Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
קיקלופ	שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל קיקלופ, במוזיאון לגאולוגיה של לונדון הקיקלופ הוא גזע יצורים מן המיתולוגיה היוונית. מראה הקיקלופים, הדומים בצורתם לאדם, מוכרים כעצומים בגודלם ובראש כל אחד מהם עין אחת בלבד. האמונה כי גודלם כביר היא מאוחרת יותר ופרט זה אינו נזכר בכתביהם של המשוררים הומרוס או הסיודוס. מוצא הקיקלופים קיקלופים, טיטאנים ובעלי מאה הידיים, היו שלושת סוגי הצאצאים שנולדו לאורנוס ולגאיה. למרות זאת, היו גם קיקלופים אחרים שמוצאם מפוסידון, שהיה אחיינם של הקודמים. אלה נולדו מזוגיותו עם נימפות. המפגש בין אודיסיאוס לקיקלופ הקיקלופ המפורסם ביותר הוא פוליפמוס, המוזכר באודיסיאה מאת הומרוס. באודיסיאה (שיר תשיעי) מסופר על מפגשם של הגיבור אודיסיאוס ואנשיו עם הקיקלופ פוליפמוס בארץ הקיקלופים. בסיפור זה מתוארים הקיקלופים כיצורים חסרי חוק ותרבות, ניגודם של בני האדם - הם אינם חיים בקהילה ואינם מקיימים מוסדות חברתיים שהיו בסיסיים בתרבות היוונית, כמו אספה או בתי דין, וכן אינם עוסקים באמנות או בחקלאות ואינם מפליגים בימים - אחד המאפיינים המרכזיים של התרבות היוונית. הקיקלופים גם לא כיבדו את חוקי הכנסת האורחים היווניים - כפי שמלמד מפגשו של אודיסיאוס עם הקיקלופ. במקום זאת, מספרת השירה, חיו הקיקלופים איש במערתו, וקבעו חוקים לנשותיהם ולילדיהם כפי ראות עיניהם. ארצם של הקיקלופים מתוארת כארץ פורה ביותר: אף שהקיקלופים לא עסקו בחקלאות ולא צדו, הם נהנו מהתבואה והפירות שהיו בשפע בארצם, ושתו את חלבם של עזי הבר ששוטטו באי. הקיקלופ פוליפמוס, שאל מערתו נכנסו אודיסיאוס ואנשיו, הוא בנו של אל הים פוסידון. הוא עצום בגודלו, מתבודד ואכזרי. השירה מתארת בפירוט כיצד תפס ללא מאמץ את רעיו של אודיסיאוס ואכלם בצמדים. רמז לצד אנושי אפשר למצוא אולי ביחסו החם לצאנו. לאחר שהקיקלופ סירב לקבל את אודיסיאוס כאורח ואיים לאכול את כל רעיו ואותו אחרון, החליט אודיסיאוס לנקר את עינו ולהימלט ממערתו. כשנמלטו בחזרה אל הספינה, קרא אודיסיאוס מן הים אל הקיקלופ: "אם פעם תישאל מי האיש שהטיל בעינך את המום הנתעב, הגד שניקר את עינך אודיסאוס בן לארטס מאיתקה, מחריב הערים!" (כך בתרגומו של אהרן שבתאי לאודיסיאה). הקיקלופ הטיל על ספינתו של אודיסאוס סלע ענק, שכמעט ניפץ את הספינה, וביקש מאביו פוסידון להקשות על אודיסיאוס לשוב לביתו שבאיתקה, ואכן דרכו הייתה קשה וממושכת מאוד. כמו כן במספר מקורות מידע הם הופיעו כנוודים ענקיים ומטילי מורא. עונשם של הקיקלופים הטיטאנים, אחיהם של הקיקלופים, פחדו מהם. כאשר הטיטאנים עלו לשלטון הם כלאו את הקיקלופים במעמקי הטרטרוס - שכבת השחור משחור שבמעמקי האדמה. כדי למנוע מהם להימלט הם העמידו למשמר את המפלצת הנוראה קאמפה. רק לאחר שהאלים האולימפיים גברו על הטיטאנים ועלו לשלטון, הובסה קאמפה והקיקלופים שוחררו על ידי זאוס. קישורים חיצוניים קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היוונית קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם	2024-09-09T20:07:26
עקידת יצחק	redirect עקדת יצחק	2004-12-11T20:43:51
מבחני התכנסות של טורים	REDIRECT מבחני התכנסות לטורים.	2004-10-09T21:41:23
ג'ורג' אליוט	שמאל\|ממוזער\|250px\|פורטרט של ג'ורג' אליוט, מאת סמואל לורנס, 1860 בערך שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ורג' אליוט, 1865 בערך מרי אן אוונס (באנגלית: Mary Ann Evans; 22 בנובמבר 1819 – 22 בדצמבר 1880), ידועה בשם העט שלה ג'ורג' אליוט (באנגלית: George Eliot), הייתה סופרת משוררת, עיתונאית, מתרגמת בריטית, מגדולי הסופרים של התקופה הוויקטוריאנית. היא כתבה שבעה רומנים, כולל "אדם ביד" (1859), "הטחנה על הנהר פלוס" (1860), "סילס מרנר" (1861), "רומולה" (1862–1863), "מידלמארץ'" (1871–1872), ו"דניאל דרונדה" (1876), רובם ממוקמים במחוזות אנגליה ומאופיינים בריאליזם ובתובנותיהם הפסיכולוגיות. על-אף שסופרות פרסמו בתקופתה את יצירותיהן תחת שמן האמיתי, אליוט ביקשה לברוח מהסטראוטיפ הטוען כי כתיבה נשית מוגבלת אך ורק ליצירת רומנים קלילים. בנוסף, אליוט רצתה שיצירותיה יישפטו בנפרד מעבודותיה המוכרות כעורכת וכמבקרת. גורם נוסף שייתכן שהשפיע על בחירתה להשתמש בשם עט הוא רצונה להגן על חייה הפרטיים מפני הציבור, ובכך למנוע את השערורייה שייתכן שהייתה נוצרת בגלל מערכת היחסים שניהלה עם ג'ורג' הנרי לואס הנשוי. קורות חיים מרי אן אוונס-קרוס הייתה בתם השלישית של כריסטיאנה אוונס ורוברט אוונס, סוכן מקרקעין ומנהל האחוזה הגדולה אדברי-היל בווריקשייר. בילדותה הייתה קרובה לאחיה הבכור אייזיק, קשר שבא לידי ביטוי מאוחר יותר בספרה "הטחנה על הנהר פלוס", בתיאור הקשר בין מגי טוליבר ואחיה האהוב טום. מגיל צעיר הושפעה ממטיף אוונגליסטי בשם ג'ון אדמונד ג'ונס. מאוחר יותר אימצה דעות ליברליות יותר, בין השאר בעקבות היכרותה עם צ'ארלס וקרוליין בריי. ב-1836 מתה אמה, ומרי אן התחילה לנהל את משק ביתו של אביה. היא המשיכה להרחיב את השכלתה על ידי קריאה מרובה ולימודי גרמנית ואיטלקית. ב-1841 עברה לקובנטרי, שם קיבלה עבודת תרגום של חיי ישו מאת שטראוס. ב-1850 החלה לכתוב ולערוך את כתב העת "וסטמינסטר רוויו", שייסדו ג'ון סטיוארט מיל וג'רמי בנת'ם. ב-1854 עברה לחיות עם ג'ורג' הנרי לואס ללא נישואים, ולו כי אשתו סירבה להתגרש ממנו. למרות השערורייה שנלוותה לחייה עם לואיס, הם חיו יחד עד מותו ב-1878. לואיס עודד אותה לכתוב סיפורת, וב-1858 פרסמה בכתב עת את הסיפור עמוס ברטון, הראשון מתוך קובץ הסיפורים סצנות מחיי כמרים. כאן השתמשה לראשונה בשם-העט ג'ורג' אליוט, השם עורר השערות רבות בקשר לזהות הכותב. היא המשיכה לכתוב ברצף את הרומנים שלה, וגם מאמרים, ביקורות ומסות. היא הוערכה ככותבת חשובה כבר מתחילת דרכה. ב-1880, שנתיים לאחר מותו של לואיס, נישאה ג'ורג אליוט לג'ון קרוס, בנקאי אמריקאי שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה. היא מתה שבעה חודשים אחרי נישואיהם, ונקברה בלונדון. יצירתה ספרה הידוע ביותר, "מידלמארץ'", מהווה נקודת מפנה בתולדות הרומן. בספר זה הציגה אליוט את סיפורם של תושבי עיר אנגלית קטנה, ערב קבלת חוקי הרפורמה ב-1832. הדמויות הראשיות ברומן, דורותיאה ברוק וטרשיוס לידגייט, שואפות לחיים יוצאי דופן, אך מימוש שאיפותיהן מוגבל על ידי המציאות והחברה השמרנית הסובבת אותן. הרומן "מידלמארץ'" מתאפיין בתובנה פסיכולוגית עמוקה, ובתיאור מורכב של הדמויות. אליוט כתבה בהבחנה פוליטית חדה. החל ברומן "אדם ביד" ועד "הטחנה על הנהר פלוס", דרך "סילס מרנר", תמיד כתבה אליוט על אנשים מחוץ לזרם המרכזי בחברה ועל זרותם בחברה בה הם חיים. מאז ג'יין אוסטן לא קמה סופרת בעלת מודעות עמוקה לבעיות חברתיות כמוה, והיא הצביעה רבות על הצביעות בחיי בעלי האחוזות הכפריים. ספריה עוסקים בנושאים פוליטיים, דוגמת המשבר פוליטי העומד בלב "מידלמארץ'". בתקופה שבה פרסמה אליוט את הרומן "דניאל דרונדה", התמעטו מכירות ספריה והיא הפכה פחות מוכרת. רוב עלילות ספריה של אליוט מתרחשות באנגליה של המאה ה-19, יוצא דופן הוא הרומן ההיסטורי "רומולה" שעלילתו מתרחשת בפירנצה של המאה ה-15. ספריה של אליוט נמכרו היטב וזכו לשבחים רבים על סגנון כתיבתה ובהירות מחשבתה. מבנה המשפטים בכתביה ברור ומאוזן, והיא נהגה לשלב אירוניה במשפטים פשוטים, בצורה יוצאת דופן. הערותיה של אליוט כמספרת לגבי הדמויות כוללות סימפתיה רבה. הגיבורים, הנבלים ודמויות המשנה - כולם מוצגים כבעלי מודעות מלאה למעשיהם. כמשוררת ג'ורג' אליוט חיברה את האפוס בחרוז לבן "הצועניה הספרדית" (1868), מעין מחזה טרגי המתרחש בשנת 1498, העוסק בבת אצולה ספרדית המגלה שהיא באמת בתו של מנהיג הצוענים, ובמתח שבין החיים הפרטיים לבין החובה הציבורית. במאה ה-19 "הצועניה הספרדית" זכה להצלחה ויצא לאור בחמש מהדורות, נחשב על ידי הביקורת לשיר גדול, גדול במחשבה וגדול בביצוע; אך מאז היה ליצירתה הכי פחות נקראת. רומן היסטורי העוסק ב"בעיה היהודית" "דניאל דרונדה" הוא הרומן האחרון שכתבה. במרכזו עומדת דמות של יהודי, המעדיף את אהבת בת עמו על פני אהבתה של נוכרייה. ברומן זה, שתרגם לעברית לראשונה דוד פרישמן, הציגה ג'ורג' אליוט את היהדות כגורם מוסרי ותרבותי בעל ערך אנושי אוניברסלי, וכיוון שאף הטיפה בו לתחייתו הלאומית של עם ישראל במולדתו עתיקת-הימים, היא נחשבת כאחת ממבשרי הרעיון הציוני, ולכן נקראו על שמה רחובות בתל אביב, בירושלים ובחיפה. ספריה ספריה שתורגמו לעברית אדם ביד (1859, Adam Bede) - תרגום יצחק לבנון, מסדה 1968 (מתוך "מבחר הרומן האנגלי") הטחנה על הנהר פלוס (1860, The Mill on the Floss) הטחנה על הנהר פלוס - תרגום אופירה רהט, הוצאת כרמל, תשנ"ח 1998 הטחנה על שפת הפלוס - תרגום יצחק לבנון, הוצאת יוסף שמעוני תשי"ג סיילאס מרנר (1861, Silas Marner) האורג מריבלו: סילס מרנר - תרגום יצחק לבנון, עם עובד תש"ז סיילאס מארנר: האורג מראבלו - תרגום אהרן אמיר, הוצאת כתר 1995 מידלמארץ' (1871, Middlemarch) - תרגום ג’נטילה ואפרים ברוידא, הוצאת דביר תשמ"ה דניאל דרונדה (1876, Daniel Deronda) דניאל דרונדה / ספור כתוב אנגלית ביד ג’יארג’ עליוט ; תרגם דוד פרישמן, ורשה: אחיאסף, תרפ"ד דניאל דרונדה - מעבד על ידי א. בן-אור בצירוף תולדות חייה של הסופרת ותמונתה, ש' שרברק 1964 דניאל דרונדה - תרגום אלינוער ברגר, מקסוול-מקמילן-כתר, 1991 מבעד להינומה - תרגום ח.י. גליקזם, הוצאת אסטרולוג 1995 אחי יעקב (Brother Jacob, 1864) - תרגום טובה שגיא, הוצאת אסטרולוג 1996 ספרים נוספים Scenes of Clerical Life, 1857 רומולה Romola, 1863 Felix Holt, the Radical, 1866 לקריאה נוספת ג'ורג' אליוט, אמנות הסיפור (מאנגלית: שירלי פינצי-לב), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015. ג'ורג' אליוט, חריצת משפט על סופרים (מאנגלית: אביעד שטיר), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018. רות הכהן-פינצ'ובר, מוזיקה פולחנית ופולמוס החמלה: היהודי כקטגוריה אסתטית אצל ריכארד וגנר וג’ורג’ אליוט, תאוריה וביקורת 17, 2000. משה דור, האנגליה שחזתה את מדינת-היהודים - מלאו 100 שנה למות ג’ורג’ אליוט, שברומאן 'דניאל דרונדה' קראה לשיבת ציון, "מעריב", דצמבר 1980. שמואל ורסס, דניאל דרונדה בעיתונות ובספרות העברית - כעבור מאה שנה לרומן של ג’ורג’ אליוט, מולד ח', 1980. גצל קרסל, מ'דניאל דרונדה' ל'שאלה נכבדה' של בן-יהודה, הדאר נ"ו, תשל"ז 1977. חיים ראובן רבינוביץ, כיצד הפכה הסופרת ג. אליוט לאוהבת ישראל וציונות? מאה שנה להופעת הספר 'דניאל דרונדה', הצופה, יולי 1977. ויקטוריה גריפין, המאהבת (מאנגלית: אלאונורה לב), הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2002, פרק 8. ג'ורג' אליוט – כתבי שחרות: כיצד להימנע מאכזבה ו-משל קטן עם מוסר־השכל גדול (מאנגלית: יהודה ויזן), דחק, כרך טו', 2022. Blanche Colton Williams, George Eliot: A Biography, Macmillan, 1936 Laurence Hanson, Marian Evans and George Eliot: A Biography, Oxford University Press, 1952 Gordon S. Haight, George Eliot: A Biography, Clarendon Press, 1969 David Williams, Mr. George Eliot: A Biography of Henry George Lewes, F. Watts, 1983 Fredrick R. Karl, George Eliot, Voice of a Century: A Biography, W.W. Norton, 1995 Barbara Hardy, George Eliot: A Critic's Biography, Continuum, 2006 Nancy Henry, The Life of George Eliot: A Critical Biography, Wiley-Blackwell, 2012 Philip Davis, The Transferred Life of George Eliot: the Biography of a Novelist, Oxford University Press, 2017 קישורים חיצוניים על ג'ורג' אליוט, באתר The Victorian web ״רומנים מטופשים שכותבות נשים״, באתר "מעלה", דצמבר 2022 - מאנגלית: יהונתן דיין קטגוריה:סופרות בריטיות הידועות בשם עט קטגוריה:סופרות אנגליות קטגוריה:ילידות 1819 קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1819 קטגוריה:נפטרות ב-1880 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1880 קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הייגייט	2024-10-02T06:02:32
מרי אן אוונס	REDIRECTג'ורג' אליוט	2004-10-09T23:19:13
הסכין המעודן	הפניה חומריו האפלים#הסכין המעודן	2016-03-12T21:29:30
המצפן הזהוב	הפניה חומריו האפלים#המצפן הזהוב	2016-03-12T21:28:32
משקפת הענבר	הפניה חומריו האפלים#משקפת הענבר	2016-03-12T21:30:54
כורוס	כורוס (chorus) הוא מונח לטיני שמקורו ביוונית (χορός), מתחום האומנות ובייחוד המוזיקה, ויכול להתפרש במספר אופנים: קטגוריה:מוזיקה	2020-02-02T00:06:33
מבנה סטרופי	מבנה סטרופי הוא דרך לפיתוח שיר העשוי מחרוזות מחרוזות. על מנת להבין את המבנה הסטרופי יש להסביר קודם את המונח כורוס. כורוס (chorus) הוא יחידה אחת שלמה של מבנה כל הקטע או היצירה. על אף שהתרגום הנפוץ לכורוס בעברית הוא פזמון, הפירוש המקובל בקרב מוזיקאים של המילה כורוס דורש אבחנה דקה יותר מההגדרה הרווחת למילה פזמון בעברית. מבנה סטרופי בכל מקרה, הוא מבנה המחלק את הקטע לסקציות, וכאשר עוברים על כל הסקציות על פי סדר שנקבע (או, כאשר נגמר כורוס), חוזרים אל ההתחלה ומנגנים כורוס חדש (לעיתים קרובות עושים וריאציות או מאלתרים, כך שלא כל כורוס זהה לקודמו). אין הגבלה לכמות הכורוסים שאפשר לנגן במבנה סטרופי, ובקטעי ג'אז רבים מנגנים מבנים סטרופיים המכילים 20 כורוסים ואף יותר (ביצירות אלתוריות של ג'אז, כאשר משתמשים במושג "כורוס" - הכוונה למעגל אחד שלם של מהלכים הרמוניים, או לקטע שמכיל מספר תיבות קבוע שחוזר על עצמו). באריה הבארוקית שימוש דומה במבנים "צורת שיר" (Ternary form), דה קאפו וריטורנלו. קטגוריה:צורות מוזיקליות	2022-06-22T15:14:10
ראייה	צילום של עין אנושית\|שמאל\|ממוזער ראייה היא החוויה התפיסתית של קליטת מידע מהסביבה באמצעות אור. תהליך הראייה מתווך על ידי מערכת הראייה – המידע החזותי נקלט דרך העין, מותמר לאותות עצביים, ולאחר מכן עובר עיבוד מתקדם בתוך המוח. ראייה נחשבת לאחד מ"חמשת החושים", והיא תופסת מקום מרכזי בתפיסה, בהתנהגות ובתרבות האנושית. האופי הפיזיקלי של הראייה ממוזער\|מנסרה המפרקת אור לבן לאורכי הגל השונים של הספקטרום הנראה ראייה היא קליטה של קרינה אלקטרומגנטית, שהיא תופעה פיזיקלית של הפרעה המתפשטת במרחב. המידע שאנו קולטים בראייה מורכב מפוטונים של אור, אשר מוחזרים מעצמים בסביבתנו ונכנסים לתוך העין. משמעות הדבר היא שקליטת עצמים מהסביבה באמצעות מערכת הראייה תלויה בחשיפתם למקור אור (למשל השמש)ֿ, וכן בתכונות הבליעה וההחזרה שלהם. מינים שונים של בעלי חיים, שהם בעלי חוש ראייה, נבדלים בתחום אורכי הגל שהם קולטים מתוך הספקטרום האלקטרומגנטי. תחום הקרינה שנקלט על ידי מערכת הראייה האנושית (באורכי גל של 390–750 ננומטר) מכונה האור הנראה, כאשר אורכי הגל השונים בתחום זה מקושרים לחוויה תפיסתית של צבע. ישנם מינים אחרים של בעלי חיים אשר מסוגלים לראות גם קרינה באורכי גל נוספים, כמו קרינה על סגולה (UV) וקרינה תת אדומה. מנגנוני הראייה בבעלי חיים מתבססים על חוקי האופטיקה. למשל, אחד המרכיבים החשובים בעין הוא העדשה, שתפקידה הוא לרכז את קרני האור הפוגעות בעין ובכך לשלוט על מרחק המוקד שלה ולשפר את חדות הראייה. תהליך הראייה בדומה לתהליך המתרחש במערכות חישה אחרות, המעבר בין הגירוי הפיזיקלי לבין החוויה התפיסתית של "ראייה" מתבסס על התמרה חושית. הגירוי החיצוני שנקלט מתניע תהליך ביולוגי שבסופו המידע עובר המרה לדחפים עצביים, שהם אותות חשמליים המשמשים להעברת מידע בתוך מערכת העצבים. האיבר שדרכו מתבצעת הראייה הוא העין, וההתמרה מתבצעת ברשתית, אשר ממוקמת בחלקה האחורי. כניסה של פוטונים לקולטנים שנמצאים על גבי תאים קולטי אור ברשתית גורמת לשינוי התצורה המרחבית של מולקולות בתוכם, ומובילה לתהליך ביוכימי שבסופו המידע על הגירוי הראייתי עובר לתאי עצב. המידע הראייתי מהרשתית מועבר אל המוח דרך עצב הראייה. בתוך המוח, ישנם אזורים שונים המוקדשים לעיבוד המידע הראייתי. מסלול העיבוד החזותי העיקרי מערב את קליפת הראייה, אשר נמצאת בחלקה האחורי של קליפת המוח. התפיסה החזותית חוויית הראייה אינה מורכבת אך ורק מתמונת העולם כפי שהיא נופלת על הרשתית. חלק ניכר מהראייה הוא הפרשנות שבעל החיים הרואה מעניק לגירויים שנקלטים על ידי מערכת הראייה, וזאת על בסיס הרשתות העצביות שבהן המידע מעובד, וכן ידע קודם שהוא רכש על העולם. שמאל\|ממוזער\|דוגמה לאשליה אופטית: ריבוע A וריבוע B הם בעלי אותו גוון של אפור, אך אנו תופסים אותם כבעלי גוונים שונים. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו אנו תופסים את גודלם של עצמים בסביבתנו. דמותו של עצם שנופלת על הרשתית, כפי שהיא נוצרה על ידי עצם שהוא קטן וקרוב אלינו, עשויה להיות זהה בגודלה לכזו שנוצרה על ידי עצם גדול ורחוק. עם זאת, בחוויה שלנו העצם הרחוק אכן נתפס כגדול יותר. מעבר לכך, ניתן לומר כי אין לבני אדם גישה ישירה לתמונה הראשונית כפי שהיא התקבלה ברשתית. לכן, קשה לאנשים לצייר תמונה של העולם שמבטאת באופן מציאותי גדלים של אובייקטים, ואנו נדרשים ללמוד להשתמש בטכניקות של פרספקטיבה. המעבר בין המידע החזותי שנקלט במערכת הראייה לבין התפיסה המודעת של הסביבה הוא נושא למחקר רב בפסיכופיזיקה ובתחומים שונים של מדעי המוח. אחת הסוגיות הבולטות בתחום היא הקשר בין אזורים במוח המעורבים בעיבוד מידע ראייתי לבין רמות שונות של תפיסת ראייה. כך למשל, זוהו אזורים מוגדרים בקליפת הראייה שמטפלים בתפיסת תנועה, בתפיסת צבע ועוד, ואף אזור ספציפי במוח האנושי שמוקדש על פי רוב לזיהוי של פרצופים. דרך אחת ללמוד על האופן בו מעובד המידע החזותי היא באמצעות אשליות אופטיות, שבהן יש חוסר התאמה בין הדרך שבה אנו תופסים גירוי חזותי לבין אופיו האמיתי של הגירוי. לדוגמה, העובדה שאנו תופסים את שני הריבועים בתמונה משמאל כבעלי צבעים שונים (אף על פי שבמציאות צבע הריבועים הוא זהה), מלמדת אותנו כיצד המוח משתמש בהקשר ובידע לגבי תאורה, הצללה וכו' על מנת לפרש גירויים בסביבתו. במקרים רבים, תפיסה חזותית היא תהליך אקטיבי במהותו. בני אדם נהנים מחדות ראייה גבוהה רק באזור קטן במרכז שדה הראייה, שדמותו נופלת על הפוביאה שבמרכז הרשתית. בהתאם לצרכים ולהעדפות שלנו, אנו משתמשים בתנועות עיניים על מנת למקד עצמים שונים במרכז שדה הראייה, ואלה העצמים אשר נתפוס בצורה ברורה יותר. מסתבר שיש הבדלים אינדיבידואלים בין בני אדם במספר התמונות בהן הם יכולים להבחין בשנייה (רזולוציה טמפורלית). אולי זה מאפשר להם לעקוב טוב יותר אחרי תנועת כדור טניס, למשל. רזולוציה טמפורלית גבוהה מוצאים אצל צעירים ואצל בעלי חיים טורפים, המגיבים במהירות. בניסוי הבחינו בני אדם בעד 35 הבהובים לשנייה, בעוד שאחרים הצליחו להבחין גם ב-60. בזים יכולים להבחין ב-100. לא ברור אם ההבדל נעוץ במוח או בעיניים, אך ניתן לשפר את הרזולוציה בעזרת תרגול. ראו גם תפיסה התמרה חושית קליפת הראייה עיוורון עצמים צפים בעין ראיית לילה (ביולוגיה) קישורים חיצוניים – על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה הערות שוליים * קטגוריה:חושים	2024-08-24T09:56:56
פוריטנים	REDIRECT פוריטניות	2016-05-23T05:47:21
אינטליגנציה רגשית	אינטליגנציה רגשית היא יכולת או מיומנות של אדם לזהות, להעריך ולנהל את רגשותיו ואת רגשות האחר. לאינטליגנציה רגשית ישנן כמה הגדרות ודרכי מדידה שונות. לחלק ממדדי האינטליגנציה הרגשית ישנם קשרים מתאמיים עם משתנים כמו הצלחה בלימודים וביצועים בעבודה. עם זאת, לא ברור מה גודל התרומה הייחודית של אינטליגנציה רגשית מעבר לזו של אינטליגנציה ואישיות. רקע היסטורי המונח ״אינטליגנציה רגשית״ הוצג לראשונה בשנת 1964. במאה ה-20, ניסיונות להגדרת אינטליגנציה התמקדו בהיבטים הקוגניטיביים כגון זיכרון ופתרון בעיות, אולם מספר חוקרים החלו לזהות את חשיבות ההיבטים הלא קוגניטיביים ולהתייחס לכך בעבודותיהם. לדוגמה, אדוארד לי תורנדייק (1920) הציג את מושג "האינטליגנציה החברתית" אותה תיאר כמיומנות ההבנה והניהול של אנשים אחרים. ב-1940, דייוויד וקסלר התייחס להשפעת הגורמים הלא-קוגניטיביים על התנהגות, וציין כי הניסיון לשרטט מודל לאינטליגנציה האנושית לא יהיה שלם ללא תיאור מקיף של גורמים אלו. בדומה לכך, הווארד גארדנר (1975) בהציגו את תאוריית האינטליגנציות המרובות כלל בתוכן את האינטליגנציה האישית, המורכבת מרכיב תוך אישי ורכיב בין אישי. לפיכך, ניתן לראות כי בהתפתחותו ההיסטורית של המונח המכנה המשותף של העוסקים בנושא הוא אמונה כי ההגדרות המקובלות לאינטליגנציה לוקות ביכולתן להסביר את תוצאות התנהגותנו באופן שלם. האזכור המפורש הראשון של המונח אינטליגנציה רגשית מיוחס בדרך כלל לעבודת הדוקטורט של ווין פיין (Wayne Payne), "מחקר על רגש: פיתוח אינטליגנציה רגשית" (1985). מאחר שעבודה זו לא פורסמה, המונח הופיע בספרות המדעית לראשונה עם מאמרם של הפסיכולוגים ג'ון מאייר ופיטר סאלוביי שיצא לאור בשנת 1990 . מחקרם של מאייר וסאלוביי חקר את ההבדלים הקיימים בין אנשים שונים ביכולת לזהות את הרגשות של עצמם ושל אנשים אחרים ולהתגבר על בעיות רגשיות. עבודתם של מאייר וסאלוביי הייתה עבודת מחקר אקדמית, והיא לא זכתה לפרסום רב מעבר לגבולות קהילת המחקר האקדמי. בשנת 1995 המונח קיבל פרסום נרחב ועלה על סדר היום הציבורי, עם פרסומו של ספר בנושא שנכתב על ידי העיתונאי והפסיכולוג ד"ר דניאל גולמן. ספרו של גולמן היה בעיקרו פרשנות לעבודתם של מאייר וסאלוביי בתוספת מקבץ אנקדוטות בנושא מבנה המוח. ספרו של גולדמן היה לרב מכר והפך את המונח "אינטליגנציה רגשית" לנחלת הכלל, בייחוד לאחר פרסום מאמר סקירה על הספר במגזין טיים. הגדרת אינטליגנציה רגשית מכיוון שהמונח התפתח מתוך גישות תאורטיות ופרקטיות שונות, הוא זכה להגדרות ושיטות מדידה מגוונות. ב-1990 סאלוביי ומאייר הציעו את ההגדרה: "יכולת האדם לנטר את רגשותיו ורגשות האחרים, להבחין בין רגשות שונים ולעשות שימוש במידע זה להכוונת חשיבתו ופעולותיו". לאחר פרסום הגדרה זו, הוצעו הגדרות נוספות, דבר שגרם לבלבול בנוגע למשמעות המושג. עד היום (2019) ההגדרות לא התייצבו וחוקרים בתחום ממשיכים ומעדכנים אף את הגדרותיהם הם. עם זאת, ניתן לזהות 3 מודלים מרכזיים להגדרת ומדידת אינטליגנציה רגשית: אינטליגנציה רגשית כיכולת קוגניטיבית (Ability EI) מאייר וסאלובי שואפים להגדיר את האינטליגנציה הרגשית במסגרת הקריטריונים המקובלים לאינטליגנציה חדשה. לפי המודל, אינטליגנציה רגשית משלבת את תחומי האינטליגנציה והרגשות על ידי התייחסות לרגשות כמקורות מידע שימושיים העוזרים לנו להבין ולנווט בסביבה החברתית. במחקרי המשך שפרסמו, החוקרים עדכנו את הגדרתם המקורית ל:"היכולת לזהות רגשות, לעשות בהם שימוש ככלי עזר לחשיבה, להבין רגשות, ולווסתם באופן המקדם צמיחה אישית" . המודל מציע כי אינטליגנציה רגשית מורכבת מארבע יכולות מובחנות: תפיסת רגשות – ההיבט הבסיסי ביותר המאפשר עיבוד מידע רגשי. זוהי היכולת לזהות ולפענח רגשות בהבעות פנים, תמונות, קולות וחפצים. הערכה מדויקת של רגשותינו מאפשרת להשתמש במידע רגשי בקבלת החלטות, ותפיסת רגשות האחרים, היכולת להבין ולחוות את רגשותיו של אחר (אמפתיה) מהווה כישור חברתי חשוב לשימור יחסים בין אישיים חיוביים. שימוש ברגשות – היכולת לרתום את רגשותינו לטובת תהליכים קוגניטיביים שונים כגון חשיבה ופתרון בעיות. על פי המודל, אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול להשתמש ברגשותיו המשתנים לטובת המטלה שמולו. שימוש נוסף הוא בבחירה מבין מספר אפשרויות – היכולת לדמיין כיצד נרגיש כשאירוע מסוים יתרחש מאפשרת לבחור מבין אפשרויות מרובות. הבנת רגשות וידע רגשי – יכולת להבין את "שפת הרגש" וקשרים מורכבים בין רגשות שונים, להבחין בדקויות כגון ההבדל בין שמח לנלהב, לזהות ולתאר את התפתחות הרגשות במהלך הזמן, למשל, כיצד הלם יכול להפוך לצער ואבל. ידע רגשי מתייחס להבנת הגורמים וההשלכות של מצבי רוח ורגשות, התפתחותם והשינויים החלים בהם עם חלוף הזמן. ניהול רגשות – היכולת לוויסות רגשי של עצמנו ושל אחרים. הכוונה היא שליטה ברגשות שלנו בהתאם למצב, יכולת לרתום רגשות (אפילו שליליים) להשגת היעדים הרצויים. ניהול רגשות האחר מתייחס ליכולת השפעה, קרי יכולת להלהיב ולהניע או לגרום לזהירות יתר ככלי להשפעה חברתית. מדידת אינטליגנציה רגשית כיכולת קוגניטיבית כאמור, מודלים תאורטיים שונים הביאו לבניית כלי מדידה שונים של האינטליגנציה הרגשית. על אף חפיפה מסוימת בין כלי המדידה השונים, מרבית החוקרים מסכימים על כך שהם מודדים למעשה מבנים תאורטיים שונים. בבסיס המודל של סאלוביי ומאייר עמדה ההנחה שרגש הוא מידע שיש לעבד, כך שאינטליגנציה רגשית צריכה להיות חלק ממערך האינטליגנציות המסורתי. לפיכך מתודולוגיית הערכת אינטליגנציה רגשית על פי המודל מתבססת על מדדי ביצוע או יכולת בדומה למדידת אינטליגנציה מרחבית או כמותית. החוקרים פיתחו כלי מדידה מבוסס ביצוע –Mayer-Salovey-Caruso Emotional Intelligence Test) MSCEIT). ה –MSCEIT הוא סוללת מבחנים בת 40 דקות, המניבה ציונים בכל אחד מארבעת המרכיבים של המודל וציון כללי. יש אפשרות ציינון בהשוואה לתשובות מדגם מייצג, או דירוג מומחים, כלומר השוואה בין תשובות הנבדק לאלו של חוקרי רגשות. מבחן זה מנסה לענות על נקודות התורפה של מדדי דיווח עצמי, בכך שהוא מציג בעיות שיש לפתור, ולא מסתמך על אינטרוספקציה בלבד. עם זאת, בניגוד למבחני אינטליגנציה, התשובות אינן מדורגות באופן אובייקטיבי ויש אלמנט של מוסכמות חברתיות (פירוט על כך בהמשך). אינטליגנציה רגשית כתכונת אישיות (Trait EI) במאמר משנת 2000, פטרידס ופרנהם הציעו כי יש לעשות הבחנה עקרונית בין מודל היכולות למודל התכונות. אינטליגנציה רגשית תכונתית (המכונה גם חוללות עצמית רגשית, emotional self-efficacy) מוגדרת כמכלול של נטיות התנהגות ותפיסות עצמיות בנוגע ליכולת הפרט לזהות, לעבד ולעשות שימוש במידע רגשי. ההתייחסות לאינטליגנציה רגשית כאל תכונה מתבססת על הנחה שזהו פוטנציאל התנהגות שאינו בהכרח מתממש ברגע המדידה, ועל כן היא נמדדת באמצעות שאלוני דיווח עצמי, בניגוד למודל היכולות ששואף למדוד את הביטוי בפועל של נטיות התנהגות. לפיכך, החוקרים טוענים כי יש לחקור אינטליגנציה רגשית תכונתית במסגרת המחקר על אישיות (להבדיל מאינטליגנציה) . ההתייחסות לאינטליגנציה רגשית כאל תכונת אישיות מוציאה אותה ממסגרת ההתייחסות של יכולת קוגניטיבית, ויש לכך השלכות מהותיות על ניסוח ההשערות ואופן בדיקתן. מדידת אינטליגנציה רגשית כתכונת אישיות במהלך הזמן פותחו מבחני דיווח עצמי רבים, בין היתר שאלון ה־TEIQue (Trait Emotional Intelligence Questionnaire) שהוצע כאופרציונליזציה למודל של פטרידס ופרנהם. השאלון מורכב מ-15 תתי סולמות המאורגנים תחת ארבעה גורמים: רווחה אישית, שליטה עצמית, אמוציונאליות וחברותיות. מחקר שבחן את תכונותיו הפסיכומטריות של המבחן בקרב אוכלוסייה צרפתית, מצא תמיכה לכך שהמבחן אינו מודד אינטליגנציה אלא תכונות אישיות (לא נמצא מתאם עם מבחן חשיבה לא מילולית, בעוד שנמצא קשר בין ציוני המבחן לממדי אישיות- אופטימיות, פתיחות, מוכוונות). מודלים מעורבים לאינטליגנציה רגשית מודלים אלה מכונים "מודלים מעורבים" מכיוון שהגדרתם את המושג מכילה הן יכולות קוגניטיביות והן תכונות אישיות, והיא מתייחסת לשילוב ביניהן כהכרחי להגדלת רווחתו האישית של הפרט. אינטליגנציה רגשית–חברתית (בר און) לפי גישה זו, אינטליגנציה רגשית-חברתית היא מכלול תכונות רגשיות וחברתיות הקובעות באיזו אפקטיביות אנו מבינים את עצמנו ואחרים, מביעים את עצמנו, מתקשרים עם אחרים ומתמודדים עם דרישות היומיום. המודל מציע חמישה גורמי על: כישורים תוך אישיים: כולל הערכה עצמית, מודעות עצמית רגשית, אסרטיביות, עצמאות, מימוש עצמי. כישורים בין אישיים – כולל אמפתיה, אחריות חברתית, יחסים בין אישיים. סתגלנות – כולל התאמה למציאות, גמישות, פתרון בעיות. ניהול לחצים – כולל עמידה בלחצים, דחיית סיפוקים. מרכיבי מצב רוח כלליים – כולל אופטימיות, אושר. בר און סבור כי אינטליגנציה רגשית מתפתחת במהלך הזמן, וניתן לשפרה באמצעות אימון מתאים. על פי המודל, אנשים בעלי מנת משכל רגשית גבוהה יצליחו להתמודד טוב יותר עם דרישות ולחצי הסביבה, מכיוון שאינטליגנציה קוגניטיבית ואינטליגנציה רגשית תורמות באופן שווה לאינטליגנציה הכללית של האדם, שיכולה להצביע על פוטנציאל ההצלחה בחיים. מדידת אינטליגנציה רגשית על פי המודל של בר און ראובן בר און (2006) פיתח את מדד האינטליגנציה הרגשית הראשון שעשה שימוש במונח "מנת משכל רגשית" (Emotional Quotient). המדד נקרא Emotional Quotient Inventory (EQ-i; Bar-On, 1997). זהו מדד דיווח עצמי המעריך את חמשת המרכיבים שהוצעו על ידי המודל התאורטי. על פי בר און, מטרת המבחן אינה למדוד תכונות אישיות או יכולת קוגניטיבית, אלא להעריך את יכולתו של האדם להתמודדות מוצלחת עם דרישות הסביבה. אינטליגנציה רגשית כמיומנות (גולמן) המודל הראשון שהוצע על ידי דניאל גולמן הכיל חמישה מרכיבים: היכולת לזהות את המצב הרגשי הנוכחי ולהבין את הקשר בין רגשות, מחשבה ופעולה. היכולת לשליטה רגשית ולמעבר ממצב רגשי לא רצוי למצב רגשי אחר. היכולת להיכנס למצבי רגש הקשורים לדחף להגיע להישגים והצלחה. היכולת לקרוא את רגשות הזולת ולהיות רגיש אליהם כמו גם להשפיע עליהם. היכולת לפתח ולשמור לאורך זמן על מערכת יחסים בין-אישית. על פי גולמן, המיומנויות הללו קשורות אחת לשנייה באופן היררכי: יש צורך ביכולת לזהות רגשות על מנת להשיג שליטה רגשית. אחד האספקטים של שליטה רגשית הוא היכולת להגיע למצב רגשי המעודד דחף להישגיות. שלוש היכולות הללו, כשהן מכוונות כלפי אנשים אחרים, מאפשרות לקרוא ולהשפיע באופן חיובי על רגשות הזולת, וכל ארבע היכולות הללו מגבירות את היכולת לפתח ולשמור על מערכת יחסים בין אישית. בספרו טען גולמן כי האינטליגנציה הרגשית לא נופלת בחשיבותה מהשכלית ומי שלוקה בה, מסתגל פחות טוב לסביבתו, עלול לחוות קשיי תפקוד מבחינה חברתית ואף פגיעה בקריירה. ב-1998 גולמן פרסם ספר נוסף, בו הציע מודל אינטליגנציה רגשית שנוצר על מנת לנסות לנבא אפקטיביות והצלחה אישית במקומות עבודה ובארגונים. המודל מבוסס על מספר מיומנויות שזוהו במחקריו כמאפיינים את העובדים המצליחים ביותר ומציע ארבעה ממדים: מודעות עצמית, מודעות חברתית, ניהול עצמי וניהול יחסים. לפי גולמן כל אחת מהמיומנויות הרגשיות מהווה בסיס לפיתוח יכולות נלמדות אחרות חיוניות בארגון. אלו מיומנויות נלמדות ולא מולדות, שניתן לטפח ולפתח. גולמן מציע כי האדם נולד כשברשותו אינטליגנציה רגשית כללית, הקובעת את גבולות הפוטנציאל שלו ללמידת המיומנויות הרגשיות הספציפיות. מדידת אינטליגנציה רגשית כמיומנות על מנת להעריך את המיומנויות נעשה שימוש במתודולוגיית 360 ודיווחים עצמיים, ופותח כלי מדידה – (Emotional Competence Inventory 2.0 (ECI, שנועד למקומות עבודה וארגונים. כלי מדידה זה מכיל שני סוגי הערכה אפשריים: דיווח עצמי והערכה על ידי מדרג חיצוני כגון עמיתים או מנהלים. המבחן מודד 20 מיומנויות, המאורגנות בהתאם לארבעת הממדים שהמודל מציע. ציינון המבחן מניב שני דירוגים לכל מיומנות – דירוג עצמי ודירוג על ידי אחרים. ביקורות על אינטליגנציה רגשית הביקורת על המושג "אינטליגנציה רגשית" מכוונת לשלושה היבטים עיקריים: ביקורת תאורטית על מהות המושג, ביקורת מתודולוגית על מדידתה, וביקורת אמפירית לגבי תרומתה לניבוי משתנים אחרים. ביקורת תאורטית ברמה האקדמית, הועלו מספר טיעונים כנגד הבסיס התאורטי של המושג "אינטליגנציה רגשית". אינטליגנציה רגשית איננה סוג חדש של אינטליגנציה - על פי טענה זו הגדרת המושג לא יציבה, ממשיכה לעבור שינויים והרחבות לעיתים תכופות, וכתוצאה מכך היא מכילה מרכיבים רבים ושונים מכדי שניתן יהיה לכללם תחת מסגרת תאורטית אחת. לוק (2005)מזכיר חלק מהמרכיבים הנכללים בהגדרות השונות, כהדגמה לכך שלא ניתן למצוא להם מכנה משותף: אינטרוספקציה, הבעה רגשית, תקשורת לא מילולית, ויסות עצמי, תכנון, הפניית קשב. ניתן לראות כי ישנם חילוקי דעות באשר למהות המושג - האם מדובר ביכולת קוגניטיבית, במיומנות שניתן לפתח, או בתכונת אישיות? Locke טוען כי אין הצדקה להגדרת המושג כסוג חדש של אינטליגנציה. לדבריו, זהו עוד מקרה של אינטליגנציה במובן המקובל של IQ, המיושמת בתחום ספציפי (רגשות) ולכן יש להגדירה כמיומנות. הטיה תרבותית בהגדרת המושג - ההגדרות של גולמן עבור אינטליגנציה רגשית סובלות מהטיה תרבותית. הוא מגדיר אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה בתור אדם המתנהג בהתאם לערכים ולנורמות המקובלות בחברה המערבית. לדוגמה, הוא מייחס חשיבות רבה לערכים כמו הישגיות שהם בעלי חשיבות שונה בתרבות המערבית מאשר בתרבויות אחרות. גולמן שם דגש על יכולת שליטה רגשית והיכולת לעבור ממצב רגשי אחד לשני. יש כאן הנחה הנובעת מאמונה אישית של הכותב לגבי הצורך לשלוט ברגשות ולא לאמץ אותם. ביקורת מתודולוגית ביקורת על מדדים מבוססי יכולת קוגניטיבית - ביקורת אחת מופנית כלפי המבחנים מבוססי היכולת כדוגמת MSCEIT ולאופן הציינון שלהם. מאחר שאין תשובות נכונות אובייקטיבית לשאלות, נעשה שימוש בדירוגי מומחים ובהסכמה בין מדרגים כקריטריון לתשובה טובה. נטען כי כתוצאה משיטת ציינון זו, ייתכן שהמבחן מודד קונפורמיות ולא אינטליגנציה רגשית. ברודי (2004) טען כי בניגוד למבחני יכולת קוגניטיבית, מבחני יכולת רגשית מודדים ידע על רגשות אך לא את היכולת עצמה. המשמעות היא שגם אם אדם יודע לדווח על ההתנהגות המתאימה למצב מסוים, אין פירוש הדבר כי הוא אכן יוכל ליישם ידע זה במציאות. בנוסף, ישנם חילוקי דעות האם באמת ניתן למדוד "אינטליגנציה רגשית" נטולת הקשר, או שמא מדובר ביכולות ברמות שונות בסיטואציות שונות. ביקורת על מדדי דיווח עצמי - קולות אחרים הושמעו כנגד רגישותם של מדדי הדיווח העצמי להטיית רצייה חברתית, קרי דפוס תשובה בו הנבחן מנסה באופן שיטתי להציג עצמו באור חיובי. נמצא כי הטיה זו מזהמת את התשובות בשאלוני אישיות, ולמעשה מתווכת את הקשרים בין מדדים שונים. כלומר, ייתכן שקשר בין משתנים לא משקף קשר אמיתי, אלא את דפוס התשובות של הנבחן שכאמור מנסה להציג עצמו באופן חיובי. אחרים העלו שאלות בקשר למתאם שנמצא בין מדדי דיווח עצמי של אינטליגנציה רגשית לבין תכונות אישיות. לפי הגישה הרואה באינטליגנציה רגשית תכונת אישיות, אין בכך פסול מאחר שטבעי כי יימצא מתאם בין תכונה זו לתכונות אישיות אחרות, בייחוד כששתי המדידות מתבצעות על ידי דיווח עצמי. מאידך, נטען כי מתאם כזה מצביע על בעיה בתוקף המבנה של המושג, וספציפית, על יתירות במבנה התאורטי. ביקורת אמפירית לאינטליגנציה רגשית אין ערך ניבויי משמעותי אף על פי שהתחום הקרוי "אינטליגנציה רגשית" הניב אפיקי מחקר רבים, ביקורות רבות הופנו על ידי הקהיליה המדעית לפרשנות הפופולרית המקודמת על ידי גולמן וגורמים מסחריים אחרים. בעוד שה"זרם האקדמי" נזהר בהסקת מסקנות אודות כוחה הניבויי של האינטליגנציה הרגשית, ב"זרם המסחרי" נטענו טענות רבות שאינן מגובות על ידי מחקרים מדעיים. לדוגמה, בספרו מ-1998 גולמן טוען כי "המנהיגים האפקטיביים ביותר דומים במובן חשוב אחד: כולם בעלי רמה גבוהה של מה שמכונה אינטליגנציה רגשית... אינטליגנציה רגשית היא תנאי בל יעבור למנהיגות." לאנדי (2005) מוסיף ומזכיר כי הנתונים הגולמיים עליהם מתבססות כביכול טענות אלו, מוחזקים במאגרי מידע קנייניים, ועל כן אינם נגישים לחוקרים בלתי תלויים לצורך ניתוח ושחזור הממצאים, ואין אפשרות כלל לבחון את אמינות ההכרזות הנעשות על בסיסם. למעשה, על פי לאנדי (2005) טרם הוכח כי לאינטליגנציה רגשית יכולת ניבוי להצלחה בלימודים ובעבודה, מעבר לניבוי שניתן להשיג כבר באמצעות מבחני IQ ומבחני אישיות. לאנדי גורס כי במחקרים בהם נמצאה תוספת משמעותית ליכולת הניבוי, הסיבה לכך היא בעיה במערך המחקר – המחקרים הללו משווים את יכולת הניבוי של אינטליגנציה רגשית לזו של מדדי אינטליגנציה או מדדי אישיות, ואף פעם לא לשניהם במקביל. יחסי גומלין בין אינטליגנציה רגשית לאינטליגנציה קוגניטיבית בבדיקת ביצועים בעבודה מחקרים שבדקו אינטליגנציה רגשית וביצועים במילוי דרישות תפקיד בעבודה מראים ממצאים מעורבים: בחלק מהמחקרים נמצא קשר חיובי ובחלקם לא נמצא קשר, או נמצא קשר שאינו עקבי. סקירת המחקרים הובילה את החוקרים קוטה ומיינרס (2006) להציע הצעה של מודל מפצה בין אינטליגנציה רגשית לבין אינטליגנציה קוגניטיבית, באופן שבו הקשר שבין ביצועים בעבודה לבין אינטליגנציה רגשית הופך לחיובי יותר ככל שרמת האינטליגנציה הקוגניטיבית של האדם יורדת. תוצאות המחקר שלהם הראו אכן כי קיים יחס מפצה: מועסקים עם IQ נמוך מבצעים טוב יותר ומעורבים בהתנהגות אזרחית כלפי הארגון בתדירות גבוהה יותר, ככל שה-EQ שלהם גבוה יותר. תוצאות אלה ניתן להסביר בכמה אופנים: - ייתכן והמועסקים הגבוהים ב-EQ והנמוכים ב-IQ קוראים את ההתנהגות של הסובבים אותם, דבר המשפר את התיאום ואת התפקוד הבינאישי וכך מעלה את ביצוע העבודה. - ייתכן ואותם מועסקים מביעים יותר רגשות כנים, וכך הם בונים מערכות יחסים חזקות יותר, וזוכים ליותר הנחיות ותמיכה חברתית וכך מעלים את ביצוע העבודה. - או שאולי הם מצליחים לנהל טוב יותר את הרגשות שלהם עצמם, ובאופן זה מעלים את ביצועי העבודה. מכל מקום, מחקר זה מראה כי ארגונים יכולים להצליח גם אם הם מושכים אליהם ומצליחים לשמור על מועסקים שהם בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה. בנוסף, מחקר זה מראה כי מעבר לדיון לגבי הגדרת האינטליגנציה הרגשית ומקומה ביחס לאינטליגנציה הקוגניטיבית, יכולים להתקיים בין שני סוגי היכולות הללו קשרים מורכבים. ישנה צפייה כי מחקר עתידי ימצא את הקשר בין אינטליגנציה רגשית לקוגניטיבית. הקשר שבין מחוננות לאינטליגנציה הרגשית כאשר מורים בבתי הספר משלבים בתוכנית הלימודים גם לימודי חברה והבעת רגשות, להתנהגותם של התלמידים ולציונם תהיה השתפרות משמעותית (הרפז, 2007, ולטר וסט, 2013). במחקרים שנערכו נמצא כי קיים קשר בין מחוננים ללא מחוננים ברמת האינטליגנציה הרגשית. צעירים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, הם בסבירות גבוהה יותר מאחרים לתפקוד לימודי טוב יותר בבית הספר. בפועל, האינטליגנציה הרגשית גבוהה יותר בקרב המחוננים, אך כאשר נתבקשו להעיד על עצמם היא נמצאה דווקא נמוכה יותר (שני-צינוביץ' וזיידנר, 2002). בנוסף, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה הם בסבירות גבוהה יותר מאחרים לחוות בריאות נפשית, הסתגלות חברתית ותפקוד אקדמאי טוב. לעומת זאת, בעלי אינטליגנציה רגשית נמוכה, יגיעו להישגים אקדמאים נמוכים, אלימות, שימוש בסמים ובאלכוהול, דיכאון וחרדה. שיפור האינטליגנציה הרגשית לאינטליגנציה רגשית יש יכולת לתת לאדם פתרונות להתמודד עם הרבה סוגים של משברים בחייו האישיים והחיצונים, כלכלי וחברתי (אלפמבוים, 2010). אף על פי שאינטליגנציה רגשית היא יכולת מולדת, יש הטוענים כי ניתן לשפרה על ידי מתן אפשרויות הבעה רגשית לילדים בגיל הרך. ניתן להראות להם שגם מבוגרים מרגישים, לתת לגיטימציה להבעת רגשות, ולפתח אצלם מודעות לרגשות הזולת. דרך נוספת היא השמעת סיפורים ושירים התורמים לטיפוח הרגשי, ועוזרים בזיהוי ובהבנת התהליכים הרגשיים אצלם ואצל זולתם. בתוך כך, נוצרת אצל הילדים מודעות להבחנה בין הרגש לבין מעשה, שעליו לקבל אחריות על עשייתו. בכך מתבהרים לילדים כללים וגבולות התנהגות (מורשת, 2006). בנוסף במחקר מודל הפינות שנעשה באניברסיטאת אוקספורד בשנת 2012 על ידי נוירולוגים ופסיכולוגים ביניהם סטיבן אשר נמצא כי ילד בגיל ההתפתחות (6–10) שבילדות הועמד כעונש עם הראש לכיוון פינת החדר יגדל להיות עם אנטיליגנציה רגשית פחותה ויפעל בדרכי אלימות וחתירה אגרסיבית למטרה מבלי להתחשב ברצונות הקרובים אליו לעומת ילד שהועמד כעונש עם הגב לכיוון הפינה שעליו אין השפעות, זאת כנראה כיוון שהחוויה כאשר ילדי הכיתה ראו את אותו ילד והוא לא היה יכול לראות אותם נצרבה עמוק יותר בזיכרון הילד והוא ימנע בכל מחיר מלהגיע לסיטואציה דומה. ראו גם עבודת רגשות תיקון המידות חיזוי רגשי אינטליגנציה רוחנית קישורים חיצוניים אתר שנתמך על ידי מאייר וסאלוביי ומציע סקירה של המושג והיבטים רלוונטיים של רגשות, קוגניציה ואישיות קונסורציום שנוסד על ידי דניאל גולמן אתר של סטיב היין, מציע ביקורות על כל המודלים אתר של דייוויד קארוסו, אחד מיוצרי המודל מבוסס היכולות ומדדיו אינטליגנציה רגשית כתכונת אישיות הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:רגשות קטגוריה:פסיכולוגיה חיובית קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית	2024-10-02T06:31:06
קונסטנטין	קטגוריה:שמות פרטיים קטגוריה:שמות משפחה	2022-09-15T07:12:58
חבר הלאומים הבריטי	redirect חבר העמים הבריטי	2004-11-21T05:16:37
שמיני עצרת	שְּׁמִינִי עֲצֶרֶתּ הוא חג מקראי ויום טוב החל בכ"ב בתשרי, למחרת היום השביעי והאחרון של חג הסוכות. למרות סמיכותו לחג הסוכות, שמיני עצרת הוא חג נפרד, השייך בעיקרו לימים נוראים ולא לשלוש רגלים. עם זאת, הוא מהווה מועד אחרון לקיום נדרים וחובות עלייה לרגל של חג הסוכות. המאפיין הבולט של שמיני עצרת הוא אמירת תפילת הגשם והפיוטים הנוספים אליה, כמו שפעת רביבים, אף ברי אותת וזכור אב. בארץ ישראל חל באותו יום גם חג שמחת תורה, וזהו השם הפופולרי והמוכר יותר ליום זה, אולם אין מדובר באותו החג. שמיני עצרת הוא חג מקראי, ואילו שמחת תורה הוא מנהג הנובע ממנהגי קריאת התורה שהתפתחו בתקופת חז"ל, ומוזכר לראשונה רק בתקופת הגאונים. בארצות חוץ לארץ, שבהן חוגגים את חג שמיני עצרת במשך יומיים בגלל תקנת יום טוב שני של גלויות, מציינים את שמחת תורה ביום החג השני. בשל כך, יום החג הראשון נקרא בחו"ל בשמו המקורי "שמיני עצרת", ואילו יום החג השני מכונה "שמחת תורה". מקור החג התורה מציינת את החג בהמשך לתיאור חג הסוכות: החג מצוין בתורה גם ב ו-ל"ט. תאריך החג שמיני עצרת הוא אחד משני חגים מקראיים (לצד שבועות) שהתורה לא נוקטת במפורש בתאריך שבו עליהם לחול. התורה מציינת את תאריך ט"ו בתשרי ליום החג הראשון של סוכות, הנמשך לפי אותם פסוקים במשך שבעה ימים, ומצווה שביום השמיני יתקיים חג נוסף. על פי החישוב הפשוט, חג זה צריך להתקיים בתאריך כ"ב בתשרי, אך בשני מקומות בתנ"ך נראה שהחג חל בכ"ג בתשרי. הסבר אפשרי לכך הוא שבתחילת ימי בית שני הקפידו על ההלכה "אל יעל איש על המזבח בשבת כי אם עולת השבת" המופיעה בספר ברית דמשק, ולכן "דילגו" על השבת, ולמחרת המשיכו במניין ימי החג על קורבנותיהם. קיום הלכה זאת היה גורם לשני החגים שאורכם שבעה ימים, סוכות ופסח, להימשך בפועל שמונה ימים. כאשר התירו הפרושים את חלק מאיסורי השבת שנהגו בזמן נחמיה ואף הקריבו קורבן פסח בשבת, הוצרכו לתרץ את אותם פסוקים באופן שונה והפכו את כ"ג בתשרי לאסרו חג. משמעות החג מלבד שמיני עצרת, מופיע בתורה השם "עצרת" גם לכינוי שביעי של פסח, וחז"ל מכנים כך את חג השבועות. המונח "עצרת" פירושו "אספה", בעיקר לצורך תפילה והקרבת קורבנות. יש המפרשים שעצרת זאת מבטאת התכנסות מן הסוכה אל הבית. ה"עצירה" דומה ל"שביתה", ועשיית ל"ט אבות מלאכה אסורה בה. להבדיל משאר החגים, שבהם מובלטים הניסים והנפלאות שעשה אלוהים לעם ישראל, בשמיני עצרת אין ציון של מאורע היסטורי מסוים אלא החג מוקדש לשמחה באלוהים. פתיחת עונת הגשמים החגים במקרא נושאים לרוב משמעות חקלאית לצד משמעותם הדתית. בסוכות מתבטא הצד החקלאי בכינוי "חג האסיף": . תקופה זו היא תחילת ימות הגשמים בארץ ישראל, ולכן נהוג בשמיני עצרת לומר את תפילת הגשם, המציינת את תחילת עונת הגשמים ובקשת שנה ברוכה. כמו כן, ביום זה מתחילים להזכיר את ירידת הגשמים בתפילת עמידה, באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם". בבית המקדש התקיימו בימי סוכות ושמיני עצרת מנהגים נוספים הקשורים במים, כגון ניסוך המים, שמחת בית השואבה ואמירת הושענות. יסודם של מנהגים אלו קדום ככל הנראה. חג לעם ישראל אחד ההסברים המפורסמים שניתנו למשמעותו של החג מבוסס על דברי חז"ל בגמרא, ולפיו שמיני עצרת מבטא את קשר האהבה המיוחד בין הקדוש ברוך הוא לישראל, בשונה מימי חג הסוכות שיש בהם מאפיינים המבטאים אוניברסליות. לפי חז"ל זהו ההסבר לעובדה שבחג הסוכות מקריבים בבית המקדש שבעים פרים (כנגד שבעים אומות העולם) ובשמיני עצרת מקריבים פר אחד כנגד עם ישראל בלבד. היחס לסוכות בהלכה פז"ר קש"ב פז"ר קש"ב הוא סימן תלמודי המציין שישה דינים שבהם נבדל חג שמיני עצרת מחג הסוכות. דינים אלו מבטאים את היותו של שמיני עצרת "רגל בפני עצמו" לעניינים מסוימים, בניגוד לשביעי של פסח שהוא ממש חלק מחג המצות. פַּיִּס – בבית המקדש היה נהוג להטיל גורל (פיס) בין עשרים וארבע משמרות הכהונה על הקרבת המוספים בכל יום מימי הרגלים (את קורבן התמיד הקריבו לפי הסדר המפורש בדברי הימים). על קרבנות חג הסוכות נערכה הגרלה אחת על כל השבוע, ואילו בשמיני עצרת נערך הגורל הרגיל. זמן – ברכת הזמן, המוכרת יותר כברכת שהחיינו הנהוגה בחגים. ברכה זו נאמרת רק ביום הראשון של החג, ולמרות זאת היא נהוגה גם בשמיני עצרת. רגל – פירושים רבים מובאים בדברי הראשונים. כך, למשל, רש"י הסביר שהכוונה ב"רגל" היא שאין יושבים בסוכה בשמיני עצרת (בארץ ישראל). פירוש אחר, אף הוא משל רש"י, הוא "שאין שם חג סוכות עליו". וביארו התוספות: "ורוצה לומר דבברכת המזון והתפילה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות". רבינו חננאל והרי"ף פירשו ששמיני עצרת דוחה את האבלות (השלושים). ועוד מספר פירושים נוספים. קרבן – קרבנות שמיני עצרת שונים מקרבנות חג הסוכות. בסוכות מקריבים פרים רבים (בין 13 ל-7), 2 אֵילִים (=הזכר בכבשים) וארבעה עשר כבשים מדי יום, ואילו בשמיני עצרת מקריבים פר אחד, אַיִל אחד ו-7 כבשים. שיר – בכל ימי חג הסוכות היו הלויים אומרים, בבית המקדש על הדוכן, מזמורי תהילים המדברים "על עסקי מתנות עניים מפני שזמן אספה הוא ועת ליתן לקט שכחה ופאה ומעשרות שישמעו ויפרשו בעין יפה" (רש"י). בשמיני עצרת השיר הוא לא מסדר שירי החג אלא שיר לעצמו: "למנצח על השמינית" (אלא אם כן חל בשבת, שאז נדחה מפניה). ומוסיף רבנו תם: בימי החג לא היו אומרים שיר שלם אלא חציו היום וחציו מחר, ובשמיני עצרת היו אומרים שיר שלם. פירוש מחודש ל'שיר' מביא הרוגאצ'ובי: השיר הוא הלל. ברכה – גם בזה נחלקו הראשונים. על פי רש"י, זו ברכת המלך ומקורה מהתוספתא: "ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך", וברכת המלך הייתה בשמיני עצרת בלבד. רבנו תם מפרש שהכוונה ב'ברכה' היא הזכרת שמיני עצרת בברכת המזון ובברכות התפילה והקידוש. סוכה בשמיני עצרת בחו"ל הגמרא דנה בשאלה לגבי ישיבה בסוכה בשמיני עצרת בחוץ לארץ. מצד אחד, מהתורה יש לשבת בסוכה שבעה ימים בסוכות, אך מאידך, היום השמיני בחו"ל הוא ספק שביעי של סוכות (שהרי הוא היום השביעי אם מתחילים לספור את הימים החל מיום טוב שני של גלויות, אבל הוא היום השמיני אם מתחילים לספור מתחילת החג). מסקנת הגמרא להלכה היא: . כלומר, יושבים בסוכה אך לא מברכים. בשולחן ערוך נפסק להלכה כמסקנת הגמרא, וכך דעת הגר"א, שיש לשבת ולישון בסוכה. אולם המשנה ברורה מציין שהמנהג הרווח הוא לאכול בסוכה אך לא לישון בה. ישנם רבים הנוהגים לשבת באופן חלקי, כגון ביום אך לא בלילה, לקדש בסוכה ולאכול בבית, או אף לא לשבת כלל. מרבית הפוסקים יצאו נגד מנהגים אלו, אולם יש שלימדו עליהם זכות ובחוגים חסידיים אף אדמו"רים נהגו כן. תפילות החג תפילות שמיני עצרת במעריב ליל שמיני עצרת, אומרים במנהג אשכנז המערבי "שמיני אותותיו ומעשיו בספר כתובים" מאת יוסף בן נתן חזן, הכולל ביכור בעניין שמחת בית השואבה. במנהג המזרחי אומרים "אעניד לך תפארה והלל" לדניאל בן יעקב. בליל יום טוב שני בחו"ל, אומרים בשני המנהגים "את יום השמיני", החתום יצחק. ביום שמיני עצרת אומרים בשני מנהגי אשכנז, במנהג איטליה וכן במנהג ירושלים, יוצר "אם כאישון ננצרת", המיוחס לר' אלעזר הקליר. במנהג אשכנז המזרחי אומרים אופן "אראלים ומלאכים" לאמתי בן שפטיה, ואילו במנהג המערבי לא אומרים אופן. בשני המנהגים אומרים זולת "אמונים אשר נאספו". בנוסח איטליה אומרים רשות לנשמת צמאה נפשי לאברהם אבן עזרא. במוסף של שמיני עצרת אומרים תפילת גשם. בניגוד לשאר ימים טובים, לא נהוג בקהילות האשכנזים לומר קרובה בחזרת הש"ץ של שחרית. לפי מנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר יזכור, ולפי המנהג המערבי אומרים מתנת יד. בארץ ישראל, מכיוון ששמחת תורה חל באותו היום שחל שמיני עצרת, נוספו לסדר התפילה של שמיני עצרת מרכיבים רבים מתפילות שמחת תורה, ושולבו יחד שני החגים – אומרים תפילת גשם במוסף כבשמיני עצרת, אך קוראים בתורה את קריאת שמחת תורה, ובשל כך חוגגים את סיום התורה בעריכת הקפות. בקהילות בארץ ישראל שאומרות פיוט, בניגוד לשאר ימים טובים שבהם תמיד אומרים את הפיוטים של יום טוב ראשון, נוהגים לומר דווקא את היוצרות של יום שמחת תורה, בשל הקשר שלהם לקריאת התורה של היום השני, שהיא הנהוגה בשמיני עצרת בארץ ישראל. בחו"ל, ברוב הקהילות לא עושים הקפות בכלל בשמיני עצרת, אלא רק בשמחת תורה, ואילו בהרבה קהילות נוסח ספרד, עושים הקפות גם בליל שמיני עצרת, אבל לא בבקר. קריאת התורה במשנה לא מפורשת קריאה מיוחדת לשמיני עצרת אלא רק נקבע ש"בכל ימות החג קורין בקרבנות החג", ובתוספתא מבואר שגם בשמיני עצרת הקריאה היא בדומה לימי חול המועד סוכות, בקרבנות המוספים שבפרשת פינחס (). קריאה זו נהגה בנוסח ארץ ישראל עוד שנים רבות, לפחות עד אמצע תקופת הגאונים, והיא מתועדת בפסיקתא דרב כהנא, ובקדושתאות של יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. מנגד, בתלמוד הבבלי מופיעה קריאה מיוחדת לשמיני עצרת. ישנן שתי גרסאות בגמרא: "יו"ט האחרון קורין כל הבכור", כלומר בפרשת המועדות שבפרשת ראה ( – ), "קורין מצות וחוקים ובכור". בביאור הגרסה השנייה נחלקו המפרשים: רב האי גאון פירש שמילים אלה מתייחסות לשלושה מנהגי קריאה אפשריים שהגמרא מציעה לבחור ביניהם: "מצוות" רומז לקריאה בפרשת "כי המצווה הזאת" (), ורב האי מציין שבזמנו היא הייתה נהוגה בירושלים. לפי השערת יונה פרנקל קריאה זו נבחרה בשל מצוות הקהל שמופיעה בפרשה שלאחר מכן. "חוקים" רומז לקריאה בברכות שבפרשת בחוקותי, בשל אזכרת "ונתתי גשמיכם בעתם", ו"בכור" רומז למנהג לקרוא "כל הבכור". בדומה לדברי רב האי גאון פירש גם רבנו חיים כהן, אלא שלדעתו הסימן "מצוות" מתייחס לקריאה בפרשת משפטים. לעומת זאת, רש"י פירש שכל המילים "מצוות וחוקים ובכור" מתייחסות לקריאה ב"כל הבכור", אלא שהן רומזות לכך שבשמיני עצרת יש להתחיל לקרוא קודם לכן, כבר מפרשת "עשר תעשר" (), בשל מצוות וחוקי הצדקה הנזכרים שם וקשורים במיוחד לחג הסוכות שהוא זמן האסיף. מרבית הפוסקים קיבלו את המנהג לקרוא "כל הבכור", אם משום הגרסה הראשונה בדברי הגמרא, ואם משום קבלת המנהג השלישי בגרסה השנייה, וכך נוהגים בנוסח הספרדים ובנוסח אשכנז המערבי. חלק מהפוסקים קבלו את דעת רש"י שיש לקרוא החל מ"עשר תעשר", וכן נהגו בנוסח צרפת ולאחר מכן גם בנוסח אשכנז המזרחי (מנהג פולין). עם זאת, גם לפי המנהג הראשון, כאשר שמיני עצרת חל בשבת מתחילים ב"עשר תעשר" כדי שניתן יהיה לקרוא לשבעה עולים כדין שבת. על פי התלמוד, וכך נהגו בכל המקומות, מפטירים בברכת שלמה שאירעה בשמיני עצרת. עם קבלת מנהגי הקריאה הבבליים בארץ ישראל, הונהג בארץ ישראל בשמיני עצרת חג שמחת תורה, לרבות מנהגי הקריאה שלו (דלהלן), וכך התבטלה בארץ ישראל קריאת שמיני עצרת. ביום טוב שני, שהוא שמחת תורה, וכן ביום טוב היחיד בארץ ישראל, קוראים פרשת וזאת הברכה, ומפטירים בתחילת ספר יהושע. ראו גם שמחת תורה קישורים חיצוניים הרב אורי שרקי, שיעורים על סוכות ושמיני עצרת, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי שמיני עצרת, פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד הערות שוליים * קטגוריה:חגי תשרי קטגוריה:אירועים בחודש תשרי קטגוריה:פרשת אמור	2024-10-20T04:43:38
אקאגי	שתי ספינות של הצי היפני נקראו אקאגי משמעות השם היא "טירה אדומה", שהוא כינויו של הר געש באזור קאנטו ביפן.	2020-02-22T20:11:42
ונדליזם	שמאל\|ממוזער\|200px\|גרפיטי, ונדליזם שמאל\|ממוזער\|200px\|פסל הקיסר הרומי גרמניקוס, שככל הנראה הושחת בידי נוצרים בשלהי העת העתיקה שמאל\|ממוזער\|200px\|פסל ראש של מלך תנ"כי בבזיליקת סן-דני, הושחת בימי המהפכה הצרפתית. וַנְדָלִיזְם (Vandalism) או מַשְׁחִיתָנוּת היא תופעה שבה אנשים משחיתים רכוש פרטי או ציבורי שאינו שייך להם, בדרך כלל ללא סיבה הגיונית, בלא להפיק רווח ישיר מההשחתה. מקור המונח המונח נטבע ב-1793 במהלך שלטון הטרור במהפכה הצרפתית, כדי לתאר את ההרס והחורבן שנגרם לכנסיות על ידי פעילים אתאיסטים במהלך רדיפות הנצרות שנחשבה עוינת למהפכה. הראשון שפרסם אותו היה הכומר ואיש הציבור אנרי גרגואר בדו"ח שלו "על ההרס שנגרם עקב הוונדליזם" מ-10 בינואר 94'. המושג נשאל משמם של השבטים הוונדלים, אשר החריבו את האימפריה הרומית במאה ה-5, ובתוך כך הרסו והשחיתו את אוצרות האמנות והאדריכלות של רומא העתיקה והמפוארת. המונח ונדליזם מתייחס בדרך כלל להשחתה של רכוש ציבורי, כגון ריסוס כתובות גרפיטי על קירות, עקירת פנסים וספסלים, ניפוץ מנורות וחלונות ראווה של חנויות וחבלה במכוניות חונות. לעיתים קיים מניע פוליטי, אידאולוגי, לאומי או דתי למעשה ההשחתה. כך למשל מושחתות אנדרטאות המזוהות עם אידאולוגיה מנוגדת לזו של המשחית, או שנפגע רכוש ציבורי ופרטי באזורי מגורים של קבוצה אתנית, השרויה ביחסי יריבות עם זו של המשחית. הקשר משפטי ונדליזם המתבטא בהשחתת רכוש של אדם אחר נחשב לעבירה על החוק לפי חוק העונשין הישראלי. למרות זאת, השחתת רכוש ציבורי דוגמת גרפיטי המצויר על קירות ומבנים שאינם שייכים לפרט, יכולה להיחשב כמעשה אמנותי וישנם אמני גרפיטי מוצהרים ואף כאלו שמוזמנים במיוחד לפרויקטים שונים. יש לסייג כי השחתת רכוש ציבורי מסוג שאינו גרפיטי אמנותי, ברוב המקרים ייחשב לעבירה פלילית. לדוגמה שבירת חלונות מוסד ציבורי, כתיבת גסויות וקללות על מבנים ציבוריים וחריטה על קירות או על רכוש ציבורי דוגמת פחי אשפה. הקשר חברתי ונדליזם נחשב בחברה כמעשה לא לגיטימי, המבוסס על פחדים הנוגעים לביטוי עצמי ועל פריקת תסכול הנובע מכישלון בהתמודדות עם החיים בדרכים נורמטיביות. משום כך במקרים רבים מבצעי המעשים הוונדליסטיים הם בני נוער וצעירים. לעיתים נעשה ונדליזם בתום לב עקב אי-ידיעת החוק או אי-הבנה של משמעות המעשה. בוונדליזם כלולים מספר עבירות פליליות, כגון: גרימת נזק והשחתת פני מקרקעין בתנאי שלא ניתן להחזיר את הפרט למצבו הקודם. דוגמאות אוהדי ספורט מתוסכלים פועלים לעיתים כוונדליסטים, במיוחד כפריקת תסכול אחרי הפסד קבוצתם. בני נוער לעיתים פורקים עול, בצורת גרפיטי, במסיבות סוף שנה, או השחתת רכוש אחרת. מטיילים הנוהגים לחרוט כתובות במקומות בהם היו, לעיתים אף באתרים ארכאולוגיים או שמורות טבע. ונדליזם וגרפיטי פעמים רבות מעשי ונדליזם עשויות להחשב כהשחתה ותו לא, ויש פעמים בהן ניתן לכנות את המעשה כאמנות. מהבחינה החוקית, מרבית ריסוסי הגרפיטי הם בלתי חוקיים, ולפיכך נחשבים כוונדליזם, בעוד שרק חלק קטן מהם מבוצע באישור בעלי הקניין (הקיר, הבניין וכו'). בישראל ניתן לתהות אודות מיקום חלק מהעבודות הנמצאות במרחב הציבורי: האם עבודות בעלות ערך היסטורי כגון כתובות של ברוך ג'מילי, או בעלות ערך אמנותי כביכול כגון ציורי רחוב של עדי סנד, Dede ואחרים, נחשבות לוונדליזם או לאמנות. בנסיבות מסוימות גרפיטי עשוי אף לקבל ערך היסטורי, כגון חריטות של לוחמים רומאיים, שהפכו למוצגים היסטוריים. ונדליזם באינטרנט האינטרנט מהווה כר פורה לפעילות ונדליסטים: קראקרים פורצים למחשבים ברחבי הרשת לשם השחתת המחשב אליו פרצו או לגנבת מידע ממנו. גם האקרים עוסקים בפריצה למחשבים, לשם השעשוע או להפגנת מיומנות טכנית אך אינם משחיתים או גונבים בהכרח, אלא בדרך כלל רק פוגעים בפרטיות בעצם החדירה. האקרים מבצעים גם השחתת אתרי אינטרנט -המתבטאת על פי רוב בהחלפת דף הבית של האתר. ההשחתה נעשית על ידי ניצול פרצת אבטחה באתר או בשרת המריץ אותו. יצרני וירוסים אשר מתפשטים ברשת וגורמים נזקים עצומים. באתרי ויקי שונים קיימת תופעת ונדליזם. חלק מהמשתמשים מנצלים את האנונימיות שלהם ואת יכולתם לערוך דפים בקלות ובחופשיות כדי להשחית אותם. ראו גם חוליגניות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:קרימינולוגיה קטגוריה:הפרות סדר	2023-12-16T21:00:17
מהלך הרמוני	מהלך הרמוני הוא סדרה של אקורדים שמנוגנים ברצף מסוים. הבסיס שעומד מאחורי המהלכים ההרמונים הוא שיטת ההרמוניה המסורתית, שבה לכל אקורד יש תפקיד טונאלי שתפקידו להביע "מתח" או "הרפיה" ביצירה, כך שבעזרת חיבורם של האקורדים למהלכים הרמוניים נוכל לבטא את עצמנו מוזיקלית בצורה רחבה ומורכבת יותר. מהלכים הרמוניים עומדים בבסיסם של כוראלים, שירי עם וסגנונות רבים של מוזיקה טונאלית. נהוג להשתמש במהלך ההרמוני בכל סוגי המוזיקה, והוא מיושם בצורה מדויקת בסגנונות כמו הבלוז. קישורים חיצוניים קטגוריה:הרמוניה	2024-04-23T15:47:23
אקאגי (נושאת מטוסים)	אקאגי (ביפנית: 赤城; "טירה אדומה") הייתה נושאת מטוסים של הצי הקיסרי היפני שנטלה חלק במתקפה היפנית על פרל הארבור בהוואי. היא טובעה ב-5 ביוני 1942 לאחר התקפה של מטוסי הצי האמריקאי במהלך קרב מידוויי. אקאגי נבנתה במספנות קורה ביפן כמשחתת קרב כבדה, אך הושלמה כאחת משתי נושאות המטוסים הגדולות של יפן בחודש מרץ 1927. הספינה עברה בנייה מחדש בשנים 1938-1935, במהלכן נבנה סיפון המראה בגודל מלא משמאל לגשר הפיקוד. הספינה פעלה במימי סין במהלך השנים שלאחר מכן, והייתה ספינת הדגל של הצי הקיסרי היפני במתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. האקאגי אף הובילה כוחות משימה נוספים באוקיינוס ההודי ודרום-מזרח אסיה, שטיבעו את נושאת המטוסים הבריטית הרמס, הסיגו את בעלות הברית מסומטרה וג'אווה ואף הגיעו לדרווין שבצפון אוסטרליה. ב-4 ביוני 1942 הובילה אקאגי את הצי היפני בקרב מידוויי ונפגעה צפונית לאיים אלו ממפציצים ששוגרו מנושאות המטוסים האמריקניות אנטרפרייז ויורקטאון. אש פרצה בספינה וניסיונות הצלתה עלו בתוהו. משחתות יפניות הטביעוה סופית בטורפדו למחרת. האקאגי הטבועה נמצאה באוקטובר 2019, במרחק של כ-2,090 ק"מ צפונית-מערבית לפרל הארבור, בעומק 5,490 מטר, על ידי אוניית המחקר הימי Petrel . קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אוניות מלחמה יפניות במלחמת העולם השנייה קטגוריה:נושאות מטוסים בצי יפן קטגוריה:יפן: תעופה צבאית קטגוריה:אוניות מלחמה יפניות שטובעו	2023-01-05T19:43:56
אלבר לברן	אלבר לברן (בצרפתית: Albert Lebrun, ; 29 באוגוסט 1871 – 6 במרץ 1950) היה נשיא צרפת, האחרון שנשא בתפקיד זה בזמן הרפובליקה הצרפתית השלישית. חייו שמאל\|ממוזער\|אלבר לברן נפגש עם רנה פונק, אלוף הפלות צרפתי לברן נולד למשפחת חקלאים. הוא למד באקול פוליטקניק ובאקול נסיונל סופרייר דה מין (בית הספר הגבוה להנדסת מכרות בפריז), וסיים את שניהם בציונים גבוהים. לאחר מכן החל לעבוד כמהנדס מכרות, אך חדל מכך בגיל 29, עת נכנס אל הפוליטיקה. לברן נבחר לבית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי על פי חוקת הרפובליקה הצרפתית השלישית) בשנת 1900, כחבר המפלגה הרפובליקנית השמאלית. לאחר מכן כיהן כשר המושבות בין 1911–1914. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את תפקידו בממשלה ונלחם כחייל קרבי. בין היתר לחם בקרב ורדן. בשנת 1917 שב לממשלה ועד שנת 1919 כיהן כ"שר האזורים המשוחררים". הוא היה קיצוני בדרישותיו מגרמניה ועל רקע מה שראה כויתורים של ז'ורז' קלמנסו התפטר מהממשלה. הוא הצטרף ל"ברית הדמוקרטית" ונבחר מטעמה לסנאט (הוא הבית העליון) בשנת 1920 ממחוז מרת ומוזל. הוא נבחר לכהן כסגן נשיא הסנאט בשנת 1925, ובסוף 1931, בעקבות מותו של נשיא הסנאט שימש כנשיא הבית. נשיא עם הירצחו של נשיא צרפת פול דומר בידי מהגר רוסי לא שפוי בשם פאבל גורגולוף, ב-6 במאי 1932, נבחר לברן לנשיא צרפת. הוא מיעט להשתמש בסמכויותיו כנשיא וכיבד את החלטות הפרלמנט והממשלה, גם כאשר לתפקיד ראש הממשלה נבחר איש השמאל הקיצוני. במהלך כהונתו הראשונה התמודדה צרפת עם משבר כלכלי וידעה תהפוכות פוליטיות רבות, כאשר ממשלות רבות קמו ונפלו. בעקבות התחזקות גרמניה הנאצית, התהדקו הקשרים בין צרפת ובריטניה ולברן השתתף בהידוק הקשרים עם מלך בריטניה. לברן נבחר לכהונה שנייה בשנת 1939, במידה רבה בשל העובדה כי הצליח לרצות את כל הצדדים במאבקים הפוליטיים בצרפת בשנים אלו. במלחמת העולם השנייה בעקבות ההצלחה הגרמנית במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במלחמת העולם השנייה, כיבוש פריז ומעבר הממשלה לבורדו, נוצר תיקו בממשלת צרפת בין תקיפים בראשות ראש הממשלה פול רנו, שביקשו להמשיך בלחימה בדרך זו או אחרת, לבין תבוסתנים, בראשות המרשל אנרי פיליפ פטן, שביקשו להיכנע. לברן עצמו נטה לתקיפים, ותמך בתוכנית ההולנדית למעבר הממשלה לצפון אפריקה, אולם הרגיש מחויב להחלטת הרוב וסירב להפעיל את כובד משקלו להכריע בין הצדדים. ב-16 ביוני 1940, לאחר שרנו ראה עצמו במיעוט בממשלתו, הוא ביקש להתפטר. לברן ביקש ממנו להמשיך בתפקידו ולהוביל בירורים עם גרמניה לגבי תנאים להפסקת אש, אך רנו סירב לכך. בעקבות זאת, הטיל לברן על פטן להרכיב ממשלה. לאחר מכן נימק לברן צעדו זה בכך ששמע לעצתו של הרמטכ"ל הצרפתי, מקסים וייגאן, אשר סבר כי המלחמה אבודה. ב-22 ביוני 1940 חתמה צרפת על הסכם הכניעה לגרמניה, ולאחר מכן הוכרזה ממשלת וישי, שבראשה עמד פטן כ"ראש המדינה". ב-12 ביולי 1940 נתבקש לברן להתפטר, וכך עשה. לברן נמלט לעיירה ויזיל ב-15 ביולי, אך נתפס ב-27 באוגוסט 1943 על ידי הגרמנים, ונשלח לשבי בטירה בטירול. בשל בריאותו הלקויה הורשה לשוב לעיירה ויזיל לאחר כחודשיים, אך נשמר במעצר בית. ב-13 באוקטובר 1944 כאשר שוחררה צרפת על ידי בעלות הברית, נפגש לברן עם דה גול, על מנת להביע בו את תמיכתו, להודות בכך שמינויו של פטן לראש הממשלה היה משגה, ולהכיר במנהיגותו. לברן טען כי להלכה לא התפטר מעולם מתפקידו כנשיא, ולמעשה המשיך לשמש בו עד שנת 1944, שכן לאחר פיזורה של האספה הלאומית לא היה לו למי להגיש את התפטרותו. לכך השיב דה גול בזיכרונותיו כי "ביסודו של דבר, כראש המדינה חסרו לו שני דברים: שהוא יהיה ראש, ושתהיה מדינה". לאחר המלחמה פרש לברן מן הפעילות הציבורית. הוא נפטר מדלקת ריאות בפריז בשנת 1950. שמו נודע בציבור כדמות אפרורית שאינה מובילה מהלכים, בניגוד למנהיגים כמו ז'ורז' קלמנסו ושארל דה גול. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:שרי המושבות של צרפת קטגוריה:יושבי ראש הסנאט (צרפת) קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1871 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1950	2024-06-19T05:39:59
מרד המכבים	REDIRECT מרד החשמונאים	2004-10-10T19:37:31
איי הבהמה	הפניה איי בהאמה	2008-07-23T13:43:14
איי הבהאמה	הפניה איי בהאמה	2008-07-23T13:43:24
איי בהמה	הפניה איי בהאמה	2008-04-15T07:41:27
קרינה תת אדומה	REDIRECT תת-אדום	2007-07-02T21:04:25
בהמה וחיה בהלכה	250px\|ממוזער\|בהמות: פרות וכבשים בחווה.\|טקסט= בהלכה, היונקים היבשתיים הגדולים מתחלקים לשתי תת-קטגוריות, חיה ובהמה, השונות זו מזו בהלכותיהן. תת-הקטגוריה "בהמה" כוללת את חיות המשק המבויתות המצויות במקום יישוב, ואילו תת-הקטגוריה "חיה" כוללת את חיות הבר. הגדרות ומיון למונחים "בהמה" ו"חיה" משמעות מורחבת ומשמעות מצמצמת. במשמעות המורחבת "בהמה" ו"חיה" הן מילים נרדפות, המשמשות לעיתים קרובות כשם לקטגוריה הכוללת את כל מיני היונקים היבשתיים הגדולים, למעט האדם, וברוב המקומות בתורה שבכתב, "חיה" ו"בהמה" הם שמות כללים ומתחלפים, כמאמר חכמים: "הבהמה בכלל חיה" ולהפך. במשמעות המצמצמת חיה ובהמה הן תת-קטגוריות שונות: "בהמה" היא בעל חיים מקטגוריה זו המשתייך למיני החיות המבויתות ולבעלי החיים המשמשים לצורכי המשק: לחלב, לבשר, לרכיבה ולביגוד, כגון בקר הבית, צאן, חמור הבית, גמל וחזיר הבית. גם חתול מסווג בתלמוד כבהמה. חיה היא בעל חיים שאינו חלק ממשק הבית, וגדל שלא במקום יישוב כגון צבי, אייל, ערוד ופיל. אף בעלי חיים שיכולים להתרבות אלה עם אלה עשויים להשתייך לתת-קטגוריות נפרדות, כגון חזיר הבר (חיה) וחזיר הבית (בהמה), חמור הבית (בהמה) וערוד (חיה). בעלי חיים מסופקים במשנה, נחלקו התנאים האם הכלב משתייך לבהמה או לחיה: לשיטת חכמים כלב הוא מין חיה, ולשיטת רבי מאיר הוא מין בהמה. כמו כן נחלקו על בופאלו, מחלוקת שהגיעה עד האחרונים. כמו כן, במשנה ובתלמוד נחלקו הדעות בעניין בעל החיים המכונה כוי, האם הוא חיה, בהמה או שאינו מסווג לאף לא אחת מקטגוריות אלה. יש אומרים שכוי זה הוא בן כלאיים של בהמה וחיה, ולכן לא ניתן לסווגו בוודאות לאחת מהקטגוריות. כשרות סימני כשרות סימני הטהרה שעל פיהם נקבע אם בעל החיים כשר או אינו כשר משותפים לקבוצות הבהמות והחיות, ומבדילות אותן משאר בעלי החיים. חיות ובהמות כשרות רק אם הם מעלות גירה, מפריסות פרסה ושוסעות שסע. התורה מציינת 10 מיני יונקים טהורים, כולם אוכלי צמחים. מתוך רשימת היונקים הטהורים המופרטת בתורה, 3 מוגדרים בהמה בהלכה ו-7, לא מבויתים, מוגדרים חיה טהורה. בהמות הכשרות לאכילה עם הבהמות הכשרות לאכילה נמנים שלושה סוגים בלבד: הפרים, הכבשים והעיזים חיות הכשרות לאכילה החיות הכשרות היחידות הן שבע כפי שנכתב בתורה: אַיָּל – הוא המין ממשפחת האייליים הידועה לנו. צבי – סוג בתת-משפחת הצבאיים שבמשפחת הפריים. יחמור – סוג במשפחת האייליים. אקו – יעל, לפי דעת ראשוני מפרשי התורה והתלמוד. דישון – ראם תאו – לפי דעה בתלמוד בבלי זהו שור הבר ויש דעות שהוא מין אחר. זמר – לא נמצא לו תיאור במקורות, יש המזהים אותו בימינו עם הג'ירף. הלכות שבהן החיה והבהמה נבדלות זו מזו לחלוקה זו ביהדות בין חיה לבהמה השלכות הלכתיות רבות ומגוונות. קרבנות – באים רק מבהמה (פר, כבש ועז) וכן מן העוף אך לא מחיה. איסור אותו ואת בנו – שלא לשחוט ביום אחד, אינו נוהג בחיה. בכור – קדושת בכור נוהגת בבהמה ואינה נוהגת בחיה. בשר בחלב – לרוב הדעות מהתורה איסור בשר וחלב אינו נוהג בחיה (אך אסור מדרבנן). זרוע לחיים וקיבה – מצווה זו לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, נוהגת בבהמה ואינה נוהגת בחיה. חֵלב – נאסר באכילה רק בבהמה ולא בחיה. טומאה – חלב של חיה מטמא טומאת נבלה. כיסוי הדם – מצווה זו נוהגת רק בחיה ועוף ולא בבהמה. מעשר בהמה – אינו נוהג בחיה. פדיון מעשר שני – בהמה נקנית בכסף מעשר, לצורך זבחי שלמים ולא לבשר תאוה, אבל אין לקנות חיה בכסף זה. הלכות בהן בהמה וחיה שוות מלבד סימני הכשרות, שאמרנו כבר שאינם תלויים בחלוקה בין חיה לבהמה, ישנן הלכות נוספות שבהמה וחיה שוות כלפיהן: איסור גיד הנשה – חל על בהמות וחיות כשרות כאחת. טומאת נבלה – נוהגת בבהמה ובחיה. העמדה והערכה – הערכת שווי. כלאי בהמה – למרות שמו, חל האיסור גם על חיות. לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו – אסור גם בהמה עם חיה וגם שני מינים שונים תחת אותה חלוקה. לקריאה נוספת סימני חיה ובהמה, שמחה יאיר פוסטולסקי קישורים חיצוניים חיה ובהמה, ד"ר משה רענן, באתר התנ"ך. בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטקסונומיה מרדכי כסלו. מצגת על סימני חיה ובהמה. ביאורים הערות שוליים קטגוריה:כשרות קטגוריה:בעלי חיים ביהדות	2024-06-15T03:25:51
מחלק אפס	באלגברה, איברי חוג נקראים מחלקי אפס אם מכפלתם היא אפס. איבר נקרא מחלק אפס שמאלי אם קיים כך ש-, ובדומה לזה הוא מחלק אפס ימני. בחוג קומוטטיבי, מושגים אלו מתלכדים. חוג שאין בו מחלקי אפס נקרא תחום, ותחום קומוטטיבי נקרא תחום שלמות. לדוגמה, בשדה אין מחלקי אפס. מחלקי אפס הם בדיוק האיברים בעלי מאפס לא-טריוויאלי. דוגמאות 1. נביט בחוג המטריצות מסדר מעל המספרים הרציונליים. מכיוון ש-, נקבל ש- הוא מחלק אפס שמאלי ו- היא מחלק אפס ימני. באופן כללי, מטריצה מעל שדה היא מחלק אפס (ימני ושמאלי) אם ורק אם היא אינה הפיכה. 2. כל אידמפוטנט שאינו איבר היחידה של החוג הוא מחלק אפס. (אכן, לפי ההנחה קיים בחוג כך ש-, ואז ). בפרט איבר יחידה של תת-חוג, שאינו איבר יחידה של החוג כולו, הוא מחלק אפס. ראו גם מאפס תחום קישורים חיצוניים קטגוריה:תורת החוגים קטגוריה:אפס	2022-01-15T07:21:20
באלי	באלי הוא אחד ממחוזות אינדונזיה והאי המערבי ביותר בשרשרת איי סונדה הקטנים. האי שוכן מדרום לקו המשווה, במרחק כשעתיים טיסה מסינגפור. שטחו כ-5,780 קמ"ר. בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר בו היא דנפסאר. גאוגרפיה לפי מפקד האוכלוסין משנת 2020, אוכלוסיית באלי מונה כ-4.317 מיליון תושבים, כ-651 אלף מהם מרוכזים בעיר הבירה, דנפסאר. לפי מרשם האוכלוסין לשנת 2010, כ-85% מתוכם הם הינדים. האוכלוסייה הנותרת ברובה מוסלמית כ-13%, והשאר בודהיסטים ונוצרים כ-2%. רוב האוכלוסייה בשאר איי אינדונזיה היא מוסלמית. מרבית ההכנסה של תושבי האי באה מתיירות, מחקלאות, מתעשיית הטקסטיל, עשבי תיבול וקופי לואק (קפה יקר במיוחד) המיוצאים אל רחבי העולם. שפת הדיבור באי היא באלינזית. באי, המושך אליו תיירים מכל העולם, יש ג'ונגל טרופי, הרי געש, חופים ארוכים ושדות אורז. יש בו שילוב של אתרי תיירות מודרניים ומקומות היסטוריים, בהם מקדש האם בכפר בְסָאקי, הבירה העתיקה של באלי, על מורדות הר אגונג, הר געש שהוא גם ההר הגבוה בבאלי (3,031 מטרים), והארמון הצף באוג'נג. האי מכונה גם "אי אלף המקדשים" בשל אלפי המקדשים הפזורים בו. חופו המערבי של האי נחשב לאחד מחופי הגלישה הטובים בעולם. האי ידוע בייצור יהלומים מקומי, בעבודות מלאכת יד ובמוצרי עור זולים. באלי מאוכלס מאז התקופה הפרה-היסטורית, ואולם השרידים העתיקים ביותר שנמצאו במקום הם כלים מאבן ומחרס בני 3,000 שנה. באלי יושבה על ידי אוסטרונזים שהגיעו מדרום מזרח אסיה. בנוסף, חלק מתושבי באלי הם צאצאי הקאסטה השלטת של האי ג'אווה. כאשר הגיע האסלאם לאי ג'אווה במאה ה-16, הייתה בג'אווה ממלכה הינדית, שהנהגתה החליטה להימנע ממאבק ובמקום זאת לסגת לאי באלי ולהתיישב בו. תושבי באלי גאים בכך שהצליחו לשמר את המסורת ההינדית הייחודית שלהם אל מול התפשטות האסלאם באזור. תרבותם משתקפת בחי היום-יום בטקסים, בפסטיבלים ובמקדשים פרטיים, בכל בית ומקדשים משותפים לקהילה. האי היה יעד לשני פיגועי טרור גדולים של ארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה בדרום מזרח אסיה. ב-12 באוקטובר 2002 נרצחו 202 אנשים, מרביתם תיירים מאוסטרליה, בפיגוע מכונית תופת בסמוך למועדון לילה. בפיגוע טרור שני, ב-1 באוקטובר 2005, נרצחו 20 בני אדם בכמה פיצוצים בו זמנית במסעדות באי ונפצעו כ-130. גם בפיגוע זה היו חלק מהנפגעים אזרחים זרים. ב-2013 התקיימה באי תחרות מיס עולם. גלריית תמונות ראו גם סובאק קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:אינדונזיה: איים קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי קטגוריה:אינדונזיה: מחוזות קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1958	2024-08-05T01:15:53
פילוסופיה של ההיסטוריה	פילוסופיה של ההיסטוריה או היסטוריוסופיה היא תחום העיסוק הפילוסופי במהותה וערכה של ההיסטוריה והמחקר האקדמי במסגרתה. לדוגמה: האם ההיסטוריה מבטאת אמת, האם היא מוגדרת כמדע, כיצד היא צריכה להיראות, ומה הערך שלה מבחינה תרבותית ואנושית. רקע היסטורי הכרוניקות של העת העתיקה לא תחמו את עבודתם כהיסטורית. ואף שמו בפיהם של דמויות היסטוריות נאומים פרי עטם, כפי שמציין למשל הרודוטוס שהנאומים הם "כפי שהיו עשויים להיראות". הרודוטוס אף מסייג את סיפוריו ואומר שהוא מעביר את הסיפורים כמות שהם, ובמדה ואינם הגיוניים אין חובה על הקורא לקבלם. אעפ"כ חלק גדול מהידע על העת העתיקה בא לנו מאותן כרוניקות, החל מהרודוטוס המכונה אבי ההיסטוריה, וכלה בתוקידידס, כסינופון ורבים אחרים. בעת החדשה, מאז המאה השמונה עשרה, הפכה הספרות ההיסטורית בהדרגה, לספרות מקצועית, המתיימרת לעסוק בחקר העובדות. אך בצד חקר העובדות, עסקו ההיסטוריונים גם בהסבר הדינמיקה של האירועים, גורמים ותהליכים, שיפוט ענייני וערכי של הגורמים הפועלים ועוד. כמו כן שלטו בספרות ההיסטורית מגמות חינוכיות בהתאם לערכי הזמן. במאה התשע עשרה, נעשו ניסיונות לקבוע את כללי ההיסטוריוגרפיה לקבוע מה הם הגורמים הפועלים בהיסטוריה, ולנסות להבין את הסיבות לאירועים ותהליכים היסטוריים. תומאס קרלייל בן המאה ה-19, טען כי ההיסטוריה היא למעשה הביוגרפיה של כמה אישים דגולים, דמויות הרואיות כמו אוליבר קרומוול או פרידריך הגדול. גיבוריו היו דמויות פוליטיות וצבאיות, המייסדים או ההורסים של מדינות. ההיסטוריה שלו, של אישים דגולים, של גאונים של טוב ורע, שאפה להבין את השינויים בעולם דרך הגדוּלה. פילוסופים של ההיסטוריה חלקו על קרלייל, וסברו כי האירועים ההיסטוריים נובעים מכוחות רחבים ומשמעותיים יותר מאשר פעולתו של אדם בודד, מוכשר או חשוב ככל שיהיה. הרברט ספנסר, לדוגמה, כתב כי "חייבים להודות כי הבריאה של אדם גדול תלויה בסדרה ארוכה של השפעות מסובכות, שיצרה את התרבות שבה הופיע, והמצב החברתי שאליו התרבות הגיעה. לפני שהאדם הגדול יכול ליצור מחדש את החברה, החברה חייבת ליצור אותו". טולסטוי מבקר את ההיסטוריונים התולים את האירועים בגאונותם של אישים וביד המקרה שזימנה להם סיטואציות לפעולה, וכותב: "רק אחרי שנכיר ונודה, שזרה לנו התכלית הקרובה ושהמטרה הסופית נשגבה מבינתנו, תפקחנה עינינו לראות את התכליתיות בחיי האישים ההיסטוריים; לפנינו תתגלה סיבת הפעולה, שאינה לפי ערך הכוחות האנושיים הרגילים, המולידים אותה ושוב לא נזדקק למלים מקרה וגאון". ממוזער\|שמאל\|150px\|ההיסטוריון פרופ' ליאופולד פון רנקה, 1868 החיבור הראשון שהתיימר להיות 'היסטוריה מדעית', הוא 'אקדמות למדע ההיסטוריה' של ההיסטוריוגרף הערבי אבן ח'לדון במאה ה-14. אך את היסודות למתודה ההיסטורית הקלאסית והמקובלת במאה ה-20, הניח במאה התשע-עשרה ההיסטוריון לאופולד פון רנקה (Ranke), שטען כי על ההיסטוריון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת" (בגרמנית: Die Geschichte, wie es war wirklich), כלומר: בצורה אובייקטיבית ומדויקת, ללא משוא פנים וללא הבעת דעה, בהסתמכות על מקורות היסטוריים לאחר שנבדקו מהימנותם. שרל לנגלואה (Langlois) ושרל סניובו (Seingnobos) תיארו בסוף המאה התשע-עשרה את הכתיבה ההיסטורית כתהליך הכולל את: איתור המקורות, ביקורת חיצונית של המקורות, ביקורת פנימית של המקורות, גילוי העובדות על סמך המקורות, סינתזה שלהן ולבסוף העלאתה על הכתב. הם מודים בכך ששלב הסינתזה דורש הפעלת "דמיון יוצר" של ההיסטוריון כדי לשחזר את אירועי העבר; אך רואים בשלב זה חלק מהנורמה המדעית המתאימה כאן. לנגולה וסניובו קבעו כי איננו 'מאמינים' למקורות, אנו מבקרים אותם ביקורת חיצונית וביקורת פנימית, וכך מסיקים מהם מה שניתן להגדיר כעובדות. אחרי מלאכת ה'קילוף' אנו מגיעים להיסטוריה המוצקה. לנגלוא וסניובו התייחסו לתוצאות ההיסטוריות בשיטה זו כ'מדע', בסמוך קבע ההיסטוריון האנגלי ביורי (J.B. Bury) כי ההיסטוריה "היא פשוט מדע לא פחות ולא יותר" (1902). בין שתי מלחמות העולם מתחו ההיסטוריונים האמריקאים צ'ארלס ברד (Charls A. Baerd) וקרל בקר (Carl. L Becker) ביקורת חריפה על המתודה הקלאסית. לטענתם, האמונה כי ה'סינתזה' שיוצר ההיסטוריון משקפת את המציאות, או שהיא בגדר 'מדע', נאיבית. בקר ובירד טענו שבפועל כל השלבים שתיארו לנגלוא וסניובו, מתערבבים אצל ההיסטוריון, הוא מונע מתוך אמונתו, הבנתו, ושאיפתו. שום היסטוריון אינו אובייקטיבי באמת. ובפרט תהליך הסינתזה מצריך שיקול דעת, המושפע מאישיותו של ההיסטוריון והשקפתו, וכן מהמוסכמות החברתיות והסביבתיות בהן הוא שרוי. הפילוסוף אלעזר וינריב מדגים את הטענה נגד הרעיון שיש היסטוריה אובייקטיבית, באמצעות תיאורי מלחמת העולם השנייה. אין ביכלתינו לתאר את השואה באובייקטיביות, קביעתינו כי 'היטלר היה מפלצתי ומעשיו מפלצתיים', היא שיפוט ערכי. איננו רוצים להשתחרר באמת משיפוט ערכי. גם ההסברים שנראים בעינינו הגיוניים כגון: "המשבר הכלכלי גרם לעליית הנאציזם", אינם עובדה, אלא דעה. פילוסופים של ההיסטוריה במאה העשרים הוכיחו שאין אדם אובייקטיבי. כל אדם רואה את האירועים מנקודת מבטו, כל מה שנתון לנקודת מבט, לעולם יישאר סובייקטיבי. עלינו לקלף את החלק הסובייקטיבי מכל אירוע היסטורי שהוא, ולהישאר אך ורק עם מה שאינו נתון לפרשנות. מעבר לכך טענו בקר ובירד, שהדרך בה היסטוריונים מגיעים למסקנות, אינה תקפה מבחינה פילוסופית. לכן אין לראות את המסקנות ההיסטוריות כאמת. במקביל קבע קארל פופר שההיסטוריה אינה מדע, שכן אינה מגדירה קריטריונים של מה שיכול להיאמר ומה שלא יכול להיאמר. דיונים פילוסופיים באשר לתקפותה של ההיסטוריה הועלו כבר על ידי דקרט. אך במאה העשרים נוצר מצב בו ההיסטוריונים והפילוסופים של ההיסטוריה פעלו במפוצל, כשני גופים עוינים. בעוד האחרונים מטילים ספק בערך מפעלם של הראשונים. ההיסטוריון הבריטי סר צ'ארסל אומן (Sir Charls Oman) קבע שהפילוסופים הם אויביה של ההיסטוריה, היסטוריון בריטי אחר (G.R. Elton) לגלג על הפילוסופים של ההיסטוריה: "אני מלא התפעלות ממקוריותם של הכותבים, שכן על פי רוב אלו אנשים שמעולם מן הסתם לא ניסו לעשות בעצמם את המלאכה.. לחרוץ משפט על עניינים היסטוריים, במקום על המתרחש במוחם של היסטוריונים". פילוסופיה ספקולטיבית ופילוסופיה ביקורתית פילוסופים של ההיסטוריה, הכירו בכך שדיון פילוסופי אמיתי, אינו פרקטי לגבי שום תחום מעשי בחיים. ואף אדם אינו מפעיל שיקולים פילוסופיים בבואו לקנות מניות בבורסה, או לחפש משהו שאבד לו. מקצוע יכול להיות ריאלי והגיוני ואף שימושי, גם אם אינו קוהרנטי מבחינה פילוסופית מופשטת. כך למשל יועץ משכנתאות יכול להיות יעיל והגיוני, גם אם אין לעבודתו קריטריונים מדעיים. כאן באה ההבחנה בין "פילוסופיה ספקולטיבית של היסטוריה", לבין "פילוסופיה ביקורתית של היסטוריה", הבחנה שנעשתה על ידי וואלש (W.H. Walsh) ב-1967. הפילוסופיה הספקולטיבית עוסקת בדיונים מופשטים על טיבם של המאורעות והתפיסה האנושית לגביהם. הפילוסופיה הביקורתית עוסקת במתודה של ההיסטוריה, כיצד יודעים מה נכון ומה לא נכון. ומה היא המתודה שיש להפעיל כדי להגיע למסקנות הגיוניות וריאליות. השאלה היא בפשטות 'היסטוריה מיתוס או מציאות', וההשלכות: "האם רשאית ההיסטוריה להתהדר באצטלא של תחום חקירה מלומד, ובתוקף זה ליטול חלק בתוכניות הלימודים של בתי הספר, לפרנס מחלקות אוניברסיטאיות ולהיזון מתקציב ההשכלה הגבוהה?". כדוגמאות לכך ששאלת אמיתות הסיפור ההיסטורי נוגעת למעשה, מביא וינריב את תביעת הדיבה שהגיש מכחיש השואה דייוויד אירוינג בבית המשפט האנגלי כנגד ההיסטוריונית דבורה ליפשטט. השופטים בלונדון קבעו ב-11 באפריל 2000 ש"אירוינג סילף את העובדות והשתמש בהן באופן מניפולטיבי". וכן את תביעת הדיבה שהגישו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני כנגד תיאודור כץ שבעבודת הM.A. שלו קבע שלוחמי החטיבה ביצעו טבח בכפר טנטורה ב-23 במאי 1948, בעוד לטענתם היה שם קרב ולא טבח. במקרה זה חזר בו כץ מטענתו לטבח, ובית המשפט המחוזי בת"א בדצמבר 2000 אישר פשרה זו. לשאלה זו השלכה גם על נושאים שיש להם ערך דתי, כך קובע וינריב "לפולמוס על התנ"ך מציאות או מיתוס, צריכה לקדום השאלה: היסטוריה מציאות או מיתוס". פילוסופיה ביקורתית: מה הן מאפיינים של היסטוריה ריאלית? על פי אלעזר וינריב, במאה העשרים הוכרה העובדה שההיסטוריה אינה מדע, ואינה אובייקטיבית. ולכן יש להבדיל בין האירועים עצמם, ובין מה שנתון לפרשנות סביבם. לדוגמה הוא מצטט מדברי ההיסטוריון ג. א. פסמור (J. A. Passmore), במאמרו 'האובייקטיביות של ההיסטוריה'. העומד על ההבדל בין עדות על אירוע, שאינו נתון לפרשנות. לבין עדות שאפשר שהצופים לא הבינוהו כהלכה. לעומת הנרי למברט שקבע: "הראיות להתרחשותה של פשיטת ג'ימסון (1895), עולות על הראיות למפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו (1815), משום שאחדים מן המשתתפים בפשיטת ג'ימסון חיים עד היום". קובע פסמור: זו טעות מובהקת, העובדה שבזמנו של למברט חיו אנשים מאירוע מסוים, אינה הופכת את העדות ליותר אמינה עבורינו או עבור ההיסטוריה העתידית. מה שקובע הוא אופי התצפית האנושית ואופן תיעודה. גם בשעת ההתרחשות עצמה יכולה להיות עדות אנושית לא מספיקה, כל עוד הדברים נתונים לפרשנות, ובמקרה אחר יכולה להיות עדות אנושית אמינה יותר, כאשר זו אינה נתונה לפרשנות. "נימוק זה (-פרשנות סובייקטיבית), ולא הסכנה שיאמרו דבר שקר הוא הנימוק העיקרי לכך שיש להתייחס לעדותם בחשדנות". פסמור מוסיף ואומר "היסטוריונים אינם מחפשים אחרי ותיקי מלחמות", עדות היחיד על פרטים, גם אם הוא לפנינו, אין לה משקל גדול. מה שקובע הוא התיעוד הכלל קבוצתי והעובדות הקשיחות. פסמור מסביר כי ההבחנה בין 'היסמכות על עדויות' כמאפיין של היסטוריה, שהיא 'רק סיפור', ובין 'תצפית' כמאפיין של מדע. מטעה: "מה שעבורינו 'תצפית', עבור אחרים הוא 'עדות', ולהפך". הבעיה אינה היעדר תצפית, אלא קיומה של פרשנות אנושית העלולה לטעות. ככל שהאירוע כללי יותר ונוגע לחיי העם או התרבות כולה, יש פחות מקום לפרשנות, ויותר סביר שהדיווח עליו יוגדר כ'היסטוריה', ולא כ'סיפור'. ההיסטוריון הבלגי הנרי פיראן (Henri Pirenne) קבע ש'פעולות של פרטים אינן שייכות לתחום ההיסטוריה', ההיסטוריה היא רק מאורעות ש"יש להן קשר לתנועות כלליות ועל פי מידת השפעתן על הציבור כולו". בדומה לזה קבע פ. מיינקה "ההיסטוריה היא סיפור קורותיהן של תרבויות". ולפי שני היסטוריונים מודרניים: "ההיסטוריה היא הזיכרון הקיבוצי". ככל שהדיווח ההיסטורי נוגע לקבוצה גדולה יותר, קשה יותר לשנות מן האמת. כך מדגים ההיסטוריון קולינגווד (R.G. Collingwood), כיצד יוליוס קיסר מתחמק מדיווח במקום לשנות מן האירועים. כאשר הוא מזכיר בחיבורו האוטוביוגרפי "על המלחמה הגלית" (De Bello Gallico), את פלישתו לבריטניה בשנת 54, הוא מקצר באופן בולט ולא מתאר פלישה זו כלל, הוא לא מפרט אם הצליח לכבוש את בריטניה, אם הצליח להעניש את המורדים, ומה היו תוצאות המסע. מכאן הסיק קולינגווד שהמסע נכשל. טכנית יכול היה קיסר לכתוב שכבש את בריטניה ולתאר את כל גבורותיו ועלילותיו, וכרודן בעל ניסיון עשיר, היה יכול גם להוציא להורג מי שיעיז להכחיש את מה שכתב הקיסר בכבודו ובעצמו. אלא שגם קיסר ידע ששקרים גלויים יהפכו לאות מתה ויהפכו את הספר כולו לאות מתה יחד עם אמינות מחברו. פסמור מדגיש שאין ההיסטוריה מסתמכת רק על נאמנות המספר, אלא ישנן דרכים לבדוק האם הסיפור מתאים למציאות. הדרך הראשונה היא הצלבת מידע, מכרוניקות שונות שנכתבו בזמן המאורעות. אך: "גם במקרה שבידו של ההיסטוריון כרוניקה אחת ויחידה, אין ההיסטוריון נתון כליל לחסדיו של כותב הכרוניקה, יש בידו דרכים לבחון את המסופר בכרוניקות וביכלתו לשאוב מהן עובדות חשובות שהכותב כלל לא התכוין לתעדן". גילוי היסטורי וכינון היסטורי בשלהי המאה העשרים התפתחו שתי גישות להגדרת ההיסטוריה, "תורת הגילוי ההיסטורי" (discovery theory of history), לעומת "תורת הכינון ההיסטורי" (theory of history construction). מונחים שנטבעו על ידי מיילנד (J. meiland) וגולדשטיין (L. Goldstein). תורת הגילוי ההיסטורי מגדירה את ההיסטוריה בפשטות, כמגלה את המאורעות. תורת הכינון ההיסטורי מגדירה את ההיסטוריה כמכוננת ויוצרת את הסיפור על המאורעות. טיעונים בעד ונגד ספקנות מביאה להכחשת כל דבר שידוע לנו. אלעזר וינריב כותב: "תורת הגילוי מגלמת את גישת השכל הישר להיסטוריה, והיא המקובלת על רוב ההיסטוריונים. ספקנות בנוגע להכרת העבר יוצאת חוצץ כנגד תורת הגילוי", החסרון העיקרי של תורת הכינון לפי וינריב הוא: ביטול ההבחנה בין ציון עובדה לבין פרשנותה. הדוגל בתורת הכינון "בנימוקיו לטובת עמדתו הספקנית בהיסטוריה הוא דורש ממנה דרישות ששום מדע לא היה עומד בהן". וינריב מצדד בתורת הגילוי, ובספר מאוחר יותר אף קבע שחלק מן החוקרים שבאו להטיל ספק בערכה של ההיסטוריה, חסרים כלים ומיומנויות בסיסיות בחקר ההיסטוריה. גם הדוגלים ב'תורת הכינון', אינם מכחישים את המאורעות שמקובלים כעובדות, כפי שכותב אחד מראשי הדוגלים בתורה זו, ליאון גולדשטיין: "המאפיין שמחייב יחס של כובד ראש כלפי ההיסטוריה כאל דרך כשרה לרכישת ידע, ללא כל קשר למה שיתגלה בבחינה פילוסופית של סגולותיה. הוא תמימות הדעים הרחבה להפליא שהושגה בהיסטוריה באשר לאופיו של עבר האנושי, וזאת בתנאים הכרתיים שהם בבירור לרעת ההיסטוריה.. כל שיטת חקירה המסוגלת להישג שכזה מקנה לעצמה אמינות ראשונית". כפי שמסביר גולדשטיין, הוא עוסק בהגדרה המדעית המופשטת של ההיסטוריה, ולא בשאלה "האם באמת המאורעות התרחשו". העבר אינו ניתן לצפייה הדוגלים בתורת הכינון, טוענים כי המדע והידע מיוסדים על תצפית, העבר אינו בר תצפית ולכן אין ולא יהיה בידינו 'ידע' בנוגע לעבר. הדוגלים ב'תורת הגילוי', טוענים לעומת זאת, כי ההיסק ההיסטורי, מהמקורות ועד לתיאור העובדות בפי ההיסטוריון, עונה לקריטריונים הגיוניים ברורים: "ההסקה מן המקור אל האירוע מבוססת על קשרים סיבתיים, זוהי הסקה לאחור. מן התולדה או מן התוצאה, אל הסיבה. בחיי היום יום שלנו כולנו עורכים הסקות כאלה, אנו מסיקים למשל מן העשן אל האש ומן הצלקת אל הפצע, ואנו מסוגלים לפחות לפעמים לבחון את תקפות השגותינו". ויינרב טוען שההבדל בין עצם המונח 'ידע' ובין 'ידע על העבר' הוא מלאכותי: "לכולנו מידע כלשהו על מה שאירע בעבר.. הניסיון להבחין בין העבר ההיסטורי לבין העבר היומיומי מנוגד מלכתחילה למוצאה ולמזגה של תורת הגילוי. שהרי זו אינה רואה עצמה אלא כתפיסת השכל הישר, ולפי תפיסת השכל הישר, החקירה ההיסטורית אינה שונה במהותה מחקירת העבר היומיומי. ההיסטוריה אינה אלא הרחבת העבר היומיומי. תהיינה שיטות המחקר ההיסטורי מתוחכמות ככל שתהיינה, אין הן שונות מהותית משיטות החקירה שאנו נוקטים כאשר ברצוננו לברר ולוודא מה אירע בעברנו היומיומי.. שיטות פשוטות אלה הן בסופו של דבר גם שיטותיהם של ההיסטוריונים. אין הבדל למשל בין חקירה עיתונאית של אירוע שהתרחש אמש לבין חקירה היסטורית של אירוע שהתרחש בעבר רחוק יותר". "תורת הגילוי הצליחה להראות שאין לבסס ספקנות היסטורית על הפער מקורות / אירועי העבר ההיסטורי, שכן אין זה אלא פער מדומה". ויינרב מדגים את תקפותם של ההיסקים ההיסטוריים, מכח ביטחונינו בעובדות היסטוריות מפורסמות: "הטיעון החזק ביותר לטובת אובייקטיביות היסטורית נשען על תמימות הדעים השוררת בין היסטוריונים באשר לפרטים רבים ביותר בהיסטוריה, חרף נקודות התצפית האישית של כל חוקר וחוקר. יש עובדות היסטוריות כמו למשל, העובדה שקרל הגדול הוכתר לקיסר ברומא בחג המולד של שנת 800, או העובדה שג'ורג' וושינגטון היה נשיאה הראשון של ארצות הברית, אשר שום היסטוריון בר דעת לא יעז לחלוק עליהן. ואם הכל מסכימים על העובדות עצמן, אין ספק שהסכמה זו מבוססת על תמימות דעים בכל הנוגע לתקני חשיבה וחקירה המובילים לאישורן של העובדות המוסכמות" (עמ' 459). הבנת חשיבתם של הקדמונים הדוגלים בכינון, טוענים שאין ביכלתינו להבין באמת את צורת החשיבה של הקדמונים, האמונות הטפלות המרובות בכשפים מאגיה, ורבות אחרות. מלמדות על סוג חשיבה שונה. ולכן איננו יכולים לפרש את ההתרחשויות על פי הבנתינו, או לסמוך על תיאורים קדומים בכלל. הדוגלים בגילוי טוענים לעומת זאת, שאמונות טפלות רבות מצויות גם בימינו. ואין אלו מלמדות על הבדל מנטלי מהותי בין בני אדם בזמנים ומקומות שונים. הם מסתמכים על האנתרופולוג רובין הורטון (R. Horton) שהבדיל בין תאוריה ראשונית לתאוריה משנית. התאוריה הראשונית (של האדם על סביבתו) קשורה בתנאי החיים, בדרך להשיג מזון וביטחון, או להשיג אהבה ומשפחה. בתאוריה זו קשורים הציד, המלחמה, הבניה, וכיוצא בזה. תאוריה ראשונית זו משותפת לאינטליגנציה האנושית. וציד קדמון היה בקי בצרכיו הראשוניים ובמיומנויות הנדרשות, לא פחות מאיש היי טק מודרני מול צרכיו הראשוניים. התאוריה המשנית יכולה להיות שונה מאוד מתרבות לתרבות, בעוד בתרבות המערבית מכירים בערכה של הטכנולוגיה ומשתמשים בה, תרבויות אחרות האמינו בכשפים ומאגיה. אך התאוריה המשנית לא באה במקום הראשונית. הדוגלים בתורת הגילוי, מסבירים כי גם בחברה בה הרופא הוא רופא אליל, יודעים להיזהר ממסמרים בולטים, ישנה היררכיה של חכמים וטפשים, ישנה אינדיקציה לאמת מול רמאות, וכו'. אנשים שהאמינו באמונות טפלות, לא נהגו כטפשים בחיי היום יום. עד ימינו אנו יכולים לראות חברות שלמות הנגועות באמונות טפלות, שאנשיה אינם מוגדרים כלל וכלל כטפשים. בעיני האתאיסט הדת היא אמונה טפלה, האם משום כך הוא סובר שבידו לרמות את הדתי בשוק, או במגרש החניה? סתירות בדיווחים הדוגלים ב'תורת הכינון', טוענים שהסתירות שאנו מוצאים בין הדיווחים ההיסטוריים השונים, מלמדות שאין להסיק מהדיווח על המציאות, שכן במקרה כזה נצטרך להסיק על מציאויות סותרות. הדוגלים ב'תורת הגילוי' משיבים שיש להבדיל בין עובדות ובין פרשנות, חלק מן הטעויות מקורן בפרשנות של עובדות, וחלקן אינן פרי עדות אישית אלא הסתמכות של הכרוניקאי על שמועות, או סתם טעות. לכן יש להבדיל בין אירועים שנתונים לפרשנות או לטעות לבין החלק שאינו נתון לפרשנות. אלעזר וינריב מביא את הדוגמה הבאה: דיווחים א' וב' אינם סותרים באמת, לינקולן נורה ב-14 באפריל, ומת מפצעיו בבית החולים ב-15 באפריל. לכן אפשר להבין גם את דיווח ג', שכן אין להיסטוריה חשיבות רבה לעובדה שלינקולן גסס עוד מספר שעות, או למקום קביעת המוות. וגם דיווח ד' יכול להיחשב כ'לא שקרי'. הסתירה מקורה בנקודות מבט שונות ובהדגשות שונות, של מציאות אחת. מדווח ד' העניק פרשנות לאירוע הירי בתיאטרון שהסתיים במות לינקולן, ש"המוות אירע בתיאטרון", את הפרשנות הזו יש 'לקלף'. נושאים נוספים בפילוסופיה של ההיסטוריה האם ישנם חוקים להיסטוריה בלי קשר לשאלה האם ההיסטוריה דומה למדע בגלותה את העובדות. הועלה הדיון הפילוסופי האם ההיסטוריה דומה למדע בגלותה את החוקים המביאים להתרחשותם של העובדות. תפישה זו מתייחסת להיסטוריון כמדען שמנסה למצוא חוקים היסטוריים כלליים בדומה לפיזיקאי שמנסה למצוא חוקים פיזיקליים. בהשקפה זו דגל קרל מרקס, שטען לא רק שישנם חוקים היסטוריים, אלא שהוא גם גילה אותם וניסח את המדע העוסק בהם. למעשה, כל אחד מההוגים הנזכרים בנוגע לפילוסופיה ספקולטיבית של ההיסטוריה, מחזיקים בהשקפה זו. כמו כן, דגלו גם פילוסופים מובילים של המדע במחצית הראשונה של המאה העשרים. קרל המפל, למשל, סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים, ושעל ההיסטוריון לגלותם ולהסביר באמצעותם. לעומתם, בספרו "דלות ההיסטוריציזם" הציג הפילוסוף קרל פופר עמדה אחרת. כמו המפל, הוא סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים, גם אם לדעתו טריוויאליים למדי, כגון "אוכלוסייה מדוכאת נוטה להתקומם". אולם, הוא טען כי ההיסטוריון אינו יכול להעמיד את החוקים האלה למבחן ולהפריכם, משום שהתיאור שלו הוא תמיד תיאור חלקי ובדיעבד, וכולל בחירה סלקטיבית של הנתונים, לאחר מעשה ניתן להסביר מדוע כל תחזית לא התממשה. לכן ההיסטוריון אינו מדען וההיסטוריה, לרבות תאוריות כגון המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, אינן מדע. פופר והמפל הם פילוסופים אמפיריציסטים המאמינים באחדות השיטה המדעית. לדידם, אין הבדל בין מדעי הטבע למדעי האדם, משום שאת כולם מאחדת שיטה מדעית אחת. לעומתם, פילוסופים המושפעים מזרם ההרמנויטיקה, טוענים שמדעי הטבע ומדעי האדם הם שני תחומי ידע נפרדים זה מזה במטרותיהם ובשיטתם. לדעתם, מטרת מדעי הטבע היא להסביר באמצעות חוקים כלליים, ואילו מטרת מדעי האדם היא להשיג הבנה של פעולות אנושיות על ידי מתן פשר להתנהגות אנושית בעלת משמעות. לפי הפילוסוף ר"ג קולינגווד, הנמנה עם גישה זו, הסבר היסטורי הוא שחזור (re-enactment) של העבר והבנת של המניעים לפעולה של שחקנים אנושיים מתוך נקודת המבט של התקופה ההיסטורית הנידונה. תפישה זו של היסטוריה כפרשנות של פעולה אנושית מעלה בעיה בכתיבה היסטורית, שהיא היא קרבתה לסיפורת. הכתיבה ההיסטורית דומה לסיפור והיא בעלת מאפיינים ספרותיים, התחלה אמצע וסוף. מכאן נשאלת השאלה, כיצד להתייחס להיסטוריה, כמדע או כאמנות. האם יש "עובדות היסטוריות" או "תהליכים היסטוריים" או שמא מדובר רק בהתאמת התיאור ההיסטורי לקונבנציות ספרותיות? ההיסטוריון היידן וייט, שניתן לשייכו לזרם הפוסטמודרני טען שאין כל הבדל בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. בשני המקרים מדובר, לשיטתו, בניסיון לייצג מציאות תוך שימוש בקונבנציות ספרותיות. עמדה זו עוררה ביקורת רבה, משום שהיא מביאה לרלטיביזם קיצוני. אם היסטוריה היא רק סיפור, הסיבה היחידה להעדיף סיפור אחד, למשל של ניצול שואה, על סיפור אחר, למשל של מכחיש שואה, היא איכותם הספרותית. בעקבות ביקורת זו נסוג בו וייט מעט מעמדתו הקיצונית, וטען שאחד הקריטריונים בהעדפת סיפור אחד על משנהו הוא נאמנות לעדויות בשטח. אולם, מכאן עולה הצורך במתודה היסטורית מגובשת שתשמש לבדיקת הנאמנות הזאת. הצורך במתודה כזאת פותח את הדלת לתפישה הפוזיטיביסטית של רנקה, שלמרות הביקורת שעוררה עליה, נראה שאין ממנה מנוס, בצורה כלשהי. תבניות ודפוסים בהיסטוריה הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה שואלת שאלות מטאפיזיות וטלאולוגיות, כגון: מהן התבניות הכלליות שניתן למצוא כשאנו לומדים את העבר האנושי? האם יש דגמים של התפתחות, או אולי מחזורים? או, אולי אין בהם שום תבנית וסדר, אלא הם כאוס מוחלט? אם ההיסטוריה האנושית מתקדמת לקראת מטרה כלשהי, מהו הכוח המניע את התנועה ומהי אותה מטרה? ההבדל בין הפילוסופיות של הגל וקרל מרקס טמון בתשובות השונות שנתנו לשאלה זו כוח מניע רוחני או חומרי. דפוסים בעבר תורות המבקשות לפרש את ההיסטוריה ולמצוא בה משמעות, דפוסים ותבנית-על של התרחשות המאורעות מכונות תורות מטא-היסטוריות. מטא-היסטוריה אינה מפרשת אירועים בודדים אלא את ההיסטוריה כולה על פי תפישת עולם מסוימת. תורת המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, כפי שנכתבה על ידו בחיבור "הקפיטל", היא דוגמה מפורסמת לתורה מטא-היסטורית. לפי מרקס, הכוחות המניעים את ההיסטוריה הם כוחות כלכליים. לשיטתו ישנם שלושה יסודות בחברה. הראשון הוא כוחות הייצור, שהם משאבי הייצור של החברה, כלומר: אמצעי הייצור וכוח העבודה, והשני יחסי הייצור ("הבסיס הממשי"), כלומר: היחסים הנוצרים כתוצאה מהבעלות על כוחות הייצור, היינו: יחסי הקניין ויחסי העבודה. היסוד השלישי הוא "בניין העל" הכולל את המבנה החוקתי של החברה ואת היצירה התרבותית, והוא נקבע על ידי השניים הראשונים, אך לא משפיע עליהם. במהלך ההיסטוריה האנושית יחסי הייצור הולכים ומתפתחים, ואופן הייצור, שהוא השילוב בין יחסי הייצור וכוחות הייצור קובעים את אופי החברה ואת החיים החברתיים והרוחניים, כלומר: את בנין העל. במהלך ההיסטוריה נוצרות סתירות חריפות בין אופן הייצור ליחסי הייצור כתוצאה מהתפתחות יחסי הייצור, ואז מתרחשות מהפכות חברתיות המשנות באופן קיצוני את אופי החברה ואת בניין העל. לאחר כל מהפכה באה תקופת רגיעה, ולאחריה עוד מהפכה, עד שבסופו של דבר נוצרת חברה סוציאליסטית שבה בעלות משותפת על כוחות הייצור, וכל אחד בה "עושה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". הפילוסוף אלעזר ויינריב מזהה ארבעה מאפיינים בתורתו של מרקס, המשותפים למטא-היסטוריות נוספות: חוקיות. תורתו של מרקס היא תורה סיבתית-כלכלית: התפתחות כוחות הייצור מניעה את ההיסטוריה, כוחות הייצור קובעים את יחסי היצור, והבסיס הכלכלי קובע את בניין העל. לכן לעובדה היסטורית אין קיום עצמאי ויש לשפוט אותה לפי כוחות הייצור ויחסי הייצור באותה תקופה. לפי מרקס הכרת החוקיות ההיסטורית זהה להכרת חוקיות הקיימת במדעי הטבע, ולכן ניתן גם לחזות בעזרתה את המשך ההתפתחות ההיסטורית ממצב נתון. תבניתיות. ויינריב מצביע על שלוש תבניות מטא-היסטוריות עיקריות: תבנית קווית, שבה ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כלל; תבנית מעגלית, שבה האירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב באותה צורה; ותבנית לוליינית, שבה האירועים חוזרים על עצמם, אך תוך שינוי, כי ישנה השפעה מצטברת שלהם זה על זה. תורתו של מרקס היא לוליינית: מהפכות ותקופות רגיעה באות אחת אחרי השנייה, אך כוחות הייצור מתפתחים בצורה קווית. תורות קוויות ולולייניות עשויות לדבר על "קץ ההיסטוריה", שהוא מצב שבו ההתפתחות ההיסטורית מגיעה לסיומה. במקרה של מרקס זה יקרה עם כינון חברה סוציאליסטית. תכליתיות. קץ ההיסטוריה אינו רק המצב הסופי שאליו תגיע ההיסטוריה, אלא גם מצב אידיאלי שיש לשאוף אליו ולפעול למענו. הניתוח המדעי, לפי מרקס, של ההתפתחות ההיסטורית עולה בקנה אחד עם האידיאל שאליו יש לשאוף. עובדה זו יש בה כדי להטיל צל על מהימנות הניתוח המדעי הסיבתי. יסודות מטאפיזיים. כלומר: תפיסה היסטורית המניחה הנחות על טבע האדם ועל טבע המציאות. יש המפרשים את כוונתו של מרקס שמהות האדם, שהיא היצירה, היא זו שגורמת להתפתחות כוחות הייצור, ויש המפרשים את כוונתו שהאופי החומרי של האדם הוא שמניע את ההיסטוריה, וכל דבר בעל ביטוי רוחני או נפשי (כמו בניין העל) למעשה נובע גם הוא מהאופי החומרי של האדם. מאפיינים מטא-היסטוריים הללו משפיעים על עבודתו של ההיסטוריון המאמין בהם. היסטוריון מרקסיסטי, למשל, ישתמש במונחים המרקסיסטים, ויסביר את ההיסטוריה לפי חוקיות מרקסיסטית. הוא יזדהה עם תכלית ההיסטוריה לפי מרקס וינסה למצוא בה סימנים שונים המעידים על בואה של המהפכה הסוציאליסטית. תורות מטא-היסטוריות מכילות את ארבעת המאפיינים הללו או חלקם. אסכולות היסטוריציסטיות שהושפעו מרעיונותיהם של הגל ומרקס העלו החל באמצע המאה התשע-עשרה תאוריות הפוכות. לדידן, בהיסטוריה יש אכן התקדמות, אך היא אינה ליניארית אלא נעה בתהליך קבוע של עימות דיאלקטי: רעיון או אירוע מסוימים יוצרים תזה, רעיון הפוך המופיע יוצר את האנטיתזה, ושניהם גם יחד יוצרים סינתזה, המולידה את התזה הבאה. באסכולות ההיסטוריציסטיות אין פרטים פועלים אלא רק גופים כוללים: לאום, מעמד, גזע, או ציוויליזציה, המונחים על–ידי "רוח התקופה", הצייטגייסט. "הפירוש הוויגי של ההיסטוריה", הוא תיאור גנאי שטבע הרברט באטרפילד (1900-1979) לזרם היסטורי המזוהה עם מלומדים של התקופה הוויקטוריאנית או האדוארדית באנגליה, כגון הנרי מיין או תומאס מקוליי. זרם זה מפרש באופן מגמתי את היסטוריה האנושית כמובילה בהכרח ממצב של פראיות ובורות אל מצב של שלום, עושר ומדע, כאשר האימפריה הבריטית מייצגת את שיא התהליך החיובי הזה (תבנית ליניארית). מיין תיאר את כיוון ההתקדמות כמעבר מ"מעמד לחוזה", מעולם שבו חייו של אדם מוכתבים על–ידי נסיבות הולדתו לעולם בו קיימת ניעות חברתית ואפשרות בחירה. על פי אוסוואלד שפנגלר (1880-1936) החוקיות ההיסטורית היא חוקיות ביולוגית. כל תרבות עוברת שלבי התפתחות כמו אורגניזם ביולוגי, שהם ילדות, בחרות, בגרות וזקנה. תרבויות מתות ונולדות תרבויות חדשות. התבנית של שפנגלר היא תבנית מעגלית: תרבויות קמות ונופלות בצורה מחזוריות. לפי שפנגלר, להיסטוריה אין תכלית, וזה נובע במישרין מהאופי המעגלי של תורתו. הבסיס המטאפיזי לתורתו של שפנגלר הוא התעניינותו של האדם בהיבטים אומנותיים-אסתטיים של התרבות, שגורמים להתפתחותה, וכשעניין זה דועך, התרבות מגיעה לשלביה הסופיים. לפי ארנולד טוינבי החוקיות ההיסטוריות היא פסיכולוגית: חברות, המכונות "ציוויליזציות", נוצרות כתגובה על אתגר, מתפתחות בתגובה על סדרת אתגרים ומתות כשאינן יכולות עוד להתמודד עם האתגרים. בתורתו של טווינבי יש יסודות מחזוריים ולולייניים. הציוויליזציות קמות ונופלות לכאורה ללא קשר אחת לשנייה, אך יכולה להיות להן השפעה מצטברת זו על זו ואנשים יכולים לחרוג מהציוויליזציה שלהם ולהפוך מודעים ליסודות המשותפים לכל הדתות, כלומר: לציוויליזציות שונות. לפי טווינבי תכלית ההיסטוריה היא ציוויליזציה עתידית שבה יאוחדו הדתות הגדולות לדת אחת אוניברסלית. טווינבי לא הזכיר במפורש יסודות מטאפיזיים בתורתו, אך הסיבתיות הפסיכולוגית שלה חושפת את הנחותיו המוקדמות על אופי האדם. התפישות ההיסטוריציסטיות זכו לפריחה משמעותית אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהובילה לשינוי במערך הכוחות העולמי. מלחמת העולם השנייה, שהביאה את נפילתן של חלק מהתפישות הללו (לדוגמה, בגרמניה הנאצית) והמציאות העגומה בברית המועצות הובילו בהדרגה לשקיעת קרנן של השקפות היסטוריציסטיות במפורש ועליית תפישות מעודנות ומורכבות יותר של ההיסטוריה. אסכולת ה"אנאל" ואחריה גישות פמיניסטיות ורלטיביסטיות הדגישו כי בהיסטוריה פועלים זרמים שונים ומנוגדים בו-זמנית ושכאשר חלק מסוים באומה, גזע או מעמד- מתקדם, אחד אחר עשוי לסגת בו-זמנית. השקפות היסטוריציסטיות המזהות תבניות אלוהיות בהיסטוריה קיימות גם ביהדות. הרב קוק, למשל, במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" רואה את מהלך המאורעות כרצף של מאורעות ערכיים המעצבים את המציאות הריאלית, כיחידה אורגנית אחת. התפישות ההיסטוריציסטיות לא נעלמו. ניתן למצוא אותן בצורה בולטת (אף כי בניסוחים המרככים את הממד המיסטי של ההיסטוריציזם) בתאוריות המיוחסות לימין הפוליטי כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה או "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. זרמים פוסט-מרקסיסטים שונים, לעומתם, רואים התנגשות לא בין ציוויליזציות, לאומים או דתות, אלא התנגשות פנימית, עולמית, בין מעמדות: גברים ונשים, לבנים ושחורים, עולם ראשון ועולם שלישי. ניתוח שפתו של ההיסטוריון אחד הכלים שבהם משתמשים הפילוסופים לחקר ההיסטוריה הוא ניתוח שפתו של ההיסטוריון. הם בודקים את שדה הסימנים הסמנטיים של ההיסטוריון, את המילים, המונחים והמושגים שבהם משתמש ההיסטוריון, הן לתיאור ההיסטוריה והן לתיאור עבודת ההיסטוריונים. כלומר, הפילוסופים של ההיסטוריה מעניקים לסימנים הסמנטיים משמעות רבה ביחס להקשרים שונים. ומהם הם לומדים על גישתו של ההיסטוריון ועל תפישת עולמו. ההנהרה כוללת תיאור של שפת ההיסטוריונים, וגם הערכה שלה. מכאן, שהפילוסופיה של ההיסטוריה יוצרת דגם של דרכי ההסבר הנהוגות בהיסטוריה, שמהווה גם מודל לחיקוי להסברים היסטוריים נוספים. מובן שדגם זה אינו מחייב את ההיסטוריונים, אולם יש בו כדי להאיר את דרכו של ההיסטוריון, לבאר לו את מניעיו ולגרום לו לחשוב מדוע בחר בדרך אחת ולא באחרת. שאלות מתודולוגיות שאלות מתודולוגיות בפילוסופיה של ההיסטוריה עוסקות בשיטת המחקר והכתיבה הראויה של ההיסטוריון. אחת השאלות המתודולוגיות היא שאלת יחידת המחקר הנכונה לכתיבה היסטורית. יש היסטוריונים דוגמת ארנולד טוינבי העוסקים בעלייתן ונפילתן של תרבויות שלמות, אחרים מתמקדים במדינות מסוימות, או בעיר מסוימת, בלי התייחסות מרובה לרקע הכללי. הדבר נכון גם לגבי העיסוק בתחומים מובחנים של היסטוריה כמו היסטוריה פוליטית או צבאית, תוך התעלמות, בקווים כלליים, מהיסטוריה חברתית או כלכלית. שאלה זו קשורה קשר הדוק לשאלות מטאפיזיות שבהן עוסקת הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה, משום שהתמקדות ביחידת מחקר מסוימת מניחה לעיתים שיש לה תפקיד סיבתי בחילול מאורעות היסטוריים או מעמד אונטולוגי מיוחד. ראו גם היסטוריה היסטוריציזם היסטוריוגרפיה תיקוף הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית מטא-תאוריה לקריאה נוספת אדוארד הלט קר, היסטוריה מהי?, (מאנגלית: אורי רם), הקדמת הספר: שלמה אבינרי, תל אביב, מודן, 1986. אלעזר וינריב, חשיבה היסטורית: פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה (א-ד), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב 1987. אלעזר וינריב היסטוריה - מיתוס או מציאות? - מחשבות על מצב המקצוע, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב 2003. יוסף חיים ירושלמי, זָכור, היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988. אמיל פאקנהיים, על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים, הספרייה הציונית, תשמ"ט-1988. זאב סולטנוביץ', בינה לעיתים: עיון בהיסטוריה ובזהות יהודית, א-ב, הוצאת מכון הר ברכה, וכן ביאורים על מאמר למהלך האידאות בישראל, הוצאת מכון הר ברכה, תשס"ב. חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל, הוצאת מעליות, תשס"ח. קישורים חיצוניים דניאל ליטל, Philosophy of History, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד Philosophy of History, The Galilean Library ד"ר עשהאל אבלמן (ראש החוג להיסטוריה במכללת הרצוג), השקפת העולם השמרנית גורסת כי לעבר ישנו משקל נכבד הן ביחס להווה הן ביחס לעתיד, השילוח הערות שוליים * קטגוריה:היסטוריה קטגוריה:היסטוריוגרפיה קטגוריה:פילוסופיה	2024-09-29T18:26:21
זכרון חיסוני	REDIRECT מערכת החיסון	2004-11-04T00:30:30
חיל הנחתים של ארצות הברית	חיל הנחתים של ארצות הברית (באנגלית: United States Marine Corps-USMC) הוא אחת הזרועות בכוחות המזוינים של ארצות הברית. מטרתו המקורית הייתה התמחות של חיל רגלים בלחימה ימית (הגנה על ספינות ותקיפתן) ולוחמה אמפיבית (נחיתה מהים). החיל כפוף למחלקת הצי של ארצות הברית, בדומה לחיל הים. נכון לשנת 2017 משרתים בו 182,000 חיילים בשירות סדיר ו-38,500 חיילים בשירות מילואים. המוטו של החיל הוא SEMPER FIDELIS (בתרגום מלטינית: תמיד נאמן). היסטוריה ימין\|ממוזער\|דגל חיל הנחתים החיל נוסד ב-10 בנובמבר 1775, במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, בהחלטת הקונגרס הקונטיננטלי. גיוס הנחתים הראשונים נערך בעיר פילדלפיה, והם הוצבו על ספינות של חיל הים. יחידת הנחתים פורקה אחרי סיום המלחמה באפריל 1783 והוקמה מחדש ב-11 ביולי 1798. הנחתים השתתפו במלחמות נגד שודדי ים בים התיכון, במה שהאמריקאים מכנים המלחמות הברבריות או מלחמות טריפולי (הראשונה קרתה בשנים 1801–1805 והשנייה הייתה בשנת 1815). מכאן ישנו המשפט בהמנון חיל הנחתים "לחופי טריפולי". הנחתים השתתפו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנים 1846–1848, ובמידה פחותה גם במלחמת האזרחים האמריקנית בשנים 1861–1865. בסוף המאה ה-19 החיל פעל בקוריאה, קובה, הפיליפינים וסין. בתחילת המאה ה-20 החיל פעל במרכז אמריקה, והתמחה בלחימת גרילה. במלחמת העולם הראשונה החיל פעל בעיקר בצרפת, ונחשב ליחידה המצליחה ביותר של הצבא האמריקני. החיילים הגרמנים, שהתרשמו מלחימתם של הנחתים, כינו אותם "כלבי השטן" - כינוי שהנחתים אימצו בגאווה. במלחמת העולם השנייה החיל פעל בעיקר בזירת האוקיינוס השקט, נגד הצבא היפני. במהלך המלחמה מבנה החיל התרחב, משתי חטיבות בלבד לשש דיוויזיות של חיל רגלים וחמש כנפות, עם 132 טייסות אוויר. הקרבות הקשים ביותר של החיל במלחמה נערכו באיים גוודלקנל, איוו ג'ימה ואוקינאווה. שתי דיוויזיות פורקו אחרי המלחמה. במלחמת קוריאה החיל פעל לצד צבא היבשה, ולחם בהצלחה נגד כוחות הצבא הסיני שחדרו לקוריאה, עד שנאלץ לסגת. ממוזער\|250px\|מחלקת לוחמים של הנדסה קרבית של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ממוזער\|250px\|לוחמי חיל הנחתים יורים במקלע כבד M2 בראונינג באימון. ממוזער\|250px\|צלף של חיל הנחתים יורה ברובה M40A5. במלחמת וייטנאם החיל לחם בקרבות רבים, לרבות הקרבות בדה נאנג ובקה-סאן. הנחתים היו בין הכוחות הראשונים שהוצבו בווייטנאם, והאחרונים שעזבו את המדינה, אחרי פינוי השגרירות האמריקנית בעיר סייגון. ב-23 באוקטובר 1983 הותקפו מגורי הנחתים בעיר ביירות בלבנון - באירוע, שהוביל ליציאת האמריקנים מלבנון, נהרגו 241 אמריקנים. במלחמת המפרץ הנחתים שחררו את כווית מהכיבוש העיראקי, ובשנת 1995 כוח של החיל חילץ את טייס חיל האוויר סקוט או'גריידי, שנאלץ לנטוש את מטוסו מעל בוסניה. החל ממרץ 2003, השתתף החיל באופן משמעותי בלחימה במלחמת עיראק. בין השאר, החיל הוביל את התקיפות בעיר פלוג'ה בשנת 2004. יחידות עיקריות כנפות אוויר: כל כנף מקבילה לדיוויזיה ומורכבת משלושה להקים (מקבילים לרגימנט), בכל להק שלוש טייסות בהן כ-24 כלי טיס. כנף הנחתים הראשונה - באוקינאווה, יפן. כנף הנחתים השנייה - בצפון קרוליינה, הכנף הגדולה ביותר. כנף הנחתים השלישית - בקליפורניה. כנף הנחתים הרביעית - יחידת מילואים. החיל מפעיל מטוסי קרב מדגם F-35 לייטנינג II, F/A-18 והארייר II, מטוסי תובלה מדגם הרקולס, מטוסי לוחמה אלקטרונית מדגם EA-6B, מסוקי קרב מדגם סופר-קוברה, מסוקי סער ותובלה מדגם בל UH-1 אירוקוי, סי סטאליון, סי קינג, בל-בואינג V-22 ובלק הוק וכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ). דיוויזיות חיל רגלים: דיוויזיית הנחתים הראשונה - בבסיס פנדלטון שבקליפורניה דיוויזיית הנחתים השנייה - בבסיס קמפ לאז'ון שבקרוליינה הצפונית דיוויזיית הנחתים השלישית - באוקינאווה דיוויזיית הנחתים הרביעית - בניו אורלינס שבלואיזיאנה - יחידת מילואים בסיס האימונים המרכזי של החיל נמצא בקוונטיקו שבוירג'יניה, ומשמש גם את ה-FBI וה-DEA. נוסף על כך משויכת לחיל תזמורת חיל הנחתים של ארצות הברית, המהווה את התזמורת הנשיאותית הרשמית. פיקודים מרכזיים פיקוד כוחות חיל הנחתים - אחראי להכשרה ואימון יחידות הנחתים ולגזרת האוקיינוס האטלנטי כוחות הנחתים בפיקוד הפסיפי - אחראי לתמיכה בפעילות פיקוד האינדו-פסיפי של ארצות הברית פיקוד המבצעים המיוחדים של חיל הנחתים פיקוד כוחות המילואים של הנחתים פיקוד פיתוח הלוחמה של הנחתים פיקוד האימונים וההדרכה של הנחתים כוחות משימה שמאל\|ממוזער\|250px\|נחתים מניפים את דגל ארצות הברית בקרב איוו ג'ימה, 23 בפברואר 1945. צילום: ג'ו רוזנטל, Associated Press החיל מרכיב כוחות משימה עצמאיים בשלושה גדלים עיקריים, בהתאם למשימות. כל כוח מכונה "כוח משימה אווירי-קרקעי" (MAGTF בקיצור), ומורכב מארבע יחידות - יחידת פיקוד, יחידות קרב קרקעית (רגלים, שריון, תותחנים, הנדסה קרבית ויחידות מיוחדות), יחידת קרב אווירית (מטוסים ומסוקים) ויחידה תומכת לחימה (קשר, חימוש, רפואה, תחזוקה ועוד). ארבע היחידות העיקריות היבשתיות הן חיל רגלים, חיל הנדסה קרבית, חיל תותחנים וחיל שריון. יחידת משלוח של הנחתים (MEU) - כוח משימה קטן, שמוכשר לבצע מבצעים מיוחדים. מפקד הכוח הוא קצין בדרגת קולונל. כולל גדוד חיל רגלים בסיוע טנקים, תותחים וכלים נוספים, וטייסת משולבת של מטוסים ומסוקים. בכל אחד מחמשת הציים של חיל הים האמריקני הוצבו שלוש יחידות משלוח, ויחידה נוספת מוצבת באוקינאווה. חטיבת משלוח של הנחתים (MEB) - כוח משימה בינוני. כולל חטיבת חיל רגלים. כוח משלוח של הנחתים (MEF) - כוח משימה גדול. כולל דיוויזיית חיל רגלים, רגימנט תותחנים, חיל הנדסה, מספר גדודי שריון, גדודים נוספים וכנף אווירית. כוחות סיור נפרשו במלחמת המפרץ בשנת 1991, ובמלחמת עיראק בשנת 2003. כוח המשלוח הראשון של חיל הנחתים - נותן מענה לפיקוד מרכז של ארצות הברית ולפיקוד האינדו-פסיפי של ארצות הברית. כולל את הדיוויזיה הראשונה, הכנף השלישית, קבוצת הלוגיסטיקה הראשונה וקבוצת המודיעין הראשונה כוח המשלוח השני של חיל הנחתים - מתמקד בעיקר במענה לזירה הצפון-אטלנטית, אירופה ואפריקה. כולל את הדיוויזיה השנייה, הכנף השנייה, קבוצת הלוגיסטיקה השנייה וקבוצת המודיעין שנייה. כוח המשלוח השלישי של חיל הנחתים - מתמקד בזירה הפסיפית. כולל את הדיוויזיה השלישית, הכנף הראשונה, קבוצת הלוגיסטיקה השלישית וקבוצת המודיעין השלישית סיירת חיל הנחתים - פלוגות כוחות מיוחדים סיור וקומנדו, אשר מתפקדות בחיל הנחתים כפלוגת סיור לחדירות עמוקות טווח לעומק מערכי האויב, כמשמר קדמי של דיוויזיות הרגלים של הנחתים וכן ככוח למבצעים מיוחדים. אנשי הסיירת מתמחים בלוחמה זעירה, צניחה וצניחה חופשית, צלילה, לוחמה בטרור וחבלה. דרגות החיל אמצעי לחימה חיל הנחתים של ארצות הברית מפעיל מגוון אמצעי לחימה בהם נשק קל, כלי רכב ורכב קרבי משוריין, ארטילריה קלה, כלי שיט וכלי טיס. נשק קל ממוזער\|250px\|חייל מארינס יורה ב-M16A4 הנשק האישי של חיילי המרינס הוא רובי סער מדגמי M16A4 (ארוך) ו-M4 קרבין. אקדח שירות: ברטה M9A1, כאשר לאחרונה חוזר לשירות ה-M45A1, גרסה מודרנית של הקולט M1911. מקלעים: מאג M240, מקלע M249, מקלעון M27 IAR ומקלע כבד M2 בראונינג. רובי קלע סער: M25, רובה M14 DMR, רובה M39 EMR ורובה SR-25 Mk 11. רובי צלפים: רובה M40 בריחי מדגמי A3 ו-A5, רובי SR-25 Mk 11 ו-M110 SASS חצי-אוטומטיים, רובה בארט M107 נגד חומרים. רקטות נגד טנקים: M72 לאו, B-300 SMAW ו-AT4. טילים נגד טנקים: BGM-71 TOW ו-FGM-148 ג'אוולין. כלי טיס פעילים מטוסים מטוסיםדגם תמונה ארץ ייצור כניסה לשירות סוג כמות עימותים עיקריים C-9 Skytrain II דגם B ("רכבת אווירית") 100px משנת 1968 מטוס תובלה C-9B - 2 F/A-18 Hornet דגמים A,C,D ("דבור") 100px משנת 1983 מטוס מבוסס נושאת מטוסים, מטוס קרב F/A-18A - 48 F/A-18C - 86 F/A-18D - 95 מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן F-35 לייטנינג II דגם B ("ברק 2") 100px משנת 2015 מטוס מבוסס נושאת מטוסים, מטוס קרב F-35B - 340 מבצע חירות מתמשכת KC-130 דגמים F,R,T,J 100px משנת 1962 תדלוק אווירי KC-130F - 5 KC-130R - 2 KC-130T - 28 KC-130J - 46 Cessna UC-35 דגמים C,D 100px משנת 1969 מטוס נוסעים UC-35C - 2 UC-35D - 10 מסוקים מסוקי קרבדגם תמונה ארץ ייצור כניסה לשירות סוג כמות עימותים עיקריים AH-1 SuperCobra דגם W ("סופר קוברה") 100px משנת 1986 מסוק קרב AH-1W - 153 מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק AH-1Z Viper דגם Z ("צפע") 100px משנת 2010 מסוק קרב AH-1Z - 28 מלחמת עיראק מסוקי סערדגם תמונה ארץ ייצור כניסה לשירות סוג כמות עימותים עיקריים CH-46E דגם E ("אביר ים") 100px משנת 1981 מסוק סער, מסוק תובלה CH-46E - 111 מלחמת וייטנאם, מלחמת המפרץ מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן סירוסקי CH-53E סופר סטליון ("סופר פר הרבעה") 100px משנת 2010 מסוק סער, מסוק תובלה CH-53E - 139 מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן UH-1N Twin Huey דגם N ("טווין יואי") 100px משנת 1970 מסוק סער UH-1N - 88 מלחמת עיראק UH-1Y Venom דגם Y ("ארס") 100px משנת 2008 מסוק סער UH-1Y - 31 אחריםדגם תמונה ארץ ייצור כניסה לשירות סוג כמות עימותים עיקריים סירוסקי SH-3 סי קינג דגם D ("מלך הים") 100px משנת 1961 תובלת אח"מים VH-3D - 11 VH-53 Sea Stallion דגם D ("סי סטליון") 100px משנת 1966 מסוק תובלה של אנשי VIP VH-53D - 2 VH-60 Whitehawk דגם N ("נץ לבן") 100px משנת 1979 תובלת אח"מים VH-60N - 7 אחרים המראה ונחיתה קצרה ואנכיתדגם תמונה ארץ ייצור כניסה לשירות סוג כמות עימותים עיקריים AV-8B Harrier II דגם B ("הרייר") 100px משנת 1985 VTOL - מטוס תקיפה AV-8B - 99 מלחמת אפגניסטן MV-22 Osprey דגם B ("עיט הדגים") 100px משנת 2007 VTOL - מטה רוטור, מסוק רב משימתי MV-22B - 126 מלחמת אפגניסטן TAV-8B Harrier II דגם B ("הרייר") 100px משנת 1985 VTOL - מטוס אימון TAV-8B - 19 F-35 Lightning II דגם B ("ברק") 100px משנת 2015VTOL ו-STOL - מטוס קרב F-35B - 21 תרגילים פגיון ירוק, הוא תרגיל צבאי בן חמישה ימים הנערך מדי שנה במרכז הלחימה הקרקעית של חיל הנחתים. ראו גם יושב ראש המטות המשולבים חיל הנחתים המלכותי חיל הנחתים הרוסי קישורים חיצוניים דניאל אדלסון, זר יבין זאת - צה"ל מאמן את חיל הנחתים האמריקני, באתר זרוע היבשה. אבי דהן, הכשרת כוחות לתעסוקה מבצעית - הדוגמה של המרינס, מערכות גיליון 434, דצמבר 2010, עמודים 38–45. שי לוי, מעבר לקווי האויב: הכירו את הקומנדו של המארינס, אתר "פז"ם", 29.04.2012. . הערות שוליים * קטגוריה:הכוחות המזוינים של ארצות הברית קטגוריה:חיל רגלים אמריקאי קטגוריה:מחלקת ההגנה של ארצות הברית	2024-10-06T02:37:02
ז'ורז' מנדל	ז'ורז' מַנדֵל (בצרפתית: Georges Mandel; 5 ביוני 1885 - 7 ביולי 1944) היה מדינאי צרפתי יהודי. נרצח על ידי אנשי "המיליציה הצרפתית" של ז'וזף דארנן. ביוגרפיה מנדל נולד במחוז איוולין שבצרפת בשם לואי ז'ורז' רוטשילד (Louis George Rothschild), למשפחה יהודית בעלת הכרה לאומית צרפתית אשר נמלטה מאלזס עם כיבושה בידי גרמניה במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871. בנעוריו, הושפע מנדל מפרשת דרייפוס, אשר חיזקה בלִבו הן את ההכרה היהודית והן את הלאומיות הצרפתית. מנדל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "ל'אורור", עיתונו של ז'ורז' קלמנסו, שבו פרסם אמיל זולא את מאמרו "אני מאשים...!". שם גם נתן לעצמו את שם העט "ז'ורז' מנדל", על מנת שלא יזוהה עם משפחת הבנקאים רוטשילד (אשר אכן לא הייתה לו אליהם קרבת דם); השם מנדל הוא שם נעוריה של אמו. בשנת 1906 החל לעבוד כעוזרו האישי של ז'ורז' קלמנסו, אשר הפך בשנת 1917 לראש ממשלתה של צרפת. הוא שימש כראש קבינט המלחמה של קלמנסו, שכונה "הנמר", בתקופה קריטית ביותר במלחמת העולם הראשונה. רבים מייחסים לו תרומה ניכרת לניצחונה של צרפת במלחמה, להישגיה בשלב זה, ולעמידתו הנחושה של קלמנסו. כשלישו הקרוב וידידו האישי למד מנדל מעוז רוחו של קלמנסו, וגם קיבל מן היוקרה שייחסו לו הצרפתים. במצעד הניצחון בפריז ב-14 ביולי 1919 ליווה מנדל את קלמנסו וישב לצידו על הבמה הממלכתית, לצִדם של הנשיא רמון פואנקרה והמרשלים ז'ופר ופוש. בשנת 1919 נבחר מנדל לבית הנבחרים מטעם ז'ירונד, והחל בקריירה פוליטית עצמאית. קלמנסו אמר עליו: "הבוקר בקרני מאנדל... ודיבר בלי הפוגות במשך חצי שעה. משפתיו נבע מפל מים ממש ויש להודות כי לא רב היה ערכם של הדברים. מאנדל הוא מגזע הנביאים. הוא אוהב להתנבאות. ... הוא אדם אמיץ לב, שאינו נופל ברוחו גם בהשארו בבדידותו." מנדל, שהיה מהבלתי תלויים באגף הימין של הפרלמנט, כיהן כשר הדואר בין השנים 1934–1935, תפקיד שבו זכה לפקח על עלייתו לאוויר של השידור הראשון של הטלוויזיה הצרפתית ב-26 באפריל 1935. בהמשך, לאחר נפילת ממשלת "החזית העממית", כיהן כשר המושבות בין השנים 1938–1940. מנדל יזם הגברת הגיוס לצבא של תושבי המושבות ובין השאר יזם הבאת כוחות צבא של שחורים מהמושבות באפריקה להגנת צרפת, בשנת 1938. מתחילת שנות השלושים היה קולו של מנדל בין הקולות היחידים באירופה אשר התריעו מפני סכנת הנאציזם והתחמשותה מחדש של גרמניה. עוד בנובמבר 1933, פחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון, הפיץ מנדל עלון המתריע מפני הסכנה, שנראתה אז לרבים רחוקה ומעורפלת; בצרפת של שנות השלושים היה זה קול קורא במדבר. מנדל היה תומך נלהב בכינון ברית צבאית עם ברית המועצות. הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ואירועי הסכם מינכן טרפו את קלפיו, אך הוא נותר מתנגד קולני לנאציזם, וממחנה "התקיפים" בממשלות שבהן מספר התבוסתנים, אשר ראו בהיטלר לא סכנה שיש להישמר ממנה אלא כוח שיש לחבור אליו, גדל בהם והלך. במלחמת העולם השנייה עם הפלישה הנאצית לצרפת ב-10 במאי 1940 מונה מנדל לשר הפנים בממשלתו של פול רנו. בתפקידו זה עשה כל שיכול בממשלה כדי לקדם את העמידה התקיפה כנגד הנאציזם, ולמנוע את התבוסתנים מלהיכנע. בשלבים רבים ומכריעים של הלחימה, בששת השבועות שבין הפלישה ובין כניעתה של צרפת, היה מנדל עמוד התווך של אלה הסבורים כי אין להיכנע לגרמנים וכי יש להמשיך את המלחמה בכל מחיר. שארל דה גול מספר בזיכרונותיו כיצד מנע ממנו מנדל מלהתפטר ב-13 ביוני 1940, תוך שהוא משכנע אותו כי המלחמה רק בראשיתה וכי עוד נכונו לו עלילות. אולם צירופו לממשלה של התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ומינויו למפקד הצבא של מקסים וייגאן, הסיטו את נקודת הכובד בממשלה, כך שבסופו של דבר, לא היה ביד התקיפים לעצור את הכניעה, וראש הממשלה פול רנו נאלץ להתפטר, ב-16 ביוני 1940, ולהעביר את הגה השלטון לידי פטן. באותו היום, ב-16 ביוני הציע הגנרל הבריטי אדוארד ספירס למנדל להצטרף אליו ואל דה גול בטיסה ללונדון ולהמשיך משם את המאבק. מנדל סירב במילים: "אתה חושש לחיי בגלל שאני יהודי, ובכן, דווקא בגלל יהדותי עלי לסרב. אם אעלה אתך על המטוס הדבר ייראה כאילו נמלטתי, כאילו אני מפחד." בעת שהתבררו ממדי התבוסה הצבאית הצרפתית היה מנדל מן המצדדים בהמשך הלחימה ממושבות צרפת בצפון אפריקה והקמת ממשלה צרפתית גולה שם. לאחר עליית פטן לשלטון והקמת ממשלת וישי נעצר מנדל, אך מיד שוחרר. הוא ניסה לארגן את יציאתם של נשיא הרפובליקה, נשיאי האספה הלאומית והסנאט ופרלמנטרים רבים לצפון אפריקה. בפועל, רק מנדל ועוד 25 פרלמנטרים צרפתים עלו על הספינה "מאסיליה" ב-21 ביוני 1940 והפליגו למרוקו, מתוך כוונה להוות את השלד לממשלה הגולה. שמאל\|ממוזער\|180px\|קברו של מנדל בבית הקברות פאסי בצרפת עם הגיעו למרוקו נעצר מנדל על ידי הנציב הצרפתי שם, הגנרל שארל נוגס, מתומכי צרפת של וישי. הוא הוחזר לצרפת ונשלח למעצר בטירת שאזרון, שם כבר היו כלואים פול רנו, אדואר דאלאדיה והגנרל מוריס גמלאן. ב-7 בנובמבר 1941 נידונו כל הארבעה על ידי המרשל פטן למאסר עולם, אותו נשלחו לרצות במבצר פורטלה. וינסטון צ'רצ'יל אשר תיאר את מנדל כ"ראשון בהתנגדות" וייתכן שהעדיף אותו על דה גול כמנהיגה של צרפת החופשית, ניסה לארגן את שחרורו, אך לשווא. מנדל נועד להיות בין הנאשמים העיקריים במשפט ריום שארגן פטן, בו ניסו אנשי משטר וישי להטיל את האשמה בתבוסת צרפת ובפרוץ המלחמה על ממשלות צרפת בראשות בלום, דאלאדיה ורנו, אך בסמוך לפתיחת המשפט, בתחילת 1942 נמחק שמו מרשימת הנאשמים. העדרו מהמשפט הועלה על ידי ליאון בלום כהוכחה שהמשפט פוליטי. עם כיבוש דרומה של צרפת בידי הגרמנים בנובמבר 1942 נמסרו מנדל ורנו לידי הגסטאפו ונשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן שבאורניינבורג. לאחר מכן הועבר מנדל למחנה בוכנוואלד, שם כבר הוחזק לאון בלום. הוא הצליח לשרוד שם, אך עם התקדמות כוחות בעלות הברית לתוך צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, מסר הגסטאפו את מנדל לידי אנשי המיליציה הצרפתית בראשותו של ז'וזף דארנן. מנדל הועבר לידיהם ב-4 ביולי, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-7 ביולי 1944 נרצח בידי אנשי המיליציה ביער פונטנבלו שליד פריז, כנקמה על התנקשות הרזיסטאנס בשר התעמולה פיליפ אנריו. הוא נקבר בבית העלמין פאסי בפריז. לזכרו בשנת 1949 הוקמה אנדרטה לזכרו בטקס בנוכחות דה גול. בתו של מנדל החרימה את הטקס בגלל, מה שהיא כינתה, ניצולו הפוליטי של הטקס על ידי דה גול. כיום עומדת אנדרטה לזכרו של מנדל בסמוך למקום בו נרצח, ליד כביש N7, בין פונטנבלו (בקרבתה נמצאת טירת פונטנבלו) והעיר נאמור. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אשר כיהן (בשנת 2005) בתפקידו של מנדל, שר הפנים של צרפת, כתב בשנת 1994 ביוגרפיה אוהדת של מנדל. הביוגרפיה עובדה לסרט שהוקרן בטלוויזיה הצרפתית. ב-2006 נקרא על שמו של ז'ורז מנדל המחזור ה-56 של קציני המשטרה בוגרי "בית הספר הלאומי הגבוה של משטרת צרפת". לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פוליטיקאים יהודים צרפתים קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בצרפת קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז בוכנוואלד קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז זקסנהאוזן קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:שרי המושבות של צרפת קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1885 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1944 קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של פאסי	2024-05-12T20:40:52
מארינס	REDIRECT חיל הנחתים של ארצות הברית	2013-12-21T10:58:12
בני אלון	REDIRECT בנימין אלון	2006-02-02T19:29:52
ישיבה גבוהה	REDIRECT ישיבה גדולה	2021-07-26T14:02:23
דבוראים	ממוזער\|דבורת הדבש על פרח דְּבוֹרָאִים (שם מדעי: Hymenoptera) היא סדרה במחלקת החרקים הכוללת כ-140 אלף מינים של נמלים, צרעות ודבורים, שטווח גודלן נע בין פחות מ-1 מ"מ ועד ל-50 מ"מ. מינים מסוימים של דבוראים חיים במבנה היררכי הנקרא אאוסוציאליות, שהוא הרמה הגבוהה ביותר של ארגון חברתי בעולם החי. הרבייה של הדבוראים היא הפלודיפלואידית. לרוב מיני הסדרה שני זוגות כנפיים. הכנפיים הקדמיות גדולות יותר והן נצמדות לגב בזמן מנוחה. בראש יש זוג מחושים בעלי מספר רב של פרקים. עיניהם גדולות ומורכבות, בדרך כלל יש להם 3 עיניות. הלסתות העליונות חזקות וגפי הפה נושכים. על-פי רוב מביצים לא מופרות בוקעים זכרים. עקיצות כמה מהדבוראים הם בעלי עוקץ מלא בארס, העוזר להם להרוג טרף וגם להתגונן מטורפים. עוצמת העוקץ משתנה ממין למין; יש חסרי כל ארס ויש היכולים לגרום ייסורים קשים. האנטומולוג ג'ייסון שמידט ערך מחקר על השפעת הארס של מיני הדבוראים בעלי העוקץ וקבע סולם לדירוג כאב מהעקיצות בין 0 ל-4, כש-4 הוא הדרגה הכואבת ביותר. החרקים שהגיעו לדרגה 4 הם: הצרעה Synoeca, נמלת הקליע, והצרעה Pepsis המכונות "נצי הטרנטולה" (מהמשפחה צרעות עכבישים). מיון תת-סדרה שנציים (Apocrita) אינפרא-סדרה Aculeata על-משפחה Apoidea על-משפחה Chrysidoidea על-משפחה Vespoidea על-משפחה נמליים אינפרא-סדרה Parasitica על-משפחה Ceraphronoidea על-משפחה כלצידים (Chalcidoidea) על-משפחה Cynipoidea על-משפחה Diaprioidea על-משפחה Evanioidea משפחת הצרתיקניים Evaniidae על-משפחה Ichneumonoidea על-משפחה Megalyroidea על-משפחה Mymarommatoidea על-משפחה Platygastroidea על-משפחה Proctotrupoidea על-משפחה Stephanoidea על-משפחה Trigonaloidea תת-סדרה אל-שנציים (Symphyta) על-משפחה Anaxyeloidea על-משפחה Cephoidea על-משפחה Karatavitoidea – נכחדה על-משפחה Orussoidea על-משפחה Pamphilioidea על-משפחה Siricoidea על-משפחה Tenthredinoidea על-משפחה Xiphydrioidea על-משפחה Xyeloidea ישנן קבוצות של דבוראים שנכחדו, למשל המשפחה Plumalexiidae. ראו גם דבוריים – משפחה של חרקים מעל-משפחת ה-Apoidea, שבסדרת הדבוראים. קישורים חיצוניים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:חרקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2023-12-28T10:45:11
חיל הנחתים	REDIRECT חיל הנחתים של ארצות הברית	2013-12-21T10:58:40
אקורדיאון	REDIRECTאקורדיון	2004-10-11T08:12:23
אברון גולג'י	הפניה מערכת גולג'י	2010-10-16T18:57:04
בהאמס	REDIRECT איי בהאמה	2008-01-29T21:48:13
קומנדו	הפניהכוחות מיוחדים	2011-07-09T03:41:04
פסיכו	ממוזער\|שמאל\|250px\|ג'נט לי בסצנת המקלחת המפורסמת ממוזער\|שמאל\|250px\|הבית בהוליווד ששימש לצילומי הסרט (תצלום מנובמבר 2006) פְּסִיכוֹ (באנגלית: Psycho) הוא סרט אימה ומותחן אמריקאי משנת 1960 שבוים בידי אלפרד היצ'קוק, ומככבים בו אנתוני פרקינס, ורה מיילס, וג'נט לי. התסריט, שכתב ג'וזף סטפנו, מבוסס על רומן באותו שם של רוברט בלוך. הרומן נכתב בהשראת סיפור פשעיו של הרוצח ושודד הקברים מוויסקונסין, אד גיין, שגר כמה עשרות קילומטרים מביתו של בלוך. הסרט מתאר מפגש בין מזכירה בשם מריון קריין (ג'נט לי), שמתאכסנת במוטל מבודד לאחר שגנבה כסף מהמעסיק שלה, ובין בעליו ומנהלו של המוטל, נורמן בייטס (אנתוני פרקינס), ואת האירועים שמתרחשים בעקבות המפגש. הסרט זכה להצלחה כספית ולביקורות טובות, והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר. הוא נחשב כיום לאחד הסרטים הטובים ביותר שיצר היצ'קוק, וליצירת אמנות קולנועית. הוא מדורג לעיתים קרובות בין הסרטים הגדולים של כל הזמנים, ונחשב לאבן דרך חשובה בתולדות הקולנוע, ובפרט התפרסם בהצגתה של רמה קולנועית חדשה של אלימות ומיניות, בעיקר בסצנה המפורסמת של רצח אישה במקלחת. לאחר מותו של היצ'קוק ב-1980, הפיקו סרטי יוניברסל שני סרטי המשך, פריקוול ורימייק, וסרט טלוויזיה ספין אוף. בשנת 1992, נבחר הסרט לשימור על ידי ספריית הקונגרס בלשכת רישום הסרטים הלאומית של ארצות הברית. עלילה בפיניקס שבאריזונה מריון קריין ואהובה סם לומיס רוצים להינשא, אך לא יכולים מכיוון שסם שקוע בחובות, וחייב לשלם דמי מזונות גבוהים לאשתו לשעבר. יום אחד מריון נשלחת בעבודתה להפקיד בבנק סכום כסף נכבד, 40,000 דולר, של לקוח עשיר, אך בוחרת לברוח עם הכסף לקליפורניה, שם סם גר. במהלך נסיעתה לסם מריון מתעייפת, חונה בצד הכביש וישנה בתוך המכונית. למחרת מעיר אותה שוטר דרכים, שמזהיר אותה שמסוכן לישון בתוך המכונית, ומציע לה שבעתיד תלון במלון. לאחר דבריו, מריון ממשיכה בנסיעתה, אך מבחינה שהשוטר עוקב אחריה. מתוך חשש שהוא זיהה את מספר המכונית שלה, היא מחליפה את מכוניתה אצל סוחר מכוניות משומשות. בעודה ממשיכה בנסיעתה לקליפורניה מתחיל גשם שוטף, ומריון מחליטה למצוא מקום לישון בו. היא סוטה מהכביש הראשי מבלי להבחין בכך, ומגיעה למלון דרכים מבודד בשם "מוטל בייטס", שם היא פוגשת את מנהל המלון, נורמן בייטס, חובב פחלוץ עופות. מריון מחליטה להעביר את הלילה במלון הדרכים, ונרשמת בשם בדוי. נורמן מציע לה לאכול איתו בחדרו. לאחר שהיא שומעת מחדרה ויכוח שפורץ בין נורמן לבין אמו, הם אוכלים במקום זה במשרדו. במהלך הארוחה הם מפתחים ביניהם שיחה, שבמהלכה נורמן נעשה עצבני לאחר שמריון מציעה לו לשים את אמו במוסד. לאחר שנורמן נרגע, הוא מספר לה שהיה שמח לעזוב, אך אינו יכול לנטוש את אמו החולה. מתברר שמחלתה של אמו של נורמן היא נפשית, ובזמן שמריון מתקלחת, נראית דמות מגיעה לחדרה, ודוקרת אותה למוות (לצלילי היצירה "הרצח"). לאחר הרצח, נורמן מגיע לחדרה ומוצא את גופתה במקלחת. הוא מזועזע, אך מיד מנקה את הדם בטבעיות, מכניס את גופתה של מריון לתא המטען, ומטביע את המכונית בביצה כדי להעלים ראיות. ביום למחרת, סם וליילה, אחותה של מריון, פוגשים בלש פרטי בשם מילטון ארבוגסט שנשכר על ידי איש העסקים שממנו מריון גנבה את הכסף, כדי שימצא אותה ואת הכסף. ארבוגסט מאתר את מלון הדרכים שבו מריון התגוררה, ונכנס לביתו של נורמן כדי לחפש רמזים, אך גם הוא נרצח. ליילה וסם מודאגים מאי חזרתו של ארבוגסט, ומחליטים לנסוע בעקבותיו למלון, כשהם מתחזים לזוג נשוי. ליילה פורצת לביתו של נורמן, בעוד סם מחפש רמזים בחדרה של מריון. כאשר ליילה רואה שנורמן מתקרב לבית, היא מסתתרת במרתף, ומגלה אישה יושבת בגבה אליה. היא מסובבת אותה ומגלה לזוועתה כי זוהי גופה. באותו רגע מתגלה הרוצח האמיתי, נורמן בייטס עצמו, לבוש בבגדי אישה וחבוש בפאה (גם כן לצלילי היצירה "הרצח"). כאשר נורמן מתכוון לרצוח את ליילה, סם מגיע, ומצליח להשתלט על נורמן מספיק זמן עד שהמשטרה מגיעה. בסוף הסרט, מסביר פסיכיאטר לליילה ולסם כי אמו של בייטס מתה, וכי נורמן סובל מפיצול אישיות (האישיות השנייה היא של "האם"). לאחר שהוא מסביר את דבריו, הצופים שומעים את מחשבותיו של נורמן והאישיות של "אמו" משתלטת עליו לחלוטין. בסצנה האחרונה של הסרט, מראים את מכוניתה של מריון נגררת מהביצה. צוות שחקנים אנתוני פרקינס - נורמן בייטס ג'נט לי - מריון קריין ורה מיילס - ליילה קריין ג'ון גאווין - סם לומיס מרטין בלסם - בלש מילטון ארבוגסט אלפרד היצ'קוק - הופעת אורח סרטי המשך ורימייק שלושה סרטי המשך הופקו: "פסיכו 2" (1983), "פסיכו 3" (1986), ו"פסיכו 4: ההתחלה" (1990), שהיה פריקוול חלקי לסרט טלוויזיה שנכתב על ידי מחבר התסריט המקורי, ג'וזף סטפנו. אנתוני פרקינס חזר לתפקידו כנורמן בייטס בכל שלושת סרטי ההמשך, וגם ביים את הסרט השלישי. הקול של אמא של נורמן בייטס שומר על ידי שחקנית הרדיו וירג'יניה גרג למעט "פסיכו 4", שם שיחקה את התפקיד אוליביה האסי. ורה מיילס גם שחזרה את תפקידה של ליילה קריין ב"פסיכו 2". סרטי ההמשך התקבלו היטב, אך נחשבו נחותים מהמקור. "מלון בייטס" היה פיילוט טלוויזיה ספין אוף כושל ששודר מאוחר יותר כסרט טלוויזיה (לפני שחרורו של "פסיכו 4"). אנתוני פרקינס סירב להופיע בפיילוט, כך שהופעת הקמע של נורמן גולם על ידי קורט פול, שהיה הפעלולן של פרקינס על "פסיכו 2" ו-3. בשנת 1998, גאס ואן סנט ביים גרסה מחודשת של פסיכו. הסרט הוא בצבע וכולל שחקנים שונים, אבל מלבד זה הוא רימייק שהעתיק במדויק את הסצנות של הסרט המקורי, כולל תנועות המצלמה ועריכה. הסרט "היצ'קוק" (2012) בכיכובו של אנתוני הופקינס, מתאר את שלבי הפקתו של "פסיכו". "בייטס מוטל" היא סדרת פריקוול המתארת את חייהם של נורמן בייטס ואמו נורמה לפני האירועים המתוארים בסרטו של היצ'קוק. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים אלי אשד, פסיכו לא מת, באתר אימגו פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לסרט "פסיכו", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת Psycho House and Bates Motel. RetroWeb, Retrieved September 26, 2019. גלריית תמונות הסוקרת את תולדות הבית ב-Universal City שבו צולם הסרט, מהקמתו בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 עד פירוקו בדצמבר 1980. הערות שוליים קטגוריה:סרטי 1960 קטגוריה:סרטי אימה מ-1960 קטגוריה:סרטי אימה אמריקאיים קטגוריה:סרטי מתח אמריקאיים קטגוריה:סרטי מותחן אימה אמריקאיים קטגוריה:סרטי סלאשר אמריקאיים קטגוריה:סרטי פלישה לבית קטגוריה:סרטי אלפרד היצ'קוק קטגוריה:סרטי שחור-לבן אמריקאיים קטגוריה:קרוס-דרסינג בקולנוע ובטלוויזיה קטגוריה:סרטים מבוססי ספרים קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס קטגוריה:סרטי אולפני יוניברסל קטגוריה:סרטי פרמאונט קטגוריה:סרטי פולחן קטגוריה:לקות נפשית באמנות קטגוריה:סרטי מותחן פסיכולוגיים קטגוריה:סרטים על הפרעת זהות דיסוציאטיבית	2024-09-18T10:17:05
יחס סדר	REDIRECT סדר חלקי.	2004-10-11T11:46:07
אליס אין צ'יינס	אליס אין צ'יינס (באנגלית: Alice in Chains) היא להקת גראנג' משפיעה שהוקמה בסוף שנות השמונים בסיאטל, וושינגטון, ארצות הברית. הלהקה נחשבת לאחת מארבע הלהקות המצליחות ביותר שיצאו מסצנת הגראנג' של סיאטל, ביחד עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן. שלא כמו רוב חברותיה לסצנה, שורשיה המוזיקליים של הלהקה נעוצים בהבי מטאל הרבה יותר מאשר בפאנק או ברוק של שנות השבעים, אך למרות זאת מקושרת הלהקה לסצנת הגראנג' באופן הדוק. היסטוריה הקריירה המוקדמת (1987–1990) ב-1987 פגש ליין סטאלי את הגיטריסט וכותב השירים ג'רי קאנטרל במסיבה. השניים התחברו ולבסוף הציע קאנטרל לסטאלי להצטרף אליו ללהקתו "Diamond Lie" שאליה הצטרף גם חברו של קאנטרל הבסיסט מייק סטאר. השלושה צירפו אליהם את המתופף שון קיני. הלהקה החדשה כתבה חומרים מקוריים והופיעה במועדונים בסיאטל, ולבסוף אימצה את השם "אליס אין צ'יינס" ("אליס בשלשלאות"). השם הגיע מלהקתו הקודמת של סטאלי שנקראה "Alice N' Chains" (שם שבא כמחווה ללהקת ההארד רוק Guns N' Roses). מטרתו של סטאלי הייתה ליצור להקה פארודית שחבריה ילבשו בגדי נשים ויינגנו ת'ראש מטאל. הלהקה חתמה על חוזה בקולומביה רקורדס ב-1989 ואחרי שהקליטה מספר דמואים בתחילת 1989, הוציאה הלהקה ביולי 1990 את המיני-אלבום הראשון שלה We Die Young. שיר הנושא של המיני-אלבום זכה להשמעות רבות בתחנות רדיו של מטאל וסלל את הדרך ליציאתו מאוחר יותר באותה השנה של אלבום הבכורה, Facelift. האלבום הניב מתוכו את הלהיט "Man in the Box" בעל המנגינה החורקת והמידבקת שהווידאו קליפ שצולם עבורו התקבל היטב ב-MTV. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב עד לסוף השנה, כאשר הוא נתמך על ידי הופעות חימום של הלהקה לוואן היילן ולאיגי פופ. הפריצה (1991–1994) הלהקה הפתיעה כאשר הוציאה ב-1992 את המיני-אלבום האקוסטי Sap, כאשר היא מארחת בו זמרים אורחים כאן וילסון מלהקת הארט שהצטרפה אל סטאלי וקאנטרל בשירים "Brother" ו"Am I Inside", וכן מרק ארם ממאדהאני וכריס קורנל מסאונדגארדן ששרו ב-"Right Turn" שהקרדיטים עליו ניתנו לאליס מאדגארדן. כריס קורנל שר גם בשיר "Brother". הלהקה קיבלה חשיפה נוספת לאחר שאחד משיריהם החדשים, "?Would", הופיע במסגרת פסקול הסרט "סינגלס" של הבמאי קמרון קרואו, שמציג את חיי הרווקות בסיאטל של תחילת שנות ה-90. יציאתו המוקדמת של הסינגל סייעה לבניית הציפיות לקראת אלבומה הבא של הלהקה. האלבום Dirt יצא בסתיו 1992 והציג את הצליל הכבד ביותר, העמוס ביותר בעבודת גיטרות והרווי ביותר בדיסטורשנים של הלהקה עד אז. הוא זכה לביקורות מעולות וכן להצלחה מסחרית, הגיע למעמד של אלבום פלטינה עד לסוף השנה ונותר אלבומה המצליח ביותר של הלהקה עד היום. למרות זאת, הטקסטים הקודרים של האלבום, שעסקו בעיקר בבידוד מהחברה ובהתמכרות לסמים, העצימו את גלי השמועות שעסקו בהתמכרותו של ליין סטאלי להרואין. במהלך סיבוב ההופעות לקידומו של האלבום, מייק סטאר עזב את הלהקה בעקבות לוח הזמנים הצפוף שלה ועבר ללהקה בשם "Sun Red Sun". סטאר הוחלף במהרה בידי מייק אינז שעבד בעבר עם אוזי אוסבורן. הלהקה הקליטה ב-1993 שני שירים נוספים, "?What the Hell Have I" ו"A Little Bitter", שהופיעו בפסקול הסרט "אחרון גיבורי הפעולה" של ארנולד שוורצנגר. במהלך הקיץ של 1993 חברה אליס אין צ'יינס ללהקות פרימוס, טול, ורייג' אגיינסט דה מאשין, במסגרת פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית לולפלוזה. במהלך הפסטיבל הלהקה התקבלה בברכה וזכתה לביקורות טובות על הופעותיה. אך לולפלוזה 1993 היה סבב ההופעות האחרון של אליס אין צ'יינס, שנאלצה להפסיק להופיע מחמת מצבו של ליין סטאלי, שהתמכרותו להרואין יצאה כבר מכלל שליטה. אחרי הוצאת Dirt שהיה בעל צליל כבד ורועש, ציפה עולם המוזיקה לעוד יצירה כבדה, זועמת ורועשת של אליס אין צ'יינס. הלהקה הפתיעה שוב את המעריצים ואת המבקרים כאחד כשהוציאה בינואר 1994 את המיני-אלבום Jar of Flies, שהציג חזרה אל הצליל הרך והאקוסטי של Sap, עם מנגינות מורכבות ונגיעות קלות של כלי מיתר. Jar of Flies הפך למיני-אלבום הראשון והיחיד בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית. שירי האלבום נכתבו והוקלטו במשך שבוע אחד. אמצע שנות התשעים (1995–1997) ליין סטאלי הופיע עוד פעמים אחדות במסגרת הסופרגרופ מד סיזן, שכללה מוזיקאי גראנג' נוספים והוציאה אלבום בשם Above ב-1995. בנובמבר 1995 הוציאה אליס אין צ'יינס את האלבום הנושא את שמה, Alice in Chains, שמכונה גם Tripod או Three בגלל תמונת העטיפה שלו, שמציגה כלב עזוב בעל שלוש רגליים, וכן מפני שזהו אלבומה השלישי של הלהקה. הלהקה הציגה באלבום זה התפתחות נוספת בצליל שלה, עם מנגינות מעט מורכבות יותר מאשר בעבר. האלבום חיקה את קודמו כאשר הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הנמכרים, אך הלהקה שוב לא הצליחה לצאת לסיבוב הופעות לשם קידום האלבום, עובדה שיצרה גל נוסף של השערות בנוגע למצבו של סטאלי. הלהקה קיימה את הופעתה הראשונה מזה שלוש שנים במסגרת סדרת ההופעות האקוסטיות MTV Unplugged. למרות שבריאותו הלקויה של סטאלי הייתה ברורה לעין, ההופעה זכתה לשבחים רבים. שיריה הכבדים יותר של הלהקה זכו לעיבודים אקוסטיים מרעננים, ועם הלהקה הופיע גיטריסט נוסף, סקוט אולסן מלהקת הארט, על מנת להעשיר את צליל הגיטרות. בהופעה אף הוצג שיר חדש בשם "The Killer Is Me", והיא יצאה כאלבום וגם כ-DVD ב-1996. האלבום הגיע למקום השלישי במצעדי המכירות. לאחר ההופעה האקוסטית הופיעה הלהקה ארבע פעמים נוספות כלהקת חימום במסגרת מופעי האיחוד של להקת קיס, כשהאחרונה שבהן היא גם הופעתה האחרונה של אליס אין צ'יינס עם ליין סטאלי כסולן. היא התקיימה בקנזס סיטי ב-3 ביולי 1996. הקפאת הפעילות ומותו של ליין סטאלי (1998–2005) קאנטרל ניסה לשמור על קשר עם סטאלי, אך היה ברור אז כי מצבו הבריאותי של סטאלי לא יניח לו לשוב אל אולפן ההקלטות במשך הזמן הנראה לעין. קאנטרל החל לעבוד על חומרים חדשים והוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Boggy Depot, ב-1998. מכיוון ששון קיני ומייק אינז (וכן המפיק של הלהקה טובי רייט) תרמו משמעותית ליצירתו של האלבום, מעריצים רבים של אליס אין צ'יינס מתייחסים אליו כאל מעין "אלבום אבוד" של הלהקה. ב-1998 התאחד סטאלי עם שאר חברי הלהקה בפעם האחרונה לשם הקלטתם של שני שירי חדשים, "Get Born Again" ו-"Died". השירים הוקלטו לכבוד יציאתו של מארז תקליטורים בשם Music Bank, שכולל את שיריה של הלהקה מכל הזמנים. המארז כולל 48 שירים הכוללים גם שירים נדירים, דמואים ישנים ואת רוב השירים שלא נכללו באלבומים. מאוחר יותר באותה שנה יצא האוסף הראשון של הלהקה, Nothing Safe - The Best Of The Box, שכלל 14 קטעים מתוך המארז ועוד דמו אחד שלא מופיע בו. שני השירים החדשים הם השירים האחרונים שהקליט סטאלי בחייו, והמארז הוא החומר המוקלט החדש האחרון שהוציאה הלהקה. אלבום ההופעה היחיד של הלהקה (לא כולל ההופעה האקוסטית), Live, יצא ב-2000, וב-2001 יצא אוסף נוסף בן עשרה שירים בשם Greatest Hits. ב-2004 הוכרז על כוונה להוציא אלבום אוסף כפול בשם The Essential Alice in Chains, שיצא לבסוף ב-5 בספטמבר 2006. במשך זמן רב בידד את עצמו סטאלי מן העולם בגלל מותה של חברתו וארוסתו לשעבר מזיהום בקטריאלי שנגרם כתוצאה משימוש בסמים. התקוות המועטות שעדיין נשארו לאיחודה של הלהקה נגוזו ב-20 באפריל 2002 כאשר נמצאה גופתו של סטאלי בדירתו בסיאטל. סיבת מותו המשוערת היא מנת יתר של הרואין וקוקאין. תאריך מותו נקבע ל-5 באפריל, שהוא גם יום השנה למותו של אייקון גראנג' נוסף, קורט קוביין מנירוונה. קאנטרל הקדיש לסטאלי את אלבומו השני מ-2002, Degradation Trip. רשימת השירים כמעט והושלמה עוד טרם מותו של סטאלי, אבל קאנטרל הוסיף לאלבום מספר שירים שמביעים את צערו הגדול על מות חברו. איחוד (2005 – היום) ב־2005 הופיעו קאנטרל, אינז וקיני במסגרת קונצרט צדקה בסיאטל למען נפגעי הצונאמי שפגע בדרום אסיה. סולן להקת דמג'פלאן לשעבר, פט לחמן, תיפקד כסולן הלהקה. במשך ההופעה תיפקדו כסולנים גם ווס סקנטלין מלהקת פאדל אוף מאד ומיינארד ג'יימס קינן מלהקת טול. אן וילסון שרה את החלק מן השיר "Brother" שאותו ביצעה במסגרת האלבום. חברי הלהקה הודיעו כי נהנו לנגן שוב ביחד, אך קאנטרל ציין כי הנגינה ללא סטאלי "הותירה חור גדול" לדבריו והוא אינו רואה איחוד נוסף של אליס אין צ'יינס באופק, למרות שאינו פוסל זאת על הסף. ב-10 במרץ 2006 הופיעו שלושת חברי אליס אין צ'יינס עם הזמר ויליאם דובאל מלהקת "Comes With The Fall" כסולן, במסגרת קונצרט שמפיק ערוץ VH1. הקונצרט הופק במטרה לחלוק כבוד לצמד הרוקריות מסיאטל, אן וננסי וילסון מלהקת הארט. באתר של ג'רי קאנטרל הוכרז על סיבוב הופעות שתקיים הלהקה באירופה בקיץ 2006 במסגרת מספר פסטיבלים. בראיון מ-2006 ציין שון קיני כי הוא מעוניין לכתוב חומר חדש אך לא תחת השם אליס אין צ'יינס. ב-2006 אף נפתח אתר רשמי חדש ללהקה. הלהקה קיימה סיבוב הופעות במהלך 2006 כשאת עמדת הסולן ממלא ויליאם דובאל. בספטמבר 2006 יצא אלבום האוסף הכפול "The Essential Alice in Chains", שבמקור היה מיועד לצאת ב-2004. האלבום כולל 28 שירים ובנוסף את The Nona Tapes לראשונה על גבי די.וי.די. אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, "Black Gives Way To Blue", יצא ב-29 בספטמבר 2009, ובו שר דובאל כסולן הראשי. ב-8 במרץ 2011 נמצאה גופתו של בסיסט הלהקה לשעבר, מייק סטאר בסולט לייק סיטי. סטאר בן ה-44 נעצר שלושה שבועות קודם לפטירתו על אחזקת סמים ותרופות ללא מרשם. ב-28 במאי 2013, יצא אלבום האולפן החמישי של הלהקה "The Devil Put Dinosaurs Here", מתוכו יצאו הסינגלים Hollow ו-Stone. הלהקה הופיעה בישראל לראשונה ב-17 ביולי 2018 בקיסריה. ב-24 באוגוסט 2018 יצא אלבום האולפן השישי של הלהקה "Rainier Fog". חברי ההרכב ויליאם דובאל (שירה) (2006 – היום) ג'רי קאנטרל (גיטרה, שירה וקולות רקע) (1987 – היום) מייק אינז (בס) (1993 – היום) שון קיני (תופים) (1987 – היום) חברים לשעבר ליין סטאלי (שירה) (1987–2002) מייק סטאר (בס, קולות רקע) (1987–1993) דיסקוגרפיה אלבומים Facelift – 21 באוגוסט 1990 (Columbia Records)&רלמ; #42 ארצות הברית פלטינה כפולה Dirt – 29 בספטמבר 1992 (Columbia Records) #6 ארצות הברית, #42 בריטניה פלטינה מרובעת Alice in Chains – 7 בנובמבר 1995 (Columbia Records)&רלמ; #1 ארצות הברית, #37 בריטניה פלטינה כפולה Black Gives Way To Blue – 29 בספטמבר 2009 (Virgin Records/EMI) The Devil Put Dinosaurs Here –28 במאי 2013 (קפיטול רקורדס) Rainier Fog – 24 באוגוסט 2018 (BMG) מיני-אלבומים 1990 We Die Young 1992 Sap 1994 Jar of Flies הופעות 1996 Unplugged 2000 Live אוספים 1999 Nothing Safe - The Best Of The Box 1999 Music Bank 2001 Greatest Hits 2006 The Essential Alice in Chains מארזי DVD וקלטות וידאו 1990 Live Facelift (וידאו בלבד) 1995 The Nona Tapes 1996 Unplugged 1999 Music Bank קישורים חיצוניים כל מילות השירים של אליס אין צ'יינס תומר יודלביץ, בק טו בלאק: אליס אין צ'יינס חוזרים, nrg , 1/10/2009 הערות שוליים * קטגוריה:להקות גראנג' קטגוריה:להקות גראנג' אמריקאיות קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי קטגוריה:להקות מטאל אלטרנטיבי קטגוריה:להקות דום מטאל קטגוריה:להקות מטאל קטגוריה:רביעיות מוזיקליות קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים קטגוריה:אמני וירג'ין רקורדס קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1987	2024-06-14T19:17:22
מתכת אלקלית עפרורית	שם מספר אטומי סמל בריליום 4 Be מגנזיום 12 Mg סידן 20 Ca סטרונציום 38 Sr בריום 56 Ba רדיום 88 Raהמתכות האלקליות-עפרוריות הן קבוצה של יסודות כימיים. לקבוצה זו משתייכים ששת היסודות הנמצאים בטור השני של הטבלה המחזורית: בריליום (Be), מגנזיום (Mg), סידן (Ca), סטרונציום (Sr), בריום (Ba), ורדיום (Ra). בדומה למתכות האחרות הן מוצקות, בעלות צבע אפור עם ברק מתכתי אופייני, מוליכות חשמל וחום וניתנות לריקוע. היסוד האחרון בקבוצה, רדיום, הוא רדיואקטיבי. מקור השם "עפרוריות" הוא מימי הביניים. האלכימאים אז התייחסו לחומרים שאינם מתמוססים במים ושאינם בוערים כאל "חומרי אדמה", עפר, ולכן השם עפרוריות. תגובות כימיות בשל נטייתן החזקה להגיב עם יסודות אחרים הן אינן נמצאות בצורתן החופשית בטבע. למתכות אלה ערכיות שתיים, כלומר בקליפת הערכיות של האטומים ישנם שני אלקטרונים. בתגובות חמצון-חיזור המתכות העפרוריות משמשות בדרך כלל בתפקיד המחזר, כלומר נותנות את אלקטרוני הערכיות לאטומים מחמצנים כמו כלור וחמצן. היסוד מגנזיום ששייך לקבוצה זו משמש בתהליכים ביוכימיים רבים. אנזימים רבים (ביניהם כאלה המשמשים לניצול ATP, ואנזימים ליצירת RNA ו-DNA מנוקלאוטידים) כוללים מגנזיום. בצמחים נמצא מגנזיום במרכזו של האתר הפעיל של מולקולת הכלורופיל. ראו גם תרכובת גריניאר – תרכובות חשובות בסינתזה כימית, הכוללות אטום מגנזיום. קבוצה (כימיה) קישורים חיצוניים קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות קטגוריה:קבוצת יסודות קטגוריה:כימיה	2024-07-16T17:46:44
תקופת הברונזה	שמאל\|ממוזער\|250px\|הפצת המטאלורגיה באירופה ואסיה, באזורים הכהים יותר הידע המטלורגי קדום יותר שמאל\|ממוזער\|125px\|פגיון מתקופת הברונזה המוקדמת תקופת הברונזה היא תקופה בתולדות הציוויליזציה האנושית שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מארד (ברונזה) – סגסוגת מתכת המתקבלת מעירוב של נחושת עם בדיל. תקופת הברונזה היא השנייה מבין מערכת שלוש התקופות, המחלקת את תולדות האנושות לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. תקופות אלה לא התקיימו בו זמנית בכל העולם, למשל ביבשת אפריקה לא התקיימה תקופה זו כלל והציוויליזציה התפתחה מהתקופה הנאוליתית (חלקה האחרון של תקופת האבן) ישירות לתקופת הברזל. כן קיימת מבחינה ארכאולוגית גם הבחנה של התקופה הכלקוליתית – תקופה שנמשכה במקומות מסוימים כאלף שנים, ובה התקיים כבר עיבוד המתכת נחושת על ידי התכה ויציקה, אך לא היה ידוע עדיין כיצד להפיק את סגסוגת הארד. מגדירים את עידן הברונזה של תרבות עתיקה מסוימת על פי זה שהיא התיכה נחושת בעצמה ומיזגה אותה בתהליך מטלורגי עם בדיל, עם ארסן (ואולי גם עם מתכות אחרות) או בכך שהיא סחרה בכלי ברונזה שיוצרו במקומות אחרים. הארד הוא קשה ועמיד יותר לעומת שאר המתכות שהיו נפוצות עד אותה תקופה, דבר שהעניק יתרון טכנולוגי לתרבויות שהשתמשו בארד. תקופות אזוריות תקופת הברונזה במזרח התיכון תקופת הברונזה במזרח התיכון החלה בסביבות 3300 לפנה"ס, עם העלייה בשימוש בברונזה לייצור כלים ותופעת העיור בשני המרכזים העיקריים של העולם העתיק – מצרים ומסופוטמיה. אזורים אלה היו הראשונים להשתמש בכלים עשויים ברונזה, ואחריהם החלו לעשות כן גם בלבנט, באנטוליה וברמה הפרסית. תקופת הברונזה מתחלקת במזרח התיכון לארבע תקופות: תקופת הברונזה הקדומה (הכוללת שלוש תקופות משנה), תקופת הברונזה הביניימית (שנקראה בתחילה תקופת הברונזה התיכונה I עד שהובחן שמדובר בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות של תקופת הברונזה התיכונה וניתן לה שם נפרד), תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת, סופה של תקופת הברונזה במאה ה-12 לפנה"ס לוותה בהגירה מסיבית שסימנה את תחילת תקופת הברזל. בתקופה זו הפך האזור שמכונה כיום ארץ ישראל לפרובינציה המצרית כנען, והופיעו לראשונה הפלשתים והעברים. תקופה זו הייתה מכונה בפי חוקרים גם "התקופה הכנענית", השם במחקר שונה לתקופת הברונזה המאוחרת. זהו גם ראשיתו של הכתב האלפביתי. בישראל קיימים אתרים ארכאולוגיים מתקופה זו בעיר דוד שבירושלים, בתל אפק, בתל חצור, בתל מגידו, בתל עכו, בתל יהודיה, בבקעת באר שבע ובמקומות רבים אחרים. תקופת הברונזה באסיה המרכזית בסביבות שנת 2000 לפנה"ס שגשגה באזור שהוא כיום אפגניסטן, טורקמניסטן ומזרח איראן תרבות הידועה בשם "הקומפלקס הארכאולוגי של באקטריה-מארגיאנה" (Bactria-Magriana או Bmac), שנתגלתה בידי ויקטור סאריאנידי ב-1976. על פי רוב ההשערות, הייתה זו תרבות הינדו-אירופית. בסין שלטה באותה תקופה שושלת שאנג, שהשתמשה באמצעי תחבורה, כלי פולחן וכלים חקלאיים העשויים ברונזה. תקופת הברונזה האגאית באזור הים האגאי נוסדה בתקופת הברונזה תשתית מסחר רבת היקף, שנועדה לייבא בדיל ופחם לקפריסין, שם היו מתיכים נחושת עם הבדיל על מנת לייצר ברונזה. כלי ברונזה שיוצרו בקפריסין יוצאו לכל מדינות הים התיכון. התרבות ששלטה וארגנה את המסחר בים האגאי הייתה התרבות המינואית. הניווט התפתח אף הוא באותה תקופה, והגיע לנקודת שיא ממנה לא המשיך להתפתח, עד לגילוי השיטה למדידת קווי אורך ב-1750. המינואים עדיין חסרו שיטה מודרנית לניהול חשבונות, ולכן סבורים שטעו רבות בחישוב הכנסותיהם. הסיבה לסוף תקופת הברונזה עדיין נחקרת, והוא נחשב לחלק ממשבר תקופת הברונזה המאוחרת בסהר הפורה והאגן המזרחי של הים התיכון. כיום ידוע כי אוכלוסיות גדולות באימפריה נספו כתוצאה ממגפות ורעב, וכן משערים כי תשתית המסחר המינואית המפותחת קרסה בשלב כלשהו. כמו כן ידוע כי האזור הצפוני של הים השחור, שהיה הרווחי ביותר בים האגאי, סבל במיוחד מהתדלדלות האוכלוסייה. מחקרים עדכניים טוענים כי סופה של תקופת הברונזה נבע מהכחדתם של היערות הקפריסאיים, שחוסלו בידי תעשיית הפחם המינואית המשגשגת. תאוריה אחרת גורסת כי השימוש בכלי ברזל התפשט, ולכן כבר לא היה צורך במסחר בבדיל. קבוצת תאוריות אחרת גורסת כי התפרצות הר הגעש בסנטוריני בסביבות 1450 לפנה"ס, 100 ק"מ צפונית לכרתים בירת יוון המינואית גרמה לרעידת אדמה ולצונאמי אשר הרסו את האי. תאוריה נוספת היא שרעידת אדמה זו הרסה את הצי המינואי ואיפשרה פלישת אויבים לאי. עם זאת, כיום מקובל לתארך את ההתפרצות המינואית לשנת 1530 לפנה"ס לכל המאוחר, וקרוב לוודאי עתיקה אף יותר, ולפיכך קשה להסבירה כסיבה ישירה לקריסת התרבות המינואית. תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה נמשכה בין 2200 לפנה"ס ל-700 לפנה"ס. הגירה מיבשת אירופה הביאה אל האיים הבריטיים אנשים שהתנהגותם הייתה שונה מאוד מתושביה הנאוליתים של בריטניה, והשוני התרבותי היה ניכר. בדרום בריטניה התפתחה באותה תקופה תרבות ווסקס. השינוי באקלים – שהפך קר ורטוב יותר ככל שהזמן חלף – כפה על האנשים לעבור מן הגבעות המוגנות לעמקים. משק החי התפתח מאוד, ותרם לתנופה הכלכלית ולבירוא היערות. תרבות דוורל-רימברי, שהייתה מפותחת יותר מבחינה טכנולוגית, החלה להתפתח בחציה השני של תקופת הברונזה התיכונה (1100-1400 לפנה"ס) בעקבות תנאים אלו. האזור שנקרא כיום קורנוול הפך למקור חשוב לבדיל. החברות, על אף שעדיין היו שבטיות, הפכו למורכבות יותר ובעלות היררכיה ברורה. קבורת המתים הפכה אינדיבידואלית יותר מאשר בתקופה הנאוליתית. ראו גם התקופה הכלקוליתית לוח התקופות בארץ ישראל משבר תקופת הברונזה המאוחרת לקריאה נוספת פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993 קישורים חיצוניים Bmac בוויקי האנגלית תקופת הברונזה באתר עידן התנ"ך הערות שוליים * קטגוריה:ארכאולוגיה ברונזה	2024-10-04T18:26:16
חסם (מתמטיקה)	במתמטיקה, חֶסֶם של תת-קבוצה של קבוצה סדורה חלקית הוא איבר של הקבוצה הסדורה שבינו לבין כל אחד מאברי התת-קבוצה מתקיים אי-שוויון חלש. חסם הגדול או שווה לכל אחד מאברי התת-קבוצה נקרא חסם מלעיל, וחסם הקטן או שווה לכל אחד מאברי התת-קבוצה נקרא חסם מלרע. קבוצה שיש לה חסם מלעיל וחסם מלרע נקראת קבוצה חסומה. דוגמה: קבוצת המספרים הממשיים שבקטע הסגור [0,1] חסומה מלרע על ידי 0 ומלעיל על ידי 1. גם הקטע הפתוח (0,1) חסום מלרע על ידי 0 ומלעיל על ידי 1. הגדרה פורמלית תהא קבוצה סדורה ותהא תת-קבוצה שלה. איבר ייקרא חסם מלעיל של אם לכל מתקיים . איבר ייקרא חסם מלרע של אם לכל מתקיים . מקרים מיוחדים של חסמים הגדרת החסם מחייבת שהוא יהיה שייך לקבוצה הסדורה, אך לאו דווקא לתת-הקבוצה אותה הוא חוסם. נתבונן למשל בתת-הקבוצה של הטבעיים {1,2,3}. המספר 4 הוא חסם מלעיל של תת-הקבוצה כי הוא שייך לטבעיים וגדול מכל אחד אברי תת-הקבוצה, אף שהוא עצמו אינו שייך לקבוצה. לעומת זאת, המספר 3 הוא גם חסם מלעיל של תת-הקבוצה וגם שייך לה. חסם מלעיל ששיך לתת-הקבוצה אותה הוא חוסם נקרא "מקסימום", וחסם מלרע השייך לתת הקבוצה נקרא "מינימום". חסם מלרע מקסימלי וחסם מלעיל מינימלי, כאשר הם קיימים, נקראים אינפימום וסופרמום בהתאמה (החסם התחתון והחסם העליון בעברית). חסמים אלה הם "הדוקים" במובן זה שאין חסם מלרע או חסם מלעיל שגדול או קטן מהם בהתאמה. אקסיומת השלמות מבטיחה קיום של אינפימום או סופרמום לכל קבוצה חסומה מלרע או מלעיל בשדה המספרים הממשיים (בניגוד לשדה המספרים הרציונליים), לדוגמה: לקבוצת המספרים הממשיים שבקטע הפתוח (0,1) יש חסם תחתון 0 וחסם עליון 1. בנוסף, המינימום או המקסימום של תת-קבוצה, כאשר הם קיימים, הם גם האינפימום והסופרמום שלה, כי המינימום לדוגמה הוא בהגדרה איבר בתת-קבוצה ולכן כל חסם מלרע, והאינפימום בפרט, קטן או שווה לו. כמו כן, הלמה של צורן מבטיחה קיום של חסם כזה גם בקבוצות כלליות יותר, בהינתן תנאים מסוימים. קיום של חסם הקיום של חסם מלעיל וחסם מלרע מובטח לכל תת-קבוצה סופית של קבוצה סדורה היטב ולא ריקה. במקרה של הקבוצה הריקה, כל איבר בקבוצה הסדורה מקיים באופן ריק הן את התנאי של חסם מלעיל והן את התנאי של חסם מלרע. יותר מכך, כל איבר של קבוצה סדורה חלקית יכול לשמש כחסם מלעיל ומלרע של הקבוצה הריקה. עבור קבוצה חלקית סופית ולא ריקה של קבוצה סדורה היטב מובטח קיומם של מקסימום ומינימום, ואלה כאמור חסמים מלעיל ומלרע בהגדרה. לעומת זאת, בקבוצות אינסופיות לא תמיד קיים חסם מלעיל או מלרע, לדוגמה: לקבוצת המספרים השלמים אין חסם מלעיל ואין חסם מלרע; המספר 1 הוא חסם מלרע של קבוצת המספרים הטבעיים, אך אין לה חסם מלעיל (עקרון הסדר הטוב). הטענה לגבי תת-קבוצות סופיות לא מתקיימת בהכרח כשמחליפים את הדרישה לקבוצה סדורה היטב בדרישה לקבוצה סדורה חלקית. ראו גם אינפימום וסופרמום קבוצה חסומה קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי pl:Kresy dolny i górny	2024-05-15T02:12:55
חסם עליון	redirectחסם (מתמטיקה)	2004-10-11T14:41:23
חסם תחתון	redirectחסם (מתמטיקה)	2004-10-11T14:41:56
סופרמום	הפניה אינפימום וסופרמום	2019-10-30T04:14:40
אינפימום	הפניה אינפימום וסופרמום	2019-10-30T04:13:36
חסם מלעיל	redirectחסם (מתמטיקה)	2004-10-11T14:44:25
חסם מלרע	redirectחסם (מתמטיקה)	2004-10-11T14:45:38
חיי שרה		2017-08-02T17:41:30
תומס וודרו וילסון	REDIRECT וודרו וילסון	2004-10-11T15:00:09
פרשת חיי שרה	270px\|ממוזער\|רבקה מרווה את צמאונו של עבד אברהם (ניקולא פוסן, 1626) פרשת חַיֵּי שָׂרָה היא פרשת השבוע החמישית בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת ב. הפרשה נפתחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם. מרביתה של הפרשה מוקדש לשני נושאים: קבורת שרה במערת המכפלה ומציאת אישה ליצחק. בסוף הפרשה מסופר על נישואי אברהם לקטורה וצאצאיו מהגר וממנה. את פרשת חיי שרה קוראים בין התאריכים כ"ב בחשוון-כ"ז בחשוון. תוכן הפרשה מות שרה ורכישת מערת המכפלה הפרשה נפתחת בתיאור מותה של שרה אשת אברהם שנפטרה על שמע עקידת בנה יצחק. אברהם סופד לה ומבקש לקבור אותה בחברון ולשם כך הוא רוכש, בכסף מלא, מאת עפרון החיתי את מערת המכפלה. הדין והדברים עם עפרון ובני חת אודות הרכישה מתוארים בהרחבה בחלקה הראשון של הפרשה. 270px\|ממוזער\|ציון קברה של שרה אמנו במערת המכפלה מציאת אישה ליצחק עיקר הפרשה הוא תיאור שליחותו של עבד אברהם (שמו אינו מפורש במקרא, על פי חז"ל זהו אליעזר) בידי אברהם למצוא אישה ליצחק. אברהם משביע את העבד שלא ייקח ליצחק אישה מבנות כנען, ולכן הוא שולח את עבדו אל משפחתו שבארם נהריים. העבד מגיע למקום ונושא תפילה אל ה' בבקשת סיוע במבחן בו יתברר מי היא האשה הראויה: העבד יבקש מנערות העיר להשקות אותו, והאשה הראויה ליצחק היא זו שתסכים ואף תציע להשקות את גמליו. מיד בסיום תפילתו מגיעה רבקה אל הבאר, וכשהוא מבקש ממנה להשקותו, היא מסכימה ואף מציעה מיוזמתה להשקות גם את גמליו. לאחר סיום השקאת הגמלים ממהר העבד להעניק לרבקה תכשיטי זהב יקרים, שואל אותה למשפחתה, ומבקש ממנה להתארח בבית משפחתה. רבקה מספרת לעבד כי היא ממשפחת נחור אחי אברהם, והעבד בא לבית משפחתה. לאחר דין ודברים עם בני משפחתה, בני המשפחה מסכימים להשיא את רבקה ליצחק, אך מציעים כי רבקה תלך לארץ כנען מאוחר יותר, בעוד עבד אברהם מבקש לקחת את רבקה מיד. לבסוף מחליטים בני המשפחה לקרוא לרבקה ולשאול אותה לדעתה, והיא מביעה את הסכמתה ללכת עם עבד אברהם. העבד לוקח את רבקה איתו לארץ כנען, ושם היא נישאת ליצחק, המגלה כלפיה אהבה ומתנחם בכך מפטירת שרה אימו. פרשה זו של נישואי רבקה ליצחק היא ארוכה במיוחד, וכוללת חזרה משולשת על המבחן אותו ערך אליעזר לרבקה: פעם ראשונה בעת התכנון, פעם שנייה בעת המעשה, ופעם שלישית בעת סיפור הדברים למשפחת רבקה, כאשר ישנם מספר שינויים בין תיאור המעשה בפועל לבין סיפור הדברים למשפחת רבקה. נישואי אברהם לקטורה וירושתו בהמשך הפרשה מסופר על אחרית ימיו של אברהם: אברהם נושא אישה נוספת ושמה קטורה, ומוליד ממנה שישה בנים. את ירושתו הוא מוריש ליצחק בלבד, ואת שאר הילדים ('בני הפילגשים') הוא משלח עוד בחייו ל"ארץ קדם" לאחר שהעניק להם 'מתנות'. אברהם נפטר בן 175, ונקבר במערת המכפלה על ידי בניו יצחק וישמעאל. לאחר מות אברהם מברך אלוהים את יצחק, ויצחק מתיישב בבאר לחי ראי. על פי התארוך המקראי, פטירת אברהם אירעה למעשה לאחר הולדת יעקב ועשו (שנולדו בגיל 160 של אברהם), המתוארת בפרשה הבאה, פרשת תולדות. הפרשה נחתמת בפירוט תולדותיו של ישמעאל, צאצאיו ומקום מגוריו, "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה", ופטירתו של ישמעאל בגיל 137. גם פטירתו של ישמעאל מתרחשת למעשה זמן רב לאחר המאורעות המתוארים בתחילת פרשת תולדות (יעקב ועשיו נולדו בשנת 74 לישמעאל). "יפה שיחתן של עבדי אבות" בפרק כ"ד, המוקדש במלואו לבחירת רבקה ליצחק ישנה חזרה משולשת על המבחן שעורך עבד אברהם לרבקה. פרשני המקרא עמדו על כך, וניסו להסביר מדוע הסיפור חוזר על עצמו שלוש פעמים, בעוד פרשיות אחרות בתורה נכתבו בקיצור משמעותי. מדרש רבה מכנה זאת: (פרשה נ"ט). ישנם מספר הבדלים בין סיפור המעשה בפועל, לבין תיאור הדברים מפי עבד אברהם למשפחת רבקה לאחר מכן. שינוי מהותי בין שני החלקים הוא תיאור אליעזר מאוחר יותר כי שאל את רבקה לשמה ולמשפחתה קודם שנתן לה תכשיטים ומתנות, בעוד למעשה סדר הדברים היה הפוך. להלן חמש דוגמאות להבדלים: דוגמה תיאור האירוע בתורה סיפור מפי עבד אברהם הסבר אפשרי 1. וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל (א) וַה' בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי מְאֹד, וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ (ל"ה-ל"ו) מצביע על כדאיות נישואי רבקה לבן אברהם, כדי לשכנע את בני משפחת רבקה להסכים לנישואים 2. לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק (ג'-ד') לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצוֹ. אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי (ל"ז - ל"ח) הרמב"ן מציע שני פירושים: "כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ, רק במשפחתו... או שהיה העבד אומר כן לכבדם, שישמעו לו". פירוש ראשון: העבד מוסיף על מה שנאמר לו; אברהם דיבר על ארץ מולדת, והוא מדייק לגבולות המשפחה בלבד. פירוש שני: העבד נהג בדיפלומטיות וביקש להחמיא למשפחת אברהם בהצגתם כאפשרות נחשקת. בשניהם מוותר העבד על הגדרת חרן כמולדתו של אברהם. 3. ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם (י"ב) ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.... וְאָמְרָה אֵלַי גַּם-אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב – הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֹכִיחַ ה' לְבֶן-אֲדֹנִי (מ"ב-מ"ד) חסד לעומת הצלחה והוכחה 4. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו (י"ח-כ') וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה (מ"ן) פירוט לעומת תמציתיות 5. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי (כ"ז) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת-ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ (מ"ח) חסד לעומת הנחיה בדרך האמת תאריכי הקריאה השבת בה קוראים את פרשת חיי שרה יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים: שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא - כ"ב בחשוון שנת גכה ושנת גכז - כ"ד בחשוון שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה - כ"ה בחשוון שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג - כ"ז בחשוון הפטרה מפטירים ב. האיטלקים מוסיפים עד , וחלק מהתימנים (קהילות השאמי) מוסיפים בסוף . ההפטרה מתארת את אחרית ימיו של דוד המלך וכיצד הוריש את מלכותו לבנו שלמה. בנוסח רומניא הפטירו עד . אירועים היישוב היהודי בחברון מציין בשבת פרשת חיי שרה את "שבת חברון" בעקבות תיאור קניית מערת המכפלה בידי אברהם המופיע בפרשה. בשבת זו מתארחים רבים בקריית ארבע ובחברון. במסגרת ההסדרים שהונהגו במערת המכפלה לאחר טבח מערת המכפלה, בשבת זו המקום פתוח כולו (כולל אולם יצחק) לתפילת יהודים. לקריאה נוספת יונתן גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב: ידיעות אחרונות : ספרי חמד, תשע"ה קישורים חיצוניים הערות שוליים * חיי שרה	2023-12-24T16:00:48
ג'ון טיילר	ג'ון טיילר (באנגלית: John Tyler; 29 במרץ 1790 – 18 בינואר 1862) היה נשיאה העשירי של ארצות הברית, בין השנים 1841 ל-1845. קודם לכן, כיהן למשך כחודש כסגן נשיא ארצות הברית (1841). נבחר לתפקיד סגן הנשיא ב-1840 יחד עם ויליאם הנרי הריסון שנבחר כנשיא, מטעם המפלגה הוויגית. לאחר מותו של הריסון באפריל 1841, כחודש לאחר כניסתם לתפקיד, הפך טיילר לנשיא. הצורה בה הגיע לשלטון, והאיום שהיווה כלפי הנרי קליי, ממפלגתו, שרצה להיות נשיא בעצמו, הותירו אותו מבודד מבחינה פוליטית בשתי המפלגות הגדולות. קודם לבחירתו היה ציר במדינת וירג'יניה, מושל המדינה, חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית וסנאטור. הוא מונה למועמד הויגים לסגן נשיא כדי לזכות בתמיכת הדרום ולעזור למפלגה הוויגית לנצח בבחירות את מרטין ואן ביורן. כנשיא, טיילר מצא את רוב המצע הוויגי מנוגד לחוקה, וביטל חוקים רבים שהציעה מפלגתו. הוא האמין שעל הנשיא לקבוע מדיניות, וניסה לעקוף את הוויגים, ובעיקר את מנהיג המפלגה, קליי. כתוצאה מכך, רוב הקבינט שלו התפטר, והוויגים, שקראו לו "הוד תאונתו" ("His Accidency") סילקו אותו מהמפלגה. טיילר לא היה הנשיא הראשון שביטל חוקים, אולם הוא היה הנשיא הראשון שהקונגרס ביטל את הוטו שהטיל. למרות המאבקים בחזית הפנים, במדיניות החוץ הוא הצליח להגיע להסכם עם בריטניה ואף להסכם דיפלומטי עם סין של שושלת צ'ינג. את השנתיים האחרונות שלו כנשיא הוא הקדיש לסיפוח טקסס. הוא רצה להיבחר שוב, אבל לאחר שאף מפלגה לא תמכה בו, החליט לא להתמודד. כשמלחמת האזרחים האמריקאית החלה ב-1861, הוא תמך בקונפדרציה, ואף נבחר לבית הנבחרים שלה, אך מת קודם שנכנס לתפקידו. אף על פי שהיו ששיבחו את נשיאותו, כיום הוא נחשב לנשיא לא בולט. ראשית חייו וקריירה כעורך דין ג'ון טיילר נולד ב-29 במרץ 1790. כמו שותפו למירוץ הנשיאותי, ויליאם הנרי הריסון, הוא הגיע ממחוז צ'ארלס סיטי בווירג'יניה. שניהם היו ממשפחות אמידות ובולטות מבחינה פוליטית. משפחת טיילר הייתה ביבשת מאז המאה השבע עשרה. אביו של טיילר, ג'ון טיילר האב, שהיה שופט, היה חבר ושותף במכללה של תומאס ג'פרסון, ושירת בבית הנבחרים של וירג'יניה, לצד בנג'מין הריסון החמישי, אביו של ויליאם. טיילר האב היה יושב ראש בית הנבחרים לפני שהפך לשופט במדינה. לאחר מכן שירת כמושל וירג'יניה וכשופט מחוזי במחוז ריצ'מונד. אשתו, מרי מארוט (ארמיסטד) הייתה בתו של בעל מטעים, רוברט בוט ארמיסטד. היא מתה משבץ כשבנה ג'ון היה בן שבע. עם שני אחיו וחמש אחיותיו, גדל טיילר במטע גרינוויי, שטח ברוחב חמישה קילומטרים רבועים, עם אחוזה בגובה שש קומות, שאותה בנה אביו. ארבעים העבדים של המשפחה גידלו חיטה, תירס וטבק. השופט טיילר שילם משכורת גבוהה למורים שילמדו את תלמידיו. טיילר היה ילד חולני מאוד, רזה ונוטה לשלשל. בגיל שתים עשרה, החל ללמוד במכללת ויליאם ומרי, כמו אבותיו. טיילר סיים את לימודיו ב-1807, בגיל שבע עשרה. בין הספרים שקרא בתקופת לימודיו היו עושר האומות של אדם סמית' ומחזותיו של ויליאם שייקספיר. דעותיו הפוליטיות הושפעו מג'יימס מדיסון, נשיא המכללה ובן דודו של הנשיא לעתיד, ג'יימס מדיסון. לאחר סיום לימודיו, למד טיילר משפטים עם אביו, שהיה שופט המדינה, ולאחר מכן עם התובע הכללי של ארצות הברית לעתיד, אדמונד רנדולף. טיילר הוכשר לעריכת דין בגיל תשע עשרה, אף על פי שהשופט שבחן אותו לא שאל אותו לגילו. אביו כבר היה מושל וירג'יניה (1808–1811), וטיילר הצעיר החל לעסוק בעריכת דין בריצ'מונד. ב-1813 רכש את מטע וודבורן, והתגורר שם עד ל-1821. עלייתו הפוליטית ההתחלה בפוליטיקה המקומית ב-1811, בגיל עשרים ואחת, נבחר טיילר בידי תושבי המחוז שלו אל בית הנבחרים. הוא שירת חמש כהונות בנות שנה, וישב בוועדת החוק והמשפט. עם סוף כהונתו ב-1816, היה ברור שהיה תומך בזכויות המדינות והתנגד לבנק לאומי. הוא התנגד לסנאטורים (שאז נבחרו בידי המועצה המחוקקת) שתמכו בחידוש הזיכיון לבנק הלאומי, למרות הנחיות המועצה המחוקקת. מלחמת 1812 ארצות הברית נלחמה מול בריטניה במלחמת 1812. טיילר, כמו רוב האמריקנים, התנגד לבריטים, ונאם נאום לוחמני בפני בית הנבחרים. לאחר שהבריטים לכדו את המפטון בווירג'יניה בקיץ 1813, ארגן טיילר מיליציה שתגן על ריצ'מונד. ההתקפה לא הגיעה, וטיילר נאלץ לפרק את המיליציה כעבור חודשיים. על שירותו הצבאי זכה לחלקת קרקע. אביו מת ב-1813, וטיילר ירש שלושה עשר עבדים ואת המטע של אביו. ב-1816, התפטר מבית הנבחרים כדי לשרת במועצת המושל, שמונה יועצים למושל שנבחרו בידי האספה הכללית של מדינת וירג'יניה. בית הנבחרים של ארצות הברית עם מותו של נציג המחוז של מדינת וירג'יניה בספטמבר 1816, ניסה טיילר להיבחר, וגם חברו, אנדרו סטיבנסון, ניסה. שני האישים לא חלקו אחד על השני, והמירוץ התמקד באהדה שזכו לה. טיילר זכה לניצחון דחוק בזכות קשריו הפוליטיים וכישרון ניהול מסע הבחירות שלו. הוא נכנס לתפקידו ב-17 בדצמבר 1816, ושירת כדמוקרט-רפובליקני, בתוך המפלגה היחידה במהלך "עידן הרגשות הטובים". הדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בזכויות המדינות, אולם לאחר מלחמת 1812, רבים מתוכם דרשו ממשל מרכזי חזק. רוב בקונגרס רצה מימון לפרויקטים של "שיפורים פנימיים" כמו תעלות וכבישים. טיילר המשיך לראות זאת כפעולה לא חוקתית, ודחה את ההצעות. לטענתו, כל מדינה צריכה לנהל את הפרויקטים של עצמה עם הכסף שלה. וירג'יניה, לטענתו, לא הייתה במצב כל כך נוראי שיצריך תרומה מהקונגרס. הוא נבחר להשתתף בוועדה שבחנה את הקמת הבנק השני של ארצות הברית ב-1818, יחד עם עוד ארבעה אנשים, וטען לשחיתות בבנק. הוא דרש לבטל את הזיכיון של הבנק, אולם הקונגרס סירב לכך. הוא התעמת מול הגנרל אנדרו ג'קסון לאחר שזה פלש אל פלורידה במהלך מלחמת הסמינול הראשונה. הוא שיבח את ג'קסון ואת אומץ ליבו, אולם טען שחרג מסמכותו, וביקר אותו על הוצאתם להורג של שני נתינים בריטים. טיילר נבחר לכהונה מלאה ללא תחרות. טיילר החזיק בעבדים כל חייו. אף על פי שחשב שהעבדות הייתה מרושעת, ולא ניסה להצדיק אותה, הוא לא שחרר אף אחד מעבדיו. הוא טען שהעבדות היא נושא למדינות, ושלממשלה אין זכות לבטל אותה. תנאי עבדיו לא תועדו כמו שצריך, אולם ההיסטוריונים מסכימים שדאג להם ונמנע מלפעול נגדם באלימות. נושא מרכזי במהלך תקופת כהונתו השנייה בקונגרס הייתה האם לצרף את מיזורי אל האיחוד, והאם להתיר בה את העבדות. טיילר הכיר בבעיותיה של העבדות, וקיווה שאם תתרחב, יהיו פחות עבדים במזרח כשהאדונים יעבירו את העבדים מערבה, וכך יהיה אפשר לבטל את המוסד בווירג'יניה. העבדות תבוטל בעזרת החלטת המדינות, כפי שנעשה בצפון. כשהוא מאמין שלקונגרס אין סמכות לשלוט בעבדות ושצירוף מדינות לפי יחסן לעבדות היה מתכון לעימות אזורי, התנגד טיילר לפשרת מיזורי, שצירפה את מיזורי כמדינת עבדות ואת מיין כמדינה חופשית. העבדות גם נאסרה בכל מדינה שתיווצר בחלק הצפוני של הטריטוריות. למרות התנגדותו, הפשרה עברה. במהלך תקופתו בקונגרס, הוא התנגד לחוקים שיגבילו את העבדות בטריטוריות. טיילר סירב לנסות להיבחר מחדש ב-1820 בגלל בריאותו, אולם באופן פרטי טען שלא היה מסופק מעבודתו, כיוון שלא הצליח לשנות את התרבות הפוליטית בוושינגטון. הוא גם טען שמימון חינוך ילדיו יהיה קשה עם המשכורת של חבר קונגרס. הוא עזב את תפקידו ב-3 במרץ 1821, וחזר לעריכת דין. חזרה לפוליטיקה המקומית לאחר שנתיים בתור עורך דין, החליט טיילר לחזור לפוליטיקה ולנסות להיבחר אל בית הנבחרים של וירג'יניה ב-1823. אף חבר במחוז שלו לא ניסה להיבחר מחדש, והוא נבחר בקלות באפריל, כשהוא מקדים שני מועמדים אחרים. בדצמבר נכנס לתפקידו, וגילה שבית הנבחרים מתווכח בנושא הבחירות הנשיאותיות הקרובות. אספת הבחירה עדיין בחרה במועמדים, למרות חוסר האהדה שלה. טיילר ניסה לקדם את מועמדותו של ויליאם קרופורד. אף על פי שהמועצה המחוקקת תמכה בכך, ההתנגדות לאספות הבחירה חיסלה את ההצעה. במהלך כהונתו, טיילר הציל את מכללת ויליאם ומרי, שעמד להיסגר בגלל חוסר בנרשמים. במקום להעביר אותו אל ריצ'מונד המאוכלסת, החליט טיילר לבצע רפורמות מנהליות וכספיות במוסד. ב-1840 המוסד קיבל נרשמים רבים. ממוזער\|ימין\|alt=An engraving of Tyler.\|תחריט של טיילר ב-1826, כמושל וירג'יניה מעמדו הפוליטי של טיילר גבר. הוא נחשב למועמד פוטנציאלי לתפקיד הסנאטור של המדינה. בדצמבר 1825, ניסה להתמודד על תפקיד מושל וירג'יניה. הוא ניצח בקלות את יריבו במועצה המחוקקת וזכה לתפקיד. באותה תקופה, המשרה הייתה חסרת כוח פוליטי, וחסרה אפילו זכות וטו. טיילר לא הצליח להשפיע על המועצה המחוקקת, והדבר הגדול ביותר שעשה בתקופה זו היה להספיד את ג'פרסון, הנשיא לשעבר מווירג'יניה, שמת ב-4 ביולי 1826. לאחר מכן גם הספיד את הנשיא לשעבר ג'ון אדמס ממסצ'וסטס, שמת באותו היום. תקופתו של טיילר כמושל הייתה ללא אירועים מיוחדים. הוא תמך בזכויות המדינות וסירב לכל ריכוז כוח בידי הממשלה. כדי לעצור הצעות למימון תעשיות ממשלתי, הוא הציע את הרחבת מערכת הכבישים בווירג'יניה. הוא גם הציע שהמדינה תרחיב את מערכת החינוך הציבורי שלה, אולם ללא הצלחה. הוא נבחר לכהונה שנייה בדצמבר, 1826. ב-1829, נבחר כציר לוועידת החוקה של וירג'יניה, יחד עם ג'ון מרשל. הוא מונה לוועדת המועצה המחוקקת. לאחר מכן שירת כנשיא תנועת החזרה לאפריקה בווירג'יניה וכיושב ראש מכללת ויליאם ומרי. הסנאט בינואר 1827, נאלצה האספה הכללית לשקול אם לבחור בסנאטור ג'ון רנדולף לכהונה בת שש שנים. רנדולף, אף על פי שתמך בזכויות המדינות, נחשב לסנאטור בעייתי ותוקפני. התנגדותו לנשיא ג'ון קווינסי אדמס ולסנאטור הנרי קליי יצרו לו אויבים רבים. הלאומיים במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שתמכו באדמס ובקליי, היו מיעוט גדול במועצה המחוקקת. הם קיוו להדיח את רנדולף ולהשיג את תמיכת תומכי זכויות המדינות שלא אהבו אותו. הם פנו אל טיילר והבטיחו את תמיכתם. טיילר דחה את ההצעה ותמך ברנדולף, אולם הלחץ הפוליטי גרם לו להסכים לקבל את המועמדות. ביום ההצבעה, נטען שאין הבדל בין טיילר לרנדולף, פרט לכך שטיילר היה יותר מכובד. מתנגדיו של טיילר טענו שטיילר יגרום לתמיכה בממשל אדמס. המועצה בחרה בטיילר בהצבעה של 115 תומכים לעומת 110 מתנגדים, והוא התפטר מתפקיד המושל ב-4 במרץ 1827, כדי לכהן בסנאט. דמוקרט עצמאי כשטיילר נבחר לסנאט, התרחשו הבחירות הנשיאותיות של 1828. הנשיא היוצא אדמס התמודד מול הגנרל ג'קסון. הדמוקרטים-רפובליקנים התפלגו אל המפלגה הרפובליקנית הלאומית של אדמס ואל המפלגה הדמוקרטית של ג'קסון. טיילר לא חיבב את אדמס שניסה להגדיל את כוחה של הממשלה. הוא חשש שג'קסון יעשה את אותו הדבר, אולם עדיין תמך בו וקיווה שלא ישקיע כמו אדמס בשיפורים פנימיים. המושב הראשון של הקונגרס החל בתחילת דצמבר 1827. שמו של טיילר לא הופיע בפרוטוקולים של הסנאט עד לינואר, בגלל מחלה. הוא התנגד לכל חוק שתמך בפרויקטים לאומיים, בטענה שעל המדינות להחליט על כך. הוא וחבריו הדרומיים התנגדו אל המכס של 1828. טיילר טען שהתוצאה היחידה של המכס תהיה מאבק לאומי שיחזיר את זכויות המדינות. הוא טען שהמדינות יכולות לנצח את הממשלה. ג'קסון נבחר, וטיילר התנגד אליו מבחינה פוליטית. הוא התנגד למערכת המינויים הפוליטיים של ג'קסון, בטענה שהייתה נשק בחירות. הוא התנגד למועמדיו של הנשיא לתפקידים ממשלתיים, וספג ביקורת מצד מפלגתו. טיילר נפגע מכך שג'קסון השתמש במינוי פגרה כדי למנות נציבי סחר לאימפריה העות'מאנית, והגיש חוק שנזף בנשיא. טיילר ניסה להישאר ביחסים טובים עם ג'קסון, והתנגד לו רק בצורה עקרונית. הוא הגן על כך שג'קסון הטיל וטו על מימון פרויקטים שנחשבו לא חוקתיים, ותמך בכמה ממועמדיו של הנשיא לתפקידים, כולל במינויו של מרטין ואן ביורן לתפקיד השגריר בבריטניה. הנושא המרכזי בבחירות של שנת 1832 היה חידוש הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית, שטיילר וג'קסון התנגדו אליו. הקונגרס תמך בחידוש הזיכיון ביולי 1832, וג'קסון הטיל וטו על החוק. טיילר תמך בהטלת הוטו ותמך בנשיא שנבחר מחדש. היפרדות מהמפלגה מערכת היחסים של טיילר עם המפלגה החמירה במהלך "משבר זכות הביטול" של 33–1832. קרוליינה הדרומית איימה בפרישה מהאיחוד והעבירה בנובמבר חוק שביטל את המכס של 1828 בגבולותיה. התעוררה שאלה חוקתית אם המדינות יכולות לבטל חוקים ממשלתיים. ג'קסון התנגד לכך והתכונן לחתום על חוק שיאשר לו שימוש בצבא כדי לאכוף את המכס. טיילר תמך בקרוליינה הדרומית ונאם בפברואר כנגד השימוש בצבא כנגד המדינה. הוא תמך במכס הפשרה שהנרי קליי הגיש, שנועד להקטין את המכס בתוך עשור, והקטין את המתיחות בין המדינות והממשלה. בהתנגדותו לחוק שהיה מסמיך את ג'קסון להשתמש בצבא, ידע טיילר שפגע במעמדו בקרב תומכי ג'קסון במועצה המחוקקת של וירג'יניה. הוא ידע שזה יפגע בסיכוייו להיבחר מחדש לסנאט בפברואר 1833. בעידודו של קליי, נבחר טיילר מחדש בהפרש של שנים עשר קולות. ג'קסון פגע בטיילר עוד יותר כשהחליט לפרק את הבנק בצו נשיאותי. בספטמבר 1833, הגיש ג'קסון צו נשיאותי שהסמיך את מזכיר האוצר להעביר את הפקדונות הממשלתיים מהבנק לבנקים מקומיים. טיילר ראה בכך גנבת כוחות ואיום לכלכלה. לאחר חודשים רבים, החליט לתמוך באויביו של ג'קסון. הוא היה בוועדה הפיננסית של הסנאט ותמך בשתי החלטות גינוי לנשיא במרץ 1834. באותה התקופה, הצטרף אל המפלגה הוויגית של קליי ששלטה בסנאט. ב-3 במרץ 1835, כשנותרו כמה שעות במושב הקונגרס, העבירו הוויגים החלטה שמינתה את טיילר לנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, כדי להפגין את קבלתו למפלגה באופן סמלי. הוא הנשיא היחיד שמונה לתפקיד זה. מעט אחר כך, הדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים של וירג'יניה. הוצע לטיילר תפקיד שופט בתמורה להתפטרות ממושבו, אולם הוא סירב. הוא הבין שהמועצה המחוקקת תנסה לאלץ אותו להצביע בניגוד למצפונו. הוגש חוק שנועד למנוע את גינויו של ג'קסון. המועצה המחוקקת של וירג'יניה, בה שלטו הדמוקרטים, קבעה שעל טיילר להצביע בעד החוק. טיילר היה צריך לבחור אם להצביע בעד, ולפגוע באמונותיו, או להצביע נגד, וכך להמרות את פי המועצה המחוקקת - כפי שביקר סנאטורים רבים שלא מילאו את הוראות המועצה המחוקקת. הוא התייעץ עם חבריו בחודשים הבאים, ובאמצע פברואר החליט להתפטר מתפקידו, והגיש את מכתב ההתפטרות לסגן הנשיא ואן ביורן ב-29 בפברואר 1836, כשטען שיקבע דוגמה לשאר הסנאטורים. הבחירות ב-1836 טיילר אמנם ביקש לחזור אל חייו ואל משפחתו, אולם מהר מאוד נסחף אל תוך הבחירות ב-1836. הוצע לו להיות מועמד לתפקיד סגן הנשיא מאז תחילת 1835, והוויגים מווירג'יניה תמכו בכך לאחר התפטרותו מהסנאט. המפלגה הוויגית לא הייתה מספיק מאורגנת כדי לערוך ועידה לאומית ולבחור מועמד אחד שיתמודד מול ואן ביורן, יורשו הנבחר של ג'קסון. הוויגים בכל אזור הגישו את מועמדיהם המועדפים, ושיקפו את מצבה הרעוע של המפלגה: הוויגים ממסצ'וסטס תמכו בדניאל ובסטר ובפרנסיס גריינג'ר, מתנגדי הבונים החופשיים ממדינות הצפון והגבול תמכו בויליאם הנרי הריסון וגריינג'ר, ותומכי זכויות המדינות ממדינות הדרום האמצעי והתחתון תמכו ביו ווייט ובג'ון טיילר. במרילנד, טיילר היה סגנו של הריסון ובקרוליינה הדרומית, טיילר היה סגנו של ווילי מנגום. הוויגים רצו למנוע מואן ביורן רוב בחבר האלקטורים, כך שבית הנבחרים יכריע בין המועמדים והם ינסו להגיע לעסקה. טיילר קיווה שהאלקטורים לא יוכלו לבחור בסגן נשיא, ושהוא יהיה אחד משני המועמדים המובילים שהסנאט, לפי התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית, יכריע ביניהם. לפי המנהג של אותה התקופה, המועמדים לא ניהלו את מסע הבחירות וטיילר נשאר בביתו ולא נאם. הוא השיג 47 אלקטורים בלבד, מג'ורג'יה, קרוליינה הדרומית וטנסי, כשהוא מאחורי גריינג'ר והמועמד הדמוקרטי, ריצ'רד ג'ונסון מקנטקי. הריסון היה המועמד הוויגי המוביל לנשיאות, אולם הפסיד לואן ביורן. הבחירות הנשיאותיות הוכרעו אצל חבר האלקטורים, אולם בפעם היחידה בתולדות המדינה, הבחירות לתפקיד סגן הנשיא הוכרעו בסנאט, שבחר בג'ונסון ולא בגריינג'ר בסיבוב הראשון. דמות פוליטית לאומית טיילר נמשך אל הפוליטיקה בווירג'יניה גם כסנאטור. מאוקטובר 1829 ועד ינואר 1830, הוא שירת בחוסר רצון בוועידה החוקתית. החוקה המקורית של וירג'יניה נתנה השפעה רבה למחוזות המזרחיים והשמרנים במדינה, וקבעה מספר זהה של נציגים לכל מחוז, ללי קשר לאוכלוסייה. רק בעלי רכוש יכלו להצביע. הוועידה החליטה לתת הזדמנות למחוזות הליברליים והמאוכלסים יותר מהמערב להרחיב את השפעתן. טיילר, בעל עבדים ממזרח וירג'יניה, תמך בשימור הקיים. הוא לא פעל במהלך העימות, ולא רצה לפגוע באגפים הפוליטיים במדינה. הוא התמקד בקריירה שלו בסנאט, שדרשה בסיס תמיכה רחב, והוא תמך בפשרה. לאחר הבחירות של 1836, חשב טיילר שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה, ותכנן לחזור לעריכת דין. בסתיו 1837, חברו מכר לו רכוש באזור ויליאמסבורג. טיילר לא הצליח להתרחק מהפוליטיקה ונבחר לבית הנבחרים של וירג'יניה. הוא החל לכהן ב-1838. כעת היה דמות פוליטית לאומית, והוא התמקד בנושא מכירת קרקעות הציבור. מחליפו של טיילר בסנאט היה ויליאם קאבל ריבס, דמוקרט שמרן. בפברואר 1839, האספה הכללית שקלה מי יוכל להחליף אותו. ריבס התרחק ממפלגתו והתקרב לוויגים. טיילר כבר דחה את הדמוקרטים וציפה שהוויגים יתמכו בו. הוויגים ראו את ריבס כמנוסה יותר מבחינה פוליטית, וקיוו לזכות לתמיכת הדמוקרטים השמרנים במערכת הבחירות לנשיאות ב-1840. הנרי קליי תמך בכך, למרות ידידותו עם טיילר. כשהקולות התפלגו בין שלושה מועמדים שונים, כולל ריבס וטיילר, המושב בסנאט נותר פנוי כמעט שנתיים. הבחירות ב-1840 ממוזער\|ימין\|alt=Sheet music\|"טיפקאנו וטיילר גם" מועמדותו של טיילר בוועידה הוויגית הלאומית ב-1839, בפנסילבניה, שנועדה לבחור את המועמדים לבחירות של 1840, נכנסה ארצות הברית לשנה שלישית של מיתון ("בהלת 1837"). הנשיא ואן ביורן לא הצליח להתמודד עם המצב ואיבד תמיכה. המפלגה הדמוקרטית הייתה מפולגת, והוויגים ידעו שהבחירה במועמד תהיה חשובה, שכן היו להם סיכויים לנצח. ויליאם הריסון, הנרי קליי והגנרל וינפילד סקוט ניסו להיות מועמדים. טיילר היה ציר מטעם וירג'יניה. המשבר בנוגע למושב הסנאט מנע את תמיכתה של וירג'יניה בטיילר בתור סגן הנשיא. טיילר עצמו לא סייע לבחירתו. אם קליי, המועמד שהעדיף, יצליח, נראה שלא היה נבחר להיות סגנו, שכן היה צריך לבחור במועמד צפוני ולאזן את המועמדים מבחינה גאוגרפית. הוועידה התפלגה בקרב שלושת המועמדים, והמשלחת מווירג'יניה תמכה בקליי. הוויגים הצפוניים התנגדו לקליי, וביניהם היה תדיאוס סטיבנס מפנסילבניה. לכן הם הראו מכתב למשלחת מווירג'יניה, שבו סקוט כתב שתמך בביטול העבדות. הצירים מווירג'יניה הכריזו שהמועמד השני שהם תומכים בו הוא הריסון, מה שגרם לרוב תומכי סקוט לנטוש אותו ולתמוך בהריסון, שהפך למועמד. תפקיד סגן הנשיא נחשב לתפקיד שולי, כיוון שכל הנשיאים תמיד סיימו את תקופת כהונתם הקבועה בחוק. לא רבים התעניינו בהליך הבחירה, ולא ידוע כיצד טיילר הצליח להיבחר. טיילר היה הבחירה הטבעית: הוא היה בעל עבדים מהדרום, איזן את הריסון והרגיע את פחדיהם של הדרומיים שחששו מכך שהריסון תומך בביטול העבדות. טיילר היה מוכר, ונבחר כדי להשיג תמיכה מצד וירג'יניה, המדינה המאוכלסת ביותר בדרום. לאחר מינויו של טיילר כנשיא, נטען שנבחר כיוון שאף אחד אחר לא קיבל את התפקיד, ובנוסף נטען שהוא בכה על תבוסתו של קליי, ולכן קיבל את המועמדות. וירג'יניה לא נכחה בהצבעה של טיילר, אבל הוא השיג את הרוב שנדרש לו. טיילר, כנשיא, הואשם שקיבל את המועמדות כשהסתיר את עמדותיו, והוא טען שלא שאלו אותו לגביהן. הבחירות הכלליות הוויגים לא הציגו מצע מחשש לפילוג. לכן הם התמקדו בהתנגדות לואן ביורן, לדמוקרטים ולמיתון. עלוני הבחירות שיבחו את כנותו של טיילר שהתפטר מהסנאט במקום לפעול כנגד מצפונו. הוויגים קיוו שהריסון וטיילר לא ידברו הרבה, מחשש שיפגעו בחלקים שונים של המפלגה. אולם לאחר שסגנו של ואן ביורן, סגן הנשיא ג'ונסון, ערך סיבוב נאומים מוצלח, נשלח טיילר לסיבוב נאומים בו הבטיח לצפון שהוא הסכים עם הריסון. במסעו, שנמשך חודשיים, נאם טיילר באספות. הוא לא יכול היה להימנע משאלות, ולאחר שהודה שתמך במכס הפשרה (וויגים רבים לא תמכו בכך), הוא החליט לצטט את נאומיו המעורפלים של הריסון. בנאום בן שעתיים בקולומבוס, נמנע טיילר משאלת הבנק של ארצות הברית, נושא בוער של אותם הימים. טיילר נשלח לנאום בדרום כדי לבטל את ההשפעה של אנדרו ג'קסון שתמך בואן ביורן. הוויגים יזמו אירועים רבים במהלך מסע הבחירות, והחליטו לשנע בוחרים ברחבי המדינה, כולל נשים, שלא יכלו להצביע. המפלגה קיוותה שההתלהבות תמנע את הצורך להתבטא בנוגע למדיניות. העניין במסע הבחירות היה גדול. כשהדמוקרטים הציגו את הריסון כחייל זקן, שישב ושתה סיידר בבקתת העץ שלו, הוויגים אימצו את התדמית והציגו את הריסון כאדם פשוט ועממי. העובדה שהריסון גר במתחם מפואר על נהר אוהיו ושטיילר היה עשיר, לא היו מפורסמים. בקתות העץ והסיידר הופיעו בכל מקום, הסיידר היה המשקה האהוב על רבים במדינה, והוויגים טענו שהריסון העדיף לשתות את המשקה של האדם הפשוט. הדמוקרטים טענו שמסע הבחירות עודד שכרות. בנוסף הודגש עברו הצבאי של הריסון, והסיסמה "טיפקאנו וטיילר גם" רמזה לניצחונו בקרב טיפקאנו. הסיסמה נותרה ידועה, והיו תהלוכות שירה רבות לטובת הוויגים. אף על פי שקליי כעס כששוב הובס בניסיונו להיבחר, תמך בטיילר לאחר שזה פרש מהמירוץ לסנאט, שעדיין לא הוכרע, מה שאפשר לריבס להיבחר. הוא תמך בהריסון בווירג'יניה. טיילר חזה שהוויגים ינצחו בווירג'יניה. הוא הובך, שכן ואן ביורן ניצח שם, אולם הוויגים ניצחו באופן סוחף: הם ניצחו בתשע-עשרה מדינות מתוך 26, וזכו לרוב בסנאט ובבית הנבחרים. סגן הנשיא טיילר נשאר בשקט בביתו בתקופתו כסגן הנשיא, ולא השתתף בבחירת הקבינט. הריסון התייעץ עם טיילר בנוגע לפיטורי תומכי ואן ביורן, מהלך שאליו טיילר התנגד. הנרי קליי דרש מינויים פוליטיים לתומכיו, ללא הועיל. הריסון וטיילר נפגשו בריצ'מונד וראו מצעד ביחד. טיילר נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1841, והביע תמיכה ברעיון זכויות המדינות לפני שהשביע את הסנאטורים החדשים ונכח בהשבעתו של הריסון. לאחר נאומו בן השעתיים של הריסון, חזר סגן הנשיא אל הסנאט כדי לקבל את מועמדיו של הנשיא לקבינט, וניהל את קבלת המינויים למחרת היום. טיילר לא ציפה לאחריות רבה, וחזר אל ביתו. ממוזער\|ימין\|alt=An illustration:Tyler stands on his porch in Virginia, approached by a man with an envelope. Caption reads "Tyler receiving the news of Harrison's death."\|ציור מ-1888 שמראה כיצד טיילר קיבל את החדשות על מותו של הריסון הריסון לא הצליח לרצות את קליי, שרצה השפעה בממשלו. גילו הזקן ומצב בריאותו הרעוע של הריסון לא היו סוד במהלך מסע הבחירות, ורבים תהו האם טיילר יחליף אותו. השבועות הראשונים של תקופתו כנשיא פגעו בבריאותו, ולאחר ששהה בסופת גשם בסוף מרץ, הוא חלה בדלקת ריאות. מזכיר המדינה דניאל ובסטר שלח מברק לטיילר בנוגע למחלתו של הנשיא ב-1 באפריל. כעבור יומיים התברר שמצבו של הנשיא החמיר, ואמר לטיילר שלא יתפלא אם למחרת היום ימות. טיילר היה נחוש לא להגיע לוושינגטון, כדי לא להיתפס כאדם שמצפה למותו של הנשיא. בבוקרו של 5 באפריל, הגיע בנו של ובסטר אל המטע של טיילר עם מכתב, שיידע את הנשיא החדש על מותו של הריסון יום לפני כן. נשיאות הוד תאונתו מותו של הריסון השאיר אי בהירות חוקתית, כיוון שלא היה ידוע האם טיילר צריך להיות מושבע כנשיא לכל דבר ועניין. כשעה לאחר מותו של הריסון, הקבינט הכריע שיהיה "סגן נשיא כנשיא", אולם כשהגיע לוושינגטון, הוכרע שיהפוך לנשיא. טיילר נשבע בחדר המלון שלו, ללא עדים. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, הכריע טיילר לשמור על הקבינט של הריסון. הקבינט ציפה שטיילר, כמו הריסון, יכריע את מדיניותו לפי תמיכת רוב הקבינט, אולם טיילר הודיע שיהיה אחראי על מעשי הקבינט. טיילר, בנאומו הראשון, הודיע על תמיכה במורשתו של תומאס ג'פרסון, עם מעורבות ממשלתית נמוכה. יריביו של טיילר סירבו להכיר בו כנשיא, והתייחסו אליו כאל "הוד תאונתו". טיילר לא פתח מכתבים שמוענו אל "סגן הנשיא" או אל "הנשיא בפועל". מדיניות כלכלית ועימותים מפלגתיים הריסון היה מועמד קרוב לוויגים ולקליי. טיילר אמנם בהתחלה תמך בחוקים וויגיים, והעביר חוקים למען מערכת אוצר עצמאית וחוק שהסדיר את פשיטת הרגל, אולם מהר מאוד הסתכסך עם חברי מפלגתו. הוא סירב להקמת בנק לאומי והטיל על כך וטו פעמיים, גם לאחר שניסחו את החוק מחדש כדי להתאימו. לאחר הטלת הוטו, חברי הקבינט נכנסו אחד אחד אל טיילר והתפטרו- קליי יזם זאת כדי להכריח את טיילר להתפטר ולמנות את נשיא הסנאט במקומו. הנשיא לא התפטר והוויגים סילקו אותו מהמפלגה. הוויגים איימו להתנקש בטיילר וסירבו לממן את שיפוץ הבית הלבן. מכס מגן לממשלה היה גירעון של 11 מיליון דולרים. טיילר הכיר בצורך בהעלאת מכסי המגן, אולם דרש שהמכס יישאר בגבול ה-20%. הוא תמך בתוכנית להעביר למדינות את כל ההכנסות ממכירת שטחים ציבוריים, כדי להפחית את החוב שלהן, למרות הפגיעה בהכנסה הפדרלית. הוויגים תמכו במכסים גבוהים ובמימון ממשלתי לתשתיות המדינות. ב-1841 נוצר חוק שקבע מכסים ברמה של 20%, והעלה מכסים על מוצרים שלא היו עליהם מכסים. למרות זאת, הממשלה עדיין הייתה במצב חמור. הבעיה נבעה מהמשבר הכלכלי שעוד המשיך. לאחר קריסת המגזר הפיננסי, המדינה התחלקה בנוגע לצורת הטיפול במשבר. טיילר סירב להקמת בנק מרכזי. הקונגרס הבטיח למדינות הדרום להפחית את המכסים, שפגעו בהם אבל עזרו לתעשייה בצפון. טיילר המליץ להעלות מכסים מעל ל-20%. הקונגרס הוויגי העביר חוקים שהעלו את המכסים וסירב למנוע מימון ממשלתי למדינות. טיילר הטיל וטו על שני החוקים וחיסל את הקשר עם הוויגים. הקונגרס איחד את שני החוקים וטיילר הטיל וטו גם על החוק החדש. הוויגים החליטו להעביר חוק אחר, החזירו את המכסים לרמתם מ-1832 וסיימו את תוכנית המימון הממשלתית. ניסיון הדחה קצת לאחר הוטו על מכסי המגן, בית הנבחרים ניסה להדיח נשיא בפעם הראשונה. הנשיאים לא הרבו להשתמש בזכות הוטו, והטילו וטו בעיקר בנושאים חוקתיים. טיילר פגע בקונגרס, וב-10 ביולי 1842 הקונגרס האשים את טיילר בכמה אישומים. הנרי קליי מצא את ההליך אגרסיבי מדי, וההצעה נדחתה בינואר. ועידה בראשות ג'ון קווינסי אדמס גינתה את הנשיא ואת שימושו בזכות הוטו. אדמס לא אהב את העובדה שטיילר החזיק בעבדים. אדמס הציע תיקון חוקתי שידרוש משני הבתים רוב רגיל כדי לבטל וטו, ולא רוב של שני שלישים. ההצעה לא עברה. הוויגים שמרו על הרוב בסנאט אולם איבדו שליטה בבית הנבחרים. הקונגרס הצליח לבטל את הוטו לראשונה ב-3 במרץ 1845. מדיניות חוץ וביטחון למרות הקושי במדיניות הפנים, טיילר הצליח במדיניות החוץ. הוא תמך בסחר חופשי ובהתרחבות מערבה. הוא הגיע להסכם עם סין כדי להתחרות בבריטים בסחר בינלאומי. לאחר מכן הגיע להסכם מדינות גרמניות. הוויגים התנגדו להסכמים בגלל התנגדותם לטיילר. טיילר הרחיב את דוקטרינת מונרו וקבע שהיא תקפה גם להוואי, מה שהוביל לסיפוח העתידי של הוואי. ב-1842, דניאל ובסטר, מזכיר המדינה, הגיע להסכם שהסדיר את הגבול בין מיין וקנדה, שסיים את מצב המתיחות הארוך בין ארצות הברית ובריטניה. טיילר לא הצליח להגיע להסכם עם הבריטים על גבולות אוראגון. ביומו האחרון בתפקיד, 3 במרץ 1845, פלורידה הצטרפה לארצות הברית. טיילר הגביר את הכוח הצבאי, וזכה לתמיכת מנהיגי הצי. הוא סיים את המלחמה בפלורידה ב-1842, והכריח את האינדיאנים להתבולל. לאחר שפרץ מרד ברוד איילנד, טיילר התבקש לשלוח את הצבא לשם כדי לעצור את המורדים. הוא ניסה לפשר בין הצדדים וגרם להרחבת זכות ההצבעה. סיפוח טקסס טיילר תמך בסיפוח טקסס מאז שהפך לנשיא. ב-1836, רפובליקת טקסס הכריזה על עצמאותה ממקסיקו, אולם מקסיקו סירבה להכיר בה. הטקסנים דרשו להצטרף לארצות הברית, אולם ג'קסון ומרטין ואן ביורן לא רצו לצרף עוד מדינת עבדות דרומית. טיילר רצה לספח את טקסס, בניגוד לדעת חברי הקבינט שתמכו בהתפשטות מערבה. ניסיונות ראשונים בתחילת 1843, לאחר שהשלים הסכמים דיפלומטיים, טיילר היה מוכן לספח את טקסס. ללא תמיכה מפלגתית, הוא סבר שסיפוח טקסס יעזור לו להיבחר שוב. בפעם הראשונה הוא היה מוכן לשחק במשחק הפוליטי. לאחר שדניאל ובסטר התנגד לכך, טיילר הכריח אותו להתפטר ומינה את יו לאגרי, תומך שלו, במקום. בעזרת ג'ון ספנסר, מזכיר האוצר, טיילר פיטר רבים מנושאי המשרות והחליף אותם בתומכי הסיפוח. טיילר סייר בכל המדינה ב-1843 והתקבל בחום בקרב הציבור. במהלך המינוי לאגרי מת, ובמקומו מונה אבל אפשור. טיילר התחיל משא ומתן עם הממשלה הטקסנית, והבטיח הגנה צבאית ממקסיקו. החוקה דרשה אישור לכל פעולה צבאית, וטיילר שמר על סודיות. רוב הסנאטורים תמכו בסיפוח. לאחר שהשלים את ההסכם עם טקסס, טיילר נסע בספינה, ובמהלך הנסיעה התותח של הספינה השתבש. טיילר לא נפגע, אולם מספר אחרים נהרגו מיד, כולל אפשור והעבד השחור של טיילר. טיילר איבד תקווה להשלים את הסיפוח לפני נובמבר ולהיבחר מחדש. בחירות 1844 טיילר מינה את ג'ון קלהון להיות מזכיר המדינה. ניסיון הסיפוח של קלהון זכה להתנגדות מצד מתנגדי העבדות. הוויגים התנגדו להסכם ולא רצו שטיילר יתחזק. מקסיקו הכריזה שסיפוח יהיה פעולה עוינת מצד ארצות הברית. קליי ומרטין ואן ביורן, שנחשבו למועמדים מובילים, התנגדו לסיפוח. טיילר שלח את ההסכם לאישור הסנאט באפריל 1844, אף על פי שלא ציפה שההסכם יעבור. הדמוקרטים לא היו מוכנים לקבל את טיילר והוא הבין שלא יוכל להיבחר מחדש. הדרך היחידה שלו לעזור למורשתו הייתה לספח את טקסס. הוא יצר את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית וניסה להשיג תמיכה. התמיכה בציבור לטובת הסיפוח גרמה לדמוקרטים להסכים לסיפוח. ואן ביורן לא השיג רוב של שני שלישים כדי להיות מועמד, ובסיבוב התשיעי נבחר ג'יימס פולק, שתמך בסיפוח. טיילר הודה שמטרתו האמיתית הייתה לספח את טקסס ולא להיבחר מחדש. הסנאט הוויגי דחה את ההסכם ביוני 1844, אולם טיילר הרגיש שהסיפוח הוא בלתי נמנע. הוא קרא לקונגרס לאשר את הסיפוח, ואנדרו ג'קסון שכנע את פולק לקבל את טיילר אל המפלגה הדמוקרטית. טיילר הסכים לתמוך בפולק, שזכה בניצחון דחוק על קליי. הניצחון נחשב לתמיכה בסיפוח, ובסוף פברואר בית הנבחרים אישר ברוב גדול את ההסכם. הסנאט אישר את ההסכם רוב דחוק וטיילר חתם על החוק. טקסס אישרה את התנאים והצטרפה לאיחוד ב-29 בדצמבר 1845. משפחתו וחייו לטיילר היו יותר ילדים מכל שאר הנשיאים. אשתו הראשונה הייתה לטישה כריסטיאן (12 בנובמבר 10–1790 בספטמבר 1842), איתה נולדו לו שמונה ילדים: מרי (1815–1847), רוברט (1816–1877) שכיהן כמזכיר האוצר של הקונפדרציה, ג'ון (1819–1896), אליזבת (1823–1850), אן (1825-1825), אליס (1827–1854) וטזוול (1830–1874). ממוזער\|200px\|שמאל\|דיוקן שמן של אשתו הראשונה של טיילר, לטישה כריסטיאן טיילר ממוזער\|200px\|ימין\|דיוקן שמן של אשתו השנייה של טיילר, ג'וליה גרדינר טיילר אשתו הראשונה של טיילר, לטישה, מתה משבץ בבית הלבן בספטמבר 1842. אשתו השנייה הייתה ג'וליה גרדינר, ואיתה נולדו לו שבעה ילדים: דייוויד (1846–1927), ג'ון אלכסנדר (1848–1883), ג'וליה (1849–1871), לאשלן (1851–1902), ליון (1853–1935), רוברט פיצוולטר (1856–1927) ופרל (1860–1947). אף על פי שטיילר אהב את משפחתו, הוא לא שהה בביתו במהלך הקריירה הפוליטית שלו. כג'נטלמן דרומי, חובתו הייתה חשובה. ב-1821, סירב להיבחר מחדש לבית הנבחרים כיוון שטען שעליו לתמוך בחינוך ילדיו. המטע היה רווחי יותר כשטיילר ניהל אותו. כשנכנס לסנאט ב-1827, הבין שיהיה עליו לבלות חלק מהשנה רחוק ממשפחתו. עדיין, הוא היה קרוב לילדיו בעזרת המכתבים. בדצמבר 1841, תקף אותו מו"ל מתנגד לעבדות וטען שלטיילר היו כמה ילדים משפחות, שמכר אותן. מספר משפחות שחורות טוענות שהן צאצאיו של טיילר, אולם לא נמצאו ראיות לכך. נכון לאוגוסט 2023, לטיילר יש נכד חי (הריסון רופין טיילר, נולד ב-1928), כך שהוא הנשיא המוקדם ביותר שיש לו נכד חי. לאחר נשיאותו ומותו ממוזער\|ג'ון טיילר טיילר פרש למטע שלו בווירג'יניה, על נהר הג'יימס. הוא קרא למקום "יער שרווד", בהתייחסות לאגדה של רובין הוד, כדי לסמל את גירושו מהמפלגה הוויגית. הוא עבד קשה כדי להשיג יבולים רבים. שכניו הוויגים מינו אותו למשרת המשגיח על הדרכים ב-1847, משרה שולית, כדי ללעוג לו. לצערם הוא לקח את העבודה ברצינות וקרא לשכניו לספק עבדים לעבודות דרכים. הוא פרש מהפוליטיקה, לעיתים נאם בציבור אולם לא ייעץ לאף אחד. באחד מנאומיו חשף אנדרטה לזכרו של הנרי קליי, ושיבח את שותפו הפוליטי לשעבר, שהעריץ בשל הפשרה בנוגע למכס ב-1833. הנשיא לשעבר נכח במסיבות רבות של האליטה של וירג'יניה. לאחר שפשיטתו של ג'ון בראון על מחסן נשק בהארפר'ס פֵרִי הציתה פחד מניסיונות לשחרר את העבדים או מרידות עבדים, התארגנו בווירג'יניה מיליציות. הקהילה של טיילר בחרה בו להוביל את המשמר המקומי. ימין\|ממוזער\|alt=A large obelisk in a graveyard, with a bust of Tyler, and a black cast iron cage partially visible behind it.\|סימון קברו של טיילר בבית הקברות בווירג'יניה. המבנה השחור לשמאל המבנה הוא קברו של ג'יימס מונרו. לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, חזר טיילר אל החיים הציבוריים בוועידת השלום של וירג'יניה שהתכנסה בוושינגטון בפברואר 1861 בניסיון למנוע מלחמה. הוועידה ניסתה למצוא פשרה ולמנוע מלחמת אזרחים, אפילו כשהחלו לכתוב את חוקת הקונפדרציה במונטגומרי. אף על פי שהוביל את הוועידה, טיילר התנגד להחלטות הסופיות שלה, שהרגיש שנכתבו בידי נציגי המדינות החופשיות, לא הגנו על זכויות בעלי העבדים בטריטוריות ולא פיצו את הדרום העמוק ושמרו על האיחוד. הוא הצביעה נגד ההחלטות, שהוועידה שלחה לקונגרס לאישור בפברואר 1861 כתיקון לחוקה. באותו היום שוועידת השלום החלה, נבחר טיילר לוועידת הפרישה מווירג'יניה, וניהל אותה ב-13 בפברואר 1861. הוא הפסיק לחפש פשרה והבין שהדרום יאלץ לפרוש, אולם לא חשב שהדבר יגרום למלחמה. באמצע מרץ דיבר נגד החלטות וועידת השלום, וב-4 באפריל, תמך בפרישה לאחר שהוועידה דחתה את הרעיון. ב-18 באפריל, לאחר ההתקפה על פורט סאמטר והחלטתו של לינקולן לגייס חיילים, תמך טיילר, יחד עם רוב הצירים, בפרישה. הוא הנהיג את הוועדה שנועדה להסדיר את תנאי כניסתה של וירג'יניה לקונפדרציה וקבע את משכורות הקצינים בצבא. ב-14 ביוני, חתם על צו הפרישה מהאיחוד, וכעבור שבוע הוא נבחר לקונגרס המחוזי. טיילר החל לכהן בקונגרס ב-1 באוגוסט 1861, ושירת עד לפני מותו ב-1862. בנובמבר 1861 נבחר לבית הנבחרים של הקונפדרציה, אולם מת לפני המושב הראשון בפברואר 1862. מוות במהלך חייו של טיילר, הוא היה חולה מאוד. ככל שהזדקן יותר, סבל מהתקררויות במהלך החורף. ב-12 בינואר 1862, לאחר שהתלונן על קור וסחרחורת, הוא הקיא והתמוטט. הטיפול לא השיב לו את בריאותו, והוא תכנן לחזור אל ביתו ב-18 בינואר. לילה לפני כן החל להיחנק, ולאחר חצות, לגם ברנדי בפעם האחרונה ואמר לרופא שלו "אני הולך. אולי זה לטובה". לאחר מכן מת, כנראה משבץ. מותו של טיילר היה היחיד בתולדות הנשיאים שלא הוכר בוושינגטון בגלל נאמנותו לקונפדרציה. הוא ביקש קבורה פשוטה, אולם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס תכנן קבורה מפוארת שתציג את טיילר כגיבור לאומה החדשה. בקבורתו, ארונו של הנשיא העשירי נעטף בדגל הקונפדרציה. הוא הנשיא היחיד שנקבר תחת דגל זר. טיילר קבור בבית הקברות בריצ'מונד, ליד אחוזת הקבר של הנשיא לשעבר ג'יימס מונרו. על שמו נקראה עיר בטקסס, על תפקידו בסיפוח המדינה. מורשתו נשיאותו של טיילר שנויה במחלוקת בקרב מדעני המדינה. ההיסטוריונים לא רואים בו כנשיא טוב, וטוענים שלקה בחסר בתור נשיא ונחשב לאחד מהפחות מוצלחים. סקר מיקם אותו במקום ה-35 מבין 42 נשיאים דאז. טיילר קבע תקדים בכך שהפך מסגן הנשיא לנשיא. התעקשותו שהיה נשיא ולא נשיא בפועל, הייתה דגם לשבעה נשיאים אחרים שהפכו מסגנים לנשיאים. ב-1967, הכיר התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית בעמדתו של טיילר. ישנם מלומדים ששיבחו את מדיניות החוץ של טיילר, כמו ההסכם עם בריטניה וסיפוח טקסס. הם טוענים שטיילר היה נשיא יותר חזק ממה שזוכרים אותו, שהיה אמיץ, כנה ולוחם עבור אמונותיו. ספר מ-2008, שדירג את כל הנשיאים לפי השלום, השגשוג והחירות בתקופתם, דירג את טיילר כנשיא הטוב ביותר. נטען שטיילר הביא כבוד לבית הלבן, כיוון שסירב להתפשר על עקרונותיו. רבים טוענים שנאמנותו לקונפדרציה פוגעת בהישגיו כנשיא. ממוזער\|170px\|alt=Historical ten-cent stamp with Tyler's profile.\|בול של טיילר בספר על טיילר, נטען שלא הצליח כנשיא בגלל גורמים חיצוניים שפגעו בו. הראשון מביניהם היה הנרי קליי, שרצה להגשים את חזונו בנושא הכלכלה של אמריקה. לאחר שג'קסון השתמש בכוחותיו כנשיא, הוויגים חפצו בנשיא שישלט בידי הקונגרס, וקליי החשיב את טיילר כחייל שלו. טיילר התנגד לכך ולכן התרחש פילוג בין הרשויות. בגלל הצלחותיו במדיניות החוץ, נטען שנשיאותו אמנם לקתה בחסר, אולם לא הייתה כישלון. אקדמאים שיבחו וביקרו את טיילר, אולם רוב הציבור האמריקני לא מכיר אותו יותר מדי. טיילר נחשב לאחד מהנשיאים האלמוניים ביותר. לקריאה נוספת Dan Monroe, The Republican Vision of John Tyler, Texas A & M University Press, 2003 Edward P. Crapol, John Tyler: the Accidental President, University of North Carolina Press, 2012 קישורים חיצוניים ג'ון טיילר, באתר הבית הלבן מדריך ביבליוגרפי לג'ון טיילר, באתר ספריית הקונגרס * קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ויליאם הנרי הריסון קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית קטגוריה:מושלי וירג'יניה קטגוריה:בוגרי מכללת ויליאם ומרי קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מווירג'יניה קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מווירג'יניה קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית קטגוריה:נשיאים זמניים של הסנאט של ארצות הברית קטגוריה:חברי האספה הכללית של וירג'יניה קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הוויגית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1790 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1862	2024-10-04T16:18:54
הראי"ה	הפניה אברהם יצחק הכהן קוק	2014-04-13T18:04:39
מאיר שמחה הכהן	רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה'תר"ג, 1843 - ד' באלול ה'תרפ"ו, 14 באוגוסט 1926) מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה. ספריו החשובים הם "אור שמח" על הרמב"ם, חידושיו לתורה שפורסמו אחרי מותו בספר "משך חכמה" ("משך" הם ראשי התיבות של שמו) ו"חידושי רבינו מאיר שמחה על הש"ס" על התלמוד הבבלי והירושלמי. בדור האחרון נתפרסמו גם תשובותיו. ביוגרפיה בית אביו - הרב שמשון קלונימוס הכהן ואמו - הרבנית אסנת היה "בית וועד לחכמים" בעיר בוטרימוניס באזור וילנה בליטא. בין באי הבית היה הגאון רבי מאיר מטיקטין שנהג להתארח אצלם והם סיפקו את כל מחסורו. באחת הפעמים, בשנת ה'תר"ג הוא ברך אותם בבן זכר שיאיר את עיני ישראל בתורה ואכן הם נפקדו ובסוף אותה שנה נולד בן וההורים קראו לו מאיר. בילדותו אירע לו נס. הצאר ניקולאי גזר לחטוף ילדים ולהכשירם לצבא והנה ביום שישי בבוקר שמעה אמו דפיקות על דלת הבית וכאשר פתחה, ראתה אדם זר, שהזהיר אותה לשמור על בנה מחשש שייחטף לצבא. ההורים החליטו להחביאו בארגז המצעים שבחדר השינה ואכן בעת סעודת ליל שבת הגיעו גויים לחפש את הילד מאיר שמחה. נערכו חיפושים בכל רחבי הבית ובאורח פלא לא חיפשו בארגז המצעים, וכך ניצל רבי מאיר שמחה מעבודת הצבא. התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות יחד עם ידידו רבי יוסף זונדל הוטנר. בביאליסטוק התקרב גם לרב המקומי, רבי יום טוב ליפמן הלפרין שקירב אותו ולמד עמו בחברותא. כך למד גם עם הרב יצחק ליב גרוסברג, מחבר "שי למורא" על מסכת בכורות. בתרמ"ח (1888) נתמנה לרב ליטאי בדווינסק לאחר פטירתו של הרב ראובן הלוי לוין שכיהן בתפקיד זה בשמונה שנותיו האחרונות (הרוגוצ'ובר היה הרב החסידי שם). איסר הראל, יליד העיר, מתאר בספרו "ביטחון ודמוקרטיה", מאורע שהסעיר את כל העיר וקשור ישירות לרבי מאיר שמחה: ובשם הסטייפלר מובא שלאחר האירוע, על פי עדות אחרת באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה בעקבות גזירת השלטונות על חיוב לימוד השפה הרוסית בישיבות, הביע את דעתו כי אין לסגור את ישיבת וולוז'ין בעקבות הדרישה. לעומתו, דעת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין הייתה שיש לסגור את הישיבה, וכשהתבטא הרב מאיר שמחה שלא ייתכן שרב עיירה יפסוק בעניין, הגיב הרב ישראל מאיר שהדבר נוגע גם אליו משום שישיבת ראדין נמצאת תחת חסותו. הרב ישראל מאיר שחשש שמא הרב מאיר שמחה נפגע מדבריו, חרג ממנהגו שלא להביא בחיבורו 'משנה ברורה' גדולים בני זמנו, והביא אמרה משמו של רבי מאיר שמחה. רבי מאיר היה מאיר פנים לכל אברך ושמח לתת "כתבי סמיכת חכמים". בזמן מלחמת העולם הראשונה נמלטו רבים מתושבי העיר ואף הציעו לו לברוח עמם. תשובתו הייתה: "כל זמן שיישארו בעיר תשעה יהודים, אני אהיה העשירי למניין!". בשנת ה'תרפ"ו נפטרה אשתו ומספרים שהוא התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך" ואמנם הוא נפטר באותה שנה, בליל שבת, ד' אלול. הספר משך חכמה הספר משך חכמה מלא בדברי תורה מקוריים ומחודדים ובשל כך זכה לתפוצה רחבה מאוד. חוגים דתיים שונים לחלוטין התענגו עליו ומצאו בו סמך להשקפותיהם, מהחרדים ועד ישעיהו ליבוביץ. בין השאר הזהיר בו את אלו הסוברים כי "ברלין היא ירושלים" כי "רוח סופה וסער" תעקרם ממקומם, אזהרה שהתגשמה עשור אחרי פטירתו. הוא התייחס בחיבה ליישוב הארץ, אך שמר על ריחוק מהתנועה הציונית. במכתב שכתב לבקשת שליחי קק"ל כתב: "כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון ש"סר פחד השבועות" וברישיון המלכים, קמה מצוות יישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה". משפחתו ומקורביו אביו: ר' שמשון קלונימוס קלמן הכהן למדן גדול ומרביץ תורה, בעל צדקה ומכניס אורחים. סבא מצד האב: הגאון המפורסם ר' חנניה כהן אמו: מרת אסתר. אשתו: מרת חיה בת ר' צבי פלטיאל מקובסקי זצ"ל מביאליסטוק נישא עימה בהיותו כבן 17 שנים. מרבותיו: ר' משה דנישבסקי. חברותא: ר' יוסף זונדל הוטנר, ר' יום טוב ליפמן הלפרין, ר' יצחק ליב גרוסברג מחבר "שי למורא" על מסכת בכורות. מתלמידיו: ר' שפטיה שעפטיל הלוי סגל, ר' לוי פאלאצק, ר' חיים זאב חאראש. חתנו: ר' אברהם לופטביר בעל השו"ת "זרע אברהם". נישא לאסנת - בתו היחידה של ר' מאיר שמחה הכהן וזמן קצר אחרי הנישואים היא חלתה ושניהם נפטרו בדמי ימיהם חשוכי ילדים. הנצחתו על שמו נקראה ישיבת אור שמח בירושלים ועל שם ספרו הישיבה הקטנה "משך חכמה" בבני ברק, וכן רחוב בעל אור שמח בשכונת מעלות דפנה בירושלים, רחוב אור שמח בבית שמש ורחוב משך חכמה במודיעין עילית. חיבוריו משך חכמה על התורה, נכתב בצעירותו (בהיותו בן 17) ויצא לאור כשנה לאחר פטירתו. אור שמח על סדר המשנה תורה לרמב"ם, נדפס לראשונה בתרפ"ו (אותה שנה בה נפטר). חידושי רבינו מאיר שמחה על הש"ס על סדר התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי. לקריאה נוספת הרב זאב אריה רבינר, מרן רבנו מאיר שמחה הכהן זצ"ל, תל אביב תשכ"ז. רבי מאיר שמחה מדווינסק, סדרת "אור עולם", רשת אור החיים. י. קאהן, מראה כהן, תולדות חיי בעל האור שמח. אשר ברגמן, האור שמח, תולדות חייו ומשנתו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק. אהרן סורסקי, רבי מאיר שמחה מדווינסק, בית יעקב: ירחון לענייני חינוך, ספרות ומחשבה, אלול תשכ"ו, עמ' 6–7. יונה בן-ששון, מערכות האלוקות ומעגלות עולם נברא במשנתו העיונית של בעל "משך חכמה" : התאולוגיה והמטפיזיקה של ר’ מאיר שמחה הכהן, אשל באר-שבע ב' (1981), עמ' 355–378. אהרן פיצ’ניק, הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל על חיבת הארץ ופחד השבועות, ברקאי א' (תשמ"ג), עמ' 37–41. עוזי קלכהיים, כלל ישראל והלכות ציבור במשנתו של הגאון ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל על פי ספרו "משך חכמה", מנחה לאי"ש (תשנ"א), עמ' 323–336. הרב יהודה קופרמן, מבוא לספר משך חכמה על התורה. יונה בן ששון, משנתו העיונית של בעל משך חכמה, מכללת ליפשיץ, תשנ"ו. נפתלי רוטנברג, מלך, ראשי-עם ושבטי ישראל: שוויון בפני החוק בפירושו של בעל המשך חכמה, בתוך: הוגים בפרשה, ידיעות ספרים 2005, עמ' 638–645. הרב חיים דרוקמן, קמעא קמעא, פרק ו', בהוצאת ידיעות אחרונות והמכון התורני אור עציון, מהדורה מורחבת תשע"ח. קישורים חיצוניים מכתב בכתב ידו של ה"אור שמח", אל הגאון ר' ישראל אבא ציטראן אב"ד פתח תקווה, בכתב ידו וחתימתו. סרטון המנציח עליה של שרידי קהילת דווינסק לקברי ה"אור שמח" וה"רוגצ'ובר" ב-28 פברואר 2011 'ר' מאיר־שמחה ב"ר שמעון־קלמן הכהן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 65–66 (, תמונה 1263–1264). על רבי מאיר שמחה ותורתו באתר דעת. ספריו משך חכמה באתר ויקיטקסט הערות שוליים קטגוריה:רבנים אורתודוקסים קטגוריה:רבנים ליטאים קטגוריה:רבנים לטבים קטגוריה:פרשני הרמב"ם קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה קטגוריה:ביאליסטוק: רבנים קטגוריה:דאוגבפילס: רבנים קטגוריה:ילידי 1843 קטגוריה:נפטרים ב-1926	2024-10-06T14:02:39
מאיר שמחה מדווינסק	REDIRECT מאיר שמחה הכהן	2004-10-11T16:28:57
MTV	MTV (לשעבר קיצור של Music Television) הוא ערוץ טלוויזיה אמריקני המשדר קליפים של מוזיקה פופולרית. עם התפתחות הערוץ הוא החל להפיק גם סדרות טלוויזיה ותוכניות מציאות, טקסי פרסים למיניהם, ותכנים נוספים. רשת MTV היא רשת ערוצים בינלאומית שמפעילה ערוצים מקומיים ברחבי העולם - ארצות הברית, אירופה, אסיה. בנוסף מפעילה ערוצי נישה כגון מוזיקה שחורה, מוזיקה אלטרנטיבית, פופ, רוק, VH1 וניקלודיאון. היסטוריה MTV הוקם כערוץ כבלים אמריקני בניו יורק ב-1 באוגוסט 1981, ומשנת 1985 הוא נמצא בבעלות תאגיד התקשורת "ויאקום" (Viacom). הקליפ הראשון ששודר בערוץ האמריקני היה "Video Killed the Radio Star" של להקת הבאגלז, ואילו הקליפ הראשון ששודר ב-MTV אירופה היה "Money for Nothing" של להקת דייר סטרייטס. הערוץ היה פורץ דרך במובנים רבים, הן בתחומי התקשורת (ערוץ שמשדר מוזיקה 24 שעות ביממה) והן בתחום המוזיקה (עלייה בפופולריות של זרמי מוזיקה מסוימים, חברות המוזיקה התחילו ליצור קליפים מושקעים יותר ועוד). לערוץ היה חלק חשוב בהצלחתם של כוכבי מוזיקה רבים, לרבות מייקל ג'קסון, מדונה ובון ג'ובי. בשנת 1984 נוסד טקס פרסי הקליפים (VMA), ובשנת 1991 נוסד טקס פרסי הקולנוע. בעקבות החלטת הערוץ לשדר יותר מוזיקה שחורה ומוזיקת רוק הוקם בשנת 1985 ערוץ VH1, והוא משדר בעיקר להיטי פופ. בתחילת שנות התשעים שידר MTV קליפים רבים של רוק ובייחוד של גראנג'. להקות רוק פופולריות רבות מאותן שנים, כגון נירוונה, סאונדגארדן, Guns N' Roses ואף מטאליקה (שעברה מהפך תדמיתי באותן שנים) זכו לחשיפה נרחבת ב-MTV. אף על פי כן, באמצע העשור חל מפנה בכיוון הערוץ, והוא החל להרבות בשידורי קליפים של פופ וראפ על חשבון הרוק, ואילו VH1 החל לשדר קליפים של רוק. יש אשר יאמרו כי שינוי זה נובע מהיותו של הערוץ קשוב להלכי הרוח בקרב הקהל הרחב ומהעובדה כי החל מאמצע שנות התשעים חלו פיחות בפופולריות של הרוק ועלייה בפופולריות של הפופ והראפ. לעומתם, יש אשר יגידו, כי בשל היותו של MTV אחד מספקי המוזיקה העיקריים לקהל הרחב, הוא זה שקובע במידה מסוימת את האופנה. בתחילת שנות התשעים החלה רשת MTV להפיק תוכניות אנימציה. הראשונה שבהן הייתה "ליקוויד טלוויז'ון" (במקור תוכנית של BBC), שהראתה אוסף של סרטוני אנימציה קצרים. לאחר מכן החלה MTV להפיק תוכניות אנימציה באורך מלא שיצרה חברת הבת שלה ניקלודיאון. עם תוכניות האנימציה ששודרו ב-MTV נמנות איאון פלקס, ביוויס ובאטהד, האחים גראנט, דריה, Celebrity Deathmatch ועוד. בשנת 2004 רכשה ויאקום את ערוץ הטלוויזיה הגדול ביותר בגרמניה ("ויוה מדיה"), והפכה את MTV לרשת המוזיקה הגדולה ביותר באירופה. השפעת MTV על התרבות עם הקמת רשת MTV בארצות הברית ולאורך שנות ה-80 של המאה ה-20, הערוץ שיווק את עצמו באמצעות הסלוגן "I want my MTV". הסלוגן הפופולרי אוזכר בתחילת השיר "Money for Nothing" של להקת דייר סטרייטס. MTV בישראל במרץ 1990, שודר בישראל הפיד האירופי של MTV. עד לשנת 2000, שודר הערוץ בכבלים בערוץ 7, ולאחר מכן החלו שידוריו גם בלוויין. באותם זמנים, היה הערוץ מהנצפים ביותר בקרב בני נוער בארץ. הפיד האירופי שידר מבריטניה ללא תרגום ושודרו פרסומות באנגלית. חלק מהתוכניות ששודרו באירופה, היו תוכניות שמקורן בפיד האמריקני של MTV, אליו גויסו מגישים ישראלים, בהם ג'ייסון דנינו הולט, בקי גריפין ועדן הראל. בשנת 2008 עלה אתר האינטרנט של MTV ישראל, בו הוצגו חדשות, מידע ומוזיקה בשפה העברית, הן על מוזיקה ישראלית והן על לועזית. ב-18 בינואר 2011, כחלק מרצון בעלת השליטה ב-MTV לחלק את הערוץ שבבעלותה ברחבי העולם לערוצים מקומיים, הופסקה הפצת הפיד האירופי לאחר למעלה מ-20 שנה ובמקומו עלה ערוץ "MTV ישראל" המשודר מישראל. הזיכיון על המותג ניתן לחברת ההפקה "ענני תקשורת", וכחלק מהשינוי, תוכני הערוץ פונים לקהל הישראלי בעברית, בכתוביות, בדברי קריינות ובפלייליסט הכולל שירים בעברית. לצד "MTV ישראל", שודרו גם מספר ערוצים מהפיד האירופי, לפי בחירת חברות הכבלים והלוויין. לאורך השנים, ערוצים VH1 ו-VH1 Classic שודרו גם בחברת הכבלים וגם בחברת הלוויין. עם זאת, מספר ערוצים שודרו רק בחברה אחת והשאר בחברה אחרת. בינואר 2015 עלה ערוץ "MTV LIVE" ב-HOT ו-yes. בינואר 2018 הושקה גרסה ישראלית לתוכנית הנצפית ביותר ב-MTV בעולם - "שרוטים" בהנחיית דנה פרידר והיא ההפקה הראשונה של MTV בישראל ששודרה ב-HOT בלבד. תוכניות בתחילת דרכו הערוץ שידר קליפים ברצף, 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, ובהמשך עבר גם להפיק תוכניות רבות, ביניהן סדרות אנימציה (ביוויס ובאטהד, בובספוג מכנסמרובע), תוכניות מציאות (העולם האמיתי, משפחת אוסבורן), תוכניות אירוח (טום גרין, אנדי דיק) ותוכניות בידור (פאנק'ד, ג'קאס). בעבר, התוכנית המרכזית של הערוץ בארצות הברית הייתה "TRL" (בשמה המלא Total Request Live). התוכנית הציגה את עשרת הקליפים המבוקשים ביותר בכל יום (כפי שנבחרו על ידי הצופים), ושודרה בשידור חי מטיימס סקוור שבמנהטן. התוכנית ארכה כשעה, והתארחו בה אמנים מובילים. היא שודרה החל מספטמבר 1998, והמנחה המקורי שלה היה קרסון דיילי. משנת 2003 הנחו אותה שישה מנחים מתחלפים. ב-16 בנובמבר 2008, בתום ספיישל בן שלוש שעות, התוכנית ירדה מהאוויר. ערוצי נישה עיקריים MTV Hits - להיטים עכשוויים - פופ וראפ. משודר באירופה ובישראל. עד 2021 שדר רק בהוט ונכון להיום משודר גם בהוט וגם ביס. Club MTV - מוזיקת דאנס ומוזיקה אלקטרונית. החל מחודש יוני 2020 משודר בישראל במקום MTV DANCE. MTV Live - ערוץ המשדר קליפים, הופעות חיות ומספר סדרות מקור. משודר בכל העולם ובישראל. MTV סדרות - ערוץ המשודר מישראל, ומתמקד בסדרות וטקסי פרסים מבית MTV. משודר בישראל ב-HOT מינואר 2015. MTV Base - מוזיקה שחורה. משודר באירופה ובעבר בישראל. (במקומו כיום משודר בארץ Club MTV) MTV Classic - להיטי פופ ורוק משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים. משודר במקומות בהם MTV 80s ו-MTV 90s אינם משודרים. ניקלודיאון - ערוץ לילדים ונוער, משודר בכל העולם. בארץ כיום מופעל - ערוץ ניקלודיאון, ערוץ ניק ג'וניור, ערוץ טין ניק. MTVU - ערוץ סדרות ומוזיקה המיועד לסטודנטים באוניברסיטאות. משודר בארצות הברית בלבד. CMT - מוזיקת קאנטרי. משודר בארצות הברית בלבד. MTV Channel - ערוץ MTV הראשי של בריטניה. משדר בעיקר מוזיקה וגרסאות בריטיות לתוכניות מקור האמריקאיות. משודר בבריטניה בלבד. ערוצי הנישה החדשים של MTV באוגוסט 2020, "ויאקום" קיבלה החלטה להחליף מספר ערוצים של MTV, בשלושה ערוצים שמתמקדים אך ורק במוזיקה משנות ה-80, 90 ומהעשור הראשון של שנות ה-2000. הערוצים שהוחלפו היו VH1 Classic, VH1 ו-MTV Rocks (ברוסיה - MTV Dance), והם הוחלפו, בהתאמה, בערוצים: MTV 80s, MTV 00s ו-MTV 90s. כל ערוצי הנישה החדשים, חוץ "MTV 90s" אשר זמין ב-HOT בלבד, זמינים ב-HOT וב-yes. ממוזער\|שמאל\|150px\|סמל "MTV 00s" MTV 80s ("MTV Eighties") - ערוץ המשדר לאורך כל שעות היום שירים משנות ה-80 בלבד. הערוץ עלה לשידור בפיד האירופי באוגוסט 2020, ומשדר הן למדינות שמקבלות את הפיד האירופי, והן לבריטניה - אך בפיד נפרד. במדינות המקבלות את הפיד האירופי, הערוץ החליף את VH1 Classic אירופה. MTV 90s ("MTV Nineties") - ערוץ המשדר לאורך כל שעות היום שירים משנות ה-90 בלבד. הערוץ עלה בתחילה כ"מיתוג מחדש" זמני של ערוץ MTV Classic הבריטי, ולאחר מכן הפך לערוץ בפני עצמו. הערוץ עלה לשידור בפיד האירופי באוגוסט 2020. בישראל הערוץ מחליף את MTV Rocks וברוסיה הערוץ מחליף את MTV Dance. MTV 00s ("MTV Zeros" באירופה, "MTV Noughties" בבריטניה) - ערוץ המשדר לאורך כל שעות היום שירים מהעשור הראשון של המאה ה-21 בלבד (2000–2009). הערוץ עלה כ"ערוץ פופ-אפ" בבריטניה והחליף את MTV OMG לתקופה קצרה, ולאחר מכן הפך לערוץ בפני עצמו, הן בבריטניה והן באירופה. בכל העולם מחליף הערוץ את VH1 מאז אוגוסט 2021, שכעת משודר אך ורק בשטחי ארצות הברית, וכל מותגי-הבת שלו נמחקו בכל העולם. ערוצי הנישה בעבר VH1 - להיטים עכשוויים ולהיטי פופ ורוק משנות התשעים והשמונים. MTV Rocks - מוזיקת רוק. נסגר ביולי 2020. VH1 Classic - להיטי פופ ורוק משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים. VH1 Soul - מוזיקת פאנק ורית'ם אנד בלוז עכשוויים ומשנות השישים, השבעים והשמונים. שודר בארצות הברית בלבד. MTV Dance - מוזיקת דאנס ומוזיקה אלקטרונית. שודר באירופה ובישראל (מ-2008), לאחר ירידת ערוץ MTV base. גם MTV Dance הגיע אל סוף דרכו במאי 2020 והוחלף ב-MTV Club בישראל. MTV OMG - ערוץ עם להיטי פופ, ומוזיקת קלאב. שודר בבריטניה ונסגר ביולי 2020. MTV IDOL - מוזיקת פופ ולהיטים. שודר בצרפת ובאיטליה, ונסגר ב-2016–2017. MTV BANG - ערוץ השידר סדרות מקור ורכש בלבד. שודר בבריטניה בלבד. MTV Pulse - מוזיקת פופ ורוק בבחירת הצופים ואמנים חדשים. שודר בצרפת ובאיטליה, ונסגר ב-2016–2017. MTV Music 24 - להיטים ולהקות בתחילת דרכן, משדר מוזיקה מכל הז'אנרים, ללא הפסקות פרסומות או שידורי תוכניות אחרות. שודר באירופה ובישראל בחברת yes. סיים את שידוריו ביוני 2021 והוחלף בyes בערוץ MTV HITS. תוכניות בולטות בעבר ובהווה טקסי פרסים פרסי המוזיקה של MTV אירופה פרסי הווידאו קליפים של MTV פרסי הקולנוע של MTV תוכניות וסדרות ביוויס ובאטהד - אנימציה פרודית על זוג חברים מטאליסטים כסילים Celebrity Deathmatch - אנימציית קליי-מושן (היאבקות ידוענים), קומדיה על סלבריטאים שמתאבקים בזירה Singled Out - תוכנית הכרויות בהנחיית ג'ני מקארתי קריבס - מציגה אחוזות של ידוענים איאון פלקס - אנימציה, מדע בדיוני-פעולה על מרגלת מסתורית בשם איאון דריה - אנימציה וסדרת בת של "ביוויס ובאטהד", שמתמקד על דריה מורגנדורפר Downtown - אנימציה Dismissed - תוכנית שידוכים ג'קאס - קומדיה, פעלולים Making the Video - הכנת קליפים כנופיית העץ העליז - אנימציה וקומדיה שחורה על חיות קטנות, צבעוניות וחמודות שבכל פרק מתות באופן טרגי. The Maxx - אנימציה, פעולה שמבוססת על סדרת קומיקס פאנק'ד - מתיחות, בהנחיית אשטון קוצ'ר רן וסטימפי - אנימציה (במקור של ניקלודאון) - קומדיה על כלב צ'יוואווה בשם רן וחתול שמן בשם סטימפי המופע של אנדי מילונאקיס המופע של טום גרין המופע של בן סטילר (במקור של רשת פוקס) - תוכנית מערכונים וסאטירה בכיכבו של השחקן/קומיקאי בן סטילר הוליווד הילס - ריאליטי מצליח על ארבע בנות העוסקות באופנה בלוס אנג'לס. הזמנים הקשים של אר.ג'יי ברגר - קומדיית מצבים על נער אמריקאי. MTV Unplugged - הופעות אקוסטיות Pimp My Ride (תדליק לי ת'אוטו) - תוכנית בהנחיית הראפר אקזיביט בה מחדשים מכוניות של אנשים. ניו ג'רזי חוף האקסים בגרות באמהות זאב צעיר - סדרה על נער שננשך על ידי איש זאב ונאלץ להתמודד עם ההשלכות בעזרת חברו הטוב סטיילס, איש זאב בשם דרק ועוד. מעמידות פנים - קומדיה רומנטית על שתי תלמידות תיכון שכדי להפוך פופולריות הן מעמידות פנים שהן זוג . מרי וג'יין (Mary + Jane) - סדרה קומית העוסקת במריחואנה, בהפקתו בפועל של סנופ דוג, ובכיכובה של ג'סיקה רות'. קישורים חיצוניים MTV הישראלי - בו ניתן לראות בעיקר קליפים ותוכניות MTV (בתרגום לעברית), בנוסף האתר כולל מגזין ורשת חברתית רשימת הערוצים המקומיים של MTV הערות שוליים * קטגוריה:ערוצי טלוויזיה אמריקאיים קטגוריה:ערוצי מוזיקה	2024-10-16T05:07:45
שער הרחמים	210px\|ממוזער\|תקריב של שער הרחמים (2012) שמאל\|ממוזער\|210px\|מפת הר הבית 280px\|ממוזער\|פנורמה של שער הרחמים מכיוון מזרח ממוזער\|280px\|שער הרחמים בציורו של דייוויד רוברטס (ליתוגרפיה של הצייר לואי האג), 1842 שער הרחמים (בערבית: باب الرحمة, בתעתיק מדויק: בּאבּ אלרחמה) הוא אחד משערי ירושלים הנמצא בצדה המזרחי של חומת ירושלים, בחלק החומה המהווה גם את החומה המזרחית של הר הבית. הוא מורכב למעשה משני פתחים, החסומים כיום בלבנים. שמו של הפתח הצפוני שער התשובה ושל הדרומי שער הרחמים. שער הרחמים היה היחיד מבין שערי החומה שמוביל ישירות להר הבית. במסורת היהודית מקובלת האמונה שזהו המקום דרכו ייכנס המשיח לירושלים ויביא את הגאולה הסופית. לשער יש משמעות דתית רבה עבור יהודים, והוא נחשב למקום של תפילה ועלייה לרגל. בשנת 2003 ניתן צו אלוף פיקוד לסגור את המקום עקב פעילות של ארגון הטרור חמאס. בשנת 2019 נכנסו לתוך המתחם פעילי ווקף והשתלטו עליו. בתחילה המשטרה ניסתה למנוע את כניסתם בצו של בית משפט. אך הוואקף התעלם מכך, והמשיך בעבודות בניה במקום. מאז, פועל בבית השער בית תפילה ולימוד מוסלמי. הכניסה למבנה השער היא דרך הר הבית בלבד. מעל השער ניצבת עמדה של משטרת ישראל. היסטוריה התקופה הביזנטית מבנה השער קיים מאז המאה ה־7, ראש השער וסביבו מעוטרים בעיטורים שעל פי סגנונם שייכים לתקופה האומאית. באזור נמצאו גם שרידי שער כניסה קדום יותר מהתקופה הרומית. על פי הארכאולוג דן בהט, ההקשר היסטורי של הקמת השער היה בתקופה הביזנטית. בשנת 628, עבר דרכו הקיסר הביזנטי הרקליוס בראש תהלוכה גדולה, בה הושב הצלב של כנסיית הקבר למקומו בירושלים. הצלב, שעל פי המסורת, זוהה בידי הלנה אמו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, כצלב שעליו נצלב ישו, נשדד על ידי הפרסים כאשר כבשו את העיר בשנת 614, והשבתו נחשבה לניצחון גדול לנוצרים. מבנה השער אינו מתאים לשמש כשער הגנה משום שהוא רחב, הכניסה אליו היא חזיתית (ולא בזווית, כבשער מגן) וכיוון שמכה אחת של איל ניגוח בעמוד המרכזי תמוטט את כולו. לפיכך, מדובר ככל הנראה בשער ניצחון שנבנה בשלהי התקופה הביזנטית לציון נס השבת הצלב על ידי הרקליוס. אולם, הגישה המקובלת על רוב החוקרים קושרת בין השער לבין שאר המבנים הקדומים בהר הבית ששרדו, ומייחסת אותו לפעולות הבנייה של שליטי בית אומיה. התקופה המוסלמית כעשור לאחר מכן (638) נפל השלטון הביזנטי-נוצרי עקב הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. כאשר ביקש הח'ליף עבד אל-מלכ לבצר את הר הבית על מנת להקים בו את כיפת הסלע, מבנה השער שקיים היום נבנה אז, והוא שולב בחומת המתחם המשוקמת. ייתכן ונאטם, משום שהשארתו פרוץ היוותה סיכון ביטחוני. חלק מהחוקרים סבורים שהשער נאטם יותר מאוחר במאה העשירית, מסיבות דתיות ויצא מכלל שימוש רק אז. מול השער האטום התקיימו באותה תקופה תפילות של יהודים קראים, כפי שמשתקף במסמכים מן הגניזה הקהירית. לפי דיווחי עולי הרגל, גם בימי צלאח א־דין היה השער חסום. פתחיה מרגנסבורג שביקר בירושלים במאה ה־12 מתאר את השער הנעול: נאסיר אי-ח'וסרו שביקר בירושלים בשנת 1047 דיווח, שהאתר שימש בתקופה זו כמסגד: "מסגד נאה מקושט במיני שטיחים ומוקצים לו משרתים [יעודיים, לא משרתיו של החראם] ובאים אליו אנשים רבים המתפללים בו והוא קיים עוד לפני חזרתו בתשובה של דוד. כל אדם שם מייחל לתשובה ולהסתלקות מהחטאים". ממלכת ירושלים הצלבנית גוטפריד מבויון, מנהיג מסע הצלב הראשון, פרץ את השער ונכנס לירושלים דרכו, בדומה להרקליוס. בתקופת ממלכת ירושלים נפתח השער פעמיים בשנה לצורך צעדות ליטורגיות, ביום ראשון של הדקלים באפריל ובחג רוממות הצלב בספטמבר, שבא לאזכר את כניסתו של הרקליוס. התקופה הממלוכית בתקופה הממלוכית היה שוב השער סגור, אך לא בחסימת אבן אלא בשערי ברזל. תיאור דומה עולה כמאתיים שנה לאחר מכן מדברי אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח', בו הוא מספר כי . גם בתקופה הממלוכית שימש המקום כמסגד. אלעמרי (1347) מביא מידע לגבי בית השער: "מסג'ד באב אלרחמה. ארכו ממזרח למערב 30 אמות ורוחבו מדרום לצפון 14 אמות וחצי. רוחב המחראב [כנראה הפתח בקירו הפנימי הדרומי של בית השער] שלוש אמות ורבע ומתפלל בו אימאם משלו. שש כיפות אבן מסותתת, ניצבות על שני עמודי צור לבנים ושני עמודי תמך. מסגד זה משתרע על השטח של פנים שני השערים הנקראים שער הרחמים". התקופה העות'מאנית בתחילת המאה ה־16 בנה הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון את חומת ירושלים העות'מאנית, ובמסגרת הבנייה שולב מבנה השער הקדום, כאשר נאטם באבנים דומות לאבניה החומה. בתקופת המנדט הבריטי בדצמבר 1917 העלה מייג'ור-גנרל דאוניי (Dawnay), אחד מיועציו של גנרל אלנבי, שהיה בקיא במסורות ארץ ישראל, הצעה לפתוח את שער הרחמים כך שהגנרל אלנבי יכנס לירושלים כמו ישו, הרקליוס וגודפרי מבויון לפניו, וזאת על מנת "להגשים את הנבואה המוסלמית העתיקה" על בואו של משיח הנוצרים דרך השער ואף לנצל את תעתיק שמו לערבית אל-נאבי (הנביא). אלנבי, שהתנער מכל יומרה משיחית, סירב לכך. במסורת היהודית בתקופה הערבית זכה השער להיות אחת הנקודות החשובות ביותר במסורת סיבוב השערים של קהילת הקראים בירושלים (קהילת אבלי ציון) ונערכו מולו תפילות, בקשות וקינות. המתפללים התלוננו על כך שהערבים הפכו את המקום למקום זריקת אשפה ובית קברות. כך למשל בקינת "אבלי ציון" נאמר: "שער הקדים היה מעבר לטמאים ועווילים", תפילת סלמון בן ירוחִם בה נאמר: "והנה היום כל שעריו עזובים נטושים, ועל שערי קדים קברי זדים ארורים" והקדמת סהל בן מצליח ל"ספר המצוות": "ואחינו האבלים לילה ויומם לא יחשו בראותם מטות המתים מובאות אל המקום אשר עמד שם ארון האלוהים, ואחרי יוציאם לקברם סביבות המקדש". מסורת יהודית נוספת, נפוצה מאוד בימי הביניים, מקשרת את שער הרחמים עם מדרש אגדה המתייחס ל (כל הנכנסין להר הבית, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל – חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף על השמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל – השוכן בבית הזה ינחמך; שאני מנודה – השוכן בבית הזה, ייתן בליבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר) וקושר אותה לימי מקדש שלמה, הקיים במקורות במספר מקבילות :"ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים אחד לחתנים ואח' לאבלים ולמנודים. בשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה". ר' אשתורי הפרחי (1322), כתב למשל: "מסתבר שהם אותם שני השערים שעשה שלמה לגמול חסדים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים וכמו שנזכר [ב]מסכת סופרים". יצחק חילו (1333) כתב: "לפנים היו שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים כמו שאמרו בפרקי דר' אליעזר"; מסורת זו שבה ונזכרת גם אצל משולם מוולטרה (1481) ואצל משה באסולה (1522), שציין: "יש לבית המקדש ב' שערים מברזל סגורים... וקורין להם "שערי רחמים" ואומרים שבאחד היו נכנסים החתנים ובאחד האבלים". היותו של השער סתום, סייעה להעצמת ההגות והמסורת היהודית על המשיח המתמהמה והנחסם בידי כוחות זרים. לאחר חסימת השער, הפך האזור שמחוץ לכותל המזרחי לבית קברות מוסלמי. יש אמונה בקרב היהודים, שהמוסלמים מבקשים בכך למנוע את ביאת המשיח, בחשבם שאליהו הנביא הכהן לא יוכל לעבור בבית הקברות, שמא ייטמא, ובכך תעוכב גאולתם של היהודים. אולם בהלכה היהודית קיימות דעות כי בית קברות של גויים אינו מטמא, אלא רק מגע ישיר במת או בנשיאתו. במסורת הנוצרית על פי המסורת הנוצרית שער הרחמים הוא השער דרכו נכנס ישו לירושלים. זהו גם מקום פגישתם המסורתי של יהויקים הקדוש ואנה הקדושה, הוריה של מרים, אם ישו שנקרא בבשורה האפוקריפית פסאודו-מתי בשם "שער הזהב". בתרבות משנת 1977 צורף דימוי שער הרחמים בשטר של 500 לירות, ומשנת 1980, בשטר של 50 שקל, שהנפיק בנק ישראל. בשירו של מאיר בנאי, "שער הרחמים", מוזכר השער מספר פעמים. גלריה ראו גם הכותל המזרחי שער שושן שערי ירושלים לקריאה נוספת אלי שילר, שער הרחמים, ירושלים 1975 שלומית גרא, שער הזהב בירושלים: שער הרחמים [עבודת מחקר לקבלת תואר דוקטור], תל אביב, 1986 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שערי הר הבית והמקדש קטגוריה:שערי ירושלים קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים	2024-06-16T08:31:30
מוזיאון רוקפלר	מוזיאון רוקפלר הוא מוזיאון לארכאולוגיה המסונף למוזיאון ישראל, אך שוכן בנפרד ממנו במזרח ירושלים, בסמוך לשער הפרחים. בעבר שכנו במבנה המוזיאון משרדי רשות העתיקות. המוזיאון, שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי ונחנך בשנת 1938, קרוי על שמו של הנדבן האמריקאי הנודע ג'ון ד. רוקפלר, הבן. במוזיאון ממצאים ארכאולוגיים רבים וחשובים מאזור ירושלים ומארץ ישראל כולה. בין הממצאים בולטים עצמות האדם הקדמון ממערות האדם הקדמון בכרמל, אוסף תכשיטי הזהב שנתגלו בתל אל-עג'ול ובבית שמש, אוצר שנהבי מגידו, מכתבי לכיש (בכתב עברי קדום), תבליטי הסטוקו מן הארמון האומיי מח'רבת מפג'ר שליד יריחו, ספיני עץ אומיים מהר הבית ומשקופי אבן מגולפים, מן התקופה הצלבנית מכנסיית הקבר. בעבר אכסן המוזיאון גם את מגילות ים המלח. הקמת המוזיאון עם תום השלטון העות'מאני ותחילת שלטון המנדט הבריטי בירושלים, היו מוסדות התרבות בירושלים מעטים והתרכזו בעיקר במוסדות דת. התפתחות העיר הביאה לפריחה של חיי התרבות מחד גיסא ומחקר מדעי, ואיסוף של ממצאים ארכאולוגיים מאידך גיסא. כל זה עמד בסתירה לעושר הארכאולוגי העצום מרחבי המזרח התיכון שנבע מעיסוקן של מעצמות אירופה זה עשרות שנים בחשיפת צפונות העבר. שלטונות המנדט הבריטי, שראו עצמם כממשיכי דרכם של הצלבנים וכן של בני ישראל, גילו עניין רב בגילוי עברה ההיסטורי של ירושלים וארץ ישראל וטיפוח המחקר הארכאולוגי בארץ. כך אירע שמבנה התרבות היחיד שנבנה על ידי ממשלת המנדט בארץ (במימון תורם אמריקני) הוא מוזיאון לארכאולוגיה – מוזיאון רוקפלר, שמבנהו נחשב לאחד היפים בירושלים. שמאל\|ממוזער\|250px\|טקס הנחת אבן הפינה למוזיאון בנובמבר 1919 הגיש האדריכל פטריק גדס תוכנית מתאר לעיר ירושלים, שנודעה בשם תוכנית גדס, ובה הוצע להקים מוזיאון ואקדמיה למחקר ארכאולוגי בסמוך לחומות העיר העתיקה. ייתכן והרעיון להקמת המוזיאון באתר ניטע בליבו של גדס בעקבות מכתבו של בוריס שץ אליו לפני הגשת התוכנית שפורסם בסופו של דבר בעיתון "הארץ" בשנת 1920. במכתב זה שטח בפניו את חזונו המקיף לתכנון ירושלים. עם התבססות שלטון המנדט והתגברות המחקר המדעי בארץ ישראל החלו ממצאים ארכאולוגיים להיערם במשרדי מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. תוכנית מפורטת למוזיאון מרכז מחקר ומרכז לוגיסטי בירושלים הוגשה בשנת 1924. המוסד המתוכנן נועד להצטרף לשלושה מוזיאונים קטנים שפעלו בירושלים: "המוזיאון הפרנציסקני המקראי" שנבנה בשנת 1902, "המוזיאון היווני האורתודוקסי" שהוקם בשנת 1922 ו"מוזיאון האסלאם" שהוקם בשנת 1923 על הר הבית. הארכאולוג והאגיפטולוג ג'יימס הנרי ברסטד מהמכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו גילה עניין בפרויקט המוזיאון ושכנע את המיליונר האמריקני הנודע ג'ון ד. רוקפלר, הבן לתרום שני מיליון דולר להקמת המוזיאון בירושלים ולאחזקתו. תרומתו של רוקפלר, שהוכרזה במכתב אל הנציב העליון, הלורד הרברט פלומר, ב-13 באוקטובר 1927, נחלקה לשניים: מחצית הסכום נועדה להקמת הבניין, ומחציתו השנייה הושקעה בקרן, שנועדה לממן את הפעילות השוטפת. בנייה שמאל\|ממוזער\|265px\|חזית המוזיאון בשנות ה-30 של המאה ה-20 לביצוע מלאכת הבנייה נשכרו שירותיה של החברה הקבלנית ארנסטו די א' דה פארו. חברת בנייה איטלקית שביצעה את מירב עבודות הבנייה של ממשלת המנדט. לחברה היו משרדים בלונדון, קהיר ואלכסנדריה. החברה בנתה בירושלים את ארמון הנציב, בניין ג'נרלי, הכנסייה הסקוטית, וסללה את רחוב המלך ג'ורג' בירושלים. בבנייה הועסקו בעיקר פועלים ערבים; מתוך כ-160 פועלים באוגוסט 1931, רק שמונה היו יהודים. אבן הפינה הונחה ב-19 ביוני 1930, בנוכחות הנציב העליון סר ג'ון צ'נסלור. הבנייה בוצעה תוך שיתוף פעולה עם המהנדס יהודה שפירא. אף על פי שהבנייה אמורה הייתה להימשך שלוש שנים היא התארכה מסיבות שונות, שכללו קשיים באספקת אבנים לציפוי הבניין, חפירות הצלה, והצורך להעמיק את יסודות הבניין. אי לכך נמשכה הבנייה חמש שנים, וב-20 במאי 1935 עברה מחלקת העתיקות לבניין החדש. בהמשך השנה רוכזו בו עתיקות לקראת פתיחת המוזיאון, שתוכננה לאביב 1936. המוזיאון נפתח לקהל הרחב ב-13 בינואר 1938 ונקרא בשם המוזיאון הארכאולוגי של פלשתינה – א"י Palestine Archaeological Museum. עם הקמתו של המוזיאון ומעבר מחלקת העתיקות המנדטורית אליו, היה זה המוסד היחיד מבין מוסדות הממשל שהיו בידיו בניין ראוי לשמו ותקציב נדיב לשם פעילות יום-יומית. חנוכת הבית החגיגית של המוזיאון בוטלה, לאחר שאחד האורחים ג'יימס לסלי סטרקי, ארכאולוג נודע, נרצח בדרכו לטקס בדרך בין חברון לבית גוברין בידי כנופיית ערבים חמושים, שהסלימו את מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט והחלו לתקוף גם בריטים. מייסדי המוזיאון לא זכו לראותו ממלא את ייעודו. האדריכל הריסון עזב את ארץ ישראל לפני הפתיחה, היזם ג'יימס הנרי ברסטד ביקר במבנה באוקטובר 1935 אך נפטר מדלקת ריאות בדרכו ממסע מחקר במצרים חזרה לביתו בארצות הברית, והתורם רוקפלר מעולם לא ביקר במקום. מיקום המוזיאון כרם השיח' האתר שנבחר להקמת מוזיאון רוקפלר היה ידוע בתקופה העות'מאנית בשם כרם א-שייח' על שמו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי החברוני, שהיה המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-17. בשנת 1711 בנה באתר זה, על גבעה מול הפינה הצפון מזרחית של חומות ירושלים, את מעון הקיץ שלו – העומד במקום גם בתחילת המאה העשרים ואחת. מאחורי המוזיאון, ובו שוכנת מחלקת השימור של רשות העתיקות. מדובר בבית שהוא אחד הבניינים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הבניין בן שתי קומות – קומת הקרקע של הבניין שימשה בית-בד, והקומה השנייה הייתה קומת המגורים. שיח' אל-ח'לילי היה פעיל ביותר והיו לו מיזמים רבים. הוא עודד רבים לבנות בתים מחוץ לחומות ובזמנו היו כמאה קַסְרים (ארמונות קיץ). השייח' כתב בצוואתו שבנוסף על הרצון לחיות בחיק הטבע בעונת הקיץ, שהייתה משופעת במגפות ובזיהומים שנפוצו בתוך החומות, נוספה השאיפה לעסוק בפיתוח חקלאי ואף שיקול ביטחוני – להגן על העיר ועל הארץ מפני חדירת זרים. שמאל\|ממוזער\|265px\|חזית המוזיאון רכישת האתר בשנת 1906 תכננה הקרן הקיימת לישראל לרכוש את קצר אל-שיח' – האתר עליו הוקם המוזיאון – במטרה לבנות עליו את האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", לפי חזונו של בוריס שץ, שרצה להקים באתר מכלול של "מוסדות לאומיים" עבריים – ספרייה לאומית ומוזיאון לציון פועלו של הרצל, על הגבעה שממנה "יחלוש המבט על מקום המקדש". למרות ההתלהבות הרבה, הביא המשא ומתן הלא תכליתי מצד ההנהגה הציונית והעלת המחיר שוב ושוב על ידי בעלי המגרש להכשלת העסקה. הבחירה במיקום זה נעשתה על ידי פיליפ לנגסטף אורד גיא אשר שימש כמנהל בפועל של מחלקת העתיקות המנדטורית. גיא הוא זה שהחליט להקימו במקום בו הוא ניצב עד היום, במקום להקימו במגרש הסמוך למלון המלך דוד (מקום שניצב בו היום ההיברו יוניון קולג'). לימים, הצטער על החלטה זו, שכן בעטיה נותר הבניין, שהיה מרכז הפעילות הארכאולוגית בארץ ישראל המנדטורית, בתחום שליטתה של ירדן. שרידים ארכאולוגיים אזור כרם אל שייח' היה חלק מנקרופוליס – שדה קברים אדיר ממדים שהקיף את ירושלים. ראשוני חוקרי ירושלים המודרניים עמדו על קיומו של בית הקברות העתיק והארכאולוג הידוע שארל קלרמון-גנו סקר את האתר ותיאר מערות קבורה וסרקופגים שנמצאו בו. בשנות השלושים של המאה ה-20 ערכה מחלקת העתיקות של המנדט "חפירות הצלה" בטרם יוקם המוזיאון ובחפירות אלו נתגלו מערות קבורה, קברים וארונות קבורה מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית. בחפירות הצלה שנערכו בשטח המוזיאון בשנת 2001 בחצר מוזיאון רוקפלר לצורך הנחת קו ביוב נחשפו חמישה קברים ושרידים של מבנה גדול. תכנון המוזיאון שמאל\|ממוזער\|220px\|מגדל מוזיאון רוקפלר האדריכל הראשי של הפרויקט היה אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, שבמסגרת עבודתו תכנן, בין היתר, את ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ובית המדפיס הממשלתי. לצורך תכנון המוזיאון יצא הריסון לסיור לימודים במוזיאונים ברחבי העולם והכין מספר תוכניות שבכולן מבנה שבמרכזו חצר פנימית. בחודש נובמבר 1927 השלים הריסון את תוכנית הבניין, ובמקביל אף הוקם מדור מיוחד במחלקת העבודות הציבוריות שתפקידו היה לנהל את בנין המוזיאון. במשך כל זמן עבודות הבנייה שהה הריסון בארץ ישראל, אך עם סיום העבודות – בסוף שנת 1937, עוד לפני הפתיחה הרשמית של המוזיאון, עזב את הארץ, אליה לא שב יותר. האלמנט מעורר המחלוקת בתוכנית היה המגדל המתומן המתנשא מעל הכניסה הראשית למוזיאון. ההתנגדות נהדפה על ידי ברסטד – שהיה נציגו של רוקפלר בפרויקט, שראה במגדל חלק בלתי נפרד מהמבנה, אך דרש כי המגדל לא יתחרה במגדלים וצריחי הכנסיות והמסגדים שבעיר העתיקה. הצורה המתומנת היא אלמנט אדריכלי מהתקופה הצלבנית, שמקורותיו נעוצים, ככל הנראה, בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע, ובאים לידי ביטוי בכנסיית העלייה. אלמנט זה משתקף במגדלים המרכזיים של ארמון הנציב ומוזיאון רוקפלר – מבנים שהוקמו בתקופת המנדט על ידי השלטון הבריטי, שראה עצמו כממשיך דרכם הישיר של הצלבנים. במכתב למנהל מחלקת העתיקות של המנדט מיום ה-28 בינואר 1928 מספר ברסטד על התרשמותו מהתוכנית ומציין כי אצילותו של המבנה המוצע, עיצובו המכובד והמאופק עוררו בו התפעלות. טכנולוגיה וחומר על פי תפיסתו של הריסון, תפיסה שבאה לידי ביטוי גם בארמון הנציב, נבנה המוזיאון בשילוב של טכנולוגיות מסורתיות וטכנולוגיות מודרניות. כך שולבו במבנה אלמנטים של גגות מעוטרים בכיפות – ואלו חוזקו בבטון מזוין. סיתות האבן בשיטות וסגנון מקומי נתמך על ידי קירות בטון וקונסטרוקציית ברזל. מערכת אספקת המים לבנין נעשתה – ככל בנין שנבנה בארץ באותה תקופה – באמצעות בורות אגירה. שמאל\|ממוזער\|220px\|מעבר באגף הצפוני תשומת לב מרובה ניתנה לפרטי הבנייה, וזו ניכרת באיכות החומרים וברמת הביצוע הגבוהים, המייחדים את הבניין. לציפוי קירות המוזיאון בחר הריסון באבן מקומית שצבעה לבן, ומקורה כנראה במחצבות שבדרך בין ירושלים ליריחו. האבן מסותתת בסיתות "תלטיש" ואילו פרטי הבנייה מסותתים בסיתות עדין יותר. תשומת לב ניתנה לעבודות העץ בבניין – הדלתות עשויות עץ אגוז שיובא מטורקיה. מסגרות המתכת לחלונות יוצרו באנגליה לפי הוראותיו של הריסון וכך גם פרטי עבודות המתכת הדקורטיביות ובהם הידיות, המנעולים והבריחים. דלתות הכניסה שבשער הכניסה המרכזי (משקלן כ-700 ק"ג) צופו בלוחות נחושת מעוטרים באלמנטים מהאומנות המוסלמית של צפון אפריקה – מוטיב של ארבעה מלבנים. בריצוף המוזיאון נעשה שימוש בשני חומרים: בחללים בעלי תקרות גבוהות נבנתה רצפה של לוחות שעם שעמעמו את רעש המבקרים. במקומות אחרים רוצפו האולמות בלוחות אבן גיר ובחללים שלא לשימוש הציבור נעשה שימוש במרצפות מלט. קירות הבניין חופו מבפנים בטיח גס עשוי גרגרים גדולים. כמקובל ברבים מהמוזיאונים שנבנו בתחילת המאה העשרים נעשה שימוש באור השמש לצורכי תאורה. כך נבנו חלונות גבוהים ורחבים הממוקמים בחלקם העליון של הקירות על מנת לאפשר כניסה מקסימלית של אור, ובמקביל למנוע קרינה ישירה על המוצגים. באולמות הכניסה ובאולמות המקשרים את אגפי הבניין תלויות מן התקרה נברשות זכוכית, המעוצבות כגופים מרובי צלעות או ככדורים. עיצוב הפסל והטיפוגרף הבריטי אריק גיל הוזמן מאנגליה על ידי הריסון על מנת לעצב את השילוט ואחד עשר תבליטי אבן המקשטים את המוזיאון. מעל לשער הכניסה תלוי לוח ובו תיאור של עץ עבות הצומח בין אסיה לבין אפריקה ומציג את מפגש התרבויות, כדי לשקף את התפיסה התרבותית הרואה בארץ-ישראל גשר בין מסופוטמיה למצרים. משני עברי החצר המרכזית נקבעו עשרה תבליטי אבן מרובעים המתארים את התרבויות שהטביעו את חותמן על ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כנען, מצרים, יהודה, פיניקיה, אשור-בבל, יוון, רומי, ביזנטיון, אסלאם והצלבנים. על קירות האבן של הבניין נחקקו כתובות הכוונה בצבע אדום בשלוש שפות אנגלית, עברית וערבית. הסגנון של הכתובות העבריות נשמע מעט ארכאי: "בית הספרים", "המשומן (במקום מתומן) הצפוני", "מלבושים" (במקום מלתחה), וכדומה. צורת האותיות העבריות, גם היא, נראית משונה. אריק גיל לא ידע צורת אות עברית. את ההשראה לאותיות העבריות הוא קיבל מן האותיות המופיעות בכתובת ציון עוזיה מלך יהודה שהתגלתה באותה עת בירושלים. אופי המוצגים שמאל\|ממוזער\|300px\|משקוף אבן מן הכנסייה הדרומית בשבטה שאלת אופיו של המוזיאון ואופיים של המוצגים בתצוגה היה נתון למחלוקת בין המנהל הממונה של המוזיאון, ג'ון אייליף, שגרס כי המוזיאון צריך להיות גם מוזיאון אתנוגרפי ערבי, לבין ברסטד שהתנגד לגישה זו, ובתמיכתו של רוקפלר קבע כי המוזיאון יהיה ארכאולוגי בלבד באופי מוצגיו, ולא יוצגו בו נושאים היסטוריים, ביולוגיים או אתנוגרפיים. האוסף עצמו נבנה באופן מקרי והוא מייצג את החפצים הארכאולוגיים העיקריים שנתגלו בחפירות המרכזיות שנערכו ברחבי ארץ-ישראל בראשית המאה העשרים – שומרון, בית שאן, לכיש, מגידו, תל בית-מרסים, אשקלון, ואתרים נוספים. המוזיאון מציג ממצאים החל מהתקופה הפרהיסטורית, כגון ממצאים מחפירות נחל מערות, ועד תקופת ימי הביניים. ארונות התצוגה מסודרים באופן סימטרי ובהן מוצגים החפצים המיועדים לקהל. בארוניות שמתחת לוויטרינות מאוחסנים חפצים אחרים, שמקורם באותן החפירות. אופן התצוגה במאמר ביקורת מאת איתן דור-שב על חלקם של מוזיאונים בירושלים בהדחקת ההיסטוריה היהודית והפן הלאומי הישראלי בתצוגה הקבועה, מובא התיאור הבא על התצוגה במוזיאון רוקפלר: שליטה במוזיאון וניהולו מועצת הנאמנים משהתקרב שלטון המנדט לקיצו ומתוך רצון לשמור על אופיו המיוחד של המוזיאון, החליט הנציב העליון למנות מועצת נאמנים בינלאומית שבידיה הופקד ניהול המוזיאון ובה היו חברים מאוניברסיטאות ואקדמיות למדעים מאירופה והמזרח התיכון. חבר במועצת הנאמנים מטעם היישוב היהודי היה פרופ' אלעזר ליפא סוקניק. סוקניק תושב מדינת ישראל הצעירה לא זכה להשתתף בישיבה כלשהי של מועצת נאמנים זו. שלטון ירדן במהלך מלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את אזור המוזיאון, ככל אזור העיר העתיקה וסביבתה. בהסכמי שביתת הנשק בין ירדן לישראל נקבע שלישראל יהיה חלק בניהול המוזיאון. הסכם זה לא כובד והמוזיאון הולאם בידי המלך חוסיין ב-1966 ועבודת מועצת הנאמנים הגיעה לסיומה. תחת ניהול ירדני נכנס המוזיאון לתקופה של "תנומה" וקיפאון. רוב הממצאים שנחפרו בגדה המערבית הועברו למוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן, והבולטת בהם היא מגילת הנחושת מן המגילות הגנוזות. הספרייה לא עודכנה מאז תום המנדט והמוצגים לא התעדכנו. הירדנים טרחו והדביקו סרטים דביקים על החלק העברי בשלטים מתקופת המנדט. גם כספי הקרן לתפעול המוזיאון ומחלקת העתיקות הולאמו בידי השלטונות. מלחמת ששת הימים במלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, חצו כוחות של חטיבת ירושלים את הקו העירוני וכבשו את ארמון הנציב. ביום השני למלחמה, 6 ביוני, גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 פרץ דרך שטח ההפקר לכיוון מוזיאון רוקפלר לאחר קרב עקוב מדם באזור שער שכם, בקטע שכונה "סמטת המוות", התקדם אל מתחם המוזיאון וכבש אותו בשעה 07:30 לאחר קרב קצר. האתר שימש מיד לחפ"ק של מפקד החטיבה, מרדכי גור, אליו התלוו שלושה ארכאולוגים מהאוניברסיטה העברית שדאגו לשלום המוצגים הארכאולוגיים יקרי הערך שבמוזיאון. קיימות עדויות על-פיהן עם פרוץ הלחימה בירושלים נערכו הירדנים להעביר את הממצאים החשובים לירדן, אך לא הספיקו. המבנה היה עדיין תחת אש צלפים של הצבא הירדני בעת שמפקד חטיבת הצנחנים קיבל הנחיות מפיקוד המרכז בראשות עוזי נרקיס: "בכוונתי לכתר את העיר העתיקה וליצור מצב לכניעתה. לחלופין ייתן הכיתור קרש קפיצה לכיבוש העיר". על הצנחנים הוטל להתארגן במתחם המוזיאון, שם הייתה מפקדתו של מוטה גור ולהתכונן לכיבוש המוצבים במתחם אוגוסטה ויקטוריה. בשעה 19:00 יצא כוח מגדוד 28 לכיוון הרכס, אך טעה בפנייה ונכנס למארב ירדני בסמוך לשער האריות. לאחר שעות של קרב אינטנסיבי חזר הכוח למתחם המוזיאון. למחרת היום קרסה ההתנגדות הירדנית, ובירושלים נותרו כוחות קטנים שלא יכלו להתנגד למהלך ההתקפי הבא, ולאחר כיבוש הר הזיתים נותרו מכותרים ועם מעט תחמושת. בשעה 9:45 יצאו הצנחנים ממתחם המוזיאון ופרצו אל תוך העיר העתיקה דרך שער האריות. זמן קצר לאחר שוך הקרבות, בחסות הצבא, הגיעו למוזיאון הארכאולוגים פרופ' אברהם בירן, ששימש אז מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים הישראלי, פרופ' נחמן אביגד מהאוניברסיטה העברית בירושלים ויוסף אבירם, מנהל החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. נמצא שהמוזיאון על תצוגתו, מחסניו וספרייתו ניזוק באופן מועט ביותר מאירועי הקרבות שהתנהלו בתחומו. ב-2 באפריל 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, נפתחה התערוכה הראשונה במוזיאון. היא נקראה "המתיישבים הקדומים בעמק הירדן" וכללה ממצאים מתל יריחו שער הגולן, תל עלי וחורבת מנחה ליד קיבוץ גשר. התערוכה כללה ממצאים מחפירותיהם של קתלין קניון, משה שטקליס ז'אן פרו ומשה פראוסניץ. בשנת 1973 הופיע ספר ילדים "מסע האריות" מאת רינה הברון, שמספר על נער המבקר במוזיאון רוקפלר ופוגש אריות מתקופות שונות בתולדות הארץ המוצגים שם מבנה המוזיאון שמאל\|ממוזער\|220px\|מסדרון בשולי החצר הפנימית שמאל\|ממוזער\|220px\|מצבת קבורה נוצרית, כתובה ביוונית: "פה נטמן סטפנוס, זכרו מבורך, בן רגינוס ביום 19 בחודש היפרברטייס בשנה ה-5 למחזור האינדיקציה". שיש, המאה ה-6, אזור באר-שבע למתחם מוזיאון רוקפלר עולים מהכביש העובר במקביל לחומת העיר העתיקה וקרוי "רחוב הצנחנים" על שם חטיבת הצנחנים שנלחמה באזור במלחמת ששת הימים. כביש הגישה מוביל לרחבת הכניסה הראשית שצורתה אליפטית המשתרעת מול החזית המזרחית של הבניין שצורתו כמצודה אירופאית-צלבנית. בניין המוזיאון בנוי על-פי תוכנית כמעט סימטרית. צירו המרכזי של המבנה עובר משער הכניסה דרך חצר מרכזית, סביבה נבנו אולמות התצוגה המלבניים. חצר זו שימשה השראה לחצר המרכזית של בניין בית המשפט העליון בירושלים. משני צדי אולם הכניסה הראשי יוצאות שתי זרועות אלכסוניות: באחת נמצאת הספרייה, ובשנייה אולם הכנסים. בנקודת המפגש של אולם הכניסה הראשית עם הזרועות האלכסוניות ואולמות התצוגה, בנויים חללים מתומנים שבצלעותיהם גומחות לתצוגה של חפצים גדולים. חדרי המנהלה והמשרדים נבנו לאורכם של מסדרונות צרים וארוכים. עץ האורן העתיק של השיח' אל-חלילי והבית הדו-קומתי קצר אל-שיח' נשמרו ונמצאים בחלקו האחורי של המבנה. עץ האורן קרס בשלג של שנת 2000. הכניסה הראשית הכניסה הראשית למוזיאון היא דרך שער רחב, שאליו עולים בשני גרמי מדרגות ישרים מימין ומשמאל. מעל אולם הכניסה נישא מגדל הצריח המרכזי שצורתו מתומנת ועל ראשו כתר עם עבודת אבן בצורת כיזאן. במגדל נקבעו חלונות דמה האופייניים יותר לאדריכלות בארוק אירופאית. אולמות התצוגה אולמות התצוגה של המוזיאון בנויים סביב לחצר הפנימית, על מנת לאפשר לאוצר המוזיאון לסדר את המוצגים לפי סדר כרונולוגי מגובש. האולמות מאופיינים על ידי תבנית מלבנית, תקרות גבוהות וחלונות שנקבעו בסמוך לתקרה ומכניסים אור יום מרוכך. תקרת האולמות עוצבה תוך שימוש באלמנטים מהאדריכלות הרומית. החצר המרכזית החצר הפנימית, המרכזית, היא מרכז הכובד האדריכלי של מבנה המוזיאון. חצר זו מצויה במרכז ציר האורך של הבניין ומשתרעת על שלושה מפלסים מדורגים. במרכזו של המפלס הנמוך ביותר ישנה בריכת נוי מלבנית הניזונה ממי בורות האגירה המצויים בשני קצותיה. החצר תחומה בשלוש אכסדראות שהן מקשתים (ארקדות) בדומה לקלויסטר של מנזר מימי הביניים. במפתחי הקשתות מוצבים מוצגים גדולים, כגון הסרקופגים הרומיים מתל מבורך ומתורמוס עיא. בקצה הבריכה מצוי חדרון קטן הדומה למחראב – גומחה בקיר מסגד, המצביעה על הכיוון אל מכה (מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה), אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. קירות הגומחה מחופים באריחים של קרמיקה ארמנית מרהיבה, הנושאת עיטורים נטוריאליסטיים. בחלל זה הותקנה מזרקה, שפורקה בימי השלטון הירדני, שמימיה מילאו בריכה מתומנת קטנה. ההשראה לחצר המרכזית באה מארמון אלהמברה בגרנדה שבספרד, אתר מורשת עולמית ואחד משיאי האדריכלות אסלאמית. חצר זו השפיעה לאחר שנים על תכנון "חצר השופטים" בבניין בית המשפט העליון בירושלים. האדריכלים קשרו את בניין בית המשפט לאופי הירושלמי על ידי שילוב אלמנטים מבניינים בולטים, ותכנון החצר משקף ומצטט מתוך מאגר הדימויים של מוזיאון רוקפלר. במאמר של מיכה לוין (מרצה בפקולטה לאדריכלות בטכניון) הוא מציין כי: אולם הכנסים האולם בן שתי הקומות נבנה בעיקר לאירוח של כנסים מדעיים. מתחת למפלס הבמה נבנו חדרי אירוח ושירותים עבור המבקרים. באולם 15 שורות שבכל אחת מהן 14 מקומות ישיבה. חדר הישיבות חדר הישיבות המתומן הוא המרשים שבחדרי אגף המנהלה. קירו החיצון של החדר מעוגל ומראהו כשל מגדל שמירה. תקרת החדר מקורה בכיפה, ומתחתיה, בחלקו העליון של הקיר, ולכל אורכו, מצוירת על אריחי קרמיקה כתובת ביוונית: המהווה את תשובתו של היפיאס, תלמידו של סוקרטס, לשאלת רבו מה הם הנושאים האהובים על הציבור בפניו הוא עתיד לנאום. האריסון בחר בפסוק הזה מדברי אפלטון (מסוף המאה הרביעית לפסה"נ) משום שנזכרת בו לראשונה המילה "ארכאולוגיה", במשמעות של חקר דברי ימי קדם. מרכז\|ממוזער\|850px\|הכתובת בחדר הישיבות המתומן הספרייה הספרייה בנויה כבזיליקה – חלל מלבני אורכי שבקצהו אפסיס הפונה למזרח, ומשני צדדיו חדרי שירות. הכניסה אל האולם היא דרך פתח קטן. חלל האולם מקורה בקמרונות צולבים ומחודדים. הכניסה גם מרוצפת באריחי שעם, שנועדו לעמעם את רעש הקהל המבקר בספרייה. משני צדי האולם טורים של חלונות, המשמשים לאולם כמקור האור היחיד. מתחת לאולם הקריאה מצוי מרתף ובו נמצא מחסן הספרים וכתבי-העת. אולם הקריאה מחובר לארכיון. עם חלוקתה של ירושלים בעקבות מלחמת העצמאות, נותרה מחלקת העתיקות הישראלית ללא ספרייה, ועל כן החלה בהקמה מחודשת של ספרייה. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים, ומעבר אגף העתיקות למשכנו החדש-ישן, אוחדו מחדש גם הספריות. נכון לתחילת המאה ה-21 מחזיקה הספרייה כ-25,000 ספרים ודו"חות חפירה, מעל 1,000 כתבי עת שונים, ובסך הכול מספר הכותרים בה עולה על 100,000. הספרייה הפכה לספרייה הארכאולוגית החשובה במזרח התיכון. בשנת 2016 מתכננת רשות העתיקות להעביר את הספרייה לבית רשות העתיקות. המוזיאון במאה העשרים ואחת כחלק מתהליך איחוד העיר הועברו המשרדים הראשיים של אגף העתיקות והמוזיאונים (לימים רשות העתיקות) לאזור המנהלה שבבנין. בהמשך סונף המוזיאון למוזיאון ישראל, ובין השנים 2007–2010, כשהאגף הארכאולוגי במוזיאון ישראל היה סגור, הוצגו רבות מהעתיקות שלו במוזיאון רוקפלר. במוזיאון נותרה התצוגה הקבועה של ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו בתחילת המאה העשרים בארץ ובמקום מוצגות גם תערוכות מתחלפות המתייחסות למחקר ארכאולוגי בן זמננו. למרות יופיו של המבנה וחשיבות התצוגה הוא נותר במידה רבה מחוץ לתחום המטיילים, וזאת בשל מיקומו הבעייתי במזרח העיר והיותו מוזיאון ישן ומיושן, וכן בשל חוסר חניה במקום. קישורים חיצוניים דף הבית של המוזיאון באתר מוזיאון ישראל שרה ג'ו בן-צבי, עתיקות בשלושה ממדים, פורסם במגזין סגולה Representing Mandatory Palestine, Austen St. Barbe Harrison and the Representational Buildings of the British Mandate in Palestine 1922-37", ''Architectural History, Journal of the Society of Architectural Historians of Great Britain הערות שוליים רוקפלר קטגוריה:מוזיאון ישראל קטגוריה:מזרח ירושלים קטגוריה:ירושלים במלחמת ששת הימים קטגוריה:משפחת רוקפלר קטגוריה:רשות העתיקות קטגוריה:בנייה ופיתוח בתקופת המנדט קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן אוסטן סיינט בארב הריסון	2024-07-01T01:42:57
בית הכנסת החורבה	ממוזער\|בית הכנסת "החורבה", תשע"ח-2019 255px\|ממוזער\|בית הכנסת המשוחזר בתשעה באב, 2012 255px\|ממוזער\|בית הכנסת המשוחזר בסוכות בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה) הוא בית כנסת במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על יד כיכר החורבה ומול בית הכנסת צמח צדק. בית הכנסת נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב בידי בוניו הערבים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשנית באמצע המאה ה-19 על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א, נחרב בשנית בידי הלגיון הערבי לאחר שכבש את העיר העתיקה ב-1948, ונבנה בשלישית בראשית המאה ה-21. מקור שמו של בית הכנסת בתקופת חורבנו הארוכה בין בנייתו הראשונה והשנייה. בית הכנסת שימש מרכז הקהילה האשכנזית בירושלים עד אמצע ימי המנדט הבריטי, ונחשב לבית הכנסת האשכנזי החשוב והמרכזי בירושלים עד לחורבנו השני. תולדות מתחם בית הכנסת מתחם בית הכנסת ממוקם במרכז "חצר האשכנזים" (בערבית: "דיר אל-שיכנז"), ההקדש של הקהילה האשכנזית בירושלים החל מראשית המאה ה-15 עת קנו יהודים מהקהילה האשכנזית את החצר ממשפחת א-שרף ובנו בה בית כנסת ומבנים נוספים. (גם חלקו הצפוני של המגרש שימש בוודאות כחצר האשכנזים כבר בשנת 1621, עם עליית רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה), לירושלים), וצידו הדרומי גובל בבית כנסת המכונה בית כנסת הרמב"ן. החצר שימשה כהקדש יהודי-אשכנזי וגרו בה עניים מיהודי אשכנז אשר שהו בירושלים, והייתה החצר היהודית הראשונה המתועדת במפורש, ואולי אף הראשונה בכלל. נקודות ציון בסביבה אברהם משה לונץ, תיאר בשנת תרנ"א (1890) מבנים נוספים בחצר בית הכנסת: בית המדרש שערי ציון, בדרום מערב החצר, נוסד בשנת תרי"ד, בו אוצר ספרים גדול בית הכנסת מנחם ציון, בקצה הצפוני של החצר, והוא הבניין הראשון שנבנה בחצר עוד בשנת תקצ"ז (1836). גם בו ישנו אוצר ספרים גדול ולומדים בו כל היום וחלק מהלילה. כמו כן יש בו "חבורת משומרים" אשר חצי מחבריה לומדים בלילה מצאת הכוכבים עד חצות הלילה, והחצי השני מחצות הלילה עד עלות השחר. תלמוד תורה עץ חיים הכולל 17 חדרים, בו לומדים 250 נערים קריאה, לימודי קודש, וגם כתיבה וחשבון. ישיבת עץ חיים, בה לומדים 40 תלמידים המקבלים 'תמיכה קטנה לכלכלת ביתם' הכנסת אורחים. מול הישיבה גר הרב שמואל סלנט, שהיה רב קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים, ואב בית הדין שלה. בית הכנסת הראשון לעומת החצר, שהייתה הקדש לקהילה האשכנזית בלבד, בית הכנסת הקטן שנבנה שימש את כלל הקהילה היהודית, אשר הייתה רובה ירושלמית מקומית, ובחלקה הקטן אשכנזית או מאגן הים התיכון. בית הכנסת הקטן לא ידע מנוח והיה נתון למתקפות פוליטיות, משפטיות ופיזיות לאורך שנים רבות. בהיסטוריוגרפיה היהודית מוטעמת רדיפה זו בסיפור שמתבסס על איגרת של רבי עובדיה מברטנורא. על פי הסיפור, שנים לא רבות לאחר רכישת החצר החליט אחד היהודים שגרו בה להתאסלם בעקבות סכסוך עם הקהילה היהודית. לאחר מותו, אמו שהייתה בעלת הבית הקדישה אותו לבניית מסגד, אשר עומד עד היום. עם זאת, מוג'יר א-דין, היסטוריון מוסלמי בן התקופה מציין שהמסגד נבנה כבר במאה ה-14, לפני רכישת בית הכנסת על ידי היהודים. בכל מקרה, מאחר שהמסגד היה בנוי צמוד לבית הכנסת היו חיכוכים בין מתפללי שני המבנים שגרמו לניסיונות חוזרים ונשנים מצד המוסלמים להפסיק את פעילותו: ב-1474 נהרס בית הכנסת לאחר שטענו שהיהודים בנו אותו בניגוד לחוקי עומר, אך מאוחר יותר באותה שנה הוא נבנה מחדש בצו של הסולטאן. הסכסוכים המשפטיים שבו וחזרו מספר פעמים עד שבתקופת השלטון העות'מאני הוציא המושל העות'מאני של ירושלים צו שאוסר שימוש בבית הכנסת, אם כי המבנה עצמו נותר על תילו. החצר עצמה המשיכה לשמש את הקהילה האשכנזית בירושלים, אך הפכה למוזנחת ועזובה בגלל עוניה ומסכנותה של הקהילה. מיקום המסגד בצידו של בית הכנסת מסביר את הקשיים המרובים שעברו על בית הכנסת הזה לאורך שנות השלטון המוסלמי בעיר, למרות שבתי כנסת אחרים לא סבלו באותו אופן. בית הכנסת השני ימין\|ממוזער\|250px\|בית כנסת החורבה וכיפת הזהב מתנשאים מעל בנייני העיר העתיקה (צולם ב-2011) לאור נסיבות התקופה, הייתה כלכלתה של הקהילה האשכנזית בירושלים מבוססת על תרומות מיהודי אירופה. אולם בגלל המשברים השונים שפקדו את יהודי אירופה במאה ה-17 הקהילה נאלצה ללוות כספים מהתושבים הערבים המקומיים כדי להמשיך להתקיים. בשנת 1692 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בחצר והקהילה היהודית לקחה הלוואות נוספות כדי לבנות אותו מחדש. הבנייה הסתיימה בראשית שנת 1700. לאחר סיום הבנייה מחדש, חזרה הקהילה האשכנזית להתפלל בבית הכנסת. יש הטוענים שטעות נפוצה, נקשרה בשם בית הכנסת, בדבר הייחוס של בניית בניין זה לחבורת רבי יהודה החסיד משדליץ שבפולין, אשר נחשבה לעלייה הגדולה בשעתו. אך למעשה, אלה עלו רק ב-14 באוקטובר 1700, יותר מחצי שנה לאחר סיום שיפוץ בית הכנסת הגם שמסע עלייתם רב ההד ערך 3 שנים ובשיאו כלל 1500 איש. עם זאת, יש יסוד סביר להניח שקשירת שמו של רבי יהודה החסיד בבית הכנסת קשורה בתרומות לטובת המבנה, שהביא איתו בעת עלייתו, או לכל הפחות הבטיח להביא כשעמד לעלות. יכול להיות גם שהדבר קשור במותו המוקדם שאירע רק שישה ימים בלבד לאחר הגעתו לירושלים. למרות שגורלם של בני הקבוצה היה רע ומר, יכול להיות שהם גם היו מעורבים בניסיונות השימור של בית הכנסת והם, לדוגמה, שלחו את אחד מראשיהם, גדליה הלוי מסמיאטיץ, אל הגולה לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין 1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו גולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכס טאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (נובמבר 1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים, הם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר עליהם לשוב אליה. האיסור היה בתוקף כ־100 שנים. בעקבות כך נאלצו האשכנזים שהתעקשו לגור בירושלים להתחזות לספרדים, כפי שהעיד ר' משה הירושלמי: החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" או בקיצור "החורבה". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (ב־1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים ב"קרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804. בית הכנסת השלישי ימין\|ממוזער\|230px\|בית כנסת החורבה בעשור הרביעי או החמישי של המאה ה-20 במהלך המאה ה-19 חזרו היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים בעקבות עליית תלמידי הגר"א. עקב חזרתם לעיר והתגבשותה של עדת הפרושים התעוררה היוזמה לחדש את בניית בית הכנסת, כאשר בראש המאמצים עמדו רב הקהילה הפרושית, רבי מנחם מנדל משקלוב תלמידו של הגאון מווילנה, שהיה גזבר הקהילה וטרח בהשגת רישיונות הבנייה ותשלום החובות העתיקים הכרוכים בחצר. בראשית ה'תקצ"ז (1837) הושג רישיון הבנייה המלכותי ('פירמאן') ממוחמד עלי (שליט מצרים) לבנייתו מחדש של בית הכנסת. שנה קודם נחנך במקום בית הכנסת מנחם ציון שנוסד על ידי רבי אברהם שלמה זלמן צורף, בסיוע אישים נוספים כמו רבי יונה משה נבון, והיה לבית הכנסת האשכנזי הראשון בירושלים בעת החדשה. יוסף אמזלג, היהודי העשיר ביותר בירושלים, תרם כסף בשביל הבניין וקנה בשנות ה-30 חדר לתלמוד תורה בבית הכנסת, שבחזיתו הייתה אבן שציינה את נדבנותו. החדר הוקדש לזכר בנו, יצחק דוד. ביולי 1855 ביקר משה מונטיפיורי בירושלים ומסר לקונסול הבריטי, ג'יימס פין, את פירמאן הסולטן לבניית בית הכנסת "החורבה". לאחר מכן הוצג מונטיפיורי עם תעודותיו לפני הפחה באופן רשמי, וזה נעמד כאשר הפירמאן הוקרא בקול על ידי המזכיר הרשמי, ובסוף הקריאה הצדיע לו. עיכובים כספיים שונים גרמו לכך שרק בי"ז בניסן תרי"ז (1857) החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותם של מונטיפיורי ושל הברון אלפונס, אחיו של אדמונד ממשפחת רוטשילד. עקב כך שמו הרשמי של בית הכנסת נקרא 'בית יעקב', על שם אבי הברון, ג'יימס יעקב. שמאל\|ממוזער\|250px\|רבי אברהם מרדכי אלתר בעצרת תפילה בבית הכנסת בנובמבר 1942, בעקבות הידיעות על גורל יהודי אירופה האיש שהיה אחראי על הבנייה הפיזית של בית הכנסת היה זאב וולפנזון שפעל בכמה תפקידים: הן כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין, והן כמנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול מתחילת הבנייה ועד סופה. לבניין נאספו תרומות רבות בישראל ומחוצה לה, חלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמו בפעילותו המגוונת כשד"ר. כל פעילותו להקמת בית הכנסת במשך כ־8 שנים נעשתה בהתנדבות וללא קבלת תמורה כספית (הערכתו של החוקר לונץ שעבר על פנקסו של וולפזון). עם זאת, סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מתלונות על ניהול כספי לקוי של הבנייה מצד נרגנים. בשנת 1859 נשלח כשד"ר להודו ולאוסטרליה יעקב ספיר, על-מנת לגייס כספים נוספים לבניית בית הכנסת. פעילים בבניה היו גם ר' הלל שרלין ור' אליהו שלמה זלמן בסאן. האחרון אף עשה זאת תוך סיכון חייו וגם נפצע בהתנפלות ערבים. לאחר הקמת בית הכנסת, אולם בטרם הוגבהו קירותיו עד לגובה בו הוצבה מאוחר יותר כיפתו, נערכה בו תפילת-הודיה לאות הכרת תודה לממשלת בריטניה על עזרתה בקבלת האישור להקמתו. הקונסול הבריטי, ג'יימס פין, הוזמן לתפילה והושב אל שולחן בין בימת הקריאה לארון הקודש. התפילה הראשונה בבית הכנסת הייתה תפילת "הנותן תשועה למלכים", תפילה המתייחסת בדרך כלל לשליט האזור שבו היא נאמרת, אולם השמות שנזכרו בה היו של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ומשפחתה, ולא שמו של הסולטאן העות'מאני שהיה שליט האימפריה העות'מאנית והארץ באותה עת. לאחר מכן באה תפילה לחיי הקונסול ומשפחתו. לאחר התפילות הושרו זמירות בעברית ובהן מזמורי תהילים והפיוט "אדון עולם". לאחר הטקס הדתי, הוגש כיבוד ונוגנה מוזיקה על ידי קלרינט ותוף. הקונסול הבריטי כתב בספרו: "וכך ערכו היהודים, כמוהם כשאר העדות, תפילה פומבית מלווה מצהלות. אכן, חידוש היה זה בירושלים שככה יוכלו לזקוף ראשיהם ולהקים בית כנסת שייראה בעיר כולה ובארץ למרחוק". אחד התורמים הגדולים ביותר להקמת בית הכנסת החורבה היה יהודי מבגדאד בשם יחזקאל ראובן. מעל פתחו של אולם התפילה הייתה קבועה כתובת ששבחה את יחזקאל ראובן על שתרם "יותר מחצי גוף הבניין מכסף הנדבה הזאת". בכ"ד באלול תרכ"ד (1864) נחנך בשנית בית כנסת במבנה גדול ומפואר שנקרא "בית הכנסת בית יעקב בחצר חורבת רבי יהודה החסיד", אך שמו העממי לדורות השתמר כ"בית הכנסת החורבה". באותו היום הייתה שמחה גדולה בקרב יהודי ירושלים, וכפי שמתאר זאת יוסף ריבלין בעיתון המגיד: "ויהי בהתאסף כל העם יחד פצחו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל... אחר נסעו העם להביא ספרי תורות בקול ששון וקול שמחה, וכלי שיר לפניהם, תוף וכינור ומינים ועוגב על פני הרחוב, וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הספרי תורה, עד בואם אל היכל ה' מקדש מעט". בתהלוכה השתתפו ר' משה יהודה לייב זילברברג בעל ה"זית רענן", ר' מאיר אוירבך בעל ה"אמרי בינה", ר' יוסף זונדל מסלנט ועוד מגדולי ירושלים. בבית כנסת זה ובמבנים הצמודים לו שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים ה"פרושים" בירושלים, ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה עץ חיים. תשעה חודשים לאחר פתיחת שערי בית הכנסת, הובא ארון קודש ענק ומפואר, ששימש לפני כן במשך כשתים עשרה שנים בקהילת חרסון. בשנת 1901, עם פטירתה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, נשא עליה אפרים כהן-רייס הספד בבית הכנסת, במעמד הקונסול האנגלי והמושבה האנגלית בירושלים. הספד זה, שכהן-רייס עמד על כך שלפני הקראתו באנגלית, ייאמר מתחילה בעברית, היה הנאום העברי הראשון בבית כנסת זה. בבית הכנסת היו שמורים דגלי הגדודים העבריים שליוו את חיילי הגדודים העבריים בכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בתקופת המנדט הבריטי כיהן כנשיא בית הכנסת הרב הראשי הרב קוק, ובמסגרת תפקיד זה נשא חלק מדרשותיו המפורסמות בבית כנסת זה. בשנת 1920, בשבת נחמו, התפלל בבית הכנסת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. הייתה זו השבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל, והוא התכבד בעליית מפטיר וקריאת ברכות ההפטרה. בשנת 1933, בעת שהותו בארץ לרגל צילום סרט אודות מסעותיו בארץ הקודש, ביקר בבית הכנסת החזן הנודע יוסף (יוסל׳ה) רוזנבלט, והוביל את התפילה לצדו של הרב קוק. בדיעבד, הייתה זו הופעתו המוזיקלית האחרונה של רוזנבלט, ימים ספורים לפני מותו הפתאומי מדום לב. בשנת 1942 בנה האצ"ל סליק מתחת לארון הקודש, כחלק מתוכנית האצ"ל למלחמה כנגד כיבוש גרמני אפשרי של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. הסליק התגלה רק במהלך העבודות לשיקום "החורבה" בראשית המאה ה-21, מגיני הרובע בתש"ח לא היו מודעים לקיומו, ולאנשי האצ"ל שידעו על הסליק לא הייתה דרך להעביר מידע זה למגינים באותה עת. שמאל\|ממוזער\|250px\|פנים בית הכנסת החורבה בין השנים 1934–1939, מאוסף ספריית הקונגרס בסוף 1942, לאחר שפורסמו בארץ ישראל הידיעות הרשמיות על רצח יהודי פולין כונסה עצרת זעקה ותפילה בבית הכנסת בהשתתפות מאות רבנים ומתפללים. תיאור מבנה בית הכנסת השלישי את התכנון למבנה השלישי עשה האדריכל הטורקי אסעד אפנדי. אפנדי הגיע לירושלים לשם עבודות שיפוץ ותחזוקה במסגדי הר הבית בשנת 1856, ובזמן שהותו בירושלים הכין גם את תוכנית בית הכנסת. בית הכנסת תוכנן בסגנון אדריכלי המכונה נאו-ביזנטי, שאפיין רבים ממבני הציבור והדת באימפריה העות'מאנית . מבנה בית הכנסת כלל ארבעה מגדלים רבועים בפינותיו, וביניהם ארבע קשתות בגובה 16 מטרים אשר תמכו בכיפה שהתנשאה מעליהן. מעל לקשתות התנשא בסיס הכיפה המעוגל ובו שנים עשר חלונות לכל רוחות השמים, ועליו הכיפה שהייתה מצוירת בצבע כחול כהה ומעוטרת בכוכבי זהב. גובהו הכולל של בית הכנסת עד לקצה כיפתו היה 24 מטרים. אורכו של היכל בית הכנסת היה 15 מטרים ורחבו 14 מטרים. עזרת נשים הייתה בגלריה חיצונית משלושת צידי האולם (למעט צד מזרח), והגישה אליה הייתה מהמגדלים שבפינות הבניין. ארון הקודש היה ארון מפואר במיוחד, שהובא במיוחד עם שער הכניסה לבית הכנסת מבית כנסת בעיר חרסון שברוסיה (כיום אוקראינה), ארון קודש שנבנה על ידי קנטוניסטים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי ושבו לדת היהודית לאחר שחרורם. ייחודו של ארון הקודש היה שהוא כלל שני חלקים, עליון ותחתון, ועליו ארבעה עמודים בסגנון קורינתי. מעל ארון הקודש היה פתוח חלון בצורת פרח בעל שלושה עלים, ובו שמשת ויטראז' מצוירת. הבימה של בית הכנסת הייתה מעוצבת מעץ, אך בשנת 1927 ברעידת האדמה הגדולה, נפלה הנברשת של בית הכנסת והרסה את הבימה. בעקבות זאת נבנתה הבימה מחדש משיש. קירות בית הכנסת היו מצוירים ומעוטרים. בשיפוץ בית הכנסת בסוף שנות השלושים הוחלפו ציורי הקיר, מצד ימין של ארון הקודש צוירה מנורת בית המקדש, ומשמאלו הר סיני ועליו לוחות הברית. מעליהם צוירו שני מגיני דוד גדולים. בארבע פינות האולם (מעל לקשתות) צוירו ארבעת המקומות הקדושים: קבר רחל, הכותל המערבי, מגדל דוד, ומערת המכפלה. זאב וילנאי מספר שבבית הכנסת החורבה היה מעין עמוד קלון שכונה 'הקונֶה' (שם זה בא כנראה משפת היידיש). ה'קונה' הייתה מחוץ לבית הכנסת, לצדה של עזרת נשים והייתה בנויה כמין אצטבא של עץ. מי שעבר עבירה חמורה או אפילו אשה שנחשדה במעשה מגונה הושם שם למשך מספר שעות, וכל מי שעבר במקום חרף וגדף את החוטא/ת. לימים הוסר ה'קונה' ובמקומו הושם שלט ובו נוסח ברכת קידוש לבנה. בית הכנסת במלחמת העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|חייל הלגיון הערבי עומד בתוך הריסות בית הכנסת החורבה ומחזיק בידו מגילה של ספר תורה. צולם על ידי הסופר ג'ון רוי קרלסון, מאי 1948. המבנה ניצב במלוא תפארתו עד מלחמת העצמאות. מפקד הלגיון הערבי בירושלים, עבדאללה א-תל, ביקש להסיר מעצמו את האחריות לחורבן בית הכנסת ולכן 48 שעות קודם לכן כתב אל אוטו לנר מהצלב האדום, והזהיר אותו שאם ה"הגנה" לא תעזוב את עמדותיה בבית הכנסת ובחצר הסמוכה אליו, הוא ייאלץ לתקוף אותו. אולם מפקד הרובע היהודי, משה רוסנק, לא היה יכול להסכים לבקשה זו. א-תל לא קיבל תשובה על מכתבו והורה לכבוש את בית הכנסת. חבית בנפח 200 ליטר מלאה בחומר נפץ, פוצצה חור בקיר בית הכנסת. במשך 45 דקות בלמו 12 אנשי ה"הגנה" את הלגיון ומנעו ממנו לפרוץ דרך החור, אולם בסופו של דבר פרצו חיילי הלגיון פנימה. הלגיונרים ניסו לטפס על ראש כיפת בית הכנסת כדי להניף שם דגל ערבי. שלושה מהם נורו על ידי צלפי ה"הגנה", אולם הרביעי הצליח. ב-27 במאי 1948 בל"ג בעומר, כיום לפני כניעת הלוחמים, פוצץ בית הכנסת בידי לוחמי הלגיון הערבי. לאחר מכן החריב הלגיון את בית הכנסת תפארת ישראל. העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון תיעד את חורבות בית הכנסת מיד לאחר פיצוצו: . שיקום חורבות בית הכנסת אחרי 1948 שמאל\|ממוזער\|250px\|הקשת המשוחזרת בבית כנסת החורבה, סוף המאה העשרים מבית הכנסת נותרו רק עמודים אחדים ויסודות. אחרי מלחמת ששת הימים, לא שוקם בית הכנסת במסגרת שיקום הרובע היהודי, אך שוחזרה באופן סמלי אחת מארבע הקשתות שתמכו בכיפת הבניין. קשת זו הפכה לסמל בית-הכנסת ולוגו של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ולמוסדות רבים בשכונה. המבנה היחיד בחצר החורבה ששרד ושוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בית הכנסת מנחם ציון, המשמש מאז כבית כנסת. ממוזער\|בית כנסת החורבה מבחוץ, 1968 עורך הדין יעקב סלומון, דור חמישי בארץ ובנו של חיים סלומון, שהיה ראש קהילת ירושלים הנצורה בזמן מלחמת העצמאות, פעל למען שיקום החורבה, החל ביוני 1968. סלומון הצליח לעניין את לואי קאהן מפילדלפיה, שנחשב לגדול האדריכלים היהודיים בעולם דאז, לסייע בתכנון המבנה החדש וסביבתו. לואי קאהן ביקר באתר בישראל והגיש תוכניות ראשוניות של בניין חדש ומפואר ומקורי, שהתבססו על הרעיון שייעוד הבניין אינו שיחזור הבניין הקודם כבית כנסת עבור העדה האשכנזית בעיר העתיקה בלבד, אלא, כמרכז רוחני קדוש יהודי ולאומי-דתי, לכלל ישראל. שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ועוזריו התנגדו, ואילו טדי קולק, ראש העיר ירושלים, תמך ועשה רבות לקידום התוכנית של לואי קאהן על כל היבטיה. בגלל אילוצים תקציביים עקב מלחמת יום הכיפורים, ובגלל פטירתו של לואי קאהן, הוחלט להסתפק בשיקום ושיחזור הבניין הישן בראשית המאה ה־21 החליט דירקטוריון החברה לשיקום הרובע היהודי, בראשות הרב ערן הוכברג, ואדריכל החברה דאז, אדריכל גדעון חרל"פ, כי הגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה, ולהתחיל בבנייתו מחדש של בית הכנסת בשלישית. התכנון נעשה מול מתנגדים רבים בממסד העירוני והתכנוני, שביקשו להנציח את המצב הקיים. בשנת 2003 החלו עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות. תחילתו של השיקום הייתה בחפירת יסודות ועריכת חפירה ארכאולוגית בה נמצאו ממצאים ממספר תקופות, וביניהם מספר מקוואות מתקופת בית שני ורחוב מהתקופה הביזנטית. הממצאים שומרו והם מוצגים במרתף בית הכנסת. בשנת 2006, לרגל תחילת שיקום האתר, הוצא לאור הספר "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" על ידי הרב ליאור זילבר. ספר זה מגולל לראשונה את סיפורו של האתר. בפברואר 2007 הוכתר בטקס סמלי על ידי גופים חרדים הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, כרב בית כנסת החורבה, אולם בית הכנסת מנוהל בפועל על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי. ב-כ"ט באדר ה'תש"ע (15 במרץ 2010), בתום תהליך השיקום והשחזור, נחנך בית הכנסת בטקס חגיגי. ממוזער\|מודעה הקורא לברך ברכה על בית הכנסת החורבה בשל העובדה שנחרב ושוקם מחדש, יש פוסקים שכתבו כי יש לברך על ראיית בית הכנסת את ברכת מציב גבול אלמנה, אם לא ראהו במשך שלשים יום. בית הכנסת הרביעי שמאל\|ממוזער\|250px\|תפילה בבית כנסת החורבה, נובמבר 2011 מבנה בית הכנסת מתבסס על שרידי הקירות של המבנה העות'מאני. נדבכי הקירות שלא נהרסו ושרידי כותל המזרח של בית הכנסת שנותר עומד, שולבו במבנה המודרני. בעוד קירות הבטון המודרניים מסוידים בלבן, הושארו הקירות מן המבנה הישן בלתי מטוייחים. אדריכל בית הכנסת המשוחזר היה נחום מלצר. מהנדס בית הכנסת היה יוסי גורדון. שיחזור בית הכנסת דרש מחקר מעמיק בגאומטריה, בפרטים ובחומרים של בית הכנסת המקורי (השלישי) ופתרונות קונסטרוקטיביים יצירתיים. פנים המבנה עוצב לפי תמונות בית הכנסת מראשית המאה ה-20 ועל פי דגם שנבנה בשנת 1912 לערך על ידי האמן מאיר רוזין ולפי עדויות. חלק מציורי הקיר שוחזרו בטכניקה מיוחדת, בפרט שוחזרו ארבעה מדליונים המציגים את מערת המכפלה, קבר רחל, טבריה וצפת וציור קיר מעל הפתח המציג כלי נגינה תלויים על ערבות מעל נהר, כאיור של הפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ". עזרת הנשים נמצאת בגלריה מצד מערב, בצידה יש עלייה למרפסת בסיס הכיפה, ממנה מובילים שני גרמי מדרגות לוליניות חיצוניים עשויים פיתוחי ברזל אל רום הכיפה ואל הכניסה לגלריה פנימית עטורת חלונות, המשקיפה אל חלל בית הכנסת מלמעלה. על כיפת בית הכנסת כתובים שמותם של 12 שבטי ישראל; בפינות שבין הקשתות הפנימיות מצוירים ארבעה אתרים קדושים: טבריה העתיקה, מגדל דוד, קבר רחל ומערת המכפלה. על החלק העליון של הקיר המערבי מצויר נהר ונוף וכתוב ציטוט מספר תהילים קל"ז: עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן. ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ-- תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר-- ארון הקודש שוחזר לפי צילומים של ארון הקודש הישן, אלא שהוא גדול יותר בנפחו הפנימי מן הארון המקורי. בשנת 2010 נפתח בית הכנסת מחדש בטקס חגיגי. הרב שמחה הכהן קוק הוכתר כרב בית הכנסת, וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בכ"ג באייר תשפ"ב. לאחר פטירתו, מתפללי בית הכנסת, המשתייכים ברובם לקהילת אדרת אליהו, הכתירו במקומו את הרב אליהו (בן הרב יום טוב) זילברמן כרב בית הכנסת, אך הנהלת בית הכנסת והקרן למורשת הכותל המערבי התנגדו למהלך. עיקר מתפללי בית הכנסת לכל אורך השנה באים מקהילת אדרת אליהו (זילברמן). גלריה לקריאה נוספת מחקרים ראובן גפני, אריה מורגנשטרן ודוד קאסוטו (עורכים), החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים: תש"ע-2010. אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985. אריה מורגנשטרן, "בניין חצר חורבת ר' יהודה חסיד", מחצר מושב לחצר קהילה, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל 1800- 1840, ירושלים: תשנ"ז,2 עמ' 56–90, 327-343. אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים : חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ז-2007. אלי אליאך, חשיבות גאולת ה"חורבה" בירושלים בעיני רבי מנחם מנדל משקלוב, בלוג - הפרושים, 2023 מקורות ליאור זילבר, חצר רבי יהודה החסיד, ירושלים: הוצאה פרטית, 2006. שלמה אליהו פריימן פותח שערים, יומנו של שמש החורבה, הוצאת פלדהיים ירושלים תש"ע. חורבת ר' יהודה החסיד - בית הכנסת הגדול בית יעקב ו'עץ חיים', בנשיאות מרן הראי"ה קוק, ירושלים, ארגון אור האורות, תש"ע-2010. קישורים חיצוניים סיור וירטואלי בתלת מימד בביהכנ"ס החורבה-בוצע על ידי חברת P360 בית הכנסת החורבה - זמני תפילות והזמנת סיורים באתר החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי , מתוך כתב העת סיני אריה מורגנשטרן, ההיסטוריה של בית הכנסת החורבה, חלק א' חלק ב', הבלוג של אלי אשד. זרח הלוי, "סליחות בית הכנסת החורבה בעיר העתיקה" שמעון אליטוב, הרב שמעון אליטוב חוזר לחורבה, באתר חב"ד און ליין פאינה מילשטיין, בית הכנסת 'החורבה': שימור שרידיו ושחזורו, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2001 תכנונו מחדש ובנייתו של בית-כנסת חורבת רבי יהודה חסיד מאמר באתר האדריכל רבני ארץ ישראל מכריזים על יום אבל וצום, בית הכנסת החורבה, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים חורבה חורבה החורבה קטגוריה:היישוב הישן קטגוריה:אתרי מורשת במחוז ירושלים קטגוריה:1864 קטגוריה:יצירות המאה ה-19	2024-04-11T06:33:31
אל-בוראק	240px\|ממוזער\|רפרודוקציה של מיניאטורה הודית מהמאה ה-17 שמאל\|ממוזער\|220px\|מוחמד רוכב על אל-בוראק; מיניאטורה פרסית מן המאה ה-16 שמאל\|ממוזער\|220px\|המקום בכותל הר הבית אליו, על פי האמונה, נקשר אל-בוראק בלילת אלאסראא' ואלמעראג' אל-בּוּראק (בערבית: البُراق, אלבֻּראק, הבָּרק) במסורת המוסלמית היא בהמה פלאית מעופפת דמוית סוס או פגסוס, שעל גבה רכב הנביא מוחמד ממכה אל "המסגד הקיצון" ב"ליל המסע והעלייה לשמים". יש חוקרים הסבורים כי הביטוי "אל-בוראק" הוא גלגול של סוסיא ברקא המוזכר בתלמוד הבבלי. אל-בוראק במסע הלילי לפי המסורת, לשם המסע הועמדה לרשות מוחמד בהמה מיוחדת, אל-בוראק, שכל צעד שלה מגיע עד האופק. עוד באותו לילה הגיע מוחמד אל המסגד הקיצון (בערבית: אלמסג'ד אלאקצא; ניתן להבנה בתור מסגד אל-אקצא) עלה לרקיע השביעי וקיבל בו את המצווה להתפלל חמש פעמים ביום. משחזר לאדמה, חיכתה לו אל-בוראק והביאה אותו בחזרה למכה. על-פי המסורת, המסע היה מהיר כל-כך, שמיטתו של מוחמד עוד הייתה חמה עם חזרתו. התפתחות המסורת הקוראן מזכיר בפסוק אחד (סורה 17 פסוק 1) את אותו הלילה, כך כתוב: אל-בוראק אינה מוזכרת אך לפי המסורת המוסלמית הדרך למסגד המרוחק הייתה על גבה. המסורת המוסלמית מרחיבה ומספרת כי המלאך גבריאל ציווה על מוחמד לקום משנתו ולצאת אל "המסגד האחרון". מיקומו של המסגד האחרון תחילה פירשו את המסגד האחרון או המרוחק כמסגד שמיימי, יש שפרשו שאותו מסגד סמוך אל הכפר ג'יעראנה. כשנאסר על בני דמשק הסונים להגיע אל מכה בשנת 682 החלו לטעון שהמסגד המרוחק הוא מסגד אל אקצא ולעלות אליו לרגל. בתקופת צלאח א-דין, שהיה מעוניין לחזק את מעמדה של ירושלים בעולם המוסלמי, החלו לטעון כי המדובר במסגד הבנוי על הר הבית בירושלים (מסגד אל-אקצא), אולם מדובר בזיהוי מאוחר שאינו מן הקוראן. מסורת ערבית מאוחרת קובעת כי הכותל המערבי הוא הקיר שאליו קשר מוחמד את אל-בוראק עם הגיעו למסגד הקיצון. על פי מסורת זו ניתן לכאורה לזהות זוג חורים בפינת הכותל, בין הכותל המערבי לבין הכותל הדרומי, אליו נקשרה אל-בוראק. נראה שמסורת זו מושפעת מהחשיבות שמייחסים יהודים לכותל המערבי. המסורת הזו נעשתה מקובלת יותר ויותר בקרב ההוגים המוסלמים במהלך המאה ה-20 ככל שהסכסוך בין היהודים לערבים בירושלים גבר, בפרט מאז מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל-בוראק". יש ערבים מוסלמים המכנים את הכותל המערבי "אל-בוראק" על שם אותה בהמה פלאית, וזה היה שמו הרשמי של האתר בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים. הכותל מכונה בשם זה בנוסח החלטת אונסק"ו ב-2016 שיזמו אחדות ממדינות ערב על מנת לגנות עבודות שתוכננו בכותל. ראו גם אתונו של בלעם מפלצות וחיות אגדיות חד קרן קישורים חיצוניים ליל המסע והעלייה באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:מוחמד קטגוריה:הכותל המערבי קטגוריה:יצורים מיתולוגיים קטגוריה:מיתולוגיה אסלאמית קטגוריה:נסים באסלאם	2024-06-10T05:26:26
שכינה	שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסות בקבלה, בפילוסופיה יהודית-נאופלטונית ובתנועת החסידות, האל שוכן בפנימיותו של העולם כולו ומחיה אותו, ו'שכינתו' היא נשמת העולם ורוח אפיו. בספרות הקבלית, השכינה מזוהה עם המושג "כנסת ישראל" - מושג חז"לי וקבלי שמובנו הוא האומה היהודית או הנשמה הקולקטיבית של כל היהודים "שורש נשמות ישראל", וככזאת מהווה המשך של דימוי האומה היהודית לבת זוגו של אלוהים בנביאי הכתב ובחז"ל. בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי ואימננטי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית שההופעה המשלימה אותה היא "קודשא בריך הוא" שהיא ההופעה הזכרית של האל, אקטיבית וחיצונית להוויה. תולדות המושג במקרא השכינה איננה נזכרת במקרא. פסוקים שונים מציינים כי אלוהים שוכן בקרב בני ישראל, כלומר במשכן או במקדש: ; ; כמו גם כ-. פסוקים אלה אינם מתייחסים למהות מיוחדת ומובחנת של ה', ולפי פשוטם, כוונתם היא שאלהים עצמו נמצא במקדש. המושג "כבוד ה' " המקראי מקביל אצל חז"ל למושג השכינה"וירא כבוד ה' אליכם" - שתשרה שכינה במשכן. "עשרה מסעות נסעה שכינה... מכרוב למפתן... שנאמר "וכבוד א-לוהי ישראל נעלה מעל הכרוב" "., וכן המושגים המקראים-פיוטים "ציון", "ירושלים" ו"אמכם" מקבילים למושג השכינה. בספרות חז"ל השכינה כמושג ממשי נזכרת רק בספרות חז"ל. כפי שחז"ל אומרים שבבית המקדש השני לא הייתה השראת שכינה, ועם זאת היא נשארת באופן תמידי בקשר מיוחד עם ישראל, גם בזמן גלות וגם במצבים קשים, ואף סובלת איתם בצרותיהם. רבי חנינא בתלמוד מקצין תפיסה זו, וקובע כי . בגלל הקשר המיוחד בין שכינה לישראל, גר מכונה אדם שבא "לחסות תחת כנפי השכינה", וכאשר ישראל בצער גם שכינה בצער. בתפילת אל מלא רחמים, כאשר מתפללים לעילוי נשמת אדם שנפטר, מבקשים בתיאור מליצי, שהוא יינשא על כנפי השכינה.. שכינה מוזכרת כמי שנמצאת לעזור לחלשים כמו החולה ששכינה למראשותיו. כמו כן, עשרה שמתפללים שכינה עמהם. נוסף למושג שכינה, מושג נוסף המופיע בחז"ל הוא "כנסת ישראל" המזוהה בספרות הקבלית למושג מקביל לשכינה. כנסת ישראל נתפסת בחז"ל כאומה היהודית ומשמעות מובנו המילולי הוא "אספת ישראל". כנסת ישראל נתפסת לעיתים כאומה היהודית ההיסטורית, אשר היהודים הם בניה"אמרה כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, עשאוני בני כחולדה... ואף על פי שדלה אני במצוות לך נאה להושיעני" (תלמוד בבלי, פסחים, פרק עשירי)., לעיתים כנשמת האומה המטפיזית"אמר רבי עקיבא חיה אחת יש באמצע הרקיע ושמה ישראל וכתוב על מצחה ישראל... וכל מלאכי מעלה אומרים לה 'שמע ישראל' "., בייצוגים אלו מוצגת האומה היהודית כבת זוגו של האל"כל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, שנאמר "גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית", ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אימו אלא כנסת ישראל" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות). וכאם של כל היהודים, ומשמשת מושג מקביל לכינוי הפיוטי-נקבי "ציון" אצל נביאי הכתב"אמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, הנני חוקק אותך על כפיים, שנאמר "ותאמר ציון עזבני ה'... הן על כפיים חקותיך" ". (תלמוד בבלי). ואך רבי עקיבא ראה את הדוד והרעיה בשיר השירים כמשל לאל ולכנסת ישראל. לאחר חטא עץ הדעת המדרש רבה בבראשית (י"ט ז') מתאר את גלות השכינה המתחילה לאחר חטא אדם הראשון ומסתיימת כשמשה רבנו מחזירה לארץ. הוא דורש את הפסוק "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג', ח') לפי הלימוד של רבי אבא בר כהנא, שלומד משינוי הלשון מתהלך (ולא הולך) "מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך, מקפץ ועולה". המדרש מבאר שעיקר השכינה הייתה בעולמנו, אולם כל דור שחטא הרחיק אותה כלפי מעלה: אדם הראשון חטא והעלה אותה מהארץ לרקיע הראשון. קין חטא והעלה אותה מהרקיע הראשון לשני. דור אנוש חטאו והעלו אותה מהרקיע השני לשלישי. דור המבול חטאו והעלו אותה מהרקיע השלישי לרביעי. דור הפלגה חטאו והעלו אותה מהרקיע הרביעי לחמישי. אנשי סדום חטאו והעלו אותה מהרקיע החמישי לשישי. המצריים בימי אברהם חטאו והעלו אותה מהרקיע השישי לשביעי. לאחר שהגיעה השכינה לרקיע השביעי, המדרש מפרט שבעה צדיקים שקרבו את השכינה בחזרה לארץ: אברהם אבינו הורידה מהרקיע השביעי לשישי. יצחק אבינו הורידה מהרקיע השישי לחמישי. יעקב אבינו הורידה מהרקיע החמישי לרביעי. לוי בן יעקב הורידה מהרקיע הרביעי לשלישי. קהת בן לוי הורידה מהרקיע השלישי לשני. עמרם בן קהת הורידה מהרקיע השני לראשון. משה בן עמרם הורידה מהרקיע הראשון בחזרה לארץ. בגלות חכמים מתארים את גלות השכינה ברשימה של עשר מסעות ממקומה בקודש הקודשים ועד ליציאתה לגלות. עיקר התיאור מבוסס על פסוקים בספר יחזקאל המתארים את כבוד ה' יוצא מהמקדש, והוא תיאור רוחני המקביל לגלות הפיזית של ישראל מארצם. רשימת המסעות מתארות את גלות השכינה בחורבן בית ראשון. ייתכן שהמקבילה לכך בגלות בית שני היא הרשימה של עשר מסעות הסנהדרין שמופיעה בגמרא (בבלי רה"ש לא ע"א) מיד לאחריה. רשימת המסעות מופיעה במסכת ראש השנה (דף לא ע"א):אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: ...עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי (=נלמד מן הפסוקים): (1) מכפרת לכרוב,בגמרא מופיע כאן מסע נוסף, "מכרוב לכרוב", אך המפרשים (הגהות הב"ח, ומסורת הש"ס) כתבו שאין לגרוס כך ומציינים שבעין יעקב מסע זה לא מופיע. רק בהשמטת מסע זה אפשר לספור עשר מסעות בדיוק. (2) ומכרוב למפתן, (3) וממפתן לחצר, (4) ומחצר למזבח, (5) וממזבח לגג, (6) ומגג לחומה, (7) ומחומה לעיר, (8) ומעיר להר, (9) ומהר למדבר, (10) וממדבר עלתה וישבה במקומה - שנאמר אלך אשובה אל מקומי.רשימה שונה מופיעה במדרש איכה רבה (פתיחתא כה):עשר מסעות נסעה השכינה, (1) מכרוב לכרוב, (2) ומכרוב למפתן הבית, (3) מן מפתן הבית לכרובים, (4) ומן הכרובים לשער הקדמוני, (5) משער הקדמוני לחצר, (6) מן החצר לגג, (7) מן הגג למזבח, (8) מן המזבח לחומה, (9) מן החומה לעיר, (10) מן העיר להר הזיתים. בימי הביניים בהגות היהודית בימי הביניים הובעה הדעה כי בזמן הגלות ירדה השכינה למעמד נמוך, והיא בנתק מהאלוהות העליונה, דבר הגורם לה צער רב – צער המכונה "צער השכינה", שהוא הצער העמוק והנוקב ביותר שיכול להיות עלי אדמות ובמציאות בכלל – ותפקידם של האנשים הוא לחבר אותה אל הקב"ה אהוב ליבה במעשים טובים ומצוות, דבר המכונה בקבלה "ייחודים", ומופיע בסידורים (במיוחד הספרדיים) לפני מצוות מסוימות. על פי המסורת הדתית, האור האלוהי שבני אדם צדיקים עתידים להתענג בו בעולם הנשמות אחרי מותם ובעולם הבא מכונה "זיו השכינה". בקבלה מכונה השכינה "מלכות דאצילות", בשל התפיסה שהיא מלכת העולם האצילה והרוחנית שבהופעתה מולך הקב"ה על המציאות. השכינה גם מכונה "כנסת ישראל", מאחר שלפי התפיסה הקבלית היא כונסת לתוכה את כל נשמות עם ישראל, בשל היותה שורש להם. פעולתה ומעמדה של השכינה על פי הקבלה לפי הקבלה, המושג שכינה מקביל למושג כנסת ישראל "כנסת ישראל איהי שכינתא", "כנסת ישראל נחתת לאשראא בארעא". כנסת ישראל מיוצגת בקבלה כשורש נשמות ישראל וכנשמה הקולקטיבית של כל היהודיםכלשון רבי שניאור זלמן מלאדי "שכל ישראל הם נשמה אחת ממש, אלא שהגופים מחולקים" (תניא, פרק לב). וכמקבילה מיסטית לתופעותיה ההיסטוריות של האומה היהודית בעולם הזהלהרחבה - גלות השכינה. . לשכינה שלושה מעמדות, כלומר היא פועלת בתוך שלוש מערכות שונות: ב'מערכת הספירות', ב'מערכת העולמות' ו'במערכת הקליפות'. ב'מערכת הספירות' נמצאת השכינה כחוליה האחרונה בשלשלת האצילות, שהיא קצה ההוויה האלוהית הקרובה ל'עולם התחתונים' שלנו. במערכת זו השכינה מסמלת, בין השאר, את הים שאליו זורמים כל הנחלים וכך היא מקבלת את השפע מכל תשע הספירות שמעליה. השכינה מהווה את החוליה המקשרת בין 'עולם האצילות' לבין 'עולם התחתונים' שלנו, הנקרא 'מערכת העולמות'. 'מערכת העולמות' היא עולמינו ובה השכינה מתפקדת כראש, כאם וכמנהיגת העולם, ובפרט כמנהיגת עם ישראל בכינויה "כנסת ישראל". השכינה מופיעה גם כדמות של מלאך גואל, של איילה ושל מלכה המעניקה כלפי מטה, בעולמנו, שפע, ברכות והגנה מכוחותיה. היא אחראית גם על מידת הדין בעולם התחתון ועל מתן שכר ועונש. דבר זה מוביל למערכת השלישית - 'מערכת הקליפות'. מערכת זו מבטאת את כוחות הרוע והטומאה של הסטרא אחרא שמהן מצד אחד על השכינה להישמר, ומצד שני היא משתמשת בכוחות אלו על מנת להשליט צדק ולשמור על שורת הדין ב'עולם התחתון'. בנוסף לכך, ב'מערכת הקליפות', כוחות הרוע והטומאה מנסים להתקרב לקדושתה של השכינה, ומטרת הסטרא אחרא היא להפריע לזיווג הקדוש בין השכינה לספירת תפארת ובכך להשתלט עליה, להפוך אותה לשותפתו ולפעול ככוח המוות והכיליון על בני האדם ב'עולם התחתון'. לקריאה נוספת גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980 ישעיה תשבי, "השכינה", בתוך: משנת הזוהר, כרך א', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' רי"ט-רל"א. ביטי רואי, אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר''', רמת-גן: הוצאת אוני' בר-אילן, תשע"ז קישורים חיצוניים השכינה, מאת ד"ר אלכסנדר קליין, מתוך דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת ויקהל פקודי השראת השכינה בעולם, שיעור מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה האומנם בתולה היא השכינה?, מאת יהודה ליבס, באתר הידען הערות שוליים קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:אלוהים (יהדות) קטגוריה:נבואה	2024-08-01T04:23:15
מגדל דוד	ממוזער\|250px\|חומת העיר העתיקה הנוכחית במקטע שבין מגדל דוד לשער ציון. ממוזער\|270 פיקסלים\|מגדל דוד משתלב בחומות ירושלים 250px\|ממוזער\|שמאל\|חצר מצודת דוד בלילה מגדל דוד הוא שמה של מצודה הנמצאת על חומות ירושלים בסמוך לשער יפו. המצודה שוכנת באחד המקומות הגבוהים בעיר העתיקה, מעל נקודת ההשקה של גיא בן הינום ונחל צולב. נקודה אסטרטגית זו היוותה עילה להקים ביצור במקום, במטרה להגן על העיר ממערב. המבנה הקיים היום משויך ברובו לתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית, בה עברה המצודה (או הטירה) הרחבה ניכרת במיוחד, כאשר הייתה צמודה למתחם הארמוני של המונרך (במתחם הקישלה של היום). בנוסף לתקופה הצלבנית, ישנם גם שרידים מתקופת הורדוס, מהתקופה הרומית המאוחרת, הביזנטית, המוסלמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית. כיום שוכן במבנה מוזיאון המוקדש לתולדותיה של ירושלים. היסטוריה העת העתיקה ממוזער\|הקיר ההרודיאני במצודה מתקופת בית שני. הסימן המובהק לבניה ההרודיאנית הוא האבנים הממוסגרות המלך הורדוס בנה מצפון לארמונו שלושה מגדלי שמירה, מהם נותרו שרידים רק באחד, כנראה כמגדל פצאל, הגדול מבין השלושה, אך יש הרואים בו את שרידי מגדל היפיקיוס. בזמן המרד הגדול, מצודה זו הייתה הנקודה האחרונה שעמדה בפני הרומאים (החומה נבקעה בי"ז בתמוז, בית המקדש הועלה באש בט' באב, העיר העליונה נפלה בח' באלול, ומגדל דוד נפל בכ"ח באלול). על חורבות מגדליו של הורדוס הקימו הרומאים אחרי החורבן את מחנה הלגיון העשירי פרטנסיס, שממנו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות רעפים ולבנים עם טביעות חותם של הלגיון. ממלכת ירושלים והתקופה הנוצרית השנייה בתקופה הערבית המוקדמת המבצר היה קטן ביחס לגודלו הנוכחי. עם זאת לפני ההרחבות הצלבניות הנרחבות הספיק לבקר בירושלים האב דניאל ב-1107, אשר התרשם מהמגדל כבר אז: המצודה עצמה היוותה בסיס צבאי חשוב לממלכה הנוצרית, ומאידך גם לעיר ירושלים הנוצרית של אותה התקופה, כאשר המצודה עצמה הייתה לרכושו האישי של המונרך, ואף על כן היוותה לסמלו הגדול ביותר לאחר מעברו לאזור זה של העיר מהמתחם הכנסייתי והארמוני שעל הר הבית. ראש המצודה נקרא הקסטלאן, והיה לדמות מפתח בחשיבותו הפוליטית בעיר אשר נשאה כבוד רב. סביר להניח שרוב השינויים המהותיים במבנה וההרחבות הגדולות קרו באזור שנות השישים של המאה ה-12, עקב תיאורו של תיאודוריך מ-1172, כי המגדל היה מלווה בחפירים, ברביקן ואף הארמון שהיה קיים כבר אז בסמוך למצודה. רוב הבנייה הייתה מערבה וצפונה ביחס למבנה הראשוני מהתקופה הערבית הקדומה וכאשר נחל המצודה שעבר במקום הוסב לחפיר. קודם לכן הכניסה המערבית הייתה באזור "מגדל דוד" עצמו (להבדיל מהשם המתייחס למצודה כולה), כאשר לאחר ההרחבות הגדולות הכניסה עברה למקום שער יפו כיום. המצודה לא עברה שינויים מרובים גם תחת ידיו של צלאח א-דין, ואף לא בעת הפגיעה בביצורי החומה בתקופה המוסלמית שלאחר מכן ב-1219. עם זאת כן ישנה אפשרות להמשך בנייה מסוימת בידי הנוצרים בתקופה הצלבנית השנייה בין 1229-1244. לאחר התקופה הצלבנית בשנת 1538, בנה סולימאן המפואר, הידוע כבונה חומות ירושלים, את קיר החומה במגדל דוד, באורך כ-50 מטר, על אדמת חפיר, תעלת שפכים עמוקה, שנועדה להגן עליה הן מתוקפים מבחוץ, והן מפני מרידות תושבי העיר מבפנים. הטורקים הפכו את המצודה לקסרקטין, הוסיפו לה רחבת תותחים, ובמאה ה-17 אף עיטרו אותה במינרט (צריח המסגד), שהפך לסמל ירושלמי. בשנת 1898 מולא חלק מחפיר זה באדמה, בחלק הצמוד לשער יפו, וקטע קטן מחומת החפיר הוסרה, כדי ליצור מעל המילוי מעבר נוח למרכבתו של קיסר גרמניה, וילהלם השני. שם המצודה השם "מגדל דוד" מקורו בכתבי יוסף בן מתתיהו: ממוזער\|החפיר סביב המצודה עם זאת, במגילת שיר השירים מוזכר מבנה גדול, שככל הנראה היה בירושלים, ונקרא גם הוא "מגדל דוד": המוזיאון במגדל דוד הבריטים היו הראשונים שהשתמשו במצודה למטרות שלום, כאשר הפכו אותה למוזיאון קטן. בין השנים 1921–1932 הוצגו במבנה מספר תערוכות, המכונות כיום "תערוכות מגדל דוד", שהציגו את האמנות החזותית הארצישראלית הצעירה. מדינת ישראל המשיכה בקו זה, ועד היום משמשת המצודה כמרכז תרבות ותיירות. ב-1989 נפתח במגדל דוד המוזיאון לתולדות ירושלים. תצוגת הקבע כוללת מיצגים חזותיים שונים, לרבות הולוגרמות, מודלים תלת־ממדיים ואמצעי מדיה הממחישים אירועים שונים בהיסטוריה הארוכה של העיר, מתקופת בית המקדש הראשון והשני ועד תקופת המנדט ומדינת ישראל. בנוסף, המוזיאון מציג תערוכות מתחלפות ואף יצירות אמנות סביבתיות (כגון פסלי הזכוכית של האומן דייל צ'יהולי). בחצר המצודה, המכילה ממצאים ארכאולוגיים, מתקיימים קונצרטים ואירועים ציבוריים שונים. בשנת 2008 נחנך החיזיון הלילי במוזיאון, שבו מסופר סיפורה ההיסטורי של העיר ירושלים בדימויי-ענק על חומות המצודה והשרידים הארכאולוגיים בה. בנוסף מוצג במוזיאון מופע המלך דוד, חיזיון אור-קולי המספר את סיפורו של דוד המלך לאורך השנים, ועל החותם שהותיר על ירושלים. בשנת 2023 – לאחר שש שנות תכנון ושלוש שנות עבודה – נפתח במגדל דוד מוזיאון ירושלים החדש. במוזיאון תצוגת קבע חדשה בת עשר גלריות, שבהן משולבים ממצאים ארכאולוגים, תעודות וחפצי אמנות יחד עם עמדות אינטראקטיביות חדשניות, עבודות וידאו-ארט וסרטים. התערוכה מציעה למבקרים לצאת למסע בעקבות העיר שהפכה לטבורו של עולם, והתקדשה ליהדות, לנצרות ולאסלאם. לצד זאת פתח המוזיאון שלוש גלריות לתערוכות מתחלפות, העוסקות באמנות ובתרבות, הנוגעות לירושלים. חפירות ארכאולוגיות במתחם מגדל דוד סמוך לקישלה נמצא חלל תת-קרקעי גדול (50x9מ') שנבנה על ידי העות'מאנים לצורך מגורי חיילים, ושימש בתקופה הבריטית כבית מעצר. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום זה חשפו שרידים מחומת חזקיהו מהמאה ה־8 לפני הספירה, לצד שרידי חומה חשמונאית ויסודות לארמון הורדוס. שרידים אחרים שנתגלו הם בריכות ששימשו לצביעת בדים בימי הביניים. בנוסף, נמצא, שאין לחומה בסיס חזק, ושלמעשה היא הוקמה על תעלה עמוקה של שפכים הנקראת חפיר, ובה נמצאו חפצים עתיקים, עצמות של בעלי חיים, רימון יד, מטבעות ועוד. לכן, בהמלצת מומחים לשימור עתיקות, ובמימון משרד התיירות, משרד ירושלים ומורשת, עיריית ירושלים ותורמים פרטיים, נערכו בשנים 2020-2021, עבודות לחיזוק החומה, הוקמו 70 כלונסאות בטון בעומק של 17 מטר, וכל החומה רושתה בחיישנים, שעקבו אחר התזוזות שלה בזמן השיפוץ, מחשש לקריסתה. בשנת 2022 שופץ צריח המצודה באופן מקיף, לאחר שנמצא כי הוא עומד בסכנת קריסה בעקבות תהליך הבליה שלו. בעבודות השיפוץ הוחלפו חלק מאבני הצריח, חודש הטיח וכן טופלו הסדקים במבנה. גלריית תמונות ראו גם תקופת מגדל דוד תערוכות מגדל דוד קישורים חיצוניים פורטל תמונות ירושלים - מגדל דוד סיור וירטואלי מהמוזיאון - 360 מעלות במגדל דוד הערות שוליים קטגוריה:ירושלים: מוזיאונים בעיר העתיקה קטגוריה:ירושלים: עתיקות דוד, מגדל קטגוריה:מבצרי צלבנים בארץ ישראל קטגוריה:ירושלים: מסגדים קטגוריה:ישראל: מוזיאונים להיסטוריה קטגוריה:אתרי מורשת במחוז ירושלים קטגוריה:שער יפו קטגוריה:ירושלים: מוזיאונים קטגוריה:ירושלים: חברות עירוניות	2024-08-05T17:08:56
נטורי קרתא	שמאל\|ממוזער\|250px\|הפגנה של נטורי קרתא בריטים בעד לבנון ופלסטין בכיכר טרפלגר שבלונדון, אנגליה שמאל\|ממוזער\|250px\|כיתוב באנגלית המציג את העמדה "שואת הציונות" ממוזער\|250px\|שמאל\|פשקווילים המודיעים על כינוס נטורי קרתא השנתי ממוזער\|שמאל\|250px\|בית המדרש "תורה ויראה" נטורי קרתא ממוזער\|שמאל\|250px\|בניין בית המדרש "תורה ויראה" ממוזער\|שמאל\|250px\|פשקוויל נגד ההולכים לאיראן שמאל\|ממוזער\|250px\|ביהמ"ד בית בערגער של נטורי קרתא נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: שומרי העיר) היא קבוצה חרדית בישראל, שחבריה סבורים שאין להקים מדינה יהודית טרם בוא המשיח, ולכן מתנגדים למדינת ישראל ולציונות. הם רואים בהקמת המדינה ובקיומה "התגרות באומות" הגורמת לשפיכות דמים במלחמות ובפיגועים. הקבוצה קרובה בהשקפתה לעדה החרדית, אך נחשבת קיצונית ממנה. הקבוצה בישראל היא פרושית (ליטאית) לעומת אלה שמחוץ לארץ, שהן חסידיות ברובן. חלקם הגדול של נטורי קרתא בישראל (כ-400 משפחות) מתגוררים בשכונת מאה שערים בירושלים, המהווה את מרכז קהילתם, ובנוסף בקהילות בבית שמש (כ-100 משפחות), ניו יורק (כ-100 משפחות) ובלונדון. הם מרבים בפעילויות מחאה כנגד מדינת ישראל, כנגד חילולי שבת וכנגד זרמים חרדיים אחרים. לעיתים הם אף מביעים מחאה כנגד העדה החרדית. חלק קטן מאנשי הקבוצה אף נוקט עמדות רדיקליות יותר, כגון קריאה להקמת מדינה פלסטינית מהירדן עד הים. בין חברי הקבוצה יש מספר קיצוניים שהתפרסמו בשל פעולותיהם האלימות ומכונים בציבור החרדי "סיקריקים". מקור השם השם "נטורי קרתא" לקוח מתוך מדרש: בראשית דרכה כינתה הקבוצה את עצמה חבורת החיים. ב־1936 דבק בה הכינוי נטורי קרתא, שבא מחתימתם על כרוז שהתנגד למגבית כופר היישוב שכלל את הציטוט הנ"ל לצד חתימה בשם "נטורי קרתא של העדה החרדית". היסטוריה ישראל ראשיתה של נטורי קרתא בשנת 1935, כאשר פרשו הרב עמרם בלוי (מבני כולל שומרי החומות - כולל הונגריה), הרב אהרן קצנלנבוגן (מבני כולל ליטא) ואחרים מאגודת ישראל, בשל מתינותה לדעתם. הם הקימו קבוצה בשם "חברת החיים". בשנת 1938 פרסמה הקבוצה כרוז נגד כופר היישוב שעליו חתמה בשם "נטורי קרתא" ומאז דבק בהם כינוי זה. בשנת ה'תש"ה, 1945, פרשה 'העדה החרדית' מאגודת ישראל, ודגלה אף היא בהתבדלות ובקיצוניות. עם זאת נטורי קרתא נשארו כקבוצה עצמאית, קיצונית יותר. בהמשך היו מספר חיכוכים בין אנשי נטורי קרתא לעדה החרדית, בין היתר בשל נישואיו של הרב בלוי עם הגיורת רות בן דוד. מהדמויות הבולטות בקבוצה היה לייבל'ה וייספיש. הפיצול הראשון והעיקרי בקבוצה היה בשנות ה־60, כאשר פלג בלוי בראשות הרב אורי בלוי, בנו של רבי עמרם, התקרב חזרה לעדה החרדית ואחיו הרב אלימלך אף שימש כעורך ביטאון העדה עד פטירתו. פלג זה אינו מכונה יותר בשם "נטורי קרתא". לעומת זה פלג "תורה ויראה" (המכונה על שם ישיבת "תורה ויראה" בה מרוכזים אנשיו) בראשות הרב חיים קצנלנבוגן חתנו של רבי עמרם בלוי התחזק בשלילתו את המדינה והוא כיום הפלג המרכזי בתנועה. עם פלג זה נמנה בעבר גיסו, משה הירש שהיה ידוע בקשריו הטובים עם יאסר ערפאת. הירש, שפעילותו שנויה במחלוקת פנימית בתוך נטורי קרתא, מונה על ידי ערפאת ל"שר לענייני יהודים" ברשות הפלסטינית וכחבר המועצה הלאומית הפלסטינית. פרט להירש, אנשי נטורי קרתא הפנו את מרבית משאביהם פנימה בסכסוכים שונים בקהילתם. לאחר פטירת הרב חיים קצנלנבוגן עמדו בראש הפלג גיסו הרב אברהם יעקב עפשטיין ובנו הרב זעליג ראובן קצנלנבוגן, העומד אף בהנהלת ישיבת "תורה ויראה" ומוסדותיה. לאחרונה התקרב הפלג יותר לחוגי העדה החרדית. הפלג מוציא לאור ירחון השקפה בשם "החומה", שעורכו היה הרב אברהם יעקב עפשטיין, ביטאון אקטואליה דו שבועי בשם "האמונה" וביטאון תורני שנתי בשם "העמק". לפלג זה ישנם מוסדות לכל טווח הגילאים, מן "תלמוד תורה" לילדים הנמצאת במרכז שכונת מאה שערים בירושלים, וכן "ישיבה קטנה" לבחורים צעירים בני 13 עד 16 הנקראת בשם "תפארת הגר"א" ונמצאת בסמיכות לשכונת מאה שערים, ו"ישיבה גדולה" לבחורים בוגרים יותר בשם "בית הלוי" ואשר בניגוד לשאר המוסדות נמצאת בעיר בית שמש. כן קיימים במוסד כוללים לאברכים נשואים במשך כל שעות היום. בנוסף לכך קיים בעיר בית שמש תלמוד תורה נוסף השייך לזעליג ראובן קצנלנבוגן, אך אינו מזוהה רשמית כשייך למוסדות "תורה ויראה" והוא נקרא בשם "רמ"א". הפיצול השני התרחש בראשית המאה ה-21, כאשר פלג קיצוני המשתכן כיום בבית הכנסת אוהל שרה, התפלג מ"תורה ויראה". היה זה, בין היתר, בשל מחאתו של הרב ירחמיאל ישראל יצחק דומב, ממנהיגי "תורה ויראה", על הזדהותם של אנשי נטורי קרתא המתגוררים מחוץ לישראל ואנשי משה הירש עם יאסר ערפאת וארגוני הטרור הפלסטינים. פלג זה עמד תחת הנהגתם של הרב שמעון אליהו קרישבסקי (תרפ"ח, 1928 - י"ח באב תשע"ב, 6 באוגוסט 2012), לשעבר ראש הכולל ב"תורה ויראה", והרב ראובן מרצבך, מראשי הכולל. לפלג זה יש ביטאון חודשי בשם "שורא דקרתא", המתחרה ב"החומה" של תורה ויראה. כמו כן מוציאים אנשים מפלג זה את העלונים השבועיים "האמת", "משמרת היהדות" ו"לידע ולהודיע". הדמויות התורניות המזוהות אתם הן רבי חנינא אברהם לייטנר מארצות הברית (נפטר י"ז בחשוון תשס"ח) ורבי משה בער בעק ממונסי שבארצות הברית (נפטר מקורונה ד' באייר תשפ"א). פלג זה לאחר פרישתו פתח אף הוא מוסדות בדומה ל"תורה ויראה", תלמוד תורה "חומת יהושע", ישיבה לצעירים "משמרת ירושלים - מתיבתא דר' אהרן", וכן ישיבה לבוגרים. בשל מתיחויות בין החברים בו באמצע שנת 2009 פרשו רוב הבחורים הבוגרים לישיבה חדשה. בעולם לנטורי קרתא ישנו מרכז גם במונסי, בראשות הרב משה בער בעק שעזב את ישראל בגלל התנגדותו לציונות. קבוצה נוספת קיימת בבריטניה. קבוצות אלה מקיימות קשרים עם איראן ונשיאה לשעבר מחמוד אחמדינז'אד ומרבות להשתתף בהפגנות פרו-פלסטיניות נגד מדינת ישראל. יחס לציונות ולמדינת ישראל אנשי נטורי קרתא שותפים לפרשנות של הרב חיים אלעזר שפירא, הרב יואל טייטלבוים ואחרים, לפיה ישנו איסור חמור להקים מדינה יהודית, גם אם תהיה מדינת הלכה, לפני בוא המשיח. חלקם מגדירים את עצמם כאזרחי פלסטין ולא כאזרחי מדינת ישראל. הביסוס ההלכתי לגישתם הוא שלוש השבועות (למעשה שש) המצוינות בגמרא וכוללות בין היתר: שלא יעלו ישראל בחומה שלא ימרדו בגויים שלא ידחקו (נוסח אחר: ירחקו) את הקץ ההבדל בין אנשי "תורה ויראה" לאנשי "אוהל שרה", הם, שאנשי תורה ויראה מתנגדים לפגישות עם שונאי ישראל, בעוד אנשי אוהל שרה אינם מתנגדים ואף חלקם תומכים בזאת. עוד הבדל הוא, שאנשי תורה ויראה מעדיפים את ההתנגדות הרעיונית, לעומת אנשי אוהל שרה שיותר דומיננטיים בהפגנות, הפצת עלונים, פאשקוילים ומודעות רחוב. כמו כן בקהילת תורה ויראה לא מרשים לבחורים להשתתף בהפגנות. שני הזרמים טוענים שהעדה החרדית אינה עקבית בעמדתה, ובדברים רבים פועלת נגד הרוח הרשמית, למשל כיבוד פוליטיקאים ציונים, מתן כשרות למפעלים המזוהים עם המפעל הציוני וכדומה. נושאים בהם אין אחידות דעה או התנהגות בקרב אנשי העדה החרדית ונטורי קרתא (חלק מהם אינדיבידואלים ואינם קשורים לקהילה). האם יש איסור לבקר בקברי צדיקים במקומות שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים. האם מותר ליהנות מתקציבי ביטוח לאומי. חברות בקופת חולים. שימוש בשירותי תחבורה של אגד. שימוש במוצרי תנובה. הקנאים רואים במדינת ישראל והצלחתה אחת מתחבולותיו של השטן, ולכן, כדי לעכב את צמיחתה, נוהגים הקיצוניים שבהם (בעיקר תושבי חו"ל), לחבור לאויבי המדינה. הם מייחלים לביטול המדינה הציונית. אנשי הקבוצה נוהגים לשרוף את דגל ישראל בפורים ובל"ג בעומר, ולהניף את הדגל הפלסטיני. הם מפגינים נגד מוסדות חינוך הנוטלים תקציבים ממשלתיים ותוקפים חיילים מהמגזר החרדי, המכונים על ידיהם חר"דקים. לקבוצה שיר המושר בהזדמנויות ובאירועים שונים ומזוהה אתם, אך גם עם קבוצות חרדיות אנטי ציוניות נוספות. לשיר מספר נוסחאות. המפורסם שבהם: אנשי הקבוצה משתלחים גם בחברי הכנסת החרדיים ובמנהיגיהם הרוחניים בשל השתתפותם בבחירות לכנסת ונימוקים נוספים. בין היתר השמיצו את הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן בגלל תמיכתו בחוק טל ובנח"ל החרדי. ראש עיריית ירושלים החרדי אורי לופוליאנסקי הותקף בצאתו מבית הרב אלישיב, בשל תפקידו הרשמי במדינה. אנשי הקבוצה קראו לרב אלישיב "קוקניק" (תלמיד של הרב קוק) ואף זרקו לעברו אבנים, עקב הסכמתו להעתקת קברים בכביש פסגת זאב. קשרים עם מנהיגים אנטי-ציונים ממוזער\|שמאל\|249x249px\|מחאה של אנשי 'נטורי קרתא' בארצות הברית בעד שחרור פלסטין ונגד הכיבוש הישראלי הקיצונים מבין אנשי הקבוצה שומרים על קשר עם מנהיגים העוינים למדינת ישראל, בהם פלסטינים, ומשתתפים בהפגנות של מוסלמים כנגד ישראל ומופיעים רבות בתקשורת. לדבריהם, הערבים והאיראנים שעמם הם עומדים בקשר הם אויבים של הציונות והמדינה ולא של היהודים, ושישנה תועלת בהתקרבות אליהם. בפרט עמדו בקשר עם יאסר ערפאת, אשר מינה את איש הקבוצה, משה הירש, כשר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית, מינוי שלא החזיק מעמד זמן רב. נטורי קרתא גינו את מבצע עופרת יצוקה. קבוצה זו הונהגה על ידי הרב משה בער בעק. תמכו בה הרב יואל מורגנשטרן אב"ד שרמש והאחים הרב אליעזר חיים בלום אב"ד קאשוי והרב שמחה ישראל בלום דומ"צ קאשוי. גם הרב חנינא אברהם לייטנר תמך בה. בסוף שנת 2005, נסעו כמה מאנשי נטורי קרתא לוועידה להכחשת השואה בטהראן, ונפגשה עם נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד. נסיעה זאת נחשבה חציית קו אדום גם בעיני חלק מתומכיהם, שסברו שצעד כזה מזיק לתדמיתה של העדה החרדית כולה: רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסאטמר יצא במודעה נגד "המתפרצים בלבוש קנאות ועושים מעשי טירוף ללכת שלובי זרוע עם הערבים" ורבני בית הדין של העדה החרדית הגדירו את ההשתתפות בכנס כ"חילול השם נורא". גם הרב ירחמיאל ישראל יצחק דומב, מהבולטים שבמנהיגי נטורי קרתא בלונדון, יצא בגילוי דעת פומבי שבו כתב כי הנפגשים אינם חלק מנטורי קרתא אלא "בודדים מטורפים". עם זאת, לאורך השנים נמשכו פגשים של אנשי נטורי קרתא עם מנהיגים ערבים. באוגוסט 2011 ביקרו אנשי הקבוצה את השייח ראאד סלאח כששהה בלונדון. בשנת 2023 נכנסו מספר חברים בארגון למחנה הפליטים ג'נין לביקור הזדהות עם מספר מחבלים שהשתחררו מן הכלא הישראלי כמה ימים קודם. החברים נעצרו על ידי המשטרה לחקירה יום לאחר מכן. באוגוסט 2023 פורסם כי חבר מנטורי קרתא נאשם בניסיון ריגול עבור איראן, והביע נכונות ״לרצוח ציוני״. במהלך מלחמת חרבות ברזל הפגינו מספר חברי נטורי קרתא נגד ישראל בניו יורק ובריטניה, הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, יצא נחרצות נגד השתתפותם בהפגנות. בנוסף, בדצמבר 2023, נציג נטורי קרתא השתתף בוועידה הבין לאומית לתמיכה בפלסטינים בטהראן. ראו גם העדה החרדית חסידות תולדות אהרן לקריאה נוספת רונן יצחק, "פעילותם של נטורי קרתא נגד הקמת המדינה", כיוונים חדשים: כתב עת לציונות וליהדות, 9 (אוקטובר 2003), עמ' 158–174 בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז קימי קפלן, עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 43 - 93. קישורים חיצוניים דף היוטיוב של נטורי קרתא (באנגלית) בנימין בראון, "יחס החרדים למדינה", בתוך: כשיהדות פוגשת מדינה זאב גלילי, מנטורי קרתא דרך חסידי סאטמר ועד כת "לב טהור", באתר "היגיון בשיגעון", 24 במאי 2009 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:יהדות חרדית	2024-10-13T11:46:31
שמואל הולדהיים	הרב שמואל הולדהיים (בתעתיק מיושן: האלדהיים, בגרמנית: Samuel Holdheim; 1806 – 22 באוגוסט 1860) היה מהוגיה הרדיקליים של היהדות הרפורמית. כיהן כרבה של הקהילה העצמאית-למחצה בברלין בין 1847 ל-1860. אף כי מרבית עמיתיו לתנועה לא קיבלו את השקפתו בימי חייו, הייתה לה השפעה רבה על הרפורמים בארצות הברית. ביוגרפיה הולדהיים נולד ליצחק בקמפנו, לא הרחק מפוזן. היישוב שכן בשטחים שסופחו לפרוסיה בחלוקת פולין השנייה ב-1793; אלה היו מיושבים בעיקר בפולנים והחברה היהודית בהם נותרה מסורתית מאוד. כבר כנער נודע כעילוי ובהמשך פנה ללמוד בישיבתו של הרב יוסף (יאסקי) שפירא, אב בית הדין של קורניק. ב-1825 בערך הוא נשא את בתו לאשה. הולדהיים החל אז לרכוש לראשונה השכלה שאינה תורנית, ותוך זמן קצר הוא ואשתו התגרשו. הוא נסע לפראג, שם המשיך בלימודיו תחת הרב שמואל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ממנו קיבל היתר הוראה. כמו כן נסמך על ידי יצחק שפיץ מבומסלא, חיים דייטשמן מקולין והחת"ם סופר, שכתב בהיתרו: "כל הדבר הקשה יביאון אליו". הוא בילה תקופה בפרוסניץ יחד עם הרב ליב שוואב, מראשי ההשכלה המוראבית. הולדהיים לא למד מעולם בגימנסיה, ואת מקצועות החול רכש כאוטודידקט. ב-1833 נרשם כשומע חופשי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת קארל בפראג. בהמשך נכח בהרצאות גם באוניברסיטת ברלין, ואת עבודת הדוקטור שלו סיים לבסוף באוניברסיטת לייפציג ב-1839. בין השנים 1836 ל-1840 כיהן כרב בפרנקפורט על האודר, שם נישא בשנית לציפורה (צציליה) זלומון ב-19 באוגוסט 1836. את הרבנות בפרנקפורט קיבל בהמלצת החת"ם סופר, ובאותה עת נחשב כאורתודוקסי לחלוטין. ב-1840 מונה לרב המחוזי במקלנבורג-שוורין, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים. שמאל\|ממוזער\|180px\|הולדהיים בימיו כאורתודוקסי, 1838. בשוורין כבר ניסה להנהיג תקנות חדשות, כמו ביטול הטעמים בקריאת התורה, אך השמרנים בקהילה מנעו זאת מבעדו. ב-1841 הצטרף למחנה הרפורמי המתעורר בריב ההיכל השני: הוא תקף את החכם יצחק ברנייס על קביעתו כי אסור להתפלל מהסידור החדש שהוציאה קהילת ההיכל בהמבורג, בעימות שהתווה יחד עם ריב גייגר-טיקטין בברסלאו את הדרך לעשור סוער של התנצחות בין הזרמים. בספרו העיקרי, "על עצמאות הרבנים ועקרון הנישואין היהודיים" (Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe) מ-1843, גולל את שיטתו אותה הוסיף לגבש במהלך השנים. לפי ראייתו התלמוד מכיל שתי שכבות: אמיתות מוסריות נצחיות ויסודות הדת מחד, וחוקי המדינה הישראלית הקדומה מאידך, שאין טעם לשמרם בהיעדר עצמאות. הוא ראה כשל עקרוני בניסיונם של האמוראים להחיל מסגרת מחייבת לאחר חורבן הבית ואובדן המרכז בארץ ישראל. ביטולה הגמור של האוטונומיה הקהילתית היהודית בסוף המאה ה-18 ואובדן יכולתם לקבוע בעצמם את חוקיהם, ייתר לדעתו באופן סופי כל צורך בכך. שימור מסגרת הלכתית המתנגשת עם המחויבות למדינה היה מוביל לשסע פנימי ולצביעות בקרב ההולכים בדרך זו. בפן התאולוגי של חשיבתו היה הולדהיים שמרן יחסית. עיקר תפישתו היה שהיכולת לאכוף את ההלכה אבדה ושלא נשמרה כמעט כלל בכל מקרה, ואין הרבנים יכולים אלא לשמש דוגמה. הוא בז ולעג לניסיונות השמרנים בתקופתו לנסות לשדל את שמירת חלק מהמצוות שראו כקרדינליות או להפעיל סנקציות נגד הקהל. לדעתו גם הקטגוריות ההלכתיות של "מומר לתיאבון" ו"מומר להכעיס" איבדו מתוקפן, שכן הן תאמו את מציאות העבר, בה לא חלק איש על קיומו של הציווי האלוהי בשלמותו. בימיו, בהם הרוב כלל לא האמין בכך שהאל הורה על קיום רוב המצוות הטקסיות, הן היו מיושנות. הולדהיים הושפע מאוד מהסיכויים לאמנציפציה מלאה ומהרוח הליברלית של טרום-מרץ; דוד אלינסון פירש את פרסום ספרו "על עצמאות הרבנים..." (שנזכר בראש הפיסקה הקודמת) כתגובה לספרו של ברונו באואר, "השאלה היהודית", בה טען שיהודים אינם יכולים ליישב את דתם עם אזרחות בעולם המודרני מאחר שהיסודות הפוליטיים והשבטיים שלה כרוכים בה ללא הפרד, והם לעולם לא יוכלו להשתלב בחברה. בתגובה, היה הולדהיים נכון להחלה נרחבת מאוד של דינא דמלכותא דינא על כל תחומי החיים, אף בתחומים כמו נישואין ושבת. בשאלת הקידושין, קבע כי הם מהווים מעשה רגיל לחלוטין של קניין ומשויכים לקטגוריה של דיני ממונות ולא איסורים. הוא נימק זאת בכך שיש איסור על עריכתם בשבת, כמו קניין עבדים או מקרקעין אך בניגוד לברית מילה או לעבודת הקורבנות. מכאן נבעה עמדתו שלא שללה נישואי תערובת, שהוא היה בין הרפורמים היחידים בגרמניה שלא התנגדו להם. טיעונים אחרים שהעלה ברוח זו נשענו על כך שההלכות נועדו לבדל את ישראל משבעת העממים ולא מבני דתות מונותאיסטיות, וכי איסורי השבת בטלים עבור משרתי ציבור כמו חיילים ורופאים כפי שבטלו עבור הכהנים במקדש. ב-1843 התחולל פולמוס בפרנקפורט דמיין כשהבנקאי א. פלרסהיים לא מל את בנו אך ביקש לרשמו כבן הדת היהודית, אף כי החוק דרש זאת כתנאי לכך. הולדהיים תמך באב, וב-1844 פרסם ספר על המילה בהיבט הדתי. הוא עמד על כך שילדים יורשים את מעמדם כיהודים מתוקף היותם בנים לאם יהודיה, ותהה מדוע עוברים על מצוות אחרות כמו כשרות אינם נתקלים בהתנגדות כזאת. אף כי מעולם לא קרא לביטולה, הוא המעיט בחשיבותה. למרות דעותיו, הוא התנגד להתערבות המדינה בנושאי דתם של היהודים וגינה הצעות מטעם ממשלות להעניק אמנציפציה תמורת ויתור על הלכות הכשרות. כמו כן, יצא נגד כפיית תלמידים יהודיים בבתי-הספר לכתוב בשבת. ב-1844, בעת הוועידה הרפורמית הראשונה בבראונשווייג, הכריז הולדהיים כי הפתרון לקרע בין הדת לחיי הציבור בעידן המודרני טמון בגישה רדיקלית: ב-1845 הוציא ספר נוסף, "החוק הטקסי בימות המשיח" (Das Ceremonialgesetz im Messiasreich), בו הרחיב את הקביעות התלמודיות לגבי השינויים במצוות עם בוא הגואל. הוא עמד על כך שהאמנציפציה וההתפתחות התרבותית, והיותם של תושבי העולם מונותאיסטים, עומדת למעשה בגדרים שנקבעו לשם כך וכי החוקים הטקסיים – שאינם אלא קליפה ריקה לעומת התוכן האתי והמוסרי של היהדות – איבדו את כוחם ויש לבטלם. באותה שנה נטל חלק בוועידת פרנקפורט, שם הצביע עם הרוב בעד הצעה שקבעה שאין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. בניגוד לגייגר ולרוב הרפורמים, שחשו קשר רגשי כלפי השפה, הוא ביטל כל צורך בעברית. לימים ערך תפילות שהיו כמעט כולן בגרמנית, למעט קריאת שמע, קדושה, קריאת התורה ועוד חלקים ספורים. הולדהיים לעג לנאו-אורתודוקסיה על עמדתה השלילית כלפי תפילות בלועזית, שינוי שהיה מותר לכל הדעות, וסבר כי מנהיגיה חששו מכך שהציבור יבין באמת את הנאמר. ב-1846, בעת ועידת ברסלאו, זעזע את שומעיו כשהציע לפתור את בעיית חילול השבת ההמוני בגרמניה של ימיו באמצעות הסתמכות על התקדים של פסח שני כדי לאפשר לשבות גם ביום ראשון, יום המנוחה החוקי היחיד בארצות הנוצריות. הרעיון של "שבת שני" עורר התנגדות גם בקרב הרדיקלים שברפורמים וכלל לא הועלה להצבעה. ב-1847 נתמנה לרב ודרשן קבוע בקהילה הרפורמית העצמאית-למחצה של ברלין, שלא הייתה מוכרת על ידי השלטונות ולכן לא התאפשר לו לערוך טקסי נישואין וכיוצא בזה. הוא לא היה המועמד הראשון: אברהם גייגר, לו הוצע התפקיד קודם, סירב לכך פעמיים משום שהאמין בקהילה מאוחדת. גם נפתלי פרנקל דחה את המשרה. הולדהיים, למרות מעמדו הדומיננטי, לא היה המכריע בענייני עדתו והיה נתון במידה רבה לשליטת ועד הפרנסים בראשות זיגיסמונד שטרן, שעמו הסתכסך לעיתים קרובות. בשל מוצאו מאזור פוזנן הוא דיבר במבטא יידי כבד ויריבו השמרן, הרב מיכאל זקש, לעג לו: "בדרשות של הולדהיים, הדבר היהודי היחיד הוא הגרמנית שלו." בקהילתו שמנתה רק 300 חברים רשומים אך זכתה לאהדה רבה, קיצר הולדהיים מאוד את נוסח התפילה ותרגם כמעט את כולו לגרמנית. הוא הנהיג "שבת שני", וב-1848 חדל לערוך תפילות שבת ביום השביעי והסתפק בקיומן רק ביום א'. בשנות ה-50 חלפה הרוח האידילית של אביב העמים, והריאקציה תפסה את מקומה. ב-1854 נשא הולדהיים שתיים מדרשותיו הידועות ביותר, על רבן יוחנן בן זכאי כ"מציל ורפורמטור של היהדות." הוא הציג את התנא כמי שלנוכח חורבן המקדש והמשבר הגדול הכריע לשנות מהיסוד את דמותה של הדת. בשנותיו האחרונות עמד הולדהיים על הצורך ללמד את הילדים את תולדות מקדשי השם, כמו במסעות הצלב, כדי למנוע מהם "לזנוח את דתם לטובת רווחים חומריים." כך נהג בקהילתו. הוא כינה את הרפורמגמיינדה "אגודה נגד השתמדות", והתגאה בכך שבתריסר שנותיה הראשונות רק אחד מהחברים בה המיר את דתו. (באותה תקופה חלה ירידה חדה בשיעור הנטבלים מבין יהודים בברלין, לאחר שהגיע לשיא של חמישים בשנה בשנות ה-30; באמצע העשור הבא ירד אל מתחת לעשרים). עם פטירתו ב-1860 התנגד זקש להצעה לקברו בחלקת הרבנים בבית העלמין בשדרות שנהאוזר, אך הרב הראשי הקשיש יעקב יוסף אטינגר העניק לכך רשות, באומרו ש"הוא היה למדן גדול; עתה, יצטרך לענות על מעשיו בפני האל." גייגר הספידו. ארתור הרצברג תיאר את פועלו בנימה שלילית באנציקלופדיה העברית : ביקורות בנימה זאת נשמעו בזמנו גם מפי חלוצי היהדות הקונסרבטיבית, כמו זכריה פרנקל, צבי גרץ ואחרים, שהיו בין יריביו המרים ביותר. הביקורת הראשונה של פרנקל על "עצמאות הרבנים" הייתה ספוגה דברי בלע עד כדי כך שהצנזורה נאלצה להתערב. גייגר, למרות כל הסתייגויותיו, שמר על ידידות עמו והעריך אותו מאוד. תלמידו דוד איינהורן הביא את רעיונותיו לארצות הברית, וגם קאופמן קוהלר ואמיל גוסטב הירש, האידאולוגים של היהדות הרפורמית בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19, הושפעו ממנו מאוד. בימים אלה הונהגו בקרוב לארבעים בתי-כנסת תפילות שבת ביום ראשון, אם כי השקפתו על נישואי תערובת מעולם לא התקבלה באמריקה. על שמו רחוב בשם "Landesrabbiner-Holdheim-Straße" בעיר העתיקה של שוורין. עבודותיו Über die Autonomie der Rabbinen und das Prinzip der jüdischen Ehe, 1843 Verketzerung und Gewissensfreiheit, C.Kuerschener, 1842 Die Religionsprincipien des reformirten Judenthums, 1847 1861, מאמר האישות על תכונת הרבנים והקראים Geschichte der Enstehung und Entwicklung der Jüdischen Reformgemeinde in Berlin, Julius Springer, 1857 לקריאה נוספת Christian Wiese, Redefining Judaism in an Age of Emancipation: Comparative Perspectives on Samuel Holdheim (1806-1860), Brill, 2007 ,Max Wiener, Jüdische Religion im Zeitalter der Emanzipation Berlin, 1933, S. 87–101 David Philipson The Reform Movement in Judaism , New York, 1967 Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe, New York, 1968 Jakob J. Petuchowski, Abraham Geiger and Samuel Holdheim: Their Differences in Germany and Repercussions in America, Leo Baeck Institute Yearbook 22 (1977): 139–159 קישורים חיצוניים קארסטן וילקה, Holdheim’s Seven Years in Schwerin: The Rabbi as an Ecclesiastical Councillor שמואל הולדהיים, באנציקלופדיה בריטניקה "תשובות באנשי און", קונטרס אורתודוקסי נגדו תשובה להולדהיים מ-1839, מאת הרב אפרים חרל"פ ממזריטש אוספו הפרטי של שמואל הולדהיים, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי הערות שוליים קטגוריה:רבנים רפורמים גרמנים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1806 קטגוריה:נפטרים ב-1860	2023-12-26T22:10:43
יום טוב הסמוך לשבת	על פי קביעות הלוח העברי הנוהגת כיום, אחדים מהחגים בהם ישנה חובת שבתון יכולים לחול ביום שישי או ביום ראשון. במקרה כזה תהיה התוצאה שני ימים רצופים שהם ימי שבתון לפי ההלכה היהודית. מחלוקת היא במשנה האם חג ושבת החלים יחד יוצרים קדושה אחת או שתי קדושות נפרדות. חגים רלוונטיים בארץ ישראל, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה אינם יכולים לחול בצמידות לשבת, בשל אחד מכללי היסוד של הלוח העברי: "לא אד"ו ראש". מפגש בין שבת ומועד יכול לחול רק בראש השנה (המקרה היחידי בו ישנה אפשרות של שלושה ימי שבתון בארץ ישראל), בפסח (ליל הסדר ושביעי של פסח) ובשבועות. בחגים שנמשכים יומיים, כדוגמת ראש השנה בארץ ישראל וכל החגים (למעט יום הכיפורים) בחוץ לארץ בהם נוהג יום טוב שני של גלויות, ייתכן מצב שבו החג יחול ביום חמישי או ביום ראשון, ואז ייווצר רצף של שלושה ימי שבתון. בחוץ לארץ, שבה נוהג יום טוב שני של גלויות, צירוף של שלושה ימי שבתון הוא אירוע נפוץ. לדוגמה בשנה שבה היום הראשון של ראש השנה ביום חמישי, חלים שלושה ימי שבתון הן בראש השנה, הן ביום טוב ראשון של סוכות הן בשמיני עצרת (בשנה מסוג השא פסח יחול ראשון שני בחוץ לארץ). צמידות חג ושבת בהלכה איסור מלאכה בכל החגים פרט ליום הכיפורים מותר לאפות ולבשל אוכל לאותו היום, מה שמכונה "מאלכת אוכל נפש", כך שבימי החג אין כל קושי להכין מאכלים, אף כאשר חלים בצמידות לשבת. יום הכיפורים, אסור אפילו במלאכת אוכל נפש, אינו חל לעולם בצמידות לשבת, כך שלא יכול להיווצר מצב שבו אסור להכין אוכל יומיים רצופות. לעניין הכנת אוכל מחג לשבת - מדין תורה מותר להכין מאכלים בחג לצורך שבת, אולם מחשש שמא יסיקו אנשים מכאן כי ניתן להכין גם מחג ליום חול, גזרו חז"ל שהדבר אסור. פתרון המאפשר הכנה מחג לשבת בכל אופן הוא ערוב תבשילין. מידת היכולת להשתמש בעירוב תחומין שונה עבור שבת לעומת יום טוב. הבדלה אין עורכין הבדלה במוצאי יום טוב שבא אחריו שבת, שכן חומרת שבת גדולה מחומרת יום טוב, ולכן אין הקדושה פוחתת ואין סיבה להבדיל. במוצאי שבת, אף כאשר חל חג באותה עת, עורכין הבדלה. הבדלה זו משולבת בקידוש ומכונה 'יקנה"ז' (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן – כלומר ברכת "שהחיינו"). שלושה ימי שבתון רצופים בחוק הישראלי שלושה ימי שבתון רצופים יוצרים בעיה מסוימת למחוקק בישראל, שאינו חפץ ליצור חילול חג במקום שאין בו הכרח של פיקוח נפש, אך מתקשה להשלים במקרים מסוימים עם שלושה ימי שבתון רצופים. עצור אמור לראות שופט בתוך 24 שעות ממעצרו. לפי תקנות סדר הדין הפלילי מ-1997, במקרה של מעצר בערב ראש השנה שחל ביום חמישי, יובא העצור בפני שופט לא יאוחר מתום 32 שעות מעת מעצרו, אף אם לשם כך ייאלץ השופט לקיים דיון בעיצומו של היום השני של ראש השנה. על השופט לנסות ולהמעיט בחילול החג ככל האפשר ומסתבר שאין צורך לרשום פרוטוקול. העצור החושש מחילול החג יכול לבקש שיובא לפני השופט במוצאי השבת, בהקדם האפשרי. דיון ארוך ביחסה של ההלכה לתקנה זו ערך הרב בניהו ברונר, ובסופו הוא מסיק: "יש מקום להקל בדבר משום כבוד הבריות, שהרי מדובר ביום טוב שני שאיסור המלאכה בו הוא מדרבנן. אמנם עדיף להימנע מאיסורי דאורייתא, למשל: עדיף שהשופט יגיע ברגל לבית המעצר, ולא ירשום את החלטתו אלא במוצאי החג. אבל גם אם לצורך קיום ההליך, יצטרכו השוטרים להסיעו ברכב, יש מקום להיתר, כיוון שאיסור הנסיעה ביום טוב הוא מדרבנן במקום שאין בעיה של תחומין". קטגוריה:שבת קטגוריה:יום טוב	2024-10-14T22:30:49
ספר תולדות ישו	ספר תולדות ישו (בעבר: ספר תליית ישו או מעשה ישו) הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים ומציג היסטוריה חלופית ולעגנית לקורותיו של ישו. בעיני רבים, הספר נמנה עם סוגת ספרות היסטורית המכונה מנגד, על מנת לעצב את דעת הקהל על תולדות ההיסטוריה. על החיבור בתלמוד הבבלי מובעת לגיטימציה לפרודיה על דתות אליליות, וההלכה היהודית מגדירה את הנצרות ככזו. ואכן, רבים משייכים את החיבור לזרם ההיסטוריה שכנגד, כלומר הוא חיבור שמטרתו לשים ללעג ולקלס את הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית למאורעות חייו של ישו. החיבור הוא אנונימי, ומועד כתיבתו לא ידוע. כתבי היד הקדומים ביותר שלו הם מן המאה ה-15 מיהדות תימן בשם "מעשה ישו". המקום הראשון שבו נזכר קיומו של החיבור הוא חיבור קטן בשם "על אמונות ההבל של היהודים", שכתב אגוברד בישוף העיר ליון (Lyons) במחצית הראשונה של המאה ה-9. ריימונדוס מרטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" מן המאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3, היינו בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין הוא מוזכר כלל במקורות העבריים; ייתכן שנעשה מאמץ לשמרו בסוד, אך מסתבר שרש"י - שחי בתקופת מסע הצלב הראשון - הכירו והזכירו (בשם "ספר תליית ישו") בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו, המדבר על כך, צונזר אף הוא. בגרסתו המצונזרת נאמר: ואולם, ב"דקדוקי סופרים" מובא נוסח אחר: הספר משך את תשומת לבם של אישים כגון מרטין לותר ויוהאנס רויכלין, וזכה ללעג מצד נציגים בולטים של תנועת ההשכלה היהודית, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן. בעיקרו החיבור מתמקד בישו - ולא בנצרות בכללותה. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהכתוב בברית החדשה תוך כדי מתן פרשנות מלעיגה. הספר לא תואם תמיד לגרסה התלמודית. עלילת הספר לידת ישו הספר מרחיב מאוד בעניין לידת ישו, שלפי הגרסה הנוצרית הייתה מרוח הקודש. נביא בישר ליוסף אבי ישו על התגלות בן האלוהים בבטן ארוסתו. לפי גרסת "ספר תולדות ישו", אדם רע-מעללים בשם יוסף פנדרא התחזה בפני מרים לארוסה הצדיק יוחנן, ואנס אותה פעמיים בעודה בנידתה. מחמת הבושה גלה ארוסה יוחנן מהארץ. הבן שנולד למרים מהזנונים, ישוע שמו, נודע בחוכמתו ובלמדנותו, אך גם בחוצפתו. הוא סירב לכרוע ברך ולכסות ראשו לפני הסנהדרין. מכך הסיק שמעון בן שטח שהוא ממזר ובן הנידה. אחרי שהדבר התברר, תקעו בשופרות, הוא הוחרם ונפסל לבוא בקהל ישראל; שמו נקרא מאז "ישו", ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". מסורת זו מתאימה לדברים המובאים בעניינו של ישו באוצר הגאונים על התלמוד, ולמובא במסכת כלה אודות הנער שגילה ראשו. המופתים בהמשך הספר מסופר שישו ברח תחילה לגליל ואחר כך לירושלים. הוא מצא את השם המפורש בקודש הקודשים שבבית המקדש, רשם אותו על פתק והטמינו בבשרו, משום שנביחת כלבי הנחושת שעמדו בשער בית המוקד הייתה אמורה להשכיח את השם המפורש מזיכרון עולי הרגל. לבסוף חזר ישו לבית לחם וחולל שם נסים: הוא החיה מתים וריפא מצורעים בעזרת כוחות על-טבעיים שהקנתה לו אחיזתו בשם המפורש. את יכולתו לחולל מופתים ניצל בהכריזו על עצמו כבן האלוהים. הנסים שעשה הקנו לו את אהדתה של שלומציון המלכה (שחיה בשנים 67-140 לפנה"ס), אך לא את לב החכמים, אשר דרשו להורגו. אז ניאות אחד החכמים, יהודה שמו (המייצג את יהודה איש קריות), לחטוא גם הוא בעוון אמירת השם המפורש כדי לסכל את מזימת ישו. השניים נאבקו זה בזה במופתים ולבסוף אף מול המלכה, עד שיהודה הטיל מימיו על ישו. כתוצאה, נטמא האחרון ולא יכול היה להמשיך בנסיו. אז ניתן היה לתופסו ולגזור עליו דין מוות. ואולם, ישו הצליח לחמוק שוב, כשהפעם ברח למצרים; לאחר זמן הוא חזר והגיע לנהר הירדן. שם טבל, נטהר ושב לעשות נסים, בין השאר בהליכה על פני המים. לכידת ישו והריגתו יהודה לא התייאש מכך שאויבו נשמט מבין ידיו. הוא הגיע בחשאי אל מיטתו של ישו כשהתכנס עם תלמידיו באזור הירדן, והוציא את הפתק עם השם המפורש מבשרו; אחר כך הסתתר בין תלמידיו. לישו לא נותרה ברירה אלא לשוב מחופש לירושלים, לקודש הקודשים, כדי להשיב לעצמו את השם. יהודה, שנמנה עם פמליית ישו, ניצל הזדמנות זו כדי להידבר עם החכמים ולהסגיר את ישו לידיהם. כך נלכד ישו בשנית, כשהפעם קשרוהו והיכוהו בשוטים והניחו כתר קוצים על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ, ולעגו לו: "איה כל נפלאותיך אשר עשית". ישו תירץ ואמר: "דמי יכפר על באי עולם". אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב שהביא יהודה, לאחר שכל העצים סירבו לקבלו (ישו השביעם בשעה שהיה בידו השם המפורש שלא ייתלה עליהם). אחר כך העבירו יהודה מקברו. תלמידיו לא ידעו זאת ומשמצאו את הקבר ריק, סברו שרבם עלה השמימה. השמועה הגיעה למלכה, שהשתאתה על ריקנות הקבר; עובדה זו סייעה בידה להוכיח לחכמים כי ישו אכן בן אלהים, ומכאן נחישותה להעניש בחומרה את הורגיו. החכמים מצאו את יהודה, שסיפר להם שטמן את ישו המת בגינתו. החכמים הביאו את הגופה לפני המלכה תוך גרירתה בזנב סוס. מכיוון שעקרו את שערות ראשו תוך כדי סחיבתה, נוהגים הכמרים נוצרים לגלח את שער אמצע ראשם. מעשה פטרוס אז החליטו הנוצרים הלומי הצער, שאמונתם לא פגה, להתנכל ליהודים ולהקדיש עצמם להמרת דתם ולהריגתם. החכמים היו אובדי עצות, אולם לאחד מהם, שמעון כיפא שמו, היה רעיון: הוא הוציא את השם המפורש ויצא עימו לערי הנוצרים. באמצעותו חולל נסים והוכיח להמון כי הוא שליח ישו; בשמו ציווה עליהם להיבדל מעם ישראל, והטיף כי אין ישו רוצה בכליון היהודים, אלא חפץ שעל ידי קיומם ייזכר סבלו. את עונשם יקבלו רק בגיהנום, בעולם הבא. על כן אם יכה יהודי נוצרי על לחי שמאל, יושיט לו הנוצרי גם את לחי ימין. אחר כך, לשם קיום המצוות בנחת, ציווה שמעון כיפא שיוקם לו מגדל גבוה, שם ישב והתקיים על לחם ומים וחיבר פיוטים. נראה שהרמז כאן ל"נשמת כל חי", אשר היו שטענו כי נכתב על ידי פטרוס. שמעון כיפא מקביל לפטרוס מהברית החדשה, המצוין בספר כגיבור חיובי מבחינת היהודים. ראו גם ישו (יהדות) לקריאה נוספת אורה לימור, הדימוי המנוגד: ספר תולדות ישו, בתוך בין יהודים לנוצרים, כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה ספר תולדות ישו מהדורת יוהאנס הולדריקוס, מבוא מאת ד"ר יעקב דויטש, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:הפולמוס היהודי-נוצרי קטגוריה:ספרות ימי הביניים קטגוריה:ספרי עיון בעברית: ביוגרפיות קטגוריה:יצירות שמחברן אינו ידוע קטגוריה:ישו קטגוריה:ישו בתרבות ובאמנות	2024-08-07T18:21:31
העדה החרדית	העדה החרדית היא קבוצה המורכבת ממספר קהילות חרדיות הכפופות לבית הדין של העדה החרדית, ומקבלות את מרותו. חלק מצומצם מקהילות העדה החרדית מתייחדות בהתנגדותן לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה. כמו כן, מחשיבים עצמם אנשי העדה החרדית כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים מתבדל וסגור, ולרוב בא לידי ביטוי בשימור הלבוש הירושלמי-חרדי ומנהגים מיוחדים. יש קושי להעריך את גודלה של קהילות שנימנות על העדה החרדית עקב העדר רישום פורמלי כלשהו, טשטוש הגבולות בינה לבין קבוצות אחרות בחברה החרדית בישראל, והצטרפותם ועזיבתם של יחידים ומשפחות מתוכה. לפי הערכות, "העדה החרדית" בישראל מונה בין 15 אלף נפש ל-40 אלף נפשנכון לשנת 2012. רוב אנשי העדה החרדית מתגוררים בשכונת מאה שערים שבירושלים, בני ברק, וברמת בית שמש ב', אך רבים מתגוררים במקומות אחרים. העדה החרדית מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל. תולדות העדה ממוזער\|בית הוראה של העדה החרדית ברחוב ישעיהו בירושלים. בשנת 1918, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים הוקם "ועד העיר האשכנזי", ובשנת 1919 התמנו הרבנים יוסף חיים זוננפלד ויצחק ירוחם דיסקין לעמוד בראשו. מטרת הוועד הייתה לייצג את הקבוצות היהודיות האורתודוקסיות הלא ציוניות בעיר ירושלים, כעדה נפרדת שקראה לעצמה ה"עדה חרדית", בעוד ששאר הקבוצות היהודיות בעיר, הוצגו על ידי ועד העיר ליהודי ירושלים שהייתה בשליטת אנשי הישוב החדש. כדי לזכות בגיבוי ותמיכה של גוף חזק ובעל אמצעים, הצטרפו אנשי "ועד העיר האשכנזי" לאגודת ישראל העולמית. הפרישה מכנסת ישראל בראשית ימיה הונהגה במנדט הבריטי חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות לניהול עצמי. את היהודים ייצגה "כנסת ישראל". כאשר הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוכרה כסמכות הדתית עבור היהודים. בגוף זה היה רוב גדול לציונים והציבור החרדי נחלק כיצד יש להתייחס לכנסת ישראל. הרב יוסף חיים זוננפלד הוביל קו שתבע בידול מוחלט. בשנת 1936 התאחדו בתי הדין של הפרושים ושל החסידים והוקם ארגון העדה החרדית, שתפס את מקומו של ועד העיר האשכנזי כארגון המיצג את החרדים הלא־ציונים בירושלים. הארגון נרשם כאגודה עות'מאנית ונקרא - "העדה החרדית פרושים וחסידים ועד העיר לקהילת האשכנזים", ובשנת 2008 נרשם כעמותה ברשם העמותות במשרד המשפטיםכאן בקישור ניתן לראות את תעודת העמותה. באותו הזמן פרשה גם אגודת ישראל מהארגון כנסת ישראל. בשנת 1924 התמנה הרב משה בלוי לעמוד בראש ועד העיר האשכנזי. ששימש במקביל כראש אגודת ישראל בארץ ישראל. בעשר השנים שעמד בראש הוועד, נחשב הוועד לסניף הירושלמי של אגודת ישראל העולמית. המתיחות עם אגודת ישראל במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ ישראל של אנשי אגודת ישראל מפולין וממזרח אירופה. העולים נקטו בגישה מתונה יותר מזו של בני היישוב הישן וההבדלים בין שתי הקבוצות שבתוך אגודת ישראל התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלע בחריפות לאחר מותו של הרב יוסף חיים זוננפלד. עוד בחיי הרב זוננפלד עלתה שאלת השתתפות לבחירות לעירייה בשנת תרפ"ו. בהמשך עלתה שוב השאלה בשנת תרצ"ה, בזמן הנהגתו של הרב יוסף צבי דושינסקי. בשני המקרים תמכו ראשי העדה החרדית בהצבעה, ואילו הקנאים ורבני הונגריה התנגדו. גם אגודת ישראל עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות הרב בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה והרב יצחק מאיר לוין. חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא. בחודש טבת תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחוץ לארץ ותומכיהם. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ובין קהילת נטורי קרתא. בבחירות להנהגת 'העדה החרדית' שנערכו בשנת 1945 קיבלה סיעת 'נטורי קרתא' את רוב הקולות והשתלטה על הנהגת 'העדה החרדית'. אנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית. עם קום המדינה עם כינונה של מדינת ישראל ולקראת הבחירות לאספה המכוננת התגלעה מחלוקת קשה בין אגודת ישראל לעדה החרדית, שכבר פעלה באותו הזמן כגוף נפרד. העדה החרדית פרסמה כרוזים בהם היא אסרה על כל הסרים למרותה להצביע לבחירות מטעם מדינת ישראל. בפועל, הגרעין הקשה של היישוב הישן היה מרוכז בירושלים, ואכן אז רוב החרדים שבעיר ירושלים לא השתתפו בהצבעה, ובהצבעות שלאחריה. בשנת תשט"ז הגיע האדמו"ר מסאטמר לירושלים, כיוון שהאדמו"ר גם נקט באותה גישה מחמירה ביחס למדינת ישראל, וראה עין בעין עם העדה החרדית את הפעילות בהתמודדות עם המדינה, הוחלט כי האדמו"ר ישמש כנשיא העדה החרדית - תואר שניתן במיוחד לכבודו. בנוסף לקהילות יוצאי הונגריה, שמטבע הדברים הושפעו מדעתו של הרבי מסאטמר, משתייכות גם קהילות ירושלמיות מבני היישוב הישן לעדה החרדית (ראו להלן). כיום חלוקת התפקידים בבד"ץ של העדה החרדית היא לפי גודלן וחשיבותן של הקהילות. פרשת גולובנציץ ממוזער\|פנים בית המדרש של העדה בבניין זופניק בשנת 2013 התגלעה מחלוקת בתוך העדה החרדית ביחס לגילוי מערות קבורה במתחם בנייה בבעלות משפחת גולובנציץ בבית שמש. הגאב"ד הרב יצחק טוביה וייס ורוב חברי הבד"צ צידדו בעמדת ארגון אתרא קדישא שאלו הם קברי יהודים ואסרו את הבנייה אף על פי שמאות דירות כבר נמכרו לחרדים. לעומתם, פסק הראב"ד הרב משה שטרנבוך כי אלו מערות של גויים. המחלוקת הובילה לדרישה לעריכת בחירות להנהלת העדה, בנימוק שלקהילות "קהל פרושים" ו"ברסלב בירושלים" אין ייצוג בגוף זה. על אף טענות אלו, בשנת תשע"ה חתמו רבני "קהל פרושים" על מכתב שאינם מעוניינים בחברי הנהלה. לאחר דין ודברים הוחלט על הוספת חברי הנהלה חדשים מקהילת "ברסלב" ומ"קהל פרושים". היחס לציונות שמאל\|ממוזער\|200px\|קריאה נגד ההשתתפות בבחירות לכנסת השלישית (ה'תשט"ו). בחתימת רבני הבד"צ, ונשיא העדה החרדית הרב יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר בהחלטה לאחר מאורעות תרפ"ט מחה בית הדין של העדה על כוונת ראשי היישוב להצהיר על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. בהחלטה נאמר שהכותל המערבי שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם", ואיש אינו מוסמך לשום ויתור בשמם. לדברי הבד"צ, "מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל". גאב"ד בית הדין של העדה החרדית הרב יוסף צבי דושינסקי הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר הרב דושינסקי באוזני ראש הוועדה. העדה החרדית מתנגדת לרעיון הציונות הן בגלל שהוגיה היו יהודים חילונים, והן בגלל שהם מאמינים כי עם ישראל יגאלו רק בביאת המשיח, והקדמת הגאולה היא חטא. מצד שני הגישה הרשמית בעדה היא התנגדות לגילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם, פעולות שמבצעים חלק מאנשי נטורי קרתא. היחס למוסדות המדינה אנשי העדה עורכים הפגנות נגד חילולי שבת בפרהסיה הציבורית בישראל, וכן עמדו בראש מאבקים נגד הקמת הבריכה המעורבת הראשונה בירושלים, ונגד הפעלת בתי קולנוע בשבת (כמו קולנוע אדיסון), וכן ערכו הפגנות נגד חפירות ארכאולוגיות בקברים שהם רואים כחיטוטי שכבי. מיעוט אנשי העדה מדבר יידיש, ודוגל בלא לדבר כמעט כלל עברית מודרנית, הנחשבת בעיניהם כשפתם של הציונים. בני עדות המזרח שבהם מדברים ביניהם עברית. ההתכתבויות נעשות בלשון הקודש. היחס לבחירות חברי העדה החרדית מקפידים לא להשתתף בבחירות לכנסת והם רואים בכך איסור חמור. דעה זו מבוארת מבין היתר בספרו של האדמו"ר מסאטמר ויואל משה. העדה החרדית אוסרת גם על הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. העדה סבורה אף שישנם איסורים הלכתיים בהצבעה עבור גוף שאינו כפוף לשמירת ההלכה, וכן בוחר נשים למשרות ציבוריות. תקציבי ממשלה אנשי העדה החרדית מקפידים לא לקחת תקציבים ממשלתיים למוסדות חינוך, והם מחרימים מוסדות המקבלים תקציבים כאלה בגלוי. לפי השקפת העדה החרדית זהו איסור חמור, בשל החשש מהתערבות שלטונית בסדרי החינוך (לכן, עיקר ההתנגדות היא על מוסדות חינוך יסודיים, ולא על ישיבות גדולות וכוללי אברכים). ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות, המקבלות תמיכה. חלק מבני העדה החרדית מסרבים לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי בשל התנגדותם למדינה, אך באופן רשמי אין איסור על כך, הנימוק הוא שזהו החזר על דמי הביטוח שממילא מחויבים האזרחים לשלם. קבוצות בתוך העדה החרדית שמאל\|ממוזער\|220px\|חסיד בן "העדה החרדית" בלבוש אופייני קורא מודעת אבל במאה שערים (2006) העדה החרדית מורכבת מקבוצות וקהילות קטנות יותר, כיום ישנן מספר קהילות הרואות את עצמן ככפופות לעדה החרדית, מביניהם: קהילת סאטמר בישראל, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקיא, קהל פרושים, חסידות משכנות הרועים, קהל חסידי ירושלים, הקהילה הוותיקה של ברסלב בירושלים, קהילת תפארת ירושלים, קהילת אנשי ירושלים. קהילות בריסק קרובות לעדה החרדית ורבניהן משתתפים לעיתים בכינוסים של 'העדה' או חותמים על מודעות מטעמה, אך אנשי בריסק אינם משתייכים באופן רשמי לעדה. מלבדן, רבים מהחרדים הירושלמים רואים את עצמם כפופים לעדה החרדית. במספר קהילות אחרות חלק קטן מחברי הקהילה הם בעלי אוריינטציה לעדה החרדית, כמו חסידות רחמסטריווקא, חסידות פינסק קרלין וחסידות סלאנים. לאחרונה, חסידות בוהוש מזדהה אף היא עם עמדות העדה החרדית. קהילות שפרשו מהעדה החרדית חסידות בעלזא הייתה חלק מהעדה החרדית, עד שלאחר מאבקים החליט האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח לפרוש ממנה בתחילת שנות השמונים. הפרישה עוררה סערה גדולה, ועוד שנים רבות אחר כך התקיימה יריבות קשה בין הפלגים בעקבות הפיצול. בעקבות הפיצול החרימו רבני העדה את מוסדות בעלזא, ובתגובה החרימו אנשי בעלז את מוסדות העדה וייסדו מערכת כשרות משלהם, בשם בד"ץ מחזיקי הדת. גם חסידות קרלין-סטולין הייתה שייכת בעבר לעדה החרדית עד שפרשו בעקבות החלטת האדמו"ר מקרלין-סטולין לקחת תקציבים ממשרד החינוך למוסדות החינוך של החסידות. חלק מהחסידים הקימו את "קהל חסידי ירושלים" שאימצה את מנהגי חסידות קרלין אך כפופה לבד"ץ העדה החרדית. בעבר נמנו גם "קהל עדת ירושלים" בראשות הרב נתן יהודה לייב מינצברג על שורות בני העדה החרדית, אך אלו פרשו מהעדה בעקבות חילוקי דעות. חלק מחברי הקהילה שסירבו לפרוש מהעדה החרדית והקימו לשם כך מסגרות אחרות, כמו "תפארת ירושלים" ו"אנשי ירושלים". ריכוז דמוגרפי חלק נכבד מבני העדה מרוכזים באזור שכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור בשכונות אחרות כמו גבעת שאול, רמות, רמת שלמה ועזרת תורה. ריבוי טבעי ומחסור במקומות מגורים זולים בירושלים הובילו להתפתחות של קהילות חדשות מחוץ לירושלים. רוב בני הדור הצעיר של העדה החרדית מתגוררים בבית שמש. בשכונות העיר ישנם בתי הוראה ומורי הוראה מטעם הבד"צ ומתגורר בה חבר הבד"צ הרב יהושע רוזנברגר, שהוא המנהיג בפועל של העדה במקום. קהילות העדה מפעילות עשרות מוסדות חינוך לבנים ולבנות, כמו גם רשת כוללים עם מאות אברכים בנשיאות גאב"ד העדה. ריכוזים קטנים יותר של אנשי העדה החרדית ישנם גם בבני ברק, באחוזת ברכפלד שבמודיעין עילית, באלעד, בחריש'תולדות אהרן' לחריש – 'תולדות אברהם יצחק' להר יונה כתבה באתר 'ביזנעס'., טבריה, נוף הגליל וביתר עילית. לבוש מבחינת הלבוש ניכרים רבים מאנשי העדה בכובע סמט שטוח ורחב תיתורה (הנקרא בסלנג יידישאי סוּפֶּר). הנשים לובשות בגדים צנועים מאד עם צבעים לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (ולא בפאה נוכרית). חלק נכבד מחסידי העדה החרדית המשתייכים לחצרות חסידיות שונות נוהגים ללבוש את הלבוש המסורתי הירושלמי. בעדה החרדית, בשונה מהעמדה החרדית הרגילה, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך החיים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופר סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים. המבנה הארגוני של העדה שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין זופניק בשכונת גאולה בירושלים, בו יושבים משרדי העדה החרדית ומושב בית הדין שלה. ברחבה שלפני הבניין מתקיימות עצרות העדה החרדית לעדה החרדית מערכות קהילתיות נפרדות, שהחשובה שבהן היא בית הדין שלה. בית דין זה התפצל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית בעת הקמתה בתחילת תקופת המנדט הבריטי. סמכות בית הדין של העדה החרדית מקובלת במלואה רק על אנשי עדה זו. למרות זאת, העדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית מאז הקמתה על ידי רבי יוסף חיים זוננפלד, מי שהוכר בציבור החרדי כרבה של ירושלים. לכן מכנה עצמו בית הדין שלה "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים". בית הדין לדיני ממונות מתכנס בבנייני זופניק, ושם מוציאה גם את הפסקים הנוגעים לעניינים אקטואליים. לבד"ץ חשיבות כבית דין פרטי המכריע בחלק מן הסכסוכים בענייני ממונות בעולם החרדי. עם השנים, כוחו של בית הדין נחלש עם הקמת בתי דין רבים נוספים, כמו בית דין צדק בני ברק שהוקם בתשכ"ח ובית הדין לממונות של המועצה הדתית בירושלים בשנת תשל"ח ועוד. גאב"ד בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד הוא מנהיגה הרוחני של העדה. עד יולי 2022 מילא תפקיד זה הרב יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לתפקיד הגאב"ד ישנו גם תפקיד הראב"ד, שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד הרב משה שטרנבוך. חברי הד"ץ והנהלת העדה הנהלת העדה החרדית עוסקת בענייניה השוטפים של הקהילה והיא ממנה דיינים חדשים נקראים גם "חברי הבד"ץ", את הראב"ד ואת הגאב"ד. בהנהלה יש ייצוג יחסי לקהילות החברות בה. סגן יו"ר ההנהלה נקרא מזכיר העדה. בעבר היו קיימים גוף של שבעים ואחד חברים ובתוכו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין). שני גופים אלה אינם מתכנסים שוב ואין להם חשיבות מעשית. קרן הצלה העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שתפקידה לספק תמיכה למוסדות חינוך אשר אינם מקבלים תקציבים ממשרד החינוך, התמיכה מהווה סיוע אלטרנטיבי למוסדות החינוך. הכשר הבד"ץ - ועד הכשרות שמאל\|ממוזער\|160px\|לוגו הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית לבד"ץ "העדה החרדית" יש מוניטין בציבור הכללי בשל מערכת הכשרות הכפופה לו. זהו גוף כשרות הגדול בישראל. מערכת הכשרות אינה כפופה מבחינה ניהולית להנהלת העדה החרדית אלא לוועדה הנפרדת בשם "ועד הכשרות". מערכת הכשרות מחולקת לשתי וועדות, בנוסף לוועד הכשרות, בניהולו של הרב גבריאל פפנהיים, שתחת סמכותו מפעלי מזון ומסעדות קיימת גם וועדה נוספת בשם ועד השחיטה, את הוועדה הקים הרב מאיר ברנדסדורפר בעקבות כשלים שהתעוררו במערך הכשרות בתחום השחיטה, תחת סמכותו של הוועד קיימת מערך השגחה על משחטות ומוצרי בשר כשר. בשל ההשלכות הכלכליות שיש להסרת הכשר ממפעל לייצור מזון, מרכז ועד הכשרות של העדה החרדית כח רב פרסומים העדה החרדית מוציאה מעת לעת עדכונים לציבור הרחב באמצעות קול קורא ופאשקעווילים. עם השנים נוסדו ביטאונות שמביאות את דבר העדה החרדית. שבועון העדה המופץ באלפי עותקים. שבועון "קהלא קדישא" - נוסד בשנת תשע"ה. "מגזין ההשגחה" בו סקירה על מפעל הכשרות הגדול בעולם. מערכת הכשרות מוציאה בערב פסח "מדריך הכשרות" מדי שנה. העדה החרדית הספרדית ממוזער\|מודעה מטעם העדה החרדית הספרדית הקוראת שלא להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות בישראל בית דין נוסף הכפוף לעדה החרדית מבחינה מנהלית הוא בית הדין של "העדה החרדית הספרדית". בית הדין שהוקם ליהודים מעדות המזרח החולקים את אותה השקפה של עדה החרדית ביחס לממדינת ישראל ולציונות. מספר המשתייכים ל"עדה החרדית הספרדית" מועט, אך בכנסים רבים של העדה החרדית מזמינים רב ספרדי (בדרך כלל הרב דוד בצרי או הרב יעקב משה הלל) שינאם בעברית לטובת הספרדים שאינם מבינים יידיש. לזרם שייכים 'תלמוד תורה יעב"ץ' ו'תלמוד תורה קריית ספר', וכן בית הספר היסודי לבנות 'בנות יהודית'. בבני ברק ישנם מוסדות "קדושת התורה" ו"עטרת יואל" תחת "מוסדות רבינו יואל", במימונם של חסידי סאטמר. ראו גם בד"ץ העדה החרדית כשרות בד"ץ העדה החרדית העדה החברה החרדית נטורי קרתא לקריאה נוספת אמנון לוי, החרדים, הוצאת כתר בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים, הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמודים 158–184 קישורים חיצוניים בד"ץ העדה החרדית, באתר "Tog – חדשות ותוכן יהודי" מנחם קרן-קרץ, העדה החרדית בירושלים ויחסה למדינת ישראל, קתדרה 161, תשרי ה'תשע"ז דוד רוטנברג, האיש על ‘העדה’: העורך המיתולוגי ומסבירן ‘הקנאים’ פותח הכל, באתר חרדים 10 רונן ישי, קווים לדמותה של העדה החרדית, "במחשבה תחילה", כתב העת השנתי של מחלקת המחקר באגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל הערות שוליים * קטגוריה:יהדות חרדית בישראל קטגוריה:התנגדות לציונות קטגוריה:ארגונים רבניים אורתודוקסים	2024-08-05T14:41:55
אלפא ביתא דבן סירא	אלפא ביתא דבן סירא (מכונה גם "בן סירא הקטן". נדפס לראשונה ב-1519 בקושטא), הוא חיבור ספרותי אגדי ייחודי, אשר נכתב בערך במאה ה-10. תוכן הספר הספר מורכב מארבעה חלקים העוסקים בבן סירא. תחילה מתוארות נסיבות לידתו, אחר כך מתואר דו-שיח בין בן-סירא בן השנה לבין המלמד שלו, שמתנהל דרך דיון בעשרים ושניים פתגמים, כל אחד מהם מתחיל באות אחרת של האל"ף בי"ת. בחלק השלישי מתוארות שיחות בין המלך נבוכדנאצר לבין בן סירא ששהה בחצרו. בחלקו הרביעי של הספר, מפרשות דמויות המוצגות כצאצאיו של בן סירא, עוזיאל ובנו יוסף בן עוזיאל, את פתגמי ספר בן סירא. היחס לספר היחס בספרות הרבנית לספר הוא אמביוולנטי. מצד אחד הוא משמש בדיונים הלכתיים בנושא הפריה מלאכותית, אך מצד שני התייחסו אליו בספקנות ואף זלזלו בו. במאה האחרונה גברה עוד יותר ההסתייגות בספרות הרבנית ומתגבשת עמדת הסתייגות חריפה מהאלפא ביתא. בספרות חסידות אשכנז שאבו ממדרש אלפא ביתא את השם "יוסף בן עוזיאל", שם נכדו של בן סירא, המופיע ככל הידוע רק במדרש זה. מאמרות ומסיפורי מדרש אלפא ביתא לפי סיפור לידתו של בן סירא, הוא נולד כאשר אמו, בתו של ירמיהו הנביא, נכנסה למרחץ והתעברה מזרע שהותיר שם אביה, שרשעים אפרתים, אילצוהו להוציא זרעו לבטלה באיום שאחרת יבצעו בו מעשה סדום. נמצא אפוא שירמיהו הוא גם אביו וגם סבו של בן סירא, שם מובא גם כי בגימטריה "סירא" שווה ל-"ירמיהו". סיפור זה, שיש מחכמי ההלכה שהתייחסו אליו ברצינות רבה, משמש גם כיום בפסיקה ההלכתית הדנה בנושא של הפריה מלאכותית. יש דמיון בין לידת בן סירא המתוארת בו לבין כניסת זרע לגוף ללא יחסי אישות, כמו בהפריה מלאכותית. נבוכדנצר שאל את בן סירא – מדוע אין לשור שיער בחוטמו. בן סירא השיב לו שיהושע היה שמן, וכשרכב על בהמות שונות כשסבב את יריחו, נפלו כל אלו תחתיו ומתו. רק השור הצליח להחזיק מעמד תחתיו. על כן הוא נישק אותו בחוטמו, ומאז אין לו שם שיער. מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו? על פי הכתוב בתלמוד, אדם שאוכל מדבר שקודם נגסו בו עכברים, לוקה בשכחה. על אחת כמה וכמה שחתול ילקה בשכחה אם אוכל הוא את העכברים עצמם. על מאמרו של בן סירא: "בן שאינו הוגן שלחהו על פני המים וישוט" מובאת דרשה: "לעולם הוי מייסר את בנך יותר מדאי, והלקה אותו... ואם הוא רדף אותך הוצא אותו להיסקל... אבל יוסף בן עוזיאל אומר... מי שיש לו בן שאינו הגון יעזוב אותו ואם ראהו שנפל לבור, לא יוציאנו אלא יטביענו, ואחר כך יתאבל עליו, כמו שעשה דוד...". דוד והצרעה והעכביש אגדה ידועה המצויה במדרש, מספרת על דוד שסבר שהצרעה והעכביש נבראו על ידי הקב"ה לשווא. לאחר זמן זימן לו הקב"ה עכביש שאטם בקוריו את המערה שבה הסתתר דוד, וגרם לשאול לסבור שאיש לא בא בשעריה. אחר כך, כשלקח דוד את צפחת המים של שאול בזמן שישן, הניח אבנר בן נר, שישן אף הוא, את רגליו הכבדות על דוד, שביקש לצאת מהמקום. רק בשל נשיכת צרעה שגרמה לאבנר להזיז רגליו, הצליח דוד להיחלץ. חיבור המדרש ומגמתו יש המשערים שבסיס מדרש אלפא ביתא הוא ביסודו מדרש רציני, שהרי אכן יש בו מימרות שיכולות להתפרש ברצינות, ועליו נוספו בדרך כלשהי אמרות פארודיות. לעומתם אחרים מוצאים בספר מבנה אחיד וסבורים שכולו נכתב במגמה אחת. כפי שכותב יוסף דן: . לקריאה נוספת עלי יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים - מהדורה ביקורתית ופרקי מחקר, בהוצאת מאגנס שעל ידי האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ה יוסף דן, "חידת אלפא ביתא דבן סירא" בתוך הסיפור העברי בימי הביניים, הוצאת כתר. קישורים חיצוניים אלפא ביתא דבן סירא בכתב יד איטלקי שנכתב בין השנים 1750–1850, באתר hebrewmanuscripts הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ספרי מדרשים קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים קטגוריה:פסאודואפיגרפיה קטגוריה:יצירות עם אקרוסטיכון קטגוריה:אגדות יהודיות	2024-09-19T19:05:32
מהר"ם מרוטנבורג	רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) – י"ט באייר ה'נ"ג (1293)), מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות. בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) לאחר שניסה לעלות לארץ ישראל. הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו. ביוגרפיה המהר"ם נולד ככל הנראה בסביבות שנת 1220, בעיר ורמייזא שבגרמניה. אביו, רבי ברוך, היה תלמיד חכם ומיושבי בית המדרש, ואולי שימש גם כדיין (נפטר כנראה בא' בניסן ה'מ"א). בגיל צעיר נסע לוירצבורג ולמד שם מפי רבי יצחק מווינה בעל אור זרוע. בין רבותיו האחרים באשכנז היו רבי שמואל ברבי מנחם מווירצבורג, ורבי יהודה הכהן מפרידברג, המכונה על ידו 'מורי קרובי'. מהר"ם נסע לצרפת ולמד שם בישיבות בעלי התוספות אצל רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל מפלייזא, רבי עזרא הנביא ממונקנטור ורבי שמואל מאיוורא. כששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ונחשב כסמכות הרבנית וההלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר השוכנת מדרום לעיר וירצבורג שבגרמניה, ששם הוא הקים ישיבה. בין תלמידיו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), רבי מאיר הכהן מרוטנבורג בעל 'הגהות מימוניות', רבינו דן אשכנזי, ואחרים. כליאתו הסיבה לכליאתו לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל ולפי אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים, החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' תמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי רודולף הראשון, מלך גרמניה, במבצר אנזיסהיים שבחבל אלזס באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש, אסף את דמי הכופר. מצבו בכלא בתחילה לא ניתן לו כלל לעסוק בלימוד תורה, עד שריחם עליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו עליו במאסרו, והביאו לו, על פי בקשתו, קלף ודיו. כמו כן אפשרו לו ללמוד ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו. עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו את חיבורי בעלי התוספות, ולפיכך - . בהיותו בכלא כתב פירוש למשניות סדר טהרות. בפירושו לפרק רביעי של מסכת אהלות המתחיל במילים "מגדל הפורח באוויר", כותב המהר"ם: סוגיית תשלום הכופר לשחרורו 220px\|שמאל\|ממוזער\|קבר המהר"ם בבית הקברות בוורמס, לידו קברו של אלכסנדר ווימפן שתרם לפדיון גופתו שמאל\|ממוזער\|220px\|המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מתוך 'ים של שלמה', על מסכת גיטין פרק ד', סימן ס"ו על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפרנקפורט, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס. ואכן, מאז המעשה עם מהר"ם מרוטנבורג הפסיקו לחטוף רבנים. על מצבת המהר"ם חרוט: בספרו של המהרש"ל (ים של שלמה) כותב על מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג:ראו תמונה בצד היו שערערו על מסורת הדורות המקובלת, וטענו כי המהר"ם לא הביע התנגדות לשחרורו תמורת כופר. טענתם נשענת על כך שתיאור סירובו של המהר"ם מופיע לראשונה אצל המהרש"ל במאה ה-16 (כ-250 שנים לאחר האירוע), ובלשון המעורפלת־לכאורה "שמעתי", וכי ההתנגדות לשחרור אינה מוזכרת בסיפור הכליאה שעל מצבת המהר"ם ולא במקורות אחרים, כדוגמת צוואת רבי יהודה בנו של הרא"ש, ואף לא בתיאור המפורט של כליאת המהר"ם שהתגלה בשנת 1616 בבית הכנסת החרב בוורמס. הם שיערו שזהו מיתוס שצמח כדי לחפות על טראומת כישלונן של הקהילות לשחרר את המהר"ם. מספר מאמרים נכתבו לדחות את דבריהם. אחת מהראיות לכך הייתה מכך שבאותה פסקה של המהרש"ל, צוינה מסורת נוספת, גם היא בלשון "שמעתי", אשר הוכחה כמהימנה על פי מקורות בלתי-תלויים. חיבוריו ודרכו בהלכה עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. לתשובותיו יש גם ערך היסטורי רב ונלמד מהן רבות על תקופתו ומצב הקהילות היהודיות דאז. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים. בתקופת היותו במאסר כתב פירוש למשניות סדר טהרות שמודפס במשניות עם פירוש הר"ש שבסוף מסכת נידה. בספרו זה מהר"ם מציין בכמה מקומות כי אין לו ספרים וכי הוא כותב מן הזיכרון. פסקיו מוזכרים גם בספרי תלמידיו, ובפרט בספר תשב"ץ (תשב"ץ "קטן") שכתב תלמידו הרב שמשון בן צדוק. בין השקפותיו בהלכה כתב גם דברים על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה: בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה". עם זאת, תשובה זו מתייחסת להיעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה. מהר"ם מרוטנברג קובע כי מקדשי השם אינם סובלים במיתתם: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שרפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים. קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפריז היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך". זו נכתבה על משקל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. קינה זו, אשר נכללת בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז, מסתיימת בנימה אופטימית: בנוסף לקינה זו חיבר פיוטים נוספים. היוצר "אורות מאפל הזריח מהודו" נאמר עד היום בקהילות אשכנז המערבי בשבת הפסקה שנייה (כלומר, ההפסקה השנייה בין השבתות של ארבע פרשיות). מהר"ם עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי. בנוסף תיקן שנשים לא יכולות לשמש סנדקיות בברית מילה, דבר המהווה חידוש, שכן היה מותר קודם לכן. חיבר גם פירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה. על המהר"ם בשירה העברית שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר ציד ההגמון ובו סיפור תפיסתו של המהר"ם על ידי ההגמון ואת השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן. והוא מסיים במילים: אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם, לֹא פַסוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם. לקריאה נוספת אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, פרק אחד עשר, עמ' 521–570. קובץ שירי המהר"ם מרוטנבורג שנדפסו ושבכתבי-יד, ירושלים תשנ"ג. בסוף הספר: לקט פרטים ע"ד מאסרו של המהר"ם ז"ל שמקורם בסה"ק ובכתבי יד. Irving A. Agus, Rabbi Meir Of Rothenburg: His life and his works as sources for the religious, legal, and social history of the Jews of Germany in the thirteenth century, Philadelphia : Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1947 Joseph Isaac Lifshitz, Rabbi Meir of Rothenburg and the Foundation of Jewish Political Thought, Cambridhe: Cambridge University Press, 2015 קישורים חיצוניים יונה עמנואל, פסיקות המהר"ם מרוטנבורג בעת מעצרו, באתר "דעת" שו"ת מהר"ם רוטנבורג חלק א, חלק ב, תשובות מלוקטות למהר"ם מרוטנבורג מאתר Hebrew Books יוסף יצחק ליפשיץ, התאוריה הפוליטית של המהר"ם מרוטנברג, באתר "דין תורה" שמחה עמנואל, האם סירב מהר"ם מרוטנבורג להשתחרר מבית הכלא?, נטועים י"ט, תשע"ד הערות שוליים קטגוריה:בעלי התוספות קטגוריה:ראשוני אשכנז קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:בני ערובה קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בוורמס קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל קטגוריה:וורמס: רבנים קטגוריה:פייטני אשכנז וצרפת קטגוריה:מחברים שפירושיהם נדפסו בש"ס וילנא קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-13 קטגוריה:נפטרים ב-1293	2024-09-20T10:45:26
יוסף רוזין	שמאל\|ממוזער\|250px\|הרב רוזין בצעירותו שמאל\|ממוזער\|250px\|הלווייתו 250px\|ממוזער\|יוסף רוזין, תחילת המאה ה-20 הרב יוסף רוזין (מפורסם בכינוי הרוגצ'ובר או הגאון הרוגצ'ובי על שם עיר הולדתו; תרי"ח, 1858 - י"א באדר תרצ"ו, 5 במרץ 1936) היה רבה של העיר דווינסק (כיום דאוגבפילס בלטביה), מחבר סדרת ספרי השו"ת והפרשנות צפנת פענח. נחשב ללמדן בעל זיכרון פנומנלי, בעל חשיבה ושיטת לימוד ייחודיות. גילה בקיאות בכל תחומי התורה והיה מחבר שו"ת פורה. תולדות חייו נולד בעיר ראגאצ'וב בבלארוס לפישל רוזין, שהיה חסיד חב"ד קאפוסט. בגיל בר מצווה הביאו אביו לרבי יוסף דב (יושע בער) סולובייצ'יק שהיה אז רבה של סלוצק, והרוגוצ'ובר נשאר שם ללמוד כשנה עם בנו רבי חיים סולוביצ'יק אצל הרב מנדל מסלוצק (סלוצקר), בתקופה זו כונה על ידי רבים "העילוי החצוף". בגיל 18 נישא ככל הנראה לפעריל, בתו של הרב משה יהודא גארפינקל מוורשה. היא נפטרה בשנת תרפ"א ונקברה בוורשה. מספר שנים לאחר שנפטרה אשתו הוא נישא לאחותה, רבקה. לאחר נישואיו עבר לשקלוב ולמד אצל המהרי"ל דיסקין, ובשנת ה'תרמ"ט (1889) מונה על ידי רבי שלמה זלמן שניאורסון, האדמו"ר מקאפוסט (נכדו של ה"צמח צדק") לרב עדת חסידי חב"ד-קאפוסט בדווינסק (רב המתנגדים בעיירה היה רבי מאיר שמחה הכהן). במלחמת העולם הראשונה עבר לפטרבורג, ואחר כך שב לדווינסק. בשנת 1936, בגיל 78, עקב מחלת כליות קשה, נסע לווינה לשם ביצוע ניתוח אולם נפטר שם בי"א באדר תרצ"ו (5 במרץ 1936) והובא לקבורה בבית הקברות בדווינסק. כיום כונסו קברי הרבנים לקבר אחים בפאתי בית הקברות הנוצרי, הרב רוזין נקבר משמאל לעמיתו האור שמח, ולצדו ממש נקברו ספרי תורה וכתבי גניזה. הותיר אחריו שתי בנות: רחל, אשת הרב ישראל אבא ציטרון, רבה השני של פתח תקווה אשר נספתה בשואה עם יתר יהודי דווינסק; וחנה, אשת הרב אבא דוד גולדפיין, רב העיר מוסקבה, אשר ככל הנראה, נספתה גם היא יחד עם ילדיה בשואה. מלבד ילדיו, גידל גם את בן אשתו השנייה, יצחק, ושני אחיינים יתומים. אישיותו הרב שלמה יוסף זוין פותח את מאמרו אודות הרוגוצ'ובר במילים הבאות: דבריו כונסו בכתב בספרי "צפנת פענח", ולשונו שם קצרה מאוד וקשה ביותר להבנה. הוא מפנה שוב ושוב אל מקורות מבלי לבאר פשר ההפניה. כיום קיימת מהדורה מבוארת לכתביו שיצאה על ידי מכון "צפנת פענח" שבישיבת רבי יצחק אלחנן בארצות הברית. מסופר כאשר באו להדפיס את חיבורו "צפנת פענח" בבית הדפוס נגמרו חותמות הדפוס של האות ע' מרוב הפניות למראי מקומות שונים במילים "עיין עוד". אגדות רבות שסופרו אודותיו נסובו על תשוקתו הלוהטת לעסוק בתורה. כך לדוגמה סופר כי כאשר למד עם אביו צעק עליו הרוגוצ'ובר כי הוא אינו מבין את הגמרא בכלל, ומיד אחר כך התנצל וביקש את סליחת אביו. עוד סופר כי הוא עסק בתורה גם בזמנים בהם אסור על פי ההלכה ללמוד תורה - כשישב שבעה ובתשעה באב. משהעירו לו על כך, אמר שאין לו ספק שהוא עתיד להיענש על כך משמים, אבל הוא מוכן להיענש על שקידתו בתורה. לפי גרסה אחרת הוא ענה על השאלה מראיה מהירושלמי. ש"אם היה להוט (=שואף ומשתוקק מאוד) אחר התורה, מותר", מאחר שלמי שקשה בלא תורה הרי זה נחשב כצורך קיומי ומותר אף באבל. גם כאשר נטה למות וסבל מכאבים עזים, סיפר לסובביו כי הוא מייחל שהכאבים ייפסקו לפחות ליום אחד בשבוע כדי שיוכל ללמוד בריכוז. מסופר שהאור שמח התבטא על שקידותו של עמיתו, שאין גדלותו בזיכרונו המופלא, כי אין זו גדולה לזכור דברים שנלמדו רק אתמול ושלשום. ביטוי לייחודיותו של הגאון הרוגצ'ובי ולהערכה לה זכה מאת בני דורו אפשר למצוא בהתבטאותו של המשורר ביאליק עליו, "ממוחו אפשר היה לחצוב שני איינשטיינים". מסופר כי ביאליק שאל אותו מה היה הבגד היהודי הלאומי בימי התנאים והאמוראים ובזמן בית המקדש, הרוגצ'ובי מנה מיד 36 סוגי בגדים, לגברים ולנשים. פגישתם של הרוגצ'ובי וביאליק סוקרה בהרחבה בעיתונות היהודית. הרוגצ'ובר לא הסתפר, והיו ספקולציות שונות אודות מנהג משונה זה. שמועה אחת אומרת כי הוא ראה בתספורת בזבוז זמן - ביטול תורה, אחרים אמרו כי קיבל על עצמו נזירות מגיל צעיר. וסיבה אחרת, פרוזאית יותר, היא שבשל מחלת עור שהייתה בראשו הוא לא יכול היה להסתפר. פעם בהגיעו לווינה, היו שבירכו עליו בשם ומלכות ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו". יחסו לציונות הרוגוצ'ובר התנגד לציונות, וכתב למשל "אודות כת המעוקשה אשר מכנים עצמם בשם ציונים. לא לחנם רק משום דציון חוץ לירושלים". וכן בירחון הפלס משנת תרס"ה כתב נגד תנועת המזרחי, מכתב ט' (עמ' 138–139). בשנת ה'תרפ"ז כתב מכתב נגד הרב אברהם יצחק הכהן קוק. מכתבים נוספים בשמו נגד הציונות פורסמו על ידי חיים בלוך בספר "דובב שפתי ישנים", אמנם עלו טענות שמכתבים בספר כולו זויפו בידי בלוך. גם הרבי מלובביץ' כתב לבלוך שברור לחלוטין שהסגנון במכתבים אלה אינו סגנונו של הרוגאצ'ובר. הוא התכתב בדברי תורה עם הרב הרצוג ורבנים ציוניים אחרים, והמכתבים מופיעים בארכיונו של ר' יוסף רוזין, העילוי מרוגצ'וב, רבה של דווינסק. דרכו התורנית דרכו ההלכתית מיוחדת במינה. את פלפוליו החריפים אין הוא נוטש גם כשהוא בא לדון הלכה למעשה. בין השאר מבוססת דרכו על פירוק הדינים לפרטיהם ולעיתים קרובות מרחיק הוא לכת בכך יותר מהאמן המפורסם של שיטה זו, רבי חיים מבריסק, שאת דבריו לא כתב לפסיקת הלכה למעשה. דוגמה לשיטתו בפירוש ההלכה אפשר למצוא בניתוח שלו למצוות ברית מילה. הוא הציג שלושה אופנים אפשריים להבנת המצווה: א) העדר העורלה. ב) היות האדם נימול. ג) מעשה המילה עצמו. בהמשך לכך, מצא מקרים אפשריים שונים בהם מתקיים רק אחד או שניים מן התנאים, והסביר כי המסקנה ההלכתית במקרים אלו תלויה באופן ההבנה של המצווה. מנקודת מבט כוללת יותר, טען כי בכל אחת מהמצוות יש להבדיל בין ה"פעולה" (מעשה המצווה עצמו) וה"נפעל" (תוצאת הפעולה). שיטתו הפילוסופית ינקה רבות מן הרמב"ם, בספריו משנה תורה ומורה נבוכים. יחסו אל הרמב"ם היה של הערצה רבה. "רבינו" סתם אצלו הכוונה היא לרמב"ם. תשומת לב רבה הוא מקדיש לתוספתא ולתלמוד ירושלמי וכן עושה שימוש הלכתי באגדה. את הפרשנים הקלאסיים לתלמוד הירושלמי (שאינם מן הראשונים) ביקר וטען כי במקרים רבים שגו בהבנת כוונתו. נחשב פוסק מחמיר. התנגד באופן כללי לחידושים הלכתיים, כמו ניסיונות לפתור את בעיות העגונות באמצעות תקנות שונות. לרב ששלח לו רעיון בנושא, כתב שחיבורו "מלא שטותים והבלים, ורק רוצים להתיר אשת איש ולהרבות ממזרים בישראל", ורמז שאין בדעתו להרבות בדברים עם אפיקורוס. לאחת מחומרותיו יש השלכות אקטואליות קשות. לדבריו נישואים אזרחיים אינם יוצרים קידושין הלכתיים אך הם מחייבים גט. לאלו ההולכים בשיטתו, יש לנישואין אזרחים משמעות, בניגוד לשאר הפוסקים, ויש איסור לבוא על אישה שנישאה בנישואין כאלה, אם כי בניה אינם ממזרים. הרוגוצ'ובר לא ייחס חשיבות לעקרון של הלכה כבתראי, ומורה על עליונות דעתם ההלכתית של הדורות הקודמים. כך כפי שמציין הרב זווין: "יודע הגאון הרוגאצ'ובי את ערכו, לא נכחד עצמו ממנו. אין הוא מחשיב כלל... אפילו את ראשוני האחרונים. לא מזכירם ולא מביאם כלל. ואפילו את הראשונים (רש"י, תוספות, הרא"ש וכו') שהוא מצטט אותם לפי דרכו, ומראה לנו פנינים נפלאות בדבריהם, אפילו את הראשונים האלה אין הוא מקבל את מרותם באופן מוחלט". וכך כתב בתשובותיו . נטייתו לרמב"ם הרוגצ'ובר נטה לשיטתו של הרמב"ם. הוא אהב את ספרו משנה תורה, והשתמש אף בספרו הפילוסופי מורה נבוכים כדי לפסוק הלכה. הוא חש כלפי הרמב"ם קרבה אישית, ומסופר כי בכל בוקר ובכל ערב הוא אמר "בוקר טוב רבי" ו"ערב טוב רבי", כשכוונתו היא לרמב"ם. כך גם פעם אחת כאשר מצא את אשר חיפש זמן רב בספרו של הרמב"ם, אמר בשמחה כלפי הרמב"ם "שתחיה עד מאה ועשרים שנה...". ש"י עגנון מספר על פגישה של אחד מידידיו עם הרוגצ'ובר: ביקורת על דרכו מספר פוסקי הלכה מתחו ביקורת על הרב רוזין בעקבות התעלמותו מעיקרון "הלכה כבתראי". הרב יחיאל יעקב וינברג כתב עליו: "אעפ"י שהיה גאון נורא ונפלא, אבל הוא לא רצה להיכנע לשום גדול שבגדולים של הדורות הקודמים מלבד להרמב"ם, שאותו היה יכול הסיע לצד חדושיו, כיוון שהרמב"ם שותק ואינו מפרש את נימוקיו וטעמי פסקיו. וחידושי הגאון צריכים תמיד בדיקה אם אינם מתנגדים לדברי רבותינו הראשונים, שהוא לא השגיח בהם". הרב אברהם אהרן יודלביץ כתב: "כי הוא חושב כי עד שבא הוא לעולם לא הייתה לישראל תורה כלל, כי לא הבינו תורה מאומה - וממנו התחילה התורה ובו תסיים... והוא יושב בעיניים על הדרך כי תורתו מלאה עיניים, עיין עיין, אבל אינה ברה מאירת עיניים רק סמיות עיניים". ספריו לאחר פטירתו נסעה בתו רחל לדווינסק למצוא את כתבי אביה על מנת להוציאם לאור, על אף שברקע הייתה מתיחות לקראת מלחמת העולם השנייה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היא הספיקה להוציא שו"ת "צפנת פענח" (בשנת ה'ת"ש). עד סיוון ה'תש"א, היא הצליחה לשלוח תצלומים זעירים (בגודל של כ-2 ס"מ) משאר הכתבים יחד עם רבה של דווינסק באותה העת, הרב ישראל אלתר ספרן פוקס, לקרובו בניו יורק, צבי הירש ספרן. בחודש זה כבשו הנאצים את דווינסק והוציאו להורג את יהודי העיר אשר לא הצליחו לברוח. הרבנית רחל והרב פוקס ברחו ונרצחו מספר חדשים לאחר מכן. לאחר כיבוש העיר הושמדו כל הכתבים שנשארו, ואבדו גם אלה שרחל לא הספיקה לשלוח לניו-יורק. כ-20 שנה לאחר פטירתו של צבי הירש ספרן, נפגש בנו, זאב ספרן, עם הרב מנחם מנדל כשר, שלאחר מאמצים הצליח למצוא מכונה חדשה שבאפשרותה לפענח את הצילומים הזעירים שנשלחו מדווינסק. בעקבות כך הקים הרב כשר בישיבת רבינו יצחק אלחנן את "מכון צפנת פענח", בו ישבו צוות של עורכים שהוציאו לאור חלק מכתבי הרוגצ'ובר שהצליחה רחל לשלוח מדווינסק. בשנים תשס"ח-תשע"ד הוחל בפרויקט סריקת כתבי הגאון במצלמות חדשות של הספרייה הלאומית ובאיכות משופרת, ויצאו לאור ספרים חדשים בירושלים (תשע"ד) ובמודיעין עילית. לקריאה נוספת הרב שלמה יוסף זוין, הגאון הרוגצ’ובי בתור פרשן : שלוש שנים לפטירתו, ירושלים תרצ"ט (הדפסה מיוחדת מהירחון "סיני", כרך ד') הרב משה שלמה כשר, (בנו של הרב מנחם מנדל), פרקי מבוא לתורת הרוגאצ’ובי : רבינו יוסף רוזין, "מכון צפנת פענח" (על-יד ישיבת רבינו יצחק אלחנן) ו"דפוס המערב", ניו יורק וירושלים תשכ"ו הרב משה שלמה כשר (עורך), הגאון הרוגאצ’ובי ותלמודו : הערכה ודוגמאות מתורתו, מכון תורה שלמה, ירושלים תשל"ד (תרגום מיידיש של חיים ספיר, דער לעבדיקער ש"ס, קאונס, תרצ"ו) משה גרוסברג, צפונות הרוגאטשובי : בירורים במשנתו - הלכה ועיון, ירושלים תשל"ו (הוספות ומילואים לדפוס צילום של ירושלים תשי"ח כולל השער והמבוא באנגלית) הרב מנחם מנדל כשר, מפענח צפונות - עיונים במשנתו התורנית של הרוגצ'ובי, "מכון צפנת פענח", ירושלים, תשל"ו פענח רזא - לדמותו החסידית של הרוגצ'ובי (בתוך: מגדל עז, כפר חב"ד תש"מ, בעריכת יהושע מונדשיין. עמ' פ"ח-צ"ט) יוחנן לדרמן, מגילת רזין : ליובלו של... מרנא... יוסף רוזין... המפורסם בשם "הרוגצ’ובי", ירושלים תשמ"ו (לכבוד יובל החמישים לפטירתו של הרוגצ'ובר) מנחם מנדל טננבוים, שיטת לימודו של הרוגוצ'ובי ז"ל, כפר חב"ד, תשמ"ז אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ד, בני ברק, תשמ"ז, עמ' פח-קטז. יאיר בורוכוב, הרוגוצ’ובי : סיפור חייו של גאון הגאונים, שר התורה, רבי יוסף רוזין זצ"ל, כפר חב"ד תשס"ה (עם עריכה כללית של הרב טוביה בלוי, עריכה לשונית של הרב משה מרינובסקי וייעוץ וביקורת של הרב אברהם דוד מנדלבוים) הרב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות : שורת מאמרים על אישי הלכה ושיטותיהם בתורה, הוצאת "קול מבשר", ירושלים תשס"ז (מהדורה רביעית עם עריכה וסידור מחדש והוספת כותרות בצדי דפים ומפתח) ישראל מייטליס הלמדנות הפילוסופית של רבי יוסף רוזין בדרשותיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון בר-אילן תשע"ג. יאיר בורוכוב, הגאון הרוגצ'ובי תולדות חייו של שר התורה גאון הגאונים רבי יוסף רוזין זצ"ל, אלול תשפ"ג. קישורים חיצוניים ספריו בעניין תשלומי תרומה בקטן, ובגדרי קטן בקרבנות ובקרבן פסח, נזר התורה כסליו תשס"ט שו"ת צפנת פענח, מהדורת ורשה, חלק ב וחלק ג במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית של פולין. מאמרים ודיונים דיון בפורום עצור כאן חושבים על משנתו נח זבולוני, "במחיצתו של הרוגצ'ובר", כתב העת "טורי ישורון", גיליון מ"ד, שבט-אדר תשל"ה, עמ' 10–13. ביטאון העדה 1480 עמוד ח'. ישראל אורי מייטליס, פעולה נמשכת – לגלגולו של המושג מתורתו של הרוגוצ'ובר, אסיף א פלא הדורות בעיתון המבשר התורני, באתר שטורעם הערות שוליים קטגוריה:רבנים חסידים קטגוריה:רבנים ליטאים קטגוריה:פילוסופים יהודים קטגוריה:רבנים לטבים קטגוריה:פרשני הרמב"ם קטגוריה:רבני חב"ד במאה ה-19 קטגוריה:חסידי קאפוסט קטגוריה:דאוגבפילס: רבנים קטגוריה:מפרשי פירוש הרמב"ן לתורה קטגוריה:אנטי-ציונים יהודים קטגוריה:ילידי 1858 קטגוריה:נפטרים ב-1936	2024-10-14T05:57:23
פרופייט דוראן	יצחק בן משה הלוי (כאשר נאלץ להמיר דתו באונס, הוצמד לו שם נוצרי - פְּרוֹפִייַט דּוּרַאן; מכונה גם האפודי על שם חיבורו, שמהווה ראשי תיבות של שמו אני פרופייט דוראן), היה חכם יהודי, רופא ופילוסוף. חי בין השנים 1350–1415. עיקר פועלו היה בעיסוק בדקדוק ובפולמוס עם הנוצרים. ביוגרפיה בימי נעוריו למד בישיבות אשכנז ורכש גם השכלה כללית רחבה. תקופה מסוימת גר בברצלונה בביתו של רבי חסדאי קרשקש. בגזירות קנ"א נאלץ האפודי להמיר דתו באונס, אז הוצמד לו שם נוצרי Honoratus de Bonafide (בעל משמעות אירונית: 'האמונה הטובה'), אך הוא שמר בסתר על זהותו ואמונתו היהודית, ואף המשיך לכתוב כנגד הנצרות ללא אזכור מפורש של שם המחבר. יש לזכור כי האינקויזיציה של אותם ימים הייתה בחיתוליה. האפודי המשיך לחיות את חייו בספרד גם בזקנותו, כיהודי אנוס, החי כלפי חוץ כנוצרי. כתביו ודעותיו באיגרת שכתב בשם "אל תהי כאבותיך" לעג לנצרות והבליט סתירות שבה. נימתה האירונית יצרה בעיני נוצרים מסוימים את הרושם המוטעה כאילו הוא בא לשבח את דתם. קיימת מסורת שלפיה כתב את המכתב לחבר אנוס שהתכוון לקבל עליו את הנצרות בהשפעת שלמה הלוי מבורגוס, הרב שהשתמד. את היהדות מזהה האפודי עם דת התבונה. בכתביו יש נחמה לאנוסים והבטחה שאם ישובו, יתכפר להם. האיגרת נדפסה לראשונה עם פירוש רבי יוסף אבן שם טוב בקושטא בשנת 1554. ספר אחר שלו, "כלימת הגויים", הוא מחקר ביקורתי, בעיקר על טעויות שעושים מתקיפי היהדות בפירוש מקורותיה. חיבור זה מפגין את שליטתו של האפודי בשפה הלטינית ובספרות הנוצרית בשפה זו. פרק שלם בחיבורו מוקדש לביקורת על תרגומו הלטיני של הירונימוס לתנ"ך. הספר "מעשה אפוד" עוסק בדקדוק, והוא זכה להערכה רבה, ורבים מחכמי ישראל המאוחרים השתמשו בו רבות. בהקדמה לו מדגיש הכותב שהעיקר הוא העיסוק במקרא, יותר מאשר העיסוק במקורות יהודיים אחרים. הוא מעלה את ההשערה הקשה שהגזרות פגעו במיוחד ביהדות אשכנז בגלל התעמקותה בתלמוד על חשבון המקרא. לחיבור זה הצמיד האפודי הקדמה ארוכה, עליה כתב דב רפל: "הקדמת הספר 'מעשה אפד' היא חיבור עצמאי, ורק שלשת המשפטים האחרונים של ההקדמה קושרים אותה בדרך מלאכותית ל'מעשה אפד' ". בחלקה הראשון של ההקדמה סוקר האפודי גישות שונות לתוכנית הלימודים היהודית ומציע את תוכניתו שלו ובמרכזה לימוד המקרא, בחלק השני מתוארת חשיבותו של התנ"ך ובחלק השלישי והאחרון מציג האפודי חמש עשרה עצות ללימוד מיטבי, בייחוד לשם שינון וזיכרון. כן חיבר פירוש למורה נבוכים - שנדפס ביחד עם הטקסט של הרמב"ם ומפרשים נוספים במהדורת סביונטה 1553, במהדורת יסניץ 1742, במהדורת ז'ולקייב 1860 של מורה הנבוכים, ובמהדורת ווארשא 1872. שם מופיע הפירוש תחת השם 'אפודי'. על פירושו למורה-נבוכים כתב רבי יצחק אברבנאל: "הנרבוני והאפודי שניהם נשרפים בבית הדשן", וזאת, בשל הפרשנות הרדיקלית של השניים למשנתו של הרמב"ם, בשונה מהפרשנות השמרנית, כפי שהסביר גם במקום אחר: "העמיקו שחתו הנרבוני והאפוד במקום הזה, לייחס לרב המורה דעת נפסד בהשגחת הש"י היא כוללת ולא פרטית בארץ". על פירוש האפודי למורה הנבוכים כתב דב רפל כך: "הפירוש נועד כנראה להקל על המתחילים בעיון והמתקשים להבין את סגנונו של ר' שמואל אבן תיבון. אין האפודי נכנס בפירושו לבירורן של בעיות פילוסופיות ושל קשיים במורה נבוכים עצמו". יוסף שלמה דלמדיגו השווה את פירוש האפודי לפירושו הקלאסי של רש"י על התורה או על הש"ס, בשל דרכו של האפודי בפשטותו "בקיצור וביאור, והוא ראש הפרשנים". מלבד כתבים אלה כתב האפודי חיבורים נוספים שנותרו בכתב יד. חיבורו 'חשב האפוד' דן באסטרונומיה ובענייני הלוח העברי [וכנראה חיבר גם פירוש לגרסה העברית של ספר אלמגסט]; חיבורו 'זיכרון השמדות' סוקר היסטורית את הגזרות שעברו על עם ישראל מחורבן בית שני ואילך. נותרו קטעים מפירושו של האפודי לפירוש אברהם אבן עזרא על התורה, וייתכן שחיבר גם פירושים לספר הכוזרי, ולביאור אבן רושד לספר הפיזיקה ('השמע הטבעי') של אריסטו. לקריאה נוספת דב רפל, הקדמת ספר "מעשה אפד" לפרופיאט דוראן, סיני ק,ב (תשמז) עמודים תשמט-תשצה קישורים חיצוניים , מתוך אוצר ויכוחים-חלק ראשון (עמ' 94–98). פלורנס תואתי-וכשטוק, "חכמת התורה" בתפיסתו של האפודי, גרנות 3 (תשס"ג) עמודים 259–265 הערות שוליים קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:פרפיניאן: אישים קטגוריה:ילידי 1350 קטגוריה:נפטרים ב-1415 קטגוריה:משתתפי ויכוח טורטוסה	2024-05-09T08:30:37
שמעון בן צמח דוראן	רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; 1361–1444), היה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. קורות חיים נולד בפלמה דה מיורקה, ספרד, בחודש אדר ה'קכ"א (1361), לרב צמח דוראן, ממשפחה נכבדה מפרובאנס מצאצאי הרמב"ן. במיורקה נתוודע לרבי וידאל אפרים תלמידו של הר"ן, ולמד תורה מפיו. ממנו גם רכש ידיעות במדע ובחכמת התשבורת, פילוסופיה ותכונה עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החכמה ההיא תחיה בעליה" - בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה. בבגרותו הגיע לארגוניה. בגזירות קנ"א איבד את כספו וברח לאלג'יר. שם פגש ברבי יצחק בן ששת (הריב"ש) שכיבדו. החיבה התחלפה במחלוקת, שעליה הביע הרשב"ץ חרטה לאחר זמן. בסופו של דבר משנפטר הריב"ש החליפו הרשב"ץ. הרשב"ץ ביקש שלא להיות מאושר על ידי המלך וחלק על התנהגותו של קודמו שקיבל אישור כזה, לדעתו היה בכך פסול. נפטר באלג'יר בשנת ה'ר"ד (1444). ואת מקומו מילא בנו רבי שלמה (הרשב"ש) עד לפטירתו בשנת ה'רכ"ז (1467). הגותו הגותו הפילוספית הקדימה את זמנה במאות שנים, בספרו מגן אבות, כתב כך - ״חוש הראות משיג המוחשים, והם המראים כולם, אשר הם בנושא , ואינו משיג הדבר הנראה באמיתות אלא בהקש אל המראה אשר הוא נשוא בו.״ - הערת הרב הנזיר על אתר: ״הנה זה הוא כמו בבקורת התבונה הטהורה, על הדעת הסובייקטיבית, שאינה יודעת את הדבר בעצמו אלא כמו שמופיע לפנינו, - כמו שהוא בנושא, ולא הדבר באמתות״. ספריו שו"ת התשב"ץ - עיקר מפעלו הוא בתשובותיו ההלכתיות, למעלה מתשע מאות תשובות הלכתיות שקיבצן לשלושה חלקים, גם צירף אליהם דיונים הלכתיים ובירורים נוספים, הספר נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ה'תצ"ח. על עצמו העיד שמעולם לא חזר בו מפסיקה שנתן. הוא סבר שיש בכוחו לחלוק על קודמיו בסברותיהם, ופסיקתו הורתה דרך ליהודי צפון אפריקה דורות רבים. חידושי התשב"ץ - פירושיו על מסכת ראש השנה ועל מסכת קינים, בספר זה כלל אף את פסקיו להלכות נידה על פי סדר המסכת. ספר זה נדפס לראשונה בליוורנו בשנת ה'תק"ה. בספר שיטה מקובצת הובאו אף מחידושיו על מסכת בבא מציעא שלא הגיעו אלינו. פירושו למסכת ברכות שנזכר בספר "יבין שמועה" מספר פעמים, נדפס לראשונה בשנת ה'תשל"א, ועוד במהדורה מדויקת ומוערת על ידי דוד צבי הילמן, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית תשע"ב. זוהר הרקיע - פירוש על אזהרות רבי שלמה אבן גבירול, למניין המצוות על פי דברי הרמב"ם והרמב"ן, בספרו הוא מגן על הרמב"ם מפני השגותיו של הרמב"ן. כפי שמציין בהקדמתו, את ספרו זה חיבר באלג'יר בשנת ה'קע"ז. יו"ל לראשונה בקושטא רע"ה. מגן אבות - ספרו הפילוסופי הגדול ובו ארבעה חלקים: החלק הראשון דן במציאות הבורא, באחדותו, בקדמותו ובתאריו. החלק השני על נבואה, תורה מן השמים, ונצחיות התורה. בחלק זה הקדיש פרק ובו הוא מתעמת גם עם תפיסות נוצריות ומוסלמיות. בין השאר הוא טוען, בדומה להשקפת הרבה חוקרים מודרניים, שישו הקפיד על שמירת המצוות. אף נגד האסלאם הוא יוצא וציין שהקוראן רחוק מלהיות ספר כליל שלמות, כפי שרואים אותו המוסלמים וגינה את אופיו הגשמי של גן עדן באסלאם. חלקים פולמוסיים אלו צונזרו בהרבה מהדורות, ונדפסו כספר נפרד בשם "קשת ומגן". אף במהדורות חדשות שנוספו בהם קטעים אלו הוסיפום בגופן שונה, כדי לציין את היעדרותן מהספר למשך מאות שנים. החלק השלישי דן בידיעת ה', השגחתו והאמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים. החלק הרביעי הוא פירושו על מסכת אבות, חלק זה נדפס בנפרד בליוורנו תקכ"ג, שאר חלקי הספר הפילוסופיים נדפסו מאוחר יותר בליוורנו בשנת תקמ"ה. בספר זה ניכרים יפה ידיעותיו בתחומי המדע והרפואה. אור החיים - ספר פילוסופי ובו פולמוס רחב עם רבי חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'" יבין שמועה - פסקים בהלכות שחיטה וטריפות. מאמר חמץ - פסקים בהלכות חג הפסח וליל הסדר, כולל פירוש להגדה של פסח, ועוד. הספר יו"ל בליוורנו בשנת תק"ד. לוית חן - פירוש על התורה ובו מתעמת עם בן משפחתו הרב לוי בן גרשון. אוהב משפט - פירוש על ספר איוב ודן בו בהשגחת ה' בעולמו. נדפס בוונציה ש"נ. בניגוד לרמב"ם, החזיק בעמדה המתירה להתפרנס מלימוד והוראת תורה. זיקתו לפילוסופיה ולמדעים לא מנעה ממנו לתת אמון באסטרולוגיה. כפילוסוף היה מתון לעומת השכלתנות המיימונית מרחיקת הלכת, כך למשל הוא היה מאלה שהתנגדו לדעת הרמב"ם, לפיה על כל יהודי להאמין בי"ג העיקרים ואפילו אם הוא מתכחש להם בשוגג הוא נחשב כופר. יחסו לקבלה היה חיובי - הוא ציטט את דברי המקובלים, ואת ספר הזוהר ייחס לרבי שמעון בר יוחאי. כמו כן חיבר פיוטים רבים, ופירש רבות את פיוטי הקדמונים. אף את נוסח מצבתו כתב בעצמו. בלשון זו: צאצאיו בנו רבי שלמה (הרשב"ש), מילא את מקומו ברבנות אלג'יר. בנו של רבי שלמה, רבי צמח דוראן, אף הוא היה מחכמי אלג'יר וממלא מקום אביו משנת רכ"ז (1467). כתב תשובות רבות בהלכה שהובאו אצל כמה פוסקים, בהם רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף. 150 מתשובותיו נדפסו יחד עם תשובות אחיו רבי שמעון בספר "יכין ובועז" (ליוורנו תקמ"ב). רבי שלמה בן צמח דוראן, רשב"ץ האחרון (נינו של רבי צמח) ורבי שלמה דוראן (נכדו של רבי שמעון דוראן), פעלו באלג'יר כרבנים וראשי ישיבה, בסוף המאה ה-16. נינו רבי אברהם אבן טוואה, כיהן ברבנות באלג'יר. לקריאה נוספת א' נחלון, ארגון הקהל לפי התשב"ץ, הקונגרס העולמי למדעי היהדות ו, ג (תשל"ו) 301-310. י' ליבוביץ, ר’ שמעון בן צמח דוראן ותפיסת חילוף החומרים בספרו "מגן אבות", קורות ז, ט/י (תש"ם) 626-633. הרב י' קטן, מבוא לשו"ת התשב"ץ, הוצ' מכון שלמה אומן-ישיבת שעלבים, מכון ירושלים-אור המזרח, כרך א, תשנ"ח, עמ' 19–59. הרב א"ר זיני, מבוא לספר מגן אבות, ירושלים : ארז, תש"ס. גולדמינץ, תשובות חדשות מכ"י מאת הרשב"ץ דוראן, מוריה 28, ה-ז (תשס"ז) טז-יט. נחום אריאלי, משנתו הפלוסופית של ר’ שמעון בן צמח דוראן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשל"ו 1976. אתי בן סעדון (ההדרה, מבוא, ביאור והערות), שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן, מכלול שיריו של הרשב"ץ, הוצאת יד בן צבי, 2012 קישורים חיצוניים אבי (סת') קדיש, ספרו של אברהם אבינו: רבי שמעון בן צמח דוראן ובית מדרשו של הר"ן. עבודת ד"ר, אונ' חיפה 2006 (אנגלית). אפרים חזן, ר' שמעון בר צמח דוראן (הרשב"ץ), אתר הזמנה לפיוט אפרים חזן, הפולמוס היהודי נוצרי בפיוטי תחינה של הרשב"ץ, אתר הזמנה לפיוט אפרים חזן, מספרד לצפון אפריקה - השירה העברית במעבר, אתר הזמנה לפיוט מאמר על חכמת הקבלה אצל הרשב"ץ של הרב זכריה זרמתי באתר תורת אמ"ת ספריו אפיקומן - הגדה של פסח באתר הספרייה הלאומית , באתר ספאריה הערות שוליים קטגוריה:רבנים: ראשונים קטגוריה:אלג'יר: רבנים קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:מחברי ספרי מניין המצוות קטגוריה:מיורקה: יהודים בימי הביניים קטגוריה:רופאים יהודים ספרדים קטגוריה:רופאים יהודים אלג'יראים קטגוריה:יהודים הקבורים באלג'יריה קטגוריה:ראשוני צפון אפריקה קטגוריה:ילידי 1361 קטגוריה:נפטרים ב-1444	2024-10-07T13:45:45
רבה בר בר חנה	רבה בר בר חנה היה אמורא, בן הדור השלישי של האמוראים. חי בסוף המאה ה-3, נולד בבבל והיה תלמידו של רבי יוחנן. לאחר פטירת רבו, קיבל את מרותו של ממשיך דרכו - רבי אלעזר. משפחתו בנו רב שמואל למד יחד עם רב יצחק בריה דרב יהודה ורב אחא בר הונא אצל רבה. בן אחר שלו, רב יצחק, נישא לחומא שהוגדרה לאחר מותו כאשה קטלנית. אחיו רב יצחק בר בר חנה. רבה בר חנה לפי חלק מהדעות היה רבה בר בר חנה בנו של רבה בר חנה, אך לפי אחרות מדובר באותו אדם, ושמו השתבש בתלמוד. אודות רבה בר חנה ידוע שהיה תלמידו ובן אחיו של רבי חייא, ועמו עלה לארץ ישראל, בה למד יחד עם רב (שהיה בן דודו). הוסמך על ידי רבי יהודה הנשיא. אחד מתלמידיו הוא רב חננאל. אמרותיו "מירושלים ליריחו עשר פרסאות... עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת (ריח הקטורת עובר את המרחק מבית המקדש ליריחו ונדבק בהן), כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטורת". "למה נמשלו דברי תורה כאש... לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי (לפי הסבר רש"י, צריך כמה גזרי עץ ביחד כדי שתדלק), אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי" (ללא חברותא) מפורסמים מעשים שסיפר, המופיעים במסכת בבא בתרא ( עד .), ונקראים "אגדות רבה בר בר חנה". מפרשי אגדות התלמוד המסורתיים כגון המהרש"א והרב קוק, שכתב פירוש על אגדות אלו שמופיע במאמרי הראי"ה, פירשו אותן כאלגוריה על תולדות עם ישראל. רבי נחמן מברסלב פירש אגדות אלו על דרך הקבלה. רבי נחמן סיפר כי בשובו מארץ ישראל נגלה אליו חיזיון בו הופיע רבה בר בר חנה, שביאר לו את הפירושים האמיתיים לאגדותיו. מכיוון שרבה בר בר חנה עבר בין מרכזי התורה בבבל ובארץ ישראל, ייתכן שיש לפרש מחרוזת סיפורים זו כשיקוף של חוויותיו האישיות במעברים אלה. "אני ראיתי ראם בן יומו שהיה כהר תבור, ואורך צווארו כהר תבור ארבע פרסאות (גרסה אחרת - ארבעים פרסאות), ובית מרבעת ראשו פרסא וחי. הטיל גללים וסתם את הירדן". "אני ראיתי צפרדע שהייתה כמגדל הגרוניא (מגדל מסוים). בא תנין ובלעה. בא עורב ובלע את התנין ועלה וישב בראש האילן. בוא וראה כמה גדול כוחו של אותו אילן. אמר רב פפא בר שמואל: 'אלמלא הייתי שם, לא הייתי מאמין'" (שם) "פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדלים עליו. סבורים היינו – יבשה היא. עלינו ואפינו ובשלנו על גבו. כשחם גבו של הדג – נתהפך... ואלמלא הייתה הספינה קרובה – היינו טובעים" (שם) "פעם אחת היינו מהלכים בספינה. הלכה הספינה בין סנפיר לסנפיר של דג אחד שלושה ימים ושלושה לילות... שמא תאמר הספינה לא הייתה קלה בהליכתה ? ... כשהפרש זרק חץ אחריה הקדימתו" (שם, ויש שם עוד גוזמאות על עולם הטבע) "אמר לי (ערבי): בוא ואראך בלועי קורח (אנשי קורח שנבלעו באדמה). הלכתי וראיתי שני סדקים ועשן עולה מהם... אמר לי:'תן אזנך, מה אתה שומע ?' ושמעתי שהיו צווחים: 'משה ותורתו אמת והן בדאין'". "אמר לי אותו הערבי: בוא ואראך מקום שארץ ושמים נושקים זה לזה. הלכתי וראיתי הרקיע שהוא עשוי חלונות חלונות. נטלתי סלי והנחתיו בחלון הרקיע, ועד שגמרתי את תפלתי – בקשתיו ולא מצאתיו. אמרתי:'יש גנבים כאן ?' אמר לי הערבי:זהו הגלגל החוזר ברקיע. המתן עד למחר ותמצאנו (כלומר, השמים מסתובבים וישובו למקומם למחרת)". משפחת רבי חייא לקריאה נוספת רבה בר בר חנא מספר על דבר נסיעותיו לארץ ישראל במדבר בספינה עד קצה תבל / צייר: מאיר בן אורי, חיפה: בן אורי - מכון לאמנות דתית, תשל"ח. (הספר בצילום מכתב יד אמנותי.) ראובן קיפרווסר, "מסעות של רבה בר בר חנה", מחקרי ירושלים בספרות עברית כב, תשס"ח קישורים חיצוניים . ירון זילברשטיין, מאפייני הומור וגוזמא ככלי ביקורת אישית וחברתית: עיונים במסעותיו של רבה בר בר חנה בתלמוד הבבלי (ב"ב, עג ע"א- עד ע"ב), חשיבותה של אי-רצינות: קובץ מאמרים רב-תחומי בחקר ההומור (בעריכת א' זיו וא' סובר), ירושלים תשע"ב, עמ' 146- 171. יונתן פיינטוך, 'סנינא לכו': סיפור פגישתם של ריש-לקיש ורבה בר בר-חנה על הירדן בהקשרו התלמודי הרחב (בבלי יומא ט' ע"א - י' ע"א), JSIJ 12, 2013 הערות שוליים קטגוריה:הדור השלישי לאמוראי בבל קטגוריה:הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל קטגוריה:משפחת רבי חייא קטגוריה:תלמידי רבי יוחנן קטגוריה:תלמידי רבי אלעזר בן פדת קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-3 קטגוריה:עולים מבבל לארץ ישראל בעת העתיקה	2024-08-26T19:51:58
הבריחות ממחנות המעצר באפריקה	הבריחות ממחנות המעצר באפריקה היו סדרת בריחות של גולי אצ"ל ולח"י ממחנות מעצר באפריקה שאליהם הוגלו על ידי שלטון המנדט הבריטי. אחוזי ההצלחה בהן היו זעומים – מתוך שמונים ואחד בורחים נחלצו רק קרוב לעשרה אחוזים, רובם ככולם בזמן שבו הבריחה הייתה כמעט בלתי רלוונטית, בסמוך לתום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההיחלצות מהמחנה לא הייתה קשה כמו ההסתתרות מפני הבולשת הבריטית ברחבי אפריקה. העונשים המקובלים עם ההיתפסות היו מעצר בבידוד כחודש או חודשיים וכן עונש קולקטיבי של מעצר בחדרים משעת ערב מוקדמת עבור כלל אנשי המחנה. שלוש בריחות ראשונות הבריחה הראשונה (שנערכה בינואר 1945) הייתה ממחנה סמבל באסמרה והחלה בכך ששלושה מהעצירים (חגי לב, שמעון שייבה ובנימין זרעוני) קברו עצמם במגרש ספורט. עם פינויו של המגרש והסתלקות השומרים ממנו בשעות הלילה, יצאו העצירים ופנו אל אסמרה שבמרכז אריתריאה. חיים גמליאל סייע להם, אך הם נלכדו בביקורת בריטית באוטובוס שבו נסעו במטרה להגיע לגבול. קצין מארץ ישראל שביקשו את עזרתו באסמרה לא הושיט להם יד, ואולי אף בגד בהם. הבריחה השנייה (שנערכה במרץ 1945) הייתה ממחנה קרתגו במדבר הסודאני ובמהלכה נמלטו שלושה אנשי לח"י אל הרי המדבריות. ללא תוכנית מסודרת הם נתפסו במהרה. בריחה שלישית (שנערכה בספטמבר 1945) הייתה גם היא מהמחנה בקרתגו ותוכננה בקפידה. בין השלושה שהשתתפו בה היו יעקב יונדוף ויעקב מרידור, שהיה כה להוט לברוח שלא ניסה לקנות לעצמו עמדת מנהיגות במחנה למרות מעמדו הבכיר באצ"ל. הבריחה בוצעה באמצעות הסתתרות במכלי מים, ושיחוד הנהג הסודני שהוביל את המכלים. הבורחים נעו ונדו בסודאן. במהלך הבריחה נעשה שימוש בתעודות מזויפות של האינטליגנ'ס (שרות הביטחון והמודיעין הצבאי של בריטניה). התעודות עוררו את חשדו של מנהל תחנת רכבת בח'רטום. הוא קרא לשירות הביטחון שלכד את הבורחים, בחלוף שישה ימים ממועד בריחתם. בריחות באסמרה הבריחה הרביעית (שנערכה בנובמבר 1945) הייתה במחנה סמבל באסמרה. היא הייתה ספונטנית למדי, והתבססה בעיקר על האמונה בסיועם של אנשי הקהילה היהודית בעיר. אמונה זו התממשה, ובסופו של דבר הצליחו שניים מהבורחים להגיע בסיוע היהודים המקומיים לאתיופיה, מחופשים לערביות. הם נעצרו שם, משנתגלתה התרמית, ונכלאו בבתי כלא אתיופיים. על הקיסר האתיופי, היילה סלאסי, הופעלו לחצים כבירים, מהבריטים ומיהודים, ולבסוף הוא הסכים להסגיר לבריטים את הבורחים, כנראה תמורת בן משפחה בוגד שהיה נתון בידיהם. בורח שלישי נותר באריתריאה ונלכד לבסוף. הבורח הרביעי, אליהו לנקין, המשיך לעשות שימוש נרחב ביהודים מקומיים, נכלא באדיס אבבה, אולם נחלץ בעקבות לחצים שהופעלו על הקיסר. בראשית 1947 היה לבורח היחיד שהגיע לחירות באירופה עד 1948. לקראת הבריחה החמישית (שנערכה ביולי 1946), שהייתה בריחה המונית, נכרו במחנה באסמרה שתי מנהרות עמוקות ביותר בעבודה יסודית ומתישה. מסופר שפתח אחת המנהרות נקבע בכוונה במקום בולט, כל כך בולט שקשה היה להאמין שמנהרה תיפתח בו. נקבעו חמישים וארבעה בורחים, מתוך 150 עצורים, והם חולקו לשתי קבוצות, בראשות יעקב מרידור ובראשות שלמה לב עמי. הקבוצה הראשונה אמורה הייתה לנדוד לאתיופיה בתחפושת של חיילים בריטים, תחפושת שהוכנה בקפדנות בידי העצורים במחנות. השנייה התכוונה להתחבא באסמרה. שלא במפתיע נלכדו הבורחים בקבוצת מרידור במהרה. הם לא התנגדו, לפי הבטחה שנתנו במכתב שהותירו אחריהם שבו דרשו שלא תפתח עליהם אש, אם ייתפסו. הקבוצה השנייה, לעומת זאת, הצליחה להסתתר באסמרה לאורך זמן. חמישה מהם, ביניהם מאיר שמגר, ניסו להתחבא במכלית דלק, אך נתפסו. באמצעות חדירה מודיעינית בקרב יהודי אסמרה הצליח המודיעין הבריטי לעלות על עקבות עוד כמה מהבורחים, אך חלקם נותרו עדיין במחבוא. הבריחה השישית (שנערכה בספטמבר 1946), שוב בסמבל, שבה נטלו חלק מרידור ואיש אצ"ל נוסף, בוצעה באמצעות עשיית חורים בתקרות. מרידור וחברו נמלטו ופגשו בשרידי הבריחה החמישית באסמרה. הפעילות המודעינית הבריטית סיכלה לבסוף הן את הבריחה הזו והן את מה שנותר מקודמתה. כל הבורחים נתפסו במקומות מחבואם. טקסט=בשנת 2008 במסגרת הפקת סרט תיעודי בוצע שחזור היסטורי של הבריחה מהמחנה באריטריאה. קובצו כל האסירים שנותרו בחיים ובעזרת גד מה-טוב, נבנה לפי הנחיותיהם דגם של המחנה.\|ממוזער\|בשנת 2008 במסגרת הפקת סרט תיעודי בוצע שחזור היסטורי של הבריחה מהמחנה באריתריאה. קובצו כל האסירים שנותרו בחיים ובעזרת גד מה-טוב, נבנה לפי הנחיותיהם דגם של המחנה. בריחה שביעית (ינואר 1947) בריחה זו, שוב בסמבל, הסתייעה בכך שהבריטים סתמו באופו שטחי בלבד את אחת המנהרות שנחפרו בבריחה החמישית. העצורים חפרו מנהרה קצרה שתעקוף את הסתימה. שוב השתתף בבריחה יעקב מרידור, ולצידו עוד ארבעה, ביניהם יצחק שמיר ובן ציון קיש. השימוש ביהודי אסמרה כבר היה בלתי אפשרי, אך באמצעות רב המחנה נוצר קשר עם ד"ר ג'וזפה לוי, יהודי איטלקי, שסייע לנמלטים במציאת מחבוא בתשלום אצל אזרח איטלקי באסמרה. אחרי יותר מחודש של מחבוא הגיעו הבורחים בדרך לא דרך אל אדיס אבבה. משם פנו שניים מהם, יצחק שמיר ואריה בן-אליעזר (ראה בעניין מאבקו המשפטי) אל ג'יבוטי, נעזרים ברבו של המקום יוסף רצבי בנו של הרב סעדיה משה מנשיאי הקהילה העדנית. עם הגעתם לג'יבוטי המתינו להם שוטרים, המודיעין הבריטי הקדים אותם. השליטים הצרפתים לא מיהרו להסגירם, ושני הבורחים הסתמכו על תעודות מעבר דרום אמריקניות מפוברקות כדי לדרוש שחרור. השניים הובלו בסופו של דבר לצרפת, תוך ניצול קשריהם המצוינים של אנשי אצ"ל עם גורמים ממשלתיים במדינה זו, ושוחררו שם בתחילת מאי 1948, שבועיים בטרם הקמת המדינה. שלושת הבורחים האחרים, הושבו באוגוסט 1947 למעצרם, אחרי תקופה ממושכת של מחבוא באדיס אבבה ורגע לפני שעלו על מטוס שרכשו ידידי האצ"ל כדי להעבירם לפריז. בריחה שמינית (סוף מרץ 1948) הבריחה האחרונה התנהלה במחנה גילגיל שבקניה. הפעם התחולל סביבה ויכוח, לאור כישלון הבריחות הקודמת ובשל התחושה שבמילא סיום שלטון הבריטים בארץ קרוב. גם מנחם בגין הביע תמיכה, אך פושרת בלבד. שוב נכרתה מנהרה, שוב עמד בראש יעקב מרידור. בעזרת מכונת דפוס שהוקמה במחנה ובסיוע אנציקלופדיית לרוס זויפו דרכוני מדינות לטיניות בדרום אמריקה, אל סלוודור והונדורס, עם ציורים מדויקים של סמליהן. שותפים בכירים בתוכנית היו שני רבנים, רב העצורים דוד כהנא, ורבה של יוהנסבורג, הרב לוי רבינוביץ, שהגניב להם מידע חיוני רב. אחרי מעבר המנהרות וזחילה מעבר לגדרות חיכתה לבורחים מכונית שהסיעה אותם לאוגנדה. משם הגיעו לקונגו, שנשלטה בידי בלגיה. מארץ זו כבר עברה הטיסה לבריסל באופן חלק, ובתחילת אפריל היו ששת אנשי האצ"ל חופשיים. הכוונה הייתה להמשיך מיד בניסיון בריחה נוסף, אך היא סוכלה משניתן פרסום להצלחת בריחת השישה. הבריטים לא ידעו שהנמלטים כבר יושבים לבטח באירופה ופשטו לשווא על קניה. לקריאה נוספת שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, אחיאסף, ירושלים, 1956. דבורה עומר, הבריחה אל החופש, על הבריחה האחרונה, קרני, 1987. שלמה מאירי ("בנימין"), "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה ובחזרה",הוצאת מלוא, [תשנ"ג, 1993] אריה מהולל, "הבריחה מגילגיל - מחנה העצורים בגלות אפריקה", הוצאת טפר, 2016. הערות שוליים * קטגוריה:אצ"ל: פעולות קטגוריה:לח"י: פעולות קטגוריה:בריחות מכליאה	2024-06-02T05:19:03
גולי אצ"ל ולח"י	גולי אצ"ל ולח"י היו אנשי מחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו וגורשו בסוף תקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1944 ועד 1948, ב-12 שילוחים, למחנות מעצר באפריקה. מחנות המעצר שבהם הוחזקו היו , שליד אסמרה, בירת אריתריאה, קרתגו שבמדבר סודאן ו שבקניה, השוכנת צפונית לניירובי. הגולים הושבו לארצם חודשיים לאחר קום מדינת ישראל, ביולי 1948. הרצון למנוע מהעצירים להכיר את הסביבה ולתכנן בריחה, החשש של השלטונות בארצות המחנות מפיגועים שיחוללו והקשיים הביטחוניים בארצות אפריקה עצמן, שבהן הייתה התנגדות לקולוניאליזם, עמדו בשורש ההעברות ממחנה למחנה. שמאל\|250px\|ממוזער\|מימין מאיר שמגר (אז שטרנברג), שמואל תמיר, דב מילמן, צבי הדסי, ראובן רובינשטיין ואריה מהולל במחנה גילגיל בקניה ההחלטה על הגירוש וביצועו ההחלטה לגרש את אנשי המחתרות לאפריקה התקבלה בידי הבריטים לאור הקצנת פעילותן של המחתרות והמלצתו של המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, ממלא מקום הנציב העליון, סר ג'ון שאו. במחנה המעצר בלטרון העיב על הבריטים החשש המתמיד מפני בריחת אסירים, חשש שכבר התממש יותר מפעם אחת, והיה נראה הרבה פחות סביר באפריקה. כן סברו הבריטים שגירוש לאפריקה הוא בעל אלמנט הרתעתי חזק. תומכי הגירוש בקרב הבריטים לא ראו בו תחליף לפתרון המדיני של חלוקת הארץ, אך סברו שבאמצעותו יחלישו את המחתרות ויאפשרו לכוחות היהודים המתונים לקדם פתרון שיש בו פשרה. מבצע הגירוש, שכונה "כדור שלג" (Operation Snowball) בוצע ביום אחד, 19 באוקטובר 1944 במהירות ובהפתעה כמהלומת פתע. העצורים בלטרון הועלו למטוסים ולא העלו בדעתם שמתכוונים להעבירם לחוץ לארץ. בגל הראשוני גורשו 251 עצורים, ובסופו של דבר גורשו בסך הכול 439 איש, מחצית מעצורי המחתרות. על-פי אומדן, 60% מהגולים היו אנשי אצ"ל, 30% אנשי לח"י והשאר נייטרליים. המחתרות הגיבו בחריפות ואף הוקיעו את הגירוש כאקט נאצי, אולם הן לא הצליחו להוציא לפועל את המאבק השיטתי שתכננו להחזרת העצורים, זאת בשל התנקשות הלח"י בלורד מוין, שגרמה לסזון. מוסדות היישוב, לעומת זאת, הגיבו במחאה רפה למדי, אם בכלל. הדבר העלה בקרב העצורים חשד שהסוכנות שותפה בכוונת הגירוש. המערכה המשפטית אנשי האצ"ל פנו לבית המשפט העליון בארץ ישראל בשבתו כבג"ץ (ערכאה שיפוטית זו הייתה קיימת גם בתקופת המנדט), בית המשפט קיבל את טענות אנשי האצ"ל בחלקן וסבר כי אין סמכות לממשלת ארץ ישראל לעצור אנשים בארץ חוץ, אך סבר שהמעצר כשר בכל אופן, משום שממשלת אריתריאה אכפה אותו בצו משלה. הפסיקה היוותה לגולים כישלון מהבחינה המעשית, אך גם ניצחון מורלי, והסתייגותו של בית המשפט מהגירוש הביאה את עיתוני היישוב לקרוא להחזרת העצירים ארצה. המערער, אריה בן-אליעזר, ניסה לבסוף להיחלץ בדרך אחרת. הוא ברח ממחנה המעצר יחד עם יצחק שמיר. מרבית העצורים לא נשפטו והיו כלואים על סמך תקנות ההגנה (שעת חירום), שאפשרו לעצור אותם על סמך חשד בלבד, דבר שזכה לביקורת חריפה גם בתכתובת הבריטית הפנימית. תנאי המעצר במחנה סמבל לא נפלו התנאים בהרבה מהתנאים בלטרון, אם כי הריחוק מהמשפחות היווה עינוי לא קטן בפני עצמו. עם זאת בשל ריחוקו של המקום היה מחסור באביזרי נוחות אלמנטריים – מספרי קריאה ועד בגדים ומברשות שיניים, מחסור שיצר מצוקה של ממש. מטעמי דאגה למיעוט הדתי, כבוד לאומי, רצון לנגח את הבריטים וניסיון למשוך את תשומת לבו של היישוב, עמדו האסירים בתוקף על כך שלא יוגש להם בשר טרף. לבסוף מחאתם הועילה והובא בשר כשר מקהילת ח'רטום הרחוקה. אף מונו רבנים בחלק מן המחנות כדוגמת הרב יעקב שריבום והרב חיים דוד כהנא שפעל במחנה גילגיל. גרוע בהרבה היה מחנה קרתגו ששכן במדבר ושאליו הועברו העצירים בתחילת 1945. בעיקר הורגש שם החום הנורא והמחסור במים. גורמים ביישוב שניסו להתערב למען העצירים נענו בטענה שהתלונות הן "הגזמות טיפשיות ובדויות לחלוטין". העצורים שהו שם תשעה חודשים, עד שהוחזרו לסמבל. במחנה השלישי שעברו בו העצירים, גילגיל שבקניה, שבו הוחזקו ממרץ 1947, לא היה המצב טוב יותר. המקום ששימש בעבר בית סוהר צבאי הכיל תאים חשוכים ומחניקים, שורצי יתושים ועמוסים בזרימת ביוב. פעולת מרי של העצירים, שבה הרסו את הכתלים כדי לכסות את תעלות הביוב באבניהם, שכנעה לבסוף את מפקד המחנה לשפר באופן ממשי את התנאים במחנה. בעידוד הבריטים הייתה במחנות פעילות חינוכית ענפה, התקיים חוג לשון בראשותו של העציר עוזי אורנן, ואישים כמאיר שמגר וכשמואל תמיר רכשו בהם השכלה משפטית באמצעות התכתבות עם אוניברסיטאות בריטיות ובחינות במתכונת "אוניברסיטה פתוחה". תקרית הדמים היחסים עם סגל הפיקוד היו תקינים עד טובים מאוד, אך תקרית חמורה העיבה עליהם. ב-17 בינואר 1946 במחנה בסמבל ירו החיילים הסודנים והרגו שני עצירים, ו. התקרית החלה אחרי שאליהו עזרא סירב להתרחק מהגדר, על פי הוראה שניתנה לו מידי חייל סודני, כנראה שלא בצדק, והוא נורה ונפצע. בין הפצועים היה גם ברוך מזרחי שנולד בצפת למשפחה מוסלמית, התגייר והצטרף לבית"ר. מאחר שהחשתו לבית החולים עוכבה בידי השומרים, אם בשל אדישותם ואם משום שהמתינו להגעת כוח ליווי נוסף, פרצו העצירים את השער בכוח. השומרים פתחו באש, הרגו שניים מהעצורים ופצעו 12 נוספים. מסיבות שאינן ברורות כל צרכן התעקשו הבריטים שלא להעביר את הגופות לקבורה בארץ, ודבר זה התרחש רק משקמה מדינת ישראל. היישוב הגיב בזעם, ודרש להקים ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות האירוע, אך הצבא הבריטי התעקש למנוע זאת ועמד על כך שהמשמר התנהג כהלכה. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נשלח לבסוף למחנה כבורר, ופעילותו השביעה את רצון הבריטים הרבה יותר מאשר את רצון העצורים. חזרה ממחנות המעצר בתקופה שלפני קום המדינה בריחה: במשך כל ארבע שנות המעצר, יזמו העצורים שמונה בריחות שיצאו לפועל, רובן הסתיימו בתפיסת הבורחים. שחרור: היו מקרים של שחרור עצירים ממחנות המעצר באפריקה, על רקע רפואי. השיבה לארץ על אף כוונתם לעזוב את הארץ, עדיין חששו הבריטים בסוף 1947 מהשבת האסירים. הם סברו שהללו יזנבו בהם גם תוך כדי יציאתם, מתוך הנחה שללא אלימות ייסוגו הבריטים מהתחייבותם לנטוש את ארץ ישראל. אפילו אחרי הקמת המדינה הוסיפו הבריטים לדחות את שובם של העצורים לארץ. הללו תלו את דגל ישראל על תורן המחנה ועקרו את כל הסורגים, אך רצונם לשוב לא התממש. הבריטים נימקו את פעולתם ברצונם לשמור על כללי ההפוגה. לפי פרשנותם המרחיבה הכללים אסרו על כניסת גברים צעירים בגיל צבא. קושי נוסף היה כרוך בצורך להעביר את העצורים בתעלת סואץ, דרך מדינה שלא הייתה כל סיבה שתרצה לאפשר את מעברם בתחומה, מצרים. גורם שפעל מאחורי הקלעים היה האופי הפרו-ערבי של משרד החוץ הבריטי. מנגד חשש מושל קניה מהתפרצויות אלימות במחנות והפעיל לחץ גדול לסלק את העצורים מארצו. בסופו של דבר היה זה דווקא פולקה ברנדוט, באופן אירוני זה שהלח"י עתיד להתנקש בו, שהכריע כי אין ההפוגה סותרת את השבת העצורים, שהיו אזרחי ארץ ישראל. על אף פרשת אלטלנה הביעו הרשויות היהודיות שנשאלו תמיכה חד משמעית בהחזרת העצורים, אם כי משה שרת לא שלל את האפשרות לעוצרם במדינת ישראל מיד עם הגעתם, מחשש שינסו לערער את סדרי השלטון. ב-9 ביולי הפליגה הספינה עם הגולים לארץ ישראל והגיעה כעבור שלושה ימים. הם לא התקבלו בטקס ממלכתי ופנו במהירות לשדות הקרב של מלחמת העצמאות. מקורות שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1996. יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1956. לקריאה נוספת יוסף כרוסט, יהודה בורוכוב, ללא כבלים - גולי אריתריאה-סודאן-קניה, תל אביב, 1968. יוסף כרוסט ויהודה בורוכוב (עורכים), אלה שלא זכו - גולי קניה ואריתריאה, בהפקת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי - לוחמי חרות ישראל, תמוז תשל"ח - יולי 1978. דב הלוי מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה סודאן וקניה, הוצאת כותרות, תשס"ה. שלמה מאירי ("בנימין"), "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה וחזרה", הוצאת מלוא בע"מ, תשנ"ג, 1993. יוסף ויניצקי (י. נץ), "מאתים חמישים ואחד - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטי באפריקה.", הוצאת ידידים. יוסף ויניצקי (י. נץ), "משבי לשבות - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטי באפריקה." הוצאת ידידים. מאיר ראם, עם המשפחה הלוחמת (הקדמה מאת מנחם בגין "סיפורו של לוחם") פרק "בגלות" עמ' 151-200, הוצאת "נחושתן" תל אביב, תשל"ז. "ד"ש מאת הגולים בקניה - הכלואים בנכר בלי דין ומשפט" הצופה 11.09.1947, עמ' 4. אריה מהולל, הבריחה מגילגיל - מחנה העצורים בגלות אפריקה, הוצאת טפר, 2016. שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, במחנות המעצר באפריקה, 1944 - 1948, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1996 קישורים חיצוניים "גלות אפריקה", באתר האצ"ל. "הם לא ישברו אותנו", שירו של דוד ניב אשר היה כמעין המנון לגולים. גלות אפריקה, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י דינה שטרנברג, "אני מתפללת שתעזור לשחרר את בני בקרוב", באתר אוצרות, 8 ביולי 1945 יוסף כרוסט ויהודה בורוכוב (עורכים), אלה שלא זכו - גולי קניה ואריתריאה, בהפקת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי - לוחמי חרות ישראל, תמוז תשל"ח - יולי 1978. פרופ' אריה נאור, גולי אפריקה - הרצאה על הנושא בפני עובדי ארכיון המדינה, סרטון באתר יוטיוב (26 דקות), 2019 הערות שוליים * קטגוריה:אצ"ל קטגוריה:לח"י קטגוריה:אריתריאה: היסטוריה קטגוריה:סודאן: היסטוריה קטגוריה:קניה: היסטוריה	2024-09-10T11:43:24
תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין	תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין לרוב כללה ההסתייגות ברורה ממעשה הרצח, למרות התנגדות המגזרית לממשלתו, ועל אף שהרוצח יגאל עמיר היה חלק מציבור זה. היחס לרבין בציבור הדתי ימני טרם הרצח רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי נמנה עם הימין הפוליטי בישראל. המחאה בציבור זה כנגד ממשלת רבין ומדיניותה הייתה נרחבת. רובה של המחאה היה חוקי, אולם היו גם קבוצות שקראו לסירוב פקודה ולמרי אזרחי. בנוסף, היו גורמים קיצוניים שקראו לשימוש בכוח. הממשלה ספגה ביקורת מצד גורמים דתיים לאומיים וחרדיים בטענה שהיא אנטי-דתית. המחאה התייחסה גם לרבין עצמו, ובין השאר הועלו טענות על חלקו בירי על אלטלנה. בהפגנות הימין היו גם קריאות הסתה כמו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח". כרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות ימין. ערב יום הכיפורים 1995 התאספו מחוץ לבית ראש הממשלה קומץ אנשים דתיים, בהם יוסי דיין ואביגדור אסקין, וביצעו טקס "פולסא דנורא" בו ייחלו למותו. לדברי אסקין נערך יום קודם לכן טקס נוסף בנוכחות כעשרים רבנים בצפת. התגובה המידית לרצח בציונות הדתית בחוגי שוליים נשמעו קריאות שמחה עם הישמע דבר הרצח, אולם אצל רובו של הציבור הדתי אופיינו הימים הראשונים שאחרי הרצח בהלם. הלל ויס, שקרא להעמיד לדין את רבין על בגידה, אמר יומיים לאחר הרצח: "ההתבטאויות שלי נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד". אולם מאוחר יותר חזר בו והביע תמיכה בתאוריות הקשר על רצח רבין ואמר: "אין לי שום בעיה עם מה שכתבתי לפני רצח רבין, כל זמן שלא חוקרים את פרשת אבישי רביב ואת תרומת החטיבה היהודית בשב"כ, יימח שמה וזכרה, לרצח". כנס חשבון נפש שנערך ימים ספורים לאחר הרצח היה פרי שיתוף פעולה נדיר בין המפד"ל ומימד. הרב יואל בן נון אמר כי ידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף לרבין. הוא עורר בכך סערה גדולה ואף נרדף ונאלץ לעזוב את עפרה כעבור כ-8 שנים. דבריו שימשו כותבים מהשמאל שסברו שקשר של רבני ימין קיצוני הביא לרצח. במהלך משפטו יגאל עמיר חזר ואמר שהסיבה לרצח הייתה דין רודף. כשנשאל מי נתן את הגושפנקא ענה "ידע עצמי ואנשי דת". רבני הימין הדגישו את חשיבות ההתרחקות מגורמים קיצוניים ואת חומרתה של עבירת "לא תרצח". הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, אמר ביחס לעמיר כי "יניקתו היא רק ממעיינות חיצוניים ועכורים". רבני קריית ארבע יצאו בחריפות כנגד הבעת אהדה לרצח. הבסיס ההלכתי שמצא יגאל עמיר לפעולתו, "דין רודף", הוצג כלא רלוונטי. הובע גם חשש מהידרדרות למלחמת אחים בעקבות הרצח. הרב צבי טאו, המדגיש את קדושת מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, יצא בליל הרצח אל קברי הרב קוק ובנו וקונן שם כל הלילה. שלילת הרצח מתוך עמדה ממלכתית מובהקת הובעה גם בפרסומיו של הרב שלמה אבינר. רבנים מתונים, שקולם היה חרישי קודם לרצח, השמיעו אותו ברמה. הרב יהודה עמיטל התמנה כשר בממשלתו החדשה של שמעון פרס. המתונים השתמשו במקרה הרצח כדי להסביר מדוע לשיטתם צריך לעשות שימוש זהיר ביותר בהלכה כאשר באים לעסוק בענייני מדינה. הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, נשא דרשה שבה סירב לקבל את ההתנערות מהאחריות לרוצח, והיא הודפסה בחוברות. "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה... הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם?!'". לעומתו פרופ' שלום רוזנברג, אף הוא מהזרם המתון, טען כי יגאל עמיר הוא עשב שוטה, שאינו מייצג את החינוך הדתי הלאומי, ודחה קבלת אחריות על מעשה הרצח. התגובה לאחר זמן לאחר שבוע או שבועיים, בשל חלוף הזמן או כראקציה להאשמות הקשות משמאל, השתנתה התגובה הדומיננטית לרצח. בקרב הציבור הדתי רווחה תחושה של רדיפה, בין היתר בשל חקירת רבנים. דתיים חשו מאוימים והיו מקרים של הטחת עלבונות ואף אלימות פיזית כלפיהם. במקביל להסתייגות מהרצח, נשמעו גם טענות כלפי גורמים שמחוץ למחנה הדתי. נשמעה הטענה שרבין, בהתעלמותו מהמתנחלים ובדחיקתם לפינה, היה אחראי במידה רבה לאווירה הציבורית הקשה נגדו. כן החלה לעלות גם בציבור הדתי טענת הקונספירציות בנוגע לזהות הרוצח. הרצח הוביל להתפתחויות נוספות. בעקבות תחושת הפילוג העזה בין חילונים לדתיים, הקימו רבנים בזרם המתון בציבור הדתי-לאומי, את עמותת 'צהר', המבקשת לגשר על הפערים אלה, ולעצב את דמותה היהודית של מדינת ישראל מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים. התגובה החרדית לרצח בציבור החרדי התחולל מעבר מהיר יותר מהלם לתגובת נגד. בימים הראשונים שאחרי הרצח היה זעזוע עמוק, שבוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר: "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון. אחר כך הופיעה ב"יתד נאמן" נימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המירכאות במקור). לקריאה נוספת יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין, בתוך: הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 475–532. אביעזר רביצקי, "נחפשה דרכינו ונחקרה" - החברה הישראלית והציונות הדתית נוכח רצח רבין, בתוך: נרי הורוביץ (עורך), דת ולאומיות בישראל ובמזרח התיכון, הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 254–277. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה קטגוריה:רצח יצחק רבין	2024-08-25T14:11:24
ויכוח טורטוסה	שמאל\|ממוזער\|250px\|ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים ויהודים, חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ-1483 ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה. הרקע לוויכוח לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים. יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון' ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה. הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה: על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק. התנהלות הוויכוח ראשית הוויכוח תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעיתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה. הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים. היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח. הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף. אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש המסדר הדומיניקני ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל. היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים. חלקו השני של הוויכוח מחודש מאי (חודש אייר) ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית. עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח"). הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח. נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות אנטיתזה פסיכולוגית לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים. חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המימונית. מסכם יצחק בער: חלקו השלישי של הוויכוח בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון. בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו. הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש" (תהלים קי"ט מ"ו). הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים. אחר כך הדגיש רב אחר שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש. באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח. הוויכוח על התלמוד מיד החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו לא השתתף במסירת הודעה זו והסכים להשיב, אך תשובותו אינה ידועה לנו. הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה. נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית. תוצאות הוויכוח הנזיר פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר. כשנה לאחר מכן, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות ב-3 טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות. לאחר מעשה מתח דון יצחק אברבנאל (שחיבר פירוש מפורסם על המקרא) ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו יכולתם להצליח יותר הייתה מוגבלת. ראו גם הפולמוס היהודי-נוצרי ויכוח פריס ויכוח ברצלונה לקריאה נוספת בין יהודים לנוצרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרכים ג', ה'. * Bobichon, Philippe, Yosef Albo, Sefer ha-'Iqqarim: Un chapitre de la controverse judéo-chrétienne, Madrid 2015 Lasker, Daniel J., Jewish philosophical polemics against Christianity in the Middle Ages, New York 1977 קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה טורטוסה, ויכוח טורטוסה קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר	2023-08-07T16:06:39
מרד גאלוס	מרד גאלוס היה מרד של יהודי ארץ ישראל בשנת 351 נגד שלטון האימפריה הרומית בתקופת שלטונו של קונסטנטיוס גאלוס, ששלט על מזרח האימפריה הרומית. המרד מצטרף לשורה של מרידות יהודיות נגד האימפריה הרומית: המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא. רקע גורמים מדיניים ב-22 במאי שנת 337 מת הקיסר הרומי הנוצרי קונסטנטינוס וממלכתו הגדולה התפצלה בין שלושת בניו. הבכור, קונסטנטיוס השני, קיבל לידיו את השליטה על מזרח האימפריה, ובין היתר על הפרובינקיה סוריה פלשתינה. בשנת 350 החלה האימפריה להתפורר בידי היורשים של קונסטנטינוס הגדול. קונסטנטינוס השני נהרג בעת עימות עם אחיו קונסטנס וזמן קצר לאחר מכן נהרג קונסטנס בידי מפקד צבאו מגנינוטיוס שהכריז על עצמו אוגוסטוס ושלט למעשה על הפרובינציות של גאליה היספניה ובריטניה. קונסטנטיוס השני נותר הצאצא והיורש היחיד שנותר בחיים לאחר שאחיו ושותפיו לשלטון מתו ואת מקומם תפסו מורדים שהכריזו על עצמם כאוגוסטוס והיו איום ישיר על שלטון השושלת של בית קונסטנטינוס. מהלכיו של מגנינוטיוס דחקו את קונסטנטיוס השני לפינה, הוא נאלץ להפסיק את המערכה במזרח מול האיום של האימפריה הסאסאנית על מנת להגן על כס השלטון. אך לא פנה מיד להילחם במורדים אלא פעל לבסס את שלטונו בשטחים שנותרו תחת השפעתו. כצעד ראשון הוא מינה את קונסטנטיוס גאלוס לשליט המזרח וחיתן אותו עם אחותו הבכורה קונסטנטינה מתוך מטרה לקשור אותו לצידו, להבטיח את נאמנותו ולפקח על צעדיו. קונסטנטיוס, בשונה מאביו קונסטנטינוס, החמיר את החקיקה הקיסרית כנגד היהודים, כגון חקיקת הסינוד באלווירה של שנת 339, שנועדה ליצור חציצה בין יהודים לנוצרים ולצמצם את הפריבילגיות שניתנו ליהודים עד אז. בשנת 353 נאסר על הנוצרים להתגייר. יוזמי המרד בארץ ישראל תלו תקוות בהחרפת המתיחות ההיסטורית, בין הרומאים לפרסים. שאפור השני, מלך פרס, החל להתעמת עם הרומאים כבר משנת 336. שאיפתו הייתה להשתלט מחדש על צפון מסופוטמיה, שנכבשה על ידי הרומאים כארבעים שנה קודם לכן. שאפור ניהל, זה בפעם השלישית, מלחמת מצור כדי לפרוץ את חומות העיר נציבין (ניסיביס) בשנת 350. מהלכים אלה הפיחו תקוות של שינוי פוליטי שעיקרו התפוררות האימפריה הרומית ואפשרות לנצל את החלל שנוצר לקטיפת הישגים מדיניים ועצמאות. ציפיות משיחיות בתקופה זו נפוצו ציפיות משיחיות בקרב יהודי ארץ ישראל. ציפיות משיחיות היו מאז ומעולם, ולפחות בתקופת בית שני תשתית רעיונית-רוחנית להתפרצות מרידות, וחכמי הסנהדרין, והנשיאות בראשה, נאבקו נגד העלאת הציפיות המשיחיות לאחר החורבן. עם זאת בימי משבר וסער התקשו החכמים לבלום נטיות לאומיות ומשיחיות, וחלק מהמנהיגות אף הצטרפה לגל המשיחי האנטי-רומי. במאה הרביעית מגדירים את רומא כ"זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה", ועל כן, הצהיר רבי פנחס בן חמא: "כשם שפתח העולם בד' מלכויות, חתם בד' מלכויות ... בבל, מדי, יוון ואדום" ורבי אליעזר בר אבינא דרש: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח". המרד ודיכויו התפרצות המרד המרד פרץ בקיץ 351, בשעה שנפוצו שמועות על מפלת הקיסר קונסטנטיוס מול המורד-הקיסר בגאליה. שמועות אלו, שנפוצו ברחבי האימפריה לממדים של סף קץ השלטון הרומי, היוו תשתית להתפרצות המרידה. המרידה לא סחפה קבוצות גדולות של אוכלוסייה, שכן רובו המכריע של העם גילה עמדה מתונה ומתפשרת עם השלטון ועם המצב הכללי ששרר במזרח התיכון. ההיסטוריון הרומי אורליוס ויקטור מציין בחיבורו "הספר על הקיסרים" (נכתב בין השנים 359–361): . ידיעה זו מופיעה בין תיאור מלחמתו של קונסטנטיוס השני במגנטיוס לבין תיאור חיסולו של גאלוס, אך ללא תאריך מדויק או מקום מדויק. זהו המקור היחיד המזכיר את שמו של "פטריקיוס" (Patricius). על פי ידיעה זו, לא ניתן לדעת אם פטריקיוס היה יהודי שעמד בראש מרד יהודי, או שמדובר בתמיכת היהודים בטוען למלכות שלא היה יהודי (אך ייתכן שהיה קצין או פקיד ששירת בארץ ישראל), ושמרידתם הייתה חלק ממרידה כללית שעניינה לא היה קשור ליהודים וארץ ישראל דווקא, שכן ידוע כי בימי גאלוס רבים במזרח מרדו במטרה להשיג לעצמם את השלטון, ומסופר כי בשנת 353 קרא גאלוס לשר צבאו אורסיקינוס מנציבין כדי שידון אנשים כאלו. המרד פרץ בחודש יוני שנת 351, בעיר ציפורי, אחת משתי בירות הגליל העתיקות. באישון לילה תקפו המורדים במפתיע את הכוח הרומי שחנה בעיר, השתלטו על כלי הנשק שמצאו ונפוצו על פני אזורים נרחבים בגליל, ובעיקר בטבריה, מקום שם היה קיבוץ יהודי גדול יחסית. מוקדי מרד נוספים התגלו בלוד, אף שם התפרסמה קהילה יהודית גדולה ששמרה על קשרים עם המרכזים בגליל. המשולש טבריה-ציפורי-לוד שימש מרכז תעשייתי למלאכת האריגה. שאיפת המורדים להשתלט על ירושלים הייתה ברורה, בעיקר מן הטעם הקנאי והמשיחי. ההצלחות הראשונות שהאירו פנים לצבא המורדים מחד והכוח הצבאי הדל שחנה בירושלים בסדר גודל של גדוד פרשים אחד, שלא היווה בעיה מיוחדת למורדים מאידך, סימלו את אופציית הניצחון הצפוי. המורדים פרצו לירושלים, הניסו ללא קושי את הכוח הרומי. הם חסו על התושבים הנוצרים, כדי לא לעורר את זעם הקיסר הנוצרי, אך לדברי תאופנס המודה (בחיבורו "כרונוגרפיה", המאה ה-9), הרגו יהודי פלשתינה "רבים מעמי נכר, הלנים ושומרונים". תאופנס הוא הסופר הראשון שהציג את הטענה הזאת. בהתחלה, הצליחו המורדים להתגבר על חיל המצב הדל שהציבו הרומאים בארץ, אולם עד מהרה הוזעקו תגבורות. דיכוי המרד אב הכנסייה הירונימוס (342–420) מתאר ב"כרוניקון" שלו את דיכוי המרד: הד לאירועים קשים אלה מופיע בקינה במדרש פסיקתא רבתי: "קול צעקה משער הדגים, זו עכו... ויללה מן המשנה – זו לוד... ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי... הילילו יושבי המכתש – זו טבריה". תיאור זה אינו מספק רמז כרונולוגי ברור, אולם שלוש מתוך ארבע הערים הנזכרות בו זהות לשלושת מוקדי המרד הנזכרים בתיאורו של הירונימוס. נראה כי אזכורה של עכו מורה על אתר קרבות כלשהו, ואולי אף המרכזי, המכריע, הסמוך לעיר נמל זו בו התכתשו הרומאים עם המורדים. מתוך שני המקורות הללו, נראה כי הכוחות הרומיים התקדמו דרומה לאורך קו החוף מאנטיוכיה לעכו ומשם פרצו אל עומק הגליל והכניעו את המורדים. אולם בשונה מהירונימוס, סופרים נוצרים אחרים שמציינים את המרד מזכירים את ציפורי בלבד ולא מזכירים את טבריה ולוד. תאופנס המודה מציין כי הרומאים החריבו את דיוקיסריה, ואילו שני ההיסטוריונים הנוצרים של הכנסייה, סוקרטס מקונסטנטינופול ("תולדות הכנסייה", ב, 33) וסוזומנוס (שניהם כתבו במחצית הראשונה של המאה ה-5), מתארים את המרד של יהודי דיוקיסריה וסביבתה נגד הרומאים והכנעתו על ידי גאלוס. סוזומנוס מציין שגאלוס שהה באותה עת באנטיוכיה, שלח כוחות לדכא את המרד והחריב את דיוקיסריה. יוחנן כריסוסטומוס, מהוגים הנוצריים במאה הרביעית, מתאר ב"דרשה נגד היהודים" (Adversus Judaeos), את מרד היהודים בקונסטנטינוס: "אבל הקיסר ראה מה הם ניסו לעשות, חתך את אוזניהם והשאיר על גופם את הסימן הזה של אי-ציותם. לאחר מכן הוא הצעיד אותם בכל מקום, כמו עבדים ונבלים נמלטים, כך שכולם יראו את גופותיהם המרוטשו, ותמיד יחשבו פעמיים לפני שישקלו אי פעם לנסות מרד כזה". ממצאים ארכאולוגיים מלמדים כי ציפורי נפגעה קשות וחלקים ממנה נשרפו וכך, אם כי בממדים זעירים הרבה יותר, ניתן לומר על טבריה ולוד. ממצאים מראים כי אף בית שערים חרבה באותו זמן, מה שמלמד אולי שאף בה התארגן מרכז מרידה. בכל מקרה, הפגיעה במרכזים אלה לא הייתה כה קשה, ויישובים כמו ציפורי וטבריה השתקמו עם הזמן ושבו לתפקד כמעט כמו בתקופה שלפני המרד. התגובה הרומית לאחר דיכויו של מרד הייתה שבלונית ונקודתית: הטלת משטר צבאי על מרכזי המרד, פגיעה בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים ומרדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמת המרד ובתמיכה בו. האחראי לניהול המדיניות הרומית היה המצביא אורסיקינוס, מגיסטר אקוויטום. בספרות חז"ל אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי. גם גאלוס אינו נזכר. נזכר בה רק אורסיקינוס. בתלמוד הירושלמי מסופר כי אורסיקינוס "שרף ספר תורה של צנבריים". צינברי הייתה עיר לחוף הכנרת, בסמוך למוצא הירדן. הפעילות הרומית לאיתור גורמים עוינים להם מוצאת את ביטויה בתלמוד הירושלמי מפי רבי חייא בר אבא: "בימי אורסיקינוס המלך נתבעו אנשי ציפורי, נתנו רטיה על אפם ולא הכירום, ולבסוף נאמרה עליהם לשון הרע ונתפשו כולם". מן הטקסט הזה נלמד על ציפורי כמוקד המרד, על החיפושים והמרדף שהתבצעו כנגד גורמי המרד, על ניסיונות המילוט וההסתתרות ועל האווירה הקשה שהתגלעה תוך כדי דיכוי המרד, כשיהודים הסגירו את בני עמם לרומאים. ייתכן שמסורת אחרת, הדנה בחכמי טבריה, קשורה למרד זה, ובה מתוודים הבורחים כי הסתתרו במערות והתמחו להבחין בין יום ללילה על שום שינויי הבוהק שחלו בנרות השמן. אולם אין זה מוכח שמסורת זו קשורה למרד וייתכן שמדובר בבריחה מפני גובי מיסים. מסורות אחרות בירושלמי מספרות על חילול שבת עבור צורכי צבאו של אורסיקנוס. מסופר כי "ר' יונה ורבי יוסה הורו לאפות לארסקינס בשבת. לא נתכוון לשמד אותם ולא נתכוון אלא לאכול פת חמה". אולם בעוד שסיפור זה מרמז שאורסיקינוס עצמו ביקש שיאפו עבורו לחם טרי בשבת, מסורת אחרת מוסרת: "רבי ליעזר ורבי אבמרי ורבי מתניה הורו להביא פת לארסיקנס בשבת שמא יצרכו לו הרבים". כלומר, חכמים הם שהורו לאפות עבורו בשבת, וזאת כדי שייעתר לבקשותיהם לבטל עונשים. מסופר כי מאוחר יותר ביקרו אותם ראשי החכמים בטבריה שהורו לאפות בשבת, אצל אורסיקינוס, וזה כיבד אותם: "ר' יונה ור' יוסה נכנסו לפני ארסקינס באנטיוכיה. ראה אותם ועמד לו מלפניהם. אמרו לו: ומלפני אלו היהודים אתה עומד לך? אמר להם: חייכם! כשאני יוצא לקרב רואה אני את דמותם ומנצח". העובדה שלא הוטלו גזירות שמד על היהודים, שלא נרדפה הנשיאות ושלא נרדפו החכמים (הללו התירו ליהודים, מטעמים פרגמטיים, לספק אוכל לצבא הרומי ואפילו בשבת) ושמערכת היחסים בין היהודים לרומאים הותקנה לאחר זמן קצר יחסית מלמדת כי המרד לא היה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של שני העמים, הכובש והנכבש. קישורים חיצוניים לקריאה נוספת סיפורו של המרד כנגד גאלוס מפורט בכמה מקורות: ההיסטוריון הרומי סקסטוס אורליוס ויקטור בספרו "ספר הקיסרים"; אב הכנסייה הירונימוס בספרו "כרוניקון"; סוזומנוס בספרו "תולדות הכנסייה"; מקורות ארכאולוגיים וכמה מדרשים של חז"ל. המקורות הספרותיים הם מגמתיים וחלקם משופע באגדתיות. עם זאת בסיוע הממצאים הארכאולוגיים ניתן, פחות או יותר, לשרטט את תמונת המרד בזיקה לאמת ההיסטורית. מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 153–158 זאב ח. ארליך, ״מחבוא במערות בימי מרד גאלוס״', נקרות צורים 5 (1981) 67 הערות שוליים קטגוריה:התקופה הרומית בארץ ישראל קטגוריה:מלחמות בארץ ישראל קטגוריה:מלחמות רומיות קטגוריה:מרידות יהודיות קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד	2024-10-03T16:52:13
גזרות קנ"א	ממוזער\|260px\|\|הטבח ביהודי ברצלונה ב-1391 (צויר בסביבות 1910) גזרות קנ"א הן כינוי לפרעות שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית אנוסים עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת שהוסיפה לעורר את חשדם וקנאתם של "הנוצרים הישנים". הרקע האירופי המאה ה-14 באירופה עמדה בסימן התפשטות המוות השחור, מגפת דבר שהגיעה מהמזרח הרחוק במאי 1348, התפשטה בעולם והרגה יותר משליש מאוכלוסיית אירופה. במקומות רבים באירופה הואשמו היהודים בהרעלת בארות ובתפוצת המגפה. הפרעות ביהודים, שפרצו מצפון להרי הפירנאים, הגיעו לספרד רק אחרי שני דורות, בימי גזרות קנ"א – שנת 1391. עם זאת, כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, דרישות לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל". אם קיום השכונות המיוחדות היה יתרון ליהודים הרי שבשלב מסוים הוא הפך לחיסרון. היה קל לפגוע בהם כאשר הם היו מרוכזים במקום אחד. בערים מסוימות, היהודים חויבו בענידת סמל מזהה על בגדיהם (Senal), או בלבישת שכמייה מעוגלת על בגדיהם. מוקדי הפרעות בסוף המאה ה-14 גברה המתיחות בין המלוכה לאצולה, בין העירונים לבין עצמם ובינם לבין האצולה, וכן בין האיכרים לאדוניהם. היהודים נמצאו בתווך, בין המחנות הניצים, וסבלו מתגרת ידם של כולם. בשנת 1378 הטיף סגן הבישוף פראנד מרטינז מהעיר אסיחה לבודד את היהודים בעיר סביליה ולהרוס את בתי הכנסת שלהם. בראש חודש תמוז ה'קנ"א, 4 ביוני 1391, פרצו פרעות בעיר, יהודים נרצחו ובתיהם הוצתו. רבים מאנשי הקהילה מתו על קידוש השם ואחרים נמכרו כעבדים לערבים או השתמדו. במהלך חודש יוני עבר גל החורבן והשמד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לולנסיה, שבה נרצחו בז' באב מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים, ובהמשך גם לקהילות קורדובה ומדריד. קהילות שלמות חרבו, כמו קהילת ברצלונה. בטולדו נרצח רבי יהודה נכד הרא"ש עם משפחתו ותלמידיו. חואן הראשון, מלך קסטיליה מת בשנת 1390, ובנו אנריקה השלישי, מלך קסטיליה היה קטן מכדי למלוך. השלטון, שהיה נתון בידי אפוטרופוסים, היה חלש ולא הצליח למנוע את התפשטות המהומות. מחמת הייאוש והסכנה היו שהמירו את דתם. הבולט בין היהודים המומרים היה שלמה הלוי מהעיר בורגוס שבקסטיליה שהפך כעבור זמן לאיש דת נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים. הוא עלה לדרגת כהונה נוצרית וחיבר ספר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים" (Scrutinium Scripturarum) ובו הסביר מדוע הפך לנוצרי. הוא חיווה דעתו כי גזרות קנ"א גרמו ליהודים לגלות את "דת האמת". הוא המליץ להמשיך בהשפלת ודיכוי העם היהודי. לעומת זאת, רבים מהמומרים הוסיפו לראות עצמם יהודים לכל דבר, ונהגו כנוצרים רק כלפי חוץ; דוגמה בולטת לכך הוא הפילוסוף היהודי רבי פרופייט דוראן, שנאלץ להתנצר במהלך הפרעות אך שמר על זהותו ואמונתו היהודית, ואף המשיך לכתוב ולפרסם לאחר מכן בעילום שם דברי פולמוס לטובת היהדות וחיבורים לגלגניים נגד הנצרות. תגובת השלטון בינתיים הגיעו הידיעות לחואן הראשון, מלך אראגון שישב בסרגוסה, והוא הגיב בזעם רב, וגער באחיו, השליט המקומי בקסטיליה, בשל אדישותו מול "פשע כה מתועב" – מחאה כמעט חסרת תקדים מול פרעות ביהודים. הפרעות הופסקו, אך מבצעיהן לא נענשו.המלך שיבח את אנשי ברצלונה, שבלמו את ההמונים, והודיע שבאוגוסט יבקר בעצמו בוולנסיה כדי לעמוד על הפשעים שבוצעו נגד היהודים, אולם משהגיע אוגוסט נרצחו גם בברצלונה 400 יהודים בידי האספסוף, והיתר התנצרו. בין המתנצרים היו גדולי הנכבדים היהודים. בינתיים דחה המלך את יציאתו, אולי כדי להגן על יהודי עירו שלו.בכל הזמן הזה עשה המלך מאמץ גדול לבלום את המתקפות על היהודים, אך לשווא. רק בסרגוסה עירו ניצלו מרבית היהודים. ההרג ביהודים היה חלק מהתקוממות של איכרים, שהייתה עתידה להפוך בהיסטוריה של ספרד למלחמת אזרחים של ממש, אך השתתפו בה גם שכבות גבוהות. אומנם קשה לראות את המלך חואן כחסיד אומות העולם, מפני שבמידה רבה היה מוּנָע על ידי רצון לשמור את היציבות. את נכסיהם של מקדשי השם לקח לעצמו בהיותם בעיניו "מתאבדים" ולא הותיר אותם ליורשיהם הלגיטימיים. באוקטובר ערך המלך מסע לערים, ונהג כלפי הפורעים בסלחנות, אם כי כמה עשרות נתלו ונתבעו קנסות, שהגיעו לקופת המלך. בשנה שאחר כך דיכא המלך מהומות בעודן באיבן. עם חלוף הזמן ניסו חלק מהיהודים שנותרו ולא ברחו מהארץ, לשקם את קהילותיהם החרבות, ודבר זה זכה לברכת המלך, שחפץ להביא יהודים (אפילו בכפייה) להתיישב בברצלונה ובוולנסיה. המוציא והמביא בעניינים אלו היה רבי חסדאי קרשקש. התגובה היהודית הפילוסוף הגדול רבי חסדאי קרשקש, שהיה ידיד המלך, ניסח את המצב באומרו: "מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גוויותינו, ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים". לגבי ההשתמדות משער יצחק בער, שדווקא העשירים והמשכילים היו נוחים יותר לנטוש את דתם, שבה האמינו אמונה פילוסופית, זאת לעומת פשוטי העם שדבקו בה מתוך אמונה תמימה. גזירות קנ"א הן שיצרו את המוני האנוסים, אלו שהמירו דתם בעל כורחם, והדוקטרינה הנוצרית שללה מהם את האפשרות לחזור ליהדות (אף שלא תמכה בהמרתם בכפייה מלכתחילה). רבי שם טוב אבן שם טוב (הראשון) ראה בהמרת הדת ההמונית תוצאה של הגישה הפילוסופית לאמונה, וטען שאלו שהחזיקו באמונה תמימה נשארו איתנים בדתם למרות הגזירות. גל ההגירה גזרות קנ"א הובילו לגל הגירה גדול מחצי האי האיברי. דוגמה לכך היא משפחת אברבנאל שהיגרה מסיביליה לפורטוגל אחרי המרת שמואל אברבנאלמדובר בשמואל אברבנאל אחר משמואל אברבנאל בנו של דון יצחק אברבנאל בימים הסמוכים לגזרות קנ"א. תחילה הלכו המהגרים לפורטוגל ובהמשך פנו רובם לצפון אפריקה ואפילו למדינות בספרד מחוץ למסגרת המלוכה של אראגון, קסטיליה ונווארה. בין המהגרים הידועים שהגיעו לצפון אפריקה יש לציין את הריב"ש (ר' יצחק בר ששת) והרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) שהיו למנהיגיה הרבניים החשובים של קהילת אלג'יר. למהגרים היהודים-ספרדים הייתה השפעה עצומה על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והם הביאו לתחייה תרבותית בקרב יהודי האזור. ימי המאה ה-15 היו ליהודים מעין אתחלתא דגאולה. נפילת קונסטנטינופול, היא "רומא השנייה", בידי הסולטאן העות'מאני מהמט השני ב-29 במאי 1453, ואותות שנראו בשמיים באותם הימים סייעו לאמונות העממיות על לידת המשיח במזרח, ולכן אנו עדים להתעוררות בקרב האנוסים להגר לשטחי האימפריה העות'מאנית באותם הימים. כנראה יצאו לאמירות גרנדה המוסלמית, משם לנמל מאלגה ובאוניות לאיטליה וללבנט. השיבה ליהדות מחוץ לגבולות ספרד נקטעה בשנת 1487 עם הקמת האינקוויזיציה. כך פנו מהגרים לארץ ישראל. עם זאת, מספר העולים לארץ ישראל בעקבות הגזרות ולאורך המאה ה-15 היה קטן למדי. רק לאחר הגירוש מספרד בשנת רנ"ב (1492) החלו להגיע לארץ ישראל גלי עלייה גדולים מחצי האי האיברי. חלק קטן מן הנמלטים הגיעו לצ'כיה (כמו הלוויים בני משפחת הורוביץ) ולמזרח אירופה דרך נדודים יבשתיים או באמצעות ספינות ששטו מנמלי פורטוגל. תעודת יהודי (האגרון העברי) באסופת אגרות (אגרון) מסרגוסה מהמאה ה-15 נמצאה תעודה עברית ששימשה מעין תעודת-דרכון ליהודי, פליט גזרות קנ"א, המעידה על נושאו כי הוא יהודי כשר שלא המיר את דתו. בתעודה זו, של מאיר ב"ר טודרוס בר' חסדאי (כלומר נכדו של רבי חסדאי קרשקש), רשום שהוא "קרוב מאוד למאור הגדול מרנא ורבנא הה"ר חסדאי ע"ם יש"י" (על משכבו יבוא שלום ינוח). התעודה ניתנה בשנת 1412. מטרת התעודה לאפשר לבעליה להציגה בפני קהילות יהודיות אם יצא "אל מרחקי ארץ", ואז ייוודע ברבים כי: "זאת תורת טהרת הבחור הלז, כל הימים טעמו בו, וריחו לא נמר". תעודה זו מעידה על יהודים שלמרות הבעת הנכונות להמיר את דתם לנצרות, התכוונו להגר לקהילה אחרת אפילו בחצי האי האיברי, ולשמור על יהדותם, ועל מומרים שהתכוונו לחזור ליהדותם. ראו גם גירוש ספרד אשת הרב אשת הבישוף חסדאי קרשקש לקריאה נוספת יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: הוצאת עם עובד. בן-ציון דינור, תנועת עליה מספרד לא"י לאחר גזירת קנ"א, ציון, ל"ב, תשכ"ז, עמ' 161-174. חיים ביינארט, יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז, בתוך: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, ירושלים: הוצאת מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח-1978, עמ' 63–106. עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999 אליהו רפאל מרציאנו, ספרד וגירוש קנ"א''', ירושלים: מכון הרש"מ, תשנ"א-1991 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:יהדות ספרד קנ"א, גזירות קטגוריה:1391 קטגוריה:המרת דת באונס	2024-08-17T10:16:42
ריימונדוס מרטיני	ריימונדוס מרטיני (Raymundus Martini) או רמון מרטי (Ramón Martí) (1220–1285) היה חכם נוצרי שנודע בעיקר בשל חיבורו "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" (Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos). כתיבתו מרטיני, נזיר דומיניקני ומיסיונר ספרדי, חיבר את "פגיון האמונה" על מנת להוכיח את האמת שבנצרות מתוך כתבים יהודיים, דרך הוכחה מתוחכמת וחדשה שנוסתה עוד לפני כן בוויכוח ברצלונה שהתנהל עם הרמב"ן. בוויכוח זה היה למרטיני חלק פעיל. מרטיני, ככל הנראה לא שלט בעברית ובארמית ולשם כתיבתו היה נעזר במקורות לטינים שציטטו את המקורות העבריים. בספרו נוהג מרטיני, להביא תחילה את המקור העברי בו חפץ לעשות שימוש, ורק לאחר מכן את התרגום הלטיני. במדרשים שהביא, שכדי להגיע אליהם הסתייע בצוות עוזרים, נעשה שימוש רחב בפולמיקה הנוצרית בדורות הבאים, בין השאר בוויכוח טורטוסה. על ההתנצחות באמצעות המסורות התלמודיות הרומזות לדעתו למסורות נוצריות אמר: מרטיני הביא לא רק מדרשים המרמזים על ישו, אלא גם מדרשים שבעיניו היו כפירה גמורה, כדי להוכיח שלא ייתכן שיהודי ההווה אוחזים באמונה המקראית. חלק מהמדרשים שהביא מרטיני הם בעלי מקור לא ברור, ושאלה גדולה היא האם הם מזויפים, כפי שטענו חכמי ישראל בוויכוח טורטוסה, או שמא נכתבו בחוגים יהודיים. כיום נוטה הכף לצד שסובר שהמדרשים אותנטיים. חלקם, מקורם כנראה במדרש בראשית רבתי של רבי משה הדרשן (שממנו ציטט רש"י לא פעם). ברור, בכל אופן, שמרטיני הרבה להוציא דברים מהקשרם ולסלף את משמעותם. הרשב"א, שהיה בן דורו של מרטיני, כתב חיבור מיוחד כנגד "פגיון אמונה". ראו גם הפולמוס היהודי-נוצרי לקריאה נוספת בין יהודים לנוצרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג' רם בן שלום, מול תרבות נוצרית, פרק חמישי חננאל מאק, ספר פגיון האמונה — Pugio Fidei — ומקורות נוצריים אחרים, בתוך: מסודו של משה הדרשן, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ע ראובן בונפיל, דמותה של היהדות בספרו של ריימונד מרטיני "פגיון האמונה", תרביץ מ (תשל"א), עמודים 360–375. Philippe Bobichon, "Le manuscrit Latin 1405 de la Bibliothèque Sainte-Geneviève (Paris), [Pugio Fidei] autographe et œuvre d’un converti" in: Ramon Martís Pugio Fidei. Studies and Texts, G. K. Hasselhoff and A. Fidora (dir), Santa Coloma de Queralt, Obrador Edendum, 2017, pp. 39-101 online Philippe Bobichon, "Quotations, Translations, and Uses of Jewish Texts in Ramon Martí's Pugio Fidei" in The Late Medieval Hebrew Book in the Western Mediterranean. Hebrew Manuscripts and Incunabula in Context, J. del Barco (dir.), Leiden, Brill, 2015, pp. 266-293 online קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אנשי דת נוצרים קטגוריה:מיסיונרים קטגוריה:הבראיסטים קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים קטגוריה:ילידי 1215 קטגוריה:נפטרים ב-1285	2024-10-16T06:28:32
שנאת ישראל בעולם היווני-רומי	שמאל\|ממוזער\|200px\|הפילוסוף הרומי סנקה. כינה את היהודים "שבט נפשע" שנאת ישראל בעולם היווני-רומי היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בשטחי הרפובליקה והאימפריה הרומית, ובשטחי העולם ההלניסטי בקרב הפגנים. המגעים בין יהודים לעובדי אלילים צברו תאוצה בעקבות מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, אשר הביאו את ארץ ישראל על יהודיה תחת שלטון הלניסטי. קהילות יהודיות גדולות חיו לצד עובדי אלילים בערים גדולות כמו אלכסנדריה ורומא. הסיבות לשנאת היהודים בעולם היווני-רומי שנויות במחלוקת בקרב החוקרים: יש הסוברים כי הייתה זו ההיבדלות היהודית ממגע עם נכרים שגרמה לתיוגם של היהודים כמיזנתרופים ועוינים, בעוד אחרים סוברים שהיו אלו סכסוכים פוליטיים כמו מרד החשמונאים וחיכוכים בין הקבוצות היהודיות והלא-יהודיות בארץ ישראל, סוריה ורומא. היוונים והרומאים הביעו השתוממות ואף לעג כלפי מנהגים יהודיים כמו ברית מילה, הימנעות מאכילת בשר חזיר ושמירת שבת. כנגד היהודים הופצו עלילות שקריות כמו עלילת החמור, עלילת קורבן האדם ועלילת המצורעים, וכן גרסה אלטרנטיבית עוינת לסיפור המקראי על יציאת מצרים. הסיבות לשנאת ישראל במהלך השנים הוצעו הסברים רבים לשנאת היהודים בעת העתיקה. הגישה שהייתה מקובלת בעבר על פיה היהודים פגעו כלכלית ברומאים וביוונים, וכי המצרים קינאו בפריחה ובשגשוג שלהם זכו יהודי אלכסנדריה, אינה מקובלת כיום במחקר. תחתיה רווחות גישות אחרות, גישה אחת היא הגישה המכונה לעיתים "הגישה המהותנית": גישה זו גורסת כי שנאת היהודים בעת העתיקה הייתה מתבקשת בהתחשב באופייה המונותאיסטי של היהדות, השונה באופן מהותי מהפגאניות של היוונים והרומאים. גישה זו הייתה מקובלת במיוחד בקרב היסטוריונים אנטישמיים בתקופת המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שביקשו לקבל צידוק היסטורי לאנטישמיות בזמנם. אך היא אומצה גם בידי פרופסורים יהודיים כמו אביגדור צ'ריקובר ויוסף קלוזנר. גישה נוספת, מכונה "הגישה הפונקציונליסטית". על פי גישה זו, הסכסוך היהודי-נכרי בעת העתיקה, לא היה מבוסס על מהותה של היהדות, אלא על סכסוכים פוליטיים. חלק מהחוקרים כמו אליהו ביקרמן וכריסטיאן האביכט אף לוקחים את הטענה רחוק יותר, וגורסים שכלל לא התקיימה שנאת יהודים בעולם העתיק לפני מרד החשמונאים. לאחר המרד, החשמונאים כוננו מדינה יהודית, נטלו לידיהם את תפקיד הכהן גדול וחיברו את שלטון הדת עם השלטון החילוני. הם הרחיבו את גבולות ממלכת החשמונאים לכל עבר, על חשבון שכניהם. הם הטילו אימה על הנוכרים וכפו עליהם גיור. כלומר, הם הפעילו את אותה גישה שממנה סבלו הם עצמם רק זמן קצר קודם לכן. עובדות אלו, לטענת אותם חוקרים, גרמו לשנאת היהודים שהתפתחה במצרים התלמיית והאימפריה הסלאוקית, והתפשטה ברחבי האימפריה הרומית. ההיסטוריון צבי יעבץ תוקף בחריפות גישה זו. ראשית כל, הוא מפריך את הטענה שאין סימנים לשנאת ישראל לפני מרד החשמונאים, ומביא כראיה את שריפת המקדש היהודי ביב 264 שנים קודם לכן. טענה נוספת שלו היא, שבעוד שרבה הביקורת מצד מקורות יהודיים (כמו יוסף בן מתתיהו) על שלטון בית חשמונאי, הביקורת מצד היסטוריונים יווניים ורומאיים היא מועטה. יתרה מכך, התוקפנות כלפי האדומים והגיור של היטורים שביקרמן והאביכט כה הדגישו את חשיבותו בתהליך, לא נזכרים כלל בספרות היוונית-רומית. יש אף הסוברים כי לא הייתה כלל שנאת ישראל מובחנת ברומא העתיקה. לדעת אותם חוקרים, הרומאים היו שונאי זרים באופן כללי ושנאו כל עם שנבדל מהם בדתו, בלשונו ובתרבותו, והיהודים לא היו יוצאים מן הכלל. אותם חוקרים סבורים כי היחס העוין שגילו היוונים והרומאים כלפי היהודים, אינו נובע משנאה מתמדת ורגשי איבה מולדים אלא היא תוצאה של אי הבנה, ומסמל למעשה בוז ולא תיעוב ושאט נפש. לדעת אותם חוקרים, מחקר מבודד על שנאת ישראל בעת העתיקה הוא מוגבל ומטעה ובמקומו יש להתמקד ביחס הכללי שגילו הרומאים והיוונים כלפי עמים אחרים. צבי יעבץ מסכים כי אפשר לטעון שהמחקר היהודי בשטח זה לוקה ברגישות מופרזת, אך העובדות מלמדות כי אכן יש לראות בשנאת היהודים שנאה מובדלת, הרומאים בזו לעמים אחרים אך בניגוד ליחסם ליהודים, בשדה הקרב גילו הרומאים לרוב כבוד כלפי אויביהם בני העמים האחרים, במיוחד אם לחמו באומץ. שנאה זו מתבטאת לטעמו של יעבץ גם בעובדה שבעוד הלעג על מנהגים מוזרים של עמים אחרים בספרות היוונית-רומית הוא אקראי ואינו מסודר, הלעג כלפי מנהגי היהודים הוא עקבי. מוקדי סכסוך בולטים המקדש ביב ממוזער\|פפירוס מתוך מכתבי יב ההתיישבות היהודית במצרים מתוארכת לשלהי המאה ה-8 לפנה"ס – עוד בתקופה המקראית. האירוע הראשון בהיסטוריה היהודית שניתן לפרשו כהתפרצות של רגשות אנטי-יהודיים, התרחש בעיר יב (אלפנטינה) שבמצרים. היהודים ביב היו ברובם שכירי חרב שהועסקו בהגנה על גבולות מצרים מפני הנובים. היהודים ביב הקימו את "מקדש יב" לאל היהודי, אשר שכן בסמוך למקדש האל המצרי חנום, אשר היה האל הרשמי של האזור. לאחר כיבוש מצרים בידי האימפריה הפרסית היהודים קיבלו יחס מיוחד מהשלטון הפרסי, ומפקדיהם היו פרסים. בניגוד למקדשים המצריים הרבים שהוחרבו בשיטתיות בידי כנבוזי השני, המקדש היהודי ביב נותר על תלו. בשל כך, נתפסו היהודים בעיני אוכלוסיית יב (ברובה מצרית ילידית) כמדכאים. בשנת 425 לפנה"ס, עזב המושל הפרסי ארשם את מצרים, כיוון שיצא להילחם למען דריווש השני במהומות הפוליטיות שפרצו לאחר מותו של ארתחששתא הראשון באותה שנה. היעדרותו עוררה מרד מצרי כנגד השלטון הפרסי, אולם היהודים נותרו נאמנים לשלטון הפרסי כפי שמעיד אחד הפפירוסים של יב: "[כאשר] חילות המצב המצריים מרדו אנחנו [היהודים] את משמרתנו לא עזבנו". עובדה זו הגבירה את המרירות המצרית כלפי היהודים, ובפפירוסים הבאים מאותה תקופה ישנן עדויות ברורות ליחסים גרועים בין היהודים למצרים המקומיים. בשנת 410 לפנה"ס עזב ארשם שוב את האזור, אלא שהפעם עזיבתו לא לוותה במרד נגד השלטון הפרסי. תחת זאת, כהני חנום הסיתו את וידרינג, מפקד חיל המצב הפרסי באזור זה של מצרים, להרוס את המקדש היהודי. וידרינג נתן הוראה לבנו, נפין, אשר היה מפקד חיל המצב הפרסי-מצרי ביב, להחריב את המקדש בעזרת כוחותיו. יש הסוברים שהחרבת המקדש בוצעה על רקע סכסוך דתי בין כהני המקדש שהקריבו כבש בחג הפסח, בעוד כאמור הדת השלטת באזור הייתה פולחן חנום, אשר הכבש היה מקודש לו. וידרינג ומעורבים נוספים בפרשה נענשו, אולם היהודים לא קיבלו אישור לשקם את המקדש. בקשה שנשלחה אל בגוהי מושל פחוות יהודה, לא נענתה. שלוש שנים מאוחר יותר פנו היהודים שוב לבגוהי ולאישים רבי השפעה נוספים, והפעם קיבלו את האישור לבנות את המקדש מחדש. גורל המקדש לאחר מכן, כמו גם מועד חיסול הקהילה היהודית ביב, לא ידוע. אלכסנדריה ממוזער\|תמונה מהמאה ה-16 של פילון האלכסנדרוני אשר היה עד ראייה לפרעות באלכסנדריה ותיעד אותן התפרצות נוספת של שנאת יהודים פגאנית במצרים, התרחשה באלכסנדריה. חלק מהחוקרים מגדירים אותה בתור: "ההתפרצות האלימה ביותר של רגשות אנטי-יהודיים בעת העתיקה". באלכסנדריה הייתה קהילה יהודית ותיקה, אשר לכל אורך השנים בהן שימשה אלכסנדריה כבירת מצרים התלמיית חיה בשלום עם הרוב היווני-מצרי בעיר. הניכור החל כאשר רומא השתלטה בהדרגה על מצרים, במיוחד לנוכח התמיכה שהעניקו יהודי מצרים ליוליוס קיסר במהלך מערכתו במצרים בין השנים 48–47 לפנה"ס. במהלך העשור השני לספירה הטיל אוגוסטוס מס גולגולת על אזרחי אלכסנדריה, אולם פטר את היוונים מלשלם אותו. מעשה שחידד את הבדלי הגזע והדת בין אזרחי העיר. תיאור האירועים בא לידינו בעיקר מספריו של פילון האלכסנדרוני "נגד פלאקוס" ו"המשלחת לגאיוס": באוגוסט 38 לספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר הרומי קליגולה, ביקר באלכסנדריה המלך היהודי אגריפס הראשון. הביקור עורר זעם רב בקרב הפגנים בעיר, ולאחר שעזב המלך פרץ פוגרום ביהודים. חלקו של המושל הרומאי של מצרים, אאולוס אוויליוס פלאקוס בפרשה כולה, לא ברור. פילון טוען שפלאקוס נוצל בידי מנהיגי הכנופיות האנטי-יהודיים בעיר. פלאקוס היה מיודד בעבר עם קווינטוס נביוס מקרו, לשעבר מפקד המשמר הפרטוריאני אשר אולץ להתאבד בידי קליגולה. בשל כך, היה מעמדו של פלאקוס רופף למדי באותה תקופה, והוא חשש שיסולק בקרוב מתפקידו, ואף גרוע מכך (כפי שאכן קרה לבסוף). פילון טוען שפלאקוס חיפש נואשות בעל ברית כלשהו, והמנהיגים האנטי-יהודיים דיוניסוס, לאמפון ואיסידורוס, הבטיחו לו את תמיכת אזרחי אלכסנדריה אם יסגיר בידיהם את היהודים. בשל כך, העלים פלאקוס עין ממעשי האספסוף האלכסנדרוני, ואף תמך בהם בסתר. פלאקוס התיר לאספסוף לתפוס את בתי הכנסת היהודיים, ולהציב בהם צלמים של הקיסר. על פי המקורות, לאחר מכן הוציא פלאקוס צו מיוחד אשר נועד להגדיר מחדש את מעמדם של יהודי אלכסנדריה. על הצו עצמו ידועים פרטים מעטים, אולם בעקבותיו הוגדרו יהודי אלכסנדריה כ"זרים ונכרים". מה שאמר שאזרחותם בוטלה ודמם הותר. בעקבות הצו, נערך פוגרום מחריד בתושבי אלכסנדריה היהודים. פילון, אשר היה עד ראייה למאורעות, מוסר תיאורי זוועה של הפוגרום: היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם (אשר נבזזו מיד בידי המצרים), ולעבור לחלק אחר של העיר - "רובע דלתא". לטענת ההיסטוריונית מרי סמולווד זהו הגטו הידוע הראשון. הרובע היה צר מלהכיל את כל היהודים, ורבים נפלטו אל החופים, בתי הקברות והמזבלות. רבים גוועו ברעב בתוך הרובע, וכאשר העזו חלקם לצאת מהרובע כדי לקנות אוכל למשפחותיהם, הותקפו בידי המצרים. 40 מזקני היהודים הולקו והושפלו בפומבי, ופלאקוס שלח את אנשיו לחפש נשק בבתי היהודים. בספטמבר או אוקטובר של אותה שנה, נקרא פלאקוס באחת לשוב לרומא. הוא הוגלה לאי אנדרוס ומאוחר יותר הוצא להורג. לא ידוע הרבה על מה שקרה לאחר מכן, ונראה שהשתרר שלום מתוח בין היהודים למצרים. בחורף 39/40 שלחו הן היהודים והן האלכסנדרונים משלחות להתווכח בפני הקיסר קליגולה. בראש המשלחת היהודית עמד פילון, ובראש המשלחת האלכסנדרונית עמד הסופר האנטי-יהודי אפיון. באביב של שנת 40 העניק קליגולה למשלחת היהודית ריאיון קצר, ודחה את הפגישה לפעם אחרת. בסתיו של אותה שנה הוא העניק לשתי המשלחות ראיון ארוך יותר, אולם השיחה נסבה בעיקר על שאלות אחרות, וכאשר ניסו חברי המשלחת היהודית להעלות את נושא אזרחותם שלשמו באו, קטע אותם הקיסר בגסות. ב-24 בינואר, 41 נרצח קליגולה בידי המשמר הפרטוריאני, וקלאודיוס עלה לשלטון. הידיעות על חילופי השליטים עודדו את היהודים לנסות לנקום באלכסנדרונים על פרעות שנת 38, ותקפו את בני עירם. המידע על התוקפנות היהודית מועט, אולם נראה שהתפתח מרחץ דמים רציני כיוון שהצבא הרומי נאלץ להתערב ולהשליט סדר. בפברואר או מרץ הוציא קלאודיוס פקודה אשר החזירה ליהודים את זכויותיהם הקודמות. בסוף אפריל, נשפטו והוצאו להורג מנהיגי הסיעה האנטי-יהודית באלכסנדריה איסידורוס ולאמפון, וב-10 בנובמבר פרסם קלאודיוס איגרת נוספת אשר ידועה כ"איגרת הקיסר קלאודיוס לאלכסנדרונים" ושרדה בתור פפירוס, ובה אישר מחדש את אזרחותם של היהודים. רומא שמאל\|ממוזער\|250px\|הנואם הרומאי מרקוס טוליוס קיקרו, טען שהיהודים נולדו להיות עבדים וכינה את הדת היהודית "אמונה טפלה וברברית". ממוזער\|כריכת תרגום אנגלי לספר הסאטירות של יובנאליס. יובנאליס סבר שהיהודים מסכנים את רומא. בעיניו הם היו קבצנים, מגידי עתידות ובעלי אמונות טפלות עמדתם של הרומאים ביחס ליהודים מורכבת יותר. מחד, ירשו הרומאים את שנאתם של המצרים ליהדות, ואת הבוז שהיוונים רחשו לה, אך מאידך גם חשו כלפיה רגשות התעניינות ומשיכה, שהתבטאו במספר גדול של גרים. ראשיתה של הקהילה היהודית ברומא, לוטה בערפל. ייתכן שההתיישבות היהודית בסיציליה ואיטליה באה במקביל להתפשטות הסחר הפיניקי, ויש אף הטוענים שהיהודים הראשונים באו לרומא במחנהו של חניבעל. ההשערה הרווחת יותר היא שהקהילה היהודית ברומא התפתחה סביב קהילה של עבדים יהודים משוחררים. הידיעה הברורה הראשונה לקיומה של קהילה יהודית ברומא מגיעה משנת 139 לפנה"ס. ולריוס מקסימוס (המאה ה-1 לספירה) מספר שהיהודים גורשו מרומא באותה שנה. הקטע הרלוונטי בספרו של מקסימוס (א', 3, 3) אבד, ושרד בשני תקצירים שכתבו מחברים מאוחרים יותר. כל אחד מהתקצירים מתייחד בפרטים אשר אינם מופיעים בשני, אולם משניהם עולה שהיהודים גורשו כיוון שניסו "לטמא מנהגים רומיים", היינו להכניס לרומא פולחנים זרים. סביר להניח שהיהודים רצו בסך הכל לנהוג את מנהגיהם ברומא בפומבי (ראו בפרק גיור). נראה שהמקור של מקסימוס בנושא זה הוא אחד מספריו האבודים של טיטוס ליוויוס. עם זאת, נראה שצו הגירוש חל רק על יהודים זרים, ולא על יהודים שהיו תושבי קבע של רומא. כמו כן, מכיוון שהצו הוצא בידי פראיטור הוא היה מוגבל לשנת כהונתו של הפראיטור. כיבוש יהודה בידי פומפיוס מגנוס בשנת 63 לפנה"ס, הגביר את חדירת היהודים לרומא. עדות ראשונה לשנאת יהודים ברומא, ניתן למצוא בנאומו של קיקרו "בעד פלאקוס" (Pro Flacco) משנת 59 לפנה"ס. קיקרו שימש כפרקליטו של לוקיוס ולריוס פלאקוס, הנציב (פרופראיטור) לשעבר של הפרובינקיה הרומית אסיה. הואשם בשחיתות ונתבע על עושק ומעשים בלתי חוקיים כלפי אוכלוסיית המקום. אחת מאשמות התביעה הייתה שבזמן שהותו באסיה, החרים את "הזהב" שנאסף על ידי יהודי הפרובינקיה שלו למען בית המקדש בירושלים, ככל הנראה המס השנתי של מחצית השקל. קיקרו פותח את נאומו ברמיזה כביכול קנה התובע את "הקהל ההוא" של היהודים, ביודעו "איזה המון עצום זה, כמה מלוכד הוא ואיזו השפעה יכולה להיות לו בהתכנסויות ציבוריות". לפיכך מציע קיקרו, "לדבר בלחש ככה – רק מספיק חזק כדי שחבר המושבעים יוכל לשמוע; שכן לא חסרים אנשים שיסיתו את הקהל הזה נגדי ונגד כל מיטב האנשים". לאחר מכן עובר קיקרו לתקוף את היהודים, ובין היתר מגדיר את דת היהודים כ"אמונה טפלה ברברית". הגדרה שעומדת בניגוד להוקרה שרחש בן דורו של קיקרו, מרקוס טרנטיוס וארו, אשר הוקיר מאוד את הדת היהודית. עם זאת, כאשר בוחנים את הדברים יש להתחשב בהקשר המשפטי ובמנהגו של קיקרו להשמיץ עדים נגדיים על ידי האשמת אופיים הלאומי. יוליוס קיסר נודע ביחסו ההוגן כלפי היהודים, ועל פי עדותו של סווטוניוס לאחר רציחתו הם התאבלו עליו מרה. מלחמותיו של הורדוס, אשר בהן השתתפו חיילים רומאים רבים, הגבירו את התעניינותם של הרומאים ביהודים, כמו גם את מספר העבדים היהודיים שיובאו לרומא. עדות לכך ניתן לראות בעובדה שבספר הסטירות הראשון של הורטיוס, אשר נכתב באותה תקופה, מאוזכרים היהודים פעמים רבות יחסית ובמקומות מרכזיים. במהלך המאה ה-1 לספירה, גדל מספרם של היהודים ברומא, ובד בבד התעצם כוחם. על פי ההערכות מספרם של היהודים ברומא במהלך המאה נע בין 15,000 ל-50,000. היהודים הצליחו להשתלב בחברה הרומית, ותוך כדי כך לשמור על מבנה קהילתי ועל דתם הייחודית, מה שעורר לעיתים שנאה כלפיהם ופחד מפניהם. הקיסר הרומאי הראשון, אוגוסטוס, נודע גם הוא במדיניותו ההוגנת כלפי היהודים. לא כן יורשו טיבריוס, אשר בשנת 19 לספירה הורה על גירוש היהודים והגרים, לפי חלק מהעדויות מרומא בלבד, ועל פי חלקן מכל רחבי איטליה. על פי המקורות, סיבת הגירוש הייתה פעילות גיור שבה עסקו יהודים ברומא, אם כי חלק מהחוקרים בני זמננו מציעים סיבות אחרות. הוא הורה לשרוף אביזרי פולחן יהודיים, גייס בכפייה 4,000 יהודים ושלח אותם למלחמה בשודדים בסרדיניה ("אם יאבדו בשל האקלים הקשה, לא יהיה הנזק שווה הרבה"), והציב אולטימטום לשאר העוסקים ב"עבודה הטמאה". פילון האלכסנדרוני מייחס את מדיניותו האנטי-יהודית של טיבריוס לאיש החצר האנטי-יהודי סיאנוס, אולם חלק מהחוקרים מאמינים שחלקו של סיאנוס במאורעות היה מועט, וכי פילון ניסה להציג את הקיסרים הרומיים כולם כפרו-יהודים כדי לצבור לגיטימציה. הסאטיריקן יובנאליס, אשר פעל במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-2 לספירה, נחשב לסופר הרומאי בעל הדעות הרבות והמסולפות ביותר על היהדות. בתקופתו של יובנאליס, התגבר זרם המהגרים אל רומא מהפרובינקיות, מצב שיובנאליס מגלה בכתביו חוסר השלמה ותיעוב כלפיו. אלא שהוא אינו חש סלידה כלפי המהגרים מספרד, גאליה או אפריקה, מאחר שהם עברו תהליך של רומניזציה ולא שונים מהרומאים באופן משמעותי. הקסנופוביה של יובנאליס מופנית כלפי תושבי הפרובינקיות המזרחיות, והיהודים ביניהם. הוא לועג בעיקר למצרים, אולם רק מגנה אותם, ולא חושש שהם עשויים להשפיע על בני רומא מבחינה תרבותית. היחידים שיובנאליס ממש חושש מהם, הם היהודים והיוונים. עם זאת, הביקורות שלו כלפיהם שונות, כפי שמגדיר פטר שפר: "אם היוונים מואשמים [אצל יובנאליס] בהשתלבות יתרה בחברה הרומית, היהודים מואשמים באפס-השתלבות". בעיני יובנאליס, היהודים הם קבצנים, מגידי עתידות ובעלי אמונות טפלות. הוא מאשים רק אותם, ולא שום אומה אחרת, בהמרת אנשים לדתם. היחיד שמשתווה ליובנאליס בביקורתו ביחס ליהודים, הוא ההיסטוריון הנודע טקיטוס. בספר החמישי ב"היסטוריות" שלו, מספר טקיטוס על דיכוי המרד הגדול ביהודה. לפני תיאור המצור על ירושלים, הוא מציין שהוא עומד לתאר את ימיה האחרונים של עיר מפורסמת ובכך מספק הצדקה לסקירה אתנוגרפית על היהודים. סקירה זו, העוינת מאוד, היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית. דיווחו משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו. מוצא היהודים לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית. המשותף בין מסורות אלו, הוא שבניגוד לסיפור יציאת מצרים המקראי, היהודים גורשו ממצרים ולא יצאו ממנה מרצונם. הקטאיוס איש אבדרה (סביב 300 לפנה"ס) מספר על מגפה במצרים, אשר בגללה המצרים גרשו את כל הזרים מארצם, ובעוד חלקם נחתו בחופי יוון, רובם הגיעו "לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם." רבים סבורים שאין בקטע נימה אנטי-יהודית, אם כי היסטוריונים כפטר שפר מפקפקים בכך. כך או כך, הקטאיוס היה הראשון שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים עם מסורת יציאת מצרים. הכהן וההיסטוריון המצרי מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס) מספר שהחיקסוס, שפלשו למצרים ממזרח, ביצרו את העיר אווריס, ומאוחר יותר, כאשר התקוממו עליהם המצרים, התבצרו בעיר עד שגורשו ממצרים, ואז התיישבו בארץ שמאוחר יותר נקראה "יהודה" וייסדו בה את העיר ירושלים. בתקופה מאוחרת יותר אסף מלך מצרים את כל המצורעים בארצו, גירש אותם לעבודה במחצבות והסכים לתת להם להתיישב באווריס, העיר החרבה של החיקסוס. לאחר מכן התקוממו המצורעים, ותחת הנהגת אדם בשם אסרסיף, אשר שינה את שמו למשה, קראו לעזרתם את החיקסוס מירושלים, פשטו יחד עמם על מצרים ועשו בה "תועבות גדולות". אולם לאחר מכן החיקסוס והמצורעים גורשו שוב ממצרים. ההיסטוריון דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) בתיאורו את המצור של אנטיוכוס השביעי (סידטס) על ירושלים, מספר שחבריו של אנטיוכוס סיפרו לו "שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת". הסופר המצרי ליסימכוס, אשר זמנו אינו ידוע ומוכר לנו רק מכתבי יוסף בן מתתיהו כתב גם הוא גרסה משלו ליציאת מצרים, אשר לדעת יוסף יש לסווגה כעוינת מכולן. על פי ליסימכוס, בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים, הוחלט לגרש את היהודים אשר היו מצורעים והפיצו מחלות. רבים מהם הוטבעו בים, ואלו מהם ששרדו התקבצו תחת הנהגת משה, אשר הורה להם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים). הגאוגרף סטראבון (המאה ה-1 לפנה"ס), קבע ש"אבותיהם של היהודים בני זמננו, כפי שהם נקראים, היו מצרים" וטען שזאת הסיבה לריבוי האוכלוסייה היהודית במצרים, "מפני שהיהודים הם מצרים מעיקרם". אולם בזמן שהמסורת המצרית-יוונית גרסה שהיהודים גורשו ממצרים, צייר סטראבון תמונה אוהדת מאוד של האדם שהנהיג אותם והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלוויית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", מפני שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים". ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס (סוף המאה ה-1 לפנה"ס) מוסר גרסה מקוצרת ומלאה בשיבושים של הסיפור המקראי אודות מוצא היהודים, ומצייר תמונה אוהדת למדי של יוסף ושל משה. עם זאת, הוא מספר שלאחר שנחתו על המצרים גרדת וצרעת והם הוזהרו על ידי אורקל, גרשו את משה ממצרים יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. מאחר שמשה הפך למנהיג הגולים, הוא לקח בגנבה את כלי הקודש של המצרים, ואלה ניסו להשיב אותם בכוח הנשק, אך סערות אילצו אותם לשוב לביתם. היהודים השתלטו על דמשק והר סיני, ולטענתו מאז מקפידים לא לבוא במגע עם זרים. תיאורו של פומפיוס כולל גם את האזכור היחיד לאהרן (Arruas) בספרות היוונית-רומית. ניתן להניח שאת הסיפור על מוצא היהודים לקח פומפיוס ממקור אוהד, או לכל הפחות נטרלי, בעוד את סיפור הגירוש לקח ממקור עוין בעליל. המדקדק אפיון, אשר נודע כשונא יהודים מושבע (יוסף בן מתתיהו כתב נגדו את הספר נגד אפיון), כתב ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס והוא הוציא את היהודים ממצרים בשנה הראשונה של האולימפיאדה ה-7 (שנת 752 לפנה"ס). גם גרסת אפיון כוללת את עלילת המצורעים, אולם הוא הוסיף לה נדבך משלו: מלבד מצורעים, כללו 110 אלף המגורשים גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של כאירמון מאלכסנדריה לסיפור, דומה למדי לגרסתו של מנתון, אלא שעל פי גרסתו גורשו היהודים בשל זעמה של האלה איזיס. בשל אזכורה של איזיס, יש המחברים בין גרסת כאירמון לבין "נבואת הקדר". נבואה זו היא למעשה סדרת פפירוסים ביוונית הכוללים נבואות זעם על עתידה של מצרים. הנבואות מושמעות מפי קדר (ומכאן שמן), והן מיועדות אל המלך אמנופיס. על פי הנבואות: מצרים תיכבש בידי זרים, אולם הם יבואו על עונשם ועירם תהיה משטח דייגים. אז יקום מלך צדיק והחיים יתפללו שהמתים יקומו לתחייה. הנבואות נכתבו בערך ב לספירה, ומשקפות היטב את המצב הפוליטי והכלכלי העגום במצרים באותה תקופה. באחת הנבואות נזכר "צא נגד היהודים... המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס". הנבואה מקוטעת מאוד, ולא ניתן לדעת האם היו הקבלות נוספות בינה לבין סיפורו של מנתון. ההיסטוריון טקיטוס (המאה ה-1 לספירה) מביא מספר גרסאות בנוגע למוצא היהודים, אולם נוטה יותר לקבל את הגרסה על פיה היהודים היו מצרים אשר גורשו לאחר שהושחתו בנגע ממאיר, ולאחר שהתקבצו בהנהגת משה, חצו את המדבר "תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש." טקיטוס גם קושר את הגירוש לעלילת החמור, וטוען גם שהוא מסביר מנהגים חריגים רבים של היהודים. תיאורו כולל גם אזכור יחיד במינו למצה ושמיטה. מתוך הכתבים שיש בידינו לא מתקבל שום מושג לגבי צורתם החיצונית וצבעם של היהודים, וזאת בניגוד לתיאור של אנשים "ברברים" בספרות היוונית והרומית. משה בסיפור המקראי, משה היה מנהיגם של העברים ביציאת מצרים, והוא שהובילם דרך המדבר אל ארץ ישראל. היחס אל משה בספרות הפגנית משתנה מסופר לסופר. מנתון כותב שהוא היה כהן דת מהעיר הליופוליס, וששמו המקורי היה "אוסרסיף". גם על פי סטראבון היה משה כהן מצרי, אשר עזב את מצרים בשל אכזבה מדתה. גם על פי אפיון הוא היה מצרי יליד הליופוליס. ההיסטוריון היהודי-מצרי-הלניסטי ארתפנוס (סביבות 200 לפנה"ס), שדבריו הגיעו לימינו דרך ציטוטים בכתביהם של היסטוריונים מאוחרים יותר מאבות הכנסייה, סיפר בספרו "על היהודים" שמשה גדל כנסיך מצרי, וזיהה אותו עם הדמות המיתולוגית מוסאוס מאתונה. על ידי זיהוי זה, ייחס למשה אגדות רבות המשלבות מיתולוגיה מצרית ויוונית. כמו כן, הושם דגש על הקשר שלו עם דמות ידועה אחרת מהתנ"ך אשר פעלה במצרים – יוסף. על פי פומפיוס טרוגוס, משה היה בנו של יוסף וירש ממנו את יופיו וחכמתו. אצל אפולוניוס מולון לעומת זאת, הפך משה לנכדו של יוסף, ואצל כאירמון מאלכסנדריה הם מוזכרים כבני אותו הדור. שנויה במחלוקת לא פחות היא הדת שהנחיל משה לעמו. מרבית התיאורים של הסופרים היווניים והרומיים עוינים למדי. דיודורוס מונה את משה כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao). בהזדמנות אחרת הוא מכנה את משה "האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים", וטוען שבבית המקדש השני הועמד פסל שלו ישוב על חמור. יוסף בן מתתיהו מציין את הסופרים אפולוניוס מולון וליסימכוס, בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". במקום אחר הוא מביא את דברי ליסימכוס על פיהם משה הורה לבני עמו שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". גם טקיטוס כותב שמשה "הזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם". יובנאליס (בן דורו של טקיטוס) כתב שהגרים נשמעים ל"כל שצִוָם משה במגילת ספרו הנסתרת, לא להראות את הדרך...לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה". קווינטיליאנוס מכנה אותו "מייסד האמונה הטפלה היהודית". הרופא הנודע גלנוס (המאה ה-2 לספירה) מזכיר את משה מספר פעמים כדוגמה לצורת מחשבה שלדעתו אינה תואמת לזו של המדען והפילוסוף האמיתי. עם זאת, ישנם גם תיאורים חיוביים על משה. סטראבון כותב בנימה חיובית שמשה ייסד "פולחן שלא יכביד על מי שיאמץ אותו, בין אם בהוצאות או באובססיות אלוהיות או בצרות אבסורדיות אחרות". המחבר האלמוני של החיבור "על הנעלה" מהמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה, ציטט מתוך הפרק הראשון של ספר בראשית כדוגמה לספרות המייצגת את הטבע האלוהי כפי שהוא באמת – טהור ונפלא ולא-מחולל. הסופר לא נזכר בשמו אלא רק כ"המחוקק של היהודים", ומכונה "גאון" וזאת "כי הוא הבין וגם נתן ביטוי לכוחה של האלוהות כפי שהגיע לה". הפילוסוף הסורי נומניוס מאפאמיה ציטט את משה בקטעים רבים בכתביו, והתייחס לדמיון בין תורתו של משה לזו של אפלטון, כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובר יוונית אטית?". על פי הסודא, הסופר היווני אלכסנדר פוליהיסטור (המאה ה-1 לפנה"ס) ציין בחיבורו על רומא, שהייתה בה "אישה עבריה בשם מוֹסוֹ (Μωσώ) שחיברה את חוקי העברים". הסופר הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1) ציין בהרצאתו על תולדות המאגיה, שבין האסכולות הקיימות יש גם פלג של מאגיה שמקורו במשה. הרטוריקן הלטיני אפוליוס (המאה ה-2) ציין את משה בין המכשפים הידועים ביותר עד לזמנו. נומניוס מאפאמיה התייחס אל האגדה על המאבק בין משה לקוסמים המצרים יאנס ויאמברס, "שנבחרו על ידי תושבי מצרים כמתאימים לעמוד מול משה, שעמד בראש היהודים, איש שהיה בעל כוח רב בתפילה לאלוהים". עלילות כנגד היהודים עלילת החמור שמאל\|ממוזער\|220px\|צלב הלעג הפאלאטיני - קריקטורה רומאית עתיקה הלועגת לנוצרים ומציגה אותם כסוגדים לחמור עלילת החמור, הייתה עלילה אנטי-יהודית פופולרית אשר זיהתה את אלוהי היהודים עם החמור, וגרסה כי היהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. הן אצל המצרים, והן אצל היוונים והרומים, החמור נתפס כמטומטם ותאוותן (בניגוד להערצת בעלי חיים אחרים שרווחה במצרים). היהודים קושרו גם אל האל המצרי סת ואל מקבילו היווני טיפון, אשר שניהם זוהו עם החמור. קישור זה עשו מנתון, ופלוטרכוס. דיודורוס מספר שבבית המקדש השני היה "פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו". אותו אדם היה משה. הפסל נמצא בידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), אשר היה "מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות". אפיון מתאר כי: "בחביון המקדש הזה הציגו היהודים ראש חמור והם נותנים לו כבוד אלהים ומרוממים אותו באמונה רבה". לטענת אפיון, הפסל נלקח בידי אנטיוכוס הרביעי יחד עם שאר אוצרות המקדש. ההיסטוריון דמוקריטוס ציין בחיבורו "על היהודים" (אותו כתב כנראה אחרי שנת 70 לספירה), שהיהודים "נהגו לסגוד לראש זהב דמוי-חמור". ייתכן ודמוקריטוס הסתמך על אפיון. אפיון אף מצטט את הסופר מנסיאס (200 לפנה"ס בערך) כמקור קדום יותר לטענתו. מנסיאס מספר על כך שבתקופת המלחמה בין האדומים ליהודים, אדומי בשם זאבידוס גנב מבית המקדש את "ראש הזהב אשר לחמור המשא" אשר הוצג לכאורה בית המקדש. יוסף בן מתתיהו מבקר בחריפות את דברי אפיון וטוען כי "החמור הגדול היה הוא ולא אחר". ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2 לספירה), ניסה למצוא הסבר אטיולוגי לכך שהיהודים סוגדים לחמור. לטענת טקיטוס, במהלך נדודי בני ישראל במדבר, הם לא מצאו מים, עד ש"עדר חמורי בר" הראה למשה "מקורות מים גדולים". לפיכך, כאשר בנו מקדש "בדביר הקדישו את צלמו של בעל־החיים אשר נחם והושיעם מנדודיהם ומצמאם". טענה זו נמצאת גם אצל פלוטרכוס. טקיטוס סותר את עצמו בהמשך, כאשר הוא מתאר את כיבוש בית המקדש השני בידי פומפיוס מגנוס בשנת 63 לפנה"ס: "מני אז נודע ברבים כי אין שם כל צלמי אלים וכי המקדש ריק ואינו צוֹפן כל סוד". בסתירה זו, החושפת את השקר, הבחין כבר טרטוליאנוס, מאבות הכנסייה (סביב 200 לספירה), שהכחיש את קיומו של פולחן חמור אצל היהודים וגם אצל הנוצרים. עלילת קורבן האדם עלילה זו גרסה כי היהודים מקריבים בבית המקדש בירושלים קורבנות אדם. אפיון מספר שכאשר נכנס אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) לבית המקדש השני הוא מצא איש אשר סיפר לו בבכיות שהוא יווני אשר נתפס בידי היהודים, הפך לאסיר בבית המקדש ופוטם במאכלים שונים. כשניסה לברר על פשר הדברים, הוא הצליח לשמוע ולהבין שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז במועד קבוע לקחת אותו לחורשה. שם הם הורגים אותו ומקריבים אותו כקורבן על פי המנהגים שלהם, וטועמים מבשרו, ותוך כדי הקרבתו נשבעים שבועה ידועה להיות שונאים ליוונים, ואת שאריותיו זורקים לבור. בעקבות מה ששמע החל אנטיוכוס לרדוף את היהודים. ההיסטוריון דמוקריטוס כותב בספרו "על היהודים": "מדי שבע שנים, בהיותם חסרי מעש, לכדו נוכרי והקריבוהו תוך גזירת בשרו לגזרים קטנים, וכך הרגוהו". מרבית החוקרים מסכימים שהסיפור המובא אצל אפיון (שדמוקריטוס כנראה הסתמך עליו), הוא הכלאה של שני סיפורים שונים שנעשתה במגמה אנטי-יהודית. אולם בעוד אליהו ביקרמן סבור שמקור הסיפור הוא בהיסטוריון חצר סלאוקי שניסה להצדיק את צעדיו של אנטיוכוס נגד היהודים, בצלאל בר כוכבא סבור שמקורו הוא במצרים העתיקה בתקופה הפרסית. לדעת בר כוכבא, היסטוריון החצר הסלאוקי רק אימץ את העלילה המצרית והוסיף את כניסת אנטיוכוס למקדש כסיפור רקע. עלילת המצורעים עלילה זו גרסה שאבותיהם של היהודים היו מצרים מוכי צרעת שגורשו בשל כך ממצרים. היא מהווה פן נוסף של הגרסה היוונית-מצרית ליציאת מצרים (ראו בפרק מוצא היהודים). ההיסטוריון המצרי מנתון בגרסתו ליציאת מצרים, מספר שהמצרים רצו לטהר את ארצם "מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". דיודורוס טוען כי "כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת". פומפיוס טרוגוס כותב שהמצרים, לאחר "שניחתו עליהם גרדת וצרעת" והוזהרו על ידי אורקל, גרשו ממצרים את משה יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים". הסופר המצרי ליסימכוס כותב כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציווה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציווה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים", אלה שנשארו הופקרו במדבר בסכנת חיים, אולם משה הנהיג אותם והוביל אותם אל יהודה. גרסתו של אפיון דומה מאוד, אלא שהוא מוסיף אל המצורעים גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. כאירמון מאלכסנדריה מספר שהאלה איזיס הציקה למלך מצרים אמנופיס בחלום, ואחד החרטומים אמר לו שאם יטהר את מצרים מכל מי שיש "טומאה" בבשרו, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציווה המלך לאסוף 250 אלף אנשים "מצורעים" ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו על פי תיאורו משה ויוסף, והם נפגשו עם מגורשים נוספים הם יצאו למלחמה על מצרים. האחרון שמזכיר עלילה זו הוא טקיטוס, המספר שהיהודים גורשו ממצרים בשל "נגע ממאיר, המשחית את גוף האדם", ואומר שבשל כך היהודים נמנעים מאכילת חזיר, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה". עלילה זו נחשבת, לצד עלילת החמור ועלילת קורבן האדם, לאחת העלילות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה. יוסף בן מתתיהו מתאמץ להפריך אותה בספרו "נגד אפיון". בספר שמות מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה. אולם בתרגום השבעים, וכן בכתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, הסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים. תגובות הרומאים למנהגי היהודים השבת מצוות השבת היא אחת המצוות הבסיסיות ביותר ביהדות. היא הדברה הרביעית מבין עשרת הדיברות. השבת מוגדרת לעיתים כ"יסוד האמונה" ונאמר בחז"ל כי "כל המשמר את השבת כהלכתו – כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת – כאלו כפר בכל התורה כולה". אי שמירת השבת נתפסה בין היתר כאחת הסיבות לחורבן בית ראשון ולגלות בבל, ובתקופת הגלות הפכה לאחד הסממנים המובהקים ביותר של העם היהודי. לפיכך, אחת מגזירות אנטיוכוס הייתה "להפר את השבתות ואת המועדים". השבת כאמונה טפלה ההיסטוריון אגאתרכידס (המאה ה-2 לפנה"ס), הוא המחבר הפגני הראשון המתייחס לשבת היהודית: "אלה הנקראים בשם יהודים...רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה" יוסף בן מתתיהו מאשר את טענת אגאתרכידס שתלמי תפס את ירושלים בשבת, אולם תוקף את הגישה שבה הציג את הדברים: "והנה הדבר הזה היה בעיני אגתרכידס לצחוק, אולם האנשים אשר יבחנו אותו בלא מחשבה רעה יגלו כי טוב ומהולל מאד הוא מעשה בני האדם, אשר יקרים בעיניהם תמיד חוקיהם ויראת אלוהיהם גם מפדות נפשם ומחרות ארצם." דבריו של אגאתרכידס רומזים על כיבוש ירושלים בידי תלמי הראשון בשנת 301 לפנה"ס. בחיבורו "על האמונה הטפלה" (במקור היווני: Περὶ δεισιδαιμονίας; בלטינית: De Superstitione), כותב הסופר פלוטרכוס: "ואולם היהודים, מפני שהיה זה יום שבת, ישבו במקומם ללא ניע, בשעה שהאויב השעין סולמות אל החומות ותפס את עמדות ההגנה, ואילו הם לא קמו, אלא נשארו שם, כבולים בחבלי האמונה הטפלה כמו היו אחוזים ברשת אחת גדולה". בניגוד לאגאתרכידס, פלוטרכוס אינו מפרט באיזה כיבוש של ירושלים מדובר. עם זאת, בשל הדמיון בין התיאורים מקובל כיום להאמין ששניהם דיברו על אותו כיבוש. במקום אחר באותו חיבור, פלוטרכוס מסביר את האמירה של אוריפידס "יוונים המגלים אצל הברברים דברים רעים" ומונה את המנהגים הברבריים שאומצו על ידי היוונים שיש בהם מן "האמונה הטפלה", ובהם גם "שמירת שבת" (Sabbatismous). מילה זו אינה מופיעה אמנם בתרגום השבעים, אבל נמצאת בברית החדשה ובספרות של אבות הכנסייה. דיו קסיוס טוען שגנאיוס פומפיוס מגנוס למד על "הלהיטות הדתית" של היהודים, ובשנת 63 לפנה"ס לכד את ירושלים ב"יום סטורן" שבו היהודים לא התגוננו. פרונטינוס טוען שאספסיאנוס ניצח את היהודים בזמן המרד הגדול, על ידי כך שביצע התקפה בשבת "יום שבו הוא בגדר חטא להם לעשות כל עסק". במקרא לא מצוין האיסור להילחם בשבת, ותיאור כיבוש ירושלים בידי תלמי הוא הראשון שמזכיר איסור זה. בספר מקבים ב' כתוב כי בתקופת מרד החשמונאים תקף הצבא הסלאוקי את ירושלים ביום השבת והכה ביהודים "מכה רבה מאוד". בספר מקבים א' מובא סיפור אחר על 1,000 יהודים אשר נשרפו חיים בידי הסלאוקים כי סירבו להתגונן בשבת. בשל כך הורה מתתיהו הכהן "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו" היינו ילחמו מלחמת מגן בגלל פיקוח נפש. מהעולה משם סבורים החוקרים שמכאן ואילך כן לחמו יהודים בשבת, ואם כן אין אמת בתיאוריהם של דיו קסיוס ופרונטינוס על כך שגם הרומאים ניצלו את יום השבת כדי להילחם ביהודים. השבת כיום צום אחת הטעויות הרווחות בספרות היוונית-רומית, היא הטענה על פיה היהודים צמים בשבת. ההיסטוריון היווני סטראבון כינה את השבת "יום הצום". הסאטיריקן הרומאי פטרוניוס כתב שמשאת נפשם של המתגיירים היא שיתאפשר להם "לרעוד בצומות השבת". המשורר הרומאי מרטיאליס, מציין בין אוסף הריחות הרעים שהוא מעדיף על פני ריחה של אשה בשם "באסה", את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת". ההיסטוריון הרומאי סווטוניוס מצטט קטע מתוך מכתב של אוגוסטוס אל אחיינו טיבריוס: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום". פומפיוס טרוגוס כותב שלזכר יציאת מצרים תיקנו היהודים את יום השבת אשר בו נחו מנדודיהם כיום צום. היו שהציעו להסביר את הטעות בכך שהמנהג היהודי לא לאכול בשבת לפני סעודת היום, פורש כצום נוסף לאור הצומות הרבים הנהוגים ביהדות בלאו הכי. היו שטענו כי העובדה שהיהודים אינם מדליקים אש, אופים ומבשלים בשבת גרמה לאמונה שהם צמים. הסבר אחר הוא שחל בלבול בין יום השבת ליום הכיפורים. ואכן, יובנאליס כותב: "בשבת של שנת שבתון בלי מנעל הוא המלך", וכוונתו היא ככל הנראה ליום הכיפורים שבו אסורה נעילת מנעלים. אם כי יש הסוברים שיובנאליס התכוון למנהג העלייה לרגל להר הבית ברגליים יחפות, שאף המלכים היו מחויבים בו. חלק מהחוקרים סוברים שאין מדובר בטעות, ושאכן היו יהודים שנהגו לצום בשבת. חוקרים אלו מסתמכים בין היתר על העובדה כי ידוע על מנהגים יהודיים מסוג זה מתקופת ימי הביניים. יצחק דב גילת מביא כראיה לתאוריה זו את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס המובאים בתלמוד הבבלי כי אדם רשאי לא לאכול בימים טובים ותחת זאת ללמוד תורה. הוא אף אמר שהעוזבים את הלימוד ביום טוב על מנת לאכול "בעלי מארה [קללה] הם". במקום אחר מובאים דבריו של רבי יוסי בן זמרה "כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה". עם זאת, נפסק להלכה שאין להתענות בשבת. איסור זה אינו מפורש במקרא, אולם מאוזכר רבות בספרות היהודית העתיקה. בין היתר בתלמוד הירושלמי, בספר יהודית, בספר היובלים, בספר ברית דמשק, ויש אף המוצאים ראיה לכך מפסוקי המקרא. השבת כיום קר מוטיב נוסיף המופיע בספרות הפגנית בנוגע לשבת, הוא סיווגו כיום קר. ניתן לשער שאיסור הדלקת אש, ומכאן גם האיסור לבשל, הוא שהוליד את תפיסת השבת הקרה. אחד מהסופרים הראשונים שנתן ביטוי לתפיסה זו, הוא מלאגרוס מגדרה (סוף המאה ה-2 לפנה"ס), באפיגרמה שלו על אשה בשם דמו (Demo): "אם אהובך שבת שומר, מה הפלא! האהבה בוערת אפילו בשבתות קרות". מחברו האנונימי של הספר "brevis expositio vergilii georgicorum" ("הסבר קצר לגאורגיקה של ורגיליוס"; החצי הראשון של המאה ה-5 לספירה) אף מנסה להסביר כי "היה זה די ידוע שכוכב סטורן קר, ושלפיכך מאכלי היהודים ביום של סטורן קרים". רוטיליוס נמטיאנוס כותב באחד משיריו נגד היהודים: "שבתות צוננות הן כלבבם ואולם לבם צונן יותר מדתם". השבת כיום מנוחה המדקדק המצרי-יווני אפיון, קושר את מקורו של יום השבת עם הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים. אפיון כותב שהיהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב דלקת המפשעות "סבתוסיס". יוסף בן מתתיהו מלגלג על "מומחיותו" של אפיון כבלשן כאשר הוא כותב כי אפיון נתן פירוש "נפלא ונאמן מאד" לַשם "שבת" והראה שלא הייתה בו בושה וגם לא בינה, כי המילים "סבּוֹ" (Sabbo) ו"שבת" (sabbaton) רחוקות מאוד זו מזו, כי "שבת" בלשון היהודים משמעותה מנוחה מכל מלאכה. טענתו של אפיון מופיעה בצורה עדינה יותר בכתביו של פומפיוס טרוגוס. וכן טקיטוס כותב כי: "הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם", אולם לאחר מכן "נמשך לבם אחר העצלוּת וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה". כמו כן, רבים תיארו את השבת כיום של בטלה. הפילוסוף הרומי סנקה טען לגבי היהודים "שמנהגם אינו מועיל, שכן על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם" והוסיף כי "על ידי הימנעותם מלפעול בעתות חירום משלמים לא פעם באובדן". במקום אחר כתב: "יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן". פרסיוס כלל בסאטירות שלו תיאור חי למדי, אך עוין בכללותו של השבת היהודית, אשר מסתיים במילים "אתה מעווה שפתותיך בשקט, ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים". המשורר הרומי יובנאליס כתב בסאטירות שלו על תופעת הגרים: "יש שנולדו להורה, שיָרָא שבת... הן האשם הוא האב, שהפך עצל בהגיע כל יום שביעי". המשורר רוטיליוס נמטיאנוס, פקיד רומי בכיר אשר חי בתחילת המאה ה-5 לספירה וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כתב שהאל היהודי שהיה צריך לנוח לאחר שהשלים את הבריאה, הוא עצמו דוגמה לבטלה: "כל יום שביעי נדון לעצלות נקלית, כמו היה בבואה רופסת של האל שעיַף...והלוואי שיהודה מעולם לא הוכנעה...זיהום המגפה הזאת, הגם שנגדעה, עודנו הולך ופושה עוד יותר: ואומה כבושה בכובשיה שלה תרדה". המשורר הורטיוס מתאר באחת מהסטירות שלו איך בעודו עסוק בשיחה עם אדם טרחן ופטפטן, הוא פוגש בחברו המשורר אריסטיוס פוסקוס ומנסה לרמוז לו בצביטות ובמשיכות שיציל אותו, אך ללא הועיל: "הבדחן האכזר צחק, משים עצמו כלא מבין". הורטיוס רותח מזעם אך מנסה שוב: "הרי אמרת שרצית לספר לי דבר מה". החבר הבדחן משיב לו: "וכך אמנם בכוונתי לעשות, אך לכשתכשר השעה. היום יום השלושים הוא, שבת. כלום תעליב את היהודים הנימולים?". הורטיוס משיב: "אין לי נקיפת מצפון דתית" אך פוסקוס משיב "אבל לי יש. אני חלש קצת יותר, אחד מני רבים" ונמלט. החבר המשורר בסיפור של הורטיוס הצהיר שמאחר שזה יום שבת, הוא לא יכול להעליב את היהודים בשיחה על עסקים. לדעתו של פטר שפר אין בסיפור "שמץ של נימה שלילית". היהודים מתאפיינים בשמירת שבת ובמילה והחבר פשוט מנצל את העובדה הזו. דבורה גילולה לעומת זאת סוברת, שהוא כן בא ללעוג למנהגי היהודים. המלים ההמוניות ששם הורטיוס בפי פוסקוס וניסוחם הלגלגני והעוקצני, באים להדגיש את הבלותו של התירוץ ומבטלים מלכתחילה התייחסות רצינית לתוכן הדברים. בכך מתכוון הורטיוס להתייחס אל היהודים כאל כת עלובה ובזויה שאין להתייחס בכובד ראש למנהגיה. ההסבר הנפוץ ל"יום השלושים" הוא שמדובר באזכור לחג היהודי של מולד הירח בראש חודש. על פי הסבר אחר מדובר על השבת ה-30 מתחילת השנה. אולם ייתכן גם שלא היה חג יהודי כזה והחבר הבדחן המציא אותו באותו הרגע כדי להראות את "אדיקותו" ו"בקיאותו" ברזי הדת שאינו רוצה להעליבה. יש המפרשים את המלים "אחד מני רבים" כעדות לכך שרבים שומרים שבת, אולם אחרים סוברים שפוסקוס מתכוון להגיד שהוא פחדן ולא אמיץ כמו הורטיוס. במכתב שכתב סינסיוס (סביב 400 לספירה) לאחיו, עוד בטרם שנעשה נוצרי, הוא מתאר את מסעו הימי מאלכסנדריה לקירנה. הוא מציין שרב החובל היה יהודי ומביע כעס על קפדנותו בשמירת חוקי השבת: עם כניסת השבת הוא עזב את ההגה ועל אף תחנוני הנוסעים, חזר לעבודתו רק כאשר היה משוכנע כי הספינה נמצאת בסכנה אמיתית. סינסיוס מביע במכתבו אנטיפתיה כלפי יהודים, ומצהיר כי הם "עם גס המשוכנע לחלוטין באדיקותה הדתית של שליחתם להאדס (גרימת מותם) של יוונים רבים ככל האפשר". זוהי אחת ההאשמות הקיצוניות ביותר בדבר מיזנתרופיה יהודית שנעשו בעת העתיקה. ייתכן וניתן להסביר אותה בעוינות העתיקה בין יהודים ויוונים בקירנה, שהתפרצה כבר במרד התפוצות (115–117). איסור אכילת חזיר ביהדות, החזיר הוא חיה טמאה (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גירה), ולכן אסור לאכול את בשרו. האיסור הפך לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות (מבחינה הלכתית איסור אכילת חזיר חמוּר ככל איסור אכילת חיה טמאה אחרת). סלידה מוגברת זו מהחזיר מוסברת במדרש רבה: "חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר [ראו] שאני טהור". היינו, החזיר, שהוא החיה היחידה מבין החיות הטמאות שיש לו את שני סימני הטהרה החיצוניים (הפרסת פרסה ושסיעת שסע), נוהג להפגין את טלפיו שיש בהם את סימני הטהרה, אך הוא נעדר את סימן הטהרה הפנימי – העלאת גרה. לכן, לפי מדרש זה, הפך החזיר לסמל של צביעות. ככלל, העלאת חזירים כקורבן הייתה נדירה בקרב עמים שמיים, אך הייתה נפוצה בקרב היוונים. בעת העתיקה, מקובל היה לראות בחזיר בעל חיים שפרט לאכילת בשרו, אין בו כל תועלת. לפיכך, גידלו הרומאים חזירים למאכל בלבד, וחבל היה בעיניהם לאכול בעלי חיים כפרות וכבשים שמביאים תועלת נוספת. הסופר מרקוס טרנטיוס וארו כותב: "החזיר הוא בעל חיים שמטבעו ניתן לנו כדי לערוך סעודות". פורפיריוס מציין גם הוא ש"חזירים הם חסרי תועלת אלא כמזון". לפיכך, בעיני הרומאים היה מוזר שהיהודים ויתרו על בשר מאכל מקובל על הכל שמחירו זול יחסית. כפי שמעידות המילים ששם פלוטרכוס בפי אחיו למפריאס: "סבי נהג לומר בכל הזדמנות, בלעג על היהודים, שהבשר שהם נמנעים ממנו הוא הראוי ביותר". התנגדות 250px\|ממוזער\|שמאל\|חיילים סלאוקים בוזזים את בית המקדש כחלק מגזירות אנטיוכוס נצטוו היהודים: "להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה", יוסף בן מתתיהו טוען שהוא הכריח את היהודים "להקים להם מקדשים בכל עיר וכפר ולבנות מזבחות ולהקריב עליהם חזירים בכל יום". בספר מקבים ב מסופר גם שאנטיוכוס ניסה לאלץ את היהודים לאכול בשר חזיר, וחלקם העדיפו למות ולא לעשות זאת. על פי דיודורוס, ויוסף בן מתתיהו, לגזירות אלו היה תקדים בדמות הקרבת חזירה בבית המקדש בידי המלך אנטיוכוס הרביעי בעצמו. על פי דיודורוס, אנטיוכוס "ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים... ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר." החוקרים סבורים שתיאורו של דיודורוס מנסה לתאר את מאמציו של אנטיוכוס להכחיד את המיזנתרופיה המיוחסת ליהודים, על ידי כך שהוא מבצע בדיוק את מה שהיהודים מתעבים יותר מכל – הקרבת חזיר ואכילה מבשרו. אמנם, על פי הכתוב בספרי מקבים, אכן על ביזת בית המקדש בידי הסלאוקים בשנת 169 לפנה"ס פיקח המלך בעצמו. עם זאת, לא נזכרת שם הקרבת חזיר על ידו, וכל רצונו הייתה העשרת אוצרו. הגזירות כנגד היהודים באו רק שנתיים מאוחר יותר בשנת 167 לפנה"ס, וככל הנראה לא לוו בביקור נוסף של המלך בירושלים. סביר להניח שהתעמולה הסלאוקית כרכה את שני האירועים יחד, וזאת במטרה לטהר את שמו של אנטיוכוס ולתאר את מעשיו לא כביזה בעלמא, אלא מלחמה בשנאת הזרים היהודית. לעג מקרוביוס מספר שאוגוסטוס אמר כי "עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)". בדיחה זו מבוססת על משחק מילים ביוונית בין "חזירו" (hus, ὗς) ו"בנו" (huios, υἱός), אולם היא מאבדת את חריפותה בתרגום הלטיני, מאידך אין כל וודאות שאוגוסטוס אמר משפט זה ביוונית דווקא. על פי מקרוביוס התבטא כך אוגוסטוס בעקבות ציוויו של הורדוס להמית את כל הילדים מתחת לגיל שנתיים, ובתוכם גם בן המלך. ומשמעות המשפט היא שהורדוס אינו הורג את חזירו, ומזלו של החזיר שפר עליו משל בנו של הורדוס עצמו. המשפט הלעגני מתייחס במקורות הקדומים לטבח התמימים, הנזכר בברית החדשה, אולם כיום מקובל להאמין שהמקור של מקרוביוס עבר שינוי בידי כותב נוצרי, ולמעשה הבדיחה המקורית התייחסה להוצאתם להורג של שלושה מבניו של הורדוס. פלוטרכוס, מספר בחיבורו על חיי קיקרו, שבשנת 70 לפנה"ס תבע אחד מתושבי סיציליה את הפוליטיקאי הרומאי גאיוס ורס בעושק סיציליה שהייתה הפרובינקיה שלו. קווינטוס קייקיליוס ניגר, אחד מאנשיו של ורס, ניסה לעמוד בעצמו בראש התביעה כדי לסכל אותה. פלוטרכוס מציין שקייקילוס היה עבד משוחרר וש"קיים מנהגי יהודים", ועל כן הצהיר קיקרו "מה ליהודי ולחזיר?" פלוטרכוס מוסיף שהמילה "ורס" בלטינית פירושה "חזיר מסורס". עם זאת, קייקיליוס היה דמות מוכרת יחסית, והטענה שהוא קיים מנהגים יהודיים אינה נזכרת בשום מקום אחר, ואף לא בנאומו של קיקרו נגדו. בנוסף על כך, לא סביר להניח שבאותה תקופה עבד משוחרר היה יכול לעמוד בראש תביעה. ועל כן סביר להניח שמדובר בבדיחה מאוחרת שיוחסה בשלב מאוחר יותר לקיקרו. ייתכן אף שחל בלבול בין קייקיליוס ניגר לבין ההיסטוריון היהודי קייקיליוס שפעל בתקופת אוגוסטוס. פטרוניוס (המאה ה-1 לספירה) כותב בלעג על המתגיירים כי "היהודי יכול לסגוד לאל החזיר שלו", אך כל עוד לא יקיים ברית מילה לא יחשב ליהודי אמיתי. פטרוניוס פירש בצורה קיצונית את העובדה שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר, וסבר שהסיבה לכך היא שהיהודים סוגדים לחזיר כאל. יובנאליס מתאר בסטירה 6 בספרו את היהודים ככאלה שמפקירים כללי צניעות בסיסיים, ועל ארצם הוא כותב: "בארץ שבה... מידת רחמים עתיקת יומין מעניקה אריכות חיים לחזירים" הלגלוג בא לידי ביטוי בהנגדה שבין העבירות החמורות שעוברים היהודים לבין הדרך הקפדנית שבה שומרים היהודים על דקדוקי פולחן מגוחכים בעיני הרומאים. המילים "עתיקת יומין" ו"אריכות ימים" מצטרפות לתאוריה של דת עתיקה המטיפה לרחמים אך מידת הרחמים כלפי מי? הסיום הוא מפתיע ובלתי צפוי, אי ההתאמה שבו מעמיקה את תחושת הלעג והגיחוך של הקורא: "מידת רחמים... לחזירים". ניסיונות הסבר בסימפוזיון של פלוטרכוס "שיחות משתה", עולה השאלה "אם היהודים נמנעים מבשר חזיר בגלל יראת הכבוד לחזיר או סלידה ממנו". הסופיסט קליסטראטוס טוען כי החזיר אכן "נהנה מכבוד מסוים בקרב אותו העם", והיהודים אינם אוכלים אותו מתוך אמונה שהוא "לימדם לזרוע ולחרוש". למפריאס, אחיו של פלוטרכוס, מבקר את גישתו של קליסטראטוס, וטוען שהיהודים אינם אוכלים את החזיר מפני שהם מתעבים אותו כי הוא מפיץ מחלות, מלוכלך ובשרו "באיכות ירודה". הנימה היא בכללותה אוהדת יחסית, אם כי נותנת ביטוי למספר עלילות כנגד היהודים כמו עלילת החמור ועלילת המצורעים. טקיטוס כותב שהיהודים אינם אוכלים חזיר "שכן נוגעו בצרעת הפוקדת בעל חיים זה". פורפיריוס כותב כי היהודים (והפיניקים) נמנעו מאכילת חזיר "משום שבמקומותיהם לא היו כלל חזירים בנמצא". על פי פורפיריוס הדבר הפך בהדרגה אצל היהודים לחוק, והוא משבח את הקנאות שבה הם שומרים אותו. האדיקות היהודית רבים מהסופרים הפגאנים התרשמו מאוד מכך שהיהודים עמדו בעקשנותם לא לאכול חזיר, אף במקרה של סכנת נפשות. ארוטיאנוס (החצי השני של המאה ה-1 לספירה) כותב שיש הטוענים שמחלת הנפילה באה ממקור אלוהי או מאמונה תפלה, "כך שאם [החולה] הוא יהודי עלינו להימנע מלהאכילו בשר חזיר". סקסטוס אמפיריקוס כותב: "כוהן יהודי או מצרי יעדיף למות בו במקום מאשר לאכול בשר חזיר". קיסר רומא יוליאנוס כותב בשבח היהודים: "ראיתי כי אלה שדעתם נתונה לתורות הדת היהודית כה קנאים באמונתם עד כי יבחרו למות למענה ולסבול מחסור מוחלט ורעב ובלבד שלא יטעמו בשר חזיר". פורפיריוס משבח את העקשנות היהודית בנושא זה, כמו גם מנהגי אכילה מוזרים של עמים אחרים: "וגם כאשר מלכים רבים התאמצו לשנותם הם העדיפו למות ולא לעבור על החוק". כאמור לעיל, הקטע מתייחס לעמים נוספים, אולם נראה שהושם בו דגש מיוחד על היהודים. הפילוסוף הנאו-אפלטוני דמסקיוס (החצי הראשון של המאה ה-6 לספירה) היה המחבר הפגאני האחרון שהזכיר את ההתנזרות היהודית מבשר חזיר. דמסקיוס מספר על הפילוסופים דומנינוס ופלוטרכוס אשר שניהם היו חולים במחלה קשה. שניהם באו אל מקדש אסקלפיוס באתונה, ועל פי המנהג ישנו בו כדי לקבל בחלום מרפא למחלתם. אסקלפיוס אמר לפלוטרכוס שעליו לאכול בשר חזיר כדי להירפא ממחלתו. אף על פי שדתו לא אסרה זאת עליו, פלוטרכוס נהג לא לאכול בשר חזיר ולכן אמר: "אלי, מה היית פוקד על יהודי לו לקה במחלה זו? ברור שלא היית דוחק בו למלא כרסו בבשר חזיר?" ואכן, מיד בקעה בת קול אשר המליצה לו על תרופה אחרת. גם דומנינוס קיבל את ההוראה לאכול בשר חזיר, אולם אף על פי ש"מנהגים סוריים" מסוימים אסרו עליו לעשות זאת, הוא מילא אחר ההוראה. דמסקיוס מספר "שאם עבר ולו יום אחד בלבד מבלי שאכל ממזון זה, הייתה המחלה שבה לתקוף אותו בוודאות עד שהתמלא לשובעה בשר חזיר". לסיכום ניתן לומר שבעוד מרבית המחברים הרומאים והיוונים ראו בהתנזרות היהודית מבשר חזיר מנהג מוזר, הרי שהם העריצו את הקפדנות שבה היהודים שמרו עליו. ברית מילה ברית המילה, היא אחת המצוות החשובות ביותר ביהדות. לפיה חובה למול כל זכר יהודי ביום השמיני ללידתו. ברית המילה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. המילה היא הסימן החיצוני לברית לברית שבין אברהם לאל המתוארת במקרא, ומי שאינו מבצע אותה מפר בצורה מוחלטת ברית זו ולפיכך מתנתק מקהילת בית ישראל. הוא מכונה "ערל" ועונשו כרת. אף על פי שבני אומות אחרות נהגו גם הם לבצע מילה, בשביל סופרים יוונים ולטיניים היהודים היו הנימולים המובהקים. היוונים, העריצו את שלמות הגוף האנושי, כך שהטלת פגם בו נחשבה בעיניהם לדבר בזוי. אי לכך, מנהג המילה הפך לאחד המנהגים המזוהים ביותר עם היהודים (חרף העובדה שעמים נוספים נהגו בו), לצד שמירת שבת והתנזרות מבשר חזיר. התנגדות למילה עם התפשטות התרבות ההלניסטית ותהליכי הייוון בקרב היהודים, החלו יהודים רבים להתבייש במילתם אשר פגעה בשלמות גופם. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגימנסיון ובאפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית – אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס. בשל כך, ביצעו יהודים רבים משיכת עורלה (ביוונית: אֶפּיסְפַּסְמוֹס). כחלק מגזירות אנטיוכוס, נאסר על היהודים לבצע ברית מילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים. גזירות אלו היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו. פרופ' רפפורט משער שהכוח הופעל נגד פקידי השלטון שהופקדו על אכיפת הגזירות. הקיסר הרומאי אדריאנוס הטיל בזמן כלשהו שבין השנים 128–132 לספירה איסור על ברית מילה. עם זאת, ממדי הגזירה ואף עצם קיומה לא ברורים ושנויים במחלוקת. לדעת ההיסטוריה אוגוסטה, איסור זה הוא שעורר את מרד בר כוכבא, אולם דעה זו אינה מקובלת כיום במחקר. לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם בימי הרומאים האיסור נאכף באמצעות הטלת עונש מוות, בו הסתכנו רבים. עם הכתרתו של אנטונינוס פיוס, כקיסר רומא בשנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים וכן מנע את האפשרות של גיור עבדים. מוצא מצרי האזכור הוודאי הקדום ביותר לברית מילה בקרב היהודים נמצא אצל הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) הטוען ש"הסורים היושבים בפלשתינה" הם "היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם" יחד עם הקולכים הכושים והמצרים. הרודוטוס מוסיף ש-"כפי שהם מודים, למדו מהמצרים... הם לבדם בין כל בני־אדם מלים את בשרם וכנראה מחקים הם בזה את המצרים". הרודוטוס אינו מתייחס באופן מפורש ליהודים או לארץ יהודה, אולם נראה כי בהתבטאותו לגבי הסורים בפלשתינה שמבצעים מילה, יש רמז שמדובר ביהודים. משום כך גם יוסף בן מתתיהו הבין את חשיבותו של הקטע הזה, ואין לו ספק שאותם "סורים היושבים בפלשתינה" המלים את בשרם יכולים להיות יהודים בלבד, מאחר שמכל תושבי פלשתינה "היהודים לבדם עושים זאת". דיודורוס ציין גם הוא שהיהודים למדו את מנהג המילה מהמצרים, וכן כתב סטראבון אשר האמין שהיהודים נוהגים גם לבצע מילת נשים. הסופר היווני-מצרי אפיון, לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך טען יוסף בן מתתיהו שכל הכהנים המצרים נימולים ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס. הפילוסוף היווני קלסוס (המאה ה-2), אשר כתב חיבור כנגד הנצרות, טען גם כן (בהסתמכו על הרודוטוס), שמוצא המילה הוא מהמצרים. קלסוס השתמש בטענה זו כדי להוכיח שהיהודים אינם נעלים יותר על עמים אחרים, ולפיכך היהירות שלהם אינה מוצדקת. עם זאת, הוא אינו מבקר את מנהג המילה עצמו. המילה כמעשה אופייני ליהודים בעיני סטיריקנים רומאים רבים, הייתה המילה מאפיין ספציפי של היהודים. הורטיוס מזכיר את השבת של "היהודים הנימולים". גם פרסיוס לעג על "השבת של הנימולים". פטרוניוס מזכיר את ברית המילה פעמיים בספרו "סטיריקון": בסטיריקון 102, מציע אנקולפיוס לחבריו המתכננים להימלט, לצבוע עצמם בדיו כדי להיראות כמו עבדים אתיופים; על כך משיב לו גיטון: "יופי...ובנוסף לכך, בבקשה, מול אותנו כדי שניראה כמו יהודים, ונקוב את אוזנינו כחיקוי לערבים וגם כסה את פנינו בגיר כדי שגאליה תחשוב שאנו בניה". במקום אחר בסטיריקון, משבח הבינאס את כישרונותיו של העבד שלו ומציין שיש לו רק שני פגמים המונעים ממנו להיות מושלם: "הוא נימול והוא נוחר". מילה נחשבה לפגם בקרב העבדים באותה תקופה. באחד הקטעים שנשתמרו משיריו, פטרוניוס מתייחס למילה כשלב הכרחי בהתיהדותו של הגר: קטע זה מהווה מעין סיכום סאטירי של המאפיינים המשמעותיים ביותר של היהודים בעיני פטרוניוס: אל־חזיר, תפילה למרום, המילה והשבת. ייתכן שפטרוניוס מבחין כאן בין מעמד "יראי שמיים", הסוגדים לאל־החזיר ולמרום, לבין יהודים מלאים, המתייחדים גם בכך שהם נימולים, ובכך מתייחס לשאלה האם אדם יכול להיחשב כגר מבלי שעבר מילה. יובנאליס מתאר בספר הסטירות שלו כיצד כאשר הורה מקיים מנהג שלילי, הבן ממשיך עם אותו מנהג אפילו רחוק יותר. הוא מביא כדוגמה לכך את היהדות: "יש שנולדו להורה, שירא שבת... ובמועד גם יסירו עורלתם" לאחר מכן "מורגלים לבוז לחוקי רומא", הם יהפכו למיזנתרופים: "הם לא יראו את הדרך אלא למי שסוגד כמוהם לאותם קדושים, ורק את הנימולים יובילו למעיין מבוקש". מרטיאליס מזכיר מספר פעמים את מנהג המילה באופן סאטירי. מגמה זו של זיהוי המילה עם היהודים קיימת גם בספרי היסטוריה יווניים ורומיים. ההיסטוריון היווני טימגנס כתב על המלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון: "הוא היה איש ישר והביא תועלת רבה ליהודים. שכן הוסיף להם ארץ ורכש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר המילה". נראה כי מבחינתו של טימגנס, מילה נחשבת יהודית בעליל והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי. ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס סיפר על אירוע שהיה נוכח בו כנער צעיר, כאשר לצורך גביית "המס היהודי" (fiscus Iudaicus), "בדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה, זקן בן תשעים שנה, לראות אם הוא נימול". מונותאיזם האמונה באל אחד, אשר בלעדיו לא קיימים אלים נוספים, היא המצווה הבסיסית ביותר ביהדות. מצווה זו כוללת את שתי הדברות הראשונות בעשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ". העובד לאלים אחרים, אף בשיתוף עם האל האחד, נקרא עובד עבודה זרה ועונשו הוא מוות. אלוהי ישראל הוא אל ללא דמות, פנים או תיאור כלשהו. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית, או תמונה, אפילו כאלו המיוחסים לאלוהי ישראל ובוודאי כאלו שמיוחסים לאלים אחרים. תפיסה זו נחשבה לחריגה מאוד בעולם הפגאני היווני-רומי. המיתולוגיה הרומית מלכתחילה הייתה בנויה בחלקה הגדול על המיתולוגיה היוונית, כך שעם התנגשות התרבויות של יוון ורומא, אוחדו המיתולוגיות בלי בעיה. זאוס זוהה עם יופיטר, אפרודיטה זוהתה עם ונוס וכן הלאה. ההלניזם הפיץ את התרבות והמיתולוגיה של יוון ברחבי העולם, ובהדרגה זוהו גם אלים זרים עם האלים היוונים והרומיים. רשף זוהה עם אפולו, בסתת זוהתה עם הרה ומלקרת עם הרקלס. בכתובת שהשאיר אנטיוכוס הראשון תאוס, מלך קומגנה אף נזכרים בנשימה אחת "הורמוזאוס" (הלחם של הורמוז וזאוס). לאחר שקיסרי רומא העלו את עצמם לדרגת אלים, יכלו המקומיים פשוט להוסיף את פסל הקיסר למקדשיהם. אולם לא ניתן היה לעשות את אותו הדבר עם האל היהודי, אשר מעצם מהותו הוא יחיד וכל סגידה לדבר מה נוסף מהווה כפירה בו. כמו כן, מוזר היה בעיני הפגאני שלאל היהודי אין צורה ודמות, ושהיהודים אינם סוגדים לו באמצעות צלמים ודברים דומים. עבודת השמים מכיוון שהאל היהודי, בניגוד לאלים היווניים והרומיים, הוא חסר צורה ודמות התפתחה בקרב חוגים משכילים הדעה שהיהודים למעשה עובדים את השמים. הראשון שהזכיר זאת, גם אם בעקיפין, הוא ככל הנראה תיאופרסטוס, תלמידו של אריסטו הכותב על היהודים: "בהיותם פילוסופים מטבעם, הם משוחחים על האלוהות, ובלילה צופים הם בכוכבים, מתבוננים בהם וקוראים לאלוהים בתפילה". הקטאיוס איש אבדרה כותב על משה: "סבור היה שאלוהים אינו בן דמות אנוש אלא שהרקיע העוטף את הארץ רק הוא אלוהי ומושל ביקום". סטראבון, ככל הנראה שדרג את דבריו של הקטאיוס כאשר כתב שמשה: "טען ולימד, שהמצרים טועים בייצוג הישות האלוהית בדמות בהמות ובקר וכך גם הלובים. וכי גם היוונים שוגים בעיצוב אלים בצלם אנוש. שהרי, לדבריו, אלוהים אינו אלא דבר אחד בלבד המקיף את כולנו וחובק את היבשה והים – הדבר שאנו מכנים שמים, או יקום, או טבעו של כל הקיים". יובנאליס מתאר מגדת עתידות יהודייה אשר מצהירה שהיא "נביאה אמונה של מרום השָמַיִם". בהקשר אחר הוא לועג לגרים אשר "מתפללים לעבים ולאלוהות השָמַיִם". נראה שטעות זו נובעת מהיהדות עצמה, אשר בה מקובל מאוד הכינוי "אלוהי השמיים" (או בארמית, "אלה שמיא"). כינוי זה הוא עתיק למדי, ובתקופה הפרסית היה נפוץ בקרב לא-יהודים ויהודים כאחד. זיהוי האל היהודי עם השמים גם אפשר ללא-יהודים להקביל אותו עם אלים אחרים כמו אהורא מזדא הפרסי, בעל שמין השמי או זאוס-יופיטר היווני-רומי. אתאיזם אחרים סברו שהיהודים הם למעשה אתאיסטים מוחלטים. מנתון כותב שמשה "נתן להם לראשונה תורה (חדשה) וצוה עליהם לבלתי-עבוד את האלים ולבלתי הזהר בחיות אשר נחשבו לקדושות בארץ מצרים, רק לזבוח את כלן ולאכלן". אפולוניוס מולון כינה את היהודים "שכחי אלהים ושונאי הבריות". גם האסטרונום תלמי אפיין בכתביו את היהודים כ"נועזים" וכ"כופרים". לעומת זאת היו שראו את היעדרם של צלמים מהדת היהודית בצורה חיובית. מרקוס טרנטיוס וארו טען שגם הרומאים הקדמונים נהגו כן, ושאם היה מנהג זה נמשך היו הרומאים אדוקים יותר בדתם. טקיטוס כותב: "היהודים אינם משיגים אלא אל אחד וברוּח בלבד ישיגוהו, והיוצרים תמונות אלים מחומרים נפסדים ובצלם אדם טמאים בעיניהם. מאמינים הם כי אותו יש עליון ונצחי אינו בחיקוי ואינו בחלוף. על־כן אין הם מעמידים כל פסלים בעריהם ולא כל שכן במקדשיהם. חנופה זו אין הם חולקים למלכיהם, כבוד זה אין הם חולקים לקיסרים." נראה שדעתו של טקיטוס על הפולחן היהודי חיובית למדי, ועומדת בניגוד חריף לדעותיו העוינות נגד שאר המנהגים היהודיים. תיאורים אחרים לוקאנוס כותב: "יהודה התמסרה לעבודת הלא נודע", ובהמשך מצטט קטע מתוך ספר 102 (האבוד) בהיסטוריה של טיטוס ליוויוס: "הם אינם מציינים לאיזו ישות אלוהית שייך בית־המקדש בירושלים, וגם אין למצוא שם כל צלם, מאחר שאין הם מאמינים שאלוהים לובש דמות כלשהי". יוהאנס לידוס (אמצע המאה ה-6 לספירה) גם הוא מצטט ככל הנראה את אותו קטע של ליוויוס: "ליוויוס אומר, בחיבורו הכללי תולדות רומא, שהאלוהים שהם עובדים שם אינו ידוע.". ישנם סופרים המנסים למקום את האל היהודי בפנתאון היווני-רומי המקובל. נומניוס מאפאמיה הגדיר את האל היהודי כ"אבי כל האלים... שאף אל אחר אינו ראוי בעיניו לנתח בפולחן שלו". בכך הוא משלב את המסורת הפגאנית בדבר אלים מרובים והופך את האל היהודי מאל יחיד שבלעדיו אין אלים נוספים לאל עליון בלבד, כדוגמת זאוס במיתולוגיה היוונית. גם הפילוסוף האנטי-נוצרי קלסוס כתב כי "אין זה משנה כלל אם קוראים לאל העליון בשם זאוס השגור בקרב היוונים, או בשם השגור, למשל, בקרב ההודים או המצרים." במקום אחר הוא מפתח יותר את דעתו שהאל היהודי הוא למעשה זאוס: "אני סבור איפוא שאחת היא אם נקרא את זאוס האל העליון או זן, או אדוני, או צבאות, או אמון כדוגמת המצרים, או פפאיוס כדרך הסקיתים". פלוטרכוס לעומת זאת, סבור דווקא שיש לזהות את האל היהודי עם דיוניסוס (אצל הרומאים נודע בתור "בכחוס" או "ליבר"), אל היין במיתולוגיה היוונית. כראיה לכך הוא מביא את חג הסוכות, אשר לטענתו דומה לחגיגות שנערכו לכבוד דיוניסוס. הוא סבור שהלולבים שבהם משתמשים היהודים בחג הסוכות הם למעשה תירסוסים אשר שימשו בחגיגות הדיוניסיות. הוא גם סבור שלבושו של הכהן הגדול דומה ללבושם של כהני דיוניסוס, וכותב כי: "היהודים עצמם מעידים על קשר לדיוניסוס כאשר הם שומרים את השבת על ידי הזמנת איש את רעהו ללגום וליהנות מיין". זיהויו של האל היהודי עם דיוניסוס מופיע גם אצל טקיטוס, בן זמנו של פלוטרכוס. עם זאת, טקיטוס דוחה דעה זו בזלזול כשהוא קובע שדיוניסוס "התקין פולחן של חג ושמחה, ואילו דרכי היהודים תפלות ושפלות". ההשקפה שהמקדש בירושלים היה שייך לדיוניסוס נזכרת גם אצל הסופר הביזנטי לידוס. פולחן דיוניסוס אכן הוכנס לירושלים בשנת 167 לפנה"ס, בזמן הרדיפה הדתית של אנטיוכוס אפיפנס, אולם חידוש אורח החיים היהודי המסורתי בירושלים שם קץ לפולחן הדיוניסיאני ביהודה, ואין סיבה להניח שהפולחן השאיר את חותמו על המשך התפתחות הפולחן היהודי. גם לניסיונו של תלמי הרביעי פילופטור לכפות את פולחן דיוניסוס על יהודי מצרים לא היה קשר לדמיון בין הפולחן היהודי לבין פולחן דיוניסוס, אלא נבע ממדיניות בית המלוכה התלמיי. גם קורנליוס לבאו ניסה למקם את אלוהי היהודים בתוך הפנתאון היווני בחיבורו האבוד "על האורקל של אפולו מקלארוס" ("De oraculo Apollinis Clarii"), אשר ציטוטים ממנו השתמרו בכתבי מקרוביוס. על פי לבאו כאשר נשאל "מיהו האל העליון?", השיב אפולו: "ברצונך לדעת מיהו מלך השמיים, שאת זהותו אפילו אני לא יודע, אולם אני ירא אותו בהתאם למסורת". אפולו אומר שהאל העליון נעלה עליו, אין לתארו ואין להכירו. לבאו גם מדווח שנעשה חיפוש לפירוש הפסוק האורפי המפורסם: "אחד הוא זאוס, אחד הוא האדס אחד הוא הליוס, אחד הוא דיוניסוס". על פי מקרוביוס: "הסמכות של השורה האחרונה הזאת נתמכת על ידי אורקל של אפולו מקלארוס (Clarian Apollo), שבו ניתן עוד שם לשמש, הנקראת באותם פסוקים מקודשים, בין שאר הכינויים, בשם 'יאו' (Iao, Ἰαώ). שכן כאשר נשאל אפולו מקלארוס מי מבין מהאלים צריך שיהא מזוהה עם האל הקרוי יאו, הוא הכריז כך:...'שוו לעצמכם שיאו הוא ראש וראשון לכל האלים, בחורף הוא האדס, בתחילת האביב הוא זאוס, בקיץ הוא הליוס, ואילו בסתיו הוא דיוניסוס רב־החן'". אמנם יאו אינו מזוהה במפורש כאל היהודי, אולם אין ספק שהן לבאו והן מקרוביוס ידעו כי זהו שמו של אלוהי היהודים. דיו קסיוס כותב על היהודים שהם "נבדלים משאר האנושות בכל ארחות החיים כמעט, ובעיקר בעובדה שאינם מכבדים ולו אחד מבין האלים הרגילים, אלא מגלים יראת כבוד קיצונית לאלוהות אחת מסוימת. מעולם לא היה להם פסל של אל זה בירושלים גופא, אלא בהאמינן כי לא ניתן לנקוב בשמו והוא בלתי נראה, הם סוגדים לו בצורה שאין יוצאת דופן ממנה עלי האדמות". הקיסר יוליאנוס הכופר, במכתביו השונים, מגלה דו-ערכיות ביחס לדת היהודית. מחד, הוא בז לאמונה היהודית באל אחד, ויותר מכך בז לנוצרים אשר לדעתו ליקטו מכל דת את הדברים הרעים. אולם מאידך מביע הערצה למנהגי היהודים ולקנאותם הדתית. הוא מקשה: "אם הוא [האל היהודי], אפוא, במידה שווה אלוהי כולנו ובורא כל, מפני מה התנכר לנו? נכון יהא, אם כן, לחשוב שאלוהי העברים איינו היוצר של תבל ומלואה, ואין שלטונו בכל, אלא... מצומצם הוא, ומכיוון שממלכתו מצומצמת יש לזהותו כמוגבל בצוותא עם אלים אחרים." על פי ולריוס מקסימוס, היהודים ניסו "לטמא מנהגים רומיים" בפולחן של האל הפריגי סבאזיוס . לא ברור אם אכן בתקופה כלשהי זוהה האל היהודי עם סבאזיוס, אולם נראה שהקל על כך הדמיון בין המילה "סבאזיוס" למילים "צבאות" ו"שבת". ייתכן גם ש"סבאזיוס" הוא שיבוש של המונח "ה' צבאות" על ידי מעתיק כלשהו. גיור גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. העדות המוקדמת ביותר לפעולת גיור יהודית ברומא, היא משנת 139 לפנה"ס. הגיעו לידינו שתי גרסאות של דברי ולריוס מקסימוס על המאורע. על פי גרסה אחת היהודים "ניסו לטמא מנהגים רומיים", ועל פי גרסה אחרת הם "ניסו להעביר את הפולחנים הקדושים להם לרומאים". כך או כך, היהודים גורשו מהעיר בידי השלטונות והמזבחות שלהם סולקו ממקומות ציבוריים. בין החוקרים קיימים חילוקי דעות באשר לסיבת הגירוש. יש המפרשים את הטקסט כניסיון יהודי לגייר את האוכלוסייה הרומית, אם כי מרבית החוקרים נוקטים שהיהודים פשוט ניסו לנהוג את מנהגיהם ברומא בפומבי. ייתכן אף שהיו רומאים שהוקסמו מהמנהגים היהודיים, והדבר יצר אצל שלטונות רומא תחושה שהדת הרומית נתונה בסכנה. העדות המשוערת הבאה לגיור ברומא, מופיעה בספר הסאטירות הראשון של הורטיוס, במהלך המאה ה-1. הורטיוס מציין את חולשתו לכתיבת סאטירות ומזהיר את יריבו שאם לא יסכים לקבלה, תבוא לעזרתו "חבורה גדולה של משוררים... ואנו, כמו היהודים, נאלץ אותך להצטרף לשורות קהלנו הגדול". לדעת חוקרים רבים, השורה האחרונה מתייחסת לפעילות מיסיונרית יהודית נמרצת ברומא. על סמך הנחה זו, דבורה גילולה אף מסבירה את הבדיחה שבדברי הורטיוס. עוקצה של הבדיחה נעוץ בתחושת האבסורד שבהשוואה נטולת ההקבלה, שהלא אם יגויר אדם בעל כרחו הוא יהפוך ליהודי, אך אם יכריחו אדם להצטרף לכת משוררים, הוא לא יהפך למשורר. עם זאת, חוקרים אחרים סוברים שאין בכך רמז להפגנת כוח דתית מצד היהודים, ומדובר למעשה בהפגנת כוח פוליטית ופיזית. היינו הורטיוס עונה ליריבו: נכריח אותך לציית לנו, כדרך שהיהודים כופים ציות על יריביהם. בשנת 19 לספירה, גירש הקיסר טיבריוס את היהודים מרומא. ההיסטוריון דיו קסיוס מציין את הגיור כסיבת הגירוש: "משנהרו היהודים בהמוניהם לרומא ועסקו בהמרת רבים מבני המקום לאורחותיהם, הוא [טיבריוס] גירש את רובם". בדומה להסברו של דיו לגירוש, יוסף בן מתתיהו קושר אותו לגיור הגבירה הרומאית פולביה . סווטוניוס מציין שטיבריוס גירש גם את הגרים: "את שאר בני העם הזה [היהודים], או הנוטים לדיעות דומות להם הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות-עולם על אלה שלא יצייתו". חרף עדויות מפורשות אלו, חלק מהחוקרים מנסים למצוא סיבות אחרות לגירוש של טיבריוס. ההיסטוריון טקיטוס, בדבריו על הדת היהודית, תוקף גם את הגרים: "כל בן־בליעל, שקץ בדת אבותיו, היה מביא אליהם מיסים ותרומות. עושרם של היהודים גדל מפני דבר זה... המקבלים עליהם את דרכיהם...ראשית לקחם הוא הבוז לאליהם, הכחש בארץ מולדתם, והזלזול בהוריהם, בבניהם ובאחיהם". הסאטיריקן יובנאליס לעג גם כן ליהודים בסאטירה 14 מספר הסאטירות שלו: "". דיו קסיוס מוסר שהקיסר דומיטיאנוס הוציא להורג אנשים באשמת אתאיזם ומסביר כי זה היה סעיף שבו הואשמו אנשים רבים "שנסחפו אל אורחות היהודים", וכעונש על כך כמה מהם הוצאו להורג ומאחרים נלקח רכושם. ראו גם היסטוריה של האנטישמיות אנטישמיות נוצרית לקריאה נוספת מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"א 1991. חלק חמישי: היהודים בספרות היוונית והרומית; אהדה ושנאת ישראל, עמ' 415–568. מנחם שטרן, "שנאת ישראל ברומא", בתוך: שנאת ישראל לדורותיה (עורך: שמואל אלמוג), מרכז זלמן שזר, 1980. מנחם שטרן, "נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירמון", ציון, כרך כח חוברת ג-ד, תשכ"ג, עמ' 223–227. מנחם שטרן, "אהדה ליהדות בחוגי סנאטורים רומיים בתקופת הקיסרות הקדומה", ציון, כרך כט חוברת ג-ד, תשכ"ד, עמ' 155–167. מנחם שטרן, "גירושי היהודים מרומא בזמן העתיק", ציון, כרך מד, תשל"ט, עמ' 1–27. . . אריק ס. גרואן, גולה: יהודים בין יוונים ורומאים, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2004. רנה נהר–ברנהיים, "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא", ציון, כרך כח חוברת א-ב, תשכ"ג 1963, עמ' 106–116. . איוור לודלם, "אלוהי משה אצל סטראבון", תרביץ, כרך סו חוברת ג, ניסן–סיוון תשנ"ז. עמ' 337–349. ישראל שצמן, "החשמונאים בהיסטוריוגרפיה היוונית-הרומית", ציון, כרך נז חוברת א, תשנ"ב, עמ' 5–64. י. היינמן, "היהדות בעיני העולם העתיק", ציון, כרך ד חוברת ד, תרצ"ט, עמ' 269–293. בצלאל בר כוכבא, "'היהדות של משה' והיהדות של ימי הבית השני האתנוגרפיה היהודית של סטראבון", תרביץ, כרך סו חוברת ג, ניסן–סיוון, תשנ"ז, עמ' 297–336. בצלאל בר כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה: על העיר האדומית אדורים וגניבת ראש החמור מן המקדש בירושלים", תרביץ, כרך עג חוברת ד, תמוז–אלול, תשס"ד, עמ' 517–554. בצלאל בר כוכבא, "עלילת הדם ההלניסטית תוכנה, מקורותיה וגלגוליה", תרביץ, כרך סה חוברת ג, ניסן–סיוון, תשנ"ו, 347–374. בצלאל בר כוכבא, "ליסימכוס איש אלכסנדריה והגרסאות העוינות ליציאת מצרים", תרביץ, כרך סט חוברת ד, תמוז–אלול, תש"ס, עמ' 471–506. בנימין איזק, "גילויי גזענות בעולם העתיק", זמנים: רבעון להיסטוריה, חורף 2005, עמ' 16–25. בנימין איזק, "עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות", ציון, כרך סו חוברת א, תשס"א, עמ' 41–72. Bickerman, E. J., Ritualmord und Eselskult : ein Beitrag zur Geschichte antiker Publizistik, Studies in Jewish and Christian History II (1980) 225–255 Ritual murder and the worship of an ass; a contribution to the study of ancient political propaganda, Studies in Jewish and Christian History I (2007) 497–527 :הופיע באנגלית Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976. Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part I, 6. The Diachronic Libels and Accusations (A): Mnaseas of Patara and the Origins and Development of the Ass Libel Erich Stephen Gruen, Heritage and Hellenism: The Reinvention of Jewish Tradition, Berkeley, 1998 Erich Stephen Gruen, Diaspora: Jews amidst Greeks and Romans, Cambridge MA, 2002 ביאורים הערות שוליים קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני קטגוריה:אנטישמיות קטגוריה:העת העתיקה קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה	2024-09-12T18:16:08
אוניברסיטת בן גוריון	הפניה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב	2008-04-16T12:48:44
מיכאל טל	מיכאל נחמייביץ' טל (בלטבית: Mihails Tāls, ברוסית: Михаил Нехемьевич Таль; 9 בנובמבר 1936 – 27 ביוני 1992) היה שחמטאי סובייטי ממוצא יהודי-לטבי יליד ריגה שבלטביה, אלוף העולם השמיני בשחמט. משחקיו מלאי ההקרבות הובילו רבים לראותו כאחד מן הגדולים והמבריקים שבשחמטאי כל הזמנים. טל, "הקוסם מריגה", כפי שהתקבע כינויו בקרב רבים מחובבי המשחק, עשה שימוש רב בתחבולות התקפיות מתוחכמות, עמוקות ומסובכות, אשר במסגרתן לא היסס לעשות שימוש מגוון בכליו, לרבות הקרבתם. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט . שנותיו הראשונות רבים מבני משפחתו של טל היו רופאים. אביו היה ד"ר נחמיה טל, סבו היה רוקח, אחיו הגדול היה רופא ובנו הראשון רופא. בספרו של מיכאל טל שפורסם ב-1975, "החיים והמשחקים של מיכאל טל", מתלוצץ טל על כך שמאחר שכל בני משפחתו עסקו ברפואה, החיים התנקמו בו בכך שבריאותו הייתה רופפת כל חייו. טל נחשב ליוצא דופן כבר מגיל קטן. כבר בגיל 3 החל לקרוא והיה תולעת ספרים כל חייו. הוא למד לשחק שחמט בגיל 8 כאשר צפה באביו משחק. הוא השלים את לימודיו בתיכון כבר בגיל 15, והתחיל ללמוד באוניברסיטה בגיל 15.5. טל רצה ללמוד משפטים, אך במסלול לימודים של 4 שנים הוא היה מסיים את התואר בגיל 19.5, אך באותה עת בריגה לא ניתן היה לעסוק בעריכת דין לפני גיל 21. במקום זאת בחר טל בפקולטה לספרות, וסיים את התואר בגיל 19. הוא הוסמך כמורה לספרות וגם עסק בכך במהלך קריירת השחמט שלו, כמו רבים משחקני השחמט בזמנו בברית המועצות - לצד קריירת השחמט שלו הייתה לו השכלה ועבודה נוספת. טל היה ידוע בקרב הקולגות שלו כאדם נעים מזג, חברותי ומצחיק. חייו הבוגרים ב-1960, בגיל 24, הביס טל את מיכאל בוטביניק בתוצאה 12.5-8.5 בדו-קרב הראשון שלו על אליפות העולם בשחמט, ובכך הפך לאלוף הצעיר ביותר עד זמנו (שיא שנשבר רק כעבור כחצי יובל על ידי גארי קספרוב). בוטביניק ניצח את טל כשנה לאחר מכן באליפות העולם ב-1961. נטען שזוהי תוצאה של הצלחת בוטביניק ללמוד את סגנונו, דרכי חשיבתו, ופעולתו של טל על הלוח. יתר על כן, טל סבל מבעיות בריאותיות במהלך הדו-קרב החוזר מול בוטביניק, כולל פעם אחת בה הובהל לבית החולים ואושפז למשך יומיים (על חשבון ימי המנוחה). על פי הנהלים, טל היה יכול לבקש דחייה בין המשחקים בשל בריאותו הרופפת, אך זאת בתנאי שבוטביניק יבחר את הרופא שיקבע אם טל כשיר להמשיך לשחק (על ידי שליחת מכתב לאגודת השחמט העולמית). טל טען בספרו ("החיים והמשחקים של מיכאל טל") כי לא רצה להתעסק עם כל הניירת ורק רצה לשחק. למרות מצבו הרפואי, טל לא השתמש בכך כסיבה להפסדו לבוטביניק במשחק החוזר באליפות העולם. בקריירה המאוחרת שלו זכה טל להישגים רבים בשל ניתוח להסרת כליה שעבר (אליו חיכה שנים) ששיפר את מצבו הבריאותי. טל זכה בהישג בולט כשהגיע למקום הראשון, בצוותא עם אנטולי קרפוב, ב"תחרות הכוכבים", שנערכה במונטריאול. במהלך התחרות, הפגין טל רמת משחק גבוהה מאוד נגד רבים מטובי רבי האמנים של אותה תקופה. בשל השפעתו על השחמטאי הלטבי-ספרדי, אלכסיי שירוב ועל שחקנים לטבים אחרים, היו שהחשיבו אותו ליוצר האסכולה הלטבית בשחמט. טל זכה שש פעמים באליפות ברית המועצות בשחמט. טל סבל כל חייו ממחלת כליות חמורה. לזה נוספו מנהגיו המזיקים לעשן בתדירות תכופה, ולשתות משקאות חריפים לעיתים קרובות. בתקופה מסוימת אף היה מכור למורפיום. אלו הובילו, באופן כמעט בלתי נמנע, לתנודות חדות ברמת המשחק שלו. הוא נפטר בבית חולים במוסקבה כתוצאה מאי ספיקת כליות. לטל בן מנישואיו הראשונים ובת מנישואיו השלישיים. בנו מתגורר עם משפחתו בישראל בעיר באר שבע. התמודדויות שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1954 טאלין פאול קרס 0.5 מ-2הפסד1959 טאלין פאול קרס 1 מ-2הפסד1960 מוסקבה מיכאל בוטביניק 12.5 מ-21 ניצחון, אלוף העולם1961 מוסקבה מיכאל בוטביניק 8 מ-21 הפסד תואר אלוף העולם1965 בלד לאיוש פורטיש 5.5 מ-8 ניצחון1965 בלד בנט לארסן 5.5 מ-10 ניצחון1965 טביליסי בוריס ספסקי 4 מ-11 הפסד1966 מוסקבה דוד ברונשטיין 2.5 מ-5 תיקו1968 ריגה רטמיר חולמוב 1.5 מ-3 תיקו1968 בלגרד סבטוזר גליגוריץ' 5.5 מ-9 ניצחון1968 מוסקבה ויקטור קורצ'נוי 4.5 מ-10 הפסד1969 ארסל בנט לארסן 2.5 מ-8 הפסד1980 אלמה אטה לב פולוגייבסקי 2.5 מ-8 הפסד הופעות באולימפיאדות השחמט שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19581 עתברית המועצות 13.5 מ-1512+ 3= 0-90 1 קבוצתי, 1 אישי 19601ברית המועצות 11 מ-158+ 6= 1-73.2 1 קבוצתי, 2 אישי 19622 עתברית המועצות 10 מ-137+ 6= 0-76.9 1 קבוצתי, 1 אישי 19663ברית המועצות 12 מ-1311+ 2= 0-92.3 1 קבוצתי, 1 אישי 19724ברית המועצות2625 14 מ-1612+ 4= 0-87.5 1 קבוצתי, 1 אישי 19741 עתברית המועצות2635 11.5 מ-158+ 7= 0-76.7 1 קבוצתי, 1 אישי 19803ברית המועצות2705 3.5 מ-62+ 3= 1-58.3 1 קבוצתי 19821 עתברית המועצות2610 6.5 מ-85+ 3= 0-81.3 1 קבוצתי, 2 אישי משחקי אליפות העולם 1960 משחקי מופת לבן: מיכאל טל, שחור: , לנינגרד 1956. המלך נראה חשוף ופגיע, אך טל מדגים כיצד כוחו של המלך הולך וגדל ככל שהמשחק מתקדם והכלים נעלמים מהלוח. כאשר המשחק מגיע לסיום, המלך של טל מהווה כלי התקפה של ממש, מתקדם ללב מחנה היריב, ומתכונן ללוות את אחד הרגלים שלו עד נקודת ההכתרה. שיעור של ממש בתורת הסיום. העמדה המוצגת לאחר מסע 24 של השחור היא תחילתו של המסע של המלך. החל מכאן המלך מגיע לאגף המלכה ועושה שמות ברגלים של השחור. לאחר מסע 33 ללבן שני רגלים פחות, אך פעילותו של המלך מפצה על הגירעון החומרי. לקריאה נוספת גארי קספרוב, על קודמי הגדולים כרך שני, עמ' 399–500, מקור תקשורת, 2008. Life & Games of Mikhail Tal(1997) קישורים חיצוניים הרצאה על חייו האישיים והמקצועיים של טל, באתר יוטיוב (באנגלית) משחקים מוסברים (באנגלית) 1949 מיכאל טל מול זילבר (Josif Israel Zilber), 1949, Mikhail Tal the Great, Mates in Eight! (12 years old) חולמוב (Ratmir Kholmov) מול מיכאל טל במשחק סימולטני, 1949, "A Star is Born" - Mikhail Tal's First Recorded Game 1951 מיכאל טל מול Visvaldis M Veders (ודרס היה פרובלמאי ושחמטאי חזק שזכה באליפות ברית המועצות לקבוצות כנציג לטביה), 1951 1954 מיכאל טל מול פאול קרס, 29.1.1954, Tal's First Encounter With Paul Keres מיכאל טל מול בוריס ספאסקי, 8.1954, Spassky vs Tal First Game They Ever Played! 1956 יאנוש שוקשטה (Janusz Szukszta) מול מיכאל טל, 4.1956, Happy Birthday Misha - The Greatest Pirate to ever Pillage the Chess World! 1957 גורגנידז'ה אלוף גיאורגיה ( Bukhuti Gurgenidze) מול מיכאל טל , 1957, Never Play h3 against Mikhail Tal מיכאל טל מול קובלנץ, ארבע פעמים אלוף לטביה ומאמנו של מיכאל טל (Alexander Koblents), 1957, Complicated even for Tal's Standards - Student Surpasses the Teacher! נז'מדינוב (Rashid Nezhmetdinov) מול מיכאל טל, 29.1.1957, Nezhmetdinov VS Tal "Loch Nez Monster" 1957 מיכאל טל מול טולוש (Alexander Kazimirovich Tolush), 21.2.1957, Can You Spot "The Tal Move" that Won the 1957 USSR Championship? 1958 בובוצוב (Milko Bobotsov) אלוף בולגריה מול מיכאל טל, 7.1958, I Dare You to Sacrifice the Queen, Mr. Tal! 20k Subscribers Giveaway :) 1959 מיכאל טל מול לב פולוגייבסקי, 13.1.1959, USSR Championship (1959), Tbilisi URS, rd 3 נז'מדינוב (Rashid Nezhmetdinov) מול מיכאל טל, 24.1.1959, Nezhmetdinov VS Tal The Smile of Caïssa (1959) מיכאל טל מול קלר (Dieter Keller) ארבע פעמים אלוף שווייץ, 27.5.1959, The Tal Recipe - Complicate, and They Will Blunder נז'מדינוב (Rashid Nezhmetdinov) מול מיכאל טל, 12.8.1959, Nezhmetdinov VS Tal - This Game is Magical מיכאל טל מול בובי פישר, 15.9.1959, Bobby Fischer Helpless against the Magician from Riga Part 3 פאל בנקו מול מיכאל טל, 17.9.1959, Story of How Benko Tried to Play Active Against Tal מיכאל טל מול וסילי סמיסלוב, 18.9.1959, Smyslov Hoped This Game Wouldn't Become Famous Tal Had Other Plans מיכאל טל מול פאול קרס, 22.9.1959, Happy 100th Birthday, Estonia! Mikhail Tal vs Paul Keres 1959. Candidates בובי פישר מול מיכאל טל, 28.9.1959, Bobby Fischer Helpless against the Magician from Riga Part 2 פאול קרס מול מיכאל טל, 6.10.1959, The Mistake, The Attack and The King Move That Settled All Keres vs Tal מיכאל טל מול בובי פישר, 11.10.1959, Bobby Fischer Helpless against the Magician from Riga מיכאל טל מול וסילי סמיסלוב, 18.10.1959, Mikhail Tal goes All Pirate On Smyslov Meet The Pirate Of Latvia בובי פישר מול מיכאל טל, 26.10.1959, The Power of Tal's Smile Fischer vs Tal 1959. Candidates מיכאל טל מול Milijs Brakmanis, 1959, A Nice Tal Game + Giveaway! 1960 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 15.3.1960, No One Became World Champion by Accepting a Draw Tal vs Botvinnik 1960. Game 1 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 17.3.1960, Sorry Capablanca, this is Modern Chess Tal vs Botvinnik 1960. Game 2 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 19.3.1960, Tempting Fate Tal vs Botvinnik 1960. Game 3 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 22.3.1960, Our Taxi Driver Was Not A Chess Enthusiast Tal vs Botvinnik 1960. Game 4 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 24.3.1960, The Calm Before The Storm Tal vs Botvinnik 1960. Game 5 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 26.3.1960, Tal's Greatest Move ! מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 26.3.1960, Storm of the Century Tal vs Botvinnik 1960. Game 6 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 29.3.1960, Most Unexpected Turn of Events Tal vs Botvinnik 1960. Game 7 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 31.3.1960, The Gloves Are Off Tal vs Botvinnik 1960. Game 8 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 2.4.1960, Deadly Sacrifice, BUT Wrong Game Tal vs Botvinnik 1960. Game 9 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 5.4.1960, Botvinnik 2.0 Tal vs Botvinnik 1960. Game 10 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 7.4.1960, "You're Here to Win the Match!" Tal vs Botvinnik 1960. Game 11 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 12.4.1960, Botvinnik's Engine Move Tal vs Botvinnik 1960. Game 12 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 14.4.1960, Gone in 50 Minutes Tal vs Botvinnik 1960. Game 13 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 19.4.1960, Master of Home Preparation Tal vs Botvinnik 1960. Game 14 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 21.4.1960, Who Needs Queens to Attack? Tal vs Botvinnik 1960. Game 15 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 23.4.1960, The Impossible Checkmate!? Tal vs Botvinnik 1960. Game 16 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 26.4.1960, “Terrible, Anti-positional, Incredible.” Tal vs Botvinnik 1960. Game 17 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 28.4.1960, Here I come! Tal vs Botvinnik 1960. Game 18 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 3.5.1960, The Fall of Leningrad Tal vs Botvinnik 1960. Game 19 מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 5.5.1960, Don't Bring Your Queen Out Too Early Tal vs Botvinnik 1960. Game 20 מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 7.5.1960, Champion Of The World Tal vs Botvinnik 1960. Game 21 בובי פישר מול מיכאל טל, 1.11.1960, Modern Chess Brilliancy Fischer vs Tal Leipzig Olympiad (1960) 1961 פעמיים אלוף ספרד Román Torán Albero מול מיכאל טל, 21.6.1961, Happy 100th Birthday Latvia נז'מדינוב (Rashid Nezhmetdinov) מול מיכאל טל, 8.12.1961, Nezhmetdinov VS Tal What Happens When Two Magicians Meet? 1962 פאל בנקו מול מיכאל טל, 5.5.1962, Impervious to Magic Benko vs Tal Curaçao Candidates (1962) מיכאל טל מול הכט, פעמיים אלוף גרמניה ( Hans-Joachim Hecht) , 6.10.1962, Mikhail Tal gets a KISS for a Brilliant Move! - Misha Impossible 1963 מיכאל טל מול גיטצקו (Theodor Ghitescu) אלוף רומניה, 7.1963, "In Soviet Russia, Bishop Takes Pawn" - A Classic Tal Game 1964 מיכאל טל מול נונה גפרינדשווילי, 29.1.1964, Reykjavik (1964), Reykjavik ISL, rd 11 מיכאל טל מול וסיוקוב (Evgeni Vasiukov), 30.12.1964, Mikhail Tal tries to Save a Drowning Hyppo for 40 minutes 1966 מיכאל טל מול אוליברה (Alfredo Olivera) - חמש פעמים אלוף ארגנטינה, 30.10.1966, Mikhail Tal Hit in the Head with a Bottle and Beaten up! 1970 מיכאל טל מול בובי פישר, 8.4.1970, Happy Birthday Misha! Tal vs Fischer (1970) 1971 גדעון ברצה (Gedeon Barcza) שמונה פעמים אלוף הונגריה מול מיכאל טל, 25.2.1971, You won't Believe This, But Tal is UP A PIECE! מיכאל טל מול וורמה (Andres Vooremaa) - פעמיים אלוף אסטוניה, 28.2.1971, Tal Creates Absolute Madness on the Board! 1972 אלכסנדר בליאבסקי מול מיכאל טל, 28.8.1972, Beliavsky Sacrifices a Piece, but Tal Wins the Game! הונפי (Karoly Honfi) מול מיכאל טל, 2.9.1972, Karoly ruins Mikhail Tal's Brilliancy by NOT playing the Best Moves 1973 מיכאל טל מול בוריס ספאסקי, 10.3.1973, Clear Your Schedule! Tal vs Spassky (1973) 1974 מיכאל טל מול אדמסקי (Jan Adamski) אלוף פולין, 7.1974, Tal Resigns, and then his Wife WINS the Game! 1975 מיכאל טל מול טיגראן פטרוסיאן, 1975, Tal Treats Petrosian to A Night at the Opera 1977 פעמיים אלוף ספרד Fernando Visier Segovia מול מיכאל טל, 5.1977, The Sorcerer's Revenge What Sorcery is This??? #8 1979 מיכאל טל מול Dragoljub Velimirović שלוש פעמים אלוף יוגוסלביה, 5.1979, Original Tal vs Yugoslav Tal Dragoljub Velimirović Faces the Magician 1981 מיכאל טל מול János Flesch, רב אמן הונגרי 1987 מיכאל טל מול Jóhann Hjartarson שש פעמים אלוף איסלנד, 20.2.1987,Magician And His Wand Tal vs Hjartarson 1988 מיכאל טל מול פורביס (Robert Forbis), 3.1988, The Magician and The Dragon - Epic Battle in Chicago מיכאל טל מול ג'ק מילר Jack Miller, 1988, The Timeless Magician Tal vs Miller 1989 מיכאל טל מול וישוואנתן אנאנד, 2.1989, The Only Game Ever Played between Mikhail Tal and Viswanathan Anand 1992 מיכאל טל מול גארי קספרוב, 1992, Mikhail Tal beats Kasparov in 17 Moves - 1 Month before his Death הערות שוליים קטגוריה:יהודים אלופי עולם בשחמט קטגוריה:מקבלי עיטור אות הכבוד קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים קטגוריה:שחמטאים יהודים לטבים קטגוריה:שחמטאים יהודים סובייטים קטגוריה:ריגה: אישים קטגוריה:רבי-אמנים קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1936 קטגוריה:נפטרים ב-1992	2024-09-01T01:45:39
גזירות 1391	הפניה גזרות קנ"א	2024-01-16T18:06:52
כריסטופר ריב	כריסטופר ריב (באנגלית: Christopher Reeve; 25 בספטמבר 1952 – 10 באוקטובר 2004) היה שחקן, במאי קולנוע, מפיק קולנוע ותסריטאי אמריקני. זכור בעיקר בזכות משחקו כ"סופרמן", אשר את דמותו גילם בארבעה סרטי קולנוע. ב-27 במאי 1995 נפל ריב מסוסו בעת תחרות רכיבה, ובעקבות כך נפגע בגבו ונותר משותק בארבעת גפיו. לאחר התאונה הוא החל לפעול למען נפגעי חוט השדרה ולחקר ריפוי באמצעות תאי גזע, וייסד את "מרכז המחקר לשיתוק ע"ש כריסטופר ריב". ריב נפטר ב-10 באוקטובר 2004 כתוצאה מסיבוכים בריאותיים הקשורים בתאונה. ביוגרפיה ריב נולד בניו יורק לפרנקלין וברברה ריב. בגיל תשע החל לשחק בראשון מתוך שורת מחזות - "שומרי המלכה" של ויליאם שוונק גילברט וארתור סאליבן. בקיץ 1968, בגיל 15, התקבל כחניך בפסטיבל התיאטרון ויליאמסטאון, מסצ'וסטס, ועצם מראהו הבוגר ונוכחותו המרשימה עזרו לו להשתלב. הוא קיבל שבחים רבים על תפקידיו במחזות, בהם "מראה מעל הגשר" של ארתור מילר ו"חודש בכפר" של איוואן טורגנייב. ריב נמנה בין חברי התנועה הדתית אוניברסליזם אוניטריאני, ושאב ממנה השראה בפעילותו. לימודי משחק לאחר שנשר מבית הספר בו למד ביוני 1970, ריב שיחק במחזות בעיירה בות'ביי, מיין, ושאף לעבור לניו יורק במטרה לפצוח בקריירת משחק. עם זאת, בעצת אמו, התקבל לאוניברסיטת קורנל. במחלקת התיאטרון של המכללה, ריב השתתף במחזות "מחכים לגודו" של סמואל בקט (בתפקיד פודזו), "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד (בתפקיד המלט) ו"אגדת חורף" של ויליאם שייקספיר. בהמשך הוזמן ריב לפגישה עם סוכן שחקנים, לאחר שזה ראה את משחקו ב"חודש בכפר", והוחלט כי ריב ימשיך ללמוד בקורנל ובמקביל ייפגש עם סוכני שחקנים. שנה לאחר מכן, ריב חתם על חוזה עם הפסטיבל השייקספירי של סן דייגו והשתתף במחזות "ריצ'רד השלישי" (בתפקיד אדוארד הרביעי), "נשות וינדזור העליזות" (בתפקיד פנטון) ו"עמל שווא של אהבה". לפני תחילת שנתו השלישית באוניברסיטה, ריב לקח חופשה בת שלושה חודשים, אשר במהלכה ראה מחזות בסקוטלנד ובאנגליה, כמו גם שהה בפריז. לאחר שחזר מחופשתו החליט ריב להתרכז במשחק. במסגרת לימודיו בקורנל הוא נדרש לקחת שיעורים בהיסטוריה ובפיזיקה. באישור הדקאן, ריב החל ללמוד בבית הספר ג'וליארד, ושנתו הראשונה שם נחשבה לשנתו השלישית בקורנל. מבין אלפיים סטודנטים שהגישו בקשה ללימודים במכללה היוקרתית, ריב היה בין היחידים שנבחר למסלול המשחק המתקדם - נוסף לרובין ויליאמס, עמו התחבר. ריב סיים את לימודיו בקורנל בשנת 1974. קריירת משחק וקולנוע בשנת 1975 ריב השתתף באופרת הסבון "אהבת החיים", ובמקביל נבחן למחזה ברודוויי "A Matter of Gravity". קתרין הפבורן צפתה במבחן הבד שלו וליהקה אותו לתפקיד נכדהּ. בשנת 1976 פרש ריב מהמחזה אף על פי שקצר שבחים רבים ולמורת רוחה של הפבורן, שנשבתה בקסמו של השחקן הצעיר. תפקידו הקולנועי הראשון של ריב היה כקצין צוללת בסרט האסונות "צוללת נפטון אינה עונה". בשנת 1978 לוהק ריב לתפקיד קלארק קנט בסרט "סופרמן" של הבמאי ריצ'רד דונר. לאחר שקרא את התסריט, ריב בן ה-26 לקח את התפקיד ברצינות תהומית. במבחן הבד שלו, ריב ביסס את דמותו של קלארק קנט לפי זו של קרי גרנט בסרט "צער גידול חיות", ולאחר שנודע לו כי התקבל לתפקיד, אף נכנס למשטר אימונים מפרך בן חודשיים. אך על פי שריב לא היה אוהד של חוברות הקומיקס, הוא מצא כי התפקיד הכפול של קלארק קנט/סופרמן מאתגר. הסרט זכה להצלחה והניב הכנסות של מעל ל-300 מיליון דולר. משחקו של ריב זכה לשבחים רבים וכן זכייה בפרס באפט"א לקולנוע. ריב השתמש בעלייתו המטאורית לתפקיד כוכב למטרות צדקה. הוא הצטרף לצוות המנהלים של ארגון הצדקה "הצילו את הילדים", ביקר ילדים החולים במחלות סופניות, ובשנת 1979 שימש כמאמן אתלטיקה בספיישל אולימפיקס. סרט ההמשך "סופרמן 2" צולם ברובו בעת צילומי הסרט הראשון. עקב סכסוך בין הבמאי והמפיקים, פוטר ריצ'רד דונר ולנעליו נכנס הבמאי ריצ'רד לסטר, ששינה את התסריט וצילם מחדש קטעים שלמים. שינוי זה לא התקבל בשמחה בקרב צוות השחקנים, אולם עם הזמן למד ריב להעריך את לסטר. בהתערבות מעריצי הסרטים, יצאה גרסת הבמאי של דונר בשנת 2006, והוקדשה לזכרו של ריב. שני סרטי ההמשך הבאים זכו להצלחה פחותה מזו של השניים הראשונים, וריב אף ייחס את "סופרמן 3" יותר כקומדיה של ריצ'רד פריור. בזמן זה דחה ריב הצעות לככב בסרטי פעולה רבים, היות שהיה מעוניין יותר בתפקידי אופי. בשנת 1980 כיכב ריב לצד ג'יין סימור בסרט הרומנטי הבדיוני "היכן שהוא בזמן". הסרט לא זכה לפופולריות רבה בזמן שחרורו, אך הוא הגיע למעמד של סרט פולחן, במיוחד בקרב תלמידי קולג'. סימור כה התרשמה מריב עד שקראה לאחד מילדיה על שמו. מיד עם תום צילומי "סופרמן 2", ריב מאס בהוליווד ועבר עם משפחתו לויליאמסטאון, מסצ'וסטס, שם קיבל תפקיד ראשי במחזה "כותרת ראשית" של המחזאי בן הכט. בהמשך הופיע בסרטים "מלכודת מוות" של הבמאי סידני לומט, לצד מייקל קיין ו"הבוסטונים" כעורך דין דרומי לצד ונסה רדגרייב, לפי מחזה מאת הנרי ג'יימס. במשחקו האחרון שוב קצר ריב שבחים רבים. מבין המחזות בהן השתתף נמנים "נישואי פיגרו" ומחזה נוסף של ג'יימס בשם "The Aspern Papers". ניסיונו כטייס איפשר לו לבצע את הפעלולים בעצמו בסרט "הטייס", לצד רוזנה ארקט. בשנת 1987 הופיע לצידו של מורגן פרימן בסרט "עיתונות שחורה". הסרט אמנם קיבל ביקורות טובות, אך נכשל בקופות עקב קידום כושל של אולפני ההסרטה. לאחר צילומי "סופרמן 4" הכושל, ניסה ריב את מזלו בסרט הקומי "מחליפים ערוצים", לצידם של קת'לין טרנר וברט ריינולדס. אולם, בעקבות חיכוכים באתר ההסרטה, החליט ריב לשוב ולהתרכז בתיאטרון. שמאל\|ממוזער\|250px\|ריב בחברת נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, 1983 בסוף שנות ה-80 נהיה ריב מעורב יותר בפעילויות ספורט כרכיבה על סוסים, צלילה, סקי, טיפוס הרים ושיט וכן צדקה למען ארגונים כאמנסטי אינטרנשיונל והסוכנות להגנת מקורות הטבע, נוסף לפעילויות הסברה פוליטיים. באביב של שנת 1987, הוא התבקש לעזור בחילוצם של 77 שחקנים מסנטיאגו דה צ'ילה, שאוימו בהוצאה להורג מידיו של אוגוסטו פינושה. בעקבות כך, ריב זכה בהוקרה ציבורית. בשנת 1992 הוצע לריב תפקיד בסרט "שארית היום". לאחר שקרא את התסריט והתרשם, ריב הסכים להשתתף ללא היסוס. הסרט הפך לקלאסיקה מיידית וזכה לשמונה מועמדויות לפרס אוסקר. בעקבות מעורבותו הפוליטית הוא התבקש על ידי המפלגה הדמוקרטית לרוץ לקונגרס של ארצות הברית. בשנת 1994 הוא כיכב בסרט "ללא מילים" לצד מייקל קיטון (שכמו ריב, זכה לתהילה על משחקו כדמות קומיקס נוספת, באטמן) וסרט האימה "כפר הארורים" לצד קירסטי אלי ומארק המיל. מעט לפני תאונתו, ריב לוהק לסרט הטלוויזיה "מעבר לכל חשד", לצד קים קטרל וויליאם ה. מייסי. בשנת 1998 הופיע ריב בתפקיד הראשי במותחן "חלון אחורי", חידוש לסרטו הישן של אלפרד היצ'קוק משנת 1954. בימוי בשנת 1997 ביים ריב את סרט הטלוויזיה "In the Gloaming" . הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אמי, ביניהם בקטגוריית הבמאי. אשתו דיינה הייתה עדה לשינוי במצב בריאותו ובהופעתו. בשנת 2004 ביים ריב את סרט הטלוויזיה "סיפורה של ברוק אליסון", המבוסס על סיפורה האמיתי של משותקת ארבע גפיים שסיימה את לימודיה באוניברסיטת הרווארד. הפציעה ותקופת השיקום ב-27 במאי 1995 ספג ריב פגיעה צווארית לאחר שנזרק מסוסו בזמן תחרות רכיבה בווירג'יניה, והפך למשותק מהצוואר ומטה. החוליה הראשונה והשנייה שלו רוסקו כליל, והוא נזקק להתערבות ניתוחית שחיברה מחדש את גולגולתו לצווארו. ריב הועבר למרכז השיקום קסלר בווסט אורנג', ניו ג'רזי, ובשבועות הראשונים לשהותו שם קיבל עירויי דם היות שרמות החלבון וההמוגלובין שבדמו היו נמוכות מאוד. צינור הנשימה שהותקן לו נותק ללא הרף, ולמעשה הוא היה נתון לחסדי הרופאים והאחיות שטיפלו בו. סופקה לו עזרה סיעודית במטלות היומיום ובשימוש בכיסא גלגלים. כמו כן, ריב עבר ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, אימוני שריר הטרפז ותרפיה נשימתית, אשר במהלכה למד ריב להשתמש פחות ופחות במכשיר ההנשמה המלאכותית. המחקר בישראל ביולי 2003, מחקרו של ריב בנוגע לבדיקת תאי גזע הוביל אותו לישראל, מהמובילות בחקר נפגעי חוט השדרה. במהלך ביקורו, ביקר ריב בין היתר בטכניון, במכון ויצמן למדע ובבית חולים אלי"ן בירושלים. פעילותו בתחום השיתוק ממוזער\|250px\|כריסטופר ריב במהלך ועידה לחקר תאי גזע במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, 2003 ריב עזב את מרכז השיקום קסלר מלא השראה מחולים רבים שפגש במהלך שהותו. הוא נעזר שוב במדיה כדי לקדם את מטרתו לחיזוק דרכם של המשותקים - בין היתר, הופיע בטקס פרסי אוסקר ונשא נאום לגבי החשיבות שביצירת סרטים העוסקים בבעיות העולם השונות, כמו גם הנחה את טקס המשחקים הפאראלימפיים וערך נאומים ברחבי המדינה. מאמציו אלו הביאו לצילומו לשער טיים מגזין. הוא גם קריין את הסרט הדוקומנטרי "ללא חמלה: סרט על יכולות" מבית HBO, שזכה בפרס אמי. ריב הקים את "הקרן ע"ש כריסטופר ריב" בניו ג'רזי מתוך מטרה להאיץ במחקר באמצעות מימון, ועזר לייסד את מכון המחקר אירווין-ריב לחקר חוט השדרה. הארגון מימן טכנולוגיה חדשה המסוגלת לחקות אחר תנועת ההליכה ובכך לעזור בגירוי קצוות העצבים ולימוד מחדש של חוט השדרה כיצד לשלוח איתותים לרגליים. בשנות ה-90 שמר ריב על בריאות גופנית טובה, היות שהאמין שמערכת העצבים מסוגלת להתחדש הודות לתרפיית אימונים נוקשה. סיבה נוספת הייתה, שרצה במבנה גוף שפיר למקרה ותמצא תרופה. בשנת 2000 חזרו אליו מספר תפקודים מוטוריים, ואפילו רופאו האישי היה כה מופתע בהתקדמות במצבו. בשנת 2002 הוקם מרכז למחקר ע"ש כריסטופר ודיינה ריב בניו ג'רזי תחת מימון המרכז לבקרת מחלות ומניעתן. המרכז נועד לאמן משותקים כיצד לחיות יותר עצמאית עם מגבלותם. ריב עזר במימון בחקר נרחב יותר של תאי גזע. בשנים אלו הנושא העלה דיון ציבורי סוער בנוגע לשימוש בתאי גזע אנושיים, וריב הגן על המחקר באומרו כי המחקר ישתמש אך ורק בתאים שכבר הופקו. כמו כן, ריב תמך באיסור נגד שיבוט אנושי, המסכים להעברת גרעין תא סומטי אך מתנגד לשיבוט לצורכי רבייה. הוא טען כי השתלת תאי גזע איננה שיטה בטוחה, אלא אם התאים מכילים DNA של אותו חולה. בימים האחרונים לחייו, ריב תמך בהקמתו של המכון לרפואה מתחדשת בקליפורניה. ספרים בשנת 1998 יצאה האוטוביוגרפיה שלו, "עודני אני", בהוצאת רנדום האוס. הספר המוקלט בקולו זיכה אותו בפרס גראמי. באפריל 2004 פורסם ספרו השני של ריב, "שום דבר אינו בלתי אפשרי", שהתמקד יותר בהשקפת עולמו של ריב ובחוויותיו. בעיות בריאות ומותו מאז ילדותו, ריב סבל מאסתמה ומאלרגיות שונות, וכן ממונונוקלאוזיס זיהומי, מלריה ומסטוציטוזיס (הפרעה בכלי הדם). לעיתים תכופות היו לו תופעות לוואי לאחר נטילת תרופות. במרכז השיקום קסלר ניתן לו סם שאמור היה להפחית את הנזקים לחוט השדרה, אולם הדבר גרם לו להלם אנפילקטי ולקריסת ריאותיו. נוסף על כך, בצעירותו הוא סבל מנשירת שיער, דבר שהחריף לאחר תאונתו, ושבגללו גילח את שיער ראשו. באוקטובר 2004 סבל ריב מפצע לחץ שגרם לאלח דם. ב-9 באוקטובר הוא עבר דום לב לאחר שקיבל אנטיביוטיקה לזיהום, ונלקח לבית החולים. ב-10 באוקטובר 2004 הוא מת מאי ספיקת לב. הוא היה בן 52 במותו. גופתו נשרפה ואפרו פוזר. משפחה ומורשת לריב שלושה ילדים: בן ובת, מתיו ואלכסנדרה, ממערכת יחסים קודמת עם גיי אקסטון; ובן, ויליאם, מנישואיו לדיינה ריב. דיינה המשיכה לעמוד בראש הארגון שייסד בעלה, עד מותה ב-6 במאי 2006, לאחר שאובחן אצלה סרטן הריאה. כיום עומדים מתיו ואלכסנדרה בראש צוות המנהלים של הארגון. פילמוגרפיה שנהסרטתפקידהערות נוספות1978Gray Lady Downלוטננט פיליפססופרמןסופרמןהועמד לפרס סאטורן לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשיפרס באפט"א לשחקן חדש בתפקיד ראשי1980היכן שהוא בזמןריצ'רד קולרהועמד לפרס סאטורן לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשיסופרמן 2סופרמןהועמד לפרס סאטורן לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי1982Deathtrapקליפורד אנדרסוןהועמד לפרס סאטורן לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשיMonsignorג'ון פלהרטי1983סופרמן 3סופרמןהועמד לפרס סאטורן לשחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי1984The Bostoniansבאסיל ראנסום1985The Aviatorאדגר אנסקום1987Street Smartג'ונתן פישרסופרמן 4סופרמןשחקן ראשי ותסריטאי שותף1988Switching Channelsבליין בינגהאם1992Noises Offפרדריק דאלאספיליפ ברנט1993Morning Gloryויל פארקרשארית היוםחבר הקונגרס ג'ק לואיס1994Speechlessבוב פריד1995Village of the Damnedד"ר אלן צ'אפי1997In the Gloaming במאי2004סיפורה של ברוק אליסוןבמאי2006סופרמן 2: הגרסה של ריצ'רד דונרסופרמןצילומי ארכיוןיצא לאחר פטירתו2007Christopher Reeve: Hope in Motionבתפקיד עצמוסרט תיעודייצא לאחר פטירתו2024Super/Man: The Christopher Reeve Storyבתפקיד עצמוסרט תיעודי יצא לאחר פטירתו קישורים חיצוניים מרכז המחקר לשיתוק של כריסטופר ודנה ריב כריסטופר ריב - סופרמן אמיתי, יורם מלצר, 11 באוקטובר 2004 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס באפט"א: אישים קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - שחקנים קטגוריה:נכים אמריקאים קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע קטגוריה:זוכי פרס אמי לבידור בפריים טיים: אישים קטגוריה:בוגרי בית הספר ג'וליארד קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קורנל קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1952 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004 קטגוריה:אמריקאים שגווייתם נשרפה קטגוריה:זוכי פרס השירות הציבורי של לסקר-בלומברג	2024-08-27T11:45:27
Cygwin	Cygwin היא חבילת תוכנה שפותחה במקור על ידי Cygnus Solutions, על מנת לאפשר למערכת ההפעלה חלונות להתנהג בצורה דומה למערכת יוניקס. תוכנות שהוסבו ל־Windows על ידי Cygwin רצות בצורה אופטימלית במערכות Windows NT, וחלקן גם יכולות לרוץ בצורה משביעת רצון במערכות Windows 9x. כיום, Cygwin מפותחת על ידי צוות המפתחים של Red Hat ואחרים כתוכנה חופשית. תיאור Cygwin כוללת ספרייה שמיישמת את פקודות המערכת של תקן POSIX בעזרת פקודות מערכת של חלונות, כלי פיתוח מבית GNU (כגון GCC ו־GDB) כדי לאפשר פיתוח תוכנה בסיסי, וכן מספר גדול של כלי יוניקס נפוצים. החבילה לא מאפשרת להריץ יישומי לינוקס על חלונות, ויש צורך לבנות את התוכנות מקוד המקור שלהן כדי שיפעלו תחת חלונות. חברת Red Hat מפיצה את Cygwin תחת רישיון GPL, אך עם סעיף המחייב שתוכנות המשתמשות ב־Cygwin יהיו תחת רישיון של קוד פתוח. החברה גם מאפשרת לרכוש רישיון מסחרי שמתיר להפיץ תוכנה קניינית אשר מבוססת על Cygwin. היסטוריה Cygwin החלה את דרכה ב־1995 כפרויקט של סטיב צ'מברלין, מהנדס ב־Cygnus, ששם לב שחלונות NT ו־95 משתמשות בפורמט לקובצי אובייקטים שכבר היה בשימוש ב־GNU, ושממילא GNU עצמה תומכת במחשבים מבוססי x86. כך, לפחות בתאוריה, ניתן היה לנתב את GCC כדי שהוא יהדר עבור חלונות. תאוריה זו הוכחה כנכונה ושימשה כבסיס לאב־הטיפוס של Cygwin. השלב הבא היה לפתח גרסה של GCC שתרוץ על מערכות Windows, מה שדרש פונקציונליות רבה של יוניקס, כך שהפתרון היה "לתרגם" קריאות של יוניקס לפקודות בחלונות. עד 1996 מפתחים נוספים הצטרפו לפרויקט, והיה כבר ברור ש־Cygwin תהיה דרך נוחה לספק את הכלים של Cygnus למערכות Windows (קודם לכן השתמשו ב־DJGPP). בסביבות 1998, Cygnus החלה להציע את Cygwin כחבילה נפרדת העומדת בזכות עצמה. קישורים חיצוניים אתר הבית של פרויקט Cygwin קטגוריה:תוכנה חופשית קטגוריה:כלי תכנות קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1995	2024-04-24T18:03:44
חומת ירושלים	REDIRECT חומות ירושלים.	2004-10-11T22:59:24
מילרד פילמור	מילרד פילמור (באנגלית: Millard Fillmore; 7 בינואר 1800 – 8 במרץ 1874) היה נשיאה ה-13 של ארצות הברית (1850–1853), הנשיא האחרון מטעם המפלגה הוויגית, והאחרון שלא כיהן מטעם המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית. נבחר לכהן כסגן נשיא ארצות הברית השנים עשר ב-1848, והפך לנשיא לאחר מותו של זאכרי טיילור. הוא האחראי לפשרת 1850, שהובילה להפסקת אש קצרה בקרב על העבדות בארצות הברית. לא הצליח להיבחר להיות המועמד הוויגי ב-1852 ונכשל גם כעבור ארבע שנים, כמועמד המפלגה הנייטיביסטית. פילמור היה עורך דין בולט באזור באפלו ונבחר לאספה הכללית של ניו יורק ב-1828, ולבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1832. טען שהעבדות היא רשע, אבל שהממשלה לא יכולה לטפל בה. כסגן נשיא, ניהל עימותים כועסים בסנאט, למול אלה שניסו להתיר את העבדות באזורים שמקסיקו הפסידה לארצות הברית. פילמור תמך בחוק של הנרי קליי (הבסיס לפשרת 1850), בעוד הנשיא טיילור התנגד לו. לאחר מותו של טיילור ביולי 1850, הפעיל לחץ כדי להעביר את הפשרה הזמנית בין הצפון והדרום. חוק העבד הנמלט, שהורה על החזרת עבדים נמלטים אל בעליהם, היה החלק השנוי במחלוקת בפשרה, ופילמור הרגיש מחויב לאכיפתו, אף על פי שהדבר פגע בו במפלגה הוויגית. במדיניות החוץ, הוא תמך בניסיונות להגיע להסכמי סחר חופשי עם יפן, התנגד להשפעות צרפתיות על הוואי, ונאלץ להתמודד עם פשיטות ימיות בקובה. פילמור נחשב לנשיא אלמוני. הוא קיבל שבחים על מדיניות החוץ שלו, אולם ספג ביקורת על אכיפת חוק העבד הנמלט ועל קשריו לתנועת "שאינם יודעים דבר". ראשית חייו וקריירה ממוזער\|אתר לידתו של פילמור מילרד פילמור נולד בבקתת עץ בחווה באזור מוראביה, ניו יורק, באזור אגמי פינגר של ניו יורק, ב-7 בינואר 1800. הוריו היו פיבי (מילרד) ונתנאל פילמור. הוא היה השני מתוך שמונה ילדים והבן הבכור. נתנאל פילמור היה בנו של נתנאל פילמור האב (1739–1814), יליד קונטיקט שהפך לאחד מהמתיישבים הראשונים באזור ורמונט. הוא היה חבר במיליציה המקומית ושירת כלוטננט ראשון במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. הוא התחתן ב-1767 עם חפציבה ווד (1747–1783), אמו של נתנאל פילמור וסבתו של מילרד פילמור. משפחת פילמור התגורהה באזור ניו אינגלנד במשך כמה דורות. נתנאל פילמור האב היה בנו של ג'ון פילמור (1702–1777) שגר במסצ'וסטס ובקונטיקט, ועבד כקפטן של ספינה. ג'ון פילמור היה בנם של ג'ון פילמור האב (1676–1712), יליד מנצ'סטר, אנגליה, שהיה גם ספן ומת כאסיר אצל הצרפתים באי מרטיניק. נתנאל פילמור ופיבי מילרד עזבו את ורמונט ב-1799, ועברו קרוב לניו יורק, בה חכרו אדמה כצמיתים, כשנתנאל עובד לעיתים כמורה. ילדותו של פילמור הייתה מלאה בעבודה קשה וללא לימודים פורמליים. ככל שעבר הזמן, החל נתנאל פילמור להצליח באזור, אולם המשפחה הייתה ענייה במהלך ילדותו של מילרד. נתנאל פילמור הצליח לבסוף לשרת בבתי משפט חשובים, כולל בית משפט השלום. כשמילרד היה בן ארבע עשרה, שכנע אותו אביו לא להתגייס למלחמת 1812, וסידר לו עבודה אצל עורך דין מקומי. פילמור עבד בעבודות שוליות יחסית, ולכן עזב את העבודה. לאחר מכן החל לקרוא ספרים בספרייה מקומית. ב-1819, השתמש במעט כסף שחסך כדי להירשם לאקדמיה החדשה בעיר, בה פגש באביגייל פאוורס. לאחר מכן, העביר נתנאל את המשפחה אל אזור מונטוויל, כפר קטן ליד מוראביה. הוא שכנע את בעל הקרקעות, והאדם העשיר באזור, השופט וולטר ווד, להעסיק את בנו כרשם לתקופת ניסיון. ווד לימד את פילמור משפטים. פילמור לימד במשך שלושה חודשים כדי להרוויח כסף. לאחר שמונה עשר חודשים עזב את ווד, כיוון שפילמור ייעץ לחקלאי בתביעה קטנה. נתנאל פילמור העביר את משפחתו לאזור באפלו. החווה שנתנאל רכש שם שגשגה. נתנאל פילמור היה האבא הראשון של נשיא שביקר את בנו בבית הלבן. ב-1821, היה פילמור בן עשרים ואחת ועצמאי. הוא לימד בבית ספר, וקיבל כמה תיקים בבתי משפט השלום, שלא דרשו רישיון לעריכת דין. הוא עבר לבאפלו כעבור שנה, המשיך ללמוד משפטים, בהתחלה כשהמשיך בעבודתו כמורה, ולאחר מכן במשרד עריכת דין. הוא התארס לאביגייל. ב-1823, הוסמך לעריכת דין ודחה הצעות ממשרדים כדי להפוך לעורך הדין היחיד בעירו. מאוחר יותר, טען שלא היה לו הביטחון לעבוד בבאפלו הגדולה. פילמור נהנה מהעצמאות שהשיג במשרדו. ב-5 בפברואר 1826, התחתן עם אביגייל. נולדו להם שני ילדים, מילרד פאוורס פילמור (1828–1889) ומרי אביגייל פילמור (1832–1854). פוליטיקאי בבאפלו ממוזער\|שמאל\|מילרד פילמור עזר לבנות את ביתו בניו יורק וגר שם בין 1826 ל-1830. בני משפחת פילמור היו פעילים בפוליטיקה ובממשלה. סבו של מילרד, נתנאל פילמור האב, שירת בתפקידים מקומיים באזור מגוריו. בנוסף לכך שאביו היה שופט בית משפט השלום, דודו של פילמור, קלווין, היה באספה הכללית של מדינת ניו יורק, ודודו השני, סיימון, היה מפקח העיר בקלארנס, ניו יורק. גם מילרד התעניין בפוליטיקה, ועליית המפלגה המתנגדת לתנועת הבונים החופשיים בסוף שנות העשרים הובילה לכניסתו לנושא. המתנגדים לבונים החופשיים התנגדו למועמדותו של הגנרל אנדרו ג'קסון, בונה חופשי, לנשיאות. פילמור היה ציר בוועידה בניו יורק שתמכה בנשיא ג'ון קווינסי אדמס, וגם היה ציר בשתי ועידות של המפלגה בקיץ 1828. פילמור נבחר לאספה הכללית של ניו יורק במשך שלוש כהונות בנות שנה, בין 1829 ל-1831. הוא נבחר ב-1828, למרות ניצחונה של המפלגה הדמוקרטית של ג'קסון שניצחה ברוב מערכות הבחירות בשנה זאת, והיו הרוב באלבני, כך שפילמור היה במיעוט באספה. למרות זאת, הוא הצליח להעביר חקיקה שאפשרה לעדים בבתי משפט להישבע להגיד את האמת ולא להישבע שבועה דתית, וב-1830 ביטל חוק שאפשר מאסר בשל חוב. רוב עסקיו בעריכת דין היו בבאפלו והוא עבר לשם עם משפחתו. הוא לא ניסה להיבחר שוב ב-1831. פילמור הצליח כעורך דין. באפלו התרחבה במהירות, והתאוששה מהשרפה הבריטית במלחמת 1812 בשל כריית תעלת אירי. פילמור ייצג נאשמים רבים, והתבלט כעורך דין בבאפלו. הוא שכר את ניית'ן הול כפקיד, והול הפך לידידו ולמזכיר הדואר שלו כשהפך לנשיא. באפלו הייתה כפר באופן חוקי כשפילמור הגיע לשם, לאחר שהחוק להפיכת באפלו לעיר עבר במועצה המחוקקת, הוא סייע לפיתוח העיר. הוא הקים את איגוד התיכונים של העיר, ונכח בכנסייה היוניטארית של העיר. הוא היה פעיל במיליציה של ניו יורק והשיג דרגת מייג'ור בבריגדה שלו. חבר קונגרס כהונה ראשונה; חזרה לבאפלו אף על פי שפילמור פרש מהמועצה המחוקקת ב-1831, הוא לא נשאר מחוץ לפוליטיקה. ב-1832 נבחר לבית הנבחרים. התובע הכללי לשעבר ויליאם וירת', המועמד הנשיאותי שהתנגד לבונים החופשיים, ניצח רק בוורמונט והנשיא ג'קסון נבחר בקלות לכהונה שנייה. באותה התקופה, הקונגרס התכנס רק בדצמבר, ולכן נאלץ פילמור לחכות יותר משנה כדי להתחיל את כהונתו. פילמור ואחרים הבינו שהתנגדות לבונים החופשיים לא יכולה ליצור מפלגה לאומית, והחליטו לקבץ רפובליקנים לאומיים, מתנגדים לבונים החופשיים ודמוקרטים פורשים כנציגי המפלגה הוויגית. הוויגים התאחדו כנגד ג'קסון, אולם הפכו למפלגה מרכזית כשהחלו לתמוך בצמיחה כלכלית בעזרת מתן זיכיון לבנק השני של ארצות הברית, ומימון ממשלתי ל"שיפורים פנימיים" כולל כבישים, גשרים ותעלות. מתנגדי העבדות, כמו ויליאם סיוארד, שלטו במפלגה, בניגוד לפילמור, שלא ראה את הממשלה כיכולה להתערב בעבדות. בוושינגטון, תמך פילמור בהרחבת מזח באפלו, ולחץ על הרחבת תעלת אירי. פילמור זכה לתשומת לבו של הסנאטור דניאל ובסטר, שהפך למורו. פילמור הפך לתומכו ומערכת יחסים קרובה בין השניים נמשכה עד למותו של ובסטר לקראת סוף כהונתו של פילמור. אף על פי שתמך בבנק השני, הוא לא נאם במהלך הדיונים לחידוש הזיכיון של הבנק. פילמור תמך בבניית תשתיות, כולל בניית גשר מעל נהר הפוטומק ושיפור התנועה בנהר הדסון. ההתנגדות לבונים החופשיים הייתה חזקה במערב ניו יורק, וכשמתנגדי הבונים החופשיים סירבו לבחור בו לכהונה שנייה ב-1834, סירב פילמור להיות המועמד הוויגי, בטענה שפיצול יגרום להיבחרו של מועמד דמוקרטי. הוא החל להתעמת מול סיוארד במפלגה המקומית, לאחר שסיוארד נכשל בניסיונו להיות מושל המדינה. פילמור עסק בעריכת דין וחיזק את המפלגה, שספגה בהדרגה את רוב מתנגדי הבונים החופשיים. ב-1836, היה פילמור בטוח מספיק באחדות מתנגדיו של ג'קסון והסכים להתמודד מטעם הוויגים לקונגרס. הדמוקרטים, שהובלו בידי המועמד הנשיאותי, סגן הנשיא מרטין ואן ביורן, ניצחו ברחבי המדינה ובניו יורק, מדינתו של ואן ביורן, אולם ניו יורק המערבית בחרה בפילמור כנציגה בבית הנבחרים. כהונה שנייה, שלישית ורביעית ואן ביורן, שנאלץ להתמודד עם בהלת 1837, שנגרמה בגלל חוסר ביטחון באיגרות חוב של בנקים לאחר שהנחה ג'קסון על הממשלה לקבל תשלום רק בזהב ובכסף, כינס מושב מיוחד של הקונגרס. הכסף הממשלתי הוחזק בבנקים מקומיים מאז שג'קסון הוציא אותו מהבנק השני. ואן ביורן הציע לשים חסכונות בקרנות של האוצר, שלא ילוו כספים. פילמור הרגיש שהמשאבים הממשלתיים צריכים לפתח את המדינה, והרגיש שאספקת הזהב המוגבלת של המדינה לא תהיה סחירה בשל כך. ואן ביורן הצליח להעביר את תוכניותיו הכלכליות, אולם המשבר המשיך, והוויגים זכו לתמיכה רחבה בבחירות של 1837, כשהשיגו רוב באספה הכללית של ניו יורק. הדבר הוביל למאבק על המועמדות לתפקיד מושל ניו יורק ב-1838. פילמור תמך בפרנסיס גריינג'ר, מועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1836. אחרים תמכו בסיוארד. פילמור כעס כשסיוארד ניצח אולם תמך בו, וסיוארד נבחר. פילמור נבחר לכהונה נוספת בבית הנבחרים. היריבות בין פילמור וסיוארד הושפעה מצמיחת התנועה לביטול העבדות. פילמור לא תמך בעבדות, אולם לא ראה אותה כנושא פוליטי. סיוארד שנא את העבדות והבהיר בתור מושל שלא יחזיר לדרום עבדים שברחו אל המדינה. ב-1839, סירב סיוארד למנות את פילמור לתפקיד סגן שופט מחוזי בניו יורק. פילמור היה פעיל בהחלטה על בחירת המועמד הוויגי בבחירות של 1840. הוא תמך בגנרל וינפילד סקוט, אולם רצה שהמפלגה תדחה את הסנאטור מקנטקי, הנרי קליי, בעל עבדים שהרגיש שלא יוכל לנצח בניו יורק. פילמור לא נכח בוועידה, אולם שמח כשהוועידה בחרה בגנרל ויליאם הנרי הריסון לנשיאות, כשסגנו הוא הסנאטור לשעבר מווירג'יניה, ג'ון טיילר. פילמור ארגן את המפלגה בניו יורק, הריסון ניצח שם, ופילמור נבחר בקלות לכהונה רביעית בבית הנבחרים. בהוראת הסנאטור קליי, כינס הריסון מושב מיוחד של הקונגרס. הוויגים שלטו בבית הנבחרים בפעם הראשונה, ופילמור רצה להיות יושב הראש. קליי מנע זאת ממנו, אולם פילמור מונה ליושב ראש הוועדה לענייני מיסים. ציפו שהריסון יסכים להצעותיהם של קליי ומנהיגי המפלגה, אולם הוא מת ב-4 באפריל 1841, וסגן הנשיא טיילר הפך לנשיא. טיילר היה דמוקרט בעברו, והתנגד להצעות קליי להקמת בנק לאומי. הוא הוצא מהמפלגה הוויגית. פילמור תמך במפלגתו, והעביר את המכס של 1842. המכס הישן לא הגן על ייצור, וחלק מההכנסה בו הועברה למדינות, והייתה נחוצה לקופת המדינה הריקה. פילמור הכין חוק להעלאת שיעורי המכס. החוק זכה לאהדה במדינה, אולם העובדה שהעביר את הכסף לקופת המדינה הובילה את טיילר להטיל עליו וטו. ועדה בהנהגת ג'ון קווינסי אדמס גינתה אותו. פילמור הכין חוק שני, ללא העברת הכסף לקופת המדינה, והפעם טיילר חתם עליו, אולם בודד את עצמו מבעלי בריתו הדמוקרטים. כך הצליח פילמור להעביר את החוק ולבודד את טיילר מבחינה פוליטית. המכס העלה את האהדה לפילמור, אולם ביולי 1842 החליט לא לנסות להתמודד שוב. הוויגים בחרו בו בכל מקרה, אולם הוא סירב, כשנמאסו עליו החיים בוושינגטון והעימות מול הנשיא טיילר. הוא חזר לעריכת דין בבאפלו לאחר סיום כהונתו באפריל 1843. הוא הפך לדמות פוליטית בולטת. דמות לאומית ממוזער\|פילמור ב-1843 כשעזב את תפקידו, המשיך פילמור בעריכת דין ושיפץ את ביתו בבאפלו. הוא המשיך להיות דמות פוליטית מובילה, וערך את טקס קבלת הפנים לג'ון קווינסי אדמס בבאפלו, שם הנשיא לשעבר הביע את צערו על כך שפילמור כבר לא בקונגרס. רבים דרשו מפילמור להיות סגנו של קליי בבחירות של 1844 - הוראס גרילי תמך בו - ואחרים דרשו שינסה להיות המושל. פילמור רצה להיות סגן הנשיא. הוא קיווה לזכות לתמיכת המפלגה בניו יורק, אולם תומכי סיוארד רצו שהוא יבחר, ושפילמור יהיה המושל. סיוארד פרש לפני כן. למרות זאת, ניסו תומכיו של סיוארד לשכנע את פילמור להפוך למושל. לאחר שקליי נבחר להיות המועמד הנשיאותי, נבחר תאודור פרלינגהויסן, סנאטור מניו ג'רזי, להיות סגנו. פילמור תמך בקליי ובפרלינגהויסן וסירב להתמודד לתפקיד המושל. הוא נחשב למועמד וויגי מקובל כיוון שהתנגד לעבדות אולם התנגד למעורבות ממשלתית בנושא. למרות התנגדותו, טען פילמור שלוועדה הוויגית הלאומית יש זכות לבחור כל מועמד לשירות פוליטי, והוא נבחר להיות המועמד לתפקיד המושל. הדמוקרטים בחרו בג'יימס פולק כמועמדם הנשיאותי ובסילאס רייט, סנאטור, כמועמדם לתפקיד המושל. פילמור הצליח להשיג תמיכה בקרב גרמנים-אמריקנים, אולם העובדה שהוויגים תמכו בראש עיר נייטיביסטי, והאשימו את הקתולים בתבוסתו, פגעה בו בקרב המהגרים. גם קליי נוצח. ב-1846, עזר פילמור להקים את אוניברסיטת באפלו, והפך למנהלה הראשון. הוא שירת בה עד למותו ב-1874. הוא התנגד לסיפוחה של רפובליקת טקסס והתנגד למלחמת ארצות הברית–מקסיקו, בטענה שהמלחמה מנסה להרחיב את העבדות. פילמור כעס כשהנשיא פולק ביטל חוק נחלים ומזחים שהיה עוזר לבאפלו. מושלי ניו יורק שירתו כהונה של שנתיים, ורבים טענו שפילמור יוכל להיבחר להיות המועמד לתפקיד ב-1846. הוא הובס על חודו של קול בהתמודדות על המועמדות, והעדיף לנסות להיבחר לתפקיד מבקר המדינה של ניו יורק, לאחר שהחוקה קבעה שהמבקר יבחר בבחירות ישירות ולא בידי המועצה המחוקקת. הוא נחשב למועמד ראוי, והצליח להיבחר לתפקיד ב-1847, בפער של 38,000 קולות לטובתו. לפני שעבר לאלבני למלא את התפקיד ב-1 בינואר 1848, הוא עזב את משרד עורכי הדין שלו והשכיר את ביתו. פילמור קיבל תגובות חיוביות על שירותו כמבקר המדינה. הוא היה חבר בוועדת התעלות של המדינה, ותמך בהרחבת התעלות באזור. הוא ייצב את המטבע ודרש מבנקים בבעלות המדינה לשמור על איגרות החוב צמודות לשטרות החוב. בחירות 1848 מועמדותו ממוזער\|שמאל\|תחריט של פילמור הנשיא פולק התחייב לא לרוץ לכהונה שנייה, ולאחר שהוויגים הגבירו את כוחם בבחירות של 1846, הם קיוו לניצחון בבחירות של 1848. המועמדים הבולטים במפלגה, הנרי קליי ודניאל ובסטר, רצו את המועמדות וזכו לתמיכה מצד תומכיהם בקונגרס. וויגים אחרים תמכו בגיבור המלחמה במקסיקו, הגנרל זאכרי טיילור. אף על פי שטיילור היה אהוד, הצפוניים לא רצו לבחור בבעל עבדים מלואיזיאנה כנשיא בתקופה של עימות לגבי התרת העבדות בשטחים החדשים. טיילור גם נחשב למעורפל מבחינה פוליטית - הוא שירת בצבא כל ימיו, לא הצביע בבחירות נשיאותיות, ואף על פי שטען שתמך בוויגים, חלקם חששו שיבחרו בטיילר נוסף, או בהריסון נוסף. הוחלט שניו יורק תשלח משלחת שלא תהיה מחויבת לאף מועמד ב-1848, בתקווה שסיוארד יוכל להיבחר לתפקיד מסוים. פילמור תמך בכך, ללא ידיעה שהכוונה היא לבחור בסיוארד. למרות זאת, נבחר טיילור בסיבוב הרביעי, לכעסם של תומכי קליי ואנשי הצפון. לאחר מכן החליט תומך קליי, ג'ון קולייר, לנאום. הוא טען שתמיד תמך בקליי, והזהיר מפני פילוג במפלגה, שיימנע רק בעזרת דבר אחד: בחירתו של פילמור, שנחשב לתומך קליי, לסגנו של טיילור. הצירים החליטו לתמוך בפילמור, בתקופה בה המועמד הנשיאותי לא בחר בסגנו. למרות ניסיונם של תומכי טיילור לזכות במועמד משלהם, הפך פילמור לסגנו של טיילור בסיבוב השני. ממוזער\|275px\|כרזת בחירות וויגית כשפילמור היה סגנו של טיילור, היה ברור שאף אחד אחר ממדינת ניו יורק לא יתמנה לקבינט, כדי ליצור קבינט מגוון. רבים טענו שנבחר כדי שיהיה וויגי נאמן שיחליף את טיילור, אם הוויגים יזדקקו לכך. הצירים זכרו את תמיכתו במכס של 1842, ולכן תמכו בו. עמדתו המרוככת בנוגע לעבדות הפכה אותו למועמד מקובל בדרום. הבחירות הכלליות המנהג באמצע המאה התשע-עשרה היה שמועמדים לתפקידים פוליטיים לא פעלו למען בחירתם. פילמור נשאר במשרד מבקר המדינה באלבני ולא נאם בנאומיו. תומכיו היו אלו שניהלו את מסע הבחירות. הדמוקרטים בחרו בסנאטור ממישיגן, לואיס קאס, כמועמדם לנשיאות, ומפלגת הארץ החופשית, שהתנגדה להפצת העבדות, תמכה בנשיא לשעבר ואן ביורן. התרחש משבר בקרב הוויגים כשדמוקרטים מקרוליינה הדרומית תמכו בטיילור. היה חשש שטיילור, כמו טיילר לפניו, יתנגד למדיניות המפלגתית. ממוזער\|התוצאות לפי מדינה. פילמור וטיילור ניצחו במדינות הצהובות. המצביעים הניחו שפילמור, שהגיע ממדינה חופשית, התנגד להפצת העבדות. הדרומיים טענו שהתנגד לעבדות, והוא הכחיש זאת. במכתב מפורסם טען בתשובה לאזרח מאלבמה: טיילור פילמור התכתבו פעמיים בספטמבר. פילמור הבטיח לו שהוא עובד קשה כדי לזכות לתמיכה בצפון מזרח המדינה. טיילור ופילמור ניצחו בניצחון דחוק, כשהאלקטורים מניו יורק היו המפתח לניצחון. הוויגים זכו ל-1,361,393 קולות (47.3 אחוזים) לעומת 1,223,460 (42.5 אחוזים) והשיגו 163 אלקטורים לעומת 127. אף על פי שואן ביורן לא זכה באלקטורים, כוחם של מתנגדי העבדות גדלה, כש-291,501 אנשים הצביעו לו (10.1 אחוזים), והוא הגיע למקום השני בניו יורק, ורמונט ומסצ'וסטס. סגן נשיא (1849–1850) ממוזער\|שמאל\|פילמור ב-1849 מילרד פילמור הושבע לתפקיד סגן הנשיא ב-5 במרץ 1849. 4 במרץ, יום ההשבעה המסורתי, נפל על יום ראשון, וההשבעה נדחתה ביום. את פילמור השביע רוג'ר טוני, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ולאחר מכן הוא השביע את הסנאטורים, כולל את סיוארד, שנבחר בידי המועצה המחוקקת של ניו יורק לסנאט (עד ל-1913, הסנאטורים נבחרו בידי המועצות המחוקקות). פילמור נכח בהשבעתו של טיילור וליווה את הנשיא לנשף הכניסה לתפקיד. בארבעת החודשים מהיבחרו עד לכניסתו לתפקיד, סיים פילמור את ענייניו במשרד מבקר המדינה. טיילור הבטיח לו השפעה בממשל החדש, אולם לא ידע שסגן הנשיא לא היה חבר בקבינט באותה התקופה. פילמור וסיוארד החליטו לחלק את איוש התפקידים בניו יורק, אולם סיוארד כרת ברית עם כמה חברי קבינט כדי להשיג יותר מינויים פוליטיים ממה שהסכים עליהם עם פילמור. פילמור איבד את השפעתו על הפוליטיקה של ניו יורק. למרות זאת, היה מעורב בניהול הסמיתסוניאן. ב-1849, מעמד העבדות בטריטוריות נותר מעורער. טיילור תמך בצירוף קליפורניה וניו מקסיקו (כולל חלק מאריזונה, פחות השטח של רכישת גדסדן) כמדינות, כששתיהן יאסרו על העבדות. הדרומיים הופתעו כשגילו שהנשיא, בעל העבדים הדרומי, לא תמך בהרחבת העבדות, כיוון שטען שהמוסד לא יוכל לשרוד בדרום מערב המדינה הצחיח. הוויגים הדרומיים כעסו, כיוון שביטול העבדות בטריטוריות נחשב לדבר שימנע מהדרומיים להיות חלק מהמורשת הלאומית. כשהקונגרס התכנס בדצמבר 1849, לקח שבועות לבחור יושב ראש, כשהצירים התפלגו לפי אזורים. ממוזער\|תחריט בו סגן הנשיא פילמור (מימין למעלה) מנהל את דיוני הפשרה כשהנרי קליי עומד על הרצפה. ג'ון קלהון (עומד לימינו של פילמור) ודניאל ובסטר (יושב לשמאלו של קליי מסתכלים. פילמור החליט לחזק את מעמדו בקרב הוויגים בניו יורק ובנה לעצמו רשת של תומכים. פילמור ניהל כמה מהדיונים החשובים בהיסטוריה האמריקנית בנוגע לעבדות בטריטוריות. העימותים האזוריים כבר גרמו למתיחות, וב-21 בינואר 1850, שלח טיילור הודעה מיוחדת לקונגרס, ובה דרישה לצרף מיד את קליפורניה ולאחר מכן את ניו מקסיקו, ושבית המשפט העליון יישב את סכסוכי הגבול בין טקסס לניו מקסיקו. ב-29 בינואר, העביר הנרי קליי חוק כולל, שהיה אמור לפשר בין הצפון לדרום: קליפורניה תהיה מדינה חופשית, ניו מקסיקו ויוטה יקימו ממשלות בטריטוריה שלהן, וייאסר ייבוא עבדים אל מחוז קולומביה. בנוסף יחוזק חוק העבד הנמלט, כיוון שהצפון לא אכף את החוק. החוק של קליי יישב את סכסוך הגבולות בין ניו מקסיקו לטקסס, וקבע את עקרון "ריבונות העם" - המתיישבים בטריטוריות יחליטו על העבדות בתחומן. טיילור לא התלהב מהחוק, והחוק התעכב בקונגרס, אולם פילמור הודיע במאי 1850 שאם יתרחש פילוג אזורי בנוגע לחוק, הוא יתמוך בו. הוא ניסה לפייס בין הסנאטורים, אולם הואשם בכישלון כשעימותים פיזיים פרצו בין הסנאטורים ב-17 באפריל, כשסנאטור אחד כיוון אקדח לאחר. נשיאותו 250px\|ממוזער\|תחריט של פילמור כנשיא עלייתו לתפקיד 4 ביולי 1850, היה יום חם בוושינגטון, והנשיא טיילור, שחגג את יום העצמאות, שתה חלב קר ודובדבנים רבים, וחלה בדלקת מעיים ממנה מת ב-9 ביולי. מותו הדהים את האומה. פילמור נקרא לנהל את הקבינט ב-8 ביולי, והוא ישב עם חברי הקבינט מחוץ לחדרו של טיילור בבית הלבן. הקבינט שלח אל ביתו הודעה שבישרה על מות הנשיא. לאחר מכן הלך אל בית הנבחרים, ובמושב משותף של הקונגרס, הושבע לנשיאות. חברי הקבינט, כנהוג אז, הגישו את התפטרותם, כשציפו שפילמור יסרב וירשה להם להמשיך לכהן. פילמור החליט לקבל את התפטרותם, אף על פי שביקש מהם להישאר עוד חודש, דבר שרובם סירבו לו. פילמור הוא הנשיא היחיד שעלה לשלטון בגלל מות הנשיא הקודם ולא שמר על הקבינט של קודמו. ב-20 ביולי, שלח לסנאט את מינויו החדשים, כולל מינויו של ובסטר לתפקיד מזכיר המדינה. ובסטר הכעיס את תומכיו במסצ'וסטס כשתמך בחוק של קליי, והיה ברור שעם סיום כהונתו בסנאט ב-1851, לא יצליח בפוליטיקה המקומית. את שותפו מימיו כעורך דין, ניית'ן הול, מינה למזכיר הדואר, משרה שטמנה בחובה מינויים פוליטיים רבים. ראשי המחלקות החדשים תמכו בפשרה. המשבר לא נפסק לאחר האבל על טיילור. טקסס איימה להפעיל את סמכותה בטריטוריה של ניו מקסיקו, ומושל המדינה שלח מכתבים לטיילור. לאחר שכיהן כנשיא, הציב פילמור חיילים באזור והזהיר את מושל טקסס לשמור על השקט. ב-31 ביולי, החוק של קליי נכשל בסנאט, כשכל הצעותיו (פרט לארגון טריטוריית יוטה), נכשלו. הנרי קליי המותש עזב את וושינגטון על מנת לנוח, והשאיר את הובלת הדיונים לסנאטור סטיבן דאגלס. דאגלס החליט להפריד בין סעיפי החוק ולהגיש כל אחד מהם כחוק בפני עצמו. בנקודת זמן זו, הודיע פילמור בפומבי על תמיכתו בפשרה. בנוסף, ב-6 באוגוסט 1850, הודיע פילמור לקונגרס שאל לטקסנים לפלוש לטריטוריית ניו מקסיקו. הוא דרש מהקונגרס לשכוח את המתיחות האזורית ולהעביר את הפשרה. צעדים אלו, בשילוב מנהיגותו היעילה של דאגלס בקונגרס, השפיעו על מספר רב של וויגים צפוניים בקונגרס לנטוש את התעקשותם על איסור מוחלט על עבדות בטריטוריות שהושגו במלחמת ארצות הברית מקסיקו, ובכך נתנו להצעת הפשרה את פריצת הדרך לה הייתה זקוקה. דאגלס הציג לסנאט חמש הצעות חקיקה נפרדות: לקבל את קליפורניה לאיחוד כמדינה חופשית. ליישב את גבול טקסס ולפצות אותה. להעניק מעמד של טריטוריה לניו מקסיקו. להציב חיילים פדרליים לשירותם של בעלי עבדים המחפשים עבדים נמלטים. לבטל את שוק העבדים (אולם לא את העבדות) שפעל במחוז קולומביה. כל אחת מההצעות השיגה רוב בסנאט. בבית הנבחרים היה רוב לאנשי הצפון. חוק העבד הנמלט היה הנושא השנוי ביותר במחלוקת. פילמור לחץ על הוויגים הצפוניים להימנע בהצבעה, ואיים לפעול נגדם במוסדות המפלגה אם יתנגדו לחוק. נערכו כמה שינויים, ופילמור הציע לשלם לטקסס על מנת שזו תוותר על טענותיה לבעלות על ניו מקסיקו. ב-20 בספטמבר 1850 חתם הנשיא פילמור על הסעיפים והפך אותם לחוק, הידוע בשם פשרת 1850. קליפורניה צורפה לאיחוד כמדינה חופשית, סחר העבדים במחוז קולומביה בוטל, ושאלת מעמד העבדות בניו מקסיקו ויוטה נדחתה. פילמור השתהה בחתימה על חוק העבד הנמלט אולם הסכים לחתום עליו לבסוף. רק הקיצוניים התנגדו לפשרה, ונראה היה שהפילוג נמנע. אולם הוויגים התפלגו ונפגעו בצפון. רבים קיוו שהפשרה תיישב את שאלת העבדות. מדיניות פנים ממוזער\|שמאל\|כרזה שמזהירה שמשטרת בוסטון תאכוף את חוק העבד הנמלט הקושי של פילמור היה בנוגע לחוק העבד הנמלט. הדרומיים טענו שהוא היה רפה מדי, אולם אכיפתו פגעה בצפון. מתנגדי העבדות טענו שהחוק פוגעני: הוא העניש אזרחים על כל עזרה לעבדים נמלטים, ומנע מהעבד להעיד בפני שופט על מעמדו. פילמור אכף את החוק בטענה שהוא מחויב לכך. הוא עשה זאת אף על פי שפעמים רבות עבדים זוכו ולעיתים אזרחים צפוניים מנעו הסגרת עבדים. המתיחות גברה והפשרה התמוטטה. באוגוסט 1850, כתבה אל פילמור דורותיאה דיקס בדרישה שהקונגרס יעניק רישיונות למקלטים לחולי נפש. הצעתה לא עברה, אולם ההתכתבות בין השניים נמשכה לאחר תקופת נשיאותו. פילמור מינה מושל מטעם קהילת המורמונים לטריטורית יוטה, ובירת הטריטוריה נקראה על שמו. כתומך בשיפורים פנימיים, חתם פילמור על חוק לטובת פיתוח הכבישים ממרכז אילינוי אל שיקגו ואל מוביל, אלבמה. פילמור והקבינט שלו נסעו ברכבת הראשונה מניו יורק סיטי אל אגם אירי. במהלך הנסיעה נאם פילמור ודרש לקבל את הפשרה. הוא לא הצליח להעביר הצעות למסילת רכבת יבשתית. פילמור מינה שופט אחד לבית המשפט העליון, וארבעה שופטים לבתי המשפט המחוזיים, כולל מינוי של שותפו, ניית'ן הול, לתפקיד שופט מחוזי בניו יורק. כששופט בית המשפט העליון מת בספטמבר 1851, החליט פילמור למנות מינוי פגרה, את בנג'מין קורטיס, שהתפטר לאחר שהתנגד לפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. לאחר מות שופט נוסף ב-1852, ניסה פילמור למנות שופט חדש. הסנאט לא פעל בנושא, והמושב נשאר פנוי עד שהנשיא פרנקלין פירס מינה מועמד לתפקיד באישור הסנאט. מדיניות חוץ ממוזער\|שמאל\|דיוקן רשמי של פילמור בבית הלבן לפילמור היו שני מזכירי מדינה בולטים, דניאל ובסטר, ולאחר מותו ב-1852, אדוארד אברט. הוא התייעץ איתם בנוגע להכרעות חשובות. פילמור היה פעיל במיוחד באסיה ובמזרח הרחוק, ובעיקר ביפן, שעדיין אסרה על סחר חוץ. רבים רצו שיפן תיפתח לסחר. האמריקנים ראו כדוגמה את יחסי המסחר של בריטניה עם סין. פתיחת הסחר תאפשר לספינות האמריקניות להשיג אוכל ומים מהמדינה ללא עונשים. הייתה דאגה שמלחים אמריקנים ייאסרו ביפן ללא הסכמי סחר. פילמור ודניאל ובסטר ניסו להגיע להסכמים עם יפן, ואף להכריח אותה להגיע להסכמים. לאחר כהונתו נחתם הסכם קנגוואה. פילמור התנגד למעורבות אירופאית בהוואי, ובעיקר של צרפת שהייתה תחת שלטון נפוליאון השלישי. פילמור התנגד לניסיון הסיפוח הצרפתי של הוואי. טיילור לחץ על פורטוגל לשלם עבור נכסים אמריקנים שנהרסו במלחמת 1812, ופילמור הצליח להגיע להסדר טוב איתה. לפילמור היה קושי בנוגע לקובה. דרומיים רבים רצו להרחיב את העבדות בארצות הברית, אבל פשרת מיזורי מנעה זאת. קובה הייתה קולוניה ספרדית שבה העבדות הייתה מותרת. הדרומיים ניסו לספח את קובה. נרקיסו לופז, הרפתקן מוונצואלה, ניסה להשתלט עליה בתקופת טיילור, ושוב ניסה בכהונתו של פילמור בניסיון לחסל את הספרדים. הדרום תמך בו. הם הרגישו שפילמור היה צריך לתמוך בו גם כן. פילמור התנגד לשליחת ספינות אירופאיות לקובה. לופז ותומכיו האמריקנים הואשמו בהפרת חוקי הנייטרליות, אולם בתי דין דרומיים זיכו אותם. לבסוף הם הוצאו להורג בידי הספרדים. בניו אורלינס החלו מהומות אנטי ספרדיות. פילמור, ובסטר והספרדים הגיעו לסדרת הסכמים כדי למנוע עימות. הדרומיים תמכו בפגיעה בספרד, ותגובתו של פילמור פילגה את מפלגתו. הנשיא טיילור חתם על הסכם שמנע מבריטניה ומארצות הברית לרכוש נכסים חדשים ביבשת, אולם המדינות עדיין ניסו להשיג אחיזה בקרקע. פילמור ציווה על ספינות קרב לשמור על סוחרים אמריקניים ולעצור את הבריטים. בנוסף, בסוף 1851 הגיע לארצות הברית לאיוש קושוט, המנהיג הגולה של המהפכה ההונגרית הכושלת מול אוסטריה. קושוט רצה הכרה אמריקנית בעצמאות ההונגרית. אמריקנים רבים, כולל המהגרים הגרמניים שהפכו לכוח פוליטי משמעותי, תמכו במורדים ההונגרים. פילמור נפגש איתו בבית הלבן, אולם קושוט נאם בשם ההכרה האמריקנית בהונגריה. פילמור סירב לנטוש את מדיניות הבדלנות ונשאר נייטרלי. קושוט נאלץ לחזור לאירופה. בחירות 1852 וסוף כהונתו כשהבחירות של 1852 התקרבו, עדיין לא החליט פילמור האם לרוץ לתקופת כהונה מלאה כנשיא. מזכיר המדינה ובסטר רצה להיות נשיא ותכנן לנסות להתמודד. פילמור רצה לתמוך בחברו ואף על פי ששלח מכתב בו טען שלא ינסה להיבחר, הוא עדיין לא פסל זאת, מתוך חשש שתומכי סיוארד ישתלטו על המפלגה. ביוני 1852, לקראת הוועידה הוויגית הלאומית בבולטימור, המועמדים המובילים היו פילמור, ובסטר והגנרל סקוט. סיוארד תמך בסקוט. בסוף מאי, הדמוקרטים תמכו בסנאטור לשעבר מניו המפשייר, פרנקלין פירס, שלא היה בפוליטיקה במשך עשור, אולם הצטיין בשירותו במלחמה מול מקסיקו. היבחרו של פירס, עוד צפוני שתמך בדרום, איחדה את הדמוקרטים, ובישרה על מאבק מר של הוויגים. אכיפת חוק העבד הנמלט פגעה בפילמור בקרב הוויגים הצפוניים, אף על פי שהדרום ראה בו המועמד המאחד היחידי. מצע המפלגה תמך בפשרת 1850 כפתרון לנושא העבדות, ופילמור הסכים לפרוש, אולם תומכיו לא הסכימו לתמוך בוובסטר, ובחרו בסקוט. ב-19 ביוני, בסיבוב ה-46, עדיין לא נפלה הכרעה. מנהיגי המפלגה החליטו ביום שני שאם ובסטר לא יצליח להגדיל את כוחו בסיבובים הבאים, יתמכו בפילמור. הנשיא הסכים לכך, אולם ובסטר לא הסכים עד לבוקר יום שני. בסיבוב ה-48, תומכי ובסטר החליטו לתמוך בסקוט, והגנרל נבחר בסיבוב ה-53. ובסטר התנגד לכך, ופילמור סירב לקבל את התפטרותו. הדרום, והצפוניים שרצו סחר פנימי שקט, תמכו בפירס ועזרו לו לנצח את סקוט. היו שטענו שפילמור היה מצליח יותר. חודשיו האחרונים של פילמור בתפקיד היו ללא משמעות. ובסטר מת באוקטובר 1852, ופילמור היה מזכיר המדינה מטעם עצמו עד למינויו של אברט. פילמור רצה לדבר על העבדות בנאום מצב האומה האחרון שלו בדצמבר, אולם הקבינט מנע ממנו לעשות זאת, והוא העדיף לדבר על השגשוג במדינה והביע את שמחתו על כך שזכה לשרת אותה. הקונגרס לא דיבר על העבדות, ופילמור עזב את תפקידו ב-4 במרץ 1853, כשפירס נכנס לתפקיד. לאחר הנשיאות טרגדיה ומהומה פוליטית (1853–1855) פילמור היה הנשיא הראשון שחזר אל חייו הפרטיים ללא נכסים, ולא ידע כיצד יוכל להתפרנס. חברו אמר שעדיף לו לחזור לעסוק בעריכת דין, והוא עשה זאת. המשפחה תכננה לטייל בדרום, אולם אביגייל חלתה לאחר השבעתו של פירס ומתה ב-30 במרץ. פילמור חזר אל באפלו לטקס הלוויה. הוא חווה טרגדיה נוספת ב-26 ביולי 1854, כשבתו מרי מתה מכולרה. הנשיא לשעבר סיים את תקופת האבל שלו בתחילת 1854, כשהאומה החלה להתווכח על חוק קנזס נברסקה של הסנאטור דאגלס. החוק אפשר התיישבות בחלק הצפוני של רכישת לואיזיאנה, ואישר עבדות באזור, והיה מחסל את הגבול הצפוני לעבדות תחת פשרת 1850. פילמור נסע ברחבי המדינה, וקיווה לאחד את הוויגים מאחוריו בתמיכה בשימור האיחוד. הוא הופיע באירועים רבים וביקר בקברו של קליי. הוויגים התפלגו בגלל החוק. מתנגדים צפוניים לעבדות החליטו לתמוך במפלגה החדשה, המפלגה הרפובליקנית. פילמור לא מצא שם את ביתו. העוינות בתחילת העשור כלפי המהגרים הקתוליים, הובילה להקמת ארגונים נייטיביסטיים רבים. ב-1854, הוקמה תנועת שאינם יודעים דבר, והפכה למפלגה האמריקנית. חבריה נשבעו להגיד שאינם ידעו דבר על פעילות המפלגה. תומכיו של פילמור הצטרפו למפלגה ב-1854, ורצו שהמפלגה תפעל בנושאים אחרים. הצלחתם בבחירות ב-1854 בצפון מזרח המדינה וכוחם בדרום עודדה את פילמור, וב-1 בינואר 1855, שלח מכתב בו הזהיר מפני השפעת ההגירה בבחירות. מאוחר יותר באותה השנה, נסע פילמור לחו"ל בעצת חבריו הפוליטיים, וממרץ 1855 עד ליוני 1856, הוא היה באירופה ובמזרח התיכון. המלכה ויקטוריה טענה שפילמור היה האדם הנאה ביותר פגשה. הוא קיבל תואר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד, אולם סירב לכך בטענה שאין לו הכישורים המספיקים. הוא לא הבין את הטקסט הלטיני בדיפלומה שהיה אמור לקבל. דורותיאה דיקס ליוותה אותו לאירופה, בתקווה ללחוץ על שיפור התנאים לחולי הנפש. הם המשיכו להתכתב. ברומא, שהה פילמור עם האפיפיור פיוס התשיעי. פילמור כמעט סירב לכך כשנאמר לו שיאלץ לכרוע ברך ולנשק את ידו של האפיפיור, ולכן פיוס לא קם במהלך פגישתם. בחירות 1856 ממוזער\|שמאל\|upright=0.7\|אנדרו ג'קסון דונלסון, סגנו של פילמור ב-1856 חבריו של פילמור שלטו במפלגה האמריקנית, וכשהיה באירופה, הם סידרו שייבחר למועמד הנשיאותי. הוועידה בחרה באנדרו ג'קסון דונלסון, אחיינו של הנשיא ג'קסון, לסגנו. פילמור חזר ביוני ב-1856 לניו יורק סיטי ונאם מול קהל נלהב. פילמור הזהיר שבחירה במועמד הרפובליקני, הסנאטור לשעבר מקליפורניה ג'ון פרימונט, תוביל לפילוג האיחוד ולמלחמת אזרחים. פילמור והמועמד הדמוקרטי, הסנאטור לשעבר מפנסילבניה ג'יימס ביוקנן, טענו שהעבדות היא נושא למדינות ולא לממשלה. פילמור לא דיבר בנושא ההגירה, והתמקד בשימור האיחוד. פילמור חזר לבאפלו והפסיק בנאומים שלו. רוב הוויגים הצטרפו אל המפלגה הרפובליקנית, והמפלגה האמריקנית לא יכלה לדבר על כל דבר פרט לנייטיביזם. הדרום תמך בו, אולם נאומיו בזכות האיחוד לא בלטו, והדרום החל לתמוך בביוקנן מתוך חשש שפרימונט יבחר. אירועים כקנזס המדממת ועימותים בין סנאטורים הובילו לפילוג האיחוד ופגעו בעמדותיו המתונות של פילמור. ממוזער\|בבחירות של 1856, זכה פילמור רק במרילנד (בורוד). בבחירות, השיג ביוקנן 1,836,072 קולות (45.3%) ו-174 אלקטורים לעומת 1,342,345 (33.1%) קולות ו-114 אלקטורים לפרימונט. פילמור הגיע למקום השלישי, עם 873,053 קולות (21.6%) ושמונה אלקטורים ממרילנד. פילמור הפך לנשיא לשעבר הראשון שקיבל אלקטורים על התמודדותו בבחירות, הישג שיחזרו עליו גרובר קליבלנד ב-1892 ותאודור רוזוולט ב-1912. המפלגה האמריקנית הפסידה, בהפרש קטן, בכמה מדינות דרומיות, ושינוי של 8,000 קולות בלואיזיאנה, קנטקי וטנסי היה גורם לבית הנבחרים להכריע את הבחירות. פילמור לא היה נייטיביסט. בחרו בו ללא התייעצות איתו. היסטוריונים אחרים טענו שהיה חבר סודי בארגונים הנייטיביסטיים. הוא הרגיש שהמפלגה האמריקנית היא הדרך היחידה ליצור מפלגה לאומית ללא פילוג העבדות. סוף חייו ומותו עם תבוסתו ב-1856, סיים פילמור את הקריירה הפוליטית שלו. הוא חזר לעריכת דין, וב-10 בפברואר 1858 נישא לאלמנה עשירה, ורכש איתה בית גדול בכיכר ניאגרה בבאפלו. המשפחה הקדישה את עצמה לצדקה. ממוזער\|שמאל\|פילמור במלחמת האזרחים בבחירות של 1860, תמך פילמור בדאגלס, מועמד הדמוקרטים הצפוניים. לאחר הבחירות, שהובילו להיבחרו של חבר הקונגרס לשעבר מאילינוי, אברהם לינקולן הרפובליקני, רבים רצו לשמוע את דעתו, אולם הוא סירב להתערב במשבר הפרישה של הדרום. הוא זלזל בפעולותיו של הנשיא ביוקנן כשהדרום פרש, וטען שפרישה היא כבגידה. לינקולן טייל בבאפלו לאחר היבחרו, ופילמור קיבל אותו ואירח אותו באחוזתו. במהלך המלחמה, תמך פילמור בלינקולן. הוא פיקד על מיליציה מקומית שנועדה להגן על באפלו מול הקונפדרציה. לאחר המלחמה, פילמור המשיך להיות פעיל במיליציה עד למותו. העיתונים תקפו את פילמור כיוון שבתחילת 1864, קרא ליחס סלחני כלפי הדרום לאחר המלחמה, ודיבר על מחירה הכבד של המלחמה. ממשל לינקולן ראה בכך התקפה עליו, במהלך שנת בחירות, וטען שפילמור בוגד. במהלך הבחירות של 1864 תמך במועמד הדמוקרטי, ג'ורג' מקללן, באמונה שהדמוקרטים יפסיקו את הקרבות וירשו למדינות הפורשות לחזור עם העבדות בתחומן, מה שיציל את האיחוד. ממוזער\|שמאל\|אובליסק ורוד מסמן את קברו של פילמור בבאפלו. לאחר רצח לינקולן באפריל 1865, הושלך דיו שחור אל ביתו של פילמור, כיוון שהבית לא היה עטוף בסרטים שחורים באותה התקופה. פילמור לא היה בביתו באותה התקופה ושם סרטים שחורים על החלונות לאחר שחזר. הוא המשיך להיות האזרח מספר אחת של באפלו, ונבחר ללוות את גופתו של לינקולן בבאפלו. למרות זאת, עדיין כעסו על עמדותיו במהלך המלחמה. הוא תמך במדיניות השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון, בתחושה שיש לאחד את האיחוד בהקדם האפשרי. את שאר זמנו השקיע בהקמת גלריה לאומנות. פילמור סבל משבץ בפברואר 1874, ולאחר עוד שבץ מת ב-8 במרץ. כעבור יומיים נקבר בבאפלו. הסנאט שלח שלושה סנאטורים ללוויה, כולל האניבל המלין, סגנו הראשון של לינקולן ממיין. מורשתו ממוזער\|שמאל\|מטבע של דולר ועליו פילמור לפי כותב הביוגרפיה שלו, אף נשיא לא ספג ביקורת כמו פילמור. הסיבה לכך, לטענתו, הייתה הניסיון להשמיץ את הנשיאים שכיהנו לפני מלחמת האזרחים ולטעון שחסרה להם מנהיגות. הנשיא הארי טרומן טען שפילמור היה חלש אופי ואחראי למלחמה. שמו נחשב למילה נרדפת לבינוניות. כותב ביוגרפיה אחר טען שפילמור תמיד תמך בצד הלא נכון במאבקים הפוליטיים. אחרים שיבחו את ניסיונו לשמר את האיחוד. פילמור נחשב לאחד מהנשיאים הכי נשכחים, אולם אחרים ראו בו אדם שבחר לכבד את תפקידו ולאכוף את חוק העבד הנמלט. פילמור מילא את החוקים לטוב ולרע. אכיפת החוק גרמה לכך שיחשב כתומך בדרום. בנוסף, מועמדותו מטעם המפלגה האמריקנית גרמה לו להיות מקושר עם נייטיביזם, אף על פי שלא עסק בכך. במהלך כהונתו של פילמור הוכנה הקרקע לרכישת גדסדן. ממשלו פתר מחלוקות עם פורטוגל, הגיע להסכמה עם פרו בנוגע לאיי גואנו, ופתר בדרכי שלום סכסוכים עם בריטניה, צרפת וספרד בנוגע לקובה. המשברים נפתרו ללא פגיעה במעמדה של ארצות הברית או בעזרת מלחמה. בנוסף, פתר את המחלוקות בין טקסס לניו מקסיקו והתנגד לניסיונה של טקסס לכבוש את ניו מקסיקו. בנוסף היה איתן בהחלטתו לפטר את הקבינט של טיילור ולקדם את פשרת 1850. ממוזער\|שמאל\|פסלו של פילמור מחוץ להיכל העיר בבאפלו פילמור הקים את הספרייה הראשונה בבית הלבן. קישורים חיצוניים מילרד פילמור, באתר הבית הלבן * קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל זאכרי טיילור קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממדינת ניו יורק קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית קטגוריה:נשיאי אוניברסיטאות בארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הוויגית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1800 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1874	2024-09-14T18:27:59
גרמני	הפניה גרמנים	2008-09-15T18:54:21
פשפשאים	פשפשאים או שׁוֹנֵי-כָּנָף (שם מדעי: Hemiptera) היא סדרה במחלקת החרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-80 אלף מינים. בישראל ידועים כ-800 מינים. מאפיינים שוני-כנף הם סדרה במחלקת החרקים אשר מאופיינת בגפי פה המשמשים למציצת נוזלים. גודלם נע ממ"מ אחד ועד 100 מ"מ. הם ניזונים בדרך כלל ממוהל צמחים או נוזלי גוף של בעלי חיים, שהם מוצצים בעזרת גפי הפה הדוקרניות וחדק בעל 2–4 פרקים. הלסתות האמצעיות והעליונות הן דוקרנים שייעודם הוא ניקוב השכבה החיצונית בצמח או בעור בעלי החיים. חיבור הלסתות יוצר שני צינורות: האחד משמש למציצת נוזלים והשני להפרשת רוק המכיל חומרי קרישת דם ואנזימים המסייעים בתהליך העיכול במקרה של הפשפש. תחום המחיה של שוני-כנף מגוון מאוד וניתן למצוא אותם ביבשה, על פני המים ואף בתוך המים. עדויות מאובנים ראשונות לסדרה ניתן לראות כבר מתחילת תור הפרם בעוד הפשפשים הופיעו רק בתור הטריאס. אטימולוגיה שמם הלטיני – hemi (=חצי) + pteron (=כנף) – מתאר את המבנה של כנפי החפייה שהן קשות בבסיסן אך בעלות קרום ממברני בסופן. אף על פי ששם זה אינו מתאר נאמנה את כל הפרטים בסדרה זו, לאחר שהוחלט לצרף לסדרה את אחידי כנף ( ציקדות וכנימות ) שהם בעלי כנפיים ממברניות אחידות. מיון באופן מסורתי נהוג היה לחלק סדרה זו לשתי תת-סדרות. אחידי הכנף (Homoptera) ופשפשים (Heteroptera); החלוקה התבססה על הבדלים בכנפיים ומבנה החדק. כיום מקובל לחלק את הסדרה לארבע תת-סדרות לאחר שהוחלט כי משפחות אחידי הכנף אינן קרובות זו לזו כפי שחשבו תחילה. תת-סדרות בסדרה זו פשפשים (Heteroptera) ציקדות (Auchenorrhyncha) כנימות (Sternorrhyncha) Coleorrhyncha – סדרה הכוללת משפחה אחת שאיננה קיימת בישראל. קישורים חיצוניים אלבום שוני-כנף מישראל באתר החרקים של ישראל. הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:חרקים	2024-07-28T21:27:48
הרוגאצ'ובר	REDIRECT יוסף רוזין	2004-10-12T07:21:26
צ'כית	צ'כית (מכונה לפעמים גם "בוהמית") היא שפה סלאבית מערבית, מקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. השפה הצ'כית קרובה יחסית לסלובקית, פולנית וסורבית. במשך יותר מאלף שנות התפתחותה באזורים החופפים פחות או יותר את שטח הרפובליקה הצ'כית של ימינו היא הושפעה רבות מהשפה הגרמנית המדוברת באזורים השכנים ממערב. השפה מדוברת בפי כ-12 מיליון איש ומתוכם 10 מיליון אזרחי הרפובליקה הצ'כית, שהיא שפתה הרשמית, ועד 1991 הייתה הצ'כית שפתה הרשמית של רפובליקת צ'כוסלובקיה. הצ'כית החלה להופיע בכתב במהלך המאה ה-13 בערך, תחילה היו ניבים צ'כיים רבים אך במאות ה-15 וה-16 עם הרפורמות הדתיות באותה התקופה התפתחה השפה הצ'כית לצורתה התקנית, על בסיס הניב של פראג. בצ'כית שבע יחסות שמות עצם בדומה להרבה שפות סלאביות אחרות, והבחנה ברורה בין תנועות קצרות וארוכות המסומנות כקו נטוי מעל האות (á) והטעם נופל לרוב על ההברה הראשונה במילה. בדומה לפולנית ואוקראינית (אך לא רוסית) קײם בצ'כית חנכוך (ריכוך) של עיצורים 'קשים' בסוף המילה בנטיות היחסה. כך למשל: Praha (פראג) -> V Praze (בפראג). הצ'כית עשירה בעיצורים, ונפוצים בה צרורות עיצורים ואף מילים שלמות ללא תנועה כלשהי. למשל prst (אצבע). הגיית השפה וכתיבתה עיצורים +פונמות בצ'כית סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שפתי אפי ɲ n m סותם אטום k c t p קולי [] ɟ d b מחוכך אטום t͡ʃ t͡s קולי [] [] חוכך אטום x ʃ s [] קולי ɦ ʒ z v רוטט r, r̝ מקורב j l פונמות זרות, או אלופונים [ ] ממוזער\|שמאל\|200\|טקסט חצוב באבן, בצ'כית ובעברית, על חורבות בית הכנסת בטפליצה, לזכר יהדות אירופה שנרצחה בשואה העיצורים הסימוןהגרפי תעתיקIPA הערך הפונטי Bb b כהגיית ב;כהגיית פ בסוף מילה p Cc t͡s כהגיית צ Čč t͡ʃ כהגיית צ' Dd d כהגיית ד;כהגיית ת בסוף מילה t Ďď ɟ כהגיית ג ו-י עיצורית בקירוב Ff f כהגיית פ רפה – מופיע לרוב במילים שאולות Gg ɡ כהגיית ג – מופיע לרוב במילים שאולות;כהגיית כ בסוף מילה k Hh ɦ כהגיית ה במילה מהר;כהגיית כ רפה בסוף מילה x Ch/ch כהגיית כ רפה Jj j כהגיית י עיצורית Kk k כהגיית כ;לעיתים כהגיית ג ɡ Ll l כהגיית ל Mm m כהגיית מ Nn n כהגיית נ Ňň ɲ כהגיית נ ו-י עיצורית בקירוב Pp p כהגיית פ Qq kv כהגיית קְוְ Rr r כהגיית ר מתגלגלת Řř r̝ כהגיית ר מתגלגלת ו-ז' בקירוב Ss s כהגיית ס Šš ʃ כהגיית ש ימנית Tt t כהגיית ת Ťť c כהגיית כ ו-י עיצורית בקירוב Vv v כהגיית ו עיצורית;כהגיית פ רפה בסוף מילה Ww כהגיית ו עיצורית Xx ks ~ gz כהגיית קְסְ, או גְזְ לפני תנועות Zz z כהגיית ז Žž ʒ כהגיית ז' ודוק כי קיימת אות חדשה לכתיבת המילה יהודי בצ'כית, Ž בגודל בינוני, מכיוון שאות קטנה מסמלת רק דת ואות גדולה לאום תנועות שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\|מיקום התנועות בצ'כית התנועות הסימוןהגרפי תעתיקIPA הערך הפונטי Aa ä כהגיית פתח Áá äː כהגיית פתח ארוכה Ee ɛ כהגיית סגול Éé ɛː כהגיית סגול ארוכה Ěě ɛ כהגיית e אחרי d n t מחונככים jɛ כהגיית יֶה לפני b f p v מחונככים Ii ɪ כהגיית i במילה האנגלית in Yy Íí iː כהגיית חיריק ארוכה Ýý Uu u כהגיית שורוק Úú uː כהגיית שורוק ארוכה Ůů Oo o̞ כהגיית חולם Óó o̞ː כהגיית חולם ארוכה אוצר מילים בסיסי שלום (רשמי): Dobrý den שלום, היי (לא רשמי): Ahoj בוקר טוב: Dobré ráno ערב טוב: Dobrý večer לילה טוב: Dobrou noc להתראות: Nashledanou להתראות בקרוב: Uvidíme se brzy! בבקשה: Prosím מה נשמע?: Co se děje?? תודה: Děkuji סליחה: Promiňte סליחה (אני מצטער/ת): Omlouvám se ראו גם ויקיפדיה הצ'כית צ'כוסלובקית קישורים חיצוניים שיחון שימושי עברית צ'כית הערות שוליים * קטגוריה:שפות סלאביות מערביות קטגוריה:צ'כיה: תרבות קטגוריה:שפות	2024-09-02T19:53:16
אורות התשובה	אורות התשובה הוא ספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על נושא התשובה. הספר נערך על ידי בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, מתוך רשימותיו של אביו, למעט שלושת הפרקים הראשונים שהרב קוק בעצמו כתב כסדרם. הרב קוק מתאר את נושא התשובה כחלק עיקרי בהגותו המקורית. בהקדמה לספר הובאו דבריו על התלבטותו בנושא הכתיבה על התשובה, כאשר מצד אחד דוחפת אותו חשיבות הנושא, ומאידך הוא חושש מפני עיסוק בנושא כה מרומם. הרב קוק ראה חשיבות רבה בלימוד הספר ואמר עליו: "את אורות התשובה צריך ללמוד בלי גבול". הוא עצמו היה משנן את הספר בימי חודש אלול. הספר נדפס לראשונה בשנת ה'תרפ"ה (1924) ומאז הודפסו מעל עשר מהדורות. תוכן הספר חלוקת הספר בספר 17 פרקים: בפרקים א'–ג' הרב מנתח את התשובה לחלקיה ומגדיר הגדרות כגון "תשובה טבעית" "אמונית" ו"שכלית", תשובה "פתאומית" לעומת "הדרגתית", ועוד. בפרקים ד'–ו' הוא מחדש את המושג "תשובה של כלל". בפרקים ז'–י' עוסק הרב קוק בפרטי מכאוביה של נפשו המיוסרת של החוטא השב לעצמו ולאלוהיו, ומנחמו בהבטחת הארת שמש התשובה. בפרקים י"א–י"ב מדובר על הקשר בין התשובה לכללות ההוויה. בפרקים י"ג–י"ז כותב הרב קוק הדרכה מעשית לדרכי התשובה לפרט ולכלל. רעיונות ייחודיים כמה נקודות שאותן מחדש הרב קוק בהשוואה לספרים קודמים שנכתבו לאורך הדורות בנושא התשובה: תשובה אינה שייכת לחוטאים בלבד - גם הצדיקים, כשהם מתעלים מדרגה לדרגה, נמצאים במצב של תשובה מתמדת, מכיוון שהתשובה היא האידיאל של חרות, וגם מי שמעשיו טהורים, אינו יכול להגשים את צורתו האלוהית המקורית. התשובה איננה מושג רוחני בלבד - כאשר אדם חותר להיות בריא ונורמלי, יש בחתירה זו משום תשובה. הרפואה היא חלק מהתשובה הגופנית. תשובת העולמות - התשובה היא מושג קוסמולוגי. הבריאה כולה שואפת לחזור למצבה האידיאלי שהייתה בו לפני נפילתה, כפי שנקרא בלשון הקבלה "שבירת הכלים". תשובת הכלל בישראל - תהליך התחייה שעובר עם ישראל בשיבתו לארצו ולתרבותו המקורית קשור אל התשובה. תהליך זה הוא חלק מתשובת העולם כולו אל מקורו. הרב קוק כותב באיגרת אל הרב חרל"פ (איגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...". (ראו גם מאמר "אל התשובה") ערכם הרב של הרהורי תשובה - כבר ברגעי החרטה בזמן ביצוע החטא ממש, מוצפנת התשובה, אף על פי שהיא עדיין אינה שלמה עד גמר שלביה המעשיים. התשובה המרכזית היא להיות אותנטי - התשובה היא אותנטיות של האדם וחזרתו אל עצמיותו וטבעו המקורי. (בלשונו של הרב, "חזרה אל שורש הנשמה"). התשובה כמהלך אל המקוריות - התשובה לא נועדה להגביל ולצמצם את האדם, אלא דווקא לפתוח לו מרחבים שמימיים של מקור החיים שאין לו גבול, ולהביא את האדם ליצירה, מקוריות ושפע של חיוניות. התשובה הכרחית להבנת סתרי תורה - התשובה מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות, ומרוממות את רצונו, לחשוק בדברים רוחניים. החשיבות של תשובה מאהבה - אף שתשובה מאהבת האמת והאלוהות ולא מפחד על עונש, היא תשובה שקשה לאדם ורחוקה ממנו, הרב קוק סבר כי הדור בכללותו מוכשר לה, וקרא ללכת בדרך זו, ולא בדרך של איומים והפחדות. החיבור של התשובה לעוז ושמחה - בניגוד לתפיסות המקובלות שהתשובה קשורה לצער, עצבות, דכדוך וחולשת נפש כרך הרב קוק את התשובה עם עוצמה ושמחה, בשל התפיסה שהאדם טוב בעצמיותו, ולכן התשובה קוראת דרור לעצמיותו של האדם, ומשחררת את רוחו משעבודים. תשובת הדור - חזרת הדור לתורה יכולה להתבצע בארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. תקציר על הפרקים פרק ד' פרק ד' עוסק בתהליך של תשובת הכלל הנובע בשל שאלות אחרות המבעבעות בתוכו, . מסכם הרב קוק כי המענה לשאלות טמון בחזרה בתשובה אל כבוד ה' כי . השאלות שמבעבעות בתקופת עקבתא דמשיחא, בחלקי החברה הישראלית ("בכנסת ישראל") נובעות בפועל מחיפוש אחר עולם "מושגים" רחב יותר שיכול להמשיג את העוצמות המצויות בה. יש תחושה של חוסר ודלדול במהותה התורה מפני שאוצר המילים והכלים הקיימים אינם מספקים עוד את בני הדור כדי לתאר את האידיאל אליו הם חושקים להגיע. "התשובות הקטנות", ההיבטים הקטנים בחיי היום שקשורים, לדוגמה, לשמירה על א' או ב' או לפתרון כלשהו, יצטיירו בעיניהם כפחותים ושוליים, שכן בני הדור תרים אחר מהות גדולה יותר, מגמה עבור כלל האומה שתשפיע על חיי הפרט, ולא להפך. אותה מגמה תקבע רק לאחר החזרה אל כבוד ה'. המחוסר באמצעים, יובילו את בני הדור למואס ב"תורה" הקיימת עד כדי שהתנהגותם תחשב "חוצפה" שכן אלו ינסו לפרוץ כל גדר ("פריצת עולם המושגים הקיים") המבדילה אותם מהעולם כדי לגלות משהו גדול יותר ("כדי למצוא אוצר מילים חדש להמשיג רעיון גדול יותר"). לכאורה הם בועטים והורסים כל חלקה טובה מאותו יסוד טוב וטהרה שכבר התקבעה בידי זקני החברה בשובם ארצה. בפועל זהו שלב קריטי בחזרה בתשובה (בניית שפה משותפת וחדשה). האורות הקטנים הם כביכול צבעי השמש החמה. הם מגיעים בצבעים חזקים, עוצמות אדירות שקשה לבני הדור הישן להכיל אותם. לכן בשלב הראשוני לכאורה התשובה "הגדולה" (הנמשלת לאור הגדול) דוחה את האורות הקטנים. הרי כל צבע מנסה להשתלט בצבעו (חזיונו לדרך האומה כולה) ולכן כביכול נכשל. מצד אחד, בני הדור כואבים (האורות שדורשים קידמה) ומכואבים (אלו שצריכים להכיל את אותו אור חזק) אך הכאב ממרק את הנפש ומובילה אותה למתוק חזק יותר. בלשון אחרת, האורות האלו אינם נכשלים באמת כי התשובה "הגדולה", האור הגדול פועל ללא נחת (הם עצמם חלק מאותו אור גדול), עד שייתן ביטוי לכל סגולה עליונה ותחתונה שקיימת בכל "צבע וצבע", דהיינו יאחד את כל צבעי האור בקרנו, קרן האור (המורכבת מכלל צבעי הקשת), בדרך (רוח) אחת ומשותפת - התשובה אל כבוד ה'. על כן נאמר, אשר עמה יגיע צער ועלבון של . לכאורה הרוח הגדולה שואלת, "אם כואבים אתם, מדוע אין אתם מחפשים את הפתרונות לבעיותיכם בי?" עונה על כך הרב קוק, . הכפירה כה הרחיקה את העם ממסורת אבותיהם, שהם לא רק לא מתעניינים בה בשל היבטים "דתיים" ו"הלכתיים" אלא גם לא לומדים ממנה בעיסוקים יומיים (כלכלי, מדינאי, חברתי וכדומה). על כן בכל פעם שיש מחלוקת או בעיה בנושא יומיומי, בני הדור תרים לפתרונות אצל תרבויות אחרות. ריבוי הדעות יביא לפריצה, חוסר וטשטוש גבולות. הבלבול ישלוט מפני שחלק מאותם "פורצים" יעוותו או יכפו דברי תורה לחיזיונם ועל ידי כך ירחיקו עוד יותר את אלו שמוכשרים לעסוק בה. חיפוש המענה בתרבות זר לא ייתן לנשמות הזועקות מענה כי הוא לעולם לא יהווה תחליף ל"רוח הגדולה" הקיימת בתורה לבדה. ההתרחקות מהתורה תוביל להתפרצותו של כוח, תודעה חדשה שתצטער ותיעלב על כבוד ה' בשל ההתנהגות של שני הצדדים התועים: האחד הפורץ (זה שלא נתנו לו תשובה מבפנים) והשני שמגדר (זה שמתקשה להכיל את האור הגדול ומנסה לשמור על עולם המושגים הישן). אותו תודעה חדשה תדע ש. התפרצות התודעה הזו תביא למגמה חדשה , - שתוביל אל הדרך של החזרה בתשובה ה"גדולה" כי . הרב קוק פורט את תהליך החזרה בתשובה הכללי. קודם כל, התשובה הראשונית תתחיל בתקשורת ובהקשבה לנשמות האומה הצועקת אשר כולן יחדיו מנסות בפועל להגיע אל התשובה "הגדולה" (רק לא יודעות זאת) שכן . וכאן יש להרחיב, להבדיל מעמים אחרים, להם מכנה משותף (שפה, מוצא וכו'), בנ"י הם כור היתוך של תרבויות בשל איסוף גלויות, ולכאורה אין להם מכנה משותף. מסביר הרב קוק כי המשותף לכל "נשמות בנ"י" (=כנסת ישראל) – הוא המרדף אחר "צדק מוחלט" . דהיינו הרצון לצדק בפועל, בשעת מעשה, שדוחף את כל האומה הישראלית אל הדרגה הרוחנית הבאה, וכשזה מתממש, מתקיים כל הטוב המוסרי הניתן לקיים - "מוסר התורה" (הכוונה למושג מוסר ביהדות כפי שמוצג במשלי ומסילת ישרים). על כן השלב הבא המידי, לאחר ההקשבה, יהיה תיקון הדרכים והמעשים עליהם "צועקות" אותן הנשמות. ההקשבה וההכלה באים עם התשובה ה"ראשונית", ההקשבה, תעניק "מטרייה" לכל הארחות (דרך החיים והאופנים לפתירת בעיות) של "התשובות הקטנות" ועל ידי כך למעשה נחווה את קרן האור בה קיימים כלל גוני השמש. הקבלה הזו, תאפשר לאותן נשמות מיוסרות, שהתרחקו מהתורה, להרגיש בנוח ולצאת מהכלא בו הן חיות, כדי לפתור את אותן קשיים אישיים שיש להם. הפריצה הזו תבוא לידי ביטוי לא רק ביישוב בעיות הפרט בארץ אלא בכיוון כלל האומה הישראלית ועל ידי כך ההארה לעולם כולו. המיצוי של אותו תהליך יגיע בביאת המשיח, מי שפרץ אותה גדר בעצמו, ומסמל הגעתה של מגמה כלל לאומית. אם בתחילת הפרק דן הרב קוק בפרץ של רגשות, דעות וגישות, מגיע הרב קוק למסקנה כי הפרט, צבעי השמש ופתרונם לעצמם אינם הפתרון האמיתי אלא המגמה, האור הגדול שיוצא מתשלובת של אותן אורות. ברגע שיתיישבו האורות בסדרן נגיע אל שלב גדול הרבה יותר והוא החזרה האמיתית בתשובה לכלל האומה. באופן כזה מסביר הרב, מדוע התשובות של הפרט והכלל קשורות כתוכן אחד, והתיקון (התשובה) אינו של עם ישראל לבדו אלא של העולם כולו מפני שהפרט הוא חטיבה אחת שאינה מנותקת מהיסטוריה, הטבע וכו' אלא התקדמות כלל עולמית המכוונת בידי אור גדול הרבה יותר. לכן ובמילים אחרות, תיקון והתקדמות העולם היא חלק בלתי נפרד מתיקון של עיוותים רבים ו"קטנים". מהדורות הספר יצא במספר מהדורות והדפסות: מהדורות ומהדורות מבוארות מהדורת ראשונה - הוצאת ירושלים, ירושלים ערב ראש השנה תרפ"ה (1925). מהדורה שנייה במלאת 30 יום לפטירת המחבר, ירושלים, תרצ"ו כחלק מהסדרה הלבנה - ה"חמישייה" של "מוסד הרב קוק", יחד עם אורות התורה, אורות הראי"ה, מוסר אביך, (ומידות הראי"ה) וראש מילין, תשמ"ה. בהוצאה מיוחדת של "מוסד הרב קוק" עם "אורות התורה" לכבוד יובל לפטירתו של הרב קוק, תשמ"ה. מהדורה מנוקדת בהוצאת המכון התורני בישיבת אור עציון עם תמצות כל פרק מאת פרופ' מיכאל צבי נהוראי (ליטמן) מהדורה מנוקדת בהוצאת המכון התורני בישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן, עם הערות קצרות ומראי מקומות מהרצי"ה. ונוסף אליה המאמר "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" של הרב שמעון סטרליץ, מתלמידי הראי"ה בישיבת מרכז הרב. יצא גם במהדורת כיס. מרכז שפירא, תשנ"ב (מהדורה שמינית). בשנת תשע"ט הוציא המכון מהדורה חדשה (תשיעית) ובה מאמר מקיף על הקדמת הספר מאת הרב חיים דרוקמן ומפתח עניינים לספר כולו. ביאורים ומקורות לאורות התשובה - מהדורה מבוארת בידי הרב יעקב פילבר, הוצאת המכון לחקר משנת הראי"ה (שהרב פילבר עומד בראשו), ירושלים תשנ"ב (מהדורה שלישית - שתי הראשונות יצאו בתשל"ז (בהוצאת "דפוס גלאור" בירושלים) ותשמ"ח (בהוצאת המכון של הרב פילבר). מהדורה עם ביאור מעט מן האור מאת יובל פרוינד, בהוצאת "ראש יהודי", תל אביב ג' באלול תשס"ה. מהדורה מבוארת בידי הרב ראובן ששון בהנחייתו של הרב נחום רכל - עד כה יצא כרך אחד על פרקים א'-ח', הוצאת "כרם" (של הגרעין התורני ברמת השרון), רמת השרון אלול תשס"ה. ביאורים לאורות התשובה - "אורות התשובה" עם ביאורים של הרצי"ה מכתב ידו, 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשמ"ו (בכריכה רכה). פרופ' בנימין גרוס, גאולה ותשובה - פירוש ל"אורות התשובה" עם מבוא על התפתחות רעיון התשובה מתקופת המקרא ועד לזמננו והערות על התפתחות רעיון התשובה בהגות היהודית. הספר גם דן בתרומתו של הרב קוק לנושא. הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ט. מהדורה מבוארת יצאה במסגרת הלימוד היומי באמונה בתמוז תשע"ג. ספרי שיעורים באורות התשובה יצאו כספר שיעורים והרצאות שנתנו על "אורות התשובה": שכתוב שיעורים שנתנו בישיבת "מרכז הרב" באלול תשמ"ב, הובא לבית הדפוס בידי שי פיצ'ר, ירושלים תשמ"ו. בצלאל נאור, הרצאת התשובה: סדרת חמש הרצאות על "אורות התשובה", ירושלים תש"ן. אורות שלמה, הארות ושיעורים של ר' שלמה קרליבך על אורות התשובה. תורגם ונערך על ידי יחד ויט. שלמה וילק, נעשה אדם: החיים על פי אורות התשובה, הוצאת ידיעות ספרים, 2018. ביאור לאורות התשובה, מאת הרב זאב סולטנוביץ'''' בהוצאת ישיבת הר ברכה, חלק א' - פרקים א-יא, ה'תש"פ. חלק ב' - פרקים יב-יז התשפ"א. קישורים חיצוניים "אורות התשובה" באתר HebrewBooks התשובה לפי אורות התשובה, הרב שאול ישראלי התשובה - חזון חייו של מרן הרב קוק זצ"ל שיעורים באורות התשובה מאתר מכון מאיר הערות שוליים קטגוריה:ספרי 1925 קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל קטגוריה:תשובה	2024-08-11T14:57:33
טורפדו	שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם אימונים של טורפדו סימן 46 של צי ארצות הברית, נורה ממשחתת בעת תרגיל, 21 באוגוסט 1996 ממוזער\|250px\|שמאל\|שיגור טורפדו אימונים מהמשחתת אח"י יפו של חיל הים הישראלי, בין 1956 ל-1967 טורפדו הוא מערכת נשק תת-ימית, בעלת ראש נפץ ויכולת הנעה עצמית, ויכולות ביות וניהוג בחלק מהדגמים. הטורפדו משוגר מצוללות, ספינות, מטוסים ומסוקים, ונועד בדרך כלל להטביע כלי שיט בהדף הפיצוץ התת-מימי, או בעזרת מטען חלול. השם "טורפדו" יועד במקור למתקני חבלה תת-מימיים (מתחת לים) שונים, שרובם מוגדרים היום כמוקשים ימיים. מתחילת המאה ה-20 נקראו בשם זה רק פצצות תת-ימיות בעלות הנעה עצמית. כיום, מסווגות מערכות הטורפדו על פי שיטת ההנחיה שלהן ועל פי משקלן. אטימולוגיה המילה "טורפדו" נגזרה משמן המדעי של בני סדרת החשמלנאים (Torpediniformes). השם המדעי עצמו נגזר מן המילה הלטינית "torpere", שמשמעותה "לשתק" או "להקשיח". את המונח טבע ב-1800 רוברט פולטון, ממציא הצוללת המעשית הראשונה. הוא כינה את מטען הנפץ שאותו הייתה הצוללת יכולה לשאת בשם "טורפדו". בשפה האנגלית נפוץ גם הכינוי "דג טורפדו" (Torpedo Fish - דג חשמלן), ומכאן כינוי הסלנג "דג" (Fish) לטורפדו. המילה טורפדו נקלטה בלשון העברית בתחום הלוחמה הימית, וממנה נגזר הפועל הנפוץ בהרבה "לטרפד", שמשמעותו לסכל, למנוע, לבלום. שמאל\|ממוזער\|250px\|מוקשים ימיים בעת מלחמת האזרחים האמריקנית. מוקשים כאלה נקראו אז "טורפדו" התפתחות הטורפדו החל מימי הביניים נעשו ניסיונות לייצר מטעני חבלה תת-מימיים כנגד כלי שיט, בשיטות שונות: אם כמוקש נייח שמוצב במים במטרה שכלי השיט יתנגש בו, אם כמטען המוצמד לכלי השיט על ידי צולל או כלי שיט תת-מימי, ואם על ידי שיגור המטען אל אוניית האויב מכלי שיט או מהחוף. רוב המתקנים מסוג זה נקראים כיום מוקשים, מטענים או מלכודות פתאים (Booby Traps). לקראת סוף המאה ה-18 עסק המהנדס האמריקאי רוברט פולטון בתכנון הצוללת הראשונה, לה קרא "נאוטילוס". כדי להוכיח לממשלות צרפת ובריטניה את ערכה הצבאי של הצוללת, הציג פולטון את הטורפדו, כאמצעי לחימה ייחודי לה. הטורפדו של פולטון תוכנן להיגרר על ידי הצוללת אל מתחת לאוניית אויב, ולהתפוצץ במגע עמה. פולטון הדגים את השיטה בהצלחה, אך שתי הממשלות לא היו מעוניינות בה והניסויים הסתיימו ב-1805. במלחמת האזרחים האמריקנית עשתה הקונפדרציה שימוש רב במוקשים ימיים כמענה ליתרון הימי המכריע של האיחוד. מוקשים אלה נקראו אז "טורפדו". במהלך המלחמה נעשו ניסיונות ראשונים לפיתוח טורפדו מונחה על ידי קומנדר (סגן-אלוף) מתיו פ. מורי (Matthew Fontaine Maury), איש הקונפדרציה. מורי גם ניסה לפתח גרסה בעלת הנעה חשמלית, אך זו לא נחלה הצלחה. הטורפדו של לופיס ווייטהד שמאל\|ממוזער\|250px\|רוברט וייטהד (מימין) עם טורפדו ניסויי, שנחבט במהלך ניסויים אבי הטורפדו המונע עצמית היה ג'ובאני לופיס (באיטלקית: Giovanni Luppis, בקרואטית: איואן לופיס). לופיס היה קצין בדרגת פרגטנקפיטן (Fregattenkapitan, מפקד פריגטה, דרגה המקבילה לדרגת קומנדר בציים מודרניים, ובצבאות יבשה ללוטננט קולונל, סגן-אלוף) בצי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תושב פיומה, עיר נמל לחוף הים האדריאטי (כיום בקרואטיה, וידועה בשמה הקרואטי רייקה). לידיו של לופיס הגיעו תוכניות של קצין צי אחר, ששמו אינו ידוע. התוכניות היו רעיון למעין סירת נפץ לא מאוישת, שתונחה למטרתה מהחוף בעזרת חבלים, ותתפוצץ במגע עם המטרה. הסירה הונעה בעזרת מדחף, שהופעל על ידי מנגנון של שעון. לופיס פיתח את הרעיון וכינה את הנשק החדש סאלבאקוסטה (salvacoste, מגן החופים). אב הטיפוס הוצג בפני הקיסר פרנץ יוזף בנמל רייקה בשנת 1860 וזכה להערכה, אך הצי סירב לרכוש את הנשק עד שלא ישופרו הנעתו ודרך היגויו. לופיס פרש לגמלאות באותה שנה, אך המשיך בפיתוח. ב-1864 נפגש עם הממציא והמהנדס הבריטי רוברט וייטהד, שניהל מפעל בנמל טריאסטה, כדי שיסייע לו בפיתוח. כלי הנשק שהציג לופיס היה איטי ומגושם, ווייטהד לא יכול היה לשפרו בהרבה. ואולם, לאחר שהחוזה שנחתם בין השניים פג, שב וייטהד להרהר בהמצאה. הוא הציע מתקן גלילי, מונע באמצעות אוויר דחוס, שינוע מתחת למים. וייטהד קרא לנשק שפיתח "מייננשיף" (Minenschiff, ספינת מוקש), וזה הוצג רשמית לצי האוסטרו-הונגרי ב-21 בדצמבר 1866. ב-1868 פיתח וייטהד מנגנון, שאיפשר לטורפדו לנוע מתחת למים בעומק קבוע. המנגנון היה מורכב משסתום הידרוסטטי וממטוטלת, שהניעו את מישורי ההיגוי של הטורפדו ושמרו על העומק הרצוי. מנגנון זה נשמר שנים רבות בסוד, ואף נקרא "הסוד" (The Secret). שמאל\|ממוזער\|250px\|טורפדו מתוצרת המפעל בפיומה, בשירות הצי הגרמני לאחר שהצי האוסטרו-הונגרי החליט לרכוש את הנשק, הקים וייטהד את המפעל הראשון לייצור טורפדו בפיומה. ב-1870 שכלל וייטהד עוד את הטורפדו, כך שיוכל להגיע לטווח של כ-900 מטרים במהירות 6 קשרים (כ-11 קמ"ש). עד 1881 כבר ייצא המפעל טורפדות לעשר מדינות נוספות. הטורפדות הונעו באמצעות מכל אוויר דחוס, ונשאו ראש נפץ ובו "כותנת נפץ" - ניטרוצלולוזה, או גלוקסילין. וייטהד המשיך בפיתוח הטורפדות והצליח להגביר את מהירותם: ב-1876 הגיעו הטורפדות ל-18 קשר (33 קמ"ש), ב-1886 ל-24 קשר (44 קמ"ש) וב-1890 כבר יוצרו דגמים שהגיעו למהירות של 30 קשר (56 קמ"ש). גם קוטר הטורפדות הוגדל, ונע בין 14 אינץ' (35.5 ס"מ) ל-18 אינץ' (45.7 ס"מ); אורכו של הטורפדו הגדול ביותר היה 5.8 מטרים. הטורפדו שיוצר במפעל של וייטהד בפיומה היה עשוי מסגסוגת של ארד וזרחן או פלדה ממורקת. ראש הנפץ היה במשקל 91 ק"ג. האוויר הדחוס ששימש להנעת הטורפדו נדחס ללחץ של 1300 ליברות לאינץ' מרובע (9 MPa, כ-88 אטמוספירות) והניע שני מדחפים. מאמצים רבים הושקעו במנגנונים לשמירה על העומק והכיוון הרצויים. עד 1881 יוצרו כ-1,500 טורפדות. ב-1890 פתח וייטהד מפעל נוסף בסן טרופה שבדרום צרפת. מפעל זה ייצר טורפדות לייצוא לברזיל, להולנד, לטורקיה וליוון. ב-1869 החלה האדמירליות הבריטית להתעניין בהמצאה החדשה, וב-1870 התקבלה ההזמנה הבריטית הראשונה. שנה לאחר מכן שילמו הבריטים לווייטהד 15,000 ליש"ט תמורת חלק מפיתוחיו, וב-1872 החלו הבריטים בייצור טורפדות משלהם באנגליה. גם וייטהד פתח מפעל משלו באנגליה ב-1890, שרוב תוצרתו הייתה לייצוא. פיתוחים נוספים שמאל\|ממוזער\|250px\|גירוסקופ של טורפדו, 1929 במקביל לפיתוח הטורפדו של וייטהד, פותחו דגמים נוספים במקומות אחרים בעולם. בארצות הברית פיתח לוטננט קומנדר (רב-סרן) ג'ון א. האוול מצי ארצות הברית טורפדו משלו, שהונע על ידי גלגל תנופה. הטורפדו של וייטהד נחשב טוב יותר, אך לתכנון של האוול היו יתרונות: הוא היה פשוט וזול יותר יחסית לטורפדו של וייטהד, וכן היה יכול לנוע בקו ישר ולא השאיר שובל מים אחריו. נעשו ניסיונות לפתח דגמים אחרים של טורפדו, אולם רק זה של האוול נחל הצלחה, ויוצר בין השנים 1885 ל-1895. ב-1894 נכנסו לשירות טורפדות מן הדגם של וייטהד שיוצרו בארצות הברית, וייצור הדגם של האוול הופסק. וייטהד רכש ב-1888 את הזכויות על הגירוסקופ, אך התגלה כי זה אינו מדויק דיו. ב-1890 רכש וייטהד תכנון טוב יותר של הגירוסקופ; באופן אירוני, הדגם המשופר נרכש ממתחרהו העיקרי, האוול. במקביל לייצור של וייטהד ושל האוול יוצרו טורפדות גם בגרמניה על ידי החברה של ל. שוורצקופף; אלו יוצאו לרוסיה, יפן וספרד. ב-1885 הזמינה גם בריטניה טורפדות ממפעל זה, מכיוון שווייטהד לא יכול היה לעמוד בביקוש. הטורפדות שיוצרו במפעליו של וייטהד לא היו מונחים, כלומר נועדו לשוט אל מטרתם בקו ישר, ללא הנחיה. ואולם כבר בשנת 1897 רשם ניקולה טסלה פטנט על סירה מונחית רדיו הנשלטת מרחוק, והדגים את השימוש בעיקרון זה עבור טורפדות מונחים מרחוק. למרות זאת, טורפדות מונחי רדיו לא נבנו עד שנות השישים של המאה העשרים. היסטוריה מבצעית ספינות טורפדו שמאל\|ממוזער\|250px\|ספינת טורפדו, סוף המאה ה-19. הטורפדו נורה מחרטום הספינה. המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופה של שינויים משמעותיים בטכנולוגיה הצבאית הימית. אוניות הקו המונעות במפרשים שהיו בשיא פעילותן בתחילת המאה, הלכו ועברו מן העולם. את מקום המפרש החליף מנוע הקיטור; גוף העץ של האוניות צופה בשריון, ולאחר מכן נבנה גם הגוף ממתכת. התותחים המיושנים הוחלפו בתותחים גדולים ובעלי עוצמה רבה יותר, שהיו מורכבים על צריחים. כך הלכה והתהוותה אוניית המערכה, שהייתה עמוד השדרה של הציים המודרניים בסוף המאה. היו אלה אוניות המלחמה הגדולות ביותר, החמושות בחימוש הכבד ביותר, והמשוריינות בשריון הכבד ביותר. הן גם היו יקרות מאוד. ציי המעצמות הצטיידו במספר גדל והולך של אוניות כאלה. המצאת הטורפדו הובילה את האסטרטגים הימיים לחשיבה, כי ייתכן ונמצא הנשק שיוכל להביס את אוניות המערכה. כדי לשגר טורפדו אין צורך בכלי שיט כבד, מגושם ואיטי, וניתן בהחלט לשגרם מספינות קלות, זריזות וזולות לייצור. אוניות המערכה הכבדות והאיטיות לא היו יכולות להתמודד עם ספינות כאלה, מכיוון שהתותחים הכבדים שלהן בעלי הקוטר הגדול וקצב האש האיטי נועדו לקרב עם אוניות מערכה אחרות ולא התאימו לירי על ספינות קטנות וזריזות. כך נולדה ספינת הטורפדו - ספינה קטנה, מהירה, זולה לייצור, חמושה במספר טורפדות. הספינה הראשונה שהותאמה לשאת טורפדות הייתה הספינה הבריטית אה"מ "לייטנינג", שהושקה ב-1877. הספינה הייתה באורך של כ-30 מטרים, הונעה במנוע קיטור, ונשאה שני צינורות לשיגור טורפדו. ב-1878 השיק הצי הצרפתי את ספינת הטורפדו הראשונה שלו, Torpilleur No 1. ספינות טורפדו נבנו בציים רבים לקראת סוף המאה. הן היו באורך 30 עד 50 מטרים, ונשאו עד שלושה צינורות טורפדו ומקלעים או תותחים קלים. ספינות אלו הונעו בעזרת מנועי קיטור, והפליגו במהירויות שנעו בין 20 ל-30 קשר (37 עד 56 קמ"ש); הן היו זולות יחסית, וכך ניתן היה לבנות אותן במספרים גדולים וליצור שייטות שיוכלו ליזום התקפות המוניות על אוניות גדולות יותר; הסיכון באובדן מספר רב של ספינות קטנות כאלה היה משתלם, לאור הסיכוי להטביע אוניית שטח גדולה. כדי להתמודד עם האיום נקטו ציי העולם בכמה צעדים, אוניות המערכה צוידו ברשתות גדולות, שנועדו לבלום טורפדות. לאוניות הגדולות נוסף חימוש שניוני, תותחים בעלי קוטר קטן יותר, שנועדו להתמודד עם ספינות הטורפדו הזריזות. צעד חשוב היה השקתן של משחיתות ספינות טורפדו (Torpedo Boat Destroyer) - ספינות קטנות ומהירות, שנועדו להגן על אוניות המערכה הגדולות. במהרה קוצר שמן למשחתות (Destroyers), וגם עליהן החלו להתקין צינורות טורפדו. הטבעות ראשונות ימין\|ממוזער\|250px\|ספינות טורפדו תוקפות את האונייה "קוֹקְרֶן" (Cochraine) במהלך מלחמת האזרחים של צ'ילה, 1891 המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הייתה המלחמה הראשונה בה הופעלו טורפדות בהצלחה. ספינות טורפדו רוסיות הצליחו להטביע כמה כלי שיט טורקיים, הפעם הראשונה בה הוטבעו כלי שיט בידי טורפדו בעל הנעה עצמית (להבדיל ממוקשים ימיים). ב-23 באפריל 1891 הוטבעה הפריגטה "Blanco Encalada" במהלך מלחמת האזרחים של צ'ילה. ספינות הטורפדו החלו זוכות להכרה כאמצעי לחימה משמעותי ונבנו המשחתות הראשונות שנועדו להילחם בהן. מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905) הייתה המלחמה הראשונה בה נעשה שימוש נרחב בטורפדו. הצי היפני הקיסרי והצי הרוסי הקיסרי ירו במהלך המלחמה זה על אוניותיו של זה כ-300 פצצות טורפדו. טורפדות אלו הטביעו אוניית מערכה אחת, שתי סיירות משוריינות ושתי משחתות. זאת, מתוך כ-80 כלי שיט שהוטבעו במלחמה בכל האמצעים. במהלך קרב צושימה, ב-27 במאי 1905, הוטבעה אוניית הדגל הרוסית על ידי טורפדות יפניים; האונייה הרוסית נפגעה קשות לפני כן מאש תותחים, ואדמירל הצי היפני, היהאצ'ירו טוגו, הורה לספינות הטורפדו ולמשחתות להטביעה. צוללות שמאל\|ממוזער\|250px\|הצוללת עבדולחמיד, הצוללת הראשונה שביצעה ירי טורפדו ב-1886 יכולתן של ספינות הטורפדו להוות איום על אוניות השטח בעזרת כלי הנשק החדש הייתה משמעותית והראתה את העוצמה הגלומה בטורפדו. ואולם, השימוש העיקרי בטורפדו נעשה על ידי צוללות. רעיון הפעלת כלי שיט תת-ימי עלה כבר במאה ה-17, וצוללת ראשונה הופעלה באופן ידני כבר במלחמת האזרחים האמריקנית (וטבעה עם הפעלתה הראשונה). לקראת סוף המאה ה-19 עסקו ממציאים שונים בעולם בבניית סוגים שונים של צוללות; ב-1886 התבצע הירי הראשון של טורפדו מצוללת, בעודה בצלילה. הייתה זו הצוללת טורקית "עבדולחמיד", צוללת שהומצאה ונבנתה על ידי הממציא השוודי ט'ורסטן נורדנפלט (Thorsten Nordenfelt). ואולם, רק בתחילת המאה ה-20 הצליחו ממציאים ומהנדסים להתגבר על הבעיות הסבוכות שהתעוררו בהפעלת צוללות, בעיקר סביב המנועים המתאימים והדרך הנכונה לצלילה ולשיט תת-מימי. צרפת הייתה הראשונה שייצרה דגם אופרטיבי של צוללת, ואחריה ארצות הברית, בריטניה וגרמניה. מלחמות העולם שמאל\|ממוזער\|250px\|הכנות לירי טורפדו בספינת טורפדו גרמנית, מלחמת העולם הראשונה שמאל\|ממוזער\|250px\|טורפדו סוג 93 של הצי הקיסרי היפני, שנקרא בצי האמריקני "חנית ארוכה" (Long Lance). הטורפדו המסוים הזה נשלה מן הים לאחר קרב גוודלקנל, והוצג בוושינגטון. שמאל\|ממוזער\|250px\|טורפדו סימן 14, שהיה הטורפדו העיקרי של צי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. ממוזער\|250px\|הסיירת בליכר טובעת מפגיעת שתי טורפדו שנורו ממבצר החוף 'אוסקרבורג' בכיסה למפרץ אוסלו, 9 באפריל 1940. בתחילת מלחמת העולם הראשונה נתפסו הצוללות ככלי שתועלתו לא ברורה, ואולם הצוללת והטורפדו יחד הוכיחו את יעילותם הקטלנית כבר בשלביה המוקדמים של המלחמה. הקיסרות הגרמנית ובעלות בריתה עשו שימוש נרחב בטורפדות ששוגרו מצוללות ופגעו פגיעה חמורה בתעבורה הימית ובאספקה לבריטניה. עם זאת, הצוללות נשאו מעט טורפדות יחסית (דגמים מתקדמים לקראת סיום המלחמה נשאו 12 טורפדות), ולכן נעשה שימוש נרחב בתותחי הצוללות. גם מדינות ההסכמה עשו שימוש רב בטורפדות. קרוב לעשרים צוללות גרמניות טובעו על ידי טורפדות שנורו מצוללות בריטיות. ספינות טורפדו של הצי האיטלקי הצליחו להטביע אוניית מערכה של הצי האוסטרו-הונגרי באמצעות שני טילי טורפדו. תורת הלחימה של אותה תקופה דגלה בהתקנת צינורות טורפדו על כלי שיט מכל הסוגים. בדרך כלל חומשו משחתות, ספינות טורפדו וצוללות בטורפדו, אך לעיתים צוידו גם סיירות ולעיתים נדירות גם אוניות מערכה בטורפדות. תורת הלחימה הימית של אותה תקופה כללה שיגור טילי טורפדו כנגד אוניות השטח של האויב, בעת קרבות ימיים בלב ים. ירי על אוניות סוחר היה אסור על פי המשפט הבינלאומי. על פי החוק יש לעצור את אוניית הסוחר, לבדוק את מטענה, לאפשר לצוות לרדת ממנה ולספק לו אמצעים להגיע לחוף בבטחה, ורק אחר כך להטביע את אוניית הסוחר. מפקד הצוללת הגרמנית U-35, לותאר פון ארנו דה לה פרייר (Lothar von Arnauld de la Perière), שהשיג את מספר ההטבעות הגדול ביותר של מפקדי הצוללות אי פעם, פעל בדרך זו. ואולם, כבר בשלב מוקדם במלחמת העולם הראשונה היה שימוש בטורפדו כלפי אוניות סוחר, שימוש שהלך והעצים עם חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת על ידי גרמניה, בתחילת 1917. תקציבם המצומצם של ציי המעצמות בין שתי מלחמות העולם הביא לכך שפיתוח הטורפדות התקדם מעט מאוד, אם בכלל. המעצמה היחידה שהשקיעה בפיתוח טורפדות הייתה יפן, והצי היפני הקיסרי פיתח דגם מתקדם שנקרא "סוג 93" (Type 93). לדגם זה היה טווח ארוך יחסית ואמינות גבוהה. טורפדות מסוג זה הביאו להישגים יפים במלחמת העולם השנייה מול צי ארצות הברית, וזכו לכינוי "חנית ארוכה" (Long Lance). לעומתם, טורפדות של ציים אחרים, כמו הקריגסמרינה של גרמניה הנאצית, הצי המלכותי הבריטי וצי ארצות הברית היו בעלי בעיות אמינות רבות, שהתגלו במהלך המלחמה, ונדרשו חודשים ארוכים לפתרון הבעיות. למרות זאת, היו כמה חידושים בתקופה זו. כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה נהגה הרעיון להטלת טורפדו מן האוויר, על ידי מטוסים. רעיון זה הוביל ליצירתם של מפציצים ייעודיים שנקראו מפציצי טורפדו; עד תום מלחמת העולם השנייה היה זה אחד משלושת הסוגים העיקריים של מטוסי קרב והפצצה שהרכיבו את הכוח האווירי של נושאות המטוסים (בצד מטוסי קרב ומפציצי צלילה). כמו כן, נעשו ניסיונות שונים בהנעת הטורפדו. חידוש נוסף היה התקנת מרעומים מגנטיים בטורפדו. המתכננים חששו שהטורפדו לא יהיה יעיל כנגד אוניית מערכה, שלה מיגון כבד. בשל כך, תוכננו הטורפדות כך שינועו בעומק מסוים מתחת למים, ויתפוצצו מתחת לשדרית האונייה; הפיצוץ יתרחש כאשר המרעום המגנטי יחוש את הכניסה לשדה המגנטי שיוצר גוף האונייה, והפיצוץ יופעל, בדומה למוקשים מגנטיים. טורפדות כאלו פותחו במקביל ובנפרד על ידי גרמניה, בריטניה וארצות הברית. הפיתוח סבל מקשיים; בכל הדגמים התגלו תקלות במרעומים המגנטיים. בטורפדות שיוצרו בארצות הברית ובגרמניה התגלו תקלות גם במנגנון שמירת העומק. קושי נוסף שלא נחזה, ושהתגלה רק במהלך מלחמת העולם השנייה, היה השפעת השדה המגנטי של כדור הארץ, שהשפיע על השדה המגנטי של האוניות ועל המרעומים המגנטיים. בבריטניה ובגרמניה הצליחו הציים להתגבר על התקלה במהירות, אך בארצות הברית התעכב תיקון התקלה במשך חודשים ארוכים בשל הטלת אחריות הדדית בין הגופים השונים. רק 21 חודשים לפני תום המערכה באוקיינוס השקט הושלם פיתוחו של טורפדו אמריקאי יעיל. במהלך מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בטורפדות. ב-9 באפריל 1940, במהלך הפלישה לנורווגיה מוטבעת הסיירת הגרמנית 'בליכר' על ידי 2 טורפדו שנורו ממבצר אוסקרבורג בפתח מפרץ אוסלו. הטבעת הסיירת לא מנעה את כיבוש אוסלו אך נתנה פסק זמן שבו הצליחה משפחת המלוכה לברוח לבריטניה. צוללות הצי המלכותי הבריטי בים התיכון מנעו העברת אספקה לצבאות מדינות הציר בצפון אפריקה, ומטוסי הצי הטביעו בקרב טאראנטו (בלילה שבין 11 ל-12 בנובמבר 1940) באמצעות טורפדות מוטלים מן האוויר אוניית מערכה איטלקית אחת ופגעו קשות בשתיים נוספות; בכך נוטרל עיקר כוחם הימי של האיטלקים בים התיכון. באוקיינוס האטלנטי הצליחו מטוסים בריטיים מנושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל לשגר טורפדו שפגע באוניית המערכה הגרמנית ביסמרק; פגיעת הטורפדו גרמה לאובדן כושר ההיגוי של האונייה הגרמנית ולירידה במהירותה, כך שאוניות המערכה הבריטיות הצליחו ללכוד אותה ולהטביעה. שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניית המשא היפנית ניצו מארו (Nittsu Maru) טובעת, לאחר שנפגעה מטורפדו שנורה מהצוללת האמריקאית Wahoo, 21 במרץ 1943 טורפדות היו כלי הנשק העיקרי של הצוללות הגרמניות במערכה באוקיינוס האטלנטי, מערכה שבה הצליחו הגרמנים להטביע כ-3,500 אוניות של בעלות הברית, בתפוסה כוללת של כ-14.5 מיליון טון. באוקיינוס השקט הטביעו צוללות של בעלות הברית, בעיקר מצי ארצות הברית, יותר מ-2,100 אוניות סוחר יפניות, בתפוסה כוללת של קרוב ל-8 מיליון טון; מערכת הצוללות נגד יפן נחשבת לאחד מהגורמים העיקריים לתבוסתה. מנגד רשם לעצמו הצי היפני הקיסרי הצלחה מרשימה כאשר הצליח להפתיע את הצי האמריקני בפרל הארבור ולהטביע 5 אוניות מערכה, רובן בעזרת טילי טורפדו. אחרי מלחמת העולם השנייה התפתחותן המהירה של הצוללות אחרי מלחמת העולם השנייה, כחלק מן המלחמה הקרה, חייבה תכנון וייצור טורפדות מהירים יותר, בעלי ראש נפץ משוכלל יותר. אמצעי שיגור הטורפדו השתכללו מאוד גם הם, ונוספו שיטות שיגור חדשות לטורפדו, כמו רקטות נושאות טורפדו, ASROC. בשיאה של המלחמה הקרה צוידו טורפדות גם בראשי נפץ גרעיניים, אך מעולם לא נעשה בהם שימוש מבצעי. כניסתם לשירות של טילי ים-ים דחקה את מקומן של הטורפדות, וכיום השימוש העיקרי בהן הוא בלוחמה נגד צוללות (נצ"ל) וככלי נשק של הצוללות עצמן. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש מבצעי מועט בטורפדות. ב-8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, תקפו ספינות טורפדו ומטוסים של צה"ל את אוניית הביון האמריקאית ליברטי, בפצצות ובטורפדות. ב-9 בדצמבר 1971 הטביעה הצוללת הפקיסטנית האנגור את הפריגטה ההודית חוקרי, במהלך מלחמת הודו-פקיסטן. הצוללת אה"מ Conqurer של הצי המלכותי הבריטי הטביעה את הסיירת הארגנטינאית בלגרנו ב-2 במאי 1982, במהלך מלחמת פוקלנד. במלחמת העצמאות של קרואטיה הצליחו כוחות ימיים של קרואטיה לפגוע באמצעות טורפדו בסירת סיור יוגוסלבית. ב-26 במרץ 2010 טבעה הקורבטה הדרום קוריאנית צ'ונן (Cheonan) מפיצוץ לא מוסבר; החקירה שנערכה לאחר מכן הצביעה על כך שהאונייה טובעה על ידי טורפדו שנורה מצוללת צפון קוריאנית ננסית. מבנה, תכונות ומאפיינים אורכם של טילי טורפדו הוא 3.5 עד 7 מטרים, ומשקלם נע מכמה מאות קילוגרמים עד קרוב לשתי טונות. ככלל, טורפדו נראה כגליל גדול, שבירכתיו מדחפים. חרטומם של הטורפדות הראשונים היה מחודד, אך כבר בשלב מוקדם הועדף חרטום מעוגל. הקפדה על מבנה הידרודינמי טוב ככל האפשר היא חיונית, כדי לאפשר לטורפדו יכולת תמרון ותנועה; תצורה הידרודינמית מסייעת לטורפדו גם להגיע לטווח מרבי ולנצל בצורה מיטבית את מאגר הדלק שבו. כדי לסייע לטורפדו לתמרן מותקנים בו גם משטחי ניהוג. ראש הקרב של הטורפדו מכיל חומר נפץ, המועשר בדרך כלל באלומיניום; העשרה זו יוצרת פיצוץ תת-מימי בעל עוצמה רבה יותר. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 נעשה שימוש בטורפקס. כיום חומר הנפץ שבו נעשה שימוש בטורפדות הוא PBX. במהלך המלחמה הקרה נבנו טורפדות בעלי ראש קרב גרעיני, אך לא נעשה בהם מעולם שימוש מבצעי. טורפדות קלים נושאים לעיתים ראש קרב בעל מטען חלול, במיוחד בטורפדות שנועדו לפגוע בצוללות. ראש הקרב מופעל באמצעות מרעום הקשה המופעל בעת מגע עם המטרה, או באמצעות מרעום קרבה המפעיל את ראש הקרב כאשר הטורפדו קרוב למטרה; מרעום קרבה מגנטי מופעל באמצעות השדה המגנטי של המטרה, ומרעום קרבה אקוסטי פועל באמצעות החזר גלי קול, במנגנון סונאר. סוגים וקטרים ברוב ציי העולם נהוגים כיום טורפדות משני סוגים עיקריים: טורפדו קל - טורפדו במשקל וקוטר יחסית קטן יותר, המיועד בעיקר לתקיפה מטווח קצר, בעיקר על ידי מטוסים; טורפדו כבד - טורפדו במשקל כבד ובעל קוטר גדול יחסית, המיועד לירי לטווח רחוק, בעיקר על ידי צוללות. יש חשיבות לקוטרו של צינור הטורפדו, בין אם זה מותקן על סיפון אונייה או בצוללת. בדומה לתותחים (אם כי ישנם הבדלים), קוטר הטורפדו הוא הגורם העיקרי בסיווגו. גורמים אחרים בסיווג הטורפדו הם אורכו ומשקלו. בטורפדו שנועדו להטלה מכלי טיס, הגורמים המשמעותיים הם משקל הטורפדו, דרך העמסתו על כלי הטיס, ומהירות שיגורו. ההבדל בין טורפדות אוויריים לטורפדות ימיים אינו חד משמעי, וישנן אוניות המצוידות בצינור טורפדו שיכול לירות טיל שנועד בעיקר להטלה ממטוס. בציי העולם כיום מקובלים טורפדות בכמה קטרים: 12.75 אינץ' (323.8 מ"מ) - הקוטר המקובל כיום לטורפדות קלים; 15 אינץ' (381 מ"מ) - הקוטר שהיה מקובל בספינות הטורפדו של הצי הרוסי הקיסרי במלחמת רוסיה–יפן, ב-1905. לאחר המלחמה הוגדל הקוטר ל-18 אינץ' (457.2 מ"מ). 16 אינץ' (406.4 מ"מ) - קוטרם של טורפדות נגד צוללות של הצי הסובייטי, שהותקנו על צוללות התקיפה הראשונות של צי זה, מסדרות הוטל, אקו, ודלתא (על פי שמות הקוד של נאט"ו). 17 אינץ' (431.8 מ"מ) - הקוטר שהיה מקובל בצי היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השנייה. קוטר זה היה מקובל גם בצי המלכותי האיטלקי באותה תקופה. יש המגדירים קוטר זה כ-18 אינץ' (457.2 מ"מ). 19 אינץ' (482.6 מ"מ) - קוטרו של הטורפדו המתביית הראשון של צי ארצות הברית, שכונה FIDO. 21 אינץ' (533.4 מ"מ) - הקוטר המקובל לטורפדות כבדים. זה היה קוטר לטורפדות של ציי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, צוללות הצי הקיסרי היפני, צוללות הקריגסמרינה, נאט"ו, וצוללות הצי הסובייטי והצי הרוסי. 550 מ"מ (כ-21.7 אינץ') - הקוטר שהיה מקובל בצי הצרפתי עד להצטרפות צרפת לנאט"ו (לאחר ההצטרפות נעשתה סטנדרטיזציה והקוטר הותאם לקוטר המקובל בנאט"ו, 21 אינץ'). 24 אינץ' (609.6 מ"מ) - קוטרם של חלק מהטורפדות של הצי היפני הקיסרי, בעיקר של הטורפדו סוג 93 "חנית ארוכה" (Long Lance), אחד הטורפדות המוצלחים ביותר במלחמת העולם השנייה. 650 מ"מ (כ-25.6 אינץ') - הקוטר הגדול ביותר בשימוש בצי הרוסי. צינורות טורפדו בקוטר זה מותאמים גם לירי טורפדות בקוטר 21 אינץ'. בצוללות גרעיניות קיימים גם צינורות בקוטר גדול יותר: 660 מ"מ (25.9 אינץ'), 762 מ"מ (30 אינץ'), ו-916 מ"מ (כ-36 אינץ'). אלה נועדו לירי חימוש בעל קוטר גדול, כמו טילי שיוט. ניתן לירות מצינורות אלה גם טורפדות בקוטר הסטנדרטי, 21 אינץ'. מנועים אוויר דחוס הטורפדו הראשון, של וייטהד, הונע באמצעות אוויר דחוס. האוויר נדחס בלחץ של 2.55 מגה פסקל, 370 PSI. עם שחרורו הניע האוויר הדחוס מנוע בוכנה שסובב מדחף במהירות של כ-100 סיבובים לדקה. טורפדו זה היה יכול להגיע לטווח של כ-180 מטרים, במהירות של 6.5 קשר, כ-12 קמ"ש. בדגמים מאוחרים יותר הוגדל מאגר האוויר הדחוס וכך הוגדלו הטווח והמהירות. ב-1906 ייצר וייטהד טורפדות בעלי טווח של קרוב ל-1,000 מטרים, שנעו במהירות ממוצעת של כ-35 קשר, כ-65 קמ"ש. ככל שעלה הלחץ בו היה האוויר הדחוס, כן ירדה במהירות הטמפרטורה שלו כאשר שוחרר והתפשט, והדבר גרם לקפיאה במנוע. כדי לפתור בעיה זו חומם האוויר הדחוס על ידי מי ים כאשר שוחרר. מעבר למניעת הקפיאה, סייע החימום להגדיל את התפשטות האוויר, ולפיכך היה המנוע יעיל יותר. טורפדות מחוממים חימום האוויר הדחוס בעזרת מי ים הוביל לרעיון שניתן לחמם את האוויר על ידי הזרקת דלק נוזלי, כמו קרוסין, אל תוך האוויר והצתתו. בדרך זו יתחמם האוויר מאוד, יתפשט במידה רבה, ויצור עוצמה רבה בהרבה להנעת הטורפדו. טורפדות שהונעו בדרך זו נקראו "טורפדות מחוממים", והראשונים שבהם יוצרו על ידי וייטהד ב-1904. שכלול נוסף של הטורפדות המחוממים היה קירור תא השריפה (Combustion Chamber), שבו מתחוללת הצתת הקרוסין על ידי מי ים. כאשר הדלק מוצת בתא השריפה עולה בו מאוד הטמפרטורה ומשלב מסוים לא ניתן לבצע בו הצתה נוספת. קירור התא מאפשר הצתות נוספות וכך מייעל את התהליך. בנוסף, האדים הרבים הנוצרים בעת קירור התא מהווים גורם נוסף המניע את מנוע הטורפדו, וכך מגבירים את עצמתו. טורפדות שהותקן בהם חידוש זה נקראו "חימום רטוב" (Wet Heaters), וטורפדות שבהם לא הותקן שכלול זה נקראו "חימום יבש". רוב הטורפדות שהופעלו בשתי מלחמות העולם היו טורפדות של חימום רטוב. חמצן דחוס כמות הקרוסין שיכול הטורפדו לשאת תלויה בכמות החמצן שבה יישרף. באוויר יש רק כ-21% חמצן, ובהתאם ניתן לשאת רק כמות מסוימת של קרוסין. מהנדסים ביפן פיתחו בין שתי המלחמות את הטורפדו מסוג 93, שהונע על ידי חמצן טהור מרוכז. טורפדו זה, שנקרא על ידי בעלות הברית "חנית ארוכה" (Long Lance) היה הטורפדו הטוב ביותר במלחמת העולם השנייה. חסרונו הגדול של טורפדו זה היה פגיעותו הרבה: על אף שהחמצן עצמו אינו בוער, הוא מסייע ומאיץ בעירה קיימת, ולפיכך פיצוץ באונייה עלול היה לגרום לפיצוץ משני בטורפדות, כפי שאכן קרה. גרמניה ערכה ניסויים בטורפדות שהיו מונעים במימן על חמצני, על פי אותה תפיסה. הנעה באמצעות תיל שמאל\|ממוזער\|250px\|טורפדו ברנאן. ניתן לראות את שני התופים שעליהם הסליל בחלק הטורפדו שמכסהו הוסר ב-1877 המציא האוסטרלי לואיס ברנאן (שהיה ממוצא אירי) טורפדו שהונע באמצעות תיל. בתוך הטורפדו היו שני סלילים של תיל, שהיו מחוברים לכננות על החוף. כאשר הכננת משכה את התיל מהתוף, הסתובב התוף וסובב את המדחף, וכך הונע הטורפדו. המפעיל שלט מן החוף בתנועת הטורפדו באמצעות ויסות מהירות תנועת הכננות. מערכות כאלה נרכשו על ידי צבא בריטניה ושימשו להגנת חופים בין השנים 1887 ל-1903. מהירותו של טורפדו כזה הייתה כ-25 קשר (46 קמ"ש) והטווח היה יותר מ-2,400 מטרים. גלגל תנופה כאמור לעיל, בסוף המאה ה-19 הוכנס לשימוש צי ארצות הברית טורפדו שהומצא על ידי לוטננט קומנדר ג'ון האוול. טורפדו זה הונע באמצעות גלגל תנופה כבד: לפני שיגור הטורפדו היה צריך לסובב את הגלגל במהירות רבה (10,000 עד 12,000 סיבובים לדקה), והאנרגיה שהייתה צבורה בו הניעה את המדחפים והביאה את הטורפדו לטווח של כ-370 מטרים, במהירות 25 קשר, כ-46 קמ"ש. יתרונו של טורפדו זה היה בכך שלא הותיר אחריו שובל של בועות אוויר, כמו הטורפדו המונע באוויר דחוס. היעדר השובל מנע מהאונייה המותקפת את האפשרות לזהות את הטורפדו המתקרב ולנקוט באמצעי חמיקה. לגלגל התנופה היו תכונות של גירוסקופ, וכך נע בעומק קבוע מתחת לפני המים. טורפדו זה היה רועש מאוד, והיה צורך בכננות גדולות כדי לסובב את גלגל התנופה; חסרונות אלה לא תוקנו, ולאחר שיוצרו 50 יחידות עבר הצי האמריקני להשתמש בטורפדות שהונעו באוויר דחוס. מצברים ב-1873 בנה הממציא השוודי-אמריקאי ג'ון אריקסון טורפדו בעל הנעה חשמלית. הטורפדו חובר לחוף בכבל ארוך, מכיוון שלא היו באותה תקופה מצברים בעלי יכולת מתאימה. מספר טורפדות נוספות נבנו על פי אותו עיקרון, ביניהם הטורפדו של נורדפלט שהוזכר לעיל. הנחיית טורפדו זה נשלטה מהחוף על ידי אותות חשמליים שהועברו בכבל. גרמניה השיקה טורפדו חשמלי מונע במצברים לפני מלחמת העולם השנייה, שסימנו היה G7e. הטורפדו החשמלי היה איטי יותר ממקבילו, G7a, שהיה מונע באוויר דחוס. ואולם, הטורפדו החשמלי לא הותיר אחריו שובל, והיה זול בהרבה. המצברים של דגם G7e היו מצברי אבץ-פחם נטענים, שהיו רגישים לזעזועים ודרשו תחזוקה רבה. כדי להשיג תוצאות מיטביות היה צורך לחמם אותם לפני שיגור. טורפדו ניסיוני שסימנו היה G7ep עשה שימוש במצברים ראשוניים (שאינם נטענים). ארצות הברית ייצרה במהלך מלחמת העולם השנייה טורפדו שנועד ללוחמה בצוללות. טורפדו זה נקרא סימן 24 או FIDO, ומערכת ההנעה שלו הייתה חשמלית. הטורפדו היה בעל הנחיה אקוסטית, ונועד להטלה מן האוויר. לאחר שהוטל למים סרק ראש הביות של הטורפדו אחרי אותות המגיעים מצוללות אויב, התביית עליהם ונע לעברם. לאחר המלחמה יוצר בארצות הברית טורפדו חשמלי, סימן 18, שהיה למעשה העתק משופר של הטורפדו הגרמני, עם מצברים משופרים. טורפדות מודרניים מצוידים במצברי כסף אבץ, שאינם דורשים תחזוקה וניתן לאחסנם במשך שנים רבות ללא טיפול. אמצעי הנעה חדישים טורפדות של הצי הסובייטי הונעו בהצלחה בעזרת רקטות, וכיום זהו אמצעי ההנעה לטורפדות גרמניים ורוסיים הנעים במהירות רבה במִיעוּר על, סופר קביטציה. טורפדות מודרניים מונעים במגוון אמצעי הנעה, ובהם טורבינת גז, מונופרופלנטים (צירוף של שני חומרים היוצרים תגובה כימית היוצרת הנעה; חומרים אלה מאוחסנים באותו מכל ללא התרחשות תהליך כימי, ומונעים רק ברגע מסוים), ועוד. אמצעי הנעה הטורפדו של וייטהד היה מצויד במדחף יחיד. כדי לייצב את מסלול השיוט של הטורפדו הותקן בו סנפיר גדול. הצורך בסנפיר כזה התייתר כאשר הוחל בהתקנת שני מדחפים המסתובבים בכיוונים הפוכים. הטורפדות הראשונים הונעו במדחפים בעלי שלושה להבים, ומאוחר יותר הותקנו בהם מדחפים בעלי ארבעה להבים. בטורפדות מודרניים נעשה לעיתים קרובות שימוש במשאבת סילון כדי לצמצם את הרעש שיוצר המדחף. טורפדות חדשניים יוצרים מיעוּר על, סופר קוויטציה, על ידי שיגור הטורפדו בסיוע רקטה. ראש הטורפדו מתוכנן כך שכאשר יחדור למים במהירות רבה, תנועת המים סביב הטורפדו תביא לכך שלחץ המים ירד עד כדי כך שיהיה נמוך מלחץ האדים שלהם. כך נוצרת מעין בועת גז שבתוכה נע הטורפדו, והתנגדות המים נעלמת. בדרך זו יכול הטורפדו להגיע למהירות גבוהה מאד: טורפדות מודרניים שאינם משתמשים בטכנולוגיה כזו מגיעים למהירות של כ-100 קשר, כ-190 קמ"ש; ואילו טורפדות המונעים במיעור על, סופר קוויטציה, עשויים להגיע למהירות העולה על 200 קשר, כ-370 קמ"ש. הנחיה ניתן לירות טורפדו ישירות לכיוון המטרה, כפי שיורים קליע, או להנחות את הטורפדו אל המטרה באמצעים שונים. אמצעים אלה יכולים להיות אמצעי ביות שמנחים את הטורפדו אוטונומית אל המטרה, או דרך לשליטה מרחוק על מסלול השיוט על ידי מפעיל הטורפדו. ירי ללא הנחיה שמאל\|ממוזער\|250px\|שרטוט של פתרון ירי לטורפדו ללא הנחיה הטורפדו שהומצא על ידי האוסטרלי ברנאן, שהוזכר לעיל, הונע על ידי שחרור כבלים מסלילים שהיו על הטורפדו; שחרור הסלילים על ידי המפעיל שעל החוף איפשר שליטה על כיוון השיוט. ואולם, התשתית שנדרשה לצורך הפעלה זו הייתה מורכבת ולא התאימה להתקנה על כלי שיט. זו הייתה השיטה היחידה להנחיה שהייתה בשימוש בעשורים הראשונים להפעלת טורפדו; עד אמצע המאה ה-20 נורו טורפדות ללא הנחיה. היבטי השיוט של הטורפדו שעליהן בכל זאת הייתה שליטה כלשהי היו עומק השיוט ושמירה על שיוט בקו ישר. ספינות טורפדו, צוללות קטנות ומפציצי טורפדו נאלצו להתקרב למטרתם במסלול התנגשות, לשגר את הטורפדו מקרוב ואז לחמוק, תחת אש הגנתית כבדה. צוללות וכלי שיט גדולים יותר נשאו אמצעי בקרת אש מתוחכמים יותר, שמטרתם לחשב את מסלול הירי ולהגיע לסיכוי פגיעה טוב. שולחנות התוויה (Plotting Table), מעין מחשבים מכניים, יחד עם סרגלי חישוב ייעודיים, איפשרו לשקלל את הטווח למטרה, את מהירותה ונתיבה, יחד עם המהירות והנתיב של כלי השיט היורה, ומהירותו של הטורפדו ומאפיינים אחרים שלו. כל אלה יחד סיפקו פתרון ירי, שעל פיו נורה הטורפדו. במלחמת העולם השנייה כבר היו לרשות כל הצדדים מחשבי ירי אלקטרו-מכניים אוטומטיים. למרות זאת, מפקדי הצוללות נדרשו להיות בעלי היכולת לחשב בעצמם, ללא עזרה מכנית, את פתרון הירי הדרוש, כגיבוי למצב שבו מחשב הירי ייצא מכלל פעולה (מצב שאירע מדי פעם). מפקדים אלה וקציניהם הוותיקים היו יכולים, על סמך ניסיונם העשיר, לשקלל את כל הנתונים ולבצע את החישוב הטריגונומטרי בעצמם. כאשר הצוללת נתקלה במטרה בעלת חשיבות רבה (אוניית משא חשובה כמו מכלית או אוניית מלחמה מרכזית, כמו אוניית מערכה או נושאת מטוסים), היה המפקד מורה לירות מטח של כמה טורפדות, פרושים במניפה, כדי להעלות את סיכויי הפגיעה. גם מול שיירה נהגו מפקדי הצוללות לירות פרישה של טורפדות. גם בהתקפה של ספינות טורפדו או מפציצי טורפדו היו הכלים מתפרשים בקשת, כדי ליצור מניפת ירי כזו. אל מול ירי מרובה שכזה היו כלי השיט המותקפים פונים ב-90° מנתיבם המקורי, כדי להתרחק במהירות ככל האפשר מכלי השיט היורה ומן הטורפדות. זאת, כדי לצמצם את גודל המטרה וכדי לנצל את הטווח המוגבל של הטורפדות, שמלאי הדלק שלהם היה אוזל במהירות. אפשרות שנייה הייתה הפוכה: לפנות ב-90° לכיוון כלי השיט היורים, כדי לתקוף אותם. בקרב יוטלנד, ב-31 במאי 1916, הורה מפקד ה"גרנד פליט" הבריטי, אדמירל ג'ון ג'ליקו לאוניותיו לפנות ב-90° ולהתרחק ממטח הטורפדות שנורה עליהן; מבקריו טענו לאחר הקרב שהיה עליו לפנות בכיוון ההפוך ולתקוף את צי הים הפתוח הגרמני; הפנייה לאחור עלתה לג'ליקו, לטענת המבקרים, באיבוד ההזדמנות להשמיד את הצי הגרמני. ירי מטחי טורפדו מעלה את סיכויי הפגיעה, אבל מצד שני הוא בזבזני ומצמצם את משך הזמן בו יכולה הצוללת לשהות בסיור מבצעי. מערכת הנחיה טובה מעלה מאוד את סיכויי הפגיעה של טורפדו יחיד ולפיכך מאפשרת לצוללת לפגוע במספר רב בהרבה של מטרות. הניסיון המבצעי העלה אם כן את הצורך ביצירת מערכות הנחיה כאלה. הנחיה וביות שמאל\|ממוזער\|250px\|טורפדו גרמני ממלחמת העולם השנייה, מדגם G7a התכנון המקורי של לופיס מסוף המאה ה-19 כלל מערכת הנחיה לטורפדו, באמצעות חבלים. ואולם, רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להיכנס מערכות הנחיה יעילות לטורפדות. כיום מונחים טורפדות מודרניים באמצעות תיל דק המחבר אותם לספינת האם, ובדרך זו ניתן להזין להם את הנתונים ממערכות בקרת האש הממוחשבות. במהלך מלחמת העולם השנייה הכניס הצי הגרמני לשירות את הטורפדו מטיפוס Zaunkönig T-5, או G7es. היה זה הטורפדו הראשון שהייתה לו יכולת התבייתות אקוסטית: ראש הביות של הטורפדו עקב אחרי הקולות שהשמיעו מדחפי האוניות, והתביית עליהם לפגיעה. ביות מסוג כזה נקרא ביות סביל, פסיבי, מכיוון שראש הביות אינו יוצר קולות משלו אלא "מקשיב" בלבד. ראשי ביות פעילים, אקטיביים, מסוגלים גם לשגר צליל (פינג) לכיוון המטרה, ולהתביית עליה על פי ההחזר. אפשרות אחרת היא שיגור פינג על ידי אוניית האם לכיוון המטרה, וביות הטורפדו עצמו על פי ההחזר. חסרונו של הביות הפעיל הוא בכך שהצליל המשוגר חושף את הטורפדו או את ספינת האם. ישנם מצבים שבהם ראש הביות הוא חצי פעיל: הטורפדו משוגר אל המיקום הידוע האחרון של המטרה או אל המיקום המשוער שלה, כפי שחושב על ידי מערכת בקרת האש של אוניית האם. כאשר הטורפדו מגיע לטווח פגיעה משגר ראש הביות אותות כדי "להאיר" את המטרה ולקבע את מיקומה המדויק. שיטת ביות נוספת היא על ידי התבייתות הטורפדו על השובל שמותירה אחריה האונייה. ראש הביות של הטורפדו מצויד בחיישנים המזהים את המערבולות במים הנוצרות כאשר האונייה עוברת. הטורפדו מתביית עליהן ונע מצד לצד עד הפגיעה באונייה עצמה. הצי הסובייטי פיתח את הטורפדות מדגם 53–65, שנועדו במיוחד לזהות את השובל שמותירות אחריהן נושאות המטוסים של צי ארצות הברית. החיסרון בביות מסוג זה הוא הקושי של ראש הביות לזהות את הכיוון שאליו נעה האונייה. טורפדות מודרניים מצוידים במגוון חיישנים ובתוכניות ניהוג ובקרה. מחשבי הירי בכלי השיט היורה מזינים לטורפדו את נתוני המטרה ותוכניות שיוט וירי שונות, והטורפדו פועל על פיהן. מערכת הניהוג והבקרה בטורפדו מסוגלת להניע את הטורפדו במסלול חיפוש אחר המטרה, לדוגמה; במקרה של החטאה יכול הטורפדו לשוב ולתקוף שוב, באופן עצמאי. אמצעי נגד מאז המצאתו היווה הטורפדו נשק מסוכן כנגד כלי שיט, וראשי הציים הגדולים החלו לחפש אמצעי נגד כבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. האתגר העיקרי שהציב הטורפדו היה פגיעתו מתחת לקו המים, בחלק של האונייה שבדרך כלל לא היה משוריין. ניתן היה להוסיף שריון לאונייה גם בחלק זה, אך הדבר היה מגדיל את משקלה ומכביד על תנועתה. בשל כך, היה צורך באמצעים אחרים. תמרון האמצעי הפשוט ביותר כנגד הטורפדו הוא תמרון של כלי השיט המותקף. אמצעי זה היה יעיל בעיקר כנגד טורפדות ללא הנחיה. כאמור לעיל, הטורפדו היה נורה בדרך כלל כלפי המימד הרחב של כלי השיט, ולפיכך פנייה ב-90° מנתיב השיט הייתה מפנה אל הטורפדו את המימד הצר ומעלה מאוד את הסיכוי להחטאה. התרחקות מכלי השיט היורה הייתה מועדפת, בדרך כלל, כיוון שכך גם הוגדל המרחק שעל הטורפדו היה לעבור, והסיכוי שמלאי הדלק המניע את אמצעי הלחימה ייגמר היה גדול. מאידך, פנייה כזו הייתה מנתקת בדרך כלל את המגע עם כלי השיט היורה ומאפשרת לו לחמוק. לפיכך, היו מי שהמליצו לפנות בכיוון כלי השיט היורה, עם כל הסיכון שבכך. התמרון היה אפשרי רק אם הטורפדו זוהה מראש. לפיכך היו בעת מלחמה צופים בכל אונייה שחיפשו ללא הרף את השובל של טורפדו מתקרב. ללא זיהוי הטורפדו לא ניתן לנקוט אמצעי נגד זה, ולפיכך התקפות טורפדו בלילה היו יעילות בהרבה. בנוסף, טורפדות משוכללים יותר שלא יצרו שובל בעת תנועתם היו (ועודם) מסוכנים בהרבה, ולא ניתן לחמוק מהם באמצעות תמרון. רשתות טורפדו שמאל\|ממוזער\|250px\|רשתות טורפדו פרושות סביב אה"מ הוטספור (HMS Hotspur), כנראה סוף המאה ה-19 אמצעי פיזי שננקט החל מסוף המאה ה-19 היו רשתות טורפדו . היו אלה רשתות מתכת כבדות (כ-25 ק"ג למ"ר) שנתלו על מוטות עץ ארוכים. המוטות, באורך כ-15 מטרים, נפרשו מצידי האונייה במאוזן, וכך יצרו סביב האונייה רשת מגן שהקיפה אותה מכל עבר. כאשר נורה אל עבר האונייה טורפדו, הוא היה נתקע ברשת ולא מגיע לאונייה; גם אם התפוצץ, היה הפיצוץ מרוחק מדפנות האונייה והנזק שנגרם היה מצומצם. במלחמת רוסיה–יפן הצליחו רשתות כאלה לבלום התקפת טורפדו של משחתות יפניות על אוניות הצי הרוסי הקיסרי. הרשתות יעילות כאשר האונייה נמצאת בנמל או במצב נייח; כאשר האונייה בתנועה הרשתות מקופלות. כדי להתגבר על הרשתות הותקנו בטורפדות מעין מגזריים או אמצעים אחרים לפריצת הרשתות, אך אלה לא עלו יפה. ואולם, עם ככל שעלתה מהירותן של הטורפדות ירדה האפקטיביות של הרשתות; טורפדו מהיר היה בעל עוצמה מספיקה לקרוע את הרשת ולהגיע למטרתו. במערכת הדרדנלים ב-1915 הצליחו צוללות גרמניות להטביע אוניות מלחמה של מדינות ההסכמה, אף על פי שאלה היו מוגנות ברשתות טורפדו. אמצעי נוסף כנגד הרשתות היה ירי של מטח טורפדו, שמולו לא היו הרשתות יכולות לעמוד. בשל כך, דעך השימוש ברשתות אלה. ואולם, השימוש ברשתות אלה כדי להגן על אוניות בנמל מצוללות וטורפדות מאוישים נמשך עד היום. בליטות וחגורות טורפדו ימין\|ממוזער\|250px\|אה"מ גלאטון (HMS Glatton) במבדוק יבש. ניתן לראות את בליטת הטורפדו המתמשכת לאורך חלק נכבד מאורכה של האונייה כדי לצמצם ואף לנטרל את הפיצוץ שגורם הטורפדו הותקנו באוניות, החל מ-1914, "בליטות טורפדו" (Torpedo Bulge, או Anti Torpedo Bulge. נקרא גם Torpedo Blister). הבליטות, כפי ששמן מלמד, צמודות לגוף האונייה מתחת לקו המים, בחלקו החיצוני של גוף האונייה. הבליטה מלאה באוויר ובמים, ומטרתה לנטרל את ההתפוצצות שגורם הטורפדו: הבליטה סופגת את רוב ההלם והנזק מן הפיצוץ, והצפתה אינה גורמת לנזק לגוף האונייה עצמו. הבליטה מחולקת למדורים, כך שפגיעה בחלק אחד אינה מציפה את כולו. בליטות טורפדו הוכיחו את יעילותן במהלך מלחמת העולם הראשונה. חסרונן העיקרי הוא בהאטה שהן גורמות למהירות האונייה: הבליטות מגדילות את רוחבה של האונייה ולפיכך מאטות אותה, שכן המהירות היא תולדה של היחס בין רוחבה ואורכה של אונייה. בין שתי המלחמות עברו מתכנני אוניות לבניית מדורים בתוך גוף האונייה, שישמשו לאותה מטרה. מדורים אלה נקראו "רצועת (או אזור) טורפדו" (Torpedo Belt). הייתה זו מערכת מורכבת של מדורים שנועדו לאותה מטרה: לספוג את הפיצוץ ואת הזעזוע ולמנוע נזק לגוף כלי השיט. בליטות הטורפדו ואזור הטורפדו איבדו את יעילותם כאשר הטורפדות החלו להיות מצוידים במרעומים מגנטיים, כאמור לעיל. המרעום המגנטי מופעל כאשר הטורפדו מגיע אל מתחת לגוף האונייה ואינו זקוק למגע ישיר. בשל כך, בליטת הטורפדו אינה יכולה לסייע. אמצעי הטעייה וחתימה אקוסטית כדי להתגבר על טורפדות בעלי ראש ביות הומצאו אמצעים שונים שנועדו לבלבל את ראש הביות. כאשר החלו צוללות גרמניות להשתמש בטורפדות בעלי ראש ביות אקוסטי שהתביית על הרעש שיצרו מדחפי הספינות, החלו בעלות הברית להשתמש באמצעי הטעייה שייצר רעש רב יותר. אמצעי זה (שנקרא "פוקסר", Foxer) היה מורכב מכמה צינורות חלולים ומחוררים במשקל 1,360 ק"ג, שנגררו מאחורי האונייה, במרחק כ-200 מטרים. המים זרמו דרך הצינורות והחורים שבהם ויצרו רעשי קוויטציה, שהטעו את הטורפדות המתקרבים. הרעש שיצר המתקן היה גדול, על פי ההערכה, פי 10 עד 100 מזה של מדחפי האונייה. למרות זאת, היו מספר חסרונות במתקן. המתקן נשחק במהירות, ובנוסף הרעש התת-מימי שיצר היה גדול עד כדי כך שלמעשה שיתק את פעולת הסונאר של האונייה, וחשף למרחק רב את התקדמותה של השיירה. חיסרון נוסף היה שלא ניתן היה לגרור אותו במהירות העולה על 14 קשרים. למרות חסרונות אלה היה המתקן יעיל למדי. ציים מודרניים מפעילים גם כיום מתקנים שונים להטעיית טורפדו מאיים, בהם AN/SLQ-25 Nixie בצי ארצות הברית, היוצר רעשים דומים לאלה של המנועים והמדחפים של האונייה, Maareech ATDS של הצי ההודי, SSTD של הצי הבריטי, מערכת ATDS של רפא"ל, ועוד. מעבר לאמצעי ההטעייה, עושים מתכנני אוניות מאמצים רבים כדי לצמצם את החתימה האקוסטית של כלי השיט, וזאת על ידי צמצום רעש המנועים ככל הניתן, שימוש במנועים ומדחפים המייצרים מעט רעש ככל האפשר, מניעת רעשי קוויטציה מן המדחפים, שיפור תצורת גוף האונייה, ועוד. פלטפורמות ואמצעי שיגור ניתן לשגר טורפדות מאוניות, צוללות, מטוסים ומסוקים. ישנם גם מתקני הגנת חופים מסוים שלהם אפשרות לשגר טורפדו אל כלי שיט מתקרבים. קיימים סוגים של מוקשים ימיים המתוכנתים לשגר טורפדו אל כלי שיט שזיהו בעזרת חיישנים שונים. ישנן כמה דרכים בהן ניתן לשגר טורפדו: הטלה - הטורפדו נמצא במתקן, מטול, ממנו מושלך הטיל למים. המתקן יכול להיות ממוקם על גבי ספינה - בדרך כלל ספינה קטנה - או צוללת, וכן יכול להיות מתקן על מטוס או מסוק. הטורפדו נופל למים בנפילה חופשית ומתחיל את שיוטו לקראת המטרה. ירי מצינור טורפדו - צינורות הטורפדו (הקרויים גם "צמ"ט", צינור מטיל טורפדו) ממוקמים על סיפון אונייה; הצינור יכול להיות חלק מדוכן, צירוף של כמה צינורות, לעיתים קרובות בעל יכולת צידוד. הטורפדו נורה מתוך הצינור באמצעות אוויר דחוס או מטען הודף. ירי מצינור טורפדו תת-מימי - בדרך כלל בצוללת, אם כי היו גם אוניות עם צינורות טורפדו כאלה. פתח הצינורות הללו נמצא מתחת למים; הטורפדו מוכנס לצינור השיגור מתוך כלי השיט, והצינור נסגר מתוך כלי השיט. הצינור מוצף במים, הפתח החיצוני נפתח, והטורפדו משייט החוצה או נהדף על ידי סילון מים. ירי באמצעות טיל - הטורפדו משוגר על גבי טיל המונע ברקטה או במנוע מגח סילון. הטיל נורה מספינה, חודר למים ושם נפרד הטורפדו מן הטיל וממשיך למטרתו. אוניות הטורפדות של וייטהד תוכננו לשיגור מתחת למים, אך הצי הבריטי התאים את השיגור למתקני שיגור על מימיים, דבר שהטריד מאוד את מהנדסי וייטהד - הם חששו שהטורפדות ייפגעו בשיגור בדרך זו, חשש שהתבדה. צינורות השיגור מוקמו בחרטום האוניות, או לאורך דפנותיה. הטורפדו שוגר בעזרת אוויר דחוס, ומאוחר יותר בעזרת מטען הודף. בספינות טורפדו שוגר הטיל למים בעזרת מתקן שהטיל את הטורפדו לים. בספינות טורפדו של הצי הבריטי במלחמת העולם הראשונה הוטלו הטורפדות למים בירכתי הספינה באמצעות מעין מסילה, ונדחפו עליה באמצעות מטען הודף. הטורפדו שוגר הפוך, כדי שחרטומו יהיה לכיוון תנועת הסירה, ולפיכך היה על ספינת הטורפדו לחמוק במהירות כדי שהטורפדו לא יפגע בה. בין שתי מלחמות העולם פותחו כַּנוֹת שעליהן הותקנו כמה צינורות טורפדו. כנות אלה נקראות דוכני טורפדו, והן בעלות יכולת צידוד ונושאות כמה צינורות טורפדו - שניים, שלושה ואף חמישה, בקוטר 21 עד 24 אינץ' (533 - 610 מ"מ). משחתות נשאו שניים או שלושה דוכנים מעין אלה, וכך היו חמושות במספר רב של צינורות טורפדו. בצי היפני הקיסרי שוכללו דוכנים אלה עוד יותר: הורכב עליהן שריון להגנה מפני רסיסים ומנגנון לטעינה מחדש של טורפדות (באף צי אחר לא היה מנגנון כזה), וכך הפכו הכנות למעשה למעין צריחים. ספינות טורפדו נשאו את צינורות הטורפדו על סיפון, כשהם מכוונים לקדמת האונייה או מוטים בזווית מעט הצידה. שיטת ירי הטורפדו כיום היא בעיקרה אותה שיטה: ירי מכנה הנושאת כמה צינורות טורפדו, הממוקמת על הסיפון, אם כי ישנן מערכות לירי טורפדו הממוקמות בסיפונים נמוכים יותר. כל מערכות השיגור כיום מחוברות למערכות בקרת האש של האונייה היורה, המזינות לטורפדו את נתוני הירי. צוללות ימין\|ממוזער\|250px\|פתח של צינור טורפדו על הצוללת הגרעינית הצרפתית לה רידאוטבל (Redoutable) ירי טורפדות מצינורות הטורפדו בצוללת נעשה בעבר בעזרת אוויר דחוס או מגח הידראולי. תהליכים אלה יוצרים רעש רב שעלול לחשוף את מיקומה של הצוללת. בצוללות מודרניות משוגר הטורפדו בכוחות עצמו: הפתח החיצוני נפתח והטורפדו משייט למטרה בעזרת מנועיו. אפשרות אחרת היא שיגור בעזרת סילון מים. בצוללות הראשונות היו צינורות טורפדו שהיו מופנים לחרטום האונייה, וצינורות נוספים שהיו מופנים לירכתיה. בצוללות מוקדמות, בעיקר בצי הצרפתי והרוסי, נישאו הטורפדות על מנשאים חיצוניים; אלו היו זולים יותר, אך אמינים פחות. במלחמת העולם השנייה ניסו הבריטים והאמריקנים להתקין על צוללות צינורות טורפדו חיצוניים - דרך זולה ומהירה להוסיף צינורות טורפדו מבלי להיזדקק לתכנון מחדש ושיפוץ נרחב ויקר של הצוללות הקיימות. רק עם הופעתן של הצוללות המתקדמות יותר במלחמה, כמו הצוללות מסדרת "גאטו" בצי ארצות הברית הוסר צורך זה. כיום נמצא בחרטומן של צוללות מודרניות מערך הסונאר, ולפיכך ממוקמים צינורות הטורפדו באמצע מימד האורך של הצוללות, בזווית מכיוונה של הצוללת. כיום לא מותקנים בצוללות צינורות המופנים לירכתיים. שמאל\|ממוזער\|250px\|מסוק לינקס של הצי הצרפתי נושא טורפדו סימן 46 כלי טיס כאמור לעיל, הרעיון להטיל טורפדו מכלי טיס עלה כבר ב-1910; ניסיונות ראשונים נעשו עוד בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והושגו כמה הטבעות. בין שתי המלחמות נעשתה התקדמות רבה בפיתוח כלי טיס מתאימים, טורפדות וטקטיקות מתאימות, ובמלחמת העולם השנייה השיגו מטוסים נושאי טורפדות הצלחות מרשימות, כפי שהוזכר לעיל. במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכו טילי ים-ים לנשק העיקרי של אוניות מלחמה; הטווח של טילים כאלה גדול, ומייתר את השימוש במטוסים. בנוסף, השיפור הרב בהגנת הנ"מ של אוניות המלחמה הפכה ניסיון אווירי להטלת טורפדו למשימה מסוכנת מאוד. בשל כך, השימוש העיקרי בכלי טיס להטלת טורפדו הוא על ידי מסוקים שנועדו למשימות נגד צוללות. לקריאה נוספת Blair, Clay: Silent Victory. Lippincott, Philadelphia 1975. Boyne, Walter J.: Clash of Titans. Simon and Schuster, 1995. Brown, David: Warship Losses of World War Two. Arms and Armour, London, 1990. Edwyn Gray: The Devil's device: The story of Robert Whitehead, inventor of the torpedo Seeley, 1st UK ed. edition, 1975. Edwyn Gray: Nineteenth-Century Torpedoes and Their Inventors. US Naval Institute Press, 2004. Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part One — Torpedoes through the Thirties. The Submarine Review, April 1996. (quarterly publication of the Naval Submarine League, P.O. Box 1146, Annandale, VA 22003) Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part Two — The Great Torpedo Scandal, 1941-43. The Submarine Review, October 1996. Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part Three — WW II development of conventional torpedoes 1940–1946. The Submarine Review, January 1997. Morison, Samuel Eliot: History of United States Naval Operations in World War Two. Volume 3. Little, Brown, and Company, 1984. קישורים חיצוניים דן שפי ויצחק שושן, הטורפדו והשפעתו על האסטרטגיה הימית, 'מערכות ים ל"ד' ספטמבר 1957, עמ' 22. עזרא להד, הטורפדו החדיש של ימינו, 'מערכות ים' מ"ח, יולי 1960, עמ' 26. דב יערי, הטורפדו המתביית, 'מערכות ים' 99–100 ספטמבר 1970, עמ' 36. יהודה בינדר, טורפדו - כל מה שצריך לדעת, 'בין גלים' 166 נובמבר 1985, עמ' 21. Austin Joseph: Modern Torpedoes And Countermeasures, באתר Bharat Rakshak Monitor, The Consortium of Indian Military Websites, כרך 3, גיליון 4 (ינואר-פברואר 2001). Geoff Kirby: Torpedo History (אחזור המאמר המקורי מ-1972) Geoff Kirby: Development of Rocket Torpedoes ידיעות עיתונאיות היסטוריות על טורפדו בתוך שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856. השייטת העשירית: Human Torpedos -החזיר Maiale. טורפדו ברנן משנת 1887, יוטיוב ספטמבר 2015. טורפדו הוואל משנת 1896, יוטיוב 2020. טורפדו בריטי 21" משנת 1915, יוטיוב 2021. טורפדו בליס לאוויט מק 7 משנת 1916, יוטיוב 2020. תקלות בטורפדו מק 14 של צי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, Dark seas יוטיוב 2022. ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אמצעי לחימה ימיים קטגוריה:לוחמת צוללות קטגוריה:המצאות במאה ה-19	2024-03-17T05:49:55

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.