Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
גדעון עזרא	גדעון עזרא (30 ביוני 1937 – 17 במאי 2012) היה שר בממשלות ישראל, חבר הכנסת מטעם הליכוד ולאחר מכן מטעם קדימה. לפני כן היה סגן ראש השב"כ ושירת שנים אחדות ב"מוסד". ביוגרפיה עזרא נולד וגדל בירושלים. הוא גדל בשכונת כרם אברהם, למד בתיכון ליד האוניברסיטה והיה חבר בתנועת המחנות העולים. שירת בצה"ל בשנים 1955–1958 בנח"ל מוצנח, וסיים את שירותו בדרגת סמל ראשון. למד באוניברסיטה גאוגרפיה ומדע המדינה אך לא החזיק בתואר אקדמי במקצועות אלה. במשך ארבע שנים היה חבר קיבוץ מחניים. בשנת 1962 התגייס לשב"כ. את שירותו החל באגף המבצעים שעסק במעקבים וחדירות סמויות, בהמשך עבר לאגף הערבי, עבר קורס בערבית ובעקבות מלחמת ששת הימים נשלח לשירות באזור חברון. במסגרת תפקידו הוא השתתף בליל הסדר במלון פארק בחברון ב-1968. בתפקידיו הבאים שימש רכז ואחראי נפה ברמאללה. בשנים 1974 עד 1976 שירת מטעם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים באירופה. לאחר שובו לישראל חזר לשב"כ ומונה למנהל מחלקה לערביי הצפון. ב-1980 מונה על ידי אברהם אחיטוב לראש אגף עזה וסיני בארגון. ב-1982 החליף את יוסי גינוסר בפיקוד על מרחב צפון ולבנון. בשנים 1987–1989, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, עמד בראש מרחב ירושלים–יהודה ושומרון, הוא שב לתפקיד זה ב-1991, לאחר שהות של שנתיים בשליחות מחוץ לישראל. באוגוסט 1994 מונה בנוסף לתפקידו כמפקד מרחב לסגן ראש השב"כ ובפברואר 1995 פרש מהשב"כ. גדעון מונה לתפקיד יועץ חיצוני לענייני טרור לשר לביטחון הפנים – משה שחל ובמקביל כיהן כמנכ"ל ונשיא חברת "איתוראן". בשנת 1996 נבחר לכנסת ה-14 ברשימת הליכוד-גשר-צומת. בשנת 2001 מונה לסגן השר לביטחון פנים. בשנת 2003 מונה לשר במשרד ראש הממשלה. ביוני 2004, לאחר פיטורי השר בני אלון, מונה לשר התיירות וב-29 בנובמבר באותה שנה מונה לשר לביטחון הפנים (במקומו של צחי הנגבי, שפרש מתפקיד זה עקב חקירתו במשטרה). בתפקיד זה הוא שימש במהלך תוכנית ההתנתקות, ובאירועים האלימים סביב פינוי המאחז עמונה. עם הקמתה של מפלגת קדימה ב-23 בנובמבר 2005 פרש מהליכוד והצטרף למפלגה החדשה. ב-18 בינואר 2006 מונה לשר להגנת הסביבה, בנוסף לתפקידיו הקודמים. עם הקמת הממשלה ה-31, ב-4 במאי 2006, מונה עזרא לשר להגנת הסביבה, תפקיד ששמו שונה בהמשך לשר להגנת הסביבה. בתפקיד זה הקשיח את הפיקוח על מזהמים סביבתיים וכחלק ממגמה זו סגר את תחנת הכוח רדינג, כאשר לא עמדה בתקן הנדרש, ואילץ אותה לעבור לשימוש בגז טבעי. ארגון הגג של הארגונים הירוקים, חיים וסביבה, החליט להעניק לו על כך את פרס הגלובוס הירוק ביום איכות הסביבה הבין-לאומי 2006. כשעלה לבמה לקבל את הפרס, הוא הודיע שהוא מפקיד אותו בידי אנשי "חיים וסביבה" עד שתחנת רדינג תופעל בגז, מה שקרה כעבור מספר שבועות. כדי להגביר את נושא המִחזוּר עזרא ניסה להחיל את חוק הפיקדון על מכלי משקה גם לגבי בקבוקים בגודל 1.5 ליטר, אך לא הצליח בכך. על פי ההסכם, העלו יצרני המשקאות קמפיין פרסומי לעידוד נושא המִחזוּר בתחנות הטלוויזיה והרדיו. ב-4 ביולי 2007 מונה לחבר הוועדה לבחירת שופטים, כנציג הממשלה, וכיהן בתפקיד זה עד תום כהונת הכנסת ה-17. בשנת 2010 אובחן עזרא, מעשן כבד, כחולה בסרטן הריאה. מאז גילוי מחלתו פעל להגברת המודעות לסכנות העישון ואף הרצה בפני נוער על הנושא. הוא הגיש הצעת חוק בנושא: הצעת חוק להעלאת המודעות למניעת עישון, התשע"א-2010, והממשלה החליטה שההצעה תעלה לדיון במליאת הכנסת במסגרת הצעה לסדר יום. ב-17 במאי 2012 נפטר, בגיל 74, ונקבר בבית העלמין של מקום מגוריו, כוכב יאיר. היה נשוי ואב לשלושה. הנצחה ממוזער\|250px\|שמאל\|"סלע גדעון" בשנת 2022 הנציחו פקודיו וחבריו לשעבר בשב"כ, את גדעון ברמת הגולן, בסמוך לבית המכס העליון ובקרבת מלון "פרא – ריזורט". במקום הוצבה האנדרטה – "סלע גדעון", שפיסל הפַּסָּל דוד יסעור. הכיתוב על הסלע: "הלכתי בדרך בגאון, ביודעי שאתם רֵעַי, פוסעים לצדי" (מדברי הפרידה של גדעון, עת סיים שירותו בשב"כ). האנדרטה הוצבה בסיוע איש העסקים ליאו גלסר ומר שלמה חיון. קישורים חיצוניים גדעון עזרא, באתר תנועת קדימה הערות שוליים קטגוריה:אנשי המוסד קטגוריה:מנכ"לים ישראלים קטגוריה:מנכ"לים יוצאי השב"כ קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק קטגוריה:סגני ראש השב"כ קטגוריה:בוגרי המחנות העולים קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל קטגוריה:כוכב יאיר צור יגאל: חברי הכנסת קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים קטגוריה:השרים המקשרים בין הממשלה לכנסת קטגוריה:סגני שרים בממשלת ישראל קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-גרמני קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012 קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן הריאה	2024-06-09T00:20:06
מאיר שטרית	מאיר שטרית (נולד ב-10 באוקטובר 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. קודם לכן כיהן כראש העיר הראשון של יבנה. ביוגרפיה שטרית נולד בקסר א-סוק שבמרוקו ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1957. תחילה גר בנתיבות, ולאחר מכן עבר עם משפחתו ליבנה. את לימודי התיכון עשה בבית הספר אמי"ת בכפר בתיה ולאחר שהוקפץ כיתות בשל בקיאותו בחומר הנלמד, סיים את לימודיו בגיל 16, אז החל לימודים אקדמיים באוניברסיטת בר-אילן, שאותם סיים בגיל 20. בשנה האחרונה ללימודיו באוניברסיטה, עוד בטרם התגייס, עבד לפרנסתו בהוראה בכפר בתיה וביבנה במקביל, ונחשף להבדלי הרמות בחינוך. דבר זה עורר אותו, יחד עם צעירים אחרים ביבנה, להקים ארגון של צעירים ביבנה שפעלו לשינוי פני העיירה. פעילות זו הגיעה לשיאה בהפגנה בה חסמו הצעירים את הכביש הראשי מתל אביב לדרום שעבר באותה עת במרכז יבנה. שטרית שירת בצה"ל כחובש צבאי, ובהמשך שירותו השלים קורס קצינים והוסמך כקצין ארגון רפואה. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין המבצעים של גדוד רפואה אוגדתי בחזית הדרום. הוא סיים את שירותו הצבאי בדרגת רב-סרן, כראש ענף קצינים בחיל הרפואה. שטרית הוא בעל תואר ראשון במיקרוביולוגיה, תואר שני בביוכימיה ותואר מוסמך במדיניות ציבורית (מדע המדינה) מאוניברסיטת בר-אילן. החל את דרכו כראש מועצת יבנה כחסר אמצעים שהתגורר בבית הוריו. עם השנים צבר רכוש ובדירוג פורבס של הפוליטיקאים העשירים בישראל תופס את המקום הרביעי עם הון אישי המוערך בכ-57 מיליון ש"ח. במאי 2015 מונה שטרית לראש התמחות לניהול אסטרטגי ומדיניות ציבורית לתלמידי תואר שני בפקולטה לכלכלה ומנהל עסקים במרכז האקדמי רופין. שטרית נשוי לרות שטרית, אשת עסקים ובעלת משרד פרסום, ולהם בן ובת. בת נוספת שלהם, מירי, נפטרה מסרטן בנעוריה (ב-1993). שטרית הוא גיסו של חבר הכנסת מאיר כהן. מתגורר עם משפחתו ביבנה. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לרשויות בסוף 1973, ארגן שיטרית רשימה של צעירים שהתמודדה מטעם הליכוד למועצה המקומית יבנה וזכתה ב-5 מתוך 11 מושבים במועצה המקומית. שיטרית הקים קואליציה בראשותו יחד עם אפרים לוי, ראש המועצה המודח, שהיה לסגנו. שיטרית פעל להבאת אוכלוסייה חזקה ליבנה על ידי סגירת המזבלה הסמוכה, טיפול במפגעי ביוב ובניית שכונות של בתים חד משפחתיים. בניית השכונה החדשה עוכבה במשך שנים בידי מינהל מקרקעי ישראל, ולבסוף בשנת 1979 הוחל בקידומה כשכונה לאנשי מערכת הביטחון. ב-1986, עם מתן מעמד "עיר" ליבנה, הפך לראש העיר, תפקיד בו החזיק עד לשנת 1987. פוליטיקה בשנת 1981 נבחר לכנסת ה-10 מטעם הליכוד וכיהן בה עד 1988 ושוב משנת 1992. בשנת 1988 נבחר לגזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית וכיהן בתפקיד עד 1992. בשנת 1996 נבחר שטרית ליו"ר הקואליציה וסיעת הליכוד. בתחילת 1999 מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר האוצר במקום יעקב נאמן, וכיהן בתפקיד זה במשך כארבעה חודשים, עד לסיום כהונתה של ממשלת נתניהו. ב-1999, לאחר שנתניהו הפסיד לאהוד ברק והתפטר מהנהגת המפלגה, התמודד שטרית על ראשות הליכוד מול אריאל שרון ואהוד אולמרט, בחירות שהסתיימו בניצחונו של שרון. בשנת 2001 מונה לשר המשפטים, אף שהעדיף לקבל אז את תפקיד שר החינוך. בשנת 2003, לאחר הבחירות, מונה לשר במשרד האוצר כאשר בראש המשרד עמד בנימין נתניהו. בתפקיד זה תמך שטרית בהתמדה במדיניותו ובתוכניותיו הכלכליות של נתניהו. בשנת 2004 התפטר מתפקידו ומונה לשר התחבורה במקומו של השר המפוטר, אביגדור ליברמן. במשך השנתיים שבהן כיהן בתפקיד קידם את תוכנית החומש לכבישי ישראל ופיתוח תשתיות תחבורתיות ביניהם גם של רכבת ישראל וקידום העתקת נמל התעופה אילת אל מחוץ לעיר. בשנת 2005 קיבל את דו"ח ועדת שיינין למלחמה בתאונות הדרכים וביולי 2005 הגיש אותו, יחד עם יו"ר הוועדה, לידי ראש הממשלה שרון, שהבטיח ליישמו. במהלך כהונתו אישר לחברת ישראייר להתחרות בקווים שהיו עד אותו הזמן בלעדיים לאל על, כחלק ממגמת הרחבת ה"שמיים הפתוחים" אשר החל ליישם יחד עם שר התיירות, אברהם הירשזון. כמו כן, הביא להארכת תוקף רישיונות הנהיגה מ-5 ל-10 שנים. דעותיו ועמדותיו המדיניות של שטרית היו כמעט לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו מתונות ונחשבו לחריגות בליכוד. כך, למשל, בספטמבר 1995 נמנע, בניגוד לעמדת הליכוד, מלהצביע נגד הפרוטוקולים הנוספים של הסכמי אוסלו. ב-2003 התעמת עם ראש הממשלה שרון בנושא תוואי גדר ההפרדה והצביע נגד התוואי המרחיב שהציע שרון בתחילה. באותה שנה ואילך תמך בהיענות ליוזמת השלום הערבית בניגוד לעמדת הליכוד. שטרית היה מהתומכים בתוכנית ההתנתקות, תמך בשרון במאבקיו בתוך הליכוד בנושא זה והצביע ב-2005 בעד פינוי רצועת עזה. הוא אמר שהטענה שיישובים בנגב יהיו תחת איום בגלל ההתנתקות היא מגוחכת. עם פרישתו של שרון מהליכוד והקמת קדימה על רקע מדיני-ביטחוני, הצטרף שטרית למפלגה זו. במסגרת "קדימה" עם הקמתה של מפלגת קדימה, בסוף נובמבר 2005, פרש מהליכוד והצטרף למפלגה החדשה. אחרי התפטרות שרי הליכוד מונה לשר החינוך בממשלת המעבר עד לבחירות. הוא מוקם במקום הרביעי ברשימת קדימה ונבחר מטעמה לכנסת ה-17. על מהותה של קדימה אמר: "התנתקנו מכל האידאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". עם הקמת הממשלה ה-31, ב-4 במאי 2006, מונה שטרית לתפקיד שר הבינוי והשיכון, בתוספת האחריות על מינהל מקרקעי ישראל והתואר "השר הממונה על הפיקוח על השירותים החשאיים". כשר הבינוי והשיכון הורה להפסיק את התכנון במרכז ישראל כדי לעודד פיזור אוכלוסין. גם לאחר שנטען נגדו שהדבר גרם לעליית מחירי הדיור טען שהוא צדק בהחלטתו. כן ביקש לקדם בנייה להשכרה על ידי חברות בנייה כדי להוריד את מחירי הדיור, אך בעקבות מעברו למשרד הפנים העניין לא קודם. ב-23 באוגוסט 2006 מונה שטרית, בנוסף על תפקידו כשר הבינוי והשיכון, גם כממלא מקום שר המשפטים, לאחר התפטרותו של חיים רמון מתפקידו עקב כתב האישום שהוגש נגדו. עם מינויו לתפקיד, החזיר שטרית את שיטת הסניוריטי למינוי נשיא בית המשפט העליון, וביטל את ההחלטה של חיים רמון להנהיג פרוטוקולים בדיונים של הוועדה לבחירת שופטים. במהלך כהונתו כממלא מקום שר המשפטים, ב-7 בספטמבר החליטה הוועדה לבחירת שופטים פה אחד על אישור מינויה של דורית ביניש לנשיאות בית המשפט העליון, על פי שיטת הסניוריטי. דניאל פרידמן, שהתמנה בראשית 2007 לשר המשפטים במינוי קבוע, ביטל את החלטותיו אלה של שטרית: הנהיג רישום פרוטוקולים בוועדה לבחירת שופטים והביא לבחירת נילי ארד לתפקיד משנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה ב-2009, בניגוד לשיטת הסניוריטי. ב-4 ביולי 2007 מונה לשר הפנים. כשר הפנים קידם את רעיון המאגר הביומטרי, והגיש את הצעת החוק "חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התשס"ט-2008", שאושרה בקריאה ראשונה והועברה לועדת החוקה, חוק ומשפט. באוגוסט 2008, לאחר ההחלטה על ביצוע בחירות לראשות "קדימה", הכריז על התמודדותו לראשות התנועה. בבחירות לראשות התנועה, שנערכו ב-17 בספטמבר, הגיע למקום השלישי, כשזכה ב-8.5% מקולות הבוחרים. בפריימריז של מפלגת קדימה בדצמבר 2008, הגיע שטרית למקום החמישי מבין המתמודדים. בהתאם לכך, מוקם במקום השביעי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18. בשנתיים הראשונות לכהונתה של הכנסת ה-18 כיהן כיושב ראש ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. לאחר היבחרו, הגיש כהצעת חוק פרטית את חוק המאגר הביומטרי (בנוסח זהה לחוק שאושר בכנסת ה-17 בעודו שר הפנים). על ההצעה הוחל דין רציפות, והוחלט להעבירה לוועדת המדע והטכנולוגיה, ששטרית עמד בראשה. הליך החקיקה והאישור של המאגר נעשה במהירות, ובמהלכו אף גירש שטרית צלם שתיעד את דיוני הוועדה, ואיים בתביעת דיבה על עיתונאי שטען בקשרי הון שלטון בהליך קבלת ההחלטות בנוגע למאגר. בינואר 2012 קבעו שופטי בג"ץ, לאחר עתירה של התנועה לזכויות דיגיטליות והאגודה לזכויות האזרח, כי על המדינה לבחון מחדש את נחיצות המאגר, ולערוך חוות דעת על חלופותיו באמצעות גורם בלתי תלוי. ב-3 באוגוסט 2011 סיים את תפקידו כיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה. נוסף על חברותו בוועדת המדע והטכנולוגיה שימש שטרית בכנסת ה-18 חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת-המשנה שלה לענייני מודיעין. במסגרת "התנועה" בראשית דצמבר 2012 התפלג ממפלגת קדימה עם שישה ח"כים נוספים, ויחד אתם הצטרף למפלגת "התנועה" בראשותה של ציפי לבני. ברשימתה של המפלגה לבחירות לכנסת ה-19, שובץ במקום החמישי. "התנועה" זכתה לשישה מנדטים וכך נכנס שטרית לכהונה נוספת בכנסת. בשנת 2014 נמנה עם חמשת המתמודדים בבחירות לנשיאות ישראל. בסיבוב הראשון של הבחירות קיבל 31 קולות, והעפיל לסיבוב השני מול ראובן ריבלין, אך הפסיד לו ברוב של 63 קולות מול 53 קולות. בשנת 2012 חתם שטרית על הסכם סודי עם עוזרת שהועסקה בביתו ופוטרה, ולפיו שולם לה סכום של 270,000 ש"ח בתמורה לוויתור על כל טענה עתידית כלפיו. שמועות על ההסכם ונסיבותיו הגיעו לאוזני חברי הכנסת ימים מעטים לפני הבחירות לנשיאות ובמהלך הבחירות, ומיד לאחר הבחירות לנשיאות שודר תחקיר ערוץ 10, שגילה כי העוזרת איימה להגיש תביעה על פגיעה בזכויותיה ובכלל זה הטרדה מינית. שטרית הכחיש מכל וכל את הטענות על הטרדה מינית. לא נערכה חקירת משטרה בעניין זה, משום שהעוזרת, שחתמה על הסכם לשמירת סודיות, לא שיתפה פעולה עם המשטרה. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ביקשה המשטרה מהעוזרת, ביוני 2014, למסור עדות, אך העוזרת לא נענתה לבקשה זו. ביולי 2014 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק. בדצמבר 2014, בתקופת ראשית ההכנות לבחירות 2015, הודיע על כוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים. התמודדות חוזרת על ראשות העיר יבנה בתחילת יולי 2018, לקראת הבחירות לראש העיר אשר התקיימו ב-30 באוקטובר באותה שנה, הודיע שטרית על התמודדותו לראשות העיר יבנה במסגרת רשימה עצמאית בראשותו. בבחירות שנערכו באוקטובר 2018 קיבל שטרית 4562 קולות (20.37%) לעומת ראש העיר המכהן צבי גוב-ארי שזכה ל-58.38% מהקולות. רשימתו של שטרית "מקומי יבנה" זכתה בשני מנדטים במועצה. בנובמבר 2021 מונה לחבר בוועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, אך בעקבות ביקורת ציבורית ויתר על המינוי. באוגוסט 2022, בעקבות מותו של ראש העיר צבי גוב-ארי, נקבעו בחירות מיוחדות לראשות העיר יבנה. שטרית הגיש את מועמדותו והסיר אותה לאחר שפורסמו כתבות שהזכירו את הסכם השתיקה שחתם עם עוזרת הבית שלו. לקריאה נוספת יורם יובל, ישראל שיחת נפש, כנרת זמורה ביתן, 2012, עמ' 279 - 290. קישורים חיצוניים מזל מועלם, ח"כ שטרית: הסכם הפיוס הפלסטיני הוא הזדמנות עבורנו, באתר אל-מוניטור, 30 באפריל 2014 הערות שוליים קטגוריה:עולים בשנות ה-1950 קטגוריה:רבי-סרנים בצה"ל קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:ראשי עיריית יבנה קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם חרות קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התנועה קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה קטגוריה:מועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו קטגוריה:יושבי ראש ועדת המדע והטכנולוגיה קטגוריה:סגני שרי האוצר קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ותשע קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ואחת קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני קטגוריה:בוגרי כפר הנוער כפר בתיה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:השרים המקשרים בין הממשלה לכנסת קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הארבע עשרה קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת התשע עשרה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 קטגוריה:סגל המרכז האקדמי רופין קטגוריה:נציגי הממשלה בוועדה לבחירת שופטים	2024-08-01T04:23:45
Network File System	מערכת קבצים ברשת (Network File System או בקיצור NFS) הוא פרוטוקול המאפשר למחשב לגשת לקבצים המאוחסנים על מחשב אחר המחובר לרשת כאילו היו מאוחסנים על כונניו המקומיים. הפרוטוקול פותח במקור על ידי חברת סאן מיקרוסיסטמס בשנת 1984 והוגדר במסמכי RFC מספר: , , , ו-. היתרון הגדול בפרוטוקול הוא שרוב מערכות המחשוב כבר מחוברות בתשתית תקשורת TCP. ולכן החיבור שלהן לשרתי נתונים התומכים בפרוטוקול פשוט ואינו מצריך תשתית תקשורתית נוספת. גם במקרים שבהם נדרשת תשתית נוספת הרי שהיא מאותה סוג של תשתית התקשרות הקיימת ולא מסוגים אחרים כגון סיבים אופטיים או SCSI. גרסאות 2 ו־3 של הפרוטוקול עשו שימוש ב־UDP (גרסה 3 תומכת גם ב־TCP) ונועדו לשמר את הפרוטוקול חסר מצב, בעזרת ניהול נעילות (לדוגמה) אשר יושמו מחוץ לליבת הפרוטוקול. גרסה 4 כוללת שיפורי ביצועים ומציגה פרוטוקול בעל-מצב. NFS מקושר לרוב למערכות UNIX, למרות היותו ניתן לשימוש על-גבי כל מערכת הפעלה כגון Mac OS של מחשבי מקינטוש וחלונות של מיקרוסופט. גם התקני NAS כמו NetApp filer ו־Celerra של EMC תומכים בפרוטוקול זה. המונח "מערכת קבצים ברשת" משמש בנוסף כמונח כללי — ראו מערכת קבצים לדוגמאות נוספות. גרסאות ופרוטוקולים קשורים גרסה 1 פרטי הביצוע הוגדרו ב־ אולם סאן השתמשה בגרסה זו רק עבור ניסויים בתוך החברה. במהלך הפיתוח של הגרסה צוות הפיתוח הוסיף שינויים מהותיים ולכן הוחלט לשחרר את הגרסה החדשה כגרסה 2, על מנת שתאימות בין גרסאות, תיאום לגרסה נמוכה יותר בהתאם לגרסה שבשימוש הצד השני ו־RPC בין גרסאות יוכלו להיבדק. גרסה 2 גרסה 2 של הפרוטוקול (שהוגדרה ב־, במרץ 1989), השתמשה במקור רק ב־UDP. העיצוב שלה נועד לשמור על הפרוטוקול כחסר מצב, כאשר נעילות (למשל) יושמו מחוץ לליבת הפרוטוקול. האנשים שהיו מעורבים ביצירת גרסה 2 כללו את ראסטי זנדברג, בוב ליון, ביל ג'וי, וסטיב קליימן. גרסה 3 גרסה 3 (הוגדרה ב־, ביוני 1995) הוסיפה: תמיכה בקבצים הגדולים מ־2 ג'גה בייט ובמיקומים בתוכם תמיכה בכתיבה א-סינכרונית על מנת לשפר את ביצועי הכתיבה הוספת החזרת תכונות הקובץ בתגובות רבות, כדי למנוע את הצורך בגישה נוספת לשרת תמיכה בקריאת READDIRPLUS, כדי לקבל מצביע לתכונות הקבצים יחד עם שמותיהם בעת סריקת ספרייה שיפורים נוספים שונים בזמן השחרור של גרסה 3 החלה גוברת תמיכת הספקים בשימוש בפרוטוקול מעל TCP. בעוד כמה יצרנים כבר הוסיפו לגרסה 2 תמיכה בפרוטוקול מעל TCP, הרי סאן הוסיפה תמיכה עבור TCP באותו זמן שזאת התווספה בגרסה 3. יתרונה של התמיכה ב־TCP היא בכך שהמימוש של הפרוטוקול ברשתות WAN הוא יותר פשוט מאשר באמצעות UDP. גרסה 4 גרסה 4 (, בדצמבר 2000; תוקן ב־, באפריל 2003), הושפעה מפרוטוקולי AFS ו־CIFS וכוללת שיפורי ביצועים, חיוב אבטחה חזקה וכן פרוטוקול בעל מצב. גרסה 4 היא הגרסה הראשונה שפותחה על ידי IETF אחרי שסאן העבירה לידיו את הפיתוח של פרוטוקולי NFS. הגרסה המשנית 1 (4.1) אושרה על ידי IESG אבל לא אושרה סופית (נכון לאוקטובר 2009) ולא קיבלה מספר RFC עדיין (המפרט החדש, ב־612 עמודים, הוא הארוך ביותר בין תקני IETF) מלבד תיקוני באגים, מטרת המפרט היא לספק תמיכה להרחבת לחלוקת מערכת קבצים בין מספר שרתים וזאת על ידי פרוטוקול pNFS. הרחבות אחרות WebNFS היא הרחבה של גרסאות 2–3 של פרוטוקול NFS המאפשרת לשלב את התמיכה בפרוטוקול בקלות רבה יותר לתוך דפדפני האינטרנט ולאפשר שימוש בו גם דרך חומות אש. פרוטוקולים נוספים שהפכו מזוהים עם NFS הם: NLM - ניהול נעילת ברשת, פרוטוקול המאפשר סימון טווח נעול בקובץ (נוסף כדי לתמוך בנעילת קבצים עבור ה־API של UNIX System V). RQUOTAD - פרוטוקול דיווח מכסת מקום מרחוק (על מנת לאפשר למשתמשים להציג את מכסות אחסון הנתונים שלהם בשרתי NFS). פלטפורמות השימוש הנפוץ ביותר ב־NFS הוא עם מערכות Unix אולם גם סביבות אחרות כגון Mac OS, OpenVMS, חלונות, NetWare, ו־AS/400 יכולות להשתמש גם הן בפרוטוקול. פרוטוקולים אלטרנטיביים לגישה מרחוק כוללים את SMB (הידוע גם בשם CIFS), AFP , NCP, ואת מערכת הקבצים של OS/400 (QFileSvr.400). הן SMB והן נפוצות יותר מ־NFS על חלונות; AFP נפוץ יותר מאשר NFS על מערכות מקינטוש; ו־QFileSvr.400 נמצא בדרך כלל במערכות AS/400. מימוש טיפוסי בתרחיש שבו מכונת Unix אחת (הלקוח) דורשת גישה לנתונים המאוחסנים במחשב אחר (שרת ה־NFS): השרת מיישם תהליכי שרת NFS (רץ בברירת מחדל כ־nfsd) כדי להפוך את הנתונים שלה זמינים ללקוחות באופן כללי מפעיל השרת קובע את שמות הספריות המיוצאות ואת הפרמטרים שלהם (בדרך כלל באמצעות הפקודה exportfs המשנה את קובץ התצורה /etc/exports) אחראי האבטחה של השרת מקנפג את השרת כך שיוכל לזהות ולאשר את זהות לקוחות תצורת הרשת של השרת נקבעת כך שהלקוחות הרצויים יכלו לתקשר עם השרת גם דרך חומות אש, אם קיימות הלקוח ניגש לנתונים המיוצאים, בדרך כלל על ידי ביצוע פקודת mount. הלקוח שואל את השרת באמצעות rpcbind באיזו יציאה תהליך ה־NFS משתמש, הלקוח מתחבר לתהליך nfsd שמעביר את הבקשה לתהליך mountd. אם הכל הולך כשורה, ניתן במחשב הלקוח להשתמש במערכת הקבצים על פי הפרמטרים שנקבעו בייצוא ניתן לבצע אוטומציה של התהליך - באמצעות /etc/fstab או באמצעות תכונות automount. קישורים חיצוניים - NFS Version 4 Protocol Specification - NFS Version 3 Protocol Specification - NFS Version 2 Protocol Specification קטגוריה:מערכות קבצים קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים	2023-05-18T12:41:44
שונות	בתורת ההסתברות וסטטיסטיקה, שׁוֹנוּת (סימון: מהמילה האנגלית Variance) היא מדד לפיזור ערכים באוכלוסייה נתונה ביחס לתוחלת שלה. מושג זה הוצג לראשונה על ידי רונלד פישר בשנת 1918. באופן אינטואיטיבי, השונות היא המרחק (הריבועי) הממוצע של כל ערך, מהממוצע של כל הערכים. כלומר, אם השונות שווה אפס, כל הערכים זהים. ככל שהערך השונות עולה, כך הערכים "מפוזרים" יותר. מכיוון שהשונות מודדת מרחק, ערכה תמיד יהיה אי-שלילי. השונות מוגדרת עבור משתנה רציף ועבור משתנה בדיד, וניתן לחשב אותה באופן תאורטי מפונקציית ההסתברות או לחשב אותה ביחס לאוכלוסייה או למדגם נתונים. יש התפלגויות (כגון התפלגות קושי) שהתוחלת שלהן אינה מוגדרת; וכאלה שהתוחלת שלהן מוגדרת, אבל השונות אינה מוגדרת. היות שיחידות השונות הן ריבוע יחידות האוכלוסייה, דבר המקשה על השוואת גדלים, נעשה שימוש גם במושג סטיית תקן, השווה לשורש השונות, ומציג את הפיזור הממוצע ביחידות המקוריות. הגדרה עבור המשתנה המקרי – בדיד או רציף – אם נסמן (כרגיל) את התוחלת שלו ב-, אז השונות שלו מוגדרת כתוחלת של ריבוע המרחק מן המשתנה לתוחלת שלו: מפיתוח אלגברי קצר מתקבל: כל זאת בתנאי שהאינטגרלים או הסכומים המעורבים בחישוב מתכנסים. חישוב שונות משתנה מקרי בדיד בהינתן פונקציית הסתברות בדידה x1 ↦ p1, ..., xn ↦ pn, ערך השונות נתון בנוסחה . משתנה מקרי רציף בהינתן פונקציית הסתברות רציפה, חישוב השונות נתון על ידי כאשר הוא ערך התוחלת והאינטגרל מחושב על פני כל מקור פונקציית ההסתברות – במקרה של תומך חסום, על פני כל ערכי התומך. דוגמאות התפלגות נורמלית ההתפלגות נורמלית עם הפרמטרים μ ו-σ היא התפלגות רציפה עבורה פונקציית צפיפות ההסתברות נתונה על ידי: כאשר μ הוא התוחלת, ערך השונות נתון על ידי: חישוב אינטגרל זה על הפונקציה המכונה גאוסיין ניתן לביצוע באמצעות אינטגרלים כפולים ומעבר לקואורדינטות קוטביות. להתפלגות הנורמלית תפקיד מכריע בעולם ההסתברות עקב משפט הגבול המרכזי. התפלגות מעריכית התפלגות מעריכית עם הפרמטר λ ו-σ היא התפלגות רציפה עבורה תומך חצי אינסופי (הישר האי שלילי) פונקציית צפיפות ההסתברות נתונה על ידי: ערך התוחלת שלה נתון על ידי μ = λ−1. ערך השונות נתון על ידי: לכן עבור משתנה מקרי המתפלג באופן מעריכי σ2 = μ2. התפלגות פואסון התפלגות פואסון עם הפרמטר λ היא התפלגות בדידה עבור אינדקס k מספר טבעי א-שלילי, פונקציית הסתברות עבור k נתונה על ידי: ערך התוחלת הוא μ = λ. ערך השונות נתון על ידי: לכן עבור משתנה מקרי המתפלג פואסון σ2 = μ. ההתפלגות הבינומית ההתפלגות הבינומית עם הפרמטרים n ו-p היא התפלגות בדידה, המוגדרת לפי . ערך התוחלת הוא μ = np. ערך השונות הוא . הטלת מטבע התפלגות בינומית עם מקדם מתארת את ההסתברות לקבלת עץ מתוך הטלות. לכן ערך התוחלת של כמות העצים שהתקבלו נתונה על ידי: , וערך השונות על ידי: . התפלגות אחידה קובייה הוגנת ניתן למדל הטלת קובייה הוגנת בעלת 6 צדדים על ידי משתנה מקרי בדיד המקבל ערכים בין 1 ל-6, בהסתברות שווה והיא . ערך התוחלת הוא: (1 + 2 + 3 + 4 + 5 + 6)/6 = 3.5. ולכן נחשב את השונות להיות המקרה הכללי משתנה מקרי X בעל התפלגות אחידה אשר מקבל את הערכים הטבעיים בין 1 ל-n. נחשב את השונות על ידי: תכונות השונות תמיד אי שלילית השונות של משתנה מקרי שווה לאפס אם ורק אם המשתנה המקרי מקבל ערך קבוע בהסתברות 1 השונות של טרנספורמציה ליניארית על המשתנה המקרי היא: כאשר הם קבועים ממשיים. השונות (Variance) שווה לשונות המשותפת (Covariance) של המשתנה עם עצמו: , כאשר מסמן את השונות המשותפת של המשתנים . השונות של סכום משתנים מקריים היא: . ניתן להרחיב את התכונה לחישוב שונות סכום משתנים מקריים כך: בנוסף, השונות המשותפת של כל זוג משתנים מתאפסת אם הם בלתי תלויים – כך שאם כל המשתנים המקריים בלתי תלויים זה בזה, אז השונות של סכום המשתנים המקריים תהיה שווה לסכום השונויות של כל אחד מהם. משפט השונות השלמה: אם משתנים מקריים, והשונות של סופית, אפשר לפרק את השונות של באופן הבא: . שונות האוכלוסייה ושונות המדגם שונות האוכלוסייה עבור אוכלוסייה סופית (שהתפלגותה אינה ידועה) ניתן לחשב את השונות בעזרת הנוסחה: - ממוצע האוכלוסייה. - מספר האיברים באוכלוסייה. נוסחה שימושית לחישוב שונות האוכלוסייה: שונות המדגם בהינתן מדגם מקרי פשוט אם נסתכל על המדגם עצמו כעל אוכלוסייה בפני עצמה, אז שונות המדגם נתונה על ידי הנוסחה: . שונות המדגם היא אומד מומנטים עבור שונות האוכלוסייה. בהתפלגות הנורמלית שונות המדגם היא גם אומד נראות מרבית עבור שונות האוכלוסייה. אומד חסר הטיה לשונות האוכלוסייה כאשר נתון מדגם מקרי פשוט ניתן לאמוד את שונות האוכלוסייה על ידי הנוסחה: ; בתנאים רגילים, זהו אומד בלתי מוטה. אם הנתונים מעוגלים בזמן המדידה, יש להפעיל את תיקון שפרד. עקב היותו אומד חסר הטיה, אומד זה הוא המקובל בשימוש בתחום הסטטיסטיקה. נוסחה שימושית אחרת לחישוב האומד לשונות: . ראו גם שונות משותפת סטיית תקן משתנה מקרי תוחלת קישורים חיצוניים קטגוריה:מדדי פיזור קטגוריה:תורת ההסתברות קטגוריה:מומנטים (תורת ההתפלגויות)	2023-10-23T14:14:53
פציפיזם	פציפיזם (מלטינית: Pax - "שלום", Pacis - "של שלום") או שְׁלוֹמָנוּת היא ההתנגדות למלחמה, אלימות ומיליטריזם. שמאל\|250px\|ממוזער\|סמל השלום, שעוצב במקור כסמל התנועה לפירוק נשק גרעיני 400px\|ממוזער\|יום תפילה לשלום עולמי באסיזי, 2011\|טקסט= רבים מהפציפיסטים (אולם לא כולם) מחויבים לאי-אלימות בחברה באופן כללי, ומתחייבים להשיג את יעדיהם רק באמצעות התנגדות אקטיבית לא אלימה או באמצעים לא תוקפניים. יש פציפיסטים אחרים שאינם מתנגדים באופן עקרוני לכל שימוש חברתי באיומים או באלימות בכל המקרים, אולם מאמינים שמלחמה היא סוג של אלימות שלעולם אינו חיוני או מקובל. יוניות היא מונח לא פורמלי, המשמש לתיאור אנשים עם עקרונות פציפיסטיים או אנטי-מלחמתיים. המונח קשור לדימויה של היונה בתרבות כמסמלת שלום, דימוי שמקורו כפי הנראה בתפקידה של היונה בסיפור נוח והמבול. העמדה הנגדית היא מיליטריזם. המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את צמד החידושים שְׁלוֹמָאוּת (תחת פציפיזם) ושְׁלוֹמַאי (תחת פציפיסט). בשנת 2022, האקדמיה ללשון קבעה את המונח שְׁלוֹמָנוּת תמורת פציפיזם. היסטוריה ניתן למצוא ניצנים של תמיכה בפציפיזם בתקופות קדומות בהיסטוריה ובספרות, למשל בעולם הקלאסי. שתי דוגמאות מהמלחמה הפלופונסית (431-404 לפנה"ס) שידועות לנו הן המחאה הלא-אלימה של הגטורידס איש תאסוס ושביתת יחסי המין של נשות אתונה במחזהו של אריסטופאנס, ליזיסטרטה. כמה ארגונים נוצריים אדוקים, ביניהם "אגודת הידידים" (הקווייקרים), האמיש והמנוניטים, דוגלים בפציפיזם זה מאות בשנים. במאה ה-19 הלכו וגברו הלכי הרוח הפציפיסטיים. קבוצות ותנועות סוציאליסטיות רבות באותה מאה היו פציפיסטיות, וטענו שהמלחמה מטבעה היא סוג של איום שלטוני על מעמד הפועלים, אשר נאלצים ללחום ולמות במלחמות שאינן מועילות להם בעבור אדוניהם הפוליטיים והכלכליים, אשר לעולם אינם סובלים בקווי החזית של המלחמה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה זרם הפציפיזם הדומיננטי במערב אירופה היה זרם "הפציפיזם הסוציאליסטי" שגרס שמלחמות נובעות מאינטרסים כלכליים של האליטות, ושקידם את ערך האחווה הכלל-אנושית כנגד המיליטריזם, האימפריאליזם והלאומנות. ההרג ההמוני שאירע במלחמת העולם הראשונה עורר סלידה עמוקה מהמלחמה בחלקים נרחבים של העולם המערבי, ודוקטרינות פציפיסטיות צברו אוהדים חדשים רבים. כך למשל, ב-9 בפברואר 1933 התקבלה באגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה שבועת אוקספורד והיא "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה" שהתקבלה ברוב של 253 כנגד 157 מתנגדים. ב-12 באפריל 1935 התקבלה בארצות הברית החלטה המזדהה עם שבועת אוקספורד עליה חתמו כ-60 אלף תלמידי מכללות. מנגד, הספרות הפציפיסטית או תמיכה ציבורית באידיאלים אנטי-מלחמתיים נאסרו במדינות אחדות, כגון באיטליה תחת שלטון מוסוליני, בברית המועצות, ומאוחר יותר בגרמניה הנאצית תחת שלטונו של היטלר. במדינות אלה, הפציפיזם הוקע כפחדנות גרידא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלכי הרוח הפציפיסטיים דוכאו ונדחקו לשוליים. הפילוסוף ברטרנד ראסל טען שהצורך בהבסת היטלר היווה נסיבות ייחודיות, שבהן מלחמה אינה האפשרות הגרועה ביותר. הוא קרא לעמדתו זו "פציפיזם רלטיבי". אפילו ה.ג'. וולס, אשר טען לאחר שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת העולם הראשונה שהבריטים סבלו יותר מהמלחמה מאשר היו סובלים אילו נכנעו לגרמניה, קרא מאוחר יותר ב-1941 למתקפה בריטית בהיקף נרחב על אדמת אירופה כדי להילחם בהיטלר ובנאציזם. הלכי הרוח הפציפיסטיים התעוררו מחדש דור אחד מאוחר יותר בשנות ה-60. פציפיזם רדיקלי מעטים מאוד הם האנשים שמאמינים שהמלחמה עדיפה על פני שלום, אולם הפציפיזם אינה אמונה רווחת כלל ועיקר. פציפיזם אינו רק אמונה עמוקה ביעילות ובתועלות של אמצעים לא-אלימים לפתרון סכסוכים, אלא גם דחייה עקרונית של כל הצידוקים לשימוש באמצעים אלימים תחת כל נסיבות שהן. לכל הפחות, הפציפיסט מאמץ עמדה זאת כאמונה אישית שמדריכה אותו בחייו הפרטיים. יש פציפיסטים אשר מוכנים לשרת במאמץ מלחמתי בתפקידים לא קרביים, אם הם נדרשים לעשות כן. במלחמת העולם הראשונה, פציפיסטים שחשו שמצפונם אינו מתיר להם להילחם, שירתו כנהגי אמבולנסים, בעוד שאחרים נכלאו בגלל סירובם להשתתף במאמץ המלחמתי. הטיעון המעשי המרכזי שמעלים הפציפיסטים הוא שהתנגדות אלימה לאלימות לעולם אינה מצליחה להביא שלום, ושמלחמה יכולה רק ליצור מאזן כוחות מלחמתי חדש בין הניצים ולהמשיך את מעגל האלימות. יתרה מכך, טוענים הפציפיסטים, לעיתים קרובות המלחמה אינה מצליחה להשיג את המטרות המדיניות או הכלכליות שלשמה הוכרזה, והתועלות שהיא מניבה אינן עולות על העלויות שלה. הם מדגישים עוד, שרק לעיתים נדירות המניעים למלחמה הם אידיאלים נשגבים, כפי שטוענים תומכיה. אסכולות אחרות של הפציפיזם הרדיקלי לא עושות שימוש בטיעונים מעשיים מסוג זה, אלא פשוט מתנגדות לאלימות לשמה. הפציפיזם הרדיקלי שנוי במחלוקת, ומעטים חיים לפיו. אנרכו-פציפיזם אנרכו-פציפיזם הוא זרם רדיקלי בתאוריית הפציפיזם, בו דוגלים בשימוש בצורות התנגדות לא אלימות במאבק לשינוי חברתי ובמאבק כנגד היררכיה ומדינה. פציפיזם פרגמטי המונח "פציפיסט" מתאר לעיתים קרובות אדם אשר מוכן לסכן את עצמו ואחרים, או מעדיף לשאת בעונשים על עמדות לא-תוקפניות אפילו בנסיבות קיצוניות, ולו כדי למנוע שימוש בפתרון אלים או צבאי, בעיקר בפוליטיקה. הפציפיסט נוטה יותר מאחרים להאמין באמצעים לא-אלימים להשגת פתרון לעימות. במקרים מסוימים מייחסים עמדה פציפיסטית לאדם בנסיבות מסוימות, בניגוד לאחרים שסבורים שאותן נסיבות מצדיקות שימוש באלימות. ניתן להגדיר "פציפיזם פרגמטי" כעמדות שדוגלות באי-אלימות בנסיבות רגילות, אבל שומרות את הזכות להגנה עצמית בעת משבר. פציפיזם פרגמטי כזה משקף העדפה ברורה ומוצהרת של שלום על פני מלחמה. התורה הפוליטית של מפלגות הירוקים כוללת אי-אלימות וביזור סמכויות השלטון כשניים מערכי הליבה שלה. עם זאת, כשהם נוטלים חלק בשלטון, הירוקים אינם מביעים עמדות פציפיסטיות מוחלטות. כך למשל, מפלגת הירוקים שהשתתפה בממשלתו של הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי גרהרד שרדר בגרמניה, תמכה במעורבות של חיילים גרמנים במלחמה באפגניסטן ב-2001, אולם בתנאי שוועידת השלום תתקיים בברלין. במהלך מערכת הבחירות ב-2002, דרשו הירוקים מהקנצלר שרדר להתחייב שחיילים גרמנים לא ישתתפו במתקפה האמריקאית על עיראק. רבים מאלה הדוגלים ב"אי-אלימות" או פציפיזם, במיוחד מפלגות פוליטיות ששותפות לשלטון, למעשה דוגלים בפירוק נשק (בהיקף נרחב מאוד) ולא בהתפרקות מאמצעי לחימה (שבה תומכים פציפיסטים רבים). פציפיסטים רבים מסוג זה השתתפו בפעולות צבאיות הגנתיות, כאשר מדינותיהם הותקפו, אבל אחרים העדיפו לעזוב את ארצם כאשר ממשלתם נערכת למלחמה. מפלגה יכולה להיחשב פציפיסטית גם אם היא שותפה לשלטון, אם היא מתנגדת להשתתף בעימותים צבאיים חיצוניים, מסרבת לספק אמצעי לחימה ומעניקה מקלט לפליטים שאינם לוחמים. פציפיסטים ידועים בין הפציפיסטים המפורסמים ניתן למנות את הסופר הרוסי לאו טולסטוי, וכן את המנהיג ההודי מהטמה גנדהי, אשר קידם את קונספט ה"אהימסה" (ההימנעות מפגיעה) ההודי ואת ההתנגדות הבלתי אלימה מול האימפריאליזם הבריטי. בנוסף המדען היהודי אלברט איינשטיין היגר לארצות הברית בשנת 1933 עם עליית מפלגת הנאצים לשלטון בגרמניה מחשש לרדיפה, בין היתר עקב היותו פציפיסט. ביקורת על תנועות פציפיסטיות נטען כי הן עשויות לעודד תוקפנות בשל הפגנת חולשה. כך למשל, בעקבות "שבועת אוקספורד", כתב פרופסור ליחסים בינלאומיים, אלפרד צימרן, לאגודת הסטודנטים באוקספורד: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת זה יהיה גם בגללכם". למעשה, בעקבות שבועת אוקספורד, מדינות הציר ובפרט היטלר התייחסו לבריטניה בזלזול. ב-4 במאי 1965 פורסם בדיילי טלגרף מכתב של אריך פון ריכטהופן, ששירת במטה הכללי הגרמני, שבו העיד כי אותו "סירוב להילחם למען המלך והמדינה" השפיע רבות על היטלר ועל הדרך בה בחר, בשל קבלת ההחלטה בקרב האליטה האינטלקטואלית הבריטית. כך למשל, היטלר היה נוהג להתייחס לשבועת אוקספורד כאשר הייתה מתעוררת ביקורת מצד הגנרלים בוורמאכט כנגד מהלכיו. ראו גם סרבנות נגד! (פואמה) מרי אזרחי רשימת אישים פציפיסטים פציפיזם יהודי קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אי-אלימות קטגוריה:פילוסופיה מדינית קטגוריה:אידאולוגיות קטגוריה:אנטי מלחמה קטגוריה:שלום קטגוריה:פציפיזם	2024-07-17T14:30:59
סקאד	שמאל\|ממוזער\|250px\|משגר סקאד סקאד (באנגלית: Scud) הוא כינוי נאט"ו לטיל קרקע-קרקע בליסטי לטווח קצר המונע בדלק נוזלי. הטיל הוא מתוצרת ברית המועצות וסימונו הוא SS-1. הטיל תוכנן על ידי משרד התכנון מאקייב על בסיס עקרונות הפעולה של הטיל הגרמני V-2 מתקופת מלחמת העולם השנייה. הטיל מונחה למטרתו בניווט אינרציאלי. כלומר, כנפוני הניהוג בזנב הטיל נעות, על פי נתונים המתקבלים מגירוסקופ בטיל, רק במהלך השלב המונע בטיסתו. ההנחיה נפסקת כאשר המנוע הרקטי כבה ומרגע זה ואילך מסלול הטיל הוא בליסטי ואינו מתוקן. עקב כך דיוק הפגיעה עומד ביחס הפוך לטווח אל המטרה (כלומר, ככל שהטיל נורה למטרה רחוקה יותר, כך יתקשה לפגוע בה במדויק). בטרם הירי, כיוונו של הסקאד אל המטרה נעשה בעזרת תחשיבים בליסטיים המתחשבים בין היתר בנתונים מטאורולוגיים. לכן, על פי הדוקטרינה הסובייטית, לגדוד טילי קרקע קרקע מסוג סקאד ישנם אמצעים עצמאיים לאיסוף נתוני מטאורולוגיה כגון בלונים מטאורולוגיים שמשדר את הנתונים המטאורולוגיים לתחנה הקרקעית באמצעות שידור רדיו. הדגמים סקאד B וסקאד C הוצגו בשנים 1961 ו-1965 בהתאמה, כאשר כל אחד מהם יכול לשאת ראש קרב נפיץ סטנדרטי, ראש גרעיני בעוצמה של 5 עד 80 קילוטון או ראש נפץ כימי (בדרך כלל גז עצבים מסוג VX). דגם הסקאד D פותח בשנות ה-80 של המאה ה-20 ויכול לשאת בנוסף לעיל גם ראש נפץ מסוג פצצת דלק-אוויר, 40 פצצות מצרר חודרות מסלולים או 100 מוקשים נגד אדם במשקל 5 ק"ג כל אחד. אורך כל דגמי הסקאד הוא 11.25 מטרים (פרט לסקאד A הקצר במטר אחד) וקוטרם הוא . הטיל מונע במנוע יחיד המתודלק בתערובת של קרוסין וחומצה חנקתית (סקאד A) או דימתילהידרזין אסימטרי (UDMH) וחומצה חנקתית אדומה מעשנת (RFNA) בדגמים מאוחרים יותר. השם "סקאד" רווח גם בהתייחסות לדגמים בעלי טווח משופר על חשבון משקל ראש הנפץ והדיוק, מתוצרת עיראק, אשר כונו בכינויים "אל חוסיין" ו"אל עבאס" ונורו לעבר ישראל (39 טילים) וסעודיה (46 טילים) במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. פרט ל"אל עבאס" כל דגמי הסקאד יכולים להיות משוגרים גם ממשגרים ניידים. דווח בתקשורת על יירוט של חלק מאותם הטילים באמצעות טילי נ"מ מדגם "פטריוט" מתוצרת ארצות הברית, אך נתונים מדויקים לא נחשפו לציבור. כתוצאה ממתקפת הטילים על ישראל נהרג אזרח ישראלי אחד ועוד עשרות נפצעו. בירי הטילים על סעודיה נהרגו אזרח סעודי ו-28 חיילים אמריקאים. מלבד זאת, מספר הפצועים היה 99. סמוך לסיומה של מלחמת יום הכיפורים שוגרו שלושה טילי סקאד מצריים לעבר כוחות צה"ל שהיו ממוקמים בראש הגשר בדוואר סואר. אחד הטילים פגע בריכוז משאיות תחמושת וגרם למותם של שבעה חיילים. לאחר שיגור הטילים טענו המצרים כי היו אלה טילי אל קאהר שפותחו במצרים. החל מ-2008, מערכת ה"איסקנדר" מחליפה את טילי הסקאד. מערכת זו מבוססת על שני טילים בכל משגר, מנוע דלק מוצק ויכולת ביות אופטית למטרה. מאפיינים קוד נאט"ו Scud-A Scud-B Scud-C Scud-D שנת מבצעיות 1957 1964 1965 1989 אורך 10.7 מטר 11.25 מטר 11.25 מטר 12.29 מטר קוטר 0.88 מטר 0.88 מטר 0.88 מטר 0.88 מטר משקל כולל 4,400 ק"ג 5,900 ק"ג 6,400 ק"ג 6,500 ק"ג טווח 180 ק"מ 300 ק"מ 600 ק"מ 700 ק"מ משקל מטע"ד 950 ק"ג 985 ק"ג 600 ק"ג 985 ק"ג דיוק (CEP) 3,000 מטר 450 מטר 700 מטר 50 מטר היסטוריה של שימוש מבצעי מלחמת איראן עיראק החל מאוקטובר 1982, העיראקים החלו לשגר טילי סקאד לעבר מטרות באיראן. חוקרים רבים מייחסים לשיגור הטילים את הסיבה להפסקת הלחימה שנמשכה כשמונה שנים. גם האיראנים שיגרו טילי סקאד על העיראקים, ככל הנראה טילים שיובאו מלוב. ב-1988, במסגרת מה שכונה לימים "דו-קרב הטילים", העיראקים שיגרו טילי סקאד ששודרגו לדגמים שאפשרו ירי לטווחים רחוקים, לעבר טהראן, קום, אספהאן, שיראז וכרג'. לפי דיווחים שונים, טילים אלו הביאו למותם של כ-2,000 איראנים ולפינוי של מיליוני איראנים מבתיהם. מלחמת האזרחים באפגניסטן בין 1989 ל-1992, סביב נסיגת ברית המועצות מאפגניסטן ומלחמת האזרחים נורו בסה"כ 1700–2000 טילי סקאד באחת ממלחמות הטילים הגדולות שהיו בהיסטוריה. מלחמת המפרץ הראשונה בהמשך לפלישת ארצות הברית לעיראק שוגרו 39 טילים לעבר ישראל (חלקם חומשו בראש קרב מבטון) ו-46 טילים לעבר סעודיה. מלחמת האזרחים בתימן במהלך מלחמת האזרחים בתימן בשנת 1994 נורו טילי סקאד בכמות לא ידועה. בעקבות המעורבות של ערב הסעודית במלחמת האזרחים בתימן, ב-6 ביוני 2015 שיגרו המורדים החות'ים בתימן סקאד לעבר ערב הסעודית ואלו יורטו על ידי טילי פטריוט. מלחמת האזרחים בלוב במהלך המלחמה שהתרחשה בלוב ב-2011 נורו מספר טילי סקאד. מלחמת האזרחים בסוריה בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה נעשה שימוש תדיר בירי טילי סקאד. מלחמת נגורנו קרבאך השנייה במהלך מלחמת נגורנו קרבאך השנייה נורו טילי הסקאד לעבר שטח אזרבייג'ן כגון הבירה באקו. תפוצה נוכחית (ונגורנו קרבאך) - בידי חזבאללה - בידי החות'ים שמות טילי סקאד לפי תוצרת קוד נאט"ו SS-1B Scud-A SS-1C Scud-B SS-1d Scud-C Scud-C - סוגים SS-1e Scud-D רוסיה R-11 זמליה R-17 אלברוס - - R-17 VTO קוריאה הצפונית - הוואסונג-5 הוואסונג-6 נודונג-1 הוואסונג-9 איראן - שיהאב-1 שיהאב-2 שיהאב-3 - עיראק - - - אל-חוסיין אל-אבאס תימן - - - - בורקן-1 ראו גם מתקפת טילי הסקאד במלחמת יום הכיפורים פרויקט בבל - ניסיון לפתח תותח-על אשר יחליף את הסקאד לקריאה נוספת The Ballistic Missile Threat Handbook, Jack Spencer, 2000, חוברת באנגלית, משנת 2000, כולל ניתוח מעבר הטכנולוגיות בין רוסיה, קוריאה הצפונית, ארצות הברית והמדינות השונות שמתפעלות את ה"סקאד", מעודכן לשנת 2000, כולל תמונות ואיורים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טילים בליסטיים סובייטיים קטגוריה:טילי קרקע-קרקע קטגוריה:מלחמת המפרץ	2024-04-17T03:44:02
מקלע	ממוזער\|300px\|מקלע כבד M2 בראונינג בקליבר 0.5 אינץ' (12.7x99 מ"מ נאט"ו) ממוזער\|300px\|מקלע נגב, בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו, שפותח ויוצר בישראל, מוזן בשרשיר מ"ארגז פעולה". מַקְלֵעַ או מְכוֹנַת יְרִיָּה הוא כלי ירי המסוגל לירי אוטומטי רציף לפרקי זמן ארוכים. היסטוריה 300px\|ממוזער\|מקלע דרור, תוצרת תע"ש, ישראל המקלעים האוטומטיים היישומיים הראשונים הופיעו במחצית השנייה של המאה ה-19, אף על פי שניסיונות לבנות רובים עם קצב אש גבוה יותר נעשו עוד קודם לכן. בשנת 1718 הומצא הדגם הפועל הראשון של המקלע, אולם הוא היה בלתי אמין באופן שייתר את השימוש בו. בשנת 1861 רשם ריצ'רד ג'ורדן גאטלינג פטנט על מכונת הירייה שלו. מקלע גאטלינג היה מקלע רב-קני שהותקן על גבי חצובה ניידת של תותח שדה ואפשר ירי מהיר ורציף של עשרות קליעים. המקלע ומחזור הירי (טעינה-דריכה-ירייה-טעינה) הופעל על ידי סיבוב ידית בידי הצוות. בשנת 1884 הופיעה מכונת הירייה האוטומטית האמיתית הראשונה – מקלע מקסים. מכונה זו הומצאה על ידי היירם מקסים והייתה הראשונה לנצל את הרתע והגזים שנוצרים בזמן הירי כדי לטעון מחדש קליע לבית הבליעה ולאפשר עוד מחזור ירי. כמו כן כללה מכונת הירייה של מקסים קירור במים של הקנה ונגררה על גבי זוג גלגלים כדי לאפשר ניידות. מקלע מקסים כונה גם "מברשת הצבע של השטן" בשל יכולתו "לצבוע" את שדה הקרב בדם. בתחילת המאה ה-20 כבר הופיעו מכונות ירייה מודרניות. מקלע ויקרס הופיע ב-1912 ואילו המקלע הכבד M2 שהומצא על ידי מהנדס הנשק הנודע ג'ון בראונינג תוכנן כבר ב-1921 ונכנס לשירות ב-1932. בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות באמינות המקלעים ובהפיכתם לקומפקטיים יותר. בתקופה זו המקלעים העיקריים היו בראונינג 0.3, בראונינג 0.5 M2, מקלע לואיס, ברן (כוחות הברית) ומנגד ה-MG-34 וה-MG-42 (גרמניה). בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו תתי המקלע ובעקבותיהם, אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעו גם רובי הסער האוטומטיים. מאז, הדגש היה על הקטנת המקלעים והפיכתם לאמינים, פשוטים יותר וקלים יותר. אחרי מלחמת העולם השנייה (ובזמן המלחמה הקרה), תוכננו מקלעים כמו "מאג" ו"מינימי" (שניהם בלגים, תוצרת FN Herstal) שנהפכו למקלעים הסטנדרטים של נאט"ו. נעשו ניסיונות לתכנן גם מקלעים כבדים מתקדמים אך הם לא צלחו, ומקלע ה-M2 בראונינג נשאר המקלע הכבד הנפוץ ביותר בשימוש גם כיום. בעשור הראשון של המאה ה-21 פותחה ערכת QCB להחלפה מהירה של הקנה ב-M2, אשר תרמה מאוד לתחזוקה ולמבצעיות של המקלע, ונרכשה על ידי צבא ארצות הברית וצה"ל. גם בישראל תוכננו מקלעים. במלחמת העצמאות פיתחה תע"ש את "מקלע דרור" ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 פיתחה את "הנגב": מקלע קל שהפך למקלע המוביל בצה"ל. בעשור השני של המאה ה-21 פיתחה חברת תעשיות נשק לישראל (חברת IWI, שהוקמה ממפעל הנשק של תע"ש שהופרט) את הנגב NG7, גרסה של הנגב בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו. תפקידים 300px\|ממוזער\|חיילים אוסטרים מתאמנים עם מקלע ה-MG3 הגרמני. המקלע נועד לספק אש אוטומטית לפרקי זמן ממושכים (בדרך כלל של 10 שניות ומעלה, עד כדי דקות שלמות). אש אוטומטית היא חיונית מאוד בשדה הקרב, שכן היא מהווה איום לחיילי האויב ומאלצת אותם לתפוס מחסה. לירי אוטומטי יש מספר מטרות ותפקידים: פגיעה במספר רב של אויבים במכת אש אחת. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, המקלעים היו כלי יעיל וקטלני לשבירת המערכים המסודרים והצפופים של הרובאים. למעשה, המקלעים גרמו חלק ניכר מהאבדות במלחמת העולם הראשונה. אש חיפוי ורתק (suppressive fire). אש זו נועדה למנוע מהאויב לצאת מהמחסה ולהשיב באש משלו, ובכך היא מאפשרת לחיילי הכוח של היורה להסתער, לתפוס עמדות וכדומה. פגיעה במטרות שנעות מהר (כגון ג'יפים, מטוסים ומסוקים מנמיכי טוס ועוד). "Spray and pray (רסס והתפלל)": ניקוי שטח מאיומים פוטנציאליים, כאשר מקומו המדויק של האיום (צלף, רובאי, אויב מוסווה) לא ידוע במדויק. שמירה והגנה. מקלעים מאוד נפוצים בעמדות הגנתיות, כנשק לפגיעה בדמויות חשודות שמנסים להתקרב למוצב. תפיסת שטח. מאפיינים ממוזער\|300px\|לוחמי צה"ל יורים במקלע כבד M2 בראונינג (מק"כ 0.5) בעת אימון המקלע הוא נשק אוטומטי המאפשר קצב אש מהיר של כ־700–1,000 כדורים בדקה. רובי הסער שקיימים היום מסוגלים גם הם לספק אש אוטומטית בקצב כזה, אך יכולת זו מוגבלת ביותר מהסיבות הבאות: תחמושת – מחסנית סטנדרטית של רובה סער היא בת 30 כדורים, ירי אוטומטי מרוקן אותה מהר מאוד ולכן לא ניתן לבצע ירי רציף לפרקי זמן ארוכים. התחממות קנה – ירי אוטומטי ממושך גורם להתחממות הקנה. מעבר לטמפרטורה מסוימת מתחילים להיווצר עיוותים בקנה, העיוותים מביאים לפגיעה בביצועים ואף לסכנה שהקנה יתעקם ("יישפך") ויגרום נזק בלתי הפיך לכלי וסכנה למפעילו. דיוק – לרובה סער דיוק ירוד ביותר בעת ירי אוטומטי, בעיקר בשל הרתע שפוגע ביכולתו של החייל לשלוט ברובה. המקלע תוכנן לפתור את הבעיות האלו. אף על פי שיש מקלעים כמו הנגב שיכולים לקבל גם מחסנית של רובה סער, מקלעים בדרך כלל מוזנים בתחמושת באמצעות שרשירים (שרשראות של קליעים) המאוכסנים בתוף (drum) או ב"ארגז פעולה" (קופסת מתכת לתחמושת, מונה מאות כדורים). קופסאות תחמושת הן ההזנה העיקרית של מקלעים נייחים או מקלעים שמותקנים על טנקים ורכבי לחימה משוריינים. הקנים של המקלעים מעובים ומקוררים כדי להקטין את התחממות הקנה. הרבה מקלעים בנויים כך שאפשר להחליף קנה במהירות יחסית. ברוב המקלעים יורים רק מעמדת שכיבה, כאשר המקלע מיוצב על ידי חצובה או דורגלים, דבר המייצב במידת מה את הכלי ומגדיל את דיוקו. כמו כן, חלק מהמקלעים מתוכננים בצורה מאוד יעילה ופשוטה, דבר המקטין את מספר החלקים הנעים ומגדיל את דיוקם. דבר זה מתבטא בתוספת משקל. סוגים נהוג לסווג מקלעים על פי גודלם, הקליבר שלהם והתצורה שלהם. סיווג על פי גודל ממוזער\|250px\|למעלה: מקלע נגב – מקלע קל בקליבר 5.56 מ"מ נאט"ו. למטה: מאג – מקלע בינוני בקליבר 7.62 מ"מ נאט"ו. תת-מקלע – לא נחשב מקלע באופן רשמי. מדובר בנשק אוטומטי קטן לטווח קצר, שיורה תחמושת אקדח. דוגמאות לתמ"קים: M1 תומפסון ("טומיגאן"), עוזי, PP-19. מקלע קל – מקלע בעל משקל עצמי קטן, דוגמאות למקלע קל הוא מקלע נגב, מקלע SAW, מקלע PKD, מקלע RPK, מקלע RPD. מקלע בינוני (מק"ב) – מקלע הנישא על ידי חייל בודד, אך לא ניתן לירות בו כמו ברובה סער. בדרך כלל בקליבר 7.62 מ"מ. דוגמה לכך הוא ה-FN MAG 58. במדינות מערביות מקלעים כאלה יורים תחמושת 7.62x51 מ"מ נאט"ו ואילו במדינות הגוש המזרחי המקלעים יורים תחמושת 7.62x54R מ"מ. מקלע כבד (מק"כ) – מקלע הנישא על ידי צוות של 2 חיילים או יותר. בדרך כלל בקוטר של 7.62 מ"מ או 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') ובמקרים נדירים גם בקוטר 14.5 מ"מ, דוגמה למקלע כזה הוא ה-M2 בראונינג. כלי ירי שקוטרם 20 מ"מ ומעלה מסווגים כתותחים, אם הם יורים קליעים ברצף מהיר הם נקראים "תותחים אוטומטיים". לדוגמה: M61A1 וולקן (6 קנים, 20 מ"מ) שמותקן על מטוסי קרב רבים תוצרת המערב, או בתצורת "פלנקס" המיועד בדרך כלל להגנה על כלי שיט מפני תקיפת מטוסים וטילים. יוצא הדופן מבין התותחים הוא "מקלע הרימונים" בקוטר 40 מ"מ – שם שנועד לבדל אותו מתותחי 40 מ"מ מקובלים ולמעשה הוא מטול רימונים אוטומטי ואינו מקלע. סיווג לפי תפקידים שמאל\|ממוזער\|200px\|מקלע DShK – מקלע נ"מ תוצרת ברית המועצות. התמונה צולמה במוזיאון בתי האוסף בתל אביב מקלעים קיימים בתצורות הבאות: מקלע לשימוש כללי (GP MG) – מקלע קל עד בינוני המשמש למגוון רחב של שימושים, החל מנשק אוטומטי בכיתת חי"ר וכלה במקלע המותקן על גבי כלי רכב קרבי. מקלע קומנדו – מקלע קל בעל קנה מקוצר, קת מתקפלת וידית הסתערות. נועד לספק כוח אש אוטומטי עבור יחידות מיוחדות. נשק אוטומטי חולייתי (SAW) – מקלע קל המשמש כנשק האוטומטי של פלוגה או צוות חי"ר. המקלען משתמש בו בדרך כלל כדי לספק אש חיפוי לחבריו בפלוגה או לשתק אויב מתבצר. מקלע כזה הוא חלק אינטגרלי מהחוליה. מקלע גדודי – מקלע כבד יותר מאשר ה-SAW. בדרך כלל מקלע כזה נישא על ידי 2 חיילים או יותר כאשר אחד נושא את המקלע ואילו השני נושא חצובה ותחמושת. אחרי שהם פורשים את המקלע ומתקינים אותו לירי אחד משמש כמקלען ואילו השני מאכן לו מטרות ושומר עליו. מטרת מקלע זה לספק כוח אש כבד וחזק יותר מאשר המקלעים הרגילים, הנסחבים על ידי לוחמי החי"ר המסתערים. כיום מק"כ (מקלע כבד) ומקל"ר (מקלע רימונים) משמשים בתפקיד זה. מקלע חש"ן (או "מקלע רכוב") – מקלע המותקן על גבי רכבי לחימה משוריינים כגון טנקים, נגמ"שים, מסוקים וספינות מלחמה. במקלע כזה, ההדק והקת לפעמים מוחלפים ב"עורפן" – התקן בו ההדק הוא לחצן הנמצא בחלק האחורי של המקלע. מכיוון שהמקלע מותקן על טנק, הוא מוזן מ"ארגז פעולה" המכיל תחמושת רבה, הרבה יותר מכמות התחמושת שיכול חייל רגלי לשאת. מקלע נ"מ – בגוש המזרחי, בו היה מקובל להשתמש בתחמושת קליעית (לא נפיצה) להגנה מפני מטוסים ומסוקים, פותחו מקלעים בקוטר 14.5 מ"מ שהוצבו על גבי צריחי טנקים. בארצות הברית מקובל להשתמש לצורך זה במקלע M2 בראונינג בקוטר 0.5 אינץ' (בדרך כלל, בצמד מקלעי M2) המותקן על גבי רק"מ ואוניות. מקלע נגד מטרות קשות / מקלע נגד חומרים – מקלע כבד שתפקידו לפגוע במטרות "חומר" שונות בהם כלי רכב, רכב קרבי משוריין קל, מבנים, תשתיות ומטרות אדם מקובצות. בדרך כלל משמש לתפקיד זה מקלע בקליבר 0.5 אינץ' ומעלה (במדינות המערב: 0.5 BMG = 12.7x99 מ"מ נאט"ו. במדינות הגוש המזרחי לשעבר: 12.7x108 מ"מ ו-14.5 מ"מ). מקלע נייח – מקלע המקובע לעמדתו באמצעות כנה. בדרך כלל מדובר במקלע בינוני או כבד. ראו גם התפתחות כלי הירי רובה רובה אוטומטי רובה סער תת מקלע נשק קל קישורים חיצוניים כיצד פועל מקלע (הסבר בליווי תמונות ואנימציות אינטראקטיביות) מכונות ירייה ומקלעים, סקירה כללית ופירוט על מקלעי הצבאות השונים הערות שוליים * קטגוריה:נשק קל	2024-08-26T10:24:55
לנרד וולי	שמאל\|ממוזער\|230px\|וולי משמאל יחד עם תומאס אדוארד לורנס בחפירות בכרכמיש בין השנים 1914-1912 צ'ארלס לנרד ווּלי (אנגלית: Charles Leonard Woolley; 17 באפריל 1880 - 20 בפברואר 1960), ארכאולוג בריטי שחקר בין השאר את העיר הבבלית אור. בשנת 1935 זכה לתואר אביר על תרומתו לארכאולוגיה. נחשב לאחד מראשוני הארכאולוגים המודרניים. וולי נולד בלונדון ולמד בניו-קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1905 מונה לעוזר אוצר במוזיאון האשמולי באוקספורד. ב-1906 וב-1907, הודות להמלצתו של סר ארתור אוונס, הפך לממונה הראשון על חפירות ה- Corstopitum בקורברידג' שבנורתמברלנד, תחת הנחייתו של פרנסיס הברפילד. הוא ביצע חפירות משמעותיות בכרכמיש ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. עבודתו באור החלה ב-1922, שם גילה תגליות חשובות בחפירותיו בבתי הקברות המלכותיים. וולי החל לעבוד כעוזר אוצר במוזיאון האשמולי באוקספורד בשנים 1905–1907. הוא עבד עם תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב) מ-1912 ועד 1914 ומאוחר יותר ב-1919 בפינוי כרכמיש, העיר החתית, וכן בסיני. ימי מלחמת העולם הראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה שימש וולי כארכאולוג הממונה מטעם כוחות הכיבוש הבריטים במזרח שנכבש על ידם (OETS) על שמירת המורשת הקדומה. בכך נכללה גם אחריותו על עתיקות ארץ-ישראל. לרשותו עמד מפקח עתיקות אחד בלבד (סרג'נט מק-קיי), שפעל בכל שטח ארץ-ישראל עד לכינון המנדט הבריטי בשנת 1920. שמירת העתיקות נעשתה בסיועה של פקודת עתיקות צבאית שפורסמה בחתימתו של המושל הצבאי מיג'ור ג'נרל ארתור ויגראם מוני. בעת שהותו באלכסנדריה, היה אחראי על המודיעין הימי, ובין היתר, היה אמור לקבל מאבשלום פיינברג דוחות מודיעיניים, אולם טורקיה כבשה ספינה שעליה היה, והחזיקה אותו במשך שנתיים במחנה שבויים נוח יחסית. עבודתו לאחר המלחמה בשנים 1921-1920 חפר וולי בתל אל עמרנה מטעם החברה לחקר מצרים. מ-1922 ועד 1934 היה אחראי על מיזם משותף של המוזיאון הבריטי ושל אוניברסיטת פנסילבניה בחפירות בעיר אור, שם גילה את תגליתו החשובה ביותר. אור, השוכנת בעיראק של ימינו, היוותה אתר קבורה לבני מלוכה מסופוטמים רבים. וולי גילה קברים עשירים ביותר מבחינה חומרית. בתוך קברים אלו היו ציורים גדולים של תרבות מסופוטמית עתיקה בשיאה, יחד עם תכשיטי כסף וזהב מדהימים, ספלים וכלים נוספים. הקבר הבולט ביותר היה של המלכה פּוּ- אָבִּי. באופן מפתיע לא נבזז קבר זה במשך אלפי השנים מאז הוקם. בקבר נמצאו פריטים רבים שנשמרו היטב, כולל חותם גלילי הנושא את שמה בשומרית. גופה נמצא קבור יחד עם האמונים על הטיפול בה, אשר הרעילו עצמם כדי להצטרף אליה ולהמשיך לשרתה. וולי שיחזר את טקס קבורתה לפי ממצאים בקבר. כיום מוצגים כיסוי ראשה, חותמה וגופתה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. ב-1936, אחרי תגליותיו באור, התעניין וולי במציאת קשרים בין שתי תרבויות עתיקות: התרבות האגאית והמסופוטמית. עניין זה הובילו לעיר הסורית אל מינה. מ-1937 עד 1939, וכן מ-1946 ועד 1949, היה באללח' תל עטְשאנה (Atchana). וולי קיבל תואר אבירות בשנת 1935. אגתה כריסטי כתבה את "רצח במסופוטמיה" בהשראת תגליותיו בקברים המלכותיים. מאוחר יותר נישאה לעוזרו הצעיר, מקס מלוואן. מפרסומיו וולי כתב מעל 25 ספרים. שניים מספריו הידועים יותר הם: Spadework: Adventures in Archaeology, 1953 (עבודה באת: הרפתקאות בארכאולוגיה) (חפירות באור: תיעוד של 12 שנות עבודה) Excavations at Ur: A Record of 12 Years’ Work, 1954. ובעברית: אור כשדים, רשומות של שבע שנות חפירות, ספריית פועלים, 1956. לקריאה נוספת Horne, Lee. “Ur and its Treasures: The Royal Tombs.” Expedition Magazine. Vol. 40, No. 2 1998. https://web.archive.org/web/20060213021145/http://mcclungmuseum.utk.edu/specex/ur/ur-hist.htm. 27 Sept. 1999. Klein, Richard G. “Sir Leonard Woolley.” World Book Encyclopedia. Ed. A. Richard Harmet. Chicago: World Book, Inc., 1990. Nelson Group. “Bowers Museum Hosts the Royal Tombs of Ur.” NCG Gazette. http://www.nelsongroup.com/sub-bowers.html. 26 Sept. 1999. University of Pennsylvania. “The Royal Tombs of Ur History of Art 101 Recitation Two: Week of September 16.” http://www.arth.upenn.edu/101/recitation/recitation02text.html. 26 Sept. 1999. University of Pennsylvania. “Tomb Chamber of RT 800.” http://www.arthistory.upenn.edu/522/puabi/chamber.html. 26 Sept. 1999. Woolley, Sir Leonard. Ur of the Chaldees: A Record of Seven Years of Excavation. Norton and Company, Inc., New York. 1965.http://www.cc.ukans.edu/~hoopes/standard.htm. 27 Sept. 1999. קישורים חיצוניים Sir Leonard Woolley ההספד שכתב מקס מלוואן בטיימס על לנרד וולי קטגוריה:ארכאולוגים בריטים קטגוריה:היסטוריונים בריטים קטגוריה:אבירים בריטים קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:אנשי ארגוני ביון בריטים קטגוריה:בריטים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1880 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1960	2024-03-08T19:05:43
פרשת לך לך	270px\|ממוזער\|המצרים מעריצים את יופייה של שרי. ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19. פרשת לֶךְ-לְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת ב. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו בחלק הראשון של חייו. הפרשה מספרת על קריאת אלוהים לאברם (שמאוחר יותר משנה את שמו לאברהם) לצאת ממולדתו וללכת לארץ כנען, הארץ המובטחת, ירידת אברם למצרים והתחזותו לאחיה של שרי, מריבת רועי אברהם ורועי לוט, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, מלכי צדק, גירוש הגר ולידת ישמעאל, ברית בין הבתרים, וברית המילה. את פרשת לך לך קוראים בין התאריכים ח' בחשוון-י"ג בחשוון. תוכן הפרשה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אברם, מקבל ציווי אלוהי ללכת לארץ כנען. הוא בא עם שרי אשתו ולוט בן אחיו ונפש אשר עשו בחרן לארץ, ואף בונה מזבח וקורא בשם ה', אולם הרעב מאלץ אותו לרדת למצרים. עבדי פרעה לוקחים את שרי לבית פרעה ואברם מציג אותה כאחותו מחשש לחייו (שרי היא באמת בת אחיו). ה' מנגע את פרעה בנגעים קשים, ובעקבות כך הוא משחרר את שרי ושולח את אברם ממצרים ברכוש גדול. מלחמת שליטי בבל בערי כנען 260px\|ממוזער\|פגישתם של אברהם ומלכיצדק. 260px\|ממוזער\|הגר ההרה עם ישמעאל, בנו של אברהם, ושרי. כשאברם חוזר לארץ כנען מתפתח סכסוך בין רועיו ובין הרועים של לוט. פתרון הסכסוך בהיפרדות לוט מאברם וירידתו אל סדום. אברם עצמו מקבל הבטחה אלוהית כי ארץ כנען תהיה ירושה לזרע שיוולד לו. אחר כך מתרחשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה: ארבעה משליטי ארץ בבל באים לדכא חמישה מלכים מקומיים, שליטי סדום והערים שסביבותיה, שמרדו בהם. אברם שומע שלוט נשבה במלחמה, יוצא בראש אנשיו להילחם בארבעת המלכים, מנצח אותם ופודה את לוט. הוא מסרב לקחת לעצמו מן השלל ורק מברך את ה' בסיוע מלכיצדק, "כהן לאל עליון". ברית בין הבתרים כעת כורת ה' עם אברם את ברית בין הבתרים: ההבטחה על הארץ ועל הזרע מקבלת גושפנקה רשמית על ידי מעשה טקסי של ביתור בעלי חיים. אברם גם מקבל נבואה על העתיד לקרות לזרעו: . שרי והגר שרי אשת אברם רואה כי איננה מצליחה ללדת בן ומציעה לאברם לקחת את הגר שפחתה לאישה. הגר אכן מתעברת, וכתוצאה מכך היא מזלזלת בשרי. שרי מתלוננת על כך בפני אברם, והוא נותן לה אפשרות לעשות כטוב בעיניה עם הגר. שרי מקשה מאוד את החיים של הגר, וכתוצאה מכך הגר בורחת. מלאך ה' מתגלה להגר בבאר לחי ראי, אומר לה לשוב חזרה לבית אברם ושרי, ומברך אותה ואת בנה ישמעאל שנולד לאחר שובה. ברית מילה אברם כורת ברית נוספת עם ה', היא ברית המילה. הוא מצווה למול את עצמו ואת כל בני ביתו, וכן לשנות את שמו לאברהם ואת שם אשתו שרי לשרה. ה' מבטיח פעם נוספת ששרה תלד בן, שייקרא יצחק, ובו תתקיים ברית הזרע והארץ. מצוות בפרשה בפרשה ישנה מצווה אחת: +המצוותמקורהמצווה נוהגת בזמן הזההמחויביםמצוות מילההִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָרכןהאב/בית דין תאריכי הקריאה השבת בה קוראים את פרשת לך לך יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים: שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא - ח' בחשוון שנת גכה ושנת גכז - י' בחשוון שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה - י"א בחשוון שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג - י"ג בחשוון הפטרה מפטירים בספר ישעיהו, מ (לחלק מהמנהגים: ) עד (או ). הנביא פונה לעם ישראל, . בנוסח רומניא הפטירו בספר יהושע מ עד , המתחיל "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען". אירועים היישוב אלון מורה, ששמו נזכר לראשונה בפרשת זו, מציין שבת זאת כשבת להתחזקות היישוב. קביעת יום העלייה הייתה ביום ז' בחשוון בגלל סמיכותה לפרשת לך לך, שמתארת עליית אברהם לארץ. קישורים חיצוניים שיעורים, תמונות, וידאו וטורים על פרשת לך לך באתר מרכז ניו יורק הערות שוליים * לך לך	2024-08-01T04:23:55
פרשת נח	260px\|ממוזער\|עגינת התיבה של נח לאחר המבול פרשת נֹחַ היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. לפי חלוקת הפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת ב. הבולט בפרשה הוא סיפור המבול ותיבת נח, וסיפורים נוספים הם שכרות נח ומגדל בבל. בנוסף, מפורטים בפרשה צאצאי בני נח אחרי המבול. את פרשת נח קוראים בין התאריכים א' בחשוון-ו' בחשוון. תוכן הפרשה המבול החלק הראשון של הפרשה עוסק בפרשת המבול שהביא אלוהים על העולם בגלל חטאי בני האלוהים. נח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו את האלקים התהלך נח", נבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו וייסד את האנושות החדשה אחרי המבול. הוא מצוּוה לבנות תיבה שבה ישהו הוא, משפחתו ובעלי החיים במשך המבול. הוא מעלה אל התיבה את משפחתו ואת כל החיות זוגות-זוגות, מלבד החיות "הטהורות" שמהן העלו שבע זוגות. המבול נמשך ימים רבים ומוחה את כל החיים מעל פני האדמה. הגשמים פוסקים לאחר ארבעים יום וארבעים לילה רצופים בהם ירד המבול, והמים מתייבשים במשך מאה וחמישים יום עד שנחה תיבת נח על הרי אררט. ברית הקשת לאחר שנח לומד שיבשה הארץ, באמצעות היונה ששולחה ולא שבה, הוא יוצא מן התיבה ומקריב קורבנות. לאחר יציאת בעלי החיים מן התיבה, אלוהים מבהיר שמותר לבני אדם לשחוט בעלי חיים למאכל, ושלעומת זאת רצח של בני אדם הוא אסור. אלוהים מבטיח לנח שלא יביא מבול נוסף על העולם, וכאות להבטחתו זו הוא נותן את הקשת בענן. 260px\|ממוזער\|בניו של נח מוצאים אותו מעורטל ושיכור. שמאל\|ממוזער\|260px\|מגדל בבל מאת פיטר ברויגל האב. שכרותו של נח נח נוטע כרם ומשתכר מן היין. בנו חם רואה אותו שוכב עירום באוהלו ומספר על כך לשם ויפת, שמכסים אותו כדי למנוע את המשך השפלתו. בעקבות זאת מקלל נח את כנען בן חם, ולעומת זאת מברך את שם ויפת. תולדות בני נח בעקבות המבול שגרם להכרתת האנושות הקודמת והישארותם של בני נח מסופר על התהוות האנושות והתפלגותה לעמים ולשונות מבני נח היחידים שנותרו. ומסופר בו על נמרוד הגיבור ציד ותחומי ממלכתו. מגדל בבל בהמשך הפרשה מפורטים קורותיהם של צאצאי נח. בתוך הדברים מסופר על הניסיון לבנות את מגדל בבל ועל הדרך בה אלוהים מנע זאת באמצעות בלילת שפתם של הבונים והפצתם על פני כל הארץ. עשרה דורות מנח עד אברהם בהמשך באה רשימת עשרת הדורות מנח עד אברהם, שבסיומה באה היכרות ראשונה עם משפחתו של אברהם, שבשלב זה עוד נקרא "אברם". מסופר כיצד החל אביו תרח ללכת מאור כשדים לארץ כנען, אך החליט להישאר בחרן ובסופו של דבר מת שם. תאריכי הקריאה השבת בה קוראים את פרשת נח יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים: שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא - א' בחשוון שנת גכה ושנת גכז - ג' בחשוון שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה - ד' בחשוון שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג - ו' בחשוון הפטרה מפטירים בספר ישעיהו , החל מ. הספרדים מסיימים ב, התימנים ב, והאשכנזים ואיטלקים שם ב. בהפטרה מזכיר הנביא את השבועה שנשבע אלוהים "מעבור מי-נח עוד על הארץ". בנוסח רומניא, התחילו , וסיימו . בשנים המתחילות ביום חמישי (כ-31.9% מהשנים) פרשת נח נקראת בשבת ראש חודש חשוון וקוראים בה את הפטרת "השמים כסאי", ובנוסח רומניא, הפטירו כבכל שבת ראש חודש ב עד פסוק יח. קישורים חיצוניים * נח קטגוריה:נח	2024-04-17T07:12:09
ברדא (נהר)	בַּרַדַא (בערבית: بردى) הוא הנהר המרכזי שחוצה את דמשק, בירת סוריה. הנהר מוזכר בתנ"ך בשם אמנה או אבנה כמקום בו חשב נעמן להתרפא מצרעתו. פליניוס הזקן מזכיר את הנהר בחיבורו תולדות הטבע. שם הנהר נקרא חיזרו-ראה שפירושו ביוונית הוא זרם הזהב. קישורים חיצוניים ממוזער\|320px\|ימין\|הגשר במעבר סוק ואדי ברדא ; ציור בספרה של קתרין טובין "צללי המזרח", 1855 קטגוריה:סוריה: נהרות	2024-09-21T09:50:21
שארל בודלר	ממוזער\|שמאל\|200px\|פרוטומה של בודלר מאת פייר-פליקס מאססו בגני לוקסמבורג שארל פייר בודלר (בצרפתית: Charles Pierre Baudelaire; 9 באפריל 1821 – 31 באוגוסט 1867) היה משורר, מתרגם ומבקר אמנות צרפתי. נחשב לאחד המשוררים הצרפתים החשובים במאה ה-19. קורות חייו ממוזער\|פרוטרט של בודלר בגיל 23 (1844) בודלר נולד בפריז והיה לאחד מהמפורסמים במשוררים המודרניים. הוא שילב תובנות פילוסופיות בשיריו בחלקם בעלי אופי דקדנטי. מאהבתו במשך תשע-עשרה שנה הייתה השחקנית והרקדנית ז'אן דובאל , הידועה בתור "אולימפיה" מציורו המפורסם של אדואר מאנה הנושא את אותו שם. בשנותיו האחרונות נהג ליטול סמים, כאופיום וחשיש, וכן הירבה לשתות אלכוהול. בודלר נפטר בגיל צעיר, משבץ. הוא נקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. יצירתו שירתו אופיינה בשילוב ביו מסורת השירה למסורת הפרוזה ובחינת מצבו של האדם. רבות מעבודותיו הושפעו מנטייתו לסינסתזיה (Synaesthesia) - עירוב של החושים, כלומר האפשרות להריח מראות או לראות קולות. הוא כתב מספר שירים על נושא זה עצמו, כשיר "Correspondances", המשתמש בדימויים ובסמליות המבוססים על ניסיונו של בודלר בסינסתזיה. בודלר היה משורר חושני, הוא התנסה בחוויות חושניות והביע אותן בשיריו. המשורר אנדרה ברטון כינה אותו סוריאליסט. בודלר תרגם לצרפתית את המשורר האמריקני אדגר אלן פו. כאשר יצא לאור ספרו "פרחי הרע" בשנת 1857, הסופר, המדפיס והמוציא לאור נתבעו לדין ונמצאו אשמים בפרסום דברי תועבה וכפירה. "אתה - הקורא הצבוע - כפילי - אחי!" התייחס בודלר לקוראיו, בין דפי הספר. שישה שירים הושמטו מן היצירה על מנת לאפשר פרסומה. במחצית השנייה של המאה העשרים זכתה יצירתו של בולדר להערכה מחודשת. רבות מיצירותיו פורסמו לאחר מותו. כתביו ספריו בעברית צייר החיים המודרניים, מבחר כתבים אסתטיים, תרגמו מצרפתית מיכה פרנקל ואבי כץ; מבוא - עמינדב דיקמן, ספרית פועלים, בני ברק, 2003. פרחי הרע, מצרפתית אליהו מייטוס, תל אביב, תשכ"ב 1962. פרחי הרע, מבחר, תרגם מצרפתית דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשנ"ז 1997. פואמות קטנות בפרוזה, תרגם מצרפתית נ’ רבן, ספרי דורון, מרחביה, 1948. הספלין של פריז, שירים קטנים בפרוזה, מצרפתית - דורי מנור, משכל, תל אביב, 1997. משירי שארל בודלר, מצרפתית - דוד גלעדי, עקד, תל אביב, תש"ן 1989. המקוללים, משירי שארל בודליר, פול ורלן, ארתור רמבו, הביאם לדפוס יונה דוד, עקד, תל אביב, תשכ"א 1961. גני-העדן המלאכותיים: על היין, החשיש והאופיום; תרגם מצרפתית והוסיף הערות - דורי מנור, משכל, תל אביב, 2003. תריסר שירים קטנים בפרוזה; עברית: דוד פרישמן, אורי ניסן גנסין. עורך הספר: יהודה ויזן, דחק, הוצאת 'עמדה', 2010 ראו גם פרחי הרע לקריאה נוספת שארל בודלר - 'עצות לסופרים הצעירים' (מצרפתית: אביבה ברק), דחק ג', 2013. שארל בודלר - 'צעצוע ולִקחו', (מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר), דחק ג', 2013. ת"ס אליוט -'השיעור של בודלר' (מאנגלית: ערן הדס), דחק ג', 2013. איתמר אבן-זוהר, "SPLEEN" לבודליר בתרגום לאה גולדברג, נדפס בהספרות, כ'א, תשל"ו 1976. ז'אן-פול סארטר, בודלר, כתר, 1986. אנרי טרויה, בודלר - ביוגרפיה, דביר, 1997. פול ואלרי, "מצב בודלר", מסה. מצרפתית: דורי מנור, מופיע כנספח ל"פרחי הרע" מאת שארל בודלר, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1997, מצרפתית: דורי מנור. חמוטל בר-יוסף, בודלר בספרות העברית, נדפס בגיליון מיוחד, 1999. דרור אידר, "אלתרמן - בודלר, פריז - תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'", כרמל 2003. זיוה שמיר, על רקבובית פרחי הרוע, הערות אחדות על השפעת בודלר על השירה העברית החדשה, נדפס בשבו, 14, 2005. תאופיל גוטייה, בודלר, תרגמה מצרפתית אביגיל בורשטיין, נהר-ספרים, 2010. קישורים חיצוניים תרגום של אורי ניסן גנסין לשיר "בטרם בוקר" של שארל בודלר מתוך פרויקט בן-יהודה "השתכרו", שיר בפרוזה מאת שארל בודלר, תרגם מצרפתית דורי מנור (קריאה פומבית של התרגום) "דמדומי הערב" מתוך "פרחי הרע" בתרגום דורי מנור "השמש" מתוך "פרחי הרע" בתרגום דורי מנור הפתיחה לספרו של דרור אידר על שארל בודלר ונתן אלתרמן תומר פרסיקו, בודלר על היופי שבאהבת מכוערות, בלוג באתר "רשימות", 26.1.2007 יורם ברונובסקי על תרגומו של דורי מנור ל"פרחי הרע" מאת בודלר קטע מתוך 'תריסר שירים קטנים בפרוזה' ב-nrg מעריב. אורנה ליברמן, על השיר התעלות של שארל בודלר, מגזין אימגו אורנה ליברמן, שארל בודלר: על השיר ספלין, מגזין אימגו , 9 באפריל 2013 הערות שוליים קטגוריה:משוררים צרפתים קטגוריה:משוררים סימבוליסטים קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: צרפתים קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1821 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1867	2024-09-02T07:41:55
קנה (פירושונים)	קנה הוא שם שמציין צילינדר (גליל) חלול, שקוטרו קטן יחסית לאורכו. קטגוריה:שמות משפחה קטגוריה:שמות פרטיים	2024-07-25T08:27:11
פנגולין עצים קטן	פנגולין עצים קטן (שם מדעי: Phataginus tricuspis) הוא מין בסוג פנגולין עצים הנפוץ ביערות הטרופיים של דרום-מזרח אפריקה. מאפיינים אורך גופו של הפנגולין כ-45 ס"מ כשאורך זנבו הוא 30 ס"מ. משקלו 3–4 ק"ג ומספר הוולדות 1–2. הוא ניזון מנמלים וטרמיטים. צבע גופו בצידו העליון הוא חום וגחונו לבן. ממצחו עד קצה הזנב והרגליים במחציתם מכוסים קשקשים קשים. בכל קשקש שלושה חודים והם סדורים כרעפים ומשמשים להגנה. הזנב חזק דיו כדי לשמש גם להנסת אויבים. שערות מכסות את החרטום המוארך, השפתיים, תחתית העיניים והגחון. לשונו של הפנגולין גמישה, ארוכה מאוד, ודביקה בקצותיה, והיא מקופלת בתוך פיו. כשהוא מאתר מזון, לשונו נשלפת במהירות והוא מכה בה בחרקים ובכך מצמיד אותם אל לשונו ובולע אותם. הפנגולין חסר שיניים וריסוק החרקים ולעיסתם מתבצע על ידי שיניים קרניות קטנות המצויות בשוער הקיבה. חוש ראייתו חלש ושמיעתו בינונית משום שהוא חסר כל אפרכסות אוזניים. לעומת זאת, חוש הריח שלו מפותח למדי. רגליו קצרות ובקצות אצבעותיהן טפרים מאונקלים, חזקים וחדים מאוד. בעזרת הטפרים חודר הפנגולין לקני הנמלים ולתלי טרמיטים. לאחר מכן הוא מחדיר לקנים את חרטומו, שולף את לשונו וצד את מזונו. שחייתו מהירה למדי אך תנועתו על הקרקע איטית, הן בהליכה והן בטיפוס אל צמרות העצים. הוא פעיל בלילה ובשעות היום שוכן בצמרות העצים כשהוא מקופל בין הענפים. הוא מסתייע בלפיתת זנב לשם אחיזה נוספת, בעיקר בשעה שהוא משתמש בגפיו הקדמיות כדי לחדור לקני נמלים וטרמיטים. הנקבה ממליטה פעם בשנה ונושאת את גוריה על זנבה עד שהם יכולים להלך באופן עצמאי. בעת סכנה היא מצטנפת ומכנסת את הגורים למרכז המעגל שיצרה, ובצורה זו היא מגוננת עליהם בעזרת הקשקשים הקשים והחדים, אותם היא זוקפת עד חלוף הסכנה. המין נמצא בסכנת הכחדה בשל ציד והרס יערות הגשם. קישורים חיצוניים פנגולין עצים קטן, באתר IUCN קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קונסטנטין סמואל רפינסק קטגוריה:פנגוליניים קטגוריה:קניה: יונקים קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים קטגוריה:גינאה: יונקים קטגוריה:מינים בסכנת הכחדה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821 קטגוריה:חוף השנהב: יונקים	2022-03-07T14:50:22
רמב"ן	רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194 בערך – ה'ל' 1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס). קורות חייו 250px\|ממוזער\|שמאל\|בית הרמב"ן בעיר העתיקה של ז'ירונה הרמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, בערך בין השנים 1195-1190. שמו הרשמי בקטלאנית בונאסטרוק סה פורטה Bonastruc ça Porta, ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות "Nahmánides" – נחמנידס – "הנחמני" ביוונית. בצעירותו למד מפי רבי יהודה בר יקר מתלמידי הריצב"א מדמפייר, וממנו קיבל הרמב"ן את תורתם של בעלי התוספות. את רבו זה מזכיר הרמב"ן פעמים רבות בחיבוריו, לרוב בברכת החיים, בתואר "מורי נ"ר" (נטריה רחמנא = ישמרהו ה'), ומביא פירושים שקיבל ממנו. רבו השני היה רבי נתן בן רבי מאיר, אשר בצעירותו למד אצל הראב"ד בעל ההשגות ובהמשך למד אף הוא אצל הריצב"א, וגם אותו הוא מכנה בתואר "מורי", ממנו קיבל את תורת פרובנס, עם תורת צרפת. בצעירותו היה רמב"ן בקשר עם רבני צרפת דרך בן דודו רבי יונה גירונדי ואף שלח מדברי תורתו לרבי יחיאל מפריז ועוד. הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים – פרשנות מקרא, פרשנות התלמוד, פסיקת הלכה, קבלה ושירה. הרמב"ן מוכר כאחד מהוגי הדעות של היהדות. תלמידו הרשב"א ורבי יצחק דמן עכו העידו שלפרנסתו עסק ברפואה. עקבות לכך נמצאות בפירושו לתורה לגבי איסור נדה, לגבי איסור מאכלות אסורות לגבי נגע הצרעת ועוד, במקומות רבים מסתמך על דעות הרופאים, על ספרי רפואות ואף מביע דעה אישית בענייני רפואה. תחום נוסף שהרמב"ן שלט בו, והעריך אותו היה תחום המאגיה. הוא ראה בתחום זה, נושא קרוב לתחום הרפואה והתייחס אליו כאל מדע. ממוזער\|חידושי הרמב"ן למסכת גיטין חותמו האישי של רמב"ן התגלה בשנת 1972 על ידי אורי טהון בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק'. החותם נרכש על ידי מוזיאון ישראל ומוצג בו מאז שנת 1972. החותם עשוי סגסוגת שעיקרה נחושת ובדיקה בפלואורסצנצית קרני רנטגן, שנעשתה בעקבות ערעורים בלתי מנומקים, מצאה שהרכבה דומה להרכב של מטבעות מהמאה ה-13 ושונה מאוד ממתכות של המאה ה-20 ועל כן טענו החוקרים מגן ברושי ויורם ניר-אל שהחותם אותנטי. בפולמוס על כתבי הרמב"ם בסוף האלף החמישי, כשהיה רמב"ן קרוב לגיל ארבעים, התגלעה מחלוקת בין חכמי פרובנס לבין חכמי צפון צרפת על ספרי הרמב"ם – ספר המדע וספר מורה נבוכים. היה זה הגל השני בהתנגדות לספרי הרמב"ם, שהתפתח בעקבות התפשטותם של ספרי הרמב"ם והתגברות השפעתם על הציבור. בראש המתנגדים לספרי הרמב"ם עמדו רבי שלמה מן ההר ממונפלייה שבפרובנס, ותלמידיו רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן אשר. מתנגדי הרמב"ם בפרובנס הפיצו ברבים את דעתם, ועוררו את חמתם של מרבית חכמי פרובנס, שהיו תלמידים מובהקים של הרמב"ם. וכך נידו את רבי שלמה מן ההר ותלמידיו, בתגובה, שלח רבי שלמה מן ההר את רבי יונה אל חכמי צרפת, שהיו רחוקים מפילוסופיה והם החרימו את הוגי ספר מורה נבוכים וספר המדע. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה בקהילות צרפת וספרד. רמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין, ובשנייה הוא מנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם. בראש האיגרת מכופף הרמב"ן את קומתו בפני חכמי צרפת ומאריך בשבחם. לאחר מכן הוא מסביר שהרמב"ם הוכרח לכתוב את ספרו נגד הפילוסופיה שהתפשטה בספרד, וכדי לענות תשובות לציבור שהושפע מכתבי אריסטו. בהמשך תוקף הרמב"ן את חכמי צרפת על זלזולם ברמב"ם ומתאר את פועלו החשוב והנצרך, בהמשך עונה לתשובות להשגות בענייני גיהנום והגשמה, ולבסוף מסכם שאת ספר מורה נבוכים יש ללמוד בצורה פרטנית ולא ציבורית וקורא לביטול החרם על הספר. בסוף הוא מבקש לנהוג בכבוד ברבי שלמה מן ההר. בהמשך הפולמוס תומכי הרמב"ם הלעיזו על רבינו יונה והצביעו על פגם במשפחתו. מכיוון שהרמב"ן היה קרובו ולעז זה היה גם עליו, הוא כתב נגדם שתי איגרות חריפות, בהן תקף אותם הן מהפן ההלכתי והן מהפן המוסרי. הרמב"ן פנה לרבי משולם בעל ספר ההשלמה שהיה מתומכי הרמב"ם וביקש ממנו שישתיק את המלעיזים. ויכוח ברצלונה בשנת 1263 חיימה הראשון, מלך אראגון כפה על רמב"ן להשתתף בוויכוח פומבי בנושא המשיחיות של ישו נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani) אשר כונה פראי פול. הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים בלתי רצופים – 20, 27, 30 ו-31 ביולי. הרקע לוויכוח הגיע מתוך אמונה נוצרית בתלמוד, והוכחות ממנו לשילוש הקדוש, לתחיית המתים של המשיח, ולזהותו לאל. את גישה זו של אמונה נוצרית בתלמוד ייסד ריימונדוס מרטיני בספרו פיגיון האמונה, וממשיכו היה פראי פול. הוויכוח נערך בארמונו של מלך אראגון, חיימה (יעקב) הראשון, ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני. ביום השני הוויכוח נערך ב"קלישטרויש שלהם", כלומר בבית התפילה של הנוצרים בברצלונה, וכנראה הכוונה לכנסייה של העיר ברצלונה, שעליה עומדת קתדרלת אולליה הקדושה. הוויכוח סב סביב כמה נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, האם המשיח בא, האם ישו הוא המשיח, והאם למשיח כוח וסמכויות כשל אלוהים. הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, לרמב"ן היה חופש ביטוי. עם זאת, את עיקר הוויכוח ניהל פראי פול, ורמב"ן ענה תשובות ולא שאל. פראי פול ניסה להוכיח את משיחיותו של ישו מתוך אגדות התלמוד. בתגובה רמב"ן הציג את האבסורד שבדבריו – שלא ייתכן להוכיח את משיחיותו של ישו מדברי חכמי האגדה שהיו יהודים. פראי פול לא ענה לגופו של עניין ושאל שאלות מאגדות שונות. בתשובה, הרמב"ן הראה שפרשנותו לאגדות חז"ל שגויה, וכן הצביע על סתירות פנימיות בטענותיו של פראי פול. כמו כן ניסה פראי פול להוכיח את פרשת מותו ותחייתו של המשיח מתוך פרשת "הנה ישכיל עבדי" ( ואילך), אך רמב"ן פירש את הפרשה כמתייחסת לעם ישראל ולא למשיח, וכן הראה שאף אם נפרש אותה כמוסבת על המשיח, היא אינה עולה בקנה אחד עם קורות חייו של ישו. רמב"ן הציע לפרש את הפרשה בפרוטרוט אך הצעתו לא התקבלה. רמב"ן כתב את ביאורו בנפרד והוסיפו לחיבור. בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש המלך בבית הכנסת הגדול בברצלונה. רמב"ן עלה אחריו וחלק על דבריו בכבוד. אחריו דיבר האח רמון דיפונייא פורטי וביאר את השילוש הקדוש. רמב"ן שאלו והתקילו עד שהודה שהשילוש ועל כך ענה רמב"ן, . לאחר מכן דרש הרמב"ן בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה, שיש האומרים שהיא הדרשה שנקראת דרשת תורת ה' תמימה. לאחר השבת עמד הרמב"ן לפני המלך, שאמר לו: "שוב לעירך לחיים לשלום", נתן לו 300 דינרים ונפרד ממנו באהבה רבה. כשנתיים לאחר הוויכוח, דרשו יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט, בטענה שרמב"ן השמיץ בספרו את הנצרות. בתיווכו של מלך אראגון נדחה המשפט, אך שנתיים לאחר מכן השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור קלמנס הרביעי להעניש את הרמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח". ולכן בשנת 1267, נאלץ הרמב"ן לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל. על הוויכוח הופק סרט באנגלית (עם תרגום לעברית) הממחיז את עיקרי הוויכוח. בארץ ישראל רמב"ן הגיע לירושלים בשנת ה'כז (1267), וכנראה הגיע לארץ ישראל דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ ישראל בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם רמב"ן במקרה כזה יכול היה ללכת לכל ארץ אחרת. אחרים טענו שהמניע הוא כפי שציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה: , פירוש המשפט "טלטול נשמתי בחיק אמי" לפי ישראלי הוא רצונו "לשקם את הקטסטרופה ההיסטורית רבת השנים של התנכרות הארץ לבניה וניסיון לכונן מחדש את הקשר האינטימי בין הארץ ובין בניה ואת החיים ההרמוניים בחיק האם". חוקרים אחרים טענו כי רמב"ן עלה לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל, מתוך תפיסה שרק בארץ ישראל ניתן לקיים את המצוות בשלמות, או מתוך חוויה מיסטית לעלות מ"ארץ של מטה" ל"ארץ של מעלה". מעכו נסע לירושלים ותיאר את מצבה העגום של ירושלים, שבה ארגן קהילה ובנה בית כנסת. בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל. לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשה לראש השנה" בסביבות 1269, ועל פי האגדה הקים שם ישיבה, משם לא ידוע לאן המשיך. מותו ומקום קבורתו לאחר שרמב"ן חזר לעכו בשנת 1270, תיעודים ממנו כבר לא קיימים. ההערכה היא כי הוא נפטר בארץ ישראל ככל הנראה באותה שנה.ישנן כמה וכמה מסורות על מקום קבורתו: ירושלים (במערת רבי עובדיה מברטנורא), חברון - באיגרת שכתב לבנו סיפר שהולך לחצוב לעצמו קבר בחברון ויש שהסיקו לפי זה שאכן נקבר שם, המקור הקדום ביותר הוא עדות שנכתבה מספר שנים לאחר פטירתו ולפיה נקבר בחיפה בתחתית הר הכרמל. אגודת 'אהלי צדיקים' איתרה בשולי בית העלמין היהודי הישן של חיפה מערת קבורה ובה מספר קברים, ולטענתה קבורים בה רבי אבדימי דמן חיפה, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז ורבי שמשון משאנץ. אחרים מפקפקים בטענתם. יש ששיערו שנקבר במערת הקבורה היהודית מימי התלמוד הנמצאת מתחת למסילת הרכבת, בשכונת חיפה אל-עתיקה. משפחתו הרשב"ץ ייחס את משפחת הרמב"ן לרבי יצחק אלברצלוני. רמב"ן מתאר באיגרת את אחד מאבותיו כמי שכלכל והציל ממוות את בני העיר. על אביו כמעט ואין ידיעה למעט אזכור אחד בו מוזכר הרמב"ן בתואר "רבי משה י"א בן כבוד השוע הנכבד ן' ר' נחמן". מהעובדה שרמב"ן לא מביא שמועות למדניות מאבותיו נראה שלא היו מהאליטה הרבנית של העיר אלא מהמשפחות הוותיקות שבעיר. לאמו של רמב"ן היו שני אחים: אברהם ויוסף. בנו של אברהם היה רבי יונה גירונדי. לרמב"ן היו כמה בנים: נחמן, שאליו שלח רמב"ן את איגרתו המפורסמת, ושלמה, שנשא את בת דודתו השנייה – בתו של רבי יונה גירונדי. על בסיס דבריו בדרשה לראש השנה, קיימת הערכה כי היו לו גם בנות אלא ששמן לא נודע. אחד מבניו חיבר פירוש למסכת ביצה. והיה בן נוסף שהיה מקורב למלכות והשתקע בקסטיליה ואף אליו שלח הרמב"ן איגרת. במספר תעודות היסטוריות מוזכר בן נוסף בשם יוסף. מצאצאיו הידועים: הרשב"ץ, הרשב"ש ורבי יעקב ששפורטש. הנצחתו בביקורו בירושלים הקים רמב"ן בית כנסת. בשנות השלושים של המאה העשרים זיהה אותו האדריכל יעקב פינקרפלד כמבנה המוכר כיום בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי. השערתו של פינקרפלד התקבעה בתודעה הציבורית, ומאז ועד היום השתרש שמו של בית הכנסת כ"בית כנסת הרמב"ן". אולם, מבחינה מחקרית קשה לקבל את השערתו, מאחר שמבנה זה אינו תואם כלל את התיאור באיגרת הרמב"ן משום שאין בו לא כיפה ולא עמודי שיש, ואף מיקומו של בית הכנסת בעייתי, שכן בעת ישיבת הרמב"ן בירושלים, ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו. הארכאולוג מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ–150 מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן). מספר רחובות ומוסדות בישראל קרויים על שמו, בית כנסת הרמב"ן בקטמון, רחוב בירושלים, רחוב בתל אביב ועוד. בירושלים יש מערה המכונה בפי העם "מערת הרמב"ן" בה על פי האגדה רמב"ן התפלל בביקורו בירושלים, לאגדה אין אחיזה במציאות. במוזיאון להיסטוריה יהודית בז'ירונה מוקדשת קומה להגותו, ספר ביוגרפיה אודותיו נכתב לראשונה בתרנ"ח ומאז נכתבו מעל עשרה ספרים החוקרים את הגותו ותולדות חייו, על ידי פרופסורים רבים. תלמידיו תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית. המפורסמים שבתלמידיו הם הרשב"א והרא"ה. תלמידים נוספים הם ר' יצחק בן אברהם מנרבונה, ר' דוד בונפיד, רבי נתן בן יוסף שחיבר פירוש לספרו הלכות נדרים, אנונימי מחבר הפירוש לרי"ף למסכת ברכות ועוד. רבי שמואל הסרדי היה חברו ותלמידו; עשרות תשובות של רמב"ן שוקעו בספרו. בתורת הקבלה תלמידיו הידועים הם רבי יצחק דמן עכו, רבי יצחק בן טודרוס, ורבי ששת דסמרקדיל. בשנת ה'תשפ"א יצא לאור ספר בשם "קבלת הרמב"ן" – ביאורי תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, לפירושו לתורה. בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, שתרמו רבות ליהדות ספרד. והשפעתו נראתה בדורות הבאים של חכמי ספרד. דבריו ושיטת לימודו משוקעים במידה ניכרת בחיבורי רבנו בחיי, הריטב"א, הר"ן, נימוקי יוסף ואחרים. וכלשון תלמיד תלמידו הריטב"א: . כתביו רמב"ן חיבר ספרים רבים בכל תחומי היהדות מקרא, תלמוד, אגדה, הלכה, שו"ת, מוסר וקבלה. רח"ד שעוועל ומוסד הרב קוק הדפיסו את רוב כתביו, פירושו למקרא ולנ"ך, תשובות, והשגות לספר המצוות, כמו כן ליקט את כתביו הקטנים והדפיסם בספר "כתבי רמב"ן" שני חלקים ירושלים תשכ"ד.ביקורת על הספר ראו, אפרים גוטליב, כתבי רבי משה בן נחמן, בכתב העת קריית ספר, כרך מ, 124 - 132. תשלום הלכות לרי"ף חיבורו הראשון, שחיבר בגיל שבע עשרה בערך, היה השלמה להלכות הרי"ף לתחומים שבהם הוא לא כתב – הלכות נדרים, בכורות, וחלה. השלמה לנדרים נדפסה לאחר מסכת נדרים עם ביאור הריטב"א והנימוקי יוסף, וההשלמה להלכות בכורות וחלה נדפסה בסוף מסכת בכורות, עם ביאור 'הלכות יום טוב' שנכתב על ידי המהרי"ט אלגאזי. הספר יצא גם כספר נפרד על ידי מכון ירושלים עם ביאור מאת הרב אהרון מרדכי שדמי והרב ברוך אוירבך. בספר זה חיקה רמב"ן את סגנון הרי"ף, קיצר את המשא ומתן שבגמרא וכמעט ולא הביא רבנים שקדמו לו, למעט גאונים אותם גם הביא הרי"ף. בספר הוא מגן על הרי"ף ודוחה קושיות שהקשו עליו. ספר במתכונת דומה הוא הלכות נדה, אך ספר זה הוא בצורה של פסקים בלבד ללא משא ומתן. בהקדמה הוא מספר שתלמידיו ביקשו ממנו לכתוב את הספר. הרשב"א הסתמך על ספר זה בספרו תורת הבית חלק בית הנשים. השגות הרמב"ן מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" של ראשונים על מייסדי מסורת זו – גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת מוטמע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו: ספר מלחמות השם – תשובות להשגות בן עירו רבי זרחיה הלוי, "בעל המאור", על הלכות הרי"ף. הללו נדפסו בדפי הרי"ף עצמם. את הרז"ה תוקף בחריפות בלשונות כמו, , , , גם כשהוא לכאורה משבחו, זה בדרך כלל בלעג מר. לדוגמה בתחילת מסכת סוכה בעל המאור הסיק שהרי"ף צודק. הרמב"ן פותח בשבח: , אך מיד לאחר מכן מוכיח שלא היה צריך את הרז"ה כדי לדעת שהרי"ף צודק. רמב"ן זיקק את נוסחאות הגמרא וציין בהרבה מקומות להוספות הסבוראים בגמרא. בספר זה לא מוזכר הרמב"ם אלא פעם אחת. יש שטענו שספרי הרמב"ם עוד לא הגיעו לגירונה בתקופה זו, אך אין זה סביר מפני שעברו כבר לפחות שלושים שנה מאז שחובר ספר משנה תורה. הרב חיים דוב שעוועל טען שהרמב"ן לא הביא את דברי הרמב"ם מפני שמגמתו של הרמב"ן בחיבור היא הוכחות מן הסוגיות לדברי הרי"ף, והרמב"ם בחיבורו לא ביאר סוגיות. ספר הזכות – תשובות להשגות הראב"ד על הלכות הרי"ף. גם אלו נדפסו עם הרי"ף. יחסו של הרמב"ן לראב"ד הוא באימה ובחרדת קודש וסגנון ההשגות עליו מתון בהרבה מהשגותיו על רז"ה. החיבור קיים רק למסכתות יבמות, כתובות וגיטין. בשני ספרים אלו, שהם מראשוני ספריו שחיבר בצעירותו, ניכרת עדיין השפעת תלמוד ספרד בסגנונו – בניגוד לחידושיו לתלמוד שבהם כבר שילב את תלמוד צרפת בתלמוד ספרד. השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם – בשורשים לספר המצוות מעלה הרמב"ם יסודות ליצירת מניין המצוות ומעלה לא אחת טענות כנגד ספרו של ר' שמעון קיירא, הלכות גדולות, שעוסק במצוות ובמניינן. הרמב"ן בהשגותיו מגיב על רוב טענותיו של הרמב"ם ואף מבקר את מניין המצוות שלו. ראו ערך מורחב בנושא: מניין המצוות על פי הרמב"ן. השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה). השגות הרמב"ן על הלכות לולב להראב"ד – המתייחס לפסקים של הרי"ף. השגות אלו נדפסו על ידי שעוועל בתוך תשובות הרמב"ן. פירושו למקרא ממוזער\|פרוש הרמב"ן לתורה דפוס ונציה רמב"ן חיבר ביאור מקיף לכל התורה והוא מפורסם בשם "פירוש הרמב"ן לתורה". הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, הידוע בסגנונו המאריך, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, הרמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים. פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד, כפירוש יסודי לתורה וכן כמקור לאמונה היהודית, וכלשון רבי חיים מוולוז'ין: , החתם סופר כתב אף הוא לשון דומה: . פרוש הרמב"ן נדפס לראשונה בשנים רל"ג – רל"ז ברומא (חלק א חלק ב באתר היברובוקס). הפירוש תורגם לאנגלית על ידי הוצאת ארטסקרול שעל ידי הוצאת מסורה. מיקום הכתיבה וההוספות בהיותו בספרד כתב רמב"ן את פירושו לתורה. עם עלותו לארץ ישראל ערך רמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו. ישנם שני סוגים של שינויים והוספות, שינויים טכניים – בעקבות חשיפתו לחיבורים נוספים והתרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל וממצאים שנתגלו לעיניו, ושינויים ענייניים בהם הרמב"ן חזר בו מדבריו הקודמים או הוסיף ושינה פירוש. רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד של החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים). סגנונו בפירוש התורה בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי. אבן עזרא כתב ביאור רציונלי למקרא, רש"י לעומתו כתב ביאור תוך הסתמכות על מדרשי חז"ל, רמב"ן נוקט בדרך כלל בדרך האמצע. פרשנותו של הרמב"ן מתחלקת לשניים: פשט – פרשנות מילולית, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט דברי הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי–פיזיקלי (חכמת הנגלה). סוד – ביאור הפסוקים על פי פנימיות התורה (חוכמת הנסתר) כגון ה-קבלה. בלשון הרמב"ן "על דרך האמת", או "דרך האמת לאמיתו". תחת הקטגוריה הזו מופיעה גם פרשנות טיפולוגית, כגון פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא. סודותיו התפרסמו מאוד עוד בחייו וישנם כשלושים כתבי יד של ליקוט מסודותיו – שנקראים "פירוש קצר" שנכתבו עוד בחיי הרמב"ן. כשראה רמב"ן את תפוצת הסודות ושגם אנשים פשוטים קראו אותם, הוסיף להקדמתו אזהרה שלא ללמוד את הסודות בפירושו. רמב"ן כתב גם פירוש לספר איוב לפני שחיבר את פירושו לתורה. זכריה פרנקל טען שהפירוש אינו של רמב"ן; אהרן ילינק ואחרים דחו את דבריו. כמו כן נטען שחיבר פירוש על שיר השירים, אך הוכח שאינו של רמב"ן אלא של רבי עזרא בן שלמה, וכך כבר כתב הרד"ל. בוויכוח ברצלונה פירש את פרק הנה ישכיל עבדי שבישעיהו נ"ג. רח"ד שעוועל ליקט את פירושיו לנ"ך והדפיסם בספר נפרד. פירושיו לתלמוד רמב"ן חיבר ספרי חידושים על מספר רב של מסכתות תלמוד בבלי. את חיבורו לא כתב לפי סדר מסוים ולא לכל מסכת בנפרד אלא עסק בחידושים של כמה מסכתות יחד. את כתיבת החיבור החל בשנות העשרים שלו, ולא יאוחר מ־1223. הרמב"ן פיתח סוגה ספרותית חדשה – ספרות החידושים לתלמוד – שהחלה אצלו והסתיימה אצל הר"ן. סוגה זו מתבטאת בהעלאת הנקודות המחודשות בלבד, שאותן מבקש הפרשן לבסס וללבן ולשפר דרך משא ומתן על יסוד חידושי קודמיו. הסוגיא נתפסת בעיני הפרשן כידועה, מובנת ומבוארת כל צורכה ללומד, ואין תפקידו של הפרשן אלא להקנות את כל החידושים וללוותם במשא ומתן הנחוץ לליבונם, בשונה מן התוספות אשר עוסקים בפרשנות שוטפת, ומהרי"ף שהביא רק סיכום הלכתי של דברי הגמרא, וזהו ייחודו של הספר – השילוב הרבגוני בין כל השיטות, וכלשון פרופסור יצחק טברסקי: יוצאות מן הכלל הן "לקוטות הרמב"ן" שבהן ניכר ההיבט המעשי של הספר והרצון לקבוע הלכה מסוימת דווקא, והן אוסף דיונים קצרים וארוכים על נושאים הלכתיים אחדים השנויים באותן מסכתות שבהם ביקש הרמב"ן לחלוק על העמדות המקובלות בספרות הרבנית שעד זמנו, ולהסיק מסקנות הלכתיות חדשות ומנומקות היטב משלו. ייתכן שלקוטות אלו הן שלב מוקדם בחיבורי הרמב"ן או אולי שיטת חיבור אחרת הנוספת לחידושים. לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": . למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות. חידושיו שוקעו במידה ניכרת בכתבי תלמידיו ובית מדרשו, הרשב"א, הריטב"א, רבי דוד בונפיד, בנו רבי נחמן, וכן בספרו של רבי יצחק בן אברהם "חידושי תלמיד הרמב"ן". דינא דגרמי ומשפט החרם אל חידושי הרמב"ן נהוג לצרף שני חיבורים, דינא דגרמי ומשפט החרם. דינא דגרמי – חיבור הקשור למסכת בבא קמא ועוסק בדיני גרמי כלומר הנזק הנגרם בעקיפין על ידי האדם. בראשית החיבור מוכיח שרבי מאיר הוא בעל השיטה המחייבת ודעתו דעת יחיד, לאחר מכן מוכיח שדין זה הוא חיוב משורת הדין ולא קנס – הפוך משיטת התוספות, ומסיים בהבדל בין גרמי להיזק שאינו ניכר. הנקודה העיקרית של הספר היא לחלוק על ריצב"א שטען שדין גרמי הוא קנס, וכלשון רמב"ן: הקונטרס יצא עם מספר פירושים, פירוש שושנת יעקב מאת רי"ש שטיינר פרמישלא תרמ"ב, פירוש מאת הרב יוסף אינגבר, פירוש ביאור המשפט וציון במשפט מאת רא"י ברזל, בני ברק תשנ"ז, הרב אהרון ליכטנשטיין מסר שיעורים על קונטרס זה ועמד על יסוד שיטותיו של החיבור, השיעורים נדפסו תחת השם "שעורי הרב אהרון ליכטנשטיין על דינא דגרמי", אלון שבות תשס"ב. משפט החרם – דיני חרמות ונדרים בזמן הזה, בספר ארחות חיים ובספר כלבו העתיקו חלקים גדולים מהספר. במהדורות שונות הוסיפו גם ליקוטים מספר תורת האדם, דרשה לראש השנה, השגות לספר הצבא ועוד. תורת האדם ספר הדן בהלכות רפואה, קבורה, אבלוּת והנושאים הנלווים לכך. הספר נחשב לספר יסוד בפסיקה בנושאים אלו, וכדברי הטור שהלכותיו אלו הם . רבי מנחם בן זרח בעל צידה לדרך כותב שחיבר קיצור לספר וקראו בשם "מנחם אבלים". ככל הנראה מקור שם הספר נעוץ בפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. רמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. רמב"ן קובע בספרו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים". הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ט, ולאחריו בהדפסות רבות, הספר יצא בירושלים תשט"ו בהגהת רבי איסר זלמן מלצר. ספר הגאולה לאור הוויכוחים הדתיים חיבר רמב"ן ספר בשם ספר הגאולה, שבו הוא מבאר את ענייני הגאולה ומחזק את האמונה בגאולה בקרב העם, ומעודדם בדבר הגאולה הקרבה. בשער הראשון הוא מוכיח שבתורה יש נבואות עתידות שעוד לא התגשמו, בשני מסביר את הנחמות שבספר ישעיה, בשלישי מבאר את מראות דניאל על תקופת בית שני, בשער הרביעי רמב"ן מגלה את תאריך הגאולה לשיטתו, שהוא ה'קי"ח. הספר נדפס לראשונה על ידי שמואל נחום מאראט בשנת תרס"ד. שם הספר בכתבי יד ובכתבי הראשונים המביאים אותו הוא לעיתים ספר הקץ ולעיתים ספר הגאולה. דרשות הרמב"ן לידינו הגיעו ארבע דרשות מאת הרמב"ן: דרשה לחתונה – דרשה לחתונה מאת רמב"ן. נדפסה לראשונה על ידי יהושע השל שור. שור כתב שהדרשה היא אולי לחתונה בעקבות התוכן העוסק בענייני נישואין. הדרשה נדפסה לאחר מכן על ידי רח"ד שעוועל והוא הטמיע את הכינוי "דרשה לחתונה". עודד ישראלי הדפיס את הדרשה עם השוואות בין כתבי יד שונים בכתב העת פעמים. רמב"ן כתב את הדרשה בצעירותו, ובתחילת הדרשה הוא מבקש מרבותיו רשות לדרוש. שעוועל כתב שרמב"ן מסר את הדרשה רק לפני האליטה של גירונה, לעומתו ישראלי כתב שלטענה זו אין שחר ורמב"ן בצעירותו נטה לפרסם את סודות הקבלה. דרשת תורת ה' תמימה – דרשה בשבח התורה המכילה את תמצית השקפתו של רמב"ן. החוקרים חלוקים מתי נכתבה הדרשה ובאיזה אירוע. רח"ד שעוועל מתוך השוואה פירושו לתורה סבר שנכתבה בסוף ימיו לאחר שכתב את פירושו לתורה. עודד ישראלי ערך בדיקה השוואתית וטען שהעתיק מהדרשה לפירושו לתורה וחיבר את הדרשה בצעירותו, כך הוכיח גם מנוכחותה הגדולה של הקבלה בפירושו לתורה שאינה נמצאת בדרשה. בכתב יד מוסקבה מופיע המשפט הבא: ישראלי טען בעקבות ציטוט זה שהדרשה נאמרה בערך בשנת 1230, בזמן פולמוס הרמב"ם שהסתעף לעלבונות אישיים נגד רבינו יונה ורמב"ן, כולל פקפוק בייחוסו. ואכן באגרותיו כותב רמב"ן על פולמוס זה ביטויים דומים. סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בדרשה שבה מנסה רמב"ן להסביר שכל החוכמות כלולות בתורה ואין צורך לרעות בשדות זרים – נקודה שעמדה בלב הפולמוס. בראש הדרשה בדפוס קושטא נרשם כלומר שזו הדרשה שנאמרה בגמר ויכוח ברצלונה. החוקרים העלו שתי תמיהות על משפט זה: ויכוח הרמב"ן היה בברצלונה ולא בסרגוסה, ואין זה סביר שרמב"ן יאמר ביטויים קשים נגד הנצרות בנוכחות גדוליה. כמה פירושים ניתנו לשורה זו, למשל שהביטויים הם הוספה מאוחרת, שהכוונה היא שהדרשה נאמרה לאחר שהמלך והשרים יצאו, או שהכוונה שהמלך והשרים היו גרים בסרגוסה. אולם עודד ישראלי פקפק בכותרת זו וטען שהיא נסמכת על אגדה עממית ועל קישור מאוחר שנעשה בין שתי הדרשות. כמו כן, כותרת זו אינה נמצאת בכתבי יד. הדרשה פורסמה לראשונה על ידי הרב חיים אלפואל בספרו נופת צופים. אהרון ילינק ורח"ד שעוועל פרסמו מהדורות דומות אך נקיות יותר משיבושים. אפרים קופפר פרסם קטעים חדשים לדרשה על פי כתב יד אסקוריאל. הדרשה הושלמה על ידי הרב יהודה דביר והרב יעקב זילברליכט, שפרסמו במקביל את קטעי הסיום על פי כתב יד מוסקבה. מהדורה מדעית שלמה עוד לא פורסמה. במחקר הוכח שהדרשה הקיימת בידינו אינה כפי שנמסרה אלא שוכתבה לאחר מכן. הדבר הוכח למשל מהעובדה שיש בדרשה דיונים פרשניים למדניים, וכן מהעובדה שהדרשה נכתבה בעברית שלא הייתה שפת העם בברצלונה. דרשה על דברי קהלת – בדרשה דן על תענוגות העולם הזה האם הם ראויים או לא, וכמה, בראש כתב יד גינצבורג נרשם "מדרש שדרש הרמב"ן ז"ל במדינת יירונה בבית הכנסת" בכתב יד רומא ומינכן נוספו המילים "כשנדר לאביר יעקב לעבור לארץ ישראל", וכך נדפס, לפי כותרת זו הדרשה נמסרה בערוב ימי הרמב"ן, ישראלי טען שכותרת זו היא פרי עטם של המעתיקים, והדרשה נמסרה עוד לפני חיבור פירושו לתורה קטעים מהדרשה פורסמו לראשונה בשנת 1868 על ידי אברהם ברלינר בכתב העת הלבנון, הדרשה במלואה נדפסה על ידי זכריה שוורץ ב־1913, ואחריה במהדורת שעוועל ועוד. דרשה לראש השנה – דרשה זו היא ביאור מקיף בהלכה ובאגדה בענייני חג זה. הדרשה נסובה כמעט כולה על דברי הגמרא במסכת ראש השנה, הדרשה נאמרה בעכו, מסתבר בשנת ה'כ"ט או ה'ל, מפני שבה'כ"ז ובה'כ"ח היה בירושלים, הדרשה יצאה לאור עם באור מאת הרב משה שטרנבוך ובהגהת הרב איסר זלמן מלצר, מהדורה מוערת יצאה על ידי הרב מרדכי קצנלבוגן בתוך חידושי הרמב"ן לראש השנה מהדורת הרשלר. תפילות ופיוטים במהלך הדורות נדפסו כמה וכמה פיוטים ושירים לרמב"ן – תפילות ליום כיפור וסליחות, תפילה לעוברי הים, ותפילה על חורבות ירושלים. כמו כן הקדמותיו לחיבוריו נכתבו בצורה פיוטית ומליצית. הרב משה שבתי ליקט את תפילות הרמב"ן מספרים שונים אשר כתבו בשם רמב"ן וכן מכת"י, והדפיס אותן בספר בשם מנחת משה. הספרות המחקרית מפקפקת בחלקן הגדול אך טוענת שרמב"ן כתב ביאור לסידור, שנעלם מאיתנו. חיבורים קבליים מעטים הם החיבורים הקבליים המובהקים שנדפסו תחת שם הרמב"ן, והם: מאמר על פנימיות הקבלה – נדפס לראשונה על ידי הרב יעקב משה טולידאנו בחוברת הרמב"ן וירושלים. גרשם שלום נטה לייחסו לרמב"ן, לעומתו רח"ד שעוועל טען שאינו של הרמב"ן וכך הוכיח אפרים גוטליב וטען שהתחבר בתקופה מאוחרת יותר וייתכן שהוא של רבי יוסף ג'יקטיליה. פירוש לספר היצירה – שני פירושים נדפסו על שם הרמב"ן, הראשון נדפס במנטובה שכ"ב והשני על ידי גרשום שלום. רח"ד שעוועל הדפיס את הפירוש הקדמון (בתוך כתבי הרמב"ן) וטען שהשני אינו מוסמך לגמרי מפני שנכתב בצורה נרחבת הפוך ממנהג רמב"ן לקצר, וכן מפני שמובא בחיבור המושג צמצום. גרשם שלום חלק על דבריו והוכיח בהוכחות ברורות שפירושו האמיתי אינו הוא אלא השני, זאת מתוך העובדה שכל המקובלים מבית מדרש הרמב"ן מצטטים ממנו ולא מתוך החיבור השני. אבישי בר אשר פקפק גם בפירוש זה. באור מעשה בראשית בדרך הקבלה מיסוד הרמב"ן – ביאור קצר המצוי בהרבה כתבי יד. האגדה מספרת שהתחיל לחבר פירוש באופן סדיר למעשה בראשית על פי הקבלה אך חלה ובאו אליו בחלום והורהו להפסיק את החיבור ואכן הפסיק. מגילת סתרים מהרמב"ן על טעם איסור עריות – המאמר נדפס בתוך פירושו של רבי יהושע אבן שועיב לפירוש הרמב"ן לתורה, פרשת אחרי מות, ובפירושו של רבי שם טוב אבן גאון בספר כתר שם טוב, גרשום שלום הסכים עם ייחוס החיבור לרמב"ן, לעומתם משה אידל פקפק בייחוס החיבור לרמב"ן משני טעמים, בכתבי היד המדויקים של כתר שם טוב החיבור לא מיוחס לרמב"ן, וכן מתוך העובדה שתוכן החיבור מובא באיגרת של חכם בשם רבי משולם שם מביאו כשכתוב של חלום שחלם, ישראלי השיב שדרך רמב"ן להתבסס על חיבורים קודמים, וייתכן שאף פה העתיק והוסיף על דבריו. פירוש עשר הספירות – הובא על ידי רבי יצחק דמן עכו, בחיבור ישנם מוטיבים קבליים התואמים את קבלת הרמב"ן וישנם שלא, היחס במחקר לחיבור מסופק. תשובות הרמב"ן הראשון שהדפיס את תשובות הרמב"ן הוא הרב שמחה אסף, שפרסם אותן מתוך כתב יד פרמא. אוסף זה שוקע גם בתוך ספר התרומה מאת רבי שמואל הסרדי. רח"ד שעוועל הוכיח שכל אחד מהם נבע ממקור שונה וכל אחד צנזר חלקים מסוימים. רח"ד שעוועל ליקט את תשובותיו הנ"ל ומספרי הראשונים כדוגמת צרור הכסף, ריב"ש ורבי יהושע אבן שועיב, והדפיס את התשובות עם מבוא מפורט; השאלות הן של רבי שמואל הסרדי, רבי יצחק בן משולם, רבינו יונה, רבי יצחק בן אברהם מנרבונה, רבי שמואל הספרדי אבולעפיא ותלמידים מטודילה. יואל פלורסהיים ציין עוד כמה תשובות שלא הודפסו ופרסם אותן בסיני. רוב התשובות הן על דיני חושן משפט, אחת בדיני עירובין ושתיים בענייני אמונות ודעות ושעוועל הדפיס אותן בנפרד בתוך "כתבי הרמב"ן". איגרת הרמב"ן לבנו איגרת הרמב"ן היא מכתב המיוחס לרמב"ן, שעל פי הייחוס נכתב כשהיה ארץ ישראל לבנו נחמן ששהה בקטלוניה. האיגרת היא כעין צוואה רוחנית. הרב טוביה פרשל ערער על זהותו של מחבר האיגרת, וטען שהמחבר הוא רבי משה מאיוורא, מכיוון שהאיגרת מובאת בקצרה בשמו בספר כלבו. הרב חיים דוב שעוועל טוען שמחבר האיגרת הוא רמב"ן. לטענתו, קרובו של רמב"ן, רבי יונה, למד אצל רבי משה מאיוורא ונראה שבשובו לספרד שאב ממנו הרמב"ן את תורת המוסר ומתוכה בחר את הכללים שהיו ראויים להיכתב לבנו נחמן. עודד ישראלי הסכים עם דבריו והצביע על הבדל משמעותי בין דבריו לדברי רבי משה מאיוורא – בעוד רבי משה התמקד בהטפה לאימוץ מידת הענווה, המחבר ראה במידת הענווה שער למעלות נשגבות יותר כמו יראת חטא, אהבת השם ודבקות. באיגרת שני חלקים עיקריים: חלק מחשבתי המורה להתרחק מהכעס והצורך שבמידת הענווה, החלק השני הוא חלק מעשי, המתחיל במילים "על כן אפרש", שבו הכותב ממחיש את דרך ההתנהגות במידת הענווה. כמו כן מופיעה באיגרת הדרכה להוציא השלכות מעשיות מלימוד התורה. בסיום האיגרת מורה המחבר לבן לקרוא את האיגרת מדי שבוע ומסיים בברכה. במשך הזמן היו שייחסו לאיגרת סגולות, אך נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ברורה, אם כי בחתימת האיגרת ישנה משמעות סגולית, , אך בכתב יד ותיקן, בריטיש מוזיאום, ובמהדורת ראשית חכמה שורה זו לא מופיעה. קטעים מן האיגרת הולחנו ובוצעו על ידי זמרים שונים. ספרים שיוחסו בעבר לרמב"ן האמונה והביטחון ספר שיוחס בעבר לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור גם על ידי שעוועל. חוקרים רבים עסקו בזהות המחבר. הספר יוחס לרמב"ן בעקבות ציון של תלמיד הרשב"א לרמב"ן בשער האמונה והביטחון, וכן בעקבות פירוש שהובא בריקאנטי בשם הרמב"ן ונמצא בספר. גרשם שלום טוען שאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת, מחבר הספר משיב דברים נכוחים, ממקובלי גירונה. שעוועל סיכם את הדעות השונות וחלק על דברי שלום וטען שהספר הוא של אחד ממקובלי גירונה. ספר גימטריות ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסרות ויתירות וגימטריות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת עוז והדר, עם ביאורים ומקורות. בכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין שמחברו הוא הרמב"ן. רמב"ן בספר הגאולה כותב על נושא הגימטריות "אבל קבלה בידי רבותינו חכמי התלמוד הקדושים ז"ל כי נמסרו למשה בסיני גימט' ידועות להיות זכר ואות לעניין הנאמר ע"פ עם שאר התושבע"פ בעניין אגדה". משמעות דבריו היא שרק גימטריות שמקובלות מהר סיני הן אמיתיות ואנו איננו יכולים לדרוש מדעתנו. לטענת עודד ישראלי קיימים עשרות כתבי יד המיוחסים לרמב"ן וברור באופן ודאי שאינם שלו, ועל כן אמינותו של ספר זה מפוקפקת. אגרת הקודש הראשון שציין שמחברו של אגרת הקודש הוא הרמב"ן הוא רבי ישראל אלנקווה בספר מנורת המאור. האגדה מספרת שרמב"ן חיברו בשביל רבי אברהם בן הרמב"ם, אך כיום ברור שלאגדה זו אין שחר. רוב החוקרים טוענים שאיגרת הקודש לא חוברה על ידי הרמב"ן. רח"ד שעוועל העלה כמה טענות, וביניהן שהריקאנטי, שבכל מקום שהוא מצטט מהרמב"ן הוא מביא אותו בשם אומרו, כשהוא מביא את איגרת הקודש הוא אינו מציין שהוא של רמב"ן. טענה נוספת של הרב שעוועל היא שמחבר האיגרת מתקיף את הרמב"ם שטען שהזיווג הוא דבר מאוס ולטענתו הוא דבר קדוש ועל זה הוא מבסס את הספר, בעוד הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם וכותב שהוא מאוס. פירוש על שיר השירים כמו כן נטען שחיבר פירוש על שיר השירים, וכיום הוכח שהפירוש אינו שלו אלא של ר' עזרא בן שלמה. הגותו כפוסק הרמב"ן חיבר כמה חיבורים בהלכה, הלכות נדרים, בכורות וחלה על מסכתות אלו בצורת הרי"ף, "תורת האדם" על דיני חולה, מת ואבל, והלכות חול המועד והלכות נדה בצורת פסקים קצרים, וכן מאמרי הלכה כגון "דינא דגרמי" ו"משפט החרם". בנוסף לכך כתב תשובות רבות בהלכה. על אף שלא חיבר ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של "הטור" ולאחר מכן ב"שולחן ערוך", לעיתים אף נגד גדולי הראשונים. ספר תורת האדם, לדוגמה, השפיע רבות על הטור בהלכות אלו. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו. פסקיו וחידושיו שנמסרו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו. כמקובל שמאל\|ממוזער\|250px\|איגרת הרמב"ן על גבי קיר הכניסה לבית כנסת הרמב"ן, ברובע היהודי לפי מצב המחקר היום לא ידוע מי היה רבו של רמב"ן בקבלה. היו שכתבו שלמד מאדם הנקרא 'בן בלימה'. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאורים לפירוש הרמב"ן, של רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, אך מסורות אלו מדברות על שמועה ששמע מפיו ולא על יחסי רב – תלמיד, ואף בכתב יד מסופר על מחלוקת ביניהם. אף אין לראות את אחד מהרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה כרבותיו, מפני שקבלתו שונה מקבלתם בפרטים רבים. היו שכתבו שרבי יהודה בר יקר היה רבו בקבלה, אך הוכח שבר יקר כלל לא היה מקובל. עודד ישראלי טען שלרמב"ן לא היה רב בקבלה אלא למד והקיף את כל החומר הכתוב בנושא וגיבש לעצמו שיטה עצמאית, סימוכים לטענתו מצא במסורת המובאת בריקאנטי: . גרשום שלום סבר שקבלת רמב"ן אינה שונה מקבלת גירונה – של הרבנים עזרא ועזריאל. לעומתו משה אידל הוכיח שרמב"ן ייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, וכינה אותה בשם "קבלת ברצלונה". בדרך זו הלכו רוב חוקרי הקבלה דוגמת משה הלברטל בספרו 'על דרך האמת', וחביבה פדיה בספרה "הרמב"ן התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש". אחד ההבדלים שהציגו החוקרים הוא שרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, ולא היה ממפרסמי הקבלה כדוגמת מקובלי גירונה, ועל כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם, כלשונו: . קטע זה נוסף על ידי רמב"ן בסוף ימיו לאחר שראה שמפרשים פירושים לסודותיו לא כפי שהתכוון. לדעת אידל, הסיבה שהסתיר והצניע את תורת הקבלה היא מפני האיסור לספר במעשה בראשית. יאיר לורברבוים הציע מספר נימוקים נוספים, דקות העניינים וחשש לכפירה, דרישה וחקירה בנושאים אלו יכולים להוות פגיעה בכבוד ה', רמב"ן לא קיבל מסורת ברורה בנושאים אלו. עודד ישראלי טען שלרמב"ן היו שלוש תקופות בחייו: התקופה הראשונה, שבה נטה לפרסם את תורת הקבלה, ובה כתב את פירושו לספר יצירה, דרשה לחתונה, ופירוש לסוד מעשה בראשית; התקופה השנייה, שבה נטה יותר להסתיר את תורת הסוד, ובה כתב את פירושו לתורה והטמין בו רמזים רבים על דרך האמת; והתקופה השלישית – סוף ימיו, שבה שלח אזהרה לתלמידיו להסתיר את תורת הקבלה, ולא לנסות להבין את דבריו. הבדל נוסף הוא שבניגוד לקבלת גירונה, קבלת הרמב"ן היא תאורטית בלבד ואינה נוגעת לחיי המעשה, כלומר הרמב"ן מפרש את הסוד שבארבעת המינים ובתקיעת שופר אך כותב שאין לכוון את כוונות אלו בעת המעשה, ואף את התנגדותו לתורת הכוונות העתיק מאיגרתו של רב מאיר בן שמעון מנרבונה מגדולי מתנגדי הקבלה. רבי יצחק דמן עכו וכן תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, כתבו פירושים לפירושו על התורה על פי הקבלה. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה. מדעותיו אגדות חז"ל בספר הוויכוח כתב רמב"ן: מציטוט זה משתמע שיחסו של רמב"ן לאגדות הוא כאל ספרות שאיננה קנונית כמו החלק ההלכתי שבתלמוד, ומשמעות דבריו, כי החלק האגדי איננו מחייב וניתן לחלוק עליו. אך מהסתכלות על שאר כתביו לתלמוד ולמקרא אנו מוצאים יחס חשוב לאגדות ולעיתים אף לפסיקת הלכה. בעקבות כך יש שפירשו בכוונתו שאמר את דבריו לצורך הוויכוח כדי להדוף טענותם אך ודאי שהוא עצמו לא סבר כן. פרשנים נוספים סברו שאין הוא אלא ממשיך דרך הגאונים ביחסם לאגדה באומרם 'אין סומכים על דברי אגדה' וציטוטים מעין אלו, אך זוהי הסתכלות ספציפית על הוויכוח ולא הסתכלות כוללנית על שאר כתביו. שלם יהלום פירש בדבריו שכל כוונתו שהאגדות אינן המדד להשקפות האמונה ולפסיקת ההלכה כי הן נאמרו בדרך דרש ולא בדרך פשט ומפני ששבעים פנים לתורה. עודד ישראלי טען שבצעירותו רמב"ן היסס לחלוק על חז"ל, אך בבגרותו לא חשש להציע את "דרך הפשט" גם אם היא שונה מפרשנות חז"ל, כפי שניתן לראות בפירושו לתורה. רמב"ן התייחס לאגדות במקומות נוספים בכתביו; להלן אחדים מהם. בהלכות נדה כתב: 'וצריך אני להשכילך על אגדה זו... אלא שהם הסתירו דבריהם ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום'. באיגרותיו כתב: 'להחרים ולנדות ולשמת כל לשון המדברת גדולות אשר האלוהים יצמית המלעיג על ההגדות'. ובפי' לתורה כתב: 'ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה'. ארץ ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור קיר של רמב"ן, באודיטוריום בעכו\|250px 250px\|ממוזער\|שמאל\|ציון קבר רמב"ן בחברון, ליד מערת המכפלה אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל הייתה גדולה, ובשונה מרבנים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים, רמב"ן בפירושו לתורה מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל, הרמב"ן ראה את יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה בכל עת. בהתבסס על מדרש חז"ל בספרי, סבור הרמב"ן שעיקר כוונת התורה בציווי המצוות הייתה שעם ישראל יקיים אותן בשבתו בארץ ישראל. בתקופת הגלות ומחוץ לארץ ישראל נובע חיוב המצוות רק כהכנה וכ"ציוּן" לקראת קיומן בשלמות בארץ ישראל: אומנם בשונה מרבי יהודה הלוי והוגים אחרים שראו בארץ ישראל ארץ שמביאה כפרה, חוכמה, נבואה, השראת שכינה, ושפע, רמב"ן לא ראה בארץ ישראל אלא מקום שבו "משפט אלוהי הארץ שולט". רבים ראו ברמב"ן מכונן היישוב היהודי בירושלים לאחר החורבן עובדה זו היא הגיוגרפית ואין לה בסיס היסטורי. השגחה רמב"ן התייחס להשגחה פרטית מספר פעמים בכתביו, לכאורה בצורה סותרת. בדרשת תורת ה' תמימה כתב: , רמב"ן חזר על דבריו אלו בפירושו לפרשת בא, דבריו אלו מוכרים בעיקר בזכות פירושו בפרשת בא ומצוטטים רבות על ידי משגיחים ובעלי מוסר שונים, בדבריו אלו למעשה מבטל את הגישה הדרטמיניסטית לחלוטין, לדבריו כל ההנהגה בעולם היא מושגחת ובצורה של "ניסים נסתרים". לעומת זאת בפירושו לספר איוב רמב"ן נוקט עמדה קרובה לדעת הרמב"ם, לדבריו על צדיקים יש השגחה פרטית, על בינונים אין השגחה ומפני כך "רוב העולם נעזב למקרים" ועל רשעים יש השגחה פרטית לשלילה, דברי רמב"ן שונים במעט משיטת הרמב"ם, לפי הרמב"ם על הצדיקים יש השגחה "מפני שההשגחה הולכת בעקבות השכל" ולפי הרמב"ן זה מתנה מה' כגמול על מסירותם ודבקותם, כמו כן לפי הרמב"ם אין השגחה לרשעים ולרמב"ן יש השגחה שלילית. בפירושו לויקרא כתב שאין לאדם ללכת לרופא כי "מה לרופא בבית ה", בהמשך דבריו מבאר את כוונתו, אם האדם מגיע למדרגה שבוטח בה' לגמרי אז לא צריך ללכת לרופא, רמב"ן מגדיר את דבריו "בהיות ישראל שלמים והם רבים", בפירושו לבראשית הוא נוקט עמדה מיימונית וכותב שאין השגחה על רשעים בכלל אלא על צדיקים. מכיוון שדבריו של רמב"ן סותרים, מצד אחד "רוב העולם נעזב למקרים" ומנגד "שכל דברינו ומעשינו כולם נסים" יש שניסו לבאר את דבריו במספר דרכים: חיים חנוך טען שבדבריו יש הבדל ביחס לציבור או ביחס לפרט, מיכאל נהוראי טען שבדבריו יש הבדל בין השגחה בתקופת האבות להשגחה בזמנים מאוחרים יותר, גרשום שלום טען שבדבריו יש הבדל בין השגה על עם ישראל לשאר האומות, מרים סקלרץ טענה שדגם פרשני רוֹוח בפירושי רמב"ן מורה על חוסר הכרעה מודעת ומכוונת בין טבע ובין נס. עודד ישראלי טען שמדובר בהתפתחות בכתביו, בראשית חייו נקט גישה מחמירה שלא מאפשרת את המקרה, בחלוף השנים נתן מקום גם למקרה. ביקורת על רמב"ן רמב"ן ספג ביקורת לאחר מותו, משני סוגים: על אמונתו בקבלה וכן טענה על ערבוב קבלה ופילוסופיה. ריב"ש מתח עליו ביקורת על אמונתו בקבלה: . גם ר' זרחיה חן באיגרתו אל ר' הלל מוירונה בעל תגמולי הנפש מתח עליו ביקורת: . רבי יהוסף אשכנזי "התנא מצפת", כתב עליו: . גם רבי זכריה בן משה, מחכמי קנדיאה, שהיה בסוף תקופת הראשונים, מתח עליו ביקורת: ניתן ללמוד מחיצי הביקורת שרמב"ן שילב קבלה ופילוסופיה ויצר לעצמו דרך ביניים. לקריאה נוספת חיבורים רח"ד שעוועל, רבינו משה בן נחמן, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז. עודד ישראלי, ר' משה בן נחמן, ביוגרפיה אינטלקטואלית, הוצאת מאגנס, 2020. חביבה פדיה, הרמב"ן: התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשס"ג. משה הלברטל, על דרך האמת - הרמב"ן ויצירתה של מסורת, מכון הרטמן, ירושלים, תשס"ו עמוס פונקנשטיין פרשנותו הטיפולוגית של הרמב"ן – תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"א. בנימין זאב קדר, פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978, פרק 6: יהודי ירושלים, 1267-1187, וחלקו של הרמב"ן בשיקום קהילתם, עמודים 122–133. יוסף עופר ויהונתן יעקבס, תוספות רמב"ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל, הוצאת מכללת הרצוג והאיגוד למדעי היהדות, ירושלים, תשע"ג שרגא אברמסון, כללי התלמוד בדברי הרמב"ן, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א. שלם יהלום בין גירונה לנרבונה: אבני בנין ביצירתו של רמב"ן תשל"ג. Nina Caputo. "Nahmanides in Medieval Catalonia: Histori Community & Messianism. Notre Dame 2007. מאמרים יצחק טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, פרק 27, הרמב"ן ויצירתו הדתית והספרותית, עמ' 618-627. משה אידל, נשמת אלוה: על אלהיות הנשמה אצל הרמב"ן והאסכולה שלו, החיים כמדרש: עיונים בפסיכולוגיה יהודית לכבוד פרופסור מרדכי רוטנברג, ע' 330 -338, תל אביב 2004. שלם יהלום "דאורייתא ודרבנן: מעמדה של האישיות היוצרת במחשבת הרמב"ן" היספניה יודאיקה 6, תשס"ט, עמ' נג – עא. קישורים חיצוניים עליו מאיר אליעזר כ"ץ רפאפורט, תולדות הרמב"ן, קראקא, תרנ"ח חיבורים כתבי רמב"ן באתר ספריא מאמרים שראל רוזנבלט, "רצון אדם רצון אלוהים ": סוד הקרבן בקבלת הרמב"ן, בין גירונה לברצלונה, עבודה בהנחיית עודד ישראלי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2014 יוסי אראל, פרשנות פשט למקרא והלכה פסוקה בעבודתו של הרמב"ן, JSIJ 8, 2009 הרמב"ן וירושלים (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד באתר היברובוקס) מאת פנחס גרייבסקי בהשתתפות שאול חנא קוק, משה דוד גאון, אברהם לונץ, בן ציון טרגן, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב ראובן מרגליות, הרב בן ציון חזן, הרב שמואל קליין, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, והרב יהודה לייב מימון ירושלים תרצ"ט. יהודית וויס, "הקבלה בגירונה במאה ה-13 עזריאל ורמב"ן הערכה מחודשת" תרביץ, פז א, עמ' 67 -97, במאגר JSTOR ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשונים קטגוריה:פרשני המקרא קטגוריה:פרשני התלמוד קטגוריה:פרשני הרי"ף קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה קטגוריה:מחברי ספרי הלכה: ראשונים קטגוריה:ראשוני המקובלים בימי הביניים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:הפולמוס היהודי-נוצרי קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:עולים לרגל לירושלים קטגוריה:ספר המצוות לרמב"ם: פרשנים, מתרגמים ומהדירים קטגוריה:רופאים יהודים בימי הביניים קטגוריה:רופאים מהמאה ה-13 קטגוריה:ירושלים: רבנים קטגוריה:פליטים יהודים קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-13 קטגוריה:ילידי 1194	2024-10-16T00:19:46
מקסימום גלובלי	redirectנקודת קיצון	2004-10-12T18:23:26
מינימום מקומי	redirectנקודת קיצון	2004-10-12T18:23:34
מינימום גלובלי	redirectנקודת קיצון	2004-10-12T18:23:49
יוסף דלה ריינה	רבי יוסף דלה-ריינה היה מקובל בן המאה ה-15 שנולד בספרד או בצפון אפריקה. וחי בצפת ועסק בקבלה מעשית. קורות חייו הם בגדר תעלומה, והוא ידוע בעיקר בזכות סיפור מעשה על פיו ניסה בעזרת ידיעותיו בקבלה להחיש את הגאולה. מעשה יוסף דלה ריינה רבי יוסף דלה ריינה התפרסם במעשייה על שניסה להביא את קץ הגלות על ידי הריגתו של סמאל, דמות השטן ביהדות, ובכך להביא לגאולה. לאחר סדרה של תעניות והיטהרות, השביעו דלה ריינה ותלמידיו את אליהו הנביא על מנת לבקש ממנו ללמוד כיצד להתגבר על סמאל. דלה ריינה לא שמע לאזהרות אליהו, ולאזהרות המלאכים שהזהירוהו כי ישנה סכנה לעשות כן, כיוון שעדיין לא הגיע לדרגת הקדושה והטהרה המספיקה להתמודד עמו. לאחר הפצרות רבות, נתן בידו אליהו הנביא את צירוף השמות הקדושים שבעזרתם יוכל לגייס לעזרתו מלאכים אשר יעזרו לו במאבקו. בסופו של דבר, עלו דלה ריינה ותלמידיו להר שעיר, והצליחו לתפוס את סמאל שהתגלה אליו בצורה של כלב, ולכבול אותו ואת לילית אשתו בשלשלאות. אותו כלב התחנן בפניו שיתן לו לאכול, אך הוא סירב לו. לבסוף ביקש שיתן לו לפחות מעט קורט לבונה שהייתה בידו להריח בה, ונתפתה לו והביא לו ממנה, ונחשב לו כמקטיר לעבודה זרה, ובכך הצליח סמאל להתגבר עליו. בשם החתם סופר מובא שהסיבה לכשלונו של רבי יוסף הייתה הרהור גאווה שעלה בלבו, שהוא יכול לגאול את כל העולם. עוד מובא בשמו בקשר לסיפור זה, כי מי שאינו מאמין בסיפור אינו אפיקורס, ומי שמאמין בו אינו פתי. על פי האגדה, המסע המסוכן נגמר בכך ש"פרחה נשמתם" של שניים מתלמידיו של דלה ריינה, ושניים אחרים ברחו חזרה לצפת, שם השתגעו ומתו. לגבי סופו של דלה ריינה חלוקות הדעות, יש אומרים שמת כיהודי ויש האומרים שהמיר את דתו לאסלאם. אחרים מספרים שנשא לאשה את לילית, או שאיבד עצמו לדעת. מסופר על האר"י כי פעם פגש בכלב שחור שהזדהה כיוסף דלה ריינה, שהתחנן בפניו שיתקנו'מעשה גדול ונורא מר' יוסף דילה ריינה', נדפס בסוף ספר שערי קדושה, מהדורת ברזני, אלול תשס"ה.. מקורות הסיפור מקורו הקדום ביותר של המעשה הוא בספרו של אברהם בן אליעזר הלוי (המאה ה-15), "אגרת סוד הגאולה". הסיפור מופיע בנוסחאות שונות גם בכתביהם של משה קורדובירו (המאה ה-16) וחיים ויטאל (המאה ה-16). הנוסח הנפוץ ביותר הוא של "המעתיק" שלמה נאוארו, יהודי מומר, בהקדמה לסיפורו זה הוא כותב כי מצאו ב. יש שכתבו כי בעדות שפרסם שלמה נאוארו לאחר שהמיר את דתו כתב שכתב את המעשה בעצמו וכי לא העתיקו ממקום אחר. מקורות נוספים לסיפור נמצאים ב"ספר המשיב", חיבור העוסק בגילויים על פי מגיד, שהתחבר בספרד בסוף המאה ה-15, ובו גם השבעות להורדת סמאל ומשרתו אמון מנוא לצורך הכנעתם. בספר זה כבר קיים אזכור לאדם בשם ר' יוסף שעסק בדברים אלו, אך הסיפור המלא אינו מופיע בו. יש המשערים שהאגדה על דלה ריינה התחברה על סמך דברים אלו שבספר המשיב, כדי לנחם את העם שלא יתייאשו מן התקווה לגאולה בעקבות גירוש ספרד, וכדי לתת מענה לסיבת עיכוב הגאולה. הסיפור מופיע בגרסאות שונות של סופרים ומחזאים במאה העשרים כש"י עגנון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, צבי הירש סקלר, המשורר יעקב כהן, הסופר דן צלקהבתוך "11 סיפורים", תל אביב: חרגול, 2004, ועוד שתיארו את דבר המעשה בנסחאות שונות. הרב אברהם כלפון פרסם גם הוא את הסיפור בספרו מעשה צדיקים. קברו משה ריישר בן המאה ה-19, בספרו שערי ירושלים מתאר את קברו של יוסף בבניין ישן בצפת, לא רחוק מקברו המסורתי של רבי דוסא בן הרכינס במערת שם ועבר. ישנה עוד מסורת בפי אנשי צפת שקברו של יוסף דלה ריינה נמצא ב"גינת שלום" בסמוך לבית הכנסת של רבי יוסף קארו, בחלקה נטושה שאין עליה כל ציון, לא ידוע האם כוונתו של משה ריישר הייתה למקום זה. למרות הספק בזיהוי, הוצב במקום שלט שאוסר על כוהנים להיכנס למקום. 250px\|ממוזער\|שמאל\|רחוב יוסף די לה ריינה בתל אביב הנצחתו קיים רחוב על שמו בשיכון דן בתל אביב. לקריאה נוספת גרשם שלום, למעשה ר' יוסף דילה רינה, "ציון", 1933, ספר ה"א "מעשה ר' יוסף דילה רינה במסורת השבתאית", בתוך: זלמן שזר, אורי דורות קישורים חיצוניים , באתר וויקיטקסט על מעשה רבי יוסף דלה ריינה בפורום אוצר החכמה מעשה נורא מר' יוסף דילה ריינה באתר הזהר המקוון (וזוהי כנראה גרסתו של שלמה נוארו) מעשה יוסף דלה ריינה, באתר זוהר הקבלה (גרסה נוספת) מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מֶמְשֶׁלֶת הַשָׂטָן: אֵשׁ זָרָה, בפרויקט בן-יהודה מאיר בניהו, שלמה נאוארו: מחברו של מעשה מרבי יוסף דילה ריינה? או להורדה מכאן הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:רבנים: ראשונים קטגוריה:מקובלים קטגוריה:פולקלור יהודי קטגוריה:דמויות ספרותיות קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:אסכטולוגיה יהודית קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-15	2024-09-18T22:39:31
שיר (פירושונים)	קטגוריה:שמות משפחה עבריים קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים ולנשים	2024-04-19T10:54:13
יטבתה	יָטְבָתָה (הגייה: יוֹטְבָתָה, במלעיל) הוא קיבוץ במחוז הדרום בישראל, בדרום הערבה, כ-45 ק"מ צפונה לאילת. הקיבוץ משתייך ל ב. חלק ניכר מפרנסת הקיבוץ נסמך על מחלבות יטבתה, והוא נחשב לקיבוץ מבוסס כלכלית. מקור השם הקיבוץ נקרא על שם יטבתה המקראית, תחנה בנדודי בני ישראל במדבר, שאחד הזיהויים שלו, הגם שלא הזיהוי המקובל ביותר, הוא באתר הארכאולוגי עין ע'דיאן (נהגה "עין רדיאן" ובעברית עין יטבתהזיוון זאב, 2001. עברות שמות מקומות בנגב. אריאל – כתב עת לידיעת ארץ -ישראל, 150-151 – עם הפנים אל הנגב, עמ' 21–26.) הנמצא בתחומי הקיבוץ. פרוש שם היישוב - "הארץ הטובה". היסטוריה ממוזער\|כתובת מימי הקיסר דיוקלטיאנוס שנמצאה במצד יטבתה מהתקופה הרומאית ממוזער\|טקסט=היאחזות הנח"ל בעין רדיאן בעת הקמתה, 1952\|היאחזות הנח"ל בעין רדיאן בעת הקמתה, 1952 ממוזער\|שיעור נשק לחיילות ההיאחזות, 6 במרץ 1952 ממוזער\|המבנה הוותיק ביותר ביטבתה. זה המבנה היחיד ששרד מתקופת ההיאחזות ממוזער\|דישון מקראי בחי-בר יטבתה ממוזער\|ראם בחי-בר יטבתה התיישבות עתיקה באזור בו שוכן הקיבוץ, נתגלו שרידים מהתקופות הנאוליתית והכלקוליתית שהכילו ממצאים לפעילות של הפקת נחושת. דרומית לאתר הקיבוץ נמצא פארק תמנע המכיל מכרות נחושת עתיקים ותצורות גאולוגיות מעניינות. כמו כן, נחשפה מצודה מצרית מתקופת הברזל, מתקופת השושלות ה-19 וה-20 (תקופת הממלכה החדשה) שתפקידו היה הגנה על נווה המדבר החשוב. נלסון גליק מצא במקום סיגי נחושת שהעידו על תעשיית התכת נחושת באתר, שמצדם מעידים על מרבצי נחושת בסביבה. כן נמצאו חרסים מימי מלכות יהודה. האתר שימש כמצודה ותחנת דרכים בימי הכיבוש הרומי. במצד נמצאה כתובת מימי הקיסר דיוקלטיאנוס. בשנות ה-50 נמצאו באתר 14 שורות ארוכות של בורות מים ששמשו להשקיית שטח נרחב על ידי הנבטים. בתקופה העות'מאנית ניצבה תחנת משטרה מדברית עשויה לבני בוץ בין הדקלים, ובתקופת המנדט הבריטי נבנתה משטרה מאבן על חורבות המצודה הרומית. האתר נסקר ותועד על ידי ארכאולוגים; לראשונה על ידי בנו רותנברג ב-1956 ונחפר ב-1976 על ידי משלחת בראשות זאב משל. ב-2001 נערכו חפירות נוספות באתר על ידי רותנברג, סגל וחליילי. המקום נקרא בערבית עין רדיאן, שמשמעותו הוא "מעיין שופע". הקיבוץ ההתיישבות ביטבתה החלה כהיאחזות נח"ל ליד עין רדיאן. טקס העלייה על הקרקע התקיים ב-30 באוקטובר 1951, והיא הייתה היאחזות הנח"ל השלישית. הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות השתתפו במימון ההיאחזות בה התקיימה הרביעית מתחנות הניסיונות של משרד החקלאות בערבה. ההיאחזות הוקמה סמוך לקידוח שהזרים מים לאילת תוך מטרה לשמור על המתקן והצינור, ולאבטח את הדרך בין באר שבע ואילת בהיותה נקודת היישוב היחידה לאורכה. בינואר 1955 אישרה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות את הפיכת יטבתה ליישוב קבע, תוך הרחבת ענף הצאן והתחלת גידול בקר. בסוף 1956 לקחה על עצמה איחוד הקבוצות והקיבוצים ליישב את יטבתה. באוקטובר 1957 עלו למקום רוב חברי הגרעין המיועד להתיישב במקום כדי להכינו לקראת ההתאזרחות והתקיים בתל יוסף טקס של קבלת יטבתה לקיבוץ המאוחד. ב-23 בדצמבר 1957 התקיים טקס האזרוח של יטבתה. חבריו הראשונים היו בהיאחזות קודם לכן כחיילים. באמצע שנת 1958 אותר שטח למבני הקבע והוחלט על תחילת בניית ארבעים יחידת דיור וחדר אוכל. אופי הקיבוץ נכון ל-2022 חיים בקיבוץ 372 חברים, 236 ילדים, כ-60 חיילים ומשוחררים ובנוסף – מתנדבים ותושבים. הוא משתייך לזרם השיתופי (המאגד כ-45 קיבוצים). בקיבוץ חדר אוכל בו מוגשות שלוש ארוחות בכל אחד מימי השבוע, ומשמש גם לאירועי תרבות מקומית. בכל שנתון גדלים יחד בין 10–15 ילדים הלומדים בבית הספר האזורי שנמצא בקיבוץ, ולוקחים חלק פעיל בעשייה הקיבוצית, באירועי התרבות ובהשתלבות בעבודה בענפי המשק. הקיבוץ מתאמץ לשמר את העיקרון של "עבודה עצמית" המתבטא בתורנות חברים, בגיוסים ועוד. כלכלה בשנת 2022, הקיבוץ מתפרנס ממחלבת יטבתה, מטעי תמרים (כ-700 דונם), שלחין (כ-4,000 דונם), רפת (כ-620 חולבות), פונדק וכן יזמויות פרטיות. גידולים בשנת 1953 נעשו ביטבתה ניסיונות בגידולי מספוא, גן ירק ומטעים. ביוני 1955 הושלמה שתילת 5500 שתילים של עצי תמר לצורך שתילתם ביטבתה ובאילת. באפריל 1957 הגיעו שטחי העיבוד ביטבתה לכ-200 דונם שלחין ומעל 100 דונם מטעים. השלחין כללו 40 דונם אספסת ו-55 דונם זון. בגן הירק גודלו עגבניות וקישואים ולצדם גודלו פרחים לייצוא. בשנת 1958 הורחב שטח התמרים והגיע לכ-150 דונם. בשנת 1958, הורחב שטח גן הירק פי שלושה, לכמאתיים דונם. יטבתה ועין גדי היו שני המקומות היחידים בישראל בהם גודלו בעיקר ירקות חורף. בעלי חיים בסוף 1956 סיפקה יטבתה את מחצית תצרוכת הביצים של אילת. ענף הבקר לבשר על מרעה טבעי, הורחב בשנת 1958 מ-50 לכמאה ראש. את עדר הבקר הובילו כל בוקר כקילומטר עד לשולי מלחת יטבתה שכונה "הפמפס", שם ניזונו הפרות מהצמחייה הרבה, ואחר הצהריים החזירו את העדר לקיבוץ. ברפת היו ארבע פרות חולבות. עם גידול האוכלוסייה באילת הוחלט ב-1958 להרחיב את הלול מ-3,000 ל-9,000 מטילות. הבשר מיטבתה שימש עבור מאות עובדי מכרות תמנע. לאחר כמה שנים הוחלט לסגור את ענף הבקר, אך הימצאותן של פרות באזור זה בו שורר אקלים מדבר קיצון, נטעה בלב החברים הצעירים, שזה עתה השתחררו מהנח"ל, רעיון להקים רפת ומחלבה. המחלבה מחלבת יטבתה הוקמה בשנת 1962 יחד עם רפת בה כ-30 פרות חולבות מתוך כוונה ולהתפרנס מממכר חלב מפוסטר לאילת. באותן השנים לא היה בנמצא משאיות קירור, ולאילת הצעירה בה כבר כמה אלפי תושבים וכמה עשרות תינוקות, הגיעה מדי פעם משאית ממרכז הארץ עם מוצרי חלב, כשעל רצפת המשאית שלולית מים גדולה זכר לקוביית הקרח שלא שרדה את 6 שעות הנסיעה ואת החום הלוהט. מדי בוקר יצא טנדר לאילת למכור חלב מפוסטר וקר. עם כיבוש סיני במלחמת ששת הימים ב-1967 ועליה במספר כלי הרכב שנסעו דרומה, הוקם פונדק בכניסה לקיבוץ, שהיווה גם חשיפה למחלבת הקיבוץ המדברי הצעיר ולמוצרים הנוספים שהיא ייצרה כדוגמת שוקו ומוקה. הביקוש הביא לכך שלאחר כעשור, בשנת 1979 החלה המחלבה לשווק מוצרים (על ידי תנובה) גם לבאר שבע והנגב, ובשנת 1981 לתל אביב והמרכז. בשנת 1992, כשלמחלבה היו כבר כעשרים מוצרים, החל גם השיווק לחיפה ולצפון, ובכך למעשה שווקו המוצרים בפריסה ארצית. בשנת 1997 רכשה חברת שטראוס 50% ממניות המחלבה, והפכה להיות שותפה בניהול המחלבה יחד עם הקיבוץ המחזיק ב-50% הנותרים. במחלבה עובדים כ-50 חברי קיבוץ ועוד כ-70 אילתים המעבדים כ- בשנה, כשמידי יום בממוצע יוצאות משערי המחלבה כ-15 משאיות. פונדק יטבתה (המזנון) בשנת 1958 התקיים משא ומתן בין אנשי יטבתה ומשקיעים להקמת תחנת דלק ופונדק ביטבתה. בתחילת שנות השישים היה הקיבוץ היישוב היחיד בערבה בין אילת לבאר שבע, מה שהפך אותו לנקודת עצירה לאוטובוסי אגד שחלפו בכביש פעמיים ביום. למראה אורחים לא קרואים אלו נרכשו מכשירים אוטומטים מארצות הברית אשר הוזנו במטבעות ושהרוו צמאונם של הנוסעים והנהג בשוקו ובמוקה. מכיוון שמטבעות לא תמיד היו לכל הנוסעים, הגיע אריה הורביץ לעזרת הנוסעים ופרט שטרות למטבעות. תוך זמן מה נענה לדרישת הנוסעים והחל למכור גם סיגריות ומיץ, וכך נוסד קיוסק קטן על אם הדרך. לימים התפתח למזנון הגשה שעבר לקרבת הכביש, שבמהלך השנים הפך למסעדה. מבנה המזנון כולל גם חנות, תחנת דלק ומרכז מידע על האטרקציות באזור. ליד ובתוך המזנון פזורים פסלים של פרות, ובסמוך אליו הוקם "פרק יטבתה". כל מוצרי החלב של מחלבת יטבתה נמכרים במזנון מול הקיבוץ. אנרגיה סולארית בשטח קיבוץ יטבתה פועל שדה סולארי בינוני של ערבה פאוור קומפני בשם יטבתה סאן. השדה בעל כושר ייצור של 6.8 מגוואט, משתרע על שטח של 88 דונם ומורכב מ-23,400 פאנלים פוטו-וולטאיים של חברת JA Solar. עלות הפרויקט: 96.5 מיליון ש"ח, כולל השקעה של 19.3 מיליון ש"ח הון עצמי על ידי ערבה פאוור, קרן נוי וקק"ל. במשך 20 שנות הפעילות של השדה 'יטבתה סאן' הוא צפוי לחסוך הפקה של כ-172,000 טון מטרי של פחמן דו-חמצני.ממוזער\|חדר האוכל והסלע החי והצומח ביטבתה באתר מצויים מי תהום בשפע והם נשאבים לשימוש יישובי הסביבה ולאילת. בקרבת האתר מצוי אזור אדמת מלחה גם היא רוויה במי תהום, ובו נווה מדבר טבעי של דקלים מניבי פרי, לפי המשוער נבטו וצמחו העצים מחרצני תמרים שהותירו אחריהם בדואים או עוברי אורח מזדמנים. בסמוך לקיבוץ יטבתה הוקמה שמורת הטבע חי-בר יטבתה. בשמורה חיים מיני בעלי חיים הנמצאים בסכנת הכחדה וחלקם נעלם מנופה של ארץ ישראל. בין השאר חיים בו דישון מקראי, ראם לבן, יען וכן מיני זוחלים ושועלי מדבר, וכן הקרקל. במרכז הטורפים שבחי בר נמצאים שועלי מדבר, תנים, זאבים, צבועים ואף נמרים. החולות שליד יטבתה עשירים בבעלי חיים, בהם יונקים, זוחלים ופרוקי-רגליים, חלקם אנדמים ליטבתה. בנים מפורסמים אורי גורדין אינפי סנואו הלל גורדין גלריה ראו גם מחלבות יטבתה קישורים חיצוניים יטבתה - סיפור מקומי, ארכיון קהילתי, מבוסס ציר זמן, מוצג באמצעות תמונות, מסמכים וזכרונות קיבוץ יטבתה באתר מידעפון אילת סרגיי בלנדין, ארץ נחלי מים מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית והיסטורית אודות חדרי האוכל בקיבוץ יטבתה, באתר 'חלון אחורי', 3 ביולי 2023 הערות שוליים * קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:קיבוצים קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951 קטגוריה:קיבוצים במחוז הדרום קטגוריה:הערבה: יישובים קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים	2024-10-18T23:19:12
יוטבתה	REDIRECT יטבתה	2004-10-12T19:49:51
קרב הייסטינגס	קרב הייסטינגס (באנגלית: Battle of Hastings) נערך ב-14 באוקטובר 1066 מצפון להייסטינגס שבדרום אנגליה, והיה אחד הקרבות המכריעים במהלך הכיבוש הנורמני של אנגליה. בקרב לחמו הכוחות הנורמנים, בהנהגת ויליאם הכובש, כנגד הצבא האנגלו-סקסוני, בהנהגת הרולד גודווינסון. הקרב הסתיים בניצחון נורמני מכריע, שהוביל להשתלטות צבאו של ויליאם על אנגליה כולה תוך זמן קצר, ולסיום השלטון הסקסוני באנגליה. ויליאם הוכתר למלך אנגליה ב-25 בדצמבר 1066, ומלכים נורמנים משושלתו שלטו על אנגליה במשך 88 השנים הבאות. מותו של מלך אנגליה הערירי אדוארד המודה בינואר 1066, הוביל למאבק ירושה בין מספר טוענים לכתר האנגלי. הרולד גודווינסון הוכתר למלך זמן קצר לאחר מות אדוארד, אך נאלץ מייד להתמודד מול שתי פלישות ימיות לשטח אנגליה, שנערכו כמעט במקביל – הראשונה בהנהגת אחיו טוסטיג גודווינסון והראלד השלישי מנורווגיה, ומיד אחריה פלישה נורמנית בהנהגתו של דוכס נורמנדיה, ויליאם הראשון (הכובש). טוסטיג והראלד הובסו ונהרגו בקרב גשר סטמפורד ב-20 בספטמבר, אך כעבור שמונה ימים נחת צבאו של ויליאם בדרום אנגליה. ב-14 באוקטובר נפגשו הצבא האנגלו-סקסוני והצבא הנורמני מצפון לעיר החוף הדרומית הייסטינגס. בקרב ארוך ושקול, שנמשך משעות הבוקר כמעט עד רדת החשיכה, והוכרע רק לאחר שהמלך הרולד נהרג, הובס הצבא האנגלי, ושרידיו נמלטו משדה הקרב. הכיבוש הנורמני שינה את פניה של אנגליה: התרבות הסקסונית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הושלטה על אנגליה; השפה האנגלו-נורמנית הפכה לשפת המנהל והאריסטוקרטיה באנגליה; האצולה הסקסונית הישנה איבדה את נכסיה וכמעט נעלמה כליל; והעבדות באנגליה חוסלה. שם הקרב אף שבאופן מסורתי נושאים הקרבות את שמן של עיירות ויישובים הנמצאים בסמיכות קרובה ביותר לשדה הקרב, ואף על פי שמספר יישובים היו קרובים יותר, נקרא הקרב על שם העיירה הייסטינגס. בתקופה בה נערך הקרב, הוא כונה בכרוניקה האנגלו-סקסונית בשם "הקרב בעץ התפוחים הירוק"; 40 שנה לאחר מכן, נודע הקרב גם בשם "סנלאק" (Senlac), עיבוד נורמני-צרפתי למילה העתיקה מהשפה האנגלית "סנדלקו" (Sandlacu), שמשמעה "מי חול" או "אגם חול". ייתכן גם כי זה היה שמו של ערוץ נחל שזרם באזור בו נערך הקרב. אולם כבר ב-1087, כ-20 שנה לאחר הקרב, הוא הוזכר בספר יום הדין בשם "bellum Hasestingas", או "קרב הייסטינגס". רקע בשנת 911 חתם מלך הקארולינגים שארל התם על הסכם עם רולו, מנהיג ויקינגי, שלפיו ויתר שארל על העיר רואן ועל ערים אחרות בצפון צרפת שהיו כבר בידי הוויקינגים. רולו ואנשיו ניאותו להתנצר, אימצו את התרבות המקומית, והחלו לעבד את הקרקע, וכך הפכה נורמנדיה לדוכסות שבראשה עמד הדוכס רולו שהפך לווסאל של המלך, אך למעשה היה עצמאי לחלוטין. בחלוף הזמן, התפשטה הדוכסות מערבה. ב-1002 נשא אתלרד השני, מלך אנגליה את אמה מנורמנדיה, אחות ריצ'רד השני, דוכס נורמנדי. בנם אדוארד המודה, שבילה שנים רבות בגלות בנורמנדיה, הוכתר כמלך אנגליה ב-1042. מאחר שלאדוארד נותרה זיקה רבה לנורמנים, הוא מינה אנשי חצר, חיילים, ואנשי כמורה נורמנים לעמדות כוח, בייחוד בכנסייה, מה שהוביל לכינון אינטרסים נורמנים חזקים בפוליטיקה האנגלית. ייתכן גם כי עקב היותו ערירי ומצוי בסכסוך עם גודווין, רוזן וסקס ובניו, עודד אדוארד את שאיפותיו של ויליאם, דוכס נורמנדיה לכס המלכות האנגלי. משבר הירושה באנגליה פטירתו של המלך אדוארד השלישי ("המודה" / "המאמין") ב-5 בינואר 1066 והיעדר יורש ודאי לכתר, הובילו לסכסוך בין מספר טוענים לכס באנגליה. הרולד גודווינסון שהיה רוזן וסקס, האדם העשיר והחזק ביותר מהאריסטוקרטים האנגלים, ובנו של גודווין, יריבו משכבר הימים של המלך אדוארד, נבחר כיורשו על ידי הוויטנגמוט והוכתר למלך אנגליה על ידי הארכיבישוף מיורק, אילדרד. מיד עם הכתרתו, קראו עליו תיגר המלך הראלד השלישי מנורווגיה וויליאם דוכס נורמנדיה, שכל אחד מהם שאף להחזיק בכתר האנגלי בעצמו. ויליאם טען כי הרולד הבטיח לו את כס המלוכה (ככל הנראה ב-1052), תמורת עזרה שהעניק לו כשספינתו נטרפה אל מול חופי נורמנדיה. אולם, סיפור זה מוטל בספק, וגם אם היה אמת, הרי שאדוארד עשה זאת תחת לחץ, וחש חופשי להפר אותה. טענותיו של הראלד השלישי מנגד התבססו על הסכם שהתווה קודמו, מגנוס הראשון, עם מלך אנגליה הארדיקאנוט (מלך בין השנים 1040–1042), בו נקבע כי שאם אחד מהם ימות ללא יורש, תעבור הירושה לאחר שימלוך על שתי המדינות. ויליאם, וכך גם הראלד, החלו מייד בהכנות לפלישה נפרדת. פלישתם של הראלד וטוסטיג יריבו הראשון של המלך הרולד היה דווקא אחיו הגולה, טוסטיג גודווינסון. ב-1065, סולק טוסטיג מתפקידו כרוזן נורתמבריה על ידי המלך אדוארד בעקבות מרד מצד נתיניו. הוא האשים את הרולד בכך שעמד מאחורי המרד ותמרן את אדוארד כנגדו. בתחילת 1066 יצא טוסטיג לפשיטה על דרום-מזרח אנגליה בעזרת צי אותו גייס בפלנדריה. משאיים עליו ציו של הרולד, הוא נע צפונה ופשט על מזרח אנגליה ועל לינקולנשייר, אולם שם הובס בידי צבאם של הרוזנים הצפוניים, אדווין ומורקיר. לאחר מכן, כשנותרו בפיקודו רק ספינות בודדות, הוא ביקש מקלט בחצרו של מלך סקוטלנד, מלקולם השלישי, והחל בגיוס צבא חדש. לאחר שהות קצרה בסקוטלנד, המשיך טוסטיג במסעו לנורווגיה, שם פגש את המלך הראלד השלישי. לאחר שניסיונותיו הקודמים לשכנע את ויליאם דוכס נורמנדיה ואת מלכי דנמרק וסקוטלנד לשתף עמו פעולה נגד המלך הרולד נכשלו, הצליח טוסטיג לבסוף לשכנע את מלך נורווגיה, שזה לא מכבר סיים מלחמה בת חמש עשרה שנים נגד דנמרק, שאצילי אנגליה יעמדו לצידו במלחמתו כנגד הרולד, וכך גייס לצידו בעל ברית בעל עוצמה ימית וצבאית לא מבוטלת. בתחילת ספטמבר פלשו הראלד וטוסטיג לצפון אנגליה בראש צי, שכלל יותר מ-300 ספינות וכ-15,000 חיילים. ב-20 בספטמבר הם ניצחו את צבאם המאולתר של הרוזנים הצפוניים הסקסוניים בקרב פולפורד ולאחר מכן כבשו את העיר יורק. הצבא האנגלי והכנותיו של הרולד 300px\|ממוזער\|מסלולי הפלישות הזרות לאנגליה ומיקום הקרבות והמאורעות העיקריים, שהתרחשו על אדמתה בשנת 1066 הצבא האנגלו-סקסוני אורגן על בסיס מחוזי. חיל הרגלים הורכב מאיכרים בעלי קרקעות שנקראו פירדים (Fyrds) – אלו שירתו תחת פיקוד המנהיג המקומי, בין אם זה רוזן, בישוף, או שריף. הפירדים היו למעשה חיילי מיליציה, ובדרך כלל היו חסרי אימון צבאי וניסיון קרבי. בסך הכול יכלו מלכי אנגליה לגייס במקרה הצורך כ־14,000 פירדים לצבאם. בדרך כלל ארכה תקופת השירות של הפירדים לא יותר מחודשיים, למעט בעיתות חירום. לרשות המלך האנגלי (וכמה מהרוזנים שלו) עמד גם משמר ראש אישי, שהורכב מלוחמים מקצועיים מאומנים ומצוידים היטב, שנקראו בשם האוסקרלים (Housecarls). האחרונים קיבלו תשלום ולעיתים גם אדמות תמורת שירותם. הפירדים, וכך גם ההאוסקרלים, היו לוחמים רגליים, ואחד ההבדלים ביניהם היה השריון העדיף של ההאוסקרלים. נראה כי לצבא האנגלי לא היה מספר משמעותי של קשתים. בעיתות חירום, כגון בזמן הפלישה הנורמנית לאנגליה, יכול היה המלך גם לקרוא לשירות צבאי כל אדם חופשי וכשיר. השירות הצבאי של האחרונים הוגבל ליום אחד בתחומי המחוז שלהם בלבד, אשר אחרת היה כרוך בתשלום, אולם ערכן הצבאי של מיליציות אלו היה מוטל בספק, והן שימשו ככל הנראה בעיקר כחילות מצב במקומות ישוב מאוימים, או להגנה על החופים מפני פלישה ימית. הרולד העביר מספר חודשים בחוף הדרומי של אנגליה יחד עם צבא גדול וצי בהמתנה לפלישה הצפויה של ויליאם. אולם מאחר שמרבית צבאו הורכבה ממיליציות של איכרים שנדרשו לקצור את יבוליהם, נאלץ הרולד לשחרר אותם וכן את הצי שלו ב-8 בספטמבר. לאחר שנודע להרולד על הפלישה של הראלד וטוסטיג הוא נחפז צפונה, כשהוא מקבץ כוחות בדרכו. ב-25 בספטמבר הביס צבאו את הפולשים בקרב גשר סטמפורד, במהלכו נהרגו טוסטיג עצמו, ובן בריתו הראלד. הצבא הנורווגי הושמד כמעט לחלוטין, ורק 24 מתוך 300 הספינות שלו הפליגו חזרה לנורווגיה, כשהן נושאות את שרידיו. אולם הניצחון האנגלי בקרב הושג במחיר כבד, וצבאו של הרולד ספג במהלכו אבדות כבדות ונחלש מאוד. פלישתו של ויליאם לאנגליה 250px\|ממוזער\|טירה בפבנסי, מוקד נחיתתו של ויליאם באנגליה. בקיץ 1066 ערך ויליאם דוכס נורמנדיה הכנות אחרונות לפלישה לאנגליה. הוא לא היה בטוח שיש ברשותו מספיק כוחות כדי להביס את הרולד לבדו, ולכן פעל לצרף כוחות נוספים מברטאן ופלנדריה לצבאו כשכירי חרב. בתמורה לשירותם, הבטיח ויליאם להעניק להם אדמות ותוארי אצולה באנגליה. לפי המקורות הנורמנים הוא גם הצליח להשיג את תמיכתן הדיפלומטית של גרמניה, דנמרק ואיטליה. ההיסטוריון הנורמני בן התקופה ויליאם דה פואטייה, טען כי ויליאם גם הצליח לגייס את תמיכת האפיפיור אלכסנדר השני במסעו לכיבוש אנגליה ובתביעתו לכתר האנגלי, אולם טענה זו איננה מופיעה במקורות נוספים. ויליאם כינס את כוחותיו בסן-ואלרי-סיר-סום שבצרפת והתכונן לחצות את התעלה האנגלית ב-12 באוגוסט, אך הצליחה נדחתה משתי סיבות אפשריות: תנאי מזג אוויר בעייתיים או החשש מעימות עם הצי האנגלו-סקסוני. ב-28 בספטמבר 1066, נחת ויליאם בחופי פבנסי, כפר קטן בחוף הדרום-מזרחי של מחוז מזרח-סאסקס בדרום אנגליה, ימים ספורים לאחר ניצחונו של המלך הרולד על הצבא הוויקינגי תחת המלך הראלד הרדראדה בקרב גשר סטמפורד. מספר ספינות מהצי של ויליאם סטו ממסלולן ונחתו דרומית מפבנסי, שם לחמו נגד הפירדים המקומיים. עם הגעתם לאנגליה הקימו חייליו של ויליאם מחנה מבוצר מעץ בהייסטינגס, והשתמשו בו כבסיס יציאה לפשיטות על האזורים הסמוכים לנקודת נחיתתם. הכוחות הנורמנים בהייסטינגס מספרם המדויק של כוחותיו של ויליאם והרכב צבאו אינם ידועים. מסמך מהתקופה טוען כי לרשות ויליאם עמדו 776 ספינות, אשר ניתנו לו על ידי 14 אצילים נורמנים, אך ייתכן שמספר הספינות מתואר בהגזמה. כך הדבר גם לגבי אומדנים שניתנו מסופרים בני התקופה, אשר נעים מ-14,000 ל-150,000 איש בצבאו של ויליאם. הערכות ההיסטוריונים בימינו לגבי גודל צבאו נעות בין 7,000–8,000 איש; 7,500 איש; 10,000 איש; ו-10,000 עד 12,000 איש. מחצית מצבאו של ויליאם הורכבה מרגלים, והמחצית השנייה מפרשים ומקשתים במספר דומה. 250px\|ממוזער\|פרשים וקשתים נורמנים בקרב הייסטינגס. סוג שריון הגוף הנפוץ בקרב החיילים הנורמנים היה שריון שרשראות, שהגיע לרוב עד קרסולם. קסדותיהם היו ממתכת ובעלות מבנה דמוי חרוט, כולל רצועת מתכת להגנה על האף. הפרשים והרגלים נשאו מגנים; חיילי הרגלים צוידו לרוב במגן עץ עגלגל מחוזק במתכת, ואילו הפרשים נשאו מגינים שצורתם מזכירה טיפה. אף שהפרשים הנורמנים נשאו רמחים ארוכים, הם ככל הנראה לא עשו בהם שימוש במהלך הקרב, מאחר שתנאי הקרקע בהייסטינגס לא התאימו לכך. הרגלים והפרשים הנורמנים צוידו בחרב ארוכה עם להב מחודד משני צדדיה. הרגלים צוידו גם בכידון או בחנית ארוכה. הקשתים צוידו בקשת פשוטה ולמרביתם לא היה שריון גוף. אף על פי שאין כל עדות לשימוש בקשת מוצלבת בתיעוד המתואר בשטיח באייה, ויליאם דה פואטייה ומספר מקורות עתיקים נוספים מציינים כי הנורמנים השתמשו בהן במהלך הקרב. תנועת צבא הרולד דרומה לאחר שנודע למלך הרולד על הפלישה הנורמנית, זמן קצר לאחר ניצחונו בקרב גשר סטמפורד, הוא החל לנוע עם צבאו במהירות חזרה דרומה, כשהוא אוסף כוחות נוספים בדרכו. הוא עצר בדרך בלונדון, שם שהה לפחות שבוע לפני קרב הייסטינגס. ב-13 באוקטובר חנה צבאו של הרולד בגבעת קאלדבק, 13 קילומטרים מהמחנה המבוצר של ויליאם. כמה דיווחים צרפתיים בני הזמן מציינים שהרולד ניסה להגיע להסדר פשרה עם הדוכס ויליאם, ושיגר אליו משלחת דיפלומטית, אך המשלחת כשלה במשימתה. הרולד התכוון להפתיע את הצבא הנורמני הפולש, כפי שהפתיע את הכוח הפולש הנורווגי בקרב גשר סטמפורד, אך ניסיונו כשל הודות לסייריו של ויליאם שדיווחו לדוכס הנורמני על התקדמות הצבא האנגלו-סקסוני. דיווחים סותרים מהמקורות ההיסטוריים מותירים את האירועים שקדמו לקרב בערפל, אך כולם מסכימים כי ויליאם הוביל את צבאו ממחנהו בהייסטינגס היישר לעבר הצבא האנגלו-סקסוני. הכוחות האנגלים בהייסטינגס מספר החיילים המדויק בצבאו של הרולד איננו ידוע. רשומות בנות התקופה אינן מוסרות מספר מהימן; כמה מקורות נורמנים, לדוגמה, מספקים מספרים מופרכים ביותר: המשורר רוברט וייס טוען בעבודתו "רומן דה רו", כי לרשות הרולד עמדו 400,000 חיילים, ואילו במקור הלטיני "שירים על קרב הייסטינגס" (Carmen de Hastingae Proelio), נטען כי היו 1,200,000 חיילים בצבא האנגלו-סקסוני. מאידך, המקורות האנגלים מספקים לרוב מספרים נמוכים ביותר, ייתכן כדי להפחית ממידת התבוסה האנגלית. כיום מציעים מרבית ההיסטוריונים מספר של בין 7,000 ל-8,000 חיילים תחת פיקודו של הרולד בהייסטינגס. הצבא האנגלו-סקסוני התבסס כמעט כולו על חיל רגלים. ייתכן כי חלק מהחיילים בני המעמד הגבוה רכבו על סוסים לאזור הקרב, אולם בקרב עצמו הם לחמו רגלית. גרעין הצבא הורכב מהאוסקרלים, חיילים מקצועיים, אשר צוידו בשריון שרשראות, קסדת מתכת בעלת מבנה דמוי חרוט ומגן דמוי טיפה מוארכת. נשקם העיקרי היה גרזן דני וכלי הנשק המשני, ששימש אותם אם נשבר הגרזן, היה חרב. הם יצרו את השורות הראשונות של המערך הקרבי האנגלי. מבנה זה, דמוי פלנקס, נקרא בשם חומת מגינים, משום שמגיני החיילים בשורות הראשונות היו צמודים זה לזה, ואולי אף חופפים, וכך יצרו חומה אנושית מבוצרת שקשה היה לחדור דרכה. הפירדים שהוצבו בשורות האחוריות לבשו שריון קל יותר, וחלקם לא נשאו כלי נשק תקניים אלא אבנים, מקלות, קלשונים וכדומה, והיו מוכנים לתפוס את מקום הלוחמים הנופלים בשורות הקדמיות. שדה הקרב שמאל\|250px\|מבט על שדה הקרב מהכיוון ממנו תקפו הנורמנים\|ממוזער הקרב נערך בשטח קשה למעבר, 11 קילומטרים צפונית מהייסטינגס (כיום באזור העיירה באטל), בין שתי גבעות – קאלדבק (Caldbec) בצפון וטלהאם (Telham) בדרום, השוכנות על הדרך בין הייסטינגס ללונדון. אזור שדה הקרב היה מיוער ברובו, עם ביצה ונחל בקרבת מקום. צבאו של הרולד תפס עמדת מגננה חזקה בצורת פרסה סביב ראש גבעת סנלאק (Senlac Hill), כאשר גבו אל יער אנדרידה, ובכך חסם למעשה את הדרך ללונדון בפני הנורמנים. העמדה השולטת שתפסו, העניקה לצבא הסקסוני יתרון ניכר על יריביהם, שנמצאו בשטח נחות טופוגרפית. פני השטח המיוערים והביצתיים הקשו על הדוכס ויליאם לאגף את העמדה הסקסונית. היערות עליהם נשענו אגפי הצבא האנגלו-סקסוני לא היו בלתי עבירים, אך הקשו על תנועת כוח גדול, בוודאי כשמדובר בפרשים כבדים. לכן נאלץ ויליאם לערוך התקפה חזיתית על המערך הסקסוני. הצבא הנורמני נאלץ לתקוף במעלה הגבעה, בתוואי שטח שלא התאים למתקפת פרשים, עובדה שהקשתה על תנועתו ופגעה גם ביעילות של הקשתים הנורמנים וביכולתם לפגוע בכוחות האויב. הקרב ממוזער\|350px\|תרשים קרב הייסטינגס ממוזער\|200px\|גרזן דני דו-ידני. נשקם הגדול ומעורר האימה של ההאוסקרלים. מרבית פרטי קרב הייסטינגס נתונים במחלוקת כתוצאה מהסתירה בין הדיווחים ההיסטוריים השונים אודות הקרב. העובדות היחידות שאינן נתונות במחלוקת הן שהקרב החל בשעה 9 בבוקר, ב-14 באוקטובר 1066, ונמשך עד שעות בין הערביים. דיווח של נורמני בן התקופה בשם ויליאם מז'ומייז', טען כי הדוכס ויליאם חשש מפני מתקפת פתע אנגלית על כוחותיו בלילה שקדם לקרב, ולכן החזיק את צבאו בכוננות במשך כל אותו לילה. בבוקר 14 באוקטובר, פרס הדוכס ויליאם את צבאו בתחתית הגבעה שעליה נערך הצבא הסקסוני. הצבא הנורמני היה כנראה בערך באותו גודל כמו הצבא האנגלו-סקסוני, והורכב מהווסאלים הברטונים, הצרפתים והפלמים של ויליאם, יחד עם לוחמיהם. הצבא נפרס בצורה שהייתה נהוגה בימי הביניים; הלוחמים הנורמנים תחת פיקודו הישיר של ויליאם נערכו במרכז, הברטונים בפיקודו של אלן האדום ואודו, בישוף באייה ואחיו למחצה של הדוכס ויליאם, הוצבו באגף השמאלי, ואילו הצרפתים והפלמים בפיקודם של ויליאם פיצאוסברן (William fitzOsbern) ואֶסטָאס השני, רוזן בולון, תפסו את האגף הימני. הקשתים הנורמנים נפרסו לפני הגוף העיקרי של הצבא הנורמני, כשמאחוריהם הוצבו יחידות הרגלים שנשאו חניתות וחרבות, ואילו הפרשים הוצבו מאחורי הרגלים ונשמרו ככוח עתודה. מאופן ההיערכות של צבאו של ויליאם נראה שהוא תכנן לפתוח את הקרב במטחי חצים של הקשתים, שנועדו לרכך ולהחליש את האויב, ואחריהם נועדו הרגלים נושאי החניתות לתקוף את מערך האויב. הפרשים היו אמורים להיכנס לפעולה רק בשלב מאוחר של הקרב, ולנצל את הפרצות שהבקיעו הרגלים והקשתים בשורות האויב, כדי למוטט את מערכו ולהכריע את הקרב. תחילת הקרב הקרב החל בסביבות תשע בבוקר במטח חצים של הקשתים הנורמנים, אך חיציהם לא גרמו נזק ממשי לצבא האנגלי. הסיבה לכך הייתה העובדה שהצבא האנגלו-סקסוני הוצב בעמדה שולטת במעלה הגבעה, והקשתים הנורמנים שנמצאו במורד הגבעה נאלצו לירות את חיציהם כלפי מעלה. כתוצאה מכך, פחתה עוצמת החדירה של החצים באופן ניכר, והם חלפו מעל ראשי האנגלים, או נתקעו במגינים של השורות הקדמיות של צבאם מבלי לגרום אבדות רבות. בצד האנגלו-סקסוני, כאמור, היו מספר מועט של קשתים; רבים מהם לא עמדו בקצב הצעידה המהיר של צבאו של הרולד להייסטינגס, ואחרים נהרגו ככל הנראה בקרבות בפולפורד ובגשר סטמפורד. מיעוט מספרם של הקשתים האנגלו-סקסונים יצר בעיה מסוימת לקשתים הנורמנים, שסבלו ממחסור בחצים, ולא יכלו להסתמך על יריביהם לצורך אספקת חצים לשימוש חוזר כנגדם. לאחר מטח החצים הפותח של הקשתים, פקד ויליאם על נושאי החניתות שלו לתקוף במעלה הגבעה את המערך האנגלו-סקסוני, והצבא הסקסוני קיבל אותם במטחי אבנים, גרזנים וכידונים. חיל הרגלים הנורמני לא הצליח להבקיע את חומת המגנים הסקסונית, שנהנתה מיתרון הקרקע הגבוהה, והדוכס ויליאם, בהבינו זאת, שלח את הפרשים שלו לעזרתם. אולם גם הפרשים, אשר דהירתם הואטה בשל שיפוע הגבעה, כשלו בהבקעת המערך הסקסוני, והברטונים, באגף השמאלי של הצבא הנורמני, סבו על עקבותיהם והחלו להימלט במורד הגבעה. פאניקה החלה להתפשט גם בשורות הלוחמים הנורמנים, הצרפתים, והפלמים, בעקבות שמועה שהדוכס ויליאם נהרג. בשלב זה פרצו מהמערך הסקסוני כמה מאות לוחמים, ופתחו במרדף אחרי יריביהם הנמלטים, כנראה בפיקוד אחד מאחיו של הרולד. לא ידוע אם המרדף היה פעולה ספונטנית ביוזמה מקומית, או שהוא בוצע בעקבות הוראה של הרולד. בכל מקרה, ברגע שהרודפים התרחקו מהגוף העיקרי של הצבא הסקסוני, ולא יכלו לתפוס מחסה מאחרי חומת המגינים, הם הותקפו על ידי הפרשים הנורמנים, שסבו על עקבותיהם, והושמדו. 250px\|ממוזער\|סצנה משטיח באייה, בה נראים פרשים נורמנים תוקפים את חומת המגינים הסקסונית. בשעות הצהריים התרחשה ככל הנראה הפוגה בקרב; הנורמנים נסוגו משדה הקרב לתחתית הגבעה, כדי להיערך מחדש, ובכך איפשרו לסקסונים לפנות את גוויות אנשיהם ולסתום את הפרצות בשורותיהם. נראה כי הדרך היחידה שנותרה לנורמנים לשבור את המערך הסקסוני הצפוף, הייתה לגרור אותם לצאת לעוד מרדפים כושלים, כדי להחליש את כוחותיהם. כאן עולה השאלה האם ויליאם השתמש בטקטיקה של 'בריחה מדומה' במתכוון. ויליאם דה פואטייה, הביוגרף של הדוכס ויליאם, טוען כי הוא ארגן שתי נסיגות מדומות מוצלחות בהשראת הנסיגה הראשונה, שבהן הפרשים הנורמנים תקפו את המערך הסקסוני, רק כדי להימלט לאחור לאחר מספר דקות, מובסים לכאורה. קבוצה של לוחמים סקסוניים יצאה אחריהם בריצה, ומצאה עצמה, הרחק מחומת המגן הסקסונית, מוקפת באותם פרשים ומחוסלת. יש חוקרים הטוענים, כי סיפור "הבריחות המדומות" הופיע בכרוניקות העתיקות כדי לחפות על מנוסות אמיתיות של לוחמים נורמנים שהתרחשו במהלך הקרב, ולתרץ אותן, אולם מאחר שהמנוסה הראשונה (ה"אמיתית") של הלוחמים באגף הנורמני השמאלי לא הוסתרה, אפשרות זו לא נראית סבירה. בנוסף, קיים תיעוד על שימוש נורמני בטקטיקה זו בשלושה קרבות שונים במאה ה-11. אף על פי שהמנוסות המדומות לא הצליחו לשבור את המערך הסקסוני, הן ככל הנראה דיללו את שורותיהם והביאו למותם של לוחמים מנוסים רבים, כשאת מקומם תפסו הפירדים. בשלב זה הורה ויליאם לקשתיו לירות עוד מטח חצים, והפעם – במסלול תלול יותר, מעל חומת המגנים. מיד לאחר שהחצים נורו, הסתערו הפרשים הנורמנים על שורות הסקסונים. הקרב נותר עדיין מאוזן וללא הכרעה, עם נפגעים רבים בשני הצדדים; שני אחיו של הרולד, גירת' ולאופווין, נהרגו, ואילו הפרשים הנורמנים ספגו אבדות כבדות ורק רבע מתוכם נותרו כשירים ללחימה. הנורמנים נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש, מה שגרם לחלק מהפירדים הסקסוניים לצאת למרדף נוסף אחריהם, ולהישחט בתורם על ידי הסתערות הפרשים הנורמנים הנותרים, שמצאה אותם לא מוגנים, והרחק מחבריהם. מותו של הרולד 250px\|ממוזער\|מותו של המלך הרולד, תחריט מהמאה ה-19. לקראת סוף היום נחלש מאוד מערך ההגנה הסקסוני, עקב האבדות הכבדות שספג צבאו של הרולד, אך עדיין החזיק מעמד. ויליאם חשש, שעם רדת הלילה הוא יאלץ לסגת עם צבאו, אולי אפילו חזרה אל הספינות. שם יוכל רק להתפלל שהצי האנגלו-סקסוני, שהחל להתאסף בתעלה, לא יחסל את ציו בדרכו חזרה לנורמנדיה. הוא החליט לצאת למתקפה אחרונה, והורה לקשתיו לירות מטחי חצים במסלול תלול על הצבא הסקסוני. בחיפוי מטר החצים פתחו הפרשים הנורמנים בהסתערות נוספת במעלה הגבעה, כאשר החצים חולפים מעל ראשיהם ונוחתים על המגינים הסקסוניים. בשלב זה של הקרב נהרג המלך הרולד. נסיבות מותו אינן ברורות. בשטיח באייה, המתעד את האירועים שהובילו לקרב ואת קרב הייסטינגס עצמו, מתואר מותו של המלך הרולד באופן הנתון לפרשנות: בשטיח מופיעות שתי דמויות של לוחמים, אחד שנפגע בידי חץ שניקב את עינו, ולידו לוחם נוסף שנפגע בחרב, ומעליהם הכיתוב בלטינית: "כאן המלך הרולד נהרג". אין זה ברור מי מהם מייצג את הרולד. לפי תיאורו המפורט של רוברט וייס, נפגע הרולד בחץ מעל עינו הימנית, ניסה למושכו החוצה, ואז ספג פגיעה נוספת מפרש נורמני ונהרג. ב-Carmen de Hastingae Proelio נכתב כי הדוכס ויליאם בעצמו קטל את הרולד, אפשרות שאיננה סבירה מאחר שמעלל כזה היה לבטח מתואר על ידי הסופרים והמשוררים הצרפתים. אחת מהתאוריות שהופיעו לאחרונה טוענת כי פציעתו של הרולד מחץ הייתה תיאור אומנותי, שנועד לסמל את העיוורון שנגזר עליו כעונש אלוהי, ומסיבה זו הושמטה התקרית מכרוניקות בנות התקופה. תאוריה אחרת מסבירה כי שתי הדמויות בשטיח באייה הן של המלך הרולד. עם מותו של המלך הרולד, ושל שני אחיו שנהרגו קודם לכן, נותר הצבא הסקסוני ללא פיקוד והחל להתפורר. פירדים רבים החלו לברוח משדה הקרב, מותירים מספר פרצות בחומת המגינים ומאפשרים לנורמנים לתקוף את המערך הסקסוני מאגפיו. בעוד מרבית הלוחמים הסקסונים פתחו במנוסה, כשהפרשים הנורמנים דולקים אחריהם, התקבצו האנטרוסטיונס (חברי המשמר האישי של הרולד) סביב גופתו של הרולד, כדי להגן עליה, והמשיכו להילחם עד הסוף. בסצנה האחרונה בשטיח באייה נראים הנורמנים רודפים אחרי הסקסונים והורגים בהם ללא רחמים. מספר לוחמים סקסונים, שככל הנראה נמלטו משדה הקרב, תפסו עמדת הגנה אחרונה בתעלות בקרבת מקום. בתקרית זו, אשר זכתה לכינוי "Malfosse", או "תעלה זדונית", נפצע קשות אֶסטָאס מבולון, בטרם הושמדו שרידי המגינים על ידי הפרשים הנורמנים. לקחים ומסקנות הגורמים המרכזיים, שהובילו לתבוסת הצבא האנגלו-סקסוני בראשות המלך הרולד בקרב הייסטינגס היו: ראשית, העובדה שהוא נאלץ להתמודד מול שתי פלישות של כוחות זרים תוך פרק זמן קצר מאוד, זמן קצר לאחר שהרולד נאלץ לשלוח הביתה את הכוחות, שהמתינו לפלישה הנורמנית בדרום אנגליה (ראשית ספטמבר). שנית, לדעת חוקרים רבים, הרולד שגה כשנע דרומה בחיפזון עם כוחותיו המותשים, לאחר שנודע לו על פלישתו של ויליאם, ולא המתין כדי לאפשר לכוחותיו להתאושש וכדי לאסוף כוחות נוספים לקראת העימות עם הפולשים הנורמנים. הם טוענים שחפזונו של הרולד נבע מרצונו לבלום את הנורמנים בקרבת החופים ולמנוע מהם להתקדם לעומק אנגליה. בנוסף, נראה שהרולד לא בטח ברוזנים הצפוניים שלו, אדווין ומורקיר, ולכן נמנע מצירוף הכוחות שבפיקודם לצבאו. במהלך הקרב עצמו, הגורם העיקרי לניצחון הנורמני, בנוסף למותם של המלך הרולד ובניו במהלך הקרב, היה חוסר המשמעת של הלוחמים האנגלו-סקסוניים הבלתי מנוסים, שהתפתו שוב ושוב לשבור את מערכם ולצאת למרדף אחרי יריביהם הנמלטים, ובכך איפשרו לפרשים הנורמנים לגרום אבדות כבדות לצבאם, ולהחליש את כוחו. גורם אפשרי נוסף לניצחון, הייתה העובדה שצבאו של ויליאם, בניגוד לצבא הסקסוני, כלל מגוון של חיילות/זרועות (פרשים, רגלים וקשתים), ושיתוף הפעולה ביניהם (במיוחד ירי החצים של הקשתים הנורמנים, תוך כדי הסתערויות הרגלים והפרשים, אשר גרם אבדות ניכרות לצד הסקסוני) תרם לניצחון הנורמני. אחד הנושאים הנתונים במחלוקת בקרב החוקרים של הקרב, היה התפקיד שמילאו הפרשים הנורמנים במהלכו. מספר חוקרים מובילים, כולל דייוויד צ'ארלס דאגלס, פרנק סטנטון, ור. אלן בראון, טענו כי הפרשים הנורמנים מילאו תפקיד מכריע בקרב הייסטינגס, וכי הקרב הוכיח את עליונות הפרשים על הרגלים באותה תקופה. אולם בחינה של מהלכי הקרב, והעובדה שהוא התמשך זמן כה רב, סותרים את הטענה בדבר עליונות הפרשים הנורמנים. אין מחלוקת על העובדה, שהמערך ההגנתי הצפוף של הרגלים הסקסונים, שנהנה גם מיתרון הגובה, הצליח לבלום הסתערויות חוזרות ונשנות של הפרשים הנורמנים, אף על פי שהצבא הסקסוני הורכב בעיקר מלוחמים בלתי מקצועיים. הפרשים הצליחו לגבור על הרגלים האנגלו-סקסונים ולערוך בהם טבח, רק כאשר תפסו אותם בשטח מישורי פתוח, הרחק מהגוף העיקרי של הצבא הסקסוני, או בשלבי הסיום של הקרב, לאחר שהצבא הסקסוני החל להתפורר. אילו צבאו של הרולד היה נשאר במגננה בעמדתו השולטת, ושומר על משמעת טקטית, ייתכן שהיה מצליח להחזיק מעמד עד רדת החשיכה, ואולי אף לכפות על ויליאם נסיגה. האנגלים, בניגוד לנורמנים, יכלו להרשות לעצמם לסיים את הקרב ללא הכרעה. צבאו של ויליאם נמצא בשטח עוין, ללא אפשרות לקבלת תגבורות או אספקה, בעוד שלהרולד, שנשען על תמיכת האוכלוסייה המקומית, היה קל יותר לגייס אספקה ותגבורות לכוחותיו. במהלך הקרב, לא ניצל הדוכס ויליאם בצורה אופטימלית את היתרון העיקרי של צבאו על פני הצבא האנגלו-סקסוני – העובדה שצבאו של הרולד לא כלל כמעט פרשים וקשתים. הוא הניח ליריבו לבחור את מיקום שדה הקרב, ולא ניסה לנצל את יתרון הניידות של פרשיו, כדי לכתר את הצבא האנגלי, ולכפות עליו נסיגה מעמדתו השולטת, או כדי לנסות לאגף אותו ולתקוף את עורפו. במקום זאת, הוא התיש את כוחותיו בסדרת התקפות חזיתיות על המערך האנגלי הצפוף בראש גבעת הקרב. רק חוסר המשמעת של לוחמי המיליציה הסקסונית, ומותם של הרולד ובניו, איפשרו לבסוף לוויליאם להכריע את הקרב, ולהביס את הצבא האנגלו-סקסוני. תוצאות הקרב 200px\|ממוזער\|שערי מנזר באטל. המנזר הוקם על ידי ויליאם באתר הקרב ביום שלמחרת הקרב, כאשר הניצולים הסקסונים הבודדים הגיעו ללונדון, שמעה גית'יה, אמו של הרולד, על מות בנה. היא שלחה הודעה לוויליאם והציעה לו זהב כמשקל גופו של הרולד אם ירשה לה לקבור את בנה כראוי. הוא סירב, והכריז כי הרולד ייקבר על חוף האדמה עליה שמר. ההיסטוריון האנגלו-סקסוני החשוב ויליאם מלמסברי (נולד ב-1095/96 ונפטר בערך ב-1143) כתב כי הרולד נקבר בכנסיית וולת'האם באסקס אותה הקים. כמו כן, נוצרו עלילות שטענו כי הרולד לא מת בקרב, אלא ברח והפך לנזיר בעיר צ'סטר. ההתנגדות הראשונה לוויליאם לא איחרה לבוא. בעקבות קרב הייסטינגס, הוכר אדגר אתלינג, בנו של אדוארד הגולה, כמלך החוקי של אנגליה על ידי הוויטנגמוט, בתמיכתם של הרוזנים אדווין ומורקיר, איש הדת האנגלו-סקסוני סטיגנד, וארכיבישופי קנטרברי ויורק. לפיכך, החל ויליאם לצעוד ללונדון. הוא הביס צבא סקסוני שהתקיפו בסאת'ק, אך קצרה ידו מלהסתער על גשר לונדון, והוא נאלץ לצעוד בדרך פתלתלה לעבר הבירה. ויליאם חצה את התמזה, משם התקדם ללונדון מכיוון צפון-מערב, ככל הנראה כדי לפגוש בתגבורת נורמנית שנחתה בפורטסמות'. הוא הביס עוד כוחות סקסונים שנשלחו מלונדון, בטרם נכנעו בפניו המנהיגים האנגלו-סקסונים בעיירה ברקהמסטד. ויליאם הוכתר כמלך אנגליה בחג המולד של 1066, במנזר וסטמינסטר. בעקבות כיבוש אנגליה זכה ויליאם לתואר "הכובש" והחל את שושלתו באנגליה. קרב הייסטינגס היה ללא כל ספק קרב מכריע בכיבוש הנורמני של אנגליה. הקרב עלה בחייהם של המלך הרולד, שני אחיו, ומרבית האצולה האנגלו-סקסונית. גם לקרבות בפולפורד וגשר סטמפורד נודעה השפעה חשובה בצמצום כוחו הצבאי של הרולד, ובנטרול האיום הצבאי הנשקף מהצפון. נוספת לכך העובדה של היעדר טירות באנגליה – שיכלו לשמש כמוקדי התנגדות מבוצרים – שהקלה על השתלטותו של ויליאם את אנגליה. אולם התנגדות למלכה החדש של אנגליה לא איחרה לבוא. מספר מרידות והתקוממויות פרצו ברחבי אנגליה בשנים 1067–1069, אותם הכניע ויליאם ללא רחמים. גם מעבר לים החלו מתנגדים לקרוא תיגר על שלטונו של ויליאם. הבולט מביניהם היה סוון השני, מלך דנמרק, אחיינו של קנוט הגדול (מלך אנגליה 1016–1035), שטען לכתר האנגלי. ב-1069 שיגר סוון כוח פלישה לאנגליה, אך זה הובס בידי הנורמנים. הכיבוש הנורמני שינה את פני אנגליה לעד. התרבות האנגלית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הוכרה לאנגלים, מה שהוביל לחוקים נוקשים הרבה יותר ושלל זכויות רבות שהיו לאנגלו-סקסונים בעבר. כוחה של אנגליה גדל והיא הפכה לכוח ממשי בזירה הפוליטית האירופאית בזכות היותה קשורה לנורמנים. צבאה וצייה גדל גם. ב-1085 הורה ויליאם לסקר את כל הנכסים האנגלים במה שכונה "ספר יום הדין". ראו גם הטקטיקה והאסטרטגיה האירופיות בימי הביניים שטיח באייה לקריאה נוספת Bennett, Matthew (2001). Campaigns of the Norman Conquest. Essential Histories. Oxford, UK: Osprey Crouch, David (2007). The Normans: The History of a Dynasty. London: Hambledon & London Douglas, David C. (1964). William the Conqueror. Berkeley, CA: University of California Press Huscroft, Richard (2009). The Norman Conquest: A New Introduction. New York: Longman Marren, Peter (2004). 1066: The Battles of York, Stamford Bridge & Hastings. Battleground Britain. Barnsley, UK Nicolle, David (1999). Medieval Warfare Source Book: Warfare in Western Christendom. Dubai: Brockhampton Press Nicolle, David (1987). The Normans. Oxford, UK: Osprey Thomas, Hugh (2007). The Norman Conquest: England after William the Conqueror. Critical Issues in History. Lanham, MD: Rowman & Littlefield Publishers, קישורים חיצוניים קרב הייסטינגס, באתר מורשת אנגלית ביאורים הערות שוליים הייסטינגס, קרב הייסטינגס קטגוריה:המאה ה-11 קטגוריה:מזרח סאסקס	2024-08-21T07:21:50
דגל מקדוניה הצפונית	דגל מקדוניה הצפונית מורכב משמש עולה צהובה ממנה יוצאות שמונה קרניים לקצוות הדגל, על רקע אדום. הדגל מסמל את "השמש החדשה של החופש", כפי שמופיע בהמנון הלאומי "דנס נד מקדוניה" ("היום מעל מקדוניה"): "היום, מעל מקדוניה, נולדה השמש החדשה של החופש המקדונים נלחמים למען זכויותיהם!" דגלים קודמים לפני שנת 1995 הופיע בדגל שמש ורגינה, מה שהוביל למחאות מצד השכנה יוון בשל מקורו של אותו סמל קדום, שהיה סמלם של כמה ממלכי מוקדון העתיקה. (יוון התנגדה גם לשימוש בשם "הרפובליקה של מקדוניה", וסיבת שתי ההתנגדויות הייתה חשש מפני תביעות מקדוניות, ולו סמליות, לשטחים בצפון יוון). עד שנת 1991, כל זמן שהרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה הייתה חלק מהרפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית של יוגוסלביה, דגלה היה אדום עם כוכב אדום בפינה העליונה של צד התורן. ראו גם היסטוריה של רפובליקת מקדוניה מירוסלב גרצ'ב - מעצב הדגל הנוכחי קישורים חיצוניים מקדוניה קטגוריה:מקדוניה הצפונית: סמלים לאומיים מקדוניה מקדוניה הצפונית	2024-09-08T06:52:44
דגל ליבריה	דגל ליבריה הוא הדגל הלאומי של רפובליקת ליבריה. הדגל מורכב מ-11 פסים אופקיים לבנים ואדומים שווים באורכם, ומקנטון בצד הפונה לתורן, המכיל ריבוע כחול ובו כוכב לבן. אחד-עשר הפסים מסמלים את חותמי הצהרת העצמאות של ליבריה. הצבעים אדום ולבן מסמלים אומץ והצטיינות מוסרית. הכוכב הלבן מסמל את החופש שניתן לעבדים-לשעבר. לפי גרסה אחרת מסמל הכוכב את השמש הזורחת מעל יבשת אפריקה, שאותה מסמל הריבוע הכחול. הדגל הליברי דומה מאוד לדגל ארצות הברית, מה שמדגיש את מוצאם האמריקאי של העבדים המשוחררים שהקימו את המדינה. דגל ליבריה מונף על ידי ספינות רבות ברחבי העולם, שכן ליבריה מאפשרת זאת תמורת תשלום. חברות ספנות עושות כן כדי להימנע מתשלום מיסים גבוהים ומהגבלות אותן מטילות מדינות אחרות. ההערכה היא שכ-1600 ספינות ברחבי העולם מניפות את דגל ליבריה כדגל נוחות; מה שתורם לחלק ניכר מהכנסות המדינה. ראו גם קישורים חיצוניים ליבריה קטגוריה:ליבריה: סמלים לאומיים ליבריה ליבריה ליבריה	2024-09-07T05:35:15
קמירות	הפניה קבוצה קמורה	2008-02-18T23:47:01
קעירות	redirectפונקציה קעורה	2004-10-12T21:00:13
ז'ורז' פיקאר	ז'ורז' פיקאר (בצרפתית: Georges Picquart; 6 בספטמבר 1854 – 18 בינואר 1914) היה קצין בצבא צרפת שנאבק בנחישות להוכחת חפותו של אלפרד דרייפוס, בימי הפרשה שנקראה על שמו. מאוחר יותר כיהן פיקאר כשר המלחמה בממשלתו של ז'ורז' קלמנסו. חייו ז'ורז' פיקאר נולד בשטרסבורג, בירת חבל אלזאס ב-1854. הוא פנה לקריירה צבאית, נתגלה כקצין מוכשר והגיע לדרגת קולונל. ב-1895 נתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי ("המשרד השני"). בתפקידו זה, הגיעו לידיו קרעי נייר של מזכר בכתב יד, שעובדת המודיעין הצרפתי מצאה בלשכת הנספח הצבאי של גרמניה בצרפת; מהמזכר המשוחזר עלה כי בוגד צרפתי פועל בשליחות הגרמנים, וזה היה הבסיס להאשמתו של אלפרד דרייפוס בבגידה. פיקאר הניח כי סיבת הרשעתו של דרייפוס הייתה היותו הקצין היהודי היחיד במטה הכללי של צבא צרפת; תרמה לכך העובדה כי כתב ידו היה דומה, לכאורה, לכתב היד במזכר המרשיע. לאחר חקירה מעמיקה הגיע פיקאר למסקנה כי המזכר, ששימש כעדות המרשיעה, נכתב על ידי הקצין פרדיננד אסטרהאזי. פיקאר הביא את הפרטים הללו לידיעת הממונים עליו, אך הם הזהירו אותו שלא לחשוף את הגילויים ואף הרחיקוהו מצרפת כשב-1896 הוצב לשרת בתוניס. פיקאר היה מנוע, כקצין צבא, מלחשוף גילוייו בפומבי, אך בהיותו בחופשה בפריז נתן תצהיר חתום בידי עורך דין ממיודעיו. התצהיר פורסם ופיקאר נשפט בגין התנהגות בלתי הולמת, פוטר מהצבא, ונדון לשנת מאסר. ב-13 ביולי 1906 קיבל בית הנבחרים החלטה להחזיר הן את פיקאר והן את דרייפוס לשירות פעיל בצבא צרפת, תוך קידומם לדרגות בהן היו זוכים לו היו משרתים במהלך שתים עשרה השנים שחלפו מאז החלה הפרשה (פיקאר לגנרל, ודרייפוס לרב-סרן). לימים הגיע פיקאר למשרת שר המלחמה בממשלתו של ז'ורז' קלמנסו. פיקאר נפטר לאחר שנפצע בעת נפילה מסוסו ב-1914, בעיר אמיין, בגיל 59. ברברה טוכמן כותבת כי פיקאר לא פעל ממניעים פוליטיים אלא ממניעים של יושר וכבוד, ומשגילה כי המזכר שהפליל את דרייפוס מזויף, חש חובה לחשוף את האמת - ולו במחיר אישי כבד. לדברי טוכמן פיקאר היה, כרבים מבני דורו, נגוע באנטישמיות, אך המחשבה שאדם חף מפשע נענש על דבר שלא עשה - לא נתנה לו מנוח, תהא דתו של אותו אדם אשר תהא. פיקאר ופרשת דרייפוס בתרבות בשנת 2019 עלה לאקרנים הסרט קצין ומרגל המבוסס על הספר בעל אותו השם. עלילת הסרט סובבת סביב מאבקו האישי והציבורי של פיקאר בגילומו של השחקן ז'אן דוז'רדן מרגע מינויו למנהל המשרד השני, ומסתיים בכהונתו כגנרל וכשר המלחמה. ראו גם אלפרד דרייפוס לקריאה נוספת ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, 1998. ז`אן דני ברדן, פרשת דרייפוס, הוצאת עם עובד, 2003 רוברט האריס, "קצין ומרגל", הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2015 קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז קטגוריה:גנרלים צרפתים קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1854 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1914	2023-05-06T11:05:24
ויליאם הווארד טאפט	ויליאם הווארד טאפט (באנגלית: William Howard Taft; 15 בספטמבר 1857 – 8 במרץ 1930) היה נשיאה ה-27 של ארצות הברית (1909–1913) ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (1921–1930), העשירי במספר. הוא האדם היחיד ששירת בשני התפקידים. טאפט נבחר לנשיאות ב-1908 כיורשו של תאודור רוזוולט, אולם לא הצליח להיבחר מחדש והפסיד לוודרו וילסון ב-1912 לאחר שרוזוולט פילג את הרפובליקנים ורץ כמועמד שלישי. ב-1921, הנשיא וורן הרדינג מינה את טאפט לנשיא בית המשפט העליון, משרה בה שירת טאפט עד כחודש לפני מותו. טאפט נולד ב-1857. אביו, אלפונזו טאפט, היה מזכיר המלחמה תחת הנשיא יוליסס ס. גרנט. טאפט למד באוניברסיטת ייל והיה חבר באחוות הגולגולת והעצמות כמו אביו, ולאחר שהפך לעורך דין מונה להיות שופט עוד כשהיה בן עשרים. הוא המשיך לצבור תאוצה, מונה להיות פרקליט המדינה ולאחר מכן הפך לשופט בבית המשפט לערעורים. הנשיא ויליאם מקינלי מינה אותו לתפקיד המושל האזרחי בפיליפינים. ב-1904, מינה אותו רוזוולט לתפקיד מזכיר המלחמה, והוא הפך ליורשו הנבחר של רוזוולט. אף על פי שרצה להיות השופט העליון, טאפט דחה הצעות להתמנות לתפקיד בבית המשפט העליון של ארצות הברית, באמונה שעבודתו הפוליטית הייתה חשובה יותר. בעזרתו של רוזוולט, טאפט לא זכה להתנגדות מצד הרפובליקנים כשמונה למועמדם לנשיא ב-1908, והוא ניצח בקלות את ויליאם ג'נינגס ברייאן בבחירות בנובמבר ומונה לנשיא. בבית הלבן, הוא התמקד במזרח הרחוק ולא באירופה, והתערב בענייני אמריקה הלטינית. טאפט רצה להוריד את מכסי המגן, שהיו מקור מרכזי להכנסה ממשלתית, אולם החוק שהוצע בנושא היה נגוע באינטרסים אישיים. הממשל שלו היה מפולג בין השמרנים במפלגה הרפובליקנים, אליהם היה טאפט מקורב, והאגף הפרוגרסיבי, שבו תמך רוזוולט. מחלוקות בנוגע לשמורות טבע ולשבירת מונופולים הפרידו עוד יותר בין שני האישים. רוזוולט ניסה להיבחר כמועמד הרפובליקני ב-1912. טאפט השתמש בשליטתו במנגנון המפלגתי כדי לזכות ברוב הצירים, ורוזוולט נטש את המפלגה. הפילוג הותיר לטאפט סיכוי זעום להיבחר מחדש, וכשוילסון ניצח אותו, טאפט השיג אלקטורים רק מיוטה ומורמונט. לאחר תום כהונתו שימש טאפט כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, והמשיך בפעילותו הציבורית. ב-1921, הנשיא הרדינג מינה אותו לנשיא בית המשפט העליון. כשופט, היה טאפט שמרן בנושאי עסקים, אולם קידם את נושא הזכויות ליחידים. עקב מצב בריאותי רע, הוא התפטר בפברואר 1930. כעבור חודש מת ונקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, הנשיא ונשיא בית המשפט העליון הראשון שנקבר שם. ראשית חייו ולימודיו ממוזער\|תמונה של טאפט באוניברסיטת ייל ויליאם הווארד טאפט נולד ב-15 בספטמבר 1857, בסינסינטי, אוהיו להורים אלפונזו טאפט ולואיזה טורי. המשפחה לא הייתה עשירה, וגרה בבית צנוע בפרוורים. אלפונזו היה שופט, שגריר ומזכיר המלחמה תחת הנשיא יוליסס ס. גרנט. ויליאם טאפט לא נחשב לילד מבריק, אולם עבד קשה. ההורים דחפו את חמשת ילדיהם להצלחה. הוא נכח בבית הספר התיכון בסינסינטי. באוניברסיטת ייל, אליה התקבל ב-1874, טאפט היה אהוד מאוד. הוא נחשב לתלמיד ישר וחרוץ, והיה במקום השני בכיתתו. הוא למד משפטים בסינסינטי והשיג תואר ב-1880. באותה התקופה, עבד בעיתון המקומי, והיה כתב לענייני משפט. עלייה בממשלה (1880–1900) עורך דין ושופט באוהיו לאחר שהוסמך לעריכת דין, התחיל טאפט לעבוד במשרה מלאה בעיתון. כשנאלץ לבחור בין עבודה במשרה מלאה עם משכורת מוגדלת לבין עריכת דין, סירב לעשות זאת. הוא מונה לסגן עורך הדין של המחוז. הוא התפטר בינואר 1882, לאחר שמונה לגובה מכס של מחוזו בידי הנשיא צ'סטר ארתור. טאפט סירב לפטר עובדים מצטיינים שלא היו מזוהים פוליטית עם הרפובליקנים, והתפטר במרץ 1883, כשהוא רוצה להתחיל לעבוד כאדם פרטי בסינסינטי. ב-1884 תמך בג'יימס בליין לנשיאות, אולם הוא הפסיד לגרובר קליבלנד. ב-1887, טאפט, שהיה בן 29, מונה לבית המשפט העליון בסינסינטי. המינוי נמשך כשנה לפני שטאפט נאלץ להתמודד על התפקיד בבחירות. הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה מבין שלוש שיתמודד בהן במהלך חייו. הוא נבחר לכהונה בת חמש שנים. במהלך תפקידו, פסק טאפט שאיגוד של בנאים, שסירב לעבוד עם חברות שביצעו עסקים עם ארגון מסוים, פעל באופן בלתי חוקי. לא ידוע מתי פגש טאפט בהלן הרון, אולם ב-1880 היא כבר הוזכרה ביומנו. ב-1884, הם כבר יצאו, וב-1885 התארסו. החתונה התרחשה ב-19 ביוני 1886. אשתו של טאפט דחפה אותו להצלחה כמו הוריו. לזוג היו שלושה ילדים, והבכור ביניהם, רוברט, הפך לסנאטור. פרקליט המדינה נותר מושב פנוי בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1889, ומושל אוהיו הציע לנשיא הריסון למנות את טאפט לתפקיד. טאפט היה בן 32 ותמיד שאף להתמנות לשופט. הוא התעניין בתפקיד, אולם כתב שרוב הסיכויים שלא יקבל אותו. ב-1890, מינה אותו הריסון לתפקיד פרקליט המדינה. כשטאפט הגיע לוושינגטון ב-1890, התפקיד היה פנוי כבר חודשיים, עם עבודה שהצטברה. טאפט עבד במרץ כדי להשלים את הפערים ולמד את החוק הפדרלי שלא הכיר כשופט באוהיו. הסנאטור מניו יורק, ויליאם אברטס, היה חבר בכיתתו של אלפונזו טאפט בייל (אלפונזו מת ב-1891 בקליפורניה). אברטס שילב את טאפט בחברה הגבוהה של וושינגטון. אשתו של טאפט דרשה שייפגש לא עם שופטים, אלא עם פוליטיקאים כתאודור רוזוולט וג'ון היי ונשותיהם. אף על פי שטאפט היה מוצלח כפרקליט המדינה, וניצח ב-15 מתוך 18 תיקים שהשתתף בהם, הוא שמח כשבמרץ 1891, הקונגרס והנשיא הריסון מינו אותו לבית המשפט לערעורים במחוזו. במרץ 1892, הוא התפטר מתפקידו כפרקליט המדינה. שופט פדרלי טאפט מונה לתפקיד השופט לכל חייו, וידע שמשם יוכל להתקדם לבית המשפט העליון. אחיו, שהיה איש עסקים מוצלח, השלים עבורו משכורת, והרשה למשפחתו לחיות בנוחות. טאפט שמע ערעורים במחוזו ופסק בהם במשך שמונה שנים. טאפט אמנם חשש ממלחמת המעמדות כמו רוב מעמד הביניים באותן שנים, אולם לא היה שמרן כמו שמבקריו טענו. הוא תמך בזכות ההתאגדות והשביתה של הפועלים. הוא פסק נגד מעסקים בכמה תיקים שעסקו בהזנחת עובדים. ביניהם היה מקרה בו טאפט פסק בדבר פיצויים לעובד שנפצע בתאונת רכבת, כשהפסיקה בוטלה בידי בית המשפט העליון. טאפט היה תקיף באכיפת חוק שרמן נגד מונופולים. ב-1896, טאפט הפך לדיקן ופרופסור לדיני רכוש בבית הספר למשפטים בסינסינטי, והרצה במשך שעתיים בשבוע. כשופט, היה אסור לטאפט להתערב בפוליטיקה, אולם הוא נשאר תומך רפובליקני. הוא לא תמך בויליאם מקינלי ב-1896, בטענה שאף אחד בוושינגטון לא יתמוך בו. במרץ 1896, הבין טאפט שמקינלי ייבחר להיות המועמד הרפובליקני, ותמך בו בתמיכה רפה. ביולי, לאחר שויליאם ג'נינגס ברייאן נבחר להיות המועמד הדמוקרטי, החל טאפט לתמוך במקינלי. ברייאן נאם לטובת הצמדת הדולר לכסף, וטאפט ראה בעמדה זאת עמדה קיצונית. טאפט חשש שאנשים יאגרו זהב בציפייה לניצחונו של ברייאן. מקינלי נבחר, וכשהתפנה מקום בבית המשפט העליון, מקינלי לא מינה את טאפט לתפקיד. השנים בפיליפינים בינואר 1900, נקרא טאפט לוושינגטון לפגישה עם מקינלי. טאפט קיווה להתמנות לבית המשפט העליון, אולם במקום זאת, מקינלי רצה שיהיה בוועדה שתארגן את הממשל האזרחי בפיליפינים. המינוי דרש את התפטרותו של טאפט מתפקידו כשופט, אולם הנשיא הבטיח לו שאם יעשה זאת, ימונה לבית המשפט העליון ברגע שיתפנה שם מקום. טאפט הסכים בתנאי שיעמוד בראש הוועדה, עם אחריות להצלחתה ולכישלונה. מקינלי הסכים, וטאפט הפליג לאיים באפריל 1900. פיליפינים רבים הגיבו להשתלטות האמריקנית במלחמת גרילה, ודרשו עצמאות לאיים, אולם הצבא, בהנהגת המושל הצבאי ארתור מקארתור הבן (אביו של הגנרל דאגלס מקארתור) שלט שם. מקארתור הרגיש שהוועדה היא מטרד, ומשימתם הייתה לנסות לכפות שלטון עצמי על עם שאינו מוכן לכך. הגנרל נאלץ לשתף פעולה עם טאפט, כיוון שמקינלי נתן לוועדה שליטה בתקציב הצבאי של האי. הוועדה קיבלה את כוחה בפיליפינים ב-1 בספטמבר 1900, וב-4 ביולי 1901, הפך טאפט למושל האי. מקארתור, שהיה המושל הצבאי עד אז, שוחרר מתפקידו ונשלח בחזרה לארצות הברית. טאפט ביקש לשתף פעולה עם הפיליפינים כדי להוביל לשלטון עצמי באי. הוא ראה עצמאות כיעד רחוק. אמריקנים רבים באזור ראו את המקומיים כנחותים מבחינה גזעית, אולם טאפט התנגד לכך. הוא לא דרש הפרדה גזעית באירועים רשמיים, והתייחס לפיליפינים כאל שווים לו. מקינלי נרצח בספטמבר 1901, והוחלף בידי תאודור רוזוולט. טאפט ורוזוולט התחברו ב-1890. לאחר היבחרו של מקינלי, דרש טאפט למנות את רוזוולט לסגן מזכיר הימייה, וצפה בו כשהפך לגיבור מלחמה, מושל ניו יורק וסגן נשיא ארצות הברית. הם נפגשו שוב בינואר 1902, כשטאפט היה שם בחופשת מחלה. טאפט העיד בפני ועדה בסנאט על הפיליפינים. הוא דרש שהחקלאים הפיליפינים יוכלו לקבל אדמות, אולם רוב האדמות היו בבעלות אנשי דת קתוליים, שהיו ספרדים והיו עוינים את הפיליפינים. רוזוולט שלח את טאפט לרומא, כדי לדבר עם האפיפיור לאו השלושה-עשר בנוגע לרכישת האדמות ועזיבת אנשי הדת, כשהאמריקאים ייקחו בעלות על שירותי הדת באי. טאפט לא הצליח לפתור את העניין בביקורו, אולם הצליח להגיע להסכם בעניין ב-1903. בסוף 1902, שמע טאפט מרוזוולט שבקרוב יתפטר שופט בבית המשפט העליון, ושרוזוולט רצה למנות אותו לתפקיד. אף על פי שטאפט חשק בתפקיד, הוא הרגיש שעבודתו כמושל לא הסתיימה. רוזוולט רצה לנטרל יריב פוטנציאלי לנשיאות במינוי הזה, כיוון שטאפט היה אהוד בתקשורת בגלל תפקודו כמושל. כעבור שנה, ביקש רוזוולט מטאפט להתמנות לתפקיד מזכיר המלחמה. התפקיד עדיין דרש ממנו להיות אחראי על האיים, ולבסוף טאפט הסכים, וחזר לארצות הברית בדצמבר 1903. מזכיר המלחמה ממוזער\|ימין\|רוזוולט מציג את טאפט כנסיך. כשטאפט נכנס לתפקידו כמזכיר המלחמה בינואר 1904, הוא לא בחן את הצבא, תפקיד שרוזוולט טיפל בו – רוזוולט רצה שיפתור בעיות קשות, יהיה יועץ משפטי, וינאם לטובתו במהלך מסע הבחירות. טאפט תמך ברוזוולט בנאומיו, אולם טען בפני חבריו שלעולם לא ינסה להיות נשיא, כיוון שהחשש מפני מתחרים הוא נוראי. בין 1905 ל-1907 הבין טאפט שיהפוך למועמד הרפובליקני הבא לנשיאות, אף על פי שלא רצה בכך. הוא סירב להפוך לשופט בבית המשפט העליון בשני מקרים ב-1905 וב-1906. אדית רוזוולט, הגברת הראשונה של ארצות הברית, לא חיבבה את טאפט, כי הרגישה שהוא דומה מדי לנשיא ולא עזר לו בייעוצו. טאפט רצה להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא האמין שהנשיא הנוכחי יכהן זמן ארוך. במהלך המהפכה בפנמה וחתימה על הסכם עם הממשלה המקומית, השיגה ארצות הברית זכויות לבנות תעלה בפנמה. החקיקה לא קבעה איזו מחלקה ממשלתית תהיה אחראית לכך, ורוזוולט מינה את טאפט לתפקיד. טאפט נסע לפנמה ב-1904, ונפגש עם בכירים פנמיים. טאפט מינה מהנדס צבאי לבניית הפרויקט. עוד מושבה שספרד איבדה ב-1898 הייתה קובה, אולם אף על פי ששחרור קובה היה גורם מרכזי למלחמה, ארצות הברית לא סיפחה אותה, אלא נתנה לה עצמאות ב-1902. לאחר מכן התרחשו בחירות מזויפות ושחיתות, וגם עימותים מקומיים. בספטמבר 1906, דרש הנשיא תומאס אסטרדה פאלמה התערבות אמריקנית. טאפט הפליג לקובה עם כוח משימה אמריקני, וב-29 בספטמבר 1906, הכריז על עצמו כמושל הזמני של קובה, משרה בה החזיק שבועיים לפני שהוחלף. בזמנו בקובה, ניסה טאפט לשכנע את הקובנים שארצות הברית לא מנסה לכבוש, אלא לייצב את המדינה. טאפט נותר מעורב בפיליפינים. במהלך הבחירות ב-1904 טען שהמוצרים החקלאיים מהפיליפינים צריכים להיות מיובאים לארצות הברית ללא מכס. מגדלי הסוכר והטבק האמריקניים התלוננו בפני רוזוולט שמחה על כך. טאפט לא היה מוכן לשנות את דעתו ואיים להתפטר, ורוזוולט החליט לוותר על העניין. טאפט חזר לאיים ב-1905, יחד עם משלחת של חברי קונגרס, ושוב ב-1907, כדי לפתוח את האספה הפיליפינית הראשונה. בשני טיוליו לפיליפינים כמזכיר המלחמה, נסע טאפט ליפן ונפגש עם בכירים שם. הפגישה ביולי 1905 התרחשה כחודש לפני הוועידה שסיימה את מלחמת רוסיה–יפן עם הסכם פורטסמות'. טאפט נפגש עם ראש הממשלה היפני קאצורה טרו. לאחר מכן, השניים חתמו על הסכם בו יפן הכריזה שאין לה רצון לפלוש לפיליפינים, וארצות הברית הצהירה שלא התנגדה לשליטה יפנית בקוריאה. היו דאגות בארצות הברית בנוגע למספר מהגרי העבודה היפניים שהגיעו לחוף המערבי, ובביקורו השני של טאפט בספטמבר 1907, הסכים שר החוץ היפני להפחית במספר אשרות ההגירה. הבחירות ב-1908 השגת המועמדות רוזוולט כיהן כשלוש וחצי שנים לפני שנבחר בעצמו. בליל היבחרו מחדש ב-1904, הכריז שלא ירוץ ב1908, הצהרה שהתחרט עליה לאחר מכן. רוזוולט נשאר נאמן למילתו, והאמין שטאפט היה יורשו הראוי, אף על פי שמזכיר המלחמה סירב לרוץ. רוזוולט השתמש בשליטתו במנגנון המפלגתי כדי לעזור ליורשו. מתוך חשש לאבד את עבודתם, מינויים פוליטיים נדרשו לתמוך בטאפט או לשתוק. ממוזער\|ימין\|רוזוולט שומע מטאפט על מינויו כמועמד. מספר פוליטיקאים רפובליקנים ניסו לרוץ, אולם בחרו לא להתערב. מושל ניו יורק צ'ארלס אוונס יוז רץ, אולם כשנאם נאום, רוזוולט שלח הודעה מיוחדת לקונגרס כנגד שחיתות בתאגידים. התוצאה הייתה שהעיתונות סיקרה את נאום רוזוולט בהרחבה ופחות את נאומו של יוז. רוזוולט סירב לקריאות לרוץ עוד פעם. באפריל, נאם טאפט ברחבי המדינה, לפני שנקרא שוב לפנמה ויישב עוד מערכת בחירות במחלוקת. בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו ביוני, לא הייתה לו התנגדות, והוא ניצח בסיבוב הראשון. עדיין, הוא לא זכה לכל מה שרצה בו: הוא קיווה שסגנו יהיה פרוגרסיבי מהמערב התיכון, אולם במקום, ג'יימס שרמן מניו יורק, מהאגף השמרני, נבחר להיות סגנו. טאפט התפטר מתפקידו כמזכיר המלחמה ב-30 ביוני כדי להקדיש את עצמו למסע הבחירות. הבחירות הכלליות ומסע הבחירות יריבו של טאפט בבחירות הכלליות היה ברייאן, שהיה המועמד הדמוקרטי בפעם השלישית. רוב הרפורמות של רוזוולט נבעו מהצעות של ברייאן, והדמוקרטים טענו שהוא היה היורש לרוזוולט ולא טאפט. חוק מ-1907 אסר על תרומות מתאגידים לפוליטיקאים, וברייאן טען שיש לאסור גם על תרומות מצד נושאי משרות בתאגידים, או לפחות לחשוף אותם. טאפט היה מוכן לחשוף את התרומות לאחר הבחירות, וניסה להבטיח שתאגידים שעבדו עם הממשלה לא יתרמו לו. ממוזער\|כרזת בחירות של טאפט טאפט החל את מסע הבחירות ברגל שמאל, והצדיק את מתנגדיו שאמרו שהיה בובה של רוזוולט כשנסע לביתו של רוזוולט כדי לקבל עצות בנוגע לנאומו. הוא תמך במדיניות רוזוולט. הוא תמך בזכות ההתאגדות של הפועלים, אולם לא בזכותם להחרים. בעלי ההון חייבים לציית לחוק. ברייאן רצה בעלות ממשלתית על איגודי הרכבת, אולם טאפט העדיף שיישארו פרטיים, כל עוד מחירי מקסימום יקבעו בידי הקונגרס. טאפט האשים ספקולציות במניות במיתון של 1907, והרגיש שיש לבצע רפורמה במטבע (ארצות הברית הייתה צמודה לתקן הזהב) כדי להגמיש את תגובת הממשלה לזמנים כלכליים קשים. הוא דרש חקיקה נגד מונופולים לצד חוק שרמן. יש לתקן את החוקה כדי לגבות מס הכנסה, וכך בית המשפט העליון יוכל לאשר את המס. הייתה ביקורת על שימושו של רוזוולט בסמכותו כנשיא, טאפט הבטיח להמשיך בדרכו, אולם להיצמד יותר להעברת חקיקה. טאפט פגע במחנה הפרוגרסיבי כשמינה שמרנים לתפקידים במטה הבחירות, שיצרו קשרים עם עסקים גדולים. טאפט לקח חופשה באוגוסט, ושם הכעיס את יועציו בכך שבילה אותה במשחקי גולף ולא במחשבה על אסטרטגיה. upright=1.5\|ממוזער\|חלוקת האלקטורים ב-1908. מדינות שהצביעו לטאפט צבועות באדום. רוזוולט, שזעם בגלל חוסר יכולתו לפעול, הציע לטאפט הצעות רבות, במחשבה שהבוחרים לא יעריכו את טאפט. תומכי רוזוולט טענו שהנשיא היה זה שמריץ את מסע הבחירות, דבר שעצבן את הגברת הראשונה. למרות זאת, רוזוולט תמך ברפובליקנים כל כך עד שהבדיחה הנפוצה טענה ש-"TAFT" משמעו "קח עצה מטדי" (Take advice from Teddy). ברייאן דרש מערכת של ביטחונות לבנקים, כדי שהאזרחים יוכלו לקבל תשלומים אם הבנקים יפלו, אולם טאפט התנגד לכך והציע מערכת חסכונות. נושא איסור האלכוהול נכנס למסע הבחירות בספטמבר, כששאלו את טאפט בנושא. טאפט ורוזוולט הסכימו שהמפלגה לא צריכה לנקוט עמדה בנושא, והשמועה אמרה שטאפט היה אתאיסט והתנגד להתנזרות ממשקאות חריפים. בעצת רוזוולט, התעלם טאפט מהנושא. לבסוף, ניצח טאפט בקלות. הוא זכה ל-321 אלקטורים לעומת 162, אולם השיג רק 51.6% מהקולות. אשתו של טאפט טענה שלא ידע איך לשחק בפוליטיקה. נשיאות (1909–1913) ממוזער\|upright=1.3\|כניסתו של טאפט לתפקיד כניסה לתפקיד וקבינט ויליאם הווארד טאפט הושבע כנשיא ב-4 במרץ 1909. בגלל סופה שציפתה את וושינגטון בקרח, טאפט נשבע באולם הסנאט ולא מחוץ לגבעת הקפיטול. הנשיא החדש טען בנאום כניסתו לתפקיד שהיה לו הכבוד להיות יועצו של רוזוולט, ושהיה מעורב ברפורמות שערך. הוא טען שהנושא החשוב בממשלו יהיה לשמור על הרפורמות של רוזוולט. הוא נשבע שהרפורמות יחזיקו מעמד, ושאנשי עסקים ישרים לא יסבלו מכך. הוא טען שיש להוריד את מכסי המגן, להעביר חקיקה נגד מונופולים, ולהמשיך לקדם את הפיליפינים לקראת שלטון עצמי. רוזוולט עזב את תפקידו בצער רב, וכדי לא לעמוד בדרכו של טאפט, נסע לטיול באפריקה למשך שנה. לאחר הוועידה הרפובליקנית, רוזוולט וטאפט דנו בנושאי התפקידים בקבינט. טאפט ביצע שינויים רבים בקבינט של רוזוולט, כולל מינויו של פילאנדר נוקס לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. טאפט לא היה אהוד על העיתונות כמו רוזוולט, ובניגוד אליו לא התראיין או הצטלם לעיתים קרובות כמו קודמו. הממשל שלו היה שונה מהמנהיגות הכריזמטית של רוזוולט, ותמך באופן שקט בשלטון החוק. ממוזער\|270px\|מקבץ קטעי וידאו מתקופת כהונתו כנשיא מדיניות החוץ ארגון ועקרונות טאפט החליט לארגן מחדש את מחלקת המדינה, כיוון שלטענתו המחלקה פיגרה במאה שנים אחרי צורכי ארצות הברית המודרנית. המחלקה חולקה לאזורים גאוגרפיים, כולל מחלקות למזרח הרחוק, לאמריקה הלטינית ולמערב אירופה. הוא ייסד את תוכנית האימונים הראשונה של המחלקה, ולפני מינויים הכריח את המועמדים לבלות חודש בוושינגטון. טאפט ומזכיר המדינה נוקס היו קרובים, והנשיא הקשיב ליועצו בענייני חוץ ופנים. נוקס לא היה דיפלומט טוב, והיו לו יחסים רעים עם הסנאט, העיתונות ומנהיגים זרים באמריקה הלטינית. טאפט ונוקס הסכימו על מטרות יחסי החוץ. ארצות הברית לא תתערב בעניינים אירופאיים. ארצות הברית תשתמש בכוח כשתצטרך לאכוף את דוקטרינת מונרו באמריקות. ההגנה על תעלת פנמה, שנבנתה במהלך כהונתו של טאפט ונפתחה ב-1914, הנחתה את מדיניות ארצות הברית בקריביים ובמרכז אמריקה. ממשלים קודמים ניסו להגן על אינטרסים עסקיים של ארצות הברית מעבר לים, אולם טאפט השתמש ברשת הדיפלומטים והשגרירים כדי לקדם את הסחר. טאפט קיווה שקשרי הסחר יקדמו שלום עולמי. הוא קידם הסכמי בוררות עם בריטניה וצרפת, אולם הסנאט לא היה מוכן לוותר על זכותו לאשר הסכמים. מכסי מגן ואיחוד מכסים בתקופת נשיאותו של טאפט, מדיניות פרוטקציוניסטית והעלאת מכסים היו גורם מרכזי אצל הרפובליקנים. המכסים הגנו על התעשייה האמריקנית מתחרות זרה. ב-1908, מצע המפלגה תמך בשינויים בחוקי המכס, וטאפט פירש זאת כהורדת המכסים. הוא דרש ממושב מיוחד של הקונגרס להתכנס ב-15 במרץ 1909, בנושא המכסים. לאחר בדיקה של הנושאים, ועדה בבית הנבחרים קבעה שיש להוריד את המכסים. כשהחוק עבר את בית הנבחרים באפריל 1909, יושב ראש ועדת המימון של הסנאט, הסנאטור נלסון אולדריץ', העביר תיקונים רבים שהעלו את שיעורי המכס. אישים כרוברט לה פולט כעסו על כך וטענו שהחוק לא תואם את מצע המפלגה. טאפט סירב לפעול בנושא ופגע באגף הפרוגרסיבי. הוא התעקש שרוב המוצרים מהפיליפינים צריכים להיות חופשיים ממכסים. כשיריבים ביקשו לשנות את חוק המכס ולאשר מס הכנסה, טאפט התנגד לכך בטענה שבית המשפט יפסול את החוק כבלתי חוקתי, כמו בפסק דין פולוק. במקום, טאפט הביא את הנושא של מס ההכנסה להליך של תיקון לחוקה, שיקפיא את הנושא לשנים רבות אם לא לתמיד. הנושא ירד מסדר היום, אם כי לאחר מאבקים רבים במשך תהליך האשרור הוליד את התיקון ה-16 שאושר אחרי מאבקים רבים ב-1913 ושטאפט חתם עליו בסוף כהונתו. טאפט הגביל מיסים על עץ מיובא, אולם חוק המכס היה שנוי במחלוקת מתחילתו. ממוזער\|קריקטורה שמראה שטאפט מתעניין בקנדה רק כשהיא משגשגת. בהודעתו השנתית של טאפט לקונגרס בדצמבר 1910, הוא דרש סחר חופשי עם קנדה. בריטניה עדיין שלטה ביחסי החוץ של קנדה, וטאפט גילה שבריטניה וקנדה תומכות בנושא. רבים בקנדה התנגדו לכך, וחששו שארצות הברית תנטוש את ההסכם כשתרצה, וגם חקלאים ודייגים אמריקנים התנגדו לכך. לאחר שיחות בינואר 1911 עם בכירים קנדיים, הגיע טאפט להסכמה, והעביר אותה בקונגרס ביולי. הפרלמנט הקנדי, בהנהגת ראש ממשלת קנדה, וילפריד לורייה, התעמת בנושאים. הקנדים הדיחו את לורייה בבחירות בספטמבר 1911, והנושא פילג את המפלגה הרפובליקנית. אמריקה הלטינית ממוזער\|הנשיא טאפט ופורפיריו דיאס ב-1909. טאפט ומזכיר המדינה נוקס סיפקו הלוואות לאמריקה הלטינית כדי לבסס את היחסים שם, באמונה שהשקעה אמריקנית תעזור לכולם ותמנע מהאירופאים להתערב, בהתאם לדוקטרינת מונרו. הייצוא עלה במהלך תקופת טאפט, אולם מדינות אמריקה הלטינית לא רצו להיות נתונות לחסדיה של ארצות הברית. גם בסנאט רבים האמינו שארצות הברית לא צריכה להתערב מחוצה לה. העניין החשוב ביותר במדיניות החוץ של טאפט, שבחן את מנהיגותו, היה קריסת המשטר המקסיקני והמהומה במהלך המהפכה המקסיקנית. כשטאפט נכנס לתפקידו, מקסיקו תססה במהלך שלטונו הארוך של הרודן פורפיריו דיאס, ומקסיקנים רבים תמכו באויבו, פרנסיסקו מדרו. היו מספר תקריות בהן מורדים מקסיקנים חצו את הגבול לארצות הברית כדי להשיג סוסים וכלי נשק. טאפט ביקש למנוע זאת ושלח את הצבא לאזורי הגבול. הוא תמך בדיאס ונפגש איתו באל פאסו שבטקסס ובסיודאד חוארס. הייתה זאת הפגישה הראשונה בין נשיא אמריקני ומקסיקני, והפעם הראשונה בה נשיא אמריקני ביקר במקסיקו. ביום הוועידה, חיילים בטקסס לכדו ופירקו מנשקו מתנקש שהתקרב לשני הנשיאים. לפני הבחירות במקסיקו, כלא דיאס את מדרו, ותומכיו החליטו לבצע מהפכה שנמשכה עשור. בטריטוריית אריזונה נהרגו שני אזרחים כתוצאה מחילופי אש בגבולות. טאפט הנחה את המושל לא להיכנס לקרב. נשיא ניקרגוואה רצה לבטל סעיפים ביחסי הסחר של המדינות, והדיפלומטים האמריקנים עודדו בשתיקה מרד נגדו. ניקרגוואה הייתה בחובות למעצמות זרות, וארצות הברית לא רצתה שתיפול לאירופאים. המרד לא נפסק עד שצבא ארצות הברית התערב. ארצות הברית הכריחה את ניקרגוואה לקחת ממנה הלוואה, ושלחה פקידים כדי לוודא שהממשלה תשלם את חובה. המדינה נותרה לא יציבה, ולאחר עוד הפיכה ב-1911 ומהומות ב-1912, שלח טאפט עוד חיילים. רובם נסוגו, וחלקם נשארו שם עוד ב-1913. הסכמים בין פנמה, קולומביה וארצות הברית כדי לפתור סכסוכים מימי המהפכה הפנמית נחתמו בידי ממשל רוזוולט היוצא ב-1909, ואושרו בידי הסנאט ופנמה. קולומביה דחתה את ההסכמים, ולאחר הבחירות ב-1912, הציע נוקס 10 מיליון דולרים לאנשי קולומביה (ולאחר מכן 25 מיליון). הקולומביאנים דרשו עוד כסף, והעניין לא נפתר בתקופת טאפט. המזרח הרחוק בשנותיו בפיליפינים, החל טאפט להתעניין במזרח הרחוק. הוא טען שהיחסים עם אירופה אינם חשובים, אולם בגלל הפוטנציאל לסחר והשקעה, ראה חשיבות במשרת השגריר לסין. נוקס לא הסכים, ודחה הצעה ללכת לפקינג. טאפט החליף את שגרירו של רוזוולט שם, והשגריר החדש התעמת עם נוקס רבות. ב-1898, קיבל ארגון אמריקני זכויות להקמת מסילת רכבת בין האנקו וסצ'ואן, אולם הסינים ביטלו את ההסכם ב-1904 בטענה של הפרת ההסכם. הממשלה הסינית השיגה כסף מממשלת הונג קונג, בתמורה למתן עדיפות לבריטים בנושא הרכבת. נוקס דרש שותפות של בנקים אמריקנים, וטאפט פנה אל נסיך סין בעניין כדי לשכנע אותו להסכים לכך. הסכם נחתם במאי 1911. הסינים דרשו הלאמת מסילות הרכבת ולא שילמו הרבה לבעלי המניות. נושאים אלו היו בין הגורמים למהפכת שינהאי. לאחר המהפכה, מנהיגי המרד בחרו בסון יאט-סן כנשיא הרפובליקה הסינית, כשהם מדיחים את שושלת צ'ינג, וטאפט סירב להכיר בממשלה החדשה למרות תמיכת הציבור בכך. בית הנבחרים העביר החלטה בפברואר 1912 שתמכה ברפובליקה הסינית, אולם טאפט ונוקס הגיעו למסקנה שיש לתאם זאת עם מעצמות אירופאיות. בהודעתו השנתית האחרונה לקונגרס בדצמבר 1912, טען שהוא מוכן להכיר ברפובליקה, אולם היה זה לאחר הפסדו בבחירות. טאפט המשיך את המדיניות נגד ההגירה מסין ומיפן. הסכם ידידות בין ארצות הברית ויפן ב-1911 העניק זכויות הדדיות למהגרים יפנים בארצות הברית ולמהגרים אמריקנים ביפן, אולם הובטח להמשיך להפחית באשרות ההגירה. נוצרה התנגדות במערב להסכם, אולם טאפט טען שאין שינוי במדיניות ההגירה. אירופה טאפט התנגד לשיטה המסורתית שהעניקה לתומכים עשירים תפקידי מפתח, והעדיף שדיפלומטים לא יחיו בפאר. טאפט פיטר את השגריר בצרפת, הנרי ווייט, ועורר חשש בקרב דיפלומטים. טאפט גם רצה להחליף את וויטלו ריד, השגריר בבריטניה, אולם ריד תמך בטאפט במסע הבחירות שלו. לבסוף ריד נותר בתפקידו עד למותו ב-1912. טאפט תמך בבוררות כפתרון לסכסוכים בינלאומיים, והגיע להסכמים עם בריטניה וצרפת בנוגע לכך. ההסכמים נחתמו באוגוסט 1911. לא טאפט ולא נוקס התייעצו עם הסנאט על כך. באותה תקופה רפובליקנים רבים התנגדו לטאפט והנשיא הרגיש שלחץ להעברת ההסכם יגרום לתבוסתו. הוא נאם בזכות ההסכמים באוקטובר, אולם הסנאט הוסיף תיקונים שטאפט לא יכול היה לקבל, וחיסל את ההסכמים. אף על פי שטאפט לא נכנס להסכם בוררות כללי, הוא הצליח ליישב סכסוכים עם בריטניה בבוררות, כולל עימות על גבולות עם קנדה, סכסוך על ציד כלבי ים עם בריטניה ויפן, וסכסוך על זכויות דיג בקנדה. ההסכמים נותרו בעינם עד שיפן הפרה אותם ב-1940. מדיניות פנים ופוליטיקה ממוזער\|דיוקן רשמי של טאפט מונופולים טאפט המשיך והרחיב את ניסיונותיו של רוזוולט לפרק מונופולים בעזרת חוק שרמן, ובארבע שנותיו בתפקיד הגיש 70 תביעות (רוזוולט הגיש 40 בשבע שנים). משפטים נגד סטנדרד אויל ואיגוד הטבק האמריקני, שהתחילו תחת רוזוולט, הוכרעו לטובת הממשלה בידי בית המשפט העליון ב-1911. ביוני 1911, בית הנבחרים שנשלט בידי הדמוקרטים ביקש חקירה נגד איגוד המתכות. האיגוד התרחב תחת רוזוולט, שתמך בשליטתו בתעשיות הפחם, הברזל ומסילות הרכבת כדי למנוע החמרה במיתון הכלכלי. טאפט, כמזכיר המלחמה, תמך בתביעה. היסטוריונים טענו שהאיגוד הטעה את רוזוולט. באוקטובר 1911, מחלקת המשפטים תבעה את איגוד הברזל ודרשה ממנו להעניק עצמאות לספקים רבים. רוזוולט נפגע מכך, בטענה שהדבר היה אי אמון בממשלו, וטען שטאפט עצמו היה חלק מהממשל ולכן ידע על הכל. טאפט הודיע לקונגרס על הצורך בחקיקה נגד מונופולים כשהקונגרס יתכנס מחדש, אולם הקונגרס לא פעל בנושא. תיק אחר היה כנגד ספק ציוד חקלאות בתחילת 1912. ממשל רוזוולט חקר את הנושא אולם לא פעל בנוגע לכך, נושא שהפך לחשוב כשרוזוולט ניסה להיבחר כמועמד הרפובליקני שוב. תומכי טאפט טענו שרוזוולט לא פעל כראוי. הנשיא לשעבר טען שטאפט חיכה שלוש וחצי שנים, עד שיאתגרו אותו, כדי להתנגד להחלטה שתמך בה. באלינג'ר ופינצ'ו רוזוולט תמך בשימור הסביבה, ועוזריו בקבינט תמכו בו בכך. אחד מתומכיו היה גיפורד פינצ'ו, ראש שירות היערות של ארצות הברית. טאפט הסכים עם הצורך בשימור, אולם העדיף להשיג זאת בעזרת חקיקה ולא בעזרת צווים נשיאותיים. הוא מינה את ריצ'רד באלינג'ר לתפקיד מזכיר הפנים. רוזוולט הופתע מכך, כיוון שטאפט הבטיח לו לשמור על מזכיר הפנים מתקופתו. רוזוולט הבין שטאפט ינסה מדיניות שונה. רוזוולט הוציא אדמות רבות מידי הציבור, כולל כאלו באלסקה שנחשבו לעשירות בפחם. ב-1902, התגלה פחם באלסקה, והממשלה חקרה את חוקיות הפקת הפחם במשך כל תקופת רוזוולט. דבר זה נמשך כשבאלינג'ר היה בתפקיד, והוא אישר את השתלטות המונופול על האדמה. בספטמבר 1909, פורסמו ההאשמות, ונטען שבאלינג'ר עזר למקורביו בנושא. טאפט פיטר את המדליף, ופינצ'ו ניסה להתפטר מתפקידו, אולם טאפט מנע זאת מחשש לעימות עם רוזוולט (שהיה באירופה). הוא ביקש מאליהוא רוט (סנאטור) לטפל בעניין, ורוט דרש לפטר את פינצ'ו. טאפט ביקש מאישי הממשל לא להגיב בנושא. בינואר 1910, פינצ'ו שלח מכתב שבו טען שטאפט אישר השתלטות על אדמות ציבור. פינצ'ו שוחרר מתפקידו, ונסע לאירופה כדי לדבר עם רוזוולט. חקירה בקונגרס ניקתה את באלינג'ר מכל חשד, אולם טאפט הבין שהפרוגרסיבים ותומכי רוזוולט מתרחקים ממנו במחשבה שפנה נגד רוזוולט. זכויות האזרח טאפט הכריז עם כניסתו לתפקיד שלא ימנה שחורים למשרות פדרליות שיגרמו למתיחות גזעית. הייתה זאת סטייה ממדיניות רוזוולט, שלא פיטר שחורים שלא עבדו עם לבנים. המחאות בדרום כנגד עובדי ממשל שחורים הובילה לכך שטאפט פיטר את רוב אנשי הממשלה השחורים בדרום והחליפם בלבנים. עם כניסתו של טאפט לתפקיד, נושא שוויון הזכויות היה במחלוקת בקרב מנהיגי השחורים. בוקר טי. וושינגטון הרגיש שרוב השחורים צריכים להתאמן בעבודה תעשייתית, ושמיעוטם ינסו ללמוד חינוך גבוה. ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז לחם למען שוויון זכויות. טאפט תמך בוושינגטון. הוא רצה לשמור על השחורים במקומם, והתוצאה הייתה שהשחורים התחילו לתמוך בדמוקרטים. כתומך בהגירה חופשית, העביר טאפט חוק בקונגרס בתמיכת איגודי העובדים, שהגביל כניסת עובדים לא מוכשרים ודרש מבחני קרוא וכתוב. מינויים לבית המשפט ממוזער\|ימין\|טאפט קידם את אדווארד דאגלס ווייט לנשיאות בית המשפט העליון. טאפט מינה שישה שופטים לבית המשפט העליון, יותר מכל נשיא פרט לג'ורג' וושינגטון ולפרנקלין דלאנו רוזוולט. מותו של שופט באוקטובר 1909 נתן לטאפט את ההזדמנות הראשונה שלו, והוא מינה את ידידו הוראס לורטון לבית המשפט העליון, אף על פי שהיה דמוקרט, חייל בקונפדרציה בעברו ובן 65. מותו של עוד שופט במרץ 1910 הוביל את טאפט למנות את צ'ארלס אוונס יוז, מושל ניו יורק, למשרה. טאפט רמז ליוז שאם יצטרך למנות את נשיא בית המשפט העליון, יבחר ביוז. ביולי 1910 מת נשיא בית המשפט העליון. טאפט שקל במשך חמישה חודשים את מי למנות, ומינה את אדווארד דאגלס ווייט. לטענת רבים, טאפט מינה את ווייט לתפקיד כיוון שרצה מישהו פחות צעיר מיוז וממנו, כדי שטאפט יוכל להתמנות לנשיאות בית המשפט העליון בבוא היום. במקום ווייט, מינה טאפט את וויליס ואן דוונטר לבית המשפט העליון. עד אז, פרש עוד שופט בגלל מחלה. ג'וזף לאמאר מונה במקומו. עם מותו של עוד שופט באוקטובר 1911, מינה טאפט את מינויו השישי בבית המשפט העליון. לאחר שנוקס סירב להתמנות לתפקיד, מינה טאפט את מאלון פיטני. הייתה התנגדות למינויו של פיטני בגלל יחסו לאיגודי עובדים, אולם גם הוא אושר בסנאט. מסע הבחירות והבחירות ב-1912 התרחקות מרוזוולט ממוזער\|ימין\|קריקטורה מ-1909 בה רוזוולט מעניק לטאפט את מדיניותו במהלך התקופה בה רוזוולט היה בחו"ל, הוא לא התכתב הרבה עם טאפט. כשרוזוולט חזר לארצות הברית, הציע לו טאפט להישאר בבית הלבן. רוזוולט סירב, ובמכתבים עם חבריו ביקר את ממשל טאפט. למרות זאת, הוא ציפה שטאפט יהיה המועמד הרפובליקני ב-1912. טאפט ורוזוולט נפגשו פעמיים ב-1910. הפגישות לא היו לבביות כמו הפגישות הקודמות שלהם. רוזוולט נאם במערב ב-1910, ותקף את החלטות בית המשפט העליון בנושאי מונופולים כפוגעות בדמוקרטיה. הוא דרש לקחת מהם את זכותם לקבוע שחקיקה היא אינה חוקתית. טאפט חשש מכך. רוזוולט קרא לבטל את תרומות התאגידים לפוליטיקה, להלאים את איגודי הרכבת, לבצע רגולציה על התאגידים, ליצור ועדה בנוגע למכסים, להנהיג מס הכנסה, לפצות את מעמד הפועלים, לאסור עבודת נשים וילדים, ולהשלים את שקיפות התרומות למסע הבחירות. רוזוולט נטה שמאלה, וטאפט נטה ימינה. במהלך הבחירות לקונגרס ב-1910, התערב רוזוולט בבחירות בניו יורק, כשטאפט ניסה להבטיח את בחירתו של וורן הרדינג לתפקיד מושל אוהיו. הדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים והקטינו את הרוב הרפובליקני בסנאט. בניו ג'רזי, נבחר דמוקרט (וודרו וילסון) לתפקיד המושל, והרדינג הפסיד באוהיו. לאחר הבחירות, המשיך רוזוולט לקדם את מדיניותו הפרוגרסיבית. רוזוולט תקף את ממשל טאפט וטען שהוא לא מחויב לערכיו של אברהם לינקולן אלא לבעלי ההון. ב-1911, היריבות המשיכה. הסנאטור לה פולט הודיע על ניסיונו להיבחר כמועמד הרפובליקני בתמיכת הפרוגרסיבים. רוזוולט רצה גם הוא לרוץ לתפקיד, וכתב שהמסורת שנשיא לא רץ לכהונה שלישית תקפה רק לגבי כהונות רצופות. רוזוולט קיבל מכתבים רבים מתומכים שדרשו ממנו לרוץ, וכמה רפובליקנים התארגנו למענו. הוא האמין שתמיכה ציבורית חזקה תכניס אותו לבית הלבן עם מנדט למדיניות פרוגרסיבית. בפברואר, הכריז רוזוולט שיהיה מוכן להיבחר כמועמד הרפובליקני. טאפט הרגיש שהפסד בנובמבר יפגע במפלגה, אבל שאובדן המועמדות יפגע בו. הוא לא רצה להתנגד לרוזוולט, שעזר לו להיות נשיא, אולם היה נחוש להישאר בתפקידו, ולא היה מוכן לאפשר לרוזוולט להיבחר עוד פעם. בחירות מקדימות והוועידה ככל שרוזוולט הפך לפרוגרסיבי יותר, הפך טאפט לנחוש יותר בניסיונו למנוע ממנו להיבחר כמועמד, כיוון שהיה משוכנע שהפרוגרסיביות הזאת תפגע בממשלה. ימין\|ממוזער\|טאפט ורוזוולט - אויבים פוליטיים ב-1912 רוזוולט שלט בבחירות המקדימות, וזכה ב-278 מבין 362 הצירים בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו שהוכרעו בצורה הזאת. טאפט שלט במנגנון המפלגתי, ולא הייתה זאת הפתעה כשקיבל את רוב הצירים שהוכרעו בוועידות מחוזיות או מדינתיות. טאפט לא השיג רוב, אולם היה ברור שישיג אותו כשהצירים הדרומיים יתמכו בו. רוזוולט פקפק בכשרות הצירים, אולם הוועידה סירבה לקבל זאת. רוזוולט היה צריך יושב ראש ידידותי בוועידה שיתמוך בו. טאפט נשאר בוושינגטון, אולם רוזוולט נסע לשיקגו וטען שקרב הארמגדון התחיל. טאפט הצליח לפייס את רוט, שהפך ליושב הראש הזמני של הוועידה. רוט קבע שהצירים לא יוכלו להצביע על כשרותם, אלא על כשרותם של שאר הצירים. מהלך זה הבטיח את ניצחונו של טאפט. היה ברור שרוזוולט ינטוש את המפלגה אם לא ינצח, והרפובליקנים ביקשו מועמד פשרה שימנע פילוג. הם לא הצליחו. וורן הרדינג העמיד את שמו של טאפט לבחירה, ושיבח אותו בנאום שהפרוגרסיבים הרבו לקטוע. טאפט נבחר בסיבוב הראשון, אף על פי שרוב צירי רוזוולט סירבו להצביע. מסע בחירות ותבוסה ממוזער\|כרזה שדורשת כהונה שנייה לטאפט בטענה שטאפט גנב את המועמדות ממנו, רוזוולט הקים עם תומכיו את "המפלגה הפרוגרסיבית". טאפט ידע שינוצח, אבל הסיק שעם עזיבתו של רוזוולט, המפלגה נשארה "מגינת הממשלה השמרנית". הוא ניסה לרוץ כנגד כל הסיכויים עם המפלגה הרפובליקנית. המושל וודרו וילסון היה המועמד הדמוקרטי. רוזוולט היה איום אלקטורלי גדול יותר, אז וילסון העדיף לא לתקוף את טאפט אלא את רוזוולט. הוא טען שרוזוולט לא התנגד למונופולים במהלך נשיאותו ושהוא הרפורמיסט האמיתי. מול רוזוולט, טאפט קרא ל"שמרנות פרוגרסיבית" מול העריצות של רוזוולט. טאפט שמר על המסורת מלפני תקופת רוזוולט ולא ערך מסע בחירות. הוא נאם רק פעם אחת, כשקיבל את מועמדות מפלגתו. היה לו קשה לממן את מסע הבחירות, כיוון שהתעשיינים, שהסיקו שלא יוכל לנצח, תמכו בוילסון כדי לחסום את רוזוולט. הנשיא הוציא הצהרה בטוחה בניצחונו בספטמבר לאחר ניצחון רפובליקני דחוק בוורמונט, בקרב משולש, אולם היה לו ברור שיפסיד. הוא קיווה שהשרים שלו יערכו את מסע הבחירות, אולם הם סירבו. הסנאטור רוט נאם נאום אחד עבורו. ממוזער\|חלוקת האלקטורים של 1912. מדינות שצבועות באדום תמכו בטאפט. סגן הנשיא שרמן נבחר מחדש בשיקגו. הוא היה חולה, ומת שישה ימים לפני הבחירות (סגן הנשיא האחרון שמת בעודו בתפקיד). הוא הוחלף בידי ניקולס באטלר. מעטים בחרו בטאפט ובבאטלר, שניצחו רק ביוטה ובורמונט. טאפט השיג שמונה אלקטורים, שיא שלילי עבור מועמד רפובליקני, שחזר על עצמו רק אצל אלף לנדון ב-1936. רוזוולט זכה ב-88, ואילו וילסון ב-435. וילסון ניצח אף על פי שהשיג רק ריבוי קולות ופחות ממה שטאפט ורוזוולט השיגו ביחד. טאפט קיווה לנצח לפחות את רוזוולט, אבל השיג רק 3.5 מיליון קולות, כ-600,000 קולות פחות מרוזוולט. טאפט לא התמודד בקליפורניה בגלל הפרוגרסיבים המקומיים, וגם לא בדרום דקוטה. חזרה לייל (1913–1921) ללא פרנסה לאחר שעזב את הבית הלבן, חזר טאפט לעריכת דין. בהתחשב במינויים הרבים שערך במסגרת תפקידו כנשיא, עלתה שאלה של ניגוד עניינים כשהופיע בבתי המשפט, ולכן הוצע לו ללמד משפטים בייל. הוא הסכים והחל ללמד שם באפריל. הוא הרצה שמונה פעמים על ממשלה מודרנית. הוא הרוויח כסף בנאומים וכתבות לכתבי-עת, ובשמונה השנים הבאות רק הגדיל את הונו. ממוזער\|טאפט (משמאל) עם הנשיא וורן הרדינג ורוברט לינקולן באנדרטת לינקולן ב-30 במאי 1922. טאפט הפך לנשיא אנדרטת לינקולן כשעוד היה בתפקידו. כשהדמוקרטים הציעו להסיר אותו מתפקידו, הוא טען שבניגוד לאובדן הנשיאות, דבר זה יפגע בו. הדמוקרטים דרשו שימוש בשיש תוצרת ג'ורג'יה, ואילו טאפט תמך בשימוש בשיש מקולורדו. טאפט חנך את האנדרטה ב-1922, כנשיא בית המשפט העליון. ב-1913, נבחר לכהונה בת שנה כנשיא איגוד עורכי הדין האמריקנים. טאפט שמר על מערכת יחסים תקינה עם וילסון. הוא ביקר את יורשו על כמה עניינים, אולם הבהיר את עמדותיו רק בנוגע לפיליפינים. טאפט התפלא כשלאחר מותו של שופט עליון בינואר 1916, וילסון מינה את לואי ברנדייס לתפקיד. טאפט ונשיאים לשעבר של איגוד עורכי הדין התנגדו לכך במכתב פתוח. למרות זאת, הסנאט הדמוקרטי תמך בברנדייס. רוזוולט וטאפט נשארו מפולגים, ונפגשו רק פעם אחת בשלוש השנים הראשונות של וילסון בבית הלבן, בלוויה בייל. הם דיברו לרגע, בנימוס אך ברשמיות. טאפט קיווה למנוע מלחמה בעזרת עזרה בינלאומית, והיה נשיא הליגה לאכיפת שלום. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה, שלח טאפט לוילסון מכתב בו תמך במדיניות החוץ שלו ב-1915. הנשיא וילסון נאם בפני הליגה, ובמאי 1916 דרש הקמת ארגון בינלאומי לאחר המלחמה שימנע הישנות שלה. טאפט תמך בניסיון לגרום ליוז להתפטר מבית המשפט ולהפוך למועמד הרפובליקני. כשזה קרה, ניסה יוז לאחד בין טאפט ורוזוולט כדי שהמפלגה המאוחדת תנצח את וילסון. הפיוס התרחש ב-3 באוקטובר בניו יורק, אולם רוזוולט רק לחץ את ידו של טאפט, ללא מילים. וילסון ניצח ברוב דחוק בבחירות. כשוילסון ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה מול גרמניה באפריל 1917, תמך בו טאפט. טאפט היה חבר בוועדה הביצועית של הצלב האדום האמריקני. בפברואר 1918, התפייס טאפט עם רוזוולט, שנה לפני מותו של האחרון. טאפט כתב שהיה מתאבל כל חייו אם רוזוולט היה מת כשעדיין כעס עליו. כשוילסון הציע את הקמת חבר הלאומים, כחלק מחוזה ורסאי, הביע טאפט את תמיכתו. הרפובליקנים לא תמכו בכך וראו בו בוגד במפלגה. הסנאט סירב לאשר את ההסכמים. נשיא בית המשפט העליון (1921–1930) מינוי ממוזער\|ימין\|טאפט כנשיא בית המשפט העליון במהלך הבחירות של 1920, תמך טאפט ברפובליקנים: בסנאטור וורן הרדינג ובמושל מסצ'וסטס, קלווין קולידג'. הם נבחרו. טאפט התבקש לבוא לביתו של הרדינג באוהיו ולייעץ לו בנוגע למינויים. הרדינג הבטיח לטאפט מינוי בבית המשפט העליון. טאפט טען שכנשיא לשעבר, וכאדם שמינה שניים מהשופטים הנוכחיים, הוא יהיה מוכן לכהן אך ורק כנשיא בית המשפט העליון. בינואר 1921, שמע טאפט שהרדינג מתכוון למנות אותו אם תבוא ההזדמנות. נשיא בית המשפט העליון ווייט לא היה בקו הבריאות, אבל לא התפטר עם השבעתו של הרדינג ב-4 במרץ 1921. ווייט המשיך לעבוד ולא דיבר על פרישה. הוא מת ב-19 במאי 1921. אף על פי שהיה ידוע שטאפט הוא המועמד הודאי להחליפו, הרדינג לא הכריז על כך מיד. טאפט לחץ עליו מאחורי הקלעים עם משלחת פוליטיקאים מאוהיו. לאחר מכן התברר שלהרדינג היה מועמד משלו לבית המשפט העליון, ושהוא חיכה עד שעוד מושב יתפנה. הרדינג גם שקל למנות אדם אחר לנשיאות בית המשפט העליון, רק לחצי שנה עד לפרישתו. טאפט התנגד לכך. לבסוף טאפט הוכרז כמועמד ב-30 ביוני. הסנאט אישר אותו באותו היום. טאפט זכה להתנגדות מצד רפובליקנים פרוגרסיביים ודמוקרט דרומי אחד. כשהושבע ב-11 ביולי, הוא הפך לאדם היחיד שהיה נשיא ארצות הברית ונשיא בית המשפט העליון. טאפט בבית המשפט העליון סעיף המסחר בבית המשפט העליון, היה טאפט שמרני. הוא התנגד לסעיף הסחר, וכתוצאה מכך הקשה על המדינה לבצע רגולציה על התעשייה. הליברלים, בעיקר ברנדייס, מחו על כך. בית המשפט העליון פסל ב-1918 ניסיון להגביל העסקת ילדים. הקונגרס ניסה להנהיג מס על תאגידים שעסקו בכך, ובית המשפט פסל זאת ב-1922. הוא טען שהמס לא היה לשם הכנסה, אלא לשם חקיקת חוקים שהיו בתחום המדינות במסגרת התיקון העשירי לחוקת ארצות הברית, ושמיסוי כזה יפגע במדינות. כשהקונגרס קבע שכר מינמום לנשים במחוז קולומביה, רוב בבית המשפט העליון פסל אותו. הסיבה הייתה שלאחר העברת התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, ומתן זכות הצבעה לנשים, המינים היו שווים בכוח המיקוח שלהם. כוח הממשלה ב-1922, פסק טאפט פה אחד בתיק בו מו"ל מפוארטו ריקו הורשע בהוצאת דיבה ללא מושבעים, הגנה שעוגנה בתיקון ה-16 לחוקה. טאפט טען שפוארטו ריקו אינה טריטוריה שתהפוך למדינה, ולכן רק הקונגרס אחראי על החקיקה בתוכה. ממוזער\|בית המשפט העליון ב-1925. טאפט בשורה התחתונה, באמצע. טאפט פסק בפסק דין שאסר על הקונגרס לדרוש מהנשיא לקבל את אישור הסנאט לפני פיטורין של עובד ממשלתי. הוא טען שבחוקה לא הייתה מגבלה לכוחו של הנשיא לפיטורי אישים. טאפט פסל בכך חוק מ-1867, שהפרתו כמעט הובילה להדחתו של הנשיא אנדרו ג'ונסון. כעבור שנה, בית המשפט פסק בנושא "שערויית קנקן התה" שהתרחשה בתקופת הרדינג. הקונגרס לא הצליח להשיג מסמכים מאחד מהחשודים, ובית המשפט פסק פה אחד נגדו, כיוון שבסמכות הקונגרס היה לבקש ממנו את המסמכים. זכויות יחידים ב-1925, הוביל בית המשפט בהנהגת טאפט את העברת מגילת הזכויות של ארצות הברית, כך שתהיה תקפה גם כלפי מדינות ולא רק כלפי הממשלה. בית המשפט ביטל פסק דין כנגד אדם שהסית נגד המדינה, בטענה לחופש הביטוי, שעוגן בתיקון הראשון לחוקה. המיעוט טען שהסעיפים הגנו מפני הסתה נגד המדינות. ב-1925, ביטל טאפט חוק באורגון שאסר על בתי ספר פרטיים. בית המשפט פסק פה אחד שבתי ספר פרטיים הם אמנם ניתנים לפיקוח, אך לא לביטול. כך תמך בזכותם של ההורים לשלוט בחינוך ילדיהם, אולם כיוון שהתובעים ניהלו רשת בתי ספר קתוליים, דבר זה פגע בחופש הדת. בפסק דין בנושא חוק היובש, הפר אדם את החוק, הורשע בוושינגטון ולאחר מכן זוכה בבית המשפט הפדרלי. הוא דרש פיצויים עקב הפרת התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, אולם טאפט פסל זאת בטענה שלבתי המשפט יש זכות לעצור אדם. הממשל והשפעה פוליטית טאפט השתמש בכוחו כדי להשפיע על ההחלטות של שותפיו לעבודה, כשהוא מעודד אחדות בקרב השופטים ודוחף להרחבת סמכויות נשיא בית המשפט העליון. טאפט לא ראה פסול בכך שדיבר על דעותיו בנוגע למינויים האפשריים לשופטים, ולא אהב את הביקורת שזכה לה בעיתונות. הוא תמך בנשיא קולידג' לאחר מותו של הרדינג ב-1923, אולם התאכזב ממינויי השופטים שלו. הוא טען את אותם הדברים על יורשו של קולידג', הרברט הובר. טאפט ייעץ לנשיאים הרפובליקנים שכיהנו בזמן היותו נשיא בית המשפט העליון, כדי למנוע מינויים שלא נוחים לו. למרות זאת, הוא הודיע על חיבתו לברנדייס, שבו ראה עובד חרוץ. הוא האמין שנשיא בית המשפט העליון צריך להיות אחראי על בתי המשפט הפדרליים, והרגיש שיש צורך בצוות שיעזור לו, ושיהיה בסמכותו למנות שופטים באופן זמני. הוא דחף לרפורמה בבתי המשפט הפדרליים. מיד לאחר שנכנס לתפקידו, הוא דרש חקיקה חדשה, ובדצמבר 1921 הוצג חוק שהוסיף 24 שופטים חדשים, אפשר לנשיא בית המשפט העליון להעביר שופטים באופן זמני, וקבע משרות יועצים לנשיא. הקונגרס התנגד לכמה סעיפים, ודרש מטאפט לקבל את הסכמת השופט העליון של המחוז לפני מינוי שופט, אולם החוק עבר בספטמבר 1922. בית המשפט היה עמוס בתיקים וחוקים שהרשו לאדם שנוצח בבית המשפט לערער בבית המשפט העליון. טאפט האמין שבתי המשפט המחוזיים צריכים לטפל ברוב הנושאים, ושעל בית המשפט העליון לטפל רק בנושאים החשובים ביותר. הוא וחבריו לבית המשפט הציעו חקיקה שתסיר חלק מהתיקים, אולם לזעמו, לקח לקונגרס שלוש שנים לפסוק בעניין. החוק עבר בפברואר 1925, והעומס בבית המשפט קטן. כשטאפט הפך לשופט העליון, לבית המשפט לא היה בניין משלו. ב-1925, החל טאפט מאבק להשגת בניין לבית המשפט העליון, וכעבור שנתיים הקונגרס העביר כספים כדי לרכוש את השטח מדרום לקפיטול. טאפט קיווה לחיות ולראות את בית המשפט עובר לשם, אולם בית המשפט עבר לשם רק ב-1935. בעיות בריאות ומוות טאפט זכור בעיקר כנשיא הכבד ביותר. הוא היה בגובה מטר ושמונים סנטימטרים, ולקראת סוף תקופת נשיאותו שקל 154 קילוגרמים, אף על פי שמשקלו פחת, וב-1929 הוא כבר שקל 110 קילו. כשמונה כנשיא בית המשפט העליון, בריאותו החלה להידרדר, והוא החל לעשות כושר, כשהוא הולך חמישה קילומטרים מביתו אל גבעת הקפיטול, הלוך ושוב בכל יום. הגשר שעבר בדרכו נקרא על שמו, גשר טאפט. ממוזער\|ימין\|טאפט התעקש שצ'ארלס אוונס יוז יחליף אותו כנשיא בית המשפט העליון. בטקס כניסתו של הרברט הובר, ב-4 במרץ 1929, טאפט אמר חלק מהשבועה לא נכון, דבר שהעיד על בריאותו המידרדרת. ב-1929 כתב שהוא חייב להישאר בבית המשפט כדי למנוע מהקומוניסטים להשתלט על המדינה. טאפט התעקש ללכת לסינסינטי, לצורך קבורת אחיו, צ'ארלס, שמת ב-31 בדצמבר 1929. דבר זה לא הוסיף לבריאותו. כשבית המשפט התכנס ב-6 בינואר 1930, טאפט לא חזר לוושינגטון. הוא שלח את פסיקותיו לוושינגטון. הוא הלך לנוח בצפון קרוליינה, אולם לקראת סוף החודש כבר בקושי הצליח לדבר וסבל מהזיות. טאפט חשש ממינויו של הרלן סטון הליברלי לנשיאות במקומו, ולא התפטר עד שהובר הבטיח לו שיוז יחליף אותו (סטון הפך לנשיא בית המשפט העליון ב-1941). לאחר התפטרותו, חזר לוושינגטון, וחתם על תגובה למכתב משמונה שופטים. הוא מת בביתו בוושינגטון ב-8 במרץ 1930. שלושה ימים לאחר מותו, נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, הנשיא וחבר בית המשפט העליון הראשון שנקבר שם. מורשת והערכה ממוזער\|ימין\|מצבתו של טאפט בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. טאפט, לטענת היסטוריונים, לא קיבל קרדיט מצד הציבור עבור המדיניות שלו. רוזוולט פירק מעט מונופולים יחסית (אף על פי שפירק את הבולטים ביניהם). טאפט, בשקט רב יותר, פירק יותר מונופולים, והתנגד לדעתו של רוזוולט שאישרה מונופולים "טובים". אפרוריותו שלטה בנשיאותו. טאפט היה, לטענת היסטוריונים, משעמם. כן, חביב, אבל משעמם. אף על פי שהיה אחד מהנשיאים הכי חכמים ופעילים, בכך שהיה שופט עליון, תומך ברפורמות ופעיל שלום, הוא לא זכור יותר מדי. שנותיו של טאפט בבית הלבן נחשבו לאפורות יחסית. טאפט העביר מספר רב של חוקים בקונגרס, אולם חוסר כישרונו הפוליטי מנע העברת חוקים רבים יותר. בנוסף, מעולם לא רץ לשום משרה ציבורית לפני נשיאותו, וכך לא פיתח את כישרונו הפוליטי. הוא נאלץ להתאמן בכך בעודו בנשיאות. בזמנים בהם הציבור דרש שינוי פרוגרסיבי, טאפט תמך בשימור הקיים. הקשר עם רוזוולט גורם לטאפט לעמוד בצלו של הנשיא הצבעוני שבחר בו כיורשו, והיה אחראי לסיום תקופת כהונתו בבית הלבן. רוזוולט בדרך כלל הצליח להשיג רווח פוליטי מתקריות שונות, ואילו טאפט השיג אויבים רבים בפעולותיו. רוזוולט היה ידידותי לעיתונות, ואילו טאפט לא דיבר איתם. רוזוולט טיפח בקרב הציבור השוואה בין טאפט לבין ג'יימס ביוקנן, שהיה נשיא לא פעיל. האוטוביוגרפיה של רוזוולט פורסמה ב-1913, ונועדה להצדיק את הפילוג של הקול הרפובליקני. כל עיתון ביקר את טאפט. ממוזער\|ימין\|בול לזכרו של טאפט טאפט היה משוכנע שההיסטוריה תשפוט אותו לטובה. לאחר עזיבתו את התפקיד, רבים דירגו אותו כנשיא בינוני יחסית, כג'יימס מדיסון, ג'ון קווינסי אדמס ומקינלי. טאפט נחשב לאחד מנשיאי בית המשפט העליון הטובים ביותר. הוא ביצע רפורמות בבית המשפט ובהליכיו. חוק השופטים מ-1925 נחשב לתרומתו הגדולה למערכת המשפט. לטענת היסטוריונים רבים, טאפט שינה את בית המשפט כמו שרוזוולט שינה את הנשיאות. הבית בסינסינטי בו טאפט נולד וחי הפך למוזיאון לזכרו. בנו, רוברט, הפך לדמות פוליטית בולטת, למנהיג הרוב בסנאט, וניסה שלוש פעמים להיבחר להיות המועמד הרפובליקני מטעם המחנה השמרני, אולם האגף המזרחי והליברלי של המפלגה ניצח אותו כל פעם (ונדל וילקי ב-1940, תומאס דיואי ב-1948 ודווייט אייזנהאואר ב-1952). לקריאה נוספת Paolo E. Coletta, The Presidency of William Howard Taft, University Press of Kansas, 1973 Michael Burgan, William Howard Taft, Compass Point Books, 2004 David H. Burton, William Howard Taft, Fordham University Press, 2004 Jonathan Lurie, William Howard Taft: the Travails of a Progressive Conservative, Cambridge University Press, 2012 Donald F. Anderson, William Howard Taft: a Conservative's Conception of the Presidency, Cornell University Press, 2019 קישורים חיצוניים ויליאם טאפט באתר להיסטוריה לאומית הביוגרפיה של ויליאם טאפט באתר הבית הלבן * קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סינסינטי קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית) קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל תאודור רוזוולט קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1908 קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1912 קטגוריה:מזכירי המלחמה של ארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל קטגוריה:פרקליטי המדינה של ארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית קטגוריה:משפחת טאפט קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1857 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1930 קטגוריה:חברי אחוות הגולגולת והעצמות	2024-08-22T15:50:56
וודרו ווילסון	REDIRECT וודרו וילסון	2004-11-18T08:44:13
תיאודור רוזוולט	REDIRECT תאודור רוזוולט	2004-10-12T22:09:42
ריצ'רד מילהאוס ניקסון	REDIRECT ריצ'רד ניקסון	2004-10-12T22:11:21
גלי צה"ל	250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית הוקרה לגלי צה"ל בבית הספר "המנחיל" ברמת גן ממנו שידרה התחנה בשנים 1950–1958 250px\|ממוזער\|שמאל\|חגיגת 64 לגלי צה"ל בבית הספר "המנחיל". מימין-קצין חינוך ראשי אבנר פז צוק, ראש עיריית רמת גן ישראל זינגר, מפקד גלי צה"ל ירון דקל גלי צה"ל (בראשי תיבות: גל"צ) היא תחנת רדיו בפריסה ארצית, הפועלת במסגרת צה"ל, כיחידה של אגף כוח האדם. את תחנת גלי צה"ל מנהל איש תקשורת, המכונה מפקד התחנה. ממרץ 2024 מפקד התחנה הוא העיתונאי טל לב רם. שידורי גלי צה"ל כוללים: יומני חדשות, תוכניות אקטואליה, תוכניות מוזיקה, תוכניות תרבות, שידורים של מופעי מוזיקה, מגזינים בנושאי צבא וביטחון ועוד. בין התוכניות הבולטות של התחנה: "בוקר טוב ישראל" (יומן הבוקר), "נכון להבוקר", "מה בוער", "המילה האחרונה", "ארבע אחרי הצהריים", "חמש בערב" (יומן הערב), "ציפורי לילה", "קולה של אמא", "אוניברסיטה משודרת", "24 היום שהיה" ועוד, ותוכניות העבר "נכון לעכשיו", "שעתיים בשתיים", "מה יש". מכוח חוק השידור הציבורי הישראלי, מועצת תאגיד השידור הישראלי אחראית לפקח על השידורים הלא צבאיים של התחנה (המהווים למעלה מ-90% משידוריה). אולפני גלי צה"ל ממוקמים מאז 1958 ברחוב יהודה הימית ביפו, תל אביב והם צפויים לעבור לירושלים. התחנה מפעילה אולפנים גם בבית החייל בירושלים, הקרויים על שמו של העיתונאי ואיש הצבא עמירם ניר. באוקטובר 2018, הונחה אבן הפינה למתחם התחנה החדש המתוכנן להיבנות במקום, והחלו שידורי מהדורות החדשות ממנו. נכון לשנת 2023, מרבית התוכניות עדיין משודרות מיפו. תקציב התחנה הוא חלק מתקציב הביטחון של ישראל, וכן יש לתחנה הכנסה מפרסומות ומתשדירי שירות. על פי הערכות עלות הפעלת התחנה היא מעל 40 מיליון ש"ח בשנה, וההכנסות מפרסומות וחסויות עלו מכ-20 מיליון ש"ח בשנת 2011 לכ-32 מיליון ש"ח בשנת 2014. היסטוריה ראשית גלי צה"ל הייתה בקיומו של משדר רדיו שהיה ברשות צה"ל אך לא היה בו כל שימוש. לאור בקשה של ראש שירותי המודיעין לקיים שידורים מטעם הצבא, נבדקו מספר חלופות לביצוע השידורים, ובהם שימוש במשרד הפנוי או חלוקת שעות שידור עם תחנת הרדיו של קול ישראל, למשל לטובת הגדלת הכיסוי של קול ישראל באזורים נוספים. לבסוף באוגוסט 1950 הוצע שהשידורים יכונו בשם '"גלי צ.ה.ל" שדורי צבא הגנה לישראל' בהסבר שזה ימנע מהציבור את ההרגשה שתחנת השידור של המדינה הפכה לתחנה צבאית. ב-7 בספטמבר 1950 החליטה ממשלת ישראל ברוב של 5 מול 4 על תחילת השידורים בתחנה נפרדת, לתקופת ניסיון של שנה. גלי צה"ל החלה את שידוריה ב-24 בספטמבר בשעה 18:30. לאחר תרועת חצוצרה ונגינת "התקווה", פתח את שידורי התחנה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. באותו טקס, הגדיר ראש הממשלה את שתי המטרות העיקריות של התחנה החדשה. הראשונה — להיות מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר יעיל לכוחות הצבא הסדיר וצבא המילואים. והשנייה — להיות מכשיר לחינוך הנוער והעם, אמצעי לקליטת העולים, להנחלת הלשון וידיעת הארץ. סיפוק צרכים בידוריים כלשהם לא עמד במוצהר כלל על הפרק. שידורי התחנה הועברו מבניין בית הספר "המנחיל" שברמת גן, ששימש את התחנה עד מאי 1958, אז עברה התחנה לבניין ברחוב יהודה הימית ביפו אשר משמש אותה עד היום. ב-23 בספטמבר 2014, במלאת 64 שנים לגלי צה"ל, הוסר הלוט בטקס חגיגי מעל לוחית זיכרון בבית הספר "המנחיל". במהלך השנים עלו כמה הצעות להעביר את התחנה מיפו. מעמדה הממלכתי של גלי צה"ל קיבל תוקף בחקיקה ב-1965, ב לחוק רשות השידור, שהעניק לגלי צה"ל מעמד של תחנת רדיו ממלכתית. עם ביטולו של חוק רשות השידור הוסדר הפיקוח על גלי צה"ל בסעיף 88 לחוק השידור הציבורי הישראלי. שידורי חסות ותשדירי שירות בתחנה הוסדרו בשנת 2005 ב ובתקנות שהותקנו מכוחו. במשך שנים רבות שידרה התחנה שידורים המופנים בעיקר לחיילים, תוכניות מוזיקה עם ד"שים (דרישות שלום) מחיילים ותוכניות שונות על צה"ל. משנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה התחנה לשדר 24 שעות ביממה, ומפקדה מיוני 1974, מרדכי נאור, נאבק לאחר כניסתו לתפקיד להמשיך מתכונת שידורים זו. במהלך כהונתו הרחיבה את שידוריה לכלל אזרחי המדינה והוסיפה שידורי חדשות ותוכניות אקטואליה, והוכנסו חידושים כמו שימוש ב"טלפון האדום" לקבלת ידיעות מהמאזינים ותוכניות "האוניברסיטה המשודרת". נאור נאבק על עצמאות גלי צה"ל אל מול רשות השידור. ב-1983 החליט הרמטכ"ל, רב-אלוף משה לוי, להפסיק את שידורי החדשות של גלי צה"ל, לקצץ את תקציב התחנה ולצמצם את מספר עובדיה. בעקבות לחצים שהתעוררו בכנסת ובוועד המנהל של רשות השידור בוטלה תוכניתו. במרץ 1987 בעקבות משפט דמיאניוק החליט מפקד גלי צה"ל נחמן שי להקצות תדר בו ישודר המשפט. אשר נקרא "צה"ל 2", כאשר בתדר הרגיל ימשיכו לשדר את לוח השידורים הרגיל. לאחר סיום שידור המשפט התדר של "צה"ל 2" החל לשדר את שידורי המוזיקה הקלה של גלי צה"ל, בעוד שתחנה הרגילה שנקראה בשעות הפיצול "צה"ל 1" שידרה במקביל תוכניות אומר. הפיצול בין צה"ל 1 לצה"ל 2 נמשך עד להקמת גלגלצ בסוף 1993.שמאל\|ממוזער\|232x232px\|אולפן גלי צה"ל. משדר מיוחד ליום העצמאות 2016.משמאל לימין: מפקד התחנה ירון דקל, הזמר עידן רייכל, שרת התרבות מירי רגב, מגיש התוכנית יועז הנדל, וד"ר עשהאל לובוצקיבשנות ה-90, בתחילת כהונתו הציע הרמטכ"ל רב-אלוף אהוד ברק, לסגור את התחנה או להעבירה מצה"ל לידי משרד החינוך או רשות השידור. בעקבות לחץ ציבורי, גם הצעה זו לא מומשה. ב-1993 החלה גלי צה"ל להפעיל ערוץ רדיו נוסף בשם גלגלצ, המשדר מוזיקה בשילוב דיווחי תנועה בשיתוף הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. באותה שנה החלה תחנת גלי צה"ל לשלב פרסומות בשידוריה. במרץ 2012 מונה העיתונאי ירון דקל למפקד התחנה, וערך בה שינויים ארגוניים ותוכניים בולטים. תוכנית "אוניברסיטה משודרת" בוטלה. ממוזער\|ניידת שידור של גל"צ החל מספטמבר 2012 לבשו מהדורות החדשות, המובאות בכל שעה עגולה, צורה חדשה. המהדורה נקראה: "מה שקורה עכשיו" והיא נפתחה והסתיימה באות חדש. בנוסף, בוטלו מרבית מבזקי החצי, יומן הצהריים ויומן חצות ומחלקות התחנה השונות אוחדו לשלוש מחלקות בלבד – אקטואליה, תוכניות וגלגלצ בעקבות ביטול התקנים פרשו בעלי תפקידים בולטים בתחנה, בהם ראש מחלקת התרבות אתי אנטה-שגב, השדרן הוותיק אהוד גרף שעמד בראש מחלקת התעודה (לאחר מכן חזר לתחנה לקריין מהדורות חדשות), ראש מחלקת התוכן גלעד אמיליו שנקר, אחראי הארכיון שמוליק לדרמן ועוד שינויים אלו עוררו ביקורת בקרב גורמים בתחנה ואנשי תקשורת שונים. מהדורות החדשות משודרות מירושלים (בבוקר) ומיפו (החל מ-15:00), ובין הקריינים הבולטים: רן יבנאי, ערן אליקים, אפי טריגר, אלעזר בן לולו, גוני כהן, ועוד. לצד חיילים: טל שנהב, עדן לוי, ועוד. עורכים: רועי ולד, ערן קורץ, אלעזר בן לולו, מוריה אסרף. ב-31 באוגוסט 2017 החל שמעון אלקבץ לכהן כמפקד גלי צה"ל. בטקס החלפת המפקדים הודיע אלקבץ כי הוא יחזק את הקשר עם צה"ל ויחזיר את הג'ינגל "הבית של החיילים". בנוסף נוספו ללוח השידורים תוכניות נוספות בהגשת חיילים, ביניהן "שטח אש" – יומן שבועי המסכם את חדשות צה"ל, ו"שוברים דיסטנס" – תוכנית בידורית בימי חמישי בערב. ב-22 ביוני 2020 המליץ הרמטכ"ל אביב כוכבי לשר הביטחון וראש הממשלה החלופי בני גנץ להוציא את התחנה מהצבא ונימק "לא סוגיה של חיסכון בתקציב. גל"צ לא צריכה להיות חלק מצה"ל. זה לא נכון על גבול לא ערכי. נטפל בזה". הזיקה לצה"ל ממוזער\|250x250 פיקסלים\|בניין גלי צה"ל וגלגלצ ברחוב יהודה הימית ביפו, תל אביב גלי צה"ל פועלת במסגרת צה"ל, כיחידה של אגף כוח האדם, ובעל התפקיד הבכיר בתחנה מוגדר כ"מפקד גלי צה"ל". תקציב התחנה הוא חלק מתקציב הביטחון של ישראל. אחד המאפיינים הייחודיים לגלי צה"ל הוא שילובם של חיילים בשירות סדיר בתפקידים בתחום התקשורת, כולל קריינים, כתבים, עורכים, מפיקים, מגישי חדשות, מגישי מוזיקה, עורכים מוזיקליים ועוד. לצידם עובדים בתחנה עיתונאים המועסקים על ידי צה"ל (אזרחים עובדי צה"ל – אע"צ). שילוב זה הפך את גלי צה"ל לחממה המצמיחה עיתונאים ואנשי תקשורת, שמועסקים אחר כך בעיתונים ובערוצי השידור האזרחיים. בין אנשי התקשורת שהחלו את דרכם בתקשורת בגלי צה"ל ניתן למצוא את ענת דולב, גאולה אבן, יעקב אילון, יצחק איתן, עודד בן-עמי, טל ברמן, אריה גולן, דב גיל-הר, אברי גלעד, אילנה דיין, ירון דקל, ארז טל, גולן יוכפז, יונית לוי, תמר איש-שלום, גדי ליבנה, קרן מרציאנו, קרן נויבך, עמית סגל, גיא פינס, סיון רהב-מאיר, עידו רוזנבלום, רפי רשף, יעל שטרנהל, מתן חודורוב, יאיר שרקי, דפנה ליאל, גיא רולניק, אורי לוטן, ודליה מזור. כמה מבוגרי התחנה השתלבו בפוליטיקה, וביניהם השרים מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, מירב כהן ומפקד התחנה ודובר צה"ל לשעבר נחמן שי. קבלה לשירות בגלי צה"ל כאלפיים מלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון – צעירים לפני גיוס) מבקשים לשרת בגלי צה"ל מדי שנה, אך רק כעשרים מהם מתקבלים לשירות בתחנה, בסופו של תהליך מיון ארוך ומורכב. תהליך המיון כולל בחינות ידע כללי וידיעת הארץ, ידע במסורת ותרבות, אתיקה עיתונאית, בחינות קול, ראיונות וסימולציות (הדמיות). הדרישות הבסיסיות העיקריות הן אינטליגנציה וידע כללי נרחב, כושר ביטוי הולם, עברית ברמה גבוהה ויכולת אלתור. כמו כן, תהליך המיון כולל שלב ראיון אישי, ובו נדרש המועמד להוכיח את איכותו מול בוחנים בכירים. קורס העיתונאים של גל"צ מתקיים פעמיים בשנה, בחודשים אוגוסט-ספטמבר ופברואר-מרץ, והעוברים אותו מתחלקים לתפקידים השונים: כתבים, קריינים, מפיקי חדשות, מפיקי תוכניות, עורכי מוזיקה ועורכי דיגיטל. מפקדי גלי צה"ל +מנייןשםדיוקןתקופת כהונה1צבי ברוש100px1950–19522בנו צור100px1952–19653דן בוהם100px1965–19674יצחק לבני100px1967–19745מרדכי נאור100px1974–19786צבי שפירא100px1978–19837רון בן ישי100px1983–19858נחמן שי100px1985–19899אפרים לפיד100px1989–199110עמוס גלבוע100px199111משה שלונסקי100px1991–199712זאב דרורי100px1997–200013אבי בניהו100px2001–200714יצחק טוניק100px2007–2011בפועלאלי שרמייסטר100px2011–201215ירון דקל100px2012–201716שמעון אלקבץ100px2017–2021מ"מגלית אלטשטיין111x111 פיקסלים2021–2023מ"מדני זקן100px2023–202417טל לב רם100px2024- מחלקות ומדורים בגלי צה"ל ממוזער\|326x326 פיקסלים\|תקליטיית גלגלצ תחנת גלי צה"ל מורכבת ממספר מחלקות העוסקות בשידור: מטה גלי צה"ל – מורכב ממחלקת הדיגיטל, לשכת מפקד גלי צה"ל, ארכיון גלי צה"ל, מחלקת השיווק, היועצת המשפטית, מחלקת תקציבים והממונה על פניות הציבור. דוברת גלי צה"ל היא יעל חדאד. מחלקת החדשות – מפיקה את תוכניות החדשות בתחנה כגון "בוקר טוב ישראל", "יומן הצהריים" עם אמיר איבגי, "חמש בערב" עם ירון וילנסקי, "רינו צרור", "עושים צהריים" עם יעל דן, ואת מבזקי החדשות. ראש המחלקה הוא אילן ליאור. מחלקת השידורים – אחראית על בניית לוח השידורים של התחנה, על התנהלות במצבי חירום, על קרייני התחנה, על ניהול הפקות התחנה וכן על יצירת ושיבוץ הפרומואים שמשודרים בגלי צה"ל ובגלגלצ. ראש מחלקת השידורים והממונה על פניות הציבור הוא ערן אליקים. מחלקת התוכניות – הוקמה בשנת 2013 כאיחוד של מחלקת הקריינים, מחלקת האומר והתעודה, מחלקת מבצעים מיוחדים, מחלקת שידורי חיילים וצבא וחטיבת התרבות והמוזיקה. בין תוכניות המחלקה: "שאלות אישיות", "ספרים רבותיי, ספרים", "יהיה בסדר", "האוניברסיטה המשודרת", "גל עברי ירוק", "הקשב!", "רצועת הביטחון", "משפחה גרעינית", "קולה של אימא", "הולכות בחצות", "ציפורי לילה", "בילוי נעים", ועוד. ראש המחלקה היא טלי ליפקין-שחק. גלגלצ – נחשבת בתחנה כמחלקה, אך למעשה היא תחנת שידור נפרדת. מנהל התחנה הוא נדב רביד. צוות התוכן לדיגיטל - אחראי על תפעול עמודי הרשתות החברתיות (פייסבוק, אינסטגרם ויוטיוב) של גלי צה"ל ויצירת תוכן חדש, ייחודי, ושונה לתחנה הכולל סדרות רשת. מנהל הצוות הוא הדר פרנקנטל. צוות האתר והיישומון – אחראי על תפעול, עדכון ועריכת אתר האינטרנט של התחנה הכולל את רוב תוכני הרדיו ותכנים מיוחדים לאתר, כמו גם את היישומון. בחודש ספטמבר 2017 החלה המחלקה להעלות לאתר וליישומון גלי צה"ל מגוון פודקאסטים המורכבים מתוכן חדש ומקורי וגם מתוכניות עבר אהובות. מנהלת הצוות היא אביה גל. מחלקת שיווק ומדיה – אחראית על שיווק התחנה ועל הפרסומות בה. ראש המחלקה היא קרן גונן. חטיבת ההנדסה – אחראית על הפן הטכני בתחנה ותחתיה פועלים טכנאי אולפנים ומדור המחשב, האחראי על הטיפול במחשבים בתחנה. ראש החטיבה הוא אסף סיטון. אתר גלי צה"ל אתר האינטרנט, שמותג בתחילת דרכו תחת השם גלי צה"ל און-ליין, זוכה לכ-125 אלף כניסות ביום ומלווה את פעילות תחנת הרדיו. מחלקת הדיגיטל, שמתחזקת את האתר, הרחיבה את פעילותה ברשתות החברתיות – בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר, בו עשרות אלפים עוקבים אחרי עדכוני החדשות של התחנה. האתר הוקם ב-1999 על ידי ראש מחלקת האינטרנט הראשון גידי אורשר בתמיכה טכנית של מיקרוסופט ישראל והיה חלק עיקרי מפורטל MSN. גל"צ לא שילמה ל-MSN - או לחברת אינטרנט זהב עבור הפעלת האתר, אך הייתה לספק החדשות הראשי של הפורטל ופרסמה אותו בשידורי התחנה ובאתר. בשנת 2004 מתח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, ביקורת על התחנה וקבע כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה ללא "תמחור כולל של השירותים שנותן כל אחד מן הצדדים". עקב כך דרש המבקר מהתחנה לצאת למכרז מחודש לבחירת אתר חסות. גלי צה"ל רכשה את זכויות האינטרנט והתחילה להפעיל את האתר בכוחות עצמה. בינואר 2013 עבר האתר שינוי עיצובי, שבמסגרתו נמחקו מאתר כל התכנים הרבים שנצברו בו עד אותה עת. בשנת 2017 האתר עוצב מחדש, ועבר לפורמט וסגנון מודרני המבוסס על טכנולוגיית HTML5. האתר כולל כעת שידור חי, קטעי אודיו ותוכניות להאזנה מאוחרת ותחנות דיגיטל, ומחובר עם גלגלצ באותו אתר, עם האפשרות לעבור לגלגלצ ובחזרה בלחיצה על לוגו המופיע בצד שמאל לתפריט באמצע האתר. השימוש בכתבות טקסט באתר הופסק לטובת קטעי אודיו רלוונטיים מתוכניות שונות. 180px\|ממוזער\|שמאל\|הסמליל ששימש את גל"צ עד שלהי 2015 תוכניות בתחנה במשך השנים נוצרו בתחנה תוכניות אשר הפכו עם הזמן לנכסי צאן ברזל, חלקן משודרות כבר לאורך עשרות שנים. תוכניות בימי חול (ראשון–רביעי) בוקר טוב ישראל – יומן הבוקר של גלצ, בהגשת אפי טריגר. היומן, המשודר בשעה 6:00, ממותג כ"חדשות הראשונות של הבוקר". על פי סקרי TGI, זהו יומן החדשות המואזן ביותר ברדיו הישראלי. היומן מורכב מכתבות ומראיונות. יניר קוזין וספי עובדיה – תוכנית אקטואליה, משודרת בשעה 8:00. רינו צרור – תוכנית העוסקת בנושאי כלכלה, חברה ורווחה. התוכנית משודרת בשעה 10:00. המילה האחרונה – עירית לינור וקובי אריאלי בשיחה קלילה על ענייני היום. התוכנית משודרת בשעה 11:00. יומן הצהריים – תוכנית אקטואליה בהגשת אמיר איבגי. התוכנית משודרת בשעה 12:00 בימים א'–ה'. עושים צהריים – תוכנית אקטואליה בהגשת יעל דן המשודר בימים א'–ד' בשעה 13:00. תוכן היומן לעיתים קרובות עוסק בנושאים חברתיים יותר הנמצאים על סדר היום, כגון להט"ב, תרבות, זכויות הנשים, מדיה חברתית ועוד. השיח – תוכנית מאזינים בהגשת אברי גלעד, במהלכה עולים לשידור נשים וגברים המעוניינים להתייחס לאחת הסוגיות שעל סדר היום, על פי נושא יומי שנקבע מראש. התוכנית משודרת בימים א'-ד' בשעה 14:00. באופן מילולי – פינה יומית של אבשלום קור בענייני השפה העברית. יהיה בסדר – תוכנית כלכלית צרכנית בהגשת אביב לביא ונעמי רביע או לינוי בר-גפן, לסירוגין המנסה לתת מענה למאזינים שנתקלו בקשיים או בעוולות מצד חברות וגופים ביורוקרטיים שונים. התוכנית משודרת בשעה 15:00 בימים א'–ד'. ארבע אחרי הצהרים – תוכנית יומית של שירים עבריים, המשודרת בשעה ארבע אחר הצהריים בהגשת ערן אליקים. התוכנית משודרת בשעה 16:00 בימים א'–ה'. בילוי היום – מגזין בנושא תרבות, בידור ופנאי, אותו מגישים לסירוגין אפי בן אברהם וענבל גזית בשעה 16:45 בימים א'–ה'. חמש בערב – יומן הערב בהגשת ירון וילנסקי. היומן ממותג כ"סיכום אירועי היום". התוכנית, שעלתה לראשונה בשנת 2001, משודרת בשעה 17:00 ועד השעה 18:00. משנת 2016 ועד לפברואר 2022 השתתף יעקב ברדוגו בהגשת התוכנית. החזית הכלכלית – מגזין הכלכלה היומי של גלצ בהגשת ישראל פישר וסמי פרץ שמארחים אנשי מפתח בכלכלה. התוכנית משודרת בשעה 18:00. רצועת הביטחון – תוכנית צבאית יומית שעוסקת בהיבטים שונים של הפעילות הצבאית, הן של צה"ל והן של צבאות אחרים בעולם. התוכנית משודרת בשעה 19:30. ביום א', טלי ליפקין-שחק משוחחת עם מומחים על אסטרטגיה וממשל; ביום ב', תא"ל במיל' ד"ר אריאל היימן עוסק בטכנולוגיה וגאופוליטיקה; ביום ג', סמדר פרי דנה במזרח התיכון; ביום ד', טלי ליפקין-שחק דנה ביחסים שבין הצבא והחברה. הקשב – מגזין החיילים היומי של גלצ, המורכב משירים ומפינות מתחלפות ביניהן – ראיונות עם חיילים על שירותם הצבאי. התוכנית משודרת בשעה 21:00. חיים של אחרים – תוכנית העוסקת במוזיקה ובהיסטוריה ביוגרפית בהגשת ערן סבאג. התוכנית משודרת ב-22:00. 24 היום שהיה – תוכנית סיכום חדשות היום. התוכנית, בהגשתו של אפי בן אברהם, כוללת סיכום חדשותי של היום, פינה כלכלית, וגיחה תרבותית. התוכנית משודרת בשעה 23:00 בימים א'–ד'. ציפורי לילה – רצועת רדיו אישית המשודרת בין 0:00–2:00. התוכנית עלתה לשידור בשנת 1976 ומשודרת מאז ברציפות. מגישי הרצועה משתנים בין ימות השבוע. ממוזער\|312x312 פיקסלים\|אולפן ה' על שם אורי אורבך, ממנו משודרות מרבית תוכניות גל"צ תוכניות ביום חמישי ביום חמישי משודרות רצועות שונות מיתר ימי החול. נכון להבוקר – מהדורה של התוכנית בהגשת אילנה דיין. התוכנית משודרת בשעה 8:00. הילה ושרקי – תוכנית אקטואליה שבועית בהגשת הילה קורח ויאיר שרקי התוכנית משודרת בשעה 9:00. עד ינואר 2019 שודרה ברצועה התוכנית דקלסגל. לוסי אהריש וג'קי לוי - תוכנית פנאי ואקטואלה בהגשתם של לוסי אהריש וג'קי לוי. התוכנית משודרת בשעה 11:00. יומן החוץ – תוכנית אקטואליה בהגשת טל שנהב, הסוקרת ידיעות שונות מהעולם, בשיתוף כתבי דסק החוץ של גלי צה״ל. התוכנית משודרת בשעה 12:00 ואורכה כשעה. עושים ספורט – תוכנית ספורט בהגשת עידן קוולר ובוני גינצבורג. התוכנית משודרת בשעה 13:00. שטח אש – יומן חדשות צה"ל בהגשת דניאל גורדון-לויטן ופיי גוטמן. התוכנית שודרה בשעה 14:00. גילוי דעת – תוכנית העוסקת בידע עולם בהגשת איתי הרמן וענבל גזית. התוכנית משודרת ב-15:00. יומן סיכום השבוע - יומן הערב המסכם את חדשות השבוע בהגשת אמיר בר שלום ורן יבנאי. היומן מורכב מכתבות קצרות ואחריהן ראיונות עם דמויות בולטות בחדשות היום. סטטוס קוו – תוכנית סאטירה בהגשת ענבל גזית ובהשתתפות אושיות רשת. התוכנית משודרת בשעה 18:00. רדיו-אקטיבי – שעתיים של משחקי רדיו בהשתתפות מאזינים בהגשת שני חיימוביץ ומגיש אורח. התוכנית משודרת בשעה 21:00. בן וקובי פרג' – תוכנית סיכום שבוע אישית בהגשת בן וקובי פרג'. התוכנית משודרת ב-23:00. תוכניות בסוף השבוע יוצאים לאור - סיכום כותרות עיתונים סוף השבוע בשילוב מוזיקה. בעבר שודרה התוכנית מדי יום, אל לפני כמה שנים הועברה התכנית לשידור בימי שישי ובערבי חג בלבד. מוגשת לרוב על ידי ערן קורץ, בשעה 06:00 בוקר טוב ישראל – מהדורת סופ"ש – מהדורת יום שישי של יומן הבוקר של גלי צה"ל, בהגשת נורית קנטי. התוכנית משודרת ביום ו' ב-7:00. מחשבות בע"מ – תוכנית פובליציסטיקה בהגשת, משה שלונסקי וקובי אריאלי. התוכנית משודרת ביום ו' ב-8:00. בפברואר 2022 התפטר ברדוגו בשידור חי בעקבות הדחתו מהגשת התוכנית יומן הערב. בילוי נעים – מגזין על ענייני תרבות ואמנות. בעבר התוכנית שודרה במתכונת של שעתיים בימי שישי, לאחר מכן עברה ליום שבת בשעה 13:00 ולאחר זמן מה חזרה ליום שישי במתכונת של שעה מ-10:00. קולה של אימא – תוכנית המעלה לשידור אמא (או קרוב אחר) של חייל סדיר לשיחה קלילה. התוכנית משודרת בשעה 11:00 ביום ו'. בטלים בשישי – תוכנית בהגשת אודיה קורן ונתן דטנר. התוכנית משודרת בשעה 13:00 ביום ו'. פודקאסטים פודקאסטים מקוריים רשת הקשר – סדרת מתח שעוסקת בסיפורים אמיתיים ומסמרי שיער המגיעים לידי מוקדי כוחות הביטחון וההצלה. בהגשת כתבת המשטרה של גלי צה"ל, הדס שטייף. חלומות – תסכיתים קצרים הבנויים סביב חלומותיהם של אנשי התרבות והבידור בישראל. זרים – ניסוי חברתי בו זוג זרים מוחלטים ננעלים באולפן לשעה ומתעסקים בסדרת שאלות שחלקן אישיות, חלקן הזויות וכולן מובילות לשיחות מרתקות. מעבר לים – הכתבות והסיפורים המעניינים ביותר ששודרו בשנים האחרונות ביומן החוץ של גלי צה"ל. עשרים דקות של סקירה עולמית בהגשת מאיה ראכלין. הבגרות המשודרת – מיזם שהחל בינואר 2017 שמטרתו סיוע לנבחנים בבגרויות בעזרת פרקי סיכום לחומר הנלמד במקצועות היסטוריה, אזרחות, תנ"ך, ספרות ומחשבת ישראל. בנוסף לפרקי הסיכום הוכנו שאלונים אינטראקטיביים הבודקים את רמת הידע של הנבחנים לאחר האזנה לפרקים השונים. התוכנית זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל לתוכנית ביכורים בשנת תשע"ז, והושמעה מעל רבע מיליון פעמים בשנתה הראשונה. רגע רגע רגע – פודקאסט קצר המציג עובדות חשובות, מוזרות ומשעשעות לגבי כמה מושגים הבולטים בעולם המוזיקה. הפודקאסט הופק לאחרונה בנובמבר 2017. שבט אחים ואחיות - סוגיות חברתיות ותרבותיות בישראל (ד"ר אלעזר בן לולו). פודקאסטים של גלגלצ נפגשנו - בכל פרק מארח מוזיקאי צעיר את ההשראה המוזיקלית הכי גדולה שלו בארץ, לשיחה אחד על אחד. רגע, רגע, רגע – פרקים קצרים המכילים עובדות חשובות, מוזרות, משעשעות ומעניינות לגבי כמה מהמושגים הבולטים בעולם המוזיקה. שיר על הפרק – לבנת בן חמו ודויד פרץ דנים בכל פרק על שיר ישראלי ועל הקשר שלו לתנ"ך. הופק בשיתוף מיזם 929. האזנה מודרכת – מדי יום שישי עומר גפן לוקח קלאסיקות רוק מנתח ומגלה לנו עליה דברים חדשים לגמרי. עם הקלטות נדירות וערוצי הקלטה מבודדים, וחוקר את כל הסיפורים שמאחורי. תוכניות עבר שהועלו מחדש שעה היסטורית – התוכנית שודרה בין השנים 1983–2013 ועסקה בנושאים מגוונים לאורך ההיסטוריה בסגנון סיפורי. מנחה התוכנית היה פרופסור מיכאל הרסגור ולצדו, הנחו במשך השנים השדרנים אלכס אנסקי, ערן סבאג וליעד מודריק. למרות הכל – תוכניתו של איש המוזיקה יואב קוטנר ששודרה בין השנים 1995–1997 וסקרה לאורך מאה פרקים, את תולדות הרוק הישראלי על כל הרבדים שבו. בסדרה הושמעו הקלטות נדירות ושירים נדירים וידועים כאחד. מסע הקסם המסתורי – התוכנית שודרה בשנים 1981–1982 בהגשתו ובעריכתו של יואב קוטנר. היא מספרת את סיפורה של הלהקה המפורסמת ביותר בעולם, "הביטלס". בתוכנית הושמעו שירים, הקלטות נדירות, סיפורים על חברי הלהקה וראיונות עמם. התוכנית כוללת 60 פרקים. בנוסף, נכללו גם שני פרקי בונוס. קוטנר על איינשטיין – יואב קוטנר עם 50 פרקים על אריק איינשטיין. שעה עם ההיסטוריה של הקלטותיו של אריק איינשטיין, העובדות שמאחורי השירים וקטעים מיוחדים ונדירים מאלבומיו. משדרים מיוחדים אלה האחים שלי – מיזם חדש לזכר חללי מערכות ישראל, בו חיילים מלחינים ומבצעים שירים שנכתבו על ידי נופלים. משנת 2016 מוביל את המיזם העיתונאי איתי זילבר. בקולם – פרויקט מיוחד בגלצ, בשיתוף יד ושם – תיעוד מפגשים אישיים בין חיילי גלי צה"ל לניצולי שואה. תוכניות בולטות ששודרו בעבר תיבת נח – תוכנית הבידור המרכזית של התחנה משנות החמישים ועד 1975. שודרה חי מבית החייל בתל אביב. ד"ש עם שיר – תוכנית דרישות השלום המיתולוגית (באמצעות גלויות) ששודרה בשנות ה-60 וה-70 מצעד הפזמונים הלועזי – שודרה בשנות ה-60 וה-70. בין היתר בעריכת אבנר רוזנבלום ובהגשת אריה גולן. המצעד דורג על ידי מאזינים ששלחו גלויות. בין המדרגים הוגרלו מדי שבוע 3 תקליטים. מצעד הפזמונים העברי – שודרה בשנות ה-60 וה-70. בין היתר בעריכת עמליה רוזן. המצעד דורג על ידי מאזינים ששלחו גלויות. בין המדרגים הוגרלו מדי שבוע 3 תקליטים. הכה את התקליטיה – שודרה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. מאזינים צלצלו וביקוש שיר. אם צוות התקליטיה לא מצא את השיר תוך דקה, המאזין זכה בתקליט. יש עם מי לדבר – תוכנית שנתנה במה למאזינים להעלות נושאים בעלי עניין לציבור. בשנת 2010 התוכנית הוסרה מלוח השידורים. מה יש – תוכנית מערכונים ובידור ששודרה בשנות ה-80 של המאה ה-20 והייתה לדעת רבים אחת מנקודות המפתח בהפיכת הרדיו מממלכתי ומעונב לקליל וחופשי. סיפור ישראלי – הפודקאסט הישראלי הראשון שעשה את המעבר מהאינטרנט לרדיו. עוד מעט נהפוך לשיר – פרויקט הזיכרון השנתי של התחנה, במסגרתו אמנים מובילים בישראל מבצעים שירים שנכתבו על ידי חללי מערכות ישראל. ב-2012 יצא אלבום כפול הכולל 40 שירים ממיטב השנים שבהן שודר המיזם. התוכנית ירדה לאחר כ-13 שנים ובמקומה הגיע המיזם "אלה האחים שלי" שמשודר בתחנה משנת 2014. אראל סג"ל – הפובליציסט ואיש התקשורת אראל סג"ל מסקר את אירועי היום מהזווית שלו. בכל יום, מגיש אורח מנחה איתו את התוכנית. התוכנית שודרה בשעה 11:00. משפחה גרעינית – תוכנית העוסקת בהורות, זוגיות ונושאים משפחתיים אחרים, בהגשת אברי גלעד, עינת נתן, ג'קי לוי ושרון קנטור, לסירוגין. התוכנית שודרה בימי חול בשעה 14:00. גלריה ביאורים האוניברסיטה המשודרת האוניברסיטה המשודרת היא אחת מתוכניות גלי צה"ל הוותיקות ביותר, נוסדה כמיזם בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. התוכנית היא סדרת הרצאות אקדמיות מגוונות, אותה יזם בשנת 1977 מפקד גלי צה"ל, מרדכי נאור. במתכונתה הנוכחית, התוכנית משדרת ארבעה סוגי הרצאות: ביום א', "מסע סביב רעיון" – סדרת הרצאות, המוגשת על ידי מומחים שונים, שנסובה סביב רעיון-על אחד. ביום ב', "המדען העירום" – בן שני נפגש עם חוקרים שונים לשיחה אחד-על-אחד מול קהל. ביום ג', "מבוא ל-" – קובי מידן נפגש עם חוקרים שונים לראיונות סביב נושא משותף. ביום ד', "מהים התיכון למזרח התיכון", ליעד מודריק נפגשת עם מומחים בנושא הגאו-פוליטיקה של ישראל וסביבתה. העורכת הראשית היא מאיה גייר. תביעות בבית המשפט בינואר 2020 הסכימה תחנת גלי צה"ל, בעקבות תביעת דיבה נגדה, לשלם למני נפתלי פיצוי של 16 אלף ש"ח בגין התבטאות של גלית דיסטל-אטבריאן בראיון שערכה איתו בתחנה. ביקורת ציבורית כלפי גלי צה"ל שמאל\|ממוזער\|250px\|רכב שידור של גלי צה"ל על תחנת השידור הצבאית נמתחה במשך השנים ביקורת בנושאים שונים: ביקורת בנושא איזון סקטוריאלי נטען כי לתחנה תדמית אשכנזית, חילונית ותל אביבית, המדירה משידוריה חלקים נרחבים של האוכלוסייה. שדר התחנה, אברי גלעד, סיפר כי בעת שירותו הצבאי בתחנה כחייל, היו מתקיימים טקסים של הטחת תקליטים מזרחיים אל הקיר בכל עת שאלו היו נשלחים לתחנה מטעם האמנים. על פי עדותו, הטקסים לוו בתחושות "סיפוק", "עליונות" ו"יהירות". בשנים האחרונות נשמעת ביקורת כלפי מדיניות הפלייליסט של גלגלצ (מחלקה ותחנת בת של גלי צה"ל), על פיה השירים המושמעים בתחנה נקבעים על ידי מספר מצומצם של עורכים. הזמר-יוצר עמיר בניון טען שגלי צה"ל וגלגלצ מחרימים אותו מאז שהוציא את השיר "אני אחיך" המבקר את השמאל הרדיקלי על שיתוף פעולה עם ועדת גולדסטון והגשת תביעות כנגד חיילי צה"ל. בתוכנית סאטירה ליום העצמאות 2014 הקומיקאי אריאל ויסמן הביע רצון לדלל את אוכלוסיית החרדים וטען כי יש להם טעם מגעיל. לבסוף התנצלה התחנה על הדברים. העיתונאית יעל פז מלמד ביקרה אף היא את גל"צ וכתבה שהעובדה שאנשי התקשורת הישראלית בילו ברובם את שירותם הצבאי ככתבים בתחנה, לא אפשרה להם להכיר את גווניה של החברה הישראלית ולקבל פרספקטיבה רחבה ואמינה יותר כלפיה. חוסר איזון והטיה פוליטית הביקורת מגיעה בעיקר מצידה הימני של המפה הפוליטית, אך גם מהשמאל. תנועת ישראל שלי פתחה ב-21 ביוני 2011 במסע פרסום נגד התחנה בטענה שזו פועלת נגד חיילי צה"ל ומביעה אג'נדה פוליטית שמאלית קיצונית. ב-26 ביוני למעלה מ-100 חיילי מילואים יוצאי יחידות קרביות, הפגינו מול תחנת גלי צה"ל בקריאה להפריט את התחנה או לאזן את שידוריה באופן שיהלום כלי תקשורת הנושא את התווית "שידורי צבא ההגנה לישראל".ממוזער\|269x269 פיקסלים\|סמלי יחידת גלי צה"ל העיתון זמן ישראל פרסם בספטמבר 2020 כתבת תחקיר תחת הכותרת "גלי ברדוגו" בנושא השימוש שעושה השדרן יעקב ברדוגו בתוכנית האקטואליה היומית שלו לצורך הדהוד מסרי ימין והפצת חדשות כזב. בפברואר 2021 פרסם העיתון כתבת תחקיר נוספת תחת הכותרת "מכונת תעמולה של איש אחד" על האופן שבו משתמש השדרן בבימה התקשורתית שלו בתחנה ככלי לתקיפה חוזרת ונשנית של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדנבליט. בחודש מרץ 2021 פרסם העיתון דה-מרקר תחקיר משלו תחת הכותרת "הבית של החיילים (של נתניהו)" ובו עדות של חייל לשעבר בתחנה שתיאר מנגנון העברת מסרים מטעם לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו לשדרן, בין השאר על ידי מסרונים מטעם ראש לשכתו של נתניהו, נתן אשל. ביקורת מתוך הצבא ב-2016 אמר הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט כי "לא נכון שצה"ל יחזיק בתחנה צבאית שעוסקת במחלוקות אזרחיות, מה גם שמספר התקנים של חיילים ואנשי קבע בתחנה זו הוא גדול מאוד". באותה השנה התבטא ראש אכ"א חגי טופולנסקי כי אינו מכיר צבא שיש לו תחנה צבאית חוץ מקוריאה הצפונית אך לאחר מכן התנצל על אמירה זו. ביקורת מטעם מבקר המדינה דוח מבקר המדינה לשנת 2008 מותח ביקורת חריפה על התחנה: "דרוש ניתוח שיפריד את גלי צה"ל מהצבא. עקרונית, זה לא הגיוני שלצבא יש תחנת שידור שלא משדרת לצבא, וזה לא יכול להימשך שהיא תישאר במימון צבאי. צבא שאין לו כסף למים ללוחמים, אסור לו לתחזק תחנה שאינה תורמת לצבא כלום". מבקר המדינה התייחס מספר פעמים לגלי צה"ל: דו"ח מבקר המדינה מס' 26, 1976, עמ' 945–948 דו"ח מבקר המדינה מס' 29, 1979, עמ' 763–764 דו"ח מבקר המדינה מס' 33, 1983, עמ' 465–470 דו"ח מבקר המדינה מס' 35, 1985, עמ' 1124–1127 ביקורת בנושא חוסר שוויון בין החיילים העיתונאי נחום ברנע ביקר את הקונספט של גל"צ וטען כי בזמן שחיילים רבים משרתים שירות קרבי תובעני ואינם יוצאים עם מקצוע לאחר שחרורם מצה"ל, חיילי גל"צ בונים לעצמם קריירה תקשורתית מבטיחה בזמן שירותם. ביקורת בנושא תנאי העסקת העובדים בתחנה בוקרו בשל האחוז הגבוה של שדרנים העושים את עבודתם בהתנדבות. לצד חיילים בשרות סדיר ואזרחים עובדי צה"ל מועסקים בתחנה שדרנים רבים כפרילנסרים ללא תנאים סוציאליים, או אף ללא שכר כלל. על פי התחנה והמתנדבים עצמם, מצב זה נגרם בשל בעיות תקציב מחד והיוקרה המקצועית והציבורית על שידור בתחנה מאידך. דוגמה בולטת למצב זה היא רצועת ציפורי לילה. ביקורת נוספת כמו כן הושמעה ביקורת ציבורית על התבטאויות שדרנים בגנות פעולות צה"ל, על השמעת שירים של משתמטים משירות בתוכניות גל"צ ועל העסקתו של הזמר אביב גפן בתוכנית "ציפורי לילה". ביקורת מסוג זה הביאה בין היתר להשעיית השדרנית רונית כפיר. איומי סגירה במשך שנות פעילותה הרבות ידעה התחנה שלל איומי סגירה שלא התממשו. הטענה העיקרית נגד המשך פעילות התחנה היא שצבא אינו זקוק לתחנת רדיו, וכי המדינה היחידה בעולם שמחזיקה רדיו צבאי מלבד ישראל, היא צפון קוריאה. טענות נוספות שהושמעו בעשורים הראשונים של המאה ה-21 היו שעם ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרות להאזין למוזיקה באמצעים מגוונים, כמו גם קיומן של תחנות הרדיו האזורי ותחנות "קול ישראל", כבר אין צורך בתחנת הרדיו הצבאית. טענה נוספת היא כי גלי צה"ל חדלה מלשרת את ייעודה המקורי שהוא להיות רדיו שפונה לחיילים, והפכה לתחנת רדיו ציבורית לכל דבר ועניין, על אף שאין צורך בעוד תחנת רדיו ציבורית משום שהאחריות לשידור הציבורי מוטלת על תאגיד השידור הישראלי המפעיל את שלל תחנות "קול ישראל" (ועד 2017, רשות השידור). בשנות ה-2010 המאוחרות, הטענה העיקרית המושמעת כנגד המשך פעילותה של גלי צה"ל היא שניהול התחנה כושל, ושחלק מהמינויים בתחנה הם מינויים פוליטיים שאין קשר בינם לבין עיתונות, כאשר לרוב הטענה מתייחסת בעיקר למינויו של יעקב ברדוגו. בתוך הטענה הזו, ישנה טענה נוספת, שהושמעה בעיקר על ידי שר הביטחון בני גנץ, לפיה אין הצדקה לכך שחיילי גלי צה"ל יראיינו פוליטיקאים, משום שזה אינו תפקיד של חייל. ביקורת אחרת המושמעת כנגד התחנה מגיעה מהרמטכ"ל, שלטענתו נדרש לעסוק בנושאים הקשורים לתחנה הצבאית יתר על המידה. ב-21 בינואר 2021 הורה שר הביטחון בני גנץ על הוצאת "גלי צה"ל" ממערכת הביטחון אך מאוחר יותר פסל המשנה ליועץ המשפטי את ההחלטה. לאחר הבחירות לכנסת ה-24 שב בני גנץ להתייחס לשקילת האפשרות לסגירת התחנה במתכונתה הנוכחית. ב-30 ביוני 2021 הודיע היועץ המשפטי של משרד הביטחון כי אין צורך בחקיקה לשם סגירת התחנה וכי ההחלטה נמצאת בידי שר הביטחון והרמטכ"ל. ההצעות שנבחנות הן להפריט את גלי צה"ל ולהפוך אותה לתחנה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, להעביר את החזקה בה לידי תאגיד השידור הציבורי או לסגור אותה לאלתר. בעיות שצצו בהצעות הן, שגלי צה"ל אינה יכולה להיות חלק מתחנות הרדיו האזורי משום שגלי צה"ל מופצת בפריסה ארצית, והרשות השנייה אחראית לתחנות הרדיו האזוריות - שמשדרות רק לאזור זיכיון מסוים, מכאן שזכיין שיזכה בהפעלת גלי צה"ל האזרחית יקבל יתרון על פני שאר בעלי תחנות הרדיו האזוריות. מנגד, מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי, אלדד קובלנץ, אמר כי אין לתאגיד צורך בתחנת רדיו נוספת. בינואר 2022 קבע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כי אין בסמכותו של שר הביטחון לסגור את גל"צ והדרך היחידה לבצע זאת היא להעביר חוק בכנסת. ראו גם פרס מפקד גלי צה"ל לקריאה נוספת רפי מן וציפי גון גרוס, גלי צה"ל מדברים מהשטח הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. רפי מן וציפי גון גרוס, גלי צה"ל כל הזמן הוצאת משרד הביטחון, 2010. מרדכי נאור, רדיו חזק – הסוד והקסם של גלי צה"ל, הוצאת אבן חושן, 2014. אייל צור, גלי צה"ל: מניין ולאן? ביקורת והמלצות מעשיות - נייר מדיניות מס' 8, ירושלים: פורום קהלת, התשע"ד-2014. אורן סופר, גלי צה"ל, הוצאת כרמל, 2015. קישורים חיצוניים היישומון של גלצ וגלגלצ ל-אנדרואיד ול-iOS קהילות גל"צ פורום והקלטות של השידורים אתר "אלה האחים שלי" 2016 הגלצניקים, סדרת תעודה בשישה פרקים, באתר הערוץ הראשון מבחר תוכניות גלי צה"ל באתר אישים ערב עיון, גלי צה"ל, מחוליית שידור מינורית לגוף שידור מרכזי \| מרדכי נאור \| יגיל לוי \| מוטי רגב \| ערן פישר \| האוניברסיטה הפתוחה, מרץ 2016 גלי צה"ל: חיילות וחיילים נותרים ללא הגנה, באתר פוליטיקלי קוראת, 4 בינואר 2022 מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה, באתר פוליטיקלי קוראת, 4 בינואר 2022 ימי הרדיו, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 7 במרץ 2022 הערות שוליים * קטגוריה:חיל החינוך והנוער קטגוריה:ישראל: תחנות רדיו קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב	2024-10-15T13:25:59
דרימוורקס	סרטי דרימוורקס (באנגלית: DreamWorks Pictures) הוא אולפן קולנוע אמריקאי בבעלות אולפני אמבלין, שמפיק סרטי קולנוע בעיקר בהנפשה ממוחשבת. בראשית דרכה, שמה של החברה היה DreamWorks SKG, כשראשי התיבות בשם החברה "ס.ק.ג." נלקחו משמות המשפחה של מייסדיה: סטיבן ספילברג, ג'פרי קצנברג ודייוויד גפן. משרדיה הראשיים של החברה שוכנים בגלנדייל, קליפורניה, סמוך ללוס אנג'לס. היסטוריה ב-1994 החברה הוקמה על ידי סטיבן ספילברג (הבמאי והמפיק), ג'פרי קצנברג (לשעבר מנהל חטיבת ההנפשה באולפני דיסני) ודייוויד גפן (מייסד חברת המוזיקה Geffen Records), עם תמיכה כספית מצדו של פול אלן (ממייסדי מיקרוסופט). חטיבת המוזיקה של החברה לא עמדה בציפיות, ונמכרה ב-2003 לחברת Universal Music Group. דרימוורקס רשמה הצלחה מרשימה בתחום סרטי הקולנוע, ובמיוחד בסרטי האנימציה. בעקבות ההצלחה החליטה החברה להפריד את פעילותה בתחום האנימציה במסגרת חברת אולפני ההנפשה של דרימוורקס, ויצאה להנפקה בבורסה. בעקבות חובות של למעלה מ-400 מיליון דולר נמכרה חברת דרימוורקס (לא כולל חטיבת האנימציה שכאמור הונפקה בנפרד) לחברת סרטי פרמאונט תמורת 1.3 מיליארד דולר כולל כיסוי החובות. בלוגו של החברה (שמופיע בתחילת כל סרטיה) מוצג חצי ירח, עליו יושב איש ובידו חכה. הפקות בולטות לאורך השנים שמאל\|ממוזער\|300px\|כניסה לאולפני החברה סרטים בולטים שהופקו בסטודיו דרימוורקס לאורך השנים: שנות ה-90 של המאה ה-20 העשור הראשון של המאה ה-21 העשור השני של המאה ה-21 שנות ה-20 של המאה ה-21 קישורים חיצוניים דרימוורקס, האתר הרשמי דרימוורקס, במסד־הנתונים הקולנועיים IMDb מאיה שני, סטיבן שפילברג חוזר לעצמאות, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 19 באוגוסט 2009 * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חברות אמריקאיות להפקת סרטים	2024-06-28T11:33:53
היוזמה הישראלית (המתווה האזורי לשלום)	שמאל\|250px\|לוגו היוזמה הישראלית היא יוזמה פרטית לפתרון אזורי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה לראשונה בשנת 2002 על ידי בני אלון, שר התיירות דאז. התוכנית, המציגה מתווה אזורי לשלום, לא אושרה בידי גורמים רשמיים. עקרונות היוזמה 1. שיקום הפליטים ופירוק המחנות ישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית יגבשו תוכנית רב שנתית לשיקום מלא ומהיר של הפליטים הפלסטינים, תוך קליטתם והתאזרחותם בארצות שונות. בתהליך השיקום יפורק ארגון אונר"א, שלטענת אנשי היוזמה מנציח את בעיית הפליטים, ויוצעו לכל תושבי מחנות הפליטים מגורי קבע, אזרחות ומענק שיקום נדיב. בעקבות תהליך זה יפורקו מחנות הפליטים. 2. שותפות אסטרטגית עם ממלכת ירדן ישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית יכירו בממלכת ירדן כנציגה הלגיטימית היחידה של הפלסטינים, וזו תשוב ותעניק לתושבי יהודה ושומרון מעמד אזרחי. הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה לא תוכר עוד כגוף מייצג, וכל הנשק ייאסף מן הארגונים החמושים. ישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית ישקיעו בפיתוח ארוך טווח של ממלכת ירדן, על מנת לשקם את כלכלתה ולחזק אותה. ישראל וירדן יחד עם מצרים, טורקיה וארצות הברית, יבנו מערך אסטרטגי לבלימת הציר האסלאמי שמרכזו בטהראן, ולקידום שלום כולל בין ישראל למדינות ערב. 3. ריבונות ישראלית ביהודה ובשומרון ישראל תחיל את ריבונותה על שטחי יהודה ושומרון, בתיאום עם ירדן. התושבים הערבים בשטחים אלו יהיו אזרחי ירדן (פלסטין). מעמדם, זיקתם לשתי המדינות ואופי המנהל באזורים המאוכלסים יגובשו ויפורטו בהסכם בין ממשלות ישראל וירדן. הגיית היוזמה וקידומה בניסוח ההצעה השתתף עוזרו של אלון באותה עת, יואב שורק. למרות שההיענות הציבורית הישירה לתוכנית בקרב יהודים אזרחי ישראל הייתה נמוכה, סקר שנערך על ידי חברת "מותגים" בשנת 2005, בהזמנת ארגון "משאלות ישראל" שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, הראה כי התמיכה בציבור הישראלי בהעברת הפלסטינים אל מחוץ ליהודה ושומרון בדרך כזאת או אחרת כפתרון לסוגיית השטחים הייתה שווה בערך לתמיכה באותה עת בהתנתקות חד-צדדית. השתנות האקלים הפוליטי בישראל לאחר מלחמת לבנון השנייה והשתלטות חמאס על רצועת עזה הובילו את אלון להתחיל לקדם את התוכנית בשנית באוקטובר 2007, תחת הכותרת "היוזמה הישראלית - מה שטוב לישראל". בהצעה החדשה נעדר רעיון הקמת מדינה פלסטינית בירדן. במקומו הציע אלון כי הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון יחיו תחת ריבונות ישראלית כאזרחים ירדנים. גם בגרסה זו ההצעה תומכת במתן תמריצים כלכליים לפליטים הפלסטינים לעזוב את מחנות הפליטים ביו"ש ועזה ולהשתקע במדינות יעד שונות, במערב, בארצות ערב ובדרום אמריקה, תוך הוצאתם מרשותה של אונר"א והוצאתם מסטטוס הפליטים. בעד ונגד התוכנית תומכי התוכנית טוענים כי ישראל תהנה מירידה בהתקפות טרור ומהיעלמות "האיום הדמוגרפי". מיליוני פליטים פלסטינים יהפכו לאזרחים, ויינתנו להם הזדמנויות כלכליות חדשות; והתנערות מרעיון המדינה הפלסטינית תמנע את היווצרותו של איום שיעי קיצוני על מדינות ערב, כששיתוף פעולה עם ישראל ותמריצים בינלאומיים יעניקו לירדן דחיפה כלכלית. טענה מרכזית נוספת היא כי העיקרון "שתי מדינות לשני עמים" נידון לכישלון, מאחר שכל מדינה פלסטינית שתוקם, תהיה תלויה בישראל. תחושת ההשפלה הפלסטינית תתעצם והמדינה שתוקם תחתור להתפשט אל מדינת ישראל. חוסר היציבות שמובנה במדינה הפלסטינית המוצעת יפגע גם בישראל וגם במדינה הפלסטינית. מתנגדי התוכנית טוענים כי התוכנית לא התממשה משום שהיא הציעה למעשה העברה של פלסטינים למדינה המיועדת שתוקם להם בירדן ללא הסכמתם, לירדן אין כל אינטרס לקבל אליה אזרחים פלסטינים, הפלסטינים לא יהיו מוכנים לקבל עליהם פתרון שכזה, ובכל מקרה, אין שום גורם שיביא את מדינות ערב להכיר בירדן כנציגת העם הפלסטיני. פרופ' פול איידלברג, נשיא מפלגת ימין ישראל, כתב כי אפילו אם יהפכו הפלסטינים לאזרחי ירדן, זו תהיה משאלת לב להאמין שהם יחיו בשלום עם היהודים ביהודה, שומרון ועזה. ראו גם תוכנית ההרגעה קישורים חיצוניים אתר היוזמה, העתק שנשמר ארכיון האינטרנט הערות שוליים קטגוריה:יוזמות שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני	2023-10-14T05:06:15
קהלת	REDIRECT מגילת קהלת	2004-10-12T23:41:39
אי-שוויון המשולש	שמאל\|250px במתמטיקה, אי-שוויון המשולש הוא אי-שוויון מהצורה , כאשר היא פונקציית מרחק. אי-השוויון מתאר את העובדה הגאומטרית שהקו הישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות; בפרט, אורכה של צלע במשולש אינו עולה על סכום אורכי הצלעות האחרות. אי-שוויון המשולש נחשב לתכונה יסודית של כל שיטה למדידת מרחק, ומשום כך מניחים, כאקסיומה, שהוא מתקיים בכל מרחב מטרי או נורמי. הגרסה החזקה נקראת אי-שוויון המשולש למטריקות לא ארכימדיות. אי-שוויון המשולש בין מספרים ממשיים ניתן לראות את אי-שוויון המשולש במספרים הממשיים כמקרה פרטי של אי-השוויון על הישר הממשי. כיוון שהמרחק בין שתי נקודות על הישר נמדד באמצעות הערך המוחלט, אי-השוויון במקרה זה שקול ל-, לכל . כשבוחרים c=0, b=y ו-a=x+y, מתקבלת הצורה החלופית . צורה זו אפשר להוכיח בעזרת חיבור שני האי-שוויונים ו-, או בדיקה של האפשרויות השונות לסימנים של x ושל y. גרסה נוספת של אי-שוויון המשולש היא: . הוכחה פורמלית לצורך הוכחת אי השוויון נשתמש בתכונות ו-. אם אז . אחרת, ומכאן ולכן . דרך נוספת היא להשתמש בשוויון , ואז . המקרה המרוכב אי-שוויון המשולש ב הוא הטענה , המתייחסת למספרים מרוכבים. ניתן להוכיח את נכונותו שם בכמה דרכים: גאומטרית, הוא שקול לתכונות היסוד של משולש; אלגברית, אפשר לקבל אותו על ידי העברת אגפים מתאימה והעלאה בריבוע; וניתן להסיק אותו מאי-השוויון הממשי באמצעות משפט פיתגורס. אי-שוויון המשולש במרחבים מופשטים אי-שוויון המשולש מבטא את העובדה שלא ניתן לקצר את הדרך מ-A ל-C על ידי מעבר בנקודה B. זוהי תכונה יסודית כל-כך של מושג ה"מרחק", עד שהיא מהווה אחת מהאקסיומות המגדירות מטריקה ומרחב מטרי. מאותה סיבה, מניחים את האקסיומה בהגדרה של נורמה ומרחב נורמי. ראו גם אי-שוויון המשולש האינטגרלי קישורים חיצוניים קטגוריה:משפטים באנליזה קטגוריה:מרחבים מטריים קטגוריה:אי-שוויונות קטגוריה:משולש	2023-10-11T03:42:29
אי שיוויון המשולש	הפניה אי-שוויון המשולש	2010-01-01T21:59:25
הזב הקטן	הזב הקטן (ערבית الزاب الاسفل - תעתיק מדויק: אלזאב אלאספל; פרסית زاب کوچک; יוונית עתיקה Καπρος; לטינית Caprus) הוא נהר הנובע בצפון מערב איראן ברכס הרי הזגרוס, וזורם דרומה לאורך 402 ק"מ עד שהוא מתמזג עם נהר החידקל צפונית לעיר באיג'י שבעיראק. הנהר הוא מקור מים חשוב של החידקל ומשמש להשקיה ולהפקת אנרגיה הידרואלקטרית באמצעות סכרים הבנויים עליו. ראו גם הזב הגדול 250px\|שמאל\|ממוזער\|מפת נהרות הזב הקטן למטה קישורים חיצוניים קטגוריה:איראן: נהרות קטגוריה:עיראק: נהרות קטגוריה:חידקל זב קטגוריה:גבול איראן–עיראק קטגוריה:כורדיסטן העיראקית: גאוגרפיה	2022-12-31T02:03:16
חיים כהן (משפטן)	חיים הרמן כהן (11 במרץ 1911 – 10 באפריל 2002) היה משפטן ישראלי, שכיהן בין השאר כשר המשפטים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיא בית המשפט העליון. חתן פרס ישראל למדעי המשפט בשנת תש"ם. קורות חייו חיים כהן נולד בליבק שבגרמניה, אחד מ-4 בנים של משפחה אורתודוקסית, ששילבה מצוות יחד עם אורח חיים מודרני. סבו מצד אמו מרים היה הרב שלמה קרליבך, שאצלו גם למד מגיל שלש עד תשע. סבו מצד אביו הבנקאי זאב וילהלם (וילי), היה הרב יוסף כהן, אף הוא רב וחוקר. אחיו של הרב יוסף כהן, לאופולד כהן , היה חוקר יוון העתיקה ומהדיר המהדורה האקדמית בגרמנית של כתבי פילון האלכסנדרוני. הוא עצמו חפץ בתחילה להמשיך במורשת הרבנות. היה פעיל בחוגי אגודת ישראל הגרמנית (ואף יושב הראש של האגודה בהמבורג זמן מסוים), שבהם רכישת השכלה ותרבות כלליים הייתה דבר מקובל ומוערך. כצעיר התנגד בלהט לציונות, שהייתה בבחינת "דחיקת הקץ". עם זאת היו במשפחתו ציונים, כגון בן דודו, עזריאל קרליבך. כמו כן היה בן דודו של הרב "המרקד" שלמה קרליבך. כהן הוא אחיהם הגדול של אלכסנדר כהן, שהיה מהנדס העיר בני ברק ושמאי מקרקעין נודע (אביו של ידידיה כהן), של שלמה כהן-אברבנאל שהיה המשנה לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ושל ליאו כהן, מראשי תנועת הצופים היהודים בצרפת וממקימי המחתרת היהודית בצרפת שנרצח בשואה (אביו של פרופ' אריאל כהן). משעלה לארץ ישראל בגיל 19, שלא מטעמים ציוניים (הוריו חפצו שלא ייחפז להתחתן), הגיע לישיבת מרכז הרב יחד עם אחיו אלכסנדר בעצת בן דודו עזריאל, ובה שהה שנה ושקד על התורה, ובו בזמן למד באוניברסיטה העברית בירושלים. את השפעתו של הרב קוק עליו תיאר כעצומה, גם באהדתו לבניין הארץ ובעיקר באישיותו הגדולה, "בענוותנותו, במוסריותו ובאנושיותו", כפי שניסח זאת. בזכרונותיו מהישיבה הוא מספר כי החליט ללכת לתחום המשפטי בעקבות שיעורים ששמע בישיבה מהרב יעקב משה חרל"פ, במסכת בבא בתרא, שיעורים שמשכו אותו להתעניין בצדדים המשפטיים של החיים. לדבריו, משסיפר לרב חרל"פ שבכוונתו ללמוד משפטים ולא לפנות לרבנות, הרב לא התנגד לכך כלל. אחר כך שב לגרמניה להינשא ולהתחיל בלימודי המשפטים. בשנת 1933 נשא לאישה את אלישבע (אלזה) לבית בנימין. אם שני ילדיו, אלי (צ'ופי) כהן ויהודית בר-חן. מעט אחרי עליית אדולף היטלר לשלטון ב-1933 עלה לארץ לצמיתות, והועסק במשרד עורכי דין של ד"ר מרדכי בוקסבוים בירושלים. אז כבר פיתח השקפה ציונית אדוקה, ולימים ראה את הציונות כתחליף המודרני ליהדות המסורתית של העבר. את נסיבות יציאתו בשאלה, מדתיות אדוקה לכפירה גמורה, הוא קישר ראשית כל להתרחשות שואת יהודי אירופה, שבה נספה אחיו, אך גם לעיונים בספרי פילוסופיה גרמניים, להתבוננות בתנ"ך, שמצא בו צדדים לא מוסריים – בפרט לא השביע את רצונו מענהו של ספר איוב לשאלת "צדיק ורע לו". גם עבודתו כפרקליט צעיר בירושלים במשרד איש אגודת ישראל, שבמהלכה נחשף לצדדים לא נעימים בחייהם הפרטיים של החרדים בעיר, תרמה לכך. אשתו מלכתחילה לא הייתה אדוקה, והיא סייעה לשינוי הכיוון בחייו. השואה היוותה את הזרז הסופי, והוא הפך לחילוני מוצהר משמת סבו הרב יוסף כהן (שאותו העלה לארץ בטרם השואה) ב-1948. לימים סיפר כי את המחמאה הגדולה ביותר קיבל מהרב צבי יהודה הכהן קוק, שקרא לו "האלישע בן אבויה של ימינו". בדצמבר 1947 מונה לעבוד כמזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים שהכינה את הבסיס המשפטי למדינה המיועדת. בתפקידו זה חיבר את מסמך השופטים החסוי, בו שולבו הערכות לגבי שופטים יהודיים בתקופת המנדט והמלצות לגבי שילובם במערכת המשפט הישראלית. לאחר שזכה לביקורות חריפות על הצעותיו להפיכת שיטת המשפט העברי לשיטת משפט מודרני, בין השאר מזרח ורהפטיג ממנהיגי המפד"ל דאז, הבין שנכון לעכשיו עדיף להחיל בארץ שיטת משפט מערבית. לאחר מכן, בתור מזכיר המועצה המשפטית פעל למסמס החלטות של תת-ועדות של המועצה שקיבלו מספר החלטות שהרחיבו מעט את תחום תחולת המשפט העברי, והוביל בהכנת טיוטה להחלטה שהשאירה את המשפט המנדטורי בתוקפו. עם הכרזת העצמאות היה לפרקליט המדינה הראשון, אף שהעדיף להמשיך ולהכין תשתית חוקית המבוססת על המשפט העברי. הוא פעל לשילוב המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית. אחר כך כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים, ומ-1950 היה היועץ המשפטי לממשלה. כיועץ משפטי החליט שלא ליישם את החוק הכתוב, האוסר על יחסים הומוסקסואליים, שראה כחוק לא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה. ב-25 ביוני 1952 מונה לשר המשפטים וכיהן במשרה זו במשך חצי שנה, מבלי לחדול מכהונתו כיועץ משפטי. החלטתו להגיש כתב אישום נגד מלכיאל גרינוולד היא שפתחה את השערורייה הגדולה סביב ישראל קסטנר ותפקודו בשואה. כהן סבר שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד. ב-19 באפריל 1960 מונה לשופט בית המשפט העליון. כהן התגרש מאשתו הראשונה, אלישבע כהן, בשנת 1954. במהלך כהונתו חוללו סנסציה נישואיו השניים, בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק ב-1966, למיכל זמורה (בת משה זמורה), שהייתה גרושה ולפיכך אסורה על כהן. כהן סיפר שבשיחה שהייתה לו עם הרב הראשי הודיע לו על נכונותו לכרות לעצמו את בוהן רגלו כדי לפוסלו מהכהונה ולאפשר לעצמו לשאת גרושה, אך התברר לו ש"פטנט הלכתי" זה אינו מועיל. הידיעה על שופט בית המשפט העליון שאינו יכול להינשא במדינתו עוררה תשומת לב רבה אפילו בחו"ל, שבה זכה כהן למוניטין כחבר ועדת האו"ם לזכויות אדם. כהן הגיש את התפטרותו בעקבות הנישואים, אך חבריו ביקשוהו לחזור בו וכך עשה. בשנת תשל"ב 1971 הוענק לו תואר יקיר ירושלים. ב-5 במרץ 1980 מונה כממלא מקום קבוע של נשיא בית המשפט העליון, ושבועות ספורים לאחר מכן זכה בפרס ישראל לשנת ה'תש"ם. הוא כיהן כמ"מ רק כשנה, וב-11 במרץ 1981, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש מבית המשפט. בזקנתו היה פעיל בנושאי זכויות האדם, ובין היתר כיהן כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בין השנים 1982 ל-1988. בניגוד לשופטים אחרים שפרשו ונמנעו מהבעת דעות פוליטיות, הכריז כהן בגלוי על סלידתו מהחזקת השטחים, אם כי שמר על זהירות מסוימת בביטוי השקפותיו. כן הביע אחר פרישתו התנגדות נחרצת לעונש מוות, אפילו במקרה אדולף אייכמן. כהן נשא במשרה של פרופסור אורח ולימד באוניברסיטאות. הוא הרבה לכתוב ספרים בענייני משפט. בין ספריו – ספר על זכויות האדם במשפט העברי וכן הספר "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שיצא לאור בשנת 1968, שבו הוא שולל את האפשרות שהסנהדרין הרגה את ישו או תרמה באיזושהי דרך להוצאתו להורג בידי פונטיוס פילאטוס. מקור ההשראה לכתיבת הספר היה פנייתם לבית המשפט העליון של נוצרים שחפצו שהמשפט הישראלי החדש יתקן את העוול שגרמו לדעתם השופטים העבריים העתיקים. על הגותו המחקרית אמר אהרן ברק: "הוא פתח בפני הקורא צוהר למקורות המשפט העברי מזה ולחוכמת הפילוסופיה המערבית וחשובי הוגיה מזה". כהן המשיך בכתיבה משפטית עד מותו ומאמרו המשפטי האחרון התפרסם כבר לאחר שנפטר. במאמר זה תקף כהן את הנפקות המשפטית שניתנה לערך אמון הציבור. נקבר בטקס דתי בהר המנוחות בירושלים. במשך שנים היה חבר באגודת מנוחה נכונה, ארגון המקדם קבורה אזרחית. אלא, שלאחר מותו, התברר כי קבורה כזו תיתכן רק מחוץ לירושלים. מאחר שהיה כהן יקיר ירושלים, ולאור חיבורו של כהן לירושלים בכל שנותיו בארץ, העדיפה משפחתו לקיים קבורה דתית, ובלבד שזו תהיה בירושלים. על שמו כיכר בצפון תל אביב ורחוב בשכונת צמרת ארנונה בירושלים. שמאל\|ממוזער\|288px\|שנת 1991 בהשקת קובץ מאמרים של השופט חיים כהן. בעריכת עדינה מור-חיים פסיקותיו כהן התבלט במספר דעות המיעוט שכתב ונחשב לפוסק ליברלי. היה שותף להרחבת זכות העמידה לפני בית המשפט העליון, שהביאה לשינוי מהותי, לפיו כמעט כל אזרח יכול לעתור לבג"ץ על פגיעות רחבות היקף בזכויות. היה חסיד של זכויות האדם ועיגן את תפיסתו בחוק העברי. בפסיקותיו המפורסמות ידועה נטייתו להרחיב את חוק השבות. בדעת מיעוט סבר ש"האח דניאל", דוד אוסוואלד רופאייזן, יהודי שהתנצר, לא איבד את זכותו לעלות לישראל על פי חוק השבות (לימים אמר שלדעתו יכול להיות אדם בו-זמנית נוצרי ויהודי). על פי תפיסתו, שייכותו של אדם ליהדות תלויה בראש ובראשונה בהגדרתו הוא עצמו, ולא בהגדרת הממסד. בדעת רוב קבע שאב יהודי, בנימין שליט, רשאי לרשום את ילדיו כיהודים, אף שאימם הייתה גויה. באחת מהרצאותיו ביוני 1963 השווה כהן את התפיסה הביולוגית בשאלת "מיהו יהודי" לחוקי נירנברג הנאצים. דבריו עוררו גל גינויים נרחב. כשחזר בו לכאורה מדבריו נראה שלא שינה את דעותיו בנושא זה. מנחם בגין פרסם מאמר נגדו "אשר שופט יחטא" אף על פי שהעריך אותו מאד. עוד בעניין חוק השבות סבר שיהודי שנמלט לישראל אחרי שהועלה נגדו חשד בארצות הברית, אין רשאים למנוע ממנו עליה בשל עבר פלילי, שהרי עדיין לא הורשע. בפסק דין ירדור אמר שאין שום הסמכה בחוק לשלול מרשימה להתמודד בבחירות לכנסת, גם אם זו רשימה ערבית השוללת את קיום המדינה. בכך הייתה דעתו דעת מיעוט, שכן השופט זוסמן הזכיר את מקרה גרמניה הנאצית כעדות לכך שדמוקרטיה צריכה לדעת להתגונן, ושעיקרון זה יסודי וקודם לחוק עצמו. בפסק-דין זה הוא נצמד לכאורה לפורמליזם משפטי, אך לא תמיד הוא הקפיד עליו באותה אדיקות. היו אף מי שהצביעו על מאמר שבו הוא עוסק בשיקול הדעת הרחב של השופט, תוך שהוא מפנה בהערות לדברי זוסמן החולקים עליו. במקרה אחר סיפר כהן שנאלץ לדבוק בחוק הכתוב ולהרשיע אדם בשל מגע מיני בהסכמה עם חברו "שלא כדרך הטבע", אך כמחאה קנס אותו רק בלירה אחת. בדיני המשפחה אפשר כהן אפילו לאישה הנשואה לאדם אחד להיחשב לצורכי ירושה ופנסיה לידועה בציבור של אדם אחר. בפרשת עמוס ברנס היה כהן השופט שדחה את ערעורו של ברנס על הרשעתו, אולם לימים השתכנע בחפותו של ברנס, והוא פעל אצל נשיא המדינה לשחרורו, ואחר כך ביקר אצלו בכלא, ושלח לו מכתב נרגש שבו הביע ביטחונו בחפותו. מאמציו של כהן הביאו ב-1983 לשחרורו של ברנס מן הכלא, לאחר שהנשיא יצחק נבון קצב את עונשו, נגד רצונו של ברנס עצמו שעמד על דרישתו לקיים משפט חוזר ולזכות בזיכוי מלא. לאחר השחרור הוסיף כהן לתמוך בברנס, לעודד את רוחו ולסייע במאבקו למשפט חוזר, גם לאחר שהשופטים יואל זוסמן, מרים בן-פורת ושלמה לוין דחו את בקשותיו, בהתאם לנורמה המשפטית ששררה אז. בעקבות גילויים חדשים ושינוי בחוק ובתפיסה המשפטית באשר למשפטים חוזרים, החליטה השופטת דליה דורנר בשנת 2002 לקיים משפט חוזר לברנס, אך המדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום וברנס זוכה. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת דורנר. כהן טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו. ברנס היה מנושאי האלונקה של כהן בהלווייתו. במתח שבהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נוטה כהן לגישה ה'הרמוניסטית': ספריו משפטו ומותו של ישו הנוצרי, הוצאת דביר, 1968. זכויות אדם במקרא ובתלמוד, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1988. המשפט, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1991. ספר מבוא פופולרי על עולם המשפט. צדק במשפט, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1992. מבוא אישי – אוטוביוגרפיה, ערכו יצחק זמיר ומיכל זמורה-כהן, הוצאת דביר, 2005. להיות יהודי, ערכה רות גביזון, הוצאת דביר, 2006. דת ודין: כתבי השופט חיים כהן, עורך: דניאל פרידמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 943 עמ', 2009. אילן יוחסין לקריאה נוספת חיים כהן – שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, הוצאת כתר. דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, פרקים 2–3, הוצאת "דביר", 2012 קישורים חיצוניים יצחק זמיר, השופט חיים ה' כהן: האיש והרוח, המשפט 20 ביוני 2005 (בעקבות הספר חיים כהן - שופט עליון, מאת מיכאל ששר). על השופט חיים כהן באתר המורים של סנונית , אמיר אורן, ייקוב ההר את הדין – הפרקליטות ותיקי נתניהו, "ליברל", דצמבר 2020 על כתביו: , משפט המילניום סיכום ודיון על ספרו: "על משפטו ומותו של ישו הנוצרי", לרגל ביקור האפיפיור - באגף המשפטי באתר צה"ל הערות שוליים קטגוריה:עובדי ייעוץ וחקיקה קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון קטגוריה:היועצים המשפטיים לממשלה קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים קטגוריה:מנכ"לי משרד המשפטים קטגוריה:פרקליטי המדינה קטגוריה:יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-3 קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב קטגוריה:תלמידי הראי"ה קוק קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון קטגוריה:יוצאים בשאלה קטגוריה:משפחת קרליבך קטגוריה:פעילי האגודה לזכויות האזרח קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:אתאיסטים ישראלים קטגוריה:עורכי דין ביישוב קטגוריה:זוכי פרס צלטנר קטגוריה:משפחת זמורה קטגוריה:סגני יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה קטגוריה:ראשי האגודה לזכויות האזרח קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1911 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002	2024-04-20T07:01:20
אנדריי טרקובסקי	אנדריי ארסנביץ' טרקובסקי (ברוסית: Андре́й Арсе́ньевич Тарко́вский; 4 באפריל 1932, מחוז איוואנובו, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות – 28 בדצמבר 1986, פריז) היה במאי קולנוע רוסי עטור פרסים. סרטיו מרבים לעסוק בסוגיות פילוסופיות ומטפיזיות, והם בעלי סגנון קולנועי ייחודי, מובחן ומוקפד. הבמאי אינגמר ברגמן אמר עליו: "טרקובסקי הוא עבורי [הבמאי] הגדול ביותר, זה שהמציא שפה חדשה". קורות חייו טרקובסקי נולד בכפר קטן במחוז איוואנובו שבברית המועצות. אימו, מריה איבנובנה לבית וישניאקוב, הייתה סופרת ואביו, ארסני טרקובסקי, היה משורר נודע ומתרגם ממוצא פולני. במהלך ילדותו פרצה מלחמת העולם השנייה וקטעה את לימודיו במוסקבה. אביו, שחזר הביתה בתום המלחמה נפרד מאמו ועזב את הבית. אנדריי ואחותו נשארו לגור עם אמם. חוויות ילדותו משמשות מוטיב חוזר בכל סרטיו במידה זו או אחרת, בעיקר בסרט "מראה", שם באים לידי ביטוי באופן הברור ביותר הפרטים האוטוביוגרפיים האלה ובעיקר דמותה הדומיננטית של האם. בשנת 1951 החל בלימודי מזרחנות במוסקבה אך לא סיים אותם. בשנת 1954 התקבל למכון הרוסי לקולנוע היוקרתי. ב-1960 קיבל את הדיפלומה עבור סרטו הקצר "המכבש והכינור", שזכה להכרה בינלאומית (זכה בפרס בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינ"ל בניו יורק). בשנת 1962 יצא סרטו העלילתי הראשון נעורי איבן. טרקובסקי הסכים לביים את הסרט, המבוסס על ספרו של ולדימיר בוגומולוב, מכיוון שהזדהה עם דמותו של הילד המיטלטל בין סכנות המלחמה. הסרט מספר על ילד שמשפחתו נטבחה על ידי האויב הגרמני במלחמת העולם השנייה, אשר מצטרף לשורות הצבא האדום ונלחם מעבר לקווי האויב בתור נער שליח. בסרט זה בא לידי ביטוי לראשונה מוטיב ההקרבה העצמית של הגיבור, בדומה לדמותו של ישו, הלוקח על עצמו את סבל העולם למען האנושות. מוטיב זה עובר כחוט השני מסרט זה ועד סרטו האחרון, "הקורבן". למרות היותו סרטו הארוך הראשון של טרקובסקי, הוא זכה להכרה בינלאומית וגרף את פרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה. בניגוד ל"ילדותו של איבן", שנעשה בחסות המשטר הסובייטי ובתמיכתו, סרטו השני, אנדריי רובליוב משנת 1969, סיפורו של צייר בן המאה ה-15, עורר מחלוקות קשות ונאסר להקרנה בברית המועצות עד שנת 1973. המשטר ראה בסרט חריגה מהאמת ההיסטורית, כפי שהייתה צריכה להראות. כאן חלה נקודת מפנה בחייו של טרקובסקי, שהקשתה על המשך יצירתו בברית המועצות ובסופו של דבר הביאה לעזיבת מולדתו. סרטו השלישי של טרקובסקי הוא עיבוד קולנועי לספרו של סטניסלב לם, סולאריס (1972). זהו סרט מדע בדיוני, שעוסק בשאלות פילוסופיות על קיום האדם ומקומו בעולם. פסיכולוג יוצא מכדור הארץ אל תחנת חלל המרחפת מעל פלנטה זרה ומרוחקת, שהאוקיינוס על פניה נחשב לבעל חיים תבוניים אך זרים לחלוטין, וכל ניסיונות המדע ליצור עמו תקשורת נכשלים. בתחנה נאלצים המדענים להתמודד עם אירועים החורגים מיכולת ההבנה האנושית. באמצעות תגובתם חוקר הסרט את גבולותיה של יכולת התבונה האנושית להתמודד עם מציאות זרה, ובפרט, להתמודד עם חלקים בנפש האדם שבאופן רגיל אין אליהם גישה. האם יכול אדם לנהוג במוסריות בסביבה זרה, שאינה מצייתת לכללים אנושיים? תשובתו של טרקובסקי לשאלה זו שונה מזו של סטניסלב לם. הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן. "מראה" משנת 1975 הוא, אולי, הסרט האישי, המורכב והעשיר מבין כל סרטיו של טרקובסקי. התפתחות השפה הקולנועית של טרקובסקי מגיעה בסרט זה לבשלות. הסרט אינו מציית לאחדות המרחב והזמן בעלילה. הוא בנוי על מערכת דימויים החודרת לעומק נפשן של הדמויות ולא על הפעולות היומיומיות שמניעות את הדמויות. בשנת 1979 יצא הסרט "סטאלקר". עיבוד קולנועי לספרם של ארקדי ובוריס סטרוגאצקי, פיקניק בשולי הדרך (1979). "סטאלקר" הוא סיפור מסע לאזור לא נודע, גם מקום פיזי הנסגר לכניסה על ידי השלטונות וגם אזור תודעה שממעטים לחקור אותו. הגיבור, מורה רוחני בשם סטאלקר, מוביל את המסע הכולל שתי דמויות נוספות: סופר ציני ומדען שקט ופורס באוזניהם את משנתו. ב-1982 עזב טרקובסקי את מולדתו, לאחר שעשיית הסרטים תחת עינו הפקוחה של המשטר הנוקשה הפכה לקשה מנשוא. הוא התחיל לעבוד באיטליה ובשנת 1983 יצר את סרטו "נוסטלגיה". את התסריט כתב עם חברו, התסריטאי האיטלקי הנודע, טונינו גווֶרה (Tonino Guerra) עם אולג ינקובסקי בתפקיד הראשי. לאחר נדודים ארוכים הגיע לשוודיה, שם התחיל לעבוד עם כמה מאנשי צוותו הקבועים של אינגמר ברגמן, ביניהם הצלם סוון ניקוויסט (Sven Nykvist) והשחקן ארלנד יוזפסון (Erland Josephson), ששיחק גם ב"נוסטלגיה". איתם הוא יצר את סרטו האחרון הקורבן ב-1986, סרט על משפחה המתגוררת באי מבודד בים הצפוני, ערב מלחמת עולם שלישית. כמו בסרטיו הקודמים, לוקח על עצמו הגיבור (שלמעשה, כגיבורי טרקובסקי האחרים, מתאים יותר להגדרה אנטי גיבור), את חטאי המשפחה ואת האחריות להצלתם. בנוסף לשבעת הסרטים הארוכים שיצר, ביים טרקובסקי מספר הצגות תיאטרון ואופרה באירופה. ב-28 בדצמבר 1986 נפטר בפריז ממחלת הסרטן. סרטים נבחרים שמאל\|ממוזער\|180px\|פסל של א. טרקובסקי שנה סרט בימוי תסריט עריכה משחק 1956 The Killers 1958 There Will Be No Leave Today 1960 המכבש והכינור 1962 נעורי איבן 1966 אנדריי רובליוב 1972 סולאריס 1974 מראה 1979 סטאלקר 1983 Nostalghia 1986 The Sacrifice קישורים חיצוניים רות נצר. הקורבן הגואל - הקורבן של טרקובסקי. בתוך: נפש הקולנוע. רסלינג. 2014. עמ' 233-242 יובל גלעד, קולנוע כשירה - על אנדריי טרקובסקי, 24 באפריל 2013. סדנת אמן מצולמת של טרקובסקי באתר YouTube, כולל כתוביות באנגלית. הערות שוליים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:במאי קולנוע סובייטים קטגוריה:במאי קולנוע רוסים קטגוריה:זוכי פרס לנין קטגוריה:רוסים ממוצא פולני קטגוריה:מהגרים מברית המועצות לצרפת קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רוסיה קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1932 קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1986	2024-09-04T13:37:27
טרקובסקי	REDIRECT אנדריי טרקובסקי	2005-06-10T18:18:46
פאריס	REDIRECT פריז	2004-10-13T09:56:36
חגב נודד	ממוזער\|250px\|נחיל חגבים קטנים בקזחסטן. חגב נודד (שם מדעי: Locusta migratoria) הוא חרק, מין יחיד בסוגו ממשפחת החגביים. חגב בוגר יכול להגיע לאורך של 60 מילימטר. הוא בעל חיים צמחוני ובעל תפוצה עולמית רחבה פרט לאזורי הקוטב הקרים. מנגנון ההתפתחות שלו הוא גלגול חסר. בהטלה אחת מטיל כ־10-15 ביצים. תת-מינים Locusta migratoria migratoria (מערב ומרכז אסיה ומזרח אירופה) Locusta migratoria migratorioides (מרכז אפריקה) Locusta migratoria capito (מדגסקר) Locusta migratoria manilensis (מזרח אסיה) מופעים בטבע אפשר למצוא אותו בטבע בשני מופעים: מופע בודד (מצוי יותר) – גדל בצפיפות נמוכה ומסוגל לפתח מגוון צבעים בהתאם ללחות. בלחות גבוהה החגב יפתח צבע ירוק ובנמוכה צבע המתאים לסביבתו, מצהוב בהיר דרך אדמדם, חום, אפור ועד שחור. להקה (נדיר יותר) – מופע המוני בו תחת תנאי אקלים מסוימים מאות מיליוני פרטים מתלהקים יחד ומכסים שטחים גדולים. בעברית מכונה תופעה זו בשם ארבה. בצורת הארבה חלים בחגבים שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים: הם מפתחים תבנית צבע אחידה: שחור עם כתמים אדמדמים, שאינה תלויה בתנאי הסביבה. כמות הביצים שמטילה נקבת הארבה גדול יותר מזו שמטילה נקבה של הצורה הבודדת. להקות עצומות של חגבים נודדות יחדיו כדי למצוא מקורות מזון חדשים. נדידתם מתקיימת בשעות הבוקר המאוחרות ובשעות הערב המוקדמות. הארבה גורם לנזקים עצומים בשטחי חקלאות ולצמחיה הטבעית. חגב כמזון החגבים מהווים מקור עם אחוז חלבוני גבוה מאוד, סיבים תזונתיים, ויכולים לשמש כמשפרי טעם. קישורים חיצוניים אתר חברת חרגול פודטק קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:חגביים קטגוריה:פרוקי רגליים יחידים בסוגם קטגוריה:ארץ ישראל: חגבאים קטגוריה:מזרח אפריקה: חרקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2022-06-02T12:25:21
בורגול	ממוזער\|שמאל\|200px\|בורגול בחנות מזון טורקית בגרמניה שמאל\|ממוזער\|200px\|בורגול מבושל. הצבע האדום הוא תוצאה של תבלינים וירקות שהוספו לתבשיל. בּוּרְגוּל (מערבית: بُرْغُل, תעתיק מדויק: בֻרְעֻ'ל; בעברית מקראית: רִיפוֹת) הוא מוצר מזון ים-תיכוני העשוי מגרגרי חיטה מבושלת, שיובשה ונגרסה. השם העברי המקורי לבורגול הוא "ריפות", כנזכר בספר שמואל: . מאכלים נפוצים העשויים מבורגול הם קובה מטוגנת (נבלוסיה), סוג של מג'דרה - בורגול מבושל עם עדשים ושמן וסלט הטאבולה הנעשה מבורגול מושרה ומרוכך בליווי ירקות ועשבי תיבול. בורגול טחון דק נקרא גם גרישה או ג'ריש. בהלכה בפסח הבורגול נחשב חמץ, כיוון שעבר בישול במים. רבים מהפוסקים סבורים שאין איסור בישולי עכו"ם בבורגול, ולכן גופי כשרות רבים אינם מצריכים השגחה צמודה על בורגול המיובא מחו"ל. ברכתו של הבורגול היא מזונות, כיוון שהוא נחשב לתבשיל. הברכה האחרונה שיש לברך עליו היא 'על המחיה'. קישורים חיצוניים איך מכינים בורגול בדרך הנכונה, מאתר FoodisGood מתכונים סלט טאבולה עם בורגול, מהאתר הישראלי לרפואה הודית מג'דרה בורגול מאתר וואלה בורגול באתר חברת א-שמאל מידע על בורגול מאתר חברת א-שמאל מחלב, סוריה הערות שוליים קטגוריה:מאכלים קטגוריה:חיטה קטגוריה:המטבח הים-תיכוני קטגוריה:המטבח הערבי	2024-05-10T13:46:05
גרמניום	שמאל\|ממוזער\|250px\|קערת גרמניום גרמניום (Germanium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות למחצה שסמלו הכימי Ge ומספרו האטומי 32. תכונות זהו יסוד חזק, בצבע אפור-לבן מבריק עם המבנה הגבישי של יהלום. בנוסף לכך, גרמניום הוא מוליך למחצה עם תכונות ביניים של מתכת וחומר מבודד. גרמניום גבישי אינו מושפע מהאוויר ונשאר מבריק גם בנוכחותו. שימושים למרות מראהו המתכתי, הוא אינו מוליך טוב של חשמל, ולכן משמש בתעשיית האלקטרוניקה לייצור טרנזיסטורים ומוליכים למחצה. תעשיית הסיבים האופטיים היא צרכנית גדולה של גרמניום. היסוד משמש גם כזרז בתעשיית הפולימרים (בעיקר PET - פוליאתילן טרפתלאט), ובשל שקיפותו לקרינה תת-אדומה הוא משמש בייצור ציוד אופטי תת-אדום. לסגסוגת צורן-גרמניום יישומים חשובים בתעשיית המוליכים למחצה והמעגלים המשולבים. מעגלים אלקטרוניים שמכילים גרמניום וצורן מהירים יותר ממעגלים שמכילים צורן בלבד. טרנזיסטורי גרמניום עדיין פופולריים בפדלים-אפקטים לגיטרה החשמלית, בניסיון לחקות את צליל ה"Fuzz" מימי הרוק של שנות ה-60 - אז הגרמניום היה עדיין בשימוש, לפני שהוחלף על ידי הצורן. היסטוריה הגרמניום זוהה בשנת 1886 על ידי הכימאי הגרמני קלמנס וינקלר, שהפריד אותו מהמינרל ארגירודיט. מנדלייב חזה את קיומו עוד בשנת 1871, לפי הטבלה המחזורית, וניבא כי תכונותיו יהיו דומות לאלו של צורן. התפתחות הטרנזיסטור שמבוסס על גרמניום פתחה אין ספור דלתות ליישומים באלקטרוניקה. משנת 1950 ועד 1970 הדרישה לגרמניום רק גברה. הדרישה פסקה כאשר ניתן היה לייצר צורן טהור. צורן החל להחליף את גרמניום בייצור טרנזיסטורים, דיודות ורכיבים אלקטרונים נוספים. לצורן ישנן התכונות המתאימות ביותר לתעשיית האלקטרוניקה, אך הוא מחייב רמת טיהור גבוהה במיוחד שטכנולוגיית העבר לא יכלה לספק. היום, 85% מהגרמניום המופק מופנה לסיבים אופטיים, מערכות ראיית לילה ותעשיית הפלסטיק (כזרז בייצור פוליאתילן טרפתלאט). צורה בטבע כיום גרמניום מופק כתוצר לוואי של הפקת אבץ, נחושת ועופרת מעפרותיהן, ולעיתים ממחצבי פחם ואפר פחם. כרבע מתצרוכת הגרמניום העולמית היא של חומר ממוחזר, היתר מופק בעיקר בבלגיה, סין ורוסיה. קישורים חיצוניים גרמניום בWebelements (אנגלית) קטגוריה:מתכות למחצה קטגוריה:יסודות כימיים	2023-06-14T12:52:45
ברטרנד ראסל	redirectברטראנד ראסל	2004-10-13T11:32:50
אקסיומת הבחירה	אקסיומת הבחירה היא אחת האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית לפיה, בהינתן אוסף של קבוצות לא ריקות, ניתן לבחור איבר אחד מכל קבוצה. הפילוסוף והמתמטיקאי ברטראנד ראסל הדגים זאת בדוגמה הבאה: אם נתונה סדרה של זוגות נעליים, אפשר לבחור נעל אחת מכל זוג גם ללא אקסיומת הבחירה, לפי הכלל "בחר את הנעל השמאלית בכל זוג". לעומת זאת, כדי לבחור גרב אחת מכל זוג גרביים (שבהם אין הבחנה בין ימין לשמאל), יש להשתמש באקסיומת הבחירה. אקסיומת הבחירה נוסחה לראשונה על ידי ארנסט צרמלו. בניגוד לכל שאר האקסיומות האחרות במערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל (למעט אולי אקסיומת האינסוף), אקסיומה זו אינה נחשבת 'מובנת מאליה', וניתן לפתח את תורת הקבוצות במידה רבה גם בלעדיה. לאקסיומה יש כמה מסקנות שימושיות ביותר (ובראשן הלמה של צורן, משפט הסדר הטוב ועקרון המקסימום של האוסדורף), ולכן היא מקובלת כמעט על כל המתמטיקאים, אך בה במידה יש לה מסקנות העשויות להראות מופרכות (כגון פרדוקס בנך-טרסקי). לאחר שמעמדה של אקסיומת המקבילים יושב בראשית המאה ה-19, אקסיומת הבחירה שהוצעה בסוף אותה מאה עוררה מחקר, עניין ואף מחלוקות בהיקף שאף אקסיומה אחרת לא התקרבה אליו. תפקידה במסגרת תורת הקבוצות, שאותו חזה דויד הילברט כשהקדיש לה (ולהשערת הרצף) את הבעיה הראשונה שלו, הוביל להתפתחות עמוקה של יסודות המתמטיקה לאורך כל המאה ה-20. בתחילת דרכה היו הדעות באשר לה חלוקות. האינטואיציוניסטים דחו אותה, אבל כמותם היו גם רבים אחרים. עם זאת, הגרסאות השימושיות של אקסיומת הבחירה, ובראשן משפט הסדר הטוב והלמה של צורן, הביאו את מרבית המתמטיקאים לקבל אותה. מעמדה התחזק כשקורט גדל הוכיח (1938) שהוספת אקסיומת הבחירה אינה פוגעת בעקביות של אקסיומות צרמלו-פרנקל. עם זאת נותרו כיסי התנגדות. למשל המתמטיקאי ואן דר ורדן, שכתב את הספר המשפיע "אלגברה מודרנית", כלל אותה במהדורה הראשונה (1930), השמיט אותה מן המהדורה השנייה (1937) בהשפעתם של עמיתיו לאסכולה הגרמנית, וחזר וכלל אותה במהדורה השלישית (1950), בלחצם של עמיתיו חוקרי האלגברה (דרושה הלמה של צורן כדי להוכיח שלכל שדה יש סגור אלגברי, או שלכל חוג יש אידיאל מקסימלי). רק כשפול כהן הוכיח ב-1963 ששלילתה של אקסיומת הבחירה, גם היא אינה פוגעת בעקביות של מערכת צרמלו-פרנקל, בשלה ההכרה באקסיומה זו כאובייקט למחקר עצמאי. רוב המתמטיקאים המודרניים מניחים את אקסיומת הבחירה, וחוקרי תורת הקבוצות ויסודות המתמטיקה מתעמקים בגרסאות חלשות שלה ובהשלכותיהן. אקסיומת הבחירה במערכת הלוגית של תורת הקבוצות האקסיומטית יש רק סוג אחד של אובייקטים – קבוצות, ויחס אחד – שייכות. לאקסיומות יש אופי של בניה: כל אקסיומה מוסיפה, בתנאים מסוימים, עוד קבוצה למאגר הקבוצות הקיימות. אקסיומת הבחירה מספקת, בתנאים מסוימים פונקציה, שגם היא סוג של קבוצה (קבוצת הזוגות הסדורים מן הצורה ; גם זוגות סדורים הם קבוצות). אם היא משפחה של קבוצות, פונקציה נקראת פונקציית בחירה אם היא מקיימת את התנאי . האקסיומה קובעת כך: לכל משפחה של קבוצות לא ריקות קיימת פונקציית בחירה. המכפלה הקרטזית של אוסף קבוצות מוגדרת כקבוצת פונקציות הבחירה מקבוצות אלה. אקסיומת הבחירה שקולה, אם כך, לטענה שהמכפלה הקרטזית של קבוצות לא ריקות, אינה ריקה. ניסוח שקול: לכל קבוצה יש פונקציה כך ש- לכל . תורת הקבוצות ללא אקסיומת הבחירה במקרים רבים קיומה של פונקציית בחירה מובטח מן האקסיומות האחרות, ואין צורך באקסיומת הבחירה. בהכללה אפשר לומר שהאקסיומות האחרות "בונות" את פונקציית הבחירה, בעוד שאקסיומת הבחירה היא הנחת קיום שאינה קונסטרוקטיבית. להלן כמה דוגמאות שבהן אין צורך באקסיומת הבחירה. בבחירה ממספר סופי של קבוצות, אפשר לבנות את פונקציית הבחירה באינדוקציה. בהינתן אוסף קבוצות לא ריקות של מספרים טבעיים, קל לבנות פונקציה שתבחר איבר מכל קבוצה – מכיוון שהמספרים הטבעיים סדורים בסדר טוב (לפי עקרון הסדר הטוב), ניתן לבנות את הפונקציה המחזירה עבור כל קבוצה את האיבר הקטן ביותר בה. בהינתן אוסף קטעים לא ריקים על גבי הישר הממשי, קל לבחור נציג לכל קטע: נקודת האמצע שלו. באופן כללי יותר, בקבוצות פתוחות על הישר הממשי יש נקודות רציונליות, ולכן אפשר לבחור מכל קבוצה נקודה שהמונה שלה הוא הקטן ביותר מבין כל הנקודות בקבוצה שהמכנה שלהן הוא הקטן ביותר. לעומת זאת, בהינתן אוסף של כל הקבוצות הלא ריקות של מספרים ממשיים, אין שום דרך לבנות פונקציה שכזו בצורה מפורשת, כלומר פונקציה שעבור כל קבוצה (מתוך אינסוף הקבוצות הקיימות) תוכל "להחליט" איזה איבר מתוכה לבחור. על כן, במקרה זה יש צורך באקסיומת הבחירה. על כן, אקסיומת הבחירה היא בעייתית שכן היא אומרת שניתן לעשות דבר מה, אולם אינה מצביעה על שום דרך לעשותו. אכן, רוב ההוכחות שנסמכות על אקסיומת הבחירה מוכיחות קיום של דבר מה מבלי שיראו דרך מעשית לבנות אותו. יתר על כן, חלק מהתוצאות של קבלת אקסיומת הבחירה נראות נוגדות את האינטואיציה (וזאת, כזכור, בזמן שאקסיומת הבחירה נדמית אינטואיטיבית מאוד). למשל, אקסיומת הבחירה שקולה למשפט הסדר הטוב, שאומר שניתן לסדר בסדר טוב כל קבוצה. בפרט נובע מכך שניתן לסדר את המספרים הממשיים בסדר טוב – דבר הנראה מנוגד לאינטואיציה ושאין דרך ידועה לעשותו בפועל. דוגמה נוספת היא פרדוקס בנך-טרסקי: באמצעות קבלת אקסיומת הבחירה ניתן לפרק את כדור היחידה במרחב התלת־ממדי למספר חלקים, ובאמצעות פעולות של הזזה וסיבוב בלבד להרכיב מהחלקים שני כדורי יחידה מאותו הרדיוס. אקסיומת הבחירה מאפשרת להוכיח שהתהליך אפשרי; היא אינה מראה כיצד ניתן לבצע את התהליך בפועל (יש לזכור כי בכל מקרה מדובר על תהליך הפועל על עצמים מתמטיים מופשטים ואידיאליים). גרסאות חלשות של אקסיומת הבחירה חוקרי תורת הקבוצות מכירים מאות גרסאות חלשות של אקסיומת הבחירה, והקשרים ביניהם מובנים במידה רבה, אבל לא במלואם. בין הדוגמאות החשובות, לצד אקסיומת הבחירה הרגילה, AC, אפשר למנות את: DC (עקרון הבחירה התלויה): בכל קבוצה עם יחס r כך שלכל x קיים y כך ש-(x,y) ביחס, יש סדרה של נקודות שכל אחת מהן מתייחסת לקודמתה; CC: אפשר לבחור מכל סדרה של קבוצות; Fin: לכל קבוצה אינסופית X יש שיכון . (AC(fin: אפשר לבחור ממשפחה של קבוצות סופיות; KW (עקרון הבחירה של Kinna-Wagner): אם בכל הקבוצות שני איברים או יותר, אפשר לבחור בכולן תת-קבוצות אמיתיות לא ריקות; (CC(fin: אפשר לבחור מסדרה של קבוצות סופיות; לכל אלגברה בוליאנית יש אידיאל מקסימלי. ידוע ש-, וכן . גרסאות חזקות יותר של אקסיומת הבחירה קיימות אקסיומות אחרות של תורת הקבוצות שגוררות את אקסיומת הבחירה: למשל אקסיומת הבנייה, שמגבילה את עולם הקבוצות לאוסף מינימלי של קבוצות, גוררת את אקסיומת הבחירה. אקסיומה זו גוררת את השערת הרצף המוכללת שגוררת בתורה את אקסיומת הבחירה. למעשה, אקסיומת הבנייה גוררת תוצאה חזקה יותר ממה שמתקבלת רק מהתקיימות השערת הרצף המוכללת – היא גוררת שמתקיימת אקסיומת הבחירה הגלובלית: קיימת פונקציית בחירה על פני כל יקום הקבוצות שמוגדרת באמצעות נוסחה קבועה. לא ניתן לנסח את אקסיומת הבחירה הגלובלית בשפה של ZFC, כיוון שלא ניתן לכמת על פני מחלקות (או נוסחאות) בשפה הזו. בשפות שמרחיבות את השפה של ZFC ושמתירות כימות של מחלקות, אקסיומה זו ניתנת לניסוח, ולעיתים היא אף נובעת מאקסיומות חזקות יותר. שימושי אקסיומת הבחירה אקסיומת הבחירה מופיעה בתחומים רבים במתמטיקה, וכמה משפטים חשובים שקולים לה, דוגמת משפט הסדר הטוב, הלמה של צורן ועקרון המקסימום של האוסדורף. ללא אקסיומת הבחירה מספר תוצאות בסיסיות באלגברה לא מתקיימות. למשל, יש מרחב וקטורי ללא בסיס, יש חוג ללא אידיאל מקסימלי ועוד. אקסיומת הבחירה נדרשת כדי להוכיח מספר תכונות בסיסיות בטופולוגיה של הישר הממשי, למשל את השקילות בין הגדרת מושג הרציפות של פונקציה באמצעות סדרות ובאמצעות סביבות. בטופולוגיה כללית – משפט טיכונוף דורש את אקסיומת הבחירה. ללא אקסיומת הבחירה לא ניתן להוכיח כי איחוד בן מנייה של קבוצות בנות־מנייה הוא בן מנייה. אכן, יש מודל של ZF בו אקסיומת הבחירה נכשלת והממשיים מתפצלים לאיחוד בן מנייה של קבוצות בנות־מנייה. במודל כזה אין משמעות לתורת המידה הרגילה. מאידך, Solovay הראה שמן האקסיומה DC נובעת הסיגמא-אדיטיביות של מידת לבג, ותחת הנחות מעט יותר חזקות מ-ZFC (על מונים גדולים) קיים מודל (ללא אקסיומת הבחירה) בו כל קבוצה היא מדידה. באנליזה פונקציונלית, משפט האן-בנך ומשפט בנך-אלאוגלו דורשים את אקסיומת הבחירה. בתורת הקבוצות, אקסיומת הבחירה המלאה הכרחית כדי לטפל בהתנהגות העוצמות השונות. ללא אקסיומת הבחירה יש עוצמות שאינן ניתנות להשוואה, בעוד שעם אקסיומת הבחירה מחלקת כל העוצמות סדורה היטב. משפט טרסקי מדגים את ההשפעה של אקסיומת הבחירה על האריתמטיקה של העוצמות. ללא אקסיומת הבחירה לא מובטח לנו כי המונים העוקבים הם סדירים. לדוגמה, יש מודל של ZF בו (המונה שעוצמתו ) הוא חריג. בדרך כלל, כאשר עוסקים במודלים של תורת הקבוצות ללא בחירה, מחליפים אותה באקסיומה חזקה אחרת. למשל, אקסיומת הכריעות (AD) שלא מתיישבת עם אקסיומת הבחירה, מספקת מודל בו הקבוצות של המספרים הממשיים מתנהגות באופן מאוד סדיר (למשל כל קבוצה מדידה לבג וכל קבוצה שאיננה בת מנייה מכילה קבוצה מושלמת). לקריאה נוספת Axiom of Choice, Horst Herrlich, Lecture Notes in Mathematics Vol. 1876, 2006. קישורים חיצוניים * בחירה	2024-04-25T16:41:07
אלה בן בעשא	אֵלָה בן בַּעְשָׁא הוא דמות מקראית, מלך ישראל, לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 883 עד 882 לפנה"ס, איש שבט יששכר, הוא עלה למלוכה לאחר מות אביו, בעשא בן אחיה מלך ישראל. ימי מלכותו לא נמשכו זמן רב ולא מסופר רבות על מפעלי חייו, מלבד על מלחמה שערך נגד פלשתים. כמו אביו, ניסה גם אלה להמשיך במאבק עם יהודה, אך מאמצו המיידי היה להמשיך בניסיון לכיבוש גבתון, במטרה לכתר את יהודה ממערב ולנתק את המגע הישיר בין ממלכת יהודה לפלשת וכך נאמר בספר מלכים: "וְהָעָם חֹנִים עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים". מסתבר שהמלך עצמו לא חונך ברוח לחימה, ובחר לבלות את זמנו - בעת שצבאו חנה "על גבתון אשר לפלשתים" - בתרצה, עיר בירתו, תוך שתייה לשכרה. וכך מסופר על נסיבות מותו: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל-הַבַּיִת בְּתִרְצָה. וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל-כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת-כָּל-בֵּית בַּעְשָׁא לֹא-הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר וְגֹאֲלָיו וְרֵעֵהוּ". זמרי שהיה שר של אלה רצחו, ומלך אחריו במשך שבוע, עד להריגתו בידי עומרי ועליתו לכס המלוכה של בית עומרי. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס	2023-12-17T14:08:45
פוליריתמיקה	ממוזער\|המחשה של פולירתמיקת 4:3 במוזיקה, פוליריתמיקה או ריבוי קצבים היא השמעה או נגינה של שני קצבים או יותר במקביל כאשר כל קצב עצמאי ואינו תלוי בקצב האחר. דוגמה פשוטה לפוליריתמיקה תהיה 3 תווים מרווחים בצורה שווה, מנוגנים באותו הזמן של 2 תווים מרווחים בצורה שווה, כאשר תבנית הקצב של 3 התווים היא מהירה יותר מהתבנית של 2 התווים, והתבניות אורכות אותו זמן. קצב זה נקרא שלוש נגד שתיים. פוליריתמיקות פשוטות אחרות הן 3:4, 4:3, 5:4, 7:4 וכולי. הפוליריתמיקה, על אף שהיא מופיעה רבות במוזיקה קלאסית במאה העשרים, נכנסה למוזיקה הפופולרית המערבית ממקצבים אפריקאיים ואפיינה את מוזיקת הג'אז, ומאוחר יותר נכנסה גם לרוק המתקדם. כמו כן ניתן למצוא מקורות פוליריתמים רבים במוזיקה לטינית מדרום אמריקה. בגלל המורכבות של הנגינה בפוליריתמיקה, היא נדירה למדי עד היום. צורה נוספת של פוליריתמיקה, שנקראת גם פולימטר (בעברית - ריבוי משקלים), היא כאשר נשמע משפט מוזיקלי שהדגשים הקצביים בו תואמים משקל השונה משאר המוזיקה. דוגמה נפוצה לזה קיימת בג'אז, כאשר מבצע הסולו מנגן במסגרת משקל של 3\4, בעוד שאר הנגנים מנגנים במשקל של 4\4. מוזיקה אפריקנית מסורתית עושה שימוש נרחב בפוליריתמיקה. פרנק זאפה, במיוחד לקראת סוף הקריירה שלו, השתמש בחלוקות פוליריתמיות מורכבות (לדוגמה: פוליריתמיקה של 11:17), ואף בחלוקות פוליריתמיות משניות בתוך פוליריתם ראשי (לדוגמה: 3:2 על זוג הרבעים הראשון בחלוקה של 7:4). קישורים חיצוניים קטגוריה:קצב	2024-03-11T14:50:31
משפט (מתמטיקה)	במתמטיקה, משפט (בלועזית: תאורמה; באנגלית: Theorem) הוא פסוק שניתן להוכיח אותו במסגרת מערכת אקסיומות מסוימת. הוכחת משפטים היא מהפעילויות המרכזיות במתמטיקה. למשפט ישנם שני חלקים: התנאים הדרושים להתקיימותו, והמסקנות שהמשפט מסיק על סמך אותם תנאים. דוגמה למשפט: "אם המשולש שאורכי צלעותיו הם הוא משולש ישר-זווית, ו- הוא אורך היתר שלו, אז ". זהו משפט פיתגורס המפורסם. התנאי כאן הוא שהמשולש הנתון הוא ישר-זווית, והמסקנה היא המשוואה הקושרת את אורכי הצלעות. דוגמה נוספת למשפט: "המספר הוא אי רציונלי". כאן לכאורה אין תנאים מוקדמים, אך בפועל ישנה הנחה של הסכמה על כמה מושגים בסיסיים, דוגמת ההסכמה על הגדרת המושג "מספר", והאקסיומות העוסקות במספרים. נשים לב כי הוכחת המשפט אינה נחשבת חלק ממנו, אך קיומה של הוכחה אחת לפחות הכרחי על מנת לקרוא לטענה "משפט". לאותו משפט יכולות להיות הוכחות רבות – למשפט פיתגורס ידועות מאות הוכחות שונות. טענה שמנוסחת כמשפט אך לא ידועה לה הוכחה נקראת השערה. לא כל הטענות המתמטיות המנוסחות כמשפט אכן נקראות "משפט". נהוג לקרוא "משפט" רק לטענות מעניינות או בעלות ערך. זוהי הגדרה מעורפלת ומאוד לא מתמטית, ואין כלל מדויק הקובע מתי נקראת טענה כלשהי "משפט". לעיתים משתמשים במילה "לֶמה" (lemma) כדי לציין משפט שחשיבותו העיקרית היא כטענת עזר למשפטים אחרים. רוב הלמות הן טכניות ואין להן חשיבות עצמאית. מאידך יש למות, כדוגמת הלמה של צורן, הלמה של בורל-קנטלי ורבות אחרות, שיש להן גם ערך משל עצמן. כמו כן נהוג לכנות בשם "מסקנה" תוצאה שנובעת ישירות ממשפט כלשהו, ובשם "טענה" כדי לכנות טענות כלליות שאינן מעניינות מספיק כדי להיקרא "משפט". ההבדל, כאמור, הוא טרמינולוגי בלבד ואין לו השלכות של ממש. משפט הפוך (למשפט נתון) הוא משפט שבו מוחלפים חלק מן ההנחות והמסקנה בתפקידיהם. דוגמה: משפט: אם מספר טבעי מתחלק ב-2 וב-3, הוא מתחלק גם ב-6. משפט הפוך: אם מספר טבעי מתחלק ב-6, הוא מתחלק גם ב-2 וב-3. לא תמיד המשפט ההפוך מתקיים. לדוגמה נכון המשפט "כל מספר המתחלק ב-4 הוא זוגי", אך לא נכון המשפט ההפוך "כל מספר זוגי מתחלק ב-4". כאשר משפט והמשפט ההפוך מתקיימים נהוג לאחדם למשפט יחיד בעזרת הקשר אם ורק אם. למשל "מספר טבעי מתחלק ב-2 וב-3 אם ורק אם הוא מתחלק ב-6". קישורים חיצוניים * קטגוריה:לוגיקה קטגוריה:הוכחה	2024-04-25T09:35:53
קונצ'רטו	שמאל\|ממוזער\|350px\|פרידריך הגדול בנגינת קונצ'רטו לחליל, בארמון סנסוסי, ובפסנתר קרל פיליפ עמנואל באך; מאת אדולף מנזל, 1852 הקונצ'רטו (רבים: קונצ'רטי) הוא ז'אנר מוזיקלי שתחילתו בתקופת הבארוק. הקונצ'רטו הוא יצירה לכלי סולו, או כמה כלי סולו, ותזמורת. פירוש המילה "קונצ'רטו" באיטלקית הוא "פעילות משותפת"; ואכן ביצירה מסוג קונצ'רטו יש שיתוף פעולה ודו-שיח בין הסולן לבין הטוטי (תזמורת). בלטינית יש במילה זו גם משמעות נוספת של תחרות. הקונצ'רטו הוא לרוב ז'אנר וירטואוזי שבא להעמיד את הסולן במרכז ולתת לו במה להפגנת יכולותיו הטכניות והמוזיקליות. מקור הקונצ'רטו המילה "קונצ'רטו" נגזרת מאיטלקית – קונצ'רטרה (concertare), ופירושה "פעילות משותפת" וגם "ארגון, שיתוף פעולה (לעיתים – סודית – על פי מילון Lo Zingarelli minore). בלטינית – "קונצנטוס" (Concentus) פירושו "הסכמה", אך למילה יש גם משמעות משנית של "תחרות". בתקופת הבארוק, המושג "קונצ'רטו" מתייחס לקבוצות קטנות של כלים, לעומת קבוצות גדולות. קבוצה קטנה של כלי סולו (הנקראת סולי, קונצ'רטינו, קונצ'רטנטה או קונצ'רטטו) משמיעה קולה כנגד קבוצה גדולה. רבים מן הקונצ'רטי של באך והנדל כתובים לפי מתכונת זו. הנדל כתב 12 חיבורים מסוג "קונצ'רטו גרוסו", ובהם מיוצג ה"קונצ'רטינו" תמיד על ידי שני כינורות וצ'לו. גם ששת "הקונצ'רטי הברנדנבורגיים", שכתב באך לצירופים שונים של כלי נגינה, שייכים לסוג זה, אף כי לא נקראו במפורש בשם "קונצ'רטו גרוסו". בעוד המלחינים האיטלקים בבארוק ואף באך כתבו לרוב קונצ'רטו לכלי סולו ולתזמורת במבנה של שלושה פרקים (מהיר-איטי-מהיר), העדיף הנדל את המבנה בעל ארבעת הפרקים (איטי-מהיר-איטי-מהיר). הקונצ'רטו בתקופה הקלאסית המבנה של 3 פרקים, שהגיע לקונצ'רטו בהשפעת ה"פתיחה" האיטלקית, משמש קו טיפוסי לקונצ'רטו ה"מודרני". לעיתים ניתן למצוא מספר שונה של פרקים (שניים, ארבעה, חמישה). שלושת הפרקים על פי מבנה ואופי: פרק ראשון – מהיר, לרוב במפעם "אלגרו". כתוב במבנה של "צורת סונאטה קלאסית" עם אקספוזיציה כפולה (אקספ' ראשונה בנגינת התזמורת בלבד ואקספ' שנייה עם כניסת הסולן). פרק שני – איטי, לרוב במפעם "אנדנטה" או "אדאג'ו", בעל אופי שירתי. כתוב על פי רוב במבנה התלת-חלקי של "צורת שיר", א-ב-א. פרק אחרון – עליז, מהיר, לרוב בצורת רונדו או וריאציות על הנושא הראשון. בקונצ'רטו הקלאסי מקובל לכתוב קדנצה, הן בסיומו של הפרק הראשון והן בסיומו של הפרק האחרון. הקדנצה היא קטע נגינה של הסולן לבדו, ומטרתה לתת לו להפגין לראווה את יכולותיו הטכניות. לעיתים הקדנצה כתובה מראש (על ידי מלחין היצירה, מלחין אחר, או אף על ידי הסולן עצמו) ולעיתים מאולתרת. הקדנצה בנויה מהחומרים התמאטיים שמהם בנוי הפרק. לרוב, מופיעה הקדנצה בסיום החטיבה השלישית של הפרק, חטיבת הרפריזה, לפני הקודה או הריטורנלו התזמורתי. מוצרט כתב בדרך כלל קדנצות לפרק הראשון ולפרק האחרון. לעיתים הוא הוסיף קדנצה גם בפרק השני. לדוגמה: הקונצרטו מס' 9 במי-במול מז'ור לפסנתר ולתזמורת, מס' 271 ברשימת קכל. דוגמה נוספת: קונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור לפסנתר ולתזמורת, מס' 453 ברשימת קכל. בטהובן נטל את מבנה הקונצ'רטו הקלאסי שעיצב מוצרט, והרחיב את ממדיו. אף אצל בטהובן ניתן לשמוע בארבעת הקונצ'רטי הראשונים קדנצה בסיום הפרק הראשון. בקונצ'רטו מס' 4 בסול מז'ור לפסנתר ולתזמורת כתובה קדנצה גם בפרק האחרון. המלחינים שבאו לאחר בטהובן ניסו ללכת על פי דרכו, כדוגמת ובר בשני הקונצ'רטי שלו לפסנתר. אף שופן, שהיה בוודאי נטוע עמוקות ברוח התקופה הרומנטית, הלחין את שני הקונצ'רטי שלו על פי מבנה הקונצ'רטו הקלאסי. אך עד מהרה יצרו מלחיני התקופה הרומנטית מבנה חדש של קונצ'רטו רומנטי, ואף מבנה רומנטי לצורת הסונאטה. בטהובן, ברהמס, שומאן ועוד אף כי ברהמס היה מלחין חדשן מלודית והרמונית, הוא הסתמך בכתיבת הקונצ'רטי שלו על מבנה הפרק הראשון במבנה הסונאטה הקלאסי, ששימש מודל למוצרט ובטהובן. ההבדל בין מבנה פרק ראשון של צורת סונאטה קלאסית למבנה פרק ראשון בצורת הסונאטה הרומנטית הוא בכך, שבמבנה צורת סונאטה אלגרו קלאסי התזמורת פותחת בתצוגה, ובה היא מנגנת את המוטיבים והמלודיות (או חלקם) שיופיעו במהלך הפרק. לאחר שהתזמורת מציגה את הנושאים והמלודיות, הסולן מנגן יחד עם התזמורת את הנושא הראשון, השני ואף השלישי. לאחר התצוגה חוזרת התזמורת על הנושא הראשון או השני ומובילה לפיתוח, שבו מנגנים הסולן והתזמורת יחדיו. הרקפיטולציה מתחילה בנגינת התזמורת, ורק לאחר תצוגה נוספת של הנושא הראשון, הסולן שב לנגן. טוטי (Tutti) בתזמורת מוביל לקדנצה ולאחר מכן לקודה (כדוגמת הפרק הראשון בקונצ'רטו מס' 3 בדו מינור לפסנתר ולתזמורת מאת בטהובן). מבנה הפרק הראשון בקונצ'רטו הקלאסי (בצורה הסונאטה) נכתב לסולן עם תזמורת. הן הסולן והן התזמורת שווים בחשיבותם. לעומת זאת, במבנה צורת סונאטה הרומנטי, הפרק הראשון בקונצ'רטו מתחיל מיד עם הסולן, המנגן את הנושא הראשון, מעבר אל נושא שני ואף שלישי (לא תמיד) בטוטי של התזמורת, פיתוח, רקפיטולציה (לפעמים עם טוטי ולפעמים לא), קדנצה (לא בכל הקונצ'רטי) וקודה מסיימת (כדוגמת הפרק הראשון בקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור מאת גריג). בפרק הראשון של קונצ'רטו במבנה צורת הסונאטה הרומנטית, מקבל הסולן את התפקיד הראשי, ואילו התזמורת מקבלת לרוב תפקידי ליווי, כפי שכתב רוברט שומאן על הדף הראשון בקונצ'רטו שלו לצ'לו: "קונצ'רטו בלה מינור לצ'לו בליווי תזמורת". ברהמס בחן את המבנים שהתקיימו בעבר, הן בתקופה הקלאסית והן בתקופת הבארוק, וביסס עליהם את הקונצ'רטי שלו. קונצ'רטי מפורסמים לכלים שונים כינור אדוארד אלגר – קונצ'רטו בסי מינור, אנטון ארנסקי – קונצ'רטו בלה מינור, שני הקונצ'רטי (בלה מינור ובמי מז'ור) מאת יוהאן סבסטיאן באך, קונצ'רטו לכינור של סמואל בארבר, שני הקונצ'רטי מאת בלה בארטוק, לודוויג ואן בטהובן – קונצ'רטו ברה מז'ור, אלבן ברג – הקונצ'רטו "לזכרו של מלאך", יוהנס ברהמס – קונצ'רטו ברה מז'ור, מקס ברוך – קונצ'רטו מס' 1 בסול מינור, קונצ'רטו מאת בנג'מין בריטן, קרל גולדמארק – קונצ'רטו בלה מינור, אלכסנדר גלאזונוב – קונצ'רטו בלה מינור, אנטונין דבוז'אק – קונצ'רטו בלה מינור, אנרי דיטייה – "L'Arbre des Songes", קונצ'רטו מאת פרדריק דיליוס, שלושת הקונצ'רטי (מס' 1, 3 ו-4. השני אבד) מאת יוזף היידן, קונצ'רטו מאת פאול הינדמית, קונצ'רטו מאת ויליאם וולטון, אנטוניו ויוואלדי – "ארבע העונות" (ארבעה קונצ'רטי על פי עונות השנה), ג'ובאני בטיסטה ויוטי – קונצ'רטו מס' 22 בלה מינור, אנרי וייטאן – קונצ'רטי מס' 4 ו-5 (ברה מינור ובלה מינור), שני הקונצ'רטי (בפה-דיאז מינור וברה מינור) מאת הנריק וייניאבסקי, אראם חאצ'טוריאן – קונצ'רטו ברה מינור, קונצ'רטו מאת אלברטו חינסטרה, סרגיי טאנייב – Suite de concert, יוזף יואכים – קונצ'רטו מס' 2 "בסגנון הונגרי" ברה מינור, אדואר לאלו – "Symphonie Espagnole", קונצ'רטו מאת ג'רג' ליגטי, חמשת הקונצ'רטי מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט, פליקס מנדלסון – קונצ'רטו במי מינור, שני הקונצ'רטי מאת בוהוסלב מרטינו, קונצ'רטו מאת קרל נילסן, איגור סטרווינסקי – קונצ'רטו ברה, ז'אן סיבליוס – קונצ'רטו ברה מינור, קאמי סן-סנס – קונצ'רטו מס' 3 בסי מינור, ניקולו פאגאניני – קונצ'רטי מס' 1 ו-2 (ברה מז'ור ובסי מינור), שני הקונצ'רטי (ברה מז'ור ובסול מינור) מאת סרגיי פרוקופייב, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי – קונצ'רטו ברה מז'ור, אריך וולפגנג קורנגולד – קונצ'רטו ברה מז'ור, רוברט שומאן – קונצ'רטו ברה מינור, שני הקונצ'רטי (בלה מינור ובדו-דיאז מינור) מאת דמיטרי שוסטקוביץ', ריכרד שטראוס – קונצ'רטו ברה מינור, שני הקונצ'רטי מאת קרול שימנובסקי, קונצ'רטו מאת ארנולד שנברג, ארבעת הקונצ'רטי מאת אלפרד שניטקה. ויולה קונצ'רטו מאת בארטוק, הקטור ברליוז – הסימפוניה "הרולד באיטליה", קונצ'רטו בפה מז'ור מאת קרל דיטרס פון דיטרסדורף, שני קונצ'רטי (ברה מז'ור ובסי-במול מז'ור) מאת פראנץ אנטון הופמייסטר, קונצ'רטו "Der Schwanendreher" מאת הינדמית, קונצ'רטו מאת וולטון, קונצ'רטו בסול מז'ור מאת גאורג פיליפ טלמן, קונצ'רטו-רפסודיה מאת מרטינו, שני קונצ'רטי (ברה מז'ור ובסי-במול מז'ור) מאת קרל שטאמיץ, קונצ'רטו מאת שניטקה. צ'לו אלגר – קונצ'רטו במי מינור, שלושת הקונצ'רטי מאת קרל פיליפ עמנואל באך, קונצ'רטו מאת בארבר, לואיג'י בוקריני – קונצ'רטו מס' 9 בסי-במול מז'ור, בריטן – "Cello Symphony", גולדה – קונצ'רטו לצ'לו ולכלי נשיפה, גלאזונוב – "Concert Ballade" בדו מז'ור, דבוז'אק – קונצ'רטו בסי מינור, דיטייה – "...Tout un monde lointain", קונצ'רטו מאת דיליוס, שני הקונצ'רטי (בדו מז'ור וברה מז'ור) מאת היידן, קונצ'רטו מאת הינדמית, קונצ'רטו מאת וולטון, חאצ'טוריאן – קונצ'רטו במי מינור, שני קונצ'רטי מאת חינסטרה, לאלו – קונצ'רטו ברה מינור, קונצ'רטו מאת ליגטי, שני הקונצ'רטי מאת מרטינו, שני הקונצ'רטי (בלה מינור וברה מינור) מאת סן-סנס, ג'רלד פינזי – קונצ'רטו בלה מינור, פרוקופייב – "Symphony-Concerto" במי מינור, אנטונין קראפט – קונצ'רטו בדו מז'ור, שומאן – קונצ'רטו בלה מינור, שני הקונצ'רטי מאת שוסטקוביץ', שני הקונצ'רטי מאת שניטקה. קונטרבס שני הקונצ'רטי (בפה-דיאז מינור ובסי/דו מינור) מאת ג'ובאני בוטזיני, שני הקונצ'רטי (שניהם במי-במול מז'ור) מאת דיטרסדורף, סרגיי קוסביצקי – קונצ'רטו בפה-דיאז מינור. חליל קונצ'רטו מאת ז'אק איבר, שני הקונצ'רטי (בסול מז'ור וברה מז'ור) מאת יוהאן כריסטיאן באך, ארבעת הקונצ'רטי מאת ק.פ.ע. באך, ארבעת הקונצ'רטי מאת פראנץ דאנצי, קונצ'רטי מאת הופמייסטר, קונצ'רטי מאת ויוואלדי, אנדרה ז'וליבה – קונצ'רטו לחליל ולתזמורת כלי-קשת, שני הקונצ'רטי (ברה מז'ור ובסול מז'ור) מאת מוצרט, סבריו מרקאדנטה – קונצ'רטו במי מינור, קונצ'רטו מאת נילסן, קונצ'רטו מאת ז'אן פראנסה, קונצ'רטי מאת יוהאן יואכים קוונץ, חואקין רודריגו – "קונסיירטו פסטורל", קרל ריינקה – קונצ'רטו ברה מז'ור, קונצ'רטי מאת יוהאן שטאמיץ. חלילית חמשת הקונצ'רטי מאת ויוואלדי, קונצ'רטו בפה מז'ור מאת ג'וזפה סמרטיני. אבוב תומאזו אלבינוני – קונצ'רטו ברה מינור, שני הקונצ'רטי (בפה מז'ור) מאת י.כ. באך, קונצ'רטי מאת ויוואלדי, רייף וון ויליאמס – קונצ'רטו לאבוב ולתזמורת כלי-קשת בלה מינור, מוצרט – קונצ'רטו בדו מז'ור, קונצ'רטו מאת מרטינו, אלסנדרו מרצ'לו – קונצ'רטו ברה מינור, פראנסה – קונצ'רטו "שעון הפרחים", קונצ'רטו מאת ר. שטראוס. קלרינט קונצ'רטו מאת הינדמית, שני הקונצ'רטי (בפה מינור ובמי-במול מז'ור) וקונצ'רטינו במי-במול מז'ור מאת קארל מריה פון ובר, מוצרט – קונצ'רטו בלה מזור, קונצ'רטו מאת נילסן, פינזי – קונצ'רטו בדו מינור, קונצ'רטו מאת פראנסה, קונצ'רטו מאת אהרן קופלנד, פרנץ קרומר – קונצ'רטו במי-במול מז'ור, שלושת הקונצ'רטי מאת ברנרד קרוסל, ארבעת הקונצ'רטי מאת לואי שפור. קונצ'רטי מאת ק. שטאמיץ. בסון שני הקונצ'רטי (במי-במול מז'ור ובסי-במול מז'ור) מאת י.כ. באך, קונצ'רטי מאת דאנצי, יוהאן נפומוק הומל – קונצ'רטו בפה מז'ור, ובר – קונצ'רטו בפה מז'ור, קונצ'רטי מאת ויוואלדי, קונצ'רטו מאת אנרי טומאזי, מוצרט – קונצ'רטו בסי-במול מז'ור, פראנסה – קונצ'רטו לבסון ול-11 כלי-קשת. חצוצרה קונצ'רטו מאת אלכסנדר ארוטיוניאן, אוסקר בוהמה – קונצ'רטו במי מינור, הומל – קונצ'רטו במי מז'ור, היידן – קונצ'רטו במי-במול מז'ור, שני הקונצ'רטי (ברה מז'ור ובדו מז'ור) מאת מיכאל היידן, שני הקונצ'רטי מאת ז'וליבה, קונצ'רטו מאת טומאזי, טלמן – קונצ'רטו ברה מז'ור. קרן יער קורט אטרברג – קונצ'רטו בלה מינור, כלי קשת וטימפאני קונצ'רטו מאת ארוטיוניאן, קונצ'רטו מאת יורק בואן, אלכסנדר גדיקה – קונצ'רטו בפה מינור, גורדון ג'ייקוב – קונצ'רטו לקרן ולכלי-קשת, ריינהולד גליאר – קונצ'רטו בסי-במול מז'ור, דאנצי – קונצ'רטו במי מז'ור, אלן הובהאנס – קונצ'רטו לקרן ולתזמורת כלי קשת, היידן – קונצ'רטו ברה מז'ור, קונצ'רטו מאת הינדמית, קונצ'רטינו במי מינור מאת ובר, קונצ'רטו מאת ג'ון ויליאמס, קונצ'רטו מאת טומאזי, ליגטי – קונצ'רטו המבורגי, ארבעת הקונצ'רטי והקונצ'רטו-רונדו מאת מוצרט, קונצ'רטו מאת אוליבר נאסן, סן-סנס – "Morceau de Concert" בפה מינור, קונצ'רטי מאת ג'ובאני פונטו, פרנטישק פוקורני – קונצ'רטו ברה מז'ור, קונצ'רטי מאת אנטוניו רוזטי, פרנץ שטראוס – קונצ'רטו בדו מינור, שני הקונצ'רטי (במי-במול מז'ור) מאת ריכרד שטראוס. טרומבון ארנסט בלוך – "Trombone-Symphony", קונצ'רטו מאת לאוני גרנדל, פרדיננד דוויד – קונצ'רטינו במי-במול מז'ור, קונצ'רטו מאת טומאזי, יאן סנדסטרום – קונצ'רטו "Motorbike Odyssey", קונצ'רטו מאת נינו רוטה, ניקולאי רימסקי-קורסקוב – קונצ'רטו לטרומבון ולתזמורת צבאית בסי-במול מז'ור. טובה וון ויליאמס – קונצ'רטו (לטובה בס) בפה מינור. פסנתר ארנסקי – קונצ'רטו בפה מינור, קונצ'רטו מאת בארבר, שלושת הקונצ'רטי מאת בארטוק, פרוצ'ו בוזוני – קונצ'רטו בדו מז'ור, חמשת הקונצ'רטי מאת בטהובן (4) (5), שני הקונצ'רטי (ברה מינור ובסי-במול מז'ור) מאת ברהמס, פרנץ ברוואלד – קונצ'רטו ברה מז'ור, קונצ'רטו מאת בריטן, שני הקונצ'רטי (בפה מינור ובסי מז'ור) מאת גלאזונוב, ג'ורג' גרשווין – קונצ'רטו בפה, אדוורד גריג – קונצ'רטו בלה מינור, ונסן ד'אנדי – "סימפוניה על שיר הר צרפתי", דבוז'אק – קונצ'רטו בסול מינור, דיליוס – קונצ'רטו בדו מינור, הומל – הקונצ'רטי מס' 2 ו-3 (בלה מינור ובסי מינור), קונצ'רטו מאת הינדמית, אדולף פון הנזלט – קונצ'רטו בפה מינור, שני הקוצ'רטי (בדו מז'ור ובמי-במול מז'ור) וה-Konzertstück בפה מינור מאת ובר, וון ויליאמס – קונצ'רטו בדו מז'ור, חאצ'טוריאן – קונצ'רטו ברה-במול מז'ור, שני קונצ'רטי מאת חינסטרה, לאוש יאנאצ'ק – קונצ'רטינו לפסנתר ולתזמורת קאמרית, לאלו – קונצ'רטו בפה מינור, קונצ'רטו מאת ליגטי, שני הקונצ'רטי (במי-במול מז'ור ובלה מז'ור) מאת פרנץ ליסט, קונצ'רטי מאת מוצרט, שלושת הקונצ'רטי מאת ניקולאי מטנר, שני הקונצ'רטי (בסול מינור וברה מינור) מאת מנדלסון, אדוארד מקדואל – קונצ'רטו מס' 2 ברה מינור, חמשת הקונצ'רטי מאת מרטינו, סטרווינסקי – קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת כלי-נשיפה, חמשת הקונצ'רטי מאת סן-סנס, אלכסנדר סקריאבין – קונצ'רטו בפה-דיאז מינור, קונצ'רטו מאת פרנסיס פולנק, ג'ון פילד – קונצ'רטו מס' 2 בלה-במול מז'ור, חמשת הקונצ'רטי מאת פרוקופייב (הרביעי ליד שמאל בלבד), שלושת הקונצ'רטי מאת צ'ייקובסקי (1, 2), קונצ'רטו מאת קופלנד, שני הקונצ'רטי (ברה מז'ור [ליד שמאל בלבד] ובסול מז'ור) מאת מוריס ראוול, אנטון רובינשטיין – קונצ'רטו מס' 4 ברה מינור, אלבר רוסל – קונצ'רטו בסול מז'ור, ארבעת הקונצ'רטי (2, 3) מאת סרגיי רחמנינוב, רימסקי-קורסקוב – קונצ'רטו בדו-דיאז מינור, פרדיננד ריס – קונצ'רטו מס' 3 בדו-דיאז מינור, שומאן – קונצ'רטו בלה מינור, שני הקונצ'רטי (בדו מינור ובפה מז'ור) מאת שוסטקוביץ', שני הקונצ'רטי (במי מינור ובפה מינור) מאת פרדריק שופן, ריכרד שטראוס – בורלסקה ברה מינור, שימנובסקי – סימפוניה מס' 4 ("Symphonie Concertante"), קונצ'רטו מאת שנברג, שניטקה – קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת כלי-קשת. צ'מבלו – שבעת הקונצ'רטי מאת באך, היידן – קונצ'רטו ברה מז'ור, ויוואלדי – קונצ'רטו בלה מינור, קונצ'רטו מאת מרטינו, קונצ'רטו מאת מנואל דה פאיה, פולנק – "Concert champêtre", קונצ'רטו מאת פראנסה. עוגב שני הקונצ'רטי (בסול מז'ור ובמי-במול מז'ור) מאת ק.פ.ע. באך, קונצ'רטי מאת היידן, קונצ'רטו מאת הינדמית, קונצ'רטי מאת גאורג פרידריך הנדל, קונצ'רטו מאת הינדמית, פולנק – קונצ'רטו לעוגב, תזמורת כלי-קשת וטימפני בסול מינור. גיטרה לאו ברואר – קונצ'רטו מס' 3 "הקונצ'רטו האלגי", שלושת הקונצ'רטי מאת מאורו ג'וליאני, קונצ'רטו מאת הייטור וילה לובוס, שני הקונצ'רטי (ברה מז'ור ובדו מז'ור) מאת מריו קסטלנואובו-טדסקו, מנואל פונסה – "קונסיירטו דל סור", קונצ'רטו מאת פראנסה, חואקין רודריגו – "קונסיירטו דה ארנחואס" ופנטזיה לבן-אצולה. מנדולינה הומל – קונצ'רטו בסול מז'ור, ויוואלדי – קונצ'רטו בדו מז'ור. לאוטה ויוואלדי – קונצ'רטו ברה מז'ור. נבל פרנסואה-אדריאן בואלדייה – קונצ'רטו בדו מז'ור, גליאר – קונצ'רטו במי-במול מז'ור, הנדל – קונצ'רטו בסי-במול מז'ור, קונצ'רטו מאת חינסטרה, קונצ'רטו מאת דריוס מיו, סן-סנס – "Morceau de Concert" בסול מז'ור, גבריאל פיירנה – Concertstück בסול-במול מז'ור, רודריגו – "קונסיירטו סרנטה", ריינקה – קונצ'רטו במי מינור. סקסופון איבר – "קונצ'רטינו דה-קמרה" לסקסופון אלט ולאחד-עשר כלים, גלאזונוב – קונצ'רטו לסקסופון אלט ולתזמורת כלי-קשת במי-במול מז'ור. הרכבים שונים באך – קונצ'רטו לשני כינורות ולתזמורת ברה מינור; קונצ'רטי לשניים ולשלושה צ'מבלי ולתזמורת; ששת הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, ק.פ.ע. באך – קונצ'רטו לפסנתר פטישים, צ'מבלו ותזמורת במי-במול מז'ור, בארבר – קונצ'רטו "קפריקורן" לחצוצרה, חליל, אבוב ותזמורת כלי-קשת, בטהובן – קונצ'רטו לכינור, צ'לו, פסנתר ותזמורת בדו מז'ור, ברג – קונצ'רטו קאמרי, לפסנתר, כינור ושלושה-עשר כלי נשיפה, ברהמס – קונצ'רטו לכינור, צ'לו ותזמורת בלה מינור, ברוך – קונצ'רטו לקלרינט, ויולה ותזמורת במי מינור; קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת בלה-במול מינור, יאן לדיסלב דוסק – קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת בסי-במול מז'ור, דיליוס – קונצ'רטו לכינור, צ'לו ותזמורת, הומל – קונצ'רטו לפסנתר, כינור ותזמורת בסול מז'ור, היידן – קונצ'רטו לצ'מבלו, כינור ותזמורת בפה מז'ור, הינדמית – קונצ'רטו לחליל, אבוב, קלרינט, בסון, נבל ותזמורת; קונצ'רטו לחצוצרה, בסון ותזמורת כלי-קשת, ויוואלדי – קונצ'רטו לשתי מנדולינות ולתזמורת בסול מז'ור; קונצ'רטו לשתי חצוצרות ולתזמורת בדו מז'ור, טלמן – קונצ'רטו לחליל, חלילית ותזמורת במי מינור; קונצ'רטו לחלילית, ויולה דה-גאמבה ותזמורת בלה מינור, מוצרט – קונצ'רטו לשלושה פסנתרים ולתזמורת במי-במול מז'ור; קונצ'רטו לחליל, נבל ותזמורת בדו מז'ור; קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת בפה מז'ור, מיו – קונצ'רטו למרימבה, ויברפון ותזמורת, מרטינו – קונצ'רטו לפסנתר, כינור ותזמורת; קונצ'רטו לכינור, חליל ותזמורת; קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת; קונצ'רטו לרביעיית מיתרים ולתזמורת, פולנק – קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת ברה מינור, קסטלנואובו-טדסקו – קונצ'רטו לשתי גיטרות ולתזמורת בסול מז'ור, רודריגו – "קונסיירטו מדריגל" לשתי גיטרות ולתזמורת; "קונסיירטו אנדלוס" לארבע גיטרות ולתזמורת, ר. שטראוס – דואט-קונצ'רטינו לקלרינט, בסון, תזמורת כלי-קשת ונבל, שניטקה – קונצ'רטו לפסנתר בארבע ידיים ולתזמורת. סימפוניה קונצרטנטית (באיטלקית: סינפוניה קונצ'רטנטה) – כינוי זה ניתן לעיתים במאה השמונה-עשרה לקונצ'רטי שנכתבו לשני סולנים או יותר. הדוגמאות המוכרות ביותר הן הסימפוניה הקונצרטנטית בסי-במול מז'ור של היידן, לאבוב, בסון, כינור, צ'לו ותזמורת, ושתי הסימפוניות הקונצרטנטיות של מוצרט, האחת לכינור, לוויולה ולתזמורת, והשנייה לחליל (אבוב), אבוב (קלרינט), קרן, בסון ותזמורת (שתיהן במי-במול מז'ור). יצירות מוכרות נוספות מן הז'אנר הן שתי הסימפוניות הקונצ'רטנטיות מאת דאנצי, האחת לחליל, קלרינט ותזמורת, והשנייה לקלרינט, בסון ותזמורת (שתיהן בסי-במול מז'ור), הסימפוניה הקונצ'רטנטית ברה מז'ור לוויולה, קונטרבס ותזמורת מאת דיטרסדורף והסימפוניה הקונצ'רטנטית במי-במול מז'ור לקלרינט, קרן, בסון ותזמורת מאת קרוסל. במאה העשרים נכתבו כמה יצירות נוספות ברוח הז'אנר, כמו הסימפוניה הקונצ'רטנטית מאת מרטינו, שנכתבה להרכב סולני הדומה לזה שביצירתו של היידן. קול גליאר – קונצ'רטו (לסופרן קולורטורה ולתזמורת) בפה מינור, שניטקה – קונצ'רטו למקהלה. תזמורת כמה יצירות קיימות תחת השם קונצ'רטו לתזמורת, שהוא לכאורה אוקסימורון; המפורסם ביותר הוא ללא ספק הקונצ'רטו לתזמורת מאת בארטוק. המלחין הסביר כי הוא בחר לקרוא ליצירה בשם זה בשל הכתיבה ה'סולנית' והווירטואוזית לכלי התזמורת. קישורים חיצוניים יחיד מול רבים – סיפורו של הקונצ'רטו לדורותיו מאת ענת שרון, הוצאת סל תרבות ארצי, דצמבר 2008 הערות שוליים * קטגוריה:מבנים מוזיקליים קטגוריה:צורות מוזיקליות קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית	2024-08-10T09:41:32
שלהוב	שלהוב (באנגלית: Flaming) הוא מנהג של כתיבת הודעות תוקפניות, מקוממות ועוינות בפורומי אינטרנט, קבוצות דיון או דואר אלקטרוני. הודעת שלהוב יכולה להראות ככל הודעה אחרת, אך מטרתה שונה - במידה רבה לפחות, אין בכוונת המשלהב לתרום לדיון, להבהיר את עמדתו או לשכנע משתתפים אחרים בדעתו. המניע לשלהוב הוא בעיקרו פסיכולוגי או חברתי ורצון המשלהב הוא לזכות בתשומת לב, להבליט את עליונותו או סמכותו בנושא הנדון. המשלהב מפיק הנאה בעיקר מסרקזם שהוא מפזר באותו דיון. לעיתים אין כוונה בשלהוב אלא להעליב ולהציק למשתתפי הדיון האחרים. משהחל המשלהב לפעול כך באופן עקבי, יש שיראו בהתנהגותו "טרוליזם", ופעולה זו נקראת לרוב גם "הטרלה". ניתן לטפל בשלהוב באמצעות הגבלת תוכן, שמאפשרת למשתתפים לסנן חומרים מסוג זה. ראו גם אפקט הדיס-אינהיבציה המקוון קישורים חיצוניים קטגוריה:תרבות אינטרנט	2024-08-17T16:31:30
אנתוני קידיס	אנתוני קידיס (באנגלית: Anthony Kiedis; נולד ב-1 בנובמבר 1962) הוא מוזיקאי וזמר אמריקאי, סולן להקת הרוק רד הוט צ'ילי פפרז. ביוגרפיה קידיס נולד בגרנד ראפידס שבמישיגן, ארצות הברית. קידיס בנם של בלאקי דמט ומרגרט נובל. סבו מצד אביו היה בן למהגרים ליטאים (שם המשפחה קידיס הוא ליטאי), ומלבד כך למשפחתו שורשים אנגליים, איריים, הולנדיים, צרפתיים ומוהיקנים. הוריו התגרשו כשהיה בן 3. יש לו שתי אחיות ואח למחצה. בילדותו ובנעוריו השתתף קידיס כשחקן בסרט "נקודת פריצה" ואחרים, כיום הוא ממשיך לשחק מדי פעם בתפקידי משנה קטנים. אחד הסרטים האחרונים שבהם שיחק הוא "F.I.S.T" בכיכובו של סילבסטר סטאלון, בתפקיד בנו של הגיבור. בנעוריו הושפע קידיס מהמוזיקאים סטיבי וונדר, סליי סטון (Sly and the Family Stone), גרנדמאסטר פלאש אנד דה פיוריוס פייב (Grandmaster Flash and the Furious Five), וגם מג'ימי הנדריקס, איגי פופ, ג'יימס בראון, הנרי רולינס ולד זפלין. את השפעתם ניתן לזהות במוזיקה של הרד הוט צ'ילי פפרז. לאחר מותו של הלל סלובק (חבר להקת רד הוט צ'ילי פפרז לשעבר) ממנת יתר ב-25 ביוני 1988, שהה קידיס בכפר נידח במקסיקו לתקופה שבמהלכה התנקה מסמים. בשנת 1992 השתתף בסרטון נגד שימוש בסמים בשם "Trip on This" שבו השתתפו גם הלהקות ג'יינס אדיקשן והביסטי בויז. בשנת 2004 הוציא אנתוני קידיס אוטוביוגרפיה בשם "Scar Tissue" בהוצאת Hyperion. שיר באותו שם יצא קודם לכן באלבום Californication. הספר הגיע למקום 17 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. חיים אישיים קידיס הוא טבעוני, מתאמן באופן קבוע בשיטת המדיטציה "ויפאסאנה" ומתעניין בקבלה. ב-2 באוקטובר 2007 נולד לקידיס ולדוגמנית הת'ר קריסטי בן. שם בנם Everly Bear Kiedis. קידיס וקריסטי נפרדו ביוני 2008. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מוזיקאי רוק קטגוריה:זמרים אמריקאים קטגוריה:חברי להקת רד הוט צ'ילי פפרז קטגוריה:צמחונים אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:טבעונים אמריקאים קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:אמריקאים ממוצא אינדיאני קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1962	2023-04-02T01:32:30
אפיתל	אפיתל (Epithelium, מיוונית: "אֶפִּי־" – על, "תֶלֶה" – פטמה) הוא רקמה המצפה משטחים חיצוניים של איברים בגוף ונמצאת בגבול בין הסביבה החיצונית לסביבה הפנימית. סוג רקמה זה הוא אחד מארבעת הסוגים הבסיסיים של רקמות הגוף, יחד עם רקמת שריר, רקמת חיבור ורקמת עצב. האפיתל מורכב מתאים הערוכים בצפיפות בשכבה אחת או יותר. דוגמה לאפיתל היא שכבת העור החיצונית (אפידרמיס). תאי אפיתל הם מהשכיחים שבתאי גופם של בעלי חיים. אפיתל הוא הרקמה המצפה את כל המשטחים החיצוניים של הגוף, בשכבה אחת או יותר, ומרפדת מבנים חלולים, כגון מערכת הנשימה. התאים ברקמה צפופים ויוצרים משטחים עם מעט מטריצה חוץ-תאית ביניהם. לרקמה זו אין כלי דם, והיא מוזנת בפעפוע על ידי קשרים לרקמת החיבור הצמודה אליה. מקורה של הרקמה הוא בכל אחת משכבות הנבט העובריות: האקטודרם, אשר ממנה מתפתח האפידרמיס, המזודרם, אשר ממנה מתפתח המזותל שנמצא בחללים הנסיוביים, והאנדודרם, שממנה מתפתח האפיתל שמצפה את מערכת העיכול. רקמת האנדותל המצפה את דופן כלי הדם, גם כן נחשבת לסוג של אפיתל מיוחד, אף שאינה משטח חיצוני, אלא משטח פנימי. עם זאת, מכיוון שמקורם של תאי האנדותל הוא במזנכימה ומכיוון שהם מציגים תופעות פתולוגיות השונות מתאי אפיתל אחרים, פתולוגים אינם מחשיבים רקמה זו לאפיתל אלא לסוג של רקמת חיבור. בצורתם, תאי האפיתל יכולים להיות שטוחים וקשקשיים, קובייתיים או עמודיים ויכולים להסתדר בשכבה אחת או במספר שכבות. תאי האפיתל הם קוטביים, יש להם קוטב בסיסי (בזלי) וקוטב קודקודי (אפיקלי), שביניהם החלק הצדי (לטרלי). קוטביותם של התאים מתבטאת, בין היתר, במיקום האברונים בהם ובמאפייני קרום התא בכל קצה. מתחת לשכבה הפנימית של האפיתל נמצאת תמיד רקמת חיבור רפה (loose connective tissue). בין רקמת החיבור לתאי האפיתל, ישנו קרום בסיס (Basement membrane) לא-תאי, אשר מפריד את האפיתל מרקמת החיבור, הכולל שכבה בסיסית (Basal lamina), שהיא שכבה של מטריצה חוץ-תאית, אשר ניתנת לצפייה במיקרוסקופ אלקטרוני בלבד. על קרום זה יושב הצד הבסיסי של התאים הקרובים לרקמת החיבור. בחלק הצדי של התאים ישנם מצמתים בין-תאיים שנותנים לרקמה את צורתה ומעבירים אותות בין התאים. תאי האפיתל עוברים חלוקות רבות, דבר אשר גורם להתחדשות מהירה של התאים, אך גם עלול לגרום לסרטן. סרטן שמקורו בתאי אפיתל נקרא קרצינומה. תפקידים לרקמת האפיתל מספר תפקידים עיקריים: הגנה מפני נזק מכני לאיבר, מפני חדירה של גוף זר לתוכו ומפני איבוד נוזלים. לדוגמה, מזון העובר דרך הוושט עלול לגרום לשחיקתו, אך רקמת האפיתל מגנה עליו. ספיגה של חומרים כגון יונים, מים, גזים ואבני בניין (חומצות אמינו, שומנים וסוכרים) שעוברים דרך המערכות בגוף, ובמיוחד דרך מערכת העיכול. ספיגת החמצן והמזון מתבצעת תחת פיקוח ובקרה של מחסומים בררניים. לתפקיד הספיגה יש לצרף גם העברה והובלה לרקמות עמוקות יותר. הפרשה של חומרים מהבלוטות בגוף המורכבות מרקמת האפיתל, שגם מייצרת את החומרים המופרשים. חישה באמצעות גופיפי חישה שונים, למשל בעור ובפה, שבנויים משילוב של עצב ותאי אפיתל. אפיתל מצפה אפיתל מצפה נמצא ברקמות המחפות את המשטחים החיצוניים של חללי הגוף. אפיתל זה מסווג לפי תכונותיו המורפולוגיות, כפי שניתן לראותן במיקרוסקופ. סיווג לפי צורה שמאל\|ממוזער\|250px\|אפיתל שטוח המצפה את הוושט ששנצבע בצביעת המטוקסילין-אאוזין נהוג לסווג את רקמת האפיתל לשלוש צורות: קשקשי (squamous), קובייתי (cuboidal) ועמודי (columnar). סיווג רקמת האפיתל לפי צורה נעשה לפי התאים הקרובים ביותר לשכבה החיצונית. גרעיני התאים ברקמת האפיתל משתנים מעט בצורתם בהתאם לצורת התאים, כאשר ציר האורך של הגרעין מתאים לציר הראשי של התא. האפיתל הקשקשי (לעיתים נקרא גם שטוח או פחוס) מאופיין בתאים שטוחים ומעט קשקשיים. תאי האפיתל הקובייתי הם מרובעים וגרעיניהם יותר עגולים. האפיתל העמודי (לעיתים נקרא גם גלילי) מורכב מתאים גבוהים ומוארכים. סיווג לפי מספר שכבות האפיתל מסווג לשתי קבוצות עיקריות לפי מספר השכבות: פשוט (simple) או מרובד (stratified). סוג האפיתל ניתן לזיהוי במיקרוסקופ רק אם החתך הוא אנכי. מכיוון שלא קיימת רקמה שבה יש גם אפיתל פשוט וגם מרובד, אם הדבר נראה במיקרוסקופ, הרי שמדובר בחתך אלכסוני. אפיתל פשוט ימין\|ממוזער\|250px\|אפיתל עמודי פשוט (בחלק החיצוני) של סיס במעי דק של כלב האפיתל הפשוט (לעיתים נקרא גם חד־שכבתי) עשוי שכבה אחת של תאי אפיתל, שבה כל התאים נוגעים בשכבה הבסיסית. הוא מאפיין רקמות שתפקידן בספיגה, בהפרשה, בחישה ובין מדורים ביניהם קיימת דיפוזיה. אפיתל שטוח פשוט אופייני לרקמות מזותל, רקמות אפיתל המצפות חללים נסיוביים, כגון הצפק, האדר ומסב הלב. אפיתל קובייתי פשוט אופייני לבלוטות אנדוקריניות ולתאי ציפוי של צינורות השתן והמרה. אפיתל עמודי פשוט נפוץ בתאי הספיגה של המעי הדק, בצינורות הגדולים של הכליה ובמשטחי הקיבה וכיס המרה. על פי רוב, ככל שהצינור גדול יותר, כך האפיתל נעשה יותר עמודי. קיים גם סוג מיוחד של אפיתל פשוט, הנקרא אפיתל דמוי מרובד (pseudostratified). תאי רקמת אפיתל זו מסודרים בשכבה אחת, וכולם נוגעים בשכבה הבסיסית, אף אם רק במקטע קטן, אך גרעיניהם נמצאים בגבהים שונים, ועל כן הם נראים כאילו הם מרובדים. רובם המוחלט של תאים אלה הוא תאים עמודיים, והם מאפיינים את האפיתל המצפה את חללי מערכת הנשימה. אפיתל מרובד שמאל\|ממוזער\|250px\|אפיתל מעבר. צביעת המטוקסילין-אאוזין האפיתל המרובד (לעיתים נקרא גם רב־שכבתי) עשוי מספר שכבות של תאי אפיתל, לכן לא כל התאים ברקמה זו נוגעים בשכבה הבסיסית. הוא מאפיין רקמות שתפקידן הגנה. האפיתל המרובד השטוח מכיל תאים עמודיים קרוב לבסיס, וככל שמתקרבים אל פני השטח התאים נעשים שטוחים. הוא נמצא בוושט ובאפידרמיס, כאשר באפידרמיס הוא מכיל קרטין, ועל כן נקרא מתקרן. בכפות הידיים והרגליים ישנו שיעור גבוה של קרטין ברקמת האפיתל. לאורך האבולוציה אפשר הקרטין בעור את המעבר מחיים במים לחיים ביבשה על ידי מניעת איבוד נוזלים דרך העור. בחלק מהתאים המכילים קרטין ישנו גם מלנין המעניק לעור את צבעו. האפיתל המרובד הקובייתי והעמודי נמצא במספר מקומות מצומצם בגוף, בין היתר בצינורות ההפרשה של הלבלב, בבלוטות רוק ובבלוטות זיעה. קיים סוג נוסף של אפיתל מרובד, הנקרא אפיתל מעבר או אורותל. אפיתל זה מצפה את שלפוחית השתן וצינורות השתן הגדולים, והוא מאופיין בכך שכאשר השלפוחית מתמלאת בשתן, התאים נמתחים ונראים כמספר מועט של שכבות. בחלק מהתאים ברקמה זו יש שני גרעינים. מבנים ייחודיים תאי אפיתל מסוימים מצוידים במבנים ייחודיים על גבי הקוטב הקודקודי שלהם, המסייעים בהגנה על האיבר אותו הם מצפים או בשיפור תפקודו. תאי המעי הדק מצוידים בסיסונים, שלוחות ציטופלזמה עטופות בקרום המגדילות את שטח הפנים של תאי האפיתל של המעי ובכך מגבירות את הספיגה. תאי מערכת הנשימה מצוידים בריסונים (cilia), שערות קטנות שלהן תפקיד חשוב בסילוק גורמים זרים ובשמירת הניקיון. ריסונים גם מסייעים בהזזת נוזל בצינורות, למשל בחצוצרה. סוג אחר הוא stereocilia, אשר דומים לסיסונים ארוכים אך הם אינם בתנועה, ותפקידם שונה באוזן הפנימית וביותרת האשך. אפיתל בלוטי אפיתל בלוטי נמצא ברקמות שתפקידן להפריש. בתאים אלה החומרים המיועדים להפרשה מאוחסנים בבועיות הפרשה העטופות ממברנה. הבלוטות נוצרות במהלך החיים העובריים בתהליך נרתוק (יצירת כיס) של רקמת האפיתל ההגנתי פנימה אל תוך רקמת החיבור, ולאחר מכן התאים עוברים התמיינות נוספת לתאי הבלוטה המסוימים. בבלוטות אקסוקריניות תהליך הנרתוק יוצר צינור אשר דרכו מופרשים החומרים המיועדים להפרשה מהתאים אל החלל החיצוני. בבלוטות אנדוקריניות מתנתקים תאי האפיתל שיהפכו לבלוטה מתאי האפיתל ההגנתי, ונוצר מעין אי של אפיתל בתוך רקמת החיבור, אשר לאחר מכן מוקף בנימים, כך שהחומרים המופרשים מהבלוטות מופרשים ישירות לדם. יוצאים מן הכלל הם תאי הגביע, שמהווים כל אחד מהם בלוטה בפני עצמה אשר נמצאת בשכבת האפיתל ההגנתי ומפרישים ריר. חלוקת תאי אפיתל תאי האפיתל מתחלקים ומתחלפים באופן מתמיד, אם כי קצב התחלופה של הרקמות השונות משתנה. רקמת המעי מתחלפת מדי שבוע, ואילו הרקמה בבלוטות הגדולות מתחלפת בתדירות נמוכה יותר. בכבד, למשל, הרקמה אינה מתחלקת באופן קבוע, אך כאשר יש נזק חמור לאיבר, הרקמה יוצאת מן התרדמת ומתחילה להתחלק. באפיתל המרובד, התאים המתחלקים הם התאים שקרובים לשכבה הבסיסית. אלה דוחקים את התאים שמעליהם כלפי חוץ, עד שלבסוף אלה החיצוניים נושרים. החלוקה המתמדת של תאי האפיתל מאפשרת התחדשות מתמדת של הרקמה. יחד עם זאת, תאים המתחלקים באופן מתמיד הם תאים המועדים לפתח גידולים וסרטן. במבוגרים מעל גיל 45, למעלה מ-90% מהגידולים הסרטניים מקורם בתאי אפיתל. תרופות כימותרפיות המיועדות לפגוע בתאים המתחלקים במהירות, אחד המאפיינים של תאים סרטניים, פוגעות לעיתים קרובות גם בתאי אפיתל בריאים בשל קצב חלוקתם. לכן, חלק מתופעות הלוואי של תרופות אלה כוללות פגיעות במערכת העיכול, בעור וברקמות נוספות. לקריאה נוספת Anthony L. Mescher, Junqueira's Basic Histology, 12th Edition, McGraw-Hill, pp.65-85, קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:היסטולוגיה קטגוריה:תא	2023-10-09T20:34:09
יתר (גיאומטריה)	redirectמשולש	2004-10-13T17:12:47
קארל לואיס	REDIRECT קרל לואיס	2004-10-13T17:24:01
פמיניזם דתי (יהדות)	פמיניזם דתי הוא זרם אידאולוגי המבקש לשלב ערכים פמיניסטיים עם ההלכה והמחשבה היהודית. הפמיניזם הדתי שואף ליצור הזדמנויות דתיות רחבות יותר לנשים יהודיות, בין היתר בתפילה, בלימוד תורה, בשותפות בממסד הדתי ועוד. כמו התנועה הפמיניסטית כולה, גם הפמיניזם הדתי מכיל גישות שונות בנוגע לשינויים הדרושים במעמד האישה ביהדות. ישנה גישה הרואה בהתפתחות ההלכה בידיים גבריות מקור לאפליה בלתי נמנעת נגד נשים, שאותה יש לתקן באמצעות שינוי ההלכה. ישנה גישה שאינה מוצאת צורך בשינוי מלבד בפרשנות לגבי מרחב הפעולה האפשרי עבור נשים כיום. על פי גישה זאת, אין מניעה הלכתית מנשים לעסוק בפעילויות שהוגדרו בעבר כגבריות, כמו לימוד גמרא וקיום מצוות עשה שהזמן גרמן. יש הרואות בכך חובה הלכתית שחלה בימינו על כל הנשים כפי שהיא חלה על הגברים, ויש הרואות בכך אפשרות הנתונה לבחירה אישית. לצד גישות אלו, ישנה גישה שאינה שואפת לשנות את התפיסה המסורתית בנוגע לתפקידי הגבר והאישה, אלא לקדם הבנה של חשיבות התרומה הנשית ושוויון מעמדי בין גברים לנשים. היסטוריה והתפתחות הפמיניזם הדתי בתחילת דרכו סימנים ראשונים לשינוי הנוגע למעמד האישה בחוגים היהודיים המסורתיים ניתן למצוא בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ייסודה של רשת בתי הספר והסמינרים לנשים בית יעקב, בברכת רבנים בני סמכא ומכובדים ביותר. תוכנית הלימודים במערכת החינוך העל-יסודית לנשים ובמסגרות להכשרת מורות של בית יעקב כללה לימוד אינטנסיבי של הלכה מעשית ושל טקסטים מקראיים. הארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי הראשון, המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, הוקם באנגליה על ידי ליזי הנדס (Lizzie Hands) ב-20 ביולי 1922 לנוכח בעיית הנשים העגונות ומסורבות הגט. לדבריה, עשרים אלף נשים נותרו עגונות לאחר שבעליהם נעלמו ברחבי העולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, והתופעה הובילה לחילון ולהגירה. הארגון פעל למען נשים המקבלות על עצמן את ההלכה. יעדן הראשון היה לפרסם את העגינות בכל רחבי העולם ולהעלות מודעות לקשיים העומדים בפני העגונות כדי לגייס אנשים לסייע לפתרונם. במסגרת פעילותה בארגון, הציעה לנדס הוספת תנאי לכתובה או הפקדת גט על תנאי כפתרון לבעיית העגינות וסירוב הגט, וכן תנאים למיגור תופעות החליצה והפוליגמיה. 5 שנים לאחר מכן כבר נפרסה רשת הארגון בערים ברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. הדים לפעילות הגיעו גם לפולין, יוגוסלביה ולדרום אפריקה. מחד, הנדס לא תבעה בריש גלי שוויון זכויות גורף לנשים יהודיות, מאידך, הדגישה את מה שראתה כמעמדן הנחות על פי ההלכה. ישעיהו ליבוביץ טען כי נושא 'האישה ביהדות' הוא עניין חיוני ליהדות בעולם המודרני, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו. מבין הזרמים היהודיים-אמריקניים הליברליים, התנועה הרפורמית הייתה החלוצה להסמיך אישה לרבנות, בשנת 1972. ב-1983 הוכרע כי גם בתנועה הקונסרבטיבית יכולות נשים להיות מוסמכות לרבנות. בתקופה זו התעצמו המתחים גם בזרם האורתודוקסי ונשים מהענף המודרני בו החלו לקדם את הגברת השוויון הדתי בין המינים. נחמה לייבוביץ ויחסה לפמיניזם הדתי חלוצת מלמדות התורה בארץ בזרם האורתודוקסי הייתה פר' נחמה לייבוביץ' את דרכה התחילה בגרמניה, שם למדה במשך שנתיים בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות שבברלין, ולימדה בבתי הספר עברית ותנ"ך. בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל והחלה ללמד בסמינר המזרחי למורות. בשנים הראשונות החלה ללמד ספרות, מקרא והיסטוריה של עם ישראל. לאחר מכן התרכזה בהוראת מתודיקה, לימוד תנ"ך ובהכשרת מורים. ב-1956 נתמנתה מרצה לתנ"ך ולדידקטיקה של ספרות וחיבור באוניברסיטת בר-אילן ולימדה שם כחמש שנים לערך. ובהמשך עברה לאוניברסיטת תל אביב. בשנת 1942 החלה במנהגה המפורסם להפיץ דפי סטנסיל של שאלות על פרשת השבוע (שנקראו בפי העם "דפים" או "גליונות"). נחמה ליבוביץ שימשה במשך שנים רבות כפרשנית תנ"ך בשידורי הרדיו של "קול ישראל", על פועלה בחקר התנ"ך והפצתו ברבים זכתה בפרס ישראל לחינוך ב-1956. דור שלם של תלמידות חכמים קם בעקבותיה, אף שהיא לא ראתה בעצמה סמל נשי, והעדיפה את התואר "מורה". קיים ניגוד מובנה בין פועלה הפמיניסטי לכאורה של ליבוביץ ובין התנגדותה האידאולוגית למסרים פמיניסטיים דתיים לוחמניים. היא פרצה גבולות ושנים רבות הייתה מרצה בודדה בין מרצים גברים במקצוע הוראת התנ"ך. היא דחפה את תלמידותיה להוסיף וללמוד ולהתפתח, כולל השכלה גבוהה בכל מקצועות הקודש. אלא שבמקביל ליבוביץ עצמה תהתה: "מה רוצות הפמיניסטיות? מה הבעיה שלהן?". הפמיניזם שלה התבטא לא במאבק על שוויון של זהות בין גברים לנשים, אליו התנגדה - היא סירבה לתת שיעור ל"נשות הכותל" במעמד הכנסת ספר תורה, לא הפריעה לה כלל הוראת רבנים נגד זכות בחירה לנשים, והיא אף תמהה על משאלתן של פמיניסטיות להניח תפילין: "אם התפנתה לי שעה קלה בבוקר, האם עלי להניח קוביות שחורות על המצח, דבר שאיני מצווה בו, או לקפוץ לשכני החולה, לקיים מצוות ביקור חולים, שאני מצווה בה ועומדת?" - והציבה מודל פמיניסטי אחר - של שוויון במעמד ולא בזהות. ברבות הימים הפכה למושא חיקוי נשי, כפי שכותבת דויטש, ובצדק: "ברבות השנים היא הייתה למודל נשי נערץ של תלמידת חכמים, מודל שהמדרשות לנשים אוהבות להתרפק עליו". פמיניזם דתי-ליברלי את ניצני הפמיניזם הדתי-פלורליסטי בישראל ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי, שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים שאף קראו בתורה, ושל פרופ' אליס שלוי, לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל. שלוי הייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בין השנים 1975–1990, וחינכה את תלמידותיה להגשמה אישית באופן שוויוני הזהה לגברים. בשלהי שנות ה-90 הובילה תאוריית הפמיניזם ההצטלבותי, המדגישה ייחודיות על בסיס זהויות, קבוצות נשים דתיות לדרישה בהכרתן כתת-קבוצה מיוחדת. בשנת 1997 הוקם ארגון "קולך" על ידי חנה קהת, אשר קורא לשוויון מלא, בעיקר בתחומי הדת ופועל לתיקוני חקיקה לטובת מסורבות גט ועגונות ועוד. בעקבות פעילות הארגון גבר העניין הציבורי בטענות ובדרישות הפמיניסטיות בקרב הציבור הדתי. על פי משנתן, הצורך בחידוש התורה ותיקוני ההלכה הן משימות המוטלות על נשים וגברים כאחד. ב-2012 הוקמה קבוצת הפדלחו"שיות ("פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור") בפייסבוק. הקבוצה קיימה כנסים ארציים ושימשה מוקד לביקורת ודיון עד לסגירתה. ב-2016 הפכה כרמית פיינטוך לאישה הראשונה שזכתה לתואר "מנהיגה קהילתית" בבית כנסת בישראל, בית כנסת הרמב"ן. תגובת נגד לפמיניזם האורתודוקסי בתחילת המאה ה-21, קמו ארגונים התומכים בשמירה על מקומה המסורתי של האישה מתוך בחירה, כאם, כרעיה, וכאישה, ארגונים ועמותות המחזיקים בתפיסות עולם שמרניות ובערכי משפחה: שוברות שויון, אבות למען צדק, בוחרים במשפחה, פורום קפה שפירא, העמותה לשוויון בהורות, המכון הישראלי למשפחה, חותם, מרכז ליב"ה ועוד. ארגונים אלה קמו כתגובת נגד לשיח של הפמיניזם, שלתפיסתם, ניסה לקדם את התפיסה ש"אישה שווה איש", תוך התעלמות מההבדלים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים, ותוך דחיקת מוסד האימהות, הנשיות והמשפחה. כך למשל הצהירו חברות "שוברות שוויון" כי "איננו חפצות להיות גברים, אנו שונות במהותנו ומברכות על שינוי זה". פמיניזם באורתודוקסיה החרדית חלוקה מקובלת בקרב יהדות ארצות הברית היא בין האורתודוקסיה המודרנית והאורתודוקסיה החרדית אשר צמחה מתוך הישיבות הליטאיות וחצרות החסידות מתוך חוויה הישרדותית ובמטרה להחיות מחדש את שהושמד בשואה, תוך ניתוק מהמגוון וההטרוגניות של מציאותם החדשה. על פי אחת הגישות בחברת הלומדים, האישה מתקיימת ביחס לגבר ולמענו - עזר כנגדו שנועד לתמוך בשליחותו הרוחנית בעוד היא דואגת לניהול הסביבה הגשמית. מאז שנות התשעים חלו תמורות בחברה החרדית, אשר הובילו לשינויים בהגדרת תפקידי האישה ולהופעת אידאולוגיות פמיניסטיות המתכתבות עם האידיאלים החרדיים ועם מבנה החברה החרדית. גידול דמוגרפי הוביל להתפשטות ההתיישבות החרדית לאזורים בהם נוצר מגע קרוב יותר עם הסביבה החילונית. קרבה זו כללה מפגש עם עולם הערכים החילוני-מודרני, ובכללם פמיניזם. כמו כן, תמורות כלכליות יצרו צורך בהכנסה נוספת. במובן מסוים, התפקיד המסורתי של תמיכה בבעל ללימוד התורה הוא זה שהוביל לכניסתן של נשים למעגל העבודה, על מנת שיוכלו לדאוג לרווחה כלכלית שתאפשר לבעל ללמוד ולילדים להתקיים ברווחה. היציאה למעגל העבודה יצרה צורך בהשכלה רחבה יותר בחלק מהמקרים, אתגר שיצר צורך בלמידת מקצועות שאינם בהכרח מזוהים עם תפקידים נשיים מסורתיים של טיפול בילדים והוראה. רכישת השכלה גבוהה ו/או מקצועית העמיקה את המפגש של נשים חרדיות עם העולם החיצוני. תמורות אלה יצרו חשיפה לערכים פמיניסטיים ומודעות לאפשרויות הפתוחות בפני נשים. כיום יש זרמים פמיניסטיים חרדיים בעלי דגשים שונים שאין ביניהם הסכמה גורפת באשר לאופי וכיוון אחד. הזרמים מתמקדים בהשוואת מעמד האישה בתחומי האוריינות, קידום מעמד האישה בזירה הפולחנית של קיום המצוות וקריאה בתורה, שותפות וייצוג במוקדי הכוח הציבוריים, והשוואת המעמד במשפט - כמו למשל במתן גט. בתנועה הפמיניסטית יש המנסים להוביל לשינוי במבנה החברה הגברית החרדית ויש השואפים להקמת מערך חברתי אלטרנטיבי עבור נשים, בו יוכלו לפעול ולהגיע לעמדות כוח לצד המערך הגברי. בבחירות לכנסת העשרים בשנת 2015 התמודדה מפלגת 'ובזכותן', הראשונה המשלבת נשים וגברים חרדים ברשימתה לכנסת. פמיניזם בזרמים יהודיים לא אורתודוקסיים התפתחותן של תנועות פמיניסטיות ספציפיות באנגליה, בארצות הברית ובמידה מסוימת גם בגרמניה, האיצה את השינויים בתפקידיהן של נשים בתנועות דתיות ליברליות באותן מדינות, במיוחד למן הרבע האחרון של המאה ה-20. מרגע שנוסדה התנועה הרפורמית בגרמניה של המאה ה-19, מעמדן של נשים היה בעיני חבריה אחד האתגרים שהציבה המודרניות בפני היהדות המסורתית. בבתי הכנסת הרפורמיים בארצות הברית התקיימה ישיבה מעורבת בספסלים משפחתיים כבר בשנות החמישים של המאה ה-19, מתוך מענה לצרכים חברתיים ולאו דווקא כצעד אידאולוגי. ככל הנראה, הפמיניזם לא היה גורם מרכזי בהחלטות להסמיך את הרבות הראשונות בעולם. עד שלב מאוחר יחסית במאה העשרים נמנעו מוסדות רפורמיים ברחבי העולם מההחלטה להסמיך נשים לרבנות. בשנת 1972 הייתה סאלי פריסנד האישה הראשונה בארצות הברית שהוסמכה לרבה מטעם ההיברו יוניון קולג'. מכללת מכון ליאו בק בלונדון, המכשירה רבנים הן לתנועה הליברלית והן לתנועה הרפורמית, הסמיכה בשנת 1975 את ג'קלין טאביק לרבה הראשונה באירופה לאחר השואה. הנשים בתנועה הרפורמית, ששאבו את השראתן מרעיונות פמיניסטיים, הן שהובילו את המאבק להכרה רחבה יותר של נשים כמנהיגות לא מוסמכות. כפי שציינה קרלה גולדמן (Karla Goldman), נוכחותן הקבועה של הדמויות המרכזיות בפדרציה הלאומית של ארגוני נשים בבתי הכנסת בארצות הברית, וכן פעילויותיהן בשם קהילותיהן ובשם התנועה כולה, הקנו משנה תוקף לדרישתן לאפשר לנשים להשתתף בהנהגה הרוחנית. השפעת הפמיניזם על היהדות הרפורמית ניכרה בבירור רק משנתקבלה ההחלטה להסמיך אישה לרבנות. בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה העשרים ניצבו בפני התנועה הרפורמית אתגרים חדשים. תנועות יהודיות ליברליות תמכו ברעיון של שוויון מגדרי, אך בפועל רק פעילות פמיניסטיות נאבקו, כאמור, ביעילות ובמרץ למען מינוי נשים לתפקידי רבות וחזניות ולעמדות מפתח בבתי הכנסת. המסר של הפמיניסטיות היהודיות - כלומר, הפמיניסטיות שבחרו לפנות אל הקהילה היהודית - התקבל באהדה בקרב החברים בבתי הכנסת הרפורמיים. אנשי התנועה הרפורמית התייחסו למסר זה כאל קריאה לצדק. בהתאם לכך, לטענת מובילות הזרם בתנועה הרפורמית, תובנות פמיניסטיות אינן מיטיבות עם נשים בלבד, אלא משרתות את הקהילה היהודית כולה. השאיפה להשגת גישה שווה לנשים למשרות במרחב הציבורי היהודי לא הוגשמה במלואה. עם זאת, נוכחותן של מאות רבות של נשים, שמרביתן הוסמכו על ידי מוסדות רפורמיים, ליברליים וקונסטרוקטיביים, וכן נוכחותן של חזניות למן שנת 1975, שינו את פני הזרמים הללו ביהדות ברחבי העולם, וערערו את בלעדיותם של גברים ברבנות, חזנות ובתפקיד שליח ציבור. כחלק מהפמיניזם הלא-אורתודוקסי התגבשה ליטורגיה המתחשבת במגדר, תוך פרשנות חדשה של טקסטים מסורתיים, יצירת מדרש נשים וטקסים חדשים לציון רגעים חשובים. הרבה הרפורמית אליז גולדשטיין (Elyse Goldstein) ערכה ופרסמה כתבים העוסקים בקריאה פמיניסטית של התורה ובפרשנות ההפטרות; בתפילה הרפורמית מוזכרות שמותיהן של גיבורות מקראיות כמו מרים, רות, דבורה, בנות צלפחד, ארבע האימהות, אביגיל ואסתר המלכה, וכך מתוקן חוסר האיזון המגדרי ביהדות המסורתית; כן חוברה כתובה שוויונית, בנוסף לטקס חתונה לא-אורתודוקסי (החסר תוקף משפטי בישראל). הסידורים הקונסרבטיביים של מוריס סילברמן (Morris Silverman) והרב מיכאל גרץ שינו את המילים המסורתיות בברכות השחר מ'שלא עשני אישה', ל'איש/אשה, ישראל וחופשי'. לטענת התומכות במשנה הפוסט־מגדרית, בראשן רחל אדלר, ג'ודית פלאסקו (Judith Plaskow) ומרתה אקלסברג (Martha Ackelsberg), עצם החינוך למוסד הנישואין המסורתי של איש ואישה הוא תופעה דכאנית־פטריארכלית שיש לחדול ממנה. השפעה ופעילות של הפמיניזם הדתי לימוד תורה לימוד תורה נחשב כמצווה החשובה ביותר, שבמשך דורות הייתה מוגבלת, ולעיתים אף חסומה, בפני נשים. הכוונת נשים ללימוד תורה, שהיה באופן מסורתי נחלתם של גברים – ופתיחת מדרשות תורניות לנשים כדוגמת מדרשת הרובע, לינדנבאום, נשמת, מתן ומגדל עֹז, משנים את הנורמות המסורתיות. נשים לומדות ומלמדות תורה, באקדמיה ובמוסדות נוספים. בשנת 2020 נפתחה בגוש עציון ישיבה גבוהה לנשים - דרישה. תפילה במגזר הדתי-ליברלי והקונסרבטיבי התפתחו עם השנים קבוצות תפילה נפרדות לנשים. בייחוד בולט הדבר בהתכנסות לצורך קריאת מגילת אסתר. ישנן קבוצות שבהן נשים קוראות בתורה מדי שבת. כמו כן, נפתחו "מניינים שיתופיים" ובהם נשים לוקחות חלק משמעותי בתפילה, כדוגמת קהילת שירה חדשה בירושלים. תפקידים בציבור הדתי גם במעמדן של נשים בעולם המשפט חל שינוי. העיסוק של טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים נפתח בפני נשים, לאחר מסלול לימודים במסגרת המכון להכשרת טוענות בית דין. נשים שהוכשרו לכך במדרשת נשמת משמשות יועצות הלכה בתחום טהרת המשפחה, ומהוות כתובת נשית לשאלות הלכתיות בנושאים הקשורים לנשים. באוגוסט 2018 מונתה לראשונה אישה לתפקיד עוזרת משפטית בבית הדין הרבני. נשים השתלבו גם במועצות דתיות, לאחר המאבק הממושך שניהלה לאה שקדיאל באמצעות האגודה לזכויות האזרח. בסוף 2004 מונתה עורכת הדין סמדר גרוס לעמוד בראשות המועצה הדתית כפר סבא מטעם המפד"ל. המהלך נתקל בהתנגדות מצד אישי ציבור ורבנים, שחלקם הוציאו פסקי הלכה נגד מינויה. אחת ההתנגדויות הבולטות נבעה מכך שגברת גרוס אינה חובשת כיסוי ראש, דבר העומד בסתירה להלכה האורתודוקסית. עגינות כיום, מועלות הצעות שונות לפתרון בעיית העגונות ומסורבות הגט. לעיתים בעלים מוכנים לתת גט רק בתנאי שיקבלו תשלום נכבד מצד האישה, ואילו הדיינים נמנעים מלחייב את הבעלים לגט מחשש לגט מעושה. האורתודוקסיה המודרנית באמריקה שמה דגש מיוחד על עניין זה. ישנה קואליציה של 12 ארגונים שונים העוסקים בבעיית העגונות ומסורבות הגט לעומת אפס ארגונים העוסקים בבעיית הגברים העגונים ומסורבי הגט. נקודות ציון במאבקים משפטיים השיח המשפטי בנושא זה מרוכז במאבקו של הזרם הדתי-ליברלי בזרם השמרני-אורתודוקסי על שוויון ייצוגי ומעשי (בניגוד לשוויון מעמדי) של נשים בפרקטיקות הדתיות השונות. בעקבות עתירה לבג"ץ של ליאת בר ורבקה לוביץ', פסק בית המשפט העליון ב-2006 כי לחברה קדישא אסור לכפות הפרדה בין המינים בבתי עלמין, וחובתה לאפשר לנשים להספיד. עם זאת, פסיקת בית המשפט לא נתמכה על ידי משרד הדתות עד לשנת 2012, כאשר מועצת הרבנים הראשית של ישראל קבעה כי נשים יכולות להספיד בלוויות, אך על רב הקהילה להחליט על כל מקרה לגופו. בשנת 2013 הבטיחה הרבנות הראשית לישראל להסיר את המכשולים המונעים מנשים לעבוד כמפקחות במערכת הכשרות הממשלתית, וארגון "אמונה" הכריז על קורס הסמכה ראשון לפיקוח לנשים בישראל. במאי 2013, בעקבות מאבק של קבוצת נשות הכותל, פסק שופט כי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2003, האוסרת על נשים לקרוא בתורה או להתעטף בטליתות ברחבת הכותל המערבי, פורשה שלא כהלכה וכי אין איסור חוקי על תפילה שכזו. ב-2016 בג"ץ פסל את הדרישה שמנהל בתי הדין הרבניים יהיה מוכשר לדיינות או לרבנות עיר, והעניק למשרד המשפטים 30 יום לגיבוש תקנות שיאפשרו לנשים להתחרות על התפקיד באופן שווה לגברים. באוגוסט 2018 מונתה אישה ראשונה כיועצת משפטית לבית דין רבני. פורום תקנה הוא פורום של אישי ציבור מהמגזר האורתודוקסי העוסק במתן עזרה, סיוע וליווי לנשים שהוטרדו מינית במוסדות חינוך ובמוסדות ציבור, גיבוש והחדרת קוד אתי למניעת הטרדות מיניות במוסדות דתיים, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בידי אישי ציבור ורבנים, ובהתאם לדרישת החוק למניעת הטרדה מינית במדינת ישראל. גם "אמונה" ו"קולך" הם ארגוני נשים דתיות העוסקים בכך. יחס ההנהגה הדתית הפמיניזם הדתי נתקל בתחילתו בהתנגדות של חלק גדול מהרבנים בישראל. עם השנים, התפזר הפמיניזם הדתי לתת זרמים רבים, חלקם ליברלים וחלקם שמרניים. כך למשל טענה ד"ר תמר אלאור, כי "הרדיקלי הפך נורמלי", ומעשים שנחשבו ל"פמיניזם קיצוני" נראים היום נורמטיביים בקרב חלק מן הציבור הדתי-ליברלי. מנגד בזרמים השמרניים, מתעקשים לעגן את ההלכה, ולמצוא מקום לפמיניזם בתוך גבולותיה, כפי שאומר הרב שלמה אבינר: "הכל תלוי בגישה. אם אשה מאמינה שמשה אמת ותורתו אמת, כל תורה שבכתב וכל תורה שבעל פה, עד הסעיף האחרון, מאמינה שד' פטר אותה ממצווה מסוימת בחכמתו, אך השאיר לה פתח לעשות אם רצונה בכך - הרי יש לה שכר. אבל אם היא חושבת שהזמנים השתנו, ויש לה תרעומת נגד התורה שכבר אינה מתאימה ולכן יש צורך לשדרג אותה – הרי זו כפירה". ולכן, "קדושה כן. נבואה – כן. שייכות לתורה ומצוות – כן. כבוד הדדי – כן. שינויים במנהגי ישראל הקדושים – לא". רבנים בציונות הדתית יזמו את הקמתו של ארגון "בנין שלם", העוסק בין היתר בהעברת שיעורי תורה לנשים ותומך בשמירה על התפקודים המסורתיים של האישה, על ידי העצמתם וחיזוקם. יש רבנים שיזמו מהלכים נגד ארגון "קולך", כמו הרב מרדכי אליהו, שקרא לא להכניס לבתי הכנסת את דפי פרשת השבוע של הארגון, כיוון שלדעתו הם מביאים לזלזול בדברי חז"ל. מנגד יש המעודדים את השינויים בתפקיד המסורתי של האישה. אחד הבולטים שבהם הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, שאף היה מעורב במסגרת מוסדות "אור תורה" בפיתוחה של מדרשת לינדנבאום, במערכת ההכשרה לטוענות רבניות ובעמותת "יד לאישה", המעניקה סיוע משפטי לעגונות ומסורבות גט. הרב ריסקין אישר הקמת מנייני תפילה לנשים ביישובו ושילב נשים במועצה הדתית ובהשגחת כשרות. הוא אינו רואה בעיה הלכתית בשילוב נשים בפסיקה, כולל כהונת נשים כדיינות. ארגונים שב"ל - חינוך לסובלנות בציבור הדתי חכמת נשים ארכיון הנשים היהודיות יד לאישה קולך מדרשת באר מדרשת לינדנבאום מרכז צדק לנשים בית הלל - הנהגה תורנית קשובה מתן - מכון תורני לנשים ראו גם מעמד האישה ביהדות מדרשה תורנית לנשים לקריאה נוספת וינרוט, אבי, פמיניזם ויהדות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001 צרפתי, אורלי ודליה לירן-אלפר (2010), ברוך שלא עשני אשה? ניצני שיח נשי-פמיניסטי בעיתונות החרדית המסחרית, קשר, כתב עת לתולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי, 40, 126–138 קהת, חנה, פמיניזם ויהדות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008 רוס, תמר, ארמון התורה ממעל לה - על אורתודוקסיה ופמיניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007 רוס תמר, "תאולוגיה אורתודוקסית ופמיניזם", דעות גיליון 1, ניסן תשנ"ח אפריל 1998 רידר אינדורסקי, אסתי, ושאינן נראות: פמיניזם חרדי - המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות", הוצאת פרדס, 2018 ארצי סרור חן, הדתיות החדשות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018 קישורים חיצוניים יאיר שלג, , 25 באוגוסט 2011 הרב שלמה אבינר, פמיניזם הלכתי, באתר עטרת כהנים גלעד סרי לוי, נשים לימוד תורה והבניה חברתית, פורסם בעיתון "הצופה" שיחה בין תמר רוס וישעיהו ליבוביץ בהנחיית יונה הדרי רמג' עירית קורן, האם החברה הדתית תצליח להכיל את השינוי הפמיניסטי, באתר ארץ אחרת, 30 בנובמבר 2004 חמישה שיעורים מצולמים על יהדות ופמיניזם, הרב אמנון דוקוב, באתר ישיבת עתניאל פרזיגר, אדם, "פמיניזם, מינות וגבולות האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית", מתוך: רוח חדשה בארמון התורה, ספר יובל לכבוד תמר רוס, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח רונית עיר שי, צדק מגדרי - תיקון עולם, באתר מקור ראשון, 23 בינואר 2019 הרב אמנון דוקוב, הביקורת על הפמיניזם תאפשר את התפתחותו (תגובה למאמר של עיר שי), באתר מקור ראשון, 5 בפברואר 2019 רבקה לוביץ, פמיניזם דתי כתיקון עולם, חוברת של ארגון קולך, הופצה בסוכות תש"ף חנה קהת, פמיניזם ויהדות, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל \| היחסים המסוכסכים בין דת ופמיניזם \|מעמד האישה במסורת היהודית \| מהו פמיניזם דתי? \| נשים בקאנון היהודי \| נשים לומדות תורה \| פמיניזם והלכה \| נשים במרחב הציבורי הדתי \| טקסי חיים ומצוות \| פמיניזם ומנהיגות דתית \| דיני אישות \| מסורבות גט \| פמיניזם דתי היום \| החוויה הדתית, החוויה הנשית \| יוני 2007 הערות שוליים * דתי	2024-07-30T07:27:29
זווית	בגאומטריה, זווית היא כל אחד משני חלקי המישור הסגורים המוגבלים על ידי שתי קרניים שיש להן נקודת קצה משותפת. לשם המחשה, מקובל לדמות את המישור לעיגול, ואת שתי הקרניים לשניים מרדיוסיו. על פי דימוי זה, הזווית היא גזרת העיגול המוגבלת על ידי שני רדיוסים. קרני הזווית, או הרדיוסים המגבילים אותה, מכונים שוקי הזווית. נקודת הקצה המשותפת לשתי השוקיים, נקראת קדקוד הזווית. סימון זוויות נעשה, בדרך כלל, באמצעות אותיות האלפבית היווני. זווית בין שתי עקומות במישור שנחתכות זו עם זו, היא הזווית בין המשיקים לעקומות, בנקודת החיתוך. במרחב התלת-ממדי, זווית בין מישורים נחתכים, היא הזווית הנוצרת בין שני ישרים השוכנים בשני המישורים, והמאונכים לקו החיתוך של המישורים, בנקודה כלשהי. הזווית בין שתי קשתות על פני כדור היא הזווית בין המישורים המכילים אותן. גודל הזווית בשם זווית מכנים גם את גודלה של הזווית, שהוא גודל חסר ממד. על פי ההגדרה המקורית, גודל הזווית, הוא חלק המישור המוגבל על ידי שתי שוקיה. כך למשל, במקרה בו שתי שוקי זווית מתלכדות, אחת מהזוויות המתקבלות שווה ל-0, ואילו השנייה שווה ל-1 (זווית שלמה). בשימושים מתמטיים, גודל הזווית מוגדר על ידי היחס בין הקשת המוגבלת על ידי שוקי הזווית, לבין אורך השוק עצמה (רדיוס הקשת). יחידת המידה בשיטה זו היא הרדיאן. לפי שיטה זו גודל הזווית השלמה הוא רדיאנים. בשימושים שאינם מתמטיים, מקובלת הגדרה המבוססת על חלוקת המעגל ל-360 גזרות מעגל שוות. כל יחידה כזו קרויה מעלה. הסמל המקובל לציון יחידה זו הוא סימן כתב עילי בצורת עיגול (°). ניתן להגדיר את גודל הזווית גם במושגים של סיבוב. על פי הגדרה זו, הזווית השלמה מקבילה לסיבוב מלא של קרן או של קטע סביב נקודת הקצה שלהם, וגודלן של זוויות שהן קטנות מזווית שלמה, מוגדר על ידי חלקי סיבוב. למדידה מקורבת של זווית משמש מד זווית – מכשיר מדידה דמוי חצי עיגול, או עיגול שלם, שעליו שנתות עם סימון גודלי הזוויות. מדידה מדויקת יותר יכולה להיעשות באמצעות מד-זווית אלקטרו-מכני. סוגי זוויות זווית בודדת ממוזער\|300px\|סוגי זוויות זווית מנוונת – זווית בת 0°. זווית חדה – זווית קטנה מזווית ישרה (וגדולה מ-0°). זווית ישרה – רבע מזווית שלמה. זווית בת 90°. כל אחת משוקי הזווית היא אנך לצלע השנייה. זווית קהה – זווית גדולה מזווית ישרה וקטנה מזווית שטוחה. זווית שטוחה – מחצית מזווית שלמה. זווית בת 180°. שני שוקי הזווית מונחים על ישר אחד. זווית נִישָּׂאָה – זווית גדולה מזווית שטוחה אך קטנה מזווית שלמה. זווית שלמה – זווית בת 360°. שתי שוקי הזווית מתלכדות זו עם זו. זוגות של זוויות ממוזער\|150px\| צמדי הזוויות A ו-C, C ו-B, B ו-D, D ו-A, הם זוגות של זוויות צמודות. צמדי הזוויות A ו-C ,B ו-D, הם זוגות של זוויות קדקודיות זוויות בין שני ישרים נחתכים שני ישרים נחתכים יוצרים ארבע זוויות שיש להן קדקוד משותף (נקודת החיתוך של הישרים). ניתן למיין זוויות אלו לשני סוגים של זוגות זוויות: זוויות צמודות – זוג זוויות שיש להן שוק משותפת. שתי השוקיים שאינן משותפות יוצרות זווית שטוחה (המהווה למעשה את אחד הישרים הנחתכים) סכומן של זוויות צמודות שווה ל-180 מעלות ( ברדיאנים). לעיתים מכונות זוויות אלו זוויות משלימות (Supplementary angles). שני ישרים נחתכים יוצרים ארבעה זוגות של זוויות צמודות. זוויות קודקודיות – שתיים מארבע הזוויות הנוצרות על ידי שני ישרים נחתכים, שאין להן שוקיים משותפות. לזוויות קדקודיות יש קדקוד משותף וממנו נגזר שמן. שני ישרים נחתכים יוצרים שני זוגות של זוויות קדקודיות. זוויות קודקודיות שוות זו לזו, וזאת ניתן להוכיח באמצעות המשפט לפיו סכום זוויות צמודות על ישר הוא 180 מעלות. מכיוון שלכל אחת מהזוויות הקודקודיות זווית משלימה משותפת, כל אחת מהן משלימה אותה ל-180 מעלות, ומכאן שהן שוות. בתרשים, זוויות A ו-B הן זוג זוויות קודקודיות, והן שוות זו לזו. כך גם זוויות C ו-D. זוויות בין שני ישרים וישר החותך אותם שמאל\|ממוזער\|250px\|שני ישרים וישר החותך אותם. α ו-α1 הן זוויות מתאימות. α ו-δ1 הן זוויות חד-צדדיות פנימיות; δ ו-α1 הן זוויות חד-צדדיות חיצוניות. α ו-γ1 הן זוויות מתחלפות פנימיות; γ ו-α1 הן זוויות מתחלפות חיצוניות. שני ישרים וישר החותך אותם יוצרים שמונה זוויות. ניתן למיין זוויות אלו לשלושה סוגים של זוגות זוויות: זוויות מתאימות – זוג זוויות הנמצאות באותו צד של הישר החותך ובאותו מקום ביחס לשני הישרים הנחתכים (מעל הקו הישר או מתחת הקו הישר). זוויות מתאימות בין ישרים מקבילים שוות זו לזו בגודלן. זוויות חד-צדדיות – זוג זוויות מאותו צד של הישר החותך, הנמצאות שתיהן בין שני הישרים (פנימיות), או שתיהן מחוץ לשני הישרים (חיצוניות). סכום זוויות חד-צדדיות בין ישרים מקבילים הוא 180° (כמו זווית שטוחה). זוויות מתחלפות – זוג זוויות משני צדי הישר החותך, הנמצאות שתיהן בין שני הישרים (פנימיות), או שתיהן מחוץ לשני הישרים (חיצוניות). זוויות מתחלפות בין ישרים מקבילים שוות זו לזו בגודלן. מרכז\|ממוזער\|350px\|צמדי הזוויות המסומנות בירוק ובצהוב הם זוגות של זוויות מתחלפות (פנימיות וחיצוניות). צמדי הזוויות המסומנות באדום ובכחול הם זוגות של זוויות מתאימות. צמדי הזוויות המסומנות בכתום ובוורוד הם זוגות של זוויות חד-צדדיות (פנימיות וחיצוניות). זוויות במצולעים שמאל\|ממוזער\|150px\|זוגות הזוויות המסומנות בצבע זהה הן זוויות נגדיות. זוגות זוויות שצבען שונה הן זוויות סמוכות. שמאל\|ממוזער\|300px\|זוויות בסיס במשולש ובטרפז שווי שוקיים. זוויות נגדיות במרובע הן זוג זוויות פנימיות של המרובע שאין להן שוק משותפת. במרובע ישנן שני זוגות זוויות כאלה. זוויות נגדיות במקבילית (ולכן גם במעוין, מלבן וריבוע) שוות זו לזו. זוויות סמוכות במרובע הן זוג זוויות פנימיות של המרובע שיש להן שוק משותפת. במרובע ישנן ארבעה זוגות זוויות כאלה. סכומן של זוויות סמוכות במקבילית שווה ל-180 מעלות. זוויות בסיס במשולש שווה-שוקיים הן זוויות שנמצאות מול השוקיים השוות. בטרפז שווה-שוקיים ישנן שני זוגות של זוויות כאלו: זוג זוויות סמוכות שהבסיס הגדול הוא שוק משותפת שלהן, וזוג זוויות סמוכות שהבסיס הקטן הוא שוק משותפת שלהן. זוויות הבסיס במשולש ובטרפז שווי שוקיים שוות זו לזו. זווית חיצונית למצולע קמור היא כל אחת מהזווית הצמודות לאחת מהזוויות הפנימיות של המצולע. זווית חיצונית למשולש שווה לסכום הזוויות שאינן צמודות לה. סכום הזוויות החיצוניות במצולע קמור הוא 360 מעלות. בעיות הקשורות בזוויות חצייה של זווית (כלומר חלוקתה לשתי זוויות שוות זו לזו), באמצעות סרגל ומחוגה בלבד, היא בעיית בנייה פשוטה ביותר. טריסקציה של זווית, כלומר חלוקתה לשלוש זוויות שוות, התגלתה כבעיה קשה ביותר. אף שהבעיה הוצגה כבר ביוון העתיקה, הרי שרק במאה ה-19 נמצאה הוכחה שלבעיה זו אין פתרון. על זוויות במצולע ראו בערך מצולע. הפונקציות הטריגונומטריות הן פונקציות הפועלות על זוויות. הטריגונומטריה, העוסקת בפונקציות אלה, כוללת משפטים רבים העוסקים בקשרים בין זוויות שונות. ראו גם זווית דו-מישור קישורים חיצוניים הסבר על זוויות – מתוך המילון לגאומטריה של משרד החינוך למה יש 360 מעלות במעגל?, באתר אלכסון סוגי זוויות: קהה, חדה, ישרה, שטוחה, נישאה, באתר לרגו זוויות קודקודיות, אתר לרגו זוויות מתחלפות, מתאימות, קודקודיות וצמודות, באתר לרגו הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:גאומטריה	2024-08-09T10:05:34
מדד גליקמי	thumbnail\|גרף המתאר את רמת הגלוקוז והאינסולין (אדום וכחול בהתאמה) בדם, לאורך היום בו נאכלו שלוש ארוחות. מדד גליקמי, ערך גליקמי או אינדקס גליקמי (באנגלית: Glycemic index, בר"ת: GI) הוא מערכת דירוג לפחמימות המבוססת על השפעתן על רמת הגלוקוז בדם, שהומצאה על ידי ד"ר דייוויד ג'. ג'נקינס ב-1981. הפחמימות שמתפרקות במהירות ובקלות במהלך תהליך העיכול, והשפעתן על רמת הגלוקוז בדם היא מהירה וחדה, הן בעלות הערכים הגליקמיים הגבוהים ביותר. פחמימות שמתפרקות לאט, ומשחררות גלוקוז באופן הדרגתי למערכת הדם, הן בעלות מדד גליקמי נמוך. כדי לקבל מדד גליקמי עבור מזונות שונים, מחשבים את השפעתם על הגלוקוז בדם בהשוואה למזון שנבחר כבסיס להשוואה. פרסומים מדעיים נוטים להשתמש בגלוקוז כבסיס להשוואה, ולכן לגלוקוז מדד גליקמי של 100. יש לכך יתרון של יכולת השוואה פשוטה. בדרך כלל מפרשים מדדים גליקמיים באופן הבא: מדד נמוך: מדד גליקמי נמוך מ-55 מדד בינוני: מדד גליקמי בין 55 ל-69 מדד גבוה: מדד גליקמי גבוה מ-70 פקטורים המשפיעים על המדד יכולת קרישת העמילנים כליאה פיזית של הפחמימות רמת עמילוז גבוהה יחסית לעמילופקטין גודל החלקיק המכיל את הפחמימות צמיגות הסיבים התזונתיים כמות הסוכר השולחני חומציות המזון כמות השומנים במזון למאכלים מלאים (קמח מלא, סובין) ולמאכלים המכילים סיבים תזונתיים יש מדד גליקמי נמוך מזה של מקביליהם המזוקקים. המדד הגליקמי של לחם לבן יכול להשתנות בהתאם לסוג הקמח והטחינה. בישול יתר של פסטה מעלה את המדד הגליקמי שלה. נוכחות של שומן או סיבים תזונתיים יכולה לעכב את עיבוד הפחמימות, ובכך להקטין את המדד הגליקמי. חשיבותו של המדד הגליקמי מזון בעל מדד גליקמי נמוך משחרר את האנרגיה לגוף באופן איטי וקבוע ומומלץ לחולי סוכרת, לבעלי משקל עודף ולאתלטים העוסקים בסיבולת. מזון בעל מדד גליקמי גבוה גורם לעלייה מהירה וחדה ברמת הסוכר בדם, ולכן מסוכן לחולי סוכרת. אצל אנשים בעלי לבלב תקין, שאינם חולי סוכרת, עלייה מהירה וחדה של רמת הסוכר בדם גורמת לעלייה חדה ברמת האינסולין בדם, דבר שעלול לגרור השמנה ומחלות אחרות. עם זאת, המדד הגליקמי אינו חזות הכול, וישנם מזונות בעלי מדד גליקמי נמוך שהם דווקא מזיקים. למשל פרוקטוז (סוכר פירות) הוא סוכר בעל מדד גליקמי נמוך, אבל הוא גורם לכבד לפתח תנגודת לאינסולין (סוכרת סוג 2) וכן לעליה במשקל ולהפרעות בכולסטרול בדם. במחקר אומניקרב (OmniCarb) שבדק השפעת תזונה עם מדד גליקמי נמוך לא נמצאה השפעה על גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם. עומס גליקמי צורה אפקטיבית לדעת כמה משפיע מזון מסוים בזמן ארוחה, הוא על ידי חישוב העומס הגליקמי. העומס הגליקמי מחושב על ידי הכפלת האינדקס הגליקמי של המזון, בכמות הפחמימות למנה, וחלוקה המכפלה ב-100. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פיזיולוגיה קטגוריה:תזונה גליקמי	2022-07-14T17:31:12
תנור מיקרוגל	שמאל\|ממוזער\|250px\|תנור מיקרוגל ממוזער\|250px\|תנורי מיקרוגל שונים ממוזער\|250px\|פופקורן שחומם זמן רב מדי במיקרוגל ממוזער\|קולות של תנור מיקרוגל תנור מיקְרוֹגַל (ובשפה המדוברת: מיקרוגל, תנור מיקרו או מיקרו) הוא מכשיר חשמל למטבח המייצר קרינה אלקטרומגנטית בתדר מיקרוגל לצורך חימום או בישול מזון. ברוב תנורי המיקרוגל אורך הגל של הקרינה הוא 12.24 ס"מ. היסטוריה את הרעיון להשתמש בגלי מיקרו לבישול מזון הגה פרסי ספנסר במהלך עבודתו בחברת ריית'יאון בבניית מכשירי מכ"ם. באחד הימים, במהלך העבודה על שפופרת מגנטרון במכשיר מכ"ם פעיל, חש לפתע כי חטיף שוקולד שהיה מונח בכיסו ניתך. פרסי, שהיו באמתחתו כ־120 פטנטים, היה מנוסה בתחום ההמצאות והבין מיד מה אירע. פריט המזון הראשון שהוכן בכוונה תחילה באמצעות תנור מיקרוגל היה פופקורן, והשני היה ביצה, שהתפוצצה בפניו של אחד הנסייניםThe History Of The Microwave Oven. בשנת 1945 רשמה חברת ריית'יאון פטנט על תהליך הבישול בגלי מיקרוUS patent 2495429, ובשנת 1947 נבנה תנור המיקרוגל המסחרי הראשון. גובהו היה כ־1.8 מטרים, ומשקלו 340 קילוגרםMicrowave Oven (smecc.org). הוא קורר באמצעות מים והספקו היה 3,000 ואט, פי שלושה בערך מההספק המקובל של תנורי מיקרו. ההשקעה בתנורי מיקרוגל התגלתה כמוצלחת כל כך, עד שחברת ריית'יאון קנתה לבסוף את חברת אמנה על מנת לייצר סדרת מוצרי מטבח מקיפהhttp://heatingandairwholesale.com/a-brief-history-of-amana-corporation/. מספר חברות נוספות הצטרפו לשוק תנורי המיקרוגל, ובמשך תקופה מסוימת השחקניות הבולטות בשוק היו חברות מהסקטור הביטחוני, שהיו בעלות הניסיון הרב ביותר עם מגנטרונים. בשנות ה-60 נעשו ניסיונות לשלב מכשירי מיקרוגל עם מקררים לייצור מכונות אוטומטיות לאספקת מזון, כמו מכונת נקניקיות אוטומטית. בשנת 1969 תואר מצב שוק תנורי המיקרוגל במעריב: בתחילת שנות השבעים הטכנולוגיה הבשילה, ומחירי התנורים ירדו מאוד. תנורי המיקרו, שנמצאו קודם לכן רק במטבחים תעשייתיים גדולים, הפכו לנפוצים ברוב המטבחים הביתיים בעולם המערבי. הירידה במחירם של מיקרו-מעבדים סייעה להתקין בתנורי המיקרו לוחות בקרה אלקטרוניים. לפי דיווח הניו יורק טיימס בשנת 2020 חברת מידאה היא היצרנית הגדולה ביותר של תנורי מיקרוגל ומוכרת אותם עבור מספר מותגים גדולים, כולל טושיבה, ווירפול ועוד רביםMcCabe, Liam; Sullivan, Michael (20 May 2020). "The Best Microwave". Wirecutter. The New York Times. . ישראל תנורי המיקרוגל נכנסו לישראל בסוף שנות ה-70 ובעיתונות עלה לדיון מידת הבטיחות שלהם. בתחילת 1983 עדיין נחשב המיקרוגל למוצר מותרות לבתים "שכבר יש בהם וידאו". בסקירה מספטמבר 1986 תואר תנור המיקרוגל כלהיט שמחירו נע בין 720 ל-2,200 ש"ח. תיאור תנור מיקרוגל עשוי מהרכיבים הבאים: שנאי מתח גבוה וזרם ישר למגנטרון (בחלק מתנורי המיקרוגל, יש ממיר מתח חשמלי אלקטרוני [או מה שנקרא לעיתים קרובות "Inverter"]) מגנטרון (שפופרת ריק המחוללת קרינה אלקטרומגנטית בתדר מיקרוגל) מעגל בקרה למגנטרון (לרוב בצירוף מיקרובקר) גלבו המוליך את הגלים מהמגנטרון לתא הבישול מפזר קרינה תא בישול תנור המיקרוגל מעביר דרך המזון קרינה אלקטרומגנטית, לרוב בתדר של 2450 מגה-הרץ (אורך גל של 12.24 סנטימטר). מים, שומן ומולקולות סוכר במזון בולעות אנרגיה מאלומת גלי המיקרו בתהליך של חימום דיאלקטרי. לרוב המולקולות דיפול חשמלי, כלומר יש להן קוטב אחד בעל מטען חשמלי חיובי וקוטב אחד בעל מטען שלילי. כתוצאה מכך, מתרחשת רוטציה של מולקולות תחת השפעת רכיב השדה החשמלי בקרינה האלקטרומגנטית, תנועה המתבטאת כחום. חימום בעזרת גלי מיקרו הוא יעיל בעיקר על מים נוזלים, ובעל יעילות פחותה בהרבה על שומנים, סוכרים וקרח. הסבר נפוץ אך שגוי של חימום באמצעות גלי מיקרו הוא כתוצאה של תהודה של מולקולות המים. תהליך זה מתרחש רק בתדרים גבוהים בהרבה, בתחום עשרות הג'יגה-הרץ ולא בתדרי המיקרו. תא החימום עצמו הוא כלוב פאראדיי המונע את בריחת הקרינה אל מחוץ לתנור. דלת התא עשויה לרוב זכוכית בה משולבת שבכה מוליכה המבטיחה את המיסוך. מכיוון שגודל החורים בשבכה קטן ביחס לאורך הגל של 12 סנטימטר, לא עוברת קרינת המיקרו דרך דלת התנור, בעוד שאור נראה יכול לעבור דרכה מאחר שאורך הגל שלו קצר בהרבה. יעילות תנור מיקרוגל לא מעביר את כל האנרגיה החשמלית לקרינת מיקרו. תנור ממוצע צורך כ־1,100 ואט, אבל מספק רק כ־700 ואט של הספק בצורת גלי מיקרו. שאר ההספק אובד בצורת חום בשפופרת המגנטרון, ומשם לחלל המטבח. רוב ההספק בצורת גלי מיקרו ישמש לחימום המזון שבתנור. אם אין בתנור מספיק מזון לקליטת האנרגיה, רכיב המגנטרון יקלוט את הקרינה החוזרת, והדבר עלול להביא להתחממות יתר של התנור. יתרונות השימוש במיקרוגל מהירות - זמן הבישול במיקרוגל הוא הקצר ביותר מבין שיטות הבישול, למהירות זו יתרונות נלווים רבים כגון: חיסכון באנרגיה ושמירה על הטעם. קלות התפעול - הבישול המהיר מונע גלישה והתייבשות של שאריות והכלים המיועדים לשימוש במיקרוגל קלים לניקוי. בטיחות וסכנות קרינת המיקרוגל היא קרינה בלתי מייננת ולכן איננה מסוגלת ליינן את מולקולות ה-DNA ולגרום לסרטן. מתכת במיקרוגל הגל האלקטרומגנטי שבמיקרוגל יכול לגרום להפרשי פוטנציאלים גבוהים בין אזורים שונים במתכת. עקב כך מתכות עלולות להתחמם במידה מסוכנת ואף לפלוט גיצים. מיקרוגל ריק כשמפעילים מיקרוגל ריק האנרגיה של הגל האלקטרומגנטי לא מתורגמת לחימום מזון, ולכן פוגעת במכשיר עצמו. חימום המזון המזון מחומם במשך פרק זמן קצר, ולכן החימום לא תמיד אחיד בכל חלקי המזון. לכך שני גורמים: פיזור לא אחיד של גלי המיקרו בתוך התנור, וקליטה שונה של האנרגיה בחלקי המזון השונים. בגורם הראשון מטפלים באמצעות רכיב מסתובב דמוי מאוורר המפנה את הקרינה לחלקי התנור השונים ובאמצעות מגש מסתובב עליו מונח המזון. בגורם השני יש לטפל באמצעות הנחה נכונה של המזון, בחישתו וכיסויו כך שיתקבל חימום אחיד יותר. כלים סגורים וביצים עלולים להתנפץ בתוך תנור מיקרוגל בשל לחץ קיטור הנבנה בתוכם. פריטי מזון המחוממים משך זמן ארוך מדי עלולים אף להתלקח. סכנת זיהום שימוש לקוי במזון עלול להיות מסוכן. המתנגדים לטכנולוגיית תנור המיקרוגל טוענים שהוא מעודד שימוש לקוי במזון, כיוון שהוא מעודד שימוש במזון שבושל, הוכנס לזמן רב מידי להקפאה או קירור לא מספיק וחומם שוב בתנור המיקרוגל. סכנה נדירה במקרים נדירים, מים המחוממים בתנור מיקרוגל ונתונים בתוך מכל בעל פני שטח חלקים וללא חספוס, עלולים לעבור חימום יתר ולהגיע לטמפרטורה הגבוהה בכמה מעלות מנקודת הרתיחה הרגילה, מבלי שירתחו. זאת בשל היעדר נקודות תחילת רתיחה בפני השטח של המכל או תנודות והפרעות אחרות שיכולות ליצור רתיחה. תהליך הרתיחה יתרחש בצורה פתאומית בכל נפח הנוזל כאשר מפעיל התנור יוציא את המכל מהתנור, ועלול לגרום לכוויות חמורות. קישורים חיצוניים שימוש נכון במיקרוגל – המלצות משרד הבריאות Is it safe to microwave food? - מאתר ה-BBC דורון פישלר, למה מיקרוגל לא מקרר?, בפודקאסט "התשובה" הערות שוליים מיקרוגל קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות קטגוריה:גלי מיקרו	2024-10-03T05:46:00
טובה (כלי נגינה)	200px\|שמאל\|ממוזער\|250px\|טובה בסי במול עם ארבעה שסתומים ישרים שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל טובה בפארק הגדול בפתח תקווה ממוזער\|טוּבָּה עתיקה משנת 1835 טוּבָּה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הטובה מפיקה את הצלילים הנמוכים ביותר במשפחת כלי הנשיפה מהמתכת בפרט, ובתזמורת בכלל, ומשמשת בדרך כלל לנגינת תפקידי בס. לטובה צליל רך יחסית לכלי נשיפה אחרים, וניתן לנגן בה בעוצמה רבה. הטובה המודרנית הומצאה בשנת 1835 בגרמניה, והחליפה במהירות כלי נשיפה נמוכים כהליקון, בומברדון, אופיקלאידה וסרפנט. לעיתים משמש השם "טובה" כשם כללי לכלי נשיפה נמוכים, במיוחד במוזיקה עתיקה. מקור השם הוא המילה הלטינית Tuba, שמשמעותה "חצוצרה". כך נקראה חצוצרה נטולת שסתומים ששימשה בצבא הרומי וכנראה דמתה לחצוצרת בארוק (ראו תמונה בקישורים חיצוניים). שמה של החצוצרה הרומאית בא מהמילה הלטינית לצינור - Tubus. מבנה הכלי הטובה עשויה פליז, המצופה לכה או כסף. צינור הטובה מתרחב בהדרגתיות מן הפייה ועד לפעמון. לטובה שלושה עד חמישה שסתומים, ולעיתים רחוקות אף שישה או שבעה, המשמשים להארכת הצינור ושינוי גובה הצליל. נגנים מקצועיים מנגנים בדרך כלל בטובה בעלת ארבעה שסתומים לפחות, בעוד טובות בעלות שלושה שסתומים משמשות בעיקר תלמידים וחובבים. שלושה שסתומים בשילובים שונים מאפשרים להפיק מכלי נשיפה ממתכת סולם כרומטי - כל צליל המשמש באופן מסורתי במוזיקה המערבית. השסתום הנוסף (הרביעי), הנקרא גם שסתום באס, או שסתום קוורטה, מאפשר להאריך את צנרת הטובה כדי לנגן צלילים הנמוכים בקוורטה. שימוש נוסף הוא העלמת בעיות כיוון (זיוף) בעזרת איצבועים חלופיים (שילובי שסתומים שונים המפיקים אותו צליל בכיוון מעט שונה). שסתומי הטובה יכולים להיות ישרים או סיבוביים. ימין\|ממוזער\|160px\|טובה עם שסתומים ישרים נגינה הנגינה בטובה מתבצעת בדרך כלל בישיבה בגלל משקלה הגדול. הנגן מניח את הכלי על ברכיו ומפעיל את השסתומים בעזרת יד ימינו. נגנים מרקע קלאסי נוהגים לשנות את אורכי הצינורות המחוברים לשסתומים בעזרת יד שמאל כדי לשפר את הכיוון של צלילים מסוימים. ישנם כלים הדורשים שימוש ביד שמאל להפעלת חלק מהשסתומים. במקרים בהם מתבקשת נגינה בעמידה, כמו בעת נגינת תפקיד סולו, נגינה כחלק מתזמורת צועדת, או בהופעות מוזיקה פופולרית, נהוג להשתמש ברצועה או מנשא ולבחור בטובה קלה וקטנה יחסית. מחוץ לעולם המוזיקה הקלאסית, מקובל הסוזאפון ככלי לנגינה בעמידה. תפקיד הטובה משמשת בסגנונות והרכבים מוזיקליים מגוונים: מוזיקה קלאסית תזמורתית וקאמרית, ג'אז, מוזיקה עממית, מארש, ואף בפאנק (Funk) ורוק. מוזיקה קלאסית בתזמורת הסימפונית, בה החלה את דרכה, יש בדרך כלל טובה אחת, המנגנת תפקידי בס, מתפקדת ככלי נשיפה בסקציה וככלי סולני. ריכרד וגנר (שהמציא גם טובה וגנריאנית) הרבה לכתוב לטובה, בין השאר במנגינת "Ride of the Valkyries"האזנה שצוטטה רבות בתרבות הפופולרית, כמו בסרט אפוקליפסה עכשיו. קונצ'רטי לטובה נכתבו בידי המלחינים המודרניים ראלף ווהן ויליאמס, אדוורד גרגסון (Edward Gregson), ג'ון ויליאמס, רוברט פלמינג (Robert Fleming) גרי קולשה (Gary Kulesha) ויוסף הורוביץ (Josef Horovitz). הטובה משמשת בהרכבים קאמריים, שהבולטים בהם הם רביעיית טובות האזנה וחמישיית כלי נשיפה ממתכת, הכוללת שתי חצוצרות, טרומבון, קרן יער וטובה. שמאל\|ממוזער\|170px\|"טובת הקלטה". הפעמון הפונה לפנים נועד להקל על קליטת הצליל באמצעי ההקלטה המוקדמים. ג'אז בתחילת המאה העשרים תפסה הטובה (או גרסתה הנוחה לנשיאה, הסוזאפון) מקום משמעותי בעולם הג'אז ככלי בס נייד וחזק שירש הז'אנר המתפתח מהתזמורות הצועדות. בהדרגה הוחלפה הטובה בקונטרבס, ונגנים רבים ניגנו בשני הכלים, בהתאם לנדרש. גם כיום מקובל להשתמש בטובה בנגינת דיקסילנד ג'אז. גם כשהלכה ונעלמה מנוף הג'אז המשיכה הטובה להחליף את הקונטרבס בהקלטות, מכיוון שציוד ההקלטה באותה תקופה לא היה יכול לקלוט את צלילו העדין והלא כיווני. באותו זמן פותחה ה"טובה להקלטה" (Recording Tuba), שפעמונה פנה לפנים כדי להקל לקלוט את צלילה. בשנות השלושים, עידן הסווינג, כבר לא הייתה הטובה כלי ג'אז מקובל. ממוזער\|300px\|ימין\|ה- Hot 8 תזמורת Second Line מניו-אורלינס, מנגנת בצעידה (נגן הסוזאפון באמצע התמונה) אחרי היעדרות של כשלושים שנים מהזרם המרכזי של הג'אז, בהן שימשה בעיקר בהרכבי דיקסילנד ג'אז, חזרה הטובה לבמה בעיבודיו של גיל אוונס, שמצא עניין בעושר התזמורי שהציעו לג'אז כלים המזוהים עם המסורת הקלאסית כקרן יער, בסון, אבוב, חליל צד וטובה. אוואנס השתמש בטובה באופן המושפע מהמסורת הקלאסית - לא ככלי בס רועם, אלא ככלי נשיפה בעל צליל עמוק, ששימש כחלק מחטיבת כלי הנשיפה וניגן קווים מלודיים בעלי אופי לירי ותפקידים הרמוניים. במקביל להתפתחויות בזרם המרכזי של הג'אז, היו תמיד הטובה או הסוזאפון כלי הבס בתזמורת כלי נשיפה בסגנון ה-Second Line, שנולד בניו-אורלינס ומאפיין אותה, אך נפוץ במקומות רבים בעולם. תזמורות אלה מנגנות באירועים משמחים, לוויות וקונצרטים. הסוזאפון משמש גם בתזמורות Shout Band, האופייניות לכנסיות השחורות בארצות הברית ומורכבות מטרומבונים רבים, בריטון תופים וסוזאפון. מוזיקה בלקנית בתזמורות כלי נשיפה בלקניות מקובל השימוש בסוג של טובה הנקרא הליקון. תזמורות נוער ותזמורות צועדות הטובה היא כלי הבס המקובל בתזמורות נוער, תזמורות כלי נשיפה, תזמורות צועדות כמו תזמורות קולג' ותזמורות משטרה וצבא, כמו תזמורת צה"ל. בניגוד להרכבים אחרים, בתזמורות אלו מקובל שיותר מנגן אחד מנגן בטובה. בתזמורות גדולות במיוחד יכולים להשתתף אפילו עשרות נגני טובה או סוזאפון. סוגים ממוזער\|180px\|שמאל\|הליקון טובות קונטרבס טובה בסי במול (BBb) היא הטובה הנפוצה ביותר, והיא משמשת נגנים חובבים ומקצועיים בסיטואציות מוזיקליות מגוונות. מקובלת מאוד בתזמורות כלי נשיפה. טובה בדו (CC) מקובלת בתזמורות קלאסיות, במיוחד בארצות הברית וכך גם בישראל. משמשת לעיתים גם לנגינה סולנית. טובות בס טובה במי במול משמשת גם היא בתזמורות כלי נשיפה, בעיקר באנגליה, בהן היא מנגנת אוקטבה גבוה יותר את תפקיד הטובה בסי במול או מנגנת תפקיד עצמאי. משמשת לעיתים גם ככלי סולני. טובה בפה משמשת נגנים מקצועיים לנגינה סולנית ולביצוע תפקידים גבוהים ביצירות תזמורתיות קלאסיות. השימוש בה נפוץ במיוחד בתזמורות גרמניות. טובה וגנריאנית ממוזער\|טובה וגנריאנית טובה וגנריאנית היא כלי נגינה נדיר, אשר משלב אלמנטים טוניים של קרן יער וטרומבון. הכלי הומצא על ידי ריכרד וגנר ונקרא על שמו. לראשונה נעשה בו שימוש במחזור האופרות טבעת הניבלונגים, ומאז השתמשו בו מלחינים רבים וביניהם ברוקנר בסימפוניה מספר 7 ומספר 8 שלו וריכרד שטראוס בסימפוניית האלפים. סוזאפון הסוזאפון הוא גרסה של הטובה העוטפת את גוף הנגן ויושבת על כתפו. כיום, הוא משמש בעיקר לנגינה בצעידה. רוב הסוזאפונים הם בסי במול. הליקון ההליקון הוא אביו של הסוזאפון. הוא קטן ממנו ועוטף גם הוא את גוף הנגן ויושב על כתפו. מקובל להשתמש בהליקון במזרח אירופה, ובפרט בתזמורות כלי נשיפה בלקניות. משפחת הטובה 244px269pxמימין לשמאל: טובת קונטרבס בסי במול, טובת בס במי במול, אופוניום, בריטון ואלט הורן. לכולם שסתומים ישרים. בדומה למשפחת הסקסופונים, השם 'טובה' משמש גם למשפחת כלים הבנויים באופן דומה לטובות שתוארו למעלה, אך מנעדם גבוה יותר. עם משפחה זו נמנים הכלים בסעיף הקודם, וכן הכלים הבאים: המלופון הנקרא לעיתים אלט אופוניום. האופוניום הדומה במנעדו לקרן הבריטון (בנוסף למנעד הבריטון, יכול לרדת עוד אוקטבה וקוורטה זכה מטה), אך מתאפיין בצליל רך ועמוק יותר. גרסה מוקדמת יותר של הכלי נקראה גם טובת טנור. הפלוגלהורן, הוא בעצם אופוניום אוקטבה מעלה (או טובה שתי אוקטבות מעלה). האופוניום והפלוגלהורן מיוצרים כמעט ללא יוצא מן הכלל בסי במול. המלופון, מיוצר על פי רוב בפה. המנעד המקסימלי של כל הכלים ממשפחת האופוניום (משפחת הטובה) ללא פלג'אולטים (צלילי צפצוף) הוא 4 אוקטבות וספטימה גדולה. הכלי קרן הבריטון, והכלי אלטהורן, אינם ממשפחת הטובות. שניהם שייכים למשפחת הקרנות. מנעד קיימים הבדלי מנעד בין הטובות השונות. קל יותר להפיק צלילים נמוכים במיוחד מטובה בסי במול או בדו, במיוחד אם צנרת הכלי רחבה; בהתאמה, קל יותר להפיק צלילים גבוהים מכלים קטנים כטובה בפה או במי במול. עם זאת, מנעד הנגינה תלוי מאוד בנגן ומיומנותו, יש נגנים המרחיבים את המנעד המקובל מעלה ומטה, בעוד נגנים חובבים רבים לא יוכלו להפיק מן הכלי את כל המנעד המקובל. טרנספוזיציה בניגוד לרוב כלי הנשיפה, טובות הבס והקונטרבס הן כלים ללא טרנספוזיציה, על נגן הטובה להכיר את האצבועים המתאימים לטובות השונות. בעוד בדרך כלל מעיד שם צליל הנלווה לשם הכלי על הטרנספוזיציה שלו, כמו במקרה של חצוצרה בסי במול או סקסופון במי במול, שם הצליל הנלווה לשמה של הטובה מעיד על הצליל הנמוך ביותר שהיא מפיקה ללא שימוש בשסתומים. אין מוסכמה גורפת בנוגע לטרנספוזיציה לאלטהורן, הבריטון והאופוניום, ותפקידים נכתבים עם או ללא טרנספוזיציה, בהתאם להחלטת המעבד או המלחין והמוסכמות באזורם או תחומם המוזיקלי. האזנה רביעיית הטובות סוטו ווצ'ה קטעים מתוך הקלטות בתחתית העמוד. Canadian Brass חמישיית כלי נשיפה ממתכת. בתחתית דף הפתיחה מימין ניתן לבחור בין מספר הקלטות מלאות. Ride of the Valkyries להאזנה בפרויקט גוטנברג. קישורים חיצוניים תבליט אבן ובו טובות רומאיות מתוך עמוד טראיאנוס. הערות שוליים קטגוריה:כלי נשיפה ממתכת קטגוריה:בס	2023-10-19T04:54:27
זברת הרים	ממוזער\|240px\|זברת הרים באטושה זברת הרים (שם מדעי: Equus zebra) היא מין של זברה גדולה ממשפחת הסוסיים. מין זה מחולק לשני תת-מינים: זברת הרים הכף (E. z. zebra) וזברת הרים הארטמן (E. z. hartmannae). תפוצה שני תת-המינים ממויינים אלופטרית, כלומר הם חיים באזורים גאוגרפיים נפרדים ולא חופפים: תת-המין הראשון נפוץ רק בדרום אפריקה, בעוד תת-המין השני נפוץ בחופיה של נמיביה ובדרום אנגולה. תפוצתם של שני תת-המינים מקוטעת במידה רבה. אנטומיה גודלה של זברת ההרים בינוני, וכיתר הזברות, היא מכוסה בפסים. אורך גופם (כולל הראש) של פרטים בוגרים מגיע ל-210 עד 260 סנטימטרים, ואורך זנבם 40–55 ס"מ. גובה כתפם נע בין 1.16 ל-1.5 מטרים. משקלם 240 - 370 ק"ג. משקלם של זברות ההרים מהכף נמוך יותר ביחס לזברות ההרים הארטמן. הצבע הבסיסי של זברת ההרים הוא לבן, והיא מכוסה בפסים שצבעם חום כהה - שחור, המגיעים גם לאזור הרעמה הקצרה והזקופה. הפסים שעל הראש, הצוואר והגוף צרים ורבים יותר מאלו שבאזור הישבן. הרגליים מכוסות גם הן בפסים, המגיעים עד לפרסות. בחלק האחורי של הישבן יש תבנית פסים מרושתת שממשיכה עד לסוף הזנב. החוטם של זברת ההרים שחור. שני תת-המינים הם מטפסים טובים, ופרסותיהם קשות ביחס לסוסיים אחרים. המאפיין המבחין ביותר של זברת ההרים היא הסנטר הכפול שלה, כלומר קפל העור המשתלשל מגרונה. ניתן להבחין בינה לבין מיני זברה אחרים: תבנית הצבע שלה נמצאת בין זו של הזברה המצויה לבין זו של זברת הגרבי. היא נבדלת מהזברה המצויה ב"סנטר הכפול" שלה; בכך שהפסים על גופה וראשה צרים ורבים יותר; בתבנית פסים מרושתת על האחוריים; חלקיה התחתונים לבנים, ועל הבטן והחזה יש פס שחור; באוזניים שאורכן עולה על 20 ס"מ. רבייה זברות ההרים הן בעלי חיים פוליגמיים. הן יוצרות עדרי רבייה קטנים, המכילים זכר אחד ו-1 עד 5 נקבות וולדות. עדרי הרבייה הללו נותרים יציבים לאורך השנים, והנקבות נשארות לרוב באותו עדר רבייה במשך כל חייהן. מצב זה מוביל לכך שיש עודף של זכרים. "הזכרים העודפים" מקימים קבוצות "רווקים", שממנה יוצאים זכרים לעדרי רבייה. עדרים חדשים שכאלו נוצרים כאשר זכר רווק משיג נקבה צעירה מעדר חסר זכרים, או כאשר נקבה מבוגרת עוזבת עדר מפורק, אף על פי שהמקרה האחרון אינו נפוץ. לעיתים זכר רווק מנסה להשתלט על עדר רבייה מסוים. במקרה כזה, יתרחש קרב רציני הכולל בעיטות ונשיכות בין הזכר המאתגר לזכר המאותגר. אם הזכר המאתגר ינצח בקרב, הוא יזכה בכל הנקבות שבו כיחידה אחת. לעיתים עדרים אחדים מצטרפים זה לזה ויוצרים אוכלוסיות גדולות יותר. זברות ההרים מזדווגות אחת לשנה אחת עד שלוש שנים, ואין עונת רבייה מוגדרת, כך שהם עשויים להזדווג במשך כל השנה. עם זאת, אצל זברת הרים הכף, שיא הלידות הוא בחודשים דצמבר - פברואר, ואצל זברת ההרים הארטמן, הוא מתרחש בחודשים נובמבר - אפריל. לאחר הריון בן שנה אחת ייוולד סייח אחד במשקל 25 ק"ג ובאורך (גוף וראש) של 120 ס"מ. הוא יינק עד גיל עשרה חודשים, ולאחר 13 - 37 חודשים הוא כבר יהיה עצמאי. הזכרים מגיעים לגודל מרבי בגיל 42 חודשים לערך, ויוכלו להיות מובילי עדר במשך חמש עד שש שנים. הנקבות תגענה לבגרות מינית ותמלטנה את הסייח הראשון בגיל 3 - 6 שנים, כאשר הגיל הממוצע למאורע זה הוא 5.5 שנים. הן פוריות עד גיל 24 שנים. בהיוולדו, הסייח יהיה מפותח למדי. בשבועות הראשונים יישאר קרוב לאמו, שתמנע כל קשר בינו לבין חברים אחרים בעדר. תפקיד האב בדאגה ההורית אינו ישיר, והוא לרוב מסתכם בהגנה על הצעירים בעדר. זברות ההרים מגיעות לרוב לגיל 20 ומעלה. הפרט המבוגר ביותר שתועד מת בגיל 29 ושישה חודשים. התנהגות זברת ההרים היא בעל חיים חברתי, מה שמתבטא בכך שאוכלוסיות המין מורכבות מעדרי רבייה ומקבוצות רווקים. היא אינה בעל חיים טריטוריאלי, עם זאת עדרי הרבייה חיים בטריטוריות שגודלן הממוצע הוא כ-6 - 20 קמ"ר בחורף (בקיץ הטריטוריות קטנות יותר) ושחופפות במידה רבה את הטריטוריות של עדרי רבייה אחרים. המין, על שני תת-מיניו, הוא פעיל יום, ועיקר פעילותו נעשית בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות בין הערביים. במרבית שעות היום הם נחים או אוכלים. כאשר קר, זברות ההרים תחפשנה אחר מקום מחסה בגאיות מיוערים ובמערות לא עמוקות, או שתעמודנה במקום אליו מגיעות קרני השמש על מנת להתחמם. קישורים חיצוניים זברת הרים באתר הרשימה האדומה של IUCN הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים ברמות דרום אפריקה קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:אנגולה: יונקים קטגוריה:נמיביה: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:זברות קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2024-09-15T02:59:07
חיים עוזר גרודז'ינסקי	REDIRECT חיים עוזר גרודזנסקי	2004-10-13T19:25:04
גט	גט אישה (ברבים: גיטי נשים) או בקיצור גט, הוא מסמך הלכתי, שבאמצעותו מגרש בעל את אשתו ומסיים את נישואיהם. משפט המפתח בגט הוא "הרי את מותרת לכל אדם". מקור המילה במשנה והתלמוד, שם משמשת המילה 'גט' במשמעות של שטר, שלעיתים קרובות הוא גט במשמעות ימינו, אך לא תמיד. כיום מקובל לכנות במילה גט רק את השטר שבו מגרש הבעל את אשתו. מקור ומהות הגט הגט נמנה עם אחת מתרי"ג מצוות התורה, ומוזכר בספר דברים ובספר ישעיהו בשם "ספר כריתות". על פי המדרש הוא היה נהוג עוד בימי אברהם אבינו. הנוסח הנוכחי של הגט וכל הכללים הקשורים בו נקבעו בבבל בתקופת התלמוד. בתורה עצמה לא נזכרת המילה 'גט', אלא הוא מכונה 'ספר כריתות': הגט אינו חוזה שנערך בין שני צדדים, אלא הוא מעשה חד-צדדי של הגבר (אמנם כיום נהוג שאין לתת גט בלא הסכמת האישה). על אף שמעיקר הדין אין צורך בבית דין כדי לסדר גט, מקובל שגט יסודר אך ורק בבית דין מוסמך (ובמדינת ישראל, בבית דין רבני), וזאת בשל מורכבותו ההלכתית של הגט ובשל המשמעות החמורה שעלולה להיות אם יינתן גט פסול. על פי המנהג בבתי הדין, מיד לאחר סידור הגט משמיד (בגריסה או שרפה) בית הדין את שטר הגט ונותן פסק-דין של בית הדין לפיו התקיים בנוכחותו בצורה כשרה מעשה הגירושין (הפסק החדש נקרא "מעשה-בית-דין") וקובע כי בני הזוג גרושים כהלכה. מטרת השמדת שטר הגט המקורי היא מניעת שימוש בשטר הגט בפני בית דין אחר במקרים של חזרה לחיים משותפים והיפרדות חוזרת. במדינת ישראל ניתנת בנוסף לכך גם תעודת-גירושין. על מנת למנוע ערעורים על תקפות הגט לאחר זמן, שמטרתם להוציא לעז על אחד מבני הזוג כביכול נישואיו הראשונים עדיין תקפים, נהוג שלנוכחים במקום מוצע לעיין בגט ולוודא את תקינותו, ולאחר מכן הם מתחייבים שלא לערער עליו בעתיד, והגט, שכבר מילא את תפקידו, מושמד. בעת שהגבר מוסר את הגט לאישה חייבים להיות נוכחים שני עדים, וכן בית-הדין המסדר את הגירושים. לעיתים נוכח גם הלבלר שכתב את הגט, אך אין זה נדרש. בעת מסירת הגט אומר הגבר לאישה: "הרי זה גטך, והתקבלי גטך זה, והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו, ומותרת לכל אדם". דיני הגט דיני הגט נלמדים מפרשה בספר דברים, העוסקת בגירושין. בפרשה עצמה מפורש רק החיוב שהמגרש אישה יגרשה באמצעות 'ספר כריתות', ואיסור לאדם לשאת שוב גרושתו לאחר שנישאה לאדם אחר. שאר דיני הגט נלמדים מתורה שבעל פה ובאמצעות דרשות בעיקר בתלמוד במסכת גיטין. עיקרי דיני הגט הם: אין האיש מגרש את אשתו אלא לרצונו, ולא בעל כורחו. מעיקר הדין הייתה אשה מתגרשת גם בעל כורחה, אולם מתקנת רבינו גרשום מאור הגולה, אסור לאיש לגרש את אשתו כנגד רצונה. אין האשה מתגרשת אלא באמצעות שטר כתוב. הגט צריך להיכתב במיוחד עבור הבעל והאישה הספיציפיים. אולם הסופר יכול להכין לעצמו טופסי גיטין, היינו שיכתוב את כל נוסח הגט ('טופס') וישאיר את מקום שם האיש, האשה והתאריך ריקים. ('תורף') על האיש לתת את הגט בעצמו או על ידי שליח לאשה, ולא שהיא תיקח את הגט בעצמה. על הגט להינתן לתוך ידה של האשה, ליד שלוחה, או לשטח בבעלותה שבו היא יכולה לשמר את גיטה. על הגט להינתן לאשה לעיני עדים. שמות גיטין ההלכה מחייבת נתינת גט כאשר ברור מי המגרש ומי המתגרשת. חיוב זה מתבטא בתחום הלכתי הנקרא "כתיבה לשמה". אחד הנושאים הנידונים בתחום זה הוא "שמות גיטין" נושא זה הוא בירור דרך כתיבת שמות אנשים ומקומות לפי ההלכה. כיוון שללא דיוק בשם בגט נוצרת בעיה בכשרותו של הגט. דרך לימוד נושא זה מתברר על ידי חוקי הלשון לפי הפוסקים ובדיקת דרך כתיבת השם כפי המובא בתנ"ך ובתלמוד. עיקר הדיון בשמות גיטין מובא בשולחן ערוך חלק אבן העזר. אחד הדיונים המפורסמים בתחום שמות גיטין הוא השם עקיבא - האם האות האחרונה בשם היא כמו שכתוב בתלמוד הבבלי עם האות א או כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי עם האות ה. מסירת גט באמצעות שליח יש אפשרות שהבעל ישלח גט על ידי שליח, והשליח ימסור את הגט לידי האישה. במקום שיש חשש שהבעל יעגן את אשתו, ויהיה קל יותר למסור את הגט באמצעות שליח, עושים כן. מעיקר הדין ישנה אף אפשרות שהאישה תעשה שליח לקבל את הגט מידי הבעל, אבל לא נוהגים לעשות כן, מאחר שיש בדרך זו הרבה קשיים טכניים, כגון הצורך שיהיו עדים לכך שהאישה מינתה את השליח. עדים ר' אלעזר (ב) סובר, שאפילו לא חתמו עליו עדים, אלא שנתנו לאישה בפני עדים, הגט כשר (שעדי המסירה של הגט קובעים את תוקפו של הגט). רבן גמליאל (ולפי גרסה אחרת: רבן שמעון בן גמליאל) סיפר (גיטין לו ע"א) שתיקנו אחר כך שיהיו העדים מפרשים את שמותיהם בגט ולא די בלשון: 'אני חתמתי עד'. גט לחומרא קיום יחסי מין עם אישה נשואה הוא מהעברות החמורות ביותר ביהדות (אחת משלוש העברות של "ייהרג ואל יעבור"), בנוסף לכך הילדים שיוולדו מאותם יחסים, יהיו ממזרים, ולא יוכלו להתחתן עם יהודים לדורי דורות. ולכן כאשר לעיתים נעשים נישואים שאין בהם ממש, כגון נישואים שנעשו בלצון בין נער לנערה, נדרש בעקבותיהם גט לחומרא, כלומר גט שנועד להסיר ספק ולהבהיר באופן חד-משמעי שהאישה פנויה. קיימים גם מקרים שלפי ההלכה יש לתת שני גיטין, מכיוון שיש ספק כיצד לערוך את הגט. כגון שהבעל נקרא בשם מסוים כשמכובד בעלייה לתורה, אבל אינו נקרא בשם זה בין אנשים. וכן במקרה שיש לבעל או לאישה שם, שיש ספק כיצד לכתוב אותו. נוסח הגט במקרא לא נאמר כלום על תוכנו של הגט ולא על צורתו, ומסתבר שבימים הקדומים לא היו לשונות קבועים לגיטין אלא כל אדם כתב את הגט בנוסח שלו. שמואל מזכיר (ב) את הנוסחאות שהבעל כותב לאשתו: 'הרי את משולחת', 'הרי את מגורשת', 'הרי את מותרת לכל אדם'. בצד נוסחאות אלו הוא מביא נוסחאות פסולות: 'איני אישך', 'איני בעלך' וכו', וכוונתו שאם אמר 'איני אישך' לבד אינו מועיל, לפי שהבעל צריך לשלח את אשתו מביתו, ולא שישלח את עצמו ממנה, אבל אם הוא מוסיף בכל נוסח שהוא, שהוא משלח את אשתו ממנו - הרי זה גט. בגט צריך שיהיה כתוב שם האיש, שם האישה והזמן. הסופר הכותב את טופסי הגיטין, צריך שיניח מקום פנוי לשם האיש, לשם האישה ולזמן. כן צריכים לכתוב בגט את הזמן למניין המלכות המושלת באותה מדינה, ואם נכתב למניין מלכות אחרת, ואפילו לבניין הבית - הגט פסול. מעיקר ההלכה גט יכול להכתב בכל שפה, ובכל סוג כתב, על פי המנהג הגט נכתב בארמית, ונכתב בכתב אשורי. אם הגט נכתב בכמה שפות יש הפוסלים את הגט. נוסח הגט קבוע והוא נכתב ב12 שורות, כמנין המילה "גט": גט מצד האישה מתן גט על ידי אישה מתועד ב: "כל המגרש את אשתו ונושא אחרת, נואף הוא. ואם היא תגרש את בעלה ותנשא לאחר, נואפת היא". בתעודה שנכתבה בעין גדי ב"שנת שלוש" למרד בר כוכבא (פרץ בשנת 132), הצהירה "שלמצין בת יהוסף קבשן" מעין גדי, שהיא אינה דורשת "חפץ כל דבר" מ"אלעזר בן חנניה", שהיה בעלה קודם לכן. בשורה 7 של התעודה מופיע המינוח: "שהוא לך מנה גט שביקין" ("שיהיה לך ממנו (או ממנה) שטר העזבה"). החוקר ז'וזף מיליק סבר שיש בתעודה זו עדות לגירוש בעל על ידי אשתו. עדה ירדני וחיים יונה גרינפלד פירשו את התעודה כשובר (קבלה) של כתובה, או של גט, המעיד שאין לשלמציון טענות כספיות כלפי אלעזר. טל אילן קיבלה את פירושו של מיליק, והיא סוברת שתעודה זו מוכיחה את קיומו של נוהג נתינת גט על ידי אישה בתקופת מרד בר כוכבא. בנוסף על כך, קיים דמיון רב בין תעודה זו ובין גט שנכתב במצדה ונמצא במערות מורבעת. אצל רפורמים נהוג לתת גם גט מקביל מצד האישה, המשחרר את הבעל מהתחייבויות והבטחות הנישואין מלבד ההבטחות הקשורות להסדרים הכלכליים של הגירושין והסדרי משמורת הילדים. את הגט מצד האישה הנהיג זלמן שחטר שלומי וכך נוהגים הרבנים המוסמכים על ידו ברחבי העולם. ראו גם גט על תנאי גט מקושר סרבנות גט נחלת שבעה (ספר) אין דבר שבערווה פחות משניים לקריאה נוספת ירון זילברשטיין, "על 'מודרנה' שפה ומשפט: הלכות כתיבת שמות בגיטין", עיונים בשפה וחברה 5 (2012), עמ' 157–180. קישורים חיצוניים אליאב שוחטמן, כפייה בגט, באתר "דעת". הערות שוליים קטגוריה:הלכות אישות קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות קטגוריה:גירושים קטגוריה:מסמכים משפטיים קטגוריה:שטרות במשפט העברי קטגוריה:פרשת כי תצא	2024-08-01T04:24:35
מערכת הנשימה	מערכת הנשימה באדם ובשאר בעלי החוליות היא המערכת האחראית לחימצון הדם. באמצעות הדם המחומצן מתקיימת אספקת חמצן לכל תאי הגוף, שם הוא בעל תפקיד חשוב בנשימה התאית. מערכת הנשימה אחראית גם לפליטת הפחמן הדו-חמצני, המהווה תוצר לוואי לתהליך הנשימה התאית. מערכת הנשימה מורכבת מדרכי האוויר העליונות, ודרכי האוויר התחתונות. דרכי האוויר העליונות כוללות את האף, הפה ותחילת קנה הנשימה ודרכי האוויר התחתונות כוללות את המשך קנה הנשימה, הסמפונות והריאות. גם לבית החזה תפקיד חשוב בנשימה והוא כולל את הצלעות, את עצם החזה (סטרנום), את השרירים הבין-צלעיים והסרעפת. מבנה ותפקוד במערכת הנשימה של האדם האף – תפקידו סינון וחימום האוויר. רק חלקו הקטן של האף בולט משטח הפנים. מאחוריו נמצא חלל גדול פי שניים, הנקרא מערות-האף והוא חצוי על ידי מחיצה-האף. בתוך חלל האף מצויות שלוש קונכיות עשויות עצם ומצופות רירית ריסנית.זו שכבת שערות מיקרוסקופיות וריריות הקולטות חלקיקי אבק ומזהמים אחרים. מבנה האף על רכיביו מגדיל מאד את שטח המגע עם האוויר, לכן גם מתרחש בו ליחלוח האוויר וחימומו. שטח הפנים של מעבר האוויר בפה קטן באופן משמעותי מזה של האף והוא אינו מכוסה שיער, ולכן ניקויו וחימומו של האוויר בו מועט, ומכאן עדיפות הנשימה דרך האף. קנה הנשימה –ממוקם בין הגרון לסימפונות ומוצב בקדמת הוושט. בפתח הקנה נמצא מכסה הגרון (אפיגלוטיס). תפקידו לנתב את האוויר לקנה ואת המזון אל הוושט. האפיגלוטיס הוא פיסת סחוס הסוגרת את הוושט בדרך כלל, וכאשר מתבצע תהליך הבליעה הוא עובר וסותם את הקנה. קנה הנשימה עצמו מורכב מטבעות סחוס לא שלמות (בצורת פרסה), ממוקמות אחת מעל השנייה וביניהן רקמת חיבור וגם רקמה סיבית ושרירית. צורה זו מאפשרת לקנה להישאר פתוח ולאפשר מעבר אוויר תקין גם בזמן התכופפות. מיתרי הקול נמצאים בקנה, מעל נקודת ה"קָרינה" שנמצאת קצת מעל פיצול הקנה, והם מתכווצים ונפתחים בעת הדיבור. אורכו של קנה הנשימה אצל בני האדם כ-10 ס"מ וקוטרו כ-2.5 ס"מ. בקצהו, הקנה מתפצל לשתי סימפונות - אחת לכל ריאה. תפקידו של קנה הנשימה הוא להעביר אוויר מחלל הפה לריאות. ניתוח פיום קנה נדרש כאשר גוף זר או זיהום מונע כניסתו התקינה של אוויר דרך קנה הנשימה. הריאות –כאשר קנה הנשימה מגיע לריאה הוא מתפצל לשני ענפים הנקראים סימפונות. הסימפונות הן צינורות הריאה הראשיים. כל אחת מהסימפונות מתפצלת לעוד סימפונות, קטנות יותר ויותר, עד שלבסוף הן מגיעות לנאדיות הריאה. ממוזער\|נאדיות ריאה וכלי דם הריאות עטופות בין שני קרומים - קרומי הפליאורה (אדר, בעברית) שביניהן נוזל השרוי בלחץ נמוך יחסית ללחץ האוויר כך שהקרומים נשמרים צמודים זה לזה. קרום הפליאורה הראשון מחובר לריאה, והשני מחובר לדפנות חלל החזה (כלוב הצלעות והסרעפת). בעת שאיפה מתרחב חלל החזה ויחד איתו קרום הפליאורה המחובר אליו. מאחר ששני הקרומים צמודים, הקרום המחובר לריאות נמשך גם הוא וגורם להרחבת הריאות וליצירת תת-לחץ בתוכן. והתוצאה הסופית היא כניסת אוויר לריאות. הנאדיות- נאדיות הריאה הן שקיקים קטנים מלאי אוויר, בעלי קרום העשוי שכבת תאים אחת בלבד. אל קרום כל נאדית צמודים נימי דם, וגם להם יש דופן העשויה שכבת תאים אחת בלבד. כתוצאה ממבנה משולב זה, המחיצה החוצצת בין האוויר שבנאדית לבין הדם היא בעלת עובי של 0.001-0.002 מ"מ. בנאדית הריאה מתרחש חילוף הגזים; מולקולות החמצן והפחמן הדו-חמצני עוברות, על פי חוקי הפעפוע, בין הנימים לבין הנאדיות, בכיוונים הפוכים. בשתי ריאות האדם יש כ-300 מיליון נאדיות, בעלות שטח פנים כולל של כ-100 מטרים מרובעים. מכאן שקיומן של הנאדיות מגדיל את שטח הפנים של הריאה, ומבטיח חילוף גזים יעיל יותר. קבוצות של נאדיות מהוות אונות. כל אונה מתפקדת בצורה עצמאית, וכל פגיעה באונה אחת לא תשתק את כל הריאה. בריאה הימנית שלוש אונות, ובשמאלית שתיים, זאת מכיוון שחוד הלב ממוקם שם. תהליכי השאיפה והנשיפה באדם ברוב היונקים, תהליך הנשימה מווסת על ידי ריכוז הפחמן הדו-חמצני בדם, ללא כל השפעה של ריכוז החמצן בדם. במערכת הדם נמצאים חיישנים {קולטנים} המזהים את ריכוזו של הפחמן הדו-חמצני בדם. חיישנים אלו שולחים את המידע אל המוח המוארך, שהוא מרכז בקרת הנשימה בגוף. יש לציין שקיימים יונקים ימיים שהם צוללים טובים, כגון כלב הים, שאינם רגישים לריכוזי הפחמן הדו - חמצני. השאיפה: כאשר יש ריכוז גבוה יחסית של CO2 בדם, המוח שולח הוראה לסרעפת ולשרירים הבין צלעיים להתכווץ. הסרעפת נעשית שטוחה ומרחיבה את נפח בית החזה. גם השרירים הבין צלעיים מתכווצים וגורמים לעליה של הצלעות. השרירים הבין צלעיים והסרעפת מושכים בתנועתם את קרום הפלואורה הראשון. קרום הפלואורה השני נמשך אחריו, ומושך איתו את הריאות. נפח הריאות גדל, הלחץ בתוכן קטן ואוויר נכנס פנימה. כאשר האוויר עובר את מערכת הנשימה העליונה והתחתונה הוא מגיע לנאדיות. שם מתאפשר מעבר בדיפוזיה של הגזים והתמוססות של חלק מהמולקולות שיש באוויר אל נוזל הדם (חנקן, למשל, לא מומס) ומתבצע חילוף הגזים בין הנאדית לדם שבנימים - כלומר העשרת הדם בחמצן (O2) ויציאת חלק מהפחמן הדו-חמצני שבו אל הנאדית. מעבר הגזים בין הדם לנאדית מתבצע בהתאם להבדלי הריכוזים שלהם. הנשיפה: תהליך הנשיפה הפוך לתהליך השאיפה. זהו תהליך פסיבי ותפקידו - הוצאה של פחמן דו-חמצני החוצה מהגוף. התהליך מופעל על ידי רצפטורי לחץ (קולטני לחץ) הנמצאים בדפנות הריאה. רצפטורים אלו שולחים מסר עצבי למרכז הבקרה הנשימתי, הגורם להרפיית השרירים הבין צלעיים והסרעפת. עקב כך הסרעפת חוזרת למצבה הקודם (הקעור), הלחץ בבית החזה עולה ואוויר יוצא מהריאות, תודות לאלסטיות של רקמות הריאה. לתהליך הנשיפה ישנם שרירים ייעודיים אך בדרך כלל הם לא פעילים והם נכנסים לפעולה רק בעת מאמץ. חילופי הגזים במספרים +הרכב האוויר השאוף והנשוף (באחוזים)אוויר חיצוניאוויר נשוףאוויר בנאדיותחמצן211614פחמן דו-חמצני0.035.17חנקן וגזים אצילים797979 מכאן ברור שמערכת הנשימה אינה מנצלת את כל החמצן הנכנס בכל שאיפה, והאוויר הנשוף עדיין מכיל ריכוז גבוה של חמצן. עובדה זו מאפשרת הנשמה מפה לפה בעתות חרום רפואי, במקום שאין אמצעים אחרים. סוגי תאים במערכת הנשימה של האדם מערכת הנשימה מורכבת משלושה חלקים מרכזיים: מערכת הולכת האוויר: מכילה את צינור הנשימה (הטרכיאה), הברונכים (בעלי בלוטות הפרשה ומכילים סחוס) והברונכיאלות. מערכת ביניים (transitional portion): מכילה את הברנכיאולות הרספירטוריות - אותן ברונכיאולות המכילות אלוואולים (נאדיות ריאה). מערכת הנשימה (respiratory): בה מתבצע תהליך חילוף החומרים: ב-alveolar ducts&sacs. לאורך כל מערכת ההולכה עצמה קיימים מבנים דומים המכילים בין היתר שכבת שריר חלק, אפיתל ובחלק מהמקרים סחוס ובלוטות הפרשה. הסחוס מקנה קשיחות לדרכי האוויר, וככל שמתקדמים למטה הוא נעשה פחות ופחות שלם (מורכב מאיי סחוס) עד שהוא נעלם לחלוטין בברונכיאולות. מעבר לכך, בדרכי הנשימה קיימים צברים (אגרגטים) של לימפוציטים המכונים בשם BALT, והמבצעים תפקיד חיסוני הגנתי. קיום של לימפוציטים רבים מדי יכול לרמז על זיהום או על תהליך גידולי. האפיתל המצפה את דרכי האוויר הוא אפיתל פסאודו רב שכבתי (מאופיין בשכבה אחת של תאים הנראים כמו מספר שכבות של תאים). סוגי תאים במערכת ההולכה: התא הנפוץ ביותר באפיתל זה הוא התא הריסני (ciliated cell) אשר מכיל ריסים (cilia) על פני השטח שלו - ריסים אלו נעים מהריאות לכיוון הפה על מנת להוציא פתוגנים וחלקיקים זרים המגיעים לדרכי האוויר. בתאים אלו יש כמות גדולה של מיטוכונדריות, המפיקות את האנרגיה הנדרשת להזזת הריסים. מבנה הריסים בחתך רוחב כולל כתשעה זוגות מיקרוטובולי בהיקף, וזוג נוסף במרכז - המבנה מקנה ל-cilia את יכולת התנועה. במחלות בהן מבנה זה נפגע, תפקוד הריסים אינו אופטימלי וכתוצאה מכך דרכי האוויר מזדהמות באופן תדיר יותר כתוצאה מחומרים מזהמים ומזיקים שונים. תאים מפרישי ריר (mucous goblet cells) - אלו הם תאים המפוזרים בין תאי הריסים שהוזכרו לעיל, ומפרישים ריר, אשר "לוכד" את הפסולת שנכנסת לדרכי האוויר ומתערבב איתה על מנת לצאת החוצה או להמשיך למערכת העיכול. Brush cells: תאי אפיתל עמודיים המכילים כמות גדולה של מיקרובילי. Basal bells: תאים הנמצאים בשכבה הבזאלית של האפיתל. אלו נחשבים תאים פרקורסוריים (תאי גזע) אשר מתמיינים במשך הזמן לכיוונים שונים, לפי הצורך. במקרים של פגיעה ברירית, הם המקור להתחדשותו של האפיתל תוך כשלושה שבועות. Small granule cells: אלו הם תאים נוירואנדוקריניים הנמצאים בדופן הברונכים, והמכילים גרנולות (ומכאן שמם - קרויים גם תאי kulschitzky או APUD). תאים אלו מכילים פוליפפטידים פעילים ואמינים וזו-אקטיביים. במצב נורמלי אחראים לסנכרון המערכת. הם משתתפים במקרים של גידול מסוג small cell carcinoma – ניתן להבחין בגידול בגרגרים נוירוסקרטוריים אשר דומים לגרגרים הנמצאים בתוך תאים אלו. סוגי תאים המצויים בברונכיאולות - transitional portion: הברונכיאולות אינן מכילות סחוס או בלוטות הפרשה. תאים מסוג goblet cells הולכים ומתמעטים, ה-ciliated cells נשארים בכמות דומה. בברונכיאולות קיימים שני סוגי תאים נוספים: תאים חסרי ריסים המכונים תאי CLUB (בעבר נקראו תאי CLARA) אשר מפרישים חלבונים המגנים על המערכת - מצפה את הברונכיאולות. במקרים של פגיעה מסוגל תא מסוג זה להתרבות ולהפוך לתא עם ריסים. תאים נוירואפיתליאליים - קבוצות תאים שמגיבים לעצבוב כולינרגי והנמצאים בדופן הברונכיאולות. סוגי תאים במערכת הרספירטורית: respiratory portion האפיתל בחלק זה הולך ונהיה נמוך עד כדי הפיכה לאפיתל חד שכבתי שטוח. קיימים שני סוגים של תאים המצפים את שטח הנאדית (האלוואולי): תאים פנאומוציטים מסוג 1: אלו הם תאים דקים שדרכם מתבצעת הדיפוזיה. הם מכסים כ־95% משטח הנאדית וכמעט ולא מכילים אורגנלות תוך תאיות. כל הרכיבים שלהם מרוכזים בקרבת גרעין התא על מנת לאפשר שטח דיפוזיה גדול ככל האפשר. תאים פנאומוציטים מסוג 2: אלו הם תאים עגולים, אוסמופיליים, עם מיקרוווילים על פני שטחם, שבולטים לתוך חלל הנאדית. הם מכסים רק כ־5% משטח דופן הנאדית. תאים אלה מפרישים את החומר הקרוי סורפקטנט (ראשי תיבות באנגלית Surfactant - surface active agent) חומר זה מורכב מחלבון ושומן והוא פרוס על פני חללי הנאדיות ומקטין את מתח פני השטח ובכך מונע את ההתמוטטות של הנאדית. הוא גם עוזר בדיפוזיית הגזים על פני הפנאומוציטים. בנוסף תאים אלו מכילים כמות גדולה של אורגנלות - אברוני גולג'י, מיטוכונדריות ועוד. בין תאי הנאדיות ודופן נימיות הדם שמסביבו, נמצאים קרום בסיס ורקמת חיבור אינטרסטיציאלית שמכילה סיבים גמישים, סיבי קולגן ותאים מזנכימאליים: מקרופאגים אלוואולריים: אלו הם מקרופאגים הנעים על פני שטח הנאדית ויכולים לחדור לאינטרסטיציום - הם חשובים בהגנה בפני כניסה של פתוגנים שונים, מפרישים ציטוקינים ובולעים חומרים שונים כגון פיגמנט הפחם (אשר גורם לאנתרקוזיס ומקנה צבע שחור לריאה). Pores of Kohn או alveolar pores - אלו הם חורים בין האלוואולי (בערך בקוטר 8 מיקרון), אשר מאפשרים קשר בין חלקים שונים של הריאה במצבים של סתימה באחת מן הברונכיאולות: מאפשרים אוורור של אזור חסום. פתחים אלו מתרבים עם השנים וייתכן שהם ביטוי מוקדם לאמפיזמה. התפתחות עוברית של מערכת הנשימה האדם מערכת הנשימה של האדם מתפתחת בסביבה מימית, בתקופת ההריון.מערכת זו אינה פעילה עד הלידה, והעובר מקבל חמצן בפעפוע, מדמה של האם. הפעם הראשונה שבה מערכת הנשימה האנושית צורכת אוויר אטמוספירי היא בשעת הלידה. ההתפתחות העוברית מתחלקת ל 3 שלבים: -עד השבוע ה-16 של ההריון הריאות מתפתחות, אך אין להן יכולת לבצע חילופי גזים בין אוויר לדם -מהשבוע ה-16 עד השבוע ה-26 נוצרות הסימפונות - מהשבוע ה-26 עד סוף ההריון נוצרים תאי מערכת הנשימה ומתפתחת היכולת להעברת חמצן מהריאות אל מערכת הדם. מערכת הנשימה ממשיכה להתפתח גם אחרי הלידה, בתקופת הינקות והילדות. נשימה בבעלי חיים שונים בבעלי חיים קטנים מאד, כדוגמת חד תאיים, חילופי הגזים נעשים בדיפוזיה, דרך שטח הפנים של גופם. דיפוזיה אינה מהווה פתרון יעיל לאספקת חמצן עבור יצורים אשר ממדיהם עולים על ממלימטרים ספורים. אצל בעלי חיים גדולים יותר קיימים פתרונות שונים: ריאות, זימים, צנורות נשימה ונשימה עורית. בריאות, שטח הנשימה שקוע בתוך חלל, בתוך הגוף. לעומתן, אצל חלק גודל מהיצורים החיים במים מערכת הנשימה בנויה זימים בעלי סעיפים הבולטים אל מחוץ לגוף. זה המצב אצל דגי הגרם . קשתות הזימים מורכבות מעלעלי זימים, המכוסים בשכבת תאים דקה. הם יוצרים שטח מגע נרחב בין רשת נימי דם המצויים בהם לבין המים. הדגים לוקחים מים לפיהם, מזרימים אותם על פני הזימים ופולטים אותם דרך פתחי הזימים, משני צידי הגוף. גזי החמצן והפחצן הדו-חמצני מוחלפים בפעפוע בין המים לבין הדם בנימים, על יסוד העיקרון של הזרימה הנגדית. גם אצל המצב אצל מחויצי הזימים וגם אצל ראשני טריטונים וסלמנדרות הזימים נמצאים מחוץ לחלל הגוף. ראשנים של דו חיים חסרי זנב (כגון צפרדעים וקרפדות), מפתחים בשלב מוקדם כיס המכיל את הזימים. כאשר הם גדלים ומתפתחים, הראשנים עוברים שינויים בכל מערכות גופם ורובם מפתחים בהדרגה ריאות. בעל חיים בוגר מקבוצת הדו-חיים הוא בעל ריאות שמיבנן פשוט והן בנויות כשקי אוויר גדולים. מבנה זה שונה מריאות העופות והיונקים, המחולקות לחללים קטנים וצפופים - הנאדיות. מנגנון קליטת האוויר לריאות שונה אצל דו-חיים לעומת האדם. את האוויר הם שואפים על ידי בליעתו בכוח, ולא על ידי שינויים בלחץ בתוך הריאות. אצל הצפרדעים ניתן לראות תנודה מעלה-מטה של העור בקרקעית הפה. תנודה זו מנפחת את הריאות ומרוקנת אותן. הריאות הפשוטות הללו אינן מצליחות לספק את החמצן הדרוש לדו-חיים כך שהוא משלים את החסר בעזרת קליטת חמצן ישירות דרך העור - נשימה עורית. כדי להגביר את פעפוע הגזים אל הגוף והחוצה, העור חייב להיות לח ודק. נשימה עורית חשובה גם אצל הראשנים. זוחלים נושמים באמצעות ריאות, המפוצלות יותר מאלו של הדו-חיים, לכן בעלי שטח פנים גדול יותר. רוב הזוחלים הם חסרי סרעפת ולכן פעולת השאיפה והנשיפה שהיא מתבצעת בעזרת שרירים בן צלעתיים, המקטינים ומגדילים את נפח בית החזה. בזמן פעילות גופנית מאומצת, הזוחלים נאלצים לעצור את נשימתם, מכיוון שהשרירים המשמשים בתהליך הנשימה הם אותם שרירים המשתתפים בתנועה מהירה. לכן, היכולת האירובית שלהם מוגבלת, והם עוברים תוך זמן קצר להפקת אנרגיה בנשימה תאית אנארובית. מערכת הנשימה של העופות בנויה ריאות שאינן משנות את נפחן ועוד כ-9 שקי אוויר שמתנפחים ומתרוקנים בעזרת פעולת השרירים. מערכת זו משוכללת יותר ממערכת הנשימה אצל היונקים. כאשר הצפור שואפת אוויר, האוויר עובר בשני מסלולים-חלקו עובר ישר אל הריאות ומשם אל שקי האוויר הקדמיים, אך חלקו האחר נכנס אל שקי האוויר האחוריים, לאגירה זמנית. כאשר היא נושפת, האוויר שמילא את השקים הקדמיים יוצא החוצה, אך האוויר שנאגר בשקים האחוריים(אוויר עשיר בחמצן שעדיין לא עבר בריאות), מועבר אל הריאות לאספקה נוספת של חמצן למחזור הדם, ומשם יוצא אל השקים הקדמיים. בעזרת שסתומים נשמר כיוון זרימה קבוע של האוויר משקי האוויר האחוריים, דרך הריאות, אל שקי האוויר הקדמיים ומשם החוצה. התוצאה היא שגם בשאיפה וגם בנשיפה זורם בריאות אוויר עשיר בחמצן. הדם זורם בכוון נגדי לכוון זרימת האוויר בריאות ותודות למנגנון הזרימה הנגדית, חמצן מפעפע מן הריאות אל הדם אפילו בזמן יציאת האוויר מהריאות. גופם של החרקים עטוף בעטיפה האוטמת את כולו ומונעת איבוד מים. בעטיפה זו יש מספר פתחים אשר מהם מסתעפת מערכת צינוריות אל תוך הגוף-טרכיאות וטרכיאולות. רשת הטרכיאולות מסתעפת מהטרכיאות וחודרת לכל אברי הגוף, כולל רגליים וכנפיים. על ידי התפשטות והתכווצות חלל הבטן של החרק מתבצעים חילופי האוויר בין הטראכיאות (צנורות הנשימה), לבין האוויר החיצוני. מהטרכיאות האוויר מגיע אל הטרכיאולות. בקצה הטרכיאולות מצוי נוזל. החמצן מתמוסס בנוזל זה ומפעפע אל רקמות הגוף. הפחמן הדו-חמצני עובר דרך הפוכה. הוא עובר מהרקמה אל הנוזל בקצה הטרכיאולה, ממנו עובר לאוויר שבטרכיאה ומשם יוצא החוצה. בעצם רואים בחרקים חדירה של הסביבה החיצונית אל תוך גופו של בעל החיים, בדומה למצב בריאותיהם של הזוחלים, העופות והיונקים. אולם, לחרקים יש יכולת לפתוח ולסגור פתחי טרכיאות. ראו גם נשימה סרעפתית קסקדת החמצן הפיזיולוגיה של מערכת הנשימה פתולוגיה של מערכת הנשימה טביעה קישורים חיצוניים ארז גרטי - איך אנו נושמים - מכון דוידסון יובל רוזנברג - לוקחים אוויר בבריכת החורף - מכון דוידסון סרטון " הנשימה בזוחלים" - האוניברסיטה הפתוחה הערות שוליים *	2024-08-01T04:24:45
אופרטור בוליאני	REDIRECT פעולה בוליאנית	2004-10-13T20:36:53
ביתוסים	REDIRECT בייתוסים	2004-10-13T21:11:33
גרורה	ממוזער\|150x150px\|גרורה של סרטן הריאות במוח (מסומנת בחץ שחור) גרורה (באנגלית: Metastasis) היא גידול סרטני שנוצר באיבר מרוחק ממקום התפתחות הגידול הראשוני. מקור המונח הלועזי בשפה היוונית, בה משמעות המילה היא הזזה, העברה. גרורות באיברים שניוניים מרוחקים הן תוצרים של התהליך הגרורתי הרב שלבי, בו תאים סרטניים ניתקים מן הגידול הראשוני, חודרים לכלי דם או כלי לימפה, נודדים בהם ולבסוף יוצאים מהם ומתיישבים באיברים בגוף המרוחקים מן האיבר בו התפתח הגידול הראשוני. האיברים הנוטים יותר לפתח גרורות הם הריאות, הכבד, המוח והעצמות. תהליך יצירת גרורות ממוזער\|223x223px\|תהליך יצירת גרורות. בשלב הראשוני בתהליך יצירת גרורות, תאים סרטניים נתקים מן הגידול הראשוני ונצמדים לכלי דם סמוכים. לאחר מכן הם חודרים את דופן כלי דם ונודדים בכלי הדם. לבסוף, ייעצרו התאים, יצאו מכלי הדם ויתיישבו באיבר שניוני המרוחק מן הגידול ראשוני, ויצרו בו גרורות. גרורות נוצרות בתהליך רב שלבי מורכב. התהליך הגרורתי כולל הינתקות התאים הסרטניים מן הגידול הראשוני, חדירה לכלי דם וכלי לימפה, נדידה ולבסוף יציאה מאותם כלי דם וכלי לימפה והשתרשות באיברים המרוחקים מן האיבר בו התפתח הגידול הראשוני. השתרשות ושגשוג התאים הסרטניים באיבר השניוני יובילו ליצירת גרורות, שהן למעשה גידולים שניוניים. על מנת שתא סרטני יצליח ליצור גרורות, עליו להשלים את התהליך הגרורתי. התהליך כולל את השלבים הבאים: פולשנות מקומית - התאים הסרטניים ניתקים מהגידול הראשוני, חודרים לרקמה בריאה הקרובה אליהם ונזרעים בה. חדירה למחזור הדם - התאים הסרטניים חודרים לכלי הדם או כלי לימפה הנמצאים בקרבת מקום ונודדים באמצעותם לאיברים אחרים בגוף. יציאה ממחזור הדם - התאים הסרטניים נעצרים או מפסיקים לנוע בכלי דם קטנים, הנקראים נימים, באיבר השניוני המרוחק. אז הם חודרים את הנימים ופולשים לתוך הרקמה של האיבר השניוני. התבססות באיברים מרוחקים - התאים הסרטניים מתיישבים ברקמת האיבר השניוני ויוצרים בתחילה מיקרו-גרורות, גידולים קטנים שאינם יכולים להתפתח מעבר לגודל מסוים. מיקרו-גרורות אלה מעודדות יצירה של כלי דם חדשים בסביבתן, מה שמאפשר את התפתחותן למאקרו-גרורות, גידולים גדולים. אספקת הדם נחוצה לתאים הסרטניים על מנת לקבל חמצן וחומרי מזון. היכולת של תא סרטני להשלים את תהליך יצירת הגרורות תלויה במכלול התכונות שלו. רק תא לו יהיו את כל התכונות הדרושות להשלמת התהליך יצליח להגיע לאיבר מרוחק. גם לאחר ההגעה לאיבר המרוחק, אין כל הבטחה כי התא שצלח את תהליך יצירת הגרורות, יצליח להשתרש באיבר ולשגשג בו. גרורות יכולות להישאר רדומות במשך שנים עד שהן מתחילות לגדול שוב, אם בכלל. היכולת של תא שהגיע לאיבר שניוני להתרבות וליצור בו גרורות מושפעת, בין היתר, מאינטראקציות של התאים הסרטניים עם סביבת האיבר השניוני. נצפה למשל, שסביבת הריאות מעכבת חיות של תאים סרטניים שיוצרים גרורות בריאות ובכך משפיעה על היכולת ליצור גרורות באיבר זה, ייתכן שכחלק ממנגנון ההגנה של הגוף כנגד התקדמות התהליך הסרטני. מיקום התפתחות גרורות תהליך יצירת הגרורות איננו אקראי - לסרטנים שונים ישנה נטייה לנדוד לאיברים שונים. אבחנה זו נטבעה לראשונה בשנת 1889 על ידי המנתח האנגלי סטיבן פאגט (באנגלית Stephen Paget), אשר טבע את היפותזת ה-Seed and Soil, שאומרת כי גרורות יתפתחו רק כאשר תהיה התאמה בין התא הסרטני (Seed) לבין הסביבה באיבר השניוני אליו הגיע (Soil). כך למשל, סרטן בלוטת הערמונית יצור לרוב גרורות בעצמות, ואילו סרטן המעי הגס ינדוד לרוב לכבד. אם כן לסביבה באיבר השניוני ישנה השפעה על התפתחות גרורות באיבר זה. סוג הסרטן איברים עיקריים להתפתחות גרורות שלפוחית השתן עצמות, כבד, ריאות סרטן השד עצמות, כבד, ריאות, מוח סרטן המעי הגס כבד, ריאות, צפק סרטן הכליות עצמות, כבד, ריאות, מוח, בלוטת האדרנל סרטן הריאות עצמות, כבד, ריאות, מוח, בלוטת האדרנל סרטן העור עצמות, כבד, ריאות, מוח סרטן השחלות כבד, ריאות, צפק סרטן הלבלב כבד, ריאות, צפק סרטן בלוטת הערמונית עצמות, כבד, ריאות, בלוטת האדרנל סרטן הקיבה כבד, ריאות, צפק סרטן בלוטת התריס עצמות, כבד, ריאות סרטן הרחם עצמות, כבד, ריאות, צפק, נרתיק תסמינים לרוב, התאים סרטניים נודדים בשלב ראשוני לעבר קשרי לימפה. הריאות, העצמות, גם הכבד והמוח הם איברים נפוצים להתפתחות גרורות. התסמינים השכיחים באיברים הללו הם: קשרי לימפה - הרחבת קשרי לימפה ריאות - שיעול, יריקת דם וקוצר נשימה עצמות - כאב ושברים כבד - הגדלה, בחילות וצהבת מוח - תסמינים הקשורים למערכת העצבים כגון כאבי ראש, פרכוסים וסחרחורת לחלק מהחולים, עם זאת, אין תסמינים כלל. אבחנה גרורות יכולות להימצא בעת האבחנה של הגידול הראשוני או שנים אחריה. כאשר גידולים נוספים מאובחנים בחולה שטופל כנגד סרטן בעבר, לרוב מדובר בגרורות ולא בגידול ראשוני נוסף. אין בדיקה אחת המאבחנת גרורות, בדיקות שונות נחוצות על מנת לאבחן הימצאות או היעדר גרורות. הבדיקות שנעשות נבחרות על פי סוג הגידול הראשוני ועל פי התסמינים אותם מתאר החולה. בדיקות דם בדיקות דם שגרתיות יכולות להצביע על מדדים חריגים המרמזים על הימצאות גרורות. כך למשל תפקודי כבד חריגים יכולים להצביע על גרורות בכבד. עם זאת, למדדים חריגים אלה יכולים להיות גורמים רבים שאינם סרטן. לרוב, בדיקות הדם תקינות, גם אצל אנשים בעלי מחלה מפושטת ומתקדמת. בסרטנים מסוימים, ישנם סמנים (מרקרים) ספציפיים אשר ניתן למדוד את רמתם בדם, כגון הסמן PSA בסרטן בלוטת הערמונית ו-CA-125 בסרטן השחלות. עלייה ברמת הביטוי של מדדים אלה בדם לעומת רמת הביטוי שלהם בעת האבחנה יכולה להצביע על התקדמות והתפשטות הסרטן ולרמז על פיזור גרורתי. בדיקות דימות ישנן בדיקות רבות שמטרתן "לצלם תמונות" של איברים שונים בתוך הגוף. בדיקות הדימות (Medical Imaging) שיבוצעו ייבחרו על פי סוג הגידול הראשוני, האיברים המועדפים ליצירת גרורות על ידי הגידול הראשוני ועל פי התסמינים שיתוארו על ידי החולה. בצילום רנטגן נבלעות קרני הרנטגן בחומרים צפופים בתוך הגוף, כגון סחוס ועצם, אבל לא על ידי חומרים שאינם צפופים, כמו דם. לכן צילום זה מאפשר לבחון הימצאות גרורות בעצמות הגוף. מיפוי עצמות מתבצע באמצעות חומר רדיואקטיבי המאפשר לאבחן נזק בעצמות בכל הגוף. אם אכן נצפה נזק, ניתן לבצע צילום רנטגן על מנת לאפיין את גודל הנזק. אולטרה סאונד היא דרך לאבחן הימצאות של גרורות בחלל הבטן. השיטה טובה בזיהוי נוזלים בחלל הבטן ולכן יכולה להבדיל היטב בין ציסטה בכבד שהיא שפירה, לבין גידול מוצק בכבד החשוד כגרורתי. בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) היא סוג מתוחכם יותר של צילום רנטגן, הבונה תמונה תלת־ממדית של פנים הגוף. בבדיקה זו ניתן לקבל תמונה של הראש, הצוואר, בית החזה והאגן ולבחון הימצאות גרורות באיברים אלה. הדמיית תהודה מגנטית (MRI) מאפשרת להדגים רקמות רכות עם ניגודיות טובה יותר מאשר בטומוגרפיה ממוחשבת (CT), וללא שימוש בקרינה מייננת. השימוש הטוב ביותר לבדיקה זו הוא אבחון הימצאות גידולים סרטניים או גרורות במוח או גרורות בעמוד השדרה. טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET - positron emission tomography) מאתרת אזורים בגוף בהם יש פעילות חילוף חומרים גבוהה, האופיינית לגידולים ולגרורות. כאשר הבדיקה מסתיימת, אותם אזורים בעלי פעילות חילוף חומרים גבוהה "יידלקו". עם זאת, ישנם תאים סרטניים להם אין פעילות חילוף חומרים גבוהה ולכן לא יזוהו בשיטה זו, וכמו כן, לעיתים "יידלקו" אזורים בהם יש פעילות מוגברת בשל סיבות אחרות שאינן הימצאות תאים סרטניים. טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים בשילוב טומוגרפיה ממוחשבת (PET-CT): בדיקה זו משלבת את שיטת הטומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET) ושיטת הטומוגרפיה הממוחשבת (CT). שילוב שתי שיטות אלה יעיל מאוד באיתור מקומות בהם ישנה פעילות חילוף חומרים מוגברת, האופיינית לגידולים ולגרורות. בשילוב שתי השיטות מתקבל כלי הדמיה היכול להבדיל בין ממצא גרורתי לממצא שאינו כזה ולאפיינו היטב מבחינת גודל ומיקום. הבדיקה פחות יעילה בממצאים שגודלם פחות מסנטימטר אחד. אנדוסקופיה אנדוסקופיה מאפשרת התבוננות באיברים פנימיים באמצעות צינור גמיש אשר בקצהו ישנה מצלמה. לעיתים יוחדר צינור זה בפתחים שקיימים בגוף, כגון פי הטבעת, ולעיתים יצטרך המנתח לעשות חתך קטן דרכו יוחדר הצינור, על מנת לבחון למשל את חלל הבטן. במהלך בדיקה זו ניתן גם לקחת דגימות מרקמות. ביופסיה לעיתים קרובות, גם לאחר ביצוע בדיקות רבות, הרופאים לא יהיו בטוחים מהו הממצא החשוד, ויהיה צורך לקחת דגימת תאים מהאזור החשוד ולשלוח אותם לבדיקה פתולוגית. תהליך לקיחת דגימה קטנה זו קרוי ביופסיה ומטרתו הוא לאבחן האם הממצא החשוד הוא שפיר או סרטני באמצעות בדיקות של חתכי רקמה (היסטולוגיה). טיפול הטיפול נקבע ברובו על פי סוג הגידול הראשוני, גודלו, מיקומו, מספר הגרורות ומיקומן, גיל החולה, מצב בריאותו הכללי וסוג טיפולים שקיבל החולה בעבר, אם בכלל. בעת הימצאות גרורות, ישנם מספר טיפולים שיכולים להינתן: ממוזער\|185x185px\|טיפול כימותרפי הניתן לחולה בעל גרורות כחלק מטיפול מערכתי. טיפול מערכתי בטיפול מערכתי ניתנים חומרים הנודדים בזרם הדם ובכך משפיעים על כל התאים בגוף. לשיטת טיפול זו שייכים הטיפולים ההורמונליים, כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים ורוב הטיפולים הניסיוניים. לרוב כאשר מתגלות גרורות, הטיפול המערכתי הוא הטיפול הנבחר, כיוון שאם התגלו גרורות באיבר מסוים, סביר כי ישנן גרורות באיברים נוספים גם אם לא אובחנו בשיטות הדימות בשל גודלן הקטן. טיפול מקומי בטיפול מקומי מתמקדים על אזור הגרורה בלבד. לשיטת טיפול זו שייכים הניתוח המקומי להסרת גרורות וטיפול קרינתי, או שילוב של השניים. לרוב, טיפול מקומי זה ייבחר כאשר יהיה צורך בטיפול חזק, ממוקד ומהיר, וכאשר אין זמן להמתין עד שהטיפול המערכתי יגיע לאזורים בהן ישנן גרורות. טיפול מניעתי לעיתים, כאשר מדובר בסרטנים להם יש נטייה לשלוח גרורות, לאחר הסרת הגידול הראשוני תהיה המלצה לבצע טיפול מניעתי כדי למנוע התפתחות גרורות באיברים מרוחקים. כלומר, הטיפול ימנע מתאים סרטניים בודדים שייתכן והגיעו לאיברים מרוחקים להתפתח לגרורות. הטיפולים המניעתיים יכולים להיות טיפולים מערכתיים או טיפולים מקומיים. לדוגמה טיפול קרינתי למוח בסרטן הריאות או כימותרפיה לחולות בסרטן השד. טיפול להקלה בכאב טיפול להקלה בכאב קרוי גם טיפול פליאטיבי והוא ניתן לעיתים בשילוב עם טיפול מערכתי או טיפול מקומי, ובמקרים אחרים כאשר לא ניתן לטפל כלל הוא ניתן על מנת להקל בתסמינים של החולה אשר לא ניתן לעשות דבר על מנת להצילו. שיטות הטיפול הקיימות ברובן אינן מצליחות לרפא סרטן גרורתי, על אף שישנם כמה סוגי סרטן, כגון סרטן בלוטת הערמונית וסרטן בלוטת התריס שניתנים לטיפול גם לאחר שליחת גרורות. מדענים רבים בוחנים דרכים חדשות למנוע התפשטות גידולים ראשוניים על מנת לבלום היווצרות גרורות. לפני שטיפול יהפוך לזמין לחולים ברחבי העולם, הוא צריך להיבחן במחקרים קליניים ולהימצא יעיל ובטוח. ישנם מחקרים קליניים רבים המתקיימים בבתי חולים, אוניברסיטאות, מכוני מחקר ועוד. תוצאות של מחקרים קליניים קודמים הובילו להתקדמות בטיפול בסרטן והן לזיהוי, אבחנה ומניעה של המחלה. סיכויי הישרדות גרורות הן הגורם העיקרי למוות בחולי סרטן. ברוב המקרים, חולים עם מחלה מקומית שאיננה גרורתית ומפושטת הם בעלי סיכויי הישרדות גבוהים יותר משל אלה עם מחלה גרורתית. ראיות שהצטברו במהלך העשורים האחרונים מצביעות על כך ש-60 עד 70 אחוז מהחולים הם בעלי מחלה גרורתית כבר בעת האבחנה. בנוסף, חולים שאינם מציגים מחלה מפושטת בעת האבחנה, עלולים לפתח מחלה גרורתית שתצריך טיפול מתאים. קיומן או העדרן של גרורות, המצביע על התפשטות המחלה, משפיע על דירוג הגידול הסרטני ועל סוג הטיפול שיינתן. על אף שישנם סוגי סרטן גרורתיים שיוכלו להירפא על ידי טיפולים מסוימים, רוב סוגי הסרטן הגרורתיים הם חשוכי מרפא. עם זאת, ישנם טיפולים זמינים לכל החולים עם סרטנים גרורתיים. המטרה העיקרית של הטיפולים הללו היא לשלוט בהתקדמות והתפתחות הגידול ולהקל בתסמינים הנגרמים לחולה בעקבות התהליך הסרטני. במקרים מסוימים, טיפולים נגד סרטנים גרורתיים יאריכו חיים. רוב החולים שמתים מסרטן, מתים מסרטן גרורתי. ראו גם סרטן (מחלה) גידול דירוג גידול סרטני קישורים חיצוניים גרורות - האגודה למלחמה בסרטן הצלחה ראשונה בניבוי גרורות על סמך בדיקה מכנית של תאים מגידולים סרטניים, אתר "הידען", יולי 2020. הערות שוליים קטגוריה:סרטן	2024-06-30T12:06:34
23 הבעיות של הילברט	ממוזער\|דיוקן של דויד הילברט, תמונת השער של ספר על הבעיה ה-6 הבעיות של הילברט הן רשימה של 23 בעיות במתמטיקה, שהוצגה על ידי המתמטיקאי דויד הילברט ב-1900. כל הבעיות היו פתוחות באותה העת, וכמה מהן השפיעו מאוד על המתמטיקה במאה ה-20. בתחילה הציג הילברט עשר בעיות (1, 2, 6, 7, 8, 13, 16, 19, 21 ו-22 מהרשימה של ה-23) בוועידת פריז של הקונגרס הבינלאומי של המתמטיקאים, שהתקיימה ב-8 באוגוסט בסורבון אלו עוררו עניין עולמי רב ובהמשך פרסם 13 בעיות נוספות, שהביאו את הרשימה ל-23 הבעיות המוכרות, שפורסמה מאוחר יותר במדינות רבות, הבולטת בהן היא התרגום לאנגלית ב-1902 של מרי פרנסס וינסטון ניוסון בכתב העת של האגודה האמריקאית למתמטיקה. חלק מהבעיות נפתרו במהלך השנים, כאשר אחת מהן (מספר 3) נפתרה על ידי מקס דן עוד באותה שנה, וחלקן נשארו פתוחות עד היום. אופי והשפעת הבעיות הבעיות של הילברט מגוונות ברמת דיוקן והן שייכות לתחומים מתמטיים מגוונים. רוב השאלות מדויקות מספיק כדי לענות עליהן בתשובה חיובית או שלילית ברורה, אך ישנן שאלות המנוסחות באופן מעורפל יותר, ומתמטיקאים קיבלו עבורן פרשנות רווחת אחת מסוימת. לדוגמה, נמצא הפתרון של הבעיה ה-5 לפי הפרשנות המקובלת, אבל בעיות קשורות ודומות מאוד נותרו לא פתורות. לפעמים הניסוחים של הילברט לא היו מדויקים מספיק כדי להציע בעיה ממשית, אבל מניסוח עכשווי היה ניתן לקבל בעיות דומות ממשיות. למרות זאת, בעיות אחרות כמו הבעיות ה-11 וה-16 עוסקות בנושאים שהתפתחו עם הזמן לתחומים מתמטיים משגשגים, כמו התורה של תבניות ביליניאריות והתורה של עקומים אלגבריים ממשיים. ישנן שתי בעיות שהן לא רק פתוחות (לא פתורות) עד היום, אלא גם ייתכן שהן בלתי-פתירות בכלל בעקבות ניסוחן. הבעיה ה-6 בנושא אקסיומיזציה של הפיזיקה הפכה לפחות חשובה משהייתה בעת ניסוחה עקב התפתחויות בפיזיקה מהמאה ה-20. באופן דומה, הבעיה ה-4 העוסקת ביסודות הגאומטריה, מנוסחת באופן שכיום נחשב מעורפל מכדי לאפשר מענה מדויק. 21 הבעיות האחרות קיבלו כולן תשומת לב מעשית ומחקרית רבה, והעבודה על הבעיות הללו הייתה מחשיבות עליונה עד סוף המאה ה-20. פול כהן קיבל את מדליית פילדס ב-1966 על עבודתו על הבעיה הראשונה, והתשובה השלילית שניתנה לבעיה העשירית ב-1970 הניבה שבחים דומים. הבעיות והיבטים שונים שלהן זוכים לעניין גבוה גם היום. אי-פתירות הילברט ביקש להגדיר את המתמטיקה באופן לוגי על ידי מערכות פורמליות, ועל ידי הוכחות סופיות מאוסף מוסכם של אקסיומות. אחת מהמטרות המרכזיות של התוכנית של הילברט הייתה להוכיח את העקביות של האקסיומות של האריתמטיקה: זו הבעיה ה-2 ברשימה. עם זאת, משפט האי-שלמות השני של גדל הוכיח שכזו הוכחה סופית לעקביות של אריתמטיקה היא בלתי אפשרית. הילברט חי עוד 12 שנים אחרי שגדל פרסם את המשפט שלו, אבל לא נראה כי הוא כתב תגובה רשמית כלשהי לעבודתו של גדל. הבעיה ה-10 לא שואלת אם קיים אלגוריתם שקובע עבור משוואה דיופנטית אם היא פתירה, אלא מבקשת במקום זה לבנות את אותו אלגוריתם: "להמציא תהליך שייקבע, בכמות סופית של פעולות, אם המשוואה פתירה במספרים רציונליים". הבעיה נפתרה והוכח כי לא קיים אלגוריתם שכזה, מה שסתר את הפילוסופיה של הילברט למתמטיקה. בדיון על דעתו שלכל בעיה מתמטית אמור להיות פתרון, הילברט מכיר בעובדה שהפתרון יכול להיות הוכחה שהבעיה המקורית אינה אפשרית. הוא קובע כי הנקודה היא לדעת בצורה כלשהי מהו הפתרון, והוא האמין שאנחנו תמיד יכולים לדעת את הפתרון, שאין במתמטיקה שום "ignorabimus" (טענה שאי אפשר לקבוע או למצוא את הנכונות שלה). גרסאות המשך מאז 1900, מתמטיקאים וארגונים מתמטיים הכריזו על רשימות של בעיות מתמטיות, אבל רק מעטות מהן זכו לאותה מידה של השפעה. אחד מיוצאי הדופן הבודדים היא רשימה של שלוש השערות ששיער אנדרה וייל בסוף שנות ה-40'. בתחומים של גאומטריה אלגברית, תורת המספרים ומה שמקשר בין השניים, השערות וייל היו חשובות ביותר. הראשונה מהשערות וייל הוכחה על ידי ברנרד דוורק, והוכחה שונה לגמרי לשתי ההשערות הראשונות ניתנה על ידי אלכסנדר גרותנדיק. האחרונה והעמוקה מבין השערות וייל (אנלוג להשערת רימן) הוכחה על ידי פייר דליניה. גרותנדיק ודליניה קיבלו שניהם מדליית פילדס על עבודתם. עם זאת, השערות וייל הן מעיין "בעיית הילברט אחת" בתוך התחום שלהן, והילברט מעולם לא חשב עליהן כמכסות את כל המתמטיקה. פאול ארדש העלה מאות אם לא אלפי בעיות מתמטיות, הרבה מהן עמוקות. ארדש לעיתים קרובות הציע סכומים כספיים; הגודל של הסכום נקבע על פי קושי הבעיה. לפחות בתקשורת המיינסטרים, רשימת הבעיות של המאה ה-21 דה פאקטו הן 7 בעיות המילניום שנבחרו בשנת 2000 על ידי מכון קליי למתמטיקה. בשונה מהבעיות של הילברט, שבהן הפרס המרכזי היה הכבוד של הילברט בפרט ושל הקהילה המתמטית ככלל, הפרס על כל אחת מהבעיות הוא מיליון דולר. בדומה לרשימה של הילברט, אחת מהבעיות (השערת פואנקרה) נפתרה יחסית מוקדם אחרי שהכריזו על הבעיות. השערת רימן בולטת בכך שהיא נמצאת ברשימת הבעיות של הילברט, מכון קליי, ואפילו בהשערות וייל, בצורה הגאומטרית שלה. על אף שנוסתה על ידי מתמטיקאים גדולים רבים בני ימינו, ההשערה לא הוכחה או הופרכה יותר מ-160 שנים. הילברט עצמו הכריז: "אילו הייתי נכנס לתרדמת של אלף שנים, הדבר הראשון שהייתי שואל אחרי ההתעוררות היה: האם הוכיחו את השערת רימן?" רשימת הבעיות להלן כל 23 השאלות שהציג הילברט ומצבן העדכני: תיאורה מצבה העדכני בעיה 1 השערת הרצף, האומרת כי לא קיימת קבוצה מעוצמה גדולה מזו של הטבעיים וקטנה מזו של הממשיים על ידי גדל וכהן שהוכיחו כי היא אינה תלויה באקסיומות המקובלות של תורת הקבוצות. בעיה 2 להוכיח שמערכת האקסיומות של האריתמטיקה היא עקבית משפט האי-שלמות השני של גדל מראה ש מתוך האריתמטיקה עצמה; גרהרד גנצן הוכיח את עקביות האריתמטיקה בהתבסס על מערכת אקסיומות שונה, אך ההוכחה אינה פיניטיסטית (דהיינו הוכחה שכוללת רק הליכים שמתייחסים למספר סופי של תכונות של נוסחאות, ורק למספר סופי של פעולות עם הנוסחאות) ולכן לא עומדת בקריטריונים של הילברט להוכחה מוחלטת של עקביות. בעיה 3 בהינתן שני ארבעונים מנפח זהה, האם בהכרח אפשר לחתוך אחד לכמות סופית של פאונים ולהרכיבם מחדש בצורת השני? מקס דן הראה ש, עוד באותה שנה שהוצגה הבעיה (1900). בעיה 4 למצוא גאומטריות שבהן האקסיומות קרובות לאלו של הגאומטריה האוקלידית, תוך שמירה על אקסיומות החילה, החלשת אקסיומות הסדר, וויתור על אקסיומת המקבילים מכדי לקבוע אם נפתרה או לא. בעיה 5 האם חבורות רציפות הן בהכרח גזירות? על ידי אנדרו גליסון, בתחילת שנות ה-50. בעיה 6 ניסוח אקסיומטי של כל החוקים הפיזיקליים בעיה 7 האם טרנסצנדנטי, כאשר a ≠ 0,1 אלגברי ו-b אלגברי אי-רציונלי? משפט גלפונד-שניידר. בעיה 8השערת רימן ובעיות נוספות העוסקות בתורת המספרים, ביניהן השערת גולדבך והשערת הראשוניים התאומים בעיה 9 הכללת חוק ההדדיות הריבועי לכל שדה מספרים עבור הרחבות אבליות, על ידי אמיל ארטין. בעיה 10 למצוא אלגוריתם שייקבע, בהינתן משוואה דיופנטית, האם היא פתירה לא קיים אלגוריתם שכזה. בעיה 11 פתרון של משוואות ריבועיות במספר משתנים עם מקדמים אלגבריים בעיה 12 הכללת משפט קרונקר-ובר על ההרחבות האבליות של המספרים הרציונליים לשדה מספרים כלשהו. בעיה 13 פתרון משוואות ממעלה שביעית באמצעות פונקציות אלגבריות (גרסה אחרת: רציפות) בשני משתנים הגרסה הרציפה נפתרה על ידי ולדימיר ארנולד בהתבסס על עבודותיו של אנדריי קולמוגורוב, אבל הגרסה האלגברית עודנה בעיה 14 האם מערכות שלמות מסוימות של פונקציות הן סופיות? על ידי מסיושי נגטה ב-1958. בעיה 15 ביסוס מסודר של תחשיב שוברט בעיה 16 מציאה ופיתוח טופולוגיה של עקומות ומשטחים אלגבריים ממשיים. בעיה 17 הצגת פונקציה רציונלית חיובית כסכום ריבועים של פונקציות רציונליות . לחיוב על ידי אמיל ארטין ב-1927. בעיה 18 האם יש פאון קמור לא רגולרי שממלא את המרחב?מהו הסידור הטוב ביותר של כדורים במרחב? (השערת קפלר) השערת קפלר נפתרה על ידי היילס בשנת 1998 ופורסמה ב-2005. בעיה 19 האם הפתרונות של לגראנז'יאן הם תמיד אנליטיים? על ידי אניו דה ג'יורג'י וכן בנפרד ובמתודולוגיה שונה על ידי ג'ון נאש ב-1957. האם לכל הבעיות בחשבון וריאציות עם תנאי שפה מסוימים, יש פתרונות? בעיה 21הוכחת קיום של משוואה דיפרנציאלית ליניארית עם חבורת מונודרומיה נתונה בעיה 22 האחדה של יחסים אנליטיים באמצעות פונקציות אוטומורפיות התפתחות נוספת בתחום חשבון הווריאציות מכדי לקבוע אם נפתרה או לא. עריכת הרשימה בזמן הכנת רשימת הבעיות עמדו בפני הילברט עשרים וארבע שאלות רשומות, אך הילברט החליט שלא לצרף אחת מהן לרשימתו הסופית. הבעיה הנוספת עסקה בהוכחת השערה הנוגעת לפשטות ושיטות כלליות. בעיה זו התגלתה על ידי ההיסטוריון רודיגר תיילה (Rüdiger Thiele). ראו גם בעיות לנדאו בעיות המילניום של מכון קליי לקריאה נוספת בנו ארבל, קיצור תולדות המתמטיקה, מכון מופ"ת, 2005, עמ' 309–325. Rowe, David; Gray, Jeremy J. (2000). The Hilbert Challenge. Oxford University Press. קישורים חיצוניים המאמר המקורי של הילברט המאמר המקורי של הילברט, בתרגום לאנגלית רשומות הקונגרס של 1900 "על הבעיה ה-24 של הילברט: דיווח על חומר חדש והערות" הערות שוליים * קטגוריה:בעיות פתוחות במתמטיקה קטגוריה:דויד הילברט קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-09-16T07:06:42
רכבי לחימה משוריינים	REDIRECT רכב קרבי משוריין.	2004-10-13T22:34:17
ימי ההמתנה	REDIRECT מלחמת ששת הימים	2023-09-21T10:28:49
תגובת פיצוי	תגובת פיצוי היא תגובה חיובית של פרט או אוכלוסייה כלפי טריפה. יחסי טורף-נטרף מצויים בשיווי משקל בטבע, ולמרות הסברה שפרט או אוכלוסייה ניזוקים מן הטורף, לא כך תמיד הם פני הדברים, ופעמים רבות צומחת מכך תועלת, הן לפרט והן לאוכלוסייה. תגובת פיצוי של אוכלוסייה מתרחשת כאשר פגעי הטריפה מתאזנים באמצעות גידול האוכלוסייה באותו שיעור בו הוקטנה. כאשר מתקיימת תחרות תוך מינית חזקה של פרטים באוכלוסייה על כמות מזון זמינה קבועה, ובשל תחרות זו חולים ומתים פרטים או שמהגרים מיחידת השטח, אזי הפחתת מספר הפרטים באוכלוסייה בשל טריפה, מורידה את שיעור התחרות התוך מינית, ובעקבות זאת גם את שיעור הנגרעים ממנה בשל מוות והגירה, כך שסכום הפרטים באוכלוסייה נותר מאוזן כשהיה. תגובת פיצוי של פרט היא למשל התגובה של צמח על אכילת חלקים ממנו. הצמח מפצה על הנזק שנגרם לו בהחלפה מהירה של רקמות שנאכלו ברקמות חדשות, וקצב ההטמעה כמעט שאינו יורד. הפיצוי נגרם בשל כמה סיבות: סיבה אחת היא שישנם בצמח חלקים בעלי כושר הטמעה, אבל אין ביכולתם לבצעה משום שהאור איננו מגיע אליהם. חלקים אלה מהווים עול על הצמח, ועצם אכילתם או אכילת חלקים סמוכים אליהם שהיעדרם מאפשר חדירת אור, תורמת באופן חיובי למאזן האנרגיה של הצמח. סיבה אחרת היא המצאות חומרי תשמורת בצמח. אלה משתחררים ומזינים את הצמח עד אשר ביכולתו ללבלב מחדש ולהצמיח רקמות. מובן שככל שיעשה שימוש בחומרי תשמורת אלה, מאגרם ידולדל והצמח לא יוכל עוד לנצלם. סיבה נוספת היא שאם מערכת השורשים אינה נפגעת, הרי אלה מעבירים לנצר מינרלים ומים בכמות דומה אולם לפחות יחידות נפח בצמח ועל כן התזונה בצמח משתפרת באופן כללי. קטגוריה:אקולוגיה	2022-06-22T15:36:23
מלחמת איראן עירק	הפניה מלחמת איראן–עיראק	2019-08-08T13:21:23
מלחמת איראן עיראק	הפניה מלחמת איראן–עיראק	2019-08-08T13:21:28
רקמה (מלאכת יד)	ממוזער\|שמאל\|250px\|"אישה רוקמת", ציור מאת פרנץ קסאפר זים (Franz Xaver Simm) רקמה היא מלאכת יד, שבה יוצרים קישוט על-גבי בד או מצע אחר, בדרך כלל גמיש, באמצעות העברת חוט בתוכו באמצעות מחט. אופי הקישוט במראה כולל תלוי בתכים – שיטות הרקמה שנבחרו. לתכים שונים מטרות שונות. בדרך כלל תכים המשמשים לתפירה אינם משמשים לרקמה, ולהפך. יופייה של הרקמה תלוי באחידות התכים (גודלם ומתיחותם) הרבה יותר מאשר בתפירה, בה בדרך כלל התכים עצמם נסתרים, ורק הבדים נראים לעין. לעיתים משולבת הרקמה בחריזה. אומנות הרקמה נחשבת למלאכת יד מהעתיקות בעולם ועם זאת יש לה שימוש ורלוונטיות גם כיום. בתקופות ימי הביניים והרנסאנס כאשר מלכים לבשו בגדים רקומים בזהב, זה היה מקצוע גברי. נשים התחילו לרקום מאוחר יותר ובתחילה נחשבו לא מתאימות לצייר דוגמאות, ואי לכך הורשו לרקום רק על דוגמאות שגברים ציירו עבורן. ידיעת הרקמה עברה מאם לבת במשך אלפי דורות, נערות החלו ללמוד לרקום כבר בגיל צעיר, וגם גברים עסקו ברקמה. בכל מקום התפתחה הרקמה על חומרים מקומיים (פשתן במצרים ובאירופה, משי בסין וכדומה), בצבעים מקומיים (חוטים נצבעו על ידי כך שהופקו מצמחים ומינרלים מקומיים) ובצורות וסמלים שמבטאים את התרבות של הרוקמים, לרוב יש התאמה בין הצורות והסמלים שצוירו באזור מסוים ובין הצורות והסמלים שרקמו שם. עם זאת יש סמלים וצורות שחוזרים בסגנון דומה בכמה תרבויות מרוחקות. נוודים, תיירים וסוחרים "הפיצו" צורות וסמלים, בעיקר על ידי כך שהמקומיים העתיקו מבגדיהם את הדוגמאות שהביאו עמם ממקומות מרוחקים, ואילו הבדים שהם קנו נתנו השראה לבני ארצם כאשר שבו הביתה. היסטוריה ממוזער\|שמאל\|עבודת רקמה בדואית, ממפעל רקמת המדבר בלקיה בנגב כבר בתקופת האדם הקדמון, האדם כחלק מתהליך הקיום שלו הכין לעצמו בגדים מפרוות מחוברות בטכניקת התפירה, ובעקבות זאת הוא החל להשתמש בתפר זה בשביל ליצור אלמנטים של קישוט. הרקמה מוזכרת בתנ"ך, בספר שמות: ; . ריקמות עתיקות נמצאו במצרים העתיקה, סין, הודו, אנגליה ועוד. עקב אי העמידות של החוטים והבדים כמעט ואין היום שרידים של רקמות עתיקות, אך נותרו עדויות על רקמה בעבר ברחבי העולם. כך, ביוון נמצאו שרידים משנת 400 לפני הספירה, באזור בבל וסוריה משנת 700 לספירה, בחפירות ארכאולוגיות באזור אור העתיקה נמצאו שרידי תכריכים רקומים בחוטי זהב טהור של הקיסרית הונוריוס משנת 400 לספירה. מרבית השרידים שנשארו בעת המודרנית הם בעיקר מהמאה ה-18. בשנת 1746 נוסד מפעל DMC לייצור חוטים וחומרים נוספים לרקמה. בעלי המפעל פנו אל תרז דה דילמונט שהייתה מורה לרקמה ובקשו ממנה לכתוב ספר על רקמה. בשנת 1884 הוציאה דילמונט את ספרה המקיף "The Complete Encyclopedia of Needlework" בצרפת, מיד עם הוצאתו לאור הוא תורגם ונמכר ב-17 ארצות. ב-62 השנים הראשונות לאחר הוצאתו לאור הוא נמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים. במשך המאות ה-18, ה-19 ואף בראשית המאה ה-20 נשים רבות למדו לכתוב ולקרוא בעזרת רקמה, וכשלא היה מקובל שנשים תלמדנה גאוגרפיה, היו מורות חכמות שלימדו לרקום מפות גאוגרפיות במסווה של הוראת דוגמאות רקמה. רקמה נחשבה כמקצוע חשוב כמו תפירה כי מיומנות בעבודה במחט אפשרה לבנות לתקן היטב את בגדי המשפחה ואת כלי המיטה שלהם. מרתה וושינגטון אשת הנשיא ג'ורג' וושינגטון נהגה לרקום כל חייה הבוגרים, בין היתר רקמה כיסויי כיסאות לבית הלבן וכן ריפודי כיסאות לאחוזת מאונט ורנון. ציירים וציירות רבים עיצבו רקמות עבור עצמם או עבור אחרים. הציירת האמריקנית, סבתא מוזס, רקמה שנים רבות לפני שהתפרסמה כציירת. היא רקמה את מראות הכפר והסביבה. בשנות מלחמת העולם הראשונה, וגם בשנות מלחמת העולם השנייה עיצבו הציירת ואנסה בל, הצייר דאנקן גרנט והצייר רוג'ר פריי רקמות שונות לריפודי כיסאות, מסגרות למראות, שטיחי רצפה ומרבדי קיר ל"אחוזת צארלסטון" שבה התגוררו לסירוגין חברי קבוצת בלומסברי. חלק מהעיצובים נרקמו על ידי אתל גראנט (Ethel Grant) אמו של הצייר דנקן גראנט, ואנסה גם הנציחה את אתל הרוקמת בגינה בציור "Charleston Garden". בזמן מלחמת העולם הראשונה חיילים בריטיים ולאחר מכן חיילים אמריקניים שלחו לביתם גלויות דואר רקומות על משי. הגלויות היו מעוטרות בסמלים פטריוטיים, דגלים, סיסמאות, וטקסטים רומנטיים. נטען בזמנו שהרקמות בוצעו בידיהן של פליטות מלחמה בלגיות או צרפתיות, אבל למעשה הגלויות נרקמו במכונות רקמה על ידי חברות מסחריות. אותן חברות ייצרו גם גלויות לשוק הגרמני, עם סמלים ודגלים שונים. בשנת 1990 יצא לאור באנגליה ספר של הרוקמת והמעצבת פט מאנציני (Pat Menchini), שבו היא העבירה ציורים של ביאטריקס פוטר לדוגמאות לרקמה. רקמה ממוחשבת בעשורים האחרונים משמשת הרקמה ובעיקר רקמה ממוחשבת, לצורכי נוי בהליכי עיצוב ביגוד ופריטי לבוש ואביזרי לבוש נלווים על פי צווי האופנה המשתנים. בנוסף הרקמה הממוחשבת משמשת לצורכי מיתוג וסימון של חברות מסחריות, קבוצות ספורט, יחידות צבאיות ועוד. השימוש ברקמה ממוחשבת נפוץ גם בעטורים רקומים על פריטי יודאיקה כגון עטיפות לסידורים, סימון טליתות ואפילו רקמה ממוחשבת ליצירת חופות. המעבר לרקמה ממוחשבת על בסיס נתונים דיגיטליים מאפשר להטביע אין סוף דוגמאות, עיטורים וסמלים בעזרת מכונות רקמה ממוחשבת בעלות ראשי רקמה רבים שמוטמעים בהם טכנולוגיות מתקדמות של רובוטיקה זעירה. הרקמה לעומת מלאכות דומות הרקמה אינה ממלאת צורך מעשי אלא נועדה ליופי וקישוט. חייטים, תופרים ומעצבים משתמשים בטכניקה זו. בניגוד למלאכות טקסטיליות כמו אריגה או סריגה המייצרות את המשטח תוך כדי הפעולה, רקמה נוצרת על משטח קיים, על ידי החדרת חוטים לתוכו באמצעות מחט. הבדל נוסף בין רקמה לבין עבודות מחט אחרות הוא הדמיון של הרקמה לציור: ברקמה, החוטים והמחט תופסים את מקומם של הצבעים והמכחול וניתן לראות בה מעין "ציור" על בד. אפשר גם לשלב רקימה עם הטלאה רגילה לצורך תיקונים או הטלאה קישוטית. שילובים של הטלאה קישוטית ורקימה משמשות ליצירת עבודת טלאים , שהיא אחת מהאומנויות הנקראות אמנות סיבים. לעומת מלאכת התפירה, שמטרתה לחבר בדים על מנת ליצור את המוצר ותוך כדי כך להסתיר את התפרים עד כמה שניתן, הרקמה מבליטה תכים שונים ולעיתים אף מוסיפים להם חרוזים, פנינים, פייטים, רצועות מתכת, נוצות ואלמנטים שונים נוספים לקישוט. כמו רוב מלאכות היד, הרקמה דורשת מיומנות טכנית. כדי לבצע את פעולת הרקמה יש צורך באריג כאשר החומרים שבדרך כלל עליהם רוקמים הם: משי, כותנה, פשתן, צמר. כמו כן יש צורך במספריים, חוט ומחט. כלי עזר נוסף הוא החישוק – מסגרת מעץ או פלסטיק למניעת עיוות הדוגמה ולמתיחת הבד, דברים המקלים על פעולת הרקמה. ברקמה קיימים למעלה מ-400 סוגי תכים שונים. רקמה יהודית במסורת היהודית, רוקמים לשבת מפית לכיסוי חלה, תיק למצות לליל הסדר, פרוכות, מזרח שיוויתי, חופות, מעילי תורה וחיתולי תורה המכונים "וימפל". המוטיבים הם לרוב אותיות האלף-בית העברי, דקלים, ציפורים, המנורה. שבעת המינים, הכותל המערבי. באוסף המוזיאון היהודי בלונדון ישנן כריות רקומות לכיסא אליהו שנועד לטקס ברית המילה. הכריות היו פעם בבית הכנסת הגדול של לונדון. באוסף "מוזיאון ארצות המקרא" בירושלים ישנם קמעות רקומים, למשל צעיף הגנה לאישה הרה, מ-1900 בקירוב, טורקיה, הרקום בשמות המלאכים המגוננים "סנוי", "סנסנוי" ו"סמנגלף"; חגורת ראש ליולדת מ-1900 בקירוב, ממרוקו; ונרתיק לקמיעות מכורדיסטן. בספר "כסות ומסר של יהודים בארצות האסלאם", שכתבה אביבה מולר-לנצט, ישנו אוצר של תיאורים וצילומים של בגדים רקומים של יהודי תימן, מרוקו, בוכרה ועיראק. בקטלוג של תערוכת "פריטים יתומים" (Orphan Objects), שהוציא המוזיאון להיסטוריה יהודית באמסטרדם מופיעים מפות, פרוכות, כיסוי חלה, בגדים, חיתולי תורה, טלית קטן ארוג ורקום, טלית קטן סרוג ואף פריטים שנוצרו בזמן השואה. רקמה כביטוי פמיניסטי ופוליטי בתולדות האמנות מלאכות היד כגון רקמה וקישוט הבית נחשבו כמלאכות נשיות וככאלה לא נחשבו כחלק מה'אמנות היפה', רקימה, תפירה, ציור על משי, הטלאה לא היו חשובים כמו ציור ופיסול. ילדות למדו רקמה בעיקר כדי לתרגל כל מיני תכים שהיו אמורים לשמש אותן בבגרותן לתפירה ולתיקוני טקסטילים שונים. ילדות למדו גם קרוא וכתוב על ידי הכנת דוגמית רקומה של אותיות ה-א-ב הלטיני (ABCD) ברקמה המדמה אותיות כתב ואותיות דפוס. ליד ומסביב הן בדרך כלל רקמו פסוק מספרי הקודש הנוצריים, ספרות כדי שתוכלנה לנהל את משק הבית, כשנערה סיימה את הדוגמית, היא הוצגה על קירות הבית, כדי שחתנים עתידיים יראו שהיא מוכשרת לעבודת הבית. באוסף מוזיאון ברוקלין, ישנה רקמה בלתי גמורה שנרקמה בזמן מלחמת האזרחים (1861–1865) שנה אחת לפני שהעבדות הוכרזה כלא חוקית, אך בשלב בו עבדים שברחו עדיין הוחזרו לדרום. היצירה רקומה בצמר על נייר. בשנות ה-1960 יחד עם אמנות הפופ והתעוררות התנועה הפמיניסטית התחילו אמניות נשים להשתמש באופן מודע ליצור אמנות נשית שנשענת על "המלאכות הנשיות". אמניות כמו מרים שפירו, ג'ודי שיקגו, פיית' רינגולד וקיילי נורטון (Kylie Norton) התחילו גם להראות מחזות ביתיים, איברי גוף נשיים. ב"ניו יורק טיימס" כותבת העיתונאית א. תמי קים (E. Tammy Kim) ב-29 בדצמבר 2018, מאמר דעה בשם "The Feminist Power of Embroidery". לטענתה כשהיא נוטלת חוט ומחט היא מתחברת לשורה ארוכה של נשים שהפכו את מלאכות הבית שהיא מכנה אומנויות הבית להבעה פוליטית. היא מספרת שבבית הוריה שבטקומה וושינגטון, תלויה על הקיר יצירה שסבתה רקמה בסביבות 1941 בהיותה בתיכון בקוריאה תחת הכיבוש היפני. הסבתא וחברותיה נאלצו אז לשנות את שמותיהן לשמות יפניים. הכותבת סוברת שהרקמה שחררה אצל הנערות הרוקמות כעסים. היא בעצמה שבה לרקום כחלק ממצעד הנשים 2017. ארגוני רוקמות מארצות מסביב לעולם ארגנו בשלהי 2019 את מבצע "25 מיליון תכים, תך אחד לכל פליט", כדי לעורר מודעות שבעולם יש היום 25 מיליון פליטים. נשים מכל הארצות מוזמנות לרקום פיסת בד עם רקמה בהתאם להנחיות של המארגנות והכוונה הייתה להציג זאת בציבור בסקרמנטו בארצות הברית, ביום הפליט הבין-לאומי. רקמה במיחזור משביח לפני המצאת הדפוס, בימי הביניים, כתבו ספרים ביד על גווילים או קלפים, הכתיבה ארכה זמן ממושך, ולעיתים אם קרתה שגיאה או תקלה לכתב היד, בעליהם או כותביהם המציאו כל מיני שיטות כדי לתקן את כתב היד היקר. בימי הביניים היו כתבי יד שנכתבו על עורות עגלים או כבשים לאחר שנוקו ויובשו ונמתחו על מסגרות. בתהליך זה לעיתים הופיעו חורים או סדקים בעור. בגלל יוקר התהליך השתמשו גם בעורות הלא מושלמים הללו לכתיבה (לספר אחד נדרשו כ-20 עורות עגלים). לפעמים הכותבים כתבו מסביב לחור או הסדק, אבל לעיתים גם תיקנו אותם. בין שיטות התיקונים נמצאו גם תיקונים בתפירה עם חוט גס שמעליו דבק בשכבה כה עבה שלאחר היבוש יכלו להוציא את חוט התפירה. בקבוצת כתבי יד שנוצרו במנזרים בשווייץ ובדרום מערב גרמניה מהמאה ה-12 ועד המאה ה-15, בכתבי יד אלו מופיעים תיקוני חורים וסדקים רקומים בחוטי משי צבעוניים. רוב החוטים הם בצבעי צהוב, ירוק, וורוד, כחול, וסגול. שנוצרו כולם מצמחים. התכים שונים וייתכן שחלקם נעשו בזמן יצירת כתב היד וחלקם נוספו עם הזמן. לא ידוע מי רקם את התיקונים הללו, אבל מקובל שלרוב הרקמה נעשתה בידי נזירות או נשים אחרות שהיו קשורות למנזרים. תארוכים של הרקמות מראים שנעשו בזמן שהיה יותר ביקוש לספרים, כך שיכול להיות שנעשו גם כי הזדקקו ליותר דפים. הרבה דורות של אמותינו וסבותינו השתמשו ברקמה, כדי להעלים כתמים או פגמים בבגדים, מצעים או מפות שולחן, שכבר אי אפשר היה לנקות או לתקן אותם. מתחילת המאה ה-21 כשהמודעות לזיהום הסביבה על ידי זריקת בגדים הולכת וגוברת, הרקמה היא אמצעי יצירתי להמשיך ולהשתמש בבגד, שכבר נמאס על הלובש/ת או כשהבגד בלוי. נשים שרקמו כל חייהן, לעיתים מותירות אחריהן רקמות בלתי גמורות. היורשים לעיתים מנסים לסיים את היצירה, אבל לרוב הם זורקים או מוכרים את היצירות הלא גמורות אליהן. יש אמניות שהחליטו לסיים יצירות כאלו, לפעמים בעצמן ולפעמים בעזרת הקהילה. רקמה בישראל לאחר קום המדינה והקמת לשכת הנשיא, היה צורך בהכנת סמלים ודגלים רקומים בחוטי זהב ומשי, ולצורך כך פנו ב-1949 לרוקמת לוטה אנגל הקר שהתמחתה עוד במולדתה גרמניה ברקמת קנטיל (רקמה בחוטי זהב וכסף המושחלים בקטעי צינוריות). היא רקמה גם דגלונים למכונית הנשיא, סמלים למשרדי הממשלה השונים וב-1949 רקמה גם את סמל מכון ויצמן על גלימות האקדמיות של המדענים. באולם ויקס במכון מוצגות חלק מרקמותיה. ב-1954 הקימה רות דיין חברה להלבשה ורקמה בשם "משכית" כדי לספק עבודה לעולים שידעו מלאכות. היא עודדה רוקמים מארצות שונות לפתח את הידע שהביאו עמם מהגלות נשים רבות בארץ קנו אז חולצות עם רקמה תימנית. בשנות ה-1960 הרקמה התימנית כה נפוצה בישראל, עד שהסופרת אסתר קל הציעה בספרה "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת" כיצד למחזר שמלה ישנה בעזרת רקמה תימנית ואף נתנה הדרכה בסיסית לכמה תכים. אמני-סיבים רבים בארץ רוקמים ומציגים תערוכות חדשניות. לדוגמה, איתמר שגיא יצר קערות, ספר רקום, כיסא ועוד. מרגלית בסן היא אמנית ירושלמית שמרבה לרקום נופי ירושלים וטבע. ציפי דגן רוקמת שילוב בין זכרונות בירושלים לחיים בקיבוץ. בספטמבר 2019, הוצגה בירושלים יריעה רקומה בשם "רוקמות אור". 5,200 נשים מ-11 ארצות נענו לקריאה לרקום פיסת בד במידות שנקבעו מראש, לזכרה של אורי אנסבכר, שנרצחה בפברואר 2019 בפיגוע טרור. הפיסות חוברו יחדיו ליריעה שאורכה 23.5 מטר ורוחבה כ-3 מטר. רקמה ומדע האסטרונומית ססיליה פיין-גפושקין, הייתה רוקמת מיומנת ונלהבת וסורגת כל חייה. ב-1975, פיליפ א. צ'ארלס (Philip A. Charles) וי. לאונרד קולהאן כתבו מאמר "X-rays from Supernoiva Remnants" בסאינטיפיק אמריקן שבו שילבו תמונות צבעוניות של קאסיופיה A. המתמחה ג'ון ר. ויטמן (John R. Whitman) ששכר חדר בביתה של המדענית. התלהב מהצבעים וצורות האבסטרקט של הקאסיופאה והחליט ליצר ערכת רקמה למכירה. הוא פנה למדענית והיא רקמה את הקסיופיאה שנמצאת כעת בארכיון אוניברסיטת הרווארד. האמנית/חוקרת נוירולוגית לאורן יואיט (Lauren Hewitt) רוקמת חיידקים, חלקי המוח, עצבים ועוד. היא טוענת שהרקימה עוזרת לה בהבנת מחקריה. רקמה על חומרים שאינם בד אפשר לרקום גם על חומרים שונים מבד. במאה העשרים אמנים שונים רקמו על "חפצים שנמצאו" (Found Object) כגון עץ. צדפים, נוצות, מפתחות ישנים וכדומה. אמנית הסיבים Severija Inčirauskaitė-Kriaunevičienė מליטא רוקמת דוגמאות קלאסיות של פרחים בתך משוכל על מתכות שונות מכסי ודלתות מכוניות, כפות ומנורות. רקמה מרפאת באנגליה ב-1997 הקימה הליידי אן טרי (Anne Tree) את ארגון FCW (Fine Cell Work) שבמסגרתו התחילו ללמד אסירים תפירה ורקמה. מאז הקמת הארגון לפני 25 שנים, למדו יותר מ-8,000 אסירים ב-32 בתי סוהר לתפור ולרקום, כהכנה להשתלבותם בחברה. אסיר לשעבר בשם סבסטיאן סיפר לכתבת, שאיש אינו מכין אסיר לעובדה שהחיים בבית הכלא משעממים, והתפירה והרקמה שלמד עזרו לו לעבור את התקופה הזו. היצירה הראשונה שיצר היה קישוט בצורת תרנגול הודו לחג המולד. הוא נהנה מהיצירה הזו מאוד. גאוותו העיקרית הייתה ביצירת בובות פינגווין שנמכרו לחנויות של "הריטאג". האסירים מקבלים תשלום עבור יצירותיהם ולפי דבריה של ויקטוריה גיליס (Victoria Gillies) המנהלת בפועל של FCW הם גם נהנים מהיצירה ומפתחים את ההערכה העצמית שלהם. כאשר פרצה הקורונה בעולם, הוגברו תנאי הבידוד בבתי הסוהר ואסירים הוחזקו סגורים בתאיהם למשך 23 שעות ברצף, הארגון שלח 2,000 מוצרים לבתי הסוהר כדי שהאסירים יוכלו לרקום בתאיהם. מאז היווסדו של הארגון שיעור החזרה לפשע של האסירים שעמם עבדו הוא רק 2% לעומת 46% בין יתר האסירים באנגליה. רקמה נכללת גם בתפירה איטית, שנחשבת בעיני אנשים רבים כפעולה מרגיעה. שבה האירשה או האיש יושבים ועוסקים בפעילות ידיים ומתמקדים בתפירת שתי פיסות בד או פיסת בד ובגד שהתבלה, ועל ידי הכנסת המחט לבד העברתה מתחת והוצאתה תוך שהיא גוררת אחריה חוט רקמה שבולט על רקע הבד. בספרה Slow Stitch and the art of Knowing yourself כותבת איוון פוקס (Yvonne Fuchs) שבעזרת כך שסגלה לעצמה את התפירה האיטית היא נרפאה, כמה שנים לפני כתיבת הספר כשהיו לה בעיות רצינות בבריאות הגוף והנפש שלה. היא הייתה זקוקה למקום ולעיסוק שישחררו אותה ממחויבויות ואילוצים. רקמה של ציורי אמנות בחנויות הרקמה אפשר לקנות בדי קנווס שעליהם מודפסות העתקים של יצירות אמנות מוכרות. כמו כן יש ספרים שבהם מעצבים מתרגמים ציורים של אמנים לרקמות. ב-1990 פרסמה המעצבת הבריטית פט מאנציני (Pat Menchini) את הספר The BEATRIX POTTER Needlepoint Book עם רקמות וסריגות אותן עיצבה על פי ציוריה של ביאטריקס פוטר. המעצבת גם הוסיפה דוגמאות והוראות עבודה, שעל פיהן אפשר ליצור את תרגומי הרקמה והסריגה הללו. ספרי רקמה ישראליים "מטבעות בראש" כיסויי ראש מסורתיים של נשים ערביות ובדוויות, אוצרת: ססיליה מאיר, תרגום לאנגלית: יעל שפירא, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב. 2002 "צמחיאל אגדה ורקמה", בעט – ברוך צ'יזיק, במחט – נעמי צ'יז'יק-אילון, דפוס ח.ש. חלפי בע"מ, מהדורה מחודשת התשס"ג–2003. מסת"ב: 965-05-1193-8 "ערבסק: רקמה עממית של ערביי הארץ" – זיוה עמיר, מסדה-פרס, 1983 "רקמות עמים", מגינה שלאין, הוצאת מגינה שלאין, 2007 "גנים פורחים בדרך המשי", יריעות רקומות מאוזבקיסטן (קטלוג תערוכה), רחל חסון, יד ל"א מאיר, המוזיאון לאמנות האסלאם, 2001 ראו גם סריגה תפירה אמנות סיבים טלאים (מלאכת יד) פמיניזם אמנות פמיניסטית מיחזור משביח לבגדים זיגזג (מלאכת יד) בורו (טקסטיל) קנטה (טקסטיל) תפירה איטית רקמת צלבים (מלאכת יד) קישורים חיצוניים מוזיאון הרקמה של טטיאנה פרוטצ'בה הערות שוליים * קטגוריה:טקסטיל קטגוריה:אמנות סיבים	2024-08-28T08:05:29
הבעיה הראשונה של הילברט	redirectהשערת הרצף	2004-10-14T07:48:39
בן-ציון מאיר חי עוזיאל	שמאל\|ממוזער\|200px\|הרב עוזיאל בטקס זיכרון לחיילים היהודים שנפלו במהלך מלחמת העולם השנייה, ירושלים, 1946 הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 – כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה רב, פוסק, הוגה דעות ומנהיג ציבור; מגדולי הרבנים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. כיהן בתפקיד הראשון לציון משנת 1939 ואילך, ושימש הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל בשנים 1948–1953. לצד פעילות ציבורית ענפה והיותו פוסק העוסק בשאלות אקטואליות המקובל על כל שדרות ומפלגות הציבור כסמכות תורנית וכמנהיג מאחד, היה מחבר ויוצר מקורי בכל מקצועות התורה. ספריו, בהלכה ובאגדה כאחד, מתאפיינים בשכל ישר, בתוכן עשיר, במחשבה וסגנון בהירים, בתפיסה רחבה ובהבנה עמוקהספר "אור המאיר", ע' כה. תולדותיו נולד בירושלים לרב יוסף רפאל עוזיאל, שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בעיר, ולשרה, נכדתו של הראש"ל רבי חיים דוד חזן, בנו של רבי רפאל יוסף חזן, מחבר ספר חקרי לב.על הקשר בין הגותו לבין פסיקתם של משפחת חזן, ראה: אלימלך וסטרייך, זיקת הרב עוזיאל לפסקים של חכמים בני משפחת חזן, בתוך: בן ציון מאיר חי: הרב עוזיאל - הגות, הלכה, והיסטוריה. משפחת עוזיאל הייתה משפחה מיוחסת של רבנים שפעלה במהלך הדורות בספרד, בתפוצות ספרד ובירושלים. אביו חינכו מילדות בקפדנות גדולה לתלמוד תורה ולקיום דקדוקי מצוות. מגיל שבע למד בבית המדרש לתלמוד ולהלכה דורש ציון, ובגיל 12 המשיך את לימודיו בישיבת תפארת ירושלים. כבר בנערותו ובצעירותו הצטיין בשקדנות והתמדה עצומה, בתפיסה מהירה של העיקר, בבקיאות ובחריפות, באופיו הנוח ובמעשים טוביםספר "אור המאיר", ע' מה. רבותיו המובהקים היו הרב מנחם-בכר יצחק, והרב בן ציון אברהם קואינקה. למד כתיבת סת"ם אצל הרב יחיא צארום, ודקדוק לשון עברית וספרותה ושפת המדינה אצל מורים פרטיים. נישא בגיל שלוש עשרה. בגיל ארבע עשרה התייתם מאביו. כבכור הבנים הוטלה עליו אחריות הפרנסה, ונאלץ לחלק את זמנו בין מלאכה ללימוד. על תקופה זו כתב לימים: בנעוריו הסתופף בצילם של גדולי הרבנים הספרדים והאשכנזים שבירושלים, ובכללם הרב שמואל סלנט ובייחוד הרב יעקב שאול אלישר, מחבר "יש"א ברכה", שאצלו למד תורה. הרב אלישר שימש לו דוגמה של הנהגה תורנית גדולה, בהיותו פוסק הלכה, דרשן, פייטן, יודע שפות ונציג היהודים לפני הסולטאן הטורקי. מפעם לפעם הטיל עליו הרב אלישר לכתוב תשובות בהלכה. באותו פרק-זמן עיין הרב עוזיאל בספריו של הרב יהודה אלקלעי והם שעשאוהו ציוני מדיני דתי במחשבה ובמעשה. בגיל עשרים הרב עוזיאל התמנה למורה בישיבת תפארת ירושלים ובהמשך למנהלה. מתוך חזון להקים בית מדרש גדול לרבנים מבני עדות המזרח, ייסד את הישיבה מחזיקי תורה לצעירי הספרדים. כן השתתף בייסוד והנהלת בית חינוך יתומים לעדת הספרדים שבירושלים. בהיותו בקיא בענייני שחיטה, נענה לבקשה בית הדין להיות שוחט ובודק בבית המטבחיים העירוני. מאוחר יותר שימש נשיא ישיבת פורת יוסף. רבנותו ביפו שמאל\|ממוזער\|200px\|הרב עוזיאל עם ג'יימס מקדונלד'ס, חבר ועדת החקירה, תש"ז שמאל\|ממוזער\|250px\|הרב עוזיאל בביקור בארצות הברית. בתמונה (מימין לשמאל): הרי"ל מימון, הרב זאב גולד, הרב עוזיאל, הרב בר-אילן, תש"ז שמאל\|ממוזער\|250px\|קבלת הפנים לגנרל אלנבי בבואו לישראל. הרב עוזיאל מימין. ממוזער\|ביקור הרבנים יהודה לייב פישמן מימון ובן-ציון מאיר חי עוזיאל בבגדאד לצד הרבנים ששון כדורי ועזרא דנגור ב-1911, השתדלו אנשי יפו אצל השלטונות העות'מאנים שתינתן להם רשות למנות "חכם באשי", רב ראשי ספרדי המוכר על ידי השלטונות, מיוחד ליפו ולסביבתה, לצד רבנותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק כרב האשכנזי של יפו. עד אז היה רק חכם באשי אחד, שמשכנו בירושלים, ואנשי יפו שנזקקו לשרותו, הוכרחו לנדוד לירושלים. נימוק נוסף, מדיני, היה רצונם של אנשי הישוב החדש. באותה תקופה, עסקני היישוב, שרובם ישבו ביפו, הרגישו בצורך באישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני השלטונות העות'מאנים. החוק העות'מאני קבע שרק נתין עות'מאני, יליד הארץ דור שלישי, ראוי לשמש כחכם באשי. אחרי חיפושים מצא וועד העיר יפו כי הרב עוזיאל הוא המתאים ביותר לתפקיד, ובתמיכתו של הרב קוק הוא הוכתר לחכם באשי של יפו, בגיל שלושים ואחת. הרב עוזיאל עזר רבות להתיישבות היהודית, וקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאנים, שכיבדו אותו, עזרו ליהודים להתגבר על מכשולים רבים בדרך לגדילה והתפתחות. באותו זמן נתן הרב דעתו גם לעסקי התורה והחינוך של היהודים הספרדיים בעיר. הוא ייסד את תלמוד התורה שערי ציון, ומסר שם שיעורים קבועים. ביזמתו גם הוקמו השכונות שבת אחים ומשכנות ישראל. כחכם באשי, כיהן גם כנציג היהודים במועצת המחוז הממונה על יפו, שהייתה מורכבת מהקאדי ומראשי הדתות הלא-מוסלמיות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה על ידי הטורקים לדמשק, בשל פעילותו הציבורית ומחאתו נגד רדיפת היהודים, אך הותר לשוב לארץ עוד בטרם הגעת הצבא הבריטי. ב-1919 נתמנה לנשיא תנועת "המזרחי" של הציונות הדתית ואף ייצג אותה בוועידתה העולמית באמסטרדם. בשליחות המזרחי נסע לארצות הברית ולעיראק. בנאומיו חוצבי הלהבות נלחם במסירות-נפש למען תורת ישראל וא"י והציונות-הדתית ויישוב ארץ-ישראל, ולרעיון שיבת ציון. רבנותו בסלוניקי ב-1921 מונה לרבה של קהילת סלוניקי, שהייתה בת כשישים אלף יהודים, במקומו של הרב יעקב מאיר, שמונה להיות הראשון לציון. את רבנותו התנה בכך שהחינוך היהודי בעיר יימצא בפיקוחו, ראשי הקהילה היהודית יסייעו בידו להשליט את מנוחת השבת בעיר, יינתן לו להפיץ את תורת היהדות הציונית והלשון העברית, ולעודד את הציבור לעלייה לארץ לישראל. בתקופת כהונתו פעל לחיזוק לימוד התורה ופתח בתי ספר דתיים ותלמודי תורה, ושלל בפומבי את בתי הספר החילוניים. כמו כן, פעל גם להפצת השפה העברית והציונות. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ, לפני שמצב היהודים בסלוניקי יחמיר. רבנותו בתל אביב-יפו ב-1923 חזר לארץ ישראל והתמנה לרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו. הוא שימש בתפקידו שש עשרה שנה. בשנותיו הראשונות כיהן כמזכירו האישי הרב שלמה זלקינד לנדרס. בשנת 1935 הוציא את הכרך הראשון של ספרו "משפטי עוזיאל". הרב עוזיאל השתתף בהפגנות נגד הספר הלבן (1939), אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קרא לנוער היהודי בארץ ישראל להתגייס. הראשון לציון בכסלו ה'תרצ"ז, סוף 1936, נבחר הרב עוזיאל לממלא מקומו של הראשון לציון הרב יעקב מאיר, שידע שכוחותיו הולכים ודלים והציע אותו לכס הרבנות. ובשנת ה'תרצ"ט עם מותו של הרב מאיר נתמנה הרב עוזיאל לראשון לציון. לפני הכתרתו פנה להתפלל בכותל המערבי, שם קרא תפילה שחיבר לכבודו של יום: מעמד ההכתרה היה בבית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי" שבעיר העתיקה, ובנוכחות הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב עוזיאל כיהן בתפקיד עד פטירתו. בשנת ת"ש ייסד את ישיבת שערי ציון לעדת הספרדים, כדי לגדל ולחנך בה אברכים מופלגים בתורה וביראה בעלי שאר-רוח שיהיו מוכשרים להיות מנהיגים רוחניים, שו"בים, ומורי הוראה ביישוב החדשספר "אור המאיר", ע' כד. עד להקמת המדינה היה הרב עוזיאל חבר בוועד הלאומי, והשתתף בפגישות שבמסגרתן נוסדה הסוכנות היהודית. הוא גם ייצג את היישוב היהודי בפני השלטון הבריטי ובפני האו"ם. לאחר הקמת המדינה, הפך לרב הספרדי הראשי הראשון שלה, ובנוסף נשא בתואר הראשון לציון, כמנהג הספרדים מימי הטורקים. הוא עמד בראש הרבנות יחד עם הרב הרצוג. מסופר עליו שבזמן מלחמת העצמאות, כאשר הותקפה ירושלים על ידי הערבים, הוא חפר ביום השבת, משיקולים של "פיקוח נפש דוחה שבת", תעלות לחיילי צה"ל. פטירתו ממוזער\|250px\|הלוויית הרב עוזיאל ברחוב יפו במרכז ירושלים. ספטמבר 1953 בקיץ ה'תשי"ג (1953) חלה הידרדרות במצבו הרפואי עקב סכרת, והוא נותח ורגליו נקטעו לצורך הצלת חייו. הוא נפטר עשרים יום לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 1953, עם כניסת שבת של פרשת נצבים-וילך. בצוואתו כתב "... שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה... האמת והשלום אהבו". כמו כן ציווה שלא יספידוהו, וביקש להיקבר בהר המנוחות. הנצחה על שמו רחובות במספר ערים בישראל, וכן היישוב בית עוזיאל. עזרא ברנע ייסד וועד להוצאת כתביו של הרב עוזיאל, ונכון לשנת 2016 הוצאו לאור 33 כרכים מעיזבונו של הרב, והופקו שני סרטים על חייו. נבחר לשמש כדמות המופת של החינוך הממלכתי דתי בשנת תשע"ב. פועלו ומשנתו הרב עוזיאל הסביר את משנתו בצוואתו המפורסמת: ממוזער\|בול לזכר הרב עוזיאל הרב עוזיאל תמך, בניגוד לרב קוק, בזכות ההצבעה לנשים. בכל כהונותיו פעל לשיפור מעמד וחינוך הספרדים. הוא פעל בזמן כהונתו לאיחוד נוסחי התפילה של יהודי אשכנז ויהודי ספרד לנוסח אחד ולהקמת שחיטה אחידה. כבר בילדותו נחשף הרב עוזיאל לתרבויות ולשפות רבות ומגוונות כגון: ערבית, טורקית, רוסית, צרפתית ועברית. חשיפה זו סייעה לו בתקשורת עם מנהיגים רבים ברחבי העולם. הוא פסק שניתן לקבל כגרים בני זוג נוכרים של יהודים חילונים אף אם ידוע שלא ישמרו בתחילה על כל המצוות, בגלל ההנחה שאט - אט ילמדו ויקיימום. הוא כתב בין היתר: זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנים ה'תש"ג-ד. משפחתו בצעירותו נשא לאישה את רוזה בת אברהם ברוך, נכדת הרב חיים נסים ברוך אב"ד ירושלים מצד אביה, ונכדת ה"ישא ברכה" מצד אמה. נולדו להם שני בנים ושלוש בנות. אשתו נפטרה בשנת ה'תרע"ה ובשנת ה'תרע"ח נשא את עליזה אלטאראס, בתו של ר' יצחק אלטאראס, יליד חלב, שהיה תלמיד חכם, מלומד וקונסול פרסי בירושלים. אחיו נסים עוזיאל היה מנהל בנק "אנגלו פלשתינה" (לימים "בנק לאומי") ביפו ובדרום תל אביב, נשיא לשכת הבונים החופשיים "מוריה" בעיר, חבר ברוטרי ביפו ובהתאחדות בני היישוב בא"י. נכדו הוא העיתונאי והסאטיריקן, מאיר עוזיאל. מתלמידיו בין תלמידיו נמנו: הרב חיים דוד הלוי, לימים רבה של ראשון לציון ושל תל אביב. הרב דוד שלוש, לימים רבה של נתניה. הרב עזרא הדאיה הרב ד"ר אברהם שלם הרב והחזן עזרא ברנע הרב רחמים לוי, רבה של שכונת נחלאות בירושלים, ולימים ראש מחלקת הכשרות ברבנות הראשית לישראל. הרב אבנר כובאני, חבר לשכת הרבנות נתניה ורב העדה התימנית בעיר. הרב דוד דיין, רבה הראשי של צפת. ספריו מכמני עוזיאל - מאמרים (שישה כרכים, חלק א, ה'תרצ"ט, תל אביב) משפטי עוזיאל - שו"ת (תשעה כרכים + מפתח. חלק א על אורח חיים ויורה דעה, תל אביב ה'תרצ"ה; חלק ב על אבן העזר, תל אביב ה'תרצ"ח; חלק ג על חושן משפט ובסופו שו"ת כללי, ה'ת"ש. הוצאה חדשה בחשוון ה'תש"ס) פסקי עוזיאל בשאלות הזמן - שו"ת הגיוני עוזיאל - במחשבה (שני כרכים, חלק א, ה'תשי"ג) דרשות עוזיאל - מאמרים על מסכת אבות שערי עזיאל - דיני יתום ואלמנה ואפוטרופסות (שני כרכים, חלק א, ירושלים ה'תש"ד; חלק ב, ירושלים ה'תש"ו) השמיטה, היובל ומצות הקהל השופט והמשפט חידושי עוזיאל - על הש"ס (שני כרכים). גיליוני עזיאל - הערות, הארות ותיקונים על מסכת ברכות (נדפס מכתב יד בסוף "עשה לך רב" חלק ז'). אילן יוחסין לקריאה נוספת ספרים אור המאיר, ספר המוקדש ליובל השבעים לחיי הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. כולל תולדותיו ומאמרי הערכה הלכה ומחקר, ירושלים ה'תש"י (באתר היברובוקס) שבתי דון-יחיה, הרב בן-ציון חי עוזיאל, חייו ומשנתו, ירושלים ה'תשט"ו. הרב חיים דוד הלוי, תולדותיו ומפעלו הספרותי של מרן הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל, ה'תשל"ט צבי זוהר (עורך), הרב עוזיאל ובני זמנו, הוועד להוצאת כתבי הרב עזיאל והמכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, 2009. בן ציון מאיר חי, הרב עוזיאל - הגות, הלכה והיסטוריה. בעריכת - צבי זוהר; עמיחי רודזינר; אלימלך וסטרייך. הוצ' אוני' בר-אילן: סדר' מחשבות, 2020. מאיר עוזיאל (נכדו), "הראשון לארץ ציון", ה'תשנ"ט (1999) יעקב הדני (עורך), הראשון לציון: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל - אחרון לחכמים באשי וראשון הראשונים לציון במדינת ישראל: אלבום ביוגרפי מוער על דרכו ופועלו של הרב, ירושלים: הוועד להוצאת כתבי הרב עוזיאל, ה'תשע"ד 2014 הגיוני תשובה, הוצאת קושטא דמילתא, אלול ה'תשפ"ג (2023). מאמרים שמעון פדרבוש, לדמותו של הרב עוזיאל, ב"חקרי יהדות", ע' 329-325, ירושלים: מוסד הרב קוק תשע"ב. אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, ירושלים: ראובן מס, 1973. 387-381. יצחק שוראקי, מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות אחרונים, מבחר מכתביו, עמודים 155-204, סדרת עם הספר, הוצאת משכל, תל אביב, 2009. שלום רצבי, "ארץ ישראל בהגותו של הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עֻזיאל", בספר: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004. יצחק אלפסי, ממזרח שמש, הוצאת קשרים ירושלים, עמודים 241-245. קישורים חיצוניים אתר לזכר הרב עוזיאל, שעל ידי הוועד להוצאת כתבי הרב עוזיאל הרב עוזיאל, באתר משרד החינוך הרב בן ציון ח"י עוזיאל, בספרייה הווירטואלית של מט"ח הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, באתר המועצה הדתית תל אביב הכתרת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל בתור רב ראשי לארץ ישראל וראשון לציון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי מכתביו קטעים מצוואתו, באתר לזכרו השתתפות האישה בבחירות למוסדות הצבור, באתר דעת דבריו האחרונים של רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל - עזיאל, באתר hebrewbooks הגיוני תשובה, ליקוט מאמרים בענייני תשובה מכתבי הרב בן ציון מאיר חי עזיאל, יו"ל לכבוד יום פטירתו השבעים, הוצאת קושטא דמילתא, ישראל התשפ"ג קונטרס ודרשת והגידו לך, שאלה ותשובה בהלכות בית הכנסת, דבאח יצחק, ירושלים, אלול ה'תש״א עיון בשאלת גיור לשם נישואין מתוך שו"ת משפטי עוזיאל, באתר ממזרח שמש המרכז למנהיגות יהודית חברתית אודותיו הרב כתריאל פישל טכורש, מרן הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, בתוך "התורה והמדינה", קובץ ה-ו, ה'תשי"ג-ה'תשי"ד, עמודים ח'-י"ד הרב יאיר וייץ, דעת הרב עוזיאל בקבלת מצוות בגיור, אתר ישיבת הר ברכה סרטונים הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל - הרואה למרחוק, באתר YouTube קורות חייו הערות שוליים קטגוריה:ראשונים לציון קטגוריה:רבנים ביישוב קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל קטגוריה:פעילי תנועת המזרחי קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל קטגוריה:חברי הוועד הלאומי קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:רבני ישיבת פורת יוסף קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל קטגוריה:זוכי פרס הרב קוק קטגוריה:חברי בני ברית ישראל קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים קטגוריה:נושאי משרת חכם באשי קטגוריה:רבנים יוונים קטגוריה:סלוניקי: רבנים קטגוריה:פעילים ציונים ביוון קטגוריה:בוגרי תלמוד תורה דורש ציון קטגוריה:בוגרי ישיבת תפארת ירושלים (ירושלים) קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:מחברי ספרי הלכה קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:יהודים שהוגלו לדמשק במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:דמויות מופת של החמ"ד קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי בן-ציון מאיר חי קטגוריה:רבני המזרחי קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1880 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1953 קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל במאה ה-19 קטגוריה:יהודים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20	2024-09-04T08:45:59
שועל-רקון מצוי	ממוזער\|שועל רקון בגרמניה שועל רקון מצוי, שׁוּעַל רָקוּן, או טאנוקי (שם מדעי: Nyctereutes procyonoides) הוא מין ממשפחת הכלביים השייך לסוג שועל-רקון. הוא נפוץ בצפון-מזרח אסיה עד איי יפן, מזרח סיביר ובצפון-מזרח אירופה. למרות הדמיון החיצוני לדביבון הוא איננו קרוב אליו אלא רק בעל כסות פנים דומה, ולמרות שמו העברי הוא אינו שועל אלא דמוי-שועל. מין זה תואר ב-1834 בידי ג'ון אדוארד גריי ונחשב למין היחיד בסוגו. עם זאת שועל-רקון יפני הופרד מדרגת תת-מין למין עצמאי לאחר מחקרים מורפולוגיים. אנטומיה גופו של שועל הרקון מכוסה פרווה עבה וארוכה שצבעה חום-זהוב וקצותיה שחורים. ראשו רחב, חרטומו מוארך וחוטמו שחור. עיניו מוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. אוזניו מעוגלות ושוליהן מוקפות בפס שחור. זיפי שפמו ארוכים משני צידי פיו. זנבו שעיר מאוד ושמוט כלפי מטה. צבע רגליו החזקות חום כהה עד שחור ובקצות אצבעותיהן ישנם טפרים חדים. הוא מיטיב לרוץ ולשחות. אורך הגוף: 50-80 ס"מ אורך הזנב: 25 ס"מ משקל: 5-7 ק"ג תזונה והתנהגות שועל הרקון המצוי הוא טורף לילי יחידאי, השוכן ביערות ובמקומות של צמחייה סבוכה הסמוכים למקווי מים. בשעות היום הוא מצוי במאורתו הכוללת פתח כניסה, מקום לאחסון מזון, מדור לשינה ומספר יציאות מילוט. חושי הראייה והריח שלו חדים מאוד. ביוצאו לאתר את מזונו, הוא מסתתר בסבך הצמחייה ואורב לטרף. הוא ניזון ממכרסמים, מדגים, מסרטנים, מחרקים, מביצים, מציפורים, מפירות ומגרגרי יער. את הדגים הוא לוכד בעומדו בתוך המים, כאשר הוא ממתין שיתקרבו לגדה. מזונו מצוי בשפע בעיקר בקיץ ובסתיו, בטרם קופאים המים, והשלג מכסה את היערות. הוא גם חודר לחצרות כדי לתפוס תרנגולות ולכן אינו אהוד בעיני החקלאים. אין לו אויבים טבעיים ואויבו הגדול ביותר הוא האדם, אשר צד אותו בכמויות גדולות בשל פרוותו הצמרית היקרה מאוד. במזרח אירופה לשם הובא לפני 80 שנים הוא מין פולש ובשוודיה מנסים להשמיד אותו כליל. רבייה עונת הרבייה מתקיימת בשלהי החורף והנקבה ממליטה רק פעם בשנה. הגורים נולדים עיוורים וחסרי ישע, אך התפתחות גדילתם מהירה. הם מסוגלים למצוא מזון באופן עצמאי כבר בגיל שלושה חודשים בלבד. אורך חייו מגיע ל-3–4 שנים בטבע ואילו בשבי אורך חייו הוא עד 11 שנה. משך ההיריון: 9 שבועות מספר ולדות: 6-8 קישורים חיצוניים The Raccoon Dog: a successful canid Lioncrusher's Domain הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1834 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי קטגוריה:כלביים קטגוריה:בעלי חיים בטייגה קטגוריה:סיביר: יונקים קטגוריה:קוריאה הדרומית: יונקים	2024-08-29T07:39:27
האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה	REDIRECT האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה	2004-10-14T12:03:40
בן ציון עוזיאל	הפניה בן-ציון מאיר חי עוזיאל	2010-01-28T22:54:16
תפילת שחרית	שמאל\|ממוזער\|250px\|תפילת שחרית בבית הכנסת באשתמוע תפילת שחרית היא התפילה יהודית הנאמרת בבוקר. נוסח התפילה החל להתגבש בימי הבית השני ובהמשך בימי המשנה והתלמוד. שני חלקיה הקדומים יותר של תפילת שחרית הם קריאת שמע ותפילת העמידה, ועם הזמן צורפו אליה ברכות ותפילות נוספות. בימים שני וחמישי, וכן בשבתות ובחגים ובראש חודש נוספת לתפילת שחרית קריאת התורה. מקור התפילה הגישה המדעית מסכימה כי התפילות היהודיות החלו להתגבש בימי הבית השני והמשיכו להתפתח בימי המשנה והתלמוד. לצד זאת קיימת גם גישה מסורתית המייחסת את תיקון תפילת שחרית לדמותו של אברהם אבינו, על פי הפסוק זמן התפילה תחילת זמנה של תפילת שחרית הוא מהזריחה (זמן התפילה הוא זמן אמירת תפילת שמונה עשרה). זמן הזריחה נחשב לזמן הטוב ביותר להתפלל תפילת שחרית, על פי הפסוק . תפילה בעת הזו נקראת תפילת ותיקין. ובדיעבד אפשר להתפלל מעלות השחר. לגבי סוף זמן תפילת שחרית נחלקו תנאים במשנה: להלכה נפסק כדעת רבי יהודה שסוף זמן התפילה הוא בארבע שעות, אבל בדיעבד ניתן להתפלל שחרית עד חצות. מאחר שהשעות המדוברות אינן השעות הרגילות, אלא שעות זמניות, נחלקו הפוסקים בחישוב הזמן הזה: לפי שיטת ה"מגן אברהם" מונים את הזמן שמעלות השחר עד צאת הכוכבים ומחלקים אותו ל-12 חלקים, כשכל חלק הוא שעה. וכן הוא מנהג יוצאי תימן ויוצאי עדות המזרח. (שיטה זו היא גם דעת הבן איש חי ושאר המקובלים מבית אל הדוגלים בתפילת ותיקין ככל המקובלים.) לפי שיטת הגר"א מונים את הזמן שמזריחת השמש עד שקיעתה. שיטה זו מובאת לראשונה ברמב"ם, ואחרי כן בכתבי הגר"א, שעל שמו היא קרויה. כך מנהג רוב יוצאי אשכנז. ואולם למרות זאת, רבים מיוצאי אשכנז מחמירים ומקדימים להתפלל כשיטת המגן אברהם. הנחת טלית ותפילין בתפילת שחרית נהוג להתעטף בטלית גדול בשעת תפילת שחרית. בחלק מקהילות מזרח אירופה, רק מי שנשוי (או שהיה נשוי) מתעטף בטלית, אך בקהילות אחרות גם בחורים מגיל בר מצווה מתעטפים בטלית. שמאל\|ממוזער\|200px\|קצין צה"ל, עשהאל לובוצקי בזמן תפילת שחרית במלחמת לבנון השנייה כמו כן, נהוג להניח תפילין בשעת תפילת שחרית. זמני הנחת התפילין הם כל היום, אך המנהג הנפוץ בדורות האחרונים הוא להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד. בניגוד לטלית, בה מתעטפים בכל ימות בשנה, הנחת התפילין היא רק בימות החול משום שאין מניחים תפילין בשבת וביום טוב, סיבת המנהג היא מפני שהתפילין נקראו אות והשבת והמועדים גם כן נקראו אות ומכיוון שבשבתות ומועדים יש כבר אות מסתפקים בזו בלבד. בחול המועד נחלקו המנהגים, יש שאינם מניחים תפילין ויש המניחים וחולצים אותן בטרם קריאת ההלל. דברים שנאסר לעשותם לפני התפילה אכילה ושתייה קיים איסור לאכול ולשתות (לגבי שתיית מים, ראו בהמשך) לפני תפילת שחרית, שנלמד מהפסוק לא תאכלו על הדם. לדעת הרא"ה האיסור הוא מהתורה, דבר זה מוסבר לדעתו בכך שחיוב התפילה הוא מדאורייתא, וגם האיסור הנלמד מפסוק זה הוא מהתורה. לעומת זאת לדעת רבנו יונה האיסור הוא מדרבנן, והדרשה מהפסוק היא אסמכתא. השולחן ערוך מסתמך על דעת הראבי"ה ומתיר שתיית מים לפני התפילה. בניגוד לכך, לדעת ספר מעשה רקח יש לדייק מדברי הרמב"ם שהתיר את השתייה לצמא לפני התפילה, שיש לאסור גם שתיית מים. שתיית תה או קפה ללא סוכר מותרת לדעת המתירים שתיית מים, לפי המובא במשנה ברורה מותר גם לשים מעט סוכר בפיו בזמן השתייה, אך ערבוב הסוכר בתוך המשקה אסור, ולדעת ערוך השולחן מותרת גם שתיית משקאות ממותקים שערבו בהם סוכר. בשולחן ערוך הרב נפסק כי הצמא והרעב הם בכלל החולים שמותר להם לאכול לפני התפילה. בדורות האחרונים, עקב חלישות הדורות, הורו בחסידויות מסוימות (כגון בחסידות חב"ד) שאין להחמיר יותר מפסק זה של השולחן ערוך, היות שזהו דבר הגורם להקל בתפילה עצמה, אלא מוטב לאכול די הצורך לפני התפילה, בצורה שיוכל להשקיע את כל המחשבה והכוחות שלו בתפילה עצמה. ובפרט בשבת, בה מנהג החסידים להאריך בתפילה. מקור ההיתר לאכילה ושתייה קודם התפילה כדי להתפלל בצורה בריאה ונכונה הגיע מאדמו"רה השלישי של חב"ד אדמו"ר הצמח צדק, שמסופר שכלתו, הרבנית רבקה שניאורסון, כשהייתה בגיל 18 חלתה והרופא ציווה עליה שתאכל תיכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה. הרבנית, שלא רצתה לטעום קודם התפילה, החליטה להתפלל מוקדם מהרגיל, ואחר התפילה הייתה אוכלת. כשנודע הדבר לחותנה, אמר לה: "יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפירוש של "וחי בהם": 'יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה'". וסיים: "אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי לאכול". בנוסף, הרבי מליובאוויטש ידוע בהקפדתו לאכול לפני התפילה דבר מאכל ואף מסופר שהורה לחסיד שהקפיד שלא לאכול לפני התפילה: "מעתה תתחיל לאכול בכל יום קודם התפילה, וכתיקון על מה שעד היום לא אכלת – תשפיע על כל חבריך שיתחילו גם הם לאכול קודם התפילה". הכוונה באכילה זו היא לא "לפתוח סעודה", אלא לאכול מספיק כדי שיהיה כוח להתפלל בכוונה מבלי שיציק הרעב או החשיבה על האוכל שיהיה לאחר התפילה. אמירת שלום לפני התפילה נאסר גם לתת שלום לחברו לפני התפילה. בתלמוד בבלי נאמר שאיסור זה נוהג רק אם השכים לפתחו של חברו, אך אם פגש את חברו באקראי מותר לתת לו שלום. נחלקו הראשונים בעניין זה. שיטה אחת מביאה רק את החילוק בין משכים לפתח חברו שאסור לו לומר לו שלום, ובין פוגש אותו באקראי שמותר בכך. לשיטה אחרת, גם המשכים לפתחו של חברו מותר לומר לו , וכל האיסור הוא רק לומר "שלום" משום ששלום הוא אחד משמותיו של הקב"ה. לשיטה שלישית הפוגש את חברו באקראי מותר לומר לו "שלום", ואם השכים לפתחו לצורך השכמת שלום אסור לו לברכו כלל, והמשכים לפתחו של חברו לצורך אחר ולא לשם נתינת שלום יוכל לומר לו "צפרא דמארי טב". יש שכתבו שגם במקרה בו פגש את חברו באקראי יאמר לו "צפרא דמארי טב", וזה כדי שעל ידי השינוי מהלשון הרגילה לא ישכח שעליו להתפלל. סדר התפילה בימי חול 230px\|ממוזער\|ברכות השחר ניתן לחלק את תפילת שחרית של חול לשבע חטיבות עיקריות, כדלקמן: ברכות השחר וברכות התורה החטיבה הפותחת את התפילה אינה אחידה מבחינת אופייה. היא כוללת שלוש חטיבות משנה, שסדרן המקורי לא נשמר וכיום הן שלובות זו בזו בכל המנהגים. חטיבות משנה אלו הן: ברכות השחר העוסקות בפעולותיו של אדם עם השכמתו, כגון פקיחת עיניים, לבישת בגדים, נעילת נעליים. ברכות התורה העוסקות בנתינת התורה ובלימוד התורה. אין האדם רשאי ללמוד תורה לפני שמברך ברכות אלו. קטעי לימוד שונים מהתורה, מהמשנה ומהתלמוד הבבלי, כגון: פרשת התמיד, פרק איזהו מקומן, ברייתא דרבי ישמעאל (תחילת ספרא). יש נוהגים להוסיף עוד פסקאות כגון פסוקי עקדת יצחק () ופרשת הקטורת (). פסקאות שהוכנסו לתפילה על פי תנא דבי אליהו י"ט. מוסיפים את אלה בקצת קהילות (בעיקר קהילות ספרדיות), אבל ברוב הקהילות הן לא נאמרות. את החטיבה נועלת תפילת קדיש דרבנן. פסוקי דזמרא הגרעין של חטיבה זו הם שישה מזמורים מספר תהילים: מזמור קמ"ה עד מזמור נ'. לפני ואחרי מזמורים אלו נאמרות מספר פסקאות, שסדרן ותוכנן שונה במקצת בין המנהגים. הפיסקאות העיקריות המשותפות לכל המנהגים הן: לפני המזמורים: "ברוך שאמר והיה העולם", "הודו לה' קראו בשמו" (), מזמור ק' ("מזמור לתודה"), "יהי כבוד ה' לעולם". אחרי המזמורים: "ויברך דוד את ה'" ( ו), שירת הים, "ישתבח שמך לעד". את החטיבה נועלת תפילת חצי קדיש. קריאת שמע וברכותיה ממוזער\|טקסט=חברי קבוצת רודגס בעת תפילת שחרית, שנות השלושים\|חברי קבוצת רודגס בעת תפילת שחרית, שנות השלושים גרעין החטיבה הוא שלוש פסקאות מהתורה: שמע ישראל (), והיה אם שמוע () ו-ויאמר (). במהלך הקריאה נהוג לאחוז בארבע ציציות הטלית (או ציציות הטלית קטן), ולהניח את כף היד הימנית על העיניים. כמו כן נהוג לנשק את הציציות כאשר מוזכרת המילה "ציצית". את גרעין החטיבה עוטפות שלוש ברכות, שתיים לפניו ואחת אחריו. שתי הראשונות מכונות ברכת יוצר אור וברכת אהבה, והאחרונה מכונה ברכת גאולה. הנוהג לומר ברכות אלו קדום, והוא נזכר כבר במשנה: "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה" (). ברכת יוצר אור מבוססת על הפסוק ב: . השלד הקדום של ברכה זו היה כנראה נוסח מעין זה עדיין נשתמר בקטעי גניזה ובתפילת היחיד בסידור רס"ג. עם הזמן הורחבה הברכה והיא כוללת כיום קרוב לשלוש מאות מילים. ברכת אהבה פותחת בחלק מהנוסחים במילים "אהבה רבה" ובאחרים במילים "אהבת עולם". שני הנוסחים קדומים מאוד, ונזכרים עוד בתלמוד הבבלי. בנוסח הברכה יש חילופים רבים בין המנהגים. הגרסה הקצרה והפשוטה ביותר מצויה בנוסח אשכנז ובנוסח איטליה. סוף הברכה, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", אחידה בכל הנוסחים. ברכת גאולה, נאמרת לאחר שלוש הפיסקאות מן התורה. היא פותחת במילים "אמת ויציב", ומסתיימת במילים "ברוך אתה ה' גָאַל ישראל". ועניינה המרכזי הצהרת האמונה באלהים. מיד לאחריה, ללא הפסקה, מתחילה החטיבה הבאה (תפילת שמונה עשרה). את החטיבה פותחת הקריאה ברכו: החזן אומר "ברכו את ה' המבורך", הקהל עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והחזן חוזר על משפט זה. שמונה עשרה 230px\|ממוזער\|תפילת שחרית. איור מתוך הספר The Spirit of the Ghetto משנת 1902 על חיי היהודים בארצות הברית תפילת שמונה עשרה היא רצף של תשע עשרה (בזמנים קדומים שמונה עשרה) ברכות. היא נאמרת תחילה בלחש על ידי הקהל, ולאחר מכן החזן חוזר עליה בקול. התפילה כולה נאמרת בעמידה, ברגליים צמודות. לפי מנהג יהודי תימן על פי הרב רצאבי, תפילת שמונה עשרה נאמרת ברגלים מפוסקות. במהלך חזרת החזן על התפילה נוספות לה שתי פסקאות: פיסקת הקדושה הנאמרת לפני הברכה השלישית; ופיסקת ברכת כהנים, הנאמרת לפני הברכה האחרונה, ובה הכהנים עולים לברך את הציבור. בחלק מהקהילות וכן במקרים מסוימים אין הכהנים עולים לברך אלא הפיסקה נאמרת כולה על ידי החזן. בשעה שהחזן אומר ברכת מודים בחזרת הש"ץ, הקהל אומרים מודים דרבנן. תחנון חטיבת ה"תחנון" לא הייתה שייכת במקורה לתפילת הציבור אלא לתפילת היחיד: ניתנה כאן הזדמנות למתפלל לומר תפילה אישית, איש איש ותחינותיו. עם הזמן הפכה החטיבה לחלק מתפילת הציבור, והיא כוללת כיום אוסף מגוון של פסוקים ותפילות. בימים שיש בהם מן השמחה (שבת, ראש חודש, חגים ומועדים ובעוד ימים מסוימים) אין אומרים תחנון. ברוב הקהילות (חוץ מרוב קהילות הספרדים) נאמר חלקים מתחנון בישיבה, כאשר הראש שעון על יד שמאל, ואם התפילין עליה, יש נוהגים ליטות על יד ימין – הד למנהג לומר את התחנון תוך כדי השתטחות על הארץ ("נפילת אפיים"). ברוב הקהילות, אומרים תחנון "ארוך" בימי שני וחמישי, לעומת תחנון ה"קצר" שבשאר הימים (הזהה לתחנון שאומרים במנחה גם בשני וחמישי). קריאת התורה בימים שני, חמישי, שבתות, חגים (כולל חול המועד), חנוכה ופורים, תעניות וראשי חודשים נוספת לתפילה גם הקריאה בתורה לפני הקדושה דסידרא. בימי שני וחמישי (ובקצת קהילות אשכנז המערבי, גם בימי צום שאינם בשני וחמישי) לאחר הקריאה בתורה וקודם החזרת הספר תורה לארון הקודש, אומר החזן קטע תפילה המתחיל ב"יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים" המכיל בקשות שונות. הקטע אינו נאמר בימים שאין אומרים בהם תחנון. סיום התפילה לאחר קריאת התורה, ובמקום זה בימים שאין קוראים בתורה, אומרים שוב אשרי, ברוב הקהילות אומרים מזמור כ' (ומדלגים עליו בימים מסוימים), וובא לציון הכולל אמירת קדושה דסידרא. לאחר מכן אומרים קדיש תתקבל. אחרי קדיש תתקבל, נאמרות תוספות לתפילה. תוספות אלו כוללות, לפי רוב המנהגים, את תפילת פיטום הקטורת, שיר של יום, ברכי נפשי בראש חודש ועלינו לשבח (הסדר משתנה מנוסח לנוסח), ובחלק מן הקהילות אף קטעים נוספים כמו פרשת המן, י"ג עיקרים, שש או עשר זכירות, תהילים, הנחת תפילין של רבנו תם, אמירת מזמור תהילים פ"ג ועוד. מראש חודש אלול ועד יום הושענא רבה, הנהיגו בכשלוש מאות שנים האחרונות ברוב קהילות ישראל להוסיף בסיום התפילה מזמור כ"ז מספר תהלים – 'לדוד ה' אורי וישעי'. מספר טעמים נאמרו במנהג זה. לקריאה נוספת שלמה אנגל, עבודה שבלב זו תפילה חלקים א'–ב' פרוש מקיף לתפילת שחרית של ימי החול (900 עמודים), הוצאת ספריית אלינר, 2004. קישורים חיצוניים תפילת שחרית ברובד הפנימי תפילת שחרית נוסח עדות המזרח באתר פרשת יהדות תפילת שחרית לקריאה – כולל הלכות באתר אשובה מהו סדר התפילה, ולשם מה צריך להתפלל? הרב זמיר כהן בהרצאה מיוחדת על התפילה, על פי תורת הסוד הערות שוליים *	2024-08-23T06:45:57
חלבון ממברנה	בממברנת התא משובצים חלבונים רבים המבצעים את רוב תפקודי הממברנה. לחלקם החלק הטרנס ממברנלי הוא עוגן לחלק העיקרי של החלבון (לדוגמה CD3-zeta). בעוד שלאחרים המבנה הטרנס ממברנלי הוא העיקרי והחשוב לפעילותם (לדוגמה Influenza A M2 H+ channel). מקצתם פרושים לרוחב השכבה הכפולה ומקצתם קשורים לפניה. לעיתים, נקשר לחלבון כזה חלבון ממברנה פריפריאלי שמפעיל אותו. חלבוני העברה מעבר של יונים ושל מולקולות פולריות קטנות מצדה האחד של הממברנה לצד השני נעשה באמצעות חלבוני העברה (transport proteins). ישנם שני סוגים של חלבוני העברה: תעלות (מעבר חומרים מהיר יחסית). נשאים, הכוללים גם משאבות (מעבר החומרים איטי בערך פי אלף מהתעלות). תעלות תעלות הן נקבים גליליים בממברנה שדרכם עוברים חומרים, לרוב יונים, במורד מפל ריכוזים. חלק מהתעלות נפתחות ונסגרות באופן מבוקר, ואילו אחרות פתוחות באופן קבוע. לתעלות תפקיד חשוב בתהליכים רבים כמו הולכת האות העצבי, קביעת קצב לב, הפרשת חומרים, התכווצויות שרירים ועוד. נשאים נשאים (טרנספורטרים) הם חלבוני העברה אשר מזרזים העברה ספונטנית של חומרים בצורה של דיפוזיה מזורזת. העברה זו מסתמכת על שינוי הפיך במבנה החלבון וקישור ייחודי לחומר המועבר, אך היא לא דורשת אנרגיה. הנשא נקשר אל החומר אותו הוא מעביר מצידה האחד של הממברנה ומשחרר אותו מצידה השני. העברה של חומרים במורד מפל ריכוזם וללא השקעת אנרגיה על ידי תעלות או נשאים נקראת העברה סבילה. ייתכן מצב בו שני חומרים עוברים, האחד במורד מפל הריכוזים והשני נגדו. במקרה כזה המעבר במורד מפל הריכוזים נותן אנרגיה לחומר השני לעבור נגד מפל הריכוזים. תנועה כזו יכולה להיות simport - חציית הממברנה של שני החומרים באותו הכיוון, או antiport - חציית הממברנה של שני החומרים בכיוונים מנוגדים. בשני המקרים לא נעשה שימוש ב-ATP. משאבות שמאל\|ממוזער\|220px\|משאבת נתרן-אשלגן משאבות הן סוג של נשאים הדורשים השקעת אנרגיה (שמקורה בדרך כלל ב-ATP) לצורך פעילותם, והן מאפשרות מעבר של חומרים כנגד מפל ריכוזם. העברה של חומרים כנגד מפל הריכוזים ותוך השקעת אנרגיה על ידי משאבות נקראת הובלה פעילה. קולטנים ממברנת התא מכילה מבנים חלבוניים מיוחדים המאפשרים תקשורת בין תאים, זיהוי ותגובה לחומרים בסביבתו. בתהליכים אלו יש תפקיד חשוב לקולטנים (receptor proteins). האותות הנקלטים על ידי הקולטנים משפיעים על תהליכים מכריעים בחיי התא, כגון: המשך גדילת התא, חלוקתו, מועד החלוקה, כיוון התמיינותו ואף מות התא. חלבוני היכרות חלבוני היכרות (recognition proteins) הם גליקופרוטאינים, כלומר חלבונים שקשורים אליהם שיירים של אוליגו-סוכרים. הם משמשים לתא מעין דגלי סימון, המזהים את התא כ"אני" – כשייך לבעל חיים מסוג מסוים או לרקמה מסוימת. תאי דם לבנים, הנלחמים בזיהומים, מבחינים בצורה זו בין תאים עצמיים של הגוף, אותם הם אינם תוקפים, לבין תאים זרים, של חיידקים ופולשים אחרים – הנושאים על גבי הממברנה שלהם חלבוני "אני" שונים – אותם הם מתקיפים ומשמידים. בעובר המתפתח, תאים היוצרים רקמה מסוימת מזהים אלה את אלה ומתקבצים יחד. חלבוני היצמדות חלבוני היצמדות (adhesion proteins) הם מולקולות גליקופרוטאינים המסייעות לתאים השייכים לאותה רקמה ביצור רב-תאי להישאר מחוברים וצמודים זה לזה. בעת היווצרות הרקמות, חלבוני היצמדות קושרים תאים שכנים זה לזה. כמה מתאי החיבור האלה הופכים לצמתים בין-תאיים, היוצרים מעין מבנים מגשרים בין ציטופלזמות של תאים שכנים, ומאפשרים בכך קשר רצוף בין התאים. קשר המתבטא בהעברת חומרים מתא לתא. אנזימים האנזימים הממוקמים בממברנה מזרזים תגובות המתרחשות על פני שטח הקרום. קבוצה מוכרת של אנזימים בממברנה הם הפוספוליפאזים. חלבוני מבנה מהווים תמיכה מכנית של קרום התא. תפקידם להחזיק את מולקולות הקרום כך שלא יקרסו. קישורים חיצוניים קטגוריה:חלבונים	2023-04-28T23:02:01
שבתאי לוזינסקי	שבתאי לוזינסקי (לעיתים לוז'ינסקי; 12 בפברואר 1896 – 18 בינואר 1947) היה פעיל ציוני בולט. תולדות חייו לוזינסקי נולד בשנת 1896 בבוברויסק שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (בתחום המושב, היהודי), ברוסיה הלבנה (כיום בבלארוס), ליואל ובתיה לוז'ינסקי. בילדותו למד אצל מורים פרטיים בביתו, קיבל חינוך דתי ודבק מאוד באמונתו הדתית. לוז'נסקי ספג ציונות מבן דודו ליאו מוצקין, אשר היה מבוגר ממנו יותר מעשור. בבגרותו החליט כי עליו להגיע לארץ ישראל, דבר שדרבן אותו להקים את "קבוצת בוברויסק" אשר הכשירה את עצמה לעבודה פיזית לקראת עלייה לארץ ישראל. לוז'נסקי היה מפעילי "צעירי ציון", והשתתף בוועידת "החלוץ" שהתקיימה בראשית 1918. בגיל צעיר נשא לאישה את אידה קובנר, אשר עמדה לצדו לאורך כל הדרך. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, תוך תלאות רבות, יצאו בני הזוג עם תינוקם הבכור, שאול, בדרך לארץ ישראל (תר"פ 1920), במטרה לעבוד עבודת אדמה בארץ. שבתאי ואידה לוז'ינסקי היו ממקימי "קבוצת אחווה" בפתח תקווה, שהייתה אחת הקבוצות הקבלניות הראשונות בארץ ישראל וחלוצה בחדירת יהודים לענף הבנייה. את עבודת הבנייה ראו כתחנה ארעית בדרך להתיישבות. קבוצת הבנייה הייתה אחד מהגרעינים שהצמיחו את "סולל בונה", ולוז'ינסקי היה בין הנבחרים למועצה הקבועה של "סולל בונה". ב-1922 עברה המשפחה לראשון לציון על מנת לעזור בבניית 13 הבתים הראשונים בשכונת התימנים. ב-1923 הגיעו בני הזוג להגשמת חלומם בהקמת משק חקלאי. הם התיישבו במושב עטרות שבהרי ירושלים יחד עם ארבעת ילדיהם. גם בעטרות התבלט לוז'ינסקי, ובמיוחד התמסר לענייני חינוך. חלומו היה להחיות את המסורת הקדומה של עם ישראל כעם של עובדי אדמה בארץ ישראל. בימי מאורעות תרצ"ו, כאשר הערבים ניסו לשתק את הבנייה היהודית על ידי מניעת אספקה של אבן וחצץ, נקרא לוז'ינסקי על ידי מרכז ההסתדרות להקים את "חברת אבן" להפקת אבן וחצץ לבנייה על ידי חוצבים יהודים. תעשייה זו הפכה לחברת "אבן וסיד" שהייתה שייכת ל"סולל בונה". שליחותו האחרונה הייתה אל שארית הפליטה שהתקבצה בשלהי מלחמת העולם השנייה באיטליה. בסוף 1945 יצא לאיטליה בשם בדוי "שמעון מורוצנר" בסירה "דאלין" שעסקה בהבאת מעפילים. במחנה עקורים באיטליה, פעל כחבר "המרכז לגולה" ועסק בארגון העולים והסעתם אל נמלי ההפלגה. לוז'ינסקי נספה בתאונת דרכים באיטליה כששב מכנס שליחים ברומא למחנה הפליטים בו פעל. הוא נקבר בתחילה ברומא ובנובמבר 1947 הועלה ארונו לארץ ישראל והוא נקבר בעטרות. אשתו אידה המשיכה לחיות עם ילדיה במושב עד פינוי עטרות במלחמת העצמאות, ולאחר מכן התגוררה בבני עטרות. על שמו של שבתאי לוז'ינסקי ולזכרו נקראה ספינת המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", שעגנה בחופי ניצנים אך אותרה על ידי הבריטים. חלק מן המעפילים הצליח להיכנס לארץ, וחלקם נתפס. על מקור השם לוזינסקי שמו הנכון הוא שבתאי לוזינסקי. השם שובש וניתן למצוא במקורות רבים את האיות "לוז'ינסקי" שאינו נכון. מקור השם הוא העיר לוזה (loza) שליד בוברויסק (בלארוס) בה חיה המשפחה. פירוש השם הוא עץ הלבנה. המשפחה עסקה ביערנות ומסחר בעצים. משני טעמים אלה בחרו להם את השם לוזינסקי (ו בחולם, ז נקייה מגרש). לקריאה נוספת שבתי לוזינסקי: תרנ"ו-כ"ז טבת תש"ז, תל אביב: בהוצאת תנועת המושבים והארגונים, תש"ז. יוסי שפנייר, "לבנה אחת משלך בתוך הבניין הנצחי" שבתאי לוזינסקי איש וספינה שפרשו דרך, עת-מול 247, יד בן צבי, תשע"ו, עמ' 27-30 רות דנון, עטרות מושב ראשון בהרי יהודה, אריאל גיליון 177-178, מאי 2007 קישורים חיצוניים שבתי לוז'ינסקי, באתר בני עטרות (נקרולוג) : ז. דויד, . ברץ, י. רבינוביץ הערות שוליים קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב שבתאי קטגוריה:חברי צעירי ציון קטגוריה:יהודים בלארוסים קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים באיטליה קטגוריה:חללי ההגנה קטגוריה:עטרות קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1896 קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1947	2024-09-01T01:45:49
ביטבוקס	ממוזער\|175px\|דוגמה של ביטבוקס ביטבוקס (באנגלית: Beatbox, מילולית: "תיבת קצב") היא אומנות של יצירת קצב ומוזיקה באמצעות חלל הפה, היא נחשבת בעיני רבים כיסוד החמישי של ההיפ הופ. המונח לקוח ממכונות תופים ראשוניות שעשו קצב, ונקראו ביטבוקס. מייסדי הביטבוקס הם דוג אי. פרש , באפי וביז מארקי . הביטבוקס היה פופולרי מאוד בשנות ה-80 אך הוא איבד מזוהרו בשנות ה-90 וחזר במידה מסוימת לזירה לקראת אמצע שנות ה-2000. האיש שאחראי יותר מכל לחזרה של הביטבוקס והפיכתה לאומנות הוא ראזל, המסוגל לשיר ולעשות לעצמו קצב בו-זמנית. בהשראת ראזל, בשנת 2009 איסאטו, אמן ביטבוקס ישראלי למד את הטכניקה של שילוב שירה וביטבוקס ושהשתמש בה כדי לבצע שירים בעברית וכך הגיע להכרה גדולה בישראל עד היום. ישנם אמנים המשלבים את הביטבוקס עם נגינה בכלים אחרים בו-זמנית למשל יורי ליין המנגן על מפוחית ועושה לעצמו קצב (כמו במערכת תופים) בו זמנית. בישראל קיימת קהילה בשם "ביטבוקס ישראל", המקדמת את סצנת הביטבוקס הישראלית בארץ באמצעות העלאת סרטונים של ביטבוקסרים ישראלים ליוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם, ארגון מפגשים, תחרויות וקיומה של אליפות ישראל לביטבוקס שמתרחשת מדי שנה. הצלילים צלילי הביטבוקס הבסיסיים הם אלו שנשמעים כמו במערכת תופים, ומשמשים ליצירת מקצבים בסיסיים. הם נוצרים בעיקר על ידי השפתיים (תוף הבס והסנר) והשיניים (מצילות). ישנם גם צלילים נוספים שגורמים לביטבוקס להשמע כמו מנגינה יותר מאשר כמו מקצבים פשוטים, צלילים אלו מופקים על ידי השפתיים, הלחיים, השיניים, הלשון וחלקם גם מהגרון. ראו גם היפ הופ ראפ קישורים חיצוניים על ההיסטוריה של אומנות הביטבוקס ערוץ היוטיוב Swissbeatbox אתר של איסאטו ביטבוקס ערוץ היוטיוב Beatbox Israel קטגוריה:מוזיקה שחורה	2024-03-11T20:38:51
די ג'יי	250px\|ממוזער\|שלישיית הדי ג'ייז מייג'ור לייזר מופיעים בגרמניה ממוזער\|250px\|דימיטרי וגאס ולייק מייק צמד DJ`s מובילים במהלך הופעה 250px\|ממוזער\|הדי ג'יי Lost Frequencies במהלך הופעה ממוזער\|250px\|תקליטנית דִּי-גֵ'יי (תעתיק עברי לראשי התיבות DJ מאנגלית: Disc jockey; בריבוי: די ג'ייז) או בעברית: תַּקְלִיטָן, הוא אדם הבוחר ומנגן מוזיקה מוקלטת מראש וקטעי מוזיקה אותם הוא יוצר בדרך זו או אחרת. היסטוריה המונח Disc Jockey שימש בתחילה לתיאור שדרני רדיו אשר הציגו וניגנו תקליטים. לאחר שהדיסקוטקים החליפו את מועדוני הריקודים, עבר המונח לתיאור האדם אשר ניגן את התקליטים. כיום מקצוע הדי ג'יי קיבל מעמד של יוקרה, בעיקר בקרב צעירים וכתוצאה מכך, די ג'ייז המובילים בעולם משתכרים לעיתים אף יותר מהאמנים שאת יצירותיהם הם משמיעים. המונח העברי המקביל הוא תַּקְלִיטָן, ששימש בישראל בעבר בעיקר כדי לתאר תקליטנים המופיעים באירועים פרטיים כגון חתונות אך כיום הוא בשימוש נפוץ. סוגים די ג'ייז מובדלים לפי קהל היעד, אופן הביצוע, האמצעי המועדף והפעלת מניפולציות על המוזיקה המושמעת. מוזיקה אלקטרונית תקליטנים שעיקר עיסוקם הוא הופעה במקומות המשמיעים מוזיקה אלקטרונית: מועדונים, פסטיבלים וכו'. חלק מהם גם משמשים כיוצרים וכמפיקי מוזיקה אלקטרונית בנוסף לעיסוקם כדי ג'ייז, או שיצירת מוזיקה היא עיסוקם העיקרי לצד התקליטנות. היפ הופ די ג'יי בהיפ הופ עובד עם מערכת ציוד של שתי מערכות השמעה ומספר אמצעים מיוחדים המשמשים לשליטה על אלו והוספת אפקטים. הדי ג'יי משתמש בתבניות ריתמיות המצויות בתקליטים קיימים, עושה עליהן מניפולציות במימד הזמן (כגון האטה או האצה של השיר וחזרה על קטעים מהשיר), מוסיף להן אפקטים, כגון סקראצ'ינג, והכל בצורה חיה וספונטנית. תרבות הדי ג'ייז בהיפ הופ התפתחה ברחובות ניו יורק, בעיקר ברובע הברונקס, שם היו מתאספים חבורות של אפרו אמריקנים ומבצעים מניפולציות בשירי היפ הופ, היו שרקדו ברייקדאנס לצלילי מוזיקה אותה יצר הדי ג'יי והיו שהנחו את הטקס ושרו שירי ראפ (MC). הדי ג'ייז ומסיבות הרחוב צמחו מתוך תרבות הרגאיי ותרבות מסיבות הרחוב הג'מייקנית, שהונהגו על ידי חבורות של תקליטנים שהופיעו עם רמקולים עצומים וניידים, שנקראו Sound System. במסיבות רגאיי והיפ הופ, עד היום, ישנו די ג'יי הבוחר את השירים שיתנגנו במסיבה (selecta) ויחד איתו עובד אם סי, מעין ראפר שאחראי על הגשת השירים. הגשת השירים, שהתפתחה מג'מייקה לאמריקה ומשם לשאר העולם, הייתה אבן יסוד שהובילה להתפתחות ז'אנר ההיפ הופ בסופו של דבר. דוגמה טובה לכך אפשר לראות בשיר Umbrella של ריהאנה, אותו מגיש ג'יי זי בסגנון מסורתי. טרנטבליזם הטרנטבליזם היא אומנות לפעלולים שהדי ג'יי מבצע על הדיסקים והתקליטים. האפקט המפורסם ביותר מהטרנטבליזם הוא הסקראצ'ינג שבו הדי ג'יי מעביר את התקליט קדימה או אחורה באמצעות מגע ישיר בתקליט ועל ידי כך נוצרים צלילים מעוותים הנשמעים לרוב כ"שריטות" (scratch). קיימים לטרנטבליזם עוד רבדים רבים כמו ה-Beat juggling, מונח המתאר את להטוטיו של הדי ג'יי על שני תקליטים זהים לחלוטין של אותו שיר, המתנגנים בו זמנית. בשנים האחרונות נוסף תפקיד נוסף לסקראצ'ינג של הדי ג'יי והוא משמש ככלי נגינה לכל דבר, כחלק מההרכב. דוגמה ישראלית לכך ניתן לראות בלהקת התפוחים ששניים מחבריה הם תקליטנים שכלי הנגינה שלהם הוא פטיפון. ציוד שמאל\|ממוזער\|250px\|עמדת די ג'יי לדי ג'ייז המקצועיים יש ציוד משוכלל, יקר ומתקדם. לדי ג'ייז בתחום המוזיקה האלקטרונית נדרשות מערכות השמעה (נגן MP3 או נגן קומפקט דיסק - CDJ), מיקסר דיגיטלי, אוזניות (על מנת לשמוע את השיר הבא ולשלב אותו למיקס) ולעיתים גם מחשב. די ג'ייז מקצועיים המנגנים סגנונות אלקטרוניים כגון האוס, טכנו או ברייקביט, לעיתים ישתמשו בפטיפון מקצועי. ציוד של די ג'יי מקצועי מוערך בשווי עשרות אלפי שקלים. איגודי תקליטנים במקומות רבים בעולם קיימים איגודים מקצועיים המאגדים תקליטנים אך לרוב הם סוג של תאגיד מסחרי שמספק חבילות שירות ופרסום. בבריטניה ובקנדה קיימים איגודים בתחום זה המתנהלים במתכונת דומה לזו שבישראל. ממוזער\|250px\|שמאל\|ישראל אהרוני בעמדת ה-DJ, במסיבה ברחבת מוזיאון תל אביב, 26 בדצמבר 2014 בישראל פועל איגוד תקליטני ישראל, מוסד ללא כוונת רווח השואף לשמור על זכויות הדי ג'יי בישראל. איגוד התקליטנים הישראלי נוסד בשנת 1989 על ידי קבוצת יזמים חלוצים פרטיים ופועל במסגרת עמותה רשומה. בצעדיו הראשונים שם האיגוד למטרה את תנאי וסביבת עבודתו של הד' ג'יי, המנגן באולמות וגני אירועים, כחלק עיקרי בפעילותו. עם זאת, ניסה למצב עצמו בתודעה הציבורית כארגון שחברים בו האליטה שבענף באמצעות תקליטנים ידועים וותיקים שהיו עמוד התווך של הארגון בשחר ימיו. איגוד תקליטני ישראל, החל לפעול בתחומים ציבוריים רבים תוך השתתפות בוועדות הכנסת שדנו בנושאים בהם נציגי האיגוד תרמו מניסיונם הרב ובהתנדבות בנושאים כמו "השפעת קרני לייזר על בני נוער וילדים במועדונים", השתתפו בהליך החקיקה והתקנות המקצועיות לחוק למניעת רעש באולמות, ובהליך החקיקה בחוק זכויות יוצרים החדש 2007. ראו גם ביטבוקס קישורים חיצוניים איגוד תקליטני ישראל איגוד תקליטני קנדה איגוד תקליטני בריטניה טו בי קונטיניוד - חושף ומציג את הדי ג'ייאים היצירתיים ביותר בתעשיית המוזיקה האלקטרונית בארץ ישראל, 2B Continued * קטגוריה:מוזיקת דאנס אלקטרונית קטגוריה:מוזיקה שחורה קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית קטגוריה:מקצועות מוזיקליים	2024-09-30T18:51:54
ברייקדאנס	שמאל\|ממוזער\|370px\|ריקוד ברייקדאנס בפסטיבל בתאילנד ברייקדאנס (באנגלית: Breakdance) הידוע גם כברייקינג וביבויינג הוא סוג של ריקוד אקרובטי המהווה את אחד מיסודות תרבות ההיפ פופ. הריקוד מאופיין בתנועות קטועות וחדות משולבות בתנועות גליות זורמות וכמו כן אקרובטיקת רצפה. הסגנון הושפע מהקפואירה ותנועות ברייקדאנס רבות לקוחות מתרגילי האקרובטיקה של הקפואירה. אלמנט מוכר של הברייקדאנס הוא ה-Moonwalking (הליכת ירח) שאומץ על ידי מייקל ג'קסון והפך לאחד מסמליו. מוזיקת הברייקדאנס היא מוזיקה אלקטרונית או היפ הופ בשילוב סקראצ'ינג (Scratching). השם "ברייקדאנס" ניתן לריקוד זה כי בתחילת דרכו, הוא נרקד רק לצלילי קטעי המעבר ("ברייק") בשירי פאנק, דיסקו ורגאיי, קטעים בהם כל כלי הנגינה השתתקו והמתופף המשיך לנגן רק את המקצב. קטעים אלה נדגמו מאוחר יותר והפכו למקצבים הבסיסיים של מוזיקת ההיפ-הופ. הסגנון היה פופולרי ביותר אז ניתן היה למצוא רקדני ברייקדאנס בפינות הרחוב ובכיכרות. לראשונה, באולימפיאדת פריז 2024 התקיימו תחרויות ברייקדאנס. ביבוי "ביבוי" (B-boy, וברבים - "ביבוייז") הוא כינוי לאדם שרוקד ברייקדאנס. מקור הכינוי באנגלית, שנובע מהמילים Bogie-Boy, Bronx-Boy, Breaker-Boy ו-BreakDance-Boy. הוא מתייחס לבנים ולבנות גם יחד, אך לבנות שרוקדות ברייקדאנס נהוג יותר לקרוא בשם "בי-גירל" (B-girl). המעגל ריקוד הברייקדאנס מתבצע בדומה למשחק הקפואירה כאשר הרקדן נמצא במרכז המעגל (או "מעגל הברייקדאנס") ואותו מקיפים שאר המשתתפים, המוחאים כפיים לפי הקצב (ביט). בשונה מהקפואירה, רקדן רוקד במעגל לבד ואיש לא נכנס ורוקד במקביל אליו (פרט לתחרות קבוצתית בה לפעמים מספר רקדנים מבצעים קטע משותף). גם בקרבות בין רקדנים הביצוע הוא לפי תור ועד סיום הקרב לא נכנס לרקוד במעגל אף רקדן אחר. לקבוצה הראשונה קראו "זולו קינגז" (Zulu Kingz). המעגל שונה במקצת מתחרויות קרב (באטל) רשמיות. בתחרויות לרוב יש שופטים והגבלות זמן כאלו ואחרות, ואילו במעגל אין שופטים ואין הגבלות, ולכן יש המעדיפים אותם. במעגלים נהוג להחזיר בתרגילים ליריב שעשה משהו דומה. מרכיבי הריקוד לריקוד מספר מרכיבים המשתלבים יחד ויוצרים את ריקוד הברייקדאנס. טופ רוק - ריקוד בעמידה בתוך מעגל צופים, שמטרתו היא למשוך את תשומת לבו של הקהל לרקדן. לריקוד זה מספר תתי מרכיבים כגון לוקינג (Locking - נעילות פתאומיות של הגוף), וייבינג (Waving - "גלים" המועברים בגוף), צעדים בסיסיים שלהם כל רקדן מוסיף את סגנונו האישי ואלמנטים נוספים. פוטוורק - "עבודת רצפה" - תרגילים המתבצעים כשרוב גופו של הרקדן צמוד לרצפה. תרגילי פאוור - תנועות כגון סיבוב על הראש וכדומה - תרגילים המצריכים כוח ומיומנות. פריזים - בחלקים אלו בריקוד עוצרים וקופאים במקום. אקרובטיקה - תרגילים אקרובטיים כגון סלטות, "פליק-פלאקים" וכדומה. ברנים - חלק בריקוד שיכול להשתלב עם הפריזים או להיות בתור חלק קטן משאר המרכיבים. ומטרתו להעליב את האדם מולו הביבוי רוקד. כל ביבוי מביא ברנים משלו והם יכולים להיות מזלזלים (לדוגמה לעשות תרגיל פאוור קשה ובסופו "לישון" כדי להראות שהיריב הוא לא אתגר) או פוגעים (לדוגמה להסתובב, להוציא נשק דמיוני ולפגוע ביריב). הריקוד בנוי בדרך כלל מטופ רוק, שעובר לפוטוורק ומשתלב עם תרגילי אקרובטיקה, פריזים ופאוור. לכל ביבוי סגנון ריקוד אישי משלו. סגנונות בברייקדאנס לוקינג העיקרון בלוקינג (Locking) הוא עצירות מפתיעות עם הרבה פרצופים (Character) וסגנון אישי. סגנון הלוקינג הומצא בלוס אנג'לס על ידי קבוצה בשם "The Lockers". למעשה - הלוקינג היה קיים הרבה לפני שהביבוינג התחיל. ב-1969 דון קמבל המציא ריקוד בשם CampleLock ששילב תנועות רובוטיות עם תנועות גוף פראיות, עצירות מדויקות ופרצופים קומיים. כיום הלוקינג מכיל מגוון סגנונות - מדויק וחזק, מלוכלך ופראי, מהיר ואיטי ועוד. פופינג פופינג (Popping) הוא סגנון ריקוד המכיל Floating ,Ticking ,Waving משולבים, נפרדים או ברצף - מה שנותן לריקוד אשליה של דמות מצוירת, רובוטית וכדומה. פופינג הוא סגנון מורכב בפני עצמו, הבנוי מתנועות שנראות כ-Frame-by-Frame על ידי הקפצה של מפרקים באמצעות כיווץ ושחרור מהיר של השרירים (אמות, זרוע, כתף, צוואר, רגליים וכו'), ויוצר אשליה שהרקדן מרחף באוויר. קבוצה קבוצה או "קרו" (Crew) בברייקדאנס היא מספר ביבוייז אשר חברו יחד לצורך ריקודים באירועים ובתחרויות. נהוג לבחור שם כולל לקבוצה אשר יתאר אותה או את האנשים שבה. בארץ ובעולם מתקיימות מדי שנה עשרות תחרויות לקבוצות, לעיתים הקבוצות מכינות קטע משותף ובניגוד לנהוג בברייקדאנס, רוקדים כמה מחברי הקבוצה יחד. קרב "קרב" או "באטל" (Battle) בברייקדאנס הוא תחרות בין שתי קבוצות של רקדני ברייקדאנס, שרוקדות זו כנגד זו. תנועה של יריב בבאטל חייבת להיות קשורה לתנועה שעשה המתחרה לפניו. המטרה בבאטל היא להגיב בצורה משוכללת על תנועות היריב. השיפוט בתחרות מתבסס על מספר קריטריונים: פאונדיישן וריקוד - על הרקדנים לדעת את הבסיס לפני שהם מתחילים לעבוד על דברים אחרים. בקטגוריה זאת בודק השופט אם הרקדן רוקד בקצב הנכון, ואם הוא מצליח לשלב בסיס בסטים שלו. מקוריות וסגנון - על כל רקדן להפגין סגנון המבדיל אותו מאחרים. קושי - מתבטא בגמישות, כח פיזי, יציבות, מורכבות בתוך סט וכדומה. ביצוע - החלקות, נפילות וחזרה על תרגילים באותו סט מורידים מערכו של הביצוע. על הרקדן להפגין מיומנות ושליטה בתנועות, וכן להציג מקוריות בכל סט. אסטרטגיה - קטגוריה חשובה מאוד בבאטלים. על הרקדנים למצוא את הנקודות החלשות של היריב שלהם, ולבצע את התרגיל שעשה היריב בצורה משופרת (לדוגמה - אם רקדן מבצע סלטה, יריבו יבצע סלטה עם בורג). ניקוד: בכל תחרות צורת השיפוט שונה, לעיתים הניקוד נע בין 1 ל-10, ולעיתים בין 1 ל-3 בהתאם לכללי כל תחרות. ברייקדאנס בישראל הברייקדאנס בישראל מצוי בהתרחבות מתמדת ומתקיימים אירועים ותחרויות ברייקדאנס במסגרות שונות. הרקדנים הבולטים הם נדיה גוטליב המדורגת במקום ה־9 באירופה ו־15 בעולם בשנת 2023. ויעקב קרבץ, אלוף ישראל לשנת 2023 לבוגרים. מדי שנה מתקיימת בארץ תחרות שנתית - הבוטי (BOTY - Battle of the Year). הקבוצה המנצחת בה זוכה לתואר אלופת ישראל לאותה שנה, ומייצגת את ישראל בתחרות בוטי העולמית, אשר אליה מגיעות קבוצות מכל העולם. תחרות בוטי ישראל מתקיימת מדי שנה במסגרת פסטיבל תרבות הרחוב הבינלאומי שמרכז את כל אומנויות תרבות הרחוב בישראל. סיקס ה"סיקס" (Six) היה מפגש ביבויז מכל רחבי ישראל, שמטרתו אינה "להכריז על המנצח" אלא לקדם את הביבויינג בישראל. הסיקס כולל שישה קרבות (ומכאן שמו) שאין להם מנצח. אורבן מוטו מיוזיק ה"אורבן מוטו מיוזיק" הוא פסטיבל תרבות רחוב מטעם מוטורולה, ארגון הברייקדאנס הישראלי וארגונים נוספים, אשר מתקיים בישראל מאז שנת 2004. את האירוע בישראל מארגן מנהל אתר ארגון הברייקדאנס הישראלי - דביר רוזן, אשר אחראי בנוסף, לעוד עשרות תחרויות ברייקדאנס בישראל, ביניהן - בוטי ישראל (BOTY- Battle Of The Year, אירוע אליפות שנתי). במסגרת הפסטיבל נערך גמר של אורבן מוטו מיוזיק ללהקות צעירות, כמו כן ישנו מתחם אופנה, מתחם אמנות שיציג גרפיטי, ציורי מדרכות, איפור גוף וקומיקס, מתחם ריקודים, מתחם החלקה על סקייטבורד, מתחם היפ הופ ופאנק וכמובן מתחם ברייקדאנס בו מתקיימת תחרות יחידיים וקבוצות. אירוע האורבן מוטו מיוזיק מתקיים בנוסף בארצות שונות בעולם ומאורגן על ידי גופים שונים. קישורים חיצוניים ארגון הברייקדאנס הישראלי פסטיבל תרבות הרחוב הבינלאומי אתר Red Bull BC One, אתר תחרויות הברייקרים הטובים בעולם, בחסות חברת רדבול. אתר תחרות ה-Battle of the Year, הארגון המפיק את אליפות העולם בברייקדאנס. studio-breakerholics הרכב ברייקדאנס והיפ הופ מוביל בסצנת הברייקדאנס בישראל קטגוריה:היפ הופ	2024-08-14T12:29:12
פקין	הפניה בייג'ינג	2024-04-08T18:59:44
אינדסטריאל מטאל	אינדסטריאל מטאל (באנגלית: Industrial Metal; תרגום חופשי: רוק כבד תעשייתי) הוא תת-ז'אנר של הזרם המוזיקלי הבי מטאל. מוזיקת אינדסטריאל, בצורתה המקורית, הוגדרה כמוזיקה שנוצרת באמצעות כלים לא מוזיקליים. האינדסטריאל מטאל לוקח את הרעיון הזה ומרחיב אותו, בדרך כלל על ידי צירוף של סימפולים, אפקטים חיצוניים של סאונד ולרוב גם קולות אנושיים מעובדים לעבודת הגיטרות. להקת מיניסטרי היא חלוצה מוכרת בתחום, ואחת מהלהקות שהושפעו ממנה, סקרו, השפיעה על להקות רבות שבאו אחריה. להקות מהז'אנר שהצליחו להגיע עד לזרם המרכזי של הרוק האמריקאי הן מרילין מנסון, ניין אינץ' ניילס, פיר פקטורי וגם מיניסטרי במידה מסוימת. רשימת להקות קטגוריה:סגנונות מטאל	2024-09-18T15:16:06
דגל אלבניה	דגל אלבניה (באלבנית: Flamuri i Shqipërisë) הוא דגלה הלאומי של אלבניה. עיצובו הוא אדום ובמרכזו מופיע עיט דו-ראשי בצבע שחור, בהתאם למשמעות שם המדינה – "ארץ העיטים". הדגל מבוסס על החותם של גיירגי קסטריוטי סקנדרבג, אלבני בן המאה ה-15 שהוביל את המרד נגד האימפריה העות'מאנית שהסתיים בתקופת עצמאות קצרה לאלבניה בין שנת 1443 ל-1478. הדגל הנוכחי אומץ באופן רשמי ב-7 באפריל 1992, אך מדינות אלבניות קודמות כמו ממלכת אלבניה והמדינה הקומוניסטית שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה השתמשו בדגל דומה, כשהראשונה הציגה גם את "הקסדה של סקאנדרבג" מעל העיט והשנייה כוכב אדום בעל שוליים צהובים. הרקע האדום מסמל את הדם שנשפך במאבק על העצמאות. דגלים היסטוריים ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:אלבניה: סמלים לאומיים אלבניה אלבניה אלבניה קטגוריה:עיט בתרבות	2024-06-08T10:31:24
דגל זמביה	דגל זמביה אומץ ב-24 באוקטובר 1964. הוא שונה מעט בשנת 1996. הצבע הירוק מסמל את הצמחייה השופעת של המדינה, הצבע האדום מסמל את המאבק לחופש, השחור את אנשי זמביה, והכתום את משאבי הטבע ועושר המחצבים. העיט מסמל את יכולתו של העם להתרומם מעל בעיות האומה. בשנת 1996 הוחלף הדגל בדגל בו השדה הירוק הפך לבהיר יותר. ראו גם קישורים חיצוניים זמביה קטגוריה:זמביה: סמלים לאומיים זמביה זמביה זמביה קטגוריה:עיט בתרבות	2022-06-16T18:10:17
דגל גבון	דגל גבון אומץ בשנת 1960. הדגל הוא דגל תלת צבעי הכולל את הצבעים הכלל-אפריקאיים: ירוק, צהוב וכחול (מלמעלה למטה). הירוק מסמל את הצמחייה ואוצרות הטבע הטבעיים, הצהוב מסמל את קו המשווה העובר דרך המדינה והכחול מסמל את הים. תיאור הדגל גבון הייתה קולוניה של צרפת עד לשנת 1960. הדגל הקודם, היה דומה לנוכחי, אולם באותו זמן היה בפינה השמאלית העליונה את דגל צרפת. דגל גבון הנוכחי, אומץ ב-9 באוגוסט 1960, שבוע לפני שגבון זכתה בעצמאות ב-17 באוגוסט 1960. הדגל עוצב על ידי לואי מילמן (Louis Mühlemann). הדגל ביחס אורך / גובה של 3:4. דגל נשיא גבון דגל נשיא גבון, שתוכנן גם הוא על ידי לואי מילמן, מכיל את סמל גבון: שלט הרלדי על רקע הדגל התלת צבעי. שני פנתרים שחורים העומדים על רגליהם האחוריים תומכים במגן ובו ספינת מפרש. הפנתרים מציינים את אומץ ונחישות הנשיא להגן על המדינה. הספינה מסמלת את גבון שטה לעתיד טוב יותר. יש שני סרטים, שעל כל אחד כתוב מוטו. על הראשון, מתחת למגן, כתוב בצרפתית: UNION, TRAVAIL, JUSTICE (איחוד, עבודה, צדק). קלף נוסף מצוי תחת עץ האוקומה ועליו המוטו בלטינית: UNITI PROGREDIEMUR (ננוע קדימה מאוחדים). ממוזער. הדגל ביחס של 3:4. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גבון: סמלים לאומיים גבון גבון גבון	2024-07-03T16:36:53
חזקיהו	שמאל\|250px\|כתובת השילוח שנחצבה בימי חזקיהו.מוצגת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחמי חזקיהו המלך על חומות ירושלים. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד חִזְקִיָּהוּ (או חִזְקִיָּה) היה מלך יהודה החל משנת 727 או 715 לפנה"ס עד 698 או 686 לפנה"ס. בתקופת מלכותו החריבה האימפריה האשורית החדשה את הממלכה השכנה, ממלכת ישראל, ואף כבשה חלקים מממלכתו. חזקיהו מתואר במקרא כמלך שלחם בפלשתים, מרד באשור, ביטל את פולחן האלילים ואת הפולחן מחוץ למקדש שבירושלים. חזקיהו הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות. אטימולוגיה פירוש שמו של חזקיהו הוא ה' חזק, או ה' הוא חוזקי. שמו של חזקיהו חוזר על עצמו 44 פעמים בספר מלכים, בשלוש צורות שונות: חזקיהו (35 פעמים), חזקיה (8 פעמים) ויחזקיהו (פעם אחת). מקורות לדמותו דמותו של חזקיהו וקורות מלכותו מתוארים בהרחבה במקרא. בספרות ההיסטוריוגרפית של המקרא הוא מתואר בספר מלכים (בפרקים יח-יט-כ שבמלכים ב') ובספר דברי הימים, שם הוא מכונה "יחזקיהו" (בפרקים כט-ל-לא-לב בדברי הימים ב'), ובספרות הנבואה שבמקרא הוא מתואר בספר ישעיהו (הנביא ישעיהו מתואר במקרא כבן תקופת חזקיהו). חזקיהו מוזכר גם באילן היוחסין של ישו בבשורה על-פי מתי בברית החדשה. בנוסף, מוזכרת דמותו של חזקיהו במקורות אשוריים שונים, כמו הכתבים האשוריים של סרגון השני ושל סנחריב שמלכו באותה תקופה. מקורות אלה מתייחסים גם לכיבושים האשוריים המוזכרים במקרא, למשל כיבוש רוב ממלכת יהודה הנזכר במנסרת סנחריב. ב-2015 נמצאה גם בולה עם טביעת חותמו באזור העופל. הייתה זו הפעם הראשונה שטביעת חותם של מלך ממלכי יהודה וישראל התגלתה באתרה בחפירה ארכאולוגית מדעית, ומשום כך היא נחשבת לממצא אמין. ממוזער\|לחזקיהו (בן) אחז מלך יהודה תקופת מלכותו על קיומו של חזקיהו בסופה של המאה השמינית לפני הספירה יש בידינו עדויות חוץ מקראיות, במנסרות סנחריב מוזכר קיומו של "חזקיהו היהודי", מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ידוע על טביעות חותם של חזקיהו המצויות בשוקי העתיקות. בדצמבר 2015 פורסמה לראשונה טביעת חותם כזו שמקורה בחפירה מסודרת שנערכה בסוף שנת 2009 במתחם העופל שלמרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, עליה כתוב: "לחזקיהו [בן] אחז מלך יהדה". מנגד, על תקופת מלכותו המדויקת אין בידינו עדויות חוץ מקראיות, ואילו במקרא עצמו ישנם נתונים סותרים. על פי ספר מלכים התרחש כיבוש שומרון בשנה ה-6 למלכות חזקיהו , כיבוש שומרון מתוארך לשנת 722 לפנה"ס ומכאן שחזקיהו החל למלוך בשנת 728 לפנה"ס, אולם מנגד בהמשכו של אותו פרק בספר מלכים (חלק מספר נבואי) נאמר כי מסעו של סנחריב התרחש בשנה ה-14 למלכות חזקיהו, , מסעו של סנחריב מתוארך על פי המקורות האשוריים לשנת 701 לפנה"ס, ומכאן שחזקיהו החל למלוך בשנת 715 לפנה"ס. מסע סנחריב ממוזער\|200px\|מנסרת סנחריב, המוצגת במוזיאון ישראל\|טקסט= ממוזער\|240x240px\|קשתים אשורים במצור על לכיש, מתבליט שנמצא בארמון סנחריב בנינוה\|טקסט= ב-701 לפנה"ס יצא סנחריב במסע צבאי במטרה לדכא מרד רחב היקף בו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. במהלך ההכנות למרד חזקיהו כבש והכניע את ערי הפלשתים שהתנגדו לו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר. המרד נכשל וסנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו, כבש את הערים המבוצרות ביהודה – כולל העיר לכיש, וצר על ירושלים. בספר מלכים מסופר כי חזקיהו שלח אל סנחריב, בעודו בלכיש, ממון רב מאוצרות המקדש כדי שלא יכבוש את ירושלים, אך כנראה שוחד זה לא הועיל. בישעיהו ובדברי הימים לא מוזכרת שליחת הזהב. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאוד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בתואם לכתוב במקרא המנסרת מתארת את כיבושיו בערי יהודה, לעומת זאת כלפי ירושלים נכתב, "וספרתי כשלל. (חזקיהו) עצמו, כציפור בכלוב". ומהיעדר תיאור כיבוש, משתמע שהוא כשל בכיבוש ירושלים ככתוב במקרא. נאום רבשקה בזמן המצור על ירושלים נשלחו אל ירושלים שלושה שרים אשורים – תרתן, רב-סריס ורבשקה במטרה לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע לאשור, ואם חזקיהו יתנגד – אף למרוד בו. הדובר העיקרי במשלחת היה רבשקה, שם שמשמעותו כנראה היא שר המשקים, והוא נשא נאום ארוך בו קרא אל העם שלא לשעות לעידודיו של חזקיהו ולהיכנע למלך אשור. רבשקה הכיר היטב את השפה בה דיברו אנשי ירושלים, "יהודית" (העברית המקראית), והתעקש לדבר בה במקום בשפה הבינלאומית דאז, הארמית. רבשקה הכיר גם את הרפורמה הדתית שביצע חזקיהו, שבמרכזה עמדה הסרת הבמות, ואת הדעות שכנראה רווחו בעם שהתייחסו למעשה זה כפגיעה בעבודת ה' וחילול הקודש. כאשר חזקיהו שמע את הנאום משריו, הוא עלה והתפלל במקדש ושלח שליחים אל ישעיהו בן אמוץ הנביא שיתפלל גם הוא לישועה. ישעיהו הרגיע אותו וניבא לו שסנחריב ישוב לארצו וימות שם. רבשקה שלח שוב שליחים אל חזקיהו, עם מכתבים החוזרים על הטענה שהשמיע בנאומו, וחזקיהו חזר והתפלל במקדש. בעקבות תפילתו שלח אליו ישעיהו מכתב, בו ניבא כי צבאו של סנחריב יובס באופן ניסי ולא יפגע בירושלים. מסופר כי באותו לילה יצא מלאך והרג 185,000 חיילים ממחנה אשור. סנחריב חזר לארצו לאחר תבוסתו למלך יהודה חזקיהו, וב-680 לפנה"ס נרצח על ידי בניו. הצלתה של ירושלים ממלך אשור, בזמן שכל שאר ערי הארץ נחרבו, חיזקה את התחושה העממית שעודד ישעיהו כי האל מגן על ירושלים ועל מקדשו ולא ייתן להם להיפגע. האידאה הזו טופחה במשך שנים עד אשר בתקופת החורבן, כ-150 שנים מאוחר יותר, ירמיהו הנביא נאבק נגד האומרים "היכל ה'" שטענו שהאל לא יפגע במקדשו. לאנשים האלו הוא קרא להיזכר בחורבן משכן שילה. המערכה על לכיש בשנת 701 לפנה"ס פלשו האשורים לממלכת יהודה במסגרת מסע המלחמה של סנחריב. בשלב הזה החליטו המצרים תחת שלטון הנובים להתערב, כפי שמסופר בספר מלכים: "וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ...". שני הצבאות התנגשו בסמוך לעיר המקראית אלתקה (בסמוך למושב גאליה של ימינו). אומנם לפי המקורות האשוריים מסופר על ניצחון מזהיר של סנחריב על צבא מצרים בפיקודו של מי שמוזכר בתיאורם כארור כל האלים הגדולים, היה זה לדעת רוב החוקרים תרהקה או כפי שמופיע בסיפור התנ"כי – תִּרְהָקָה, אשר הצליח בכל זאת לגרום לצבא האשורי נזק בקנה מידה משמעותי, שכן מסופר בהמשך אותו הפרק על השמדת מחנה הצבא האשורי באורח פלא: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִישָׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵה כֻּלָּם פְּגָרִים מֵתִים." רוב החוקרים מסכימים שהתיאור הנ"ל מתאר את תוצאות הקרב בין תרהקה לסנחריב. לתוצאות אלה היו ככל הנראה השלכות מרחיקות לכת על ממלכת יהודה, מפני שלולא ההתערבות המצרית, הייתה ככל הנראה חרבה ממלכת יהודה בראשותו של חזקיהו ב-701 לפנה"ס, 115 שנה מוקדם יותר מהחורבן שאירע בסופו של דבר בשנת 586 לפנה"ס. אירועים נוספים על פי המקרא במקרא יש שלושה מקורות עיקריים למאורעות שאירעו במהלך מלכותו של חזקיהו. המקור הראשון הוא , המתאר את נפילת ממלכת ישראל, ופרקים – המתארים את מלכותו של חזקיהו. המקור השני הוא ספר ישעיהו פרקים עד שמקבילים, בשינויים, למלכים ב' מ עד סוף . המקור השלישי הוא עד , שמלכות חזקיה מתוארת בו באופן כרונולוגי, בניגוד לשני המקורות האחרים. בנוסף מספר נבואות מספר ישעיהו משקפות כנראה אירועים מימי חזקיהו. המלחמה בפלשתים בספר מלכים בתיאור מלכותו של חזקיהו, מסופר על ניצחונו במלחמה עם הפלשתים. מלחמה זו אינה מוזכרת בתיאור מלכותו בספר דברי הימים, אולם ייתכן שיש סֶמֶךְ לקיומה במקום אחר באותו הספר. בתיאור צאצאי שבט יהודה נאמר, , ובנוסח תרגום השבעים גורסים "גרר" במקום "גדר". העיר גרר ניצבה על אם הדרך בין עזה לבאר שבע, והייתה נתונה תחת שלטונה של עזה הפלשתית. אישוש נוסף לשליטתו של חזקיהו בפלשת ניתן למצוא במקורות האשוריים. במנסרת סנחריב נאמר על אנשי עקרון כי הסגירו את פַּדִי מלכם לידי חזקיהו מלך יהודה, וכי כתוצאה ממעשה זה סנחריב העניש אותם, חילץ את פדי מירושלים והחזיר אותו למלכותו על עקרון. בנוסף נמצאו בעקרון שתי חותמות למלך שמקורן בממלכת יהודה. הרפורמה הדתית הפולחן בתקופה זו היה נפוץ הן במתכונות משפחתיות-שבטיות והן במתכונות ציבוריות ממלכתיות. מקדשים גדולים היו קיימים הן בעיר הבירה ירושלים, והן בערים הגדולות בית אל, לכיש, באר שבע וערד. לפי הגישה הרווחת בחקר המקרא, במקרא עצמו מצויות שתי גישות נוגדות בקשר לפולחן הדתי, גישה אחת תומכת בהפצת הפולחן, והשנייה מצווה על ריכוז הפולחן, ואוסרת על קיומו מחוץ למקום המרכזי בירושלים; הגישה האחרונה מוכרת בשם הגישה הדויטרונומיסטית. חזקיהו מתואר במקרא כמלך צדיק, זאת מכיוון שיישם לראשונה את ריכוז הפולחן. על פי המקרא הוא עקר את האשרות שהיו עבודה זרה שנפוצה ביהודה והיה הראשון שביטל את עבודת הבמות, ברוח הציווי הדויטרונומיסטי. חזקיהו כיתת את נחש הנחושת שבנה משה, כיוון שהעם ראה אותו כאלהות עצמאית, והקטיר לו קטורת. תיאור זה תואם את הגישה הדאוטרונומיסטית הרואה בהפצת הפולחן חטא. הארכאולוג יוחנן אהרוני ניסה לקשור את חורבנו של המקדש והמזבח בבאר שבע ואת ביטול הפולחן במקדש בערד למהפכת חזקיהו, אולם ממצאיו שנויים במחלוקת רבה בין הארכאולוגים, בין היתר משום שייתכן כי הם נחרבו במסע הכיבוש של סנחריב שהתרחש באותה תקופה ולא בגלל פעילותו של חזקיהו. על עצם קיומה של אותה מהפכה יש עדויות סותרות, כמו התבליט האשורי של חורבן לכיש המתאר חיילים הנושאים כלי פולחן, ומכאן שהפולחן בלכיש לא פסק לגמרי בתקופתו של חזקיהו. עם זאת בעת חפירות בשנת 2016 שנערכו בתל לכיש סביב לשער העיר, נתגלה מקדש ובו מזבח שקרנותיו נופצו ובקודש קודשיו הוצבה מחראה, הנקשרים לרפורמה הדתית של חזקיהו. על פי האסכולה הדויטרונומיסטית, המחבר המקראי ייחס לחזקיהו את המהפכה בהשראת מהפכת יאשיהו, שהתרחשה סמוך לתקופת חיבור ספר מלכים, זאת כדי להצדיק את תיאורו במקרא כצדיק, וללא כל ביסוס היסטורי לקיומה של אותה מהפכה. פסח חזקיהו שמאל\|ממוזער\|250px\|החומה הרחבה שנבנתה על ידי חזקיהו. לאחר חורבן ממלכת ישראל בסביבות שנת 720 לפנה"ס, היריבות ההיסטורית בין ישראל ליהודה נגוזה ונוצרה הזדמנות לאיחוד מחודש של שרידי ממלכת ישראל עם יהודה. על פי ספר דברי הימים, חזקיהו ניצל את ההזדמנות וקרא לכל שבטי ישראל לבוא ולהקריב את קורבן הפסח במקדש בירושלים. חזקיהו אף דחה את הפסח בחודש "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלָ‍ִם". קריאתו של חזקיהו נענתה באופן חלקי. אנשים רבים מממלכת ישראל הגיעו לירושלים, לראשונה זה שלוש מאות שנה להקריב את הפסח, בעוד אחרים התעלמו מקריאתו ובזו לה. המחלה שלושה ימים לפני שסנחריב נרצח על ידי אדרמלך ושראצר בניו, ישעיהו הנביא בא אל חזקיהו שחלה בשחין ונטה למות. ישעיהו ניבא לו שהוא ימות ואף המליץ לו להכין צוואה. חזקיהו התפלל, וישעיהו חזר אליו וניבא לו שתפילתו נענתה – הוא יירפא ממחלתו ואף יינצל ממלך אשור המתקרב. באותו מעמד הבטיח לו ישעיהו על ידי ה' שירושלים תהיה מוגנת ויתווספו לו 15 שנה לחייו. הנביא הורה לו להניח דבלת תאנים על עורו שתביא לריפויו. בעקבות השמועה על מחלתו שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל שליחים אל חזקיהו. השליחים הגיעו אל חזקיהו לאחר שהבריא, והוא סייר איתם והראה להם את אוצרותיו במטרה לכרות ברית עימם. ישעיהו זעם עליו וניבא לו שאוצרותיו יילקחו לבבל ובניו יהפכו לסריסים בבית מלך בבל. ההערכה כלפיו חזקיהו מושווה לדוד המלך () כי דאג לרכז את הפולחן, ולמנוע עבודה של אלילים זרים. ההשוואה לדוד המלך אינה נפוצה, ומופיעה בתיאור מלכותם של שני מלכים נוספים בלבד – אסא ויאשיהו. במלכים ב פרק י"ח נכתב עליו: חזקיהו במדרשי חז"ל הרפורמה הדתית התיאור הייחודי של הרפורמה הדתית של חזקיהו בספר מלכים הותיר רושם עז על חז"ל שתיארו את דורו כדור בו כל העם היו תלמידי חכמים. על פי המדרש חזקיהו נעץ חרב בכניסה לבית המדרש והכריז כי כל מי שלא ילמד תורה יידקר בחרב, וכתוצאה מכך לא היה בכל ממלכת יהודה ילד או ילדה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. בתלמוד מובא, שביקש הקב"ה למנות את חזקיהו למלך המשיח אלא שהחמיץ חזקיה הזדמנות זאת כי לא אמר שירה והודיה על מפלת סנחריב. המחלה בתלמוד הבבלי במסכת ברכות מתוארת המחלה של חזקיהו כעונש על כך שהוא לא נשא אישה והוליד ילדים, בניגוד לצו פרו ורבו. נבואתו של ישעיהו הנביא, "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" מועצמת – "כי מת אתה" בעולם הזה "ולא תחיה" – לעולם הבא. כאשר ישעיהו מודיע לו כי הסיבה לעונש החמור היא הימנעותו מהולדת ילדים, עונה לו חזקיהו כי הוא ראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים. ישעיהו משיב לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת, איבעי לך למעבד. ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, ליעביד!" (תרגום: למה לך להיכנס לחשבונותיו הכבושים (הנסתרים) של אלוהים? מה שצוּוית עשה, ומה שרוצה הקב"ה לעשות הוא יעשה). חזקיהו מבקש מהנביא שישיא לו את בתו לאישה, ואולי זכות הנביא וזכותו שלו תעמוד להם והעתיד של בניו ישתנה, אבל ישעיהו מתנגד ואומר לו שכבר נגזרה גזירה שימות. חזקיהו עונה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". חזקיהו נרפא, נשא את בתו של ישעיהו, ונולדו להם בנים, ביניהם רבשקה ומנשה. בספר עין יעקב ובהגהות הב"ח (על אתר) מובא המשך למדרש, ומסופר שכשגדלו שני בניו של חזקיהו המלך, רבשקה ומנשה, הוא הוליך אותם על כתפיו לבית המדרש ללמוד תורה. בזמן הליכתם שמע חזקיהו את שני בניו מתלוצצים עליו, רבשקה הציע לטגן חביתה על ראשו הקרח ומנשה הציע להקריב קורבן לעבודה זרה. חזקיהו השליך אותם לקרקע. רבשקה נהרג ומנשה חי והפך למלך יהודה. לפי גרסה זו רבשקה המתואר במדרש איננו רבשקה שליחו של סנחריב, שכן הוא מת בילדותו. שישה מעשים במסכת פסחים מובאת ברייתא המתארת שישה מעשים של חזקיהו, מתוכם לשלושה חכמי דורו הסכימו ולשלושה התנגדו. ברייתא זו חדרה למשנה ומופיעה במשניות הנדפסות כמשנה האחרונה בפרק הרביעי בפסחים. המעשים שהסכימו להם הם: 1. "גנז ספר רפואות". 2. "כתת נחש הנחושת", הוא נחש הנחושת שיצר משה רבנו במדבר ואנשים עבדו אותו בתור אליל. 3. "גרר עצמות אביו על מטה של חבלים": אביו הוא אחז הרשע. מעשים שלא הסכימו להם: 1. "סתם מי גיחון", כדי שלא יבוא צבא אשור וימצאו מים לשתות, ובכך מנע מים גם מתושבי ירושלים. 2. "קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור". 3. "עיבר ניסן בניסן", כלומר, לאחר שנכנס ניסן עיבר את השנה והחליט שאותו החודש יהיה אדר ב' הפסח יעשה רק חודש מאוחר יותר. לקריאה נוספת בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ד' - ממלכת יהודה (יחידות 10 - יהודה ואשור), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008. בנימין מזר, מסע סנחריב לארץ יהודה, בתוך: היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בתקופת המקרא, יעקב ליוור (עורך) קישורים חיצוניים ד"ר אמנון טיל, חזקיהו (Hezekiah) מלך יהודה: מלך טוב או מהמר מסוכן? רבשקה וסדר מאורעות חזקיהו באתר ישיבה הערות שוליים קטגוריה:מלכי יהודה קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:אישי תנ"ך שממצאים ארכאולוגיים פורשו כשייכים להם קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס קטגוריה:יהודי המאה השביעית לפנה"ס קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה	2024-09-02T11:09:17
דגל בורונדי	דגל בורונדי אומץ ב-28 ביוני 1967. הצבע הירוק מסמל תקווה, הלבן מסמל טוהר, והאדום את המאבק לעצמאות. הדגל מורכב מצלב לבן שמחלק אותו לארבעה אזורים - שניים ירוקים ושניים אדומים. במרכז הדגל ישנו עיגול שמכיל שלושה כוכבים ומסמל את שלוש הקבוצות האתניות המרכזיות של בורונדי: ההוטו, הטווה והטוטסי. שלושת הכוכבים מסמלים גם את שלושת מרכיבי המוטו הלאומי: אחדות, עבודה וקדמה. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:בורונדי: סמלים לאומיים בורונדי בורונדי בורונדי	2020-11-19T05:53:34
דגל הונדורס	דגל הונדורס אומץ ב-9 בינואר 1866. הוא מבוסס על דגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. שני הפסי הטורקיז מסמלים את האוקיינוס השקט והים הקריבי. חמשת הכוכבים מסמלים את חמש האומות של הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה והתקווה שהאומות יקימו מחדש את האיחוד. בתיקון משנת 1949 שונה צבע הדגל מכחול לתכלת, אך בפועל המשיכו את השימוש בצבע הכחול עד ל-27 בינואר 2022, אז התחילו ליישם את השינוי עם השבעת הנשיאה החדשה שיומארה קסטרו. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים הונדורס קטגוריה:הונדורס: סמלים לאומיים הונדורס הונדורס	2022-09-21T08:54:06
דגל סאו טומה ופרינסיפה	דגל סאו טומה ופרינסיפה אומץ ב-5 בנובמבר 1975. צבעי הדגל הם הצבעים הכלל-אפריקאיים. הדגל מורכב משלושה פסים - שנים ירוקים (בחלקו העליון והתחתון של הדגל) ופס צהוב במרכז הדגל. בקרבת הניצב מצוי משולש אדום. על הפס הצהוב שני כוכבים שחורים. המשולש האדום מסמל את מאבקה של סאו טומה ופרינסיפה לעצמאות. שני הכוכבים השחורים מסמלים את שני האיים העיקריים של המדינה. ראו גם קישורים חיצוניים סאו טומה ופרינסיפה קטגוריה:סאו טומה ופרינסיפה: סמלים לאומיים סאו טומה ופרינסיפה סאו טומה ופרינסיפה סאו טומה ופרינסיפה	2024-09-07T05:36:42
דגל סנט קיטס ונוויס	דגל סנט קיטס ונוויס אומץ ב-19 בספטמבר 1983, לאחר שזכה בתחרות שהתנהלה בנושא בתחילת שנות ה-80', כחלק מהתהליך בה קיבלו האיים את עצמאותם. הדגל שתוכנן על ידי הסטודנט אדריס לואיס, מורכב מהצבעים הכלל-אפריקאיים אף על פי שרשמית לצבעים ישנה משמעות אחרת, מה גם שהאיים הללו נמצאים בים הקריבי: ירוק: פוריותו של האי אדום: מאבקם של תושבי האי מעבדות, דרך הקולוניאליזם ועד לעצמאות צהוב: אור שמש סביב השנה שחור: מורשתם האפריקנית של תושבי האי הכוכבים הלבנים: תקווה וחירות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים סנט קיטס ונוויס קטגוריה:סנט קיטס ונוויס: סמלים לאומיים סנט קיטס ונוויס סנט קיטס ונוויס סנט קיטס ונוויס	2024-09-16T05:25:40
ליאונרדו פיזנו	REDIRECT פיבונאצ'י	2013-12-22T13:39:08
דגל בנין	דגל בנין אומץ במקור בשנת 1959 והוחלף בשנת 1975. ב-1 באוגוסט 1990 אומץ מחדש העיצוב הנוכחי, לאחר תום המשטר המרקסיסטי. הצבעים הם צבעים כלל-אפריקאיים מסורתיים: ירוק מסמל תקווה, צהוב מסמל עושר ואדום מסמל אומץ לב. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:בנין: סמלים לאומיים בנין בנין בנין	2021-06-13T04:09:19
דגל ארמניה	ממוזער\|200x200 פיקסלים\|דגל ממלכת קיליקיה הארמנית, המונורכיה הארמנית האחרונה, ששימשה השראה לדגל הארמני. דגל ארמניה (בארמנית: Եռագույն) הוא דגלה הלאומי של ארמניה. עיצובו הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום, כחול וכתום. ישנם פירושים רבים למשמעות הצבעים, אך אחד המקובלים שבהם הוא שהאדום מסמל את הדם הארמני שנשפך בהגנתם על מדינתם, הכתום מסמל את האדמה הפורייה של האומה, והכחול מסמל את השמים. היסטוריה דגל ארמניה הונף לראשונה במהלך תקופת העצמאות הקצרה של המדינה, לאחר פרישתה מהאימפריה הרוסית ב-1918 ועד לצירופה לברית המועצות ב-1921. עיצוב הדגל נעשה על בסיס הדגל האחרון של ממלכת קיליקיה הארמנית, המדינה הארמנית האחרונה, אך הצהוב שבתחתית הדגל הומר בכתום. כשהצבא האדום כבש את ארמניה ב-1920, היא אוחדה עם גאורגיה ואזרבייג'ן ליצירת הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז, שהתקיימה עד ל-1936. בתקופה זו לא היה דגל נפרד לארמניה. לאחר הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית הניפה הרפובליקה דגל שדמה לדגל ברית המועצות, פטיש ומגל זהובים על רקע אדום, עם ראשי התיבות של הרפובליקה בארמנית. ב-1952 אימצה הרפובליקה דגל חדש, שכלל קו כחול דק באמצעו מתחת לפשטי ומגל. כאשר ארמניה פרשה מברית המועצות ב-1990, אימצה המדינה את הדגל ההיסטורי כדגלה הרשמי. דגל נגורנו קרבאך, הרפובליקה הבדלנית הארמנית, מכיל את דגל ארמניה בתוספת משולש לבן בצד הימני של הדגל. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ארמניה: סמלים לאומיים ארמניה ארמניה ארמניה ארמניה	2024-04-05T01:42:25

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.