title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
חוימיר | חוֹימיר או חוֹימר (בהולנדית: Gooimeer) הוא אגם בהולנד בין דרום-מזרח פרובינציית צפון הולנד ובין פרובינציית פלבולנד.
מעל החלק הצר של האגם במערב עובר גשר מסילת רכבת בין וויספ ואלמיירה, וגשר למכוניות מעל הצד המזרחי – ה-Hollandse Brug.
ב-4 באוקטובר 1992 אירע אסון ביילמר, שבו מנועים 3 ו-4 נפלו מכנף מטוס בואינג 747-258F בשירות חברת אל על אל תוך מימי האגם.
האגם קרוי על שם האזור שמדרומו - אזור "חוֹי"
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אירופה: ימות ואגמים
קטגוריה:הולנד: גופי מים | 2024-10-13T05:52:19 |
היינריך בל | היינריך בֶּל (בגרמנית: Heinrich Böll, ; 21 בדצמבר 1917 – 16 ביולי 1985) היה מחשובי הסופרים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. חתן פרס נובל לספרות (בשנת 1972).
ביוגרפיה
ילדותו
היינריך בל נולד ב-21 בדצמבר 1917 בקלן. בנם השישי של ויקטור בל, נגר אומן ומגלף בעץ, ושל אשתו מריה. באותה עת שרר בעיר רעב כבד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה למחוז רדרברג המרוחק מן המרכז. את לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה על-שם הקיסר וילהלם, בית ספר יסודי בקלן ללימודים קלאסיים.
המשבר הכלכלי הוביל להתמוטטותו של בנק אומנים קטן, בו נהג אבי המשפחה להשקיע את כספם. המשפחה נאלצה למכור את הבית ברדרברג ולחזור אל החלק הדרומי של העיר קלן. על משפחת בל עברו שנים קשות, כמו גם על משפחותיהם של שאר שלושה מיליוני המובטלים. הם מישכנו את חפציהם ומה שלא מושכן, עוקל על ידי שליחי ההוצאה לפועל.
עם עליית היטלר לשלטון שוחחו במשפחת בל על האירועים הפוליטיים בתכיפות ובפתיחות, ואמו של היינריך אמרה על בחירת היטלר: "פירוש הדבר – מלחמה!" מכתבי-יד מתוארכים בעיזבון הספרותי של בל, משירים ומסיפורים קצרים עולה כי הוא החל לכתוב ב-1936. הוא סיים את חוק לימודיו בשנת 1937 והתחיל לעבוד בתור שוליה בחנות הספרים מַת לֶמְפֶּרְץ בבון, אך עזב מקום עבודה זה זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1938 נקרא בל ל'שירות עבודה'. בקיץ הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קלן.
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקרא בל לשירות צבאי בצבא הגרמני. הוא נשלח למחנה אימונים באוסנבריק ומשם לשירות במקומות שונים. בשנת 1942 הוא נישא לארוסתו אן-מארי קך, ובשנת 1944 מתה אימו מהתקף לב במהלך הפצצה על קלן מהאוויר. בל לא היה מעוניין בקידום לדרגת קצונה ונמנע משירות פעיל. בתחילה הגיש בקשות שחרור לצורך לימודים; לאחר מכן דיווח על מחלות או זייף אישורי חופשה. הוא נפצע ארבע פעמים. לקראת תום המלחמה ערק מהצבא והסתתר עם אשתו והתגורר בריינלנד, אך בסוף פברואר 1945 חזר לצבא כדי שלא להיחשב לעריק ולהיות מוצא להורג. זמן קצר לאחר מכן נפל בשבי הצבא האמריקאי ונכלא במחנה שבויים עד ספטמבר 1945. באותה שנה נולד בנו כריסטוף, שמת זמן קצר לאחר לידתו.
הקריירה הספרותית
בשנת 1946 חזרה משפחת בל לעיר קלן והתגוררה בבית הרוס למחצה. בל נרשם לאוניברסיטה שוב כדי לקבל תלושי קצבה, ועבד גם כעוזר נגר אצל אחיו אלואיס. אן-מארי קיבלה משרת הוראה בבית ספר תיכון ולקחה על עצמה את עול הפרנסה.
באותה שנה התחיל בל לכתוב באופן קבוע. הוא כתב שני רומאנים: "צלב בלא אהבה" (Kreuz ohne Liebe) ו"המלאך האילם" (Der Engel schwieg) – שניהם פורסמו רק לאחר מותו. הוא כתב גם סיפורים קצרים, קטעי מחזות, מאמרים ושירים. רבות מיצירות אלו הסתמכו על חוויותיו בתקופה הנאצית, במלחמה ובתקופה שלאחריה.
בחודש מרץ 1947 הגיש בל בפעם הראשונה את סיפוריו הקצרים לכתבי עת ולעיתונים. ב-3 במאי זכתה יצירה ראשונה מפרי עטו של בל לראות אור - העיתון Rheinischer Merkur פרסם את אחד מסיפוריו בגרסה מקוצרת מאוד: הסיפור "לפני הטיפוס על החומה" (Vor der Eskaladierwand) ראה אור בשם "מהתקופה הפרה-היסטורית" (Aus der Vorzeit). בשנת 1948 נולד בנו ריימונד.
בשנת 1949 חתם בל על חוזה ההוצאה לאור הראשון שלו: פרסום הספר "הרכבת נהגה לדייק" (Der Zug war puenktlich; תורגם לעברית בשם "הרכבת הגיעה בזמן"). אולם התמלוגים מהספר לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה, ובני בל היו במצוקה כלכלית. היינריך חיפש עבודה ברדיו או בהוצאה לאור ושקל להפסיק לכתוב. בשנת 1950 נולד הבן השני - וינסנט.
לצורך מפקד האוכלוסין של שנת 1950 קיבל בל משרה זמנית בעיריית קלן. קובץ סיפורים קצרים פרי עטו בשם: "...Wanderer, kommst Du nach Spa" ("ההלך, אם תבוא לספ (רטה)") יצא לאור. בשנת 1951 הוזמן בל למפגש של הפורום הספרותי החשוב ביותר בגרמניה, קבוצת 47 (Gruppe 47), וקיבל שם פרס על סיפורו הקצר "כבשה שחורה". באותה השנה הוא גם פרסם את הרומן "אדם, אייכה?".
בשנת 1952 התמקדה יצירתו של בל יותר ויותר בבעיות העכשוויות של גרמניה המערבית. הוא כתב מאמרים וביטא בהם את דעותיו על המצב הפוליטי ואף העלה ביקורת על זניחת אמות המידה המוסריות לטובת עניינים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.
צבירת מוניטין
בשנת 1954 פרסם בל את הרומן "מחר ואתמול". באותה שנה ביקר בל לראשונה באירלנד, ומעתה ואילך בילה בל תקופות ארוכות במדינה זו. שם – לפי יומנו – כתב 68 יצירות קצרות וארוכות, ובהן הרומן "לחם השנים הראשונות" (Das Brot der frühen Jahre). באותן שנים תרגמה אשתו אן-מארי, לעיתים בעזרתו של היינריך, מכִּתביהם של סופרים איריים, ובהם ג'ורג' ברנרד שו, שון או'קייסי, סינג, פלאן אובריאן וברנדן ביהאן. בשנת 1955 פרסם בל את הספר "לחם השנים הראשונות", "מחר ואתמול" זכה בפרס המו"לים הצרפתים לרומן הזר הטוב ביותר, ובל הפך לחבר באגודת הסופרים של מערב גרמניה. בשנת 1956 חתם בל, יחד עם 105 אמנים וסופרים אחרים, בהם ז'אן-פול סארטר, אלבר קאמי ופבלו פיקאסו, על עצומת מחאה נגד הדיכוי הסובייטי של ההתקוממות ההונגרית כמו גם נגד פלישת צרפת ובריטניה למצרים.
בשנים הבאות פרסם בל את "היומן האירי", "Doktor Murkes gesammeltes Schweigen" (תורגם לעברית בשם "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה") ו-"ביליארד בתשע וחצי". בשנת 1960 מת אביו של בל.
ב-13 באוגוסט 1961, לאחר בניית חומת ברלין והמחלוקת החריפה סביב שאלת התפקיד שיש לסופרים בתור "מצפון האומה", פנה בל יחד עם עוד 22 סופרים לאו"ם בבקשה להעביר את מרכז האו"ם לברלין על שני חלקיה.
בשנת 1962 פרסם בל שני סיפורים: "כשהמלחמה פרצה" ו"כשהמלחמה הסתיימה". באותה שנה הוא גם נסע לראשונה לברית המועצות. לאחר מכן פרסם בל את "המוקיון", “Entfernung von der Truppe” ו-"Ende einer Dienstfahrt".
בשנת 1965 הגן בל במספר מאמרים על הסופר והזמר-יוצר המזרח-גרמני וולף בירמן מפני התקפות התקשורת המזרח-גרמנית. בשנת 1967 זכה בל באחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בגרמניה - פרס ביכנר. באותה שנה התדרדרה בריאותו והוא סבל מסוכרת ודלקת הכבד.
במאי 1968, במהלך עצרת נגד חוקי חירום חדשים, נאם בל בפני 70,000 מפגינים בבון. אגודת הסופרים הצ'כית הזמינה את בל וכן את אראגון וסרטר, לבקר בצ'כוסלובקיה. בחודש אוגוסט באותה שנה נסע בל לפראג וחזה שם במו עיניו בפלישת כוחות ברית ורשה ובקץ ניסיונות הדמוקרטיזציה של אלכסנדר דובצ'ק. בשובו, שכר בל בית ישן בלנגרנברויך, כפר ליד דורן בהרי אייפל.
בשנת 1969, במפגש פתיחה של אגודת הסופרים הגרמנים, נשא בל נאום על 'קץ הצניעות'. המערך הפוליטי והקואליציה החדשה בממשלת הסוציאל-דמוקרטים והליברלים נטעה בבל תקווה למדיניות המבוססת על ערכי מוסר, במיוחד בכל הקשור במזרח אירופה. במהלך בחירות 1972 הוא הודיע על תמיכתו בסוציאל-דמוקרטים. המצב הפוליטי במערב גרמניה נעשה מתוח יותר ויותר עקב עליית הטרור ותגובת-היתר של הממשלה. פוליטיקאים ועיתונים שמרנים רבים כינו את בל ואינטלקטואלים אחרים 'האבות המאמצים של הטרור'.
ביחד עם אשתו אנה-מרי בל עסק בתרגום מאנגלית. הם תרגמו כ-70 יצירות של או. הנרי, ברנרד מלמוד, ג'רום דייוויד סלינג'ר, ג'ורג' ברנרד שו, אליס דילון וסופרים נוספים.
פרס נובל
ממוזער|250px|היינריך בל: אנדרטה בפרנצלאואר ברג, ברלין
בשנת 1970 נבחר בל להיות נשיא אגודת הסופרים (PEN) של גרמניה המערבית. בשנת 1971 במפגש ה-38 של מועדון אגודת הסופרים הבינלאומית בדבלין נבחר בל לתפקיד נשיא האגודה. הוא ארגן מסע ציבורי שקרא לממשלת ארצות הברית להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד פעילת זכויות האזרח אנג'לה דייוויס. בשנת 1972 הוענק לבל פרס נובל לספרות.
בשנת 1973 נבחר "תמונה קבוצתית עם גברת", אותו פרסם בל בשנת 1971, לספר החודש בארצות הברית. בתגובה לרדיפה הגוברת של סופרים ואינטלקטואלים ברחבי העולם, קרא בל לפוליטיקאים ממזרח וממערב כאחד "לשים קץ למושג הצבוע של הימנעות מהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת".
בשנת 1974 נעצר בברית המועצות אלכסנדר סולז'ניצין, ולאחר מחאות בינלאומיות הוא גורש מהמדינה. הוא הגיע לגרמניה ושהה שם אצל בל. באותה שנה פרסם בל את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום".
האסתטיקה של ההתנגדות
בשנת 1981 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי של בל "מה יצא מהילד הזה?" (?Was soll aus dem Jungen bloss werden). ב-10 באוקטובר נאם בל מול 300,000 איש בעצרת שלום בבון. בשנת 1982 יצא בל במסע ציבורי נגד התנאים בפולין לאחר ההפיכה הצבאית. באותה שנה עברה משפחת בל למרטן, ליד קלן וריימונד, בנו של בל, נפטר, והיינריך בל קיבל אזרחות כבוד של העיר קלן.
בשנת 1983 המשיך בל בפעילותו הפוליטית ודרש במכתב פומבי לשלטונות הסובייטיים את שחרורו של אנדריי סחרוב. הוא ניהל מסע ציבורי, יחד עם סופרים נוספים, נגד ניסיונותיה של ממשלת ארצות הברית להפיל את המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה. אף על פי שמצב בריאותו לקוי, הוא השתתף בחסימת מגורי חיילי ארצות הברית בגרמניה במחאה על תוכניות נאט"ו להציב טילים גרעיניים חדשים. לקראת הבחירות במערב גרמניה, הודיע בל על תמיכתו במפלגת הירוקים.
ספריו שתורגמו לעברית
הרשימה מסודרת לפי סדר יציאת הספרים לאור בארץ. שנת המקור בסוגריים.
המוקיון (1963), תרגם בצלאל וכסלר, מסדה, 1971.
תמונה קבוצתית עם גברת (1971), תרגם חיים איזק, (רוב השירים שבספר תורגמו על ידי פסח מילין), זמורה ביתן, 1973.
הכבוד האבוד של קתרינה בלום (1974), או: איך עלולה להתהוות אלימות ולאן עלולה היא להוליך, תרגם חיים איזק, זמורה ביתן, 1976.
איפה היית אדם? (1951), תרגם נחמן בן-עמי, מסדה, 1977.
ביליארד בתשע וחצי (1959), תרגם בצלאל וכסלר, זמורה ביתן, 1978.
מצור של חרדה, תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1982.
המורשת, תרגם גדעון טורי, אדם, 1984.
בית ללא שומרים (1954), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1987.
מה יצא מהילד הזה? (1981), או: משהו שקשור לספרים, תרגם יעקב גוטשלק, כנרת, 1987.
נשים מול נופו של נהר (1985), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1989.
אפילו מלה אחת לא אמר (1953), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1990.
ההתקפה, תרגמה איריס בן-נון, זמורה ביתן, 1990.
סיומו של מסע שירות (1966), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1993.
שתיקת המלאך (1992), תרגם אריה חשביה, שלגי, 1995.
הגנרל עמד על גבעה - סיפורים מן המלחמה, תרגם רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1997.
הכלב החיוור (1995), תרגם גרשון ריטרמן, 1997.
הרכבת נהגה לדייק (1949), תרגם אברהם הוס, מסדה, 1982. תורגם שוב בשם הרכבת הגיעה בזמן על ידי רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1999.
מכירת החיסול של הכאב, תרגמה טלי קונס, הקיבוץ המאוחד, 2010.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי פרס ביכנר
קטגוריה:גרמנים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פעילים פוליטיים
קטגוריה:קלן: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קלן
קטגוריה:אנשי הוורמאכט
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1917
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1985 | 2024-06-11T10:15:19 |
אנרגיית יינון | REDIRECT יינון | 2004-11-14T03:12:27 |
אלפבית יווני | האלפבית היווני הוא אלפבית המשמש לכתיבת השפה היוונית מאז המאה ה-8 לפנה"ס לערך. הוא האלפבית הראשון שבו לכל תנועה ולכל עיצור סימן נפרד. האותיות משמשות גם לציון מספרים – ספרות יווניות – בדומה לספרות רומיות. מלבד השימוש בו לכתיבת יוונית מודרנית, משמש האלפבית היווני גם לכתיבת השפה הקופטית בתוספת של אותיות ייחודיות. בנוסף, אותיות האלפבית היווני משמשות כיום כסמלים במתמטיקה ובמדעים ובשמות חלקיקים, כוכבים, אחוות סטודנטים, סופות ציקלון טרופיות ועוד. האלפבית היווני נוצר מהאלפבית הפיניקי, וממנו עצמו התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי ואף הלטיני. אך אין קשר בינו לבין הכתב הקווי ב' או הכתב הקיפרי ההברתי , מערכות הכתב היווניות שקדמו לו.
היסטוריה והתפתחות
מקור
מקור האלפבית היווני באלפבית הפיניקי. הפיניקים היו הכוח הדומיננטי בשיט בים התיכון בתקופת הברזל הקדומה, ושמות חלק מהאותיות ביוונית (יוֹטָה, רוֹ) מעידות על המעתק הכנעני שהתרחש בפיניקית. כתובות יווניות מוקדמות מ ומכרתים מתייחסות לאותיות האלפבית היווני כ־ϕοινικηια, "פיניקיות".Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 245,
העדויות המוקדמות ביותר שנמצאו לאלפבית היווני מתוארכות לרבע השני של המאה ה־8 לפנה"ס (775–750 לפנה"ס); כתובות אלה קובעות רק את התאריך הוודאי המאוחר ביותר לאימוץ הכתב הפיניקי על ידי היוונים, וייתכן שהאימוץ התרחש עוד בתקופה מוקדמת יותר (אף שלא נותרו עדויות מתקופה תאורטית זאת). רוב החוקרים נותנים את התאריך הכללי "סביבות 800 לפנה"ס", אך חלק מתארכים ל־850 לפנה"ס או אף קודם לכן וטוענים להיעדר עדויות בשל חוסר השרידות של הפפירוס, או להגבלת הטכנולוגיה לקבוצה זעירה של בעלי מיומנות. השוואה להתפתחות הצורות של אותיות האלפבית הפיניקי מעלה שהאלפבית היווני התפתח מהכתב הפיניקי שהיה נהוג בין 850–750 לפנה"ס.Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 248–249,
בתרבות העתיקה
ממוזער|180x180 פיקסלים|מטבע צורי מימי טרבוניאנוס גאלוס, המציג את קדמוס (ולרגליו חלזון הארגמן) מעניק גליל פפירוס לשלושה יוונים, סמל להבאת האלפבית ליווןבעולם היווני רומי, המקור הפיניקי של האלפבית היה ידע כללי נפוץ – ביטוי לכך ניתן למצוא אצל הסופיסט בן המאה השנייה לספירה, אדריאן מִצור, שפתח את המחזה שהציג באתונה במילים: .פילוסטרטוס, חיי הסופיסטים, 2.10 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית): הבאת האלפבית ליוון היה אחד המרכיבים באגדת קדמוס, בן אגנור מלך צור או צידון שיצא לחפש את אחותו אירופה וייסד את תבאי; אגדה זאת אף השתרשה בפיניקיה עצמה לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית, ובאה לידי ביטוי על מטבעות צוריים המציגים את קדמוס מעניק גליל פפירוס ליוונים. האגדה מבטאת את המציאות ההיסטורית המוקדמת בה הביאו הפיניקים את הכתב וחוכמות נוספות ליוון.
הרודוטוס, בן המאה ה-5 לפנה"ס מספר על כך:ראו גם:
דיודורוס סיקולוס סיפר שלאחר המבול של דאוקליון, קדמוס בן אגנור היה הראשון להביא את הכתב מפיניקיה ליוון, ובתקופתו החלו היוונים לגלות תגליות חדשות במדע הכתוב;דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 5.57.5–5.57.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) ובמקום אחר כתב שבין היוונים היה לינוס הראשון לגלות מקצבים ושירים שונים, וכשקדמוס הביא מפיניקיה את האותיות, לינוס התאים אותן ליוונית. האותיות נקראות פיניקיות כי הן הובאו ליוונים מהפיניקים, אך השימוש בהן (בצורתן באלפבית היווני) היה לראשונה אצל הפלסגים, ולכן הן כונו "פלסגיות".דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 3.67.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
שמות האותיות
שמות רוב האותיות משמרים נאמנה את השמות הפיניקיים המקוריים. העדות המוקדמת ביותר לשמות האותיות היווניות נמצאת במחזה Γραμματικὴ τραγῳδία (טרגדיית האותיות) מאת , מסוף המאה ה־5 לפנה"ס. הזיקה ההדוקה של שמות האותיות לשפות שמיות ולא ליוונית הייתה אחת הסיבות שבגינן מחברים עתיקים היו כה בטוחים במקור הפיניקי של האלפבית היווני.Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 247,
התפתחות מוקדמת
ההבדל העיקרי בין האלפבית הפיניקי ליווני הוא השימוש באותיות לציון תנועות ביוונית. האלפבית הפיניקי ציין עיצורים בלבד, ובעוד שסופרים עבריים וארמיים השתמשו לעיתים באותיות מסוימות (י, ו, ה) לציון תנועות, שימוש כזה באותיות היה נדיר מאוד בקרב הפיניקים בתקופת הברזל. בעדויות הקדומות ביותר לאלפבית יווני, לעומת זאת, כבר השתמשו באותיות לציון תנועות – Α לתנועות ă/ā, Ε לתנועה ĕ (ולעיתים גם ē), Ι לתנועות ĭ/ī, Ο לתנועות ŏ/ō ו־Υ לתנועות ŭ/ū; ניבים יוונים ששימרו את העיצור h (ה בעברית) השתמשו באות Η (שמקורה באות הפיניקית ח, נהגתה כ־ח גרונית) לייצוג עיצור זה, אך ניבים אחרים השתמשו באות לייצוג התנועה ē, וזה הפך לבסוף לסטנדרט ביוונית; האות Ω, נוצרה לייצוג התנועה ō (להבדיל מ־ŏ) באלפבית של איוניה, , פארוס ומלוס, והופעתה בסוף סדר האלפבית מצביעה על היותה המצאה מאוחרת, כנראה וריאציה נוספת של האות הפיניקית ע, מהמאה ה־7 לפנה"ס. מקורן של כל האותיות בכתב הפיניקי ניכר, והן כולן הגיעו מאות פיניקית שייצגה עיצור שלא התקיים ביוונית; בעוד שהרציונל להשתמש באות 𐤉 שייצגה את העיצור y לתנועות ĭ/ī, ובאות 𐤅 שייצגה את העיצור w לתנועות ŭ/ū, ניכר, לא ברור מה גרם לקישור בין האותיות האחרות לתנועות שנבחרו להן.
הזהות בבחירת האותיות לציון תנועות בין הכתב היווני ו, גם הוא מתועד מתחילת המאה ה־8 לפנה"ס (ובמיוחד היוטה, שצורתה כזיגזג ברוב הכתבים היווניים הקדומים פרט לזה האובויי שבו צורתה כקו ישר, כמו בכתב הפריגי), עשויה להצביע על היווצרות משותפת של הכתב היווני והפריגי, ככל הנראה באזור עם נוכחות יוונית, פריגית ופיניקית. מועמד מוביל לאזור כזה הוא אזור צפון הים האיגאי.
העיצורים באלפבית היווני הם אימוץ של האותיות הפיניקיות המייצגות עיצורים זהים או כמעט זהים. לאות Ξ ולשלוש האותיות שלפני Ω – Φ, Χ ו־Ψ – היו ערכים שונים במקומות שונים. באלפביתים של כרתים, תרה, מלוס ו אותיות אלה לא התקיימו כלל. באלפביתים של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה, Φ ייצגה ph, Χ ייצגה ks, Ψ ייצגה kh, האות Ξ לא התקיימה והצירוף ps יוצג על ידי האותיות ΦΣ. האלפביתים האטיים והיוניים התשמשו כולם ב־Φ לייצוג ph וב־Χ לייצוג kh, אך באטיקה ובחלק מהאיים האגאיים היוניים לא התקיימו Ξ ו־Ψ (הצירופים ks ו־ps יוצגו על ידי ΚΣ ו־ΦΣ בהתאמה), בעוד באלפביתים של , חלק מהאיים האגאיים היוניים, קורינתיה וארגוס שימשה Ξ ל־ks ו־Ψ ל־ps, מה שהפך בסוף לאלפבית האטי הקלאסי.Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 246,
העיצורים השורקים הפיניקיים – 𐤆, 𐤎, 𐤑, 𐤔 – גם הם מציגים בעיה מסוימת, שכן מקבילותיהם היווניות לא תואמות את המקור הפיניקי במדויק, ואף שמות האותיות ביוונית לא תואמים את השמות בפיניקית. המקובל הוא שהאות זֵין הפיניקית הפכה ל־ζῆτα (זֵטה) היוונית, האות סמך הפכה ל־ξεῖ (קסה) האות צדֵי הפכה ל־σάν (האות סַן הארכאית) והאות שַן הפכה ל־σίγμα (סיגמה). חוקרים אחדים הציעו ששמות האותיות התערבבו, כך ששם האות זטה הגיע מהאות צדי, שם האות קסה הגיע מהאות שַן, שם האות סַן הגיע מהאות זין ושם האות סיגמה הגיע מהאות סמך, אך התקשו להסביר מדוע; אחרים הציעו שהאותיות צדי ושַן אומצו שתיהן לייצוג העיצור s, אך אחת מהן (לרוב הגלגול של האות צדי) נדחקה בהדרגה עד שהגלגול של האות השנייה נעשה הייצוג היחיד לעיצור s. שם האות ζῆτα (זֵטה) מוסבר כאנלוגיה לאות הקודמת ῆτα (הֵטה), השם ξεῖ מאמץ צורה חדשה שהייתה נהוגה באותיות אחרות (ϕεῖ, χεῖ, ψεῖ), והשם "סיגמה" הוא שימוש מאוחר במילה האונומטופאית σίζω (סיזו), "לִחשוּש".Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 246–247,
התפתחות מאוחרת
יורשים
הכתב היווני הותאם ליצירת , שממנו התפתח האלפבית הלטיני (כמו גם כתבים איטליים אחרים ). באסיה הקטנה, במאות ה־5–4 לפנה"ס, התפתחו הכתב הליקי והלידי מהכתב היווני של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה (מקורו של הכתב הקארי, לעומת זאת, איננו ודאי). , שהתפתחו בדרום איבריה כבר במאה ה־7 לפנה"ס באזור שבו פעלו הן פיניקים והן יוונים, התפתח מהכתב הפיניקי, מהכתב היווני או אולי משניהם.Madadh Richey, "The Alphabet and its Legacy", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 251,
אותיות האלפבית
אות יוונית עברית הגייה (IPA) אות פיניקית מקבילה תעתיק לטיני עתיקה ימי-ביניימית מודרנית עתיקה מודרנית עתיקה מודרניתΑ α άλφα אַלְפַאa 20px|Aleph אָלֶףaΒ β βήτα בֵטָא (ויטָא) b v 20px|Beth בֵּית b vΓ γ γάμμαγάμα גַמָּא ɡ ɣ 20px|Gimel גִּימֶל g gh, g, jΔ δ δέλτα דֶלְתָּא d̪ ð 20px|Daleth דָּלֶת d d, dhΕ ε έψιλον אֶפְּסִילוֹןe̞ 20px|He הֵאeΖ ζ ζήτα זֵטַא כנראה zd או ʣ,מאוחר יותר [z] z 20px|Zayin זַיִןzΗ η ήτα אטא ɛː i 20px|Heth חֵית e, ē iΘ θ θήτα תֵֿטָא t̪ʰ θ 20px|Teth טֵיתthΙ ι ιώταγιώτα יוֹטָא i, iː i 20px|Yodh יוֹד, יוּדiΚ κ κάππακάπα קַפָּא k 20px|Kaph כָּףckΛ λ λάμδαλάμβδα לַאמְבְדַא l 20px|Lamedh לָמֶדlΜ μ μιμυ מיו m 20px|Mem מֵםmΝ ν νινυ ני n 20px|Nun נוּןnΞ ξ ξι קְסִיks 20px|Samekh סָמֶך x x, ksΟ ο όμικρον אוֹמִיקְרוֹןo̞ 20px|Ayin עַיִןoΠ π πι פִּי p 20px|Pe פֵּאpΡ ρ ρω רוֹ r ~ ɾ 20px|Res רֵיש r, rh r Σ σς (סופית) σίγμα סִיגְמַא s 20px|Sin שִׁיןsΤ τ ταυ טַאף (טאו) t 20px|Taw תָּוtΥ υ ύψιλον אִוֿפְּסִילוֹן y, yː i 20px|Waw וָו u, y y, v, fΦ φ φι פִֿי pʰ f ph fΧ χ χι כִֿי kʰ x ch ch, khΨ ψ ψι פְּסִיpspsΩ ω ωμέγα אוֹמֶגַה ɔː o̞20px|Ayin עַיִן o, ō o
ההגייה הקלאסית המובאת בטבלה לעיל היא שחזור ההגייה של הניב האָטִי במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. כמה מהאותיות נהגו בצורה שונה בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים שאינם אטיים. על ההגייה של היוונית העתיקה שלאחר התקופה הקלאסית, ראו יוונית של הברית החדשה.
אותיות שהשימוש בהן התבטל
האותיות הבאות אינן חלק מן האלפבית היווני הסטנדרטי, אך היו בשימוש בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים מסוימים. האותיות דִיגַמַּא, קוֹפַּא וסַאמְפִּי שימשו גם כספרות יווניות.
אות שם הגייה אות פיניקית מקבילה תעתיק לטיני יוונית ארכאית יוונית מאוחרת עברית 40px דיגמא וּ עיצורית 20px|Waw וָו w 40px – סטיגמא סט st 40px – הטא ה 20px|Heth חֵית h 40px סַן ס 20px|Sade צדי (מיקום האות באלפבית)20px|Sin שין (שם האות)? s 40px קוֹפַּה ק 20px|Qoph קוף q 40px – סַמְפִּי ללא ספק עיצור חוכך,אולי ס, קס, טס המקור שנוי במחלוקת,אולי20px|Sade צדי ss 40px – – שׁוֹ שׁשימש בשפה הבַּקְטְרִית לתעתיק הצליל שׁ, כמו ב"קוּשאן". 20px|Sade צדי (מיקום האות באלפבית)20px|Sin שין (שם האות) š
לסַאן יש להתייחס כאל גרסה קודמת של סיגמה.
קוֹפַּא ציינה חילוף הגייה (אלופון) של קַפַּא לפני תנועה אחורית.
סַאמְפִּי ציינה עיצור חוכך כפול שמאוחר יותר התפתח ל- (קרוב לוודאי [sː]) ברוב הניבים ול- בניב האטי.
דִיגַמַּא/וַו נעלמה מהאלפבית משום שהצליל שציינה נעלם מהניב האיוני ומרוב הניבים האחרים.
אותיות פונטיות
בזמן המודרני נוספה על ידי בלשנים האות יוט (אות גדולה: Ϳ, אות קטנה: ϳ), המבוססת על J הלטינית, לייצוג הצליל /j/ (יו"ד עיצורית) בשחזורי מילים פרוטו-יווניות שכללו את הצליל הזה.
אות שם הגייה אות פיניקית מקבילה תעתיק מיוונית ללטינית יוונית ארכאית יוונית מאוחרת עברית 40px – – יוט י 20px|Yodh יוֹד, יוּד j
צירופי אותיות ודיפתונגים
אותיותהגייה (IPA) תעתיק לטיניעתיקה מודרניתעתיקהמודרנית ᾰι, αι [ai] [e̞] æ, ē e ᾱι, ᾳ [aːi] [a] ā a ει [eː] [i] ī i ηι, ῃ [ɛːi] ē οι [oi] œ, ē y υιῠι [yː]* yiῡι ȳi ωι, ῳ [ɔːi] [o̞] ō o αυᾰυ [au] [av] לפני תנועה/עיצור קולי;[af] לפני הגה אטום au, av av, afᾱυ [aːu] [av] לפני תנועה/עיצור קולי;[af] לפני הגה אטום āu, āv ευ [eu] [e̞v] לפני תנועה/עיצור קולי;[e̞f] לפני הגה אטום eu, ev ev, ef ηυ [ɛːu] [iv] לפני תנועה/עיצור קולי;[if] לפני הגה אטום ēu, ēv iv, if ου [uː]לפנים [oː] [u] ū u ωυ [ɔː.u]** [o.i] ōy oy γγ [ŋɡ] [ŋɡ] בדיבור רשמי (מבוטא חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]),אך לעיתים קרובות נהגה [ɡ] (מבוטא חכית [ɟ] לפני [e̞ i]);כמו כן מבוטא [ŋɣ] בקונטקסטים מסוימים (מבוטא חכית [ɲʝ] לפני [e̞]) ng ng, ny, g, y, ngh γκ [ŋk] [ɡ] בראש מילה (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i]);בשאר המקרים [ŋɡ] (נהגה חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]),אך לעיתים תכופות נהגה [g] (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i]) nc g, y, ng, ny γξ [ŋks] [ŋɡz] nx γχ [ŋkʰ] [ɲç] לפני [e̞ i]; בשאר המקרים [ŋx] nch nch, nkh γμ דנו[gm]או [ŋm] [gm] gm μπ [mp] [b] בראש מילה; בשאר המקרים[mb], אך לעיתים תכופות יותר נהגה [b] mp b, mb ντ [nt] [d] בראש מילה; בשאר המקרים[nd] אך לעיתים תכופות נהגה [d] nt d, nd
ראו גם
יוונית
אלפבית פיניקי
השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו-סינאי
קדמוס
יוטא סובסקריפטום
אבן רוזטה
לקריאה נוספת
נ' ר' גנור. מי היו הפיניקים. תל אביב, הוצאת ספרים רשפים, תשל"ה - 1974 (קישור לאתר הספר באנגלית המכיל מספר פרקים מרכזיים לקריאה חופשית)
יוסף נווה, Studies in West-Semitic Epigraphy, הוצאת מגנס, עמודים 79–116
קישורים חיצוניים
יוניקוד של האלפבית היווני U0370.pdf
הערות שוליים
*
קטגוריה:יוונית | 2024-09-01T02:31:57 |
יהדות משיחית | יהדות משיחית (באנגלית: Messianic Judaism) היא תנועה המשלבת בין אמונה בישו לזהות יהודית. הזרם הוא ענף של הנצרות-האוונגליסטית, ונוסד בשנות ה-60 בארצות הברית, כהמשך ל"תנועה העברית-נוצרית" שקמה במאה ה-19 וביקשה להקים כנסיות ייעודיות ליהודים מומרים בהן יוכלו לשמור על זהותם. היהודים המשיחיים תופסים עצמם כחלק מן היהדות, סוברים שיהודי המצטרף אליהם איננו מתנצר או ממיר את דתו, ועומדים על כך שיהיה גוף יהודי נפרד בתוך כלל מאמיני ישו. חלקם אף רואים עצמם כיורשי הכיתות היהודיות-נוצריות העתיקות, שפעלו בטרם התהוות הנצרות כדת השוללת את התורה ולא מצריכה גיור. שום קבוצה יהודית אחרת לא מכירה בלגיטימיות שלהם, והממסד היהודי רואה אותם כמעט באופן גורף כהונאה הפועלת בשירות המיסיון הנוצרי. גם בתוך המחנה האוונגליסטי-הנוצרי יש מבקרים המאשימים אותם בהתייהדות ושוללים אותם. אמונתם של המשיחיים היא נצרות אוונגליסטית, וכוללת קבלת הברית הישנה והברית החדשה ככתבי קודש, וראיית ישו כבן האלוהים השותף ב, שהתגלם בבשר וכיפר על חטאי האנושות בקורבנו על הצלב. המאפיין המבדיל אותם מזרמים נוצריים סטנדרטיים הוא הדגשת מאפיינים מסוימים מן המסורת היהודית, בפרט חגים, מנהגים וסממנים הנפוצים בה.
נכון ל-2012, מספרם העולמי של כלל חברי התנועה מוערך בכ-350,000 איש, מהם בין 175,000 ל-250,000 איש בארצות הברית ובין 10,000 ל-20,000 איש בישראל. בית המשפט העליון בישראל דחה עתירה של יהודים משיחיים להיכלל בחוק השבות עקב הבחנתו שמאמינים במשיחיותו של ישו הם נוצרים ועל כן הם נחשבים בני דת אחרת.
מאפייני היהדות המשיחית
היהדות המשיחית היא ענף של הנצרות האוונגליסטית ואחת הקבוצות הרבות המרכיבות את המחנה האוונגליסטי הרחב. ככזו, עיקרי אמונתה כוללים קודם כל את הבסיס הנורמטיבי המשותף כמעט לכל הנוצרים על פני תבל: קבלת השילוש הקדוש בגרסתו האורתודוקסית (ניקאו-קונסטנטינופולית), כריסטולוגיה כלקדונית, קידוש ספרי הברית החדשה לצד הברית הישנה וכולי. בראייה זו, ישו הוא התגשמותו בבשר של האל הבן שהתקיים לצד האל האב ורוח הקודש בשילוש מטרם הבריאה, נעשה אדם כדי לגאול את האנושות מחטאיה במותו על הצלב ובתחייתו, והוא היחיד שבכוחו למחול על עוונות. כמו כן, היהדות המשיחית חולקת את ההשקפה הפרוטסטנטית הבסיסית: החשבת כתבי הקודש כפשוטם ולבדם כבסיס הדת ללא פרשנות מסורתית מחייבת, הקביעה שצידוק בפני האל נובע אך ורק מחסדו וניתן להשגה רק באמצעות אמונה ולא מעשים טובים, שלילת קיומו של ממסד כנסייתי היררכי וכדומה. לבסוף, כקבוצה אוונגליסטית, המשיחיים מדגישים מאוד את חוויית "הלידה מחדש" ברוח של המאמין, את ההתלהבות בתפילה, את הפצת הבשורה וגם ערכים משפחתיים וחברתיים שמרניים.
עיקר חשוב ביותר בתנועה, הנובע מהמחשבה האוונגליסטית ושהוא הבסיס העיקרי ליהדות המשיחית, הוא קבלת הדיספנסציונליזם זוהי השקפה מורכבת לגבי אחרית הימים והאופן בו תתנהל ישועת האנושות, שהיא עצמה פיתוח של הפרה-מילניאליזם: האמונה כי הביאה השנייה של ישו תתרחש לפני אלף שנות שלטון הצדק שנובאו בחזון יוחנן, ומכאן כי ימלוך בפועל על פני האדמה. היא התקבלה על רבים מהאוונגליסטים במאות ה-19 וה-20. הדיספנסציונליזם, במאמץ להדוף את המחקר הביקורתי-היסטורי בכתובים, מחלק את ההיסטוריה האנושית לשלבים שבכל אחד הנהיג האל מערכת ציוויים אחרת שבני-האדם בדרך כלל כשלו לעמוד בה. בראייה זו, ההבטחות התנ"כיות אכן ניתנו לישראל כעם, וכשלונם של היהודים מלהאמין בישו אינו מפקיע את הברית עמם והיא עודנה שרירה וקיימת; לישראל כאומה יש עדיין מעמד בעיני האל, ולכן חובה שישמור על קיומו ויזכה לתחייה לאומית (כנובע מלשון המקרא) בטרם קץ הימים. בעתיד, עם הביאה השנייה, ייגאלו הנוצרים ויעלו השמימה בעוד שהיהודים יקבלו סוף סוף את מלכות ישו ויילחמו תחתיו במלחמת יום הדין, בה יושמדו שני שלישים מהם (זוהי הפרשנות האוונגליסטית לזכריה י"ג: פִּי-שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית, יִוָּתֶר בָּהּ). בנוסף, מקרב היהודים תהיה תמיד "שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל", כלומר אותם מהם המאמינים בישו, שתינצל. שארית זו, בראייה הדיספנסציונליסטית, איננה מאבדת את מעמדה כחלק מן העם ואינה מחויבת להתמזג במאמינים הגויים – שלא כבראייה הנוצרית הקלאסית, השוללת בתקיפות כל הבדל בין יהודי לגוי בתוך הכנסייה. כל ישראל שיוושעו ויחיו תחת מלכות ישו על הארץ במשך אלף השנים החזויות יהיו חלק מאותה שארית.
הפרשנות הדיספנסציונליסטית אודות מעמד היהודים גם מתרצת, בעיני האוחזים בה, קשיים ניכרים העולים מהברית החדשה, בה הותקפו הנוצרים הקדומים שדרשו ממאמינים גויים בישו לשמור את התורה, ושמאידך מוזכר בה שהיהודים מוסיפים להיות עם נבחר. היהדות המשיחית קמה וזוכה ללגיטימציה אוונגליסטית על בסיס זה, הקובע כי קהילה נפרדת של יהודים המאמינים בישו היא דבר מתחייב ורצוי. במקביל לעמידה על המשך קיומו של ישראל כאומה אתנית שההבטחות על תקומתה תקפות, לא סוטים היהודים המשיחיים מההשקפה הנוצרית הבסיסית לגבי התורה והמצוות. הם עומדים על כך שעם קרבנו של ישו על הצלב, פקע כל חיוב לקיים ולשמור אותן והתורה שניתנה בסיני נתמלאה. כפי שציין פרופ' יעקב אריאל, התנועה המשיחית לכל גווניה שללה תמיד כל חובה לציית לתורה בכל רמה שהיא והדגישה שרק האמונה בישו מושיעה את האדם, יהודי או גוי; טקסים יהודיים המקוימים ביהדות המשיחית הם עניין של מסורת לאומית ובחירה אישית או של אמצעי מיסיון בקרב יהודים, לא הכרח תאולוגי. עמדה תקיפה זו סייעה להם להתגבר על החשש הנוצרי העמוק מהתייהדות, עוון חמור מראשית ימי הנצרות, ולהיחשב כחברים לגיטימיים לגמרי במחנה האוונגליסטי.
כמקובל בנצרות, כתבי הקודש של היהודים המשיחיים כוללים את הביבליה הפרוטסטנטית, כלומר הברית הישנה או התנ"ך עם הברית החדשה. ליהודים המשיחיים אין ספר תפילה אחיד, אך יש קהילות המשתמשות בסידור משלהן. רוב התפילות הן אישיות וספונטניות. התפילות מסתיימות בדרך כלל בביטוי "בשם ישוע המשיח, אמן". היהודים המשיחיים מאמינים בשכר ועונש פיזי או מטאפיזי. לשיטתם הגמול ניתן מאלוהיהם ישו, הנתפס על ידם כמוחל הבלעדי על חטאים שלא נמחלו באמת בעולם זה.
ממוזער|הצלב הנוצרי ביחד עם מגן הדוד.
רוב היהודים המשיחיים אינם מקבלים את התורה שבעל פה. אחרים אוחזים באמונה שאמנם ניתנה תורה שבעל פה כלשהי (ואפילו מוצאים סימוכין בדברי ישו מהברית החדשה או במעשים שונים שמסופר שעשה שמקורם בתורה שבעל פה, כגון נטילת ידיים, הליכה לבית כנסת בשבת, קריאת הפטרה, קידוש לחם ויין ועוד), אך מוסיפים לטעון כי זו איננה התורה שבעל פה המוכרת ביהדות הרבנית, או לכל הפחות אינה זהה לה במדויק. פרשנות הביבליה נעשית בהכוונתו של רועה קהילה או באופן אישי. הן בבתי הכנסיות של הקהילה, והן באופן אישי, עשויים יהודים משיחיים מסוימים לעשות שימוש בסמלים ותשמישי קדושה המזוהים עם הדת היהודית, כגון מגן דוד, מנורה, ניקוד טברייני, ארון קודש, חנוכייה, ארבעת המינים ועוד.
היהודים המשיחיים משתמשים בשם ישוע, ולא בשם ישו, הנפוץ בקרב יהודים דוברי עברית, בטענה שזהו שמו ההיסטורי, המוזכר בתנ"ך כשם פרטי נפוץ בימי בית שני. לדבריהם, השם ישו הגיע בשלב מאוחר יותר, ויהודים בהמשך אף יצרו ממנו ראשי תיבות בדיעבד של "ימח שמו וזכרו".
שמאל|ממוזער|בית התפילה "ברוך השם" של הקהילה המשיחית בדאלאס, טקסס
ממוזער|בית הקברות היהודי-משיחי בעמק רפאים בירושלים
הקהילות שונות זו מזו באופיין ובגודלן. רוב הקהילות מונות 15–40 אנשים, אם כי ישנן גם קהילות גדולות יותר המונות מעל 100 אנשים. רוב הקהילות אינן ידועות כלפי חוץ, ואינן מפרסמות את עצמן בשלטי חוצות, בלוחות מודעות וכדומה. ה"אחים" נאספים לפחות פעם אחת במהלך השבוע לאסיפות של תפילה, קריאה, שירת הלל לישו או שמיעת סיפור של אחד ה"אחים" על הגעתו לאמונתו. אחד מעיקרי האמונה הוא בישור, כלומר הפצת האמונה הנוצרית, והוא נעשה בעל-פה, בהפצת הברית החדשה או ספרים אחרים, וכן בעזרת האינטרנט, בין באופן פרטי ובין כחלק מתנועה מיסיונרית.
רבים מהיהודים המשיחיים דוחים את הידע המדעי הביולוגי אודות אבולוציה של מינים שונים בטבע, ותנועות משיחיות ברחבי העולם כולל בישראל נוטות להפיץ חומר פסאודו-מדעי באופיו, כנגד גרסתה המקובלת של התאוריה, תוך השוואתה לגישה הפסבדו מדעית של דרוויניזם חברתי. כמו כן, הם דוחים בדרך כלל את השימוש במתודולוגיה מדעית לניתוח ביקורתי ומחקר של ספר הברית החדשה ואת העמדות וההבניות המחקריות השונות של היסטריונים את חיי ישו ונוטים להציג דעות המביעות פקפוק באמינותם של קטעים מסוימים מהברית החדשה ככפירה באמונתם.
היסטוריה
הרפורמציה הביאה ליחס מתעניין ואף אוהד כלפי היהודים בחוגים פרוטסטנטיים מסוימים: קריאה בלתי-מתווכת של כתבי הקודש הקשתה על הפרשנות המסורתית לפיה ההבטחות הנבואיות הן אלגוריה המתייחסת לניצחון הנצרות וכי הכנסייה לבדה היא עם ישראל. ז'אן קלווין הרחיק וקבע כי השתייר משהו ממעמד היהודים הנבחר בעבר וכי ייתכן שאלוהים יגאלם כאומה, ולא רק כפרטים, עם קבלתם את ישו. התקשרה לכך גם האמונה בפרה-מילניאליזם שאימצו פרוטסטנטים רבים, ההשקפה האסכטולוגית לפיה הביאה השנייה תקדים אלף שנות שלטון צדק של ישו ומכאן שהיהודים יאמינו בו עוד קודם.
התפקיד החדש שנמצא להם בישועת האנושות, לא רק בעבר הרחוק אלא גם בעתיד, המריץ בין היתר את אוליבר קרומוול לפתוח את שערי אנגליה ליהודים בטיעון שעליהם להתפזר בקצווי ארץ בטרם שיבת ישו. מיסיונרים פרוטסטנטים, בייחוד פייטיסטים, השקיעו במאות הבאות מאמץ רב בלימוד היהודים והקימו תחנות מיסיון ייעודיות עבורם. גופים כמו החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים אימצו סמלים יהודיים ואפשרו למומרים להתגודד ביחד כדי ליצור להם סביבה נוחה. ב-1813 הוקמה בלונדון אגודת התפילה "בני אברהם", קהילה ראשונה שאיגדה יהודים מומרים בלבד. כנסיות "עבריות נוצריות" כאלו, כפי שנקראו, הוקמו גם באירופה ובאמריקה. בקישינב נפתחה "אספת ישראל בני הברית החדשה" ב-1884 בהנהגת יוסף רבינוביץ.
אמנם רק שבריר מהיהודים המתנצרים – לפי אומדנים, היו לפחות 250,000 במאה ה-19 – פנו לתנועה ה"עברית-נוצרית", וגם הם עזבו על מנת להיטמע בחברה הכללית; אך היא והראייה הפרוטסטנטית שהעניקה לגיטימציה מסוימת לקיומם הקולקטיבי של היהודים, אפשרו מרחב להגדרה עצמית כיהודי ונוצרי גם יחד, דבר חסר תקדים מאז המאות הראשונות לספירה. בעיני חוגים פונדמנטליסטיים פרוטסטנטיים התקבלה לכך דחיפה עצומה עם התפשטות הדיספנסציונליזם, שכלול של הפרה-מילניאליזם שנוסח על ידי הכומר האנגלי ג'ון נלסון דרבי. במאמץ להתמודד עם התפתחות הביקורת ההיסטורית-מדעית של הכתובים בתחום ביקורת המקרא, הוא חילק את קורות העולם לעידנים שבכל אחד מהם הנהיג האל מערכת מארגנת אחרת שהאנושות נקראה לציית לה ושכל אחת מהן לא פגה. הוא הפריד חד-משמעית בין ישראל לכנסייה, קבע שההבטחות המילוליות לעם לא פגו אלא המשיכו להתקיים, ושהיהודים נועדו לזכות לתחייה לאומית ולקבל עליהם את ישו בטרם "הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה" המוזכרת בחזון יוחנן ומלחמת קץ הימים, בעוד שהנוצרים יעלו השמימה וייגאלו. הדיספנסציונליזם הסדיר את מעמדם של היהודים במהלך ישועת האנושות ומהווה אבן פינה ביחסם של פרוטסטנטים קיצונים, בייחוד התנועה האוונגליסטית, אליהם מאז.
ב-1893 נפתחה בלואר איסט סייד כנסיית "תקוות ישראל" בראשות הכומר המתודיסטי והדיספנסציונליסט ארנו גבליין. במאמץ ליצור אווירה מוכרת, גבליין אפשר קיום מסורות יהודיות רבות. בעוד שרגישות תרבותית כלפי כל אוכלוסייה מקומית אחרת הייתה דבר שבשגרה אצל מיסיונרים, מילוי חובות מן התורה העלה מיד חשש להתייהדות, עוון חמור ומגונה, שנלווה מאז ומתמיד לפעילות הייעודית בקרב יהודים. גבליין ספג ביקורת קשה. בשנות ה-1930 יזם שירות המיסיון היהודי של הכנסייה הפרסביטריאנית באמריקה הקמת כמה קהילות מומרים עצמאיות משיקולים כלכליים, מתוך הנחה שעדיף להניח להן לפעול לבד מאשר לממנן דרך תחנות מיסיון. כמה מכנסיות אלה אימצו סדרי תפילה עם מוטיבים יהודיים.
בדור לאחר מכן התרחשו שינויים מפליגים בתפישה העצמית של היהודים בכלל, של המומרים, ושל הנוצרים הגויים כלפיהם. השואה הביאה לחשבון נפש מעמיק על היחס ההיסטורי ליהודים מצד הנוצרים, ולתחושת סולידריות חזקה בין כלל היהודים, גם אלו שהתנצרו. לכך הצטרף המחקר המדעי אודות הכיתות היהודיות-נוצרית הקדומות (גילוי מגילות מדבר יהודה, בייחוד, הפריך כמעט באחת את הדימויים ההדדיים שהוחזקו עד אז אפילו באקדמיה). הקמת מדינת ישראל נראתה כאישור גורף של הדיספנסציונליזם, ומלחמת ששת הימים העלתה את הדימוי של היהודים בחברה האמריקנית. יותר מכל, החילון המעמיק של עצם זהותם, ודעיכת המרכיב האמוני לטובת ראייה אתנו-תרבותית יצרו פתח לשינוי גישה; היחלשות המסגרות הקהילתיות והתחזקות האינדיבידואליזם והביקורתיות אפשרו עצמאות רבה בשאלות של הגדרה עצמית ורוחניות. גם דעיכת כור ההיתוך האמריקני ודגש מחודש על גאווה אתנית הניא מומרים מלשאוף להיטמע בחברה הוואספ"ית. מהראשונים לעמוד על כך היה מרטין מאיר "משה" רוזן. בניגוד למיסיונרים יהודים אחרים, ששאפו לשכנע את קהל יעד אורתודוקסי בהוכחות מימי הפולמוס היהודי-נוצרי, רוזן כיוון לשכבה הרחבה של צעירים מודרניים שקיבלו חינוך דתי מינימלי, אם בכלל, והיו בשלבי חיפוש רוחני על רקע תרבות-הנגד של שנות ה-50, ה-60 וה-70. הוא התמקד בסמלים יהודיים ובהזדהות מופגנת עם נושאים כמו השואה והציונות. הוא ערך אירועי ענק בחגים כמו חנוכה ופסח, והסובלנות הגוברת כלפי עניינים יהודיים בקרב עמיתיו האוונגליסטים אפשרה לדחות ביקורות על התייהדות. רוזן לא הסתפח בסופו של דבר לתנועה המשיחית ואף ביקר אותה על סטייה מרובה מדי לכיוון הפרטיקולריות היהודית ושמירת המצוות; "יהודים למען ישו", הארגון שהקים, הפנה את חבריו להצטרף לכנסיות גויים רגילות.
המונח "יהודי משיחי" החל להיות רווח בחוגי המיסיון כבר בתחילת המאה ובייחוד בשנות ה-40, כשניסו להגביר את נוכחותם במדינת ישראל דוברת-העברית וחיפשו שם עברי, שייחסר את ההקשר השלילי האינסטינקטיבי שעוררה המילה "נוצרי". אך בשלהי שנות ה-60 הפכו "יהדות משיחית" ו"יהודים משיחיים" להגדרה העצמית שאימצו קהילות חדשות של יהודים שקיבלו את האמונה הנוצרית-אוונגליסטית. כפי שכתב פרופ' יעקב אריאל, בניגוד ל"עברים הנוצרים" מן העבר, הם פעלו עצמאית ולא כבני-טיפוחים של המיסיון. את האפולוגטיקה הרפה שכיוונה להדוף חששות מהתייהדות החליפה עמידה נחושה על זהות יהודית, ועל כך שהמצטרפים לא התנצרו ולא הצטרפו לדת אחרת אלא הגשימו את יהדותם בקבלת ישו. החופש הרב שהעניקה התקופה לעיצוב זהות עצמית, ללא תלות במגבלות העבר, אפשרה לה לצמוח, על אף שיתר הציבור האמריקאי ראה בה עוד תנועה דתית חדשה משונה, והממסד היהודי לכל אגפיו הוקיע אותה כתופעת שוליים תמהונית ומסוכנת.
הקהילה היהודית-משיחית הראשונה, "בית משיח" שבסינסינטי, קמה ב-1970. ראשה מרטין צ'רנוף התחיל כמיסיונר רגיל וכמופקד על תחנת המיסיון המקומית, אך פנה לדרך עצמאית. במקביל לאימוץ האמונה והערכים החברתיים השמרניים של התנועה האוונגליסטית, הטיף לכך שאל ליהודים שקיבלו את ישו לוותר על תרבותם ומורשתם, או על ראיית עצמם כיהודים לכל דבר. צ'רנוף וממשיכיו נמנעו במכוון ובאופן גורף, מתוך תחושת זהות ולא רק כאמצעי למשוך קהל, ממילים כמו "כנסייה" ו"נצרות". הם עמדו על כך שליהודים יש תפקיד ומעמד לאומי בתוכנית האלוהית גם לעתיד, כפי שהתחייב מהדיספנסציונליזם שאחזו בו. הם הזדהו עם הכיתות היהודיות-נוצריות העתיקות, חגגו חגים יהודיים (ונמנעו מחגים נוצריים מקובלים כמו חג המולד והפסחא), התקינו ארונות קודש עם ספרי תורה, והפגינו מוטיבים תרבותיים יהודיים. כעבור מספר שנים נפתחה "בית ישוע" בפילדלפיה, שהפכה למוקד נוסף של התנועה החדשה. היא התפשטה בקרב יהודים שכבר התנצרו, וגרפה אליה מצטרפים חדשים רבים. ב-1975 שינתה "הברית העברית הנוצרית של אמריקה" את שמה ל"ברית היהודית המשיחית".
המחנה האוונגליסטי הרחב הגיב בחשש ובהסתייגות כלפי התופעה החדשה והעצמאית, שלא הייתה בשליטה ישירה של המיסיון ושלא הייתה חברה באף זרם נוצרי ממוסד. היא נראתה כמפגן מובהק של התייהדות, ובכל אופן כסטייה. ב-19 באוקטובר 1975 פרסם גוף-הגג של המיסיון האוונגליסטי ליהודים, "אחוות העדויות הנוצריות", הוקעה פומבית של המשיחיים. אך לאחר פולמוס קצר ותקופת מתיחות, הוכרה לבסוף הלגיטימיות של התנועה, הן בשל כך שעל אף חריגויותיה לא סטתה מעיקרי האמונה (בייחוד בהדגשה כי קיומם של מנהגים יהודיים הוא וולונטרי ועניין של מורשת, ואינו מתחייב בשום אופן כדי להיוושע), והן בשל כך שהייתה אמצעי יעיל ביותר להפצת האמונה בישו בקרב יהודים. היא מקובלת בעיני רוב מוחלט של האוונגליסטים כחלק אורגני של מחנם, ממש כמו תת-קבוצות אחרות בעלות דגש אתני משלהן. בעוד שהקהילות המשיחיות הראשונות היו עצמאיות, גופים מיסיונריים רשמיים סייעו ואף יזמו את הקמתן של רבות מאלו שנוסדו בעשורים הבאים.
בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 התנועה המשיחית גדלה במהירות, והיא מונה מאות קהילות ברחבי תבל. כבר ב-1978 הוקמה פדרציה בינלאומית, וב-2002 נפתח סמינר תאולוגי להכשרת מנהיגי דת. הידוק היחסים המתמיד בין הימין הנוצרי באמריקה למדינת ישראל, והחשיבות העולה של תקומה יהודית פרטיקולרית בחזון האסכטולוגי שלו, אפשר להם למלא תפקיד מתווך מיוחד ולהשיג לגיטימציה בתוך החוגים האוונגליסטיים.
היהודים המשיחיים בעולם
נכון ל-2012, היהודים המשיחיים מונים בהערכה בארצות הברית בין 175,000-250,000 איש, בישראל בין 10,000-20,000 איש, ומספרם העולמי מוערך ב-350,000 איש. חלק מהאמריקאים בארצות הברית אינם יהודים מלידה על פי ההלכה (כלומר אמם אינה יהודיה או ששני הוריהם אינם ממוצא יהודי). ההתייחסות ההלכתית של כל הזרמים היהודיים ליהודים משיחיים שהיו יהודים בלידתם היא כמשומדים.
גיוס חברים חדשים
קבלת אדם ליהדות המשיחית מתבצעת ככלל בטקס טבילה: בעיני היהודים המשיחיים הטבילה היא דבר אלוהים, הקורא למאמינים לשים את חייהם הישנים מאחור, לתת לאדם הישן למות, ולקבל את המשיח כאדון בחייהם. לטבילה מיוחס גם אלמנט של היטהרות, בדומה לטבילה של יהודים במקווה.
קהילות משיחיות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|הקהילה המשיחית "בית חסדא" בחיפה
היהודים המשיחיים בישראל מפוצלים לקהילות שונות אשר ההבדלים העיקריים ביניהן הם באופן ההתכנסות ונוסחי התפילה הקהילתית ושיטות הבישור. רוב היהודים המשיחיים בישראל מדברים עברית כשפת אם ומשרתים בצה"ל.
הקהילה המשיחית ביפו הוקמה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. בשלהי שנות ה-70 הוקם בפרוזדור ירושלים יישוב יהודי-משיחי, יד השמונה, בעזרת מתנדבים נוצרים מפינלנד. קהילות נוספות פועלות בישראל, בין היתר בירושלים, בתל אביב, ברמת גן ובכרמיאל. חלק מהקהילות מכילות בעיקר יהודים שהגיעו לאמונה בישו, ובאחרות בעיקר אנשים שאינם יהודים, אך למרבית הקהילות אופי מעורב. בשנת 1984 הוערך מספר היהודים המשיחיים בישראל בכ-2,000 בכ-20 קהילות שונות ברחבי המדינה.
חברי הקהילה בקהילות משיחיות נקראים "אחים", ומנהיג הקהילה נקרא "רועה הקהילה". הרועה אחראי על הצדדים המנהליים והכספיים של הקהילה ועל ארגון הכינוסים השבועיים שלה. בהיעדרו של הרועה יהיו לרוב "אחים אחראים" המנהיגים את הקהילה. ברוב הקהילות מוטל איסור על האחים ללמוד חומר הכופר באמונה המשיחית. כנגד אח העובר על האיסור, וברבות מהקהילות מתייחסים אליו כאל זר ונמנעים מלומר לו שלום.
חלק מקהילות היהודים המשיחיים בישראל מאוגדות בעמותה בשם "עדות משיחית לישראל". ישנן קהילות שבהן נהוג לתת תרומה (מעשר), על פי רצונו של כל מאמין, למימון הוצאות הקהילה, וישנן קהילות המקבלות תרומות משמקורן מחוץ למדינת ישראל.
קהילת היהודים המשיחיים בישראל מפעילה אתר וערוץ יוטיוב בשם iGod, המציגים חומרים מיסיונריים והסברתיים. החל משנת 2010 פועלת בנתניה המכללה למקרא, מוסד יהודי-משיחי ללימודי מקרא שאינו מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. מטרתה המוצהרת של המכללה היא "להכשיר מנהיגים בשירות האל, ולהעניק הבנה ייחודית של השורשים היהודיים של האמונה בישוע".
היחס כלפי היהודים המשיחיים
שמאל|ממוזער|בית הקברות של הקהילות המשיחיות בחיפה
מעמדם החוקי בישראל
יהודים משיחיים אינם נחשבים ליהודים לעניין חוק השבות (הם נחשבים כ"בני דת אחרת"). לפי ההלכה, יהודים המשתייכים לזרם היהודים משיחיים אינם נחשבים ל'לא יהודים', אלא ליהודים מומרים, כלומר - יהודים שהמירו את דתם במוצהר לדת אחרת, וגם אינם מקיימים מצוות עיקריות, כמצוות שבת.
בפסק דין תקדימי של בג"ץ, שדן בעתירת יהודים משיחיים לקבל סל קליטה על פי חוק השבות, פסק נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק בהתאם לקונצנזוס שהיה קיים בישראל בשנות ה-80 של המאה ה-20:
עם זאת השאיר פסק הדין פתח לשינויים בעתיד:
שר הפנים, אברהם פורז, אמר בראיון:
ביוני 2009, הורה בג"ץ לרבנות הראשית באשדוד, להעניק תעודת כשרות לקונדיטוריה בבעלות אישה הנמנית עם קהילת היהודים המשיחיים. בהחלטתם, קבעו השופטים אליעזר ריבלין, יורם דנציגר וסלים ג'ובראן, שהחלטת הרבנות הראשית באשדוד להתנות בתנאים מיוחדים את מתן תעודת הכשרות לקונדיטוריה והחלטות מועצת הרבנות הראשית שגיבתה אותה, מנוגדת לסמכות שניתנה להם בחוק הכשרות. השופטים הוסיפו כי אין להתנות מתן תעודת הכשר לקונדיטוריה בדרישות הנובעות מעצם היותה של בעלת המקום יהודייה משיחית.
באוגוסט 2017, קבע בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בהרכב מורחב, שבני זוג משיחיים שביקשו להתחתן כדת משה וישראל הם יהודים מומרים שאינם יכולים להתחתן בחתונה יהודית, ושדיון מחדש בעניינם יכול להתקיים אך ורק אם יעברו טבילה לשם יהדות בבית דין של הרבנות הראשית לישראל, לאחר שיקבלו עליהם את עיקרי האמונה היהודית תוך הצהרה שהם זונחים אמונתם הנוצרית לחלוטין.
ביוני 2021, ביטל בג"ץ את החלטת ועדת הכספים של הכנסת לשלול הטבות מס מעמותת "יחד רמת השרון", השייכת לזרם היהודים המשיחיים. השופטים קבעו כי חברי הוועדה חרגו מסמכותם וכי מדובר בסתירה של כוונת החוק.
סיווגם כנוצרים בצי האמריקאי
שמאל|ממוזער|תג זיהוי נוצרי בצי ארצות הברית המשמש לזיהוי קבוצות נוצריות
בכוחות המזוינים של ארצות הברית משרתים קציני דת מדתות שונות, הלובשים תגי זיהוי לצורך זיהוי דתם. ב-2008, בעקבות ניסיון של יהודי משיחי בשם דוויד הילס לשרת כקצין דת בצי האמריקאי, התנגדות של כלל הזרמים היהודיים האמריקאיים ללבישת מגן דוד על ידי קצין הדת המשיחי בשל הטעיית יהודים המשרתים בצי הובילה להוצאת פקודה על ידי אדמירל א.מ. פרגוסן בשם ועדת המדים של הצי שמחייבת קציני דת משיחיים ללבוש את סימול הצלב על-מנת לזהותם כנוצרים. בעקבות ההחלטה הילס התפטר ולא שירת כקצין דת בצי, שכן היהודים המשיחיים כמו מספר זרמי נצרות אחרים אינם משתמשים בצלב.
עימותים בישראל וביקורת נגד
התפרסמו מקרים בהם ארגונים יהודים משיחיים ניסו להמיר את דתם של קטינים, עניים ואוכלוסיות חלשות אחרות, תוך שהם פועלים במסווה ואף מתחזים ליהודים אורתודוקסים, בניגוד לחוק הישראלי האוסר על המרת דתו של קטין.
חברי קהילות משיחיות נתקלים בביקורת ולעיתים אף בהתנכלות אלימה מצד ארגונים יהודיים למלחמה במיסיון ובהתבוללות, כמו "יד לאחים" ו"להב"ה". באריאל אירעו מספר התנכלויות כלפי משיחיים. ב-20 במרץ 2008 נפצע קשה נער משיחי בן 15 מאריאל, לאחר שפתח משלוח מנות ממולכד, ששלח יעקב טייטל. בערד אירעו מספר התנכלויות והפגנות של פעילים יהודים חרדים נגד מאמינים בקהילה המשיחית.
לקריאה נוספת
יעקב אריאל, Evangelizing the Chosen People: Missions to the Jews in America, 1880 - 2000, University of North Carolina Press, 2003.
קישורים חיצוניים
אתר האגודה הארץ ישראלית של היהודים המשיחיים
xmessianic משיחי
תחיה ברק, ידיעות אחרונות, כת המטבילים - הצופן המשיחי, 8 באוגוסט 2008
ערן קמינסקי, ישועתם בעיתון "מודיעין ניוז", 2 באוקטובר 2014
יעקב אריאל, Judaism and Christianity Unite!: The Unique Culture of Messianic Judaism. מתוך: Introduction to New and Alternative Religions in America, Greenwood Press, 2006.
גרשון נראל, ממיסיון אמריקני לקהילה משיחית ישראלית - תאולוגיה ומעש ברחוב הנביאים בירושלים, קתדרה 154, טבת תשע"ה, עמ' 107-136
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות הטוענות למוצא יהודי
קטגוריה:נצרות: זרמים
קטגוריה:ארצות הברית: נצרות | 2024-10-02T19:47:27 |
ג'רמי בנת'ם | ג'רמי בנת'ם (אנגלית: Jeremy Bentham; 15 בפברואר 1748 - 6 ביוני 1832) היה פילוסוף מדיני, משפטן ורפורמטור חברתי ומשפטי בריטי. הוא ידוע ביותר כמייסדה של גישת התועלתנות המודרנית.
חייו
בנת'ם נולד בספּיטְלְפילדז שבלונדון למשפחה טורית עשירה. הוא נודע כילד פלא כבר בגיל שנה וחצי. בגיל 5 קרא עבודה רבת כרכים על ההיסטוריה של אנגליה. בגיל 7 שלט בלטינית והצטיין במתמטיקה גבוהה. אחיו היחיד ששרד הוא המהנדס והאדריכל הימי סמואל בנת'ם .
ג'רמי בנת'ם למד בבית הספר וסטמינסטר. ב-1763, בגיל 15 סיים תואר ראשון בקווינס קולג' שבאוקספורד וב-1766, בגיל 18, סיים גם את התואר השני. בנת'ם הוכשר כעורך דין והחל לעבוד כמשפטן בכיר ב-1769, בגיל 21 בלבד. אביו היה משוכנע שבנו הגאון יהיה יום אחד ללורד צ'נסלור של אנגליה.
אך בנת'ם התאכזב מתחום המשפטים, במיוחד לאחר ששמע את ההרצאות של הסמכות המובילה, סר ויליאם בלקסטון. מכיוון שהיה מתוסכל ממורכבות המשפט האנגלי, החליט לכתוב על המשפט במקום לעסוק בו בעצמו והקדיש את חייו לביקורת על המשפט הקיים ולהצעת דרכים לשיפורו.
ב-14 בפברואר 1786 הגיע לעיירה קרניצ'ב כדי לעזור לאחיו בעסקיו. הוא גר שם כמעט שנתיים.
מותו של אביו ב-1792 הותיר אותו עצמאי מבחינה כלכלית והוא חי מכתיבתו בווסטמינסטר, בה חי כארבעים שנה, כשהוא כותב בין עשרה לעשרים עמודים ביום, אפילו כשהיה בשנות השמונים לחייו. בין ההצעות הרבות שלו לרפורמה משפטית וחברתית הייתה תוכנית לבית כלא אותו כינה הפנאופטיקון. אף שמעולם לא נבנה בפועל, הרעיון השפיע לא מעט על הוגים בדורות הבאים, כמו גם על עיצובו הרדיקלי של כלא פנטונוויל ועל תכנונם של בתי כלא אחרים.
ב-1823 יסד בנת'ם את ה"ווסטמינסטר ריביו" יחד עם ג'יימס מיל ככתב עת עבור פילוסופים רדיקלים.
בנת'ם האמין כי החינוך צריך להיות דמוקרטי יותר ופתוח לכל, בלי קשר לרמה הכלכלית של החניכים ולהשתייכותם לכנסייה האנגליקנית, שני תנאים שנדרשו כדי להתקבל לאוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד. אף שהוא לא ייסד אותה, הקולג' האוניברסיטאי של לונדון הייתה האוניברסיטה הראשונה שקיבלה את תלמידיה ללא קשר לגזע, דת ושיוך פוליטי וככזו התאימה לדעותיו.
ממוזער|האוטו-אייקון של בנת'ם
בנת'ם השאיר בצוואתו הוראות לטיפול בגופתו. הוא נפטר ב-6 ביוני 1832 ולאחר מכן, על פי הוראותיו, גופתו נתרמה לצורכי המדע לנתיחה לאחר המוות. השלד שלו הוצב, כפי שציווה, ישוב בארון עץ עם חלון זכוכית, מרופד בשחת ולבוש בבגדיו. ראשו נמסר לשימור והיה אמור להיות מוצב על השלד, אך הוא הוחלף בראש משעווה, כיוון שהליך השימור לא צלח. ראשו המקורי הוצב בתחילה למרגלותיו באותו ארון תצוגה. בנת'ם קרא לשיטת קבורה זו "אוטו-אייקון", והוא סבר שהיא תועיל בכך שתעודד אנשים לתרום את גופם למדע ובכך שתצוגת הגופה תחסוך אמצעים אחרים להנצחה. ב-1850 יוניברסיטי קולג' לונדון רכשה את האוטו-אייקון, ומאז גופתו מוצגת שם. הראש המקורי נגנב מספר פעמים כמעשה קונדס של סטודנטים, ולבסוף הועבר למקום בטוח מחוץ לתצוגה.
כתבים
ב-1776 פרסם בנת'ם באופן אנונימי את חיבורו "פרגמנטים על הממשל", ביקורת על ה"הערות" של בלקסטון, וב-1780 את ה"הקדמה לעקרונות המוסר והמשפט". חיבורים אחרים שפרסם הם "פנאופטיקון", שם הוא מציע דרכי שיפור למשמעת בבתי הכלא, "הרצאה על חקיקה אזרחית ופלילית" (1802), "עונש וגמול" (1811), "עקרונות הרפורמה הפרלמנטרית" (1817) ו"חיבור על עדויות משפטיות".
תועלתנות
אף על פי שהרעיון הבסיסי של התועלתנות הוצע כבר על ידי קלוד אדריאן הלווטיוס בספר מהפכני שפורסם (ונשרף על ידי הכנסייה) ב-1764, בנת'ם נחשב ל"פילוסוף הרדיקל" הראשון ואולי הגדול ביותר – הוא לא רק הציע רפורמות חברתיות ומשפטיות רבות, אלא גם ניסח עקרונות מוסריים על פיהם יש לבסס את הרפורמות האלה. פילוסופיה זו, תועלתנות, טענה כי המעשה או המדיניות הנכונה היא זו שתביא ל"אושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר" – משפט שלרוב מיוחס לו, שלא בצדק, אם כי מאוחר יותר הוא השמיט את החלק האחרון ואימץ את "עקרון האושר הגדול ביותר". בנת'ם הציע פרוצדורה על פיה אפשר להעריך באופן מכני את המעמד המוסרי של כל מעשה, אותה הוא כינה הקלקולוס ההדוני. התועלתנות פותחה ושונתה בידי תלמידו המפורסם ביותר של בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל. בידיו של מיל, "בנת'מיזם" נעשה ליסוד חשוב בסדר הליברלי של מטרות המדיניות הציבורית.
יש שאומרים כי לתאוריה של בנת'ם, בניגוד לזו של מיל, חסר את עקרון ההגינות המגולם במושג הצדק. לדוגמה, המבקרים אומרים, לכאורה יהיה זה מוסרי לענות אדם אחד כדי ליצור אושר גדול יותר בקרב מספר גדול יותר של אנשים. אולם, התאוריה של בנת'ם מונעת תוצאות שכאלה, מכיוון שהאושר תלוי במידה רבה גם בתקוות של אנשים לגבי עתידם ולא רק בהווה, לא יהיה זה הגיוני להקריב אדם אחד למען הרבים כי אז הרבים יחששו גם הם לגורלם. אם כן, לרבים יש אינטרס מצד האושר שלהם, לשמר את האושר המינימלי של כל אחד מהיחידים.
בכל מקרה, בנת'ם לא חשב כי יש ליישם את עקרונות התועלתנות ללא כל הגיון או מחשבה על צדק והגינות. אם כי בנת'ם ראה "כאב" ו"עונג" כגורמים הבסיסיים, הוא עדיין איפשר להגיון האנושי להתגבר עליהם: "הטבע הציב את האדם תחת שני אדונים, כאב ועונג. רק הם יכולים להורות לנו מה עלינו לעשות, ומה נעשה בפועל. מצד אחד דגל הטוב והרע, ומהצד השני שרשרת הגרימה, מחוברים לכס מלכותם. הם מושלים בנו בכל אשר נעשה, נאמר ונחשוב..." (עקרונות המוסר והחקיקה 1781, בתחילתו). לפיכך, בנת'ם סבר כי תכלית המדיניות הפוליטית הראויה היא להגדיל את סך העונג ולהקטין את הכאב לרמתו הנמוכה ביותר.
פוזיטיביזם
בניגוד למורו לשעבר ויליאם בלקסטון, שהיה איש משפט הטבע, בנת'ם טען שחוק הוא פרי אירוע חברתי ולא נתון מראש, ושתוקפו של חוק אינו תלוי במוסר, אף שהוא עשוי, באופן טבעי, להיות מושפע ממנו. בין השאר, לחם בנת'ם לשינוי לשונו הארכאית של החוק האנגלי לשפה מודרנית יותר, ולהסרת המסתורין מעל בתי המשפט באנגליה. עמדתו פותחה בהמשך על ידי ג'ון אוסטין.
זכויות בעלי חיים
בנת'ם הוא בין ההוגים המוקדמים שהתייחסו לזכויות בעלי חיים. בהערה שהובאה ב"מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" מ-1780 כתב:
"אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר – מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?"
עמדותיו של בנת'ם בתחום השפיעו גם על ממשיכי דרכו בהגות התועלתנית. ג'ון סטיוארט מיל, בחיבורו "יואל על הפילוסופיה של המוסר", יוצא להגנת עמדותיו של בנת'ם בעד הגנה על בעלי חיים, מול ביקורת שהעלה נגדו הכומר ויליאם יואל. גם הוגים תועלתנים נוספים הביעו תמיכה בהגנת בעלי חיים, בהם הנרי סידג'וויק וג'יימס רייצ'לס, ובולט במיוחד פיטר סינגר, שחלק ניכר מהגותו מוקדש לתחום.
ראו גם
תועלתנות
פנאופטיקון
מדע המוסר
קישורים חיצוניים
פרויקט בנת'ם
חייו והשפעתו של בנת'ם
אריאל צבל, אתיקה בין-מינית – סבל, שוויון ופילוסופיה בין ג'רמי בנת'ם לפיטר סינגר באתר אנימלס
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים אנגלים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:תועלתנים
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בבריטניה
קטגוריה:חנוטים
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:פעילי זכויות בעלי חיים בריטים
קטגוריה:אתאיסטים בריטים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1748
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1832 | 2024-01-04T08:38:23 |
ג'רמי בנטהם | REDIRECT ג'רמי בנת'ם | 2006-05-22T06:30:14 |
אתוס | אתוס (מיוונית: Ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.
אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהתוו משתתפי האירוע המקורי.
אתוס של קבוצת התייחסות כלשהי כולל תחתיו את הרעיונות והערכים היסודיים המשותפים, המחברים בין הפרטים הנכללים באותה קבוצה. האתוס הקבוצתי הוא גורם מניע ומדרבן ראשון במעלה ביצירת לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופית לקידום מוסר ורעיונות ומנהגים הייחודיים לקבוצה.
אתוס של קבוצה מסוימת יכול להשתנות במשך הזמן כתוצאה מקבלה והפנמה של רעיונות חדשים בתהליך חינוכי טבעי ומתמשך, אך גם כתוצאה מהפעלת כוח ובתהליך של כפייה באמצעים פיזיים או סוציולוגיים.
על פי פרופסור אייל נווה, המושג "אתוס" הוא בעל שתי פנים: גם השקפת עולם, המסבירה את הניסיון האנושי ונותנת לו משמעות ערכית, וגם אורח חיים, השואף לממש ולפתח את השקפת העולם ולתרגמה למעשים המשפיעים על מוסדות החברה.
דוגמאות
"כיבוש המערב" - ההתיישבות החדשה במערב הישן של אמריקה כאתוס לאומי ותרבותי בארצות הברית.
"טוב למות בעד ארצנו" - סיפור קרב תל חי ויוסף טרומפלדור כאתוס לאומי וחינוכי-ציוני בישראל.
המרד על אוניית הקרב פוטיומקין - סיפור המרד של צוות הימאים על האונייה כשלב מקדים למהפכה הקומוניסטית כאתוס לאומי בתקופת ברית המועצות.
רטוריקה
ברטוריקה האריסטוטלית, אתוס הוא אחת הדרכים לשכנוע קהל מאזינים על ידי נואם (השתיים האחרות הן לוגוס ופאתוס) ומהווה מרכיב של טיעון.
אריסטו טוען כי על הנואם ליצור מימד של אתוס (בלשון המודרנית "אמינות") מייד בתחילת דבריו באמצעות מה שמכונה על ידיו "כשירות מוסרית". הוא מרחיב את המונח כך שיכלול בתוכו גם מומחיות וידע המיוחסים לנואם, וטוען כי האתוס מוגבל (בלשון מודרנית - רמת האמינות) רק על ידי הדובר עצמו.
לדעת אריסטו, האתוס אינו מיוחס לדובר אלא לקהל המאזינים אשר הוא הקובע אם נעשה בו שימוש ומתייחס לתוכן הדברים בהתאם.
לדעת אחרים כגון הפילוסוף איסוקרטס (Isocrates), האתוס של נואם מושפע מתפיסה כוללת של דמותו על ידי קהל השומעים והוא מתבסס על היכרותם הקודמת עם ההיסטוריה שלו ודעותיו עוד בטרם החל לשאת את דבריו.
אריסטו מצביע על שלוש דרכים לביסוסו של אתוס:
פרונסיס (φρόνησις) - כישורים מעשיים, ידע נרכש.
ארטה (ἀρετή) - כישורים מולדים, מתת אל.
אונויה (eunoia) - רצון טוב כלפי קהל המאזינים.
בשלושה מקרים יכולה להתחולל פגיעה באתוס:
לדובר יש עניין אישי גלוי בנושא ובתוצאות של דבריו.
לדובר יש מניע נסתר בנושא ובתוצאות של דבריו.
הדובר מגלה חוסר ידע או חוסר עניין בתחום עליו הוא מדבר.
כל אחד משלושת המניעים הללו מהווה פנייה למניעים אישיים ולכן אינו רלוונטי ליצירת אתוס.
ביקורת
חוקרת הכתיבה והרטוריקה נדרה ריינולדס (Nedra Reynolds) טוענת כי האתוס, כמו סובייקטיביות פוסט מודרנית, עובר שינויים לאורך הזמן אך משקף את השורשים העמוקים המשותפים בחברה. טענה זו עומדת בניגוד לטענה כי ניתן לזייף או לבצע מניפולציה של האתוס מכיוון שהערכים החברתיים והתרבותיים המשותפים נטבעים בבני האדם מילדותם ואינם ניתנים לשינוי.
החוקר ג'ון אודו (John Oddo) מצביע על העובדה כי אתוס הוא מושג המתהווה מתוך תהליכים חברתיים ולא יכול להיווצר על ידי אדם אחד. יחד עם זאת, בעידן התקשורת ההמונית נעשים ניסיונות ליצירת אתוס על ידי כותבים ועיתונאים המפיצים את משנתם באופן נרחב באמצעות התקשורת המודרנית, אך אינם משקפים את מהותו הקלאסית של המונח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רטוריקה
קטגוריה:מוסר
קטגוריה:מנהיגות | 2024-04-23T18:05:58 |
הרמיטי | REDIRECT אופרטור הרמיטי. | 2011-10-22T22:15:04 |
אורתונורמליות | REDIRECT אורתוגונליות#אורתונורמליות. | 2007-08-01T16:39:38 |
אופרטור הרמיטי | במתמטיקה, אופרטור הרמיטי הוא אופרטור ליניארי ממרחב מכפלה פנימית, הצמוד לעצמו (כלומר שווה לאופרטור הצמוד אליו). במילים אחרות, אופרטור הרמיטי הוא אופרטור שאינו משתנה כתוצאה מפעולת ההצמדה.
כל האופרטורים ההרמיטיים הם לכסינים אוניטרית, וכמו אופרטורים סימטריים ממשיים, הם מקיימים את התכונה שכל הערכים העצמיים שלהם ממשיים. האופרטורים האלו קרויים כך על-שם המתמטיקאי שארל הרמיט שהוכיח תכונה זו.
לאופרטורים הרמיטיים תפקיד מרכזי במכניקת הקוונטים, שבה כל גודל פיזיקלי מדיד (דוגמת אנרגיה, תנע או תנע זוויתי) מיוצג על ידי אופרטור הרמיטי. תוצאות המדידה האפשריות הן הערכים העצמיים של האופרטור.
אופרטורים במרחב מכפלה פנימית
יהי מרחב מכפלה פנימית מעל המרוכבים. לכל אופרטור ליניארי מוגדר האופרטור הצמוד , לפי החוק
(את האופרטור הצמוד מסמנים לפעמים גם , מבטאים כ"A דאגר"). לדוגמה, אם הוא מרחב הילברט ו- אופרטור חסום, אז לפי משפט ההצגה של ריס גם חסום. אם , אומרים ש- צמוד לעצמו.
משפט הפירוק הספקטרלי מבטיח שכל אופרטור קומפקטי צמוד לעצמו הוא לכסין אוניטרית. יתרה מזו, לכל וקטור עצמי של עם ערך עצמי , מתקיים
,
ולכן ממשי. מכאן שיש למרחב בסיס אורתוגונלי (ובמקרה האינסוף-ממדי מערכת אורתונורמלית שלמה) שהאופרטור מותח כל איבר שלו בגורם ממשי.
כל אופרטור אפשר לפרק לסכום של מרכיב הרמיטי ומרכיב אנטי-הרמיטי, לפי הנוסחה הפשוטה . מחצית הסכום היא, אם כך, המרכיב ההרמיטי של האופרטור. גם המכפלות ו- תמיד הרמיטיות, ויש להן תכונה שימושית נוספת: , כאשר מסמן את הנורמה של כאופרטור.
אופרטורים על מרחב סופי
על מרחב הווקטורים המרוכבים מוגדרת המכפלה הפנימית הסטנדרטית אותה אפשר לפרש ככפל מטריצות של וקטור שורה בווקטור עמודה (האחרון מוצמד על ידי צמוד מרוכב). לכל מטריצה מתאים אופרטור הכפל (ביתר דיוק: A היא המטריצה המייצגת של אופרטור הכפל ביחס לבסיס הסטנדרטי). האופרטור הצמוד מתאים למטריצה הוא (בכתיב לפי רכיבים: ). כלומר, המטריצה הצמודה מתקבלת משחלוף והפעלת הצמוד המרוכב.
עבור מטריצות ממשיות, אם כך, מטריצה היא הרמיטית אם ורק אם היא סימטרית. מטריצות סימטריות ממשיות הן לכסינות אורתוגונלית אפילו מעל הממשיים.
דוגמאות
אופרטור הזהות הוא אופרטור הרמיטי.
בפרט, לכל טבעי, מטריצת היחידה היא מטריצה הרמיטית מעל ו-.
יהי , אזי כל מטריצה סימטרית היא אופרטור הרמיטי. הוכחה עבור :
.
מעל , הצמוד ההרמיטי של הוא .
מעל , מטריצות פאולי הן מטריצות הרמיטיות.
יהי מרחב הפונקציות הממשיות הגזירות פעמיים ברציפות ואינטגרביליות לבג בריבוע שמתאפסות בקצות הקטע , עם מכפלה פנימית , אזי האופרטור (גזירה פעמיים) הוא אופרטור צמוד לעצמו שכן,
(השתמשנו פעמיים באינטגרציה בחלקים).
ראו גם
תורת שטורם-ליוביל על פתרון משוואות דיפרנציאליות באמצעות אופרטורים הרמיטיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנליזה פונקציונלית
קטגוריה:מכניקת הקוונטים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
en:Self-adjoint operator
de:Selbstadjungierter Operator
fr:Endomorphisme autoadjoint
it:Operatore autoaggiunto
pt:Operador autoadjunto | 2024-10-14T08:26:56 |
אריק איינשטיין | אריק איינשטיין (3 בינואר 1939, י"ב בטבת ה'תרצ"ט – 26 בנובמבר 2013, כ"ד בכסלו ה'תשע"ד) היה זמר-יוצר, שחקן, קומיקאי ותסריטאי ישראלי, מחלוצי הרוק הישראלי ואחד האמנים הישראלים הפופולריים והמשפיעים בכל הזמנים. שיתופי הפעולה שלו היו אינטגרליים לעיצוב התרבות הישראלית. היה חבר בלהקות הנח"ל, בצל ירוק, שלישיית גשר הירקון והחלונות הגבוהים, וחלק מחבורת לול. שיתופי הפעולה שלו עם שלום חנוך ולהקת הצ'רצ'ילים הניבו את אלבומי הרוק הראשונים בישראל.
איינשטיין נחשב לאחד הזמרים הישראלים המשפיעים ביותר ואף זכה למעמד פולחני בתרבות הישראלית. מבקר המוזיקה יואב קוטנר תיאר אותו כך: . בשנת 2013 יזמה שרת התרבות והספורט לימור לבנת פרס בשם פרס אריק איינשטיין.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
שמאל|ממוזער|220px|להקת הנח"ל בתוכניתה "לא לצאת מן הכלים", 1959. איינשטיין בצד ימין בשורה השנייה
איינשטיין נולד, גדל והתחנך בתל אביב בשם אריה לייב איינשטיין. בן יחיד לדבורה ולשחקן תיאטרון ה"אהל" יעקב איינשטיין. אריק נקרא על שמו של סבו. המשורר אברהם חלפי, שלימים יהיה לדמות משמעותית בקריירה המוזיקלית של איינשטיין, היה לחברם הטוב של הוריו ואף שימש כסנדק בברית המילה שלו. משפחת איינשטיין התגוררה תחילה ברחוב גורדון 31 בעיר כדיירי משנה בדירת מגורים. בילדותו למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון (ששמו היה אז "בית החינוך בצפון") ובנעוריו למד בבית הספר תיכון עירוני ד' בתל אביב. בנעוריו היה גם חניך בתנועת "השומר הצעיר" בקן "הצריף" – תל אביב צפון (רמת אביב), ובנוסף לכך היה ספורטאי באגודת הפועל תל אביב. איינשטיין היה אלוף ישראל לנוער בהדיפת כדור ברזל ובקפיצה לגובה ובשנת 1956 זכה גם באליפות ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה (1.80 מטר). הוא החזיק בשיא הישראלי לנוער בקפיצה לגובה (1.84 מטר) במשך כ-10 שנים. במכביה החמישית שנערכה בשנת 1957 זכה במדליית ארד בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.75 מטר. כמו כן, היה כדורסלן בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב ובשל יכולתו הטכנית הגבוהה כונה "אריות". בשנת 1955 שיחק במדי קבוצת הבוגרים של הפועל תל אביב.
לקראת שירותו הצבאי עודד אותו אביו לנסות להתקבל ללהקה צבאית, אף על פי ששאיפתו הייתה להיות מדריך ספורט (מד"ס). בשל קוצר ראייה לא התקבל איינשטיין לתפקיד זה, ולכן נבחן ללהקת הנח"ל (בפני חיים טופול, נחמה הנדל ואורי זוהר) והתקבל ללהקה בתפקיד שחקן. בלהקה השתתף בתוכניות "עד מאה ועשרים", "צריך לחיות" ו"לא לצאת מן הכלים". בשתי התוכניות הראשונות התבלט בעיקר בקטעי משחק, אם כי בתוכנית השנייה בלט קולו בשיר "יא ירח". בתוכנית "לא לצאת מן הכלים" הופיע לראשונה כסולן, בשיר "רוח סתיו". שיר מפורסם נוסף מתוכנית זו הוא "דינה ברזילי", ששר איינשטיין עם יהורם גאון ויוסי פרוסט. במהלך שירותו הצבאי דבק בו הכינוי "אריק", שבו נודע מאז.
לאחר שירותו הצבאי
שמאל|ממוזער|250px|שלישיית גשר הירקון. מימין לשמאל: יהורם גאון, בני אמדורסקי ואיינשטיין
250px|ממוזער|שמאל|אריק איינשטיין בשורה עליונה, באמצע, בטקס קבלת פרס "כינור דוד", 1964
בשנת 1959 השתחרר מצה"ל והצטרף לתיאטרון הסאטירי "תיאטרון סמבטיון" בהצגת "השד יודע", במקומו של שמעון ישראלי ולצידם של רחל אטאס ויוסי פרוסט. אחד ממערכוניו בתוכנית התיאטרון שביים גדעון שמר היה פרודיה על להקת הנח"ל. משחקו של איינשטיין זכה לשבחים בעיתונות.
בשנת 1960 הוציא איינשטיין מיני אלבום סולו ראשון, שכלל ארבעה שירים: "השעות הקטנות של הלילה" (יוסי גמזו / יוחנן זראי), "פונדק במדבר" (אהרן שבתאי / אריה לבנון), "היא הייתה בת 17" (עמוס אטינגר / אדוארד אולארצ'יק) ו"עיר לבנה" (נעמי שמר). את השירים עיבד אריה לבנון.
באותה שנה הצטרף ללהקת בצל ירוק, שבה היו חברים גם אורי זוהר, חיים טופול, גבי עמרני, אילנה רובינא, זהרירה חריפאי ואחרים. איינשטיין השתתף בתפקיד משני בתוכניתה של הלהקה "חתול בשק", שעלתה ב־1960. בין היתר בלט קולו בשיר "ליפא העגלון". התוכנית זכתה להצלחה, עד שב־18 ביוני נהרג אחד משחקניה, אליהו ברקאי, בתאונת דרכים. ההצגות נמשכו עוד זמן קצר לאחר מכן, אך חברי הלהקה חשו שאין עוד טעם להמשיך בלעדיו, וכעבור שלושה שבועות קטעו את התוכנית.
בסוף 1960 שיחק בהצגה "הבוגד" מאת הנרי דנקר ב"תיאטרון האהל". הצגת הבכורה של המחזה נערכה ב־20 בנובמבר באותה שנה. לאחר מכן שר ב"להקת הצעירים" עם נחמה הנדל, שייקה לוי ויוסי פרוסט. ארבעה שירים של הלהקה ראו אור בתקליטון בשם "שירי נעמי שמר", שבו ניתן לאיינשטיין קרדיט בשם הבדוי "ארי גורן".
ביוני 1961 הופיע ב"מועדון החמאם" ביפו, בהצגות "משלי ערב" ו"תל אביב הקטנה". בספטמבר באותה שנה השתתף בצילומי הסרט "ניני" בתפקיד הדמות הגברית הראשית. אביו, יעקב איינשטיין, השתתף אף הוא בסרט כאביה של הדמות שגילם איינשטיין. הסרט לא זכה להצלחה רבה, ולימים סיפר איינשטיין שהוא מתחרט על שהשתתף בו.
במאי 1962 הקים איינשטיין צמד מוזיקלי עם הזמרת אילנה רובינא בשם "הגפרורים". השניים העלו מופע של שירי עם, אך לא הקליטו שירים באופן מקצועי. באותה שנה השתתף בהצגה "אירמה לה דוס", שבה גילם את אחד מהתפקידים הראשיים: הסרסור הקנאי. הופעת הבכורה בתיאטרון "הבימה" נערכה ב־10 בנובמבר 1962 מול אלפי חיילים וזכתה להצלחה רבה. ההשתתפות בהצגה זו זיכתה את איינשטיין בהערכה ציבורית ניכרת. בנובמבר 1963 שיחק איינשטיין בסרטו של אפרים קישון "סאלח שבתי", שעלה ב־1964, בו גילם את דמותו של זיגי, בן קיבוץ המתאהב בבתו של סאלח (גאולה נוני). איינשטיין הקליט עבור הסרט בדואט עם נוני את השיר "לי ולך". בדצמבר באותה שנה החל לשחק בהצגה "בילי בדאי".
במקביל חבר בסוף 1963 לזמרים יהורם גאון ובני אמדורסקי להקמת להקה חדשה, "שלישיית גשר הירקון". עוד לפני שהחלה הלהקה להופיע השתתפו חבריה בפברואר 1964 בצילומי הסרט "דליה והמלחים". באפריל 1964 עלתה תוכניתה הראשונה של הלהקה, "אהבה ראשונה". המופע לא זכה להצלחה רבה בתחילת דרכו, אך תוך זמן קצר תשואות רבות. אלבומה הראשון של הלהקה, "אהבה ראשונה", יצא בתחילת 1965. רבים משיריו הפכו להיטים, ובהם "אל תעברי לבד", "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים", "אם רק תבואי בחמש", "אהבת פועלי הבניין", "כשאור דולק בחלונך", "סרנדה לך" ו"איזה יום יפה".
איינשטיין השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון 1964, שבו שר לבדו את השיר "הרחק בלילה", ועם "שלישיית גשר הירקון" את השיר "אותך". בפסטיבל הזמר והפזמון 1965 שב לתחרות, וזכה במקום הראשון עם השיר "איילת החן", שאותו ביצעה גם יפה ירקוני בביצוע נפרד, למילים של עודד בצר, ללחן של נתן שחר ולעיבוד של יצחק גרציאני. לאחר התוכנית הראשונה של "שלישיית גשר הירקון" עזב גאון את הלהקה והוחלף בישראל גוריון. השלישייה המחודשת העלתה תוכנית בשם "התוכנית החדשה", והתקליט שליווה אותה יצא ב־1966 ונמכר היטב. בין שיריו המוכרים היו "סימן שאתה צעיר", "כחולה כחלום" ו"הכל בגלל האהבה".
אלבומי סולו ראשונים ו"החלונות הגבוהים"
ממוזער|אריק איינשטיין מבצע את השיר "פראג", אוגוסט 1968
אלבום הסולו המלא הראשון של איינשטיין, "שר בשבילך", יצא במרץ 1966. כמעט את כל שירי האלבום כתבה המוזיקאית דפנה אילת, ששיחקה קודם לכן לצידו של איינשטיין בהצגה "בילי בדאי". חלק מהשירים שכתבה הלחינה בעצמה, וחלק היו תרגומים לשירים לועזיים. שיר אחד כתבה המשוררת תרצה אתר. על העיבודים הופקד סטו הכהן. בין השירים הבולטים באלבום היו "הלילה הזה", "אל תבכי ילדה" ו"הגשם מתופף". באותה שנה הקליט איינשטיין שיר נוסף שלא נכלל באלבום, "בתי עינת", שכתבה הפזמונאית לאה לופנפלד ללחן של משה וילנסקי.
בפסטיבל הזמר והפזמון 1966 זכה איינשטיין שוב, הפעם עם השיר "ליל סתיו", למילים של חיה כהן, ללחן של חיים צור ולעיבוד של שמעון כהן. בפסטיבל זה שר איינשטיין עם שלישיית גשר הירקון את השיר "ריח תפוח אודם שני", שהגיע למקום השני בתחרות, וכן שר לבדו את השיר "לא פעם, בקיץ" ועם השלישייה את "בואי ילדה". את השיר "ליל סתיו" שרה בפסטיבל גם יפה ירקוני, ולאחר הפסטיבל הוציאו השניים תקליטון משותף ובו ארבעה שירים: "ליל סתיו", "קרה זה רק הפעם", "לו הייתי" וגרסתם לשירם של הביטלס "Yesterday", שבתרגומו העברי של חיים חפר נקרא "רק אתמול".
באותה שנה הקים את להקת הליווי הראשונה שלו, "האיינשטיינים", שכללה את דוד קריבושי באורגן ועיבודים, אלי מזרחי בתופים, שמוליק ארוך בבס וריצ'רד פרץ בגיטרה חשמלית. יחד איתם הקליט איינשטיין תקליטון של גרסאות כיסוי. נכללו בו גרסה עברית לשיר "Do You Want to Know a Secret" של הביטלס שבמילותיו העבריות של יורם טהרלב נקרא "מזל", גרסה עברית של לאה נאור ל-"The House of the Rising Sun" בשם "רחוק רחוק מכאן", גרסה מחודשת לשירם של הדודאים "ערב של שושנים" וגרסה עברית לשיר "עץ הלימון". במקביל חברו איינשטיין ולהקת הליווי לשחקן שייקה אופיר להעלאת מחזה מוזיקלי בשם "ערב של שושנים", שכלל שירים של איינשטיין לצד קטעי משחק של אופיר. המופע לא האריך ימים, והסתיים באוקטובר 1966 עם נסיעתו של אופיר לפריז.
לאחת ההופעות של המופע "ערב של שושנים" הגיעו שמוליק קראוס וג'וזי כץ, ולאחר ההופעה נפגשו עם איינשטיין והשמיעו לו שירים אחדים ששרו בהופעותיהם המשותפות. איינשטיין אהב את השירים, והשלושה החליטו על הקמת להקה חדשה, "החלונות הגבוהים". השלושה החלו מייד לאחר מכן בחזרות ובעבודה על שירים חדשים, כולם על פי לחנים של קראוס. אנשים אחדים שהיו מקורבים לאיינשטיין טענו שהצטרפות ללהקה חדשה לאחר שכבר הוציא אלבום סולו תהיה נסיגה לאחור מבחינתו, אך הוא החליט להתעלם מדעות אלו ולהתמקד בפעילותה של הלהקה. בפברואר 1967 החלה הלהקה בסיבוב הופעות, והופעותיה זכו לשבחים רבים בכלי התקשורת. באפריל באותה שנה יצא אלבומה היחיד של הלהקה. איינשטיין כתב שניים משירי האלבום: "כל השבוע לך" ו"אז מה". שירים רבים אחרים מהאלבום הפכו ללהיטים, ובהם "זמר נוגה" ("התשמע קולי..."), "יחזקאל" ו"אינך יכולה".
לאחר יציאת האלבום המשיכה להקת "החלונות הגבוהים" בהופעות רבות, וביולי 1967 הצטרפה ללהקת המחול של יונתן כרמון למופע ברחבי העולם. הלהקה הופיעה תחילה בבלגיה ולאחר מכן באולימפיה שבפריז ובאולם הסיסטינה ברומא, והופעותיה זכו לאהדה רבה. בספטמבר באותה שנה חש איינשטיין געגועים לישראל, והחליט לעזוב את המופע ולשוב לארץ. מייד עם שובו החל בעבודה על שירים חדשים עם שלום חנוך, שאותו פגש לראשונה כמה חודשים קודם לכן. המפגש הראשון ביניהם חל במועדון בשם "החלונות הגבוהים", ששמוליק קראוס היה אחד מבעליו, ובו הרבתה הלהקה להופיע. לאחר אחת מהופעות הלהקה פגש חנוך את חבריה, והציג להם את יכולות נגינתו בגיטרה. איינשטיין התרשם עמוקות מחנוך ובסוף אותה שנה הוציא תקליטון ובו ארבעה מלחניו של חנוך: "הגר" (מילים: חנוך), "ריסים" (מילים: מאיר אריאל), "שבת המלכה" (מילים: איינשטיין) ו"פתאום בלעדיו" (מילים: מאיר אריאל). תקליטון נוסף שהוציא באותה שנה נקרא "אני מרגיש כמו מלך", ובו גרסה עברית לשיר "Mellow Yellow" בשם "אני מרגיש כמו מלך" ושלושה שירים בגרסאות מחודשות: "לא פעם בקיץ", "הכאב הזה" ו"ירושלים של זהב".
באותה תקופה השיג קראוס חוזה בלונדון עם חברת התקליטים CBS, ולבקשתו שב איינשטיין להופיע עם "החלונות הגבוהים". הלהקה הקליטה בלונדון שני שירים באנגלית: "Maybe Someday" ו־"Your Eyes", שאת שניהם כתב ראלף מרפי. שניהם הוקלטו גם בעברית, במילים שחיבר איינשטיין, והם ראו אור על גבי תקליטון שיצא בישראל בפברואר 1968 בשמות "כמה נעים" ו"בואו ונרים כוסית". לאורך 1968 הופיעה הלהקה כמה פעמים בתוכניות טלוויזיה שונות באנגליה, עד שאיינשטיין חש בשנית געגועים לישראל, והחליט לעזוב את הלהקה סופית.
לאחר שעזב את החלונות הגבוהים ושב לישראל המשיך איינשטיין בעבודתו עם שלום חנוך, הפעם על אלבום שלם. ביולי 1968 התפרסם השיר הראשון מאלבום זה, "הימים הארוכים העצובים", שכתב איינשטיין בזמן שהייתו בלונדון מתוך געגועים לבתו. בספטמבר התפרסם השיר "מכופף הבננות", שהלחין חנוך על פי מילים של מאיר אריאל, ובאוקטובר יצא לאור האלבום השלם, "מזל גדי". היה זה אלבומו הראשון של איינשטיין בחברת סי.בי.אס. את כל שירי האלבום, רבים מהם שירי ילדים, הלחין חנוך. הם עוטרו בעיבוד תזמורתי עשיר של אלכס וייס ותזמורת סי.בי.אס. על אף שחנוך הביע לא אחת מורת רוח מהעידון שכפו עיבודיו של וייס על הלחנים שלו, שכבר נטו בבירור לרוק, הציבור היה מרוצה מהאלבום, והביקורות שהוא קיבל היו חיוביות ברובן. "מזל גדי" קידם משמעותית את הקריירה של איינשטיין, וכולל כמה מהמוכרים שבלהיטיו, בהם "רוח רוח" (מילים: מרים ילן-שטקליס), "האדון הרופא" (מילים: חנוך), "מה שהיה היה" (מילים: חנוך) ו"כהה כהה" (מילים: חנוך).
בספטמבר 1968 יצא איינשטיין לסיבוב הופעות שליווה את האלבום "מזל גדי" עם להקת ליווי חדשה: "הברנשים של פיאמנטה". היא כללה את אלברט פיאמנטה בסקסופון, אהרלה קמינסקי בתופים, שמוליק ארוך בגיטרה בס, יעקב נגר בקלידים, עוזי מלמד בחצוצרה וזאב דיקוורט בסקסופון. בהופעות אלו הציג איינשטיין שני שירים חדשים: "בית הערבה" (חיים חפר ועמוס קינן / שמוליק קראוס) וגרסה עברית לשירם של הביטלס "Ob-La-Di, Ob-La-Da". השיר "בית הערבה" נועד במקור לשלישיית "החלונות הגבוהים", אך עם התפרקותה וגניזת אלבומה השני הוא הועבר לאיינשטיין.
עם מעברו של איינשטיין מ"הד ארצי" ל"סי.בי.אס" הוציאה חברת "הד ארצי" באוקטובר באותה שנה אלבום אוסף בשם "ישן וגם חדש", שריכז חלק מהקלטותיו בחברה במהלך שנות ה-60. נכללו בו כל שירי התקליטון "הגר" לצד הקלטות מוקדמות יותר כמו "עיר לבנה", "השעות הקטנות של הלילה" ו"אני מרגיש כמו מלך", שהופיעו בתקליטונים השונים שהקליט איינשטיין בהד ארצי, וכן שירים מתקופת שלישיית גשר הירקון והחלונות הגבוהים.
באפריל 1969 הוציא איינשטיין תקליטון ובו השירים "בית הערבה" ו"אוב־לה־די אוב־לה־דה". את השירים עיבד אלברט פיאמנטה, ולהקת "הברנשים של פיאמנטה" ליוותה את איינשטיין בהקלטות. שני השירים זכו לביקורת אוהדת בעיתונות.
חבורת לול ויצירת רוק
באותה תקופה החל איינשטיין בעבודה על אלבום חדש עם המוזיקאי מישה סגל. בעת העבודה על האלבום הוחלט להגיש לפסטיבל הזמר והפזמון את השיר "פראג" מתוכו, שכתב והלחין שלום חנוך כמחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ודיכוי "האביב של פראג". השיר הגיע למקום השביעי בפסטיבל. כחלק מהעבודה על האלבום הקים איינשטיין עם צבי שיסל ובועז דוידזון חברת הפקות עצמאית בשם "הגר", שבה הופקו אלבומיו הבאים. במקביל הפסיק להופיע עם להקת "הברנשים של פיאמנטה", בטענה שסגנונם המתאפיין בכלי נשיפה אינו מתאים לו יותר. בעקבות התפתחויות בעולם הזמר מחוץ לישראל ותחילת חדירת מוזיקת הרוק, חיפש גם איינשטיין צליל חדש ו"חשמלי" יותר, דבר שהביא אותו לחפש שותף במועדוני רחוב המסגר בתל אביב, שנחשב למעוזן של להקות קצב לא־ממסדיות. ברחוב המסגר הכיר את להקת "הצ'רצ'ילים", בהמלצת אמרגנם יהודה טלית. חברי הצ'רצ'ילים אז היו חיים רומנו בגיטרה, מיקי גבריאלוב בבס, רוב האקסלי בגיטרה, עמי טרייבטש בתופים והסולן סטן סולומון. במבחן שערך ללהקה התרשם ממנה איינשטיין עמוקות, והחליט לשלב אותה בהופעותיו ובעבודה על אלבומו הבא.
באמצע העבודה על האלבום, לאחר סכסוך עם אורי זוהר, עזב מישה סגל את ההפקה. המשך העבודה על האלבום נעשה עם חברי הצ'רצ'ילים ושלום חנוך. האלבום המלא, "פוזי", יצא לאור בתחילת דצמבר 1969. חציו של האלבום הופק על ידי מישה סגל, ואת החצי השני הקליט איינשטיין עם "הצ'רצ'ילים". נכלל בו השיר "פראג", וכן להיטים כ"ארץ ישראל" (איינשטיין/שמוליק קראוס), "כמה חם" (איינשטיין/סגל), "ילדה ציור" (יהונתן גפן/סגל), "כשאת בוכה את לא יפה" (גפן/קראוס) וגרסה עברית לשירם של הביטלס "The Ballad of John and Yoko", שבמילותיו העבריות של איינשטיין נקרא "היה לנו טוב, נהיה לנו רע". האלבום זכה לביקורות מפרגנות בעיתונות, ונחשב לאלבום הרוק העברי הראשון.
300px|ממוזער|שמאל|איינשטיין (במרכז) ולהקת הצ'רצ'ילים מופיעים בפני חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים
איינשטיין וחברו אורי זוהר ריכזו סביבם אומנים רבים שלימים הפכו ידועים בעצמם: שלום חנוך, יענקל'ה רוטבליט, צבי שיסל, יהונתן גפן ואחרים. הפרויקטים הגדולים של חברת "הגר" היו הסרט "שבלול" בבימויו של בועז דוידזון ותוכניות הטלוויזיה "לול" בהפקתו של צבי שיסל.
בסוף 1969 החלה חברת "הגר" בעבודה על הסרט "שבלול", שבשלבי הפקתו המוקדמים נקרא "אישר" (כלומר "איש שר"). השם "שבלול" נובע מאחת הסצנות בסרט, שבה מכנה שלום חנוך את איינשטיין "שבלול" בגלל אופיו המסתגר. הסרט מורכב ממערכונים שונים, רובם מאולתרים, ומשירים חדשים שיצרו איינשטיין וחנוך. השירים שנוצרו עבור הסרט התגבשו לאלבומם המשותף של איינשטיין וחנוך "שבלול", שהופק במקביל לסרט. השיר הראשון מתוכו, "אבשלום", התפרסם כבר בסוף 1969. במרץ 1970 התפרסם השיר "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", ובתחילת אפריל יצא לאור תקליטון ובו השיר "קח לך אישה", בפתיחה שונה מן הגרסה שהופיעה לבסוף באלבום "שבלול".
האלבום "שבלול" יצא ביולי 1970. הוא נחשב לאחד האלבומים המשפיעים ביותר ברוק הישראלי, ובסקרים רבים הוא נבחר כאלבום העברי הטוב בכל הזמנים. חנוך הלחין את כל שיריו וכתב כמעט את כולם. רבים מהשירים הפכו ללהיטים, ובהם "למה לי לקחת ללב" (מילים: איינשטיין וחנוך), "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום" (מילים: חבורת לול), "קח לך אישה", "אל תוותרי עלי", "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"הבלדה על יואל משה סלומון" (מילים: יורם טהרלב). השיר "למה לי לקחת ללב" זכה בתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי צה"ל באותה שנה, ואיינשטיין נבחר כ"זמר השנה".
ב־17 ביולי 1970 שודר הפרק הראשון של תוכנית הטלוויזיה "לול". התוכנית קיבלה ביקורות שליליות רבות בעיתונים בימים שלאחר שידורה, שהופנו בעיקר כלפי ההופעה הפרועה של משתתפיה. באותה תקופה הופיע איינשטיין רבות עם להקת "הצ'רצ'ילים", ובחודשים ספטמבר–אוקטובר אף הופיע כמה פעמים עם הרב שלמה קרליבך במופע שכונה "איש חסיד ואיש פופ". ב־3 באוקטובר 1970 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט "שבלול". הביקורות לסרט היו פושרות ברובן, ומבקרים אחדים ציינו שהוא מחוויר בהשוואה לאלבום "שבלול". בסוף אותה שנה זכה איינשטיין בפרס כינור דוד, אך סירב לקבלו, בטענה שאומנות אינה ניתנת לתחרות ולמדידה.
במקביל המשיכו אריק איינשטיין, אורי זוהר וצבי שיסל בעבודתם הענפה. ב־4 בדצמבר 1970 שודר הפרק השני של תוכנית הטלוויזיה "לול", ובהמשך אותו חודש יצא לאור אלבום משותף נוסף של איינשטיין וחנוך, "פלסטלינה". חלק משיריו הוצגו לראשונה בתוכנית הטלוויזיה "לול". גם באלבום זה כתב והלחין חנוך את רוב השירים. בין להיטיו היו הדואט של איינשטיין עם ג'וזי כץ "מה איתי", "אמא שלי", "כתבו עליו בעיתון", וכן שיר שאיינשטיין כתב והלחין, "אבישג". גם אלבום זה זכה לביקורות מפרגנות בכלי התקשורת.
עם עזיבתו של חנוך לאנגליה בתחילת 1971 חיפש איינשטיין שותפים מוזיקליים חדשים. הוא פנה לרוב האקסלי, שהופיע איתו כגיטריסט להקת "הצ'רצ'ילים", והציע לו ליצור אלבום משותף. האקסלי השמיע לאיינשטיין כמה לחנים חדשים שחיבר, ואיינשטיין חש שהלחנים מתאימים לשירי ילדים והציע ליצור אלבום שלם בסגנון הזה. האלבום נקרא "שירי ילדים" ויצא לאור באפריל 1971. האקסלי הלחין את רוב שיריו, ואחדים מהם הלחין איינשטיין. נכלל בו גם השיר "ברלה צא", שאת מילותיו כתב איינשטיין על פי המנגינה "שבלול" שנכללה באלבום "שבלול". שיר אחד באלבום, "אני מבין", הלחין מיקי גבריאלוב, גם הוא מלהקת "הצ'רצ'ילים". היה זה תחילתו של שיתוף פעולה פורה בין איינשטיין לגבריאלוב, ומייד לאחר מכן החלו איינשטיין וגבריאלוב בעבודה על אלבום משותף שלם. במאי 1971 התפרסם שיר ראשון מהאלבום, "אני ואתה". השיר זכה להצלחה רבה במצעדי הפזמונים, ונחשב לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר של איינשטיין.
זמן קצר לפני יציאת האלבום, ב־7 ביוני 1971, נעצרו איינשטיין וכמה אנשים אחרים מ"חבורת לול" באשמת ביקורים במקום לעישון חשיש. הרשעתם הגיעה ב־3 אפריל 1972, לאחר משפט שנמשך כמה חודשים.
אלבומם המשותף של איינשטיין וגבריאלוב נקרא "בדשא אצל אביגדור" ויצא ביולי 1971. את רוב השירים כתב יענקל'ה רוטבליט, ואת השאר כתב איינשטיין. את כולם הלחין ועיבד גבריאלוב, ועל עיבוד כלי המיתר הופקד דוד קריבושי. שירים רבים באלבום הפכו ללהיטים, ובהם "אני ואתה", "קפה טורקי", "אני אוהב לישון", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "שיר מספר שמונה", "היא תבוא", "צא מזה" ("שוב לא שקט") ו"לשרוק בחושך". לסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הרכיב איינשטיין להקת נגנים חדשה, וקרא לה "להקת הפלטינה". ניגנו בה רומן קונסמן בכלי נשיפה, יצחק קלפטר בגיטרה, פול סילבר בבס ואהרלה קמינסקי בתופים.
שיריו של איינשטיין זכו בתקופה זו להצלחה רבה, ובששת המקומות הראשונים במצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי צה"ל לשנת תשל"א דורגו שלושה שירים שלו: "אני ואתה", "צא מזה" ו"מה איתי". איינשטיין זכה במצעד זה בתואר "זמר השנה".
ב־18 באוקטובר 1971 שודר הפרק השלישי של התוכנית "לול", ובו נכלל המערכון הידוע "חידון התנ"ך" והשיר "חמוץ חמוץ", כפרודיה על שירה של להקת פיקוד הצפון "מתוק מתוק". שיר זה, בהשתתפותה של תיקי דיין, יצא באותו חודש על גבי תקליטון שבצידו השני נכללה גרסה אנגלית לשיר "אני ואתה" בשם "Waiting for a Better Day". בנובמבר 1971 יצא על גבי תקליטון פסקול הסרט "חצי חצי", ובו שני שירים ששר איינשטיין: "לא על החצי לבדו" ו"ליאו הטוב". את שניהם כתב יענקל'ה רוטבליט והלחין דוד קריבושי. באותו חודש הוציא לאור את תקליט השדרים "כמה טוב שבאת הביתה", שהלחין שלום חנוך על פי מילים של יענקל'ה רוטבליט."לול 3" כבר קיבל ביקורות טובות בזמן אמת ואף זכה לפרס רשות השידור בתחום הבידור לשנת תשל"ג.
בפברואר 1972 העלה איינשטיין מופע משותף עם דורי בן זאב ולהקת אחרית הימים בשם "יש כיסוי". להבדיל מהופעותיו הרגילות של איינשטיין, שהורכבו באופן כמעט מוחלט משירים, המופע "יש כיסוי" כלל גם קטעי קישור רבים בהנחייתו של בן זאב. איינשטיין שר במופע שירים מאלבומיו מהשנים הקודמות, וכן שיר אחד חדש ביידיש בשם "מיידלע", שאותו הקליט גם באולפן, אך לא כלל אותו באחד מאלבומיו הבאים. המופע לא זכה להצלחה רבה, ונקטע תוך זמן קצר. הופעותיו של איינשטיין בהמשך אותה שנה היו עם להקת "הצ'רצ'ילים" בהרכבה המחודש, שכלל את עמי טרייבטש, מיקי גבריאלוב ושני נגנים חדשים: רוני דמול ושמוליק בודגוב.
בנובמבר 1972 יצא אלבומו של איינשטיין "יסמין". להבדיל מאלבומיו הקודמים, לא שיתף איינשטיין פעולה באלבום זה עם מוזיקאי אחד, והאלבום מורכב משירים של כותבים שונים ובסגנונות שונים. למרות זאת זכה האלבום לביקורות חיוביות בעיתונות, והניב מספר רב של להיטים בולטים: "כמה טוב שבאת הביתה" (רוטבליט/חנוך), "דון קישוט" (גפן/שם טוב לוי), "שיר של אחרי מלחמה" (איינשטיין/לוי) ו"אמא אדמה" (רוטבליט/גבריאלוב). חלק מהשירים באלבום הם גרסאות כיסוי לשירים באנגלית: "I Need You To Turn To" – במקור שיר משנת 1970 של אלטון ג'ון, "Reason To Believe" – במקור של טים הרדין, ו־"Here There And Everywhere" – במקור של להקת הביטלס. "יסמין" מסתיים בהקלטה של מערכון "חידון התנ"ך" שהוקרן בתוכנית הטלוויזיה "לול", ובו השתתפו גם אורי זוהר, דורי בן זאב ואורי גרוס.
בדצמבר 1972 נערכה הקרנת הבכורה לסרטם של איינשטיין ואורי זוהר "מציצים". העבודה על הסרט התחילה כבר בסוף 1971, וצילומיו נערכו ביולי–אוגוסט 1972. הסרט "מציצים" היה מועמד לפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין בשנת 1973.
המשך שנות השבעים
לאחר יציאת האלבום "יסמין" העלה איינשטיין מופע בשם "ישן וגם חדש", ובו שר לצד שיריו המוכרים שירים עבריים ישנים כ"לילה לילה", "רותי" ו"יצאנו אט". בעקבות המופע פנה להקלטה מקצועית של שירים עבריים שנכתבו ברובם במחצית הראשונה של המאה ה-20. עד אמצע שנות ה-90 הקליט במקביל לאלבומיו המקוריים סדרת אלבומים בשם "ארץ ישראל הישנה והטובה", שבה ביצע שירים אלה – משירי מולדת מימי ראשית היישוב העברי ועד פזמונים "סלוניים" משנות ה-50 – בעיבודים מודרניים של מוזיקאים כשם טוב לוי, יוני רכטר ואבנר קנר. לדבריו, לא עשה זאת למען הנצחת השירים, אלא פשוט כי אהב לשיר אותם. האלבום הראשון בסדרה זו נקרא "ארץ ישראל הישנה והטובה" ויצא לאור בסוף 1973. את השירים בו עיבד שם-טוב לוי ובהקלטות ניגנו חברי הצ'רצ'ילים החדשים. האלבום כלל בעיקר שירי פלמ"ח מתקופת מלחמת העצמאות ("דודו", "הן אפשר", "רותי"), וגם שיר אחד חדש: "יכול להיות שזה נגמר" (יהונתן גפן / שם-טוב לוי). באלבום נכללה גרסה מחודשת לשירו של איינשטיין "הבלדה על יואל משה סלומון", במקור מהאלבום "שבלול".
ב־18 במרץ 1973, יום חג הפורים, שודר הפרק הרביעי והאחרון של תוכנית הטלוויזיה "לול". בין מערכוניו הבולטים של הפרק היו "העולים החדשים" ו"האופרה לה מרמור". באמצע 1973 חזר שלום חנוך מאנגליה, והעלה מופע משותף עם איינשטיין בשם "שנינו ביחד וכל אחד לחוד". המופע נקטע עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ובמהלך המלחמה הופיע איינשטיין בבסיסים צבאיים שונים.
ב־2 בספטמבר 1973 החלו איינשטיין ואורי זוהר בעבודה על סרט חדש בשם "עיניים גדולות", שעלה ב־1974. איינשטיין שר את שיר הנושא של הסרט, שאת מילותיו כתב עם זוהר ומיקי גבריאלוב. גרסה שונה של השיר נכללה באלבומו של איינשטיין "סע לאט", שיצא בסוף 1974. האלבום התאפיין באווירה מלנכולית, וביטא את רוח התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. לצורך הקלטת האלבום חבר איינשטיין לעמיתו מיקי גבריאלוב, ששב באותה העת מאנגליה לאחר פירוק "הצ'רצ'ילים". גבריאלוב הלחין את רוב שירי האלבום, עיבד והפיק מוזיקלית וגם ניגן בגיטרות. בין הבולטים שבשירי האלבום היו שיר הנושא "סע לאט" (איינשטיין/גבריאלוב), "אגדת דשא" (מאיר אריאל/חנוך), "ילדים של החיים" (שלום חנוך), "אני אוהב אותך היום"(איינשטיין/גבריאלוב) ו"הבלדה על זומטי ולבטי" (איינשטיין/גבריאלוב וחיים קריו).
ב־1975 יצא אלבומו של איינשטיין "שירים", שהורכב כמעט כולו מגרסאות מחודשות לשירים ישנים. את השירים עיבד שם-טוב לוי, ובאחדים מהשירים השתתפו מיקי גבריאלוב וחיים קריו בעיבודי הגיטרות. בין השירים באלבום היו "איריסים" (חפר/עממי), "בית הערבה" (חפר ועמוס קינן/קראוס) ו"עץ הרימון" (אורלנד/בוכארי). גבריאלוב הלחין עבור האלבום את שירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד". שיר זה זכה להצלחה רבה במצעדי הפזמונים.
בשנת 1976 חבר איינשטיין למוזיקאי יוני רכטר, לאחר שהבחין בכישרונו כשהיה רכטר חבר בלהקת כוורת. איינשטיין ורכטר תכננו ליצור אלבום שירי ילדים בעיבודיו של רכטר, אך שיתוף הפעולה ביניהם התפתח לאלבום למבוגרים בשם "האהבה פנים רבות לה", שרכטר הלחין את רוב שיריו. בין הלהיטים הבולטים באלבום היו "מה עושות האיילות" למילים של לאה גולדברג ו"זו אותה האהבה" ו"שיר אהבה סטנדרטי" למילים של איינשטיין. שני שירי הילדים שבאלבום, "מה עושות האיילות" ו"גמד קטן", הם שריד לכוונה המקורית ליצור אלבום שירי ילדים. לצידו של רכטר ניגנו באלבום גם חברים אחרים מ"כוורת": יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. איינשטיין עצמו הלחין לאלבום את השיר "עוד יהיה".
באותה שנה הוציא איינשטיין אלבום של שירי ילדים במשותף עם שם טוב לוי בשם "ילדים". נכללו בו לחניו של לוי לשירים "יש לי אח קטן" ו"תנין זקן", לצד גרסאות מחודשות של איינשטיין לשירי ילדים ישנים, ובהם "במדינת הגמדים" ו"פזמון ליקינטון". האלבום כלל את "מה עושות האיילות", שכבר נכלל ב"האהבה פנים רבות לה", ומחרוזת שכללה את השירים "אצא לי אל היער", "לרותי יום הולדת" ו"אני עומדת במעגל".
אלבומו השלישי של איינשטיין שיצא ב־1976 היה "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", שבו שיתף פעולה עם המוזיקאי אבנר קנר. האלבום הכיל עשרה שירים, שניים מהם חדשים שהלחין קנר למילים של המשוררת לאה גולדברג ("משורר זקן" ו"האווזים"), וכל השאר שירים ישנים בעיבוד קלאסי של קנר. בין השירים הבולטים באלבום: "פרח הלילך" (אורי אסף/נורית הירש), "שיר העמק" (נתן אלתרמן/דניאל סמבורסקי), "דוגית נוסעת" (נתן יונתן/עממי), "הוא לא ידע את שמה" (חיים חפר/סשה ארגוב) ו"פגישה לאין קץ" (נתן אלתרמן/נעמי שמר). זהו האלבום היחיד של איינשטיין שבו השתתף המוזיקאי מתי כספי, בנגינת גיטרה בחלק מן השירים.
בעקבות האלבום "האהבה פנים רבות לה" יצא איינשטיין למסע הופעות ברחבי הארץ בשם "אנשים אוהבים לשיר". יוני רכטר עיבד את שירי ההופעות, והתארחו בהן הזמרים אסתר שמיר, אפרים שמיר ושלמה יידוב. בעקבות המופע יצא ב־1977 אלבום ההופעה הראשון של איינשטיין, "אנשים אוהבים לשיר". האלבום תיעד שתי הופעות שנערכו במרץ באותה שנה, בהיכל התרבות בתל אביב ובקיבוץ גבעת חיים. בין השירים הבולטים באלבום היו "דמעות של מלאכים" (דן מינסטר/יוני רכטר), "בלילות הקיץ החמים" (דן מינסטר/מתי כספי) ו"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" (יענקל'ה רוטבליט/מיקי גבריאלוב). שיר אחד באלבום, "הימים חולפים", שר רכטר.
במקביל למופע "אנשים אוהבים לשיר" הקליט איינשטיין עם אבנר קנר את האלבום השלישי בסדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". האלבום יצא ב־1977, וכמו האלבום הקודם בסדרה הורכב ברובו מעיבודיו של קנר לשירים עבריים ישנים. קנר הלחין עבור האלבום את שירו של חיים נחמן ביאליק "מאחורי השער", ושניים מהשירים עיבד שם טוב לוי. שיר מקורי אחר באלבום הלחין יוני רכטר על פי מילים של המשורר אברהם חלפי: "עטור מצחך זהב שחור". שיר זה זכה להצלחה גדולה במצעדי הפזמונים מייד עם צאתו, והפך לקלאסיקה של הזמר העברי. שירים בולטים אחרים באלבום הם "ביתי אל מול גולן" (יוסף נצר/חיים ברקני), "עין גדי" (איתן פרץ/ש. דיבון) ו"חופים" (נתן יונתן/נחום היימן).
בתחילת 1978 הקליט איינשטיין את השיר "סוס עץ" (יענקל'ה רוטבליט/שמוליק קראוס) עבור סרטו של יקי יושע "סוסעץ". השיר הופיע בשנת 1981 באלבום האוסף "שבעים שמונים". באותה שנה הוציא איינשטיין אלבום נוסף של שירי ילדים, "ילדודס", מתוכו הצליח השיר "גמד שרצה להיות ענק".
250px|ממוזער|שמאל|איינשטיין (משמאל) עם שלום חנוך ודפנה ארמוני, בהופעה בשנת 1979
בשנת 1979 יצאו איינשטיין ושלום חנוך למסע הופעות משותף בהפקה מושקעת ויקרה. המופע הוקלט בהיכל התרבות, ויצא על גבי האלבום "אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה משותפת". אלבום זה כולל שירים חדשים של איינשטיין וחנוך, וכן שתי מחרוזות, שכל אחת מהן אורכה מעל 18 דקות, שכללו את מיטב השירים מאלבומיהם המשותפים בראשית שנות ה-70. בהופעה זו התפרסם לראשונה שירו של איינשטיין "סן פרנסיסקו על המים".
שנות השמונים
ב־1980 יצא אלבומו של איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב". ביצירתו השתתפו המוזיקאים אילן מוכיח כמעבד ושלום חנוך כמפיק מוזיקלי. האלבום מורכב כולו משיריו של המלחין סשה ארגוב, ובהם "אדוני השופט" ו"שיר אהבה חיילי".
בנובמבר באותה שנה יצא אלבומם המשותף של איינשטיין ומיקי גבריאלוב "חמוש במשקפיים". רובו של האלבום הוא לחנים לשירי משוררים כלאה גולדברג ("תוף בודד"), נתן אלתרמן ("סיום") וחיים נחמן ביאליק ("תאמר אהיה רב", "היא יושבה לחלון", "הכניסיני תחת כנפך"). נכללה בו גם גרסת אולפן לשיר "סן פרנסיסקו על המים", אחרי שהופיע קודם לכן באלבום ההופעה של איינשטיין וחנוך.
יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות, שבו השתתפו בין היתר מיקי גבריאלוב, יוני רכטר ודפנה ארמוני. במהלך סיבוב ההופעות הייתה הרגשה ברורה אצל חברי הלהקה שליוותה אותו שהוא לא אהב להופיע. מיכאל תפוח, שהפיק את המופע, שכנע אותו להמשיך את סיבוב ההופעות עד תום. לאחר מסע ההופעות בישראל היה אמור להיפתח מסע דומה בארצות הברית, אך איינשטיין סירב לטוס. ב-29 באוגוסט 1981 התקיים המופע אשר חתם את מסע הופעות זה במועדון "קיסרית" בקיסריה, והפך לבסוף גם להופעתו האחרונה של איינשטיין בפני קהל. מאז התרכז איינשטיין בהקלטות בלבד.
בשנת 1982 הקליט את האלבום "יושב על הגדר" בשיתוף המוזיקאי יצחק קלפטר, שהלחין ועיבד את כל שיריו. קלפטר גם כתב את המילים לשירים "בשבחי הסמבה" ו"טירוף במה", שאותו הקליטה קודם לכן גלי עטרי. בין השירים שכתב איינשטיין לאלבום "יושב על הגדר", "בוקר טוב אמיר" ו"רק איתך". שיר נוסף מהאלבום שזכה להצלחה בזמנו היה "מבלי להפריע", שהלחין קלפטר על פי שירו של נתן אלתרמן. אלבום זה הוא מהפחות מוכרים של איינשטיין, ולמעט "יושב על הגדר", הוא לא כלל שירים שהפכו ללהיטים לאורך שנים.
האלבום "יושב על הגדר" יצא באוגוסט 1982. בשבוע שבו יצא עבר איינשטיין תאונת דרכים קשה. ידידתו נהרגה בתאונה, זוגתו סימה אליהו נפצעה קשה, והוא נפצע וכבדות הראייה שלו הלכה והחמירה. מאז התאונה מיעט איינשטיין להיראות בציבור או להתראיין בתקשורת.
בשנת 1983, לאחר שיקומו מהתאונה ובעקבותיה, הוציא איינשטיין את אלבומו השני בשיתוף יצחק קלפטר, "שביר". זהו האלבום היחיד של איינשטיין שבו כתב את כל מילות השירים. את כל הלחנים והעיבודים ביצע קלפטר. בין השירים הבולטים באלבום היו "שביר", "יד אחת עושה את זה" ו"אולי צריך לתת לזה עוד זמן".
בתחילת 1984 יצא האלבום החמישי בסדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ה'- נוסטלגיה". חלק משירי האלבום היו גרסאות מחודשות לשירים מתחילת הקריירה של איינשטיין: "העיר הלבנה" (במקור מהתקליטון הראשון שהוציא), "הלילה הזה" (במקור מאלבומו הראשון), "לי ולך" (במקור מהסרט "סאלח שבתי") "הימים הארוכים העצובים" (במקור מ"מזל גדי"), "איילת אהבים" (במקור של שלישיית גשר הירקון) בדואט עם יהודית רביץ ו"ארץ ישראל" (במקור מ"פוזי"). עיבודי השירים באלבום התחלקו בין יוני רכטר, יצחק קלפטר ושם טוב לוי. לוי גם הלחין את השיר המקורי היחיד שנכתב עבור האלבום, "עוד ניפגש", למילים של איינשטיין. השיר זכה להצלחה במצעדי הפזמונים.
בהמשך אותה שנה חבר איינשטיין פעם נוספת למוזיקאי שם טוב לוי, ליצירת האלבום "פסק זמן". כל עשרת שירי האלבום הולחנו על ידי לוי, וכהמשך לאלבום "שביר", כתב איינשטיין את כל מילות השירים, למעט השיר "יעקב ועשיו" מאת חיים נחמן ביאליק. שירים בולטים באלבום היו "הוא חזר בתשובה", שנכתב בעקבות תופעת החזרה בתשובה בכלל ולא רק כתגובה לחזרתו בתשובה של אורי זוהר, שנים ספורות קודם לכן; "שלוש ארבע לעבודה", שהפך ללהיט המוביל באלבום וזכה להשמעות רבות ברדיו, "זה בראש שלך" ו"פסק זמן". את יציאת האלבום ליוותה תוכנית טלוויזיה ששודרה בטלוויזיה הישראלית, שכללה גם שירים משני אלבומיו הקודמים של איינשטיין. צוות הנגנים באלבום כלל את יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, מאיר ישראל ומשה לוי.
ב-1985 הקליט איינשטיין עם שם טוב לוי את האלבום "תוצרת הארץ". האלבום הורכב ברובו משירים שהלחין לוי למילים של נתן אלתרמן, כ"תוצרת הארץ" ו"אהבה חופשית", ונכללה בו גם גרסתו של איינשטיין לשירם של אלתרמן וסשה ארגוב "אליפלט". בדומה לקודמו, גם את יציאת האלבום ליוותה תוכנית טלוויזיה בשם "השירים שאהבנו" ששודרה בטלוויזיה החינוכית, שאותה הנחה מוני מושונוב.
בשנת 1986 שב איינשטיין לשתף פעולה עם מיקי גבריאלוב, והקליט איתו שני אלבומים מצליחים. הראשון מביניהם היה "אוהב להיות בבית", שיצא בסוף 1986 וכלל את הלהיטים "אוהב להיות בבית" (איינשטיין/גבריאלוב), "השיר על התוכי יוסי" (אברהם חלפי/גבריאלוב) ו"שכשנבוא" (איינשטיין/גבריאלוב). באלבום השתתפו נגניו הקבועים של איינשטיין, המתופף מאיר ישראל, וכן שלושת יוצאי להקת כוורת: יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ויצחק קלפטר.
שיתוף הפעולה המחודש בין איינשטיין לגבריאלוב נמשך באלבום נוסף, "על גבול האור", שיצא בסוף 1987 וכלל את הלהיטים "עוּף גוזל" (איינשטיין/גבריאלוב), "שיר השיירה" (עלי מוהר על פי לחן עממי יווני) ו"עיתונאי קטן" (איינשטיין/גבריאלוב). השיר "עוף גוזל" הפך ללהיט, ולאחד משיריו המוכרים ביותר של איינשטיין. בשיר "שיר השיירה" התארחו המוזיקאי יהודה פוליקר והכנר מירל רזניק.
בשנת 1988 הקליט איינשטיין אלבום מחווה לידידו של אביו, השחקן והמשורר אברהם חלפי. האלבום "משירי אברהם חלפי" יצא באוגוסט 1988 וכלל בין היתר את לחניו של יוני רכטר לשירים "סתיו יהודי", "צער לך", ששר איינשטיין בדואט עם יהודית רביץ, וכן גרסה חדשה לשיר "עטור מצחך", הדומה לזו שהוקלטה עשור קודם. גם בגרסה זו שיתף פעולה עם רכטר שהלחין, ועם יהודית רביץ וקורין אלאל בקולות. באלבום נכלל גם לחנו של מיקי גבריאלוב לשירו של חלפי "השיר על התוכי יוסי", שהופיע קודם באלבום "אוהב להיות בבית".
בדצמבר 1989 הוציא איינשטיין אלבום שירי ילדים בשם "הייתי פעם ילד", ובו תריסר שירים שהלחין המוזיקאי יוני רכטר. בין הבולטים בשירי האלבום "אדון שוקו", "כמה שרציתי כלב", "קילפתי תפוז", "הצריך הזה", "גברת עם סלים", ששרו איינשטיין ורכטר בסגנון שידור משחק כדורגל, ו"שבת בבוקר".
שנות התשעים
ב־1990 הקליט איינשטיין שני שירים בעיבוד והפקה של יוני רכטר, שיצאו על גבי תקליטי שדרים. הראשון היה גרסה מחודשת לשירו "פראג" והשני שיר שהלחין רכטר על פי מילים של עלי מוהר בשם "ואלה שמות", שהורכב כולו משמות שחקני כדורגל שהשתתפו בגביע העולם בכדורגל באותה שנה.
באותה שנה יצר איינשטיין את קלטת שירי הילדים "כמו גדולים". הקלטת יצאה לאור בינואר 1991 והורכבה משירי ילדים שונים ששר איינשטיין לצד קטעי קישור בתסריט של איינשטיין, צבי שיסל ודוד גורפינקל. מרבית השירים בקלטת היו מאלבומו של איינשטיין "הייתי פעם ילד", וחלקם מאלבומיו הקודמים.
בשנת 1992 יצר איינשטיין יחד עם צבי שיסל ומוני מושונוב את הסרט הפארודי "כבלים", שעסק בשידורי הטלוויזיה בכבלים בישראל, שתפסו תאוצה באותן שנים. לאורך הסרט משודרים קליפים רבים לשיריו של איינשטיין, בעיקר מאלבומיו משנות השמונים.
באותה שנה הוציא איינשטיין אלבום שירי ילדים נוסף עם יוני רכטר, "האריה, היונה ותרנגולת כחולה". האלבום כלל דואט עם יהודית רביץ בשיר "תרנגולת כחולה" (חיה שנהב/יוני רכטר), עיבוד חדש לשיר "אמא שלי" (אריק איינשטיין ושלום חנוך/שלום חנוך) וגרסה מחודשת לשירם של יהונתן גפן ויוני רכטר "הילדה הכי יפה בגן".
ב־1993 הוציא קלטת המשך ל"כמו גדולים" בשם "כמו גדולים 2". היא הורכבה משירים מהאלבום "האריה, היונה ותרנגולת כחולה" ומשירי ילדים ישנים יותר של איינשטיין. שיר אחד בקלטת נוצר עבורה: השיר "אמרו לו", שכתב עלי מוהר על פי לחן השיר האיטלקי "Azzurro" (לחן: פאולו קונטה). את התסריט לקטעי הקישור כתבו איינשטיין, צבי שיסל ומוני מושונוב.
בספטמבר 1993 יצא אלבום אוסף של איינשטיין בשם "אוסף", שכלל שירים מ־1983 עד 1993. אחדים מהם הוקלטו בשנים שקדמו לאלבום ולא נכללו באלבומי האולפן של איינשטיין: "ואלה שמות", "פראג", "אמרו לו" והשירים "Toi" ו"ים אדוניי" מתוך הסרט "כבלים". עוד ב-1993 השתתף איינשטיין בקמפיין פרסומי של בנק הפועלים.
בסוף אותה שנה החל לעבוד איינשטיין על אלבום חדש, והוציא כסינגל את השיר "לבכות לך", שכתב והלחין אביב גפן ועיבד יוני רכטר. השיר זכה להצלחה רבה במצעדי הפזמונים, אך המשך הפקת האלבום התעכב. ב־1994 יצר קלטת וידאו בשם "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובה קליפים בבימויו של צבי שיסל לשירים עבריים ישנים ששר איינשטיין. חלק מהשירים הקליט איינשטיין בעבר, וחלקם הוקלטו עבור הקלטת. בין השירים החדשים היו הדואטים עם יהודית רביץ "קרה זה רק הפעם" ועם איילה אשרוב "אל נא תאמר לי שלום". הקלטת יצאה לאור במרץ 1994.
במרץ 1995 יצא אלבומו של איינשטיין "יש בי אהבה", בשיתוף שם טוב לוי. בין השירים הבולטים באלבום היו "סע לאט ב'" (איינשטיין/לוי), שנכתב כהמשך לשירו "סע לאט", "יש בי אהבה" (ארקדי דוכין), "אותך" (איינשטיין/לוי), "בגללך" (מיכה שטרית/דוכין) והקלטה מחודשת לשיר "לבכות לך" בעיבוד משותף של לוי ויוני רכטר.
בסוף 1995, לאחר רצח יצחק רבין, הקליט איינשטיין את השיר "זה פתאום נפל עליה", שכתב הוא עצמו והלחין שם טוב לוי. השיר נכלל באלבום "שלום, חבר", שיצא זמן קצר לאחר הרצח.
במרץ 1996 הוציא איינשטיין אלבום נוסף עם שם טוב לוי, "קצת לקחת חזרה", שכלל ברובו שירים ישנים בעיבודים חדשים. בין השירים באלבום היו "ליפא העגלון" ו"אדוני השופט" ששר איינשטיין במסגרת בצל ירוק, "אהבת פועלי בניין" ששר במסגרת שלישיית גשר הירקון, ו"דון קישוט" ו"שיר של אחרי מלחמה" ששר במקור באלבום "יסמין". חלק מהשירים נכללו שנתיים קודם לכן בקלטת "ארץ ישראל הישנה והטובה". שיר אחד חדש נוצר במיוחד עבור האלבום, והוא לחנה של לאה שבת לשירו של נתן אלתרמן "המשתה".
שיתוף הפעולה עם שם טוב לוי נמשך באלבומו הבא של איינשטיין, "לאן פרחו הפרפרים", שיצא ביולי 1997. לוי הלחין חמישה משירי האלבום, ובהם "אצבעות שוקולד" שכתב אהוד מנור והשירים "אהבה ממבט ראשון" ושיר הנושא שכתב איינשטיין. המלחינים האחרים באלבום היו יהודה פוליקר, שהלחין את "אח מילת מפתח" (אהוד מנור) ו"האור בקצה" (יעקב גלעד ופוליקר), שלום חנוך, שהלחין את "שלום חבר", שכתב יעקב רוטבליט לזכר יצחק רבין, עוזי חיטמן, שכתב והלחין לאלבום את "עכשיו התור לאהבה" וברי סחרוף, שהלחין את השיר "קשה לכתוב דמעות" למילים של אילן גולדהירש.
בשנת 1999 חזר איינשטיין לשתף פעולה עם שלום חנוך, באלבום המשותף "מוסקט". האלבום יצא באוגוסט 1999, ובין השירים הבולטים בו היו "כל אחד רוצה", שבו השתתף חנוך בשירה, "גיטרה וכינור" ו"שמור על עצמך". על עיבודי השירים היו אחראים חנוך, משה לוי ואמיר צורף.
העשור הראשון של המאה ה-21
ב-2000 הקליט איינשטיין עם אביב גפן את הדואט "יומן מסע", שיר הנושא באלבומו של גפן "יומן מסע". השיר היה לאחד הלהיטים הבולטים באלבום. באותה שנה כתב וביצע את השיר "אדומה שלי", ללחן של מיכה שטרית, לרגל זכייתה של הפועל תל אביב, קבוצתו האהודה, בדאבל. עוד באותה שנה, העניק ריאיון טלוויזיוני נדיר ליאיר לפיד בתוכנית הבכורה של "יאיר לפיד" בערוץ 2. הריאיון עמו הוקלט מראש ללא קהל, בניגוד לפורמט התוכנית אשר רובה שודרה בשידור חי בנוכחות קהל באולפן. במהלך הריאיון נשמעו תגובות הקהל באולפן בעת שהוקרנה לו הקלטת הריאיון.
יצירת השיר "אדומה שלי" הייתה התחלתו של שיתוף הפעולה בין איינשטיין למיכה שטרית. בינואר 2001, זמן קצר לפני הבחירות לראשות הממשלה, הוציאו את הסינגל המשותף "פרנצ'סקה פוליטיקה". השיר יצא כסינגל בלבד, ולא נכלל באלבום אולפן של איינשטיין. בחודש מאי יצא הסינגל "ואת חוזרת לשלכת", שהלחין שטרית על פי מילים של יעקב רוטבליט. בסוף אותה שנה הוציא כסינגלים שני שירים שהלחין ארקדי דוכין: "שחורה שלי", שכתב איינשטיין, ו"זה אני", שכתב דוכין. שירים אלו נכללו באלבומו של איינשטיין "שמש רטובה", שראה אור בפברואר 2002. שטרית הלחין חמישה שירים באלבום, ובעיבודי השירים השתתפו מוזיקאים רבים. האלבום נמכר בכ־15 אלף עותקים בתוך חודשיים.
באוגוסט באותה שנה הגיש איינשטיין תביעה אזרחית נגד המפיק והאמרגן מיכאל תפוח, שעמו עבד במשך 24 שנים. תביעה זו הולידה מערכת השמצות והכפשות הדדיות, וחשפה מערכת יחסים עכורה שפרצה בין השניים, שהיו ידידים וחברי נפש. בכתב התביעה נטען כי איינשטיין נוצל על ידי אמרגנו, שחי כביכול על חשבון רווחיו העצומים של הזמר. האמרגן, בכתב ההגנה, טען כי איינשטיין דווקא הרוויח ממון רב, והציג את עצם הגשת התביעה כחלק מבעיותיו האישיות של הזמר כ"אדם תלותי ומפונק". הסכסוך הסתיים בשנת 2009 בהסכם גישור.
250px|ממוזער|שמאל|אריק איינשטיין בהלוויית עלי מוהר, 2006
בסוף 2002 החל איינשטיין בעבודה על אלבום חדש, והוציא כסינגל את השיר "חמלה", שהלחין ארקדי דוכין על פי מילים של איינשטיין. העבודה על האלבום נמשכה כשנה, ובאוקטובר 2003 יצא הסינגל "בואנס נוצ'ס", שכתב איינשטיין והלחין ברי סחרוף. בנובמבר 2003 יצא הסינגל "מילים מילים", שכתב יעקב רוטבליט והלחין פיטר רוט.
בדצמבר 2003 הוציאה חברת NMC אוסף הכולל 38 שירים בשם "המיטב" הכולל ביצועים חיים ואף ביצועים שלא ראו אור. לאחר יציאת האוסף התברר כי האלבום יצא ללא ידיעתו של איינשטיין, שכעס על החברה איתה עבר 25 שנים. איינשטיין טען בתקשורת כי החברה הוציאה את אוסף זה כ"נקמה" על כך שעבר לחברה המתחרה הד ארצי איתה בחר הוציא את האלבום "שתי גיטרות בס תופים" וזאת לאחר ש-NMC חלקה על הקו האומנותי שבו בחר איינשטיין. בתגובה החליטה החברה להפסיק לשווק ולמכור את האוסף והודיעה על גניזתו של האוסף בדצמבר 2003, מה שהפך אותו לפריט לאספנים בלבד.
האלבום "שתי גיטרות בס תופים", יצא ב־22 בינואר 2004. השיר "חמלה" נכלל באלבום בגרסה שונה מזו שיצאה בסינגל. לצד "בואנס נוצ'ס" נכללו באלבום עוד כמה לחנים של ברי סחרוף, ובהם שיר הנושא, "תודה אנשים טובים" ושירה של לאה גולדברג "תוף בודד", שאותו הקליט איינשטיין בעבר בלחן שונה. יהודה פוליקר הלחין עבור האלבום את השיר "זה לא בדיוק געגוע", שכתב איינשטיין בהתבסס על זכרונות מתקופת ילדותו. שיר זה זכה גם לקליפ, שבו שולבו באנימציה ממוחשבת צילום של איינשטיין עם תמונות עבר שלו. כמו כן נכללה באלבום גרסתם של איינשטיין ורוני אלטר לשירו של בני ברמן "פרידת מלח", שנקראה באלבום "פנסי העיר דולקים עדיין".
ב־6 בפברואר 2005 הוכרז על זכייתו של איינשטיין בפרס אקו"ם על מפעל חיים בפזמונאות העברית. באותה שנה החל בעבודה על אלבום משותף עם המוזיקאי פיטר רוט, ובחודש אוגוסט הוציא סינגל ראשון מהאלבום, "משהו טוב", שהלחין רוט למילים של דן תורן. באוקטובר יצא הסינגל השני, "פרידה קצרה", שכתב והלחין יהלי סובול. האלבום המלא יצא ב-3 בינואר 2006, ביום הולדתו ה-67 של איינשטיין, ונקרא "רגעים". האלבום התאפיין בעיקר בשירים שקטים ונוגים כמו "פרידה קצרה" וגרסה מחודשת לשירו של שמוליק צ'יזיק "אף אחד לא מזיל דמעה", אך נכלל בו גם שיר הומוריסטי בשם "אחד עשר מטר". רוט הלחין את רוב שירי האלבום, ועיבד את כולם עם המוזיקאי אלדד גואטה. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב כעשר שנים לאחר יציאתו.
בחודש יציאת האלבום "רגעים" קיבל איינשטיין פרס מיוחד על תרומה רבת שנים למוזיקה הישראלית בטקס פרסי עמ"י של ערוץ 24. באותה שנה הופיע איינשטיין באולפן ליגת האלופות המשודר בערוץ הספורט, דבר הנחשב נדיר במיוחד. איינשטיין שר את שירו "אחד עשר מטר".
בסוף אוגוסט 2006 יצא הספר "זו אותה האהבה/ביוגרפיה בראשי פרקים" בעריכת עלי מוהר. הספר, המבוסס על עשרות שעות שיחה בין מוהר לאיינשטיין, מביא אנקדוטות מחייו של איינשטיין, המיטב של שיריו (אלה שכתב ואלה שביצע), מילים של מערכונים מיתולוגיים ודיאלוגים מסרטים, תמונות, פוסטרים, עטיפות של תקליטים ומאמר פותח של עלי מוהר, המנסה לפצח של "סוד קסמו של הקול של אריק איינשטיין". את הספר מלווה תקליטור, המכיל חלקים נבחרים מהשיחות שערכו השניים בליווי נגינת פסנתר של יוני רכטר. באותה שנה הקליט דואט עם דוד ד'אור לשירו של יהודה עמיחי "אהבנו כאן" שהלחין ד'אור והופיע באלבומו "כמו הרוח".
שותפו המוזיקלי הבא של איינשטיין היה גיא בוקאטי. באוקטובר 2006 יצא כסינגל שירם המשותף הראשון, "רגע לפני", שהלחין בוקאטי למילים של יעקב רוטבליט. לאורך 2007 הוציאו איינשטיין ובוקאטי כמה סינגלים נוספים, וב־6 בספטמבר 2007 יצא אלבומם המשותף, שנקרא "כל הטוב שבעולם". פרט ל"רגע לפני", בוקאטי כתב והלחין את כל השירים באלבום. שיר אחד, "רוקד את הטנגו לבד", כתב במשותף עם איינשטיין. את השירים עיבדו בוקאטי ועדי גולדשטיין. בין השירים הבולטים באלבום היו "שוב אותו העצב", "איפה שלא תהיי" ו"פה אצלנו". אלבום זה הפך לאלבום האולפן האחרון שהוציא איינשטיין במהלך חייו.
במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל נבחר איינשטיין ל"זמר השישים" בהצבעה שערכו הערוץ הראשון ורשת גימל. לקראת יום הולדתו ה-70 של איינשטיין, בדצמבר 2008, ייחדו לו אמצעי תקשורת רבים כתבות מיוחדות. מוספי התרבות "גלריה" של עיתון הארץ ו-"7 לילות" של ידיעות אחרונות הקדישו את גיליונותיהם לאיינשטיין, וכללו מאמרים הסוקרים את דרכו האמנותית וכן התרשמויות אישיות של כותבים רבים. כמו כן הקדישו לו תחנות הרדיו ימי שידורים מיוחדים עם שיריו.
שנותיו האחרונות
בשנת 2010 היה איינשטיין האמן המושמע ביותר בתחנות הרדיו בישראל, לפי נתוני אקו"ם.
עוד בשנה זו העניק איינשטיין ריאיון טלוויזיוני נדיר בתוכנית הטלוויזיה "זו אותה האהבה", לרגל הפצת הסרט "כבלים" על גבי DVD. בתוכנית שביים והגיש גורי אלפי ושודרה בערוץ 2 התראיין איינשטיין עם מוני מושונוב וצבי שיסל.
ב־6 באפריל 2011 יצא אלבום אוסף של איינשטיין בשם "שר יצחק קלפטר", המסכם את שיתוף הפעולה בינו לבין יצחק קלפטר. האלבום כלל שיר אחד חדש בשם "מעבדות לחירות", שכתב יעקב רוטבליט והלחינו יצחק קלפטר וגיא בוקאטי, וכן גרסה מחודשת של איינשטיין לשירו של קלפטר "צליל מכוון". באותה שנה יצא אלבומו של המתופף מאיר ישראל "יש ימים", ובו דואט של ישראל ואיינשטיין בשם "אולי את לא יודעת (Love you)". השיר הוקלט כבר ב־2004 אך נזנח, ואיינשטיין הקליט אותו לבדו לאלבומו "רגעים" משנת 2006. לאלבום "יש ימים" השלים ישראל את עריכת השיר בגרסת הדואט עם איינשטיין.
ב-18 באוקטובר 2011 הוציא איינשטיין את השיר "עכשיו כשאתה כאן", שכתב והלחין גיא בוקאטי לרגל חזרתו של החייל החטוף גלעד שליט. ב־7 בפברואר 2012 יצא לאור בסינגל דואט של איינשטיין ושלמה ארצי בשם "חוזרים הביתה", שכתב והלחין ארצי. שיתוף הפעולה בין איינשטיין לארצי, הנחשבים לשניים מהבולטים בזמרים בישראל, זכה לעניין רב בכלי התקשורת. השיר היה לשיר הפותח את אלבומו של ארצי "אושר אקספרס".
בנובמבר 2013 נודע כי איינשטיין יחל לכתוב טור חדש במעריב, ומספר שעות לפני מותו סיים לכתוב את הטור הראשון. הטור המלא התפרסם במהדורה מיוחדת לזכרו.
מותו
ב-26 בנובמבר 2013 בשעות הערב נפטר איינשטיין בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר שהתגלתה בגופו מפרצת באבי העורקים, שהובילה לדימום פנימי כבד, דבר שהביא למותו בגיל 74. מנהל בית החולים, פרופסור גבי ברבש, בישר לכלי התקשורת על מותו של איינשטיין באומרו: "אין מי שישיר לנו יותר".
מותו של איינשטיין הכה באבל ובתדהמה את הציבור הישראלי ובפרט את תעשיית התרבות הישראלית. למחרת פטירתו, בשעות הצהריים, הוצב ארונו בכיכר רבין בתל אביב, ונערך לו טקס אשכבה. עשרות אלפים מאוהביו באו לחלוק לו כבוד אחרון, בטקס שרו חבריו המוזיקאים שלום חנוך וקורין אלאל, ונשאו דברים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, השחקנים וידידיו הקרובים מוני מושונוב ושלמה וישינסקי וכן שרת התרבות והספורט לימור לבנת.
אריק איינשטיין הובא למנוחות בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. בטקס הלוויה ספד לו חברו ומחותנו, הרב אורי זוהר.
הוקרה והנצחה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אריק איינשטיין
שירים
ב-26 בפברואר 2014, שלושה חודשים אחרי מותו, יצא הסינגל "אדם בחדרו", שהלחין גיא בוקאטי למילים של אברהם חלפי. השיר נכלל בהוצאה המחודשת של האלבום "משירי אברהם חלפי", שיצאה ב-11 במרץ 2014. למהדורה זו נוספו גם שני שירים שהלחין יוני רכטר והקליט איינשטיין בשנות התשעים: "ולמות" ו"על ענף", ועוד שני שירים שהקליט איינשטיין זמן קצר לפני מותו: "נותרו שנים ספורות" בלחן של בוקאטי ו"אימי" בלחן של עומר קליין. עוד נכללו בה שירים של חלפי ששר איינשטיין באלבומיו האחרים.
ב-29 באוגוסט 2014 יצא האלבום "ריח של ים" של מיקי גבריאלוב, שאת אחת הרצועות בו, "הנך יפה רעייתי", שר גבריאלוב בדואט עם איינשטיין. השיר הוקלט כסקיצה כמה חודשים לפני מותו של איינשטיין, כחלק מעבודה משותפת חדשה של איינשטיין וגבריאלוב.
בשנת 2014 הוציא יהודה פוליקר את השיר, "מאז שעזבת", שכתב עם שימי קדוש. השיר נכלל באלבומו של פוליקר, "מוזיאון החלומות", ומשלב הקלטות של איינשטיין מתוך ריאיון שנערך עימו.
בשנת 2016 להקת "התקווה 6" פרסמה את השיר "משהו נעים לנשמה" שנכלל באלבום הכל עוד לפניי. פזמונו של השיר מתחיל במשפט "שים לי איזה אריק ככה להירגע", ובקליפ גם מוצגת תמונתו של איינשטיין ברקע.
הזמר פיטר רוט, שעבד עם איינשטיין בשנותיו האחרונות, כתב לזכרו שיר בשם "כמה שאני מתגעגע". השיר התפרסם באפריל 2016.
עם פטירתו של איינשטיין הוחל בפרויקט להוצאת אלבומיו מהשנים 1969–1978 שיצאו בחברת פונודור (פונוקול) מחדש בסאונד משופר. העבודה על האלבומים הובילה לאיתור וטיפול בשירים נוספים שלא נכללו באלבומיו של איינשטיין. מתוך שירים אלה ליקט יואב קוטנר 21 שנכללו באלבום האוסף ועוד לא אמרתי הכל שיצא ביולי 2018 במסגרת פרסום המארז החגיגי "שיר שחלמתי". גולת הכותרת של האוסף החדש היה שיר שהקליט איינשטיין ב־1976 בשם "ועוד לא אמרתי הכל". השיר נוצר בתקופה שעבד איינשטיין עם אבנר קנר, שהלחין ועיבד את השיר למילותיו של המשורר נתן זך. השיר תוכנן להיות חלק מהאלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" ואף יצא כתקליט שדרים, אך נגנז.
לציון 10 שנים למותו של איינשטיין, ובצל מלחמת חרבות ברזל, הקליט דודו טסה גרסת כיסוי לשיר "ילדים של החיים". השיר יצא כחלק מפרויקט מיוחד של גלגלצ.
בשנת 2024 יצא שירו "מה שהיה היה" מחדש בגרסת דאנס בשם "What's Done Is Done" ביחד עם המפיק המוזיקלי עופר ניסים. השיר נכלל באלבומו של ניסים, Offer Nissim.
סרטים וסדרות תעודה
לציון ארבע שנים למותו של איינשטיין עלתה לשידור סדרה תיעודית בשם "שיר אהבה סטנדרטי", הסוקרת את חייו ופועלו. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית סדרת התעודה.
במאי 2022 יצא הסרט התיעודי "צבי אומר: שיסל ואיינשטיין", הכולל אוסף של חומרים ביתיים מארכיונו של צבי שיסל, תוך חשיפת הקשר בין השניים.
מוסדות, גינות ופארקים
לאחר מותו של איינשטיין הציבה עיריית תל אביב-יפו לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב חובבי ציון 40 בתל אביב. בשנת 2013 יזמה שרת התרבות והספורט לימור לבנת את פרס אריק איינשטיין, שנועד להביע הוקרה והערכה לאמנים ותיקים ומובילים בתחומם על תרומתם החשובה לתרבות הישראלית לאורך השנים.
באוגוסט 2020 הוסב שמו של המרכז הקהילתי ברחוב דב הוז במרכז תל אביב ל"מרכז הקהילה אריק איינשטיין". מיקומו של המרכז הקהילתי הוא בסמיכות לתחנות חייו המרכזיות של איינשטיין: רחוב גורדון בו גדל, בית הספר א.ד. גורדון בו התחנך, תיאטרון "האהל" בו שיחק אביו, ורחוב חובבי ציון בו התגורר עד מותו.
בסוף שנת 2015 נקרא אולם כדורסל על שמו של איינשטיין, אולם המשמש גם כאולמה הביתי של הפועל כפר סבא.
על שמו של איינשטיין נקראו פארק בקריית ים וכיכר באור יהודה, כמו גם רחובות בהרצליה, חולון, עכו ועוד.
בשכונת נווה גן בפתח תקווה בית ספר יסודי על שם אריק איינשטיין, בסמוך לבית הספר על שם עוזי חיטמן.
מופעי תרבות
ב-28 באוקטובר 2022 התקיים מופע הצדעה לאריק איינשטיין, אורי זוהר וצבי שיסל – חבורת לול, בו גם קבל אות גיבור תרבות הבימה (2022).
הנצחה נוספת
בפברואר 2017 חנכה ארקיע מטוס אמבראר שנקרא על שמו של איינשטיין.
בנובמבר 2021 ערך הרב אורי זוהר, שהיה לאורך שנים חברו של איינשטיין ועד לחזרתו בתשובה שותפו לקריירה, הכנסת ספר תורה לזכרו של איינשטיין לבית כנסת בזכרון יעקב.
באפריל 2020 החל המשורר אבי דבש בפרויקט הנצחה במסגרתו איגד את כל שיריו של איינשטיין בכל המסגרות, לפי סדר יציאתם הכרונולוגי. הפרויקט הועלה לרשת החברתית פייסבוק ולאתר האינטרנט הרשמי של איינשטיין.
גלריית תמונות
מאפייני יצירתו וזמרתו
איינשטיין ניחן בקול בריטון. לאורך רוב שנות קריירת הזמרה שלו, וכן בעת ששיחק בתיאטרון, הגה איינשטיין את העיצור ר' כלשוני. רק בסוף שנות התשעים החל להגות את העיצור כגרוני, כמקובל בחברה הישראלית היום. בהשפעת סגנון הבלוז, שר איינשטיין את רוב שיריו בטון מחויך, גם כשאינם עוסקים בנושאים שמחים. רבים התייחסו לייחוד בגון קולו של איינשטיין ותיארו אותו כייחודי וקל להבחנה, כחד-פעמי, עמוק, חם, מלטף.
בשנות הקריירה הראשונות שלו לא כתב איינשטיין את שיריו בעצמו, ובאלבום הסולו הראשון שהוציא, "שר בשבילך", לא היה מעורב ביצירה. השיר הראשון שכתב, כשהיה בן 28, הוא "כל השבוע לך" שהלחין שמוליק קראוס. "כל השבוע לך" ו"אז מה" היו שני השירים הראשונים פרי עטו, והם התפרסמו באלבומם של החלונות הגבוהים. כשנשאל מדוע לא כתב לפני כן, ענה "הייתי מאוד חסר ביטחון ולא הרגשתי משורר מקצועי". באלבומיו הבאים כבר היה מעורב יותר ביצירה, והחל לכתוב את המילים לרבים משיריו. בין שיריו המפורסמים, שגם כתב את מילותיהם: "אני ואתה", "סע לאט", "הימים הארוכים העצובים", "כתבו עליו בעיתון", "אני אוהב לישון", "שיר של אחרי מלחמה", "סן פרנסיסקו על המים", "יושב על הגדר", "שביר", "פסק זמן", "עוד ניפגש", "אוהב להיות בבית", "עוף גוזל", "שמור על עצמך", "זה לא בדיוק געגוע", "עוד יהיה" ועוד. באלבומו "שביר" משנת 1983 כתב את כל השירים, ובאלבומו "פסק זמן" שיצא כעבור שנה כתב את כל השירים למעט אחד. בשנות הקריירה האחרונות שלו מיעט לכתוב שירים, ושני אלבומיו האחרונים, "רגעים" ו"כל הטוב שבעולם", מורכבים ברובם משירים שכתבו אחרים.
איינשטיין גם הלחין מעט שירים, רובם לאלבום הילדים "שירי ילדים", שהוציא ב-1971. מהשירים שהלחין המיועדים לקהל הבוגר מוכרים "אבישג" מהאלבום "פלסטלינה" ו"עוד יהיה" מהאלבום "האהבה פנים רבות לה". את שיריו המולחנים תיאר איינשטיין "זה היה נחמד, אבל לא סיכן את מוצרט".
מאז תאונת הדרכים שעבר ב-1982 הוא לא הופיע בפני קהל, חרף הביקוש הרב לכך וסכומי הכסף הגדולים שהוצעו לו. כאשר רואיין לסדרה הדוקומנטרית של יואב קוטנר "סוף עונת התפוזים" בקטע שירד בסופו של דבר בעריכה, תיאר איינשטיין את סיבת הפסקתו להופיע: "אני לא בנוי לזה, זה לא האופי שלי. אני עכשיו יושב איתך בריאיון מול שמונה-עשרה אנשים ורע לי, תיאר לך שזה יהיה אל מול 3,000 איש, אני מתייבש".
מוטיבים בשיריו
שירים רבים שכתב איינשטיין עוסקים בזיכרונות ילדותו מהעיר תל אביב, כ"מכבי הישן", "אני מתגעגע אבא", "זה לא בדיוק געגוע", "תל אביב, גדות הירקון, 1950" ו"תמיד זה הים". מוטיב בולט נוסף בשיריו הוא האכזבה ממצב החברה הישראלית, המבוטאת בשירים כ"עיתונאי קטן שלי", "יושב מול הנייר", "כתבו עליו בעיתון", "לאן פרחו הפרפרים" ו"בואנס נוצ'יס". מנגד נהג איינשטיין לכתוב ולבצע גם שירים אופטימיים, כ"אני ואתה", "מנסה לראות את הדברים הטובים", "לטפטף טיפה" ו"האור בקצה".
ממוזער|איינשטיין היה חובב ספורט מושבע. בתמונה: איינשטיין משחק כדורסל מתוך הסרט "שבלול", 1970
איינשטיין היה חובב ספורט מושבע, ונודע במיוחד כאוהד ותיק ונאמן של הפועל תל אביב (ואף שיחק בקבוצת הכדורסל שלה), המוזכרת בכמה משיריו הידועים, דוגמת "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", "אמרו לו", "סע לאט" ו"סע לאט ב'". איינשטיין אף כתב את המילים לשיר האליפות של הקבוצה בשנת 2000, "אדומה שלי". כמו כן הקליט לכבוד מונדיאל 1990 את השיר "ואלה שמות" (עלי מוהר/יוני רכטר), המורכב כולו משמות של כדורגלנים. שיר נוסף שלו העוסק בכדורגל הוא "אחד עשר מטר" (יעקב רוטבליט/פיטר רוט), המתאר בדרך הומוריסטית החמצת בעיטת עונשין במשחק כדורגל. איינשטיין ניחן בזיכרון פנומנלי בנוגע לעובדות ספורט טריוויאליות, בעיקר בענפי האתלטיקה, כדורסל, כדורגל ושחייה. לאורך השנים כתב איינשטיין טורים במוספי הספורט של ידיעות אחרונות ומעריב, לרוב לקראת או לאחר אירוע ספורטיבי גדול או הישג בולט של הפועל תל אביב.
רבים משיריו של איינשטיין מוגדרים כשירי ילדים, הן באלבומיו לקהל הבוגר יותר והן באלבומים שיועדו באופן ישיר לילדים. איינשטיין הוציא בסך הכול חמישה אלבומים של שירי ילדים, ובהם שירים שזכו להצלחה גם בקרב הקהל הבוגר, כ"אדון שוקו" ו"שבת בבוקר". כמו כן הוציא בתחילת שנות התשעים שתי קלטות וידאו לילדים, "כמו גדולים" ו"כמו גדולים 2". מקומם של שירי ילדים לא נפקד גם מאלבומיו לקהל הבוגר, ובין היתר נכללו בהם שירים כ"האדון הרופא" "מכופף הבננות" ו"רוח רוח" (ב"מזל גדי") או "מה עושות האיילות" (ב"האהבה פנים רבות לה").
שיתופי פעולה בולטים
איינשטיין כמעט ולא הלחין את שיריו בעצמו, וברוב אלבומיו נהג לשתף פעולה עם מוזיקאי מרכזי אחד, שהלחין ועיבד את רוב השירים באלבום. כבר ב־1970, לאחר שני אלבומים משותפים עם שלום חנוך, סיפר שזוהי שיטת העבודה המועדפת עליו, כיוון שכך נוצר אלבום מגובש יותר ומפוזר פחות. כמעט בכל האלבומים שבהם נעשה שיתוף פעולה כזה קיבל המוזיקאי קרדיט לצידו של איינשטיין על גבי עטיפת האלבום. המוזיקאי הראשון שקיבל קרדיט כזה הוא שלום חנוך, באלבומיו המשותפים עם איינשטיין "שבלול" ו"פלסטלינה" מ-1970. שנתיים קודם לכן הלחין חנוך את כל שירי אלבומו של איינשטיין "מזל גדי". חנוך ואיינשטיין הוציאו אלבום משותף אחד נוסף, "מוסקט" ב-1999, וכן אלבום הופעה ב-1979.
שיתוף פעולה בולט נוסף של איינשטיין היה עם המוזיקאי מיקי גבריאלוב, שהתחיל באלבומם המשותף "בדשא אצל אביגדור" מ-1971. אלבומים נוספים שבהם איינשטיין שיתף פעולה עם גבריאלוב היו "סע לאט" (1974), "חמוש במשקפיים" (1980), "אוהב להיות בבית" (1986) ו"על גבול האור" (1987). גבריאלוב הלחין גם מספר שירים לאלבומיו של איינשטיין שבהם לא היה השותף המרכזי ליצירה, כמו "אמא אדמה" עבור האלבום "יסמין".
המוזיקאי שאיתו איינשטיין הוציא את מספר האלבומים הרב ביותר הוא שם טוב לוי, שהיה המעבד המרכזי בשבעה מאלבומיו. שיתוף הפעולה ביניהם החל באלבום "יסמין", שבו נכללו שניים מלחניו של לוי. בהמשך שנות השבעים הפיק לוי מספר אלבומים של איינשטיין שהורכבו בעיקר מגרסאות כיסוי, כמו "ארץ ישראל הישנה והטובה" או אלבום שירי הילדים "ילדים". אלבומם הראשון שבו היה לוי המלחין העיקרי היה "פסק זמן", שיצא ב-1984. כעבור שנה הוציאו איינשטיין ולוי אלבום משותף נוסף, "תוצרת הארץ", ובשנות התשעים הפיק לוי שני אלבומים נוספים של איינשטיין: "יש בי אהבה" (1995) ו"לאן פרחו הפרפרים" (1997).
עם המוזיקאי יוני רכטר הוציא איינשטיין ארבעה אלבומי אולפן, וכן אלבום הופעה אחד. הראשון שבהם היה "האהבה פנים רבות לה", שיצא ב-1976. מאוחר יותר הלחין רכטר מספר שירים לאלבומיו של איינשטיין, ובהם "עטור מצחך", שנחשב לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר. איינשטיין ורכטר שבו לשיתוף פעולה מלא בסוף שנות השמונים, באלבום "משירי אברהם חלפי" ובאלבומי הילדים "הייתי פעם ילד" ו"האריה, היונה ותרנגולת כחולה".
בתחילת שנות השמונים הוציא איינשטיין שני אלבומים משותפים עם יצחק קלפטר, "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר גם ניגן בגיטרה ברוב אלבומיו של איינשטיין בשנות השמונים והתשעים, וכן כתב והלחין עבורם מספר שירים. שיתוף הפעולה ביניהם אף סוכם באלבום אוסף של איינשטיין בשם "שר יצחק קלפטר".
בשנת 2005 הוציא איינשטיין אלבום משותף עם פיטר רוט בשם "רגעים". החל מ-2006 שיתף איינשטיין פעולה עם המוזיקאי גיא בוקאטי. בוקאטי הלחין את כל שירי אלבומו האחרון של איינשטיין "כל הטוב שבעולם" מ-2007, וכן מספר שירים נוספים שנכללו רק על גבי אלבומי אוסף של איינשטיין שיצאו מאז או יצאו ישירות לרדיו כסינגלים.
אמנים רבים שאתם שיתף איינשטיין פעולה באלבומיו זכו לפרסומם העיקרי הראשון בזכות שיתוף הפעולה עמו. כך למשל היו שלום חנוך, שלפרסומו הראשון זכה בעקבות אלבומיו המשותפים עם איינשטיין בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, מיקי גבריאלוב, שאמנם היה מוכר קודם לכן כבסיסט "הצ'רצ'ילים", אך בשיתוף הפעולה עם איינשטיין נחשף לראשונה כמלחין, שם טוב לוי וגיא בוקאטי.
הפזמונאי הבולט ביותר שעמו שיתף איינשטיין פעולה הוא יעקב רוטבליט, שכתב בין היתר את רוב שירי אלבומו של איינשטיין "בדשא אצל אביגדור", ובהם להיטים כ"צא מזה" ו"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה". על השירים המפורסמים הנוספים שכתב רוטבליט לאיינשטיין נמנים "כמה טוב שבאת הביתה", "אמא אדמה" ו"שלום חבר". פזמונאי נוסף שאתו הרבה איינשטיין לשתף פעולה היה יהונתן גפן. עם שיריו המוכרים של גפן שהקליט איינשטיין נמנים "כשאת בוכה את לא יפה", "דון קישוט" ו"גן של שושנים". שיריו של גפן תפסו חלק נכבד גם באלבומי הילדים של איינשטיין, ובהם "כמה שרציתי כלב" ו"הצריך הזה".
ברבים מאלבומיו שר איינשטיין שירי משוררים. על הבולטים שבשירי המשוררים שביצע נמנים "ערב מול הגלעד", "תוף בודד" ו"מה עושות האיילות" של לאה גולדברג, "יצאנו אט", "דודו", "הן אפשר" ו"רותי" של חיים חפר, "היא יושבה לחלון" ו"הכניסיני תחת כנפך" של חיים נחמן ביאליק ו"פגישה לאין קץ", "מבלי להפריע", "תוצרת הארץ" ו"סיום" של נתן אלתרמן. ב-1988 הוציא אלבום מיוחד עם שירים של המשורר אברהם חלפי, בשיתוף עם יוני רכטר שהלחין חלק מהשירים בו. באלבום מופיעים שירים כ"עטור מצחך", "שיר על יונה בחלוני", "צער לך" ו"שיר על התוכי יוסי". גם אלבומו "תוצרת הארץ" מורכב כמעט כולו משירי משוררים, רובם של נתן אלתרמן.
דמותו כשחקן
איינשטיין לא הרבה להופיע כשחקן, אך בסרטים שבהם השתתף בלט בכישרון המשחק שלו. מבקרים רבים ציינו לטובה את הנוכחות הכריזמטית של איינשטיין בסרטיו, אותה נוכחות שאפיינה גם את שיריו.
מאפיין בולט במשחקו של איינשטיין היה כישרון החיקוי שלו, שבלט אצלו כבר מנעוריו. במהלך הקריירה נתן ביטוי לכך בעיקר בחיקוי דמויות לאומיות ומִבְטָאִים של יוצאי גלויות ודוברי שפות שונות. במערכונים "העולים החדשים" ו"חידון התנ"ך", למשל, חיקה מבטאים שונים וגם אנשים מסוימים (כמו יו"ר ועדת השופטים בחידוני התנ"ך הראשונים ד"ר ברוך בן-יהודה או חתן התנ"ך העולמי השני יחיא אלשיך). במערכון "שונות", הכלול באלבום "שבלול", חיקה איינשטיין מנהיגים, אמנים וסמלי תרבות מהעשורים הראשונים למדינה, כמו דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, השחקנים יוסי ידין, שמואל רודנסקי ושמוליק סגל, הזמר שמשון בר-נוי, הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ והחידונאי והשדרן שמוליק רוזן.
משפחתו
במאי 1963 נישא לאלונה, בתו של גדעון שוחט (גדע), מראשוני הטייסים של חיל האוויר הישראלי, ונכדתם של ישראל ומניה שוחט. מנישואים אלה נולדה ב-1964 בתם הבכורה שירי. ב-1967 התגרשו בני הזוג, וב-1968 שבו ונישאו בשנית. בנישואים אלה נולדה ב-1971 בתם השנייה יסמין, שעל שמה נקרא אלבומו של איינשטיין מ-1972. גם נישואים אלה הסתיימו, באותה שנה, בגירושים. ב-2006 נפטרה אלונה ממחלת הסרטן.
שירי ויסמין, בנותיהם של אלונה ואריק איינשטיין, חזרו בתשובה ביחד עם אִמן בסוף שנות השבעים. לימים הן נישאו לשני בניו החוזרים בתשובה של אורי זוהר, אפרים פישל ושלום. החתונה הראשונה, זו של אפרים פישל ושירי, נערכה ב-6 במרץ 1985, ותועדה בסרטו הקצר של רנן שור "חתונה בירושלים", שפתח את פסטיבל הסרטים בחיפה ב-1985.
סימה אליהו הייתה בת זוגו השנייה של איינשטיין, במשך כארבעים שנה עד לפטירתו. היא שיחקה לצדו בסרט "מציצים", בו גילמה את אשתו מילי, ושיחקה לצדו גם בסרט השני בטרילוגיה התל אביבית, "עיניים גדולות". לזוג נולדו שני ילדים, אמיר (עליו נכתב השיר "בוקר טוב אמיר") ודינה, והמשפחה התגוררה ברחוב חובבי ציון בתל אביב.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
עם להקת הנח"ל
עד מאה ועשרים, 1957
צריך לחיות, 1957
לא לצאת מהכלים, 1958
עם בצל ירוק
שירים מתוכניות הלהקה, 1959
"חתול בשק" – ארבעה קטעים מתוך התוכנית, 1960
עם שלישיית גשר הירקון
אהבה ראשונה, 1965
התוכנית החדשה, 1966
עם החלונות הגבוהים
החלונות הגבוהים, 1967
אלבומי הופעה
אנשים אוהבים לשיר, 1977
אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה משותפת, 1979
תקליטונים ומיני-אלבומים
אלבומי אוסף
הקלטות נוספות
פילמוגרפיה
ניני (1963) – שחקן (בתפקיד חנן)
אולי תרדו שם (1964) – שחקן
דליה והמלחים (1964) – שחקן (בתפקיד גורנישט)
סאלח שבתי (1964) – שחקן (בתפקיד זיגי)
לול (תוכנית טלוויזיה) (1969–1973) – תסריטאי, שחקן
שבלול (1970) – סרט דמוי תיעודי על הפקת האלבום "שבלול"
מציצים (1972) – תסריטאי, שחקן (בתפקיד אלי)
עיניים גדולות (1974) – שחקן (בתפקיד יוסי)
לול (1988) – במאי, תסריטאי, שחקן
כמו גדולים (1991) – תסריטאי, שחקן
כבלים (1992) – תסריטאי, שחקן
כמו גדולים 2 (1993) – תסריטאי, שחקן
ספרים
אריק איינשטיין: ספר שירים. עורך: מיכאל תפוח, תל אביב: הוצאת כנרת, 1981
אריק איינשטיין: מבחר שירים לילדים. תל אביב: ישרא-תו, 1985
לול: שירים, מערכונים ותצלומים. עורכים: אריק איינשטיין וצבי שיסל, רמת גן: הוצאת כנרת, 1989
אריק איינשטיין: ספר שני. עורכים: אריק איינשטיין ומיכאל תפוח, עורך מוזיקלי: ברט ברמן, רמת גן: הוצאת כנרת, 1991
זו אותה האהבה: ביוגרפיה בראשי פרקים. עורך: עלי מוהר, תל אביב: דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2006
קישורים חיצוניים
אריק איינשטיין - עמוד פייסבוק רשמי
עם מותו
יובל אראל, זו כן אותה אהבה.. על מופע המחווה לציון שנה למותו, בבלוג של יובל אראל, 8 באוקטובר 2014
אביעד פוהורליס, חברים מספרים על אריק, All•in
ביאורים
הערות שוליים
רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים
רפפורט, רוק ישראלי = נעם רפפורט, רוק ישראלי 1967–1973, הוצאת מרום תרבות ישראלית, 2018
מוהר, זו אותה האהבה = עלי מוהר (עורך), אריק איינשטיין: זו אותה האהבה. ביוגרפיה בראשי פרקים, דניאלה די-נור מוציאים לאור, תל אביב 2006
*
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים
קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית
קטגוריה:זמרי רוק ישראלים
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:זמרי ילדים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:תסריטאים ישראלים
קטגוריה:חבורת לול
קטגוריה:חברי להקת בצל ירוק
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:אלופי ישראל בקפיצה לגובה
קטגוריה:כדורסלנים ישראלים
קטגוריה:ספורטאי הפועל תל אביב
קטגוריה:כדורסלני הפועל תל אביב
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:זמרי השנה
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי הפסטיגל
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון
קטגוריה:נפגעי תאונות דרכים בישראל
קטגוריה:משפחת וילבושביץ
קטגוריה:משפחת שוחט
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:מוזיקה יוונית בישראל
קטגוריה:תל אביב-יפו: אמנים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1939
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-10-19T06:56:14 |
גהנום | REDIRECT גיהנום. | 2004-11-14T12:25:45 |
קוסטה ריקה | שמאל|ממוזער|250px|מפל בקוסטה ריקה
שמאל|ממוזער|250px|מפת קוסטה ריקה
רפובליקת קוֹסְטָה רִיקָה (בספרדית: República de Costa Rica) היא מדינה בדרום מרכז אמריקה הגובלת עם ניקרגואה בצפון, הים הקאריבי במזרח, פנמה בדרום-מזרח, ועם האוקיינוס השקט במערב ובדרום-מערב. קוסטה ריקה נבדלת ממדינות אחרות במרכז אמריקה, ובאמריקה הלטינית בכלל, בכך שהיא דמוקרטיה יציבה מזה עשרות שנים, ומצבה הכלכלי איתן יחסית.
היסטוריה
החוקר כריסטופר קולומבוס היה האירופי הראשון שהגיע לחופי קוסטה ריקה (המטבע הקוסטה ריקאי קרוי על שמו - "Colon" - קולומבוס בספרדית). קולומבוס נחת בחוף המזרחי של קוסטה ריקה ב-1502 במסגרת מסעו הרביעי והאחרון ליבשת אמריקה. הוא התרשם מהעושר המופגן שהציגו בפניו ראשי השבטים האינדיאנים וקרא למקום "Costa Rica" ("החוף העשיר" בספרדית). אולם למעשה הייתה קוסטה ריקה אזור קשה למחיה ונטול אוצרות טבע. ניסיונות ההתיישבות של ספרד על אזור החוף הקאריבי נכשלו וב-1521 הוקמה המושבה הספרדית הראשונה, קרטגו, באזור ההרים המרכזי בקוסטה ריקה. משום שלא נמצאו זהב וכסף נותרה המושבה מבודדת וענייה. ניסיונות ההתפשטות של הספרדים נכשלו והם הובסו פעמים רבות בקרבות עם שבטי האינדיאנים המקומיים. חמשת הרי הגעש הפעילים של קוסטה ריקה ורעידות אדמה תדירות מנעו הקמה של יישוב קבע מבוסס. כך נותרה המושבה קרטגו מבודדת וקוסטה ריקה הייתה מנותקת למעשה מן האירועים החשובים שהתרחשו באירופה ואמריקה המרכזית.
הבאת הקפה לקוסטה ריקה ב-1808 חיזקה את מצבה הכלכלי. משום שרוב אוכלוסיית האינדיאנים המקומית נתדלדלה בינתיים ממחלות שהביאו האירופים, נאלצו החוואים בקוסטה ריקה לגדל את הקפה בעצמם, לכן הצליחה קוסטה ריקה לשמור על אחוז אוכלוסייה אירופית גבוה ביחס לשאר מדינות אמריקה הלטינית. מספר עבדים ממוצא אפריקאי אמנם הובא לאזור החוף הקאריבי של קוסטה ריקה. עם זאת, קוסטה ריקה נותרה מבודדת, ולמעשה לא השפיעה כלל על מהלך האירועים במרכז אמריקה. הידיעות על שחרורה של קוסטה ריקה מספרד ב-1821 הגיעו באיחור של חודש. ב-1823 הדיח הגנרל המקסיקני אנטוניו לופס דה סנטה אנה את קיסר מקסיקו והכריז על רפובליקה. המחוזות של מרכז אמריקה הכריזו בתגובה על ניתוקם ממקסיקו ועל הקמת הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. הפדרציה החזיקה מעמד עד 1839, אך התפוררה ל-5 מדינות, אחת מהן היא קוסטה ריקה. עם הצלחת גידולי הקפה בקוסטה ריקה התחזק המאבק על השלטון בין 5 משפחות של בעלי אחוזות בקוסטה ריקה.
ב-1856 ניסה ההרפתקן האמריקאי ויליאם ווקר לשעבד את מדינות מרכז אמריקה כדי שאוכלוסייתן, בסיוע עבדים מאפריקה, תכרה תעלה בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. הוא זכה לתמיכתו של הנשיא האמריקאי ג'יימס ביוקנן ולסיוע כספי של משקיעים אמריקאים נוספים. בעזרת שכירי חרב קובנים הוא השתלט על ניקרגואה. נשיא קוסטה ריקה, חואן רפאל מורה, הורה על גיוס ויצא להילחם בווקר ובחייליו. צבא קוסטה ריקה חסר הניסיון הצליח להדוף את צבא השכירים הקובנים לאחוזה במחוז גואנקסטה, על גבול ניקרגואה. הקרב לבסוף הוכרע בשריפת האחוזה על ידי החייל חואן סנטמריה, פעולה שעלתה לו בחייו, אך הפכה אותו לגיבור הלאומי של קוסטה ריקה. קוסטה ריקה ניצלה את ההזדמנות וסיפחה את כל מחוז גואנקסטה לשטחה. הנשיא מורה נלכד בדרכו חזרה על ידי בעלי אחוזות יריבים והוצא להורג. גם ויליאם ווקר הוצא להורג לאחר שנתפס בניסיון בריחה, בהונדורס.
לאחר תקופת שלטונו של הדיקטטור פדריקו טיקונו גרנדוס התייצבה קוסטה ריקה כדמוקרטיה. ב-1948 הוביל חוסה פיגרס פרר התקוממות נגד הממשלה בטענה שהבחירות היו מזויפות. מלחמת האזרחים נמשכה 44 יום, בסיומה נקבעה חוקה חדשה. במסגרת החוקה החדשה הוחלט על ביטול הצבא, וב-1 בדצמבר 1948 נערך טקס רשמי במהלכו הרס הנשיא חוסה פיגרס פרר את מגדל השמירה באחד מבסיסי הצבא - ובכך סימל את ביטולו של הצבא. קוסטה ריקה הייתה המדינה הראשונה בעולם שביטלה את הצבא באופן חוקתי. מ-1953 מתקיימות בחירות בקוסטה ריקה על פי החוקה החדשה.
פוליטיקה
קוסטה ריקה היא רפובליקה דמוקרטית. כל ארבע שנים נבחרת מחדש האספה המחוקקת בת 57 חברים והנשיא. 22 שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי האספה המחוקקת.
עד סוף המאה ה-20, ובמידה מסוימת אף היום, היוותה ומהווה קוסטה ריקה את המדינה הדמוקרטית ביותר באמריקה הלטינית. מאז אמצע המאה ה-20 שורר בקוסטה ריקה משטר רב-מפלגתי יציב בצורה שאינה אופיינית כלל וכלל לאזור. לקוסטה ריקה מסורת ארוכת שנים של שמירה על זכויות האזרח ושל עזרה סוציאלית. למעט כוח משטרתי קטן, לא קיים צבא בקוסטה ריקה; המדינה לא הייתה מעורבת בכל סכסוך שהוא בעשרות השנים האחרונות. קוסטה ריקה הייתה בין המדינות המעטות שתמכו במלחמת עיראק באו"ם.
כלכלה
התמ"ג לנפש בקוסטה ריקה עמד ב-2005 על 11,100 דולר לשנה, מספר המציב אותה קרוב למדינות מזרח אירופה והרבה מעל לשכנותיה. התוצר הוא השני בגובהו באמריקה הלטינית.
באופן היסטורי התבססה הכלכלה על החקלאות: בעיקר גידול בננות, קפה, אננס וסוכר, וכן עץ ובקר.
אין בקוסטה ריקה משאבי טבע בכמויות משמעותיות - מלבד הטבע עצמו, שמהווה מוקד משיכה תיירותי. החל מסוף המאה ה-20 עלתה חשיבותה של התיירות, במיוחד התיירות הסביבתית, שמהווה את אחד התחומים העיקריים בכלכלת המדינה. בקוסטה ריקה פארקים לאומיים רבים המתוחזקים בצורה יעילה; מספר מיני הצומח והחי בקוסטה ריקה גבוה מאוד ומושך תיירים רבים. מספר התיירים השנתי עלה מ-780 אלף ב-1996 ל-1.5 מיליון ב-2004 ול-2.7 מיליון בשנת 2015. בשנת 2015 הכניסה התיירות יותר כסף זר מן הבננות והקפה, שני הגידולים החקלאיים הגדולים, יחד.
היציבות הפוליטית, רמת ההשכלה הגבוהה יחסית של האוכלוסייה, ועידוד מצד הממשלה, על ידי הקמת אזורי סחר חופשי, משכו השקעות גדולות מצד חברות זרות, ותרמו בתחילת המאה ה-21 לקידום מהיר של התעשייה במדינה. אינטל למשל פתחה מפעל גדול לייצור מיקרו-מעבדים, חלק מענף האלקטרוניקה המפותח במדינה, וחברת פרוקטר אנד גמבל קבעה במדינה את מרכז פעילותה בחצי הכדור המערבי. מיקומה של המדינה, באזור זמן של מרכז ארצות הברית ובטווח טיסה של שלוש שעות מלוס אנג'לס, לצד ההבדלים ברמות השכר בין ארצות הברית וקוסטה ריקה, הפכו אותה ליעד אטרקטיבי למיקור חוץ של חברות אמריקניות, למשל מרכזי תמיכה טלפונית או ניהול חשבונות.
החקלאות מהווה 8.5 אחוז מן התוצר, (2005), התעשייה 29.7% (2004), והשירותים, בכלל זה תיירות, 61.8% (2004).
ארצות הברית היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של קוסטה ריקה, חלקה בכלל הסחר הבינלאומי של המדינה הוא 41%. שותפות חשובות אחרות הן יפן (8.1%) ומקסיקו (7.3%).
שיעור האבטלה נמוך, 6.6% (2004), והמדינה גם מושכת מהגרי עבודה רבים, במיוחד מניקרגואה השכנה.
שיעור העוני עומד על 20.8% (2004). קיימת במדינה רשת ביטחון סוציאלית, שהפחיתה את העוני ב-15 השנים האחרונות.
האתגר הכלכלי המרכזי של המדינה הוא הפחתת הגירעון התקציבי, היות שהחזרי ריבית על חובות עבר מגיעים ל-30% מן ההכנסות השנתיות.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הר הגעש ארנל
קוסטה ריקה שוכנת באזור הטרופי של מצר היבשה של אמריקה המרכזית, בין קו הרוחב 8° צפון לקו רוחב 12° צפון, ובין קו האורך 82° לקו האורך 86° מערב. קוסטה ריקה גובלת בים הקאריבי ממזרח, באוקיינוס השקט ממערב, כשסך כל אורך החופים 1,290 קילומטרים, שמתוכם 212 קילומטרים בחוף הקאריבי ו-1,106 קילומטרים בחוף האוקיינוס השקט. לקוסטה ריקה גבול באורך 309 קילומטרים עם ניקרגואה מצפון וגבול באורך 330 קילומטרים עם פנמה מדרום, דרום-מזרח. גודלה הכולל של קוסטה ריקה הוא 51,100 קילומטרים רבועים, אשר 50,660 מתוכם הם קרקע ו-440 הם מים ובנוסף 589 קילומטרים רבועים של מים טריטוריאליים.
הפסגה הגבוהה ביותר בקוסטה ריקה היא סרו צ'יריפו (Cerro Chirripó) בגובה 3,820 מטר מעל פני הים, הפסגה החמישית בגובהה באמריקה המרכזית. הר הגעש הגבוה ביותר הוא איראסו (Irazú Volcano) בגובה 3,431 מטרים והאגם הגדול ביותר הוא אגם ארנל.
בקוסטה ריקה יש 14 הרי געש, שמתוכם שישה היו פעילים ב-75 השנים האחרונות. המדינה חוותה לפחות עשר רעידות אדמה בעוצמה של לפחות 5.7 על פי סולם מגניטודה לפי מומנט (שלוש בעוצמה של 7.0 או גבוהה יותר) במאה האחרונה.
לקוסטה ריקה שייכים גם כמה איים. בולט בהם אי הקוקוס בשל מרחקו מהיבשת, כ-480 קילומטרים מפונטרנס, אבל האי הגדול ביותר הוא קאלרו ששטחו 151.6 קילומטרים רבועים. מעל ל-25% משטח קוסטה ריקה מוגן על ידי SINAC (Sistema Nacional de Areas de Conservacion - "המערכת הלאומית לאזורי שימור"), המפקחת על כל שמורות הטבע והאזורים המוגנים של המדינה.
קוסטה ריקה מצטיינת בעושר ומגוון מיני בעלי חיים.
פארקים לאומיים
מנואל אנטוניו - 7 קמ"ר, לחוף האוקיינוס השקט עם מזג אויר חם ולח לאורך כל השנה, בה יש יערות גשם, חופים, שוניות ואלמוגים, בעלי כנף, קופי קפוצ'ין, זוחלים ועצלנים.
טורטוגרו (צבים) - 190 קמ"ר לחוף הים הקריבי, אזור מישורי המוקף בנהרות רבים, בו מגוון בעלי חיים של צפורים, דגים, קופים, תנינים צפרדעים, עצלנים ואלפי צבים מ-6 סוגים, המעניקים לפארק את שמו.
קורקובדו - 424 קמ"ר, לחוף האוקיינוס השקט, שהוכרז כפארק לאומי ב-1975, ונחשב על ידי המגזין נשיונל גאוגרפיק, כמגוון ביותר בעולם מבחינה ביולוגית.
מונטה ורדה - אחד משבעת פלאי קוסטה ריקה. מכונה "יער העננים", כי נמצא בגובה של 2000 מ', ובקרבה לעיר הבירה סן חוסה. מזג האוויר קריר ונעים, ובפארק מגוון זוחלים, צפורים, צפרדעים ופרפרים.
לה אמיסטאד - אתר המורשת העולמית של אונסק"ו, הנמצא בחלקו בקוסטה ריקה ובחלקו בפנמה, בעל סביבה גשומה, ובו מגוון גדול של בעלי חיים.
הפארק לאומי ארנל, סביב הר הגעש ארנל, הר צ'אטו ואגם ארנל. הפארק כלול באזור השימר הלאומים של קוסטה ריקה.
מקדש העצלנים
מרכז הצלה, שיקום, קידום המחקר והשבה לטבע, לעצלנים פצועים, יתומים ונטושים, המוכר מאז 1997.
מרכז ההצלה יגואר
מרכז סיוע למגוון בעלי חיים הזקוקים לטיפול, על שם היגואר הצעיר, שהובא לטיפול במרכז.
דמוגרפיה
אוכלוסיית קוסטה ריקה מונה כ-5.1 מיליון תושבים (נכון ליולי 2020).
שיעור תושביה הלבנים של קוסטה ריקה הוא בין הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית, לצד צ'ילה. בקוסטה ריקה, כמו בכל מדינות אמריקה הלטינית, קבוצות של אינדיאנים ומסטיסוס - בני תערובת לבנים-אינדיאנים. אירופים או מסטיסוס מונים ביחד כ-94 אחוזים מן האוכלוסייה. שיעור הילידים נמוך במיוחד, פחות משני אחוז. כשלושה אחוזים מן התושבים הם שחורים, המרוכזים בחוף הקריבי. כאחוז אחד הם מהגרים ממוצא סיני. בתחילת המאה ה-21 נוספו לאוכלוסייה גם מהגרים מארצות הברית.
קוסטה ריקה מהווה יעד להגירה: מאזן ההגירה הוא חיובי (0.87 מהגרים ל-1,000 תושבים, ב-2011), ובכך היא נבדלת משכנותיה במרכז-אמריקה ואמריקה הלטינית בכלל, שהן בעלות מאזן הגירה שלילי.
אוכלוסיית קוסטה ריקה הנוכחית היא תוצאה של ערבוב בין האינדיאנים אשר מתגוררים במדינה, ספרדים, יהודים מומרים (ספרדים) ועבדים אפריקאים. במהלך השנים הגיעו גם מהגרים איטלקים, ג'מייקנים וסינים שהובאו לבנות את הרכבת אל האוקיינוס האטלנטי. כמו כן, חלה הגירה קטנה של יהודים אשכנזים מפולין, לאחר מלחמת העולם השנייה.
האוניברסיטה הראשונה במדינה הוקמה רק בשנת 1940. בשנת 1980 בהתאם להחלטת האומות המאוחדות הוקמה במדינה אוניברסיטה למען השלום במטרה "לתת לאנושות מוסד בינלאומי של השכלה גבוהה לחינוך לשלום" כמצוין בהחלטת הארגון על הקמת המוסד.
זכויות להט"ב
במאי 2020 נכנס לתוקף פסק הדין של בית המשפט העליון המאפשר לזוגות להט"ב להינשא, כתוצאה מכך קוסטה ריקה נעשתה למדינה הראשונה במרכז אמריקה שמאפשרת לזוגות חד מיניים להינשא. בשל איסור ההתקהלות בזמן מגפת הקורונה נמנעה מהתומכים בהחלטה האפשרות לצאת לחגיגות ברחובות. הנשיא קרלוס אלברדו קסאדה בירך בטלוויזיה ואמר: "להומואים ולסביות יהיו זכויות – ואותן זכויות – כמו כל אדם, כזוג או כמשפחה".
ערים מרכזיות
סן חוסה - עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר בקוסטה ריקה. היא גם משמשת כבירת מחוז סן חוסה. בעיר מתגוררים 333,288 תושבים (נכון ל-2015) ובאזור המטרופולין, 2.1 מיליון איש. העיר יושבת בעמק המרכזי של קוסטה ריקה ומוקפת הרים מכל עבר. מגמת כלכלית בעיר היא חקלאות.
קרטגו - קרטגו היא העיר השלישית בגודלה במדינה בירת מחוז קרטגו בקוסטה ריקה. בעיר מתגוררים 156 אלף תושבים. העיר שוכנת למרגלות הר הגעש אירסו, תוצרת חקלאית מהאזורים הכפריים באזור. ישנו גם פארק תעשייתי שבו נמצאות חברות קוסטריקניות ותיירות. בה נמצא אחד ממוסדות החינוך היוקרתיים ביותר בקוסטה ריקה.
לימון - עיר תיירות, שפע כלכלי בעיקר של בתי מלון ובנייני יוקרה, והעיר שנייה בגודלה במדינה ומתגוררים בה 58 אלף איש.
ליבריה - בירת מחוז גואנאקאסטה. העיר נמצאת בצפון-מערב קוסטה ריקה, היא העיר הרביעית במדינה ומתגוררים בה 56 אלף איש.
דת
הדת הדומיננטית בקוסטה ריקה היא הנצרות הקתולית - אמונה שבה החזיקו 52 אחוזים מן התושבים על-פי המפקד של 2018. 25 אחוזים הגדירו עצמם פרוטסטנטים, 17% חסרי דת/אתאיסטים/אגנוסטיקנים ו-3% בני דתות אחרות (יהדות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם ונאו-פגניות).
יהדות קוסטה ריקה
בקוסטה-ריקה חיים כ-3,000 יהודים, רובם בסן חוסה ובפרבריה. קיימים מוסדות חינוך, תנועות נוער ומוסדות קהילה. מרבית היהודים אורתודוקסים ממוצא אשכנזי. קיימת גם קהילה רפורמית קטנה, שמקורה במהגרים מצפון אמריקה.
החל מסוף שנות התשעים של המאה ה-20 ניכרת תנועה של הגירת ישראלים לקוסטה ריקה, המונעת מכוח פסטורליות המקום, היציבות השלטונית, קלות ההגירה ורכישת הקרקע.
הרשומות מצביעות על כך ש-12 מתוך 50 המשפחות האירופאיות הראשונות שהיגרו לקוסטה ריקה היו מקרב היהדות הספרדית. אלו היו מהגרים, שהגיעו בסוף המאה ה-16 או ה-17, וברחו מהרדיפות בספרד.
250px|ממוזער|שמאל|ראובן ריבלין ושר החוץ של קוסטה ריקה, מנואל גונזאלס סאנז , מאי 2017
חינוך ותרבות
קוסטה ריקה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
יחסי קוסטה ריקה-ישראל
במשך שנים רבות, הייתה קוסטה ריקה אחת המדינות היחידות שהחזיקה את שגרירותה בירושלים. רק בשנת 2006 העבירה קוסטה ריקה את שגרירותה לרמת גן.
חיה לאומית
העצלן נבחר לחיה הלאומית ונמצא גם על שטרות מקומיים.
לקריאה נוספת
קנת בראואר, 'הענק הכחול', נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
קישורים חיצוניים
לטייל בקוסטה ריקה, מזג אוויר ומתי לנסוע לקוסטה ריקה - ינואר 2015 באתר לטייל בזול בקוסטה ריקה
רונית סבירסקי, מסע אתגרי בקוסטה ריקה, באתר PHOTOUR
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה המרכזית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1821 | 2024-06-04T06:46:12 |
דגל קוסטה ריקה | דגל קוסטה ריקה אומץ ב-27 בנובמבר 1906. הדגל האזרחי מעוצב מ-5 פסים אופקיים המורכבים מ-3 צבעים, הצבע הכחול מסמל את השמים, הזדמנויות, אידיאליזם והתמדה. הצבע הלבן מסמל שלום, תבונה ושמחה. האדום מסמל את הדם שנשפך על ידי קדושי העצמאות, החום והחיבה של העם ונדיבות.
למדינה יש גם דגל מדיני הכולל את סמל קוסטה ריקה, והוא משמש גם כדגל המדינה במצבי מלחמה.
יד המקרה היא שדגל קוסטה ריקה דומה להפליא לדגל תאילנד למעט היפוך הצבעים ויחס הממדים, המהווים את ההבדל בין שני הדגלים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קוסטה ריקה
קטגוריה:קוסטה ריקה: סמלים לאומיים
קוסטה ריקה
קוסטה ריקה | 2023-02-04T12:23:39 |
אי סי קיו | REDIRECTICQ | 2004-11-14T14:03:27 |
ראלב מג'אדלה | ר'אלב מג'אדלה (בערבית: غالب مجادلة, תעתיק מדויק: ע'אלב מג'אדלה, נכתב לעיתים גאלב מג'אדלה; נולד ב-5 באפריל 1953) הוא פוליטיקאי ערבי-ישראלי וחבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה, ולשעבר שר המדע, התרבות והספורט.
ביוגרפיה
מג'אדלה גדל והתחנך בבאקה אל-גרבייה, למשפחה ערבית-מוסלמית. בעל השכלה תיכונית. כיהן בתפקידים שונים ובהם: מזכיר הנוער העובד והלומד בבאקה אל-גרביה, מזכיר מועצת הפועלים האזורית, ראש אגף החינוך, ההשכלה והספורט בהסתדרות הכללית.
מג'אדלה פעיל בתחומי זכויות ערבים, פנים ובעיות באזור באקה אל-גרביה.
מג'אדלה נכנס לכנסת בשנת 2004, עם התפטרותו של אברהם בורג. שנה מאוחר יותר התמנה ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, תפקיד בו המשיך להחזיק בראשית כהונתה של הכנסת ה-17. בנוסף לתפקידו כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, מג'אדלה היה חבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ובוועדת המדע והטכנולוגיה בעת כהונתו בכנסת ה-16, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות וועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת ה-17.
בתחילת כהונתה של הכנסת ה-17 פעל מג'אדלה יחד עם עמיתתו לסיעה נאדיה חילו, נגד הישארותם של השניים כחלק מסיעת העבודה בקואליציה, כאקט מחאתי כנגד צירוף "ישראל ביתנו" ואביגדור ליברמן אליה. אולם מאוחר יותר מג'אדלה נתמנה לשר לצד ליברמן שהתנגד למינויו.
ב-10 בינואר 2007 הודיע יו"ר העבודה עמיר פרץ על כוונתו למנות את מג'אדלה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט במקומו של אופיר פינס, שהתפטר מהתפקיד כחודשיים קודם לכן במחאה על צירוף סיעת ישראל ביתנו לקואליציה. מינויו של מג'אדלה עוכב על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, שרצה להמתין תחילה עד לביצוע סבב תיקים בממשלתו. בסופו של דבר נקבע כי מג'אדלה ימונה תחילה לשר בלי תיק, ובהמשך, עם ביצוע סבב התיקים, יקבל משרד מקצועי. ב-29 בינואר אותה שנה אישרה הכנסת את מינויו לשר ברוב גדול של 59 חברי כנסת כנגד 23. עם מינויו, הפך מג'אדלה גם לשר הערבי וגם לשר המוסלמי הראשון בישראל.
ב-25 בפברואר 2007 אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט, וב-21 במרץ 2007 אישרה הכנסת את מינויו לתפקיד זה.
ב-2009, למחרת תחילתו של מבצע עופרת יצוקה, החרים מג'אדלה את ישיבת הממשלה, במחאה על המבצע. שנים לאחר מכן הסביר , עוד הסביר . כשבוע לאחר שמג'אדלה החרים את אותה ישיבת הממשלה, הוא דרש .
בבחירות לכנסת ה-18 הוצב מג'אדלה במקום ה-15 ברשימת העבודה לכנסת. הרשימה זכתה ב-13 מנדטים והוא נותר מחוץ לכנסת. באפריל 2010 נכנס לכנסת ה-18 בעקבות התפטרותה של יולי תמיר. כיהן כיושב-ראש ועדת המשנה לעניינים חסויים (על פי סעיף 5 לחוק הכנסת), יושב-ראש ועדת המשנה לדיור במגזר הערבי, חבר בוועדת הכספים ובועדה לביקורת המדינה. כן שימש יושב-ראש השדולה לקידום המיחזור בישראל וחבר בשדולה להעסקה ישירה.
בבחירות לכנסת ה-19 הוצב מג'אדלה במקום ה-17 ברשימת העבודה לכנסת, אך תחילה נותר מחוץ לכנסת. בעקבות התפטרותו של בנימין בן אליעזר, מג'אדלה נכנס לכנסת ה-19 וכיהן בשלושת החודשים האחרונים.
ב-6 באוגוסט 2018 נסע למכה שבערב הסעודית, לקיום מצוות החג' שבאסלאם.
חיים אישיים
נשוי להודא, ואב לשתי בנות ושני בנים, אחד מהם הוא מוחמד מג'אדלה – איש תקשורת וכתב ב"חברת החדשות", המנהל לשעבר של חטיבת החדשות ומגיש ב"ערוץ מוסאווא" הפלסטיני.
משפחתו מתגוררת בעיר באקה אל-גרביה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:חברי כנסת ערבים
קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:שרי התרבות והספורט בממשלות ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה
קטגוריה:באקה אל-גרבייה: אישים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ואחת
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1953 | 2024-09-21T12:54:18 |
אילן גילאון | אילן גילאון (12 במאי 1956, ב' בסיוון ה'תשט"ז – 1 במאי 2022, ל' בניסן ה'תשפ"ב) היה פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת מרצ. היה פעיל פוליטי בתא השמאל "קמפוס" באוניברסיטה העברית בירושלים, יו"ר צעירי מפ"ם וסגן ראש עיריית אשדוד. היווה סמן שמאלי במפלגת מרצ והגדיר עצמו כמרקסיסט.
ביוגרפיה
גילאון נולד בעיר גאלאץ בחבל מולדובה, שברומניה, בשם פלורין גולדשטיין, בנם של אברהם ורחל. בגיל 7 חודשים לקה במחלת הפוליו, שגרמה לו לנכות ברגלו, בעטיה הוא הסתייע פעמים רבות במקל הליכה או בקלנועית. בשנת 1965, בגיל תשע, עלה לישראל עם משפחתו, לרובע ג' באשדוד. בבית ספרו הוגדר כתלמיד בעייתי בשל היפראקטיביות וקשיי שפה. בצעירותו היה חבר תנועת "השומר הצעיר". מאוחר יותר עיברת את שמו לאילן גילאון. בכיתה י"ב התעמת גילאון עם הנהלת בית ספרו, ובעקבות כך נשר ממנו ועשה בגרות אקסטרנית.
בבחירות 1977 היה גילאון חבר במטה של מחנה של"י.
תחילה סירב צה"ל לגייס אותו בשל מצבו הרפואי, אך לבסוף התקבל בגיל 24 לשירות מקוצר בהתנדבות, אותו עשה בחיל החינוך.
למד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא השלימו. היה מראשי תא השמאל "קמפוס" באוניברסיטה העברית. גילאון קרא לעצמו מרקסיסט ואת תפיסת עולמו הגדיר "סוציאליזם אורתופדי".
בין שאר עיסוקיו, ניהל חברה עצמאית לציוד אנטנות, ערך והנחה תוכניות בטלוויזיה המקומית של אזור השפלה, הגיש יחד עם חגי סגל את התוכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת, ופעם בשבוע החליף את נתן זהבי בתוכנית "זהבי עצבני" ברדיו ללא הפסקה.
בין שתי כהונותיו כחבר הכנסת פתח מסעדה באשדוד בשם "בית העם", שבה כל המלצרים היו לבושים בבגדי תנועות נוער.
פעילות ציבורית ופוליטית
משנת 1986 כיהן כיו"ר צעירי מפ"ם. החל מ-1990 היה רכז נוער מפ"ם, ולאחר הקמת מרצ ב-1992 כיאחוד בין מפ"ם, ר"צ ושינוי נהיה רכז נוער מרצ הראשון. ב-1995 התמנה ליו"ר עמותת "חנוך".
פעילות מוניציפלית
בשנת 1993 התמודד למועצת עיריית אשדוד מטעם מרצ ומונה לסגן ראש העיר, החזיק בתיק החינוך העירוני והיה ממונה על התרבות והנוער}}, ופעל להגדלת התקציב ולפיתוח פרויקטים חדשים. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1999, אז נבחר לכנסת מהמקום השמיני ברשימת מרצ לכנסת החמש עשרה.
בכנסת ה-15
גילאון בחר להקדיש את רוב עבודתו בכנסת ה-15 לעניינים חברתיים. בהתאם לכך היה חבר בוועדות הכלכלה, הפנים ואיכות הסביבה, זכויות הילד, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים. התגאה במיוחד בכך שהשתמש במעמדו כחבר הכנסת על מנת לפתור באופן פרטני בעיות של אזרחים שפנו ללשכתו.
גילאון העביר למעלה מ-15 חוקים ותיקונים לחוקים, בהם תיקון לחוק הביטוח הלאומי המשפר את זכויות הנכים וחוק המחייב לשלם שכר מינימום למלצרים, ללא קשר לתשר שהשאירו הסועדים. גולת הכותרת של עבודתו בקדנציה זו הייתה הרחבת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות והכללת הפרק הדן בנגישות מבנים לנכים, מאבק שהסתיים רק בכנסת ה-16, בה לא היה חבר.
היה הח"כ היחיד ממרצ שהצביע נגד תקציב ממשלת ברק, בטענה שהתקציב הוא אנטי-חברתי בצורה מובהקת. בתגובה לקריאתו של ברק לאחר פרסום דו"ח העוני "לפתוח את המקררים" אמר: "בשביל אמירות כאלה צריך טכנאי מקררים, לא ראש ממשלה".
בבחירות המקדימות בתוך מפלגתו הפסיד את המקום השישי ברשימה לכנסת השש עשרה בשני קולות בלבד, הגיע רק למקום השביעי, ולא נבחר לכנסת.
בכנסות ה-18–20
250px|ממוזער|שמאל|גילאון בטקס המדד החברתי הראשון של עמותת המשמר החברתי
ממוזער|251x251 פיקסלים|גילאון במהלך מצעד הגאווה בתל אביב, 2014
ממוזער|250px|אילן גלאון, יחד עם עיסאווי פריג' בהתייעצות עם נשיא מדינת ישראל ראובן רבלין אחרי הבחירות לכנסת העשרים.
בפריימריז של מרצ, בדצמבר 2008, הגיע גילאון למקום הראשון מבין המתמודדים. בהתאם לכך, הוצב במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת ה-18, לאחר היושב ראש, חיים אורון, ונבחר לכהן בשנית בכנסת, בסיעה בת שלושה מנדטים בלבד. בכנסת זו כיהן כיושב ראש סיעת מרצ.
בפברואר 2012 התמודד בבחירות לראשות מרצ, והגיע למקום השני (37.7%) מול ח"כ זהבה גלאון שזכתה ברוב הקולות (60.0%).
היה ממובילי המאבק נגד תוכנית ויסקונסין (תוכנית מהל"ב) ותרם לעצירתה.
בבחירות המקדימות של מרצ להרכבת רשימתה לבחירות לכנסת ה-19, זכה גילאון במקום הראשון, ומשכך הוצב במקום השני, אחרי יו"ר המפלגה זהבה גלאון. ממקום זה נכנס גילאון לכנסת ה-19.
עם החזרה לכנסת מונה ליושב ראש ועדת המשנה לתקנות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ("ועדת הנגישות"), במסגרתה עסק ביישום סעיף הנגישות מ-2005, על ידי התקנת תקנות לחוק, שיחייבו בעלי עסק פרטי להתאים עצמם לנגישות לבעלי מוגבלות עד סוף שנת 2015.
גילאון פעל לסגירת המוסדות הפסיכיאטריים הפרטיים. הוא נהג לערוך ביקורות פתע במוסדות סגורים. כך, התריע על התעללות והזנחה במוסד "נווה יעקב" במאי 2011.
במהלך שנת 2012 עמד בראש ועדת משנה מיוחדת של הכנסת בנושא הסדרת הפנסיה בקיבוץ המתחדש. המלצות הוועדה כללו בין היתר העלאה משמעותית בפנסיה שמספקים הקיבוצים לחבריהם, וכן שמירת זכויותיהם של אלה שכבר הגיעו לגיל פרישה.
בתחילת 2014, בעקבות עתירה שהגיש לבג"ץ ביחד עם יוזם חוק הדיור הציבורי רן כהן, ניתן לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם והחל יישום החוק לאחר 15 שנות הקפאה.
אות "יקיר אקים" לשנת 2013 הוענק לגילאון על פעילות יוצאת דופן למען אנשים בעלי מוגבלויות בכל תחומי החיים. בשנת 2014 הוענק לו גם אות יקיר האגודה לזכויות החולה בישראל לשנה זו, על תרומתו ופועלו למען הרפואה הציבורית.
בדצמבר 2016 הצליח גילאון להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק שלו להשוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום, וזאת בניגוד לעמדת הממשלה. כתוצאה מהיעדרותם של מספר חברי כנסת מהקואליציה וכמה שנמנעו, עברה הצעת החוק בפער של קול אחד בלבד. המהלך אמנם נבלם בשלבי החקיקה המאוחרים יותר, אך הוביל למאבק ציבורי חריף להעלאת קצבאות הנכות, אשר כלל הפגנות קשות של ארגוני הנכים, שכללו חסימות כבישים. באוגוסט 2017 הצטרפה הסתדרות העובדים הכללית החדשה למאבק, ובערב יום הכיפורים, לאחר משא ומתן שבו לקחו חלק גם חבר הכנסת גילאון לצד יו"ר הקואליציה חבר הכנסת דוד ביטן, הגיעו להסכמות עם נציגי הממשלה בדבר העלאת קצבת הנכות לכ-4,050 ש"ח בפעימות עד שנת 2021, והצמדתה לשכר הממוצע במשק.
במרץ 2017 הכריז גילאון על התמודדתו לראשות מרצ מול יו"ר המפלגה המכהנת זהבה גלאון, אך בפברואר 2018 פרש מהמירוץ בעקבות שבץ מוחי שלקה בו.
הכנסת ה-21 ואילך
בפריימריז שנערכו במפלגת מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-21, זכה גילאון במקום הראשון (לאחר יו"ר המפלגה תמר זנדברג). הוא הוצב במקום דומה לקראת הבחירות לכנסת ה-22, עם המיזוג של המחנה הדמוקרטי, ונבחר לכנסת.
בבחירות לכנסת ה-23 הוצב במקום השמיני ברשימת העבודה-גשר-מרצ ולא נבחר לכנסת.
בינואר 2021 שב לכהן כחבר הכנסת בכנסת ה-23, לאחר התפטרותו של עמיר פרץ מהכנסת.
בדצמבר 2020 הודיע שלא ירוץ בבחירות לכנסת ה-24.
פעילות פרלמנטרית
עיקר פעילותו של גילאון בכנסת הייתה ממוקדת בנושאי רווחה, זכויות נכים ונושאים חקלאיים. בכנסת ה-19 כיהן כחבר בוועדת הכנסת ובוועדת הכספים, כיו"ר סיעת מרצ ויושב-ראש קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל–רומניה. בנוסף, כיהן כיושב ראש השדולות הבאות: השדולה לשוויון בבריאות, השדולה החברתית, השדולה למען אנשים עם מוגבלויות, והשדולה למען הדיור החברתי.
חקיקה
בכנסת ה-15
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.
חוק המקרקעין (תיקון מס' 23), התשס"ב - 2001: תיקון המגדיר בחוק המקרקעין מיהו אדם בעל מוגבלות לפי חוק שוויון לאנשים בעלי מוגבלות אשר נקבע בהתשנ"ח-1998.
חוק שירות התעסוקה (תיקון מס' 12), התשס"ב-2002: תיקון המוסיף לחוק סעיף "מוגבלות". "השר בהתייעצות עם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ועם ארגונים העוסקים בקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע כללים ויכין תוכניות בדבר שילוב וקידום ענייניהם של אנשים עם מוגבלות במקומות עבודה".
חוק חופש המידע (תיקון מס' 3) (חברה בת של תאגיד עירוני), התשס"ג-2002.
בכנסת ה-18
תיקון לחוק גיל פרישה שדחה את ההעלאה המדורגת של גיל הפרישה לנשים מגיל 62 לגיל 64 עד שנת 2017 (יחד עם חברי כנסת רבים נוספים).
חוק המקנה פטור מתשלום ארנונה למסגרות יומיות המספקות שיקום בתחום התעסוקה לנכי נפש.
תיקון לחוק חניה לנכים הקובע כי הודעת תשלום קנס לרכב הנושא תג נכה, הניתנת בידי פקח, תינתן רק אם הרכב צולם באופן המעיד כי התקיימה אחת הנסיבות בהן לא הותרה החניה לפי הוראות החוק (יחד עם נסים זאב).
סדרת תיקונים לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שדחו את המועדים שבהם על מוסדות שונים לקיים הוראות בדבר נגישות.
בכנסת ה-19
קביעת תקנות הנגישות לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, הנוגעות לכל תחומי החיים.
תיקון לחוק זכויות יוצרים - הנגשת יצירות ספרותיות וחומר כתוב לעיוורים וללקויי ראייה ללא צורך בקבלת הסכמת בעלי הזכויות.
חיים אישיים
גילאון התחתן עם יהודית, אב לארבעה. התגורר רוב חייו באשדוד, כמה שנים לפני מותו עבר להתגורר עם אשתו יהודית ברמת גן באותו הבניין שבתם ענבר וארבעת ילדיה גרים. בפברואר 2018 ובמרץ 2019 עבר אירועי שבץ מוחי.
הוא נפטר ב-1 במאי 2022, מעט לפני יום הולדתו ה-66. נקבר בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה כפר סבא.
הנצחה
פרס המצוינות של אלווין ישראל – במרץ 2023 עמותת אלווין ישראל החליטו להוקיר שותפים לדרך וכאלו הבולטים בעשייתם להשתלבות אנשים עם מוגבלות בחברה, ולקרוא לפרס על שמו של גילאון.
מועדון הנוער במגדלור אשדוד – במאי 2022 החליטה עיריית אשדוד לקרוא למועדון הנוער המתוכנן לקום במגדלור על שם גילאון, להוקרת פעילותו הציבורית בעיר עוד מנעוריו, ביניהם בתחום הנוער בעירייה.
קישורים חיצוניים
אילן גילאון , באתר מרצ
ח"כ אילן גילאון - האתר הרשמי
ענת ביגר, "הפרחח" מאשטרום לפיסגה הפוליטית, "השבוע באשדוד", 21 בדצמבר 2008
מזל מועלם, ח"כ גילאון: נתניהו פוחד מדנון יותר מאשר מקרי, באתר אל-מוניטור, 24 בפברואר 2014
טל בשן, אילן גילאון: "אם אהבה הייתה קולות בקלפי הייתי לפחות שר האוצר", באתר מעריב השבוע, 4 בינואר 2015
דו"ח ועדת המשנה בראשות גילאון לנושא פנסיה בקיבוץ המתחדש, באתר הכנסת
מכּתביו
עם מותו
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי מועצת העיר אשדוד
קטגוריה:נפגעי פוליו ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:סגני ראש עיריית אשדוד
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש
קטגוריה:בוגרי מקיף ג' אשדוד
קטגוריה:פעילים ישראלים למען זכויות נכים
קטגוריה:חברי כנסת נכים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1956
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מנוחה נכונה כפר סבא | 2024-10-17T08:33:40 |
סטיית תקן | סטיית תקן (Standard Deviation) היא מדד סטטיסטי לתיאור הפיזור של נתונים סביב הממוצע שלהם, התלוי במרחק של הנתונים מן הממוצע שלהם. יתרונה של סטיית התקן על מדדי פיזור אחרים הוא בכך שהיא מופיעה באופן טבעי בניתוח המתמטי של התפלגויות. מושג זה נטבע בידי קרל פירסון בשנת 1894.
סטיית התקן נמדדת באותן יחידות כמו הנתונים עצמם. היא שווה לשורש הריבועי של השונות, ולכן היא חיובית, ושווה לאפס רק כאשר כל הנתונים שווים זה לזה. מקובל לסמן את סטיית התקן באות היוונית σ (סִיגְמַא).
יש להבחין בין סטיית התקן המחושבת לכל קבוצת הנתונים (האוכלוסייה) לבין סטיית התקן המדגמית המחושבת על מדגם (תת-קבוצה) מקבוצת הנתונים, ומשמשת רק לאמידה של סטיית התקן של האוכלוסייה.
סטיית תקן של הקבוצה (אוכלוסייה)
סטיית התקן של הנתונים היא , כאשר הוא הממוצע.
דוגמה מספרית
נחשב את סטיית התקן של הקבוצה {2, 5, 8, 13}.
ממוצע הקבוצה הוא: .
נציב זאת בנוסחה לעיל ונקבל:
חישוב סטיית התקן לפי הנוסחאות בסעיף זה שימושי במקרים בהם ניתן לאסוף נתונים מכל הקבוצה (האוכלוסייה) אותה מעוניינים לחקור.
לדוגמה: מורה יכול לאסוף נתונים של כל ציוני התלמידים בכיתתו המהווים את כלל האוכלוסייה לעניינה.
במקרים רבים לא ניתן מבחינה מעשית לאסוף את נתוני כלל האוכלוסייה ולכן מסתפקים באיסוף נתונים מחלק קטן ממנה בלבד. במקרה שכזה יש לחשב את סטיית התקן המדגמית (ראו להלן).
דוגמה נוספת להמחשה
נניח כי במועד א' ניגשו 4 תלמידים למבחן, והציונים שלהם הם {65, 75, 85, 95}.
הממוצע הכיתתי הוא: .
נציב זאת בנוסחה לעיל ונקבל את סטיית התקן:
כעת, נניח כי במועד ב' ניגשו 5 תלמידים למבחן, והציונים שלהם הם {76, 79, 80, 81, 84}.
הממוצע הכיתתי במועד ב' זהה לממוצע הכיתתי שבמועד א', משום ש: .
אולם, סטיית התקן הפעם נמוכה הרבה יותר, משום ש:
סטיית תקן של מדגם (מדגמית)
כאשר הנתונים שלנו מהווים מדגם (תת-קבוצה) מכלל הקבוצה (האוכלוסייה) הנוסחה לחישוב סטיית התקן של המדגם s - נתונה על ידי:
השוני הוא ש- הפך ל- .
- ממוצע המדגם
- איברי המדגם
- מספר האיברים במדגם (גודל המדגם)
נוסחאות שימושיות לחישוב סטיית התקן המדגמית
תכונות סטיית התקן
סטיית התקן לעולם אינה שלילית
השפעת טרנספורמציה ליניארית על משתני הקבוצה המקורית. נסמן: קבועים, ו- ערכי הקבוצה המקורית. תהא הטרנספורמציה: . השפעתה על סטיית התקן היא: כלומר, הכפלה של כל אחד ממשתני הקבוצה המקורית בקבוע (a) והוספת קבוע (b) משפיעה על סטיית התקן בהגדלתה פי |a|, (ערך מוחלט של a) התוספת הקבועה b לא משפיעה. תוצאה זו מתיישבת עם העובדה שסטיית התקן מודדת פיזור ולא מיקום, לכן הוספת קבוע ששקולה להזזה לא משפיעה ואילו הכפלה בקבוע (גדול מ-1) מגדילה את הפיזור של קבוצת הנתונים המקורית.
סטיית התקן מושפעת מאוד מערכים קיצוניים של הקבוצה (אוכלוסייה).
סטיית התקן ניתנת לחישוב רק כאשר יש משמעות למרחק בין הערכים, כלומר סולם המדידה הוא רווחי (או מנתי).
דוגמאות לשימושים
הערך העיקרי בהבנת סטיית תקן של אוסף נתונים הוא בהערכת השוני של הערכים בהשוואה לממוצע.
מזג אוויר:
כדוגמה פשוטה, נסתכל בממוצע היומי של הטמפרטורה המקסימלית בשתי ערים- אחת במישור החוף והשנייה בפנים הארץ. יעזור להבין שטווח הטמפרטורות המקסימליות בערי חוף קטן מאשר בערים בפנים הארץ. לכן, בעוד שלשתי הערים האלו יש ממוצע טמפרטורות מקסימלי דומה, סטיית התקן של הטמפרטורה היומית המקסימלית עבור ערי חוף, תהיה קטנה מאשר של ערים בפנים הארץ. ביום מסוים הטמפרטורה המקסימלית הממשית בעלת סיכוי גבוה יותר להיות רחוקה יותר מהטמפרטורה המקסימלית הממוצעת עבור עיר בפנים הארץ מאשר בעיר חוף.
פיזיקת חלקיקים
בפיזיקת חלקיקים משתמשים בתקן של "5 סיגמא" עבור הכרזה על תגליות. ב-5 סיגמא ישנו רק סיכוי של אחד לשני מיליון (בערך) שתנודה מקרית תניב את התוצאה. רמה זו של ודאות האיצה את ההכרזה שחלקיק שהוא בהתאמה עם בוזון היגס התגלה בשני ניסויים בלתי תלויים.
כלכלה
בכלכלה, סטיית התקן משמשת לרוב כמדד הסיכון המקושר עם תנודות מחיר של נכס נתון (מניות, ניירות ערך, אג"ח וכדומה), או הסיכון של תיק השקעות (קבוצות השקעה, קרנות הון סיכון). סיכון הוא גורם משמעותי בבחירת דרך לניהול תיקי השקעות בצורה יעילה, בגלל שהוא קובע את שונות התשואות של נכס ו/או תיק השקעות ונותן למשקיעים בסיס מתמטי לקבלת החלטות השקעה (ראה ערך: התאוריה המודרנית של תיקי השקעות).
העיקרון הבסיסי של סיכון הוא שכשהוא גדל, התשואה אמורה לגדול גם כן, עליה שנקראת פרמיית סיכון. במילים אחרות, משקיעים אמורים לצפות לתשואה גבוהה יותר כאשר ההשקעה נושאת בחובה סיכון גבוה יותר או חוסר ודאות. כאשר מעריכים השקעות, רצוי שהמשקיעים יעריכו גם את התשואה הצפויה וגם את חוסר הוודאות בתשואות עתידיות. סטיית התקן נותנת הערכה מכומתת של חוסר הוודאות לגבי תשואות עתידיות.
לדוגמה, נניח שמשקיע צריך לבחור בין שתי מניות. למניה א' הייתה תשואה ממוצעת של 10% לאורך עשרים השנים האחרונות, עם סטיית תקן של 20%. לאורך אותה תקופה למניה ב' הייתה תשואה ממוצעת של 12%, אבל סטיית תקן גבוהה יותר של 30%. על בסיס סיכון-תשואה, המשקיע עלול להחליט שמניה א' היא בחירה בטוחה יותר, מכיוון שתוספת של שני אחוזי תשואה למניה ב' אינה שווה את הסיכון שנובע מעליה של 10% בסטיית התקן. למניה ב' סיכוי גבוה יותר לרדת בערכה (אך גם לעלות) לעיתים תכופות יותר מאשר מניה א' תחת אותם התנאים, וצפויה לספק תשואה גבוהה רק בשני אחוזים ממניה א'.
חישוב הממוצע של התשואה של אג"ח לאורך זמן תייצר את התשואה הצפויה של הנכס. עבור כל תקופה, חיסור התשואה הצפויה מהתשואה הממשית ייתן את ההפרש מהממוצע. העלאה בריבוע של ההפרש בכל תקופת זמן, ואז מיצוע יתן את השונות הכוללת של התשואה של הנכס. ככל שהשונות גבוהה יותר, כך הסיכון של האג"ח גבוה יותר. מציאת שורש השונות ייתן את סטיית התקן המבוקשת.
סטיית התקן בהתפלגות נורמלית - פעמון גאוס
כאשר התפלגות הערכים היא נורמלית בעלת סטיית תקן וממוצע :
כ-68% מהם נמצאים במרחק שאינו עולה על סטיית תקן אחת מן הממוצע (כלומר 68% מהערכים נמצאים בין ל-).
כ-95% מהם נמצאים במרחק שאינו עולה על שתי סטיות תקן מן הממוצע (כלומר בין ל-).
כ-99.73% מהערכים נמצאים במרחק שאינו עולה על שלוש סטיות תקן מן הממוצע (בין ל-).
טבלה עבור התפלגות נורמלית.שמאל|ממוזער|350px
σ 68.26894921371% 2σ 95.44997361036% 3σ 99.73002039367% 4σ 99.99366575163% 5σ 99.99994266969% 6σ 99.99999980268% 7σ 99.99999999974%
סטיית תקן של משתנה מקרי
סטיית התקן עבור משתנה מקרי X מוגדרת כשורש ריבועי של השונות. כלומר:
- תוחלת המשתנה המקרי X,
- המומנט השני סביב 0.
נציין שלא לכל משתנה מקרי קיימת סטיית תקן. היא קיימת רק בתנאי שהתוחלת והמומנט השני קיימים וסופיים.
ראו גם
שונות
משתנה מקרי
שגיאת תקן
שש סיגמא
קישורים חיצוניים
מחשבון סטיית תקן, באתר Researches.co.il
קטגוריה:מדדי פיזור
קטגוריה:מומנטים (תורת ההתפלגויות) | 2024-08-18T06:44:33 |
קבוצת 47 | קבוצת 47 (בגרמנית: Gruppe 47) הייתה קבוצה ספרותית חשובה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
ראשית הקבוצה בהקמת המגזין הספרותי Der Ruf ("הקריאה") על ידי אלפרד אנדרש (Alfred Andersch) וולתר קולבנהוף (Walter Kolbenhoff) בשנת 1946 במינכן. מטרתם הייתה ללמד את הציבור הגרמני על הדמוקרטיה לאחר עידן היטלר. כוחות הכיבוש האמריקאים שללו את רישיונם באפריל 1947 באשמת ניהיליזם מוגזם.
אנשי "דר רוף" לשעבר נפגשו בספטמבר 1947 במטרה להקים מגזין חדש, Der Skorpion. הם נחלו כישלון בשל מחסור בבסיס כלכלי יציב. אולם, בהשראת הקבוצה הספרדית Group 98 הם החליטו לייסד את "קבוצת 47" (Gruppe 47).
אנשי הקבוצה נפגשו באופן קבוע פעמיים בשנה. במהלך הפגישות סופרים צעירים הקריאו כתבי יד שטרם פורסמו, עליהם חיוו חברי הקבוצה את דעתם. הכותבים המצטיינים זכו בפרסים.
בתחילה, המטרה המוצהרת של אנשי "קבוצת 47" הייתה לעודד סופרים צעירים, מה שכונה Nachkriegsliteratur (ספרות בתר-מלחמה). בנוסף, אנשי הקבוצה מתחו ביקורת פומבית על הפרוזה המודרנית המציגה אידיאליזציה, פואטית, ורגשנית עד דמעות. הם גם ביקרו את הנטייה לכתוב על זמנים עברו במקום על כאן ועכשיו.
"קבוצת 47" זכתה לפופולריות מיידית, בעיקר בזכות אנשי השם שהיו חברים בה, והפכה חיש קל לחלק מהממסד הספרותי בגרמניה. תחילת שקיעתה החלה קצת לפני הפגנות הסטודנטים של 1968. התגלו מחלוקות פוליטיות עמוקות בין חברי הקבוצה, ואנשיה הפסיקו להפגש באוקטובר 1967, ובשנת 1977 פורקה הקבוצה באופן רשמי.
חברים מפורסמים
שמאל|ממוזער|250px|גינטר גראס
אלזה אייכינגר
אלפרד אנדרש
היינריך בל
הנס מגנוס אנצנסברגר
אריך פריד
גינטר גראס
וולפגנג הילדסהיימר
אריך קסטנר
אלכסנדר קלוגה
זיגפריד לנץ
ריינהרד לטאו
מרסל רייך רניצקי
הנס ורנר ריכטר
פאול צלאן
ראו גם
המאבק להתגבר על העבר
קישורים חיצוניים
Die Gruppe 47
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:ספרות גרמנית
קטגוריה:חבורות ספרותיות | 2023-10-05T11:04:34 |
תיאו ואן גוך | הפניה תאו ואן גוך | 2006-08-02T14:04:32 |
סלע | שמאל|ממוזער|250px|אבן חול אדומה דבונית בת 345 מיליון שנה נוטה מעל גריוואקה סילורית אנכית בת 425 מיליון שנה בסיקר פוינטשמאל|ממוזער|250px|דוגמת יד של סלע
סלע בגאולוגיה הוא החומר המוצק הבונה את קליפת כדור הארץ (קרום כדור הארץ), והוא בנוי מצירוף טבעי של מינרלים. סלעים עשויים להיות מורכבים מגבישים של מינרל אחד בלבד – סלע מונומינרלי, דוגמת אבן גיר המורכבת באופן בלעדי מקלציט, או מתערובת גבישים של כמה מינרלים – סלע פולימינרלי, דוגמת גרניט המורכב מקוורץ, מפצלת השדה ומנציץ.
ההגדרה המדעית של סלע היא: "צירוף טבעי וחוקי של מינרלים". למונח "חוקי" בהגדרה זו שתי משמעויות:
צירוף של מינרלים שונים הנקבע על סמך חוקי הטבע אותם מנסים גאולוגים לפענח.
הסכמה בין גאולוגים לגבי סוג המינרלים ומידת נוכחותם בסלע, לדוגמה: סלע פלוטוני אשר מורכב מפלגיוקלז, פירוקסן, מגנטיט ואוליבין שנוצר בהתקררות איטית של מאגמה בעומק כדור הארץ הוא גברו. לעומת זאת, סלע געשי בהרכב זהה שנוצר מהתקררות לבה על-פני הקרום הוא בזלת.
בהנדסה חקלאית סלע הוא "כל חלק מלוכד של קרום כדור הארץ". על-פי הגדרה זו, קרקע אינה סוג של סלע, בעוד שעל-פי ההגדרה הגאולוגית קרקע היא סוג של סלע, אם כי לא מגובש, מאחר שהיא מורכבת מגבישי מינרלים.
תחום המחקר הגאולוגי העוסק בסלעים נקרא פֶּטרוֹלוֹגיָה (מיוונית: petra – סלע, logia – תורה) והוא חוקר את מבנה הסלעים, הרכבם, מרקמם, תפוצתם, מיונם והתהליכים שהביאו להיווצרם.
מיון סלעים
שמאל|ממוזער|250px|עמודי בזלת בפארק ילוסטון
סלעים מחולקים לשלוש קטגוריות עיקריות, לפי אופן היווצרם:
סלעי יסוד – סלעים פלוטוניים שנוצרו מהתקררות איטית של מאגמה בתוך כדור הארץ וסלעים געשיים שנוצרו מהתקררות מהירה של לבה על-פני השטח.
סלעי משקע – מחולקים ל-3 תת-קבוצות: סלעים ביוגנים- הנוצרים כתוצאה מהרבדה והסתלקות של שלדי בעלי חיים (סלע גיר), סלעים גרגיריים- נוצרים כתוצאה מהאבדה והסתכלות של תוצרי בליה של סלעים אחרים (אבן חול נובית) וסלעי אידוי יתר- נוצרים כתוצאה מאידוי יתר של תמיסה רוויה (סלע גבס).
סלעים מותמרים – סלעי התמרת מגע שנוצרים כתוצאה מלחץ נמוך וטמפרטורה גבוהה שמשנים את ההרכב המינרלי ואת המבנה של הסלע (סלע שיש), סלעי התמרה אזורים שנוצרים כתוצאה מלחץ גבוהה וטמפרטורה גבוהה שמשנים את ההרכב המינרלי ואת המבנה של הסלע בהתאם לדרגת ההתמרה (סלע שיסט).
סלעי יסוד
מאגמה היא חומר מותך המצוי עמוק מתחת לפני השטח של כדור הארץ. באמצעות מגוון רחב של תהליכים עשויה המאגמה לעלות דרך הקרום אל פני השטח. היא עשויה להתקרר לאט מתחת לפני השטח וליצור סלעים פלוטוניים בעלי גבישים גסים. אלה כוללים סלעים עשירים בסיליקה דוגמת גרניט וסלעים מאפיים דוגמת גברו. המאגמה המגיעה לפני השטח ומתפרצת באמצעות הרי געש נקראת לבה, והתקררותה המהירה יוצרת סלעים געשיים בעלי גבישים זעירים או אף זכוכיתיים ואמורפיים דוגמת אובסידיאן. בהתאם לכימיה שלהם ולמרקמם, סלעים געשיים עשויים להיות מסווגים כעתירי סיליקה דוגמת ריוליט או עתירי ברזל ומגנזיום דוגמת בזלת.
בשל אופן היווצרם, סלעי יסוד נוטים להיות חסרי מבנה כאשר הם נבחנים במחשוף או בדוגמת יד. מבעד למיקרוסקופ הם נראים מורכבים מסידור אקראי של גבישי מינרלים שונים שנוצר כאשר הנתך החל להתגבש.
סלעי משקע
150px|ממוזער|סלעי הקירטון של ראש הנקרה
סלעי משקע נוצרים מחומרים המגיעים ממקורות שונים:
פירוק של סלע קודם – סלע יסוד, סלע משקע או סלע מותמר – בתהליכי בליה וסחיפה. חומרי הפירוק מוסעים על ידי מים או רוח ושוקעים ביבשה או בים.
עלייה בריכוז של מומסים בתמיסה והשקעה של גבישים המגיעים לסף רוויה או בשל התאדות-יתר יוצרת סלע התאדות דוגמת גבס.
שקיעה של חומר אורגני, לדוגמה סידן פחמתי שמקורו בקונכיות ושלדים של בעלי חיים ימיים בונה אבן גיר.
חומרי פליטה מהתפרצויות געשיות.
חומר המגיע מחוץ לכדור הארץ, דוגמת מטאוריטים.
על מגוון חומרים אלה חלה דיאגנזה – רצף של תהליכים פיזיקליים, כימיים וביוגניים המלכדים את הגרגרים לסלע באמצעות הידוק ודחיסה.
סלעי משקע מפגינים שיכוב – מבנה שכבות ברור, המציג שלבים רציפים של השקעה. בבדיקה מיקרוסקופית נראים גבישים ברורים וביניהם נקבוביות, המאפשרות חדירת נוזלים לסלע. סלעי משקע אופייניים הם אבן גיר, אבן חול, קירטון, קונגלומרט ברקציה וכורכר.
סלעים מותמרים
שמאל|ממוזער|150px|שכבות מתחלפות של שני סוגי צפחה, איטליה
סלעים מותמרים הם סלעים מסוגים שונים שעברו התמרה – מטמורפוזה, שינוי צורה – בשל חשיפתם לשינויים בטמפרטורה ובלחץ. סלעים אלה עשויים להיות שכבתיים או מסיביים, גבישיים או נקבוביים – תכונות הדומות לסלעי המקור שלהם. סלעים מותמרים אופייניים הם לווחה, צפחה וגנייס.
תהליכי התמרה
התמרה היא למעשה גיבוש מחדש של מינרלים בסלע המתרחש בכמה אופנים:
התמרה אזורית – מתרחשת בקנה מידה גדול כאשר סלעים נדחפים לעומק באזורי הפחתה בעקבות פעילות של לוחות טקטוניים.
התמרת מגע – מתרחשת בשולי גופי חדירה פלוטוניים חמים.
התמרה הידרותרמית –תוצר של אינטראקציה בין סלע לבין נוזל בטמפרטורה גבוהה.
התמרה דינמית – מתרחשת באזור העתקים כתוצר של לחץ וחום מקומיים אשר מקורם בחיכוך שיוצרת תנועת הלוחות.
התמרת פגיעה – מתרחשת כאשר גוף כמטאוריט או גוש גדול במיוחד אשר מקורו בהתפרצות געשית מתנגש בקרום.
התמרת קבורה – נובעת משקיעה או קבורה מקומית של סלעי משקע.
התמרה נסוגה – מתרחשת בתנאי ירידה של טמפרטורה ולחץ.
היווצרות סלעים
שמאל|ממוזער|150px|מבנה כדור הארץ
היווצרות הסלעים הראשונים קשורה ישירות להתפתחותו של כדור הארץ הצעיר במהלך ההאדן. בראשיתו היה כדור הארץ לוהט ומותך לחלוטין, ובהדרגה החלה השכבה החיצונית להתקרר באמצעות איבוד חום במגע עם החלל הקר. בשלב זה החלו יסודות כבדים כברזל וניקל לשקוע ולבנות את הגלעין, ויסודות קלים כחמצן וצורן צפו והחלו ליצור קרום ראשוני. ביניהם נבנתה המעטפת אשר בתוכה החלו להיווצר מינרלים. הקרום נשבר, נמס ונבנה מחדש כמה פעמים במהלך תקופה קצרה בשל פגיעות רבות של מטאוריטים ושביטים ובשל פעילות מגמטית וגעשית. מתחת לו זרמה מאגמה לוהטת שביקעה את הקרום הצעיר ונפלטה בהתפרצויות געשיות. הלבה שנפלטה מהתפרצויות אלה יצרה סלעים געשיים: בזלת כהה ואנדזיט בהיר יותר.
התקררות איטית של הקרום איפשרה את התעבותם של מים ובעננים שהמטירו גשמים עזים במשך מיליוני שנים. תחילה התאדו מי הגשמים בבואם במגע עם הקרום החם, אולם אותם גשמים החלו לקרר את הקרום עד שהמים הפסיקו להתאדות והצטברו במקומות הנמוכים – תהליך שיצר אוקיינוס שכיסה כ-90% משטח כדור הארץ, מתוכו הציצו איים געשיים קטנים. ירידת הגשמים, היקוות אוקיינוס ואידוי חוזר של המים יצר את מחזור המים, שהוביל ליצירתם של סלעי משקע באמצעות סחף ממקומות גבוהים אל קרקעית האוקיינוס. בהדרגה החל הרכב הקרום והמעטפת להשתנות בשל המסה והתמרה של סלעים מסוגים שונים, מה שהוביל ליצירתם של איי גרניט קלים הצפים על הקרום הבזלתי. בגושי סלע אלה חלו תהליכים טקטוניים ואורוגניים שעיוותו אותם ובנו בהם רכסי הרים והתמרה שהפכה חלקים מהם לסלעים מותמרים.
מחזור הסלעים
שמאל|ממוזער|250px| מחזור הסלעים: 1 = מאגמה; 2 – התגבשות; 3 – סלעי יסוד; 4 – בליה; 5 – השקעה; 6 – סלעי משקע; 7 – התמרה; 8 – סלעים מותמרים; 9 - המסה
בשלב זה החל לפעול מחזור הסלעים – מושג יסוד בגאולוגיה המתאר את "גלגולם" של סלעים מסוג אחד למשנהו, תוך שהם נתונים לתהליכים שונים המפרקים ויוצרים אותם מחדש. המחזור מתאר את השינויים הדינמיים המתרחשים בשלושת סוגי הסלעים: סלעי יסוד, סלעי משקע וסלעים מותמרים. כתוצאה מן הכוחות המניעים של מחזור הסלעים – טקטוניקת הלוחות ומחזור המים – סלעים יוצאים משיווי-משקל סביבתי ונכפה עליהם שינוי כאשר הם פוגשים בסביבה חדשה. מחזור הסלעים מסביר כיצד סוגי הסלעים השונים קשורים זה בזה ומבהיר את תהליכי השינוי והמעבר מסוג סלע אחד למשנהו במהלך הזמן.
סביבת היווצרות
סביבת היווצרות היא המקום בו נוצר סלע, גם אם לאחר זמן הוא יימצא במקום שונה, והיא הקובעת את הרכבו של הסלע ותכונות אחרות שלו. סביבות ההיווצרות של סלעים הן הנקודות ב"גלגול" בין סוג סלע אחד למשנהו במחזור הסלעים. בין סביבות ההיווצרות מתרחשים תהליכי סחיפה ובליה היוצרים חומרי גלם ליצירתו של הסלע הבא. תהליכים אלה חלים גם על המינרלים המרכיבים את הסלעים בכל אחד מן הגלגולים ומשפיעים על תכונותיו השונות של הסלע החדש:
סלעי יסוד – נוצרים בשתי סביבות: ממאגמה בסביבה פלוטונית ומלבה בסביבה געשית
סלעי משקע - נוצרים בסביבות מגוונות: סביבה יבשתית – בביצות, נחלים ואגמים, סביבה ימית, סביבה חופית וסביבה אוופוריטית בלגונות ובאגמים
סלעים מותמרים – בסביבה מטמורפית
חשיבותם של סלעים
ממוזער|שמאל|150px|איור של פסלון ונוס מברכת רם
סלעים מסוגים שונים מהווים פרקים בסיפור התהוותו של כדור הארץ ובמוצא החיים על פניו באמצעות סלעי משקע המורכבים משרידיהם של בעלי חיים ימיים ובאמצעות מאובנים המצויים בהם. סלעי יסוד וסלעים מותמרים הם עדויות לתהליכים טקטוניים שהתרחשו בעבר ולתנועת הלוחות התמידית, רמז לעתידן של היבשות המוכרות.
סלעים משמשים כלי חשוב בחקר האבולוציה של האדם ובארכאולוגיה, בהיותם כלים שאיפשרו לא רק שיפור של יכולת הישרדות אלא גם התפתחות של צורות התיישבות – באמצעות בנייה בסלע חצוב, תרבות ומסחר – דוגמת סחר חליפין בזכוכית געשית ובאבן הצור כבר בתקופת האבן.
גם בתולדות האמנות יש לסלעים מקום חשוב: כרקע לציורי מערות ופטרוגליפים וכחומר גלם, דוגמת הסקוריה ממנה נוצר פסלון ונוס מברכת רם שנמצאה בשנת 1986 באזור בריכת רם – הנחשבת לייצוג העתיק ביותר של דמות אנושית בתיעוד הארכאולוגי.
ראו גם
גאולוגיה - מונחים
פטרולוגיה
לקריאה נוספת
Encyclopedia of Geology, Elsevier Academic Press, First edition 2005, , כרך 4, עמ' 452–455
קישורים חיצוניים
שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, האוניברסיטה הפתוחה (דורש הרשמה לאתר) וב גוגל ספרים
על סלעים ב-USGS
הערות שוליים
*
קטגוריה:פטרולוגיה | 2024-08-01T04:44:45 |
סטיית התקן | redirect סטיית תקן | 2004-11-14T18:23:16 |
יהואש (סופר) | יהואַש הוא שם העט של שלמה בלומגאַרטן (בכתיב יידי: בלומגאַרטען; 16 בספטמבר 1872, פולין הקונגרסאית – 10 בינואר 1927, הברונקס, ניו יורק), היה סופר ומשורר יהודי, אשר כתב יידיש. כתב בכתבי-עת רבים ביידיש, ותירגם טקסטים רבים משפות שונות.
אחת מיצירותיו החשובות ביותר הוא תרגומו של התנ"ך ליידיש, הידוע בשם "תרגום יהואש" ("תּרגום פֿון יהואש").
קורות חיים
נולד בוורשבלוב (כיום בליטא) שבפלך סובאלק, בפולין הקונגרסאית. אביו נמנה עם חובבי ציון ואמו הייתה בעלת חנות לכלי בית. מגיל ארבע למד ב"חדר". בגיל 13 החל בלימודי שפות זרות וספרות. בצעירותו שימש כמורה פרטי לעברית.
ב-1890 היגר לארצות הברית והשתקע בניו יורק. במשך עשר שנים היה איש עסקים ובשנת 1900 התאשפז בסנטוריום בדנוור לצורך החלמה ממחלת השחפת. בתקופת שהותו שם עסק בכתיבה. תרגם יצירות משפות שונות ליידיש, ביניהם את שירת "היאותה" של המשורר האמריקני הנרי וודסוורת' לונגפלו. בשנת 1911 הוציא לאור, בשיתוף עם צ'ארלס (חיים) ספיבק, מנהל הסנטוריום, מילון של מילים מלשון הקודש המצויות ביידיש.
בינואר 1914 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והתיישב ברחובות. בתקופה זו השתלם בערבית ספרותית, ואפילו תרגם ליידיש קטעים מהקוראן ואגדות ערביות. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב את הארץ עם משפחתו, בשל החשש למצבם של נתינים זרים תחת שלטונם של העות'מאנים. את רשמי שהותו כתב והפיץ בשלושה כרכים בשם "מניו יורק ועד רחובות וחזרה". התקציר תורגם מאוחר יותר לאנגלית בשם "The Feet of the Messenger" והופיע ב-1923. יצירתו פורסמה בעשרה כרכים בשנים 1920–1921.
יהואש נפטר בפתאומיות בביתו והותיר אחריו את רעייתו, פלורה, ובתו, חווה.
הבת נישאה למו"ל בן דבורקין בניו יורק. השניים עלו לישראל ב-1967 והשתקעו ברחובות. לזוג נולד בן יחיד.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
על שמו - רחוב בתל אביב.
"תרגום יהואש"
ב-1910, הוציא לאור תרגום יידישאי לישעיה, רות, איוב, דברי הימים ואיכה. התרגום, שנועד להיות מילולי ומדעי כאחד, היה למשימת חייו של יהואש.
באותה תקופה, קרא י"ל פרץ ליצור "תרגום ליידיש של כל נכסי התרבות של עברנו המוזהב, ומעל לכל של התנ"ך". פרץ הוביל באופן אישי את היוזמה לתרגם את החמש מגילות: מגילות אסתר, אֵיכָה, קהלת, רות ושיר השירים. תרגום שאר ספרי התנ"ך נעשתה על-ידי יהואש.
תקופת מגוריו בארץ ישראל השפיעה עליו ליצור תרגום חדש לתנ"ך; הוא נטש את תרגומיו הקודמים, והתחיל מחדש.
בתחילה, התרגום יצא בפרקים, והופיע ביומון היידשאי , החל משנת 1922, לפי סדר התורה, מבראשית. עד פטירתו הופיע התרגום רק לחמישה חומשי תורה. ב-1922 החל בהדפסת פרקים מתוך תרגומו לספר ירמיהו.
בין השנים 1926 ו-1936 יצא לאור התרגום המלא בשמונה כרכים, שנים מהם בחיי המחבר והשאר לאחר מותו ב-1927, ע"פ כתביו, הודות למאציהם של בתו, חוה, ובעלה, אברהם דוב בער דבורקין, שנודע כ"יידישיסט". בהמשך התנ"ך יצא בשני כרכים (תש"א), ובכרך אחד (תש"ח).
יצירתו שתורגמה לעברית
במארג (תרגם: שלמה שנהוד), ירושלים, 1957.
מניו יורק ועד רחובות וחזרה: רשמי מסע? (תרגמה: ציפורה בן אביגדור), הוצאת טברסקי, 1949.
על נהרות: אנתולוגיה של שירת יידיש, ובתוכה משירי יהואש (תרגם: שמשון מלצר), ירושלים, 1956.
שירים (תרגם: אידל פרסמן), מוסד ביאליק, 1957.
אזכורים בתרבות
סיפורו של דן צלקה, "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית" (1998), מספר על מפגש עם איש שתרגם את התנ"ך ליידיש.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
'בלומגרטן, שלמה בן כלב („יהואש”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 120 (, תמונה 1318).
באיזו שפה מדבר הים? - סרטון קצר בעקבות ביקורו של יהואש בארץ ישראל.
יהואש: זיכרון אלבום צום שלשים טרויער אוונט, ניו יורק, 1927
תרגום יהואש לתנ"ך
תּורה נבֿיאים וּכתובֿים - תּרגום ייִדיש פֿון יהואש, באתר "העולם היידי" של אוניברסיטת חיפה
הירשע-דוד כ"ץ, למי און למאי תרגום יהואש? וועג: אַן איגרתל פון ווילנע..., אלגעמיינעם זשורנאל, 31 באוקטובר 2007
תנ"ך – עם תרגום יהואש, מהדורת תש"א:
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים יהודים אמריקאים
קטגוריה:משוררים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:מילונאי יידיש
קטגוריה:מתרגמי התנ"ך
קטגוריה:מתרגמים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מתרגמים ליידיש
קטגוריה:מתרגמים מעברית ליידיש
קטגוריה:סופרי יידיש הידועים בשם עט
קטגוריה:חולי שחפת
קטגוריה:הברונקס: אישים
קטגוריה:דנוור: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1872
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1927 | 2024-10-18T13:38:13 |
ג'ון ווקר-לינד | ג'ון ווקר-לינד (באנגלית: John Walker Lindh; נולד ב-9 בפברואר 1981) הוא אמריקאי שלחם בשורות הטליבאן.
ביוגרפיה
ג'ון ווקר-לינד נולד למשפחה מן המעמד הבינוני ב-1981. גדל בפרברי וושינגטון הבירה ובקליפורניה. בהשפעת הביוגרפיה של מלקולם X החל למצוא עניין באסלאם, פרש מלימודיו, התאסלם וקרא לעצמו עבדול חמיד. דרכו הובילה אותו לארצות האסלאם, תימן ופקיסטן, שבהן עסק בלימוד השפה הערבית ובלימודי הקוראן.
במאי 2001, הוא הגיע לאפגניסטן. הוא נתפס על ידי הכוחות האמריקאים בנובמבר 2002, בעת המתקפה האמריקאית באפגניסטן, כשהוא נלחם נגד האמריקאים לצד כוחות הטליבאן.
בינואר 2002 הוחזר ג'ון ווקר-לינד לארצות הברית. השלטונות החליטו שלא להעמיד אותו לדין בפני בית דין צבאי, אלא להביאו לדין בפני בית משפט אזרחי במדינת וירג'יניה, על קשר להעמיד חיי אזרחים אמריקאים בסכנה. התביעה טענה כי ידע מראש על פיגועי 11 בספטמבר וכי היה חבר ברשת הטרור של אל-קאעידה והציגה ראיות על כך. ב-4 באוקטובר 2002 נדון ג'ון ווקר-לינד ל-20 שנות מאסר.
בפברואר 2019 שוחרר ווקר-לינד מהכלא.
ראו גם
קרב קאלאי ג'נגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון בארצות הברית
קטגוריה:מתאסלמים אמריקאים
קטגוריה:מוסלמים אמריקאים
קטגוריה:פעילי הטליבאן
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1981 | 2021-03-31T22:20:34 |
אל קאעידה | הפניה אל-קאעדה | 2020-10-18T14:19:45 |
קוד מקור | ממוזער|קוד מקור שנועד ליצור את הכיתוב Hello World
קוד מקור, או בקיצור קוד, הוא אוסף הוראות הניתנות למהדר לשם תרגום לשפת מחשב אחרת, בדרך כלל לשפת מכונה. בשפות תכנות שאינן עוברות הידור, קוד מקור מתייחס לאוסף ההוראות הניתנות למפרש לשם ביצוען.
לרוב, קוד מקור נכתב על ידי מתכנת, או קבוצת מתכנתים, בשפת תכנות מסוימת, כחלק מתהליך הפיתוח של התוכנה.
כתיבתו של קוד מקור נעשית באמצעות עורך טקסט כללי, או באמצעות עורך קוד מקור בסביבת פיתוח משולבת, המסייע בכתיבה באמצעות הבחנה בין המילים השונות המרכיבות את הקוד: פקודות, משתנים וכדומה.
קוד פתוח
קוד מקור נחשב לקניין רוחני וכסוד מסחרי, ולכן ברוב המקרים לא נהוג לחשוף את קוד המקור מחוץ לקבוצת העבודה המפתחת את המוצר המשתמש בקוד המקור. לעומת זאת, בקהילת הקוד הפתוח, מפתחים דווקא חושפים את קוד המקור ומאפשרים לכל אחד לפתח תוכנות או סקריפטים המבוססות על הקוד ולהפיץ גם אותן (במקרים רבים, תוך שמירה על החופשיות של הקוד). מכאן השם "קוד פתוח".
בדרך כלל קוד מקור החשוף ברשת מכיל קובץ הוראות להידור, התקנה והפעלה של התוכנה.
קוד מקור של דפי אינטרנט
דפדפנים מאפשרים לגולשים בהם לצפות בקוד המקור של דפי אינטרנט. בבחירה באפשרות התפריט "הצג קוד מקור" (View source), הדפדפן מציג את קובץ קוד המקור של הדף הנוכחי, שכולל HTML, ומרכיבים נוספים כגון CSS ו-JavaScript, וכן קישורים למשאבים חיצוניים שהדף כולל, כגון קובצי קוד CSS ו-JavaScript, וכן קובצי תמונות וסרטים.
ראו גם
תוכנית Hello world
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2022-07-07T19:21:38 |
וויליאם תומסון (לורד קלווין) | REDIRECT ויליאם תומסון | 2004-11-14T21:07:51 |
באפי ציידת הערפדים | באפי ציידת הערפדים (באנגלית: Buffy, the Vampire Slayer; מילולית: באפי, קוטלת הערפדים) היא סדרת טלוויזיה אמריקנית שנוצרה על ידי ג'וס וידון ושודרה בין 1997 ל-2003, תחילה ברשת The WB (עד שנת 2001) ולאחר מכן ב-UPN. הסדרה שילבה דרמת נעורים עם מוטיבים של פנטזיה. היא גוללה את ימי עלומיה של בָּאפִי סָאמֶרְס, נערה קליפורנית טיפוסית שהיא בעת ובעונה אחת "קוטלת הערפדים", האחרונה בשושלת גיבורות שתפקידן להגן על האנושות מפני כוחות האופל. באפי חווה את קשיי גיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת במקביל לקרבות בלתי-פוסקים בערפדים ושֵׁדים, ושואפת לחיות חיים רגילים על אף היותה הקוטלת. היא נסמכת על חבריה הקרובים, וִילוֹ וזַאנְדֶר, ועל ה"צופה" שלה גָ'ייְלְס, מלומד שחובתו להדריכה.
"באפי" זכתה לקהל גדול יחסית לסדרת נישה שלא שודרה ברשת גדולה, עם ממוצע של כחמישה מיליון צופים, ולשבחי הביקורת. היא נחשבת לסדרה פורצת דרך בשל איכות כתיבתה והאופן בו הציגה נושאים מגדריים, כמו פמיניזם וסוגיות להט"ב, והיקף הכתיבה האקדמית אודותיה נרחב. בעקבות "באפי" הופקה סדרת-הבת "אנג'ל", שכללה חלק מהדמויות הקבועות, ולאחר ירידתה משידור, המשיכה העלילה בחוברות קומיקס תחת השם "באפי, העונה השמינית", אשר המשיכה לעוד שתי עונות בקומיקס.
סקירת סדרה
עלילה
עונה 1
בָּאפִי סָאמֶרְס בת השש-עשרה עוברת עם אמה ג'וֹיס לעיירה הפרברית סאנידֶייל, לאחר שסולקה מבית-הספר שלה בלוס אנג'לס. באפי נדמית לסובביה כצעירה חולמנית הנוטה לבעיות התנהגות בלתי-מוסברות, ואמה ומוריה חוששים לעתידה. ביומה הראשון בתיכון החדש, היא נתקלת ברוּפֶּרט גָ'ייְלְס, אינטלקטואל בריטי שהגיע בפתאומיות למלא את תפקיד הספרן. ג'יילס מגלה לה כי סודה ידוע לו: היא ה"קוטלת", גיבורה המחוננת בכוחות על-אנושיים שתפקידה להביס את הערפדים, השדים ויתר המזיקין המאיימים על בני-האדם, והוא ה"צופה" המופקד עליה מטעם המועצה המשגחת על הקוטלות. העיר המנומנמת סאנידייל ניצבת למעשה על "פי השאול", קרע ביקום המוביל לגיהנום, ומושכת אליה את כוחות האופל.
באפי דוחה את ג'יילס ומנסה להתחמק מחובתה, באומרה שהיא רוצה לחיות חיים רגילים, ושאין היא מעוניינת להיהרג בגיל צעיר כמו כל קודמותיה. אך במהרה מתחוור לה כי מתחת לעיירה כלוא "האדון", ערפד עתיק-יומין המנסה לצאת לחופשי. היא מצילה מערפדים שניים מחבריה לבית-הספר, זַאנְדֶר המגושם ווִילוֹ התלמידה המבריקה אך הביישנית והדחויה חברתית. באופן חסר תקדים בדברי ימי הקוטלות, שניהם מתוודעים לזהותה הסודית ומתגייסים לעזור לה. השלושה מתחברים על רקע היותם מנודים חברתית על ידי תלמידים פופולריים, ובראשם מנהיגת המעודדות הסטריאוטיפית קוֹרדֶליַה צֵ'ייס, למורת רוחו של ג'יילס, המבין כי עליו לנסות לרכוש את אמונה של הקוטלת הלא-ממושמעת והאמריקנית מדי. לעזרת באפי בא גם זר מסתורי בשם אֵנגֶ'ל, המשמיע לה ידיעות חידתיות אודות מזימות האדון.
לצד חבריה, באפי לוחמת במזיקים שונים. אמה של אחת התלמידות היא מכשפה שחטפה את גוף בתה כדי להיות צעירה שוב; שד קדום משתלט על האינטרנט; גמל שלמה ענקי הטורף נערים בתולים מתחפש למורה לביולוגיה; ואנג'ל, שבאפי מתאהבת בו, מתגלה כערפד שצוענים קיללו כנקמה על רצחנותו והשיבו לו את נשמתו, וכך גזרו עליו ייסורי חרטה נצחיים שהביאו אותו לצדה. אף קורדליה האנטגוניסטית ניצלת בידי החבורה, ומתחילה לשים לב לפעילותם ואף להושיט סיוע. ברקע, ממשיך הקרב נגד משרתי האדון. נבואה מבשרת שהקוטלת תומת בידיו, ובאפי השבורה מתייצבת לעימות הסופי נגדו כשהיא בטוחה שגורלה נחרץ. האדון אכן גובר עליה ומותיר אותה לטבוע, אך זאנדר מוצא אותה ומבצע בה החייאה. היא הורגת את האדון וחותמת שוב את פי השאול (שמתגלה כשוכן מתחת לספריית בית הספר) – לעת עתה.
עונה 2
לסאנידייל מגיעים צמד ערפדים בריטים: ספָּייק, שנודע גם כ"ויליאם המגועל", ואהובתו דרוּסילָה, שאנג'ל הפך לערפדה ("הוליד") בשעתו. הם יורשים את מקום האדון כאויביה של הקוטלת. ג'יילס מוצא שספייק התייצב כבר מול שתי קוטלות בעברו, והרג את שתיהן. בעימות הראשון בינו לבאפי, הערפד מופתע וכועס כשהוא מגלה כי בשונה מקודמותיה יש לה חברים ומשפחה, והללו תומכים ומסייעים לה. החבורה נתקלת באויב נורא עוד הימנו, המנהל החדש והרודני סניידר.
הקשר הרומנטי בין אנג'ל לבאפי הולך ומתהדק, על אף הקשיים שבמערכת יחסים בין ערפד שאיננו מסוגל להיחשף לאור השמש לקוטלת בת-אנוש. בינתיים, ג'יילס נכנס למערכת יחסים עם גֶ'ני קָלֶנדֲר, מורה למחשבים שהיא גם מיסטיקנית וטכנו-פגנית המודעת לפעילותו. קורדליה המחולצת שוב ושוב על ידי החבורה מתאהבת בזאנדר, ומנודה על ידי חברותיה הפופולריות. וילו מתחילה לצאת עם אוז, מוזיקאי שנחשף כאדם זאב, ויש לכלאו בלילות ירח מלא. אל העיר מגיעה אף קֶנדרָה, קוטלת נוספת, שנקראה למלא את יעודה כקוטלת בעת "מותה" של באפי בידי האדון.
לאחר קרב נוסף מול הערפדים, אנג'ל ובאפי מממשים את אהבתם. מיד לאחר מכן, אנג'ל מאבד את נשמתו וחוזר להיות ערפד אכזר מן המניין, אנג'לוס. ג'ני, שמתגלה כבת לשבט הצוענים שכישפו מאה שנה קודם, מסבירה לבאפי שהחזרת נשמתו נועדה לייסרו בלבד, והיא נלקחה ממנו ברגע שהוא חווה אושר אמיתי. באפי אכולת רגשי אשם על כך שגרמה לאובדנו. אנג'לוס תופס את מקומו של ספייק כמנהיג, והלה אחוז חימה כשהוא רואה כיצד דרוסילה נוהה אחריו. לאחר שהוא רוצח את ג'ני, באפי מבינה שהוא אבד לתמיד ואין מנוס מלהרגו. הערפדים מוצאים את שרידיו של אַקָתלָה, שד המסוגל לבלוע את היקום כולו לתוככי הגיהנום, ומנסים להחיותו. וילו מוצאת לחש שג'ני עבדה עליו בטרם נרצחה, שנועד להחזיר את נשמת הערפד. באפי יוצאת למנוע מאנג'ל להעיר את אקתלה, לאחר קרב בו מתה קֶנדרָה. היא זוכה לבעל-ברית בלתי-צפוי בדמותו של ספייק, הלהוט להשיב לעצמו את אהבת דרוסילה. וילו משיבה את הנשמה ואנג'לוס חוזר להיות אנג'ל, לתדהמתה ואושרה של באפי, אך לא בטרם העיר את אקתלה. הקוטלת נאלצת לפלחו בחרבה, משום שרק דם עורך הטקס יכול לסגור את הפתח, והוא מושלך לגיהנום. באפי השבורה בורחת מסאנידייל, וחבריה תוהים לאן נעלמה.
עונה 3
באפי נמלטת אל לוס אנג'לס, שם היא חיה תחת שמה האמצעי, אן. לאחר שהיא מביסה שדים המשעבדים צעירים אבודים כמוה, היא מבינה כי אין מנוס מגורלה. היא חוזרת לסאנידייל, לאמה ולחבריה.
אל העיר מגיעה פֵייתּ, קוטלת שנקראה למלא את התפקיד עם מות קנדרה. היא חסרת רסן, פזיזה וייצרית, ובאפי חשה שקולה ואחראית לעומתה. וילו מעמיקה בלימודי הכישוף שלה. ג'יילס מצליח לדובב את באפי לגבי מה שאירע בקרב סביב פסל אַקָתלָה וגרם לה להימלט. שער למימד אחר נפתח בעיר ואנג'ל חוזר דרכו, לאחר שעונה בשאול ונעשה למעט יותר מחיה. הוא מזהה את באפי, והיא משיבה לו את שפיותו בסתר. ג'יילס והאחרים זועמים משהדבר נודע להם, אך אנג'ל מוכיח להם את מסירותו ומתקבל מחדש בין ידידיה. וילו וזאנדר נכלאים על ידי ספייק, השב לעיר קצרות, ומתנשקים בחרדתם. קורדליה המושפלת מקללת את זאנדר ואת באפי, שגרמה לה להתאהב בו, באוזני תלמידה חדשה המתגלה כשדת הנקם אַנְיאנְקָה, אשר מגשימה את הקללה למציאות בה באפי מעולם לא הגיעה לעיר והאדון שולט. אניאנקה מובסת, קסמה נשבר והעולם חוזר לקדמותו. היא נלכדת בדמותה של בת-האנוש אניה.
באפי וחבריה מגלים כי המושך בחוטים מאחורי כוחות הזדון בסאנידייל הוא ראש העיר, ריצ'רד וילקינס, שאיננו אלא מכשף רב-עוצמה המבקש לעבור את טקס ה"הִתעלוּת" ולהפוך לשד עקלתון אימתני. בקרב עם ערפדים, פיית הורגת בטעות פקיד עירייה אנושי. באפי המזועזעת דורשת ממנה לשאת באחריות, אך הקוטלת האחרת מתעלמת ממנה, תוך שהיא הולכת ומסתבכת בייסורי אשמה ובזעם. לבסוף, פיית עוברת צד ומתחילה לשרת את וילקינס, שמפתח רגשות אבהיים כלפיה. החבורה מחפשת דרכים לעצור את ה"התעלות", בעודם עסוקים בחייהם הרגילים: תום לימודיהם ונשף הסיום קרבים. אנג'ל מודיע לבאפי כי יעזוב אם ינצחו את וילקינס, מאחר שליחסים ביניהם אין עתיד ועליו להניח לה לנפשה. אניה מספרת להם על "התעלות" שחזתה בה בעבר, ומפצירה בזאנדר (שהזמינה לנשף מחוסר ברירה) להימלט עמה בטרם ימותו כולם. באפי פוצעת קשה את פיית בעימות ביניהן, והיא נכנסת לתרדמת. החבורה מגייסת את כל תלמידי בית-הספר לקרב נגד ראש העיר, ההופך לשד בסוף נאומו בטקס הסיום. הם מפתים את המפלצת לתוך אחד הבניינים, הממולכד בחומר נפץ, והורגים אותו. באפי וחבריה נרעשים מכך ששרדו את ה"התעלות", ועוד יותר מכך, את התיכון.
עונה 4
החבורה שפוצצה את בית הספר בסוף העונה הקודמת עוברת לשלב הבא – אוניברסיטה. וילו, אוז ובאפי לומדים בה וזאנדר שלא מתכוון להירשם ללימודים אקדמיים, מתכנן טיול חוף לחוף. הרכב מתקלקל מהר מאוד והוא חזר לסאנידייל עם הזנב בין הרגליים וגר אצל ההורים ומשלם שכירות. באפי מתחילה את השנה עם החשש שלא תצליח לשלב את הקטילה עם לימודי האוניברסיטה. באפי מתאהבת בריילי פין, מתרגל באוניברסיטה. הוא מתגלה כמפקד צוות ב"יוזמה" – קבוצה צבאית שלוכדת שדים וערפדים. ספייק, שהבטיח לא לשוב יותר לסאנידייל, חוזר במטרה להרוג את באפי. הוא נלכד על ידי ה"יוזמה" ששמים לו שבב בראש שמונע ממנו לפגוע בבני אדם.
העונה הרביעית היא בסימן ההתרחקות של ה"סקובי גאנג" אחד מהשני. באפי מפתחת קשר רומנטי עם ריילי, וילו ננטשת על ידי אוז שעוזב אחרי שהוא מבין שהוא לא שולט בתכונותיו כאיש זאב, אך מוצאת נחמה אצל טארה, סטודנטית שמתעניינת אף היא בכישוף. לקראת סוף העונה וילו יוצאת מהארון, שזהו עוד נושא שלחבורה מתקשה לקבל. זאנדר הוא היחיד שלא לומד באוניברסיטה ועובר בין עבודות וממשיך את הקשר עם אניה. את ג'יילס רואים בעיקר בדירה שלו שבחלק ניכר מהעונה מחליפה את ספריית בית הספר כמרכז האם של החבורה. פיית' מתעוררת מהתרדמת וחוזרת לסורה לזמן קצר. היא משתמשת במכשיר שראש העיר השאיר עבורה כנקמה וכאמצעי מילוט, מחליפה את הגוף שלה עם באפי, לאחר מכן בורחת ללוס אנג'לס. במהלך העונה מתברר שראש ה"יוזמה" היא המרצה לפסיכולוגיה, הפרופסור מגי וולש. מגי ורופא נוסף מנסים ליצור לוחם מושלם המורכב משילוב של מכונה, אדם ושד, ומעניקים לו את השם "אדם". אדם יוצא מכלל שליטה, הורג את וולש ועוד מספר חיילים מה"יוזמה" שלא יודעים איך להתמודד איתו. אדם מגייס את ספייק לעזרתו כדי שהוא יפלג ויסכסך בין חברי ה"סקובי גאנג" ובתמורה אדם יוציא מראשו את השבב. למרות ריב גדול בדירתו של ג'יילס, החבורה מבינה שספייק ניסה להפריד ביניהם ומוצאת פתרון לאדם - כישוף שמשלב את הקוטלת הראשונה עם כולם ביחד. לוחם – באפי, מכשף – וילו, ידע בשומרונית עתיקה – ג'יילס, וזאנדר הוא הלב. במהלך הקרב עם אדם, בסיס היוזמה מושמד ולאחר מכן המימון לפרויקט הממשלתי מופסק. בסוף העונה, הקוטלת הראשונה, שהתעוררה בשל הכישוף המשלב, רודפת את באפי וחבריה בחלומותיהם ומעוררת בבאפי משאלה להבין טוב יותר את כוחותיה וגורלה, מה שמניע את מעשיה בעונה הבאה.
עונה 5
העונה מתחילה עם מפגש של באפי עם דרקולה שבא לסאנידייל ומראה לבאפי צדדים אפלים בהיותה קוטלת. בדיוק כשג'יילס מרגיש שהוא מיותר ושבאפי לא צריכה אותו יותר היא פונה אליו משום שהיא מרגישה שהיא זקוקה לו שוב כצופה. אימה של באפי מגלה שהיא חולה בסרטן. בעונה זו מופיעה דמות חדשה – דון, אחות של באפי, אף על פי שעד כה היה ידוע שבאפי היא בת יחידה להוריה. במהלך העונה מגלים הצופים שדון היא בעצם דמות שהומצאה על ידי נזירים שרצו להחביא כוח מיסטי גדול העונה לשם "המפתח". מפתח זה יכול לפתוח פתח בין ממדים. הרע בעונה זו היא גלורי, המכונה "החיה" (the Beast), אלה שסולקה מהמימד שלה ונכלאה בעולם שלנו ומנסה לחזור לעולמה שלה, ושלם כך זקוקה ל"מפתח". עם בואה של גלורי מופיע בן, רופא ידידותי בבית החולים שמטפל באימה של באפי. לימים יתברר שיש קשר בינו לגלורי. ריילי מרגיש שבאפי דוחקת אותו לאט לאט מחייה ומחליט לחזור ל"יוזמה", זאנדר עוזר לבאפי להבין כמה היא צריכה את ריילי, אבל זה מאוחר מדי והוא עוזב.
בעולם הפרטי-אנושי של באפי חל שינוי עם גילוי גידול בראש של ג'וייס מה שמשפיע רבות על באפי ומבגר אותה. על אף שהסרת הגידול הצליחה לאחר מספר פרקים ג'וייס מתה. ככל שהעונה מתקדמת החיפושים של גלורי אחרי המפתח מתגברים ולבסוף היא מגלה שזו דון. החבורה נמלטת מהעיר במיניבוס. אחרי ששג'יילס נפצע באפי מבקשת את עזרת בן, שמסתבר שהוא וגלורי חולקים את אותו גוף מה שבעצם מביא את גלורי עד דון והיא נלקחת. הפרק האחרון הוא בסימן פרידה מבאפי ומתחיל בסיכום העונות. אחרי שהדם של דון פותח את הממדים באפי מחליטה להקריב את עצמה ולקפוץ לתוך השער על מנת לסגור אותו, שהרי לה ולדון יש את אותו דם. העונה מסתיימת במותה של באפי.
עונה 6
עונה שש מתחילה עם הניסיון של החבורה לשמור את מותה של באפי כסוד ולהשתמש בבאפי-בוט, רובוט המהווה חיקוי מושלם של באפי, שאותו בנה סטודנט מבריק אך חסר מצפון בשם וורן. ג'יילס מרגיש מיותר ועוזב לאנגליה. עם עזיבתו, ווילו נוטלת פיקוד על החבורה ומחליטה להחזיר את באפי לחיים באמצעות כישוף שחור ומסוכן. למרות האמונה כי החזירו אותה מהגיהנום, מתגלה מאוחר יותר כי היא הייתה בגן עדן לאחר מותה, וכי העולם הרגיל נראה לה כגיהנום לאחר חוויית גן העדן. היא נופלת לתוך דיכאון עמוק במשך רוב העונה. כשג'יילס שומע על חזרתה של באפי לחיים שב ג'יילס לסאנידייל, אך לאחר ההבנה שבאפי תלויה בו יותר מדי חוזר לאנגליה. באפי מגיעה להבנה כי בתקופה בה לא הייתה בחיים, מצבה הכלכלי הידרדר וכעת היא על סף פשיטת רגל עקב הוצאות הטיפולים של אימה בבית החולים. היא מוצאת עבודה צנועה ברשת מזון מהיר. ספייק עדיין מאוהב בבאפי והוא היחיד שהיא מספרת לו על הדיכאון שלה עקב עקירתה מגן עדן. ספייק מגלה כי הוא יכול להכאיב לבאפי ומשתמש בעובדה הזו כדי להעלות בפניה את הרעיון שהיא חזרה לא לגמרי אנושית מגן עדן, מה שמגדיל את תחושת הניכור שלה. אחרי התעללות נפשית הדדית, באפי וספייק מתחילים לנהל מערכת יחסים מינית, סודית ורעילה.
דון סובלת מקלפטומניה ותחושות של ניכור וחשש שהקרובים אליה יעזבו אותה, החתונה של זאנדר ואניה מתפוצצת לאחר שזאנדר עוזב אניה כמה דקות לפני הטקס, ואניה שבורת הלב חוזרת להיות שדת נקמה. תהליך ההתקדמות של וילו בכישוף שהחל בעונות הקודמות מגיע לשיא והיא מתמכרת אט אט לכישוף. היא אף מצליחה להפוך את איימי בחזרה מחולדה לבת אדם (מהעונה השלישית). הדבר גורם לטארה להיפרד ממנה זמנית.
החבורה מתמודדת עם ה"טריו", קבוצה של חנונים בראשות וורן המשתמשים במיומנויות הטכנולוגיות שלהם כדי לנסות להרוג את באפי ולהשתלט על סאנידייל. אחרי שבאפי מסכלת את תוכניות הטריו פעמים רבות, וורן יורה בבאפי עם אקדח, והכדור תועה והורג את טארה. וילו, שבמהלך העונה מנסה להיגמל מהכישוף, שבה ונופלת. היא הורגת את וורן (בכך שהיא פושטת את עורו בכישוף), ומנסה להרוג גם את אנדרו וג'ונתן. החבורה מנסה לעצור בעדה, בסופו של דבר הדבר מביא לקרב בין באפי לוילו, ואחרי שבאפי כמעט מובסת, כדור קסם עוצמתי פוגע בוילו – וג'יילס חוזר במפתיע עם קסם האור ונלחם עם וילו. וילו שואבת את הכוחות שלו ובכך היא מרגישה מחוברת לכל דבר בעולם, ומכך כל קושי וכאב. וילו מנסה להרוס את העולם כדי להפסיק את הסבל של כולם. ברגע האחרון זאנדר עוצר את וילו תוך שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה בכל מצב. אנדרו וג'ונתן בורחים למקסיקו. לקראת סוף העונה, ספייק – שעוזב את סאנידייל אחרי שבאפי נפרדה ממנו, נוסע לאפריקה לפגוש שד ממנו הוא מבקש "להחזיר לו מה שהיה פעם" כך ש"באפי תקבל את מה שמגיע לה". לאחר סדרת קרבות, השד מחזיר לו הנשמה. פרק ייחודי בסדרה במתכונת מחזמר, נקרא Once More, with Feeling.
עונה 7
עונה זו מתחילה עם ניסיון של באפי ללמד את דון יותר את מלאכת הקטילה ולשתף אותה יותר בנושא. דון מתחילה ללמוד בתיכון שנבנה מחדש על אותו מקום שהיה בית הספר בו למדו וילו, באפי וזאנדר. עם בדיקת תוכניות הבנייה מתגלה שפי השאול שהיה מתחת לספרייה בבית הספר הקודם נמצא כרגע תחת משרדו של המנהל שיהיה בעל תפקיד במהלך המאבק העונה. ספייק מתגלה במרתף של בית הספר כשהוא משוגע בעקבות קבלת הנשמה. וילו חוזרת לסאנידייל אחרי שהייתה באנגליה עם ג'יילס כדי ללמוד איך לשלוט על הכוחות שלה, היא אמנם לא סיימה את הלימודים אך ג'יילס אומר לה שהגיע הזמן לשוב לסאנידייל כי צריכים אותה שם. באפי מתמנה להיות יועצת בבית הספר ובתוך התפקיד ילדה בשם קאסי שמתגלה כבעלת כוחות נבואה אומרת לה שהיא תמות בקרוב, ובאפי לא מצליחה למנוע זאת.
בהדרגה מתגלה כי החזרתה של באפי לחיים בתחילת העונה השישית וחוסר היציבות שהדבר גורם איפשרו לרוע הראשון (שניסה בעונה השלישית לגרום לאנג'ל להתאבד) להתחיל להטות את האיזון בין טוב לרע. התהליך מתחיל עם ניסיון לצוד ולהרוג את כל הקוטלות הפוטנציאליות, ובניית צבא של ערפדים עתיקים רבי עוצמה. לאחר שהמועצה של הצופים מתפוצצת, ג'יילס מגיע עם מספר של קוטלות פוטנציאליות לביתה של באפי. במהלך העונה מספר גדל והולך של הקוטלות הפוטנציאליות מוצאות מקלט בסאנידייל. פיית', ששהתה בכלא בלוס אנג'לס, חוזרת לסאנידייל כדי להצטרף למאבק ברוע הראשון. המנהל החדש של התיכון החדש של סאנידייל, רובין ווד, שמתגלה מאוחר יותר כבנה של ניקי ווד, קוטלת שנהרגה על ידי ספייק, מצטרף אף הוא. ערפדי טורוק-האן העתיקים ומטיף מרושע בשם כיילב נלחמים בחבורה. פי השאול נעשה פעיל יותר מדי, ומספר הולך וגדל של תופעות על-טבעיות גורם לרוב התושבים לעזוב את העיר. בסוף העונה, החבורה יורדת לפי השאול, בעוד וילו משתמשת בנשק מיוחד שמצאה באפי ומפעילה את כל הקוטלות הפוטנציאליות והופכת אותן לקוטלות בפועל. אנג'ל חוזר לסאנידייל כדי לתת לבאפי קמיע, ומתכנן להישאר לקרב הגדול אבל באפי אומרת לו שהיא רוצה שהוא יחזור ללוס אנג'לס כדי להכין את החזית השנייה אם היא תיכשל. באפי נותנת את הקמיע לספייק. בקרב הגדול יש אבדות כשהחשובה שבהם היא אניה, אשר חזרה להיות בת אנוש. בנוסף אליה מתות גם קוטלות פוטנציאליות. בסופו של הקרב, ספייק מקריב את עצמו כשהוא משתמש בקמיע, שמעצים את העוצמה של השמש והורג את כל הערפדים של פי השאול. פי השאול קורס, וכל העיר מתמוטטת אל תוך מכתש. החבורה מצליחה להימלט ברגע האחרון, ויוצאת לחיים חדשים בעיר אחרת.
דמויות
באפי אן סאמרס (שרה מישל גלר): נערה בת שש-עשרה שנועדה לשרת כציידת הערפדים בדורה, ומחוננת בכוחות פיזיים על-אנושיים. בתם של ג'ויס והאנק סאמרס, שהתגרשו. עם מעברה לסאנידייל היא קושרת חברות אמיצה עם וילו וזאנדר. במהלך שלוש העונות הראשונות היא בקשר רומנטי עם אנג'ל. בעונות 4–5 היא בקשר עם ריילי פין ובעונות 6–7 היא בקשר עם ספייק.
וילו רוזנברג (אליסון הניגן): חברתה הטובה ביותר של באפי. וילו אינטליגנטית מאוד אך חסרת כישורים חברתיים. היא החברה הטובה ביותר של זאנדר ובתחילת הסדרה אף הייתה מאוהבת בו. וילו עוברת התפתחות עצומה, מנערה מגושמת לאישה בטוחה בעצמה. מהעונה השנייה ואילך היא לומדת בהדרגה להיות מכשפה. היא יוצאת מהארון לקראת סוף העונה הרביעית. במהלך עונות 2–4 היא בקשר רומנטי עם אוז, ואחרי יציאתה מהארון היא בקשר עם טארה ובעונה השביעית עם קנדי.
אלכסנדר "זאנדר" האריס (ניקולס ברנדון): טיפוס ממוצע וכושל, היחיד בחבורה שנעדר כוחות או כישורים מיוחדים, ומודע לכך עד תסכול, אך מצפוני, אכפתי וחבר טוב, שמלכד את חבריו סביבו. חבר ילדות של וילו, ידיד קרוב שלה ושל באפי.
רופרט ג'יילס (אנתוני סטיוארט הד): ספרן ואינטלקטואל אנגלי המשמש כ"צופה" (משגיח וחונך) של באפי, המוציאה אותו מדעתו בהליכותיה האמריקניות. מועצת הצופים מפטרת אותו משום אהבתו האבהית לה, שאיננה עולה בקנה אחד עם המשמעת והריחוק הנדרשים. בעונה החמישית הוא חוזר לתפקיד אחרי אולטימטום של באפי למועצה. ג'יילס עוזב וחוזר מספר פעמים מסאנידייל לאנגליה.
אנג'ל (דייוויד בוריאנז): ערפד שכישוף צועני החזיר לו את נשמתו, אהבתה הראשונה של באפי ולאחר מכן הדמות הראשית בסדרת הספין אוף "אנג'ל". בחצי השני של העונה השנייה מאיים על סאנידייל, לאחר שהוא מאבד שוב את נשמתו והופך לאנג'לוס. וילו מחזירה את נשמתו, אך זה מאוחר יותר ובאפי משלחת אותו שאולה. בעונה השלישית הוא חוזר מהגיהנום באופן בלתי מוסבר. עזב את סאנידייל לאחר שהבין שיחסיו עם באפי יביאו על העולם את סופו. בעונות 4, 5, 7 הוא מבקר בסדרה בסצנות בודדות.
קורדליה צ'ייס (עונות 1–3; כריזמה קרפנטר): מעודדת סטריאוטיפית, העומדת בראש ההיררכיה החברתית בבית-הספר ומתעללת בווילו, זאנדר ויתר המנודים. עם הזמן היא מתקרבת אל חבורתה של באפי ואף מתאהבת בזאנדר.
דניאל "אוז" אוסבורן (עונות 2–4; סת' גרין): מוזיקאי וגאון, איש זאב ואהבתה הראשונה של וילו. אוז עוזב במהלך העונה הרביעית משום שאיננו מצליח לשלוט על החיה שבתוכו.
אניה ג'נקינס (לשעבר אניינקה; עונות 7-3; אמה קולפילד): שדת נקמה שכוחותיה נשללים ממנה והיא נאלצת לחיות כנערה בת שבע עשרה. לימים מתאהבת בזאנדר והם מנהלים יחסים רומנטיים ארוכי טווח. זאנדר הבטיח לשאתה לאישה אך נמלט מהכנסייה, וצערה כה עמוק עד שמושבים לה כוחותיה כשדה. לבסוף היא איננה עומדת בהכרח להרוג אנשים, ושבה להיות בת-אדם ומתפייסת עם זאנדר.
ריילי פין (עונות 4–5; מרק בלוקס): עוזר הוראה לפסיכולוגיה המנהל יחסים רומנטיים עם באפי, המתגלה כחייל ביחידה סודית, ממנה הוא עורק כשמתגלים לו מעשים חמורים של ממוניו. הוא עוזב לאחר שהוא מרגיש רחוק מבאפי ושב לצבא.
טארה מקליי (עונות 4–6; אמבר בנסון): מכשפת וויקה ותלמידת קולג' המאוהבת בווילו. רציחתה בידי וורן הביאה את וילו לדיכאון חמור ולניסיון להביא את סוף העולם.
דון סאמרס (עונות 5–7; מישל טרכטנברג): אחותה הצעירה של באפי, שמופיעה פתאום בעונה החמישית. היא מפתח מיסטי למימד אחר שנזירים הפכוהו לבת אדם ושלחו אל ציידת הערפדים בשביל שתגן עליו. בעונות 6–7 משמשת כשחקנית מהמניין.
ספייק (עונות 2, 4-7 וכן הופעה בודדת בעונה 3; ג'יימס מרסטרס): ערפד אלים בעל היסטוריה של הריגת שתי קוטלות. נקרא "ויליאם המגועל", אך מקור הכינוי הוא לא ברצחנותו אלא דווקא בכך שכשהיה בן-אנוש כתב שירה מגעילה. נהפך לערפד על ידי דרוסילה, ונחנך על ידי אנג'ל, עמו הייתה לו מערכת יחסים מורכבת. ספייק החל כאנטגוניסט, אך הצטרף לבאפי במאבק באנג'ל; לאחר מכן, כשהשבב שהושתל בו על ידי הצבא מנע ממנו לתקוף בני-אנוש, החל להתקרב לחבורתה של הקוטלת, בלב ולב. לבסוף התאהב בבאפי, למורת רוחה, והשיב לעצמו את נשמתו כדי לבקש את קרבתה, והקריב את עצמו במלחמה נגד הרשע.
בתרבות ובאקדמיה
מלבד "באפי ציידת הערפדים", עולם הערפדים והשדים המופיע בה זכה לעיבודים נוספים. תחילה הופקה סדרת-הבת "אנג'ל", ובהמשך התחילו לצאת ספרים וספרי קומיקס. רוב אלו נכתבו על ידי סופרים מעריצים. יצאו 68 ספרים בסדרה, מתוכם ארבעה תורגמו לעברית: "הקציר" (מבוסס על פרקים 1–2); "ירח זאב ערבות"; "ליל השידור החוזר", ו"אורחים".
בשלב מסוים התחיל גם יוצר הסדרה, ג'וס וידון לחבר ספרי קומיקס המבוססים על "באפי". אלו הם Tales of the Vampires ,Fray, ו-Tales of the Slayers. וידון כתב ופרסם קומיקס אשר מהווה המשך ישיר לעונה השביעית של הסדרה, ונחשב למעשה לעונה השמינית הרשמית של "באפי".
מעבר לכך יצאו במהלך השנים כמה ספרים אקדמיים שבהם חוקרי תרבות מנתחים את התוכנית, בהם Why Buffy Matters: The Art of Buffy the Vampire Slayer ו-Blood Relations: Chosen Families In Buffy The Vampire Slayer And Angel.
פרק המחזמר הפך לפרק פולחן, והוא מועלה בהקרנות חיות של חובבים בעל רחבי העולם. בארץ העלתה אותו קבוצת חובבי הסדרה מספר פעמים בכנסי מדע בדיוני ופנטזיה.
קישורים חיצוניים
[https://humanities.wustl.edu/features/Wendy-Love-Anderson-Buffy-and-Academics Why Academics (Still) Love Buffy the Vampire Slayer]. המרכז למדעי הרוח באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, 18 באפריל 2017.
Buffy the Vampire Slayer Online
לקריאה נוספת
Elana Levine, Lisa Parks (עורכות). Undead TV: Essays on Buffy the Vampire Slayer. הוצאת אוניברסיטת דיוק, 2007.
Rhonda V. Wilcox ואחרים. Reading Joss Whedon. הוצאת אוניברסיטת סירקוז, 2014.
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:סדרות דרמה המשכיות
קטגוריה:סדרות אימה אמריקאיות
קטגוריה:סדרות פנטזיה אמריקאיות
קטגוריה:ערפדים בטלוויזיה
קטגוריה:סדרות טלוויזיה המבוססות על סרטים
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תוכניות: פסקול לסדרה
קטגוריה:זיכיונות: סרטים וסדרות
קטגוריה:מכשפות בקולנוע ובטלוויזיה
קטגוריה:The WB
קטגוריה:סדרות דרמת אימה
קטגוריה:סדרות זוכות פרס סאטורן: סדרת רשת טלוויזיונית
קטגוריה:סדרות טלוויזיה על טבעיות | 2024-10-16T16:50:19 |
ריצ'רד פרנסיס ברטון | סר ריצ'רד פרנסיס ברטון (באנגלית: Sir Richard Francis Burton;
19 במרץ 1821, דבון, אנגליה – 20 באוקטובר 1890, טרייסט, אוסטרו-הונגריה) היה איש צבא, קונסול בריטי, חוקר ארצות, גאוגרף, מזרחן, בלשן, סופר ומתרגם.
ברטון, מחופש לסוחר אפגני מוסלמי, הסתכן וביקר בעיר מכה. קדמו לו במאה ה-19 בורקהרדט ב-1815 וגאורג אוגוסט ואלין ב-1846. ברטון תרגם את לילות ערב ואת הקאמה סוטרה לאנגלית. ברטון נודע במסעו בלוויית ג'ון הנינג ספיק לגילוי מקורות הנילוס שבמהלכו הגיעו אל האגמים הגדולים של אפריקה, מסע שתועד בספרות ואף בסרט "אל הרי הירח" (Mountains of the Moon) משנת 1990.
ברטון סייר וחקר בארצות שונות וכתב רבות. מאוחר יותר שירת בתפקיד קונסול בפרננדו פו (אי בחוף המערבי של אפריקה), בסנטוס שבברזיל, בדמשק ולבסוף בטריאסטה, שם נפטר.
ברטון היה עמית החברה הגאוגרפית המלכותית שתמכה במסעותיו. בשנת 1866 העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש.
לקריאה נוספת
אלן מורהד, הנילוס הלבן (מאנגלית: זיוי שורר), הוצאת מערכות, 1965.
פיליפ חוזה פארמר, לך אל גופותיך הפזורים, יצא בעברית בהוצאת לדורי, בתרגומה של שלומית קדם (2001), וכן בשם "לך אל גופיך הפזורים" בהוצאת אודיסיאה, בתרגומו של אסף כהן (2002). ספר מדע בדיוני שבו ברטון משמש כגיבור.
קישורים חיצוניים
Sir Richard F. Burton on the Web
eBooks@Adelaide- כתביו של ריצ'רד ברטון
קטגוריה:קרטוגרפים בריטים
קטגוריה:מגלי ארצות בריטים
קטגוריה:אפריקה: חוקרים ומגלים
קטגוריה:דיפלומטים בריטים
קטגוריה:מתרגמים אנגלים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:מזרחנים בריטים
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירים מפקדים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מלחמת קרים: אישים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1821
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1890 | 2024-06-19T18:31:01 |
אבות האומה | הפניה שלושת האבות | 2010-09-23T23:00:48 |
שנים עשר השבטים | REDIRECT שבטי ישראל | 2004-11-14T22:09:39 |
פת"ח | ממוזער|250px|דגל הפת"ח
תנועת הפַתְ"ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" – התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה ומפלגה לאומית פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כ"נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני".
כיום, תנועת הפת"ח נחשבת למתונה ביחס לחמאס האסלאמיסטית, והיא תומכת בסוציאל-דמוקרטיה, הפרדת הדת מהמדינה ופתרון שתי המדינות.
השם פת"ח
שמו המלא של הארגון הוא حركة تحرير فلسطين ("חרכּת תחריר פלסטין" – התנועה לשחרור פלסטין). ראשי התיבות של השם הם حتف (חת"פ), אך הם יוצרים מילה בעלת משמעות שלילית בערבית: "חתף" פירושו "מוות מהיר" (ובערבית המודרנית: התקף לב). לפיכך, החליטו מקימי הארגון להפוך את ראשי התיבות, ולקרוא לו בקיצור: "פתח". אחת המשמעויות של המילה "פתח" בערבית היא "ניצחון מפואר". כל אחד מניצחונותיהם של מוחמד ושל הח'ליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח". כמו כן, מהמט, הסולטאן העות'מאני, כונה "פאתִח" (מבוטא בטורקית פַטִיהְ, משמע "הכובש") לאחר שכבש את קונסטנטינופול. על סמל הארגון מופיעים השם המקוצר והשם המלא, וכן הסיסמה: "מהפכה עד לניצחון".
בהתאם לתפיסה זו, ארבע החטיבות של הארגון שהיו פרוסות בלבנון בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נקראו על שמות ניצחונות היסטוריים ידועים:
חטיבת הקסטל – על שם קרב הקסטל.
חטיבת ירמוכ – על שם קרב הירמוך.
חטיבת כראמה – על שם פעולת כראמה.
חטיבת עין ג'אלות – על שם קרב מעיין חרוד.
סמל הארגון כולל מפה של ארץ ישראל בגבולות המנדט הבריטי.
היסטוריה
שנות ההקמה
במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה הדעה הדומיננטית בעולם הערבי, כולל בקרב הפלסטינים, שהבעיה הפלסטינית היא בעיה כלל ערבית או כלל איסלמית ופתרונה צריך להיעשות על ידי מדינות ערב. אולם בעקבות מלחמת סיני, החלה להתעורר בקרב הפלסטינים אי נחת מהטיפול של מדינות ערב בעניינם והחלה להתגבש הכרה שעל הפלסטינים לדאוג לגורלם בעצמם, במקביל התגלתה אי-שביעות רצון מתפקודה של ממשלת כל פלסטין (שאכן פסקה מלתפקד ב-1959).
בשנת 1957, בזמן מגוריהם בכווית, גיבשו יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ומספר חברים אחרים באיגוד הסטודנטים הפלסטינים, שני ניירות עמדה שהתוו את דרך התנועה והמאבק שביקשו להקים. ב־10 באוקטובר 1959 התקיים בכווית המפגש הרשמי הראשון של הפתח. השתתפו בו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות, בהם: יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח ח'לף (אבו איאד) וח'אלד אל־חסן (אבו אל־סעיד), שבהמשך נודעו יחד עם פארוק קדומי (אבו לוטוף), שהצטרף מעט מאוחר יותר, כ"החמישייה" שהובילה את הפתח. הקבוצות שהם ייצגו כללו פחות מ-500 איש. מייסדי הפתח שמו בראש מעייניהם גיוס תמיכה רחבה ועל כן הציגו אידאולוגיה מעורפלת שלא תגרום להתנגדות. עם זאת, קבעו מטרת על שהיא שחרור פלסטין תוך תיקון מה שנראה בעיניהם כעוול היסטורי שנגרם לפלסטינים במלחמת 1948 מצד מדינות ערב כאשר ניהלו את העניינים עבור הפלסטינים (כולל בהסכמי שביתת הנשק). לשם כך הם הרימו שני דגלים מהותיים:
לאומיות פלסטינית ו"עצמאות ההחלטה" של הפלסטינים
מאבק מזוין כאופציה יחידה
הבחירה במאבק מזוין נבעה מהערכתם שזו הדרך היחידה לעורר תשומת לב בינלאומית למאבקם והדרך היחידה לגייס את ההמונים לתמיכה בארגון. בבחירה במאבק מזוין הם הלכו בעקבות המרד באלג'יריה.
פעילי הארגון החליטו לפעול במחתרת ולא לפרסם את הארגון, כדי להימנע מעימות עם מדינות ערב. במהלך השנים הראשונות הוציא הפתח מנשרים מחתרתיים שהטיפו לעקרונות של הפתח, מטריפולי בלבנון. הפתח ארגן עשרות קבוצות מחתרתיות של פעילים, בעיקר באוניברסיטאות ובמחנות הפליטים. בנוסף, רעיון המאבק המזוין זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור שלא היה מודע למקורו בפתח. הארגון מומן על ידי עסקיהם של יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ותרומות של פעילים אחרים.
בפברואר 1963 החליטו המייסדים על הקמת ועדה מרכזת מצומצמת של הפת"ח, כדי לקשור יחד את התאים הפזורים שעד אז היה ביניהם רק קשר רופף. כמו כן, הוחלט על קיום ועידות כלליות לפרקים, ועל מועצה מהפכנית שתתווך בין הוועידה הכללית והוועדה המרכזת המצומצמת. בפועל, הוועידות התקיימו רק לעיתים רחוקות והמועצה המהפכנית הייתה חסרת שיניים, כך שהעניינים נוהלו כמעט בלעדית על ידי הוועדה המרכזת.
בתוך הפת"ח התרוצצו שתי עמדות בשאלה מתי יש לפתוח במאבק המזוין. השקולים טענו שיש לחכות עד שיהיה בידי הארגון לפחות 3,000 לוחמים, נשק בכל מקום ומספיק כסף כדי לממן את הפעילות ודאגה לנפגעים, בעוד הלוחמניים טענו שיש להתחיל מייד במאבק שידליק את עצמו. הם טענו שמרד לאומי שזכה לתמיכה רחבה מעולם לא נכשל.
בשנת 1963 הגיע הפת"ח להסדר עם סוריה שפרשה עליו את חסותה והרשתה לכוח הצבאי של הפת"ח, אל-עסיפא, להתאמן בשטחה. הקשר נוצר אף על פי שרוב ההנהגה הסורית התנגדה לפת"ח, הודות לגיבוי שקיבלה מצד מספר אישים מרכזיים בשלטון הסורי, בהם חאפז אל-אסד, אז מפקד חיל האוויר הסורי ואחמד סוודאני מפקד המודיעין.
הקמת אש"ף בשנת 1964, וקיום הקונגרס הפלסטיני הראשון, שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים, שהפת"ח ראה אותם כניסיון של מדינות ערב להשתלט על המאבק הפלסטיני, הניעו את הפת"ח להתחיל בפעילות, כדי להתמודד מולן על דעת הקהל.
בשנת 1964 ניסחה התנועה את "אמנת פת"ח", שמעולם לא תוקנה או בוטלה. סעיף 1 באמנה מציין כי "פלסטין היא חלק מהעולם"; סעיף 4 מציין כי "המאבק הפלסטיני" הוא חלק "מהמאבק החובק עולם נגד ציונות, קולוניאליזם ואימפריאליזם עולמי"; סעיף 6 קובע כי "הבנות, החלטות ומיזמים של האו"ם... החותרים תחת זכות העם הפלסטיני במולדתו בלתי חוקיים ויש לדחותם"; סעיף 7 קובע כי "התנועה הציונית גזענית, קולוניאלית ותוקפנית". בסעיף 9 נאמר: "שחרור פלסטין והגנת אתריה הקדושים הן חובה ערבית, דתית ואנושית". חוקת הפת"ח מגדירה את מטרות התנועה: "שחרורה המלא של פלסטין, וחיסול קיומה הכלכלי, המדיני, הצבאי והתרבותי של הציונות (סעיף 12), ו"הקמת מדינה דמוקרטית ועצמאית בעלת ריבונות מלאה על כל אדמות פלסטין שבירתה ירושלים" (סעיף 13). נקבע כי המאבק המזוין הוא אמצעי ל"שחרור פלסטין", "עקירת קיומה של הציונות" ו"חיסול הכיבוש הציוני" (כלומר, שטחי מדינת ישראל בגבולות שנקבעו ב-1949). סעיף 19 קובע כי מאבק זה "לא ייפסק, אלא אם כן תפורק המדינה הציונית ופלסטין כולה תשוחרר".
תחילת פעילות החבלה
ב־1 בינואר 1965 בוצע ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון (במוביל הארצי). במהלך ניסיון זה חדרו שלושה אנשי פת"ח מכיוון ירדן לעבר המוביל הארצי. החוליה הצליחה להניח מטען נפץ, אך הוא לא התפוצץ, והתגלה על ידי סיור של משמר הגבול שעבר באזור. בדרכה חזרה לירדן, נתקלה החוליה בחיילים ירדנים. בחילופי האש עם החיילים הירדנים נהרגו שניים מאנשי פת"ח ואילו אחד הצליח לשוב לירדן. על אף הכישלון, פעולה זו נראתה בעיני ערביי העולם והערבים הפלסטינים בפרט כאירוע מכונן, קרנה של התנועה עלתה ועל כן נקבע תאריך זה כיום הקמת הפת"ח. מספר ימים לאחר מכן פרסם הארגון כרוזים בביירות בהם נטל אחריות על הפעולה ופעילויות נוספות.
הארגון ביצע כמה עשרות פעולות בשנה עד מלחמת ששת הימים, שתוצאותיהן היו יחסית מוגבלות, אולם הוא נהג לפרסם הודעות רבות על פעילויות שכביכול ביצע, תוך ייחוס לעצמו תוצאות של אסונות ותקלות שאירעו בישראל. אנשי הפת"ח גם נהגו להשאיר כרוזים באתרי הפיגוע, בהם הם לקחו אחריות על הפיגוע.
בשנת 1965 ביצע הארגון 24 פעולות משטח ירדן, 3 פעולות מלבנון ו-3 פעולות מרצועת עזה. מבצעי הפעולות היו עדיין לא מקצוענים ולכן לא נגרמו מהן נפגעים בנפש. באותה שנה סוריה דאגה שהפעולות לא יצאו משטחה, אלא משטחיהן של מדינות ערב האחרות שהתנגדו לפעילות הפת"ח. בסוף מאי 1965 יצא צה"ל לפעולת עונשין ראשונה נגד הפת"ח בירדן ומאז ביצע עוד פעולות תגמול, ובעקבותיהן פעלו ירדן, לבנון ומצרים למנוע מהפת"ח לפעול משטחיהן.
מינואר 1966 הרשתה סוריה לפת"ח לפעול משטחה. בשנת 1966 בוצעו 23 פעולות משטח סוריה, 15 פעולות מירדן ופעולה אחת מלבנון. בשנת 1966 ניכרה התפתחות באיכות הפעולות והיו 7 הרוגים בפעולות שבאו מסוריה ו-3 הרוגים בפעולות שבאו מירדן. בנובמבר 1966 יצא צה"ל לפעולת סמוע במטרה לפגוע בתשתית הפת"ח, אולם הפגיעה הייתה בעיקר בחיילים ירדניים. בשנת 1966 הצטרפו ארגוני טרור אחרים לפעילות כך שלא כל הפעילויות הנמנות בוצעו על ידי הפת"ח.
בשנת 1967 התגברה עוד יותר פעילות הטרור באיכות ובכמות. עד 10 במאי 1967 בוצעו 31 פעולות מסוריה, 54 מירדן, 9 מלבנון ו-3 מרצועת עזה. בפעולות אלו נהרגו 11 ישראלים. התגברות הטרור הביאה למתיחות רבה בגבול עם סוריה וב-11 במאי הוציאה ישראל "אזהרה אחרונה" לסוריה לפני פעולה רחבה נגד סוריה. בשלב זה התפתח המשבר שלפני מלחמת ששת הימים.
תגובות לפיגועים
מדינות ערב, למעט סוריה, יצאו נגד הפעילות העצמאית של פתח וגינו אותה. עם זאת, הם נזהרו מלשלול את פעילויות החבלה מכל וכל, בגלל הפופולריות שלהן והתרכזו בטענות על בחירת עיתוי מתאים. מדינות ערב גם האיצו את ארגון יחידות צבא השחרור הפלסטיני ומצרים יזמה פעילויות חבלה משלה על מנת להתחרות בפת"ח. גם אחמד שוקיירי גינה את הפעילות העצמאית של הפת"ח ודרש ממנה להצטרף לאש"ף.
ממלכת ירדן פעלה נגד פעילי פת"ח, שהיוו לא רק גורם לפעילות תגמול של צה"ל אלא גם איום ישיר נגד השלטון בירדן. סוריה נהגה לגבות את פעילויות הפת"ח ולגנות את ירדן על שהיא פוגעת בהן, הגם שבזירה הבינלאומית טענה שהיא אינה אחראית לפעילותם של אנשי הפת"ח ואינה מצליחה למנוע את פעילותם משטחה. ירדן טענה כנגד מדינות ערב האחרות שאם פעילות החבלה של הפת"ח חשובה עליה לצאת מכל מדינות ערב ולא בעיקר משטחה.
לאחר מלחמת ששת הימים
במנשר של פת"ח משנת 1967 נאמר: "לא ההבסה הצבאית [של ישראל] בלבד היא מטרת מלחמת השחרור הפלסטינית, אלא גם מחיקת אופייה הציוני של המולדת הכבושה מבחינה אנושית וחברתית".לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים (1967) הודיע הפת"ח על כוונתו לפעול מתוך השטחים שנכבשו במלחמה על מנת למנוע מישראל לבצע פעולות תגמול נגד מדינות ערב. הפת"ח ניסה לארגן התקוממות מזוינת בשטחי יהודה ושומרון, אולם כשל. תושבי יהודה ושומרון נמנעו ברובם המוחלט מלסייע לאנשי הפת"ח וחוליות רבות נתפסו על ידי ישראל. בעקבות זאת, שב הפת"ח לפעול מתוך מדינות ערב בחדירות לאזורים בשליטת ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים ניסה פת"ח להתבסס בשטחים אולם ישראל הכשילה את הניסיון הזה, והחל מ־1968 הועבר מרכז פעילותו של פת"ח לירדן. מפקדתו נקבעה בכפר כראמה שבבקעת הירדן. באותה שנה, צה"ל ביצע פעולה גדולה נגד המפקדה – פעולת כראמה. הארגון טען שניצח בקרב בעקבות מחיר הדמים הכבד של צה"ל – 27 הרוגים. אך במבחן התוצאה הקרב היה כישלון לארגון, שכן 150 מחבלים נהרגו ועוד מאות נתפסו חיים בידי צה"ל, ועוד מאות ברחו וביניהם יאסר ערפאת.
ניסיונם של ראשי מדינות ערב להגביר את התלות הפלסטינית בהם נכשל בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים. פת"ח הפך לארגון הדומיננטי באש"ף, וראש פת"ח, יאסר ערפאת נבחר ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף ב־3 בפברואר 1969, תפקיד שבו החזיק עד למותו ב־2004.
בעקבות אירועי ספטמבר השחור בשנת 1970, עברו אנשי אש"ף ופת"ח בתוכם, ללבנון. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום המדינה, במה שכונה בישראל "פתחלנד".
ב-1970 אמר ערפאת כי מטרת התנועה היא לשחרר את פלסטין "מהים עד לנהר, ומרפיח עד לנקורה".
הגירוש מירדן הביא את פת"ח להקים ארגון־כיסוי בשם ספטמבר השחור שימנע את האשמתו הישירה בביצוע פעולות טרור נגד ישראל. כיסוי זה התפורר במהלך מבצע זעם האל כנגד מבצעי טבח הספורטאים במינכן (1972).
ב-1974 אימץ הפת"ח את תוכנית השלבים של אש"ף. אש"ף בכלל וארגון פת"ח בפרט, ערערו את יציבות לבנון, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים ב־1975.
בשנת 1980 הקים הארגון בקפריסין בסיס אימונים לפעילות ימית.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה (1982), היה פת"ח הגורם המרכזי באש"ף ונפגע באופן חמור מגירוש אש"ף ממדינה זו. ב־1983 הכריזו קבוצה של אנשי פתח, בראשות אבו מוסא ובתמיכתה הפעילה של סוריה, על מרד בערפאת. מרד זה אומנם לא הצליח למוטט את שליטתו של ערפאת בפת"ח אולם בשל תמיכת הסורים בו נאלץ פת"ח לסגת מצפון לבנון.
עם פריצת האינתיפאדה הראשונה (1987) נחלש פת"ח בשטחים כתוצאה מייסוד הארגון חמאס ומייסוד גופים פוליטיים פלסטיניים חדשים אחרים. הארגון הצבאי העיקרי של פת"ח בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה נקרא ניצי הפת"ח. ארגון זה ביצע פעולות נגד חיילי צה"ל בשטחים כמו גם פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים בשטחים ובישראל גופא.
מאמצע שנות השמונים החלו ראשי פת"ח למתן בהדרגה את דרישותיהם, עד שבמכתב לראש ממשלת ישראל בספטמבר 1993, הודיע ראש הארגון דאז יאסר ערפאת על הכרה במדינת ישראל. כיום דרישתו העיקרית של פתח היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (אזור יהודה, שומרון וחבל עזה).
עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך פת"ח למפלגת השלטון ורבים מאנשיו מצאו עבודה במנגנוני הרשות (הביטחוניים והאזרחיים). במהלך השנים שבין הקמת הרשות לבין תחילת האינתיפאדה השנייה התחזק מעמדו של פת"ח והוא היה למפלגה הדומיננטית בשטחים. במקביל החל הארגון להתפלג לקבוצות לחץ שונות, הן בחלוקה בין ותיקי אש"ף (שהגיעו מתוניס) לבין תושבי השטחים והן על בסיס טריטוריאלי.
באינתיפאדה השנייה בשנת 2000, חזר פת"ח לבצע פיגועים רבים נגד ישראל, לרוב באמצעות ארגוני־משנה צבאיים (התנזים, ועדות ההתנגדות העממיות, גדודי חללי אל אקצא ועוד). תהליך התפוררות הארגון הואץ בשנים אלו והוא התקשה לקיים את מוסדותיו. לאחר מות ערפאת ב־2004 נקלע פת"ח למשבר חמור במיוחד. ראש הרשות הפלסטינית הנוכחי מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהוא גם ראש אש"ף, הוא איש פת"ח, אך שליטתו בארגון חלשה.
את ערפאת החליף בראשות הפתח פארוק קדומי, שכיהן כהונה אחת בת חמש שנים. באוגוסט 2009 נבחר עבאס לראש התנועה השלישי.
ב־2017 נבחר בכיר הפתח, מחמוד אלעאלול, לסגנו של מחמוד עבאס בתנועה, ועל פי התפקיד מיועד לרשת אותו.
המאבק עם חמאס
עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב־15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב־15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, והיו בהם עשרות הרוגים – רובם מהפת"ח. חמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך 12–14 ביוני 2007 כבש חמאס את כל מחנות ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שעד אז נשלטו על ידי תנועת פת"ח ברצועת עזה.
קשרים מדיניים של פת"ח
מרבית הקשרים של פת"ח עם ארגונים אחרים ומדינות מנוהלים על ידי אש"ף.
מבחינה צבאית נתמך פת"ח בעיקר על ידי ברית המועצות עד לנפילתה. בעבר הוא נתמך גם על ידי סין. לפת"ח יש מעמד של משקיף באינטרנציונאל הסוציאליסטי.
במהלך השנים זכה הפת"ח גם לסיוע ממדינות ערב השונות אולם ללא מדינה מסוימת התומכת בו באופן קבוע. במהלך השנים הסתכסך פת"ח עם חלק גדול ממדינות ערב (ירדן, לבנון, מצרים, סוריה ועוד).
ממשלת ישראל הכריזה על ארגון הפת"ח כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, ב-31 באוגוסט 1986 והגדרה זאת לא שונתה גם בעקבות הסכמי אוסלו, כך שעד היום הפת"ח נחשב על ידי ממשלת ישראל ובבתי המשפט בישראל ארגון טרור.
המבנה הארגוני של פת"ח
יושב ראש הפת"ח הוא מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. תחתיו פועלים שני גופי קבלת החלטות חשובים:
הוועד המרכזי של פת"ח, שמנה עד 1989 15 חברים ומאז מונה רשמית 21 חברים. הוועד המרכזי הוא הגוף העליון של התנועה והגוף המבצע
המועצה המהפכנית של פת"ח , שבה חברים באופן רשמי 80 חברים. המועצה המהפכנית פועלת כגוף המחוקק של הפת"ח
מתחת לגופים אלו פועלים הסניפים במחוזות השונים בגדה המערבית וברצועת עזה. מבנה זה לא פעל בעבר בשל פיצול נרחב בסמכויות ומוקדי כוח שונים ולא חופפים שפעלו בתנועה. לאחר ועידת פתח השישית שהתכנסה באוגוסט 2009, ארגנו בתנועה מחדש את השורות והגופים הרלוונטיים מתכנסים באופן תדיר. שינויים נוספים הוכנסו בוועידת הפתח השביעית שהתכנסה ברמאללה בדצמבר 2016.
ארגונים הכפופים לפת"ח
פת"ח הפעיל מספר ארגונים חמושים, שרובם עוסקים בפעולות גרילה ובפעולות טרור, כגון:
ספטמבר השחור – ארגון טרור שפעל מטעם אש"ף, רוב חברי הארגון חוסלו בידי ישראל בתגובה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
גדודי חללי אל אקצא – שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתקופת האינתיפאדה השנייה וביצעו פיגועי התאבדות וירי כנגד ישראל, חלקן בתמיכת ערפאת והרשות וחלקן ללא תמיכתו. בשנת 2007 התנתקו מהפת"ח, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות. בשנת 2023 התנער הארגון מפעילות הנהגת הפת"ח בראשות אבו מאזן שגינה את הטבח של חמאס באזרחי עוטף עזה: "הדרך בה הולכת הנהגת הרשות (הפלסטינית) הבאה לידי ביטוי בהתרפסות וכניעה לממשל הציוני – האמריקני ולמערב הרוצח אינה מייצגת את גדודי אל-אקצה ואת תנועת ‘פתח’", והודיע על הצטרפותו למערכה לשחרור פלסטין לצד חמאס.
כוח 17 – המשמר הנשיאותי
כוח 14 – הזרוע האווירית של הפת"ח
התנזים ("הארגון") – הוקם ב-1995 כשלוחה של פת"ח בשטחים ועסק בפעילות פוליטית־אזרחית וטרור. כיום לתנזים אין מבנה מסודר ובעוד שחלק מהפעילים נשמעים להנחיות הנהגת הפת"ח, אחרים נתונים להשפעה רבה של חזבאללה
ניצי הפת"ח – ארגון טרור ברצועת עזה, לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח
לקריאה נוספת
אהוד יערי, פתח, תל אביב, לוין אפשטיין, 1970.
עידו זלקוביץ', תנועת הפת"ח: אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין, רסלינג, 2012.
מיכאל מילשטיין, בין מהפכה ומדינה: הפתח והרשות הפלסטינית, תל אביב: מרכז משה דיין, 2004.
קישורים חיצוניים
אתר הפת"ח
מגמות בחברה הפלסטינית כיום באתר סנאט, מכיל בעיקר מידע על ההתפתחויות בפתח
בין ארגון מהפכני למפלגת שלטון - תנועת הפת"ח נוכח אתגר בניין המדינה",מיכאל מילשטיין באתר של קרן ענבר
הפת"ח, מכון ראות.
מה לעזאזל רוצה מאיתנו ארגון פתח?, מאת ניר יהב, וואלה
כך פורקה הזרוע הצבאית של פתח, מאת אופק עיני, וואלה!
הערות שוליים
*
קטגוריה:הארגון לשחרור פלסטין
קטגוריה:ארגוני טרור פלסטינים | 2024-09-27T21:31:57 |
הפתח | REDIRECT פת"ח | 2004-11-14T22:36:03 |
פתח | 2022-09-28T10:34:43 | |
טנקים רוסיים וסובייטיים | ממוזער|250px|טנק T-34.
ברית המועצות ורוסיה פיתחו וייצרו טנקים רבים.
ייצור הטנקים בברית המועצות החל ב-1919, ונמשך ברוסיה לאחר נפילת ברית המועצות. הסדרה הבולטת שבטנקים הרוסים היא סדרת ה-T.
היסטוריה
הטנקים הראשונים
הטנק הראשון שיוצר בברית המועצות ב-1919 היה העתק של הרנו FT הצרפתי. להעתק, שנקרא KS (קיצור משם המפעל המייצר - קרסנויה סוקמובו), נוספו במהלך שנות העשרים העתקים שונים של טנקים קלים נוספים תוצרת צרפת. כמו כן טנקים בריטיים כמו הוויקרס במשקל של 6 טון ואחרים, שהועתקו ושופרו בברית המועצות.
סדרת ה-BT
נקודת מפנה חשובה הייתה ב-1931, כאשר הסובייטים רכשו רישיון למזקו"ם כריסטי. שיטה זו, שבה הזחל רפוי, איפשרה מהירויות גבוהות יחסית. כתוצאה מכך פתחו הרוסים בייצור של סדרת ה-BT, או Bistrokhodny Tank - טנקים מהירים. זו הייתה סדרה של טנקי שיוט חדשניים למדי. הסדרה יוצרה בכמויות מוגבלות, עד ל-BT-5, שייצורו החל ב-1935. ה-BT-5 וממשיכו, ה-BT-7, היוו מקור לתכנון ה-T-34, הטנק החשוב ביותר של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.
בעוד דגמי ה-BT הראשוניים נמצאים בפיתוח ושיפור, החלו הסובייטים לפתח טנקים כבדים. למעשה הם גנבו את תוכניות "A6", פרויקט בריטי סודי, וייצרו גרסה משופרת, שנקראה T-28. אל ה-T-28 נוספו בהמשך טנקים כבדים מרובי צריחים כמו ה-T-35.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה בידי הסובייטים כוח טנקים אדיר בגודלו, אך מורכב ברובו מטנקים מיושנים. אפילו בעת הפלישה הגרמנית לרוסיה ב-1941 היה הכוח הסובייטי מושתת על טנקים מיושנים דוגמת ה-BT-7. ואולם, היו גם טנקי T-34 ו-KV1. הסובייטים הצליחו להגיע לקצב ייצור אדיר של טנקי T-34, ועד סוף המלחמה נבנו 40,000 מאלו.
בנוסף פותחו IS-2 ו-IS-3, טנקים כבדים מעולים שנקראו על שם יוסיף סטלין.
סדרת ה-T
שמאל|ממוזער|250px|T-54
לאחר המלחמה התמקדו הסובייטים בייצור טנקי מערכה על מנת לבנות כוח שיכריע את המערב במקרה של התלקחות במלחמה הקרה. סדרת הטנקים הזו ידועה כטנקי ה-T. טנקי ה-T הם טנקי המערכה העיקריים של ברית המועצות ורוסיה, משנת 1949 ועד היום. הסדרה החלה בטנק T-54, ונמשכה עם טנקי ה-T-55, ה-T-62, ה-T-64 וה-T-72. בימים אלה מיוצרים ברוסיה טנקי T-80 ו-T-90.
מאפיינים של הסדרה הם:
אמינות, פשטות ועלות ייצור נמוכה.
צריח עגול-מחבתי.
צללית נמוכה מהמקבילים במערב.
בדגמים המאוחרים: מערכת טעינה אוטומטית.
מה-T-55 ואילך, ערכה המאפשרת צליחת נהרות בעומק של עד 5.5 מטרים.
כיום
ייצור הטנקים ברוסיה סובל כיום מבעיות תקציב משמעותיות. הצבא הרוסי מתקשה לרכוש טנקים חדשים ולכן תוכניות הפיתוח מתעכבות. בנוסף לכך טנקים מתוצרת הרפובליקה העממית של סין, מדינות מזרח אירופה ואף מדינות המערב תפסו את מקומם של הרוסים ברבות ממדינות הלקוח של ברית המועצות.
למרות כל זאת, יש לציין כי תוכניות רוסיות לפיתוח מיגון וחימוש עיקרי חדשים ממשיכות לפעול, ואף הפיקו דגמים חדשים אשר מתאפיינים בניסיון מעבר לתותחי 135 מ"מ ושילוב של מיגון אקטיבי. אם וכאשר ימצאו לקוחות לכלים אלה הם יעמדו כקודמיהם כאופציה זולה וזמינה לטנקים המערביים.
בשנת 2015 החל הצבא הרוסי להצטייד בטנקים מתקדמים שנקראים ארמטה.
דגמי T במלחמות ישראל
הטנקים הסובייטים הופעלו על ידי צבאות ערב (בעיקר סוריה ומצרים) כנגד מדינת ישראל. במהלך מלחמות ישראל השמיד צה"ל אלפי טנקים סובייטים ולקח מאות טנקים שלל. ברבים מן המקרים צה"ל שיפר את הטנקים הסובייטים על ידי החלפת מערכות בקרת האש או התותח, והכניס אותם לשרותו תחת השם טירן. כמו כן, תובות טנקי T-54/55 שימשו בסיס לנגמ"ש הכבד אכזרית. בשאר הטנקים צה"ל השתמש לצורכי חלקי חילוף או כמטרות לאימונים.
דגמי טנקים
טנקים סובייטיים מלפני מלחמת העולם השנייה
T-28 - טנק בינוני עם צריחים מרובים משנות ה-30 שלא עבר לייצור המוני.
KS/T-18 - טנק קל המבוסס על הרנו FT משנות ה-20.
BT - הטנק הסובייטי הראשון בעל מזקו"ם כריסטי.
T-24 - טנק בינוני שיוצרו ממנו 24 יח', הוא היה הטנק הראשון שיוצרו במפעלי BT בחרקוב. הוא לא זכה לראות קרב, למרות חימושו הכבד לזמנו של תותח 45 מ"מ ושלושה מקלעים.
טנקים סובייטיים ממלחמת העולם השנייה
ממוזער|250px|טנק כבד מדגם IS-2 סטלין
T-35 - טנק כבד סובייטי עם צריחים מרובים משנות ה-30 שלא עבר ליצור המוני (59 נבנו).
T-34 - הטנק הסובייטי העיקרי של מלחמת העולם השנייה.
KV - סדרת טנקים כבדים שיוצרו בתחילת המלחמה והוחלף בטנקי סטלין.
T-44 - טנק שיוצר בסוף המלחמה ולא עבר ליצור המוני.
T-40 - טנק סיור קל שייצורו החל בתחילת המלחמה ולא עבר לייצור המוני.
T-50 - טנק קל/חי"ר שיוצר בתחילת מלחמת העולם השנייה במטרה להחליף את צי הטנקים הישנים, הטנק היה בעל כמה מאפיינים מתקדמים אבל יקר ומסובך לעומת הצעות טובות יותר.
T-60 - גרסה לא אמפיבית של T-40, יוצר בייצור המוני במהלך המלחמה (כ-6,000 יוצרו).
IS-2 ו-IS-3 (טנקי סטלין) - טנק כבד שיוצר בסוף המלחמה ולקח חלק בקרבות מול טנקי הטיגר והטיגר 2 הגרמניים.
טנקים סובייטיים אחרי מלחמת העולם השנייה
PT-76 - טנק קל אמפיבי.
T-54 - הטנק הראשון בסדרת ה-T, שירש את T-34 לאחר המלחמה.
T-55 - הפיתוח של T-54.
T-62 - המשך ישיר לT-54/55. הטנק הראשון בעולם עם תותח טנק חלק קדח.
T-64 - טנק המערכה הסובייטי הראשון, והראשון בעולם הכולל מערכת טעינה אוטומטית.
T-72 - גרסה מקבילה ל-T-64, המאופיינת בפשטות, אמינות ועלות נמוכה המאפשרים ייצור המוני.
T-80 - פיתוח של T-64. הטנק האחרון שיוצר בתקופה הסובייטית.
טנקים רוסיים לאחר התפרקות ברית המועצות
ממוזער|250px|טנק מערכה T-14 ארמטה מודרני
T-90 - פיתוח של ה-T-72, בשילוב עם מערכות מה-T-80.
T-95 - פיתוח של ה-T-90 שמעולם לא יצא לפועל - עד כה נבנה רק אבטיפוס ללא ייצור סדרתי.
עיט שחור - פיתוח של T-90 עם הידע מפיתוח T-95. אף הוא נוצר רק כאבטיפוס וללא ייצור סדרתי.
T-14 ארמטה - פיתוח מחודש על בסיס שני הדגמים האחרונים. כיום הטנק משרת בצבא הרוסי.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אמצעי לחימה רוסיים
קטגוריה:טנקים לפי מדינה | 2022-11-26T11:41:42 |
טונגסטן | טוּנְגְּסְטֶן (Tungsten, הידוע בארצות סקנדינביה ובגרמנית בשם Wolfram) הוא יסוד מתכתי שסמלו הכימי W ומספרו האטומי 74. מקור השם "טונגסטן" הוא בשפה השוודית, ופירושו "אבן כבדה", שכן משקלו הסגולי של הטונגסטן הוא 19.25 גרם לסמ"ק, כמעט כפליים מצפיפותה של עופרת, ובצורתו הטהורה הוא קשה מאוד.
תכונות
טונגסטן הוא מתכת אפרפרה וקשיחה. טונגסטן הוא היסוד בעל נקודת ההתכה הגבוהה ביותר (3,422°C) נקודת הרתיחה הגבוהה ביותר (5,555°C), וחוזק המתיחה הגבוה ביותר. ניתן לחתוך אותו בעזרת מסור לחיתוך מתכות כשהוא מאוד טהור. עמידותו של טונגסטן בפני קורוזיה גבוהה ביותר, אך עדיין חומצות מסוימות מסוגלות לתקוף אותו. כשנחשף לאוויר בטמפרטורות גבוהות, נעטף הטונגסטן בשכבת תחמוצת. טונגסטן מוליך חשמל וחום.
שימושים
כלי עבודה - קרביד הטונגסטן - ״וידיה״
לטונגסטן שימושים רבים, והנפוץ בהם הוא כנראה קַרבּיד הטונגסטן (טונגסטן קרביד, WC) - חומר בעל קושיות גבוהה ביותר שמייצרים ממנו להבים של כלי עבודה שתפקידם לחתוך חומרים שונים, למשל להבי מסורים, מקדחים, להבי כרסומות ועוד. נהוג לומר שלהבים מקרביד הטונגסטן ״מחזיקים את הלהב״ פי 10 עד 20 יותר מאשר להבים שעשויים פלדה ללא קרביד הטונגסטן בקצה, מה שמצריך השחזות תכופות יותר ואיכות חיתוך ירודה. להבי קרביד הטונגסטן קרויים בישראל בשפת העם ״וידיה״. ככל הנראה מקור השם בגרמנית (כמו שמות כלים וחומרים רבים בישראל, למשל נירוסטה). בגרמנית המילה Wiedia (מבוטאת כ-Vidia) היא קיצור של צמד המילים ״Wie Diamond״ שתרגומו הוא ״כמו יהלום״. שם עממי שניתן למתכת זו עקב דרגת הקשיות הגבוהה שלה.
שימושים נוספים
ממוזער|412x412 פיקסלים|דוגמה של ראש של פגז ח"ש (M829) מטונגסטן
בנוסף, נקודת ההתכה הגבוהה של הטונגסטן, העומדת על 3,422 מעלות צלזיוס, היא הגבוהה מבין כל המתכות. לכן טונגסטן משמש לייצור חוטי להט בנורות ליבון, ציוד לספינות חלל וחוטי חשמל דקים מאוד. חוטי להט מטונגסטן משמשים גם כמקור אלקטרונים (לרוב מקור תרמיוני), המשמשים למקורות קרני רנטגן, מיקרוסקופי אלקטרונים ועוד. קשיחותו ועמידותו מפני חלודה מאפשרות יצירת סגסוגות באיכות גבוהה.לטונגסטן כאמור נקודת ההיתוך הגבוהה ביותר מכל המתכות ולכן הוא מהווה רכיב חיוני הממוקם בתחתית כלי הוואקום במכשיר ההיתוך המגנטי בכורי היתוך, והוא ממלא תפקיד מכריע בהוצאת גזי הפסולת וזיהומים אחרים מהכור, תוך עמידה בעומסי חום הכבדים הנוצרים על פני השטח.
טונגסטן משמש גם כאלקטרודה בריתוך ארגון (tig) ובייצור קליעים חודרי שריון. שימוש נוסף של טונגסטן הוא בייצור חיצים למשחק הטלת חיצים.
היסטוריה
השם וולפרם ניתן למתכת עוד בשנת 1747 על ידי הכימאי והמינרולוג השוודי יוהאן גוטשאק ולריוס, שם שתרגם מלטינית שמקורו 200 שנים עוד קודם לכן. בשנת 1779 העלה הכימאי האירי פיטר וולף את ההשערה על קיומה של מתכת לא מוכרת במינרל שלימים קיבל את השם וולפרמיט. לאורך מספר שנים נעשו ניסיונות רבים לבודד את המתכת המסתורית ולבסוף, בשנת 1783 ביישוב ורגארה בחבל הבסקים הצליחו חואן חוסה אלויאר ופאוסטו אלויאר, שני אחים ספרדים, לבודד את המתכת הטהורה תוך הפעלת חיזור כימי על חומצת טונגסטן בעזרת פחם.
צורה בטבע
שמאל|ממוזער|200px|אבקת טונגסטן
טונגסטן מופק לרוב ממחצבים של המינרלים וולפרמיט ושֶליט, כמו גם מהמינרלים פֶרבֶּריט ויובּנֶריט. אלו נמצאים בעיקר באזורים הרריים בסין (שם מופקת 75% מהתוצרת העולמית), קזחסטן, מיאנמר, קוריאה הדרומית, ברזיל, פורטוגל, בוליביה, רוסיה וארצות הברית. כדי לבודד את הטונגסטן מתוך העפרות, תחילה מרסקים אותן ושוטפים אותן במים. מגרגירי הטונגסטן ששוקעים מייצרים חומצת טונגסטן, ולאחר־מכן מטפלים בה בפחמן או במימן כדי לקבל את התוצר הסופי - טונגסטן טהור, אשר מתקבל בצורה של אבקה.
תפקיד ביולוגי
אנזימים מסוימים משתמשים בטונגסטן בצורה דומה לשימוש במוליבדן.
בשנת 2002, בדיקות שתן של חולי לוקמיה העידו על רמות גבוהות של טונגסטן בגופם. למרות ממצאים אלו, הקשר בין טונגסטן לבין סרטן הדם עדיין שנוי במחלוקת.
קישורים חיצוניים
טונגסטן ב-Webelements (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-09-12T16:56:25 |
בתי דין דתיים בישראל | בתי דין דתיים הם מוסדות שקיבלו סמכות שפיטה מטעם המדינה לדון בענייני מעמדם האישי של האזרחים, כדוגמת נישואים, גירושים, ירושה, אפוטרופסות, אימוץ ועוד. בשיטת המשפט בישראל, לכל עדה דתית המוכרת על ידי המדינה: יהדות, אסלאם, נצרות והדת הדרוזית בית דין משלה, הדן על-פי דיני הדת.
בתי דין רבניים
בתי הדין הרבניים עוסקים במעמדם האישי של בני הדת היהודית, ובכלל כך גם בגיור. השופטים בבתי דין רבניים נקראים דיינים, הממונים לתפקידם על ידי ועדת מינויים בראשות שר הדתות. לרוב יושבים הדיינים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמתם של שני הצדדים ניתן לשפוט גם בהרכב של דיין אחד. בתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית האורתודוקסית.
בישראל קיימים תריסר בתי דין רבניים אזוריים וכן בית דין מיוחד לענייני גיור. בית הדין הרבני הגדול לערעורים יושב בירושלים, ונשיאו משמש כאחראי על מערכת השיפוט הרבנית בישראל (למעשה, תפקידו מקביל לזה של נשיא בית הדין הארצי לעבודה).
על הצד הלוגיסטי של בתי הדין אמונה הנהלת בתי הדין הרבניים, כיום (ינואר 2016) בראשות עו"ד שמעון יעקבי (מנכ"ל זמני).
בתי דין רבניים פרטיים
לצד מערכת בתי הדין הרבניים קיימת בישראל מערכת בתי דין רבניים פרטיים, הדנים בסכסוכים אזרחיים על פי ההלכה. המסגרת החוקית היא חוק הבוררות, המקנה תוקף חוקי להכרעת הדין, זאת בכפוף לחתימה על הסכם בוררות. בישראל יש מאות בתי דין פרטיים, שרובם משרתים בעיקר את הקהילה המקומית או את החוג עימו הם מזוהים. רבים מהם מכנים עצמם "בד"ץ" - בית דין צדק. ידוע במיוחד בית הדין של העדה החרדית בירושלים.
בתי דין שרעיים
בית הדין הדתי המוסלמי נקרא בית דין שרעי (מהמילה "שריעה" כלומר ההלכה המוסלמית) והוא מהווה מוסד מרכזי בחיי האוכלוסייה המוסלמית בישראל. במדינת ישראל פועלים שמונה בתי דין שרעיים אזוריים בערים באקה אל-גרבייה, עכו, חיפה, נצרת, טייבה, יפו, באר שבע וירושלים. בנוסף להם פועלים בית הדין לערעורים והנהלת בתי הדין השרעיים, אשר ממוקמים בירושלים.
בית הדין האזורי דן בהרכב של דן יחיד (המכונה קאדי) ובית הדין השרעי לערעורים דן בהרכב של שלושה.
בראש מערכת בתי הדין השרעיים עומד נשיא בית הדין השרעי לערעורים. החל משנת 1994 משמש בתפקיד זה הקאדי אחמד נאטור.
מנהל מערכת בתי הדין השרעיים הוא איאד זחאלקה.
בתי הדין הדתיים של העדה הדרוזית
בתי הדין הדתיים של העדה הדרוזית ממוקמים בעכו ובמסעדה שברמת הגולן, ודנים בהם בענייני המעמד האישי של בני העדה. חבר בית הדין נקרא קאדי-מד'הב.
בתי הדין פועלים מכוח חוק בתי הדין הדרוזיים, התשכ"ג-1962, והחלו פעולתם ביום 30 בדצמבר 1963. ב-2 בנובמבר 1961 אומץ על ידי העדה חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בלבנון כדין האישי של הדרוזים בישראל, ובתי הדין הדתיים הדרוזיים דנים על-פי חוק זה.
בראש בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים עמד עד מותו בשנת 1993 השייח' אמין טריף. מאז מותו לא אוישה משרת ראש בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים.
כיום מכהנים בבתי הדין שלושה קאדים-מד'הב: שייח' מוואפק טריף ושייח' עמאד אבו ריש ושייח' ענתיר מועדי בבית הדין לערעורים, ושייח' כמאל קבלאן ושייח' אחסאן חלבי בבית הדין הדתי הדרוזי של ערכאה ראשונה.
בתי דין נוצריים
הכנסיות של עשר העדות הנוצריות המוכרות בישראל (יוונית-אורתודוקסית, רומית-קתולית, ארמנית-אורתודוקסית, ארמנית-קתולית, סורית-קתולית, כשדית-קתולית, יוונית-קתולית, מרונית-קתולית, סורית-אורתודוקסית, ואנגליקנית) מספקות לבני עדותיהן שירותי דת שונים, ובכללם גם בתי דין נוצריים. פסיקות אלה מוכרות על ידי המדינה.
חוקים המקנים סמכויות עזר לבתי הדין הדתיים
בתי הדין נהנים מסמכות שיפוט המוכרת על ידי המדינה בחוק יסוד: השפיטה.
על מנת לאפשר לבתי הדין הדתיים לבצע תפקידם נחקקו במהלך השנים חוקים שונים בעניין סמכויות הנתונות לבתי הדין. בין אלה ניתן למנות את חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 ואת חוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965.
לקריאה נוספת
שלמה שעשוע, בתי-דין מסלמים במדינת ישראל, חולון : חב' פרג' להדפסות, 1981.
איריס מרקוס, ביטול הסכמים בראי בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני : (הסכמי ממון, הסכמי גירושין, הסכמי חתנה ועוד), פתח תקווה: אוצר המשפט לאור בע"מ, 2020.
Martin Edelman, Courts, politics, and culture in Israel, Charlottesville, VA : University Press of Virginia,1994
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של בתי הדין הדתיים הדרוזיים בישראל
בתי הדין הרבניים בישראל
אתר הלכה פסוקה - במה לדיונים תורניים בנושאי תורה משפט וחברה
בית דין הפרטי משפט והלכה בישראל
*
דתיים, בתי דין
קטגוריה:ישראל: דיני משפחה | 2024-03-19T11:34:39 |
בוקובינה | בוקובינה (ברומנית: Bucovina, באוקראינית וברוסית: Буковина, בגרמנית: Bukowina או Buchenland (ארץ עצי האשור) ובפולנית: Bukowina) הוא אזור היסטורי שמחציתו הדרומית (מחוז סוצ'אבה) ברומניה ומחציתו הצפונית (מחוז צ'רנוביץ) באוקראינה. האזור משתרע על שטח של 10,422 קמ"ר, הוא מיוער מאוד ומייצא עץ, טקסטיל, מלח, מנגן, ברזל ונחושת. מהמאה ה-14 ועד שנת 1774 הייתה בוקובינה חלק מהאזור המכונה "הארץ העליונה" בצפון נסיכות מולדובה. עם תחילת השלטון האוסטרי, השם בוקובינה נקבע באופן רשמי. בשנים 1775–1918 הייתה דוכסות רב-אתנית במסגרת האימפריה ההבסבורגית. בצפון-מערב גובלת בוקובינה בגליציה המזרחית, בדרום-מזרח עם אזור בוטושאן שבחבל מולדובה ובדרום-מערב עם אזור טרנסילבניה שברומניה.
דמוגרפיה
בשנת 1775 מנתה אוכלוסיית בוקובינה כ-60,000 נפש, וזו תפחה בעידוד האוסטרים ל-800,000 בשנת 1910. בבוקובינה התיישבו בני קבוצות אתניות שונות: בראש ובראשונה גרמנים, רומנים ורוּתֶנים (כינוי כולל לסלאבים מזרחיים), כמו גם יהודים, הונגרים, צוענים, ומיעוט קטן של רוסים ופולנים. על פי מפקד-תושבים משנת 1910, הגרמנים האתניים היו קבוצת מיעוט (כ-21% מן האוכלוסייה הכללית המקומית) והאוכלוסייה היהודית הייתה גדולה יותר מזו הנוצרית.
המצב הדמוגרפי 1786–1910
לפי מפקדי שלטונות אוסטרו-הונגריה, אוכלוסיית בוקובינה הייתה מורכבת בעיקר מאוקראינים ומרומנים.
שנה רומנים אוקראינים אחרים 1786 91,823 67.8% 31,671 23.4% 12,000 8.8% 1848 209,293 55.4% 108,907 28.8% 59,381 15.8% 1869 207,000 40.5% 186,000 36.4% 118,364 23.1% 1880 190,005 33.4% 239,960 42.2% 138,758 24.4% 1890 208,301 32.4% 268,367 41.8% 165,827 25.8% 1900 229,018 31.4% 297,798 40.8% 203,379 27.8% 1910 273,254 34.1% 305,101 38.4% 216,574 27.2%
המצב הדמוגרפי כיום
שמאל|ממוזער|250px|החלוקה האתנית של בוקובינה כיום. אוקראינים - צהוב בהיר, רומנים - ירוק, רוסים - וורוד, יהודים - תכלת, פולנים - צהוב, צוענים - סגול.
כיום, המצב הדמוגרפי שונה מאוד. צפון בוקובינה נכללת בתחומי אוקראינה ומאוכלסת בעיקר באוקראינים. בדרום בוקובינה, שבתחומי רומניה, רוב התושבים רומנים. כמעט כל התושבים היהודים, הגרמנים והפולנים, נטשו את האזור. לפי המפקד האוקראיני משנת 2001, מנתה האוכלוסייה במחוז צ'רנוביץ (צפון בוקובינה): 75% אוקראינים (689,100), 12.5% רומנים (114,600), 7.3% (67,200) מולדובים (רומנים מולדובים), ו-4.1% תושבים רוסיים. היתר הוא מיעוט של פולנים, ביילורוסים ויהודים.
בדרום בוקובינה 98.5% מהאוכלוסייה רומנים ו-1.5% אוקראינים (לפי המפקד הרומני מ-2005).
היהודים
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר יהודי בוקובינה, בבית הקברות בקריית שאול
היהודים חיו בבוקובינה עוד בטרם שחרר הנסיך בוגדאן הראשון את חבל מולדובה משלטון ההונגרים ב-1365. עם השתלטות האימפריה ההבסבורגית על האזור ב-1774 נערך מפקד שבו התפקדו 526 משפחות יהודיות עם 2356 נפשות. לאחר התייצבות המשטר והפסקת פשיטות השכנים על האזור, החלה נהירת היהודים לבוקובינה מגליציה שבפולין. עם האמנציפציה של יהודי בוקובינה ב-1848 וחקיקת חוקים נאורים נוספים אשר העניקו ליהודים שוויון זכויות מלא, גדלה האוכלוסייה היהודית בבוקובינה באופן משמעותי, לכדי 11.79% מכלל האוכלוסייה ב-1880. בימי מלחמת העולם השנייה נרצחו חלק מיהודי בוקובינה ורוב הנותרים גורשו לטרנסניסטריה, שם מתו רבים מאד מהמגורשים. לאחר כיבוש טרנסניסטריה על ידי ברית המועצות, נשארה צפון בוקובינה תחת שלטון ברית המועצות ודרום בוקובינה תחת שלטון רומני קומוניסטי. הנותרים מיהודי דרום בוקובינה לאחר שחזרו ממחנות הגירוש בטרנסניסטריה עלו ברובם לארץ ישראל.
כיום חיים בבוקובינה מעט יהודים, רובם בחלק האוקראיני של צפון בוקובינה.
היסטוריה
לפני המאה ה-14
מאז התקופה הרומית אוכלס אזור בוקובינה של ימינו בדאקים. במאה ה-5 לספירה ישבו במקום האווארים, עם שהיגר לאזורים הללו ממזרח אסיה. גם שבטים סלאבים אכלסו את המקום והשפיעו על האוכלוסייה הטרום רומנית.
מהמאה ה-9 ועד ראשית המאה ה-14 חלקים מהאזור היו בשליטת נסיכות קייב.
נסיכות מולדובית
שמאל|ממוזער|250px|מנזר סוצ'ביצה מסוף המאה ה-16
בוקובינה שבמורדות המזרחיים של הרי הקרפטים, שכנה בעבר בלב נסיכות מולדובה. העיר סוצ'אבה הייתה בירת המדינה ב-1388.
שם החבל בוקובינה כחלק מנסיכות מולדובה מוזכר בתעודה מימי השליט פטרו מושאט משנת 1392.
בוקובינה, שהייתה ידועה בעיקר כ"ארץ העליונה" Ţara de Sus נשארה חלק מנסיכות מולדובה עד שנת 1769. הנסיכות כולה הייתה עד סוף המאה ה-15 ביחסי חסות עם פולין והחל משנת 1512 מדינה בחסות האימפריה העות'מאנית. בשנת 1769,נכבשה על ידי רוסיה לשש שנים וב-1775 הועברה השליטה לאוסטרים.
האימפריות האוסטרית והאוסטרו-הונגרית (1775–1918)
פירוש השם בוקובינה הוא "ארץ עצי אשור". שם זה נפוץ בהדרגה בתקופה האוסטרו-הונגרית. לפני כן נקרא החבל "הארץ העליונה", "ארץ מולדובה", "פלונינה" (Plonina), "קורדון" (Cordon) ו"ארבורואסה" (Arboroasa).
באוקטובר 1774 נכבשה בוקובינה בידי אוסטריה, בטענה שהיא נחוצה למעבר בין טרנסילבניה לגליציה, שעברה לשליטה אוסטרית במסגרת חלוקת פולין ב-1772. ב-2 ביולי 1776 נקבע בהסכם פאלמוטקה כי באזור זה יעבור הגבול הרשמי בין האימפריה האוסטרית לבין האימפריה העות'מאנית. עד לשנת 1918 הייתה בוקובינה ארץ הכתר המזרחית ביותר באימפריה האוסטרית (אחר כך: האוסטרו-הונגרית), ובירתה הייתה צ'רנוביץ.
ב-1849 זכתה בוקובינה במעמד של ארץ כתר ודוכסות.
סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
במלחמת העולם הראשונה שימשה אדמת בוקובינה שדה קרב בין הצבאות הרוסים והאוסטרים. עם קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בחורף 1918 ביקש ינקו פלונדור מהצבא הרומני להיכנס לאזור. ב-28 בנובמבר 1918 אוחדה בוקובינה עם רומניה במסגרת "רומניה הגדולה". הדבר הוסדר רשמית בחוזה סן-ז'רמן בשנת 1919.
באזור נחל סוצ'אבה התקיימו קהילות הונגריות. מאחר שההתבוללות שלהם הייתה גדולה החליט השלטון ההונגרי ליישב אותם בתוך הממלכה ההונגרית והם הועברו בחלקם לוויוודינה Voivodina (היום בסרביה) וחלקם למחוז טולנה Tolna בהונגריה עצמה.
ממלכת רומניה (1919–1944) ותקופת מלחמת העולם השנייה
ב-28 ביוני 1940 נכבשה צפון בוקובינה בידי הכוחות הסובייטים. לאחר שנה, נכבשה על ידי הגרמנים שמסרו אותה לרומנים,
ב 1944 חזרה ברית המועצות לשלוט בחבל הארץ הצפוני של בוקובינה.
כיום נמצאת דרום בוקובינה בשליטה רומנית ומורכבת בעיקר ממחוזות סוצ'אבה ובוטושאן. צפון בוקובינה היא חלק מאוקראינה כמחוז צ'רנוביץ.
מושלי בוקובינה
אוסטרים
מאיור גנרל גבריאל ספלני (1775-1778) (Gabriel Freiherr von Spleny)
הגנרל קרל הברון מ-אנצנברג (1778) (Karl Baron von Enzenberg)
הברון משמואק (Baron von Schmueck)
רומנים
אלכסנדר ריאושנו (Alexandru Rioșanu) (1941)
בריגדיר גנרל קורנליו קלוטסקו (1941)
ערים ועיירות
צפון בוקובינה (כיום בתחום אוקראינה)
עיר הבירה צ'רנוביץ (אוקראינית: Чернівці, רומנית: Cernăuţi, גרמנית: Czernowitz)
גליבוקה (אוקראינית: Глибока, רומנית: Adâncata)
צ'ורניבקה (אוקראינית: Чорнівка, רומנית: Cernăuca)
בויאן (אוקראינית: Бояни, רומנית: Boian)
ויז'ניץ (רומנית: Vijniţa, גרמנית: Wiznitz)
ואשקאוץ (רומנית: Văşcăuţi, גרמנית: Waschkautz)
נובוסליצה (אוקראינית: Новоселиця, רומנית: Suliţa Nouă)
סדיגורא (אוקראינית: Садгора, פולנית: Sadagóra, רומנית: Sădăgura) היום פרבר של צ'רנוביץ.
סטורוז'ינץ (אוקראינית: Сторожинець, רומנית: Storojineţ)
קוצמן (רומנית: Cozmeni)
זאסטוונה (אוקראינית: Заставна)
דרום בוקובינה (כיום בתחום רומניה)
גורה הומורולוי (Gura Humorului)
ברושטן (רומנית: Broşteni)
דולחאסקה (רומנית: Dolhasca)
וטרה דורנה (רומנית: Vatra Dornei, גרמנית ופולנית: Watra Dorna)
סאלצ'ה (רומנית: Salcea)
סולקה (רומנית: Solca)
סוצ'אבה (רומנית: Suceava, פולנית: Suczawa, יידיש: שאָץ)
סירט (רומנית: Siret)
ליטני (רומנית: Liteni)
מילישאוץ (רומנית: Milişăuţi)
פראסין (רומנית: Frasin)
קז'וואנה (רומנית: Cajvana)
קמפולונג מולדובנסק (רומנית: Câmpulung Moldovenesc, הונגרית: Hosszúmező)
רדאוץ (רומנית: Rădăuţi, גרמנית: Radautz, יידיש: ראַדעװיץ, אוקראינית: Радівці, פולנית: Radowce)
ראו גם
נסיכות מולדובה
גליציה
רצח דוד פאליק
קישורים חיצוניים
The Bukovina Society of the Americas
אתר ארגון יוצאי בוקובינה בישראל
רשימת מושלי בוקובינה וכרונולוגיה היסטורית מלאה
השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה - בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
תולדות חבל בוקובינה מתוך הגרסה המקוונת של הספר "יהודי סוצ'בה (שוץ) וקהילות הסביבה"
הרפסודיה הרומנית מאת המלחין צ'יפריאן פורומבסקו מבוקובינה - ההרכב "זיקלאש" באתר יו טיוב
תקציר מאמר על צפון בוקובינה, באתר יד ושם
האתר של העמותה למורשת יהדות גליציה ובוקובינה
הערות שוליים
קטגוריה:רומניה: חבלי ארץ
קטגוריה:אוקראינה: חבלי ארץ
קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית
קטגוריה:טריטוריות היסטוריות
*
קטגוריה:קהילות יהודיות שהונצחו בבית העלמין קריית שאול
קטגוריה:קהילות יהודיות שהושמדו בשואה | 2024-09-26T18:50:33 |
אקס-מן | "האקס-מן" (באנגלית: The X-Men, בתרגומים העבריים משנות השישים והשבעים נקראו הבלתי מנוצחים) היא קבוצה בדיונית של גיבורי-על, המופיעה בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס. הופעתה הראשונה הייתה בספטמבר 1963 בחוברת The X-Men #1, והיא נוצרה על ידי הכותב סטן לי והמאייר ג'ק קירבי. זיכיון האקס-מן הוא מהזיכיונות הפופולריים והמצליחים ביותר בתעשיית הקומיקס, עם עשרות סדרות בת המבוססות עליו ואמנים רבים שהפכו לכוכבים בתעשייה בעקבות מעורבותם בו. כמו כן, זיכיון הקומיקס זכה לעיבודים למדיות נוספות כמו סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ואנימציה ומשחקי מחשב, כאשר המפורסם ביניהם הוא סדרת סרטי אקס-מן הקולנועיים. "אקס-מן" הוא השם הכולל לקבוצת גיבורי-העל עצמה, לסדרת הקומיקס הראשית בכיכובם, או לזיכיון הנרחב יותר שכולל סדרות ספין אוף וסדרות סולו רבות כמו המוטאנטים החדשים, אקסקליבר, אקס פורס ואקס פקטור.
האקס-מן הם מוטאנטים - תת-מין ומיעוט של בני אדם אשר בעקבות קפיצה אבולוציונית נולדו עם יכולות על-אנושיות. האקס-מן נלחמים למען שלום ושוויון בין בני אדם ומוטאנטים בעולם שבו אי-סובלנות אנטי-מוטאנטית היא רחבה וחסרת רחמים. הם מונהגים בידי צ'ארלס אקסבייר, הידוע בכינוי פרופסור אקס, מוטאנט רב עצמה בעל כוחות טלפתיה שמסוגל לקרוא מחשבות ולשלוט בהן. יריבם הגדול ביותר הוא מגנטו, מוטאנט רב עצמה המסוגל לשלוט בשדות מגנטיים. לפרופסור אקס ומגנטו יש השקפות עולם ופילוסופיות מנוגדות לגבי היחסים בין בני אדם למוטאנטים. בשעה שפרופסור אקס פועל לכיוון שלום והבנה בין מוטאנטים לבני אדם, הרי שמגנטו רואה בבני האדם כאיום ומאמין בנקיטת גישה אגרסיבית יותר כלפיהם, אם כי מצא את עצמו לעיתים עובד במשותף עם האקס-מן.
פרופסור אקס הוא מייסד בית הספר לצעירים מחוננים ע"ש אקסבייר, שידוע לרוב כאחוזת אקס - בית ספר אשר מגייס מוטאנטים מכל רחבי העולם. בית הספר ממוקם במחוז וסטצ'סטר שבניו יורק, והוא ביתם של חברי האקס-מן ומקום האימונים שלהם. חמשת חברי האקס-מן המקוריים הם סייקלופס, ג'ין גריי, חיה, אייסמן ואנג'ל. מאז הופעתם לראשונה, מוטאנטים רבים הצטרפו לקבוצה ממדינות שונות ורקעים שונים.
רקע
עם הצלחתן של דמויות מארוול כמו ספיידרמן, הענק הירוק, תור, איירון מן וארבעת המופלאים, היוצר והכותב סטן לי רצה ליצור קבוצת גיבורי-על נוספת, אך לא היה מעוניין להסביר כיצד הם קיבלו את כוחותיהם. לדבריו, "לא יכולתי לעשות שכולם יינשכו בידי עכביש רדיואקטיבי או שייחשפו לפיצוץ של קרינת גמא, ובחרתי לברוח מזה ולהגיד שהם מוטאנטים ושהם נולדו כך".
בראיון שנערך עם ג'ק קירבי בשנת 1987, הוא ציין:
לי שכתב את שם הכותר של החוברות מחדש אחרי שהעורך הראשי מרטין גודמן ביטל את השם הראשוני שניתן להם, "המוטאנטים", באומרו שהקוראים לא יבינו מה הם מוטאנטים.
בתוך יקום מארוול, האקס-מן נחשבים כמי שנקראו על שמו של אקסבייר עצמו. ההסבר המקורי שלו היה כי מוטאנטים מחזיקים בכוח נוסף... כוח שבני אדם רגילים לא מחזיקים, וזו הסיבה שהוא קורא לתלמידיו אקס-מן, בגלל האקסטרה כוח.
עם תחילת פרסומה, סדרת החוברות זכתה לאהדה רבה עד לביטולה בשנת 1970. העניין בחוברות הקומיקס הוצת מחדש עם פרסומה של החוברת Giant-Size X-Men בשנת 1975 והצגתה של קבוצת אקס-מן חדשה ורב תרבותית. הסדרה צברה פופולריות הולכת וגדלה תחת הרצתם רבת השנים של הכותב כריס קלרמונט והמאייר דייב קוקראם, והולידה סדרות בת רבות כדוגמת המוטאנטים החדשים, אקס פקטור, אקסקליבר, אקס פורס ו-Generation X.
היסטוריה פרסומית
שנות ה-60 של המאה ה-20: ההרצה המקורית
חוברות האקס-מן הראשונות משנות ה-60 של המאה ה-20 הציגו את חברי הקבוצה המקורית של האקס-מן סייקלופס, ג'ין גריי, חיה, אייסמן ואנג'ל וכן את יריבם מגנטו ואחוות המוטאנטים הרשעים שלו, אשר כללה את מאסטרמיינד, קוויקסילבר, מכשפת השני וטואד. סדרת החוברות התמקדה בתמה השגרתית של טוב נגד רע ומאוחר יותר כללה גם נושאים כמו דעה קדומה וגזענות - מוטיבים שחזרו על עצמם עם השנים. הצד הרע שבסיפור הוצג דרך דמותו של מגנטו - דמות אנושית ומעוררת סימפתיה, אשר שרדה את מחנה הריכוז של הנאצים רק כדי לפתח שנאה כלפי האנושות. מאמיניו העיקריים - קוויקסילבר ומכשפת השני - היו משבט הצוענים.
שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20: עידן קלרמונט
הכותב כריס קלרמונט, שהפך לכותב הוותיק והחשוב ביותר בתולדות הסדרה, כמו גם המאייר ג'ון ביירן, שהצטרפו בשנות ה-70, אחראים לכמה מסיפורי האקס-מן המפורסמים ביותר, ביניהם "סאגת הפניקס האפלה", "ימי עבר עתידי" ו"האל אוהב, האדם הורג", ששימש כבסיס של הסרט "אקס-מן 2". בשנות ה-80 המשיכה סדרת האקס-מן לצבור פופולריות, שהובילה להפקתן של סדרות-בת מצליחות נוספות, דוגמת "המוטאנטים החדשים", "אלפא פלייט", "אקס-פקטור", "אקסקליבר" ובהמשך גם "אקס פורס". לרוב, הופיעו בסדרות השונות קבוצות אקס-מן המורכבות מחברים שונים, דבר שאיפשר יצירת סיפורי קרוס-אובר ייחודיים הנפרשים על פני מספר כותרים בו-זמנית, דוגמת "טבח המוטאנטים" או "נפילת המוטאנטים".
שנות ה-90 של המאה ה-20: הקבוצה הכחולה והזהובה
הפופולריות של סדרת חוברות האקס-מן צברה תאוצה בשנות ה-90 עם שידורה של "אקס-מן: סדרת האנימציה", והצטרפותם של כותבים כמו רוב ליפילד, פביאן ניצ'זה וסקוט לובדל. קבוצת האקס-מן התפלגה לראשונה לשתי קבוצות - הקבוצה הכחולה והקבוצה הזהובה ודמויות חדשות הוצגו לתוך יקום האקס-מן כדוגמת קייבל, בישופ וגמביט. במהלך עשור זה פורסמו מספר קרוס-אוברים משפיעים כמו "אג'נדת ההכחדה" (1990), "סאגת האי מיור" (1991), "שירת התליין" (1992), "משיכות קטלניות" (1993), "אמנת הפלנקס" (1994), "עידן אפוקליפס" (1995), "אונסלוט" (1996) ו"מבצע אפס סובלנות" (1997).
העשור הראשון של המאה ה-21: תקופת מוריסון, בית אם וטרילוגיית המשיח
הרצתו של גרנט מוריסון מתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 שינתה את מאזן הכוחות של הקבוצה והציגה ליקום אקס-מן מספר עלילות שנויות במחלוקת כמו "ה' עבור הכחדה", שבה נבלת-על בשם קסנדרה נובה משמידה את האי ג'נושה והורגת 16 מיליון מוטאנטים. מוריסון גם שיקם את דמותה של אמה פרוסט, המלכה הלבנה לשעבר של מועדון הלפייר, וצירף את דמותה לאקס-מן. בתחילת העשור הוצגה קבוצת "אולטימייט אקס-מן" כחלק מחותם "אולטימייט מארוול" החדש, ובהמשך החלה הרצתה של סדרת "אקס-מן החדשים", ובה הוצגו תלמידים חדשים רבים לתוך יקום האקס-מן.
טרילוגיית המשיח
יקום האקס-מן על כל סדרות הקומיקס שבו זכה לטלטלה גדולה במיני-סדרה "בית אם" והמשכיה, כאשר מרבית מהמוטאנטים הופשטו מכל כוחותיהם, וכך החל החיפוש אחר מושיע חדש בקרב המוטאנטים, כפי שסופר בסיפורים "תסביך משיח" ו"מלחמת המשיח" בכתיבתם של קרייג קייל וכריסטופר יוסט. סיפורים אלה זכו להמשך בשם "הביאה השנייה". במהלך תקופה זו פורסמו הסיפורים "אנו עומדים מופרדים", "הייעוד הגלוי", "אוטופיה", "אומת אקס" ו"נקרושה". חברי האקס-מן גם השתתפו בסיפור "פלישה סודית".
העשור השני של המאה ה-21: פילוג, איום ערפילי הטריגן ותחייה מחודשת
פילוג, בריאה מחדש
העשור השני של המאה ה-21 הביא עמו שינויים מרחיקי לכת נוספים ביקום האקס-מן. בשנת 2011, השלכות הסיפור "אקס-מן: פילוג" הביאו לסכסוך בין סייקלופס לבין וולברין על מנהיגות הקבוצה וכן לתוצאות מרחיקות לכת. במהלך "הבריאה מחדש", וולברין הקים מחדש את בית הספר לצעירים מחוננים ע"ש ג'ין גריי על חורבות אחוזת אקס וכן הוביל קבוצה אקס-מן חדשה בסדרת החוברות "וולברין והאקס-מן". בשנת 2012, סיפור הקרוס-אובר "אוונג'רס נגד אקס-מן" הביא לסיומן של עלילות "בית אם" ו"השמדה", כאשר האקס-מן נלחמו בקבוצת האוונג'רס על עתידו של גזע המוטאנטים. בין היתר, גישתו של סייקלופס הפכה לאנרכיסטית יותר, מה שהביא למותו של פרופסור אקס.
אקס-מן המקוריים מזמן העבר
כחלק מהמיתוג מחדש "מארוול עכשיו!" של שנת 2012, מרבית כותרי האקס-מן בוטלו והוצגו חמשת חברי האקס-מן המקוריים שהובאו מזמן העבר. לרגל חגיגות 50 שנים לקיומו של מותג האקס-מן פורסמו קשתות הסיפור "קרב האטום", "הציר" ו"מותו של וולברין".
ענן הטריגן
הרצת "מארוול החדשה והשונה" של שנת 2015 לאחר המלחמות הסודיות הציגה את דמותו של לוגאן הזקן, ו-X-23 נטלה את זהותו של וולברין. קבוצת האקס-מן עמדה בפני האיום של ערפילי טריגן, והתפתח עימות בינה לבין הבלתי אנושיים, מה שהוביל למלחמת הבלתי אנושיים נגד אקס-מן ולמותו של סייקלופס.
תחייה מחודשת
שנת 2017 הציגה הרצה מחודשת של כותרי האקס תחת החותם "תחייה מחודשת" (ResurrXion) ופרסומן של חוברות אקס חדשות כדוגמת "אקס-מן הקבוצה הכחולה", "אקס-מן: הקבוצה הזהובה" וכרכים חדשים ל"נשק אקס", "Generation X", קייבל, אייסמן וג'ין גריי. כחלק מהרצת "תחייה מחודשת", דמויות מרכזיות חזרו לחיים, ביניהן ג'ין גריי (בסיפור "תחיית הפניקס - שובה של ג'ין גריי"), וולברין (בסיפור "שובו של וולברין") וסייקלופס והאקס-מן הצעירים חזרו לזמנם המקורי בקשת הסיפור "אקס-מן: השמדה".
שנות ה-20 של המאה ה-21
עידן קרקואה
עם תחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 חברת מארוול הודיעה במאי 2019, כי כל כותרי האקס-מן יבוטלו ותחל הרצה חדשה בכתיבתו של ג'ונתן היקמן אשר תשנה את מאזן הכוחות ביקום האקס-מן לחלוטין לאחר הסיפורים "בית אקס וכוחות אקס".
זאת ועוד, בכנס קומיק-קון נחשף כי הרצה חדשה של שש סדרות אקס יובילו את העידן החדש של "שחר האקס", ולאחר מכן "שלטון אקס", "גורל אקס" ולבסוף "נפילת אקס" : סדרת הדגל של האקס-מן (בכיכובם של סייקלופס, ג'ין גריי, קייבל, וולברין, רייצ'ל סאמרס, האבוק, וולקן וקורסאייר), מיתוג מחודש לסדרת הנבלים "המשוטטים" (בכיכובם של קיטי פרייד, סטורם, אייסמן, בישופ, פיירו ואמה פרוסט), אקסקליבר (בכיכובם של בטסי בראדוק כקפטן בריטניה, רוג, גמביט, ג'ובילי, ריקטור ועין סבח נור), המוטאנטים החדשים (מג'יק, סאן-ספוט, וולפסביין, מיראז', קארמה, סייפר, צ'יימבר וקבוצת הסטארג'אמרס), יחידת המבצעים המיוחדים של אקס פורס (בכיכובם של חיה, ג'ין גריי, סייג', דומינו, וולברין, קולוסוס וקיד אומגה) וסדרה מחודשת לכותר וותיק בשם "מלאכים נופלים", שבה קוואנון מגייסת את קייבל ואת X-23 למשימה אישית שיכולה לסכן את עתיד גזע המוטאנטים.
אלמנטים עלילתיים
חוברות האקס-מן משתמשות בכלים עלילתיים ומוטיבים חוזרים ונשנים במשך השנים לקשתות הסיפור שלהן, דבר שנעשה לשגרה בקאנון האקס-מן.
סוגיות חברתיות
"האקס-מן שנואים, נפחדים ומתועבים בידי האנושות כקולקטיב משום סיבה שהיא מלבד היותם מוטאנטים. אז מה שיש לנו כאן, במכוון או שלא, זוהי סדרת חוברות העוסקת בגזענות, באפליה ובדעה קדומה."
כריס קלרמונט, כותב Uncanny X-Men, 1981
העימות המתמשך בין מוטאנטים לבני אדם מקבל השוואה לרוב לעימותים בעולם האמיתי של קבוצות מיעוטים כמו אפרו אמריקאים ושל קבוצות דת שונות כמו יהודים, מוסלמים ואתאיסטים. נאמר שהגישה כלפי מוטאנטים היא בלתי הגיונית בהקשר ליקום מארוול, שכן קבוצות של אלה שאינם מוטאנטים ובעלי כוחות דומים אינם נתקלים בתחושות של פחד כלפיהם. עורכת חוברות האקס-מן אן נוסנטי מציינת שהעניין הוא פשוטו כמשמעו, מכיוון שאין כל הבדל בין קולוסוס לבין הלפיד האנושי, לדוגמה. לדבריה, "אם אדם ייכנס למשרדי כשהוא עטוף בלהבות, או שאדם ייכנס ועורו יהפוך לפלדה, הוא יקבל את אותה תגובה. אין זה כל כך משנה שאני מכירה את סיפור מקורם. כסדרת חוברות, האקס-מן תמיד ייצגו משהו שונה - כוחותיהם מגיעים בעת בגרות מינית, אנלוגיה לשינויים המתרחשים בגיל ההתבגרות - בין אם הם מיוחדים, יוצאים מכלל שליטה או שמבדילים אותך מאחרים". כמו כן, ברמה האישית, כמה מחברי האקס-מן משמשים כמטפורה, שכן כוחותיהם השונים מציינים מאפיינים מסוימים בטבעו של האאוטסיידר.
גזענות: אף על פי שבתחילה לא הייתה כוונה לכך, פרופסור אקס הושווה לא פעם למרטין לותר קינג, מנהיג התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, בעוד מגנטו הושווה למלקולם אקס המיליטנטי יותר (שאף מצוטט אותו בסרט הראשון באמרה "בכל האמצעים הדרושים"). מטרתם של חבורת האקס-מן מתוארת לעיתים כהשגת "חלומו של אקסבייר", יחוס אפשרי לנאומו ההיסטורי של קינג יש לי חלום. חוברות הקומיקס של האקס-מן תיארו את המוטאנטים כקורבנות לאלימות רחוב, מה שמעורר אסוציאציה למעשי לינץ' באפרו-אמריקנים בימים שלפני הקמת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. זקיפי הסנטינל הרובוטיים וקבוצות שונאי מוטאנטים כגון "חברי האנושות", "העמדה האחרונה של האנושות", "כנסיית האנושות" וקבוצת "המטהרים" של הכומר ויליאם סטרייקר נחשבות כמי שמייצגות כוחות דיכוי כדוגמת הקו קלוקס קלאן, שנותנים במה להכחשת זכויות אזרח וחוקה. בנוסף, קשתות סיפור משנו ה-80 הציגו את אומת האי ג'נושה הבדיונית, היכן שהמוטאנטים מופרדים ומשועבדים בידי משטר פשע האפרטהייד, דבר שמתורגם בתור התייחסות לאפרטהייד בדרום אפריקה. דמותו של צ'יימבר מציינת במפורש את ציורו של נורמן רוקוול "הבעיה שכולנו חיים איתה" במיני-סדרה משנת 2002 שמתארת בין היתר את המוטאנטים כקונטקסט להעדפה מתקנת, כאשר כוחות משמר לאומי מלווים סטודנטית חדשה, וכן לטרור של עליונות. כמה מוטאנטים מבקשים להימנע מעימות ומחפשים אחר הטמעה באוכלוסייה, בעוד שאר המוטאנטים הלוחמניים יותר משתמשים בקלף הגזע, דוחים מעליהם את השם איתו נולדו (לו הם קוראים "שם העבד", כפי שמיסטיק מציינת זאת בסרט השלישי) ומתכחשים לאלה שלא עושים זאת, כמו סטפין פצ'יט והדוד תום.
אנטישמיות: ההשוואה בין סנטימנטים אנטי-מוטאנטים לאנטישמיות מקבלת התייחסות מפורשת מאוד בעשורים האחרונים. מגנטו, ניצול שואה בעל מספר מקועקע על זרועו - ובגרסאות מסוימות קורבן ניסויים של ד"ר מנגלה באושוויץ - רואה את מצבם של המוטאנטים כדומה למצבם של היהודים בגרמניה הנאצית. בנקודה מסוימת הוא אף ממלמל את המילים הבאות, "לעולם לא עוד" (ב"אקס-מן: סדרת האנימציה" וכן בסרט "אקס-מן: ההתחלה"). למחנות העבודה באי ג'נושה, בהם נצרב מספר למצחם של המוטאנטים, יש הקבלה למחנות הריכוז של הנאצים, כמו גם מחנות הכליאה בסיפור הקלאסי "ימי עבר עתידי". התייחסות נוספת היא בסרט השלישי, כאשר מגנטו נשאל בידי קאליסטו "אם אתה כל כך גאה בהיותך מוטאנט, היכן הסמל שלך?", הוא מראה לה את המספר המוטבע על זרועו, בו בעת שהוא אומר שלא יתן לאף מחט לגעת בעורו יותר.
רב-תרבותיות: דמויות מהמיתולוגיה של האקס-מן מגיעות מלאומים רבים, בכך הן משקפות גם מיעוטים דתיים, אתניים ומגדריים. מבין הדוגמאות נמנים מגנטו, שאדוקאט וסברה היהודים, אם ודאסט המוסלמיות ונייטקרולר הקתולי. סטורם (או בשמה המקורי - אורורו) מייצגת שני אספקטים של התפוצה האפריקנית, היות שאביה הוא אפרו-אמריקני ואמה קנייתית. המוטאנטית קארמה הצטיירה כקתולית אדוקה מווייטנאם שערכה מיסה ווידוי לעיתים תכופות כאשר הוצגה כחברה מייסדת של קבוצת המוטאנטים החדשים. קבוצה זו כללה גם את וולפסביין (פרסביטריאנית ממוצא סקוטי), את דניאל מונסטאר (אינדיאנית ילידת אמריקה) וכן את קאנונבול ומאגמה (אדוקי דתות יוון העתיקה ורומא העתיקה). דמויות מלאומים שונים כוללים את וולברין, נורת'סטאר, אורורה ודדפול הקנדים; קולוסוס ומג'יק מרוסיה; באנשי וסיירין מאירלנד; גמביט הקייג'ון; ת'אנדרבירד ווורפאת' ילידי שבט האפאצ'י; בטסי בראדוק, קפטן בריטניה, וולפסביין וצ'יימבר מהממלכה המאוחדת; ארמור, סורג' וקוואנון מיפן; נייטקרולר מגרמניה; לגיון מישראל; אומגה סנטינל, ד"ר קביטה ראו, ניל שאארה ואינדרה מהודו וכיוצא בזה.
זכויות להט"ב: מספר מבקרים הצביעו על נקודות דמיון בין מאבקם של האקס-מן לאלה של הקהילה הגאה, בהתייחסותם להתפרצות הכוחות המיוחדים בגיל ההתבגרות המינית וההקבלה בין ארוניסטים למוטאנטים המסתירים את יכולותיהם המיוחדות. בקומיקס, דמויות להט"ב כוללות את אנול, בלינג!, מיסטיק, פסיילוק, קארמה, ריקטור, שאטרסטאר, נורת'סטאר ואייסמן. נושאי טרנסג'נדריות עולים עם משני צורה כמו מיסטיק וקופיקאט שמסוגלים לשנות את מראם בכל עת. כמו כן, גם הקומיקס וגם סדרת האנימציה נגעו בסוגיית מגפת האיידס עם קו העלילה המתמשך בנוגע לוירוס הירושה, מחלה חשוכת מרפא שנחשבה כזו שתוקפת מוטאנטים בלבד. בסרט "אקס-מן: ההתחלה", האנק מק'קוי נשאל בידי הבוס שלו ב-CIA מדוע הוא מעולם לא חשף את זהותו המוטאנטית, ותגובתו הייתה "לא שאלת אז לא סיפרתי".
קומוניזם וסוציאליזם: לעיתים יש ציונים בקומיקס לקיומה של הבהלה האדומה. הצעתו של הסנאטור רוברט קלי לחוק רישום המוטאנטים דומה למאמציו של הקונגרס האמריקני לאסור קומוניזם בארצות הברית. בסרט הראשון, קלי מכריז כי "עלינו לדעת מי הם המוטאנטים הללו ועלינו לדעת מה הם יכולים לעשות", ואף מציג רשימה של מוטאנטים ידועים (בדומה לרשימתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי על חברי המפלגה הקומוניסטית שעבדו בממשלת ארצות הברית).
דת: דת היא מרכיב חשוב בחלק מסיפורי האקס-מן. היא מוצגת לחיוב ולשלילה, לעיתים באותו הסיפור. הקומיקס מציג פונדמנטליזם דרך דמותו של הכומר ויליאם סטרייקר וקבוצת "המטהרים" שלו, קבוצה של שונאי מוטאנטים שהוצגה בשנת 1982 בסיפור "אקס-מן: האל אוהב, האדם הורג". המטהרים מאמינים כי המוטאנטים אינם בני אנוש כי אם ילדיו של השטן, והם ניסו להשמידם מספר פעמים, למשל בסיפור "קץ הילדות" משנים 2006-2005. בניגוד גמור לכך, הדת היא חיונית לחייהם של חברי אקס-מן שונים כמו נייטקרולר, קתולי מאמין, ודאסט, מוסלמית הלובשת חג'אב. באחד מפרקי הסדרה המצוירת, קיטי פרייד היהודיה מדליקה נרות חנוכה עם הוריה.
תת-תרבות: בכמה מקרים, המוטאנטים בעולם האקס-מן שאפו ליצור תת-תרבות משלהם. חוברות הקומיקס הציגו אסופת מוטאנטים שנודעה בשם "המורלוקים", אשר בחרה להסתתר מפני האנושות בתעלות התת-קרקעיות של העיר ניו יורק. תעלות אלו שימשו כרקע לרבים מהסיפורים, ביניהם "טבח המוטאנטים". עצם קיומה של אסופת המוטאנטים הזו מוסיף נדבך חשוב לקומיקס אודות קבוצה המבקשת לבודד את עצמה מחברה המסרבת לקבלה. בסיפוריו של גרנט מוריסון מתחילת שנות ה-2000, המוטאנטים מתוארים כתת-תרבות המורכבת מחבורות שונות, שמשתמשים בשמות קוד כתחליף לזהויותיהם, ומעצב אופנה פופולרי יוצר להם תלבושות המותאמות לפיזיולוגיה המוטאנטית שלהם. העיר המוטאנטית "מחוז אקס" משמשת כאנלוגיה לדרך בה מיעוטים יוצרים תת-תרבות ושכונות משלהם שמבדילים אותם מהסביבה הנורמטיבית.
רצח עם: רצח עם והשפעותיו הפסיכולוגיות, בעיקר אשמת שורדים, הם אלמנטים שכיחים בסיפורי האקס-מן. מגנטו היה ניצול השואה והיה עד לרצח עמו, מה שהותיר בו צלקות נפשיות קשות וחוסר אמון מוחלט בבני האדם. עקב כך, הוא שב ומהלך על החבל הדק שבין אויב האקס-מן לבן בריתם. הסיפור האייקוני "ימי עבר עתידי" הראה עתיד חלופי שבו זקיפי סנטינל ביצעו רצח עם במרבית אוכלוסיית המוטאנטים. בקו הזמן המקורי של רייצ'ל סאמרס, היא נלכדה בידי בני האדם והפכה לגששית שנועדה לצוד אחר מוטאנטים מתוך כוונה ללכוד או להרוג אותם. הדבר גרם לה לטראומה קשה, בידיעה שסייעה בלא יודעין ברצח העם שלה. בעת ילדותו של בישופ, הוא היה כלוא במחנה ריכוז למוטאנטים ונותר כה מצולק מהחווייה עד שהיה מוכן בבגרותו לחזור לזמן ההווה ולהרוג תינוק שיכול היה לגרום לאירועי העתיד. כאשר קסנדרה נובה גרמה לרצח עם בג'נושה, רצף האירועים גרם לאמה פרוסט ולפולאריס לטראומה ולחוות את אשמת השורד מאחר שהיו בין השורדים היחידים. בזמן שהייתו בגרמניה, נייטקרולר היה עד לרצח עם של אינספור מוטאנטים. המאורע גרם לו להתכנס בתוך עצמו בשל הטראומה שחווה, עד שהיה זקוק לתרפיה מחשבתית בעזרתה של ג'ין גריי כדי לעזור לו להתמודד. דמויות נוספות אשר ביצעו או היו עדות לרצח עם היו קאליסטו, מיסטיק, אפוקליפס, אונסלוט, באסטיון, מיסטר סיניסטר, הופ סאמרס, קייבל וכוח הפניקס.
מסע בזמן
רבים מסיפורי האקס-מן נוגעים בנושא המסע בזמן במובן שבו הקבוצה עורכת מסע דרך מרחב הזמן במהלך משימה, נבלי-על נוסעים בזמן כדי לשנות את ההיסטוריה, או שדמויות מסוימות מזמן העבר או העתיד מגיעות לזמן ההווה כדי לעזור לחברי הקבוצה. קשתות סיפור אשר משתמשות במוטיב זה כוללות את "ימי עבר עתידי", "תסביך משיח", "אקס-מן החדשים", "מלחמת המשיח" ו"קרב האטום". דמויות המשויכות למסע בזמן כוללות את אפוקליפס, בישופ, קייבל, לוגאן הזקן, פרסטיג', הופ סאמרס וסטרייף.
מוות ושיבה לחיים
אחד מהכלים העלילתיים ששבים וחוזרים בזיכיון האקס-מן הוא מוות ושיבה לחיים, לרוב בשל דמותה של ג'ין גריי והחיבור שלה לכוח הפניקס. אולם, גם רבים מחברי האקס-מן האחרים מתו וחזרו לחיים, אם כי לא בצורה ייחודית ואייקונית כמו הפניקס. מוות ושיבה לחיים הפך לדבר שבשגרה בחוברות האקס, כך שהדמויות העירו בעצמן שהמוות אינו זר להן, או שלמוות אין השפעה ארוכת טווח בנוגע אליהם. הסיפור "נקרושה" הוא דוגמה עיקרית לכך, שבו סלנה מחזירה לחיים רבים מבני בריתם ואויביהם המתים של האקס-מן כדי להשיג את אלוהותה.
גורל
רבות מהדמויות עוסקות בנושא הגורל. יכולות החיזוי של המוטאנטית דסטיני השפיעו על קווים עלילתיים בהיסטוריה הפרסומית של האקס-מן הרבה אחרי שהיא נהרגה, וזאת כשגם האקס-מן וגם אויביהם חיפשו אחר יומניה של דסטיני אשר חזו זמני עתיד אפשריים. נושא הגורל חוזר שוב בקשת הסיפור "הקיצוניים" (The Extremists), שבו מתחוללת מתקפה על המורלוקים כאשר אחד מהם רואה עתיד שחור לחבריה. כמה דמויות מאמינות שהן יודעות כבר את הגורל שלהן, כמו אפוקליפס שמאמין שגורלו הוא לשלוט בגזע המוטאנטים, או שמגנטו מאמין שגורלו הוא להוביל את המוטאנטים בהתקוממות נגד בני האדם. דמויות נוספות שיודעות את דבר גורלן ושנקטו באמצעים כדי לשנות אותו כוללות את ג'ין גריי, פרסטיג', אוון סבאח נוח, הופ סאמרס ווורן וורתינטון השלישי.
מסע בחלל
מסע בחלל היה מוטיב חוזר בסדרות האקס-מן מאז "סאגת הפניקס האפלה". מאז, סיפורים אשר התרחשו בחלל היו קשורים לשי'אר - בני בריתם של האקס-מן ולעיתים יריביהם - ולסיפורים הקשורים בכוח הפניקס החוצני. החלל היה גם הרקע לסיפורים הנוגעים לגזע הברוד, למשל הסיפור הראשון בו הם הוצגו. באמצעות סיפורים אלה הוצגו גם דמויות קשורות כדוגמת קבוצת סטארג'אמרס והאח השלישי לבית סאמרס - וולקן. מסע בחלל שיחק תפקיד חשוב בהרצתו של ג'וס וידון לחוברות אקס-מן המדהימים (Astonishing X-Men) עם הצגתו של ארגון S.W.O.R.D ואחד מהסיפורים האחרונים שבכתיבתו שנקרא "בלתי ניתן לעצירה". קשתות סיפור עיקריות המשתמשות במוטיב זה הן "אקס-מן: הסוף", "עלייתה ונפילתה של אימפריית השי'אר", "אקס-מן: שובר המלכים", "מלחמת המלכים" ו"המערבולת השחורה".
שפיות
נושא השפיות נדון בעלילתם של רבים מגיבורי ונבלי האקס-מן. המפורסמות שבעלילות אלו הן כאשר ג'ין גריי קיבלה כוח כמעט אומניפוטנטי דרך כוח הפניקס, וכאשר צ'ארלס אקסבייר השתמש בכוחותיו בצורה אלימה נגד מגנטו, מה שהוביל ליצירתו של נבל-העל אונסלוט. שפיותה של מיסטיק משתנה לכל אורך שנות פרסומו של הזיכיון, היות ששינויי הצורה התכופים שלה גורמים למוחה להיסדק. דוגמה נוספת לכך היא פסיילוק, שמאז שהחליפה גופות עם קוואנון נאבקה לשמור על שפיותה לאור אישיותה האגרסיבית והכוחות החדשים שקיבלה ממנה. דמותו הבוטה של דדפול ידועה באי שפיותה. אחרי שמגנטו הפשיט את וולברין מעצמותיו המתכתיות, זה האחרון הפך ליותר ויותר חייתי בהתנהגותו בסיפורים של אמצע שנות ה-90. מקור כוחה של רוג, הסופגת את כוחותיהם וזיכרונותיהם של כל מי שהיא נמצאת איתו במגע, היה לנושא משפיע על שפיותה כשהמפורסם ביניהם היה ספיגת כוחותיה של גברת מארוול בסיפורים של שנות ה-80. בסיפור העדכני ביותר, "מותו של אקס", אמה פרוסט איבדה את שפיותה לאחר שסייקלופס מת בזרועותיה והיא הכריזה מלחמה על הבלתי אנושיים. דמויות נוספות שהיו להם בעיות שפיות היו סייקלופס, סייברטות', מג'יק, קוונטין קווייר, X-23 ופרסטיג'.
לוחמה פוליטית
ביקום מארוול, זכויות המוטאנטים הוא אחד מהנושאים הפוליטיים מעוררי המחלוקת שמייחסים לו חשיבות בחוברות האקס ככלי עלילתי המניע את הסיפור. בשעה שפוליטיקאים כמו ולרי קופר ניסו לעזור לאקס-מן, רבים ניסו להפליל מוטאנטים כדי לחסל אותם אחת ולתמיד. הסנאטור רוברט קלי החל את המצע הפוליטי שלו באמצעות נאומים אנטי-מוטאנטים, עד אשר ניצל בידי מוטאנטים ושינה את דעתו עליהם. כאשר ויקטור קריד -בנו שונא המוטאנטים של ויקטור קריד - רץ לנשיאות, האקס-מן שלחו את קאנונבול ואת אייסמן להצטרף במסווה אל צוות הקמפיין שלו ולגלות מידע על האג'נדה האנטי-מוטאנטית שלו. פעילותם נמשכה עד אשר ההתנקשות בו הביאה לנקודת רתיחה ולאירועי "מבצע אפס סובלנות". כמה מהנושאים המוצגים בקומיקס משמשים כאלגוריה לנושאים בוערים בעולם האמיתי, למשל הצעתה של לידיה נאנס לגירושם המאסיבי של מוטאנטים.
עולם האקס-מן
קבוצת האקס-מן חיה ביקום מארוול יחד עם דמויות נוספות של החברה. הם נלחמים באיומים בסדרי גודל שונים, החל מגנבים מוטאנטים וכלה באיומים בין-גלקטיים. מבחינה היסטורית, בסיסם של האקס-מן היה במכון אקסבייר שבצפון מזרח מחוז וסטצ'סטר, ניו יורק. כלפי חוץ, מכון אקסבייר מתפקד כבית ספר לילדים מחוננים עד לשנות ה-2000, בהן אקסבייר חשף את מטרתו האמיתית של בית הספר, והמכון הפך לשמש כפנימייה לילדים מוטאנטים באשר הם. בנוסף, אקסבייר מימן תאגיד שעזר למוטאנטים ברחבי העולם, אולם תאגיד זה הפסיק את פעולתו בעקבות אירועי "עשירית" של שנת 2006.
קבוצת אקס-מן נעזרת באמצעים טכנולוגיים רבים לפעילותה. כך למשל, אקסבייר מאתר מוטאנטים ברחבי העולם באמצעות מתקן בשם "סרברו" ("מוח" בספרדית) המעצים את כוחותיו הטלפתיים; הקבוצה מתאמנת לקראת משימות ב"חדר הסכנה", שתואר בתחילה כחדר המכיל כלי נשק ומלכודות ומאוחר יותר גם סימולציות הולוגרפיות; וכן מטוס הסילון המוכר והידוע של הקבוצה, שנקרא בשם "הציפור השחורה".
דמויות
במרוצת השנים, חבורת האקס-מן ידעה מספר תהפוכות ושינויים בהרכב. החל מחמשת החברים המקוריים (סייקלופס, ג'ין גריי, אייסמן, חיה ואנג'ל), דרך הקמתה מחדש של הקבוצה (שכללה את סייקלופס, סטורם, וולברין, קולוסוס, נייטקרולר, גמביט, רוג ושאדוקאט), הצטרפותם של חברי צוות בלתי צפויים (כדוגמת נבלי-העל מגנטו, מיסטיק, סייברטות', ג'אגרנוט ואמה פרוסט) ולשתי התפלגויות הקבוצה לתתי-קבוצות - הפילוג הראשון עוד בשנות ה-90 של המאה ה-20 בין סייקלופס לסטורם לאחר קרב על מנהיגות, ופילוג שני בשנת 2011 בין סייקלופס לוולברין עקב חילוקי דעות פילוסופיים בלתי ניתנים לגישור.
לצד חבורת האקס-מן פעלו קבוצות מוטאנטים נוספות כדוגמת "אקס פורס" של קייבל ולאחר מכן וולברין, "אקס פקטור" של סייקלופס, האבוק ולאחר מכן המשוכפל, "אקסקליבר" של קפטן בריטניה, "Generation X" של באנשי ואמה פרוסט, ו"המוטאנטים החדשים" בהנהגתה של מיראז'. בני בריתם של האקס-מן כוללים את דמויותיהם של ספיידרמן ודדפול, סוכנות S.H.I.E.L.D וקבוצת גיבורי-העל האוונג'רס (אם כי שתי הקבוצות נקלעו למחלוקת בקשת הסיפור אוונג'רס נגד אקס-מן של שנת 2012).
מבין קבוצות נבלי-העל שהופיעו במשך השנים נמנות "אחוות המוטאנטים" ו"השוליות" של מגנטו, "המשוטטים" של מיסטר סיניסטר, "מועדון הלפייר" בראשותו של סבסטיאן שו, "המורלוקים" בראשותה של קאליסטו ולאחר מכן סטורם, "פרשי אפוקליפס" של אפוקליפס, "אקס-מן האפלים" של נורמן אוסבורן, "הבוזזים" של דונלד פירס, ו"המטהרים" של הכומר ויליאם סטרייקר.
מקומות
זיכיון אקס-מן הציג מספר מקומות בדיוניים לתוך יקום מארוול, ביניהם:
אבלון (Avalon) - תחנת חלל של מגנטו המקיפה את כדור הארץ ומשמשת כבסיסם שלו ושל השוליות שלו. מיועד כמקום מפלט למוטאנטים אותו יצר מגנטו לאחר שחזר לדרכיו המרושעות.
אוטופיה (Utopia) - סייקלופס גרם לאסטרואיד M לעלות מתוך האוקיינוס השקט לחופי סן פרנסיסקו כתגובה לעלייה בתנועות מחאה אנטי-מוטאנטיות, וכדי ליצור מקום שישמש כאומת המוטאנטים.
אסטרואיד אם (Asteroid M) - אסטרואיד שנוצר בידי מגנטו, ששימש כתחנת חלל וכמתקן אימונים לחברי אחוות המוטאנטים מחוץ לגבולות כדור הארץ.
הארץ הפראית (Savage Land) - מקום שמור באנטארקטיקה בו מתנהלים חיים של שבטים נודדים וזנים נכחדים של דינוזאורים. גיבור-העל קא-זאר והנבל סאורון נמנים בין תושביה.
ג'נושה (Genosha) - אי בדיוני ליד מדגסקר שבו מתנהל משטר אפרטהייד ממושך נגד מוטאנטים. האו"ם העניק למגנטו ריבונות מלאה על האי בסיפור "ה' עבור הכחדה".
טיאן החדשה (New Tien) - אזור במערב ארצות הברית שבו מספרם של המוטאנטים גדול מזה של בני האדם. הוקם לאחר שהידרה השתלטה על ארצות הברית. אמה פרוסט שולטת באופן חשאי בטיאן החדשה לאחר שהשתלטה באופן טלפתי על שליט הבובות קסורן.
לימבו (Limbo) - ממד שאול המאוכלס בשדים. כל מי ששולט בחרב הנשמות יכול לשלוט בלימבו ולשאוב ממנו כוח. בהרצת החוברות Extraordinary X-Men, האקס-מן הפכו את ממד לימבו לביתם לאחר שערפילי הטריגן שינו את האטמוספירה בכדור הארץ והפכו אותו לבלתי מיושב למוטאנטים.
מדריפור (Madripoor) - אי בדרום-מזרח אסיה הממוקם דרומית למצר מלאקה מדרום-מערב לסינגפור. בעבר הרחוק, האי היה מקום מפלט לפיראטים שכן אין בו הסכם הסגרה לפושעים.
עיר המוטאנטים (מחוז אקס) (Mutant Town או District X) - אזור באלפבת סיטי, מנהטן המאוכלס לרוב בידי מוטאנטים מחוסרי יכולת ומוכי פשע.
האי מיור (Muir Island) - אי מרוחק ששוכן לחופי סקוטלנד, וידוע ביקום האקס-מן בשל מתחם המעבדה של מוירה מק'טאגרט הממוקם בו.
עולם הרצח (Murderworld) - פארק שעשועים בעל טוויסט מעוות שנוצר בידי הנבל ארקייד.
עולם מוג'ו (Mojoverse) - ממד חלופי שנשלט בידי הרודן מוג'ו אשר מתמקד ביצירת תוכנית מציאות לצורכי בידור ההמונים ובשביל כך משתמש במוטאנטים אסירים.
פרובידנס (Providence) - אי מלאכותי שנוצר על ידי קייבל, ושימש כמפקדת האקס-מן. הופיע לראשונה בחוברת Cable & Deadpool #6 מאוקטובר 2004, והושמד כשקייבל פוצץ אותו בחוברת X-Men Vol.2 #200.
קרקואה (Krakoa) - אי תבונתי קטן לחופי האוקיינוס השקט שנערכו בו ניסויים גרעיניים. הרדיואקטיביות גרמה באופן כלשהו למערכת האקולוגית לעבור מוטציה לישות בעלת אינטליגנציה קולקטיבית. סמל פיורי והקומנדו המייללים שלו היו עדים לניסויים שנערכו באי בשנת 1945 ואשר יצרו את קרקואה, והצליחו להימלט לאחר שהבטיחו לשמור על המקום בסודיות גמורה. אולם בהמשך, האי קרקואה קיבל תיאבון לכוח האנרגיה אותם פולטים המוטאנטים, והיה אחראי למותם של המוטאנטים הצעירים פטרה, סוואי, דרווין וקיד וולקן (כאשר השניים האחרונים שרדו אך נותרו לכודים). האי לכד את קבוצת אקס-מן המקורית, וקבוצה חדשה נשלחה להצילם. פולאריס השתמשה בכוחותיה כדי לשלוח את האי כולו לחלל. במהלך קשתות הסיפורים "בית אקס וכוחות אקס", האי חזר בצורה כלשהי לכדור הארץ, פרח ושגשג והפך לבסיס המועצה השקטה של קרקואה.
שנדילאר, עולם הכס של השי'אר (Shi'ar throneworld Chandilar) - עולם הבית של בני בריתם החוצנים של האקס-מן, אימפריית השי'אר.
אזכור במדיות אחרות
נוסף לחוברות הקומיקס, האקס-מן ועלילות הקומיקס עובדו למגוון רחב של מדיות נוספות כמו סרטי קולנוע, סדרות אנימציה ומשחקי מחשב.
סדרות טלוויזיה ואנימציה
שנות ה-60
האקס-מן הופיעו לראשונה בסדרת האנימציה "גיבורי מארוול" (The Marvel Super Heroes) של שנת 1966, שבה פרופסור אקס פיקד על חמשת החברים המקוריים של האקס-מן סייקלופס, החיה, מארוול גירל, אנג'ל ואייסמן. הם אינם נקראים בשם הקבוצה אלא בתור "בני ברית של השלום".
שנות ה-80
חבורת האקס-מן הופיעו בהופעות אורח בשלושה פרקים מתוך סדרת האנימציה "ספיידרמן וחבריו המופלאים" של שנות ה-80, אשר כללה את אייסמן ביחד עם ספיידרמן וכוכב אש. הראשון שבהם - "מקורו של אייסמן" - היה פרק בו הופיעו בפלשבק. בפרק שנקרא "כוכב אש נולדה" הופיעו דמויותיהם של פרופסור אקס, סייקלופס, אנג'ל, סטורם, וולברין, סאנפייר, ג'אגרנוט, מגנטו וזקיף סנטינל, ואילו בפרק שנקרא "הרפתקת האקס-מן" הופיעו פרופסור אקס, סייקלופס, סטורם, ספרייט, נייטקרולר, קולוסוס ות'אנדרבירד.
בשנת 1989, חברת מארוול הפקות הפיקה פיילוט בן חצי שעה שנקרא "גאוות האקס-מן", שמעולם לא שודר כסדרה. סיפור העלילה הביא להרפתקה הראשונה של קיטי פרייד עם חבורת האקס-מן, אשר מנתה את פרופסור אקס, סייקלופס, סטורם, וולברין, קולוסוס, נייטקרולר ודאזלר בעודם נלחמים במגנטו, ג'אגרנוט, בלוב, פיירו, המלכה הלבנה וטואד. הפרק שודר מחדש כסינדיקציה במהלך סדרת Marvel Action Universe בין השנים 1988–1991.
שנות ה-90
בשנת 1992, רשת FOX הפיקה את "אקס-מן: סדרת האנימציה", שנמשכה כחמש עונות ושודרה עד לשנת 1997. בסדרת האנימציה הוצג מגוון רחב של דמויות מיקום אקס-מן כמו גם עלילות נרחבות מחוברות הקומיקס. בהמשך, האקס-מן הופיעו בהופעת אורח בשני פרקים של "ספיידרמן: סדרת האנימציה", הנקראים בשם "אג'נדת המוטאנטים" ו"נקמת המוטאנטים", ובהם ספיידרמן מבקש את עזרתו של פרופסור אקס עם מחלת המוטציה המתפתחת אצלו.
בשנת 1995, מספר דמויות של האקס-מן הופיעו בהופעת קמע ב"ארבעת המופלאים: סדרת האנימציה", ביניהם סייקלופס, ג'ין גריי, וולברין, סטורם, ג'אגרנוט, רוג, גמביט ביחד עם סקרלט ספיידר.
שנות ה-2000
בשנת 2000, רשת השידור The WB הפיקה את "אקס-מן: אבולוציה", שבה האקס-מן מוצגים כבני נוער הלומדים בבית ספר רגיל בנוסף לבית הספר לצעירים מחוננים ע"ש אקסבייר. הסדרה נמשכה כארבע עונות והסתיימה בשנת 2003. הסדרה התמקדה בדמויותיהם של סייקלופס, ג'ין גריי, סטורם, וולברין, רוג, חיה, שאדוקאט, נייטקרולר וספייק - אחיינה של סטורם. באותה שנה, האקס-מן וגזע המוטאנטים הוזכרו בקצרה בסדרה בגרפיקת תלת-ממד "ספיידרמן: סדרת האנימציה החדשה" של שנת 2003.
בתחילת 2009 שודרה סדרת האנימציה "וולברין והאקס-מן" למשך עונה אחת בלבד, והופיעה בה קבוצת האקס-מן של וולברין, אשר כללה את סייקלופס, חיה, סטורם, שאדוקאט, אייסמן, רוג, נייטקרולר, אנג'ל, פרופסור אקס ואמה פרוסט.
בשיתוף פעולה בין חברת האנימה "מאדהאוס" לבין מארוול, שודרה בשנת 2011 סדרה בת 12 חלקים בשם "אקס מן: האנימה" כחלק מארבע סדרות הכוללות גם את איירון מן, וולברין ובלייד. הסדרה מביאה את הרפתקאותיהם של האקס-מן ביפן, כאשר הם נשלחים לחקור את פשר היעלמותה של המוטאנטית ארמור.
בשנת 2015, חטיבת הטלוויזיה של אולפני מארוול הכריזה שרשת FOX הזמינה לשידור פרק פיילוט לסדרה בשם "לגיון". הסדרה, שעלתה לשידור בפברואר 2017, מגוללת את סיפורו של דייוויד הולר, אשר אובחן כסכיזופרן אך בעקבות מפגש מוזר מוצגת בפניו האפשרות שהקולות שהוא שומע והחזיונות שהוא רואה יכולים להיות אמיתיים.
ביולי 2016 רשת FOX הזמינה לשידור פרק פיילוט המתמקד בזוג הורים המגלה שילדיהם ניחנים בכוחות מוטאנטים. המשפחה מוצאת את עצמה נרדפת בידי כוחות עוינים של הממשלה, מצטרפת למחתרת של מוטאנטים ונאלצת ללחום לצורך הישרדותה. הסדרה עלתה לשידור ב-2 באוקטובר 2017 תחת השם "בעלי היכולות".
ב-2024 עלתה לשידור בדיסני+ "אקס-מן 97" שמהווה החייאה לאקס-מן: סדרת האנימציה משנות ה-90 של המאה ה-20 וממשיכה את קו העלילה שלה.
סרטי קולנוע
סרטי הקולנוע על חבורת האקס-מן כוללים נכון להיום 12 סרטי גיבורי-על. טרילוגיית הסרטים הראשונה ("אקס-מן", "אקס-מן 2" ו"אקס-מן 3: המפלט האחרון") מתמקדת בעימות בין פרופסור אקסבייר לבין מגנטו ובהשקפת העולם המנוגדת שלהם - בעוד אקסבייר מאמין שבני אדם ומוטאנטים יכולים לחיות ביניהם בשלום, מגנטו מאמין שמלחמה מתקרבת ושהוא מתכוון ללחום בה ולנצח.
הסרטים הבאים בסדרה הם למעשה שתי טרילוגיות סרטים נוספות, המשמשות כסרטי ספין אוף. האחת מתמקדת בעברו ובעתידו של וולברין ("אקס-מן המקור: וולברין", "הוולברין" ו"לוגאן"), והשנייה מתמקדת בחברי האקס-מן בצעירותם ("אקס-מן: ההתחלה", "אקס-מן: אפוקליפסה" ו"אקס-מן: הפניקס האפלה"), כאשר הסרט "אקס-מן: העתיד שהיה" למעשה מפגיש בין שני הדורות. סרטי הספין-אוף כוללים גם את "דדפול" ו"דדפול 2" המתמקדים בדמותו של דדפול. סרט ספין-אוף נוסף בסדרה הוא "המוטנטים החדשים".
ביבליוגרפיה
סדרות עיקריות X-Men Vol.1 #1-141 (ספטמבר 1963-ינואר 1981) - סדרת הדגל ארוכת השנים של האקס-מן. שינתה את שמה ל-Uncanny X-Men Vol.1 החל מחוברת מספר 142.
X-Men Vol.2 #1-113 (אוגוסט 1991-יוני 2001)
New X-Men Vol.1 #114-156 (יולי 2001-יוני 2004) - הרצתו של גרנט מוריסון כחלק מהכרך השני של כותר אקס-מן.
New X-Men Vol.2 #1-46 (מאי 2004-ינואר 2008) - הרצה מחודשת של סדרת הכותרים ובה מככבת קבוצת אקס-מן צעירה.
Young X-Men Vol.1 #1-12 (אפריל 2008-מרץ 2009)
X-Men Vol.2 #157-207 (מאי 2004-מרץ 2008) - הפך ל-X-Men: Legacy בגיליון מספר 208.
X-Men: Legacy Vol.1 #208-275 (אפריל 2008-אוקטובר 2012)
X-Men: Legacy Vol.2 #1-24 (נובמבר 2012-פברואר 2014) - הרצה מחודשת בעקבות המיתוג מחדש "מארוול עכשיו!", המתמקדת בדמותו של לגיון.
X-Men: Legacy Vol.1 #300 (מרץ 2014)
X-Men Vol.3 #1-41 (ספטמבר 2010-אפריל 2013)
X-Men Vol.4 #1-26 (יולי 2013-יוני 2015) - כרך רביעי לסדרה הוותיקה, שבו הוצגה קבוצה נשית של האקס-מן.
X-Men Vol.5 #1-21 (אוקטובר 2019-יוני 2021)
X-Men Vol.6 #1-35 (יולי 2021-יוני 2024)
Uncanny X-Men Vol.1 #142-544, #600 +25 Annuals (נובמבר 1980-אוקטובר 2011, נובמבר 2016)
Uncanny X-Men Vol.2 #1-20 (נובמבר 2011-אוקטובר 2012)
All-New X-Men Vol.1 #1-41 (נובמבר 2012-יוני 2015) - סדרת כותרים בכתיבתו של בריאן מייקל בנדיס בהרצת "מארוול עכשיו!". הסדרה התמקדה בחמשת חברי אקס-מן המקוריים, אשר הגיעו מהעבר להווה כדי לכוון את חברי הקבוצה העכשווית שאיבדו את דרכם. הסדרה החליפה את Uncanny X-Men Vol.2 כסדרת הדגל של מותג אקס-מן.
All-New X-Men Vol.2 #1-19 (פברואר 2016-מאי 2017)
X-Men: Blue Vol.1 #1-36 (אפריל 2017-ספטמבר 2018) - סדרה חדשה לקבוצת אקס-מן הצעירים כחלק מחותם "תחייה מחודשת".
Uncanny X-Men Vol.3 #1-35 (פברואר 2013-יולי 2015) - בעקבות אירועי "אוונג'רס נגד אקס-מן", סייקלופס וצוות ההכחדה העריק שלו מנסה להמשיך ולגייס מוטאנטים למטרתו. ממשיך במספור מחודש ככרך ראשון החל מחוברת מספר 600.
Uncanny X-Men Vol.4 #1-19 (ינואר 2016-מרץ 2017) - הרצה בכיכובם של האקס-מן בהנהגת מגנטו.
Uncanny X-Men Vol.5 #1-22 (נובמבר 2018-יולי 2019)
Uncanny X-Men Vol.6 (אוגוסט 2024 ואילך)
Classic X-Men Vol.1 #1-45 (ספטמבר 1986-מרץ 1990)
X-Men Classic Vol.1 #46-110 (אפריל 1990-יולי 1995)
X-Men Adventures Vol.1 #1-15 (ספטמבר 1992-נובמבר 1993) - עיבוד קומיקס ל"אקס-מן: סדרת האנימציה".
X-Men Adventures Vol.2 #1-13 (דצמבר 1993-דצמבר 1994)
X-Men Adventures Vol.3 #1-13 (ינואר 1995-ינואר 1996)
Adventures of the X-Men #1-12 (פברואר 1996-ינאר 1997)
X-Men Unlimited Vol.1 #1-50 (אפריל 1993-יולי 2003)
X-Men Unlimited Vol.2 #1-14 (פברואר 2004-אפריל 2006)
Astonishing X-Men Vol.1 #1-4 (ינואר-אפריל 1995)
Astonishing X-Men Vol.2 #1-3 (יולי-ספטמבר 1999)
Astonishing X-Men Vol.3 #1-68 (מאי 2004-אוקטובר 2013) - הרצת חוברות בכתיבתו של ג'וס וידון. המשך לכותר המצליח New X-Men של גרנט מוריסון שנפסק במרץ 2004.
Astonishing X-Men Vol.4 #1-17 (יולי 2017-ינואר 2019)
Amazing X-Men Vol.1 #1-4 (מרץ-יוני 1995)
Amazing X-Men Vol.2 #1-19 (נובמבר 2013-יוני 2015) - סדרת חוברות בכתיבתו של ג'ייסון אהרון ומביאה את השלכות אירועי "אקס-מן: קרב האטום". קשת הסיפור הראשונה מביאה את חזרתו של נייטקרולר מהמתים.
Professor Xavier and the X-Men Vol.1 #1-18 (נובמבר 1995-אפריל 1997)
X-Men: The Manga #1-26 (מרץ 1998-אפריל 1999) - עיבוד מאנגה לקומיקס.
X-Men: The Hidden Years #1-22 (דצמבר 1999-ספטמבר 2001)
Ultimate X-Men Vol.1 #1-100 (דצמבר 2000-מרץ 2009) - כרך ראשון של קבוצת אקס-מן בחותם אולטימייט מארוול.
Ultimate X #1-5 (פברואר 2010-יוני 2011)
Ultimate Comics X-Men Vol.1 #1-33 (ספטמבר 2011-אוקטובר 2013)
X-Men Forever Vol.1 #1-6 (ינואר-יוני 2001)
X-Men Forever Vol.2 (אוגוסט 2009-יולי 2010) - סדרה ראשונה בכתיבתו של כריס קלרמונט.
X-Men Forever 2 Vol.1 #1-16 (אוגוסט 2010-מרץ 2011) - סדרה שנייה בכתיבתו של קלרמונט.
X-Treme X-Men Vol.1 #1-46 (יולי 2001-יוני 2004)
X-Treme X-Men Vol.2 #1-13 (ספטמבר 2012-יוני 2013)
X-Men: First Class Vol.1 #1-8 (נובמבר 2006-יוני 2007) - הרפתקאותיהם של חמשת האקס-מן המקוריים.
X-Men: First Class Vol.2 #1-16 (אוגוסט 2007-נובמבר 2008)
X-Men Origins #1-11 (יולי 2008-ספטמבר 2010) - סדרת חוברות המביאה את סיפור מקורותיהן של הדמויות ביקום אקס-מן.
Wolverine and the X-Men Vol.1 #1-42 (דצמבר 2011-אפריל 2014) - כרך ראשון בכתיבתו של ג'ייסון אהרון לסדרה שעוקבת אחרי קבוצת האקס-מן בראשותו של וולברין בעקבות אירועי "פילוג" בבית הספר לצעירים מחוננים ע"ש ג'ין גריי.
Wolverine and the X-Men Vol.2 #1-12 (מאי 2014-ינואר 2015)
A+X Vol.1 #1-18 (אוקטובר 2012-מרץ 2014) - כחלק מהרצת "מארוול עכשיו!" מוצגת סדרת אנתולוגיה שמצוותת בכל חוברת חבר האוונג'רס עם חבר האקס-מן.
X-Men Gold Vol.1 #1 (ינואר 2014) - מהדורה מוגבלת בהרצת "מארוול עכשיו!" בכתיבתו של כריס קלרמונט.
Extraordinary X-Men Vol.1 #1-20 (נובמבר 2015-מרץ 2017) - כרך ראשון במיתוג מחדש "מארוול החדשה והשונה", בה מככבת קבוצת אקס-מן חדשה של סטורם.
X-Men Gold Vol.2 #1-36 (יוני 2017-נובמבר 2018) - כרך שני להרכב החדש של האקס-מן בכתיבתו של מארק גוגנהיים, כחלק מחותם "תחייה מחודשת".
X-Men: Red Vol.1 #1-11 (אפריל 2018-פברואר 2019) - כרך ראשון לקבוצת אקס-מן האדומה של ג'ין גריי, שחזרה לחיים לאחר מאורעות "אקס-מן: תחיית הפניקס - שובה של ג'ין גריי".
X-Men: Red Vol.2 #1-18 (יוני 2022-דצמבר 2023)
X-Men Legends Vol.1 #1-12 (פברואר 2021-מרץ 2022) - סדרת סיפורים חדשה המקיפה תקופות שונות ופופולריות בהיסטוריה של האקס-מן.
X-Men Legends Vol.2 #1-6 (אוגוסט 2022-פברואר 2023)
Immortal X-Men Vol.1 #1-18 (מרץ 2022-דצמבר 2023) - סדרה חדשה בכתיבתו של קירון גילן שהתרחשה בעידן השני של קרקואה והתמקדה במנהיגים הנוכחיים של גזע המוטאנטים הידועים בשם "המועצה השקטה".
X-Men: Forever Vol.1 (מרץ 2024 ואילך) - ממשיכתה של סדרת Immortal X-Men בכתיבתו של קירון גילן, שמסכמת את אירועי "נפילת אקס" ומובילה אל תוך אירועי "עליית כוחות אקס" ולסופו של עידן קרקואה.
X-Men Vol.7 (יולי 2024 ואילך) - כרך שביעי חדש בסדרת הדגל הוותיקה, בכתיבתו של ג'ד מק'קיי, שמתחילה את ההרצה המחודשת "אקס-מן: מתוך האפר".
Exceptional X-Men Vol.1 (ספטמבר 2024 ואילך) - סדרה חדשה בכתיבתה של איב יואינג, שמביאה את חזרתה של קיטי פרייד לעולם האקס-מן בהרצה המחודשת "אקס-מן: מתוך האפר".
סדרות ספין-אוף New Mutants Vol.1 #1-100 (נובמבר 1982-פברואר 1991)
New Mutants Vol.2 #1-13 (מאי 2003-אפריל 2004)
New Mutants Vol.3 #1-50 (מאי 2009-אוקטובר 2012)
New Mutants Vol.4 #1-33 (נובמבר 2019-דצמבר 2022)
New Mutants Lethal Legion Vol.1 #1-5 (מאי-יוני 2023)
Alpha Flight Vol.1 #1-130 (אוגוסט 1983-מרץ 1994)
Alpha Flight Vol.2 #1-20 (יולי 1997-מרץ 1999)
Alpha Flight Vol.3 #1-12 (מאי 2004-אפריל 2005)
Alpha Flight Vol.4 #1-8 (יולי 2011-מרץ 2012)
Alpha Flight Vol.5 #1-5 (אוגוסט-דצמבר 2023)
X-Factor Vol.1 #1-149 (פברואר 1986-ספטמבר 1998) - הכרך הראשון בסדרה שבה חמשת חברי האקס-מן המקוריים מקימים את קבוצת "אקס-פורס".
X-Factor Vol.2 #1-4 (יוני-אוקטובר 2002) - מיני-סדרה שאינה קשורה לקבוצת גיבורי-העל אלא עוסקת בכוח משימה לאכיפת זכויות המוטאנטים.
X-Factor Vol.3 #1-50 (דצמבר 2005-אוקטובר 2009) - הרצה חדשה בכתיבתו של פיטר דייוויד של "אקס-פקטור חקירות" בהנהגת ג'יימי מדרוקס.
X-Factor Vol.1 #200-262 (דצמבר 2009-ספטמבר 2013) - הרצה מחודשת של הכרך הראשון בכתיבתו של דייוויד והמשך הרפתקאות "אקס-פקטור חקירות" תחת מנהיגותו של ג'יימי מדרוקס.
X-Factor Vol.4 #1-10 (יולי 2020-יוני 2021) - הרצה חדשה של "אקס-פקטור חקירות" בהנהגת נורת'סטאר.
X-Men: The Trial of Magneto #1-5 (אוגוסט-דצמבר 2021)
Excalibur Vol.1 #1-125 (אוקטובר 1988-אוקטובר 1998)
Excalibur Vol.2 #1-4 (פברואר-מאי 2001)
NYX Vol.1 #1-7 (אוקטובר 2003-ספטמבר 2005)
Excalibur Vol.3 #1-14 (יולי 2004-יולי 2005)
New Excalibur Vol.1 #1-24 (ינואר 2006-דצמבר 2007)
Excalibur Vol.4 #1-26 (אוקטובר 2019-דצמבר 2021)
X-Force Vol.1 #1-129 (אוגוסט 1991-אוגוסט 2002) - כרך ראשון בכתיבתו של פביאן ניצ'זה (ובהמשך ג'ף לואב) שבו קבוצת המוטאנטים החדשים מונהגת בידי קייבל.
X-Force Vol.2 #1-6 (אוקטובר 2004-מרץ 2005) - מיני-סדרה בכתיבתו של ניצ'זה המגוללת את המשך הרפתקאות אקס-פורס של קייבל.
X-Force Vol.3 #1-28 (אפריל 2008-ספטמבר 2010) - הרצה מחודשת בעקבות אירועי "תסביך משיח" בכתיבתם של קרייג קייל וכריסטופר יוסט ובו מוקם צוות התקיפה אקס-פורס.
Uncanny X-Force Vol.1 #1-35 (אוקטובר 2010-דצמבר 2012)
Cable and X-Force #1-19 (פברואר 2013-מרץ 2014) - הרצה מחודשת בעקבות המיתוג מחדש "מארוול עכשיו!". לאחר אירועי "אוונג'רס נגד אקס-מן", קייבל וקבוצת אקס-פורס שלו מוצאים את עצמם נרדפים בידי קבוצת "האוונג'רס המופלאים".
Uncanny X-Force Vol.2 #1-17 (ינואר 2013-מרץ 2014) - הרצה מחודשת בעקבות הרצת "מארוול עכשיו!", שבה סטורם מנהיגה את קבוצת אקס-פורס החדשה.
X-Force Vol.4 #1-15 (אפריל 2014-מרץ 2015) - כחלק מהרצת המיתוג מחדש "מארוול החדשה והשונה" בכתיבתו של סיימון ספורייר, ובו חוזר קייבל להנהיג קבוצת אקס-פורס חדשה.
X-Force Vol.5 #1-10 (פברואר-ספטמבר 2019)
X-Force Vol.6 #1-50 (נובמבר 2019-מרץ 2024) - הרצה מחודשת של הכותר תחת אירועי "אקס-מן: שחר אקס".
X-Men 2099 Vol.1 #1-35 (אוגוסט 1993-יולי 1996)
Generation X Vol.1 #1-75 (ספטמבר 1994-מאי 2001)
Generation X Vol.2 #1-9 (מאי-נובמבר 2017)
Weapon X Vol.1 #1-4 (מרץ-יוני 1995)
Weapon X Vol.2 #1-28 (יוני 2002-נובמבר 2004)
Weapon X Vol.3 #1-27 (יולי 2017-פברואר 2019)
Mutant X #1-32 (אוקטובר 1998-יוני 2001)
Exiles Vol.1 #1-100 (יוני 2001-דצמבר 2007) - סדרת כותרים שעוסקת בהרפתקאותיהם של גיבורי-על מוגלים שהוסרו ממרחב הזמן כדי לאזן את המשכיות יקום מארוול.
Exiles Vol.2 #1-6 (אפריל-ספטמבר 2009)
New Exiles Vol.1 #1-18 (ינואר 2008-פברואר 2009)
Exiles Vol.3 #1-12 (אפריל 2018-ינואר 2019)
X-Statix Vol.1 #1-26 (יולי 2002-אוגוסט 2004)
Cable & Deadpool Vol.1 #1-50 (מרץ 2004-פברואר 2008)
Dark X-Men Vol.1 #1-5 (נובמבר 2009-מרץ 2010)
Dark X-Men Vol.2 #1-5 (אוגוסט-דצמבר 2023)
Generation Hope Vol.1 #1-17 (נובמבר 2010-מרץ 2012) - סדרה חדשה בכתיבתו של קירון גילן ובה מככבים הופ סאמרס וקבוצת האורות שלה.
Spider-Man/Deadpool Vol.1 #1-50 (מרץ 2016-יולי 2019) - סדרת כותרים חדשה המשתפת את הרפתקאותיהם של ספיידרמן ודדפול.
Marauders Vol.1 #1-27 (דצמבר 2019-מרץ 2022) - כרך ראשון לגלגול המחודש של קבוצת המשוטטים בהנהגת קתרין פרייד.
Marauders Vol.2 #1-12 (יוני 2022-מרץ 2023)
Legion of X Vol.1 #1-10 (יולי 2022-פברואר 2023) - סדרה חדשה בכתיבתו של סיימון ספורייר, שבה קבוצת הלגיונרים בהנהגת נייטקרולר מוקמת כדי להגן על קרקואה, מושבת המוטאנטים החדשה.
Storm & the Brotherhood of Mutants #1-3 (פברואר-אפריל 2023)
Nightcrawlers #1-3 (פברואר-אפריל 2023)
Children of the Vault Vol.1 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2023)
NYX Vol.2 (יולי 2024 ואילך) - כרך שני חדש בסדרה בכיכובה של מיס מארוול, אשר מובילה צוות חדש שכולל את אנול, וולברין, פרודיג'י וסופי קוקו.
סדרות סולו Dazzler Vol.1 #1-42 (דצמבר 1980-דצמבר 1985)
Dazzler Vol.2 #1 (מאי 2010)
Wolverine Vol.1 #1-4 (יוני-אוגוסט 1982)
Wolverine Vol.2 #1-189 +6 Annuals (יולי 1988-יוני 2003)
Wolverine Vol.3 #1-74 (יולי 2003-יוני 2009)
Wolverine: Origins Vol.1 #1-50 (יוני 2006-ספטמבר 2010)
Wolverine: Weapon X #1-16 (יוני 2009-אוקטובר 2010)
Wolverine Vol.4 #1-20 (ספטמבר 2010-דצמבר 2011)
Wolverine Vol.2 #300-317 (ינואר-דצמבר 2012)
Wolverine Vol.2 #900, #1000 (מאי 2010, פברואר 2011)
Wolverine Vol.5 #1-13 (מרץ 2013-ינואר 2014)
Wolverine Vol.6 #1-12 (פברואר-אוגוסט 2014)
Wolverines Vol.1 #1-20 (ינואר-יוני 2015) - סדרה חדשה שהחלה בעקבות "מותו של וולברין", ובה קבוצת נשק אקס המשיכה את מורשתו.
Wolverine Vol.7 #1-50 (פברואר 2002-מאי 2024)
Iceman Vol.1 #1-4 (אוגוסט 1984-פברואר 1986)
Iceman Vol.2 #1-4 (אוקטובר 2001-פברואר 2002)
Iceman Vol.3 #1-11 (יוני 2017-מרץ 2018)
Iceman Vol.4 #1-5 (ספטמבר 2018-ינואר 2019)
Astonishing Iceman Vol.1 #1-5 (אוגוסט-דצמבר 2023)
Nightcrawler Vol.1 #1-4 (נובמבר 1985-פברואר 1986)
Nightcrawler Vol.2 #1-4 (פברואר-מאי 2002)
Nightcrawler Vol.3 #1-12 (נובמבר 2004-ינואר 2006)
Nightcrawler Vol.4 (יוני 2014-מאי 2015)
Cable Vol.1 #1-107 (מרץ 1993-יולי 2002)
Soldier X Vol.1 #1-12 (אוגוסט 2002-יוני 2003)
Cable Vol.2 #1-25 (מרץ 2008-אפריל 2010)
Deadpool & Cable #26 (פברואר 2011)
Cable Vol.3 #1-5 (מאי-ספטמבר 2017)
Cable Vol.1 #150-159 (אוקטובר 2017-יולי 2018)
Cable Vol.4 #1-12 (מרץ 2020-יולי 2021)
Deadpool Vol.1 #1 (יוני 1993)
Deadpool Vol.2 #1-4 (יוני-ספטמבר 1994)
Deadpool Vol.3 #1-69 (ינואר 1997-ספטמבר 2002)
Deadpool Vol.4 #1-63 (ספטמבר 2008-אוקטובר 2012)
Deadpool Vol.5 #1-45 (נובמבר 2012-אפריל 2015)
Deadpool Vol.6 #1-36 (נובמבר 2015-ספטמבר 2017)
Despicable Deadpool Vol.1 #287-300 (אוקטובר 2017-מאי 2018)
Deadpool Vol.7 #1-15 (יוני 2018-יולי 2019)
Deadpool Vol.8 #1-10 (נובמבר 2019-ינואר 2021)
Deadpool Vol.9 #1-10 (נובמבר 2022-אוגוסט 2023)
Deadpool Vol.10 (אפריל 2024 ואילך)
Magneto Vol.1 #1-4 (ספטמבר-דצמבר 1996)
Magneto Vol.2 #1 (ינואר 2011)
Magneto Vol.3 #1-21 (מרץ 2014-אוגוסט 2015)
Gambit Vol.1 #1-4 (דצמבר 1993-מרץ 1994)
Gambit Vol.2 #1-4 (ספטמבר-דצמבר 1997)
Gambit Vol.3 #1-25 (פברואר 1999-פברואר 2001)
Gambit Vol.4 #1-12 (נובמבר 2004-אוגוסט 2005)
Gambit Vol.5 #1-17 (אוקטובר 2012-נובמבר 2013)
Bishop Vol.1 #1-4 (אוקטובר 1994-ינואר 1995)
Bishop the Last X-Man Vol.1 #1-16 (אוגוסט 1999-נובמבר 2000)
Rogue Vol.1 #1-4 (נובמבר 1994-פברואר 1995)
Rogue Vol.2 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2001)
Rogue Vol.3 #1-12 (יולי 2004-יוני 2005)
X-Man Vol.1 #1-75 (מרץ 1995-מאי 2001)
Storm Vol.1 #1-4 (דצמבר 1995-מרץ 1996)
Storm Vol.2 #1-6 (פברואר-יולי 2006)
Storm Vol.3 #1-11 (יולי 2014-מאי 2015)
Storm Vol.4 #1-5 (מאי-ספטמבר 2023)
Beast Vol.1 #1-3 (מאי-יולי 1997)
Cyclops Vol.1 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2001)
Cyclops Vol.2 #1 (מרץ 2011)
Cyclops Vol.3 #1-12 (מאי 2014-אפריל 2015)
Agent X Vol.1 #1-15 (אוגוסט 2002-אוקטובר 2003)
Namor Vol.1 #1-12 (אפריל 2003-מרץ 2004)
Mystique Vol.1 #1-24 (אפריל 2003-פברואר 2005)
Emma Frost Vol.1 #1-18 (יולי 2003-דצמבר 2004)
X-23 Vol.1 #1-6 (ינואר-מאי 2005)
X-23 Vol.2 #1 (מרץ 2010)
X-23 Vol.3 #1-21 (ספטמבר 2010-מרץ 2012)
All-New Wolverine Vol.1 #1-35 (נובמבר 2015-מאי 2018) - הרצה חדשה בהרצת "מארוול החדשה והשונה" שבה לורה קיני נטלה את זהותו של וולברין לאחר מותו.
X-23 Vol.4 #1-12 (יולי 2018-מאי 2019)
Angel: Revelations #1-5 (מאי-ספטמבר 2008)
Daken: Dark Wolverine Vol.1 #1-23 (ספטמבר 2010-מרץ 2012)
Old Man Logan Vol.1 #1-5 (מאי-אוקטובר 2015)
Old Man Logan Vol.2 #1-50 (ינואר 2016-אוקטובר 2018)
Dead Man Logan Vol.1 #1-12 (נובמבר 2018-אוקטובר 2019)
Jean Grey Vol.1 #1-11 (מאי 2017-ינואר 2018)
Jean Grey Vol.2 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2023)
X-Force Vol.7 (יולי 2024 ואילך) - כרך שביעי חדש בכתיבתו של ג'פרי ת'ורן כחלק מהרצת "אקס-מן: מתוך האפר".
Phoenix Vol.2 (יולי 2024 ואילך) - סדרת סולו חדשה בכתיבתה של סטפני פיליפס, שמפגישה את ג'ין גריי שוב עם כוח הפניקס.
מיני סדרות, מהדורות מוגבלות וספיישלים Giant-Size X-Men Vol.1 #1-4 (משנים 1975, 2005 ו-2006)
X-Men and the Micronauts #1-4 (ינואר-אפריל 1984)
Beauty and The Beast #1-4 (דצמבר 1984-יוני 1985)
X-Men and Alpha Flight Vol.1 #1-2 (דצמבר 1985-ינואר 1986)
Fantastic Four vs. the X-Men #1-4 (פברואר-יוני 1987)
X-Men vs. Avengers #1-4 (אפריל-יולי 1987)
Deadpool: The Circle Chase #1-3 (יולי-ספטמבר 1993)
Adventures of Cyclops and Phoenix Vol.1 #1-4 (מאי-אוגוסט 1994)
Age of Apocalypse: The Chosen #1 (אפריל 1995)
X-Men Prime Vol.1 #1 (יולי 1995)
All New Exiles vs. X-Men #0 (אוקטובר 1995)
Archangel #1 (פברואר 1996)
X-Men Vs. Brood #1-2 (ספטמבר-אוקטובר 1996)
X-Men: Clan Destine #1-2 (אוקטובר-נובמבר 1996)
Bishop Xavier Security Enforcers #1-3 (ינואר-מרץ 1998)
X-Men and Alpha Flight Vol.2 #1-2 (מאי-יוני 1998)
X-Men: Liberators #1-4 (נובמבר 1998-פברואר 1999)
Team X 2000 #1 (פברואר 1999)
X-Men: Magneto War #1 (מרץ 1999)
X-Men: Children of the Atom #1-6 (נובמבר 1999-ספטמבר 2000)
X-Men: Phoenix #1-3 (דצמבר 1999-מרץ 2000)
Marvel Comics Group: X-Men #1 (יולי 2000)
X-Men: Millennial Visions #1-2 (אוגוסט 2000, ינואר 2002)
X-Men: The Search for Cyclops #1-4 (אוקטובר 2000-מרץ 2001)
X-Men: Black Sun #1-5 (נובמבר 2000)
Sentry/X-Men #1 (ינואר 2001)
X-Men: The End #1-6 (אוקטובר 2004-פברואר 2005)
X-Force: Shatterstar #1-5 (פברואר-יוני 2005)
X-Men Fantastic Four #1-5 (פברואר-יוני 2005)
X-Men Phoenix Endsong #1-5 (מרץ-יוני 2005)
X-Men: Colossus Bloodline #1-5 (ספטמבר 2005-ינואר 2006)
X-Men and Power Pack #1-4 (דצמבר 2005-מרץ 2006)
Astonishing X-Men Saga #1 (ינואר 2006)
Mythos #1 (מרץ 2006)
X-Men: Deadly Genesis #1-6 (ינואר-יוני 2006)
Civil War: X-Men #1-4 (ספטמבר-דצמבר 2006)
X-Men Phoenix Warsong #1-5 (נובמבר 2006-מרץ 2007)
X-Men: Odd Men Out #1 (ספטמבר 2008)
Secret Invasion: X-Men #1-4 (אוקטובר 2008-ינואר 2009)
X-Men: Return of Magik #1 (נובמבר 2008)
X-Men: Magneto Testament #1-5 (נובמבר 2008-מרץ 2009)
X-Men: Original Sin #1 (דצמבר 2008)
Astonishing X-Men: Ghost Boxes #1-2 (דצמבר 2008-ינואר 2009)
X-Men: Worlds Apart #1-5 (דצמבר 2008-מרץ 2009)
X-Men\Spider-Man #1-4 (ינואר-אפריל 2009)
X-Men Noir #1-4 (פברואר-מאי 2009)
X-Men vs. Hulk #1 (מרץ 2009)
X-Men: First Class Finals #1-4 (אפריל-יולי 2009)
X-Men: The Times and Life of Lucas Bishop #1-3 (אפריל-יוני 2009)
X-Men: Sword of the Braddocks #1 (מאי 2009)
Dark Avengers\Uncanny X-Men: Utopia #1 (אוגוסט 2009)
World War Hulk: X-Men #1-3 (אוגוסט-אוקטובר 2009)
Dark X-Men: The Beginning #1-3 (ספטמבר-אוקטובר 2009)
Uncanny X-Men: First Class #1-8 (ספטמבר 2009-אפריל 2010)
Dark Avengers\Uncanny X-Men: Exodus #1 (נובמבר 2009)
Dark X-Men: The Confession #1 (נובמבר 2009)
Dark Reign: The list - X-Men #1 (נובמבר 2009)
X-Necrosha: The Gathering #1 (דצמבר 2009)
X-Men vs. Agents of Atlas #1-2 (דצמבר 2009-ינואר 2010)
X-Men Noir: Mark of Cain #1-4 (פברואר-מאי 2010)
Second Coming: Prepare #1 (אפריל 2010)
X-Men: Pixie Strikes Back #1-4 (אפריל-יולי 2010)
X-Men: Hope #1 (מאי 2010)
Astonishing X-Men: Xenogenesis #1-5 (מאי 2010-אפריל 2011)
X-Men: Hellbound #1-3 (יולי-ספטמבר 2010)
Uncanny X-Men: The Heroic Age #1 (ספטמבר 2010)
X-Women #1 (ספטמבר 2010)
Origin of Marvel Comics: X-Men #1 (נובמבר 2010)
X-Men: To Serve and Protect #1-4 (ינואר-אפריל 2011)
Heroic Age: X-Men #1 (פברואר 2011)
Chaos War: X-Men #1-2 (פברואר-מרץ 2011)
Age of X: Alpha #1 (מרץ 2011)
Age of X: Universe #1-2 (מאי-יוני 2011)
X-Men: Prelude to Schism #1-4 (יולי-אוגוסט 2011)
Avengers: X-Sanction #1-4 (פברואר-מאי 2012)
Wolverine and the X-Men: Alpha & Omega #1-5 (מרץ-יולי 2012)
Death of Wolverine: The Logan Legacy #1-7 (אוקטובר-דצמבר 2014)
Spider-Man and the X-Men Vol.1 #1-6 (פברואר-יוני 2015)
X-Men '92 Vol.1 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2015)
X-Men '92 Vol.2 #1-10 (מאי 2016-פברואר 2017)
X-Men Prime Vol.2 #1 (מאי 2017)
War of the Realms: Uncanny X-Men #1-3 (יוני-אוגוסט 2019)
X-Men: Grand Design - X-Tinction #1-2 (יולי-אוגוסט 2019)
Powers of X #1-6 (ספטמבר-דצמבר 2019) - מיני-סדרה שרצה במקביל ל-House of X, וחשפה את העבר, ההווה והעתיד של גזע המוטאנטים.
House of X #1-6 (ספטמבר-דצמבר 2019) - מיני-סדרה תחת כתיבתו של ג'ונתן היקמן ("אינסופיות"), שבה פרופסור אקס חושף בפני העולם את תוכניתו הגדולה אודות גזע המוטאנטים.
Knights of X #1-5 (יוני-אוקטובר 2022) - מיני-סדרה בכתיבתה של טיני הווארד, המערבת את עולם האקס-מן בעולמות של פנטזיה אפית ופולקלור. קפטן בריטניה מרכיבה קבוצה חדשה במלחמה נגד מרלין והמלך ארתור המרושעים.
A.X.E: Eve of Judgment #1 (ספטמבר 2022)
A.X.E: Judgment Day #1-6 (ספטמבר-דצמבר 2022) - מיני-סדרה בכתיבתו של קירון גלן שמביאה קרוסאובר בין קבוצות האקס-מן, האוונג'רס והנצחיים אודות מציאת הפרוטוקולים לתחייה מחודשת של מוטאנטים.
Sins of Sinister Vol.1 (ינואר-אפריל 2023) - סדרה חדשה בכתיבתו של גילן שהמשיכה את מאורעות Immortal X-Men והביאה את מזימתו של מיסטר סיניסטר לסדר עולמי אימתי חדש שיגרום לעידן אפוקליפס להיראות כמו חופשה.
Sins of Sinister: Dominion #1 (אפריל 2023)
X-Men: Before the Fall - Sons of X #1 (מאי 2023)
X-Men: Hellfire Gala 2023 #1 (יולי 2023)
Realm of X Vol.1 #1-4 (אוגוסט-נובמבר 2023)
Fall of the House of X #1-5 (ינואר-מאי 2024)
קשתות סיפור The Dark Phoenix Saga (ינואר-אוקטובר 1980)
Days of Future Past (ינואר-פברואר 1981)
God Loves, Man Kills (דצמבר 1982)
Mutant Massacre (אוקטובר-דצמבר 1986)
The Fall of the Mutants (ינואר-מרץ 1988)
Inferno (אוקטובר 1988-אוגוסט 1989)
Days of Future Present (יולי 1990)
X-Tinction Agenda (נובמבר 1990-ינואר 1991)
Muir Island Saga (יולי-ספטמבר 1991)
X-Cutioner's Song (נובמבר 1992-פברואר 1993)
Fatal Attractions (יולי-נובמבר 1993)
Phalanx Covenant (ספטמבר-אוקטובר 1994)
Age of Apocalypse (פברואר-יוני 1995)
Onslaught (יוני-אוקטובר 1996)
Operation: Zero Tolerance (מאי-נובמבר 1997)
The Twelve (ינואר-פברואר 2000)
Eve of Destruction (מרץ-יוני 2001)
E Is for Extinction (יולי-ספטמבר 2001) Planet X (נובמבר 2003-פברואר 2004)
Here Comes Tomorrow (מרץ-מאי 2004)
X-Men: Phoenix - Endsong (מרץ-יוני 2005)
House of M (יוני-נובמבר 2005)
Decimation (ינואר-אוגוסט 2006)
End of Greys (ינואר-מאי 2006)
X-Men: Phoenix - Warsong (נובמבר 2006-מרץ 2007)
Endangered Species (יוני-אוקטובר 2007)
Messiah Complex (אוקטובר 2007-ינואר 2008)
Divided We Stand (פברואר-אוגוסט 2008)
Manifest Destiny (יולי 2008-מרץ 2009)
X-Infernus (פברואר-מאי 2009)
Messiah War (מאי-יולי 2009)
Utopia (יוני-ספטמבר 2009)
Nation X (ספטמבר 2009-מרץ 2010)
Necrosha (אוקטובר 2009-מרץ 2010)
Second Coming (מרץ-יולי 2010)
Curse of the Mutants (יולי 2010-מאי 2011)
Age of X (ינואר-מאי 2011)
Schism (יולי 2011)
Regenesis (אוקטובר 2011) Avengers Vs. X-Men (אפריל-אוקטובר 2012)
Battle of the Atom (ספטמבר-אוקטובר 2013)
Death of Wolverine (ספטמבר-אוקטובר 2014)
AXIS (אוקטובר-דצמבר 2014)
The Black Vortex (פברואר-אפריל 2015)
Death of X (אוקטובר-נובמבר 2016)
Inhumans vs. X-Men (נובמבר 2016-מרץ 2017)
Phoenix Resurrection: The Return of Jean Grey (פברואר-מרץ 2018)
Hunt for Wolverine (יוני 2018)
Extermination (אוקטובר 2018-פברואר 2019)
Return of Wolverine (נובמבר 2018-אפריל 2019)
X-Men Disassembled (ינואר-מרץ 2019)
Age of X-Man (פברואר-יולי 2019)
House of X and Powers of X (ספטמבר-דצמבר 2019)
X of Swords (ספטמבר-נובמבר 2020)
Reign of X (דצמבר 2020-פברואר 2022)
Hellfire Gala (יוני 2021)
X Lives and X Deaths of Wolverine (ינואר-מרץ 2022)
Destiny of X (דצמבר 2022-מרץ 2023)
A.X.E: Judgment Day (יולי-נובמבר 2022)
Sins of Sinister (ינואר-אפריל 2023)
Fall of the House of X (ינואר-מאי 2024)
תרגום לעברית
בשנות השישים התפרסמו מספר סיפורים של האקס-מן, תחת השם "הבלתי מנוצחים", במגזין הקומיקס "בוקי".
קומיקס של אקס-מן מתורגם לעברית יצא בין השנים 1997–1999 על ידי חברת "קונטקט פוינט", בסך הכול פורסמו 23 חוברות בעברית.
ב-2000 פורסמו בעברית על ידי הוצאת "ידיעות אחרונות" החוברות שמהוות המשך/הקדמה לעלילת סרט האקס מן הראשון שיצא באותה תקופה בארץ.
קישורים חיצוניים
דף הקבוצה באתר הרשמי של מארוול קומיקס
דף הקבוצה בפרויקט פאנדום של מארוול קומיקס
UncannyXmen.net, אתר מעריצים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גיבורי-על במארוול קומיקס
קטגוריה:סרטים זוכי פרס סאטורן: מדע בדיוני | 2024-09-23T17:20:16 |
אוירון | REDIRECT אווירון | 2009-01-16T12:41:49 |
תושב קבע | הפניה תושב#תושב קבע | 2016-03-08T17:30:12 |
נעמי חזן | נעמי חזן () היא פרופסור אמריטה למדע המדינה ולימודי אפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוליטיקאית, פעילת שמאל וזכויות אדם. כיהנה כחברת הכנסת מטעם מרצ. בשנים 2008–2012 כיהנה כנשיאת "הקרן החדשה לישראל".
ביוגרפיה
שרה נעמי חזן נולדה בירושלים, בת לאברהם הרמן, לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, ולזינה הרמן, לימים חברת הכנסת. נעמי חזן היא אם לשניים.
לחזן תואר ראשון ושני במדע המדינה מאוניברסיטת קולומביה. בשנת 1975 קיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על עבודה שכותרתה "פוליטיקה וארגוני נוער בגאנה ובחוף השנהב". שימשה כפרופסור באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת הרווארד.
חזן מילאה שורה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים, בהם: ראש מכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית, נשיאת הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית למדעי-המדינה (וסגנית נשיא האיגוד העולמי), ממיסדות שדולת הנשים בישראל, וחברת המשלחת הישראלית לוועידת האו"ם לציון עשור האישה הבינלאומי בניירובי ובבייג'ינג. היא פעילה גם במגוון ארגוני נשים, בהם בת שלום ונציבות הנשים לשלום צודק ישראלי-פלסטיני. בשנת 2009 הקימה יחד עם פרופ' חנה הרצוג את "שוות – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית" (WIPS) במכון ון ליר, ומאז היא עמיתת מחקר במכון.
כתבה וערכה שמונה ספרים בנושא פוליטיקה השוואתית, ופרסמה מאמרים רבים בנושא פוליטיקה ומדע המדינה באפריקה, יחסי ערב-ישראל, פוליטיקה בישראל ומעמד האשה.
כחברת הכנסת
בשנת 1992 נבחרה לראשונה כחברת כנסת מטעם סיעת מרצ (מטעם מפלגת רצ) בבחירות לכנסת ה-13. במהלך כהונתה בכנסת מונתה לסגנית יושב ראש הכנסת ושימשה כיו"ר ועדת המשנה לדיני אישות של הוועדה למעמד האשה בכנסת וכחברה בוועדת החוץ והביטחון. בשנת 1994, בעודה מכהנת כחברת-כנסת, קודמה חזן לדרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.
בשנת 1996 נבחרה בשנית בבחירות לכנסת ה-14 מטעם סיעת מרצ ושימשה כסגנית יו"ר הכנסת.
בשנת 1998 הייתה מועמדת מרצ לראשות עיריית ירושלים.
בשנת 1999 נבחרה בפעם השלישית בבחירות לכנסת ה-15, מטעם סיעת מרצ ושימשה כסגנית יו"ר הכנסת. שימשה כחברת כנסת עד לפברואר 2003.
בבחירות לכנסת ה-17 היא הוצבה במקום ה-113 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת, ובבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום ה-112 הסמלי ברשימה זו.
במהלך פעילותה בכנסת יזמה חזן מספר חוקים, רבים מהם בתחומי מעמד האישה והצרכנות. בין היתר, יזמה תיקון לחוק שירות ביטחון שעיגן את זכותן של נשים לשרת בצה"ל בכל תפקיד בו משרת גבר, אלא אם כן הדבר מתחייב ממהותו של התפקיד. כן יזמה תיקון לחוק עבודת נשים המאפשר למי שילדה יותר מילד אחד בלידה אחת להאריך את חופשת הלידה בשבועיים. יחד עם נעמי בלומנטל יזמה תיקון לפקודת בתי הסוהר המאפשר לשירות בתי הסוהר שלא להפריד בין אסירים לאסירות במקרים שבהם הדבר דרוש לשם מתן טיפול רפואי או טיפול בנפגעי סמים.
בתחום הצרכנות, יזמה עם חיים אורון חוק שאפשר הגשת תובענות ייצוגיות בענייני הגבלים עסקיים ובנקאות. בהמשך יזמה חוק המאפשר להגיש תובענות ייצוגיות גם בתחום הביטוח. בנוסף, יזמה שני תיקונים לחוק הגנת הצרכן – האחד הטיל איסור על בעלי עסקים להציב שלטים הפוטרים אותם מאחריות לנזקים גופניים שעלולים להיגרם ללקוחות בתחום בית העסק ותיקון נוסף המאפשר ביטול עסקאות רוכלות בתוך 14 ימים, בנסיבות מסוימות.
חוקים נוספים שיזמה כוללים את חוק המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי (עם מיכאל איתן), תיקון לחוק שירות ביטחון שחייב את עיגון הוראות הקריאה לשירות מילואים בפקודות הצבא ואת יידוע חיילי המילואים בהן, וכן חוק המחייב את שר הביטחון לקבוע אמות מידה אחידות להכרזה על אתרי הנצחה ממלכתיים, ומחייב הקצאת תקציב שנתי מיוחד לשם הקמת אתרי הנצחה.
בשנת 2002 ניהלה את דיוני ועדת החוץ והביטחון בחוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, התשס"ב–2002 המגדיל את הקצבאות לחייל מילואים שנהרג או הפך לנכה עקב שירותו במילואים.
לאחר סיום כהונתה בכנסת
החל משנת 2005 ועד 2017 כיהנה כראש בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו. משמשת כנשיאת הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית למדעי-המדינה (וסגנית נשיא באיגוד העולמי).
בשנת 2008 מונתה לשמש כנשיאת הקרן החדשה לישראל. חזן שימשה כחברת הנהלת הקרן גם בשנים 1992–1993 ו-2007–2008. בתחילת 2010 יצאה תנועת "אם תרצו" בביקורת על הקרן, בשל תמיכתה בארגונים כגון רופאים לזכויות אדם ותקפה את חזן אישית, גם בקריקטורות בשלטי חוצות. נעמי חזן הגיבה ואמרה כי הביקורת שקרית ומרושעת.
ביולי 2012 פרשה מכהונתה כנשיאת "הקרן החדשה לישראל".
מאז 2019 כותבת קטעי דעה באתר "זמן ישראל".
מספריה
Deborah Pellow and Naomi Chazan, Ghana: Coping with Uncertainty, 1986
Naomi Chazan [et al.], Politics and Society in Contemporary Africa, 1988
Naomi Chazan, Israel on the Eve of an Election Year: some Preliminary Reflections, 1991
Naomi Chazan [et al.], Settlements or Peace, 2000
S.N. Eisenstadt, Michel Abitbol, Naomi Chazan (editors), The Early State in African Perspective: Culture, Power, and Division of Labor, 1988
Donald Rothchild and Naomi Chazan (editors), The Precarious Balance: State and Society in Africa, 1988
Naomi Chazan (editor), Irredentism and International Politics, 1991
John W. Harbeson, Donald Rothchild, and Naomi Chazan (editors), Civil Society and the State in Africa, 1994
קישורים חיצוניים
נעמי חזן, באתר של מכון ון ליר
שיחת פרופסור נעמי חזן במרכז האקדמי שלם, 5.11.2014, בבלוג MORE-D
הרצאה של נעמי חזן "תהליכי מיתון דמוקרטי בישראל" במסגרת יום עיון בנושא דת, אומה ודמוקרטיה: משולש בעין הסערה, 2012
מאמריה באתר זמן ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:מדעניות ישראליות
קטגוריה:מדענים ישראלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מדע המדינה
קטגוריה:חוקרות מדע המדינה ישראליות
קטגוריה:חוקרי מדע המדינה ישראלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: לימודי אפריקה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:נשיאי הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:פעילות חברתיות ישראליות
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמש עשרה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946 | 2024-05-08T05:55:21 |
1966 בספורט | אופניים
בג'ירו ד'איטליה מנצח ג'אני מוטה ()
בטור דה פראנס מנצח לוסיאן איימר ()
בוואלטה אספניה מנצח פרנסיסקו גביקה ()
באליפות העולם מנצח רודי אלטיג ()
אתלטיקה
הרץ האוסטרלי רון קלארק מקזז 7.6 שניות משיא העולם ב-5,000 מטר ומעמיד את השיא על זמן של 13.16.6 דקות.
הרץ האמריקאי ג'ים ראיין מקזז 2.3 שניות משיא העולם בריצת המייל ומעמיד את השיא על זמן של 3.51.3 דקות.
האתלטיות הישראליות זוכות להצלחה במשחקי אסיה שנערכו בבנגקוק. דבורה מרכוס, העולה החדשה מבריטניה, זוכה במדליית זהב בריצת 200 מטר ובמדליית ארד בריצת 100 מטר וחנה שזיפי זוכה במדליית זהב בריצת 800 מטר.
בייסבול
בוורלד סירייס זוכה קבוצת בולטימור אוריולס לאחר ניצחון 0:4 על לוס אנג'לס דודג'רס.
הוקי קרח
בגביע סטנלי זוכה מונטריאול קנדיאנס לאחר ניצחון 2:4 על דטרויט רד וינגס.
באליפות העולם זוכה ברית המועצות לאחר ניצחון על צ'כוסלובקיה.
טניס
טורנירי הגראנד סלאם - מנצחי גברים
אליפות אוסטרליה הפתוחה - רוי אמרסון (אוסטרליה)
אליפות צרפת הפתוחה - טוני רוש (אוסטרליה)
אליפות וימבלדון - מנואל סנטנה (ספרד)
אליפות ארצות הברית הפתוחה - פרד סטולי (אוסטרליה)
טורנירי הגאנד סלאם - מנצחות נשים
אליפות אוסטרליה הפתוחה - מרגרט קורט (אוסטרליה)
אליפות צרפת הפתוחה - אן היידון ג'ונס (אנגליה)
אליפות וימבלדון - בילי ג'ין קינג (ארצות הברית)
אליפות ארצות הברית הפתוחה - מריה בואנו (ברזיל)
גביע דייוויס
אוסטרליה מנצחת בגמר טורניר גביע דייוויס את הודו בתוצאה 1:4.
כדורגל
מונדיאל
שמאל|ממוזער|200px|הענקת הגביע לנבחרת אנגליה שזכתה בטורניר הגביע העולמי
נבחרת אנגליה זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית הטורניר, לאחר ניצחון על נבחרת גרמניה המערבית בתוצאה 4-2 לאחר הארכה (2-2 בתום הזמן החוקי).
הגביע הבין-יבשתי
פניארול () זוכה בתואר בפעם השנייה, לאחר ניצחון על ריאל מדריד () 0-4 במפגש הכפול (שיטת הנקודות).
גביע אירופה לאלופות
ריאל מדריד () זוכה בתואר בפעם השישית, לאחר ניצחון על פרטיזן בלגרד () בתוצאה 1-2.
גביע אירופה למחזיקות גביע
בורוסיה דורטמונד () זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על ליברפול () בתוצאה 1-2 לאחר הארכה (1-1 בתום הזמן החוקי).
גביע ערי הירידים
ברצלונה () זוכה בתואר בפעם השלישית והאחרונה, לאחר ניצחון על ריאל סרגוסה () 3-4 במפגש הכפול (לאחר הארכה במשחק הגומלין).
גביע ליברטדורס
פניארול () זוכה בתואר בפעם השלישית, לאחר ניצחון על ריבר פלייט () 2-4 במשחק הכרעה לאחר הארכה (2-2 בתום הזמן החוקי).
פרסים אישיים
כדור הזהב
בובי צ'רלטון ( אנגליה) זכה בתואר.
קבוצות שנוסדו
דינמו ברלין מגרמניה.
אנרגי קוטבוס מגרמניה.
קמניצר מגרמניה.
ארג'ייספור מטורקיה.
אוניאו דשפורטיבה דה לייריה מפורטוגל.
כדורגל לפי מדינות
איטליה
אינטר מילאנו זוכה באליפות בפעם השנייה ברציפות והעשירית בסך הכל.
פיורנטינה זוכה בגביע בפעם השלישית.
אנגליה
ליברפול זוכה באליפות בפעם השביעית.
אברטון זוכה בגביע בפעם השלישית, לאחר ניצחון על שפילד ונסדיי בתוצאה 2-3.
וסט ברומיץ' אלביון זוכה בגביע הפוטבול ליג בפעם הראשונה, לאחר ניצחון על וסטהאם יונייטד 5-3 במפגש הכפול.
ליברפול זוכה במגן הקהילה בפעם השנייה, לאחר ניצחון על אברטון בתוצאה 0-1.
ארגנטינה
ראסינג קלוב זוכה באליפות בפעם החמש עשרה.
ברזיל
קרוזיירו זוכה באליפות בפעם הראשונה, לאחר ניצחון על סנטוס 4-9 במפגש הכפול.
גרמניה
מינכן 1860 זוכה באליפות בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון.
באיירן מינכן זוכה בגביע בפעם השנייה, לאחר ניצחון על מידריך בתוצאה 2-4.
ישראל
הפועל תל אביב זוכה באליפות בפעם השביעית.
הפועל חיפה זוכה בגביע בפעם השנייה, לאחר ניצחון על שמשון תל אביב בתוצאה 1-2.
הפועל תל אביב זוכה בסופר קאפ הישראלי בפעם השנייה, לאחר ניצחון על הפועל חיפה בתוצאה 1-2.
ספרד
אתלטיקו מדריד זוכה באליפות בפעם החמישית.
ריאל סרגוסה זוכה בגביע בפעם השנייה, לאחר ניצחון על אתלטיק בילבאו בתוצאה 0-2.
צרפת
נאנט זוכה באליפות בפעם השנייה ברציפות ובסך הכל.
שטרסבורג זוכה בגביע בפעם השנייה, לאחר ניצחון על נאנט בתוצאה 0-1.
סטאד ריימס זוכה בסופר קאפ הצרפתי בפעם החמישית והאחרונה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על נאנט בתוצאה 0-2.
כדורסל
תחרויות בין-לאומיות
אליפות דרום אמריקה
ארגנטינה () זכתה באליפות וברזיל () זכתה במקום השני.
גביע אירופה לאלופות
אולימפיה מילאנו () זכתה באליפות לאחר שניצחה בגמר את סלביה פראג () 77-72.
הגביע הבין-יבשתי
איניס וארזה () זוכה בתואר.
כדורסל לפי מדינות
ארצות הברית
בגמר הפלייאוף של ליגת ה-NBA מנצחת בוסטון סלטיקס את לוס אנג'לס לייקרס 3:4 (ראה עונת 1965/1966 ב-NBA).
איטליה
ליגת העל האיטלקית בכדורסל - אולימפיה מילאנו זוכה באליפות.
ברית המועצות
אליפות ברית המועצות בכדורסל גברים - צסק"א מוסקבה זוכה באליפות.
יוגוסלביה
הליגה היוגוסלבית בכדורסל - אולימפיה ליובליאנה זוכה באליפות.
ישראל
הפועל תל אביב זכתה באליפות המדינה בכדורסל, כשסיימה ראשונה בליגה הסדירה.
מכבי תל אביב מנצחת בגמר גביע המדינה בכדורסל את הפועל תל אביב בתוצאה 62:66.
טל ברודי משחק לראשונה במדי מכבי תל אביב ומתחיל בכך קריירה ארוכה אשר שיאה - זכייה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1977.
ספרד
ליגת העל הספרדית בכדורסל - ריאל מדריד זוכה באליפות.
מרוצי מכוניות
באליפות פורמולה 1 מנצח ג'ק ברבהאם (אוסטרליה)
פוטבול
באליפות ה-AFL זוכה קנזס סיטי צ'יפס לאחר ניצחון 7:31 על באפלו בילס
באליפות ה-NFL זוכה גרין ביי פאקרס לאחר ניצחון 27:34 על דאלאס קאובויס
באליפות העולם (שהתקיימה למעשה כבר ב-1967 זוכה גרין ביי פאקרס לאחר ניצחון על קנזס סיטי צ'יפס בתוצאה 10:35
שחייה
שיאי עולם
שחייניות
תאריך משחה שם השחיינית מדינה מקום תחרות שיא 17 ביולי 100 מטר חזה גלינה פרוזומנשיקובה לנינגרד, ברית המועצות 1:15.7 דקות 22 ביולי 200 מטר מעורב לין וידאלי לוס אלטוס, ארצות הברית 2:29.0 דקות 23 ביולי 100 מטר גב אן פרלי בזיה, צרפת 1:07.4 דקות 25 ביולי 200 מטר גב קרין מויר בזיה, צרפת 2:27.1 דקות 18 באוגוסט 200 מטר גב קרין מויר לינקולן, ארצות הברית 2:26.4 דקות 19 באוגוסט 200 מטר חופשי ליליאן ואטסון לינקולן, ארצות הברית 2:10.5 דקות 21 באוגוסט 200 מטר מעורב קלאודיה קולב לינקולן, ארצות הברית 2:27.5 דקות 21 באוגוסט 1500 מטר חופשי פטי קרטו לינקולן, ארצות הברית 18:12.9 דקות 22 באוגוסט 200 מטר חזה גלינה פרוזומנשיקובה אוטרכט, הולנד 2:40.8 דקות 28 בדצמבר 100 מטר חזה קטי בול פורט לודרדייל, ארצות הברית 1:15.6 דקות
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 24 ביולי 200 מטר מעורב גרג בקינגם לוס אלטוס, ארצות הברית 2:13.1 דקות 29 ביולי 200 מטר חופשי דון שולנדר לוס אנג'לס, ארצות הברית 1:57.2 דקות 3 באוגוסט 800 מטר חופשי סמיון בליץ-גיימן הרקיב, ברית המועצות 8:47.4 דקות 18 באוגוסט 400 מטר חופשי דון שולנדר לינקולן, ארצות הברית 4:11.6 דקות 19 באוגוסט 200 מטר חופשי דון שולנדר לינקולן, ארצות הברית 1:56.2 דקות 21 באוגוסט 200 מטר חופשי פרנק ויגנט אוטרכט, הולנד 4:11.1 דקות 21 באוגוסט 1500 מטר חופשי מייק ברטון לינקולן, ארצות הברית 16:41.6 דקות 23 באוגוסט 200 מטר מעורב גרג בקינגם לינקולן, ארצות הברית 2:12.4 דקות
אירועים עם ענפי ספורט מרובים
משחקי האימפריה הבריטית וחבר העמים מתקיימים בקינגסטון שבג'מייקה
נולדו
19 בינואר - סטפן אדברג, טניסאי שוודי
29 בינואר - רומאריו, כדורגלן ברזילאי
4 בפברואר - ויאצ'סלב אקימוב, רוכב אופניים רוסי
7 בפברואר - קריסטין אוטו, שחיינית מזרח גרמנית
19 בפברואר - אנזו שיפו, כדורגלן בלגי
18 באפריל - טרינה האטסטאד, מטילת כידון נורווגית
24 באפריל - אלסנדרו קוסטקורטה, כדורגלן איטלקי
10 במאי - ג'ונתן אדוארדס, קופץ קפיצה משולשת בריטי
24 במאי - אריק קנטונה, כדורגלן צרפתי
26 במאי - זולה באד, רצה דרום אפריקאית
16 ביוני - יאן ז'לז'ני, מטיל כידון צ'כי
25 ביוני - דיקמבה מוטומבו, כדורסלן קונגולזי-אמריקאי
30 ביוני - מייק טייסון, מתאגרף אמריקאי
29 ביולי - סאלי גנל, אתלטית בריטית
23 באוגוסט - ריק סמיתס, כדורסלן הולנדי
28 באוגוסט - רנה היגיטה, שוער כדורגל קולומביאני
1 באוקטובר - ג'ורג' ואה, כדורגלן ליברי
5 באוקטובר - אינסה קראבץ, אתלטית אוקראינית
19 בנובמבר - גייל דיוורס, אצנית אמריקאית
21 בנובמבר - טרוי אייקמן, שחקן פוטבול אמריקאי
19 בדצמבר - אלברטו טומבה, מחליק סקי איטלקי
נפטרו
4 בינואר - אינגה ארטמונובה, אלופת עולם בהחלקה על קרח מברית המועצות (נולדה ב-1936)
11 בינואר - הנס קולמיינן, אתלט פיני
30 ביוני - ג'וזפה פארינה, נהג מרוצים איטלקי. אלוף העולם הראשון במרוצי פורמולה 1 (נולד ב-1906)
5 בדצמבר - סילברה מאס, רוכב אופניים בלגי. ניצח בטור דה פראנס ב-1936 וב-1939 (נולד ב-1909)
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:42:50 |
1970 בספורט | אופניים
בג'ירו ד'איטליה מנצח אדי מרקס ()
בטור דה פראנס מנצח אדי מרקס ()
בוואלטה אספניה מנצח לואיס אוקניה ()
באליפות העולם מנצח ז'אן פייר מונסרה ()
איגרוף
ג'ו פרייז'ר הופך לאלוף העולם במשקל כבד לאחר ניצחון בנוק-אאוט על ג'ימי אליס.
אתלטיקה
הסיני ני צ'ין צ'ין שובר את שיאו העולמי, בן שבע השנים, של ולרי ברומל בקפיצה לגובה וקובע גובה של 2.29 מ'.
במשחקי אסיה זוכות שתי האתלטיות הישראליות, חנה שזיפי ואסתר שחמורוב, בשתי מדליות זהב כל אחת. שזיפי זוכה בריצת 800 מטר ובריצת 1500 מטר ושחמורוב זוכה בקרב חמש ובריצת 100 מטר משוכות ובמדליית כסף בקפיצה למרחק.
בייסבול
בוורלד סירייס זוכה קבוצת בולטימור אוריולס לאחר ניצחון 1:4 על סינסינטי רדס.
הוקי קרח
בגביע סטנלי זוכה בוסטון ברואינס לאחר ניצחון 0:4 על סנט לואיס בלוז.
באליפות העולם זוכה ברית המועצות לאחר ניצחון על שוודיה.
טניס
המנצחות בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - מרגרט קורט ()
אליפות צרפת הפתוחה - מרגרט קורט ()
אליפות וימבלדון - מרגרט קורט ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - מרגרט קורט ()
מרגרט קורט () זוכה בתואר הגראנד סלאם
המנצחים בתחרויות הגראנד סלאם
אליפות אוסטרליה הפתוחה - ארתור אש ()
אליפות צרפת הפתוחה - יאן קודש ()
אליפות וימבלדון - ג'ון ניוקומב ()
אליפות ארצות הברית הפתוחה - קן רוזוול ()
גביע דייוויס
ארצות הברית מנצחת בטורניר גמר גביע דייוויס את גרמניה המערבית בתוצאה 0:5.
כדורגל
מונדיאל
שמאל|ממוזער|200px|נבחרת ברזיל המנצחת
נבחרת ברזיל זוכה בתואר בפעם השלישית, לאחר ניצחון על נבחרת איטליה בתוצאה 1-4.
הגביע הבין-יבשתי
פיינורד זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על אסטודיאנטס לה פלאטה 3-2 במפגש הכפול.
גביע אירופה לאלופות
פיינורד זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על סלטיק בתוצאה 1-2 לאחר הארכה (1-1 בתום הזמן החוקי).
גביע אירופה למחזיקות גביע
מנצ'סטר סיטי זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על גורניק זאבז'ה בתוצאה 1-2.
גביע ערי הירידים
ארסנל זוכה בתואר בפעם הראשונה והיחידה, לאחר ניצחון על אנדרלכט 4-3 במפגש הכפול.
גביע ליברטדורס
אסטודיאנטס לה פלאטה זוכה בתואר בפעם השלישית ברציפות ובסך הכל, לאחר ניצחון על פניארול 1-3 במפגש הכפול (שיטת הנקודות).
גביע CONCACAF לאלופות
קרוס אסול זוכה בתואר בפעם השנייה ברציפות ובסך הכל.
כדור הזהב
גרד מילר ( גרמניה) זכה בתואר.
כדורגל לפי מדינות
איטליה
קליארי זוכה באליפות בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון.
בולוניה 1909 זוכה בגביע בפעם הראשונה.
אנגליה
אברטון זוכה באליפות בפעם השביעית.
צ'לסי זוכה בגביע בפעם הראשונה, לאחר ניצחון על לידס יונייטד בתוצאה 1-2 במשחק חוזר לאחר הארכה (1-1 בתום הזמן החוקי).
מנצ'סטר סיטי זוכה בגביע הפוטבול ליג בפעם הראשונה, לאחר ניצחון על וסט ברומיץ' אלביון בתוצאה 1-2 לאחר הארכה (1-1 בתום הזמן החוקי).
אברטון זוכה במגן הקהילה בפעם הרביעית, לאחר ניצחון על צ'לסי בתוצאה 1-2.
ארגנטינה
אינדפנדיינטה זוכה באליפות (מטרופוליטנו) בפעם התשיעית.
בוקה ג'וניורס זוכה באליפות (נסיונל) בפעם השנייה ברציפות והשמונה עשרה בסך הכל, לאחר ניצחון על רוסאריו סנטראל בתוצאה 1-2.
ברזיל
פלומיננסה זוכה באליפות בפעם הראשונה.
גרמניה
בורוסיה מנשנגלדבך זוכה באליפות בפעם הראשונה.
קיקרז אופנבך זוכה בגביע בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על פ.צ. קלן בתוצאה 1-2.
ישראל
מכבי תל אביב זוכה באליפות בפעם השלוש עשרה, ובגביע בפעם הארבע עשרה, לאחר ניצחון על מכבי נתניה בתוצאה 1-2, ובכך משלימה זכייה חמישית בדאבל.
הפועל תל אביב זוכה בסופר קאפ הישראלי בפעם השנייה ברציפות והרביעית בסך הכל, לאחר ניצחון על מכבי תל אביב בתוצאה 1-2.
ספרד
אתלטיקו מדריד זוכה באליפות בפעם השישית.
ריאל מדריד זוכה בגביע בפעם האחת עשרה, לאחר ניצחון על ולנסיה בתוצאה 1-3.
צרפת
סנט אטיין זוכה באליפות בפעם הרביעית ברציפות והשישית בסך הכל, ובגביע בפעם השלישית, לאחר ניצחון על נאנט בתוצאה 0-5, ובכך משלימה זכייה ראשונה בדאבל.
ניס זוכה בסופר קאפ הצרפתי בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית המועדון, לאחר ניצחון על סנט אטיין בתוצאה 0-2.
כדורסל
תחרויות בין-לאומיות
גביע אירופה לאלופות
בגמר גביע אירופה לאלופות זוכה איניס וארזה לאחר ניצחון על צסק"א מוסקבה 74:79.
גביע אירופה למחזיקות גביע
פרטנופה נאפולי () מנצחת את וישי () בסיכום שני משחקים.
הגביע הבין-יבשתי
איניס וארזה () זוכה בתואר.
כדורסל לפי מדינות
ארצות הברית
בגמר הפלייאוף של ליגת ה-NBA מנצחת ניו יורק ניקס את לוס אנג'לס לייקרס 3:4. (ראה עונת 1969/1970 ב-NBA).
איטליה
ליגת העל האיטלקית בכדורסל - איניס וארזה זוכה באליפות.
ברית המועצות
אליפות ברית המועצות בכדורסל גברים - צסק"א מוסקבה זוכה באליפות.
יוגוסלביה
הליגה היוגוסלבית בכדורסל - אולימפיה ליובליאנה זוכה באליפות.
ישראל
מכבי תל אביב זכתה באליפות המדינה בכדורסל, כשסיימה ראשונה בליגה הסדירה.
גביע המדינה בכדורסל - מכבי תל אביב זכתה בתחרות.
ספרד
ליגת העל הספרדית בכדורסל - ריאל מדריד זוכה באליפות.
מרוצי מכוניות
באליפות פורמולה 1 מנצח יוכן רינדט (אוסטריה)
פוטבול
בסופרבול הרביעי זכתה קנזס סיטי צ'יפס בניצחון 7-23 על מינסוטה ויקינגס.
שחייה
שיאי עולם
שחייניות
תאריך משחה שם השחיינית מדינה מקום תחרות שיא 1 במרץ 800 מטר חופשי קארן מורס סידני, אוסטרליה 9:09.1 דקות 11 ביולי 200 מטר פרפר קארן מו סנטה קלרה, ארצות הברית 2:20.7 דקות 18 ביולי 800 מטר חופשי קארן מורס אדינבורו, בריטניה 9:02.5 דקות 20 באוגוסט 400 מטר חופשי דבי מאייר לוס אנג'לס, ארצות הברית 4:24.3 דקות 20 באוגוסט 100 מטר פרפר אליס ג'ונס לוס אנג'לס, ארצות הברית 1:04.1 דקות 22 באוגוסט 200 מטר פרפר אליס ג'ונס לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:19.3 דקות 1 בספטמבר 4x100 מטר מעורב שליחות נבחרת טוקיו, יפן 4:27.4 דקות 11 בספטמבר 4x100 מטר חופשי שליחות נבחרת ברצלונה, ספרד 4:00.8 דקות
שחיינים
תאריך משחה שם השחיין מדינה מקום תחרות שיא 24 ביולי 4x200 מטר חופשי שליחים נבחרת אדינבורו, בריטניה 7:50.8 דקות 20 באוגוסט 200 מטר גב מייק סטאם לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:06.3 דקות 20 באוגוסט 400 מטר חופשי ג'ון קינסלה לוס אנג'לס, ארצות הברית 4:02.8 דקות 21 באוגוסט 400 מטר מעורב גארי הול סניור לוס אנג'לס, ארצות הברית 4:31.0 דקות 22 באוגוסט 200 מטר חזה בריאן ג'וב לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:23.5 דקות 22 באוגוסט 200 מטר פרפר מארק ספיץ לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:05.4 דקות 22 באוגוסט 200 מטר פרפר גארי הול סניור לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:05.0 דקות 23 באוגוסט 200 מטר מעורב גארי הול סניור לוס אנג'לס, ארצות הברית 2:09.6 דקות 23 באוגוסט 100 מטר חופשי מארק ספיץ לוס אנג'לס, ארצות הברית 51.94 שניות 23 באוגוסט 1500 מטר חופשי ג'ון קינסלה לוס אנג'לס, ארצות הברית 15:57.1 דקות 23 באוגוסט 4x100 מטר חופשי שליחים נבחרת לוס אנג'לס, ארצות הברית 3:28.8 דקות 28 באוגוסט 4x200 מטר חופשי שליחים נבחרת טוקיו, יפן 7:48.0 דקות 7 בספטמבר 400 מטר חופשי גונאר לארסון ברצלונה, ספרד 4:02.6 דקות 8 בספטמבר 4x100 מטר מעורב שליחים נבחרת ברצלונה, ספרד 3:54.4 דקות 8 בספטמבר 100 מטר גב רולנד מאתס ברצלונה, ספרד 56.9 שניות 11 בספטמבר 200 מטר גב רולנד מאתס ברצלונה, ספרד 2:06.1 דקות 12 בספטמבר 200 מטר מעורב גונאר לארסון ברצלונה, ספרד 2:09.3 דקות
שיט
אליפות העולם בשיט מפרשיות מדגם 420 נערכת בישראל.
נולדו
13 בינואר - מרקו פנטאני, רוכב אופניים איטלקי (נפטר ב-2004)
21 בינואר - אלן בוקסיץ', כדורגלן קרואטי
28 בפברואר - נור א-דין מורסלי, רץ אלג'יראי
19 באפריל - קלי הולמס, אתלטית בריטית
29 באפריל - אנדרה אגאסי, טניסאי אמריקאי
15 במאי - פרנק דה-בור, כדורגלן הולנדי
16 במאי - גבריאלה סבטיני, טניסאית ארגנטינאית
7 ביוני - קאפו, כדורגלן ברזילאי
7 ביולי - אריק צאבל, רוכב אופניים גרמני
13 באוגוסט - אלן שירר, כדורגלן אנגלי
17 באוגוסט - ג'ים קורייר, טניסאי אמריקאי
25 באוגוסט - רוברט הורי, כדורסלן אמריקאי
19 בספטמבר - סוני אנדרסון, כדורגלן ברזילאי
22 בספטמבר - עמנואל פטי, כדורגלן צרפתי
1 באוקטובר - מוזס קיפטנוי, אתלט קנייתי
15 בנובמבר - פטריק מבומה, כדורגלן קמרוני
3 בדצמבר - כריסטיאן קארמבו, כדורגלן צרפתי
12 בדצמבר - וילסון קיפקטר, אתלט קנייתי (היגר לדנמרק)
נפטרו
1 בפברואר - אז'ן כריסטוף, רוכב אופניים צרפתי (נולד ב-1885). הרוכב הראשון שזכה ללבוש את החולצה הצהובה בטור דה פראנס כשזו הוכנסה לטור בשנת 1919.
3 בספטמבר - וינס לומברדי, מאמן פוטבול אמריקאי
5 בספטמבר - יוכן רינדט, נהג מרוצי מכוניות פורמולה 1 אוסטרי (נולד ב-1942). למרות מותו בתאונת אימונים לפני סוף העונה, זכה באותה שנה באליפות פורמולה 1.
30 בדצמבר - סוני ליסטון, מתאגרף אמריקאי (נולד ב-1932). אלוף העולם במשקל כבד באמצע שנות ה-60.
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:43:31 |
ראלב מג'דאלה | REDIRECT ראלב מג'אדלה | 2007-05-27T15:46:38 |
ברבורים | ממוזער|ברבורים שחורי-צוואר
ממוזער|ברבור מחצצר
ממוזער|ברבור מצוי
ברבורים (שם מדעי: Cygnini) הם שבט של עופות מים ממשפחת הברווזיים (ותת-משפחת האווזים), המורכב משני סוגים בעלי קרבה גנטית לאווז ולברווז. פלומתם לבנה לרוב, והם בעלי צוואר ארוך היוצר צורת חצי-קשת. הברבורים הם הגדולים מבני סדרת האווזאים, ומבין הגדולים שבעופות המעופפים.
מאפיינים
הברבורים הם עופות מים החיים לרוב במים מתוקים באקלימים מגוונים, מנהרות שוצפים ועד לבריכות עומדות וביצות, ולעיתים גם במישורים לחים או אף בטונדרה. לעיתים נראים ברבורים סמוך לחופי הים, אך אלה אינם מקור הזנה עבורם.
הברבורים עוטים פלומה לבנה לאורך מרבית גופם, בייחוד אצל המינים של חצי הכדור הצפוני. לעומתם, המינים הדרומיים: ברבור שחור וברבור שחור-צוואר הם בעלי גוונים שחורים יותר וכפות ורודות. הצוואר של הברבור ארוך ויוצר צורת חצי-קשת, בעוד הראש קטן והמקור דומה לאבוב ובעל בליטה שחורה בקדמתו. צבע המקור משתנה בין המינים מאדום, כתום, שחור, צהוב או ורוד. הברבורים מסוגלים לעוף (למעט בעת השרת נוצות), אך צריכים "מסלול המראה" על המים כדי להמריא בבטחה, והם מעופפים בצורת דאייה כמו עופות דורסים. הברבורים משמיעים קולות נמוכים, לרוב בעונת הרבייה למטרות חיזור.
מרבית הברבורים ניזונים ממזון צמחי או משיריים שנפלו למים, אותם הם מסננים בשחייה על פני המים. ברבורים צעירים מגוונים בתולעים וחסרי חוליות אחרים.
התנהגות
הברבורים דומים לאווזים גם בהתנהגותם המשפחתית. בני הזוג קשורים זה לזה לכל ימי חייהם, והצעירים נשארים עם הוריהם עד לעונת הדגירה הבאה. הברבורים חיים בלהקות גדולות מבלי לאבד את ייחודם המשפחתי. שני בני הזוג בונים את הקן ומגדלים את האפרוחים. כמות הביצים בהטלה נעה בין 3 ל-8 ביצים, עליהן דוגרת הנקבה במשך כ-5 שבועות, כשהזכר שומר עליה.
בדומה לאווזים אחרים הברבורים הם טריטוריאליים ויתקפו מסיגי גבול, ברבורים אחרים ושאר עופות וכן יתקפו טורפים להגנה על צאצאיהם. ברבור בוגר מסוגל לגרום לנזק רב בעזרת מקורו וכנפיו, כשלעיתים ברבורים הורגים כלבים ואף מטביעים אנשים מסיגי גבול. חלק מהברבורים התרגלו לחיים לצד האדם.
הברבור בתרבות
השם "ברבור" נזכר בתנ"ך: "וברברים אבסים" () כסוג מזון יוקרתי, אולם רבים מן המפרשים (למשל רש"י) המזהים אותו עם התרנגול. רבי סעדיה גאון תרגם את הברבור ל"אווז", וכך גם חוקרים בימינו כמו יהודה פליקס סבורים כמותו, שכן האווז שהיה ידוע באותו הזמן כבעל חיים שמפטמים ובגלל צבע נוצותיו הלבנות שככל הנראה מרומזים בשמו (ברי-לבן חלק). עם זאת, רוב המסורות הפרשניות מזהות את הברבורים כשם כללי לעוף מפוטם (למשל, תרגום השבעים, רבי דוד קמחי ור' יצחק אברבנאל) ;כמו כן מוזכר הברבור גם בזמירות שבת בנעימה "להתענג בתענוגים, ברבורים ושלָו ודגים" (מתוך הפיוט "מה ידידות"), כמעדן חגיגי ומיוחד.
בתרבויות אחרות הוא מוזכר כסמל לטוהר וליופי. האלה ההודית גאיטרי מתוארת כשהיא מלווה בברבור; ואילו בתרבות המערב האירופית מוזכר הברבור באגדה "הברווזון המכוער" כסמל ליצור יפהפה שהוא כליל השלמות.
בשפה היומיומית נזכר הביטוי "שירת הברבור" שמקורו באגדה על שיר מיוחד ששר הברבור לפני מותו – מטפורה למפעלו האחרון של אדם.
מיון הברבורים
ישנם שני סוגי ברבורים: הסוג ברבור (Cygnus) והמין היחיד בסוגו: ברבור קוסקורובה (Coscoroba coscoroba), שהוא בעל מאפיינים של אווזים ושל ברווזי טדורנה.
כיום מוכרים שבעה מינים חיים של ברבורים:
שם שם מדעי תמונה משקל תפוצה ברבור קוסקורובה Coscoroba coscoroba 100pxמשקל: 3.8–5.4 ק"ג נפוץ בדרום אמריקה ברבור מצוי Cygnus olor 100pxמשקל: 10–23 ק"ג נפוץ ברחבי אסיה ובאירופה ברבור שר Cygnus cygnus 100px משקל: 7.4–14 ק"ג נפוץ באיסלנד וצפון אירופה ואסיה ברבור מחצצר Cygnus buccinator 100pxמשקל: 7–13.6 ק"ג נפוץ בצפון אמריקה ברבור הטונדרה Cygnus columbianus100px משקל: 4.3–9.5 ק"גנפוץ במזרח אסיה, אירופה וצפון אמריקה ברבור שחור Cygnus atratus 100pxמשקל: 4–9 ק"ג נפוץ באוסטרליה ברבור שחור-צוואר Cygnus melanocoryphus 100pxמשקל: 3.5–6.7 ק"ג נפוץ בדרום אמריקה ובעיקר בקולומביה
מינים נכחדים
סוג ברבור (Cygnus )
מין Cygnus csakvarensis
מין Cygnus mariae
מין Cygnus verae
מין Cygnus liskunae
מין Cygnus hibbardi
מין ברבור ענק (Cygnus falconeri)
מין Cygnus paloregonus
מין Cygnus equitum
מין Cygnus lacustris
מין Cygnus atavus
תת-סוג Chenopis
מין ברבור ניו זילנדי (Cygnus sumnerensis)
סוג אנקסיגנה (Annakacygna)
מין Annakacygna hajimei
מין Annakacygna yoshiiensis
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-04-16T16:12:52 |
אינסטרומנטליזם | 2017-08-02T17:14:29 | |
לואיס בונואל | REDIRECT לואיס בוניואל | 2004-11-15T15:15:43 |
לואיס בוניואל | ממוזער|שמאל|Bust of Luis Buñuel in Centro Buñuel Calanda
לואיס בּוּנְיוּאֵל (בספרדית: Luis Buñuel, נולד ב-22 בפברואר 1900 – 29 ביולי 1983 בספרד) היה במאי קולנוע ספרדי. מאבות הקולנוע הסוריאליסטי. שבעה מסרטיו נכללים ברשימת 250 הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת Sight and Sound.
קורות חייו
בוניואל נולד באראגון, ספרד ללאונרדו בוניואל ולמריה לבית פורטולס. בצעירותו זכה לחינוך ישועי קפדני ואחר כך למד באוניברסיטת מדריד. הוא הפך לחבר קרוב של סלבדור דאלי ופדריקו גארסיה לורקה, בזמן לימודיהם באוניברסיטה. שלושתם יצרו את גרעין התנועה הסוריאליסטית בספרד. בוניואל כתב על לורקה באוטוביוגרפיה שלו: "חיבבנו האחד את השני באופן מיידי. למרות שהיה לנו מעט במשותף - אני הייתי איש פשוט וגס מאראגון והוא אנדלוסי אלגנטי - בילינו את רוב זמננו ביחד. הוא היה נוהג לקרוא לי משיריו... ודרכו גיליתי עולם חדש". בשנות לימודיו הפך בוניואל למהפנט מוכשר. בוניואל נהג לומר שצפייה בסרטים היא סוג של היפנוזה. "צורה זו של היפנוזה קולנועית נובעת מהחשיכה של אולם הקולנוע, המראות המתחלפים במהירות, האורות ותנועות המצלמה, המחלישים את האינטליגנציה הביקורתית של הצופה, מרתקים אותו ומשתלטים עליו". התעניינותו של בוניואל בקולנוע גברה לאחר שצפה בסרטו של פריץ לאנג "המוות העייף" (Der müde Tod, 1921): "יצאתי מאולם הקולנוע שונה לחלוטין מכפי שנכנסתי. דימויים חזותיים יכלו להפוך, והפכו עבורי לצורה אמיתית של ביטוי. החלטתי להקדיש את חיי לקולנוע".
בגיל 25 עקר בוניואל לפריז והחל להשתתף באופן פעיל בתיאטרון ובקולנוע. סרטו הראשון, "כלב אנדלוסי" (1928) קנה לו מקום בהיסטוריה של הקולנוע בשל חדשנותו והקשר החזק שלו לתאוריות סוריאליסטיות ופרוידיאניות. את התסריט כתבו יחד בוניואל ודאלי, תחת השפעה חזקה של "מלאכת החלום" של פרויד. הסרט, שעלילתו בנויה על אסוציאציות, גדוש בדימויים ויזואליים סוריאליסטיים, חזקים ואף בוטים (בייחוד זכורים הסצנה המראה חיתוך אישון של אישה והסצנה המראה נמלים שיוצאות מתוך כף יד).
בוניואל המשיך ליצור מראות סוריאליסטיים ומצא כר עבודה פורה במקסיקו, שם הפך לאזרח בשנת 1948. בסרטיו שם יצר סצנות בהם תרנגולות מופיעות בסיוטי־לילה, נשים מטפחות זקנים וקדושים נחשקים על ידי נשים תאוותניות. בחלק מסרטיו מתח ביקורת חריפה על הבורגנות הקפואה, השבויה בכזביה שלה ומנוכרת לתחושותיה הבסיסיות.
בוניואל שיתף פעולה עם ז'אן-קלוד קרייר בכתיבת מרבית תסריטי סרטיו המאוחרים, ביניהם: "יפהפיית היום" (1967), "שביל החלב" (1969), "סוד הקסם הבורגני" (1972), "רוח החופש" (1974) ו"תשוקה אפלה" (1977).
נישא לז'אן רוקאר (Jeanne Rucar) בשנת 1925.
בניו הם הקולנוענים רפאל בוניואל (Rafael Buñuel) וחואן לואיס בוניואל (Juan Luis Buñuel).
בוניואל נפטר ב-29 ביולי 1983 במקסיקו סיטי משחמת הכבד.
פילמוגרפיה נבחרת
"כלב אנדלוסי" (1928) Un Chien Andalou
"תור הזהב" (1930) L'Age d'Or
"אדמה ללא לחם" (1933) Las Hurdes
"לוס אולבידאדוס" (1950) Los olvidados, זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן
"סוזאנה" (1951) Susana "אל" (1953) El "רובינזון קרוזו" (1954) Robinson Crusoe "נזארין" (1959) Nazarin "וירידיאנה" (1961) Viridiana, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן
"המלאך המשמיד" (1962) El Ángel Exterminador "יומנה של חדרנית" (1964) Le journal d'une femme de chambre, בכיכובה של ז'אן מורו
"סימון מהמדבר" (1965) Simón del desierto, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה
"יפהפיית היום" (1967) Belle de jour, זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, בכיכובה של קתרין דנב
"שביל החלב" (1969) La Voie Lactée "טריסטנה" (1970) Tristana, מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר
"סוד הקסם הבורגני" (1972) Le charme discret de la bourgeoisie, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר
"רוח החופש" / "פנטום החירות" (1975) Le fantôme de la liberté "תשוקה אפלה" (1977) Cet obscur objet du désir'', מועמד לפרס האוסקר ולפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר
לקריאה נוספת
פרדי בואש, הקולנוע של לואיס בוניואל, עדכונים והשלמות: מנחם שובל, הוצאת כתר: ירושלים, 1986.
זאב רב נוף, מסך גדול. הוצאת כתר 1982.
קישורים חיצוניים
על לואיס בוניואל
פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת לניתוח הסרט "כלב אנדלוסי", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
רטרוספקטיבה של לואיס בוניואל בסינמטקים - באתר "הבמה"
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע ספרדים
קטגוריה:במאי קולנוע צרפתים
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:אתאיסטים ספרדים
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:אראגון: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד
קטגוריה:ספרדים שנולדו ב-1900
קטגוריה:ספרדים שנפטרו ב-1983 | 2024-09-05T20:23:42 |
בעל (אל) | בעל ( באלפבית אוגריתי: 𐎁𐎓𐎍, באלפבית כנעני: 𐤁𐤏𐤋) או בעל הַדֻּ הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה, במיתולוגיה הכנענית (והאמורית, הפיניקית והישראלית הקדומה). בעל מתואר כלוחם רב עוצמה הנאבק בכוחות הרעים שמנסים לכלות את העולם ולהשמידו. הוא בנו של אל ואחיהם של ים וענת, ובעלה של עשתרת. משמעות שמו אדון, והוא מתואר כאדון העולם.
בעל מתואר כלוחם גיבור, עשוי ללא חת, שאוחז בידו האחת אלה ובשנייה חזיז ברק, דורך על העננים, לראשו קרניים כאות לפריון, מרעים בקולו ברעם, ושוכן בהר צפון, שגשמי זעף כבדים יורדים בו מדי שנה. פולחן האל התקיים בצור, במיוחד תחת השם מלקרת (מלך הקרת – הקרת היא העיר צור), הוא "בעל צור". פולחן האל בעל חמן היה נהוג באימפריית קרתחדשת (קרתגו), שם שימש כאחד האלים הראשיים; הדבר מתבטא גם באונומסטיקון הפוני, למשל בשמות אישים מוכרים כגון המצביא המפורסם חניבעל ובשם אחיו עזרובעל.
שמותיו וכינויו
מהשירה האוגריתית מוכרים כמה מכינויו של בעל: "זבֻל בעל" (בעל הנישא, הרם), "זבול בעל ארץ" (=נשיא אדון הארץ), "רכב ערפת" (=רוכב עריפים, הם עננים, בדומה ל"רוכב ערבות" המקראי),ראו , וכן "רוכב שמים" ב; על רכיבת האל על עננים ראו "אעלה על במתי עב, אדמה לעליון" (), "יהוה רוכב על עב קל" (), "השׂם עבים רכובוֹ" (); ועל השורש ע־ר־פ לענן ראו "עריף" ב, וכן . לַכל ראו "אלאין בעל" (=בעל החזק, האדיר, מהשורש ל־א־י/ה שמשמעו "חזק" והוא קשור לבקר), "אלאי קרדם" (=אדיר הגיבורים). בעל נחשב לאלוהי החיים, כפי שהוא מצהיר "אני הוא הזן אלים ואנשים". הוא מכונה גם "בן דגן", תואר בעל מורכבות מיתולוגית – שכן בעל ידוע כבנו של האל אל.אצל סכניתן כפי שמובא אצל פילון מגבל נכתב שדגן היה אביו החורג של דמרוס (אחד מכינויי האל בעל); ראו וכן
אפיפניוס מסלמיס, שנולד להורים יהודים באזור בית גוברין בתחילת המאה ה־4 לספירה, ציין את השמות העבריים של כוכבי מערכת השמש; שמו של גדול כוכבי הלכת במערכת השמש, צדק, היה – "כוכב בעל", בדומה לנוהג היווני והרומי לקרוא לכוכב זה על שם אלי הסער הגדולים זאוס ויופיטר.אפיפניוס מסלמיס, פנריון, 15.2
אפיתטים
ממוזער|תבליט ממקדש הדֻּ בחלב, אל הסער אוחז בשרביט לצד מרכבה
לשם האלוהות "בעל" הוצמדו אפיתטים שונים, לחלקם משמעות ברורה ולחלקם לא. בין אלה שמשמעותם ידועה ניתן למנות את בעל צמדKAI 24 – מצבת כלמו ובעל כרנתרישKAI 26 – כתובת אזתוד – "כרנתריש" הוא, כנראה, תעתיק מהמילה היוונית ΚΟΡΥΝΗΤΗΡΙΟΣ (korynētērios), שמשמעותה "נושא המטה", ו"צמד" הוא סוג של נשק־מקל, המוכר מהמיתוס האוגריתי בו כושר וחסס "מנחית" צמדים ביד בעל להכנעת האל ים, וקרא את שמותיהם "יגרש" ו"אַימר", ובעל נושא המטה קשור גם לאל הסער של חלב. כן מוכר מכתובות שונות "בעל־שמם"KAI 4 – כתובת יחמלך, KAI 18 – כתובת בעלשמם, KAI 26 – כתובת אזתוד, KAI 78 – כתובת נדר ארוכה וייחודית, CIS I 139 – כתובת נדר המוקדשת ל"בעשמם" (בהיבלעות הל') באי נצים , RÉS 249 – כתובת קבר חמלכת כהן בעלשמם, CIS I 379 – כתובת המזכירה את (בעל־שמים), וידוע אף מהחוזה בין אסרחדון למלך צור בעל הראשון (בתור dba-al sa-me-me),SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988 והוא אלוהי השמים (זהה לזאוס), כפי שמבאר פילון מגבל בתרגומו לכתבי סכניתןאוסביוס, הכנה לבשורה, ספר 1 פרק 10 (שם מופיע השם כ־Beelsamen, בסיומת נ' בהשפעת הארמית, כמו בכתובת זכור – "בעל־שמין" ). מאוגרית ומהמקרא ידוע הכינוי "בעל זבֻל" (בעל הנישא, הרם, משובש כ"בעל זבוב"), ומהכתובות הפיניקיות ידוע גם "בעל אדר"KAI 112, 115, 138 (בעל (ה)אדִּיר), "בעל אדן"RÉS 329 (בעל אדון), ו"בעל עז"KAI 288 – כתובת על בסיס טרופאיון מנמל כתי לציון ניצחון ימי (במשמעות "אדון העוז").
תארים אחרים, אולי אפיתטים תיאוריים ואולי שמות מקומות, נמצאו גם הם בצמידות לשם האל בעל: בעל כר,הכתובת הדו־לשונית מצ'ינקיי (שם מזוהה עם תרחונזס), כתובת מלארטס (KAI 287) וכתובת על כד שיש מצידון; ראו בעל מגנם,KAI 78 ובעל גמל.מופיע במזמור לכושרות שבסוף חתונת ירח ונכל: ייתכן שמקביל לאל הירח באכדית bel gamli (בעל המגל, שצורתו כסהר), ואולי בעל גמל הוא אל הגמול; ראו
בעלים מקומיים
בכנען התקיימו אלים מקומיים שונים, ששמותיהם לרוב (אך לא תמיד) הורכבו מהשם "בעל" + שם המקום: מכתובות פיניקיות – בעל חמון (חמון), בעל לבנוןKAI 31 – כתובת בעל לבנון (לבנון), בעל צורKAI 47 – הקיפוסים של מלקרת (מלקרת – מלך הקרת, היא צור), בעל צידוןKAI 14 – כתובת אשמנעזר (צידון), בעל כתי (מכתי), בעל חרןKAI 218 (כתובת בר־רכב לבעל־חרן) (מחרן, מכתובת ארמית); מהמקרא – בעל פעור, בעל חצור, בעל פרצים, בעל מעון, בעל גד, בעל חרמון, ובעל תמר; ממקורות אחרים – בעל אֻגרתראו למשל (אוגרית), בעל קרניים, בעל כרמל (הוא "זאוס ההליופוליטני הכרמלי" ביוונית).; האל בעל צפון (הר צפון) מוכר הן מהמקרא,, הן מכתבי אוגרית,בלוח מאוגרית הוא אף מזוהה באכדית עם ; מצבה בסגנון מצרי מאוגרית מוקדשת ל"סת צַפֻנַ" המזוהה עם בעל צפון הן מכתובות פיניקיותKAI 50, 69 והן מהחוזה בין אסרחדון למלך צור בעל הראשון (כ־dba-al ṣa-pu-nu).SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988על בעל צפון ואזכוריו הקדומים ראו ;
כוחותיו ופעולותיו
בארץ כנען השחונה תפס בעל מקום מרכזי בשל המחסור בגשם, והוא מתואר כמי שהצליח לנצח בעזרת אחותו, האלה הלוחמת ענת, את האלים ים, אל הים והנהרות, ומות, אל השאול והמוות האחראי לעקרות ולבצורת, ולחזור להרוות את פני האדמה. משמו נגזר המושג חקלאות בעל – שהיא חקלאות התלויה בגשמים, לעומת חקלאות שלחין, שהיא חקלאות שבה תעלות מים שמקורן בנהר משקות את השדות.
בנותיו-נשותיו של בעל הן האלות אלת הערפל פדרי בת אור, אלת הטל טלי בת רב (=טלי בת גשם), ואלת העפר ארצי בת יעבדר.
לבעל שבעה נערים עוזרים שהחשוב בהם הוא גפן-ואוגר (=גפן ושדה).
בעלילות בעל וענת
ממוזער|לוח אוגריתי ועליו חלק מעלילות בעל וענת|180x180 פיקסלים
על פי המתואר בשירת אוגרית, שלטונו של האל הזקן אל נחלש, וים דורש ממנו את השלטון. בעל יוצא למלחמת חורמה בים, בגרסה הקדומה המוכרת ביותר של סיפור מלחמת אל הסער בים, שהיה מוכר בצורות שונות גם בתרבויות אחרות של המזרח הקרוב הקדום. לאחר ניצחונו על אל הים ומפלצותיו מבקש בעל לבנות לו ארמון שיבסס את מלכותו על האלים ובני האדם. לצורך כך הוא שולח את משרתיו גפן־ואגר לאלה אשרה, אם האלים, שתשכנע את בן זוגה, אל, לתת הוראה לאל האומנות כשר-וחסס לבנות לו ארמון. כשר-וחסס בונה לו את הארמון. זמן לא רב לאחר שביסס בעל את שלטונו, קם עליו מות אל המוות ומאיים עליו שינסה להורגו. בעל נבהל ונכנע, ובלב כבד יורד לשאול להסגיר את עצמו למות. לאחר מותו של בעל פוקדים את הארץ בצורת ורעב. אל האבל מצר על מות בנו, קורע את בגדיו ומפזר עפר על ראשו, וגם האלה שמש אבלה. האלה ענת, אחותו של בעל, זועמת על מותו, מביסה את מות בקרב, ומקימה לתחייה את בעל. למרות שהובס על ידי ענת בקרב, אין באפשרות בעל וענת להרוג את מות לצמיתות כמו שאין להביס את המוות עצמו. על מות נגזר להכיר במלכותו של בעל כאל השולט, מלבד בעונת הקיץ, אז יורד בעל לשאול וחוזר לחיים בסתיו.
בעלילות אוגריתיות אחרות
בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לבעל מוקדש הקטע השני מבין קטעים אלה, ומעונו הנזכר בלוח הוא "מרימ צפנ" (מרום צפון, הוא הר צפון). – לוח UT 607 בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכר שוב בעל, הפעם יחד עם דגן. – לוח UT 608
פולחן בעל בתקופת הברזל
השם "בעל" נמצא על כתובת פלשתית מעקרון: , וגם בכתובת מתיאטרון רבת עמון (אולי כחלק משם תאופורי).
בקרב הפיניקים
בעולם הפיניקי בתקופת הברזל היה בעל אל מרכזי. האל הצורי המרכזי מלקרת (מלך הקרת, היא העיר צור) נקרא גם "בעל צור", ונעבד ברחבי הארצות והים בין צור לאגדר; בתחומי אימפריית קרתחדשת (וכן בחמון שבפיניקיה, ובממלכת שמאל) נעבד האל בעל חמון כאל מרכזי, יחד עם תנת, המכונה "פני־בעל".
פולחן בעל בדת הישראלית הקדומה
בעל היה אחד האלים המרכזיים באמונה הישראלית הקדומה. כמתואר במקרא, לעיתים התקיים פולחן בו עבדו לאלוהי ישראל ולבעל כאחד, או שאף מיזגו ביניהם, כמקובל בעולם העתיק. דוגמה לכך יכולה אולי בסיפורי דוד מופיעה בסיפור מלחמתו בפלשתים: "וַיֹּאמֶר פָּרַץ יהוה אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים" (שמואל ב, ה' כ').
בפרשנות היהודית הדתית
מאידך, פרשנים דתיים טענו שלפני שהתפשטה בישראל עבודת בעל הכנעני, שימש הכינוי בעל, שמשמעו 'אדון', גם כתואר לאלוהי ישראל, ועל שמו נקראו צאצאי שאול ודוד.
גדעון יצא למלחמה נגד כהני בעל בעירו, ולאחר ניצחונו של גדעון שונה שמו ל"ירו־בעל" כדי להורות שיריב עמו בעל. אחד מבניו של שאול המלך נקרא "איש-בעל" וגם בניו של יהונתן בנו נקראים בשמות המעידים על פולחן בעל: "מריב-בעל" ו"מרי-בעל", כמו כן אחד מבניו של דוד המלך נקרא בשם "בעל-ידע". במקומות רבים במקרא שובש לגנאי הרכיב התיאופורי "בעל" לשם "בושת" (כמו "ירובשת" ו"איש בשת"), דבר המעיד על האידאולוגיה של כותבי המקרא או עורכיו נגד פולחן הבעל, כפי שפירשו רש"י ורד"ק.
בתקופתו של המלך אחאב נפוץ פולחן בעל באופן ניכר. המלכה איזבל, שהייתה נסיכה צידונית, עודדה את פולחנו, ולפי המתואר במקרא רדפה את נביאי ה'. אחד משיאי המאבק הנבואי בפולחן בעל התרחש בימי אליהו הנביא, שערך מעמד בהר הכרמל לאחר תקופת בצורת, והתעמת עם נביאי בעל במטרה להתעמת עִמו כאל הגשמים. לאחר כישלונם של נביאיו להוריד אש ולקבל את קורבנם (במסגרת תחנוניהם הלקו עצמם), והצלחתו של אליהו בכך, נטבחו נביאי בעל. הנרטיב המקראי מתאר כי בעקבות פולחן בעל נידון בית אחאב להשמדה, ובימי בנו יורם מרד יהוא בתמיכת הנביאים, והשמיד את פולחן בעל מממלכת ישראל.
שמות תאופוריים ישראליים המזכירים את בעל נמצאו בין חרסי שומרון. שברי טקסט דתי שנכתב על טיח והזכיר את האל בעל נמצאו בין כתובות חורבת תימן.
גלריה
ראו גם
הדד
אדד
אל הסער האנטולי
עלילות בעל וענת
סת-בעל
מלחמת אל הסער בים
מיתולוגיה כנענית
לקריאה נוספת
נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), הוצאת מפה, תל אביב תשס"ט
נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002.
קישורים חיצוניים
פרק 85 – דברי הימים: ולא תקראי לי עוד בעלי – על עבודת הבעל בישראל בהסכת דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:אלים כנעניים
קטגוריה:ראשי פנתאון
קטגוריה:אלי פריון
קטגוריה:אלי השמיים ומזג האוויר
קטגוריה:אלי סער
קטגוריה:אלים בתנ"ך | 2024-10-14T18:49:11 |
כלב אנדלוסי | כלב אנדלוסי (בצרפתית: Un chien andalou) הוא סרט אילם סוריאליסטי קצר (16 דקות) של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי.
רקע
הסרט הופק בצרפת בשנת 1929, והוא משלב השפעה מתנועת האוונגרד הקולנועית של אותה תקופה וביקורת עליה ונחשב הסרט הסוריאליסטי הראשון.
הסרט מורכב מסדרה של סצנות אסוציאטיביות ומטרתן לזעזע את הצופה. מצד שני, הסרט שובר את מסורת האוונגרד בכך שהוא מתרכז בתוכן וגם בצורה: זוויות צילום מפתיעות, "טריקים" קולנועיים ועוד.
תוכן ופרשנות
הסרט נפתח בכותרת "היה היה" ולאחריה סצנה בה אדם (בגילומו של בוניואל) משחיז תער, לאחר מכן הוא חותך באמצעותו את גלגל העין של אישה, וממשיך בסדרה של סצנות סוריאליסטיות - אדם תוחב את מקלו ביד כרותה ברחוב, אדם גורר שני פסנתרי-כנף שבתוכם מוטלות גופות חמורים רקובות, לוחות עשרת הדיברות וכמרים חיים, נמלים מגיחות דרך חור בכף ידו של אדם, שער בית השחי של אישה מצמיד את עצמו לפניו של אדם.
סדר האירועים בסרט אינו אחיד, והוא קופץ מ"פעם אחת" ל"לאחר שמונה שנים" וכן הלאה. שתי דמויות, איש ואישה לא מזוהים, מופיעות שוב ושוב בסצנות השונות.
מבקרי קולנוע טענו ש"כלב אנדלוסי" הוא סרט אנטי-בורגני אנטי-כנסייתי טיפוסי של בוניואל. למשל, האדם הגורר את פסנתרי הכנף, החמורים, הדיברות והכמרים אמור לייצג את האדם שהתקדמותו למימוש מטרותיו מעוכבת על ידי מטען החברה שעליו לשאת על כתפיו.
פרשנות נוספת טוענת שחיתוך גלגל העין בסצנת הפתיחה ניתן לפירוש שבוניואל (ששיחק בעצמו את האיש המשתמש בסכין) "תוקף" את הצופים.
למרות הפרשנויות הרבות המוצעות לסרט, דאלי ובוניואל הסבירו שהקו המנחה היחיד בכתיבת התסריט היה ש"לשום סצנה לא תהיה פרשנות הגיונית". בוניואל גם אמר "שום דבר בסרט לא מסמל כלום".
השפעות
השיר ״Debaser״ של להקת הפיקסיז עוסק בסרט זה.
במהלך מסע הופעות בשנת 1976 השתמש הזמר דייוויד בואי בסרט כסצנת הפתיחה של המופע שלו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת לניתוח הסרט "כלב אנדלוסי", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
אתר ובו פריימים מתוך הסרט
הסרט המלא לצפייה ביוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי שחור-לבן
קטגוריה:סרטי פנטזיה
קטגוריה:סרטים אילמים
קטגוריה:סרטים סוריאליסטים
קטגוריה:יצירות אמנות מודרניסטיות
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטים צרפתיים משנת 1929 | 2024-08-14T03:20:43 |
מספר מסה | מספר מסה (), הקרוי גם מספר נוקליאון וסימנו A, הוא מספר הנוקליאונים – פרוטונים ונייטרונים – הנמצאים בגרעין האטום של אטום מסוים. מספר המסה ייחודי לכל איזוטופ של יסוד כימי מסוים. ישנם איזוטופים שונים החולקים את אותו מספר מסה, אך כל אחד מהם הוא של יסוד אחר – לדוגמה, חמצן-16 וחנקן-16. מספר המסה נכתב אחרי שם היסוד או בכתב עילי משמאל לסמל היסוד. לדוגמה, הסימול של פחמן-12 הוא . מספר המסה שלו הוא 12, מכיוון שבגרעין שלו נמצאים 6 פרוטונים ו-6 נייטרונים.
לעיתים, הסימול כולל גם את המספר האטומי (Z), שהוא מספר הפרוטונים בגרעין האטום. מספר זה מופיע בכתב תחתי משמאל לסמל היסוד ומתחת למספר המסה:
מכיוון שמסת הפרוטון, כמו זו של הנייטרון, גדולה כמעט פי 2,000 ממסת האלקטרון, הרי כמעט כל המסה של האטום נובעת מהמסה של הנוקליאונים. לכן, קיימת קרבה הדוקה בין מספר המסה לבין המסה האטומית של אטום. המשקל האטומי של יסוד מסוים הוא הממוצע של המסות האטומיות של כל האיזוטופים של אותו יסוד, משוקללים לפי שכיחותם היחסית.
מספר המסה הוא נתון חשוב בתחום הפיזיקה, אך יש לו חשיבות פחותה בתחום הכימיה, שם המספר האטומי חשוב יותר.
ראו גם
מספר אטומי (Z) – מספר הפרוטונים בגרעין של אטום מסוים; קובע את היסוד של האטום.
יחידת מסה אטומית מאוחדת (u) – יחידת מידה קבועה של מסה, השווה מהמסה של אטום אחד של פחמן-12.
מסה אטומית (ma) – מסה של אטום מסוים; משתנה עם שינוי האיזוטופ; ניתנת למדידה ביחידות u.
משקל אטומי או מסה אטומית יחסית (Ar) – המסה הממוצעת של אטום אחד של יסוד מסוים, לאחר שקלול שכיחותם היחסית של האיזוטופים השונים של היסוד, שלכל אחד מהם מסה אטומית שונה.
מסה מולקולרית (m) – מסה של מולקולה מסוימת; ניתנת למדידה ביחידות u.
מסה מולרית (M) – מסה של כמות נתונה של חלקיקים מסוימים; נמדדת ביחידות g/mol.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:תכונות כימיות
קטגוריה:כימיה גרעינית | 2024-09-25T10:05:08 |
מלחמת אוזנו של ג'נקינס | מלחמת "אוזנו של ג'נקינס" (1739–1748) הייתה מלחמה בין בריטניה לבין מושבותיה של ספרד בחופי אמריקה הדרומית והצפונית, כחלק מהמאבק הקולוניאלי בין שתי האימפריות. שמה המשונה של המלחמה ניתן לה בשל נסיבות פריצתה, שנסובו סביב גורל אוזנו של ימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס.
בשל סמיכות האירועים, יש הקושרים את המלחמה למלחמת המלך ג'ורג' (הזירה הצפון אמריקאית של מלחמת הירושה האוסטרית), אך רוב החוקרים רואים אותה כמערכה בפני עצמה, בעלת סיבות ותוצאות עצמאיות.
רקע
במשך כחמישים שנה (מ-1700 לערך) הלכה וגדלה התחרות בתחום המסחר ב"עולם החדש" (אמריקה הצפונית והדרומית). בריטניה חשה בתקופה זו שספרד פגיעה מאוד, ולכן הרשתה לעצמה להתערב בענייניה הכלכליים והמסחריים. לאחר תקופה קצרה של יריבות גלויה, נחתמה ב-1713, במסגרת הסכם אוטרכט אמנה בין בריטניה לספרד, שהתירה לבריטניה לסחור בעבדים בשטחי הקולוניות הספרדיות; למרות האמנה, המשיך הצי הספרדי להתערב בתדירות גבוהה בסחר זה.
לאחר מלחמה קצרה בין בריטניה לספרד (1727-1729) נחתם הסכם נוסף ("הסכם סביליה"), שקבע כי בריטניה אינה רשאית לסחור עם המושבות הספרדיות; כדי לאכוף את ההסכם הותר לצי הספרדי לערוך חיפוש בכל אניה בריטית הנמצאת במים הטריטוריאליים של ספרד. אך אוניות המשמר של ספרד ניצלו באורח גחמני את ההסכם על מנת ללכוד ולעכב בכוונה תחילה אוניות בריטיות.
בריטניה, שלא הגיבה תחילה על השימוש לרעה בסמכויותיה של ספרד מההסכם, הופתעה מטענת הספרדים שמעשיהם הם תגובה להסגת הגבול בין ג'ורג'יה לפלורידה בידי אוניות בריטיות, ולפעילויות כריתת עצים של הבריטים בחופי הונדורס.
המושבה ג'ורג'יה הוקמה ב-1733 כאזור חיץ בין פלורידה הספרדית למושבות קרולינה שגבולותיהן לא הוגדרו בבירור; סימון הגבול המדויק בינה והמושבה הספרדית בפלורידה היה אחד הגורמים העיקריים למלחמה. בשנת 1735 ערכה ספרד התקפת פתע על סוואנה שבג'ורג'יה. כתוצאה החליט המושל הבריטי של ג'ורג'יה, גנרל ג'יימס אוגלת'ורפ לנקוט אמצעי הגנה - הקמת סדרת מבצרים וגיוס צבא מקומי. בעקבות סדרת אמנות עם שבטים מקומיים (כדי להגן על אגפיה של ג'ורג'יה מהצרפתים), היוותה ג'ורג'יה איום משמעותי על פלורידה הספרדית.
בשנת 1739, בעוד בריטניה ממשיכה בפעילות הקולוניאליסטית, היא חתמה על הסכם עם ספרד לקביעת הגבול הימי בין שתי המדינות אך לא אישרה אותו, בשל ההטרדות החוזרת ונשנות של גורמים ספרדיים כלפי אוניות אנגליות. לבסוף החליטה בריטניה כי אינה יכולה להמשיך ולעמוד מנגד ועליה להגיב באקט צבאי מלא.
ב-23 באוקטובר 1739 הכריזה בריטניה מלחמה כנגד מושבות ספרד ביבשת אמריקה, תוך בקשת סיוע ממושבותיה בצפון אמריקה. מטרתם של הבריטים הייתה לא פחות מאשר סילוק השלטון הספרדי בפלורידה והשתלטות על המסחר באזור.
שם המלחמה
הגורם הישיר למלחמה (והסיבה שקיבלה את שמה יוצא הדופן) הוא אירוע שקרה בשנת 1731 לימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס. ג'נקינס היה בעליה של ספינת סחר בשם "רבקה". בשנת 1731, נכנס ג'נקינס עם ספינתו לתחומי המים הטריטוריאליים של ספרד ליד פלורידה. שם נתקל ג'נקינס באוניית משמר ספרדית, שעצרה אותו (לפי הסכם סביליה). לדברי ג'נקינס, התעללו אנשי המשמר בו ובחובל שלו, ולפני שחרורם אף כרתו אנשי המשמר את אוזנו של ג'נקינס ואמרו כי עליו להראות את האוזן למלך ג'ורג', כהבעת עמדתה של ספרד על הנוכחות הבריטית.
שבע שנים לאחר האירוע נתבקש ג'נקינס על ידי גורמים שתמכו ביציאה למלחמה להופיע בפני הפרלמנט הבריטי ולצטט את דברי אנשי המשמר הספרדי אליו. לפי גרסה אחת של האירועים, ג'נקינס הציג בפני הפרלמנט את אוזנו הכרותה, אך אין עדויות היסטוריות לגבי תוכן עדותו, אם התקיימה, ולא סביר שהאוזן נשמרה במשך שבע שנים. שמה של המלחמה ניתן לה לה יותר ממאה שנים מאוחר יותר, על ידי תומאס קרלייל בספרו "ההיסטוריה של פרידריך השני" משנת 1858.
הגורמים למלחמה
הפרלמנט שמע על מספר מקרים אחרים שבהם התנכלו הספרדים לכלי שיט בריטיים, ואלה היוו עילה ליציאה למלחמה, שרבים השתוקקו לה בשל היריבות רבת השנים. לפי מספר מקורות אישרה ביוני 1739 הממשלה הבריטית למושל בג'ורג'יה, ולא מן הנמנע גם למושלים בריטיים אחרים, להוציא מכתבים המאשרים פעולות תגמול כנגד ספינות משמר ספרדיות, כתגובה רשמית ליחס בוטה ומזלזל כלפי אזרח בריטי; אותו אזרח הוא ככל הנראה רוברט ג'נקינס.
מעבר לתקריות שבהן נפגעו אזרחים בריטיים, העוינות בין המדינות נבעה מניגודי אינטרסים כלכליים. האימפריה הספרדית הייתה במצב של שגשוג כלכלי בעוד שבריטניה רק החלה בהרחבת האימפריה הקולוניאלית שלה, ולשתיהן היא צורך לפתוח קווי מסחר חדשים. בריטניה ראתה את החדירה לשוק הספרדי כאופציה כלכלית מזהירה, ואילו ספרד לא רצתה לוותר על המונופול הכלכלי בשטחיה.
בנוסף ביקשה הבורגנות הבריטית לפגוע בעצמאותם של השווקים האמריקאיים, שביקשו להיות חופשיים. ההשקפה הבריטית הייתה, כי ללא מלחמה בריטניה עלולה להפסיד את כל השקעותיה שבאזור אמריקה הצפונית והים הקריבי. פגיעה קשה כל כך באזור קולוניאלי אחד יכולה להשפיע במישרין על אזורים אחרים, המתרשמים מתוצאות עימותים כלכליים בין האימפריות.
לאחר האמנה מ-1713, שהגבילה את הסחר הבריטי באזורים שבשליטת ספרד, תמכה בריטניה באורח לא רשמי בהברחות מהאזור הספרדי, אליהם התנגד בתוקף משמר החופים של ספרד.
בפרוץ המלחמה מילא תפקיד גם המלך ג'ורג' השני, שהיה במסע נרחב של כיבושים והקמת מושבות ברחבי הגלובוס. ג'ורג' השני היה נתון ללחץ כבד מצד העם, אשר הביע שנאה רבה לספרד, ואף הושפע מאשתו קרוליין אשר תמכה בפתיחת מלחמה. המלך קיבל את עצתה, שעלתה בקנה אחד עם דעתו של ההמון המשולהב.
מהלך המלחמה
ההתקפה הראשונה על לה גיירה (22 באוקטובר 1739)
ורנון שלח שלוש ספינות בפיקודו של קפטן תומאס ווטרהאוס ליירט ספינות ספרדיות בין לה גוואירה לפורטו בלו. הוא החליט לתקוף מספר כלי שיט שצפה בלה גיירה, שהייתה בשליטת חברת Guipuzcoan המלכותית של קראקס. מושל מחוז ונצואלה, בריגדיר דון גבריאל דה סולואגה הכין את הגנות הנמל, והחיילים הספרדיים היו תחת פיקודו של קפטן דון פרנסיסקו סוצ'דו. ב-22 באוקטובר, ווטרהאוס נכנס לנמל לה גיירה כשהוא מניף את דגל ספרד. בציפייה להתקפה, תותחני הנמל לא הלכו שולל בתחבולתו; הם המתינו עד שהשייטת הבריטית הייתה בטווח ואז פתחו בו זמנית באש. לאחר שלוש שעות של הפגזות כבדות, הורה ווטרהאוס על נסיגה. השייטת הבריטית המוכה הפליגה לג'מייקה כדי לבצע תיקוני חירום. בניסיון להסביר מאוחר יותר את מעשיו, ווטרהאוס טען כי לכידת כמה כלי שיט ספרדיים קטנים לא הייתה מצדיקה את אובדן אנשיו.
לכידת פורטובלו (20–22 בנובמבר 1739)
250px|שמאל|ממוזער|הריסות המבצר של סן ג'רונימו, פורטובלו
לפני 1739, הסחר בין ספרד היבשתית למושבותיה התנהל רק דרך נמלים ספציפיים; פעמיים בשנה התאספו ספינות בכיוון חוץ בקדיס והצי ליווה אותן לפורטובלו או וראקרוס. אחת הדרכים להשפיע על הסחר הספרדי הייתה על ידי תקיפה או חסימה של נמלים אלו, אך מכיוון שספינות רבות נשאו מטענים הממומנים על ידי סוחרים זרים, האסטרטגיה סיכנה גם לפגוע באינטרסים הבריטיים והנייטרליים.
במהלך מלחמת 1727–1729, הבריטים ניסו לכבוש את פורטובלו אך נסוגו לאחר אבדות כבדות ממחלות. ב-22 בנובמבר 1739 תקף ורנון את הנמל בשש ספינות הקו; היא נפלה תוך עשרים וארבע שעות והבריטים כבשו את העיירה במשך שלושה שבועות לפני שנסוגו, לאחר שהרסו לראשונה את ביצוריה, הנמל והמחסנים שלה.
הניצחון נחגג בהרחבה בבריטניה; השיר "Rule Britannia" נכתב בשנת 1740 לציון המאורע והופיע לראשונה בארוחת ערב בלונדון לכבוד ורנון. הפרבר פורטובלו באדינבורו ופורטובלו רואד בלונדון הם בין המקומות בבריטניה שנקראו על שם הצלחה זו, בעוד יותר מדליות הוענקו על לכידתו מכל אירוע אחר במאה ה-18.
עם זאת, כיבוש נמל באימפריה האמריקנית של ספרד נחשבה למסקנה ידועה מראש על ידי פטריוטים ויגים רבים והטורים מהאופוזיציה. כעת הם לחצו על וולפול בעל כורחו להשיק משלחות ימיות גדולות יותר למפרץ מקסיקו. בטווח הארוך יותר, הספרדים החליפו את הציים שהפליגו פעמיים בשנה במספר גדול יותר של שיירות קטנות יותר, ופנו ליותר נמלים וכלכלתה של פורטובלו לא התאוששה עד לבניית תעלת פנמה כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר.
ההתקפה הראשונה על קרטחנה דה אינדיאס (13–20 במרץ 1740)
250px|שמאל|ממוזער|האדמירל הספרדי דון בלאס דה לסו 1741
בעקבות ההצלחה בפורטובלו, החליט ורנון למקד את מאמציו בלכידת קרטחנה דה אינדיאס בקולומביה של ימינו. גם ורנון וגם אדוארד טרלוני, מושל ג'מייקה, ראו בנמל משלוח הזהב הספרדי יעד מרכזי. מאז פרוץ המלחמה, והגעתו של ורנון לאיים הקריביים, עשו הבריטים מאמץ מרוכז להשיג מודיעין על ההגנות של קרטחנה. באוקטובר 1739, שלח ורנון את לוטננט ראשון פרסיבל להעביר מכתב לבלאס דה לסו ולדון פדרו הידאלגו, מושל קרטחנה. פרסיבל היה צריך להשתמש בהזדמנות כדי לערוך מחקר מפורט על ההגנות הספרדיות. מאמץ זה סוכל כאשר פרסיבל סורב להיכנס לנמל.
ב-7 במרץ 1740, בגישה ישירה יותר, ערך ורנון סיור בכוח של העיר הספרדית. ורנון עזב את פורט רויאל בפיקוד על שייטת הכוללת אוניות קו, שתי ספינות אש, שלוש ספינות הפגזה וספינות תובלה. כשהגיע לקרטחנה ב-13 במרץ, ורנון הנחית מיד כמה גברים כדי למפות את הטופוגרפיה וכדי לסייר את הטייסת הספרדית שעוגנה בפלאיה גרנדה, ממערב לקרטחנה. לאחר שלא ראה שום תגובה מהספרדים, ב-18 במרץ הורה ורנון לשלושת כלי ההפגזה לפתוח באש על העיר. ורנון התכוון לעורר תגובה שעשויה לתת לו מושג טוב יותר על יכולות ההגנה של הספרדים. לאחר שהבין את המניעים של ורנון, לסו לא הגיב מיד. במקום זאת, הורה לזו להסיר תותחים מכמה מספינותיו, על מנת ליצור סוללת חוף זמנית למטרת אש מדכאת. לאחר מכן יזם ורנון תקיפה אמפיבית, אך לנוכח התנגדות עזה, הניסיון להנחית 400 חיילים לא צלח. לאחר מכן ביצעו הבריטים הפגזה ימית של שלושה ימים על העיר. בסך הכל, הקמפיין נמשך 21 ימים. לאחר מכן הוציא ורנון את כוחותיו, והשאיר את HMS Windsor Castle ואת HMS Greenwich בסביבה, עם משימה ליירט כל ספינה ספרדית שעלולה להתקרב.
הרס המבצר של סן לורנצו אל ריאל צ'אגרס (22–24 במרץ 1740)
250px|שמאל|ממוזער|מבצר סן לורנצו אל ריאל צ'אגרס
לאחר הרס פורטובלו בנובמבר הקודם, המשיך ורנון לתקוף את המעוז הספרדי האחרון באזור. הוא תקף את מבצר סן לורנצו אל ריאל צ'אגרס, בפנמה של ימינו על גדות נהר צ'אגרס, ליד פורטובלו. המצודה הוגנה על ידי ספינות סיור ספרדיות, והייתה חמושה בארבעה תותחים ובכ-30 חיילים בפיקודו של קפטן חיל הרגלים דון חואן קרלוס גוטיירס צ'וואלוס.
בשעה 15:00 ב-22 במרץ 1740, השייטת הבריטית, שהורכבה מהספינות סטפורד, נוריץ', פלמות' והנסיכה לואיזה, הפריגטה דיימונד, ספינות הפצצה אלדרני, טריבל וקמברלנד, ספינות האש Success ואלינור, ואויות התובלה גודלי ופומפי, בפיקודו של ורנון, החלה להפגיז את המבצר הספרדי. בהתחשב בעליונות המוחלטת של הכוחות הבריטיים, קפטן צ'וואלוס מסר את כניעת המבצר ב-24 במרץ, לאחר שהתנגד במשך יומיים.
בעקבות האסטרטגיה שיושמה בעבר בפורטובלו, הרסו הבריטים את המבצר ותפסו את התותחים יחד עם שתי סירות סיור ספרדיות.
בתקופה זו של ניצחונות בריטיים לאורך החוף הקריבי, לאירועים המתרחשים בספרד הייתה השפעה משמעותית על תוצאות העיסוק הגדול ביותר במלחמה. ספרד החליטה להחליף את דון פדרו הידאלגו כמושל קרטחנה דה אינדיאס. אבל, המושל החדש המיועד, לוטננט גנרל של הצבאות המלכותיים סבסטיאן דה אסלאווה אי לאסגה היה צריך קודם להתחמק מהצי המלכותי כדי להגיע לתפקידו החדש. החל מהנמל של Ferrol בגליסיה, יצאו למסע כלי השיט גליסיה וסן קרלוס. כששמע את החדשות, ורנון שלח מיד ארבע ספינות ליירט את הספרדים. הם לא הצליחו במשימתם. הספרדים הצליחו לעקוף את המיירטים הבריטים ונכנסו לנמל קרטחנה ב-21 באפריל 1740, ונחתו שם עם המושל החדש וכמה מאות חיילים ותיקים.
מתקפה שנייה על קרטחנה דה אינדיאס (3 במאי 1740)
במאי חזר ורנון לקרטחנה דה אינדיאס על סיפון ספינת הדגל HMS Princess Caroline האחראית על 13 ספינות מלחמה, מתוך כוונה להפגיז את העיר. לסו הגיב בפריסת שש אוניות הקו שלו כך שהצי הבריטי נאלץ להיכנס לטווחים שבהם הם יכלו לבצע רק יריות קצרות או ארוכות בעלות ערך מועט. ורנון נסוג, וטען שההתקפה הייתה רק תמרון. התוצאה העיקרית של פעולה זו הייתה שהיא סייעה לספרדים לבחון את ההגנות שלהם.
התקפה שלישית על קרטחנה דה אינדיאס (13 במרץ - 20 במאי 1741)
250px|שמאל|ממוזער|קסטיו סן פליפה דה בראחס (קרטחנה). מבצר זה (שלא היה שלם אז) היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ של ספרד לשמור על הקשר עם המושבות שלה דרך נתיבי הים האטלנטי.
הפעולה הגדולה ביותר של המלחמה הייתה מתקפה אמפיבית גדולה שפתחו הבריטים בפיקודו של אדמירל אדוארד ורנון במרץ 1741 נגד קרטחנה דה אינדיאס, אחד מנמלי הסחר הזהב העיקריים של ספרד במושבה שלהם, גרנדה החדשה (היום קולומביה). משלחתו של ורנון נבלמה על ידי ארגון לא יעיל, היריבות שלו עם מפקד כוחות היבשה שלו, והבעיות הלוגיסטיות של עלייה ותחזוקה של משלחת טרנס-אטלנטית גדולה. הביצורים החזקים בקרטחנה והאסטרטגיה המוכשרת של המפקד הספרדי בלאס דה לסו היו מכריעים בהדפת המתקפה. אבדות כבדות בצד הבריטי נבעו במידה רבה ממחלות טרופיות ארסיות, בעיקר התפרצות של קדחת צהובה, שגבתה יותר חיים מאשר אבדו בקרב.
הקלות המופלגת שבה הרסו הבריטים את פורטובלו הביאה לשינוי בתוכניות הבריטיות. במקום שוורנון ירכז את המתקפה הבאה שלו בהוואנה כצפוי, כדי לכבוש את קובה, הוא תכנן לתקוף את קרטחנה דה אינדיאס הממוקמת בקולומביה, ואשר הייתה הנמל הראשי של מלכות המשנה והנקודה העיקרית של הצי המערב הודי להפלגה לחצי האי האיברי. כהכנה הבריטים אספו בג'מייקה את אחד הציים הגדולים ביותר שנאספו אי פעם. הוא כלל 186 ספינות (60 יותר מהארמדה הספרדית המפורסמת של פליפה השני), נושאות 2,620 כלי ארטילריה ויותר מ-27,000 איש. מתוך מספר זה, 10,000 היו חיילים האחראים על תחילת התקיפה. היו גם 12,600 מלחים, 1,000 עבדים ומאצ'רים ג'מייקנים ו-4,000 מתגייסים מווירג'יניה. את האחרונים הוביל לורנס וושינגטון, אחיו למחצה המבוגר של ג'ורג' וושינגטון, נשיא ארצות הברית לעתיד.
פקידים קולוניאליים הטילו על האדמירל בלאס דה לסו להגן על העיר המבוצרת. הוא היה לוחם ים ותיק שהתחספס על ידי קרבות ימיים רבים באירופה, החל ממלחמת הירושה הספרדית, ועל ידי עימותים עם שודדי ים אירופאים ב וב, ושודדי ים ברבריים ב. סייעו במאמץ זה מלצ'ור דה נווארטה וקרלוס דסנו, עם שייטת של שש אוניות קו (ספינת הדגל גליסיה יחד עם סן פליפה, סן קרלוס, אפריקה, דראגון וקנקיסטדור) וכוח של 3,000 חיילים, 600 אנשי מיליציה וקבוצה של קשתים אינדיאנים ילידים.
ורנון הורה לכוחותיו לטהר את הנמל מכל הספינות שהוטבעו. ב-13 במרץ 1741, הוא הנחית יחידת חיילים בפיקודו של מייג'ור גנרל תומאס ונטוורת' וארטילריה כדי לכבוש את מבצר סן לואיס דה בוקאצ'יקה. לתמיכה בפעולה זו פתחו הספינות הבריטיות במקביל באש תותחים, בקצב של 62 פגזים בשעה. בתורו, לסו הורה לארבע מהספינות הספרדיות לסייע ל-500 מחייליו בהגנה על עמדתו של דסנו, אך הספרדים נאלצו בסופו של דבר לפרוש לעיר, אשר האזרחים כבר עזבו אותה. לאחר שעזבו את מבצר בוקגרנדה, הספרדים התאגדו מחדש בפורט סן פליפה דה בראחס, בעוד אנשי וירג'יניה תחת פיקודו של וושינגטון תפסו עמדות בגבעה הסמוכה של לה פופה. ורנון, שהאמין שהניצחון בהישג יד, שלח הודעה לג'מייקה לפיה הוא כבש את העיר. הדיווח הועבר לאחר מכן ללונדון, שם חגגו רבות את המאורע. הוטבעו מדליות הנצחה, המתארות את המגינים הספרדים המובסים כורעים ברך לפני ורנון. הדימוי החזק של האויב המתואר במדליות הבריטיות לא דמה אפילו במעט לאדמירל לסו. הוא נפגע על ידי שנים של קרב, והיה חד עין וצולע, עם שימוש מוגבל ביד אחת.
בערב 19 באפריל, הבריטים הסתערו בכוח על קסטיו סן פליפה דה בראחס. שלושה טורים של גרנדירים, שנתמכו על ידי ג'מייקנים וכמה פלוגות בריטיות, נעו בחסות החשיכה, בסיוע הפגזה ימית אינטנסיבית. הבריטים נלחמו בדרכם לבסיס חומות המצודה שם גילו שהספרדים חפרו תעלות עמוקות. זה למעשה הפך את ציוד המצור הבריטי ללא יעיל למשימה. ההתקדמות הבריטית נבלמה מאחר שחומות המבצר לא נפרצו, ולא ניתן היה לעלות על הסוללות. הבריטים גם לא יכלו לסגת בקלות מול אש ספרדית עזה ותחת משקל הציוד שלהם. הספרדים ניצלו את ההזדמנות הזו, עם השפעה הרסנית.
כשהם הופכים את גל הקרב, הספרדים יזמו מתקפת כידונים עם אור ראשון, והסבו אבדות כבדות לבריטים. הכוחות הבריטים ששרדו נסוגו לספינותיהם הבטוחות. הבריטים המשיכו בהפגזה ימית, והטביעו את מה שנותר מהשייטת הספרדית הקטנה (לאחר החלטתו של לסו להטביע כמה מספינותיו במאמץ לחסום את הכניסה לנמל). הספרדים סיכלו כל ניסיון בריטי להנחית כוח תקיפה קרקעי נוסף. הכוחות הבריטיים נאלצו להישאר על סיפונה במשך חודש, ללא עתודות מספיקות. כשהאספקה אוזלת, ועם התפרצות המחלה (בעיקר קדחת צהובה), שגבתה את חייהם של רבים בספינות הצפופות, ורנון נאלץ להסיר את המצור ב-9 במאי ולחזור לג'מייקה. ששת אלפים בריטים מתו בעוד שרק אלף ספרדים נספו.
ורנון המשיך ותקף בהצלחה את הספרדים במפרץ גואנטנמו, קובה. ב-5 במרץ 1742, בעזרת תגבורת מאירופה, הוא פתח בהסתערות על פנמה סיטי, פנמה. בשנת 1742, ורנון הוחלף על ידי אדמירל משנה צ'אלונר אוגל וחזר לאנגליה, שם נתן דין וחשבון לאדמירליות. הוא נודע שהוא נבחר לפרלמנט מטעם איפסוויץ'. ורנון שמר על הקריירה הימית שלו במשך ארבע שנים נוספות לפני שפרש ב-1746. בקריירה פרלמנטרית פעילה, ורנון דגל בשיפורים בהליכים ימיים. הוא המשיך להתעניין בענייני הצי עד מותו ב-1757.
הידיעה על התבוסה בקרטחנה הייתה גורם משמעותי לנפילתו של ראש ממשלת בריטניה רוברט וולפול. דעותיו האנטי-מלחמתיות של וולפול נחשבו על ידי האופוזיציה כגורם להכנה הלקויה שלו של המאמץ המלחמתי.
הממשלה החדשה בפיקודו של לורד וילמינגטון רצתה להסיט את מוקד המאמץ המלחמתי של בריטניה הרחק מאמריקה ואל הים התיכון. המדיניות הספרדית, שהוכתבה על ידי המלכה אליזבטה פארנזה, עברה גם היא למוקד אירופי, כדי לכבוש מחדש את נחלות ספרד שאבדו באיטליה מהאוסטרים. בשנת 1742, צי בריטי גדול בפיקודו של ניקולס האדוק נשלח לנסות ליירט צבא ספרדי שהועבר מברצלונה לאיטליה, מה שהוא לא הצליח לעשות עם 10 ספינות בלבד. עם הגעתן של ספינות נוספות מבריטניה בפברואר 1742, האדוק חסם בהצלחה את החוף הספרדי כשהוא לא הכריח את הצי הספרדי לפעול.
לורנס וושינגטון שרד את התפרצות הקדחת הצהובה, ובסופו של דבר פרש לווירג'יניה. הוא קרא לאחוזתו מאונט ורנון, לכבוד מפקדו לשעבר.
משלחת אנסון
250px|שמאל|ממוזער|ג'ורג' אנסון לוכד את הגליאון של מנילה, צויר על ידי סמואל סקוט לפני 1772
הצלחת מבצע פורטובלו הביאה את הבריטים, בספטמבר 1740, לשלוח שייטת בפיקודו של קומודור ג'ורג' אנסון לתקוף את נחלות ספרד ב. לפני שהגיעו לאוקיינוס השקט, מספר רב של גברים מתו ממחלות, והם לא היו בכושר לבצע כל סוג של התקפה. אנסון הרכיב מחדש את כוחו באיי חואן פרננדס, ואיפשר להם להתאושש לפני שהוא נע במעלה החוף של צ'ילה, ופשט על העיירה הקטנה פאיטה. הוא הגיע לאקפולקו מאוחר מדי כדי ליירט את הגליאון השנתי של מנילה, שהיה אחד המטרות העיקריות של המשלחת. הוא נסוג מעבר לאוקיינוס השקט, נתקל בסערה שאילצה אותו לעגון לתיקונים בקנטון. לאחר מכן הוא ניסה שוב בשנה שלאחר מכן ליירט את הגליאון של מנילה. הוא השיג זאת ב-20 ביוני 1743 ליד כף אספיריטו סנטו, וכבש יותר ממיליון מטבעות זהב.
אנסון הפליג הביתה, והגיע ללונדון יותר משלוש שנים וחצי לאחר שיצא לדרך, לאחר שהקיף את העולם תוך כדי. פחות מעשירית מכוחותיו שרדו את המשלחת. הישגיו של אנסון סייעו לבסס את שמו ועושרו בבריטניה, והובילו למינויו ל.
בחזית ג'ורג'יה-פלורידה
עם תחילת המלחמה אסף המושל הצבאי של ג'ורג'יה ג'יימס אוגלת'ורפ כוחות כדי לתקוף את הספרדים בפלורידה, ובינואר 1740 אף ביצע שתי פשיטות מוצלחות על שני מבצרים ספרדיים, פיקולאטה וסן פרנסיסקו דה פופו, ממערב לסיינט אוגוסטין. עם זאת, בשל התפרצות מחלה, איבדו הבריטים חלק ניכר מהכוח שהיה ברשותם, והתקשו להמשיך במתקפה. תוכניתו של אוגלת'ורפ הייתה לתקוף את היישוב הספרדי בסיינט אוגוסטין בטרם יספיק לקבל סיוע ותגבורת, אך חוסר הארגון של כוחותיו היה בעוכריו, והוא נאלץ להמתין עד מאי 1740 ולהטיל מצור על המבצר. המצור נמשך עד יולי, אך נכשל בשל חוסר תיאום בין כוחות הצבא והצי. אוגלת'ורפ נסוג והחל להכין את כוחותיו למתקפת הנגד הספרדית.
זו אירעה בשנת 1742. הספרדים בפיקודו של מנואל דה מונטיאנו נחתו באי סנט סימון, סמוך לחופי ג'ורג'יה, בכוח של כ-4,500 - 5,000 חיילים והתארגנו למתקפה על מבצר פרדריקה. הספרדים שלחו כוחות גישוש לכיוון המבצר, אך אלו נתקלו בקבוצה של סיירים בריטים ונאלצו להימלט אל המוצב הספרדי. המתקפה העיקרית של הספרדים נעצרה בקרב בלאדי מארש, ב-7 ביולי 1742, על אדמת מלחה בדרך למבצר פרדריקה, שם ארגן אוגלת'ורפ מארב מתוכנן והצליח לעצור בכוח של פחות מ-1,000 איש את המתקפה הספרדית. קרב זה, אף כי נהרגו בו רק כ-50 חיילים ספרדים, היה מכריע מבחינת מוראל הכוחות, וגרם לספרדים לוותר על מתקפות נוספות באזור ולסגת מהאי מספר ימים אחר כך.
בשנת 1743 תכנן אוגלת'ורפ מתקפה נוספת על סיינט אוגוסטין, אך זו לא יצאה לבסוף אל הפועל. עימותי הגבול בין המושבות פלורידה וג'ורג'יה נמשכו בשנים הבאות, אך לא ספרד ולא בריטניה ביצעו פעולות התקפיות ביבשת צפון אמריקה. הסכם אקס-לה-שאפל ב-1748 קבע בסופו של דבר את הגבול בין ג'ורג'יה לפלורידה כנהר סנט ג'ון, ושם קץ לעימותים באזור.
נייטרליות צרפתית
כשפרצה המלחמה ב-1739, גם בריטניה וגם ספרד ציפו שצרפת תצטרף למלחמה בצד הספרדי. זה שיחק תפקיד גדול בחישובים הטקטיים של הבריטים. אם הספרדים והצרפתים היו פועלים יחד, תהיה להם עדיפות של תשעים אוניות קו. בשנת 1740, הייתה פחד פלישה כאשר האמינו שצי צרפתי בברסט וצי ספרדי ב-Ferrol עומדים להשתלב ולהשיק פלישה לאנגליה. למרות שהוכח שזה לא המקרה, הבריטים שמרו את עיקר כוחות הצי והיבשה שלהם בדרום אנגליה כדי לשמש כגורם מרתיע.
רבים בממשלת בריטניה חששו לפתוח במתקפה גדולה נגד הספרדים, מחשש שניצחון בריטי גדול ימשוך את צרפת למלחמה כדי להגן על מאזן הכוחות.
מתקפה שנייה על לה גוארה (2 במרץ 1743)
250px|שמאל|ממוזער|קומודור צ'ארלס נואלס בשריון, מחוות יד אחת לביצורים וספינה בוערת
הבריטים תקפו מספר מקומות בקריביים ללא השפעה מועטה על המצב הגאופוליטי באוקיינוס האטלנטי. הכוחות הבריטיים המוחלשים בפיקודו של ורנון פתחו במתקפה נגד קובה, ונחתו במפרץ גואנטנמו בתוכנית לצעוד את 45 הקילומטרים לסנטיאגו דה קובה ולכבוש את העיר. ורנון התעמת עם מפקד הצבא, והמשלחת נסוגה כאשר התמודדה עם התנגדות ספרדית כבדה מהצפוי. ורנון נשאר באיים הקריביים עד אוקטובר 1742, לפני שחזר לבריטניה; הוא הוחלף באדמירל צ'אלונר אוגל, שקיבל פיקוד על צי חולני. פחות ממחצית המלחים היו כשירים לתפקיד. בשנה שלאחר מכן, צי קטן יותר של הצי המלכותי בראשות הקומודור צ'ארלס נואלס פשט על החוף של ונצואלה, ב-2 במרץ 1743 תקף את לה גיירה החדשה שנשלטת על ידי חברת Guipuzcoan המלכותית של קראקס שספינותיה העניקו סיוע רב לצי הספרדי במהלך המלחמה בהובלת חיילים, נשק, מחסנים ותחמושת מספרד למושבותיה, והרס שלה יהווה מכה קשה הן לחברה והן לכתר הספרדי.
לאחר הגנה עזה של חייליו של המושל גבריאל חוסה דה סולואגה, החליט קומודור נואלס, לאחר שספג 97 הרוגים ו-308 פצועים במשך שלושה ימים, לפרוש מערבה לפני הזריחה ב-6 במרץ. הוא החליט לתקוף את פוארטו קאבלו הסמוכה. למרות פקודותיו להיפגש בבורבוראטה קיז - 6.4 ק"מ מזרחית לפוארטו קאבלו - המשיכו קברניטי הבורפורד, נוריץ', אסיסטנס ואוטר המנותקים לקורסאו. הקומודור נכנס אחריהם בכעס. ב-28 במרץ הוא שלח את ספינותיו הקטנות יותר לשייט מול פוארטו קאבלו, ולאחר שהכוח הראשי שלו חזר, יצא שוב לים ב-31 במרץ. הוא נאבק נגד רוחות וזרמים מנוגדים במשך שבועיים לפני שהוסט לבסוף לקצה המזרחי של סנטו דומינגו עד 19 באפריל.
מיזוג עם מלחמה רחבה יותר
עד אמצע 1742 פרצה באירופה מלחמת הירושה האוסטרית. המלחמה, שבה נלחמו בעיקר פרוסיה ואוסטריה על החזקה בשלזיה, עד מהרה בלעה את רוב המעצמות הגדולות של אירופה, שהצטרפו לשתי בריתות מתחרות. קנה המידה של המלחמה החדשה הזו גימד את הלחימה ביבשת אמריקה, והחזיר את תשומת הלב של בריטניה וספרד לפעולות ביבשת אירופה. החזרת הצי של ורנון ב-1742 סימנה את סיום המבצעים ההתקפיים הגדולים במלחמת אוזנו של ג'נקינס. צרפת נכנסה למלחמה ב-1744, תוך שהיא מדגישה את הזירה האירופית ומתכננת פלישה שאפתנית לבריטניה. למרות שבסופו של דבר הפלישה נכשלה, האיום שכנע את קובעי המדיניות הבריטים בסכנות שבשליחת כוחות משמעותיים ליבשת אמריקה שעשויים להידרש בבית.
בריטניה לא ניסתה לצאת להתקפה נוספת על נחלות ספרד. ב-1745, ויליאם פפרל מניו אינגלנד הוביל משלחת קולוניאלית, בתמיכת צי בריטי בפיקודו של קומודור פיטר וורן, נגד המבצר הצרפתי לואיסבורג באי קייפ ברטון מול קנדה. פפרל זכה לתואר אבירות על הישגו, אך בריטניה החזירה את לואיסבורג לצרפתים על ידי הסכם אקס-לה-שאפל בשנת 1748. עשור לאחר מכן, במהלך מלחמת שבע השנים (הידועה כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים בזירת צפון אמריקה), כוחות בריטיים בפיקודו של לורד ג'פרי אמהרסט וגנרל וולף כבשו אותו מחדש.
פיראטיות
המלחמה הייתה מלווה בפיראטיות של שני הצדדים. אנסון כבש גליאון יקר ערך שלמנילה, אבל זה יותר מקוזז על ידי התקפות הפריבטירים הספרדים הרבות על הספנות הבריטית לאורך נתיב הסחר המשולש הטרנס-אטלנטי. הם תפסו מאות ספינות בריטיות, בזזו את סחורותיהם ועבדיהם, ופעלו כמעט ללא עונש באיי הודו המערבית; הם היו פעילים גם במימי אירופה. השיירות הספרדיות התגלו כמעט בלתי ניתנות לעצירה. במהלך השלב האוסטרי של המלחמה, הצי הבריטי תקף במקום סוחרים צרפתים בעלי הגנה גרועה.
משא ומתן בליסבון
מאוגוסט 1746 החל משא ומתן בעיר ליסבון, בפורטוגל הנייטרלית, כדי לנסות לארגן הסדר שלום. מותו של פליפה החמישי, מלך ספרד העלה את בנו פרננדו השישי לכס המלכות, והוא היה מוכן יותר להתפייס בסוגיות הסחר. עם זאת, בגלל התחייבויותיהם לבעלי בריתם האוסטריים, הבריטים לא הצליחו להסכים לדרישות ספרד לשטחים באיטליה והשיחות הסתיימו ללא תוצאה.
מבחינה פוליטית
1743 - קונפליקטים בבריטניה בהקשר להמשך המלחמה בעקבות קיומה של מערכה נוספת לצד אוסטריה.
1748 - חתימה על הסכם שביתת נשק בין בריטניה לספרד במסגרת שאלת ג'ורג'יה.
תוצאות המלחמה
הבריטים המעיטו בכח ההתנגדות הספרדית ולכן לא הצליחו לכבוש שטחים ניכרים. התקפות הנגד של ספרד לא צלחו אף הן. אובדן כח אדם רב היה מנת חלקה של בריטניה. בסיכום ספירת ההרוגים נמנו כ-20,000 חיילים בריטיים הרוגים ו-407 ספינות, מרביתן ספינות סחר. חלק ניכר מהאבדות נזקף להתפרצויות של מחלות שונות בצבא.
בריטניה חתמה בסופו של דבר על הסכם שביתת נשק כי מצאה את עצמה מתגוננת במערכה גדולה וממושכת יותר עם ספרד וצרפת בהגנה על אוסטריה במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית.
לאחר מכן
250px|שמאל|ממוזער|אנדרטה בג'ורג'יה לזכר קרב בלאדי מארש
ההחלטה הדיפלומטית בסופו של דבר היוותה חלק מההסדר הרחב יותר של מלחמת הירושה האוסטרית על ידי הסכם אקס-לה-שאפל שהחזיר את המצב לקדמותו. השאיפות הטריטוריאליות והכלכליות של הבריטים באיים הקריביים נהדפו, בעוד ספרד, למרות שלא הייתה מוכנה בתחילת המלחמה, הוכיחה את עצמה מצליחה בהגנה על נחלותיה האמריקאיות. יתרה מכך, המלחמה שמה קץ להברחות הבריטיות, והצי הספרדי הצליח לשלוח שלוש שיירות אוצר לאירופה במהלך המלחמה ולהדוף את השייטת הבריטית בג'מייקה. סוגיית האסיאנטו לא הוזכרה בהסכם, מכיוון שחשיבותו פחתה עבור שתי האומות. הסוגיה הוסדרה לבסוף על ידי הסכם מדריד משנת 1750, שבו הסכימה בריטניה לוותר על תביעתה לאסינטו בתמורה לתשלום של 100,000 פאונד. חברת הים הדרומי הפסיקה את פעילותה, אם כי האמנה אפשרה גם תנאים נוחים לסחר הבריטי עם אמריקה הספרדית.
משלחתו של ג'ורג' אנסון לדרום מזרח האוקיינוס השקט הובילה את שלטונות ספרד בלימה ובסנטיאגו לקדם את מעמדה של האימפריה הספרדית באזור. כך נבנו מבצרים באיי חואן פרננדס ובארכיפלג צ'ונוס בשנים 1749 ו-1750.
היחסים בין בריטניה וספרד השתפרו באופן זמני, בשנים שלאחר מכן, עקב מאמץ משותף של הדוכס מניוקאסל לטפח את ספרד כבעלת ברית. מספר שרים אנגלופילים מונו בספרד, כולל חוסה דה קרבחאל וריקרדו וול, שכולם היו ביחסים טובים עם השגריר הבריטי בנג'מין קין, במאמץ למנוע חזרה על פעולות האיבה. כתוצאה מכך, במהלך החלק המוקדם של מלחמת שבע השנים בין בריטניה לצרפת, ספרד נותרה נייטרלית. עם זאת, מאוחר יותר היא הצטרפה לצד הצרפתי ואיבדה את הוואנה ומנילה לבריטים ב-1762; למרות ששניהם הוחזרו כחלק מהסדר השלום, בתמורה ויתרו הספרדים על פלורידה לבריטים.
מלחמת אוזנו של ג'נקינס מונצחת מדי שנה בשבת האחרונה בחודש מאי במטע וורמסלו בסוואנה, ג'ורג'יה.
לקריאה נוספת
The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition, 2001.
THE ARCHIVISTS' BULLDOG, Vol. 1, No. 25, 21 September 1987 Milton Ormerod's The Ormerods (pp.141-142).
SMOLLETT, THE “WAR OF JENKINS’S EAR”AND AN ACCOUNT OF THE EXPEDITION TO CARTHGENA, 1743 By Henry R. Viets, M.D. Librarian, Boston Medical Library.
War of Jenkins' Ear (FAS Military Analysis Network) at: http://www.fas.org
Nipissing University, History 2155 -- Early Modern Europe “Imperial Wars of the Eighteenth Century”, By Steve Muhlberger
the "Land Forces of Britain, the Empire and Commonwealth" website,
“Wars, Campaigns and Operations of Britain, the Empire and Commonwealth”
מאמרו של סטיב מאהאלברגר
THE ARCHIVISTS' BULLDOG Vol. 1, No. 25 (http://www.mdarchives.state.md.us") 21.11.1987
https://web.archive.org/web/20100103153012/http://www.nationmaster.com/encyclopedia בערך "המלך ג'ורג' השני
Duncan Hallas: "Socialisim and war" 1982 published in the Socialist Review London 1998 pp 336-73
T. F. Millis, "War of Jenkins' Ear", regiments.org
מאיר שש, המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"א (1991). העתקה דיגיטלית בפרויקט בן יהודה. פרק י"ח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אוזנו
אוזנו
קטגוריה:ספרד: העת החדשה המוקדמת
קטגוריה:שנות ה-1740
קטגוריה:1739 | 2024-08-01T04:47:30 |
נגמש | REDIRECT נגמ"ש. | 2004-11-15T18:26:45 |
1630 | __TOC__
אירועים
מרץ - מרד פדורוביץ' (Fedorovych uprising) מרד בראשות טאראס פדורוביץ', מנהיגם של קוזקים זפורוז'יאנים באיחוד הפולני-ליטאי
3 במרץ - צי שנשלח על ידי חברת הודו המערבית ההולנדית כובש את רסיפה מידי הפורטוגלים, ומקים את ברזיל ההולנדית.
6 ביולי - גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה מוביל צבא של 13,000 חיילים הלוקחים חלק במלחמת שלושים השנים
נולדו
25 לינואר - לודוויג השישי, רוזן הסן-דרמשטאדט (מת 1678)
29 במאי - צ'ארלס השני, מלך אנגליה (מת 1685)
14 באוקטובר - סופיה מהנובר (מתה 1714)
5 בדצמבר - סופיה אוגוסטה מהולשטיין-גוטורפ (מתה 1680)
נפטרו
לוח שנה
שנת 1630 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-09-11T06:50:00 |
1571 | אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:11:58 |
טנקי T | REDIRECT טנקים רוסיים וסובייטיים | 2004-11-16T04:25:54 |
טנקים רוסיים | REDIRECTטנקים רוסיים וסובייטיים | 2004-11-16T04:31:41 |
טנקים סובייטים | REDIRECTטנקים רוסיים וסובייטיים | 2005-06-10T18:17:20 |
T-28 | T-28 הוא טנק סובייטי, שפותח בשנות ה-30 המוקדמות על ידי קבוצת מהנדסים ובראשם עמד סמיון גינזבורג. בניית אב-טיפוס הושלמה ב-1931 והיצור החל בסוף שנת 1932. הטנק היה דומה למפרט A6 הבריטי. כיום ידוע שהסובייטים גנבו את תוכניות ה-A6. בדומה ל-A6, הטנק היה כבד יחסית, בעל שריון עבה לתקופתו (30 מילימטר בנקודות המקסימליות) והיו לו 3 צריחים. הצריח המרכזי נשא תותח 76.2 מ"מ, והצריחים הקטנים נשאו מקלעי DT בקוטר 7.62 מילימטר.
מאפיין בולט ואף מהפכני היה ייצוב התותח. המנוע היה חלש מעט לטנק הכבד, אך לא באופן שיקשה על תפעולו. T-28 היה גם אמין למדי. הטנק נכנס לשירות ב-1934 והיה נדמה שמדובר בטנק מוצלח מאוד. במהלך השנים 1933–1940 במפעל קירוב בלנינגרד נבנו 503 טנקים מדגם זה.
למעשה, הטנק הפך למיושן במהרה. בלחימה נגד פינלנד במהלך מלחמת החורף התברר שהטנק אינו עמיד בפני תותחי נ"ט, ושצריחיו המרובים יוצרים "מלכודות" לפגזי האויב ובכך מסכנים את צוות הטנק. בעקבות המלחמה פותח דגם חדש של T-28 בעל שריון משופר, אך רעיון הטנק מרובה הצריחים והאיטי נעלם עם הופעת הפנצרים הגרמניים.
ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות היו בצבא האדום כ-400 טנקי T-28 (אך רק כ-250 מהם במצב שמיש). רוב הטנקים הללו אבדו כבר בחודשיים הראשונים של הלחימה, בעיקר נעזבו במהלך הנסיגה בשל תקלות מכניות. למעשה החל מסתיו 1941 המקום היחיד בו עוד נשארו טנקי T-28 הייתה חזית לנינגרד. הם שרדו את כל תקופת המצור על העיר ואף השתתפו בהסרתו בינואר 1944. הסיבה העיקרית לשרידותם - הימצאותו של מפעל קירוב בעיר ובו מלאי גדול של חלקי חילוף ל-T-28.
דגמים עיקריים של הטנק
T-28 דגם שנת 1934 - הדגם הסדרתי הראשון. במהלך השנים 1934 - 1938 יוצרו 307 יחידות.
T-28 דגם שנת 1938 - בדגם זה הותקן תותח ארוך הקנה (198 ס"מ לעומת 126 ס"מ בדגם הקודם). על שדרוג הטנק היה אחראי צוות מהנדסי המפעל בראשות ניקולאי דוחוב. 131 יחידות מדגם זה יוצרו בשנים 1938–1940.
T-28 דגם שנת 1940 - בדגם זה שונתה צורת הצריח העיקרי. במהלך שנת 1940 יוצרו 13 יחידות מדגם זה.
T-28E - בדגם זה הותקנו לוחות שריון נוספים כלקח ממלחמת החורף. כתוצאה מכך השריון הקדמי עובה ל-80 מ"מ ושריון הצד ל-40 מ"מ. במהלך שנת 1940 כ-110 טנקי T-28 מהדגמים הקודמים עברו הסבה לדגם זה.
OT-28 - בדגם זה במקום התותח הותקן להביור.
קישורים חיצוניים
מידע רב ותמונות של הטנק
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:טנקים סובייטיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:טנקים בינוניים | 2022-06-02T12:14:54 |
יוהאן קפלר | הפניה יוהנס קפלר | 2023-05-19T11:33:03 |
T-34 | T-34 היה טנק סובייטי בינוני ונחשב לאחד הטנקים היעילים והמשפיעים ביותר במלחמת העולם השנייה. היה טנק מתקדם מאוד לזמנו הודות לשילוב של כוח אש, ניידות ומיגון, ושימש ככלי המערכה העיקרי של כוחות השריון הסובייטיים לאורך כל תקופת המלחמה. הופעת ה-T-34 בשדה הקרב בתחילת מבצע ברברוסה הפתיעה את המודיעין הגרמני. עדיפותו המוכחת בשדה הקרב על כל מקביליו בצבא הגרמני ב-1941, חייבה את הגרמנים למענה טכנולוגי והייתה זרז לפיתוח הטנקים החדשים מדגם טיגר ופנתר.
נוכח פשטותו הטכנית של ה-T-34 ועליונותו הטכנולוגית ייצרה התעשייה הסובייטית עשרות אלפי טנקים מדגם זה במהלך המלחמה. הדבר העלה תרומה ייחודית לניצחונה של ברית המועצות על גרמניה הנאצית. ה-T-34 היה הטנק הנפוץ ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושני בהיסטוריה בתפוצתו למחליפו, ה-T-54/55.
דגם משופר של הטנק, ה-T-34/85, שצויד בתותח טנק בקוטר 85 מ"מ, הוכנס לשירות הצבא האדום ב-1944, וייצורו נמשך עד שנות ה-50 של המאה ה-20. דגם זה סופק לעשרות מדינות, רובן מדינות המזוהות עם הגוש הקומוניסטי, והשתתף בעימותים צבאיים רבים ברחבי העולם. בין היתר, הועברו טנקי T-34/85 לצבאות מצרים וסוריה, ולחמו במסגרתם במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים.
רקע
הודות לתיעוש המואץ שעברה ברית המועצות בשלהי שנות ה-20 וה-30 במסגרת תוכניות החומש, עמד לרשות הצבא האדום ב-1936 כוח הטנקים הגדול בעולם. מרבית דגמי הטנקים הסובייטים באותה תקופה התבססו על עיצובי טנקים זרים, בעיקר טנקים בריטים ואמריקאים מתחילת שנות ה-30. דגמי הטנקים הנפוצים של הצבא האדום ב-1936 היו טנקי חיל הרגלים מדגם T-26 וסדרת טנקי ה-BT. טנקים אלו היו טנקים קלים, שמשקלם היה 10–13 טון. הם היו מצוידים בתותח בקוטר 45 מ"מ (קוטר גדול יחסית לרוב הטנקים שיוצרו בעולם בשנות ה-30), והיו בעלי מיגון בעובי של עד 22 מ"מ, שנועד לעצור ירי נשק קל או רסיסי ארטילריה. בנוסף, כל הטנקים הסובייטים שיוצרו בשנות ה-30 צוידו במנועי בנזין.
טבילת האש הראשונה של השריון הסובייטי הייתה במהלך מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936–1939. ברית המועצות שלחה 281 טנקי T-26 ו-50 טנקי BT לעזרת הצד הרפובליקני במלחמה. במהלך הלחימה בספרד, הוכח המיגון הדק של הטנקים הסובייטיים כבלתי מספק כנגד תותחי הנ"ט הגרמניים בקוטר 37 מ"מ, שחדרו את שריונם בקלות. תקריות הגבול בין הצבא הסובייטי לבין הצבא היפני בשנים 1938–1939 (קרב חלקין גול וקרב אגם חאסאן) חזרו והבהירו לפיקוד הסובייטי את הצורך בפיתוח טנק בעל מיגון עבה יותר ואמינות מכנית. מנועי הבנזין של הטנקים הסובייטים התלקחו בקלות בעת שנפגעו מאש רובים נגד טנקים, מוקשים או ארטילריה יפנית. כתוצאה מכך דרש פיקוד הצבא האדום לפתח טנקים חדשים, שהמיגון שלהם יהיה עמיד בפני פגזים נ"ט, ושיהיו מצוידים במנועי דיזל, שיחליפו את מנועי הבנזין.
פיתוח
ב-1937 הוחל במפעל KhPZ בחרקוב, בתכנון דגם טנק חדש, שנועד להחליף את סדרת טנקי ה-BT. הדרישות שהוצגו למתכננים היו לפתח טנק מהיר במשקל 20 טון, עם מזקו"ם כריסטי, יכולת המרה מזחלים לגלגלים של טנקי ה-BT, מיגון בעובי 20 מ"מ, תותח בקוטר 45 מ"מ, ומנוע דיזל. ראש צוות התכנון היה מיכאל קושקין , שאסף תחתיו צוות בעל ניסיון רב, ביניהם גם אלכסנדר אלכסנדרוביץ' מורוזוב , שתכנן את מנוע הדיזל החדש ששימש לראשונה את טנק ה-BT-7M.
אב-הטיפוס הראשון של הטנק החדש, שכונה בשם A-20, התבסס על עבודתם הניסיונית של צוות המתכננים המקורי בחרקוב, בראשות א. פירסוב, שחלק מאנשיו שולבו בצוות בראשותו של קושקין.
אחד המאפיינים החשובים שהוצגו ב-A-20 היה השימוש בשריון משופע, שנבחן בדגמי הניסוי BT-IS וה-BT-SW-2; לוחות השריון בתובה ובצריח הונחו בזווית חדה ביחס לאנך, וכתוצאה מכך גדלה העמידות של השריון בפני ירי פגזי נ"ט. בנוסף, תצורת שריון זו סייעה להסטת פגזים ממסלולם, בניגוד לשריון אנכי.
250px|ממוזער|דגם טרום ייצור של ה-T-34. ניתן להבחין בשריון החזית המשופע של הטנק.
קושקין וצוותו הציגו דגם עץ של ה-A-20 בפני ועדת הביטחון של מועצת השרים במאי 1938. צוות התכנון העלה ספקות בנוגע למאפיין המאפשר המרה מנסיעה על זחלים לגלגלים, בטענה כי זה מוסיף משקל מיותר לטנק, וכי הניסיון הקרבי הוכיח שמאפיין זה חסר תועלת. קושקין גם טען, בפגישה בה נכח יוסיף סטלין - שהביע התעניינות רבה בפיתוחם של טנקים סובייטים - כי נדרש טנק בעל שריון בעובי 30 מ"מ לפחות כדי לעמוד בפני איומים קיימים ועתידיים, ותותח בקוטר 76 מ"מ (במקום 45 מ"מ), שיוכל להשמיד טנקי אויב בעלי מיגון דומה. סטלין השתכנע מדברי קושקין, ואישר לצוותו לפתח אב-טיפוס נוסף של טנק, שיענה על הדרישות החדשות, לצד ה-A-20.
האב-טיפוס השני, לו ניתן הסימון A-32 (נקרא גם T-32), לא כלל את מאפיין הזחלים/גלגלים המיוחד של ה-BT; הוא היה בעל מיגון בעובי 32 מ"מ בחזית הטנק (עקב כך ניתן הסימון A-32), ותותח 76.2 מ"מ בצריח. מאפיין חשוב נוסף היה פיתוחו של מנוע דיזל קומפקטי עם כוח מספיק, שהחליף את מנועי הבנזין שלטענת הסובייטים נטו להתלקח בקלות. פיתוחו של מנוע דיזל החל עוד ב-1932 במפעל KhPZ, אולם התוכנית התעכבה בעקבות מעצרם של המתכננים הראשיים ב-1937; יצור סדרתי של המנועים החל רק בשלהי 1938, ובאותה עת רק 50 מנועים היו מוכנים. דגמי אב-טיפוס של שני הטנקים הושלמו ביולי 1939 ונשלחו למבחני שדה בקובינקה; שניהם הציגו רמת אמינות מכנית גבוהה, וניידות זהה, אף על פי שה-A-32 היה בעל מיגון עבה יותר ותותח עדיף. ברם הדעות בקרב הוועדה הצבאית הבוחנת היו עדיין חלוקות, בעיקר נוכח העובדה שעלות הייצור של A-32 בודד תשתווה לזו של שלושה טנקי T-26. מנגד, קושקין טען בפניהם כי ה-A-32 יהיה "טנק אוניברסלי" אשר יכול להחליף את כל דגמי הטנקים הסובייטים הקיימים, כולל ה-T-26, ה-BT והטנק הבינוני מדגם T-28.
250px|ממוזער|משמאל לימין: BT-7M, A-20, T-34 דגם 1940, T-34 דגם 1941
במהלך הפיתוח של הטנק החדש פלשה ברית המועצות לשטח פינלנד (מלחמת החורף). הדיווחים מהחזית ציינו את פגיעותם של הטנקים הסובייטים לתותחי הנ"ט הפיניים. כמו כן, תותחי הטנקים בקוטר של 45 מ"מ הסובייטים לא הצליחו להשמיד את הבונקרים הפיניים. כאשר הודיע קושקין לוועדה, כי הוא וצוותו הגיעו למסקנה כי ניתן להעלות את רמת המיגון בדגם ה-A-32, בלי לגרום לירידה בביצועי הטנק, אושר ייצור המוני של הדגם החדש על ידי סטלין בדצמבר 1939, ואילו אב הטיפוס הקודם, ה-A-20, נזנח. קושקין בחר בשם T-34 לטנק החדש על שם שנת 1934, השנה בה הגה את הרעיון לטנק החדש, בה החלה הרחבת הכוחות המשוריינים הסובייטיים, ובה מונה סרגו אורדז'וניקידזה לעמוד בראש תוכנית פיתוח הטנקים של ברית המועצות.
שני דגמי אב-הטיפוס הראשונים של הטנק הושלמו בינואר 1940 על ידי קושקין וצוותו. במהלך חודש פברואר ומרץ הוסעו שני הטנקים על ידי קושקין וצוותו מהמפעל בחרקוב, במזרח אוקראינה, עד הקרמלין במוסקבה, מרחק של 1,000 קילומטרים בתנאי מזג אוויר קשים, לשם הצגתם בפני ההנהגה הסובייטית. משם נסעו הטנקים לפינלנד וסיירו לאורכו של קו מנרהיים, ככל הנראה לאחר סיום מלחמת החורף, ואחר כך עברו מסע מפרך של 2,000 קילומטר חזרה לחרקוב, דרך מינסק וקייב; המסע הוכיח את אמינותו המכנית של הטנק, למעט מספר בעיות שהתגלו במערכת ההינע שתוקנו.
ייצור
הנחיות הוצאו לתעשייה הסובייטית לייצר כ-200 טנקי T-34 ב-1940. ביוני אותה שנה, הוזמנו קושקין ומנהל מפעל KhPZ בפני הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית. ההנהגה הקומוניסטית הייתה מוטרדת מהתבוסה המוחצת של צרפת במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, ולאור הביצועים העלובים של הצבא האדום במלחמת החורף כנגד פינלנד, חששה שמא תהיה ברית המועצות קורבנה הבא של גרמניה. סטלין לפיכך קבע כי היקף ייצור ה-T-34 יגדל מ-200 יחידות ל-600, 500 מתוכם יושלמו במפעל KhPZ, ו-100 נוספים במפעל הטרקטורים בסטלינגרד. אולם סיבות פוליטיות ערמו לא מעט קשיים על תחילת ייצורו של הטנק. סגן שר הביטחון, מרשל גריגורי קוליק, פיתח רתיעה מ-T-34 ודרש שיוכנסו בו שינויים רבים. כתוצאה רק 115 מתוך 600 טנקי T-34 שתוכננו הושלמו בפועל עד סוף 1940. הטנקים הראשונים ירדו מפס הייצור בספטמבר אותה שנה. מאוחר יותר בחודש, נפטר קושקין מדלקת ריאות שהוחמרה עקב נסיעת המבחן בחורף הקר מחרקוב למוסקבה בה נטל חלק. לאחר מותו הפך עוזרו אלכסנדר מורוזוב למתכנן הראשי של הטנק.
ייצור ה-T-34 היווה אתגר לתעשייה הסובייטית, מאחר שאף טנק סובייטי בינוני שנכנס לייצור המוני עד אותה עת לא הכיל שריון עבה כל כך; בתחילה, לוחות השריון היו מאיכות ירודה, אך הם הוחלפו עד מהרה. כמו כן, מחסור במנועי דיזל הוביל לציודם של מספר טנקים מוקדמים במנועי בנזין. לבעיות אלו נוספו דעות שמרניות בקרב הצבא שהאמינו כי יש לייצר טנק חי"ר קל לצד ה-T-34. טנק קל זה, ה-T-50, נכנס לייצור בלנינגרד ב-1940 /1941, אולם בעוד עלותו הייתה כמו זה של ה-T-34, הוא היה נחות מבחינת ביצועים, והפרויקט בוטל בתום השלמתם של 65 כלים.
טנקי ה-T-34 דגם 1940, סדרת הייצור הראשונה, חומשו בתותח 76.2 מ"מ דגם L-11 קצר קנה, באורך 30 קליברים, שלא היה בעל תכונות בליסטיות מספקות. באביב 1940, צוות התכנון בראשותו של וסילי גרבין מגורקי החלו בעבודה על התאמת תותח ה-F-32 של טנק ה-KV, גם הוא בקוטר 76.2 מ"מ אך בעל תכונות בליסטיות משופרות הודות לקנהו הארוך, לצריח ה-T-34. הם פיתחו תותח עדיף, תחת הסימון F-34, לו קנה ארוך יותר של 42 קליבר. אולם בגלל תסבוכות ביורוקרטיות שנגרמו מהתערבותו של מרשל קוליק, ראש מנהל הארטילריה הסובייטית (GAU), התותח החדש לא אושר רשמית. גרבין ומנהל המפעל בגורקי פעלו על דעת עצמם והחלו לייצר את תותח ה-F-34, ומספר טנקי T-34 צוידו בתותח החדש עוד בטרם החלה המלחמה. הוא אושר רשמית רק בתחילת המלחמה, כאשר השריונרים הסובייטים שיבחו את התותח החדש ודרשו שזה יחליף את ה-L-11 המיושן.
העתקת המפעלים מזרחה
הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 (מבצע ברברוסה), וההתקדמות המהירה של כוחות הוורמאכט אל עבר אזורי התעשייה המרכזיים של ברית המועצות, שנמצאו ברובם המכריע במערב ברית המועצות, אילצו את הסובייטים להתחיל בפינוי מזורז של מפעלים חשובים מזרחה כדי למנוע את נפילתם לידי הנאצים. למרות הדגש ששמה ההנהגה הסובייטית על תיעוש מואץ של ברית המועצות החל מ-1928, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כושר הייצור התעשייתי הסובייטי עדיין היה נחות בהשוואה לגרמניה הנאצית, והאבדות הכבדות שספג הצבא האדום במחצית השנייה של 1941, חייבו גידול מהיר בתפוקת התעשייה הסובייטית, כדי לספק את צורכי הצבא הסובייטי. ההנהגה הסובייטית עמדה בפני דילמה קשה - האם להשאיר לפחות חלק מהמפעלים שייצרו טנקים באזורים שאוימו על ידי התקדמות הנאצים, ובכך ליהנות בטווח הקצר מהמשך הייצור השוטף של טנקים, או להעתיק את כל המפעלים למרחק רב מזרחה, ובכך להבטיח את המשך ייצור הטנקים בטווח הזמן הארוך, אך לסבול ממחסור בטנקים במהלך החודשים הקריטיים, שידרשו למפעלים המועברים לחזור לייצר. בספטמבר 1941 הורתה המועצה הלאומית לביטחון (GKO), שבראשה עמד סטלין, על תוכנית מסיבית לפינויים של מרכזי התעשייה הצבאיים ממערב ברית המועצות אלפי קילומטרים מזרחה, לעבר הרי אורל, מלבד מפעל הטרקטורים בסטלינגרד, שנשאר על כנו. הצבא האדום נאלץ להסתדר עם מה שיש.
באוגוסט 1941 שונע מפעל היצור העיקרי של ה-T-34, KhPZ בחרקוב, על גבי מסילות רכבת לעבר ניז'ני טאגיל שבמחוז סברדלובסק שם שונה שמו למפעל הקרונות של אוראל מספר 183. מספר שבועות לפני כיתורה של לנינגרד, הועברו מפעלי קירוב מהעיר ומוזגו עם מפעל הטרקטורים בצ'ליאבינסק; הקומפלקס התעשייתי הענק זכה לכינוי "טנקוגרד" - עיר הטנקים. הטנקים הראשונים ירדו מפס היצור החדש של מפעל 183 בניז'ני טאגיל רק ב-20 בדצמבר 1941. כדי לפצות על אובדן הייצור, הוסב מפעל 112 בעיר גורקי לייצור טנקי T-34 החל מיולי 1941; הטנקים הראשונים מהמפעל נשלחו לחזית במוסקבה בנובמבר 1941. מפעל 174 באומסק שבדרום מערב סיביר עבר גם הוא הסבה לייצור הטנק מ-1942. בסך הכל יוצרו 1,886 טנקי T-34 במחצית השנייה של 1941, מרביתם במפעל הטרקטורים בסטלינגרד. למרות כל הקשיים, תפוקת הטנקים של התעשייה הסובייטית במהלך תקופה זו, עלתה במידה ניכרת על תפוקת הטנקים של התעשייה הנאצית.
250px|ממוזער|טנקי T-34 מורדים מפס הייצור היישר לחזית.
בעקבות האבדות הנוראות שספגו כוחות השריון הסובייטי בשנה הראשונה של המלחמה נגד גרמניה הנאצית (1941–1942) ביקש הצבא האדום להגדיל את קצב ייצור הטנקים. לפיכך, צוות התכנון בראשותו של מורוזוב התמקד בפישוט תהליך הייצור של ה-T-34 על מנת להוריד עלויות ולהקל על העובדים הלא מיומנים שאיישו את המפעלים במזרח. הטנקים החדשים, בניגוד לדגמים המוקדמים שיצאו מהמפעל בחרקוב, הולחמו בגסות. טכניקות חדשות כגון מערכת ריתוך אוטומטית ושיטה קלה יותר להקשחת פלדה הוכנסו לתהליך הייצור. מספר החלקים בתותח ה-F-34 הופחת מ-861 ל-614 ב-1942. התוצאה הייתה קיצור ב-50% של זמן הייצור של ה-T-34 עד סוף שנת 1942, וירידה בעלות של טנק בודד מ-269,500 רובלים ב-1941 ל-193,000 ב-1942 ולבסוף ל-135,000 ב-1943. גם מספר שעות העבודה שנדרשו לייצר טנק בודד ירד מ-8,000 ל-3,700 בלבד. איכות הגימור ירדה גם היא, אך כל זאת מבלי לפגוע בביצועי הטנק או בשריון.
היה זה בעיקר הודות לתפוקה ממפעל הטרקטורים בסטלינגרד, שמנע מחסור חמור בטנקי T-34 בחורף 1941–1942. עד סתיו 1942 יוצרו שם למעלה מ-3,600 T-34, שהיוו כ-40% מכלל הייצור של הטנק. עם תחילת הלחימה הקשה בעיר, צומצם בהדרגה הייצור עד שהופסק כליל בסתיו אותה שנה, אולם באותה עת כבר החל הייצור הסובייטי, לאחר ההאטה הזמנית שנגרמה עקב פינוי המפעלים, לגדול במידה ניכרת. ב-1943 התפוקה החודשית הממוצעת הגיעה ל-1,300 טנקי T-34, בעת שייצור הטנקים הגרמני כולו באותה עת עמד על 330 טנקים בלבד בחודש. בתחילת 1944 החלו המפעלים להסב את הייצור לדגמי ה-T-34-85, עם תותח 85 מ"מ. עד סיומה של המלחמה באירופה הושלמה הרכבתם של כ-58,000 טנקי T-34.
התעשייה הסובייטית הצליחה במהלך המלחמה לייצר פי כמה מהתפוקה הגרמנית, עם בסיס תעשייתי קטן יותר וכח עבודה פחות מיומן. הרבה מכך הושג הודות לפשטות של מטרות הייצור, להתמקדות בדגמים מוכחים וסיוע אמריקאי במסגרת השאל-החכר. לאורך המלחמה הסובייטים התרכזו בייצור המוני של שני דגמים עיקרים, בניגוד לגרמנים. ה-T-34 היה בבסיסו תכנון פשוט מבחינה מכנית, אשר ניתן היה לייצרו המונית עם משאבים וכוח אדם מוגבלים.
טבלת ייצור טנקי ה-T-34 ו-T-34-85 בין השנים 1940–1945 לפי המפעלים המייצרים:
מפעל KhPZ חרקוב מפעל הקרונות של אוראל ניז'ני טאגיל מפעל טרקטורים STZ סטלינגרד מספר 112 גורקי מספר 174 אומסק ChKZ "טנקוגרד" צ'ליאבינסק UZTM מפעל הקרונות של אוראל סברדלובסק סה"כ 1940 117 115 1941 1,560 25 1,250 161 2,996 1942 5,684 2,520 2,718 417 1,055 267 12,661 1943 7,466 2,851 1,347 3,594 452 15,710 1944 8,421 3,619 2,163 445 14,648 1945 7,356 3,255 1,940 12,551
לאחר המלחמה
ייצור טנקי 85-T-34 בברית המועצות נמשך גם לאחר המלחמה, ככל הנראה עד 1950, עד אז יוצרו עוד למעלה מ-15,000 טנקים. בתחילת שנות ה-50 החלו
פולין וצ'כוסלובקיה, מדינות הלווין של ברית המועצות, בייצור ה-T-34-85 תחת רישיון. הטנקים הראשונים הושלמו בפולין ב-1951, ובסך הכל יוצרו במדינה 1,380 טנקים עד תום היצור ב-1955. מספר טנקי T-34-85 פולנים נמכרו בין היתר למספר חברות ברית ורשה. צ'כוסלובקיה בנתה 3,185 T-34-85 מ-1951 עד 1958, כמה מאות מתוכם יוצאו למצרים ב-1956. יוגוסלביה החלה בייצור T-34-85 ברישיון בשלהי שנות ה-40 תחת השם Teski Tenk Vozilo A (טנק כבד דגם A); בטנקים הוכנסו שדרוגים מקומיים רבים, ושבעה דגמי אב-טיפוס הושלמו בטרם נזנח הפרויקט עקב התערערות היחסים בין המדינות.
בסך הכול נבנו למעלה מ-84,000 טנקי T-34, לרבות הייצור הזר (כ-35,000 T-34 לצד כ־48,950 T-34-85), עד המעבר לייצור T-55/54 (במשך מספר חודשים יוצר טנק בינוני מדגם T-44). ה-T-34 היה לטנק הנפוץ ביותר במלחמת העולם השנייה (טנק ה-M4 שרמן האמריקאי שני לו), והשני הכי נפוץ בהיסטוריה (מחליפו T-55/54 יוצר במספרים גדולים יותר).
תיאור ה-T-34
מתוך הערכה טכנית של ה-T-34 על ידי הצבא הבריטי מתקופת מלחמת העולם השנייה:
פנים הטנק
שמאל|ממוזער|250px|תיבת ההילוכים של הטנק
מבנהו הפנימי של ה-T-34 תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים ממלחמת העולם השנייה. תא נהיגה בחזית הטנק, תא הלחימה במרכז ותא המנוע בירכתיים. מלבד שני הלוחמים בצריח, כלל הצוות נהג שישב בשמאל חזית התובה, ולימינו מקלען-חרטום/קשר. לנהג דלתית גדולה ששימשה לו כפתח כניסה ומילוט, ועליה הותקנו שני פריסקופים. הנהג ניווט את הטנק באמצעות שתי ידיות ושתי דוושות למצמד ולברקס; מערכת ההיגוי הייתה מחוברת ישירות לממסרה הנמצאת בעורף הטנק. לעיתים תכופות נאלץ הנהג להחליף הילוכים בעזרת מקבת בעת שהם נתקעו. למקלען-חרטום/קשר שני תפקידים עיקריים: תפעול מקלע התובה, והפעלת מכשיר הקשר האלחוטי.
בתחילת המלחמה, הותקן מכשיר קשר רק בטנקי מפקדי פלוגות. מכשירי קשר פנימיים (לתקשורת בין חברי הצוות) כמעט שלא היו זמינים. מפקד הטנק השתמש לעיתים קרובות בשיטות כמו טפיחה על הראש או על השכם של הנהג כדי להעביר פקודות. בעוד הגרמנים טרחו לצייד את כל הטנקים שלהם בקשר אלחוטי, העדר מכשירי אלחוט בטנקים הסובייטים היווה במלחמת העולם השנייה מכשול טקטי חמור. תכופות השליטה בטנקים הכפופים למפקד היחידה נעשתה באמצעות דגלים, שיטה שהוכחה כלא יעילה בעת הקרב. המצב השתפר עם ההאצה בייצור מערכות קשר, ועד קיץ 1943 כ-75 עד 80 אחוז מהטנקים צוידו במערכות קשר.
צריח הטנק היה נמוך יחסית לטנקים אחרים בני זמנו, ועקב כך המרחב הפנימי בצריח היה צפוף ביותר. בעוד צללית הטנק נשארה נמוכה, וכך הקשתה על זיהויו, הוגבלה זווית ההנמכה של התותח. הפגם התכנוני החמור ביותר ב-T-34 היה מערך הצוות בצריח: בניגוד לטנקים הגרמנים, בהם היו שלושה אנשי צוות בצריח - מפקד, תותחן וטען, ב-T-34 היו רק שני אנשי צוות - מפקד אשר שימש גם כתותחן, וטען. דבר זה היווה חיסרון תפעולי ניכר, שכן המפקד עמוס העבודה נאלץ לתמרן בתפעול התותח, חיפוש מטרות, ותיאום עם טנקים אחרים ביחידתו. המצב היה גרוע עוד יותר למפקדי מחלקות ופלוגות.
אמצעי הראייה והמכשירים האופטים ב-T-34 היו נחותים מאלו בטנקים הגרמנים. מפקד הטנק כיוון את התותח על ידי כוונת טלסקופית עם הגדלה של 2.5X, בעלת שדה-ראות מוגבל למדי. בגג הצריח מעל ראשו של מפקד הטנק היה פריסקופ פשוט לתצפית בעין בלתי מזוינת. אומנם, בטנקי T-34 הראשונים היו למפקד וגם לטען פריסקופים מורכבים עם סימוני-מעלות וקני-ממד, אולם בייצור ההמוני הוחלפו הללו לפריסקופים פשוטים ביותר, ובמרבית הטנקים כלל לא היה פריסקופ לטען. ליקוי נוסף בטנק היה חסרונה של כיפת צריח - כזו הנפוצה בטנקים גרמנים - לשדה ראייה היקפי למפקד הטנק. כמו כן, אם בחר מפקד הטנק לשבת כאשר ראשו חשוף בצריח, מכסה הצוהר חסם את שדה הראייה הקדמי שלו. בסך הכל, הייתה הראות מתוך הטנק גרועה למדי, וצוותי 'ציידי טנקים' גרמנים למדו לנצל את האזורים המתים בהם צוות ה-T-34 אינו מסוגל לראותם, כדי לפגוע בטנק בעזרת נשקי נ"ט. ב-T-34 דגם 1943 התייחסו לבעיות הללו, והציגו צריח "משושה" - כלומר בעל שש דפנות - גדול יותר, עם מרווח משופר לצוות. באותה שנה גם נוספה כיפת צריח למפקד הטנק, עם פריסקופים לשדה ראייה היקפי.
מיגון
250px|ממוזער|סכימה לפירוט עובי ושיפועי השריון
בתחילה היה ה-T-34 בעל עובי שריון מרבי של 45 מ"מ בחזית הטנק ובצריח, ועובי שריון הצד בתובה היה כ-45 מ"מ בממוצע. ב-1942 הוגדל עובי שריון הצריח ל-65 מ"מ ואחר כך ל-70 מ"מ. שריון הגוף כולו משופע כיאות, לשם השגת תבנית בליסטית לעמידת הגוף בפני קליעים נגד-טנקים. מבנה זה העניק לאנשי הצוות מיגון טוב יותר ללא תוספת משקל יתרה. הודות לכך היה ה-T-34 למעשה חסין בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות לאש ממרבית תותחי הנגד-טנקים הגרמנים בתקופה, כמו גם לתותח ה-75 מ"מ הקצר של הפאנצר סימן 4 ותותח ה-50 מ"מ L/42 של הפאנצר סימן 3, שניהם בעלי כושר חדירת שריון נמוך. התותחים היחידים שיכלו להתמודד עם ה-T-34 היו תותח השדה בקוטר 105 מ"מ ותותחי הנ"ט Flak 18 בקוטר 88 מ"מ, ובמידה פחותה יותר גם ה-PaK 38 בקוטר 50 מ"מ. לקראת 1942 הוכנס ליחידות השדה הגרמניות תותח הנ"ט PaK 40 בקוטר 75 מ"מ, לו תכונות בליסטיות משופרות.
כתוצאה מכך החלו המתכננים הנאצים בשדרוג תותחי הטנקים ותותחי הנ"ט שלהם. אחד הפתרונות המיידים היה החלפתו של תותח 50 המ"מ הקצר של הפאנצר 3 לתותח L/60 הארוך והחזק יותר בדגם J, אולם זה היה יכול לחדור חזיתית את ה-T-34 רק מטווח מרבי של 500 מטרים. ב-1942 כבר היו 1,905 טנקי סימן 3 חמושים בתותח L/60, ואחר כך הוצא טנק זה בהדרגה מיחידות הטנקים. אך גם הפאנצר 3 המצויד בתותח L/60 נחשב רק כאמצעי ביניים, ובגרמניה הוחל בחיפוש קדחתני אחר טנק שיוכל לעמוד בפני ה-T-34 בתנאים שווים. המועמד שנבחר היה הפאנצר סימן 4, שכעת הוסב תותח 75 מ"מ הקצר שלו לתותח 75 מ"מ L/43 הארוך יותר, שטווחו גדול יותר ומהירות הלוע שלו היא יותר מכפליים מזה של התותח הקצר. באביב 1942 החלו להיכנס לשירות טנקי הפאנצר 4 עם תותח L/43, אשר היה מסוגל לחדור את שריון ה-T-34 ממרחק של 1,200 מטרים בכל זווית פגיעה.
השיפור ההדרגתי של החימוש הגרמני שינה את מאזן הכוחות בשדה הקרב, ומ-1943 אבד ל-T-34 יתרון המיגון.
חלק מהיחידות הסובייטיות הגיבו לכך בהוסיפם לוחות שריון בעובי 10 עד 15 מ"מ המרותכות לטנק, אולם שיטה זו לא אומצה באופן רשמי בגלל העומס שיצרה על המנוע והמתלים.
חימוש
אחד מיתרונותיו הבולטים של ה-T-34 נעוץ היה בחימושו הראשי, תותח רב-תכליתי מחורק קנה, מדגם F-34 בקוטר 76.2 מ"מ. התותח הוא חצי אוטומטי, עם מנגנון רתיעה הידראולי. הוא היה זהה מבחינה בליסטית לתותח השדה הנפוץ ZiS-3. צידוד הצריח בוצע על ידי המפקד באמצעות מנגנון הידראולי, וצידוד מלא של הצריח בקשת בת 360 מעלות לקח כמעט 14 שניות. במקרה של תקלה במנגנון היה הצידוד מבוצע על ידי גלגל יד. התחמושת המובלת בטנק לדגמי 1942 היא 77 פגזים; בדגם 1943 הוגדלה קיבולת התחמושת ל-100 פגזים. שלושה פגזים אוחסנו בגוף הטנק, לרגלי הטען, ושישה נוספים לצד המפקד. יתר הפגזים אוחסנו בשמונה תיבות מתכת ברצפת תא הלחימה, בצורה שאינה נוחה לשימוש מיידי. לרוב הוטענו בטנק 19 פגזים חודרי שריון, 53 פגזים נפיצים, וחמישה פגזי רסס.
תחמושת חודרת השריון הסטנדרטית בשנתיים הראשונות למלחמה הייתה פגז חודר שריון בעל כיפה בליסטית (לשיפור הצורה האווירודינמית של הקליע הותקנה בחודו כיפה מחודדת מפח פלדה שהתפוררה בעת הפגיעה), שהכיל כמות קטנה של חומר נפץ. פגז זה שקל 6.3 קילוגרם, ועזב את התותח במהירות לוע התחלתית של 655 מטרים לשנייה, והיא אפשרה לו לחדור שריון בעובי 69 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 48 מ"מ מטווח 2,000 מטרים. זה הספיק כדי להתמודד עם הטנק הבינוני הסטנדרטי של גרמניה, הפאנצר סימן 4 דגם F בעל עובי שריון מרבי של 50 מ"מ. באביב 1943 החל להיכנס לשירות בצבא הגרמני דגם H, בו הוגדל עובי השריון ל-80 מ"מ; אולם באותה עת הוצג ל-T-34 פגז חודר שריון מנעל במשקל 3 קילוגרם, שאפשר לו לחדור שריון בעובי 92 מ"מ מטווח 500 מטרים. כנגד הטנקים הכבדים והמשוריינים יותר של גרמנים, דוגמת הסימן 6 'טיגר' והסימן 5 'פנתר' שהחלו בכניסה איטית לשירות ב-1943, היה תותח ה-76.2 מ"מ שלו יעיל הרבה פחות. הם היו חסינים חזיתית ל-T-34-76, שנאלץ להתקרב ולירות בשריון הצדדי או האחורי שלהם מטווח אפס.
בדומה לרוב הטנקים הסובייטים, יש ל-T-34 מקלעים מטיפוס DT ("דגטיאריוב טנקי") בקוטר 7.62 מ"מ - שהם הגרסה לטנקים של המקלע הקל "DP" - אשר היה הנהוג בכיתת הרובאים הרוסית. מקלע DT אחד נמצא בחרטום הגוף, בימין חזית הטנק; מקלע נוסף במקביל לתותח. מקלע זה יורה דרך נקב קטן בשריון, בחזית מקבע התותח. התחמושת למקלעים אוחסנה ב-35 תופים בני 65 כדור כל אחד. כמו מרבית הטנקים הסובייטים, נושא ה-T-34 תת-מקלע מדגם PPSH בעל קת מתכת מתקפלת. בחלקו האחורי של הצריח ישנם "אשנבי אקדח", המאפשרים שימוש בנשק קל מפנים הטנק. רוב הזמן, פרט להזדמנויות השימוש בהם, מוחזקים אשנבים אלה סגורים.
ניידות
שמאל|ממוזער|250px|מנוע הטנק
ל-T-34 מזקו"ם כריסטי עם גלגל מניע אחורי (גלגל משונן המניע את השרשרת), וחמישה גלגלי מרכוב בלי גלגל מחזיר; גלגל המרכוב מגיע מתחתית השרשרת עד לחלקה העליון. מאפיין בולט נוסף בתכנון הטנק היה זחליו הרחבים, בני 50 ס"מ (לעומת זחלי הפאנצר סימן 4, שרוחבם היה כ-40 ס"מ), שנתנו לטנק יכולת עבירות מצוינת לתקופה. תכונה זו הודגשה על ידי המתכננים הרוסים עקב המרחבים חסרי הדרך של ארצם, מרחבים ההופכים כה תכופות לימות-בוץ באביב ובסתיו. אפילו בתנאי החורף הרוסי הקשים השיג ה-T-34 עבירות טובה, ויכול לפעול בשלג בעומק מטר. אמנם מזקו"ם הכריסטי העניק לטנק נסיעה גמישה ונוחה, אבל גרם לתנודות למקבע תותח. הדבר פגם לא אחת בדיוק האש בתנועה. בעיניהם של תותחני הטנקים הגרמניים, הבריטיים והאמריקניים, שבדרך כלל עצרו כדי לירות, זה היה חיסרון מזערי, אך זה היה בניגוד לתורה הטקטית הסובייטית, שהמליצה על אש בתנועה.
לטנק מנוע דיזל מקורר מים קל משקל מדגם V-12, עשוי אלומיניום, בהספק של 500 כוחות סוס, שאיפשר לטנק להגיע למהירות של 50 קמ"ש על כביש, ועד 26 קמ"ש בשטח. יתרונותיו של מנוע הדיזל היו שיש בו פחות סיכון שרפה מאשר מנוע בנזין, והוא חסכוני בדלק. אחת הסיבות לחסכון בדלק היא כי הממסרה שאותה מפעיל המנוע היא ממסרה מכנית פשוטה, אף שהיא לא הטובה מסוגה. הממסרה שכנה בעורף הטנק - בניגוד למרבית הטנקים הגרמנים והאמריקאים בתקופה - ועל ידי כך הייתה בטוחה יותר מפני פגיעה, ואפשרה לתכנן את חזית גוף טנק שתהיה משופעת היטב קדימה. שיעור צריכת הדלק ב-T-34 הוא נמוך ביותר, 1.8 ליטר לכל ק"מ, אפילו בשטחים ללא דרך. טווח הפעולה התאורטי של הטנק עמד על 400 ק"מ בדרכים סלולות. מלאי הדלק בן 450 הליטר הובל בעורף הטנק, במיכלים שבבליטות המשורינות של גוף הטנק אשר מעל הזחלים. בשביל הגדלת טווח הפעולה למסעות ארוכים, נישאות חביות בצדדים העורפיים. בעת הקרב הוסרו חביות אלו, שהיו פגיעות מאוד.
השוואת דגמי ה-T-34:
דגם T-34 דגם 1940 T-34 דגם 1941 T-34 דגם 1942 T-34 דגם 1943 T-34-85 דגם 1944 משקל (טון) 26.5 26.5 28.5 30.9 32 חימוש ראשי 76.2 מ"מ L-11 76.2 מ"מ F-34 76.2 מ"מ F-34 76.2 מ"מ F-34 85 מ"מ S-53 דלק (ליטר) 440 460 610 790 810 טווח פעולה 300 ק"מ 400 ק"מ 400 ק"מ 465 ק"מ 360 ק"מ שריון 45-15 מ"מ 52-20 מ"מ 65-20 מ"מ 70-20 מ"מ 90-20 מ"מ
שירות מבצעי
מבצע ברברוסה (1941)
250px|ממוזער|T-34-76 שנפגע
ב-1941, היה הצבא האדום באמצעו של תהליך לארגון מחדש של עוצבות השריון שלו. הבליצקריג הגרמני של 1939–1940 עורר את הפיקוד הרוסי להבחנה מבוהלת באפשרויות הגלומות בלוחמה ניידת. באוגוסט 1940, החלו הרוסים להקים תשעה גיסות טנקים, ובאפריל 1941, הוחלט להקים עוד 21 גיסות כאלו עד סוף 1942. על הנייר אמורים היו הגייסות לכלול 1,031 טנקים וכ-37,000 חיילים כל אחד, אולם הכמות והציוד של מסגרות אלו היו מאוד לא אחידים. גייסות אלו, שהיו זהים בגודלם ל'פנצרגרופה' (קבוצת שריון) גרמנית, היו מורכבים כל אחד משתי דיוויזיות טנקים ומדיביזיית רובאים ממונעת. דיוויזיות הטנקים אמורות היו לכלול 375 טנקים, מהם 210 T-34, 63 KV, ו-102 טנקים מדגם T-26 או BT. אך זה היה מעבר ליכולתם של הסובייטים, ובמאי 1941, המליץ ראש הכוחות המשוריינים הסובייטים לצייד לפחות 50 מרגימנטי הטנקים בתותחים נגד-טנקים נגררים במקום הטנקים החסרים.
בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, עמדו לרשות הפיקוד הסובייטי למעלה מ-19,000 טנקים, מרביתם כלים מיושנים מסוג T-26 ו-BT, אל מול סך הכול 3,300 טנקים גרמנים. מתוך 1,225 טנקי T-34 שיוצרו עד ערב הפלישה, רק 967 הונפקו ליחידות הצבא האדום, ואלו היו פזורים בין חמשת האזורים הצבאיים הסובייטים. הגיס הממוכן הרביעי במחוז הצבאי בקייב והגיס הממוכן השישי במחוז הצבאי המערבי קיבלו למעלה ממחצית מטנקי ה-T-34. על הנייר, לפחות, הייתה לרוסיה עדיפות מספרית בטנקים וכן עדיפות איכותית בזכות ה-T-34, וכך גם ה-KV, אולם מצב המוכנות והאימונים היה מדאיג ביותר: ייצור התחמושת לתותחי ה-76.2 מ"מ התעכב, ורק כ-12 אחוז ממספר הפגזים הדרוש היה זמין כשפרצה המלחמה. טנקים T-34 רבים יצאו לקרב ללא מלאי תחמושת מספיק, וללא תחמושת חודרת שריון. בתחילה סבל הטנק גם מבעיות מכניות במערכות ההיגוי, וליחידות התחזוקה היו מעט מאוד חלקי חילוף. יחידות טנקים רבות עשו הכרות עם ה-T-34 רק ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה; לרבים מאנשי הטנקים היה ניסיון מעשי של כשעה וחצי עד שעתיים בלבד בנהיגה בטנק, וקצינים רבים לא היו מוסמכים לגמרי לפקד עליהם. נחיתות אימונם תבוא לידי ביטוי במהלך הקרבות, כנגד השריונרים הגרמנים המנוסים.
אמנם הופעת ה-T-34 בשדה הקרב במהלך מלחמת העולם השנייה היוותה הפתעה טכנולוגית לצבא הגרמני, אך מספר דוחות מודיעין מ-1940 ציינו את ייצורו של טנק סובייטי חדש, שזוהה כ-T-32, במפעלים בסטלינגרד ובחרקוב. הקצונה הנאצית הבכירה מצידה, הנתונה באופוריה מניצחונות הבזק ב-1940, התייחסה בביטול אל הצבא האדום ולא יחסה לכך חשיבות. בישיבה ב-23 בדצמבר 1940 בה נכח גנרל פרנץ האלדר, ראש המטה הכללי של OKH, נאמר כי בידי OKH "מידע דל על הטנקים הרוסיים", ואף-על-פי-כן הסברה הרווחת שם היא שהם "נחותים משלנו בשריון ומהירות. עובי השריון המרבי הוא 30 מ"מ. תותח 44 מ"מ (הכוונה היא לתותח 45 מ"מ) חודר את הטנקים שלנו בטווח 300 מטר: טווח אפקטיבי 500 מטר; לא-מזיק מעל 800 מטר...". גם במהלך המערכה על צרפת היו הטנקים הגרמנים נחותים מרוב דגמי הטנקים הצרפתיים והבריטיים מבחינת כוח אש ושריון, אך הם התגברו על כך באמצעות טקטיקה ואימונים עדיפים.
הגרמנים נתקלו לראשונה בטנקי T-34 במספרים קטנים כבר בשבועות הראשונים של הפלישה. מרבית הקרבות המוקדמים של ה-T-34 לא היו שריון בשריון, אלא כנגד חיילי רגלים, חמושים לרוב בתותח נגד-טנקים מיושן בקוטר 37 מ"מ, שלא היה יעיל כלל כנגד ה-T-34 בטווחי קרב סבירים. סוללת תותחי נ"ט 37 מ"מ מגדוד "ציידי הטנקים" (Panzerjager) ה-42 דיווחה ב-8 ביולי 1941: "דגם של טנק לא מוכר הופיע מולנו. פתחנו מיד באש, אך שריון הטנק לא נחדר עד אשר הוא הגיע למרחק 100 מטרים". צוות נחוש של תותח 37 מ"מ ספר 23 פגיעות על T-34 בודד, וכל שהצליח היה לתקוע את מערכת צידוד הצריח שלו.
השפעתו של ה-T-34 הייתה ניכרת על הגייסות הגרמניים; דיווחי מפקדי שדה גרמנים ציינו את הפאניקה ששררה בחיילים כל עת שהופיעו טנקים של הצבא האדום. גנרל היינץ גודריאן, אשר פיקד על קבוצת השריון השנייה מקבוצת ארמיות מרכז של פדור פון בוק, נתקל במארב של בריגדת T-34 באוקטובר, ומייד הבחין בעליונותו על הטנקים הגרמנים. הוא רשם, שבוע אחר כך: "טנקי T-34 רבים נכנסו לפעולה והסבו לטנקים הגרמניים אבדות כבדות. עד למועד זה נהנינו מעדיפות בטנקים, אך מעתה והלאה התהפך המצב... דיווחתי על המצב, שהיה חדש לגבינו, לקבוצת הארמיות; תיארתי בדיווח זה במונחים פשוטים את עליונותו הבולטת של ה-T-34 על הפאנצר סימן 4 שלנו והסקתי את המסקנות הנובעות מכך לגבי שינוי בייצור העתיד שלנו... כמו כן ביקשתי ייצור מהיר של תותח נ"ט כבד בעל כושר חדירה מספיק לחיסול ה-T-34". גם גנרל פרידריך פון מלנתין כתב אחר כך, ש"ב-1941 לא היה לנו דבר שישווה ל-T-34". אולם על אף עליונותו הטכנית של ה-T-34 על השריון הגרמני, השפעתו על הקרבות בחודשים הראשונים הייתה מועטה, כתוצאה מאוזלת ידו של הצבא האדום. לפחות 50 אחוז מאבדות הטנק בקיץ 1941 היו כתוצאה מתקלות מכניות או מנטישה של אנשי הצוות; חלקי חילוף ורכבי חילוץ כמעט ולא היו קיימים. עד סוף 1941, אבדו מרבית ה-T-34.
התגובה הגרמנית
הופעת ה-T-34 בשדה הקרב הותירה חותם על תכנון הטנקים העתידי בגרמניה הנאצית. הצעות מהחזית, שה-T-34 פשוט יועתק במדויק ובמהירות במפעלים גרמניים נדחו - חלקית בגלל הקושי להחל בייצור המוני של מנוע הדיזל העשוי אלומיניום של הטנק הרוסי. עתה ריכזו מתכנני הטנקים הגרמניים את מאמציהם ביצירת טנק שקפיצתו קדימה אל העתיד תוכל לא רק לבטל את יתרונו של ה-T-34, אלא גם כל פיתוח אפשרי שלו, שעשוי לעלות בדעת מתכנניו הרוסיים. תחת זאת הוחל בתכנון הפאנצר סימן 5, שכונה אחר כך פנתר. זה היה טנק בן 45 טונות שבו הועתק השריון המשופע של ה-T-34, יחד עם זחליו הרחבים, אך תותחו היה משופר עוד יותר. אולם תכנון טנק כה מתקדם ארך זמן רב, והפנתרים הראשונים החלו להגיע ליחידות הגרמניות רק ביולי 1943, כשהם סובלים מבעיות חשמליות או הידראוליות.
הצבא האדום מתארגן מחדש
העתקת מפעלי הטנקים מזרחה, בנוסף להוספת מפעלים חדשים, עזרו לצבא האדום להתאושש מהאבדות הטנקים הקטסטרופליות שספג במבצע ברברוסה. ארגון הצבא השתנה רבות מאז 1941. כתוצאה מאבדות הטנקים המסיביות פורקו ביולי 1941 באופן רשמי גיסות הטנקים, ודיוויזיות הטנקים הנותרות אורגנו מחדש כבריגדות טנקים, כדי להקל על המפקדים חסרי הניסיון. סדר הכוחות הרשמי בבריגדה בדצמבר 1941 היה רק 46 טנקים, ומספר זה ירד ל-27 בפברואר 1942. אולם באותה עת כבר החל ייצור הטנקים הרוסי לגדול במידה ניכרת, ובאפריל 1942 עלה מספר הטנקים בבריגדה ל-46, מתוכם 16 טנקי T-34, 10 טנקי KV-1, ו-20 טנקים קלים. בקיץ 1942 הוחל בשינוי מבנה בריגדות הטנקים, כתוצאה מלקחי הקרבות: טנקי ה-KV הכבדים, שהיו איטיים בהרבה מה-T-34 ומהטנקים הקלים, השתרכו מאחור והקשו על תיאום ההתקפה. כעת הוקמו בריגדות בנות 32 טנקי T-34, ו-21 טנקים קלים מדגם T-60 ו-T-70, ואילו ה-KV אורגנו ברגימנטים נפרדים שתפקידם להבקיע מערכי הגנה ולסייע לחיל הרגלים.
250px|ממוזער|חייל גרמני בוחן T-34 שנפגע בעת קרב קורסק, 1943
השינוי במבנה הבריגדות לא הספיק להשפיע על קרבות קיץ 1942 בוורונז' ונהר דון, ואבדות הצבא האדום היו עצומות: כ-8,000 טנקים מיולי עד ספטמבר 1942. אך באותה שנה כבר הושלמו בממוצע 1,000 טנקי T-34 בחודש, הרבה מעבר ליכולת הייצור הגרמנית. ה-T-34 המשיך לשמור על עליונותו הטכנולוגית עד אביב 1942 לפחות, בעת שדגמי F2 של הפאנצר 4, חמושים בתותח L/43 הארוך, נשלחו לראשונה במספרים קטנים לחזית המזרחית. עם תחילת מתקפת הקיץ הגרמנית ב-28 ביוני 1942 עמדו לרשות קבוצת ארמיות דרום 135 טנקי F2 בלבד. באותה עת, היו אלו הטנקים היחידים בארסנל הגרמני שהיו מסוגלים להתמודד כנגד טנקי T-34 ו-KV הסובייטיים.
בקרב קורסק שנערך ביולי 1943, קרב השריון הגדול בהיסטוריה, היה ל-T-34 תפקיד מרכזי: מתוך 3,275 הטנקים שעמדו לרשות הצבא האדום בעת הקרב, 2,300 היו T-34. בקורסק נאלצו T-34 להתמודד כנגד טנקים חדישים מדגם פנתר וטיגר, ובמשחיתי טנקים מדגם פרדיננד, שהיו עדיפים על כל סוגי הטנקים הסובייטיים מבחינת חימוש ומיגון. אך טנקים אלו היו מעטים למדי, ומרבית השריון הגרמני עוד התבסס על טנקי הפאנצר 3 ו-4. בקרבות קיץ 1943 נפגעו כ-9,000 טנקים בצד הסובייטי, אולם כעת משעברה היוזמה ההתקפית לידי הצבא האדום, טנקים רבים שניזוקו בקרב חולצו והוחזרו לשירות בתום תיקונים ביחידות התחזוקה העורפיות, או במפעלים.
T-34-85
ביוני 1942, כאשר ייצור הטנקים הרוסי סוף סוף הגיע לרמה הנדרשת, נעשה ניסיון לפתח "טנק אוניברסלי", שישלב בין השריון העבה של טנק כבד לניידות ולממדים של טנק בינוני. שני תכנונים מתחרים פותחו במקביל, ה-T-43 כמחליפו של ה-T-34 בניז'ני טאגיל, וה-KV-13 כמחליפו של ה-KV בצ'ליאבינסק. הדגש בתכנון T-43 היה בעיבוי השריון שלו - 90 מ"מ בצריח ו-75 מ"מ בחזית התובה, בעוד החימוש העיקרי נותר זהה. בנוסף לכך, הוא כלל צריח בן שלושה אנשי צוות. במרץ 1943 הוחל בניסוי שדה לדגמי אב-טיפוס של הטנק.
250px|ממוזער|טור טנקי T-34-85
אך אחרי קורסק, שם ספגו הטנקים הסובייטים אבדות כבדות מטנקי הטיגר והפנתר בטרם עלה בידם לקצר טווח אל האויב, נהיה ברור כי המגרעה העיקרית ב-T-34 נעוצה בחימושו הלא מספק, ולא במיגונו. כתוצאה, בוטל פרויקט ה-T-43, ובמקום זאת החלה תוכנית חדשה להחליף את תותח ה-T-34 עם תותח בקליבר גדול יותר, עם תכונות בליסטיות משופרות. החימוש שנבחר הוא תותח 85 מ"מ, פרי-סיגול של התותח הנגד-מטוסים הרוסי M1939. לפיכך הסימון של הטנק החדש - T-34-85. מהירות הלוע התחלתית של קליע חודר-שריון הייתה 792 מטרים לשנייה, והיא אפשרה לו לחדור שריון בעובי 111 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 85 מ"מ מטווח 1,500 מטרים. סוג נוסף של פגז, בעל ליבה קשיחה מפלדת קרביד היה מסוגל לחדור שריון בעובי 138 מ"מ מטווח 500 מטרים, ו-100 מ"מ מטווח 1,000 מטרים, אך הוא היה בשימוש מצומצם.
כדי להכיל את התותח החדש, תוכנן צריח גדול יותר. חשוב מכל, הרחבת הצריח אפשרה את הגדלת הצוות לחמישה אנשים. הודות לכך היה מפקד הטנק יכול להתרכז בתפקידו, ולא הוטל עליו לשמש גם כתותחן. כתוצאה מכך הוגדל קצב האש של ה-T-34-85 משישה פגזים בדקה לשמונה. בגלל עיבוי שריונו ל-90 מ"מ בחזית הצריח הגיע משקלו ל-32 טונות, אך מהירות הדרך שלו נפגמה רק מעט. T-34-85 שמרו על השלדה המקורית, על המנוע המצוין בן 500 כ"ס ועל חלקים רבים אחרים. דגמי ייצור מאוחרים יותר השתמשו בדגם משופר מעט של מנוע הדיזל, עם עמידות משופרת; ב-1941 עמד אורך החיים הממוצע של המנוע על 100 שעות, וב-1944 על 180–200 שעות בממוצע. הממסרה שופרה גם היא. מכשיר הרדיו האלחוטי הועבר מעמדת מקלען התובה לעמדת המפקד בצריח. בשלהי 1944 הוכנסה מערכת "מיסוך", המפזרת עשן כדי להסוות את תנועת הטנק בעת קרב.
1945-1944
טנקי T-34-85 החלו להגיע ליחידות הצבא האדום במרץ 1944, והשתתפו לראשונה בקרב במערב אוקראינה באותו חודש.
תגובות המפקדים והחיילים לטנק החדש היו נלהבות. הוא עלה על הפאנצר 4 דגם J ומשחית הטנקים שטוג סימן 3, כלי השריון הנפוצים ביותר בשורות הצבא הגרמני, מבחינת חימוש ומיגון, אולם המשיך להתקשות כנגד הטנקים הכבדים יותר, הטייגר והפנתר, אותם היה יכול לחדור חזיתית רק מטווחים קרובים, בעוד הם מסוגלים להשמידו ממרחק. יתרונו הגדול של הטנק נשאר בכמות. במאי 1944, עמדו לרשות הוורמאכט רק 304 פנתרים בחזית המזרחית, מאחר שהעדיפות ניתנה לחזית המערבית, בציפייה לפלישה האנגלו-אמריקנית לצרפת. מאידך, 1,200 טנקי T-34-85 יוצרו בממוצע כל חודש החל מאביב 1944. בעת מבצע בגרטיון, האופנסיבה הסובייטית האדירה כנגד קבוצת ארמיות מרכז בביילרוסיה ב-22 ביוני 1944, מרבית גיסות-הטנקים צוידו לפחות באופן חלקי, אם לא לגמרי, ב-T-34-85.
טנקי T-34-76 ו-T-34/85 נשארו הטנקים הבינוניים הסטנדרטיים של הצבא האדום עד לסוף המלחמה והיווה גורם מכריע במתקפות השריון של הסובייטים שכתשו את השריון הגרמני והצליחו להסיגו מהחזית המזרחית. הטנקים גם היו גורם מכריע בפלישה הסובייטית למזרח אירופה בה הם שחררו את השטחים שנכבשו על ידי הנאצים ואף דהרו לתוך ברלין. בתוך ברלין, יתרונותיהם של הטנקים לא באו לידי ביטוי, ורבים מהם נפלו קורבן לרקטות נ"ט גרמניות כדוגמת הפאנצרפאוסט והפאנצרשרק, שחולקו בהמוניהן לחיילים שהתבצרו בברלין. הטנקים לקחו גם חלק בפלישה הסובייטית למנצ'וריה באוגוסט 1945. טנקי T-34 בני תותח 76 מ"מ הוצאו בהדרגה משירות בצבא האדום לאחר המלחמה, ונגרסו או הוסבו לרכבי חילוץ. ככל הנראה, לא נעשה אף שימוש ב-T-34-76 אחרי המלחמה.
שירות בצבאות זרים
שמאל|ממוזער|250px|T-34/76 של הצבא הפולני. זהו דגם 1943, עם צריח ה"משושה".
טנקי T-34-85 רבים יוצאו לעשרות מדינות ברחבי הגלובוס, לרוב כסיוע למדינות המזוהות עם ברית המועצות. פשטותו של הטנק הזמין במספרים גדולים התאים במיוחד לארגונים חצי צבאיים ומדינות עולם שלישי שלא יכולות היו להרשות לעצמן טנקים מודרניים ונאלצו לעיתים להסתפק בטנקים מיושנים.
ברית המועצות סיפקה T-34 למספר מבנות בריתה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. צבא העם הפולני (LWP - Ludowe Wojsko Polskie) קיבל לידיו את המספר הגדול ביותר של טנקי T-34-85 במלחמה, והם הופעלו לראשונה בקרב בינואר 1945 במתקפת ויסלה-אודר. בסך הכל הועברו ל-LWP 328 טנקי T-34-85 במלחמה, מתוכם 132 שרדו את הקרבות. באביב 1945 צוידה בריגדת הטנקים הצ'כוסלובקית הראשונה בכמה עשרות T-34-85. בנות הברית הקימו שתי בריגדות טנקים יוגוסלביות, שנועדו לתמוך בצבא השחרור הלאומי של טיטו. בריטניה הקימה את בריגדת הטנקים הראשונה המצוידת בטנקים קלים מדגם M3 סטיוארט ביולי 1944, וברית המועצות הקימה את בריגדת הטנקים השנייה עם T-34-85, שסייעה לצבא האדום בכניסתו ליוגוסלביה בסוף 1944.
גרמניה הנאצית
הוורמאכט עשה שימוש במספר קטן של טנקי T-34-76 (וגם T-34-85 בודדים) שנלקחו שלל, תחת הסימון "פנצרקאמפפוואגן T-34 747 (r)". על הטנקים נצבעו לרוב צלבים או צלבי קרס בחרטום או על גג הצריח, כדי למנוע טעויות בזיהוי. לחלקם נוספו כיפת צריח למפקד, פלטות מיגון על צידי הטנק להגנת המזקו"ם, ואנטנות.
אסיה
ביוני 1950, בפתיחת מלחמת קוריאה, פלש צבא קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. בחוד המתקפה של צבא העם של קוריאה הצפונית עמדו 258 טנקי T-34-85, כוח הטנקים החזק באסיה ב-1950, להוציא את ברית המועצות. הטנקים הצפון קוריאנים שעטו לתוככי קוריאה הדרומית, שלא הייתה מוכנה להגנה מפני טנקים. לצבא הדרום קוריאני עמד חימוש מוגבל, בעיקר תותחי נ"ט בקוטר 57 מ"מ ובזוקות שלא היו אפקטיביים כנגד ה-T-34-85. ביולי הובהלו לזירה טנקים קלים מדגם M24 צ'אפי מכוח הכיבוש ביפן, אולם תותח ה-75 מ"מ שלהם לא היה יעיל כנגד השריון החזיתי של ה-T-34-85. עד אוגוסט איבד הצבא הצפון קוריאני את תנופתו, וטנקים רבים אבדו למתקפות אוויריות של כוחות האו"ם. באותו חודש החלו להגיע טנקי שרמן M4A3E8 ו-M26 פרשינג אמריקנים, שהיו מסוגלים לחדור את שריונו החזיתי של ה-T-34-85 ממרחק. קרבות השריון העיקריים במלחמה נערכו מאוגוסט עד אוקטובר 1950, ומאותה עת נהנו הכוחות האמריקנים מעליונות מספרית מוחצת בטנקים.
צבא צפון וייטנאם הפעיל מספר טנקי T-34-85 במלחמת וייטנאם; ב-1972 הושמד רגימנט T-34-85, ככל הנראה על ידי מפציצי B-52. מספר מצומצם גם הופעל על ידי וייטנאם במהלך מלחמת הגבול עם סין בפברואר 1979, וטנק אחד שנשבה מוצג כיום במוזיאון הצבאי בבייג'ינג. בשנות ה-80 הפעילה אפגניסטן T-34-85 רבים במלחמת האזרחים כנגד המוג'הדין.
המזרח התיכון ואפריקה
250px|ממוזער|T-100, הסבה מצרית לתותח 100 מ"מ, במוזיאון יד לשריון בלטרון
ב-1956, במהלך מבצע קדש קיבל צבא מצרים משלוח של 120 טנקי T-34-85 צ'כוסלובקים, באישורה של ברית המועצות. הטנקים עזרו לבנייתה מחדש של דיוויזיית השריון הרביעית, שהונסה בסיני. במהלך המלחמה אבדו למצרים 26 טנקי T-34-85 מאש כוחות צה"ל. בשנות השישים הועברו עוד T-34-85 למצרים, וכך גם לסוריה. במלחמת ששת הימים צבאות מצרים וסוריה עשו שימוש נרחב בטנק, אף שבאותה עת נחשב כבר מיושן; מצרים איבדה בלחימה 251 טנקי T-34-85, וסוריה כ-73 טנקים.
בזמן מלחמת יום כיפור, T-34-85 כבר הוצאו משירות ברוב היחידות קדמיות, כשאת מקומם תפסו טנקי מערכה מודרניים מדגם T-55/54 ו-T-62. מספר קטן של T-34-85 שימשו כעמדות ירי מקובעות בצבא הסורי. מספר כלים מסוג זה אשר נפלו שלל בידי צה"ל הוכנסו לשירות קצר בכוחות השריון הישראלים. הצבא הסורי הסב מספר T-34-85 לתותחים מתנייעים החמושים בתותח 122 מ"מ דגם D-30, תותח שדה נגרר תוצרת ברית המועצות הנפוץ מאוד בגוש המזרחי. במלחמת יום הכיפורים נלקחו מספר בודד של כלים כאלה כשלל. הצבא המצרי מנגד, הרכיב את תותח ה-D-30 בצריח מאולתר. כמו כן, התעשייה הצבאית המצרית פיתחה את משחית הטנקים T-100, על ידי התקנת תותח נגד-טנקים 100 מ"מ מדגם 1944 BS-3' על מרכב T-34-85. התקנתו של תותח שדה כל כך מסורבל בתוך הצריח המקורי של הטנק, לא הותירה מרווח מתאים לתפעולה של מערכת התותח. במהלך מלחמת יום הכיפורים נלכדו בחזית המצרית מספר כלים מסוג זה, אחד מהם מוצג כיום במוזיאון יד לשריון בלטרון.
עיראק החלה לרכוש T-34-85 מברית המועצות ב-1959, אך הם כבר הוצאו משירות קדמי בזמן מלחמת איראן–עיראק ב-1980. ההתשה שנגרמה לצבא העיראקי הובילה לשימוש במספר טנקים כאלו בקרב, רובם עם שדרוגים מסוימים. גם במלחמת האזרחים בלבנון הפעילו הצדדים T-34-85; כ-60 טנקים הועברו לידי אש"ף מהונגריה.
טנקי T-34-85 השתתפו בסכסוכים רבים באפריקה משנות ה-70 ועד שנות ה-90 של המאה ה-20, בהם הלחימה בין הצבא האתיופי כנגד המורדים האריתראים, בקרבות בין אתיופיה לסומליה ב-1977, בסכסוכים באנגולה, ועוד.
מפעילים
המדינות הבאות הפעילו T-34-85 בצבאותיהן. במדינות המסומנות בכוכבית (*) הטנק עודנו היה בשירות פעיל נכון ל-1996; במדינות המסומנות ב-# הטנק בשירות פעיל נכון ל-2005.
אירופה
*
*
#
*
#
#
*אסיה
*
*
#
#
*
*
*
*
*אפריקה
*
*
*
#
#
*
#
*
*
#
#
- כנראה לא בשירות מבצעי
*
#
*
*
#אמריקה
#
כלי רכב משוריינים על בסיס T-34
שמאל|ממוזער|250px|SU-122 - תותח מתנייע על בסיס T-34
תותח מתנייע: ההצלחה של תותחי הסער הגרמניים מדגם שטוג סימן 3, ששימשו לסיוע חיילי הרגלים, שכנעו את הצבא האדום בצורך בכלי שכזה. אלו נעדרו צריח מסתובב, ולפיכך היו פחות מורכבים מטנק והיה קל יותר לייצרם, וחשוב מכל הם יכלו לשאת תותח הוביצר בקליבר גדול המותאם לירי פגזים נפיצים. באפריל 1942, הוציא הדירקטוריון הארטילרי המרכזי (GAU) של צבא ברית המועצות דרישה לעיצוב תותח מתנייע העונה לדרישות אלו. הכלי פותח תחת השם SU-35 והתבסס על תובת T-34, חימושו היה תותח הוביצר בקוטר 122 מ"מ, פרי סיגול של תותח השדה דגם 1938. בדצמבר 1942 הורה סטלין על ייצור המוני של כלי זה, שהוכנס לשירות תחת השם SU-122. בסך הכל הושלמו למעלה מ-1,100 SU-122 עד תום הייצור בקיץ 1944.
משחיתי טנקים: בינואר 1943 שבו הסובייטים בשלמותו טנק גרמני חדש באזור לנינגרד, הטיגר. השריון של הטיגר היה עבה ביותר וחסין מפני תותחי ה-7.62 ס"מ של ה-T-34 וה-KV, וכתוצאה החלו המתכננים הסובייטים לפתח במהרה משחית טנקים על שלדת ה-T-34 עם תותח חזק מספיק שיוכל להתמודד עם האיום החדש. הקליבר שנבחר לתותח הוא 85 מ"מ, והתוצאה הייתה SU-85 שהוכנס לייצור ב-1943. עם כניסתו של ה-T-34-85 לייצור, הוחלט לשדרג את החימוש של ה-SU-85 לתותח 100 מ"מ בעל תכונות בליסטיות משופרות, וביולי 1944 נכנס לשירות בצבא האדום ה-SU-100, המבוסס על שלדת ה-T-34-85. במסגרת אספקת הנשק המאסיבית מברית המועצות לצבאות מצרים וסוריה, סופקו גם משחיתי טנקים מסוג SU-100, והם הופעלו במהלך מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
רכבי סיוע תכליתיים: ב-1941, טנקי להביור של הצבא האדום היו מבוססים בעיקר על טנקי T-26. האבדות הכבדות העלו את הצורך בטנק להביור חדש, וב-1942 הותקן להביור על T-34, עם הסימון OT-34 (Ognemetiny Tank-34 - טנק להביור 34). הלהביור הותקן בחזית הטנק, בצד ימין במקום מקלע ה-DT, וירה שלושה צרורות בני 10 ליטר ב-10 שניות, לטווח של 60 עד 100 מטר. בנוסף, שלדות ה-T-34 הוסבו לטנקי חילוץ, טנקי גישור ומפלסי מוקשים.
בסין פותח רכב קרבי משוריין Type 63 שכולל מערכות נ"מ.
חשיבות
שמאל|ממוזער|250px|T-34/85
ה-T-34 נחשב לאחד הטנקים הטובים והיעילים ביותר ששרתו במלחמת העולם השנייה, ולבטח המשפיע ביותר על תכנון הטנקים במלחמה. פשטותו המכנית של ה-T-34 אפשרה את יצורו ברבבות תוך זמן קצר יחסית ועל ידי כוח עבודה לא מיומן, ולכך הייתה תרומה מכרעת בשנתיים הראשונות של המלחמה, בעת שהצבא האדום סבל מאבדות קשות ומקשיי יצור שנגרמו כתוצאה מהעברת התעשייה הסובייטית מזרחה. לפשטותו המכנית של ה-T-34 היו יתרונות נוספים מלבד יצור מהיר: הוא היה אמין מאוד בחורף הרוסי המושלג והיה קל לבצע בו תחזוקה בתנאי שדה. כוח האש שלו, הניידות ומיגונו היו עדיפים על כל הטנקים הבינוניים בתקופה. אף על פי שדגמים מאוחרים יותר כגון הפנתר והטיגר הגרמניים (הפנתר בעצם היה העתק משופר של ה-T-34) עלו עליו בכוח האש ובשריון, הם היו מורכבים הרבה יותר וסבלו מבעיות אמינות וניידות, ולכן יוצרו במספרים קטנים בהרבה. תרומתו המכרעת לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית הקנתה לו מקום חשוב בדברי הימים של הטנקים ובהיסטוריה הסובייטית.
לקריאה נוספת
פרידריך פון מלנתין, קרבות שריון, הוצאת מערכות, 1960.
דאגלס אורגיל, הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, הוצאת מערכות, 1980.
ג'יימס קארי, הטנקים עולים, הוצאת מערכות, 1968.
Forczyk, Robert, Panther vs T-34, Ukraine 1943, Osprey Publishing (2007)
J. M. Brereton, Michael Norman. AFV Weapons Profile: Russian T34, Profile Publications, (1972)
Schiebert, Horst. Russian T-34 Battle Tank, Schiffer Military History, (1992)
Sewell, Stephen 'Cookie'. "Why Three Tanks?" in Armor vol. 108, no. 4, p. 21. Fort Knox, KY: US Army Armor Center. (1998)
Spielberger, Walter J. Panther & Its Variants, Schiffer Military History
Walter S. Dunn, Jr . Stalin's keys to victory : the rebirth of the Red Army. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books (2007).
DR. Regenber, Werner, Schiebert, Horst. Captured Tanks Under German Flag, Schiffer Military History, (1990)
Zaloga, Steven J, T-34-85 vs. M26 Pershing, Korea 1950, Oxford: Osprey Publishing, 2010.
Zaloga, Steven, J., George Balin, Tank Warfare In Korea, 1950-1953, Concord Publication, 1994.
Zaloga, Steven J., James Grandsen, T-34 in Action, Carrollton, Texas: Squadron/Signal, 1983.
Isaev, Alexei Valeriyovych, Десять мифов Второй мировой, 2004
Советские танковые войска 1941-1945
Zheltov, I., M. Pavlov, I. Pavlov (2001). Neizvestnyy T-34'''. Moscow: Eksprin
קישורים חיצוניים
הפריסט מול הטנק T-34, התותחן שעשה את "המעשה שלא יעשה" והתמודד עם טנק מטווח קצר ובכינון ישיר, באתר חיל התותחנים
ניתוח טכני של הצבא הגרמני את ה-T-34 וה-KV
מוזיאון היסטורי - T-34
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים סובייטיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:טנקים בינוניים
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת ששת הימים | 2024-10-01T00:12:47 |
T-55/54 | T-54 הוא טנק סובייטי שפותח מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ונכנס לשירות בצבא האדום בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. T-55 הוא גרסת ההמשך של הטנק. סדרת טנקי T-55/54 הם הנפוצים ביותר בעולם, עם 86,000 יחידות שיוצרו החל ב-1947 ועד שנות ה-80 של המאה ה-20. אלו עברו שדרוגים רבים במהלך השנים ושימשו כבסיס למספר רב של כלי רק"ם שונים.
טנקי T-55/54 יוצאו לעשרות מדינות ברחבי העולם ושירתו בקונפליקטים רבים, ביניהם הפלישה הסובייטית למזרח אירופה בשנות ה-60 (כיבוש הונגריה ב-1956 וכיבוש פראג ב-1968), מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (בידי הערבים), מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם בדרום אסיה, מלחמות רבות באפריקה, מלחמות באפגניסטן, מלחמת איראן–עיראק ואפילו מלחמת המפרץ. טנקי T-55/54 עודם נמצאים בשירות מספר צבאות בעולם, חלקם לאחר שעברו השבחות רבות.
בצה"ל, טנקי T-55/54 שנפלו שלל הוכנסו לשירות תחת השם טירן 4/5, ורובם לאחר שהוכנסו בהם שיפורים ומרכיבים מערביים. עם סיום שרותם בצה"ל נמכרו רוב הטנקים למדינות זרות, אך חלקם שימשו כבסיס לנגמ"ש אכזרית.
רקע
ממוזער|דגם הייצור הראשוני, T-54-1. בתמונה ניתן לראות את הצריח המקורי שצורתו העקלקלה בחזית יצרה מלכודת לפגזים שניתזו לחלקים פגיעים בטנק.
בשנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוכנס לשירות הטנק הבינוני הסובייטי T-44, שנתפס כמחליף ל-T-34, הטנק הסובייטי הנפוץ ביותר בעוצבות השריון של הצבא האדום באותה עת. ה-T-44 פותח כדי לשלב את יכולות הניוד של ה-T-34 יחד עם כוח אש גדול יותר ושריון עבה יותר במטרה להתמודד עם הטנקים הגרמניים הכבדים יותר כמו הפנתר. עם זאת, על אף שהכיל תכונות מתקדמות לזמנו, ה-T-44 סבל מבעיות מכניות כתוצאה מפרק הזמן הקצר שניתן למתכנניו. מגרעה חמורה נוספת הייתה טמונה באי יכולתו לשאת תותח בקוטר גדול יותר מתותח 85 המ"מ שלו בגלל מגבלות גודל הצריח. עקב כך הוחלט על פיתוח טנק בינוני חדש על בסיס ה-T-44 שיהיה אמין מבחינה מכנית, ובעל צריח גדול מספיק שיוכל לשאת תותח עוצמתי בהרבה בקוטר 100 מ"מ.
T-54
העבודה על הטנק החדש, שנקרא תחילה אובייקט 137 (Ob'yekt 137) ולאחר מכן T-54, החלה ב-1945 במפעל הטנקים אוראלוואגונבזאבוד שבניז'ני טאגיל. שלדת הטנק והמרכיבים הפנימיים היו זהים בחלקם לאלו שב-T-44. ההבדלים העיקריים היו מנוע דיזל V-54 חדש מקורר אוויר, 12 צילינדר המפיק 520 כ"ס, ותיבת הילוכים משופרת שהקלה על ההיגוי. מזקו"ם הטנק הורכב מחמישה גלגלי מרכוב ("בוגים") מצופים גומי בכל צד, כאשר יש רווח בין הגלגל הראשון לשני. בגלגל הראשון והחמישי ישנם בולמי זעזועים הידראולים.
בT-54 ארבעה אנשי צוות; הנהג ישב בחזית הטנק בצד שמאל, לו היה צוהר כניסה בגג ופתח מילוט ברצפת התובה. המפקד והתותחן מוקמו שניהם בצד שמאל של הצריח, והטען בצד ימין. צריחון המפקד אשר היה בעל צידוד של 360° מוקם בצד שמאל של הצריח, וצריחון נוסף לטען בצד ימין.
השריון בחזית התובה עובה ל-120 מ"מ. הצריח החדש, שהותאם במיוחד כדי להכיל את התותח, הוגן על ידי 200 מ"מ של שריון בחזית. החימוש העיקרי היה תותח מחורק קנה בקוטר 100 מילימטר מדגם D-10T שבוסס במקור על תותח ימי ושימש בין היתר את משחית הטנקים הסובייטי SU-100. מהירות הלוע של פגז חודר שריון הגיעה ל-1,000 מטר לשנייה, עם יכולת חדירה של 185 מילימטר של שריון בטווח של קילומטר בזווית 90 מעלות. תחמושת נוספת כללה פגזים נפיצים ומטען חלול (Heat). החימוש המשני כלל שני מקלעי גוריונוב SG-43 בקוטר 7.62 מ"מ שאוחסנו בתיבות חיצוניות על צדי הטנק והופעלו על ידי הנהג, מקלע מקביל ומקלע DShK נ"מ בקוטר 12.7 מ"מ על הצריח. אבטיפוס הטנק החדש אשר שקל רק 36 טון, הושלם בשלהי 1945 ואושר לייצור באפריל 1946. הוא החל להיכנס לייצור סדרתי ב-1947 בניז'ני טאגיל וב-1948 בחרקוב שבאוקראינה. דגמי הייצור הראשונים נקראו מאוחר יותר T-54-1 או T-54 דגם 1946 כדי להבדילם מדגמי הייצור הבאים.
T-54-1 הונפקו לראשונה ליחידות סובייטיות בבלארוס לשם מבחני שדה, במהלכם נתגלו חסרונות רבים ומשמעותיים עד שייצור הטנק הופסק ב-1948. הבעיה העיקרית טמונה הייתה בצריח; מגן התותח היה רחב ופגיע וצורתו העקלקלה יצרה מלכודת לפגזים שניתזו ממנו לעבר חלקים פגיעים יותר בטנק. כתוצאה מכך פותח צריח חדש בהשראת הצריח העגול-מחבתי של היוסיף סטלין סימן 3, עם מגן תותח צר יותר ועיצוב עגלגל פשוט. שני מקלעי הSG-4-3 הוחלפו במקלע בודד שהותקן בחזית התובה והופעל על ידי הנהג. בנוסף הותקנו גם זחלים רחבים יותר ברוחב 580 מ"מ. הדגם המשודרג, שנכנס לייצור סדרתי ב-1949 תחת השם T-54-2, הרשים מאוד את הפוליטביורו שאישר את המרתו של מפעל טנקים שלישי - מפעל מספר 13 באומסק - לייצור T-54. צריחי T-54-1 הוסרו מאוחר יותר ושימשו כביצורים קבועים לאורך קו הגבול עם סין במהלך שנות ה-60. ב-1951 הוצג ה-T-54-3 שכלל מספר שיפורים שהבולטים הם צריח חדש בצורת חצי כדור וכוונת טלסקופית חדשה. ייצור ה-T-54-3 נמשך בין השנים 1954-1952.
250px|ממוזער|T-54A עם מפנה גזים בקצה הקנה ומכלי דלק חיצוניים, במוזיאון בעיר תון שבשווייץ.
הצבא הסובייטי החל לבחון בסוף שנות ה-40' את השימוש במערכות ייצוב התותח - תחום שהצבא האמריקני הוביל בו - ואשר הגבירו את סיכויי הטנק לפגוע במטרה תוך כדי תנועה. מחקרים שביצעו המהנדסים הסובייטים על טנקי M4 שרמן אמריקאיים שניתנו לברית המועצות בזמן המלחמה כחלק מתוכנית השאל החכר, גילו כי ההסתברות לפגיעה תוך כדי תנועה צומחת מ-3% ל-30% עם מייצב תותח. בעקבות כך הוחלט להתקין מערכת כזו המייצבת את התותח במישור האנכי על דגם נסיוני של ה-T-54. במהלך מלחמת קוריאה (1953-1950), הצבא הסיני שבה מספר טנקי M26 פרשינג וM47 פרשינג אמריקאיים ומסרם לצבא הסובייטי, שגילה שטנקים אלו משתמשים בפיתוח חדשני של מפנה גזים בקצה הקנה שמנע הצטברות אדי גזים בצריח (דבר אשר היווה סכנה לאנשי הצוות). לאור החידושים הללו, הוחלט על תוכנית מודרניזציה ל-T-54 שתכלול עוד מספר שינויים ושיפורים. אלו כללו מערכת צליחה לנהרות בעומק של עד 5 מטר, כוונת טלסקופית חדשה, מערכת תת-אדום לנהג, מערכת קשר חדשה, משאבת שמן אלקטרונית ומערכת כיבוי אש אוטומטית. ייצור הטנק החדש, לו ניתן השם T-54A נמשך בין השנים 1955 עד 1957. בנוסף לכך יוצרו 2,855 T-54A בפולין בין השנים 1956–1964 ו-2,490 בצ'כוסלובקיה בשנים 1958–1966. 'Type 59' הוא הגרסה הסינית ל-T-54A שיוצר תחת רישיון (ראה דגמים).
ב-1956 הוצג ה-T-54B, גרסה משודרגת של ה-T-54A עם מערכת Tsyklon לייצוב התותח בשני מישורים (אנכי ואופקי), תותח 100 מילימטר חדש מדגם D-10T2S, מערכת תת-אדום למפקד ולתותחן לקרבות בלילה, זרקור חיפוש אינפרא אדום על צריחון המפקד עם טווח של 400 מטר, ושלושה מכלי דלק חיצוניים. הגרסה הפולנית של ה-T-54B נודעה בשם T-54AM, והיא נמכרה למספר מדינות ברית ורשה בהן מזרח גרמניה.
T-55
250px|ממוזער|T-55 עם זרקור אינפרא אדום מעל לתותח. בדגמים אלו מקלע הנ"מ הוסר.
ניסויים שביצעה ברית המועצות במהלך שנות ה-50 לבדיקת רמת שרידותם של טנקים ליד דטונציה של ראש קרב גרעיני גילו שצוות הטנק יהרג מגל הדף. עקב כך פותחה מערכת PAZ שאטמה את הטנק והגנה על הצוות מפני גל הלם של הפיצוץ, ומפני חומרים רדיואקטיביים (אב"כ). ב-1955 הוחלט על תוכנית מודרניזציה נרחבת ל-T-54B שתכיל את השדרוגים הרבים שבוצעו ב-T-54 לאורך העשור הקודם. תוכנית זאת תסתכם ב-T-55 שהופיע לראשונה במצעד מהפכת אוקטובר ב-1961.
מהירות הטנק עלתה ל-50 קמ"ש בזכות מנוע משודרג בעל 580 כ"ס (לעומת 520 ב-T-54) ותמסורת חדשה. כמות הדלק עלתה ל-960 ליטר על ידי הוספת שני מכלי דלק חיצוניים וכך גם הטווח המבצעי של הטנק עלה ל-500 ק"מ. כמות התחמושת לתותח 100 המילימטר עלתה מ-34 ל-43 על ידי אחסון פגזים בתיבות ששוכנו בתוך מכלי הדלק הפנימיים. מספר שינויים בוצעו בתצורת הצריח, כמו הסרת כיפת האורור מגג הצריח והוספה של רצפת צריח (ב-T-54 כשהצריח היה מצטודד, הטען היה צריך לזוז ביחד עם הצריח). מדוכות העשן הוחלפו במערכת פשוטה שהזריקה שמן למערכת הפליטה של המנוע ויצרה ענן עשן באורך של 300 מטר למשך שתי דקות. צריחון הטען יחד עם מקלע הנ"מ עליו הוסרו משנכנס דור חדש של מערכות נ"מ לדיוויזיות השריון הסובייטיות. ייצור סדרתי של ה-T-55 החל ביוני 1958 ונמשך עד יולי 1962.
ב-1963 הוכנס לייצור ה-T-55A, כשהשדרוג העיקרי בו היה מערכת פנימית חדשה שהגנה על צוות הטנק מפני קרינה. לכך נוספה גם מערכת סינון אוויר להגנה מפני חומרים כימיים. מקלע ה-SGMT המקביל הוחלף במקלע PK בקוטר זהה, ומקלע התובה הוסר ובכך פינה מרווח לעוד 6 פגזים לתותח 100 המילימטר. מ-1970, מקלע הנ"מ DShK הותקן בחזרה על צריחון הטען עם הופעת מסוקי תקיפה נגד שריון של מדינות נאט"ו כמו AH-1 קוברה.
תיאור
טנקי ה-T-55/54 קלים להפעלה, אמינים מבחינה מכנית וזולים. אחד היתרונות הבולטים בעיצובם הוא גודלם, כשגובה הצריח הוא בסך הכל 2.4 מטר, בהשוואה ליריביו המערביים כמו M48 פטון שגובהו 3.13 מטר או צנטוריון שגובהו 2.94 מטר. הצללית הנמוכה מקשה על פגיעה בטנק, ובנוסף הצריח בצורת חצי כדור הגביר את המיגון הבליסטי. הטנק נהנה מניידות טובה בזכות הזחלים הרחבים עם לחץ נמוך ויחס כח למשקל גבוה. משקלו הקל יחסית מאפשר לו לחצות גשרים שטנקי מערכה אחרים לא מסוגלים לחצות, ולשנעו ברכבות בקלות.
אחת מנקודות התורפה המרכזיות של הטנק שנבעו כתוצאה מממדיו הקטנים הייתה זווית ההנמכה הלקויה של התותח (4- מעלות, בניגוד ל-10- מעלות בטנקים מערביים) שפגעה ביכולת השימוש ברמפות ירי והקשתה מאוד על מציאת עמדת תובה, בה רק הצריח והתותח חשופים (מאחר שהדוקטרינה הסובייטית קידשה את המתקפה, חיסרון זה נחשב סביר בתכנון). כתוצאה מהמרחב הצפוף בטנק הוגבלה כמות התחמושת שניתן לשאת וקצב הירי היה נמוך בהרבה לעומת טנקים מערביים. בעוד צוות מיומן של טנק צנטוריון מערבי היה מסוגל לירות למעלה מ-15 פגזים בדקה, קצב האש של ה-T-55/54 עמד על 4–5 פגזים. לכך הייתה השפעה מכרעת במהלך הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
מערכת בקרת האש הפשוטה יחד עם המחסור בתחמושת חודרת שריון אפקטיבית הביאו לכך שטנקי ה-T-54 נאלצו להשתמש בעיקר בפגזים חלולים (HEAT) עד שנות ה-60, על אף חוסר הדיוק שלהם בטווחים רחוקים. זאת מאחר שמנקודת המבט הסובייטית, זירת הקרב העיקרית של הטנקים תהיינה באירופה, שם תנאי השטח יכתיבו קרבות מטווחים קצרים.
שדרוגים והחדשה
בשנות ה-70 של המאה ה-20 המאוחרות החלה בברית המועצות תוכנית מודרניציה נרחבת לטנקי T-55, שמטרתה לקרבם לסטנדרטים של טנקי ה-T-72, אך במחיר עלות נמוך. תוכנית זו קיבלה תאוצה לאחר פלישת הסובייטים לאפגניסטן ב-1979. יחידות רבות צוידו בטנקי T-55 שנתגלו כפגיעים ביותר לרקטות נ"ט מסוג RPG-7 ולמוקשי נ"ט. במהלך 1980, כ-16% מאבדות הטנקים היו לרקטות RPG, ו-59% למוקשים. כחלק מתוכנית החומש לשנים 1981–1985 הוחלט לשדרג כ-2,200 T-55 ו-T-55A, שנקראו T-55M ו-T-55AM בהתאם.
שריון הטנק עובה על ידי הוספת לוח שריון על חזית התובה, המורכב מ-6 שכבות של לוחות שריון בעובי 5 מילימטר כל אחת, כשבין כל שכבה יש מרווח של 30 מילימטר הממולא בפוליאוריתן. בנוסף, בשני צדדי הצריח נוספו לוחות שריון עם תצורה פנימית זהה בעובי 60 מילימטר, שהגבירו את רמת מיגון הצריח ל-380 מ"מ כנגד חודרנים קינטיים, ו-450 מ"מ כנגד מטענים חלולים. ערכת מיגון לחלקו האחורי של הטנק כנגד רקטות RPG הותקנה במידת הצורך. גחון הטנק עובה ב-20 מ"מ להגנה מפני מוקשים, חצאיות מיגון נוספו בצידי התובה, ורמת המיגון כנגד קרינה שופרה. הותקנו גם מדוכות עשן ששיגרו פגזי עשן למרחק של 250–300 מטר. מערכת בקרת אש חדשה מדגם 'Volna' הותקנה, וזו כללה מד טווח לייזר מעל התותח בעל טווח מרבי של 4,000 מטרים, מחשב בליסטי ומערכת ייצוב תותח משודרגת. לטנקים אלה גם נוספה יכולת לשיגור טילי בסטיון, טיל נ"ט דור ב' רוכב קרן לייזר. כמו כן שודרג המנוע ל-620 כ"ס.
ב-2001 נחשף כי רוסיה השלימה פיתוח של שני דגמים משודרגים של ה-T-55 למטרות ייצוא. לפי החברה המפתחת, חבילות השדרוג הללו הן מודולריות, כלומר ניתנות לשינוי לפי דרישות הלקוח. הדגם הראשון מצויד בתותח 100 המילימטר המקורי, אך עם מערכת בקרת אש ממוחשבת בדומה לזו המותקנת בטנק המערכה T-80, מיגון ריאקטיבי, מקלע NSV נ"מ בקוטר 12.7 מ"מ, מנוע דיזל המפיק וגלגלי מרכוב קלי משקל מאלומיניום.
הדגם השני הוא בעל שלדה מוארכת עם גלגל מרכוב נוסף בכל צד, ובעל יכולת עבירות שטח טובה יותר. הצריח הוחלף בצריח של ה-T-72 עם תותח חלק קדח בקוטר 125 מ"מ ומערכת טעינה אוטומטית, שמצמצמת את מספר אנשי הצוות בטנק לשלושה. התותח מסוגל גם לשגר טיל מונחה לייזר למרחק של עד 5 קילומטר. בנוסף, המנוע שודרג ל-.
שרות מבצעי
ממוזער|טור של T-55A בפולין במהלך המשטר הצבאי במדינה.
השימוש המבצעי הראשון של טנקי T-54 היה ב-1956 במהלך מבצע Vikhr (מרוסית: סופה), הפלישה הסובייטית להונגריה שנועדה לחסל את המרד ההונגרי האנטי קומוניסטי. מספר טנקי T-54 אבדו בקרב לאחר שנפגעו על ידי בקבוקי מולוטוב ותותחי נ"ט הונגרים, ו-T-54A אחד אף נתפס על ידי המורדים ההונגרים והובא לשגרירות הבריטית בבודפשט. בחינה של הטנק הובילה לזירוז בפיתוח של תותח ה-L7 הבריטי המצוין בקוטר 105 מילימטר, שאומץ על ידי מדינות נאט"ו ואף שימש את טנק המרכבה סימן 1 הישראלי.
במהלך מלחמת ששת הימים הפעילו צבאות סוריה ומצרים טנקי T-54A ו-T-55 אשר סופקו להן על ידי ברית המועצות בתחילת שנות ה-60. טנקים אלו השתמשו בכוונות אופטיות בסיסיות ונתגלו כנחותים מבחינת כוח אש אל מול טנקי הצנטוריון הישראלים עם תותח ה-105 מילימטר L7 הבריטי. בחמשת ימי הלחימה בחצי האי סיני איבדה מצרים כ-291 טנקי T-54A ו-82 T-55. במלחמת יום הכיפורים היוו טנקי T-54A ו-T-55 את עמוד השדרה של עוצבות השריון של מצרים וסוריה.
שמאל|ממוזער|200px|טנק T-55 במלחמת יום הכיפורים
במלחמת הודו–פקיסטן בשנת 1971 שירתו טנקי T-54A, T-55 (בצבא ההודי) ו-Type 59 (בפקיסטן), אולם נערכו מעט מאוד קרבות שריון גדולים בעימות.
השימוש הנרחב ביותר של טנקי T-55/54 באסיה היה במלחמת וייטנאם. הצבא הצפון וייטנאמי קיבל לראשונה טנקי T-54B, T-54A ו-Type 59 בסוף שנות ה-60, ואלו השתתפו לראשונה בקרב בפברואר 1971 במהלך הלחימה בלאוס. במתקפת איסטרטייד (30 במרץ-22 באוקטובר) ב-1972 נערכו מספר קרבות שריון בין טנקי T-54 של צבא צפון וייטנאם לבין טנקי M48A3 פטון של צבא דרום וייטנאם. בקרבות באזור קואנג טרי (Quảng Trị) השמיד הרגימנט המשוריין ה-20 של צבא דרום וייטנאם כ-90 טנקי T-54 ו-PT-76. טנקי T-54A ו-T-54B רבים הושמדו גם על ידי טילי נ"ט מונחים מדגם טאו. בסך הכל איבד צבא צפון וייטנאם כ-400 טנקים במתקפת איסטרטייד, אותם החליפו טנקים שסיפקה סין.
טנקי T-55/54 השתתפו בעשרות קונפליקטים ברחבי יבשת אפריקה, מאחר שרבות מהמדינות החדשות שנוצרו בעידן הפוסט קולוניאלי שלאחר מלחמת העולם השנייה פנו לעבר ברית המועצות בבקשה לסיוע צבאי. כתוצאה מכך, ה-T-55 היה לדגם הטנק הנפוץ ביותר ביבשת. הם השתתפו בין היתר במלחמת הגבולות בין דרום אפריקה לאנגולה, במלחמת סהרה המערבית (1990-1971), במלחמת האזרחים באלג'יריה (שנות ה-90), בידי צבא לוב בקונפליקט בצ'אד (1978–1987), בסכסוכים באנגולה לאחר קבלת העצמאות ב-1976, וכמו כן במלחמות בקונגו, סומליה, אריתריאה, אתיופיה ואוגנדה.
ממוזער|T-55 עיראקי שנפגע בכביש המהיר שבין כווית סיטי לבצרה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה.
טנקי T-55 שימשו באופן נרחב במהלך מלחמת איראן–עיראק אצל שני הצדדים הלוחמים, ולאחר מכן גם במלחמת המפרץ ב-1991 בידי הצבא העיראקי (בעיקר ביחידות שדה רגילות, כשהמשמר הרפובליקני מצויד בטנקים חדישים יותר דוגמת ה-T-72). בזמן מלחמת המפרץ היו כוחות השריון העיראקים מבוססים בעיקר על T-54 ו-T-55, אולם טנקים אלה כבר היו מיושנים לעומת דגמים מודרניים כמו הM1A1 אברהמס האמריקאי או הצ'אלנג'ר 1 הבריטי, אותם פגשו תכופות בשדה הקרב. טנקי T-55 השתתפו גם בפלישה לעיראק ב-2003.
טנקי T-55 נשארו נפוצים גם היום, בעיקר בקרב ארגונים חצי צבאיים ומדינות עולם שלישי שלא יכולות להרשות לעצמן טנקים מודרניים ונאלצות להסתפק בטנקים המיושנים בתוספת חבילות שדרוג למיניהן. דוגמאות לכך ניתן למצוא בצבא הסורי שבו משרתים טנקי T-55AMV, ובצבא הסרי לנקי בו שירתו 65 T-55 ו-T-55AM2 במלחמת האזרחים בסרי לנקה עד לאחרונה.
דגמים
ככל שיצור טנקי ה-T-55/T-54 נמשך, כך הם החלו להתיישן. עם הזמן הוכנסו בטנקים שיפורים רבים וכתוצאה מכך היו הבדלים משמעותיים בין טנקי ה-T-55/T-54 המוקדמים למאוחרים.
T-54
(בסוגריים: שנות ייצור הדגם)
T-54-1 - (1948-1946). דגם הייצור הראשוני, בעל מנוע V-54 520 כ"ס, תותח 100 מילימטר, שני מקלעים גוריונוב SG-43 בקוטר 7.62 מ"מ ומקלע DShK נ"מ בקוטר 12.7 מ"מ על הצריח.
T-54-2 - (1951-1949). כלל מספר שינויים, ביניהם צריח חדש בהשראת הצריח העגול-מחבתי של היוסיף סטלין סימן 3. שני מקלעי הSG-43 שאוחסנו בתיבות חיצוניות על צדי הטנק הוחלפו במקלע בודד שהותקן בחזית התובה.
T-54-3 - (1954-1952). דגם בעל צריח חדש בצורת חצי כדור וכוונת טלסקופית חדשה.
T-54A - (1957-1955). לדגם זה הוספו מערכת לייצוב התותח במישור האנכי, מפנה גזים בקצה הקנה, מערכת צליחה לנהרות בעומק של עד 5 מטר, כוונת טלסקופית חדשה, מערכת תת-אדום לנהג, מערכת קשר חדשה, משאבת שמן אלקטרונית ומערכת כיבוי אש אוטומטית.
T-54B - (1958-1957). גרסה משודרגת של הT-54A עם מערכת Tsyklon לייצוב התותח בשני מישורים (אנכי ואופקי), תותח 100 מילימטר חדש מדגם D-10T2S, מערכת תת-אדום למפקד ולתותחן לקרבות לילה, זרקור חיפוש אינפרא אדום על צריחון המפקד, ושלושה מכלי דלק חיצוניים.
T-54K - סדרת טנקי פיקוד. אלו כללו בדרך כלל מערכות קשר נוספות ותחמושת מוגבלת יותר.
T-54M - דגם זה שימש כבסיס לניסוי תותח חלק קדח חדש בקוטר 100 מילימטר מדגם D-54T. אבטיפוס אחד הושלם ב-1954 וכלל עוד מספר שיפורים כגון מערכת ייצוב תותח חדשה, הגדלת כמות התחמושת ל-50 פגזים, מקלע נ"מ בקוטר 14.5 מ"מ, גלגלי מרכוב חדשים ומנוע משופר. בעיות שנתגלו עם התותח הביאו להחלטה להמשיך עם תותח ה-D-10 המקורי גם ב-T-55, אולם פיתוח תותח חלק הקדח נמשך ונכנס לשימוש מאוחר יותר ב-T-62.
T-55
T-55 - (1962-1958). זהו בעצם T-54 עם צריח חדש עם רצפה, מערכת PAZ אשר הגנה על הצוות מפני גל הלם של פיצוץ גרעיני וחומרי אב"כ, מנוע משודרג בעל 580 כ"ס, תמסורת חדשה, מכלי דלק חיצוניים שהעלו את כמות הדלק ל-960 ליטר, הוגדלה כמות התחמושת לתותח 100 המילימטר, מדוכות העשן הוחלפו במערכת פשוטה שהזריקה שמן למערכת הפליטה של המנוע ויצרה ענן עשן, וצריחון הטען יחד עם מקלע הנ"מ עליו הוסרו.
T-55A - (1977-1963). שינויים בדגם זה כללו מערכת חדשה אשר הגנה על צוות הטנק מפני קרינה, מערכת סינון אוויר להגנה מפני חומרי כימיים, החלפת מקלע ה-SGMT המקביל במקלע PK בקוטר זהה, והסרת מקלע התובה שפינה מרווח לעוד 6 פגזים לתותח 100 המילימטר. מ-1970, מקלע הנ"מ DShK הותקן בחזרה על צריחון הטען.
T-55K - סדרת טנקי פיקוד שכללו מערכות קשר נוספות ואנטנות ונשאו 5 פגזים פחות.
250px|ממוזער|T-55AM.
T-55AM/T-55M - מודרניזציה של ה-T-55 ו-T-55A. דגם זה כלל תוספת שריון כנגד נ"ט ומוקשים, חצאיות מיגון, מדוכות עשן, מנוע משופר, מערכת בקרת אש משודרגת עם מד טווח לייזר ומשגר טילי בסטיון.
T-55AMV/T-55MV - הוספת מיגון ריאקטיבי מדגם "Kontakt-1" המותקן על חזית וצדדי התובה ועל הצריח. האות "V" בשם הדגם היא ל-vzryvnoj, חומר נפץ. מ-1997 נכנסו לשימוש בצבא סוריה.
T-55AD - טנקי T-55 שצוידו במערכת הגנה אקטיבית סובייטית מסוג Drozd. כאשר מכ"ם דופלר על גבי הטנק היה מזהה איום, הוא היה משגר קליע בקוטר 107 מ"מ מאחד מארבעת המשגרים המותקנים בכל צד של הצריח. הצבא הסובייטי איבד עניין במערכת זו בגלל עלותה (170 מיליון דולר ליחידה) ומורכבותה, אולם חיל הנחתים הסובייטי החליט לאמץ אותה והיא הותקנה על כ-250 טנקים בשנים 1982-1981. מערכת ה-Drozd נצפתה גם על טנקי T-62 ו-T-80, והוצעה לייצוא. ככל הידוע, היא לא נמצאת כיום בשימוש הצבא הרוסי.
דגמים זרים
אוקראינה
T-55AGM - השבחה אוקראינית של ה-T-55 לסטנדרטים מודרניים, תוך שדרוג משמעותי של כוח האש, ניידות ושריון. המנוע שודרג ל-850 כ"ס, התמסורת והמתלים הוחלפו. החימוש העיקרי הוא תותח חלק קדח בקוטר של 120 או 125 מילימטר עם מערכת טעינה אוטומטית שמכילה 18 פגזים. מערכת בקרת אש ממוחשבת הותקנה. נוסף מקלע נ"מ בקוטר 12.7 מ"מ על הצריח הנשלט מפנים הטנק. השריון שודרג ונוסף מיגון ריאקטיבי, מערכת הגנה אקטיבית המסייעת לטנק להתמודד עם איום טילי נ"ט מונחים ומערכת כיבוי אש אוטומטית.
אירן
T-72Z / Safir-74 - (מפרסית Safir פירושו 'שליח') שדרוג איראני לטנקי T-54/55. החימוש העיקרי הוא תותח M68 אמריקאי בקוטר 105 מ"מ עם שרוולים תרמים. מערכת בקרת אש ממוחשבת חדשה (עם מד טווח לייזר ומחשב בליסטי) מתוצרת סלובניה הותקנה. המנוע שודרג למנוע דיזל 780 כ"ס. בנוסף ישנה אפשרות להתקין על הטנק שריון ריאקטיבי מתוצרת איראן המגן על הטנק מפני חודרנים קינטיים ופגזים כימיים.
מצרים
Ramses II - השבחה של טנקי T-54 של הצבא המצרי על ידי חברה אמריקנית. המנוע שודרג ל-908 כ"ס, הוחלפה מערכת הזחלים והמתלים ומכלי הדלק. הותקנה מערכת בקרת אש מודרנית עם מד טווח לייזר ומערכות קשר חדשות. תותח 100 המילימטר המקורי הוחלף בתותח מחורק קנה 105 מ"מ אמריקאי המותקן על טנקי M60 פטון (אשר נמצאים בשימוש הצבא המצרי). כ-425 טנקים שודרגו החל ב-2005/2004. הטנק נקרא על שמו של רעמסס השני.
ממוזער|טנקי Type 59 של צבא פיקסטן במהלך מלחמת הודו-פקיסטן
סין
ממוזער|Type 59 במוזיאון הצבאי בבייג'ינג.
Type 59 - בתחילת שנות ה-50' סיפקה ברית המועצות לרפובליקה העממית של סין טנקי T-54A, כחלק מהסכם הידידות בין שתי המדינות. לאחר מכן החלה סין בייצור ה-T-54A תחת השם הרשמי Type 59. סין הפכה ליצרנית השנייה בגודלה של טנקי T-54 אחרי ברית המועצות, עם כ-9,500 יחידות שיוצרו בין השנים 1958–1980, חלקם יוצאו מאוחר יותר למספר מדינות. דגמי הייצור הראשונים היו זהים ל-T-54A בכל מלבד מערכת האינפרא אדום ומייצב התותח.
Type 59I - דגם משופר שכלל בין היתר מד טווח לייזר, מערכת בקרת אש פשוטה יותר וחצאית מיגון לזחלים.
Type 59II - דגם זה משתמש בחיקוי סיני של תותח ה-L7 מחורק הקנה הבריטי בקוטר 105 מ"מ (שימש בין היתר את טנק הצנטוריון הבריטי וה-M60 פטון האמריקאי). מפנה הגזים הועבר לאמצע הקנה. שיפורים נוספים כללו מערכת רדיו חדשה ומייצב תותח.
Type 59IIA - נוספו שרוולים תרמיים לתותח 105 המילימטר, שריון הטנק שופר והוחלפה מערכת המיסוך.
Type 59D - צויד בשריון ריאקטיבי, תותח 105 מ"מ משופר, מנוע דיזל 580 כ"ס ומערכת בקרת אש ממוחשבת.
Type 59 Gai - דגם זה עבר מודרניזציה ונחשף בשנת 2000. מצויד בתותח 120 מילימטר חלק קדח.
עיראק
כתוצאה מהמלחמה עם אירן בשנות ה-80, החלה עיראק במאמצים לשדרג טנקי ה-T-55/54 ו-Type 59 שברשותה. אלו הסתכמו בשלוש תוכניות שדרוג שונות:
ממוזער|T-55 'אניגמה' עיראקי עם תוספת לוחות שריון.
T-55 (לעיתים מכונה "אניגמה") - טנקי T-55 להם נוספו לוחות מיגון מרוכבות על התובה ועל הצריח. כתוצאה מכך משקל הטנק עלה ב-4.6 טון. ככל הנראה רק מספר קטן של טנקים שודרגו לתצורה זו. בקרב על חאפג'י (Khafji) במהלך מלחמת המפרץ הראשונה שריון הטנק התמודד בהצלחה כנגד טיל מונחה מסוג מילאן בעל מטען חלול.
T-54 - מודרניזציה של מספר טנקי T-54 עיראקים בעזרת חבילת שדרוג תוצרת רומניה.
T-55 - תוכנית מודרניזציה תוצרת עיראק לטנקי ה-T-55 וType 59, הכוללת תותח חלק קדח סובייטי בקוטר 125 מ"מ יחד עם מערכת טעינה אוטומטית, חצאיות מיגון חדשות, ארגן מחדש בסידור הפנימי של הצריח, מדוכות עשן אלקטרוניות ומערכת ראיית לילה פסיבית לצוות. מערכת בקרת אש ממוחשבת מה-T-72 הותקנה.
ממוזער|TR-580
רומניה
TR-580 - בשנות ה-70' החלה רומניה לשדרג את צי טנקי T-55 שברשותה, בעזרתן של חברות ממערב גרמניה. השינויים כללו תובה מוארכת בעלת 6 גלגלי מרכוב בכל צד במקום חמישה וחצאיות מיגון מפלדה. משקל הקרב של הטנק עמד על 38.2 טון. בסך הכל כ-398 יחידות הוסבו לגרסה זו. שם הטנק ברומנית הוא קיצור של Tanc Românesc 580 - טנק רומני עם מנוע 580 כ"ס. ב-1994 הוצג ה-TM-800, גרסה משודרגת של ה TR-580 למטרות ייצוא.
TR-85/TR-85M1 - שדרוג ל-TR-580. ה-TR-85 פותח ב-1978 וכלל צריח חדש, מד טווח לייזר מעל לתותח, שרוולים תרמים ומנוע גרמני משודרג 620 כ"ס. משקל הקרב עמד על 43.3 טון. כ-620 יחידות יוצרו. גרסה משודרגת בשם TR-85M1 פותחה באמצע בשנות ה-90', זו כוללת תוספת שריון, מערכת בקרת אש חדשה עם מחשב בליסטי, תותח 100 מ"מ משופר. משקל הטנק מגיע ל-50 טון, והוא מונע על ידי מנוע 860 כ"ס המאפשר לו להגיע למהירות של 60 קמ"ש. מספר חברות זרות השתתפו בפיתוח הטנק.
ממוזער|T-55A פולני עם מגוב KMT-4
רק"מ מבוסס שלדה
ממוזער|BTR-T רוסיטנקי הנדסה - בשנות ה-50 הותקנו על טנקי T-55/T-54 מגוב נוכרי לפריצת שדות מוקשים, הבנוי מארבעה גלגלים בכל צד בעלי בליטות החורשים את המסלול שלפניהם וגורמים לפיצוץ המוקשים שנמצאים לפני הזחלים של הכלי. התקן זה ששקל כ-6.7 טון, היה יכול לפלס שני נתיבים ברוחב של 0.83 מטר כל אחד, עם רווח של 1.7 מטר ביניהם. מאחר שהמגוב הנוכרי היה מסורבל פיתח הצבא האדום את ה-KMT-4, מגוב רציף המורכב משתי כפי דחפור שננעצות בקרקע ומסיטות את המוקשים הצידה או הופכת אותם מבלי לפוצץ אותם. עם המגוב הרציף, הטנק יכול לנוע במהירות הרגילה עד אשר הוא מוריד את המגוב. ה-KMT-5, שפותח במקביל ל-KMT-4 שילב את כף הדחפור של המגוב הרציף עם הגלגלים של המגוב הנוכרי, והפך למערכת פינוי המוקשים הסטנדרטית של הצבא הסובייטי משנות ה-60. צבאות מצרים וסוריה עשו שימוש במערכות אלו במלחמת יום הכיפורים.
BTR-T - נגמ"ש לחימה על מרכב ה-T-55, בעל שני אנשי צוות (מפקד ונהג) ויכולת לשאת עד 5 חיילים על ציודם. מצויד במיגון ריאקטיבי ומערכת הגנה מפני אב"כ. צריחון המסתובב 360 מעלות יכול לשאת תותח אוטומטי בקוטר 30 מ"מ וצמד משגרי טיל נגד טנקים מונחה מדגם 9M113 קונקורס.
BTS-2 - טנק חילוץ המבוסס על מרכב T-55, צויד במשטח העמסה מעל התובה, המיועד לנשיאת מנוע חלופי. הטנק גם נשא מעדר עגינה המותקן בחלק האחורי ובמנוף המסוגל להרים מטען עד 1000 ק"ג. מספר טנקי חילוץ כאלה נפלו שלל בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, והוכנסו לשירות ביחידות המפעילות ציוד שלל סובייטי.
IMR - טנק הנדסי על מרכב T-55 שצריחו הוסר ועליו הותקן מנוף המופעל באמצעות מערכת הידראולית, להסרת מכשולים. כף דחפור מותקן בחזית התובה ומופעל גם הוא הידראולית.
MT-55 - טנק גישור מתוצרת ברית המועצות מבוסס על תובת טנק T-55. הגשר מסוג מספריים המותקן על הטנק, מופעל באמצעות מערכת הידראולית עם בקרה חשמלית. מספר טנקים כאלה נפלו בידי כוחות השריון הישראלי במלחמת יום הכיפורים והוכנסו לשירות מבצעי.ממוזער|טנק גישור MTU-20 במוזיאון יד לשריון בלטרון.
MTU-20 - טנק גישור שפותח בשנות ה-60 בברית המועצות עם כושר גישור מכשול של עד 18 מטר. הטנק מבוסס על תובת T-55 ובעל מנגנון גישור המופעל מכנית באמצעות שרשראות וגלילי גלגול. מספר כלים כאלו נפלו בידי השריון הישראלי במהלך מלחמת יום הכיפורים והוכנסו לשירות ביחידות צה"ל.
ממוזער|SU-122-54 בתצוגה ברוסיהSU-122-54 - משחית טנקים עם תותח קבוע על מרכב ה-T-54 אשר פותח ב-1949. תותח 122 מילימטר הותקן בחלקו הקדמי של המבנה העילי והיה בעל זווית הנמכה והעלאה מוגבל. כלים אלו יצאו משירות בשנות ה-50 המאוחרות והוסבו לטנקי חילוץ.
TO-55/OT-54 - טנקי להביור. טנקי T-55/54 שנשאו להביור לצד התותח הראשי והכילו כ-460 ליטרים של חומר בעירה. הטווח האפקטיבי של הלהביורים עמד על-200 מטר. כלים אלה יצאו משימוש ב-1993.250px|ממוזער|ZSU-57-2.
ZSU-57-2 - רק"מ נ"מ מתנייע על מרכב מקוצר של T-54, עם ארבעה גלגלי מרוכב בכל צד במקום חמישה. צמד תותחים אוטומטים בקוטר 57 מילימטר מותקנים בצריח פתוח המסוגל לצודד 360 מעלות. כלים אלו הופעלו על ידי צבאות סוריה ומצרים במלחמת ששת הימים ויום כיפור ואף נתפסו כשלל על ידי צה"ל.
אכזרית - נגמ"ש כבד ישראלי שפותח על ידי מו"פ מחלקת אמל"ח יבשה/מטכ"ל באמצעות חטיבת מערכות מכניות של רפא"ל ויוצר במרכז שיקום ואחזקה 7200 של חיל החימוש. האכזרית נועדה לענות על דרישת צה"ל לרק"ם המתאים למגוון של משימות חי"ר ומסוגל לשרוד בשדה קרב רווי אש תוך שהוא עומד בקצב התנועה של כוחות שריון מתקדמים בחזית ההתקפה. הנגמ"ש נכנס לשירות ב-1988.
מפרט טכני מורחב
+ T-55: צוות: 4 (מפקד, נהג, תותחן, טען) משקל קרב (טון): 36 יחס כוח-משקל: 16.11 כ"ס לטון מהירות: 50 קמ"ש טווח: 510 ק"מ עם מכלי דלק נוספים: 650 ק"מ יכולת צליחה: 1.4 מטר מזקו"ם רוחב זחל: 580 מ"מ אורך מגע עם הקרקע: 3.84 מטר לחץ: 0.425 ק"ג/סמ"ר מנוע: V-55סוג מנוע: דיזל, V-12 מקורר אוויר כוח: 580 כ"ס ב-2000 סל"ד צריכת דלק: 1.9 ליטר/ק"מ כמות דלק: 960 ליטר תמסורת: תיבת הילוכים ידנית חימוש תותח ראשי: 100 מ"מ D-10T2S, מחורק קנה מהירות לוע מרבית: 1,000 מטר/שנייה צידוד צריח: 360° במהירות צידוד של 21° לשנייה הגבהה/הנמכה: 18°+/5°- חימוש משני: מקלע גוריונוב SG-43 בקוטר 7.62 מ"מ תחמושת ראשית: 43 פגזים מסוגים חודר שריון ונפיץ משנית: 3,500 (7.62) מערכת ייצוב וכינון לתותח: שני מישורים שריון (כל השיפועים ביחס לאופק) תובה, מלפנים: חלק עליון 97 מ"מ בשיפוע 58° חלק תחתון 99 מ"מ בשיפוע 55° תובה, צדדים: חלק עליון 79 מ"מ חלק תחתון 20 מ"מ תובה, עורף: 46 מ"מ תקרת תובה: 33 מ"מ צריח, מלפנים: 203 מ"מ צריח, צדדים: 150 מ"מ צריח, עורף: 64 מ"מ תקרת צריח: 39 מ"מ בשיפוע 79° מערכת הגנה מפני אב"כ: כן מערכת ראיית לילה: כן
ראו גם
טירן
רעמסס השני (טנק)
T-72
קישורים חיצוניים
T-54, שהוסיפו לו מערכות טיווח ובקרת אש (שימו לב לקופסה מימין לקנה התותח)
לטנק ה-Type 59 שבתמונה יש מפנה גזים בשליש הקנה, המרמז שהתותח הוחלף לתותח 105 מילימטר מערבי
T-55 עיראקי שהושמד על ידי האמריקאים במהלך מבצע "סופת המדבר"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:טנקי מערכה
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים
קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-1947 | 2024-07-26T13:08:12 |
T-62 | T-62 הוא טנק מערכה מתוצרת ברית המועצות. הטנק נכנס לשירות בשנת 1961, ויועד לשמש כטנק המערכה העיקרי של עוצבות השריון הסובייטיות לצד קודמו, ה-T-55. מעל 22,000 יחידות יוצרו, ויוצאו לעשרות מדינות, ביניהן מצרים וסוריה, ולקחו חלק במלחמת יום הכיפורים במספרים גדולים.
רקע
טנק ה־T-54 שנכנס לשירות בשנת 1949, והיה נפוץ מאוד ונחשב לטנק אמין ופשוט לתפעול ולתחזוקה, התיישן לקראת סוף שנות החמישים בהשוואה לטנקים האמריקאים החדישים יותר. הסובייטים היו זקוקים לטנק חדש, שישתווה לטנקי המערב. תהליך התכנון של הטנק שיחליף את ה־T-54/55 החל בסוף שנות החמישים, ובשנת 1961 החל הייצור.
תיאור הטנק
ימין|ממוזער|200px|טנק T-62 בפארק יד לבנים בפתח תקווה, 9/07
T-62 הוא המשך ישיר ל־T-54/55, וירש את הצללית הנמוכה וצורת הצריח. גם טנק זה השתמש במזקו"ם קריסטי, אך המרווח בין הגלגלים שונה מב־T-54/55. את תותח ה־100 מילימטר מחורק הקנה החליף תותח 115 מילימטר חלק קנה ומדויק. זהו טנק המערכה הראשון בעולם שחומש בתותח חלק קנה. כמו כן לטנק ישנה מערכת חליצה אוטומטית אשר פולטת את התרמילים הריקים דרך פתח קטן בחלקו האחורי של הצריח. מערכת החליצה של התרמילים לא הייתה יעילה מפני שלקח לה זמן רב לעבוד ובנוסף לאחר כל ירי, על התותחן לכוונן מחדש על המטרה, לכן קצב האש של דגם זה קטן לעומת דגמים אחרים. מפנה הגזים, שבדגמים הקודמים היה בקצה הקנה, הועבר לשני שלישים הקנה, שם הוא נמצא גם בטנקים סובייטיים חדשים יותר. שריונו של ה־T-62 היה עבה משל קודמו, והגיע ל־242 מילימטר. השיפורים אומנם העלו את משקל הטנק, אך מנוע דיזל משופר איפשר לטנק מהירות זהה לקודמו.
לטנק מערכות אינפרה אדום פסיביות הכוללות פריסקופים רגישים לאור אינפרה אדום ומערכות אקטיביות הכוללות זרקור ופנסים לאור אינפרה אדום. מערכת בקרת האש הייתה מאיכות ירודה, אך משופרת לעומת ה־T-55. הטנק ירש גם את בעיית אחסון התחמושת ובעיית הנמכת התותח. שתי מגרעות אלה יצרו ל־T-62 חיסרון טקטי חמור. למרות זאת, הטנק היווה שיפור עצום לעומת קודמו, במיוחד לאור החלפת התותח. לטנק מכל דלק נתיק המותקן בחלקו האחורי ומכלי דלק חיצוניים בצד הטנק בנוסף למכל דלק הממוקם בתוך הגוף המשוריין. מערכת הצידוד של הצריח וההגבהה של התותח הן מערכות חשמליות. ההיגוי נעשה באמצעות שני מוטות היגוי, אחד לכל צד, בעלי שלושה מצבים. תיבת ההילוכים ידנית דורשת "גז ביניים" ולחיצה כפולה על המצמד בהורדת הילוך. העבירות של הטנק טובה והוא כמעט אינו פורס זחלים, גם לא בקרקע חולית.
ה־T-62 יוצר מ־1961 ועד 1975. במשך זמן זה יוצרו גרסאות משופרות או מיועדות לתפקידים מסוימים. בין גרסאות אלו:
T-62M: מסוגל לירות טילי נ"ט מונחי לייזר ובעל שיפורים בשריון.
T-62MV: שדרוג נוסף עם שריון ריאקטיבי.
T-62 להביור: להביור הותקן במקביל לתותח ה־115 מילימטר.
20,000 טנקים מדגם T-62 יוצרו על ידי ברית המועצות, ועוד כמה אלפים במדינות קומוניסטיות אחרות. ה־T-62 נמצא היום ברוסיה, אפגניסטן, אנגולה, סוריה, תימן, מונגוליה, קוריאה הצפונית, לוב, בלארוס, אוזבקיסטן, וייטנאם, איראן, אלבניה, מצרים, אלג'יריה וקובה.
במלחמות ישראל
הטנק נרכש בכמויות גדולות בראשית שנות השבעים על ידי מצרים וסוריה והשתתף לראשונה בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. לטנק T-62 היה יתרון בהשוואה לטנקים שהופעלו על ידי צה"ל מדגם צנטוריון ומגח בין היתר בתחום ראיית הלילה.
מספר גדול של טנקים נפלו שלל בידי צה"ל בעיקר ברמת הגולן בשלושת ימי הלחימה הראשונים חלק מהטנקים נתפסו כשהם במצב תקין. מתוכם הוכשרו ונכנסו לשירות בצה"ל 120 טנקים שזכו לשם טירן 6.
בשנת 1982 השתתף הטנק במבצע שלום הגליל.
ראו גם
טירן (טנק)
קישורים חיצוניים
תמונת הטנק
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:טנקי מערכה
קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-1962 | 2022-06-02T12:14:54 |
T28 | REDIRECTT-28 | 2004-11-15T19:28:45 |
T34 | הפניהT-34 | 2016-09-08T18:36:33 |
T54 | REDIRECT T-55/54 | 2012-11-25T13:04:02 |
T55 | REDIRECT T-55/54 | 2012-11-25T13:04:53 |
Type 59 | REDIRECT T-55/54 | 2012-11-25T13:06:04 |
T-55 | REDIRECT T-55/54 | 2012-11-25T13:05:49 |
T62 | REDIRECTT-62 | 2004-11-15T19:32:46 |
פוהיולה | שמאל|ממוזער|250px|ההגנה על הסמפו. ציור של אקסלי גאלן-קאללה
פוהיולה הוא שם אזור במיתולוגיה הפינית, המתייחס ל"פוהיה" (צפון), כנקודה עליה מצביע המצפן, "ארץ הצפון" – כל אזור הקוטב הצפוני, ובעולם של האפוס הפיני הנודע קלוולה (Kalevala), ארצם של הלפים.
כיום השם מתייחס לחלקים מלפלנד ואזור קאינו (Kainuu - חבל ארץ בצפון מזרח פינלנד). ניתן להתייחס לפוהיולה כמקום מיתולוגי בלבד, מקור הרוע – ארץ צפונית מאיימת וקפואה לנצח. פוהיולה זאת היא כנראה מקור המגפות והכפור. פוהיולה היא אויבת ואינולה (Väinölä- הארץ של קלוולה).
במיתולוגיה, גבירת פוהיולה היא לוהי (Louhi), מכשפה מרושעת רבת כוח. על פי דרישתה חישל הנפח הדגול ספו אִילְמַרִינֵן (Seppo Ilmarinen) את החפץ המכושף המכונה "סמפו" (Sampo) והביא אותו אליה כמוהר תמורת יד בתה. ה"סמפו" הוא טחנה או אבן רחיים מכושפת בדומה לקרן השפע, המספקת שפע לתושבי פוהיולה, והמכסה המסתובב שלה הוא סמל של כיפת השמים, עטורת כוכבים, המסתובבת על ציר מרכזי או עמוד התווך של העולם.
דמויות נוספות מהאפוס קאלואלה שאפו להינשא לבנות פוהיולה. אלה כללו את ההרפתקן למינקאנן (Lemminkäinen) והחכם הדגול וַאיְנֶמוֹיְנֵן (Väinämöinen). לוהי דרשה מהם ניסים כדוגמת חישול הסמפו והריגת הברבור מטואנלה. בסופו של דבר, כשהמחזר היה זוכה בבתה, נערכו החתונה והנשפים עתירי המזון והמשקאות באולם הגדול של פוהיולה.
מנקודת המבט של המיתולוגיה הפינית היו יסודות עמוד התווך, השורשים של "עץ העולם" ממוקמים אי-שם מעבר לאופק הצפוני בפוהיולה.
חישול הסמפו ואגירת השפע שיצר על ידי המכשפה לוֹהִי בלב הר גדול במחשכים של פוהיולה; המאבק והמלחמה של אנשי הדרום ללכוד את הסמפו לצורכיהם, וניפוץ הסמפו ואובדן מכסהו רב החשיבות (המסמל את שבירת עץ העולם בקוטב הצפוני) מהווים את עיקר ספור הקלוולה.
קטגוריה:מיתולוגיה פינית | 2024-07-01T01:47:18 |
M48 | M48 (מ-Messier 48, או NGC 2548) הוא צביר פתוח בקבוצת הכוכבים נחש מים הנמצא במרחק של כ-1,500 שנות אור ממערכת השמש ומכיל כ-80 כוכבים.
היסטוריה
הצביר התגלה על ידי שארל מסיה ב-9 בפברואר 1771 ותואר על ידיו בקטלוג מסיה כ"צביר של כוכבים קטנים ללא ערפילית סמוך לשלושת הכוכבים שבקצה זנבו של החד-קרן" (הכוכבים ζ, 27 ו-28 בחד קרן). בדומה לשגיאה שביצע מסיה באותו לילה ברישום של מיקומו של M47, גם מיקומו של M48 נרשם בצורה שגויה, הנטייה שלו היא כ-2.5 מעלות מדרום למיקום שרשם מסיה בקטלוג. בשל המיקום השגוי, הצביר התגלה מחדש ב-1782 על ידי האסטרונום הגרמני יוהאן אלרט בודה וב-1783 על ידי האסטרונומית הגרמניה קרוליין הרשל. בשנת 1786 צפה ויליאם הרשל בצביר וציין שזהו "צביר יפה של כוכבים דחוסים", כאשר הוא מייחס את גילויו לאחותו קרוליין. ג'ון הרשל צפה בצביר ב-1830 ויותר מאוחר כלל אותו בקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים תחת הסימון GC 1637. בקטלוג הכללי החדש של ג'ון דרייר קיבל הצביר את הסימון NGC 2548. רק בשנת 1934 זיהה אסטרונום גרמני בשם אוסוואלד תומאס את NGC 2548 עם M48. זיהוי זה הוא סביר, שכן NGC 2548 הוא הצביר היחידי באזור הזנב של החד-קרן שמתאים לתיאור של מסיה.
לצביר דרגת בהירות נראית 5.5 כך שניתן לראותו ללא ציוד עזר בתנאי תצפית מיטביים. באמצעות משקפת איכותית ניתן להבחין בכ-10 כוכבים שהבהירים שבהם הם בעלי דרגת בהירות סביב 8 ובאמצעות טלסקופ חובבים ניתן להבחין בכ-50 כוכבים שבהירותם נעה בין דרגה 8 לדרגה 13. מיקומו של הצביר הוא כ-3 מעלות מדרום-דרום-מזרח לכוכב ζ (זטא) בחד קרן, כ-9 מעלות ממזרח-צפון-מזרח לכוכב α (אלפא) בחד קרן וכ-14 מעלות מדרום-מזרח לפרוקיון.
מאפייני הצביר
מרחקו של M48 ממערכת השמש מוערך בכ-1,500 שנות אור וגודלו הזוויתי הנראה הוא כ-54 דקות קשת - כמעט פעמיים קוטרו של הירח המלא, כך שקוטרו הוא כ-23 שנות אור, אך מרבית הכוכבים מרוכזים במחצית הקוטר. הצביר כולל כ-80 כוכבים שהצעירים והחמים שבהם הם מסוג ספקטרלי A וכן יש בו גם כוכבים מסוגים ספקטרליים F ו-G, בהם מספר ענקים צהובים, אך אין בו כלל כוכבים מהסוגים הספקטרלים B ו-O, כך שגילו מוערך בכ-300 מיליון שנים.
קישורים חיצוניים
M48 בקטלוג מסיה באתר SEDS.
48
קטגוריה:קבוצת הכוכבים נחש מים
48 | 2024-04-24T18:59:19 |
M60 | 2017-08-02T17:09:30 | |
T-64 | T-64 הוא טנק מערכה סובייטי שייצורו החל בשנת 1963. ה-T-64 נחשב לטנק מתקדם ומהפכני בזמנו, וכלל חידושים דוגמת מיגון שכבתי וטען אוטומטי, וכתוצאה מכך מעולם לא יוצא מחוץ לברית המועצות. בגלל עלותו הגבוהה, הוא יוצר בכמויות קטנות יחסית בהשוואה לטנקי מערכה סובייטים בני-זמנו.
רקע
T-64 הוא טנק מערכה סובייטי אשר פותח על ידי צוות מהנדסים (בהובלת א.א. מורוזוב), אשר חזר לחרקוב (כיום אוקראינה) לאחר שהות ממושכת בעיר ניז'ני טאגיל, שבה השלים את פיתוחו של טנק ה-T-54 בשנת 1947.
על פיתוח ממשיך דרכו של ה-T-54 התחרו 2 קבוצות אשר דגלו בגישות שונות: מצד אחד, המהנדסים שנותרו בניז'ני טאגיל טענו כי די והותר בשיפור טנק ה-T-54 בהיבטי הניידות, עצמת האש והמיגון, כדי להתאימו לזירת העימות המתפתחת. גישה זו הביאה לפיתוח ה-T-55 וה-T-62 אשר היוו מענה מהיר במהלך מרוץ החימוש מול המערב על ידי שילוב פתרונות ביניים זמינים על בסיס טנק ה-T-54. מנגד, החליט צוות המהנדסים ששב לחרקוב לפתח טנק חדש מהיסוד, אשר לראשונה בהיסטוריה הסובייטית, יהווה טנק מערכה עיקרי (MBT) ויכלול טכנולוגיות מתקדמות. התוצאה הייתה ה-T-64.
הטנק שנוצר נחשב בעת הצגתו למהפכני בכל קנה מידה ולאחד הטנקים המתקדמים בעולם, שכן, הטנק כלל פתרונות מקוריים וחידושים רבים:
הטנק כלל מנוע דיזל קומפקטי בהספק .
נעשה שימוש במיגון שכבתי מרוכב, אשר עצם קיומו נותרה מסווגת שנים רבות גם לאחר הופעת ה-T-72.
הותקן תותח טנק חלק-קדח בקוטר 125 מ"מ, אשר גרסתו המשופרת משמשת עד היום את טנקי המערכה הרוסיים המודרניים T-80 ו-T-90.
המיגון השכבתי המרוכב והתותח החדש לא היוו חלק מתוכנית הפיתוח המקורית, ושולבו באבות-טיפוס מאוחרים בעקבות הופעתם של הטנקים המערביים צנטוריון ו-M60 פטון החמושים בתותחי 105 מ"מ ומיגון משופר. למעשה, גרסאות הבסיס של ה-T-64 כללו תותח בקוטר 115 מ"מ שהושאל מה-T-62.
ניידות
בניגוד לרובם המכריע של הטנקים הסובייטים אשר קדמו לו, ה-T-64 לא בוסס על מזקו"ם "כריסטי" אלא על מזקו"ם "ויקרס" חדש ומתוחכם. בנוסף, שדרוג המנוע למנוע חדשני עם 2 גלי ארכובה איפשר לטנק מהירות דרך של 75 קמ"ש. עם זאת, המנוע סבל מבעיות אמינות קשות אשר היוו את אחת הסיבות לפיתוח טנק ה-T-72. בהתאם לדוקטרינה הסובייטית, צויד הטנק לצליחת נהרות. גרסאות מאוחרות של הטנק כוללות מנוע .
מיגון
המיגון השכבתי המרוכב של טנק T-64 כאמור, לא היווה חלק מתוכנית הפיתוח המקורית. גרסאותיו המתקדמות של הטנק כוללות שיפורי מיגון רבים כגון מדוכות עשן, ומיגון ריאקטיבי.
כמו טנקים סובייטים רבים שפותחו בשלבי המלחמה הקרה טנק ה-T-64 מוגן מפני קרינה, נשק כימי ונשק אחר להשמדה המונית, זאת בזכות כיסוי פנים הטנק בחומר מיוחד המונע מהקרינה לחדור לפנים הטנק, כל האמצעים לראיית לילה ומערכות התצפית נסגרות אוטומטית, בזכות חיישן מזהה קרינה ומערכת לסינון אוויר מפני גורמים זיהומיים מאפשרת לצוות לנשום לרווחה.
חימוש
כאמור, החל מגרסת T-64A, מצויד הטנק בתותח טנק חלק-קדח בקוטר 125 מ"מ מדגם 2A46 (אורך L48) היורה תחמושת חצי אחודה. החל מגרסת T-64B נוספה לטנק יכולת שיגור טילי נ"ט מהקנה. הטילים שנורו מהתותח הם מסוג AT-8 ומונחים על ידי מערכת לייזר שהותקנה על הצריח. הטילים איפשרו חדירה של 600 מילימטר שריון בטווח של 4,000 מטר, יכולת מהפכנית בתקופה זו (ומרשימה גם היום). בנוסף לכך יש לטילים יכולת מסוימת נגד מסוקים. בטנק הותקנה מערכת בקרת אש חדישה עם מד טווח לייזר ומחשב בליסטי. שיפור נוסף וחשוב הוא הגדלת טווח הנמכת התותח, שאיפשר ירי מרמפות (אם כי עדיין טווח הנמכת התותח נמוך מהמקובל בטנקים מערביים).
הטען האוטומטי
התחמושת מוצבת כך שההודף נמצא במצב שוכב והפגז במצב עומד. טען זה מבוסס על יד רובוטית, הוא מסוגל לטעון תחמושת חצי אחודה ב-4 עד 5.5 שניות, תלוי במיקום הקרוסלה. אופן סידור הפגזים מתחת לצריח מקנה לצוות יותר מרחב והופך את התנאים בטנק לנוחים יותר. במקרה של כשל בטען האוטומטי הטיפול בו יותר מסובך מהטיפול בטען של ה-T-72, אך למפקד יש אפשרות לטעון את התותח ידנית.
שירות
למרות כל החידושים, לקה ה-T-64 בפרמטר האמינות ובנוסף מחירו היה גבוה. עובדה זו הביאה לייצור מוגבל של הטנק תוך ייצור המוני של גרסתו המקבילה והמפושטת – ה-T-72. במשך שנים רבות נשמרה עובדת קיומו של הטנק בסוד (בעיקר עקב המיגון המתקדם), והטנק מעולם לא יוצא אל מחוץ לגבולות ברית המועצות.
כיום הטנק משרת בצבאות רוסיה, אוקראינה ואוזבקיסטן. ממשיך דרכו הוא ה-T-80 על שלל גרסאותיו.
קישורים חיצוניים
תמונת הטנק
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-1964 | 2024-09-30T17:37:56 |
פאנצר סימן 3 | פאנצר סימן 3 (בגרמנית: Panzerkampfwagen III, בתרגום חופשי: רכב קרבי משוריין) היה טנק בינוני בשירות הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. פיתוחו של הטנק החל בשנות ה-30 של המאה ה-20; דגם זה היה אחד מהעיקריים בין דגמי הטנקים הגרמניים בשנים 1940–1942. בעת המערכה בפולין היו רק מעט טנקים מדגם זה בשימוש, אך יצורו ההמוני החל עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ועם תחילת הפלישה לברית המועצות היה זה הטנק החשוב ביותר, מבחינה מספרית, בצבא הגרמני. ייצור הטנק אמנם הופסק ב-1943, אבל מרכבו המשיך לשמש לפיתוחים שונים עד סוף המלחמה, הנפוץ בהם הוא תותח הסער שטוג 3.
רקע
הנסיבות שנכפו על גרמניה בשנות ה-20, כתוצאה מחוזה ורסאי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה ואסר עליה להחזיק ולייצר טנקים, הוליכו לשיתוף פעולה חשאי בין ממשלות גרמניה וברית המועצות בתחום הצבאי. ב-1928, הוקם ליד קאזאן על גדות הוולגה מרכז אימון סודי משותף, אשר יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים ולנסות דגמי טנקים שונים. מספר דגמי אב-טיפוס של טנקים גרמנים הובאו לשם מפורקים והורכבו מחדש. אמנם, אף אחד מהטנקים שנוסו בקאזאן לא היו מוצלחים דיים ולא עברו לשלב הייצור, אך הם סייעו רבות לתכנון הטכני והטקטי לשנים הבאות.
ב-1933 התוו אוסוולד לוץ, המפקח על גיסות התובלה, וראש מטהו היינץ גודריאן, ממקימי חיל השריון בצבא הגרמני בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, את הדרישות לציודן של עוצבות הפאנצר (שריון) הגרמניות לשנים הבאות. בהתבססם במידה מסוימת על המחקר שנערך במתחם הניסוי בקאזאן, החליטו שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים, תחת השמות המוסווים "ZW" ו-"BW". ה-ZW, או Zugführerwagen (מגרמנית: רכב מפקד מחלקה) אמור היה להיות טנק קל חמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ ושני מקלעים, ויועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצר. ה-BW, או BattalionFührerwagen (רכב מפקד גדוד) היה אמור להיות טנק סיוע בינוני לצד ה-ZW, חמוש בתותח בעל קליבר גדול ומותאם לירי פגזים נפיצים על כוחות חי"ר ונ"ט ועמדות מבוצרות של האויב. גודריאן תכנן ששני סוגי הטנקים יכללו חמישה אנשי צוות: תותחן, טען ומפקד בצריח הטנק (המפקד ימוקם מעל התותחן ולו יהיה צריחון בעל שדה ראייה היקפי), ונהג וקשר בתובה. כל טנק יצויד במערכת קשר פנימית המאפשרת תקשורת בין חברי הצוות, ומערכת קשר חיצונית שתאפשר למפקד כוח השריון לתקשר עם הטנקים שבפיקודו.
פיתוח
כפי שנקבע בדיוני הוועדה שנערכו ב-11 בינואר 1934 במשרד החימוש הגרמני בנוגע להקצאת כלי רכב משוריינים ליחידות הפאנצר במסגרת הרייכסווהר, שתוכנן להתרחב ולכלול 63 דיוויזיות, כל גדוד פאנצר יורכב מארבע פלוגות; שלוש מתוכן מצוידות בטנקי ה-ZW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 3) החמושים בתותח 37 מילימטר, ואילו הרביעית תפעל כפלוגה מסייעת המצוידת בטנקי ה-BW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 4). עוד הוסכם בוועדה על מפרט סופי ל-ZW, לפיו נדרש טנק שמשקלו המקסימלי 15 טון ומהירותו המקסימלית 40 קמ"ש. ה-ZW נועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות השריון הגרמניות, בעל יכולת להשמיד טנקי אויב.
ארבע חברות ניגשו למכרז לפיתוח הטנק: דיימלר-בנץ, קרופ, מאן וריינמטאל (Rheinmetall).
דיימלר בנץ ומאן פיתחו את השלדה וחטיבת הכוח, וריינמטל וקרופ את הצריח והחימוש הראשי. בחינת אבות הטיפוס של החברות השונות נמשכה בין השנים 1936–1937, ובאותה שנה נבחרה השלדה של חברת דיימלר-בנץ והצריח של קרופ. הטנק הראשון, פאנצר III מסדרה A ירד מפס הייצור במאי 1937. באותה שנה יוצרו עשרה טנקים כאלה, מתוכם שניים לא חמושים.
כבר בתחילת תכנונו של הטנק, נודעו חילוקי דעות לגבי חימושו הראשי. מפקח הכוחות הממוכנים דרש לצייד את הפאנצר 3 בתותח 50 מ"מ, אך לא הצליח לשכנע את גורמי משרד החימוש של הצבא, האחראים לרכש, שטענו שמאחר ותותח הנגד-טנקים שהופעל באותו זמן על ידי חיל הרגלים היה בקוטר 37 מ"מ, יש להתאימו גם לפאנצר 3 מטעמים של אחידות וסטנדרטיזציה. עם זאת, מלכתחילה תוכננה טבעת הצריח של הטנק להסבה אפשרית בעתיד לתותח 50 מ"מ שאכן בוצעה בהמשך, ואפשרה להאריך את משך חייו המבצעיים של הטנק.
תיאור
250px|ממוזער|פאנצר סימן 3 בברית המועצות, 1942.
המבנה של הפאנצר 3 תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים הגרמניים ממלחמת העולם השנייה, ונשאר זהה בכל דגמי הטנק. חטיבת הכוח מוקמה בירכתי הטנק, תא לחימה בצריח שהורכב במרכז הטנק, ותא נהיגה בחזית. בפאנצר 3 חמישה אנשי צוות: שלושה מהם בצריח, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. אלו הם המפקד, התותחן והטען. המפקד ישב במרכז הצריח, מתחת לכיפת המפקד, כאשר התותחן משמאל לבית הבליעה של התותח הראשי והטען מימין. בחרטום הטנק ישבו הנהג בצד שמאל, ומפעיל הרדיו/מקלען חרטום מימינו. ביניהם הייתה הממסרת.
דגמים A עד H
סדרת הייצור הראשונה, פאנצר סימן 3 דגם A (Panzer III Ausführung A, סימונו הרשמי של הטנק בידי דיימלר בנץ - "Typ 1/ZW"), יוצרה ב-1937. מזקו"ם הטנק הורכב מחמישה גלגלי מרכוב בינוניים בכל צד, גלגל הינע קדמי ושני גלגלים מחזירים. מערכת המתלים הניסיונית הייתה מסוג קפיצי סליל. מנוע הטנק היה מדגם מייבאך 'HL 108 TR' בעל 12 צילינדרים, מקורר מים שייצר 250 כוחות סוס. מנוע זה איפשר לטנק לנוע במהירות מקסימלית של 35 קמ"ש, ובין 10–12 קמ"ש בתנאי שטח. מלאי הדלק בן 300 הליטר העניק לו טווח תאורטי של 95 עד 165 קילומטרים בהתאם לתנאי השטח.
חימושו העיקרי של דגם A היה תותח 37 מ"מ L/46.5 בעל מהירות לוע של 760 מטרים לשנייה. צמד מקלעי MG34 בקוטר 7.92 מ"מ הותקנו במקביל לתותח הראשי, ומקלע נוסף הותקן בחרטום התובה, בימין חזית הטנק ושימש את מפעיל הרדיו. התחמושת המובלת בטנק היא 120 פגזים,
ו-4,500 קליעים למקלעים. מיגון הטנק עמד בסך הכל על 14.5 מ"מ מכל הצדדים, 10 מ"מ בחלקו העליון ו-5 מ"מ בגחון, זאת כדי לשמור על מגבלת המשקל המתוכננת.
דגם B נכנס לייצור זמן קצר לאחר מכן. בדגם זה ניסו המהנדסים להתגבר על בעיית המתלים באמצעות החלפתם במערכת קפיצי עלה, עם שמונה גלגלי מרכוב קטנים בכל צד ושלושה גלגלים מחזירים. כיפת המפקד הוחלפה גם היא. מלבד זאת, הדגם היה זהה לקודמו, אך שקל מעט יותר - כ-15.9 טונות. כ-15 שלדות יוצרו, והן גם שימשו לבחינת אב הטיפוס של תותח הסער שטוג סימן 3. דגם C שיוצר במקביל, היה זהה לקודמו, עם שינוי קל במערכת הקפיצים. בינואר 1938 נכנס לייצור דגם D, בו עובה השריון ל-30 מ"מ, והותקנה כיפת מפקד חדשה. שינויים אלה העלו את משקלו של הטנק ל-19.8 טונות, וכדי לפצות על כך, הוצגה תיבת הילוכים חדשה ומשופרת בת שישה הילוכים במקום חמישה, שסייעה לשמור על מהירות הדרך של הטנק. כ-30 יחידות מדגם זה יוצרו, ובמספר טנקים מהדגמים הקודמים עובה השריון ל-30 מ"מ.
בשלהי 1938 הוחל בייצור דגם E, שפתר את בעיית המתלים של הטנק. בדגם זה שולב הפיתוח החדשני של מתלים מסוג מוט פיתול (Torsion Bar), שהיו עמידים יותר והעניקו לטנק את היתרון הכרוך בכך שרק חלק קטן ממערכת המתלים הייתה חשופה לאש אויב. הפאנצר 3, כמו מקבילו הסובייטי, הטנק הכבד KV, היה מן הטנקים הראשונים שעשו שימוש במוטות פיתול. חטיבת הכח הוחלפה גם היא; מנוע בהספק של בין 265 ל-300 כוחות סוס ותיבת הילוכים חדשה הותקנו. קרוב ל-100 יחידות מדגם E יוצרו. ייצור המוני של הטנק החל מדגם F, בספטמבר 1939; דגם זה היה כמעט זהה לקודמו.
דגם G שהוכנס לייצור באפריל 1940, כלל מעט שינויים תחילה. השריון בחלקו האחורי של התובה עובה מ-21 מ"מ ל-30 מ"מ, וכיפת המפקד הוחלפה. בסיומה של המערכה על צרפת ביוני 1940, עלתה הבעיה של עוצמת אש בלתי מספיקה של הטנקים הגרמניים. תותח ה-37 מ"מ של הסימן 3 היה נחות בביצועיו למרבית תותחי הטנקים הצרפתים והבריטים, ובעוד שטנקים אלו לא התקשו לחדור את הסימן 3, תותח ה-37 מ"מ שלו הוכח כלא אפקטיבי נגד שריונם העבה של טנקים דוגמת המטילדה סימן 2 הבריטי ושאר B1 הצרפתי. לקחים אלו זירזו את התוכניות הקיימות לשדרוג כוח האש של הטנק לתותח 50 מ"מ KwK 38 L-42 קצר קנה, בעל מהירות לוע נמוכה יחסית של 685 מטר לשנייה עם פגז חודר שריון. סוגיה זו של חימושם מחדש של הטנקים הגרמניים הובאה בפני היטלר, שהתעניינותו והבנתו בנושאים טכניים הייתה רבה. הוא הורה שתותח ה-37 מ"מ יוחלף לא בתותח 50 מ"מ L-42 הקצר, אלא בתותח 50 מ"מ L-60 לו קנה ארוך יותר, מהירות לוע גבוהה יותר של 835 מטר לשנייה וכושר חדירת שריון עדיפה. עם זאת, קציני המטה האחראים לנושא מצד משרד החימוש לא ביצעו פקודה זאת, ובחרו להתקין את תותח 50 מ"מ קצר הקנה L-42, מאחר שכבר היה בייצור. כ-50 דגמי G הראשונים צוידו בתותח 37 מ"מ, ואז הוסב הייצור לתותח 50 מ"מ. בהמשך הוחזרו דגמי E ו-F רבים למפעלים להחלפת התותח. מדגם G ואילך היה רק מקלע אחד מקביל לתותח ואחד בתובה.
הדגם הבא של הטנק, דגם H, הכיל מספר שינויים מהותיים. צריח חדש תוכנן לנשיאת תותח ה-50 מ"מ, אשר לראשונה כלל רצפת צריח מסתובבת. 99 פגזים הובלו בטנק. המערכות ב-1940/1939 הוכיחו כי מיגון הפאנצר 3 אינו תואם לשדה הקרב המודרני, ואינו מספק הגנה כנגד תותחי הנ"ט ותותחי הטנקים הקיימים. לקחים אלו הובילו לפתרון ביניים בדמות הוספת לוחות שריון בעובי 30 מ"מ שהוברגו לחזית ולעורף התובה (שעוביים הבסיסי עמד על 30 מ"מ), שהעלו את משקלו של הטנק לכמעט 22 טונות. כדי לפצות על כך, המתלים חוזקו, תיבת ההילוכים הוחלפה בדגם פשוט יותר, ורוחב הזחלים הוגדל מ-36 ס"מ ל-40 ס"מ.
דגמים J עד N
במרץ 1941, כחודש לפני סיום הייצור של דגם H, החל להיכנס לייצור דגם J, בו עובי השריון הבסיסי במגן התותח, בחזית התובה ובעורפה עמד על 50 מ"מ. הצבא הזמין תחילה מהתעשייה כ-900 יחידות מדגם J, ואחר כך הגדיל את הדרישה ל-2,700 יחידות. באפריל 1941, בעת הצגת טנקים שנערכה בפני היטלר, הבחין הפיהרר בכך שהפאנצר 3 חמוש בתותח 50 מ"מ הקצר בעל מהירות לוע נמוכה ובלתי מספקת, ולא בתותח ה-L-60 שאותו דרש להתקין בטנק. בהתאם לכך, הוצאו מיד הוראות לתעשייה הגרמנית לחמש את הדגמים הבאים בתותח ה-L-60, אולם הנזק כבר נגרם. ייצור הטנק עם התותח החדש החל רק בדצמבר 1941, והתוצאה הייתה שבחודשים הראשונים לפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב-22 ביוני 1941, בה נתקל כוח השריון הגרמני בטנקים הסובייטיים החדשים יותר, מדגמי KV-1 ו-T-34, שהיו חסינים לאש מתותחי ה-37 מ"מ וה-50 מ"מ הקצר, לא היה אף סימן 3 עם התותח המשופר.
אולם על אף שדרוג כח האש של הטנק, המערכה ברוסיה הוכיחה כי ערכו של הפאנצר 3 בשדה הקרב איננו כפי שהיה. במרץ 1942, ניסו המהנדסים הגרמנים לשדרג את כוח האש של הטנק באמצעות הרכבת צריחו של הפאנצר סימן 4, בן תותח 75 בעל כושר חדירת שריון עדיפה. הניסויים הראו כי השלדה לא תוכל לשאת את המשקל העודף, והרעיון נזנח. עקב כך, הוחלט להמשיך את ייצור הטנק עם תותח ה-50 מ"מ, עד אשר ייכנס טנק הפנתר המתקדם יותר לייצור סדרתי ויחליפו. במחצית 1942 עובה שריון הפאנצר 3 כדי לסייע לו להתמודד מול הטנקים הסובייטים. שריון חזית הצריח עובה מ-30 מ"מ ל-57 מ"מ. כמו כן נוספו לוחות שריון בעובי 20 מ"מ במרווח קטן ממגן התותח וחזית המרכב העליון. גרסה זו של הטנק נודעה כדגם L, ממנו יוצרו למעלה מ-600 יחידות עד שלהי 1942.
על אף שהפאנצר 4 נועד להיות טנק סיוע, הרי כבר בשנת 1942 התהפכו היוצרות; הפאנצר 4 צויד בתותח בעל מהירות לוע גבוהה שאיפשר לו להילחם בשריון ביעילות רבה מהפאנצר 3. טנק זה הסתבר כמוצלח יותר מהפאנצר 3 ובעל פוטנציאל רב יותר לשדרוג. כתוצאה מכך, הוחלט ביוני 1942 להתקין בפאנצר 3 סימן N את תותחו המקורי של הפאנצר 4, (סימן A עד F), מסוג L/24 KwK 37 בקוטר 75 מ"מ, בעל מהירות לוע נמוכה. ייעודו היה לוחמה נגד חי"ר וסיוע קרוב; לא רק שלתותח זה היו פגזים נפיצים עדיפים, אלא גם פגזים בעלי מטען חלול בעלי כושר חדירת שריון עדיפה מתותח ה-50 מ"מ, המסוגלים להביס שריון בעובי 70 מ"מ עד 100 מ"מ.
בדגם N נוספו פלטות מיגון (נקראו בגרמנית: Schürzen) לצידי הטנק ולצריח. אלו היו התקני מיגון בעובי של 5 מ"מ אשר הותקנו על מסילה במרווח מסוים מהשריון הראשי ונועדו להגן מפני איום רובי הנ"ט הסובייטים.
שמאל|ממוזער|220px|מנוע מייבאך HL 120
ייצור
הקושי של גרמניה הנאצית לייצר טנקים לאחר חימושה מחדש, נבע בראש ובראשונה מפירוקה של התעשייה הגרמנית הכבדה בתום מלחמת העולם הראשונה.
בניגוד למפעלי תעשייה קלה לסוגיהם שיכלו לבנות מטוסים וכלי נשק רבים אחרים, ייצור פלדה כבדה לטנקים גרם לתעשייה בעיות רבות, שכן היא דרשה כלים מיוחדים ומומחיות. אף שיכולת הייצור של גרמניה הנאצית התרחבה רבות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, התעשייה לא הוסבה כולה למאמץ המלחמתי (עד 1943), ולא נערכה למאבק ממושך שיערך שנים רבות.
ייצור הטנקים בגרמניה החל ב-1934, באמצעות נתינת חוזים לחברות אזרחיות לרוב; לחברות אלו לא היה ניסיון בייצור טנקים, והן ייצרו אותם באופן אינדיבידואלי ובשיטה שלא תאמה לייצור סדרתי בכמויות גדולות. כאמור לעיל, הפאנצר 3 והפאנצר 4 תוכננו להיות טנקי המערכה העיקריים של עוצבות השריון בשנים הבאות, אולם אי יכולתה של התעשייה הגרמנית לספק טנקים אלה בכמויות מספקות, בגלל מגבלות ייצור, הובילו לכך שמעט כלים מהמתוכנן היו מוכנים למערכות בשנים של 39–1940. כאמצעי ביניים, הוחל בייצורו של הפאנצר סימן 2.
דגמי הטנק הראשונים של הפאנצר 3 - C, B, A ו-D שנבנו על ידי דיימלר בנץ היו דגמי טרום ייצור, ששימשו לבחינת מערכות הטנק, וככאלו יוצרו במספרים קטנים. הייצור ההמוני תוכנן להתחיל מדגם E, אז נוספו שני מפעלים נוספים לתהליך - הנשל ומאן, לצד דיימלר בנץ. בפועל, הושלמו פחות מ-100 יחידות מדגם זה.
הייצור ההמוני של הטנק החל מן הסדרה F, בספטמבר 1939. ב-17 ביולי 1941, עמד התכנון לבניית 7,992 טנקי פאנצר 3 ל-36 דיוויזיות השריון המתוכננות; עם זאת, המאורעות בחזית המזרחית בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה, שגרמו לצבא ולהיטלר לפקפק באפקטיביות של הטנק, הביאו להפחתה בדרישה לייצור הטנק. ב-1942 הושלמו 2,555 טנקים, ו-349 נוספים ב-1943, ובאוגוסט אותה שנה הופסק ייצור הטנק באופן סופי, והמפעלים הוסבו לייצור תותח הסער שטוג 3 המבוסס על שלדת הפאנצר 3.
טבלת ייצור הפאנצר 3 לפי דגמים:
דגם יצרן תאריך מספר השלדות שיוצרו הערה A דיימלר בנץ 1937 10 B דיימלר בנץ 1937 15 C דיימלר בנץ 1937 - ינואר 1938 15 D דיימלר בנץ ינואר - יוני 1938 30 E דיימלר בנץ, הנשל, מאן דצמבר 1938 - אוקטובר 1939 96 F דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, פאמו ספטמבר 1939 - יולי 1940 435 G דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, פאמו, וואגמאן, MNH אפריל 1940 - פברואר 1941 600 H הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH אוקטובר 1940 - אפריל 1941 308 J דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH מרץ 1941 - יולי 1942 1,549 J1 דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH דצמבר 1941 - יולי 1942 1,067 L דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH יוני - דצמבר 1942 653 M מאן, מיאג, וואגמאן, MNH אוקטובר 1942 - פברואר 1943 250 N הנשל, מאן, מיאג, וואגמאן, MNH יוני 1942 - אוגוסט 1943 663 37 נוספים הוסבו מטנקים מחודשים סה"כ כל החברות 1937 - אוגוסט 1943 5,691
שירות מבצעי
המערכה בפולין
כטנק מערכה, הפאנצר 3 תוכנן להיות המרכיב העיקרי של דיוויזיות הפאנצר (שריון) הגרמניות. בתאוריה, אמורה הייתה דיוויזיית הפאנצר לכלול שני רגימנטים (חטיבה) של טנקים, בני שני גדודים כל אחד. כל גדוד יורכב מארבע פלוגות בנות 32 טנקים כל אחת, שלוש מתוכן תצוידנה בטנקי פאנצר 3. אולם על אף חימושה מחדש של גרמניה הנאצית, ייצור הטנקים התנהל באיטיות, ובעת הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היו בצבא הגרמני רק 98 טנקי פאנצר 3, מדגמים A עד E בעלי תותח 37 מ"מ, כשעיקר העול בלחימה בפולין נפל על 1,445 טנקי פאנצר סימן 1 ו-1,223 פאנצר סימן 2 המיושנים, בסיוע 211 טנקי פאנצר סימן 4.
כנגד כח השריון הגרמני עמדו לרשות הצבא הפולני מעט פחות מ-200 טנקים בעלי יכולת חדירת שריון, מרביתם מהדגם 7TP החמוש בתותח בופורס בקוטר 37 מילימטר, ועוד כ-470 טנקים קלים חמושים במקלעים בלבד, שלא היו יעילים בלוחמת שריון. מרבית הטנקים הפולנים פוזרו בין דיוויזיות הרגלים והפרשים, והשפעתם על הקרב הייתה מועטה. במהלך המערכה בפולין, הפאנצר 3 תפקד באופן מוצלח למדי, אם כי מיגון הטנק התברר כלא מספק. בפרק הזמן שבין 1 בספטמבר ל-25 בספטמבר, הושמדו כליל, כלומר ללא יכולת לתקנם או להחזירם למפעלים, 26 טנקי פאנצר 3.
המערכה על צרפת
המערכה על צרפת במאי-יוני 1940 הייתה המערכה הצבאית הראשונה בה נערכו קרבות שריון בשריון בקנה מידה גדול, ובה נעשה שימוש בדיוויזיות שריון על ידי שני הצדדים. עשר הדיוויזיות המשוריינות הגרמניות במערכה כללו 2,499 טנקים, ברם, מכל אלה רק 349 היו פאנצר 3, ועוד 278 היו פאנצר סימן 4, והיתר טנקים קלים. מנגד, עמד לרשות הצבא הצרפתי חיל שריון בן 3,285 טנקים, שנחשב לחזק בעולם. עם זאת, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית פיגרה מאחור, והביאה לכך שלפחות שליש מהטנקים פוזרו בין יחידות רגלים ופרשים לסיוע, במקום לרכזם בדיוויזיות שריון. בתחילת המערכה היו לצרפתים שלוש דיוויזיות ממוכנות קלות (DLM), שתפקידן העיקרי היה זה של חיל הפרשים, ועוד ארבע דיוויזיות משוריינות כבדות יותר, שהוקמו בחופזה כלקח מהבליצקריג בפולין.
הטנקים הצרפתים מדגמי הסומואה המתקדם שחימושו היה תותח 47 מ"מ ושריונו 56 מ"מ, והשאר B1 בעל תותח 75 בתובה ותותח 47 מ"מ בצריח ושריון בעובי 60 מ"מ, עלו על כל הטנקים הגרמנים מבחינת חימוש ומיגון. עם זאת, אחד מיתרונותיו הטקטיים של הפאנצר 3 על הטנקים הצרפתים טמון היה בצריח שלו, שתוכנן לשלושה אנשי צוות: מפקד, טען ותותחן, בניגוד לאיש צוות בודד במקביליו הצרפתיים. תכנון זה איפשר למפקד הטנק להתמקד בניהול הקרב ולא העמיס עליו מטלות אחרות. בסיכומו של דבר, היו אלה העדיפות הטקטית והשימוש הנרחב במכשירי קשר שסייעו לגרמנים להביס את הטנקים הצרפתים. בסיומה של המערכה הוכחה חשיבותו של הפאנצר 3 כטנק מערכה, אם כי חימושו ומיגונו של הטנק לקו בחסר בקרבות שריון, וכאמור, עובה השריון ושודרג כוח האש של הטנק לתותח 50 מ"מ.
שמאל|ממוזער|250px|פנצר 3 דגם G שנתפס שלל על ידי חיילים בריטיים בצפון אפריקה
צפון אפריקה
עם הגעת חיל המשלוח הגרמני בפיקודו של גנרל ארווין רומל לצפון אפריקה, בפברואר 1941, היה הפאנצר 3 לטנק החשוב ביותר של העוצבות הגרמניות, אם כי לא היה זמין במספרים מספקים. הטנקים האופייניים של הכוחות הבריטים ב-1941 ובמחצית הראשונה של 1942 היו הקרוסיידר, הולנטיין והמטילדה סימן 2, החמושים לרוב בתותח 2 הליטראות (40 מ"מ) אשר היה מסוגל לחדור את שריון הפאנצר 3 מטווח של עד 700 מטרים, בעוד תותחי ה-37 מ"מ וה-50 מ"מ הקצר של הפאנצר 3 התקשו לחדור את שריונם העבה של המטילדה והולנטיין. בתחילת 1942 החלו להגיע לזירה טנקי פאנצר 3 חמושים בתותח L-60, שבאותה עת היו עדיפים על מרבית טנקי הבריטים, אולם להם הייתה השפעה מועטה על הקרבות באותה שנה, שכן כח השריון הגרמני סבל מבעיות אספקה ונמצא בנחיתות מספרית אל מול הבריטים, מאחר שחלק ניכר מן המשאבים הגרמניים הופנו למלחמה ברוסיה. טנקי הM4 שרמן האמריקאים שהגיעו במחצית 1942 לחזית, העניקו לצוותים הבריטיים והאמריקניים באפריקה עליונות על הפאנצר סימן 3. הפאנצר 3 נשאר הטנק הנפוץ ביותר של חיל המשלוח הגרמני עד סיומה של המערכה, כשיותר ויותר טנקים מדגם N עם תותח 75 המ"מ הקצר החלו להגיע לחזית.
החזית המזרחית
ב-22 ביוני 1941, החל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. כח השריון הגרמני בתחילת המתקפה כלל 3,200 טנקים, ב-17 דיוויזיות פאנצר שאורגנו בארבע 'פאנצרגרופן'. באותה עת הפאנצר 3 היה לטנק החשוב ביותר בצבא הגרמני מבחינה מספרית, כשחלקו בכח השריון היה 350 טנקים בני תותח 37 מ"מ ו-1,090 טנקים בני תותח 50 מ"מ קצר. בתחילת המערכה נהנה השריון הגרמני מעליונות ברורה, בארגון ובאימון, על השריון הסובייטי שניצב מולו. חיל השריון הסובייטי, שהחל להתאושש מהטיהורים הגדולים של הקצינים ב-37–1938, לקה קשות בארגון ובדוקטרינה על תפעול השריון. לפי ההערכות, עמדו לרשות הצבא האדום כ-20,000 טנקים ביוני 1941, רובם מדגמי T-26 ומסדרת BT המיושנים, הנחותים מן הפאנצר 3; עם זאת, כלל גם חיל השריון הסובייטי כמה מאות טנקים מדגם T-34 הבינוני ו-KV הכבד, שהיו עדיפים על כל הטנקים בארסנל הגרמני, בעיקר בתחום המיגון והחימוש.
תותח ה-37 מ"מ של הפאנצר 3 כלל לא היה מסוגל לחדור את שריונו העבה של ה-KV, שעמד על 75 מ"מ, ואת ה-T-34, שעמד על 45 מ"מ, בעוד תותח 50 מ"מ הקצר שלו היה מסוגל לחדור טנקים אלה מטווח מרבי של 50 מטרים. כתוצאה מכך, ניתנה עדיפות לחימושם מחדש של טנקי פנצר 3 בתותחים משופרים מדגם L/60, בקוטר 50 מ"מ. סימנים J1 עד M קיבלו את התותח החדש, יחד עם מיגון טוב יותר. באפריל 1942 כבר היו 1,893 טנקי פאנצר 3 עם תותחי ה-50 מ"מ.
אולם גם טנקי הפאנצר 3 המצוידים בתותח L-60, שהגיעו לראשונה לחזית בתחילת 1942, לא היו יעילים בהרבה כנגד השריון הסובייטי המתקדם, ונחשבו רק כאמצעי ביניים; תותח זה היה מסוגל לחדור את שריון החזית של ה-T-34 רק מטווח מרבי של 500 מטרים. אף-על-פי-כן, הפאנצר 3 המשיך למלא תפקיד חשוב בעוצבות השריון הגרמניות ב-1942 ובחודשים הראשונים של 1943, בגלל זמינותו, ואחר כך הלך הטנק ונדחק לתפקידים משניים, כשאת מקומו כטנק מערכה החליפו טנקי הפאנצר 4 המשופרים וטנקי הפנתר, שהחלו להיכנס לשירות.
שמאל|ממוזער|250px|פאנצר 3 עם ציוד לצליחת נתיבי מים
טנקי פאנצר 3 המשיכו לשרת בחזיתות השונות במספרים קטנים עד לסיומה של המלחמה, בעיקר בתפקידי שמירה בשטחים הכבושים על ידי הנאצים וכטנקי אימונים. בפברואר 1945 עוד היו כ-534 טנקי פאנצר 3 בשירות הצבא הגרמני. גם גרסאות טנקי הפיקוד של הפאנצר 3 נשארו בשירות פעיל עד סיומה של המלחמה. על אף מגרעות קלות, הטנק היה מתקדם מבחינה טכנית, ובעל עיצוב מאוזן שאפשר למתכננים להגדיל את חימושו ואת מיגונו לאורך תקופת שירותו. בשנים הראשונות של המלחמה, הוא הוכיח את ערכו בשדה הקרב, אך ב-1942 כבר נחשב נחות עקב אי יכולתו לשאת עוד שיפורים שיאפשרו לו להתמודד במירוץ החימוש והמיגון.
בשירות צבאות זרים
במהלך המלחמה, נפלו שלל מספר גדול של טנקי פאנצר 3 בידי הצבא האדום, שם קיבלו את הסימון T-3. רק חלק קטן מהם הוכנסו לשירות פעיל נגד הנאצים, בגלל התותח הלא מספק, ומחסור בפגזים מתאימים וחלקי חילוף. אחרים שימשו לאימונים.
מספר טנקי פאנצר 3 מדגם J הועברו לטורקיה ב-1942. צבא פולין החופשית השתמש בכמה טנקים שנלקחו שלל בצפון אפריקה למטרות אימונים.
יפן, בעלת בריתה של גרמניה רכשה ממנה שני טנקי פאנצר 3, כדי ללמוד מן התכנון הגרמני. ואולם, מכיוון שעיקר המאמץ הטכנולוגי היפני היה מופנה לחילות האוויר והים, לא נעשה רבות עם טנקים אלה. שני הטנקים - אחד חמוש בתותח 50 מ"מ והשני בתותח 75 מ"מ - לא סופקו ליפן עד 1943, ואז הייתה הטכנולוגיה של הטנק מיושנת למדי.
כלי רכב משוריינים על שלדת הפאנצר 3
250px|ממוזער|תותח הסער שטורמגשיץ סימן 3 המבוסס על הפאנצר סימן 3.
מרכבו של הפאנצר 3, שהוכח מבחינה מכנית, שימש לפיתוחים שונים עד סוף המלחמה. ההסבה הנפוצה ביותר הייתה של תותח הסער שטוג 3, שפיתוחו החל לפני פרוץ המלחמה. בתחילה, השטוג 3 היה חמוש בתותח קצר קנה בקוטר 75 מ"מ, ויועד לסייע לחיילי הרגלים, אולם ב-1942 הוסב תפקידו למשחית טנקים, בן תותח 75 מ"מ ארוך. השטוג 3, על שלל גרסאותיו, היה לרק"ם הנפוץ ביותר של גרמניה הנאצית במהלך המלחמה, ממנו יוצרו למעלה מ-10,000 יחידות. תותח סער נוסף שהשתמש במרכב של הפאנצר 3 היה Sturm-Infanteriegeschutz 33B או SiG 33B בקיצור (מגרמנית: תותח סער לחיילי הרגלים), ממנו נבנו 24 יחידות ב-1942. תכליתו של כלי זה היה לוחמה בשטח בנוי, כזו שאפיינה את הלחימה בסטלינגרד, וחימושו היה תותח הוביצר בקוטר 150 מ"מ L-11, שהותקן במבנה עילי מקובע. ה-SiG 33 נזנח לטובת השטורמפאנצר 4, בעל מיגון עדיף.
לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה (מבצע ארי-הים), פותחו הטאוכפנצר Tauchpanzer) 3 - מגרמנית: טנק צולל) - טנקים שהוסבו כ"טנקי צלילה".
כל פתחי הטנק נאטמו והרווח בין הצריח לתובה נסגר על ידי טבעת גומי מתנפחת. אריג גומי אטום למים כיסה את צריחון המפקד, את בסיס התותח ואת מקלע התובה. אוויר סופק למנוע על ידי צינור באורך 18 מטרים, והאגזוז כוסה בשסתומים אל-חוזרים המונעים זרימת הנוזל במערכת בכיוון הפוך. עומק הצלילה המרבי היה 15 מטרים, ומשך השהייה לצוות היה כ-20 דקות. 168 טנקים הוסבו בין יולי לאוקטובר 1940.
טנקי פאנצר 3 רבים הוסבו לטנקי פיקוד (Panzerbefehlswagen - פנצרבפהלסוואגן). אלה כללו תותח דמה, צריח מקובע, מכשירי קשר ארוכי טווח ואנטנה על גבי תא המנוע. מ-1942 טנקי הפיקוד כללו תותח רגיל בעקבות דרישות מהחיילים בשטח.
בנובמבר 1942, עלה הצורך בטנקי להביור לקרבות רחוב שאפיינו את הלחימה בסטלינגרד. בין פברואר לאפריל 1943, 100 טנקים מדגם פאנצר 3 סימן M יוצרו כ'פלאמפנצר' (Flammpanzer) - טנק להביור. הטנק היה כמעט זהה לפאנצר 3, מלבד הלהביור שהחליף את התותח הראשי.
עם כניסתם לשירות של תותחי ארטילריה מתנייעים, נדרש כלי תצפית קדמית משוריין (Artillerie-Panzerbeobachtungswagen - ארטלרי-פנצרבאובאכטונגסוואגן). בין פברואר 1943 לאפריל 1944 הוסבו 262 טנקי פאנצר 3 מדגמים E ו-H שנחשבו למיושנים לרכבי תצפית. כללו תותח דמה.
150 טנקי פנצר 3 הוסבו לרכבי חילוץ משוריינים שכונו Bergepanzer 3 (ברגפאנצר).
התותח המתנייע הסובייטי SU-76i שנכנס לשירות ב-1943, היה מבוסס על מרכב טנקי פאנצר 3 ושטוג 3, שרבים מהם נלקחו שלל בידי הרוסים, בייחוד בסטלינגרד. כ-1,200 כלים מסוג זה יוצרו ב-1943 על ידי הצבא האדום: הצריח הוסר, ובמקומו הותקן תותח 76 מ"מ עם יכולת צידוד מוגבלת.
לקריאה נוספת
Chamberlain, Peter; .Doyle, Hilary. Encyclopedia of German Tanks of World War Two. Sterling Publishing, 1999
Heinz Guderian Achtung - Panzer! The Development of Tank Warfare, Cassell Military Classics 1999.
Leland Ness Jane's World War II Tanks and Fighting Vehicles, Harper Collins 2002
Perrett, Bryan. Panzerkampfwagen III Medium Tank 1936-44, Osprey Publishing, 1999
Spielberger, Walter (1993). Panzer III and its variants. Schiffer Publishing LTD
White B.T. German Tanks and Armored Vehicles 1914-1945, Acro Publishing 1968
קישורים חיצוניים
פאנצר סימן 3 באתר WW2 Vehicles המכיל מידע על דגמי הטנק.
תיאור הטנק באתר Militaryfactory
טנקי פאנצר 3 ששרדו
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
3
קטגוריה:טנקים בינוניים | 2023-11-05T21:21:25 |
T64 | REDIRECTT-64 | 2004-11-15T21:23:26 |
צ'יפטיין | צ'יפטיין הוא טנק בריטי אשר שימש כטנק המערכה של הצבא הבריטי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. בעת הצגתו לראשונה בשנת 1962, היה הטנק בעל השריון הכבד ביותר ובעל התותח החזק ביותר בעולם המערבי. בצ'יפטיין הוצגו לראשונה מספר רעיונות ייחודיים בטנקים, ביניהם הרעיון של נהיגה במצב שכיבה.
רקע
טנק הצ'יפטיין (Chieftain, אנגלית: מנהיג, ראש שבט) אשר הוצג לראשונה בשנת 1962 היה הטנק הבריטי הראשון שפותח כטנק מערכה עיקרי (Main Battle Tank). מקורו של הטנק בקונספט הטנק האוניברסלי שפותח לאור לקחי מלחמת העולם השנייה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הפעיל הצבא הבריטי שני סוגים עיקריים של טנקים: טנקי חי"ר – טנקים שיועדו לספק סיוע קרוב משוריין לכוחות רגלים וחומשו במקלעים ובתותחים קלים שירו פגזים נפיצים, וטנקי שיוט – טנקים שתוכננו להוביל את הכוח המשוריין, לפרוץ את קווי ההגנה של האויב ולהילחם בטנקי האויב. טנקי השיוט היו למעשה המקבילה הבריטית לטנקים הבינוניים, אך היו קטנים וזריזים יותר וחומשו בתותחים שירו פגזים חודרי שריון, אך מפאת גודלם של הטנקים הוגבל גם גודלם של התותחים בהם חומשו. בשדה הקרב נתגלו הטנקים הבריטים כנחותים אל מול הפאנצרים הגרמנים אשר עלו עליהם בשריון ובכוח האש. על כך נוספו קשיים טכנולוגיים ולוגיסטיים שנבעו מהצורך לקיים כוח משוריין שהתבסס על שני סוגים שונים לחלוטין של כלי משוריינים.
ב-1944 החלו מספר קצינים בצבא הבריטי, בראשות הפילדמרשל מונטגומרי, לפתח תפיסה של "טנק אוניברסלי" – טנק אשר יוכל לענות על כל התנאים והדרישות המבצעיות של שדה הקרב המודרני ואשר יחליף את התפיסה המיושנת והכושלת של הטנקים הנפרדים. ב-1945 ימים ספורים לפי תום המלחמה באירופה הציגו הבריטים את טנק הצנטוריון. הצנטוריון, כחלק מתפיסת הטנק האוניברסלי, הוצג כטנק השיוט האחרון, ובהמשך אף פותח והפך בעצמו לטנק האוניברסלי הראשון. תפיסת הטנק האוניברסלי שמשה בסיס לקונספט טנק המערכה העיקרי, שהוביל ישירות לפיתוחו של הצ'יפטיין.
תיאור הטנק
תכנון טנק הצ'יפטיין החל ב-1951, על רקע תחילת המלחמה הקרה והלחימה בקוריאה. בידי כוחות הגוש הקומוניסטי של סוף מלחמת העולם השנייה באירופה היו אלפי טנקים בינוניים מדגמי T-34 וכן מאות טנקים כבדים מדגמי IS-2 ו-IS-3, חמושים בתותחים כבדים בקליבר 122 מ"מ. כדי להתמודד עם כמויות הטנקים הגדולות בצד הסובייטי, תוך ההבנה כי אין ביכולתן להשתוות לכמויות אלה, החליטו חברות נאט"ו להעדיף גישה של איכות על פני כמות – על הטנקים המערביים להיות מסוגלים להשמיד כמות רבה יותר של טנקים סובייטים מטווחים ארוכים יותר, על מנת לפצות על נחיתותם המספרית. על מנת להשיג מטרה זו תוכנן הצ'יפטיין עם שימת הדגש מיוחדת על כח אש חזק, תוך הקרבה מסוימת של השריון והביצועים.
התכנון הבסיסי של הצ'יפטיין הגדיר טנק במשקל כולל של 45 טונות, בעל עבירות שתהיה טובה לפחות כשל קודמו – הצנטוריון, וכן ניתן דגש על זריזות בשדה הקרב על חשבון מהירות הנסיעה המרבית. לאור הניסיון המוצלח של הבריטים עם חימוש עיקרי בקוטר 120 מ"מ בטנק הקונקרר, הוחלט לצייד גם את הצ'יפטיין בתותח בקוטר 120 מ"מ. הפעם, לאור הניסיון שנצבר, הוחלט לתכנן עבור הטנק תותח חדש, באורך 11 קליברים.
מבנה הטנק
300px|ממוזער|צ'יפטיין במהלך אירוע "מלחמה ושלום" באנגליה, 2010.
לבריטים חסר הניסיון בתכנון שריון משופע מודרני. הטנק הבריטי הראשון אשר צויד בשריון משופע היה הצנטוריון שמבנהו הועתק למעשה מטנק הפנתר הגרמני, ובפועל כלל לוח שריון משופע אחד בלבד – לוח החזית של התובה.
בעת תכנון הצ'יפטיין ניסו הבריטים בתחילה להעתיק את תכנוניהם של טנקים החדשים בסדרת טנקי היוסיף סטלין, דוגמת ה-IS-3, אולם ההתבססות על תצלומי מודיעין, בלא היכולת להתבסס על דגם ממשי, נתגלתה כבעייתית. הסיוע הופיע ממקור לא צפוי, עת חשפו הבריטים טנק IS-2 שלם אשר נקבר תחת בניין שהתמוטט במהלך הקרבות בברלין בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בגזרה הבריטית בברלין הכבושה. הטנק סיפק לבריטים מידע רב בתחום התכנון של שריון משופע, וכן על הטנקים הסובייטיים בכלל, והשפיע רבות על תכנונו של הצ'יפטיין.
במטרה לחסוך במשקלו של הטנק, החליטו המתכננים הבריטים להושיב את נהג הטנק כך שבעת נהיגה קרבית הנהג שוכב אפרקדן ונעזר בפריסקופ הצופה לפנים. מצב זה אפשר להקטין את גובה תובת הטנק, מהגחון ועד הסיפון, ובכך להפחית את משקלה.
התותח והתחמושת
טנק הצ'יפטיין תוכנן תוך שימת דגש מיוחדת על כוח האש של הטנק. על מנת להשיג את כושר החדירה וטווחי הירי הדרושים, נבחר בתחילה תותח אמריקאי בקוטר 105 מ"מ מדגם T104. תותח זה היה גדול במיוחד, והתקנתו הותירה בצריח מרחב מוגבל לצוות הטנק, ומפאת גודלו הוגבל מלאי התחמושת של הטנק אותה ניתן היה לשאת.
כפתרון חלופי הוחלט לפתח תותח חדש בקוטר 120 מ"מ, בהתבסס על הניסיון המוצלח של הבריטים בנשק בקוטר זה בטנק הקונקרר. כדי לפתור את בעיית האחסון של התחמושת, תוכנן שהטנק ישתמש בתחמושת חצי אחודה – תחמושת בה מופרד המטען ההודף מהפגז, והם מוטענים לבית הבליעה בנפרד.
התותח כוון למטרה באמצעות מקלע כינון – בצריח הותקן מקלע כבד 0.5 שירה במקביל לתותח ואשר שימש את התותח לכינון למטרה. התותחן היה יורה צרור של 3 כדורים נותבים באמצעות המקלע, והיה מסוגל לכוון את התותח בעצמו בהתאם לנותבים, ובכך להשיג פגיעה בפגז ראשון. חסרונה של המערכת היה שהיא הייתה יעילה עד לטווח של כ-1,500 מטרים, מה שביטל את יתרון הטווח של התותח החדש. החל מדגם שלוש, הוחלף מקלע הכינון במד טווח לייזר.
במהלך פיתוח התותח החדש נבחנו מספר רעיונות במטרה להקל את השימוש בתחמושת. בתחילה נבחנה מערכת טעינה אוטומטית, אך המערכת נתגלתה כמורכבת מידי, לא אמינה, וגודלה הגביל את המקום הנותר לנשיאת תחמושת. רעיון אחר שנבחן היה השימוש בחומר נפץ הודף נוזלי. המערכת הציגה מספר יתרונות משמעותיים, אחד מהם היה קלות השימוש בתחמושת, שכן הטען נדרש לטעון את התותח בפגז בלבד ולא בכדור השלם. בסופו של דבר, גם מערכת זו נזנחה, בעיקר מאחר שמיכל הקיבול לחומר הנפץ גדל לממדים לא שימושיים, אך המידע שנאסף המהלך הניסויים במערכת הוביל לרעיון התחמושת החצי אחודה בעלת המטען ההודף המתכלה.הרעיון של שימוש בתמושת חצי-אחודה בטנק יושם לראשונה בתותח ה-M58 האמריקאי, גם הוא בקוטר 120 מ"מ, אשר שימש את טנקי ה-M103 והקונקרר. השימוש בתחמושת חצי-אחודה נעשה כדי לאפשר לצוות הטנק להתמודד ביתר קלות עם התחמושת הכבדה, אך במקרה זה, מטען חומר הנפץ ההודף נארז בתרמיל מתכת, דומה לתרמילי המתכת של התחמושת האחודה הרגילה.
ממוזער
בתותח ה-L11 החדש הוצג לראשונה הרעיון של המטען ההודף המתכלה לחלוטין. מטען אבק השריפה נארז באריזה אשר מתכלה לחלוטין בעת הירי, בדומה למטענים ההודפים המשמשים בתותחים ימיים ובתותחי שדה. הרעיון הציע מספר יתרונות חשובים – התחמושת קלה יותר שימוש וקלה יותר לאחסון, מה שהגדיל את כמות התחמושת שניתן לשאת; הטען אינו נדרש להתמודד עם תרמילי מתכת, דבר החוסך במשקל, ביטל את הצורך במקום אחסון מיוחד לתרמילים הריקים, הקל על הליך החימוש מחדש בתחמושת, ופתר את הבעיה של אדים רעילים הנותרים לעיתים בתרמילי המתכת לאחר הירי.
מצד שני, יצרו המטענים המתכלים סיכון גבוה של התלקחות תחמושת בעת פגיעה בטנק, מאחר שנעדרו את המיגון היחסי של תרמיל מתכת. כפתרון לבעיה אוחסו המטענים בשרוולים מיוחדים שהיו חסיני אש ובעלי דופן כפולה שמולאה שתערובת של מים וגליקול.
מנוע הטנק
הצ'יפטיין הונע באמצעות מנוע L60 רב-דלקי. מנוע זה היווה את נקודת התורפה העיקרית של הטנק, ובעיות שנבעו ממנו ליוו את הטנק אל תוך שנות השמונים של המאה ה-20.
מקורו של המנוע בהחלטה של נאט"ו מסוף שנת 1957 לפיה על כלי הרכב והרק"מ שיכנסו לשירות במסגרת הברית להיות מונעים במנועים רב-דילקיים – כלומר מנועים שניתן יהיה לתדלקם במגוון סוגי דלק החל בסולר ובנזין וכלה בנפט ובקרוסין. במסגרת מדיניות זו הוחלט לייצר עבור הצ'יפטיין מנוע רב-דילקי תוך התבססות על מנוע בוכנה אווירי מסוג מנוע יונקרס יומו 207 מתוצרת גרמניה מימי מלחמת העולם השנייה. המנוע תוכנן עם הספק מתוכנן של 700 כוחות סוס.
עם השלמת הפיתוח ב-1960 התברר כי המנוע הפיק רק 585 כוחות סוס וכי הוא סובל מבעיות אמינות קשות. בנוסף התברר כי הסבת המנוע לסוגי דלק שונים דורשת שמונה שעות עבודה – מה שלא מאפשר לבצע אותה בתנאי קרב. לאורך השנים עבר המנוע שיפורים רבים ותפוקתו הוגדלה לבסוף ל-750 כוחות סוס, אולם הצ'יפטיין, שתוכנן במקור לפי משקל מרבי של 45 טון, שקל בשלב זה כמעט 55 טון – כמעט 25% יותר מהתכנון המקורי.
לאורך כל שנות שירותו המשיך הצ'יפטיין לסבול מחוסר בכוח ומבעיות אמינות. למרבה האירוניה, לכל אורך שנות שירותו של הצ'יפטיין הופעלו מנועי ה-L60 הרב-דילקיים באמצעות סולר בלבד.
== שירות מבצעי ==
ממוזער|הטנק בגרסת "חאליד" הירדנית
הצ'יפטיין נכנס לשירות בצבא בריטניה בשנת 1965. לאורך השנים נוצרו לטנק מספר גרסאות משופרות שכללו תוספות מיגון, מערכת בקרת אש חדשה ועוד. גרסאות אלה שירתו בצבא הבריטי עד שנת 1995, עת הוחלפו בטנק הצאלנג'ר 1.
בהמלצתו של ישראל טל, רכשה איראן כ-700 טנקי צ'יפטיין סימן 3 ו-5. טנקים אלה עברו השבחה באיראן והם עדיין בשימוש בצבא איראן תחת השם "מובארז". כמו כן כללה עסקת הרכש האיראנית רכישת גרסאות מתקדמות יותר של הצ'יפטיין שיוצרו עבורה וכונו "שיר 1" ו"שיר 2". אספקת הטנקים בוטלה לאחר המהפכה האיראנית ב-1979, ו-274 טנקי "שיר 1" נמכרו תחת השם "חאליד" לירדן.
כמויות קטנות של טנקים נמכרו גם לכווית ועומאן.
הצ'יפטיין השתתף בקרבות רק בזירה המזרח-תיכונית. צבא איראן הפעיל את הצ'יפטיינים שברשותו במסגרת מלחמת איראן-עיראק. רבים מהם נפגעו במהלך המלחמה ו-200 בלבד נותרו בידי איראן בסיום המלחמה. כ-50 טנקים נפלו בידי צבא עיראק ונכנסו לשימוש בו החל משנת 1990. טנקי הצ'יפטיין אשר היו בידי כווית השתתפו בפלישה העיראקית לכווית.
פרשת הצ'יפטיין בצה"ל
הבריטים נזקקו לכסף כדי להשלים את פיתוח הטנק. בשנת 1966 הציעו לישראל עסקה, במסגרתה תרכוש ישראל מאות טנקי צנטוריון ישנים, ובתמורה תשתתף ישראל בשלבי הפיתוח האחרונים של הטנק. בסיום הפיתוח הובטח כי בריטניה תמכור לישראל טנקי צ'יפטיין ואף תסייע בהקמת קו הרכבה לייצור הטנק בישראל. ישראל, שנזקקה לטנקים חדישים אל מול הטנקים החדישים שקיבלו צבאות ערב, הסכימה.
משלחת של קציני שריון צעירים שכללה את עודד ארז, חיים ברק, חיים דנון ומרדכי קרני נשלחה לבריטניה בסודיות כדי ללמוד על הטנק החדש, ומספר טנקים נשלחו לישראל לניסויים. הניסויים בישראל בוצעו בסודיות גמורה ובמהלכם נתגלו מספר בעיות בהתאמת הטנק לאקלים ותנאי השטח הישראלים. התקלות שנמצאו בניסויים תוקנו ושופרו על ידי הבריטים עד לסיום פיתוח הטנק.
בנובמבר 1969 נסוגה בריטניה מהעסקה בעקבות לחץ רב שהפעילו מדינות ערב. כעשור מאוחר יותר התברר כי הבריטים החליטו לסגת מהעסקה שנה קודם, אולם הסתירו זאת מישראל כדי לסיים את תהליך הפיתוח.
ביטול העסקה תרם רבות להחלטה לייצר טנק ישראלי, שיהפוך מאוחר יותר לפרויקט טנק המרכבה.
דגמים
Chieftain Mk.5: דגם היצור, עם מנוע משופר ומערכת הגנה מאב"כ.
Chieftain Mk.6-11: השבחות לדגמים שקדמו ל-Mk.5.
Chieftain Mk.12: תוספת שריון ROMOR.
Chieftain AVLB: טנק גישור.
Chieftain Dozer: טנק-דחפור.
Chieftain Mineclearer: דגם לפינוי מוקשים.
חאליד/שיר: דגם שפותח בהתאם לדרישות הצבא האיראני אך מסירתו בוטלה עקב המהפכה של 1979. הטנקים מדגם זה נמכרו, תחת השם "חאליד", לצבא הירדני.
Weapon Carriers: תובת הצ'יפטיין הותאמה כדי לשאת מערכות נשק נ"מ ותותח הוביצר 155 מ"מ ועוד.
מפעילים
250px|ממוזער|מפה של המדינות אשר מפעילות את הטנק (כחול) או הפעילו בעבר (אדום).
– בשימוש מ-1965 ועד 1995
– כ-1,000 טנקי צ'יפטיין נכנסו לשימוש הצבא האיראני עד לפרוץ המהפכה האיראנית בשנת 1979. נכון לשנת 2005 נותרו כ-100 טנקים בשירות.
– שני טנקים הובאו לניסויים בישראל, אך מכירת הטנק לישראל בוטלה ב-1969.
– 274
– 165
– 12 מעודפי הצבא הבריטי ו-15 חדשים.
– 50–75 טנקים נלקחו שלל מאיראן במלחמת איראן-עיראק ונכנסו לשירות בצא עיראק בשנת 1990.
מקורות
Simon Dustan, New Vanguard – Cheiftain Main Battle Tank 1965–2003, Osprey Publishing, 2003
Jackson, Robert, Tanks and Armored Fighting Vehicles, Parragon Publishing Ltd, 2007, .
Richard M. Ogorkiewicz, Jane's – The Technology of Tanks, Jane's Information Group
ראו גם
צנטוריון
טנק המרכבה
T-62
M60 פטון
קישורים חיצוניים
הצ'יפטיין האתר מוזיאון יד לשריון
אתר באנגלית המוקדש כולו לטנק הצ'יפטיין
הצ'יפטיין באתר FAS.ORG
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים בריטיים
קטגוריה:טנקי מערכה | 2024-09-02T10:45:37 |
מערב גרמניה | REDIRECT גרמניה המערבית | 2004-11-15T21:40:57 |
ז'וקוב | ז'וקוב הוא שם משפחה ממקור רוסי (Жуков).
קטגוריה:שמות משפחה | 2021-11-11T10:04:04 |
נח"ל | שמאל|ממוזער|250px|אתר ההנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה בתכנון האדריכל חנן הברון
שמאל|ממוזער|250px|קיר "יזכור" באתר ההנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך
שמאל|ממוזער|250px|לא נכוף הראש בסער
ממוזער|שמאל|100px|בול הנח"ל
נוער חלוצי לוחם (בראשי תיבות: נח"ל) הוא מסגרת בצה"ל דרכה מתגייסות יחד קבוצות של תנועות וארגוני נוער (הנקראות גרעין נח"ל) ובאמצעות המסגרת שומרים על שלמות הקבוצה ומשלבים בין משימה צבאית לבין משימה לאומית, כיום בתחומי החינוך וההתיישבות.
במקור, הדגש היה על משימה התיישבותית ומאז שנות ה-90 הסיט הנח"ל את משימתו המרכזית לעשייה חינוכית בקהילה. כיום, בדגש לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, חוזר הנח"ל לעסוק גם במשימות התיישבות וסיוע לקהילות.
היסטוריה של הנח"ל
הנח"ל נוסד באישורו של דוד בן-גוריון ב-19 באוגוסט 1948 כמענה לפניית תנועות הנוער הציוניות ב- 10 באוגוסט 1948, בו ביקשו ליצור מסגרת צבאית בה ישרתו חברי גרעיני הכשרה כקבוצה ולא יופרדו זה מזה. חששן של תנועות הנוער נולד כתוצאה מגיוס המוני של בני 17 לאימון צבאי מרוכז במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ביוני 1948, במטרה להכין עתודה שתוכל להתגייס באופן מיידי אם יורע המצב בחזיתות. היענות בני הנוער הייתה גדולה ותנועות הנוער חששו מהתפזרות הגרעינים ההתיישבותיים במסגרת נטולת רעיונות חלוציות. תנועות השומר הצעיר והמחנות העולים סירבו בתחילה להצטרף להסדר של הנח"ל מחשש שהוא יפגע בגרעיני ההכשרה שלהם וישמש תחליף לפלמ"ח אותו ביקש בן-גוריון לפרק ועד אז נשא את דגל ההתיישבות החלוצית.
חיילי הנח"ל עברו אימונים של כחודשיים עד שלושה חודשים, ולאחר מכן יצאו לתשעה חודשים ליישובי ספר למלא תפקידים צבאיים, לעבוד בחקלאות ולהשלים את הכשרתם המשקית. בתחילת 1949 קיים הגדנ"ע מסלול דומה לחיילי גח"ל. במהלך שנת 1949 נלקחו פלוגות של הנח"ל למשימות שונות כמו סלילת כביש בין סדום ועין גדי והכשרת אילת להתיישבות. התקווה הייתה שלאחר שנת השירות בנח"ל, יוצאי הנח"ל יישארו להתגורר ביישובי הספר, אולם תקווה זאת לא התגשמה ורוב יוצאי הנח"ל עזבו את יישובי הספר, לעיתים מיד לאחר תום שנת השירות ולעיתים מספר שנים לאחר מכן. ההערכה היא שרק כ-35% מיוצאי הנח"ל נותרו בהתיישבות.
בראשיתו, הוכפף הנח"ל לפיקוד הגדנ"ע אך מ-24 בנובמבר 1949 הופרד מהגדנ"ע ותפקד כחיל עצמאי. לאחר מספר שנים החל הנח"ל להקים היאחזויות נח"ל, שהיו מאוכלסות בגרעיניו במהלך שירותם הצבאי. שיטה זו שירתה מקרים רבים של משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית מדולדלת ונחשבו ליעד התיישבות מועדף. בראשית דרכו של הנח"ל, אתרי ההתיישבות המועדפים היו בעיקר בתחומי הנגב, הגליל והערבה. לאחר מלחמת ששת הימים מוקד העניין עבר אל יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני.
באופן רשמי, היאחזות הנח"ל הראשונה היא קיבוץ נחל עוז, אולם קיימת טענה כי קיבוץ הנח"ל הראשון הוא קבוצת הצופים ז', שהתיישבה על גבעת תל-אל-קאסר (כעת קיבוץ תל קציר), ב-6 בנובמבר 1949. נח"ל עוז הוקם בשנת 1951 מול רצועת עזה.
יחידת "קדם – 101" הייתה יחידה ללא שם מהגדוד הראשון של הנח"ל. פעלה ללא שם משנת 1950 עד 1953. עיקר פעילותה במתארי פשיטה ומארב מעבר לקווי האויב הירדני והמצרי. מפקד היחידה היה דב רובין, פעלה לפני ה-101 במשימות דומות. היחידה ביצעה עשרות רבות של פעולות שלא פורסמו (להוציא פרסום בעיתונות מעת לעת), אי הפרסום היה בהנחיית ראש הממשלה דוד בן-גוריון: להתנער מהפעולות של היחידה ולא לקחת עליהן אחריות מדינית.
בשנת 1960 הקים ניסים בנימין בהיותו מנהל מחלקת הנוער בקואופרציה את "הנחל התעשייתי", גרעיני נח"ל שנועדו להקים ולשלב חיילים משוחררים במפעלי התעשייה המתקדמת בארץ ישראל.
בשנת 1964, שירתו חיילי הנח"ל שנתיים וחצי בשירות חובה וחיילות שירתו במשך שנתיים, 4 חודשים יותר משירות החובה הכללי שהיה נהוג באותה עת.
בשנות ה-90, העביר הנח"ל את עיקר המשקל של פעילות גרעיניו למשימות חינוכיות בקהילות אזרחיות שונות, זאת סביב הקמתן של תנועות בוגרים בתנועות הנוער המהוות את מרבית המתגייסים למסלול. תנועות הבוגרים סימנו מפנה בתפיסת ההגשמה בתנועות – מהגשמה התיישבותית להגשמה חינוכית בקהילה, ובהתאם לכך שינה גם הנח"ל את מבנהו. גם היום מהווה הנח"ל כלי להמשך הכשרתן ופעילותן של הגרעינים המשימתיים-תנועתיים בתקופת השירות הצבאי, לפיכך, המסלול בנוי כדי לעודד את המשך קיומו המשימתי של הגרעין גם לאחר תום השירות הצבאי.
כמו כן, ב-1982 הוקמה חטיבת הנח"ל כיחידה נפרדת מפיקוד הנח"ל, המשמש כגוף חינוכי-הגשמתי, המאגד בתוכו את פעילות הגרעינים, בוגרי תנועות וארגוני הנוער. חטיבת הנח"ל כוללת את בני הגרעינים כמו גם חיילים שאינם שייכים לגרעין כלשהו ומכונים 'נח"ל בקו"ם' (או "בקו"מוסטים"). בתחילת שנות ה-90 גדל חלקם היחסי של חיילי הנח"ל שאינם בני גרעינים, אולם בשנים האחרונות מגמה זו מתהפכת, וחלקם של בני הגרעינים בחטיבה ובתפקידים שונים בחיל החינוך עלה.
ב-1995 הוקמו בפרדס חנה אנדרטה ואתר זיכרון לחללי הנח"ל וחיל החינוך. במקום שתוכנן על ידי האדריכל חנן הברון, הוקמו מגדל שבבסיסו לוח זיכרון לנופלים ובו מונצחים 1008 חללי הנח"ל ו-50 חללי חיל החינוך. סביב המגדל יש מבנים בצורת חצי עיגול ובהם אודיטוריום ואולם הנצחה. האתר נראה מהאוויר כסמל הנח"ל – מגל וחרב.
בעקבות ארגון מחדש של משרד הביטחון וצה"ל, פיקוד הנח"ל פורק ויחידותיו פוצלו לפיקודים המרחביים ולזרועות. מסלול הנח"ל מנוהל כיום על ידי מדור נח"ל במערך מגן בחיל החינוך והנוער - ברמת רס"ן. אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון שינה את שמו לאגף הביטחוני-חברתי.
מסלול גרעיני נח"ל
גרעין נח"ל הוא מסגרת שיתופית היוצאת מתנועות הנוער וארגוני הנוער ונתמכת על ידי הצבא ותנועות הנוער, במסגרתו בני ובנות הגרעין משרתים בצבא במסגרת הנח"ל בשילוב עם משימות חברתיות. המונח גרעין מקורו בתנועות הנוער בטרם הקמת המדינה. הכוונה לקבוצת שמיניסטים המיועדים להגשמה משותפת בדרך כלל במסגרת התיישבותית, אולם כיום ההגשמה ניתנת במשימות מגוונות בהתאם לצורכי החברה הישראלית ובבסיסה עומדת התפיסה כי הפעולה כקבוצה מהווה כוח משמעותי על פני פעולה של אדם בודד.
השירות בנח"ל מחולק לכמה חלקים: פרק צבאי ראשון ופרק צבאי שני המכונה גם "פרק המשימה הלאומית". סדר הפרקים הוא קבוע, אך ישנם שינויים באורכי זמן של הפרקים בהתאם למחזור הגיוסמדור נח"ל, חיל החינוך והנוער.
עד למתגייסי נובמבר 2022 (לא כולל) היו מבצעים חברי הגרעין (הגברים) גם פרק צבאי שלישי אשר היה מכונה "פרק הבט"ש" (ביטחון שוטף), אולם מאז בוטל הפרק ומשכי השירות בפרק הצבאי הראשון והשני אורגנו מחדש.
פרק צבאי ראשון
בני הגרעין במסלול הנח"ל משרתים יחד ביעדי שירות מוגדרים, במטרה לשמר מוקדים חברתיים בכל גרעין:
גברים בפרופיל לחימה בשירות קרבי במסגרת גדוד 50 (בפלוגה הרובאית או הפלוגה המבצעית "בני גרעינים") או גדוד קרקל (בעבר - נובמבר 2017 ועד נובמבר 2022, גם גדוד ברדלס היווה יעד).
נשים הבוחרות להיות לוחמות והן בעלות פרופיל מתאים לכך, משרתות כלוחמות בגדוד קרקל, והגברים לצידן.
תפקידי פיקוד, הדרכה וחינוך - כמפקדות נוער בבסיסי הגדנ"ע (צלמון ושדה בוקר), כמש"קיות הוראה (במסלולים השונים בהתאם לצורכי צה"ל, הנח"ל אף יזם והקים את מסלול "תקומה" במקצוע ההוראה על מנת לתמוך את הקהילות והמפונים במלחמת חרבות ברזל), מ"כית טירונים בבסיסי הטירונות במגל (מחנה 80 וניצנים), מדריכות מוזיאון בבית הפלמ"ח ותפקידי הסברה ביחידות ההסברה הגאוגרפיות של חיל החינוך והנוער.
תפקידי תומכי לחימה ומעטפת יחידה (התפקידים הורחבו החל מגיוס נובמבר 2024) - מש"קית ת"ש, מדריכת אימון גופני, מדריכת קליעה, תפקידי מטה ביחידה.
ייתכנו שינויים בתפקידים ובמגמות בהתאם לצורכי צה"ל במועד גיוס המחזור.
במסגרת שירותם, זכאים בני אותו גרעין לשרת באותה המחלקה (לוחמים ולוחמות), לקיים מפגשים נח"לאיים כגון: מפגשים ביחידות עם מדריכי הגרעין, סמינרים במהלך סופי שבוע ולהיות מלווים על ידי מדריך הגרעין מתנועת / ארגון הנוער.
במהלך הפרק בוחרים הגרעינים שליחים מתוכם לתפקידי פיקוד, כגון מ"כים ביחידות הלוחמות וקצונה בחיל החינוך והנוער ומגל. הגרעינים מחויבים לשלוח לפיקוד כמות מינימלית מוגדרת (20% גברים ו־15% נשים). חברי הגרעין שיצאו לתפקידים אלו נקראים "אחוזים" ולא ימשיכו לפרק המשימה הלאומית, אך ימשיכו להוות חברים בגרעין ולהשתתף במסגרת המפגשים הנח"לאיים ולהיות מלווים על ידי מדריך הגרעין בתנועה / ארגון.
פרק צבאי שני - פרק המשימה הלאומית
בפרק זה מתקבצים כל חברי הגרעין מיעדי השירות השונים ומשרתים תחת יחידת ההכנה לצה"ל במערך מגן - חיל החינוך והנוער. בימי קום המדינה הייתה המשימה הלאומית בעיקר הקמה של יישובים חדשים באזורי פריפריה (באמצעות היאחזויות נח"ל) והרחבה של קיבוצים קיימים. עם השנים, ובהתאם לשינויים שחלו בחברה הישראלית, התחלפה המשימה הלאומית למשימה חינוכית-חברתית בקרב בני ובנות נוער בכל הארץ וכיום מבצעים בני הגרעינים בפרק המשימה משימות חינוכיות-חברתיות בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. לאחר ה-7 באוקטובר, פועל הנח"ל על מנת לחזור ולהפעיל גרעיני התיישבות גם במשימות חקלאיות לצד המשימות החינוכיות-חברתיות על מנת לתמוך את הצורך הלאומי.
החיילים מתגוררים בדירות ברשויות מקומיות ואזוריות שונות, בדגש על הפריפריה. משרתים במשימות במסגרות פורמליות כגון: בתי ספר, קידום נוער ועוד ובמסגרות בלתי פורמליות כגון: מועדונים, מתנ"סים, מרכזי נוער, תנועות וארגוני נוער, מרכזי קליטה ועוד. כמו כן, בשנים האחרונות מבצעים חלק מהגרעינים את פרק המשימה בקרב מיעוטים, במשימות חקלאיות, כפרי נוער ועוד.
את חברי הגרעין בפרק המשימה תומכים סגל הפיקוד של יחידת ההכנה לצה"ל בקהילה, רכזי הנוער ברשות המקומית, נציגי תנועת / ארגון הנוער אליה שייך הגרעין ומשרד החינוך - מנהל חברה ונוער.
תנועות נוער ויציאה לשנת שירות
מסלול הנח"ל בתנועות נוער שונות
מלש"בים המעוניינים לקחת חלק במסלול יכולים לעשות זאת גם דרך יציאה לשנת י"ג. ישנן שנות שירות שמחייבות הצטרפות לגרעין נח"ל כבר בהצטרפות לשנת השירות וישנן כאלה שניתנת האפשרות להצטרף למסלול הנח"ל בזמן שנת השירות. הבחירה במסלול שנת השירות של גרעין נח"ל היא עבור המשכיות המסלול יחד עם החברים למסלול בשירות הצבאי והוא מהווה מסגרת תרומה גדולה יותר. תנועות הנוער המאפשרות יציאה למסלול הנח"ל – קצ"ב, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים, מכבי צעיר, מרכז מעשה, תרבות, בני עקיבא, בינ"ה, הצופים, הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית, דרכים (החלוץ), נוע"ם – נוער מסורתי, השומר החדש, האיחוד החקלאי, הנוער הלאומי-בית"ר איילים והתנועה החדשה.
מפקדי הנח"ל לדורותיהם
מספרדרגה שםתפקיד תחילת הכהונה סיום הכהונה הערות 1אל"ם אלחנן ישימפקד הגדנ"ע 1948 24/11/1949 כאשר הנח"ל עוד היה כפוף לפיקוד הגדנ"ע 2אל"ם יצחק פונדקמפקד הנח"ל 24/11/49 1/12/50 - 3אל"ם משה נצרמפקד הנח"ל 1/12/50 פברואר 1954 4אלוף אהרון דורוןמפקד הנח"ל פברואר 1954 נובמבר 1956 5אל"ם איתמר בן ברקמפקד הנח"ל נובמבר 1956 דצמבר 1958 6תת-אלוף אהרן אבנוןמפקד הנח"ל דצמבר 1958 ספטמבר 1960 7אלוף שמואל אילמפקד הנח"ל ספטמבר 1960 פברואר 1964 8תת-אלוף יהונתן דותןמפקד הנח"ל פברואר 1964 ספטמבר 1966 9אל"ם צבי שמאלימפקד הנח"ל אוגוסט 1966 יולי 1969 10אל"ם צבי לבנוןמפקד הנח"ל יולי 1969 אוגוסט 1972 11אל"ם אשר דרמפקד הנח"ל אוגוסט 1972 ינואר 1975 בעל עיטור העוז וצל"ש אלוף 12אל"ם רענן שרירמפקד הנח"ל ינואר 1975 ספטמבר 1978 יו"ר העמותה להנצחת חללי הנח"ל ומורשת הנח"ל 13אל"ם גבי מגלמפקד הנח"ל ספטמבר 1978 ספטמבר 1980 14תא"ל אמנון אשכולמפקד הנח"ל ספטמבר 1980 יולי 1984 בעל עיטור המופת 15תא"ל יורם גלבועמפקד הנח"ל יולי 1984 אוגוסט 1987 16תא"ל בנצי ויינרמפקד הנח"ל אוגוסט 1987 אפריל 1990 17תא"ל מנחם זטורסקימפקד הנח"ל אפריל 1990 אוגוסט 1995 בעל עיטור העוז ממבצע "אביב נעורים" 18תא"ל רן גלינקאמפקד הנח"ל אוגוסט 1995 1997 כיהן כמנכ"ל זמני של רשות השידור, קצין חינוך ראשי ומפקד שייטת 13 19אל"ם אביעזר סגלמפקד הנח"ל 1997 1998 20אל"ם שרון דוידוביץ'מפקד מרכז נח"ל 1998 2001סגירת פיקוד הנח"ל והכפפת הנח"ל לחיל החינוך והנוער 21אל"ם עופר אופירמפקד מרכז נוער ונח"ל 2002 2003 22אל"םזאב שרונימפקד מערך מג"ן 2003 2007מכהן כיום כמנהל מערך ההסברה של חברת נתיבי ישראל 23רס"ן יואל לוירמ"ד נח"ל וסגן מפקד המערך 2007 2020 ב־2015 הוצמד לרמ"ד נח"ל "כובע" סגן מפקד המערך24רס"ןאלה מעוזרמ"ד נח"ל וסגן מפקד המערך2020202325רס"ןטל מאיררמ"ד נח"ל וסגנית מפקדת המערך2023202326רס"ןיואל לויממלא מקום רמ"ד נח"ל2023במילואים, תפקיד הסגן הופרד מרמ"ד נח"ל כבעבר
נח"ל אפריקה
בשנות ה-60 התקיים פרויקט סיוע ישראלי למדינות מתפתחות, באפריקה, אסיה ודרום אמריקה, בעזרתו של חיל הנח"ל. הסיבות להקמת פרויקט זה, היו בין השאר ניסיון ליצור אזורי השפעה במדינות הגובלות והקשורות בקשרים מדיניים עם מדינות שהיו בעימות ישיר עם ישראל. כמו כן פרויקט זה סייע ביצירת תדמיתה הבינלאומית של מדינת ישראל, ופתח פתח לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים.
תחילת הפרויקט היה בגינאה. ג'ון טאטגה, מזכ"ל האיגודים המקצועיים במדינה גילה התעניינות בחיל הישראלי ובשיטותיו להפרחת השממה, ולאחר משא ומתן נשלחה לגינאה משלחת בת ארבעה קציני נח"ל ישראלים שסייעו להקמת יחידות דומות בצבא הגנאי שאורגנו במסגרת חטיבתית בשם "חטיבת הבונים". חטיבה זו סייעה ביצירת מסגרת תעסוקתית לאלפי גינאים, קידמה את החקלאות הבלתי מפותחת למדינה, ואף אחדה בין בני שבטים שונים בעלי היסטוריה של עוינות במסגרת אחת. ג'ון טאטגה עמד בראש המסגרת ובהמלצת הישראלים קיבל דרגה מקבילה לאלוף-משנה.
עשרות משלחות נח"ל ישראליות השתתפו בפרויקט שהחל בגינאה והמשיך בקניה, טנזניה, זמביה, מלאווי, חוף השנהב, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, צ'אד, קמרון, טוגו; ומחוץ לאפריקה: איראן, סינגפור, אקוודור, בוליביה ועוד. משלחות נציגים מאותן המדינות אף הגיעו לארץ ללמוד מההיאחזויות. הנח"ל סייע ביצירת מסגרות חצי צבאיות או צבאיות, ובפיתוח שיטות חקלאיות ושיטות לבירוא יערות.
פעילותו של הנח"ל בחו"ל ובמישור הבינלאומי נפסקה ברובה בעקבות התדרדרות יחסיה המדיניים של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, אולם רבות מהמסגרות שהוקמו המשיכו לתפקד, ואף נמשכו שיתופי פעולה מסוימים במישורים שונים. דוגמה מובהקת לכך היא קניה, שבה פעל הנח"ל, ושהייתה זו תחילת מערכת היחסים המדינית עמה, שהובילה לבסוף לשיתוף פעולה מסוים בעת מבצע יונתן לשחרור חטופי אנטבה.
רשימת הגדודים תחת פיקוד נח"ל
גדוד 902 – גדוד האחזויות באזור כנרת.
גדוד 903 – גדוד האחזויות בבקעה ובערבה.
גדוד 904 – גדוד היאחזויות ברצועת עזה, רפיח, אל עריש.
גדוד 905 – גדוד היאחזויות בערבה ובדרום סיני.
גדוד 906 – נח"ל נגב, מחנה שבטה. היום בי"ס למכ"ים בביסלמ"ח.
גדוד 907 – גדוד האחזויות. במלחמת ששת הימים נלחם במסגרת חטיבת הנגב
גדוד 908 – גדוד בט"ר (מחנה 80), מ-1993 בא"ח 908 (תל ערד) שפעל, בתחילה, תחת פיקוד הנח"ל.
גדוד 931 – גדוד בט"ש בגזרת רכס רמים של פיקוד הצפון (הוקם ב-1976). היום בחטיבת נח"ל.
גדוד 932 – גדוד בט"ש של פיקוד המרכז (הוקם ב-1976). היום בחטיבת נח"ל.
גדוד 937 – גדוד היאחזויות בשנות התשעים.
גדוד 950 – גדוד בט"ש עד 1987. אחר כך התמזג עם גדוד 50 של נח"ל המוצנח וצורף לחטיבת נח"ל.
ראו גם
חטיבת הנח"ל
להקת הנח"ל
היאחזות נח"ל
לקריאה נוספת
צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולביטחון - כרך "נח"ל", הוצאת רביבים.
מורשת גדוד 50, 1948-2008, קינג הוצאה לאור.
קישורים חיצוניים
אתר העמותה להנצחת חללי הנח"ל ומורשת הנח"ל
סיפור מקומי - מורשת הנח"ל, ציר הזמן המציג את התפתחות הנח"ל לאורך השנים באמצעות תמונות וסרטונים
גדוד 88 - ראשית הנח"ל המוצנח בצה"ל
פעולות תגמול ומלחמות. שילוב לוחמי הנח"ל בפעולות הצנחנים
הנח"ל - מאז ועד היום, אתר חיל החינוך והנוער
תולדות הנח"ל ורשימת היאחזויות - מאתר רשת עמלנט, מאורכב בארכיון האינטרנט
סיפורה של תקופה - סרט דוקומנטרי אודות חברי גרעין נח"ל שדה-אליהו - עלומים ששרתו בין השנים 1967–1970. באתר של שחר הפקות
הנח"ל באתר צה"ל
"היאחזות הנח"ל בגליל", יומני כרמל ספטמבר 1953 (התחלה 4:40)
טקס המחזור הראשון של נח"ל, יומני כרמל אוגוסט 1951 (התחלה 1:49)
מסמכים על הקמת הנח"ל, באתר הארכיון הציוני, 20 באוגוסט 2023
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
*
קטגוריה:חיל החינוך והנוער
קטגוריה:ראשי תיבות וקיצורים | 2024-10-07T04:52:24 |
דגל האיטי | דגל האיטי (בצרפתית: Drapeau d'Haïti; בקריאולית האיטית: Drapo Ayiti) הוא דגלה המדיני והצבאי של האיטי ביבשה ובים, הוא אומץ בגרסתו המוקדמת בשנת 1803 והגרסה החדשה שלו הכוללת גם את סמל האיטי אומצה ב-25 בפברואר 1986.
הדגל הוא ביקולור המורכב משני פסים אופקיים: כחול ואדום ובמרכזו נמצא מרובע לבן עליו נמצא סמלה של האיטי, הגרסה האזרחית שלו חסרה את הסמל.
העיצוב הנוכחי שימש לראשונה את הרפובליקה של האיטי תחת הנשיא אלכסנדר פטיון בשנת 1806.
דגל האיטי הוא אחד משמונה דגלים לאומיים המשלבים בתוכם את סמלה של המדינה. הדגל הוא אחד מארבעה דגלים לאומיים של מדינות החברות באו"ם המציגים אקדח.
היסטוריה
הדגל הראשון של האיטי נוצר לראשונה ב-18 במאי 1803 במהלך מרד העבדים בהאיטי. המורדים הסירו את הפס הלבן מהטריקולור הצרפתי, והשתמשו ביתר כדגלם. על פי גרסאות אחרות, הייתה זו החייטת קתרין פלון שהסירה את הפס הלבן מהטריקולור הצרפתי.
בעקבות הכרזתו של ז'אן-ז'אק דסאלין בהיותו קיסר האיטי, נכתבה חוקה חדשה ב-20 במאי 1805, בה שונו צבעי הדגל לשחור ואדום. בשנת 1806, כשאלכסנדר פטיון עלה לשלטון, צבעיו של הדגל חזרו להיות כחול ואדום. לאחר מכן שמו אותם לרוחב והוסיפו את סמל האיטי על מרובע לבן במרכז הדגל.
בין השנים 1964–1986 צבעיו של הדגל חזרו להיום אדום ושחור. הדגל אז כלל את הסמל, אך צבעי הדגלים בו שונו לשחור.
באולימפיאדת ברלין ב-1936 הופתעו המשלחות של האיטי ושל ליכטנשטיין לגלות שדגלן זהה. ליכטנשטיין מיהרו להטעין את דגלם בכתר המייצג את בית המלוכה, בעוד שהאיטי התמהמה ורק ב-1986 הוטען הדגל בסמל המדינה.
גלריה
ראו גם
קתרין פלון
יום הדגל של האיטי
דגל ליכטנשטיין (בעבר הדגל של האיטי ודגל זה היו זהים)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
האיטי
קטגוריה:האיטי: סמלים לאומיים
האיטי
האיטי
האיטי
האיטי
האיטי | 2024-09-23T05:41:22 |
דגל סיירה לאון | דגל סיירה לאון אומץ רשמית ב-27 באפריל 1961. הדגל הוא טריקולור בצבעים ירוק, לבן וכחול. הירוק מסמל את החקלאות, ההרים והמשאבים הטבעיים. הכחול מסמל את התקווה שהנמל הטבעי בפריטאון יתרום לשלום בעולם. הלבן מסמל אחדות וצדק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
סיירה לאון
קטגוריה:סיירה לאון: סמלים לאומיים
סיירה לאון
סיירה לאון | 2020-10-08T01:50:59 |
דגל פפואה גינאה החדשה | דגל פפואה גינאה החדשה אומץ רשמית ב-1 ביולי 1971. במשולש התחתון מופיע קבוצת הכוכבים הצלב הדרומי על רקע שחור; במשולש העליון מופיעה צללית של ציפור גן עדן בצבע צהוב על רקע אדום.
מעצבת הדגל הייתה סוזן הוהומה (Susan Huhume), תלמידת בית ספר תיכון בת 15, אשר זכתה בתחרות לאומית שנערכה לקביעת עיצוב הדגל.
אדום ושחור היו באופן מסורתי צבעים שבטיים של שבטי פפואה. שחור, לבן ואדום היו צבעי דגל האימפריה הגרמנית ששלטה באי קודם לשנת 1918. ציפור גן העדן מסמלת את האי ומופיעה גם על סמל פפואה גינאה החדשה.
דגל זה מכיל את הריכוז השני בגודלו של הצבע השחור (אחרי דגל לוב) – 48.1% ממנו צבועים בשחור.
ראו גם
סמל פפואה גינאה החדשה
המנון פפואה גינאה החדשה
קישורים חיצוניים
פפואה גינאה החדשה
קטגוריה:פפואה גינאה החדשה: סמלים לאומיים
פפואה
פפואה גינאה החדשה
קטגוריה:ציפורי שיר בתרבות | 2023-05-30T12:45:10 |
קיריבאטי | REDIRECT קיריבטי | 2004-11-15T22:48:20 |
אקס מן | REDIRECT אקס-מן | 2004-11-15T23:14:06 |
PT-76 | PT-76 הוא טנק אמפיבי קל שפותח בברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. הייצור התחיל בשנת 1950 ונפסק בשנות ה-60. הטנק שירת ומשרת בצבאות רבים בעולם, נחשב לאלטרנטיבה זולה לטנקי מערכה עיקריים והיה טנק הסיור הסטנדרטי של הצבא האדום עד החלפתו ב-BMP-1.
ייצור הטנק היה מרוכז במפעל קירוב בלנינגרד ומפעל הטרקטורים בוולגוגרד.
במלחמת ששת הימים תפס צה"ל טנקי PT-76 שלל והכניסם לשירות מבצעי. בין היתר פעלו הטנקים ביחידה 88 - דב לבן בחטיבה משוריינת 14 והשתתפו בצליחה לצד המערבי של תעלת סואץ ובקרבות הפשיטה והכיבוש שם במלחמת יום הכיפורים.
צבא צפון וייטנאם עשה שימוש בטנק במהלך מלחמת וייטנאם.
PT-76 היווה בסיס לרק"ם סובייטי רב - הנגמ"שים: BTR-50 ו-OT-62, רכב השיגור של הטיל הנ"מ SA-6 ותותח הנ"מ המתנייע ZSU-23-4. כמו כן רכב הגרירה הרב-תכליתי-MT-L והגרסה המשוריינת שלו MT-LB פותחו אף הם על בסיס ה-PT-76.
בסין מיוצר ה-Type 63, העתק משופר של הטנק החמוש בתותח 85 מ"מ.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טנקים רוסיים
קטגוריה:כלי רכב אמפיביים
קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-1952
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:טנקים קלים
קטגוריה:נשק שלל בצה"ל | 2022-02-16T07:37:05 |
אזהרת מסע | אזהרת מסע היא המלצה רשמית המפורסמת לרוב על ידי משרד ממשלתי או רשות במדינה, במטרה לספק לאזרח מידע והמלצות אודות גורמי סיכון שונים במדינות בעולם, כגון: טרור, מחלות, הפרות סדר, פשיעה, סוגיות קונסולריות (כגון בעיות הנפקת ויזות) ועוד.
בישראל ישנם שני גורמים אשר אחראים לפרסם אזהרת מסע:
המטה לביטחון לאומי אחראי בחוק לפרסם אזהרות מסע והמלצות בהקשרים של פעילות הטרור במדינה.
משרד החוץ אחראי לפרסם המלצות ואזהרות במגוון סוגיות שונות (פשיעה, מחלות, הפרות סדר, אסונות טבע וכו'), מלבד איום הטרור.
במדינות רבות בעולם, ישנו משרד אחד או רשות אחת אשר מתכללת את כלל הסוגיות באזהרת מסע אחת. בארצות הברית, למשל, אחראית מחלקת המדינה של ארצות הברית על פרסום אזהרות מסע.
רשימת אזהרות המסע מתעדכנת באופן עיתי, בהתאם להתפתחויות במדינות השונות ולעדכונים מודיעיניים.
אזהרות המסע בישראל
כפי שצוין, בישראל קיימת חלוקה בין אזהרות מסע בהקשרי טרור (פגיעה/חטיפה) לבין אזהרות מסע בהקשרים אחרים (פלילי, אסונות טבע, סוגיות קוסולריות ועוד), הסיבה המרכזית לכך היא הצורך בתשומות רבות: פעילות טרור מתנהלת לרוב ברובד החשאי, וקיים קושי מובנה בהערכת סיכונים בנושא. בניגוד לאזהרות מסע של משרד החוץ, המשקפות סיכון מאירוע גלוי ומתגלגל, בפעמים רבות אזהרת המסע של המטה לביטחון לאומי, תשקף פוטנציאל של סיכונים, מבלי שהאזרח יוכל "לראות" התפתחויות בשטח.
אזהרות המסע של המטה לביטחון לאומי החלו להתפתח בתחילת שנות ה-2000, בעקבות מספר פיגועים, סיכולים וחטיפות (כגון חטיפת אלחנן טננבאום). המטרה של מנגנון זה הוא לספק לאזרח ישראלי מידע באשר לסיכונים הצפויים לו מגורמי טרור ביעדים שונים בעולם. אזהרת המסע של המטה לביטחון לאומי מוצגת במודל בן 4 רמות, בעוד אזהרות המסע של משרד החוץ מכילות המלצות שונות בהתאם לסוג וחומרת האירוע.
+מודל אזהרות המסע של המטה לביטחון לאומירמההמלצה4 - איום ברמה גבוההאין להגיע למדינה ובמקרה של שהייה לעזוב בהקדם3 - איום בינונילהימנע מנסיעות שאינן חיוניות2 - איום מזדמןמומלץ לנקוט אמצעי זהירות מוגברים1 - ללא אזהרה מומלץ לנקוט אמצעי זהירות רגילים
קישורים חיצוניים
אזהרות מסע עדכניות, באתר המועצה לביטחון לאומי
קטגוריה:תיירות
קטגוריה:טרור
קטגוריה:המטה לביטחון לאומי | 2023-12-05T08:16:32 |
האמירויות הערביות המאוחדות | redirect איחוד האמירויות הערביות | 2004-11-16T04:13:55 |
טנקים רוסיים וסובייטים | REDIRECT טנקים רוסיים וסובייטיים. | 2004-11-19T21:15:22 |
PT76 | REDIRECT PT-76 | 2004-11-16T05:06:29 |
רשימת טנקים רוסיים וסובייטיים | הפניה טנקים רוסיים וסובייטיים | 2006-11-11T19:37:38 |
דגל עומאן | דגל עומאן מורכב משלושה פסים (לבן, ירוק ואדום) עם פס אנכי אדום בצד התורן שמכיל את סמל עומאן. הצבע הלבן מסמל שלום ושגשוג, הירוק מסמל פוריות ואת ההרים הירוקים, והאדום מסמל את הקרבות נגד הפולשים מבחוץ. אדום הוא גם צבע הדגל הקודם (השימוש בדגל זה התקיים עד שנת 1975), עת שנודעה כסולטנות מוסקט.
ראו גם
קישורים חיצוניים
עומאן
קטגוריה:עומאן: סמלים לאומיים
עומאן
עומאן
עומאן
עומאן | 2024-09-16T04:56:41 |
גלגולי נשמות | REDIRECT גלגול נשמות | 2004-11-16T09:34:51 |
בונה (בעל חיים) | בונה (שם מדעי: Castor) הוא מכרסם גדול, סוג יחיד במשפחת הבוניים (Castoridae). הבונה מבלה את רוב זמנו במים ונפוץ באמריקה הצפונית ובאירופה. הבונים ידועים בעיקר בשל כישרונם בבניית סכרים. הבונים חיים במושבות על איים דמויי כיפה.
מבנה הגוף
משקלו של הבונה הממוצע 15–20 קילוגרם ואורכו כ-75 סנטימטרים. גופו של הבונה כבד ורגליו קצרות ואינן מותאמות להליכה, והוא מבלה את רוב זמנו במים. פרוותו של הבונה עמידה בפני מים ואצבעותיו מחוברות בקרום.
הבונה מסוגל לצלול במשך כ-15 דקות, מכיוון שבאותו זמן אוטם שסתום את אוזניו וחוטמו. זנבו של הבונה קשיח ודמוי משוט, ומשמש לו כ"הגה". כמו לכל המכרסמים, גם לבונה זוג שיניים קדמיות חזקות וגדולות, שעל הבונה להשתמש בהן ללא הפסק על מנת שלא יגדלו יתר על המידה. לבונה יש טופר מיוחד על האצבע השנייה של הרגל האחורית, המשמש אותו לניקוי פרוותו.
מינים
בונה קנדי (Castor canadensis) – בעבר היה נפוץ בכל אמריקה הצפונית, ממקסיקו ועד אלסקה, אבל הציד גרם להיעלמות הבונים כמעט מכל שטחה של ארצות הברית, והם נדירים גם בחלקים גדולים של קנדה. כיום הבונה הוא חיה מוגנת באמריקה, והוא החיה הרשמית של קנדה ושל מדינת אורגון. הוא נבדל מהבונה האירופי במבנה הגולגולת והחוטם.
בונה אירופי (Castor fiber) – בעבר היה הבונה נפוץ ביותר באירופה הצפונית והמרכזית. עם זאת, ציד ממושך של הבונים בשל פרוותם ובשל סגולות רפואיות שיוחסו לבלוטות הריח שלהם, גרמו כמעט להכחדתם מנופי אירופה. ארגוני הסביבה מנסים להשיב את הבונים לסביבתם האירופית הטבעית, והם נפוצים כיום בצרפת, נורווגיה וגרמניה. הבונה נכחד בבריטניה כבר במאה ה-16, אך ישנו רצון להקים מושבות בונים בסקוטלנד.
Castor californicus – נכחד
Castor praefiber – נכחד
אורח חיים
הבונים הם יצורים חברתיים, וחיים במושבות שמכילות לרוב מספר גדול של משפחות. כל משפחה חיה ב"קן" העשוי ממוטות ומענפים. ככל שגילו של הקן רב יותר, כך הוא יהיה גדול יותר, מכיוון שהבונים שבים ומגדילים אותו מדי פעם. רוחבם של הקינים הגדולים ביותר שנמצאו היה 6 מטרים, וגובהם הגיע ל-2 מטרים.
הבונים אינם שוקעים בשנת חורף, אך פעילותם בעונה הקרה מצטמצמת. באביב ממליטה נקבת הבונה בין שניים לחמישה צאצאים. הבונים הם יצורים ליליים, וניזונים מעצי צפצפה וערבה. טורפיו של הבונה הם הזאבים והדובים.
סכרים
שמאל|ממוזער|250px|סכר של בונה
בניית סכרים משמשת את הבונה בכך שהסכר שומר על מפלס מים גבוה דיו, על מנת שהכניסה לקן תהיה תת-מימית. על אף המוניטין שיצא לבונה בבניית סכרים, הבונה האירופי כמעט ואינו עוסק בכך, אלא חי על גדות הנהר. הבונה הקנדי בונה סכרים על ידי כריתת עצים בשיניו, ומסוגל לבנות סכרים גדולים מאוד – במונטנה נמצא סכר שאורכו למעלה מ-600 מטרים.
לאחר כריתת העץ, מסלק הבונה את הענפים וחותך את הגזע לאורך המתאים לו לבניית הסכר. לאחר מכן הוא גורר את הענפים אל המים, ומשיט אותם אל היעד. לעיתים צריך הבונה לדחוף את הקורות במורד גבעה, ולכן הוא מקדים ו"מנקה" את השטח ממכשולים היכולים להפריע לו. הבונים מסוגלים גם לחפור תעלות על מנת להעביר בהן את הענפים, ואורכן יכול להגיע ל-300 מטר.
כאשר הסכר נפגע כתוצאה מהצפה, מתקן אותו מייד הבונה על ידי הוספת ענפים, אבנים ובוץ. כשזרמי המים משקיעים סחף בקרקעית הנהר, מגביהים הבונים את הסכר ולעיתים גם מאריכים אותו.
התגלה כי סכר שבנו בונים סינן עשרות אחוזים מהחנקות שהיו במי הנהר.
קישורים חיצוניים
Reintroduction of the European Beaver into Scotland - על הניסיון להחזיר את הבונים לסקוטלנד
הערות שוליים
קטגוריה:בוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-12-26T10:55:06 |
בקכוס | 2018-02-23T13:02:42 | |
T72 | REDIRECTT-72 | 2004-11-16T10:45:07 |
לסינג | קטגוריה:שמות משפחה | 2017-08-02T17:50:00 |
מלחמת האופיום השנייה | מלחמת האופיום השנייה (ידועה גם בשם מלחמת "החץ") הייתה מלחמה בין סין לארצות המערב שהחלה ב־1856 ותמה ב-1860. את שמה קיבלה המלחמה מאחר שיש הרואים בה המשך ישיר למלחמת האופיום הראשונה אשר הסתיימה בסין ב־1842.
רקע
בשנות החמישים של המאה ה-19 חלה האצה משמעותית בגידול השוק הקפיטליסטי באירופה. מטרותיהן העיקריות של המעצמות הקפיטליסטיות היו הרחבת קשרי המסחר שלהן עם הארצות שמעבר לים, והקמת קולוניות חדשות בארצות אסיה ואפריקה. מטרות משותפות אלו עמדו גם בראש מעייניהן של צרפת, בריטניה וארצות הברית, ששאפו להרחיב את זכויות הסחר שלהן בסין.
אולם חצר הקיסרות הסינית, תחת שלטון שושלת צ'ינג, דחתה את דרישותיהן של האימפריות המערביות.
תחילת המלחמה
ממוזער|פקידים סיניים מורידים את הדגל הבריטי ועוצרים את צוות הספינה של החץ
ב־8 באוקטובר 1856 פשטו כוחות שיטור סיניים על האוניה "החץ" (Arrow), ספינה בבעלות סינית אשר הייתה רשומה בהונג קונג והניפה דגל בריטי, עקב חשד שהאוניה הייתה מעורבת בשוד-ים, הברחה וסחר באופיום שהוצא זה מכבר אל מחוץ לחוק בסין. על הספינה נתפסו ונאסרו 12 אנשי צוות. תקרית זו נזכרה בהיסטוריה בשם תקרית החץ ומכאן קיבלה המלחמה את שמה השני (למרות שיש הטוענים כי הספינה לא הניפה דגל בריטי ושעובדה זו הומצאה בדיעבד כדי להצדיק את פלישת הבריטים לסין).
הבריטים, שראו בפשיטה על ספינה בריטית עילה למלחמה, הגיבו במהרה על העלבון בהתקיפם את גואנגג'ואו מנהר הפנינה. שליטם של מחוזות גואנגדונג וגואנשי הורה לחייליו לא להתנגד בכח לחיילים הפולשים. לאחר שכבשו את המבצר המגן על גואנגג'ואו, החלו הבריטים תוקפים את העיר עצמה. ספינות מלחמה אמריקאיות הפגיזו את העיר בטענה שהן "מגינות" על אזרחיה. למרות הוראת שליט המחוז החלו אזרחי העיר, ואיתם גם החיילים, להתנגד לפולשים והדפו אותם דרומית לעיירה הקטנה חוּמֶן.
ממשלת בריטניה, בראותה את המתרחש בעקבות תקרית החץ, החליטה להקים ברית צבאית עם צרפת, ארצות הברית ורוסיה. צרפת, ראשונת המצטרפות לקואליציה, הסבירה את הצטרפותה בהוצאתו להורג של כומר צרפתי על ידי שלטונות מחוז גואנשי. ארצות הברית ורוסיה הסכימו להצטרף כתומכות בבריטניה בהבינן את הרווח הצפוי להן אם ינצחו במלחמה. ארצות הברית ורוסיה אמנם לא שלחו צבא לעזרת בריטניה וצרפת, אך הן תמכו במלחמה בעיקר בהציען צוותי תכנון שישבו בהונג קונג ועזרו לבריטים ולצרפתים לתכנן את ההתקפה על סין.
הכוחות הבריטיים והצרפתיים, תחת פיקודו של האדמירל מייקל סימור, תקפו וכבשו את גואנגג'ואו בקרב קנטון בסוף שנת 1857, הכניעו את ראש המחוז ועצרו את יה מינגשן, שליט המחוזות. ועדה משותפת לבריטים ולצרפתים החליטה להשאיר בתפקידו את ראש מחוז גואנגג'ואו, בו-גוי, כדי להשליט סדר במחוז לטובת שליטיו החדשים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של סין שבו הוקם משטר בובות במדינה. שלטונה הקולוניאלי של הברית הבריטית-צרפתית נמשך והתקיים במחוז גואנגג'ואו עד כארבע שנים משנת הכיבוש.
בשנת 1858 המשיכו כוחות הקואליציה צפונה במסע התקפות לאורך חופי המדינה, וכבשו את טיינצין (כיום טיינג'ין) בחודש מאי של אותה השנה.
חוזה טיינג'ין
חלקה הראשון של המלחמה הגיע לסיומו עם החתימה על חוזה טיינג'ין (מוכר גם כחוזה טיאנצין, על-פי תעתיק ישן) אשר עליו היו חתומות מלבד בריטניה גם ארצות הברית, רוסיה וצרפת.
הנקודות העיקריות בחוזה:
הבריטים, הצרפתים האמריקאים והרוסים יהיו רשאים להציב נציגים בבייג'ינג (עד אז הייתה העיר סגורה בפני מערביים).
פתיחת 11 נמלים נוספים לסחר מערבי.
אישור לכלי שיט וספינות מלחמה לשייט באופן חפשי בנהר היאנג-צה.
אישור לאזרחי המעצמות להיכנס אל תוך סין למטרות טיול, סחר או מיסיונריות.
חיוב הסינים בתשלום קנס של 2 מיליון מטבעות כסף על הוצאות המלחמה של בריטניה, 2 מיליון מטבעות על הפסדי סוחרים נתיני בריטניה ו-2 מיליון מטבעות לצרפת.
חוזה אייגון
ב־28 במאי 1858 נחתם חוזה אייגון, שהיה חוזה נפרד בין סין לרוסיה כדי לקבוע את מיקומו הסופי של הגבול בין שתי המדינות כהמשך להסכם נרצ'ינסק שנחתם בין שתי המדינות ב־1689.
בחוזה חייבה רוסיה את סין להחזיר את הגבול לנהר האמור, שם עבר הגבול עד לחתימת החוזה הקודם. בעקבות כך קיבלה רוסיה לידיה רצועת חוף באוקיינוס השקט אשר בה המים אינם קופאים. על רצועה זו הקימה רוסיה את עיר הנמל ולדיווסטוק ב־1860.
המשך המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|המבצר בטאקו ב-1860, צולם על ידי פליצ'ה באטו
ב־1859, לאחר שסין סירבה לאפשר לנציגי המעצמות להתמקם בבייג'ינג, תקף כח ימי בריטי בפיקודו של אדמירל ג'יימס הופ את המבצרים המגינים על נהר הפטו. אולם הכח נהדף ונפגע קשות והצליח לסגת תחת סיוע באש של שייטת ספינות מלחמה אמריקאית.
בשנת 1860 התארגן הכח הבריטי-צרפתי מחדש בהונג קונג לתקיפת היבשת. הכח נחת בפיי טאנג ב־1 באוגוסט, וכבש בהצלחה את המבצר בטאקו ב־21 באוגוסט. ב־26 באוגוסט הגיע הכח המשולב לבייג'ינג וכבש אותה ב־6 באוקטובר. הקיסר הסיני שיאנפנג, מינה את אחיו להיות אחראי למשא ומתן עם הכוחות המערביים וברח לארמון הקיץ שבצ'נגדה, כ-250 קילומטרים צפונית מזרחית לבייג'ינג. חיילי הקואליציה העלו באש את ארמון הקיץ בבייג'ינג כמו גם את ארמון הקיץ הישן (שנהרס לגמרי בהתקפה) וכבשו סופית את בייג'ינג.
ועידת פקין
עקרונות חוזה טיאנג'ין של 1858, נכפו סופית על הקיסר שיאנפנג בוועידת פקין (שמה המערבי של בייג'ינג) ב־18 באוקטובר 1860, ועידה שהביאה את המלחמה לקיצה.
בוועידה חתם הקיסר על היתר לסחר חפשי וחוקי באופיום והכרה חוקית בזכויות הנוצרים במדינה.
חלק מתכניה של ועידת פקין היו:
העברת השליטה בהונג קונג וחצי האי קאולון לידי בריטניה.
הכרה וקבלה רשמית מצד סין של עקרונות חוזה טיאנג'ין.
אישור לאזרחי סין להגר אל מחוץ למדינה למטרות עבודה.
קנס נוסף למדינה שישולם לבריטניה וצרפת.
ראו גם
מלחמת האופיום הראשונה
מרד הבוקסרים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אופיום שנייה
אופיום שנייה
אופיום שנייה
אופיום שנייה
אופיום שנייה
קטגוריה:הקיסרות השנייה | 2024-02-02T11:54:06 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.