרים, למינוי אישה בוועדה לבחירת רבני העיר. בג"ץ זה הוכר כפורץ דרך במסגרת הדיונים בבתי המשפט בישראל בתחום השוויון המגדרי והפמיניזם, ונלמד גם בשיעורי האזרחות במערכת החינוך.
לאחר שלא נבחר לכנסת ב-28 במרץ 2006, חזר פורז לעסוק במקצועו, כיועץ חיצוני למשרד עורכי דין.
פורז רשום בכנסת כלוביסט העובד בהתנדבות. בין היתר, פורז ייצג משרדי לובינג בפני יושב ראש הכנסת בנושא אתיקה. מדובר בייצוג המשרדים: בהירה ברדוגו, אימפקט, כהן רימון כהן, פוליסי, רותי פרמינגר וגורן עמיר.
פורז מייצג את תושבי היישוב אירוס בקידום הליכי תכנון ובנייה. היישוב צמוד למושב בית עובד ולגן הלאומי גבעות הכורכר נס ציונה.
פורז נשוי ואב לשניים.
פרסים
במאי 1996 זכה פורז בתואר אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון.
ב-2016 הוכתר פורז ליקיר העיר תל אביב-יפו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת חץ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם שינוי
קטגוריה:חברי מועצת העיר תל אביב-יפו
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:שדלנים ישראלים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:בוגרי תיכון אליאנס (תל אביב)
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2016
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה
קטגוריה:ראשי מפלגת שינוי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945 | 2024-04-23T20:00:10 |
זהרה לביטוב | 220px|ממוזער|שמאל|שמוליק וזהרה בחופשה בתל אביב, 1946
זהרה לביָטוב (20 באוקטובר 1927 – 3 באוגוסט 1948) הייתה לוחמת פלמ"ח והטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי. התפרסמה לאחר מותה עם פרסום יומניה האישיים, המכילים את רשמי ילדותה ונעוריה וכן את חליפת המכתבים בינה ובין ארוסה שמואל קופמן, שנהרג לפניה, וכן בעקבות ספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות" המספר את סיפור חייה.
ביוגרפיה
זהרה לביטוב נולדה לזיתה לבית גולדשטיין (מהעיר קובל שבווהלין) ויהודה לביטוב בתל אביב. בגיל שנה עברה לקיבוץ קריית ענבים עם הוריה, שנמנו עם מייסדיו.
כבר כתינוקת התבלטה בקיבוץ באופייה העצמאי. כשהייתה בת ארבע מילאה תפקיד ראשי במחזה "נרות חנוכה", שכתבה חברת הקיבוץ, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. המחזה הוקדש "לזהרה הקטנה מקרית-ענבים", ופורסם במוסף לילדים של העיתון "דבר". בגיל תשע חזרה המשפחה לתל אביב. בגיל 12 עברה עם הוריה לרחובות, אך את לימודיה התיכוניים סיימה בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב.
עם סיום לימודיה הצטרפה זהרה לפלמ"ח. בתחילה נשלחה לפלוגת הפלמ"ח בקיבוץ תל יוסף, שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין), ומאוחר יותר עברה לפלוגה אחרת בקיבוץ עין חרוד. במהלך שירותה השתתפה במבצע "ליל הגשרים", בפעולת פיצוץ גשר א-זיו, כאשר אבטחה את הכוח מגבעה סמוכה יחד עם חיים (חיימק'ה) מגן (מיינצר), באמצעות מקלע. הפעולה הסתבכה, ארבעה-עשר לוחמים נהרגו ולביטוב נפצעה בעיניה. לאחר האירוע שבה לעין חרוד, שם גם החלימה מפצעיה.
מעט מאוחר יותר התרחשה "השבת השחורה", שבעקבותיה החליט ידידה שמואל קופמן לחזור לשירות נוסף בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד, על אף שסיים את שירותו בפלמ"ח זה מכבר והתכונן לקראת לימודיו באנגליה. עם שובו לעין חרוד נפגשו השניים בשנית, וידידותם, שהחלה במהלך תקופת שירותו הראשונה של שמוליק, נהפכה לאהבה גדולה. מעט לאחר שובו של שמוליק לפלמ"ח נשלחו השניים לקורס מפקדי כיתות, ובסיומו הוצבו כמפקדי כיתות בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד. לאחר מספר חודשים התארסו השניים והחליטו להשתחרר מן הפלמ"ח, להתחתן ולנסוע יחדיו ללימודים בארצות הברית. ביום שחרורם מהפלמ"ח, ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי הלוחם . שמוליק, מרדכי כהן ו נהרגו.
לאחר מותו ובתום תקופת האבל, נסעה זהרה לפילדלפיה שבארצות הברית, לבית אחותו של שמוליק, ברוריה. בפילדלפיה החלה בלימודי רפואה, ולאחר זמן-מה עברה לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, והמשיכה את לימודיה שם. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבה את לימודיה, והצטרפה לקורס טיס של חיל האוויר, שארגנו טדי קולק והטייסת אלינור רודניק, בבית הספר הפרטי לטיס שלה בבייקרספילד שבקליפורניה. ביוני 1948 סיימה את קורס הטיס, ושבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי, שם מונתה לתפקיד סגנית מפקד טייסת בשדה התעופה בתל אביב וכטייסת תובלה. כטייסת היה תפקידה להחזיק קשר עם הנגב, ירושלים הנצורה וכל הנקודות המבודדות, שלא הייתה גישה אליהן אלא בדרך האוויר. בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון (זיסט) ברמן. ברמן נהרג ב-7 ביולי 1948, כאשר מטוסו הופל מעל לוד, וזהרה חוותה אובדן בפעם השנייה.
ב-3 באוגוסט 1948, במהלך המראה שגרתית ממנחת עמק המצלבה בירושלים, כתוצאה מתקלה טכנית, התנגש המטוס בקיר החומה של מנזר המצלבה. הראשונה שהגיעה אל המטוס המרוסק הייתה רות דיין. דיין פינתה את זהרה הפצועה לבית החולים שערי צדק, אך בדרך נפטרה זהרה. הטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרג אף הוא.
זהרה נקברה בבית הקברות שייח' באדר א'. לאחר מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן). בי"ז באלול ה'תש"י (30 באוגוסט 1950) הועברו עצמותיה של זהרה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מאחר שנהרגה במילוי תפקידה, וזאת בניגוד לתוכניתה המקורית להיקבר לצד שמוליק, בבית הקברות בהר הזיתים, שהיה בידי הירדנים באותה עת. עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו זהרה, על שם אחותו. הילדה חלתה בסרטן, ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים לאחר שחרור הר הזיתים, נפטרה בהיותה בת שש שנים. לבקשת יהודה אבן שמואל, אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק, ובכך, לפחות באופן סמלי, קוימה שבועת האמונים.
לזכר הטייס עמנואל רוטשטיין הוקם ברמת גן "בית עמנואל" - מרכז תרבות עירוני. על קיר המרכז יש לוחית זיכרון לעמנואל.
סיפור חייה בספרות ובאמנות
קודם למותה הספיקה זהרה להשתתף בעריכת ספר זיכרון לשמוליק קופמן הכולל את כתביו, אולם נהרגה קודם ליציאתו לאור. לאחר מותה יצא לאור ספר זיכרון לזכרה, בעריכת אביה יהודה לביטוב ואביו של שמוליק, יהודה קופמן, ספר שזכה למהדורות רבות.
את סיפור אהבתם ומותם הטרגי של זהרה לביטוב ושמוליק קופמן מתארת הסופרת דבורה עומר בספרה "לאהוב עד מוות", שיצא לאור בשנת 1980 בהוצאת הספרים יוסף שרברק.
המחזה "שמוליק של זהרה", שנכתב בעקבות פרסום יומניהם של שמוליק וזהרה, הועלה באוקטובר 1981 על בימת התיאטרון לילדים ולנוער, בבימויה של חגית רכבי ובכיכובם של השחקנים חיה פיק ועמי טראוב.
בשנת 2003 יצא לאור ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", המבוסס על יומניה ומכתביה של זהרה בצירוף מבוא היסטורי הסוקר את סיפור חייה ונסיבות מותה ומות חבריה. בעקבות הספר, מתקיימים סיורים מודרכים רבים העוסקים בדמותה של זהרה לביטוב. החשיפה הגדולה שלה זכתה זהרה בעקבות הספר והמחזה, הביאה אמהות רבות לקרוא לבנותיהן הרכות על שמה. אמה של זהרה אף נהגה לשלוח מתנה בובה לכל ילדה שנקראה על שם בתה.
שמוליק וזהרה מוזכרים גם בפתיח לספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, במהדורה המתורגמת בידי אביו של שמוליק, יהודה, שאף שינה את שם משפחתו לזכר בנו ל"אבן שמואל".
הנצחה
שמאל|ממוזער|220px|רחוב נתיב זהרה בירושלים
בשנת 1957 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמה, "נתיב זהרה", בנוסף ישנו ציור קיר עם דמותה ברקע המטוס לזכרה ברחוב. בדצמבר 2022 נמחקה דמותה בזדון מציור הקיר. הרחוב הסמוך נקרא "רחוב הטייסים", לזכר כל הטייסים שטסו לירושלים הנצורה. ב-1958 נקרא על שמה ועל שם שמוליק קופמן חדר לימודים באוניברסיטה העברית.
בראשון לציון יש רחוב על שמה, זהרה לביטוב.
בתל אביב-יפו הונצחה בתחילה באופן בלתי רשמי באחד מבניני שיח מוניס שנותרו בשטח רמת אביב, לאחר הריסת הבניין בשנות ה-60 ובנית בניני מגורים במקומו, לא נותר זכר להנצחה במקום. ביולי 2024 הודיעה עיריית ת"א כי "רחוב אבן גבירול- פינת 2435 ייקרא על שמה של זהרה לביטוב.
ראו גם
מנחת עמק המצלבה
לקריאה נוספת
עופר רגב (עורך), כזוהר הרקיע, הוצאת פורת, 2003. הדפסה מחודשת וערוכה של מכתבי שמוליק וזהרה בצירוף מבוא מעמיק ונרחב העוסק בדמות גיבורי הסיפור, על רקע תקופתם.
חיי זהרה וכתביה הוצאת משפחת זהרה, ירושלים, תשי"ד
קישורים חיצוניים
זהרה לביטוב, באתר הפלמ"ח
נגעה בשמיים, באתר המרכז ללימודי רוח, 2023
הערות שוליים
קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:חללי צה"ל במלחמת העצמאות
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:חיילות חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:טייסות ישראליות
קטגוריה:ישראלים שנהרגו בתאונות אוויריות
קטגוריה:לוחמות הפלמ"ח
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:בוגרות תיכון חדש
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1948
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1948 | 2024-09-19T15:33:00 |
זוהרה לביטוב | REDIRECT זהרה לביטוב | 2004-10-09T16:27:18 |
צחי הנגבי | 250px|ממוזער|יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל. מאחוריו עוזרו, צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל' 1985
צחי הנגבי (נולד ב־26 בפברואר 1957) הוא ראש המטה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון הלאומי של ראש ממשלת ישראל. בעבר כיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד וקדימה וכשר בממשלות ישראל. כמו כן, שימש גם כסגן שר החוץ, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יו"ר ועדת הכלכלה, יו"ר ועדת הכנסת ויו"ר הקואליציה.
הנגבי נבחר לראשונה לכנסת בשנת 1988, והיה חבר כנסת מאז כמעט ברציפות, כולל חמש שנים במפלגת "קדימה". בסוף 2010 פרש מן הכנסת לאחר שהורשע בעדות שקר בעניין מינויים פוליטיים ונגזר עליו קנס, מאסר על תנאי וקלון. הוא שב לכנסת לאחר הבחירות הבאות בשנת 2013.
ראשית דרכו
הנגבי נולד בירושלים לאנשי לח"י - עמנואל הנגבי, ממפקדי המבצעים של המחתרת, וגאולה כהן, לימים ח"כ מהליכוד ומהתחייה. היה לו אח אוטיסט, יאיר, שנפטר בגיל 20. הוריו התגרשו כשהיה בן חמש והוא גדל עם אמו בתל אביב.
הנגבי שימש כתב נוער במעריב לנוער. בשירותו בצה"ל היה כתב בעיתון במחנה. לאחר שהצליח להעלות את הפרופיל הרפואי שלו, התנדב לשרת בחטיבת הצנחנים ושירת בגדוד 202, כשהוא ממשיך לדווח על קורותיו לעיתון במחנה. לאחר שחרורו עבד ככתב בגלי צה"ל.
את פעילותו הפוליטית החל בהתארגנות נגד שלום עכשיו. בדצמבר 1979 תקף, יחד עם ישראל כ"ץ, סטודנטים פלסטינים באוניברסיטה העברית באמצעות אלות ושרשראות ברזל. בעקבות קטטה אחרת בקמפוס האוניברסיטה הוא הורשע בעבירה של תגרה במקום ציבורי ונדון למאסר על תנאי וקנס. עם נסיגת כוחות צה"ל מסיני ופינוי העיר ימית התבצר הנגבי, ביחד עם כמה מחבריו, על אנדרטת ימית, ורק לאחר הפצרות מרובות הסכים לרדת מן האנדרטה.
ב-1979 נבחר ליו"ר התאחדות הסטודנטים באוניברסיטה העברית. כמו כן כיהן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל עד 1982.
בעת היותו יו"ר התאחדות הסטודנטים שימש גם יושב ראש מועצת המנהלים של חברת הנסיעות הסטודנטיאלית איסתא. יחד עם ישראל כץ הגיש תלונה בה טען שמנהלי החברה פעלו להבריח את נכסי איסתא לחברה אחרת שהוקמה: איסתא ליינס. שופטת בית משפט השלום בירושלים, אסתר קובו, זיכתה בשנת 1987 את כל הנאשמים ובפסק דינה ציינה לגבי עדותו של הנגבי: "בעדותו לא תמיד הייתה האמת העובדתית נר לרגליו". ב-1981 הוצב במקום ה-18 ברשימת מפלגת התחיה בבחירות לכנסת העשירית.
בעל תואר ראשון מהחוג ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר ראשון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו.
פעילות במפלגת הליכוד
הנגבי כיהן כיו"ר מטה ההסברה של הליכוד ועוזרו של שר התחבורה חיים קורפו. בשנים 1984–1986 כיהן כיועצו של שר החוץ יצחק שמיר, ובשנים 1986–1988 היה מנהל לשכתו של שמיר בתפקידו כראש הממשלה.
החל משנת 1988 כיהן הנגבי כחבר כנסת מטעם הליכוד (עד פרישתו לקדימה בשלהי הכנסת השש עשרה). בכנסת ה-13 כיהן כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. במקביל לחברותו בכנסת השלים את לימודי המשפטים, והתמחה בעריכת דין אצל עורך הדין רוני בר-און (לימים שר בממשלת ישראל).
שר המשפטים
ב־18 ביוני 1996 מונה לשר הבריאות. בספטמבר 1996 מונה למ"מ שר המשפטים במקומו של יעקב נאמן, נגדו נפתחה חקירה פלילית. כעבור שלושה חודשים מונה לשר המשפטים והתפטר מתפקיד שר הבריאות.
כשר המשפטים הביא בפני הכנסת, בין היתר, את הצעות החוק הבאות:
החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 3), בנובמבר 1996, שהרחיב את סמכות בית המשפט להיאבק בתופעות של אלימות במשפחה;
חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, בינואר 1997, שמאפשר לאזרח לנהל את ההתדיינות שלו עם רשויות השלטון בהליך יעיל ומהיר יותר, בלא להיזקק לעתירה לבג"ץ העמוס לעייפה;
חוק לעזרה משפטית בין מדינות, בפברואר 1997, שמקל על שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין מדינות זרות, בהליכים פליליים ואזרחיים;
חוק שירות נתוני אשראי, בדצמבר 1997, שנועד להסדיר את תחום מתן וקבלת האשראי כך שתקטן האפשרות לפגיעה בחיי המסחר והכלכלה;
חוק שירות הביטחון הכללי, במרץ 1998, שהסדיר את סמכויותיו ותפקידיו של השב"כ ואת דרכי הבקרה והפיקוח על פעולותיו;
תיקונים לחוק העברת אסירים לארצותיהם וחוק ההסגרה, במאי 1998, שנועדו לאזן בין שני יעדים: עשיית דין עם עבריינים, תוך שמירה על מעמדם וזכויותיהם של חשודים אזרחי ישראל;
חוק איסור הלבנת הון, בחודש אפריל 1999, שנועד לשלב את ישראל במערכה העולמית נגד העבריינות, בפרט בתחום הפשע המאורגן, הסחר בסמים והטרור.
בעת שכיהן כשר המשפטים היה מעורב בפרשת בר-און חברון, שבמהלכה נטען כי הטעה את הממשלה ואת בנימין נתניהו בקשר לעמדתו של אהרן ברק באשר למינויו של בר-און. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, החליט שלא להגיש כנגדו כתב אישום בעניין זה.
בשנת 1998 נטען כי בעת שהנגבי שימש יושב ראש ועדת משנה של ועדת הכלכלה של הכנסת, שעסקה בחקיקת חוקים למלחמה בתאונות הדרכים, שימש כמנכ"ל בשכר של עמותה בשם "דרך צלחה". גם בעניין זה חקרה המשטרה, ואף בעניין זה מצא היועץ המשפטי כי אין מקום להגיש כתב אישום כנגד הנגבי.
השר להגנת הסביבה ושר התחבורה
בשנת 2001 מונה הנגבי לשר לאיכות הסביבה. בתפקיד זה הוביל את העברת חוק הפיקדון על בקבוקים ומיכלי משקה. בשלהי 2002, סמוך לבחירות לכנסת ה-16, מונה לשר התחבורה נוסף על תפקידו כשר לאיכות הסביבה.
שר לביטחון פנים
ב־2003 מונה לשר לביטחון הפנים. בעקבות המינוי התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ בטענה כי העובדה שהנגבי היה מעורב בפרשיות רבות פוסלת אותו מלמלא את התפקיד. בג"ץ דחה את העתירה.
כשר לביטחון הפנים יזם הנגבי, בין היתר, את ההחלטות הבאות:
אוגוסט 2003 – הורה למשטרת ישראל לאפשר ביקורי יהודים ותיירים בהר הבית, לאחר שאלה נמנעו, בהנחיית ערפאת, מאז ספטמבר 2000. מאז פתיחת הר-הבית מתקיימת באתר שגרת ביקורים מוסדרת, חמישה ימים בשבוע, בשעות קבועות.
מרץ 2004 – הקבינט החברתי-כלכלי אישר את הצעת הנגבי להקים יחידת משטרה ארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ). ייעודה הוגדר: "הובלת מאבק כלל מערכתי לצמצום תופעות של פשיעה כלכלית – הוצאת כספים או מניעת כספים מן הקופה הציבורית או אובדן ונזק לנכסים ציבוריים".
מאי 2004 – הציע לממשלה את מועמדותו של ניצב משה קראדי, מפקד מחוז הדרום במשטרה, לכהונת מפכ"ל המשטרה. הצעה זו התקבלה בהפתעה, בשל החלטת הנגבי לדלג על פני מועמדים ותיקים יותר. הנגבי הסביר כי הצעד נועד להצעיר את סגל הפיקוד הבכיר במשטרה ולרענן את הנהגתה. הממשלה אישרה פה אחד את מינויו של קראדי למפכ"ל ה-15 של המשטרה, החל מ-1.8.04.
יולי 2004 – הציג בפני הכנסת תיקון לחוק: הקמת מאגר DNA במשטרת ישראל. ההצעה – תיקון לחוק סדר הדין הפלילי (נטילת אמצעי זיהוי ומאגר אמצעי זיהוי) – נועדה לסייע למחלקה לזיהוי פלילי במשטרה לפענח פשעים שלא ניתן לגלות את זהות מבצעיהם באמצעות המאגרים הקיימים במשטרה – מאגרי טביעות האצבע, ומאגר התצלומים. הצעת החוק אושרה.
ב-2005 הצביע בכנסת בעד תוכנית ההתנתקות. בשנת 2006 בעקבות מלחמת לבנון השנייה הסביר כי התוכנית הייתה שגויה. בראיון לרשת ב' הסביר כי "ההתנתקות הייתה טעות, התפרשה כחולשה והחולשה הזו הזמינה מתקפה בעזה ובצפון". לימים, בשנת 2020, הסביר לראיון בערוץ 11 את תמיכתו בתוכנית בכך שלא רצה לשלם מחיר פוליטי, "אני לא הייתי מוכן להיות הפראייר שמצביע נגד".
פעילות במפלגת קדימה
בנובמבר 2005 מונה הנגבי ליו"ר זמני של הליכוד, בעקבות פרישת יו"ר הליכוד אריאל שרון מהמפלגה והקמת קדימה. ב-7 בדצמבר הודיע הנגבי על הצטרפותו לקדימה. "הלב אמר להישאר בבית הפוליטי שבו גדלתי", אמר הנגבי, "אבל ההיגיון הממלכתי אמר להצטרף למהלך הפוליטי ההיסטורי לצידו של ראש הממשלה". הנגבי, שתמך בקריאה ראשונה בהצעת החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, הודה כי "בעמדות המדיניות שלי יש תזוזה מתמשכת לאורך השנים". הצטרפותו של הנגבי לשרון בלטה במיוחד על רקע ידיעות לפיהן המשטרה תמליץ להעמידו לדין בפרשת המינויים (כפי שאכן עשתה כעבור זמן לא רב), אבל הנגבי דחה טענות בדבר קשר בין הדברים.
בדצמבר 2005, הוא הודיע על התפטרותו מהכנסת ("המנדט שלי שייך לליכוד, אני מחזיר אותו לליכוד").
יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת
250px|ממוזער|הנגבי (משמאל), עם יצחק הרצוג, יעקב פרי ומנחם בן-ששון, ינואר 2013
250px|ממוזער|צחי הנגבי באירוע "שבתרבות" עם משה נסטלבאום בפתח תקווה, אוגוסט 2019
בבחירות לכנסת השבע עשרה הוא מוקם במקום התשיעי ברשימת קדימה לכנסת ונבחר מטעמה בבחירות אלו. בכנסת זו שימש הנגבי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. במהלך מלחמת לבנון השנייה ספג הנגבי ביקורת ציבורית כאשר נסע בזמן המלחמה לביקור פרטי בן מספר ימים מחוץ לישראל, בעודו משמש יו"ר ועדת החוץ והביטחון.
לאחר המלחמה כתבה הוועדה בראשותו דו"ח נרחב ביחס למלחמה, אשר התפרסם בדצמבר 2007. מסקנות הדו"ח נתפסו על ידי התקשורת עם פרסומם כקשות במיוחד כלפי הצבא, על אף שכללו ביקורת נוקבת גם כלפי החלטות הממשלה.
במהלך שנת 2008 חוקקה ועדת החוץ והביטחון בראשותו שני חוקים בולטים: חוק שירות המילואים, אשר מעניק זכויות, הטבות והכרה ממלכתית למערך המשרתים במילואים; וחוק המטה לביטחון לאומי, אשר מעגן בחוק, ברוח המלצות ועדת וינוגרד, את מעמדו, סמכותו, ואחריותו של המטה לביטחון לאומי (לשעבר - המועצה לביטחון לאומי), כגוף המרכז את תהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה בנושאי החוץ והביטחון.
בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום הרביעי ברשימת קדימה לכנסת. אף שקדימה לא הצטרפה לממשלה, המשיך בתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, לאחר שמפלגת העבודה החליטה שלא למנות נציג מטעמה לתפקיד. בכך, היה ליו"ר הראשון של ועדה זו שהוא מטעם האופוזיציה.
במהלך כהונתו בכנסת יזם את חקיקת חוק לפינוי שדות מוקשים (החקיקה הושלמה לאחר שחדל לכהן כחבר הכנסת). כן יזם תיקון לחוק תשלומים לפדויי שבי המבטל את תקופת ההתיישנות להגשת בקשות להכרה לפי החוק וכן חוק הקובע כי תינתן הנחה בארנונה לנכי נפש שזכאים למסגרות מגורים בקהילה, כגון דיור מוגן, אף שאינם נחשבים מחזיקים בנכס.
פרשת המינויים הפוליטיים
באוגוסט 2004 הגיש מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, דו"ח שעסק במינויים פוליטיים במשרד להגנת הסביבה בעת כהונת הנגבי כשר במשרד. לטענת הדו"ח, נעשו במשרד לאיכות הסביבה עשרות מינויים פוליטיים, ובהם גם מינויים למשרות פיקטיביות. משנפתחה חקירת משטרה בעניין, הנגבי השעה עצמו מתפקיד השר לביטחון הפנים, בספטמבר 2004. בעקבות זאת מונה לשר במשרד ראש הממשלה.
משפטו בנושא המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה נפתח בשנת 2006 בבית משפט השלום בירושלים וכלל אישום בעברות של הפרת אמונים, עדות שקר ושוחד בחירות. בשנת 2008 נדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצעה של פרקליטיו של הנגבי לעסקת טיעון.
ב-13 ביולי 2010 ניתנה הכרעת הדין: הנגבי הורשע בעדות שקר בפני ועדת הבחירות המרכזית בעניין אחריותו לפרסום בעלון פנימי של מרכז הליכוד וזוכה משלושה אישומים: שוחד בחירות, מרמה והפרת אמונים, וניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה. בעניין האישום בהפרת אמונים הציגו השופטים שלוש דעות: אחד השופטים ביקש לזכות, השני ביקש להרשיע, ואילו השלישי ביקש לבטל את האישום מטעמי הגנה מן הצדק. לאור זאת לא הורשע הנגבי בסעיף זה. ב-9 בנובמבר 2010 החליט בית המשפט ברוב של שני שופטים, נגד דעתו החולקת של אב בית הדין, כי יוטל על הנגבי קלון, ועקב כך הושעתה חברותו בכנסת. עוד נגזרו עליו קנס בסך 10,000 ש"ח, והתחייבות להימנע מעבירה דומה (לתקופה של שלוש שנים).
ב-23 בדצמבר 2010 מסר הנגבי מכתב התפטרות ליושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. עקב שביתת הפרקליטים לא הגישה הפרקליטות ערעור על זיכויו. ב-27 בדצמבר 2010 פסקה חברותו של הנגבי בכנסת כיוון שלא ניתן היה עוד להגיש ערעור על פסק הדין.
הפסקה מהפוליטיקה
באמצע נובמבר 2010 פורסם בתקשורת כי הנגבי מונה ליו"ר חברת התיירות והנופש "כספי קווי נוסעים", החברה מפעילה אוניית נוסעים בשם "ריו" ומבצעת הפלגות למספר יעדים ברחבי הים התיכון. יום לאחר הפרסום הצהיר הנגבי כי הוא מוותר על המינוי והסביר זאת במילים אלו "אתקשה להקדיש את הזמן הדרוש שמצריך תפקיד כה מרכזי בחברה החדשה".
250px|ממוזער|סוכות עם שגריר ארצות הברית בישראל, משמאל לימין: יעקב אשר, דן שפירו, הנגבי וגדעון סער, הרצליה 2011
250px|ממוזער|השר לשיתוף פעולה אזורי, צחי הנגבי, באוקראינה, לצידו משמאל סגנית השר לשילוב אירופי-אטלנטי של אוקראינה, איוונה קלימפוש-צינצאדזה , מרץ 2018
מאמצע שנת 2011 לערך, הועסק הנגבי על ידי חברת תעש בתפקיד יועץ, בשכר של כ-5,000 דולר לחודש. העסקתו זו עוררה ביקורת על רקע הקשיים הכספיים בהם מצויה החברה, שלצורך המשך פעילותה קיבלה הלוואות מהמדינה בסך של 2.83 מיליארד שקל מאז שנת 2000 ועד אוגוסט 2012.
במהלך שנת 2012 לימד הנגבי בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו קורס בשם ״ההיבטים המשפטיים של הסיכול הממוקד״.
חזרה לליכוד
הכנסת ה-19
הנגבי הודיע על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת התשע-עשרה. ב-22 ביולי 2012 פורסם בתקשורת כי הוא ניהל מגעים עם הליכוד כדי לחזור לשורותיו ולהביא עמו שבעה ח"כים שיתפלגו מסיעת קדימה. למחרת הודיע הנגבי על עזיבת קדימה ושובו לשורות הליכוד. הנגבי הוצב במקום ה-26 ברשימת הליכוד ישראל ביתנו ונבחר לכנסת.
באפריל 2013 מונה הנגבי ליו"ר ועדת הכנסת. ביוני 2014 סיים את תפקידו כיו"ר ועדת הכנסת ומונה לסגן שר החוץ, הוא כיהן בתפקיד עד התפטרותו של אביגדור ליברמן במאי 2015. ב-24 בדצמבר 2014, לאחר התפטרותה של יעל גרמן ושאר חבריה במפלגת יש עתיד, מונה גם לסגן שר הבריאות.
הכנסת ה-20 עד הכנסת ה-22
לקראת הבחירות לכנסת העשרים הוצב הנגבי במקום השנים-עשר ברשימת הליכוד, ונבחר לכנסת. בהמשך מונה ליו"ר הקואליציה וליו"ר ועדת החוץ והביטחון
.
במאי 2016 מונה לשר בלי תיק במשרד ראש הממשלה. בדצמבר 2016 הוחלט למנותו לשר לשיתוף פעולה אזורי במקום ראש הממשלה נתניהו.
בראשית 2017 כיהן כממלא מקום שר התקשורת למשך שלושה חודשים.
בינואר 2020 מונה לשר החקלאות, בנוסף לתפקידו כשר לשיתוף פעולה אזורי.
הכנסת ה-23 וה-24
ב-17 במאי 2020, הושבע הנגבי לתפקיד שר במשרד ראש הממשלה, במסגרת הממשלה ה-35. עם מינויה של ציפי חוטובלי לשגרירת ישראל בלונדון מונה הנגבי לשר לענייני התיישבות במקומה.
כשר, הורה על הקמת ועדת בדיקה ממשלתית לבחינת הדרכים למניעת אסונות דוגמת אסון נחל צפית.
במאי 2021 לאחר מבצע "שומר החומות" העריך הנגבי בראיון טלוויזיוני כי המכה הקשה שקיבל החמאס תביא להרתעתו לאורך זמן וכי הוא לא יעז לתקוף את ישראל ב-15 השנים הקרובות. ב-2023 תקף החמאס את ישובי עזה וביצע טבח בכ-1,300 אזרחי ישראל. בעקבות שיח על ה"קונספציה" ומחדל המודיעין במתקפת החמאס התנצל הנגבי על הריאיון.
בבחירות לכנסת ה-24, הוצב במקום ה-13 ברשימת הליכוד לכנסת ונבחר לכהונה נוספת. מפלגת הליכוד נשארה באופוזיציה ובחרה שלא למנות חברים לוועדות הכנסת.
לאחר הבחירות המקדימות לרשימת הליכוד בשנת 2022 נבחר הנגבי למקום ה-46 הלא ריאלי ברשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-25 (הרשימה זכתה ב-32 מנדטים), ולא נבחר לכנסת ה-25.
ראש המטה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון לאומי
עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע מונה לראש המטה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון הלאומי של ראש ממשלת ישראל. הוא הראשון בתפקיד זה שאינו יוצא מערכת הביטחון הישראלית.
ב-14 באוקטובר 2023, שבוע לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, במהלך מסיבת עיתונאים, הודה הנגבי כי שגה בהערכתו לפיה ארגון חמאס ברצועת עזה מרוסן ומורתע - הערכה אותה השמיע רק שישה ימים לפני פרוץ המלחמה.
ב 14 ביולי 2024, בתוכניתו של רפי רשף בערוץ 12, התייחס הנגבי לטבח בשבעה באוקטובר כ"תקלה". ההתבטאות גררה אחריה מחאה חברתית נרחבת וקריאה לפיטוריו של הנגבי.
חיים אישיים
הנגבי מתגורר במבשרת ציון עם אשתו רנדי, ולהם ארבעה בנים.
משנת 1988 משמש כשוער בנבחרת הכנסת וכן מתאמן מזה שנים רבות בקראטה ולו חגורה חומה.
לקריאה נוספת
צחי הנגבי, לא ארץ נוכרייה לקחנו, ידיעות ספרים, 2021
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של הנגבי
הבלוג של הנגבי באתר ה"ג'רוזלם פוסט"
צחי הנגבי מתראיין בתוכנית "אישי עם גיל ריבה"
צחי הנגבי מתראיין בתוכנית "מי שמדבר" עם אילנה דיין
מאמרים פרי עטו
הערות שוליים
קטגוריה:מנהלי לשכת ראש הממשלה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וחמש
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:ראשי התאחדות הסטודנטים
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ה' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:פעילי מפלגת התחיה
קטגוריה:יושבי ראש הקואליציה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וארבע
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל
קטגוריה:המחאה נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים: אישים
קטגוריה:השרים לענייני ירושלים
קטגוריה:מבשרת ציון: חברי הכנסת
קטגוריה:ראשי המטה לביטחון לאומי
קטגוריה:נציגי הממשלה בוועדה לבחירת שופטים
קטגוריה:נושאי תפקיד רשמי במלחמת חרבות ברזל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1957 | 2024-09-30T18:26:11 |
ישראל כ"ץ (הליכוד) | 250px|ממוזער|ישראל כ"ץ בפגישה עם שר החוץ היווני ניקוס דנדיאס, אוקטובר 2019
250px|ממוזער|ישראל כ"ץ בפגישה עם ריק פרי בשגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים, יולי 2019
250px|ממוזער|ישראל כ"ץ בפגישה עם אנדרו ר' ווילר , מנהל הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית, נובמבר 2019
250px|ממוזער|ישראל כ"ץ עם ג'ייסון דב גרינבלט. מאחור יואב מרדכי, אוגוסט 2017
ישראל כ"ץ (נכתב גם כץ; נולד ב-21 בספטמבר 1955, ה' בתשרי ה'תשט"ז) הוא שר החוץ מטעם מפלגת הליכוד. בעבר כיהן כשר האנרגיה, שר האוצר, שר התחבורה, שר החקלאות והשר לענייני מודיעין.
ביוגרפיה
שירות צבאי ולימודים
כ"ץ נולד ב-1955 באשקלון למאיר כ"ץ ומלכה (נירה) לבית דויטש, ניצולי השואה שעלו מחבל מרמורש שברומניה.
האם נולדה בצפון מרמורש שהיה חלק מצ'כוסלובקיה והאב היה יליד מרמורש ולמד בישיבת סטמר. שני ההורים איבדו את רוב משפחותיהם במחנות ההשמדה בשואה. ישראל כץ גדל במושב כפר אחים. בנעוריו למד בישיבה התיכונית אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן, וכיום שומר על אורח חיים מסורתי. בנובמבר 1973 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 890. עבר מסלול הכשרה כלוחם ובהמשך עבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר קורס קציני חי"ר, שב לחטיבה ושימש מפקד מחלקה, והגיע לדרגת סרן. שירת כקצין במילואים במלחמת לבנון הראשונה. בעל תואר ראשון במדע המדינה וביחסים בינלאומיים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. למד לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן, מבלי להשלים זכאות לתואר.
בהיותו סטודנט, בראשית שנות ה-80, היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית ופעיל התאחדות הסטודנטים הארצית. במסגרת זאת פעל להגברת הסבסוד הממשלתי של שכר הלימוד, הקמת מעונות לסטודנטים, סיוע מיוחד לסטודנטים המשרתים במילואים, והעסקת סטודנטים בפעילות העשרה חברתית בשכונות הירושלמיות, במסגרת פרויקט חופ״ש - חוגי פעילות שכונתיים, שהקים. בנוסף הקים את חברת גלש״ן - גוף לשירותי שמירה וניקיון, כדי לספק מקומות עבודה לסטודנטים.
יחד עם צחי הנגבי נאבק במה שהם כינו האלימות וההסתה נגד מדינת ישראל על ידי הסטודנטים הערבים בקמפוסים. דרכי הפעולה שלהם תוארו בתקשורת כאלימות. בין השאר נטען שבמהלך דיון באוניברסיטה כ"ץ חטף את המיקרופון מידי הדיקן, דבר שהביא לעימות עם רקטור האוניברסיטה גדעון שפסקי. כן נטען שהוא פיזר התקהלויות של סטודנטים ערבים באמצעות שרשראות ברזל. במסגרת המאבקים מול הפגנות הסטודנטים הערבים באוניברסיטה הועמד כ"ץ לדין משמעתי, אולם זוכה על ידי ועדת המשמעת של האוניברסיטה בראשות הפרופסור גבי שליו. בהמשך כלא את רקטור האוניברסיטה רפאל משולם בחדרו, במחאה על מה שכינו "ההתעלמות מן האלימות הערבית בקמפוס" במרץ 1981. בעקבות זאת הורחק מהלימודים למשך שנה.
עם סיום תפקידו כיו״ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, הקים את התנועה החוץ פרלמנטרית צלי״ל - צעירים למען ישראל, שפעלה נגד סרבנות השרות במלחמת לבנון הראשונה, במשותף עם הרמטכ״ל לשעבר רפאל איתן.
שנים ראשונות בליכוד
בשנת 1985 התחרה על תפקיד יושב ראש צעירי חרות בתמיכת אריאל שרון אך הפסיד, בהפרש 26 קולות, למיכאל רצון שנתמך על ידי יצחק שמיר, משה ארנס ודוד לוי.
הקים את מחנה שרון בליכוד אחרי מלחמת לבנון הראשונה והדחת שרון ממשרת שר הביטחון בעקבות המלצות ועדת כהן והוביל את החזרת שרון למרכז הפעילות הפוליטית בליכוד. בהמשך שימש כעוזרו של שרון במשרד התעשייה והמסחר עד לשנת 1988, ובמסגרת זו סייע בקידום אזורי תעשייה ומסחר ברחבי המדינה, ובמבצע לפיקוח מחירים, במסגרת המדיניות לבלימת האינפלציה.
באמצע שנות ה-80 עבד כעוזרו של אריאל שרון שהיה שר המסחר והתעשייה והיה חבר בדירקטוריון כימיקלים לישראל. בהמשך מונה לסמנכ"ל המשרד. בשנת 1988 הוגש נגדו כתב אישום על נהיגה בעת שלילה ושידול נהג של משרד התעשייה והמסחר להעיד במשטרה עדות שקר על נסיבות תאונה שגרמה נזק לרכב של המשרד כדי להסתיר את העובדה שהוא נהג ברכב. ביולי 1990 הורשע במסגרת הסדר טיעון שכלל הודאה בנהיגה בפסילה ומחיקת סעיפי המרמה והפרת אמונים מכתב האישום.
בבחירות 1988 שימש כראש מטה המבצעים המיוחדים בליכוד והוביל מאות אלפי אזרחים ישראלים לסיורי הדרכה ביהודה ושומרון, במסגרת ״מבצע חיים״, ובכך תרם, לטענתו, לניצחון הליכוד בבחירות. לקראת הבחירות לכנסת ה-12 התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת מטעם תנועת החרות. הוא נבחר להכלל ברשימת ה-35, אולם לא נבחר בשביעיות ונכלל בעשיריה החמישית של רשימת הליכוד לכנסת. לקראת הבחירות התפטר מתפקידו במשרד התעשייה, אולם מכיוון שהליכוד קיבלה רק 40 מנדטים הוא לא נכנס לכנסת. כ"ץ נותר מחוץ למעגל העשייה הציבורי וחיפש תפקיד בקרב שרי הליכוד. הוא פנה לתחום העסקי והקים חברה בתחומי כח אדם והשמת עובדים, אשר בין יתר פעולותיה, ייבאה עובדים זרים מחוץ לישראל.
בכנסת ובממשלה
בבחירות לכנסת ה-14 הוצב במקום ה-34 ברשימה המשותפת של הליכוד, גשר וצומת. בנובמבר 1998 נכנס לכנסת במקום אהוד אולמרט, כשזה נבחר לראשות עיריית ירושלים. היה חבר בוועדת הכנסת, ועדת הכספים, ועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט. שימש כנשיא ועידת הליכוד. לאחר הבחירות לכנסת ה-16 מונה ב-28 בפברואר 2003 לשר החקלאות.
ב-19 בדצמבר 2005, לאחר שאריאל שרון פרש מהליכוד ועבר לקדימה, התמודד על תפקיד יו"ר הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה, אך זכה לאחוזי תמיכה בודדים בלבד. ב-14 בינואר 2006 פרש מהממשלה יחד עם שאר חברי סיעתו. בבחירות לכנסת ה-17 נבחר במקום ה-12 ברשימת הליכוד, וכיהן כחבר בוועדת הכספים, ובוועדת הפנים והגנת הסביבה. בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-11 ברשימת הליכוד ונבחר לכהונה נוספת. עם הקמת הממשלה ה-32 מונה לשר התחבורה. בבחירות לכנסת ה-19 נבחר למקום ה-4 ברשימת הליכוד, הוצב במקום ה-8 ברשימת הליכוד - ישראל ביתנו ונבחר שוב. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 זכה כ"ץ במקום השלישי ברשימת הליכוד לכנסת ולפיכך למקום הרביעי ברשימה הארצית.
נבחר פעמיים לנשיא ועידת הליכוד ופעמיים כיו״ר מזכירות הליכוד: בפעם הראשונה ב-2004, כאשר גבר על אברהם הירשזון ומיכאל רצון, ובפעם השנייה ב-2013, כאשר גבר על מירי רגב ברוב מכריע, למרות התייצבות רבים משרי הליכוד לצידה, תפקיד בו הוא משמש עד היום.
במסגרת תפקידיו אלה, הוביל להחלטה על קיום משאל בקרב מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות, בו הושג רוב נגד התוכנית, (אמנם כ"ץ בעצמו הצביע בעד ההתנתקות) ולשינוים ורפורמות במפלגה, בחיזוק הדמוקרטיה הפנימית (ועידת הליכוד 1997), בהגדלת הייצוג לנציגי הפריפריה והשכונות, הנשים והצעירים ברשימה לכנסת, ובהסדרת כללי מינהל תקין לניהול המפלגה.
תפקידי שר
שר החקלאות (2003–2006)
לאחר הבחירות לכנסת ה-16 מונה ב-28 בפברואר 2003 לשר החקלאות.
בזמן כהונתו נערכו רפורמות בכל מועצות הייצור, בהן איחוד מועצת הירקות, מועצת הפירות, מועצת הפרחים ומועצת ההדרים למועצה אחת בשם מועצת הצמחים. מטרת האיחוד הייתה לחסוך כספים ולשפר את השירות לחקלאי. צעדים אלו, שנערכו חרף התנגדות ארגוני החקלאים הובילו בין היתר להוזלת היטלים, וצמצום מדיניות "פינוי העודפים" תוך הפנייתם לייצוא, דבר אשר תרם להגדלת הייצוא החקלאי מישראל ולהגדלת מתח הרווחים של החקלאים בשל האטרקטיביות של האירו והדולר. בנוסף, הביא לאישור הממשלה את התוכנית לפיתוח רמת הגולן, לחיזוק ההתיישבות הכפרית בגולן והביא, ביחד עם שר האוצר, בנימין נתניהו, את תוכנית הסיוע המיוחד לבקעת הירדן.
במאי 2007 פרסם מבקר המדינה ביקורת על שבשנת 2003, שר האוצר בנימין נתניהו ושר החקלאות ישראל כ"ץ מינו ליו"ר הוועדה הציבורית לבחינת הפיקוח על מחירי החלב, את איש העסקים רן קרול, בניגוד להחלטת הממשלה שליו"ר ימונה נציג מהאקדמיה. בנוסף, המבקר כתב שבניגוד להחלטת הממשלה נציג ציבור בעל רקע בתחום החלב לא מונה כחבר בוועדה. כן נאמר בדו"ח המבקר שהוועדה העסיקה חברת ייעוץ פרטית בבעלות קרול, שמינתה את קרול עצמו כיועץ בשכר שלה.
במרץ 2007, לאחר חקירה שנמשכה שנתיים, המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד כ"ץ בחשד למרמה והפרת אמונים, בעניין מינוי מקורבים וחברי מרכז הליכוד והתקשרויות לא חוקיות עם ספקים במועצת הצמחים, מועצת הלול, מועצת החלב, בגן הבוטני וברשות לפיקוח חקלאי. בספטמבר 2009 נסגר תיק החקירה נגדו. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז סגר את התיק בשל קושי בביסוס ראייתי של השיקולים שהנחו את כ"ץ בפעולותיו והשאלה אם הם יכולים לבסס עבירה פלילית.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים (2009–2019)
בממשלת ישראל ה-32 החל לכהן כ"ץ כשר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, והמשיך בתפקיד זה גם בממשלה ה-33. בממשלה ה-34 המשיך בתפקידו כשר התחבורה, ובנוסף מונה לשר לענייני מודיעין ולחבר בקבינט המדיני-ביטחוני.
ב-17 בפברואר 2019 נבחר למלא את מקום שר החוץ וב-29 במאי 2019 מונה לשר החוץ במינוי קבוע במסגרת ממשלת המעבר. ב-23 ביוני 2019, יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ' החליף אותו בתפקיד שר התחבורה והבטיחות בדרכים. כ"ץ הוא שר התחבורה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקידו.
תחבורה יבשתית
קצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא בין המהירים בעולם המערבי ובעקבות הצמיחה הכלכלית בשנות ה-2000 יש בה גידול בבעלות על כלי רכב ובדרישה לשירותי תחבורה יבשתית. צמיחה זאת עתידה להימשך בשנים הקרובות שכן רמת הבעלות על רכב בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי. מדינת ישראל גובה ממיסוי על כלי רכב מעל 40 מיליארד שקלים בשנה, אולם תקציב המדינה מקצה למשרד התחבורה לפיתוח תשתיות תעבורה יבשתיות פחות ממחצית סכום זה. משרד התחבורה נדרש על כן לתעדף את אמצעיו כדי להתמודד עם הגודש בכבישים והדרישה לשירותי תחבורה.
בהתמודדות עם הגודש בכבישים משרד התחבורה בראשות כ"ץ הוביל "קו מדיניות ברור המעדיף את התחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי", במטרה לעודד מעבר של הנוסעים ברכב פרטי לתחבורה ציבורית. בהתאם, הוגדל הסבסוד לתחבורה ציבורית וניתנה העדפה תקציבית לתשתיות תחבורה ציבורית ובמיוחד לרכבת ישראל על פני הרחבה מהירה יותר של תשתיות כבישים לרכבים פרטיים.
כ"ץ שלל פתרונות אחרים לגודש בכבישים, כדוגמת אגרות גודש ופתיחת תחום ההסעה בתשלום לכלל הנהגים ולא רק למוניות בעלי מספר ירוק. כ"ץ התנגד לאגרות גודש בטענה שמדובר על מס לא הוגן על הנהגים, ואף ביטל ניסוי של "נעים לירוק" שנתן הטבות לנהגים שנמנעו מנסיעה בכבישים עמוסים, דבר המהווה אגרת גודש בעטיפה יותר ידידותית לציבור. ב־TheMarker העלו את ההשערה שגם במעטפת כזאת חשש כ"ץ מהתנגדות ציבורית שתראה בהטבות מסווה לאגרות גודש או שעלות ההטבות תילקח מתקציב משרד התחבורה.
ב-2012 מינה כ"ץ את ירון זליכה לראשות ועדה ציבורית לבדיקת כשלי שוק הרכב. הוועדה פרסמה דו"ח ובו הצביעה על כ-52 הגבלים שונים שיש לפרק, אולם כ"ץ יישם חלק קטן מאוד מההמלצותה, על פי הערכת הוועדה, יישומן המלא היה חוסך למשק כשלושה מיליארד ש"ח בשנה.
בהנחייתו הביע משרד התחבורה התנגדות למתן אישור לנהגים שאין בידם מספר ירוק להסיע נוסעים בתשלום, דבר הנדרש כדי לאפשר פעילות נרחבת של תחבורה שיתופית, דוגמת זאת המסופקת באמצעות חברת אובר, בישראל. עם זאת, במענה לביקורת הגמיש משרד התחבורה בראשותו בסוף שנת 2017, את הכללים לקבלת תשלום מנוסעים, תחת הכותרת של החזר הוצאות, ברכב שאין לו מספר ירוק.
רכבת
250px|ממוזער|כ"ץ בפתיחת תחנת הרכבת בשדרות. 2013
כשר תחבורה, תמך כ"ץ בהשקעות תקציביות גדולת בקווי רכבת לפריפריה, על פי תוכנית "נתיבי ישראל", שבמשרד האוצר ראו אותם כחסרי הצדקה כלכלית, אף על חשבון דחייה בפיתוח רשת הכבישים. לטענתו, קווי רכבת אלו הם חובה של המדינה לתושבי הפריפריה. השר כץ הביא את הגידול במספר הנוסעים ברכבת ישראל, ובמיוחד את הנסועה של רכבת הנגב שעמדה בסוף הרבעון השלישי של 2017 על ממוצע נסיעות יומי של 420,650, כהוכחה לצדקתו בהכרעה למען סלילת קווי הרכבת לפריפריה, בניגוד למבקרים שטענו שאין במסילות צורך.
במהלך כהונתו הוקם קו הרכבת מאשקלון לבאר שבע, שתוכנן עוד לפני כהונתו, אך סלילתו החלה ב-2009. הקו החל לפעול חלקית עם פתיחת תחנת הרכבת בשדרות בדצמבר 2013 והוא הושלם עם פתיחת תחנת אופקים בדצמבר 2015. כן הוקמו רכבת העמק מחיפה לבית שאן, רכבת הגליל מחיפה לכרמיאל, רכבת הנגב לשדרות, נתיבות ואופקים ורכבת השרון, שחיברה את רעננה והרצליה לת״א ויישובי השרון לאורך כביש 531. בנוסף הוחל בהקמת מערכת חישמול מתקדמת לאורך 420 ק״מ מסילות קיימות, והקווים החדשים לירושלים וכרמיאל. כץ גם תומך בקידום קו הרכבת לאילת.
ב-25 בספטמבר 2018 חנך את מסילת ירושלים - גנות, אף שבמועד זה הגיע הקו רק מירושלים לנתב"ג. הפעלת הקו הייתה רצופה תקלות ויצרה עומס כבד בקווים אחרים עקב מחסור בקרונות. מנכ"ל הרכבת, שחר איילון, אמר לתקשורת כי הוא היה מאריך את הרצת הקו בחצי שנה, לו היה הדבר תלוי בו.
באפריל 2011 הכריז כ"ץ על שינוי מנהלי ברכבת ישראל, מהלך שאושר לאחר כשנה, בעקבות מאבק של ועד עובדי הרכבת בראשות גילה אדרעי. בשנת 2012 הוציא לדרך השר כ"ץ את השינויים לפועל, לאחר מאבקים מול ועד העובדים וההסתדרות. השינויים כוללים הסכם בטיחות חדש, שינויי עומק בהתנהלות החברה בכל הקשור לתחומי השרות והתחזוקה, ושילוב חברות בין לאומיות במיקור חוץ בתחום התחזוקה, בהיקף עתידי של 30% מהיקף התחזוקה בציוד החשמלי שיוכנס לרכבת. חלק מרכזי בשינויים הייתה ההחלטה על הוצאת העבודות על הקמת מסילות חדשות מחברת הרכבת לידי חברת נתיבי ישראל, שנמסרו לאחר הביצוע להפעלה של חברת רכבת ישראל.
כשר התחבורה קידם את הקמת הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב.
כבישים
250px|ממוזער|כ"ץ מפעיל את הפצץ לשם הריסת גשר מעריב
הממשלה אישרה בשנת 2013 את השינויים שהציע להוזלת ענף הרכב.
כץ התגאה בפיתוח כבישים חדשים, במיוחד בתשתית שחיברה את הפריפריה למרכז. במהלך כהונתו, כביש 6 הוארך דרומה עד צומת שוקת ובצפון התקדמו העבודות בקטע מיקנעם עד צומת סומך-קריית אתא, והזרוע הצפון מזרחית לכיוון קריית שמונה. בנוסף, כביש 1 לירושלים הורחב וחודש, והתקיימו עבודות להרחבת כביש 2, שחובר גם לנתיבי איילון. באזור המרכז מוקמת רשת כבישי הרוחב, כמו כביש 9 דרומית לחדרה, כביש 531 באזור השרון, כביש 431 באזור השפלה וכביש 7 מאשדוד מזרחה עד לכביש 6. אולם, במהלך כהונתו העומס בכבישים עלה וקצב סלילת הכבישים פיגר אחר קצב רכישת כלי רכב, אף על פי ששיעור הבעלות על כלי רכב בישראל הוא נמוך יחסית לעולם המערבי.
תחבורה ציבורית
בגוש דן רבתי הוקמה רשת נתיבי תחבורה ציבורית עירונית ובין-עירונית, הכוללת מאות קילומטרים של נתיבי תחבורה ציבוריים שנתנו עדיפות לאוטובוסים, והעמיקו את העומס לרכבים פרטיים. ב-28 במרץ 2018 יצאו לפועל שינויים בתעריפי הנסיעה בערים וביניהן, המאפשרים לנסוע בכרטיס אחד, בתעריף אחיד ובמחירים אחידים בכל אמצעי התחבורה. מאז תחילת 2009 נרשמה עלייה של 40% בנסיעות בתחבורה ציבורית.
באחד בינואר 2016 השיק כ"ץ את השינוי בתעריפי התחבורה הציבורית, המאפשר לשלב בין כלל אמצעי התחבורה במטרופולין בתעריף אחיד, ומציעה הוזלות דרמטיות של עשרות אחוזים במחירי המינויים. באחד באפריל 2016 הרחיב כ"ץ את השינוי גם לאזור הגליל והגולן, כך שתיושם בכל חלקי ישראל.
נמלי הים
ביולי 2013 הודיעו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר האוצר, יאיר לפיד, כי החליטו לאמץ את תוכניתו של שר התחבורה לרפורמה בנמלי הים, שתגביר את התחרות באמצעות הקמת נמלי מים עמוקים מתחרים, בחיפה ובאשדוד. חברת נמלי ישראל פרסמה שני מכרזים להקמה והפעלה של נמלים אלו, בניגוד לעמדת ועדי העובדים וההסתדרות. ביוני 2014 זכתה ענקית התשתיות הסינית, צ'יינה הארבור, במכרז להקמת הנמל החדש באשדוד. בינואר 2015 זכתה חברת שפיר הנדסה במכרז להקמת הנמל החדש בחיפה. במאי 2015 חתם כ"ץ על החוזים להפעלת הנמלים החדשים בין חברת נמלי ישראל לחברות הבינלאומיות שזכו במכרזי ההפעלה - חברת TIL מהולנד שתפעיל את נמל הדרום באשדוד וחברת SIPG מסין שתפעיל את נמל המפרץ, בחיפה.
ב-22 במאי 2018 הונפקה חברת נמלי ישראל (חנ"י) בבורסה. החברה השלימה גיוס בהיקף של כ-2.5 מיליארד שקל בהנפקת האג"ח הראשונה שלה לצורך מימון שני הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד. בתחילת הדרך הבטיח כ"ץ כי הקמת הנמלים לא תהיה על חשבון תקציב המדינה.
תעופה
ביוני 2013 חתם כ"ץ על הסכם שמיים פתוחים עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם ייפתחו שמי ישראל בהדרגה, על פני חמש שנים, בפני כל חברת תעופה אירופית וחברות ישראליות תוכלנה להפעיל טיסות לשדות תעופה בכל אירופה. הסכם השמים הפתוחים עליו חתם השר כ"ץ עם האיחוד האירופי בשנת 2013, לאחר שנים של מו״מ., הביאה לתחרות במחירי כרטיסי הטיסה לישראל וממנה, להגדלת מספר יעדי הטיסה לרחבי העולם ולגידול של למעלה מ-60% במספר הנוסעים בנמל התעופה בן-גוריון.
במאי 2013 אישרה הממשלה את הצעתו של כ"ץ להקים נמל תעופה בינלאומי נוסף, נמל התעופה רמון.
שונות
באוגוסט 2016, לקראת ביצוע עבודות תשתית בתחנת רכבת "השלום", דרשו ראשי הסיעות החרדיות, שר הפנים אריה דרעי, שר הבריאות יעקב ליצמן ויו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, כי העבודות לא יתבצעו בשבת. השר כ"ץ הודיע כי הוא תומך בכך שהעבודות יתבצעו במועדן וכי לא ניתן לבצע חסימה מלאה של ציר מרכזי בתל אביב באמצע השבוע.
במרץ 2019 פרסם מבקר המדינה דו"ח אודות התחבורה הציבורית בישראל והציג כשלים בתחום זה. בדו"ח ציין המבקר כי על אף שקודמו נושאים בתחום התחבורה, ישנם כשלים רבים בתחום התחבורה הציבורית, שעל ממשלת ישראל ושר התחבורה כץ הנושא בתפקיד מזה עשר שנים לתת את הדעת על כך.
שר המודיעין (2015–2020)
החל משנת 2015 כיהן כ"ץ כשר לענייני מודיעין. במסגרת תפקידו היה שותף השר כ״ץ עם ראש הממשלה במידע ובאחריות על פעילות גופי המודיעין, המוסד והשב"כ, וליווה את פעילותם. הוא גם היה חבר בקבינט הביטחוני מדיני.
במקביל, ניסה כ״ץ לקדם תוכנית ״האיפרדות״ מעזה, שנועדה לאפשר היפרדות מהאחריות על חייהם האזרחיים של תושבי עזה, תוך הקמת אי מלאכותי בינלאומי ובו נמל ימי ומתקני התפלת מים וייצור חשמל, שיחוברו לעזה בגשר, שאמור לתת לעזה מוצא לעולם, לספק לתושביה שירותים אזרחיים במקום מישראל, תוך שמירה של הביטחון בים והבידוק בנמל בידי ישראל. עם זאת, התוכנית לא יצאה לפועל והסטטוס קוו, שהתקיים בין עזה לישראל, נותר ללא שינוי.
שר החוץ: כהונה ראשונה (2019–2020)
250px|ממוזער|ישראל כ"ץ בחתימת הסכם שיתוף הפעולה של המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי עם הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי. בתמונה עם מארק גרין, אוגוסט 2019
החל מ-17 בפברואר 2019 כיהן כ"ץ כשר החוץ, תחילה כממלא מקום (עד 29 במאי 2019) ובהמשך במינוי של קבע, בנוסף להיותו שר המודיעין.
ביומו הראשון בתפקיד, חולל משבר מדיני עם פולין, כאשר אמר, בראיון לתקשורת הישראלית, כי "הפולנים יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם".
בספטמבר 2019, נאם לראשונה בעצרת האומות המאוחדות במקום ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה עסוק בניסיון להרכבת ממשלה. במהלך נאומו הזכיר את מהלכיו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, להעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים והכרתה בגולן כשטח ישראל, הוא התייחס גם לחטופים הישראלים בעזה וקרא לאומות המאוחדות לפעול לשחרורם. הוא הזכיר את תמיכתה של איראן בטרור ואת יוזמת מסילות לשלום אזורי ואת ההתחממות ביחסי ישראל ומדינות המפרץ.
בתקופת כהונתו התמודד משרד החוץ עם קיצוצי תקציב מרחיקי לכת, עד שאפילו פעולות בסיסיות, כגון ימי עיון ונסיעות דיפלומטים לא יכלו אנשי המשרד לבצע. עקב הקיצוץ התקציבי נגרמה צניחה בכ-80% בקידום הפעילות הכלכלית, פגיעה במערכה המדינית נגד איראן ונגד הדה-לגיטימציה לישראל וכן הידרדרות במצבם הפיזי של נכסי המדינה מחוץ לישראל, בשל היעדר תקציב לתחזוקתם.
שר האוצר וחבר הכנסת באופוזיציה (2020–2022)
ב-17 במאי 2020 מונה במסגרת ממשלת ישראל השלושים וחמש לשר האוצר.
ב-20 במאי, מינה כ"ץ את קרן טרנר אייל, ששימשה בעת כהונתו כשר התחבורה כמנכ"לית המשרד, לתפקיד מנכ"לית משרד האוצר במקום שי באב"ד שפרש מהתפקיד.
במהלך כהונתו עסק בעיקר בטיפול במשבר הכלכלי שפרץ במהלך מגפת הקורונה.
בתחילת כהונתו בעקבות ניהול משבר הקורונה מוצרי בסיס מסוימים הוגבלו בקנייה.
במהלך תקופה זו, אישר כ"ץ שלושה סגרים על המשק, עם פיצויים מעטים, דבר שהיה אחד הגורמים המשמעותיים לסגירתם של כ־70 אלף עסקים קטנים. בנוסף, מאפריל 2020, אישר הוצאה לחל"ת, במקביל להארכה של תקופת הזכאות במענק אבטלה; מענק האבטלה בוטל ביוני 2021. בתחילת 2021 ניסה כ"ץ להמריץ צעירים לחזור לעבוד באמצעות מענק חזרה לעבודה. בנוסף, גם ביטל מיסי קניה בהיקף 1.45 מיליארד שקל בשנה
בתחילת מרץ 2021 אפשר להגדיל את תקציב הממשלה בסך של 52.3 מיליארדי ש"ח עבור מענק לכל אזרח, צעד שגרר ביקורת הטוענת כי הדבר נעשה סמוך לבחירות ונועד להשפיע על ציבור הבוחרים. כתוצאה מהמשבר עלה הגירעון התקציבי בשנת 2020 ל-11.7 אחוזי תוצר והגיע ל-166.4 מיליארדי שקלים, הגירעון הגבוה ביותר מאז משבר ההיפר אינפלציה של אמצע שנות ה-80, והתוצר של המשק התכווץ ב-3.3%.
במהלך קיץ 2020 התפטר ראש אגף התקציבים שאול מרידור, וביקר את כ"ץ: "פועל בשביל אינטרסים צרים...עשה מעשים שלא יעשו...אי אפשר היה לעבוד איתו". בהמשך התפטרו גם החשב הכללי, רוני חזקיהו, וגם מנכ"לית המשרד, קרן טרנר אייל, שמתחה ביקורת על תפקודו של כ"ץ.
עד לסוף שנת 2020 לא הגישה הממשלה את תקציב המדינה לשנת 2021 לאישור הכנסת, והדבר הביא לפיזור הכנסת ה-23.
כ"ץ נבחר לכנסת ה-24 והיה בה חבר האופוזיציה.
במרץ 2022 דורג בפַּרלמטר של "שקוף" כאחד מבין חמשת חברי הכנסת העצלים ביותר.
בספטמבר 2022 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "הכוח לעשות".
שר האנרגיה והתשתיות (2022–2024)
עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע מונה כ"ץ לתפקיד שר האנרגיה והתשתיות. סוכם כי כ"ץ יכהן בתפקיד עד דצמבר 2023, תאריך בו ימונה לשר החוץ במקום אלי כהן (שימונה לשר האנרגיה והתשתיות) עד דצמבר 2025, תאריך בו יתחלפו כ"ץ וכהן שוב בתפקידים.
ב-7 במאי 2023 הממשלה אישרה את תוכניתו של כ"ץ להקים מתקן אגירת "חשמל כשר" בבני ברק (מתקן שמספק אנרגיה שמצטברת במתקן לאורך ימות חול ובימי שבת הוא מספק אותו לבתים ולמבנים שמחוברים אליו). הדבר יסייע בייצור חשמל באמצעות אנרגיה נקייה ויאפשר לספק "חשמל כשר" בשבת לציבור החרדי. חברת החשמל תקים את מתקן אגירת החשמל ותפעיל אותו במסגרת פיילוט במשך שלוש שנים, ואז היא תמכור אותו לשוק הפרטי על מנת להבטיח שמירה על התחרות במשק.
כשר האנרגיה פעל כ"ץ להגדלת ייצוא הגז מישראל חרף חשש למחסור בגז בעתיד.
באוקטובר 2023 בזמן מלחמת חרבות ברזל מינה לתפקיד דירקטורית ציבורית ברשות החשמל את אפרת מינוחין, אשת שיווק המקושרת ל"קבלה לעם", ללא רקע, הכשרה או ניסיון רלוונטי קודם בתחום האנרגיה.
שר החוץ: כהונה שנייה (2024–)
ב-31 בדצמבר 2023 הממשלה אישרה את מימוש הסכם הרוטציה בין כ"ץ ואלי כהן. על פי ההסכמים שנכתבו עם הקמת הממשלה, כ"ץ ימונה לשר החוץ במקומו של כהן. ולאחר מכן יחזור כ"ץ לכהן שנה נוספת כשר האנרגיה וכהן יחזור למשרד החוץ. ב-1 בינואר 2024 החל לכהן שר החוץ. בתקופת כהונתו חלה התדרדרות במעמדה הבין-לאומי של ישראל, על רקע מלחמת חרבות ברזל. התדרדרות זו כללה הכרה של ספרד, נורווגיה ואירלנד במדינה פלסטינית, החלטה של אוניברסיטאות בעולם לנתק את קשריהן עם אוניברסיטאות בישראל, החלטה של ממשלת צרפת לאסור השתתפות של חברות ישראליות בתערוכת יורוסאטורי של תעשיית הנשק, החלטה של רשת הקפה והכריכים הבריטית לבטל הסכם לפתיחת סניפים בישראל, חרם על יצוא מטורקיה לישראל, והחלטה של קולומביה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ולהפסיק את יצוא הפחם אליה.
הצעות חוק
"חוק דרומי", הפוטר מאחריות פלילית מי שפועל נגד הפורץ לבית מגורים, משק חקלאי או לבית העסק.
"חוק הנגב" המעניק הנחות במס לתושבי הנגב בשיעור של בין 10% ל-20%. חוקים אלו עודדו זוגות צעירים להישאר לגור בנגב ואף החלה הגירה חיובית ועלייה ברמת החיים. ובאופן עקיף עזר להתפתחות בתחומי התרבות, החינוך והתעסוקה. הנחות המס בוטלו כעבור שנים מעטות והחוק רוקן מתוכן.
בכנסת ה-15 יזם כ"ץ חוק האוסר על תומכי טרור ומדינות אויב להתמודד לכנסת. חוק זה הצריך שינוי בחוק יסוד: הכנסת ועבר ברוב של 77 ח"כים. ועדת הבחירות של הכנסת ה-16 פסלה את רשימת בל"ד בראשות עזמי בשארה מלהתמודד על סמך חוק זה, אולם ההחלטה בוטלה על ידי בית המשפט העליון.
"חוק שריון שלילת זכות השיבה" אותו יזם כ"ץ בשנת 2001 הקובע ש"פליטים לא יחזרו לשטח מדינת ישראל אלא באישור של רוב חברי הכנסת".
ביוני 2016 אישרה הכנסת בקריאה שלישית את החוק שיזם השר כ"ץ להסדרת ההתנהלות בענף הרכב ופתיחת השוק לתחרות.
חיים אישיים
כ"ץ גר במושב כפר אחים, נשוי לעו"ד רונית כ"ץ, אב לשתי בנות.
קישורים חיצוניים
ישראל כץ, באתר ערוץ הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:בוגרי ישיבת אור עציון
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:פעילי ארגוני סטודנטים בישראל
קטגוריה:זוכי הגלובוס השחור
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וחמש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושבע
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:כפר אחים: חברי הכנסת
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955 | 2024-10-09T22:26:55 |
דני נוה | דני נוה (נולד ב-21 ביוני 1960) הוא פוליטיקאי ישראלי לשעבר חבר הכנסת מטעם הליכוד ושר בממשלות ישראל ואיש עסקים שעמד בראש קרן השקעות בתחומים רפואיים, לשעבר יו"ר כלל חברה לביטוח ויו״ר שותפות המו״פ שורטק.
בדצמבר 2021 החל כהונה כנשיא הבונדס לחמש שנים.
ביוגרפיה
דני נוה (מנהיים) נולד בעיר בני ברק ולמד בישיבה התיכונית נתיב מאיר. שירת בצה"ל במודיעין חיל האוויר, והשתחרר בדרגת רב-סמל. בשנת 1985 סיים לימודים לתואר ראשון בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ובשנת 1986 הוסמך כעורך דין.
היה יועצו של השר משה ארנס בין השנים 1986–1992, כאשר כיהן ארנס כשר בלי תיק (1986 - 1987), שר החוץ (1988 - 1990) ושר הביטחון (1990 - 1992). ביוני 1991 מונה על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק לדובר צה"ל, אך מינויו בוטל בטרם נכנס לתפקיד. לאחר שסיים תפקידו במשרד הביטחון שימש עורך חדשות החוץ בעיתון הארץ.
מונה על ידי בנימין נתניהו לתפקיד מזכיר הממשלה בעת כהונת ממשלת ישראל העשרים ושבע, ושימש בתפקיד זה בין השנים 1996–1999. בעת היותו מזכיר הממשלה כיהן כיו"ר הפורום למאבק באנטישמיות, כיו"ר צוות ההיגוי הישראלי עם הפלסטינים והיה שותף מרכזי להסכמי וואי וחברון. היה יו"ר הצוות לשחרור ג'ונתן פולארד.
פעילותו בכנסת ובממשלה
בשנת 1999 נבחר לכנסת ה-15, ונבחר בשנית ב-2003 לכנסת ה-16 כחלק מרשימת הליכוד. בכנסת ה-15 פעל בוועדת החוץ והביטחון ועדת החוקה והוועדה להגנת זכויות הילד. בין היתר יזם והעביר חקיקה המעניקה גם לבני 17 את זכות הבחירה בבחירות לרשויות המקומיות. כמו כן עמד בראש השדולה הפרלמנטרית למען חיילי צה"ל השבויים והנעדרים.
בשנת 2001, כבר בקדנציה הראשונה שלו בכנסת, מונה נוה על ידי אריאל שרון לשר בלי תיק במשרד ראש הממשלה, בממשלת ישראל העשרים ותשע. נוה שימש כשר המקשר בין הממשלה לכנסת, ריכז את הטיפול בשחרור עזאם עזאם מהכלא המצרי. הכין את "תיק ערפאת", שבו רוכז מידע על מעורבותו של יאסר ערפאת בפעולות טרור נגד ישראל. כמו כן ריכז הכנת דו"ח על נזקי הטרור לכלכלה הישראלית ועמד בראש ועדות השרים הבאות: ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים וועדת השרים למאבק באלימות. לאחר פרישת מפלגת העבודה מהקואליציה בנובמבר 2002 מונה לשר התעשייה והמסחר למשך מספר חודשים עד לאחר הבחירות לכנסת השש עשרה.
שר הבריאות
עם הקמת הממשלה ה-30 בשנת 2003 מונה לשר הבריאות. נוה הצליח להוציא את מערכת הבריאות ממשבר כלכלי קשה, להגדיל את סל הבריאות ולמנוע את סגירתם של בתי חולים רבים (בני ציון, יוספטל, השרון, ביקור חולים, פלימן ואברבנאל). נוה ניהל מאבקים רבים שהביאו לתוספות תקציב של כשני מיליארד שקל למערכת הבריאות. כמו כן הצליח להביא לביטולו של זמן ההמתנה הארוך של קשישים למיטה סיעודית (קודים גריאטריים). נוה קידם חקיקה ופעולות הסברה כחלק מהמאבק נגד העישון ונזקיו והצליח גם להביא לעליה מסוימת בשיעור תרומות האיברים בישראל. הוא קידם את הרפורמה בשוק התרופות ללא מרשם, שאיפשרה מכירת תרופות אלה מחוץ לבתי המרקחת. נוה כיהן גם כיו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים וכנציג הממשלה בוועדה למינוי שופטים.
נוה התפטר מתפקידו ב-14 בינואר 2006 יחד עם שאר חברי סיעת הליכוד בעקבות הפיצול של סיעת קדימה מהליכוד ולקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה.
הכנסת ה-17
בכנסת ה-17 כיהן נוה כחבר בוועדת חוקה חוק ומשפט ובועדת החקירה הפרלמנטרית בעניין האזנות הסתר. כיהן לתקופה קצרה כחבר בוועדת החוץ והביטחון.
ב-25 בפברואר 2007 הגיש נוה את התפטרותו מהכנסת לאחר שמונה שנות כהונה.
לאחר פרישתו מהכנסת
לאחר פרישתו מהכנסת, הקים את קרן השקעות אגת בתחום הרפואה והוא עומד בראשה. הקרן משקיעה בחברות מכשור רפואי ובמיזמים בתחום השירותים הרפואיים בעולם.
במאי 2013 מונה ליו"ר כלל חברה לביטוח. בחירתו הייתה שנויה במחלוקת בשל היעדר ניסיון בתחום הביטוח וזכתה לביקורת ציבורית. בשנת 2021, פרש מתפקידו לאחר שהוביל ניסיון שנכשל להחלפת מנכ"ל החברה. שופט בית המשפט העליון לשעבר יורם דנציגר שמונה כבודק חיצוני קבע כי "נפל פגם" בהתנהלותו בהליך הניסיון להחלפת המנכ״ל, דנציגר כתב כי "לא נמצא בדל ראיה כתימוכין לטענותיו של המנכ"ל יורם נוה כנגד היו"ר דני נוה". בנוסף הוא מציין כי בנקודה זו נוה פעל בתום לב.
שימש כיו"ר חברת בטר קנאביס.
במאי 2021 היה שותף בהנפקת שותפות המו״פ שורטק שמשקיעה בחברות בתחום האינשורטק והפינטק ושימש גם כיו״ר הדירקטוריון של השותפות.
בדצמבר 2021 מונה על ידי שר האוצר, אביגדור ליברמן, לנשיא ומנכ״ל ארגון הבונדס לחמש שנים.
חיים אישיים
נוה נשוי לצילי ואב לשלושה, גר בסביון. בן דודו (מדרגה שנייה) הוא האלוף יאיר נוה.
לקריאה נוספת
דני נוה, "סודות ממשלה", הוצאת ידיעות אחרונות
קישורים חיצוניים
אתר קרן ההשקעות שבניהולו של נוה
ריאיון עם דני נווה , בתוכנית "אישי עם גיל ריבה", 29 באפריל 2007
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:מזכירי הממשלה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה
קטגוריה:בוגרי ישיבת נתיב מאיר
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:בוגרי מכללת ליפשיץ
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:סביון: חברי הכנסת
קטגוריה:שוהם: חברי הכנסת
קטגוריה:בני ברק: חברי הכנסת
קטגוריה:השרים המקשרים בין הממשלה לכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1960 | 2024-06-07T13:47:47 |
חלב (פירושונים) | 2024-06-30T08:06:57 | |
צוללות (משחק) | "צוללות" הוא משחק לוח המשלב טקטיקה ומזל. הוא הומצא בשנת 1931 כמשחק עט ונייר, והופץ על ידי חברת "מילטון בראדלי" (Milton Bradley - MB), בשנת 1967 כמשחק עם מערכת כלי פלסטיק. מאז שנות השמונים קיימות גם גרסאות ממוחשבות למשחק.
לכל משתתף במשחק יש לוח עם שני ריבועים בגודל 10x10 משבצות. הריבוע האחד מסמל את השטח ה"ימי" שלו, בו הוא מציב את הצוללות שלו כאוות נפשו. ואילו הריבוע השני מסמל את השטח ה"ימי" של צוללות יריביו, ומשמש מעקב לגילוייַם. כל ריבוע ממוספר מצדו במספרים 1-10, ובחלקו העליון באותיות א'-י' (A-J) - זאת כדי להעניק לכל משבצת בלוח קואורדינטות משלה.
למשחק ישנן וריאציות שונות, בהן גודל לוחות המשחק ומס' הצוללות שונה, אך לכולן בסיס משותף.
הצבת הצוללות
הצבת הצוללות נעשית לפני תחילת המשחק בלבד, ואין להזיז אותן מרגע תחילתו.
ישנם כמה חוקים לפיהם מציבים את הצוללות:
יש להציב את הצוללות במאונך או במאוזן, ולא באלכסון.
אין לחפוף את הצוללות (כלומר, שאחת תהיה מוצבת על השנייה, או צמודה לה).
אין להציב צוללות אחת בסמוך לשנייה, כולל באלכסון.
הצבה לא נכונההצבה נכונה
מס' הצוללות בתחילת המשחק והשטחים עליהם הן משתרעות הוא קבוע כמוצג בטבלה:
חלופה ראשונה חלופה שנייה שטח (משבצות) מס' צוללות שטח (משבצות)מס' צוללות 5 1 4 1 4 1 3 2 3 2 2 3 2 1 1 4
מהלך המשחק (2 שחקנים)
כל שחקן בתורו "תוקף" את היריב במשבצת מסוימת. לדוגמה משבצת א'2 - אם פגע או החטיא השחקן את הצוללות יאמר לו יריבו, ועל פיו יסמן כך בלוח המעקב אותו שחקן. אם החטיא יעבור תורו, אך אם פגע יינתן לו תור נוסף, אותו הוא ינצל על מנת לפגוע בשאר המשבצות עליהן משתרעת הצוללת - רק כך "יטביע" אותה.
המנצח הוא השחקן אשר "הטביע" את כל צוללות יריבו ראשון.
מהלך המשחק (3+ שחקנים)
בדומה למהלך המשחק עם 2 שחקנים, פרט לכך שלכל שחקן יש לוחות מעקב כמספר היריבים. לדוגמה, במשחק של 6 משתתפים לכל שחקן יהיו 5 לוחות מעקב.
טקטיקה
טקטיקת המשחק היא פשוטה מאוד, ומשפרת את סיכויי הפגיעה והניצחון במשחק באופן משמעותי. כמה ממאפייניה:
שלילה בחוק - על פי חוק הצבת הצוללות מס' 3, לאחר "הטבעת" כל צוללת יריב, ניתנת לשחקן האפשרות לשלול את כל המשבצות הצמודות לה. (כולל הסמוכות באלכסון)
טקטיקה - שלילה בחוק
שימת לב לצי היריב - מס' הצוללות וממדיהן בתחילת המשחק הוא קבוע. לפיכך, לאחר כל פגיעה בצוללת יריב ניתן למנות את הצוללות שנשארו ולשלול כמה משבצות (שטרם "הותקפו") בתור אחד. הנה למשל לוח מעקב בו "הוטבעו" כל הצוללות המשתרעות על פני 2 ו-3 משבצות - זאת אומרת שנשארו רק צוללות המשתרעות על פני 4 ו-5 משבצות, וניתן לשלול כל 3 משבצות (או פחות) הכלואות בשטח המוקף בהחטאות. (או שלא ניתן להציב בהן שום צוללת במאונך ובמאוזן)
טקטיקה - שימת לב לצי היריב
ראו גם
צוללות (חידה)
בול פגיעה
שולה המוקשים (משחק)
קישורים חיצוניים
Battleships - General Qauarters II (משחק רשת)
Battleships with Mr. Insult (משחק רשת)
קטגוריה:משחקי עט ונייר
קטגוריה:משחקי לוח
קטגוריה:משחקי ילדים | 2024-10-13T10:16:50 |
איי בהאמה | שמאל|ממוזער|250px|מפת איי הבהאמה
קהיליית איי בהאמה (באנגלית: Commonwealth of The Bahamas) היא מדינה עצמאית דוברת אנגלית באיים הקריביים. איי הבהאמה הם ארכיפלג בן 700 איים באוקיינוס האטלנטי, מזרחית לפלורידה שבארצות הברית, צפונית לקובה ולשאר האיים הקריביים.
היסטוריה
עד העת החדשה חיו באיים ילידים בני שבט אראוואק. בשנת 1492 היה סן סלוודור לאי הראשון שכריסטופר קולומבוס הגיע אליו במסעו הראשון לעולם החדש.
כיוון שלא מצאו שם אוצרות טבע או אדמה פורייה, הספרדים לא התיישבו באיים, אך העבירו 40,000 מתושביהם הילידים לעבודה באיים אחרים.
מסוף המאה ה-15 ועד למאה ה-17 שלטה ספרד באיי בהאמה. במאה ה-18, מתיישבים בניו אינגלנד שהיו נאמנים לבריטניה עזבו את ניו אינגלנד בשל התגברות הרגשות האנטי-בריטיים במקום, ועברו לאיים. בשל המספר הגדול של מתיישבים בריטיים ברחבי האיים, הבעלות על האיים הועברה מספרד לידי בריטניה, ואיי הבהאמה הוכרזו כקולוניה בריטית ב-1783.
באותה תקופה שימשו איים רבים בבהאמה כבסיס לשודדי ים.
בשנת 1964 קיבלו האיים ממשל עצמי וב-1973 הצביעו תושבי בהאמה במשאל עם לטובת עצמאות מבריטניה. מאז קבלת העצמאות משגשגים איי הבהאמה בעיקר בזכות תעשיית תיירות מפותחת, והיותם מרכז לבנקאות בינלאומית וניהול השקעות.
פוליטיקה
לאחר שקיבלו עצמאות נותרו איי הבהאמה חלק מחבר העמים הבריטי, ומלך אנגליה צ'ארלס השלישי מכהן כראש המדינה. נציג המלך באיים הוא המושל הכללי של בהאמה (Governor General of the Bahamas), שממונה על-ידו, בהמלצת ראש הממשלה המקומי. בראש ממשלת הבהאמה עומד ראש הממשלה, שהוא בדרך-כלל ראש המפלגה שזכתה בבחירות לפרלמנט. הפרלמנט מחולק לשני בתים, הסנאט (ובו 16 חברים) ובית האספה (40 חברים). בחירות נערכות מדי 5 שנים.
בבחירות שנערכו בשנת 2017 מפלגת השלטון של פרי כריסטי נחלה מפלה ואיבדה 25 מ-29 מושבים שהיו לה. מפלגת האופוזיציה זכתה ברוב הקולות והרכיבה את הממשלה החדשה.
צבא
כוחות ההגנה המלכותיים של בהאמה (RBDF) הוא למעשה הצי הימי של איי בהאמה, מאחר שלאיי בהאמה אין צבא ואין חיל אוויר. לפי חוק הביטחון, התפקידים של כוחות ההגנה המלכותיים של בהאמה הם להגן על המדינה, לשמור על שלמותה הטריטוריאלית, לסייר במימיה, לסייע בשעות אסון, לשמור על הסדר בשיתוף עם רשויות אכיפת החוק של בהאמה, ולבצע כל חובה נוספת שנקבעה על ידי המועצה לביטחון לאומי של איי בהאמה.
כלכלה
בהאמה היא מדינה מפותחת ויציבה עם כלכלה המבוססת על תיירות, אשר לבדה מהווה יותר מ-60% מהתוצר המקומי הגולמי ואחראית, ישירות או בעקיפין, לתעסוקתם של יותר ממחצית העובדים בארכיפלג. גידול יציב בתיירות נכנסת ופריחה בבניית בתי מלון, אתרי נופש ומבני מגורים חדשים הובילו לגידול נאה בתמ"ג בשנים האחרונות.
עוד ענפים חשובים, שפותחו במחצית השנייה של המאה ה-20, הם בנקאות ורישום אוניות סוחר.
התעשייה והחקלאות מצומצמות ותרומתן לכלכלה מעטה יחסית, למרות ניסיונות ממשלתיים לעודד תחומים אלה. התקווה העיקרית להמשך הצמיחה הכלכלית בעתיד הקרוב נשענת ברובה על ההון מענף התיירות, התלוי בצמיחה בארצות הברית, ממנה מגיעים מרבית התיירים.
שידורי טלוויזיה באיים החלו בשנת 1977 על ידי תאגיד ZNS-TV.
גאוגרפיה
איי בהאמה נמצאים מצפון לים הקריבי, מול חופה הדרום-מזרחי של פלורידה, מצפון לקובה והאיטי. באיי בהאמה כ-700 איים וכ-1000 שוניות, אך רק 22 מהם מיושבים. האי הגדול ביותר בבהאמה מבחינת שטח הוא אנדרוס שבמערב. עיר הבירה נסאו שוכנת על האי ניו פרובידנס, מזרחית לאנדרוס; על אי זה שוכנים כשני שלישים מכלל אוכלוסיית הבהאמה. איים חשובים אחרים הם גרנד בהאמה, שבו שוכנת העיר השנייה בגודלה של בהאמה, אחרי נסאו – פריפורט, בצפון ואינגואה בדרום.
מרבית האיים הם תצורות אלמוגים, ולפיכך הם שטוחים יחסית עם מספר גבעות נמוכות ועגולות. הגבוהה שבגבעות אלה היא אלברינה שעל האי קאט, וגובהה 63 מטר. 16% משטח האיים מיוער.
במטרה להגן על הטבע הוקמו באיים השונים 32 פארקים לאומיים לרבות הפארק הלאומי אבאקו שהוקם בשנת 1994.
אקלים
האקלים באיי הבהאמה הוא סובטרופי עד טרופי, והוא ממותן באופן ניכר בשל זרם הגולף, בעיקר בחורף. צירוף זה הופך למסוכן מאוד לעיתים קרובות בקיץ ובסתיו, אז חולפות סופות הוריקן באיים או סמוך להם. ההוריקן "אנדרו" פגע באיים הצפוניים בשנת 1992, וההוריקן "פלויד" פגע במרבית האיים ב-1999.
בשנת 2019 הכה ההוריקן דוריאן באיי בהאמה וגרם לנזק, הצפות, אבדות בנפש, אלפי נעדרים, והרס רב. שווי הנזק מוערך, באופן ראשוני בלבד, ב-7 מיליארד דולר.
דמוגרפיה
מרבית אוכלוסיית איי הבהאמה שחורה (85%), צאצאים לעבדים שהובאו מאפריקה מאז המאה ה-16. בין המיעוט הלבן נמנים צאצאים של נאמני בריטניה שנמלטו מהמושבות האמריקאיות בעת מלחמת העצמאות האמריקאית. השפה הרשמית היא אנגלית, וכל האוכלוסייה דוברת שפה זו – אם כי רבים מדברים בניב קראולי (מעורבת) של השפה.
אוכלוסיית בהאמה דתית מאוד, ובמדינה זו יש יותר בתי-תפילה לנפש מבכל מקום אחר בעולם. הדת העיקרית היא נצרות (95% מתושבי בהאמה הם נוצרים). הזרם העיקרי הוא הבאפטיזם (כשליש), ולאחריו הכנסייה האנגליקנית והכנסייה הקתולית. כמו כן בבהאמה קיים בית כנסת אחד – בית הכנסת לואיס דה טורס.
תושבים רבים, בעיקר באיים הדרומיים והמזרחיים, מאמינים באוביאה (Obeah), דת ספירטואליסטית הדומה לוודו. במקרים רבים נוצרים מוסיפים אמונות ומנהגים מדת האוביאה לאמונתם הנוצרית. לעומתם, רבים מהתושבים הלבנים באיים ומתושבי הערים נמנעים ומתרחקים מאוביאה.
תרבות
התרבות בבהאמה היא תערובת של תרבות אפריקאית, אירופאית, וילידית. נראה כי ה"ייצוא" המוכר ביותר של תרבות זו הוא המוזיקה הקצבית הקרויה "גנקנו".
קישורים חיצוניים
אתר ממשלת בהאמה
אתר משרד התיירות של בהאמה
חוקת בהאמה
הערות שוליים
*
בהאמה
קטגוריה:מדינות אמריקה
בהאמה
בהאמה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
בהאמה | 2024-08-24T20:02:27 |
תומאס אדיסון | REDIRECT תומאס אלווה אדיסון | 2004-10-09T19:02:52 |
יע"ל קג"ם | יע"ל קג"ם הם ראשי התיבות של שש מחלוקות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא, מבין מאות מחלוקות שבתלמוד, שבהן הכלל הרגיל הוא שהלכה כרבא. זהו כלל פסיקה קדום, המצוי כבר בתלמוד עצמו, אף כי אפשר שזמנו הוא לאחר תקופת האמוראים.
פירוט דיני 'יעל קגם'
מחלוקות יע"ל קג"ם לפי שיטת רש"י הן:
יאוש שלא מדעת - בדיני אבדה ומציאה. האם במציאת אבדה בה ברור כי כשהבעלים יגלו שאיבדו הם יתייאשו, אך כרגע לא ידוע האם הבעלים גילו; הלכה כאביי שלא נחשב יאוש ואסור לקחת. ().
עד זומם – האם עד שנמצא שקרן נפסלות עדויות שהעיד בעבר (למפרע משעה שהעיד) או רק משעה שנמצא שקרן (משעה זו). הלכה כאביי שלמפרע הוא נפסל להעיד ().
לחי העומד מאליו - האם ניתן להכיר באובייקט הקיים לצורך אחר, כסימון של עירוב לשבת. (); הלכה כאביי שכשרה, אבל צריך שישימו לב אליה לפחות מערב שבת (וראה דעות אחרות בהמשך).
קידושין שלא נמסרו לביאה - האם נישואים חלים גם כאשר קיימת בעיה הלכתית הכרוכה בהם; למשל, מי שמקדש אחת משתי אחיות בלי לציין את מי מהן קידש. הלכה כאביי שיש להם תוקף. ().
גילוי דעת בגט - האם הבעת שמחה מאי ביצוע גט נחשב כרצון לבטלו והאם בכוחו לבטל את הגט; הלכה כאביי שאינו מועיל ומגורשת. ().
מומר אוכל נבלות להכעיס - האם אדם הידוע כעובר עבירות באופן שיטתי ובמזיד על מנת להכעיס (דהיינו דווקא על מנת לעבור עבירה) ולא מסיבות תועלת, חשוד להעיד עדות שקר ועדותו פסולה. (); הלכה כאביי שפסול לעדות.
דעות נוספות בפירוש ה'יעל קגם'
על פי שיטתו של רבנו תם, האות ל' אינה מייצגת לחי העומד מאליו, אלא שאלה בנושא לידה - האם זבה שילדה ולא ראתה דם מחשיבה את הימים לצורך לספירת זבה ().
על פי שיטתם של חכמי נרבונא, האות ל' מייצגת את המחלוקת לגבי מי שיכול לא ליהנות מאיסור, אך אינו מתכוון ליהנות ממנו - 'אפשר ולא מתכוון' (שם). רבא אוסר, ואביי מכשיר כדעת ר' שמעון שמתיר דבר שאינו מתכוון.
מקומות נוספים שהלכה כאביי
הסבוראים הוסיפו שהלכה כאביי גם במקרה של אדם שעבר עבירה, כאשר תחילתה הייתה בפשיעה, וסופה באונס (דעת אביי שחייב במקרה זה ובבבא מציעא מב, א נפסק שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב- כדעת אביי). עם זאת, פסיקה זו לאו דווקא סותרת את הכלל "יע"ל קג"ם", מאחר שהכלל מדבר על מחלוקות שחלקו מדעת עצמם ובמחלוקת זו חלקו מהי דעתו של רבה (שהיה רבם). אולם הרמב"ן כתב שאין הלכה כמותו בתחילתו בפשיעה וסופו באונס.
בעניין מלאכת מעמר חלק אביי על רבא ופסק כי אין מלאכת מעמר אלא בגידולי קרקע, וכן פסקו כמותו הרמב"ם והטור, וכך הביא להלכה השולחן ערוך. באור זרוע מובא שרבי אליעזר ממיץ חשש לדעה שיש עימור בדברים שאינם גדולי קרקע, ומשום כך אסר איסוף ביצים שהתפזרו. אמנם, דעה זו היא דעת מיעוט בקרב הפוסקים, ואף בספר יראים שכתב רבי אליעזר עצמו, משמע שעימור שייך רק בגידולי קרקע.
קישורים חיצוניים
דף לימוד בנושא ממכון "שפע"
הערות שוליים
קטגוריה:מונחים תלמודיים
קטגוריה:משפט עברי: כללי פסיקה
קטגוריה:בבא מציעא: סוגיות תלמודיות
קטגוריה:מסכת סנהדרין | 2024-09-25T20:20:38 |
רבא | רָבָא (278–352) היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית. מפורסם במחלוקות הרבות שלו עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם בגמרא ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי". אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה.
ייחוסו ככהן
רבא נולד במחוזא שליד החידקל לרב יוסף בר חמא. באגרת רב שרירא גאון כתוב שרבא נפטר בשנת ד'קי"ב (352) (בן 73 שנה לערך). לעומת זאת, קיימת גרסה בתלמוד האומרת, שרבא חי ארבעים שנה בלבד, מכיוון שהיה צאצא של עלי הכהן שבניו נתקללו שצאצאיהם ימותו בגיל צעיר, אך רבות הראיות כי הגרסה המדויקת היא "רבה" ולכן מדובר על רבה – דודו של אביי שאכן היה כהן, ולא על רבא.
תקופת לידתו
על זמן לידתו של רבא נאמר בתלמוד: "כשמת רבי עקיבא נולד רבי כשמת רבי – נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה – נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר וזרח השמש ובא השמש". אולם, גרסת הרמב"ם היא "עד שלא מת רב יהודה נולד רבא", וגם אם מקבלים את גרסת הגמרא ניתן לפרש שהדברים אינם מכוונים לתאריך מדויק אלא לרעיון כללי. אכן, החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי (ובעקבותיו הרב אהרן היימן) סובר שרבא נולד לפני פטירת רב יהודה, בגלל מספר פעמים בתלמוד שבהן מובא שרבא מסר דברי תורה משמו של רב יהודה כמו כן, רבא פגש גם את עולא שנפטר עוד לפני רב יהודה. ראיה נוספת לכך שרבא נולד לפני פטירת רב יהודה היא שרבא היה בערך בן גילו של אביי, שראה גם הוא את רב יהודה ואת עולא. הרב יצחק אייזיק הלוי מביא עוד ראיות, בהן שבנו של רבא עוד הספיק ללמוד אצל רב יוסף. בעקבות כל אלו כותבים כהרב היימן והרב יצחק אייזיק הלוי שרבא נולד ככל הנראה בשנת תקפ"ט לשטרות (278 לספירה), ובעת פטירתו של רב יהודה בשנת תר"י לשטרות (299) הוא היה בן 21.
לעומת זאת, חוקרים אחרים, כמו פרופ' חנוך אלבק ואייזיק הירש וייס, כותבים שרבא נולד כשמת רב יהודה, ובמקומות שבהם מובאים דברי תורה בין רב יהודה לרבא, הגרסה הנכונה היא "רבה", כפי שמוכח בגרסאות ישנות ובכתבי יד.
ילדותו ורבותיו
רב יוסף בר חמא, אביו של רבא, דאג לו וסיפק את כל צרכיו עד שלא הייתה מוטלת על כתפיו שום טרדה, ולימים אמר רבא "גם אם הייתה עוקצת אותי כינה כבר לא הייתי יכול ללמוד באותה התמדה שלמדתי". אביו זכה לראות את בנו רבא כאשר כבר היה גדול בתורה, ובתלמוד אף מוזכרים דיונים הלכתיים בין שניהם. רבא שימש רב עוד לפני שמלאו לו ארבעים שנה. בתלמוד הביאו על כך את אמרתו של רב הונא בשם רב: "זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה? עד ארבעים שנים" (משנולד, על פי רש"י). והקשו על כך, איך ייתכן שרבא הורה לפני שמלאו לו ארבעים שנה ותירצו שלא היה גדול בעירו של רבא יותר ממנו, ולכן היה מותר לו להורות על אף שלא הגיע לגיל ארבעים.
כבר מצעירותו בלטו כשרונותיו, וכך נכתב במסכת ברכות:
ובתרגום לעברית: אביי ורבא ישבו לפני רבה, אמר להם: למי מברכים? אמרו לו: לרחמן (ה'). והרחמן איפה יושב? רבא הצביע למעלה ואביי יצא החוצה והצביע לשמים. אמר להם רבה: שניכם חכמים תהיו. כמו שאומרים אנשים: "כל דלעת ודלעת, משעה שמתחיל בה השרף (כלומר, כאשר הדלעת מתחילה לגדול) יודעים מה יצא ממנה (משל הוא, שלפי מה שהאדם בצעירותו יודעים מה יהיה בבגרותו). יש המפרשים קטע זה על רבא בר חנן, שהיה בן פומבדיתא כרבה וכאביי, ולא על רבא בר יוסף, שהיה בן מחוזא ולא סביר שהיה בקטנותו עם אביי בעיר אחרת.
חוכמתו ומעשיו
רבא סיפר על עצמו: "הני תלת מילי בעאי קמי שמיא. תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי: חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא – ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא – לא יהבו לי". בתרגום לעברית: שלושה דברים ביקשתי מהשמים. שניים נתנו לי, ואחד לא נתנו לי: חוכמתו של רב הונא ועושרו של רב חסדא – נתנו לי, ענוותנותו של רבה בר רב הונא – לא נתנו לי. לפעמים כאשר היה רבא במצב של יישוב הדעת ופתיחת הלב, היה אומר על עצמו: הריני כבן עזאי בשוקי טבריה, שניתן היה לשאול אותו כל דבר בכל תחום שהוא וענה. הוא העיד על עצמו שלפקחותו סייעו גם יינות ובשמים טובים שבהם היה רגיל.
רבא היה בקי גם בקבלה מעשית, ואף ברא גולם – אדם, על ידי ספר יצירה, ושלח אותו לרבי זירא, שניסה לדבר עמו אך זה לא ענה לו. הבין רבי זירא מיד כי מדובר באדם שנוצר על ידי ספר יצירה, ואמר לו: שוב לעפרך!
רבא היה מהדר במצוות. במיוחד הידר בכבוד התורה ובכבודם של זקנים. כאשר בא לפניו תלמיד חכם, לא היה מניח את ראשו על משכבו עד שהיפך בזכותו, וכאשר היה עובר אדם זקן היה מושיט לו את ידו כדי לעזור לו ללכת. גם על כבוד תורתו היה מקפיד, כאשר חיתן את בנו, השקה את החכמים שסעדו בסעודת הנישואים, כאשר מזג כוס לתלמידיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הם קמו בפניו, ואילו כאשר מזג כוס לתלמידיו רב מרי ורב פנחס בריה דרב חסדא הם לא קמו בפניו, ורבא הקפיד על כך. למרות זאת, רבא לא נמנע מלהודות בטעותו, וכאשר חזר בו מדברי תורה שאמר, קרא לאמורא שמסר את תורתו ואמר לו לפרסם "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי!". כאשר חלה, היה עורך לעצמו חשבון נפש, ובאחת הפעמים שחלה, זמן קצר לאחר שהורה לאחד משואליו פסק הלכה המנוגד לדעתם של רב יהודה ורבה בר אבוה, הוא תלה את חוליו בהוראתו זו, ואמר לתלמידיו: שמא נענשתי על שחלקתי על זקני האמוראים.
רבא גם עסק רבות בצדקה, הוא היה אוסף צדקה כדי לתת לעניים, ובעצמו כפה על רב נתן בר אמי, שהיה עשיר, לתת ארבע מאות זוז לצדקה. רבא אמר לבני העיר מחוזא: בבקשה מכם, עשו צדקה וחסד זה עם זה כדי שיהיה לכם שלום מן המלכות. פעם אחת קיבל מעות לצדקה מאיפרא הורמיז, אמו של שאפור המלך, לאחר שזו שלחה אותם לרבי אמי שסירב לקבלן ולחלקן לצדקה. כאשר שמע רבי אמי שרבא קיבל את הכסף וחילקו לצדקה הוא הקפיד על רבא שמרבה את זכויותיה של המלכות הרשעה וגורם שלא תיפול. ורבא חילקם לעניי עובדי כוכבים בשביל שיהיה שלום מלכות, ועל כך רב אמי מסכים שעדיף לעשות כך מאשר להימנע לגמרי מלקבל את המעות ולפגום בשלום המלכות.
מעמדו
בניגוד לחברו אביי, וכעדותו של רבא על עצמו "ביקשתי משמים את עושרו של רב חסדא ונתנו לי", רבא נודע כאיש אמיד, בעל שדות שהחכיר לאריסים ובעל עסקים נוספים. הורה לתלמידיו שיפרנסו עצמם ביומי ניסן וביומי תשרי, באופן שיאפשר להם לפנות זמן לתורה ביתר חודשי השנה. רבא נודע גם בחוגי המלכות. אם המלך העריצה אותו, והגנה עליו כשחמת בנה התעוררה לאחר שאביי דן גוי והענישו.
במחלוקותיו המרובות עם אביי, הלכה כמותו בכל מקום, למעט שישה מקרים, שסימנם יע"ל קג"ם.
לאחר פטירת רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא, היה רבא מועמד לתפקיד, אך אביי מונה לראש הישיבה, ורבא חזר לעירו מחוזא. לאחר פטירתו של אביי עברו חכמי ישיבת פומבדיתא לישיבת מחוזא, למשך ארבע עשרה שנה שבהן היה רבא ראש הישיבה, עד לפטירתו.
רבותיו
רב נחמן
רבא היה תלמיד של רב נחמן, ואף נחלק עמו פעמים רבות. אחת מהן היא במעשה שהיה, שבו נחלקו רב נחמן ורבא בדין עדים הסותרים זה את זה וזילותא דבי דינא. הוא פסק והכריע בבעיות אלה במקרה שנדון בפניו, כאשר שני אנשים טענו לפני בית הדין לבעלות על קרקע. טענו העדים של הצד הראשון שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו של הצד הראשון ושהוא מוחזק בה ואכל את פירותיה במשך שלוש השנים האחרונות. לעומת זאת, טענו העדים של הצד השני כי הצד השני היה בעל הקרקע ואכל את פירותיה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, הם לא סתרו את טענת העדים הראשונים שהעידו כי הקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו של הצד הראשון.
רב נחמן, שהיה ראש בית הדין, פסק לטובת הצד הראשון ומסר לו את הקרקע כיוון שהביא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו ועל כך לא התגלתה סתירה בין שני זוגות העדים. כנגדו טען רבא, אשר ישב גם הוא באותו בית דין, כי מכיוון שהעדים סותרים אלו את אלו, אחד משני הזוגות מעיד שקר ועל כן יש לפסול את כל העדויות מחמת הספק. ההלכה הוכרעה על פי פסיקתו של רב נחמן והקרקע ניתנה לצד הראשון שהביא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו.
לאחר ביצוע פסק הדין, חזר הצד השני והביא גם הוא עדים שהקרקע הייתה בבעלות אבותיו. כעת, לכל צד היו עדים שהקרקע הייתה בעבר בבעלות אבותיו וכן שהוא מוחזק בה. מחלוקת התגלתה בין רב נחמן לבין רבא האם על בית הדין לחזור בו בעקבות העדויות החדשות. רב נחמן פסק כי יש לבטל את פסק הדין הקודם. רב נחמן הסתמך על דברי תנאים הסוברים שאין חשש לזילות בית הדין במקרים אלו. לעומת זאת טען רבא כי מאחר שלא ידוע למי באמת שייכת הקרקע, אין לבטל את הפסיקה הקודמת על מנת שלא לפגוע בכבוד בית הדין. רבא הביא ראיה לדבריו מברייתא שבה פסק רבי מנחם בר יוסי שחוששים לזילות בית הדין גם במקרים חמורים של חשש איסור עריות במקרה של ספק של תרי ותרי.
רבא שהה בפטירתו של רב נחמן. מסופר כי כאשר גסס רב נחמן, אמר רב נחמן לרבא: תתפלל עלי שמלאך המוות לא יצער אותי בשעת הפטירה. שאל אותו רבא: וכי כבודו אינו אדם חשוב דיו שתתקבל תפילתו? השיב לו רב נחמן: מכיוון שבאה שעתו של אדם להיפטר מן העולם ונמסר ביד מלאך המוות, אינו חשוב באותה שעה כדי שתתקבל תפילתו. רבא ביקש מרב נחמן שיבוא אליו לאחר פטירתו ויאמר לו כיצד עבר עליו תהליך הפטירה. ואכן, לאחר פטירתו נגלה רב נחמן לרבא. שאל אותו רבא: כיצד עבר עליך תהליך הפטירה, האם חשת בייסורים כלשהם. השיב לו רב נחמן, לא חשתי כל כאב, שכן מיתתי הייתה קלה כקלות הוצאת שערה שחורה מכוס חלב, ולמרות זאת, גם לו יאמר לי הקדוש ברוך הוא שאחזור לחיות שוב ואחר כך אמות לא אסכים לעבור שוב את התהליך מפני הפחד הגדול ממלאך המוות.
רב חסדא
רבא היה גם תלמיד מובהק של רב חסדא, ואף ייחס את פרנסתו לזכותו. על כך מסופר בתלמוד, כי רבא לא היה סמוך אל רב חסדא בשעת פטירתו, ושמע על כך ברמז מן השמים: אריסו של רבא היה מביא לו עופות שליו בכל יום (שהיה מוצא בכל יום). יום אחד לא הביא. שאל רבא את עצמו: מה פשר הדבר? עלה לגג, שמע ילד שאומר את הפסוק שמשמעותה "רעד אחזני לקול השמועה, עד ששפתי נוקשות זו לזו". רבא הבין כי מדובר ברמז מהשמיים כי רב חסדא נפטר, ופרנסתו באה לו בזכות רב חסדא, ולכן נפסקה בפטירתו. אף על פי שרבא היה תלמידו של רב חסדא, אנו מוצאים כי הוא חלוק עליו בהלכה, ולפעמים אף על קודמיו. במסכת יומא מתועדת מחלוקת הלכתית בין רבא ורב חסדא בפירוש אמרה של רב הונא.
רב יוסף
רבא למד גם אצל רב יוסף. כאשר רבא היה נפרד מרב יוסף היה הולך לאחוריו ביראת כבוד עד שרגליו נפצעו מקירות בית המדרש שנתקל בהם, והכתלים הושחרו בדם. כאשר שמע מכך רב יוסף, שהיה סגי נהור, הוא בירכו שיהיה ראש ישיבה על כל בני העיר. ברכה זו אכן התקיימה, ורב שרירא גאון כותב כי אף על פי שלאחר פטירתו של רב חסדא לא התמנה ראש ישיבה בסורא, התפרשה שליטתו של רבא באופן מיוחד על פומבדיתא ואף על סורא. רבא היה נוהג למזוג את היין בצורה מיוחדת ורב יוסף היה מזהה את אופן המזיגה המיוחד של רבא. רבא היה חשוב מאוד בעיני רב יוסף, וכאשר בנו של רבא למד אצל רב יוסף היה שואל אותו רב יוסף לעיתים תכופות על דעתו של רבא בעניינים מסוימים.
לאחר פטירתו של רב יוסף חי רבא 28 שנה (13–14 שנים בהן שימש אביי כראש הישיבה, ועוד 14 שנה בהן שימש רבא כראש הישיבה).
כמו כן נמנו על רבותיו רב אסי, זעירא, רב חסא, רבין, בר אהינא, בר המדורא, שמואל בר אבא ועוד. כן נמנה עם רבותיו רב סחורה, תלמידו של רב הונא. אמרותיו של רב סחורה בשם רב הונא מופיעות בתלמוד כעשר פעמים, וכולן נמסרו על ידי תלמידו של רב סחורה – רבא. רבא היה משבח את רב סחורה לפני רב נחמן ואמר עליו שהוא אדם גדול.
תלמידיו
תלמידיו הבולטים של רבא היו רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע, רב נחמן בר יצחק, רב שמעיה בר זעירא ורבים מאמוראי הדור החמישי; גם כמה מאמוראי הדור השישי, כרבינא הראשון, אמימר ומר זוטרא, הספיקו בצעירותם ללמוד ממנו. לאחר מות אביי התמנה רבא לראש הישיבה, ורוב התלמידים עברו איתו למחוזא שם לימד ארבע עשרה שנה. כמו כן נמנה רב זביד השני על תלמידיו.
על אחד מהדיונים שבו השתתפו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבינא, מסופר, כי רבא דן במקרה שאדם האומר לאדם אחר "משוך בהמה זו וקנה אותה יחד את כלים שעליה", וחבירו משך את הבהמה במטרה לקנות את הכלים שעליה בקנין חצר, ומסיק: רבא מסיק כי גם אם הבהמה עמדה היא נקראת "חצר מהלכת" מכיוון שהיא מסוגלת ללכת, ורק אם כפותה ונלקח ממנה זמנית הכח לנוע, היא נקראת "חצר שאינה מהלכת". באותה הזדמנות, שאלו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע את רבא, מה ההלכה באדם המהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, האם תחשב הספינה לחצר מהלכת. השיב רבא: הספינה אינה נחשבת לחצר מהלכת, שכן הספינה עצמה נחה ואין לו כוח תנועה, ותזוזתה באה מכח חיצוני – מי הים. רבינא שאל באותה הזדמנות שאלה דומה, הדנה באשה שהייתה מהלכת ברשות הרבים, והבעל זרק לה גט לתוך חיקה או לתוך הכובע של ראשה, האם נחשב הכובע שעל ראשה לחצר מהלכת, גם על כך השיב רבא שהכובע עצמו אינו נחשב לחצר מהלכת, כיוון שהוא זז רק מכח האשה שנעה תחתיו ומניעה אותו.
בין תלמידיו נמנה גם רב נחמיה בריה דרב יוסף שלמד רבות מהנהגותיו, הנסתרות והנגלות. כך למשל למד מפיו הלכה שאין מורים אותה לתלמידים ונחשבת להלכה ואין מורין כן, בנוגע להיתר השחזת סכין בחג בשינוי. הלכה מחודשת אחרת, לימד אותו רבא במתכוון. הוא שלח אותו להביא את תפיליו מביתו. כאשר הגיע לביתו של רבא, הוא מצא אותן בין הכרית למיטה בצד הכרית, שלא כנגד הראש. רב יוסף, שידע שהלילה הקודם היה ליל טבילה, הבין כי מותר אפילו לשמש את המיטה כאשר התפילין מונחות מתחת לכרית, אם הן שלא במקום הנחת הראש. הסיבה לכך היא, מפני שמוטב להרבות בשמירת התפילין – במקום שהדבר נחוץ – גם אם בכך הוא ממעיט במעט מכבודן של התפילין.
גם רב ספרא ורב אחא בר הונא נמנו בין תלמידיו, ורבא אף היה מטיל עליהם לפעמים מטלות שונות. על אחת מהן מסופר: איפרא הורמיז, אמו של שאפור המלך, שלחה לרבא קורבן וביקשה שיקריב אותו לאל. רבא שלח את רב ספרא ורב אחא בר הונא לבצע את המטלה, וכך ציווה אותם: קחו שני עובדי כוכבים בני אותו גיל (ליופי), וחפשו מקום שבו העלה הים שרטון כך שהקרקע תהא כזו שלא השתמש בה אדם מעולם ותהא ראויה לשמש כמזבח, והם יביאו לשם עצים שלא השתמש בהם אדם מעולם ואינם נחשבים כ"שברי כלים", ויוציאו אש מאבנים ויקריבו את הקורבן במקום לשם שמיים. רבא ידע שרב ספרא אינו מבטל מתורתו שלא לצורך, ועל סמך כך אף נפסק פסק דין בבית דינו של רבא, בנוגע לדין תפיסת הבית, האומר כי ההכנסות וההוצאות שנגרמות על ידי אחד מהאחים מתפוסת הבית, שייכות לכולם בשווה. אם אחד מהאחים השקיע בנכסים, יש להניח שהוא עושה זאת בשביל כולם, וההכנסות גם הן לכל האחים. רב ספרא השקיע בנכסי אביו, וכאשר תבע אותו אחיו לפני רבא, פסק רבא כי במקרה שאדם עסוק כרב ספרא משקיע בנכסים, ברור והדבר שההשקעה היא רק לעצמו, שכן לאדם כזה, שאינו מבטל אף רגע מזמנו, אין זמן להשקיע בשביל אחרים. רב ספרא קרא לרבא, לפעמים, בתואר הכבוד "משה" – כינוי לגדול הדור, כמשה בדורו.
כמו כן נמנה עם תלמידיו רב שיזבי. כאשר רב שיזבי אמר דברי תורה שהיו קשים להבנה, הזהיר רבא לעיין בתוכן דבריו ולא לזלזל בהם, שכן הם נאמרו מפי אדם גדול. תלמיד אחר שלו היה רב רחומי שהיה לומד בישיבתו שבמחוזא כל ימות השנה, וחוזר רק בערב יום כיפור. תלמידים נוספים המוזכרים בכמה מקומות שאומרים מימרות בשמו, הם אבימי מהגרוניא ורב פנחס. תלמידים נוספים שלו היו רב שמואל בר זוטרא ומר שמואל מר.
משפחתו
רבא נישא לבתו של רב חסדא, מורו. על כך מסופר: . הסבר: בתו הילדה של רב חסדא ישבה בחיקו של אביה בעת שלימד את רבא ורמי בר חמא. שאל אותה אביה: את מי מהם את רוצה (כחתן)? ענתה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני האחרון. ואכן, רמי בר חמא היה בעלה הראשון של בתו של רב חסדא, ולאחר פטירתו נשאה רבא.
על אהבתו של רבא לאשתו ניתן ללמוד מהסיפור הבא: אביי ורבא הלכו לפותר חלומות. אביי נתן לו זוז, ורבא – לא. עקב כך, את חלומותיו של אביי פתר הפותר לטובה, ואת חלומותיו של רבא – לרעה (ובכלל זה שימותו אשתו וילדיו). כאשר התברר לרבא שמדובר בנוכל, אמר לו: . תרגום לעברית: רשע, בידך היה הדבר וציערתני כל כך! על הכול אני מוחל לך, מלבד בתו של רב חסדא.
רבא סמך על אשתו באופן מיוחד. הגמרא מספרת על שתי נשים שבאו לדין תורה לפני רבא, האחת תבעה את השנייה בסכום כסף, והשנייה כפרה והכחישה את כל המעשה. מתקנת חכמים, במקרה כזה צריכה האישה שנתבעה להישבע שבועת היסת, כדי להיפטר מהתשלום. אך אשתו העידה לפניו, כי אותה אישה נוהגת להזכיר שם שמיים לבטלה וחשודה על השבועה. רבא אמר, כי מכיוון שהוא יודע שאשתו לא משקרת לעולם, הוא סומך עליה בעיניים עצומות. לעומת זאת במקרה אחר שבא לפני רבא, העיד לפניו תלמידו המובהק רב פפא כי אדם המחויב שבועה, הוא חשוד על שבועת שקר. במקרה זה לא סמך רבא על דבריו, באומרו שדווקא צריך עדים. לפליאת תלמידיו הסביר רבא: את אשתי אני מכיר היטב ויודע בבירור שאינה משקרת. את רב פפא איני מכיר אישית ברמה כזו שאוכל להעיד שאינו משקר, והסברה שאינו משקר כתלמיד חכם וכיהודי כשר אינה יותר מגדר של חזקה, שאי אפשר להוציא ממון על פיו.
לרבא היו בנים תלמידי חכמים: רב סמא בריה דרבא, שמילא את מקומו בראשות ישיבת פומבדיתא, לאחר פטירת רב רחומי (השני); רב יוסף תלמידו של רב יוסף, עליו מסופר כי לאחר אירוסיו נסע לישיבת רב יוסף לשש שנים, וכאשר חזר לביתו לאחר שלוש שנים לראות את אשתו יצא רבא אביו מולו בכלי זין; (הותיר אחריו בן בשם רב חביבא), רבה בריה דרבא והמפורסם שבהם – רב אחא בריה דרבא, תלמידו של רב אשי (אך חלוקות הדעות האם הוא בנו של רבא זה). לפי חלק מהגרסאות היה לו גם בן בשם רב חביבא.
אחיו של רבא, היה רב סעורם או רב "שעורים", שעמד ליד מיטתו בעת פטירתו.
תורותיו
ההיסטוריון מיכאל אבי יונה מציין כי רבא "היה מצרף", אל ההלכות שמסר, "את ההבחנה המעשית במציאות היומיומית"; וזאת לעומת אביי, אשר ייצג את "ההיגיון העקבי והשיטתי שבפירוש ההלכה"; ולכן נקבעה הלכה כרבא.
רבא אמר (בתרגום לעברית): "כמה טפשים האנשים שקמים מפני ספר תורה ואינם קמים מפני בן אדם גדול" ובכך הדגיש שגדולתה של התורה וקדושתה מתבטאות דווקא בלימודה ובחיים על פיה. הוא שיבח את העיסוק בלימוד תורה, ואמר "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם". על המאריכים בתפילה אמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" (כלומר: עדיף להקדיש את הזמן ללימוד תורה ולא לתפילה). רבא היה מומחה לחינוך ודאג להתאים את דרשות רבני הישיבה לקהל השומעים. עוד אמר רבא:
רבא העדיף את החריפות כדרך ללימוד ההלכה, וציטט את הפתגם: "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי", כלומר: עדיף גרגר פלפל שחור אחד ממלוא הסל קישואים. הוא התאונן על מיעוט החריפות בדורו ואמר ש"אנן כאצבעא בקירתא לסברא – כשעווה קשה שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה אלא מדבק מעט". רבא היה בטוח בפסקיו בוודאות גמורה, והיה נוהג לפעמים להישבע כי כך אמר רב, אף על פי שרבא לא ראה את רב מעולם ונולד עשרות שנים לאחר פטירתו, והוא הסביר כי וודאי כך אמר רב שכן לא ייתכן שאמר אחרת.
אחת מהתפילות שחיבר נכללה במחזור התפילה ליום הכיפורים.
במשפט העברי
ההלכה נפסקת כרבא בכל מחלוקותיו עם אביי, מלבד שישה דינים, המסומנים בראשי התיבות יע"ל קג"ם. אחד מהם הוא דין ייאוש שלא מדעת. אם נאבדה לאדם אבדה, ובשעה שבאה לידי המוצא, המאבד עדיין לא שם לב שהיא נאבדה ממנה. אמנם, אילו היה יודע שנאבדה ממנו היה מתייאש לבטח, ועל פי ההלכה הייתה האבדה מותרת לכל אדם, אולם כיוון שבשעת המציאה עדיין לא נודע לו, נמצא שבפועל לא היה כאן ייאוש מצדו. נחלקו אביי ורבא: אביי סבר שהאבדה אסורה למוצאהּ, כי לא די בייאוש בכוח, ורק ייאוש בפועל מפקיע את בעלותו של המאבד מן האבדה והמוצא זוכה בה. רבא סבר שדי לנו בייאוש בכוח כדי שיזכה בה המוצא. השאלה היא, האם אפשר לפעול על פי דעתו של האדם (בעניינים המחייבים זאת) כאשר האדם טרם נתן דעתו על הנידון, על סמך ידיעתנו הוודאית מה תהיה דעתו. בדומה, האם זה שעתה נודעה לנו דעתו החיובית על נושא כלשהו, מכשירה פעולות שנעשו לפני כן.
לדוגמה, אם אדם הפריש תרומות ומעשרות מפירות חברו, שלא ברשותו, ובחר לשם כך בפירות משובחים במיוחד. לאחר שבעל הפירות הסכים למפרע לפעולה זו, לדעת רבא הפרשת התרומות והמעשרות שרירה וקיימת, ולדעת אביי, לא עשה כלום ועל בעלי הפירות לשוב ולהפריש מהם את התרומות והמעשרות.
בעוד שדעת אביי מובנת כפשוטה, הרי להסבר דעתו של רבא נדרשו רוב האחרונים לבאר: כיצד יכול אדם להיחשב מיואש מחפץ, בו בזמן שהוא עדיין אינו יודע שהחפץ אבד לו ולמיטב ידיעתו החפץ נמצא ברשותו. ההסבר המקובל בדעת רבא הוא, שדין ייאוש המזכה את המוצא באבדה, הוא בעצם היתר של התורה, ללא מעשה פעיל מצדו של המאבד, בניגוד להפקר, פעולה בה הבעלים הוא העושה את המעשה המתיר לאחרים לזכות בחפץ. כתנאי להחלתו של הייאוש, נדרשת "ניחותא", כלומר אי התנגדות של הבעלים לכך שאחר יזכה. לענייננו אין צורך בניחותא בפועל, אלא מספיקה ניחותא בכוח, מפני שברור לנו שאילו היה הבעלים יודע על האבדה, היה מתייאש ממנה, ולכן המוצא זוכה בה. דרך אחרת להסביר דעתו של רבא היא, שאין צורך שאדם יחשוב ברגע מסוים על נושא מסוים כדי שנוכל לומר שדעתו, גם באותו רגע, היא ספציפית לאותו נושא. לדוגמה, על אדם המאמין באלוהים נוכל לומר שהוא "מאמין ברגע זה", גם אם באותו הרגע האיש לא חשב כלל על כך שהוא מאמין. כך גם במקרה דנן: העובדה שברגע המציאה הבעלים עדיין לא ידע על האבדה היא משנית בחשיבותה לעובדה היסודית, שאדם שיידע את המצב לאשורו, יתייאש מיידית מן האבדה, ועל כן אנו רשאים להחשיבו מיואש כבר מעכשיו, כי הסיבה שבפועל עדיין אינו מיואש היא טכנית בלבד – ברגע זה הוא לא חושב על כך.
אחד מהכללים שטבע רבא הוא דברים שבלב אינם דברים. בגמרא במסכת קידושין מובא מקרה שבו אדם המתגורר בחוץ לארץ מכר את נכסיו, כאשר בדעתו לעלות לארץ ישראל, אולם בשעת המכירה לא ציין זאת. אולם לאחר מכן נבצר ממנו לעלות, וכעת הוא רוצה לבטל את המכירה. על מקרה זה אמר רבא שהוא "דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים". למטרתו בשעת המכירה אין משמעות הלכתית כי "דברים שבלב אינם דברים" והוא אינו יכול לדרוש את ביטול המכירה.
באיסורים
בדין "קידושין שאין מסורין לביאה" נחלקו אביי ורבא: אביי סבור כי הקידושין יש להם תוקף של קידושין, ולעומתו סבור רבא כי אין לקידושין כל תוקף. שיטתו לקוחה מסברה שהסביר לו האמורא בר אהינא, ולפיה מהפסוק משמע שדווקא קידושין שמסורים ל"בעלה" נחשבות לקידושין, ואם לא אין קידושין אלו נכללים בפרשת "כי ייקח איש אשה" שהיא המקור היחיד לקנייני הקידושין. גם מחלוקת זו נמנית עם היע"ל קג"ם שבה ההלכה כאביי ולא כרבא. מחלוקת נוספת היא בדין לחי העומד מאליו, לדעת אביי לחי העומד מאליו נחשב ללחי, מכיוון שלפי שיטתו לחי הוא סוג של מחיצה אמיתית, ולכן גם אם לא ניכר שהוא קיים שם לשם לחי המחיצה קיימת מעשית. אולם לדעת רבא, לחי העומד מאליו – אינו נחשב ללחי, כי לפי שיטתו לחי הוא סוג של היכר לבני רשות היחיד לדעת שמדובר ברשות היחיד בכך שהיא נראית כמוקפת מכל רוחותיה, ובלחי העומד מאליו אין היכר. בעוד שבכל מחלוקותיהם נפסקה הלכה כרבא, בשישה מקרים בודדים נפסקה הלכה כאביי.
אחד מהכללים הידועים שטבע רבא, ואף נקרא על שמו, הוא חזקה דרבא, לפיה בן ובת שהגיעו לגיל הבגרות (גיל 13 לבן וגיל 12 לבת) – מניחים שגם הגיעו לבגרות גופנית, אף על פי שלא נבדקו, והם נחשבים כבוגרים מבחינה הלכתית ללא צורך בבדיקה (לדוגמה, לגבי יכולת להצטרף למניין). חזקה זו איננה מוחלטת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים עליה.
חידושי הלכה
במסכת מגילה קובע רבא 'חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע' – חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע, כלומר עד שיאבד את המודעות או את שפיותו. הלכה זו, שאין לה מקור מפורש במשנה, ולכן נראית פרי יצירתו של רבא, עיצבה את אופיו של פורים במשך מאות שנים עד ימינו.
יחסיו עם חכמים אחרים
עם מעריציו הגדולים של רבא נמנה רב אדא בר אבא, שהיה אומר לחכמים: עד שאתם מלקטים 'עצמות יבשים' (סברות דחוקות) אצל אביי, בואו לאכול 'בשר שמן' (סברות מובנות) אצל רבא. במקרה אחר הוא אמר: גדול מאוד המרחק ביני לבין רבי רבא. למרות זאת, כאשר רב אדא היה הולך לחנות הוא אמר לטבחים כי הוא קודם למשמשו של רבא בתור לקבל בשר כי הוא חכם בתורה יותר ממנו, ולכן כאשר נפטר רב אדא בר אבא בטרם עת דאג רבא וחשש שמא הוא הגורם למותו מכיוון שזלזל בכבודו.
עם רב הונא בר יהודה
לפעמים הוא דן בהלכה עם חברו רב הונא בר יהודה. שניהם היו תלמידים של רב ששת ודנו בדבריו. כך למשל, הם נחלקו בדין אישה המורדת על בעלה, שבדינה קיימות שתי שיטות: לפי דעה אחת פוחתים מכתובתה שבעה דינרים לכל שבוע שהיא מורדת על בעלה, ובינתיים מנסים לשכנע אותה להפסיק למרוד בבעלה ולקיים את חיובי האישות המוטלים עליה. לפי גישה אחרת, אין טעם בהפעלת לחץ במשך זמן ארוך ובשכנועים, אלא בית הדין קוצבים זמן של ארבעה שבועות בלבד, ומפעילים עליה לחץ עצום באותם שבועות, על ידי פרסום מרידתה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשבתות שבארבעת שבועות אלו (בשבת כל יהודי העיר מתכנסים בבית הכנסת, גם אלו שעסוקים באמצע השבוע בעבודה ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת), ובית הדין מודיעים לה שלאחר ארבעת השבועות תפסיד את כל סכום כתובתה, גם אם הוא סכום ענק של מאה מנה. נחלקו רבא ורב הונא בר יהודה כמי פסק רבם רב ששת, לפי מה שקיבל רבא מרבו ההלכה היא שיש לנסות לשכנעה בדרכי נועם ולכן יש לחכות עד שידעו כי מוצו כל הדרכים לשכנעה, אלא שבינתיים קונסים אותה בסכום נמוך יותר של שבעה דינרים לשבוע, ואילו לפי מה שקיבל רב הונא בר יהודה מרבו ההלכה היא כפי השיטה האומרת שלאחר ארבעה שבועות הפסידה המורדת את כל דמי הכתובה.
בכמה מקומות בתלמוד מסופר כי רבא התארח לפעמים בביתו של רב הונא בר יהודה. כך, למשל, מסופר כי באחת השבתות התארח רבא בביתו של רב הונא בר יהודה, וכשהבדיל על היין במוצאי שבת בירך בראשונה ברכת בורא מיני בשמים על הבשמים, ורק לאחר מכן בירך על האש ברכת בורא מאורי האש. שאל אותו רב הונא בפליאה: במשנה במסכת ברכות אנו מוצאים שבין בית שמאי ובין בית הלל מודים שיש לברך על האש לפני הבשמים, וציטט את לשון המשנה: ? ענה רבא אחריו ואמר: אלו הם דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו – על המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים 'מאור' ואחר כך 'בשמים' ובית הלל אומרים 'בשמים' ואחר כך 'מאור'.
עם רבה בר מרי
עם חבריו של רבא נמנה רבה בר מרי. מסופר כי רבא שאל את רבה בר מרי: מנין מקור ההנחה השגורה בפי החכמים כי פדיון שבויים היא מצווה מיוחדת וגדולה? השיב לו רבה בר מרי: כתוב , ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: הקל ביותר הוא מוות שקל יותר מחרב, הן מסברא שמת ללא שניבלו וחתכו את גופו, והן מהפסוק ; מיתת רעב חמורה יותר ממיתת חרב הן מסברא שהמת על ידי חרב מת באופן מיידי בניגוד למת מרעב שמיתתו איטית ומתמשכת, והן מהפסוק ; והקשה מכולם הוא שבי, שבו כלולות כל הצרות המנויות, שהרי השבוי מסור ביד השובים והם עושים בו כרצונם.
עם רב הונא בר חיננא
רב הונא בר חיננא היה חברו של רבא. שניהם תלמידים של רב נחמן, ובמספר מקרים נחלקו לגבי דעתו.
בגמרא מובאים מספר מקרים שבהם נחלקו רב הונא ורבא לגבי הוראת הלכה למעשה. כך, למשל, כאשר ביקש ריש גלותא מרב הונא לתקן את בוסתנו ולהופכו לרשות היחיד על מנת שמותר יהיה לטלטל בו חפצים בשבת (הבוסתן אינו משמש למגורים ועל כן אין די במחיצותיו החיצוניות על מנת שיהיה מותר לטלטל חפצים בתוכו כרשות היחיד, כדין קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה), הקים רב הונא במקום מחיצת קנים צפופים על בסיס עקרון לבוד, שייצרו ביתן מגורים עבור שומר הבוסתן. רבא שלא הסכים לתיקון הגינה באופן זה, מכיוון שסבר שאין משמעות לבניית ביתן מגורים לאחר שמחיצות הבוסתן החיצוניות כבר עומדות ("הוקף ולבסוף ישב"), עקר בעצמו את הקנים שהציב רב הונא.
במקרה אחר, התיר רב הונא לאכול תערובת דגים שבה היו קשקשי דגים (שהם סימן כשרות לדגים), אך רבא סבר שיש לאסור את הדגים מכיוון שיש חשש שמא חלק מהדגים טהורים (ומהם הקשקשים) אך חלק אחר טמאים. במקרה זה יצאו הכרזות פומביות סותרות על דין תערובת הדגים מצד רבא ומצד רב הונא.
במקרה נוסף, דנו בבית המדרש על גוי ששכשך את ידיו ביין. רבא התיר את היין למכירה לגוי, אך רב הונא בר חיננא אסרו בהנאה כדין סתם יינם. גם במקרה זה יצאו הכרזות הלכתיות פומביות סותרות מצד רבא ורב הונא. אך לבסוף חזר בו רבא מפסקו והודה לרב הונא.
בנוסף נחלקו בדעתם של חכמים אחרים, אחת ממחלוקתם היא בדין בעל חיים שנרבע (קוימו בו יחסים אסורים), ונחלקו רבא ורב הונא מה היא שיטת רב נחמן.
בר הדיא וחלומותיהם של אביי ורבא
בזמנם של אביי ורבא היה אדם בשם בר הדיא שעסק במקצועו כפותר חלומות והיה נהוג שמי ששילם לו עבור עבודתו – פתר לו לטבה, ומי שלא שילם לו – פתר לו לרעה. אביי היה נוהג לשלם לו, ורבא לא היה משלם לו, ולכן היה פותר תמיד את חלומותיו של אביי לטובה, ואת אלה של רבא לרעה. התלמוד במסכת ברכות מספר על סדרה של חלומות כאלה.
דוגמה: אביי ורבא אמרו לו: ראינו בחלומנו את הפסוק . לרבא פתר בר הדיא שהוא יפסיד בעסקיו עד שלא יוכל לאכול מרוב עצבות, ולאביי פתר שהוא ירוויח בעסקיו ומרוב שמחה לא יוכל להכניס אוכל לפיו.
לבסוף הלך אליו רבא לבד, ללא אביי, ואמר לו כי הוא ראה כי דלת ביתו נופלת. פתר לו בר הדיא כי אשתו שהיא שומרת את הבית, תמות. לאחר מכן החל רבא לשלם לבר הדיא על פתירת החלומות, וזה החל לפתור אותם לטובה. כאשר סיפר רבא לבר הדיא שנקרה לו בחלום הלל, פתר לו בר הדיא כי יתרחשו לו ניסים. בעקבות חלום זה, כאשר בהזדמנות אחרת מצא בר הדיא את רבא באותה ספינה בה הפליג, הוא פנה לנוס מהספינה, מכיוון שפתר לרבא כי עתידים להתרחש לו ניסים, ושמא הנס הוא שהספינה תטבע ורק רבא ינצל. במהלך מנוסתו נפל מידיו הספר ממנו היה פותר את חלומותיו. מצא רבא את הספר וראה כי בספר כתוב כי הכלל הוא אחד: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כעס רבא על בר הדיא ואמר לו: רשע שכמותך, בידך תלוי היה פתרון החלומות וצערתני כל כך? על הכול מוחל אני לך חוץ מאשתי – בתו של רב חסדא, שנפטרה בעקבות החלום שפתרת לי לרעה, יהי רצון שתמסר ביד המלכות ולא ירחמו עליך. ואכן, בר הדיא הוצא להורג ברומא.
פטירתו
בשעת פטירתו, עמד סמוך לו אחיו רב שעורים, שראה כי הוא גוסס וקרבה שעתו למות. אמר רבא לאחיו: בקש רחמים עלי שמלאך המוות לא יצער אותי בשעת הפטירה. שאל אותו רב שעורים: וכי מר אינו ידידו של מלאך המוות? השיב לו רבא: מכיוון שבאה שעתי להפטר והורע מזלי, אינו מחשיב אותי. רב שעורים ביקש מרבא, שיבוא אליו לאחר פטירתו ויאמר לו כיצד עבר עליו תהליך הפטירה. ואכן, לאחר פטירתו נגלה רבא לאחיו. שאל אותו רב שעורים: כיצד עבר עליך תהליך הפטירה, האם חשת בייסורים כלשהם. השיב לו רבא: חשבתי כאב מזערי כמחט של מזרק הננעצת בבשרי.
מקום קבורתו על פי המסורת המאוחרת
על מקום קבורתו, מופיע בספר הגלגולים: . בעקבות דברים אלו של האריז"ל, שלפי המקובל נכתבו על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל ברוח הקודש, הייתה ידועה מערה זו כ"מערת אביי ורבא".
ב-2008 נתגלתה מערה בכפר אבנית אשר מתאימה לתיאורו המדויק של רבי חיים ויטאל למערת אביי ורבא. וכן במערה אשר יוחסה למערתם, התגלה שאינה אף מערת כוכים.
ההבחנה בין "רבה" ל"רבא"
בדפוסי התלמוד הבבלי, ויותר מכך בכתבי היד שלו, רבים החילופים בין רבא לרבה. על ההבדל ביניהם, בכתיב ובהגייה, כתב רב האי גאון:
במסורת ההגייה הרווחת היום, ההבדל בין השמות הוא בכך שרבה נהגה ב-ב' דגושה, ואילו רבא ב-ב' רפה. במסורת יהדות תימן ההבדל הוא בין דגש קל לדגש חזק, ושתי הקריאות מכוונות עקרונית להבחנה של רב האי, שלדעתו גם הדברים נובעים מהבדל במשמעות בין השמות, בין "[ה]אב" ל"אבי".
באשר לכתיב, עמדו חוקרים על כך שגם בכתבי יד משובחים אין הבחנה חותכת ביניהם, ורבים החילופים. לדעת שמא יהודה פרידמן, הממצא בכתבי היד מעלה כי ככל הנראה במקור לא היה הבדל בכתיב בין שני החכמים, גם אם נשמר הבדל בהגייה, וככל הנראה במשך השנים הוסיפו צורות הבחנה שונות כדי להבדיל ביניהם גם בכתיב, אך לכלל אחידות לא הגיעו, וזה מה שיצר את החילופים הרבים בין החכמים.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
ספר "דבר קטן" – אפיון מחלוקות אביי ורבא בתלמוד הבבלי, 299 עמודים, הרב זאב פרנק, ירושלים ה'תשע"א
״האם רבא היה כהן?״ – תנ״ך, הלכה, תפלות ופיוטים דף לח–מב (הכרמל שנה ד, גיליון 1)
רפאל הירשמן, "רבא ורבה – כמה שנים חיו?", משפחה, מוסף "קולמוס", עמ' 56.
קישורים חיצוניים
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מימי התלמוד – בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם, באתר פרויקט בן יהודה, הפרק "רָבָא"
אביי ורבא, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר.
הערות שוליים
קטגוריה:הדור הרביעי לאמוראי בבל
קטגוריה:ראשי ישיבת פומבדיתא
קטגוריה:משפחת רב חסדא
קטגוריה:משפחת רב יוסף בר חמא
קטגוריה:אמוראים כהנים
קטגוריה:תלמידי רב נחמן
קטגוריה:תלמידי רבה
קטגוריה:תלמידי רב יוסף
קטגוריה:תלמידי רב חסדא
קטגוריה:נפטרים ב-352 | 2024-10-03T12:25:34 |
תומס אדיסון | REDIRECT תומאס אלווה אדיסון | 2004-10-09T19:04:27 |
ביזנטים | REDIRECT האימפריה הביזנטית | 2004-10-09T20:11:28 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.