title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
סון יאט-סן | סוּן יַאט-סֶן (בסינית: 孫逸仙, 孫中山 או 孫文; ) היה מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני אשר השפיע השפעה מכרעת על סילוקה של שושלת צ'ינג הקיסרית מהשלטון ועל הקמתה של הרפובליקה הסינית. כמייסד הקוומינטנג, סון היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה ושימש כמנהיגה בפועל מ-1923 ועד 1925. תורתו הפוליטית המהפכנית זכתה לכינוי "שלושת העקרונות של העם" והיא מהווה את היסודות הרעיוניים של הרפובליקה הסינית (טאיוואן).
סון – שאהוד באופן יוצא דופן על ידי כלל הסינים, ונקרא בטאיוואן "אבי האומה" – חווה בחייו מאבקים קשים ואף הוגלה לא פעם מארצו, כדי להגשים את חזונותיו המהפכניים ולהקים בעזרתם את הרפובליקה.
סון היה רופא בהכשרתו. בסין ובעולם היה מוכר כד"ר סון יאט-סן. הסינים קראו לו גם "סון ווֶן" – "סון הידען".
ביוגרפיה
ילדותו ולימודיו. פעילותו בתחום הרפואה
סון יאט סן נולד למשפחת איכרים סינית עניה בכפר צווֵי-חֶנְג (נכתב גם כצ'ויהאנג), כיום במחוז גואנגדונג הדרומי. לאחר מספר שנות לימוד בבית הספר המקומי, בגיל 13, עבר סון לגור עם אחיו הגדול, אה-מיי, שהיגר זה מכבר להונולולו שבהוואי, והתפרנס מעבודות כפיים שונות וממסחר. את לימודיו השלים סון בתיכון בהוואי. בהתחלה חשב לבחור בקריירה של כמורה ולהיות מיסיונר נוצרי. אך בסופו של דבר בחר ברפואה ונסע ללמוד בבית הספר לרפואה נאנהואה המסונף לבית החולים הפרסביטריאני האמריקאי בו-ז'י בעיר גואנגג'ואו ואחר כך בין השנים 1887–1892 במכללה הבריטית לרפואה שהקים ד"ר ג'יימס קנטלי בהונג קונג. שם קיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1892. הוא סיים במקום השני בין עשרים בוגרים. בעת לימודיו עסק גם בפעילות פוליטית מהפכנית. הדיפלומה הייתה מוכרת רק בסין, לא בהונג קונג ובמקאו, אך עם זאת, בשנת 1892 הוזמן סון יאט-סן כדי לארגן בהתנדבות את המחלקה ל"רפואה מערבית" בבית החולים קיאנג וו במקאו. הוא היה לרופא הסיני הראשון שעסק ב"רפואה מערבית" במושבה פורטוגזית זו. בהמשך פתח שם קליניקה לרפואה "מעורבת" – מסורתית סינית ומערבית ברחוב Rua das Estalagens וזכה להערכה רבה על מקצועיותו ברפואה כללית ובכירורגיה.
אולם לבסוף עזב אחרי זמן קצר סון יאט-סן את העיסוק ברפואה והתמסר לפעילות הפוליטית שהייתה אהובה עליו ביותר.
פעילותו הפוליטית
בשנותיו בהוואי חונך סון בידי מיסיונרים אמריקאים, דבר שהביאו לפיתוח עניין מעמיק בשיטות הכלכלה האמריקאיות. סון הפך לראש ארגון שהקדיש את פעילותו לעקרונות השוק החופשי שם נתוודע לרעיונותיהם של אלכסנדר המילטון ואברהם לינקולן. לדבריו של סון, הנוסחה של לינקולן: "ממשל של העם, על ידי העם ולמען העם" הייתה ההשראה לשלושת העקרונות של העם. בשלב מאוחר יותר של חייו הוא איגד את רעיונותיו לשני ספרים משפיעים ביותר: הראשון, בעייתה העליונה של סין (1917) איבחן מספר מהבעיות של הקולוניאליזם. בספרו הזהיר סון: "...הבריטים מתייחסים לאומתנו כמו שאיכר המגדל תולעי משי מתייחס לתולעיו; כל עוד הן מייצרות משי, הן יקבלו יחס הולם; כאשר מפסיקות הן, יאכיל בהן את הדגים." ספרו השני התפתחותה הבינלאומית של סין (1921) הציג הצעות מפורטות לפיתוח התשתית המדינית בסין, ותקף את האידאולוגיה של "ההמתנה הפסיבית בצד הדרך" שננקטה במדינה, כמו גם את האידאולוגיה המרקסיסטית.
הערצתו של סון לרעיונותיו המהפכניים הובילה אותו לחוסר שביעות רצון מתפקוד הממשל הקיסרי בסין תחת שלטונה של שושלת צ'ינג והוא החל את הקריירה הפוליטית שלו בניסיונות לארגן קבוצות מהפכניות של גולים סיניים בהונג קונג. בנובמבר 1894 הוא ייסד את החוג להתחדשות סין כדי לחשוף בפומבי את מטרתו לדאוג לרווחת המדינה הסינית ולהכנת השטח לפעולות מהפכניות עתידיות.
באוקטובר 1895 הוביל ניסיון הפיכה כושל במחוז קנטון שבעקבותיו ברח מסין (תחילה להונג קונג ומשם ליפן) ושהה בגלות במשך כ-16 שנים בהן נדד באירופה, בארצות הברית, בקנדה ובאימפריה היפנית. במהלך שנים אלו גייס סון כספים להקמת מפלגה מהפכנית. ביפן, שם הוא נודע כנאקאיאמה (חוטב העצים מההרים התיכונים) הוא הצטרף לקבוצות סיניות מרדניות, הפך למנהיגן ואיחד אותן תחתיו לארגון הטונְג-מֵן-חְווֵי. בעקבות פעילותו זו הוא גורש מיפן לארצות הברית.
נשיא ראשון של הרפובליקה הסינית
ב-10 באוקטובר 1911 החלה בסין התקוממות ווצ'אנג, התקוממות בה לא הייתה לסון מעורבות ישירה, ואשר החלה תהליך שהביא לקיצו של השלטון בן אלפי השנים של שושלות הקיסרים הסיניות. כאשר שמע סון מהתקשורת האמריקאית על המרידה המוצלחת בשושלת צ'ינג השלטת, הוא חזר מיד לסין.
ב-29 בדצמבר, בעיר נאנקינג (נאנג'ינג), התכנסה אספה של נציגי המחוזות שהכריזו על התנתקותם ממרות השלטון הקיסרי, ובחרו בסון כנשיא הזמני של הרפובליקה הסינית שאך הוקמה. התאריך הרשמי שנקבע לייסוד הרפובליקה – 1 בינואר.
ההיסטוריה הרשמית של הקוומינטנג, מוקירה את סון כנשיאה הראשון של הרפובליקה, אך היסטוריונים רבים מפקפקים בחשיבות ההיסטורית של תפקידו האמיתי של סון בייסודה, מאחר שהוא לא היה מעורב בהתקוממות בווצ'אנג והיה למעשה מחוץ למדינה כאשר היא התרחשה. לדברי ההיסטוריונים הללו, סון הוכרז כנשיא הזמני של הרפובליקה רק משום שמייסדיה כיבדו אותו ומשום שהוא היה מועמד "אפור" ומקובל על כלל מקבלי ההחלטות ולא מפאת תפקידו בהקמת הרפובליקה.
לאחר השבעתו לנשיאות שלח סון יאט סן מסר לכל המחוזות וקרא להם לשלוח נציגים מטעמם שיקימו את הוועדה הלאומית של הרפובליקה הסינית. לאחר הרכבת הוועדה נקבע החוק הזמני במדינה וכן נקבעו הקווים המנחים לניהול המדינה החדשה.
אולם, הממשלה הזמנית שהקים סון הייתה חסרת כל כוח. המחוזות הדרומיים בסין אמנם הכריזו על עצמאותם והתנתקותם משלטונה של שושלת צ'ינג, אך המחוזות הצפוניים לא הצטרפו אליהם ונשארו נאמנים לקיסר. יתר על כן, לרפובליקה הזמנית לא היה צבא משלה, ושליטתה על הגורמים המורדים ב"צבא החדש" (ראה: התקוממות ווצ'אנג) הייתה מוגבלת, כמו כן, כוחות צבא רבים לא ביטלו עדיין את נאמנותם לקיסר.
בגלות בעת שלטונו של יואן שה-קאי
עקב מצבה הצבאי הרעוע, חיפשה הרפובליקה את תמיכתו של יואן שְה-קאי, מצביא הצבא של צפון סין (צבא בֵיי-יאנג). לאחר שהובטחה לו נשיאות הרפובליקה בתמורה לתמיכתו, הצטרף יואן לכוחות המהפכנים וכפה את ויתורו על הכתר של הקיסר הצעיר פויי.
אולם תפיסתו הדיקטטורית של יואן צימחה לה מתנגדים רבים. בשנת 1913 הוביל סון ניסיון מרידה כושל כנגד יואן, שלאחריה הוא מצא מחסה ביפן, שם ארגן מחדש את הקוומינטנג.
בגלותו זו ביפן, נשא סון את אשתו השנייה סוּנג צ'ינג-לינג מבלי שהתגרש מאשתו הראשונה ואם שלושת ילדיו לו מוג'ן.
ראש ממשלה בגוואנגג'ו. מאבקו לאחדותה של סין
סון חזר לסין בשנת 1917 ובשנת 1921 הוא נבחר לנשיאות המשטר הלאומני בפרובינציית גוואנגג'ו שהכריזה על עצמאותה. ב-1923 נשא סון נאום ובו העביר לנתיניו את "שלושת העקרונות של העם" כיסודות לכינון המדינה ואת החוקה המבוססת על 5 זרועות שלטוניות שמהוות את הקווים המנחים למיסוד המערכת הפוליטית והבירוקרטית.
בהבינו שלהכנעת בייג'ינג הבירה דרוש לרפובליקה כוח צבאי, הקים סון אקדמיה צבאית כאשר בראשה עומד צ'יאנג קאי שק ובתמיכתם של מנהיגי המהפכה כמדריכים פוליטיים.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 זכה סון לתמיכת הקומינטרן לאחר שהכריז שהקוומינטנג היא מפלגה לניניסטית-סוציאליסטית-דמוקרטית. שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית עזר לסון להחיש את סיום מלאכת כיבוש המדינה מידי תומכי הקיסר.
באותו הזמן היה סון משוכנע כי התקווה היחידה לאיחודה של סין הייתה כיבוש צבאי מוחלט של המדינה מבסיסם של הלאומנים בדרומה, ולאחר מכן כינון משטר דיקטטורי למחצה שיתפתח למשטר דמוקרטי.
ב-10 בנובמבר 1924 נאם סון בצפון המדינה וקרא לכנס ועידה שתכלול את כלל נציגי העם הסיני ותגנוז את חוזיה המשפילים של סין עם מעצמות המערב. יומיים לאחר מכן המשיך סון לבייג'ינג לדון בעתידה של ארצו על אף ההידרדרות במצבו הבריאותי וחרף הימשכותה של המלחמה במדינה.
סון יאט סן מת בשנת 1925 מסרטן הכבד בבייג'ינג והוא בן 58. הוא נטמן בהר הסגול.
מורשתו של סון יאט סן
משנתו הפוליטית של סון, הידועה כ"שלושת העקרונות של העם" אשר פורסמה לראשונה באוגוסט 1905, הושתתה ברובה על המערכת הכלכלית האמריקאית, עליה התחנך סון בנערותו.
בספרו "שיטות ואסטרטגיות לייסוד המדינה", אשר הושלם ב-1919, הציע סון את שלושת העקרונות כבסיס לכינון שלום עילאי, חירות ושוויון במדינה.
לאחר מותו של סון החל סכסוך ירושה בין יורשו הצעיר של סון – צ'יאנג קאי שק, לבין אחיו הוותיק לנשק – וַאנְג גִ'ינְג-וֵיי, סכסוך שהביא לפיצולו של הקוומינטנג. במרכז הסכסוך עמד עניין פירוש תורתו הדו-משמעית של סון, כאשר הקומוניסטים רואים בו קומוניסט מושבע ואילו הלאומנים רואים בו לאומן ולא קומוניסט. הסכסוך, שהביא בסופו של דבר להתפצלותם של הקומוניסטים מהקוומינטנג ב-1927, הכין למעשה את הקרקע לפרוץ מלחמת האזרחים הסינית כאשר גם לאחר הפיצול טענה כל קבוצה כי היא ממשיכת דרכו האמיתית של סון. נוסף על כך, במהלך מלחמת העולם השנייה, גם מתנגדי הכיבוש היפני בהנהגת צ'יאנג קאי שק וגם משטר הבובות שכיננו היפנים בהנהגתו של ואנג ג'ינג-ויי טענו להיותם יורשיו החוקיים של סון כמנהיגי האומה הסינית.
ממוזער|300px|היכל הזיכרון לסון יאט סן בטאיפיי, בירת טייוואן
הכבוד הרשמי שהוענק לסון לאחר מותו (בעיקר בקרב חברי הקוומינטנג) גבל בסגידה שהתמקדה בעיקר באזור קברו בנאנג'ינג. סונג צ'ינג-לינג, אלמנתו של סון, שלאחר מותו הביעה תמיכה רשמית במפלגה הקומוניסטית, שימשה בתפקידים של כבוד בצמרת השלטון החל מכינונה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949 ועד למותה ב-1981.
ייחודו של סון בקרב מנהיגיה של סין במאה ה-20 הוא בכך שהוא מוערך ונערץ הן ברפובליקה הסינית (טאיוואן) והן ברפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית). בטאיוואן הוא נתפס כאבי האומה ודיוקנו מופיע על קירות כיתות הלימוד בבתי הספר ועל מטבעות ובולים רשמיים של המדינה. הוקרה זו בולטת במיוחד ביחס ליחסם של הטאיוואנים לדמותו של צ'יאנג קאי שק, אשר החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החל להיעלם בהדרגה מהמטבעות ומהכרזות הרשמיות של המדינה.
בסין עצמה, נתפס סון כלאומן וכפרו-סוציאליסט ולרוב מוזכר כ"מבשר המהפכה". תמונותיו החליפו בשנים האחרונות את תמונותיהם של קרל מרקס ולנין בימי החג בכיכר טיין-אן-מן, ודמותו משמשת כיום את המפלגה הקומוניסטית בסין כדימוי לשילוב מוצלח בין לאומנות סינית עמוקה וקומוניזם.
סון יאט סן הוא גם אחד מהקדושים החשובים ביותר בדת הווייטנאמית קאו דאי.
האוניברסיטה שהקים ב-1924 בעיר גואנגג'ואו והאוניברסיטה לרפואה בעיר זו נקראות על שמו.
בית החולים בו למד ועבד סון יאט סן כסטודנט בגואנגג'ואו נקרא Memorial Hospital Sun Yat-sen.
בהונג קונג הוקם בשנת 2006 מוזיאון דוקטור סון יאט-סן לזכרו.
מוקיר הציונות
ב-24 באפריל 1920 הביע סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".
thumb|מכתב המוקיר את התנועה הציונית ומטרותיה מאת אבי סין המודרנית סון יאט סן
ראו גם
מוריס כהן (הרפתקן) – יהודי חם שבמסעותיו הגיע למשרת עוזרו האישי של סון יאט-סן ואיש אמונו
לקריאה נוספת
אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 80–91
Th.Young Sun Yat-sen: from medicine to revolution
Can Med Assoc J. 1975 March 8; 112(5): 614–616.
Tsu-Min Tsai, MD – Sun Yat-Sen Physician, Liberator, and Father of Modern China
קישורים חיצוניים
הרהורים על מהפכה, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים סינים
קטגוריה:רופאים סינים
קטגוריה:גנרליסימו
קטגוריה:הרפובליקה הסינית (1912–1949)
קטגוריה:קלוויניסטים ורפורמים
קטגוריה:מהפכנים סינים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1866
קטגוריה:נפטרים ב-1925 | 2024-07-28T20:04:56 |
החיל הבריטי החופשי | שמאל|ממוזער|200px|שחזור מדי החיל
שמאל|ממוזער|200px|רוי קורלנדר במדי החיל הבריטי החופשי
החיל הבריטי החופשי (באנגלית: British Free Corps, בגרמנית: Britisches Freikorps) הוא שמה של יחידת שבויי מלחמה בריטיים שהתנדבו להילחם לצד הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה.
באמצע שנת 1943 הקים ג'ון אמרי, בוגד בריטי ששהה בברלין, כשדר של שידורי תעמולה נאציים בשפה האנגלית, יחידה בחסות הנאצים שנקראה "הלגיון הבריטי של סיינט ג'ורג'". אמרי ניסה לשכנע שבויי מלחמה בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדיים להצטרף ליחידתו על מנת להילחם בברית המועצות.
למעשה נוצרה היחידה לא בגין צורך צבאי אמיתי, אלא על מנת שתשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה מנתה עשרות בודדות של שבויים. ההערכות לגבי מספרם משתנות לפי המקורות השונים, אך בכל מקרה לא יותר מ-30 איש בעת ובעונה אחת. קבוצה זו הייתה זעירה ביחס לנתון של כ-60,000 שבויי המלחמה הבריטיים שנשבו על ידי הגרמנים, ובהשוואה ליחידות בוגדים צרפתיים ובלגיים שמנו אלפי אנשים. לבסוף החליטו הגרמנים כי שירותו של אמרי אינו נחוץ להם יותר ושילבו את היחידה, בינואר 1944, במסגרת הוואפן אס אס (האס אס הקרבי) בשם "החיל הבריטי החופשי".
חברי היחידה היו בחלקם פשיסטים בריטיים וחלקם אנשים משולי החברה. מכיוון שמכסתם לצורכי לחימה ממשית לא נתמלאה, בילו אנשי היחידה את זמנם בבטלה בבסיסם בעיר הילדסהיים בגרמניה. אחדים מהם יצאו למסעי שכנוע במחנות השבויים במטרה לגייס בוגדים נוספים, אך ללא הצלחה.
היחידה הגיעה לסוף דרכה בראשית שנת 1945, בעת הקרב על ברלין. מקורות אחדים טוענים כי אכן עסקו בלחימה נגד הכוחות הסובייטיים ומקורות אחרים אומרים כי רובם ערקו. לאחר המלחמה אותרו שרידי היחידה, הועמדו לדין צבאי, ונדונו לתקופות מאסר החל משנות מאסר אחדות ועד למאסר עולם. מקים היחידה ג'ון אמרי נדון למוות והוצא להורג ב-19 בדצמבר 1945. קצין האס אס הגרמני שהיה אחראי על היחידה האופשטורמפירר (סרן) האנס רופקה חי לעת זקנה בגרמניה.
ראו גם
דיוויזיית שרלמאן
הלגיון הגאורגי - חיל מתנדבים גאורגי בשירות הנאצים.
הלגיון הוולוני - חיל מתנדבים בלגי בשירות הנאצים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זירת מערב אירופה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יחידות מתנדבים זרות בוורמאכט | 2023-01-16T17:23:01 |
שב"ק ס' | שב"ק ס' (ראשי תיבות של שופים בופים קטעים וסחטיינים) היא להקה ישראלית. בתחילת דרכה ניגנה מוזיקת רוק ואחרי מספר שנים עברה לנגן גרסה ישראלית של היפ הופ. הלהקה תרמה לתופעת ההיפ הופ הישראלי.
פעילות מוזיקלית
תחילת הדרך
הלהקה הוקמה בשנת 1992 בעיר יבנה, על ידי תלמידים בתיכון גינסבורג, בשם The Floating Fat Man) FFM). בהרכב פעלו שישה חברים:
אמיר בסר (פלומפי, פלומפי בי) – גיטרה
דני ניב (מוקי, מוקי די) – בס
כפיר ארצי (חמי, פאק A) – שירה
עמיר ירוחם (מירו) – שירה
עומר פרי – תופים
אסף ברק – שירה וגיטרה
בינואר 1993 זכתה FFM בתחרות הלהקות הצעירות של רוקסן. חודש לאחר הזכייה החליף פילוני (דני קרק) את אסף ברק על הגיטרה, והלהקה שינתה את שמה ל"שב"ק ס'" – ראשי תיבות של שופים בופים קטעים וסחתיינים. לאחר כמה חודשים זכתה שב"ק ס' שוב בתחרות במועדון הרוקסן. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו ג'יימס (גל סיון, תופים) ודוידי (דוד מוסקטל, בס). הלהקה החלה לעבוד על אלבום, אבל זה נגנז בשל מה שהוכרז כאי שביעות רצון של חברי הלהקה.
האלבום הראשון
בסוף שנת 1994, לאחר שזנחה את ההקלטות הקודמות, שבה הלהקה לעבוד על אלבום הבכורה שלה, הפעם עם המפיק המוזיקלי יוסי פיין. האלבום ראה אור בשנת 1995, על ידי חברת התקליטים NMC. שמו של הדיסק נותר תעלומה: יש הטוענים ששמו "7" (כשם האייקון שמופיע לצד שם הלהקה על גבי העטיפה), יש הטוענים ששמו הוא "שבק ס'" ודעת המיעוט גורסת כי שמו "אימפריה". באלבום ניכרה השפעה בולטת של הלהקות הביסטי בויז, Rage Against the Machine ו-NWA. גם כאן החליפו שלושה ראפרים לבנים שורות שנונות / ילדותיות ביניהם, על רקע צליל של רוק כבד. האלבום הכיל בין השאר הקלטות חדשות של שירים שהוקלטו טרם שיתוף הפעולה עם יוסי פיין. האלבום זכה להצלחה בינונית עם מכירות של כ-15,000 עותקים, אולם הלהקה צברה התעניינות מצד הקהל בעיקר בזכות ההופעות האנרגטיות שלה וכן בעקבות הקליפ הפרובוקטיבי לשיר "אימפריה", במהלכו נראית הלהקה מרסקת מכונית. הקליפ עורר הדי מחאה בכלי התקשורת, וסייע ללהקה למצב את תדמיתה. בשידורי הרדיו זכה להצלחה רבה השיר "מכופף הבננות", שהתבסס באופן רופף על שיר בשם זהה של אריק איינשטיין. שיר נוסף שהצליח מהאלבום אך במידה מועטה היה השיר "באים מיבנה".
האלבום השני
זמן קצר לאחר צאת הדיסק הראשון, נפרד מירו מההרכב ולאחריו גם חמי. את מקומם תפס נמרוד רשף – נימי-נים (שירה). האלבום המשותף של ההרכב החדש, "בעטיפה של ממתק", יצא לאור באוגוסט 1997. הפופולריות של רשף בקרב הנוער יצרה התעניינות רבה בלהקה. הלהקה סוקרה בתדירות גבוהה ב"מעריב לנוער" ו"ראש אחד", הופיעה בתוכניות אירוח בטלוויזיה ("סוגרים שבוע") והופיעה ברחבי ישראל ללא הרף. הצליל הייחודי של הלהקה נותר דומה, אולם בשירים רבים ניכרה נטייה לצליל רך, קצבי וקליט יותר. באלבום היו שירים בעלי תוכן צעיר ומרדני: "לבקש ת'קש", "יהיה פיצוץ" (שלווה בקליפ) והלהיט הגדול מכולם היה הסינגל הראשון – "תתקעו בחצוצרה", שבו שיתפה הלהקה פעולה עם פישי הגדול.
האלבום זכה להצלחה מסחרית והגיע למעמד של אלבום פלטינה עם מכירה של למעלה מ-40,000 עותקים. עם זאת, מתחים שנוצרו בין מוקי לנמרוד רשף מנעו את ניצול המומנטום של הלהקה שהצליחה לכבוש את הנוער הישראלי.
בשנת 1998 הוציאה הלהקה אלבום הופעה בשם "הופעה בקריות". את האלבום ליווה קליפ אנרגטי במיוחד לגרסה חיה של השיר "אל תגידו לי".
זמן קצר לאחר מכן, עזב נמרוד רשף את הלהקה. באוגוסט 2007 חזר רשף ללהקה, כאשר חידשה את פעילותה לאחר 7 שנים.
האלבום השלישי וההפסקה
זמן קצר לאחר שרשף עזב את הלהקה, חזרו אליה חמי ומירו. הלהקה נסעה לג'מייקה כדי להקליט את הדיסק השלישי "כנען 2000" ממנו יצאו הלהיטים "נופל וקם", "שיר הגאנג'ה", "רק תגידי לי", "אין כבוד" ו"הנה זה בא".
אחרי סיבוב הופעות קצר ולא מצליח החליטה הלהקה על הפסקת הפעילות המשותפת. בשנת 2001 הוציאו מוקי ופילוני – תחת שמו של מוקי, את אלבומם הראשון "שמע ישראל" ובשנת 2005 את "עוקף מלמעלה". בשנת 2002 הוציאו חמי ומירו אלבום תחת השם חלוצי החלל, שם שעשו בו שימוש עוד בשנות ה-90, בעיקר להופעות.
האיחוד והאלבומים הרביעי והחמישי
שמאל|ממוזער|250px|שב"ק ס' במהלך הופעה בגני התערוכה בתל אביב, פברואר 2008
שמאל|ממוזער|250px|שב"ק ס' במהלך הופעה בבאר שבע, מרץ 2010
בשנת 2003 חברה הלהקה להופעה חד פעמית שבה הופיעו כל חברי הלהקה לדורותיהם במסגרת "עשור לגרוב הישראלי". במסגרת איחוד זה יצאו שני סינגלים "כל הקופה" ו"משיח לא בא" (חידוש לשירו של הזמר הישראלי שלום חנוך).
בקיץ 2004 חברה הלהקה שוב במסגרת כפר המוזיקה של קוקה-קולה בניצנים, שם הופיעה ללא הסולן נמרוד רשף.
באביב 2007 התאחדה הלהקה בערב שנערך לכבודם במועדון בתל אביב. ב-23 באוגוסט 2007 חברו חברי הלהקה לאיחוד נוסף, באמפי פארק רעננה. לקראת איחוד זה הוציאה הלהקה סינגל חדש בשם "הקצב הוא המסר". בשנת 2008 הופיעה הלהקה כמה פעמים נוספות וב-4 באוקטובר השיקה בהאנגר 11 בתל אביב אלבום חדש בשם "בום קרנבל". האלבום כלל את השירים "בום קרנבל", "מה שהיה היה", ו"כמו ציפור".
בשנת 2009 פורסם הסרט "נופל וקם" של הבמאי ירון בן נון. הסרט עוסק בתקופה שבין יציאת אלבומם כנען 2000 ועד חזרת הלהקה לבמות בשנת 2007.
בשנת 2010 הכריזה הלהקה על סיבוב הופעות בשם "סיבוב בשכונה". במסגרת סיבוב ההופעות הופיעה הלהקה בסיטי-הול בחיפה, פאב הבארוק בבאר שבע, הבארבי בת"א והדיר בנען. כמו כן, השתתפה באירועי הפתיחה של ערוץ 24 אחרי המיתוג החדש באולפן השקוף.
בשנת 2011 הופיעה הלהקה במועדון הבארבי בתל אביב, שם הקליטה את הקהל לסינגל חדש בשם "ברוך הבא להופעה" שעתיד להתפרסם באלבומם הבא.
בפברואר 2012 הוציאה הלהקה את השיר "חמרמורת", לקראת הוצאת האלבום החמישי, ובאפריל של אותה שנה חשפה את שמו, "פרה פרה", במהלך הופעה במועדון הבארבי בתל אביב. ביוני 2012 הוציאה הלהקה את הסינגל השני מהאלבום – "לשבט: לקום!". שיר נוסף בולט מהאלבום היה: "פרה פרה".
בשנת 2014 הלהקה הודיעה על הפסקת הפעילות עם הזמר מוקי. בדצמבר 2018 הצטרף מוקי להופעת הלהקה לשלושה שירים במועדון הבארבי בתל אביב.
במהלך שנת 2021 ניהלה הלהקה מגעים למופע איחוד מלא, אשר נדחה ברגע האחרון לבקשת נציגיו של מוקי. ביוני 2022 פורסם כי מופע האיחוד יתקיים ב-24 בספטמבר 2022 בזאפה לייב פארק בראשון לציון, ובו ישתתפו כל חברי הלהקה לדורותיה.
ב-14 בספטמבר 2023 התאחדה הלהקה למופע נוסף בזאפה לייב פארק בראשון לציון.
דיסקוגרפיה
שבק (7) – 1995
בעטיפה של ממתק – 1997
הופעה בקריות 20.2.98 – 1998
כנען 2000 – 2000
בום קרנבל – 2008
פרה פרה – 2012
מהדורות ויניל
שבק ס (2023)
בעטיפה של ממתק (2023)
כנען 2000 (2023)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:להקות היפ הופ ישראליות
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1992 | 2024-09-12T05:11:42 |
קרלובי וארי | קרלובי וארי (בצ'כית: Karlovy Vary, ), הידועה גם בשמה הגרמני קרלסבאד (בגרמנית: Karlsbad) (משמעות השם בשתי השפות היא זהה: מרחצאות קארל) היא עיר מרפא ונופש ידועה במערב בוהמיה שבצ'כיה. העיר משמשת כבירת המחוז המערבי ביותר של צ'כיה, בעל אותו השם, קרלובי וארי, וממוקמת כ-130 ק"מ ממערב לבירת צ'כיה, פראג. בעיר נמצאים תריסר מעיינות חמים של רחצה במרחצאות שלהם יצאו מוניטין כבעלי כוחות מרפא. לשיא תהילתה הגיעה העיר במאה ה-19, והיא משכה אליה מבקרים מרחבי אירופה, ובהם גם מלכים והוגי דעות.
ב-2021 העיירה הוכרזה כחלק מאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשם ערי הספא הגדולות של אירופה ביחד עם עוד עשר ערים בצ'כיה ובמדינות נוספות.
ממוזער|שמאל|הגייזר בקרלובי וארי
מעיינות המרפא
המסורת מספרת שהמעיין הראשון במקום התגלה במאה ה-14 על ידי הקיסר קארל הרביעי בעת שהיה במסע ציד, ומכאן השם קרלסבאד. באמצע המאה ה-19 החלו לייחס סגולות מרפא גם לשתיית המים, ולמטרה זו נמכרים בעיר ספלי חרסינה מיוחדים.
אחד מהמעיינות, הכלוא בתוך בניין, מתפרץ בצורת גייזר. המים במעיינות מקוררים מ-70 מעלות (המעיין החם ביותר) עד 40 מעלות (הטמפרטורה בחלק מן הברזיות המפוזרות ברחבי העיר).
הקהילה היהודית
בקרלובי וארי התקיימו שני קונגרסים ציוניים, הקונגרס ה-12 ב-1921, והקונגרס ה-13 ב-1923.
תיירות, תרבות ופנאי
אחד מסימני ההיכר של העיר הוא הוופל המיוחד הנמכר ברחובותיה (וופל דק ועגול בעל קוטר של כ-30 סנטימטר). בשולי העיר נמצאת גבעת דיאנה, שפוניקולר מוליך אל פסגתה. מגדל תצפית שבראש הגבעה מאפשר להשקיף על העיר וסביבתה.
מאז 1948 מתקיים בעיר פסטיבל הסרטים הבינלאומי קרלובי וארי, פסטיבל הקולנוע הוותיק והחשוב ביותר במזרח אירופה ואחד מהחשובים בעולם.
ערים תאומות
הערים התאומות של קרלובי וארי הן:
ראו גם
בית הכנסת בקרלסבאד
קישורים חיצוניים
קהילת יהודי קארלובי וארי באתר בית התפוצות
הערות שוליים
קטגוריה:צ'כיה: ערים
קטגוריה:מקומות מרפא
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-14 | 2024-10-12T16:41:09 |
סוציולוגיה של הידע | סוציולוגיה של הידע היא תחום בסוציולוגיה העוסק במערכת הקשרים שבין ידע לבין חברה. השאלה המרכזית בתחום זה היא כיצד ידע מעצב את החברה וכיצד כוחות חברתיים מעצבים ידע. המונח "ידע" כולל בתוכו, בהקשר זה, מגוון של תחומים, לדוגמה: מדע, אידאולוגיה, תהליך היווצרותן והפרכתן של תיאוריות, מערכות הסמלים המרכיבות את התרבות ועוד. הסוציולוגיה של הידע מתמקדת, בין השאר, באוריינות ובמערכות היוצרות את הידע (למשל: אוניברסיטאות, בתי ספר, מכוני מחקר, מדע, הדת, אידאולוגיה ועוד).
היסטוריה
ראשית התחום
על פי ההיסטוריון פיטר ברק, ראשיתה של הסוציולוגיה של הידע כתחום ייחודי החל בתחילת המאה ה־20 – בצרפת, גרמניה וארצות הברית.
בצרפת – ניסה אוגוסט קונט לחתור לגישה של ״היסטוריה ללא שמות״; אמיל דורקהיים ותלמידיו חקרו את המקורות החברתיים ל״ייצוגים קולקטיביים״ (collective representations) אותם הם תארו כקטגוריות ייסוד כמו: חלל וזמן, קודש וחול, או הקטגוריה של האדם (person) – דורקהיים טען כי חיפש קטגוריות יסודיות במידה כזו שאנשים כלל לא היו מודעים לעובדה שבסיסו עליהן את תפיסת עולמם, וכך למעשה השליכו על המציאות סיווגים שונים, שבתורם חילקו גם את בני האדם לקטגוריות שונות; באופן דומה, ההיסטוריונים מרק בלוך ולוסיאן פבר, עמלו כדי למצוא ״מנטליות קולקטיבית״ או הנחות ייסוד המשותפות לקהילות שונות. בלוך, למשל, חקר את האמונה בכוחות ריפוי שייחסו רבים למלכי צרפת ואנגליה. פבר זיהה במחקרו את ״הבעיה של חוסר האמונה״ וטען כי במאה ה־16 אתאיזם היה למעשה בלתי מתקבל על הדעת.
בארצות הברית, הסוציולוג ת'ורסטיין ובלן התעניין ב״סוציולוגיה של האמת״ ובקשר של ידע לקבוצות ומוסדות ספציפיים בחברה. ובלן טען כי בחברה המודרנית מתקיימת ״כת המדע״, המאופיינת בהעדפת הסברים אימפרסונליים במקום הסברים אנתרופומורפיים (אנושיים). הסיבה לכך, לדידו, הייתה עלייתה של התעשייה ושל טכנולוגיות חדשניות. בנוסף, ובלן היה ביקורתי ביותר כלפי המערכת האקדמית והשווה את חוקרי האקדמיה למגינים של ידע אזוטרי בדומה לכמרים, כוהנים שאמאנים או רופאי אליל. בתוך קבוצות אקדמיות אלו, טען ובלן, ידע אזוטרי נחשב לאמת אוניברסלית אף על פי שהוא נובע ישירות מהרגליה ותרבותה של הקבוצה.
הגישה המרקסיסטית
ראשיתה של הסוציולוגיה של הידע בהגותו של קרל מרקס, במחצית המאה ה־19. מרקס היה הראשון שהציג באופן סוציולוגי את התזה לפיה הידע מעוצב על ידי גורמים חברתיים. מרקס ופרידריך אנגלס טענו בספרם "האידאולוגיה הגרמנית" ובמקומות נוספים, כי חלקים נרחבים מהידע החברתי, וביניהם המשפט, הדת והפילוסופיה הם בגדר אידאולוגיה, שכל תפקידה הוא לשרת את המעמד השליט באותה עת, והם מעוצבים כך שיהלמו את האינטרסים המעמדיים של המעמד השליט, ובניסוח כללי יותר – מעוגנים במבנה הכלכלי של החברה בה הם נוצרים. כך, התאולוגיה הנוצרית־קתולית של ימי הביניים התגייסה על מנת לתמוך במערכת של הפיאודליזם, ואילו רעיונות החירות והשוויון של עידן האורות לא נוצרו אלא כדי לתמוך בקפיטליזם. רעיון זה פותח רבות במרקסיזם, כאשר הפיתוח הנרחב ביותר שלו נעשה על ידי אנטוניו גראמשי, שטבע את המושג הגמוניה, ועסק רבות בדרכי עיצוב הידע על ידי המאבק בין המעמדות החברתיים.
הזרם הגרמני – קארל מנהיים והפונקציונליזם
המפנה הבא בסוציולוגיה של הידע חל בשנות ה־20 של המאה ה־20. הסוציולוג קארל מאנהיים הציע גישה חדשה לחקר הקשר בין ידע לבין חברה. הוא אימץ את העמדה המרקסיסטית לפיה ידע מעוצב על ידי גורמים חברתיים ביחס למיקום החברתי שלהם, אך לא אימץ את התפיסה המרקסיסטית כי ידע מעוצב בהכרח ביחס למעמד החברתי. בכך פתח את הפתח להסבר מגוון ומורכב יותר על יסודותיו של הידע, הכולל לא רק מעמד חברתי אלא משתנים חברתיים אחרים, כמו למשל ההבדלים בין הדורות ("דור סוציולוגי"). לטענת מנהיים, למשל, שני ״סגנונות״ מחשבה התפתחו באירופה במאות ה־18 וה־19: הסגנון הצרפתי, שהיה ליברלי ואוניברסלי ושפט את החברה מנקודת מבט של הגיון על־זמני; ומצד שני, הסגנון הגרמני, שהיה שמרני והיסטוריציסטי, ודגל בתפיסה של שינוי מתמיד והשתמש בהיסטוריה, יותר מהגיון או דת, על מנת להסביר את תפיסת הידע האנושי. הזרם הגרמני שכלל את מנהיים ואלפרד ובר (אחיו של מקס ובר) קרא לראשונה למפעלם ״סוציולוגיה של הידע״ (בגרמנית: Soziologie des Erkennens, Wissensoziologie).
בשנות ה־50 אימצה הגישה השלטת בסוציולוגיה, הפונקציונליזם, חלקים נרחבים מתורתו של מנהיים. בהתאם לגישתם תפסו הפונקציונליסטים את הידע כממלא תפקיד במערכת החברתית. לפי טלקוט פרסונס, האינטלקטואלים, שהם יצרני הידע, ממלאים את תפקיד "מומחי התרבות", שתפקידם הוא לעצב, להפיץ ולהגדיר סמלים, נורמות וערכים ועל ידי כך להפעיל את תת־המערכת הלאטנטית. הסוציולוג הפונקציונליסט אדוארד שילס ממשיך את טיעוניו של פארסונס ומצביע על הפונקציות החברתיות, שממלאים הידע ויצרניו, על המוסדות הנדרשים לצורך זה ועל השפעת אופי המוסדות על אופי הידע המופק. שילס מדגיש גם את חשיבותה של מסורת אינטלקטואלית, כגוף ידע הכולל בתוכו תכנים, מתודולוגיות ועוד ואת חשיבות השימור של מסורות כאלו.
תחומי עיסוק
תחום הסוציולוגיה של הידע עבר שינויים מרחיקי לכת מאז שנות ה־70 של המאה ה־20. מתחום שולי למדי בשדה הסוציולוגי הפכה הסוציולוגיה של הידע לאחד התחומים המרכזיים, תהליך בו התפתחו מספר תחומי ידע שונים בתוך הסוציולוגיה של הידע:
קשר בין המדיום של הידע ובין המבנה שלו
מחקרים בתחום זה חוקרים את השפעתם של שינויים טכנולוגיים בדרכי האחסון, ההעברה וההפצה של הידע על אופיו של ידע זה. המקרה הבולט ביותר שנחקר במסגרת זו הוא המקרה של התרחבות האוריינות והמעבר מחברה בעלת מסורות בעל-פה לחברה קוראת. במסגרת זו נחקרות ההשפעות של הופעת הדפוס ושל שילובים שונים של חברות קוראות ו'מדברות'. השאלה המרכזית העולה בתחום זה כיום היא כיצד משפיעה הופעתם של מדיומים חדשים של העברת ידע – ראשית הטלוויזיה ולאחר מכן המחשב והאינטרנט – על אופיו של הידע.
זיכרון קולקטיבי
תחום נוסף הנחקר לאחרונה הוא כיצד קבוצות משמרות או משנות ידע חברתי שנצבר. בתחום זה שני כיווני חקירה מרכזיים: הראשון עוסק בשאלה, כיצד ידע מומצא על-מנת לשרת מטרות חברתיות (ובמיוחד מטרות לאומיות), והשני בוחן את הסיבות, הגורמות לאירועים מסוימים להישמר בזיכרון הקולקטיבי ולאחרים להיעלם ממנו, וכחלק מכך, גם כיצד מורכב קאנון ספרותי או אומנותי.
סמכות וארגון
כיוון זה חוקר כיצד היבטים שונים של מבנה חברתי משפיעים על היווצרותו, שינויו ושימורו של ידע. המחקר מתמקד בהשפעתם של ארגונם של מוסדות חברתיים, האחראים על יצירת ידע, במקורות המימון להפקתו, וכדומה על סוג הידע שארגונים יוצרים.
כוח ופרקטיקות
בסוציולוגיה החדשה של הידע יש עיסוק רב בכוח, והנציג העיקרי של עיסוק זה הוא מישל פוקו. התאוריה של פוקו מתמקדת בשאלה: "מה ניתן לחשוב", ובקשר בינה לבין הפרקטיקות הנהוגות בחברה. טענה נוספת בתחום זה נוגעת לאופן בו התאוריות המדעיות, שמפותחות בדיסציפלינות מדעיות שונות מושפעות ממבני כוח שונים, וכיצד אופנים שונים של צבירת ידע משקפים מבני כוח שונים. פוקו המציא עולם מושגים שלם בחקר הסוציולוגיה של הידע ובהם "גנאלוגיה", "ארכאולוגיה" ו"משטר". בכך, קישר פוקו את הידע לבעלי הסמכות בקבוצות חברתיות שונות, החל מהמשפחה ועד המדינה. בנוסף, איתר פוקו "אתרים" של ידע ובהם מרפאות, בתי ספר, בתי כלא ועוד.
זהות, גבולות והבדל
פייר בורדיה בחן כיצד הידע של קבוצות משפיע על מיקומן החברתי וכיצד כוח משפיע על הגדרתו של הידע כמרכזי או כשולי ולכן כאפקטיבי או לא. לצורך כך הוא השתמש במושגים של האביטוס, הון תרבותי ופרקטיקה כדי לתאר כיצד תחומי ידע שונים, ובעיקר זה האקדמי, נותנים בידי האדם או הקבוצה כלים המאפשרים להם לצבור משאבים חברתיים. סוציולוגים רבים בחנו כיצד ידע משמש להגדיר קבוצות כנבדלות אחת מהשנייה בדרכים שונות. שתיים מהדרכים המרכזיות הן פוסט־מודרניזם, הטוען כי כל הידע, שמשמש אותנו להגדיר קטגוריות חברתיות הוא מובנה חברתית, ואפיסטמולוגיה פמיניסטית, הבוחנת כיצד ידע חברתי מתעצב בדרכים שונות בהקשרים גבריים מול נשיים.
ראו גם
סוציולוגיה של המדע
סוציולוגיה של הידע המדעי
ארכאולוגיה של הידע
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה של המדע | 2024-06-03T05:25:40 |
מסכת גיטין | 250px|ממוזער|שמאל|מתן גט בפני בית דין
מַסֶּכֶת גִּטִּין היא המסכת השישית בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה, ויש בה תשעה פרקים.
המסכת עוסקת בעיקר באופן שבו נעשים הגרושין. ביהדות, גירושין מתבצעים כאשר איש נותן לאשתו שטר (המכונה "ספר כריתות" בלשון המקרא, או "גט" בלשון חכמים), שבו משחרר אותה מן הנישואים. כתיבת הגט ומסירתו הם חלק ממעשה הגירושין, ועל כן עוסקת המסכת גם בפרטים אלו.
המסכת כוללת גם כפרק וחצי (סוף הפרק הרביעי וכל הפרק החמישי) העוסקים בענייני "תיקון העולם" - גזרות ותקנות שמטרתן מניעת מכשולים ותקלות.
קבוצת אגדתות מפורסמת בגמרא שעל המסכת מכונה בשם "אגדות החורבן" ומספרת את סיפור חורבנם של ירושלים ובית המקדש.
בדפוס וילנה לתלמוד בבלי למסכת זו יש 89 דפים.
מיקומה של המסכת בסדר נשים
בנוסח המשנה לרמב"ם, המסכת מופיעה לאחר מסכת נדרים, ולפני מסכת סוטה. הרמב"ם מסביר סדר זה כך:
אולם סדר המסכתות המצוי הוא שהמסכת מופיעה אחרי מסכת סוטה, וזאת עקב הרצון שלא להפריד בין מסכתות נזיר לסוטה הקשורות זו לזו כמו שמבואר במסכת סוטה: "למה נסמכה פרשת נזיר שבתורה לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה ידיר עצמו מן היין".
פרקי המסכת
המביא גט קמא (שש משניות) – דיני שליחות גט מ"מדינת הים", והקשר בין גיטין לשטרות שחרור עבדים, ובין היתר גם בגבולות ארץ ישראל.
המביא גט בתרא (שבע משניות) – סיום דיני שליחות ממדינת הים, דיני כתיבת וחתימת הגט ושליח הבאה.
כל גט שנכתב (שמונה משניות) – דיני כתיבת הגט לשמה, שליח גט שחלה, וחזקות.
השולח גט לאשתו (תשע משניות) – דיני ביטול שליח, ודינים שנאמרו מפני תיקון העולם.
הניזקין שמין להם בעידית (תשע משניות) – עוד דינים מפני תיקון העולם ומפני דרכי שלום.
האומר התקבל גט זה לאשתי (שבע משניות) – עוד דיני שליחים בגט: לכתיבה, חתימה, הולכה וקבלה.
מי שאחזו קרדיקוס (תשע משניות) – המשך דיני שליחים, ודיני גט על תנאי.
הזורק גט לאשתו (עשר משניות) – דיני קבלת הגט, גט ישן, נשים שחובה לגרשן וגט קרח.
המגרש את אשתו (עשר משניות) – דיני גירושין לחצאין, עדים בגט, ועילות לגירושין.
לפי רש"י, הרא"ש והמאירי פרק מי שאחזו קודם לפרק האומר התקבל. זאת לעומת התוספות בשם התלמוד ירושלמי הר"ן והרמב"ם שמסדרים כפי הסדר המופיע כיום.
במסכת זו 75 משניות.
קישורים חיצוניים
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
גיטין | 2023-12-04T07:16:36 |
נצר סרני | נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. מצפון וממזרח לקיבוץ נמצא כביש 431. ממערב לקיבוץ שוכנת העיר נס ציונה, ומדרום לקיבוץ נמצאים מכון ויצמן והעיר רחובות.
הקיבוץ נוסד בי"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 1948, בידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד.
שם הקיבוץ
בתחילה נקרא הקיבוץ "קיבוץ בוכנוואלד", כשֵם החבורה שהקימה את הקיבוץ. באוקטובר 1949 הוחלף שמו ל"נצר" על ידי ועדת השמות הממשלתית.
בשנת 1952, לאחר הצטרפותם של כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת-ברנר, שביקשו להנציח את שמו של חברם אנצו סרני ביקשו חברי הקיבוץ לקרוא לו "נצר-סרני". ואולם ועדת השמות הממשלתית התנגדה לשימוש בשם הלועזי "סרני", ודרשה לבחור בחלופה העברית - "נצר חיים". במהלך הוויכוח פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי, קריאה להשתמש בשם "נצר-סרני". חיים בן-אשר, חבר כנסת מטעם מפא"י איש הקיבוץ וידידו הקרוב של חיים-אנצו סרני, חש חובה לשמר את שמו. בינואר 1955 הוא החל בהליכי חקיקה שיועדו לכפות על ועדת השמות הממשלתית את השם "נצר-סרני", בנימוק שבעקבות מותו הטרגי באסון מעגן של דניאל, בנו יחידו של חיים אנצו סירני, נכרת השם "סרני". ביוני 1955 הודיעה ועדת השמות הממשלתית שאף שהיא ממשיכה - ותמשיך - לעמוד על משמר השם העברי, היא שמתוך כבוד לכנסת היא מסכימה לשנות את שם היישוב ל"נצר סרני".
תולדות הקיבוץ
קיבוץ נצר סרני הוקם על ידי אנשי קיבוץ בוכנוואלד שהתארגנו להכשרה באגנדורף שבחלק הכיבוש האמריקאי בגרמניה. חברי הקיבוץ היו ממגוון מפלגות - מאגודת ישראל ועד פועלי ציון שמאל. בספטמבר 1945 הגיעו לארץ ישראל, באוניה מטרואה, 83 חברי הקיבוץ. הם עברו הכשרה בקיבוץ אפיקים שבה עבדו חצי יום ולמדו חצי יום, והשתתפו בעלייה לביריה. בשנת 1946 פרשו החברים הדתיים מן הקיבוץ. בסתיו 1947 עברו חברי הקיבוץ להכשרה בנחלת יהודה.
הקיבוץ עלה על הקרקע בי"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 1948, בחוות שפון, יחד עם אנשי קיבוץ זיקים.
בשנת 1952, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, נקלטו בנצר סרני כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת ברנר, מהם ותיקי הקיבוץ, כגון חיים בן אשר ויוסף אחאי.
ב-1992 נחנך בית תרבות וזיכרון בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא. המבנה ממוקם בנקודה הגבוהה בקיבוץ. למרגלותיו הוקם אתר זיכרון, שגם אותו תכנן כהנא, ובמרכזו האנדרטה "משואה לתקומה", מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.
בספטמבר 2019 הוקם בנצר סרני בית הספר של ארגון "בית אקשטיין". זהו בית ספר יסודי לכיתות א’-ו’ לילדים עם קשיים רגשיים נפשיים. בית הספר מונה כ-4 כיתות ו-32 תלמידים.
תלמידי היסודי לומדים ברובם בבית הספר "גוונים" בקריית חינוך סתריה, כמחצית מתלמידי התיכון לומדים בתיכון ברנקו וייס אית"ן בקריית החינוך סתריה והחצי השנה מתלמידי התיכון, בבית הספר על שם הרצוג בבית חשמונאי
כלכלה
הקיבוץ מתפרנס בעיקר מגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, הדרים ואבוקדו, מרפת גדולה, וכן משכיר בשטחו חוות סוסים, בית אירועים וכנסים ("חוות אלנבי") ואולם אירועים ("חצר נצר"). בכניסה לקיבוץ נמצא אזור תעשייה גדול, שבו פעלו בעבר כמה מפעלים בבעלות הקיבוץ.
עם הקמת הקיבוץ החלה לפעול בו מסגרייה, שהפכה במשך השנים למפעל מתכת. המפעל ייצר בין השאר נגררים לשוק האזרחי והצבאי, מובילי טנקים, ארגזים למשאיות עבור מפעל "ליילנד אשדוד", ואף קרונות משא עבור רכבת ישראל. המפעל רכש מפעל בהרצליה, ואף היה במשא ומתן לרכוש את מפעל הרכבת האוטובוסים "מרכבים",. אולם לאחר שנקלע לקשיים, הוא נמכר בשנת 1997 לחברת "התכוף".
הקיבוץ גם הקים מפעל רהיטים גדול.
בשנת 1982 הוקם בקיבוץ המפעל "רינוטרם" (rhinotherm),שייצר מכשיר לטיפול בנזלת ואלרגיה על בסיס טכנולוגיה שפותחה במכון ויצמן. בשנת 1991 קיבל המכשיר אישור לשיווק בארצות הברית על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי, אולם הוא נסגר בשל קשיים מסחריים. בשנים 2018-2016 צולמה בקיבוץ סדרת הנוער כדברא.
שם הקיבוץ הוא גם שמו של הסופרמקרט "נצר סרני" בסדרה קופה ראשית.
אישים
להלן רשימת אישים הקשורים בקיבוץ נצר סרני:
איל בן ראובן - איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר כנסת. אלוף במילואים בצה"ל. נולד וגדל בקיבוץ נצר סרני.
מאיר עוזיאל - עיתונאי, סאטיריקן, מתרגם, עורך, סופר, איש במה ואיש תקשורת וטלוויזיה ישראלי. בגיל 14 עבר עם משפחתו לקיבוץ נצר סרני.
גדעון אבידור - קצין צה"ל במילואים בדרגת תת-אלוף, כיהן כסגן מפקד גייסות השריון. לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד עבר לקיבוץ נצר סרני.
אברהם אהוביה - היה איש חינוך ישראלי, יוצרו של תנ"ך רם. נמנה עם מייסדי קיבוץ נצר סרני, שבו היה חבר עד לפטירתו ובו נקבר.
יצחק בָּקוֹן - היה חוקר ספרות עברית ויידית ישראלי, פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. התגורר בקיבוץ נצר סרני, שם גם נקבר.
יוסף אחאי - היה ממייסדי תנועת "החלוץ" בליטא, מחנך עברי, סופר, עורך ומתרגם, עיתונאי ומשורר ילדים. ממייסדי קיבוץ נצר סרני, התגורר בו ונקבר בו.
אורן שמחה - קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה. נולד, גדל ומתגורר בקיבוץ נצר סרני.
רמי שלו - תעשיין ואיש עסקים ישראלי. אחד הילדים הראשונים שנולדו בנצר סרני.
מושיק לין - מאייר וקריקטוריסט ישראלי. נולד בנצר סרני ומתגורר שם.
שמואל גָדוֹן - היה סופר, עורך, מרצה וחוקר בנושאי הקיבוץ ותנועת העבודה. התגורר בנצר סרני ושם גם נקבר.
ליאור שמחה - מזכ"ל התנועה הקיבוצית. נולד, גדל ומתגורר בנצר סרני. בעברו כיהן כמזכיר הקיבוץ.
ניר רוזן - איש ציבור, פוליטיקאי ופעיל שמאל. לשעבר מנכ"ל מפלגת העבודה. חבר הקיבוץ ומתגורר בו.
תמונות
לקריאה נוספת
תידור באומל, יהודית. קיבוץ בוכנוואלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד - בית לוחמי הגיטאות, 1994.
אהוביה, אברהם. עדויות מגיא צלמות: ותיקי קיבוץ נצר-סרני מספרים. גבעתיים: אורנית, 1998.
קישורים חיצוניים
אתר קיבוץ נצר-סרני
מיכאל יעקובסון: סקירה על בית התרבות והזיכרון, האנדרטה וחדר האוכל, באתר 'חלון אחורי', 27.7.2014
יהודית באומל, קיבוץ בוכנוולד בארץ ישראל 1945-1948, באתר יד ושם
מקהלת נצרים, מקהלת ילדים שפעלה בקיבוץ בסוף שנות החמישים עד ראשית שנות השישים, באתר זמרשת
מקהלת זיו, מקהלת בנות שפעלה בקיבוץ בשנות ה-60, באתר זמרשת
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:מועצה אזורית גזר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים | 2024-10-19T06:59:00 |
גשר פורת | REDIRECT גשר פורת' | 2004-11-18T22:11:13 |
חולירע | הפניה כולרה | 2024-02-25T21:30:21 |
ג'ורג' פטון | ממוזער|שמאל|פטון בצרפת. 1918. מלחמת העולם הראשונה
250px|ממוזער|שמאל|לוטננט גנרל ג'ורג' פטון, 30 במרץ 1943
ג'ורג' סמית' פטון הבן (באנגלית: .George Smith Patton, Jr; 11 בנובמבר 1885 – 21 בדצמבר 1945) היה מצביא וגנרל אמריקאי שנודע בעיקר משירותו במלחמת העולם השנייה. פטון פיקד על כוחות אמריקאיים בלחימה בצפון אפריקה, סיציליה ואירופה. הוא נחשב לאחד המפקדים הבולטים וההתקפיים ביותר של הצבא האמריקאי בכל הזמנים וזכה לשם "דם ואומץ הזקן" (Old Blood and Guts).
ביוגרפיה
ילדות ורקע משפחתי
ממוזער|שמאל|250px|פטון בצעירותו בבית הספר הצבאי בווירג'יניה. 1907
פטון נולד בסן גבריאל, עיירה באזור לוס אנג'לס שבקליפורניה למשפחה עשירה ובעלת קשרים לצבא ולממשל. אביו, ג'ורג' סמית' פטון היה משפטן ואיש עסקים מקליפורניה שנולד בצ'ארלסטון. רבים מבני משפחתו היו מפקדים בצבא ארצות הברית ובצבא הקונפדרציה, ואחרים היו בעלי תפקידים ונבחרי ציבור. אביו ואמו של פטון היו תומכי הקונפדרציה ובעלי דעות גזעניות. בבית המשפחה היו תמונות ופסלים של מפקדי צבא הדרום. פטון הצעיר התעניין מאוד בהיסטוריה צבאית וספרות קלאסית והיה חובב שירה. מגיל צעיר שאף להפוך למפקד ולגיבור מלחמה.
בדומה לרבים במשפחתו, פטון האמין בגלגול נשמות, וטען פעמים רבות שהוא גלגול של לוחמים מהעבר, ושבחלומותיו הוא רואה קרבות נושנים. בין היתר הוא טען שהוא גלגול של חניבעל.
ב-1910 נשא פטון לאישה את ביאטריס בנינג אייר, בתו של תעשיין טקסטיל עשיר. לזוג נולדו שלושה ילדים, הצעיר שבהם נקרא על שם אביו והגיע לדרגת מייג'ור גנרל בצבא ארצות הברית.
השכלה והשתתפות באולימפיאדה
פטון החל את השכלתו הגבוהה במכון הצבאי של וירג'יניה, אך לאחר שנה עבר לווסט פוינט (האקדמיה הצבאית הלאומית האמריקנית). לאחר שנת הלימודים הראשונה הוא נדרש לעשות את לימודי השנה הראשונה שוב, עקב ציונים גרועים במתמטיקה, ובפעם השנייה סיים אותה בהצטיינות. ב-1909 הוא סיים את לימודיו והוסמך כקצין בחיל פרשים בדרגת סג"ם. בתפקידו הראשון שימש כמפקד מחלקת מקלעים ברגימנט הפרשים ה-15. ב-1912, לאחר סיום הלימודים, ייצג את ארצות הברית באולימפיאדת סטוקהולם במקצוע קרב החמש המודרני, ששימש במקורו כבוחן כשירות לחייל. פטון, אשר במהלך הכשרתו כלוחם הפגין יכולת גבוהה כפרש, סייף וכקלע מוכשר באקדח וברובה, הצטיין במקצוע. הוא סיים חמישי באולימפיאדה וייצר את אחת האגדות הקשורות בשמו. בניגוד למארחים שהשתמשו באקדחי טוטו, הוא ירה באקדח אמריקני בקוטר 0.38. כשהשופטים טענו שהחטיא ירייה אחת, הוא טען שהקליע פשוט עבר דרך החור שהשאיר הכדור שלפניו. עוד אירוע שהבהיר את אופיו הלוחמני התרחש במהלך ריצת 4,000 מטר כאשר פטון סיים במקום השלישי מתוך 22 אך התעלף עם הגיעו לקו הסיום. בתחרות הסיף היה היחיד אשר הביס את המתחרה הצרפתי.
המהפכה המקסיקנית ומלחמת העולם הראשונה
בשנת 1916 שימש כמפקד פלוגת פרשים בבסיס פורט בליס שבטקסס. באותה שנה שירת כעוזר של גנרל ג'ון פרשינג, אשר פיקד על חיל המשלוח בלחימה במקסיקו כנגד פנצ'ו וייה ואנשיו. פטון הוביל פטרול, אשר כלל עשרה לוחמי חי"ר מן הרגימנט ה-6 וארבעה אזרחים שהתלוו לחיל המשלוח, במרדף אחר אנשיו של וייה. פטון העריך כי הללו מסתתרים בחווה מקסיקנית בקרבת העיירה סלטיו. בקרב היריות שהתפתח מצא עצמו פטון אל מול שלושה מאנשי וייה אשר היו רכובים על סוסים. פטון היה חמוש באקדח התופי ששימש אותו באולימפיאדה, ולא באקדח מהסוג החצי אוטומטי שצבא ארצות הברית הכניס לשירות. על אף שנאלץ לטעון את האקדח מחדש תוך כדי שמקסיקני רכוב על סוס הסתער לכיוונו, פטון שרד והוא ואנשיו הרגו את השלושה, ובהם מפקד בכיר בכוחותיו של וייה, חוליו קרדנס. הישג זה גרם לפרשינג לכנותו "בנדיטו" וזכה לדיווחים אוהדים בעיתונות האמריקאית.
במלחמת העולם הראשונה שובץ פטון בחיל השריון האמריקאי שהוקם תוך כדי הלחימה. פטון השתתף כמשקיף בקרב קמברה והקים בית ספר אמריקני לשריון בצרפת. הצלחת בית ספר זה גרמה לקידומו לדרגת קולונל ולמינויו כמפקד חטיבת השריון ה-304. ב-1918 נפצע פטון מירי מקלעים כשניסה לחלץ טנקים ששקעו בבוץ. הכדור פגע בירך ובעכוז של פטון, ובמסיבות רבות לאחר שהיה משתכר היה מציג את הפצע בגאווה ומתבדח.
על פעולותיו במלחמה זכה פטון ב"צלב השירות המצוין" וב"מדליית השירות המצוין" בנוסף לעיטור "לב הארגמן" המוענק לפצועי הצבא האמריקאי.
בין המלחמות
בין שתי מלחמות העולם, בשנות העשרים והשלושים, עסק פטון בניסיונות לשכנע את הממשל האמריקאי לתקצב חיל שריון סדיר, לאחר שקשיים כלכליים גרמו לפירוק הכוח ממלחמת העולם הראשונה. פטון גם פיתח טקטיקות שריון חדשות ושיפורים טכניים בתחומי הקשר והחימוש. למרות מאמציו, ועקב קיצוצי תקציב וחוסר עניין בשריון, לא הוקמו יחידות שריון ולא היו אפשרויות קידום למפקדי שריון, ופטון שב לתפקידו בחיל הפרשים.
ב-1932 במהלך הפגנה של ותיקי מלחמת העולם הראשונה בוושינגטון, פיקד פטון על הסתערות פרשים כנגד המפגינים שבמהלכה חלק מהמפגינים נהרגו ואחרים נפצעו. אחד המפגינים שנעצרו היה החייל שחילץ את פטון תחת אש כשזה נפצע במלחמת העולם. ותיק המלחמה ניגש לפטון אך זה טען שאינו מכיר אותו ופקד על חייליו לעצור אותו.
לאחר הבליצקריג הגרמני בפולין וצרפת הקימו האמריקאיים שתי דיוויזיות משוריינות, וב-1941 קיבל פטון את הפיקוד על הדיוויזיה המשוריינת השנייה. פטון פיקד על הדיוויזיה במשחקי מלחמה שונים ובהם בתימרוני לואיזיאנה בהצלחה, ומונה למפקד קורפוס השריון ה-1. בין סוף 1941 לקיץ 1942 אימן פטון את הגיס שלו בשטח מדברי כהכנה ללחימה בצפון אפריקה. האימונים היו בקנה מידה כזה שעד היום ניתן למצוא בשטח עקבות לתרגיל.
צפון אפריקה
ב-1942 נשלח פטון, שכבר קודם לדרגת מייג'ור גנרל, לצפון אפריקה ופיקד על כוח אמריקאי שכבש את קזבלנקה במסגרת מבצע לפיד. לאחר מכן, במהלך המערכה בתוניסיה החליף את מפקד הקורפוס ה-2, מייג'ור ג'נרל לויד פרדנדאל לאחר שיחידה זו נכשלה בקרבות מול קורפוס אפריקה של רומל. פטון התגלה כקשוח בהרבה עם חיילי הגיס ממפקדו הקודם, והקפיד מאוד על נושאי שגרה יומית ומוכנות קרבית. בין השאר הקפיד שכל החיילים והמפקדים יחבשו קסדות, כולל רופאים בחדרי ניתוח. כתוצאה ממשמעת הברזל לא היה פטון אהוד בקרב החיילים, אך איכותו של הגיס השתפרה ובמרץ 1943 החישה מתקפת נגד של הגיס את סופם של כוחות הציר באפריקה. כוחותיו של פטון הדפו את כוחות הציר בקרב על רכס אל-גואטר.
סיציליה
כתוצאה מהצלחתו בפיקוד על הגיס השני, קיבל פטון את הפיקוד על הארמייה השביעית בפלישת בעלות הברית לסיציליה. פטון קיבל משימה לנוע באגף השמאלי של הגנרל הבריטי מונטגומרי, כשזה יתקדם לצפון האי. על פי גרסאות מסוימות תוכנית זו גרמה למעין "מלחמת גנרלים". פטון לא חיבב את "מונטי" או את האנגלים באופן כללי, וטען שמונטי מנסה לגנוב ממנו את התהילה שבכיבוש מסינה (החלק הצפוני של האי ודרך המילוט של הגרמנים). את טענותיו אלה חיזק בכך שאם ינחת בצפון האי ינתק את דרך המילוט של הגרמנים והאיטלקים. בפועל תוך כדי הלחימה, כאשר כוחות הבריטים "נתקעו" בדרך צפונה, שינה פטון את התוכניות והפנה את כוחותיו לכיבוש חלקו המערבי של האי. הארמייה השביעית ביצעה נחיתת סער אמפיבית וכבשה את פלרמו בירת סיציליה, וזאת על אף שפטון קיבל הוראות לא להתקדם עד לקצה המערבי של האי. מפקד הפלישה, לאחר שגילה כי פטון כבש למעשה את פלרמו, הורה שפטון יתקוף את מסינה ממערב בעוד מונטגומרי יתקוף מדרום. פטון, שהיה נחוש להגיע למסינה לפני מונטי, הצליח לכבוש את העיר שעות ספורות לפני הגעת הכוחות הבריטים. הכוחות הגרמניים לעומת זאת, נסוגו עם רוב הציוד שלהם ולא נלכדו באי.
תקריות מביכות והדחה מפיקוד
במהלך הלחימה בסיציליה הסתבך פטון במספר תקריות מביכות שנבעו מאופיו הלוחמני ואופן הדיבור הבוטה שלו.
מקרי טבח - חיילי הארמייה השביעית ביצעו שני מעשי טבח, אחד בקבוצה של שבויי מלחמה והשני באזרחים איטלקים. פטון לא היה קשור באופן ישיר למקרי הטבח, אך נשמעו טענות שנאומיו שהדגישו שנאה לאויב ולחימה אכזרית נתנו השראה למעשים.
תקריות הסטירה - חמורות בהרבה מבחינת הנזק התדמיתי של פטון היו שתי תקריות שונות שבהן סטר, קילל ובעט בחיילים אמריקאים שסבלו מהלם קרב. פטון ביקר בבתי חולים על מנת לשוחח עם פצועים וכשגילה חיילים שאינם פגועים פיזית אך אינם מסוגלים נפשית לעמוד בלחימה, התפרץ בזעם. פטון קרא לחיילים פחדנים והשתמש במילות גנאי חריפות. באחד המקרים סטר לחייל ובשני סטר לו ובעט בו. הסיפורים הגיעו לתקשורת האמריקאית שתקפה את פטון בחריפות. פרטי המקרה הגיעו לאייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית המערביות, וזה נזף בפטון קשות. הוא דרש שפטון יתנצל בפני החיילים שתקף, החיילים שנכחו באירועים, ובפני הארמייה השביעית כולה. פטון ביצע את הפקודה ללא ויכוח.
ההתנצלות לא הועילה לפטון. שילוב "מלחמת הגנרלים" שלו, תקריות הטבח ובעיקר תקריות הסטירה גרמו להדחתו מהפיקוד על הארמייה השביעית.
נטול פיקוד הגיע פטון ללונדון, שם קיבל הוראות מפורשות שלא לדבר עם התקשורת ולא לגרום צרות. אייזנהאואר ייעד לו תפקיד במבצע "פורטיטיוד" (Fortitude) - מהלך הטעיה מתוחכם שנועד לגרום לגרמנים לחשוב שתוכניות בעלות הברית הן לפלוש למערב יבשת אירופה באזור קאלה ולרכז את כוחותיהם שם במקום בנורמנדי, יעד הפלישה האמיתי. כחלק מההטעיה ניתן לפטון "פיקוד" על קבוצת ארמיות מדומה שכללה רכבי ומחנות דמה, תקשורת דמה והדלפות מכוונות לתקשורת. הגרמנים, שראו בפטון את המצביא התוקפני והמוכשר ביותר של בעלות הברית, "בלעו את הפיתיון" וגם לאחר שפלשו בעלות הברית לנורמנדי פסל רומל (שהיה מפקד החזית האטלנטית) את הדחיפות בקולם של פקודיו באומרו: "זוהי הסחת דעת... הפלישה האמיתית תגיע בפה דה-קאלה ויפקד עליה פטון".
נורמנדי ולוריין
פטון קיבל הזדמנות לטהר את שמו כשקיבל פיקוד על הארמייה השלישית בקרבות שלאחר הפלישה לנורמנדי. פטון, שהשתוקק לחזור לפיקוד אמיתי, תקף את הגרמנים במהירות וביעילות מדהימה. החל מ-1 באוגוסט 1944, במהלך מבצע קוברה, הארמייה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. פטון השתמש בטקטיקות דומות לשל הגרמנים בתקופת הבליצקריג, נמנע מקרבות הבקעה ותמרן מסביב למערכים גרמניים חזקים.
ב-31 באוגוסט 1944 עצר פטון את התקדמותו המהירה מכיוון שלארמייה השלישית אזל הדלק. הדבר אירע ככל הנראה משינויים בסדר העדיפויות, העברת דלק לצבאו של מונטגומרי, והעובדה שפטון פשוט סירב להאט את קצב ההתקפה שלו ולאפשר ללוגיסטיקה להיצמד אליו. פטון רתח וטען שיש ביכולתו לשטוף אל תוך גרמניה, אך אייזנהאואר העדיף מדיניות של לחימה בחזית רחבה, וחילק את המשאבים באופן שווה. כתוצאה מהעיכוב בהספקת הדלק, הצליחו הגרמנים להתארגן ומתקפת הארמייה השלישית על מץ הייתה קשה ועקובה מדם. במהלך הקרב נוספה עוד אנקדוטה לשמו של פטון כאשר הוא ביקש מהכומר של הארמייה לחבר תפילה למזג אוויר טוב ללחימה. הכומר חיבר את התפילה שנאמרה בכל יחידות הארמייה. מזג האוויר אכן התבהר, ופטון העניק לכומר את עיטור כוכב הארד מיידית.
הקרב על הבליטה
בסוף 1944 יזם הצבא הגרמני את הקרב על הבליטה - מתקפת נגד חזקה בארדנים. המתקפה הפתיעה את בעלות הברית שחשבו שצבא גרמניה אינו מסוגל עוד להתקפות חורף. בין הכוחות האמריקאים שנלכדו וכותרו הייתה הדיוויזיה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית. יחידה זו נלכדה בבסטון (Bastogne) והוקפה מכל עבר על ידי יחידות שריון גרמניות. פטון נענה לקריאה של מפקדת בעלות הברית לחבור לצנחנים הנצורים. הוא הפנה את תנועת הארמייה שלו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר לבסטון. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה.
בסוף ינואר 1945, עם סיום הקרב על הבליטה, יצאה הארמייה השלישית למסע מלוקסמבורג לצ'כיה דרך דרום גרמניה. בסוף ינואר 1945 חדרו כוחותיו של פטון לגרמניה
באמצע פברואר פרץ צבא פטון את קו זיגפריד והתקדם לכיוון קובלנץ. בסביבות 10 במרץ 1945 צלחה הארמייה השלישית את הריין והגיעה לקובלנץ. כיבוש קובלנץ שיבש את מערכת ההגנה הגרמנית ומיד לאחר מכן הארמייה השלישית התקדמה במהירות ועברה ב-16 את רוב הדרך לצ'כיה. באמצע אפריל 1945 הגיעו כוחות הארמייה השלישית לקרבת הגבול הצ'כי. הארמייה השלישית עברה דרך בוהמיה ולתוך צ'כיה, אך נעצרה משיקולים פוליטיים על ידי הפיקוד האמריקאי.
אחרי המלחמה
לאחר הפלישה נתמנה לתפקיד מושל חבל בוואריה בגרמניה. הוא ספג ביקורת על כך שהשאיר פקידים נאצים בתפקידם למרות מדיניות הדה-נאציפיקציה של בעלות הברית. פטון טען כי אין מי שינהל את הממשל המקומי פרט לאנשים אלה, וכי אם ימצאו אנשים מתאימים יחליף את הנאצים. בנוסף הסתבך בכמה אמירות בוטות כנגד ברית המועצות, שחלקן מצאו את דרכן לתקשורת. נראה היה שאופיו הראוותני ודיבורו הבוטה יגרמו להדחתו המוחלטת מהצבא. באוקטובר 1945 הוא מונה למפקד הארמייה האמריקנית החמש-עשרה.
ב-9 בדצמבר 1945 היה פטון מעורב בתאונת דרכים בגרמניה, שבה שבר את צווארו והפך משותק מהצוואר ומטה. שלושה-עשר ימים מאוחר יותר הוא נפטר בבית חולים בהיידלברג. פטון נקבר בבית הקברות הצבאי האמריקני בלוקסמבורג.
ביקורות והסתייגויות מפטון
בעיות תדמית ותקשורת
דמותו של פטון הייתה שנויה במחלוקת. מצד אחד מפקד מרשים, יצירתי ולוחם נועז, ומצד שני אדם בעל אופי אכזר וגס רוח. אישיותו היוותה מוקד להתקפות רבות, בייחוד מצד התקשורת. היו טענות שאינו מעריך חיי אדם, ושנהג לערב שיקולים של תהילה בהחלטות מבצעיות (כגון ה"מרוץ" בסיציליה). בנוסף טענו רבים שהוא ראוותן מדי, והצביעו על הקסדה המצוחצחת מדי שלו, האקדחים עם קתות השנהב, ומדים שהיה תופר לעצמו. פטון הסביר דברים אלה בכך שרצה להתבלט בין אנשיו והאמין שהדבר מעלה את המורל.
הוא הואשם בכך שהוציא מבצע פרטי לחילוץ חתנו ממחנה שבויים גרמני שהיה כ-80 קילומטר בעומק שטח האויב, לצורך המבצע הורכב כוח משימה מיוחד, "כוח באום", שבראשו עמד קפטן אברהם באום. המבצע הסתיים בכישלון צורב ובהרוגים רבים. פטון עצמו טען כי לא ידע כלל שחתנו נמצא במחנה השבויים הספציפי, אך ההתרחשויות ההיסטוריות מצביעות על כך כי שיקר.
אנטישמיות וגזענות
האשמה נוספת נגדו היא שהיה בעל דעות גזעניות ובעיקר אנטישמיות. טענות אלה מצאו סימוכין בהתבטאויות קשות מאוד כנגד ה"גזע היהודי". כך כתב:
בנוסף טען פטון כי חיילים שחורי עור אינם חכמים מספיק ללחימה משוריינת. חשיבה זו אינה מפתיעה בהתחשב ברקע המשפחתי של פטון, שגודל על ערכי הקונפדרציה הגזעניים.
למרות זאת, יש המצביעים על כך שפטון ביקש שילוב של יחידות שחורות בארמייה שלו ואף הכריז בכמה מקרים שהוא מעוניין באנשים בעלי יכולת ולא משנה מוצאם.
בנוסף עובדה שאין עליה מחלוקת היא שפטון הזדעזע כששחרר את מחנה בוכנוואלד. כאשר הכחישו הגרמנים המקומיים כי ידעו על הנעשה, הצעיד 2,000 אזרחים גרמנים דרך המחנה כדי שיראו בעצמם את הזוועות.
הנצחה
על שמו נקראה סדרת טנקים אמריקאים אשר נרכשו בזמנו גם על ידי צה"ל, וזכו לשם העברי מגח. הטנק שירת במלחמות ישראל, וכן עבר שדרוגים ושיפורים על ידי התעשיות הביטחוניות.
בשנת 1970 יצא לאקרנים "פטון", סרט ביוגרפי העוסק בקורותיו של הגנרל במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, ובשנת 2003 נבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
לקריאה נוספת
.1947 ,George S. Patton, Jr., "War as I knew it", Bantam Books
מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989.
ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981.
קישורים חיצוניים
אמרותיו של גנרל פטון, באתר "יד לשריון".
הסרט פאטון, באתר IMDb
ד"ר יגיל הנקין, אומץ, גאונות וניבולי פה: 70 למותו של הגנרל פאטון, באתר מידה, 27 בדצמבר 2015
הערות שוליים
קטגוריה:אנטישמיות בארצות הברית: אישים
קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:מושלים צבאיים של ארצות הברית
קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:גנרלים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מפקדי גייסות בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעוטרי כוכב הכסף
קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד
קטגוריה:מעוטרי מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית)
קטגוריה:ספורטאים אמריקאים
קטגוריה:משתתפי אולימפיאדת סטוקהולם (1912)
קטגוריה:מפקדי הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית
קטגוריה:מפקדי הארמייה השביעית של צבא ארצות הברית
קטגוריה:מתחרים אולימפיים אמריקאים בקרב חמש מודרני
קטגוריה:מפקדי הקורפוס השני בצבא ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בגרמניה
קטגוריה:בוגרי מכללת פיקוד ומטה הכללי של צבא ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1885
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1945 | 2024-08-05T16:04:31 |
ג'ורג' פאטון | REDIRECT ג'ורג' פטון | 2004-11-19T08:01:12 |
ט.ס. אליוט | הפניה ת"ס אליוט | 2022-03-27T11:43:15 |
גידי קורן | גדעון (גידי) קוֹרֵן (באנגלית: Gideon Koren; נולד ב-27 באוגוסט 1947) הוא מלחין, פזמונאי, סופר ורופא (רופא ילדים, פרמקולוג קליני וטוקסיקולוג) ישראלי-קנדי. מחברן של יצירות פופולריות לילדים בעברית. הלחין כ-400 שירים.
קורות חיים
גידי קורן נולד בתל אביב וגדל בקריית אונו. אביו היה המהנדס הראשי של תחנת הכוח רדינג של חברת החשמל בתל אביב. בשנת 1965 סיים את לימודיו בתיכון חדש בתל אביב. בצבא שירת כחובש קרבי בנח"ל. בהמשך, לאחר סיום לימודי רפואה ב-1974, הצטרף להיחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669).
קריירה מוזיקלית
קורן הלחין שירים רבים שכתב נתן יונתן, ובהם: "כמו בלדה" ("אם זר קוצים כואב"), "אם העולם", "שני אלונים", ושירים של אמיר גלבע כמו "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם", בשיתוף עם שלמה ארצי) הידוע בביצועו של שלמה ארצי.
להקת "האחים והאחיות", שהקים קורן ב-1971, יצרה תקליט מהשירים של נתן יונתן לפי הלחנים של גידי קורן.
סגנון הכתיבה של נתן יונתן הלם את הלהקה. קורן הלחין גם משיריו של יהודה עמיחי, משורר בעל סגנון שונה לגמרי: "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "סונטה בשניים" ("ובלילות חדרנו נאטם").
בפסטיבל הזמר והפזמון 1974 זכה קורן עם השיר שהלחין עם שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי" למילים של ארצי ובביצועו ובעיבוד של ירון גרשובסקי במקום הראשון.
בפסטיבל הזמר והפזמון 1980 זכה שירו של קורן "פזמון חוזר" בביצוע האחים והאחיות ובעיבודו של אלדד שרים
במקום הראשון.
לקדם אירוויזיון 1981 כתב קורן יחד עם יגאל בשן את המנגינה לשירו של יורם טהר לב "תן לי" ("מה שהיה, תשכח מזה"),
שהפך לאחד השירים המושמעים ביותר של יגאל בשן.
שירו "שובי דובי" בביצוע האחים והאחיות זכה בשנת 1976 במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים.
בין יצירותיו הרבות לילדים (פזמונים, תקליטים ומחזות-זמר): "הבובה פסטי", "שובי דובי", "פיץ העכבר", "טיול לארץ התווים" (קריינות וזמרה: שלמה ארצי) והמחזמר "זלמן יש לו מכנסיים".
קריירה רפואית
בשנת 1974 סיים קורן את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. התמחה ברפואת ילדים בבית החולים שיבא (1980), ובשנת 1982 נסע להתמחות בפרמקולוגיה קלינית וטוקסיקולוגיה בבית החולים לילדים (SickKids ) ואוניברסיטת טורונטו (1986). ב-1986 הצטרף לסגל בית החולים ואוניברסיטת טורונטו, עד 2016. מ-2004 החזיק בקתדרה באוניברסיטת אונטריו המערבית. במהלך הקריירה פרסם 15 ספרי רפואה וכ- 1750 מאמרים מדעיים. קורן הוא מומחה בעל שם עולמי בתסמונת האלכוהול העוברי.
קורן נאלץ לוותר על רישיון הרופא שלו באונטריו קנדה עקב פרשה של אמינות מעבדתו בנושא זיהוי בשימוש בסמים של הורים.
כיום הוא מדען בכיר בתחום הפרמקולוגיה במכון המחקר של מכבי שרותי בריאות ומשמש פרופסור אורח באוניברסיטת תל אביב ומרצה בפקולטה לרפואה בצפת של אוניברסיטת בר-אילן ובפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אריאל בשומרון.
חיים אישיים
קורן התגורר בטורונטו עד 2016, אז פרש מעבודתו בקנדה ושב לישראל. חי בתל אביב עם זוגתו ד"ר רחל פסטרנק, ואב לארבעה.
מפרסומיו
פרוזאק בייבי, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2013
סימני חיים, הוצאת כנרת, זמורה-דביר, 2019
הדובון והבובה, הוצאת יבנה
הטיול לארץ התווים, הוצאת ישרא-תו
העיקר הבריאות: לקסיקון רפואי לילדים שרוצים לדעת, הוצאת יבנה, 1993
קישורים חיצוניים
דף על קורן הרופא ומחזאי הילדים
גידי קורן באתר של להקת האחים והאחיות
Jacques Gallant, Inside the career of Motherisk founder Dr. Gideon Koren, Toronto Star, November 22, 2014
גידי קורן, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, מרץ 2017
גידי קורן באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:משוררי ילדים ישראלים
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:רופאי ילדים ישראלים
קטגוריה:רופאי ילדים יהודים
קטגוריה:רופאים יהודים קנדים
קטגוריה:פרמקולוגים יהודים
קטגוריה:טוקסיקולוגים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורונטו
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בקנדה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אריאל בשומרון: בית הספר לרפואה
קטגוריה:ישראלים שהיגרו לקנדה
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:פרמקולוגים ישראלים
קטגוריה:פרמקולוגים קנדים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:קריית אונו: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-06-23T08:17:16 |
סאגר | סאגר (באנגלית: Sagger) הוא קוד דיווח נאט"ו של טיל נגד טנקים מונחה תיל שבראשו מטען חלול מתוצרת ברית המועצות שנקרא ברוסית (Малютка (ПТРК (9M14 מליוטקה). הטיל נכנס לשימוש בשנת 1963 ובמהלך השנים פותחו מספר גרסאות משופרות של הטיל. הטיל מופעל על ידי חוליות חי"ר, רק"ם ומסוקים.
פיתוח
פיתוח הטיל החל ביולי 1961. הדרישות שנקבעו למפתחים היו:
טווח ירי של עד 3,000 מטר.
חדירת שריון של 200 מילימטר בזווית של 60 מעלות.
משקל ערכת שיגור של עד 10 קילוגרם.
אפשרות שיגור על ידי אדם או מרכב.
הפיתוח התבסס על טילי נ"ט דומים שפותחו במערב והושלם ב-20 בדצמבר 1962. הטיל נכנס לשירות ב ב-16 בספטמבר 1963.
תכונות
הטיל נישא על ידי אדם, מותקן על רק"ם כגון BRDM-2 BMP-1 או על מסוקי סער מדגם מי 2, מי 8 וגאזל.
הטיל מונחה במהלך מעופו באמצעות אותות פיקוד של המפעיל שעוקב אחר מסלולו ביחס למטרה באמצעות פריסקופ מובנה בעל כושר הגדלה של פי 8. אותות הפיקוד מועברים אל הטיל באמצעות כבל חשמלי שבו שלושה גידים שכרוך בתוך גוף הטיל ומשתחרר תוך מעופו. פריסקופ מכני (שמקבל את האצתו באמצעו סרט פלדה גמיש ברגע השיגור) עוקב אחרי מצב הטיל בכל רגע נתון (הטיל מסתובב 8.5 סיבובים לשנייה) ומאפשר העברת פקודות נכונה לפי מצב הטיל לשני הנחיריים של מנוע ההדף השולטים על כיוון הטיל. לטיל ראש נפץ מסוג מטען חלול שנידרך כ-70 מטר ממקום השיגור.
הטיל בתצורתו הנישאת על ידי חי"ר מורכב משלוש יחידות בסיסיות: המשגר הנמצא על גבי מזוודת נשיאה של הטיל העשויה פיברגלס, יחידת ההנחיה הכוללת ידית הנחיה, והטיל עצמו. יחידת ההנחיה מחוברת בכבל למשגר ויכולה להמצא בזמן ההפעלה במרחק של עד שלושה מטרים מהמשגר. הפעלת הטיל באופן יעיל דורשת מיומנות רבה: על הכוון לשמור במשך כל זמן מעוף הטיל את המטרה ואת הטיל בתחום ראייתו ובשליטתו.
זמן הפריסה וההכנה לירי ממצב ארוז במזוודה הוא כחמש דקות. לאחר שיגורו, נוסק הסאגר מעלה כדי להימנע מהתרסקות על הקרקע או היתקלות במכשול ולאחר מכן מונחה על ידי המפעיל באופן שיוצר טווח יעיל מזערי של 500 מטר. הטווח היעיל המרבי הוא 3,000 מטר.
היסטוריה
טילי הסאגר הופיעו לראשונה בזירה הצבאית בשלהי מלחמת וייטנאם (1971 - 1973) בשימוש הוייטקונג.
במלחמת יום הכיפורים (1973) עשו צבאות ערב ובמיוחד צבא מצרים, שימוש נרחב בטילי הסאגר בחוליות חי"ר שכללו שלושה חיילים: מפעיל ושני נושאי טילים שנשאו שני טילים כל אחד, או באמצעות נגמ"ש ייעודי מסוג BRDM-2 שבבטנו שמונה טילים ועוד שישה טילים במשגרים חיצוניים. חוליות השיגור הוצבו במארבים על צירי ההתקדמות הצפויים של צה"ל והצליחו לפגוע ביעילות בכוחות מסתערים של צה"ל. חיל השריון הישראלי, שהופתע מההפעלה המאסיבית של הנשק, לא תירגל התמודדות עם האיום החדש ופיתח תוך כדי הקרבות שיטות התמודדות עם הטיל. אחת השיטות הייתה ירי ארטילרי לאזורים שבהם נצפו מארבי סאגר שהיו חשופים בשטח ובלתי ממוגנים. שיטה נוספת הייתה יצירת אבק על ידי נסיעה לאחור באופן שיקשה על מפעיל הסאגר לכוון את הטיל בעת מעופו לעבר המטרה הממוסכת.
במהלך מלחמת יום הכיפורים נקלטו בצה"ל טילי סאגר שנלקחו שלל מצבאות ערב. יחידות צה"ל שהפעילו טילים נגד טנקים מסוג ("מטול 2"), SS.11 ("תגר") ו ("אשף") (כולם נחותים בהרבה מהסאגר), עשו הסבה תוך כדי המלחמה ומלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. לצורך ההסבה גויסו דוברי רוסית לתרגום המסמכים הקשורים בתחזוקת ותפעול הטיל והפעלת קרונות הסימולטור. הסימולטורים נועדו לאמן את הכוונים והיו מותקנים על גבי משאיות זיל. במהלך מלחמת ההתשה ברמת הגולן נעשה בטיל שימוש מוצלח נגד טנקים ונגמ"שים סוריים. היחידה שקלטה את הסאגר אילתרה צורת פעולה שאיפשרה שיגורי סאגר בלילה באמצעות מגבר אור כוכבים (מא"כ) שאיפשר לראות את הטנקים בלילה. שיגורים כאלה הצריכו ביצוע אלתור בטיל (שנעשה ברמת השדה) מכיוון שללא האלתור הנותב שבקצה הטיל הכניס את המא"כ לרוויה (למעשה "סינוור" את המסך כך שניתן היה רק לראות מסך לבן).
כינויו של הטיל בצה"ל היה "סנאי".
תפוצה
בתחילת דרכו היה הסאגר בשימוש צבאות ברית ורשה. אחר כך הוא הופץ לבנות בריתן של מדינות הגוש המזרחי ובין היתר למדינות ערב. כיום, יצא הסאגר משימוש בצבא הרוסי והוא נפוץ בשימוש בייחוד במדינות העולם השלישי. השימוש נעשה לעיתים ללא פריסקופ אלא באמצעות תצפית חופשית על מעוף הטיל אל עבר המטרה. גרסה איראנית של הטיל בשם "רעד", נפוצה בשימוש ארגוני טרור דוגמת חזבאללה.
ראו גם
טיל נ"ט
רקטות נ"ט
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טילים נגד טנקים רוסיים וסובייטיים
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:טילים נגד טנקים מהדור הראשון | 2024-09-03T02:55:10 |
בעל | 2024-07-01T14:54:15 | |
רקטה נגד טנקים | ממוזער|שמאל|300px|מטול רקטות מדגם RPG-7 עם רקטה וכוונת משופרת, שנתפס בעיראק. פשטותם, אמינותם, זמינותם ומחירם הזול הפכו את מטולי ה-RPG-7 לחביבים במיוחד בקרב מליציות בלתי-סדירות ולנשק הנ"ט הנפוץ ביותר בעולם.
רקטה נגד טנקים (באנגלית Rocket-propelled grenade, בראשי תיבות RPG, "רימון מונע-רקטית"; ברוסית Ручной Противотанковый Гранатомёт, בראשי תיבות РПГ, "מטול רימונים ידני נגד טנקים") היא רקטת כתף שייעודה השמדת טנקים, כלי רכב משוריינים אחרים ומטרות אויב קשות אחרות, ניידות ונייחות. בניגוד לטיל נגד טנקים, לרקטה אין מנגנון הנחיה או ניהוג עצמי, ולכן אי אפשר לתקן את מסלולה אחרי שנורתה. המונח מתייחס בדרך כלל לרקטות המשוגרות ממטול כתף הנישא על ידי לוחם בודד, והמכלול נקרא מרנ"ט – מטול רקטות נגד טנקים.
הנשק
ממוזער|200px|רקטת לאו M-72
ממוזער|200px|מטול RPG-7
ממוזער|200px|רקטת פנצרפאוסט 3 הנמצאת בשימוש היום על ידי הבונדסוור
נשק רקטי נגד טנקים מורכב משני אלמנטים עיקריים:
הרקטה – שכוללת ראש קרב (רש"ק) המורכב ממטען חלול, ומנוע רקטי.
המטול – משגר הרקטות או ה"צינור" שבאמצעותו משוגרת הרקטה. המטול מכיל קנה שיגור, הדק, כוונת ומפלט אחורי שפולט את הגזים שנוצרים בצינור בזמן הירי.
תפקידו של המטול הוא לייצב את הרקטה בתחילת הירי, כך שתהיה מכוונת לפגיעה במטרה ובכך לאפשר למנוע הרקטי, או למטען מאיץ ראשוני (כמו ב-RPG-7), להקנות לרקטה מהירות קווית ראשונית בכיוון הנכון. לאחר שהרקטה עוזבת את המטול, בעירת המנוע הרקטי מספקת לה תאוצה ובדרך כלל סנפירי ייצוב מספקים לה יציבות של מסלול המעוף.
ברוב מטולי הרקטות נגד טנקים שתוכננו כנשק אישי (להבדיל, לדוגמה, מרקטות נגד טנקים המשוגרות ממטול המוצב על כלי רכב או כלי טיס), מחזיק היורה את המטול על כתפו ומכוון באמצעות כוונת את המטול אל המטרה. בצידו האחורי של המטול קיים פתח המאפשר פליטה של הגזים הלוהטים הנוצרים בעת הירי, בתהליך המוסבר לעיל, ובכך להגן על היורה מפניהם. בעת הירי, הגזים הנפלטים מהפתח האחורי של המטול מסוכנים למי שניצב בטווח קרוב מדי מאחורי היורה.
ישנם מטולי רקטות מתכלים (המטול אינו משמש לירי רקטה נוספת לאחר השיגור ולאחריו הוא מושלך) כמו הלאו וישנם מטולי רקטות רב-פעמיים כמו ה-RPG-7 הסובייטי. מסיבה זו, מטולי רקטות רב–פעמיים הם כבדים יותר וקשיחים יותר מהמטולים המתכלים, מאחר שהם צריכים לעמוד בלחצי הגזים ובטמפרטורות הגבוהות שנוצרים עקב הירי, כדי לשמש לירי רקטות נוספות לאחר מכן.
בין יתרונותיו של מטול מתכלה ניתן למנות משקל נמוך יותר (של רקטה+מטול), בדרך כלל עלות יצור נמוכה יותר, אפשרות לשימוש בזביל הרקטה (המיכל שבו מאוכסנת הרקטה) כמטול שיגור והאפשרות להיפטר ממשקל מיותר לאחר הירי.
בין יתרונותיו של מטול רב-פעמי ניתן למנות אמינות תפעול גבוהה יותר ודיוק גבוה יותר בפגיעות הרקטה.
החיסרון העיקרי של רקטות נ"ט הוא הטווח הקצר שלהן, שאינו עולה על 300 מטר. בלוחמה בשטח פתוח בטווחים כאלו יכולים צוותי הטנקים לאתר את מפעיל הרקטות בקלות יחסית ולפגוע בו.
היסטוריה ושימושים
ממוזער|200px|בזוקה – רקטת נ"ט אמריקאית שהייתה בשימוש ממלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
רקטות נגד טנקים פותחו עוד במלחמת העולם השנייה כדי לאפשר לכוחות חי"ר לבלום כוחות טנקים של האויב. הבזוקה ופיאט של כוחות הברית פותחו כאמצעי נגד כנגד השריון הגרמני, בעוד שרקטות נ"ט גרמניות פותחו נגד הטנקים הסובייטים – שעלו על הטנקים הגרמניים במספרם ובעמידותם לחורף הרוסי. רקטת ה"פאנצרשרייק" הגרמנית היא חיקוי של הבזוקה האמריקנית. היא פותחה בעקבות הצלחתה הגדולה של הבזוקה אך יכולת חדירת השריון שלה שופרה באופן ניכר (מ-100 מ"מ ל-200 מ"מ) כדי להתמודד עם הטנקים הסובייטים כגון ה-T-34.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 פיתחו הסובייטים את RPG-7 על בסיס הפאנצרפאוסט הגרמני. ה-RPG-7 היה אמור להיות נשק המוני כנגד טנקים ולכן הדגש היה על פשטות, אמינות ועלויות נמוכות. תכונות אלה הפכו אותו לנשק האנטי-טנקי הנפוץ ביותר בעולם. RPG הם ראשי התיבות ברוסית של "מטול רימונים ידני נגד טנקים" (Ручной противотанковый гранатомёт) ובאנגלית אומצו כראשי תיבות של "רימון המונע ברקטה" (rocket-propelled grenade), המשמש היום כשם המקובל לכל רקטות הנ"ט למיניהן.
רובן המוחלט של רקטות הנ"ט האישיות מיועדות לנשיאה ולשיגור על ידי אדם אחד. עם זאת, בצבאות רבים שבהם נעשה שימוש ברקטות המשוגרות ממטול רב-פעמי, ישנם צוותים של שני
אנשים המיועדים להפעלתן. בצוותים אלו לוחם אחד נושא את המטול (ועוד מספר קטן של רקטות) והוא זה שאחראי על ירי הרקטות ומבצע אותו בפועל ואילו הלוחם השני בצוות נושא איתו מספר רקטות נוספות ותפקידו הוא לעזור בטעינת הרקטות למטול, לאכן מטרות ללוחם הראשון ולחפות עליו בזמן הירי.
עקב השתכללות הטנקים וחיזוק השריון, פותחו טילים נגד טנקים שיכלו לשאת רש"ק כבד יותר לטווחים ארוכים יותר ובאופן מדויק יותר. בעקבות כניסתם של טילי הנ"ט, נדחקו הצידה רקטות הנ"ט ברוב הצבאות המודרניים. אולם לטילי נ"ט חסרונות רבים בטווחים הקצרים, ובעקבות התגברות המקרים של לוחמה בשטח בנוי (לש"ב) חזרו צבאות סדירים להשתמש במטולי רקטות – בעיקר לתקיפת מבנים, כלי רכב לא משוריינים ולוחמים המסתתרים מאחורי מחסה.
אף על פי שהן נושאות רש"ק קטן ביחס לטילי נ"ט, רקטות נ"ט משופרות (כגון רקטות PG-7VR רוסיות או רקטות תוצרת תע"ש) יכולות לחדור גם שריון של טנקים מודרניים, אם כי הסיכויים לכך נמוכים והנזק שהן גורמות מוגבל בהיקפו.
עלותם הנמוכה יחסית של מטולי הרקטות והרקטות עצמן, פשטות הפעלתם ונשיאתם, משקלם הנמוך ועמידותן הפכו אותם לפופולריים בקרב מליציות לא-סדירות (כגון המוג'אהדין באפגניסטן) וארגוני טרור וזאת בהשוואה למערכות נשק כדוגמת טיל נ"ט או תותח ללא רתע.
הפלסטינים ירו פצצות RPG אל עבר כלי רכב ישראליים ועמדות צה"ל, אך עם אחוז הצלחות נמוך מאוד. פצצות ה-RPG שמיוצרות באופן תקני הן הרבה יותר מסוכנות מרקטות מאולתרות שיש בידי הפלסטינים כדוגמת "אל-באנה" ו"אל-בתאר". בספינת הנשק קארין איי שהוברחה לרשות הפלסטינית על ידי איראן וחזבאללה נתפסו מאות משגרי RPG-7 ומאות רקטות נ"ט מתקדמות.
בסכסוך בעיראק, לעומת זאת, החמושים והמליציות הלא-סדירות משתמשים ב-RPG על מנת להסב נזק לכוחות הקואליציה בעיראק. החמושים הצליחו להשמיד מספר רק"מים אמריקניים באמצעות RPG, ביניהם נגמ"ש הסטרייקר, נגמ"ש לחימה M-2 בראדלי ואפילו טנק אברהמס M1A1. גם טנקים מדגם אברהמס M1A2 נפגעו קשות מרקטות RPG.
רקטות נ"ט משמשות גם כנשק נגד מבנים וביצורים. מספר רקטות הנורות ממטול כתף אישי, כמו ה-MATADOR, אף פותחו כנשק ייעודי כנגד מבנים.
דגמים ידועים
ממוזער|250px|חייל אמריקני יורה רקטה נגד טנקים ממטול רקטות מדגם M-136 AT-4. שימו לב ל הנוצר מהמפלט האחורי של הכלי.
בזוקה – מטולי M1A1, M9 ו-M20
לאו M-72 LAW (בצה"ל נקראת "זרזיר מתכלה") – רקטת כתף קלה וזולה
AT-4 – הנשק הנוכחי של צבא ארצות הברית (הערה: AT4 באנגלית נשמע כמו 84, שזה קוטר הרקטה במילימטרים)
SMAW – הנשק הנוכחי של חיל הנחתים האמריקני, מבוסס על ה-B-300 הישראלי.
M141 Bunker Defeat Munition (SMAW-D) – רקטת כתף נגד מבנים וביצורים המשוגרת ממטול חד-פעמי
PIAT
פאנצרפאוסט
פאנצרשרק
RGW90 – הגרסה הגרמנית למטאדור, רקטת כתף נגד מבנים.
סופר בזוקה – שיפור ישראלי של הבזוקה.
B-300 – מטול רקטות אישי תוצרת התעשייה הצבאית.
שיפון – מטול רקטות אישי מתקדם, מבוסס על ה-B-300, תוצרת תעש מערכות.
מטאדור "מפצח האגוזים" ו"מפצח קל" – רקטת כתף נגד מבנים, פותח על ידי רפא"ל בשיתוף צבא סינגפור.
/
RPG-7 – מטול הרקטות הנפוץ ביותר בעולם, פותח במקור נגד טנקים, אך בהמשך פותחו מגוון ראשי קרב למטרות שונות.
RPG-26 – חיקוי לא מורשה ללאו, אבל בעל חדירת שריון משופרת (500 מ"מ פלדה).
RPG-29 – מטול רקטות מתקדם נגד טנקים בעל ראש קרב כפול טנדם.
RPG-32 – גרסה מתקדמת הנמצאת בשימוש צבאות ירדן ולבנון.
ראו גם
רקטת כתף
תותח ללא רתע
מטול רימונים
טיל כתף
רקטות וטילים של צה"ל
קישורים חיצוניים
כיצד מטול רקטות עובד (הסבר בליווי תמונות ואיורים)
כיצד RPG-7 עובד (מאותו אתר)
טקטיקות לשימוש ב-RPG (מאותו אתר)
ה-RPG-7 וגרסאותיו המודרניות, אתר Defense Update
התמודדות עם איום ה-RPG, אתר Defense Update
תמונות של רקטות נ"ט פלסטיניות, פורום צבא וביטחון, פרש
הערות שוליים
*
נגד טנקים
קטגוריה:תחמושת | 2024-02-04T15:33:35 |
רקטות נ"ט | REDIRECT רקטה נגד טנקים. | 2004-11-19T11:30:17 |
משה פיינשטיין | הרב משה פיינשטיין (ז' באדר ה'תרנ"ה, 3 במרץ 1895 – י"ג באדר ב' ה'תשמ"ו, 23 במרץ 1986) היה מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק. מחבר השו"ת "אגרות משה" וסדרת השיעורים "דברות משה" על הש"ס.
ביוגרפיה
250px|שמאל|ממוזער|קברו של הרב משה פיינשטיין בהר המנוחות
משה פיינשטיין נולד בעיירה אוזדה שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), לרב דוד - רבה של קהילת החסידים בעיירה, מצאצאי הגר"א, ופייא גיטל, שהייתה בת הרב יצחק יחיאל דוידוביץ אב בית דין קרליץ, מצאצאי השל"ה. נולד ביום הולדתו ופטירתו, של משה רבנו - ז' באדר, ונקרא על-שמו.
מסופר שבגיל 10 היה בקיא במסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. בגיל 12 עבר עם הוריו להתגורר בעיר סטארובין (אז רוסיה כיום בלארוס), ועוד בטרם מלאו לו 13 שנים נשלח ללמוד בישיבת "עץ החיים" אצל הרב איסר זלמן מלצר. לאחר מכן נשלח עם כמה מחבריו לייסד את "ישיבת קוברין" בעיר שקלוב שבראשה עמד הרב פסח פרוסקין, שאותו ראה כרבו המובהק, ובשנת ה'תרע"א עבר עם תלמידי הישיבה לעיר אמציסלב (מסטיסלב). נסמך לרבנות על ידי אביו והרב פרוסקין. לאחר פטירת אביו, התמנה לרב של עיירת הולדתו אוזדה. בשנת תרפ"א התמנה לרב ואב בית הדין של העיר לובן.
בשנת תרפ"ב נישא לשימא קוסטנוביץ, בתו של יעקב משה קסטונוביץ, ראש הקהילה המקומית (נפטרה בחשוון ה'תשנ"ד, 1993).
בחודש שבט תרצ"ז עזב את ברית המועצות והיגר לארצות הברית, שם היה ראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק במשך כחמישים שנה, עד לפטירתו כיהן כנשיא אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה, וכנשיא ארגון עזרת תורה. קיבל אליו פניות בענייני הלכה מרבנים בעולם. רבים ראו בו גדול הדור.
עם זאת, חלק מפסקיו עוררו התנגדות חריפה בקרב החוגים הקנאיים שהובלו על ידי חסידות סאטמר, בייחוד היתריו בעניין הפריה מלאכותית ומחיצה שאיננה מסתירה את הנשים בבית-הכנסת.
הרב פיינשטיין נפטר בניו-יורק ביום ראשון בלילה, אור לי"ג באדר ב' ה'תשמ"ו, 23 במרץ 1986, לאחר מחלה קשה. הלווייתו התקיימה בניו יורק ובירושלים. הלווייתו בניו יורק התקיימה למחרת ביום שני, צום תענית אסתר, בהשתתפות עשרות אלפי אנשיםלפי חלק מהדיווחים - במסע הלווייתו בניו יורק השתתפו כ-150,000 אנשים.. הלווייתו בישראל התעכבה ביממה עקב בעיה טכנית במטוס שנשא את ארונו, והיא התקיימה בירושלים ביום רביעי, ט"ו באדר ב', יום שושן פורים, בהשתתפות כ-200–250 אלף אנשיםאלפים משתתפים בהלוויה של הרב האמריקאי (באנגלית). הוא נקבר בהר המנוחות בחלקת הרבנים.
על שמו נקראו רחובות "אגרות משה" בשכונת רמת שלמה בירושלים ובביתר עילית.
ממוזער|ביחד עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בביקור הרבנים הראשים בארצות הברית
משפחתו
בנו הרב דוד פיינשטיין - מילא את מקומו כראש מתיבתא תפארת ירושלים בלואר איסט סייד.
בנו הרב ראובן פיינשטיין - ראש מתיבתא תפארת ירושלים בסטטן איילנד.
חתנו הרב אליהו משה שיסגל, היה ר"מ בישיבת תורה ודעת בברוקלין ונפטר בגיל צעיר.
חתנו הרב ד"ר משה דוד טנדלר - היה רב במונסי ניו יורק, התמחה בתחום רפואה והלכה.
משנתו
ממוזער|הרב משה פיינשטיין באירוע התרמה
הרב פיינשטיין היה מוכר כפוסק החרדי הבולט והמשפיע ביותר בארצות הברית. אלפי תשובותיו בהלכה הופצו בעולם היהודי כולו ורוכזו בסדרת הספרים אגרות משה. בין היתר הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות, רפואה והלכה, ואף בעיקרי היהדות.
כמו כן היה פעיל בענייני ציבור וחינוך בקהילה היהודית. התנגד בחריפות לתנועה הרפורמית ולקונסרבטיבית, אך מדבר זה יצאה קולא, שכן לא החשיב לעניין ממזרות נישואים שנערכו בטקס רפורמי או קונסרבטיבי ונישואים אזרחיים. בפסיקה הסתמך על עומק סברתו בתלמוד ובראשונים יותר מאשר על פסיקות האחרונים, כפי שהוא מסביר בהקדמת הספר. הוא הביע התנגדות חריפה לפסק דין האח והאחות ולהתנהלותו של הרב שלמה גורן בנושא זה.
בפסיקות רבות נחשב למקל:
התיר במקרים מסוימים הפריה מלאכותית של אישה מזרע של גבר לא יהודי, דבר שאחרים ראו בו איסור לא תנאף.
התיר לצרף מחלל שבת למניין בתנאים מסוימים, כאשר הוא מביא ראיה מהמרגלים.
בניגוד לאיסור המקובל על חלב נוכרי, התיר חלב נוכרי (בארצות הברית בלבד) בשל הפיקוח הקפדני של הממשלה על חלב.
התיר לשים את רוב סוגי ספרי הקודש במיכלי מיחזור נייר, מלבד .
מדבריו
בר מצווה ובת מצווה
"והצערעמאניע (ceremony, טקס) של בת מצווה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת … ואי איישר חילי (לו היה לי הכוח) הייתי מבטל במדינתנו גם סדר בר המצווה של הבנים".
הפלה מלאכותית
"בין לתוספות, בין להרמב"ם ואף לרש"י… איסור רציחה מ"לא תרצח" גם על עובר… ואסור להורגו אף לפיקוח נפש… ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר…".
הומוסקסואליות
טען שאין בידינו להועיל להומוסקסואלים המבקשים לעצמם היתר. את דברי חז"ל () על כינוי התורה "תועבה" ("תועה אתה בה"), פירש הרב: "במשכב זכר אין כלל תאווה מצד הטבע, וכל המתאווה לזה הוא רק תועה מהטבע...".
ארצות הברית
"מלכות של חסד שכל מטרתה הוא להטיב לכל תושבי המדינה" (בתשובה בה הוא מזהיר למנהלי מוסדות תורה לא לנסות לקבל תמיכה יותר ממה שקבעה הממשלה).
מדינת ישראל
(בהתייחסות לעניין תליית דגל ישראל בבית הכנסת) "ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בבית הכנסת שהוא מקום קדושה, וכל שכן שאין להניחו שם בקביעות וכל-שכן לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר על זה אלא שהוא עניין הבל ושטות, ואם אפשר באופן של שלום לסלקם מביהכ"נ היה זה דבר טוב אבל לעשות מחלוקת בשביל זה אסור. ואם היה כח בלא מחלוקת לעקור עניין הדגל כדי שלא יהיה זיכרון למעשה הרשעים היה ג"כ אולי נכון לעשות, אבל חס-ושלום לעשות מחלוקת בזה." אמנם, הוכח שבמשך הזמן, גישתו כלפי מדינת ישראל נעשתה יותר חיובית.
ספריו
אגרות משה
חיבורו המפורסם ביותר הוא שו"ת אגרות משה המכיל מכתבי תשובות הלכתיות שמהוות אבן דרך בפסיקה הלכתית, ובהתייחסות ההלכתית לבעיות החדשות. שבעה כרכים מסדרה זו הדפיס בחייו. הכרך השמיני והתשיעי יצאו לאור לאחר פטירתו, על ידי חתנו, הרב משה דוד טנדלר, וחתנו של הרב טנדלר, הרב שבתי רפפורט. יש שטענו כי כרכים אלו כוללים דברים שלא רצה להדפיס והיו בגדר הוראת שעה. כרך נוסף הקרוי "יד משה" מכיל מפתחות לכל סדרת השו"ת.
ספרים אחרים
גולת הכותרת של יצירתו הלמדנית היא סדרת "דברות משה". הסדרה כוללת את שיעוריו במתיבתא תפארת ירושלים וחידושיו על מסכתות התלמוד הבאות – בבא קמא (חלק א, תש"זעל צאת הכרך, ראו: הפרדס [כא, ד], טבת תש"ז, עמ' 49; חלק ב, תשי"געל צאת הכרך, ראו: הפרדס [כח, ה], שבט תשי"ד, עמ' 46; המאור לט [ה, ג], כסלו תשי"ד, עמ' 10; ובמהדורה אחת בתשל"ג), בבא מציעא (חלק א, תשכ"ו; חלק ב, תשל"ה), בבא בתרא (חלקים א ו-ב, תשכ"ח) [שלוש המסכתות נדפסו יחדיו שוב בתשמ"דעל צאת הכרך, ראו: 'דברות משה על ג' בבות – מאת מרן הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א', הפרדס [נט, ג], כסלו תשמ"ה, עמ' 25–26], שבת (חלק א, תשל"א; חלק ב, תשל"ו), קידושין (חלק א, תשל"ט), יבמות (תשל"ט), גיטין (חלק א, תשמ"ב)על צאת הכרך, ראו המאור רע [לה, ב], כסלו־טבת תשמ"ג, עמ' 52, חולין (חלק א, תשמ"ג)על צאת הכרך, ראו המאור רעד [לה, ה], סיון-תמוז תשמ"ג, עמ' 52, נדרים וכתובות ופסחים (שני כרכים נפרדים, תשמ"ד)על צאת כרכי כתובות־נדרים ופסחים, ראו המאור רפב [לז, א], תשרי־חשון תשמ"ה, עמ' 52, יומא (תשס"ח), סנהדרין (תשע"ג), ביצה (תשע"ד), שבועות ועבודה זרה (תשע"ה), נדה וסדר טהרות (חלקים א ו-ב, תשע"ו). בשנת תשנ"ז נדפסו שוב כרכי הסדרה שיצאו לאור עד אותה שנה. תחילה נדפסה הסדרה תחת עריכתו בניו יורק ולאחר פטירתו בעריכת ילדיו ונכדיו, והחל משנת תשע"ג בירושלים.
לאחר פטירתו, בשנת תשמ"ח, יצא לאור בידי נכדיו הרב מרדכי טנדלר, בנו של הרב משה דוד טנדלר, והרב שבתי רפפורט, ספר בשם "דרש משה" בענייני דרוש ואגדה, בהוצאת הרב שבתי פרנקל. דברי מוסר וחידושים שלו על התורה והמועדים יצאו בסדרה "קול רם", שלושה כרכים, ניו יורק תש"ל-תשל"ט. ובמהדורה מחודשת עם הוספות יצאו ארבעה כרכים ליקווד תשע"ט-תשפ"א. לאחר פטירתו נדפסו על ידי נכדו הרב מרדכי טנדלר סדרת הספרים "מסורת משה", ובה ליקוט מגוון ורב ממדים של פסקי הלכה והנהגה ששמעו הוא ואחרים מפי סבו. הרב שלום מאיר ולך הוציא הגדה של פסח בשם "ויגד משה", ובה ליקוט מדברי תורתו על הגדה של פסח. בנוסף, יצא ספר בשם "שו"ת יד משה" על ידי ישראל תנחום דרדק, תשובות ופסקי הלכה של הרב פיינשטיין לאביו הרב יעקב דרדק. כמו כן, נדפסו שנים כרכים בסדרת "דרכי משה" לקט מתורתו והנהגותיו לפי סדר פרשיות התורה, בעריכת הרב שכנא מנדל שיינר (ניו יורק תש"פ).
לקריאה נוספת
הראל גורדין, הרב משה פיינשטיין: הנהגה הלכתית בעולם משתנה, הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, תשע"ח.
יהודה זוסמן, ודברת בם... וכתבתם אותם - משנת פסיקותיו של הרב משה פיינשטיין: השוואת דברות משה לאגרות משה, עבודת גמר (מ"א), אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח.
רבי משה פיינשטיין הוצאת נחלה (בשיתוף ארטסקול) 1987
קישורים חיצוניים
מנחם ברונפמן, דרכו הפסיקתית של רבי משה פיינשטיין – שיחה עם הרב שבתי רפפורט
הרב יצחק רונס, הערכתו של האגרות משה למכותביו – בחינת הפתיחות לתשובותיו, ירחון האוצר, גיליון לא, עמ' רצז - ש
יואב שורק ויוסף יצחק ליפשיץ, הרב משה פיינשטיין - חלב גוי, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשס"ז.
הרב שבתי רפפורט, זכרו תורת משה עבדי – לדרכו של הגר"מ פיינשטיין בפסיקה בשאלות זמננו, כתב העת ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ז, עמ' 366 - 384
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: רבנים
קטגוריה:בוגרי ישיבת סלוצק
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה בארצות הברית
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים חרדים אמריקאים
קטגוריה:ראשי ישיבה אמריקאים
משה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת אמריקאים
קטגוריה:יהודים שהיגרו מברית המועצות לארצות הברית
קטגוריה:בוגרי ישיבת קוברין
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1895
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1986 | 2024-10-17T23:56:18 |
רומן ברונפמן | רומן ברונפמן (נולד ב-22 באפריל 1954) הוא איש ציבור, פעיל עלייה, עיתונאי ואיש עסקים ישראלי. לשעבר חבר הכנסת ויו"ר מפלגת הבחירה הדמוקרטית.
ביוגרפיה
ברונפמן נולד בצ'רנוביץ, בברית המועצות (כיום באוקראינה). בשנת 1980 עלה לישראל. שירת בצה"ל כסמל בחיל האוויר, ולחם במלחמת לבנון הראשונה.
בשנת 1989 הוענק לברונפמן תואר דוקטור מהחוג ללימודים רוסיים וסלאביים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים 1986 -1993 שימש כמורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים וכן במסגרות אקדמיות וציבוריות רבות אחרות.
בשנת 1991 עמד בראש החוג לדוברי רוסית במפלגת העבודה וניהל את ההסברה במטה העולים בראשותו של יוסי גינוסר במערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה.
במערכת הבחירות לרשויות המקומיות בישראל, בשנת 1993, נבחר ברונפמן למועצת עיריית חיפה ברשימתו של עמרם מצנע. ברונפמן קיבל לידיו את תיק קליטת העלייה בעיר ובאותה שנה הקים את "הרשות לקליטת עלייה בחיפה" ושימש כיושב ראש הנהלת הרשות עד שנת 2003. בעשור הראשון של העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 קלטה העיר חיפה באמצעות רשות זו כמאה אלף עולים חדשים וזכתה בהכרה של "עיר קולטת עלייה".
בשנת 1994 נבחר ברונפמן כסגן נשיא "הפורום הציוני" בראשותו של נתן שרנסקי ובשנת 1996, אז נתמנה שרנסקי כשר במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, החליף ברונפמן את שרנסקי בנשיאות הפורום, תפקיד בו כיהן עד שנת 1998.
בשנת 2000 הקים את "המכון לדמוקרטיה ומנהיגות לעולים" (מד"ע), אשר פעל בקרב המנהיגות הצעירה של דוברי הרוסית בישראל בתחומי הדמוקרטיה, המנהיגות והעיתונות החופשית. המכון פעל בשיתוף המשרד לקליטת העלייה, האיחוד האירופי ועיתון הארץ. ברונפמן עמד בראשות הנהלת המכון עד סגירתו בשנת 2005.
בשנת 2006 הקים עם בנו הבכור, צבי, חברת החזקות המשקיעה בנדל"ן בישראל ובטכנולוגיות. בשנים האחרונות שימש ברונפמן יושב-ראש ההנהלה של בית-הספר לתסריטאות של עידית שחורי ומשמש כיום חבר פעיל בחבר הנאמנים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר.
בשנת 2013 יזם את הקמת העמותה החזית להגנת הציבור, ביחד עם מיכאל בן-יאיר, עוה"ד דן אלון, גילבר רובננקו-דיין, אלה בשן, מרינה כץ, אמיתי אהרן פרנקלין.
קריירה פוליטית
בשנת 1996 נבחר ברונפמן להכנסת ה-14 מטעם מפלגת ישראל בעליה ושימש כיושב-ראש הסיעה של המפלגה בכנסת. בקדנציה הראשונה לכהונתו קידם ברונפמן שורה ארוכה של מיזמים והצעות חוק בתחומי הקליטה מן ההבטים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. בין המיזמים: הקמת מקבצי דיור לעולים קשישים ברחבי הארץ, הרחבת התוכנית ל"קליטת מדענים עולים" (תוכנית קמע), תמיכה ברשת בתי הספר מופת לתלמידים עולים, הקמת ערוץ טלוויזיה בשפה הרוסית (ישראל פלוס). בין הצעות שהעלה: הצעת חוק בתחום הזכויות לעולים בעלי מגבלויות, הזכויות לנישואין מעורבים ועוד.
בשנת 1997 סייע ברונפמן לפתרון המשבר בין צה"ל לבין חיילים-עולים בעקבות מרד האסירים בכלא שש שפרץ בעקבות מחאתם של האסירים נגד תנאי הכליאה המחפירים בבית הכלא. ברונפמן עירב במשבר זה את הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ופעל בהמשך לשיפור תנאי הכליאה במתקן.
עם היבחרו לכנסת הקים ברונפמן (בשיתוף עם עופר ברונשטיין, ממייסדי עיתון הפטיש) את 'פורום המתונים', שכלל בין השאר את חברי הכנסת זאב בוים, גדעון עזרא, מקסים לוי, יהודה לנקרי, יצחק כהן, עמנואל זיסמן. פורום זה ביקש להמשיך את ההידברות הפוליטית והציבורית בין ישראל לפלסטינים לאחר רצח רבין והחלפת השלטון וקידם שורה ארוכה של מגעים גלויים וחשאיים בין הצדדים בידיעת ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ביוני 1999, לאחר הבחירות לכנסת ה-15 שבהן זכתה ישראל בעליה בשישה מנדטים, פרשו ברונפמן וחברו לסיעה אלכסנדר צינקר מהמפלגה והקימו את מפלגת "הבחירה הדמוקרטית", שביקשה לייצג את השמאל הליברלי מקרב העולים מברית המועצות לשעבר. בקדנציה זו קידם ברונפמן נושאי דת ומדינה. יחד עם קבוצת יועצים קרובים, בהם שולמית אלוני, ד"ר שמשון שושני ופרופ' אוריאל רייכמן, כתב והגיש הצעת חוק לתוכנית הליבה במערכת החינוך בישראל. בקדנציה זו החל ברונפמן בהליך חקיקה של הצעת חוק החולה הנוטה למות שהתקבלה בכנסת בשנת 2005.
בשנים 1999-2000 יצא ברונפמן לשליחויות מיוחדות מטעמו של ראש הממשלה אהוד ברק לאו"ם ולמדינות ברית המועצות לשעבר.
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 ב-2003 הצטרף ברונפמן לרשימה המשותפת של מרצ ותנועת שח"ר של יוסי ביילין. הרשימה המשותפת השיגה שישה מנדטים בלבד. לאחר הבחירות פרש יו"ר מרצ יוסי שריד מתפקידו ומרצ ושח"ר התאחדו למפלגת יחד. ברונפמן בחר שלא להצטרף למפלגה החדשה ושמר על עצמאות מפלגתו, אם כי נשאר בסיעה המשותפת בכנסת.
בכנסת זו פעל בתחום איכות הסביבה, הגנת הצרכן (במסגרת זו שימש ברונפמן כיו"ר השדולה להגנת הצרכן בכנסת), וכמו כן פעל ללגליזציה של סמים קלים כדוגמת מריחואנה. בעקבות פניות שקיבל מפעילי שמאל בארץ ובעולם, יזם ברונפמן הקמת צוות מעקב אחר פעילות צה"ל במחסומים ביהודה ושומרון. ליוזמה הצטרפו כעשרים חברי כנסת נוספים.
כמו כן, שימש ברונפמן במהלך כל שנות כהונתו בכנסת כיושב-ראש אגודות ידידות פרלמנטריות, בהן אגודות הידידות ישראל-אוקראינה, ישראל-גאורגיה וישראל-אזרבייג'ן.
לקראת הבחירות לכנסת ה-17 פרש מרשימה המשותפת עם מרצ ותכננן לרוץ לבד עם מפלגתו, אך הסקרים צפו שלא תעבור את אחוז החסימה והחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים.
עיתונאי ופובליציסט
ברונפמן פעיל כעיתונאי וכמבקר ספרות עוד בהיות סטודנט באוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1971-1976 ופרסם מאמרים בעיתונים מרכזיים במוסקבה ובסנקט פטרבורג.
לאחר עלייתו ארצה שימש ככותב קבוע בשפה הרוסית בשבועון "Aleph" המיועד לדוברי רוסית וכן שימש קריין ועיתונאי בשפה הרוסית בקול ישראל.
בשנת 1992 מונה כעורך ראשי של העיתון בשפה הרוסית "ורמיה" מקבוצת מעריב.
מאז שנות ה-90 משמש ברונפמן פרשן פוליטי ומדיני בכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים. כמו כן מפרסם טורים פובליציסטיים בעיתונים הארץ, ג'רוזלם רפורט ועיתונים מרכזיים בחו"ל.
בסוף שנת 2012 פרסם ברונפמן בשיתוף עיתונאית הארץ לשעבר לילי גלילי את הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל" (הוצאת 'מטר'), הסוקר בהרחבה את העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה-90.
חיים אישיים
ברונפמן נשוי ואב ל-2, מתגורר בתל אביב.
לקריאה נוספת
הערך "רומן ברונפמן" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 84, 2018, חיפה.
קישורים חיצוניים
הבלוג של רומן ברונפמן
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל בעלייה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הבחירה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי מועצת העיר חיפה
קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות
קטגוריה:עולים בשנות ה-1980
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:עיתונאים ישראלים
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:פעילי עלייה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:פעילים ישראלים למען לגליזציה של סמים קלים
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 | 2024-03-17T20:16:27 |
סמארט-1 | סמארט-1 (באנגלית: SMART-1 - ראשי תיבות של Small Missions for Advanced Research in Technology 1 - משימות קטנות למחקר טכנולוגי מתקדם) הייתה משימת החלל הראשונה של סוכנות החלל האירופאית לירח, אשר שוגרה ב-27 בספטמבר 2003 ממרכז החלל הגיאני במטרה לבחון טכנולוגיות חלל שונות למשימות עתידיות ולחקור את הירח. הטכנולוגיות שנבחנו היו מנוע יונים סולארי, מערכות תקשורת, וכלים מדעיים ממוזערים. המשימה הסתיימה עם ריסוקה המכוון של הגשושית על הירח ב-3 בספטמבר 2006, והפכה את סוכנות החלל האירופאית לארגון הרביעי שהגיע אל פני הירח אחרי ארצות הברית, ברית המועצות ויפן (היטן).
מבנה החללית
ממדיה של סמארט-1 היו כשל מכונת כביסה, ומשקלה ללא הדלק היה 287 ק"ג. היא הונעה באמצעות מנוע יונים סולארי שהשתמש בגז קסנון כדלק. המנוע השתמש בשדה חשמלי ליינון הגז ולהאצתו למהירויות גבוהות. המנוע הפיק מתקף הסגולי של 16.1 kN·s/kg (1,640 שניות), כלומר כל ק"ג של דלק ייצר דלתא V של 45 מטרים לשנייה. הדלק שנשאה החללית שקל 82 ק"ג והמנוע ושאר מערכות ההנעה שקלו עוד 29 ק"ג. שיא הצריכה של מנוע היונים היה 1,200 ואט.
זו הפעם הראשונה שבה שוגרה גשושית בעלת מנוע יונים - שיטת הנעה חדשנית שהביאה אותה אל הירח בהאצה חשמלית של החומר המניע. הגשושית נושאת קולטי שמש הממירים את אור השמש לחשמל, המשמש להסרת אלקטרונים מאטומים של קסנון. תהליך זה מייצר יונים בעלי מטען חשמלי המואצים דרך שדה מגנטי ונפלטים מצדה האחורי של הגשושית, ותוך כך מספקים לה דחיפה עדינה הדומה למשקל מטבע דק ביותר בכף היד.
מנועיהן של חלליות קונבנציונליות סומכים בעיקר על תגובות כימיות לייצור גז וחימומו, תוך שצינור הפליטה ממיר את החום והלחץ למהירות ודוחף את החללית, בדומה לאופן בו בלון שיוצא ממנו האוויר טס דרך החדר. עם זאת, למרות יכולתם של מנועים כימיים להפיק דחף גבוה ביותר, שמתאים מאוד לשיגור מכדור הארץ למסלול, הם פחות יעילים. המהירות בה החומר המניע עוזב בהם נמוכה, ועל כן על אף יכולתם לגמוע כמויות דלק עצומות בזמנים קצרים ולספק דחף עצום, מנועים כגון מנועי יונים, על אף היותם חלשים יותר, ועל אף צריכת החשמל הגבוהה שלהם, מספקים בסופו של דבר יותר מהירות בשביל כל קילוגרם של דלק.
הגשושית השתמשה בטכנולוגיות ניסיוניות רבות לצורך מיפוי הירח ובהן מצלמה מסוג חדש – ספקטרוסקופ קרינת X קומפקטי (D-CIXS), שביצעה מיפוי כימי של פני השטח של הירח ועשויה לגלות סוף סוף את התשובה לשאלה האם הירח היה פעם חלק מכדור הארץ. באמצעות השוואת היחסים בין היסודות הכימיים על הירח וכדור הארץ ניתן יהיה לאשר או לפסול את התאוריה הזו.
סמארט-1 נשאה גם מצלמה בהפרדה גבוהה לצילום אתרי נחיתה פוטנציאליים למשימות רובוטיות או אף מאוישות, וכן היא חיפשה אחר קרח במכתשים המוצלים תמידית מפני השמש, בשל סמיכותם לקוטב הדרומי של הירח, תוך שימוש בספקטרוסקופ אינפרה-אדום. הקרח, שאכן התגלה במשימות מאוחרות יותר (צ'אנדריאן 1 ו-MIP ב-2008 ו-LCROSS ב-2009), עשוי להקל על משימות מאוישות עתידיות בהוותו מקור מים וכן מימן וחמצן לתדלוק מנועי החלליות.
כחלק מאסטרטגיית סוכנות החלל האירופאית - בניית חלליות זולות וקטנות, עלותה הכוללת של סמארט-1 הייתה רק 110 מיליון אירו (כ-170.1 מיליון דולרים). סמארט-1 נבנתה על ידי תאגיד החלל השוודי עבור סוכנות החלל האירופאית.
המשימה
200px|ממוזער|שמאל|ההבזק שנוצר מהתרסקות סמארט-1 על הירח.
הגשושית שוגרה ב-27 בספטמבר 2003, 23:14:00 UTC, על גבי משגר אריאן 5 ממרכז החלל הגיאני שבגיאנה הצרפתית, והחלה במסע איטי שבו הקיפה את כדור הארץ למעלה מ-300 פעם ברדיוס הולך וגדל, עד שנלכדה בשדה הכבידה של הירח ב-15 בנובמבר 2004, והחלה להקיף אותו בהקפות שהרדיוס שלהן הלך וקטן, עד שהגיעה למסלול אליפטי בגובה 300 × 3000 ק"מ מפניו ב-1 בפברואר 2005. ב-3 בספטמבר 2006, 05:42:22 UTC רוסקה הגשושית באורח מכוון על ידי סוכנות החלל האירופית במכתש שהרכבו המינרלוגי, כפי שהתגלה על ידי הגשושית בתקופת פעילותה, עניין את החוקרים. הגשושית התרסקה ב- במהירות של כ-2,000 מטרים בשנייה.
לאור הצלחת המבצע הודיעה סוכנות החלל האירופית כי מנועי יונים ישמשו את מרבית החלליות הבאות שתשגר אירופה, כדוגמת בפי-קולומבו (BepiColumbo) לכוכב חמה. פרופ' גרדנה עצמו היה החוקר הראשי האחראי על המכשירים הממוזערים של סמארט-1: ספקטרוסקופ קרני ה-X הקומפקטי הידוע בשם D-CIXS. המכשיר הזה מיפה את הרכב הירח ובעיקר בחן את התפלגות הסידן, המגנזיום, האלומיניום הצורן והברזל. ידיעת עושר היסודות הללו תסייע לעדן את התאוריות אודות יצירת הירח, לפיהם הירח נוצר מהתאגדות רסיסים שנזרקו מכדור הארץ בהתנגשות עצומה בין כדור הארץ וגוף בגודל של מאדים, לפני מיליארדי שנים.
ראו גם
חקר הירח
היטן
צ'אנדריאן 1
מנוע יונים
צ'אנג-אה 1
קישורים חיצוניים
פרופיל המשימה באתר נאס"א
הערות שוליים
קטגוריה:גשושיות אירופאיות
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
קטגוריה:משימות לחקר הירח | 2023-12-13T17:42:26 |
אברהם ורדיגר | אברהם ורדיגר (6 במאי 1921, כ"ח בניסן תרפ"א – 27 בנובמבר 2013, כ"ד בכסלו תשע"ד) היה איש ציבור דתי, מראשי פועלי אגודת ישראל. כיהן כסגן שר במשרד לענייני ירושלים, חבר הכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל, מורשה, אגודת ישראל ויהדות התורה ויושב ראש דירקטוריון בנק פאג"י.
ביוגרפיה
ורדיגר נולד בעיר לודז' שבפולין ליעקב ורדיגר מצאצאי הרב אברהם מטשכנוב, אבי שושלת חסידות סטריקוב. אביו, נכדו של רבי מנחם מנדל לנדא מזוויירצ'ה, הוציא מספר ספרים של רבי אברהם מטשכנוב.
עלה לארץ ישראל ב-1947. את השכלתו רכש בלימודים בישיבה גבוהה. היה פעיל בתנועת פאג"י בפולין, צרפת וישראל. שירת בצה"ל.
ב-21 בדצמבר 1967 החל לכהן בכנסת השישית, לאחר שחבר הכנסת יעקב כ"ץ נפטר לאחר שנפצע בתאונת דרכים וכיהן עד סיום הכנסת השמינית ב-1977. ב-1984 הקים את מורשה יחד עם הרב חיים דרוקמן, וכיהן מטעמה בכנסת ה-11. בסיום אותה קדנציה השתלב מחדש באגודת ישראל וכיהן מטעמה בכנסת ה-12 (עד 1992). בכנסת ה-13 כיהן מחצית מהקדנציה (מ-28 ביוני 1994) ברוטציה עם חבר הכנסת מנחם פרוש. פרש מהכנסת ב-1996.
כיהן בתפקידים בכירים בתנועת פועלי אגודת ישראל ושנים רבות כמזכיר הכללי עד שנבחר ליו"ר התנועה. כיהן כחבר הכנסת מטעם אגודת ישראל, חזית דתית תורתית ויהדות התורה. בכנסת ה-12 כיהן כיו"ר ועדת האתיקה של הכנסת וב-27 בנובמבר 1990 נתמנה לסגן שר במשרד לענייני ירושלים, תפקיד שנוצר בשבילו ולא היה קיים עד אז.
ורדיגר התפרסם כשסירב לשתף פעולה עם ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלה צרה בימי "התרגיל המסריח" ב-1990. גורמים באגודת ישראל תבעו ממנו להתפטר, אם אינו מוכן להצביע כהחלטת הסיעה. הלחץ שהופעל עליו הביא אותו לכתוב מכתב התפטרות, אך בעקבות בקשותיהם של רבי מנחם מנדל שניאורסון והרב אלעזר מנחם מן שך, חזר בו מהתפטרותו ותמך בממשלתו החדשה של שמיר.; קורנפלד, בחדרי חרדים.
נפטר בשנת 2013, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
בנו, חנוך ורדיגר, ניסה ללא הצלחה להחיות את תנועת פועלי אגודת ישראל ולהריצה בבחירות לכנסת ובהמשך עמד בראש תנועת 'טוב' שהתמודדה במישור המוניציפלי.
בט' באייר תשפ"ג, 30 באפריל 2023, הנציחה אותו עיריית ירושלים בקריאת מעבר רחוב על שמו בשכונת מקור ברוך סמוך לרחוב רש"י, בטקס שהתקיים במעמד הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, ראש העיר משה ליאון ובני המשפחה בהנחיית משה שטרן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מורשה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם יהדות התורה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חזית דתית תורתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:משפחת ורדיגר
קטגוריה:משפחת אברהם לנדא מטשכנוב
קטגוריה:יושבי ראש בנקים ישראלים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת האתיקה
קטגוריה:סגני שרים בממשלת ישראל
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-06-17T21:15:47 |
הפועל המזרחי | הפועל המזרחי (או בראשי תיבות: הפועמ"ז; המזרח"י – פירושו "מרכז רוחני") הייתה תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922, עשרים שנה אחרי ייסוד המזרחי, ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.
תנועת הפועל המזרחי הוקמה מתוך תנועת המזרחי, ולעומתה היא הדגישה ערכים סוציאליים מן המקורות והמסורת, כדוגמת ערכי השוויון והצדק החברתי. התנועה פעלה בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית וחשה קרבה להתיישבות החלוצית ולהסתדרות. קרבה זו באה לידי ביטוי בהצטרפות הפועל המזרחי לחלק ממוסדות ההסתדרות כגון: קופת חולים כללית, הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי והמרכז החקלאי. אף על פי שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".
תנועת הפועל המזרחי נחשבת למייסדת תנועת הנוער בני עקיבא וארגון הספורט אליצור.
על מייסדיה ומנהיגיה הראשונים נמנו שמואל חיים לנדוי, נתן גרדי ושלמה זלמן שרגאי (שהיה ראש עיריית ירושלים בשנים 1950-1952) ומנהיגה המובהק היה חיים משה שפירא שלפני הקמת המדינה כיהן כחבר הנהלת הסוכנות וחבר מנהלת העם מטעמה ועם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית מטעמה ואחר כך שר בממשלות הבאות. מנהיג נוסף שזוהה עמה היה זרח ורהפטיג.
היסטוריה
הקמה
בקיץ תר"פ (1920) כחלק מהעלייה השלישית, עלו צעירים דתיים, אשר עזבו את ספסלי הישיבה וביקשו להשתתף כחלוצים בבניין הארץ תוך שמירה על מצוות התורה.
שמואל חיים לנדוי פרסם בתר"פ מאמר ביקורתי בשם "התחייה והפדות" שבו טען כי הרב יצחק יעקב ריינס סטה מדרכה המקורית של הציונות הדתית המתבססת על השקפת הרב קלישר והרב אלקלעי. לפי דבריו, הרב ריינס רואה בציונות המדינית את עיקר כוחה של הציונות וכי הציונות היא מענה לאנטישמיות, ולכן המזרחי צריכה להפנות את עיקר השפעתה לציונות המדינית ולהתנהל לפי התפיסה שהמדינה היהודית היא "מקלט" מפני האנטישמיות. לעומת זאת טען שח"ל כי עיקר מהותה של המזרחי היא להיות תנועה תרבותית וחלוצית הרואה במדינה היהודית שתקום קיום החזון "ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". לאחר שביקורת זו לא הועילה, 30 פעילים מרכזיים של המזרחי בראשות שח"ל הקימו בתרפ"א (1921) את תנועת "צעירי מזרחי" שמטרתה להתמקד במתן מענה לשאלות חברתיות, ובהקמת חוות להכשרת עלייה. עם זאת צעירי מזרחי נשארו במסגרת הכללית של המזרחי. בתרפ"ב פעל שח"ל בשיתוף אחרים כמו שלמה זלמן שרגאי לאיחוד שלוש התנועות הדתיות הצעירות בפולין: "צעירי מזרחי", "החלוץ המזרחי" והפועל הדתי, לתנועה אחת בשם "הפועל המזרחי".
מטרת היבדלותה של תנועת הפועל המזרחי אשר יצאה מתנועת המזרחי, היא בפעילות המעשית בחיי היישוב. הקבוצה הדומיננטית ממנה הגיעו אנשי הפועל המזרחי היו מפולין, ובקבוצה המשנית נמנו יוצאי אוקראינה, בלארוס (רוסיה הלבנה) וליטא. המשותף לשתי הקבוצות היה החיפוש אחר משמעות מחודשת לחייהם. בקרב אנשי התנועה, "הגאולה הלאומית" יצרה סדר חברתי חדש המבוסס על עבודת כפיים, כאשר התודעה הסוציאלית הוטמעה בהם עוד מימי הגולה.
בארץ ישראל התארגנו קבוצות פועלים דתיים אלו ועסקו בעבודות כפיים שונות ברחבי הארץ, כגון סלילת כביש טבריה וניקוי בריכות שלמה ליד בית לחם. בעיית הקליטה החומרית, חברתית-תרבותית של אנשי הפועל המזרחי בארץ הייתה משמעותית מאוד להקמת התנועה ולהגדרתה כהסתדרות פועלים דתית. מצד אחד, הפועלים הדתיים התקשו להשתלב בתנועת "המזרחי" שכללה בעיקר רבנים ואנשי המעמד הגבוה ששילבה ערכים דתיים וערכים לאומיים מודרניים, אך הביעו התנגדות לדרך הסוציאלית של תנועות הפועלים. מצד שני, נמשכו הפועלים הדתיים להסתדרות העובדים הכללית שנוסדה ב-1920. אולם, גם במסגרת זו התקשו הפועלים הדתיים להיטמע ולהיקלט בשל דתם ואמונתם המנוגדת לחילוניות ששלטה. הם נאלצו להתמודד עם סטיגמה שעל פיה הפועל הדתי אינו מתאים לעבודה פיזית קשה, שכן הוא רגיל לספסלי הישיבה.
מתיחות זו ששררה אצל הפועלים הדתיים בין הקרבה למזרחי מחד ולהסתדרות מאידך, הביאה אותם להקים מסגרת ארגונית חדשה משלהם. כך גיבשו הם את קבוצותיהם ויצרו אגודות של "הפועל המזרחי" בכמה ערים ומושבות. בשנת 1921 הוקמו ארבע אגודות בערים: יפו, פתח-תקוה, ירושלים וראשון לציון.
לאחר מספר אסיפות הכנה בירושלים, פתח תקווה וראשון לציון, התכנסה בחול המועד פסח תרפ"ב (1922), בירושלים, מועצה ראשונה שבה הונחה אבן היסוד להסתדרות "הפועל המזרחי" בארץ ישראל. בחוקת המפלגה הוגדרו מטרותיה: בניין הארץ ברוח התורה על ייסוד העבודה, וביסוס מצב החברים בה בחומר - תנאים סוציאליים, וברוח - שיעורי תורה, לימוד היסטוריה ועוד.
המזרחי והפועל המזרחי פעלו במשותף בתוך התנועה הציונית, בתחום המדיני ובשדה החינוך.
מנהיגה של הפועל המזרחי, שמואל חיים לנדוי (שח"ל), קרא להניף בגאון את נס "המרד הקדוש" – למרוד ברחוב המתנכר ל"תורה ועבודה" ולבנות חיי פרט וחברה בישראל המבוססים על ערכים אלה. המפעל הראשון שהקים הארגון היה פתיחת מטבח פועלים עצמאי על טהרת הכשרות בתל אביב ולאחר מכן גם בירושלים, בפתח תקווה ובחיפה. מפעל חשוב נוסף היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות שדאגו לסייע לחברי הארגון למצוא עבודה ואף לרכוש מקצוע. אנשי הארגון ניסו לשדל את היהודים שלא להעסיק פועלים ערביים שהיו זולים יותר.
בשנות ה-20 וה-30
שמאל|ממוזער|200px|שלמה זלמן שרגאי
בוועידה הרביעית של הארגון, בשנת 1924, חל פילוג. השמאל, שייצג את הרוב, הצטרף להסתדרות הכללית, והימין נשאר מחוץ לה. שתי הקבוצות אוחדו שוב ב-1927, בראשות שני המנהיגים: שמואל חיים לנדוי ומשה שפירא.
בתקופת היישוב בלטו שני זרמים בפועל המזרחי:
זרם שמאלי - שפעל במסגרת סיעת למפנה. כלל בתוכו חברי הקיבוץ הדתי, איגוד מושבי הפועל המזרחי ועירוניים. זרם זה דגל בהתרחקות והתנתקות מהמזרחי ואיחוד עם ההסתדרות הכללית. שילוב המסר של דת וחברה. סיסמתם הייתה - "תורה ועבודה". אישים בולטים: יוסף בורג, מאיר אור, משה אונא, ומיכאל חזני.
הזרם הימני - סיעת "אל המקור", הייתה סיעה פחות סוציאלית בענייני חברה וכלכלה ופחות פשרנית בענייני הדת. סיעה זו התנגדה לקיים קשר עם ההסתדרות. אנשיה תבעו כי יוסיפו להיות חלק בלתי נפרד מתנועת האם המזרחי. בנושאי הדת הייתה יותר קרובה לאגודת ישראל בענייני החוץ והביטחון לצה"ר, ולמזרחי בנושאי החברה והכלכלה.
שלוש שנים לאחר הפילוג חזרו והתמזגו אנשי תנועת הפועל המזרחי לחיק תנועת האם, וקבעו ששיתוף הפעולה עם ההסתדרות יהיה בתחומים מסוימים, כגון: הסכמי עבודה וקופת החולים.
בתקופת היישוב ניתן לראות כי הפועל המזרחי פועל לרוב כגוף עצמאי שהקים ארגונים ומוסדות למיניהם, המתרכז בפעילות ההתיישבות ובכלכלה.
במהלך השנים התחזק מעמדה של תנועת הפועל המזרחי ביישוב, ואף עלה מספר התומכים בה (יותר מתנועת המזרחי). אנשי הפועל המזרחי היו אנשי עשייה, שתחילה השתייכו לתנועת המזרחי, בשל אמונתם כי עם תנועה זו יסתדרו ולא ייווצרו ביניהם מחלוקות וויכוחים. אך מאוחר יותר התברר שישנו פער בין שתי המפלגות, שקשה לגשר עליו. תנועת המזרחי פחדה לאבד את מעמדה בקרב הציבור הדתי שהכירה עד היום כמפלגה של פועלים פשוטים וצעירים ללא כל ניסיון, והיא השפיעה על חלק מציבור זה.
כתוצאה מתחושת הזלזול כלפיהם, חוסר הקצאות מתנועת האם ומשאבים בפועל המזרחי שהביא להפחתת כוחה ועל החלטותיה, החליטו ראשי המפלגה לחבור למרכז בראשית שנת 1928.
בשנות ה-50
באפריל 1956 אישרה ועידת הפועל המזרחי את האיחוד עם המזרחי להקמת המפד"ל. בעקבות זאת, הוחלט שהפועל המזרחי יתרכז בתפקידו כארגון מקצועי ותנועה מיישבת ותעביר עניינים פוליטיים, מוניציפליים, חינוך ותרבות למפד"ל.
ועידות התנועה
מדי מספר שנים קיימה הפועל המזרחי בחירות בין כל חבריה לוועידה של התנועה. הבחירות היו במתכונת של סיעות שהציגו בפני הבוחרים את מצעיהם.
הוועידה השביעית
הוועידה השביעית התקיימה בסוף 1934 ותחילת 1935. הבחירות נסובו סביב דילמת היחס להסתדרות העובדים הכללית. בבחירות השתתפו 3 סיעות עיקריות, שנבדלו בשאלת היחס למזרחי:
סיעת "יצירה ובנין" דגלה בהיפרדות מהמזרחי לשם שמירת דרכה הסגולית של הפועהמ"ז. בראשה היו משה אונא, דוד בית אריה, מאיר אור.
סיעת "אל המקור" שהחזיקה בעמדות ימניות, תמכה בהתקרבות ל"תנועה האחות" - המזרחי, תוך שמירת אוטונומיה פנימית. בראשה עמדו הרב כתריאל פישל טכורש, ראובן גפני (וינשקר) ואליהו משה גנחובסקי.
סיעת "תורה ועבודה" דגלה בהשתלטות על המזרחי, ולכוון את התנועה לפי רוח התנועה. בהנהגת חיים משה שפירא, שלמה זלמן שרגאי וישעיהו ברנשטיין. הסיעה קבלה כ-59% מהקולות.
הוועידה השמינית
הוועידה השמינית התכנסה בתחילת שנת 1942. לקראת הוועידה השמינית התמודדו שלוש סיעות עיקריות:
הסיעה המרכזית "תורה ועבודה" שכללה את רוב עובדי הפועל המזרחי ועסקניה, בראשם משה שפירא, שלמה זלמן שרגאי, אברהם קסטנבוים, וישעיהו ברנשטיין, שזכתה לכ-48% מהקולות
סיעת "יצירה ובנין" האופוזיציונית, בראשות יצחק רפאל, בנימין דה-פריס, נחמיה עמינח ושבתי דון-יחייא, זכתה בכ-24% מהקולות
סיעת התנועה החקלאית שריכזה את חברי המושבים והקיבוצים, בה היו חברים יוסף בורג, משה אונא, דב קנוהל, מאיר אור, נתן גרדי ומיכאל חזני.
כן התמודדה סיעה קטנה בשם רשימת הנוער (בני עקיבא), בה היו חברים הרב משה צבי נריה ופנחס קהתי, שקבלה כ-5% מהקולות, ורשימה מקומית של חברים מחיפה.
הוועידה התשיעית
הבחירות לוועידה התשיעית התקיימו בראשית שנת 1946. הרשימות שהשתתפו בבחירות היו:
אחדות התנועה שנוצרה מאיחוד של הסיעה המרכזית תורה ועבודה עם סיעת יצירה ובנין ורשימת הצעירים בני עקיבא, זכתה בכ-36% מהקולות, שהניבו 44 צירים.
אל המקור, בראשות כתריאל פישל טכורש ואליהו-משה גנחובסקי. זכתה בכ-11% מהקולות, שהעניקו 13 צירים.
איחוד פועלי העיר והמושבה, שדרשה להגביר את הפעילות הכלכלית והתרבותית של התנועה. זכתה בכ-15% מהקולות, 18 צירים.
סיעת למפנה שזוהתה עם אנשי הקיבוץ הדתי. אישים מרכזיים: משה אונא, יוסף בורג, רפאל בן נתן, מאיר אור, אברהם הלוי פרנקל, דב קנוהל וישעיהו וולפסברג-אביעד. זכתה בכ-34% מהקולות, 41 צירים.
הרשימה התימנית יד לאחים, נחשבה לרשימה נלווית לאחדות התנועה, זכתה בכ-5% מהקולות וב-5 צירים.
הוועידה העשירית
הבחירות לוועידה העשירית התקיימו ביולי 1949. השתתפו בהן חמש סיעות:
הרשימה המאוחדת שהייתה המשך ל"אחדות התנועה", אליה הצטרפו אנשי "איחוד פועלי העיר והמושבה" אך עזבו אותה רבים מאנשי "חזון והגשמה". הרשימה התנגדה לכניסה להסתדרות הכללית ותמכה בחבירה למפלגות הדתיות האחרות. הרשימה זכתה בכ-46% מהקולות.
סיעת למפנה, זכתה בכ-38% מהקולות.
סיעת אל המקור, זכתה בכ-8% מהקולות.
סיעת חזון והגשמה, שבקשה לבטל את משטר הסיעות, כללה בין השאר את ישעיהו ברנשטיין, שבתאי דון-יחיא, נתן גרדי, הרב משה צבי נריה, הרב שאול ישראלי, פנחס קהתי, יחיאל אליאש, זכתה בכ-5% מהקולות
התחדשות וקידום התנועה, זכתה בכ-2% מהקולות
הוועידה האחת עשרה
הבחירות לוועידה האחת עשרה התקיימו באוגוסט 1952. השתתפו בהן ארבע סיעות:
הרשימה המאוחדת של יצחק רפאל, פנחס שינמן, יהודה שפיגל ואליהו-משה גנחובסקי. הרשימה זכתה בכ-22% מהקולות.
סיעת למפנה, זכתה בכ-33% מהקולות.
הרשימה המרכזית של חיים משה שפירא, זכתה בכ-40% מהקולות.
סיעת חזון והגשמה זכתה בכ-3% מהקולות
תוצאות הבחירות נחשבו להצלחה גדולה של הרשימה המרכזית.
הוועידה השתים עשרה
הוועידה ה-12 התכנסה באפריל 1956. השתתפו בוועידה 400 צירים מרשימה מוסכמת שחולקו על פי מפתח תוצאות הבחירות לוועידה הקודמת.
הועידה השלוש עשרה
הוועידה הי"ג, שכונתה ועידת שרתון על שם מקום כינוסה, התקיימה ביוני 1963. בניגוד לעבר, צירי הוועידה נבחרו בבחירות מקומיות שהתקיימו בין רשימות של סיעות בכל סניף בנפרד. ברוב הסנפים, הושגו סיכומים על רשימה אחת משותפת וכלל לא התקיימו בחירות. בחירות התקיימו בירושלים, פתח תקווה, רעננה, נתיבות ומספר יישובים קטנים. בוועידה עצמה הוחלט על ביטול משטר הסיעות.
במוסדות השלטון
אספת הנבחרים
באספת הנבחרים השנייה היו לפועל המזרחי 6 נציגים מתוך 221 צירים. באספת הנבחרים השלישית התמודדו המזרחי והפועל המזרחי יחדיו וקיבלו 5 מתוך 71 נציגים. באספת הנבחרים הרביעית היו לפועל המזרחי 17 נציגים מתוך 171.
בתקופת המדינה
בכנסת הראשונה התמודדה הפועל המזרחי במסגרת החזית הדתית המאוחדת (שכללה גם את המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל), בה הייתה המפלגה הגדולה ביותר. בבחירות לכנסת השנייה התמודדה המפלגה באופן נפרד, תחת השם "תורה עבודה - פועל מזרחי", וזכתה בשמונה מנדטים. בבחירות לכנסת השלישית חזרה להתמודד ברשימה משותפת עם מפלגת המזרחי, תחת השם "חזית דתית לאומית". בשנת 1956, במהלך כהונת הכנסת התאחדו המפלגות סופית והקימו את המפד"ל, בה הייתה הפועל המזרחי המרכיב העיקרי. תנועת הפועל המזרחי שמרה על ייחודה כארגון עובדים דתיים (הסתדרות הפועל המזרחי שפעל במקביל להסתדרות וגם בשיתוף עמה) אך לא שבה להתמודד כמפלגה נפרדת.
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת חברי כנסת / מועמדים הערות מועצת המדינה הזמנית (1948) 2 נציגים: זרח ורהפטיג, משה שפירא הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת 7 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, משה קלמר ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר. החליף אותו אליהו מזור חבר אגודת ישראל. הכנסת השנייה (1951) 8 מנדטים: משה שפירא, משה אונא, יצחק רפאל, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, אליהו-משה גנחובסקי, משה קלמר, מיכאל חזני לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית 9 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, פריג'א זוארץ, משה קלמר, מיכאל חזניב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.
אידאולוגיה ומטרות
מפלגת הפועל המזרחי כחלק מהיותה מפלגה ציונית-דתית התנגדה הן להפרדת הדת מהציונות והן להפרדת הציונות מהדת, ודגלה בשילובם. אנשיה הסתכלו על הציונות כדרך המעשית לקרב את הגאולה וביקשו להוכיח כי קיום המצוות אינו עומד כמכשול לבניין הארץ וכי הוא אף יכול לתרום לחיזוק הנטיות הדתיות בקרב הפועלים. המטרות הראשיות של המפלגה היו להחזיר למקור אל חיק היהדות, הדת והמסורת את תושבי ארץ ישראל, וליצור בתוך הארץ צביון של חיי תורה ועבודה.
לתפיסתה תחיית התורה וקיום מצוות בשלמותם אינם אפשריים אלא בארץ ישראל העברית. למרות השאיפה של הפועל המזרחי שהחיים יתבססו על יסודותיה של התורה, אין הם נמנעים מלשתף פעולה עם שאר היהודים שאינם מאמינים ואינם מקיימים אורח חיים דתי לבניין הארץ, בתקווה שבמשך הזמן יכירו בתורת ישראל ובמסורת היהודית. כדי ליישם מטרה זו, מפלגה זו דרשה פעילות בשטח בקירוב של היחסים עם הזרמים האחרים ההופכים את ארץ ישראל לארץ המתכחשת לתורת ישראל ולמסורותיה. באמצעות השפעה דרך החינוך, מפעלי תרבות, בתי ספר לנוער אנשיה האמינו כי יוכלו לשנות את פני המצב של הדת בארץ. דרך נוספת דרשה פעילות ארגונית חלוצית-דתית בארץ ובגולה, שתיצור בעריה ובמושבותיה תנאים של חיי תורה ועבודה, שלא תלויים ומושפעים מהחיים בארץ.
מראשיה וממקימי האידיאלוגיה של הציונות הדתית הסוציאלית נמנו שמואל חיים לנדוי, הרב ישעיהו שפירא, ישעיהו ברנשטיין ועוד.
אירועים, פעילויות ומוסדות
המפעל הראשון שהוקם על ידי הפועל המזרחי היה בשנת 1923 בפתיחת מטבח פועלים עצמאי כשר בתל אביב, זמן קצר לאחר מכן נפתחו מטבחים כשרים לעולים ולפועלים הדתיים גם בירושלים, פתח-תקוה וחיפה.
המפעל השני היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות של הפועל המזרחי, שפעיליו דאגו למציאת מקומות עבודה שונים, סיוע לחברים ברכישת מקצוע ועוד.
בשנת 1923 הוקמה קופת חולים עצמאית של הפועל המזרחי, ההכנסות הזעומות וההקצבות הקטנות של ההנהלה הציונית לא הספיקו לקיים את הקופה העצמאית, ולכן בשנת 1927 הוחלט סופית על הצטרפות לקופת החולים של ההסתדרות הכללית, לאחר שסוכם כי תשמר הכשרות בבתי החולים ובבתי ההבראה של קופת החולים הכללית.
עם זאת, דרשו גם נציגות בוועד המפקח, וקבלת עובדים מטעם הפועל המזרחי בסניפי קופת החולים של ההסתדרות הכללית.
בשנת 1940 נחתם הסכם בין הפועל המזרחי להסתדרות בעניין הקמת לשכות עבודה כלליות, וב־1943 הצטרף הפועל המזרחי לאיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית.
תחומים והשפעות התנועה על האוכלוסייה
הפועל המזרחי, שדגלה בדת סוציאלית, והזדהתה עם ציבור הפועלים בדרכי ההגשמה הציונית, חשה קרבה לציבור זה מבחינת המעמד ותנאי החיים, אך התקשתה למצוא את מקומה בהסתדרות הכללית, בשל האווירה האנטי דתית ששררה בה. תחילת השפעת המפלגה הייתה מועטה בקרב רוב האוכלוסייה בארץ, שלא עודדו ותמכו בתנועת הפועל המזרחי היות שנתפסו כבחורים דתיים הבאים לכפות את דתם, כשהם מוסווים מאחורי השילוב של התנועה עם עבודת כפיים, גיוס ויישוב הארץ. חרף כל הניסיונות להדחיקה ולמזער את השפעותיה ופועלה מצד ההסתדרות הכללית, מפלגת הפועל המזרחי המשיכה לדבוק בדרכה ובהשפעותיה על הציבור בגיוס הבחורים, בהמשך התיישבות יהודית שקיבלו ממוסדות היישוב תקציב וקרקעות, בהקמת איגוד ספורטיבי-דתי אליצור, ובהקמת תנועת הנוער בני עקיבא. דבקות במטרה זו הוכיח עצמו מאוחר יותר שקיבלה תנועת הפועל המזרחי יחס טוב יותר והכרה במרכז ובקרב הציבור. מפלגת הפועל המזרחי הצליחה להשפיע על האוכלוסייה ועל ההחלטות המתקבלות במספר תחומים בולטים:
תחום התעסוקה - בהקמת לשכות התעסוקה שתפקידה למצוא עבודה למחוסריה, דבר זה תרם רבות להשפעתה על האוכלוסייה בכך שהראתה שאכפת לה מהציבור ושהיא מעורבת בנעשה.
במוסדות הציבוריים - תחום נוסף בו התנועה השפיעה בעצם הפיכת המטבחים לכשרים במוסדות הציבוריים של קופות החולים, בתי ההבראה ועוד. ניתן לראות כי עקב נחישותה וניסיונה לשמר עניין זה, עורר הערכה והתקרבות בקרב האוכלוסייה הדתית המאמינה.
תחום החינוך - הוחלט לפי הפועל המזרחי כי הם אינם מקבלים מספיק הקצאות וכספים על מנת לשמור על הערכים של מוסדות החינוך הדתיים שלהם, והוחלט כי יש לתקן עוול זה ולדאוג להמשך קיומם החשוב של מוסדות החינוך הדתי. הוחלט על הקמת התנועה הנוער בני עקיבא המכשירה את דור ההמשך בידיעת הארץ במידות ומוסר, בשילוב חיי תורה ועבודה. קיומה של תנועה זו, יצר היענות גדולה בקרב בני הנוער הדתיים, והביא להעמקת שורשי ואופי התנועה.
תחום ההתיישבות - אנשיה המשיכו לעודד תחום זה שבלט מאוד במפלגה, אך נתקלו במניעות שנבעו במחסור בהקצאת קרקעות להתיישבות ובמחסור בתקציבים כספיים. לאחר דיון של הפועל המזרחי הוחלט למסור מאות דונמים למתיישבים ולקיים קצבאות להמשך ההתיישבות.
קליטת עלייה - תחום זה זכה לעזרה מההסתדרות הכללית ומהמרכז לסוכנות, במטרה לעודד עלייה יהודית לארץ ויישוב בה. הוקמו וגויסו לעזרת המחלקה קרנות מיוחדות לעולים שסייעו להם להתאקלם בשיכונים הדתיים. הפועל המזרחי ראתה בארץ ישראל כמדינת היהודים ודאגה לשמירת הצביון היהודי שיושרש בקרב האוכלוסייה.
תנועת אמונה
בשנת 1935 הוקם ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, שמטרתו הייתה לסייע לפועלות הדתיות במציאת תעסוקה ומגורים ובהקמת בתי ילדים שאפשרו את הטיפול בילדים בזמן עבודת ההורים. בשנת 1960 התאחדה התנועה עם תנועת אומן (נשי המזרחי בישראל) ובהמשך שונה שם הארגון המשותף ל"אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית".
לקריאה נוספת
אריה פישמן, הפועל המזרחי 1921 - 1935, הוצאת דף-חן, 1979, ירושלים.
צבי ברנשטיין (עורך), שלוש שנים, הוצאת הוועד הפועל, תשי"ג.
7 שנות פעולה - דו"ח מפעולות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי בישראל, הוצאת דפוס תרבות, תשט"ז.
הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הציונות הדתית והתפתחות, הוצאת הנהלת ההסתדרות ירושלים, תרצ"ז.
אשר כהן, הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת בארט פלוס, תשס"ד.
אשר כהן, הטלית והדגל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1998.
יוסף אבנרי, הוועידה השביעית של הפועל המזרחי בארץ ישראל (תרצ"ה - 1935), הפרוטוקול השלם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1988
יוסף פונד, פרולטרים דתיים התאחדו!, פועלי אגודת ישראל - אידאולוגיה ומדיניות, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ח
קישורים חיצוניים
הפועל המזרחי, באתר הכנסת
אתר תנועת אמונה - נשי הפועל המזרחי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מפלגות ביישוב
קטגוריה:מפלגות יהודיות דתיות בישראל
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:תנועות מיישבות
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל הזמנית
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-3
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-4
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-5
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-6 | 2024-01-17T23:35:47 |
גדי | ממוזער|250px|גדי של יעל במכתש רמון
גְדִי הוא הצאצא של עז הבית בעברית מודרנית, עם זאת בעברית מקראית משמעותו גור של כל בהמה.
הגדרה
גדי הוא צאצא של תיש ועז או של יעל ויעלה. גדי העז קטן מגדי היעל וניתן להתבלבל בין גדי יעל, ליעל בוגר, גודלם של השניים אינם שונה משמעותית ועיקר ההבדל ביניהם הם אורך הקרניים. לפי הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ט), רש"י (שמות כג, 19) ויוסף קרא, גם צאצאו של השור והפרה נקרא "גדי" לצד השם "עגל", הנהוג בימינו.
בשר גדי
ממוזער|250px|בשר גדי
בימי קדם נחשב הגדי למעדן והיה חיה ראויה וזמינה, דבר המשתקף מסיפורי המקרא: נהגו להקריב אותו כקורבן, לתת אותו כתשורה או כאתנן (כמסופר במעשה יהודה ותמר), ולהציע אותו לאורחים מכובדים (כפי שמסופר אצל השופט גדעון ואצל מנוח אבי שמשון, שהציע מאכל זה למלאך, וכן אצל רבקה, שהכינה ליצחק תבשיל משני גדיי עיזים בסיפור גנבת הברכות).
עד היום השתמר מאכל זה אצל הבדואים בשם "ג'די בחליב אמו", והוא נחשב למאכל תאווה, שמכינים אותו לאורחים מכובדים.
שלוש פעמים נאסר במקרא לבשל גדי בחלב אמו (ראו בהרחבה שם), פעמיים מהן בסמיכות לענייני בית המקדש (; שם ), ופעם אחת בסמיכות לענייני מאכלים אסורים (). כבר הוזכר למעלה שבלשון המקרא 'גדי' הוא בן של כל בהמה ולא רק של עז. לפי חז"ל, אין האיסור מסוים רק על מולידת הגדי, אלא כללי על כל 'אֵם', כך למשל בן העז אסור לבשלו עם חלב של כל עז בעולם. בנוסף, כאשר הגדי גדל אין הוא הופך למותר לאכילה עם חלב אמו, אלא התורה לקחה 'גדי' בתור דוגמה. וכמו שגדי הוא בן כל בהמה, כך חלב אמו הוא של כל בהמה (למשל גדי עזים בחלב פרה). בנוסף אסרו חז״ל בשר עופות בחלבחז"ל לא אסרו דגים בחלב מפני שבשר הדג שונה מאוד מבשר הבהמה (משנה חולין קג, ב)..
לאיסור נאמרו כמה טעמים, מהם כי מדובר באכזריות, או באכילת תאוה, ועל עם ישראל להיות קדוש, ומהם כי כן היה מנהג פוליתאיסטי באותם הזמנים לבשל גדי בחלב אמו, למשל בעבודת עשתרת.
דימויים
בחזון השלום הכלל עולמי של הנביא ישעיהו מתואר המצב האידיאלי, בו החיות הטורפות יהפכו לצמחוניות באופן הבא: . הגדי מופיע גם בפיוט "חד גדיא" בהגדה של פסח כראשון בשרשרת ארוכה של נטרפים.
באנגלית מציינת המילה גדי (Kid) הן ילד והן מעשה שטות והתלוצצות, הנגזר כנראה משובבותו הרבה של הגדי. גם בעברית לפחות הקדומה, גדי שימש לנער, "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים". בתלמוד ישנה אף מידת נפח שנקראת "מלוא פיו של גדי", והיא הכמות שגדי יכול להכניס לפיו.
ייתכן כי עין גדי שבמדבר יהודה קרוי על שמו של הגדי הרץ במדבר אל המעיין.
מזל גדי הוא אחד משנים עשר המזלות שבגלגל המזלות. באסטרולוגיה המערבית, "בן מזל גדי" הוא מי שנולד בין 22 בדצמבר לבין 20 בינואר (לערך). מושג זה מתייחס לרעיון שבתקופה הנתונה מיקום השמש באזור השמיים המוקצה למזל גדי האסטרולוגי. כיום, אין חפיפה בין קונסטלציית הגדי לבין אזור השמיים של מזל גדי בגלל נדידתן של נקודות השוויון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יעלים | 2024-09-05T06:42:30 |
גרון עמוק (ווטרגייט) | שמאל|ממוזער|200px|מתחם ווטרגייט
גרון עמוק (באנגלית: Deep Throat) הוא השם שניתן למקור הסודי של עיתונאי הוושינגטון פוסט בוב וודוורד וקארל ברנסטין אשר עזר להם לחשוף את פרשת ווטרגייט. על פי וודוורד, "גרון עמוק" מעולם לא נתן להם מידע ספציפי, אלא אישר מידע ממקורות אחרים ונתן לו כיווני חקירה. השם ניתן למקור בעקבות הסרט הפורנוגרפי גרון עמוק שהיה פופולרי באותו הזמן.
קיומו של "גרון עמוק" פורסם לראשונה בספרם של וודוורד וברנסטיין "כל אנשי הנשיא" (שעובד לסרט מצליח ב-1976). על פי הספר, "גרון עמוק" חשש מאוד מחשיפתו, ומשום כך הפסיק לספק מידע בטלפון פן יוקלט, והחל להיפגש עם וודוורד וברנסטיין בשעות לילה בחניונים בוושינגטון. אם וודוורד רצה בפגישה הוא הציב עציץ בחלון דירתו, ואם "גרון עמוק" רצה בפגישה הוא דאג שהמספר 20 בתחתית העמוד בגיליון העיתון שהגיע לוודוורד יסומן בעיגול.
זהותו של "גרון עמוק" נשמרה עד לשנת 2005 בסוד והייתה ידועה רק לוודוורד, לברנסטיין ולעורך וושינגטון פוסט דאז בן בראדלי והייתה לסמל עמידה בהתחייבות עיתונאית לשמירה על חיסיון של מקורות, גם שנים ארוכות לאחר ההדלפה. וודוורד הבטיח מספר רב של פעמים שזהותו של המקור תישמר בסוד עד מותו של המקור, או עד שירשה לגלות את זהותו. וודוורד הכחיש טענות ש"גרון עמוק" הוא דמות פיקטיבית, וטען שאכן היה אדם אחד בממשל ניקסון שהיה המקור. אז היה ידוע רק שמדובר בגבר. שם שהיה פופולרי בבורסת השמות הוא אלכסנדר הייג, אך גם הוא וגם וודוורד הכחישו שהוא המקור.
ב־31 במאי 2005 פרסם המגזין "ואניטי פייר" כי מארק פלט, ששימש כמשנה לראש האף בי איי, הוא "גרון עמוק". וודוורד וברנסטיין המופתעים סירבו בתחילה לאשר את הידיעה בנימוק שהתחייבו לשמור את זהות המקור בסוד עד יום מותו, אך מאוחר יותר באותו יום, לאחר שקיבל את הסכמתם, אישר ה"וושינגטון פוסט" כי פלט היה המקור. מספר ימים לאחר מכן פרסם וודוורד מאמר, שבו פרט את השתלשלות האירועים שהובילה להיכרותו עם פלט לפני פרשת ווטרגייט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פרשת ווטרגייט | 2024-08-01T04:49:10 |
גרון עמוק | 2023-06-25T15:55:42 | |
גרון עמוק (סרט) | גרון עמוק (באנגלית: Deep throat) הוא סרט קומדיה פורנוגרפי שיצא לאקרנים ב-12 ביוני 1972. הסרט נכתב ובוים על ידי ג'ררד דמיאנו בכיכובה של שחקנית הפורנו לינדה לאבלייס, שקיבלה 1,250 דולר תמורת השתתפותה בסרט. הסרט זכה להצלחה רבה, והוקרן אף באופן מסחרי בבתי קולנוע. הסרט נחשב לאחד מהסרטים הראשונים בעידן הפורנו שיק, שבו זכתה הפורנוגרפיה למעמד של תופעה תרבותית חיובית. בניגוד לסרטים פורנוגרפיים רבים, "גרון עמוק" מורכב מעלילה שלמה וההתמקדות בו היא לא רק בתוכן המיני אלא גם בסיפור עצמו אודות אישה מתוסכלת מינית המגלה שהדגדגן שלה ממוקם בגרונה (ולכן אינה מצליחה לחוות אורגזמה), ובשל כך עובדת כמטפלת-רפואית ומשתמשת במום זה כדי לקיים עם מטופליה מין אוראלי בשיטה המיוחדת - "גרון עמוק", בזמן שהיא מחפשת גבר להתחתן איתו.
עלילה
לינדה, אישה מתוסכלת מבחינה מינית, מגיעה לביתה ופוגשת במטבח את חברתה הטובה, הלן (דולי שארפ), ואת חברה של הלן, המבצע בה מין אוראלי. הלן מבקשת מלינדה להדליק לה סיגריה וזו נענית לבקשתה. לאחר מכן, כששתיהן הולכות לבלות בבריכה ונחות, לינדה מתוודה שמעולם לא חוותה אורגזמה. הלן מזמינה אותה למסיבת סקס שארגנה ביחד עם חברים. במהלך המסיבה, לינדה מקיימת מין וגינאלי עם אחד המשתתפים ומתאמצת, ללא הצלחה, לחוות אורגזמה, בעוד שחברתה נהנית מחדירה כפולה ומין אוראלי יחד עם שאר המשתתפים.
הלן, שלמדה מחברתה כי המסיבה לא הועילה לה, מציעה לה לבקר רופא בשם ד"ר יאנג (הארי רימס). לינדה מבקרת במרפאה של ד"ר יאנג, בה הוא נוהג לשכב עם האחות (קרול קונורס). לינדה מספרת לרופא בשברון לב על התסכול המיני שלה. הוא בוחן את איבר מינה של לינדה ורואה שאין לה דגדגן, עובדה המוסיפה לתחושת התסכול שלה. עד מהרה מגלה הרופא שהדגדגן של לינדה ממוקם בגרונה. תחילה היא לא מאמינה, אך זה מציע לה לנסות לקיים בו מין אוראלי באמצעות השיטה אותה הוא מכנה "גרון עמוק" (אקט של מין אוראלי באיבר המין הגברי המדמה "בליעה" שלו) והיא מסכימה. לאחר מספר דקות לינדה חווה סוף סוף אורגזמה, והיא הופכת למאושרת ואופטימית. דבר זה גורם לה להתאהב בד"ר יאנג ולרצות להינשא לו, והוא לא נענה לבקשתה אך מנחם אותה באמרו שבינתיים, בזמן שהיא מחפשת אהבה אמיתית, הוא יוכל להעסיק אותה אצלו במרפאה כמטפלת והיא תבצע במטופליה את שיטת "גרון עמוק". בסופו של דבר לינדה אכן מוצאת גבר שיספק אותה ומסכימה להינשא לו.
הסרט האורך כ-61 דקות, מלווה בדיאלוגים ושירים המהולים בהומור והופכים את העלילה לקומית כבסרטי המיינסטרים המוכרים והרגילים שלא מתעשיית הסרטים הכחולים. כמו כן, הקטעים בהם לינדה חווה אורגזמה מלווים בצלצולי פעמונים ופיצוצים של זיקוקי דינור. בסוף הסרט נאמר באופן סמלי: "סוף. וגרון עמוק לכולכם".
ביקורת ומחלוקת
שנים אחדות לאחר תחילת הקרנתו של הסרט סיפרה השחקנית הראשית בו, לינדה לאבלייס, כי ההשתתפות בסרט (כמו בסרטי הפורנוגרפיה הקודמים בהם השתתפה) נכפתה עליה על ידי בעלה, שממנו התגרשה בשנת 1973. לדבריה, ניתן לראות בסרט את החבורות שהותיר בעלה על ירכיה. לאבלייס הפכה למתנגדת חריפה של הפורנוגרפיה ונתנה הרצאות ועדויות בהן היא גינתה את מה שתיארה כשיטות הבזויות הנהוגות בענף זה וסיפרה כיצד הולכה שולל בתעשייה בה לא רצתה מעולם לעסוק.
הסרט "גרון עמוק" מהווה דוגמה קיצונית להשתלבותו של הפשע המאורגן בחברה. הסרט הופק על ידי לואיס פראינו, שקיבל את הכסף להפקתו מבני משפחתו החברים במאפיה. עלות ההפקה הייתה 22 אלף דולר בלבד. אף שהמימון להפקת הסרט הגיע מהמאפיה, זכה הסרט לפרסום רב באמצעי התקשורת, ורבים אינם רואים פסול בצפייה בו. השפעתו של הסרט על התרבות האמריקאית ניכרת בכינוי "גרון עמוק" שניתן למקור המידע של העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין בפרשת ווטרגייט.
סרט ההמשך, "גרון עמוק חלק שני" ("Deep Throat Part II"), זכה להצלחה פחותה יותר. לאורך השנים, בהשפעת הסרט, צולמה והופצה סדרת סרטים פורנוגרפיים קשים שנקראה בשם "גרון עמוק" - שאינה קשורה לסרט המקורי או לסרט ההמשך. הסרט הראשון בסדרה זו, "גרון עמוק 2" זכה להצלחה רבה ולאחריו יצאו ארבעה סרטים נוספים (גרון עמוק 3–6). את סרטים מספר 4–6 בסדרה ביים רון ג'רמי.
קישורים חיצוניים
- על הסרט התיעודי "בתוך גרון עמוק"
מרית בן ישראל, איך לא ראיתי את "גרון עמוק", חמש פעמים
קטגוריה:סרטים אמריקאיים
קטגוריה:סרטים פורנוגרפיים
קטגוריה:סרטים שצונזרו בבריטניה | 2023-09-06T08:15:49 |
פאנצרפאוסט | שמאל|ממוזער|350px|4 פאנצרפאוסט במארז המקורי. על צינור השיגור אזהרה מסילון האש הנפלט מאחור בעת הירי
פאנצרפאוסט (בגרמנית: Panzerfaust) היה מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. משמעות השם בגרמנית היא "אגרוף משוריין".
כללי
הפאנצרפאוסט פותח ב-1942 כתחליף לנשקי נ"ט קודמים שהיו בשירות החי"ר הגרמני. הנשק כלל צינור שיגור חד פעמי, שהוטען מראש ברקטה נגד טנקים. אורך צינור השיגור היה כמטר, וקוטרו כארבעה עד שישה סנטימטר (תלוי בדגם). על החלק העליון של הנשק הותקנה כוונת אחורית פשוטה, והדק. לא הייתה כוונת קדמית, אלא נעשה שימוש בקצה העליון של ראש הנפץ. מקצהו הקדמי של הצינור בלט ראש הנפץ, שקוטרו היה 15 סנטימטר. ראש הנפץ היה מטען חלול, מה שאיפשר לו לחדור עד 170 מילימטר של שריון.
שמאל|ממוזער|350px|פאנצרפאוסט
הפנצרפאוסט היה פשוט וזול, קל יותר מהבזוקה האמריקאית, ויותר יעיל מהתול"ר הרוסי. המגבלה העיקרית של הפאנצרפאוסט הייתה טווחו הקצר. מיליוני פאנצרפאוסטים יוצרו ונופקו לצבא גרמניה. במהלך הקרב על ברלין מריצות מלאות בפאנצרפאוסטים סופקו למגינים. יתרונו העיקרי של הפאנצרפאוסט היה חוסר רתע בעת הירייה, מה שאפשר לילדים, נשים וזקנים להשתמש בו בבטחה.
דגמים
במהלך המלחמה נבנו מספר דגמים:
פאנצרפאוסט 30
זוהי הגרסה המקורית, שנכנסה לשירות באוגוסט 1943. המספר 30 שבשם מעיד על הטווח המקסימלי של 30 מטר.
ראש הנפץ שקל 2.9 ק"ג, מתוכם 800 גרם חומר נפץ. מהירות המעוף הייתה 30 מטר לשנייה והנשק כולו שקל 5.1 ק"ג.
פאנצרפאוסט 60
זוהי הגרסה הנפוצה ביותר. ייצור החל באוגוסט 1944. הטווח עלה לשישים מטר, והפך את הנשק למעשי יותר. מהירות המעוף עלתה ל-45 מטרים לשנייה, הודות לצינור שיגור רחב יותר וחומר בעירה רב יותר ברקטה. גם הכוונת וההדק שופרו. הנשק המשופר שקל 6.1 ק"ג.
פאנצרפאוסט 100
הגרסה האחרונה שיוצרה בכמות גדולה, מנובמבר 1944 ועד סוף המלחמה. הטווח עלה למאה מטרים, ומהירות המעוף ל-60 מטרים לשנייה. גם הפעם השיפורים בביצועים הושגו על ידי הגדלת הנשק. הכוונת שופרה והיו בה חורים ל-30, 60, 80 ו-150 מטרים. הערכים נכתבו על הכוונת בצבע זרחני על מנת לאפשר ירי בלילה. הפאנצרפאוסט 100 שקל 6.8 ק"ג.
פאנצרפאוסט 150 ופאנצרפאוסט 250
הפאנצרפאוסט 150 נכנס לשירות בכמויות קטנות לקראת סוף המלחמה. הוא היווה שיפור משמעותי על קודמיו, בכך שאומנם כמות חומר הבערה ברקטה זהה לפאנצרפאוסט 100, אך מבנה הרקטה היה שונה. הרקטה הייתה דו-שלבית, ואפשרה מהירות מעוף של 85 מטרים בשנייה, כמו גם כושר חדירה עדיף. הנשק תוכנן לשימוש של עד 10 פעמים.
פאנצרפאוסט 250 תוכנן להיכנס לייצור בספטמבר 1945, והמלחמה נגמרה לפני שתכנונו נסתיים.
בזמן המלחמה הקרה סופק לצבא גרמניה נשק נ"ט חדש, שנקרא פאנצרפאוסט 3.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רקטות נגד טנקים
קטגוריה:אמצעי לחימה גרמניים במלחמת העולם השנייה | 2024-02-01T01:40:24 |
מטול רקטות נגד טנקים | REDIRECT רקטה נגד טנקים. | 2004-11-19T13:36:47 |
בית | 2024-08-01T04:49:20 | |
ביית | REDIRECT בית (מחשב) | 2004-11-19T14:02:23 |
אשרת | קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2017-10-10T05:24:14 |
חור לבן | חור לבן באסטרופיזיקה הוא גרם שמים היפותטי שמהווה היפוך הזמן של חור שחור, בכך שהוא פולט חומר ואנרגיה למרחב הסובב אותו. בעוד החור השחור סופח אליו כל חומר או קרינה המגיעים אל מעבר לאופק האירועים שלו, החור הלבן פולט אותם אל מעבר לאופק שלו.
עד היום לא נמצאו עדויות לקיומו של חור לבן כלשהו, אולם יש חוקרים המשערים כי המפץ הגדול הוא דוגמה לפעילותו של חור לבן. אסטרופיזיקאים רבים סבורים שחור לבן הוא הדרך שבה רוב היקומים נוצרו.
דרך נוחה להסביר את מהותו של חור לבן היא להמחיש את בליעתו של חומר על ידי חור שחור ולאחר מכן להפוך את כיוון הזמן, כך שנראה כי מתוך אזור נובעים אל היקום החיצוני חומר ואנרגיה.
בעבר נעשו ניסיונות להסביר את הקוואזרים המרוחקים כחורים לבנים, אולם רעיון זה נזנח לאחר שהוסברה הפעילות המתרחשת באזורי הקוואזרים כמקום הפולט קרינה רבה עקב החיכוך ועליית החום הרבה העוברת על החומר הרב מסביבו בהתקרבו למרכז הקווזאר (שהוא למעשה חור שחור).
לפי חלק מהמודלים הבעיה העיקרית במושג החור הלבן היא שהמקום שממנו נובעים החומר והאנרגיה אמור להיות ייחודיות שהאזור העוטף אותה אמור להיות בעל שדה כבידה כה גדול שיגרום לכל עצם הנופל לתוך החור הלבן להפוך אותו למעשה לחור שחור.
לחורים לבנים מייחסים תכונות פיזיקליות שלא נצפו בשום מקום והם זוכים להתייחסות במדע בדיוני: חורים לבנים מתקשרים בדרך כלל לחורי תולעת. בנוסף, לעיתים מציגים חורים לבנים כ"פתח ליקום אחר" ו"לזמן ומרחב אחרים". החור השחור הוא הפתח ששואב את החומר לתוכו, והחור הלבן הוא המוצא שפולט את אותו חומר מתוכו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:חורים שחורים | 2024-06-25T20:23:28 |
לואי בונואל | REDIRECT לואיס בוניואל | 2004-11-19T15:44:12 |
דרום-אפריקה | REDIRECT דרום אפריקה | 2004-11-19T15:49:23 |
רחם מדברי | REDIRECT רחם (עוף) | 2005-06-13T11:39:41 |
רחם ציצית | REDIRECT רחם (עוף) | 2005-07-09T14:17:50 |
יאיר צבן | יאיר זלמן צבן (נולד ב-23 באוגוסט 1930) הוא פוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת וכשר מטעם מרצ.
ביוגרפיה
צבן הוא יליד ירושלים. הוא בוגר שבט מצדה של תנועת הצופים, שירת בפלמ"ח ונמנה עם מקימי קיבוץ צרעה. הוא בוגר סמינר הקיבוצים במגמה למורים על-יסודיים, בוגר אוניברסיטה בפילוסופיה כללית ויהודית, ובמקצועו הוא עיתונאי ומורה. ב-1952 הודיעו יאיר ושולמית על פרידתם מקיבוץ צרעה על רקע חילוקי דעות רעיוניים. הם עברו לגור בתל אביב (ובהמשך בבת-ים וברמת-גן) וצבן החל בפעילותו בחטיבה הצעירה של מפ"ם.
ב-1953 פרש ממפ"ם עם קבוצתו של משה סנה, שהקימה את מפלגת השמאל הסוציאליסטי. צבן שימש באותן שנים כמזכירו האישי של סנה. ב-1954 הצטרפו סנה ותומכיו למק"י . מ-1960 כיהן צבן כמזכ"ל בנק"י, בתפקיד זה הוביל גישה לאומית-פטריוטית שאימצה והדגישה סממנים יהודים-ישראלים בבנק"י. לאחר הפילוג במק"י (1965) נבחר ללשכה הפוליטית (1968) ולאחר מותו של סנה (1972) – ליו"ר הלשכה הפוליטית. הוצב במקום ה-12 ברשימת מק"י בבחירות לכנסת השישית ובמקום ה-114 בבחירות לכנסת השביעית בשתי הפעמים הרשימה קיבלה מנדט אחד וצבן לא נכנס.
נמנה עם מקימי רשימת "מוקד" בבחירות להסתדרות ולכנסת (1973), במסגרתה נכללו מק"י ותנועת השמאל הציוני "תכלת-אדום". ב-1975 התאחדו הללו לתנועה אחת. (בכך הסתיים קיומה העצמאי של מק"י, ובזירה המפלגתית נותרה רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, שהחזירו למפלגתם את השם מק"י). ב-1977 היה ממקימי 'מחנה של"י'. בשנות השבעים כיהן כחבר הוועד הפועל של ההסתדרות וכחבר ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי.
ב-1980 חזר למפ"ם, נבחר למזכירה המדיני וב-1981 נבחר לכנסת העשירית במסגרת המערך. ב-1984 נמנה עם המחנה שהביא לפרישת מפ"ם מהמערך. ב-1988, ביוזמה של יו"ר מפ"ם, אלעזר גרנות, נבחר לעמוד בראש רשימת מפ"ם לבחירות לכנסת השתים עשרה.
תחת הנהגתו זכתה המפלגה, אשר 23 שנים לא התמודדה עצמאית בבחירות לכנסת, להישג, כאשר הכניסה מטעמה שלושה חברי כנסת – צבן, חיים אורון וחסיין פארס. בכנסת זו היה צבן מיוזמי האיחוד בין שלוש מפלגות השמאל מפ"ם, רצ ושינוי, אשר הוליד את מרצ. בפעילותו הפרלמנטרית בתקופה זו בלט מאוד. בריא גוף, בעל זקן לבן מחודד וקול רועם, היה צבן בין הדוברים המוכרים בכנסת ודמות תקשורתית ידועה. כנואם ומדבר בציבור היה צבן בעל ידע בנושאים רבים ויכולת ניסוח.
פעילותו כחבר כנסת הייתה מגוונת ועסקה בנושאים רבים. צבן היה מן הבולטים בראשי השמאל הציוני בתקופה זו, תמך במשא ומתן עם אש"ף ובפתרון "שתי מדינות לשני עמים", התנגד לכפייה דתית והיה בין מובילי היוזמה לחקיקת החוק נגד הגזענות, אך את עיקר מרצו הפנה לתחום החברתי. צבן היה פעיל בייזומה של חקיקה סוציאלית, ושימש כתובת לפניות רבים בנושאים חברתיים וכלכליים. אף כשכיהן כחבר הכנסת, הגיש בקול ישראל תוכנית בשם "חיים", שבה סייע לאזרחים בפתרון בעיות חברתיות שהעלו בפניו, כגון עיוותים בחוקי הגמלאות, אי צדק במגעים עם הרשויות ועוד. בשנות השמונים הגיש במסגרת פינה קבועה בגלי צה"ל "מכתבים להרצל", שבהם הצביע על סטייתה של ישראל מהרעיונות שהעלה הרצל בנאומיו וביומנו. בתקופת כהונתו כחבר הכנסת (להבדיל מעברו הקומוניסטי במוצהר) ניתן לראותו כסוציאל-דמוקרט ואחד ממובילי המאבק החברתי בישראל.
בשנת 1986, בעקבות עתירה של צבן לבית המשפט העליון כנגד השר לענייני דתות (שהוגשה באמצעות עורך-הדין דאז מישאל חשין), וקביעת השופטים כי אסור שדיין יכהן במקביל גם בתפקידים פוליטיים, פרש הרב עובדיה יוסף מתפקידו כדיין. ב-1988, בתגובה לעתירתו בפרשת "הכספים הייחודיים" (שהוגשה על ידי עורך-הדין דורי קלגסבלד), גינה בג"ץ נמרצות את השיטה. פסק-דינו של בג"ץ הביא בעקבותיו שינויים בחקיקה שמטרתם למנוע את תופעת "הכספים הייחודיים" ולהבטיח כי כספי המדינה המוענקים כתמיכה לגופים שונים יחולקו על-פי קריטריונים שווים, ברורים ושקופים.
ממוזער|250px|שר הקליטה יאיר צבן ויושב ראש הסוכנות היהודית אברהם בורג, מקבלים פני עולים חדשים מרוסיה בנמל התעופה בן-גוריון, 1995
בשנת 1992 מונה לשר לקליטת העלייה ושימש בתפקיד זה בממשלות יצחק רבין ושמעון פרס. היו אלו שנים שבהן נקלט גל העלייה הגדול של עולי ברית המועצות לשעבר, וכן השנים שלאחר מבצעי העלייה הגדולים שהביאו לארץ את עולי אתיופיה. צבן התמודד עם האתגרים הגדולים שהציב בפניו התפקיד, בעודו משמש כסמן שמאלי בממשלה. כמנהיג במפ"ם ובמרצ גילה נאמנות לראש הממשלה רבין והיה מאנשי אמונו בתקופה רגישה זו. על אף החלטות שלא מצאו חן בעיני רבים בשמאל כמו גירוש פעילי החמאס ללבנון בשנת 1993, הבטיחו צבן וחבריו להנהגת מרצ כי מצידם לא יהיה איום לרוב הרופף ממילא שהיה לממשלה, שנקטה לטענתם צעדים היסטוריים רבים. למרות זאת לא נרתע מגינוי פומבי חריף של הקריאה ל"שבירת העצמות" של פעילי האינתיפאדה הראשונה. לימים הביע חרטה על כך שמרצ לא הפכה את תביעתה מרבין להוריד את המתנחלים מתל רומיידה בחברון, בעקבות טבח מערת המכפלה, לאולטימטיבית עד כדי פרישה מממשלתו.
ממוזער|250px|יאיר צבן ודן שילון בתוכנית "המעגל"
בתקופת חברותו בכנסת היה פעיל גם במסגרות חוץ-פרלמנטריות: נמנה עם מייסדי "תחיל"ה" - תנועה חילונית ליהדות הומניסטית; היה חבר בהנהלת המרכז הבינלאומי לשלום במזרח-התיכון; פעיל ב"שלום עכשיו"; כיהן כחבר הכנסת ושר עד 1996.
בשנת 1995 השתתף צבן בטקס הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני, הנערך ב-24 באפריל, ובכך היה לשר הישראלי הראשון שנכח בטקס הזה.
בשנת 1996 הודיע צבן במפתיע על פרישתו, ונימק אותה באמירה לפיה "לאחר 45 שנים של פעילות פוליטית אינטנסיבית אני מבקש לפעול גם בתחומים אחרים".
גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה הפעילה ממשיך צבן להיות פעיל בציבור.
אחרי פרישתו לימד כמורה מן החוץ בתוכנית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב; עמד במשך תשע שנים בראש המועצה האקדמית של מכון לבון לחקר תנועת העבודה; כיהן במשך עשר שנים כיו"ר מית"ר, מכללה ליהדות כתרבות; כיהן במשך שש שנים כחבר בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית; עשר שנים יו"ר-עמית של "הפדרציה הבינלאומית של היהודים ההומניסטים החילוניים" (שממנה פרש בשל חילוקי דעות רעיוניים).
כמו כן כיהן כחבר במועצה הציבורית של בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות; כחבר המועצה הציבורית של "המכון לחקר ולימוד העלייה וההגירה, הקליטה והשילוב החברתי" במרכז האקדמי רופין; וכחבר בוועדת ההיגוי של המטה ליישום דו"ח שנהר במשרד החינוך.
מכהן כחבר בחבר הנאמנים של טבקה, עמותה שנוסדה על ידי משפטנים צעירים מקרב עולי אתיופיה לסיוע משפטי לבני הקהילה ולסינגור קהילתי.
צבן מכהן מאז 1972 כיו"ר הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, ערך קובץ ממבחר מאמריו, "אחרית כראשית" (1982), ופעל לפרסום מבחר מכתביו בחמישה כרכים בהוצאת 'עם עובד'.
בשנת 2000 יזם, בשיתוף עם פרופ' ירמיהו יובל, את הפקת "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי", שהופיע בשנת 2007 בהוצאת "כתר" בחמישה כרכים.
ב-1984 הוענק לו מגן איתמר בן-אב"י מטעם תא הכתבים בכנסת. ב-1997 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם היברו יוניון קולג'. ב-2004 - "יקיר הבטיחות" מטעם המוסד לבטיחות וגהות של מדינת ישראל, על פעילות רבת שנים להגנת בטיחותם של עובדים.
בשנת 2005, במלאת לצבן 75 שנים, הופיעה ביוזמת חבריו ובעריכת רוביק רוזנטל אסופה בשם "שורש הדברים" (בהוצאת "כתר"), הכוללת מסות בנושאים בהם עסק צבן - זהות יהודית, סוציאליזם, הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, בהשתתפות קרוב ל-30 מחברים (בהם עמוס עוז, א"ב יהושע, מנחם ברינקר, ירמיהו יובל, יאירה אמית, נסים קלדרון, סאלם ג'ובראן, דוד שחם, אריאל רובינשטיין ועוד). צבן תרם לספר אחרית דבר הכוללת פרטים ביוגרפיים.
בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-117 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת, בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-115 ובבחירות לכנסת ה-19 הוצב במקום ה-116 הסמלי ברשימה זו.
בבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום ה118 ברשימת מרצ. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוצב במקום ה101 ברשימת העבודה-גשר-מרצ.
במאי 2019 הוענק ליאיר צבן פרס החינוך היהודי ע"ש ד"ר חיים קונסטנטינר באוניברסיטת תל אביב על עשייתו החינוכית ומפעלו המחקרי בעריכת חמשת כרכי האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש".
מורשת והנצחה
סרט תיעודי ישראלי של במאי הסרטים אמיר הר-גיל, "פואטרי צבן", עוקב אחרי פועלו של יאיר צבן, שמראה איך ניתן לשנות מציאות גם כשאתה בעמדת מיעוט.
לקריאה נוספת
יאיר צבן, יהודי חילוני לא מבויש, אסופת מאמרים "אנו היהודים החילוניים - מהי זהות יהודית חילונית?", עורך דדי צוקר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, עמודים 111 - 131
קישורים חיצוניים
ריאיון עם צבן על פעילותו בתחיל"ה, אתר מט"ח
ממאמריו
יאיר צבן, מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני, בתוך "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי", הוצאת כתר, 2007
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:פעילי מק"י
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:סוציאל-דמוקרטים
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי סמינר הקיבוצים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930 | 2024-08-01T04:49:30 |
מישור (גאומטריה) | בגאומטריה, מישור הוא מושג יסודי, המשקף את העצם הדו-ממדי הבסיסי. ניתן לדמיין מישור כפיסת נייר אינסופית לכל הכיוונים.
שמאל|ממוזער|250px|שני מישורים החותכים זה את זה
חלק גדול מן הגאומטריה, הטריגונומטריה ותורת הגרפים הוא דו-ממדי, כלומר, עוסק במישור.
המישור הוא מושג יסודי בגאומטריה האוקלידית וגם בגאומטריות אחרות. בהמשך מדובר במישור במסגרת הגאומטריה האוקלידית.
בהינתן מישור, ניתן להשליך עליו מערכת צירים קרטזית כדי להיות מסוגלים לציין כל נקודה במישור בעזרת שני ערכים – הקוארדינטות של הנקודה. ניתן לעשות דבר דומה עם מערכת צירים קוטבית, שבה כל נקודה מזוהה על ידי שני ערכים – זווית ומרחק מהמרכז.
המישור שבו עוסקת הגאומטריה נקרא המישור האוקלידי והוא מקרה פרטי של מרחב מכפלה פנימית ממשי, ונהוג לסמנו . המכפלה הפנימית היא המכפלה הסקלרית: . המישור האוקלידי הוא גם מרחב טופולוגי ובפרט מרחב מטרי עם המטריקה המושרית מהמכפלה הפנימית .
הצגות של מישור במרחב התלת-ממדי
מקרה שימושי של טיפול במישורים הוא כאשר המישור נמצא במרחב האוקלידי התלת-ממדי המצויד במכפלה סקלרית ומכפלה וקטורית.
הצגה אלגברית
במערכת צירים תלת־ממדית x-y-z, אפשר להגדיר מישור כמקום הגאומטרי של כל פתרונות המשוואה
,
כאשר , , ו- הם מספרים ממשיים ולא כל המקדמים שווים לאפס. אפשר לכתוב גם , כאשר הוא הווקטור (שלמעשה מהווה הנורמל של המישור) ו- הוא הווקטור . אם היא נקודה על המישור ניתן להציגו על ידי המשוואה או בכתיב מפורש לפי קואורדינטות:
.
במילים אחרות, המישור הוא קבוצת כל פתרונות המשוואה
.
המישור הוא תת-מרחב וקטורי אם ורק אם הוא עובר דרך הראשית (כלומר: הוא פתרון של מערכת המשוואות המגדירה את המישור).
הצגה פרמטרית
שמאל|ממוזער|250px|בהצגה פרמטרית מגדירים מישור באמצעות נקודה על המישור וצירוף ליניארי של שני וקטורים הפורשים את המישור
אפשר לתאר מישור גם באופן פרמטרי (הגדרה כזאת טובה לכל מרחב n ממדי) כקבוצת כל הנקודות מהמשוואה כש- ו- הם סקלרים היכולים לקבל את כל ערכי הממשיים, הוא וקטור הקובע נקודה על המישור, ו- ו- הם וקטורים הפורשים את המישור (בתנאי שאין סקלר המקיים , כי אחרת המשוואה תתאר ישר ולא מישור).
הצגות אלה מאפשרות לחשב בקלות תכונות של המישורים המתוארים, בדומה למצב בישרים. לדוגמה, המרחק של נקודה מן המישור הוא .
דרך נוספת להצגת מישור במרחב ממדי היא כצירוף של n-2 משוואות ליניאריות.
דרכי הגדרה
בכל מרחב אוקלידי:
דרך שלוש נקודות שאינן על ישר אחד – עובר מישור אחד ויחיד;
דרך ישר ונקודה שאינה עליו – עובר מישור אחד ויחיד;
דרך שני ישרים הנחתכים בנקודה או המקבילים זה לזה – עובר מישור אחד ויחיד;
נוסף לזה, במרחב האוקלידי התלת-ממדי:
עבור כל ישר, וכל נקודה מחוץ לישר – יש מישור אחד ויחיד העובר דרך הנקודה ומאונך לישר.
במרחב תלת־ממדי, ישר שאינו מקביל למישור נתון חותך את המישור הזה בנקודה אחת. שני מישורים יכולים להיות מקבילים זה לזה או לחתוך זה את זה בישר. הזווית בין שני המישורים נקראת זווית דו-מישור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גאומטריה | 2024-06-27T08:49:17 |
טרפז שווה-שוקיים | 300px|ממוזער|טרפז שווה-שוקיים|טקסט=טרפז שווה-שוקיים. O היא נקודת מפגש האלכסונים
טרפז שווה־שוקיים הוא טרפז שזוויות הבסיס שלו שוות. בטרפז יש שני זוגות של זוויות בסיס, ואם הזוויות שוות בזוג אחד, הן שוות גם בשני. ההגדרה "מרובע בעל זוג צלעות מקבילות שצלעותיו האחרות שוות זו לזו" מתאימה לשני סוגי מרובעים: טרפז שווה-שוקיים, ומקבילית.
מקבילית שהיא גם טרפז שווה-שוקיים מוכרחה להיות מלבן. כל מלבן הוא טרפז שווה-שוקיים (על-פי ההגדרה המרחיבה, הרואה במקבילית סוג של טרפז).
כמו בכל טרפז, השטח של טרפז שווה־שוקיים שווה לממוצע חשבוני של אורך הבסיסים כפול הגובה.
תכונות של טרפז שווה־שוקיים
הגובה העובר דרך מפגש האלכסונים הוא ציר סימטריה של הטרפז שווה השוקיים. לפיכך:
הגובה העובר דרך מפגש האלכסונים - חוצה את הבסיסים.
אלכסוני הטרפז שווה-השוקיים שווים זה לזה (AC = BD).
האלכסונים יוצרים עם הבסיסים משולשים שווי-שוקיים (, ) ועם השוקיים שני משולשים חופפים.
היחס בין החלקים של האלכסונים שווה ליחס בין הבסיסים: (משפט תאלס).
נסמן ב- וב- את ארכי הבסיסים, וב- את אורך השוק. אורך האלכסונים הוא (תוצאה של משפט פיתגורס במשולשים BDM ו-ABM).
כל טרפז שווה-שוקיים הוא מרובע ציקלי, כלומר מרובע שניתן לחסום אותו במעגל.
טרפזים שווי-שוקיים מיוחדים
טרפז שווה-שוקיים חוסם מעגל אם ורק אם השוק שווה לקטע האמצעים.
בטרפז שווה-שוקיים שבו האלכסונים ניצבים זה לזה, הגובה שווה לקטע האמצעים, והשטח שווה . הסיבה לכך היא שהבסיסים יוצרים עם האלכסונים 2 משולשים שווי-שוקיים וישרי זווית - בהם הגובה הוא תיכון ליתר (בסיס), לכן שווה למחצית היתר. לכן גובה הטרפז שווה למחצית סכום הבסיסים.
בטרפז שווה-שוקיים שבו אחד הבסיסים שווה לשוק, האלכסונים חוצים את זוויות הבסיס השני.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מרובעים
קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות | 2022-06-15T10:47:46 |
דומיניון | דומיניון (באנגלית: Dominion) הוא מונח מדיני המשמש להגדרת מדינה בעלת מידה מסוימת של שלטון עצמי, השייכת לאימפריה הבריטית או לחבר העמים הבריטי. המונח משמש במיוחד לתיאור מושבותיה הלבנות של בריטניה או מדינות שהגיעו להתפתחות תחיקתית המאפשרת שלטון עצמי בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20 (כמו קנדה, אוסטרליה, וניו זילנד) - תוצאות ותוצרים של לחצים מבית ולאומיות שהחלה במאה ה-19. לפני שהיו דומיניון היו מדינות אלו לרוב "מושבת כתר" בשליטתה הישירה של בריטניה הגדולה, או מושבה בעלת מידה קטנה מאוד של שלטון עצמי, או אף קבוצת מושבות מסוג זה. מדינת אירלנד החופשית (כיום אירלנד) הייתה חלק אינטגרלי מבריטניה הגדולה. בנובמבר 1926 הכריז ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, על עיקרון שוויון הדומיניונים לבריטניה בעצמאותם וביחסי החוץ. עד אז, למושבות אלו היה ייצוג פוליטי, אך התשובה הסופית הייתה תמיד בידי לונדון.
לעומת זאת המושג "הדומיניונים של הוד מלכותו" כאשר הוא מופיע במסמכים רשמיים, מתאר את כל הממלכות והטריטוריות בהן יש לכתר סמכות כלשהי, בין אם הן דומיניונים כהגדרתם בערך זה ובין אם לאו.
המושג "דומיניון" משמש כיום רק באופן היסטורי. רבים מן המאפיינים שייחדו דומיניון לעומת מושבות אחרות יכולים לתאר היום מדינות אחרות בחבר העמים הבריטי, בין אם הן רפובליקות, מושבות בעלות שלטון עצמי, או מושבות כתר. אפילו באופן היסטורי ההבדל בין דומיניון ובין מושבה בעלת שלטון עצמי היה לעיתים דק למדי. נראה כי ההגדרה המדויקת למושג זה היא כי דומיניון הוא מדינה עצמאית אשר בה מיוצג המלך הבריטי באמצעות מושל כללי המשמש כראש המדינה.
התפתחות היסטורית
הדומיניון קצר הימים של ניו אינגלנד, אשר התקיים בין 1686 ו-1689 לא היה דומיניון במשמעות המדויקת של ההגדרה כפי שתוארה לעיל. לדומיניון זה היה מושל לא פופולרי ואוטוקרטי, סיר אדמונד אנדרוס, ולא הייתה לו מידת העצמאות שהייתה לדומיניונים מאוחרים יותר. היה זה אך ניסיון שהקדים את זמנו.
לפני שהמונח דומיניון התפשט לשימוש נרחב, המושבה קנדה הפכה לבעלת שלטון עצמי בשנת 1841. נובה סקוטיה הפכה לבעלת שלטון עצמי וממשלה משלה בשנת 1848, וקנדה הלכה בעקבותיה. בעקבות שתיהן הלכה המושבה "אי הנסיך אדוארד" בשנת 1851, ניו זילנד ב-1852, וכן ניו ברנזוויק ומושבת הכף ב-1854. ישנו ויכוח היסטורי מתי קיבלה ניופאונדלנד מעמד דומה, אך נראה כי הדבר אירע בשנת 1907.
לאחר איחודן של קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה, בשנת 1867, רצו הקנדים לקרוא למדינה "הממלכה של קנדה". ארצות הברית, ובמיוחד העיתונות הצהובה בניו יורק התנגדו לרעיון של הקמת ממלכה בצפון אמריקה. מכיוון שארצות הברית הפגינה את כוחה בזמן ההוא במלחמת האזרחים האמריקנית, ונראה כי הייתה עדיין בעלת תשתית צבאית נרחבת, החליטו הקנדים והבריטים להגדיר את המדינה החדשה כ"דומיניון". מושג זה פשט לאחר מכן לכל המדינות שהגיעו להתפתחות תחוקתית דומה.
אף על פי שהמושג דומיניון לא היה בשימוש רב לגבי אוסטרליה, השיגה זו את מעמד הדומיניון עם הקמת הפדרציה של שש המושבות העצמאיות שנקראה "חבר העמים של אוסטרליה" בשנת 1901. ניו זילנד אשר בחרה שלא להשתתף בפדרציה האוסטרלית, הפכה לדומיניון בשנת 1907, כך גם ניופאונדלנד אשר שמרה על מעמדה זה עד להחלטתה להחזיר את השלטון לידי הבריטים בשנת 1934. דרום אפריקה הוכרזה כדומיניון בשנת 1910 (ושמרה על מעמד זה עד 1961 עת הכריזה על עצמה כרפובליקה, ופרשה מחבר העמים הבריטי). מדינת אירלנד החופשית הוכרזה כדומיניון בשנת 1922. מדינות אלו כולן שמרו על המלך הבריטי כראש מדינתן, ונציגו במדינות אלו הוגדר כ"מושל כללי", אשר מונה לאחר התייעצות עם ממשלת הדומיניון. המדינה האירית החופשית, מונהגת על ידי ויליאם תומאס קוסגרייב, הייתה הראשונה שמינתה מושל כללי שלא היה בריטי ולא היה בן מעמד האצולה ב-1922 כאשר מונה טימותי מייקל הילי. ב-1930 ראש הממשלה האוסטרלי, ג'יימס סקאלין, כפה את דעתו על הממשלה בלונדון ומינה את יליד אוסטרליה סיר אייזיק אייזיקס כמושל כללי, בניגוד לדעתה של הממשלה בלונדון.
חברות בחבר העמים שהצטרפו מאוחר יותר קיבלו את עצמאותן לא בדרך של חקיקה אנגלית אלא באמצעות חוקיהן העצמאיים. הממלכה המאוחדת, והמרכיבות אותה, אנגליה, סקוטלנד, צפון אירלנד וויילס מעולם לא שאפו למעמד של דומיניון, ונותרו כחריגה בין המדינות המרכיבות את חבר העמים הבריטי.
יחסי חוץ
בתחילה, היה זה משרד החוץ של הממלכה המאוחדת אשר היה אחראי ליחסי החוץ של הדומיניונים. אגף הדומיניונים במשרד המושבות הבריטי הוקם במיוחד למטרה זו בשנת 1907. קנדה יצרה את "המחלקה ליחסי חוץ" בשנת 1909, אך יחסי החוץ שלה המשיכו לפעול דרך המושל הכללי, נציבים עליונים שישבו בלונדון, ושגרירויות בריטיות מחוץ לממלכה המאוחדת. עם ההכרזה על מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 ראתה בריטניה את ההכרזה ככוללת את כל הדומיניונים ללא צורך להתייעץ עמם. הדבר עורר אי נוחות בדומיניונים מסוימים, והתמרדות של אפריקנרים בדרום אפריקה. צורכי המלחמה הביאו לכך שמשלחת רשמית קנדית העוסקת באספקה צבאית ישבה בוושינגטון עד שנת 1921.
אף על פי שלא היה להם קול עצמאי בהכרזת המלחמה, חתם כל דומיניון בנפרד על חוזה ורסאי בשנת 1919, אשר על תנאיו נשאו ונתנו הבריטים בשם האימפריה המאוחדת. בספטמבר 1922 חוסר הרצון בדומיניונים לתמוך בצעדים מלחמתיים בריטיים בטורקיה השפיע על רצונה של בריטניה להגיע לפתרון מוסכם לשאלות אלו. עד מהרה הגיעו הדומיניונים לאוטונומיה דיפלומטית. ההסכם בין קנדה וארצות הברית על דיג ההליבוט משנת 1923 היה ההסכם הבינלאומי הראשון שנחתם על ידי דומיניון, ותנאיו נוסחו על ידי דומיניון ללא תלות במשרד המושבות בלונדון. "אגף הדומיניונים" במשרד המושבות הפך בשנת 1925 למשרד נפרד, אם כי שר המושבות ושר הדומיניונים היה אותו אדם.
בנובמבר 1926 הכריז ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, על העיקרון של שוויון הדומיניונים לבריטניה בעצמאותם וביחסי החוץ. קנדה הייתה הראשונה לפתוח נציגות דיפלומטית בארץ זרה, כאשר שלחה משלחת דיפלומטית לוושינגטון ב-1927. משלחת זו קיבלה מעמד של שגרירות בשנת 1943. בשנת 1928 הגיע לקנדה "נציב עליון" אשר היה בעל סמכות פחותה מזה של "המושל הכללי" בעבר, ומעמדו היה קרוב לזה של שגריר. בשנת 1931 התקבל בממלכה המאוחדת חוק שאישר את ההצהרה משנת 1926, ולאחר מכן התקבלו חוקים דומים בפרלמנטים של הדומיניונים.
בספטמבר 1939 הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה ונפתחה מלחמת העולם השנייה. הייתה זו שעת מבחן. רוב הדומיניונים היו בדעה שהכרזה זו אינה מחייבת אותם. רק אירלנד, בה שלטה מפלגת פיאנה פול האנטי-בריטית, החליטה להישאר נייטרלית בסכסוך. בקצה השני של הקשת החליטה אוסטרליה כי ההכרזה מחייבת אותה וכי אין עליה לנקוט כל צעד נוסף. ביניהן הייתה ניו זילנד אשר הכריזה כי מכיוון שבריטניה מצויה במלחמה, מצויה אף היא במלחמה, קנדה, אשר הכריזה מלחמה לאחר שכינסה את הפרלמנט, וכך עשתה גם דרום אפריקה לאחר מספר שבועות.
מדומיניונים לממלכות בחבר העמים
מלחמת העולם השנייה פגעה מאוד במעמדה של האימפריה הבריטית. מעמדה של הממלכה המאוחדת ככוח עולמי מוביל במסחר ובכלכלה נשחקו והוחלף על ידי ארצות הברית שהפכה למקור של תמיכה צבאית ומנהיגות. בשנת 1942, תחת האיום בפלישה של האימפריה היפנית לאוסטרליה, שנראה אז מציאותי, קרא ראש הממשלה האוסטרלי ג'ון קרטין להשארתם באוסטרליה של החיילים האוסטרלים שיועדו על ידי הפיקוד הבריטי להגן על המושבה בורמה. עניין זה הראה כי הדומיניונים לא יכפיפו יותר את האינטרס העצמי שלהם לזה של הממלכה המאוחדת.
לאחר העצמאות של הודו ופקיסטן באוגוסט 1947 אוחד משרד הדומיניונים עם המשרד לענייני הודו ונוצר "משרד חבר העמים". המונח דומיניון יצא משימוש כללי כאשר הודו סירבה לקבל את המעמד והחליטה להפוך לרפובליקה בשנת 1950. צעד זה סימן את תחילתו של הסוף גם ביחס לכפיפותם של חלק מן הדומיניונים הוותיקים יותר לכתר האנגלי. אמנם אירלנד הייתה הראשונה שהכריזה על עצמה כרפובליקה עוד בשנת 1937.
המונח החדש הוא "ממלכות חבר העמים הבריטי" (Commonwealth Realms) - המדובר במדינות שהמונרך הבריטי עומד בראשן, והן חברות במסגרת חבר העמים הבריטי (כגון אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, ג'מאיקה ועוד), בנבדל ממדינות בחבר העמים שאינן רואות במלך הבריטי את ראשן (הודו, פקיסטן, דרום אפריקה ועוד). את המושג "דומיניון" ניתן למצוא עוד בחוקה הקנדית, אך הקנדים מעדיפים אף הם את השימוש במונח "ממלכה" (realm) ממנו משתמע שוויון עם הממלכה המאוחדת, ללא הכפיפות הנקשרת במושג "דומיניון".
כאשר עלתה המלכה אליזבת השנייה לכס המלוכה בשנת 1952 הכריזה כי היא המלכה של הממלכה המאוחדת, אך גם מלכת קנדה, מלכת אוסטרליה, וכיוצא בזה כל שאר "הממלכות והטריטוריות". צעד זה הדגיש את עצמאות "הממלכות הנפרדות".
בנה של המלכה אליזבת צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת כיום הוא שליטן של חמש עשרה מדינות שונות, וכל שינוי בחוקים הקשורים בירושת המלוכה צריכים להיות מאושרים על ידי הפרלמנטים של כל שש עשרה המדינות.
סיומו של השימוש בביטוי בקנדה
במשך כמעט מאה שנים היה שמה הרשמי של קנדה "הדומיניון של קנדה". החל משנות החמישים, כאשר קנדה השיגה כבר את עצמאותה הפוליטית המלאה, פסק השימוש במושג "דומיניון". בשנת 1982 שונה שמו של החג הלאומי הקנדי מ"יום הדומיניון" ל"יום קנדה". כיום קוראים הקנדים למדינתם פשוט "קנדה". אם יש כיום שימוש כלשהו למושג בקנדה, הרי שהוא משמש כדי להבדיל את ממשלת הפדרציה הקנדית מממשלות המחוזות השונים.
ראו גם
קולוניה
האימפריה הבריטית
חבר העמים הבריטי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:גאוגרפיה פוליטית
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ממשל
קטגוריה:ממלכות חבר העמים הבריטי
קטגוריה:מושבות האימפריה הבריטית | 2024-01-20T11:16:23 |
גריגורי יפימוביץ' רספוטין | REDIRECT גריגורי רספוטין | 2004-11-19T17:52:13 |
האוקינוס השקט | REDIRECTהאוקיינוס השקט | 2004-11-19T17:17:42 |
אוטו וינינגר | REDIRECTאוטו ויינינגר | 2004-11-19T18:30:11 |
שלמה ארגוב | 250px|ממוזער|שמאל|שלמה ארגוב בצעירותו
שלמה ארגוב (14 בדצמבר 1929 – 23 בפברואר 2003) היה דיפלומט, פקיד בכיר במשרד החוץ של ישראל ושגריר ישראל בבריטניה ובארצות נוספות.
בעקבות ניסיון התנקשות בחייו בידי אנשי אבו נידאל, נפצע קשה מאוד ונותר משותק לשארית חייו. למחרת ניסיון ההתנקשות, ב-3 ביוני 1982, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה על הפצצת ביירות. ביום שאחרי הגיבו באש"ף בהפגזת יישובי הגליל. צה"ל נכנס ללבנון יומיים לאחר מכן במבצע 'שלום הגליל' שהפך עם התמשכותו למלחמת לבנון הראשונה. מהתבוננות באירועים ניתן להסיק שההתנקשות הייתה עילה בלבד לפתיחה במלחמה שתוכננה קודם בעקבות ההתקפות על ישראל וישראלים בידי ארגוני חבלה שמפקדותיהם בלבנון, ושליטת אש"ף באזור דרום לבנון.
ביוגרפיה
ארגוב נולד ב-14 בדצמבר 1929 בירושלים, ליחיאל מרגובסקי ויהודית בת-ציון, דור שביעי למשפחת סלומון. אביו, שירת כקצין בדרגת מיג'ור בצבא הבריטי. בילדותו למד בבית הספר תחכמוני (ירושלים). בתיכון למד בגימנסיה העברית "רחביה", אותה סיים בשנת 1947. היה חבר בתנועת הצופים. עם סיום לימודיו יצא עם חבריו לגרעין הצופים למחנה הכנה, ולאחר מכן, בראשית אוקטובר 1947, להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ דפנה, ששובצה בפלוגה ט', של הגדוד השלישי. בסוף 1947 יצא לקורס מ"כים בקיבוץ דליה. עם סיום הקורס בפברואר 1948 שובץ כמ"כ בגדוד השלישי.
בליל 26 במאי 1948, הוביל כיתת לוחמים להתקפה על גשר הבניאס. הכוח נתקל באש חזקה ממוצב סורי, וארגוב נפצע ואושפז, אך המשיך בשירותו.
אחיו הצעיר, יוסי, נהרג באחת ההפגזות על ירושלים.
לאחר שחרורו מצה"ל ובזכות שליטתו הרהוטה באנגלית, נבחר לשמש במשלחת מטעם המגבית היהודית המאוחדת שיצאה באפריל 1949 לארצות הברית לשם פעולות הסברה וגיוס אמצעים במסגרת המאמץ המלחמתי. ב-1950 הוא עבר לוושינגטון על מנת ללמוד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, וקיבל את התואר ב-1952. ב-1955 סיים תואר שני ביחסים בינלאומיים בבית הספר לכלכלה של לונדון.
הוא החל את הקריירה הדיפלומטית שלו ב-1959, ושירת במגוון משרות הן בישראל והן בחו"ל, בגאנה, בניגריה, בניו יורק ובוושינגטון (בכפיפות לשגריר דאז יצחק רבין).
משרותיו הדיפלומטית הבכירות
שגריר ישראל במקסיקו, בין השנים 1971 עד 1974
סמנכ"ל משרד החוץ, בין השנים 1974 עד 1977
שגריר ישראל בהולנד, בין השנים 1977 עד 1979
שגריר ישראל בבריטניה, משנת 1979 עד ההתנקשות ב-1982 (שימש במקביל כשגריר לא תושב לאירלנד)
ניסיון ההתנקשות
ב-3 ביוני 1982 השתתף ארגוב בארוחת ערב במלון דורצ'סטר בלונדון. בסיום הארוחה יצא ארגוב על מנת לשוב לרכבו שעמד ברחוב פארק ליין, בסמוך למלון. עוד לפני שהספיק ארגוב להגיע אל הרכב, התקרבו אליו שלושה מחבלים שחיכו לו במקום, ואחד מהם ירה בראשו מטווח קצר. מאבטחו הבריטי קולין סימפסון רדף אחרי המתנקש – חוסיין ג'סן סעיד (סטודנט ירדני) – ירה בצווארו, ופצעו קשה, סעיד טופל ושרד. המתנקש ושותפיו: מרוואן אל-באנה (בן דודו של אבו נידאל) ונוואף אל-רוסאן (אזרח עיראקי בן 36), היו חברים בארגון הטרור של אבו נידאל. שני השותפים נמלטו ממקום הפיגוע אך נתפסו זמן קצר לאחר מכן בידי המשטרה הבריטית בדירה בלונדון. בגרדיאן נטען שראש החוליה, נוואף אל-רוסאן, היה קולונל במודיעין העיראקי, ושההתנקשות נועדה לגרום לפעולה של צה"ל בלבנון שתאפשר סיום של מלחמת איראן–עיראק בשם האחדות נגד ישראל.
כל השלושה נשפטו ונגזרו עליהם, במרץ 1983, עונשי מאסר שבין 30 ל-35 שנים. מאוחר יותר, הועברו שניים מהם למאסר בבתי חולים לחולי נפש בבריטניה.
חייו לאחר ניסיון ההתנקשות
מצבו הקשה של ארגוב החמיר והוא נעשה משותק מצווארו ומטה. מצבו היה קשה במיוחד בהתחשב בפעילותו לפני הפציעה והיותו דיפלומט פעיל שהשתמש באופן תדיר ביכולותיו הפיזיות והאינטלקטואליות. מאז ניסיון ההתנקשות ועד מותו היה ארגוב מאושפז במחלקת השיקום בהדסה הר הצופים בירושלים. אשתו חוה סעדה אותו כל השנים, עד מותה במאי 2002. לבני הזוג ארגוב שלושה ילדים.
ארגוב הלך לעולמו 21 שנים לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו, ב-23 בפברואר 2003, בן 73 היה במותו. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.
הנצחתו
באוניברסיטת רייכמן קיימת "תוכנית ארגוב", המכשירה מדי שנה כ-20 סטודנטים מצטיינים, בשנת לימודיהם האחרונה, לפעילות ציבורית, דיפלומטית וייצוגית לישראל ולעם היהודי בעולם. התוכנית נפתחה ביוזמתו ובתמיכתו הכלכלית של בנו, גדעון ארגוב, ובשיתוף פרופסור אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי.
על שמו רחוב בשכונת תלפיות מזרח בירושלים.
במלאת 25 שנה להתנקשות וכארבע שנים אחר מותו, נערך באנגליה טקס אזכרה לזכרו, בהשתתפות בנו, המתגורר בבוסטון, שבארצות הברית.
קישורים חיצוניים
שלמה ארגוב, באתר משרד החוץ
קורות חייו, באתר הפלמ"ח
המרכז על שם שלמה ארגוב לחקר העם היהודי ומדינת ישראל
טקס הזיכרון בלונדון, לציון 25 שנים להתנקשות
הערות שוליים
קטגוריה:דיפלומטים נפגעי התנקשויות
קטגוריה:חללי טרור בישראל
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:עובדי משרד החוץ
קטגוריה:שגרירי ישראל בממלכה המאוחדת
קטגוריה:שגרירי ישראל בהולנד
קטגוריה:שגרירי ישראל במקסיקו
קטגוריה:משפחת סלומון (הראש"ז)
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ג'ורג'טאון
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:שגרירי ישראל באירלנד
קטגוריה:ישראלים שנרצחו בחו"ל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003 | 2024-06-13T12:01:22 |
בוקרשט | שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת בוקרשט
שמאל|ממוזער|250px|גן ארמון מוגושואיה, הוקם על ידי קונסטנטין ברנקוביאנו ב-1702 ליד בוקרשט
בוקַרשׁט (ברומנית: București; אלפבית פונטי בינלאומי: , ) היא עיר הבירה, והמרכז השלטוני-המדיני, המסחרי, התרבותי, הכלכלי והתעשייתי של רומניה. בתחילתה הייתה העיר בירת נסיכות ולאכיה, (לימים "הממלכה הישנה" של רומניה - הרגאט). בוקרשט שוכנת בדרום-מזרח המדינה, בחבל מונטניה (היא ולאכיה), על גדות נהר הדמבוביצה פחות מ-60 ק"מ מצפון לנהר הדנובה.
בוקרשט היא במקום החמישי לפי מספר תושביה, בין ערי הבירה של ארצות האיחוד האירופי - אחרי ברלין, מדריד, רומא ופריז. במטרופולין של בוקרשט נמנו ב-2011, 2,272,163 תושבים. שטחה: 228 קמ"ר; לפי מספר התושבים במחוז בוקרשט-רבתי המורחב (הכולל גם את "ערי השינה" מסביבה), בוקרשט היא המטרופולין השלישי בגודלו בדרום-מזרח אירופה, אחרי איסטנבול ואתונה.
העיר הוזכרה לראשונה כבר ב-1459. החל מאמצע המאה ה-17 הייתה לבירת נסיכות ולאכיה, ובין 1859–1862 שימשה, יחד עם יאשי שבמולדובה, כבירת "הנסיכויות הרומניות המאוחדות". החל מ-1862 העיר הפכה לבירה היחידה של רומניה. מאז בוקרשט הייתה למרכז חיי התרבות, הדת, האמנות, הכלכלה והמדע של האומה הרומנית ולחלון הראווה שלה כלפי העולם. הסגנון האדריכלי האקלקטי של מרכז העיר ואורח החיים של האליטה הרומנית בעלת היומרות הפרנקופוניות, היקנו לעיר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 את הכינוי "פריז הקטנה", וגם "פריז של מזרח אירופה". חלק מבנייניה ההיסטוריים המרשימים, נבנו בידי אדריכלים צרפתיים או שווייצרים: אולם הקונצרטים הייצוגי "האתנאום", ארמון "בנק החסכונות" (ראו בתצלום משמאל) וכן ארמונות נוספים. לא זו בלבד אלא שמוטיבים ארכיטקטוניים פריזאיים שולבו בחזותה: "שער הניצחון", וכן עיצוב השדרה המרכזית שלה בצורה המאזכרת את ה"שאנז אליזה".
ליחידה המוניציפלית של בוקרשט-רבתי יש מעמד מקביל לזה של מחוז בפני עצמו, והיא מחולקת לשישה סקטורים מנהליים.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|172 פיקסלים|קונסטנטין ברנקוביאנו (ציור ממנזר סנטה קתרינה); קבע את בוקרשט כבירה ב-1689
שמאל|ממוזער|172px|ולאד המשפד שלט לסירוגין בשנים 1456–1476 מבוקרשט
היסטוריה קדומה
רוב שטחה של העיר, וכן של כל מחוז אילפוב המקיף אותה, כוסו בימי קדם ביערות עבותים. בתקופת הברזל היו בה יישובים של בני שבטים דאקים או גטים, שעמדו בקשרי מסחר עם הערים ומושבות המסחר היווניות והרומאיות שלחופי הים השחור.
מקור שם העיר ותקופת ימי הביניים
לפי אגדה רומנית עתיקה העיר חייבת את שמה לאיכר בשם "בּוּקוּר", המוזכר לרוב כרועה-צאן (ולעיתים כדייג, או כבויאר). לפי גרסה אחרת - שם העיר קשור למילה הרומנית "בּוּקוּרייֶה" (Bucurie), שמובנה "שמחה", ומוצאה, כנראה, מהשפה הדאקית העתיקה. בשפה האלבנית דהיום, היחידה ששרדה מקבוצת השפות התראקיות-איליריות הקדומות (שכללו גם את הדאקית), משמעות המילה "בוּקוּר" (Bukur) היא דווקא - "יפה".
ההיסטוריון דימיטריה פאפאזוגלו, מחבר הספר "Istoria fondărei orașului București" ("היסטוריית ייסוד העיר בוקרשט") גורס אחרת: לדבריו, השם נגזר משמו של Bugă (בוגה), שהיה בעל קרקעות בתקופת מירצ'ה השני, עליהן הקימה משפחתו את הכנסייה הראשונה בעיר.
ב-14 באוקטובר 1465 הפך הנסיך השליט "ראדו היפה" את הכנסייה למשכן הקיץ הקבוע של שליטי וולאכיה.
בוקרשט מוזכרת לראשונה בשמה - כמקום מושבו של "האדון השליט" ("דומן" (domn), או "ווייבוד") הוולאכי "ולאד המשפד". האזכור מופיע במסמך מה-20 בספטמבר 1459, בו מאשר השליט מתן מענק לכמה אצילים.
הנסיך המושל הוולאכי "מירצ'ה הרועה" בנה בעיר מכלול מבנים הקרויים "החצר הישנה" (Curtea Veche), ביניהם הארמון וכן "הכנסייה הנסיכותית" (Biserica Domnească); הוא גם בנה את חומותיה הראשונות של העיר.
במאה ה-17
שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה המטרופוליטנית; נבנתה בין 1654–1658 בידי הנסיך-המושל קונסטנטין שרבאן "אף-סולד"; הפכה ב-1925 לקתדרלת הפטריארכיה הרומנית.
לאחר שיקומה של בוקרשט בימי שלטונו של ראדו מיכניה בסביבות 1620, ואחריו בזמן מאתיי בסאראב ב-1640, המשיכה העיר לגדול ולשגשג. פריחה מיוחדת בתקופת שלום יחסי ידעה בוקרשט בין 1659–1715, מתחילת מלכותו של גאורגה גיקה עד לסוף מלכותו של שטפאן קנטאקוזינו.
ב-1659 בחר השליט גאורגה גיקה בעיר כבירתו וב-1668 העביר גם המיטרופוליט, ראש הכנסייה האורתודוקסית בוולאכיה, את מקום מושבו לבוקרשט. ב-1698 הנסיך קונסטנטין ברנקוביאנו קבע כי בירת הנסיכות תהיה בבוקרשט - לתמיד.
בתקופת השליטים שרבאן קנטקוזינו וקונסטנטין ברנקוביאנו חדרו לעיר השפעות מאוחרות של תרבות הרנסאנס האירופי, ונוצר בה סגנון אמנותי מקורי בשם "הסגנון הברנקוביאני" ("stil brâncovenesc"). באותו זמן הוקמה גם המכללה הנסיכותית הראשונה, על שמו של סאבא הקדוש ("ספנטול סאבא", Sfântul Sava). ב-1702 הסתיימה בניית ארמון מוגושואיה, ובערך באותו זמן נסלל הרחוב המדופן בעץ "פּוֹדול מוגושואיי" (Podul Mogoşoaiei, "גשר מוגושואיה"), שהפך לימים ל"קאליאה ויקטוריי" (Calea Victoriei, שדרת הניצחון).
תקופת הפאנאריוטים (1716–1822)
מהמאה ה-17 משפחות מהאליטה היוונית של בירת האימפריה העות'מאנית (משפ' קנטקוזינו, גיקה, רוסטי, ועוד) החלו להיות מעורבות בשלטון בנסיכויות הרומניות, והתערבבו עם האצולה המקומית. החל מ-1716 החליטו הסולטאנים העות'מאנים למנות באופן עקבי כשליטי נסיכויות וולאכיה ומולדובה - רק נציגים של המשפחות העשירות מתוך הקהילה היוונית, שהתגוררו ברובע פנאר שבקונסטנטינופול. כך החל עידן המוכר בתולדות רומניה כ"תקופת הפנריוטים", בה גברה ההשפעה הטורקית והיוונית על אורח החיים והתרבות של הרומנים.
הראשון שנשלח למשול בבוקרשט, לפי הסדר החדש, היה ניקולאיה מברוקורדט. אוכלוסיית העיר עלתה ל-30,000 תושבים ב-1798 כתוצאה מהגירה אליה של תושבים מכל וולאכיה.
המלחמות הרוסו - טורקיות
במהלך המלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית בשנים 1768–1774 בוקרשט נפלה פעמיים לידי הרוסים. אחרי הסכם שלום, העות'מאנים חזרו לשלוט בנסיכויות הרומניות.
בין 1787–1791, כתוצאה ממלחמה נוספת שהתחוללה, העיר הייתה תחת כיבוש זמני אוסטרי.
שמאל|ממוזער|250px|החאן של מאנוק ב-1841
ב-1821 העיר הייתה עדה למהומות רבות במהלך מלחמת העצמאות של יוון. היא נכבשת ב-21 מרץ למשך 56 ימים על ידי המנהיג המהפכן הרומני מאולטניה, טודור ולדימירסקו, בן בריתם של היוונים, ואחר כך על ידי הלוחמים היוונים הגולים בעצמם, חברי הארגון "פיליקי אטריה", תחת פיקודו של אלכסנדר איפסילנטי. באוגוסט אותה שנה העות'מאנים נקמו בפעולת תגמול וטבחו בבוקרשט 800 בני אדם.
מאורעות אלה תרמו לסיום שלטונם של הפאנאריוטים במתכונת שהתקיימה מאז 1716.
הכיבוש הרוסי (1828–1843): הגנרל קיסליוב, והשליט אלכסנדרו השני גיקה
שמאל|ממוזער|250px|מראה מבוקרשט, 1837
ב-1828 בוקרשט מצאה עצמה שוב תחת כיבוש רוסי זמני.
הממשל הרוסי בבוקרשט, בראשו עמד בין 1829–1843 הגנרל פאבל קיסליוב, ביצע שורה של רפורמות ושיפורים בחיי תושבי העיר: הונהגה בנסיכויות כעין טרום-חוקה שמרנית: "התקנון האורגני".
בימי השליט אלכסנדרו דימיטריה גיקא (המוכר כאלכסנדרו השני גיקא, 1834–1842) החלו להתחולל בבירה, וברומניה כולה, תמורות לכיוון מערביזציה - שנגעו ללבוש, לאורחות החיים, לשפה, לתרבות ולמנטליות; תמורות אלה תהיינה ניכרות עוד יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. חוץ מהעורק הראשי קיסלף, הקרוי על שם הגנרל הרוסי, נסללה אז דרך ראשית נוספת החוצה את העיר בכיוון דרום-צפון: "קאליה דורובאנצילור" (Calea Dorobanţilor, 'דרך הפרשים'). כן נבנו בעיר כיכרות חדשות - כמו "פיאצה אמזיי" (Piaţa Amzei), "פיאצה ספנטה וינר" (Piaţa Sfânta Vineri) ואחרות. הגן צ'ישמיג'יו (Cismigiu) נחנך רשמית ב-1847.
מהפכת 1848: שוב נוכחות צבאית זרה
ברוח "אביב העמים" באירופה, פרץ גם בבוקרשט מרד בהנהגת צעירים מהפכנים, רובם סטודנטים שלמדו בצרפת, חברים באגודה חשאית בשם "פראצייה" (Frăţia, "האחווה") שהוקמה בהשראת הבונים החופשיים. ב-11 ביוני 1848 השליט ביבסקו אולץ על ידי התושבים להתפטר, ועזב את המדינה. ב-15 ביוני 1848 כ-30,000 איש התכנסו במרחב הפתוח 'פילארט' (הקרוי מאז "שדה החירות" - Câmpia Libertăţii) להיות נוכחים בהשבעת הממשלה הזמנית; השלטון המהפכני, החצוי בין פלגים יריבים, לא החזיק מעמד הרבה זמן. האימפריות השכנות - הן המעצמה הסוברנית העות'מאנית, והן האימפריה הרוסית, שלחו כל אחת כוחות צבאיים לדיכוי ההתקוממות.
ב-13 בספטמבר 1848, בגבעת "דיאלול ספירי" בבוקרשט, דיכאו הטורקים את ההתנגדות הצבאית היחידה שבאה מצד קבוצה של מכבי אש.
על המדינה ועל בירתה ניחת שוב כיבוש זר, תחילה מעורב - טורקי ורוסי (1848–1852), אחר כך כיבוש רוסי (בין 1853–1854), ובין השנים 1854–1857 אחרי תבוסת רוסיה במלחמת קרים - שליטה צבאית אוסטרית.
במשך רוב התקופה הזו שלט בארבו שטירביי בוולאכיה, מי שהיה אחיו של השליט הקודם, ביבסקו.
בוקרשט – בירת רומניה: מאלכסנדרו יואן הראשון (1859–1866) ועד למלך קרול הראשון (1866–1914)
לפי הסכם פריז שסיים את מלחמת קרים, נערכו בחירות באסיפות-העם (הפרלמנטים) של שתי הנסיכויות הרומניות - מולדובה, שבירתה יאשי, ומונטניה (או וואלכיה, "ארץ הרומנים"), שבירתה בוקרשט, לשם בחירתו של נסיך-מושל בכל אחת מהן.
הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה שלושה שבועות אחרי שנבחר כשליט במולדובה, הוא נבחר ב-24 בינואר 1859 גם בבוקרשט - כשליט נסיכות וואלאכיה. אחרי תקופה קצרה של הסדר ארעי, על פיו היו לנסיכויות הרומניות המאוחדות שתי ערי-בירה (יאשי ובוקרשט), ואחרי שהמדינה אימצה את השם החדש רומניה ב-1861, ב-24 בינואר 1862 הוכרזה בוקרשט כבירתה היחידה של הממלכה.
תחת שלטונו של אלכסנדר יואן קוזה הראשון רוצפו מחדש הרחובות בקומפלקס המנזר והמכללה על שם הקדוש סבא ('ספנטול סבא'). ב-1864 הוקמה אוניברסיטת בוקרשט, וכן נסללה מסילת הברזל בין בוקרשט לבין נמל ג'יורג'יו שעל גדת הדנובה.
ואולם, ב-22 בפברואר 1866 הודח השליט קוזה מכסאו על ידי שותפי ה"קואליציה המפלצתית" של הליברלים והשמרנים, שהתנגדו לרפורמה האגררית העמוקה שלו, ולסגנון שלטונו הריכוזי מדי. ראשי הקושרים החליטו לחפש בין בתי המלוכה באירופה נסיך זר, שיתעלה מעל הפלגים המקומיים ויוכל למשול בהם, ושיחזק גם את הקשר בין המדינה המאוחדת הצעירה ובין מעצמות היבשת ויעלה את יוקרתה בעולם. ב-1866 נבחר הנסיך קרל אייטל פרידריך מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן הגרמני כנסיך המושל, במשאל עם שנערך ברומניה. הוא הוכתר בשם קרול הראשון, שליט רומניה. (כמה שנים אחר כך "שודרג" מעמדה של המדינה לממלכה וקרול הוכר על ידי מעצמות אירופה כמלך רומניה.)
ב-1877 השליט החדש עבר גם את "מבחן האש":
במהלך מלחמת 1877–1878 בין רוסיה לטורקיה, שבה רומניה לקחה חלק פעיל בלחימה כנגד הטורקים ("מלחמת העצמאות של רומניה"), הפרלמנט הרומני בבוקרשט הכריז על עצמאותה המלאה של המדינה, והתנתקותה מן האימפריה העות'מאנית (ב-9 במאי 1877).
בשנות מלכותו הראשונות של קרול הונהגה בבוקרשט תאורה באמצעות גז, הוקמו תחנות הרכבת פילארט (1869) ותחנת צפון (1872, Gara de Nord), קמו נתיבי תחבורה ציבורית מונעת על ידי סוסים, על פסי פלדה (tramvai). נפתחו בתי חרושת חדשים רבים, נבנו בניינים מפוארים פרטיים - כמו הארמון קרצולסקו, מוסדות ומבני מינהל מרשימים, נסללו שדרות לאורך ורוחב הבירה, ועוד. באפריל 1880 נפתח הבנק הממלכתי של רומניה (Banca Naţională) שזכה ב-1885 לבניין חדש ומפואר.
ממלכה ובירתה "פריז של המזרח"
עם הפיכת רומניה לממלכה ב-10 במאי 1881 קצב הבנייה הואץ. בשנת 1883 עבודות תיעול בתוואי נהר הדמבוביצה שחוצה את בוקרשט עצרו את השיטפונות, שהיו בעבר מכה אנדמית בעיר.
אוכלוסיית העיר צמחה באופן משמעותי. האדריכלות הראוותנית ותרבות הקוסמופוליטיות של אותה תקופה היקנו לעיר את הכינוי "פריז של המזרח" (או "פריז הקטנה", "Micul Paris" או "פריז של הבלקנים"), כששדרת הניצחון (Calea Victoriei) מתפקדת כ"שאנז אליזה" או "השדרה החמישית". בניין ידוע בעיר הוא ה"אתנאו הרומני" (Ateneul român), אולם קונצרטים מפואר, והמלון "אתֶנֵה פאלאס" Athenée Palace בן חמש הקומות, שבבנייתו השתמשו לראשונה בבטון מזוין. בשנת 1893 נחנך ארמון קוטרוצ'ן (המשמש כיום כארמון משכנו של נשיא רומניה).
שמאל|ממוזער|275px|הכתרת קרול הראשון ואליזבטה כמלכי רומניה, ב-10 במאי 1881
בתחילת המאה ה-20, בין 1911 ל-1916 נבנה בניין ה"חוג הצבאי", ארמון מרשים מיועד למפעלי התרבות של הצבא (Cercul militar naţional).
בשנת 1918 אוכלוסיית העיר הגיעה ל-380,000 תושבים.
אחרי שנתיים של נייטרליות, כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה נגמרה בהתחלה בכי רע. ב-6 בדצמבר 1916 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני, וחצר המלך פרדיננד, שרי הממשלה ושאר מוסדות השלטון, מפקדת הצבא ותושבים רבים עברו ליאשי, במזרח המדינה, בירת השליש משטח המדינה שנותר חופשי (חבל מולדובה).
ב-7 במאי 1918 מעצמות המרכז כפו על רומניה את הסכם השלום בבוקרשט, בתנאים כלכליים ופוליטיים מחפירים.
די מהר שינוי המצב בזירה הצבאית והגאו-פוליטית הבינלאומית גרם לחזרת רומניה למלחמה בסוף אותה שנה, ולחזרתו של המלך פרדיננד כמנצח ומשחרר הבירה ב-18 בנובמבר 1918. בוקרשט חזרה למעמדה כבירת ממלכת רומניה המאוחדת, "רומניה הגדולה".
בין מלחמות העולם (1919–1940)
אחרי האיחוד עם הממלכה הרומנית של שטחי בסרביה, בוקובינה טרנסילבניה ובאנאט, העיר נהנתה מההתאוששות הכלכלית של השנים 1924–1928. נעשו שוב עבודות בנייה נרחבות, חלקן ב"סגנון הבינלאומי". בגלל הפערים החברתיים הגדולים היא הייתה במה לתנועות מחאה חוזרות של פועלים כמו ב-13 בדצמבר (26 בדצמבר) 1918 כששביתת פועלי הדפוס מסתיימת בטבח של 102 מפגינים בידי כוחות הסדר או בעת השביתה בסדנאות גריביצה של רשות הרכבות.
בתקופה שבין מלחמות העולם פרחו בעיר חיי תרבות ובידור. בשמי בוקרשט זהרו שמות אמנים מפורסמים כמו של המלחין והכנר ג'ורג'ה אנסקו, הפסנתרן דינו ליפאטי, שחקני מיוזיק הול כמו קונסטנטין טנאסה, זמרי שירי עם כדוגמת מריה טנאסה, מבצעי רומנסות ותזמורות צועניות ביניהן זו של הכנר והמלחין גריגוראש דיניקו שעינגו את אוזני מבקרי המועדונים, המסעדות ובתי הקפה האופנתיים.
בשנות מלכותו של קרול השני התווספו לנוף האדריכלי של בוקרשט בניינים חדשים, חלקם בסגנון אר דקו או "נאו-רומני". ביניהם בלטו הארמון המלכותי החדש, המשמש כיום אכסניה למוזיאון לאמנויות של רומניה, בניין האקדמיה הצבאית, שער הניצחון שבנייתו הסתיימה בשנת 1934, הפקולטה למשפטים, הארמון ויקטוריה, ארמון חברת הטלפונים שהיה לשנים רבות הגבוה בין בתי בוקרשט, האצטדיון ANEF, האגף החדש של תחנת הרכבת צפון, מוזיאון הכפר ע"ש דימיטריה גוסטי, והמוזיאון האנטורופולוגי הקרוי היום "של האיכר הרומני". קידוחים לעומק שיפרו את האספקה במים נקיים. הטיית מיימי הנהר ארג'ש ועבודות תברואת האגמים הצפוניים קולנטינה, פלוריאסקה, הרסטראו, טיי, הביאו לידי יצירת השרשרת הנוכחית של פארקים ואגמים סכורים.
הימין הקיצוני עולה לשלטון. ימי מלחמת העולם השנייה
פרוץ מלחמת העולם השנייה מצאה את בוקרשט תחת ה"דיקטטורה המלכותית" של קרול השני (1938–1940).
חוקים גזעניים נגד היהודים וכניעה לתכתיביו של סטלין והיטלר לא הצילו את קרול השני מהדחה במהפך ב-6 בספטמבר 1940. אז הוכתר במקומו המלך הצעיר מיכאי בעל סמכויות סמליות יותר, והשלטון עבר לידי הגנרל הימני קיצוני יון אנטונסקו ומשמר הברזל. באוקטובר 1940 ההנהגה הרומנית החדשה, המושרית על ידי האידאולוגיה הנאצית-פאשיסטית עם אלמנטים דתיים מקומיים, הסכימה לכניסת כוחות צבא גרמניים לשטח רומניה, בתור בני ברית. ב-21–22 ינואר 1941 פרץ בבירה מרד הלגיונרים שלא רצו לחלק שוב את השלטון עם אנטונסקו ועם הצבא. מרידתם התלוותה בפרעות נגד היהודים. 120 מבני מיעוט זה נרצחו בבוקרשט אחרי השפלות ועינויים. הגנרל אנטונסקו דיכא את המרד גרש את הלגיונרים אך המשיך בשלטון טוטליטרי ואנטישמי מובהק. בוקרשט ספגה אבדות רבות וניזוקה במהלך המלחמה כתוצאה הפצצות אוויריות. במיוחד ב-4 באפריל 1944 ובעוד כמה התקפות אוויריות כבדות במהלך חודש אפריל של אותה שנה נהרגו בבוקרשט כשלשת אלפים בני אדם.
בעקבות הצלחות הכוחות הסובייטים שגרשו מערבה את הגרמנים ואת בני בריתם וחצו את הפרוט לכיוון יאשי, ב-23 באוגוסט 1944 המלך מיכאי יחד חוגים צבאיים ועם קואליציה של מפלגות בורגניות ושמאליות ביצעו מהפך שלטוני: עצרו את המרשל אנטונסקו ואת סגנו מיכאי אנטונסקו ושמו קץ לדיקטטורה. הצבא הרומני תפס את כל העמדות בבירה והארץ והפכה בן לילה לבת בריתן של ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית במסע הנגדי נגד גרמניה.
ב-30 באוגוסט 1944 נכנסו לבוקרשט היחידות הראשונות של הצבא הסובייטי.
המעבר לעליית השלטון הקומוניסטי בכפיית ברית המועצות והכיבוש הסובייטי (1944–1947)
בהתחלה נוצר רושם כי חזר המשטר הדמוקרטי הרב-מפלגתי והכלכלה החופשית. מ-31 באוגוסט 1944 הוחזרה למדינה החוקה משנת 1923 וכל המפלגות פרט לתנועות הפשיסטיות חזרו להיות חוקיות. חוקית הייתה כעת גם המפלגה הקומוניסטית.
ברית המועצות כפתה על רומניה את השתתפות בני חסותה הקומוניסטים בממשלות הראשונות בהנהגת הגנרלים סנטסקו ורדסקו ולבסוף את השתלטותם המוחלטת על רסן השלטון במסגרת ממשל פטרו גרוזה. החירויות הפוליטיות נשחקו בקצב מהיר. ב-8 בנובמבר 1945 ביום הקדוש מיכאיל דוכאו בבוקרשט באכזריות ההפגנות ההמוניות נגד הקומוניזם ובעד המלך.
ב-19 בנובמבר 1946, באווירה של הפחדה, התקיימו בחירות כלליות שתוצאותיהן זויפו. הודות לזיופים מאסיביים "בלוק המפלגות הדמוקרטיות" (BPD) שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית עלה לשלטון. המפלגות הלא קומוניסטיות מצאו עצמן בהדרגה מחוץ לחוק וב-30 בדצמבר 1947 המלך אולץ בכוח להתפטר ולעזוב את הארץ. בוקרשט הפכה למרכז השלטון הקומוניסטי בעידן הרפובליקה העממית הרומנית.
השלטון הקומוניסטי הבלתי אמצעי (1947–1989)
במשך יותר מעשור תושבי בוקרשט התנסו בגלי טרור ממלכתי וטיהורים מהסוג הסטליניסטי. שנת 1948 הביאה איתה הלאמת רוב רובם של העסקים הפרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים, כולל של הקהילות הדתיות. ליד האגם הרסטראו הוקמו פסלי ענק של לנין וסטלין, ונבנה היכל גרנדיוזי שהוקדש למערכת ולהוצאה לאור של ביטאון מפלגת השלטון - "בית הניצוץ" - (Casa Scanteii) - בסגנון בית התרבות בוורשה. אחד מהישגי האדריכלות בשנים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' היה "אולם הארמון" (Sala Palatului), האכסניה לקונגרסים של המפלגה ואירועים גדולים אחרים, ארציים ובינלאומיים. ב-1956 הטלוויזיה הרומנית בבוקרשט פתחה לראשונה את שידוריה.
השנתיים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' והשנים הראשונות של יורשו בראש המדינה, ניקולאה צ'אושסקו, התאפיינו באווירה חופשית יותר. הפתיחות המסוימת למערב וכן רפורמה כלכלית מצומצמת לוותה בגל של פריחה בחיי התרבות בכל המישורים - מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע ושאר האמנויות.
החל משנת 1971, שלטון צ'אושסקו התפתח לדיקטטורה משפחתית מלווה בפולחן אישיות כבד, בהשראת המשטרים של מאו טסה טונג בסין וזה של קים איל-סונג בקוריאה הצפונית. השיא הגיע בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים עם קיצוצים קשים באספקת המצרכים הבסיסיים לעם ביחד עם חידוש הדיכוי הפוליטי וביטול חופש הדיבור. במקביל הוטלה צנזורה על כל אפיקי הבידור והתרבות, הוטל חיסכון קיצוני בחשמל עם האפלת רחובות העיר, קיצוב אספקת חשמל לצרכנים וצמצום חמור בהסקת הבתים, גם בשיא בחורף. בנוסף נאסרה הפצת אמצעי מניעה והוטל איסור חמור על ההפלות. התפתח פולחן אישיות של הנשיא ושל אשתו אלנה ודיוקנותיהם התנוססו בכל מקום. בימי צ'אושסקו זכתה בכל זאת בוקרשט בשדה תעופה מודרני באוטופן (Aeroportul Otopeni), בקו רכבת תחתית ובבניין חדש לתיאטרון הלאומי, וכמו כן בבית מלון חדש ומרכזי - המלון "אינטרקונטיננטל". אבל, מעל לכל, בשנות השמונים השקיעו הנשיא ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הרבה כסף, מחשבה ומאמץ בבנייה של ארמון ענק ושכונה של הנומנקלטורה על חשבון חלקים גדולים של בוקרשט ההיסטורית שעל גדות הנהר דמבוביצה.
ייתכן שהרעיון צמח אחרי רעידת האדמה הקטסטרופלית מ-4 במרץ 1977. בערב אותו היום התמוטטו כליל מעל ל-30 בניינים גדולים של הבירה ונהרגו 1,424 תושבים, ביניהם הרבה בני האליטה התרבותית של רומניה כמו השחקן והקומיקאי האהוב תומא קרג'יו, זמרת הפופ דוינה באדיה, המשוררים אנטול בקונסקי וורוניקה פורומבקו. מבצע פינוי ההריסות הפך להזדמנות בידי השלטון להפטר מכמה מבתיה בעלי ערך היסטורי ואמנותי של העיר לטובת תוכניות בנייה חדשות. כך קרה למשל עם כנסיית ייני שנמצאה ממול למלון אינטרקונטיננטל. בניינה שנפגע מאוד ברעש פורק לאחר מכן לחלוטין ללא זכר מתוך כוונה תחילה.
בהמשך לאותן עבודות פירוק ובנייה שלאחר רעידת האדמה מ-1977, בשנות השמונים נהרסו לחלוטין רחובות רבים ואף רבעים שלמים על בתיהם המצועצעים, על האנדרטאות, המנזרים והכנסיות העתיקות, על מנת לפנות שטח למבנים הגרנדיוזיים של ה"צ'נטרול צ'יביק" ("המרכז האזרחי"). בלטה במיוחד גולת הכותרת - "בית העם" - שם אופמיסטי של הארמון עצום הממדים החדש של המשפחה הנשיאותית שנבנה לפי שיגיונותיה. בעיר נשארו בכל זאת עדיין כמה אזורים היסטוריים שלמים וללא פגע.
המהפכה בדצמבר 1989 והשלטון הדמוקרטי שלאחריה
בעקבות המרד בעיר טימישוארה ב-16–17 בדצמבר 1989 שסילק את ההנהגה הקומוניסטית המקומית, בעזרת התקשורת ותעשיית השמועות התפשטה אש המהפכה גם לבוקרשט הבירה. אספה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-21 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה הפכה למפגן מחאה. במהלך ימי המהפכה, מאות נורו למוות מידי יורים אלמונים בתוך אנדרלמוסיה שבה לא ידעו מיהו נגד מי. ב-22 בדצמבר הדיקטטור צ'אושסקו, אשתו ועוד שני מקורבים ברחו במסוק מהבניין המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט, ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט מאולתר קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון איליאסקו.
בהדרגה תוך מכשולים לא מעטים קמה דמוקרטיה חדשה עם חילופי שלטון כל כמה שנים ורומניה נוּוטה בזהירות, לפי דעות אחדים מוגזמת, אל החזרה לכלכלת השוק.
אחרי המהפכה מ-1989 החלו שלטונות המשטר החדש בשיפוצה ושחזורה של בוקרשט העתיקה. לאחר שנת 2000, בעקבות ה"בום" הכלכלי של רומניה, העיר עברה מודרניזציה ואזורים היסטוריים רבים שוקמו לתפארתם הקודמת.
מ-1 בינואר 2008 בוקרשט הפכה לאחת הערים החשובות של האיחוד האירופי.
הסכמים וחוזים שנחתמו בבוקרשט
28 במאי 1812, בסוף המלחמה הרוסית-טורקית, רומניה מאבדת את בסרביה.
3 במרץ 1886, בסוף המלחמה בין סרביה ובולגריה.
10 באוגוסט 1913, בסוף מלחמת הבלקן השנייה (ראו: הסכם בוקרשט).
4 באוגוסט 1916, הסכם הברית בין רומניה וצרפת, אנגליה, רוסיה ואיטליה.
6 במאי 1918, ההסכם בין רומניה ומעצמות המרכז, שלא אושרר.
גאוגרפיה
העיר שוכנת בדרום רומניה, באמצע המישור הרומני או הוולאכי, בין הערים פלוישט וג'ורג'יו, על שתי גדות הנהר דמבוביצה הנשפך לנהר ארג'ש. היא נמצאת בגובה ממוצע של 77–105 מטר, 70 ק"מ מצפון לדנובה ו-280 ק"מ מערבה מהים השחור.
בשולי העיר זורם נחל קולנטינה (Colentina). נחל זה יוצר בצפון העיר שרשרת של תשעה אגמים ביניהם פלוראסקה (Floreasca), טיי (Tei) וקולנטינה, כמו הנחל. אגמים אחרים בבוקרשט ובקרבתה הם בּוּפטיה (Buftea), בּוּצ'וּמן (Buciumeni), מוגושואיה (Mogoşoaia), סטראולשט (Străuleşti), הרסטראו, בניאסה (Băneasa), פלומבואיטה (Plumbuita), פונדן (Fundeni), דוברויישט (Dobroieşti), פנטלימון (Pantelimon), מורארילור (Morarilor), טיטאן (Titan) ווֶקֶרֵשט (Văcăreşti).
במרכז העיר ישנו גן הסובב אגם מלאכותי – גן צ'ישמיג'יו. בעיר נמצאים שני גני ענק רחבי ידיים נוספים – פארק הרסטראו סביב האגם שהוזכר לעיל וידוע גם בשם פארק קרול השני ומוזיאון האיכר הרומני (בעבר נקרא: "מוזיאון הכפר" Muzeul Satului); השני הוא הגן הבוטני, הגדול ברומניה והכולל רבבות מיני צמחים.
מציינים בבוקרשט שבע גבעות:
גבעת מיכאי וודא (Dealul Mihai Vodă), הקרוי על שם השליט מיכאי האמיץ;
גבעת הפטריארכיה (Dealul Patriarhiei) עם הכנסייה המטרופוליטנית של בוקרשט ומושב הפטריארך האורתודוקסי של רומניה;
גבעת ראדו ווֹדה (Dealul Radu Vodă) ע"ש הנסיך המולדובני ראדו מיכניה;
גבעת קוטרוצ'ן (Dealul Cotroceni) שם ממוקם ארמון נשיאי רומניה;
גבעת ספיריי (Dealul Spirei);
גבעת וקרשט (Dealul Văcăreşti);
גבעת גאורגה הקדוש (Dealul Sfântul Gheorghe).
עד לאחרונה, אזורי הספר סביב העיר, שאינם בתחומה של בוקרשט אלא במחוז אילפוב, היו שטחים חקלאיים בעיקרם אך לאחר 1989, שנת סילוקו של צ'אושסקו, הוחל במקום בהקמת פרוורים חדשים.
אקלים
האקלים בבוקרשט הוא ממוזג קונטיננטלי. בחודשים יוני, יולי ואוגוסט הטמפרטורה הממוצעת ביום היא C° 20. הטמפרטורות בחורף יורדות תכופות מתחת ל-C° 4. העיר מפורסמת בכך שבחורף פוקדת אותה רוח קרה ביותר. רוח קונטיננטלית זו הקרויה קריבץ Crivăţ נושבת מכיוון צפון-מזרח. מקור הרוח בדרום האורל והיא מביאה כפור וסופות שלג. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בעיר היא C° 11. כמות הגשם הממוצעת השנתית בבוקרשט: 579 מ"מ.
שיטפונות
הימצאותם של גופי מים מרובים בבוקרשט טמנה מאז ומתמיד בחובה גם את הסכנה שבשיטפונות. בהיסטוריה של העיר היו שיטפונות רבים, ב-1837 הוצפו שבע שכונות. שלושת השיטפונות, שגרמו את הנזקים הגדולים ביותר:
ב-1862 הפשרת שלגים מוקדמת בצירוף גשמים שופעים הביאו להצפה של שלוש שכונות והמים הגיעו לגובה של שלושה מטרים. השלטונות נתנו 135 לאו לכל נפגע.
ב-1864 שוב הוצפו שלוש שכונות והמים הגיעו לגובה של שני מטרים. השלטונות עזרו לנפגעים במזונות ובכסף.
ב-1865 היה השיטפון הגרוע ביותר, המים הגיעו לגובה שלושה מטרים, התחבורה נפגעה מאוד, חלוקת המזון ומי בשתייה התנהלה הקושי ובאיטיות. מספר הנפגעים היה גדול מאוד והעיתונות יצאה בהתקפות על מחדלי השלטונות.
גאולוגיה
העיר שוכנת מדרום לקשת הרי הקרפטים המזרחיים ואזור וראנצ'ה בלב השפלה הרומנית. אזור וראנצ'ה הנמצא כ-130 ק"מ מרחק מבוקרשט הוא בשלב סופי של שטח שעבר הפחתה וכתוצאה מכך נוצר רכס הרי הקרפטים המזרחיים. רעידות אדמה שמוקדן באזור וראנצ'ה היוו סכנה ליישוב לכל אורך ההיסטוריה. במאתיים השנים האחרונות רעידות אדמה חזקות אירעו ב-26 באוקטובר 1802 (זו שכונתה "רעידת האדמה הגדולה"), ב-20 בנובמבר 1829, ב-31 באוגוסט 1894, ב-6 באוקטובר 1908, ב-10 בנובמבר 1940, ב-4 במרץ 1977, וב-30 באוגוסט 1986 (אונצ'סקו ובונז'ר 1997). ההסתברות שרעש אדמה משמעותי ברמה שמעל 7.9 בסולם ריכטר יתרחש מדי מחצית מאה (או כל כמה עשרות שנים) עומדת לדעת המומחים על כ-50%.
ממשל
חלוקה אדמיניסטרטיבית
200px|שמאל|ממוזער|החלוקה לסקטורים של בוקרשט
האזור המוניציפלי בוקרשט (Municipiul Bucuresti) מחולק ל-6 אזורים מינהליים הנקראים סקטורים (sectoare) הכוללים חלוקת-משנה לרבעים (cartiere) כלהלן:
סקטור 1: אביאטורילור (Aviatorilor), אביאציי (Aviaţiei), בניאסה (Băneasa), בוקורשטי נוי (Bucureştii Noi), דמרואיה (Dămăroaia), דומני (Domenii), דורובנץ (Dorobanţi), גארה דה נורד (Gara de Nord), גריביצה (Griviţa), ויקטוריי (Victoriei), פלוריאסקה (Floreasca), פאז'ורה (Pajura), פיפרה (Pipera), פרימברי (Primăverii).
סקטור 2: פנטלימון (Pantelimon), קולנטינה (Colentina), יאנקולוי (Iancului), טי (Tei).
סקטור 3: ויטאן (Vitan), דודשט (Dudeşti), טיטאן (Titan), באלטה אלבה (Balta Albă), צ'נטרול צ'יביק (Centrul Civic).
סקטור 4: ברצ'ן (Berceni), אולטניצי (Olteniţei), וקרשט (Văcăreşti), טימפור נוי (Timpuri Noi).
סקטור 5: ראחובה (Rahova), פרנטאר (Ferentari), קוטרוצ'ן (Cotroceni).
סקטור 6: דרומול-טאבריי (Drumul-Taberei), מיליטאר (Militari), קרנגאש (Crangasi), ג'ולשט (Giuleşti).
לכל סקטור יש בית מועצה ובה 27 חברים ובראשם "ראש מועצה". ראש העיר וראשי מועצות הסקטורים נבחרים על ידי התושבים המקומיים בכל סקטור לתקופת כהונה של 4 שנים. במקביל, יש לעיר הבירה גם מושל (Prefect), זהו פקיד בכיר הממונה על ידי הממשלה - תוארו: פרפקט הבירה, עליו להיות חסר שייכות מפלגתית והוא אמור לייצג מבחינה אדמיניסטרטיבית את הממשלה ברמה המקומית. דמות זו מהווה חוליית קשר בין השלטון המרכזי למוניציפלי ומסייעת ביישום תוכניות הפיתוח הלאומיות ותוכניות הממשלה ברמה המוניציפלית. הפרפקט/ית הנוכחי/ת של בוקרשט היא ג'ורג'טה גאברילה (החל משנת 2012). לאחרונה הוכנה ל"בוקרשט רבתי" "תוכנית אזור פיתוח בוקרשט" הכוללת בתוכה (בנוסף לבוקרשט) גם שטחים ממחוז אילפוב ומעוד מחוזות הסובבים אותה. פרויקט זה הוא אחד מהאזורים המכונים "NUTS-II" על פי הנומנקלטורה של האיחוד האירופי ומשמש הן את האיחוד הן את הממשלה הרומנית לניתוחים סטטיסטיים-תכנוניים ולפיתוח אזורי. (האזור טרם הוגדר כישות מינהלית סוברנית והתוכנית מצויה בשלב ראשוני).
המועצה הכללית של בוקרשט
למועצה הכללית של העיר יש את ההרכב הפוליטי הבא, בהתבסס על תוצאות הבחירות המקומיות ב-2020:
מפלגה חברים הרכב המועצה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (PSD) 21 האיחוד "הצילו את רומניה" (USR) 17 המפלגה הלאומית ליברלית (PNL) 12 מפלגת תנועת העם (PMP) 5
דמוגרפיה
אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית בשתי המאות האחרונות, עקב העלייה בחשיבות העיר. הגידול נעוץ בחלקו בתהליך העיור שעבר על הרומנים, אשר עד המאה ה-19 היו רובם איכרים שגרו באזורים הכפריים.
שנה אוכלוסיית העיר 1800 32,000 1859 122,000 1900 282,000 1918 383,000 1930 639,000 1966 1,452,000 2000 2,300,000 2007 2,400,000
תוחלת החיים בבוקרשט בשנת 2015 הייתה בממוצע 77.8 שנים, קצת מעל לממוצע הארצי.
ההרכב האתני של אוכלוסיית בוקרשט היה לפי נתוני המפקד בשנת 1930 כלהלן:
רומנים 77.47%, יהודים 10.93%, הונגרים 3.76%, גרמנים 2.22% וכו'.
באותה השנה לפי ההשתייכות הדתית, תושבי בוקרשט היו: נוצרים אורתודוקסים 76.08%, יהודים 11.96%, נוצרים רומנו-קתולים 5.69%, נוצרים לותרנים 2.01%, (יוונים-קתולים)נוצרים אוניאטים 1.90%, נוצרים רפורמים (קלביניסטים) 1.14%.
לפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו המיעוט הגדול במספר התושבים: 69,885 (10.93%) בשנת 1930. מספרם ירד אחרי אימי השואה (בה נספו כמחצית מיהודי רומניה) וכן עקב ההגירה ההמונית לישראל, מיד עם הקמתה, ולארצות אחרות. ב-2002 נמנו בבוקרשט פחות מ-3,000 יהודים.
גם מספר ההונגרים, בחלקם ממוצא סקלרי, ירד במהלך השנים. אם בשנת 1930 מנו 24,052 נפשות - 3.76% מהתושבים, בשנת 2002 הם מהווים רק 0.36% מאוכלוסיית העיר - 5,834.
עוד מיעוט לאומי ששיעורו באוכלוסיית בוקרשט ירד במהלך השנים בגלל הגירה הם הגרמנים. לפני מלחמת העולם הראשונה הם היוו 8% ממספר התושבים והיו ברובם סכסונים טרנסילבנים, אך כללו גם אוסטרים ופרוסים. בשנת 1977 היו עדיין כ-8,000 ומספרם ירד עד שנת 2002 ל-2,358.
גם הארמנים, מיעוט ותיק ששיחק תפקיד חשוב בחיי הכלכלה והתרבות בבוקרשט ושהיו בשנת 1930 4,748 - 0.74% ממספר התושבים, נותרו בשנת 2002, 815 בלבד.
מימי הביניים ובמיוחד ובתקופת הפנריוטים חיו בבוקרשט יוונים רבים ששיחקו זמן רב תפקיד מוביל בחברה המקומית וחלקם הגדול התבוללו באליטה הרומנית. בשנת 1930 מספר היוונים מנה 4,293 תושבים והיוו 0.67% מאוכלוסיית העיר. ב-1950 נקלטו מיוון פליטים קומוניסטים, אך בינתיים חזרו רובם לארצם בעשורים האחרונים. כעת ישנם אזרחי יוון הבאים לבוקרשט לשם עסקים.
קבוצות אתניות ותיקות אחרות בבוקרשט הן הארומנים הנחשבים לרומנים לכל דבר אך דיברו בעבר דיאלקט מיוחד והיגרו במאות 19–20 בעיקר מיוון ומקדוניה, הבולגרים, רובם אורתודוקסים, אבל גם רומנו-קתולים, שחיים עדיין גם בכמה שכונות של העיר וגם בכמה כפרים בסביבה, וכמו כן האלבנים. בשנת 2002 המיעוט האתני העיקרי בבוקרשט היו הצוענים - 1.4%.
בשנת 2002 ההרכב לפי דתות של אוכלוסיית הבירה היה:
1,850,414 נוצרים אורתודוקסים (96.05%), נוצרים רומנו-קתולים 23,450 (1.21%), מוסלמים 9,488 (0.49%), נוצרים אוניאטים 7,558 (0.39%), נוצרים פנטאקוסטלים 5,452, נוצרים אדבנטיסטים 4,381.
יהודי בוקרשט
היהודים הראשונים הגיעו לבוקרשט מהאימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-15, בעיקר לאחר גירוש ספרד. במהלך המאה ה-17 הגיעו אליה גם יהודים מפולין ובשנת 1894 היו בבוקרשט 43,000 יהודים. בשנת 1930 מספרם של יהודי בוקרשט היה 69,885 והם היוו 10.93% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1940 היו בבוקרשט כ-60,000 יהודים שסבלו רבות בגלל אנטישמיות ורדיפות השלטונות (ראו ערכים מורחבים מרד הלגיונרים, פרעות בוקרשט וה"רומניזציה"). בעיקר בשתי השכונות היהודיות, "וקרשט" ו"דודשט". ב-1956 נמנו בבוקרשט 43,000. במהלך השנים, יהודי בוקרשט, כמו יתר יהודי רומניה, עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וכיום מספר היהודים המקומיים בבוקרשט קטן מאוד, רובם קשישים. אחרי מהפיכת 1989 הגיעו לעיר אנשי עסקים זרים רבים ובהם גם ישראלים, בני עדות שונות (לאו דווקא יוצאי רומניה).
כלכלה
אף על פי שהיא מקום המגורים של רק 9% מאוכלוסיית רומניה, בוקרשט מייצרת כ-21% מהתל"ג של המדינה, שכן היא האזור המפותח והמתועש ביותר ברומניה. המעמד החזק של הלאו הרומני בשערי החליפין הבינלאומיים מקלים על השוואת התוצר הכלכלי של בוקרשט וזה של מדינות האיחוד האירופי. אם נסתכל מנקודת של כושר הקניה, התל"ג לנפש בבוקרשט הוא בערך כמחצית מהממוצע באיחוד האירופי, כמעט כפליים מהממוצע ברומניה (אבל קרוב מאוד לזה שבאזורים עירוניים אחרים ברומניה. על בסיס נתונים אלו אפשר לומר שהתל"ג לנפש הוא בערך $20,300.
תחבורה
בוקרשט מתגאה באחת ממערכות התחבורה הציבורית הגדולות ביותר ברומניה, ואף במרכז אירופה. ישנם שלושה אמצעי תחבורה עיקריים:
הרכבת התחתית של בוקרשט, המופעלת על ידי Metrorex
מערכת תחבורה עילית, המופעלת על ידי RATB ומורכבת מאוטובוסים, חשמליות וטרוליבוסים
רשת מוניות פרטיות
הרכבת התחתית של בוקרשט
הרכבת התחתית מורכבת מחמישה קווים:
M1: Pantelimon-Dristor-Piaţa Unirii-Dristor
M2: Pipera-Piaţa Unirii-IMGB 2
M3: Industriilor-Piaţa Unirii-Pantelimon
M4: Gara de Nord-1 Mai
M5: Râul Doamnei
אורך המסילות הכולל הוא 77.53 ק"מ, ויש 63 תחנות.
כפיתוח עתידי מתוכנן קו נוסף M6, שיחבר את תחנת הרכבת "Gara de Nord" לנמל התעופה הבינלאומי בוקרשט אנרי קואנדה דרך תחנת הרכבת "Gara Baneasa" ושדה התעופה המשמש לטיסות פנימיות בעיקר, "Aeroportul Baneasa".
תחבורה ציבורית ומוניות
מערכת התחבורה הציבורית STB (קיצור של Societatea de Transport București; בעבר נודעה כ-RATB; קיצור של Regia Autonomă de Transport București) מפעילה אוטובוסים, טרוליבוסים ורכבת קלה.
המוניות, המופעלות על ידי מבחר חברות פרטיות, הן גם דרך נוחה וזולה להתנייד ברחבי העיר. עם זאת, ישנן מספר חברות מוניות אמינות פחות (שבהן, למשל, אין כיתוב המציין את התעריף לקילומטר).
נמלי תעופה
טארום, חברת התעופה הלאומית, מציעה מגוון רחב של טיסות מערים רבות בעולם לנמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט/אוטופן ע"ש אנרי קואנדה, נמל התעופה העיקרי של העיר.
רכבות
יש רכבות EuroCity ו-EuroNight לבודפשט דרך ארד, כמו גם לבלגרד דרך טימישוארה. הכרטיסים זולים בקנה מידה מערבי. יש רכבות יומיות בין הערים הגדולות והכפרים הסובבים אותן, בהן נוסעים העובדים בתנאים טובים-פחות.
את בוקרשט משרתת גם מערכת רכבות נוסעים המופעלת על ידי ה-CFR - חברת הרכבות הלאומית הרומנית.
אתרים
ממוזער|250px|שמאל|ה"אתֵאנֵאו" הרומני, 1885–1888, תוכנן על ידי האדריכל הצרפתי אלברט גלרון
ממוזער|250px|בית במוזאון הכפר של בוקרשט
ארמון הפרלמנט
ארמון הפרלמנט נבנה על ידי הדיקטטור הקומוניסטי ניקולאה צ'אושסקו (בשם הרשמי של "בית הרפובליקה" אך נודע אז יותר בשם "בית העם") והוא בניין המשרדים השני בגודלו בעולם, אחרי הפנטגון.
מוזיאון הכפר
מוזיאון הכפר או בשמו המלא העכשווי המוזיאון הלאומי של הכפר ע"ש דימיטרייה גוסטי, הוקם בשנת 1936. זהו מוזיאון אתנוגרפי פתוח על שטח של 10 הקטרים המכיל 272 מבנים אותנטיים של בתים כפריים וחוות איכרים מכל רחבי רומניה.
שופץ לאחרונה בשנת 2005.
שער הניצחון
שער הניצחון של בוקרשט הראשון נבנה בחופזה, לאחר שרומניה זכתה בעצמאות בשנת 1878, כדי שהחיילים המנצחים יוכלו לעבור מתחתיו. שער זמני נוסף נבנה במקום לאחר מלחמת העולם הראשונה. שער הניצחון האחרון והנוכחי נחנך בשנת 1935.
גן צ'ישמיגיו
גני צ'ישמיגיו נבנו כגנים ציבוריים במרכז בוקרשט בשנת 1847 על בסיס התוכניות של הארכיטקט הגרמני קרל פ. וו. מאייר.
מוזיאון האומנות הלאומי
המוזיאון, הממוקם בארמון המלכותי לשעבר, מכיל אוספים של אומנות רומנית מימי הביניים ומהעת החדשה, כמו גם את אוסף האומנות הבינלאומי של משפחת המלוכה הרומנית. האוסף הרומני המודרני כולל פסלים של קונסטנטין ברנקוזי ודימיטריה פצ'וריא.
מוזיאון האיכר הרומני
המוזיאון מציג אוסף של בדים (בעיקר תלבושות), צלמים, קרמיקה, ומוצרים אחרים שקשורים לחיי האיכרים הרומנים. מוזיאון זה זכה בפרס "המוזיאון האירופי של שנת 1996", וקיבל מלגת שיפוצים.
אתרים נוספים ראויים לציון
הספרייה הרומנית
מוזיאון ההיסטוריה הרומנית
אוספי מוזיאון האומנות
פארק הרסטראו, בו שוכן מוזיאון הכפר
הגנים הבוטניים
כיכר האוניברסיטה
אזור ליפסקאן, כולל הפונדק של מנוק והחצר המלכותית הישנה
מוזיאון זמבקצ'יאן
מוזיאון תאודור פאלאדי
ארמון קרצולסקו
ארמון קוטרוצ'ן
שוק אובור
ארמון סוצו
האופרה הלאומית הרומנית
קתדרלת הישועה של העם הרומני - כנסייה חדשה שהוקמה במרכז העיר והיא הכנסייה האורתודוקסית הגבוהה בעולם
Caru' cu Bere - מסעדה ותיקה ומפורסמת במבנה שמהווה אתר היסטורי ואדריכלי.
קניות
רשתות סופרמרקטים בינלאומיות כמו קאופלנד, לידל, מטרו, סלגרוס, פני מרקט, קרפור, אושאן, קורה, פרופי ומגה אימג' פועלות כולן בבוקרשט. בנוסף לקניונים ומרכזי הקניות הגדולים בבוקרשט כמו קניון בוקרשט, קניון סאן פלאזה, מרכז הקניות אוניריה וקניון קרפור שהוגדל ונחשב לקניון הגדול באירופה.
חינוך
המוסד הראשון להשכלה גבוהה נפתח בבוקרשט ב-1694 - "האקדמיה הנסיכותית סאבא הקדוש", כיום המכללה הלאומית סאבא הקדוש, וב-1864 נפתחה אוניברסיטת בוקרשט. נכון ל-2005 יש בבוקרשט 21 מוסדות להשכלה גבוהה (בהם אוניברסיטת יון מינקו לאדריכלות ותכנון עירוני) ולומדים בהם כ-200,000 סטודנטים.
ערים תאומות
לבוקרשט מספר ערים תואמות:
עמאן, ירדן
אנקרה, טורקיה
אטלנטה, ארצות הברית
אתונה, יוון
בייג'ינג, סין
קישינב, מולדובה
דמשק, סוריה
קייב, אוקראינה
לאגוס, ניגריה
מוסקבה, רוסיה
ניקוסיה, קפריסין
פרטוריה, דרום אפריקה
סופיה, בולגריה
ראו גם
יהדות בוקרשט
מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט
קישורים חיצוניים
RATB - אתר חברת התחבורה העירונית
מדריכי טיולים
מדריך למטייל בבוקרשט, מתוך הבלוג Check In/Out, נובמבר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:רומניה: ערים
קטגוריה:ולאכיה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-15 | 2024-09-07T20:38:11 |
בוקרסט | הפניה בוקרשט | 2014-09-01T03:59:57 |
הסזון | הסֶזוֹן (בצרפתית: saison – "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" – "עונת הציד") הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, כדי לאלצו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו לעיתים באלימות.
רקע
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל לדילמה. אנשי היישוב נקרעו בנפשם בין המאבק בבריטים למען עלייה חופשית ומדינה עברית לבין הרצון להילחם בגרמניה הנאצית לצד הבריטים. יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון קרא: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן". ואכן במהלך שנת 1940 הפסיק אף האצ"ל את פעולותיו נגד שלטון המנדט ושלח את אנשיו לסייע לבריטים במשימות שונות. באחת מהן, בעיראק, אף נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל.
מדיניות ההנהגה הרשמית בראשות בן-גוריון התבססה על שיתוף פעולה עם בריטניה וניסתה להשפיע על ממשלתה שתאות לקבץ את החיילים הארץ-ישראלים שבצבאה במסגרת בריגדה יהודית.
פעולות האצ"ל והלח"י הציקו מאוד לשלטונות המנדט. הבריטים שנקטו במדיניות של הפרד ומשול ביחס ליהודים וערבים, החליטו לסגל אותה מדיניות ביחסם ליישוב היהודי. הם הזהירו את ראשי המוסדות שאם לא ירוסנו לוחמי המחתרת, לא תאושר הקמת הבריגדה והצבא הבריטי יאלץ להשתמש באמצעים נמרצים נגד היישוב כולו. לנציגי המוסדות באנגליה נרמז כי פעולות האצ"ל והלח"י מחזקות את ידידי הערבים באנגליה. (בסופו של דבר השהו הבריטים את החלטתם עד יולי 1944 והבריגדה היהודית יצאה לחזית רק בסוף פברואר 1945).
בשנת 1943 נתקבלה החלטה אסטרטגית אצל ראשי הסוכנות היהודית לפיה יש לסייע לבריטים בכל דרך, הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו. ראשי האצ"ל והלח"י התנגדו להחלטה אסטרטגית זו, מתוך הבנה שכל עוד הבריטים שולטים בארץ ישראל הם מונעים את הקמתה של המדינה ומונעים עלייה, בעוד יהודי אירופה נרצחים בשואה. בשל כך נפתח עימות חריף בין ראשי האצ"ל והלח"י לבין ראשי הסוכנות.
בחודשי הסתיו של שנת 1943 חזר הלח"י לנקוט פעולות צבאיות נגד הכוחות הבריטים. כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1944 הכריז מפקד האצ"ל מנחם בגין על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי. הצהרת מרד זו גרסה כי הבריטים מעלו באמון שנתן בהם היישוב היהודי וכי האכיפה הנוקשה של חוקי הספר הלבן המונעת עליית יהודים המבקשים לברוח מאירופה היא מעשה נפשע. אי לכך הכריז האצ"ל כי יחל לבצע התקפות נגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי הסוכנות, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מפעולות אלה.
בין פברואר 1944 ונובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י בניסיון לאחות את הקרע ולהגיע למדיניות מוסכמת, אך ללא הועיל – כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם. הוויכוח היה עמוק יותר מסוגיית המאבק בבריטים והציף את שאלת "המרות הלאומית" – האם בסמכותם של ראשי הסוכנות להטיל את מרותם על כל היישוב, מתוקף הבחירות שנערכו ביישוב, גם בהיעדר סמכות ממלכתית רשמית? מנהיגי הסוכנות, ששאפו להבטיח את מעמדם הבלעדי כמנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בשאלה זו מבחן כוח חשוב. עם זאת, במקביל לניהול המשא ומתן בין הצדדים, החלו כוחות ה"הגנה" להיערך לפתרון הסכסוך בכוח, במקרה הצורך. הם נימקו זאת בכך שהאצ"ל עושה פעולות אלו בניגוד להוראות ההנהגה הנבחרת של היישוב.
ההחלטה
ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אליהו חכים ואליהו בית צורי, אנשי הלח"י, בחייו של השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין. האירוע היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הנהגת הסוכנות, והתקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י:
שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים
פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים
מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים
מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים
הביצוע
שמאל|ממוזער|100px|אליהו גולומב
הסזון כוון לרוב נגד אנשי האצ"ל ולא נגד אנשי הלח"י. זאת, ככל הנראה, בשל התחייבות של נתן ילין-מור בפני ההגנה לא לפעול נגד הבריטים. על פי יואב גלבר כי האצ"ל היווה איום פוליטי על ההגנה בעוד שהלח"י לא.
בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, שמעון אבידן, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה.
אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. חלק מהמידע הועבר לבריטים. בנוסף נחטפו אנשים שנחשדו כאנשי אצ"ל. נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.
העברת מידע לבריטים
רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע על אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע בוצעה בעיקר על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו. חלקם הוגלו למחנות מעצר באריתריאה שבאפריקה. לפי מספר עדויות מסרו אנשי הסוכנות גם שמות של פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו חברי אצ"ל כלל, ממניעים פוליטיים. במכתב של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 הוא כותב:
"למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים".
חטיפות
חוליות של אנשי היחידה חטפו אנשי אצ"ל למקומות מסתור בקיבוצים (עין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). בחלק מהמקרים לבשו החוטפים מדי משטרת המנדט, ואם נתקלו בשוטרים אמרו שהם עוצרים טרוריסטים או גנבים. בין החטיפות שבוצעו היו חטיפת דניאל ינובסקי וחטיפת מרדכי קורנגולד.
יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות אלימות והוחזקו בתנאים קשים.
בשלב מסוים הורתה הנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, הוסגר לידי הבריטים. ההוראה לא נכפתה והיו אנשי "הגנה" שסירבו לה ושוחררו ממנה. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל.
קרובי החטופים פנו במקרים רבים למשטרת המנדט וזו פעלה לאתר את החוטפים ואף עצרו חשודים בביצוע החטיפות, במיוחד נהגי מוניות שרכביהם שמשו לחטיפה. אולם אלו שוחררו לאחר חקירה.
הנציב העליון כתב כי בשיחות עם ויצמן ושרת "הודענו באופן קטגורי כי אנו מתנגדים לשיטת החטיפות ודורשים להפסיקן באופן מידי". הוא ממשיך כי הסוכנות הודיעה לאחרונה כי החליטה להפסיק את החטיפות.
בעיתונות פורסמו ידיעות על אנשים שנחטפו על ידי אלמונים. כך למשל, כאשר נחטף יהושע וורקר מביתו נכתב שמדובר באדם שאינו מעורב בעניינים פוליטיים.
תגובות
האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות כלפי ה"הגנה", כדי למנוע מלחמת אחים. בעיתונות של הימין גונו החטיפות בחריפות ובין השאר נטען שהאנשים נחטפו בידי קו קלוקס קלאן ארצישראלי ועונו באותם עינויים בהם השתמש הגסטפו.
החטיפות זכו לגינוי מימין, אך גם מאישים בשמאל, כמו אליעזר פרי (פרלסון). ראשי הסוכנות היהודית הגיבו באופן עלום לשאלות בנושא. בעיתון דבר הוצגו החטיפות כ"תעלומה", עם ציון שהחטיפות אינן קשורות לבחירות. משה שרת אמר: "החטיפות הן עניין מסתורי וכנראה חלק מהקמפניה האנטי-טרוריסטית והטרוריסטית". העיתונים של השמאל לא יצאו להגנת החטיפות, אולם העתק של מאמר של עזריאל קרליבך בידיעות אחרונות שטען שעדיף שבטרוריסטים יטפלו יהודים מאשר גויים הופץ בתל אביב באלפי עותקים. מימין גינו גם את השתיקה של מוסדות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי על החטיפות.
למרות מאמצי כוח הסזון, לא התגלה מקום מחבואו של מפקד האצ"ל מנחם בגין. אולם הפעילות פגעה באופן קשה בארגון. במקביל גברה המחאה בקרב היישוב העברי נגד פעולות הסזון, ובחודש מרץ 1945 החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקתו בעקבות התנגדות ציבורית עזה ביישוב היהודי. בסוף חודש אוקטובר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי", שבה חברו יחדיו "ההגנה", האצ"ל, והלח"י למאבק אלים נגד שלטון המנדט.
ההשלכות על השיח והמבנה הפוליטי במדינת ישראל
תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ניתן להסתכל על תקופת הסזון גם כצעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. יש אנשי אקדמיה הסבורים כי מעמד הבכורה של הסוכנות, ובן-גוריון כמנהיגה, איפשר את קום מדינת ישראל ללא מאבק פנימי אלים בין הפלגים השונים ביישוב העברי – שלב שמאפיין הקמת מדינות רבות.
עם זאת, תקופת הסזון השאירה את רישומה על השיח ומערך הכוחות הפוליטי במדינת ישראל גם עשרות שנים לאחר סיומה, ויש הקושרים בינה לבין המתח בין מפלגת חרות למפלגת מפא"י, ובמיוחד בין מנהיגי המפלגות – בגין ובן-גוריון. המתח התבטא לא אחת כאשר בן-גוריון היה מכנה בנאומיו בכנסת את בגין "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר", ובקביעתו של בן-גוריון לגבי השותפות האפשריות לקואליציה: "בלי חרות ומק"י".
"הסזון הקטן"
"הסזון קטן" הוא כינוין של פעולות שביצעו אנשי "ההגנה" באביב ובקיץ 1947, שנועדו לסכל את פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים בעת שהטיפול בשאלת ארץ ישראל עבר מידי בריטניה לידי האו"ם וועדת אונסקו"פ. במהלך "הסזון הקטן" לא שיתפה ה"הגנה" פעולה עם השלטונות הבריטיים ולא הסגירה אנשים לידיהם.
בין האירועים בתקופה זו:
ניסיון הפיצוץ של בית הדר בתל אביב על ידי האצ"ל שסוכל על ידי חברי ההגנה.
הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב שפירא 11 בחיפה, בה נהרג יהודה ליטמנוביץ מדלת ממולכדת שהכין האצ"ל.
הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב ירושלים 8 בחיפה, שהתגלו בו שני סליקים שהאצ"ל הצליח לרוקן לפני הפשיטה.
הכאת אנשי אצ"ל
כמו כן נהוג לכנות בשם "סזון קטן" גם את הפעולות שנקטו אנשי ההגנה נגד אנשי הלח"י בשנת 1940. באותה שנה פרשו חלק מאנשי האצ"ל והקימו את הלח"י, מכיוון שהתנגדו להחלטה שהתגבשה באצ"ל להפסיק את הפעולות נגד השלטון הבריטי עד שיחול מפנה במלחמה.
לקריאה נוספת
יעקב שביט, עונת הציד, הסזון: העימות בין "היישוב המאורגן" לארגוני המחתרת 1947-1937, הוצאת הדר, 1976
,
חגי סגל, רק לא מלחמת אחים, הוצאת שילה / ברכץ בית אל / מקור ראשון, 2009
קישורים חיצוניים
יהודה לפידות, הסזון - ציד אחים, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב, 1994, באתר דעת (מהדורה מחודשת)
יהודה לפידות, הסזון ושאלת המרות הלאומית, באתר האצ"ל
גילי חסקין, פרשת תפישתם של אנשי אצ"ל על ידי הפלמ"ח ומסירתם לבריטים
ד"ר בנימין זאב בגין בהרצאה על הסיבות לפרוץ הסזון
רצח שלומי אליהו באתר "דעת"
הערות שוליים
קטגוריה:ההגנה: היסטוריה
קטגוריה:אצ"ל
קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית | 2024-02-29T12:32:17 |
רחם מצויץ | REDIRECT רחם (עוף) | 2005-08-02T12:13:56 |
אסון הדבשה של בוסטון | אסון הדבשה של בוסטון התרחש בשכונות הצפוניות של בוסטון שבמסצ'וסטס, במזקקה של Purity Distilling Company, ב-15 בינואר 1919. באותו זמן, דבשה (מולאסה) הייתה הממתיק העיקרי בארצות הברית, והשתמשו בה כמרכיב בדברי מתיקה, כמו גם להכנת רום.
מכל דבשה בגובה 15 מ', שהכיל 9.5 מיליון ליטר של דבשה, התפוצץ. הפיצוץ היה חזק עד כדי כך שהקורות של מסילת ברזל מוגבהת סמוכה נקרעו ורכבת שעברה על גב מסילת הברזל, נפלה ממנה. מספר בניינים באזור קרסו, עקב הפיצוץ. הדבשה זרמה מהמכל ההרוס בגל בגובה שבין 2.5 ל-4.5 מטר ובמהירות של 56 קמ"ש. 21 אנשים נהרגו ו-150 נפצעו תחת גל הדבשה שמחץ וחנק רבים מהנפגעים עד מוות. עבודות הניקיון נמשכו שבועיים והשתתפו בהן מעל 300 איש, שקרצפו את הדבשה מאבני הרחוב, מהתיאטראות, מהעסקים, מהמכוניות ומן הבתים. נמל בוסטון היה צבוע חום עד הקיץ. המזקקה שילמה 640,000 דולר דמי נזיקין (מקביל לכ-10 מיליון דולר כיום), כעשירית מן הנזק שנגרם, באחת מן התביעות היצוגיות הראשונות במסצ'וסטס.
סיבת התאונה לא התבררה עד היום. אחת ההשערות היא שהמכל מולא מעבר לקיבולתו בשל הבהילות לייצר דבשה עבור משקאות חריפים לפני אישור חוק היובש. השערה אחרת היא שהמכל התפוצץ עקב תסיסה בתוכו. השערה נוספת היא שהמכל הושפע מעליית הטמפרטורות החריגה באותו יום – הטמפרטורה עלתה מ-17° מתחת לאפס ל-4°, בפרק זמן קצר.
בתחילת שנות האלפיים נעשה שימוש במודלים הנדסיים מודרניים כדי לבדוק את הסיבה לפיצוץ, ונמצא שמכל הפלדה לא נבנה בהתאם לתקנות, הוא נבנה במהירות והיה במחצית העובי הנדרש. כמו כן אחוז המנגן בפלדה היה נמוך בהרבה מהתקן, ולכן היא נסדקה בקלות.
האסון הפך לחלק מהמורשת התרבותית של בוסטון, לא רק בגלל הנזק שנגרם, אלא גם בגלל הריח המתוק שמילא את השכונות הצפוניות במשך עשרות שנים לאחר האסון. על פי אחד הדיווחים העיתונאיים, "ריח המולסה נשאר במשך עשרות שנים והיה לחלק מהאווירה הייחודית של בוסטון."
ראו גם
שיטפון הבירה של לונדון
קישורים חיצוניים
מוות מתוק, פרק בהסכת "מינהר הזמן" בהגשת ערן מינהר, תאגיד השידור הישראלי.
אסון המולסה של בוסטון, פרק בהסכת "מה יש בזה" בהגשת קובי מלמד ואלעד יצחקיאן.
The killer flood made of molasses מאתר ה-BBC.
הערות שוליים
קטגוריה:1919 בארצות הברית
דבשה של בוסטון, אסון ה
קטגוריה:בוסטון: היסטוריה
קטגוריה:דליפות תעשייתיות | 2024-08-27T07:25:50 |
האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית | ממוזער|325px|שמאל|האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית
האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית הוא שטח אדמה בגבול שבין ערב הסעודית ועיראק, שהוגדר ב-1922 במסגרת אמנת עוקייר לאחר משא ומתן בין סולטנות נג'ד לשלטונות המנדט הבריטי על מסופוטמיה, שקדם לעיראק המודרנית. הגבול בין שתי המדינות באזור הנייטרלי לא הוגדר באופן רשמי. הסכם נסיוני על חלוקת האזור הושג בשנת 1981, והחלוקה התבצעה בפועל בשנת 1983.
אזור נייטרלי דומה היה גם בין ערב הסעודית וכווית. הסיבה לאזורים הנייטרליים נעוצה באופי שוכני האזור בתחילת המאה ה-20. באותו זמן נדדו באזור שבטים בדואים נודדים שונים, ועל כן לא הייתה חשיבות רבה לנושא הגבולות. אולם, עם כניסת האימפריה הבריטית לאזור, לחצו הבריטים על המדינות למתוח באופן מדויק את הגבולות, כדי למנוע סכסוכים בעתיד ולשמור על השלום. בשטח שבין ערב הסעודית ועיראק שכן שבט הזפיר הבעייתי, ועל כן, בפרוטוקול עוקיר הוחלט שאף מדינה מהשתיים לא תבנה ביצורים ולא תציב חיילים בשטח, או לאורך הגבול בכלל.
המחלוקת נמשכה במשך שנים רבות. באזור הנייטרלי בין ערב הסעודית וכווית נתגלה נפט, ולכן החליטו שתי המדינות לחלק את השטח ביניהן. בשנת 1981, עקב פרוץ מלחמת איראן–עיראק, החליטו עיראק וערב הסעודית לחלק אחת ולתמיד את האזור הנייטרלי שביניהן, כדי לייצב את גבולן. ב-26 בדצמבר 1981 נחתם ההסכם בין המדינות, אולם מסיבה לא ברורה הוא לא הגיע לאו"ם או לכל מדינה אחרת, כך שמבחינת מדינות רבות האזור הנייטרלי עדיין קיים.
ראו גם
גבול עיראק – ערב הסעודית
קישורים חיצוניים
The Straight Dope אתר המסביר את טיבו של האזור הנייטרלי
קטגוריה:עיראק: היסטוריה
קטגוריה:ערב הסעודית: היסטוריה
קטגוריה:ערב הסעודית: יחסי חוץ
עיראק
ערב הסעודית
קטגוריה:אזורים מפורזים
קטגוריה:טריטוריות נייטרליות
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-09-29T10:28:17 |
מערכת SI | הפניה מערכת היחידות הבין-לאומית | 2022-07-29T23:14:41 |
הסנדק (סרט) | הסנדק (באנגלית: The Godfather) הוא סרט מסוגת דרמת-גנגסטר, משנת 1972 בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. הוא עובד לקולנוע על פי ספר מאת מריו פוזו.
הסרט מגולל את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק בין השנים 1945 עד 1955.
הסרט חושף את תמונת עולם הפשע של ניו יורק, כולל סחיטה, ניצול, קשרי המאפיה עם אנשי ממשל ומשטרה, הימורים, סמים ועוד. הסרט מתאר, בין היתר, את מאבקה של משפחת קורליאונה בארבע משפחות הפשע הניו יורקיות ובגורמים חדשים שעלו בעולם הפשע.
"הסנדק" נחשב לאחד מסרטי הפשע הטובים והמשפיעים של כל הזמנים, ומדורג באופן קבוע ברשימות כלליות של טובי הסרטים. הסרט נבחר למקום הראשון ברשימת 500 הסרטים הגדולים של כל הזמנים, לפי מגזין אמפייר. הוא הצליח קופתית ואיכותית, וזכה בשלושה פרסי אוסקר, בהם הסרט הטוב ביותר, והשחקן הטוב ביותר (מרלון ברנדו). בנוסף, זכה הסרט גם בחמישה פרסי גלובוס הזהב. לסרט הופקו שני סרטי המשך - "הסנדק 2" (1974) ו"הסנדק 3" (1990), גם הם סרטים מצליחים שזכו במועמדויות ובזכיות בפרסי אוסקר.
עלילה
משפחת הפשע קורליאונה
הסרט מתמקד בדון ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו) - "הסנדק", ראש משפחת הפשע קורליאונה. הוא מוצג בסרט כדמות מנהיג כריזמטית מלאת הוד שעל פיו יישק דבר. התנהגותו מחושבת וזהירה. בבעלותו חברת שמן הזית "ג'נקו". הוא חולש על ארגון פשע גדול הכולל עסקי הימורים ואלכוהול המגלגלים כסף רב.
שניים מהחשובים שבאנשי משפחת קורליאונה הם פיטר "השמן" קלמנזה וסאלבטורה "סאלי" טסיו, חברים ותיקים של ויטו שהקימו עמו את כלל עסקי המשפחה, המשמשים כ"מפקדי גדודים" (capo, captain, caporegimes) במשפחה. מבין חמשת ילדיהם של ויטו ואשתו ישנם שלושה העוזרים לו בניהול הארגון: בנו הבכור, סאני (ג'יימס קאן), אימפולסיבי ואלים, מעורב בכל עסקי המשפחה; בנו המאומץ, טום הייגן (רוברט דובאל), עורך הדין והקונסיליירי של המשפחה; ופרדו (ג'ון קאזאלה), בנו הפחות מוצלח של ויטו. בנוסף, לוויטו שני ילדים שאינם מעורבים בעסקי המשפחה: הבן הצעיר, מייקל (אל פצ'ינו), והאחות הקטנה קוני (טליה שייר), שסצנת חתונתה עם קרלו ריצי פותחת את הסרט.
במקביל לדון ויטו, מוצגת דמותו המעט שונה של בנו, מייקל. מייקל קורליאונה הוא גיבור מלחמה, אשר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפר את הוראתו של אביו והתגייס לחיל הנחתים. הוא עבר קורס קציני חי"ר ולחם כמפקד מחלקה ופלוגה בקרבות בחזית האוקיינוס השקט. מייקל עוטר על גבורתו בשדה הקרב ומעולם לא היה קשור לעסקי המשפחה של הדון. בת זוגו, קיי אדמס (דיאן קיטון), נוטה להימנע בכל צורה אפשרית מעסקי המשפחה. לאורך הסרט אנו רואים את התפכחותו האיטית מהחיים סביבו: אנשי חוק מושחתים, טרגדיות אישיות ומאבקי כוח, והשלמתו עם ייעודו - להיות חלק מהמשפחה, ובבוא העת אף לרשת את אביו.
מלחמת המאפיה
ברון הסמים וירג'יל "הטורקי" סולוצו נפגש עם דון קורליאונה במטרה לסגור איתו עסקה - השקעה כספית של מיליון דולר בעסקי סמים בתמורה ל-30% מהרווחים. קורליאונה טוען שעסקי סמים יקלקלו לו את קשריו עם אנשי ממשל ומשטרה, ולכן מוותר על העסקה. הוא שולח חייל זוטר בשם לוקה בראצי לרגל אחרי סולוצו. סולוצו כורת ברית עם דון פיליפ טטאליה ומחסל את בראצי ובכך פותח מלחמת מאפיה עקובה מדם.
במסגרת סכסוך זה, אנשי טטאליה יורים בדון קורליאונה במטרה להורגו, אך פוצעים אותו קשה. בעת אשפוזו סאני מנהל את עסקי המשפחה, בעוד שקלמנצה, טסיו והייגן עוזרים ומייעצים לו. קצין משטרה מושחת בשם מקלסקי המעורב בעסקי הסמים של טטאליה וסולוצו מגרש את האבטחה השומרת בבית החולים על ויטו, ומכה את מייקל. במקביל, ראשי המשפחה מנהלים ויכוח לגבי מה שרצוי לעשות. סאני בעד מלחמת חורמה באנשי סולוצו וטטאליה, בניגוד לטום הייגן, שמעודד כיוון של פשרה, וטוען שהתנקשויות נוספות יקלקלו את הפסקת האש בין המאפיה למשטרה. למרות זאת, סאני מחליט לחסל את ברונו טטאליה בעת אשפוזו. כדי שלא יהיה חשד מצד המשטרה כי מדובר באחד מאנשיו של דון קורליאונה, הוחלט שמייקל, שלא היה מעורב עד אז בעסקי המשפחה, ייכנס לעבודת המאפיה. מייקל מחסל את השוטר ואת סולוצו ובורח.
במקביל לניהול מלחמת המאפיה, סאני מסובך ברומן עם זונה מאחורי גבה של אשתו, ובקרבות מתמשכים עם גיסו קרלו, שמכה את אשתו קוני פעמים רבות. באחת הפעמים שסאני חוזר להתנקם בו, קרלו מתקשר עם דון טטאליה ואנשיו של טטאליה מחסלים את סאני. דון קורליאונה, שהבריא, מקבל את הבשורה בעצב רב ומארגן מפגש פסגה בין ראשי המשפחות. בפגישה זו הוא מאשר לאנשי טטאליה וסולוצו לסחור בסמים, בתמורה להפסקת אש, ובנוסף יעניק להם דון קורליאונה את ההגנה המשפטית של ידידיו בפוליטיקה.
לאחר שרצח את סולוצו ומקלסקי, מייקל בורח לקורליאונה שבסיציליה, עיר הולדתו של אביו ויטו, שם הוא נמצא תחת אחריותו של נציג המשפחה בסיציליה. בעודו מטייל ליד קורליאונה, מייקל פוגש בבחורה בשם אפולוניה ומתחתן איתה. מספר חודשים לאחר החתונה, מייקל מתוודע לרצח סאני ולכך ששתולים של סולוצו עוקבים אחריו. הוא מתכנן לברוח לעיר אחרת, אך מחליט לחזור למשפחתו באמריקה, לאחר שאפולוניה נהרגת בפיצוץ מטען במכוניתו, שטמן אחד משומרי ראשו של מייקל.
דון מייקל קורליאונה
מייקל חוזר לאמריקה ופוגש את אביו לאחר שהשתקם מניסיון ההתנקשות בו. הוא פוגש את קיי, חברתו מלפני בריחתו לסיציליה, ומבטיח לה שיהפוך את כל עסקי המשפחה לחוקיים בתוך חמש שנים. ויטו פורש מתפקידו בתור "הדון", ומוריש את התפקיד למייקל, ולאחר מספר ימים ויטו מתמוטט ומת בגן שלו בעת ששיחק עם בנו של מייקל, אנתוני. בעת ההלוויה טסיו מודיע למייקל על כוונתו של דון בארזיני לקבוע פגישה נוספת, פעולה שחזה ויטו לפני מותו. לפי יעוצו של אביו יהיה על מייקל להרוג כבוגד את מי שיציע את ההצעה לקיום הפגישה. מייקל מחליט להוציא לפועל את ההחלטה להעביר את כל נכסי המשפחה ללאס וגאס, שם נתקל בהתנגדות איש העסקים, מו גרין, שעובד עם פרדו.
בזמן שמייקל משמש כסנדקו של בנה התינוק של אחותו קוני בטקס טבילתו בכנסייה, רוצחים אנשיו את מו גרין ואת ראשי משפחות הפשע בארזיני, טטאליה, קוליו וסטראצ'י. לאחר הטבילה אנשיו של מייקל רוצחים גם את סאלי טסייו ואת קרלו. קוני כועסת על הריגתו של קרלו ומעמתת את מייקל בנושא זה, אך הוא מכחיש קשר. הוא מכחיש זאת גם באוזני אשתו קיי. היא יוצאת מהחדר להביא שתייה, אך מבעד לפתח הדלת נראים מספר אנשים המנשקים את ידו של בעלה מייקל, כמחוות נאמנות לדון החדש של משפחת קורליאונה.
אתרי הצילום
על פי דרישתו של קופולה הסרט צולם באתרים שבהם מתרחש הסיפור. כ-90 אחוז מהסרט צולם בעיר ניו יורק ובפרבריה, תוך שימוש ביותר מ-120 מיקומים שונים. כמה סצנות צולמו באולפן של חברת פילמווי במזרח הארלם. שאר הסצנות בסרט צולמו בקליפורניה, או באתר בסיציליה, למעט הסצנות שמוקמו בלאס וגאס מכיוון שלא הספיק התקציב לנסוע לשם. סבוקה ופורצה ד'אגרו היו העיירות הסיציליאניות שהופיעו בסרט. סצנת החתונה הפותחת צולמה בשכונה של סטטן איילנד והשתתפו בה כמעט 750 מקומיים כניצבים. הבית ששימש בסרט כבית משפחת קורליאונה ומיקום החתונה היה בשדרת לונגפלו 110 (Longfellow Avenue) בשכונת טודט היל (Todt Hill) שבסטטן איילנד. הקיר סביב מתחם קורליאונה היה עשוי קלקר. סצנות שצולמו בתוך מבנה חברת שמן הזית קורליאונה ובסביבתו צולמו ברחוב מוט (Mott Street).
פרשנות ומוטיבים
הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס הסרט עוסק בשאלה האם בחירתו של מייקל להיגרר לצדו של אביו היא טובה או רעה.
נקודה חשובה בסרט היא הצגתם של אנשי הפשע: רובם מהגרים איטלקיים, אשר התחילו בצניעות בארצות הברית ואט-אט הגיעו לגדולות. יש להם מחשבות ואמונות וערכים ככל אדם וישנם ערכים אוניברסליים מסוימים (כבוד, משפחה, מסורת) החשובים להם. עוצמתו של הסרט טמונה ביכולתו של הבמאי לגרום לצופים לחוש אמפתיה עם דמויות משפחת קורליאונה, אף שידוע וברור לכל שהיא עוסקת בפשע מאורגן.
בסרט משתמש קופולה בכמה מוטיבים מרכזיים. אחד המוטיבים בסרט הוא התפוז, אשר מקדם את העלילה מספר פעמים גם בסרטי ההמשך. באחת מהסצנות החשובות בסרט, קונה דון קורליאונה תפוזים, ולאחר מכן נורה כחמש פעמים בגב. כמו כן, הוא מת בסוף הסרט מהתקף לב כאשר הוא משחק עם נכדו כשבפיו קליפת תפוז.
כמו כן, מוטיב התפוז שימש בסרטים וסדרות פשע כמוטיב חשוב. לדוגמה, בסדרה "הסופרנוס" בעונה הראשונה, יש ניסיון התנקשות בחייו של טוני סופרנו, דווקא כאשר הוא קונה מיץ תפוזים.
השפעה
השפעתו של הסרט רבה במספר תחומים.
ההצלחה המסחרית והאמנותית המסחררת של הסרט קידמה את חברת ההפצה סרטי פרמאונט ואת כלל העוסקים במלאכת יצירת הסרט, בפרט הבמאי פרנסיס פורד קופולה. מריו פוזו, מחבר הספר המקורי ושותף בכתיבת התסריט, המשיך אחר כך להסריט סרטים רבים בהוליווד.
פסקול הסרט (בהלחנת נינו רוטה וקרמיין קופולה, אביו של פרנסיס), זכה אף הוא להצלחה מרובה ונעימת הנושא נותרה מוכרת עד היום.
השחקנים הראשיים נהנו מהערכה רבה ומעמדם בהוליווד זינק. עבור אל פצ'ינו, שגילם את מייקל קורליאונה, הסרט הווה נקודת פריצה שלאחריה כיכב בעשרות סרטים מצליחים ונחשב לאחד השחקנים המובילים בדורו.
הסרט צבר השפעה אומנותית משמעותית ביותר על תעשיית הסרטים עד ימינו. אלפי סרטים וסדרות ערכו מחוות לדמויות ולדיאלוגים בולטים בסרט, סצינות בולטות ממנו (סצנת החתונה, סצנת ההטבלה, סצנת הסיום של הסרט) מנותחות ומפורטות לפרטי פרטים בלימודי קולנוע ומהוות מופת ליצירה קולנועית. בנוסף, ההצלחה האמנותית והמסחרית של הסרט פתחה דלת ליצירות חדשות בנושאי מאפיות (כמו הסרט "החבר'ה הטובים" וסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס").
שלל הביטויים שנאמרו על ידי הדמויות ("הצעה שלא תוכל לסרב לה", למשל) נמצאים בשימוש נרחב עד היום.
עם זאת, הוטחו ביוצרי הסרט האשמות מצד הקהילה האיטלקית באמריקה, לפיהן הסרט מוציא שם רע ומציג את המהגרים האיטלקים כעבריינים. סוגיה זו נידונה בסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס", בה טוני סופרנו וחבורתו מושפעים מהסרט ואף משוחחים עליו ביניהם.
ג'ון ויטוביץ' צפה בסרט מספר שעות לפני שניסה לבצע את השוד בסניף הבנק מנהטן צ'ייס. הוא ביצע את השוד כדי לממן ניתוח לשינוי מין לבן-זוגו. בעקבות השוד, מעצרו והפרסום בכלי התקשורת על המניע לשוד, הופק הסרט "אחר צהריים של פורענות", אף הוא בכיכוב אל פצ'ינו וג'ון קאזאלה.
שחקנים
מרלון ברנדו - ויטו קורליאונה, ה"דון" של משפחת קורליאונה, אביהם של סאני, פרדי, מייקל וקוני.
אל פצ'ינו - מייקל קורליאונה, בנו הצעיר של ויטו, חזר לאחרונה ממלחמת העולם השנייה. בתחילת הסרט מייקל אינו רוצה שום קשר עם "העסק המשפחתי". הוא הגיבור של הסיפור והתפתחותו היא קו העלילה העיקרי שבסרט.
ג'יימס קאן - סנטינו "סאני" קורליאונה, בנו הבכור וחמום המוח של דון קורליאונה.
רוברט דובאל - טום הייגן, בנו המאומץ באופן לא רשמי של דון קורליאונה, עורך הדין של והקונסיליירי של המשפחה.
דיאן קיטון - קיי אדמס-קורליאונה, בתחילת הסרט מוצגת כחברתו של מייקל שאינה איטלקית ולאחר מכן אשתו השנייה ואם לשני ילדיו.
ריצ'רד ס. קסטלנו - פיטר קלמנצה, אישיות בכירה במאפיה של משפחת קורליאונה. הוא גם חבר ותיק של ויטו קורליאונה וסלווטורה טסיו.
אייב ויגודה - סלווטורה "סאלי" טסיו, בכיר במאפיה של המשפחה.
ג'ון קאזאלה - פרדריקו "פרדו" קורליאונה, הבן האמצעי וחלש האופי של משפחת קורליאונה.
טליה שייר - קוני קורליאונה. בתו היחידה של ויטו. מתחתנת בתחילת הסרט עם קרלו.
סימונת'ה סטפנלי - אפולוניה, אשתו הראשונה של מייקל.
אל לטיירי - וירג'יל "הטורקי" סולוצו, ברון סמים.
אלכס רוקו - מו גרין, מאפיונר ידוע ואיש עסקים בלאס וגאס.
ריצ'רד קונטה - דון אמיליו בארציני.
ויקטור רנדינה - דון פיליפ טטאליה.
סטרלינג היידן - מקלסקי, קצין משטרה מושחת המעורב בעסקיו של סולוצו.
ג'יאני רוסו - קרלו ריצ'י, בעלה של קוני שמכה אותה.
ג'ולי גרג - סנדרה קורלאונה, אשתו של סאני ולימים אלמנתו.
ג'יני לינרו - זונה וחברתו של סאני.
איילין וודס - אלנה אם הבית.
סרטי המשך
הסנדק 2
פרנסיס פורד קופולה טען מספר פעמים שלטעמו עולם הפשע הוצג באור חיובי מדי בסרט הראשון. כתשובה לכך, יצר את "הסנדק 2" בשנת 1974. הסרט נחשב אף הוא לאחת מיצירות המופת הקולנועיות בכל הזמנים, ויש אף המחשיבים כאיכותי וחזק יותר מהסרט הראשון.
עלילת הסרט השני מתחילה שלוש שנים לאחר אירועי הסרט הראשון והוא נע בשני צירים מרכזיים:
הציר האחד מתאר את המהפכות והתמורות הרבות בחייו של מייקל, הדון החדש, ובכללן מעילה באמון מאנשים קרובים לו ביותר. באחת הסצינות המרכזיות מגלה מייקל שהאדם שיזם את ניסיון ההתנקשות בחייו הוא אחד מבני משפחתו, ועליו לבחור בין הנאמנות המשפחתית לבין חוקי הכבוד של המאפיה. בחירה זו תלווה את מייקל לכל חייו ויהיו לה הדים גם בסרט השלישי.
הציר השני הוא סיפורו של ויטו קורליאונה הצעיר, אביו של מייקל, בין השנים 1891 - 1920, המגולם על ידי השחקן רוברט דה נירו, דרך פלאשבקים (שהופיעו בספר, ולא הופיעו בסרט הראשון) מימי ילדותו בסיציליה, התבגרותו בניו יורק ועד לעלייתו למעמדו כדון. בניגוד לסרט הראשון, שהיה מבוסס כולו על עלילת הספר, מבוסס הסרט השני ברובו על תסריט מקורי של פרנסיס פורד קופולה ומריו פוזו.
הסנדק 3
"הסנדק 3" יצא לאקרנים בשנת 1990, 16 שנה אחרי הסרט השני, ונחשב לסרט פחות טוב מקודמיו. הסרט מתאר את השלב הסופי בחייו של מייקל, לקראת סוף המאה ה-20, בו הוא מעורב בעיקר בעסקים חוקיים, בין היתר עם הוותיקן, ומחפש דרך לצאת מעסקי המשפחה אך נאלץ פעם אחרי פעם להיכנע לתכתיבי הדור הצעיר שאינו פועל על פי אותם חוקי כבוד. מייקל מתמודד גם עם רגשות אשם על הפשעים שביצע גם מול בני משפחתו וחווה את אהבתו הגדולה לבנו ולבתו (המגולמת על ידי סופיה קופולה). בסוף הסרט מתמנה יורש לדון, וינצ'נסו "וינסנט" מנסיני, בנו הלא-חוקי של סנטינו "סאני" קורליאונה, אשר גולם על ידי אנדי גרסיה. סצנת "ההכתרה" של וינסנט זהה במאפייניה לסצנת ההכתרה של מייקל החותמת את הסרט הראשון.
קופולה גייס לסרט את אותם שחקנים שהופיעו בסרט הראשון: אל פצ'ינו, דיאן קיטון כאשתו קיי, טליה שייר כקוני אחותו ועוד מגוון דמויות ותפקידים קטנים (האופה המביא למסיבה את עוגת החמאה הוא אותו האופה שהגיע לבקר את הסנדק המאושפז בבית החולים בסרט הראשון).
נוטים לראות את שלושת הסרטים כיצירה אחת שלמה, סאגת הסנדק, ובעיקר את שני החלקים הראשונים אשר מהווים סרטים משלימים - כולל הקבלות וסצינות דומות.
השפעות מהמציאות
העיתונאי פיטר רוב, שחי חמש-עשרה שנה בנאפולי ובסיציליה, מתאר בספר "חצות בסיציליה" את תולדות האי במאה השנים האחרונות. בין השאר, הוא מתאר את האירועים ההיסטוריים שזכו לאזכור בסרטי "הסנדק".
"חמש המשפחות" המתוארות בסרט מבוססות בחופשיות על חמש משפחות הפשע בניו יורק: בונאנו, קולמבו, ג'נוביז, גמבינו ולוקזי.
חלק מהדמויות בסאגה מבוססות על דמויות מהמציאות:
ג'וני פונטיין מבוסס על פרנק סינטרה.
מו גרין מבוסס על באגסי סיגל.
היימן רות' מבוסס על מאיר לנסקי.
דמותו של ויטו מתוארת כשילוב של מספר בוסים והתנהגותו האצילית מזכירה יותר מכל את לאקי לוצ'יאנו.
"הסנדק", שנמכר ביותר מ-20 מיליון עותקים לפני שעובד לקולנוע, נכתב על ידי מריו פוזו כמעט בעל כורחו. פוזו, שנולד בניו יורק כבן למשפחת מהגרים איטלקית, כתב קודם לכן שתי ביוגרפיות שלא הצליחו באופן מסחרי. כדי להתפרנס נהג לכתוב סיפורים מהסוג המתאים לעיתוני גברים, עד שעורכו הציע לו לכתוב רומן על דמויות מעולם הפשע. פוזו לא היה נלהב, אבל לבסוף נכנע וכתב את "הסנדק".
לימים התוודה כי את ההשראה לדמותו של הסנדק נתנה אמו שהייתה אנאלפביתית ושמרה בקנאות על שלמות המשפחה.
פסקול
פסקול הסרט הוקלט והופץ ב-1972 על ידי חברת התקליטים פרמאונט הקלטות. הוא הולחן ובוצע כולו על ידי נינו רוטה, ונושא אופי סיציליאני עממי.
רשימת רצועות
פרסים
הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר: לסרט, לבמאי, לשחקן הראשי (למרלון ברנדו), לשחקן המשנה (שלוש מועמדויות: אל פצ'ינו, רוברט דובאל, ג'יימס קאן), לתסריט המעובד (מריו פוזו ופרנסיס פורד קופולה), עריכת הסאונד, עיצוב התלבושות, עריכת הסרט, ופסקול. הסרט זכה בפרסים על הסרט, התסריט המעובד ועל המשחק הראשי של ברנדו.
פרסים נוספים שהסרט זכה בהם הם פרס באפט"א על המוזיקה שבסרט, פרס גילדת הבמאים האמריקאית לקופולה, וחמישה פרסי גלובוס הזהב: לסרט, לבמאי (קופולה), לשחקן (ברנדו), לתסריט (פוזו וקופולה) ולפסקול המוזיקלי (נינו רוטה).
פרסקטגוריהמועמדתוצאהטקס פרסי אוסקר ה-45הסרט הטוב ביותראלברט רודיהבימוי הטוב ביותרפרנסיס פורד קופולההשחקן הטוב ביותרמרלון ברנדו (סירב לקבל את הפרס)שחקן המשנה הטוב ביותרג'יימס קאןרוברט דובאלאל פצ'ינוהתסריט המעובד הטוב ביותרמריו פוזו ופרנסיס פורד קופולהעיצוב התלבושות הטוב ביותראנה היל ג'ונסטוןהעריכה הטובה ביותרויליאם ריינולדס ופיטר זינרמיקס הסאונד הטוב ביותרצ'ארלס גרנצבך, ריצ'רד פורטמן וכריס ניומןהפסקול המקורי הטוב ביותרנינו רוטהבוטלטקס פרסי האקדמיה הבריטית ה-26השחקן הראשי הטוב ביותרמרלון ברנדו (גם עבור אורחי הלילה)שחקן המשנה הטוב ביותררוברט דובאלהשחקן המבטיח ביותראל פצ'ינוהמוזיקה הטובה ביותרנינו רוטהעיצוב התלבושות הטוב ביותראנה היל ג'ונסטוןטקס פרסי גילדת הבמאים של אמריקה ה-25בימוי יוצא מן הכללפרנסיס פורד קופולהטקס פרסי גלובוס הזהב ה-30הסרט הטוב ביותר - דרמההבימוי הטוב ביותרפרנסיס פורד קופולההשחקן הטוב ביותר - סרט דרמהמרלון ברנדואל פצ'ינושחקן המשנה הטוב ביותר - סרט קולנועג'יימס קאןהתסריט הטוב ביותרמריו פוזו ופרנסיס פורד קופולההפסקול הטוב ביותרנינו רוטהטקס פרסי גראמי ה-15הפסקול הטוב ביותר למדיה חזותיתנינו רוטהטקס פרסי גילדת הכותבים של אמריקה ה-25התסריט המעובד הטוב ביותרמריו פוזו ופרנסיס פורד קופולה
הפצה בישראל
הסרט הופץ בישראל על ידי סינמה אינטרנשיונל קורפורישן, ואושר על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות לצפייה מעל גיל 16.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
,
אלי אשד, הסנדק חוזר - על מריו פוזו והסנדק
פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לסדרת סרטי "הסנדק", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
הערות שוליים
קטגוריה:הסנדק
קטגוריה:סרטי 1972
קטגוריה:סרטי פרנסיס פורד קופולה
קטגוריה:סרטים אמריקאיים מבוססי ספרים
קטגוריה:סרטי דרמה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מאפיה
קטגוריה:זוכי אוסקר: הסרט הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב לסרט דרמה הטוב ביותר
קטגוריה:סרטים זוכי גלובוס הזהב - התסריט הטוב ביותר
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב - הפסקול המקורי הטוב
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים באיטלקית
קטגוריה:סרטים בלטינית
קטגוריה:סרטי פרמאונט
קטגוריה:סרטים על משפחות
קטגוריה:ניו יורק בקולנוע
קטגוריה:סרטי מרלון ברנדו
קטגוריה:סרטי אל פצ'ינו | 2024-08-27T11:34:53 |
טשקנט | שמאל|ממוזער|250px|רחוב בטשקנט
שמאל|ממוזער|250px|מבט אווירי על טשקנט בחורף
טַשְׁקֵנְט (באוזבקית: Тошкент/Toshkent/تاشكینت, מילולית: "עיר האבן"; ברוסית: Ташкент; בפרסית: تاشکند - תאשכנד) היא בירת אוזבקיסטן והגדולה שבעריה. העיר נוסדה בתקופת כיבושי אלכסנדר הגדול והייתה בעת העתיקה מרכז מסחרי חשוב, במיוחד לאור מיקומה בדרך המשי. בשנת 1966 נחרבה העיר בעקבות רעש אדמה בעוצמה 7.5 בסולם ריכטר. בעקבות האסון השקיע הממשל הסובייטי מאמצים רבים בשיקום העיר, בעזרת מיטב האדריכלים. טשקנט שוקמה והפכה לאחת הערים המפוארות ביותר בגוש הסובייטי. טשקנט היא אחת הערים המודרניות ביותר מבין הערים המוסלמיות בעולם, והיא מרכז תרבותי וכלכלי חשוב באוזבקיסטן. על פי אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2023 אוכלוסיית העיר מנתה כמעט שלושה מיליון בני אדם.
גאוגרפיה
טשקנט שוכנת בנאת המדבר הגדולה, מתוך ארבעה נאות מדבר חשובות שבאוזבקיסטן, ליד הנהר צ'ירצ'יק, במזרח המדינה. העיר שוכנת על דרך הסחר הראשית (דרך המשי) שבין סמרקנד לטשקנט, קילומטרים בודדים מזרחית לגבול עם קזחסטן, מול העיירה סריאגאש.
האזור בו נמצאת העיר פעיל מבחינה טקטונית, וסובל מרעידות אדמה. האחרונה המשמעותית שבהן הייתה בשנת 1966 בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר וגרמה להרס ניכר בעיר.
בקרבת העיר נמצא הר צ'ימגן הגדול מקום פופולרי לבילוי של תושבי העיר.
היסטוריה
בתקופה הטרום-איסלאמית נקראה העיר "צ'אץ'". כך היא נקראת גם ב"אפוס המלכים", השאהנאמה, שנכתב על ידי המשורר הפרסי פירדוסי.
העיר הייתה חלק מאמירות בוכרה, ובמהלך המאה ה-17 עברה לח'אנות קוקנד. במחצית השנייה של המאה ה-19 סופחה לאימפריה הרוסית והייתה מקום מושבו של מושל טורקסטן.
החל משנת 1930 הייתה בירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית.
אדריכלות
עקב הרס המבנים ההיסטוריים שהתרחש בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917, ומאוחר יותר בגלל רעידת האדמה החזקה ב-1966 נהרסה מרבית המורשת ההיסטורית של טשקנט. אחרי רעידת האדמה הגדולה, ועם בנייתה מחדש נבנו בעיר מבנים מפוארים ובעלי זיקה לתרבויות שונות בעולם כמו התרבות המוסלמית המודרנית, התרבות הסובייטית, ואף התרבות הסינית. בעיר נבנו גנים גדולים ומפוארים להדגשת חוזקו של הממשל הסובייטי (כמו "גן הניצחון","פארק לנין"). מבנים רבים קיבלו אופי מוסלמי (כיפת גג עגולה וכדומה). בתחילת המאה ה-21 נבנו בעיר גורדי-שחקים המטפסים לגובה של כ-50 קומות.
תחבורה
לעיר מערכת תחבורה מתקדמת שכוללת רכבת קלה, רכבת תחתית בעלת תחנות מפוארות, מוניות, ואוטובוסים מתקדמים. בעיר נמצא גם נמל התעופה הגדול במדינה, נמל התעופה הבינלאומי טשקנט, שמקשר את העיר לשאר אסיה וליבשות צפון אמריקה ואירופה. מערכת התחבורה בטשקנט לא משקפת את מערכת התחבורה ביתר המדינה, שם התחבורה ישנה ולעיתים פרימיטיבית למדי.
חינוך והשכלה
בעיר קיימים מוסדות אקדמיים רבים לחינוך גבוהּ, כמו האוניברסיטה לשפות זרות, האוניברסיטה הלאומית. בעיר למעלה מ-21,000 בתי ספר. ומספר הנרשמים למוסדות לחינוך גבוה הוא גדול מאוד.
תקשורת וטכנולוגיה
בעיר פועלים תשעה עיתונים באוזבקית, ארבעה עיתונים באנגלית ותשע הוצאות לאור ברוסית. כמו כן בעיר פועלות תחנות רדיו רבות שבהן תחנת הרדיו הממשלתית.
בעיר ניצב מגדל תקשורת ענק שהוא אחד מסמלי העיר.
כמעט לכל משפחה בעיר יש טלוויזיה, ומספר המתחברים לרשת האינטרנט הולך וגדל משנה לשנה.
בעיר מתקנים טכנולוגיים רבים של חברות שונות כמו IBM, יוניסיס, אפל ופקרד בל, כמו כן בעיר קיימים בתי קפה-אינטרנט רבים.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
ד"ר יעקב מאור, וְטַשְקֶנְט בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, אתר ותוליכנו לשלום
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:אוזבקיסטן: ערים
קטגוריה:אוזבקיסטן: מחוזות
קטגוריה:ערים שנהרסו על ידי רעידת אדמה
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-1 לפנה"ס | 2024-08-01T04:49:40 |
ההסתדרות הציונית העולמית | ממוזער|בנימין זאב תאודור הרצל, אבי הציונות
ממוזער|360px|המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה
ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.
היסטוריה
ההסתדרות הציונית נמנית עם המוסדות הלאומיים, שפעלו להגשמת מטרתה של התנועה הציונית – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההסכמה בין כל חלקי התנועה הציונית להתאחד מאחורי התביעה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל התגבשה רק סמוך להקמת מדינת ישראל. בתחילת דרכה ייצגה ההסתדרות הציונית את היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני ואחר כך את כל העם היהודי. בשנת 1929 עברה הפעילות הביצועית של ההסתדרות הציונית לידי הסוכנות היהודית, וההסתדרות הציונית נותרה כגוף קובע מדיניות.
החברות בהסתדרות הציונית הייתה פתוחה בפני כל יהודי שהסכים עם מטרותיה ורכש את "השקל הציוני".
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|תעודת חבר בהסתדרות הציונית הארצית (פולין) שהוצאה בשנת 1929 בלבוב
בקונגרס הציוני ה-23, שהתכנס בירושלים בשנת 1951, הוגדרו מחדש מטרותיה של ההסתדרות הציונית, לאחר שמטרתה העיקרית עד אותה עת, הקמת מדינה יהודית, זכתה להגשמה. ההסתדרות הציונית המשיכה בפעילותה ומתמקדת מאז בעידוד העלייה, בהעמקת הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, בחינוך ציוני,
בקרב יהודי התפוצות ובמאבק באנטישמיות.
מטה ההסתדרות הציונית העולמית נמצא בבית המוסדות הלאומיים ברחוב המלך ג'ורג' 48 בירושלים, בבניין משותף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית העולמית, לקק"ל ולקרן היסוד.
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל הוסדר מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית במדינה בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל.
מוסדות הארגון
לניהול פעילותה ולהגשמת מטרותיה הקימה ההסתדרות הציונית מוסדות אחדים, בתחומי פעילות מגוונים:
הקונגרס הציוני - קובע את חוקת ההסתדרות הציונית
הוועד הפועל הגדול והוועד הפועל המצומצם (ההנהלה הציונית)
המשרד הארצישראלי - הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. תפקידו העיקרי היה קידום פעילות ההתיישבות בארץ.
הסוכנות היהודית - הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית שהחליפה את "המשרד הארצישראלי"
המועצה הציונית בישראל - זרוע הפעילות והחינוך
הקרן הקיימת לישראל, שעסקה ברכישת אדמות בארץ ישראל
קרן היסוד - המוסד הכספי המרכזי של ההסתדרות הציונית
חברת "הכשרת היישוב" - עסקה ברכישת קרקעות, גם עבור הקרן הקיימת לישראל
"אוצר התיישבות היהודים" - הזרוע לפעילות פיננסית של ההסתדרות הציונית. חברה בת של גוף זה הייתה "בנק אנגלו-פלשתינה" (שהפך בהמשך לבנק לאומי)
"החטיבה להתיישבות" - זרוע לעניין ההתיישבות בארץ ישראל
יושבי ראש ההסתדרות הציונית
מספרתמונהשםשנים בתפקידהערות1 70px בנימין תיאודור זאב הרצל 1897–1904 קבע את מרכזה של ההסתדרות הציונית בבזל ובוינה2 70px דוד וולפסון 1905–1911 קבע את מרכזה של ההסתדרות הציונית בקלן שבגרמניה3 70px אוטו ורבורג 1911–1921 כיהן בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולכן העביר את מרכז הפעילות לקופנהגן הנייטרלית4 70px חיים ויצמן 1921–1931 קבע את מרכזה של ההסתדרות הציונית בלונדון5 70px נחום סוקולוב 1931–1935 (4) 70px חיים ויצמן 1935–1946 6 70px דוד בן-גוריון 1946–1956 לאחר קום המדינה עבר מרכזה של ההסתדרות הציונית לירושלים.7 70px נחום גולדמן 1956–1968 8 70px אהוד אבריאל 1968–1972 החל משנת 1972 תפקיד זה אינו קיים. בראש הארגון עומד יושב ראש הנהלת הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית או יושב ראש הסוכנות היהודית.ראש הנהלת הוועד הפועל של ההסתדרות הציוניתיושב ראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית9105x105 פיקסליםלואי אריה פינקוס1972
1972–1973שימש כיו"ר הוועד הפועל עד 1972 וכיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית עד אוקטובר 197310104x104 פיקסלים יצחק נבון 1972–197810/א105x105 פיקסליםאריה דולצ'ין1973–1975 10/ב105x105 פיקסליםפנחס ספיר1975–אוגוסט 1975(10/א)105x105 פיקסליםאריה דולצ'יןאוגוסט 1975–197610/ג77x77 פיקסליםיוסף אלמוגי1976–1978 ב-1978 אוחדו שוב שני התפקידים11 70px אריה דולצ'ין1978–1987כהונה שלישית בתפקיד12 70px שמחה דיניץ1987–1994מ"מ 70px יחיאל לקט1994–1995יו"ר בפועל14 70px אברהם בורג1995–199915 70px סלי מרידור1999–200516 70px זאב בילסקי2005–2009 בשנת 2009 שוב הופרדו התפקידיםיו"ר ההסתדרות הציונית העולמיתיו"ר הסוכנות היהודית17 70px אברהם דובדבני 2009–20201770x70 פיקסליםנתן שרנסקי2009–20181891x91px יעקב חגואל 2020–מכהן 1893x93 פיקסליםיצחק הרצוג2018–2021מ"מיעקב חגואל2021-202219מרכז|לא ממוסגר|134x134 פיקסליםדורון אלמוג2022-מכהן
קריאה נוספת
מרדכי נאור, הבניין שבו נולדה המדינה, בית המוסדות הלאומיים, ספריית יהודה דקל,2020.
קישורים חיצוניים
ההסתדרות הציונית העולמית, באתר הסוכנות היהודית
ההסתדרות הציונית העולמית באתר הכנסת
ההסתדרות הציונית העולמית, אתר מרכז התקשורת עם התפוצות והמאבק באנטישמיות
ההסתדרות הציונית תעודד עולים להשתקע ביו"ש, 'מקור ראשון', יולי 2020
הארכיון הציוני המרכזי - הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית, ביניהן ההסתדרות הציונית העולמית
"העולם" שבועון ההסתדרות הציונית העולמית 1907-1950 באתר עיתונות יהודית היסטורית
יהושע גוברין (אוסקר גרינבוים), יו"ר ההסתדרות הציונית האוסטרית, עולה לארץ. יומני כרמל, אוקטובר 1938 (התחלה 1:38)
ההסתדרות הציונית העולמית, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
תצלומים מארכיון האקדמיה, באתר האקדמיה ללשון העברית, 21 בפברואר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בנימין זאב הרצל
קטגוריה:ארגונים ציוניים
קטגוריה:הסוכנות היהודית
קטגוריה:בזל: היסטוריה | 2024-09-10T15:26:39 |
ההסתדרות הציונית | REDIRECT ההסתדרות הציונית העולמית | 2004-11-20T05:06:30 |
דמויי כריש | ממוזער|כריש שונית קריבי
ממוזער|כריש טיגריסי
ממוזער|עמלץ לבן
ממוזער|כריש לווייתני
ממוזער|פטישן כד-חרטום
ממוזער|עמלץ כחול
ממוזער|מלאך-ים יפני
דמויי כריש (שם מדעי: Selachimorpha) היא אולטרה-סדרה בתוך מחלקת דגי הסחוס (סחוסיים) של מינים שונים החיים בימים ובאוקיינוסים והם מהטורפים הבולטים בהם.
בשימוש היומיומי המונחים כריש וכרישים מציינים מינים של על-סדרה זו (למרות שיש סוג טקסונומי ספציפי הנקרא כריש ומשפחה הנקראת כרישיים). בין מיני הקבוצה ידועים ביותר המינים: כריש לווייתני - הדג החי הגדול ביותר, עמלץ לבן - הדג הטורף הגדול בעולם, עמלץ כחול, פטישן כד-חרטום, כריש טיגריסי, כריש כחול וכריש שורי.
הקבוצה מחולקת ל-2 על-סדרות גדולות: כרישים גלניים ובעלי קוץ.
מאפיינים כלליים
דמויי הכריש (להלן ייקראו רק כרישים, כדי למנוע סרבול) הם דגי סחוס, כלומר: השלד שלהם עשוי מסחוס ולא מעצם גרמית. הגוף של רובם בנוי בצורה הידרודינמית ורבים מהם הם שחיינים טובים. רבים ממיני הכרישים הם טורפים פעילים שתוקפים דגים ויצורים ימיים אחרים, כולל יונקים ימיים, אך יש ביניהם גם מסנני פלנקטון הניזונים מסינון הפלנקטון שנסחף במים. הכרישים נמצאים בדרך כלל בראש מארג המזון הימי, הן בשל גודלם והן בשל היותם ציידים קטלניים. לגדולים שבהם אין אויבים טבעיים מלבד האדם, הלווייתן הקטלן, תנין הים, הראשתן ומיני כרישים אחרים.
לרוב הכרישים חושים חדים מאוד עם דגש על ריח וראייה, ולחלקם יש גם איברים הנקראים אמפולות לורנציני המאפשרים להם לחוש בשינויים בשדה אלקטרומגנטי וזרמים חשמליים. הזימים שלהם אינם מכוסים וחריצי הזימים בולטים בצידי ראשם, מעל סנפירי החזה. מספר החריצים במינים השונים של דמויי הכריש נע בדרך כלל בין 5 ל-6. לעומת זאת, בבטאים הזימים נמצאים בגחון, לצד הפה ומתחת לסנפירי החזה.
דמויי הכריש הגדולים ביותר
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Rhincodon Typus כריש לווייתני כרישים לווייתניים 10–12 מטר 12.65 מטר 10–20 טון 21.5 טון הדג הגדול ביותר כיום 2 Cetorhinus maximus כריש ענק כרישים ענקיים 10–12 מטר 12.27 מטר 10 טון כ-16 טון 3 Carcharodon carcharias עמלץ לבן עמלציים 3–5 מטר 6 מטר 1 טון 2 טון הדג הטורף הגדול ביותר 4 Somniosus microcephalus ישנונן גרינלנדי קוצנאים, ישנוניים 2.5–4.8 מטר 6.4 מטר 400 ק"ג 1400 ק"ג בעל תוחלת חיים ארוכה מאוד 5 Galeocerdo cuvier כריש טיגריסי כרישיים 3–5 מטר 5.5 מטר 385–635 ק"ג 900 ק"ג הגדול במיני משפחת הכרישיים 6 Hexanchus griseus שש-זים אפור שש-זימאים 3–4 מטר 8 מטר ? ק"ג 600 ק"ג ארוך יותר מהעמלץ הלבן והכריש הטיגריסי אך שוקל פחות 7 Sphyrna mokarran פטישן פגום-חרטום פטישניים 3.5 מטר 6 מטר 300–500 ק"ג 580 ק"ג 8 Isurus oxyrinchus עמלץ כחול עמלציים 3.2 מטר 4.5 מטר 135 ק"ג 600 ק"ג דווח שנתפס פרט במשקל 1,000 ק"ג
מיון
אולטרא-סדרה דמויי כריש (Selachimorpha)
על-סדרה כרישים גלניים (Galeomorphii)
סדרה כרישאים (Carcharhiniformes)
משפחה כרישיים (Carcharhinidae)
משפחה כרישי סמור (Hemigaleidae)
משפחה כרישכלביים שפמתניים (Leptochariidae), בה סוג ומין יחיד כרישכלב שפמתן (Leptocharias smithii)
משפחה כרישחתוליים (Proscylliidae)
משפחה קטנשיניים (Pseudotriakidae)
משפחה גלדניים (Scyliorhinidae)
משפחה פטישניים (Sphyrnidae)
משפחה כרישוניים (Triakidae)
סדרה דמויי עמלץ (Lamniformes)
משפחה עמלציים (Lamnidae)
משפחה כרישועליים (Alopiidae)
משפחה כרישים ענקים (Cetorhinidae) בה מין יחיד כריש ענק (Cetorhinus maximus)
משפחה כרישי חול (Odontaspididae)
משפחה כרישים גדולי פה (Megachasmidae), בה מין יחיד כריש גדול פה (Megachasma pelagios)
משפחה כרישי גובלין (Mitsukurinidae), בה מין יחיד כריש גובלין (Mitsukurina owstoni)
משפחה כרישי תנין (Pseudocarchariidae), בה מין יחיד כריש תניני (Pseudocarcharias kamoharai)
סדרה זנבתנאים (Orectolobiformes)
משפחה כרישים עיוורים (Brachaeluridae)
משפחה מפרקתניים (Ginglymostomatidae)
משפחה כרישי במבוק (Hemiscylliidae)
משפחה כרישטיחיים (Orectolobidae)
משפחה כרישי צווארון (Parascylliidae)
משפחה כריש לווייתניים (Rhincodontidae) בה מין יחיד כריש לווייתני (Rhincodon Typus)
משפחה זנבתניים מנומרים (Stegostomatidae) בה מין יחיד זנבתן (Stegostoma fasciatum)
סדרה הטרודונטאים (Heterodontiformes)
משפחה הטרודונטיים (Heterodontidae)
על-סדרה בעלי קוץ (Squalea)
סדרה מגרנאים (Pristiophoriformes)
משפחה מגרנים (Pristiophoridae)
סדרה קוצנאים (Squaliformes)
משפחה כרישי גולפר (Centrophoridae)
משפחה כרישי עפיפון (Dalatiidae)
משפחה כרישפיים (Echinorhinidae)
משפחה כרישי פנס (Etmopteridae)
משפחה טריזניים (Oxynotidae)
משפחה ישנוניים (Somniosidae)
משפחה קוצניים (Squalidae)
סדרה מלאך ימיים (Squatinidae)
משפחה מלאך ימיים (Squatinidae)
סדרה שש זימאים (Hexanchiformes)
משפחה חסחוסניים (Chlamydoselachidae)
משפחה שש זימיים (Hexanchidae)
סדרה Protospinaciformes - נכחדה
סדרה Cladoselachiformes - נכחדה. בה הקלדוסלאכה
סדרה קסנקנתידה (Xenacanthida) - נכחדה
סדרה היבודונטים (Hybodontiformes) - נכחדה
גלריה
.
קישורים חיצוניים
What is a Shark? מאת Ben G. Thomas ביוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1994 | 2023-10-02T11:41:27 |
טרפז שווה שוקיים | redirectטרפז שווה-שוקיים | 2004-11-20T07:17:48 |
אינפרא אדום | הפניה תת-אדום | 2008-04-16T13:39:15 |
עלילון | REDIRECT קומיקס | 2004-11-20T07:45:41 |
נזירות | REDIRECT נזיר | 2004-11-20T07:47:31 |
הנרי ג'יימס | שמאל|ממוזער|דיוקן של הנרי ג'יימס מאת ג'ון סרג'נט
הנרי ג'יימס (באנגלית: Henry James; 15 באפריל 1843 – 28 בפברואר 1916) היה סופר אמריקאי-אנגלי.
ביוגרפיה
הנרי ג'יימס נולד בניו יורק. אביו היה פילוסוף שקנה לו שם בכתביו התאולוגיים. אחיו הגדול היה הפילוסוף ויליאם ג'יימס. הוא חונך על ידי מורים פרטיים בביתו עד 1855. את נעוריו בילה בנסיעות בין אמריקה לאירופה, הוא למד לסירוגין בניו יורק, בפריז, בבון, בלונדון, ובז'נבה. ב-1862 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד, אך זנח את הלימודים אחרי שנה.
בשנת 1865 החל ג'יימס לפרסם סיפורים ורשימות ביקורת בכתבי עת. ב-1869 נסע לאירופה, למסעו הגדול הראשון. שם, בלונדון, בפריז וברומא, כתב על חוויותיו. הרומן הראשון שלו "רודריק הדסון", שפורסם ב-1876, מספר על פסל אמריקאי החי ברומא.
ג'יימס הרבה לכתוב על השפעת התרבות האירופית על האמריקנית, וההבדלים שבין האופי האמריקאי והאירופי. בנוסף לרומנים כתב כמאה סיפורים, ספרי מסע, ביקורת ספרותית וביוגרפיה של הסופר נתניאל הות'ורן. הוא כתב גם מחזות, אך הצלחתו כמחזאי הייתה מוגבלת. הוא חי כשנה בפריז אך לא מצא שם את מקומו. ב-1876 השתקע בלונדון והתגורר בה כעשרים שנה, בשנים אלה כתב את מיטב יצירתו.
ג'יימס הצהיר על עצמו כרווק, לא נישא מעולם ודחה הצעות נישואין באופן שיטתי. במשך השנים פורסמו יומניו האישיים ומכתבים רבים שכתב, חלקם אף בעלי אופי ארוטי, לגבר צעיר איתו היה בקשר. בלטו במיוחד מכתביו לפסל האמריקאי הנדריק כריסטיאן אנדרסן. השניים הכירו ברומא בשנת 1899 כאשר אנדרסן היה בן 27, וגם עשור לאחר מכן חיבר ושלח ג'יימס לאנדרסן מכתבים מלאי תשוקה. ג'יימס חי באנגליה עד מותו.
מספריו של הנרי ג'יימס
רודריק הדסון (1876)
האמריקאי (1877), תרגם אמציה פורת, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018
האירופאים (1878), ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, 1992, תרגמה עינאל ורדי
דייזי מילר (1879), ראה אור בעברית בהוצאת מסדה, 1968, תרגם י' לבנון
דיוקנה של גברת (1881), ראה אור בעברית בהוצאת מוסד ביאליק, 1978, תרגמה אסתר כספי
התלמיד (1891), ראה אור בעברית בהוצאת ספריית מעריב, תרגמה אורה סגל, אחרית דבר מאת עלית קרפ, 2008
שלל פוינטון (1897) ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, 2006, תרגמה אלינוער ברגר
כנפי היונה (1902) ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם, 1986, תרגמה טלה בר
השגרירים (1903) ראה אור בעברית בהוצאת כרטא
קערת הזהב (1904)
הסצנה האמריקאית (1907)
טבעת החנק (סיפור) The Turn of the Screw ראה אור בעברית בהוצאת בבל תחת השם פיתול כפול, תרגמה אופירה רהט, 2002
הדמות בשטיח ראה אור בעברית בהוצאת כתר 1987, תרגמה אורה סגל
העלמה מכיכר וושינגטון-היורשת ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם, 1998, תרגמה טלה בר
מה שמייזי ידעה ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם, תרגמה טלה בר, 2016
הבוסטונים ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם, 1986, תרגמה אסתר דותן
הואלריו האחרון ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם, 1992, תרגמה אסתר דותן
היורשת-כיכר וושינגטון ראה אור בעברית בהוצאת ש. פרידמן, 1990, תרגום א. ענבי עובד למחזה ב"קאמרי" על ידי ע. בורלא
מזבח המתים ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, תרגמה אורה סגל
החיה שבג'ונגל ספסל השוממות ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, 2000, תרגם אמציה פורת
מה ידעה מייזי (תורגם לעברית לראשונה בשם מה שמייזי ידעה ב 1986), ראה אור בעברית בתרגום חדש בהוצאת תמיר/סנדיק. 2016 תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'
יומנו של בן חמישים, ראה אור בהוצאת "תשע נשמות" (במסגרת הסדרה מפה לאוזן), 2019, תרגם ארז וולק
משקפיים ועוד שניים, ראה אור בהוצאת אפרסמון, 2021, תרגום: משה רון
ספר לכבודו
מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה - א.ת.א. הופמן, ניקולאי גוגול, גוסטב פלובר, הרמן מלוויל, שלום יעקב אברמוביץ, "הנרי ג'יימס", תרגום : נילי מירסקי, אילנה המרמן, אברהם יבין, הוצאת עם עובד, (פרוזה אחרת), 2006
לקריאה נוספת
האמן, ביוגרפיה של הנרי ג'יימס, קולם טובין, הוצאת בבל, 2006, תרגם גיורא לשם
קישורים חיצוניים
שלומציון קינן, הנרי ג'יימס: "העלמה מכיכר וושינגטון"., "בננות Blogs", 30 ביולי 2007
אריק גלסנר, על "מה ידעה מייזי", של הנרי ג'יימס, פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות, דצמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:להט"בים בריטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1843
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1916 | 2024-05-30T11:36:10 |
אירלנד (אי) | שמאל|ממוזער|200px|האי אירלנד בצילום אווירי. העובדה כי רוב שטחו מכוסה צמחייה ירוקת־עד הקנה לו את השם "אי האזמרגד"
אירלנד (באנגלית: Ireland, באירית: Éire) הוא אי באוקיינוס האטלנטי, 53° צפונית לקו המשווה, ו-8° מערבית לקו האורך של גריניץ'. בין אירלנד והאי הסמוך לו – בריטניה הגדולה – מפרידים הים האירי, התעלה הצפונית ותעלת סנט ג'ורג'. האי אירלנד הוא גם
ארץ מכורתו של העם האירי.
שטח האי 84,421 קמ"ר, מעט יותר משטחה של אוסטריה. הוא האי השלישי בגודלו באירופה (לאחר בריטניה הגדולה ואיסלנד) וה-20 בגודלו בעולם. אורכו (מצפון לדרום) 485 ק"מ, רוחבו (ממזרח למערב) 275 ק"מ, ואורך קו-החוף שלו 1,448 ק"מ.
האי מחולק בין שתי מדינות – הרפובליקה של אירלנד, משתרעת על פני כחמש שישיות משטח האי, בשטח של 70,282 קמ"ר, וצפון אירלנד (שייכת כיום לממלכה המאוחדת – "בריטניה"), המשתרעת על פני יתר האי, בחלקו הצפון-מזרחי.
האי מחולק לארבע פרובינציות – קונכט (Connaught), אלסטר (Ulster), לנסטר (Leinster) ומנסטר (Munster) – ול-32 מחוזות. מתוך תשעת המחוזות המרכיבים את אלסטר, שישה מהווים את צפון אירלנד.
על אף החלוקה הפוליטית ישנה לתושבי האי היסטוריה משותפת ארוכה וכן שטחים רבים בהם מוסדרים חיי האי במסגרות כוללות שאינן מבדילות בין הדרום והצפון, כגון ספורט (ראגבי, קריקט, הוקי שדה, כדורגל גאלי, והרלינג – חמישה סוגי ספורט המאורגנים במסגרות חוצות גבולות), הדת והאיגודים המקצועיים.
ממוזער|270px|תרשים שמפרש את יחסי הכוחות בין האיים הבריטיים לבין האיים של בריטניה, ובין הממלכה המאוחדת לבין אירלנד.
היסטוריה
ניתוח של פיקת דב שהתגלתה ב-1903 במערה במערב האי ונבדקה מחדש ב-2015 הראה עקבות של חיתוך שנעשה על ידי אדם. תיארוך פחמן-14 הראה כי הדב המדובר חי 12,600 עד 12,800 שנים לפני ימינו. הממצא מראה כי הנוכחות האנושית באירלנד החלה בין התקופה המזוליתית ולבין התקופה הפלאוליתית, ומראים שהאדם כבר חתך את הדב באותו זמן באי הזה.
התיישבות הקבע המוכרת הראשונה באי הייתה של ציידים-לקטים מהתקופה המזוליתית, אשר הגיעו לאי בסביבות שנת 8000 לפנה"ס. על אף שיש חוקרים הטוענים שבאותה התקופה גשר יבשתי עוד חיבר בין בריטניה הגדולה לאירלנד, במחקרים עדכניים נטען שהאיים כבר היו נפרדים באלף ה-14 לפנה"ס.
הפרהיסטוריה של האי אינה ידועה היטב, כאשר הידע מתרבה עם הגעת הקלטים במאה השישית לפני הספירה. הרישומים הכתובים המוקדמים ביותר של אירלנד מגיעים מגאוגרפים יוונים-רומיים קלאסיים. תלמי בספרו אלמגסט מתייחס לאירלנד כמיקרה ברטניה ("בריטניה הקטנה"), בניגוד לאי הגדול יותר, שאותו כינה מגאלה ברטניה ("בריטניה הגדולה"). בעבודתו המאוחרת, גאוגרפיה, תלמי התייחס לאירלנד כאיוארניה ולבריטניה הגדולה כאלביון. השמות ה'חדשים' הללו היו ככל הנראה השמות המקומיים של האיים באותה תקופה. השמות המוקדמים, לעומת זאת, סביר להניח שנטבעו לפני שנוצר מגע ישיר עם עמים מקומיים.Freeman, Philip (2001). Ireland and the Classical World. Austin: University of Texas Press.
הרומאים התייחסו לאירלנד בשם זה גם בצורתה הלטינית, היברניה או סקוטי. תלמי תיעד שש עשרה אומות המאכלסות כל חלק של אירלנד בשנת 100 לספירה. הקשר בין האימפריה הרומית לממלכות אירלנד העתיקה אינו ברור. עם זאת, התגלו מספר ממצאים של מטבעות רומיים.Carson, R.A.G. and O'Kelly, Claire: A catalogue of the Roman coins from Newgrange, Co. Meath and notes on the coins and related finds, pp. 35–55. Proceedings of the Royal Irish Academy, volume 77, section C
בראשית ימי הביניים הנצרות הגיעה לאי ונוצרה נזירות ייחודית בשטח האי. מבחינה פוליטית, השיוך הקבוצתי לשבטים הוחלף עד המאה ה-8 בממלכות בעלות שושלות ומלכים, ומוקדי הכוח באי התחלפו.
הוויקינגים תקפו במאה השמינית לספירה ובמאה ה-9 הם התיישבו בחלק גדול מהאי, במיוחד בחוף. מנהיג המשלחת הוויקינגית הגדולה ביותר נקרא תורגסט והכריז על עצמו כמלך אירלנד. הוויקינגים הם שהקימו את העיר דבלין בשנת 988. בקרב קלונטרף בשנת 1014 תמה השליטה הצבאית הוויקינגית באי.
בימי הנרי השני, מלך אנגליה, בשנת 1156, האפיפיור האנגלי היחיד בהיסטוריה, אדריאנוס הרביעי, כתב בולה אפיפיורית שבו 'נתן' להנרי השני את השליטה על אירלנד לאור רצון המלך להחזיק באירלנד. בכך הביא לתחילת הכיבוש האנגלי הממושך באי האירי. מצד אחד, מתנה זו מיוחסת לרצונו של האפיפיור לכפות על כל אירלנד את הדגם של הכנסייה הקתולית. מצד שני, מאמינים שמכיוון שאפיפיור זה היה אנגלי, הוא העניק את אירלנד למלך אנגליה מתוך אהדה טהורה.
לאחר מכן התיישבו האנגלו-נורמנים באי בהצלחה רבה בחציו המזרחי. האנגלים לא הצליחו להשתלט על אירלנד. מסוף המאה ה-13 החל השלטון האנגלי להתערער, והשליטים והמתיישבים הנורמנים החלו להיטמע באוכלוסייה ובתרבות האירית המקומית. הלורדים הנורמנים יצרו בריתות עם הממלכות האיריות העצמאיות ועם הזמן הפכו כמוהן – שליטים עצמאיים בטריטוריות בהם ישבו, עם קשר מועט או ללא קשר בכלל לכתר האנגלי. השטח שבשליטתם הישירה של המלך והממשלה האנגלית צומצם לשטח התחום.
תקופת שלטונו של הנרי השמיני מלך אנגליה הייתה מלאה תהפוכות באירלנד. בשנת 1541 היא הופרדה בצעד סמלי מבריטניה והוכרזה כממלכה נפרדת, אף על פי שבאופן אוטומטי שליטה היה מלך בריטניה. החל תהליך הדרגתי שסופי היה שהממלכה האנגלית החילה לראשונה את שלטונה על האי כולו. הנרי השמיני היה גם המלך שגירש את הכנסייה הקתולית מבריטניה בעקבות סירובו של האפיפיור לבטל את נישואיו. בשנת 1539הנרי החל לפרק את המנזרים באירלנד. הנרי ובנו, אדוארד השישי, הצליחו להכחיד כמעט את הנצרות הקתולית מבריטניה אך לא הצליחו כך באירלנד שנשארה קתולית. מלחמות הדת המשיכו בתקופת המלכה מרי, בתו של הנרי השמיני וחדלו בתקופתה של אליזבת הראשונה, שגם היא הייתה בתו של הנרי. אליזבת דאגה להסדר בין הפרוטסטנטים לקתולים, הן באירלנד והן בבריטניה.
במאות ה-16 וה-17 יושבה אירלנד על ידי פרוטסטנטים ידי השלטון האנגלי במדינה. ההשפעה המיידית המשמעותית ביותר הייתה הסרתו וגירושו של מעמד ההנהגה האירי הקתולי והחלפתו באצולה הפרוטסטנטית החדשה, רובה המוחלט מורכב בעלי אדמות חדשים שהגיעו מבריטניה הגדולה. התרבות האירית הקלטית נדחקה לשוליים לטובת זו האנגלית, דבר שבא לידי ביטוי גם בדעיכתה של השפה האירית לטובת זו האנגלית כשפת היום-יום. בשנת 1800, ממשלת בריטניה חיפשה בכל האמצעים את דרך האינטגרציה עד שראש הממשלה וויליאם פיט הכריז על האיחוד של אירלנד ובריטניה הגדולה, והוליד את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.
בשנת 1829, המדינאי האירי דניאל או'קונל (דונאל או קונאיל), חסיד ההתנגדות הפסיבית, גרם לביטול ההגבלות המוטלות על הקתולים בחוקי המדינה. משנת 1846 עד 1850, מחלת תפוחי האדמה, מזון בסיסי באירלנד, גרמה לרעב נוראי, יותר ממיליון אירים מתו ועוד מיליון איש היגרו בתקופה זו. האוכלוסייה האירית מנתה שמונה מיליון ב-1845 וירדה לשישה מיליון ב-1850. הרעב הגדול היה זה שגרם להגירה הגדולה ביותר של אותה תקופה: 4.4 מיליון אירים הפליגו לעולם החדש (במיוחד בקנדה ובארצות הברית) וגם לממלכה המאוחדת בין 1850 ל-1910. חלקם אף הלכו להתיישב בצרפת ובשווייץ.
סוף המאה ה-19 היה בסימן עליית התביעות הלאומיות בקרב הקתולים. תנועה אירית (שין פיין) דרשה אוטונומיה בעוד שהיוניוניסטים, הנאמנים לכתר הבריטי, התנגדו לה. בשנת 1914, שלטון הבית כמעט התקבל אך המלחמה עיכבה את החלתו. חלק מהתנועות קיצוניות ורואות שהקשיים הבריטיים במהלך המלחמה הגדולה הם הזדמנות עבור אירלנד. במהלך חג הפסחא 1916 קמו הלאומנים בדבלין אך נמחצו על ידי הצבא האנגלי. הדיכוי האכזרי שפגע בתנועה הפטריוטית (דה ואלרה חייב את הישרדותה רק ללאום האמריקאי שלו; קולינס מנצל את האנונימיות שלו) הופך את הדעה הבינלאומית לטובת העצמאות. עם זאת, ולמרות תמיכת האירים בארצות הברית, השאלה האירית לא נדונה במהלך הוועידות שלאחר המלחמה.
ב-1921, האמנה האנגלו-אירית, לאחר משא ומתן בראשות מייקל קולינס, הובילה לחלוקת האי. דרום אירלנד הוגדרה מדינת אירלנד החופשית, מדינת דומיניון בעלת שלטון עצמי כחלק מחבר העמים הבריטי. לאחר מכן, מלחמת האזרחים נערכה בין שני צדדים לוחמים: תומכי האמנה האנגלו-אירית ומדינת אירלנד החופשית בראשות הממשלה האירית הזמנית (שהפכה מאוחר יותר לממשלת מדינת אירלנד החופשית) ומתנגדי האמנה ותומכי הקמת רפובליקה אירית עצמאית לחלוטין בראשות ארגון ה-IRA, שראו באמנה מעשה בגידה ברפובליקה האירית שהוכרזה במהלך מרידת חג הפסחא. רבים מהלוחמים בשני הצדדים היו קודם לכן חברים יחד ב-IRA במהלך מלחמת העצמאות. כוחות מדינת אירלנד החופשית ניצחו לבסוף במלחמה, לאחר שזכו לתמיכה ולאספקת אמצעי לחימה מהממשלה הבריטית.
בשנת 1937, היא הכריזה על עצמה כריבונית ועצמאית לחלוטין מהממלכה המאוחדת ללא אף תלות בה והקימה את הרפובליקה של אירלנד. צפון אירלנד, בינתיים, נותרה קשורה לממלכה המאוחדת, ששמה המלא הוא הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. הרפובליקה של אירלנד נותרה ענייה מאוד עד שנות ה-90. מאז הצטרפותה לקהילה האירופית ב-1973, הפיתוח הכלכלי הדינמי ביותר שלה הציב אותה בראש מדינות אירופה. בצפון אירלנד, הרפובליקנים (קתולים) רוצים בעיקר שהאזור שלהם יעזוב את הממלכה המאוחדת כדי להצטרף לרפובליקה של אירלנד. היווניסטים (הפרוטסטנטים), מצידם, רוצים להישאר בריטים.
גאוגרפיה
ממוזער|נהר זורם בעמק באי אירלנד
האי מוקף בשרשרת הרי חוף המקיפים מישור פנימי קעור שאינו עולה בגובהו על 150 מטרים מעל פני הים והוא ברובו מכוסה בדשא ובצמחייה ירוקת־עד שהקנו לאי את הכינוי "אי האזמרגד" (Emerald Isle). שטחים נרחבים באי מכוסים בביצות כבול. הגבוה בהרי האי הוא קרנטול בצפון־מערב שגובהו 1,041 מטרים מעל פני הים. בצפון מזרח האי רמה בזלתית בשם רמת אנטרים המגיעה אף לגובה של 550 מטרים מעל פני הים. בחלקו המזרחי אין באי מפרצים רבים, אך צדו המערבי של האי רצוף במפרצים, והידועים והגדולים ביניהם הם מפרץ גולוויי (Galway) ומפרץ דניגול (Donegal).
באי אגמים ונחלים רבים, ביניהם לוך ניי, לוך דרג ולוך רי. הנהר שאנון – הארוך בנהרות בריטניה ואירלנד – חוצה את האי בזורמו מצפון מערב לדרום לאורך 385 קילומטרים.
חי וצומח
אדמתו של האי פורייה ביותר ומכוסה בצמחייה ירוקת־עד. היערות אינם רבים (בעבר הייתה אירלנד מיוערת ובעקבות יישוב אירלנד, היערות כמעט והושמדו כליל) ושטחי דשא ומרעה מכסים את רוב שטחו של האי. הגידול התרבותי הנפוץ ביותר הוא תפוח האדמה. העם האירי הסתמך במשך שנים ארוכות על גידול תפוחי אדמה למחייתו; פטרייה שהרסה בעבר את יבולי תפוחי האדמה הובילה לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. גידול נפוץ נוסף הוא השעורה. עולם החי באי אינו מגוון. באי נפוץ גידולם של צאן, חזירים ובקר. ככל הנראה באי לא קיימים נחשים. המסורת האירית מספרת כי אלו גורשו משטחו של האי על ידי פטריק הקדוש.
אקלים
האקלים באי מושפע מאוד מהזרם הצפון-אטלנטי, שהוא ההמשך הצפון-מערבי של זרם הגולף הבא מהים הקריבי. חום המים בזרם גורם למזג אוויר מתון יחסית באי. הקיץ איננו חם (בין 14 ו-16 מעלות צלזיוס בממוצע), אם כי הטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלות צלזיוס; בחורף מגיעות הטמפרטורות לעיתים לקיפאון, אך השלג נדיר באי. גשם יורד כמעט כל השנה (275 ימים בממוצע); במערב יכול הגשם להגיע אף ל-2,000 מילימטר בשנה בממוצע, אך במזרח כמות המשקעים נמוכה יותר, ויכולה להגיע ל-1,000 מילימטרים בשנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:צפון אירלנד: גאוגרפיה
קטגוריה:אירלנד: איים
קטגוריה:איים מחולקים | 2024-04-29T00:57:42 |
מעויין | redirectמעוין | 2004-11-20T08:12:14 |
הכנסייה הפרוטסטנטית | REDIRECT נצרות פרוטסטנטית | 2004-11-20T08:52:31 |
ננס שחור | ננס שחור (באנגלית: Black dwarf) הוא סוג של כוכב היפותטי ביקום. זה צפוי להיות מצבו הסופי של ננס לבן, לאחר שהפסיק לפלוט קרינה (כלומר אינו פולט עוד אור וחום) עקב התקררות הדרגתית. ננס לבן עצמו מהווה את השארית של כוכב עם מסה התחלתית של עד 8 מסות שמש.
לא התגלו ולא צפויים להתגלות ננסים שחורים ביקום, משום שהזמן הדרוש ליצירתם כנראה גדול מגילו הנוכחי של היקום.
שמאל|ממוזער|250px|השוואה מקורבת בין גודלם של ננס שחור או ננס לבן (בשחור), ננס חום (בחום), ננס אדום (באדום) והשמש (בצהוב)
שמאל|ממוזער|250px|השוואה מקורבת בין גודלם של חור שחור (בשחור), כוכב נייטרונים (בסגול) וננס שחור או ננס לבן (באפור)
התפתחות
אחרי שכוכב בעל מסה התחלתית נמוכה מ-8 מסות שמש סיים לבצע היתוך גרעיני של היסודות הקלים (מימן בננס אדום ומימן והליום בכוכבים גדולים יותר) ומסתו לא מספיקה כדי לבצע היתוך של יסודות כבדים יותר (כגון פחמן, חמצן וחנקן) לחץ הקרינה לא מספיק כדי לשמור על שיווי משקל הידרוסטטי והכוכב קורס בשל כח הכבידה. התוצר הסופי הוא כוכב קטן (בסדר גודל של כדור הארץ) ודחוס, הקרוי ננס לבן. מסתו של כוכב זה לאחר השלת המעטפת נמוכה מגבול צ'נדראסקאר, כלומר קטנה מ-1.44 מסות שמש.
הננס הלבן מתקרר באיטיות רבה תוך פליטת קרינה תרמית, ובסופו של דבר הוא צפוי להפוך לננס שחור קר ואפל. למעשה, הוא מתקרר בתהליך של איבוד אנרגיה קינטית על ידי גרעיני האטומים, בעוד שהאלקטרונים ממשיכים להיות "חמים", משום שעקרון האיסור של פאולי מונע מהם לרדת לרמות אנרגיה נמוכות יותר.
תהליך ההתקררות מננס לבן לננס שחור לפי התאוריה יכול לקחת משמעותית יותר זמן מגיל היקום, כך שלא צפויים להיות ננסים שחורים ביקום בימינו.
אפיון
גילוים של ננסים שחורים צפוי להיות קשה, גם אם הם אכן קיימים. לפי הגדרתם, ננסים שחורים הם גופים שאינם פולטים קרינה, כלומר הם נמצאים בשיווי משקל תרמודינמי עם קרינת הרקע הקוסמית, ועל כן גילוי ישיר שלהם בשיטות ספקטרוסקופיות בלתי אפשרי. גילוי ננס שחור יהיה אפשרי בעיקר על ידי השפעתו הכבידתית על בן הזוג שלו במערכת כפולה.
בנוסף על ננסים שחורים, קיימים ביקום מספר סוגי כוכבים שכמעט או בכלל אינם פולטים קרינה. ננסים חומים הם גופים דמויי כוכב שמסתם נמוכה מדי מהמסה הנחוצה ליצירת אנרגיה בעזרת היתוך גרעיני של מימן רגיל, אם כי הם מפיקים מעט אנרגיה בהיתוך מימן כבד. בניגוד לננסים שחורים (או לבנים) ננסים חומים אינם כוכבים מנוונים, מסתם נמוכה יותר וגם צפיפותם נמוכה.
כוכבי נייטרונים וחורים שחורים גם הם כוכבים שאינם פולטים קרינה בעצמם, וגם הם מהווים מצב סופי של חיי כוכב, אלא שמסתם גבוהה לפחות פי 10 (מעל גבול צ'נדראסקאר), ועל כן קל יותר לגלות אותם, הן בעזרת השפעתם הכבידתית על סביבתם, והן בעזרת פליטת קרינה מדיסקת הספיחה סביבם, אם זו קיימת.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שלבים תאורטיים במחזור החיים של כוכבים
שחור | 2022-06-02T12:31:40 |
וגה | וֶגָה (Vega) הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים נבל והוא גם הכוכב החמישי בבהירותו בשמים והשני בבהירותו בשמי הצפון (אחרי ארקטורוס). וגה ממוקם כ-25 שנות אור מהשמש, והוא אחד מהכוכבים הבולטים בלילות הקיץ ומהווה את אחד מקודקודיו של משולש הקיץ. כאשר נקבע סולם הבהירות נראית של הכוכבים בשנת 1856 הוא הוגדר כך שבהירותו של וגה תהיה מדרגה 0.0, אך כיום, בעקבות מדידות מדויקות של עוצמת ההארה, התברר כי הבהירות האמיתית היא 0.03.
וגה הוא כוכב התקן למחלקה הספקטרלית A0Va.
תכונות
וגה הוא כוכב צעיר יחסית לשמש - גילו מוערך בפחות מחצי מיליארד שנים. זהו כוכב הסדרה הראשית מסוג ספקטרלי A0 V, צבעו לבן - כחלחל ועוצמת ההארה שלו היא פי 37 משל השמש. יחד עם סיריוס וארקטורוס, הוא בין הכוכבים הקורנים ביותר בסביבה הקרובה של מערכת השמש.
ימין|ממוזער|250px|השוואת גודל וצורה בין וגה (שמאל) ובין השמש (ימין)
וגה מסתובב סביב צירו במהירות גבוהה במיוחד - כ-274 ק"מ לשנייה. כתוצאה מכך קוטרו בקו המשווה גדול ב-23% מקוטרו בקטבים. בשל חוסר הסימטריה במבנה הכוכב, הטמפרטורה באזור הקטבים גבוהה יותר מאשר סביב קו המשווה ולכן גם עוצמת הקרינה הנפלטת מאזור הקטבים גדולה יותר מעוצמת ההארה סביב קו המשווה. וגה מפנה את אחד מקטביו לעבר כדור הארץ, ולו היה ציר הסיבוב שלו ניצב לקו הראיה אליו, הייתה עוצמת ההארה שלו קטנה בחצי.
וגה מתקרב למערכת השמש במהירות של כ-13.9 ק"מ לשנייה ובשל תהליך ההתפתחות שלו ככוכב הסדרה הראשית, עולה עוצמת ההארה שלו. כתוצאה מכך בעוד כ-210,000 שנים יהיה וגה הכוכב הבהיר ביותר בשמים.
לווגה יש הילה של אבק חם מסביבו, דבר העשוי לרמז על תהליך היווצרות של כוכבי לכת במרחק של כ-11 מיליארד ק"מ ממנו.
היסטוריה
12,000 שנים לפני הספירה הצביע ציר הסיבוב של כדור הארץ אל עבר וגה כך שווגה היה אז כוכב הציר הצפוני, אך בשל נקיפת ציר כדור הארץ מצביע כיום ציר הסיבוב אל הכוכב פולאריס. בעוד כ-12,000 שנים יחזור וגה להיות כוכב הציר הצפוני.
בשל בהירותו הבולטת, היה וגה מוכר ברוב התרבויות שמצפון לקו המשווה: בתרבות האינואיטית הוא נקרא "האשה הזקנה", אצל הפולינזים הצפוניים הוא נקרא "כוכב השנה" שכן מועד תחילת השנה נקבע על פיו. הכוכב היה מוכר גם באשור, שם נקרא "השופט השמימי", באכד, שם נקרא "חיי השמים" ובבבל, שם נקרא "שליח האור". במצרים העתיקה ובהודו הוא זוהה עם נשר ושמו בערבית היה "הנשר הצולל" (אנ-נאסר אל וואקי - النسر الواقع) והמילה "וואקי" שובשה לשמו הנוכחי.
וגה היה הכוכב הראשון (חוץ מהשמש) שצולם כבר בשנת 1850 בשיטת דאגרוטיפ וכן הכוכב הראשון שבאורו התגלו קווי בליעה בשנת 1872.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כוכבי הסדרה הראשית מסוג A
קטגוריה:קבוצת הכוכבים נבל
קטגוריה:כוכבים בהירים
קטגוריה:קטלוג גליזה | 2023-01-26T09:34:33 |
החזית העממית לשחרור פלשתין | REDIRECT החזית העממית לשחרור פלסטין | 2004-11-20T09:07:43 |
הג'יהאד האיסלאמי | REDIRECT הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני | 2004-11-20T09:13:47 |
הג'יהאד האסלאמי | REDIRECT הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני | 2004-11-20T09:12:54 |
גדודי חללי אל-אקצא | גדודי חללי אל-אקצא (בערבית: كتائب شهداء الأقصى, תעתיק מדויק: כתאא'ב שהדאא' אלאקצא) הוא שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה וביצעו פיגועי התאבדות וירי כנגד אזרחים וחיילים ישראלים. בעת הקמתם הם היו ארגון מסודר, המקבל מימון והוראות מההנהגה המרכזית של הפת"ח, אך במהלך האינתיפאדה התפוררו למספר רב של תאים מבודדים, שחלקם המשיכו לפעול בהתאם להנחיות בכירי הפת"ח, אך חלקם פעלו באופן עצמאי, וחלק אחר בצמוד להנחיות ומימון של חזבאללה.
גדודי חללי אל-אקצא התנתקו מתנועת הפת"ח בשנת 2007, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות. עבאס ביטל את התקצוב שהיה מיועד לארגון והוציא אותם מתחום האחריות של לשכתו והמוסדות הרשמיים. חלק מהפעילים ביו"ש הסכימו להניח את נשקם, אך לעומת זאת הפעילים ברצועת עזה המשיכו בירי רקטות לעבר ישראל. בשנת 2021 שב הארגון לפעילות טרור גם ביו"ש.
הארגון הוכרז כארגון טרור על ידי ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, יפן, הממלכה המאוחדת וניו זילנד.
היסטוריה
תחילת הפעילות
גדודי חללי אל-אקצא החלו את פעולתם באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה. בשלב הראשון, הוגבלו הפיגועים לירי בכוחות צה"ל ומעשי רצח באזרחים ישראלים, בתחומי יהודה שומרון ועזה, ובשנת 2001 הם היו גורם הטרור המוביל בשטחים. עם זאת, לקראת סוף אותה שנה הם כבר החלו בפיגועים המוניים גם בתוך תחומי הקו הירוק.
למרות הרושם הראשוני של תנועת מחאה עממית, העמדה הרשמית של גורמי הביטחון הייתה ש"גדודי חללי אל-אקצא" היה שם כיסוי לחוליות טרור של הפת"ח. הנחה זו קיבלה ביסוס עם חשיפתם של מסמכים במוקטעה במהלך מבצע חומת מגן. ממסמכים אלה עולה כי הארגון זכה למימון ולאספקה של אמל"ח ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים. יותר מכך, בחלק מהפעולות של הארגון השתתפו אנשי כוח 17 - המשמר הנשיאותי של הרשות הפלסטינית. במשפט שהתנהל נגדו, טען מרואן ברגותי, בעבר מנהיגם של הגדודים בגדה המערבית, כי הקמתם של הגדודים הייתה הכרחית עבור פת"ח, שכן אחרת היה הארגון היה מאבד מכוחו ברחוב הפלסטיני מול החמאס. ב-2004 הכריז ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, אחמד קריע, כי "הודענו בבירור שגדודי השהידים של אל-אקצא הם חלק מתנועת פת"ח ואנו דבקים בהודעה זו".
לאחר הריגת ראא'ד כרמי
ב-16 בדצמבר 2001 נענה יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ללחצים מצד ארצות הברית וקרא בנאומו להפסקת אש. יש הטוענים כי לאחר מכן הייתה תקופה בת כחודש שבה רמת האלימות הייתה נמוכה יותר ומעורבות גדודי חללי אל-אקצא בטרור פחתה. לגרסתם, הריגתו ב-14 בינואר 2002 של בכיר הגדודים בטול-כרם, ראאד כרמי, הוא ששינה את פני הדברים.
לעומתם, לאחר הריגת אל-כרמי נטען בתקשורת, על ידי דוברים ישראלים, כי אל-כרמי תכנן "מגה-פיגוע" והסלמה של ממש בפעולות הטרור, והריגתו מבעוד מועד מנעה זאת. לדברי שר הביטחון בנימין בן אליעזר "האיש עמד לבצע פעולות גדולות נגד ישראל תוך ימים ספורים". גם בראיונות וכתבות בעיתונות הכתובה, בהם התראיין ראאד אל-כרמי עצמו, הוא הבהיר כי הוא נחוש בדעתו להמשיך בפעולות הטרור נגד ישראל ואף להרחיבן. בריאיון ל-CNN ב-23 באוגוסט 2001, כחצי שנה לפני הריגתו הוא הצהיר: "אנו מאמנים את הנוער לבצע פעולות בתוך ישראל. אנו מאמנים בני 17–18 לתקוף מתנחלים, לחטוף חיילים בתוך שטח ישראל". רק בחודשיים האחרונים שלפני הריגתו היה אל-כרמי אחראי לשלוש פעולות טרור שונות, אשר שתיים מהן לפחות, אילו התממשו, היו עלולות לגרום למותם של אזרחים רבים: ב-19 בנובמבר 2001 – ירי לעבר מונית סמוך לצומת שבי שומרון. כתוצאה מהירי נפצעו שלושה אזרחים ישראלים, האחד באורח קשה והאחרים באורח קל. אחד הפצועים היה רב היישוב שבי שומרון. 28 בנובמבר 2001 – ניסיון הוצאת שני מפגעים מתאבדים מטול כרם לישראל. הפיגוע סוכל בשל היערכות מוגברת של כוחות הביטחון לאורך קו התפר באזור טול כרם. 5 בדצמבר 2001 – ניסיון הוצאת מפגע מתאבד מטולכרם לישראל. הפיגוע נמנע בשל מה שנראה כתאונת עבודה של המתאבד, שהמטען שהיה על גופו התפוצץ סמוך ליישוב מעלה אפרים.
מכל מקום, בין אם היה זה אכן הסיכול הממוקד שהוביל להסלמה בפעילות הגדודים ובין אם ההסלמה הייתה מתוכננת מראש, גדודי חללי אל-אקצא הגבירו מאוד את פעילותם ובעיקר עברו כעת לבצע פיגועי ירי והתאבדות בשטחי ישראל שבתוך "הקו הירוק". תקופה זו, בין ינואר 2002 למרץ 2002, נחשבת לתקופת השיא בפעילותם. גורמים במערכת הביטחון בישראל הצביעו על תקופה זו גם בתור תקופה בה בכירי פת"ח והרשות איבדו בהדרגה את השליטה על הגדודים, ואלו החלו לבצע טרור באופן עצמאי, ללא המתנה להנחיות מצד הבכירים. הפיגועים הגדולים שביצעו הגדודים באותה תקופה היו הפיגוע באולם ארמון דוד, הפיגוע במחסום עין עריכ והפיגוע בשכונת בית ישראל.
לאחר מבצע חומת מגן
ב-29 במרץ 2002, לאחר חודש טרור עקוב מדם בו נרצחו 135 ישראלים, מרביתם כתוצאה מפיגועי חמאס, יצא צה"ל למבצע חומת מגן בשטחי יהודה ושומרון. בעקבות מבצע חומת מגן התפוררה ההנהגה הראשית של הארגון והוא התפורר לתאים שונים שהקשר העיקרי ביניהם הוא השימוש בשם גדודי חללי אל-אקצא לנטילת אחריות. החל משלב זה ניתן לחלק את התאים השונים בארגון לשלוש קבוצות:
תאים עצמאיים – מדובר בתאי טרור שמופעלים על ידי מנהיגים מקומיים, בעיקר במחוזות בגדה המערבית. מנהיגים אלה, שחלקם נמנים עם שורות פת"ח, ניצלו את הוואקום בהנהגת הארגון שנוצר לאחר מבצע חומת מגן והפכו למפקדיו באזורים מסוימים. כך, למשל, הפך זכריה זביידי למפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין.
תאים שמקבלים הנחיות מחזבאללה – לאחר שהרשות הפסיקה לממן את גדודי חללי אל-אקצא, רבים מתאי הארגון חיפשו מימון מבחוץ, אותה מצאו בארגון חזבאללה. כיום הקשר בין תאים אלה לשאר פת"ח הוא חלקי ביותר.
תאים הנשמעים לבכירי פת"ח – ברצועת עזה שמרו חלק מהגדודים על זיקה לפת"ח, והמשיכו לקבל הנחיות מפוליטיקאים מפת"ח, כגון אחמד חלס, מוחמד דחלאן וסמיר משהראוי. מנגד, הפיצול הפנימי בין בכירי פת"ח הוביל להשתתפות רחבה של הגדודים במאבקים הפנימיים בתנועה.
הקמת ממשלת חמאס
ב-25 בינואר 2006 ניצחה תנועת חמאס בבחירות למועצה המחוקקת, הפרלמנט הפלסטיני. ניצחון זה, והקמת הממשלה הפלסטינית על טהרת אנשי התנועה בעקבותיו, הוביל לעימות ישיר בין חלק מהקבוצות שבגדודי חללי אל-אקצא לבין אנשי חמאס. במהלך 2006 גבר המתח בין אנשי חמאס ופת"ח, והדבר הוביל להידרדרויות חוזרות ונשנות ולעימותים אלימים בין התנועות, שבהם גדודי חללי אל-אקצא התייצבו לצד פת"ח.
פרידה רשמית מפת"ח
גדודי חללי אל-אקצא התנתקו מתנועת הפת"ח בשנת 2007, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות. עבאס ביטל את התקצוב שהיה מיועד לארגון והוציא אותם מתחום האחריות של לשכתו והמוסדות הרשמיים.
הסכם החנינה
ביולי 2007 הסכימו 178 פעילים בגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון להפסיק את הטרור והאלימות נגד ישראל, להניח את נשקם ולמוסרו לכוחות הרשות הפלסטינית בתמורה להפסקת המצוד עליהם מצד ישראל. ב-2008 הצטרפו עוד פעילים לעסקה ובסך הכל 300 פעילים פורקו מנשקם. לעומת זאת, ברצועת עזה המשיכו פעילי גדודי חללי אל-אקצא בירי רקטות לעבר ישראל.
חזרה לפעילות ביהודה ושומרון
עיקר כוחם של גדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון נשאר בשכם ובג'נין. הם עסקו בעיקר בפלילים: סחר בסמים, גניבת מכוניות וכדומה. בשנת 2021 שבו גם לפעילות טרור. הם נרדפו לא רק בידי ישראל אלא גם על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שהיו כפופים לאבו מאזן. הם פעלו במימון הג'יהאד האסלאמי ובסיועו.
בשנת 2023 השתתף הארגון במתקפת הפתע על ישראל, גינה את התנערותו הרשמית של אבו מאזן מן המעשים הללו: "הדרך בה הולכת הנהגת הרשות (הפלסטינית) הבאה לידי ביטוי בהתרפסות וכניעה לממשל הציוני – האמריקני ולמערב הרוצח אינה מייצגת את גדודי אל-אקצה ואת תנועת ‘פתח’", והודיע על הצטרפותו למערכה לשחרור פלסטין לצד החמאס.
למרות התנערותו הרשמית של אבו מאזן מפעילות הארגון, לא אחת אימצו ראשי פת"ח והרשות, כולל אבו מאזן, את אנשי גדודי חללי אל-אקצא. לפי מחקר של עמותת "רגבים", עשרות פעילים ומפקדים בגדודי חללי אל-אקצא, משרתים במקביל כקצינים ושוטרים במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.
באפריל 2024, גדוד טולכרם של הארגון הכריז על הקמה של יחידה "מיוחדת".
פיגועים שבוצעו בידי הארגון
ב-29 בספטמבר 2000 פעיל הארגון ביצע את רצח יוסף טבג'ה המסמל את תחילתה של האינתיפאדה השנייה.
ב־2 באוקטובר 2000 חייל צה"ל נרצח בפיגוע צליפה בבית סחור.
ב־1 בנובמבר 2000, שני חיילי צה"ל נרצחו בפיגוע ירי באל-ח'דר.
ב־2 באפריל 2001 בפיגוע בקבר רחל שבפאתי בית לחם שביהודה ושומרון נרצח חייל צה"ל.
ב־14 ביוני 2001 בפיגוע ירי בכביש המנהרות סמוך לבית לחם נרצח חייל צה"ל בדרגת סגן אלוף.
ב־15 בינואר 2002 יהודי נחטף ונרצח בפיגוע ירי בבית סאחור על ידי חוליית מחבלים ערבים.
ב-29 בנובמבר 2001 בוצע הפיגוע בקו 823 בצומת מחנה 80 בו נרצחו 3 יהודים ונפצעו 9 (אחד אנוש).
הפיגוע בציר כיסופים (2002) – 18 בפברואר 2002
הפיגוע בכביש 398 – 25 בפברואר 2002
ב־5 במרץ 2002 בפיגוע ירי בצומת אל-ח'דר סמוך לירושלים נרצחה אזרחית ישראלית ואזרח נוסף נפצע.
ב-19 ביוני 2002 ביצע הארגון את הפיגוע בגבעה הצרפתית בו נרצחו 7 ישראלים ונפצעו 50.
בין השנים 2000–2002 חוללו חברי חוליית המחבלים שביצעה את הפיגוע, אנשי ארגוני הטרור תנזים וגדודי חללי אל-אקצא, פיגועים רבים בהם נרצחו בסך הכל תריסר בני אדם. תשעה יהודים – שוטר מג"ב מקס חזן, סגן דוד חן כהן, סמל שלמה אדישנה, סמל דני דראי, סגן אלוף יהודה אדרי, ד"ר אבי בועז, אברהם פיש, אהרן גורוב ודבורה פרידמן, וכן שלושה פלסטינים אשר נחשדו בידי חברי החוליה כמשתפי פעולה. בפיגועים אלה נפצעו רבים. בשנת 2003 נידון אחד מחברי החוליה, ריאד דחלאללה אחמד אל-עמור, לאחד עשר מאסרי עולם. מחבל נוסף, עלי מוחמד עלי עביאת, איש המשטרה הפלסטינית, נידון לשני מאסרי עולם. מחבל נוסף, אבראהים אבו איאד, נמלט מישראל בהסדר שגובש בזמן מבצע חומת מגן.
ב-29 בינואר 2004 הארגון ביצע את הפיגוע בקו 19 בשכונת רחביה בירושלים.
ב-30 במרץ 2006 הארגון ביצע את הפיגוע בקדומים בו נרצחו 4 יהודים.
ב-30 במאי 2023 בוצע על ידי הארגון הפיגוע בחרמש בו נרצח יהודי תושב היישוב בכניסה לחרמש.
ב-21 באוגוסט 2023 הארגון לקח אחריות על פיגוע הירי בצומת האר"י בו נרצחה תושבת בית חגי. שני המחבלים שנתפסו, עם זאת, היו פעילי חמאס.
ב-7 באוקטובר 2023, לקחו חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יהאד האסלאמי. לדברי אבו מוחמד, הדובר של גדודי חללי אל-אקצא, הם ניהלו יותר מ-190 חילופי אש ישירים עם "האויב", פגעו ביותר מ-50 כלי רכב של צה"ל, שיגרו יותר מ-220 רקטות, ביצעו 170 תקיפות על ריכוזי כוחות של צה"ל, ביצעו 25 פיגועי צליפה בחיילי צה"ל, סיכלו ארבע פעולות הנחתה בחופי עזה וביצעו 23 פעולות יירוט של כלי טיס בלתי מאוישים.
ב-15 בינואר 2024 ביצע הארגון את הפיגוע המשולב ברעננה בו נפצעו 19 כשאחד מהם מת מפצעיו.
ב-22 במרץ 2024 בוצע על ידי הארגון פיגוע הירי בצומת הפרסה שבו נהרג לוחם דובדבן.
בתחילת יוני 2024 ביצעו פעילי הארגון מטולכרם שורה של פיגועי ירי מצולמים שכוונו ליישוב בת חפר. שני מחבלים חוסלו באחד האירועים על ידי מארב של יחידה 636.
ב-1 בספטמבר 2024 חוליית מחבלים המשתייכת לארגון ביצעה את פיגוע הירי במחסום תרקומיא.
קישורים חיצוניים
על הקשר בין החזבאללה והגדודים באתר המרכז למורשת המודיעין
הערות שוליים
קטגוריה:פת"ח
קטגוריה:האינתיפאדה השנייה
קטגוריה:ארגונים שהוגדרו על ידי ארצות הברית כארגון טרור
קטגוריה:ציר ההתנגדות | 2024-09-23T20:25:43 |
אנטון אדריאן מוסרט | שמאל|ממוזער|250px|אנטון אדריאן מוסרט
אנטון אדריאן מוסרט (הולנדית: Anton Mussert, , 11 במאי 1894 – 7 במאי 1946) היה פוליטיקאי לאומני הולנדי ששיתף פעולה עם הכובשים הנאצים.
חייו
מוסרט, מהנדס מים במקצועו, היה פעיל מצעירותו בתנועות לאומניות הולנדיות. בשנת 1931, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הקים ביחד עם אחרים תנועה לאומנית בהולנד שנקראה "התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של הולנד" . מראשיתה לא הזדהתה התנועה עם עקרונות המפלגה הנאצית הגרמנית במלואם, במצעה לא נכללו סעיפים אנטישמיים והיא שמה את הדגש על לאומיות הולנדית עם גוון סוציאליסטי. במרוצת הזמן התנועה הקצינה ואימצה עמדות אנטישמיות. בשנת 1936 נתקבל מוסרט אצל היטלר.
בתקופת הכיבוש הנאצי בהולנד הוא נהנה מתמיכתו של פריץ שמידט. הוא הציע להקים מדינה של "הולנד רבתי" שיכללו בה גם חבל פלנדריה בבלגיה וחלקים מצפון צרפת. הגרמנים דחו את ההצעה ומנעו ממוסרט השפעה של ממש על הממשל בהולנד.
בשנת 1941 ערכו הנאצים למוסרט ביקור מצולם במחנה הריכוז דכאו.
בשנת 1942 התירו הגרמנים למוסרט לכנות עצמו בתואר "מנהיג העם ההולנדי", אך היה זה תואר ריק מתוכן ומוסרט נשאר בגדר משתף פעולה ללא השפעה שלטונית אמיתית. מוסרט לא תמך ברדיפת היהודים וניסה גם להציל בודדים מהם. כן לא צידד מוסרט בהקמת לגיון המתנדבים ההולנדי בשנת 1941, אך היה חסר השפעה ממשית למנוע את הקמתו. הלגיון הוקם ומשך אליו כ־25,000 מתנדבים הולנדיים שלחמו בחזית הרוסית במסגרת הוואפן אס אס (האס אס הקרבי).
עם תום המלחמה נעצר מוסרט, הועמד לדין על בגידה והוצא להורג בירייה בהאג ב־7 במאי 1946, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה־52.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הולנדים משתפי פעולה עם הנאצים
קטגוריה:פוליטיקאים הולנדים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארצות אירופה
קטגוריה:ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1894
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1946 | 2024-07-16T13:49:03 |
אסכולת שיקגו (סוציולוגיה) | בסוציולוגיה, אסכולת שיקגו מתייחסת לניסיון המהותי הראשון לחקור את הסביבה האורבנית על ידי שילוב של תאוריה ואתנוגרפיה בעיר שיקגו. במהלך שנות העשרים ושנות השלושים של המאה ה-20, סוציולוגיה אורבנית זוהתה עם המחקרים שהוצאו מבית הספר לסוציולוגיה של שיקגו.
חוקרים המשתייכים לאסכולה זו טענו כי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות החל משנות ה-20 של המאה העשרים, מעמדו של האזור הגאוגרפי המקומי כיחידה חברתית נמצא בנסיגה. אורח החיים העירוני תואר כמנוגד לאורח החיים הכפרי. היחסים הבינאישיים בעיר תוארו כיחסים משניים חלשים ושטחיים לא יציבים ביחס למבנה הקשרים המאפיינים קהילה כפרית. במאמרו: "אורבניות כאורח חיים" (1938), העמיד לואיס וירת, דמות מרכזית באסכולת שיקגו, תיאור שיטתי של כמה מן המאפיינים המרכזיים של העיר הגדולה. וירת' מאפיין את העיר באמצעות שלושה היבטים מרכזיים: גודל האוכלוסייה, דחיסות והטרוגניות חברתית. אצל וירת' מתקיימות הרחבה מושגית ותפיסה כוללת של מה שהוא מכנה "אורבניות", כלומר היבטים חברתיים ותרבותיים-עירוניים, כגון הפרדה מרחבית, מגעים חברתיים משניים והטרוגניות חברתית, המשתקפים בעמדות, במבנים אישיותיים ובדרך חיים.
לקריאה נוספת
גאורג זימל, רוברט פארק, לואיס וירת, אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אוניברסיטת שיקגו | 2022-06-02T12:17:46 |
קווזר | REDIRECT קוואזר | 2004-11-20T10:17:16 |
גלגול חסר | REDIRECT בעלי גלגול חסר | 2011-05-11T22:57:43 |
מישור | 2024-09-01T05:46:09 | |
צפון אירלנד | צפון אירלנד (באנגלית: Northern Ireland; באירית: Tuaisceart Éireann; באלסטר-סקוטית: Norlin Airlann) הוא חבל ארץ שנמצא בצפון מזרח האי אירלנד, ומדינה תחת שלטון הממלכה המאוחדת בימינו. הקטנה מבין "אומות הבית" המרכיבות את הממלכה, כאשר שלוש האחרות מהוות את בריטניה הגדולה. אוכלוסייתה מונה כ-1.9 מיליון איש (2021) ושטחה 13,843 קמ"ר. בירתה של צפון אירלנד היא בלפסט, והעיר השנייה בגודלה היא דרי.
ההתנגשויות בין ה"יוניוניסטים" (ברובם פרוטסטנטים), החפצים בהשארותה של צפון אירלנד בחיק הממלכה המאוחדת, ובין ה"לאומנים" (ברובם קתולים) הרוצים באיחודה של אירלנד כמדינה אחת, עצמאית, מהווה את עיקר ההיסטוריה העקובה מדם של מדינה זו. כחלק מכך אין כיום דגל לצפון אירלנד. דגל "היד האדומה" בוטל בשנת 1972 ביחד עם "הפרלמנט של צפון אירלנד". היוניוניסטים מניפים את דגל הממלכה המאוחדת, "היוניון ג'ק", ואילו הלאומנים משתמשים בדגל אירלנד. שני הצדדים משתמשים גם בדגלי המפלגות השונות ובדגלי ארגונים אחרים שהם משתייכים אליהם. בדומה לכך אין לצפון אירלנד המנון לאומי.
היסטוריה
האזור הידוע כיום כצפון אירלנד הוא בעל היסטוריה עקובה מדם של סכסוך אתני הנמשך מזה מאות בשנים, מאז החל יישובם של אנגלים פרוטסטנטים בימי המלכה אליזבת הראשונה ועד לימינו. (להיסטוריה של האזור לפני 1921 ראו בערך היסטוריה של אירלנד)
ימין|ממוזער|100x100 פיקסלים|דגל צפון אירלנד שהיה בשימוש עד 1972
צפון אירלנד נוצרה בשנת 1921 לפי "חוק הממשלה האירית, 1920" שחוקק הפרלמנט האנגלי שנה קודם לכן. יחד עמה נוצרה מדינת אירלנד בשאר חלקי האי, אשר הפכה למדינת אירלנד החופשית, וכיום אייר או "הרפובליקה של אירלנד". כאשר נוצרה מדינת אירלנד החופשית כלל שטחה באופן רשמי את שטח צפון אירלנד, אך ניתנה למחוזות המרכיבים את צפון אירלנד האפשרות לפרוש מן האיחוד, אותה ניצלו ללא שהיה, ובשנת 1922 הוכרז כי הם חלק מן הממלכה המאוחדת. מיעוט משמעותי, רובו מורכב מקתולים, חפץ באיחודה של אירלנד למדינה אחת. מאז פרישת ששת המחוזות בשנת 1922 ועד היום, הייתה ההיסטוריה של המדינה מלווה באלימות, אשר בשנות השישים לבשה אופי של מעשי טרור, בהובלת ארגון ה-IRA הלאומני, והתנגשויות אלימות המכונות "הצרות" ("The Troubles").
"הסכם יום שישי הטוב" בשנת 1998 הביא לשיפור המצב הפנימי והמעמד הבינלאומי, לשלטון אוטונומי ולהגברת שיתוף הפעולה עם אירלנד, אף שהמתח בין היוניוניסטים והלאומנים עדיין לא פג. שיפור זה הביא לעליה גם במספר התיירים המגיעים לצפון אירלנד על מנת לחוות את מורשתה העתיקה ואת תרבות הפנאי שבה, הכוללת ישיבה בפאבים, הכנסת אורחים, ואת ספורט הדיג והגולף.
מחוזות
ה"יוניוניסטים" מכנים את צפון אירלנד "אלסטר" או "הנפה". הלאומנים קוראים לה "הצפון של אירלנד" או "ששת המחוזות". אלסטר הייתה אחת מארבע הנפות ההיסטוריות של אירלנד, ובמקור היו בה תשעה מחוזות. שלושה מהם כיום חלק מאייר, ואילו ששת הנותרים מרכיבים את צפון אירלנד:
מחוז אנטרים
מחוז ארמה
מחוז דאון
מחוז פרמנה
מחוז טיירון
מחוז לונדונדרי
מחוזות אלו אינם משמשים עוד לצורכי ממשל מקומי. במקומם באו 26 מחוזות מנהליים. החלוקה ל"ששת המחוזות" היא רק לצרכים תרבותיים והיסטוריים.
אקלים וגאוגרפיה
שמאל|ממוזער|מפת צפון אירלנד
צפון אירלנד הייתה מכוסה בקרחונים במהלך רוב תקופת הקרח האחרונה. הקרחונים השאירו מאחוריהם מדרונים המכונים "דרמלינס" במחוזות פרמנה, ארמה, אנטרים ובמיוחד במחוז דאון. האתר הבולט ביותר בגאוגרפיה של צפון אירלנד הוא האגם לוך ניי, ששטחו 392 קמ"ר, והוא אגם המים המתוקים הגדול ביותר באיים הבריטיים. מערכת נוספת של אגמים היא מערכת אגם ארן במחוז פרמנה.
הרי ספרין מהווים רמה גבוהה, והם שלוחה של רכס הרי קלדוניה, ובהם אוצרות טבע כזהב, שחם ובזלת. הרים אלו אינם גבוהים במיוחד כאשר הגבוה ביניהם מגיע לגובה של 848 מ' מעל פני הים. הפעילות הגעשית שיצרה את רמת אנטרים יצרה גם את "סוללת הענק" - לשון יבשה הנמשכת אל תוך הים ובנויה בצורת משושי בזלת ענקיים.
הנהרות באן, פויל ובלאקווטר יוצרים שפלה פורייה ואדמת מרעה מעולה במחוז דאון, על אף שגם אדמות הרמה הן פוריות ומתאימות לגידול בקר למרעה.
בעמק הנהר לאגן מצויה הבירה בלפסט שבשטחה העירוני מתגוררת כשליש מאוכלוסיית צפון אירלנד. התיעוש והעיור משתרע על פני עמק הנהר לאגן ושתי גדות האגם לוך בלפסט.
לצפון אירלנד אקלים ימי מתון, גשום מעט יותר במערב מאשר במזרח, למרות שענני גשם מכסים את כל האזור במהלך רוב ימות השנה. מזג האוויר אינו צפוי בכל ימות השנה, וההבדלים בין העונות הם מורגשים, אך פחות מובחנים מאשר באירופה המרכזית. טמפרטורת המקסימום ביום בבלפסט היא 17.5 מעלות צלזיוס ביולי ו 6.5 מעלות צלזיוס בינואר.
תהליך של כריתת יערות מאסיבית במאות ה-16 וה-17 הותיר את רובו של האזור מכוסה בדשא טבעי ירוק עד.
דמוגרפיה ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|300px|התפלגות האוכלוסייה בין קתולים (גווני ירוק) ופרוטסטנטים (גווני כתום) בצפון אירלנד, 1991
הרוב הגדול של תושבי צפון אירלנד מזהים את עצמם עם אחת משתי קבוצות - ה"יוניוניסטים" או ה"לאומנים". שתי הקבוצות מזוהות עם זיקה דתית נוצרית שונה. היוניוניסטים הם לרוב פרוטסטנטים (כאשר האמונה הפרוטסטנטית הנפוצה היא הפרסביטריאניזם, ואילו השנייה היא השייכות לכנסייה של אירלנד) ואילו הלאומנים הם לרוב קתולים. אך שיוך זה בין אמונה ונטייה פוליטית אינו בהכרח נכון לגבי כל אדם ואדם.
לאחר שהוקמה בחוק הממשלה לאירלנד 1920, צפון אירלנד הורכבה גאוגרפית על מנת שיהיה בה רוב יוניוניסטי. חששות היוניוניסטים לעתידם מהווים את המניעה העיקרית לאיחודה של אירלנד, והגורם העיקרי ליצירת שתי מדינות באי האירי. עם זאת, במהלך השנים, גדלה האוכלוסייה הקתולית ביחס לאוכלוסייה הפרוטסטנטית בצפון אירלנד. במהלך חמישים השנים שבין 1961 ל-2011 גדל אחוז הקתולים באוכלוסייה מ-34.9% ל-41%, בעוד ששיעור הפרוטסטנטים ירד מ-53.2% ל-41.5% (כ-17 אחוז הגדירו עצמם כ"לא מזוהים" או "שייכים לדתות אחרות"). במפקד האוכלוסין של 2021, 42.3% מהאוכלוסייה הזדהו כקתולים, 37.3% כפרוטסטנטית/נוצרית אחרת, 1.3% כדתות אחרות, בעוד 17.4% הזדהו ללא דת או לא ציינו כזו.https://www.nisra.gov.uk/system/files/statistics/census-2021-main-statistics-for-northern-ireland-phase-1-statistical-bulletin-religion.pdf כך הקתולים הפכו לקבוצה הגדולה באזור.
רוב הקתולים באי תומכים באיחודו מחדש, למרות שסקרי דעת קהל הראו כי אחוז משמעותי של הקתולים תומך בהישארותה של צפון אירלנד כחלק מן הממלכה המאוחדת, ובה בעת מצביע למפלגות "לאומניות". המדובר ב-20% לערך מן האוכלוסייה הקתולית. האחוז של הפרוטסטנטים שרוצים באיחוד האי קטן יותר, ועומד על 3-5%.
המערכת הפוליטית באירלנד מחולקת לשתי מערכות מקבילות. הלאומנים מחולקים בין תומכי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית SDLP, לבין תומכי שין פיין, כאשר ביניהן ולצידן מפלגות קטנות אחרות. היוניוניסטים בוחרים בין המפלגה היוניוניסטית של אלסטר - UUP, לבין המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית - DUP, כאשר אף לצידן מתקיימות מפלגות לוויין קטנות, הקשורות לעיתים לארגוני מיליציה מקומיים.
שין פיין נחשבת למפלגה מהפכנית וסוציאליסטית, המסורה להפיכת אירלנד כולה למדינה סוציאליסטית אחת. כן נחשבת שין פיין לזרוע הפוליטית של ה-IRA, אם כי מנהיגה ג'רי אדמס הרחיק אותה מן הפעילות הצבאית. שין פיין היא באופן מסורתי מפלגתם של הקתולים העירוניים, והרחיבה את בסיס פעולתה לאחרונה, על חשבונה של ה-SDLP. הניסיון בממשל בפועל בעת שהייתה שותפה בממשלה, הקהה מעט את עוקצה המהפכני של שין פיין.
הSDLP הם מפלגה סוציאל-דמוקרטית וחברים בארגון הסוציאליסטים האירופים ובאינטרנציונל הסוציאליסטי. אך מכיוון שהחלוקה הפוליטית בצפון אירלנד אינה מבוססת על מעמדות אלא על שיוך אתני ושאלת האיחוד עם הדרום, המפלגה מושכת מצביעים ממגוון של מעמדות ועיסוקים וניתן לומר כי עיקר מצביעיה הם מן המעמד הבינוני. המפלגה תומכת באיחודה מחדש של אירלנד, אך דוחה את השימוש באלימות על מנת להשיג זאת. המפלגה איבדה רבים מתומכיה בעשור האחרון, ונראה כי יש בה מאבק פנימי בין אלו המבקשים לאמץ מצע "פוסט לאומני", ובין אלו הדורשים נקיטת קו לאומני תקיף על מנת למשוך את מצביעי שין פיין.
באופן דומה, בצד היוניוניסטי של המפה, DUP הרדיקלית שאבה אליה רבים ממצביעי UUP שהייתה דומיננטית עד עתה. ה-UUP הייתה מפלגת המונים בין מעמדית, והרכיבה את ממשלות צפון אירלנד מהקמתה ועד פיזור הפרלמנט בשנת 1972. מאז עליית ה-DUP בשנות השבעים מתבססת ה-UUP על המעמד הבינוני. עד לשנת 1972 היו ל-UUP קשרים עם המפלגה השמרנית בבריטניה, וחבריה בפרלמנט בווסטמינסטר היו כפופים למשמעת הסיעתית של מפלגה זו. לאחר 1972 נותקו קשרים אלו.
ה-DUP שואבת את כוחה מן האזורים הכפריים, וממצביעים עירוניים, חילונים, ממעמד הפועלים. המפלגה היא ימנית במגוון נושאים - הפלות, עונש המוות, איחוד אירופה, והזדמנות שווה בעבודה. למרות זאת המפלגה תומכת בתוכניות שיסייעו למעמד הפועלים ממנו באים מצביעיה, כגון תחבורה ציבורית חינם לקשישים, וסובסידיות לחקלאים. מבין המפלגות הגדולות ה-DUP היא היחידה המתנגדת להסכם יום שישי הטוב.
קיימות מפלגות בין קהילתיות כמפלגת "הברית" הליברל דמוקרטית, מפלגת הנשים, מפלגה ירוקה, וסניף צפון אירלנד של המפלגה השמרנית, אשר אינן מזוהות עם הקהילה הקתולית או הקהילה הפרוטסטנטית.
שפות
הניב של האנגלית המדובר בצפון אירלנד מראה השפעה כבדה של הניב המדובר בסקוטלנד, ושימוש רב במילים מן השפה הסקוטית כ"איי" ל"כן" או "ווי" ל"קטן". ישנם הבדלי הגייה פעוטים בין הקתולים והפרוטסטנטים. הגאוגרפיה היא גורם משמעותי יותר בקביעת הדיאלקט מאשר המוצא האתני, והאנגלית היא השפה המדוברת ביותר בצפון אירלנד.
על פי הוראות הסכם יום שישי הטוב, השפה הגאלית האירית והשפה הסקוטית בניב אלסטר, הן בעלות מעמד רשמי שווה לזה של האנגלית.
הסקוטית בניב אלסטר היא וריאנט של השפה הסקוטית. רבים טוענים כי זו שפה נפרדת, אך אחרים טוענים כי אף הסקוטית עצמה אינה שפה שונה מן האנגלית.
יהדות
שמאל|ממוזער|200px|שלט המציין את מקום הולדתו של חיים הרצוג בבלפסט. במהלך מבצע צוק איתן נזרקו חפצים על השלט ולבסוף עקב חשש לחיי התושבים המתגוררים בבית הוסר השלט.
יהודים כמעט ולא הגיעו לצפון אירלנד במהלך השנים ורובם נדדו לאירלנד עצמה. בבלפסט קיים בית כנסת וחנות למוצרים כשרים, בית הכנסת פעיל רק בחגים. יהודי בלפסט נטו להזדהות בעיקר עם הפלג הפרוטסטנטי אשר אהד את ישראל לאורך השנים, בעוד שהקתולים היו לרוב פרו-פלסטינים.
כיום יש בצפון אירלנד קהילה קטנה הכוללת כ-800 יהודים, בעיקר בעיר הבירה בלפסט. חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל לשעבר, נולד בעיר ב-1918.
בקיץ 2014 במהלך מבצע צוק איתן אירעו מספר אירועים אנטישמיים כלפי הקהילה היהודית. במשך שני לילות רצופים נופצו חלונות בבית כנסת האורתודוקסי בבלפסט. רב הקהילה, דוד זינגר, קיבל שיחות טלפון פוגעניות והוסר שלט המציין את מקום הולדתו של הרצוג לאחר שנזרקו חפצים על השלט.
ראו גם
האיים הבריטיים
אירלנד (אי)
קישורים חיצוניים
אתר BBC להבנת הנעשה בצפון אירלנד
אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הסכסוך בצפון אירלנד
Discover Northern מועצת התיירות של צפון אירלנד
הערות שוליים
*
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ישויות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1921
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת | 2024-09-24T05:13:39 |
בעלי גלגול מלא | שמאל|300px
בעלי גלגול מלא (שם מדעי: Endopterygota או Holometabola) הם חרקים מתת-מחלקה Pterygota המאופיינים במחזור החיים הייחודי של ביצה, זחל, גולם, בוגר. מחזור חיים זה נקרא גלגול מלא.
על-סדרה זו היא המגוונת ביותר בין על-הסדרות ומכילה כ-680,000 פריטים ברחבי העולם.
חרקים מסדרה זו מתפתחים בסדר הבא:
ביצה
פגית (זחל)
גולם
בוגר
הזחל והבוגר שונים מאוד במאפייניהם, דבר המאפשר ניצול של משאבים שונים בזמנים שונים. חלוקה כזו במחזור החיים מאפשרת הסתגלות לסביבה משתנה, לדוגמה בשינוי במקורות המזון בין עונות השנה. בדרך כלל הזחל מתמחה באכילה ובגדילה ואילו הבוגר מתמחה בתפוצה ורבייה. במהלך ההתגלמות, מתארגנות מחדש הרקמות בגופו של החרק וחלקיו השונים מתעצבים מחדש.
סדרות תחת על-סדרה זו
סדרת פרפראים (Lepidoptera)
סדרת שעירי כנף (Trichoptera)
סדרת חיפושיות (Coleoptera)
סדרת זבובאים (Diptera)
סדרת דבוראים (Hymenoptera)
סדרת ארוכי כנף (Mecoptera)
סדרת פרעושים (Siphonaptera)
סדרת כנף מניפתיים (Strepsiptera)
קבוצת רקומי-כנף (Neuropterida)
סדרת כנפתנאים (Megaloptera)
סדרת מרושתי כנף (Neuroptera)
סדרת ארינחשאים (Raphidioptera)
ראו גם
בעלי גלגול חסר
על גלגול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי דייוויד שארפ
קטגוריה:חרקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1898 | 2023-12-30T16:24:32 |
מרוץ אופניים | שמאל|ממוזער|200px|מרוץ אופני כביש
מרוץ אופניים הוא ענף ספורט שבו נערכת התחרות ברכיבה על אופניים. קיימים מספר סוגי תחרויות המקובלים בענף זה:
אופני כביש – מרוצים הנערכים על כבישים סלולים. מרוצים אלה הם הענף הוותיק ביותר והענף שזוכה לפרסום הרב ביותר מבין סוגי המרוצים. בתוך עולם מרוצי הכביש ישנן כמה קטגוריות עיקריות:
מרוץ חד יומי – מרוצים הנערכים למספר שעות ביום אחד. מרוצים מפורסמים בני עשרות שנים מסוג חד יומיים הם הפריז-רוביי, ליאז'-בסטון-ליאז', ועוד.
מרוץ רב יומי – מרוצים המוזנקים יום אחר יום, בדרך כלל למספר ימים ועד לשלושה שבועות (גראנד טורס). מרוצי שלושת השבועות המוכרים הם הטור דה פראנס, הג'ירו ד'איטליה, והוואלטה של ספרד.
מרוצי הקפות – מרוצים חד יומיים הנערכים בדרך כלל ברחובות ערים שנסגרו לטובת המרוץ, ומאפשרים לקהל לצפות ברוכבים במשך כל המרוץ. למרוצים אלה פעמים רבות אופי דינמי והתקפי, מרובי פניות והאצות.
אופני מסלול – ולודרום (velodrome) -מרוצים של אופני מסלול. למרוצים אלו יש היסטוריה ארוכה, אך הם מוגבלים למדינות ולערים שבהן יש ולודרום.
מרוצי אופני הרים – הנערכים בתנאי שטח משובשים ודרכי עפר, הם ענף שהתפתח ב-25 השנים האחרונות וצובר פופולריות הולכת וגדלה (ראו למשל אליפות אירופה באופני הרים). בתחום מרוצי אופני ההרים מספר קטגוריות עיקריות:
קרוס קאנטרי (XCO) – מרוצים קצרים ואינטנסיביים יחסית (בין שעה לשעתיים בדרך כלל). מרוץ אופני ההרים באולימפיאדה היה מקטגוריה זו.
מרתון אופני הרים (XCM) – מרוצים ארוכים יחסית (שעתיים עד שש שעות לרוב) הן חד יומיים והן רב יומיים. דוגמה למרתון אופני הרים חשוב הוא המרוץ הרב יומי קייפ-אפיק בדרום אפריקה.
אנדורו (Enduro) – מרוצים המתנהלים במורד במסלולי רכיבה טכניים ותלולים בהם מתבצעים קטעי המדידה בהזנקות בדד, ובין מקטע אחד לשני ישנם קטעי התשה בהם מטפסים המתחרים חזרה כדי לצאת למקטע נוסף.
דאונהיל (Downhill) – מרוצים המתנהלים במורד במסלולי רכיבה טכניים ותלולים באופן קיצוני, בדרך כלל באתרי סקי. ההזנקות הן הזנקות בדד. העלייה לתחילת המסלול חזרה מתבצעת בדרך כלל ברכבלי הסקי ולא ברכיבה.
סייקלו-קרוס – שילוב של מרוץ על כביש ובדרכי עפר בוציות הכוללות מכשולים. סוג מרוצים זה פופולרי באירופה בעונת החורף.
מרוצים באופני BMX – אופני BMX זהו סוג מרוצים חדש יחסית, שצובר פופולריות בעולם בשנים האחרונות וצורף לתוכנית האולימפית באולימפיאדת בייג'ינג (2008)
מרוצי עפר (גראבל) – תחום חדש יחסית של רכיבה שיצא מעולם הסייקלוקרוס. האופניים עצמם דומים אולם עברו התאמה לרכיבה למרחקים ארוכים בדרכי עפר ובניגוד לסייקלוקרוס הדגש פה הוא על סבולת למרחקים ארוכים.
קישורים חיצוניים
מרוץ אופניים ברחובות, יומני כרמל אוקטובר 1950 (התחלה 3:34)
כתבות בנושא תחרויות אופניים, אתר בייקפאנל.
*
קטגוריה:אופניים
קטגוריה:ספורט קבוצתי
קטגוריה:ספורט אולימפי
אופניים | 2024-10-19T11:53:25 |
יזנוב גדול | יזְנוּב גדול (שם מדעי: Rhinopoma microphyllum) הוא עטלף חרקים גדול יחסית משקלו 16-45 גרם, אורך האמה 59-71 מ"מ, מוטת כנפיו כ-37 סנטימטר. הזכרים גדולים במקצת מהנקבות.
לקראת סוף הקיץ אוגרים היזנובים שומן רב באזור רגליהם האחוריות, המסייע להם ככל הנראה להעביר את החורף מבלי להיזון.
ממוזער|אתרי קינון ואזורי שיחור מזון של היזנוב הגדול בצפון הארץ בחודשי הקיץ. הנקבות (ורוד) טורפות חרקים בשפכי נחלי רמת הגולן אל צפון-מזרח הכנרת, בעוד הזכרים (כחול) טורפים חרקים על מצוקי אצבע הגליל הקרירים יותר.
מקור שמו של היזנוב הוא בזנבו הארוך והחופשי מקרום התעופה. אורך הזנב כ-6 סנטימטר ובקצהו שערה רגישה המשמשת ככל הנראה לגישוש.
היזנוב הגדול מצוי בארץ ישראל לאורך בקעת הירדן מעמק החולה ואצבע הגליל ועד דרום מדבר יהודה. הוא חודר לאזור הים תיכוני באזור הכרמל. על פי מחקר ישראלי שנערך בשנים 2003-2011, נוהגות נקבות היזנוב הגדול לשחר למזון בשפכי נחלי רמת הגולן אל צפון-מזרח הכנרת, בעוד הזכרים משחרים למזון על מצוקי אצבע הגליל.
היזנוב הגדול ניזון בחרקים מעופפים, במיוחד חיפושיות ודבוראים. משתמש באקולוקציה במאפייני QCF בתדרים 22-33kHz.
ראו גם
יזנוב קטן
קישורים חיצוניים
יזנוב גדול באתר הרשימה האדומה של IUCN
יזנוב גדול באתר עטלפי ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1792
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מורטן תראן בריניך
קטגוריה:יזנוביים
קטגוריה:ארץ ישראל: עטלפים
קטגוריה:מרוקו: יונקים
קטגוריה:סומליה: יונקים
קטגוריה:טנזניה: יונקים | 2021-08-08T08:02:05 |
חרסית | שמאל|ממוזער|250px|סלעי חרסית מגוונים
חרסית היא מילה המתארת שני מונחים בגאולוגיה:
גרגרים המרכיבים סלע או קרקע שגודלם קטן מ-0.004 מ"מ.
קבוצת מינרלים מסוימת הקרויה מינרלי חרסית. מינרל חרסית הוא מינרל יציב מאוד המתפתח בתנאי בליה מתוצרי פרוק כימי של פלדספטים (פצלות השדה) ורוב המינרלים האחרים פרט לקוורץ. המינרל מאופיין בגביש זעיר הבנוי מסיליקה (SiO2) ואלומינה (Al2O3) ובנטייה לספוח מים. נוהגים להבדיל בין חרסית אלוכטונית, כלומר כזו שהוסעה על ידי נהרות לים, לבין חרסית אוטיגנית, שהיא חרסית שנוצרה בים.
סלע חרסית שהוא סלע משקע מחבר בין שני המונחים שלעיל, שכן בהגדרתו הוא בנוי ברובו (מעל ל-75%) מגרגרים הקטנים מ-0.004 מ"מ, ורוב מינרליו (מעל ל-75%) הם מינרלי חרסית.
סלע החרסית מורכב מגרגירים זעירים מאוד.
קרקע חרסיתית
מקובל לחלק את סוגי הקרקע לשלושה סוגים עיקריים על פי גודל הגרגרים: חול (בין 2 מ"מ ל-0.063 מ"מ), טין (0.063 מ"מ ל-0.004 מ"מ) וחרסית (קרקע המורכבת מגרגרים הקטנים מ-0.004 מ"מ).
קרקע חרסיתית מאופיינת בנוכחות של מינרלי חרסית יחד עם כמויות משתנות של חומרים אורגניים וחומרי בליה שהמינרל קוורץ הוא הבולט שביניהם. ההבדל בין גרגרי החרסית לבין גרגרים זעירים כדוגמת הטין הוא בצורתם המלבנית, ביכולתם לספוח מים וברמת גמישות גבוהה (חרסית היא המרכיב העיקרי בחומר).
קרקע חרסיתית רטובה היא בוצית מאוד בשל יכולת ספיחת המים של המינרלים. בעת התייבשותה מתכווצת קרקע חרסיתית ומתפוררת באופן טבעי לגושים קטנים, ובכך מתאפשרת חדירה של שורשים, מים ואוויר. קרקע חרסיתית היא קרקע נוחה לגידול של כמעט כל סוגי הצמחים בשל תכונותיה: נקבוביות, אוורור וספיחת מים וכמו כן בהיותה מאגר של תחמוצות אשלגן, תחמוצות סידן ואפילו חנקן.
סלע חרסית
סלע חרסית הוא סלע משקע קלאסטי (הנוצר מבליה) לוּטיטי (שגודל חלקיקו קטן מ-1/16 מ"מ). זהו הסלע הנפוץ ביותר בין סלעי המשקע. במדידות סטרטיגרפיות (של שכבות) נתגלה שסלע חרסית מהווה 50% בין סלעי המשקע הנפוצים, אחריו באים אבן חול (30%) וגיר (20%). מקובל לחשוב שבישראל קיימת "פירמידה הפוכה", שכן לכאורה בארץ סלע המשקע הנפוץ ביותר הוא גיר. אך קידוחים עמוקים במישור החוף, למשל באזור תל אביב, מגלים שכבות חרסיתיות שעוביין 1,000–1,500 מטר מתחת לשכבה של 200 מטר חול.
אנליזה של סלעי חרסית מגלה עושר של מינרלים. מלבד חרסית וקוורץ נמצאו בסלעים פצלת השדה, קלציט ולימוניט. כמו קרקע חרסיתית כך גם סלע חרסית הוא גמיש מאוד, ולכן הוא נוטה להתקמט ולשנות את עוביו כשהוא נלחץ בין שכבות קשות. בארץ ניתן לראות תופעה כזו במקומות כמו נחל רחם או נחל שני, כאשר סלע החרסית נלכד ונלחץ בין סלעי הגיר הקשים מהטורון (גיל בתקופת הקרטיקון העליון) ויצר צורות דמויות אצבעות שקיבלו את הכינוי "יד השטן".
לסלע החרסית צבעים רבים בהתאם לסוג המינרלים והחומרים האורגניים שבו. לבן, שחור (חומרים אורגניים או תחמוצות מנגן), אדום (ברזל תלת־ערכי) וירוק (ברזל דו־ערכי). סלע חרסית חשוף שצבעו אדום (כלומר הוא מחומצן) או אפור דהה יתגלה בקידוח עמוק כירוק־כהה.
למרות שסלעי החרסית נקבוביים (כ-50%), המים אינם חודרים דרכם כי הנקבוביות קטנות מאוד וגם בשל כושר ספיחת המים של החרסית. בשל אטימותם, סלעי החרסית הם הסלעים שעל גביהם נקווים מי התהום. מעיינות הרי יהודה (במוצא, עין כרם וכסלון) פורצים מעל השכבה הקרויה "חוואר מוצא" שהיא שכבה חרסיתית־חווארית. החוואר הוא סלע מעורב המורכב מכמויות שוות (בין 25% ל-75%) של אבקת קירטון וחרסית.
שימושים
החרסית היא אחד החומרים הטבעיים החשובים ביותר לאדם. חשיבותו הגדולה כקרקע פורייה הוזכרה לעיל. שימושים נוספים:
חקלאות – קרקע חרסיתית עשירה בתחמוצות אשלגן וסידן והיא סופחת מים ולכן היא קרקע נוחה לגידול צמחייה.
חומרי בניה – לבנים שהוכנו מאדמת חרסית שנאפתה שימשו לבנייה כבר בזמנים קדומים. חרסית שאינה טהורה שימשה להכנת לבנים ורעפים.
חרסינה – מקורה בחרסית טהורה מסוג קאולין.
יצירת נייר – ציפוי הנייר בקאולין מספק את הברק לנייר ומגדיל את אטימותו.
חומרים חסיני אש – קאולין הוא תוסף חשוב ליצירת לבנים חסינות אש ולדוודים בהם ממיסים זכוכית.
תוסף לגומי – הוספת חרסית לגומי מגדילה את עמידותו לבליה ומונעת בעיות של עובש.
מרככי מים – לאחר טיפול בחומצה ניתן להשתמש בחרסיות כמרכך מים. החרסית מסלקת את הסידן והמגנזיום מהתמיסה.
תוסף לתערובת מזון לעופות – חרסית הקרויה בנטוניט משמשת כחומר משני ונוספת בהכנת תערובת מזון לעופות.
צמנט – חומרי הגלם העיקריים של הצמנט הידוע בכינוי "צמנט פורטלנד" הם גיר וחרסיות שאינן טהורות.
סכרי עפר ותעלות מים – הוספת חרסית לעפר הופכת את העפר לעמיד בפני מים, לכן מקובל להשתמש בתערובת זו בבניית סכרי עפר ולדיפון תעלות.
בוץ קידוח – חרסית מסוג בנטוניט היא חלק מהתערובת המכילה גם תוספים כימיים שנמצאת בשימוש בקידוחים.
קדרות
קדרות עתיקה – חרסית היוותה חומר גלם לקדרות עוד בפרהיסטוריה, בשל תכונתה להתקשות בשריפה. חרסית שאינה טהורה שימשה להכנת כלי חרס גסים כדוגמת כלי בישול. כלי חרס קדומים מספקים מידע על תרבויות קדומות.
קדרות מודרנית – החרסית משמשת ליצירת חפצי אומנות, כלי נגינה כדוגמת האוקרינה, כלי נוי, כלי אחסון ועוד.
חרסית ויין
להימצאות חרסית באדמת גידול גפנים יש השפעה משמעותית ביותר על אופי היין המופק מן הענבים. החרסית מעניקה ליין טעם 'מינרלי' ולרוב גם רמת חמיצות גבוהה. ניתן למוצאה בין השאר על אדמת בורדו, ובעיקר בגדה הימנית של הגירונד. ככלל, על קרקע חרסיתית עדיף לגדל ענבים מזן מרלו על פני זן הקברנה סוביניון.
קישורים חיצוניים
, Mineralogical Society of America
הערות שוליים
קטגוריה:סלעים
קטגוריה:סלעי משקע
קטגוריה:מינרלי חרסית
קטגוריה:מינרלים
קטגוריה:חומרי בניין | 2024-09-30T05:47:24 |
חסיין פארס (חבר הכנסת) | חסיין פארס (בערבית: حسين فارس; 18 בספטמבר 1936 – 28 באפריל 2021) היה איש ציבור ערבי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם ומרצ.
ביוגרפיה
פארס נולד בכפר שעב. למד בבית ספר תיכון בכפר יאסיף, קיבל תואר ראשון במזרחנות וספרות באוניברסיטת חיפה.
כיהן כרכז תנועת הנוער הערבי החלוצי, חבר הנהלת החטיבה הצעירה של מפ"ם, חבר הנהלת הסתדרות המורים, עורך ראשי של ביטאון מפ"ם במגזר הערבי, יו"ר הוועד הפועל נגד גזענות ולמען דו-קיום בגליל המערבי.
בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת ה-12 מטעם מפ"ם והיה לנציג הערבי ברשימה ששינתה את שמה אחר כך ל"מרצ".
בכנסת כיהן כחבר בועדת החינוך והתרבות עד 1992.
בבחירות לכנסת ה-17, לכנסת ה-18, לכנסת ה-19 ולכנסת ה-20 הוצב במקום סמלי ברשימת מרצ.
נפטר ב-28 באפריל 2021.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי כנסת ערבים
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:פעילים פוליטיים אסלאמיים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת חיפה
קטגוריה:כפר יאסיף: חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021 | 2024-06-08T21:09:22 |
שאנון (נהר) | נהר שאנון (אירית: Abhainn na Sionainne, an tSionainn, an tSionna) הוא הנהר הארוך ביותר באירלנד, וכן באיים הבריטיים. הנהר, שמחלק את אירלנד לחלק מזרחי (לנסטר) ומערבי (קונכט), היה מאז ימי קדם ציר תחבורה ימי חשוב. אורכו של הנהר הוא כ-360 ק"מ והוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי לכיוון מערב ליד העיר לימריק, כאשר בתוך העיר הוא פונה צפונה. הראשון שמיפה את הנהר היה תלמי.
זהו הנהר הארוך ביותר ובעל הספיקה הגבוהה ביותר באיים הבריטיים. לאורכו נמצאים מספר אגמים ביניהם לוג אלן (Lough Allen), לוג רי (Lough Ree) ולוג דרג (Lough Derg). הנהר מנקז אליו גם נהרות קטנים יותר כמו נהר סאק (River Suck) ונהר ברוסנה (River Brosna). בארדנהקרושה (Ardnacrusha) ישנה תחנת כוח הידרואלקטרית השייכת ל-ESB) Electricity Supply Board) המייצרת חשמל ממימי הנהר.
אוליבר קרומוול אמר פעם שהאירים "ילכו לעזאזל או לקונכט", ובכך רמז לאפשרות הבחירה שלהם להגר לצידו השני של הנהר או למות.
ראו גם
נמל התעופה שאנון
קישורים חיצוניים
נהר שאנון
קטגוריה:אירלנד: נהרות ונחלים
קטגוריה:נהרות הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי | 2023-10-16T06:44:44 |
מאיר וילנר | מאיר וילנר (בכתיב יידי: מייער ווילנער; נולד בשם דב-בר קובנר או בקיצור: בר קובנר; 23 באוקטובר 1918 – 5 ביוני 2003) היה פוליטיקאי ישראלי יליד ליטא, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, ממנהיגי התנועה הקומוניסטית הישראלית במסגרת הסיעות מק"י, רק"ח וחד"ש, ופעיל שמאל רדיקלי. וילנר היה האדם הצעיר ביותר שחתם על מגילת העצמאות והאחרון מבין החותמים שנותר בחיים.
ביוגרפיה
נולד ב-1918 בשם דב-בער קובנר (או בקיצור: בער קובנר) בעיר וילנה, אז בירת ממלכת ליטא ולאחר כמה שנים סופחה לפולין. אביו היה סוחר נעליים. למד תחילה בחדר ואחר כך בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה והיה חבר תנועת "השומר הצעיר". היה ממנהיגי "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו אבא קובנר ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה, אשתו וגרושתו). בזכרונותיו מספר וילנר כי זרעי הספק בציונות נבטו בו כאשר תנועת השומר הצעיר בה היה חבר סירבה לבקשתו של הירש גליק לסייע לו במאבק לקיצור יום העבודה שלו מ-14 שעות ל-8 ותמכה בעמדת אבא קובנר שטען כי "בגלות אין תנאים למאבק מעמדי או איגוד מקצועי של הפועל היהודי":
הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1938 לצורך לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית, בה ארגן חוגים קומוניסטים בקרב הסטודנטים.
השם "מאיר" הוא שם מחתרת שקיבל טרם הייתה המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה חוקית. שם המשפחה 'וילנר' הוא לזכר יהודי וילנה שנרצחו בשואה.
ב-1940 התקבל כחבר המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה, וב-1943 למזכיר המפלגה בסניף ירושלים. בשנים אלו התחדדה אצלו הדעה שהמפלגה הקומוניסטית היא מפלגה ערבית לאומית, ושיהודי יכול להיות חבר בה רק בתנאי שיכפיף את עצמו לצרכיה של הלאומיות הערבית. מ-1948 ואילך היה חבר הוועד המרכזי של מק"י. כיהן כסגן מזכיר מק"י, חבר הלשכה המדינית והמזכ"ל.
בחודש נובמבר 1945 השתתף וילנר בכנס הייסוד של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי שהתקיים בלונדון, כנציגה של פק"פ. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים ואזוריים של התנועה הקומוניסטית, וכן בוועידות של תנועות אחיות.
בשנת 1948 היה חבר מועצת העם, בין החותמים על מגילת העצמאות וחבר מועצת המדינה הזמנית.
בשנת 1949 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מק"י. ביוני אותה שנה צידד בשמואל מיקוניס, שטען שאין צורך בעלייה כל עוד אין משטר "דמוקרטי-עממי" בישראל, אמירה שאותה הוקיע שר החוץ משה שרת. על אף שבעת נאומו של שרת הכחיש וילנר שמיקוניס אמר זאת, בישיבת הוועדה הפוליטית של מק"י טען כי הצהרה לטובת העלייה שווה לתקיעת סכין בגבו של מיקוניס.
במרץ 1950, בתגובה לביקורת שמתח שר החוץ משה שרת על ברית המועצות, כינה אותו וילנר "היטלריסט". וילנר גם הרבה להשוות את ארצות הברית ל"פאשיזם הגרמני", כלומר לגרמניה הנאצית.
וילנר התנגד לחוק נכסי נפקדים שאושר באותו החודש וכינה אותו "חוק גזל" הדומה לחוקים האנטישמיים שהורו לגזול מהיהודים את רכושם. דבריו עוררו סערה בקרב חברי מפא"י.
ב-29 בנובמבר 1953 תבעה אישה בשם לאה צ'צ'יק, בעברה חברה במק"י, את וילנר על לשון הרע. צ'צ'יק תבעה מווילנר סכום של 12,000 ל"י. היא האשימה אותו בכך שכינה אותה "משוגעת" ו"בלתי נורמלית" בעת שפגש בה בבית קפה בתל אביב בפברואר 1952, שנה לאחר שעזבה את המפלגה. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה למחרת את התביעה.
בשנת 1954 הגיש, יחד עם חבר הכנסת רוסתם בסתוני (מפ"ם), הצעה לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, אותו כינה "משטר של דיכוי לאומי אכזרי, שנותר בארצות מעטות בלבד, כגון דרום אפריקה וארצות הברית ביחסן לכושים."
במרץ 1955 צווה עליו להתפנות מדירתו בתל אביב לאחר שבעל הבית שבה שכנה הדירה לא ידע שהיא הושכרה לווילנר. באוקטובר אותה שנה פסק בית המשפט כי וילנר ימשיך להחזיק בחדר אחד בדירה, בעוד שבעל הבית יחזיק בשני החדרים האחרים ובמטבח. וילנר ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזה דחה את ערעורו. לאחר מכן ערער על כך לבית המשפט העליון.
בשנת 1956 חשף וילנר, יחד עם תופיק טובי את טבח כפר קאסם, בזמן שהממשלה עשתה הכול כדי למנוע מהציבור בישראל ומחוצה לה מלדעת על הטבח.
בנובמבר 1959, לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, הוחלט כי יפנה את מקומו בכנסת למשה סנה ובכך יתפטר מהכנסת. באותה שנה מונה למרכז מזכירות הוועדה המרכזית של מפלגתו. בשל נסיעתו של סנה לבודפשט ההתפטרות נדחתה, ווילנר התפטר מהכנסת ב-16 בדצמבר.
בשנת 1965 התרחש פילוג במפלגה הקומוניסטית על רקע התמיכה בברית המועצות, ביוזמתם של שמואל מיקוניס (מזכ"ל מק"י דאז) ומשה סנה (עורך היומון "קול העם"), אשר ייצגו את הפלג שהיה ביקורתי כלפי מדיניות ברית המועצות ביחס לישראל. השם מק"י נשאר בידי הפלג של קבוצת מיקוניס וסנה, משום שרוב חברי הכנסת של מק"י תמכו בפלג זה. מאיר וילנר ותופיק טובי הקימו את רק"ח הפרו-סובייטית, שאליה חברו רוב החברים הערבים ומיעוט של היהודים. באותה השנה נבחר וילנר לתפקיד מזכ"ל רק"ח.
וילנר היה במשך שנים עורך ראשי ומו"ל של עיתוני המפלגה וכן של ביטאוניה הרעיוניים בתקופות שונות. הוא כתב מאמרים רבים, וכן הוציא חוברות ופרסומים במגוון רחב ביותר של נושאים.
וילנר התנגד למלחמת ששת הימים וטען כי על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במהלך המלחמה וראה בהם כ"איום החמור ביותר נגד השלום". בספטמבר 1967 פורסמה ידיעה בה נטען כי השווה את ממשלת ישראל לנאצים ואת משה דיין הגדיר כ"פטפטן המכריז הכרזות בלתי־אחראיות" ועוד. עם זאת, יום לאחר מכן הובהר כי וילנר לא השווה את ממשלת ישראל לנאצים.
על רקע התנגדותו למלחמה, ב-15 באוקטובר 1967, ברחוב הירקון בתל אביב, דקר אברהם בן-משה, חבר תנועת החרות ועורך ירחון התנועה, את וילנר בגבו בסכין מטבח. הדוקר נעצר במקום ווילנר הובהל לבית החולים. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא את בן-משה אשם בגרימת חבלה חמורה, ולא בניסיון לרצח, וגזר עליו עונש קל יחסית של שנה וחצי מאסר, שהוחמרו בערעור לארבע שנות מאסר. בפסיקתו, בית המשפט טען כי מעשיו של הנאשם "ניתנים להבנה" בשל דעותיו הקיצוניות ואמירותיו הפרובוקטיבות של וילנר, אשר היוו לטענת בית המשפט מניע למעשיו. בעקבות הדקירה וילנר לא היה בקו הבריאות במשך שנתיים. בן-משה נפטר 17 שנים אחר כך באפריל 1985.
באוקטובר 1973, בעת דיון בכנסת בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, האשים וילנר את מדינת ישראל באחריות לפרוץ המלחמה בכך שסירבה לפנות את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בתגובה על כך, ניגשו אל הדוכן שני חברי הכנסת ממפלגת החרות, מתתיהו דרובלס ובן-ציון קשת, קרעו את נאומו והורידו אותו מעל הדוכן בכוח. ועדת הכנסת הביעה צער על התקרית ועל דבריו של וילנר.
בשנת 1976 היה למאיר וילנר חלק חשוב, ביחד עם תאופיק זיאד, בקבלת ההחלטה על קיום השביתה הכללית ב-30 במרץ באותה שנה, שהובילה ליום האדמה הראשון. לאחר הקמת חד"ש בשנת 1977, כיהן וילנר כיושב הראש הראשון שלה.
בשנת 1978 הצביע וילנר בכנסת נגד אישור הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים.
בנובמבר אותה שנה הוענק לווילנר עיטור הידידות בין העמים. כעבור למעלה מעשור, בפברואר 1989, הוענק לווילנר עיטור מהפכת אוקטובר.
במרץ 1979, במהלך הדיון בכנסת על אישור הסכם השלום בין ישראל למצרים, תקפו וילנר וחבריו למפלגה, תופיק טובי וצ'רלי ביטון, את ראש הממשלה מנחם בגין לאחר שהאחרון סיים את נאומו. וילנר צעק לעבר בגין: "אתה מוכר את ישראל לאמריקאים. אתה עבד נרצע של האמריקאים". בגין השיב לו בתגובה: "קומוניסט-סטליניסט לא יעז להטיף לנו מוסר".
ב-8 ביוני 1982 הגיש מאיר וילנר בכנסת בשם סיעת חד"ש את הצעת האי-אמון נגד ממשלת בגין-שרון על שפתחה במלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני. נציגי חד"ש היו היחידים בכנסת שתמכו בהצעת האי-אמון.
בנובמבר אותה שנה השתתף בהלווייתו של ליאוניד ברז'נייב במוסקבה, בה נפגש עם מחליפו של ברז'נייב יורי אנדרופוב, אותו הוא הגדיר כ"דמוקרט", אך גם עם יו"ר הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת. זו הייתה פגישתו הראשונה של וילנר עם ערפאת, אם כי עוד לפני כן נפגש עם בכירי אש"ף. וילנר טען כי ערפאת רוצה בשלום וכי אנשיו רוצים שרק מזרח ירושלים תהיה חלק מהמדינה הפלסטינית.
בשלהי 1989 החליטה מועצת חד"ש כי וילנר יפרוש מהכנסת ויפנה את מקומו להאשם מחאמיד, במסגרת הסכם רוטציה. וילנר התפטר מהכנסת כעבור חודש, ב-10 בינואר 1990, לאחר כהונה בת כ-41 שנה כח"כ ב-12 כנסות שונות. אולם גם לאחר פרישתו מהכנסת המשיך וילנר להנהיג את מפלגתו. ביוני 1990 פרש מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו מונה לתפקיד תופיק טובי, ווילנר נהיה ליו"ר המפלגה.
וילנר מחזיק במקום החמישי באורך כהונתו המצטברת בכנסת (אחרי שמעון פרס, תופיק טובי, אליעזר שוסטק ודוד לוי).
לאחר התפטרתו מהכנסת בריאיון עיתונאי נשאל על נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ותהליך התפרקות ברית המועצות. הוא הביע ביקורת על המשטרים הקומוניסטים שהפכו טוטליטריים, ואמר:
ב-5 ביוני 2003 נפטר מאיר וילנר, הוא היה אחרון החותמים על מגילת העצמאות שנותר בחיים.
על שמו נקרא רחוב בעיר שפרעם.
בנו, מיכה, פעיל בפורום הקומוניסטי הישראלי.
מפרסומיו
מיר און דער ציעניזם, מוטווידאו, [חמו"ל, 1950?].
ביטחון ישראל: מי פוגע בו? מי מבצר אותו?, [תל אביב]: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, (הקד’ 1955).
דער געבאט פון דער שעה - ענדערן די פאליטיק פון מדינת ישראל, [תל אביב]: צ.ק. פון דער קאמוניסטישער פארטיי פון ישראל, 1955.
מאבקנו הפוליטי-רעיוני לאור הניסיון ההיסטורי, מתוך הספר "60 שנה למפלגה הקומוניסטית הישראלית", בהוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), תל אביב-יפו, 1980.
קישורים חיצוניים
אתר לזכרו של וילנר
על החתימה במגילת העצמאות באתר יוטיוב
מ. מייזלס, רק"ח: אנו גאים בקולות ערביים, מעריב, 15 באוקטובר 1969. ריאיון עם מאיר וילנר
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:פעילי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חד"ש
קטגוריה:ראשי חד"ש
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מק"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רק"ח
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:ישראלים ילידי ליטא
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:משפחת קובנר
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים | 2024-08-01T04:49:50 |
אסתר וילנסקה | אסתר וִילֶנְסְקָה (8 ביוני 1918 – 8 בנובמבר 1975) הייתה פוליטיקאית ישראלית, קומוניסטית, וחברת הכנסת מטעם מפלגת מק"י.
קורות חייה
ראשית דרכה
אסתר וילנסקה נולדה ב-1918 בעיר וילנה כאסתר נוֹבִיק, ולימים שינתה את שמה ל"וילנסקה" (בפולנית: "וילנאית").
למדה בגימנסיה העברית של "רשת תרבות" בווילנה, והייתה פעילה בתנועת "השומר הצעיר" יחד עם אבא קובנר ובן דודו בר קובנר (לימים מאיר וילנר). בשנת 1938 פרשו וילנר ווילנסקה מן התנועה, כיוון שזו לא הייתה מספיק סוציאליסטית לטעמם והתפצלו דרכיהם של השלושה. אבא קובנר בחר להישאר בפולין ולימים הצטרף לפרטיזנים, ואילו וילנסקה ווילנר עלו לארץ ישראל וב-1940 נישאו.
לאחר עלייתה ארצה הצטרפה וילנסקה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה - פק"פ, חברה לארגונים קומוניסטיים נוספים וכתבה וערכה בביטאון מק"י "קול העם" ובהמשך הפכה לעורכת הראשית של העיתון. ב-1943, בעקבות חילוקי דעות במפלגה בנוגע לגיוס לצבא הבריטי ושיתוף פעולה עם ההסתדרות בהפגנות ושביתות, תפסה וילנסקה מקום בהנהגת המפלגה. בשנת 1944 הצטרפה ללשכה הפוליטית של המפלגה ונבחרה לאספת הנבחרים הרביעית מטעם "רשימה דמוקרטית עממית", יחד עם שמואל מיקוניס וש. סמואלוב.
הייתה חברת הליגה לקשרי ידידות עם ססס"ר (ברית המועצות). בשנת 1949 ניצלה פגישה של הליגה להתקפה על מדיניותה של ממשלת ישראל.
בשנת 1948 נאסר עליה לצאת לחו"ל כדי להשתתף בעצרת האו"ם.
פעלה רבות לחיזוק ושיתוף פעולה בין ערבים ליהודים במפלגה הקומוניסטית. הייתה נואמת מרכזית בוועידת האיחוד של המפלגה הקומוניסטית היהודית עם הליגה לשחרור לאומי הערבי. נכללה ברשימת הקומוניסטים לאספה המכוננת, אולם לא נבחרה. באפריל 1949 נבחרה למועצת פועלי תל אביב והייתה חברת הוועדה לחינוך מקצועי של ההסתדרות.
פועלה בכנסת
בסוף ספטמבר 1951, חודש וחצי אחרי שנבחרה לכהונה בכנסת השנייה והיא בת 33, נולד לווילנסקה ולצבי ברייטשטיין (עורך "קול העם" באותה תקופה) "הילד הראשון של הכנסת", יוסי. בספרה פרקי חיים, שבו תיעדה את זיכרונותיה מפעילותה הציבורית הענפה, היא תיארה גם את חוויית ההיריון הראשון בכנסת.
וכך היא כותבת:
ועוד כתבה:
עימותים בתוך המפלגה
בבחירות לכנסת השלישית כיהנה כחברת כנסת בסיעת מק"י, שמנתה אז שישה חברים, יחד עם שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, ואמיל חביבי. בהמשך התגלעו עימותים במפלגה על רקע חשדות לריגול של בכירים בה וכן בשל עמדות לאומניות של הנציגים הערבים במפלגה, בטענה שהמפלגה נשלטת על ידי יהודים.
ב-1959 הייתה וילנסקה ראשונה ברשימת המועמדות לוועידת הפועלות השמינית מטעם הקומוניסטים והבלתי מפלגתיים, ושנייה ברשימה הארצית לוועידה התשיעית של ההסתדרות הכללית (מטעם הקומוניסטים). הציעה הצעת חוק הקורא לשוויון שכר בין נשים לגברים, ואף השוואת שכר לכולם (ערבים, פועלי דחק, נוער עובד). הצעה זו נדחתה במהרה.
בכנסת החמישית הייתה אחת מבין 11 נשים שכיהנו כחברות בכנסת. בין היתר התבטאה וילנסקה ביחס לזכויות נשים: היא קראה נשים לפקוח את עיניהן ולהפוך את רגשותיהן לקריאה לכוח, כוח שיביא תרומה גדולה למאבק החברתי למען הקידמה והשלום: "המפלגה הקומוניסטית היא המפלגה היחידה המרימה את כבוד האשה".
אסתר וילנסקה כיהנה בכנסת לצד בעלה לשעבר, מאיר וילנר מטעם אותה המפלגה. בסך הכל כיהנה כחברת כנסת שלוש פעמים: בכנסת השנייה, בכנסת השלישית ובכנסת החמישית.
בשנת 1973 פרשה ממק"י, הקימה את מפלגת אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), בטענה שמפלגה זו אינה שמאלית די הצורך ומגלה נטייה לציונות בהקשר לסכסוך הערבי-ישראלי. במקביל הקימה את הירחון הדים, ביטאון תנועה זו, שם יצאה נגד השיטה הקפיטליסטית באומרה כי אין להסתפק בתמורות דמוקרטיות ובתיקונים חברתיים בשיטה הקפיטליסטית ויש לפתח חזית פועלים אחידה כדי ליצור שינוי יסודי בשלטון המדינה ובבעלות על אמצעי הייצור.
עמדותיה
בשידור בקול ישראל ב-13 בינואר 1949, פתחה את הדברים במילים אלו: "עם תום שנה למלחמת הגבורה של העם והצבא נגד הפולשים ממדינות ערב שאורגנה על ידי השליטים האימפריאליסטים הבריטיים". לטענתה, מלחמת העצמאות היא תולדה של מאבק אימפריאליסטי כנגד העם בישראל שנעזר בברית המועצות. לטענתה היה ניסיון אמריקני-אנגלי לבטל את עצמאות המדינה וניסיון לכפות "שלטון אמריקאי עליון במדינתנו" (בעצרת האו"ם, 10 דצמבר בפאריס). היא יצאה כנגד "וועדת הפיוס האמריקאית אנגלית טורקית" בטענה שזהו ניסיון אימפריאליסטי לכפות ערכים אימפריאליסטים על ישראל והמזה"ת. לדעתה, הדרך היחידה להתנגד לתוכנית זו היא שינוי מוחלט של המדינה ביחס למיעוט הערבי, הלאמה של החברות המונופוליסטיות הזרות, ברית ידידות עם מדינות הדמוקרטיה העממית וברית המועצות, ודחיית כל חסות אימפריאליסטית, ולהפוך את המדינה למולדת לעמלים ולא מדינה לנצלנים.
לאחר מלחמת ששת הימים קראה מעל דפי העיתונות לסגת מהשטחים שנכבשו:
מותה
אסתר וילנסקה נפטרה בשנת 1975 מהתקף לב והותירה את בעלה, בן ובת משותפים. נקברה בבית העלמין הדרום.
ספריה
קווים לדרך ישראל אל הסוציאליזם, תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1968.
השאלה הלאומית בהלכה ובמעשה של הבולשביקים עד מותו של לנין 1924, תל אביב: הדים, 1977.
התקוממות האיכרים הגדולה בגרמניה: חלוץ המהפכות החברתיות, תל אביב 1971.
וילנסקה, א. (עורכת), 100 שנה להולדתו של לנין, תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1970.
וילנסקה, א. (עורכת), 100 שנה להולדתו של פרידריך אנגלס, קובץ מאמרים, רשימות ומובאות, תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1970.
וילנסקה, א. (עורכת), האינטרנציונל הסוציאליסטי והתהוות הקומאינטרן, תל אביב: עם עובד, 1974.
לקריאה נוספת
צבי ברייטשטיין (עורך), פרקי חיים: אסתר וילנסקה, תל אביב: קרן להנצחת זכרה של אסתר וילנסקה, 1984.
קישורים חיצוניים
מפרי עטה:
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מק"י
קטגוריה:בוגרות השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים הרביעית
קטגוריה:חברות מועצת העיר תל אביב-יפו
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:קומוניסטיות ישראליות
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברות הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:סגל קול העם
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:אתאיסטיות ישראליות
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1975
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1975 | 2024-03-31T15:10:18 |
מגרש הרוסים | 270px|ממוזער|מפת הבניינים ההיסטוריים במגרש הרוסים
שמאל|ממוזער|270px|כנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים
270px|ממוזער|חצר סרגיי
מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ב-1860 ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני, בגבול רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. מבנה אחד חורג מתחום "המגרש" והוא חצר סרגיי, שנבנתה בתקופה מאוחרת יותר. המתחם משמש מאז תקופת המנדט הבריטי כמרכז שלטוני הכולל תחנת משטרה, בית מעצר ואת בית משפט השלום בירושלים (בעבר שימש גם את בית המשפט העליון).
היסטוריה
במחצית השנייה של המאה ה-19, עם שיפור התנאים כלפי יהודים ונוצרים מצד השלטון העות'מאני, הלכה וגברה הצליינות הנוצרית לירושלים, כך שמדי שנה, בעיקר בחג המולד ובחג הפסחא, הוצפה העיר במאות, ולעיתים אף באלפי צליינים, שנזקקו לשירותי הלנה, הגנה, הסעדה ושירותי דת. הקהילות הנוצריות בעיר הקימו אכסניות וחדרי אוכל גדולים כדי לשרת את הצליינים הרבים, אך אלה לא תמיד הספיקו.
לאחר סיומה של מלחמת קרים ב-1856 ושיפור היחסים בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, נרשמה עלייה רבה במיוחד במספר הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים. עלייה זו נוצרה בעקבות התחזקות הדת ברוסיה, שיפור התחבורה הימית לארץ ישראל - בעיקר פתיחת קו אוניות ישיר בין אודסה ליפו, ובעקבות עידודו של הצאר אלכסנדר השני. עד אותה תקופה נעזרו הצליינים הרוסים בשירותי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שזכתה לגיבוי מדיני מצד רוסיה. עם התגברות זרם הצליינים, התקשו מארחיהם של הרוסים בירושלים לעמוד בכמות האוכל הגדולה שנצרכה בימי הפסחא ובמתן שירותי הלנה לאלפי המבקרים הרוסים. עובדה זו, וגורמים פוליטיים נוספים, שבעטיים ביקשה האימפריה העות'מאנית לחזק את קשריה עם רוסיה, נעתרו העות'מאנים למכור לרוסים בשנת 1857 שטח אדמה של כמעט 70 דונם בשטח סמוך מאוד לחומות העיר העתיקה ממערב. בביקור שערך בארץ קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ב-1859 הושלמה העסקה: הצאר קנה חמש חלקות קרקע, וחלקה שישית ניתנה לו במתנה על ידי העות'מאנים. יהושע ילין, עסקן ירושלמי בן התקופה, ממקימי נחלת שבעה וממחדשי היישוב היהודי במוצא, מביא בזיכרונותיו גרסה שונה למכירת הקרקע, ומציין כי המוכר לא היה הממשלה הטורקית אלא מתורגמן ערבי-מצרי מקומי בשם מוסא טאנוס, שהחזיק בכמה מגרשים במקום, שאותם הוא מכר לרוסים לצורך הקמת המתחם הצלייני.
הקמת מגרש הרוסים
שמאל|ממוזער|250px|צלייניות רוסיות באכסניית הנשים, שלהי המאה ה-19
השטח שבו הוקם מגרש הרוסים הוא מישור טופוגרפי נוח ורחב, הצופה ממרחק של כ-300 מטרים אל העיר העתיקה מצפון-מערב. בתקופה העות'מאנית שכן במקום מחנה צבאי, שכלל מגרש מסדרים גדול, וכיכר ציבורית לחגיגות ולטקסים. מכירת השטח הייתה צעד יוצא דופן, שכן המקום חולש על העיר העתיקה מבחינה אסטרטגית; הוא קרוב מאוד לדרך יפו הראשית; והדבר אף אילץ את העות'מאנים להפסיק את השימוש במקום. למעשה, מגרש הרוסים היה אחד המתחמים הראשונים שהעות'מאנים התירו לבנותם כה קרוב לחומת העיר העתיקה. תקדים בניית המתחם איפשר מאוחר יותר לגופים אחרים לבנות מבנים קרוב אף יותר אל החומות (כך למשל המתחם הצרפתי).
ימין|ממוזער|250px|הקונסול הרוסי ואורחיו במעונו, שנות ה-1890
הצאר, שהיה מעורב באופן אישי ברכישה, שלח ממון רב כדי להקים סביב המגרש רחב הידיים חומת אבן ובתוכה מבנים שישרתו את הצליינים הרבים. בניית המתחם החלה ב-1858, והושלמה ב-1864. עושי דברו של הצאר בארץ ישראל, אנשי החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, הקימו במקום מאגרי מים גדולים, וכן שתי אכסניות לגברים, אכסניה לנשים, אכסניה לחברי המשלחת הדתית (כמרים ונזירות שליוו את הצליינים במסעם), בית חולים, בית מרחץ (תוכנית שלא יצאה לפועל, ובמקומה הוסב מבנה בית המרחץ למעון הקונסול הרוסי), וכנסייה קטנה בלב המתחם שנקראה "כנסיית השילוש הקדוש". חלק מהמבנים נקראו על שם בני משפחת הצאר (כמו אכסניית הגברים, שנקראה על שם הצאר ניקולאי; או אכסניית הנשים שנקראה על שם מריה, אמו). את המקום תחזק והפעיל צוות גדול של נזירות רוסיות מקומיות, שדאגו לכל צורכי הצליינים, ועבדו בבית החולים.
יחסם של העות'מאנים לרוסים היה כה טוב ומזמין, עד כי פעמוני כנסיית השילוש הקדוש היו בין הראשונים בירושלים שצלצולם הותר, לאחר מאות שנים שבהן נאסר על הנוצרים לעשות זאת. יתרה מכך, הרוסים השיגו אישור מיוחד על פיו שערי העיר יישארו פתוחים במשך הלילות עבור צליינים שישהו במגרש הרוסים, בניגוד לכל האחרים, שלא הורשו להיכנס לירושלים לאחר נעילת שעריה מדי ערב. ניתוקו של המתחם מהעיר העתיקה הקנה לו בתחילה את הכינוי "ירושלים החדשה" ("נובוי ירוסלמה"). רק ב-1890, לאחר התרחבות תהליך היציאה מהחומות, הוחלף השם ב"מגרש הרוסים", ובערבית: "אל מוסקובייה".
המתחם היה מרשים בגודלו ובבנייניו. הסופר והעיתונאי היהודי משה ריישר תיאר אותו כך:
ב-1872 ביקר בירושלים הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ', בנו של הצאר, בלוויית פמליה גדולה, וחנך את "כנסיית השילוש הקדוש" שנבנתה בלב המגרש.
בשלהי התקופה העות'מאנית
שמאל|ממוזער|250px|צליינים מחכים בתור לארוחה בחצר סרגיי, שלהי המאה ה-19
בשנת 1891 שופצו מבני האכסניות במגרש ובשנת 1892 הוקמה במגרש הרוסים אכסניה נוספת בשם 'חצר סרגיי', על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ'. מבנה מפואר זה הוקם מחוץ לתחומי המגרש, מול השער הצפון-מערבי, ונועד לשמש את בני משפחת הצאר בהגיעם לירושלים. באותה שנה אף נחנכה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, דבר שהקל באופן משמעותי על הקושי שהיה כרוך במסע מיפו לירושלים, מהלך כמה ימים. זרם הצליינים הלך וגבר, עד כי אלפיים מקומות הלינה שבמגרש הרוסים לא הספיקו לכולם, וחלקם נאלצו להתגורר באוהלים ובצריפים שהוקמו בשטחים הריקים שבמרכז המתחם.
בחג הפסחא של שנת 1914 ביקרו כחמישה עשר אלף צליינים רוסים בירושלים, מספר שיא ביחס לשנים הקודמות. הייתה זו השנה האחרונה שבה נראו צליינים רוסים כה רבים בירושלים, שכן חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. ב-1917, עם מהפכת פברואר, בה הוצאו להורג הצאר ובני משפחתו, ובעקבות עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה שהפכה לברית המועצות, פסק כמעט לחלוטין זרם הצליינים לארץ הקודש. הייתה זו מכת מוות למגרש הרוסים, שהפך לכמעט שממה. קומץ נזירים נותר במקום, והוא שהחזיק את הכנסייה והמבנים.
בתקופת המנדט הבריטי
ימין|ממוזער|230px|מצעד צבאי של אלנבי מול כנסיית השילוש הקדוש, בכיבוש ירושלים 1917
עקב מיקומו האסטרטגי של מגרש הרוסים על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה, הלאימו הבריטים את הנכסים הרוסיים והפכו את המקום למרכז שלטונם. אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה ולמרכז הבולשת הבריטית; אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי בירושלים; אכסניית המשלחת הדתית הפכה בחלקה לבית משפט מקומי ובחלקה למשרד הבריאות; מעון הקונסול הרוסי שימש כבית יולדות; וחצר סרגיי שימשה את המחלקה לעבודות ציבוריות וכחלק ממשרד הפנים. המבנים היחידים שלא שינו את ייעודם היו בית החולים, שהמשיך לשמש כבית חולים גם בתקופת המנדט; הכנסייה שנסגרה ולא נעשה בה כל שימוש; וכן חלק ממבנה אכסניית המשלחת הרוסית שנותר בידי מסדר נזירות מקומי.
ממוזער|250px|פיצוץ הבולשת הבריטית במגרש הרוסים, 1944בליל 23 במרץ 1944, כחלק ממאבק מחתרת האצ"ל בשלטון הבריטי, פוצץ מבנה אכסניית הגברים, ששימש את הבולשת הבריטית ואת המשטרה, בפעולה מתואמת בה פוצצו מבני הבולשת בירושלים, יפו וחיפה. בפעולה נהרגו שוטר בריטי ולוחם אצ"ל; חלקים במבנה נפגעו. ב-27 בנובמבר 1945 תקפו כוחות משותפים של האצ"ל והלח"י, במסגרת תנועת המרי העברי את משרדי הבולשת בירושלים וביפו. התוקפים הפעילו מטעני נפץ והצליחו להביא לקריסת חלק מבניין הבולשת בירושלים. בפעולה נהרגו שבעה שוטרים בריטים ונפצעו רבים.
בעקבות ההסלמה ביחסים בין השלטון הבריטי והיהודים, ובעיקר לאחר פיצוץ בית הבולשת הבריטית, החלו הבריטים להגביל את הגישה ולאבטח את אזור מגרש הרוסים. לאחר שיקום בית הבולשת ביוני 1946 נאסרה הכניסה למגרש דרך השער הראשי; חודש לאחר מכן הוחרמו החנויות והמשרדים של קומות הקרקע בבנייני המגרש הפונים לרחוב יפו. באוגוסט בוצר מגרש הרוסים והוקף גדרות תיל גבוהות ומחסומי משטרה. הבריטים הגדירו את המתחם כולו כ"אזור ביטחון", אחד מתוך כמה אזורי ביטחון שהוגדרו בירושלים סביב מבני שלטון בריטיים. היהודים כינו את אזורי הביטחון האלה בשם 'בֶּווִינְגְרָאד' על שם ארנסט בווין, ששימש אז כשר המושבות הבריטי.
ב-14 במאי 1948 נערך במגרש מסדר העזיבה של הבריטים, בסופו עזבו הבריטים את העיר לאחר שלושים שנות שלטון ויצאו בשיירות לחיפה ולרפיח. מיד עם צאת הבריטים מירושלים נתפס מגרש הרוסים ללא קרב על ידי כוחות ההגנה והאצ"ל, במסגרת מבצע קלשון, קודם שהספיקו הכוחות הערביים לתופסו בעצמם, זאת בעקבות תיאום של מפקד העיר הבריטי עם כוחות ההגנה.
לאחר קום המדינה
מדינת ישראל ירשה את מוסדות השלטון הבריטי שבמגרש הרוסים, ואף המשיכה להשתמש בחלק מהמבנים (וכך עד היום) למטרות דומות: אכסניית הגברים עודנה משמשת כתחנת משטרה וכבית מעצר; אכסניית המשלחת הדתית שימשה במשך שנים את בית המשפט העליון, ומשמשת את בית משפט השלום; וחצר סרגיי שימשה במשך שנים ארוכות את משרד החקלאות ואת משרדי החברה להגנת הטבע. אכסניית הנשים הפכה למוזיאון הנצחה לאסירי המחתרות, ומעון הקונסול הרוסי נותר ריק ועזוב למשך שנים ארוכות. מבנה קטן בחצר שימש עד שלהי שנות השבעים את כותבי הבקשות שניסחו תצהירים עבור קהל שביקש לפנות לבית המשפט.
שמאל|ממוזער|200px|סמל החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית
בניגוד לבריטים, שהשתמשו בנכסים הרוסיים כבשלהם, מדינת ישראל נדרשה לשלם לברית המועצות עבור הנכסים שבמגרש הרוסים. לחץ רב הופעל על ישראל הצעירה, בעיקר לאחר שברית המועצות הצביעה בעד הקמתה בכ"ט בנובמבר 1947. ב-1964 נחתם לבסוף הסכם, על פיו ישראל תשלם סכום של ארבעה וחצי מיליון דולר אמריקני לברית המועצות בעבור נכסי מגרש הרוסים. ההסכם לא כלל את הכנסייה ואת האגף המזרחי של אכסניית המשלחת הדתית, שנותרו בידי רוסים מקומיים. מדינת ישראל התקשתה לגייס את הסכום העצום, ובמהרה הושגה פשרה: שלושה מיליון דולר ישולמו בכסף, ואילו מיליון וחצי נוספים ישולמו בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות ההסכם הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי Jaffa תוצרת הארץ, עד שהחוב כוסה במלואו.
בשנת 1949 עבר המטה הארצי של משטרת ישראל מתחנת משטרה בתל אביב אל בית המעצר של מגרש הרוסים. המטה שכן שם עד 1973, אז עבר למשכנו החדש בקריית מנחם בגין במזרח ירושלים.
בראשית שנות ה-70, זמן קצר לאחר מימוש "הסכם התפוזים", נתבעה מדינת ישראל לשלם שוב את שווי הנכסים במגרש הרוסים, הפעם ל"כנסייה הלבנה", בה חברים יורשיו הרוחניים של הצאר. "יורשים" אלה, ברובם כמרים ואנשי דת שברחו מרוסיה לפני המהפכה ומתגוררים ברובם בארצות הברית, טענו כי לא ייתכן שהקומוניסטים יעשו מעשה "הרצחת וגם ירשת" על חשבון הצאר, ולכן דרשו מישראל להעביר את התשלום אליהם ולא לברית המועצות. ישראל סירבה לשלם פעמיים, בשנת 2007 התפרסם כי אנשי העסקים רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מתחם מגרש הרוסים כולו ויכסו את ההוצאות הכרוכות בהעברת בית המשפט, בית המעצר ומשרדי הממשלה במגרש. זאת במסגרת מהלך שיזם ולדימיר פוטין להסדרת הבעלות והעברת האזור כולו לחזקת הפדרציה הרוסית.
בראשית המאה ה-21
שמאל|ממוזער|200px|בניין הקונסוליה הרוסית בירושלים
לקראת סוף המאה ה-20 הפך מתחם מגרש הרוסים לאחד ממוקדי חיי הלילה של ירושלים, ונפתחו בו פאבים רבים (פאבים אלה נסגרו ב-2007, לקראת עבודות חידוש המתחם). מדרום למגרש הרוסים הוקמה קריית עיריית ירושלים, דבר שהשפיע גם על מבני מגרש הרוסים. השער המזרחי של המתחם, למשל, "נדד" מערבה, כדי שלא יפריע את מהלכה הטבעי של הכיכר הגדולה, והחומה המזרחית כולה הוסרה. בעקבות השינויים שוכן בית החולים מחוץ לשער המקורי בתחום כיכר העירייה, והוא משמש את משרד הרישוי. הבית עבר שיפוץ מקיף ונפתח במתכונתו החדשה בשנת 2015.
בראשית שנות ה-2000 הועלתה הצעה כי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני יועבר ממלון הולילנד למגרש הרוסים ויהווה אטרקציה תיירותית מרכזית, אך לבסוף הועתק הדגם למוזיאון ישראל.
על פי תוכניות הרשות לפיתוח ירושלים, עתיד מגרש הרוסים לעבור תהליך התחדשות כולל, שיגדיל את שטחו הבנוי לכ-130,000 מ"ר. על פי התוכנית, יוקמו במתחם בתי מלון, בנייני מגורים, מרכז מסחרי, משרדים וחניונים תת-קרקעיים. אופי הבנייה החדשה ישתלב בסגנון המבנים הקיימים, תוך שימוש בתצורות ובחומרים מודרניים. מטה מחוז ירושלים של משטרת ישראל ובית המעצר עתידים להתפנות, ומבניהם ישופצו. הכנסייה הרוסית תשופץ, ובחזיתה ייבנו טיילת ומרפסת נוף. בית המשלחת הדתית צפוי להפוך למלון ולמרכז תרבות. במרכז המתחם, על שטח החניון הגדול המקיף את הכנסייה (במקור שימש השטח כגינה עם בריכות נוי), הוקם הקמפוס החדש של בצלאל שעבר מקמפוס הר הצופים. מעבר בצלאל אל מגרש הרוסים נבע מהרצון להחיות את מרכז העיר הודות לתרומה מאת האחים ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל מקליבלנד. להקמת הפרויקט שנחנך ב-2023, הוזמנו משרד אדריכלים יפני נודע בשעתו SANNA שהצליח לשלב במגרש הקטן יחסית את כל מחלקות המוסד, למעט המחלקה לאדריכלות שנותרה במבנה ההיסטורי של בצלאל.
במשך שנים נשמעו תביעות מצד השלטון בברית המועצות ולאחר מכן רוסיה להשיב לידיה את הנכסים בירושלים. והחל מאוקטובר 2006 מקדם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מהלכים להשבת הנכסים לבעלות רוסית. פוטין אף ביקר כמה וכמה פעמים במקום, ולכבודו נפתחו החלקים הסגורים, שהיו נתונים במשפט בינלאומי. לטענת פוטין, אריאל שרון הבטיח לו כי הנכסים יוחזרו, ובמהלך 2008 קיבלה ממשלת ישראל תחת בנימין נתניהו החלטה על מסירת "חצר סרגיי" לידי הפדרציה הרוסית. ב-27 ביולי 2008 נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת האפוטרופוס הכללי, להעברת בניין סרגיי לקניין המדינה בנוסף לכ-10.9 מיליון שקל, שהתקבלו במהלך השנים בעד השכירות בנכס. הבקשה הוגשה לאחר שהוועדה המיוחדת להעברת נכסים לקניין המדינה המליצה להעביר את הנכס לקניין המדינה ולהפסיק את ניהולו על ידי האפוטרופוס, וזאת לקראת העברת הנכס לבעלות הרוסים.
בשנת 2007, בעת ביקור ראש עיריית מוסקבה לשעבר, יורי לוז'קוב, נחנכה בצומת שמול הכנסייה בלב המתחם כיכר מוסקבה.
ב-4 בפברואר 2009, האגף בחצר סרגיי שהיה בשימוש ממשלת ברית המועצות לפני מלחמת ששת הימים, הועבר לבעלות ממשלת רוסיה. ב-21 במרץ 2011 נודע כי ממשלת רוסיה הציבה בפני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את פינוי משרד החקלאות מהמתחם כתנאי לביקורו במוסקבה ב-23 במרץ. נתניהו הורה על פינוי מיידי של המשרד עוד באותו היום. באוגוסט 2012 הושלם תהליך מסירת השטח לממשלת רוסיה. ב-18 ביולי 2017 נחנך המתחם מחדש לאחר שיפוץ.
הבעלות על המתחם
הבעלות על הנכסים והמגרשים במתחם התחלקה בין שלושה גורמים. נכסים שנרשמו בבעלות ישירה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, נכסים שנרשמו על שם ממשלת הצאר הרוסי ונכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית. ב-1920 התפצלה הכנסייה הרוסית והוקמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (שכונתה "הכנסייה הרוסית הלבנה") ואילו בתוך ברית המועצות המשיכה לפעול הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, בחסות המשטר הקומוניסטי (והיא כונתה "הכנסייה הרוסית האדומה"). הבריטים הכירו בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה והחכירו מהם חלק מהנכסים שהחזיקה. אך לא הכירה בבעלות ברית המועצות על נכסי ממשלת האימפריה הרוסית. ב"בניין סרגיי" שכור חלק מהמבנה עבור משרדי ממשלה וחלקו המשיך לשמש את החברה הפרבוסלבית.
בשנת 1949 הכירה ממשלת ישראל בברית המועצות כיורשת של רכוש ממשלת הצאר בארץ ישראל. תחנת המשטרה, בית המעצר ובית המשפט במגרש הרוסים החלו לשמש את מדינת ישראל, אך הקרקע הייתה חכורה. בבניין סרגיי התמקם משרד החקלאות, בחלקו של הבניין ששימש גם את ממשלת המנדט. גם נכסים שהיו בבירור בבעלות הכנסייה הרוסית, דוגמת כנסיות ומנזרים, הכירה מדינת ישראל בחזקתה של הכנסייה הרוסית הלבנה. בפברואר 1951, הגיעה לישראל נציג החברה הפרבוסלבית לדרוש את רישום והעברת נכסי החברה לרשותה. אך ב-1952 הוחלט להעביר את ניהול הנכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית לידי האפוטרופוס הכללי, מאחר שהייתה מחלוקת על מיהם בעלי החזקה וממשיכי דרכה של החברה. ממשלת המנדט הכירה בקבוצה של גולים רוסים בפריז כמנהלי החברה, אך ברית המועצות לחצה על ישראל להעביר לה את הרכוש והנציגות הסוביטית בישראל אף הגישה תביעה משפטית. עם זאת בניין הקונסלים בצידו המזרחי של מגרש הרוסים הושכר באופן רשמי לאוניברסיטה העברית ב-1954.
ביולי 1960 החלה מדינת ישראל במשא ומתן עם הממשלה הסוביטית להסדרת הבעלות על הרכוש, והוא נמשך לסירוגין במשך מספר שנים. הסכם נחתם לבסוף ב-7 אוקטובר 1964. על פי ההסכם ישראל תשלם 4.5 מיליון דולר, שליש במזומן והשאר בפרי הדר וסחורות, עבור מה שהוגדר "רכוש חילוני", כלומר קרקעות ומבנים שאינם בשימוש הכנסייה. יישום ההסכם נתקל בקשיים לאחר שקבוצה של יורשי הנסיך סרגיי הגישה תביעת בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית. בפועל הבעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית מעולם לא הוסדרה וברית המועצות המשיכה לתבוע בעלות עד שנות ה-80 של המאה ה-20. והאפוטרופוס הכללי המשיך לנהל את הבניין.
לאחר התפרקות ברית המועצות המשיכה רוסיה לתבוע בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית בראשם בניין סרגיי. בתחילת שנות ה-90 הביעה ישראל הסכמה להעביר את המבנה לרוסיה, תוך התחייבות שלא לפגוע בזכויות הדיירים. בשנת 2007 התפרסם כי אנשי העסקים רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מתחם מגרש הרוסים כולו ויכסו את ההוצאות הכרוכות בהעברת בית המשפט, בית המעצר ומשרדי הממשלה במגרש. זאת במסגרת מהלך שיזם ולדימיר פוטין להסדרת הבעלות והעברת האזור כולו לחזקת הפדרציה הרוסית. ב-27 ביולי 2008 נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת האפוטרופוס הכללי, להעברת בניין סרגיי לקניין המדינה בנוסף לכ-10.9 מיליון שקל, שהתקבלו במהלך השנים בעד השכירות בנכס. הבקשה הוגשה לאחר שהוועדה המיוחדת להעברת נכסים לקניין המדינה המליצה להעביר את הנכס לקניין המדינה ולהפסיק את ניהולו על ידי האפוטרופוס, וזאת לקראת העברת הנכס לבעלות הרוסים.
אתרי עניין במגרש הרוסים
כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר, סגנון הקרוב לאדריכלות הנאו-קלאסית, בתוספת השפעות מהאדריכלות האסלאמית והמקומית. מאפיינים את מרבית המבנים סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים, חלקם מקושתים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים משופע. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו.
כנסיית השילוש הקדוש
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים
כנסיית השילוש הקדוש היא המבנה בעל השטח הקטן ביותר במגרש הרוסים, אך המרכזי והגבוה מכולם. היא נבנתה בין השנים 1860–1872 על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ' אפינגר בסגנון כנסיית וסילי הקדוש שבכיכר האדומה במוסקבה. מבנה הכנסייה כולל אולם תווך ושתי סיטראות ארוכות, ובחזיתה אפסיס מעוגל. היא נבנתה מאבן לבנה ולה שמונה מגדלים שבראשם כיפות שהיו צבועות במשך שנים בירוק, ועתה הן מצופות נחושת ועליהן צלב. הקתדרלה כוללת אלמנטים רנסאנסיים, כגון רצועה לומברדית (פס אופקי מסותת באבן דמוי קשקשי דגים); חלונות מעוטרי עמודים בסגנון נאו-קלאסי, וכן חלונות "עיוורים" (חלונות ללא זגוגית). בטקס חנוכת הקתדרלה שנערך ב-1872 נכח הנסיך ניקולאי, שביקר באותה עת בארץ.
הקתדרלה נבנתה מלכתחילה לשימוש מקומי בלבד לצליינים שוכני מגרש הרוסים, ולכן אינה גדולה. ההנחה הייתה כי הצליינים יעדיפו לשאת את תפילותיהם החשובות בכנסיות ההיסטוריות שבעיר העתיקה. לאחר נפילת שלטון הצאר ברוסיה והפסקת זרם הצליינים לארץ הקודש, נותרה הקתדרלה בידי נזירים מקומיים וחדלה לפעול כמעט לגמרי. המבנה הוזנח, ובמהלך תקופת המנדט היה קשה מאוד להגיע אליו, עקב הפיכת המתחם כולו למרכז שלטון בריטי. לאחר קום המדינה והסדרת ענייני הנכסים במגרש הרוסים, חזרה הכנסייה לפעול, שופצה והפכה שוב למוקד לצליינים רוסים.
אכסניית הנשים
250px|ממוזער|הכניסה למוזיאון אסירי המחתרות
אכסניית מריה (חצר מריה) - אכסניית הנשים במגרש הרוסים נקראה על שם מריה פיודרובנה, אמו של הצאר ניקולאי השני, והיא בנויה כמתחם סגור סביב שתי חצרות פנימיות. האכסניה כללה עשרות מיטות עץ פשוטות, שנפרסו באולמות גדולים ללא מחיצות (בניגוד לאכסניית הגברים, בה לכל שני מתארחים היה חדר פרטי), וכן כמה מטבחים גדולים שהגישו ארוחות חמות, דלות למדי, לצלייניות, שהיו ברובן קשישות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו הבריטים את אכסניית הנשים לבית הסוהר המרכזי בירושלים, בו נכלאו לאורך שנים אסירים פליליים ערבים ויהודים, ומאות מלוחמי המחתרות - 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י'. בית כלא זה התפרסם בעיקר לאחר ששניים מן הנידונים למוות, משה ברזני ומאיר פיינשטיין פוצצו את עצמם למוות בתא כלאם, זמן קצר לפני שהיו אמורים להיות מועלים אל הגרדום.
לקראת תום המנדט פונה בית הסוהר מיושביו, ולאחר קום המדינה שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, כמו מחסנים של הסוכנות היהודית. לאחר השלמת "עסקת התפוזים" (ראו לעיל), החל להתגבש הרעיון להפוך את המבנה לאתר הנצחה לאסירי המחתרות, ובשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון שהגשים את התוכנית.
אכסניית המשלחת הדתית
שמאל|ממוזער|250px|הקפלה הפנימית בבית המשלחת הדתית
בחזית המבנה מופיע הכיתוב: "המיסיון הרוסי הדתי", והוא נבנה במתכונת רבועה בעלת חצר פנימית גדולה, המחולקת לארבע חצרות קטנות סימטריות. במרכז החצר ישנה קפלת תפילה קטנה אך מפוארת, אליה ניתן היה לגשת דרך ארבעת המסדרונות שחילקו את החצר. המבנה מתנשא לגובה שתי קומות, וחזיתו הדרומית פנתה לרחוב יפו. הכניסה אליו אפשרית מצפון או ממזרח. ב-1865 נפתחה במקום ספרייה דתית קטנה, בתרומתה של משפחת הצאר, שגדלה עם השנים וכיום היא כוללת 17,000 כותרים.
במשך שנים ארוכות שימש המבנה את בית המשפט העליון, אך אגפו המזרחי נותר כל השנים בידי הרוסים. בשנת 1992 עקר בית המשפט העליון למעונו החדש בגבעת רם, ואת מקומו תפס בית משפט השלום. האגף הרוסי היה סגור רוב השנים לזרים, ושימש רק צליינים ואורחים רוסים רבי מעלה. בראשית המאה ה-21 השתנתה המדיניות והותר לתאם ביקור במתחם, ואף להיכנס אל הקפלה הפנימית.
חצר סרגיי
שמאל|ממוזער|250px|חצר סרגיי
שמאל|ממוזער|250px|עמדת בטון בפינה הצפון-מערבית של חצר סרגיי. זו כנראה העדות הקיימת היחידה ל"בווינגרד" שהוקמה על ידי הבריטים בשנת 1946.
חצר סרגיי נקראה על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, בנו של אלכסנדר השני. סרגיי, שהיה דודו של הצאר ניקולאי, ויורש העצר שלו, ביקר בירושלים ב-1888. החצר נבנתה בשנת 1892 מחוץ למגרש הרוסים, בסמוך לפתחו הצפון-מערבי, עקב מחסור במקום בתוך המגרש. הכניסה הראשית לחצר הייתה דרך אולם קבלה מפואר ממזרח (היום רחוב מונבז), ואילו הכניסה לכרכרות ולמשרתים הייתה מדרום (היום - רחוב הלני המלכה, וזהו הפתח היחיד לחצר, נכון ל-2007). המבנה כלל 16 חדרי אירוח, מהם שמונה מפוארים ביותר; ארבעה אולמות לקבלת פנים; שני חדרי אוכל; ספרייה; מכבסה; בית מרחץ; מחסנים; אורווה ומוסך. בראשית המאה ה-20 נוספו למבנה המגדלים הפנימיים ששימשו כחדרי שירותים. לצורך ההיגיינה, חוברו המגדלים למבנה עצמו במעברים תלויים בלבד, ומערכת ניקוז מודרנית לימים ההם ניקזה את השפכים הרחק ממגרש הרוסים. בחצר סרגיי התארחו בני אצולה ובני משפחת הצאר, ביניהם היו הנזיר גריגורי רספוטין, הסופר המודרניסט אנדרי ביילי ואחרים.
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין בייעודו העיקרי, אך בתקופת המנדט שוכנו בו משרד הפנים והמחלקה לעבודות ציבוריות. ב-1922 הוקמו בחצר צריפי מגורים לקציני צבא בריטיים, ששימשו את החברה להגנת הטבע במשך שנים רבות. ב-1939 הותקנו בו סורגים וחלונות אטומים נגד פגיעה מצד יהודים וערבים, כחלק מהתסיסה נגד שלטון המנדט בארץ ישראל. הבניין שימש עד 2011 את משרד החקלאות וכן את החברה להגנת הטבע. החצר הפנימית הייתה מטופחת מאוד וכללה מתקנים חקלאיים שהובאו אליה בשנות ה-50 על ידי שר החקלאות דאז, משה דיין. באוגוסט 2012 הושלם תהליך מסירת הבניין לממשלת רוסיה, וזו הפכה אותו לבית מלון בשנת 2017.
בית החולים הרוסי
ימין|ממוזער|250px|בית החולים בתקופת המנדט
בית החולים הרוסי נבנה בשנת 1863, אף הוא על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ אפינגר. הוא נבנה לגובה שתי קומות במתכונת מלבנית מוארכת, ובכל קומה נמתח מסדרון מרכזי, שחדרים משני צדדיו. הכניסה הראשית למבנה מצפון מפוארת מאוד, והיא מעוטרת בסגנון בארוק, וכוללת גמלון קטום האופייני לסגנון. בקומה הראשונה הותקנו בית מרקחת וחדרי מגורים לצוות הרפואי.
בית החולים, שכלל למעלה מחמישים מיטות, היה בית החולים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. בית החולים אף סיפק "אוהל מרפאה" נייד, שליווה את הצליינים הרוסיים במסעותיהם ברחבי הארץ, בדרכם לאתרים נוצריים שונים. רוב הצליינים הרוסים היו קשישים, ובעיקר קשישות, שביקשו להגשים באחרית ימיהם את חלום הביקור בארץ ישראל, אך רבים מהם מתו מתלאות הדרך או נפצעו וחלו. בשל כך ברור היה כי מגרש הרוסים חייב לתת מענה לקשיים אלה, ולכן נבנה בו בית החולים.
עם תחילת המנדט הבריטי הפך בית החולים לבית חולים צבאי, ולאחר מלחמת העצמאות הפך לבית החולים של צה"ל, ונקרא בשם "בית חולים אביחיל" ("אבי החיילים"). במשך כמה עשורים שימש המבנה את מעבדות בית החולים הדסה, וכבית ספר לרוקחות. באותן שנים התפתחה האמונה הטפלה כי הבניין רדוף רוחות, ובעיקר רוחותיהם של החולים שמתו במקום בייסורים. בשל כך סירבו עובדים שונים להיכנס אליו.
עם תכנון הקמת קריית עיריית ירושלים הוחלט להרוס את המבנה, אך לבסוף הוחלט לשמרו בשל ייחודו הארכיטקטוני וחשיבותו ההיסטורית.
אצבעו של עוג מלך הבשן
שמאל|ממוזער|250px|אצבעו של עוג
"אצבעו של עוג" הוא כינוי עממי לעמוד אבן גדול המחובר לסלע האם, אשר מצוי בתוך בור סמוך לכניסה לבית המעצר במגרש הרוסים. העמוד היה מכוסה במשך הדורות באדמה ואשפה, אך בשנת 1871 בעת חפירת היסודות לבניין סמוך, הוא נחשף. ג' אוֹרֶלִי, שווייצרי שביקר בארץ ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19, ציין בזיכרונותיו משנת 1876 כי העמוד שוכן בחזית כנסיית השילוש הקדוש וכי הוא מגודר ונראה לעין. במפתו של וילסון משנת 1900 מסומנת "האצבע" כ-pillar (ראו לעיל).
ההשערה היא כי במקום פעלה מחצבה, ששימשה את בנאי בית המקדש השני בתקופת הורדוס. העמוד, שיועד לבית המקדש, נסדק כנראה במהלך החציבה והוחלט להשאירו במקומו. בירושלים התגלו שני עמודי אבן דומים נוספים, שניהם בשכונת מחנה יהודה, אך הבניה העירונית מסתירה אותם.
אכסניית ניקולאי
אכסניית ניקולאי הייתה המבנה האחרון שנבנה במגרש הרוסים בשנת 1903, והיא נקראה על שם הצאר ניקולאי השני, שיזם ומימן את בניית המתחם כולו. האכסניה הענקית, שכללה למעלה מ-1,000 חדרי אירוח, נועדה לפתור את מצוקת הצפיפות של הצליינים שמספרם עלה וגאה מדי שנה. בהמשך, שימש המבנה את משטרת מחוז ירושלים כבית מעצר וחדרי חקירות.
שערי המתחם
200px|השער הצפוני בסמוך לחצר סרגיי200px|השער הדרומי בסמוך לכיכר ספרא שרידי השערים (מימין שרידי השער הצפוני ומשמאל השער הדרומי המועתק)
במגרש הרוסים ישנם שני שערים, אחד צפוני ואחד דרומי שהיו בעבר מבנים הרבה יותר גדולים ונותרו מהם רק שרידים. השער הדרומי הועתק ממקומו המקורי כחמישים מטרים לכיוון צפון, בעת בניית בניין העירייה בשנות ה-90 של המאה ה-20. מהשער הצפוני שהיה המפואר מבין השערים שרד רק אחד משני חדרי המשמר.
גלריית מפות של מגרש הרוסים
בתרבות
מגרש הרוסים הוא נושא שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי "על מגרש הרוסים" משנת 1936.
ראו גם
הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית
חצר בנימין בירושלים
תנועת המרי העברי
לקריאה נוספת
יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה - כרך ב': העיר החדשה בראשיתה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1974, עמ' 105–109
אורי ביאלר, צלב במגן דוד – העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1948–1967, (הפרק על הנכסים הרוסיים) הוצאת יד בן-צבי ירושלים 2006
דוד קרויאנקר (עורך), מגרש הרוסים, ירושלים: לקראת שנת 2000 ממרכז צליינות רוסי למוקד פעילות עירוני, תוכנית לפיתוח המתחם: אדריכלים יורם פוגל ויונתן שילוני (1997), הרשות לפיתוח ירושלים, עיריית ירושלים, מינהל מקרקעי ישראל, 1997
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: סיבוב בחצר סרגיי שבמגרש הרוסים, באתר 'חלון אחורי', 26 בספטמבר 2023
איליה צ'רקינסקי : התפשטות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בארץ ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ירושלים: שכונות
קטגוריה:החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית: נכסים | 2024-07-28T14:41:38 |
מרד הפסחא | REDIRECT מרידת חג הפסחא | 2004-11-20T13:52:29 |
דגל אייר | REDIRECT דגל אירלנד | 2004-11-20T13:54:23 |
בתיסקף | שמאל|ממוזער|250px|הבתיסקף "טריאסטה"
ממוזער|FRNS III
בתיסקף היא צוללת מאוישת קטנה המיועדת לצלילה למקומות עמוקים במיוחד. הבתיסקף מורכב מתא לצוות (עם מקום ל-2 עד 3 אנשים), הדומה לבתיספרה, ומעליו מצוף הממולא בנוזל קל ממים, כגון בנזין, וזבורית. כדי להעלות את הכלי ממעמקים, משחררים את הזבורית, שהיא אוסף של כדורי ברזל קטנים הנמצאים במיכל מיוחד בצורת משפך, ומוחזקים על ידי אלקטרומגנט בפתחו. הבתיסקף מונע באמצעות מנוע חשמלי, המוזן מסוללות, ויכול לנוע למרחק של מספר קילומטרים.
הבתיסקף הראשון היה "FNRS-2", שנבנה בידי הממציא השווייצרי אוגוסט פיקאר. הצוללת נבנתה במימון הקרן הלאומית למחקר מדעי של בלגיה (ראשי תיבות: FNRS) ונקרא על שמה (FNRS-1 היה כדור פורח שנבנה על ידי פיקאר במימון הקרן הבלגית). הבנייה החלה בשנת 1937 והסתיימה רק ב-1948, בעקבות הפסקת הפיתוח בזמן מלחמת העולם השנייה.
צלילות
ב-26 באוקטובר 1948 בוצעה צלילת ניסיון של הבתיסקף במים רדודים בעומק של 24 מטר שהוכתרה בהצלחה. ב-3 בנובמבר באותה השנה צלל הבתיסקף לעומק של 1,400 מטר בקירוב. באותה השנה הפסיקה קרן FNRS הבלגית את מימון הפרויקט, וה-FNRS-2 נמכרה לחיל הים הצרפתי שפיתח אותה ל-FNRS-3.
הבתיסקף השני, "הטריאסטה", עוצבה ותוכננה גם כן על ידי פיקאר ונבנתה באיטליה. אורכה של הצוללת היה 15 מטר, מכלי הציפה שלה היו מלאים ב-22,000 גלונים של הפטאן וכן חוברו שני מכלי זיבורית של מים לכל אחד מצדדיה.
בתחילת שנות ה-50 צללו שתי הצוללות במקביל ושיפרו את שיאי העומק בזו אחר זו: באוגוסט 1953 ה-FNRS-3 הגיעה לעומק של 2,100 מטר בקירוב (6,900 רגל) והטריאסטה צללה לעומק של 3,150 מטר בקירוב (10,300 רגל). בפברואר 1954 שברה ה-FNRS-3 את השיא של הטריאסטה מ-1953 וצללה לעומק של 4,050 מטר (13,290 רגל; 900 מטר יותר מהשיא של הטריאסטה מ-1953) כ-160 ק"מ מחופי דקר, סנגל.
ממוזער|350px|אנימצית צלילה באמצעות בתיסקף: בתהליך הירידה מתמלאים תאי הציפה במים ומטען הזיבורית מלא. בתהליך העלייה משתחרר מטען הזיבורית ותאי הציפה מתרוקנים "הטריאסטה", נרכשה על ידי צבא ארצות הברית ב-1958 תמורת רבע מיליון דולר. ב-23 בינואר 1960 צללו דון וולש, קצין בצי האמריקאי, וז'אק פיקאר, בנו של מתכנן הכלי אוגוסט פיקאר, לנקודה העמוקה ביותר המוכרת, תהום צ'לנג'ר שבשקע מריאנה, בצפון-מערב האוקיינוס השקט. ההנחה הייתה שבעומק זה אין זרמים ושניתן יהיה להשליך במקום פסולת רדיואקטיבית. הצלילה ארכה כ-5 שעות ובסופה הגיעה הטריאסטה לעומק של 10,911 מטרים. שום כלי שיט אחר לא צלל עד אז לעומק דומה. הצוות גילה כי גם בעומק זה קיימים יצורים חיים, ומכאן כי קיימים זרמים המביאים חמצן חדש גם בעומק זה. הטריאסטה שהתה כ-20 דקות על הקרקעית לפני שהחלה במסע חזרה אל פני הים.
רק בשנת 2012 התרחשה צלילה מאוישת נוספת לקרקעית תהום צ'לנג'ר, כשג'יימס קמרון צלל לקרקעית עם הצוללת "דיפסי-צ'לנג'ר" (Deepsea Challenger), אם כי צלילות לא מאוישות התרחשו עוד ב-1995 על ידי היפנים וב-2009 על ידי המכון האוקיינוגרפי בוודס הול.
ראו גם
בתיספרה
לקריאה נוספת
פיר דה לאטיל, כובשי המצולות: מן הנאוטילוס עד הבאתיסקאף, תרגום מצרפתית של De Nautilus au Bathyscophe, תרגם: דניאל שר, הוצאת מסדה, 1964, עמודים 175-130.
קישורים חיצוניים
ערן מינהר, ״תמרון פיקארד״ - על משפחת פיקארד, בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
נאוה רשב"א,הבטיסקפ המפורסם טרייסטה, 'מערכות ים' מ"ז מאי 1960, עמ' 65.
קטגוריה:צוללות
קטגוריה:בלגיה: המצאות | 2023-12-28T20:05:05 |
סרילנקה | REDIRECT סרי לנקה | 2004-11-20T14:43:27 |
רטרווירוס | הפניה רטרו-וירוס | 2015-08-04T20:11:16 |
פונטה וקיו | פונטה וקיו (באיטלקית: Ponte Vecchio - "הגשר הישן") הוא גשר עתיק בעיר פירנצה שבטוסקאנה, העובר מעל נהר הארנו. הגשר מפורסם בזכות הבניינים הבנויים מעליו וממשיכים את העיר גם מעל המים.
הגשר נבנה לראשונה מעץ בידי הרומאים, ובשנת 1117 נהרס בשיטפון. הוא נבנה מחדש, הפעם מאבן, ונהרס בשנת 1332 עקב שרפה. הגשר הנוכחי הוקם בשנת 1345, ובמהלך השנים נבנו עליו חנויות, המעניקות לו את מראהו המיוחד. בעבר שימש הגשר בעיקר לקצביות; עם השנים, כדי לסלק מפגעי ריח מהגשר וסביבתו, הוצאו ממנו הקצביות, ואת מקומן כיום תופסות בעיקר חנויות תכשיטים, יצירות אמנות ומזכרות. מעל הגשר, בקומה שנייה, הוקם ב-1564 מסדרון וזארי שנועד לקשר את פאלאצו וקיו עם פאלאצו פיטי דרך גלריית אופיצי כמעבר פרטי לקוזימו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה.
ב-4 באוגוסט 1944 נמנע הצבא הגרמני הנסוג מלהרוס את הגשר, אף שהרס את כל הגשרים האחרים באזור. נטען שההימנעות מהריסת הגשר נבעה מהוראה מפורשת של היטלר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פירנצה: מבנים
קטגוריה:איטליה: גשרים | 2024-03-28T20:04:27 |
סנט לושה | REDIRECT סנט לוסיה | 2004-11-20T15:03:45 |
דגל סנט לושה | REDIRECT דגל סנט לוסיה | 2004-11-20T15:04:47 |
אדי מרקס | אדואר "אדי" לואיס ג'וזף, ברון מרקס (Edouard Louis Joseph, Baron Merckx, נולד ב-17 ביוני 1945) הוא רוכב אופניים בלגי לשעבר.
מרקס נולד במינסל-קיזגם (בלגיה), ונחשב בעיני רבים לרוכב האופניים הטוב ביותר בכל הזמנים. במהלך הקריירה הארוכה שלו ניצח בכל המרוצים החשובים והצטיין בכל סוגי מרוצי האופניים הקיימים באופני כביש. ניצח חמש פעמים בטור דה פראנס, חמש פעמים בג'ירו ד'איטליה, שבר את שיא השעה וניצח באליפות העולם לחובבים ולמקצוענים. למעשה, בשנים 1968-1974 הייתה שליטתו של מרקס בענף כה מוחלטת עד שבמרוצים רבים הקרב האמיתי היה על המקום השני. בשנת 1996 העניק לו מלך בלגיה את התואר רוזן (Baron).
קורות חייו
בילדותו ניסה מרקס מספר רב של סוגי ספורט ואף שיחק כדורסל לתקופה קצרה. מגיל 12 החל להתמקד באופניים. בשנת 1964, בגיל 19 התפרסם מרקס לראשונה כשניצח במרוץ הכביש באליפות העולם לחובבים בצרפת. באותה שנה כבר רכב באולימפיאדת טוקיו (1964) אך היה מעורב בנפילה לפני קו הסיום.
ב-1965 החל לרכב כמקצוען וניצח בשני מרוצים מדרגות נמוכות יחסית.
ב-1966 עבר לרכוב בקבוצת פז'ו וזכה לראשונה במרוץ מפורסם - מילאנו – סן רמו.
ב-1967 ניצח שוב במרוץ מילאנו - סן רמו ובאליפות העולם.
ב-1968 ניצח בג'ירו ד'איטליה ובמרוץ פריז–רובה.
ב-1969 ניצח בטור דה פראנס (כולל ניצחונות ב-6 קטעים וזכייה בחולצה הירוקה ובחולצת ההרים) ובמרוצים החד-יומיים: מילאנו - סן רמו, רונדה ון פלנדרן ולייז'–בסטון–לייז'.
בסוף שנה זו היה מעורב בתאונה קשה בזמן מרוץ, בה איבד את הכרתו וסבל מעיוות באגן. מרקס סבל בשנים הבאות מכאבים, במיוחד בעת טיפוס, ופעמים רבות כיוון את האוכף תוך כדי רכיבה על מנת למצוא זווית שתאפשר לו להמשיך לרכב. מרקס הצליח להתאושש מהפציעה אך סיפר כי הפציעה שינתה את סגנון רכיבתו.
ב-1970 ניצח בג'ירו ד'איטליה, בטור דה פראנס (כולל ניצחונות ב-8 קטעים) ובמרוץ פריז–רובה.
ב-1971 ניצח בטור דה פראנס (כולל ניצחונות ב-4 קטעים) ובמרוצים החד יומיים: מילאנו – סן רמו, לייז'–בסטון–לייז' וג'ירו די לומברדיה. כמו כן, זכה באליפות העולם.
ב-1972 ניצח בג'ירו ד'איטליה, בטור דה פראנס (כולל ניצחונות ב-6 קטעים) ובמרוצים החד יומיים: מילאנו – סן רמו, לייז'–בסטון–לייז' וג'ירו די לומברדיה. כמו כן, קבע באותה שנה את שיא השעה.
ב-1973 ניצח בג'ירו ד'איטליה, בוואלטה אספניה ובמרוצים החד יומיים: לייז'–בסטון–לייז' ופריז–רובא. בשנה זו החמיץ מרקס אפשרות לניצחון נוסף בטור דה פרנס לצורך הרכיבה בוואלטה אספניה.
ב-1974 ניצח בג'ירו ד'איטליה, בטור דה פראנס (כולל ניצחונות ב-8 קטעים) ובאליפות העולם.
ב-1975 ניצח במרוצים החד יומיים: מילאנו - סן רמו, רונדה ון פלנדרן ולייז'–בסטון–לייז'. באותה שנה הוא התמודד בטור דה פראנס והוביל בדרוג הכללי. במהלך אחד הקטעים הלם בו צופה צרפתי וגרם לו פגיעה בכליות (כנראה על רקע החשש שישבור את שיאו של ז'אק אנקטיל הצרפתי שהיה היחיד עד אותה עת שזכה חמש פעמים בטור דה פראנס). למרות הפגיעה המשיך מרקס במרוץ תוך כאבים עזים, אך בסופו של דבר נכנע בדרוג הכללי לרוכב הצרפתי ברנאר תבנה וסיים רק שני.
ב-1976 ניצח בפעם השביעית במרוץ מילאנו - סן רמו.
בשנת 1978 פרש מרקס מרכיבה מקצוענית בגיל 33.
מרקס הוא בעל מפעל לייצור אופני מרוץ. הוא משמש פרשן במרוצים עבור רשת טלוויזיה. בשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כמאמן נבחרת בלגיה. מפעם לפעם הוא משמש כיועץ למארגנים של מרוצי האופניים.
בנו אקסל עסק גם הוא ברכיבת אופניים מקצוענית. הישגו הבולט ביותר היה זכייתו במדליית הארד במרוץ הכביש באולימפיאדת אתונה 2004.
הישגיו של מרקס
שמאל|ממוזער|250px|אדי מרקס
אדי מרקס זכה לכינויים רבים כשהידוע ביניהם הוא "הקניבל". כינוי זה הודבק לו בשל תאבונו ללא שובע לניצחונות. במרוצי קטעים, מקובל לעיתים, שהרוכב הבכיר יאפשר לרוכב זוטר לזכות בניצחון בקטע בודד, כיוון שאין הדבר פוגע בדרוג הכללי של הרוכב הבכיר, אך מזכה את הרוכב הזוטר בכבוד גדול שיש סיכוי שיגמול לרוכב הבכיר בעתיד בעזרה בקטעים או במרוצים הבאים. מרקס לא קיבל את המנהג הזה וניסה לנצח בכל קטע ובכל מרוץ גם אם לא היה חשוב.
שרשרת הישגיו של מרקס הם ייחודיים ובלתי חוזרים. הוא מחזיק באין ספור שיאים וקשה להאמין שרובם יישברו אי פעם. בין יתר השיאים שהוא מחזיק בהם נמצאים:
525 ניצחונות (מתוכם 455 ניצחונות כמקצוען) בערך שליש מכלל המרוצים בהם השתתף כמקצוען.
11 ניצחונות בגרנד טורים (טור דה פראנס, ג'ירו ד'איטליה ווואלטה אספניה)
34 ניצחונות בקטעים בטור דה פראנס
95 ימים עם החולצה הצהובה בטור דה פראנס
7 ניצחונות במרוץ מילאנו - סן רמו ו-5 ניצחונות במרוץ לייז'–בסטון–לייז'.
הוא הרוכב היחידי בכל הזמנים שזכה בטור בשלושת התארים: מלך ההרים, המאיץ הטוב ביותר ובטור עצמו. הוא אחד משני רוכבים שניצחו באותה שנה בטור, בג'ירו ובאליפות עולם, הישג המכונה הכתר המשולש.
שימוש בסמים
שלוש פעמים נמצא מרקס חיובי באמרוץ. הפעם הראשונה שבה נמצא חיובי הייתה בשנת 1969 לאחר שהוביל בג'ירו ד'איטליה לאחר 16 קטעים. הוא סולק מהמירוץ למרות מחאותיו. הפעם השנייה הייתה לאחר שזכה בטור של לומברדיה בשנת 1973. הפעם השלישית הייתה בבדיקה שנערכה בשנת 1977.
מיקום באליפות העולם ובגרנד טורס
גרנד טורס196619671968196919701971197219731974197519761977ג'ירו ד'איטליה-91Exp.1-111-8-טור דה פראנס---1111-12-6וואלטה אספניה-------1----אליפות העולם 20px1218 Ab.2914418533
-: לא השתתף
Exp.: נפסל בשל סמים
Ab.: עזב
קישורים חיצוניים
סטטיסטיקת ניצחונות
ריאיון עם מרקס (מתוך "תפוז אופניים")
קטגוריה:רוכבי אופניים בלגים
קטגוריה:מנצחי הטור דה פראנס
קטגוריה:מנצחי ג'ירו ד'איטליה
קטגוריה:רוכבי אופניים: אלופי עולם
קטגוריה:מנצחי קטעים בטור דה פראנס
קטגוריה:רוכבי אופניים שהורשעו באימרוץ
קטגוריה:מנצחי הוואלטה אספנייה
קטגוריה:בלגים שנולדו ב-1945 | 2024-09-28T19:50:57 |
גשר המילניום (לונדון) | שמאל|ממוזער|250px|גשר המילניום
גשר המילניום הוא גשר תלוי המשמש לתנועת הולכי רגל מעל נהר התמזה בלונדון.
גשר המילניום מקשר את אזור הסיטי של לונדון, שבגדה הצפונית של הנהר, עם מוזיאון טייט מודרן שבגדה הדרומית. במבט מהגדה הדרומית דרך הגשר בולטת לעין קתדרלת סנט פול שבצדו השני.
הגשר נפתח לציבור ב-10 ביוני 2000. ביום פתיחתו צעדו עליו 90,000 אנשים, עד 2,000 בו זמנית. העומס הרב גרם לרעידה של הגשר, ולכן הוא נסגר יומיים לאחר פתיחתו. במשך שנה וחצי תוקנו הטעויות ההנדסיות שבגשר, והוא נפתח מחדש ב-22 בפברואר 2002. בעקבות התקרית קיבל הגשר בפי הלונדונים את הכינוי wibbly wobbly bridge.
עיצוב
עיצובו של הגשר נקבע במסגרת תחרות שהופקה על ידי מועצת סאות'וורק ב-1996. העיצוב הזוכה היה פרי עטם של ארוף, פוסטר ושות', וסיר אנתוני קארו. בעקבות הגבלות הגובה באזור וכדי לשפר את התצפית מהגשר, נקבעה התמיכה בגשר באמצעות כבלים שנמתחים מתחת לגובה הרציף של הנהר.
הגשר בנוי משלושה חלקים ראשיים באורך 81 מ', 144 מ' ו-108 מ'. אורכו המלא של הגשר הוא 325 מטרים ורוחבו 4 מטרים. תומכות הגשר מאפשרות משא של עד 2,000 טונות השווים ערך לכ-5,000 בני אדם אשר יכולים לעבור על הגשר באותו זמן.
בנייה
בניית הגשר החלה בסוף 1998 כאשר העבודות המרכזיות החלו ב-24 באפריל 1999 על ידי חברת מונברג תורסון וסיר רוברט מקאלפין. עלות הבנייה של הגשר עמדה על 18.2 מיליון ליש"ט והוא נפתח לקהל הרחב ב-10 ביוני 2000.
תנודות של הגשר הובילו לסגירתו לצורך תיקונים יומיים בלבד לאחר פתיחתו.
נעשו ניסיונות לצמצום התנודות על ידי הגבלת מספר האנשים החוצים את הגשר, דבר שהוביל לתורים ארוכים ולא תרם לצמצום התנודות. סגירת הגשר הובילה לביקורת ציבורית רבה כפרויקט מילניום בריטי נוסף שכשל בדומה לכיפת המילניום.
שינויים ותיקונים נוספים הובילו לחיסול התנודות על הגשר והגשר נפתח בשנית בפברואר 2002.
הגשר נסגר פעם נוספת ב-18 בינואר 2007 במהלך השתוללות הסופה קיריל, עקב החשש שהרוחות החזקות יעיפו הולכי רגל מהגשר.
תהודה
שמאל|ממוזער|250px|מראה הגשר מקתדרלת סנט פול והתורים הארוכים בכניסה אליו לאחר פתיחתו - כניסת הולכי הרגל הוגבלה במטרה להפחית את התנודות הקטנות של הגשר
תנודות הגשר נובעות ממשוב חיובי - תנודת צעדיהם של הולכי הרגל על גבי הגשר גרמה לתנודות קטנות של הגשר לצדדים. תנודות הגשר הגבירו את תנודת הצעדים (שנובעת מצורך לאזן את שיווי המשקל של הגוף הנע) וחוזר חלילה.
רעידותיו של הגשר בימים הראשונים לפתיחתו נבעו לפיכך ממספר הצועדים הרב על גבי הגשר, שביום פתיחתו נכלל במסלול צעדת צדקה. מספר האנשים שחצו את הגשר ביום הראשון של פתיחתו מוערך בכ-90,000 איש.
תנודות תהודה הנובעות מתנועת משא אנכי (כגון רכבות, כלי רכב והולכי רגל) הם סוגיה מוכרת בתכנון הנדסי של גשרים. במקרה ספציפי זה גרמה התנועה הלטראלית של הגשר לתנועה הולכי הרגל הצועדים עליו להשתלב בתנועה על הגשר ולהעצימה במידה שמתכנני הגשר לא שיערו.
אף על פי שתופעה זו יוצאת דופן, היא אינה ייחודית לגשר המילניום בלבד.
תופעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל גשר בעל תדירות תנועה צידית הפחותה מ-1.3 הרץ ובעל מסה נמוכה דיו, אם יהיו עליו מספיק גורמים שינועו עליו.
הגשרים האחרים בעולם שמתקיימת בהם תופעה זו:
גשר הולכי הרגל במרכז התצוגה הלאומי בבירמינגהם.
גשר גרובס בצ'סטר, במהלך מרוץ הסירות של נהר ג'ובילי ב – 1977.
גשר כלי הרכב בנמל אוקלנד במהלך הפגנה ב – 1975.
לאחר שנערך מחקר נוסף על ידי מהנדסי הגשר, הותקנו 37 סופגי אנרגיה שתפקידם לווסת תנועה אופקית ו-52 סופגי מסה שתפקידם למתן את התנועה האנכית של הגשר. עבודות התיקון עלו 5 מיליון ליש"ט וארכו כחצי שנה מחודש מאי 2001. לאחר תקופת מבחן, הגשר נפתח מחדש לציבור ב-22 בפברואר 2002 ומאז לא התקבלו תלונות על תנודות חזקות בגשר.
הגשר בתרבות הפופולרית
בסרט "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" נראה גשר המילניום הנופל למים על ידי אוכלי המוות של וולדמורט.
הגשר מופיע בפרק הראשון בסדרה מאפר לעפר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
המילניום
קטגוריה:מבנים שתכנן נורמן פוסטר
המילניום (לונדון)
מילניום, לונדון
קטגוריה:לונדון: אטרקציות תיירותיות | 2024-03-29T14:58:51 |
תופיק טובי | ממוזער|טקסט=תופיק טובי, 1969|תופיק טובי, 1969
250px|ממוזער|תופיק טובי בישיבת ועדת הפנים של הכנסת בתל אביב, ספטמבר 1949
תַּוְפִיק טוּבִּי (בערבית: توفيق طوبي; 11 במאי 1922 – 12 במרץ 2011) היה פוליטיקאי ערבי-ישראלי קומוניסטי. כיהן כחבר הכנסת מטעם חד"ש. כהונתו הייתה מהארוכות שידעה הפוליטיקה הישראלית, למעלה מ-41 שנות כהונה, כולן רצופות.
ממוזער|בית תאופיק טובי ברחוב תאופיק טובי 18 בשכונת הדר בחיפה. הבית הוא מבנה לשימור
ביוגרפיה
טובי נולד בחיפה לאליאס ולאליס (לבית ח'ורי). סיים את בית הספר היסודי של הקהילה האורתודוקסית בחיפה וב-1936 עבר ללמוד בפנימיית בית הספר "אלמוטרן גובאת" (צהיון) של המיסיון הבריטי בירושלים והיה פעיל בהתאחדות התלמידים הערבים ולאחר מכן בתנועת התלמידים הערבים.
בשנת 1940 חזר לחיפה והצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ). לאחר פיצול המפלגה על רקע לאומי ב-1943 היה אחד ממייסדי הליגה לשחרור לאומי, שהתנגדה תחילה לתוכנית החלוקה אולם לאחר מכן תמכה בה עקב השינוי החיובי בעמדת ברית המועצות.
לאחר פטירת אביו ב-1941 נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה ולכן ויתר על לימודים אוניברסיטאיים. בשנים 1943–1948 עבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט הבריטי.
ב-1948 איחדו חברי הליגה הערבים וחברי הפק"פ היהודים כוחות והקימו את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). טובי היה חבר הוועד המרכזי של המפלגה, חבר לשכה ומזכירות, וערך את ביטאונה בשפה הערבית, "אל-איתיחאד". בנוסף, היה חבר נשיאות הוועד הארצי למען שלום מאז שנות ה-50 וחבר נשיאות מועצת השלום העולמית.
בשנת 1949 נבחר לכנסת מטעם מק"י, והיה צעיר חברי הכנסת הראשונה. באותה שנה, בעת שקבל על התנהגות צה"ל בפעולות חיפוש מסתננים בגליל, היו שטענו נגדו כי עליו להודות שמאפשרים לו לכהן בכנסת. בעקבות זה יצא להגנתו המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" בשיר בשם "הנזיפה בתופיק טובי". למרות שליטתו בעברית, הקפיד לנאום בכנסת בערבית כשלאחר נאומו דבריו מתורגמים לעברית בידי מתורגמן.
בשנת 1956, לאחר טבח כפר קאסם, גבו תופיק טובי ועמיתו מאיר וילנר עדויות מהפצועים והפיצו אותן, בין השאר מעל במת הכנסת, תוך שימוש בחסינותם הפרלמנטרית. כך הצליחו להביא את המידע לידיעת הציבור כשבועיים לאחר המעשה, למרות מאמצי הצנזורה הצבאית להסתיר את התרחשות הטבח מהציבור. בשנת 1965, בעקבות ויכוחים פנימיים במק"י על מהות היותה תנועה יהודית ערבית ולא ציונית, הוחלט בחודש יוני על פילוג. טובי, יחד עם חבריו מאיר וילנר, אמיל חביבי, תאופיק זיאד וסשה חנין, הקימו את רק"ח, שהייתה תנועה יהודית ערבית ולא ציונית, בה טובי שימש כנציגה השני בכנסת ביחד עם וילנר. מצב זה המשיך משהוקמה חד"ש בשנת 1977, וטובי היה מספר שתיים ברשימתה לכנסת. בשנת 1976 נתמנה לסגן מזכ"ל המפלגה ובשנת 1989 נתמנה למזכ"ל המפלגה, תפקיד שכיהן בו עד 1993.
ב-4 ביולי 1990 פרש מהכנסת לאחר למעלה מ-41 שנות כהונה רצופות, והוחלף בתמר גוז'נסקי. בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-119 ברשימת חד"ש לכנסת.
תופיק טובי שני רק לשמעון פרס במניין שנות הכהונה כחבר הכנסת, ושלישי רק למאיר וילנר ושמעון פרס במניין הקדנציות כחבר הכנסת (12 קדנציות).
טובי נשאר קומוניסט כל ימי חייו. עמדתו כלפי מדינת ישראל הייתה מורכבת. הוא הגדיר את עצמו כפטריוט ישראלי והדגיש שאינו רואה ניגוד בין זהותו הערבית לישראליותו. בנאומו הראשון בכנסת בשנת 1949 שיבח את העמידה הישראלית במלחמת העצמאות מול מה שכינה "מזימות והתערבות אימפריאליסטית", ראה בה מלחמת שחרור לאומי, וראה בהקמתה של מדינת ישראל "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון". הוא ביקר את הסכמתה של ישראל לסיפוח השטח שיועד למדינה הערבית (שהוא ציפה שתהה ידידותית ודמוקרטית) לידי מלכויות ירדן ומצרים. את אשמת הנכבה הטיל על "השליטים הערבים הריאקציוניים" שהתנגדו לתוכנית החלוקה. הוא גם קבל על האפליה בכך שהערבים אינם נקראים לשרת בצה"ל.
טובי התגורר בחיפה והיה נשוי לאולגה (אחותו של אמיל תומא). הוא היה אחרון חברי הכנסת הראשונה שנשארו בחיים. נפטר ב-12 במרץ 2011, אולגה נפטרה ב-28 בנובמבר 2016.
בנו היחיד, אליאס טובי הוא פרופסור לרפואה, מנהל המחלקה לאימונולוגיה ואלרגיה קלינית במרכז רפואי בני ציון ומנהל בית החולים האיטלקי בחיפה.
ב-2013 הוחלט להנציח את תאופיק טובי בקריאת קטע הרחוב בו הוא גר : רחוב תאופיק טובי. שם הרחוב שהוסב, היה בעבר קטע מרחוב קיסריה שהוביל לרחוב חורי. בטקס נכח הסופר סמי מיכאל. ביתו של טובי הוגדר כבית לשימור והוא נמצא ברחוב תאופיק טובי 18. בחזית הבית מוצב שלט מורשת כחול של המועצה לשימור אתרים.
לקריאה נוספת
תופיק טובי, בדרכו, בעריכת אליאס טובי, חיפה: ראיה, 2012.
הארכיון של תופיק טובי, באתר הארכיון האינטרנט המרקסיסטי (בעברית)
קישורים חיצוניים
תופיק טובי, פורץ מחסומים באתר "התחברות-תראבוט"
אריק בנדר, השורד האחרון מהח"כים שכיהנו בכנסת הראשונה
הודעה על פטירתו באתר חד"ש
דוד מרחב, נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי, מתוך הבלוג של דוד מרחב לאחר שפורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18 במרץ 2011
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון וחבר הכנסת תופיק טובי (1966)
תאופיק טובי - בדרכו, ספר מאמרים בהוצאת המשפחה.
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
קטגוריה:פעילי הליגה לשחרור לאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מק"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רק"ח
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חד"ש
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:ערבים נוצרים ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי כנסת ערבים
קטגוריה:חיפה: חברי הכנסת
קטגוריה:אישים הקבורים בחיפה
קטגוריה:ראשי חד"ש
קטגוריה:חברי כנסת נוצרים
קטגוריה:ותיקי חברי הכנסת
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2011 | 2024-07-19T08:26:13 |
קורט בכר | קורט אנדראס ארנסט בֵּכֶר (בגרמנית: Kurt Andreas Ernst Becher; 12 בספטמבר 1909 – 8 באוגוסט 1995) היה ראש המחלקה הכלכלית של האס אס בהונגריה לאחר כיבושה. לאחר המלחמה הפך לאיש עסקים.
ביוגרפיה
בכר היה סוחר תבואות מצליח, יליד המבורג, שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1934. בשנת 1939 היה קצין בחיל הפרשים של האס אס בפולין, נמנה עם "יחידות גולגולת המת" אשר עסקו ברצח יהודים. בשנת 1943 קיבל אות הצטיינות- הצלב הגרמני מזהב, לאחר שנתיים נעשה שטאנדרטנפיהרר ועבר למטה האס אס בפולין.
בשנת 1944, זמן קצר לאחר שנכבשה הונגריה, הוא הגיע אליה כקולונל אס אס, בגיל 35. תפקידו הרשמי היה לספק סוסים וציוד ליחידות הוואפן אס אס. במקביל מילא תפקיד מרכזי בהשתלטות האס אס על הגדול והחשוב בתאגידים התעשייתיים בהונגריה, תשלובת הפלדה והמתכת מנפרד וייס. בתמורה לרוב מניות התאגיד שעסק בתעשייה כבדה בייצור נשק, התחייב האס אס לאפשר ל-47 יהודים ממשפחות בעלי התשלובת לצאת לפורטוגל. בין תפקידיו היה גם האחראי על מחנות הריכוז.
בכר ניהל את הצד הפיננסי של עסקת "סחורה תמורת דם" מול ועדת העזרה וההצלה בבודפשט ובעיקר מול פעילי הוועדה ישראל קסטנר ויואל ברנד. בעסקה הוצע להעביר את יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות. כתוצאה מהמשא ומתן, שאותו ניהל קסטנר, התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. ברכבת היו בני משפחתו של קסטנר, חבריו, בעלי הון ששילמו עבור המסע, מגוון מייצג של הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, נאולוגים, תנועות נוער ציוניות) וקבוצה של פליטים ויתומים מפולין. במקום להגיע לארץ נייטרלית כמובטח, הגיעה הרכבת למחנה ברגן בלזן. קסטנר סבר כי רכבת זו תהווה תקדים ולאחריה תצאנה רכבות נוספות, אך תקוותו לא התגשמה.
לאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל החל בכר לנהל משא ומתן על סחורה תמורת הפסקת השמדת היהודים, עם סאלי מאייר נציג הג'וינט בשווייץ ועם קסטנר. פגישות המשא ומתן התנהלו על הגבול בין שווייץ לאוסטריה. משא ומתן זה הביא לשחרורם של נוסעי הרכבת בשתי קבוצות. 318 מאנשי הרכבת שוחררו באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 הנוסעים. למרות שסאלי מאייר עסק בעיקר במשיכת זמן ולא הייתה לו סמכות לתת לבכר דבר, המשא ומתן נמשך 6 חודשים והוא גרם להימלר לעצור את גירוש יהודי הונגריה.
בחורף 1944–1945 ביקר קסטנר בשווייץ, אך חזר מרצונו החופשי משווייץ הבטוחה לגרמניה ונסע עם קורט בכר לברלין, בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו במחנות הריכוז.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב בבית הדין הגרמני לדה-נאציפיקציה, שעסק בטיהור גרמניה ואוסטריה מאנשי המשטר הנאצי. בעדותו תיאר קסטנר באור חיובי את פעולתו של קורט בכר במסגרת מאמצי ההצלה (לפי התחייבות קודמת, בזמן המשא ומתן על ההצלה) ובכך עזר לו להיחלץ בשלום.
קסטנר מסר בתצהיר שלו: "אין כל ספק בכך שבכר נמנה עם מנהיגי האס־אס המעטים שהיה להם העוז להתייצב נגד תוכנית ההשמדה ואשר עשו ניסיון להציל חיי אדם". לדבריו, הודות להתערבותו של בכר נמנעה השמדתם של 85 אלף יהודים מגטאות בודפשט ושבשלב האחרון של המלחמה בכר נאבק עם הימלר למען העברת יושבי מחנות הריכוז לידי צבאות בעלות הברית. קסטנר טען כי "בכר עשה כל מה שהיה בגדר אפשרויותיו ומעמדו כדי להציל חיים חפים מפשע מבולמוס הרציחה העיוור של המנהיגים הנאצים, על כן לא פקפקתי אף לרגע בכוונותיו הטובות". בסוף מכתבו כתב קסטנר שלדעתו ראוי בכר "להתחשבות האפשרית המלאה ביותר".
על סיועו לבכר כתב קסטנר לאליעזר קפלן: "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר. בכר היה קולונל אס אס לשעבר אשר שימש קצין קשר ביני לבין הימלר במשך פעולות ההצלה ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית. השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו." במשפט הדיבה בעניינו של קסטנר, היה זה הסעיף היחיד שבו התקבלה בבית המשפט העליון הגנת "אמת דיברתי" של מלכיאל גרינוולד ביחס להאשמותיו את קסטנר.
לאחר המלחמה ביצע עסקים נרחבים עם ממשלת ישראל ובשנת 1960 הוא היה אחד מאנשי העסקים העשירים ביותר בגרמניה המערבית, עם נכסים מוערכים של 30 מיליון דולר.
בכר שימש כעד תביעה במשפט אייכמן. את העדות מסר בפני בית המשפט בעיר ברמן בגרמניה. בכר חשש לבוא להעיד בירושלים כיוון שהיועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר סירב לתת לו חסינות מפני חקירה ומעצר.
בשנת 1962 ביקש התובע הראשי בעיר פרנקפורט לעצור את בכר, באשמת גזל רכוש וסחיטה באמצעות איומים, על פעולתו במלחמת העולם השנייה. בית המשפט בעיר דחה את הבקשה וקבע שמעשיו של בכר היו סבירים לאור הנסיבות אליהם נקלע.
בשנת 1994 התראיין לאילנה דיין בתוכנית "עובדה".
קישורים חיצוניים
בכר, קורט, לקסיקון יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי אס אס
קטגוריה:סחורה תמורת דם
קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בזהב
קטגוריה:משתתפים ברצח יהודי הונגריה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1909
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1995 | 2024-08-27T04:34:02 |
שמואל מיקוניס | שמואל מִיקוּנִיס (10 באוגוסט 1903 – 20 במאי 1982, כ"ז באייר תשמ"ב) היה פוליטיקאי ישראלי ואחד מהמנהיגים הקומוניסטים היהודים הבולטים בישראל. הוא שימש מזכיר כללי למפלגה הקומוניסטית הישראלית, והיה חבר הכנסת מטעמה.
קורות חיים
מיקוניס נולד בעיירה פולונה שבפלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום נמצאת העיירה בבתחומי מחוז חמלניצקי של אוקראינה), למשפחה חסידית, וקיבל חינוך יהודי מסורתי בתלמוד תורה. הוא היה פעיל בהסתדרות הגימנזיסטים הציונים ובתנועת "החלוץ", ועם גרעין של תנועה זאת עלה לארץ ישראל בשנת 1921. שניים מאחיו נשארו בברית המועצות ונרצחו בתקופת שלטונו של סטלין.
בארץ עבד תחילה כפועל בפרדסי אייזנברג ברחובות, ולאחר מכן עבר להתגורר בתל אביב והתפרנס מעבודות שונות - ביניהן: סבלות, תיקוני מרצפות דרכים והנחת מסילות ברזל. תוך כדי עבודתו החל בקריירה אמנותית כשחקן בתיאטרון "האוהל" ונמנה עם גרעין המייסדים שלו. בשנים 1925–1930 הוא שימש כשחקן וכמזכיר המועצה האמנותית של התיאטרון. הוא סבר כי התיאטרון צריך להיות תיאטרון של פועלים, לכן במקביל לעיסוקו האמנותי בשעות הערב, המשיך לעבוד במשך היום כפועל במחלקת הניקיון של עיריית תל אביב. לאחר שעזב את התיאטרון נסע לצרפת לצורך לימודים בפוליטכניקום שבסופם הוסמך להנדסה ועם חזרתו מצא עבודה כמהנדס בחברת הנפט "של" בשנים 1933–1945. בתפקיד זה הקים עבור הבריטים בסיסי צבא וכבישים בנגב. כביש 211 לניצנה היה מוכר ככביש מיקוניס בגלל השתתפותו בסלילתו.
הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ). ב-1939 היה מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה, ומונה לעורך עיתון המפלגה "קול העם". כאשר פורק הקומינטרן ב-1943 והפק"פ השתחררה משליטתה של מוסקבה, פעל כנגד מזכ"ל המפלגה רדואן אל-חילו והקו הערבי-לאומני שהוביל במפלגה – מה שהביא לבסוף לפילוג הפק"פ, כאשר החברים הערבים עזבו את המפלגה והקימו את הליגה לשחרור לאומי. כשנה לאחר הפילוג הצליח מיקוניס לייצב את המפלגה ולהפוך למנהיגה. ב-1944 היה חבר אספת הנבחרים, מזכ"ל מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) בשנים 1947–1974, וכן חבר מועצת העם ומועצת המדינה הזמנית.
בשנת 1947 ייצג את מפלגתו בוועידת לונדון - ועידה של כל המפלגות הקומוניסטיות באימפריה הבריטית - ודרש הכרה בזכויותיו הלאומיות של היישוב היהודי על ידי הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל והתרת עלייה יהודית לארץ ישראל. על עמדה זאת זכה להתקפה חריפה מצד אמיל חביבי, נציג הליגה לשחרור לאומי, שגרס כי ליישוב היהודי לא מגיעות כל זכויות לאומיות ודגל במדינה ערבית שבה ליהודים יהיו זכויות אזרח שוות. הוועידה הלכה לכיוון דעתו שהצהירה שעל חלק מהפליטים היהודים להיקלט בארץ ישראל, אולם בכל שאר הדברים קיבלה את עמדתו של חביבי, על אף שההחלטה הפכה לחסרת משמעות עם נאום אנדריי גרומיקו באו"ם בזכות חלוקת הארץ לשתי מדינות שבועות מעטים לאחר סגירת הוועידה.
בעת מלחמת העצמאות יצא מיקוניס לשליחויות בארצות הקומוניסטיות במזרח אירופה לשם גיוס נשק ומתנדבים. עם תום המלחמה הצליח לפעול לטובת שחרור הקומוניסטים הערבים שנעצרו על ידי צה"ל והשבת משפחותיהם לארץ.
בשנת 1949 נבחר לכנסת מטעם מק"י, וכיהן כחבר כנסת עד לסיום ימי הכנסת השישית בשנת 1969. בשנת 1965 כתב מאמר שפורסם בעיתון המפלגה "קול העם" שיצא נגד נאום שטנה שנשא מנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה בשעה שקיבל את פרס לנין לשלום, ובו קרא להשמדת ישראל. עיתון המפלגה בערבית "אל-איתיחאד" סירב להדפיס תרגום של המאמר, מה שתרם למתחים הפנימיים במפלגה, אשר הביאו לפילוג באותה שנה בין סיעת הרוב בראשות מיקוניס ומשה סנה, שדגלו בקו עצמאי וביקורתי ביחס לעמדות האנטי-ישראליות של ברית המועצות, לבין מאיר וילנר, שדגל בקו שהביע נאמנות עיוורת לברית המועצות והקים את רק"ח, שאותה הוקיע מיקוניס כתנועה לאומנית ערבית והשווה אותה לליגה לשחרור לאומי שתמכה במופתי אמין אל-חוסייני בזמן מלחמת העצמאות.
בעקבות הפילוג איבדה מק"י את רוב מצביעיה, שעברו לרק"ח, ובבחירות לכנסת השישית זכתה מק"י רק במנדט אחד, ומיקוניס היווה סיעת יחיד בכנסת. מעמדו במפלגה נחלש עם הזמן, עם התחזקות מעמדו של משה סנה; בבחירות לכנסת השביעית הוצב מיקוניס במקום השני ברשימת מק"י, לאחר משה סנה, ומכיוון שהרשימה זכתה רק במנדט אחד איבד את מושבו. הוא נכנס רק כשנתיים וחצי לאחר תחילת כהונתה, לאחר פטירתו של סנה ב-1 במרץ 1972, וכיהן בה כשנתיים. לקראת סוף ימי הכנסת השביעית הקים עם תנועת תכלת-אדום בראשות מאיר פעיל את מפלגת מוקד כסיעת יחיד בפרלמנט. בבחירות לכנסת השמינית קיבלה המפלגה רק מנדט אחד, ומיקוניס, שהוצב במקום השני ברשימה, שוב נשאר מחוץ לכנסת.
בשנת 1974 התפטר מיקוניס מתפקידו כמזכ"ל מק"י מאחר שלטענתו המפלגה התקרבה יותר מדי לציונות. הוא הצטרף לאק"י, שהקימה אסתר וילנסקה שנים מספר לפני כן לאחר שפרשה ממק"י מאותה סיבה.
שמואל מיקוניס נפטר ב-20 במאי 1982, בגיל 78, ונקבר בבית העלמין הדרום.
נקרא על שמו רחוב בעיר תל אביב.
כתביו
שרה ברייטשטיין (עורכת), בסער תקופות:: מבחר כתבים ודברים, 1942–1969, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1969.
על: 1) סתירות ומסקנות (פ.ק.פ. - מק"י) 2) על זהות לאומית יהודית והמאבק על העיקר, תל אביב: 1976.
על מה נטוש המאבק, תל אביב: 1977.
קישורים חיצוניים
אוסף שמואל מיקוניס באתר ארכיון המדינה
, – ריאיון עם שמואל מיקוניס
מ. מייזלס, ברז'נייב שאל: "איך העסקים, מיקוניס?", מעריב, 26 במרץ 1971
ריאיון עם שמואל מיקוניס. הקלטה של המדור לתיעוד בעל פה באתר הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:פעילי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מק"י
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת מוקד
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית
קטגוריה:מהנדסים ביישוב
קטגוריה:מהנדסים ישראלים
קטגוריה:שחקנים ביישוב
קטגוריה:שחקני תיאטרון אהל
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:סגל קול העם
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1903
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1982 | 2024-10-07T16:54:24 |
שדה חשמלי | שדה חשמלי היא תכונה פיזיקלית של המרחב המקיף מטען חשמלי (או של אזור בו יש שדה מגנטי המשתנה בזמן). שדה מפעיל כוח על גופים הטעונים חשמלית. רעיון השדה החשמלי הוצע על ידי מייקל פאראדיי.
השדה החשמלי הוא וקטור. במערכת היחידות הבין-לאומית הוא נמדד ביחידות של ניוטון לקולון , או באופן שקול, ביחידות של וולט למטר .
הגדרת השדה החשמלי
באלקטרוסטטיקה (כאשר כל המטענים אליהם מתייחסים נמצאים במנוחה), כיוון השדה עבור נקודה כלשהי במרחב מוגדר על ידי כיוון הכוח החשמלי המופעל על מטען בוחן חיובי המונח בנקודה זו. עוצמת השדה מוגדרת על ידי היחס בין גודלו של הכוח החשמלי המופעל על המטען המונח בנקודה זו לבין גודלו של המטען בנקודה. הרעיון הוא לבדוק את השפעת כלל המטענים במרחב על מטען הבוחן, באופן כזה שלמטען הבוחן אין השפעה על השדה הנמדד.
השדה החשמלי מוגדר ככוח על מטען הבוחן ליחידת מטען בוחן:
כאשר:
הוא הכוח החשמלי הנתון על ידי חוק קולון.
הוא גודל מטען הבוחן.
המשוואה לעיל תקפה רק כאשר כל המטענים במנוחה. במקרה הכללי של מטענים נעים המשוואה הנ"ל הופכת למשוואה של כוח לורנץ.
תיאור גרפי של השדה החשמלי
300px|ממוזער|שמאל|תיאור גרפי של שדה חשמלי המקיף מטען חיובי (אדום) ומטען שלילי (ירוק) (לתמונה גדולה יותר).
קיימות מספר דרכים לתיאור גרפי של שדה חשמלי. שדה חשמלי סטטי יתואר בדרך כלל על ידי קווי שדה. קווי שדה הם קווים שכיוונם מתאר את כיוון תנועתו של מטען חיובי מנקודה מסוימת, ואורכם מתאר את גודל הכוח שיפעל על אותו מטען. צפיפותם היחסית של קווי השדה בנקודה מסוימת, מלמדים על עוצמת השדה החשמלי באותה נקודה: ככל שקווי השדה צפופים יותר כך עוצמת השדה גבוהה יותר, ולהפך. שדה חשמלי חייב להיות סימטרי.
השדה החשמלי הנוצר על ידי מטען חיובי ידחה מטען בוחן חיובי, ולכן קווי השדה סביבו יתוארו על ידי חיצים הפונים החוצה. באופן דומה השדה הנוצר על ידי מטען שלילי ימשוך מטען בוחן חיובי, ולכן קווי השדה סביבו יתוארו על ידי חיצים הפונים פנימה.
שדה חשמלי של מטען נקודתי
ממוזער|250px|שדה חשמלי של מטען נקודתי
ממוזער|250px|שדה חשמלי בין שני מטענים נקודתיים מנוגדים
כל מקור טעון חשמלית יוצר שדה חשמלי במרחב. עוצמת השדה בכל נקודה תלויה בהתפלגות המטען על המקור, ולכן קשה לחשב אותה למקרה כללי. המקרה הבסיסי ביותר הוא כאשר המקור הוא חסר ממדים, כלומר הוא נקודה. לכן מנתחים מרחב ריק שבו נמצא רק מטען אחד: חלקיק נקודתי.
הפיזיקאי שארל-אוגוסטן דה קולון היה הראשון שגילה את הקשר בין גודלו של מטען שמונח בשדה חשמלי שיוצר מטען אחר , לבין גודל הכוח החשמלי שמופעל עליו, . הנוסחה המתארת את הכוח הזה נקראה על שמו – חוק קולון – ולפיה הכוח החשמלי שיפעל על מטען כלשהו שיונח בשדה יהיה מכפלה של גודל המטען בגודל המטען שיצר את השדה, מחולק בריבוע המרחק מהמטען. במילים אחרות, השדה החשמלי במרחק ממקור חשמלי נקודתי יחיד שמטענו הוא , והכוח שמפעיל השדה על המטען נתון על ידי .
כיוונו של הכוח הוא רדיאלי, לכוון המטען שמחולל את השדה (אם המטענים הם מנוגדים, ואז הוא כוח משיכה) או החוצה ממנו (אם המטענים הם שווי-סימן, ואז הוא כוח דחייה). נוח יותר לעבוד עם וקטורים, כדי לטפל בצורה נוחה יותר בכיווני הכוחות. מסמנים ב- וקטור יחידה בכיוון מ- אל . אם המטען אינו נמצא בראשית הצירים אלא במיקום שרירותי כלשהו , וקטור היחידה הוא (כיוונו הוא ככיוון וקטור ההפרש בין וקטורי המקום והוא מחולק בגודלו של וקטור ההפרש כדי לקבל וקטור שגודלו יחידה).
לכן הכוח הפועל בין שני מטענים נקודתיים הנמצאים בנקודות בהתאמה הוא
הקבוע הוא קבוע קולון במערכת היחידות SI.
במקומו רושמים לפעמים ( הוא המקדם הדיאלקטרי של הריק, או פֶּרְמיטיביות הריק). כאן . ביחידות cgs, ערכו של k הוא 1 משום שמודדים את המטען ביחידות esu. ביחידות אלה חוק קולון הוא מהצורה:
זוהי נוסחה וקטורית שמשמעותה היא שגודל השדה הוא , וכיוונו הוא ככיוון הקו המחבר את הנקודה שבה בודקים את השדה עם הנקודה בה נמצא המטען היוצר את השדה. הסימן החיובי של הנוסחה מציין ששני מטענים חיוביים דוחים זה את זה.
נוסחה כללית לשדה אלקטרוסטטי
הפיתוח של נוסחת השדה החשמלי שיוצר מטען נקודתי, משמש בסיס למקרים כלליים ומורכבים יותר. בגלל עקרון הסופרפוזיציה, כאשר יש במרחב מספר מטענים נקודתיים סטטיים (שאינם נעים), מחשבים את השדה החשמלי שמפיק כל אחד מהם, והשדה הכללי המתקבל הוא סכום וקטורי של השדות של כל המטענים הנקודתיים. אם כל מטען נמצא בנקודה , הנוסחה לשדה החשמלי הכולל שיתקבל בכל נקודה היא לפיכך .
בגבול שבו המטען החשמלי אינו אוסף של מטענים בדידים אלא הוא התפלגות מטען רציפה, כלומר כשאנחנו רוצים לחשב שדה שיוצר גוף טעון בעל נפח, הסכום הופך לאינטגרל:
.
שלושת סימני האינטגרל מסמנים אינטגרציה בשלושת הממדים. האינטגרל סוכם את המטענים האינפיניטסימליים לאורך כל הנפח בו הם מפוזרים. כאשר מייצגת את פונקציית הצפיפות, פונקציה אשר מתאימה לכל נקודה במרחב את צפיפות המטען ביחס ליחידת נפח המצויה בו. במקרים שבהם פיזור המטען במרחב כפוף לסימטריה כלשהי (כגון תיל ארוך טעון או קליפה כדורית טעונה), ניתן לבחור מערכת קואורדינטות שמתאימה לסימטריה, ולהיעזר בה לחישוב השדה החשמלי שנובע ממטען זה. כך למשל, אם נתונה התפלגות מטען בעלת סימטריה כדורית, כדאי לנתח את הבעיה כשהיא מנותחת בקואורדינטות כדוריות, כי אז, משיקולי סימטריה, הרכיבים הזוויתיים של השדה החשמלי חייבים להיות אפס, ורק הרכיב הרדיאלי אינו מתאפס.
שטף חשמלי וחוק גאוס
בהינתן שדה חשמלי, נרצה מדד כלשהו להגדיר את מידת העוצמה שבה הוא פועל על משטח מסוים. מדד זה מוגדר מתמטית בעזרת שטף, על פי הנוסחה: , כאשר הוא הווקטור המוגדר על ידי המשטח, גודלו כשטח המשטח וכיוונו ניצב אליו.
על פי ההגדרה, השטף תלוי בשלושה פרמטרים: בעוצמת השדה, בגודל המשטח, ובזווית שבה המשטח מוטה.
על פי חוק גאוס, אם נקח מעטפת העוטפת כמות מטענים, ישנו קשר ישיר וליניארי בין השטף של השדה החשמלי שהם יוצרים, לבין כמות המטענים שבתוך המעטפת, ללא תלות בצורת המעטפת ובשאר הנתונים של הבעיה. הקשר נקבע על פי הנוסחה:
, כאשר הוא השטף החשמלי, הוא המטען הכלוא בתוך המעטפת, ו- הוא קבוע דיאלקטריות הריק.
החוק הוא יישום פיזיקלי של משפט גאוס המתמטי, והוא נכון במקרים רחבים יותר מהקשרו החשמלי. עם זאת, בחשמל חוק גאוס בצורתו הדיפרנציאלית נחשב לאחת מתוך ארבע משוואות מקסוול שפורסות באופן שלם את האלקטרומגנטיות, מה שמעיד על חשיבותו הרבה, ועל המשמעויות הרבות שנובעות ממנו. דוגמאות לשימוש בחוק יבואו בהמשך הערך.
הניסוח המתמטי המלא של החוק בצורתו האינטגרלית הוא:
כאשר הוא השדה החשמלי, הוא אלמנט שטח אינפיניטסימלי על המעטפת , אשר כיוונו מוגדר כניצב למשטח, כלפי חוץ, הוא צפיפות המטען החשמלי בנקודה , ו- הוא אינטגרל על המשטח הגיאוסי המהווה מעטפת סביב נפח .
גזירה מתוך הפוטנציאל החשמלי והמגנטי
השדה החשמלי מושרה כתוצאה מנוכחות מטען חשמלי (התפלגות מטען) או כתוצאה משינויים בזמן בשדה המגנטי. ליתר דיוק, השדה החשמלי מושרה על ידי הפוטנציאל החשמלי (זהו 4-וקטור) לפי הנוסחה:
כאשר הוא הפוטנציאל הסקלרי ו- הוא הפוטנציאל הווקטורי.
שדות חשמליים של מטענים לא נקודתיים
שדה של כדור טעון
שמאל|חוק גאוס מיושם לחישוב שדה שיוצר כדור טעון
בהינתן כדור שסך המטען עליו הוא , ופיזור המטען עליו אחיד.
שיקולי סימטריה מראים כי קווי השדה החשמלי שייווצרו מחוץ לכדור חייבים להיות מכוונים רדיאלית, כך שהם יהיו מאונכים לפני הכדור. את השדה שייווצר ניתן לחשב לפי חוק גאוס, תוך בחירת מעטפת כדורית שמרחקה ממרכז הכדור הוא .
תחילה נחשב את השדה מחוץ לכדור. לפי החוק, עבור כל גדול מרדיוס הכדור עצמו (כלומר, כל נקודה מחוץ לכדור):
. מאחר ששטחה של קליפה כדורית הוא והשדה עליה קבוע מהסימטריה, מקבלים
או
כאשר השוויון האחרון נובע מערכיהם של הקבועים. כלומר, השדה החשמלי שיוצר כדור שטעון בצפיפות מטען אחידה, במרחב שמחוץ לו, הוא זהה לשדה שהיה יוצר מטען זהה שהוא נקודתי.
על מנת לחשב את השדה בתוכו תחילה יש לחשב את צפיפות המטען ליחידת נפח. מכיוון שהצפיפות אחידה: , כעת על מנת לחשב את השדה בנקודה מסוימת ברדיוס r בתוך הכדור נבנה מעטפת גאוס כדורית כך שמרכז המעטפת נמצא במרכז הכדור והנקודה מוכלת בשפתו. נשתמש בחוק גאוס: . מכאן:
נציב את הצפיפות הנפחית:
נבודד את השדה, את הכיוון אנחנו יודעים מפאת סימטריה כדורית שהוא רדיאלי.
בכדור מוליך
כאשר דנים בבעיות בהם החומר הוא מוליך, ידוע שהשדה בתוך התווך המוליך הוא שווה לאפס כל עוד אין המוליך מכיל מטענים מקובעים בתוכו (מה שאומר שהוא לא מוליך לגמרי אלא בין מוליך למבודד). עובדה זו נובעת מכך שכל המטענים מתרכזים על שפת המוליך, כתלות בנסיבות:
בהיעדר שדה חיצוני, המטענים נדחים אחד מפני השני והולכים לקצוות.
כאשר מופעל שדה חיצוני, האלקטרונים בתוך המוליך חופשיים לנוע בתגובה לשדה החיצוני, עד למצב שיווי משקל כך שהשדה הנוצר בין שפות המוליך מנוגד בכיוון לשדה המקורי ושווה לו בגודלו.
כיוון שכמות האלקטרונים גדולה בכמה סדרי גודל מכל שדה סטנדרטי שנוצר, יכולים האלקטרונים לבטל כל שדה סטנדרטי. לכן בתוך הכדור, אם ידוע שהוא מוליך, השדה הוא אפס.
שדה של תיל ארוך
בהינתן תיל שאורכו אינסופי, ושצפיפות המטען ליחידת אורך עליו היא , שיקולי סימטריה מראים כי קווי השדה החשמלי שייווצרו מחוץ לתיל חייבים להיות מאונכים לתיל. משיקולים דומים יהיה השדה החשמלי שהתיל מפעיל תלוי רק במרחק מהתיל. בגלל הסימטריה הגלילית מחשבים את השדה לפי חוק גאוס תוך שימוש במעטפת בצורת גליל, שמוצבת מסביב לתיל. מכיוון שהשדה מאונך לתיל (ולמעטפת הגליל), השטף שלו יהיה מקסימלי דרך מעטפת הגליל, ו-0 דרך בסיסי הגליל. השדה במרחק מהתיל יהיה:
מציין יחידת אורך מסוימת – את אורך המוט המוגבל על ידי המעטפת הגלילית. אין זה משנה איזה אורך בוחרים, מאחר שהוא מצטמצם בחישוב:
תוצאה זו נכונה כל עוד המרחק מהמוט זניח ביחס לאורך המוט, שכן המודל מניח כאמור מוט שאורכו אינסופי.
שדה של לוח אינסופי
אם על פניו של לוח אינסופי מפוזר באופן אחיד מטען כלשהו, כך שצפיפותו ליחידת שטח היא , ניתן לראות, כתוצאה משיקולי סימטריה, שהשדה החשמלי שהוא מפעיל יהיה מאונך לפני הלוח. כמו כן אין זה משנה מול איזה חלק של הלוח יוצב המטען המושפע מהשדה (בהנחה שהלוח אינסופי או שהמרחקים קטנים מאוד), כי גודל עוצמת השדה יושפע רק ממרחק המטען מהלוח. המעטפת הגלילית שנבחר לצורך השימוש בחוק גאוס תהיה מאונכת ללוח, ואחד מבסיסי הגליל שלנו יעבור בדיוק באמצעו. אם מדובר בלוח מוליך, לא יהיה בתוכו שדה חשמלי. קווי השדה היוצאים מהלוח יהיו מאונכים לבסיס השני של הגליל ומקבילים למעטפת שלו, כך שרק דרך הבסיס האחד יעבור שטף חשמלי. עתה נחשב את השדה במרחק r מהלוח המוליך:
בדומה למקרה הקודם, גם כאן A מציינת יחידת שטח זמנית – את שטח בסיס הגליל שדרכו עובר השטף, ואת השטח על פני הלוח שתופסים המטענים הכלואים במעטפת הגלילית. התוצאה הזאת מפתיעה שכן קיבלנו חוסר תלות גם במרחק מהלוח, מה שאומר תיאורתית שאם הלוח אינסופי אז השדה בכל נקודה במרחב כולו יהיה שווה, והשדה תלוי אך ורק בצפיפות המטען של הלוח. מובן שכל האמור נכון רק ללוח אינסופי או למרחק קטן מאוד מלוח טעון גדול מאוד.
השדה במקרה של קבל לוחות הוא סופרפוזיציה של השדות של שני הלוחות והוא:
בין הלוחות, ואפס מחוץ לקבל.
ראו גם
שדה אלקטרומגנטי
טנזור השדה האלקטרומגנטי
משוואות מקסוול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים חשמליים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:סימטריה בפיזיקה | 2024-08-01T04:50:00 |
פריסקופ | ממוזער|150px|right|פריסקופ צבאי ידני:
1 - עינית
2 - פריזמה דיאגונלית
3 - ידית אחיזה
4 - 6 - עדשות הגבהה
5 - גוף הפריסקופ
7 - עדשות שדה
8 - עדשות
9 - פריזמה דיאגונלית ראשית
10 - חלון
שמאל|ממוזער|250px|סכימה של פריסקופ
ממוזער|שמאל|פריסקופ אופטי לצוללות מתקופת מלחמת העולם השנייה מתוצרת חברת "צייס"
פריסקופ הוא מכשיר אופטי המאפשר להפנות את קו הראייה באמצעות מראות וכך לקבל זווית ראייה המתקבלת ממקומות שהגישה אליהם קשה או בלתי אפשרית. פריסקופ פשוט מורכב מצינור שבו שתי מראות המונחות זו מול זו במקביל ובזווית של 45° מהקו המחבר ביניהן.
שימושים
הפריסקופים הראשונים נמכרו כבר ב-1430 על ידי יוהאן גוטנברג, (הידוע יותר בשל תרומתו לדפוס). הם שימשו במהלך פסטיבלים והתכנסויות כדי לצפות במתרחש מעל ראשי האנשים בקהל.
שימוש בפריסקופים הפך לנפוץ ושימושי במיוחד בכלים צבאיים סגורים כגון טנקים, נגמ"שים וצוללות המאפשר להם תצפית מנקודה נסתרת או מוגנת. בצוללות מאפשר הפריסקופ לאנשי הצוות לצפות החוצה מן הצוללת בלא שזו תאלץ לעלות מעל פני המים.
השימוש הצבאי הראשון בפריסקופ נעשה במלחמת האזרחים האמריקנית בשנת 1861, במהלכה השתמשו צוללות בפריסקופ שהיה מבוסס על פריזמות. במהלך מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה השתמשו חיילים בפריסקופים מתוך שוחות ותעלות על מנת לצפות במתרחש בחוץ מבלי להחשף.
פריסקופ מודרני
פריסקופ מודרני שבו נעשה שימוש בצוללות לשימוש צבאי, מורכב מעדשות מגדילות ומתפקד גם כטלסקופ. בפריסקופ מודרני נעשה שימוש בפריזמות ובמערכת החזרה גמורה במקום שימוש במראות וזאת מכיוון שפריזמות בניגוד למראות אינן זקוקות לציפוי על פני משטחי ההחזרה ולכן הן צלולות יותר, ומאפשרות איכות תמונה טובה יותר.
בדרך כלל מורכבים עליהם גם אמצעים נוספים כגון מכ"ם ואמצעי טיווח לנשק וכן אנטנות שונות.
פריסקופ בצוללת מופעל באמצעים הידראולים ועליו להיות קשיח על מנת לעמוד במעמס הגרר בעת תנועת הצוללת במים.
בצוללות לשימוש צבאי מותקנים בדרך כלל שני פריסקופים. אחד לשימושי ניווט וצפייה, והשני לצורכי טיווח מטרות. טלסקופ הצפייה מאפשר מבט בגזרה רחבה אל היעד המבוקש, מגובה פני הים ועד לזווית אנכית לחלוטין, ובדרך כלל אינו מצויד באמצעי הגדלת תמונה. לעומת זאת פריסקופ הטיווח ההתקפי מאפשר מבט בזווית צרה יותר אך בהגדלה משמעותית של האובייקט הנצפה.
הפריסקופ הארוך בעולם הוא באורך 27 מטר ונמצא בכור גרעיני באיידהו, הוא משמש לצפייה בריאקציה של תהליכים גרעיניים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:מכשירים אופטיים | 2021-11-26T01:34:15 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.