title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
עשרת הדברות | REDIRECT עשרת הדיברות | 2004-11-08T17:39:42 |
אקוואדור | REDIRECT אקוודור | 2004-11-08T19:51:59 |
גור (קולנוע) | גור (באנגלית: Gore, מילולית דם שנשפך, ובהשאלה שפיכות דמים במובן אלימות ורצח) היא תת-סוגה קולנועית מסוגת סרט אימה. סוגת הגור עוסקת בגופות מדממות, בעריפות ובריטושים למיניהם. סוגה זו הומצאה על ידי הרשל גורדון לואיס בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בסרט "Bloodfeast".
פעמים רבות, המונח "גור" לא מתייחס לסוגה קולנועית, אלא לתוכן של אלימות גרפית אמיתית.Luka Magnotta trial: Jury watches 'infamous' video
היסטוריה
מתחילתו היה קולנוע הגור ידוע לשימצה כסוגה אקספלויטטיבית המעמתת את הצופה עם המוות בצורתו הישירה והגרפית ביותר. בשנות ה-70 היו אלו סרטים כסדרת "המנסרים מטקסס", או סרטיו השנויים במחלוקת של הבמאי האיטלקי לוצ'יו פולצ'י. בין הבמאים הנודעים שעסקו בגור והגיעו מאוחר יותר לקולנוע הזרם המרכזי ניתן למנות את הבמאי הניו זילנדי פיטר ג'קסון שהחל בסרטי גור כגון Braindead, Bad Taste ואף גרסת גור לחבובות "Meet the Feebles", ולעומת זאת ביים בתחילת שנות האלפיים את סדרת סרטי שר הטבעות. עוד במאי שהתחיל כבמאי גור ועבר למיינסטרים הוא הבמאי סם ריימי שביים את סרטי הגור הקלאסיים Evil Dead 1,2 וביים בתחילת שנות האלפיים את שוברי הקופות "ספיידרמן" ו-"ספיידרמן 2".
"פורנו עינויים"
החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 חלה תחיה בסוגת הגור עם יציאתם של סרטים רבים שהושפעו מסוגת הגור הכוללים עירום, עינויים, הטלות מום וסאדיזם, שמבקרים נהגו לעיתים לכנות בזלזול "פורנו עינויים". בין הסרטים שזכו לכינוי הם "הוסטל", סרטי "המסור" ו"איצ'י דה קילר". יש אף שהאשימו את "אנטיכריסט", של הבמאי לארס פון טרייר, בהיותו "פורנו עינויים". בנוסף גם סדרות טלוויזיה כמו "משחקי הכס" ו"המתים המהלכים" הואשמו לא פעם בסגנון מסוג זה. גם סרטים שכלל לא נוצרו כסרטי אימה כגון "הפסיון של ישו" זכו לכינוי זה בשל הסצנות האלימות שהם מציגים. ההבדל המרכזי בין סרטים אלה לסרטי הגור המוקדמים יותר הוא היותם בדרך כלל סרטי מיינסטרים הוליוודים המיועדים לתפוצה רחבה והפקתם עשירה ומוקפדת יותר. סרטים אלה זוכים בדרך כלל להצלחה מסחרית גדולה אך גם לביקורות שליליות רבות.
גור בתור אלימות גרפית אמיתית
פעמים רבות, המונח "גור" לא מתייחס לסוגה קולנועית, אלא לתוכן של אלימות גרפית אמיתית.
בחדשות
בחדשות (תקשורת) מסקרים לעיתים קרובות מעשי אלימות. ייתכן שקודם לסיקור תופיע אזהרה, המציינת כי הצילומים עשויים להיות מטרידים לחלק מהצופים. תמונות גרפיות מאוד הן לרוב מצונזרות, על ידי טשטוש או חסימה של חלק מהתמונה, או על ידי חיתוך החלקים האלימים מתוך הסרטון או רצף התמונות.
באינטרנט
באינטרנט קיימים אתרים המוקדשים לתוכן של אלימות גרפית אמיתית, המכונה "gore". יתרה מזאת, פעמים רבות אתרי צבירה של תוכן, כגון רדיט ו-4chan, מאפשרים או לא מסירים תוכן מסוג זה במקומות או בפורומים מסוימים שבתוכם. חלק מאותם אתרים גם דורשים שחומר גור של אלימות גרפית אמיתית יסומן בצורה מסוימת, לעיתים קרובות ב"NSFL", ביטוי סלנג אינטרנט וראשי תיבות באנגלית של המילים Not Suitable For Life או Not Safe For Life (לא הולם או לא בטוח לחיים). סוג זה של גור עשוי לתאר צילומים מציאותיים של מלחמה, תאונות דרכים ותאונות אחרות, עריפות ראשים, התאבדויות, פיגועי טרור, רצח או הוצאות להורג, וכן סרטוני סנאף שונים.
ראו גם
סרט ניצול
סרט סנאף
הערות שוליים
גור
גור
גור | 2024-07-17T14:31:16 |
דיוויין | האריס גלן מילסטד (באנגלית: Harris Glenn Milstead; 19 באוקטובר 1945 – 7 במרץ 1988), היה שחקן וזמר אמריקאי. נודע בעיקר בתור אישיות הדראג קווין שאימץ לעצמו תחת השם דיוויין (Divine). היה אחד מחברי צוות ה-Dreamlanders, שהופיעו ברבים מסרטיו המוקדמים של ג'ון ווטרס.
ביוגרפיה
השנים הראשונות
מילסטד נולד בבולטימור, מרילנד, בנם היחיד של האריס ברנרד מילסטד ופרנסס מילסטד. לאורך השנים אמו לחמה למען זכויותיו של בנה, ולאחר מותו דאגה לשמר את מורשתו, והפכה לפעילה למען זכויות הומוסקסואלים.
כשהיה בן 12 משפחתו עברה לגור בפרבר של בולטימור, לות'רוויל, שם למד בבית הספר התיכון. הוא סיים את לימודיו ב-1963. בתקופה זו הכיר את ג'ון ווטרס, שגר בשכונה שלו. ווטרס סיפר מאוחר יותר שמילסטד סבל בתיכון מהצקות והטרדות מצד תלמידים אחרים.
קריירה
משחק
מילסטד וג'ון ווטרס החלו לשתף פעולה כבר בסרטו הראשון של ווטרס ב-1966, "Roman Candles". בסרט זה זכה מילסטד לראשונה לכינוי דיוויין (בתרגום מילולי לעברית: אלוהי/ת). מכאן והלאה הפך מילסטד להיות חלק מצוות השחקנים הקבועים בסרטיו המוקדמים של ווטרס, צוות שהיה ידוע בתור ה"דרימלנדרז" (Dreamlanders). ב-1972 כיכב בסרט "פינק פלמינגוס", סרט שנועד במכוון לזעזע, ועוסק במשפחה שופעת גילוי עריות המתגאה בתואר "האנשים המטונפים ביותר בעולם". הסרט צולם בתקציב של 10,000 דולר, בסגנון מחתרתי, ומכיל סצינות קשות במכוון לצפייה והרבה הומור שחור וטעם רע. הסצנה הקלאסית והידועה לשמצה ביותר בסרט, שהפך עם השנים לסרט פולחן, היא הסצנה האחרונה, שבה מילסטד אוכל צואה של כלב. שנים לאחר מכן הודה מילסטד שהסצנה אכן הייתה אותנטית. ווטרס עצמו כינה את הסרט "תרגיל בטעם רע".
שמאל|ממוזער|230px|גלן מיליסטד
בשנות השבעים הופיע מילסטד, בתור דיוויין, במספר הצגות תיאטרון בניו יורק, ביניהן גם במחזהו הקאמפי של טום איין "נשים מאחורי סורגים", שזכה להצלחה גדולה באוף ברודוויי ב-1976. מילסטד גילם במחזה את הדמות הראשית של הסוהרת המרשעת פאולין. ב-1978 חזר להופיע במחזה נוסף של איין, "אשת הנאון", שם גילם את דמותה של פלאש סטורם, הבעלים של מועדון חשפנות שבו מתבצעת סדרה של רציחות מסתוריות.
בשנות השמונים הופיע בשני סרטים נוספים של ווטרס שזכו להצלחה עולמית: "פוליאסטר" (1981) ו"היירספריי" (1988). ברובם המכריע של הסרטים בהם השתתף לאורך השנים הופיע בדמות האישה השמנה והגרוטסקית שפיתח, ושהפכה לסמלו המסחרי עד יום מותו. רק בשלהי הקריירה שלו, בשלושת סרטיו האחרונים, הוא שיחק דמות גברית. בסרט "היירספריי" הוא הופיע בשני תפקידים, אחד של גבר ואחד של אישה. מילסטד, המפורסם שבשחקניו הקבועים של ווטרס, היה גם דמות בולטת בסרט הדוקומנטרי מ-1998, "Divine Trash", שעשה סטיב יגר על חייו ועבודתו של ווטרס.
דמותה של דיוויין שימשה השראה לדמותה של מכשפת הים אורסולה בסרט ההנפשה הקלאסי "בת הים הקטנה" של חברת וולט דיסני משנת 1989.
מוזיקה
הקריירה המוזיקלית של מילסטד החלה ב-1979, בהופעה במועדון דיסקו במיאמי. לאורך כל הקריירה המוזיקלית הופיע תמיד בדמותה של דיוויין. הוא זכה להצלחה במועדוני גייז בארצות הברית, ובמהלך שנות השמונים הוציא מספר אלבומי דאנס ודיסקו שהפכו ללהיטים במועדוני ריקודים ברחבי ארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה. בשנת 1981 חבר למפיק המוזיקלי בובי אורלנדו, שכתב והפיק את אלבום הבכורה שלו. הסינגל מתוך האלבום, "Native Love", היה המצליח ביותר שלו בארצות הברית, והגיע למקום ה-21 במצעד הסינגלים של המועדונים. ב-1983 הוא זכה בתקליט זהב ראשון בהולנד, כשהסינגל "Shoot Your Shot” נמכר בלמעלה מ-100,000 עותקים. לאחר שלא ראה כל רווח מתמלוגי הלהיט, הוא תבע לדין את בובי אורלנדו והקשר העסקי ביניהם נקטע.
ב-1984 יצא להיטו הגדול ביותר, "You Think You’re A Man", שהופק על ידי שלישיית המפיקים הבריטית המצליחה סטוק אייטקן ווטרמן. השיר הגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום השמיני במצעד הסינגלים האוסטרלי. לאחר שהופיע עם השיר בתוכנית "טופ אוף דה פופס", התבשר שלא יוכל להופיע בה שוב, בשל תלונות רבות שהגיעו אל הבי.בי.סי לאחר הופעתו. בתגובה לכך, הסינגל הבא שהוציא היה השיר "I’m So Beautiful". שנה לאחר מכן הקליט גרסת כיסוי ללהיט של ארבע העונות, "Walk Like A Man”.
במסגרת סיבוב הופעות באירופה ביקר מילסטד בישראל ביוני 1985 והופיע בקולנוע דן. במהלך הביקור התראיין לתוכניתו של רם עברון, "זה הזמן", כשהוא ללא איפור ופאה. במרץ 1987 הופיע שוב בישראל, באולם הסינרמה בתל אביב.
מותו
שמאל|ממוזער|170px|קברו של מילסטד במרילנד
ב-7 במרץ 1988, שבוע לאחר שהסרט "היירספריי" יצא לאקרנים, התאכסן מילסטד בבית מלון בלוס אנג'לס. למחרת הוא אמור היה להיבחן לתפקיד קבוע בסדרת הטלוויזיה "נשואים פלוס". מילסטד היה ידוע בדייקנותו, וכשלא הופיע למבחן הבד בבוקר שלמחרת, מנהלו האישי, ברנרד ג'יי, הגיע לחדרו בבית המלון ומצא את גופתו. הנתיחה שלאחר המוות גילתה שהוא נפטר בשנתו כתוצאה מלב מוגדל, בגיל 42.
בין אלו ששלחו פרחים וכרטיסי ניחומים היו גם וופי גולדברג ואלטון ג'ון. רשת פוקס, מפיקת התוכנית "נשואים פלוס", שלחה כרטיס ניחומים.
ב-1994 מנהלו האישי, ברנרד ג'יי, כתב ביוגרפיה אודותיו, בשם "Not Simply Divine" (בתרגום חופשי: "לא פשוט אלוהי"). אנוהני מלהקת "Antony and the Johnsons" כתבה את השיר "דיוויין" כמחווה לשחקן והזמר שהיה גיבור ילדותה. השיר הופיע באלבום של הלהקה בשנת 1998.
ב-2001 כתבה אמו של מילסטד את הספר "My Son Divine" ("בני דיוויין"), שבו תיארה את מערכת היחסים המורכבת שהייתה ביניהם. ב-2013 יצא הסרט הדוקומנטרי "I Am Divine" ("אני דיוויין"), על חייו של מילסטד.
פילמוגרפיה נבחרת
Roman Candles (1966)
Eat Your Makeup (1968)
סיפורה של דיאן לינקלטר (1969)
מונדו טראשו (1969)
Multiple Maniacs (1970)
פינק פלמינגוס (1972)
Female Trouble (1974)
פוליאסטר (1981)
Lust in the Dust (1985)
בעקבות הכרך (1985)
היירספריי (1988)
דיסקוגרפיה נבחרת
אלבומי אולפן
My First Album (1982)
Jungle Jezebel (1982)
The Story So Far (1984)
Maid in England (1988)
אוספים והופעות חיות
The Best of and the Rest of (אוסף, 1989)
The 12" Collection (אוסף, 1993)
Born to Be Cheap (הופעה חיה, 1995)
The Originals and the Remixes (אוסף, 1996)
The Best of Divine (אוסף, 1997)
סינגלים
Native Love (1982)
Shoot Your Shot (1983)
You Think You're A Man (1984)
I'm So Beautiful (1984)
Walk Like A Man (1985)
Twistin' The Night Away (1985)
קישורים חיצוניים
עמוד המוקדש לדיוויין באתר dreamlandnews.com
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:זמרי פופ אמריקאים
קטגוריה:דראג קווינס
קטגוריה:זמרים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1945
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1988 | 2024-09-02T20:39:55 |
יציץ | יָצִיץ הוא מושב בשפלה, כ-5 ק"מ מדרום מזרח לרחובות, בתחום המועצה האזורית גזר. ממזרח ליציץ נמצא כביש 6, מצפונו המושב רמות מאיר, לדרומו מזכרת בתיה וממערבו גני יוחנן. המושב משתייך לתנועת המושבים. שטחו כ-2,000 דונם.
מקור השם
מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, ישרש.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים מטריפולי, שהם וצאצאיהם מהווים עד היום את עיקר תושבי המושב.
בעשור הראשון של המאה ה-21, המושב נמצא בתהליכי פיתוח והרחבה.
אתרים בסביבה
תל מלוט
סמוך ליציץ נמצא תל מלוט (ערבית: תל מלאת) שיש המזהים אותו עם העיר גבתון המקראית. גבתון נזכרת ברשומות של מלכים מצריים שונים. בתנ"ך היא נזכרת שלוש פעמים. על התל גופו אין רואים היום שרידים של ממש. בחפירות בקרבת התל התגלה בשנות ה-90 של המאה העשרים מטמון המטבעות הגדול ביותר שאותר בישראל, ובו 26 אלף מטבעות ארד ביזנטיים.
על התל הוקם בשנת 2010 מצפור על שם רפנאל מוסקל, לוחם יחידת אגוז שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
עיינות גבתון
מתחת לתל מלוט נמצאת שמורת טבע קטנה: עינות גבתון. בשמורה, ששטחה 80 דונם, שתי קבוצות של נביעות אשר סביבן צומח מים וביצה. בסמוך לשביל נמצאת אמת מים קדומה אשר סייעה לניקוז האזור בתקופה קדומה יותר.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מועצה אזורית גזר | 2024-08-01T04:40:25 |
שאלות ותשובות | 250px|ממוזער|שמאל|ספרי שו"ת (בתמונה, מאת ר' עקיבא איגר) בספרייה תורנית
שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) היא אחת מהסוגות הענפות והפוריות בספרות התורנית, בעיקר בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים. נמצאות גם שו"ת בענייני קבלה, אגדה וכדומה (שאינם נוגעים להלכה).
בקרב פוסקי ההלכה לאורך הדורות היו גישות שונות לגבי זכויות היוצרים של כותבי התשובות, והאם מותר להדפיסם ללא הסכמת כותביהם.
היסטוריה
בהיות עם ישראל בארצו, כאשר התעוררה שאלה הלכתית כלשהי ולא נמצא לה מענה בקרב הדיינים המקומיים, היו מעלים את השאלה לפוסקי הדור, אשר ישבו בסנהדרין (בירושלים, לאחר החורבן ביבנה ולאחר מרד בר כוכבא וחורבן הדרום, בגליל). לאחר שגלה עם ישראל מארצו והתפזר בגולה, נוצרו פוסקים מקומיים, אשר אליהם פנו בשאלות הלכתיות. נהוג היה כי השואל ישלח שאלה לרב, והרב יענה תשובה. מפעם לפעם יצא קובץ שאלות ותשובות כאלו בדפוס, ונודע בשם "שו"ת".
תופעת השו"ת החלה להופיע כבר בספרות התנאים והאמוראים. ישנן עדויות מן התקופה ההיא לאגרות שנשלחו בין שני המרכזים, בבל וירושלים, וביניהם לבין תפוצות אחרות. יש מביניהן שהוכנסו לתלמוד כחלק ממנו. ספרות השו"ת הקיימת לפנינו מתחילה מתקופת הגאונים (תשובות הגאונים) וכוללת עד היום כ-3000 חיבורי שו"ת, מהם הכוללים מספר כרכים. (ראו דוגמאות לספרי שו"ת מתקופת האחרונים בערך פוסק).
התפתחות השו"ת
בראשית ימי השו"ת היו השאלות בעיקר שאלות קצרות ומעשיות, בספרות הגאונים השו"ת היא בעיקר ביאורים בתלמוד. בסוף ימי הגאונים ובימי הראשונים הונחו היסודות לשו"ת שעיקרם דיונים הלכתיים, אף שלא הוזנח ההיבט המעשי שלהם. לעומת זאת בספרות השו"ת של האחרונים נמצאים תשובות רבות שעיקרם דיונים תלמודיים שנידונו בין חכמים שונים.
בתקופת הגאונים והראשונים, התשובות נערכו וקובצו לספר לאחר מיתת המחבר. מקובל לומר כי הראשון שערך והדפיס את תשובותיו בעצמו היה רבי בנימין בן מתתיה, בן המאה ה-15 - המאה ה-16 בעל שו"ת "בנימין זאב".
הדפסת השו"ת
עם המצאת הדפוס והדפסת ספרי שו"ת הפכה קטגוריית השו"ת לקטגוריה נוספת בספרות, ופרחה ספרות שו"ת שלא נשאלה מעולם, אלא כותבה העלה את השאלה ואת התשובה מדעתו. ניצנים כאלו נמצאו אף טרם המצאת הדפוס, כדוגמה הספר תרומת הדשן. המאפיין העיקרי של שו"ת שאין להם שואל הוא זוויות שונות לשאלה, שמאפשרות דיון בכל אחת מהם תחת מטרייה אחת, משום התוצאה המעשית שיש להם במקרה הנידון בשאלה.
משיבים נודעים
בדורות הראשונים היו גאוני בבל משיבים את תשובותיהם בעילום שם, וכך צמחה ספרות תשובות הגאונים שאין לה מחבר מסוים (אף שתשובות רבות ממנה חתומות בשם המשיב, וחלקן קובצו בדורות האחרונים לפי מחברן, כמו תשובות רב נטרונאי בר הילאי ורב שר שלום גאון).
הרשב"א היה מגדולי המשיבים בדורו והשיב לפי עדות בני התקופה כ-10,000 תשובות, בידינו נכון לשנת 2013 כששת אלפים מתוכן. רדב"ז גם הוא השיב רבות בעיקר בלשונות רמב"ם, גם מתשובותיו נותרו רבות בכתב יד.
בדורות האחרונים השיבו רבות הרב יחזקאל לנדא בספר נודע ביהודה, הרב משה סופר בספר שו"ת חתם סופר, הרב שלום מרדכי שבדרון מברעז'אן, הרב יוסף שאול נתנזון, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ועוד.
בדור האחרון השיבו רבות הרבנים; הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר ולדנברג, הרב משה פיינשטיין, הרב יצחק יעקב וייס, הרב שמואל הלוי ואזנר, הרב משה שטרנבוך ועוד.
השפעת התשובות על ההלכה
עם כינוס ההלכה במאה ה-16 על ידי ר' יוסף קארו ואחרים בעקבותיו, שוקעה בה רבות מספרות השו"ת, הספר בית יוסף מתבסס הרבה על תשובות הרשב"א, המהרי"ק, הריב"ש, והתשב"ץ. לעומת דרכי משה של רבי משה איסרליש שמבוסס רבות על תשובות אשכנזיות ובעיקר על תשובות מהרי"ל. גם בהמשך התפתחות ההלכה מהווה ספרות השו"ת חלק מרכזי ממנה, כדוגמה הספר ילקוט יוסף המבוסס בעיקר על פסקי הרב עובדיה יוסף בתשובותיו.
שו"ת שאינם נוגעים להלכה
כאמור, נמצאות גם שו"ת בענייני אגדה, וכדומה (שאינם נוגעים להלכה). לדוגמה, בשו"ת הרשב"א נשאל:בשו"ת רב פעלים, של רבי יוסף חיים מבגדאד מוקדש חלק מכל ספר בסדרה לשו"ת בנושאי קבלה שונים הנקרא סוד ישרים.
שו"ת אלקטרוני
בדור האחרון, ההתפתחות הטכנולוגית מביאה עדנה לנושא השו"ת. בראשית נוסד פרויקט "שו"ת במראה הבזק", שעל ידי כולל ארץ חמדה של הרב שאול ישראלי (היום עומדים בראשותו הרב משה ארנרייך והרב יוסף כרמל). אברכי הכולל קיבלו שאלות מכל רחבי העולם והשיבו עליהן - באמצעות הפקס. לימים קובצו שאלות ותשובות רבות מאלו ויצאו לאור בסדרת ספרים, המכילה נכון להיום שמונה כרכים (כל תשובה שנשלחת מאברכי הכולל עברה בדיקה של ראשי הכולל וכן של הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נחום אליעזר רבינוביץ'). עידן המידע הנוכחי מזרז את נושא השו"ת עוד יותר, ואם שאלה שנשאלה לפני דור אחד בלבד נענתה רק לאחר שבועות רבים, ובפרויקט "מראה הבזק" נענתה תוך ימים.
בימינו נפוץ השו"ת באתרי אינטרנט המאפשרים לשלוח שאלה בטופס פנייה ולקבל תשובה בדוא"ל תוך שעות ספורות. בנוסף נוצרה כתיבה של שו"ת בו עונים רבנים שונים (לדוגמה- שו"ת 'תשובה מקובצת'), ולא רב אחד, כבעבר. בנוסף, שכיח השו"ת גם בבמות פומביות כמו פורומים אינטרנטיים, שבהם השאלות ותשובות הרבנים משמשות בסיס לדיון גלוי בתגוביות. השו"ת באינטרנט מכונה לעיתים שאל את הרב, כינוי שאף נטמע באנגלית בתעתיקו העברי, בקרב קהילות יהודיות דתיות דוברות אנגלית.
החל משנת תשמ"ז, 1986, החל להופיע פינת הלכה בצורת שו"ת בעלון פרשת השבוע שיחת השבוע בעריכת הרב יוסף שמחה גינזבורג בהם עונה על שאלות שנשלחו בענייני הלכה ומנהג, בשנת תשע"ג יצא שו"ת פינת ההלכה בשני כרכים ובהם למעלה מ-800 תשובות הלכתיות שענה הרב גינזבורג בעלון במשך השנים.
החל משנת 2004 החל להופיע "שו"ת SMS" בעלון פרשת השבוע עולם קטן ולאחריו גם במעייני הישועה. במסגרת ה"שות סמס", יכול כל אדם לשלוח את שאלותיו במסרון לרבנים שמואל אליהו ושלמה אבינר, ולקבל תשובתם במסרון ישירות למכשירו. השאלות הנבחרות מתפרסמות בעלוני השבת.
בשנת 2012 החלו להתפרסם במדור "שו"ת ברסלב" באתר ברסלב סיטי שאלות ותשובות שהופנו לרב אליעזר שלמה שיק ונענו על ידיו. השאלות והתשובות שעוסקות בתחומים רבים ובפרט בנושאים הקשורים לחסידות ברסלב קובצו לאחר מכן לסדרת ספרים באותו השם - "שו"ת ברסלב", המונה נכון להיום שלושה-עשר חלקים.
מימד נוסף של הקידמה הטכנולוגית בא לידי ביטוי ב"פרויקט השו"ת" של אוניברסיטת בר-אילן. במסגרת הפרויקט, שהחל בתחילת שנות ה-70, הועלו לפורמט ממוחשב מאות ספרים ואלפי דפי שו"ת מתקופות שונות, החל בשו"ת רב האי גאון (תקופת הגאונים) וכלה בשו"ת שרידי אש (מתקופת השואה של הרב יחיאל יעקב ויינברג) ושו"ת "יביע אומר" ו"יחווה דעת" (של הרב עובדיה יוסף). פרויקט השו"ת מאפשר, הלכה למעשה, לכל רב למצוא פסיקות קדומות בנושאים רבים ומגוונים, ולהתאים את השאלה שבאה לפניו להיסטוריה ההלכתית המקובלת.
בנוסף לתפקידו המקורי של השו"ת לפסיקת הלכה, משמש השו"ת כמקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל.ראה חיים סולובייצ'יק שו"ת כמקור היסטורי, מרכז שזר
לקריאה נוספת
שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש: אוצר ביבליוגרפי לספרות השאלות והתשובות, מראשית הדפוס ועד שנת תש"ס, מכון שוקן, מכון שכטר ואוניברסיטת בר-אילן, 2006.
ידידיה צ' שטרן (עורך), ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) - הגיור בראי הדורות, משכל (ידיעות אחרונות), סדרת עם הספר, תשס"ט 2008.
שמואל גליק, אשנב לספרות השו"ת, בית המדרש לרבנים באמריקה, תשע"ב 2012.
אביעד הכהן, "אתרא קדישא" – פסיקת הלכה ורבנות וירטואלית: מקורות, מגמות, תהליכים והשפעות", בתוך: רבנות: האתגר, י' שטרן וש' פרידמן עורכים, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד, ירושלים תשע"א, עמ' 627–664
חיים סולובייצ'יק, שו"ת כמקור היסטורי, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1990
Irving A. Agus, Urban civilization in pre-Crusade Europe : a study of organized town-life in northwestern Europe during the tenth and eleventh centuries based on the Responsa literature, Leiden : E. J. Brill, 1965
קישורים חיצוניים
שו"ת משפטי ארץ תשובות אקטואליות בדיני ממונות
פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן
בנימין בראון, 'תשובות בזק: לקראת ריאליזם הלכתי?', דיני ישראל לה (תשפ"ב), עמ' 148-111.
שיטוט בשו"ת: פודקאסט הסוקר את ספרות השו"ת לדורותיה.
שו"ת באתרי אינטרנט שונים
שאל את הרב, באתר ישיבה
שו"ת, באתר "מורשת"
שו"ת, באתר "כיפה"
שאל את הרב, באתר דין
שאל את הרב באתר צעירי אגודת חב"ד
חיפוש שו"ת, באתר בבא קמא
[ שו"ת] של הרב שלמה אבינר, באתר "ספריית חוה"
שו"ת הרב זכריה זרמתי בעניין מנהגי אמ"ת באתר תורת אמ"ת
שו"ת בנושאי הדף היומי מפורטל הדף היומי
שו"ת באנגלית באינטרנט של מכון ארץ חמדה
שאלות ותשובות, בעיקר מאת הרב אהרן מוס, באתר BeitChabad.org.il
שאל את הרב דואר נכנס. מדור נוסף באתר הנ"ל, משיבים שונים
שאלות ותשובות ברשת וכן מדור לשליחת, שאלה לרב, באתר "דתי פייג'"
שאלות ותשובות בנושאי דת, הלכה וחזרה בתשובה, באתר "רבניםנט"
שו"ת ברסלב - שאלות ותשובות בעניינים אקטואליים ובעניינים הקשורים לחסידות ברסלב, באתר "ברסלב סיטי"
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:תולדות עם ישראל | 2024-09-29T09:58:35 |
בשידור חוקר | בשידור חוקר (נקראה גם שידור חוקר) הייתה תוכנית טלוויזיה בהנחייתו של רפי גינת שהופקה בשיתוף עם משטרת ישראל. התוכנית שודרה לראשונה ב-10 בנובמבר 1986 בערוץ 1 של רשות השידור.
עם עזיבתו של רפי גינת את רשות השידור, ומעברו לערוץ השני שודרה התוכנית לראשונה בערוץ 2 הניסיוני בשנת 1992 ושודרה בו לסירוגין במשך כשנה עד 1993. לאחר מספר שנות היעדרות, שבה התוכנית למסך בסוף שנת 1996 במסגרת זכיינית השידור "רשת" בערוץ 2 המסחרי, שם שודרה לסירוגין במשך מספר שנים. התוכנית מותגה מחדש בשנת 2000 ונקראה "שידור חוקר". התוכנית ירדה משידור בשנת 2004 לאחר 18 שנה, מאז היו מספר ניסיונות להחזיר את התוכנית בתיאום עם משטרת ישראל, דבר שלא הבשיל לכדי מעשה.
התוכנית זכתה 4 פעמים ברציפות, החל משנת 2000 עד שנת 2004 בטקס פרס מסך הזהב, כתוכנית תעודה ותחקיר הטובה ביותר.
בתחילת חודש מרץ 2022 פרסמו מעריב שאלון סקר, כאשר הגולשים נשאלו מה התוכנית שהיו רוצים להחזיר למסך, "בשידור חוקר" זכתה במקום הראשון. סמוך למועד בו פורסם הסקר, נפתחה קבוצה ברשת הפייסבוק להחזרת התוכנית למסך, כולל תוכניות ארכיון.
בחודש אוגוסט 2023 עלו תוכניות ארכיון ששודרו בערוץ הראשון ל"כאן ארכיון", וכן ביוטיוב לצד פרקים נוספים ששודרו בערוץ 2.
פורמט התוכנית
התוכנית מבוססת על פורמט בריטי בשם שבו במהלך התוכנית מוצגים שחזורים של מקרי פשע חמורים, ולאחריהם מוצגים קלסתרונים או פרטים מזהים אחרים של הפושעים המבוקשים שאמורים לסייע בלכידתם ובפענוח מקרי הפשע. עם סיום השחזור נפתחו קווי הטלפון לצופים שהתקשרו למוקד טלפנים באולפן או ליחידת החוקרים במשטרה כדי לעזור בפענוח הפשע. ואכן, בעקבות השידור בתוכנית פוענחו פשעים רבים. עם זאת, לעיתים קרה שאזרחים דיווחו למשטרה על השחקנים שהציגו בשחזור המצולם כחשודים. בכל תוכנית הקהל מורכב משוטרים ממשטרת ישראל. התוכנית זכתה באופן עקבי לרייטינג גבוה. התוכנית האחרונה ששודרה ב-13 באוקטובר 2004 רשמה 23.8% צפייה בקרב משקי הבית היהודיים.
מקרי פשע נבחרים שהוצגו בתוכנית
האנס מהדרום (הרוצח בסובארו הלבנה) – (השחזור הראשון של התוכנית) כמה ימים אחרי ל"ג בעומר, בחודש מאי 1985, ניסתה חיילת לעצור טרמפ סמוך לתחנה המרכזית של באר שבע. נהג במכונית סובארו לבנה דגם חדש שנת יצור 1985 עצר בטרמפיאדה והציע לקחת אותה. הנהג סטה מהדרך לכביש צדדי, אנס אותה כמה פעמים, ירה בראשה מטווח קצר, זנח אותה בשטח – ונמלט. החיילת נפצעה קשה מאוד ובשארית כוחותיה הצליחה לזחול בקרוב לעץ לאחר שמאבדת את ההכרה מפעם לפעם, לאחר יותר מעשרים שעות בהם הייתה זרוקה ועירומה בשטח כשהיא מדממת. שלושה בדואים שנסעו על טרקטור בציר הצדדי בקרבת תחנת הדלק הסמוכה זיהו אותה, והגישו לה עזרה ומים, וכן הזעיקו את המשטרה. החיילת פונתה לבית החולים סורוקה במצב קשה, הרופאים הגדירו את מצבה כנס רפואי בכך שנשארה בחיים. היא עברה עשרה ניתוחים ותהליך שיקום ארוך ומאז התחתנה. היא עדיין שומרת בקנאות על פרטיותה ורוצה להישאר אלמונית. בסיום השחזור התראיינה לרפי גינת מבלי שיראו את פנייה. ב-30 במאי באותה שנה פרסמה המשטרה לראשונה את קלסתרון האנס. החוקרים העריכו שמדובר בגבר כבן 30, בעל שיער שטני, אף בולט וצלקת קטנה מתחת ללחי הנוהג בסובארו לבנה. צוות החקירה תלה תקוות בקלסתרון והתכונן לזיהוי מהיר של האנס. ואולם, השוטרים טעו. פחות משנה לאחר אונס החיילת, "האנס מהדרום" הכה שוב. הפעם הוא תקף את המתנדבת מרים שטריקר בת 20, שהגיעה לארץ מגרמנייה. גם אותה הוא אנס כמה פעמים וגם בה ירה בראש, כאשר ביקרה את ידידתה בקריית גת, לאחר מכן נפרדו השתיים בתחנה מרכזית בקריית גת, כאשר היא ממתינה לאוטובוס לבאר שבע, לאחר יממה נמצאה גופתה בשדות הקיבוץ רביבים. במשך שבועיים נלחמו הרופאים על חייה, אך היא לא חזרה להכרה ומתה מפצעיה. בערב יום הזיכרון, יום שני, 12 במאי 1986, נחטפה נאנסה ונרצחה לוסי איימוס, צעירה בת 23 שהגיעה מאנגליה להתנדב בקיבוץ דורות שבנגב, ארבעה קילומטר בלבד לפני הכניסה לקיבוץ, כשנראתה לאחרונה עולה על טרמפ ברכב סובארו בצבע בז׳ שנת יצור 1983 (דגם ישן). אופי הזירה ושיטת הביצוע העלו מצב שהאנס מהדרום פעל בפעם השלישית בתוך שנה, עם זאת מקרה זה נשאר בגדר השערה ולא בוודאות מוחלטת. עד היום ממשיכים להגיע שמות של חשודים, כל שם נבדק, אבל אין קצה חוט. התיק עדיין פתוח. הרוצח והאנס הנ"ל לא נלכד.
היעדרות הנער בן ה-17 ניסים שטרית – התגורר בירושלים בשכונת סנהדריה, וטרם היעלמותו נחטף מישיבתו באשדוד, והוכה נמרצות בידי משמרת הצניעות שאיימו עליו כי מוטב לו שלא יצא עם בנות שחשוד כי הכיר באזור מגוריו בירושלים. לאחר חצי שנה ברחוב "מעגלי הרים לוין" בשכונתו בסנהדריה הכיר ניסים יחד עם חבריו את מייק, שהיה מתעסק עם סמים, ובעברו עבד במספנה באילת. לאחר הכרותם ניסים התרועע עם מייק כשבוע, ובתאריך 23 בינואר 1986 נעלמו עקבותיו לאחר שניפגש עימו במרכז העיר ירושלים, ונסע איתו ברכבו. ניסים יצא יותר מוקדם ממקום עבודותו כמלצר במזנון הכנסת, בכדי להיפגש עם מייק. חלק מהחוקרים מקשרים בין שני המקרים המתוארים בשחזור, ומשערים שמייק היה שליח של משמרת הצניעות, וכנראה הוחלט לפגוע בניסים עד כדי פגיעה בחייו והעלמת גופתו. במשטרה תחילה הפרידו בין מקרה האלימות שעבר ניסים כחצי שנה לפני היעדרותו והתרכזו במייק שלפי כך שאמר שעבד במספנה באילת הגיעו לאיש בשם מייק ריינולס, שהיה מעורב בעסקי סמים, ונמלט להולנד במהלך שנת 1986. לימים בשנת 2019, הופק בערוץ כאן 11 סרט תיעודי "רב הנסתר" הנוגע באנשי ישיבת "שובו בנים" בהנהגת אליעזר ברלנד, ואחד מחסידיו שהיה מאנשי משמרת הצניעות השייכת לשובו בנים, סיפר את האמת על הפרשה והודה, אנשי משמרת הצניעות בראשותו של צביקה צוקר (חותנו של ברלנד) רצחו את ניסים שיטרית, ביתרו את גופתו, וטמנו את חלקיה ביער אשתאול. מקרה רצח נוסף שמוזכר בסרט ומשויך לאנשי משמרת הצניעות של "שובו בנים", הוא רצח אבי אדרי בשנת 1990, שגופתו נמצאה ביער רמות. באוקטובר 2021, עצרה המשטרה שבעה מאנשי ישיבת "שובו בנים", במעורבות בשני מקרה הרצח של ניסים שטרית ואבי אדרי, לאחר פתיחת תיקי החקירה, הודו ושחזרו את מעשה הזוועות.
שוד ורצח שרה מרקוספלד – ביום 18 בנובמבר 1987, בשעה 17:20 אחר הצהריים, חזרה לביתה בבני ברק שרה מרקוספלד, אלמנה בת 75 שהתפרנסה ממכירת כרטיסי פייס. בתוך ביתה, היא הותקפה באכזריות על ידי שודד שעקב אחריה מתחנת האוטובוס. השודד גנב ממנה את התיק. בהמשך הפך השוד לרצח, כעבור 5 שבועות מהיום בו הותקפה, נפטרה מרקוספלד בבית החולים. הרוצח טרם נלכד.
היעדרות הנערה בת ה-16 רחל אלבלדס – שנעדרת מיולי 1983, אלבלדס יצאה ממקום עבודתה בתל אביב, ברחוב יהודה הלוי, בשחזור נראה שאלבלדס נשלחה על ידי המעסיק שלה לקנות לו כיפה ברחוב לוינסקי, ומאז נעלמו עקבותיה, כאשר השאירה במשרד את התיק שלה כולל המשכורת החודשית שקיבלה באותו יום. כשבוע לאחר היעלמותה אשה בשם מרים חיון אמרה בעדותה למשטרה, וכן מתארת זאת בשחזור כי בדרכה לעבודה ראתה את רחל על ספסל ברחוב כשהיא מקיאה ונראית במצב לא טוב, ולכן ניגשה אליה ועזרה לה, אך לא ידעה כי היא מוגדרת נעדרת בזמן זה. בתקופה הראשונה להיעדרותה מספרים בני משפחתה שקיבלו מכתב אנונימי שבו נכתב שרחל נשואה לערבי ומתגוררת בג'נין, חקירות שנעשו בנוגע למידע זה לא העלו דבר.
רצח ניבה ברוש – אחות בבית החולים הדסה עין כרם שנרצחה בינואר 1988. בתוכנית נערך שחזור של הרצח בגילומה של הקרימינולוגית, מלי שחורי ביטון. למרות החקירה המעמיקה בנושא ושחזור הרצח בתוכנית, מקרה רצח זה לא פוענח. שחזור המקרה מביא את סיפורה של ברוש, אם לשניים מירושלים. ביום הרצח, שאלה ברוש מחברתה, רונית בן חיים, את רכבה מסוג רנו 5 "טורבו" אדומה, לאחר שמכרה את רכבה הקודם. בבוקר הרצח התקשרה בן חיים וביקשה מברוש את הרכב, וברוש ענתה כי יש לה סידורים והיא צריכה את הרכב. בשחזור מתואר שברוש הגיעה לבית החולים שבו היא עובדת, אף על פי שהייתה בחופשה, לאחר שקודם עברה במכולת השכונתית. נוסף על כך, נראתה ברוש כשהיא עולה על אוטובוס שככל הנראה עבר בדרכו לכיוון ביתה, לאחר שהייתה בבית החולים. ברוש נמצאה ברכבה קילומטר וחצי מהר הרצל בירושלים כאשר מכוניתה בוואדי. גופתה נמצאה יממה לאחר שרכבה דורדר. תחילה חשבו חוקרי המשטרה שזו תאונת דרכים, אך ממצאי הפתולוגיה הכריעו כי ברוש נרצחה. לפי ממצאי החקירה, ברוש נרצחה במכות רקות ולא היו סימנים לתאונה עצמית או למכות כהות כמקובל במקרה של תאונה. כמו כן, לא נעשה כל ניסיון לעצור את הרכב, כאשר לפי הממצאים ברוש הייתה בחיים כשהרכב דורדר לוואדי. בן חיים נעצרה ונחקרה בחשד לרצח. רונית בן חיים הייתה בעבר חברתו של בעלה של ניבה, דורון ברוש, ונראה לפי החקירה שלמרות שהייתה לכאורה חברתם של בני הזוג ברוש, עדיין שמרה על קשר עם דורון. להערכת החוקרים, ייתכן שרצתה לפגוע בניבה כדי לחזור לקשר זוגי עם דורון. לאחר חקירה מאומצת לא העלו חוקרי המשטרה דבר בכדי להאשים את בן חיים ברצח, והיא שוחררה.
רצח חלפן הכספים ראובן כהן-שוילי – בתאריך 3 ביוני 1988 בעיר נתניה נפגש אדם שהתחזה לחייל מילואים וביקש להמיר שקלים שברשותו ל-20 אלף דולר. החייל פנה לחלפן ראובן כהן-שוילי ברחוב "שער העמק" במרכז נתניה. ראובן הצליח להשיג את הכסף ונסע יחד עם חברו לבצע את העסקה. תחילה ביקש מראובן להגיע לשכונת "אזורים" בעיר, במהלך הנסיעה ביקש לנסוע למושב ביתן אהרון צפונית לנתניה, ולבסוף ביקש לסגור את העסקה באזור הפרדסים במושב. עם הגיעם למקום העביר ראובן 2 חבילות כסף ממוספרות בסך עשרת אלפים דולר כל אחת. כאשר ציפה ראובן לקבלת השקלים מצד החייל, שלף החייל אקדח וירה לעבר רגליו. ראובן דרש את כספו וניסה למשוך את המזוודה שבידי החייל, בתגובה, ירה בו החייל למוות. חברו של ראובן שנכח בעסקה נמלט לאחר שהחייל איים להרוג גם אותו. הרוצח נמלט עם רכבו של ראובן ובדרך זרק את האקדח. לפי מספר הנשק והצלבת נתונים של המשטרה מזירת הרצח, נשק זה נגנב שנתיים קודם לכן מתושב בירייה בצפון. לפני הרצח מתואר בשחזור על שני מעשי נוכלות שבוצעו בראשון לציון ובבאר שבע. שני מתחזים שוכרים דירות בקומה ראשונה בבניין אמצעות תעודות זהות מזויפות, ומקיימים עסקאות כספים, לאחר שהחלפן מעביר להם את הכסף הם ניגשים לחדר אחר, כביכול כדי להביא את התמורה, אך למעשה בורחים מהחלון באמצעות סולם שהוכן מראש. לפי המתואר, האיש ששמו יצחק התחזה לחרדי בעסקאות אלה, הוא אותו חייל מתחזה המואשם ברצח כהן-שוילי.
רצח ורדית בקרקנוט – זמן קצר לאחר הרצח בסוף 1993, שודר שחזור האונס והרצח בתוכנית כדי לנסות ולהגיע למישהו היודע משהו על האירוע. בקרקנוט סיימה ללמוד ולפי עדי ראייה התיישבה עם אישה נוספת במסעדה הסמוכה למוסד החינוכי שבו למדה. המשטרה לא הצליחה לאתר את אותה אלמונית. באותו יום חרגה ממנהגה ולא שבה לביתה במונית שירות. על פי עדות שהגיעה למשטרה היא נראתה בפעם האחרונה בחיים, כאשר המתינה לטרמפ בטרמפיאדה ליד גשר לה גארדיה ועלתה על רכב מסוג סובארו לגאסי. המשטרה חשדה שהיא נרצחה בידי האדם שנהג ברכב זה. אולם לא הגיעו עדויות נוספות שיספקו קצה חוט למציאת הרוצח. רק בשנת 2019 נלכד הרוצח על ידי המשטרה, לאחר דגימת DNA שנלקחה ממקום מציאת הגופה, והוצלבה לאדם בשם ולרי סאקוביץ'. ולרי שהה מחוץ לישראל מספר שנים, כשחזר בוצעה לו בדיקה שהתאימה לממצאים מזירת האונס והרצח. בזכות טכנולוגיה החדשה היה תיאום מלא הקושר אותו לרצח. בשנת 2022 הודה ולרי באונס וברצח ורדית בקרקנוט, במסגרת הסדר טיעון, והוא נשלח למאסר עולם.
רצח נהג המונית אבי דוידי – בערב שבת, 30 ביוני 1995, הסיע דוידי את בתו רחלי לחברתה ברמת גן. לאחר מכן המשיך לתל אביב כדי לאסוף נוסעים ממקומות הבילוי בעיר בשישי בערב. לאחר ששני נוסעים שעלו בנפרד למונית ירדו, בשעה 22:50 עלו שני אנשים למוניתו של דוידי. לאחר דקות אחדות צעק דוידי בקשר של תחנת "מוניות בית החייל" שבה נהג כשכיר - "הורגים אותי". לאחר חיפושים נרחבים של כלל נהגי המוניות בתל אביב נמצאה המונית של דוידי ברחוב ישראל ב"ק, כשהמנוע פועל ואורותיה דולקים. גופתו של דוידי נמצאה במושב ליד הנהג, כאשר הסכין נעוצה בגבו, הרוצחים השאירו במונית משקפי ראייה תוצרת חוץ, אך גם ממצא זה לא קידם את החקירה בכדי להגיע לקצה חוט. הרוצחים לא נמצאו עד כה. לאחר התקדמות חקירת הרצח המשטרה הגיעה למסקנה כי סבירות גבוהה שדוידי נרצח על רקע לאומני, והוא הוכר כנפגע פעולת איבה. הרצח של דוידי היה הרצח השישי של נהג מונית במהלך שנה וחצי, מאז רצח דרק רוט בשנת 1994.
רצח שמואל אוליצקי – אוליצקי, בן 61, הומוסקסואל, שדירתו ברחוב דיזנגוף בתל אביב הייתה זירה יום-יומית למפגשי מין הומוסקסואליים. הדיירים בבניין של אוליצקי פחדו מאוד מהאורחים שהיו מגיעים לדירתו: פועלים זרים, ערבים וזונות ממין זכר. בשעות אחר הצהריים נהג אוליצקי להסתובב באזור מגוריו ולצוד גברים צעירים אותם פיתה תמורת תשלום לעלות עמו לדירה. ביום שישי, 11 באוקטובר 1996 בשעות הלילה, הגיע אחד מחבריו של אוליצקי לדירתו. על פי השערות, התפתח ריב בין השניים, ואולצקי נרצח על ידי אותו חב אלמוני שהלם בו באכזריות במכות אגרטל בראשו. לא התגלו סימני פריצה לדירה של אוליצקי, וניתן להסיק מכך בוודאות מוחלטת שאותו אדם שרצח את אוליצקי מכיר אותו, ולכן אוליצקי פתח את דירתו בפניו. לאחר הרצח, האלמוני גרר את הגופה מחדר השינה לאמבטיה, וכיסה את הגופה בשמיכה. מזירת הרצח עלו כמה עובדות: הרוצח הוציא מהמזכירה האלקטרונית את קלטת ההודעות קרע את סליל ההקלטה; מערכת הסטריאו החדשה שנקנתה חודש לפני הרצח נגנבה על ידי הרוצח. סביר להניח כי הרוצח התכוון לחזור לדירה על מנת לקחת את התיק המפליל שנמצא בזירת הרצח, מגבת ירוקה, מכתב בערבית שנמצא בתיק, ומכשיר וידאו VHS, אותו תכנן לקחת. ככל הנראה הרוצח האלמוני הופרע באופן בלתי צפוי, ולכן לא חזר לקחת את התיק שלו, שהניח על מנת לקחת מדירתו של אולצקי. יומיים לאחר הרצח, דייר מהבניין גילה את הדלת הפתוחה של אוליצקי ואת כתמי הדם והזמין משטרה. בדירתו של אוליצקי נמצאו תמונות רבות בהם הוא מצולם בחברת גברים צעירים, חבריו למיטה. אחד מהם ניתן לשער רצח את אוליצקי. על פי הבדיקות הרפואיות והחקירה עולה כי הרצח בוצע על רקע הכרות בין הרוצח לאוליצקי.
תעלומת היעדרותו של החייל גיא חבר – חייל התותחנים גיא חבר יצא בחודש אוגוסט 1997 מהבסיס ברמת הגולן. יום ראשון, בבוקר באוגוסט 1997 גיא חבר חוזר מתורנות שמירה. הסמל העיד בעדותו שחבר מאוד לא אהב את העובדה שהוא צריך להישפט בגין עקיפת סמכות. הסמל וחברו של חבר הם האחרונים שראו אותו טרם היעלמותו. הצבא התחיל בחיפושים נרחבים, אך ללא הצלחה. העדות שקיבלו במשטרה בנושא היעדרו הייתה כשלושה חודשים לאחר היעלמותו של חבר: באמצע נובמבר 1997 באזור צומת בירייה שבצפת. אהובה הרי שנסעה לביתה לכיוון כרמיאל עצרה טרמפ לחייל בצומת. הרי העידה בעדותה ששני בחורים נכנסו לרכבה, לאחר שהחייל שלו עצרה שאל אותה אם ניתן שעוד מישהו יעלה ביחד איתו, ומכאן ניתן להבין שיש היכרות בין השניים - חייל במדי חיל האוויר התיישב לצידה, ובחור בג'ינס וחולצה שחורה התיישב במושב האחורי. לאורך כל הנסיעה מצפת עד כרמיאל בחנה הרי את פניו של הבחור האלמוני שישב במושב האחורי של הרכב. היא השתכנעה כי הבחור בלבוש האזרחי הוא חבר. לקראת השעה 19:00, כאשר המכונית מגיעה לכרמיאל, שני הנוסעים הצעירים מבקשים לרדת בצומת. הרי החליטה לצאת מהמכונית כדי לבדוק אם הנוסע האלמוני הוא החייל הנעדר, לאחר שהשניים החלו להתרחק מהרכב עשתה את מה שחשבה לנכון וצעקה לעברם "גיא", שני הצעירים הסיטו את מבטם אליה, והמשיכו לדרכם. בעקבות השחזור בתוכנית הגיעו ידיעות רבות של אנשים שאמרו שראו בוודאות את חבר בשבועות האחרונים, למרות הידיעות הרבות והצגת השחזור בתוכנית, מאז ועד היום אין קצה חוט שיוביל לסיום תעלומת היעדרותו של חבר.
תעלומת היעדרותה של הנערה עדי יעקבי – עדי נולדה ב-31 בינואר 1980 בתל אביב, נעדרת מ-13 בדצמבר 1996. פרשת היעדרותה זכתה להד תקשורתי נרחב ותיק החקירה בנושא עדיין פתוח. מעדויות שנמסרו למשטרה, יעקבי נצפתה בפעם האחרונה קרוב לשעה 18:10 בפינת המלך ג'ורג' והנביאים בתל אביב, כאשר היא מנסה לעצור טרמפ כדי להגיע לחברתה בנתניה, אך היא מעולם לא הגיעה לשם.
רצח שמעון אלפסי – בשנת 1996 בתאריך 6 בנובמבר בשעה 03:00, פרץ דרך החלון רוצח שטיפס בסולם בעזרת חברו לביתו של אלפסי, המתגורר ביבנה והרג אותו במיטתו בעזרת אקדח עם משתיק קול כאשר לצד אלפסי ישנה אשתו, ושלושת ילדיו ישנו בחדר הסמוך. הרוצח נמלט ויצא דרך הדלת כאשר אלפסי מתבוסס בדמו במיטתו, לאחר יותר מחצי שעה שמעה אשתו שהוא מחרחר והזמינה את משטרת ישראל ומד"א, שהגיעו לאחר דקות ספורות, מותו נקבע לאחר זמן קצר בהגיעו לבית החולים. אלפסי היה נרקומן במשך שנים כולל עברות פליליות שביצע. בשנותיו האחרונות יצא ממעגל הסמים, ואף סייע לנרקומנים לצאת ממעגל הסמים וההתמכרות. להערכת המשטרה אלפסי חוסל על רקע עבירות פליליות מעברו, וכנקמה של כנופיית פשע שראתה בו מטרה. גם מקרה רצח זה לא פוענח עד כה.
רצח אסף שטיירמן – בסוף חודש יולי 1996 אסף שטיירמן, בן 18, נפרד ממשפחתו בחו"ל והגיע לישראל כדי להתגייס לצה"ל לקרבי. את חודשי ההמתנה לגיוסו בצה"ל הוא מעביר בעבודות מזדמנות ומרבה לבלות עם בת זוגו עידית. יום רביעי, 4 בדצמבר 1996, השעה 12 בצהריים, אסף מתעורר ליום שיגרתי. הוא התקשר לבת זוגו עידית וקבע להיפגש עמה בשעה 10 בערב בקניון. בשעה 8 בערב, אסף יצא מביתו ופגש ברחוב את חברו בשם נגרה רועי. בהתאם למתן עדות של נגרה רועי, אמר אסף לרועי שהוא ממהר להיכנס ליער אוסישקין ושהוא חייב ללכת, אסף נפרד מרועי ואמר שידברו בהמשך. לא היה ידוע את מי הולך שטיירמן לפגוש ביער, ולא היה ידוע מה גרם לאסף להיכנס ליער אוסישקין בשעות הערב, ביום 4 דצמבר 1996. אסף לא סיפר לבת זוגו עידית דבר על מפגש כלשהו ביער אוסישקין. אסף נכנס ליער בלי לתכנן מראש. השעה 8 ורבע בערב בערך, אסף נכנס ליער והוא הותקף על ידי שלושה אלמונים שתקפו אותו בפרעות ביער, כשהוא שוכב על הרצפה ביער, הרוצחים הולמים בו באכזריות בכל חלקי גופו. בשעה 10 וחצי בערב, עידית התקשרה לביתו של אסף לוודא מדוע לא הגיע לפגישה בקניון, ואימו של אסף אמרה לעידית שהוא יצא מהבית לפני כמעט שעתיים, והיא בטוחה שהוא עוד מעט יגיע לפגישה איתה. השעה 23:59, שעת המוות של אסף על פי הדו"ח הפתולוגי. בשעה 7 בבוקר יום חמישי 5 בדצמבר 1996, עבר אדם ביער להליכה, הוא ראה את גופתו של שטיירמן ביער, ומיד הזמין אמבולנס ומשטרה. על פי הממצעים בזירת האירוע, ליד גופתו של שטיירמן נמצאו שני סכיני הטלה, אך לא נעשה בהם שימוש במהלך הרצח. שחזור הרצח בתוכנית לא הוביל לפענוח. כעבור 4 שנים, בשנת 2000 פוענח הרצח, בעקבות עדותה של סנדרין חורב-לאבן דוד, אשתו של רעי חורב, שבאה להתלונן על תקיפה מצד בעלה, וסיפרה לאחר מכן כי התוודה בפניה על הרצח שביצע. חורב נעצר והודה ברצח. גלוזמן קיבלה מעמד של עדת מדינה, כאשר לדבריה צפתה במעשה, וביקשה מהם להימנע ממעשה הרצח. גלוזמן העידה כנגד שני שותפיה למעשה הרצח. רעי חורב קיבל מאסר עולם, וסיגלית חיימוביץ נידונה ל-24 שנה בכלא, בסיוע לרצח.
האנס מפתח תקווה – במהלך שנת 1997 בעיר פתח תקווה, פעל אנס צעיר בשנות העשרים לחייו, שנהג לבצע מעשי אינוס בילדות קטנות. הוא נהג לנסוע באופנוע והתחזה בחלק מהמקרים לבעל מקצוע. המקרה הראשון קרה ביום 4 במרץ 1997 והקורבן הייתה ילדה בת 8 בשם רחל שהייתה לבד בביתה. כאשר רחל פתחה את הדלת לאחר דפיקות בדלת, הפדופיל הציג את עצמו לרחל כטכנאי גז ואחרי שנכנס לביתה ובדק שהיא לבדה בבית, תקף האנס פדופיל את רחל על המיטה בחדרה ובכך גרם לה חבלות רבות לאחר שסיים ברח הפדופיל מבית מגוריה. כעבור ארבעה חודשים, באותה שכונה בשעה שש בערב, חגית, ילדה בת 10, חוזרת הביתה לאחר ביקור אצל חברה. הפדופיל ארב לחגית ליד בניין מגוריה, כשהוא מפתה אותה לרדת למקלט הבניין. בתוך המקלט תקף האנס פדופיל את חגית באלימות וביצע בגופה מעשים מגונים תוך הפעלת כוח רב, מספר ימים לאחר מכן כאשר חגית חזרה הביתה אחרי יום בקייטנה. הפדופיל חזר לזירת האונס, כשהילדה ניסתה לעלות במעלית הביתה אך ברח מהמקום מיד לאחר מכן, למרות הטראומה הנפשית, הצליחו הילדות לבנות קלסתרון של הפושע. בעקבות השחזור בתוכנית והקלסתרון שהוצג הגיעו ידיעות רבות למשטרת פתח תקווה שהצטלבו יחד עם ידיעות משחזור התוכנית והאנס פדופיל נלכד.
רצח נועה אייל – נועה אייל, נערה כבת שבע-עשרה משכונת רמות בירושלים, לא חזרה לביתה בליל 22 בפברואר 1998 לאחר בילוי לילי בעיר. באותו לילה אייל וחברהּ אלדד צפו בסרט בסינמטק ירושלים, ולאחר מכן צעדו לעבר כיכר הדוידקה. בשעה 23:45 לערך נפרדו השניים. אייל המתינה לאוטובוס האחרון בקו 36 המגיע לביתה בשכונת רמות, הצפוי להגיע בקירוב לחצות, אייל נותרה לחכות בתחנת האוטובוס. היא נראתה בפעם האחרונה בחיים בשעה 23:56, כשנכנסה למכונית לבנה מסוג "פורד אסקורט" (לימים לאחר פיענוח הרצח הוכח כי זה היה רכב רנו), כפי שהעיד אדם שנכח בתחנת האוטובוס יחד עם אייל טרם עלייתה לרכב. לפי עדותו של האדם שהמתין לאוטובוס עם אייל היו גם שני בחורים חרדים שהמתינו לאוטובוס, מכונית הרנו הלבנה המתינה בתחנה, לפי עדותו של האיש בחקירה אייל דיברה עם בעל הרכב, ואף ייתכן שהכירה אותו, לפי מה ששמע האדם בעדותו אמרה אייל לאדם שישב ברכב הרנו "תחכה שהאוטובוס יגיע ותיסע אחריו" (כנראה לאחר ששאל אותה איך להגיע לאזור שכונת רמות), לאחר כשתי דקות נוספות שהמתינה בתחנה, החליטה אייל לעלות על הרכב, שתי דקות בלבד לפני הגעתו של האוטובוס האחרון לתחנה, שאליו הייתה צריכה לעלות. למחרת בשעה 19:15 נמצאה גופתה של אייל ביער רמות הסמוך לשכונת רמות, שכונת מגוריה, כשעל גופתה היו סימני אלימות. השחזור בתוכנית לא הביא לקצה חוט בפרשת האונס והרצח האכזרי. פריצת הדרך בפענוח הרצח הושגה בזכות טכנולוגיה חדשה של המשטרה אשר נוסתה תחילה בתיק הרצח של ורדית בקרקנוט. טכנולוגיה זו מאפשרת למצוא במאגר דגימות ה-DNA של המשטרה קשרים בין בני משפחה. צוות החקירה בתיק רצח ורדית בקרקנוט ביצע את שתי הבדיקות לשני התיקים יחדיו. בבדיקה נמצא שדגימת ה-DNA שנאספה בזירת הרצח של אייל, קרובה לדגימת DNA שנלקחה בשנת 2007. המשטרה הצליבה את המידע בתיק החקירה עם דגימת ה-DNA שנלקחה ב-2007, והסיקה שהאדם בעל ההסתברות הגבוהה ביותר לביצוע הרצח הוא בנו של בעל דגימה זו, דניאל נחמני, תושב ירושלים, נשוי ואב לשתי בנות העובד במוסך בירושלים כחשמלאי רכב. נחמני גדל בשכונת רמות בירושלים, שם התגוררה גם נועה אייל. כחמש שנים לפני הרצח, בהיותו בגיל 17, הוגש נגד נחמני כתב אישום בגין מעשים מגונים בתיירת בת 11, במקרה אחר נעצר לאחר שנחשד בביצוע מעשים מגונים בנערה בת 14. נחמני הורשע באונס ורצח נועה אייל, ונגזרו עליו מאסר עולם ו-16 שנים.
הסנדלר הסוטה 1997–1998 – בשנים אלו פעל בעיר בת ים והסביבה אנס ופדופיל צעיר בן 23 בערך שביצע עבירות מין בעשרות ילדות וילדים, בנים ובנות, בגילאי 8 עד 10 שנים. הוא עקב אחריהם לבניין מגוריהם והציג את עצמו בתור סנדלר שרוצה למדוד את כפות הרגליים שלהם. כאשר חלצו הקורבנות את הנעליים בחדרי המדרגות, ביצע בהם את זממו הכולל מישוש ונישוק הרגליים של הילדים לצורך גירוי וסיפוקו המיני, ולבסוף ביצע בהם מעשים מגונים. בעקבות השחזור בתוכנית נלכד ה"סנדלר הסוטה". שמו של האנס הפדופיל הוא יורי לב, אשר הודה בכל המעשים הללו. בית משפט השלום הרשיע אותו בהתאם להודאתו. יורי לב אושפז בבית חולים הפסיכיאטרי לאחר שפגע בעשרות ילדים וילדות.
רצח ברחוב פרוג בפתח תקווה – בשנת 1998: הנרצח עמד להיכנס לבניין שבו גר. אשתו בדיוק יצאה מהבניין ונפרדה ממנו לשלום ובתו הקטנה של הנרצח עמדה בקומה השנייה וראתה אותם נפרדים לשלום. באותו רגע הופיע רוצח אלמוני על אופנוע, ירה בגבר מטווח קצר ורצח אותו, מול עיני אשתו ובתו של הנרצח. עד היום לא ידוע אם הרוצח נלכד.
האנס במונית השחורה – בשנת 1998 – אלכסנדרה, צעירה בת 22, עלתה לארץ מאוקראינה. אחרי 4 חודשים ששהתה בישראל החליטה אלכסנדרה לעלות לירושלים מתל אביב על מנת לעשות סיור בכותל. בעת סיום הסיור בכותל אלכסנדרה עצרה למונית בירושלים. נהג מונית שחורה הציע להחזיר אותה הביתה. כעבור 20 דקות נסיעה בערך, פנתה המונית לשביל צדדי המוביל לשום מקום. אלכסנדרה רצתה לרדת מהמונית ולהגיע לבד לתל אביב, אך הנהג הסביר לאלכסנדרה המבוהלת שזה קיצור דרך כדי לחסוך פקקים. כאשר המשיכה לצעוק, הנהג שלף סמרטוט ספוג בסם הרדמה, הצמיד לה לפה ואנס אותה. לאחר מכן, כשאלכסנדרה מעולפת מסם ההרדמה, האנס האלמוני השליך אותה מהמונית וברח מהמקום. כשעתיים אחרי שעלתה למונית התעוררה אלכסנדרה כשהיא פצועה ומטושטשת. הורכב קלסתרון, אך לא ידוע אם הצליחו ללכוד את האנס.
אונס כפול באשקלון (אונס סדרתי) – בשנים 1997–1998 פעל אנס סדרתי מסוכן ואלים בעיר אשקלון בשכונת כוכב הצפון, אשר אורב לבחורות צעירות ליד ביתן, עוקב אחריהן לדירתן, מתנפל עליהן באיומי אקדח, ותחת הפעלת כוח רב מבצע בהן אונס אלים בחדר השינה בתוך ביתן. תיאור האנס ושיטת הפעולה שלו מצביעים בוודאות מוחלטת ששני מקרי האונס בוצעו על ידי אותו אנס: שני המקרים קרו לאור יום, בבוקר ובצהריים. שתי הקורבנות היו עולות חדשות מרוסיה. בשני המקרים עקב האנס אחרי קורבנותיו לדירתן. שני המקרים קרו באותה שכונה, כוכב הצפון בעיר אשקלון. בשני המקרים האנס התנפל על קורבנותיו מאחור, דחף אותן פנימה לדירתן, טרק את הדלת ודאג לנעילתה. האנס בדק שאין איש בבית ודחף באלימות את קורבנותיו לחדר השינה. כדי שהשכנים לא ישמעו את הצעקות והבהלה של הנאנסות, הוא סוגר את כל התריסים בחדר, ואז האנס הפשיט את קורבנותיו וביצע בהן אונס מלא ואלים. שתי הקורבנות הדגישו בעדותן שהגבר שאנס אותם הוא יהודי ישראלי, דובר עברית ללא מבטא זר. שני מקרי האונס קרו בהפרש של 7 חודשים זה מזה. שתי הקורבנות ציינו בעדותן שהאנס היה אלים מאוד. שתי הקורבנות הרכיבו קלסתרון של האנס. בעקבות השחזור בתוכנית התקבלו ידיעות רבות, מתוכן 2 ידיעות שקידמו את החקירה ללכידת האנס האלים.
אונס קשישה בגן העצמאות תל אביב – יום שבת, 7 בפברואר בשנת 1998: נ.א., בת 69, אם לחמישה בנים וסבתא לתשעה נכדים יצאה מביתה בשעה שש בבוקר מדרום תל אביב להליכה יומית. בשכונת נווה צדק היא חותכת מערבה עד לדולפינריום. מהדולפינריום ממשיכה נ.א. צפונה על חוף הים בתל אביב, ומהחוף המשיכה ללכת לייעד הסופי - גן העצמאות הסמוך למלון הילטון. אחרי שעה של הליכה, בשעה 7 בבוקר, חצתה נ.א. את גן העצמאות, כשצעיר אלמוני ארב לה מאחורי שיחים, ותקף אותה מאחור בפרעות. האלמוני השכיב אותה על הבטן, הפשיל את חולצתה ואת מכנסייה ואנס אותה מאחור תוך שהוא מכה והולם בה באכזריות בכל חלקי גופה. הפעם היחידה שנ.א. הצליחה לראות לשניות אחדות את פניו של האנס, הייתה כאשר הפנתה כלפיו את הראש שלה אחרי האונס מתחננת שיפסיק להתעלל בה: "תפסיק! תעזוב אותי! קיבלת את מה שרצית!" המילה היחידה שהוציא האנס מפיו היא "באמת", המילה הזו מחזקת את ההשערה שהאנס בחור יהודי ישראלי ולא ערבי או פועל זר. מה שנחרט בזיכרונה של הנאנסת, זה מראה כללי בלבד: צעיר, גבוה כבן 30 בערך, שיערו שחור וארוך מאוד ועיניו שחורות. לאחר ביצוע האונס, האנס ברח מהמקום. כשהיא פצועה, חבולה ומדממת, נ.א. בת ה-69 הצליחה בשארית כוחותיה לזחול לשביל הראשי מהשביל הצדדי בו נאנסה. זוג צעיר שעבר במקום ראה אותה והזמין משטרה ואמבולנס. נ.א. נלקחה לבית חולים כשהיא פצועה קשה ושוחררה לביתה כעבור שלושה ימי אשפוז.
אונס בחולון יום שישי 22 באוקטובר 1998 – שולה (שם בדוי) בת 26, נשואה ואם לתינוקת, ירדה מביתה עם בתה התינוקת כדי לתת אותה לבייביסיטר על מנת שתוכל ללכת לסידורים. בחור אלמוני וצעיר בשנות ה-30 לחייו ישב ברכבו שחנה מול הבית של שולה וצפה במפגש של שולה והבייביסיטר. האלמוני ראה את האם הצעירה מוסרת את התינוקת לבייביסיטר, ונפרדת ממנה. הבייביסיטר לקחה את התינוקת לגן שעשועים, ובזמן הזה עקב האלמוני במבטו אחרי שולה החוזרת לביתה, הבין שהיא לבד בבית, והחליט לפעול. הוא דפק בדלת דירתה ואמר לה שהוא נתקע עם הרכב שלו, נגמרה לו הסוללה בפלאפון, והוא צריך רק דקה אחת להשתמש בטלפון שלה כדי שיבואו לחלץ אותו עם הרכב שנתקע. שולה הסכימה לעזור ולתת לאלמוני להשתמש בטלפון שלה. כשהוא סיים את שיחת הטלפון, האלמוני החליט לפעול ונקט באמצעי זהירות: הוא נעל את הדלת של דירתה מבפנים, ולאחר מכן הדליק את הטלוויזיה שהשכנים לא ישמעו את צעקותייה, הוא דחף את שולה לחדר המיטות בכוח תוך שהוא שואל אותה איזה סקס היא אוהבת, ומחמיא ליופייה. שולה הצליחה לברוח מהמיטה לסלון, ואז האלמוני רדף אחריה, התנפל עליה, הרים אותה והשכיב אותה על הספה בסלון. שולה, המבוהלת, התחילה לצרוח, הבחור האלמוני אנס את שולה, וביצע בה מין אוראלי ומעשה סדום. לאחר ביצוע האונס, האלמוני ברח מביתה. למרות הטראומה הנפשית, שולה הצליחה לבנות קלסתרון של האנס, ולהביט מהחלון טרם נמלט מהמקום. האנס היה בעל רכב מסחרי קטן בצבע לבן, ועל רכבו הייתה כתובה המילה תיקונים בצבע כחול בצידו השמאלי של הרכב.
רצח שרה סמוכי – שרה התפרנסה ממכירת כרטיסי פיס בדוכן פיס בעיר אשדוד. שרה התחילה יום שיגרתי בבוקר חורפי בשנות ה-2000 ברחוב רובע באשדוד, זה היה יום לפני הגרלת הלוטו, יום מוצלח של מכירות, עובדה שככל הנראה הייתה ידועה לשודד שהגיע לדוכן כדי לשדוד מזומנים. בשעות הבוקר הגיע שודד ואיים על שרה להעביר לו את הכסף תחת איומי אקדח, שרה נבהלה והתחילה לצעוק. השודד שדד אותה ולאחר מכן ירה בה ירייה בודדה אשר פגעה ישר בליבה של שרה, וגרמה למותה המיידי. הקלסתרון שהוצג בתוכנית לכד את עיניו של שוטר שצפה בתוכנית, ונזכר שהקלסתרון דומה לשודד בנק שנעצר בעבר. את הקלסתרון צייר האמן גיל ג'יבלי לפי תיאור של עובדת חנות בסמוך לדוכן הפייס שבו עבדה סמוכי. השודד צפה בתוכנית באותו הערב, והבין שמחפשים אחריו, לכן פצע את פניו כדי להימנע ממסדר זיהוי, אך בסוף נעצר, הודה ברצח של שרה סמוכי, ו-2 מקרים נוספים של דקירות מאבטח בית ספר ושוד בנק שביצע. הוגש נגדו כתב אישום, והוא נשלח למאסר עולם.
אונס חיילת בתחנה מרכזית תל אביב – בתחילת שנת 2000 בשעות הבוקר, חיילת, בת 19 הגיעה לתחנה מרכזית כדי לקחת אוטובוס לבסיס. בחור אלמוני תפס אותה מאחור, גרר אותה לשירותים, וביצע בה אונס ומעשה סדום.
האנס מהאינטרנט – בסוף שנת 1999 נער בן 17, תושב הקריות, נכנס לצ'ט באינטרנט כדי להרחיב את המעגל החברתי. הנער התכתב עם בחור אלמוני, קצין בצה"ל, ולאחר שבין השניים התנהלו שיחות צ'ט ממושכות, הם קבעו להיפגש. הקצין, ששירת בקבע בצה"ל, אסף את הנער בן ה-17 מהטיילת בחיפה ומשם הקצין חטף אותו עם רכבו לדרך צדדית חשוכה. הקצין תקף את הנער מינית, אנס אותו וביצע בו מעשים מגונים ומעשה סדום, תוך גילוי אלימות והפעלת כוח רב. לאחר שסיים לבצע בו את המעשים, הקצין זרק את הנער מהרכב בקניון בקריות ונעלם מהמקום. הנער, המום וחבול התקשר לאבא שלו שיבוא לאסוף אותו. עוד באותו ערב הם הגישו תלונה במשטרה. הנער היה כל הלילה ליד המחשב המשטרתי כדי לבנות קלסתרון של האנס. בעקבות שידור השחזור בתוכנית של האונס, התברר שהנער לא היה הקורבן הראשון של האנס ומדובר באנס סדרתי. הוגשו עוד 5 תלונות דומות על אונס מצד אותו קצין. לאחר חקירה ממושכת והצלבות של ידיעות שהגיעו לתוכנית, התקבלה ידיעה על הרכב של האנס, והיא זו שהובילה לסיום החקירה. הנער זומן לתחנת המשטרה למסדר זיהוי, והוא זיהה את האנס. נגד האנס הוגש כתב אישום בגין כל מקרי האונס שביצע.
מעללי הנוכל רונן שקד גולדשטיין – שנת 2000 הנ"ל הואשם בהתחזות והונאה. רונן התחזה לרופא, וביצע בנשים צעירות תרגיל הונאה קלאסי: גרם להן לסמוך עליו ולהתאהב בו, גר איתן בבית, וגנב מהן את כספן, רונן זייף את זהותו בשמות בדויים, והשתמש בתעודות מזויפות על מנת לקנות את ליבן של הנשים כדי לבצע את העוקץ המושלם. בעקבות השחזור הגיעו ידיעות רבות בדבר מעשיו, והוא נלכד על ידי המשטרה.
הנוכל רונן בר שירה, "נוכל הסנדוויצ'ים" – בשנת 1999 ביצע מעשה נוכלות שבו הציע בר שירה למקומות ציבוריים ומסעדות, עסקת מכרז של סנדוויצ'ים ושתייה לתלמידים בבתי ספר, בו בזמן מוציא חוזה למקדמה של סכומי כסף ואז נעלם. בר שירה נעצר ולא התייצב לבית המשפט, והוכרז עבריין נמלט, נעצר בשנית בעקבות שחזור התוכנית, והוכנס למאסר קצר בבית הסוהר. בר שירה ידוע במעשה הנוכלות שלו והמשיך כך גם לאחר שחרורו מבית הסוהר, והיה מעורב במעשה נוכלות וגנבת כספים מתרומות למען שחרור החייל גלעד שליט, בעקבות מעשה זה, ועוד 15 מעשה נוכלות נוספים שביצע, נגזרו עליו בשנת 2017 עשר שנות מאסר.
שוד הקשיש חימיאגרוף – בחודש מרץ 1999 הגיעו לדירתו של יצחק חימיאגרוף ברחוב מקור חיים בתל אביב, שלושה שודדים המחופשים לחרדים המחפשים לשכור את דירתו של יצחק ברחוב מלבים 14 בתל אביב, יצחק היה בעל מספר דירות שהשכיר ובעל רכוש רב דבר שככל הנראה ידעו טרם הגעתם. לאחר שראו את הדירה, הודיעו ליצחק שהם מעוניינים להגיע בעוד כמה ימים כדי לחתום על חוזה שכירות הדירה. השלושה הגיעו לאחר שלושה ימים לדירתו, ולאחר שפתח את דלת ביתו התנפלו השלושה על יצחק וביצעו שוד המתוכנן מראש, הם היו מצוידים באזיקים אותם הצמידו לידו של הקשיש יצחק חימיאגרוף ולשולחן בסלון, ובאיומי סכין, קללות וצעקות לחצו עליו כאשר הם מאיימים לפגוע בחייו, על מנת שיגלה להם היכן מסתתרת הכספת בביתו. כאשר החיפושים בדירה לא צלחו, נערך חיפוש על גופו של הקשיש ונמצא בכיסו מפתח לכספת. השלושה אילצו אותו לגלות להם את מיקום הכספת בביתו בלחץ כבד, לאחר מאבק שהפעילו עליו הקשיש נשבר, ואמר להם היכן הכספת. בתוך הכספת הפרימיטיבית, שהייתה סליק בקיר, התגלה חצי קילוגרם זהב, תכשיטים, חבילות כסף בשקלים, מארק גרמני ודולרים, השלל הכולל בשווי של חצי מיליון שקלים. שלושת השודדים לקחו את הכסף והזהב בשקית וברחו מהמקום. יצחק חימיאגרוף, המום וחבול, הצליח בשארית כוחותיו להשתחרר מהשולחן שאזקו את ידיו השודדים, ומיד לצלצל למשטרה.
אונס הנערה מבנימינה – בתאריך 8 ביולי בשנת 2000 בשעה 11 בלילה, ניגשה נערה בת 15 לטלפון ציבורי כדי להתקשר לבן זוגה שהיה אמור לאסוף אותה. מקרה האונס קרה ברחבה ליד מכולת, ליד הכביש המוביל מבנימינה לזיכרון יעקב. הנערה הייתה ליד הטלפון הציבורי כאשר האנס הגיע במכוניתו, חטף את הנערה ברכבו הפרטי לפרדס נטוש, איים עליה ואנס אותה.
האנס הסדרתי מהמרכז – בשנת 2001 האנס עצר לטרמפ ואסף בחורות צעירות מאזור רחובות, אשדוד, ראשון לציון ותל אביב. במקרה הראשון, שאירע בחודש מרץ 1999, אנס החשוד בחורה באזור נטוש בלוד לא רחוק מנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שאסף אותה מצומת ביל"ו בתוך מכוניתו. האנס ביצע בבחורה מין אוראלי, אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. הבחורה, בשנות ה-20 לחייה, התקשרה לקרובי משפחתה שלקחו אותה לטיפול רפואי. את האונס השני הוא ביצע באשדוד, לאחר שארב בחורשה סמוך למרכז מסחרי בעיר. הוא התחבא מאחורי עצים וכשהבחין בקורבן, צעירה בת 24, התנפל עליה ואנס אותה פעמיים. לאחר מכן איים עליה שלא תתלונן במשטרה. במקרה השלישי, אסף החשוד את קורבנו ביציאה הצפונית מראשון לציון. הפעם היה מדובר בקטינה בת 16, אשר ביקשה לתפוס טרמפ לתל אביב. האנס לקח את הקטינה במכוניתו לתוך שטח בית הקברות סגולה, ואנס אותה. כל תחנוניה לא עזרו, ולאחר מכן הסיע האנס את הקטינה למקום עזוב ושם נטש אותה. לדברי שלוש המתלוננות, האנס נמוך קומה, השתמש כלפי שלושתן באלימות והשאיר להן צלקות, בזכות התוכנית התקבלו 9 תלונות חדשות. האנס טרם נלכד.
שודד בנקים סדרתי בירושלים – יום חמישי, 26 באוקטובר 2000, ברחוב עזה בירושלים, בסניף בנק פועלים, נכנס שודד בשעה 18:15, איים באקדח על פקידת הבנק, דרש את הכסף, ובתוך דקה יצא עם 14 אלף ש"ח ונעלם מהמקום. חלפו 2 חודשים בדיוק, באותה שעה, אותו שודד, נכנס לבנק מזרחי שברחוב הפסגה בירושלים. עם אותו אקדח, באותה שיטה, יצא השודד עם 17 אלף ש"ח. מצלמת הבנק קלטה את פרצופו. כמה ימים לאחר השחזור, נתפס השודד.
האנס בטנדר הלבן – רחוב דרך הים בחיפה, ביוני 2001, נ.ג עולה חדשה בת 28 מרוסיה שמדברת מעט מאוד עברית, עושה דרכה לתחנת האוטובוס הסמוכה כדי להגיע לביתה בשכונת בת גלים בחיפה. לאחר כמה דקות המתנה בתחנת האוטובוס, ניגש אליה בחור אלמוני בטנדר לבן ושאל כיצד להגיע לתחנה מרכזית בחיפה. נ.ג החליטה לעלות לטנדר כדי להגיע הביתה ולא לחכות לאוטובוס. בסוף "דרך הים", עם הצטלבות בכביש חיפה תל אביב, ביצע נהג הטנדר פניה חדה לראש גבעה תלולה, שלף סכין חדה, הצמיד את הסכין אל צווארה של נ.ג וכפה עליה מין אוראלי. כ-50 דקות אחרי שעלתה לרכבו של האנס, הושלכה ממנו נ.ג כשהיא חבולה ומדממת מדקירות הסכין שעל צווארה. שיחזור האונס בתוכנית לא הוביל לתפיסתו של האנס, אך בשנת 2011 עשר שנים אחרי, בזכות בדיקת די.אן. איי עולה כי נ.ג לא הייתה הקרובן הראשון של האנס. הוא אנס בחורה נוספת בשנת 2002 והורשע בביצוע מעשה סדום, אונס ואיומים. עשור אחרי מקרה האונס, בשנת 2011, נתפס האנס ושמו עובדיה מוחמד מסרי תושב חיפה.
קומבינת השטחים שנת 2001 – תרגיל עוקץ של צמד נוכלים שניצלו את תמימותם של קשישים כדי לגנוב את כספם. הנוכלים היו מגיעים לשוק אשקלון ומתחזים לקונה ומוכר. אחד היה מוכר "ערבי", השני היה "קונה". הקונה היה מעוניין לקנות שטיח יקר מאוד, והמוכר דיבר בערבית. הקונה חיפש בשוק אנשים קשישים שיודעים לדבר ערבית וביקש שיעזרו לו עם המוכר הערבי. הקונה ביקש מהקשישים שיתרגמו לו לעברית מערבית את הצעת המחיר בגין השטיח מהמוכר הערבי. הקונה ביקש מהקשישים הלוואה רק לשעתיים, ותמורת ההלוואה ירוויחו 2,000 ש"ח. תמורה לכך, ישאיר להם את השטיח כערבון עד שיחזור עם הכסף. שני הנוכלים היו נעלמים לקשישים יחד עם כספם. במהלך ערב השחזור, הגיעו לאולפן שידור חוקר כ-80 תלונות חדשות של אנשים שנפלו קורבן לאותו תרגיל עוקץ. בעקבות השחזור, נתפסו הנוכלים. הנוכל הראשי היה אליהו קונה, תושב בת ים, והנוכל השני היה יצחק מוסא ז'ואן. נגד שניהם הוגש כתב אישום שאיחד את כל התיקים הרבים והתלונות.
ניסיון אונס נערה בלוד ("האנס המטרידן") – בחודש מאי 2001, בשעה 7:50 בבוקר, כאשר חלפה בשביל המוביל לבית הספר נערה בת 15, התנפל עליה בחור כשהוא מצמיד לצווארה סכין מטבח גדולה וחלודה. הנערה המשותקת מפחד והמבוהלת לא גילתה סימני התנגדות, והאנס האלמוני גרר אותה לפינה שקטה והתיישב על ביטנה של הנערה. בשלב זה הנערה ניסתה להתנגד, ואז האנס הפך לאלים והתעלל בה. ההתעללות כללה כ-10 דקות של איומים, קללות, ודקירות סכין. בבדיקה הרפואית נמצאו 23 דקירות סכין על גופה של הנערה. האנס לא הצליח לבצע את זממו בגלל פעולה מהירה של הנערה: כאשר הוא מתרומם על מנת לפתוח את רוכסן מכנסיו, בעטה הנערה באשכיו פעמיים וברחה אל תחנת המשטרה בעיר לוד. האנס הטריד את הנערה במהלך כמה שנים לפני שניסה לאנוס אותה, עקב אחריה וגילה את בניין מגוריה ומקומות בהם שהתה. האנס המטרידן נלכד בתום התוכנית לאחר שהורכב קלסתרון מדויק לפי עדות הנערה.
רצח אורן אלקיים – הנרצח הוא עבריין שריצה עונש מאסר בכלא שאטה ויצא לחופש של 72 שעות, ביום שישי 6 ביולי 2001, לאחר ששהה אצל קרובת משפחה בהרצליה. בשעות הבוקר יצאו אלקיים ואשתו סימה שהייתה בחודש השביעי להריונה מהבית שבו שהו בלילה. בזמן כניסתם לרכב הגיע הרוצח כשהוא מכוסה בכובע גרב, וחיסל את אלקיים בארבעה כדורים שירה לצווארו ולראשו, ונמלט לכיוון אזור בית הקברות הסמוך, שם המתין לו רכבו מילוט. אורן אלקיים היה עבריין מוכר, ונרצח בגין סכסוך בנושא הימורים וסמים בקרב כנופיות בעיר באר שבע, ואף היה מאושם בניסיון רצח. לפי הערכת המשטרה, הייתה זו נקמה שחיפשו חברי הכנופיה היריבה. הרוצח לא נתפס עד כה.
אנס פדופיל מהדרום – בשנת 2001 הסתובב באזור באר שבע ואשדוד פדופיל, שתקף 4 ילדות בגילאי 7 וחצי עד 10. בכל המקרים עקב הפדופיל אחרי הילדות ותקף אותן סמוך מאוד לביתן. בכל המקרים בוצעה החטיפה לרכב באיומי סכין יפנית, תוך הפעלת כוח. האנס הוביל את הילדות ברכבו לחורשה נטושה. כדי לבצע את זממו, עבר הפדופיל למושב האחורי ברכבו, כיסה את עיניהן בצעיף, קשר את הידיים שלהן, ואז אנס אותן, תוך קיום מעשים מגונים ומין אוראלי באכזריות. כאשר החזיר אותן הביתה, הפדופיל דרש מהילדות הקטנות לשקר להורים, ואיים לפגוע באבא שלהן אם יספרו שפגע בהן. כל הבנות הדגישו בחקירה שהגבר שתקף אותן דובר עברית במבטא ערבי כבד. עד שידור השחזור בתוכנית היה ידוע על 3 ילדות שנפגעו. חמישה חודשים לאחר שידור השחזור, ב-18 במרץ 2002, הפדופיל חטף ילדה בת 10 מאשדוד, הכניס אותה לתוך תא המטען ואנס אותה. לאחר מכן ברח מן המקום, כשהוא משאיר אותה בוכה במקום. לאחר מקרה זה הגיעו ידיעות נוספות שהצטלבו יחד עם ידיעות משחזור התוכנית, והביאו למעצרו של האנס פאיז אבו קרינאת, בדואי כבן 30 מאזור הנגב. נגזרו עליו 30 שנות מאסר.
אנס סדרתי מאזור השפלה – אנס סדרתי במכונית שחורה ישנה ומוזנחת, תקף פעמיים באותו שבוע, בחודש דצמבר 2001, שתי טרמפיסטיות בשנות ה-20 לחייהן. את הבחורה הראשונה אסף מצומת הקרח ברמלה בשעה 18:30. כעבור 15 דקות של נסיעה, האנס סטה מהדרך והוביל אותה לאזור הפרדסים סמוך לצומת גינתון בלוד, וכאשר הגיעו לפרדס, הבחורה ניסתה לברוח מהמכונית והדלת לא נפתחה מכיוון שחסרה בה ידית הפתיחה. האנס הוציא מראש במתכוון את הידית כדי למנוע בריחה מקורבן פוטנציאלי. האנס תקף את הבחורה ואיים לרצוח אתה עם אקדח ומוט ברזל שהיה במכונית אם היא לא תקיים איתו יחסי מין. הבחורה המבוהלת, משותקת מפחד, נכנעה לאנס האלים כאשר הוא מבצע בה אונס מלא. לאחר שסיים לבצע בה את המעשה, הגיע שיחת טלפון לאנס ובהם דיבר על רצח וחזרה לכלא. כאשר סיים את שיחת הטלפון איים האנס על הבחורה ברצח: "אני שפוט ל-12 שנה על רצח, אני בחופשה מהכלא, למה לי לחזור לכלא? אני ירצח אותך ואז יורה לעצמי כדור בראש, אבל לפני שאני ירצח אותך, בא לי עוד פעם." האנס תקף את הבחורה ואנס אותה שוב באכזריות. בשני האונסים השתמש האנס בקונדומים, אותם השליך מחוץ למכונית אחרי השימוש. במהלך האונס הבחורה לא גילתה סימני התנגדות. לאחר שסיים לאנוס אותה פעמיים, הבחורה שכנעה את האנס שלא תתלונן במשטרה. האנס הוריד את הבחורה בכניסה לפרדס, סמוך לצומת גינתון. אחרי פחות משבוע, האנס תקף שוב: האנס אסף מתחנה מרכזית ברמלה בחורה בת 23, ולפני צומת ביל"ו, הנהג סטה מהדרך ונכנס עמוק לתוך הפרדסים הסמוכים לקיבוץ נען. תחת איומים במספריים שהצמיד לצווארה של הבחורה, אנס אותה פעמיים, תוך שהוא גורם לה לחבלות וחתכים בראש ובכתפיים. האנס איים לרצוח אותה אם תספר על האונס ובנוסף שדד ממנה את שעון היד שלה. האנס הנ"ל נלכד. האנס היה ערבי תושב לוד, והתברר כי היה נרקומן וסוחר סמים. הוגש נגדו כתב אישום.
אזכורים בתרבות
פרודיה ב"זהו זה!"
אחד מפרקי הסדרה "זהו זה!" היה פרודיה על התוכנית. בפרק משנת 1988 בשם "בשיטור משודר" גילם השחקן שלמה בר-אבא את דמותו של רפי גינת עם המשפט: "נו, מהו הלקח? כמו שאנחנו אומרים בכלבוטק, תמיד: לא להתפתות לעסקאות בשטח, פשוט לא להתפתות, כי אחרת אתה אוכל אותה, אוכל אותה בחזק, ואוכל אותה בגדול". כעבור עשור שיתפו בר-אבא וגינת פעולה בסדרה הקומית "ברונו" בקטע בו בין היתר גינת חוזר על אותו משפט.
פרודיה ב"שמש"
בפרק "החטיפה" בסדרה "שמש" טנצר נחטף על ידי שני "עברייני צעצוע" שמזהים אותו בטעות כרפי גינת. בסיומו של הפרק גדי רבינוביץ מחקה את גינת מנחה את התוכנית.
פרודיה ב"ערב אדיר"
במערכון ששודר בתוכנית "ערב אדיר" רפי גינת מגולם על ידי אדיר מילר, כשהוא מספר לאחיינו (לירון זייד) את הסיפור של כיפה אדומה כמקרה ששודר בשידור חוקר.
קישורים חיצוניים
Crimewatch – הסדרה המקורית ב-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:משטרת ישראל
קטגוריה:רשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות מבוססות על פורמט בריטי
קטגוריה:פשע אמיתי בטלוויזיה הישראלית
קטגוריה:תוכניות וסדרות טלוויזיה שצולמו בקריית התקשורת נווה אילן
קטגוריה:תוכניות שצולמו באולפני הרצליה | 2024-10-01T01:58:45 |
שירות בתי הסוהר | 200px|ממוזער|שמאל|דגל שירות בתי הסוהר ההיסטורי
200px|ממוזער|שמאל|דגל שירות בתי הסוהר עד 2017
שירות בתי הסוהר (בראשי תיבות: שַׁבָּ"ס) הוא ארגון הכליאה הלאומי של מדינת ישראל האמון על 32 מתקני כליאה בישראל. מטה שירות בתי הסוהר שוכן ברמלה, בסמוך לכלא איילון.
בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בתי הסוהר, קצין בדרגת רב-גונדר, הכפוף לשר לביטחון לאומי. נציב בתי הסוהר הנוכחי הוא קובי יעקובי.
היסטוריה
250px|ממוזער|כלא עכו ב-1947
תקופת המנדט הבריטי
עם תחילת תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 פרסמו הבריטים את פקודת בתי הסוהר הראשונה אשר עסקה בניהול בתי הסוהר, הכשרת כוח אדם, הכרזה על המבנים שנועדו לאכלוס על ידי אסירים ועצורים, קליטת אסירים ונוהלי משמעת. תיקון לפקודה הוכנס בשנת 1940. בתקופה זאת, החליטו הבריטים שלא לבנות מבני כליאה חדשים אלא לשמר את אלה שנבנו בתקופת השלטון העות'מאני ולכן המשיכו לתפעל את בתי הסוהר שכבר היו פעילים במבצר הצלבני בעכו, במגרש הרוסים בירושלים ובבית הסוהר לנשים בבית לחם. לקראת סוף תקופת המנדט, הכשירו הבריטים גם את המבצר הישן בשכם והתאימו אותו למבנה של כלא. למרות זאת המבנים לא הצליחו להכיל את כל אוכלוסיית האסירים. הבריטים הקימו פלוגות עבודה של אסירים במבנים זמניים או במחנות מעצר בעתלית, במזרעה, בלטרון ובסרפנד.
בתקופה זו מספר האסירים והעצורים הממוצע היה בין 2,000 ל-4,000, ורובם היו מהאוכלוסייה הערבית במדינה. עם תחילת ההעפלה הלא חוקית של יהודים לישראל עלה אחוז האסירים היהודים.
בשנת 1946 פרסמו הבריטים את הפקודה השלישית שנשארה בתוקף עד 1971 ובה נקבע כי שירות בתי הסוהר תהיה יחידה נפרדת מהמשטרה. בנוסף, נקבע כי יש להפריד בין אסירים לאסירות, בין אסירים לעצורים ובין אסירים צעירים לאסירים מבוגרים. כמו כן, נקבע כי יש להעניק זכויות מסוימות לאסירים, כגון הזכות לפעילות דתית וזכויות לטיפול רפואי. עוד נקבע כי בראש בתי הסוהר יעמוד נציב בריטי.
מטרת הענישה של הבריטים הייתה להשליט סדר ולמנוע התפרעויות ובריחות מהכלא, ולכן הונהגה כלפי האסירים מדיניות נוקשה ואף הונהגו עונשי גוף פומביים כמו הלקאת אסירים בשוט בחצר בית הסוהר על מנת להרתיע את שאר האסירים.
בשנת 1947 הוחלט להפריד את האסירים היהודים מהאסירים הערבים, בגלל התפרעויות עקב תוכנית החלוקה, ובמקביל גויסו 30 סוהרים יהודים כדי לטפל באסירים היהודים.
קום המדינה והשנים הראשונות
בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הוכפפה הכליאה למשטרת ישראל והופעלה תחת אגף במטה הארצי של המשטרה. מפכ"ל המשטרה כונה "המפקח הכללי על המשטרה ובתי הסוהר" ואת כלא תל מונד הפעילו שוטרים.
במהלך שנת 1948 התקיים דיון על כפיפות בתי הסוהר למשטרת ישראל. מכיוון שביטול ההפרדה נגד את הפקודה הבריטית משנת 1946 הוחלט למנות אדם אחד שיכהן הן כמנכ"ל משרד המשטרה והן כממונה על בתי הסוהר. החלטה זו עוררה סערה שכן רבים טענו שצעד כזה עדיין נוגד את הפקודה ולכן שר המשטרה, בכור שטרית, החליט שהחל מ-1 בינואר 1949 יהפכו המשטרה ושירות בתי הסוהר לשני גופים נפרדים. בנוסף מונה הנציב הראשון של שירות בתי הסוהר, גרו גרא.
בפברואר 1949 ניתנה חנינה כללית, פרט לאסירים שנשפטו על עבירות חמורות, כך שבבית הסוהר נותרו רק 29 אסירים.
בזמן קצר יחסית כלא תל מונד התמלא עד אפס מקום ולכן הוחלט לפתוח מחדש את בית הסוהר ביפו. תנאי המחיה הקשים והיעדר תקציב לא אפשרו להעניק לאסירים טיפול רפואי ראוי, הכשרה מקצועית וחינוך. לאחר פניות רבות מצד שירות בתי הסוהר למשטרה ולשר המשטרה שלא להעביר אליהם אסירים נוספים עקב חומרת המצב, פנה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1951 לראש הממשלה וביקש את התערבותו בהקמת מתקני כליאה חדשים. בשנים אלו הוחל בהקמת רשת של בתי כלא בישראל.
בשנת 1953 הוקצה בכלא רמלה אגף לאסירות שתחילה מנו 12 נשים, אך לא היו בו מספיק תאים כדי להפריד בין אסירות מכורות לסמים ובין אסירות שאינן מכורות, בין מבוגרות לבין צעירות וכולי, ובשל כך נגרמו חיכוכים רבים בין האסירות וביניהן לבין אנשי הסגל. לבסוף בשנת 1968 נפתח בית סוהר נווה תרצה לנשים באוריינטציה שיקומית וטיפולית. הכלא טיפל במגוון סוגיות הקשורות לעבר הקשה של האסירות, לאסירות בהיריון ועם ילדים ועוד. לאסירות יש אפשרות לגדל את ילדיהן בתוך כותלי הכלא עד גיל שנתיים.
המרד בכלא שטה
250px|ממוזער|החומה הדרומית בבית הסוהר שטה
ב-31 ביולי 1958 פרץ מרד אסירים בכלא שטה שבו נהרגו 11 אסירים ו-2 סוהרים, 66 אסירים הצליחו לברוח. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת האירועים בכלא קבעה כי אדישות מנהלי הכלא לגבי סדרי הביטחון היא שהביאה לפרוץ המרד.
בעקבות המרד התפטר מתפקידו הנציב צבי חרמון ובמקומו מונה אריה ניר, לשעבר קצין משטרה בכיר, שהחליט להדגיש את נושא הביטחון על חשבון נושא השיקום והטיפול. ניר החל להשקיע תקציבים רבים בבניית חומות, מגדלי שמירה וחדרי בקרה, ובהכשרת אנשי ביטחון מקצועיים למילוי תפקידים בשב"ס.
שנות ה-60 וה-70 ובית הספר לסוהרים
ממוזער|250px|שמאל|נציב בתי הסוהר, אריה ניר (משמאל) עם דב גולדברד מנהל בית הספר לקצינים וסוהרים בשנת 1968
בתחילת שנות ה-60 הושם דגש על בניית מתקנים נוספים במטרה להפחית את הצפיפות. בין השאר נפתח האגף הפסיכיאטרי וכן מחלקה לטיפול ולשיקום בכלא תל מונד שבשנת 1962 הועבר לכלא מעשיהו.
בנוסף נערכו שינויים במבנה הארגוני של השב"ס. הוקמו שני מנהלים חדשים: מנהל הארגון והביטחון ומנהל השיקום בשנת 1962 במקום תפקיד סגן הנציב. בשנת 1965, הוקם בסיס הדרכה לסגל בבית ליד, בצמוד לכלא נווה תרצה והופעלה תוכנית הכשרה חדשה.
בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם השב"ס לעזרתו של צה"ל בכליאת אסירים ביטחוניים, ולשם כך הוכשרו בתי כלא נוספים בישראל וביהודה ושומרון. למרות הפעלת בתי הסוהר הביטחוניים על ידי השב"ס, לא הוקצה להם תקציב נוסף לכוח אדם ולכן נאלץ השב"ס לצמצם את כוח האדם במתקנים שבתוך תחומי הקו הירוק ולהעביר סגל רב אל המתקנים שמחוץ לתחומי הקו הירוק. רק בשנת 1968 אושרה הקצאת כוח אדם נוסף של 360 משרות לשב"ס, ומרגע האישור החל גיוס דחוף שכלל גם קבלת מועמדים ללא כישורים מתאימים. עקב ריבוי האסירים הביטחוניים וההתמקדות בבעיות הביטחוניות, נזנחה מדיניות הרווחה והשיקום גם אצל האסירים היהודים.
בשנת 1968 החליט נציב בתי הסוהר אריה ניר להקים בסמוך לכלא נווה תרצה "בית ספר ארצי לסוהרים ולקצינים", ומינה למפקדו הראשון את דב גולדברד. לאחר מותו של ניר נקרא בית הספר על שמו. לאחר מכן עבר בית הספר למתחם הקרוב לבסיס מג"ב ב"אייל", ובשנת 1994 חזר לרמלה, למתחם הצמוד לנציבות שב"ס. בשנת 2017 עבר מתחם "בית הספר לקצינים וסוהרים" למתחם ייעודי גדול ומתקדם שמתאים לצורכי התפתחות וגידול הארגון – מתחם "שערי אברהם" המחודש, הסמוך לצומת קסטינה. המתחם כולל חדרי לימוד מחודשים, חדרי שינה, מגרשי ספורט, וחדרי לימוד "קרב מגע", וכן מבנה המשמש "מדמה אגף" הבנוי כאגף בבית הסוהר ללימוד מעשי לעבודת הסוהר.
במהלך שנות ה-60 וה-70 ליוו את שב"ס בעיות צפיפות, ותנאי מחיה קשים של האסירים, מה שגרם לאלימות רבה מצד האסירים ולניסיונות בריחה מהכלא. גם בבתי הכלא החדשים נאלצו האסירים לישון על רצפת הכלא ובתנאי צפיפות קשים.
בליל 8 בינואר 1979 ברחו מבית הסוהר המרכזי ברמלה שמונה אסירים. בריחתם עוררה דאגה רבה בשל מסוכנותם של האסירים וגם בשל הקלות שבה ברחו מבית הסוהר השמור ביותר במדינה. בעקבות הבריחה הוקמה ועדת חקירה שמצאה כי חילופים תכופים של קצינים בכירים בכלא, כמו קצין הביטחון וקצין המודיעין, גרמו לירידת המשמעת של האסירים ולליקויים משמעותיים ברמת הביטחון של הכלא. בנוסף, המפקד האחרון שמונה לכלא רמלה קיבל הכשרה לקויה מפאת קוצר הזמן. גם סגל הסוהרים באותה תקופה היה חסר השכלה נאותה ולא עבר קורסים והכשרות המתאימים לתפקידם.
ועדת קנת
בעקבות המצב הירוד בבתי הכלא קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר במדינה. הוועדה, בראשותו של השופט מרדכי קנת, מונתה ב-31 בינואר 1979 והגישה את טיוטת הדו"ח הראשון ובו מסקנותיה במאי 1981. הוועדה ערכה ביקורים רבים בבתי הסוהר וסקירה של תקנות בתי הסוהר ושל עדויות שנגבו על ידי הוועדה מבעלי תפקידים בשב"ס. הוועדה התייחסה לליקויים שמצאה בהתנהלות השב"ס, גיוס והכשרה מקצועית, בעיית הצפיפות, זכויות האסירים ועוד. להלן כמה ממצאי הוועדה:
"הועדה ממליצה שהשר (שר הפנים) ימנה ועדה מייעצת של מומחים, בה יסתייע דרך קבע לבחינת גישות חדשות באשר לניהול וארגון בתי הסוהר. מן הראוי לכלול בוועדה זו אנשי חינוך, מדעי ההתנהגות, משפטנים, קרימינולוגים וקצינים פורשים מהשרות, שיש להם ידע וניסיון בנושאים רלוונטיים לשירות בתי הסוהר".
"מומלץ שהנציב ימנה ועדת חקירה לבחון פעם נוספת את הקריטריונים לגיוס כוח אדם לשירות בתי הסוהר. מן הראוי לשתף בוועדה זו גם מומחים שמחוץ למסגרת שרות בתי הסוהר... מומלץ להעלות את רמת ההשכלה המינימלית הנדרשת מן המיועד לתפקיד סוהר ביטחוני-טיפולי".
"יש לשנות את שיטת מיון האסירים לבתי הכלא השונים מיסודה... אין להשתמש בתחנת המיון כמקום כליאה לאסירים... יש למיין את האסירים בתחנת המיון באופן ראשוני ולהפריד בין אסירים אלימים, אסירים על עבירות סמים ואסירים אחרים... יש לשנות את דפוסי העבודה של העובדים הסוציאליים כך שהמיון לא יהווה תפקיד בלעדי המנותק מהטיפול".
"על שירות בתי הסוהר לפעול בהתמדה לכיבוד זכותו של האסיר לתנאי מגורים אנושיים".
הממשלה אימצה את מסקנות הדו"ח הראשון, אך מרביתן לא יושמו באופן מעשי בשטח. הוועדה לא סיימה את החקירה שלה ומעולם לא הגישה דו"ח סופי, למרות התחייבותה לכך. לפיכך, לא יישמו את מסקנותיה בפועל.
שנות ה-80
בתחילת שנות ה-80, לאחר פרסום ממצאי ועדת קנת, החלו לשים דגש בשירות בתי הסוהר הן על השכלת האסירים והן על השכלת הסוהרים. מרכז החינוך הראשון הוקם בכלא רמלה בשנת 1984 ולאחר מכן הוקמו מרכזים נוספים בבתי הסוהר השונים. ביוזמתו של הנציב ד"ר מרדכי ורטהיימר ובשיתוף עם משרד החינוך נפתחו כיתות לימוד להשלמת השכלה לסוהרים, שעד לשנת 1980 רק 11% מהם היו בעלי השכלה תיכונית ומעלה. בנוסף הייתה הקפדה על גיוס סוהרים ואנשי סגל בוגרי 12 שנות לימוד והלאה.
לאחר תקופת היד הקשה של חיים לוי, שנות ה-80 התחילו עם שני נציבים ששמו דגש על שיקום וטיפוח האסירים. דוד מימון השיב לשירות מדיניות ששמה דגש על סדר ומשמעת.
בשנת 1987 הוחלט לחלק את השב"ס לארבעה גושים: גוש צפון, גוש מרכז, גוש שרון וגוש דרום. לכל גוש מונה מפקד שכפוף לנציב. בסוף שנות ה-90 נערך שינוי נוסף – השב"ס חולק לשלושה מחוזות: צפון, מרכז ודרום, כאשר גוש שרון וגוש מרכז נכללים שניהם במחוז מרכז. בנוסף הוחלט להוסיף תפקיד חדש בשב"ס – סגן נציב בדרגת גונדר. וכן נחקק חוק "חלופת מאסר" שמחליף את המאסר, במקרים מסוימים, בעבודות שירות ובעבודות לתועלת הציבור. חוק זה תרם לירידה בכמות האסירים.
שנות ה-90
שנות ה-90 התאפיינו בהתרחבות מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר, בהתפתחות הגישה השיקומית ובהקלה בבעיית הצפיפות בבתי הסוהר.
נבנו שני בתי כלא חדשים ומודרניים שפועלים באוריינטציה שיקומית: בית הסוהר צלמון ובית הסוהר חרמון. כמו כן נבנה בית מעצר הדרים, מתוך תפיסה חדשנית הדוגלת בהחזקת האסירים על פי חוק כבוד האדם וחירותו.
בית הסוהר חרמון הוא המרכז הטיפולי הגדול בארץ, הבנוי כולו ממחלקות הטיפוליות המתנהלות במתכונת של קהילה טיפולית המונה עד 40 מטופלים.
בעקבות חתימת הסכמי אוסלו נסגרו כמה מבתי הסוהר הביטחוניים שבשטחים, וכמה מהם נמסרו לידי הרשות הפלסטינית. כתוצאה מכך השתפרו תנאי האסירים, והוקלה בעיית הצפיפות שאפיינה שנים רבות את בתי הכלא בישראל.
בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה בנושא התייחדות אסירים, ובעצת מומחים מתחום הקרימינולוגיה, החליט שירות בתי הסוהר לאפשר מפגשי התייחדות של אסירים ואסירות, שאינם זכאים לחופשה, עם בני או בנות זוגם בתדירות של אחת לחודש.
לראשונה בשנת 1998 החליט הנציב עמוס עזאני לקבוע מטרות ומדיניות של השב"ס לטווח הארוך. עזאני הסתייע במומחים מהאקדמיה, באנשי הסגל הבכיר ובסוהרים ויחד גיבשו תוכניות עבודה בתחומים של מדיניות כלפי אסירים, מדיניות הארגון ועוד. עמוס עזאני מתאר:
המאה ה-21
בעקבות האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000, אוכלוסיית האסירים הביטחוניים גדלה בקצב מהיר ואיתה חזרה גם בעיית הצפיפות והמחסור במקומות כליאה. בעקבות כך נפתח מחדש כלא דמון שאכלס שוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית. גם אגפים מסוימים בבתי הכלא, שיועדו לאסירים פליליים, הוכשרו לקלוט אסירים ביטחוניים.
עשור זה התאפיין גם בבנייה מואצת של בתי סוהר בארץ, שחלקם יועדו לאוכלוסיות מיוחדות.
בשנת 2001 נפתח בית סוהר מג"ן, המיועד לאסירים פגועי נפש וטעוני פיקוח, בו שמים דגש על טיפול מקצועי וחינוך, בית הסוהר שייך לבית מעצר ניצן הסמוך לו, ובתוכו גם "מרכז רפואי שב"ס" (מר"ש).
בשנת 2003 נפתח כלא אופק לאסירים קטינים עד גיל 18, שעד אז שוכנו באגפים מיוחדים בבית סוהר השרון. בית הסוהר פועל במתכונת טיפולית ושיקומית תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הנערים הכלואים.
בסמוך לכלא אופק נפתח שנה לאחר מכן בשנת 2004 בית הסוהר רימונים שהכיל יותר מ-1,000 אסירים, ובכך החליף את בית הסוהר אשמורת המיושן, שנסגר לאחר מכן, וכיום משמש כמרכז אימונים של שב"ס.
בין השנים 2005–2006: בתי סוהר ביטחוניים, כלא מגידו, כלא קציעות וכלא עופר שהיו בשליטת צה"ל, עברו לידי שירות בתי הסוהר. במקביל הועברו בית מעצר קישון, בית מעצר תל אביב ובית מעצר ירושלים מידיה של משטרת ישראל גם כן לידי שירות בתי הסוהר. שינויים אלו במתקני הכליאה הצבאיים שהחזיקו אסירים ביטחוניים, דרשו גיוס כוח אדם לשירות בתי הסוהר, וב-14 בפברואר 2005 התקבל תיקון לחוק שירות ביטחון שמסמיך את שר הביטחון להורות על מעבר של חיילי חובה מצה"ל לשב"ס.
פעולות אלו הפכו את השב"ס לארגון הכליאה הלאומי הבלעדי בישראל.
בשנת 2005 עברה אל מטה שירות בתי הסוהר ברמלה שלוחה של המטה הארצי של משטרת ישראל ששכנה לפני כן בבניין המשטרה הבריטית ביפו.
ב-2 בדצמבר 2010 התרחש אסון הכרמל, שבו שרפת ענק כילתה עשרות אלפי דונמים של יער ואף יישובים בסביבת הר הכרמל. בשרפה נספו 37 סוהרים שהיו בדרכם לפינוי כלא דמון, כאשר האוטובוס שבו נסעו נלכד באש והתלקח. רוב ההרוגים היו צוערים בקורס הקצינים של השב"ס. סוהר נוסף נפטר מפצעיו כעבור תשעה ימים.
ב-23 בפברואר 2014, בבית הסוהר רימונים, ירה האסיר סמואל שיינביין בשלושה סוהרים ולאחר מכן התבצר בתא השירותים. סוהר אחד נפצע קשה ושניים באורח קל. כוחות מיחידת מצדה של השב"ס ואנשי ימ"מ שפרצו לכלא ירו בשיינבין למוות. בוועדת חקירה שהקים שב"ס התברר כי שיינביין ככל הנראה הבריח את הנשק אל תוך הכלא בעת שהיה בחופשה שבוע קודם לכן. בשב"ס נבדק גם מצב שבו היה שיתוף פעולה של שיינביין עם אחד מעובדי בית הסוהר.
בין השנים 2014–2017 בוצע סרסור בסוהרות בית הסוהר גלבוע, שנחשף בשנת 2018 על ידי לירן לוי.
באוקטובר 2015 מונתה לראשונה נציבה מתוך הארגון, רב-גונדר עפרה קלינגר.
בינואר 2021 מונתה קטי פרי לנציבת שירות בתי הסוהר. במהלך כהונתה, ב-6 בספטמבר 2021, אירעה הבריחה מבית הסוהר גלבוע.
בעקבות מלחמת חרבות ברזל ומצוקת מקומות הכליאה, אושר לשב"ס לבצע הצפפת אסירים בתאי האסירים הפלילים והביטחונים, וזאת בשל מעצרים נרחבים של מחבלים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. בינואר 2024 בעיצומה של המלחמה מונה לנציב שב"ס קובי יעקובי.
נתונים
כלואים
בשלהי העשור השני של המאה ה-21 מוחזקים בשב"ס כ־65% (10,300) אסירים פליליים, מתוכם 45% שפוטים ו-20% עצורים, וכ-35% (5,600) אסירים ביטחוניים, מתוכם 21% שפוטים ו-14% עצורים.
בחלופות כליאה כגון עבודות שירות ישנם כ-2,100 אסירים ברישיון וכ-767 אסירים בפיקוח אלקטרוני. מספר האסירים כפוף ל"תקן כליאה" שאמור להורות למערכת כמה אסירים ועצירים מערכת הכליאה יכולה להכיל. אם מספר האסירים (שמוחזקים בפועל) עובר את התקן רשאית הנציבה להורות על קיצור עונשם של אסירים השפוטים לתקופות מאסר של עד 4 שנים ואסירים השפוטים מעל 4 שנים וזכו בשחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים, וכל זאת על פי התקופות הנקובות בחוק, על מנת להקל על העומס והצפיפות בבתי הסוהר. שחרור כזה קרוי "שחרור מנהלי".
+שנהמספר כלואיםהערות1952 1,0501959 כ-1,2001966 1,656 1,049 יהודים ו-607 בני מיעוטים1968 3,300 1,600 ישראלים מתוכם 610 בני מיעוטים1973 4,522 2,416 בשטחים, 637 בני מיעוטים מישראל1976 5,852 2,625 פליליים, 3,227 ביטחוניים2012 כ-17,500 12,897 פליליים, 4,586 ביטחוניים2016כ-17,70011,321 פליליים, (מתוכם 5,659 יהודים, ו-2,512 אחרים), 6,283 ביטחוניים2017כ-16,80010,632 פליליים, 6,184 ביטחוניים2018כ-14,5009,003 פליליים, 5,528 ביטחוניים2019כ-13,8009,167 פליליים, 4,675 ביטחוניים2024כ-16,6009,100 פליליים,7,500 ביטחוניים
תקציב
תקציב שב"ס לשנת 2018 עמד על 3.4 מיליארד ש"ח. התקציב כלל הוצאות שכר במעט מעל 2 מיליארד ש"ח עבור 9,020 עובדים, כ-530 מיליון ש"ח לפנסיות, ו-823 מיליון ש"ח קניות, מתוכם 275 מיליון ש"ח לתחבורה ולוגיסטיקה, 124 מיליון ש"ח לאחזקת מבנים, וכ-124 מיליון ש"ח לתיקון, שיקום וחלופות כליאה.
כוח אדם
לשירות בתי הסוהר כ-9,500 אנשי סגל, מתוכם 20% נשים, בהן גם בנות שירות לאומי. בתוך הסגל כלולים סוהרי חובה שבאו להתגייס לצה"ל והועברו לשירות בתי הסוהר על פי סעיף 24 לחוק שירות ביטחון התשמ"ו-1986, המהווה הוראת שעה שמוארכת מדי כמה שנים על ידי הכנסת.
במהלך השנים, לפחות עד שנות ה-90, תפקיד הסוהר סבל מדימוי נמוך, ולכן לא היו מועמדים ראויים לגיוס. לאחר הבריחה מכלא רמלה בשנת 1979 אמר נציב בתי הסוהר חיים לוי כי "שליש מהתקן בשירות בתי הסוהר פנוי בגלל חוסר עובדים. האנשים הבאים אל השירות הזה – בחלקם הגדול – אינם מתאימים לתפקיד." בדצמבר 1986 ציין נציב בתי הסוהר דוד מימון ש-60% מהסוהרים שגויסו באותן שנים לשירות לא עמדו בקריטריונים שנקבעו לגיוס סוהרים. מימון הורה שלא לגייס יותר מועמדים שאינם עומדים בקריטריונים. איכות כוח האדם בשירות השתפרה לקראת אמצע שנות ה-90, כאשר שופרו תנאי הסוהרים.
סמל שירות בתי הסוהר
150px|ממוזער|סמל כובע וסמל השירות משנת 2010
150px|ממוזער|סמל כובע וסמל השירות משנת 1950 ועד סוף שנות ה-90
סמל שירות בתי הסוהר עוצב בשנת 1950 בתחרות כלל ארצית שיזמה ועדת הסמלים הממשלתית.
הסמל המקורי הורכב ממספר רכיבים בעלי משמעות סמלית: שני ענפי עץ זית המחוברים בבסיסם בשרשרת המתכתבים עם ענפי הזית בסמל המדינה (וצה"ל) לסמל את החתירה לשלום והשרשרת לסימול כליאה ושלילת חירות. בראש הסמל לפיד אש בוער המסמל תקווה, מאיר ומראה את הדרך, המבטא את גישת הארגון לטיפול באסירים ושיקומם.
בסמל מופיעים גם ראשי התיבות שב"ס כאשר האותיות ב' ו-ס' משלימות את השדרה המרכזית של האות ש' במרכז הסמל.
במהלך השנים עבר הסמל עיבודים ועיצוביים שונים, ובהם הושמטה השרשרת, התעגלו ענפי הזית עד כך שנראו כענפי הדס וצבע הסמל השתנה לזהוב, לאחר מכן השתנו צבעי הסמל לצבעיו הנוכחיים: כסוף על רקע כחול כהה.
מדים, דרגות ודגל הארגון
150px|ממוזער|שמאל|תג כתף שירות בתי הסוהר עם דגל ישראל
150px|ממוזער|שמאל|תג כתף ישן של שירות בתי הסוהר
באמצע שנות ה-80 שונה צבע המדים לצבע חאקי (בז' בהיר) בדומה לחיל האויר, מצבע ירוק כג'קט עליון על החולצה ומכנסיים חאקי, שהיה מראשית הארגון, כאשר הבכירים בארגון היו משלבים עניבה במדי הארגון. עם החלפת המדים פסק מנהג זה.
כומתת הארגון הוחלפה בסוף שנות ה-80 מצבע ירוק שהיה צבע כומתת הארגון מהקמתו, לכומתה בצבע שחור בדומה לחיל הכללי.
בשנת 1993 הוחלפו מדי הארגון למדים בדומה למשטרת ישראל, חולצה תכלת עם סמל הארגון על זרוע יד שמאל, ומכנסיים בצבע כחול כהה.
בשנת 2007 הוחלפה חולצת הארגון לחולצת עבודה נוחה יותר, וצבעה הוחלף לכחול, בכדי להבדילה ממדי המשטרה. בשנת 2010 הוכנס לשירות מדי ב' לסוהרי הביטחון, מדים נוחים וקלים יותר לעבודה השוטפת של הסוהרים.
בשנת 2011 הוחלפו המדים לצבעים אפור כהה (מכנסיים) ואפור בהיר (חולצה). בחולצת המדים היו שני דגלי המדינה שנרקמו על החזה והכתף. ההחלטה לשנות את המדים התקבלה על ידי נציב בתי הסוהר וסגל הפיקוד ומטרתה לשדרג ולייחד את הארגון.
בשנת 2017 ערך הארגון מתיחת פנים, שבה הוחלפו מדי הסוהרים לחולצה תכלת ומכנסיים שחורים, דרגותיהם הוחלפו מזהובות לכסופות.
דגל הארגון הוחלף בשנת 2017 מירוק-צהוב, שהיה מראשית הארגון, לדגל בצבעים כחול ולבן שבמרכזו סמל שב"ס ובקנטון דגל ישראל.
דרגות שירות בתי הסוהר
טקסט=דרגות שירות בתי הסוהר|ממוזער|250x250 פיקסלים|דרגות שירות בתי הסוהר
טקסט=עיטורי שירות בתי הסוהר|ממוזער|250x250 פיקסלים|עיטורי שירות בתי הסוהר
סוהרים (בעלי דרגות אחרות)
סוהר
רב סוהר (ר/ס)
סמל
סמל ראשון (סמ"ר)
רב-סמל (רס"ל)
רב-סמל ראשון (רס"ר)
רב-סמל מתקדם (רס"ם)
רב-סמל בכיר (רס"ב)
רב-נגד (רנ"ג)דרגות קצונה
מישר משנה (ממ"ן)
מישר
כלאי
רב כלאי (ר/כ)
סגן גונדר (סג"ד)
גונדר משנה (גנ"מ)
תת-גונדר (תג"ד)
גונדר
רב-גונדר - נציב בתי הסוהר
מבנה ארגוני של שירות בתי הסוהר
בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בדרגת רב-גונדר. תחת פיקוד הנציב נמצאים יחידות הנציבות ויחידות השדה. בנציבות ישנם שלושה אגפים – אגף מטה, אגף מבצעים ואגף האסיר; ובתי הסוהר פזורים בשלושה מחוזות – צפון, מרכז ודרום.
נציבי בתי הסוהר
טקסט=דגל נציבת בתי הסוהר|ממוזער|250px|דגל נציב בתי הסוהר
250px|ממוזער|שמאל|דגל נציב בתי הסוהר עד 2017
מעטים היו נציבי שב"ס שהגיעו משורות הארגון, ורובם מונו לתפקיד לאחר שנות פעילות רבות מחוץ לארגון.
נציבי שירות בתי הסוהר לאורך השנים:
+מס"דשם הנציבתקופת הכהונההערות1גרו גרא1949–1951הגיע ממשטרת ישראל2רם סלומון1951–1952הגיע משירות המדינה3ד"ר צבי חרמון1952–1958הגיע משירות המדינה4אריה ניר1958–1976הגיע ממשטרת ישראל5חיים לוי1976–1981 הגיע ממשטרת ישראל (משמר הגבול)6ד"ר מרדכי ורטהיימר1981–1985הגיע משירות המדינה7רפאל סוויסה1985–1986 היה ראש מועצה וחבר הכנסת8דוד מימון1986–1987 הגיע מצה"ל9לוי שאול1987–1990הגיע ממשטרת ישראל10גבי עמיר1990–1993הגיע ממשטרת ישראל11אריה ביבי1993–1997הגיע ממשטרת ישראל12עמוס עזאני1997–2000הגיע ממשטרת ישראל13אורית אדטו2000–2003הגיעה מצה"ל14יעקב גנות2003–2007הגיע ממשטרת ישראל15בני קניאק2007–2011הגיע ממשטרת ישראל16אהרן פרנקו2011-–2015הגיע ממשטרת ישראל17עפרה קלינגר2015–2018בין הבודדות שהגיעו משורות השב"סמ"מאשר וקנין2019–2021ממלא מקום18קטי פרי2021–2024בין הבודדות שהגיעו משורות השב"ס19קובי יעקובי2024–מכהןהגיע ממשטרת ישראל
יחידות הנציבות
אגף מטה – מנהל תכנון, מנהל תמיכה לוגיסטית, מנהל טכנולוגיות
אגף האסיר – חטיבת כליאה, חטיבת התקון, קצין רפואה ראשי-קרפ"ר, רבנות, מערך תעסוקה
אגף מבצעים – חטיבת הביטחון, חטיבת המודיעין
מנהל משאבי אנוש – מחלקת הסגל, מחלקת רווחה
הלשכה המשפטית
דובר שירות בתי הסוהר – ראש מחלקת תקשורת והסברה.
מחלקת ביקורת
מנהלת תפני"ת – תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום.
יחידות מיוחדות
250px|ממוזער|שמאל|רכב להובלת כלואים של יחידת נחשון, אשדוד, 2015
ממוזער|250px|שמאל|רכב של יחידת נחשון ליד בית המשפט בתל אביב. ליד הרכב סוהר המחזיק בידיו נשק ואזיקים.
כמו גופי ביטחון רבים בישראל, גם השב"ס מפעיל יחידות מובחרות:
יחידת מצדה – יחידת ההשתלטות המיוחדת של שירות בתי הסוהר. זוהי יחידת עילית מטכ"לית שתפקידה לתת מענה מבצעי איכותי לאירועי קיצון במתקני הכליאה של הארגון בפריסה ארצית.
יחידת נחשון (בעבר נקראה "אב"מ") – משמשת כיחידה מרכזית לליווי אסירים, ככוח אבטחה וכוח התערבות של שירות בתי הסוהר. עוסקת בשמירת הביטחון והסדר במתקני השב"ס, ומבצעת משימות ביטחוניות מיוחדות הנגזרות מתפקידי שב"ס.
יחידת דרור – יחידה מבצעית מיוחדת הכפופה לרח"ט המודיעין ותפקידה איסוף מודיעין באמצעים מיוחדים וסיכול הברחות לכלא על ידי שימוש במגוון אמצעים ויכולות מיוחדות כגון תצפית, עיקוב והסוואה. היחידה מונה עשרות לוחמים ועיקר פעילותה חשאית.
יחידת צור – יחידה למעקב אחר עברייני מין, הכוללת קציני פיקוח העוקבים אחר כ-1,300 עברייני מין שאובחנו כמסוכנים לחברה וסיימו לרצות את עונשם. יותר משליש מהמפוקחים הם פדופילים והשאר אנסים. היחידה הוקמה ב-2006.
יחידת תבל (תת-קרקע) – יחידה שתפקידה להתמודד עם סוגיית איומי הבריחה במנהרות בתת"ק בבתי הכלא. היחידה הוקמה במאי 2022 בעקבות הבריחה מבית הסוהר גלבוע.
מתקני כליאה
ממוזער|250px|שמאל|כלא צלמון
מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר ממוקמים באתרים של מתקנים מימי המנדט הבריטי שעליהם הוספו לאורך השנים מבנים נוספים, וכן במתקני כליאה חדישים שהוקמו במהלך השנים.
בתחילת המאה ה-21 הוכנה תוכנית לבניית מתחם כליאה חדש בצומת מגידו לצד כלא מגידו הישן. ביוני 2018, עוד בטרם הוחלט על מספר בתי הכלא שייבנו במתחם, הונחה אבן פינה באתר.
היסטוריה
לאחר הקמת המדינה, בתי הסוהר ששימשו את הבריטים בתקופת המנדט נסגרו ובמקומם הוחלט להקים בית סוהר מרכזי ליד תל-מונד. בינתיים פעל בית הסוהר ביפו באחריות ההגנה ולאחר מכן צה"ל, והוא הועבר חלקית לאחריות משטרת ישראל באוגוסט 1948. משטרת ירושלים שפעלה בנפרד ממשטרת ישראל, הפעילה מתקן כליאה משלה בבית סטורס ברחוב הנביאים בעיר. מתקן זה נסגר בסוף 1948.
בעקבות הצפיפות בבתי הכלא בשנת 1951 הוחל בזירוז בניית בית סוהר מרכזי ברמלה ובמקביל החלו להכשיר את בית המעצר בחיפה למבנה של בית סוהר. כן הוחלט על הקמת בתי הסוהר כלא שטה, הסמוך לבית שאן, וכלא באר שבע.
בנובמבר 1952 הושלמה בנייתו של מחנה האסירים מעשיהו שנועד לאכלס אסירים ברמת ביטחון נמוכה שרובם שפוטים למאסר ראשון. מחנה מעשיהו הוקם באוריינטציה שיקומית ומטרתו הייתה לשלב את האסירים המשוחררים חזרה בקהילה. האסירים קיבלו הכוונת מקצועית, חינוך, פעילויות ספורט ועוד. בשנת 1953 נפתח כלא שטה, שבו שיכנו אסירים ביטחוניים.
על כן, בסוף שנת 1952 ניהל שירות בתי הסוהר חמישה מתקני כליאה: כלא תל מונד, בית הסוהר ביפו, בית המעצר בחיפה, כלא שטה ומחנה מעשיהו. הקיבולת המומלצת של חמשת המתקנים הייתה 710 אסירים, אולם בפועל נכלאו כ-1,050 אסירים. בשנת 1953 גדל מספר האסירים ל-1,100 וגברה הצפיפות, שהתבטאה בכך שאסירים נאלצו לישון על הרצפה ובמסדרונות, ואסירים אחרים הוחזקו בבתי מעצר של המשטרה. בשנה זו נאלץ השב"ס לשחרר שחרור מוקדם כ-100 אסירים בשל מצוקת הצפיפות.
בשנת 1953 הוקם בית הסוהר דמון, בעזרתם של האסירים עצמם ששיפצו את מבני הכלא, ששימשו פעם מחסן טבק וחווה חקלאית ערבית.
בית המעצר בחיפה פעל כבית סוהר עד שכלא רמלה הגיע לקיבולת מלאה בשנת 1954. גם בית הסוהר ביפו נסגר בשנה זו.
בשנת 1959 היה השירות אחראי על שבעה מתקני כליאה: כלא תל מונד, כלא רמלה, כלא דמון, כלא שטה, בית סוהר נווה תרצה, תחנת המיון ברמלה ומחנה מעשיהו.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו שלושה מבני כליאה מיוחדים מחוץ לתחומי הקו הירוק: כלא שכם, כלא טול-כרם וכלא חברון, ובתוך תחומי הקו הירוק הוסב בית הסוהר אשמורת (כלא בית ליד) לכליאת אסירים ביטחוניים, וכלא הנשים הועבר לתחנת מיון האסירים שבכלא מעשיהו. בגלל הצפיפות שבבתי הסוהר הביטחוניים, הוכשר בשנת 1969 בית הסוהר באשקלון להחזקת אסירים ביטחוניים, והוקמו מבנים נוספים למטרה זו בכלא באר שבע.
בשנת 1970 הושלמה בנייתו של בית סוהר אשל בבאר שבע, שהיה לבית הסוהר הגדול ביותר בישראל, ויועד לאכלס כ-900 אסירים בדרגת ביטחון מרבית.
בשנת 1978 נפתח בית המעצר ברמלה, שקלט כ-300 אסירים ששהו לפני כן בבית המעצר כפר יונה בתנאים קשים. לימים שונה שמו של בית המעצר לבית מעצר ניצן על שמו של רוני ניצן, מפקד הכלא, שנרצח על ידי האסיר הנמלט הרצל אביטן.
בשנת 1996 הוקם בית הסוהר צלמון, שנבנה באופן מודרני על שטח רב ושימש תחילה כבית סוהר טיפולי. אך בשל מחסור במקומות כליאה, כיום משמש בית הסוהר צלמון לכליאת אסירים שפוטים, וכן כבית מעצר מרכזי שהחליף את בתי המעצר בסביבתו, כדוגמת "בית מעצר טבריה". שנתיים מאוחר יותר הוקם בית הסוהר חרמון, שהוקם כבית סוהר טיפולי בעל רמת ביטחון מזערית. הוא נקרא על שמו של נציב שב"ס לשעבר צבי חרמון.
בשנים 2001–2007 הוקמו שלושה בתי סוהר פליליים חדשים: בית הסוהר דקל נפתח ב-2001, ובתי הסוהר רימונים וגבעון נפתחו ב-2004. בנוסף, ב-2007 נפתח בית סוהר ביטחוני חדש, בית הסוהר רמון, סמוך לכלא נפחא.
במהלך השנים 2005–2007 הועברו לידי שירות בתי הסוהר כל בתי המעצר שהיו בידי משטרת ישראל, ובתי הסוהר הביטחוניים שהיו בידי צה"ל והוחזקו על ידי המשטרה הצבאית, ובכך הפך שב"ס לגוף רחב יותר במערך ביטחון הפנים המכונה "ארגון כליאה לאומי", בעל 32 מתקני כליאה.
שטח מחיה
אוכלוסיית בתי הסוהר, כולל האסירים הפליליים והביטחוניים, הגיעה בשנת 2008 לכ-25,000. הגידול הרב באוכלוסיית האסירים השפיע גם בעשור זה על בעיית הצפיפות, כאשר השטח הממוצע לאסיר עומד על כ־3.2 מ"ר לעומת התקן הבין-לאומי הדורש לפחות 6 מ"ר. בנוסף קיימים מספר מבנים שהוגדרו כלא ראויים למגורי אדם, אך מפאת הצפיפות הוחלט להמשיך להחזיק אותם כמבני כליאה. למשל כלא דמון, שנסגר בשנת 2000 עקב היותו בלתי ראוי למגורי אדם, נפתח שוב בשנת 2001 ומאכלס בתוכו כ-500 אסירים.
בסוף שנת 1976 היה שטח המחיה הממוצע של אסיר כ-2.2 מ"ר. בסוף 1986 העריך הנציב הנכנס, דוד מימון ששטח המחיה הממוצע של אסיר הוא 3 מ"ר. שטח המחיה הממוצע לאסיר בישראל בשנת 2018 נמוך מן התקן המקובל במדינות דמוקרטיות, ועומד על פחות מ-3 מ"ר לאסיר. בבג"ץ האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים קבעו השופטים שעל שירות בתי הסוהר להעלות את שטח המחיה לאסיר ל-4 מ"ר כולל שירותים ומקלחת. לצורך כך גובשה תוכנית שעיקריה:
פיתוח והרחבת חלופת ענישה וכליאה הכוללת הגדלת עונש עבודות השירות למאסרים קצרים, מיצוי חלופות המעצר בפיקוח אלקטרוני לעצורים, הקמת בית מעבר ועוד.
בינוי מסיבי של מתקני כליאה. הוחלט על בניית 4,000 מקומות כליאה חדשים בפרישה על פני מספר שנים.
הוקמה מנהלת חדשה בשב"ס – מנהלת תפני"ת (תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום).
בתי הסוהר ובתי המעצר של שירות בתי הסוהר
250px|ממוזער|שמאל|בית סוהר דמון בכרמל
ברמת ביטחון מרבית:
בית סוהר שטה (מחוז צפון)
בית סוהר אשל (מחוז דרום)
בית סוהר רימונים (מחוז מרכז)
בית סוהר איילון (מחוז מרכז)
לאסירים ביטחוניים:
בית סוהר עופר (מחוז מרכז)
בית סוהר מגידו (מחוז צפון)
בית סוהר קציעות (מחוז דרום)
בית סוהר נפחא (מחוז דרום)
בית סוהר רמון (מחוז דרום)
בית סוהר גלבוע (מחוז צפון)לאסירים עם יתרה של עד שבע שנים:
בית סוהר דקל (מחוז דרום)
בית סוהר מעשיהו (מחוז מרכז)
בית סוהר צלמון (מחוז צפון)
לאסירים עד 5 שנים:
בית סוהר כרמל (מחוז צפון)
בית סוהר חרמון (מחוז צפון)
בתי סוהר אחרים:
בית סוהר השרון (מחוז מרכז)
בית סוהר אלה (מחוז דרום)
בית סוהר דמון (מחוז צפון)
בית סוהר אשמורת (מחוז מרכז) (מתקן אימונים והדרכה)בתי מעצר:
בית מעצר תל אביב (מחוז מרכז)
בית מעצר פתח תקווה (מחוז מרכז)
בית מעצר ירושלים (מחוז מרכז)
בית מעצר קישון (מחוז צפון)
בית מעצר ניצן (אוחד עם מג"ן שהוא בית חולים פסיכיאטרי לאסירים ועם "מר"ש" – מרכז רפואי שב"ס)
בית מעצר אילת (מחוז דרום)
בית מעצר הדרים (מחוז מרכז)
בית סוהר שקמה (מחוז דרום)
בית סוהר אוהלי קידר (מחוז דרום)
למסתננים:
בית סוהר סהרונים (מחוז דרום)
בית סוהר גבעון (מחוז מרכז)
בית סוהר לנוער:
בית סוהר אופק (מחוז מרכז)
בית סוהר לנשים:
בית סוהר נווה תרצה (מחוז מרכז)
אבחון ומיון אסירים
האסירים עוברים מיון לבתי הכלא השונים על בסיס של שני שיקולים: השיקול הביטחוני וצורכי המערכת אל מול השיקול הטיפולי. השיקול הטיפולי קיבל חשיבות רבה עם מינוי הנציב ד"ר צבי חרמון ששם את עצמו בראש ועדת המיון ואף עסק במיון בפועל.
מרכז המיון הראשון הוקם בכלא רמלה, ומשנת 1956 החלו לשלוח אליו אסירים שנדונו ל-3 חודשי מאסר ומעלה. בשנת 1960 הועבר מרכז המיון והאבחון לכלא תל מונד, ושם אובחנו אסירים שנדונו לחצי שנת מאסר ומעלה על בסיס סוג העבירה שביצעו, מבדקים פיזיים וסוציאליים, עבירות קודמות, ואזור מגורים.
בשנת 1962 עבר המרכז לכלא מעשיהו, ובתקופות שונות שוכנו במקום כ-100 אסירים בתנאי צפיפות קשים שהקשו על תהליך המיון.
בשנת 1967 הועבר מרכז האבחון והמיון לכלא אשמורת, ושם מוינו אסירים שנשפטו לתקופה שבין שלושה חודשים לחמש שנים. אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר נשלחו ישירות לכלא רמלה ללא אבחון ומיון, נערים נשלחו ישירות לכלא תל מונד, ונשים נשלחו ישירות לבית סוהר נווה תרצה.
בשנת 1980 עבר מרכז המיון לבית המעצר ניצן, ושם הוחלט שיש צורך למיין גם את האסירים שנשפטו ל-5 שנות מאסר ומעלה.
בעקבות דו"ח ועדת קנת, שהתריע על ליקויים במיון האסירים, נפתחו מרכזי מיון ואבחון גם במחוז דרום ומחוז צפון.
בשנת 1994 הוחלט לרכז שוב את תהליכי המיון והאבחון בבית המעצר ניצן, ולהוסיף לתהליך אנשי צוות כגון נרקולוגים, מאבחני דת, פסיכולוגים תעסוקתיים ועוד.
בעשור השני של המאה ה-21, מרבית האסירים הפליליים, מלבד נוער, נשים ואסירים טעוני הגנה, עוברים תהליכי מיון ואבחון בבית המעצר ניצן, ובשלוחות שלו שמפוזרות בבתי מעצר שונים.
סוגי האגפים בבתי הכלא
אגף מעבר – אגף שבו אסירים שוהים במשך מספר ימים. האסירים עוברים בליווי השב"ס ממתקן למתקן, וכן לבתי משפט, בתי חולים וכולי.
אגף מיון – נקודה למיון ולאבחון אסירים על ידי ועדה הקובעת את בית הסוהר המתאים לכל אסיר. באגף זה נמצאים אסירים שפוטים ועצורים.
אגף משתלבים – אגף שבו שוהים אסירים חדשים שנכנסו לבית הסוהר. חלק מהאסירים באגף זה הם בעלי מגבלות ביטחון בכל הקשור ביציאה מהאגף לעבודה, לחינוך, לקנטינה וכולי.
אגף מתקדמים – מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות חיובית באגף המשתלבים, ומנהלים סדר יום מתפקד של עבודה או לימודים בין כותלי בית הסוהר. חלקם יקבלו זכויות יתר כמו ביקור פתוח או חופשות.
אגף בידוד (צינוק) – נועד לאסירים שנידונו לעונש בידוד באגף בידוד. באגף זה שמים דגש רב על פיקוח ועל שליטה. אגף זה נקרא גם "צינוק" בשל תאי ההפרדה הקטנים. האסירים השוהים בו סגורים למשך היום, למעט אפשרות של שעה טיול בחצר האגף. תאי הבידוד מצולמים בדגש על שמירה על האסירים מפני פגיעה עצמית. קיימים גם תאי "חללית", אלו תאים קטנים יחסית שכל קירות התא מרופדים כדי למנוע מהאסיר לפגוע בעצמו בעזרת קיר התא. בנוסף, אין בתא זה דבר, והאסיר מזעיק את הסוהר עבור כל צורך. לרוב אסירים מוכנסים לתא כזה במצב של התנהגות קיצונית או מצב של פגיעה עצמית. בנוסף רשאי קצין שב"ס באישור מפקד הכלא לכבול אסיר למיטה לצורך הגנה ורגיעה.
אגף לאסירים נקיים מסמים - נ"ס – באגף זה שוהים אסירים שאינם משתמשים בסמים ועוברים בדיקות יום-יומיות לגילוי סמים. אסיר שנמצא כי השתמש בסמים באגף זה מורחק ממנו.
אגף שמור – אגף ייחודי שלרוב מכיל אסירים ממשפחות משוייכות כמשפחות פשע, או אסירים ייחודיים כולל אסירים עם מעשה חריג או מתוקשר, וכן אלו שפגעו במעשיהם באדם שעצם הפגיעה בו תגרום לרדיפתם ולרצון לפגוע בהם גם בבית הסוהר. אסירים אלו מבודדים בתאים של אדם או שניים. ניתן להכניס לתא שמור יותר משני אסירים רק אם הם מכירים זה את זה ומשויכים לאותו ארגון, על מנת למנוע סכסוכים או פגיעה באסיר ספציפי, בדומה לאגף הפרדה.
אגף לאסירים טעוני פיקוח – מיועד לאסירים בעלי פיגור שכלי קל או בעלי הפרעה נפשית הזקוקים לסיוע טיפולי ואינם יכולים להשתלב באגפים הרגילים.
אגף מחלקת בריאות הנפש – מב"ן – אגף זה ממוקם רק בכלא מג"ן וכולל שתי מחלקות פסיכיאטריות, אחת פתוחה ואחת סגורה, ושירות רפואי. באגף זה מאושפזים הן עצורים והן אסירים, חלקם מרצון וחלקם בכפייה, על פי צו שופט לצורך הסתכלות פסיכיאטרית, או לפי החלטת פסיכיאטר מחוזי.
אגף לחולים כרוניים – אגף שבו שוהים אסירים במצב רפואי כרוני שאינם יכולים לשהות בתנאי מאסר רגילים. אסירים אלה נמצאים בהשגחה צמודה. אגף זה קיים רק בכלא מג"ן ובכלא מעשיהו.
אגף לחולי שחפת – אגף שקיים במרכז הרפואי של שב"ס (מר"ש) ומופעל על פי הצורך.
אגף לקשישים – אגף פתוח המאכלס אסירים קשישים. רוב האסירים ששוהים באגף זה הם חולים וזקוקים לטיפול רפואי שוטף.
אגף אזרחי – אגף שבו שוהים אסירים שמרצים מאסר אזרחי ולא פלילי, כגון בגין אי תשלום קנס, חוב, מזונות או אי מתן גט.
אגף לאסירים שומרי מצוות - לש"מ מוכר בשם האגף התורני – מיועד לאסירים המעוניינים לנהל אורח חיים דתי-יהודי. הם משתתפים במדרשות, שיעורי דת ותפילות באגף. בשונה משאר אגפי הכלא, בתאים באגף זה אין טלוויזיה, ויש דגש על כניסת אוכל בכשרות בד"ץ, וכן אישור לכניסת אנשי מדרשה ללימוד תורה עם האסירים.
אגף טעוני הגנה – אגף שבו שוהים אסירים שיש צורך להחזיקם בנפרד מאסירים אחרים בבית הסוהר, למשל על רקע של חשש מ"חיסול חשבונות". התנועה שלהם מחוץ לאגף היא מוגבלת אך הם עדיין יכולים להשתלב בפעילויות השונות. זהו אגף בעל רמת ביטחון מרבית.
אגף הפרדה – באגף זה מוחזקים אסירים בהפרדה מאסירים אחרים בשל היותם בעלי סיכון לביטחון המדינה, או שיש חשש שאסירים אחרים יפגעו בהם. מפקד מחוז או מפקד בית הסוהר רשאי להורות על הפרדת אסיר. בדרך כלל מדובר בהפרדת יחיד או הפרדה זוגית.
אגף שוהים בלתי חוקיים – מיועד לאסירים שהגיעו מחוץ לארץ ומהרשות הפלסטינית ונכנסו לארץ ללא אישור. האסירים שוהים בדרך כלל לתקופות קצרות ולאחר מכן מגורשים חזרה.
אגף ביטחוני – אגף שבו מוחזקים אסירים או עצורים, וכן עצורים במעצר מנהלי על עבירות נגד ביטחון המדינה. אסירים ביטחוניים מופרדים משאר האסירים.
אגפי שיקום:
שיקום קבוצתי – מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות טובה בכלא ושנותרה להם תקופה של 42 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא מדי יום, כאשר הם מלווים בסוהר או באדם מטעם המעסיק שהוסמך להיות מלווה, ושבים ללון בכלא בסוף יום העבודה.
שיקום פרטני – מיועד לאסירים שיתרת מאסרם 18 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם המלא, והם מקיימים את התנאים שנקבעו בתקנות השיקום כמו התנהגות טובה, ולאחר ששהו מספר חודשים באגף השיקום הקבוצתי, ואינם מהווים סיכון לשלום הציבור. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא ללא ליווי.
שיקום דתי – שיטת שיקום המופעלת בישראל מתחילת שנות השמונים על מנת לתת מענה לאסיר המבקש לחזור בתשובה. התוכנית הוקמה בהשראת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר באותה עת, הרב אברהם חזן, ובביצוע של הרב מאיר חי הכהן – קצין דת ראשי. התוכנית זכתה להצלחה זמן קצר לאחר הקמתה ובעקבותיה הוקמו אגפים במספר בתי סוהר בארץ וכן מדרשות תורניות בבתי הסוהר הפליליים. מטרת התוכנית היא לעזור למשתקם ולבנות בקרבו התנהגות חיובית, והסתגלות לחברה לא עבריינית גם בתוך הכלא, וכך להגביר את סיכוייו להשתקם. באגף כזה לומד האסיר מטבעות לשון, דפוסי התנהגות ונורמות שלא היה רגיל אליהן, ומנסה לסגל את עצמו לשתי המסגרות שאליהן הוא שייך: הכלא והדת. הדת אף מעניקה לאסיר דרך שבה יוכל למצוא לעצמו משמעות חדשה ומיטיבה לחיים שייתכן שתעזור לו בתהליך השיקום.
אסירים שקיימו אורח חיים דתי לפני כניסתם לכלא מופנים בדרך כלל לאגף הדתי על ידי מרכז המיון והאבחון. השהייה באגפים אלה היא בתנאי שהאסיר אינו משתמש בסמים ושתפקודו תקין.
במהלך שנות ה-2000, שהו באגפי השיקום הדתי כ-200 אסירים, ובמדרשות התורניות לקחו חלק כ-400 אסירים.
אגפי טיפול – בשירות בתי הסוהר קיימים אגפי טיפול שונים, לדוגמה מחלקה לטיפול ושיקום עברייני מין – מחלקה שקיימת במספר בתי כלא בארץ, ומטפלת באוכלוסייה של עברייני מין מכל הסוגים באמצעות טיפול קבוצתי בעיקר, שמיועד להפחתת הסיכון שישובו לבצע עבירות לאחר שחרורם. מחלקת "בית התקווה" – מחלקה מיוחדת המטפלת בגברים נקיים מסמים שנשפטו על עבירות אלימות במשפחה. אסירים שמתחייבים לכללי המחלקה משתלבים בפעילויות חינוך ותעסוקה בכלא.
אגף לגמילה מסמים (מג"ש – מרכז גמילה שיקומי) – אגפים שנועדו לתת טיפול גמילה אינטנסיבי לאסירים שאובחנו כמתאימים לתהליך הגמילה מסמים. האסירים שוהים באגף זה במשך תשעה חודשים לפחות, ומקבלים באגף טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, ופעילויות חינוך. באגף יש מדריכי גמילה שבעצמם נגמלו מסמים, המועסקים כצוות מקצועי כחלק מתהליך השיקום. האסירים מנהלים חיי קהילה באגף. קיימות מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, עברייני מרמה, עברייני אלימות כללית, אגפי טיפול בהתמכרויות ועוד.
שימוש בסמים
על פי עדויות אסירים, משנות ה-50 היה שימוש רווח בסמים בבתי הכלא תוך העלמת עין של הסוהרים. בבתי הסוהר נעשו צעדים למנוע הברחת סמים לתוך הכלא בעת ביקורים. כן הוחזקו בבידוד אסירים ששבו מחופשה והיו חשודים בהברחת סמים לכלא עד ליציאת הסמים המוברחים מגופם.
בסוף שנות ה-70 אמרה הקרימינולוגית חיה הייכל שכ-60%–70% מהאסירים היהודים משתמשים בסמים, ורבים מהם החלו להשתמש בסמים בבית הכלא. במסגרת ניסוי נעשה חוקן ל-100 אסירים ונמצא סמים אצל 70 מהם. במסגרת המאבק בסמים הוקם אז אגף לגמילה מסמים שהכיל 50 אסירים. מנגד, נקבע נוהל של ביצוע חוקן לאסירים ששבו לבית הסוהר מחופשה. חלק מהאסירים, שהתנגדו לביצוע החוקן, נקשרו לפני ביצוע החוקן. אח בית הסוהר ברמלה שביצע חוקן באסירים רבים העיד שרבים מהאסירים איימו עליו שהוא ישלם על ביצוע החוקן בהם. באפריל 1980 קבע בג"ץ שביצוע חוקן לאסירים בניגוד לרצונם אינו חוקי וביצוע החוקנים הופסק.
על פי אחת ההשערות, הצפיפות בבתי הכלא הביאה להתערות של אסירים מכורים עם אסירים שאינם מכורים, מה שהביא את האסירים הלא-מכורים להתחיל להשתמש בסמים בכלא. בסוף 1986 העריך הנציב דוד מימון שכ-75% מהאסירים משתמשים בסמים.
בשנת 1994 הוקמה יחידת הסמים "דרור", שפועלת באמצעות מודיעין ועוסקת בהרתעה ובענישת אסירים סוחרי סמים. כן הוקמו בשנות ה-90 אגפים לנקיים מסמים (נ"ס) ברבים מבתי הסוהר. בשנת 1996 הוקמה תוכנית "שלהבת", המקדמת אסירים הנקיים מסמים מעל 15 חודשים, ומשלבת אותם במערך ההסברה לנוער על סכנות השימוש בסם.
בשנת 2007, כמעט מחצית מהאסירים השתמשו בסמים. 450 אסירים שולבו במסגרות לגמילה מסמים ו-630 טופלו בתחליפי סם. ארבע מחלקות לגמילה מסמים פעלו בבית הסוהר חרמון, ובנוסף היו מחלקות לגמילה מסמים שהכילו 40 אסירים כל אחת בבית הסוהר צלמון, במתחם השרון ובבית הסוהר דקל. כן הייתה מחלקה ל-12 אסירות נגמלות מסמים בנווה תרצה. חופשות ניתנו לאסירים כתמריץ להשתלב במסגרות לגמילה מסמים.
המאמצים למניעת הברחת סמים לבתי הכלא נמשכו אל תוך שנות ה-2000, במקביל להברחות הסמים, שחלקן נעשו באמצעות משפחות אסירים, סוהרים ואף עורכי דין.
טיפול, חינוך ושיקום
אחד מיעדי השב"ס הוא טיפול באסיר בתקופת שהותו בכלא במטרה לשקם אותו ולהכין אותו לחיים שמחוץ לכלא.
המודל השיקומי בענישה הוא תוצר של הזרם הפוזיטיביסטי הרפואי בפנולוגיה, שראשיתו במאה ה-19, ובבסיסו ההנחה כי העבריין מונע ברובו על בסיס תורשתי ולכן אין לו שליטה על מעשיו. כלומר, העבריין לא בחר להיות כזה אלא הונע מדחף חזק ממנו ועל כן מטרת הענישה היא בעצם טיפול בעבריין, הנעשה על ידי דיאגנוזה של מכלול הבעיות שהניעו את העבריין לפשוע, הכנסת העבריין למסגרת טיפולית והערכת סיכויי השיקום שלו על סמך התקדמותו במסגרת הטיפול.
הכנסת עבריין מורשע לבית הכלא כרוכה בשלילת החופש של האסיר, בניתוקו מסביבתו ובכניסה למערכת בעלת תנאי מחיה נוקשים. מכלול הגורמים הללו עלולים להוביל לתקופת מאסר רצופה בקשיים. לכן נוסדה המסגרת השיקומית שמטרתה לסייע לאסיר בתקופה קשה זו, להדריך אותו, להטמיע בו דרכי חשיבה ופעולה נורמטיביות, ולהקנות לו כלים להתמודדות עם קשיים לאחר השחרור מהכלא. כלומר, השיקום הפך בימינו לכלי המסייע לאסיר בתהליך קליטתו בבית הכלא, בנוסף לתפקידו כמשקם.
שב"ס מפעיל בתחומי הכלא תוכניות שיקום רבות ומגוונות שמטרתן להקנות לאסיר כלים לרכישת התנהגויות נורמטיביות, השכלה ומוסר עבודה, ובכך לסייע לו בתהליך השיקום ולהכינו בצורה הטובה ביותר ליום שבו ישתחרר מהכלא.
ישנן שיטות שונות המסייעות לתהליך שיקומו של האסיר בכלא. השיטות הנפוצות ביותר הן שיטות טיפול למיניהן, אגפי שיקום מיוחדים, ותוכניות השכלה, תעסוקה והכשרות מקצועיות לאסירים.
הגישה הטיפולית בשב"ס קיבלה לראשונה משנה תוקף על ידי הנציב ד"ר צבי חרמון, עובד סוציאלי במקצועו, בשנת 1952. חרמון הנהיג שיטות טיפול המתבססות על המודל הרפואי, בשיתוף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בשנת 1952 אישר משרד המשטרה את הקמת המחלקה למיון ולטיפול פרטני בשב"ס שתפקידיו לסייע לאסיר ולהקל על שהותו בכלא, וגם לאפשר לו לרכוש כלים שיסייעו לו לחזור לחברה הנורמטיבית. המחלקה פעלה כשנתיים ללא הצלחה, וב-1954 הוקמה ועדה מקצועית האחראית על נושא הטיפול והשיקום, ובין השאר נקבע תקן ל-14 עובדים סוציאליים לכל בתי הכלא. עם השנים, והגידול במספר האסירים, נוספו תקנים נוספים לעובדים סוציאליים ומונה עובד סוציאלי לכל בית סוהר. כאמור, לאחר המרד בכלא שטה בשנת 1958, רבים החלו לפקפק בגישה הטיפולית וראו בה את הגורם המרכזי בהתרופפות סדרי הביטחון. ד"ר צבי חרמון הוחלף בנציב שהדגיש את התפיסה הביטחונית על חשבון זו הטיפולית.
ממצאי דו"ח ועדת קנת, ובהמשך ועדת נוספות, התריעו על המחסור באופציות שיקומיות לאסירים בשל עומס על העובדים הסוציאליים.
חשיבות הטיפול הסוציאלי השתנתה בהתאם להשקפת עולמם של הנציבים השונים, ובין השאר התקיימו קונפליקטים מתמידים בין הסגל הטיפולי לסגל הביטחוני לגבי היעדים של בית הסוהר.
נקודת המפנה בנושא השיקום חלה בשנת 1984 עם הקמת הרשות לשיקום האסיר והכנסת מפקחיה לכותלי הכלא על מנת להיפגש עם אסירים ולהכינם לשחרור. לצורך כך התמקד השב"ס בפיתוח תוכניות שיקום שונות לאסירים.
בשנת 2012 אישרה הכנסת את תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר, שעיגן בחקיקה, לראשונה, את תפקידו החינוכי והטיפולי של שירות בתי הסוהר. התיקון קבע שיש חובה לספק לכלל האסירים פעילות חינוך או פנאי, ולספק תוכנית שיקום לכלל האסירים שהם תושבי ישראל.
רצידיביזם בישראל ובעולם
על פי סטטיסטיקות של שירות בתי הסוהר בישראל, נכון לשנת 2017 עומד שיעור הרצידיביזם על 39% (במדידה בטווח של 5 שנים, כלומר, משוחררים משנת 2012).
לשם השוואה, בצרפת – 46%, בניו זילנד – 52%, בארצות הברית – 45% ובאנגליה – 43%, כאשר נקודת ההשוואה מתייחסת לשנים שונות בכל מדינה, בין 2002–2010.
מחלקות ופרויקטים טיפוליים
בשירות בתי הסוהר קיימות כיום מסגרות טיפוליות רבות המיועדות לטפל בבעיות שונות שקיימות בקרב אוכלוסיית האסירים בישראל. לדוגמה מחלקות גמילה מסמים ומאלכוהול, מחלקת אלמ"ב – אלימות במשפחה, מחלקה לאלימות כללית (עבירות כגון הריגה, קטטות, רצח וכולי), מחלקות לטיפול בעברייני מין, מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, מחלקות לעבריינות מרמה ועוד. מטרת המחלקות הטיפוליות היא להעניק לאסיר רצף טיפולי של טיפול קבוצתי, קהילתי ופרטני, אשר יאפשר לו לא לשוב לביצוע עבירותיו לאחר שחרורו מהכלא.
חינוך בכלא
ראשיתה של מערכת החינוך בכלא החלה בתחילת שנות ה-50 עם התארגנות עצמאית של אסירים בכלא מעשיהו, יחד עם הנהלת הכלא, שיזמה שיעורי עברית לאסירים עולים על ידי אסירים. האסירים ניהלו גם חיי תרבות, ניהלו את ספריית הכלא, והוציאו עיתון חודשי. עם הזמן הצטרפו למערך החינוך גם מורים מן החוץ שלימדו את האסירים שיעורי עברית ושיעורי חשבון ברמה של בית ספר יסודי, במתכונת של 4 ימים בשבוע, ובבית סוהר הדרים – 5 ימים בשבוע.
בשנות ה-70 נכנס תקן חדש לכלא – קצין חינוך שתפקידו לרכז את נושא התרבות בכלא. יחד עם קצין החינוך פעלו מדריכים חברתיים שסייעו בהעברת פעילויות תרבותיות וחברתיות.
אך עדיין בשנים אלו נושא החינוך לא היה מאורגן כראוי. ועדת קנת התריעה על חוסר ארגון זה ועל היעדר תקציב מספיק.
מרכז החינוך הראשון הוקם בשנת 1984 בכלא רמלה ביוזמת הנציב מרדכי ורטהיימר. בעקבות זאת הוקמו מרכזי חינוך בבתי כלא פליליים נוספים, וקציני החינוך הפכו לראשי תחום חינוך בבתי הסוהר שבהם הם מועסקים.
מרכז החינוך ממוקם בחצר הכלא, רחוק מהמבנה המרכזי של הכלא, על מנת לבודד את המרכז ולהשוות לו מציאות חינוכית שונה מזו שבתוך המבנה המרכזי.
בתוך הכלא קיימות שתי מערכות חינוך: פורמלית ובלתי פורמלית. החינוך הפורמלי מקנה לימודים לאסירים שלא רכשו השכלה יסודית ועל יסודית. הלימודים מתקיימים בשעות הבוקר.
החינוך הבלתי פורמלי, לעומת זאת, מקנה לאסיר לימודי העשרה בתחומים שונים כמסגרת משלימה למערך ההשכלה הפורמלית כמו שיעורי ספורט, אמנות ומועברים על ידי מתנדבים.
מערכת החינוך וההשכלה בבתי הכלא היא דרך נוספת לשיקומו של האסיר ולהכנתו לחיים שמחוץ לכלא. חינוך ורכישת השכלה עוזרים לאסיר לרכוש מיומנויות, מפתחים בקרבו תחושות ביטחון ומקנים לו מיומנויות למידה, כישורי חיים, תקשורת בינאישית, יצירתיות והשתלבות חברתית.
תעסוקה והכשרה מקצועית
התעסוקה בבתי הכלא היא חובה. עוד בתקופת המנדט ובפקודת בתי הסוהר 1971 נקבע שסירוב האסיר לעבוד ייחשב כעבירת משמעת. תחילה רק מספר מצומצם של אסירים עבדו בעבודות ניקיון ומטבח.
בשלב הראשון מועסק האסיר, בהסכמתו, בעבודות תחזוקה שוטפות כגון ניקיון ואפסנאות. בשלב מתקדם יותר משתלב האסיר בקורסי הכשרה מקצועית בפיקוח משרד העבודה והרווחה כגון פחחות, ספרות ומחשבים. בסוף הקורס מקבל האסיר תעודה מקצועית. לכל אורך תקופת הלמידה מתוגמל האסיר בסכום כספי. לאחר מכן משתלב האסיר במסגרות עבודה בתוך הכלא ומחוץ לכלא, כהכנה לקראת שחרורו.
המסגרת התעסוקתית תורמת רבות לשיקומו של האסיר שכן התעסוקה נותנת לו צורך בסיסי בביטוי כשרונותיו ויכולותיו, ובנוסף הוא לומד דרכים להשתלבות במעגל התעסוקה, מחויבויות וזכויות המתלוות למקום העבודה. הניסיון התעסוקתי שרוכש האסיר מסייע להגדלת סיכוייו למציאת עבודה לאחר השחרור. באופן זה משתפר דימויו העצמי של האסיר, דימויו בעיני סביבתו הקרובה (שכן כעת הוא עצמאי ומסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו) ודימויו בעיני החברה בכלל.
טיפול נפשי
שב"ס מפעיל מספר שיטות טיפול בבתי הכלא השונים במסגרת אישית או קבוצתית, בתחומים שונים:
טיפול באמנות: זהו טיפול המקנה לאסירים דרך ויכולת להביע את תחושותיהם, להעלות את הדימוי העצמי שלהם ולתעל את הכאב שהם מרגישים באמצעות היצירה. העבודה דרך האומנות היא אמצעי לתקשורת שכן היצירה מחזקת את היכולת להתמודד עם זיכרונות ואירועים, מקלה על פריקת רגשות וכן יוצרת קשר בין ההיגיון וההבעה המילולית לבין עולמות הרגש הפנימיים של היוצר. בעת הציור האדם לא מגביל את עצמו ולכן יכול להביע את רגשותיו באופן חופשי יותר. האסירים משתתפים בחוגים, בקורסים ובפעילויות בהנחיית העוסקים בתחום האומנות וכן יצירות האומנות שלהם מוצגות לראווה בתערוכות בבתי הסוהר ובמוזיאונים ואף זוכות להתעניינות רבה בקרב הציבור.
טיפול במוזיקה: מטרתה של שיטת טיפול זו היא להביא לשינוי התנהגותי באמצעות המוזיקה. שינוי זה מביא את האדם הנמצא בטיפול לגלות את עצמו ואת העולם הסובב אותו וכך גם להגיע להכרה כיצד להתנהג בחברה. הטיפול מאפשר לאסיר להיפתח ולהביע רגשות. הטיפול יכול להיות אישי או קבוצתי, על ידי מטפל מוסמך במוזיקה. האסיר יכול להגיב בשתי דרכים למוזיקה שמושמעת לו: הדרך הפיזית, למשל מחיאת כף, והדרך המנטלית, למשל אסוציאציה שמתקשרת לו עם השיר הספציפי המושמע לו. על סמך זה מכוון המטפל את האסיר להביע רגשות ובכך יוצר עמו תקשורת פרודוקטיבית.
פסיכודרמה: היא שיטת טיפול נפשית המשלבת תנועה, פעילות וסוציאליזציה. שיטה זו מיושמת בבתי הכלא בסדנאות טיפול מעורבות של סטודנטים לתיאטרון ואסירים הנפגשים יחד על מנת לעבוד כקבוצה. הפעילות הדרמטית כוללת בעיקר הפעלת חוגי דרמה חינוכית יצירתית ברוב בתי הסוהר, וכן העלאת הצגות במספר בתי הסוהר, כאשר בכל הפקה נוטלים חלק בין 10–22 אסירים שחקנים ואנשי במה. הטיפול בעזרת התיאטרון הוא כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית וכך גם מאפשר התמודדות עימם במסגרת הקבוצה. בנוסף, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני, וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא.
טיפול בעזרת בעלי חיים: בעלי החיים נחשבו כבעלי יכולת לסייע לטיפול בבני אדם עוד מהמאה ה-18, כאשר הבחינו בשיפור באינטראקציה החברתית אצל ילדים הגרים בבתי מחסה כתוצאה מחיברות עם בעלי החיים עימם באו במגע. מאז, ההכרה בתרומתם של בעלי החיים לבעיות נפשיות, חברתיות ופזיולוגיות באה לידי ביטוי במגוון מסגרות טיפוליות. בכלא אופק למשל, עבודה עם בני נוער עבריינים הראתה את ההתקדמות הרבה שעשו, החל משלב הפעילות המקדימה, שבה בחרו הנערים את חיות המחמד שיגורו בפינת החי, ועד לשלב המתקדם יותר שבו לקחו הנערים חלק פעיל בניקיון ובטיפול בבעלי החיים. נראה כי בעלי החיים סיפקו לנערים הסרת מחסומים עד כדי הרגשת ניתוק זמני מחוויית הכלא. על הנערים הוטלה האחריות לטפל בחיות, וכך הם למדו כללי התנהגות נאותים, מכיוון שהטיפול בחיות ובפינת החי דורש מהנערים משמעת עצמית ודרך התנהגות מסוימת.
הניסיון להפרטת בית סוהר
ב-24 במרץ 2004 אישרה הכנסת תיקון לפקודת בתי הסוהר המתיר את הפרטת בתי הסוהר לניהול של חברות פרטיות. אישור התיקון בא על רקע הצפיפות הקשה בבתי הכלא וההגבלה התקציבית של משרד האוצר על הקמת בתי כלא חדשים.
באותה שנה פורסם דו"ח מאת הסנגוריה הציבורית שהתריע על הצפיפות בבתי הסוהר ועל התנאים הקשים שבהם שוהים האסירים. הדו"ח מצא שאסירים עדיין ישנים על רצפת הכלא, תנאי התברואה שמספקים להם ירודים, ושטח המחיה לאסיר אינו עומד בתקן המקובל. בדו"ח נטען גם כי כדי לאכלס את כל האסירים בארץ, לא כולל האסירים הביטחוניים, יש לפתוח כחמישה בתי סוהר נוספים. הדו"ח התריע שעד 2010 המחסור במקומות כליאה יגיע לכ-7,000 מקומות.
ההצעה להפרטת בתי סוהר בישראל נידונה עוד בשנת 2000, בעקבות בקשה של המשרד לביטחון פנים ושב"ס. ההצעה הייתה להפריט רק את השירותים הניתנים בתוך הכלא, ולא את סדרי הביטחון והאכיפה. לבסוף החליט השר לביטחון הפנים, שלמה בן-עמי, שלא להוציא את עניין ההפרטה אל הפועל משיקולים מוסריים של הפיכת בית סוהר לעסק כלכלי.
ביוני 2002 עלה נושא ההפרטה לדיון מחדש על ידי מחליפו בתפקיד של בן עמי, השר עוזי לנדאו, שהורה על הקמת ועדת מכרזים בין-משרדית להקמת בית סוהר ולהפעלתו באמצעות המגזר הפרטי. לנדאו קבע כי בית הסוהר שיוקם יופרט במלואו, ללא מעורבות של השב"ס בניהול ובתפעול הכלא. תחילה תוכנן שבית הסוהר יתקיים במתכונת של פיילוט ויאכלס כ-400 אסירים, אך ב-2003 נבחנה ההצעה מחדש והוחלט כי הפיילוט יורחב לכ-800 אסירים.
על פי החוק, הזכיין ימנה מטעמו הן את מנהל הכלא והן את צוות עובדי הכלא באגפים ובמשרות השונות. במכרז להקמת הכלא הפרטי זכתה חברת אפריקה ישראל ובשנת 2006 נחתם עימה הסכם לזיכיון של 25 שנה להפעלת בית הסוהר. בית הסוהר הפרטי היה אמור לקבל אישור הפעלה כשנתיים וחצי לאחר כניסת ההסכם לתוקף, ואכלוס ראשוני היה אמור להתקיים כחצי שנה לאחר מכן. תהליך ההפרטה לווה מראשיתו בביקורת ציבורית רבה, וגורמים פרטיים ניסו למנוע את מדיניות ההפרטה באמצעים משפטיים:
האגודה לזכויות האזרח עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לקבל את מסמכי המכרז ולבחון האם תנאיו מבטיחים שמירה על זכויות האסיר.
חטיבת זכויות האדם במכללה למשפטים ברמת-גן וגונדר בדימוס שלמה טויזר עתרו לבג"ץ בבקשה להוציא צו מניעה למכרז ולבטל את חוק ההפרטה בטענה שהחוק מנוגד לשני חוקי יסוד: חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ב-19 בנובמבר 2009 פסק בג"ץ ברוב של 8 שופטים אל מול דעת מיעוט של השופט אדמונד לוי, כי ניהול בית סוהר בידי גורמים פרטיים אינו חוקתי. זאת מאחר שעצם העברת הסמכות לכלוא בני אדם לידי גורם פרטי מהווה פגיעה נוספת ואסורה בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכות החוקתית לכבוד. לפיכך נקבע כי תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר בטל מיידית.
בעקבות פסק דין זה רכש שירות בתי הסוהר את בית הסוהר מידי החברה. האגף הראשון אוכלס באמצע 2010, ועד סוף אותה שנה אוכלסו גם יתר האגפים ב"בית הסוהר אלה" השייך למתחם כלא באר שבע. בעקבות הלאמת המתקן תוך אי יישום תוכנית לאומית לתחזוק מערך בתי הסוהר, צומצם שטח התאים בבית הסוהר על מנת לאפשר כליאה של מספר רב יותר של אסירים מהמתוכנן. בשנת 2014 קיבל בג"ץ עתירה להרחבת שטח התאים בבתי הסוהר ל-6 מטרים רבועים, כאשר המתקן המיועד עמד ברף זה וכשהועבר לידי המדינה חדל מלעמוד בו.
ראו גם
דרגות כוחות הביטחון וההצלה בישראל
עיטורי משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר
תנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים בישראל
לקריאה נוספת
אילת וירצר, מילון מונחים, שירות בתי הסוהר, מחלקת פיתוח משאבי אנוש / ענף תורת הארגון, התשס"ג 2003
מ' אלטמן וי' אלרן, מאחורי סורג ובריח: תכנון אסטרטגי בשב"ס, סטטוס (1998), עמ' 33–36
קישורים חיצוניים
פרסומים של שירות בתי הסוהר בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
פקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) תשל"ב-1971, באתר "נבו"
דוח הסניגוריה הציבורית בדבר תנאי המעצר והמאסר לשנת 2016, יולי 2017, באתר משרד המשפטים (קישור בכתבה לדו"ח המלא)
דוחות היסטוריים של הסנגוריה הציבורית על תנאי הכליאה במתקני שירות בתי הסוהר, באתר משרד המשפטים
טקס סיום קורס קצינים מחזור ס"ד, מדי א' ודגלים בטקס, 15 ביולי 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגוני כליאה
קטגוריה:ישראל: ארגוני אכיפת חוק
קטגוריה:המשרד לביטחון הפנים | 2024-10-19T01:50:06 |
קוניאק | ממוזער|180px|קוניאק בכוס ברנדי סניפטר
קוניאק (בצרפתית: Cognac) הוא משקה אלכוהולי מסוג ברנדי, המיוצר באזור הקומונה קוניאק שבמחוז שראנט, בחבל פואטו-שראנט בצרפת.
קוניאק עשוי בתהליך של זיקוק יין לבן אשר הותסס בתהליך מזורז ועשוי לפחות ב-90% מענבי אוני בלאן , פול בלאנש וקולומבאר . הוא מזוקק פעמיים בדוד נחושת הנקרא אלמביק ומיושן לפחות שנתיים בחביות אטומות המיוצרות מעץ אלון.
אחוז האלכוהול בו הוא לרוב 40%, צבעו ענברי וטעמו עז.
תהליך הייצור
שמאל|ממוזער|250px|דוד נחושת לזיקוק קוניאק
קוניאק מיוצר מתערובת של או דה וי המיוצרת מזיקוק כפול של יינות לבנים המיוצרים באזורי הגדילה של הענבים. היין המשמש לייצור זה הוא יבש מאוד וחומצי, אינו מתאים לשתייה אך מצוין לזיקוק. הוא חייב להיות מיוצר מרשימה מוגבלת של סוגי ענבים. הזיקוק נעשה בדודי נחושת המיוצרים בצורה מסורתית ומזכירים בצל בצורתם, דודים אלה נקראים גם אלמביק, הצורה והממדים של הדודים נמצאים אף הם תחת בקרה. חובה לבצע שני זיקוקים כאשר התוצר של זיקוקים אלה הוא "או דה וי", כוהל חסר צבע בחוזק 70%.
קוניאק חייב להתיישן לפחות שנתיים וחצי בטרם מותר יהיה לקרוא לו 'קוניאק', החל מסיום הזיקוק. במהלך היישון מתנדף אחוז גדול מהאלכוהול (והמים), מקומיים נוהגים לקרוא לתהליך זה "part des anges" (חלקם של המלאכים), כמות החומר המתנדף מדי שנה יכול להכיל 20 מיליון בקבוקים. פטריה שחורה פורחת מאדי האלכוהול וצומחת על קירות מרתפי היישון.
התוצר הסופי נעשה על ידי ערבוב בין או דה וי מחביות שונות לעיתים מענבים שונים ואף ממזקקות שונות על מנת ליצור טעם אחיד של הקוניאק מאותו יצרן. הקוניאק מדולל במים מזוקקים לחוזק של 40%. חלק מהחברות מוסיפות מעט קרמל לקוניאק לחיזוק הצבע, טוענים שדבר זה אינו משפיע על הטעם. גילו של הקוניאק נקבע לפי גילו של הקוניאק הצעיר ביותר בתערובת.
את ערבוב זה מבצע ה"מאסטר בלנדר" (אמן הערבוב), תפקיד זה הוא התפקיד החשוב ביותר בתהליך ייצור הקוניאק ואותו בעל תפקיד עובד בדרך כלל כל חייו בעבודה זו.
קוניאק, כאמור לעיל, הוא ברנדי וככזה הוא מיוצר מיין וחלים עליו כל דיני הכשרות וכל דרישות הכשרות הנהוגות בכל יין. רוב מוחלט של מותגי הקוניאק, לרבות המותגים הידועים, אינם כשרים.
היסטוריה של הקוניאק
במאה ה-12 הקים הדוכס של גואיאנה כרם בשם "Vignoble de Poitou". במאה ה-13 אוניות הולנדיות אשר הובילו מלח מחבל שרנט למדינות הצפוניות של אירופה הובילו גם יינות מכרם זה. ההצלחה של המסחר ביינות אלה הובילו להכרתה של העיר קוניאק בייצור יין.
במאה ה-16 בעקבות ירידה באיכות בחלק מהיינות ואי עמידתם במסעות ארוכים החלו ההולנדים לזקק את היין לברנדי והוא נמהל במים על מנת לשחזר את היין המקורי. בתחילת המאה ה-17 החלו לזקק פעמיים את היין באזור, בהתחשב בריכוזו של האו דה וי, הוא היה יותר זול למשלוח מאשר יין.
דודי הזיקוק הראשונים בחבל שרנט נבנו על ידי ההולנדים ולאחר מכן שוכללו על ידי הצרפתים לזיקוק כפול. בעקבות עיכובים במשלוחים התגלה שהאו דה וי משתפר בשהייה ממושכת בחביות עץ אלון (מעץ מיערות לימוזן (Limousin) או טרונקיס (Tronçais)) ושאפשר לשתות אותו ישירות מהחבית. בשנת 1875 פקדה את אזור שרנט מגפת פילוקסרה אשר חיסלה את רוב הכרמים. דבר זה הוביל להקמתה של "הועדה לגידול גפנים" (Viticulture Committee) בשנת 1888. הכרמים נשתלו מחדש על גבי כנות עמידות לפילוקסרה שהובאו מאמריקה, הענבים המסורתיים ששומשו להכנת הקוניאק (פרנץ' קולמבאר ופול בלאנש) הוחלפו לאט לאט בענב היוני בלאן אשר עמיד יותר וכיום מצוי בשימוש ביותר מ-90% מסוגי הקוניאק. בשנת 1909 הוגבלו על ידי הממשלה האזורים בהם מותר לייצר קוניאק. בשנת 1936 הוכר הקוניאק כ"תואר מקור מבוקר" (Appellation d'origine contrôlée). במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמה לשכה אשר נועדה לשמור על מלאי הקוניאק. אחרי המלחמה לשכה זו הוחלפה ב"לשכה הלאומית לקוניאק" (BNIC - Bureau National Interprofessionnel du Cognac), אשר מפקחת על ההגבלות לייצור קוניאק.
הגבלות ואזורי גידול
ממוזער|300px|שמאל|מפה של אזור קוניאק
כדי לשמר את שמו של הקוניאק נקבעו על ידי ממשלת צרפת הגבלות לגבי אזור הגידול ואופן ההכנה של הקוניאק על הגבלות אלו מפקחת "הלשכה הלאומית לקוניאק" (BNIC - Bureau National Interprofessionnel du Cognac).
האזור המוגבל לגידול נמצא בצפון אקיטן וגובל באוקיינוס האטלנטי. אזור זה מורכב בעיקרו ממישור וגבעות קטנות. שטחו של אזור זה הוא כ-11 מיליון דונם מתוכם כ-800,000 דונם כרמים. 95% מהכרמים מיועדים לתעשיית הקוניאק. האקלים באזור הומוגני ומתון, עם טמפרטורה שנתית ממוצעת של 13°C.
אזור קוניאק מחולק ל-6 תתי-אזורים: גרנד שמפאן (Grande Champagne - שטח פתוח גדול), פטיט שמפאן (Petite Champagne - שטח פתוח קטן), בורדרי (Borderies - הגבוליים), פין בואה (Fins Bois - יער משובח), בון בואה (Bons Bois - יער טוב) והבואה אורדינר (Bois Ordinaires - יער רגיל).
קוניאק שמתבסס אך ורק על תזקיקי או דה וי מאזורי גרנד שמפאן (לפחות 50%) ופטיט שמפאן מוגדר כ-"Fine Champagne Cognac".
בנוסף להגבלות על אזור הגידול קיימים גם הגבלות על אופן הגידול ואופן ההכנה.
סוגי הענבים המותרים לשימוש הם: קולומבר, פול בלאנש, ז'ירנסון בלאן, מלייה סן-פרנסואה, מונטיל, סמיון וכן .
הגפנים נשתלים במרחק של כ-3 מטר אחד מהשני. איסוף הענבים מתבצע בחודש אוקטובר ומיד לאחר האיסוף הם מועברים למעיכה. המעיכה נעשית בצורה מלאכותית של מעיכת תיבה או סחיטה אופקית, השימוש בסחיטה מתמשכת אסורה. לאחר המעיכה הענבים מועברים ישירות לתסיסה אך אסור להוסיף סוכר לתסיסה. אחרי 5-7 ימים מתחילת ההתססה היין מכיל כ-9% אלכוהול. זיקוק היין חייב להעשות עד 31 במרץ. האו דה וי לאחר הזיקוק יכיל מקסימום של 72% בטמפרטורה של 15°C.
הכנת הדודים לזיקוק אף היא תחת פיקוח. הדודים צריכים להיות מנחושת משרנט בנפח שלא יעלה על 3000 ליטר כמות החומר המותרת בזיקוק השני היא 2500. כמו כן גם חביות היישון הן תחת פיקוח. החביות מיוצרות מעצי אלון הגדלים באזור לימוזן או טרונקיס. הקרשים נלקחים בין לב העץ לליבנה מעץ בן לפחות 100 שנים. הקרשים נערמים באוויר הפתוח לפחות ל-3 שנים להוצאת המרירות. בהרכבה החביות מורטבות ומחוממות שוב ושוב עד שיוחזקו ביחד ללא ברגים. נפח החביות נע בין 270 ל-450 ליטרים.
התוצר הסופי חייב להכיל לפחות 40% אלכוהול בנפח. תוספות לקוניאק הם מים מזוקקים וכן סוכר, קרמל ותמצית עץ אלון. תוספות נוספות אסורות.
על התווית חייב להיות מצוין שם המותג, נפח הנוזל בבקבוק, אחוז האלכוהול בנפח, שם וכתובת היצרן, ואזור הגידול ממנו ייצרו את הקוניאק.
דרגות
Very Special) - VS - מיוחד מאוד או 3 כוכבים) - התיישן לפחות שנתיים.
Very Superior Old Pale) - VSOP - נעלה במיוחד, עתיק וחיוור) - התיישן לפחות 4 שנים, המותגים המובחרים לפחות 7 שנים.
Extra Old) - XO - ישן במיוחד) - מיושן לפחות 6 שנים, המובחרים מיישנים כ-20 שנה. רוב בתי הקוניאק מיישנים לפחות 12 שנה ולכן משנת 2018 דרגה זו תהא לקוניאק שיושן לפחות 10 שנים.
Prestige - רוב בתי הקוניאק מחזיקים מותגים מובחרים אשר יושנו במשך זמן ממושך מאוד - החל מ-40 שנה עד ל-150 שנים ויותר.
מותגים
רמי מרטן (Rémy Martin)
קורוואזיה (Courvoisier) (קיים גם כשר)
הנסי (Hennessy)
באך-גבריאלסן (Bache-Gabrielsen)
היין (Hine)
אוֹטַאר (Otard)
קַאמִי (Camus)
מרטל (Martell)
מוּאַיֶה (Moyet)
בִּיסקִי (Bisquit)
דֶלַאמַאן (Delamain)
גודה (Godet)(קיים גם כשר)
סינגל קוניאק רביזייר (פטי שמפיין)
סדרות על
חברות הקוניאק הגדולות ביותר יוצרות משקאות פרימיום בקטגוריית "סדרת על" של משקאות מיושנים הנחשבים ליוקרתיים ביותר:
רמי מרטן - "לואי ה-13", "לואי טרז"
קורוואזיה - "לאסנס"
הנסי - "ריצ'רד הנסי", ״פאראדי״ (Paradis)
היין - "טריומף"
מרטל - "שאנטלו" (Chanteloup), ״קורדון בלו״
קישורים חיצוניים
הלשכה הלאומית לקוניאק
קוניאק – המשקה והאגדה באתר קולקט
קטגוריה:משקאות אלכוהוליים
קטגוריה:משקאות מזוקקים
קטגוריה:ברנדי
קטגוריה:אקיטן
קטגוריה:קוניאק | 2024-08-27T11:34:51 |
נציב בתי הסוהר | הפניה שירות בתי הסוהר#נציבי בתי הסוהר | 2021-09-07T19:28:39 |
כליאה | 2017-08-02T17:47:09 | |
גלפגוס | REDIRECT איי גלאפגוס | 2011-09-25T12:13:37 |
פשעי מלחמה | REDIRECT פשע מלחמה | 2004-11-09T04:43:39 |
שו"ת | REDIRECT שאלות ותשובות | 2004-11-09T04:45:59 |
ספרות השו"ת | REDIRECT שאלות ותשובות | 2004-11-09T04:47:08 |
ישרש | יַשְׁרֵשׁ הוא מושב בשפלה, כקילומטר מדרום לרמלה (כביש 431 מפריד ביניהם), בתחום המועצה האזורית גזר. מדרום וממזרח לישרש נמצא כביש 40. ממערב לישרש נמצאים העיר רחובות וקיבוץ נצר סירני. המושב משתייך לתנועת המושבים. שטחו כ-500 דונם.
מקור השם
מקור השם בפסוק "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" (), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, יציץ.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים ממרוקו. מקימי המושב לא עסקו בחקלאות מעולם, היו בעלי מקצועות חופשיים, אמידים ברובם, ולא סבלו מרדיפה בארץ מוצאם. רובם של העולים היו סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, מטרתם הייתה הקמת קהילה שתקיים ערכי "תורה ועבודה", המתפרנסת מעבודת כפיים ומחקלאות.
המושב היום (2023)
במושב, אשר היה פעם חקלאי ברובו, נשארו משקים חקלאיים מועטים ורוב כלכלתו מבוססת על עסקים פרטיים ושכירים, בהם: מוסכים, נגריה, משתלה גדולה, בריכה ומיזוג.
במושב ישרש מתקני ומבני ציבור- גני ילדים, בית כנסת, מקווה, בית עם, צרכניה, מגרשי ספורט, מתקני ספורט גן שעשועים ובריכת שחיה. במושב פועלת תנועת נוער בני המושבים.
סמל המושב הוא עץ בעל שורשים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מועצה אזורית גזר | 2024-08-01T04:40:45 |
גור | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות משפחה יהודיים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים | 2024-09-15T15:23:41 |
אמ"ן | הפניה אגף המודיעין | 2008-10-23T02:28:23 |
הסכסוך בצפון אירלנד | 250px|ממוזער|שמאל|תיאור חדשותי מ-1970 על תחילת הסכסוך
הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בפשטות גם בשם הצרות (באנגלית: The Troubles, באירית: Na Trioblóidí) היה עימות שהתחולל מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 בין הפלגים האתנו-דתיים באוכלוסיית צפון אירלנד: הרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי, שחפץ בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והמיעוט הקתולי, שדרש שוויון זכויות וחלקו אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד.
אף כי החיכוך בין הקבוצות היה מרכיב קבוע בתולדות האזור מאז המאה ה-17, הוא התפרץ במהלך "הצרות", והתבטא במהומות רחבות-היקף ובטרור, שהצריכו את פריסת הצבא הבריטי בחבל ב-1969. בשנים הבאות ניהלו גורמים קיצוניים בשני הצדדים מסע טרור ואלימות נגד אויביהם והממשלה גם יחד, במהלכו נהרגו יותר מ-3,500 בני אדם. הסכסוך הסתיים ב-10 באפריל 1998 עם חתימת הסכם יום שישי הטוב בבלפסט.
סקירה
יש גישות שונות הרואות בתקופה זו קונפליקט בעל פנים רבות, לוחמת גרילה ואפילו מלחמת אזרחים. ה-IRA טען שמסע האלימות מצידו היה התנגדות חמושה לכיבוש הבריטי. "הצרות" היו פרק נוסף בשנאה ארוכת השנים בין הפלגים הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד. הן הסתיימו בעקבות תהליך השלום בצפון אירלנד שכלל הכרזה על הפסקות אש על ידי מספר ארגונים פרה-צבאיים, הסגת רוב החיילים הבריטיים מהרחובות, ויצירת כוח משטרה חדש בסדרה של רפורמות, בעיקר הסכם בלפסט (המוכר גם בשם "הסכם יום שישי הטוב").
למרות שמספר המשתתפים בפועל בצרות היה קטן, והארגונים הפרא-צבאיים שהתיימרו לייצג את הקהילות בפועל לא יצגו את רוב האוכלוסייה, הצרות השפיעו על חייהם של רוב האנשים בצפון אירלנד באופן יומיומי, כשלעיתים ההשפעה אף גלשה לבריטניה ולאירלנד. מספר ההרוגים בצרות נאמד בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפש.
קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהצרות עצמן, נחשב בעיני חלק מהיוניוניסטים כנקודת ההתחלה של הצרות. לטענתם, התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק, שהוביל לבסוף לסכסוך. כולם מסכימים שהצרות כוללות את יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם, מעצרים ללא משפט, השעיית ממשל סטורמונט, שנשלט בעיקר על ידי יוניוניסטים, מערכות אלימות של הארגונים הפרא-צבאיים, כולל הפיצוצים בדבלין ומונאגהאן (אם כי יש הסוברים שאלו לא בוצעו על ידי ארגונים פרא-צבאיים אלא על ידי בוגדים בשירות השירות החשאי הבריטי), פיצוץ La Mon, רצח לורד מאונטבאטן ומשפחתו, ההתנקשות בסר כריסטופר יוארט-ביגס, שהיה בזמנו השגריר הבריטי באירלנד, ניסיון ההתנקשות בראש ממשלה מרגרט תאצ'ר ורוב הקבינט שלה בפיצוץ מלון בברייטון, ההתנקשות באיראיי ניאב, וניסיון ההתנקשות בג'ון דייוויד טיילור, הפיצוצים באניסקילן ואומהה, שביתות הרעב בכלא מייז, הקמת ארגון "אנשי השלום" (שמייסדותיו מייריד קוריגן ובטי ויליאמס זכו בפרס נובל לשלום), הפיצולים ב-IRA ולבסוף הסכם בלפסט.
צדדים ופלגים
החלוקה הפנימית במהלך הסכסוך נשענה על הפיצול המשולש והחופף באוכלוסייה, פוליטי, דתי ואתני. בצפון אירלנד התקיים רוב פרוטסטנטי ממוצא אנגלו-סקוטי, ששלט בעמדות הכח ושנטה לתמוך בהמשך החברות בממלכה המאוחדת – השקפה הידועה בשל כך כ"יוניוניזם". הם ראו את החבל כמחוז אלסטר העומד בפני עצמו ולא כצפונה של אירלנד, ורבות מההתאגדויות שלהם נשאו את השם "אלסטר." הייצוג הפוליטי של היוניוניסטים התגלם בעיקר ב"" (שנודעה במהלך שנות השבעים והשמונים כ"מפלגה היוניוניסטית הרשמית"), וב"" הקיצונית יותר. לעומת הפרוטסטנטים, המיעוט הקתולי הגדול ממוצא גאלי ביקש את שיפור מעמדו, ורובו תמך בהידוק הקשרים הרשמיים עם אירלנד העצמאית. התמיכה בלאומיות אירית, במידה כזו או אחרת, זיכתה את המצדדים בה בכינוי "לאומנים." הציבור הלאומני הקתולי יוצג מאז שנות השבעים בעיקר על ידי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית המתונה, וגם על ידי השין פיין הקיצונית יותר.
בשני הציבורים היו פלגים קטנים ורדיקליים שעסקו ישירות בטרור ובאלימות. יוניוניסטים קנאים כונו "לויאליסטים", עקב נאמנותם לכתר, ולאומנים איריים קיצונים נודעו כ"רפובליקנים" בשל תמיכתם ברפובליקה אירית מאוחדת. בשתי הקבוצות פעלו שלל קבוצות פרא-צבאית. הארגונים הרפובליקניים מנו את "הצבא האירי הרפובליקני (צא"ר או IRA) הזמני", שהיה מחולל האלימות העיקרי מן הצד הקתולי, "הצא"ר הרשמי", "הצא"ר הממשיך", "הצא"ר האמיתי" ועוד. באגף הלויאליסטי נמנו "אגודת ההגנה של אלסטר", "לוחמי חירות אלסטר" ו"קומנדו היד האדומה." תנועות המרכז הפוליטיות בשני הציבורים ניהלו יחסים מורכבים עם המיליטנטים: שוטרים ואנשי ממסד פרוטסטנטים השתתפו בארגוני טרור שטבחו בקתולים, בעוד שאנשי מרכז לאומנים תמכו בסתר בפעילות רפובליקנית. לרדיקלים, שהתיימרו לייצג את רוב האוכלוסייה משני הצדדים, היה ייצוג פוליטי עצמאי, ומפלגותיהם הקטנות זכו להישגים אלקטורליים מדי פעם. בשיאה, בבחירות של שנת 1981, זכתה שין פיין הרפובליקנית בשני מושבים בפרלמנט מתוך מאה שישים ושישה. ההצלחה האלקטורלית של שין פיין חזרה על עצמה רק לאחר הפסקת האש של ה-IRA בשנות התשעים.
היסטוריית העימות
בשנות ה-60, על רקע אבטלה כבדה, בעיקר של קתולים, ביקש ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל (Terence O'Neill) ליצור חברה שוויונית יותר בצפון אירלנד. הניסוי עורר תסיסה בקרב הפרוטסטנטים הלויאליסטים ובראשם המנהיג הדתי איאן פייזלי (Ian Paisley) וב-1966 הוקם מחדש כוח המתנדבים מאלסטר (שנטל לעצמו את שמו של הכוח ממלחמת העולם הראשונה) כמיליציה לשם הגנה על האיחוד ועל הפרוטסטנטים ואנשיו גויסו ככוח עזר למשטרה תחת הכינוי B-specials. מנגד ניסו אירים-לאומיים להקים בצפון אגודת זכויות אזרח שתבעה שוויון זכויות לקתולים. באפריל 1969, לאחר התקפות עזות מצד הלויאליסטים, התפטר או'ניל מתפקידו. באוגוסט, לאחר תהלוכה יוניוניסטית בעיר דרי (או לונדונדרי, בפי היוניוניסטים) החלו מהומות נגד הקתולים, ברובן נטל חלק כוח המתנדבים מאלסטר. ב-14 באוגוסט שלח השלטון הבריטי לצפון אירלנד כוחות צבא, על מנת להגן על הקתולים ולהשיב את הסדר על כנו. בהמשך ביקש הממשל הצפון אירי להגדיל את הנוכחות הצבאית הבריטית במקום, תוך הוצאת ה-B-specials משורות המשטרה.
ביום ראשון, 30 בינואר 1972 ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי. יום זה, שזכה לכינוי "יום ראשון העקוב מדם" היה אירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות בצפון אירלנד שהשפיעו על בריטניה כולה ומכונות "הצרות". הקתולים החיו את מפלגת השין פיין בצפון ואת הצבא האירי הרפובליקאי (IRA). ב-21 ביולי 1972 ביצע ה-IRA סדרה של פעולות טרור. 22 פצצות שהוטמנו הרגו 9 בני אדם ופצעו קשות יותר מ-130 במה שכונה "יום שישי העקוב מדם". בכך נפתחה סדרת אירועים אלימים בעיקר בבלפסט, בין שתי המיליציות, ה-IRA וכוח המתנדבים מאלסטר, שזכו שתיהן לתמיכה סביבתית מקהילותיהם. בתווך ניצב כוח השיטור הצפון אירי הדל וכוחות צבא בריטניה, שמשימתם נתפסה על ידי היוניוניסטים כאבסורדית - כוח בריטי המספק הגנה ללאומנים אירים רפובליקאים מפני פטריוטים בריטים אמיתיים.
בתחילת שנות ה-80 אנשי ה-IRA קיבלו משלוחי נשק מלוב. בין הפעילויות המרכזיות של התקופה היה הפיגוע במלון גרנד בברייטון שבו נהרגו חמישה אנשים. בשנת 1988 אנשי שהיו במהלך הכנת פיגוע נהרגו על ידי שרותי הביטחון בגיברלטר. בין הניסיונות של פיוס באותה תקופה ניתן לציין הקמת "Citizen's Assembly" על ידי טומי סנדס, ארגון שכלל אמנים ואנשי ספרות בולטים של צפון אירלנד במכל הפלגים.
ה"צרות" נמשכו כשלושים שנה ובמסגרתן נהרגו 2057 רפובליקאים, 1019 יוניוניסטים, 368 אנשי צבא וביטחון ו-82 בלתי מעורבים. ב-10 באפריל 1998 ("יום שישי הטוב") חתמו בבלפסט נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד על הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפסט) שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.
ראו גם
רקע היסטורי קודם: היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
היסטוריה של צפון אירלנד
יוניוניזם (אירלנד)
קישורים חיצוניים
אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל
הערות שוליים
קטגוריה:צפון אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: היסטוריה
קטגוריה:סכסוכים
קטגוריה:יחסי פרוטסטנטים–קתולים | 2024-01-09T06:27:22 |
יוסי בנאי | יוסי בנאי (13 באפריל 1932, ז' בניסן ה'תרצ"ב – 11 במאי 2006, י"ג באייר ה'תשס"ו) היה זמר, שחקן קולנוע ותיאטרון, פזמונאי, סופר, קומיקאי, קריין, תסריטאי ובמאי תיאטרון ישראלי. חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשנ"ח (1998) ופרס התיאטרון הישראלי לשנת 2004. בנאי נחשב לאחד מגדולי אמני הבמה של ישראל.
ביוגרפיה
ממוזער|263x263 פיקסלים|יוסי בנאי עם רבקה גור בהצגה "מראה מעל הגשר", 1990
ממוזער|261x261px
תחילת הדרך
בנאי נולד וגדל ברחוב האגס 13 בשכונת מחנה יהודה שבירושלים, בסביבות השוק, למשפחת בנאי, משפחה ענייה ומרובת ילדים, שלימים הצמיחה אנשי תרבות רבים. בנאי לא למד באופן מסודר, לא סיים את בית הספר העממי ואת השכלתו רכש בכוחות עצמו.
בנאי העלה יחד עם חבריו ועם אחיו חיים בנאי מופעים במסגרות לא מקצועיות. את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לאזור מגוריו שצפה בהם, ובהשפעת אחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי. הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951 בתור בדרן.
כשחקן תיאטרון
במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה. לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". למרות זאת, בנאי גמר אומר בלבו להיות שחקן תיאטרון. הוא התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים.
באמצע שנות העשרים לחייו התפטר מ"הבימה" בשאיפה להיות שחקן עצמאי שלא יהיה כפוף למסגרת תיאטרונית ונסע לפריז, שם התחיל להיות מושפע מתרבות צרפת ובמיוחד מהשאנסונים. לאחר שובו ארצה החל לשחק על בימות התיאטרון והבידור. הוא שיחק לאורך השנים בהצגות תיאטרון רבות ב"הבימה" ובמרבית התיאטראות הגדולים בארץ, במחזות: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים", "קִין", "הצמא והרעב" ועוד. הוא הרבה לשחק במחזותיו של נסים אלוני, מחזאי שהשפיע עליו מאוד, בהם: "בגדי המלך", "הצוענים של יפו" ו"הכלה וצייד הפרפרים". ב-1963 הקימו אלוני, בנאי ואבנר חזקיהו את "תיאטרון העונות" והעלו את הצגתו של אלוני "הנסיכה האמריקאית", וכן את עיבודיו ליצירותיהם של צ'כוב, גוגול, פדו ואחרים, אך התיאטרון נסגר לאחר כשלוש שנים.
תפקידו האחרון בתיאטרון, בדמות דוד המלך, היה במחזה "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, בתיאטרון "הבימה", עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2004.
כיוצר
בנאי, מראשוני להקת הנח"ל, ביים בשנות החמישים והשישים גם מספר תוכניות ללהקה. ב-1961 הקליט ביחד עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו וסשה ארגוב את תוכנית השירים "יוסי חזקיונה". בנאי העלה מספר גדול של תוכניות בידור שאת חלקן כתב בעצמו, כגון "ילדות קשה" (1964) ו"נישואין נוסח גירושין" (1973) אותן העלה יחד עם רבקה מיכאלי, "אני וסימון ומואיז הקטן" (1981), "שובו של הסוראמלו" (1992), ו"מיומנו של ישראלי שפוי" (2000), שכתב יחד עם דורון רוזנבלום. כמו כן כתב וביים חמש תוכניות בידור ללהקת הגשש החיוור בה חבר אחיו, גברי בנאי: "קסיוס קליי נגד חלפון" (1971), "אופסייד סטורי" (1974), "עובדים עלינו עבודה עברית" (1977), "קרקר נגד קרקר" (1980) ו"כוסות רוח" (1991).
בין מערכוניו הזכורים: מערכון עם רבקה מיכאלי "רבע עוף או בורקס" (המוכר יותר כ"מהנדס ואשת מהנדס") על השאיפה לכבוד ולסטטוס של הישראלים, והשירים ההומוריסטיים המשותפים "יוסף ג'ון רבקה ג'ון" על הפחד מידו של אבי חברתו ו"עברית קשה שפה" על קשיי השפה והקיום של העולים החדשים. ממערכוניו מתוכניות יחיד: "חלום שוודי" על חלום המתאר חיים משועממים בטירה שוודית והחזרה לחיים הישראלים מלאי המאבקים לאחר היקיצה, ומערכון בו מוזמן בנאי לעלות השמיימה כדי להשתתף בהצגת ענק של "המלט". בין המערכונים שכתב לגששים: "קרקר נגד קרקר" על מריבות גירושין, "שחקן כדורסל" על אב המתעקש להפוך את בנו לכדורסלן בעקבות ניצחונה של מכבי תל אביב ו"חתונת הדמים" על מפגש בין עדתי בעקבות חתונה מתוכננת.
ב-1982 הועלה המחזה המוזיקלי "כמו ציפורים" שכתב וביים.
בקולנוע
בנאי שיחק במספר סרטי קולנוע, בהם: "אף מלה למורגנשטיין" (1963), "חבורה שכזאת" (1963), "פורטונה" (1966), "ארבינקא" (1967), "999... עליזה מזרחי" (1967), "הגלולה" (1972) (על פי תסריט של נסים אלוני ובבימויו של דוד פרלוב), "חכם גמליאל" (1973) (יחד עם אחיו יעקב) ו"הכלה וצייד הפרפרים" (לצד גילה אלמגור) (1974).
כזמר ופזמונאי
יוסי בנאי נודע גם כזמר בעל סגנון הגשה ייחודי, ובייחוד מוכרת אהבתו לשאנסונים צרפתיים. הוא הרבה לשיר שירים צרפתיים מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים, ואף הקדיש לכך מספר אלבומים וחלק מערבי היחיד שלו, כמו התוכניות משירי ברסנס "אין אהבות שמחות" מ-1969 ו"בנאי שר ומספר ברסאנס" מ-1997, והאלבום משירי ברל "אם נדע לאהוב" מ-1984. את מרבית השירים הצרפתיים תרגמה למענו נעמי שמר, הידוע בהם היה השיר "אהבה בת עשרים" של ז'אק ברל. בנאי ביצע גם מספר שירים מקוריים של שמר, בהם "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ") שהפך ללהיט. בנאי הסתייג מאוד מהכיוון הפוליטי שהשיר תפס בעת פינוי ימית, כשהושר על ידי מתנגדי הפינוי מהימין, ולכן לא שר אותו במשך שנים.
אף על פי שעזב את ירושלים לאחר הצבא, הייתה העיר מושא געגועיו, הוא הרבה לבקר בה והיה מזוהה עמה. בנאי כתב את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן" על חוויות ילדותו בירושלים ועל שני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר, שביחד העלו הצגות בפארק, רדפו על גגות אחרי יונים, ונשבעו אמונים לכל הילדות, כמאמר השיר. על בסיס דמותו של אברהם סוראמלו, דמות ססגונית מירושלים, כתב וביצע את תוכנית הבידור "שובו של הסוראמלו" והוציא ספר מסיפוריו העממיים.
שירים נוספים המזוהים עמו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "ערב עירוני", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה".
אלבום האולפן האחרון של בנאי כזמר היה "לאט" (2001). לאלבום, אותו הפיק מוזיקלית ועיבד יונתן בר גיורא, תרמו לחנים שלום חנוך, אהוד בנאי, ארקדי דוכין, יהודה פוליקר ועוד. האלבום זכה לביקורות נלהבות, ותהליך העבודה עליו תועד בסרט הדוקומנטרי "מכתבים ברוח" בבימויו של רם לוי, שהוא גם שמו של ספר שהוציא בנאי לאור ב-2001.
שתי הופעותיו האחרונות הוקלטו, ושנה לאחר מותו נערכו לאלבום בשם "מרוב אהבה: הפזמונים, המערכונים ומה שביניהם", בהפקת התו השמיני ובניהול מוזיקלי של אילן מוכיח.
לפני מותו החל בנאי בכתיבת טקסטים ובליקוט לחנים לאלבום חדש, אך נפטר לפני תחילת ההקלטות. האלבום יצא לבסוף בשנת 2012 בשם "יוסי בנאי - שירים אחרונים". את שיריו עיבד רע מוכיח וביצעו אמנים שונים, ובהם אהוד בנאי, ארקדי דוכין, ברי סחרוף ויובל בנאי. העבודה על האלבום תועדה בסרט שנשא את שמו ושודר בערוץ 8 ב-2013 בבימויו של מיקי שטיינר.
כקריין
בנאי היה ידוע גם כקריין. הוא קרא טקסטים באירועים ותוכניות רבות. בין היתר שימש כקריין בתסכיתי רדיו ובסדרת הטלוויזיה התיעודית על תולדות הציונות "עמוד האש", הגיש עיבודים לסיפורי אגדות לילדים וכן לסיפור חייהם של מלחינים גדולים בשנות ה-80, קרא פרקים מספר תהילים לאלבום מיוחד שהוציא, וכן את שיריו של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, באלבום שהוציא בשנת 1999 בשם "פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן". את שני אלבומים אלו הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית יונתן בר גיורא.
261x261px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של יוסי בנאי ברח' שדרות ח"ן 29 בתל אביב
חיים אישיים
בנאי הוא בן לדור הראשון של משפחת בנאי, אחיהם של השחקנים יעקב בנאי, חיים בנאי וגברי בנאי. מנישואיו הראשונים לאילנה נולד בנו, הזמר יובל בנאי, סולן להקת משינה. מנישואיו השניים לאביבה נולדו בניו דניאל ואריאל.
בנאי נפטר ב-11 במאי 2006 בגיל 74 ממחלת הסרטן, ונקבר למחרת בבית הקברות של גבעת השלושה. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה השנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות", בהלחנת מיכה שטרית.
מורשתו
השפעתו של בנאי על התרבות הישראלית הייתה רבה ביותר. מבחינה אמנותית הוא הצליח להטביע חותם עמוק על פני מספר תחומי יצירה בהם עסק במהלך השנים:
הוא נחשב, גם על ידי הקהל וגם על ידי המבקרים, לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק במחזות דרמטיים (במיוחד בתפקידי בני מלוכה ואצולה), כמו גם במחזות קומיים.
כתב מערכונים רבים, חלקם גם עבור אחרים, שייצרו שפה בידורית אשר השפיעה על דורות של בדרנים בארץ ותרמו גם לשפה העברית המדוברת. הכניס לשפה ביטויים רבים ומטבעות לשון המזוהים עם "שלישיית הגשש החיוור", כמו: "עובדים עלינו", "זה רדיו?" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", שנהפכו שגורים בפי רבים, ועם זאת, הקפיד ביצירותיו על שפה גבוהה ומכבדת.
היה זמר נשמה שבחר בקפידה טקסטים של מיטב היוצרים אותם ביצע בהגשה בימתית. הוא "שיחק" את שיריו וקולו העמוק הדגיש במיוחד את מילות הטקסט. כמו כן, בנאי ונעמי שמר הביאו לישראל את השאנסונים הצרפתיים, שלא היו מוכרים בארץ עד אז.
לאחר מותו הספידו אותו פוליטיקאים ואמנים רבים, בכינוי "גדול האמנים הישראליים של הדורות האחרונים". אהוד אולמרט, ראש הממשלה באותה העת, הספיד אותו בהודעה מיוחדת שפרסמה הממשלה בעקבות מותו ואמר, בין השאר: "יוסי בנאי היווה מופת של כישרון רב תחומי בבימוי, במחזאות, בסאטירה, בקולנוע ובשירה. קולו הייחודי של יוסי היה חלק מרכזי בסיפורה של מדינת היהודים המתחדשת בארץ ישראל ובירושלים."
פרסים והנצחה
בפרס ישראל לתיאטרון, בו זכה בנאי בשנת 1998, הוא זכה לתיאור:
בשנת 2019 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי להאיר את יוסי (במאים קובי פרג' ומוריס בן מיור), ממואר קולנועי שעשוי מאינספור קטעי ראיונות, הופעות ועוד של יוסי בנאי, מלווים אך ורק בקולו. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ומשם יצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ.
על שמו של בנאי נקראו רחובות במספר ערים בארץ: בבית שמש, בכפר סבא, בנתניה, בחיפה, ברמלה, בחולון, באשדוד, בראש העין, בנתיבות, ובקריית מוצקין.
בנובמבר 2022 נערך מופע מחווה לזכרו על ידי תזמורת המהפכה ובהשתתפות רבקה מיכאלי, אניה בוקשטיין ואבי גרייניק ומופע הצדעה של תיאטרון "הבימה" בהשתתפות אומנים רבים
ב-22 במאי 2009 הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של יוסי בנאי שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב של שורה מתוך הלהיט "אני וסימון ומואיז הקטן" של בנאי : "היינו ילדים וזה היה מזמן".
יצירותיו
אלבומים
תל אביב הקטנה (עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו ואמנים נוספים, 1958)
יוסי-חזקי-יונה (עם יונה עטרי ואבנר חזקיהו, 1961)
הנסיכה האמריקאית (תיאטרון העונות עם אבנר חזקיהו, 1963)
ילדות קשה (עם רבקה מיכאלי) (1964)
רביזור (1965)
יוסי בנאי קורא את טור המלחמה של חיים חפר (1967)
יוסי בנאי מספר: תעלולי מקס ומוריץ (1967)
יוסי בנאי קורא: פיצפון תושב השמים (1967)
יוסי בנאי מספר ושר: חכמי חלם, הרשלה מאוסטרופול (1968)
חכמים בלילה (עם אילי גורליצקי) (1968) (2 תקליטים)
רומנסרו ספרדי (1969) - עם יהורם גאון ורמה סמסונוב.
יוסי בנאי שר ברסאנס - אין אהבות שמחות (1969)
הגורילה - יוסי בנאי שר ברסאנס בהופעה (1969)
נישואין נוסח גירושין (1973) (2 תקליטים) - עם רבקה מיכאלי.
פרצוף של צועני (1973)
ספירת מלאי - שירים ופזמונים מתוך פרצוף של צועני (1974)
מאזן האהבות (1976)
יוסי בנאי (1979)
יוסי בנאי קורא מן התנך (1980)
אנונימוס בלפי הגדול (1980)
אני וסימון ומואיז הקטן - אברם אברם (1981)
אני וסימון ומואיז הקטן - על כל אלה (1981)
שיכור ולא מיין (1983)
אם נדע לאהוב - משירי ז'ק ברל (1984)
יוסי בנאי (1987)
ציפור הנפש (עם נורית גלרון, 1988)
שובו של הסוראמלו (1995)
יוסי בנאי שר ומספר ברסאנס (1997)
פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן (1999)
לאט (2001)
האוסף (2003)
יוסי בנאי קורא תהילים (2005)
מרוב אהבה: הפזמונים, המערכונים ומה שביניהם (הופעה) (2007)
שירים אחרונים (2012) (בביצוע אמנים אחרים) תוכניות בידור
"תל אביב הקטנה" (1958) מאת חיים חפר ודן בן אמוץ. בהשתתפות שחקנים נוספים.
"יוסי חזקיונה" (1961) – יוסי בנאי, יונה עטרי ואבנר חזקיהו. לחנים: סשה ארגוב.
"ילדות קשה" (1964) עם רבקה מיכאלי.
"חכמים בלילה" (1968). מאת נסים אלוני. עם אילי גורליצקי.
"אין אהבות שמחות" (1969). שירי ז'ורז' ברסנס.
"פרצוף של צועני" (1972).
"נישואין נוסח גירושין" (1973) עם רבקה מיכאלי.
"מאזן האהבות" (1976).
"שירים מן הקיץ של החורף שעבר" (1977).
"אני וסימון ומואיז הקטן" (1981).
"שיכור ולא מיין" (1983).
"יוסי בנאי" (1988).
"שובו של הסוראמלו" (1992).
"ירושלים זה לא תל אביב" (1994).
"מיומנו של ישראלי שפוי". מאת דורון רוזנבלום (2002).
"מרוב אהבה" (2004). מיטב השירים והמערכונים. סרטים שבהם השתתף
חבורה שכזאת (1962)
אף מילה למורגנשטיין (1963)
פורטונה (1966)
ארבינקא (1967)
999... עליזה מזרחי (1967)
הגלולה (1968)
חכם גמליאל (1973)
הפטריוטים (1994)
מכתבים ברוח (2001)
להאיר את יוסי (2019, ארכיון) ספריו
אנונימוס בלפי הגדול, לילדים, ציורים - מיכל לויט, מודן, 1980.
האיש עם הסיפור בראש, לילדים, איורים - איציק רנרט, כנרת, 1987.
מסיפורי אברהם סוראמלו, ציורים - אורי ליפשיץ, זמורה ביתן, 1994.
כשאמא שלי הייתה מלכה, סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות, זמורה ביתן, 1996.
אני שר להעביר את הזמן, זמורה ביתן, 1998.
מכתבים ברוח, מכתבים דמיוניים שכתב לאישים שהשפיעו על חייו, זמורה ביתן, 2001.
ג'ונג'ון, סיפור ושנים עשר תחריטים, יוסי בנאי, אלי אברהמי, גוטסמן, 2004. עם עובד, 2006.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
"גיבור תרבות": פודקאסט להאזנה המוקדש כולו ליוסי בנאי וליצירתו, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
10 עובדות על יוסי בנאי, באתר בית אבי חי
עמוד כתבות מיוחד באתר ynet בעקבות פטירתו של יוסי בנאי
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:מוזיקאים ירושלמים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתיאטרון
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1998
יוסי
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי
קטגוריה:זוכי פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים
קטגוריה:קריינים ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:אישים הקבורים בגבעת השלושה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2006
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן | 2024-09-10T17:22:13 |
משפחת בנאי | שמאל|ממוזער|250px|כתובת מעל פתח חנות המשפחה בשוק מחנה יהודה ברחוב האגס 1, שהיה השראה לשירו של אהוד בנאי, "האגס 1"
משפחת בנאי היא משפחה ישראלית ענפה, שרבים מבניה ובנותיה ידועים בפועלם כאמנים בתחומי התיאטרון, הטלוויזיה, הקולנוע, המוזיקה והבידור. מוצא המשפחה ביהדות פרס, וראשוניה עלו מהעיר שיראז שבפרס (איראן) ב והתיישבו בירושלים.
הדורות שקדמו לאמנים
רחמים עלה יחד עם רעייתו רחל (כאנום) ושני ילדיו לירושלים משיראז שבאיראן בשנת 1880. תחילה התיישבו ברובע היהודי ולאחר מכן עברו לשכונת נחלאות. אנשי המשפחה עבדו כבנאים, העבודה המסורתית של המשפחה. אליהו יעקב נכדו של רחמים פתח עם הולדת בנו מאיר אליהו חנות ירקות בשוק מחנה יהודה ברחוב האגס (רחוב שנקרא לימים על שמו, רחוב אליהו יעקב בנאי). לפי יוסי בנאי, אליהו יעקב הוא זה שנטע את הכישרון האומנותי במשפחה.
בנו של אליהו יעקב, אבי המשפחה הוא מאיר אליהו בנא (בנאי), שהיה נשוי לדודניתו בכורה מלכה לבית שבתאי. לבני הזוג בנאי היו שמונה ילדים, מתוכם התפרסמו חמישה: יעקב, יצחק, יוסי, חיים וגברי (השלושה האחרים: עליזה, שמואל ואברהם). הילדים למדו בבית ספר אליאנס, שפתח אותם הן להשכלה והן ליציאה מהדת. בכורה מלכה, האם, השפיעה רבות על יצירתו של בנה יוסי. מאיר בנאי קרוי על שם סבו מאיר אליהו.
עץ משפחת בנאי
יעקב בנאי וצאצאיו
(1919–1993. שחקן קולנוע ותיאטרון)
מרים - אשתו של יעקב
אלי (אליהו) - מורה לספרות בכפר הנוער בן שמן
אהוד (נולד ב-1953) - זמר-יוצר
אודליה עזאני-בנאי - אשתו של אהוד, רקדנית שמשתתפת בחלק משיריו
לאהוד ואודליה שלוש בנות: מרים (שקרויה על שם אמו של אהוד), אילה וזוהר
יצחק בנאי וצאצאיו
(1930–2022, היה שופט וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע)
שמחה - אשתו של יצחק, אשת חינוך; ניהלה את בית ספר תיכון מקיף ו' בבאר שבע, ולאחר מכן את מחלקת החינוך בעיריית באר שבע.
מאיר (1961–2017) - זמר-יוצר ושחקן
ענת פרי-בנאי - גרושתו של מאיר
למאיר וענת שני ילדים: נועם (זמר ויוצר) ונגה
אורנה (נולדה ב-1966) - שחקנית וקומיקאית ישראלית
לאורנה שני ילדים: אמיר (האב אהרון ברנע) ומיקה (אימוץ)
אביתר (נולד ב-1973) - זמר-יוצר, פזמונאי ומלחין
רות (שרלוט) (גיורת דנית) - אשתו של אביתר
לאביתר ורות חמישה ילדים: שמואל, מאיה, יעקב, דוד ויוסף-חיים
אפרת - רקדנית ומורה לחינוך גופני
אברהם בנאי וצאצאיו
(1927–1987, חבר ההגנה, נפצע פעמיים במלחמת העצמאות, עסק בהדרכת עולים חדשים ביישובי פרוזדור ירושלים)
אביגיל לבית כהן - אשתו, מורה בבית ספר לבנים אליאנס בבית שמש
שמואל - בנם הבכור, פרופסור לקרדיולוגיה, מנהל המערך הקרדיולוגי ומנהל היחידה לקרדיולוגיה התערבותית (צינתורים, קוצבי לב, אלקטרופיזיולוגיה) בבית החולים איכילוב.
אייל - איש עסקים בארצות הברית, בעל עסקים נרחבים בתחום הביטחוני, חי בוושינגטון.
תמר (טג'ר-בנאי) עורכת דין במקצועה, הייתה מנהלת בית הספר "הרטוב" ובית הספר "צורים" במועצה האזורית מטה יהודה. נפטרה באפריל 2022.
יוסי בנאי וצאצאיו
(1932–2006. זמר, שחקן, פזמונאי, הומוריסטן, בדרן, קריין ובמאי תיאטרון; חתן פרס ישראל)
אילנה - אשתו הראשונה של יוסי
יובל (נולד ב-1962) - זמר (סולן להקת משינה)
אורלי זילברשץ (נולדה ב-1957) - אשתו הראשונה של יובל; שחקנית, בדרנית וזמרת
ליובל ואורלי שלושה ילדים: אלישע (נולד ב-1988); זמר, מוזיקאי ושחקן, עמליה וסופי
עמליה רוזנבלום (נולדה ב-1974) - אשתו השנייה של יובל; פסיכולוגית, עיתונאית, תסריטאית וסופרת
ליובל ועמליה ילד אחד: אהרון
אביבה - אשתו השנייה של יוסי
ליוסי ואביבה שני ילדים: דניאל ואריאל
חיים בנאי וצאצאיו
(1937–2008. שחקן, שדר רדיו, בדרן ומספר סיפורים)
ציפורה - אשתו הראשונה של חיים
אודליה בנאי (נולדה ב-1961)
אריק בנאי (נולד ב-1966)
אביגיל - אשתו השנייה של חיים
איתמר בנאי
אמירה בנאי
גברי בנאי וצאצאיו
(נולד ב-1939. זמר, בדרן ושחקן; חבר בשלישיית "הגשש החיוור" עמם זכה בפרס ישראל)
אורנה שק-בנאי - אשתו הראשונה של גברי
אורי (נולד ב-1969) - שחקן וזמר
לני שחף - גרושתו של אורי בנאי, שחקנית
לאורי ולני שני ילדים: נינה ומיכאל
ענת גופמן - אשתו השנייה של אורי בנאי
לאורי וענת בן אחד: יונתן
דפנה ביור לוי-בנאי - אשתו השנייה של גברי, עורכת ספרות ופעילה פוליטית
לגברי ודפנה שני ילדים: בעז (נולד ב-1977. זמר) ויסמין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפחות בבידור
קטגוריה:משפחות יהודיות בארץ ישראל
קטגוריה:משפחות יהודיות
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:יהודים איראנים ופרסים
קטגוריה:מחנה יהודה
קטגוריה:ירושלים: אישים | 2024-06-25T21:29:45 |
אנתוני טרולופ | אנתוני טרולופ (באנגלית: Anthony Trollope; 24 באפריל 1815 - 6 בדצמבר 1882) היה מחשובי הסופרים האנגלים במאה ה-19.
ביוגרפיה
טרולופ נולד בלונדון. אביו היה עורך דין כושל, שהגיע למצב של פשיטת רגל, ואמו קיימה את המשפחה בכתיבתה. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את ילדותו כאומללה, ולא היה באפשרותו ללמוד באוניברסיטה.
ב-1834 החל לעבוד לפרנסתו ברשות הדואר כפקיד זוטר, אולם רק כשנשלח לאירלנד בשנת 1841 התחיל לעשות חיל בעבודתו. הוא הרבה בנסיעות, ונשלח במסגרת תפקידו לשליחויות במצרים, איי הודו המערבית וארצות הברית. בתקופה זו כתב את רוב הרומנים שלו. טרולופ הוא שהמציא את עמוד תיבת הדואר למשלוח מכתבים. הוא פרש מעבודתו ב-1867.
הרומן הראשון שלו פורסם ב-1847 כשהיה בן 32. למרות התחלה מאוחרת זו, קנה לו שם ב-47 רומנים שפרסם, ו-16 ספרים אחרים, בהם אוטוביוגרפיה שפורסמה אחרי מותו. כמה מספריו היו רבי-מכר.
הרומן הראשון שלו שזכה להצלחה היה "מנהל בית המחסה" (The Warden), הראשון מסדרת "דברי ימי ברסטשייר". ברומנים שלו הרבה לתאר את הווי החיים של המעמד הבינוני והגבוה באנגליה הוויקטוריאנית. הפופולריים שבהם היו "דברי ימי ברסטשייר", וששת ספרי "פאליסר" (על פיהם נעשתה סדרת הטלוויזיה "משפחת פאליסר"). בין הדמויות בספריו יש בעלי אחוזות, אנשי כמורה, פוליטיקאים ובעלי מקצועות חופשיים. חלק מהדמויות שבות ומופיעות בספרים שונים בסדרה.
אחרי פרישתו מרשות הדואר ניסה טרולופ להיבחר לפרלמנט, אך ללא הצלחה. הוא היה מקובל בחוגי הספרות בלונדון, והיה ידידם של הסופרים בני דורו ת'אקרי, ג'ורג' אליוט וג.ה. לואס. הוא המשיך בכתיבתו כמעט עד מותו ב-1882.
מספריו שתורגמו לעברית
"שלשת הלבלרים" - תרגום שרה רזי, הוצאת מ’ ניומן, [תשי"ח]
"בת הכומר של אוקסני קולן", 1999
"נינה בלטקה" - תרגום אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 2001
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1815
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1882
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2023-10-29T20:18:14 |
אלייזה | שמאל|ממוזער|240px|דוגמה לאלייזה ב-Emacs
אלייזה (באנגלית: ELIZA) היא תוכנית מחשב מפורסמת שנכתבה בשנת 1966 על ידי ג'וזף וייצנבאום, והיוותה פרודיה על הפסיכותרפיה של קרל רוג'רס. היא קיימה דיאלוג עם מטופל באמצעות הצגת הצהרות שכותב המטופל כשאלות והפנייתן אליו. למשל, התגובה ל"כואב לי הראש" יכולה להיות "למה אתה אומר שכואב לך הראש?" והתגובה ל"אימי שונאת אותי" יכולה להיות "מי עוד במשפחתך שונא אותך?"
אופן פעולה
הסברה המקובלת והלא-מדויקת היא שאלייזה מבצעת סימולציה או אפילו אמולציה של מטפל. וייצנבאום אמר ש-ELIZA היא בעצם פרודיה של "התגובות של פסיכותרפיסט חסר הכוון בתחילת ראיון פסיכיאטרי". הוא בחר את הפסיכותרפיה כדי לפתור את בעיית אספקה לתוכנית של מבנה נתונים של "ידע מהעולם", כאשר המצב הטיפולי הוא אחד מהמצבים המעטים שבהם אדם יכול לענות להצהרה בשאלה שמעידה על ידע ספציפי מועט ביותר בנושא השיחה. לדוגמה, זהו קונטקסט שבו השאלה "מיהו המלחין המועדף עליך?" יכולה להיענות בתגובות כמו "מה לגבי מיהו המלחין המועדף עליך?" או "האם שאלה זו מעניינת אותך?"
אלייזה פעלה באמצעות זיהוי תבניות פשוט והחלפת מילות מפתח בביטוי מתוך מאגר צירופים. אולם התוכנה הייתה כל כך משכנעת כמטפל, שישנם סיפורים אנקדוטליים על אנשים שהגיבו אליה בצורה רגשנית למדי. זאת בגלל הנטייה של אנשים לייחס משמעות, שהתוכנה מעולם לא העניקה, למילים.
כדי להעריך את ההשפעה של אלייזה, יש לזכור שבשנת 1966 מחשוב אינטראקטיבי (באמצעות מסוף) היה דבר חדש - עשור ומחצה לפני המחשב האישי, ושלושה עשורים לפני שאנשים נחשפו לעיבוד שפה טבעית כמו למשל במנוע החיפוש Ask Jeeves או מערכות עזרה ממוחשבות כמו ה-Clippy של מיקרוסופט. גם היום אלייזה עדיין מסוגלת לגרום להשעיית חוסר האמונה. תגובותיה, אף על פי שהן פחות "שימושיות" מאלו של Ask Jeeves או Clippy, נראות כמדגימות רמה עמוקה יותר של "הבנה".
תגובות הקהל הרחב לאלייזה הטרידו את מנוחתו של וייצנבאום, ועודדו אותו לכתוב את ספרו Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation, שבו הסביר באופן מעורר מחלוקת את המגבלות של מחשבים, שכן הוא רוצה להבהיר לקהל את דעתו לפיה ההשקפות המאנישות לגבי מחשבים הן רק היסק של בני אדם.
אלייזה קיבלה את שמה מאלייזה דוליטל, דמות ממחזהו של ג'ורג' ברנרד שו "פיגמליון" שלומדת לדבר במבטא של המעמד הגבוה.
ספרו של המשורר דוד אבידן "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) כולל שמונה שיחות של אבידן עם "אלייזה" (לדעת צבי ינאי, שהיה מעורב ביצירת הקשר בין אבידן ל"אלייזה", המשורר נטל לעצמו חירות רבה בעריכת השיחות, שאינן משקפות את יכולתה האמיתית של "אלייזה").
יישומים
גרסת אינטרנט של אלייזה
בJavaScript: http://www.manifestation.com/neurotoys/eliza.php3
קוד המקור בJava: http://chayden.net/eliza/Eliza.shtml
בשפת C על TI-89: https://web.archive.org/web/20041011051845/http://kaikostack.com/ti89_en.htm#eliza
מודול פרל Chatbot::Eliza -- example implementation, usage tutorial
AOLiza הייתה מערכת בינה מלאכותית דמוית ELIZA שעובדת בפרוטוקול של AIM.
גרסה המכונה Azile (אלייזה באנגלית, אבל הפוך) מעליבה את המשוחח במקום לענות תשובות פסיכולוגיות.
גרסה של אלייזה הנקראת "דוקטור" כלולה ב-emacs.
ראו גם
ד"ר סבייטסו
מבחן טיורינג
פרס לובנר
אפקט אליזה
קישורים חיצוניים
דיאלוגים עם אישיויות צבעוניות של הבינה מלאכותית המוקדמת, אוסף של דיאלוגים בין אלייזה ובני שיחה שונים, כמו סגן נשיא של חברה וPARRY (סימולציה של פרנואיד סכיזופרני)
AOLiza
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בינה מלאכותית
קטגוריה:היסטוריה של המחשוב | 2024-04-11T16:41:47 |
עיט (סוג) | ממוזער|עיט מחודד זנב – הדורס הגדול באוסטרליה
עַיִט (שם מדעי: Aquila) הוא סוג עופות במשפחת הנציים, הכולל את "העיטים האמיתיים": עופות גדולים ומרשימים, אשר בעבר נקראו גם "נשר" עד להסדרת השמות בשפה העברית ב-1973ישיבה 115 של האקדמיה ללשון העברית . כנפיו רחבות יחסית ובעת דאייה כפופות מעט כלפי פנים. אברות הכנף אינן פרושות כמו במיני הנשרים.
לעיטים "גבה" המצלה על העין ותורמת למראה תוקפני.
מיני עיטים האמיתיים נבדלים בעיקר בגודל וצבעי הניצוי אך המראה הכללי של הסוג דומה יחסית.
בישראל נצפו המינים: עיט זהוב, עיט שמש, עיט ערבות, עיט גמדי, עיט סוואנות, עיט שחור ועיט ניצי.
מינים
שם שם מדעי תמונה/איור שימור:Q עיט זהוב Aquila chrysaetos 100px שימור LC עיט שמש Aquila heliaca 100px שימור VU עיט ערבות Aquila nipalensis 100px שימור EN עיט סוואנות Aquila rapax 100px שימור VU עיט שחור Aquila verreauxii 100px שימור LC עיט ניצי Aquila fasciata 100px שימור LC עיט קסיני Aquila africana 100px שימור LC עיט אפריקני Aquila spilogaster 100px שימור LC עיט גמדי Aquila pennatus 100px שימור LC עיט ספרדי Aquila adalberti 100px שימור VU עיט גורנאיי Aquila gurneyi 100px שימור NT עיט וולברג Aquila wahlbergi 100px שימור LC עיט מחודד זנב Aquila audax 100px שימור LC
בעבר היו בסוג זה המינים עיט הודי, עיט חורש ועיט צפרדעים, שעברו לסוג עיט מנוקד (Clanga).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1760
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מטוראן ז'אק בריסון
קטגוריה:עיטים | 2024-08-17T17:13:45 |
עיט חורש | ממוזער| Clanga pomarina
עיט החורש (בעבר: עיט החורף; שם מדעי: Clanga pomarina) הוא עוף דורס גדול המשתייך למשפחת הנציים. זהו עיט בגודל בינוני. אורכו כ-60 ס"מ ומוטת כנפיו כ-150 ס"מ. משקלו – כשני ק"ג. צבע ראשו וכנפיו – חום בהיר. יתר נוצותיו – חומות כהות. ראשו ומקורו קטנים ביחס לעיטים אחרים. על חלקן העליון של הכנפיים מצוי בדרך כלל כתם לבן, וגם בבסיס הזנב נמצא כתם לבן שצורתו כצורת וי (V). נכלל בעבר בסוג עיט (Aquila), אך הועבר לסוג עיט מנוקד (Clanga).
ממוזער|איור של עיט חורש
בעבר נחשב המין עיט הודי Clanga hastata לתת-מין של עיט החורש, אולם מחקרים מודרניים מתחילת המאה ה-21 מצאו, כי הקשר ביניהם אינו כה הדוק, ולכן לפי המיונים החדשים מין זה הוא נפרד. מחקרים אלו התבססו על עדויות מורפולוגיות, התנהגותיות, אקולוגיות וגנטיות. למעשה נמצא כי המין הקרוב ביותר לעיט חורש הוא עיט צפרדעים (Clanga clanga).
עיט החורש ניזון בעיקר מיונקים קטנים, מעופות קטנים יותר, מזוחלים ומפגרים. אזורי הקינון של עיט החורש הם במרכז אירופה ובמזרחה ודרומית מזרחית לטורקיה. העיט מקנן בעיקר ביערות ובחורשות, וזהו מקור שמו. הוא חורף באפריקה. הנקבה מטילה 1–3 ביצים בקן, הממוקם על עץ. שיעור ההישרדות של הצאצאים נמוך יחסית, כמו אצל יתר העיטים. רק הגוזל הבכור, שהוא בדרך-כלל הגדול והחזק יותר, שורד. לעיתים הוא אף יאכל את אחיו הקטנים יותר. בזמן הנדידה בין מקומות המחיה שלו (אירופה ואפריקה), הפרטים עפים דרך ישראל. בשנת 1986 הייתה ירידה דרסטית בכמות עיטי החורש בעולם, ירידה זו מיוחסת לאסון צ'רנוביל שפגע באזורי הדגירה שלהם.
ממוזער|עיט חורש פורש כנפיים
מספר הפרטים של עיט החורש נע בין 80,000 ל-110,000. אף על פי שדווח על הצטמצמות באוכלוסייתו, נראה שהיא התאוששה בשנים האחרונות, ולא ניתן לקבוע מגמת גידול או הצטמצמות ברורה. לכן, נכון ל-2024, הגדרת מצב השימור של עיט חורש היא ללא חשש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1831
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי כריסטיאן לודוויג ברם
קטגוריה:עיטים
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים | 2024-10-04T18:09:59 |
עיט חורף | REDIRECT עיט חורש | 2004-11-09T09:25:34 |
נפיחה | נפיחה (בסלנג: פְלוֹץ, נאדכנראה מגיע מהמילה- נאד/נאדות- כלי עור שהיו משמשים לאחסון יין, מים או חלב- כמו מימיות. הביטוי נאד נפוח, היינו שניפחו אותו באוויר., פוּקייתכן שמגיע מהמילה הארמית- 'פוק' שפירושה 'צא', כמו 'פוק חזי'- צא וראה. או עָרֹט. בעגה מיושנת: "שחרר" או "הפריח יונים") היא פליטת גזים דרך פי הטבעת כתוצר לוואי של פעולת מערכת העיכול.
הנפיחה מורכבת מגזים, שחלקם מיוצר על ידי חיידקים סימביוטיים, החיים במערכת העיכול של יונקים. גזים אלו הם חסרי ריח. הריחות המלווים את הנפיחה נוצרים מכמויות זעירות של חומרים אחרים.
הרעשים המלווים את הנפיחה נוצרים על ידי רטיטה של פי הטבעת, ולא על ידי תנועות של חלקי העכוז כמקובל לחשוב. הצליל משתנה בהתאם לעובי השריר הסוגר ומהירות הגז היוצא.
בנפיחה כשלעצמה אין נזק, אך הימנעות משחרור הנפיחה או כליאת הגזים בבטן עלולות לגרום לכאבים.
גורמי הנפיחה
הנפיחה מורכבת מ-90% גזים חיצוניים ו-10% גזים פנימיים. גזים חיצוניים הם בעיקר אוויר שנשאף לתוך המעיים בתהליך העיכול, ואילו הגזים הפנימיים נוצרים במהלך העיכול או על ידי חיידקים. סוגי מזון מסוימים ידועים כיוצרי נפיחות: שעועית, בצל, בטטה, עדשים, ערמונים, כרוב, ברוקולי, שמרים מתוך לחם ועוד. מתוכם בולטת במיוחד
השעועית, בגלל האוליגוסכרידים שבה, פחמימות שעמידות בתהליך העיכול: הן עוברות דרך המעי הדק ללא שינוי הישר אל תוך המעי הגס. שם פועלים עליהן מגוון חיידקים, היוצרים שפע גזים. חסרי יכולת עיכול לקטוז האוכלים מזונות חלביים עשויים לסבול אף הם מגזים.
גורם נוסף לייצור מיותר של גז הוא לחץ פסיכולוגי. במצב כזה, לבישת בגדים צמודים כדי למנוע שחרור הנפיחה, לא רק מכאיבה, אלא גם תורמת ליצירת גז נוסף.
אדם ממוצע פולט 0.5 עד 1.5 ליטר גז ביום, ב-12 עד 25 נפיחות (ד"ר לוויט, מומחה עולמי בתחום קובע כי מספר הנפיחות הממוצע ביום הוא 10, וגם כמות של 20 ביום נחשבת טבעית ותקינה).
העניין בגורמי הנפיחה התגבר בעקבות התחלת טיסות בגובה רב ותוכניות חלל. הלחץ הנמוך, הסביבה המבודדת ולחצים פסיכולוגיים הפועלים על המשתתפים ביוזמות אלו היוו מקור לדאגה.
שיטות מניעה
תבלינים מסוימים ידועים כמונעי נפיחה במיוחד: כמון, כוסברה וקומבו (אצה יפנית שמשמשת כתבלין).
אנשים רבים מגלים שכאשר הם מפסיקים צריכה של פחמימות מזוקקות כמו פסטה, לחם, ותפוחי אדמה, כמות הגז הנפלט בנפיחה קטנה באופן משמעותי. אורז הוא הדגן היחיד שאינו גורם לנפיחות.
אנזימים עוזרי עיכול יכולים להפחית את כמות הגז הנפלט במקרים בהם הגורם לנפיחה הוא חיידקים שניזונים מפחמימות שלא התפרקו במעי הדק והגס.
האנזימים כוללים: אלפא-גאלאקטוזידאז (אנזים לפירוק פחמימות השעועית), עמילאז, לקטאז, ליפאז, צלולאז, גלוקומילאז, פיקטינאז ואחרים, שזמינים במגוון תוספי מזון.
חומרים פרוביוטיים (יוגורט, לבן, אסידופילוס, ביפידוס וכו') או פרה-ביוטיים עשויים להפחית כמות הנפיחות על ידי שחזור אוכלוסייה מאוזנת של חיידקים במערכת העיכול, אך בצריכה מוגזמת הם עלולים להפר את האיזון ולגרום עלייה בכמות הנפיחות.
חומרים שמקטינים מתח פנים יכולים לעזור להפחית את התחושות הלא-נעימות שמלוות את הנפיחה על ידי כך שעל אף שהם לא מפחיתים את כמות הגזים, הם עוזרים להם להתמוסס במוצקים והנוזלים במערכת העיכול.
השפעות בריאותיות
מחקר אירופאי על השפעות הנפיחה על הבריאות לא מצא הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בבריאות של בני אדם שנופחים מעט לבין אלו שנופחים הרבה. למרות זאת, המחקר מצא שאנשים שנופחים יותר חיו חיים שמחים יותר. חרף ריבוי הדעות על הנושא, לא נמצא שום גורם ישיר לתופעה.
מומלץ לאימהות מניקות להימנע מאכילה של מזונות גורמי נפיחות מכיוון שהתינוק עלול להקיא אם יש יותר מדי גז בקיבתו.
מרכיבים
מתאן הוא הגז הפנימי העיקרי המשתחרר. ישנם ארבעה גזים עיקריים נוספים: חנקן, מימן, פחמן דו-חמצני וחמצן. כיוון שמימן ומתאן הם גזים דליקים, חלק מהנפיחות הן דליקות. הגזים הגורמים לריח של הנפיחה מקורם בחומצה בוטירית (ריח חמאה רקובה) ותרכובות גופרית כמו מימן גופרתי ומתאנתיול (ריח כרוב רקוב) שהיא תוצאה של פירוק חלבונים.
תגובות תרבותיות
ממוזער|ימין|כרית פלוץ
בהרבה תרבויות, נפיחה מוגזמת נחשבת מבישה ולא מנומסת, לפעמים עד לנקודה של טאבו על הנושא ולכן זהו נושא טבעי להומור שירותים. נפיחה היא נושא הומוריסטי לאנשים מסוימים, אם בגלל הצלילים המופקים או בגלל הריחות. חלק מוצאים הומור בהדלקה של נפיחות, שעובדת היטב בגלל כמות המתאן הגדולה בנפיחה.
הרומאים סברו כי הימנעות מכוונת מנפיחה פוגעת בבריאות, ונהגו לומר כי מי שמעדיף את נימוסיו על בריאותו הוא שוטה.
נפיחה ביהדות
הכינוי לנפיחה בספרות התלמודית היא "עיטוש" או "הפחה"מסכת ברכות, תלמוד בבלי דף כג עמוד א; מסכת שבת, תלמוד בבלי, דף מט עמוד א..
נפיחה בהלכה
ההלכה היהודית אוסרת על אדם להתפלל בקרבת אדם שהפיח, ובלימוד תורה הדבר אסור אם הלומד הוא המפיח. כדברי הרמב"ם לגבי קריאת שמע ולימוד תורה:
בנוסף אף תוקנה אמירה מיוחדת לאדם המפיח באמצע תפילתו. כך כותב הרמב"ם:
אמנם, בדורות מאוחרים יותר נהגו שלא לומר נוסח זה, בפרט בציבור, מפאת הבושה שגרמה ההליכה אחורה והמגלה ברבים את עובדת הנפיחה.
כן נזכרת הנפיחה בדין הנהגתו של תלמיד חכם המתפנה בשדה:
איסור נוסף הוא נפיחה בשעת הנחת תפילין. חז"ל פסקו ש"תפילין צריכים גוף נקי" (ראו גם ), ומכך נגזרו איסורים נוספים: האיסור לישון בתפילין, אפילו שנה ארעית, מחשש שיפיח; וכן קביעת הגיל המינימלי שבו מניחים ילדים מתחת לגיל בר מצווה תפילין – שכן הקטן צריך לדעת "לשמור תפילין". איסור זה גם שימש הסבר למנהג להניח תפילין רק בשעת תפילת שחרית ולא כל היום, כפי שהיה מקובל בימי קדם; המנהג נומק גם בכך שקשה לשמור על "גוף נקי".
נפיחה באגדה
גם באגדה היהודית מצינו התייחסות לנפיחות. כך מסופר על רבי אלעזר בן דורדיא, החוטא המפורסם, שחזר בתשובה בעקבות אמירה של זונה שהייתה עמו:
השפעה סביבתית
נפיחות של צאן, כמו גם גיהוקים, הם מקור לגז חממה מסוג מתאן המעצים את אפקט החממה. הצאן בניו זילנד, למשל, אחראי למחצית מפליטת גזי החממה של מדינה זו.
לקריאה נוספת
דונלד וורצל, ספר הפלוץ והשיכחה, נוסח עברי: דן בן אמוץ ואמנון דנקנר, הוצאת חיוכים, 1985.
ניק קראוסו ודני רבאיוטי, האם הם מפליצים? מדריך לילדים לנפיחות בעלי חיים, הוצאת תכלת, 2020
קישורים חיצוניים
כמעט מלאכים חוגגים את יום הפלוץ באתר: 'יוטיוב'.
אושי דרמן, הפליצו בגאווה, מאמר אקדמי של בנג'מין פרנקלין, בלוג באתר בית התפוצות, ספטמבר 2019
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיולוגיה
קטגוריה:תסמינים וסימנים הקשורים למערכת העיכול ולבטן | 2024-05-27T15:23:10 |
ברבדוס | ברבדוס (באנגלית: Barbados) היא מדינת אי הממוקמת באוקיינוס האטלנטי, מעט מזרחה לים הקריבי. היא שוכנת על אי מקבוצת האיים האנטילים הקטנים, ממזרח לשרשרת האיים המרכזית. 434 קילומטר צפונית לוונצואלה. שטח האי הוא 431 קילומטר רבוע, ברובו מישורי נמוך, ואזורים גבוהים יותר בפנים האי. בריטניה שלטה על האי משנת 1627 עד קבלת העצמאות ב-1966.
האקלים, האדמה והנוף קבעו את הבסיס הכלכלי של ברבדוס: ייצור סוכר, ותיירות. האקלים הנוח כל ימות השנה מושך כמיליון תיירים בשנה, רובם מאמריקה ומאירופה. האקלים נוח במיוחד לגידול סוכר, ועד היום מבוססת הכלכלה על גידול סוכר ועיבודו. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה מאמץ מוצלח לגוון את הכלכלה, ופותחו ענפים חדשים ובהם בנקאות ותעשיית רכיבים אלקטרוניים.
בשנים 1966–2021 הייתה ברבדוס מונרכיה חוקתית וחלק מממלכות חבר העמים הבריטי, וב-30 בנובמבר 2021 הפכה ברבדוס לרפובליקה. בראש המדינה עומדת הנשיאה הראשונה, סנדרה מייסון.
פוליטיקה וממשל
ברבדוס היא מדינה עצמאית מאז 30 בנובמבר 1966. עד 30 בנובמבר 2021 היא תפקדה כמונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית: המלכה אליזבת השנייה תפקדה כראש המדינה, שיוצגה על ידי מושל הכללי, ואת סמכויותיה הביצועיות הפעיל ראש הממשלה. ב-30 בנובמבר 2021 עברה המדינה למעמד של רפובליקה, כאשר המושלת סנדרה מייסון הדיחה את המלכה אליזבת' והפכה להיות ראש המדינה. מספר הנציגים בתוך בית האספה עלה בהדרגה מ-24 נציגים עם הקמת המדינה, למספר הנוכחי – 30 מושבים.
במהלך שנות ה-90, על פי הצעה של טרינידד וטובאגו, ניסתה ברבדוס איחוד פוליטי עם טרינידד וטובאגו ועם גיאנה. הפרויקט עוכב לאחר שראש ממשלת ברבדוס דאז חלה, ומפלגת העבודה הדמוקרטית שלו הפסידה בבחירות הכלליות. עם זאת, ברבדוס המשיכה לחלוק קשר הדוק עם גיאנה וטרינידד וטובאגו.
ברבדוס מתפקדת בשיטה דו-מפלגתית: שתי המפלגות הדומיננטיות הן מפלגת העבודה הדמוקרטית ומפלגת העבודה של ברבדוס. עד שנת 2003, כל מפלגה כיהנה שתי קדנציות בהנהגה לסירוגין. בבחירות הכלליות ב-2003 ניצחה מפלגת העבודה של ברבדוס בקדנציה שלישית, וכתוצאה מכך ניהלה את משרדי הממשלה 14 שנים ברציפות, מ-1994 ועד הבחירות ב-2008.
מאז הקמתה לברבדוס היו מספר מפלגות שלישיות: תנועת הלחץ העממית, שהוקמה בתחילת שנות ה-70 והתמודדה בבחירות ב-1976; המפלגה הלאומית הדמוקרטית שהתמודדה בבחירות ב-1994; הקונגרס הדמוקרטי העממי שהתמודד בבחירות ב-2008. מלבד אלו, מספר מתמודדים עצמאים עמדו לבחירה, אך אף אחד מהן לא זכה במושב בפרלמנט.
ב-15 בספטמבר 2020, במהלך נאום מדיניות הממשלה, הכריזה המושלת הכללית דיים סנדרה מייסון כי המלכה אליזבת תחדל להיות ראש המדינה, והמדינה תהפוך לרפובליקה עד יום העצמאות ה-55 שלה ב-30 בנובמבר 2021. "הגיע הזמן להשאיר מאחור את העבר הקולוניאלי שלנו. אזרחי ברבדוס רוצים ראש מדינה משלהם".
חוק
חוקת ברבדוס היא החוק העליון של המדינה. היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש מערכת המשפט העצמאית. מבחינה היסטורית, חוקי ברבדוס התבססו כולם על המשפט המקובל באנגליה, עם עיבודים מקומיים קלים. בזמן העצמאות, הפרלמנט הבריטי איבד את יכולתו לחוקק חוקים עבור ברבדוס, אבל החוקים הבריטיים והאנגליים המקובלים נותרו בתוקפם, ויחד עם צעדים אחרים שכבר אומצו על ידי הפרלמנט של ברבדוס, קם הבסיס למערכת המשפטית של המדינה החדשה.
חקיקה בברבדוס יכולה להיות מושפעת על ידי ארגונים כמו האו"ם, ארגון מדינות אמריקה, או גופים בינלאומיים אחרים שלברבדוס יש התחייבות אליהם באמנה. צעדים חדשים שהתקבלו על ידי הפרלמנט של ברבדוס, דורשים הסכמה מלכותית של המושל הכללי על מנת להפוך לחוקים.
בברבדוס, בגדי הסוואה שמורים לשימוש צבאי בלבד, ואסור לאזרחים, כולל ילדים, ללבוש אותם.
מערכת משפטית
המערכת המשפטית של ברבדוס מורכבת ממספר גופים:
בתי משפט השלום: עוסקים בעניינים פליליים, אזרחיים, מקומיים, ענייני נוער ובאלימות. יכולים גם לעסוק בעניינים העוסקים בחקירות של חוקר מקרי מוות, רישיונות משקאות חריפים, ונישואים אזרחיים. בנוסף בתי משפט השלום עוסקים בחוזים ובדיני נזיקין, בתנאי שלא יעלו על 10,000 דולר.
בית המשפט העליון: מורכב מבית משפט עליון ומבית משפט לערעורים.
בית משפט עליון: מורכב מחטיבות אזרחיות, פליליות ודיני משפחה.
בית משפט לערעורים: מטפל בפניות מבית משפט עליון ומבית משפט השלום. הוא דן בתחום השיפוט האזרחי והפלילי. יכול להיות מורכב ממשפטים יחידים לערעורים בלשכות, או לשפוט כבית משפט מלא עם שלושה שופטים של ערעורים.
בית המשפט הקריבי לצדק (CCJ): בסיסו בפורט אוף ספיין בירת טרינידד וטובאגו. נמצא מעל לחוק של ברבדוס. בית המשפט הקריבי לצדק עשוי לפתור עניינים שנויים במחלוקת בשוק הקריבי.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|שמאל|מפת ברבדוס
ממוזער|טקסט=בית הכנסת נידחי ישראל, ברידג'טאון|בית הכנסת נידחי ישראל, ברידג'טאון
ממוזער|250px|שמאל|חוף האוקיינוס האטלנטי בברבדוס
האי ברבדוס שוכן במזרח הים הקריבי, צפונית לוונצואלה ומזרחית לסנט וינסנט. אורכו כ־34 ק"מ, ורוחבו המרבי כ־23 ק"מ. הבירה, ברידג'טאון, שוכנת בחופו הדרום־מערבי.
האי מישורי, וההר היחיד בו, הר הילבי, מתנשא לגובה של 340 מטר. באי זורמים נחלים מעטים, אך מתחת לפני הקרקע ערוצים תת־קרקעיים רבים.
בעבר כוסה האי ביערות, אך אלה בוראו ברובם כדי לפנות שטחים למטעים של קני סוכר. למעשה, היערות נותרו רק באזורים תלולים, שאינם נוחים לחקלאות, והם כוללים, בין היתר, עצי פיקוס, דקל ומהגוני.
כלכלה
ברבדוס ממוקמת במקום ה-115 ברשימת המדינות העשירות בעולם מבחינת תמ"ג לנפש. היא המדינה העשירה והמפותחת ביותר במזרח הקריביים. יש לה כלכלה מפותחת מעורבת ורמת חיים באורח בינוני עד גבוה. על פי הבנק העולמי ברבדוס סווגה בין 66 הכלכלות בעלות ההכנסה הגבוהה בעולם. מחקר עצמי שנערך ב-2012 בשיתוף עם הבנק לפיתוח הקריביים גילה ש-20% מאוכלוסיית המדינה חיים בעוני, וכמעט 10% מהאוכלוסייה לא יכולים לענות על צורכי המזון היומיים הבסיסיים שלהם.
מבחינה היסטורית, כלכלת ברבדוס הייתה תלויה בגידול קני סוכר ובפעילויות נלוות, אבל בשנות ה-70 המאוחרות ובשנות ה-80 המוקדמות החלה התפתחות בתעשייה ובתיירות במדינה. מאז שנות ה-90 ממשלת ברבדוס נתפסה כעסק ידידותי ויציב מבחינה כלכלית. האי ראה תנופת בנייה בהקמת ובשיפוץ בתי מלון, מתחמי משרדים ובתי מגורים. תיירות מהווה את אחת מענפי הכלכלה המרכזיים במדינה. תיירים נמשכים לחופים של האי ורבים מגיעים אליה מצפון-אמריקה ומאירופה.
הממשלים בברבדוס השקיעו מאמצים כדי לצמצם את האבטלה במדינה, לעודד השקעות זרות ישירות ולהפריט ארגונים שנותרו בשליטת הממשלה. האבטלה צומצמה ל-10.7% בשנת 2003, ובשנת 2011 עמדה על 11.2%.
הכלכלה התכווצה ב-2001 וב-2002 בשל האטה בתיירות והשפעת פיגועי 11 בספטמבר, אך היא התאוששה ב-2003 וראתה צמיחה מאז שנת 2004. שותפות סחר מסורתיות של ברבדוס הן קנדה, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית והקהילייה הקריבית (במיוחד טרינידד וטובאגו).
קשרים עסקיים וזרימת השקעות הפכו למשמעותיים: החל משנת 2003 האי ראה מקנדה 25 מיליארד דולרים קנדיים בהשקעת אחזקות, מה שממקם את ברבדוס כאחד מחמשת היעדים העליונים של קנדה להשקעות זרות ישירות. איש העסקים יוג'ין מלניק (Eugene Melnyk) מטורונטו, היה תושב הקבע העשיר ביותר במדינה. שנת 2006 נחשבת לאחת השנים העמוסות ביותר בבניה בברבדוס, בבוא השלבים הסופיים בבניית פרויקטים מסחריים של מיליוני דולרים באי. ברבדוס מקיימת את הבורסה השלישית בגודלה באזור האיים הקריביים.
היסטוריה
הספרדים היו בין הראשונים שגילו את האי בסוף ה־15 או בראשית המאה ה-16, והם קראו לו "לוס בַּרְבַּדוֹס" ("המזוקנים"), על שום עצי התאנה ה"מזוקנים" שמצאו שם. כאשר הגיעו לשם ב־1625 המתיישבים הבריטים הראשונים, הם מצאו את האי ריק מתושבים. כך הייתה ברבדוס לאחת המושבות הבריטיות הוותיקות ביותר בעולם. המתיישבים הביאו ממערב אפריקה עבדים כדי לעבד את מטעי הסוכר שנטעו. ב־1710 נוסדה בברבדוס מכללת קודרינגטון, שהיא המוסד הוותיק ביותר להשכלה גבוהה באיי הודו המערבית. ב-1834 בוטלה העבדות, ובסוף נובמבר 1966 הייתה ברבדוס למדינה עצמאית, החברה בחבר העמים הבריטי. למדינה בית נבחרים וממשלה, אך באופן רשמי עמדה מלכת בריטניה בראש המדינה, והיצג אותה מושל כללי. בשנת 2021 הפכה ברבדוס לרפובליקה וביטלה את המעמד של המונרך הבריטי כראש המדינה. עם זאת המדינה בחרה להישאר חברה בחבר העמים הבריטי.
דמוגרפיה
אוכלוסיית ברבדוס נאמדה ב-2013 ב-288,725 נפש. כ-85 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אפריקני, צאצאים לעבדים שהובאו לאי ממערב אפריקה בתקופת העבדות (קבוצה זו מכונה אפרו-בג'ן - Afro-Bajan). כ-5 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אירופי, בעיקר אנגלי ואירי. שאר התושבים הם ממוצא מעורב או ממוצא אסייתי - צאצאים למהגרים מסין, תת-היבשת ההודית והמזרח התיכון (בעיקר ערבים נוצרים שמוצאם בסוריה ובלבנון, קבוצה קטנה אך רבת-השפעה). כ-140,000 בני ברבדוס וצאצאיהם חיים מחוץ לברבדוס, בעיקר בבריטניה, קנדה וארצות הברית.
הדת העיקרית היא הנצרות, בעיקר נצרות פרוטסטנטית לסוגיה. הקהילה היהודית בברבדוס מונה כ-100 תושבים.
נתונים על פי ספר העובדות העולמי של ה-CIA:
שיעור ילודה: 12.23 לידות ל-1000 איש (הערכה משנת 2012)
שיעור תמותה: 8.39 מיתות ל-1000 איש (הערכה משנת 2012)
שיעור גידול אוכלוסייה: 0.354% (הערכה משנת 2012)
תוחלת חיים: 74.52 (גברים- 72.25; נשים- 76.82)
שיעור אוריינות: 99.7%
יהדות ברבדוס
יהודים ראשונים הגיעו אל האי בשנת 1661, והיוו את הנוכחות היהודית הראשונה באיים הקאריביים. בין ראשוני המתיישבים היו יהודים שגורשו מספרד וברחו לברזיל, ומברזיל אל האי, בו נהנו מחופש דת ורישיונות סחר. בתקופה זו הקימו היהודים את בית הכנסת "נידחי ישראל" בעיר הבירה ברידג'טאון. המבנה ניצב על תילו עד לקריסתו תחת הוריקן בשנת 1831, ונבנה מחדש בשנת 1833. עד היום נקרא רחוב בית הכנסת "סינגוגה סטריט". בשנת 1752 כיהן בברבדוס הרב רפאל חיים מארץ ישראל, שחיבר את קהילת האי ליהדות העולם. ברם, החל מקריסת בית הכנסת יהודים החלו להגר מן המקום ולהיטמע באוכלוסייה, עד שבשנת 1900 כבר לא נותר בברבדוס יהודי אחד, ומבנה בית הכנסת נמכר לנוצרי, ועבר מספר שימושים. החל משנות השלושים החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה אל האי, שהחלו לקיים במקום חיי קהילה בשנית. בשנת 1983 ממשלת ברבדוס הלאימה את מבנה בית הכנסת ותכננה לבנות במקום בית משפט, אך לאחר מחאה מצד הקהילה היהודית באי, שמנתה באותה עת כשישים איש, ממשלת ברבדוס שיפצה את המקום, והמבנה נחנך מחדש כבית כנסת בשנת 1986.
בברבדוס קיים בית חב"ד המנוהל על ידי שליחי חב"ד למקום הרב אלי ורעייתו סטערנא חייקין.
בריאות
בדומה למדינות אחרות בחבר העמים הבריטי כל אזרחי ברבדוס מכוסים על ידי שירותי בריאות לאומיים. בברבדוס יש מעל ל-20 מרפאות ברחבי הארץ, בנוסף לבית החולים המלכה אליזבת' שנמצא בברידג'טאון. בשנת 2011 חתמה ממשלת ברבדוס על תזכיר הבנה לחכירת בית החולים סנט ג'וזף בדנוור, קולורדו. על פי העסקה קולורדו תשמש כיעד מרכזי לתיירות מרפא. הממשלה גם הצהירה על תחילת בניית בית חולים חדש שיחליף את בית החולים המלכה אליזבת'.
על פי ספר העובדות העולמי של ה-CIA, הוצאות הבריאות של ברבדוס לשנת 2010 היוו כ-8% מהתמ"ג.
צבא
צבא ברבדוס, או כוחות ההגנה של ברבדוס (BDF) הוא השם שניתן לכוחות המזוינים המשולבים של ברבדוס.
הצבא הוקם ב-15 באוגוסט 1979 כצבא התנדבותי החל מגיל 18, והוא אחראי על ההגנה הטריטוריאלית של ברבדוס ועל ביטחון הפנים של המדינה.
המטה של הצבא ממוקם באזור דרום עיר הבירה ברידג'טאון.
כוחות ההגנה של ברבדוס מתחלקים למספר רכיבים עיקריים:
חיל המטה - מספק תמיכה מנהלית ולוגיסטית עבור כל הכוחות.
גדוד ברבדוס - המרכיב העיקרי בכוחות הקרקע. כולל גם יחידות סדירות וגם יחידות מילואים.
משמר החופים של ברבדוס - האלמנט הימי של הצבא. תפקידו לשמור על המים הטריטוריאליים של ברבדוס.
יחידת הצוערים - ארגון הנוער הצבאי של ברבדוס, הכולל חיל רגלים של צוערים.
כוח אדם זמין אצל גברים בגילאי 16–49 לשירות צבאי הוא 73,820, כאשר כושר ההתאמה הוא 58,125.
כוח אדם זמין אצל נשים בגילאי 16–49 לשירות צבאי היא 73,835, כאשר כושר ההתאמה הוא 58,016.
בפועל משרתים בצבא 1,842 גברים ו-1,849 נשים.
תרבות
השפעת האנגלים על ברבדוס בולטת בהשוואה להשפעתם על איים אחרים באיים הקריביים. דוגמה טובה לכך היא הספורט הלאומי- קריקט. אחד האירועים התרבותיים הגדולים ביותר בברבדוס הוא פסטיבל היבול- הקרופ אובר (Crop over). כמו במדינות רבות אחרות באיים הקריביים ובאמריקה הלטינית, הפסטיבל הוא אירוע חשוב עבור תושבי האי, ואלפי תיירים נוהרים לאי כדי להשתתף באירוע השנתי. הפסטיבל כולל תחרויות מוזיקה ופעילויות מסורתיות אחרות, וכולל את רוב מוזיקת הקליפסו המיוצרת באי במשך השנה שעברה. הגבר והאישה שקטפו את כמות קני הסוכר הגדולה ביותר מוכתרים כמלך והמלכה של פסטיבל היבול. פסטיבל הקרופ אובר יוצא לדרך מתחילת יולי, נגמר במצעד תחפושות ביום שני הראשון של חודש אוגוסט.
מאז תחילת המאה ה-21 ריהאנה היא האמן הידוע ביותר מברבדוס בתחום המוזיקה. יוצרים ואומנים נוספים מתחום המוזיקה שמקורם בברבדוס הם שונטל, רופי, והלהקה קובר דרייב.
תיירות
האקלים האביבי והקיצי גורם לשגשוג התיירות. שדה תעופה בינלאומי ומודרני מקדם את הבאים בדרך האוויר. כ-3,000 תיירים מגיעים מדי יום, חלקם מגיעים להשתתף בפסטיבלים השונים שמתקיימים לאורך כל השנה, חלקם מגיעים ליהנות מאתרי הטבע, חופי הים ואתרי הצלילה.
קישורים חיצוניים
ברבדוס, אתר הממשלה הרשמי
ברבדוס זוכה לעצמאות, ארכיון הסרטונים של AP, נובמבר 30, 1966
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:האנטילים הקטנים
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות לשעבר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1966 | 2024-09-19T17:35:16 |
אופק 1 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 1 / עוז 1 | 2014-04-10T12:54:01 |
אופק 5 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 5 | 2014-04-10T13:17:03 |
ארוס A | REDIRECT ארוס (לוויין) | 2005-10-15T15:30:47 |
אופק 2 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 2 / עוז 2 | 2014-04-10T13:27:04 |
אופק 3 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 3 | 2014-04-10T13:40:16 |
אופק 4 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 4 | 2014-04-10T13:44:17 |
שכם | העיר שְׁכֶם ( – נַ֫אבְּלֶס או נַ֫אבְּלֻס) היא בירת נפת שכם של הרשות הפלסטינית. משמשת עבור הפלסטינים כמרכז תרבות, מסחר ושירותים. אוכלוסיית העיר מונה כ־170,000 תושבים (כולל מחנות הפליטים הסמוכים לה) ובה רוב מוסלמי, ומעט נוצרים ושומרונים. בתחומי שכם מספר מחנות פליטים פלסטינים (בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ומחנה עין בית אל מא – "מחנה שכם") שסופחו בשנת 1965 למרכז השיפוט של העיר.
בחלקה המזרחי של העיר נמצא תל בלאטה המזוהה עם שרידיה של שכם הקדומה, שעל פי הממצאים הארכאולוגיים ראשית ההתיישבות בה הייתה בתקופה הכלקוליתית, ובהמשך גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה, כולל עיר מרכזית בתקופת ההתנחלות.
שם העיר
השם "שכם" קדום ונזכר בצורה זו בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס, וכן בתנ"ך. שמה הערבי של העיר הוא "נאבלוס" והוא שערוב של המונח היווני "ניאפוליס" ("עיר חדשה"). שכם לעיתים מכונה "בירת השומרון".
גאוגרפיה
שכם שוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחבר בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60), כ-51 ק"מ מצפון לירושלים.
גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל, בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה 750–940 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה – בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ן / בית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב – ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה מערי מישור החוף על נמליהן. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.
היסטוריה
שכם הקדומה
שכם הקדומה מזוהה כיום בתל בלאטה הנמצא במזרח העיר ומחוץ לגרעין העתיק שלה ('הקסבה'). מהחפירות בתל עולה כי ראשית היישוב הייתה בתקופה הכלקוליתית, וכי התל היה מיושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי סנוסרת השלישי (1878–1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת.
במאה ה-18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב. ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה.
במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים – בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570–1546 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1546–1526 לפנה"ס).
מהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה"ס. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר. גבולה של ממלכת שכם, הקיף במאה ה-14 לפנה"ס את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל-עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לָבָּאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לָבָּאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון, ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועד לעמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת רימון, ופעל נגד ירושלים וערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו, ירושלים והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה-14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה-14 לפנה"ס.
שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דמוגרפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל ("תקופת ההתנחלות"), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם המסורת התנ"כית על מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם.
בתנ"ך ובתקופה המקראית
שכם מופיעה במקרא כמקום הראשון אליו הגיע אברהם בארץ כנען, כמקום אליו הגיע יעקב בשובו ארצה מארם ובו קנה חלקת שדה, ובו בניו שמעון ולוי הרגו את כל הזכרים לאחר ששכם, בנו של מושל העיר אנס את אחותם ובני העיר לא פעלו להענישו.
יעקב ציווה את יוסף ללכת לשכם לראות את שלום אחיו שרעו שם, ומשם הלך אחריהם עד שפגש אותם בעמק דותן (ושם התבצע סיפור מכירת יוסף). העיר ניתנה ליוסף על ידי יעקב ("ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") ובפאתיה גם נקבר יוסף אחרי שבני ישראל העלו את עצמותיו ממצרים.
שכם היא גם המקום בו נערך מעמד הר גריזים והר עיבל סמוך לכניסה לארץ בתום 40 שנות נדודים במדבר, בראשית תקופת ההתנחלות. שכם הייתה גם אחת מ-48 ערי הלויים שנחלקו לבני לוי על פי הגורל שנערך במשכן שילה על ידי יהושע בן נון ואלעזר הכהן. מבין משפחות הלויים זכו בני קהת בשכם והפעילו את העיר כעיר מקלט על פי הוראת יהושע. רשימת הערים הללו מופיעה בשני ספרים בתנ"ך: בספר יהושע וגם בדברי הימים.
בתחילת המאה ה-10 לפנה"ס נבנתה שכם מחדש, ועל-פי המסופר בספר מלכים, בימי שלמה המלך היא הייתה בירת נציבות הר אפרים. שכם הייתה עיר חשובה מאוד בתקופה הזו, וניתן ללמוד זאת גם מהגעתו של רחבעם (בנו של שלמה) להתמנות למלך בשכם, לאחר מות אביו. לאחר פילוג הממלכה הייתה שכם לזמן קצר בירתו של ירבעם בן נבט אותה זנח לטובת תרצה. לאחר חורבן ממלכת ישראל, הביא מלך אשור לשכם גולים, ביניהם כותים. לאחר בואם של הכותים לשכם, היא נעשתה למעוז הדת שלהם.
ממוזער|חורבות מהעת העתיקה בשכם
שכם כנראה חרבה במסעו של שישק לארץ ישראל (925 לפנה"ס), שכן מסלול מסעו עובר דרכה (ואולי גם ייתכן ששמה נמנה עם השמות המחוקים ברשימת שישק). על אף ששכם שוקמה לאחר זמן קצר, היא לא חזרה למעמדה הקודם. בירת ישראל כבר לא הייתה בשכם, ועברה ערים אחדות בארץ, עד שהמלך עומרי קבע את בירתו בעיר שומרון, ובכך, לראשונה, איבדה שכם גם את ההגמוניה בהר התיכון. גם הפלישות החוזרות ונשנות של מלכי ארם פגעו בשכם, וסופה שחרבה עם כל ממלכת ישראל בידי האשורים. מהתקופה האשורית והפרסית התגלו בתל בלאטה שרידי יישוב דל, וזה חרב בשנת 475 לפנה"ס.
חז"ל כינו את העיר "מקום מזומן לפורענויות" על הצרות הרבות שפקדו אותה.
תקופת בית שני
מלכי אשור, החל בסרגון השני, הגלו לאזור השומרון תושבים מאזורים שונים במסופוטמיה. גלי הגירה אלו התערבבו עם שארית הפליטה של ממלכת ישראל וכך כנראה נוצרה הקהילה השומרונית. שכם נבנתה מחדש כישוב שומרוני ככל הנראה עם האישור שהעניק אלכסנדר מוקדון לשומרונים להקים מקדש על הר גריזים (332 לפנה"ס). להתפתחות שכם תרם דיכוי מרד השומרונים בעיר שומרון, והפיכתה למושבה של חיילים מוקדונים משוחררים (331 לפנה"ס). כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של שכם, והיא הייתה במהרה לבירת השומרונים ולמרכזם הדתי והמדיני. בראשית המאה ה-2 לפנה"ס הוקמה על הר גריזים עיר שומרונית גדולה, וזו כנראה הובילה לירידה במעמדה של שכם.
לאורך השנים התפתחה מתיחות בין השומרונים לבין היהודים. עדות למתח בין הקהילות ניתן לראות בפרקי עזרא ונחמיה המתארים את פעולותיו של סנבלט החורני שיש המזהים את מקום מושבו עם הכפר חווארה (חורון) שמדרום לשכם, שעל שמו נקראת החטיבה המרחבית הסמוכה 'מחנה חורון'.
בשנת 111 לפנה"ס כבש השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס את שכם, החריב אותה עד היסוד, והרס את העיר ואת המקדש השומרוני בהר גריזים. נראה כי בעקבות זאת, שכם ננטשה לגמרי, אף על פי שהעיר השומרונית בהר גריזים הוסיפה להתקיים כמרכז דתי לשומרונים. יוסף בן מתתיהו מציין כי הקרב בין אלכסנדר ינאי ודמטריוס נערך ליד שכם, אך יכול להיות ששכם לא התקיימה בזמנו, אלא רק שמה השתמר. חורבן המקדש השומרוני בהר גריזים בידי החשמונאים היווה את השיא השלילי ביחסים בין היהודים לשומרונים.
בשנת 6 לספירה, שכם, כמו יתר ארץ ישראל, הפכה לחלק מפרובינקיה יודיאה של האימפריה הרומית. נראה שהשומרונים בשכם הצטרפו ליהודים במהלך המרד הגדול, ובתגובה הרומאים תחת פיקודו של סקסטוס וטולנוס קריאליס כבשו והחריבו את העיר.Josephus, The Jewish War, III, vii, 32
שלהי העת העתיקה
התקופה הרומית המאוחרת
ממוזער|מטבע רומאי מנאפוליס, אמצע המאה ה־3. מימין הר גריזים ועליו מקדש ומזבח, נתמך בין כנפי נשר
ממוזער|מטבע רומאי של נאפוליס
בשנת 72 לספירה, בתקופה הרומית, נוסדה שכם מחדש בעמק שבין הרי עיבל וגריזים, כשני ק"מ מערבית לתל בלאטה, מקומה המקורי של העיר לפני שהחריבוה הרומאים במהלך המרד הגדול. העיר החדשה נבנתה באתרו של כפר שומרוני בשם מעברתה או ממורפה.Negev and Gibson, 2005, p. 175.(a) ὅθεν διὰ τῆς Σαμαρείτιδος καὶ παρὰ τὴν Νέαν πόλιν καλουμένην, Μαβαρθὰ δ᾽ ὑπὸ τῶν ἐπιχωρίων, καταβὰς εἰς Κορέαν, Josephus, Bellum Judaicum, 4:449 intus autem Samaria; oppida Neapolis, quod antea Mamortha dicebatur ‘the town are Naplous, formerly called Mamorpha.Pliny, Historia Naturalis, 5.69. שמה החדש של העיר היה "נֵיְאַפּוֹלִיס", שמשמעותו עיר חדשה ביוונית, וכמו כן היא קיבלה את הקידומת "פלאוויה", על שם הקיסר פלאוויוס אספסיאנוס. שמה הערבי של העיר עד ימינו, "נאבּלוּס", הוא שיבוש טיפוסי של השם הרומי.
ניאפוליס הרומית הייתה עיר פגנית לחלוטין. הרומאים בנו אותה במתווה רחובות שתי וערב עד כמה שהתנאים הטופוגרפיים איפשרו, וכן יישבו בה לגיונרים משוחררים ומתיישבים זרים אחרים. במאה השנייה, הקיסר אדריאנוס בנה בעיר תיאטרון המיועד לשבעת אלפים צופים.Semplici, Andrea and Boccia, Mario. – Nablus, At the Foot of the Holy Mountain Med Cooperation, p.6. על מטבעות שנתגלו בעיר ומקורם באותה התקופה הוטבעו סמלים צבאיים רומיים וכן דיוקניהם של אלים מהפנתיאון היווני כדוגמת זאוס, ארטמיס, סראפיס ואסקלפיוס. אב הכנסייה יוסטינוס מרטיר, שנולד בעיר בשנת 100 לספירה בקירוב וגדל בה, נתקל שם בפילוסופיה הפלאטוניסטית אבל לא בנוצרים. העיר פרחה עד מלחמת האזרחים בין ספטימיוס סוורוס לבין פסקניוס ניגר בשנים 198–199 לספירה. ספטימיוס סוורוס ניצח לבסוף במלחמה, והחליט להעניש את ניאפוליס שתמכה ביריבו על ידי כך שהעביר את זכויות היתר המשפטיות שלה לשכנתה סבסטיה.
בשנת 244 לספירה, הקיסר הרומי פיליפוס הערבי הפך את ניאפוליס לקולוניה רומית בשם יוליה ניאפוליס. היא שמרה על מעמדה זה עד ימי הקיסר טרבוניאנוס גאלוס בשנת 251 לספירה. בהמשך, בין המאה ה-2 למאה ה-4, הנצרות הפכה לדת הדומיננטית בעיר. ידוע שבישוף מניאפוליס השתתף בועידת ניקיאה בשנת 325 לספירה.Negev and Gibson, 2005, p. 176. ישנן עדויות ספרותיות ואפיגרפיות לנוכחות שומרונית בניאפוליס במאה ה-4 לספירה. טרם התגלו ראיות לנוכחות יהודית בעיר באותה התקופה.
התקופה הביזנטית
בתקופה הביזנטית, שכם התפשטה לגודל של 900 דונמים, יותר מפי שלושה משטחה כאשר היא נוסדה לראשונה כקולוניה רומית.שיאון, ע' (2001). תפרוסת היישוב במרכז הרי שומרון בתקופה הביזנטית. עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים. p. 43 (In Hebrew) לפי אחת ההערכות, באותה התקופה חיו בעיר כ-20,000 איש.מגן, י' (2005). פלאביה ניאפוליס. שכם בתקופה הרומית. ירושלים: קצין מטה לארכאולוגיה המנהל האזרחי ליהודה ושומרון, רשות העתיקות. 264-45. (Hebrew) בשנת 451, התגלע סכסוך בקרב תושבי העיר הנוצרים, כאשר המונופיזיטים ניסו למנוע את חזרתו של יובנאליס בישוף ירושלים, אולם עימות זה לא התפתח לעימות אזרחי. אך בזמן שהיחסים הפנים-נוצריים הלכו והשתפרו, היחסים בין הנוצרים והשומרונים בעיר הלכו והדרדרו. בשנת 484, נגבו הקורבנות הראשונים בעימות זה: בעקבות שמועה שהנוצרים מתכננים להעביר את שרידיהם של אלעזר, איתמר ופנחס ממקומם, השומרונים פשטו על הקתדרלה של שכם, הרגו מתפללים נוצרים וקצצו את אצבעותיו של הבישוף טרבינתוס. טרבינתוס נמלט לקונסטנטינופול, בירת האימפריה, ודרש לשלוח חיל מצב לעיר כדי שימנע תקיפות נוספות. הקיסר הביזנטי זנון הקים כנסייה על הר גריזים, אסר על השומרונים לחגוג את חגיהם על ההר, והפקיע את בית הכנסת ששכן שם. אירועים אלו העצימו את זעמם של השומרונים כלפי הנוצרים.
השומרונים מרדו שנית בימי הקיסר אנסטסיוס הראשון, והצליחו להשתלט מחדש על הר גריזים, אך לאחר מכן מרד זה דוכא בידי פרוקופיוס, המושל הביזנטי של אדסה. מרד שומרוני שלישי תחת הנהגתו של יולינוס בן צבר פרץ ב-529, והיה כנראה האלים מכולם. השומרונים הרגו את אמונס, הבישוף של שכם, וכן כמרים רבים בעיר. הם בצעו את גופותיהם ושרפו אותם יחד עם שרידי קדושים. בסופו של דבר, כוחותיו של הקיסר יוסטיניאנוס השני הגיעו לשכם וטבחו ברוב תושביה השומרונים.
ימי הביניים
התקופה המוסלמית המוקדמת
במאה השביעית נכבשה ארץ ישראל על ידי הערבים. בתקופה המוסלמית המוקדמת התגוררו בשכם ערבים, פרסים, מוסלמים, שומרונים, נוצרים ויהודים. במאה ה-9, ההיסטוריון הערבי אל-יעקובי כתב כי בשכם יש אוכלוסייה מעורבת של ערבים, עג'ם (לא-ערבים) ושומרונים. במאה ה-10, הגאוגרף הערבי מוקדסי תיאר את שכם כעיר שופעת בעצי זית, ובה שוק גדול, מסגד גדול מרוצף היטב, בתים הבנויים מאבן ונחל הזורם במרכז העיר, וכן כתב כי יש בה מספר טחנות. הוא ציין ששכם מכונה "דמשק הקטנה". באותה התקופה, שכם נודעה ברחבי האזור בזכות הפשתן שיוצר בה.
שכם הצלבנית
שכם נכבשה על ידי הצלבנים ב-1099, בפיקודו של הנסיך טנקרד, ושמה שונה לנאפולי. למרות שהצלבנים סחטו אספקה רבה מהאוכלוסייה עבור חייליהם שהיו בדרכם לירושלים, הם לא בזזו את העיר, ככל הנראה בשל האוכלוסייה הנוצרית הגדולה שהתגוררה בה. שכם סופחה לאחוזה המלכותית של ממלכת ירושלים הצלבנית. האוכלוסייה המוסלמית, הנוצרית המזרחית והשומרונית נותרה בעיר ואליהן הצטרפו כמה צלבנים שהתיישבו בה. בשנת 1120, כינסו הצלבנים את מועצת שכם, שחוקקה את החוקים הכתובים הראשונים בממלכה.
בשנת 1137 פשטו כוחות ערבים וטורקים שהוצבו בדמשק על שכם, הרגו נוצרים רבים ושרפו את כנסיות העיר. עם זאת, הם לא הצליחו להשתלט על העיר. מליסנדרה, המלכה הצלבנית של ירושלים, התגוררה בשכם בשנים 1150 עד 1161, לאחר שהוענקה לה שליטה בעיר על מנת לפתור סכסוך עם בנה בלדווין השלישי. הצלבנים החלו לבנות מוסדות נוצריים בשכם, כולל כנסייה המוקדשת לפסיון ולתחייה של ישו, ובשנת 1170 הם הקימו הוספיס לעולי רגל.
התקופה האיובית
השלטון הצלבני הגיע לסיומו בשנת 1187, לאחר שהאיובים בפיקודו של צלאח א-דין כבשו את העיר. הגאוגרף הסורי יאקות אל-חמאווי (1179–1229) כתב ששכם "ידועה כעיר באזור השומרון, בין שני ערים, מוארכת אך אין לה רוחב, מרובת מים, כי היא דבוקה להר...". הוא מזכיר גם את האוכלוסייה השומרונית הגדולה בעיר. באותה התקופה המסגד הגדול של שכם, ששימש ככנסייה בתקופה הצלבנית, הפך שוב למסגד על ידי האיובים, שבנו גם מאוזוליאום בעיר העתיקה.
באוקטובר 1242 פשטו האבירים הטמפלרים על שכם. באותה השנה הם חברו עם האמיר האיובי של כרכ, א-נאסר דאוד, נגד הממלוכים. הטמפלרים פשטו על שכם כנקמה על טבח קודם של נוצרים על ידי בעל בריתם לשעבר א-נאסר דאוד. הפשיטה על העיר נמשכה שלושה ימים, במהלכה נשרף המסגד ורבים מתושבי העיר, נוצרים ומוסלמים, נהרגו או נמכרו בשוקי העבדים של עכו. הפשיטה המוצלחת זכתה לפרסום נרחב על ידי הטמפלרים באירופה; סביר להניח שהיא מתוארת בפרסקו מסוף המאה ה-13 בכנסייה הטמפלרית של סן בווינאטה, פרוג'ה.
בשנת 1244 הוסב בית הכנסת השומרוני, שנבנה בשנת 362 על ידי הכהן הגדול אקבון והוסב לכנסייה על ידי הצלבנים, למסגד אל-ח'דרה, הפעיל בעיר העתיקה של שכם עד היום. גם לפי המסורת השומרונית, מסגד אל-ח'אדרה נבנה על שרידיו של בית כנסת שומרוני שהחריבו הצלבנים. על-פי מסורת מוסלמית מקומית, מסגד אל-ח'אדרה מציין את המקום בו יעקב בכה לאחר שראה את כתונת הפסים של יוסף מוכתמת בדם. ב-1912 דווח כי השתמרו על חומת המינרט של המסגד מספר כתובות שומרוניות. שתי כנסיות צלבניות נוספות הפכו במהלך אותה מאה למסגד א-נסר ולמסגד אל-מַסַאכִּין.
התקופה הממלוכית
הממלוכים כבשו את שכם ב-1260 ובתקופת שלטונם נבנו בעיר מסגדים, חמאמים ובתי ספר רבים. בתקופה הממלוכית, שכם הפכה למרכז לייצוא שמן זית וסבון למצרים, לסוריה, לחג'אז, למספר איים בים התיכון ולמדבריות ערב. שמן הזית של העיר שימש גם במסגד האומיי בדמשק. הגאוגרף הערבי דימשקי מתאר את העיר סביב שנת 1300 כמי ש "שוכנת כמו טירה בתוך גניה, והעצים בה מרובים. מייצאים ממנה שמן בכמות גדולה, ובמיוחד למסגד בדמשק, מן השמן מכינים גם סבון [...]". חוקר הארצות אבן בטוטה ביקר בשכם ב-1355, ותיאר אותה כעיר "מרובת עצים ונחלים ומשופעת עצי זית". הוא ציין שהעיר גדלה ומייצאת שמן וריבת חרובים לקהיר ולדמשק.
התקופה העות'מאנית
בשנת 1517, ארץ ישראל הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית. שכם הייתה לבירתו של סנג'ק (מחוז) שנקרא על שמה, והשתייך לוילאייט דמשק. סנג'ק שכם כלל חמש נפות, בנוסף לעיר עצמה, והשתרע על אזור השומרון ואזור בלקא בעבר הירדן, ובו שכנו כפרים ושבטי בדואים. מושל המחוז (הפאשא) ישב בשכם. העיר עצמה הייתה רק אחד מבין מספר מוקדי כוח מקומיים במחוז, ויחסיה עם הכפרים הסמוכים, כמו ביתא ועקרבה, הושפעו גם ממנהיגי הנפות הכפריות.Doumani, 1995, Chapter: "The 1657 Campaign." במאה ה-16, רוב תושבי שכם היו מוסלמים, ולצידם חיו קבוצות מיעוט של יהודים, שומרונים ונוצרים.B. Lewis, Studies in the Ottoman Archives—I, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 16, No. 3 (1954), 469–501.Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p.5.
לאחר עשורים אחדים שהתאפיינו בחולשה שלטונית ומרידות שהנהיגו שבטים ערביים ברחבי המזרח התיכון, העות'מאנים החליטו לחזק את אחיזתם ברחבי האימפריה. כדי לבסס מחדש את הריבונות העות'מאנית על שכם וסביבתה, נשלחה למקום בשנת 1857 משלחת צבאית תחת פיקודם של קצינים סיפאהים ערביים ממרכז סוריה. בתמורה לשירותם, הם קיבלו אדמות חקלאיות בהר שכם. כדי להימנע מיצירת שטח רציף שנשלט על ידי חמולות בודדות, העות'מאנים העניקו להם קרקעות במקומות נפרדים ומרוחקים זה מזה. אמנם, על אף מאמץ זה, הסיפאהים החלו לבסס לעצמם עצמאות מסוימת באזור. הם גידלו שם את משפחותיהם וחיתנו את בניהם ובנותיהם עם המשפחות החשובות באזור, בהן משפחות העולמא והסוחרים. כדי לבסס את נוכחותם באזור ולהגדיל את רווחיהם, הם רכשו נכסים רבים ובהם מפעלי סבון וכלי חרס, בתי מרחץ, אדמות חקלאיות, מפעלי תבואה ובתי בד לשמן זית ושמן שומשום. משפחת הקצינים החזקה ביותר הייתה משפחת נימר, שמקורה בשליטים המקומיים של הנפות הכפריות סביב חומס וחמה בסוריה. באזור שכם התבססו משפחות נוספות, בהן משפחת אחרמי, אסקלאן, ביירם, ג'ווהרי, חאמאש, מירעי, שאפי, סולטן ותמימי; חלקן המשיכו בשירותן הצבאי וחלקן פרשו ממנו. בשנים הבאות, היגרו לשכם משפחת ג'ראר, שהגיעה מהבלקא, ומשפחת טוקאן, שהגיעה מצפון סוריה או מעבר הירדן. משפחת ג'ראר נעשתה למשפחה הדומיננטית ביותר באזור הכפרי סביב שכם, בעוד משפחת נימר וטוקאן התחרו ביניהם על השפעתן על העיר. שלוש המשפחות הללו שמרו על כוחן עד אמצע המאה ה-19.
באמצע המאה ה-18, דאהר אל-עומר, השליט האוטונומי של הגליל, נעשה לדמות הדומיננטית ביותר בארץ ישראל. בשנת 1771, במהלך הפלישה הממלוכית לסוריה, דאהר אל-עומר חבר לממלוכים וצר על שכם, אך לא הצליח ללכוד את העיר. בשנת 1773, הוא שוב ניסה להשתלט על העיר, ללא הצלחה. על אף עמידתה של העיר במצור, חשיבותה הלכה ודעכה, ועכו הלכה והתחזקה על חשבונה. מגמה נמשכה גם בימי אחמד אל-ג'זאר. לאחר מותו בשנת 1804, שכם זכתה שוב באוטונומיה, ומשפחת טוקאן נעשתה לדומיננטית ביותר בעיר.Doumani, 1995, Chapter: "Egyptian rule, 1831–1840."
בשנים 1831–1832, מצרים, בהנהגת מוחמד עלי, כבשה את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. המצרים פתחו במדיניות של גיוס, וכן שיטת מיסוי חדש הונהגה באזור. בעקבות זאת, פרץ מרד האיכרים בארץ ישראל, בהנהגת ראשי החמולות החשובות של שכם, חברון, ומרכז הארץ. בשנת 1834, קאסם אל-אחמד, ראש החמולה שהתגוררה בג'מעין, ליכד סביבו את השייח'ים הכפריים ואת הפלאחים של הר שכם והכריז על מרד כנגד אבראהים פאשא. מהאזור יצאו אלפי מורדים לכיוון ירושלים. העיר נלכדה בידי המורדים במאי 1834, אך חודש לאחר מכן, הצבא המצרי הגיע לאזור והביס אותם. עד סוף אוגוסט, המרד דוכא סופית, קאסים אל-אחמד הוצא להורג, וראשי החמולות בהר שכם הוגלו לכפרים אחרים באזור. בשנים 1840–1841, העות'מאנים השיבו לעצמם את השליטה בארץ ישראל. באמצע המאה ה-19, התחולל מאבק אלים בין משפחת טוקאן (תומכי טורקיה) ומשפחת עבד אל-האדי (תומכי מצרים) שמעוזם היה הכפר עראבה, על השליטה בשכם ותפיסת משרת המושל שלה. משפחת טוקאן שלטו בעיר מ-1848 עד אוקטובר 1851, אז הוגלו מהארץ ומחמוד עבד אל-האדי נעשה מושל העיר. ב-1854 נעשה עלי בק טוקאן מושל העיר מטעם העות'מאנים.
בשלהי התקופה העות'מאנית
250px|ממוזער|שכם והר עיבל בסוף המאה ה-19
שמאל|ממוזער|250px|מגדל שעון מימי השלטון העות'מאני בשכם
בשלהי המאה ה־19 היו בעיר כ־14,000 תושבים, רובם המוחלט מוסלמים סונים, 700 ערבים נוצרים מעדות שונות, 160 שומרונים ו־50 יהודים. במפקד של יהודי ארץ ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמנו בשכם 25 משפחות יהודיות. העיר הייתה מרכז מסחר ומעבר של תוצרת חקלאית מסביבתה ומעבר הירדן, שהמשיכה ברובה לערי מישור החוף ואף יוצאה למדינות אחרות. העיר הייתה מרכז ייצור של סבון משמן זית, ובה שכנו כ־25 מפעלי ייצור קטנים לסבון, שנמכר לאחר מכן בערי ארץ ישראל ובמצרים. בנוסף, התפתחה בעיר תעשיית קליעת סלים, שגם היא התבססה על תעשיית הזית.Doumani, 1995, Chapter: "Introduction." בנוסף, שכם הייתה ליצרנית הכותנה הגדולה ביותר בלבנט, ועקפה ערים צפוניות כמו דמשק. לצד חקלאות, עסקו תושבי העיר במסחר ותעשייה זעירה. תושבי העיר נעדרו השפעות מערביות בהיותם חלק מהאימפריה העות'מאנית, דבקים בדתם גילו עוינות לבני דתות אחרות. במאה ה-19 נחשבה שכם לאחד המקומות הקנאיים ביותר בכל סוריה.
אזור הר שכם כולו זכה לאוטונומיה רבה יותר מזו של נפות אחרות באימפריה העות'מאנית, כנראה מכיוון שהעיר הייתה בירתו של אזור הררי שבו לא גרו נציגים רבים של הממסד הפקידותי או הצבאי העות'מאני. לפיכך, שכם נותרה, במידה רבה, מחוץ ל"פיקוח" הישיר של השלטון העות'מאני. לעיר הובאו סחורות מיובאות רבות ממדינות שכנות ואף מאירופה, אולם מצבן הרעוע של הדרכים לעיר (שאפשרו תנועה ברכיבה על בעלי חיים בלבד, ללא שימוש בעגלות) הקשה על פיתוחה הכלכלי, בניגוד ליפו וירושלים שהיו מפותחות יותר בתקופה זו ודרכים נוחות קישרו ביניהן.
חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן ביקר בשכם בשנת 1870 ותיאר אותה באריכות. הוא ציין כי בעיר ארבעה רבעים: חארת אל-ע'רב, השוכנת במערב וצפון מערב העיר; חארת אל-קריון, השוכנת במזרח העיר; חארת אלחבלה, הנמצאת בפינה הצפונית-מזרחית; וחארת אליאסמינה, השוכנת בדרום העיר ולרגלי הר גריזים, שם גרים התושבים הנוצרים והשומרונים. מספר המוסלמים בעיר, לדבריו, כ-10,000, והם דרים בכל רבעי העיר; "יצא להם שם של אנשים פעלתנים מאוד וקנאים ביותר". בנוסף, גרן תיאר את חייהן של העדות השונות ובפרט השומרונים, את מסגדי העיר, השוק, ואת סמטאות העיר.
הצפיפות בעיר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הביאה להתחלת הבנייה מחוץ לעיר העתיקה בשכם. הבנייה מחוץ לעיר העתיקה נעשתה בעיקר על ידי גורמי חוץ, בעיקר טורקים ואירופאים. הטורקים בנו במזרח ובצפון העיר (בעיקר) בנייני שירותים, ממשל ומגורים (לעובדים במוסדות הללו). לעומת זאת, האירופאים התרכזו בעיקר במערב העיר, בקרבת העיר העתיקה. למעשה זה היה מקום המשך לעיר העתיקה, אלא שהוא התאפיין ברמת בנייה גבוהה יותר ובסגנון אירופאי.
בשנת 1918 היו כ-15,000 תושבים בשכם. עוד במאה ה-19 דעכה והלכה הקהילה הנוצרית שבה, ובסוף העשור השני של המאה ה-20 נותרו בה רק כמה מאות אורתודוקסים.
באותה תקופה הייתה שכם בנויה ברובה על המדרונות הצפוניים של הר גריזים, בין עמק שכם לבין צוקי מחצבות האבן הקדומות. צורת העיר הייתה פחות או יותר מלבנית, אורכה – 800 מטר, רוחבה – 500 מטר. בקווים הכלליים, דומה הייתה שכם לערים אחרות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כגון יפו, עזה, עכו, דמשק, חברון וירושלים.
המנדט הבריטי
בשנת 1918 הסתיימה תקופת השלטון העות'מאני בארץ והחלה תקופת המנדט הבריטי. העברת השלטון לבריטים ומצב הביטחון המשופר, הביא להתפתחותה של שכם מבחינת אוכלוסייה וכלכלה ואפשר את היציאה מחוץ לחומות העיר העתיקה.
לפי הלל כהן (2007), נפגש חיים ויצמן בשנת 1920 עם חיידר טוקאן, מנכבדי שכם שהיה לפני כן ראש עיריית שכם, והלה קיבל אלף ליש"ט והחל להחתים את ערביי שכם על עצומות פרו-ציוניות. במפקד 1922 נרשמו 16 תושבים יהודים בעיר.
בקיץ 1927 אירעה רעידת אדמה חזקה בארץ, ושכם נפגעה ממנה קשות. נגרמו נזקים ניכרים לבניינים, אך לא נגרם הרס כללי לעיר. בעקבות רעידת האדמה החלה התפתחות בנייה בעיר. מפחד רעידת האדמה, התגוררו התושבים במשך תקופה ארוכה מחוץ לבתיהם. הממשלה הבריטית סייעה לתושבים שבתיהם נפגעו, בהלוואות בתנאים נוחים, לתיקון הבתים או לבניית בתים חדשים. הלוואות אלו נוצלו על ידי תושבים רבים לבניית בתים מחוץ לעיר העתיקה. לאחר רעידת האדמה, השתפר במידת מה מערך הרחובות, בשל מאמצי העירייה להרחיב את הרחובות בכל מקום שבתים ישנים התמוטטו. בתקופה זו החלה התפשטות השטח הבנוי, וכתוצאה מכך נוספו מבנים רבים באזורים המסחריים של שכם. תוספת הבניינים המסחריים נתהוותה בשלוש קבוצות: מצפון מערב לעיר העתיקה, במזרח העיר ובצפון מזרח העיר. התוספת העיקרית של בניינים בעיר הייתה של בתי מגורים. קבוצה גדולה של בתי מגורים נבנו מצפון לבית החולים הטורקי ומעבר לבית הקברות הצפוני. כאן החלה ההתפשטות הגדולה על הר עיבל. בדרום מזרח העיר קמה שכונה חדשה, שכונת אל-עמוד, ביוזמת הממשלה הבריטית. זו הייתה השכונה הראשונה בשכם המודרנית. באותה עת גם החל פיתוח תעשיית ייצור הסבון המקומית משמן זית שסופק על ידי כפרי האזור.
בתקופה זו נוהל משא ומתן בין עיריית שכם לחברת החשמל על אספקת חשמל לעיר (בעקבות חיבורה קודם לכן של טולכרם לרשת החשמל הארצית), אך המגעים לא הגיעו לכלל ביצוע עד תום תקופת המנדט.
בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה התפשטות עירונית שהתבטאה במספר הבניינים ובגודלו של השטח הבנוי. שיעור הגידול השנתי עלה פי שניים וחצי על הגידול בתקופה הקודמת. הגידול המרשים של העיר נבע גם מהיציאה מחוץ לחומות העיר. הבנייה בתקופה הזאת הייתה לכל רוחות השמיים, אך בעיקר ממערב ומצפון לעיר הוותיקה. במערב נוצר, לאורך ציר קלקיליה, קשר פיזי עם רפידיה שהפכה לפרבר של שכם, עד לכפר בית וזן.
על פי תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם ב-1947, נועדה שכם להיות חלק מן המדינה הערבית שנועדה לקום על 45% משטחי פלשתינה-א"י המנדטורית, עם סיום המנדט הבריטי. תוכנית זו לא נתממשה.
תחת שלטון ירדן
סיומה של מלחמת העצמאות של ישראל מצא את שכם בשליטת ירדן, יחד עם יתר שטחי הגדה המערבית. בשכם וסביבותיה חסו עשרות אלפי פליטים שנמלטו מן הערים והכפרים שהפכו לחלק ממדינת ישראל. בשולי העיר קמו שלושה מחנות פליטים, שהמפורסם בהם, מחנה בלאטה, נמצא במקום שבו שכנה שכם המקראית. מחנות אלה החלו כמחנות מגורים ארעיים, אך עם השנים התקבעו כחלק ממרקם העיר, והם עדיין נושאים אופי נחשל וארעי ומתאפיינים בתנאי מחיה ירודים.
בשנות ה-60 זכתה שכם לפיתוח והתרחבות, הודות להזרמת כספים ממדינות הנפט הערביות. מגמה זו נעצרה במלחמת ששת הימים.
לאחר מלחמת ששת הימים
החל משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה שכם נתונה תחת ממשל צבאי ישראלי, ובסביבתה הוקמו מספר התנחלויות. מושל שכם היה עו״ד בועז נהיר. ב-1976 נבחר לתפקיד ראש העירייה בסאם א-שכעה, שניצל מניסיון התנקשות של המחתרת היהודית ב-2 ביוני 1980. אף על-פי שניצל ממוות, הוא איבד את שתי רגליו בניסיון ההתנקשות. ב-1982 הודח בידי ישראל. בסוף 1985 מינה המינהל האזרחי את זאעפר אל-מצרי לראש העירייה. ב-2 במרץ 1986 הוא נרצח, כנראה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין.
ב-1977 הפכה מכללת א-נג'אח בעיר לאוניברסיטה, שהיא כיום האוניברסיטה הפלסטינית הגדולה ביותר.
בעקבות הסכמי אוסלו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות על שכם, שהוגדרה כ"שטח A" – שליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, מלבד קבר יוסף שנמצא כמובלעת בשליטה ישראלית במרכז העיר. במהלך האינתיפאדה השנייה נחשבה שכם כאחד ממרכזי הטרור הפלסטיני ובירת "הילדים המתאבדים", שביצעו או ניסו לבצע פיגועי התאבדות, ונעצרו על ידי כוחות צה"ל במחסום חווארה, או על ידי השב"כ. המפורסם שבהם הוא חוסאם עבדו שגויס על ידי חוליית נערים של התנזים. בשנת 2008 חלה ירידה של כ-80% בפעילות הטרור בשכם ובסביבתה.
בשנות ה-20 של המאה ה-21 עלה משמעותית שיעור הטרור בשכם וב-2022 קמה בה קבוצת הטרור גוב האריות שהוציאה פיגועי ירי בשומרון, ביניהם את פיגוע הירי ליד שבי שומרון. בפברואר 2023 נערך המבצע בקסבה של שכם בו נהרגו 11 פלסטינים.
דמוגרפיה
על-פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2017 חיים בשכם 156,906 נפש. במרשם אוכלוסין שהתקיים שני עשורים לפני כן, ב-1997, חיו בעיר 100,034 איש, ובהם 23,397 המוגדרים פליטים. ב-2006 גרו בעיר העתיקה של שכם כ-12,000 איש.
רוב תושבי שכם הם כיום מוסלמים, אך לצידם מתקיימות גם קהילות שומרוניות ונוצריות קטנות. במהלך האינתיפאדה הראשונה עברו מרבית השומרונים שהתגוררו עד אז בשכם לראש הר גריזים ליישוב קריית לוזה.
על פי מספר מחקרים, חלק גדול מתושבי שכם הם צאצאיהם של שומרונים שהתאסלמו. שמות משפחה מסוימים של מוסלמים תושבי העיר כדוגמת א-סמרי ("השומרוני"), מסלמני ("מתאסלם"), אל-עמד, יעיש, שקשיר ואחרים מרמזים על עברם השומרוני. השומרונים עצמם גם כן מכירים בכך. על-פי ההיסטוריון פיאד א-לטיף, שומרונים רבים התאסלמו עקב רדיפות תחת שליטים מוסלמים שונים, ומכיוון שהאופי המונותאיסטי של האסלאם הקל עליהם לקבל זאת.
בשנת 1967 חיו בעיר כ-3,500 נוצרים ממספר זרמים, אך אלו התמעטו לכ-650 איש נכון לשנת 2008. האוכלוסייה הנוצרית בעיר כוללת 70 משפחות נוצריות אורתודוקסיות, 30 משפחות קתוליות (כולל מלכיתים), ו-30 משפחות אנגליקניות. הקהילה הנוצרית התרכזה בעברה בשכונת רפידיה במערב העיר.
בעיר העתיקה של שכם ישנם 11 מסגדים. מתוכם תשעה הוקמו עוד לפני המאה ה-15. בנוסף, פועלת בעיר כנסייה אורתודוקסית שהוקדשה לסיינט ג'סטין מרטיר ונבנתה ב-1898, ובית כנסת שומרוני עתיק שעדיין נמצא בשימוש.
הקהילה היהודית בשכם
בשכם התקיימה במשך דורות רבים קהילה יהודית קטנה שהתקיימה בעיקר מהשיירה השנתית של עולי הרגל מירושלים לגליל שעברה דרך שכם וכן מהקרבה למקומות הקדושים הסמוכים לעיר: קברי אלעזר ואיתמר בעוורתא וקבר יהושע בן נון בכיפל חארת'. בשנת 1170 ביקר בשכם רבי בנימין מטודלה ומצא בה רק קהילה גדולה של שומרונים.
בשנת 1336 ביקר בשכם הנוסע האנגלי ג'ון מאנדוויל ותיאר את הלבוש האופייני של כל העדות השונות: השומרונים עוטפים את ראשיהם בבד אדום, המוסלמים בלבן, הנוצרים בכחול והיהודים בצהוב. צבעים אלה אפיינו את העדות השונות גם במאה ה-16.
ב-1552 נמצאו בשכם, על פי משה בסולה, 12 משפחות יהודיות "מוריסקוס" (מוסתערבים) ובית כנסת קטן. על פי מפקדים רשמיים לצורכי גביית מיסים שנערכו באמצע המאה ה-16 נמנו בעיר בין 36 ל-71 משפחות. בתחילת המאה ה-17 ישב בעיר השבתאי נחמיה חייא חיון ומסתבר שהייתה קיימת גם קהילה יהודית קטנה בעיר, אך נראה שלא היה בה בית דין או רב, כיוון שבבעיה מסוימת שהתעוררה אצלם הצטרכו לשאול את חכמי ירושלים ששלחו לברר פרטים "מאת בעלי שכם".
רבי יוסף סופר מזכירים קהילה יהודית במקום בשנת 1760. בתקופה מאוחרת יותר נעשה כנראה ניסיון לחדש את היישוב בשכם. על פי תקנה של חכמי ירושלים נצטווה כל מי שעלה להשתטח על קברות הקדושים בשכם ליתן "ארבע אריות נדבה לאיש או לאשה ליישוב עה"ק הנזכרה". הנוסע רבי חיים יצחק קריגאל מנה בין שאר בתי הכנסת שהיו קיימים ב-1773 גם בית כנסת בשכם.
בתחילת המאה ה-19 מנה רבי דוד דבית הלל 10 משפחות בעיר "ולהם בית כנסת קטן". שנה לאחר מכן כותב מנחם מנדל מקאמיניץ שבשכם יש "ב' מניינים ספרדים ומניין אחד המה אשכנזים". ברעידת האדמה של שנת 1837 שהחריבה את צפת נפגעה גם שכם. לפי תיאורו של ישראל משקלוב בשכם נפלו בתים וכל החנויות, ונהרגו כמו שישים נפשות". במפקד של יהודי ארץ ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמנו בשכם 25 משפחות יהודיות (76 יהודים, כולם ספרדים). במפקד של שנת 1866 נותרו בעיר רק 12 משפחות שהתפרנסו בדוחק. הנוסע רבי רחמים יוסף חיים אופלטקה (בנו של הרב יצחק פראג אופלטקה), שביקר בשכם ב-1873, מספר על קהילה ענייה בת 12 משפחות, ומזכיר רבנים ופרנסים המשמשים בעיר, ביניהם סבו, רבי יוסף דוד עייאש (בנו של הרב יעקב משה עייאש), שגר בשכם מספר שנים ונפטר בה בשנת 1843.
בסוף המאה ה-19 עם היווסד היישוב החדש בארץ ישראל נידלדלה הקהילה היהודית בשכם. לדברי יצחק בן-צבי "רוע מזלה של שכם גרם לה, ששום מושבה יהודית חדשה לא הוקמה בקרבתה, וצאצאיהם של יהודי שכם לא ראו לעצמם עתיד בעיר". ב-1895 היו בעיר כ-120 נפשות, ב-1896 כ-50 נפשות וב-1908 בעת ביקורו של בן צבי במקום כבר לא גר בה אפילו יהודי אחד, ונותרו בה רק מעט מהמצבות בבית הקברות, אלו שלא נהרסו ונשדדו.
מבנה העיר
שיעור הבנייה בשכם עולה משנה לשנה. לאורך שלוש תקופות הייתה התפתחות הבנייה רבה במיוחד:
1938–1944: גידול בבנייה בגלל השפעות מלחמת העולם השנייה.
1953–1961: בניית מחנות פליטים פלסטינים על ידי ססו"ת. מיקום מחנות הפליטים נקבע בשולי העיר בשנת 1948.
1961–1967: בנייה רבה בשל זרימת כסף, תמיכה והשקעה מכווית ומארצות נפט נוספות. לפי האומדן של עיריית שכם, זרמו למעלה מ-500,000 דינר בחודש מארצות ערביות שונות בתקופה זו. חלק גדול מכספי התמיכה נחסך והושקע בבניית בתים. במהלך תקופה זו, גדל מספר הבתים ב-22%, כלומר נבנו למעלה מאלף בניינים חדשים ששימשו בתי עסק, בנייני ציבור, ובנייני מגורים.
כיום, הרחוב הראשי של העיר הוא רחוב סלאח א-דין, והמשכו, רחוב שוק אל-קדים הוא הציר המרכזי של העיר. החלק המרכזי של רחוב שוק אל-קדים ואל-נאסר שימש במאה העשרים כמרכז עסקים. הדרך הראשית לירושלים נמצאת בכניסה המזרחית של שכם, והיא חוצה את העיר ומתפצלת ליציאה לכביש המוביל לטולכרם, ולכביש לקלקיליה. המרכז המסחרי בנוי בצורת שווקים המצויים לאורך צירי התנועה העיקריים שבעיר. במערב העיר שכונת רפידיה, ובה ממוקמת אוניברסיטת א-נג'אח.
מבנה בתי שכם העתיקה הוא בעל גגות כיפה, משום שהבנייה באבן, שהייתה נהוגה בתקופתם חייבה זאת. בתחילת המאה ה-20 החלו לבנות גגות שטוחים וגגות רעפים. למרות זאת, בשנת 1918 היו רק בתים בודדים בשכם שלא היו בנויים בצורת כיפה. בעשרות השנים האחרונות של שליטתה של האימפריה העות'מאנית, החלה בניית מבנים בסגנון טורקי ואירופאי.
מהמבנים החשובים שבנו הטורקים בעת ההיא, הוא בית החולים, שעדיין קיים, בית ספר לנערים, תחנת רכבת טורקית ובית סוהר. בית הסוהר נבנה במקום הצר ביותר של עמק שכם, משיקולים ביטחוניים. הבניין משמש עד היום כבית סוהר.
אתרים בולטים
250px|ממוזער|קבר יוסף, 2014
הר גריזים (המכונה גם הר ברכה האתר המקודש ביותר לשומרונים), הר עיבל (המזוהה כהר הקללה) והר כביר הצפוני-מזרחית לעיר.
תל בלאטה
קבר יוסף
באר יעקב
העיר העתיקה
קריית לוזה
ערים תאומות
1100px|ממוזער|שכם 2005 - העיר העתיקה, וחלקים מהעיר החדשה
לקריאה נוספת
יצחק מגן, פלאביה ניאפוליס: שכם בתקופה הרומית, ירושלים, 2005
קישורים חיצוניים
צילומי אוויר של שכם המקראית באתר מקראות גדולות הכתר
דפנה שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, באתר "דעת", מתוך: טללי אורות י', מכללת אורות ישראל, אלקנה, תשס"ב
מיכאל יעקובסון, סיבוב (כמעט) בשכם, בבלוג "חלון אחורי", 20 באוקטובר 2010
פרק 54 – דבר היום: האלה אשר עם שכם – על מקדש שכם בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
מפות העיר שכם, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
דוד בן-גוריון: שכם המקראית – "עיר יהודית. עברית, ישראלית" מאת: מתיה קם
היישוב היהודי בשכם
:
:
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נפת שכם
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: ערים
קטגוריה:אתרי ספר בראשית
קטגוריה:ערי לויים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:ערי מקלט
קטגוריה:השומרון: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:אתרים בספר יהושע
קטגוריה:ארץ ישראל: ערי בירה לשעבר
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:נחלת שבט אפרים | 2024-07-25T21:58:55 |
מסכת יומא | ממוזער|כהן גדול בבגדי לבן במהלך פעולת הזאת הדם על מזבח הזהב
מַסֶּכֶת יוֹמָא היא המסכת החמישית בסדר מועד, ועוסקת כולה ביום הכיפורים. היא מופיעה במשנה, בתלמוד ובתוספתא. במסכת יומא במשנה שמונה פרקים: הפרק הראשון על הכנות הכהן הגדול לקראת עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, שישה פרקים על שלבי העבודה, והפרק השמיני על הלכות התענית והצום. בתלמוד בבלי יש למסכת זו 87 דפים.
פירוש המילה "יומא" בארמית הוא "היום". בשם המסכת הכוונה היא ליום הגדול והמיוחד בשנה היהודית, יום הכיפורים. לפעמים נקראת המסכת גם סדר יומא, שפירושו "סדר היום". בתלמוד היא נקראת גם בשם יומא רבה, "היום הגדול". ואמנם, בתוספתא המסכת נקראת יום הכיפורים.
מיקומה של המסכת בסדר מועד
לפי הקדמת הרמב"ם למשנה, סידורה של המסכת אחרי מסכת שקלים נעשה בהתאם לסדר הופעות ענייני המסכתות בתורה: מצוות מחצית השקל מופיעה בפרשת כי תשא ואילו דיני יום הכיפורים מופיעים בפרשת אחרי מות.
מפרשים אחרים טוענים שהמסכתות במשנה מסודרות בכל סדר לפי גודלן, ועל כן מסכתות שקלים ויומא המונות שמונה פרקים מופיעות אחרי פסחים (שבה 10 פרקים) ולפני סוכה (שבה 5 פרקים).
מועד וזהות מחבר המסכת
הגמרא במסכת יומא מביאה את דברי ר' יוחנן "מאן תנא סדר יומא? רבי שמעון איש המצפה".
בעקבות זאת, ומכיוון שרבי שמעון איש המצפה חי בימי הבית, טען נחמן קרוכמל שהמשניות של מסכת יומא נסדרו עוד בימי רבן גמליאל הזקן בירושלים שלפני החורבן. יצחק אייזיק הלוי טוען לעומת זאת שהמסכת נסדרה על ידי רבי שמעון איש המצפה בזקנתו, לאחר החורבן, שכן רק אז היה צורך לרשום את סדר העבודה במקדש שנחרב.
פרקי המסכת
במשנה
שִׁבְעַת יָמִים (שמונה משניות) - עוסק בהכנותיו של הכהן הגדול לקראת יום הכיפורים.
בָּרִאשׁוֹנָה (שבע משניות) - עוסק בקורבן התמיד של השחר.
אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה (אחת עשרה משניות) - עוסק בתחילת עבודת היום.
טָרַף בַּקַּלְפִּי (שש משניות) - עוסק בהגרלת שני השעירים ובוידויו של הכהן הגדול.
הוֹצִיאוּ לוֹ (שבע משניות) - עוסק בהקטרת הקטורת בקודש הקודשים והזאת הדמים.
שְׁנֵי שְׂעִירֵי (שמונה משניות) - עוסק בשילוח השעיר לעזאזל.
בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (חמש משניות) - עוסק בסיום עבודת היום.
יוֹם הַכִּיפּוּרִים (תשע משניות) - דן בחמישה עינויים שיש להתענות ביום הכיפורים: שתייה ואכילה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. בנוסף עוסק הפרק בענייני תשובה. זהו למעשה הפרק היחיד במסכת אשר מתאר את יום כיפור כפי שהוא מוכר לנו היום.
בסה"כ במסכת 61 משניות.
מסכת יומא ברובה אינה נוגעת להלכה לאחר חורבן בית המקדש, מאחר שרובה עוסקת בעבודת כהן גדול בבית המקדש. על כן, הלכות הרי"ף ופסקי הרא"ש נכתבו רק על הפרק השמיני שעוסק בהלכות הצום הנוהג גם לאחר החורבן.
בתוספתא
בתוספתא כוללת מסכת יומא ארבעה פרקים, ובהם אגדות וסיפורים היסטוריים על אישים ואירועים מתקופת בית המקדש. אופייה של התוספתא שונה במידה רבה מזה של המשנה, ואין להבינה אלא עם המשנה. הפרק האחרון בתוספתא מקביל לפרק השמיני במשנה, ואינו תלוי בה כמעט לחלוטין.
פרשני מסכת יומא
על המשניות (יומא)
פירוש המשניות להרמב"ם - לרבי משה בן מימון.
פירוש רע"ב - לרבי עובדיה מברטנורא.
תוספות יום טוב - לרבי יום-טוב ליפמן הלר.
תפארת ישראל - לרבי ישראל ליפשיץ.
הלכתא גבירתא - לרבי ישראל ליפשיץ.
מלאכת שלמה - לרבי שלמה העדני.
ראשונים על תלמוד בבלי (יומא)
פירוש רש"י - לרבי שלמה בן רבי יצחק ירחי.
תוספות - לבעלי התוספות.
פירוש רבינו אליקים למסכת יומא - לרבינו אליקים בן משולם
ספר מרדכי - לרבי מרדכי בר הלל אשכנזי.
ספר רבינו אשר (רא"ש) - לרבי אשר בן יחיאל. (על פרק ח' בלבד)
הלכות רב אלפס (רי"ף) - לרבי יצחק בר יעקב אלפסי. (על פרק ח' בלבד)
המאור הקטן - לרבי זרחיה הלוי מגירונה (רז"ה).
מלחמות ה' (השגות על רז"ה) לרבי משה בן נחמן (רמב"ן).
חידושי הרמב"ן - לרבי משה בן נחמן.
חידושי הרשב"א - לרבי שלמה בן אדרת.
חידושי הריטב"א - לרבי יום טוב בן אברהם אשבילי.
בית הבחירה - לרבי מנחם המאירי.
תוספות הרא"ש - לרבי אשר בן יחיאל.
אחרונים על תלמוד בבלי (יומא)
על הדף
ציוני מסורת הש"ס, עין משפט ונר מצווה - לרבי יהושע בועז.
הגהות הב"ח - לרבי יואל סירקש מחבר פירוש בית חדש (ב"ח).
גיליון הש"ס - לרבי עקיבא איגר.
ספרים
תוספת יום הכיפורים לרבי משה בן חביב.
ערוך לנר - לרבי יעקב אטלינגר.
פני יהושע - לרבי יעקב יהושע פולק.
ציון לנפש חיה (צל"ח) - לרבי יחזקאל לנדא.
חדושי הלכות ואגדות מהרש"א - לרבי שמואל אליעזר הלוי איידלס.
חכמת שלמה (מהרש"ל) - לרבי שלמה לוריא.
חידושי וביאורי הגר"א - להגאון מווילנה.
הגהות וחידושי הרש"ש - לרבי שמואל שְׂטְרָאשׁוּן.
שמן רוקח - לרבי אלעזר לעוו.
בית יחזקאל - לרבי יחזקאל סרנא.
שלטי הגבורים (על הרי"ף והמרדכי) לרבי יהושע בועז.
דברי חמודות (על הרא"ש) לרבי יום-טוב ליפמן הלר.
מעדני יום טוב (על הרא"ש) לרבי יום-טוב ליפמן הלר.
קישורים חיצוניים
נוסח המשנה בכתב יד קאופמן
תלמוד בבלי, מסכת יומא, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
יומא
קטגוריה:יום הכיפורים
יומא | 2024-10-20T03:45:06 |
רפואה סינית | שמאל|ממוזער|250px|מעגל המרידאינים. בסיס הרפואה הסינית
הרפואה הסינית (בסינית: 中医学) היא תחום רחב של פרקטיקות מתחום הרפואה האלטרנטיבית, שנעשה בהן שימוש בסין במשך למעלה מ-2,000 שנה. בין הפרקטיקות: שימוש בצמחי מרפא, דיקור, טיפול במגע, תרגול גופני, כירורגיה, קיבוע שברים ועצות תזונתיות.
תאוריית הרפואה הסינית והפרקטיקה שלה אינן מבוססות על ידע מדעי, ויש חילוקי דעות בין מתרגלי רפואה סינית באילו אבחונים וטיפולים יש להשתמש בכל מטופל נתון. יעילות רפואת הצמחים הסינית נחקרת במתודולוגיה בעייתית ואינה נתמכת במחקרים מדעיים. יש חששות לרעילות של מספר צמחים, חלקי חיות ותרופות מינרליות סיניות. יש גם חששות מפני סחר ותעבורה לא חוקיים של מינים בסכנת הכחדה ובהם קרנפים ונמרים, ולרווחתם של בעלי חיים שמגדלים במיוחד לתרופות סיניות, כולל דובים. סקירה של מחקרי עלות-תועלת עבור רפואה סינית מצאה שלמחקרים היו עדויות ברמה נמוכה, שעד כה גם לא הראו תוצאות מועילות. מחקרים פרמצבטיים בדקו את הפוטנציאל ליצירת תרופות חדשות מתרופות מסורתיות, והיו אך מעט תוצאות מוצלחות. מאמר מערכת של Nature תיאר את הרפואה הסינית כ"מלאה ורצופה פסאודו-מדע", וכתב כי הסיבה הברורה ביותר לכך שלא סיפקה תרופות רבות היא שלרוב הטיפולים שלה אין שום מנגנון פעולה (MOA) הגיוני.
רוב הבסיס התאורטי של הרפואה הסינית, ובכלל זה הנחת קיומה של "אנרגיית" צ'י, וההסברים הניתנים במסגרתה למצבי בריאות חולי, אינו עומד בקנה אחת עם הרפואה מבוססת-הראיות ואינו נתמך בהוכחות מדעיות.
היסטוריה
ראשית הרפואה הסינית הייתה בפולחנים שמאניים; בתקופה זו האמינו כי מקור מחלות בשדים ורוחות רעות. רופאי אליל או כהנים, שתפקידם היה לגרש את השדים מן האדם החולה, עשו זאת בעזרת טקסים שונים בהם עורבו השימוש בצמחים ובחפצים חדים מאבן ועצם. עיקר העוסקות בשאמאניזם היו נשים אשר במסגרת הטקס התחפשו לציפורים בעזרת נוצות ומסכות. זאת בדומה לטקסים ופולחנים שנערכים עד היום בקרב קבוצות אתניות בעלות אמונות אנמיסטיות שמאניות.
על פי ממצאים ארכאולוגיים שונים, המפורסמים ביניהם נמצאו בחפירות בשנת 1973 במָאוָאנְגְדְווֵי ומתוארכים לשנת 168 לפנה"ס, הייתה המאה ה-3 לפנה"ס תקופת תחילתה של התפתחות התאוריות המוכרות כיום ברפואה הסינית. בספר "מרשמי חמישים ושתיים מחלות" אשר נתגלה באותן חפירות לא מוזכרים דיקור או מוקסה, אולם נראה שנמצאים בו ניצנים ראשוניים של תאוריית המרידיאנים.
"ספר הרפואה של הקיסר הצהוב", אשר כפי הנראה נכתב ב, הוא הספר הקדום ביותר אשר מציג את התאוריות שנעשו מקובלות ברפואה הסינית. התאוריה המוצגת בו פיתחה ושילבה בתורתה את תפיסות היין ויאנג, חמשת היסודות (אלמנטים או 5 התנועות). שיטות האבחון של גישה זו התבססה על אבחון דופק ואבחון על פי ערוצים (מרידיאנים), הקיימים כביכול בגוף האדם; אין עדות מדעית לקיומם של "ערוצים" אלו. שיטות הטיפול התבססו על הקזת דם ושימוש במוקסה (צמר המופק מצמח הלענה אשר מבעירים אותו על קצה מחט הנמצאת בתוך מטופל או שהצמר מגולגל, מובער ומוחזק קרוב לעור על מנת להעביר את החום הגבוה לתוך הרקמות הפגועות או נקודות הדיקור) ובהמשך גם נוספו שיטות דיקור.
בראשית ימיה של סין הקומוניסטית, אל מול המחסור החריף בכוחות רפואיים מערביים בסין, נעשה שימוש ברופאים הסיניים המסורתיים, לצורך הפצת כללי היגיינה ורפואה מונעת. לקראת סוף 1953 הועלו האשמות נגד משרד הבריאות הסיני על יחס מגביל כלפי הרפואה הסינית. מנהיג סין מאו דזה-דונג, שהיה מהפכן שהתנגד לשימור המסורות הסיניות העתיקות ולא האמין בעצמו בשיטות הטיפול הללו, דרש לאחד את הרפואה הסינית עם הרפואה המערבית. היו שפירשו זאת כדרישה להעלות את הרפואה הסינית לרמה מדעית. אחרים ראו זאת כהכנסת רפואה עממית לא מוכחת במקום הרפואה המערבית.
בשנת 1958 הוקם בליאונינג בית ספר לרפואה סינית מסורתית, בה השתלמו רופאים בסין ברפואה הסינית במשך שלוש שנים. באותה השנה הוקמה אוניברסיטת בייג'ינג לרפואה סינית.
ביולי 1971 ביקר בסין הנרי קיסינג'ר כהכנה לביקור ניקסון תשעה חודשים מאוחר יותר. בין האנשים שנלוו לקיסינג'ר היה העיתונאי ג'יימס רסטון, שחש ברע במהלך הביקור ונזקק לניתוח אפנדקטומיה. הוא נותח בבית חולים בטיפול שכלל גם דיקור סיני והבערת עשבים, אך בעיקרו היה ניתוח אפנדקטומיה בהרדמה מקומית. למרות זאת, מהדיווח הזה התקבעה הטענה שאפשר לאלחש בעזרת דיקור סיני.
הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב
העיקרון הבסיסי המנחה את הרפואה הסינית הוא הסתכלות על גוף האדם כחלק מהעולם וההנחה שהאדם, כמו כל חלקי הטבע, צריך לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע ועם השינויים המתמידים בעולם, כמו מחזור היום והלילה, מחזור חילופי העונות וכדומה. לפי הפילוסופיה הסינית העולם מתנהג ומתנהל על פי עיקרון בסיסי אחד שהוא הדאו. עיקרון זה נוסח על ידי לאו דזה בספרו "דאו דה ג'ינג" והוא נקרא "דאואיזם" או "טאואיזם".
יסודות ה"דאואיזם" נמצאים בספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב. על פי האגדה הספר נכתב בשנת 2600 לפנה"ס על ידי הקיסר הצהוב אשר שלט 102 שנים על קיסרות סין הקדומה. כיום ידוע כי הספר נכתב ככל הנראה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, בתקופת שלטונו של הקיסר צ'ין שה-חואנג. הספר משמש מאז ועד היום תלמידי רפואה סינית מסורתית.
הספר ערוך בצורת שאלות ותשובות בין הקיסר הצהוב לרופא החצר שלו ויועציו ומפרט את גורמי המחלות, שיטות טיפול בהן והדרך לשמירת הבריאות בהתאמה עם גורמי הטבע והיקום. הספר מורכב משני חלקים - הראשון נקרא "שאלות הבסיס" (Su Wen) ובו דנים בשאלות מהותיות לגבי איכות חיים, שמירה על בריאות, אבחון, דיקור, תזונה וכדומה. החלק השני נקרא "הצירים היעילים" (Ling Shu) ובו דנים ביתר פירוט על אומנות הדיקור. ספר זה וספרי רפואה עתיקים נוספים הידועים לנו, שנכתבו מאוחר יותר, מנוסחים בלשון המקובלת בשירה או בפרקים קצרים היוצרים בתים שכן הרפואה נחשבה לאמנות ולכן התייחסו אל ספרי הרפואה כאל חלק מהתרבות והאמנות.
מודלים של הגוף
צ'י.
במסורת הסינית, צ'י (סינית מסורתית: 氣 ; סינית מפושטת: 气; תעתיק פין-יין qì ; תעתיק וייד-ג'יילס: ch'i) מוגדר כמרכיב הבסיסי של כל הבריאה וככוח העומד מאחורי כל שינוייה ובסנסקריט מכונה בשם "פראנה". נטען כי הצ'י הוא הכוח המניע את החיים, הוא זה שבזכותו מתקיימים היצורים והצמחים והוא מאפשר קיום שינויים בכל הברואים.
לפי תפיסה זו, כל יצור חי מכיל בתוכו מערכות שונות הנמצאות בזרימה מתמדת של צ'י זה. כל גוף שואף לאיזון של מערכות הפיזיולוגיות בגוף, לזרימת מתמדת, מאוזנת וחסרת חסמים של הצ'י. זרימה תקינה של הצ'י טובה היא זו המאזנת בין הניגודים המשלימים שנמצאים בנפש ובגוף של כל אדם.
דם
בניגוד למרבית התפקודים האחרים, תפקודו של הדם (בסינית: 血; בפין-יין: xuè) תואם לדם הגשמי, הנוזל האדום שזורם בכלי הדם. להבדיל מהרעיון שלו שמוגדר על ידי התפקודים שלו: להזין את כל חלקי הרקמות בגוף, שמירה על רמה נאותה של לחות ושמירה על תקינותם של המודעות והשינה.
סימפטומים נפוצים של חוסר דם (בסינית: 血虚; בפין-יין: xuè xū) מתוארים בגוון עור חיוור לבן או צהוב קמל, סחרחורות, הפרעות בראייה, פעמת, הפרעות שינה (אינסומניה), הירדמות של הגפיים בקצוות, לשון חיוורת ודופק דק.
נוזלי הגוף
נוזלי הגוף הם קרובים מאוד לדם (בסינית: 津液; בפין-יין: jīn yè). בדיוק כמו הדם נוזלי הגוף נחשבים לחומר מסוג YIN בטבעם ומוגדרים בראש ובראשונה כמזינים ומלחלחים מבנים שונים בגוף. תפקודיהם הם ליצור הרמוניה בין ה-YIN וה-YANG ולסייע בהפרשת פסולת מהגוף. נוזלי הגוף נספגים מאוכל ושתייה ומהווים את חומרי הבסיס ליצירה של דם xuè 血 הדם כשלעצמו יכול להפוך גם הוא לנוזלי גוף. דוגמאות לנוזלי הגוף: דמעות, רוק, ריר, חומצת קיבה, נוזלי מפרקים, זיעה, ושתן.
ערוצים ראשיים וערוצי חיבור
הערוצים הראשיים וערוצי החיבור (בסינית: 经络; בפין-יין: jīng-luò) הם ערוצים הזורמים מהאיברים הפנימיים (zàng-fǔ) אל הגפיים וקצוות הגוף שם הם מתגלים כערוצים חיצוניים. הערוצים מובילים צ'י ודם לכל הגוף. הרפואה הסינית מגדירה 12 כלי ערוצים "רגילים" ו-8 כלי ערוצים "מיוחדים". 12 כלי הערוצים "הרגילים" בסינית נקראים 十二经脉 (בפין-יין: shí-èr jīngmài) ו-8 כלי הערוצים "המיוחדים" נקראים בסינית 奇经八脉 (בפין-יין: qí jīng bā mài).
ישנם 15 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מהערוצים "הרגילים" ומהערוצים "המיוחדים". 12 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מהערוצים "הרגילים", ועוד 3 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מערוץ ה-du (בסינית: 督脈; בפין-יין: dū mài), ה־REN (בסינית: 任脈; בפין-יין: rèn mài) וערוץ החיבור הגדול של הטחול.
יין ויאנג
יין - ויאנג (בסינית מסורתית: 陰陽; בסינית מופשטת: 阴阳; בפין-יין: yīnyáng) מתאר את שני כוחות מנוגדים אך משלימים המצויים בכל הדברים ביקום. יין הוא החלק הקר, הנמוך, האיטי והחשוך של התהליך, חיפוש מטה, הסימנייה הסינית מתארת את הצד המוצל של הגבעה והרעיון מתאר את האופי או הטבע הנשי מקושר ללילה; יאנג הוא החלק החם, הגבוה, המהיר, הפעיל, חיפוש מעלה והמואר של התהליך ומקושר עם החלק של הגבעה שמואר על ידי השמש ומסמל את אופי או הטבע הגברי מקושר ליום. יין ויאנג הם תיאור של ניגודים משלימים ולא דבר מוחלט, מושלם או טהור.
חמש הפאזות
המושג חמש הפאזות (שלבים, מעברים) הוא המשך של תאוריית היין-יאנג. למעשה מדובר בחמישה ביטויים שונים של הצ'י. בכל פאזה בא לידי ביטוי הצ'י בצורה ספציפית, ולמעשה הם משלימים זה את זה. לפי הפילוסופיה הסינית, חמש הפאזות מייצגות את כל אפשרויות התנועה הקיימות בטבע, באופי האדם, וביקום. הסינים חשבו שכל הקיים בטבע נשלט או מושפע ממצב הקשר ה"אנרגטי" בין השמים והארץ - עולם הדומם, עולם הצומח, עולם החי, וכמובן האדם. חמשת היסודות מהם בנוי מעגל החיים הם: עץ, אש, אדמה, מתכת, ומים. כל פאזה בונה ומזינה את הבאה אחריה. בלשון ציורית ניתן לתאר את המעגל כך: המים מצמיחים עץ, העץ הוא חומר גלם ליצירת אש, האש יוצרת אפר ואדמה, בעמקי האדמה נוצרת מתכת, המתכת בעמקי האדמה מחזיקה את מי התהום להמשך צמיחת העץ, וחוזר חלילה. חמש הפאזות מייצגות תהליך שבו משתנה האנרגיה ממצב אחד לשני, בו פאזה אחת הוא מזין את הפאזה שאחריה ומוזנת מזו שלפניה. קיימים שני סוגי מעגלים בתהליך:
מעגל היצירה או ההזנה: בו כל פאזה מזינה את זו שאחריה, וכך כל פאזה יוצרת את זו שבאה אחריה. כאשר יש עודף בהזנה או חוסר בהזנה משתבשת הזרימה ההרמונית במעגל ונגרמת מחלה.
מעגל הבקרה: ההיבט הכללי יותר, הדאגה שאף פאזה לא תחרוג מגבולותיה. כאשר יש בעיה במעגל הבקרה, פאזה אחת עלולה להשתלט על אחרת, ומחלישה את תפקודה, מצב העלול לקשיים ב"זרימה האנרגטית" ולחולי.
שיטות טיפול
שיטות הטיפול המקובלות ברפואה הסינית כוללות דיקור, טיפול בצמחי מרפא, תזונה מותאמת, טיפול במגע (טוינה, שיאצו) וטיפול עצמי מונע - עיסוק בפעילות גופנית הרמונית כגון צ'י קונג או טאי צ'י. בנוסף ידועים טיפול במוקסה (חימום בעזרת תערובת צמחים מיוחדת), כוסות רוח, הקזת דם וטיפול במגנטים.
דיקור סיני
דיקור סיני (אקופונקטורה; מלטינית: acus = מחט, pungere = לדקור) היא אחת שיטות הטיפול המאפינות את הרפואה הסינית. השיטה מבוססת על איזון הזרימה של הצ'י בגוף המטופל, בעזרת החדרת מחטים אל נקודת דיקור הנמצאות, על "תעלות" או מרידיאנים בהן לכאורה זורם הצ'י.
כוסות רוח
ממוזער|דיקור סיני ומוקסה לאחר טיפול בכוסות רוח ביפן
כוסות רוח (בסינית:拔罐; בפין-יין: báguàn) הן כלי טיפול נוסף ברפואה הסינית המתבצע על ידי הנחת כוסות זכוכית חצי עגולות על אזורים שונים בגוף. לאחר יצירת ריק בהן, על ידי הבערת להבה בתוכן. הכוסות נצמדות לעור בוואקום.
גואה-שה
גואה שה (בסינית: 刮痧; בפין-יין: guā shā) היא טכניקה של מגע בה מעבירים על העור תוך כדי הפעלת לחצים שונים למטרות שונות חפצים שונים כמו אבן ירקן (ג'ייד), עצם קרניים של בעלי חיים או חלוקי נחל. הטכניקה אמורה להניע צ'י ובכך לסייע לפתרון של מחלות שונות. הטיפול בגואה שה כואב לעיתים ומותיר סימנים בין שלושה לעשרה ימים מיום הטיפול.
השם גואה-שה מורכב משתי סימניות. הסימנייה הראשונה גואה (guā 刮) היא ציור של להב המתחכך בחפץ קשיח וכתוצאה מתנועת חיכוך וגילוח זו מופק רעש מחריש אוזניים. פירוש נוסף מסביר שמדובר בתיאור של רוח חזקה הנושבת בעוצמה ומביאה להיווצרות רעש מחריש אוזניים בדומה לשריקת הרוח. במקרה שלנו הושאלה סימניה זו לתאר שימוש בחפץ שטוח שבעזרתו מעסים ומקרצפים את העור והשרירים בתנועת גילוח תוך כדי הפעלת לחץ.
הסימנייה השנייה שה (shā 痧) היא שילוב של ציור שמשמעותו חול ותרשים של אדם חולה ומתארת מחלה בה מופיעות נקודות אדומות זעירות כמו חול על גבי עור הגוף.
שיטות אבחון
לרפואה הסינית ישנן 4 שיטות אבחון: התבוננות, האזנה והרחה, תשאול ומישוש.
התבוננות - מתמקדת על אבחנת הפנים (צבע, מבנה, גבות, שיער, אף וכו') ובמיוחד על אבחנות הלשון הכוללת אבחון מאפיינים שונים של הלשון: גודל, צורה, מתח השריר, צבע, החיפוי שעל הלשון, חריצים וכן סימני שיניים סביב היקף הלשון. אבחון נוסף שהיה בשימוש בעבר- התבוננות בהפרשות {הפרשות הרוק, העיניים, האף, וכן השתן והצואה} כמו כן אבחנת מבנה הגוף.
האזנה והרחה - הקשבה לקול המטופל, לטון הדיבור, עוצמת הקול של המטופל, וכן לקולות המחלה (לדוגמה- קול השיעול). הרחה מתמקדת באבחון ריח גוף המטופל ובאבחון ריח הפרשות הגוף (הבל פה, זיעה, ליחה, שתן, צואה, הפרשות ואגינליות, גזים).
תשאול - תתמקד ב-"10 השאלות", אשר כוללות 10 שאלות על: חום/קור, הזעה, מערכת חושים, כאבים, הרגלי אכילה ושתייה, מערכת העיכול, שתן, שינה, פוריות, מצב נפשי.
מישוש - כולל אבחון של הדופק הרדיאלי הנמצא במפרק כף היד, מישוש של הבטן ומישוש של נקודת רגישות בגוף (נקודות א-שי).
אבחנת לשון ואבחנת דופק
אבחון הדופק והלשון הן בין שיטות האבחון העיקריות של הרפואה הסינית. אזורים שונים בלשון מייצגים את האיברים (zàng-fŭ) השונים שבגוף.
לדוגמה, חריץ באזור מסוים בלשון יראה על בעיה בכבד בעוד חריץ באזור אחר בלשון יכול להראות על בעיה בלב.
אבחון העורק הרדיאלי כולל אבחון של הדופק ב-3 רמות שונות (רמה שטחית, אמצעית ועמוקה) וב-3 מקומות שונים לאורך הדופק הרדיאלי (Cun, Guan Chi הממוקמים במרחק רוחב אצבע, רוחב שתי אצבעות ובצמוד למפרק כף היד ובדרך כלל יאובחנו בעזרת 3 אצבעות - אצבע, אמה וקמיצה) של כל יד וכך סה"כ ישנם 12 דפקים אשר מסמלים את 12 האיברים (zàng-fŭ).
הדופק נבחן במספר מאפיינים כמו: קצב, עצמה ונפח ומתואר ע"פ איכויות שונות כמו "דופק צף, מתגלגל, דק, עמוק, מהיר, איטי, רך"; כל איכות שכזו מצביעה על תבנית מחלה מסוימת.
למידת אבחנת הדופק יכולה לקחת מספר שנים.
בישראל
טיפול במגוון תחומי הרפואה הסינית נפוץ בישראל וניתן במרפאות פרטיות וגם במסגרת משלימה של קופות החולים ובתי החולים. על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2013 קיבלו כ-314 אלף מבוטחים בארבע קופות החולים בישראל שירותים של רפואה משלימה, שברובה מהווה רפואה סינית. מדובר על כ-4% מכלל המבוטחים בקופות החולים. מהנתונים עולה שמרבית המבוטחים טופלו בדיקור סיני וכי כ-65% מהפניות למרפאות הרפואה המשלימה נעשות על ידי נשים.
בישראל ניתן ללמוד את מקצועות הרפואה הסינית בכמה בתי ספר.
תוכנית הלימוד נפרשת לאורך 4 שנים בממוצע של כ-3500 שעות לימוד.
הבוגרים מחויבים לצלוח מבחן הסמכה מטעם המכללות, אך באין אסדרה, התחום עדיין ללא פיקוח של ממש.
בשנת 1998 הוקמה האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי (ע"ר) ומקיימת מטעמה מבחן הסמכה התואם לסטנדרטים הבינלאומיים במדינות בהן יש רגולציה של התחום, בתקווה לייצר הסדרה גם במדינת ישראל. האגודה גם פועלת למען יצירת סף כניסה למוסדות רפואיים ורף אקדמי למוסדות לימוד. האגודה מקיימת משנת הקמתה מאמצים להסדרת התחום בחוק, תוך עבודה עם נציגים מתוך הממשלה.
בשנת 2021, התאחדה האגודה עם הלשכה לרפואה סינית וכיום נקראת איגוד הרפואה הסינית בישראל.
האיגוד פועל לקידום הרפואה הסינית בישראל ומפקח על בתי הספר העומדים בסטנדרטים המקובלים. האיגוד פועל גם להעלאת המודעות לרפואה הסינית בציבור הרחב, להעלאת מקצועיות המטפלים על ידי לימודי המשך, שמירה על כללי אתיקה מקצועית ומניעת הטרדות מיניות.
האיגוד חבר בארגון העל האירופי etcma ומשתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים נוספים כגון הפדרציה הסינית לדיקור ומוקסביציה (wfas) וארגון הגג האמריקאי (nccaom)
לקריאה נוספת
הארייט ביינפילד, בין שמים לארץ: מדריך לרפואה סינית, הוצאת אור-עם, 1995
הקיסר הצהוב, ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב, אסטרולוג
יאנג ניאן-צון, מחולי לרפואה בסין המודרנית: ההתנגשות בין הרפואה הסינית לרפואה המערבית, והשפעתה על מדיניות השימוש במרחב הרפואי (1832–1985), תרגום לעברית: צבי חזנוב; עריכה: נורית שי. יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, ה'תשפ"א 2021.
קישורים חיצוניים
איגוד הרפואה הסינית בישראל
הערות שוליים
* | 2024-10-07T10:31:27 |
דגל ברבדוס | דגל ברבדוס אומץ ב-30 בנובמבר 1966. הוא דגל תלת פסי המורכב משני פסים כחולים אנכיים המופרדים על ידי פס זהוב. בתוך הפס הזהוב מופיע ראש קלשון בצבע שחור.
ראש הקלשון מסמל את עצמאות ברבדוס מבריטניה (הסמל הקולוניאלי כלל קלשון שלם), וכל שן של הקלשון מסמלת את אבני הבניין של הדמוקרטיה. הפסים הכחולים מסמלים את הים והשמים, והפס הצהוב מסמל את החול של ברבדוס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברבדוס: סמלים לאומיים
ברבדוס
ברבדוס
ברבדוס | 2020-10-08T01:47:16 |
צינורי צינורות | צינורי צינורות (Vasa Vasorum) היא רשת כלי דם קטנים המזינים את התאים שיוצרים את דפנות כלי הדם הגדולים.
רוב התאים צריכים להיות במרחק של מספר תאים מהנימים על מנת להישאר בחיים, מוגבלים על ידי חוקי הפעפוע שאינם מאפשרים מעבר יעיל של חומרים הכרחיים כגון חמצן וגלוקוז למרחקים גדולים יותר. התאים היוצרים את דפנות כלי הדם אינם יוצאים מכלל זה. צינורי הצינורות היא רשת של כלי דם קטנים שמזינה את השכבות החיצוניות של כלי הדם הגדולים, שעובי דפנותיהם עולה על מילימטר אחד. הרשת מתחילה בגלימה החיצונית, המורכבת בעיקר מרקמת חיבור, וחודרת עד לגלימה האמצעית, המורכבת משריר חלק וחומר חוץ תאי. השכבה הפנימית של כלי הדם, הגלימה הפנימית, שמורכבת מאנדותל, למינה בזאלית ורקמת חיבור, מוזנת ישירות מהדם העובר בכלי הדם הראשי.
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנטומיה
קטגוריה:מערכת ההובלה | 2024-06-02T08:18:13 |
דגל מקאו | דגל מקאו הוא בצבע ירוק בהיר ובמרכזו מופיע פרח לוטוס מעל גשר מסוגנן ומים בצבע לבן, כל זאת מתחת לקשת של חמישה כוכבים בצבע זהב בעלי חמישה קודקודים: אחד גדול במרכז הקשת וארבעה קטנים.
לפני שמקאו הועברה לרפובליקה העממית של סין מפורטוגל בשנת 1999, השתמשו במקאו גם בדגל פורטוגל וגם בדגל מקאו מיוחד, שבו הופיע סמל המושבה.
קישורים חיצוניים
מקאו
קטגוריה:מקאו
מקאו | 2024-08-21T04:55:11 |
תחש נהרות | ממוזער|זוג פרטי תחש נהרות קריבי בבליז
תחש נהרות (שם מדעי: Trichechus) הוא הסוג היחיד במשפחת תחשי הנהרות (Trichechidae), הידוע גם בשם "פרת ים". מיניו הם יונקים מימיים גדולים. משפחת תחשי הנהרות שונה ממשפחת התחשיים (Dugongidae) הכוללת את תחש המשכן בצורת הגולגולת וצורת הזנב. זנב תחש הנהרות הוא בצורת משוט בעוד שזנב תחש המשכן ממוזלג. תחש הנהרות הוא אוכל עשב, ומבלה רוב זמנו ברעיה במים רדודים.
תחש הנהרות שוכן במים רדודים, בשטחי החוף הביצתיים של צפון, מרכז ודרום אמריקה ,הים הקריבי ומערב אפריקה.
מין אחד (תחש נהרות אפריקני – Trichechus senegalensis) שוכן בחוף המערבי של אפריקה, מין אחר (תחש נהרות אמאזוני) שוכן בחופה המזרחי של אמריקה הדרומית, והשלישי (תחש נהרות קריבי) לחופי האיים בים הקריבי.
ישנו גם מין רביעי שקיומו מוטל בספק - (תחש גמדי - Trichechus bernhardi) בנהר האמזונאס.
תחש הנהרות של פלורידה מסווג לעיתים כמין נפרד, אבל ארגון ה-ITIS מתייחס אליו כאל תת-מין של תחש הנהרות הקריבי, וזהו הסיווג המקובל כיום. תחש נהרות זה יכול להגיע לאורך של 4.5 מטר ויותר, והוא חי הן במים מתוקים והן במים מלוחים. פעם נהגו לצוד אותו בשל בשרו ושומנו, אך עתה הוא מוגן על ידי חוק.
תחש הנהרות הקריבי הוא בעל חיים בסכנת הכחדה. אף שאינו מאוים על ידי אף טורף טבעי, התפשטות האדם צמצמה את בית הגידול הטבעי שלו בשטחי החוף הביצתיים, ותחשי נהרות רבים נפצעים ממדחפים של סירות מנוע. תחשי הנהרות בולעים לעיתים קרובות ציוד דיג (קרסים, משקולות מתכת) בזמן אכילה. נראה שחומרים זרים אלה אינם מזיקים לתחש הנהרות, למעט חוטי הניילון. אלה עלולים לסתום את מערכת העיכול של החיה ולהרוג אותה באיטיות.
לעיתים קרובות נוהגים תחשי נהרות להתאסף סמוך לתחנות כוח הפולטות לים מים חמים. הם נעשו תלויים במקור חום בלתי טבעי זה, והפסיקו להגר למים חמים יותר בשל האספקה הקבועה של מים חמים. לאחרונה (2004), נסגרו תחנות כוח אחדות, ובשל כך מנסה אגף הדייג וחיות הבר של ממשלת ארצות הברית למצוא דרך לחמם את המים עבור תחשי הנהרות.
מיון
סוג תחש נהרות (Trichechus)
מין תחש נהרות אפריקני (Trichechus senegalensis).
מין תחש נהרות קריבי (Trichechus manatus).
מין תחש נהרות אמאזוני (Trichechus inunguis).
מין תחש גמדי (Trichechus bernhardi) - קיומו מוטל בספק.
מין תחש מערב-אמזוני (Trichechus hesperamazonicus) - נכחד.
קישורים חיצוניים
מהי פרת ים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:משפחות מונוטופיות
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפלייסטוקן | 2024-10-08T02:28:45 |
איוואן דמיאניוק | הפניה ג'ון איוון דמיאניוק | 2017-09-17T17:11:53 |
ג'ון איוואן דמיאניוק | הפניה ג'ון איוון דמיאניוק | 2017-09-17T17:11:58 |
צ'ארלס סטיוארט פרנל | שמאל|ממוזער|200px|צ'ארלס סטיוארט פרנל
צ'ארלס סטיוארט פרנל (באנגלית: Charles Stewart Parnell; 27 ביוני 1846 – 6 באוקטובר 1891) מדינאי אירי, אשר קידם את מטרת "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירית.
רקע משפחתי
"מלכה הבלתי מוכתר של אירלנד" כפי שעתיד היה פרנל להיקרא, נולד במחוז ויקלו, למשפחה ממעמד בעלי האחוזות הכפריים האירים. הוא היה הבן השלישי (והילד השביעי) לג'ון הנרי פרנל, בעל אחוזות פרוטסטנטי, ולאשתו האמריקאית דליה סטיוארט, בתו של קפטן צ'ארלס סטיוארט, קצין בצי האמריקני בימי המלחמה עם אנגליה בשנים 1812–1815. ניתן לומר שפרנל ינק את השנאה לאנגלים עם חלב אימו. על אף שהיה שייך לכנסייה של אירלנד, אשר אנשיה תמכו באיחוד עם אנגליה, ועל אף קרבת דם רחוקה למשפחת המלוכה האנגלית, ולמשפחות אצולה אנגלו-איריות, היה פרנל עתיד להשיג את תהילתו כמנהיגה של הדרישה לעצמאות העם האירי מן האנגלים.
פרנל הצעיר למד בקולג' מגדלנה, בקיימברידג', והמשיך לקבלת משרה של מושל במחוזו, ויקלו. בשנת 1875 נבחר בבחירות הביניים לבית הנבחרים הבריטי מטעמה מפלגת "שלטון הבית" במחוז מית'.
מפלגה זו נוצרה על ידי המנהיג אייזיק באט כמה שנים לפני כן, והתמודדה זו הפעם הראשונה בבחירות. באט היה מתון בהשקפתו, וסבר כי את שלטון הבית (ניהול ענייני אירלנד על ידי פרלמנט אירי, תוך כפיפות למונרכיה האנגלית) ניתן להשיג בדרכי מאבק פרלמנטריות ומשפטיות מקובלות. בשנת 1874 התמודדה מפלגת "שלטון הבית" בבחירות לראשונה, וזכתה ב-59 מושבים בפרלמנט, מתוך 100 המושבים המוקצים לאירלנד. אך המפלגה לא הייתה בשלב זה מפלגה מאוחדת אלא קואליציה אד הוק של גורמים שונים, החל מבעלי אחוזות פרוטסטנטים מתונים, וכלה בקיצוניים שקראו כמעט בגלוי למאבק מזוין. בין אלו התבלט פרנל כמנהיג וכמארגן. פרנל החל להנהיג שיטות אשר נשענו על העובדה כי עבודת הפרלמנט האנגלי נשענה על המנהג ולא על תקנון כתוב. הוא החל בפיליבסטרים, נאומים בני שעות על גבי שעות, שנועדו לשבש את עבודת הפרלמנט, כאשר לא היה בידו של איש לעצרו, שכן לא היה כל מנהג שנגע לסיום נאום בטרם זמנו.
שיטותיו של פרנל היו לעיתים על גבול החוקיות. בשנת 1880 ארגן פרנל, במסגרת מאבק ליגת הקרקעות, את החרם המאורגן הראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית כנגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט, אשר הוחרם על ידי כל הסובבים אותו, ומאז המילה לחרם בשפה האנגלית היא "בויקוט".
מנהיג
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של פארנל ברחוב או'קונל בדבלין
שני מאבקים ניהל פרנל בבית המחוקקים. הראשון, המאבק בשמו נבחר, המאבק לשלטון הבית. השני החל בשנת 1877, כאשר ייסד מייקל דייויט את "ליגת האדמה" אשר קראה להפחתת דמי החכירה, ולרפורמה קרקעית שתאפשר לאיכרים האירים לרכוש את אדמתם. כאשר הצטרף פרנל למאבק זה, קיבל המאבק האירי לעצמאות תנופה, ונשען על הקיפוח רב השנים של האיכר האירי בידי בעל האחוזות האנגלי.
בינתיים פרש אייזיק באט מתפקידו בשנת 1879 ופרנל ירש באופן טבעי את מקומו. תחת הנהגתו הפכה "המפלגה הפרלמנטרית האירית" כפי שנודעה עתה "מפלגת שלטון הבית" לכוח הפוליטי המאורגן ביותר בבית הנבחרים. הייתה זו המפלגה הראשונה שערכה ניפוי של המועמדים, ושהנהיגה משמעת סיעתית על מנת להצביע כאיש אחד. עד מהרה הייתה המפלגה לכוח המכריע בפוליטיקה האנגלית, העלתה והורידה ממשלות ליברליות ושמרניות לפי רצונה, במהלך שנות השמונים של המאה התשע עשרה.
הצלחתו הראשונה של פרנל הייתה קבלת "חוק הקרקעות" אשר צמצם מאוד את דמי החכירה ששילם האיכר האירי עבור ההחזקה באדמתו, בשנת 1881. החוק קבע כי דמי החכירה ייקבעו על ידי בית דין מיוחד. פרנל, שהחוק היה אף מעבר לציפיותיו, מיהר לחבל בפעולת בתי הדין, על מנת להשיג ויתורים נוספים מן הממשלה. בסמוך לכך נתקבל "חוק הכפייה" אשר הסמיך את המשנה למלך באירלנד לעצור כל אדם ולהחזיק בו ככל שיחפוץ. הדיון בדבר קבלת החוק היה שיאו של פרנל כפרלמנטר. הבית ישב במשך 41 שעות רצופות, שכן פרנל העלה אל דוכן הנואמים דובר אחר דובר מטעם מפלגתו, והדיון הסתיים רק כשנקטע בצורה מלאכותית על ידי יושב ראש הבית, בניגוד למנהג. לאחר קבלת החוק היה אחד הצעדים הראשונים שננקטו על פיו, מאסרו של פרנל. הדבר אך הגביר את הפרות החוק, ובאפריל 1882 שוחרר פרנל מכלאו בתנאי שיסייע לשמירת החוק, תמורת שינויים ושיפורים בחוק הקרקעות.
בשנת 1886 נשא מאבקו של פרנל פרי, כאשר ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלאדסטון, בכהונתו השלישית, השתכנע, כתוצאה ממעלליו הפוליטיים של פרנל, לתמוך ב"שלטון הבית". ב-8 באפריל 1886 הובאה הצעת החוק אל הפרלמנט, וגרמה לפיצול במפלגתו של גלאדסטון, המפלגה הליברלית. על אף שגלאדסטון תמך בהצעה במלוא כובד משקלו, נפלה ההצעה בהצבעה על הקריאה השנייה.
זיופיו של פיגוט
בינתיים, מצא פרנל עצמו מואשם בידי העיתון "טיימס" בתמיכה ברצח של השר לענייני אירלנד הלורד פרדריק קבנדיש, ותת השר לענייני אירלנד, ט.ה. ברק, אשר נדקרו בשנת 1882 בעת שטיילו בפניקס פארק בדבלין. מכתבים פורסמו שהראו כי פרנל היה שותף למזימת הרצח. פרנל הגיש תביעת דיבה, וכן התקיימה חקירה, ושני ההליכים זיכו את פרנל מכל אשמה. בפברואר 1890 הסתבר כי המכתבים היו זיוף שנוצר על ידי עיתונאי אנטי-פרנלי בשם ריצ'רד פיגוט, אשר התאבד משנחשף הזיוף. היה זה שיאה של הקריירה של פרנל. הבחירות עמדו בפתח, ונראה כי עתה, משטוהר שמו, ומשממשלתו השמרנית של הלורד סוליסבורי נראתה ככושלת ומכשילה, דבר לא ימנע את שובה של הקואליציה פרנל - גלאדסטון לשלטון, ומתן שלטון הבית לאירלנד.
קיטי אושיי
שמאל|ממוזער|120px|קיטי אושיי
בסביבות 1890 חי פרנל מזה שנים מספר עם קתרין (קיטי) אושיי, אשר הייתה באופן רשמי אשתו של קפטיין ווילי אושיי, חבר הפרלמנט מסיעתו של פרנל. כמה מילדיה של הגב' אושיי היו ילדיו של פרנל. הקפטיין הסכין עם המצב במשך שנים, שכן חיכה לירושתה של דודה זקנה שאמורה הייתה ליפול בחיקה של הגב' אושיי, אך משחלפו השנים והדודה סירבה למות מצא הקפטיין אושיי לנכון, דווקא בעיתוי לא נוח זה, להגיש תביעת גירושין כנגד אשתו, ולזמן את פרנל להעיד.
התפוצצות הפרשה הביאה לכך שגלאדסטון, איש המוסר, הכריז כי לא ישתף פעולה עם המפלגה הפרלמנטרית האירית כל עוד עומד בראשה פרנל. פרנל סירב לפרוש, ומפלגתו התפצלה. כאשר במהלך עצרת מפלגתית נאם פרנל כנגד התערבותו של גלאדסטון בענייניה הפנימיים של המפלגה, ושאל "מיהו מנהיג המפלגה?" נענה על ידי חבר הפרלמנט השנון טים הילי בשאלה "ומיהי הפילגש של המפלגה?".
מותו של פרנל
שמאל|ממוזער|250px|קברו של צ'ארלס פרנל
פרנל הודח ממנהיגות המפלגה, וניהל מסע ארוך ומריר על מנת לשוב למעמדו משכבר. הוא נישא לקיטי אושיי ב-25 ביוני 1891, לאחר שזו אכן התגרשה, אך מת לפתע בביתם בברייטון ב-6 באוקטובר, כפי הנראה מלחץ האירועים. למרות שהיה אנגליקני, נטמן בבית הקברות גלאסנווין בדבלין, שם קבורים גדולי האומה האירית. על מצבתו מילה אחת – "פרנל".
ב-1895, 4 שנים לאחר מותו, כתב תיאודור הרצל ביומנו: "אני אהיה פרנל של היהודים".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אירים
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1874–1880)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1880–1885)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1885–1886)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1886–1892)
קטגוריה:אירים ממוצא אמריקאי
קטגוריה:ילידי 1846
קטגוריה:נפטרים ב-1891 | 2024-04-27T07:08:32 |
הממלכה העותומנית | REDIRECTהאימפריה העות'מאנית | 2005-06-11T06:01:02 |
אולטימייט | ממוזער|פריזבי
אולטימייט פריזבי ובקיצור אולטימייט הוא משחק תחרותי, ללא מגע בין שחקנים, ובו משתמשים בפריזבי במקום בכדור. מטרת המשחק היא להעביר את הפריזבי משחקן לשחקן עד לסוף המגרש, באופן שמזכיר שילוב של כדורסל ופוטבול. המשחק פופולרי מאוד בארצות הברית ובאירופה. אליפויות עולם ותחרויות אזוריות מתקיימות באופן סדיר.
בישראל קיימות מספר קבוצות תחרותיות ומספר קבוצות עממיות, מתקיימים משחקי ליגה סדירים, וטורניר שנתי על גביע המדינה. נבחרות לאומיות בקבוצות גיל שונות מייצגות את ישראל בתחרויות בינלאומיות.
היסטוריה
שנות השישים
על אף שקיימת אי הסכמה בנוגע למקורותיו האמיתיים של המשחק, סברה מקובלת היא שהמשחק נולד על ידי חבורת בני נוער מתיכון קולומביה שבמייפלווד, ניו ג'רזי. החבורה נהגה לשחק משחק דמוי-אולטימייט בשעות הערב. ג'ואל סילבר הציע להקים קבוצת אולטימייט בסתיו 1968. באביב של אותה חבורת בני נוער התאספה, ושיחקה את המשחק באופן מאורגן לראשונה. סילבר כינה את המשחק "חוויית ספורט אולטימטיבית". המשחק ששיחקו היה מבוסס על גרסה של פוטבול-פריזבי שאותה למד סילבר מג'רד קס, במחנה במסצ'וסטס. קס המציא את השם "אולטימייט", לאחר שתלמיד במחנה שאל אותו מהו הספורט האולטימטיבי לדעתו. קס המציא את הפוטבול-פריזבי עם חבריו בקולג' אמהרסט. הנערים ששיחקו את המשחק בבית הספר ושהגדירו את חוקי האולטימייט היו חבורה מגוונת של תלמידים, בעלי תחומי עניין שונים. על אף שהחוקים בנוגע לתנועה ובנוגע לניקוד לא השתנו במשך השנים, ממדי המגרש של התלמידים מתיכון קולומביה הוגדרו על פי גודלו של מגרש החנייה, ומספר השחקנים בכל קבוצה השתנה בהתאם לביקוש. בחוקים שקבעו, מגע בין שחקנים היה אסור, והשיפוט היה עצמי. גם היום אין שופטים גם ברמות גבוהות של המשחק.
האולטימייט מגיע לקולג' - 1970
מועדון האולטימייט במסגרת הקולג' הראשון הוקם ב-1970 על ידי ג'ואל סילבר כשהגיע לקולג' לאפייט.
תחרות האולטימייט הראשונה בין קולג'ים נערכה בקמפוס ניו ברנסויק שבאוניברסיטת ראטגרס. התחרות נערכה ב-6 בנובמבר 1972. באותו יום נערך משחק הפוטבול בין הקולג'ים, זו השנה ה-103.
ב-1975, כבר לעשרות קולג'ים היו קבוצות אולטימייט. הטורניר המאורגן הראשון באולטימייט התקיים ב-25 באפריל 1975 ונקרא "אליפות המכללות הלאומית". בטורניר זה השתתפו שמונה קבוצות והוא נערך באוניברסיטת ייל. קבוצת אוניברסיטת רטגרס ניצחה במשחק הגמר את המכון הפוליטכני רנסלר בתוצאה 24–28. הטורניר התרחב בשנה שלאחר מכן ושמו שונה ל"אליפות האולטימייט פריזבי הלאומית". בטורניר זה שוב זכתה אוניברסיטת רטגרס. אירוע זה היווה ציון דרך חשוב בהתפתחות האולטימייט כספורט תחרותי מאורגן.
ב-1976, הוקמו לראשונה קבוצות שלא בצפון-מזרח ארצות הברית. טורניר של 16 קבוצות נערך באמהרסט, מסצ'וסטס. 13 קבוצות הגיעו מהחוף המזרחי, ו-3 נוספות ממרכז ארצות הברית. ראטגרס שוב זכו, אחרי שניצחו בגמר את קולג' המפשיר. אוניברסיטת מדינת פנסילבניה ואוניברסיטת פרינסטון הגיעו לחצי הגמר. לראשונה הגיעה הבשורה גם אל החוף המערבי, והוקמו קבוצות באזור לוס אנג'לס וסנטה ברברה.
אוניברסיטת פנסילבניה אירחו את האליפות האזורית הראשונה, במאי 1979. השתתפו בתחרות חמישה אזורים, שיוצגו על ידי שלושה קולג'ים ושני מועדונים. השתתפו באליפות אוניברסיטת קורנל (צפון מזרח), אוניברסיטת רוואן (מזרח), אוניברסיטת מישיגן (מרכז), מועדון אולטימייט מאורלנדו (דרום) ומועדון אולטימייט מסנטה ברברה (מערב). רוואן ניצחו בגמר את סנטה ברברה, וזכו באליפות. הם זכו שנית שנה מאוחר יותר, ב-1980.
התרחבות המשחק למועדונים - 1976
החלו להיפתח מועדוני אולטימייט בקליפורניה, בעיקר באזור לוס אנג'לס וסנטה ברברה. במזרח, שבו המשחק פותח בעיקר ברמת תיכונים וקולג'ים, בוגרי הקולג'ים החלו להקים מועדוני אולטימייט, בפילדלפיה, וושינגטון, ניו ג'רזי ובוסטון.
באותה השנה, הופיעו מועדוני אולטימייט אף בבריטניה באוניברסיטת ווריק, באוניברסיטת קיימברידג' ובאוניברסיטת לייסטר.
כללי המשחק
שמאל|ממוזער|300px|מידות מגרש דשא לפי החוקים האמריקאיים
המשחק מתנהל על מגרש דשא (לרוב) בגודל דומה למגרש כדורגל, בו שני שטחי הבקעה הסמוכים לצלעותיו הצרות, בדומה למגרש פוטבול. מטרת כל צד במשחק היא להעביר את הפריזבי אל תוך שטח ההבקעה הנגדי.
החוקים הבסיסיים
אין תנועה עם הפריזבי (רגל ציר נטועה במקומה ללא תנועה, אבל הרגל השנייה ושאר הגוף יכולים לנוע לכל כיוון, כל עוד רגל הציר לא זזה ממקומה).
מרגע תפיסת הפריזבי, יש לשחקן עשר שניות בהם עליו להעבירו בזריקה לשחקן מקבוצתו. (היוצא מהכלל הוא כשאין לידו שחקן הגנה. הספירה מתחילה בידי המגן כאשר הוא קרוב למחזיק הצלחת)
אין מגע בין שחקנים.
מטרת המשחק היא אל שטח ההבקעה כששחקן מהקבוצה תופס את הפריזבי בשטח ההבקעה (end zone).
שחקני ההגנה מקשים על הנ"ל, ללא מגע. על ידי חסימת חלקים מהמגרש וכיווני זריקה וכו'.
כאשר הפריזבי נופל לקרקע, מופל על ידי שחקן הגנה או נתפס על ידו, הוא שייך לקבוצה היריבה. גם נפילה מחוץ למגרש (גם אם נקלטה שם בידי שחקן מהקבוצה), מעבירה את הזכות לקבוצה היריבה.
כשהפריזבי עובר צד, המגינים בלבד יכולים להרים אותו והם הופכים לתוקפים ושואפים להגיע לכיוון ההפוך מזה שהתקיפה אליו ההתקפה קודם לכן.
הקבוצות
בכל קבוצה משחקים 7 שחקנים או שחקניות. ניתן לבצע חילופים ללא הגבלה אך רק לאחר שבוצעה נקודה או אם שחקן נפצע על המגרש. במשחקי חוף או אולמות סגורים, בדרך כלל משחקים 5 שחקנים בקבוצה. אפשר לשחק גם עם קבוצות קטנות יותר.
מטרת המשחק
כדי להבקיע, על השחקן התוקף לתפוס את הפריזבי באזור סוף המגרש ("שטח ההבקעה" או end zone).
מהלך המשחק
שמאל|ממוזער|200px|זורק ושומר בטורניר בספורטק בתל אביב
שמאל|ממוזער|200px|שחקן התקפה קופץ לגובה מעל שחקן הגנה ותופס את הפריזבי
בתחילת המשחק כל קבוצה עומדת בשורה על הקו הקרוב למרכז של שטח ההבקעה שלה (end-zone). שחקן מתוך הקבוצה המגנה נבחר לזרוק את זריקת הפתיחה (ה-"Pull"). הקבוצה המתקיפה מרימה את הפריזבי, והמשחק מתחיל.
כאשר שחקן אוחז בפריזבי אסור לו לזוז (אלא אם רגל אחת שלו סטטית) אלא רק למסור אותה. כאשר שחקן זורק את הפריזבי והוא פוגע בקרקע, מכל סיבה שהיא, הפריזבי עובר לקבוצה השנייה. שחקנים מגינים יפילו את הפריזבי ואז הוא שייך לקבוצתם, בנוסף הם יכולים לתפוס את הפריזבי ולהתחיל את ההתקפה שלהם מיד.
אסור לחטוף את הפריזבי מידיו של שחקן או ליצור מגע עמו או עם הפריזבי שבידיו.
לאחר כל הבקעה, הצד המבקיע נשאר בצד ההבקעה, הקבוצה השנייה חוזרת לצד השני, הקבוצה המבקיעה מעבירה את הפריזבי לצד השני של המגרש בזריקה אחת ("Pull") והמשחק מתחיל משם על ידי הקבוצה השנייה.
מותר להצר את האפשרויות של השחקן האוחז בפריזבי ללא מגע. על השומר להיות במרחק העולה על קוטר הפריזבי מהשחקן האוחז בו. למגן אחד מותר להיות כמעט צמוד לשחקן אך הגנה על ידי יותר ממגן אחד אסורה אלא אם כן: 1) המגן רחוק ממחזיק הפריזבי כ-3+ מטר (עשרה רגל). או 2) שחקני התקפה אחרים קרובים מאוד למחזיק הפריזבי שאז מגנים נוספים רשאים להגן עליהם.
שיפוט עצמי
אלמנט ייחודי באולטימייט בכך שהוא מתנהל על ידי שיפוט עצמי של השחקנים על המגרש. דבר זה מתאפשר בזכות רוח המשחק. בליגה המקצועית בארצות הברית (AUDL) השיפוט נעשה בידי שופטים. ויש תחרויות בהם נעזרים ב'משקיפים', ללא סמכויות שיפוט פורמליות, אשר עוזרים להחלטות כאשר קשה לשחקנים להחליט בינם לבין עצמם.
פריזבי חוף
סוגה של המשחק משוחקת על חול (בחוף בדרך כלל), ללא נעליים ועם חמישה שחקנים.
אליפויות ותחרויות בינלאומיות קיימות גם בגרסת החוף.
רוח המשחק
רוח המשחק (אנגלית: Spirit of the Game): אולטימייט מבוסס על רוח ספורטיבית אשר מטילה את האחריות למשחק הוגן על השחקן. רוח המשחק מעודדת תחרותיות, אך לעולם לא על חשבון כבוד הדדי בין המתחרים, דבקות בחוקים המוסכמים וחדוות המשחק. שמירה על מרכיבים חיוניים אלה נועדה למנוע התנהגות בלתי ספורטיבית במגרש האולטימייט. פעולות כגון התגרות בשחקנים יריבים, תוקפנות מסוכנת, התנהלות מאיימת, עבירות מכוונות או התנהגות שמטרתה "לנצח-בכל-מחיר" נוגדות את רוח המשחק ועל כל השחקנים להימנע מהן.
זריקות בסיסיות
ישנן 3 זריקות בסיסיות לאולטימייט:
Backhand - הזריקה הבסיסית ביותר. הצלחת מוחזקת כהמשך טבעי של כף היד, כאשר האצבע המורה מונחת על השוליים, האגודל מונח על הצד העליון ושלוש האצבעות המורות מחזיקות את הצלחת מהצד התחתון. הצלחת נזרקת בתנועה "החוצה" כאשר התנועה באה בעיקר מהיד ולא מהגוף. באופן עקרוני, הצלחת צריכה להיזרק בזווית של 90 מעלות מהקרקע.
Forehand - זריקה בסיסית אך קשה במעט, למרות שבפועל זריקה זו משמשת לקרוב לחצי מהזריקות. הצלחת מוחזקת כדלהלן: האגודל מונח על הצד העליון של הצלחת, האמה מחזיקה את הצלחת לאורך הדופן הפנימי, האצבע המורה ניצבת אליה בזווית קהה כמה שפחות. שתי האצבעות האחרונות מקופלות. השחקן צריך לזרוק את הצלחת בתנועה "פנימה" בד בבד עם תנועה קדימה של הרגל המקבילה, בזווית של 90 מעלות מהקרקע.
Hammer - זריקה יחסית נדירה אולם לא נדירה מאוד. אותה האחיזה של הפורהאנד, אבל הזריקה שונה. תנועת הזריקה מתחילה כשהצלחת נמצאת בזווית של 45 מעלות לרצפה - כאשר הצד העליון שלה מופנה אל צד הראש של השחקן. השחקן צריך לזרוק את הצלחת קדימה וגבוה. תנועת ותנוחת הזריקה גורמים לצלחת לעוף גבוה, להתהפך באוויר וליפול הפוכה.
אולטימייט בישראל
ענף האולטימייט בישראל התפתח עם השנים וכיום קיימות עשרות קבוצות ברחבי הארץ . ההתאחדות הישראלית לענפי הפריסבי מנהלת משחקי ליגה סדירים וכן את תחרות גביע המדינה למועדונים . החל משנת 2011, ישראל שולחת נבחרות המשתתפות באליפויות בין לאומיות באופן סדיר. בשנים האחרונות נשלחות בכל שנה לאליפויות כמה נבחרות: נבחרת של בנים עד גיל 17, נבחרת של בנים עד גיל 20, ונבחרת של בנות עד גיל 20. בנוסף, נבחרת הבוגרים מגיל 20 ומעלה יוצאת לתחרויות מספר פעמים בשנה.
שחקני פריסבי מצטיינים מקבלים מעמד של ספורטאי פעיל בצה"ל כדי שיוכלו להמשיך את אימוניהם הסדירים, ולייצג את המדינה.
קבוצות אולטימייט פריזבי בליגה בישראל:
פרמרס Farmers (קיבוץ נען)
הגמלים המעופפים Flying Camels (באר שבע)
אלמנט Element (תל אביב)
סקייליין Sky Line (תל אביב)
ניו אייג' New Age (רעננה)
האקינג קרייזי Hucking Crazy (חיפה)
ג'רוזלם סינדרום Jerusalem Syndrome (ירושלים)
מאסטרס Masters (נווה ימין)
הישגי נבחרות ישראל בתחרויות בין לאומיות
בשנת 2020 לא התקיימו תחרויות בין לאומיות בשל מגפת הקורונה
בשנים 2019--2014 נבחרות ישראל השתתפו בתחרויות בין לאומיות, אך לא זכו להישגים יוצאי דופן.
בשנת 2013 הנבחרת הצעירה של עד גיל 20 לקחה את המקום השישי באליפות העולם אחרי שהפסידה בבתים לשווייץ (שחזרה בקאמבק במחצית השנייה) ולגרמניה האלופה הבלתי מנוצחת כבר כמה שנים ברציפות.
בשנת 2012 נבחרת הנוער שיפרה את מקומה וזכתה במדליית ארד אחרי שניצחה בדרך גם את האלופה המכהנת גרמניה אך פגשה אותה שוב בחצי הגמר והפסידה לה וזכתה בארד במשחק צמוד נגד צרפת.
בשנת 2011 נבחרת ישראל עד גיל 17 זכתה במקום 5 באליפות אירופה.
הישגי מועדוני פריזבי ישראלים בתחרויות בינלאומיות
בישראל קיימים כמה מועדני פריזבי ותיקים, ביניהם ניו-אייג', אלמנט ושדה בוקר. בשנת 2019 מועדון ניו-אייג' השתתפו בתחרויות בין-לאומיות באיטליה (בה זכו במקום השני) ובבלגיה.
ראו גם
פריזבי
זריקת דיסקוס
דיסק גולף
קישורים חיצוניים
התאחדות שחקני האולטימייט פריזסבי בארצות הברית
ההתאחדות הישראלית לענפי הפריסבי
פרש אולטימייט - המרכז הישראלי להדרכת ענפי הפריסבי
Krustrup, Peter, Mohr, Magni, Physical Demands in Competitive Ultimate Frisbee,Journal of Strength and Conditioning Research, December 2015
הערות שוליים
קטגוריה:ענפי ספורט
קטגוריה:משחקים
קטגוריה:פריזבי
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-09-15T05:08:53 |
מקהלת העפרוני | מקהלת העפרוני היא מקהלה שנוסדה בשנת 1981 בקריית החינוך ע"ש בן-גוריון בעמק חפר על ידי מיה שביט, אשר שימשה כמנצחת והמנהלת האומנותית של המקהלה 33 שנה. החל משנת 2017 משמשת שלי ברלינסקי כמנהלת האומנותית וכמנצחת המקהלה הייצוגית.
מקהלת העפרוני מונה מעל ל-100 ילדים מעמק חפר והסביבה ומורכבת מחמש מקהלות פעילות: קטנטני העפרוני (גילאי 4-6), אפרוחי העפרוני (גילאי 7-9), עפרוני הצעירה (גילאי 9-12), המקהלה הייצוגית (גילאי 12-18) ואנסמבל הבוגרות. המקהלה מרבה להופיע ברחבי הארץ עם אנסמבלים ותזמורות מובילות, עם אמנים ויוצרים, וכן מוזמנת דרך קבע לפסטיבלים וסיורים בחו"ל.
חלק מבוגרות המקהלה, כמו ענת אפרתי ושרון רוסטורף-זמיר פנו לקריירה בזמרה אופראית. חלקם, כמו ישי שטקלר ולילי סולומונוב, פנו לניצוח, ואחרות, כמו יפעת פלנר, פנו למחקר מוזיקולוגי. בוגרות מקהלה רבות ממשיכות לפעול יחד עם המקהלה העכשווית, כגון שירה גפן.
בשנת 2002 זכתה המנצחת מיה שביט בפרס שרת החינוך ע"ש פרנק פלג, על עבודה אמנותית ברמה גבוהה במשך עשרות שנים.
בשנת 2011 זכתה המקהלה בפרס מפעל הפיס לאומנויות הבמה ע"ש לנדאו, בקטגוריית "מוזיקה קלאסית – מבצע בתחום הזמרה".
המקהלות
המקהלה הייצוגית
מנצחת: שלי ברלינסקי
המקהלה מונה כ-50 נערים ונערות בכיתות ז'–יב' מעמק חפר והסביבה. חזרות המקהלה מתקיימות פעמיים בשבוע וכוללות פיתוח קול, סולפז', תאוריה, תנועה ומשחק. למקהלה רפרטואר עשיר ומגוון הכולל יצירות קלאסיות מן הרנסאנס ועד ימינו, יצירות ישראליות אמנותיות, שירי עם בשפות שונות, שירים מעדות ותרבויות ישראל ושירי זמר עבריים בעיבודים אמנותיים. מלחינים ישראלים רבים כתבו עבור המקהלה, בהם יחזקאל בראון, מרי אבן-אור, אנדרה היידו, צבי אבני, מנחם ויזנברג, משה רסיוק, עודד זהבי, חיים פרמונט, שרה שהם, ערן דינור, שם-טוב לוי, אייל באט ועוד. המקהלה מרבה להופיע בקונצרטים ברחבי הארץ והעולם: באירופה, ארצות הברית, קנדה, סקנדינביה, יפן וסין, ומרבה לשתף פעולה עם התזמורות החשובות בארץ, בהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת הקאמרית הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, בארוקדה, סימפונט רעננה, תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית והאופרה הישראלית החדשה. משתפת פעולה עם מיטב האמנים והיוצרים בארץ, בהם יוני רכטר, גבי ארגוב, שלומי שבן, שלמה גרוניך, עפרה חזה, יהורם גאון, אלי דג'יברי ועוד, כמו גם עם במאים וכוריאוגרפים, בהם יובל זמיר, גבי אלדור, מיקי גורביץ', יעל טילמן, לאה אברהם ודניאלה מיכאלי.
עפרוני הצעירה
מנצחת: יעל ענבר
מקהלת העפרוני הצעירה הוקמה בשנת 1996 על ידי אסתי הר-גיתי כמקהלת הכנה למקהלה הייצוגית. כיום מונה המקהלה כ-40 ילדים וילדות בכיתות ד'-ו' מעמק חפר והסביבה, ומהווה גוף אמנותי העומד בפני עצמו. מטרתה העיקרית של המקהלה היא להעניק לילדים חוויה מוזיקלית אמנותית ברמה גבוהה ולהביאם לאהבת השירה והעשייה המוזיקלית. חזרות המקהלה מתקיימות פעמיים בשבוע בבית יד לבנים במכללת רופין ומושם בהן דגש על לימוד רפרטואר מגוון, הפקה קולית נכונה, הקשבה, ריכוז, פיתוח שמיעה ומיומנויות מוזיקליות, הבעה, משחק ותנועה. למקהלה רפרטואר רחב הכולל יצירות קלאסיות, שירים ישראלים מעובדים, שירי עם בשפות שונות וכן יצירות שנכתבו במיוחד עבורה. המקהלה מוזמנת דרך קבע להופיע עם גופים מוזיקליים מן החשובים בארץ, בהם האופרה הישראלית והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, וכן עם מנצחים, אמנים ויוצרים מן השורה הראשונה, בהם יוני רכטר, שלומי שבן, ערן צור, רונה קינן, שלומי שבת, דניאל סלומון, יהונתן גפן, שירה גפן, ירדן בר-כוכבא, רוני פורת ועוד.
אפרוחי העפרוני
מנצחת: יעל ענבר
מקהלת אפרוחי העפרוני הוקמה בשנת 2007 כמעין "מקהלת מכינה", שבוגריה מצטרפים לשורות המקהלה הצעירה. חזרות המקהלה מתקיימות אחת לשבוע וכוללות לימוד מונחי יסוד בשפת המוזיקה, תווים, קצב, הפקה קולית נכונה, תנועה, משחק ועבודה יצירתית. למקהלת אפרוחי העפרוני רפרטואר מגוון הכולל יצירות קלאסיות, שירי עמים בשפות שונות ושירי זמר עבריים. המקהלה מופיעה מדי שנה במספר תוכניות. כיום מונה המקהלה כ-30 ילדים וילדות בכיתות א'-ג' המגיעים מרחבי עמק חפר והסביבה.
אנסמבל הבוגרות
מנצחת: לילי סולומונוב
אנסמבל הבוגרות החל לפעול בשנת 2021, בניצוחה של לילי סולומונוב. האנסמבל כולל כ-20 זמרות בוגרות העפרוני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
העפרוני
העפרוני | 2024-09-11T03:14:44 |
מיה שביט | מיה שביט (24 באפריל 1935 – 5 ביולי 2021) הייתה מנצחת ומעבדת מוזיקלית ישראלית. היא ייסדה את מקהלת העפרוני וניצחה עליה בשנים 1980–2013.
ביוגרפיה
שביט הייתה בתם הבכורה של רחל ואברהם (בומי) תורן. אביה היה מחנך, משורר, צלם וסופר, ממייסדי החברה להגנת הטבע. את חינוכה המוזיקלי החלה בגיל 8 בלימודי חלילית. בגיל 13 החלה בלימודי פסנתר אצל ניני דניאל ובהמשך, אצל גילה אמיתי. בגיל 17 השתתפה לראשונה בקורס ניצוח בהדרכתם של אברהם דאוס, יהודה אנגל ומרדכי סתר. מיד לאחר מכן הקימה מקהלה במוסד החינוכי בקיבוץ מעברות והמשיכה להשתלם בקורס למנצחי מקהלות בהדרכת גארי ברתיני.
את שירותה הצבאי עשתה כקצינה בתפקיד סמ"פ בבה"ד 12, וגם שם הקימה מקהלה. עוד במהלך שירותה הצבאי הצטרפה למקהלת רינת, שבה שרה תחת ידיו של גארי ברתיני במשך 14 שנה. השנים הארוכות במחיצתו של גארי היוו את הקרקע להתפתחותה כמנצחת והיו המקור להתמסרותה לתחום המקהלות. עם שחרורה מהצבא, נישאה מיה לחבר הקיבוץ והתמסרה לחינוך המוזיקלי בקיבוצה, שם הקימה מקהלות אשר לקחו חלק מרכזי בחיי התרבות בקיבוץ, איתן הופיעה בחגים, טקסים ואירועים קהילתיים. לאחר שבע שנות עבודה בקיבוץ, יצאה לשנת השתלמות באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובמקביל, החלה לנצח על מקהלת הקיבוץ הארצי. בשנת 1969 נסעה עם משפחתה ללונדון, שם למדה ניצוח מקהלה בבית ספר גילדהול למוזיקה ודרמה, אצל המנצח ג'ון אלדיס (John Alldis). בלונדון לימדה ב"ראש פינה סקול" (Rosh Pinah School) שכלל גן ובית ספר יסודי, שם התוודעה לשיר "Itsy Bitsy Spider" , החליטה להביא אותו איתה לארץ ותרגמה אותו לעברית. עם חזרתה לישראל שנתיים אחר-כך, השתלבה כמדריכה קולית בתאטרון מחול ענבל, כמורה למוזיקה במוסד החינוכי בגן שמואל ובמסלול להוראה לגיל הרך בסמינר לוינסקי, וכן, כמנצחת של מקהלת עמק חפר.
בשנת 1980, בעקבות ביקורו בארץ של המנצח הפיני ארקי פוהיולה, הקימה מיה את מקהלת העפרוני בקריית החינוך ע"ש בן-גוריון בעמק חפר. מיה הייתה המנצחת והמנהלת המוזיקלית והאמנותית של המקהלה במשך 33 שנים, עד פרישתה ב-2013.
לאורך שנות פעילותה במקהלת העפרוני, שכולה נעשתה בהתנדבות, המשיכה מיה לקדם את תחום מקהלות הילדים והנוער. היא יזמה את תוכנית "מלחינים כותבים למקהלות ילדים" אשר במסגרתה נכתבו יצירות חדשות על ידי מלחינים ישראלים במיוחד עבור מקהלות בשטח. בשנת 1986 יזמה במרכז למוזיקה "משכנות שאננים" בירושלים את "קולות צעירים" – 26 חוברות שיצאו לאור במשך 7 שנים, המכילות רפרטואר מקהלתי בינלאומי. במקביל, לימדה מתודיקה של עבודה עם מקהלות ילדים ויסודות הניצוח בסמינר באורנים (1985–1988), באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (1986–1993) ובמדרשה למוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך (1990–2002). בשנת 1987 הצטרפה כחברה ב-IFCM – פדרציית המקהלות העולמית שהוקמה באותה שנה, ובשנת 2005 נבחרה כחברת הנהלה שבה כיהנה לאורך 6 שנים. במסגרת זו, פעלה לקידום שיתופי פעולה עם עולם המקהלות הערבי.
בשנת 2000 הייתה שותפה להקמת "הלל" - ארגון המקהלות בישראל, שבראשו עמדה בשנים 2002–2008. במסגרת הארגון, יסדה את סמינר המנצחים השנתי של הארגון המועבר על ידי מנצח אורח מחוץ לישראל, וכן ייסדה סמינר מיוחד המוקדש למנצחי מקהלות ילדים. בשנת 2010 יסדה קורס למנצחי מקהלות יהודים וערבים במסגרת "מנצחים ללא גבולות" מטעם פדרציית המקהלות העולמית בניצוחו של Andre de Quadros. בתחילת 2010 הקימה בביתה ספריית ייעוץ למנצחי מקהלות ילדים ונוער, ספרייה המכילה ריכוז גדול של רפרטואר ישראלי ובינלאומי לקולות שווים.
בשנת 2003 קיבלה את הפרס על שם פרנק פלג על עבודה מוזיקלית אומנותית ברמה גבוהה לאורך שנים רבות, בשנת 2012 זכתה יחד עם מקהלת העפרוני בפרס מפעל הפיס לאומנויות הבמה ע"ש לנדאו, ובשנת 2020 קיבלה ממשרד החינוך את התואר יקירת הפיקוח על החינוך המוזיקלי על קידום, טיפוח והעשרת שירת מקהלות הילדים בארץ.
הייתה נשואה לעלי שביט עד למותו במרץ 2021. בנה היה עיתונאי הרכב טל שביט.
נפטרה ב-5 ביולי 2021, והובאה למנוחות לצד בני משפחתה בבית העלמין שבקיבוצה מעברות.
לקריאה נוספת
מיה שביט, 'מקהלת נוער – הזדמנות לשילוב אמנויות ויצירתיות', מפתח (כתב-עת למורי המוזיקה) 4 (2002), 7–23.
קישורים חיצוניים
מיה שביט באתר מקהלת העפרוני
מיה שביט - לזכרה
קטגוריה:מנצחות ישראליות
קטגוריה:מנצחות מקהלות ישראליות
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:מורות למוזיקה בישראל
קטגוריה:מורים למוזיקה בישראל
קטגוריה:בוגרות בית הספר גילדהול למוזיקה ודרמה
קטגוריה:בוגרי בית הספר גילדהול למוזיקה ודרמה
קטגוריה:מעברות (קיבוץ): אישים
קטגוריה:מנצחי מקהלות ישראלים
קטגוריה:מעבדות מוזיקליות ישראליות
קטגוריה:ישראליות זוכות פרסים
קטגוריה:זוכי פרסים ישראליים
קטגוריה:מנהלות ישראליות
קטגוריה:מנהלים ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים במעברות (קיבוץ)
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2021 | 2023-10-16T12:51:07 |
דינמיקה (מכניקה) | דינמיקה היא ענף במכניקה קלאסית. הדינמיקה עוסקת בתנועת גופים, להבדיל מסטטיקה שעוסקת בגופים נייחים.
בדינמיקה נכללים שני ענפים:
קינמטיקה – ענף העוסק בניתוח של תנועת גוף בזמן, תוך התעלמות מהגורמים לתנועה.
קינטיקה – ענף העוסק בגורמים לתנועת גוף, כמו כוח שיכול לגרום לשינוי בתנועה של גוף.
הדינמיקה מבוססת על חוקי התנועה של ניוטון. לפתרון בעיה דינמית שעוסקת בגופים הנעים במהירות המתקרבת למהירות האור יש לעשות שימוש בדינמיקה של תורת היחסות הפרטית.
במכניקת הקוונטים הדינמיקה עשויה להתייחס למידת הקוונטיזציה של הכוחות, כגון אלקטרודינמיקה קוונטית וכרומודינמיקה קוונטית.
פתרון בעיות דינמיות
בפתרון בעיות דינמיות (לפי המכניקה הקלאסית) יש להבדיל בין גוף נקודתי, מערכת חלקיקים וגוף קשיח (בבעיות גוף קשיח יש להתחשב במומנט התמד). בהתאם לאילוצים, ניתן לנסח לבעיה משוואות קינמטיות המתארות קשרים (קשר מרחב-זמן) בין מיקום, מהירות ותאוצה בזמן (בין אם מדובר בתנועה קווית, זוויתית או כללית).
כמו כן, ניתן לנסח משוואות קינטיות: משוואות ניוטון-אוילר (הראשונה מתארת את הקשר בין סך הכוחות לתאוצה קווית, והשנייה מתארת את הקשר בין סך המומנטים לתאוצה זוויתית), משוואות שימור אנרגיה, שימור תנע קווי או שימור תנע זוויתי.
שימור אנרגיה מתקיים בהיעדר כוחות לא משמרים (בפשטות: כאשר לא מתבצעת עבודה), אחרת, יש לכלול את עבודות הכוחות הלא משמרים במשוואת שימור האנרגיה. שימור תנע קווי מתקיים בהיעדר כוחות, כאשר בכיוון מסוים שקול הכוחות שווה לאפס, בכיוון זה מתקיים שימור תנע קווי. שימור תנע זוויתי מתקיים בהיעדר מומנטים – בדומה לשימור תנע קווי, ניתן להגדיר שימור תנע זוויתי בכיוון מוגדר, במאונך למישור הסיבוב.
דוגמה: מכונת אטווד
ממוזער|250px|דיאגרמת כוחות של שתי המסות התלויות במכונת אטווד. התאוצה מסומנת תחת ההנחה ש-m1 מאיץ מטה ו-m2 מאיץ מעלה, כפי שצפוי אם אכן m1 > m2. המתיחות בשני קצוות החבל זהה מתוך הנחה שמסת החבל זניחה.
במכונת אטווד, שני גופים בעלי מסות שונות, m1 ו-m2 קשורים בחוט בעל מסה זניחה משני צדי גלגלת. בלי הגבלת הכלליות, נניח כי m1>m2, ולכן m1 תאיץ מטה ו־m2 תאיץ מעלה (באותה תאוצה).
ניתוח משיקולי כוחות
על כל אחת מהמסות פועלים כח הכבידה והמתיחות (מסומנת ב־T), לכן:
מחיבור בין שתי המשוואות מתקבל:,כלומר, התאוצה במערכת:
אם במקום m2 נסמן m ובמקום m1 נסמן km (כלומר, k הוא היחס בין המסות), נקבל:
כלומר התאוצה לא תלויה במסות אלא רק ביחס ביניהן.
בעזרת התאוצה ותנאי ההתחלה (במקרה זה נניח x0=0, v0=0), הקינמטיקה נותנת משוואות המתארות את המיקום והמהירות כפונקציה של הזמן:
או מהירות כפונקציה של מיקום:
משיקולי אנרגיה
תחת אותם תנאי התחלה, שני הגופים נמצאים במנוחה באותו הגובה, כך שהאנרגיה במצב ההתחלתי היא 0. במצב הסופי, לגבי גוף 1:
כאשר v היא מהירותו של גוף 1, h הוא הגובה שירד הגוף, ו־WT,1=-Th היא העבודה שביצע החבל על הגוף. באופן דומה, לגבי גוף 2:
,
בהנחה שמהירות הגופים שווה, והמרחק אותו עברו שניהם שווה. במקרה זה, WT,2=+Th, בסימן חיובי, כי עבודת המתיחות שוות כיוון לתנועת גוף 2. מתוך שיקולי שימור אנרגיה,
שזהה לתוצאה שקיבלנו משיקולי כוחות, אך ללא תלות מפורשת בזמן.
ראו גם
דינמיקה קוונטית
מכניקת הזורמים
אנרגיה קינטית
קישורים חיצוניים
Motion in a Straight Line – סרטון הסבר על פיזיקה ודינמיקה עבור תנועה בקו ישר מתוך CrashCourse
קטגוריה:מכניקה | 2024-06-11T09:05:22 |
אח"י אילת (ק-40) | שמאל|ממוזער|250px|המשחתת HMS Zealous בעת שירותה בצי המלכותי הבריטי
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לאח"י אילת (1994/2009) מאת יגאל תומרקין בחיפה
המשחתת אח"י אילת, שסימנה הצבאי ק-40, פעלה בשירות חיל הים הישראלי משנת 1956 וטובעה בשנת 1967 על ידי סטי"לים מצריים. באירוע נהרגו 47 ונפצעו 91 מלחים. סך הכל היו 180 אנשים על הספינה.
קורותיה בצי המלכותי
המשחתת יוצרה עבור הצי המלכותי הבריטי, נכנסה לשירות ב-1944 בשם HMS Zealous, נשאה מספר צי R-39. לאחר בנייתה ליוותה שיירות אספקה בים הצפוני בסוף מלחמת העולם השנייה.
בשירות חיל הים
המשחתת נמכרה לישראל ב-15 ביולי 1955, עם משחתת נוספת מדגם זהה, וניתנו להן השמות "אח"י אילת" ו"אח"י יפו". על כל אחת מהמשחתות שירתו כ-150 עד 200 ימאים.
במהלך מבצע קדש השתתפו ה"אילת" ואח"י יפו בלכידתה של המשחתת המצרית "איברהים אל אוול" שהתקרבה לחיפה והפגיזה את העיר. ב-1959 השתתפה ה"אילת" בצילומי הסרט "אקסודוס", שעסק בספינת המעפילים.
ביולי 1966 מונה סא"ל יצחק שושן למפקדה של ה"אילת". בתחילת שנת 1967 זכתה המשחתת בפרס המטבח הטוב של חיל הים.
מלחמת ששת הימים וקרב רומני
במהלך מלחמת ששת הימים ביצעה המשחתת סיורים להגנת החוף. לאחר המלחמה השתתפה בסיורי ביטחון שוטף לאורך חופי צפון סיני, במסלול שהחל בנמל אשדוד והסתיים סמוך לפורט סעיד. למרות הסכם הפסקת האש, הוסיפו המצרים לסייר עם כלי שיט קרביים מזרחית לקו הפסקת האש בקרבת חוף סיני, תוך הפרת תנאי ההסכם.
בליל 11 ביולי 1967, נוצר מגע בין כוח של ח"י, שכלל את ה"אילת" ושתי טרפדות לבין שתי טרפדות מצריות מדגם P - 183. המצרים פתחו באש והתפתח קרב במים בינלאומיים, שכונה לימים "קרב רומני". במהלך הקרב העסיקה ה"אילת" את הטרפדת המצרית באש תותחים ומקלעים וזאת התפוצצה בסיומו קרוב לדופן המשחתת וטבעה על צוותה. בשל הקרבה לפיצוץ, נפגעה ה"אילת" מרסיסים וכמה ימאים על סיפונה נפצעו קל. הטרפדת המצרית השנייה טובעה על ידי הטרפדות הישראליות ללא נזקים ונפגעים.
טיבוע אח"י אילת
לאחר מלחמת ששת הימים השתתפה אח"י אילת בסיורי ביטחון שוטף לאורך חופי סיני עד סמוך לפורט סעיד. בערב 21 באוקטובר, בשעה 17:30 בערך, במהלך סיור ביטחון שוטף לאורך חופי סיני, כאשר המשחתת הייתה במרחק של 13.5 מייל (כ-22 קילומטרים) מפורט סעיד נורה לעברה טיל סטיקס מסטי"ל מצרי מסוג "קומאר", מפתח נמל פורט סעיד. הטיל פגע בגשר המשני של האנייה, סמוך לבסיס התורן ופוצץ את הדוד הקדמי. שלוש דקות לאחר מכן פגע טיל שני באונייה, בנקודה סמוכה לפגיעת הטיל הראשון. שני הטילים שיתקו לחלוטין את מערכות ההנעה והקשר. בבסיס התורן פרצה שרפה, והאנייה החלה נוטה על צידה.
כשעה וחצי מאוחר יותר יצא "קומאר" שני מפתח נמל פורט סעיד ואחרי כרבע שעה (בשעה 19:44) שיגר שני טילי סטיקס נוספים לעבר המשחתת הטובעת. הטיל הראשון נפל למים בסמוך לשיגור, אך הטיל השני פגע באונייה סמוך לעמדת התותח הדוקני בירכתיים והתלקח, בלי להתפוצץ. האנייה עדיין צפה ונטתה על צידה השמאלי בזווית של כ-15 מעלות, אבל מחום השרפה שגרם הטיל, החלו ארגזי פעולה של מקלעי "0.5 להתפוצץ וסיכנו את חיי הצוות בירכתיים. המפקד, שחשש מהתפוצצות מחסני התחמושת מתחת לסיפון, הורה לנטוש את האנייה. דקות ספורות לאחר נטישת האונייה אכן התלקחו מחסני התחמושת והתפוצצו. האנייה הזדקרה כמעט מייד וטבעה.
במהלך הלילה התנהל מבצע לחילוץ אנשי צוות באמצעות מסוקים וספינות חיל הים ונמשך עד אור ראשון. בהטבעת האונייה נהרגו 47 מלחים וקצינים ונפצעו 91. הרס"ר האגדי של האח"י אילת קלמונט לימון דבש שעד הפעילות המבצעית הזאת שרת עליה במשך 11 שנים לא היה נוכח עליה בשעה שנפגעה. משום שחלה ונשאר בביתו. מתוקף תפקידו כרס"ר האח"י אילת, ליווה את המשפחות והנפגעים בלוויות, בבתי החולים ולאורך תהליכי הזיהוי והשיקום. קלמונט שימש כפעיל מרכזי בעמותה להנצחת חללי האילת.
בתגובה הפגיז צה"ל ב-25 באוקטובר את בתי הזיקוק בעיר סואץ, ואלה הושמדו.
טיבוע אח"י "אילת" היה ציון דרך בלוחמה הימית. זה היה האירוע הראשון בהיסטוריה שבו טרפדת הצליחה להטביע ספינת קרב בזמן מלחמה. ספינות הטילים מסדרת קומאר עוררו עניין רב בעקבות הטיבוע, שסימן מעבר מקרבות תותחים לקרבות טילים, מעבר שהיה שינוי מהותי בתורת הלחימה של חיל הים הישראלי ושל חילות הים במערב. הקרב אירע כאשר חיל הים הישראלי כבר היה בעיצומו של שינוי עמוק. כבר ב-1964 הכיר חיל הים ביתרונן של ספינות הטילים הקטנות והזריזות וטיליהן המדויקים וארוכי הטווח על פני הארטילריה הימית הכבדה שהצריכה פלטפורמות גדולות, יקרות ומגושמות. החיל נערך לבניית ספינות טילים במבצע שלכת לפיתוח טילי גבריאל, שהיו הטילים הראשונים ללוחמה ימית במערב. שלוש הספינות הראשונות של חיל הים הגיעו משרבור פחות משלושה חודשים לאחר טיבוע ה"אילת".
מפקדי המשחתת
מפקדי הספינה הם קצינים בדרגת סא"ל:
המפקדים+ שם תקופת כהונה תמונהמנחם כהן 150px|שמאל|אלכס שור שמאל|150pxיצחק רהב 1960150px|שמאל|אברהם תבור 1962שמאל|150pxיואב יסעור 150px|שמאל|יקותיאל נץ שמאל|150pxיהודה בן-צור 150px|שמאליצחק שושן שמאל|150px
לקריאה נוספת
יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספרית מעריב, תשנ"ד
משה לוי, הנשמה ה-48, מערכות, 1981.
אברהם רבינוביץ', ספינות שרבורג, אפי מלצר בע"מ, 2001.
צפי מרלי, "'אח"י אילת'- שם אחד ארבעה כלי שיט", "בין גלים". אוקטובר 2002, עמ' 50.
קישורים חיצוניים
דוד תגר, מזילוס ועד אילת באתר עמותת חיל הים
יד לחללי חיל הים באתר הפלי"ם.
תצלומים מארכיון צה"ל-אח"י אילת בפעילות לפני שהוטבעה על ידי המצרים
אשכול:"דמי חיילינו לא יהיו הפקר"; 47 שנים להטבעת המשחתת "אילת": פרסום מסמכים בבלוג של ארכיון המדינה.
מערכות ים, גיליון 87 - 88, שבט תשכ"ח, פברואר 1968. גיליון המוקדש למשחתת "אילת".
יוסי אלעד, "אילת" המשחתת שתזכר לעד, "בין גלים" יוני 1979 עמ' 7.
אילנית פנר, סיפור של אוניה - אח"י אילת ק-40, 'שובל' מידעון עמותת חיל הים, אוגוסט 1998 עמ' 3.
המשחתות בחיל הים הישראלי בעריכת תא"ל שבתאי לוי 2014.
.
טקס ההשקה של אח"י אילת באנגליה. יומני כרמל, אוגוסט 1955 (התחלה 4:18)
הצגת אש חיל הים, ביקור שהב"ט דוד בן-גוריון והרמטכ"ל חיים לסקוב במשחתת אח"י אילת יומן צה"ל מס' 1 - קטעים קצרים מאירועי צה"ל, אוסף ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון
תמונות של משחתת אח"י אילת (ק-40) מאוסף יצחק שושן מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
תמונות מאוסף שרון מלכה - טקס האזכרה לחללי אח"י אילת בנמל חיפה 1967, מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
תערוכה באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ביאורים
הערות שוליים
אילת (ק-40)
קטגוריה:משחתות
קטגוריה:אוניות מלחמה שטובעו
קטגוריה:כלי שיט ישראליים שטבעו | 2024-08-03T18:44:05 |
מיתוג מנות | ברשת מחשבים ובתקשורת, מיתוג מנות (באנגלית: Packet switching) היא טכניקה להעברת תשדורות, שהומצאה על ידי דונלד דייוויס ופול ברן בתחילת שנות השישים, ובה תשדורות נשלחות כאשר מצטברת כמות מסוימת של נתונים, גם אם אלו לא מייצגים את כלל הנתונים שיש להעביר. בשיטה זו אין מקצים מראש מסלול פיזי בין המקור ליעד, וכל תשדורת נשלחת במסלול המתאים לאותו רגע ומנותבת בין צמתים על גבי קווי תקשורת שיתופיים. זאת בניגוד לשיטת מיתוג מעגלים, שבה מוקצה קו תקשורת בלעדי בין שני צמתים למשך ההתקשרות, מסלול פנוי נקבע על ידי אלגוריתמים של פרוטוקולי ניתוב דינמיים אך גם יכול להיקבע מראש סטטית.
מנה, או חבילה (Packet), היא אוסף נתונים שאליו מצורפים כתובת המקור, כתובת היעד ונתוני בקרה, כך שהרשת תוכל לנתב את המנה ליעד הנכון. המנה נשלחת לצומת המיתוג הבא, ומשם היא מועברת הלאה, עד שהיא מגיעה ליעדה. כל צומת מיתוג מקבל את המנה בשלמותה, בודק את תקינותה ומשדר אותה הלאה. לא כל המנות המרכיבות הודעה אחת יעברו בהכרח באותו מסלול בדרכן מהמקור ליעד – מסלולה של כל מנה נקבע לפי אלגוריתם להקצאת מסלול. כאשר מחשב היעד מקבל את המנות, הוא מרכיב אותן מחדש להודעה השלמה.
ביצוע מיתוג המנות הוא: מנה נוצרת בתהליך הסגמנטציה (Packet segmentation) בשכבה הרביעית של מודל 7 השכבות – שכבת התעבורה של מודל ה-OSI. בשכבה השלישית, שכבת הרשת של מודל ה-OSI, נוספות למנות תגיות הנקראות Header, ובהן מצוינות כתובות המקור וכתובות היעד, בנוסף לפרטים אחרים. כלומר, במנה עצמה מצוין מי השולח שלה ומי היעד שאליו המנה צריכה להגיע.
תקנים עיקריים למימוש מיתוג מנות הם Ethernet ,X.25 ו-Frame relay.
רשת האינטרנט פועלת במיתוג מנות.
רשת מסוג Packet switched
רשתות שפועלות בשיטת מיתוג המנות בנויות בטופולוגית Mesh
(טופולוגית אריג). טופולוגית Mesh מספקת דרך אמינה ובטוחה להעברת נתונים, מכיוון שהיא כוללת צמתים רבים אשר מגבים אחד את השני במקרה שאחד הצמתים יוצא מכלל פעולה.
ברשת מסוג זה, המסלול שבו יעברו המנות אל היעד שלהן אינו ידוע מראש ואינו מהווה חלק חיוני לשידור המידע, ולכן משתמשים לעיתים קרובות בציור של "ענן" אשר נועד לסמל את העובדה שמסלול המידע אינו ידוע מראש והדרך שבה יגיע המידע ליעד יכול להיות כל אחד מתוך מאות המסלולים אשר נכללים ב"ענן".
ראו גם
מיתוג מעגלים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
קטגוריה:היסטוריה של האינטרנט | 2024-08-27T09:25:24 |
חיל תותחנים | ממוזער|ירי בתותח נייד ברגימנט הארטילריה המלכותי בצבא בריטניה
חיל תותחנים הוא אחד מחילות היבשה, שמטרתו לסייע לכוחות המתמרנים באמצעות ירי ארטילרי מתותחים מתנייעים או נייחים וממשגרי רקטות אל עבר עמדות האויב, המביא לשיתוק האויב ולהשמדתו.
קדם לחיל התותחנים בעת העתיק ובימי הביניים יחידות מיוחדות שלרוב כפופות לחיל ההנדסה שפעל נגד מבצרים, עם כלים כמו בליסטרה, קַטַפּוּלְטָה ועוד.
ממוזער|משגרי רקטות גראד סובייטיים
חיל התותחים התפתח במאות ה-15 וה-16 כאשר התותחים נהפכו לאמינים ובטוחים בשביל להוציאם מידי חיל ההנדסה ולהפקידם בכמויות גדולות בידי חיילים האמונים על טעינתם, כיוונם והירי בהם ("תותחני שדה"). מאז, כוחה וחשיבותה של הארטילריה ובפרט חיל התותחנים, גדלו בהדרגה. התותחים נהפכו לאלמנט מכריע במבצעי מצור (לדוגמה: נפוליאון לא הצליח לכבוש את עכו לאחר שתותחי המצור הכבדים שלו יורטו בים על ידי האדמירל סידני סמית). במלחמת העולם הראשונה סייעו התותחנים להתקדמות חיל הרגלים על ידי ריכוך השטח ויצירת חיפוי בצורת "מסך של אש" שהלכה לפניהם. כוח האש האדיר של התותחים והמקלעים תרמו בין השאר ליצירת מלחמת חפירות ארוכה ועקובה מדם. במלחמת העולם השנייה נוספו גם מערכות רקטיות לחיל התותחנים.
החל מהמאה ה-20 חיל התותחנים מפעיל בנוסף לתותחים והוביצרים גם מרגמות כבדות וארטילריה רקטית.
ראו גם
ארטילריה
תותח
תותח מתנייע
מרגמה
רקטה
קישורים חיצוניים
תותחנים
קטגוריה:ארטילריה
קטגוריה:יחידות קרביות מעורבות בצה"ל | 2023-02-01T22:02:54 |
חיל ההנדסה הקרבית | חיל ההנדסה הקרבית (בראשי תיבות: חה"ן) הוא אחד החילות בזרוע היבשה של צבא הגנה לישראל. זהו כוח ההנדסה הקרבית של צה"ל. ייעודו של החיל הוא הבטחת יכולת התמרון של כוחות צה"ל בד בבד עם שלילת יכולת זו מהאויב, הבטחת שרידות כוחות צה"ל והשמדת תשתיות אויב תוך כדי לחימה רגלית וממוכנת, התעסקות בחבלה, מיקוש, צליחת מכשולים, הנדסה, בנייה והריסה. בנוסף אחראי החיל על תחומים שונים הדורשים ידע ומומחיות בנושאי הנדסה צבאית בהם רובוטיקה, לוחמת מנהרות, עיסוק בחומרי נפץ והתגוננות מפני נשק בלתי-קונבנציונלי. תפקידי החיל כוללים פריצת מכשולים, ביקוע קווי הגנה עוינים, פריצת שדות מוקשים, ניתוץ ביצורים, פריצת ופתיחת צירים, הכשרת צירי תנועה, גישור וצליחה, מיקוש הגנתי, עיסוק בחומרי נפץ, חבלה התקפית, חבלה וסילוק פצצות, בניית קווי הגנה ומכשולים, בניית ביצורים, הפעלת ציוד מכני הנדסי וציוד סער, משימות הריסה ובנייה תחת אש, והתגוננות מפני נשק בלתי-קונבנציונלי בשדה הקרב. כמו כן, לוחמי החיל (מלבד הצמ"ה) מאומנים בלוחמת חי"ר והפעלת רכב קרבי משוריין. החיל מופקד על 3 גדודי פלסים סדירים (גדוד 601 – "אסף", גדוד 603 – "להב" וגדוד 605 – "המח"ץ") ובהם מחלקות סיור ופלוגות צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) כבד, גדודי מילואים נוספים ויהל"ם – יחידת הנדסה למשימות מיוחדת, יחידה מובחרת בצה"ל העוסקת בקומנדו הנדסי, חבלה, סילוק פצצות, רובוטיקה, לוחמת מנהרות ועוד. במסגרת מאמץ התמרון כוחות ההנדסה נכנסים ראשונים לשדה הקרב המשולב ומובילים את שאר הכוחות דרך צירים שנפרצו וזוכו ממכשולים טבעיים ומלאכותיים.
שורשי חיל ההנדסה נעוצים עוד בארגון "ההגנה" ובמתנדבי "היישוב" לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והוא נוסד עם הקמת צה"ל על ידי הקצין עמנואל שחר. החיל השתתף בכל מלחמות ישראל ובמבצעים רבים, כאשר בחלקם הוא נטל תפקיד מרכזי. חיל ההנדסה זכה בפרס ביטחון ישראל ואות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל ומספר יחידות בחיל זכו בצל"ש יחידתי. חיילים רבים בחיל ההנדסה זכו לעיטורים וצל"שים.
קצין ההנדסה הראשי הנוכחי הוא תת-אלוף יואב טורחאנסקי.
מאפייני החיל
ממוזער|250px|כומתה בצבע כסף של חיל ההנדסה
ממוזער|250px|סיכת לוחם חה"ן 2020
ממוזער|250px|סיכת לוחם חה"ן עד שנת 2020
שורשי החיל נעוצים כבר בתקופה שלפני מיסוד צה"ל. חיל ההנדסה הקרבית הוא אחד מחמשת החילות של זרוע היבשה. ייעודו המקורי במלחמה הוא נטרול מטעני חבלה ומוקשים, ופתיחת מעבר הנדסי לכוחות בקרב, מלחימת חי"ר ולחימה ממוכנת בקו המגע ועד התמחות בכל הקשור לחבלה התקפית וחבלה הגנתית, שימוש וטיפול בחומר נפץ, לוחמת תת-קרקע והפעלת ציוד מכני הנדסי ואמצעי סער. כיום לחיל ההנדסה הקרבית חמישה ייעודים מרכזיים:
הבטחת יכולת התמרון של כוחות צה"ל (פריצת צירים, ניקוי שדות מוקשים, נטרול מטעני חבלה, צליחת תעלות ועוד)
סיוע של לחימה רגלית וממוכנת בתמרון לכוחות חיל רגלים וחיל שריון והתעסקות בנושא החבלה וההנדסה.
שלילת יכולת התמרון מכוחות האויב (בניית ביצורים, מיקוש הגנתי, עבודות עפר וחפירת תעלות)
מיגון והבטחת שרידות הכוחות הלוחמים (בניית ביצורים, טיהור שטח ממוקשים ומטעני חבלה, הגנה מפני איומי אב"כ)
הריסה והשמדה של תשתיות אויב (הן של צבא סדיר והן של ארגוני טרור).
לחיל ההנדסה כומתה בצבע אפור בהיר, המוגדר רשמית ככסוף, שעליה סמל החיל: חרב בתוך צריח שמוקף בהילה שמסמלת פיצוץ. הצבע הכסוף נבחר בשנת 1979 על ידי קצין ההנדסה הראשי, תא"ל אבישי כ"ץ, שהחליט לשנות את צבע הכומתות של החיל משחור כדי להעצים את תדמיתו: כץ נזכר שבילדותו הוא קרא סיפור בשם "מכרות המלך שלמה", אשר בו סופר על שני שבטים, האחד טוב, ואחד רע, כאשר השבט הטוב נקרא: "שבט כסופים", לא ניתן היה להשתמש בצבע כסף על הבד הצבאי, אז הוחלט לבחור בצבע דומה – אפור בהיר, שמוגדר רשמית ככסוף. צבעי הדגל החילי הם שחור וכתום. צבעי הדגל נבחרו בעקבות מבצע עמורה ("אדמה חרוכה") בו השמיד חיל ההנדסה את תשתיות הצבא המצרי בחצי האי סיני בעקבות הנסיגה ממנו אחרי מבצע קדש. כתום מסמל את להבות הפיצוצים והשחור את האדמה החרוכה שהשאיר חיל ההנדסה. המוטו של החיל הוא "הנדסה קרבית – ראשונים תמיד".
המנון ששרו חיילי הנדסה וגם שיקף את יעודו של החיל:
"חיל הנדסה הוא חוד החנית, בלי חיל הנדסה אז אין פה חזית".
על פי אתר דובר צה"ל:
המקצוע הצבאי של חיילי ההנדסה הוא פלס. קיימים מקצועות נוספים, והם: מטהר (חיילי הגדס"כ), סייר-פלס, סלק (יחידת ס"פ) ומפעיל צמ"ה. חיל ההנדסה בצה"ל הוא חלק מכוחות היבשה, ולכן כפוף לזרוע היבשה. הוא מורכב מגדודי הנדסה קרבית בסדיר ובמילואים, יחידות צמ"ה קרביות, גדודי סיוע כימי (לשעבר גדוד האב"כ) ויחידת יהל"ם ("יחידה הנדסית למשימות מיוחדות" שבין השאר עוסקת בסילוק פצצות, קומנדו הנדסי, הריסה וחבלה, מודיעין הנדסי, רובוטיקה, פינוי מוקשים ולוחמת מנהרות).
כלי הרכב המזוהים ביותר עם חיל ההנדסה הקרבית הם: דחפור משוריין די-9 ("דובי") – בולדוזר כבד מדגם קטרפילר D9 שזוכה לחליפת מיגון ותוספת מעטה שריון תוצרת ישראל; הפומ"ה – נגמ"ש הנדסה ממוגן המשרת את הפלסים; והנמ"ר ההנדסי – נגמ"ש הנדסה כבד על בסיס נגמ"ש המרכבה (נמ"ר) הישראלי שהחל להיקלט בחיל. בנוסף מפעיל החיל מגוון אמצעים הנדסיים, בהם טנקי גישור, אמצעי צליחה, כלי צמ"ה שונים, מוקשים ואמצעי חבלה, מגוון חומרי נפץ, אמצעי פריצה (כגון צפע שריון ההרסני ורקטות ריצוף), אמצעי חבלה וסילוק פצצות ואמצעי הגנה מפני איומי אב"כ. לוחמי ההנדסה חמושים בדומה ללוחמי חי"ר: נשקם האישי הם רובי M16 מקוצרים מדגמי M16A1 מנוסרים, CAR-15 ו-M4A1 קרבין פלאט-טופ. נשקי מחלקה כוללים מקלעים, רובי צלפים מדגם בארט 0.5 נגד ציוד ורקטות כתף. ביהל"ם רובה השירות הוא M4A1 והלוחמים חמושים גם באקדח שירות.
מבנה ויחידות
חיל ההנדסה הקרבית הוא החיל האחראי להנדסה הצבאית (כלומר: הנדסה קרבית וביצורים) בצה"ל. בראשו עומד קצין ההנדסה הראשי (הקהנ"ר, בדרגת תת-אלוף) שאחראי הן לבניין הכוח ההנדסי, הן לתפעול של חיל ההנדסה והן לסיפוק צורכי ההנדסה של כלל הצבא. את כוחות ההנדסה עצמם מפעילים הפיקודים האזוריים. חיל ההנדסה הוא החיל האחראי בכל הקשור להנדסה קרבית בנושא החבלה, סילוק פצצות, מטענים וחומרי נפץ, מיקוש, פילוס, השמדת מבני טרור ומלכוד וכדומה.
בנוסף להתמחות ההנדסית מאומנים לוחמי ההנדסה (הפלוגות הרובאיות והסיור) גם בלוחמת חי"ר כחלק מתפקידם הקרבי, ומוגדרים בצה"ל כלוחמי חוד. לעיתים קרובות מסייע חיל ההנדסה גם לכוחות חיל הרגלים במשימותיהם, גם אם אין להם היבט הנדסי, ומבצע משימות לחימה, הסתערות, לחימה בטרור, וביטחון שוטף.
כל לוחמי ההנדסה (פלסים) זוכים להכשרת רובאי 05 ופלס 05 בטירונות והפלסים הקרביים מוכשרים לרמת רובאי 06 ופלס 06. כמו כן, עקב הצורך בסיוע הנדסי צמוד לכוחות החי"ר, לכל חטיבת חי"ר מצורפת פלוגת חבלה והנדסה (פלחה"ן), זוהי פלוגת חיילים מובחרת מחטיבת החי"ר שעוברת הכשרה בת חודשיים בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) אך איננה כפופה לחיל ההנדסה אלא לחטיבה שבה היא פועלת. לוחמי ההנדסה הם פלסים ולוחמי חי"ר לכל דבר, וכינויים הוא "מוהנדסים".
חיל ההנדסה מחולק למספר יחידות עיקריות:
גדודי הנדסה קרבית (גדחה"ן) בסדיר ובמילואים
כל גדוד כולל פלוגות רובאיות – הפלוגות המבצעיות המתעסקים בחבלה, מיקוש, פריצת מכשולים, פיצוץ והשמדת תשתיות, תפעול רק"ם הנדסי, הנדסה קרבית. בנוסף הם עוסקים גם בלוחמה תת-קרקע, לוחמת חי"ר ולוחמה ממוכנת (על גבי נגמ"שים, פומ"ה ונמ"ר הנדסי). הגדודים נמצאים לסירוגין בתקופת של פעילויות ביטחון שוטף בגזרות מסוימות כל 4 חודשים ותקופת אימונים גדודיים כל 4 חודשים.
כל גדוד כולל מחלקת סיור – יחידה מובחרת העוסקת בסיור הנדסי ופעילות בט"ש מורכבת.
כל גדוד כולל פלוגת צמ"ה קרבית גדודית המפעילה דחפורי D9 משוריינים וכלים הנדסיים נוספים.
יחידות הנדסה פיקודיות – כל פיקוד כולל מהנ"פיה (מפקדת הנדסה פיקודית) האחראית על הפעילות ההנדסית בפיקוד, כולל בניית ביצורים, מכשולים ותשתיות צבאיות.
מערך הצמ"ה – כולל גדודי צמ"ה פיקודיים במילואים ופלוגות צמ"ה בגדודים הסדירים ובגדודי המילואים. יחידות הצמ"ה מפעילות ציוד מכני הנדסי (כולל דחפורי D9 משוריינים, מחפרים, שופלים, מקדחי-בורות וטנקי גישור) ועוסקות בלחימה הנדסית, פריצה וסער תחת אש, ובניית ביצורים בחזית.
יהל"ם – יחידה הנדסית למשימות מיוחדות. זוהי יחידת עילית וקומנדו הנדסי של החיל המאורגנת כאגד הנדסי. עיסוקיה כוללים סיור הנדסי, חבלה התקפית, חבלה וסילוק פצצות, רובוטיקה, לוחמת מנהרות והתגוננות מפני איומי אב"כ.
בית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ), שכולל את גדוד 614 (גדוד הפיקוד), המשמש כגדחה"ן נוסף בעתות חירום.
גדוד הסיוע הכימי (לשעבר גדוד האב"כ) – גדוד שייעודו הוא הגנה מפני איומי אב"כ ונשק בלתי-קונבנציונלי כמו גם טיהור אזורים וכלים שנפגעו מחומרי לחימה כימיים. הגדוד הוקם על בסיס פלוגות אנקור, ברקן, גרניט, ופלוגת ההכשרה "דיה". הגדוד נסגר ופורק ב-2015.
גדודי הנדסה קרבית
ימין|120px|סיכת לוחם הנדסה
ממוזער|250px|סיכת הפלס
ממוזער|250px|פומ"ה – בהכנה לתרגיל מחלקה יום, גדוד 601
ממוזער|250px|פלס מתכונן ל"הרמת שדה מוקשים", כלומר: פיצוץ שדה המוקשים באמצעות חבלה. פלסי חיל ההנדסה מפנים מוקשים ישנים בגבולות שלום.
ממוזער|250px|גדוד הנדסה קרבית מתאמן בפריצת מכשולים. בתמונה: רק"מ הנדסי פומ"ה וברקע דחפורי D9.
גדודי ההנדסה הקרבית מהווים את עיקר כוחו של החיל בעת שגרה. מדובר בגדודי פלסים המשלבים פלוגות רובאיות, מחלקות סיור ופלוגת צמ"ה. ייעוד נוסף של הגדודים במלחמה הוא סיוע לכוחות החי"ר והשריון בלחימה אורבנית בשטח בנוי באופן רגלי וממוכן, וייעוד עיקרי נוסף של התעסקות בחבלה, מיקוש והנדסה והשמדת תשתיות טרור. בשגרה בנוסף למשימות הנדסה קרבית מוכשרים הפלסים כלוחמי חי"ר ומבצעים משימות של חי"ר במלחמה וגם ביטחון שוטף, מארבים, מעצרים ופשיטות על בתי מבוקשים.
ישנם שלושה גדודי הנדסה בשירות סדיר ועוד מספר רב יותר בשירות מילואים. שלושת הגדודים הסדירים הם:
תגגדודמספרפלוגותכפוף לחטיבהמורשת (באתר עמותת חה"ן)אסף601אדיר, בז, גרזן, דקל, חתולי הרעם, פלס״ם ״הוריקן״. גדוד 601 – אסףלהב603ארז, ברקן, גדעון, דוהר, ציפורני החתול גדוד 603 – להבהמח"ץ605אשד, בזלת, געש, דולב, חתולי הפרא גדוד 605 – המח"ץ
גדודי הנדסה במילואים:
+תגגדוד ומספרכינויכפוף ל-עוצבה50 פיקסלים|תג גדוד 710|לא ממוסגרגדוד 71050 פיקסלים|תג גדחה"ן 7107|לא ממוסגרגדוד 7107"רז"גדוד 7086"אלון"50 פיקסלים|תג גדוד 8173|לא ממוסגרגדוד 8173 "הגליל"50 פיקסלים|תג 8170|לא ממוסגרגדוד 8170גדוד 5280 גדוד 8219"פלסי האש"גדוד 7071גדוד 271 גדוד 924 "חתולי המדבר" 50 פיקסלים|תג 9227|לא ממוסגר גדוד 9227 גדוד 74922px חטיבת ביסלמ"חגדוד 801150 פיקסלים|תג אגד הנדסי 490|לא ממוסגראגד הנדסי 490אגד הנדסי פיקוד הצפון50 פיקסלים|תג גדוד 7058|לא ממוסגרגדוד צמ"ה 7058"מבקיעי המרכז"50 פיקסליםגדוד צמ"ה 7064"דובי הצפון"לא ממוגר|50 פיקסלים|סמל גדוד צמ"ה 8163גדוד צמ"ה 8163
מהות ותפקידים
הגדודים הם האחראים על הפעילות של החיל בגזרות השונות ועל סיוע הנדסי – של פריצה, חבלה ופינוי שדות מוקשים – לכוחות היבשה בזמן מלחמה ובסיוע רגלי לכוחות החי"ר והשריון בלחימה רגלית וממוכנת בתחום השטח הבנוי והפתוח. הגדודים עוסקים גם בחבלה והשמדת תשתיות טרור (למשל פיצוץ מעבדות נפץ והשמדת משגרי רקטות וטילים חמושים). בהתאם, כלי הנשק וה שעומדים ברשות כל גדוד זהים לאלה הנמצאים בחטיבות החי"ר וכוללים מקלעים, קלעי סער, רובי צלפים ומטולי רקטות. הגדודים נלחמים ומתאמנים ומוכשרים גם בלחימת חי"ר רגלית, רכובה (כלומר: על גבי רכבי שטח) וממוכנת (כלומר: על גבי רכב קרבי משוריין). בנוסף, הגדודים מפעילים את נגמ"ש הפומ"ה הייחודי לחיל ההנדסה, ואת הנמ"ר ההנדסי, נגמ"ש הנדסה מתקדם ביותר על בסיס נגמ"ש מרכבה. כל גדוד מחזיק ב-2 פלוגות רובאיות מבצעיות, פלוגת מסלול, מחלקת סיור ופלוגת צמ"ה.
ממוזער|לוחמי גדוד "אסף" 601 ממלכדים מבנה טרור בקרב רפיח, בעזה במהלך מלחמת חרבות ברזל, יוני 2024
בנוסף למשימותיהם ההנדסיות, מבצעים הגדודים משימות בט"ש (ביטחון שוטף) ופעולות של חי"ר על מנת להקל על העומס של חטיבות החי"ר. משימות אלה כוללות מעצרים, מארבים, ומאיישים מחסומים ועמדות שמירה, סיורים, תצפיות, תפיסה ואיתור אמל"ח, בנוסף למשימות הנדסיות יותר של פיצוץ וחבלה בתשתיות הטרור בגזרות הקיימות. כל גדוד כולל מחלקת סיור – מחס"ר (ראו הרחבה בהמשך) המורכבת מהחיילים והמפקדים המצטיינים בגדוד. תפקידה בגדוד דומה לתפקידה של הפלס"ר בחטיבה. בזמן מלחמה מטרתם לסרוק את השטח ולאתר מכשולים בעוד מועד ולתת מודיעין הנדסי, בעת שגרה ועימות מוגבל תפקידם כולל פעולות חי"ר כגון מעצרים ומארבים. בנוסף הכח משמש את הגזרה ככוח הנדסי איכותי ונקרא למשימות מיוחדות. כל גדוד כולל גם פלוגת צמ"ה המפעילה דחפורים משוריינים וכלים הנדסיים שפועלים בתחום ההנדסה באופן שונה מהשאר. שאר הפלוגות בגדודים בנויות על מבנה אורגני ופעילות זהה לשל חיל רגלים.
מבנה המחלקות של הפלוגות הרובאיות בגדודי חיל ההנדסה הקרבית, מתחלק לכמה ייעודים עיקריים וזהים:
חבלה התקפית – חבלה, נפץ, שימוש והפעלת מטענים, פיצוץ תשתיות, מבנים ואמל"ח
לוחמת תת-קרקע – לוחמה תת-קרקע במנהרות, גילוי והשמדת פירים, פיצוץ והשמדה ונטרול של מנהרות
לוחמת חי"ר – לחימה רגלית במגע אש, ירי, הליכות וניווטים, לחימה בשטח פתוח, לחימה בשטח בנוי, חלוקת תפקידים (קלע, חובש, נגביסט, מרגמות ועוד) ומפקדים
לוחמת חיל רגלים ממוכן – לחימה ממוכנת וכבדה תוך אמצעי שימוש ברכב קרבי משוריין ורכבי הנדסה קרבית מסוגי נגמ"ש M-113, פומ"ה ונמ"ר הנדסי המצוידים במקלעים כבדים ואמצעים הנדסיים כגון רקטות ריצוף וצפע שריון
אמצעי לחימה – ציוד חי"ר מלא המתבטא ברובי סער מסוג M4A1 קרבין, מקלעים שונים, רימוני יד, כוונות השלכה וכוונות קלעים, אמצעי חבלה והנדסה ואמצעי עזר, אמצעי חי"ר, תיקי לואו ומנשאים ואמצעי חבלה ייעודים
ממוזער|לוחמי גדוד 601 פועלים ברפיח, במהלך מלחמת חרבות ברזל, יוני 2024
חיילי הגדודים מוסמכים כרובאי 05-חה"ן וכפלס 05 אחרי טירונות בסיסית, שבסיומה הם זוכים לענוד את סיכת הפלס. אחרי האימון המתקדם הם מוסמכים כרובאי 07 וכפלס 06, וזוכים לחבוש את הכומתה הכסופה ולענוד את סיכת "לוחם ההנדסה". לאחר מכן ממשיכים הלוחמים לתעסוקה מבצעית של 4 חודשים, שבסיומה הם מסיימים את המסלול. אחריו הם ממשיכים את שירותם באחת מן הפלוגות הרובאיות או יוצאים לקורס מ"כים. מ"כים של הנדסה מוסמכים כפלס 08 ורובאי 08 ואילו קציני הנדסה מוסמכים כרובאי 12 ופלס 12.
הלוחמים בגדודים מחולקים למחלקות אורגניות בדומה לגדודי החי"ר, כאשר מחלקה כוללת מפקד מחלקה (מ"מ, דרגת סג"ם או סגן) סמל מחלקה (סמל ראשון) ומפקדי כיתות. בכל מחלקה קיימים לרוב תפקידים לכל לוחם. הפק"לים שקיימים בנוסף לפלס ורובאי הם: קלע סער, חובש קרבי, נגביסט, קשרים, מרגמות, מטוליסט לאו, נהגי רק"ם (נגמ"ש M113, פומ"ה או נמ"ר הנדסי) וכדומה. בעבר החיל הפעיל גם צלפים. כמו כן קיימים גם קורסים רבים כמו קורס מתשאלים, קורס קטלן (מפעיל עמדת קטלנית), קורס מפעיל בארט, קורס מדריכי קרב מגע וקורסים שונים בתחום הלחימה במתקן אדם.
היסטוריה של הגדודים
בין היחידות המרכיבות את חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל, קיימים 3 גדודים סדירים שמספריהם – 601, 603 ו–605 – הם כמספרי 3 מפלוגות המתנדבים הארצישראליים לחיל החפרים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אות וציון למורשתו של החיל שהחלה כבר עם הקמת פלוגות המתנדבים הארצישראליים לחיל החפרים בצבא הבריטי
גדוד אסף 601 היה הגדחה"ן הראשון בצה"ל והוקם על בסיס פלוגות הנדסה מחטיבת גולני, חטיבת גבעתי וחטיבה 7 ב-1947. הפלוגות אוחדו לגדוד סדיר ב-1954. הגדוד עזר בסלילת "שביל הנחש" למצדה. בשנת 1956 הוקמה פלוגת הצמ"ה של הגדוד. הגדוד השתתף בכל מלחמות ישראל. בשנת 1956 זכה בצל"ש רמטכ"ל גדודי (הראשון בסוגו בצה"ל) על מבצע עמורה להרס התשתיות המצריות בחצי האי סיני. בשנים 1967–1969 פעל הגדוד בבניית ואחזקת ביצורי קו בר-לב תחת הפגזות מצריות כבדות. בזכות פעילות זאת זכה חיל ההנדסה בפרס ביטחון ישראל ב-1969. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים והחזרת חצי האי סיני למצרים, היה הגדוד אחראי לפיצוץ מתקני מודיעין, בקרה אווירית ואחרים, כגון אום חשיבה ויב"א 511. ב-1982 נטל הגדוד תחת פיקודו של פיני דגן חלק חשוב במבצע שלום הגליל והגיע עד לביירות, שם ביצע ירי צפע שריון ברחוב שהיה ממולכד ועמוס מחבלים. ב-7 באוקטובר 2000 נחטפו 3 מחיילי הגדוד על ידי חזבאללה. גופותיהם הוחזרו רק ב-2004 אחרי משא ומתן ממושך שכלל גם שחרור של כ-400 מחבלים מהכלא הישראלי. בשנות ה-2000 הוכפף מפיקוד המרכז לחטיבה 401. הגדוד היה הראשון שהוזנק לגזרת לבנון בפרוץ מלחמת לבנון השנייה ולוחמיו פרצו צירים, הרסו מוצבים והשמידו "שמורות טבע" (בונקרים) של חזבאללה. הגדוד לחם במבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן.
גדוד המח"ץ 605 הוקם אחרי מלחמת יום הכיפורים על בסיס גדוד צליחה במילואים שהוקם ב-1967 ונקרא גם הוא "גדוד 605". הגדוד הכשיר את גדודי הצליחה במילואים 630 ו-634 והשתתף בפעולת כראמה. הגדוד לקח חלק במבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ. ב-1977 הוצב ת"פ פיקוד הצפון וב-1978 הפך לגדוד הנדסה משוריין. בשנת 2002 זכה הגדוד בצל"ש רמטכ"ל גדודי על פעולתו באירועי גאות ושפל ומבצע חומת מגן. בשנות ה-2000 הוכפף מפיקוד הצפון לחטיבה 188. במלחמת לבנון השנייה פרץ הגדוד צירים חשובים והשמיד "שמורות טבע" (בונקרים) של חזבאללה. כמו כן חילץ כוחות שריון תחת אש ופרץ את הציר בקרב בוואדי סלוקי הגדוד איבד 2 לוחמי צמ"ה מפגיעת טיל נ"ט. הגדוד לחם במבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן.
גדוד להב 603 הוקם ב-1993 על-מנת לסייע בהחזקת רצועת הביטחון בדרום לבנון. קדם לגדוד זה גדחה"ן מילואים בשם זה שפעל בפיקוד הדרום עקב מחסור בכוחות הנדסה באזור זה. במהלך האינתיפאדה השנייה לחם הגדוד ביהודה ושומרון (עד מבצע חומת מגן) ולאחר מכן תפס קו ברצועת עזה, שם היה אחראי להריגתם של למעלה מ-70 מחבלים בגזרה – הישג שבגינו זכתה מחלקת הסיור של הגדוד בצל"ש. בנוסף סייעו לוחמי הגדוד להתבצרות ומיגון הכוחות והיישובים בגזרה. בשנות ה-2000 הוכפף מפיקוד הדרום לחטיבה 7. הגדוד לחם במלחמת לבנון השנייה ופרץ צירים חשובים. הגדוד לחם גם במבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן ברצועת עזה. שלושה מלוחמי הגדוד קיבלו צל"ש על לחימתם בצוק איתן. במהלך מבצע צוק איתן, הגדוד איבד 3 לוחמים ובניהם מפקד כיתה מאחת מהפלוגות הרובאיות.
מחלקות סיור
ממוזער|250px|לוחמי הנדסה קרבית הכוללים צלף עם חליפת הסוואה ורובה צלפים M-24 ושני קלעי סער עם רובה M4.
מחלקת סיור (מחס"ר) היא מחלקה בגדוד שתפקידה הוא סיור הנדסי.
מחלקת הסיור הראשונה בגדוד הנדסה הוקמה ב-1994, מייסדיה היו קציניה ומפקדיה של סיירת יעל מיחידת יהל"ם.
מטרתם הייתה להקים צוות סיור קטן ואיכותי שיבצע משימות כגון: תצפית ומודיעין בקו המגע בצורה איכותית עם מיומנות גבוהה בכל סוגי הלוחמה (שטח פתוח, סבוך, ובנוי), הסוואה ברמה גבוהה מאוד, ניווטים רגליים ורכובים, לוט"ר ופריצה, וכך היה. ב-2005 זכה המחס"ר של גדוד 603 בצל"ש אלוף פיקוד הדרום על פעילותו ברצועת עזה בה הרג כמות שיא של כ-70 מחבלים, חלקם על ידי צליפה ביום ובלילה.
בכל גדוד הנדסה ישנה מחלקת סיור. הצוות מונה 16 לוחמים המתניידים על 4 האמרים בפיקוד מפקד צוות. המחס"ר מורכב בדרך כלל מן החיילים המצטיינים בגדוד. בעת מלחמה מטרת המחס"ר היא לסרוק את השטח, לאתר מכשולים בעוד מועד, ולספק מודיעין הנדסי. בעיתות שגרה ובעימות מוגבל מבצע המחס"ר את הפעילות המורכבת בגזרת הגדוד כולו, כולל מעצרים, פריצות, משימות חבלה, מארבים, סריקות לגילוי אמל"ח, תצפיות חודרות וכדומה.
לוחם חדש שמגיע עובר סדרת הכשרות הכוללות אימונים רבים: לוחמה, ניווטים, קורס מודיעין וסיור, הסוואה, פריצה, חבלה וקרב מגע. כמו כן יש אפשרות לצאת לקורסים מגוונים: נהיגה מבצעית, תשאול, מדריך קרב מגע, קורס תיעוד, חובשים, סיירות ועוד. כדי להתקבל למחס"ר יש להיות חייל מצטיין בגדוד: רק שניים עד ארבעה לוחמים מצטיינים מכל מחזור יתקבלו להכשרות, ורק הטובים מביניהם יגיעו למחס"ר עצמו.
יחידות הנדסה פיקודיות
יחידות ומפקדות ההנדסה הפיקודיות (נקראו בעבר מהנ"פיה – מפקדת הנדסה פיקודית) אחראיות על ביצור הגזרה וביצוע משימות הנדסיות שונות בשגרה ובשעת חירום. תפקידיהם כוללים בניית מוצבים, סלילת צירים, הקמת גדרות, הצבת מחסומים וביצוע פרויקטים הנדסיים גדולים (בשיתוף מרכז הבינוי וקבלנים אזרחיים). בעת מלחמה, מצטרפות היחידות הפיקודיות לאוגדות הפיקודיות ומסייעות להן במאמצי הפריצה, תוך ניצול הידע שרכשו על הגזרה בה התמקצעו. יחידות ההנדסה הפיקודיות כפופות לקצין ההנדסה הפיקודי (נקרא בעבר מהנ"פ = מפקד ההנדסה הפיקודי, נקרא גם "קצין ההנדסה של פיקוד הצפון/המרכז/הדרום") הכפוף פיקודית לאלוף הפיקוד, ומקצועית לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי).
י"פ חה"ן 801 – מפקדת הנדסה פיקוד הצפון (באתר עמותת חיל ההנדסה הקרבית: חה"ן 801 – מפקדת הנדסה פיקוד הצפון)
י"פ חה"ן 802 – מפקדת הנדסה פיקוד המרכז (באתר עמותת חיל ההנדסה הקרבית: חה"ן 802 – מפקדת הנדסה פיקוד המרכז).
י"פ חה"ן 803 – מפקדת הנדסה פיקוד הדרום (באתר עמותת חיל ההנדסה הקרבית: חה"ן 803 – מפקדת הנדסה פיקוד הדרום)
יחידות צמ"ה
ממוזער|100px|ימין|סיכת לוחם צמ"ה
ממוזער|251px|שמאל|דחפור ממוגן D9 "דובי": זהו דחפור קטרפילר D9 משוריין עם מיגון כלוב. ה-D9 הוא הכלי הקרבי העיקרי של יחידות הצמ"ה.
ממוזער|251px|שמאל|דחפור ממוגן D9 "דובי" מ-2014. ה-D9 משמש לעבודות עפר, חילוץ רק"ם, פריצת צירים, חישוף צבאי, ניקוי זירות מטענים, הריסת מבני טרור והריסת בתי מחבלים.
פלוגת צמ"ה קיימת תחת פיקודם של כל גדוד הנדסה קרבית ויחידת הנדסה פיקודית, וכן ביחידות מילואים שונות. פלוגות הצמ"ה אחראיות על הפעלת ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) וכלי סער ופריצה בשדה הקרב ומבצעות מגוון משימות: בניית ביצורים, הקמת מגננים, פריצת מכשולים, פתיחת צירים, פינוי מוקשים, עבודות עפר, הריסת מתקני אויב, הריסת מבנים, סלילת דרכים וחילוץ כלי רכב ורק"מים תקועים. יחידות הצמ"ה מפעילות דחפורים ממוגנים, מחפרים ממוגנים, מעמיסים אופניים, מקדחי-בורות, מעמיסים קומפקטיים, מחפרונים, מפלסות, עגורנים ניידים, טנקי גישור, משאיות עפר וציוד בנייה.
פלוגות הצמ"ה חונות בדרך-כלל בנפרד מהגדוד, במצב כוננות. כל יחידה בצה"ל הזקוקה לסיוע של צמ"ה, יכולה לבקש לספח למשימתה מפעילי צמ"ה על ציודם. רוב מפעילי הצמ"ה מסופחים ליחידות חיל הרגלים וחיל השריון של צה"ל, המשתמשות בדחפורי ה-D9 הממוגנים בפעולות הבט"ש ביהודה, שומרון ועזה. במסגרת פעילותם באינתיפאדה השנייה, עלה מעמדם של מפעילי הצמ"ה והם נהפכו לחלק חשוב בפעילות הצבאית כנגד הטרור.
בשעת חירום ועיתות מלחמה, פלוגות הצמ"ה מצטרפות לגדודים ופורצות את הדרך עבור כוחות השריון. במסגרת פעילות זו מצורפים ליחידות הצמ"ה לוחמי הנדסה ושריון שעברו הכשרה על הפעלת טנקי גישור והפעלת טנקי הנדסה המצוידים באמצעים לפריצת שדות מוקשים כגון מגוב נוכרי, רקטות ריצוף או צפע שריון.
בעקבות האינתיפאדה השנייה הוקמו בנוסף לפלוגות הצמ"ה הגדודיות שלוש יחידות צמ"ה אזוריות מיוחדות – ביהודה ושומרון צמ"ה איו"ש ("חתולי הבר") ובגזרת עזה צמ"ה עזה-דרום ("אבירי הפלדה") וצמ"ה עזה-צפון ("חתולי הפלדה") – שהתמקצעו בלוחמה בשטח בנוי ומלחמה בטרור בשטחים הללו ומובילות שם את הפעילות המבצעית והלוחמה בטרור.
בנוסף לפלוגות הצמ"ה הסדירות קיימים בחיל ההנדסה הקרבית מספר גדודי צמ"ה במילואים, המורכבים ממפעילים ותיקים ומנוסים, ואלה מפעילים לצד דחפורי ה-D9 המשוריינים גם כלי צמ"ה נוספים הדורשים התמחות נוספת ועבודה מדויקת במיוחד כגון מחפרים, משאיות עפר, מפלסות ומקדחי-בורות. גדודים אלה נחשבים לגדודים מצטיינים: גדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד מרכז זכה לצל"ש הרמטכ"ל על לחימתו במבצע צוק איתן וחשיפת מנהרות החדירה של רצועת עזה; וגדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד דרום שזכה לאות הצטיינות מנשיא המדינה על לחימתו ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה.
בנוסף ליחידות הצמ"ה הקרביות קיימות גם מספר יחידות צמ"ה עורפיות: יחידה הצמ"ה המטכ"לית המועסקת במשימות בנייה וביצורים בעורף, צמ"ה חיל-אוויר – המועסקת בבנייה והכשרת שדות-תעופה ומנחתים עבור חיל האוויר וצמ"ה "בית הלל" המועסקת בבניית כבישים, שבילים ומוצבים בצפון ופינוי שלגים בהר החרמון.
קורס צמ"ה אורך כ-4 חודשים בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ), בו מוסמכים החיילים בשלב הראשון כמפעילי צמ"ה 07 ומוכשרים להפעיל טרקטור זחלי ודחפור ממוגן מדגם קטרפילר די-9, ובשלב השני מוסמכים כמפעילי צמ"ה 08, ומוכשרים להפעיל גם משאית, יעה אופני (שופל) וכלי צמ"ה אופניים אחרים. קיים גם קורס המכשיר את הלוחמים להפעיל מחפר (באגר). כלל הרישיונות שמקבלים על הכלים במהלך הקורסים תקפים גם באזרחות ומוכרים על ידי משרד הרישוי ומשרד העבודה והרווחה. כמו כן, במסגרת יחידות הצמ"ה קיימים גם מספר מסלולים פיקודיים: קורס מפקדי צמ"ה, קורס קציני צמ"ה ומסלול מנהלי עבודה (שלבים 10, 12 ו-13) המחייב חתימה לשירות קבע.
יהל"ם
ממוזער|250x250 פיקסלים|לוחמי יהל"ם באימון מסכם
יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) היא יחידת העילית של חיל ההנדסה. היא אחראית למשימות חבלה מיוחדות, פריצה הנדסית ימית, טיפול במטעני חבלה וחומרי נפץ רגישים במיוחד (סילוק פצצות), חשיפת מנהרות וסליקים, לוחמת מנהרות, פיתוח אמצעי חבלה ואמצעי חבלנות וכן הדרכה ופיתוח תו"ל הנדסי לחבלה וסילוק פצצות (ס"פ). היחידה מחולקת למספר פלגות:
סיירת יעל – משימות הנדסיות מיוחדות, קומנדו, מודיעין הנדסי, מומחי הריסה, חבלה התקפית וחומרי נפץ. הוקמה כיחידה עצמאית ב-1982 וכיום היא מאורגנת כפלגה.
ס"פ – הפלגה לסילוק פצצות. הסמכות המקצועית הצה"לית לחבלה, טיפול במטענים, השמדת אמל"ח אויב במתארים השונים וטיפול בחומרי נפץ.
ספי"ר – סילוק פצצות אוויר, עובדת בצמוד לחיל האוויר הישראלי.
סייפן – פלגת טיהור להגנה מפני נשק בלתי קונבנציונלי (אב"כ) שמשמשת גם כפלגת חבלה וסילוק פצצות.
סמו"ר – פלגת סליקים ומנהרות, מתמחה בלוחמת מנהרות.
הבזק – פלגת הרובוטיקה (פורקה ופוצלה בין שאר הפלגות).
מדרון מושלג – פלגה המתמחה בפריצה חמה וקרה.
בנוסף לפלגות האלה קיימות עוד פלגות שייעודן מסווג ופלגות העוסקות בבניין הכוח ביחידה (בית הספר האחראי על הכשרה ואימונים, תכנון ופיתוח והמכון לחקר ופירוק התחמושת).
היחידה מפעילה אמצעים מיוחדים בהם רובוטים לסילוק פצצות, רובוטים למודיעין וסיור, כלי צמ"ה רובוטיים ונשלטים מרחוק נגד מטענים ומוקשים, אמצעי חבלה מתקדמים, אמצעי סילוק פצצות מתקדמים ומערכת אמולסיה לפיצוץ מנהרות. לוחמי היחידה חמושים ברובי שירות מדגמי M4A1 ותבור X-95 פלאט-טופ וכן באקדחים בתור נשק אישי.
היחידה הוקמה ב-1995 מאיחוד של סיירת יעל והיחס"פ. בעקבות המלחמה בטרור ביהודה, שומרון ועזה הוגדלה היחידה באופן ניכר ונוספו לה פלגות חדשות. בעקבות מבצע צוק איתן הוכפל הסד"כ של היחידה והיא אורגנה כאגד הנדסי. על היחידה מפקד קצין מחיל ההנדסה הקרבית בדרגת אלוף-משנה.
יהל"ם נחשבת לאחת מיחידות העילית המובחרות והעסוקות בצה"ל ורוב פעילותה מסווגת.
גדס"כ 76 (גדוד הסיוע הכימי)
שמאל|ממוזער|250px|לוחמי גדס"כ 76 של חיל ההנדסה
ממוזער|250px|רכב טיהור M12 על בסיס משאית REO
גדוד הסיוע הכימי 76 נקרא בעבר גדוד אב"כ (ראשי תיבות של: אטומי, ביולוגי, כימי) הוא גדוד שבעבר היה נמצא תחת פיקוד חיל ההנדסה הקרבית והמטכ"ל, אך פורק ב-2015, והכשרת הלחימה באב"כ, הועברה ללוחמי פלח"ץ (פלוגות חילוץ והצלה) תחת פיקוד העורף. הוא כלל מערך הכשרה, גדוד סדיר וגדודי מילואים. הגדודים נועדו לפעול במלחמה כוללת, במתן מענה לשימוש בלחימה כימית נגד הכוחות בחזית, כמו כן ולנוכח האיום ההולך וגובר הם גם הכוח שיסייע בטיפול בזירה של פיגוע כימי.
תפקיד הגדודים הוא זיהוי וטיהור השטח מחומרי לחימה כימיים או חומרי לחימה ביולוגיים (חל"כ, חלב"ג) בשדה הקרב כדי לאפשר את מעבר הכוחות הלוחמים בשטח המזוהם (המכשול הלא קונבנציונלי) הגו"ז מתבצע על ידי אמצעים מגוונים כגון ה"קאדט", תיק גו"ז, ו"סיגל". הטיהור מתבצע ברובו על ידי רכב הטיהור מנו"ר, ולטיהור משלים, באזורים בהם למנו"ר אין אפשרות לטהר משתמשים ב"הופר" וב"מטפי טיהור" מסוגים שונים.
במערך הסיוע הכימי ישנו גדוד סדיר אחד ומספר גדודי מילואים. הגדס"כ הסדיר כולל 4 פלוגות סדירות: "אנקור", "ברקן", "גרניט", ו"דיה" (פלוגת מסלול – המשמשת להכשרות). גדוד 76 נחשב חלק מחיל ההנדסה אך בעיקרון זהו גדוד מטכ"לי אשר מסופח לחה"ן רק בהכשרות (טירונות, אימון מתקדם, קורסי המפקדים הסמלים והקצינים). בשנים האחרונות הוחלט על מספר שינויים בגדוד על מנת להגביר את המוטיבציה לשירות בגדוד וגיוס מלש"בים:
הגדרתו שונתה מגדוד אב"כ לגדס"כ – גדוד סיוע כימי, ואילו השם אב"כ יוחד ליחידות האב"כ של פיקוד העורף המטפלות בנשק בלתי קונבנציונלי שפוגע בעורף.
רמת הרובאי והכשרת החי"ר הועלתה.
תקופת ההכשרה הוארכה ל-8 חודשים.
החלה מסע הסברה לשיפור התדמית של הקורס.
נוספה אפשרות של "חבר מביא חבר" המאפשרת לחברים להתגייס ביחד לגדוד.
אימוני היחידה עוסקים, בין השאר, בפעולות גילוי וזיהוי חומרי לחימה לא קונבנציונליים (גו"ז), וטיהור ופריצת שטחים "נגועים". עיסוקים ייעודיים אלה כרוכים בהפעלת ציוד רגיש. לחימת האב"כ מתבצעת בשטח בבגדי מגן ייחודיים (סי"ל שהחליף את הבמ"פ והבמ"י), מה שמצריך מהלוחמים סיבולת גבוהה. בשיגרה עוסקות הפלוגות הסדירות בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) בכל הגזרות. לוחמי היחידה מצוידים ומאומנים בהפעלת ציוד ואמל"ח חי"ר אישי לצורך ביצוע משימות הביטחון השוטף בשגרה ועל-מנת לאפשר תפקוד בחזית בזמן מלחמה.
במהלך מסלול ההכשרה עוברים הלוחמים, בנוסף לאימונים הייעודיים בלוחמת אב"כ, גם הכשרת לוחמת פרט, אימוני חי"ר ופרק בן כמה שבועות של ניווטים. מסלול ההכשרה של לוחם בגדוד מתחיל בהכשרה בת 8 חודשים בבא"ח הנדסה בצוקי עובדה (בהל"ץ), ואחריה אימונים ותעסוקות מבצעיות. בסוף המסלול מקבל הלוחם הסמכה ייחודית של "מטהר 06" ומוסמך כ"רובאי 05" אך אחרי קורס פיקודי מוסמכים ל"רובאי 07". חלק מן הלוחמים יוצאים למסלול פיקודי כבר לאחר שמונה חודשים. קורס המפקדים נערך במרכז אב"כ ומאריך את ההכשרה לשנה וארבעה חודשים. בסופו משובצים המפקדים בפלוגות המבצעיות, בבסיס הטירונים, בקורס קצינים או נשארים בענף המפקדים בתור מפקדי קורס מ"כים. במהלך ההכשרה אפשר לצאת לקורסים שונים, כגון: קורס קלעים, קורס נגביסטים, קורס מטוליסטים, קורס נהגי האמרים קרביים וקורס נהגי מנו"ר (המעניק למסיים אותו גם רישיון לנהיגה במשאית עד 18 טון והובלת חומרים מסוכנים באזרחות).
במשך תקופה מסוימת שילב חיל ההנדסה גם לוחמות בגדוד האב"כ, שהשתתפו במגוון תפקידי היחידה. הלוחמות עוברות גיבוש בן יומיים על מנת להתקבל לגדוד 76. הגדוד היה פורץ דרך מבחינת פיתוח לוחמות. הלוחמת הראשונה אשר סיימה את קורס הסמ"בים (סמלים בכירים) הייתה מגדוד האב"כ, פלוגת ברקן. עד היום סיימו בהצלחה 3 לוחמות קורס צלפים מטעם הגדוד, קורס שאינו זמין ללוחמי הגדוד. החל מגיוס נובמבר 2010 בוטל גיוס הבנות לגדוד. ממחזור 2014 הוחזר גיוס הלוחמות.
מרכז האב"כ נמצא במחנה צריפין וכולל את בית הספר לאב"כ (אב"כ א), האחראי על כל ההכשרות בצה"ל בנושא האב"כ ואת ענף תו"ם (תורה ומחקר) שאחראי על פיתוח אמצעים ותורת לחימה לצה"ל כולו בנושא האב"כ. היחידה הוכרזה בתור גדוד בחירום הידוע בשם "ינשוף" ומאוחר יותר כגדוד אב"כ סדיר שמאגד את כל פלוגות האב"כ הסדירות בצה"ל ואף מכשיר את לוחמיה לתת מענה לטרור כימי וביולוגי. בכל הנוגע לטיפול באיומי אב"כ בעורף, עובד מערך האב"כ של חיל ההנדסה בשיתוף פעולה עם פלגות שונות ביהל"ם וצוותי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף.
בשנת 2015, בעקבות שינוי במתאר איום האב"כ על ישראל, בין השאר עקב השמדת מאגרי החל"כ של סוריה (אומנם באופן חלקי), הוחלט להעביר את מערך האב"כ מחיל ההנדסה לפיקוד העורף ולהסב את גדוד 76 לגדוד הנדסה קרבית רגיל. ב-31 באוגוסט 2015 התקיים טקס סגירת גדוד הסיוע הכימי באתר ההנצחה החילי.
בית הספר להנדסה צבאית
ממוזער|250px|פלסים של חיל ההנדסה מתאמנים בגילוי מוקשים.
ממוזער|250px|לוחם הנדסה קרבית מתאמן בפינוי מוקשים ברמת הגולן.
בית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) הוא היחידה בחיל ההנדסה האחראית על כלל ההכשרות ההנדסיות בצה"ל. בהל"צ ממוקם בבה"ד 14 שנמצא ליד צוקי עובדה. הבסיס הועבר לשם מאדוריים במהלך שנות התשעים של המאה העשרים. זהו הבסיס להכשרת חיילי החיל ללוחמי הנדסה מן השורה, מסלול הלוחם הוא שנה שמתוכו 8 חודשים הכשרה.
תפקידו של בהל"ץ הוא להכשיר את חיילי חיל ההנדסה בתור פלסים שלב 5 (בעלי הכשרת רובאי 05) ולאחר אימון מתקדם פלסים שלב 6 (רמת הרובאות ח"יר היא 07). בנוסף, הוא מכשיר את לוחמי חיל ההנדסה במיקוש, חבלה, גישור, פריצה, הפעלת הפומ"ה וכן מבצע הכשרות ייחודיות לאלה הממשיכים לענפי הצמ"ה (ראו קורסי צמ"ה), האב"ך או קצונה. בעתיד אמור לקום בבהל"ץ בית ספר לחבלה וכן מערך הכשרות לתפקיד "פלס-סייר" שיכשיר את לוחמי המחס"ר (מחלקות סיור) של חיל ההנדסה.
הענפים בבהל"ץ הם:
בא"ח הנדסה
הכשרת יסוד (טירונות)
פלוגת טירוני גדוד אסף (פלחה"ן "אופק")
פלוגת טירוני גדוד להב (פלחה"ן "ברקן")
פלוגת טירוני גדוד המח"ץ (פלחה"ן "געש")
פלוגת עיט (מרכזת את טירונות תומכי לחימה זרוע יבשה, בנוסף מרכזת את ההכנה לקצונה לכלל לוחמי חייל ההנדסה הקרבית.)
הכשרה מתקדמת (אימון מתקדם)
פלוגת אימון מתקדם 601
פלוגת אימון מתקדם 603
פלוגת אימון מתקדם 605
ענף המקצועות
מדור חבלה
מדור הלת״ק
מדור הרק"ם
מדור הצמ"ה
קורס מדריכות חה"ן
גדוד הפיקוד (גדוד 614)
פלס"ם
פלוגת נץ
פלוגת שחף
פלוגת עיטם
פלוגת ח"ץ (חה"ן צוערים – השלמה החיילית של קורס קציני חה"ן)
בנוסף להכשרת חיל ההנדסה, מספק בית הספר הכשרה ואימונים לכלל היחידות הלוחמות של צה"ל ובין השאר מאמן את הפלחה"ן (פלוגות חבלה והנדסה) של חטיבות החי"ר השונות וכן את אנשי היחידות המיוחדות הנדרשים למיומנויות חבלה בסיסיות.
בנוסף להדרכות, החיילים בבהל"ץ – המאוגדים תחת גדוד הפיקוד (614) – משמשים כעתודה מבצעית ומדי פעם יוצאים לבצע פעולות בט"ש ומסייעים לכוחות בשטח. בחירום לוחמי גדוד הפיקוד (614) משמשים לגדוד סדיר בנוסף לשלושת הגדודים הסדירים. כוחות מגדוד זה פוצצו את בנייני התאומים בצומת נצרים.
יחידת יפת"ח
ממוזער|250px|דוד לסקוב עם מטען ירבוע שפותח על ידי יחידת יפת"ח|טקסט=
בשנת 1957 מונה דוד לסקוב לסגן קצין הנדסה ראשי. הוא הקים את "חוליית לסקוב" שמטרתה הייתה פיתוח אמצעי לחימה מיוחדים עבור חיל ההנדסה. לימים הפכה "חוליית לסקוב" ליחידת "יפת"ח", הקיימת ופועלת עד היום בשורות צה"ל, במסגרת זרוע היבשה.
יחידה זו אחראית בין השאר לפיתוח גשר הגלילים, מערכת "אור יקרות", רקטות ה"זאב" (שהופעלו במהלך מלחמת ההתשה ואחת מהן פגעה והרגה את הרמטכ"ל המצרי) וחליפות מיגון לדחפורים. תת-אלוף דוד לסקוב היה מפקד היחידה במשך שנים רבות. הוא שירת עד מותו בגיל 86 (היה החייל המבוגר ביותר בצה"ל), ותמיד היה מוכן לתרום מניסיונו ורעיונותיו היצירתיים לצבא. לסקוב תכנן מספר גשרים וביצורים עבור חיל ההנדסה, ורובם יושמו בהצלחה בשטח.
במהלך השנים יפת"ח יצאה מחיל ההנדסה, אל מפח"ש (מפקדת חילות השדה), משם לאט"ל (אגף טכנולוגיסטי), ובתחילת 2006, עם ייסוד החט"ל עברה לחט"ל (חטיבה טכנולוגית ליבשה) תחת זרוע היבשה. כיום היא נמצאת בחטיבת עוז ("חטיבת הקומנדו").
המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות
250px|ממוזער|שמאל|פיר מנהרת הטרור שנחשפה ב-10 בדצמבר 2017 בין קיבוץ כיסופים וקיבוץ נירים, סמוך לרצועת עזה בצד הישראלי של הגבול.
המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות היא יחידה צבאית טכנולוגית של צה"ל לגילוי ואיתור מנהרות תת-קרקעיות. המעבדה כוללת מומחים וקצינים מתחומים שונים בהם קציני מודיעין, קציני הנדסה קרבית, קציני מחשבים ואגף התקשוב וההגנה בסב"ר, ומדענים ומהנדסים מתחומי הפיזיקה, הגאולוגיה, ההנדסה ובפרט הנדסה אזרחית והנדסת מכונות. המעבדה מנתחת מידע שאוספים החיילים בשטח ומידע שמתקבל מעבודות עפר, חפירות וקידוחי-עומק שמבצע מערך הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית. באמצעות ניתוח המידע מסוגלת המעבדה לאתר מנהרות, חללים מתחת לקרקע ועבודות חפירה. היא מקבלת גם מידע מודיעיני וכן מידע שאוספת יחידת סמו"ר של יהל"ם המתמחה בלוחמת מנהרות.
כיום קיימות שתי מעבדות כאלה. המעבדה הראשונה פועלת בפיקוד הדרום תחת חטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל), בשיתוף אוגדת עזה, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין. היא הוקמה ב-2016. מאז הקמתה איתרה המעבדה למעלה מ-15 מנהרות טרור שנחפרו מתחת לגדר המערכת סביב רצועת עזה, אותן השמידו כוחות פיקוד הדרום, חיל ההנדסה הקרבית וחיל האוויר הישראלי. המעבדה השנייה פועלת בפיקוד הצפון תחת החט"ל, בשיתוף עוצבת הגליל, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין. היא פורסמה בדצמבר 2018 בעקבות מבצע מגן צפוני לגילוי ואיתור מנהרות הטרור שחפר חזבאללה בגבול ישראל-לבנון אל תוך שטח ישראל. במהלך המבצע איתרו המעבדה וכוחות ההנדסה 6 מנהרות חודרות גדר, בהן מנהרות בעומק 25 ו-55 מטר.
פלוגות הנדסה של חטיבות חיל הרגלים
לוחמי פלוגות החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של חטיבות חיל הרגלים הישראלי הם בעלי שייכות חילית כפולה. מבצעית וארגונית הם כפופים לחטיבות האם (למשל: פלחה"ן גולני היא חלק אורגני מגדוד הסיור של חטיבת גולני וכפופה למג"ד של גדוד הסיור, ובאותו אופן פלחה"ן נח"ל היא חלק מגדס"ר הנח"ל) אך מקצועית לחיל ההנדסה הקרבית. חלק ממסלול הכשרת הלוחמים מתבצע בבית הספר להנדסה צבאית, שם הם מוכשרים כפלס 07 ולומדים חבלה, מיקוש, פריצה, לוט"ר וכשירויות הנדסיות נוספות. בסיום ההכשרה הם חוזרים לחטיבות החי"ר. מטרת לוחמי הפלחה"ן היא לשמש ככוח הנדסי זמין עבור חטיבות החי"ר, בייחוד בלוחמה בשטח בנוי, שיפעל בצמוד ללוחמי החי"ר ולא יהיה תלוי בסיוע הנדסי של גדודי ההנדסה הקרבית שכפופים מבצעית לחטיבות חיל השריון הישראלי. עם זאת, בעת מלחמה או מבצע גדול גם גדודי ההנדסה הקרבית מסייעים להתקדמות כוחות החי"ר ומספקים סיוע הנדסי לכלל היחידות.
תגי יחידות בחיל ההנדסה הקרבית
תגי יחידות חיליות
תגי גדודי הנדסה קרבית (גדחה"ן)
תגי מפקדות הנדסה פיקודיות
תגים וסמלים של גדודי מילואים
תגים היסטוריים
אמצעי לחימה
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין של חיל ההנדסה.
ממוזער|250px|נגמ"ש הנדסי פומ"ה של חיל ההנדסה.
ממוזער|250px|נמ"ר הנדסי עם "מעיל רוח".
חיל ההנדסה מתאפיין בהפעלת כלים מגוונים בנוסף לכלי הנשק הרגילים של זרוע היבשה. פרט לנשק קל מפעיל חיל ההנדסה נגמ"שים מסוג נמרה ופומ"ה, כלי צמ"ה, אמצעי גישור וצליחה, אמצעי סילוק פצצות, אמצעי פריצת שדות מוקשים, מיקוש ואמצעי חבלה ואמצעי הגנה בפני לוחמה כימית וביולוגית.
הנשק האישי של לוחמי ההנדסה הסדירים הם רובי M4A1 (פלאט-טופ) כאשר בקרב כוחות מילואים עוד ניתן למצוא רובי M16A1 מקוצרים ורובי CAR-15 ("מקוצר"). נשק וחימוש נוספים כוללים רימוני יד, מטולי רימונים M203, מקלעים (נגב, מאג ו-M2 בראונינג), רובי צלפים רמינגטון M24, בארט M82A1 נגד חומרים ורקטות נ"ט.
חיל ההנדסה הקרבית ידוע בנגמ"ש הייחודי לו – הפומ"ה. זהו נגמ"ש הנדסי מתקדם עם מיגון של טנק המבוסס על תובה של טנק שוט קל (שיפור של צנטוריון בריטי). הפומ"ה פותח בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. נגמ"ש הפומ"ה ממוגן בכבדות ומצויד באמצעים הנדסיים מתקדמים. בנוסף אליו משרתים בחיל נגמ"שים מדגמי נקפדון ו-M-113. בשירות יהל"ם נמצא גם הנקפומ"ה, נגמ"ש הנדסי מיוחד המבוסס על הנקפדון. בסוף 2016 נכנס לשירות בחיל ההנדסה הקרבית הנמ"ר ההנדסי (נמרה) – נגמ"ש הנדסי כבד המבוסס על הנמ"ר ומצויד בנוסף למיגון משופר ואמצעי הנדסה מתקדמים גם בהנדסת אנוש טובה יותר, טכנולוגיה מתקדמת ומערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח". הפומ"ה והנמ"ר ההנדסי חמושים במקלע כבד M2 בראונינג 0.5 המותקן על עמדות בשלט רחוק מדגמי דרקונית וקטלנית בהתאמה.
בנוסף לרק"מ ההנדסי, מפעיל חיל ההנדסה מגוון כלים הנדסיים ייעודיים, בהם טנקי גישור ומגוון כלי צמ"ה בהם דחפורים, מחפרים ממוגנים (ובפרט באגר E349 הענק), מעמיסים אופניים ("שופל") ממוגנים, מחפרונים ממוגנים, מפלסות ועוד. מכלי הצמ"ה, ידועים במיוחד דחפורי ה-D9 המשוריינים – דחפורים כבדים מדגם קטרפילר די-9 שזוכים למיגון ישראלי כבד – שתרמו רבות לפעילות החיל באינתיפאדה השנייה ומשמשים לפריצה הנדסית, פתיחת צירים, ניקוי זירות מטענים, הריסת מבנים, בניית ביצורים וחילוץ רק"מ. כן מפעיל החיל כלי צמ"ה בלתי מאוישים, החל ממיני-מעמיסים (מכונים בישראל בשם הגנרי "בובקאט") כגון הסה"ר וכלה בדחפורי D9 ענקיים.
בהיותו אחראי על תחומי החבלה, סילוק הפצצות והגנת האב"כ בצה"ל, מפעיל חיל ההנדסה אמצעים מתקדמים וייעודיים בתחומים אלה. החיל מפעיל אמצעי מיקוש וחבלה מתקדמים, מטעני חבלה, כלי פריצה קרה וחמה ומשתמש במגוון חומרי נפץ. החיל גם מפעיל אמצעים מגוונים לסילוק פצצות, החל מאמצעים בסיסיים ופשוטים כגון אמצעי מיגון לחבלנים, מגלה מוקשים, סכין פלסים ואמצעים ידניים לפריצת ו"הרמת" שדות מוקשים, וכלה באמצעים מתקדמים כגון רובוטי חבלה וסילוק פצצות בשלט רחוק ורובי בארט M82A1 לפירוק מטענים. לפריצה מהירה של שדות מוקשים שנעשית מתוך הכלים המשוריינים מפעיל חיל ההנדסה הקרבית שבשים וגלאים וכן מערכות לפינוי מוקשים בעת קרב הכוללים מגובים שונים (בהם מגוב רציף ונוכרי), רקטות ריצוף (CARPET) וצפע שריון.
חיל ההנדסה מפעיל מערכות מתקדמות להגנה מאיומי אב"כ ולטיהור שטחים שזוהמו. אמצעים אלה כוללים אמצעי גילוי וזיהוי (כגון סיגל וקאד"ט), ערכות זיהוי חומרים כימיים, אמצעי טיהור (כגון המנו"ר) ומיגון אישי ללוחמים. בעבר הופעלו אמצעים אלה בידי גדוד 76 וכיום הם מופעלים על ידי פלגת "סייפן" של יהל"ם.
היסטוריה
ממוזער|266px|דחפור של חיל ההנדסה פורץ את דרך בורמה הישראלית
ממוזער|266px|"תמסח" (ז'ילואה) – לדוברה היה חלק מכריע בין האמצעים להנחתת כוחות בגדה המערבית של תעלת סואץ ב-16 באוקטובר 1973
ממוזער|266px|האינתיפאדה השנייה: דחפורי D9 הורסים בית של מחבל ששימש לפעילות טרור ברצועת עזה.
ממוזער|266px|דחפור D9R משוריין הורס מוצב של חזבאללה בגבול ישראל־לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).
ממוזער|266px|גדוד להב 603 של חיל ההנדסה הישראלי מפוצץ מבנה טרור במבצע עופרת יצוקה
ממוזער|266px|דחפורי D9, באגר E-349 וטנקי מרכבה סימן 4מ חונים במגנן בזמן מבצע צוק איתן.
ממוזער|266px|מחפר ממוגן מדגם קטרפילר 349E חושף מנהרת טרור במבצע צוק איתן.
ממוזער|266px|דחפור D9R משוריין בונה מגנן בחוף עזה.
חיל ההנדסה הוקם בשנת 1947 בידי עמנואל שחר, מפקדו הראשון, על בסיס כוחות ההנדסה, הבנייה והחבלה של ההגנה ומתנדבי היישוב היהודי מארץ ישראל לצבא הבריטי: עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פנו רבים מהם להתנדב למאמץ המלחמתי ושלטון המנדט הבריטי נאות לצרפם. רבים מהם הופנו ל"צבא העזר לחיל החלוץ", שלימים נקרא: "חיל החפרים". הם ביצעו את כל העבודות שנדרשו, על-מנת לסייע ליחידות הלוחמות, כולל: חפירת ביצורים, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל, פריקה והעמסה של תחמשת וציוד ועוד. עד היום תואמים מספרי הגדודים הסדירים של חיל ההנדסה למספרי פלוגות חפרים: גדוד אסף משמר את מספר פלוגת החפרים 601, גדוד להב נושא את מספרה של 603 וגדוד מחץ את המספר של 605. יהודים מהיישוב שירתו במלחמה ביחידות הנדסה נוספות:
פלוגת הנדסה 738 שפעלה ממחצית יוני 1940, לאחר שבמפקדת חיל ההנדסה המלכותי של בריטניה הוחלט לרכז ביחידות ארץ-ישראליות מיוחדות את המתנדבים לשירות בעלי המקצועות הטכניים, שהיו מפזרים ביחידות ההנדסה הבריטיות במזרח התיכון.
פלוגת הנדסה 870 שהוקמה ביולי 1941 ויעודה היה הפעלת ציוד מכני הנדסי.
פלוגת הנדסה 743 שהוקמה בספטמבר 1941, עסקה תחילה בעיקר במשימות בינוי מחנות, אולם לאחר-מכן הופעלה במשימות הנדסה קרבית.
פלוגות: 544, 739, ו-744.
פלוגת הסואה 1.
פלוגת הנדסת שדה 643 – שהייתה יחידת ההנדסה של הבריגדה היהודית, שבין היתר הייתה זו שבחנה את אפשרויות הגישור על פני נהר הסניו. הם היו אלה שאיתרו את המקום המתאים להנחת הגשר הארעי בנקודת החציה, עסקו בפנוי המוקשים שהניחו הגרמנים באזור החצייה ולאורך הדרך העולה במעלה הרכסים שמצפון לנהר. בהמשך הם הקימו את הגשר על פו (נהר) והמשיכו בכך עד סמוך ליום הניצחון. לאחר תם הקרבות, הגיעו להולנד והניחו גשרי בילי על הריין.
היחידה לסילוק פצצות – הוקמה בקיץ 1940 ונפתחה בפני מתנדבים מחיל החפרים. פעלה בעיקר באזור אלכסנדריה ותעלת סואץ.
במלחמת העצמאות חולק החיל לשני שירותים: "שירות ההנדסה" האחראי על הנדסה קרבית (חבלה, מיקוש, פריצת דרכים, הסוואה) ו"שירות האכסון" האחראי על בניית מחנות, מוצבים ותשתיות. בסוף המלחמה שני השירותים התאחדו. במלחמה עצמה נטל חיל ההנדסה תפקיד חשוב: הוא פוצץ גשרים על נהר הירדן ובדרום הארץ ובכך סייע לבלימת התקדמות הלגיון הערבי והצבא המצרי למרכז הארץ. בנוסף, נטל חיל ההנדסה חלק חשוב במערכה על ירושלים, כאשר פרץ את דרך בורמה באמצעותה הועבר סיוע לנצורים. אירוע זה הונצח באנדרטת "דרך הגבורה" סמוך ליער חולדה.
החיל נטל חלק בכל מלחמות ישראל, בפריצת דרך, בניית ביצורים ופינוי מוקשים.
במבצע קדש, לקח חה"ן חלק מרכזי באיסוף שלל רב מהצבא המצרי הנסוג ובהריסת התשתית הצבאית המצרית בסיני ("מבצע עמורה") עליה קיבל צל"ש גדודי ראשון מסוגו בצה"ל. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפעילו לוחמי הצמ"ה של החיל טרקטורים ודחפורים (חלקם משוריינים וחלקם לא) בגזרת האון תחת אש כבדה של הסורים, ועל כך זכו מספר מפעילים לעיטור העוז. במלחמת ששת הימים מילא חיל ההנדסה חלק חשוב בפריצה לרמת הגולן וטיהור ירושלים והרמה ממוקשים שהניחו צבאות ערב. בקרב על עמק דותן התנדבו כוחות הנדסה לסייע לכוח שריון שנתקע מדרום לג'נין והופגז באש ארטילרית כבדה. לוחמי ההנדסה נלחמו בגבורה לצד הטנקים כלוחמי חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) ולא נסוגו למרות האבדות הכבדות שספגו.
במלחמת ההתשה היה חיל ההנדסה אחראי על בניית ואחזקת קו בר-לב: ביצורים ומעוזים לאורך תעלת סואץ. הקו עמד בהפגזות ארטילריות רבות והביצורים הצילו חיי חיילים רבים. על כך זכה חיל ההנדסה לפרס ביטחון ישראל בשנת 1969.
במלחמת יום הכיפורים (1973) נטל חה"ן חלק מרכזי בהדיפת צבאות ערב ובהעברת המלחמה אל שטח האויב. בחזית הדרום, נטל חיל ההנדסה חלק מרכזי ומהותי במבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ. כוחות הצליחה של חה"ן, שהתכוננו למבצע עוד מ-1968, העבירו טנקים וכוחות צנחנים לגדה המערבית באמצעות דוברות והקימו 3 גשרים (בהם החזיקו תחת אש כבדה) באמצעותם הצליחו כוחות צה"ל לכתר את הארמייה השלישית ולאלץ את המצרים להיכנע. על הצליחה והחזקת הגשרים תחת אש כבדה זכו מספר קצינים ולוחמים בחיל בעיטורים וצל"שים.
בחזית הצפונית, מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה סייעה בבלימת הסורים, וכוחות חה"ן הובילו את הדיפת הסורים תוך פריצת הדרך לכוחות השריון. בחרמון, מפעילי הצמ"ה של חה"ן פרצו דרך למוצב החרמון ודחפור די-9 ישראלי אף הצליח לפרוץ דרך לשיא החרמון (הפסגה הגבוהה ביותר ברכס החרמון) לפני הסורים (בכך הוא נהייה כלי הרכב הממונע הראשון שהגיע לשיא החרמון). את מוצב החרמון כבשו חיילי חטיבת גולני.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, החל חיל ההנדסה במיגון הכלים שלו מתוך הכרה בסיכון בו נמצאים החיילים המפעילים אותם. כתוצאה מכך נולד נגמ"ש הפומ"ה וערכות המיגון לכלי הצמ"ה שמפעיל החיל. בשנות ה-90 של המאה ה-20 שקד חיל ההנדסה על התעצמות ובניין הכוח כאשר המהלכים המרכזיים היו העברת בית הספר להנדסה צבאית (בה"ד 14) לבסיס צוקי עובדה שבדרום הארץ ואיחוד סיירת יעל והיחס"פ ליחידת עילית הנדסית בשם יהל"ם. בהתאמה, שמו של החיל שונה לחיל ההנדסה הקרבית.
באינתיפאדה השנייה, לקחו הדחפורים המשוריינים (D9) של חיל ההנדסה חלק ניכר בפעילות בשטחים: פתיחת צירים, חישוף, הריסת בתי מחבלים (בין השאר בנוהל סיר לחץ) וניקוי זירות מטענים. במקרים מסוימים, היוו הדחפורים לא רק גורם מסייע כי אם גורם מכריע. בנוסף לדחפורים בלטו בפעילות גם יחידות הס"פ שנטרלו מטעני חבלה, גדוד המח"ץ 605 שקיבל צל"ש רמטכ"ל במבצע חומת מגן וגדוד להב 603 שבלט בלחימה ברצועת עזה.
במלחמת לבנון השנייה פרצו כוחות ההנדסה צירים לכוחות החי"ר והשריון, וניקו זירות מטענים. במהלך הקרבות עלה D9 על מטען גחון של 500 ק"ג חומר נפץ, אך שרד ללא ספיגת נזק משמעותי. כמו כן, בסוף קרב מארון א-ראס ירה כוח של גדוד 601 צפע שריון על הקסבה של הכפר ובכך החריב אותה תוך הריגת עשרות מחבלים. כוחות ההנדסה השמידו מוצבים ומערכות בונקרים של חזבאללה. 7 לוחמי הנדסה נהרגו במלחמה. שני לוחמי הנדסה קיבלו את עיטור המופת ושניים צל"ש רמטכ"ל.
במבצע עופרת יצוקה פרצו כוחות ההנדסה צירים לכוחות החי"ר והשריון, וניקו זירות מטענים. דחפורי D9 שהובילו את הכוחות ספגו הרבה מטענים וטילי נ"ט, אך בדרך כלל ללא נזק משמעותי לכלים. כוחות יהל"ם נטרלו מאות מטעני חבלה והשמידו מנהרות תת-קרקעיות. גדודי חיל ההנדסה הסדירים וכוחות המילואים השמידו כ-600 מבנים ממולכדים ומבנים ששימשו לפעילות טרור באמצעות דחפורים (רובם) וחומר נפץ (מיעוטם). במבצע נהרג לוחם יהל"ם בהיתקלות עם מחבל מתאבד. על פועלו זכה חיל ההנדסה הקרבית לערב ותעודות הוקרה מפיקוד הדרום.
ב-2010 נטל חיל ההנדסה, בעיקר באמצעות פלוגות צמ"ה 601 וצמ"ה איו"ש, חלק במאמצים לכיבוי השרפה בכרמל (2010) כאשר שלח עשרות פלסים ודחפורים משוריינים לסייע למכבי האש.
בשנים 2010–2012 הפכה יהל"ם לאחת היחידות הפעילות בצה"ל, בעיקר במבצעי לוחמה בטרור וסילוק פצצות. דבר זה התבטא בין השאר בעליה בסיקור התקשורתי על היחידה וביחסי הציבור שעושה לה צה"ל, כאות לחשיבותה ההולכת וגוברת במצב הנוכחי.
חיל ההנדסה הקרבית תרם רבות במבצע צוק איתן ביולי 2014 ובתמרון הקרקעי ברצועת עזה. כוחות הנדסה צוותו לכל חטיבות חיל הרגלים וחיל השריון וסייעו לכוחות להתקדם בשטח הממולכד. דחפורי D9 פרצו צירים לכוחות היבשה וחישפו שטחים ומבנים לאיתור מנהרות. במבצע הופעלו לראשונה מחפרי באגר E-349 שעסקו באיתור פירי מנהרות ובחשיפת המנהרות על ידי חפירה לעומק. לוחמי יהל"ם השמידו 32 מנהרות טרור וחדירה לתוך ישראל. במהלך הלחימה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, בהם מפעיל D9 ולוחם יהל"ם. ב-19 בינואר 2015 הוענק לגדוד ציוד מכני הנדסי מילואים צל"ש הרמטכ"ל על לחימתו ופעילותו להשמדת המנהרות במבצע צוק איתן. כמו כן קיבלו מספר לוחמי הנדסה צל"שים אישיים ותעודות הערכה.
ב-5 בינואר 2017 הועלה דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז לדרגת אלוף ומונה לראש אכ"א. בכך הפך אלמוז לאלוף השני בצה"ל שהגיע משורות חיל ההנדסה הקרבית. הראשון היה אלוף בן ציון פרחי בשנת 1986.
בחורף ה'תשע"ח 2017/2018 כוחות משולבים של חיל ההנדסה הקרבית ופיקוד הדרום, בהובלת המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות של אוגדת עזה, נטרלו כ-15 מנהרות טרור שחפרו ארגוני הטרור מרצועת עזה אל תוך שטח ישראל. בפיצוץ מנהרת הטרור ליד כיסופים נהרגו 14 מחבלים.
ב-4 בדצמבר 2018 פתח צה"ל במבצע מגן צפוני לחשיפת וניטרול מנהרות הטרור שחפר חזבאללה משטח לבנון לתוך שטח ישראל. במבצע זה נטל חיל ההנדסה הקרבית תפקיד מרכזי בהובלת המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות של עוצבת הגליל, יהל"ם וגדוד 605. הכוחות חשפו ונטרלו 6 מנהרות חודרות-גדר של חזבאללה ועל פועלה הוענק ליהל"ם צל"ש אלוף פיקוד הצפון, וליחידה של חיל ההנדסה פרס ביטחון ישראל.
ב-2020 הוענק ליהל"ם ולאלוף-משנה ד', מהנדס במפקדת קצין ההנדסה הראשי, אות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל, על פועלם בתחום לוחמת תת-קרקע (לת"ק, לוחמת מנהרות).
ב-2022 הוענק לחיל ההנדסה הקרבית אות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל על פועלו במבצע שובר גלים ובפרט על הובלת מבצע לוט לבניית מכשול בקו התפר למניעת הסתננות וחדירת מחבלים. יחידות נוספות בחיל קיבלו גם אות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל באותו מעמד: גדוד 601, גדוד 603, גדוד 605, י"פ חה"ן 802, גדוד הצמ"ה המטכ"לי וגדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד המרכז. רס"ם ר' מיהל"ם קיבל אות הערכה מבצעי אישי מטעם הרמטכ"ל.
ממוזער|266px|דחפור D9R משוריין בלב עזה, מלחמת חרבות ברזל, 16 באוקטובר 2023.
לוחמי הנדסה קרבית השתתפו בבלימת מתקפת הפתע על ישראל (2023). לוחמי יהל"ם נלחמו בקרב בקיבוץ בארי, חיסלו מחבלים וחילצו אזרחים רבים. במלחמת חרבות ברזל, שפרצה ב-2023 בעקבות טבח 7 באוקטובר, חיל ההנדסה הקרבית הוביל את התמרון הקרקעי ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל. הוא פרץ צירים, ניטרל מטעני חבלה, חישף את השטח והשמיד תשתיות טרור. בנוסף, כוחות ההנדסה איתרו והשמידו מאות רבות של פירי מנהרות ולוחמי יהל"ם נלחמו בתת-קרקע, סרקו ומיפו מנהרות והשמידו אותן – בין השאר בג'באליה, בית החולים א-רנתיסי, בית החולים שיפא, ח'אן יונס ורפיח. מערך הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית נטל חלק מרכזי בלחימה, בהובלת הכוחות, בפריצת צירים בטוחים, בהשמדת מבני טרור, ובפעילות ההנדסית – ובעקבות הביקוש הגובר של כוחות היבשה לדחפורי D9 שייסיעו ליחידות, רכש צה"ל בהליך חירום מזורז כמאה דחפורים חדשים. במהלך הלחימה לוחמי יהל"ם חילצו גופות של חטופים והשיבו אותם לקבורה בישראל.
מספר הנופלים במערכות ישראל אשר שירתו בחיל ההנדסה הוא 662.
עיטורים וצל"שים
ממוזער|דחפור די-9 בשירות צה"ל, 2018
עיטורים וצל"שים יחידתיים:
: לחיל ההנדסה על בניית והחזקת קו בר-לב, 1969
: לחיל ההנדסה הקרבית, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר במבצע שובר גלים, 2022
: לגדוד 601 על מבצע עמורה, 1957
: לגדוד 605, על לחימתם באירועי גאות ושפל (האינתיפאדה השנייה), 2002
: לגדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד מרכז, על לחימתם במבצע צוק איתן והשמדת מנהרות הטרור, 2014
: ליחידת הצמ"ה של אוגדה 340, על לחימתה בג'נין במבצע חומת מגן, 2002
: למחס"ר 603, על חיסול עשרות מחבלים ברצועת עזה בשנים 2003–2004
× 4: ליהל"ם, ב-2002, 2019, 2021 ו-2023
: ליהל"ם, על פעילותם ללוחמה במנהרות הטרור, 2020
: לגדוד 601, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר ב-2022
: לגדוד 603, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר ב-2022
: לגדוד 605, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר ב-2022
: לי"פ חה"ן 802 פיקוד המרכז, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר ב-2022
: לגדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד המרכז, על רצף פעולות מבצעיות והנדסיות מורכבות לסיכול ומניעת חדירת מפגעים ולהגנה בקו התפר ב-2022
תעודת הצטיינות במבצע שובר גלים: יהל"ם, גדוד הנדסה 601, גדוד הנדסה 605, גדוד הנדסה 603 ויחידת ההנדסה של פיקוד המרכז.
עיטורים אישיים:
: 8 לוחמים בחיל קיבלו את עיטור העוז
: 19 לוחמים בחיל קיבלו את עיטור המופת
: 6 לוחמים בחיל קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל
: 20 לוחמים בחיל קיבלו צל"ש אלוף
: 8 לוחמים בחיל קיבלו צל"ש מפקד אוגדה
: 4 לוחמים בחיל קיבלו צל"ש מפקד חטיבה
פרסים אישיים:
× 3: לתא"ל דוד לסקוב, מייסד ומפקד יחידת יפת"ח
: לרס"ם חיים תמם, לוחם צמ"ה במילואים במבצע צוק איתן, 2014
: לאל"ם ד', מהנדס וקצין במפקדת קצין הנדסה ראשי, 2020
: לרס"ם ר' ביהל"ם, אות מבצעי אישי על תרומה רבת שנים לפיתוח, הטמעה ויישום יכולות הנדסיות ייחודיות מתקדמות, 2022
הערה: המידע לקוח מאתר הגבורה.
קצין הנדסה ראשי
ממוזער|250PX|הקהנ"ר הנוכחי, תא"ל יואב טורחאנסקי, ינואר 2024
ממוזער|טקס החלפת קהנ"ר, תא"ל עידו מזרחי הקהנ"ר היוצא, האלוף סער צור מפקד מערך התמרון בזרוע היבשה, תא"ל יואב טורחאנסקי הקהנ"ר הנכנס, בטקס שהתקיים ב-17 בינואר 2024
ממוזער|250px|טקס החלפת קהנ"ר, תא"ל אושרי לוגסי הקהנ"ר היוצא, האלוף קובי ברק מפקדת זרוע היבשה, תא"ל אילן סבג הקהנ"ר הנכנס, בטקס שהתקיים ב-17/8/2017
שמאל|ממוזער|250px|טקס החלפת קהנ"ר, תא"ל יוסי מורלי הקהנ"ר היוצא, האלוף גיא צור מפקדת זרוע היבשה, תא"ל אושרי לוגסי הקהנ"ר הנכנס, בטקס שהתקיים ב-30/9/2014
לקצין ההנדסה הראשי (קהנ"ר) של צה"ל תפקיד כפול:
הוא המפקד של חיל ההנדסה הקרבית ואחראי על התווית דרכו של החיל, בניין הכוח ההנדסי ופיקוח על פעילותו.
הוא הקצין האחראי על כל נושאי ההנדסה בצה"ל, ותפקידיו במסגרת זו הם למצוא פתרונות הנדסיים למצבים בשטח ולנהל פרויקטים הנדסיים קיימים.
קצין ההנדסה הראשי הוא קצין בדרגת תת-אלוף, שהוכשר כקצין בחיל ההנדסה וצבר ניסיון מבצעי כפלס ולוחם. רוב הקהנ"רים שירתו כמפקדי בית הספר להנדסה צבאית לפני שמונו לקהנ"רים, כולל תא"ל עידו מזרחי, שהחליף את תא"ל אילן סבג בתפקיד.
קהנ"רים
שםתקופת כהונההערות אל"ם עמנואל שחר 1948–1954 מייסד חיל ההנדסה, מלחמת העצמאות אל"ם אפרים להב 1954–1958 מבצע קדש, מבצע עמורה אל"ם הלל אל דאג 1958–1964 אל"ם אלחנן קליין 1964–1969 מלחמת ששת הימים תא"ל ירחמיאל דורי 1969–1972 מלחמת ההתשה תא"ל יצחק בן דב 1972–1976 מלחמת יום הכיפורים תא"ל אריה גולן 1976–1979 תא"ל אבישי כ"ץ 1979–1983 מלחמת לבנון הראשונה תא"ל יהודה כהן 1983–1985 תא"ל יוסף איל 1985–1989 תא"ל ישי דותן 1989–1992 מלחמת המפרץ, בעל עיטור המופת תא"ל איתן לידור 1992–1995 תא"ל אלי טולדנו 1995–1999 תא"ל אברהם בן דוד 1999–2003 האינתיפאדה השנייה, מבצע חומת מגן תא"ל שמעון (שימי) דניאל 2003–2007 האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה תא"ל משה שלי 2007–2011 מבצע עופרת יצוקה תא"ל יוסי מורלי 2011–2014 מבצע צוק איתן תא"ל אושרי לוגסי ספטמבר 2014 – אוגוסט 2017 תא"ל אילן סבג אוגוסט 2017 – אוגוסט 2020 מבצע מגן צפוניתא"ל עידו מזרחיאוגוסט 2020 – ינואר 2024 מבצע שובר גלים, מלחמת חרבות ברזל תא"ל יואב טורחאנסקי ינואר 2024 – מלחמת חרבות ברזל
השירות בחיל ההנדסה הקרבית
גיוס לחיל ההנדסה
ממוזער|250px|חיילי חיל ההנדסה מתחבקים בתום מסע כומתה והענקת הכומתה הכסופה באתר ההנצחה של החיל ליד משמר דוד.
ממוזער|250px|חיילי חיל ההנדסה הקרבית מקבלים את הכומתה הכסופה בסוף הטירונות
לשירות כלוחם בחיל ההנדסה נדרש פרופיל צבאי של 82–97. כדי לעודד גיוס ובחירת החיל כעדיפות ראשונה, מאפשר חיל ההנדסה למלש"בים הבוחרים בחיל בעדיפות ראשונה ב"מנילה" לבקש באיזה גדוד לשרת ואף לבקש לשרת עם חברים, במעין מבצע "חבר מביא חבר" או "לוחם מביא לוחם" כפי שקוראים לו בזרוע היבשה.
כמו כל חילות השדה שאינם חי"ר, גם חיל ההנדסה סבל בעבר מבעיות מוטיבציה בגיוס – כלומר: חלק ניכר מהמלש"בים שגויסו לחיל לא רצו לשרת בו בעדיפות ראשונה. אחד הצעדים שנעשו בנושא היה יצירת כומתה ייחודית בצבע אפור בהיר (לצד יצירת כומתות ייחודיות לחטיבות חיל הרגלים ושאר החילות), אך היא לא השיגה את המצופה, והיו שהעירו בציניות שמדובר בכומתה אפורה לחיל אפור. כדי להתגבר על בעיה זו הוגדר מחדש צבע הכומתה ככסוף ונטבעה הסיסמה "כומתות כסופות, אנשים זהב."
בתקופה זו ננקטו מספר צעדים להגדלת המוטיבציה לגיוס לחיל ההנדסה בקרב המלש"בים. שם החיל שונה מ"חיל ההנדסה" ל"חיל ההנדסה הקרבית" וההכשרה הקרבית של לוחם ההנדסה שודרגה. כמו כן הוחלט שמבין המתגייסים ליחידות השדה ורוצים לשרת ביהל"ם – יחידת העילית של חיל ההנדסה ואחת היחידות המיוחדות והמובחרות בצה"ל – חייבים לבחור לשרת בחיל ההנדסה כעדיפות ראשונה ואם ייכשלו בגיבוש/מיון ליהל"ם ישרתו ביחידות הרגילות של חיל ההנדסה.
בשנים האחרונות חלה עלייה במוטיבציה לשרת בחיל. בגיוס נובמבר 2009 כמעט כל המתגייסים שגויסו לחיל רצו לשרת בו בעדיפות ראשונה ובגיוס מרץ 2010 כל מי שגויס לחיל רצה לשרת בו בעדיפות ראשונה. בגיוס אוגוסט 2010 נרשם לראשונה ביקוש יותר מהיצע כאשר על כל מקום פנוי בחיל התמודדו 1.1 מלש"בים.
במפקדת קצין הנדסה ראשי ייחסו זאת לתמורה בתדמיתו של החיל מחיל אפור ומסייע לחיל קרבי הנמצא בחוד הלחימה, דבר שהתבטא בפעילות כוחות ההנדסה מאז תחילת המאה ה-21, בלחימה בטרור, ובהעלאת רמת הרובאי ל-07 (כמו חי"ר); וכן למאמצי השיווק והגברת המוטיבציה שמבצע החיל. מאמצים אלה כוללים כנסי גיוס ובהם תצוגות תכלית של יכולות החיל ומתן אפשרות למלש"בים לשאול שאלות בנוגע לשירות העתידי בחיל, מפגשים אישיים בין מלש"בים ללוחמים וקצינים בחיל, פורומי שאלות ותשובות באינטרנט, ביקורים בבתי ספר תיכונים ועוד. עוד מאמץ שתרם להגדלת המוטיבציה היא האפשרות שנתנו למלש"בים הבוחרים בחיל ההנדסה בעדיפות ראשונה ב"מנילה" לבחור את הגדוד בו הם רוצים לשרת ואף לרשום שמות של חברים איתם הם רוצים לשרת, והללו ישובצו ביחד ככל הניתן ("חבר מביא חבר"). כדי לבקש זאת צריך למלא טופס הנמצא באתר חיל ההנדסה הקרבית.
בעקבות התרומה המכרעת ללחימה של חיל ההנדסה הקרבית במלחמת חרבות ברזל, בגיוס מרץ 2024 הוביל החיל את הביקוש עם 120 אחוזי גיוס.
מסלול הלוחם והכשרה
ממוזער|250px|לוחם צמ"ה באימון צבאי, נח על הדחפור שלו.
מסלול הלוחם וההכשרה אורך כשנה וכולל טירונות חי"ר, אימון מתקדם ופלוגת מסלול. בטירונות מוכשר החייל כרובאי 05 ובסוף המסלול מוכשרים כרובאי 07 ופלס 06.
טירונות חי"ר: אורכת כ-4 חודשים וכוללת בתוכה אימוני קליעה ושימוש נשק, תפעול רובי סער, מקלעים ואמצעי לחימה שונים, ירי בתנאים שונים, זריקת רימון, אב"כ, עזרה ראשונה, קרב מגע, שדאות, הסוואה, כושר גופני וכושר קרבי, מסעות, הנדסה צבאית בסיסית (בעיקר חבלה, מיקוש ופלסות), הסמכות תפקידים, חיול, משמעת צבאית וסדרת חינוך.
אימון מתקדם: אורך כ-4 חודשים וכולל בתוכו תכנים מתקדמים יותר בשלושה תחומים: הנדסה, חי"ר ורק"ם. האימון המתקדם כולל הכשרה בלוחמה בשטח בנוי, לוחמת תת-קרקע, לוחמה בשטח פתוח ותנאי מזג אוויר מורכבים, לחימה על גבי רכב קרבי משוריין (רק"ם), חבלה והנדסה מתקדמים, סדרות קרב, שבועות מלחמה, טקטיקות קרב, מיומנות קליעה והכשרת אמל"ח מתקדמת. במהלך סוף האימון המתקדם, החיילים מוסמכים רשמית כלוחמים בחיל, ולאחר טקס סיום מקבלים את סיכת הלוחם, חלק ממשיכים בפלוגות המבצעיות (רובאית או מחלקת סיור) וחלק לקורס מ"כים, קורס קצינים וקורסים שונים. בנוסף להיותם פלסים, לוחמי ההנדסה הם לוחמי חי"ר לכל דבר ועניין ולכן עוברים מסלול ותכנים זהים.
לאחר מכן מתחילים את שלב פלוגת המסלול האורך גם הוא כ-4 חודשים וכולל בתוכו חודשיים תעסוקה מבצעית בקו וחודשיים אימון גדודי. התרגילים בשלב זה נערכים במסגרת פלוגתית ומחלקתית וכוללים את כל האימונים המשקפים את התפקיד שהלוחמים יצטרכו לבצע בפעילות מבצעית ובשדות הקרב. במהלך פלוגת המסלול עוברים תעסוקה מבצעית ולאחר מכן מסיימים את המסלול. התעסוקה המבצעית והגזרות (קווים) שהחיל תופס הם בעיקר בצפון ובמרכז (וכשנדרש אז גם בדרום), כמו גבול ישראל-לבנון, גבול ישראל-סוריה, איו"ש, הר חרמון, רמת הגולן ורצועת עזה.
במהלך מסלול הלוחם הסטנדרטי ואחריו יכולים הלוחמים לצאת לקורסים שונים, בהם: קורס פלס-סייר, קורס קלעים, קורס חובשים, קורס מקלען נגב, קורס מטוליסטים (מטול רימונים), קורס לאו, קורס מפעיל בארט, קורס קשרים, קורס "דרקוניסט" (מפעיל דרקונית), "קטלן" (מפעיל קטלנית), קורס נהגי רק"ם (M113, פומ"ה ונמ"ר הנדסי) וקורס מרגמה. קורס נוסף הוא קורס צמ"ה המסמיך את החייל כלוחם צמ"ה ומפעיל D9. לאחר השירות הסדיר כלוחם בגדוד בחיל, משובצים הלוחמים לגדודי חיל ההנדסה במילואים.
כל הלוחמים בחיל ההנדסה הקרבית מוגדרים כ"לוחמי חוד", שזו הרמה הגבוהה ביותר של לוחם מבחינת מעמד והטבות מיוחדות.
נשים בחיל
ממוזער|250px|לוחמת אב"כ עם מסכת אב"כ וביגוד מגן על רקע רכב טיהור
מפקד בהל"ץ ולימים הקהנ"ר אבישי כ"ץ אפשר ב-1972 לראשונה לנשים לשרת בבית הספר להנדסה צבאית כמדריכות הנדסה קרבית, ובכך הפכו מדריכות ההנדסה הקרבית למדריכות הראשונות בצה״ל. מאז חלק ניכר מההדרכות וההכשרות בבית הספר מועברות על ידי מדריכות. כיום משרתות בחיל מדריכות העוסקות בתחומי ההנדסה השונים: רק"ם, חבלה, צמ"ה, לת"ק, יהל"ם ועוד. המדריכות עוברות הכשרה בת 4 חודשים בבהל"ץ (בית הספר להנדסה צבאית). בקורס מדריכות חיל ההנדסה (קמ"ד חה"ן) עוברות טירונות 02 מורחבת, קמ"ד בסיסי בו עוברות תכנים הדרכתיים ותכנים הקשורים בחבלה בסיסית ולבסוף, עם שיבוץ התפקיד הסופי, קמ"ד מקצועי בו יתמקצעו באופן ממוקד ונפרד בתפקיד שקיבלה כל אחת. ולאחר מכן מי שלא יישארו להדריך בבהל"ץ, במידת הצורך, יתפזרו בבסיסי צהל השונים.
בעקבות בג"ץ אליס מילר פתח חיל ההנדסה לנשים גם את יחידות האב"כ, שם הן מוכשרות כרובאי 03 ובסיום הטירונות ואימון מתקדם שירתו כלוחמות ביחידות מעורבות (בנים משרתים לצד בנות) של גדוד האב"כ. בשנת 2011 הפסיק חיל ההנדסה לגייס נשים לתפקידי לוחמות בגדוד האב"כ.
הגדודים, יחידות הצמ"ה ויחידת יהל"ם נותרו סגורים בפני בנות. ב-2023 התחיל פיילוט בפלגת הס"פ של יהל"ם במסגרתו בבמרץ 2023 התחיל מחזור הגיוס הראשון של טירונות ללוחמה של נשים ביהל"ם. את המסלול סיימו 10 לוחמות.
סמלי החיל
ממוזער|300px|נס חיל ההנדסה הקרבית
ממוזער|200px|תג חיל ההנדסה הקרבית, משמש גם כתג יחידת מקהנ"ר
סמל חיל ההנדסה הוא החרב של צה"ל, שנמצאת בתוך צריח (המסמל את יסודות ההתבצרות, הבנייה הקרבית ועבודות ההנדסה) שמוקף בהילה של פיצוץ (שמסמלת את יסודות החבלה, סילוק הפצצות והעיסוק בחומרי נפץ). מתחת לצריח ישנה כרזה בצורת מגילה (banner) ובה שם החיל, שמופיע לעיתים כ"חיל ההנדסה הקרבית" ולעיתים פשוט כ"חיל ההנדסה".
תג היחידה החילי כולל את החרב של צה"ל על רקע פיצוץ צהוב-לבן, הכול על רקע אדום המסמל קרביות, ומוקף במסגרת כחולה עבה שעליה ברגים, שמסמלת את ההנדסה והבנייה. תג זה משמש את מקהנ"ר – מפקדת קצין הנדסה ראשי, ואילו יחידות אחרות בחיל זוכות לתג יחידה משלהם (שלרוב משלב חלק מהמוטיבים של התג החילי).
לחיל ההנדסה כומתה בצבע אפור בהיר, המוגדר רשמית ככסוף, שעליה סמל החיל. הצבע הכסוף נבחר בשנת 1983 על ידי קצין ההנדסה הראשי, תא"ל אבישי כ"ץ, שהחליט לשנות את צבע הכומתות של החיל משחור כדי להעצים את תדמיתו: כץ נזכר שבילדותו הוא קרא סיפור בשם "מכרות המלך שלמה", אשר בו סופר על שני שבטים, האחד טוב, ואחד רע, כאשר השבט הטוב נקרא: "שבט כסופים", לא ניתן היה להשתמש בצבע כסף על הבד הצבאי, אז הוחלט לבחור בצבע דומה – אפור בהיר, שמוגדר רשמית ככסוף.
צבעי הדגל החילי הם שחור וכתום. צבעי הדגל נבחרו בעקבות מבצע עמורה ("אדמה חרוכה") בו השמיד חיל ההנדסה את תשתיות הצבא המצרי בחצי האי סיני בעקבות הנסיגה ממנו אחרי מבצע קדש. כתום מסמל את להבות הפיצוצים והשחור את האדמה החרוכה שהשאיר חיל ההנדסה. דגל זה הוא הבסיס לדגלים השונים של יחידות החיל, כאשר על המשולש הכתום מוטבע סמל או תג של כל יחידה. נס חיל ההנדסה הקרבית – הדגל הראשי והטקסי של החיל, שמשמש גם בטקסים, לרבות טקס הדלקת המשואות – מורכב מהדגל החילי כאשר על המשולש הכתום מוטבע סמל החיל, והדגל מוקף בגדילים זהובים.
ביוני 2020 השיק חיל ההנדסה הקרבית סיכת לוחם חדשה. הסיכה הוגדלה, הפומה הוחלפה בנמרה (לסמל את המעבר מהפומ"ה לנמר"ה) והכנפיים עוצבו בצורת גשרי צליחה. אלמנטים מהסיכה הישנה שנשארו כוללים פיצוץ אדום שעליו צריח המסמל הנדסה וחרב צה"ל המסמלת את היותו חיל לוחם בצה"ל.
המוטו של החיל הוא "הנדסה קרבית – ראשונים תמיד".
עד שנות ה-2000 המנון החיל היה "לך בעקבות הכסופים". ב-2002 נכתב והולחן המנון חדש לחיל על ידי ניב גולן. ההמנון בוצע על ידי נינט טייב, אז חיילת בחיל ההנדסה ולימים זוכת כוכב נולד וידוענית מפורסמת. ההמנון מתייחס לכלל היחידות המרכיבות את החיל ("יהל"ם בכתר, עוצמה בכלי צמ"ה, גדוד המח"ץ להב ואסף פלסים מהשורה הראשונה. כל אנשי האב"כ, טוהר המשימה...") ולתפקידו של החיל כפורץ הדרך, תוך ציון המוטו של החיל "הנדסה קרבית – ראשונים תמיד" וצבע הכומתה של החיל כפי שהוא מוגדר בצה"ל – כסף.
קליפ וידאו וביצוע של ההמנון, אתר עמותת חה"ן
הנצחה
אתר ההנצחה של חיל ההנדסה הקרבית ממוקם בין משמר דוד ליער חולדה, במקום ממנו נפרצה "דרך הגבורה" (דרך בורמה הישראלית). ב-1950 הוקמה במקום אנדרטה לפורצי הדרך וב-1982 היא נהפכה לאנדרטה לחיל ההנדסה ונוסף לה קיר ובו שמות כל חללי החיל. ב-22 בספטמבר 2009 הוקם במקום ביתן הנצחה ובו חדר זיכרון ותערוכה על חיל ההנדסה. בעתיד מתוכנן לקום באתר מוזיאון לחיל ההנדסה ובו חדר זיכרון, תצוגת מורשת, תערוכות, תצוגת כלים ואודיטוריום. ביוני 2017 חנכה עמותת חיל ההנדסה את "שביל אבני המורשת" ובו 24 סלעים ועליהם שלטים עם תיאור מורשת והיסטוריית חיל ההנדסה ויחידותיו, כולל ברקוד סלולרי המקשר לתוכן מורשת מקוון ומולטימדיה. הסלעים מחולקים לפי יחידות ולפי מלחמות ומבצעים צבאיים. ביוני 2023 נחנך חלקו השני של שביל המורשת ובו 60 אבני זיכרון.
בשנת 2007 הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות מדליה להנצחת חיל ההנדסה הקרבית בעיצובו של מאיר אשל, המדליה כוללת את סמל החיל והמוטו מצד אחד, ודחפור D9L משוריין עם פלס מצד שני.
ראו גם
היסטוריה של חיל ההנדסה הישראלי
חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים
צבא ההגנה לישראל
מלחמות ישראל
מבצעי צבא הגנה לישראל
הנדסה קרבית
קורס צמ"ה
דחפור די-9 בשירות צה"ל – הדחפור המשוריין של חיל ההנדסה ושימושיו
צליחה בצה"ל – תחום הנמצא תחת אחריות חיל ההנדסה הקרבית
מוקש – פינוי מוקשים ומיקוש נגדי הם אחד התפקידים העיקריים של חיל ההנדסה הקרבית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|אתר ההנצחה החילי בכביש הגבורה ליד משמר דוד
ממוזער|250px|לוחמי יהל"ם באימון לוט"ר/לש"ב
ממוזער|250px|נגמ"שי פומ"ה במבצע צוק איתן
ממוזער|250px|דחפורי D9 משוריינים
ממוזער|250px|שורה של דחפורי D9 משוריינים באימון מדברי.
ממוזער|250px|נגמ"ש הנדסה פומ"ה באימון מדברי.
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין בתצוגת חיל ההנדסה בחגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל.
אתרים רשמיים
גל-עד לזכרם: רשימת חללי ההנדסה הקרבית ורשימת מקבלי עיטורים וצל"שים
שביל המורשת – 24 אבני דרך של חיל ההנדסה הקרבית (מידע וסרטונים)
כתבות מאתרים רשמיים
רועי כספי, המדינה שבדרך: פריצת דרך בורמה הישראלית ופריצת צירים במלחמת לבנון השנייה, אתר זרוע היבשה
איתמר שגב, הצמ"ה של חיל ההנדסה – עובדות ומספרים, אתר זרוע היבשה
איתמר שגב, ביקוש שיא להנדסה – גיוס אוגוסט 2010: לראשונה ביקוש של 1.1 מתגייסים על כל מקום פנוי, אתר זרוע היבשה
ינשופי האב"כ – על הקמת גדוד האב"כ החדש וסרט מהאימונים, אתר זרוע היבשה
סמדר קרמפף, "המעמד של חיל ההנדסה עלה, ובצדק" – סיכום כהונתו של משה שלי כקהנ"ר ועל תוכנית ההתעצמות של החיל, ביבשה, 12 בספטמבר 2011
סמדר קרמפף, עוברים כל מכשול (כולל סרט וידאו), אתר זרוע היבשה
נעם שרעבי, הצעד הראשון, ביבשה 2013, אתר זרוע היבשה
Meet the Steel Cats: Preventing Terror on the Gaza Border, הבלוג הרשמי של צה"ל, 25 במרץ 2014
רס"ן במיל' לירז שמואלי, הסיוע ההנדסי בקרב המשולב בצה"ל: הפלס מול הדחפור במאה ה־21 (גרסה ב-PDF), "מערכות", 11 במאי 2021
סא״ל (מיל') יונתן גולדפוס, הנדסת מלחמה – פעילות חיל ההנדסה הקרבית ב"חרבות ברזל", אתר מערכות, 2023
מידע כללי
כתבות על חיל ההנדסה באתר mako-פז"ם
מערך האב"כ של צה"ל, סקירה בפורום צבא וביטחון בפרש
טירונות בחיל ההנדסה
מסלול מפעיל צמ"ה בחיל ההנדסה: סקירה, שו"ת.
כתבות בתקשורת
ריאיון עם הקהנ"ר שמעון דניאל בעיתון במחנה: אתר דו"צ, reprint
ריאיון עם מג"ד 601 על פעילות הגדוד ביהודה ושומרון בגזרת העיר חברון והלחימה באיום המנהרות
שלושה גשרים שלושה גיבורים. הגשרים ששימשו את מבצע הצליחה במלחמת יום הכיפורים ועל שם מי נקראו, באתר "מגאפון"
כנס עמותת חיל ההנדסה לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, באתר "מגאפון"
תמונות וגלריות
תמונות מאירועי הנדסה קרבית באתר ההנצחה חולדה, החל מ-2013 ועד בכלל
תמונות של אימון הנדסה קרבית, פורום צבא וביטחון בפרש
תמונות של צמ"ה צוקים – גדוד 601, פורום צבא וביטחון בפרש
תמונות של "אבירי הפלדה" – פלוגת צמ"ה עזה, פורום צבא וביטחון בפרש
תמונות של "חתולי הבר" – פלוגת צמ"ה איו"ש (D9, שופל), פורום צבא וביטחון בפרש
תמונות של אימון צמ"ה מילואים ברמת הגולן, פורום צבא וביטחון, פרש
תמונות של תרגיל המשלב שריון, הנדסה, חי"ר ומסוק יסעור, פורום צבא וביטחון, פרש
תמונות כלי צמ"ה של אבירי הפלדה, בפורום צבא וביטחון בפרש
פינוי שדה מוקשים בגבול ישראל-ירדן על ידי חיל ההנדסה הקרבית, ערוץ צה"ל בפליקר
אימון של מחס"ר 601, ערוץ צה"ל בפליקר
תמונות מטקס ההתייחדות לחללי חיל ההנדסה הקרבית, פליקר, 13 בספטמבר 2016
סרטוני וידאו
ערוץ היוטיוב של עמותת חיל ההנדסה הקרבית
סרט תדמית הנדסה קרבית ב-דף הפייסבוק הרשמי של חיל ההנדסה הקרבית
תצוגת אמצעי לחימה חדשים של חיל ההנדסה ברמת הגולן 2018, ערוץ היוטיוב של ynet
שמואל אלגוזי, הצגת מגוון היכולות של גדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית, ביוטיוב
שמואל אלגוזי, Israeli Combat Engineering Troop 603 – סרט סיום הכשרה הנדסה קרבית, ביוטיוב
שמואל אלגוזי, IDF's 603rt Combat Engineers Battalion in the West Bank – אימונים ופעילות מבצעים באיו"ש, ביוטיוב
עדות של חיים תמם מקבל אות הערכה מטעם הרמטכ"ל במבצע צוק איתן, עמותת חיל ההנדסה ביוטיוב
(הסרט ביוטיוב)
ניסים דן, סרטון צמ"ה 601 – דחפורי D9, באגרים ושופלים ממוגנים בפעולה, יוטיוב, 2016
אימון הלוחם בחיל ההנדסה, בערוץ היוטיוב של עמותת חיל ההנדסה הקרבית
דחפור D9 – הכלי העוצמתי של חיל ההנדסה, בדף חיל ההנדסה הקרבית בפייסבוק, נובמבר 2018
הערות שוליים
*
הנדסה
קטגוריה:זוכי פרס ביטחון ישראל
קטגוריה:עוצבת הפלדה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:יחידות הנדסה צבאית | 2024-10-20T05:47:43 |
חיל הרגלים | ממוזער|לוחם חי"ר בחטיבת הנח״ל
חיל הרגלים (נקרא גם חיל הרגלים והצנחנים) הישראלי הוא חיל מתמרן בזרוע היבשה של צה"ל ועיקר כוחו מושתת על חיילים אשר נלחמים בצורה רגלית. ידוע בכינויו בראשי תיבות: חי"ר.
לחיל הרגלים כפופים מקצועית מספר חטיבות, גדודים ויחידות חי"ר בסדיר ובמילואים אשר פועלים תחת פיקוד מבצעי של פיקודיו המרחביים של צה"ל.
קצין חי"ר וצנחנים ראשי הנוכחי הוא תא"ל ערן אוליאל.
היסטוריה
ממוזער|265x265 פיקסלים|לוחמי חטיבת הנח"ל בח'אן יונס, במלחמת חרבות ברזל
תולדות התג
התג של מקחצ"ר (מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי) השתנה במהלך השנים. ב-1983 עם הקמת חטיבת גבעתי נוסף פס בצבע סגול לתג. ב-2005 עם הקמת חטיבת כפיר נוסף פס בצבע הסוואה לתג.
מבנה חטיבת חי"ר סדירה בצה"ל
חטיבות החי"ר בצה"ל בנויות כולן באופן דומה. תחת מפקדת החטיבה (ה"מפח"ט" מכונה גם ה"מח"ט"), קיימים ארבעה גדודים - שלושה גדודי חי"ר וכן גדוד סיור. החל משנת 2002, גדוד חי"ר מורכב משתי פלוגות רובאיות, הכוללות מחלקות של לוחמי חי"ר, פלוגה צעירה ופלוגה מסייעת (המורכבת ממחלקת מרגמות, מחלקת סיור, ומחלקת נ"ט המפעילה בין היתר טילי "גיל"). כמו כן, קיימת בגדוד פלוגת סיוע מנהלתי, בה נמצאים כל תומכי הלחימה, בתחומי הלוגיסטיקה, הטנ"א, השלישות, הרכב, הקשר, האוכל, אג"מ, מודיעין ועוד.
בנוסף, תחת מטה החטיבה, קיים בא"ח - בסיס אימונים חטיבתי, האחראי להכשרת הטירונים ואימון כלל הלוחמים והמפקדים בחטיבה. מבנה חטיבת כפיר יוצא דופן: היא מורכבת מארבעה גדודים וסיירת.
פיקוד על חטיבת חי"ר נחשב לתפקיד בעל יוקרה רבה בצה"ל. ביטוי לחשיבותו של התפקיד ניתן למצוא בעובדה ש-12 רמטכ"לים6 בחטיבת הצנחנים. 3 בחטיבת גולני. 3 בחטיבת כרמלי. , 3 ראשי מוסד1 בגולני, 1 בצנחנים, 1 בכרמלי. ורבים מאלופי צה"ל פיקדו במהלך שירותם על אחת מחטיבות החי"ר. עדות נוספת לחשיבות התפקיד היא הקידום של המפקדים: מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, למעלה מ-90% ממפקדי החטיבות הסדירות קודמו לדרגת תת-אלוף בסיום תפקידם.
ממוזער|לוחמי יחידת אגוז של חטיבת עוז ברפיח במהלך מלחמת חרבות ברזל, יוני 2024
בנוסף לחטיבות קיימים גם גדודי חי"ר עצמאיים. יחידות מובחרות ומיוחדות מופעלות לעיתים, כגון בזמן מלחמה וחירום, כגדודי חי"ר. גם לוחמי חיל ההנדסה הקרבית מוכשרים כלוחמי חי"ר ופועלים באופן דומה בלחימה ובשגרה בנוסף למשימות ההנדסיות שהם מבצעים (כגון הריסת תשתיות טרור, חבלה ופריצת צירים).
הכשרה
ממוזער|250x250 פיקסלים|לוחמי חטיבת גולני בסיום הכשרה
זמן קצר לאחר גיוסם, חיילי החי"ר משובצים באחת מפלוגות ההכשרה בבסיס אימונים החטיבתי, כאשר כל פלוגה משויכת לאחד מגדודי החטיבה. במסגרת ההכשרה הם עוברים טירונות של כ-4 חודשים הכוללת בעיקר אימונים בנשק קל, בשדאות ובכושר גופני. לאחריה עוברים חיילי החי"ר לאימון המתקדם שאורכו כארבעה חודשים נוספים, בו הם עוברים אימונים מורכבים יותר, המכשירים אותם ללחימת שטח פתוח ובנוי. בסיום ההכשרה, כלל החיילים שעמדו במבחנים הדרושים מוסמכים לרובאי 07. לאחר סיום ההכשרה, חיילי הפלוגה מצטרפים לגדודם, ומבצעים אימון או ביטחון שוטף, בהתאם לפעילות הגדוד הנוכחית.
לאחר 10–14 חודשי שירות מסיימת הפלוגה את מסלולה כיחידה אורגנית, ומתפצלת לפלוגות ה־"ותיקות" של הגדודים: הפלוגה הרובאית (הנקראת גם פלחו"ד), הפלוגה המבצעית (או רובאית ב'), והפלוגה המסייעת. חיילים המתאימים לתפקיד פיקודי נשלחים לקורס מפקדים בבית הספר למכ"ים וחלקם ממשיכים לאחר מכן לקורס קצינים בבה"ד 1.
לוחמי החי"ר יכולים לצאת לקורסים ייעודיים ולהתמקצע על מספר פק"לים. בין הקורסים: קורס צלפים, חובש קרבי, נהג האמר, נהג נגמ"ש ונמ"ר, מפעיל קטלנית, קורס צניחה וקורס לוט"ר.
על הכשרת חיילי חיל הרגלים בצה"ל אחראי קצין חי"ר וצנחנים ראשי.
יחידות חיל הרגלים
בצה"ל קיימות 6 חטיבות חי"ר סדירות ו-13 חטיבות חי"ר במילואים.
חטיבות
ממוזער|250x250 פיקסלים|לוחמי חטיבת גולני בתרח"ט, יוני 2023
ממוזער|250px|חיילים מגדוד 13 של חטיבת גולני מבצעים ירי במקלע כבד M2 בראונינג.
ממוזער|250px|לוחמים באימון לש"ב.
ממוזער|לוחם של חטיבת עוז עם נשק אישי רובה סער קרבין M4A1
חטיבות חיל הרגלים תג שם מספור יחידת אם פיקודגדודיםמפקד מכהן הערות חטיבות סדירות מרכז|27px חטיבת גולני 1 עוצבת געש פיקוד הצפון12 (ברק)
13 (גדעון)
51 (הבוקעים הראשון)
631 (גדס"ר)עדי גנון מרכז|27px חטיבת הצנחנים 35 עוצבת האש פיקוד המרכז101 (פתן)
202 (צפע)
890 (אפעה)
5135 (שרף) (גדס"ר)עמי ביטוןחטיבת צנחנים מרכז|27px חטיבת גבעתי 84 עוצבת הפלדה פיקוד הדרום424 (שקד)
432 (צבר)
435 (רותם)
846 (שועלי שמשון) (גדס"ר)לירון בטיטו מרכז|27px חטיבת עוז 89 עוצבת האש פיקוד המרכז212 (מגלן)
217 (דובדבן)
621 (אגוז)עומר כהן חטיבת קומנדו מובחרת מרכז|27px חטיבת כפיר 900 עוצבת הבזק פיקוד המרכז90 (נחשון)
92 (שמשון)
93 (חרוב) (גדס״ר)
94 (דוכיפת)
97 (נצח יהודה)יניב בארוט מרכז|29px חטיבת הנח"ל 933 עוצבת הפלדה פיקוד הדרום50 (בזלת)
931 (שחם)
932 (גרניט)
934 (טופז) (גדס"ר)יאיר צוקרמן חטיבות הכשרהמרכז|27x27 פיקסליםחטיבה 261 (בה"ד 1) 261אוגדת עזהפיקוד הדרוםאליאב אלבזחטיבת חי"ר הכוללת שלושה גדודי מילואים וצוערי גדוד "גפן" מתוגברים בפלוגת מסייעת במילואים.מרכז|27pxחטיבת ביסלמ"ח828עוצבת געשפיקוד הצפוןישראל פרידלרחטיבה המבוססת על חניכי קורס מ"כים. חטיבות מילואים מרכז|27px חטיבת כרמלי 2 עוצבת המפץ פיקוד הצפוןדביר דיאמונד מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 13 של חטיבת גולני. מרכז|27px חטיבת אלכסנדרוני 3 עוצבת הגליל פיקוד הצפוןמשה פסל מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 51 של חטיבת גולני. מרכז|27px עוצבת השרון 5 עוצבת הפלדה פיקוד הדרוםטל קוריצקימבוססת בעיקר על יוצאי חטיבת גבעתי. מרכז|27px חטיבת עציוני 6 עוצבת געש פיקוד הצפוןשראל סבג מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 932 של חטיבת הנח"ל. מרכז|27px חטיבת עודד 9 אוגדת הבשן פיקוד הצפוןרועי מניס מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 12 של חטיבת גולני. מרכז|27px חטיבת יפתח 11 עוצבת הבזק פיקוד המרכזנדב מייסלס חטיבת חי"ר מובחרת במילואים, מבוססת בעיקר על יוצאי יחידת אגוז. מרכז|27px חטיבת הנגב 12 עוצבת סיני פיקוד הדרוםעברי אלבז מבוססת בעיקר על יוצאי חטיבת גבעתי. מרכז|27px חטיבת ירושלים 16 עוצבת סיני פיקוד הדרוםניר איפרגן מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 50 של חטיבת הנח"ל. מרכז|27px עוצבת חוד החנית 55 עוצבת האש פיקוד המרכזעודד זימן מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 101 של חטיבת הצנחנים. נודעה בעבר בשם "המרכזית" בשל כפיפותה לפיקוד מרכז. מרכז|27px עוצבת נשר 226 עוצבת המפץ פיקוד הצפוןרן פרידמן מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 202 של חטיבת הצנחנים. נודעה בעבר בשם "הצפונית" בשל כפיפותה לפיקוד צפון. מרכז|27px חטיבת אלון 228 עוצבת המפץ פיקוד הצפוןיניב מלכה מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 931 של חטיבת הנח"ל. מרכז|27px עוצבת חצי האש 551 עוצבת האש פיקוד המרכזעידו קס חטיבת צנחנים מובחרת במילואים, מבוססת בעיקר על יוצאי גדס"ר צנחנים וחטיבת עוז. מרכז|27px עוצבת שועלי מרום 646 עוצבת הבזק פיקוד המרכזאלעד שושן מבוססת בעיקר על יוצאי גדוד 890 של חטיבת הצנחנים. נודעה בעבר בשם "הדרומית" בשל כפיפותה לפיקוד דרום. חטיבת דניאל 6050 פיקוד העורףשילה אדלר חטיבת האר"י 5692 פיקוד העורףגור רוזנבלט
גדודים
בנוסף לחטיבות החי"ר, קיימים גם מספר גדודים סדירים ייעודיים:
גדוד חרב - גדוד חי"ר בו שירתו בעיקר חיילים דרוזים (הוקם בשנת 1974, פורק בשנת 2015), היה כפוף לעוצבת ברעם
יחידת הסיור המדברי - יחידת סיור בו משרתים בעיקר חיילים בדואים (הוקם בשנת 1992, עבר הסבה מגדוד ליחידה בשנת 2017), כפוף לחטיבה הדרומית ברצועת עזה
בעבר כלל חיל הרגלים גם גדודי חי"ר קל, אך במסגרת הקמת מערך חי"ר גבולות הוכפפו גדודים אלו אליו.
יחידות מובחרות
שמאל|200px|ממוזער|לוחמים מיחידת אגוז באימון לחימת סלעים
יחידות שהגיוס אליהן על בסיס התנדבות ומלווה במיונים נפרדים והכשרות מיוחדות.
יחידות מובחרות של חיל הרגלים סמל שם יחידת אם פיקוד הערות מרכז|60px יחידת אגוז חטיבת הקומנדו, עוצבת האש פיקוד המרכז היחידה מתמחה בפעילות יבשתית מורכבת הכוללת לחימה בשטח סבוך, כאשר עיקר ייעודה הוא התמודדות מול ארגון החזבאללה בתוואי השטח של דרום לבנון מרכז|60px יחידת דובדבן חטיבת הקומנדו, עוצבת האש פיקוד המרכז היחידה מתמחה בפעילות של ביצוע מעצרים מורכבים או סיכול ממוקד של מבוקשים בשטחים עוינים בין השאר תוך שימוש בהסתערבות מרכז|60px יחידת מגלן חטיבת הקומנדו, עוצבת האש פיקוד המרכז היחידה מתמחה בהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב וביצירת מודיעין מרכז|60px יחידת הלוט"ר חטיבת המרום ללא שיוך יחידה האמונה על הכשרת כלל יחידות צה"ל בתחומי הלחימה בטרור, כאשר חברי היחידה המדריכים-לוחמים לעיתים רבות עוסקים בפעילות מבצעית של לוחמה בטרור מרכז|60px בית הספר לניוד מבצעי חטיבת המרום ללא שיוך יחידה בצה"ל האחראית על הכשרה לתחום הניוד המבצעי. מרכז|60px יחידת עוקץ חטיבת המרום ללא שיוך יחידת כלבנים המתמחה בהפעלת כלבים במסגרת הצבא למשימות ייעודיות לרבות חיפוש והצלה, לוחמה בטרור, ואיתור חומרי נפץ ואמצעי לחימה מרכז|60px לוט"ר אילת עוצבת אדום פיקוד הדרום יחידת מילואים המיועדת להתמודדות עם אירועי טרור במרחב העיר אילת ואזור הערבהיחידת הניודעוצבת חצי האשללא שיוךיחידה מיוחדת שייעודה הוא ביצוע משימות ניוד מבצעי מיוחד בשגרה ובחירום באמצעות כלי רכב גלגליים בעומק ובחזית. יחידת האלפיניסטים ללא שיוך פיקוד הצפון יחידת מילואים המתמחה בלוחמה הררית
סיירות חטיבות חיל הרגלים
+סיירות חטיבות החי"רסמלשםחטיבת אםמרכז|לא ממוסגר|88x88 פיקסליםסיירת צנחנים (חטיבה 35)מרכז|לא ממוסגר|82x82 פיקסליםסיירת גולני (חטיבה 1)מרכז|לא ממוסגר|87x87 פיקסליםסיירת חרוב (חטיבה 900)מרכז|לא ממוסגר|88x88 פיקסליםסיירת גבעתי (חטיבה 84)מרכז|לא ממוסגר|94x94 פיקסליםסיירת נח"ל (חטיבה 933)
בסיסי הכשרה
בסיסי הכשרה של חיל הרגלים סמל שם מיקום תפקיד מרכז|27px בית הספר למ"כים ומקצועות החי"ר מ"א רמת נגב בית ספר להכשרת מקצועות החי"ר בצה"ל ובעיקר להכשרת מפקדי הכיתות של חטיבות החי"ר השונות מרכז|27px מתקן אדם מ"א חבל מודיעין בית ספר להכשרת לוחמי יחידת הלוט"ר ויחידת הכלבנים עוקץ,בית הספר ללוט"ר, קליעה וצליפה (מכשיר את צלפי צה"ל ומדריכי הצליפה והקליעה) מרכז|27px בית הספר ללוחמה נגד גרילה מ"א מגידו בית ספר להכשרת לוחמי יחידות חיל הרגלים ללוחמה נגד ארגוני גרילה, ובפרט להתמודדות מול ארגון חזבאללה מרכז|27px בה"ד 8 מכון וינגייט בית ספר לכושר קרבי המקיים ליחידות צה"ל אימוני כושר קרב, כמו גם גיבושים ליחידות מובחרות ותחרויות ספורט
בנוסף, לכל חטיבת חי"ר סדירה קיים בסיס אימונים חטיבתי (בא"ח) בו מוכשרים טירוני ולוחמי אותה חטיבה.
אמצעי לחימה
מאחר שחיל הרגלים מתבסס על חיילים שנלחמים רגלית, רוב הנשק של החי"ר הוא כלי ירייה אישיים (נק"ל) או צוותיים (crew-served). אל כלי נשק אלה מלווים מספר כלי נשק כבדים יותר - המשמשים לחיפוי ולהגברת כוח האש של החי"ר. החי"ר עצמו לא נע רק רגלית, אלא גם בצורה רכובה (על גבי רכבי שטח), וגם בצורה ממוכנת (על גבי נגמ"שים).
כלי נשק
הנשק האישי של רוב חיילי צה"ל הם רובים ממשפחת ה-M16: כיום בעיקר רובי M4A1 קרבין (פלאטופ). בקרב יחידות מילואים ניתן למצוא גם רובי M16A2 ארוך, M16 מנוסר ו"מקוצרים" מדגמי CAR-15. ב-2006 נכנס רובה תבור קומנדו CTAR לשירות בחטיבת הנח"ל, חטיבת גבעתי וחטיבת גולני, וב-2009 הוחלף במיקרו-תבור. נכון ל-2018 חטיבת הצנחנים וחטיבת כפיר הן חטיבות החי"ר הסדירות היחידות שנשקם האישי הוא רובה ה-M4A1 ולא התבור או המיקרו-תבור. בחטיבות גבעתי, גולני, וחטיבת הנח"ל הנשק האישי הוא רובי תבור X-95 פלאט-טופ עם קנה באורך 380 מ"מ. בסוף 2023 הוחלט להחזירן לרובי M4A1 קרבין.
על הרובים ניתן להתקין מסילות פיקטיני שמאפשרות לחבר לרובה מגוון רב של עזרים טקטים כגון כוונות אופטיות שונות, צייני לייזר ופנסים. בנוסף, אפשר להתקין מתחת לקנה מטול רימונים 40 מ"מ מדגמי M203 ו-GL40.
נשקי המחלקה והפלוגה של כוחות היבשה הם מגוונים. המקלעים העיקריים הם הנגב הישראלי (5.56 מ"מ) והמאג הבלגי הוותיק (7.62 מ"מ). ב-2014 החלו יחידות החי"ר לקלוט את הנגב NG7, גרסת 7.62 מ"מ למקלע הנגב הישראלי. הנשק הכבד כולל מקלע כבד M2 בראונינג 0.5 ומקלעי רימונים מדגמי סאקו דיפנס Mk19 וסטרייקר Mk-47.
יחידות זרוע היבשה השונות מפעילות גם קלעים וצלפים, שאמונים על פגיעות מדויקות מרחוק. קלעי הסער חמושים בכוונות טלסקופיות (כגון "טריג'יקון X4" או "נמרוד"), רובי קלעים M16A2E3, קרבין M4A1 קלעים, מיקרו-תבור קלעים ו-SR-25 Mk 11. צלפי החי"ר חמושים ברובי צלפים מדגמי M24 SWS עם מעצה מודרני משודרג (7.62 מ"מ בריחי), בארט REC10 (7.62 מ"מ חצי-אוטומטי), ברק (HTR 2000) (0.338 אינץ', בריחי) ורוגר SR-22 ("טו-טו", חצי-אוטומטי). הבארט M82A1 (0.5 BMG, חצי-אוטומטי) יצא ממערך הצליפה של החי"ר ועבר לחיל ההנדסה הקרבית. בחטיבת הקומנדו ויחידות מיוחדים נמצא גם הבארט MRAD (רובה צלפים מודולרי בריחי, קליבר ניתן להחלפה).
בנוסף, כל חייל בשירות מבצעי מצויד ברימוני יד הגורמים לפיצוץ ולפיזור רסיסים. ישנם גם רימוני הלם וגז מדמיע.
במהלך 2012 נכנסו לשירות בזרוע ביבשה כלי נשק משודרגים: בהם M2HQCB (מקלע כבד M2 בראונינג עם קנה מעובה להחלפה מהירה ופשוטה), מקלע רימונים סטרייקר Mk-47. כמו כן נבדקו אמצעי הלחימה הבאים: מערכת הרפאים (רימון מתקדם הנורה מרובה) ורובי צלפים M24A2 משודרגים.
טילים, רקטות ומרגמות
כדי להתמודד עם מטרות משוריינות משתמשים בחי"ר במגוון רימונים, רקטות וטילים. יחידות החי"ר בצה"ל מצוידות ברקטות נגד טנקים מדגמי לאו M72. רקטות הנ"ט הן נשק זול יחסית וקל יחסית לתפעול ולכן מהוות נשק כבד זמין ביותר בשביל לפגוע במטרות כבדות כגון כלי רכב ובניינים. במבצע עופרת יצוקה נכנס לשירות גם המטאדור ("מפצח האגוזים") - רקטת נ"ט שהתגלתה כיעילה ביותר כנגד מבנים.
מאחר שטנקי המערכה המודרניים ממוגנים בכבדות, הנשק הייעודי נגדם הוא טילי נ"ט. הללו כבדים ויקרים יותר מרקטות הנ"ט (שכן הם כוללים רש"ק כפול ומנגנון הנחיה) ותפעולם מסובך יותר ודורש הכשרה ארוכה יותר. בצה"ל משרתים כיום טילי ה-טאו (עורב) והספייק.
בנוסף לרקטות וטילי נ"ט מפעיל חיל הרגלים גם מספר סוגי מרגמות כנשק מסייע ו"ארטילריית כיס של המג"ד". המרגמות שמפעיל חיל הרגלים כוללות את: מרגמה 52, מרגמה 60, מרגמה 81 (ליש/נמר"ש) וקשת, מרגמת 120 מ"מ המותקנת על נגמ"ש M113A3 ונשלטת על ידי מחשב.
כלי רכב
חיל הרגלים בצה"ל משתמש במגוון סוגי כלי רכב למטרות תובלה, סיור, ניוד כוחות, בט"ש, שליטה ופיקוד.
רכבי הסיור וניוד החי"ר הקל הם רכבי שטח, כגון ההאמר, הזאב, הסופה, הדוד והאביר. כלי רכב אלה ממוגנים במידה סבירה אך לא נושאים שריון כבד מאחר שהדרישה העיקרית מהם היא מהירות ועבירות שטח. ההאמר, לעומת זאת, מצוי במגוון תצורות - חלקן ממוגנות בכבדות יחסית וחלקן "פתוחות" לחלוטין. על ההאמר ניתן להתקין מגוון רב של אמצעים: החל ממקלעים וטילי נ"ט, וכלה באמצעי קשר ואף מכולת תובלה קטנה. כדי להוביל מחלקות חי"ר בשטח עוין ישנו רכב ה"ספארי" - מדובר במשאית/אוטובוס בה התא האחורי הוסב לתא לוחמים ממוגן בשריון כבד הכולל חרכי ירי.
תחת אש כבדה, עיקר הובלת הלוחמים אל שדה הקרב וממנו נעשית בנגמ"שים. לעיתים קרובות, בגלל המיגון שמציע הנגמ"ש הלוחמה מתבצעת מתוך הנגמ"שים - שעקב כך נושאים כלי נשק כגון מקלעים, מרגמות ואף טילי נ"ט. הנגמ"ש העיקרי בצה"ל הוא ה"ברדלס" M-113 האמריקני שהגיע ארצה בשנות ה-70 של המאה ה-20, אף על פי שעבר סדרת השבחות ותוספות מיגון הוא נחשב לנגמ"ש מיושן ופגיע. כדי לענות על הצורך בנגמ"שים כבדים החליטו בצה"ל לנצל טנקים ישנים וטנקי שלל כדי לבנות מהם נגמ"שים כבדים. מטנקי T-55 שנלקחו כשלל מארצות ערב נבנתה האכזרית, נגמ"ש חי"ר כבד ששרת בחטיבת גולני ובשנים האחרונות עבר לשימוש חטיבת גבעתי וכוחות המילואים. מנגד, על תובת הצנטוריון בנה צה"ל סדרת נגמ"שים נוספת שכיום כוללת את הנגמחון (ממוגן גחון ומדוגם בתא לוחמים עילי) שמשרת בשטחים ואת הנקפדון (בעל שריון כבד ומיגון עילי) שמשרת בגבול הצפון. נגמ"שים אלו היו במקור רכבי הנדסה קרבית אך הוחלפו לטובת הפומ"ה - נגמ"ש הנדסה ייעודי ומתקדם הממוגן בכבדות ובעל יכולת לשאת כלים הנדסיים רבים. הפומ"ה נמצא בשימוש חיל ההנדסה הקרבית אך בגלל המיגון הכבד שלו משמש לעיתים להובלת לוחמי חי"ר אל לב שטח עוין ומסוכן. בשנת 2008 החל להיקלט בחיל הרגלים הנמ"ר - נגמ"ש כבד המבוסס על תובת טנק מרכבה, ובשנת 2014 במבצע צוק איתן הופעלה לראשונה באופן מבצעי (ב"עופרת יצוקה" הופעלו 2 נגמ"שי ניסוי), והוכיחה את עצמה מבחינת מיגון ושרידות.
אמצעים נוספים
ב-2016 החל צה"ל בקליטת הרונ"י, רובוט צבאי קטן למטרות סיור וסריקה מקדימה, שיתופעל על ידי לוחמי חיל הרגלים.
ב-2018 נקלט הרונ"י גם בגדודי חיל ההנדסה הקרבית ומועבר כקורס צבאי כשבוע שנערך במתקן אדם.
ב-2019 החל צה"ל לצייד את היחידות המיוחדות ולוחמי חיל הרגלים בכוונת משולבת עם בקרת אש ומחשב ירי - "פגיון Smartshooter". בכוונת נעשה שימוש רב במלחמת חרבות ברזל והיא שיפרה את דיוק הפגיעות ב-350%.
ראו גם
צה"ל
חילות בצה"ל
חיל פרשים
לקריאה נוספת
עמוס הראל, "תדע כל אם עברייה", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013.
מערכת אתר צה״ל, הבית של החי"ר, אתר צה"ל הרשמי, 2017
קישורים חיצוניים
חיל הרגלים הישראלי - באתר צה"ל
הצגת תכלית ואימונים באש חיה, סרט וידאו של ביתן החי"ר הישראלי 2001
גד מה-טוב, החייל כפלטפורמה (עבודת מחקר לתואר שני)
סרט המראה נגמ"שים ולוחמי חי"ר חמושים ברובה תבור קומנדו במבצע עופרת יצוקה, ערוץ צה"ל ביוטיוב
.
.
.
אריות הירדן בערוץ היוטיוב של צה"ל
הערות שוליים
*
*
רגלים, חיל
קטגוריה:חיל רגלים | 2024-10-15T10:07:23 |
חיל השריון | חיל השריון הישראלי (בראשי תיבות: חש"ן) הוא החיל המתמרן העיקרי בזרוע היבשה של צבא הגנה לישראל והוא מבין חילות השריון הגדולים בעולם, חיל השריון מבסס את עיקר כוחו על טנקי מערכה.
חיל השריון הוא החיל המכריע בזרוע היבשה אשר מבסס את המחץ שלו על שילוב של ניידות, עמידות וכוח אש. החיל מפעיל בעיקר טנקי מערכה מסדרת המרכבה אך גם יחידות פלס"ר ופלמ"ס. כמו כן, לרוב חטיבות השריון כפופים גם גדודים של חיל ההנדסה הקרבית אשר נלחמים רגלית ובנוסף מפעילים כלים הנדסיים מסוגים שונים. במלחמות תפקיד חיל השריון הוא כפול. מצד אחד להוביל את הכוחות המסתערים בקו הראשון ולטהר את השטח מכוחות אויב, ומהצד השני לבלום את כוחות השריון של האויב ולהשמיד את הטנקים שלו. בימי שלום, מספק חיל השריון גיבוי לחיל הרגלים בעת ביצוע משימות ביטחון שוטף, כאשר הטנקים משמשים בגדר "מוצב נייד" המהווה מכפיל כוח לכוחות הבט"ש.
צבעה של כומתת החיל הוא שחור ואילו צבעי הדגל של חיל השריון הם ירוק ושחור. בסמל החייל, הקבוע על הכומתות, מופיע טנק קרומוול – מדגמי הטנקים שמהם הורכב החיל בראשית דרכו. סיסמתו של החיל היא "האדם שבטנק ינצח".
קצין השריון הראשי הנוכחי הוא תת-אלוף אוהד מאור.
מסלול לוחם השריון
ממוזער|ימין|200px|סיכת לוחם שריון – ה"צפרגול". הסיכה עוצבה על ידי האמן יצחק יורש.
ממוזער|ימין|125px|מדי סמל ראשון, חובש בחטיבה 7. בכותפת ניתן לראות את הכומתה השחורה וסמל חיל השריון.
השלב הראשון בהכשרת חיילי השריון הוא טירונות שנמשכת כ-8 שבועות והכוללת אימונים בנשק קל, שדאות, הגשת עזרה ראשונה וכושר גופני. לאחר הטירונות משובצים החיילים לאחד משלושת מקצועות הצוות (תותחן, טען-קשר, נהג) ומתחיל שלב המקצועות, אשר נמשך כ-6 שבועות ובו נלמדים שלושת המקצועות הנ"ל באופן תאורטי ובשילוב תרגולים מעשיים, כל חייל בתחומו. לאחר שלב המקצועות מוענקת לחיילים כומתת החיל והם עוברים לשלב האימון המתקדם, שנקרא צמ"פ (קיצור של צוות, מחלקה, פלוגה). במהלך הצמ"פ, שנמשך כ-16 שבועות, מתאמנים החיילים בלחימה כאנשי צוות טנק בודד, וכחלק ממסגרת מחלקתית ופלוגתית. בתום הצמ"פ נחשב לוחם השריון לרובאי 05 ומוענקת לו סיכת לוחם השריון (צפרגול).
לאחר שלב הצמ"פ יוצאים חלק מהחיילים לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט) ואילו שאר החיילים משובצים כאנשי צוות בפלוגות המבצעיות.
ממוזער|240x240 פיקסלים|טירונים של חיל השריון בטקס סוף מסלול
קורס מפקדי הטנקים נמשך כ-4 חודשים, אשר במהלכו לומדים החניכים את שני מקצועות הטנק הנוספים שלא למדו במהלך שלב המקצועות ואת עקרונות הפיקוד, השליטה, הניווט והערכת המצב. בסיומו מקבלים החיילים דרגות סמל וסיכת מפקד הטנק. החיילים המצטיינים מקבלים את ההזדמנות לצאת לקורס קציני שריון (קק"ש) או להישאר כ"גננים"-מדריכים בקמ"ט למשך שני מחזורים, ולאחר מכן לצאת לקק"ש; ואילו יתר המפקדים משתבצים בין פלוגות השריון. במקביל לקמ"ט יש את הקמ"כ (קורס מפקדי כיתה) של המסייעת הנערך בשיזפון ובסופו המפקדים החדשים משובצים בכמה ערוצים: גננים (מפקדים המדריכים בקורס המ"כים החילי), מ"כים בטירונות, מ"כים בפלוגות המסייעת אשר בגדודי השריון המבצעיים. המתאימים יוצאים לקורס קצינים באופן ישיר בתום הקורס.
קורס קציני השריון נמשך כ-7 חודשים (3 חודשים של קורס קציני יבשה ועוד 4 חודשים של השלמה חילית), אשר במהלכו לומדים החניכים לפקד על מחלקת טנקים בשיתוף פעולה הדוק עם יחידות שדה אחרות של צה"ל (חי"ר, תותחנים, הנדסה) ובסיומו מוענקות לחיילים דרגות סג"ם. בתום הקק"ש משתבצים הקצינים בפלוגות השריון כמפקדי מחלקות.
בדומה להשלמת הקק"ש, מתקיימת השלמת קציני מסייעת בחטיבת ההכשרה, בסיומה משתבצים כמ"מ בהכשרה, מ"מ מבצעי או כגננים (מ"מים בהשלמת מסייעת)
מסלול הלוחם, פרט ל-3 חודשי קורס קציני יבשה, נערך בבית הספר לשריון (ביסל"ש) אשר שייך לחטיבה 460.
סמלי החיל
כומתה
כאמור צבע הכומתה של החיל הוא שחור. מסורת זו נלקחה מהצבא הבריטי אשר בו נבחר הצבע מסיבה טכנית: החיילים הבריטים היו מתלכלכים כאשר עסקו בטיפול בטנקים, וכדי שכתמי השמן והגריז לא יראו על הכומתות, נקבע כי חיילי השריון יקבלו כומתה שחורה. החלטה זו עברה בירושה לצה"ל. על הכומתה עונדים את סמל החיל על רקע אדום.
אות הטנקיסט
אות הטנקיסט, ה"צפרגול", מוענק בסיום צמ"פ ונענד על דש כיס החולצה השמאלי. על פי פקודות הצבא, חיילים שקיבלו את סיכת הלוחם רשאים לענוד רקע ירוק מתחת לאות. בפועל יש מנהג לקבל את הרקע אחרי 8 חודשים ביחידה מבצעית בחיל, אבל זה לא נתמך על ידי הוראות פורמליות.
בנוסף, נהוגים בחיל השריון שלושה רקעים נוספים:
רקע כחול – איש צוות או מפקד שהשלים 8 חודשים בשירות מבצעי ביחידת מלא"ר.
רקע שחור – איש צוות או מפקד של צוות בו נהרג אחד הלוחמים.
רקע אדום – השמדת רק"מ אויב.
היסטוריה
ממוזער|250px|טנק הוצ'קיס של חטיבה 8 בשדה התעופה לוד במלחמת העצמאות
חיל השריון הישראלי החל את דרכו במלחמת העצמאות תחילה כשירות המשוריינים (שמ"ש) שהוקם ב-24 בפברואר 1948. בראש השירות הוצב יצחק שדה. ב-24 במאי מונה יצחק שדה לעמוד בראש חטיבה 8, היא חטיבת השריון הראשונה של צה"ל. כוחותיה גויסו ממקורות שונים: אנשי הצבא הבריטי, מתנדבי חוץ לארץ, עולים חדשים, אנשי "ההגנה", הלח"י והפלמ"ח ולוחמים מיחידות אחרות. החיל כלל 10 טנקי הוצ'קיס מיושנים מצרפת, שני טנקי קרומוול שנגנבו מהצבא הבריטי, וטנק שרמן בודד שנגנב גם הוא מהצבא הבריטי. בהתקפת השריון הראשונה כבש גדוד 82 את שדה התעופה לוד. בהמשך המלחמה נרכשו טנקי שרמן נוספים באיטליה ושניים מהם השתתפו במבצע חורב בדצמבר 1948.
חטיבה 7 (בפיקודו של שלמה שמיר) הוקמה לא כחטיבת טנקים, אלא כחטיבה משוריינת, ובתום מלחמת השחרור נשארה חטיבת השריון הסדירה היחידה אשר כללה את הגדוד המקורי של החיל, גדוד 79 וגדוד 9 מחטיבת הנגב כגדודי חרמ"ש וכן גדוד הטנקים 82 מחטיבה 8. החטיבה, בית הספר לשריון ויחידות המילואים של השריון הוכפפו אז תחת פיקודו של קצין חיל ראשי בדרגת אל"ם. לאחר זמן מה פוזרו הגדודים והופעלו כצג"מים (צוות גדודי משוריין). לקראת שנת 1954 הוחלט לחזור למבנה חטיבתי ואז הוקמו גם חטיבות המילואים המשוריינות: חטיבה 27 וחטיבה 37, ומפקדת החיל הפכה למפקדת גֵיסות השריון תחת פיקודו של האלוף חיים לסקוב. מפקדה זו התקיימה עד להקמת המפח"ש, ואז גם הוחזר תפקידו של קצין השריון הראשי (קשנ"ר).
עם זאת, בתחילה נחשב השריון לחיל שתפקידו לסייע לחיל הרגלים, אשר נתפס כחיל העיקרי של צבא היבשה. בצה"ל לא הייתה קיימת תורת לחימה עבור השריון וזו פותחה במהלך השנים. במבצע קדש הוכיח השריון את חשיבותו בשדה הקרב ואחריו הפך לחיל המתמרן העיקרי.
חשיבותו של החיל להכרעת המערכה מצאה את ביטויה לאורך השנים, כאשר החיל היווה גורם מכריע בהשגת ניצחון מול צבאות ערב, שנהנו מיתרון מספרי ולעיתים גם מיתרון בכמות ובאיכות כלי הנשק בשורה של מלחמות: במבצע קדש הובקעו מערכי חי"ר בשטח פתוח, במלחמת ששת הימים הובקעו מערכי חי"ר ושריון מחופרים ובמלחמת יום הכיפורים התרחשו קרבות שריון-בשריון שנחשבים הגדולים שהתרחשו מאז מלחמת העולם השנייה. מצביאי שריון ישראלים זכו להערכה רבה על תמרונים מזהירים בחצי האי סיני וברמת הגולן. האלופים ישראל טל ומשה פלד ("מוסא") אף זכו להנצחה בקיר "מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון השריון בפורט נוקס.
יחד עם ההישגים של השריון, כחלק מהישגיו של צה"ל כולו, יש המותחים ביקורת על תורת הלחימה שלו. הללו טוענים כי תורת הלחימה של חיל השריון נכשלה למעשה שוב ושוב. כדוגמאות לטענתם הללו מביאים את מבצע קדש בו ספגה חטיבה 7 עשרות הרוגים בהבקעת מערכי חי"ר פשוטים, או הבקעת רפיח במלחמת ששת הימים, שעלתה בהרוגים רבים והצליחה רק הודות לפקודת הנסיגה הכללית שהוציא הצבא המצרי ב-6 ביוני 1967. לעומת זאת, יש טוענים כי השריון הישראלי לא זו בלבד שלא נכשל, אלא הצליח להביס כוחות שריון עדיפים עליו במובנים רבים.
כישלונו הגדול של השריון במלחמת יום הכיפורים היה בהתמודדות מול טילי הנ"ט, בעיקר הסאגר. אף על פי שהיה ידוע על קיומם של אלו מאז שנת 1968, לא פיתח חיל השריון מענה הולם לאיום שהציבו. הטילים, שסופקו למדינות ערב בידי ברית המועצות, הסבו לשריון הישראלי אבדות כבדות ביותר, בעיקר בחזית הדרום.
במהלך קרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן הצליחו שתי חטיבות שריון: חטיבה 7 וחטיבה 188 לבלום שתי דיוויזיות משוריינות ושלוש דיוויזיות חי"ר של הצבא הסורי, ובכך הגיעו להישג יוצא דופן, בין השאר בזכות מעשי גבורה של כוחות קטנים (דוגמת "כוח צביקה") שהצליחו להדוף מאות טנקים סורים. מפקדים בחיל כגון אביגדור קהלני זכו לעיטורים וצל"שים על הקרבות שניהלו כנגד הסורים.
כלקח מקרבות השריון במלחמת יום הכיפורים ננקטו מספר צעדים: בראש ובראשונה, פותח טנק המרכבה הראשון, שבניגוד לטנקים אחרים בעולם, תכנונו נתן דגש על שרידות צוות הטנק. פיתוח נוסף היה המיגון הריאקטיבי שהקטין את האיום הנשקף לטנקים מטילי נ"ט בעלי מטען חלול. יתר על כן, אמצעי ראיית לילה הוכנסו לשימוש צוותי טנקים, במטרה להקל על הלחימה גם בלילה ונרכשו מסוקי קרב, דוגמת מסוקי הקוברה והדיפנדר ששולבו בהמשך בלחימת השריון.
ממוזער|250px|מבצע צוק איתן: טור שריון של חטיבה 401 הכולל טנקי מרכבה סימן 4מ ודחפורי D9 משוריינים.
בטנק המרכבה נעשה שימוש פעיל במלחמת לבנון הראשונה וכל האמצעים שהוזכרו לעיל, הקלו על הלחימה והטו את הכף לטובת צה"ל. כדוגמה לתרומה הרבה של הטכנולוגיה לשרידות צוותי הטנקים במלחמה זו, ניתן להזכיר מקרה שבו צוות של טנק מרכבה שרד פגיעה של לפחות ארבעה טילי נ"ט.
כוחות שריון השתתפו גם במלחמת לבנון השנייה. טרם המלחמה הצטייד חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים כגון מטיס-M ו-קורנט שהסבו פגיעות לטנקי המרכבה של צה"ל. מהלקחים שהופקו לאחר המלחמה עולה כי אי-השימוש במדוכות עשן ואופן ההפעלה של כוחות השריון, שלא על פי תורת הלחימה של החיל, היו מהגורמים לפגיעות בטנקים. עוד נטען כי בשל מגבלות תקציב הופחתו האימונים ובכך נפגעה כשירות הלוחמים לפני המלחמה. עם זאת, מתוך 51 הפגיעות של טילי נ"ט בטנקים, רק 24 חדרו אל תא הלחימה – האחוז הנמוך ביותר בכל מלחמות ישראל. בעקבות המלחמה הוחלט להצטייד במערכת הגנה אקטיבית מעיל רוח.
חיל השריון השתתף גם במבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן בהם ספג רק מעט אבדות לעומת מחבלים רבים שנהרגו על ידי הטנקים. במבצע צוק איתן השתתפו לראשונה טנקי מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח". המערכת רשמה הצלחה רבה כאשר יירטה את כל האיומים – רקטות נ"ט (כולל רקטות RPG-7 תקניות) וטילי נ"ט (כולל טיל הקורנט הרוסי המתקדם) – שנורו לעבר הטנקים. מערכת השליטה והבקרה הדיגיטלית צי"ד ופגזי הכלנית והחצב אפשרו השמדה יעילה של מטרות אויב והריגת מאות מחבלים על ידי הטנקים. בזכות טכנולוגיות אלה הפך השריון לאחד הכוחות המובילים בתמרון הקרקעי, כאשר הוא מופעל בצוותי קרב חטיבתיים בשילוב כוחות הנדסה קרבית ולוחמי חי"ר.
במהלך מלחמת חרבות ברזל היה חיל השריון לכוח מכריע במיוחד בתמרון לתוך רצועת עזה. בשל אתגרי הלחימה הרב זירתית שנכפתה על ישראל, בוטלה בנובמבר 2023 מכירה של כ-200 טנקי מרכבה מסימן 2 ו-3 שהוצאו משירות, בשל היכולות שהוכיח השריון במהלך הלחימה הדרג הבכיר החליט להרחיב את סדר הכוחות ("הסד"כ") של חיל השריון לאחר שנים של קיצוצים וסגירת חטיבות.
חטיבות חיל השריון
חטיבות חיל השריון תג שם מספור יחידת אם פיקודגדודים הערותחטיבות סדירות מרכז|47px עוצבת סער מגולן 7 עוצבת געש פיקוד הצפון75 (רומח), 77 (עוז), 82 (געש), 603 (להב) (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ 400 מרכז|47px עוצבת ברק 188 עוצבת געש פיקוד הצפון53 (סופה), 71 (רשף), 74 (סער), 605 (המח"ץ) (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ מרכז|47px עוצבת עקבות הברזל 401 עוצבת הפלדה פיקוד הדרום9 (עשת), 46 (שלח), 52 (הבוקעים), 601 (אסף) (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ, בהסבה למרכבה סימן 4 ברקחטיבות ההכשרה מרכז|47px עוצבת בני-אור 460 עוצבת אדום פיקוד הדרום195 (אדם), 196 (שחק), 198 (עזוז), 330, 532 (שלח), 614 (היובל) (גדחה"ן), פלס"ר 460 החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 4א ו-4בהחטיבה מהווה גם את בית-הספר לשריון (ביסל"ש)חטיבות המילואים מרכז|47px חטיבת קרייתי 4 עוצבת המפץ פיקוד הצפון7016, 7421, 9218, 7071 (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 4 מרכז|47px חטיבת הזקן 8 עוצבת הגליל פיקוד הצפון89, 121, 129 החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 ב"ז מרכז|47px חטיבת הראל 10 עוצבת סיני פיקוד הדרום360, 363, 429, 924 (גדחה"ן)החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 ב"ז מרכז|47px חטיבת המחץ 14 עוצבת סיני פיקוד הדרום79, 87, 184, 271 (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 מרכז|47px עוצבת ראם 179 עוצבת הבזק מערך התמרון 7029, 8104, 8130, 710 (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 ב"ז מרכז|47px חטיבת אגרוף הברזל 205 עוצבת המפץ פיקוד הצפון9206, 9212, 9215 החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 ב"ז מרכז|47px עוצבת יפתח 679 אוגדת הבשן פיקוד הצפון8108, 8112, 9232, 9227 (גדחה"ן) החטיבה מצוידת בטנקים מדגם מרכבה סימן 3 ב"ז
חטיבות שפורקו
לאורך שנות החיל חטיבות שריון רבות פורקו, כאשר לעיתים הן משולבות בחטיבות קיימות.
חטיבות היסטוריות חיל השריון אשר פורקו תג שם מספור הערות שנת פירוקמרכז|47pxחטיבת יפתח11החטיבה הוקמה מחדש כחטיבת קומנדו במילואים תחת עוצבת הבזק2014 מרכז|47px עוצבת אגרוף ורומח 27 חטיבה 264, חטיבה 60, חטיבה 2042014 מרכז|47px עוצבת הבזקה 130 חטיבה 7672014 מרכז|47px עוצבת כוכב האור 1891992 מרכז|47px עוצבת יש"י 2111992 מרכז|47px עוצבת הסוס הדוהר 217 חטיבה 520, חטיבה 645, חטיבה 2772004 מרכז|47px עוצבת מרכבות האש 2632014 מרכז|47px חטיבה 265 2651985 מרכז|47px עוצבת ירושלים 274 חטיבה 6911986 מרכז|47px עוצבת קרני האש 278 מוזגה עם החטיבה 14 ב-20142014 מרכז|47px חטיבה 320 3201990 מרכז|47px עוצבת אורנים 330 קיבלה את השם ואת המספר של חטיבה 14 ב-19901990 מרכז|47px עוצבת קלע 3952003 מרכז|47px עוצבת הצבאים 3992003 מרכז|47px חטיבת הצליחה 4211986 מרכז|47px עוצבת בני חיל 454 חטיבה 8442009 מרכז|47px עוצבת כפיר 5002003 מרכז|47px חטיבת עציון גבר 5501991 מרכז|47px עוצבת נתיבי האש 600 חטיבה 177, חטיבה 5192014 מרכז|47px עוצבת חץ 6402005 מרכז|47px עוצבת בני רשף 6562004 מרכז|47pxעוצבת מרכבות הברזל670 חטיבה 4592000 מרכז|47px חטיבת עשת 767 חטיבה 1302004 מרכז|47px עוצבת לביא 8202004 מרכז|47px חטיבת מרכבות הפלדה 8472020 מרכז|47px עוצבת אדירים 8891986 מרכז|47px עוצבת כוכבי האש 896 מוזגה עם חטיבה 14 בשנת 20042004 מרכז|47px עוצבת השחר 9432004
אוגדות משוריינות
תגי אוגדות משוריינות קיימות:
תגי אוגדות משוריינות שפורקו:
יחידות נוספות
בחיל השריון יש יחידות נוספות המיועדת לסייע לכוח המתמרן המרכזי:
יחידת מלך האריות
פלוגות חשיפה תקיפה
יחידות עבר
פלוגות מסייעת שריון:
חטיבה 401
מסייעת 9:מסייעת "נץ".
מסייעת 46:מסייעת "הדורסים".
מסייעת 52:מסייעת "אלפא".
חטיבה 188
מסייעת 53:"אלון".
מסייעת 71:"נחשול".
מסייעת 74:"טיטאן".
חטיבה 7
מסייעת 75:מסייעת "נשר".
מסייעת 77:מסייעת "יגואר".
מסייעת 82:מסייעת "ברק
פלוגת סיור בשריון:
פלס"ר 7
פלס"ר 401
פלס"ר 188 (במילואים)
פלס"ר 14 (במילואים)
פלס"ר 460 (במילואים)
אמצעי לחימה
ממוזער|300px|מרכבה סימן 4 של חיל השריון מבצע ירי בתותח 120 מ״מ
ממוזער|300px|טנקים מדגם מרכבה סימן 4 של חיל השריון
ממוזער|300px|טנק מדגם מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח", נמצא בשימוש חטיבה 7 חטיבה 401 וחטיבה 188 של חיל השריון
ממוזער|300px|טנק מדגם מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" – זהו הטנק המתקדם ביותר בשירות צה"ל
ממוזער|300px|טנק מרכבה סימן 3 ב"ז מהווה כיום את עיקר צי הטנקים של חיל השריון הישראלי. נמצא בשימוש חטיבות מילואים בלבד. בתמונה: מרכבה סימן 3ד מ-2019.
ממוזער|300px|תמונת פרופיל מ-2019 של טנק מדגם מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח".
ממוזער|מפגש קציני שריון ראשי לדורותיהם אצל הקשנ"ר דאז, תא"ל הישאם אבראהים, מאי 2023. שורה ראשונה (קדמית) מימין לשמאל: תא"ל יצחק רבין, תא"ל דוביק טל, תא"ל אגאי יחזקאל, תא"ל עפר צפריר; שורה שנייה: תא"ל גיא חסון, אלוף סמי תורג'מן, תא"ל יגאל סלוביק, אלוף אמנון רשף, תא"ל אביגדור קליין, אלוף אודי שני, תא"ל הישאם איברהים|450x450px
בתחילת דרכו, צה"ל לא רכש טנקים באופן מסודר אלא קיבץ טנקים מיושנים בדרכים לא-דרכים, עקב מגבלות מדיניות וחוסר ניסיון של צבא שרק נולד. כתוצאה מכך נוצר מצב בעייתי של ריבוי דגמי טנקים. המגוון הרחב הקשה על תחזוקת וחימוש הטנקים וגרם לבעיות בשיתוף כל הכלים במערכות הקרב.
עד סמוך למבצע קדש סוג הטנק היחיד של חיל השריון היה השרמן (מאוחר יותר שודרג לסופר שרמן) שצוותו כלל 5 לוחמים (מפקד, תותחן, טען-קשר, נהג ומיקלען). סמוך למבצע קדש הגיעו טנקי AMX-13 הצרפתיים שהיו טנקים קלים, ובין השאר, סייעו לצנחנים בקרב המיתלה. שני דגמים אלו יצאו משירות לאחר מלחמת ששת הימים.
לפני מלחמת ששת הימים נקלטו טנקי M48 פטון האמריקאיים והצנטוריון הבריטי.
לאחר מלחמת ששת הימים קלט צה"ל את טנקי המגח, שכבר אז נחשבו למיושנים מול צבאות ערב, שהחלו מצטיידים באותו זמן בטנקי T-62.
חלק מטנקי השלל ממלחמת ששת הימים היו טנקים סובייטיים מדגמי T-54 ו-T-55 שהוכנסו לשימוש מבצעי בצה"ל ונקראו "טירנים".
ניסיון לרכוש מבריטניה את טנק הצ'יפטיין לא יצא לפועל בגלל לחץ ערבי וכתוצאה מכך הוחלט על פיתוח טנק תוצרת ישראל. ב-1970 החל משרד הביטחון לפתח את טנק המרכבה והדגם הראשון שלו, מרכבה סימן 1, נכנס לשירות ב-1980. הטנק ערך טבילת אש במלחמת לבנון שבמהלכה התגלו כשלים הנדסיים במערכת בקרת האש שלו, אך למרות זאת נחשב להצלחה. בעקבות זאת הוחלט על המשכת פיתוח סדרת המרכבה שהפכה לטנק המערכה העיקרי של צה"ל בשנות ה-2000. במהלך האינתיפאדה השנייה פעלו טנקי מגח 6 ו-7 לצד טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3 ב"ז שהוסבו ללוחמה בשטח בנוי. בשנים 2003–2004 הוצאו טנקי המגח משירות סדיר והוחלפו בטנקי מרכבה סימן 4 שהוכיחו את יעילותם בלחימה ברצועת עזה. ב-2009 החל חיל השריון בקליטת טנקי מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח" ובסוף 2012 הוסבו כל טנקי חטיבה 401 לטנקי מרכבה סימן 4מ. ב-2014 החלו בהסבת חטיבה 7 מטנקי מרכבה סימן 2 לטנקי מרכבה סימן 4מ גם כן, וזאת הסתיימה ב-2016. ב-2019 הוסבה חטיבה 188 למרכבה סימן 4מ 400 וב-2023 קלטה חטיבה 401 את הדגם המתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 ברק – שעתיד להיכנס לכלל החטיבות הסדירות ולהחליף את הטנקים הקיימים שיועברו למילואים.
כיום מפעיל חיל השריון טנקי מערכה על טהרת סדרת המרכבה: ארבע חטיבות סדירות של מרכבה סימן 4מ ומרכבה סימן 4 ברק (הטנק המתקדם ביותר בחיל ואחד המתקדמים ביותר בעולם), חטיבות המילואים מפעילות טנקי מרכבה סימן 3 ב"ז (שדרוג של מרכבה סימן 3), ומרכבה סימן 4. הטנקים חמושים בתותח תע"ש 120 מ"מ שיורה מגוון פגזים, בהם חץ-ח"ש, חלולן, כלנית 120 מ"מ (רב-תכליתי) וחצב 120 מ"מ (נגד מבנים וחי"ר מבוצר). בנוסף הטנקים חמושים במקלעי מאג 7.62 מ"מ, מקלעים כבדים M2 בראונינג 0.5 ומרגמות 60 חש"ן.
פלוגות הסיור (פלס"ר שריון) והפלוגות המסייעות (פלמ"ס, מסייעת שריון) מפעילים אמצעי לחימה נוספים בהם רובי M16 ו-M4A1, מקלעי נגב ומאג, רכבי HMMWV, נגמ"שים ומרגמות כולל מרגמת קשת 120 מ"מ.
מפקדי החיל
שםתקופת כהונההערות אלוף יצחק שדה פברואר 1948–מאי 1948 ראש שירות המשוריינים סגן-אלוף שאול יפה 13 בפברואר 1950–יולי 1950 אלוף-משנה משה מונדק בר-תקווה 10 באוגוסט 1951 – 22 בדצמבר 1953 אלוף-משנה יצחק פונדק 22 בדצמבר 1953 – 24 ביולי 1956 מפקד גֵיסות השריון הראשון אלוף חיים לסקוב 24 יולי 1956 – 9 בנובמבר 1956 לימים הרמטכ"ל ה-5 אלוף מאיר זורע 9 בנובמבר 1956 – 23 בדצמבר 1956 אלוף-משנה אורי בן ארי 23 בדצמבר 1956 – 21 ביולי 1957 אלוף חיים בר-לב 21 ביולי 1957 – 25 ביוני 1961 לימים הרמטכ"ל ה-8 ושר המשטרה אלוף דוד אלעזר 25 יוני 1961 – 2 בנובמבר 1964 לימים הרמטכ"ל ה-9 אלוף ישראל טל 2 בנובמבר 1964 – מרץ 1969 אבי פרויקט טנק המרכבה אלוף-משנה מנחם (מנדי) מרון יוני 1967 קצין השריון הראשי במינוי חירום במהלך מלחמת ששת הימים. לימים נספח צה"ל בארצות הברית. אלוף אברהם אדן מרץ 1969 – ינואר 1974 מפקד גיסות השריון תת-אלוף מרדכי צפורי אוקטובר–נובמבר 1973 קצין השריון הראשי במינוי חירום במהלך מלחמת יום הכיפורים אלוף משה פלד ינואר 1974 – ינואר 1979 לימים מנכ"ל רפא"ל ויו"ר יד לשריון אלוף אמנון רשף ינואר 1979 – פברואר 1982 אלוף משה בר כוכבא פברואר 1982 – אוגוסט 1983 בעל עיטור העוז תת-אלוף עמי מורג אוקטובר 1981 – יוני 1982 בעל עיטור המופת תת-אלוף עמוס כץ אוגוסט 1983 – יולי 1986 בעל עיטור המופת תת-אלוף יוסי בן-חנן יולי 1986 – יוני 1990 לימים אלוף, בעל עיטור העוז תת-אלוף יצחק רבין יוני 1990 – יוני 1993 תת-אלוף אמי פלנט יולי 1993 – יולי 1995 בעל עיטור העוז תת-אלוף דוביק טל יולי 1995 – ספטמבר 1997 תת-אלוף מאיר גחטן ספטמבר 1997 – מאי 2000 תת-אלוף אודי שני מאי 2000 – יולי 2001 לימים ראש אגף התקשוב תת-אלוף אביגדור קליין אוגוסט 2001 – ינואר 2004 תת-אלוף סמי תורג'מן ינואר 2004 – ספטמבר 2005 לימים מפקד זרוע היבשה תת-אלוף חלוצי רודוי ספטמבר 2005 – יולי 2008 תת-אלוף אגאי יחזקאל יולי 2008 – אפריל 2010 תת-אלוף יגאל סלוביק אפריל 2010 – יולי 2012 תת-אלוף עפר צפריר יולי 2012 – יולי 2013 תת-אלוף שמואל אולנסקי יולי 2013 – יוני 2016 תת-אלוף גיא חסון יוני 2016 – אוקטובר 2019 תת-אלוף אוהד נג'מה אוקטובר 2019 – 4 באוגוסט 2022 תת-אלוף הישאם אבראהים4 באוגוסט 2022 – 5 בדצמבר 2023 קצין השריון בתחילת מלחמת חרבות ברזל תת-אלוף אוהד מאור5 בדצמבר 2023 נכנס לתפקידו באמצע מלחמת חרבות ברזל
במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה נערכו מינויי חירום לתפקיד קצין השריון הראשי, ומפקדי גיסות השריון התרכזו בתפקידם העיקרי.
ראו גם
פלס"ר שריון
יד לשריון
טנקים בשירות צה"ל
לקריאה נוספת
עמיעד ברזנר, ניצני השריון, תל אביב: מערכות, 1995
עמיעד ברזנר, סוסים אבירים, תל אביב: מערכות, 1999
עמיעד ברזנר, אש לפניו תלך, בן-שמן: מודן, 2017
קישורים חיצוניים
אתר חיל השריון, אתר צה"ל
הדף של חיל השריון באתר זרוע היבשה – אתר זרוע היבשה
קיבלו שריון, אתר זרוע היבשה, 15 במרץ 2015
נגה ברנדר, נעמה זלצמן, יעל הרשקו, הנה באים השריונרים, מערכת אתר צה"ל, 2017
מי צריך טנקים?, הוצאת מערכות, אוגוסט 2020
59 שנים להקמת הקמת מפקדת גיסות השריון, אל"ם (במיל') שאול נגר, כתבה באתר אינטרנט של יד לשריון, 22 ביולי 2019
אל"ם (מיל') יוסי תורג'מן, תפקידו של חיל השריון במלחמה הנוכחית, אתר מערכות, 2023
תמונות:
תמונות של חוד החנית של חיל השריון, פליקר
נחמיה גרשוני, יום כשירות שריון 27 באוקטובר 2008 – תמונות של הטנקים בפעולה, בעת ירי ובביצוע פעילויות שונות מתחרות "יום כשירות שריון"
, תמונות מתרח"ט 188, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
, תמונות של תרגיל המשלב שריון, הנדסה, חי"ר ומסוק יסעור, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
סרטוני וידאו:
טקס סיום קורס קציני שריון, 1965, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
טקס סיום טירונות שריונאים 1969, יומני גבע, נובמבר 1969 (התחלה 1:47) ()
תרגיל חיל השריון בשטח הררי, במעמד משה דיין וחיים בר-לב, סרטי גבע (בפולנית), ארכיון שפילברג, אוקטובר 2017 (התחלה 7:45)
הערות שוליים
*
שריון, חיל | 2024-10-18T20:50:12 |
גייסות השריון | הפניה חיל השריון | 2009-05-18T09:21:14 |
אגם וולדן | שמאל|ממוזער|250px|אגם וולדן בחורף
אגם וולדן (באנגלית: Walden Pond) הוא מקווה מים בעומק של כ-31 מטר בקונקורד שבמסצ'וסטס שנוצר על ידי נסיגת קרחונים לפני 10,000 - 12,000 שנים.
הסופר, איש הטבע והפילוסוף הנרי דייוויד תורו התגורר לחופי האגם במשך שנתיים החל בקיץ 1845. התרשמויותיו וחוויותיו התפרסמו בספר הנושא את השם "וולדן או החיים ביער", והביאו לעולם את שמעו של המקום.
שמורת אגם וולדן מנוהלת כיום על ידי מדינת מסצ'וסטס ומהווה יעד תיירותי פופולרי בקיץ. באביב ובסתיו נוהגים רבים לטייל בשבילים המקיפים את האגם ולבקר בבקתה של תורו, המכילה חדר אחד.
קישורים חיצוניים
מייקל קרניש, בוסטון גלוב, זריחת השמש על אגם וולדן, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2001
וולדן
קטגוריה:ארצות הברית: שמורות טבע
קטגוריה:מסצ'וסטס: גאוגרפיה | 2023-08-17T12:58:29 |
טחבית מצויה | טחבית מצויה (שם מדעי: Porcellio scaber) היא מין של סרטן יבשתי בסדרת שווה רגלאים. הטחבית חובבת מקומות לחים וניזונה מרקבובית צמחים ומיני צומח. אורך בוגר הוא 15–20 מ"מ.
הטחבית מתרבה על ידי הטלת ביצים, תטולה של 20–35 שבוקעות תוך 40 יום. התפתחות היא גלגול חסר ללא שלב גולם.
מבנה הגוף של הטחבית
מבנה הגוף של הטחבית פחוס בכיוון גבי-גחוני, כלומר: גוף רחב באמצע וצר בצדדים.
גוף הטחבית מתחלק לשלושה חלקים עיקריים שניתן להבדיל ביניהם בנקל:
ראש – נושא זוג מחושים קטנים הבנויים מ-2–4 פרקים המשמשים כסימן טוב להבדיל בין הזכר והנקבה ועוד זוג עיניים מורכבות שאינן נישאות על גבעולים. בין הטחביות ישנם גם מינים עיוורים כמו הסומטחבית.
חזה – החזה בנוי מ-7 פרקים שכל אחד ואחד מהם נושא זוג גפי הליכה.
הבטן – הבטן היא איבר בעל ייחוד אצל הטחביות. הבטן בנויה מ-6 פרקים ונושאת 5 זוגות של גפי-בטן שטוחים ותוספת אחורית, ה-טֶלסוֹן. הטלסון נושא שלוחות-זנב, הנקראות, אוּרוֹפּודָה. גוף הבטן, הפְּלאֶוֹפּוֹד, בנוי מבסיס ומשתי תוספות: פנימית וחיצונית. הפנימית: אֶנדוּפּודִיט משמשת כאיבר נשימה. התוספת החיצונית, ה-אֶקסוּפּודִיט מגוננת עליה.
התנהגות הטחביות
חלקים נרחבים מהתנהגותה של הטחבית נובעים מצורך ההסתגלות לחיי היבשה. הטחבית שמקורה במים, כשאר היצורים, יצרה לעצמה מנגנונים שונים העוזרים לה לשמור על הלחות. אצל הטחבית בעיית שמירת הלחות קשה במיוחד, כמו אצל שאר בעלי החיים הקטנים, שאצלם יחס שטח פנים-נפח גדול ביותר.
כדי להימנע מחום ומיובש נחבאות הטחביות במשך שעות היום ופעילות במשך הלילה. במשך היום הטחביות מסתתרות מתחת לאבנים, עצמים הפזורים על השטח, חריצים בקרקע, סדקים בגזעי עץ, תחת קליפות עץ, מחילות שונות של עצמם או של נמלים. המאפיין הקבוע של כל המקומות הללו הוא לחות גבוהה. כאשר יוצאות הטחביות מהמחבואים השונים הן נשארות כל עוד הלחות נשארת גבוהה.
תפוצת משפחת הטחביתיים
תפוצת הטחביות היא אדירה. גם במקומות הקשים ביותר הטחבית שורדת. ישנם מינים בכל אזור בעולם, גם למדבר הסתגלו סוגים מסוימים של הטחבית. גם בתוך הים ובקרבתו ישנן טחביות. בגבעות החוף גם כן ניתן למצוא טחביות. גם בכל שאר סוגי האקלים: הרים, חורש, קיני נמלים וכן הלאה, ישנן טחביות אשר הסתגלו כל אחת לתנאים המיוחדים של סביבתה.
בארץ ישראל הטחביות נפוצות ביותר. בגליל לבדו נמצאו 15 סוגים שונים של טחביות ובכלל הארץ נספרו עד היום כ-50 מינים שונים, וזאת מבלי לבצע חיפוש מדוקדק אחר טחביות.
תזונת הטחביות
עם רדת הלילה מגיחות הטחביות ממחילותיהן ומתחילות לתור אחר מזון. הטחביות ניזונות בעיקר מרקבובית, מנשורת של עלים יבשים ועלים ירוקים. הטחביות מצוידות כהלכה למטרה זאת: זוג לסתות, שני זוגות של לסתות עליונות (מקסילות) ובזוג נוסף של לסתות תחתונות (רגלסות) מאוחות היוצרות שפה תחתונה.
כיום סוברים המומחים כי הטחביות בתקופת היעלמותן מעל פני הקרקע, תקופת השינה, הן בתרדמת עמוקה ואינן ניזונות כלל.
קצב גדילת הטחביות מושפע רבות ממזונן. כאשר המזון רווי חלבון, שלב ההתפתחות הראשוני שלהן מהיר יותר וכאשר הכמות קטנה, ההתפתחות מואטת.
הקשר בין הטחבית לאדם
תועלתה של הטחבית לאדם מועטה ביותר כשם שנזקה מועט ביותר. נזקה של הטחבית הוא לחקלאות, אך גם זה בקנה-מידה אפסי ממש. הנזק שהטחבית יכולה לעשות לעצים הוא מינימלי ונובע בעיקר מהתנחלות הטחביות בגזע העץ דבר הפוגם בעץ.
יתרונות הטחבית הם גם-כן בקנה-מידה קטן ביותר וזאת ב"הפיכת האדמה", תיחוח, כשם שחסרי-חוליות אחרים עושים כדוגמת תולעי אדמה (שלשולים). התיחוח תורם רבות לחקלאות אך עדיין הטחביות הן לא העזר העיקרי לאדם.
לקריאה נוספת
לוי גרשם, החי והצומח של ארץ ישראל. משרד הביטחון והחברה להגנת הטבע, 1985. כרך 2, עמ' 102–109.
מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ-ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור. חלק 2 - בעלי חיים, עמ' 84, 95.
לב פישלזון, זואולוגיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם. חלק א' - חסרי חוליות, עמ' 204–205.
קישורים חיצוניים
אמיר ויינשטיין, בין טחבית לכדרורית, באתר "חרקים - עולם קטן בגדול"
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1804
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:ארץ ישראל: טחביתיים
קטגוריה:טחביתיים
קטגוריה:אוכלי רקבובית
ru:Мокрицы | 2024-04-16T14:03:19 |
בית גוברין (עיר קדומה) | בית גוברין היא עיר קדומה בשפלת יהודה, בין נחל גוברין לנחל מרשה, סמוך לקיבוץ בית גוברין. השם "בית גוברין" נזכר במקורות חז"ל, ומשמעו בארמית הוא "בית גברים". על פי המדרש ישבו במערות סביב היישוב ענקים, ומכאן שמה.
יוסף בן מתתיהו אינו מזכיר את העיר בשמה זה כלל, אלא מתייחס אליה בשמות "מרשה" ו"בּיתַבְּרִיס". האסטרונום היווני תלמי (המאה ה-2 לספירה) הוא הסופר היווני הראשון שמזכיר את העיר בשמה זה: "בַּיְתּוֹגַּבְּרֵי" (βαιτογαβρει). חשיבות העיר במיקומה על צומת הדרכים בין ירושלים לאשקלון ובין חברון לאשקלון.
ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על בית גוברין ומרשה הסמוכה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
ממוזער|שרידי אמפיתיאטרון רומי בבית גוברין
בימיו של המלך הורדוס (37 עד 4 לפנה"ס) ירשה בית גוברין את העיר מרשה כבירת חבל אדומיאה (חבל אדום, השתרע מדרום הר חברון ושפלת יהודה עד בקעת באר שבע וערד). בשנות המרד הגדול (66 עד 70 לספירה) היה במקום ישוב יהודי שנהרס במסע הכיבוש של אספסיאנוס. אספסיאנוס הרג כ-10,000 איש מתושבי המקום ושבה כ-1,000. לאחר הכיבוש הרומי נותר בעיר חיל מצב, בזכות תנאי המקום הנוחים לחניית כוחות.
בימי המשנה והתלמוד הייתה בה קהילה יהודית גדולה, שהעמידה תנאים ואמוראים נודעים. במהלך הזמן פחת שיעורם של היהודים ביישוב, והכפר היהודי הפך ליישוב רומי בעל אוכלוסייה מעורבת. העיר נכללה בתקנתו של רבי יהודה הנשיא הפוטרת תושבי ערים מעורבות מתרומות ומעשרות. באמצע המאה השנייה הוקם בעיר אמפיתיאטרון ובהמשך הוקמו אמות מים - האחת מגיעה מהר חברון, השנייה הוקמה לאורך הדרך המובילה מהשפלה לירושלים.
בשנת 200 העלה הקיסר ספטימיוס סוורוס את מעמדה של העיר לעיר פוליס, ושינה את שמה ל"אלאותרופוליס" (ביוונית: Ἐλευθερόπολις, תעתיק: Eleutheropolis, "עיר בני החורין"). אז עלה מעמדה של העיר והיא שלטה על מחוז רחב.
עם תחילתה של התקופה הביזנטית (324 עד 638) מעמדה של אלאותרופוליס נעשה חשוב עוד יותר, והיא שלטה על שטחים נרחבים - מבקעת באר שבע ועד עמק האלה בצפון, ומים המלח במזרח עד מישור החוף במערב. בעיר הוקמו כנסיות ומנזרים, והיא אף מופיעה במפת מידבא כעיר גדולה מוקפת חומה, ובה מבני ציבור ומספר כנסיות.
בתקופה הערבית הקדומה יורדה אלאותרופוליס מגדולתה, ושמה הפך ל"בית ג'וברין", בהיגוי ערבי. במהלך המאות ה 8-9 נחצבו מערות הפעמון הגדולות של בית גוברין ושל לוזית, וע"פ חוקרים מסוימים חומר הגלם שימש לבניית העיר רמלה.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את א"י, ונאלצו להתמודד עם המצרים הפאטימים שגורשו מירושלים ונמלטו לאשקלון. סביב אשקלון, שאותה לא הצליחו הצלבנים לכבוש בשנותיהם הראשונות בא"י, הקימו מספר מצודות, אחת מהן היא מצודת גיבלין בבית גוברין שב-1136 הועברה יחד עם רכושה למסדר ההוספיטלרים. המתיישבים הפרנקים החלו להתגורר בסמוך למצודה לפני 1170. על פי בנימין מטודלה התגוררו בתקופה זו 3 משפחות יהודיות. ב-1173 התרחב מאוד היישוב במקום, והוא כלל פרנקים, נוצרים סורים ונוצרים יוונים. עוד ידוע כי התקיים מנזר יווני על שם ג'ורג' הקדוש בתקופה זו.
לאחר כיבושה של אשקלון בשנת 1153 התיישבו במצודה בבית גוברין נזירים ממסדר ההוספיטלרים, שסולקו בעת הכיבוש המוסלמי (1187).
שמאל|ממוזער|250px|שרידי הכנסייה הצלבנית בבית גוברין
בתקופה העות'מאנית התקיים במקום יישוב ערבי - הכפר בית ג'יבריל / בית ג'יברין. במאה ה-18 הפך הכפר לאחד מ-24 כפרי הכס שבהם ישבו מוח'תארים בארמון, או מצודה ושלטו על האזור.
הכפר נכבש במלחמת העצמאות, וכל בתיו נהרסו לבד מבית המוכתר. קיבוץ בית גוברין עלה לקרקע ביום ה' סיוון תש"ט, 2 ביוני בשנת 1949, ממערב לבית גוברין הקדומה; ברחבת חדר האוכל של הקיבוץ מוצג כיום חלק מקורת גג מעוטרת (אפריז) של אכסניה מהמאה ה-4 עם הכיתוב: "בימיו של סלאוויס קינטיאנוס והקומס והדוכס המזהיר ביותר נבנתה האכסניה מהיסוד".
ראו גם
בית גוברין - מרשה
לקריאה נוספת
עמוס קלונר, אלן הובש ומיכאל כהן, "האמפיתיאטרון הרומי בבית גוברין", קדמוניות 133, 2007, עמ' 57–48
קישורים חיצוניים
תמונות
סיור וירטואלי בבית גוברין - 360israel.co.il
ז'אק נגר, בית גוברין, ח'רבת אל –מקרקש: שיחזור מחדש של פסיפס הציפורים, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, ינואר 2008- ינואר 2009.
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: יישובים לשעבר
בית גוברין
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה החשמונאית
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:בית גוברין
בית גוברין (עיר קדומה) (בית גוברין) | 2024-08-01T04:41:45 |
מרשה | ממוזער|תל מרשה
מָרֵשָׁה (נכתב גם מָרֵאשָׁה) הוא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ־24 דונם בלבד, אך סביבו נפרשים שרידים במרחב של כ־400 דונם המכונים "העיר התחתית". במרשה התגלו שרידים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה המאוחרת ועד לימי הביניים. בתקופה הלניסטית העיר התרחבה אל מעבר לתל והוקמה העיר התחתונה. ייחודה של מרשה בחפירת חללים תת־קרקעיים מתחת לבתי העיר. חללים אלה שימשו למחסנים, מאגרי מים, מתקני מסתור ועוד.
התל נחפר לראשונה בשנת 1889 על ידי שני ארכאולוגים בריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל. עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שבטורקיה. ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מרשה ועל בית גוברין הסמוכה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
בתקופת המקרא
מרשה הייתה אחת מערי יהודה בימי בית ראשון, והיא נזכרת במקרא כאחת מערי שבט יהודה בספר יהושע, ברשימת ביצורי רחבעם, ובתיאור הקרב בין זרח הכושי ואסא מלך יהודה במאה ה־9 לפנה"ס. כמו ערים אחרות בשפלת יהודה (לכיש, עזקה, מורשת גת ועוד) נפגעה גם מרשה בעת מסע סנחריב מלך אשור ליהודה, לאחר מרד חזקיהו (701 לפנה"ס). במאה ה־6 לפנה"ס מרד צדקיהו מלך יהודה בשלטון הבבלי, ומלך בבל – נבוכדנצר – כבש את הארץ מחדש והגלה את תושביה. באותה העת, עם חורבן בית ראשון, התרוקנה גם מרשה מתושביה היהודים.
הנביא מיכה היה כנראה ממרשה ונקרא 'מיכה המורשתי'. כן כתב הרד"ק (מיכה א׳ א): "ונקרא מורשתי על שם עירו מרשה, כמו שתרגם יונתןבתרגום יונתן: 'דמן מרשה' והיא בערי יהודה". גם הנביא אליעזר בן דודוהו הגיע ממרשה.
בין הממצאים מימי בית ראשון ניתן למנות ממצאי חרס המראים זיקה לפנים הארץ כגון, חותמות "למלך". כן נמצאה במרשה חומה המתוארכת לתקופת הברזל מחוץ למגדל הצפון מערבי של העיר ההלניסטית־אדומית.
בתקופה הפרסית
לאחר הכרזת כורש ושיבת ציון (538 לפנה"ס) לא נכללה מרשה באוטונומיה היהודית יהוד מדינתא, משום שנכלל באזור אידומיאה, במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית (המאות ה־6–1 לפנה"ס). לאחר גלות בבל התיישבו אדומים, ששהו עד אז באזור בקעת באר שבע וערד, באזורים שהתפנו מיושביהם בשפלה, בשל דחק הנבטים שפלשו לארצם. מרשה הייתה מיושבת בעיקר באדומים, ויחד עם אדוריים שבדרום הר חברון, הייתה העיר המרכזית באדומיאה.
בתקופה הפרסית סיפקו הפיניקים לפרסים שירותים צבאיים במאבק נגד מצרים, ועל כך תוגמלו בשליטה בערי החוף הדרומיות. התפשטות הפיניקים דרומה כללה גם התפשטות לפנים הארץ, שם קיימו מושבות מכרו את סחורתם מהחוף ומעבר לים. בין הערים בפנים הארץ בהם התיישבו הפיניקים הייתה מרשה, וממצאי התקופה הפרסית בה מראים חרסים יווניים, המעידים על קשרי מסחר עם החוף.
בתקופה ההלניסטית
לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) התפתחה בעיר קהילה יוונית, שהורכבה מאזרחים ואנשי צבא בדימוס, והעיר קיבלה מעמד של פוליס. העיר הייתה לבירתה של אידומיאה, וקשריה מחוץ לחבל הארץ הפכו אותה לקוסמופוליטית יותר. הפיניקים, כסוחרים, היוו גורם חשוב בתיווך בין התרבויות.
מערות הקבורה ההלניסטיות
סמוך לתל ישנה מערת קבורה מהתקופה ההלניסטית הקדומה המכונה "מערת אפולופאנס", על שם אחד הנקברים בה, אפולופאנס בן ססמי ראש העדה הצידונית. במערה ציורי קיר משוחזרים מרשימים המעידים על השפעות צידוניות־הלניסטיות מעורבות, וכוכים המלמדים על מנהגי הקבורה בתקופה ההלניסטית. הכתובת היוונית הארוכה על קברו של אפולופאנס היא:
אפולופאנס הוא שם יווני, אך ססמי הוא שם פיניקי מוכר.כתובת ענת־אתנה, כתובת עשתרתפלס מחמון ואף מהמקרא (), ראו שמות נוספים שהתגלו במערות הקבורה מעידים על גיוון אתני, הכוללים שמות פיניקיים נוספים, שמות אדומיים ושמות יווניים. לעיתים קרובות שם הבן הוא יווני, בעוד שם האב הוא פיניקי, והדבר מעיד על הלניזציה הדרגתית. שמות אדומיים במשפחות פיניקיות מעידים על היטמעות הדרגתית של הפיניקים באדומים שבקרבם חיו.
בקבר א' נמצאה כתובת אהבה הידועה כגראפיטו הארוטי שבקברו של אפולופאנס. כתובת זאת היא למעשה שיחה בין שני אוהבים. כתובת אחרת ביוונית, קשה לפענוח, משקפת מצוקה של אדם, שככל הנראה כלוא בבית הסוהר ומתחנן לעזרה. ליד מערת אפולופאנס, נמצאת מערת קבורה נוספת המכונה "מערת הנגנים" על שם ציור קיר שנמצא בה ושוחזר בשנת 1993. שתי המערות מכונות גם "מערות הקבורה הצידוניות".
תחת הסלווקים והחשמונאים
באתר נמצאה כתובת הליודורוס, כתובת מלכותית משנת 178 לפנה"ס, המכילה 23 שורות שנחקקו ביוונית על לוח אבן. הכתובת נחשבת לאחת הכתובות העתיקות החשובות ביותר שהתגלו בארץ ישראל. הכתובת, היא הכרזה של המלך סלאוקוס הרביעי, אחיו של אנטיוכוס הרביעי, בנוגע למינוי "אחראי על המקדשים" במחוז "קוילה־סוריה ופויניקיה". מחוז זה כלל בתוכו את ארץ ישראל, שנשלטה באותם ימים על ידי המלכים היוונים־סֶלֶווקים, יורשי אלכסנדר הגדול. בכתובת, מודיע המלך על המינוי למשנה שלו – הליודורוס, "הממונה על העניינים".
שרידי מקדש אדומי בתוך חצר נמצא בפסגת התל סמוך לקארדו שבמרכז העיר.
בימי מרד החשמונאים (המאה ה־2 לפנה"ס) היוותה העיר בסיס להתקפות היוונים על צבאו של יהודה המכבי. השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס כבש את העיר בשנת 111 לפנה"ס, וגייר את תושביה. מרשה התנגדה לכיבוש ולגיור וספגה מכה קשה, וכך לאחריו הלכה העיר ודעכה.
התקופה הרומאית
המצביא הרומי פומפיוס, שכבש את הארץ בשנת 63 לפנה"ס ניתק את אדומיאה, ובכללה מרשה, מהמדינה היהודית, והחזיר לה את עצמאותה. אולם הבנייה שנחשפה במרשה, אותה ניתן לייחס לתקופה זו, התקופה ההלניסטית המאוחרת, היא דלה מאוד. העיר מרשה חרבה בשנת 40 לפנה"ס, על ידי הפרתים, במסגרת המאבק בין החשמונאי מתתיהו אנטיגונוס השני לבין הורדוס, קודם לעלייתו לשלטון. במקום המשיך להתקיים יישוב דליל עד המאה השנייה לספירה, אך העיר איבדה מחשיבותה, בעוד ששכנתה – בית גוברין, עלתה לגדולה. במהלך מרד בר כוכבא (בשנים 132–136) נחפרו מחילות בין החללים התת־קרקעיים של העיר הקדומה, והמקום שימש כבסיס להתקפות המורדים על הצבא הרומי, וכמקום מסתור.
בתקופה המודרנית
ממוזער|ממצאי התל במרשה
החפירות הארכאולוגיות רחבות ההיקף בתל מרשה
עמוס קלונר התחיל במרשה בדיקות וסקרים מצומצמים בשנים 1972, 1980, 1985–1984, ואחר כך ערך חפירות רחבות היקף מ־1989 עד 2001. בתקופה זאת ערך מדי שנה עונת חפירות שארכה עד שישה חודשים, ואסף מידע רב על העיר בתקופות קיומה שהן תקופות הברזל (ימי הבית הראשון), התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית. בתקופה ההלניסטית העיר הייתה מורכבת משני חלקים עיקריים: התל הגבוה שנחפר כולו ב־1900 על ידי בליס ומקאליסטר מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), והעיר התחתית. קלונר פרסם שני כרכים עם תוצאות החפירות, שיצאו לאור בשנים 2003 ו־2008 (Maresha Excavations: Final Report).
בחפירות הוא עבד בעיקר בחלק של העיר התחתית, שמקיפה את התל הגבוה ומשתרעת על פני 320 דונמים. בעיר התחתית נמצאו בתי מגורים מהמאות ה־3 וה־2 לפנה"ס. בשטח העיר התחתית חצובות בסלע כמאה וששים מערכות תת־קרקעיות מורכבות ביותר שהירידה אליהן הייתה מבתי מגורים שהיו בעיר. בסך הכל נמנים כ־2,500 חללים תת־קרקעיים בסדרי גודל שונים ובתפקודים מגוונים בתת־הקרקע של העיר התחתית. העיר כולה הייתה בנויה מבתים ומתחת לבתים היו חצובות בסלע 160 המערכות התת־קרקעיות. המושג "מערכת תת־קרקעית" פירושו שאפשר לזחול ולעבור מחדר לחדר בלי לצאת החוצה והן כוללות לפעמים 60 או 70 חדרים מסדרי גודל שונים. במערכות התת־קרקעיות נתגלו כל אמצעי היצור של תושבי מרשה בתקופה ההלניסטית, כולל כ־200 בורות מים, 85 מתקני קולומבריה (שובכים לגידול יונים), 22 בתי בד ליצור שמן, 4 אורוות, עשרות מחסנים, ומחצבות. כל גושי האבן שהוצאו מהמערות שימשו לבניית הבתים שעל פני השטח. כמו כן נמצאו במרשה גם שלושה בתי קברות שהקיפו את העיר התחתית בצד המזרחי, הדרומי–מערבי והצפוני.
בחפירות מרשה התאפשר להכיר את האוכלוסייה של האזור שנקראה אדומים, שהתיישבה במקום במהלך התקופה הפרסית ואליה נוספו צידונים ויוונים שייבאו את התרבות היוונית שהתלכדה עם האדומים במקום וייצרה את המיזוג התרבותי המכונה הלניסטי. האדומים דיברו וכתבו בלשון הארמית והאוכלוסייה הפיניקית, בעיקר צידונית והיוונית השתמשה בשפה היוונית, שהייתה השפה הבינלאומית בעת ההיא.
החפירות במרשה הניבו כמות ממצאים שאין כדוגמתה לא רק בארץ ישראל אלא בכל הלבנט (הצד המזרחי של הים התיכון) מבחינת כלי חרס, נרות שמן לתאורה, אמפורות (כלים גדולים שהביאו בהם יין וייצאו בהם שמן), קערות מעשה דפוס שנקראות "קערות מגאריות", אוסטרקאות (חרסים כתובים בארמית וביוונית), צלמיות חרס ומתכת. אלה הן דוגמאות להשפעה יוונית שחדרה לאוכלוסייה האדומית שדרה במקום. למרות שהיה להם אל מקומי ששמו קוס, אודותיו אין לנו פרטים, כי דמותו הייתה סכמטית. החפירות של מרשה חושפות עיר מהתקופה ההלניסטית שאין כדוגמתה מבחינת ידיעתנו את חיי היום־יום בתקופה ההלניסטית, לא רק בישראל.
האתר כיום
כיום מרשה היא חלק מהגן הלאומי – בית גוברין – מרשה, וניתן לראות בה מערות קולומבריום גדולות. באתר נמצאו עצמות תרנגולים בכמות גדולה, מה שמלמד על גידול מסחרי קדום של העוף. עלתה אף השערה שמערות הקולומבריום שימשו לגידול תרנגולים. שרידים של בתי בד רבים מעידים כי יצוא שמן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בעיר. נמצאו גם בתי מגורים ובורות מים. זה מספר שנים מבקרים מוזמנים להשתתף בחפירות ארכאולוגיות המתבצעות באזור תחת רישיון רשות העתיקות.
גלריה
ראו גם
מסמך הנישואים ממרשה
כתובת הליודורוס
לקריאה נוספת
הערך: מראשה, מרשה, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א–ב, תל אביב: דביר, 1965, עמ' 566.
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
קישורים חיצוניים
תמונות 1
תמונות 2
שרה ג'ו בן־צבי, חפירה מלאת חורים, מגזין סגולה, יולי 2016, גיליון 74, עמ' 34–43.
הערות שוליים
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל
קטגוריה:תלים מקראיים
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט יהודה
קטגוריה:אתרים אדומיים
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:אתרים הלניסטיים בארץ ישראל
קטגוריה:אתרים רומיים בארץ ישראל
מרשה | 2024-04-05T08:56:13 |
לוטם | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בצמחים | 2024-06-13T06:28:57 |
נבטים | ממוזער|מסלולי הנבטים
ממוזער|שרידי יישוב בשבטה
ממוזער|בעיר הנבטית פטרה החצובה בסלע
הנַבַּטִים היו אחד השבטים הנודדים שמקורם בחצי האי ערב. הם הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם ידעו לשרוד במדבר ונודעו בעיקר בהעברת סחורות דרך המדבר אותו חצו בשיירות גמלים, הנבטים סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן ואתיופיה), ובסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט מאזור ים המלח (ששימש לדיפון סירות ולחניטה). הנבטים נודעו ביכולת הישרדותם במדבר הצחיח בשל מומחיותם בחפירת בורות מים בהם אגרו מי נגר. בארות אלה הוסתרו והיו ידועים להם בלבד. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול. סחורותיהם הגיעו לים התיכון בעיקר דרך נמל עזה ומשם ליוון ובעיקר לרומא. שיירותיהם עברו דרך סיני גם למצרים. במהלך הזמן שלטו הנבטים על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים ובנו מצדים וערים של קבע. סופרים בני זמנם של הנבטים, וגם חלק מהחוקרים המודרניים, זיהו את הנבטים עם שבט נַבַּתֻ (נביות במקרא) הארמי, זיהו שנפסל במחקר מטעמי רציפות היסטורית ולשון (השם נביות הוא מהשורש נ־ב־י/ו בעוד השם נבטים הוא מהשורש נ־ב־ט, ולכן חילופי ט–ת לא יכולים להתקיים ביניהם).משה אילת, אנציקלופדיה מקראית כרך ה', מוסד ביאליק, 1968, ערך "נביות", עמ' 745–746 ()
מוצא
הנבטים היו שבטים ערביים שהגיעו לאזור ארץ ישראל מצפון חצי האי ערב.ופלשו לארץ אדום ודחקו את האדומים לדרום ארץ יהודה, לאידומיאה. יוסף בן מתתיהו קרא לחבל הארץ שבין סוריה לחצי האי ערב, ובין נהר הפרת לים סוף, בשם נבטיה. שפתם של הנבטים הייתה הארמית. בארמית נקראו הנבטים "נבטו".
היסטוריה
בהעדר היסטוריה כתובה של הנבטים, הידיעות אודותיהם נלקטו ממקורות שונים, ממצאים ארכיאולוגיים, היסטוריה המתארת עמים אחרים ומאזכרת את הנבטים וכן המטבעות שהם טבעו. לגבי ימיהם הקדומים המידע חלקי בלבד. למן ראשית האלף הראשון לפנה"ס, העבירו שבטי דרום ערב צמחי תבלין ובושם בשיירות למערב, דרך ערב הצפונית אך לא ידוע מתי בדיוק הפכו הנבטים לשבט הדומיננטי.
האזכור ההיסטורי הקדום ביותר על ערבים הנקראים נבטים מופיע אצל הסופר הקדום דיודורוס מסציליה (Diodorus) בן המאה ה-א' לפנה"ס המתעד מידע קשכתב הירונימוס מקארדיה (Hieronymus) במאה ה-4 לפנה"ס. שם מסופר על קצין סלבקי בצבא אנטיגונוס א' מונופתלמוס אשר יצא במשלחת צבאית נגד ערבים הידועים בשם נבטים. המשלחת יצאה בשנת 311/312 לפני הספירה בכוון סלע מסוים, אך נכשלה וכך קרה גם למשלחת שנייה שהוביל דמטריוס. המשלחת השלישית והאחרונה הובלה בידי הירונימוס מקרדיה ואף היא נכשלה. משלחת זו התכוונה להשיג את הביטומן (אספלט) מאזור ים המלח, שלפי הירונימוס הופק בידי הנבטים והיה מצוי בשטחם. לאחר שלושה ניסיונות שנכשלו, זנחו הסלבקים את מאמציהם לנצח את הנבטים.Wenning, R. 2013. Toward “Early Petra”: An Overview of the Early History of the Nabataeans in Its Context. Pp. 7–22 in G.S. Schmid and M. Mouton (eds.). Men on the Rocks. The Formation of Nabataean Petra, Proceedings of Conference Held in Berlin 2–4 December 2011. Berlin. P. 13
דיודורוס מסציליה תאר את מנהגי הנבטים במאה הרביעית לפנה"ס כדלהלן, הם חיים במרחב הפתוח באזור שאין בו מקורות מים..... ומנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין הם שותים יין ואף לא יבנו בית. הם שומרים מנהגים אלה בקנאות כי הם סבורים שבני האדם העושים דברים אלה עשויים להיכנע בקלות לאנשים החזקים מהם. קצתם מגדלי גמלים והאחרים מגדלי כבשים שאותם הם רועים במדבר. הנבטים עולים על כל השבטים האחרים בעושרם למרות שמספרם אינו עולה על עשרת-אלפים איש. עושרם נובע מהובלת מור ולבונה ותבלינים יקרים ביותר שאותם הם מביאים מערב אל הים. הם קנאים לחרותם וכאשר מתקרב כוח אויב הם מסתתרים במדבר המשַמש להם מבצר, כי במדבר אין מים ורק הם יודעים היכן נמצאים במדבר בורות המים המטויחים אותם הכינו מבעוד מועד. לאחר שמילאו את הבורות במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים רק להם. מזונם הוא בשר וחלב, דבש פרא וצמחים הגדלים בטבע. לקראת חגיגת יום הכינוס הלאומי שלהם, הם מפקידים על סלע מסוים את רכושם, את זקניהם וכן את נשותיהם וטפייהם. מקום זה [הסלע], מרוחק מהלך יום אחד מן הארץ הנושבת והוא חזק ביותר אף שאינו מוקף חומה. ביום הכינוס נאספים אלה השוכנים סביב כדי לפגוש איש את רעהו ולקיים מסחר.
הדיווח של דיודורוס על הנבטים המבוסס על הירונימוס משקף את המצב בימיו של האחרון, אך הלכה למעשה במחצית המאה הרביעית לפנה"ס הנבטים כבר לא היו רק שבט נודד והתיאור כנראה התייחס לתקופה קדומה יותר. למעשה בסוף המאה הרביעית לפנה"ס הנבטים כבר היו מאורגנים היטב כדי להגן על עצמם נגד המשלחות של הסלבקים וכן מספיק מיומנים כדי לנהל מסחר מצליח של בשמים ותבלינים. הם אף כבר ניהלו את הפקת הביטומן מאזור ים המלח וכבר נודעו כעשירים ביותר מבין השבטים הערביים. כל זה יכול היה להתאפשר רק באמצעות מנגנון ארגוני וכוח צבאי. אם בתחילת התקופה ההלניסטית כבר היו בעלי מנהלה וארגון יש להניח שהתהליך החל כבר שנים קודם לכן כלומר בתקופה הפרסית, במהלך המאות 6 עד 4 לפנה"ס. ועל כך עדויות מאתרים נבטיים בנגב ובפטרה בה נחשפו כלי חרס ומטבעות מן המאה ה-4 לפנה"ס ואילך שהגיעו מרחבי העולם ההלניסטי ששימשו את הנבטים.Renel, F., Mouton, M., Augé, C., Gauthier, C., Hatté, C., Saliège, J.-F. and Zazzo, A. 2012. Dating the Early Phases under the Temenos of the Qaṣr Al-Bint at Petra. Pp. 39–54 in L. Nehmé and L. Wadeson (eds.). Supplement to the Proceedings of the Seminar for Arabian Studies 42. Oxford. בתחילת התקופה ההלניסטית הנבטים החלו בגיבוש הגיאוגרפי והאתני שלהם שהובילו לעליית העצמאות התרבותית שלהם. התארגנותם התחזקה במאה השלישית לפנה"ס כאשר רואים לראשונה מטבעות מטעמם.Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem 2019, pp. 7ff
הממלכה הנבטית
המידע על מלכים או שלטון מרכזי של הנבטים בראשית התארגנות הממלכה הוא חלקי מאד. הוא מתבסס בעיקר על ממצא מטבעות המיוחסים להם ומורים על התארגנות שלטונית ממוסדת. מקור מידע נוסף על המלכים הנבטיים הן כתובות שנחשפו באזורי שליטתם. ניתן לעקוב אחרי המלכים למן אמצע המאה השלישית לפנה"ס באזור סוריה מתוך פפירוס בן התקופה. בהעדר מקור היסטורי נבטי המידע על המלכים הנבטים מתבסס בעיקר על מטבעות שטבעו ובעזרת מידע העולה מספרות קדומה בה נזכרים מלכים נבטים בהקשרים אקראיים לאירועים אחרים.
התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה.בראשית תקופת החשמונאים בארץ ישראל (המאה ה-2 לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בספר חשמונאים א' פרק ט ל"ד
מתוארת מערכת יחסים המבוססת על אהבה בין יונתן הוופסי (חשמונאי) לבין הנבטים (המופיעים כבני נביות במקום נבטים). בעלות אלכסנדר ינאי לכס השלטון (103–76 לפנה"ס) הוא רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת 100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מהנגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב, נעו על דרך המלך בעבר הירדן (אדום, מואב והגלעד) עד פיניקיה ומסופוטמיה, וכך מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם.
בימיו של הורדוס (37–4 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות ניסיונות ההשתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית האימפריה הרומית שילמו לה מס ולא יותר.
(מרכזי מושבם היו הערים פטרה ואל חג'ר (בסעודיה של היום, משמעות השם הוא סלע). פטרה הוא שם העיר ביוונית ואילו רקם היה שמה הנבטי (זהו שם אחד ממלכי מדין במקרא, השם נמצא חקוק בסלע לצד שער הכניסה לסיק).
התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה.
העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה ה-1 לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה – מאחר שהעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.
התקופה הרומית והביזנטית
בתחילת המאה הראשונה לספירה הורה הקיסר אוגוסטוס לנציב מצרים גאיוס אליוס גאלוס לצאת בראש עשרת אלפים חיילים לסיור אלים בחצי האי ערב כדי להבטיח שיתוף פעולה של הבדואים ביבוא של מור ולבונה מתימן. למסע הזה נלווה הגאוגרף סטראבון, והוא תיאר אותו בפרוטרוט בספרו "גאוגרפיה". לפי סטראבון בגדו מורי הדרך הנבטים ברומאים והובילו אותם בדרכים עקלקלות שגרמו לרובם למות מצמא, מתשישות וממחלות.
במהלך המאות הראשונות לספירה נשמט המסחר מידי הנבטים, בין השאר, מפני שהרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע, ואחר כך לערים. ככל הידוע היו בשליטתם כשבעה יישובים גדולים: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. באותה תקופה התחוללה החדירה של התרבות הרומית לחיי היומיום של הנבטים וגברה על מורשתם; הן טכנולוגיית הבניה רומית בעריהם, והן באימוץ האלילים הרומים. הנבטים העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.
בראשית התקופה הביזנטית (324–638) קיבלו על עצמם תושבי הערים הנבטיות, שעד אז היו פגאנים, את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים. עם הכיבוש הערבי וראשית התקופה המוסלמית בארץ ישראל התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.
אבן ח'לדון בספרו אקדמות למדע ההיסטוריה מצטט את מימרתו של עומר בן אל-ח'טאב שמעוניין לפאר את חיי הנוודים ולגמד את יושבי הקבע בכפרים שלטענתו אינם מחשיבים את השמירה על טוהר הייחוס השבטי וכבר לא מייצגים את הערבי האותנטי – "למדו גנאלוגיה, ואל תהיו כאותם נבטים של שפלת ארם נהריים אשר אם שואלים אותם למוצאם הם עונים מכפר פלוני".
שמאל|ממוזער|250px|כתובת-סלע הכוללת גם סימנים נבטיים בוואדי ראם (ירדן)
תרבות
לפי דיודורוס, הנבטים קיימו את חייהם כנוודים בלבד, אבל גרסה זאת סותרת לכאורה את העובדה שהם ישבו בערים כמו פטרה, סלע, ועבדת.
לאחר הגיעם לאזור ארץ ישראל הפכו הנבטים בהדרגה, תוך כדי מיזוג עם השבטים המקומיים, משבט של ערבים נוודים לעם יושב ערים והקימו ממלכה חשובה.
השפה הנבטית הייתה שפה שמית, תערובת של ערבית וארמית. בראשיתם דיברו ערבית, אבל לאחר התנחלותם באזור הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה שלטת באזור.
הנבטים פיתחו תרבות ואמנות משלהם, שאת שרידיהן ניתן לראות בעריהם: פטרה, עבדת ואחרות. הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא (אל ההר), ואת האלות הערביות אל-עוזא (אלת האהבה), אל-לאת ואל-מנאת (אלת הלבנה). אחדים ממלכיהם הפכו בעיניהם לאלים, כמו במצרים. אחד ממלכים אלה במאה הראשונה לפני הספירה היה עבד, שהיוונים קראו לו עובודס. הוא נלחם ביהודים החשמונאים, ונהרג בקרב עם המלך היווני-סורי אנטיוכוס דיוניסוס. על שמו קרויה העיר עבדת שבנגב. עם זאת, השרידים מהתרבות הנבטית מועטים ביותר – פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה.
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס בן המאה הראשונה לפנה"ס טען שהנבטים שמרו בסוד את דרכי המסחר שלהם ואת מוצא הטובין שבהם סחרו. הוא תיאר אותם כשבט רב-עוצמה שמנה כעשרת אלפים לוחמים והיה החשוב בשבטים של צפון ערב. לפי דיודורוס הנבטים לא עסקו בחקלאות, לא בנו לעצמם בתים קבועים, לא שתו יין, רעו עדרים ועסקו במסחר בשמים שהגיעו מתימן. אולם כיום למרות דיווחיו של דיודורוס סיקילוס, מכיר המחקר בחקלאות נבטית כחלוצית ויחודית, וזאת תוך שמירתם את המסורת הנוודית.
בעיר הנמל שבאיטליה נאפולי, נמצא פסל בדמותו של דושרא המעיד על היות המקום נקודת מפגש של סוחרים נבטים עם תושבי המקום.
פולחן
מעט ידוע על האמונה והפולחן הנבטי. ידוע ששלישיית האלים הראשית הייתה דושרא, קאום ועוזה כשאלת מלווה אותם במסעם. הם היו עובדי שמש כמו הרבה עמים אחרים במרחב. אך, עם זאת, אחד מסמליהם היה סהר או חצי סהר עם כוכב (בדומה לכת קומראן למשל). האסלאם, שנוצר באזור בשלהי הממלכה הנבטית, אימץ הרבה מפולחנם ומסמליהם.
בפטרה ובוואדי ראם ישנם מקדשים לאלים השונים.
ביישובים קטנים שלא יכלו להכיל מקדשים גדולים היה מוגדר אזור "הכעבה" (במשמעות המקורית "קובייה" - בגלל צורתו בהצטלבות הרחובות הראשית), ששם היו מוצבים פסלי האלים. המאמין היה מקיף את הכעבה ומתפלל לכל אחד מהאלים שבהיקף.
לאורך דרכי המדבר ניתן למצוא ציורי סלע של האלים השונים, שייתכן והיו מקומות פולחן לנוודים.
האלים הנבטים
דושרא - אל היום והשמש, אדון ההרים שסביב פטרה. סמלו מרובע ועליו עיניים ואף. על פי ההיסטוריון בן המאה התשיעית הישאם איבן כאלבי הפירוש ל-Dhū l-Šarā - "זה שבא מסהרה "
קאום - אל הלילה והירח, אל ההגנה והמלחמה, מדריך השיירות במדבר. אינו שותה יין. בהשפעת התרבות הגרקו-רומית זוהה מאוחר יותר עם האל מרס.
עוזה - אלת הכוח, אדונת האדמה והתבואה, מלכת השמיים, אדונת העולם התחתון, מגינה על הנוסעים בים, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס ואיזיס.
אלת - אלת האביב והפריון, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס או אתנה.
כתבי - (מלשון המילה - "כתב") אל הכתיבה, הלימוד והמסחר. מאוחר יותר זוהה בהשפעת התרבות הגרקו-רומית עם האל הרמס או מרקורי.
מנוות - אלת הגורל, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם נמסיס.
התייחסות לשלוש האלות - עוזה, אלת, ומנוות - נמצאת בסורת א-נג'ם בקוראן. בפסוקים 19–23 הקוראן לועג לאמונה בשלוש אלות אלו ובהיותן בנות אללה.
ראו גם
נשים בחברה הנבטית
פטרה
מדאאן סאלח
לקריאה נוספת
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974
יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167
Philip C. Hammond, The Nabataeans: Their History, Culture and Archaeology, (Studies in Mediterranean Archaeology), Gothenburg, 1973, 129 pp
קישורים חיצוניים
מחקרים
אברהם נגב, הכרונולוגיה של התקופה הנבטית התיכונה, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה לא (תשכ"ז-1967), עמ' 189–202. סריקה במאגר DLIR
אברהם נגב, פרשיות בתולדות עבדת, בתוך: אילת: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, ירושלים, תשכ"ג-1963, עמ' 118–148
אברהם נגב, כתובות נבטיות מעבדת (א), ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כ"ה, תשכ"א, עמ' 129–142. סריקה במאגר DLIR
אברהם נגב, כתובות נבטיות מעבדת (ב), ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כ"ז, תשכ"ג, עמ' 145–157. סריקה במאגר DLIR
ארתור סג"ל, המורשת התרבותית של הנבטים, אריאל, מארס 1995, עמ' 107–108
מי היו הנבטים מלכי המדבר?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, QEDEM 58, Jerusalem 2019
הדרכה
מוזיאון הכט - קטלוג | הנבטים בנגב
מוזיאון הכט - תערוכה | הנבטים בנגב
התרבות הנבטית באתר של גילי חסקין
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה
קטגוריה:עמים שמיים | 2024-10-15T07:14:04 |
נקרופוליס | שמאל|ממוזער|250px|הנקרופוליס בסאקרה
נקרופוליס - עיר מתים, (מיוונית: πόλη "פּוֹלִי" = עיר, νεκρός "נֶקְרוֹס" = מת) הוא כינוי לבית קברות קדום, שנבנה מתחת לעיר או בסמיכות אליה.
במקומות רבים בעולם הקדום, נחפרו ערים מפוארות למתים, מתוך האמונה בתחייתם של המתים וחזרתם לעולם. מהמפורסמים שבהם היו במצרים, אירופה ודרום אמריקה. בישראל, בית שערים הוא דוגמה אופיינית לכך.
בניית הערים הללו נבעה ממספר גורמים. הגורם הדתי הוא זה שהניע את בניית עמק המלכים במצרים העתיקה. במקרים אחרים, איסור קבורת המתים בגבולות העיר הביאה להתפתחות האזורים סמוכים ודרכים ראשיות לנקרופוליסים. תופעה זאת אופיינית לאימפריה הרומית, ודוגמה לכך ניתן לראות בויה אפיה. במאה ה-19 זכו הנקרופוליסים לפריחה מחודשת. הגורם לפריחה טמון בסגנון הבנייה הוויקטוריאני הראוותני.
המילה נקרופוליס אופיינית גם לספרות הפנטזיה, בה היא יכולה לתאר עיר מאוכלסת בזומבים או יצורים אל-מתים אחרים.
נקרופוליס משמשת גם כביטוי לעיר רפאים או כביטוי ביקורתי "לעיר שינה" בפרוורים שמתאפיינת ביוממות, והעיר נותרת ריקה במהלך היום.
ראו גם
טרבנישטה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:מבני קבורה | 2023-04-02T04:08:07 |
טרנסג'נדר | טְרַנְסְגֶ'נְדֶּר (באנגלית: Transgender) או בקיצור טרנס הוא מונח הכולל קשת רחבה של זהויות, שקשורות לחוויית אי-הלימה בין זהותו המגדרית של אדם לבין ייעודו המגדרי או לבין זוויגו. אצל מרבית האנשים קיימת הלימה בין הפרמטרים הללו, וישנן הערכות כי כ-0.3% מהאוכלוסייה חשים חוסר התאמה כזו בעוצמות שונות.
סקירה כללית
ההגדרה המקובלת ביותר למושג זה, הנמצא בתהליכי שינוי נמשכים, מתייחסת לאנשים שהוגדרו כבעלי מגדר מסוים בעת לידתם, בהתבסס על המאפיינים המיניים הראשיים שלהם, אך חשים כי תיאור זה אינו מייצג נאמנה את זהותם המגדרית.
אנשים טרנסג'נדרים עשויים לעבור או לא לעבור טיפולים רפואיים להתאמה מגדרית. בכל אופן, זהות המגדר נקבעת על פי תחושתו האישית של האדם, ואנשים טרנסג'נדרים מעוניינים שיפנו אליהם במגדר המתאים, מבלי לפלוש לפרטיותם הפיזיולוגית.
שלוש הקבוצות העיקריות של טרנסג'נדרים הם גברים טרנסים, נשים טרנסיות, וא-בינאריים.
ניתן להבחין בין טרנסג'נדרים לטרנסקסואלים. טרנסקסואל הוא אדם המזדהה מגדרית באופן מלא ומובהק כגבר או כאישה. המושג "טרנסקסואל" מתאים לתפיסה מגדרית בינארית שבה קיימות שתי אפשרויות הזדהות: גבר או אישה. המונח "טרנסג'נדר" מציין קשת רחבה של אנשים שההזדהות המגדרית שלהם אינה תואמת, בדרך משמעותית כלשהי, את התפיסות המקובלות של זהות גברית או נשית. חלקם מזדהים במובהק כגברים או כנשים רוב הזמן, אך יש בהם המבקשים להזדהות בצורה מגדרית אחרת; חלקם אינם מזדהים מגדרית כלל, ואצל חלקם הזהות המגדרית היא נזילה ומשתנה עם הזמן. השאלה האם אנשים טרנסקסואלים נכללים בציבור הטרנסג'נדרים היא שאלה פתוחה, אך בשנים האחרונות יש מגמה גוברת להשתמש במינוח "טרנסים" כמונח כולל המכיל תחתיו אנשים טרנסקסואלים.
במקור, המונח "טרנסג'נדר" נטבע בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי וירג'יניה פרינס בארצות הברית, ביחס למונח טרנסקסואל המתייחס לאנשים טרנסג'נדרים השואפים לעבור או עברו טיפולים רפואיים להתאמה מגדרית. כל טרנסקסואל הוא טרנסג'נדר אך לא כל טרנסג'נדר הוא טרנסקסואל, שכן ישנם טרנסג'נדרים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעבור תהליך התאמה מגדרית.
בדרך כלל לא נכללים תחת קשת זו קרוס-דרסרס, דראג קווינז ודראג קינגס, מכיוון שבמרבית המקרים אין מדובר בנושא הקשור לזהות המגדרית אלא במעבר על תפקידי המגדר. גם אנשים אינטרסקס לא בהכרח נכללים בקשת הטרנסג'נדרית, מאחר שלא כולם חווים קושי עם תפקיד המגדר שהוצמד להם בלידתם או עם מינם הביולוגי. עם זאת, הקשיים אותם חווים בני קבוצות אלה לעיתים קרובות חופפים לקשיים שחווים אנשים טרנסג'נדרים, מאחר שבשני המקרים מעורערות הנורמות החברתיות העוסקות במין ובמגדר.
תפוצה
הקהילה הטרנסג'נדרית היא מגוונת מאוד. חלק מאנשיה מגדרים עצמם כגברים, חלק כנשים חלק כג'נדרקוויר, א-בינאריים, חסרי מגדר (א-מגדריים), והגדרות אחרות. חלק מהטרנסים לוקחים הורמונים או מבצעים ניתוחים להתאמה מגדרית, וחלק לא. יש המזדהים בגלוי כטרנסג'נדרים ואחרים אינם חושפים את זהותם.
מחקר משנת 2011 העריך כי יש לפחות 700 אלף טרנסג'נדרים בארצות הברית והם מהווים כ-0.3% מתוך האוכלוסייה שם וכ-3.5% מתוך קהילת הלהט"ב. הערכה זו היא כנראה נמוכה. לפי הערכה של Williams Institute, ב-UCLA, משנת 2016, גרים בארצות הברית כ-1.4 מיליון טרנסג'נדרים, והם מהווים כ-0.6% מכלל האוכלוסייה שם. במחקר זה כ-80% מהמשיבים היו נשים טרנסיות. ובממוצע, הם הפכו מודעים לזהותם הטרנסג'נדרית בגיל חמש. לפי הערכה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל משנת 2017, באיחוד האירופי גרים 1.5 מיליון טרנסג'נדרים והם מהווים כ-0.3% מהאוכלוסייה. בסקר של הארגון האמריקאי HRC משנת 2012, בקרב נוער להט"בי, כ-10% מהמשיבים זיהו עצמם כטרנסג'נדר או כ"מגדר אחר".
הרופאה רוז לובל (Rose Lovell) המספקת טיפולים מאששי מגדר, טוענת כי קשה מאוד לחשב מהי השכיחות של דיספוריה מגדרית או הזדהות כטרנסים גם כיום, בין היתר בגלל שאין תקן אחיד לאיסוף והצגה של המידע. הערכה המודרנית הטובה ביותר לדעתה של השכיחות טרנסים היא סקר טלפוני שנתי שמבוצע על מדגם אקראי בארצות הברית באנגלית וספרדית בגישה דו-שלבית. לפי הסקר משנת 2022, 0.6% מאוכלוסיית ארצות הברית מעל גיל 13 מזדהים כטרנסים, כ-1.6 מיליון בני אדם. הערכה זו שונה לכאורה מהערכה ישנה משנות ה-90 שעמדה על 1:10,000 לכל היותר, אבל הערכה זו הייתה לגבי נתון אחר והוא טרנסים שעברו טיפול הורמונלי וניתוח בהולנד, ולא את כל הטרנסים. כמו כן היחס בין המינים לא אחיד בין מדינות שונות.
סקר של מרכז המחקר פיו שנערך במאי 2022, מצא כי שיעור הטרנסים והא-בינארים בקרב כל המינים הוא 1.6% מהאוכלוסייה בארצות הברית. הסקר מצא הבדל משמעותי בין שכבות גיל שונות. שיעור הטרנסים והא-בינאריים היה 0.3% בקרב אנשים מעל גיל 50. בקרב אנשים בגילאים 30-49, טראנסים וא-בינאריים היו 1.6%, בקרב בני 18-29, טרנאסים וא-בינאריים היו 5.1% מכלל האכולוסיה. הסקר גם מצא הבדלים בין שיעור הא-בינאריים לבין הטרנסים בגילאים שונים. בעוד שבקרב בני ה-50 ומעלה, שיעור הא-בינאריים היה חצי משיעור הטרנאנסים, שיעורם ה-בינאריים בקרב בני 18–29 היה גדול פי יותר מ-4 משיעור הטרנסים (1.3% לעומת 0.3%), שיעור הא-בינארים בקרב בני 18–29 היה גבוה פי 1.5 (3% לעומת 2%).
תושבים רבים בארצות הברית לא הכירו באופן אישי טרנסג'נדרים, אך היבט זה משתנה בצורה חדה בשנים האחרונות. בסקר משנת 2014 ענו 17% מבין המצביעים הבגירים בארצות הברית כי הם מכירים באופן אישי או עבדו עם מישהו שהוא טרנסג'נדר. נתון זה עלה ל-35% בסקר של שנת 2016. בסקר של מרכז המחקר פיו משנת 2017 נתון זה עלה ל-37%. בסקר של שנת 2021 הנתון עלה ל-42% ובסקר משנת 2022 ענו 44% מבין הבגירים כי הם מכירים טרנסג'נר באופן אישי. נתון זה שונה בין אנשים בגילים שונים. בקרב בני ה-65 ומעלה, 33% מכירים טרנסים באופן אישי. בקרב בני 30–49 48% מכירים טרנסים באופן אישי, ובקרב בני 18–29, 52% מכירים טרנאס באופן אישי.
התפתחות הזהות המגדרית והבדל ממונחים אחרים
זהות מגדרית היא תחושת זהות הנתונה להגדרה עצמית של הפרט, דבר המבדיל אותה ממין ביולוגי. זהות מגדרית שונה גם מנטייה מינית, שהיא השאלה למי אנחנו נמשכים ולא כיצד אנחנו מזדהים. נטיות מיניות בקרב אנשים טרנסג'נדרים הן מגוונות כמו בקרב אנשים שאינם טרנסג'נדרים. לפי מחקרים שנעשו בנושא, טרנסג'נדרים נוטים יותר להיות בעלי נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית, בהשוואה לאוכלוסייה כמכלול. כלומר, נשים טרנסיות נוטות יותר להימשך לנשים, וגברים טרנסים נוטים יותר להימשך לגברים. טרנסג'נדרים רבים הנמשכים לאחרים מאותו מגדר יזדהו כהומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים.
זהות טרנסית יכולה לבוא לידי ביטוי בכל גיל. כאשר מדובר בילדים צעירים, הדעה המקובלת כיום בקרב אנשי מקצוע היא שהתנהגות ספציפית שמיוחסת למגדר מסוים יכולה להיות מושפעת מהזדהות עם גברים ונשים בחייהם, אבל התחושה של זהות מגדרית אינה דבר שניתן לשינוי על אף שיכולה להשתנות בהמשך חייהם. אי ודאות זו היא דבר קשה עבור הורים רבים. פסיכולוגים ורופאים מדגישים כי חשוב שהורים יצרו סביבה משפחתית שבה הילד מרגיש אהוב וכי בחירותיו מקובלות ללא תנאים מוקדמים, ויתנו לילד לבחור את הזהות שלו בכוחות עצמו.
הסיבות לטרנסג'נדריות
לפי האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA), אין הסבר יחיד לשאלה מדוע יש אנשים טרנסג'נדרים. מגוון של ביטוי הטרנסג'נדריות והחוויות השונות של טרנסג'נדרים שונים, הם עדות נגד הסבר מאחד או פשוט. הסיבות לטרנסג'נדריות נחקרות מזה מספר עשורים, ועדיין יש אי-ודאות רבה בנוגע להן. מומחים רבים מאמינים שגורמים ביולוגיים כגון השפעות גנטיות ורמות הורמונים ברחם, יחד עם חוויות מוקדמות וחוויות בגיל הנעורים או בבגרות עשויים כולם לתרום להתפתחות זהויות טרנסג'נדריות.
לפי סקירת מחקרים משנת 2015, המנגנון הביולוגי שמקשר בין מבנה המוח לזהות מגדרית עוד לא ברור, אבל יש ראיות חזקות לכך שקיים בסיס ביולוגי לזהות מגדרית. מחקר משנת 2014 מצא כי קיימים הבדלים בשטחים של חומר לבן של בין גברים ונשים סיסג'נדרים בשני קצוות ואילו גברים ונשים טרנסג'נדרים נמצאים ביניהם.
במחקר שנערך בשנת 2012, נבדקו תאומים שלפחות אחד מהם הוא טרנסג'נדר. בתאומים זהים, בעלי מטען גנטי זהה, 39% היו שניהם טרנסג'נדרים. מבין זוגות התאומים הלא זהים שהיו במחקר, כאשר אח אחד היה טרנסג'נדר אחיו לא היה טרנסג'נדר בכל המקרים. ההבדל בין תאומים זהים לבין לא זהים מרמז כי גנים מסוימים מגבירים סיכוי להתפתחות טרנסג'נדר. מחקר נוסף מצא אלל שמקושר עם הסיכוי להיות אישה טרנסית.
לפי הפסיכולוגית הקלינית אלן הנדריקסן (Ellen Hendriksen), מין אנטומי (אברי המין), זהות מינית ונטייה מינית נקבעים בזמן שהאדם הוא עובר, במספר שלבים בזמן ההריון. האנטומיה המינית מתרחשת לאחר כשישה שבועות של התפתחות. לאחר תקופה זו יש פער של כשישה חודשים עד שהתפתחות המוח מגיעה לשלב של הגדרתו כנשי או גברי. בנקודת זמן זו, אם המוח נחשף להורמון טסטוסטרון תאי המוח מתפתחים לכיוון זהות גברי, ואחרת - לכיוון זהות נשי. נקודת זמן נוספת מתרחשת בין שישה חודשים לבין הלידה ובה נקבעת הנטייה המינית באמצעות צירוף לא ידוע עדיין של גנטיקה, הורמונים ותנאי הסביבה שמתקיימים באותו זמן ברחם. לא תמיד איברי המין של האדם תואמים את מבנה המוח של האדם. לפי ד"ר כריסטופר פרגוסון , מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטטסון וחבר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה
ראיות מתחומי הניורו-ביולוגיה מצביעות על כך שזהות מגדרית שוכנת בהיפותלמוס והיא לא דבר מובנה חברתית או משהו שקל לשנות אותו. לדבריו יש שפע ראיות לכך שהזהות המגדרית נקבעת בצורה ביולוגית בעיקרה - ונובעת מחשיפה לאנדרוגן בסביבת הרחם, בגלל היכולת שלה להשפיע על התפתחות ההיפותלמוס ומכאן על התפתחות הזהות המגדרית.
מספר מחקרים מצאו תימוכים לכך שזהות מגדרית מתפתחת עקב קשרי גומלין בין התפתחות המוח בתקופת ההריון לבין הורמוני מין. מחקר ראשון מסוג זה פורסם על ידי Jiang-Ning Zhou ועמיתיו בשנת 1995. לפי המחקר אזור במוח המכונה stria terminalis או BSTc, שקשור בתגובות למין ולעקה, הוא גדול יותר בקרב זכרים לעומת נקבות, דבר שהוא דוגמה לדו-צורתיות זוויגית. המחקר מצא כי לנשים טרנסג'נדריות היה BSTc בגודל נקבי. גודל ה-BSTc לא הושפע מהורמוני מין שנלקחו בתקופת הבגרות ואינו קשור לנטייה מינית. במחקר המשך משנת 2000, חקרו Kruijver ועמיתיו את מספר הנוירונים ב-BSTc במקום את נפח האיבר. הם הגיעו למסקנות זהות - מבנה המוח של נשים טרנסג'נדריות היה דומה לזה של נשים סיסג'נדריות. בשנת 2008 נמצאו תוצאות דומות עבור אזור אחר במוח - INAH 3 שהוא חלק מההיפותלמוס.
בשנת 2013, נערך מחקר על זוגות תאומים שלפחות אחד מהם עבר תהליך שינוי מגדרי, יחד עם מחקר איכותני על חוויות התאומים בילדותם ובבגרותם. התאומים שנבחרו למחקר לא נדגמו באופן עיוור אלא מתוך סקירת ספרות וכן סרטוני יוטיוב ומקורות אחרים במרשתת. המחקר מצא כי מקצת התאומים הזהים הללו היו זוגות תאומים ששניהם טרנסג'נדרים: 13 מתוך 39 זוגות (33%) מתוך תאומים זהים מבין הגברים ו-8 מתוך 35 (23%) של תאומים זהים בנות. בין תאומים לא זהים שיעור הזוגות הטרנסג'נדרים עמד עד 1 מתוך 38 בלבד (2.6%). מסקנת החוקרים היא כי הזהות המגדרית מושפעת על ידי גנטיקה הרבה יותר מאשר החינוך.
לפי חלק מהחוקרים, סיבה אפשרית להבדלים בין תאומים זהים היא התנאים ברחם האם. בעוד הקוד הגנטי של התאומים הזהים הוא זהה, ייתכנו הבדלים באפיגנטיות - בשאלה איזה גנים באים לידי ביטוי. תאומים זהים הם בעלי חבלי טבור נפרדים, הם בדרך כלל בעלי שקי שפיר נפרדים, והם מתפתחים במקומות שונים ברחם. גורמים אלה יכולים להשפיע על הפיזור של חומרי הזנה, כימיקלים וחשוב מכל על הורמונים. סביבה שונה של הרחם יכולה להשפיע על התפתחות שונה של המוח אפילו בקרב תאומים זהים.
הסטרואיד אנדרוסטאדינואין, שהוא אות כימי גברי משוער, מעורר הבדלים בפעילות ההיפותלמוס בין גברים ונשים הטרוסקסואלים בוגרים. ריח אנדרוסטאדינואין השפיע על רמות ההורמונים של הנשים ועל תגובות ההתנהגות שלהן, כתלות בשלב המחזור החודשי. פעילות ההיפותלמוס בהקשר זה תלויה בנטייה מינית ובזהות מגדרית. גברים מבוגרים עם דיספוריה מגדרית היו בעלי תגובה היפותלמית דומה לנשים. בשנת 2014 בדקו חוקרים כיצד מגיבים ילדים לפני גיל ההתבגרות וילדים בגיל ההתבגרות לגירוי ריח עם אנדרוסטאדינואין. החוקרים מצאו כי ההבדלים בין המינים בתגובה לריח קיימת כבר אצל ילדים לפני גיל ההתבגרות. נערות ונערים עם דיספוריה מגדרית הגיבו לריח בהתאם למגדר שלהם, ולא לפי המין שנקבע בלידתם. לעומת זאת, ילדות לפי גיל ההתבגרות עם דיספוריה לא הראו תבנית הפעלה היפותלמית טיפוסית או נשית, ולילדים לפני גיל ההתבגרות עם דיספוריה מגדרית היו פעילות היפותלמית שהיו דומות לבנים, ולכן היו אופייניים למין. החוקרים מקשרים בין תפקוד שונה של המוח בקרב ילדים עם דיספוריה מגדרית עם התמיינות מינית שונה של המוח.
בעבר הדעה המקובלת הייתה שחינוך או טראומה בשנות הילדות, עשויים לגרום לאדם להפוך לטרנסג'נדר. דבר זה הוביל להאשמת ההורים, ובמיוחד אמהות. ככל שמתקדם המחקר, התפקיד שניתן להשפעה חינוכית על זהות מגדרית מתכווץ. בעוד שההתנהגות הנוגעת למגדר (ביטוי מגדרי) יכולה להשתנות עקב סטריאוטיפים או הזדהות שלהם עם אנשים שונים בחייהם, התחושה של זהות פנימית לפיה אדם הוא אשה, גבר, משהו באמצע או משהו אחר - זהות מגדרית מגובשת הוא דבר שלא ניתן לשנות.
קשיים בריאותיים וחברתיים
בחברות מערביות רבות כיום יש פרוצדורה כלשהי שבה הפרט יכול לשנות את שמו, ואת המגדר החוקי שלו, על מנת לשקף את זהותו המגדרית. פרוצדורות רפואיות לטרנסג'נדרים גם זמינות במרבית הארצות המערביות ובמדינות לא מערביות רבות. עם זאת, מכיוון שלתפקידי מגדר חלק חשוב בתרבויות רבות, פרטים המאתגרים את המערכת המגדרית – כפי שעושים אנשים טרנסג'נדרים – נאלצים להתמודד לעיתים קרובות עם דיכוי מצד החברה והמוסדות הרשמיים.
אנשים טרנסג'נדרים בכל הגילאים חשופים לטרנספוביה - רתיעה רגשית, פחד, כעס, כלפי טרנסג'נדרים. טרנספוביה מבוססת על התייחסות למגדר בהתאם למין הביולוגי, וראיית חריגה מכך כהפרעה נפשית או סטייה בעלת השלכות שליליות. אף כי דעה זו כבר אינה מקובלת בקרב אנשי חוקרים רופאים ופסיכולוגים. הטרנספוביה מובילה למגוון של התנכלויות כמו מחיקת זהות, הדרה חברתית, הטרדה, אלימות מילולית ופיזית, התעללות בבית הספר, אפליה בשוק העבודה ומגוון פשעי שנאה.
ילדים ונערים טרנסג'נדרים פגיעים למגוון בעיות חברתיות, בריאותיות ונפשיות. בעיה אפשרית אחת היא אי-נוחות, אומללות או מצוקה על רקע השוני במגדר או על רקע היחס החברתי לכך - דיספוריה מגדרית. סיכונים נוספים כוללים מעשי בריונות, התעללות בילדים מצד בני משפחה, ניצול או תקיפה מינית, התמכרות לסמים, והתאבדות. נערים טרנסג'נדרים רבים עלולים להיזרק מהבית ולהפוך לחסרי בית. חלקם פונים לזנות כדי לשרוד. היבטים אלה מביאים לסיכונים בריאותיים נוספים. מחקר שפורסם בשנת 2016 ונערך בקרב 250 טרנסג'נדרים בוגרים במקסיקו, מצא כי 83% מתוכם חוו מצוקה נפשית על רקע זהות מינית בהיותם בני-נוער, וכי מצוקה זו נובעת בעיקר כתוצאה מדחייה חברתית ואלימות כלפיהם.
לפי מחקר שנערך בארצות הברית על כ-6,400 אנשים טרנסג'נדרים ופורסם ב-2014, כ-38% מהנשים הטרנסג'נדריות וכ-44% מהגברים הטרנסג'נדרים דיווחו שניסו להתאבד במהלך חייהם, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית. באופן מפורט יותר, נמצא ששיעור הניסיונות האובדניים המדווח גדול יותר אצל צעירים, מגזע מעורב, אינדיאני, או אסקימוסי, בעלי השכלה או הכנסה נמוכה, אצל המגלים לכולם שהם טרנסג'נדרים, אצל נשאי נגיף ה-HIV, אצל בעלי מוגבלויות, במיוחד בעיות נפשיות, ואצל הסובלים מדחייה של המשפחה והחברים, מאפליה, או מאלימות. מספר מחקרים הראו כי תמיכה מהחברה והמשפחה מורידים משמעותית את שיעורי האובדנות בקרב הקהילה הטרנסית. מחקר שנערך בשנת 2012 מצא כי 57% מבני נוער טרנסג'נדרים שלא היו להם הורים תומכים ניסו להתאבד בשנה האחרונה, לעומת 4% מקרב בני נוער טרנסג'נדרים עם הורים "תומכים מאוד".
היסטוריה
אנשים טרנסג'נדרים תועדו בתרבויות ובחברות רבות, כולל בקרב עמים ילידיים, תרבויות מערביות ותרבויות מזרחיות מימי קדם ועד ימינו. עם זאת, המשמעות של אי-קונפרמיות ביחס למגדר עשויה להשתנות בין תרבויות.
צ'ארלי פארקהרסט נולד בשם שרלוט דארקי פארקהרסט בשנת 1812 בשרון, ורמונט ארצות הברית. הוא ברח מבית היתומים בגיל 12, אימץ את השם צ'ארלי וכן חזות גברית. בהמשך חייו הוא עבר כנהג מרכבות נוסעים במערב הישן של ארצות הברית, ונודע בכינוי "צ'ארלי בעל העין האחת". בשנת 1868, הוא הצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868, אולי האדם הראשון שהיה בת (אנטומית) שהשתתף בבחירות בארצות הברית. עם מותו בשנת 1879, התגלה מינו האנטומי, וכן העובדה שילד תינוק בשלב מסוים, והדבר עורר תדהמה ציבורית. קריירת הנהיגה יוצאת הדופן והגילוי שלאחר המוות של פארקרסט קיבלו סיקור לאומי. על פי העיתונות, פארקהרסט נחשב לדמות כמעט אגדית בתחום עבודתו. העיתונאים תמהו על כך שמי שגילה אומץ לב, כישורים פיזיים, כוח נפשי וסיבולת כה גדולים חי בגוף נקבי. לקראת סוף המאה ה-20 הופיעו מספר יצירות תרבותיות אודותיו לרבות אוטוביגרפיות דמיונית, ספרים ושירים.
ג'ני ג'ון (Jennie June) נחשבת אחת הטרנסיות הראשונות שפרסמו אוטוביוגרפיה טרנסית בארצות הברית. היא זוהתה בלידתה כזכר בקונטיקט בשנת 1874. ג'ון למדה באוניברסיטה בצפון מדינת ניו יורק והמשיכה ללימודי תואר שני. הרופא של ג'ון הודיע לנשיא האוניברסיטה על מינה, וכתוצאה מכך, היא "גורשה מהאוניברסיטה בגלל היותה אנדרוגן", מה שגרם לה לסבול מדיכאון, על סף ביצוע התאבדות. ג'ון נודעה בזכות שני ספרי אוטוביוגרפיה בשם "אוטוביוגרפיה של אנדרוגן" (1918) ו"חקייני הנשים" (1922). היא תארה עצמה כ-אנדרוגנית, שכן המונח טרנסג'נדר עוד לא הומצא בתקופה זו. אוטוביוגרפיה שלישית שלה נכתבה אך לא פורסמה ונמצאה על ידי היסטוריונים בשנת 2010. היא הצהירה כי המטרה המוצהרת של כתיבת ספרים אלו הייתה לעזור ליצור סביבה מקבלת לצעירים שאינם תואמים לנורמות מגדריות ומיניות, כי זה מה שהוא היה רוצה לעצמה, והיא רצתה למנוע מבני נוער להתאבד. ג'ון גם הקימה יחד עם טרנסים אחרים ארגון למען זכויות אנדרוגיניים.
ממוזער|כריסטין יורגנסן, 1954. האשה הטרנסית הראשונה שהתפרסמה בעקבות ניתוח להתאמה מגדרית
לילי אלבה הייתה טרנסג'נדרית דנית שנולדה ב-1882 ואחת מהראשונות שעברו ניתוח להתאמה מגדרית בשנת 1930. אלבה נולדה בשם איינר מגנוס אנדראס וגנר והצליחה מאוד כציירת בשם זה. לעיתים הציגה את עצמה כלילי, בת דודתו של איינר. לאחר שהחלה לזהות את עצמה כאישה, שינתה את שמה החוקי ללילי אילזה אלבנס והפסיקה לצייר. היא מתה מסיבוכים הקשורים להשתלת הרחם שעברה. האוטוביוגרפיה שכתבה, "מגבר לאישה", פורסמה בשנת 1933. דוגמה נוספת היא לוסי היקס אנדרסון שבשנת 1945 נשפטה על התחזות לאישה.
טרנסים רבים שמרו את זהותם בארון. בילי טיפטון שנולד בשנת 1914, היה מוזיקאי ג’אז וסולן מוביל בכמה להקות. הוא נולד כנקבה, אך מגיל 21, ועד יומו האחרון הוא חי כגבר. הוא מעולם לא קיבל טיפולים הורמונליים ולא עבר ניתוחים כלשהם. טיפטון היה נשוי חמש פעמים, ולאחר מותו הודו שלוש מנשותיו, שלא ידעו על כך שנולד כנקבה. סמוך למותו בגיל 74, בזמן ניסיונות ההחייאה של הצוות הרפואי, גילו שלושת בניו המאומצים שהוא היה טרנסג’נדר. דוגמה לטרנס מאותה תקופה שהוצא מהארון בכוח היה אלאן ל. הארט, רדיולוג, רופא וחוקר שחפת נודע.
הרעיון של התאמה מגדרית לא היה מוכר לרוב הציבור עד שהחדשות על כריסטין יורגנסן הגיעו לכותרות ב-1952. היא הייתה האשה הראשונה שהתפרסמה בעקבות ניתוח להתאמה מגדרית שעברה בדנמרק. היא השתמשה במעמדה כסלבריטאית לקדם נראוּת וזכויות לאנשים טרנסג'נדרים. בחייה המקצועיים, היא הופיעה כשחקנית וזמרת, ואף הקליטה מספר שירים.
בערך באותו זמן, החלו להתארגן ארגונים ומועדנים למען טרנסג'נדרים בארצות הברית, אך אלו פעלו בצללים, כמו גם בתת-תרבות ההומואים של אותה תקופה. הומופוביה וטרנספוביה ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 הייתה הן במערכת החוק, שאיפשרה ענישה על התנהגות שנחשבה כ"סוטה"; והן ביחס החברתי שהתיר אלימות ולמעשה התיר את דמם של להט"בים. בשנות השישים התעוררה בחברה האמריקאית פעילות של תנועות חברתיות אחרות, כגון מאבק התנועה לזכויות האזרח, ילדי הפרחים, וההפגנות לסיום מלחמת וייטנאם. השפעות אלה, יחד עם הסביבה הליברלית במרכזי הערים הגדולות שימשו כזרז חברתי לשינוי.
עקב הפליה טרנספובית בדיור ותעסוקה בשנות ה-60, התרכזו חלק ניכר מהטרנסג'נדרים מסן פרנסיסקו בשכונת העוני טנדרלוין ועבדו לרוב בזנות. בעבודה זו הן היו חשופות לאלימות מצד המשטרה והלקוחות ופעמים רבות נעצרו. כיוון שמבחינה חוקית הן הוגדרו כגברים, הן הוכנסו לכלא גברים, דבר שחשף אותן לסוגי אלימות שונים כולל תקיפה מינית, אונס ורצח. הארגונים ההומופיליים לא פעלו על מנת לסייע לטרנסג'נדריות שבשכונת טנדרלוין. בקיץ 1966 הקימו פעילים מהשכונה את ארגון ונגארד (Vanguard), שהיה ארגון הנוער הלהט"בי הראשון בארצות הברית. פעילות הארגון הובילה למהומות קפיטריית קומפטון באותה שנה. האירוע נחשב לרגע מפתח בתולדות זכויות טרנסג'נדרים בסן פרנסיסקו, ובעקבותיה חלה ירידה משמעותית באלימות המשטרתית הרשמית נגד אוכלוסייה זו, וכן הדבר היווה זרז להקמת ארגונים אקטיביסטים טרנסג'נדרים שונים.
ממוזער|סטונוול אין, ניו יורק בשנת 2016. התמונה צולמה יום למחרת ההכרזה של ברק אובמה על המקום כאתר מורשת לאומית, ושבועיים לאחר פיגוע הירי במועדון הלהט"ב באורלנדו
ב-28 ביוני 1969 התרחשו מהומות סטונוול, בגריניץ' וילג' בניו יורק. הייתה זו סדרת עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה, טרנספוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה, כלפי הומואים וטרנסג'נדרים. הבר "סטונוול אין" (Stonewall Inn) נחשב מקום "לא ראוי", אליו נהגו להגיע בעיקר טרנסקסואליות, שנחשבו כנחותות גם בקרב הומוסקסואלים. פשיטה של המשטרה הובילה לפרוץ מהומות אלימות נגד השוטרים. מהומות סטונוול מהוות נקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, בארצות הברית ובעולם כולו. המהומות מציינות סיומה של תקופה בה קיבלו לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים את עמדת הממסד והחברה שראתה בהם פרטים עם בעיה אישית, שיש להתבייש בה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהם התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.
שינוי יחס הממסד הרפואי לטרנסג'נדרים
בתחילת המאה ה-20 רוב העוסקים במקצועות הרפואה ומקצועות טיפוליים התייחסו לטרנסג'נדריות כאל מחלת נפש. ההמשגה של הזהות הטרנסג'נדית כהפרעה נפשית, תרמה למעמד המשפטי בעייתי של טרנסג'נדרים, להפרת זכויות אדם שלהם, וליצירת חסמים של טיפול רפואי הולם.
הרופא והסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד היה מראשוני החוקרים שכפרו ברעיון זה. הירשפלד חילק את האנושות לשלושה מינים: זכר, נקבה והמין השלישי, שבו כלל הומוסקסואלים, לסביות, טרנסקסואלים, אינטרסקסואלים וטרנסווסטיטים, שבכולם ראה דרגות ביניים בין המינים, ושייך את כולם לאותה הקטגוריה. בשנת 1918 הוא טבע את המונח "טרנסווסטיט" כרצון של אנשים לבטא מגדר הפוך למין שהוגדר להם בלידה (הגדרה זו כוללת גם אנשים שאינם טרנסים, כמו קרוס-דרסרים ונחשבת מיושנת). הירשפלד היה גם הראשון שטבע המונח טרנסקסואליות. גם אם כיום נראות התאוריות של הירשפלד מיושנות ואפילו מגוחכות, באותה עת הן היו חלוציות ומהפכניות, בכך שהפקיעו את המיעוטים המיניים והמגדריים מתחום הדת והקרימינולוגיה והעבירו אותם לתחום המדע. ב-1919 הקים הירשפלד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שהיה הגוף הראשון בעולם שהוקדש לחקר המין. מדיניותו המפורשת של המכון הייתה, שאין לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם, אלא יש לתת לו טיפול המסייע לו לקבל עצמו כמו שהוא. דורה ריכטר הייתה האדם הראשון שידוע שעבר ניתוחים להתאמה מגדרית בשנים 31–1922. לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933, נהרס המכון על ספריותיו, כחלק מתוכנית הצנזורה הממשלתית.
האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית שינתה את היחס שלה לטרנסג'נדררים לאורך השנים, בדומה לשינוי שביצעה ביחס להומוסקסואליות. ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, תייג בשנת 1968 את הטרנסג'נדריות בקטגוריה של "סטיות מיניות". בדומה לנושאים אחרים בתחום, חלו שינויים בהגדרת הנושא עם התקדמות המחקר. בשנת 1980 שונה התיוג של זהות טרנסג'נדרית ל"הפרעות פסיכו־סקסואליוּת" ובשנת 1994 התיוג שונה ל"הפרעות זהות מיניות ומגדריות".
המהדורה האחרונה של הספר, DSM-5, שיצא לאור בשנת 2013, שינתה את ההגדרה בצורה משמעותית לדיספוריה מגדרית. האגודה מבהירה כי "אי-נוחות מגדרית, אינה בפני עצמה הפרעה נפשית. המרכיב הקריטי בדיספוריה מגדרית הוא נוכחות קלינית של מצוקה שמשויכת למצב זה". האגודה מבחינה כי מצב נפשי נחשב הפרעה נפשית רק אם הוא גורר מצוקה או לקות משמעותית. אבל טרנסג'נדרים רבים לא חווים את המגדר שלהם כדבר מעורר מצוקה או לקות. עבור אנשים אלה הבעיה היא גישה לטיפולים, לייעוץ ותמיכה חברתית הנחוצה כדי לבטא בחופשית את זהותם המגדרית וכדי למזער אפליה. הבעיה היא לא הזהות המגדרית של האדם, אלא המצוקה שהוא עלול לחוות בחברה עוינת.
ICD הוא קטלוג ארגון הבריאות העולמי שמסווג את כל המחלות הידועות, כולל הפרעות נפשיות. הגרסה הנוכחית של הקטלוג, ICD-11, שפורסמה ביוני 2018, הסירה את הטרנסג'נדריות מסעיף הבעיות הנפשיות. ניתן סיווג חדש בשם "מצבים הקשורים לבריאות מינית", ושם הנושא מופיע בשם "Gender incongruence".
חלק ניכר מהתמיכה של אנשי מקצוע בשמירת הזהות הטרנסג'נדרית כהבחנה בריאותית ב-DSM וב-ICD נובע מכך שהדבר מסייע לנושאים מעשיים כמו מתן כיסוי ביטוחי לשירותי ייעוץ, טיפולים רפואיים וביצוע של מחקרים בתחום.
מצב משפטי
ממוזער|300px|חוקים הנוגעים לביטוי של זהות מגדרית לפי מדינה או טריטוריה
רוב מערכות המשפט ברחבי העולם מכירות בשתי הזהויות המגדריות המסורתיות, אישה וגבר, אבל נוטות לא לכלול זהויות מגדריות או ביטויים מגדריים אחרים. עם זאת ישנן מדינות שמכירות על פי חוק מגדר שלישי. כיום יש הבנה רחבה יותר של מגוון הזהויות מחוץ לקטגוריות הטיפוסיות של "גבר" ו"אישה", וסיווגים אחרים נכנסים בשנים האחרונות. מבחינה רפואית וחברתית, המונח "טרנסקסואליות" מוחלף במונחים הנוגעים לזהות מגדרית או לדיספוריה מגדרית, ומונחים כמו אנשים טרנסג'נדרים, גברים טרנסג'נדרים ונשים טרנסג'נדריות מחליפים את הקטגוריה של אנשים טרנססקסואלים.
שינויים אלה מעלים סוגיות משפטיות רבות בעיקר בתחום של דיני משפחה בתחומים כמו נישואים ושאלות הנוגעות ליכולת של טרנסג'נדר להנות מזכויות ביטוח או ביטוח לאומי של בן הזוג. דרגת ההכרה המשפטית שניתנת לטרנסג'נדרים שונה מאוד בין מדינות. מדינות רבות מכירות כיום בשינוי מגדר על ידי מתן אישור לשנות את המונח "מין" בתעודת הלידה. חלק מהטרנסג'נדרים עוברים ניתוח להתאמה מגדרית או טיפול הורמונלי. במדינות רבות טיפולים אלה הם דבר נדרש כדי לקבל הכרה משפטית. בחלק מהמדינות, ההיבטים המשפטיים קשורים בצורה ישירה לסוגיות רפואיות, כלומר אותם גופים רפואיים או רופאים מחליטים האם אדם כלשהו יכול להמשיך הלאה בטיפול הרפואי והתהליכים שנלווים לכך מקיפים את שתי הסוגיות באופן אוטומטי.
מספר מדינות מכירות מבחינה משפטית בחלוקה לא-בינארית של מגדר או במגדר שלישי. בחלק מהמדינות הגדרות כאלה זמינות רק לאינטרסקס שנולדו עם מאפייני מין שלא מתאימים בהכרח להגדרות טיפוסיות של זכרים ונקבות. במדינות אחרות הגדרות אלה זמינות גם לאנשים עם זהות מגדרית שונה מהמין ששויך להם בלידה. כמה חברות לא-מערביות זיהו זה מכבר טרנסג'נדרים או אנשים לא בינאריים כ"מגדר שלישי", אם כי דבר זה לא תמיד כולל הכרה משפטית. מבין המדינות המערביות, אוסטרליה היא כנראה המדינה הראשונה שהכירה בסיווג שלישי, בעקבות המקרה של אלכס מקפארליין (Alex MacFarlane) בשנת 2003. בשנת 2014 בית המשפט באוסטרליה הכיר בפעילה הטרנסית נורי מיי-וולבי (Norrie May-Welby) כבעלת מין לא-מוגדר. בשנת 2014 הכריז בית המשפט העליון בהודו כי טרנסג'נדר הוא "מגדר שלישי" בחוק ההודי. בארצות הברית, בית משפט באורגון קבע בשנת 2016 כי ג'יימי שופ (Jamie Shupe) יכול לשנות את המגדר שלו למגדר לא בינארי.
בשנת 2012 העביר הקונגרס בארגנטינה את "חוק המגדר" (Ley de Género) שמאפשר לאנשים מעל גיל 18 לשנות את רישום המגדר שלהם בתעודת הזהות, על בסיס של הצהרה כתובה בלבד. ארגנטינה היא המדינה הראשונה שמאמצת מדיניות של זיהוי מגדרי המבוססת רק על האטונומיה של הפרט, ללא דרישה לדיאגנוזה מצד צד שלישי.
ארגון HRC מציין מספר אתגרים הנוגעים לזכויות אדם של טרנסג'נדרים הנובעים מאפליה, סטיגמות ואי-שוויון מערכתי. אפילו בארצות הברית קיומה של אפליה בעבודה על רקע מגדר הוא דבר נפוץ. החוק הפדרלי אוסר על אפליה כזו, אולם רק 18 מדינות בארצות הברית (נכון לשנת 2014) אוסרות על אפליה בתעסוקה ובדיור על בסיס מגדר. ורק 15 אוסרות על אפליה מגדרית בתחום החינוך. מחסור זה בהגנה משפטית, מתרגם לעיתים קרובות לאבטלה ועוני. סקר של הארגון מצא כי 15% מבין הטרנסג'נדרים בארצות הברית חיים בעוני קשה (הכנסה של פחות מ-עשרת אלפים דולר בשנה) ובקרב שחורים נתונים אלה מגיעים ל-34%. טרנסג'נדרים בארצות הברית עדיין חשופים לסטיגמות שמבוססות על יותר ממאה שנה של ייצוגם כחולי נפש, סוטים מבחינה חברתית או תוקפניים מבחינה מינית. דברים אלה יוצרים תופעות חברתיות כמו דחייה מצד חברים ובני משפחה, ניצול טרנספוביה על ידי פוליטיקאים ולאלימות מצד אנשים שונים. לדוגמה, 13 נשים טרנסיות נרצחו בשנת 2014. לפי מחקר משנת 2013, 72% מבין הקורבנות של רציחות על רקע פשעי שנאה נגד להט"בים ונשאי HIV, היו נשים טרנסיות. אנשים רבים בקהילה הטרנסית בארצות הברית דיווחו על חסמים שונים בקבלת טיפול רפואי כאשר חלק מהקושי נובע מהטיה נגדם. כמו כן קיים מחסור במסמכי זהות בין טרנסג'נדרים, דבר שיכול להשפיע על התנהלות בחיי היומיום כמו רישום למוסדות חינוך, טיסות, גישה לדיור חירום ושירותים חיוניים אחרים הדורשים זיהוי. הנראות של דמויות טרנסיות חיוביות בתקשורת ובחברה מקלה על כלל חברי הקהילה, אבל טרנסג'נדרים עדיין נתונים לסיכונים שונים, במיוחד כאלה שהם חלק מקהילות עניות או בשולי החברה.
בישראל הממשלה התירה לשנות את רישום המין בתעודת הזהות, אבל תוך חיוב ביצוע של ניתוח להתאמה מגדרית. בשנת 2015 עתרו לבג"ץ שתי טרנסג'נדריות (אחת מהן היא רונית לירן־שקד) כנגד משרד הפנים בדרישה לבטל את הדרישה לניתוח כתנאי מקדים לשינוי הרישום. בתגובה הודיע פרקליטות המדינה כי ניתן יהיה לשנות את המין הרשום בתעודת הזהות ללא צורך בביצוע ניתוח. לפי המתווה שהוצע, ועדת מומחים של משרד הבריאות, תקבע את הקריטריונים שיגדירו שינוי סעיף מין ללא ניתוח.
יחס הדתות כלפי טרנסג'נדרים
ביהדות ובנצרות קיים איסור קרוס-דרסריות, שמקורו בפסוק: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (ספר דברים, כ"ב, ה'). מסיומו של פסוק אחר נלמד איסור סירוס: "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". בעקבות זאת, ההלכה אוסרת ניתוחים לשינוי מין וכן אוסרת על לבישת בגדי המגדר האחר. אף על פי שפוסקים אחדים דנו באפשרות התאורטית שמינו של אדם ישתנה באופן נסי, הניתוחים הקיימים להתאמת מגדר באמצעות יצירת איבר מין מלאכותי אינם משנים את מגדרם ההלכתי. עם זאת, ניתוחים המבוצעים באינטרסקס (המכונה בספרות הרבנית אנדרוגינוס) ומאבדים את אחד מאיברי מינו תוך השארת איבר המין הזכרי או הנקבי הטבעי, מועילים לשינוי המגדר ההלכתי. בשנים האחרונות גדל היקף הספרות והפעילות בנושא, בעיקר ביהדות המודרנית בארצות הברית.
הברית החדשה מתבטאת בעמימות רבה יותר מהתנ"ך לגבי טרנסג'נדריות. בנצרות, בספר הברית החדשה יש התייחסות נרחבת לנושא כריתת אברי המין ושם הדבר נאסר לחלוטין. לקטכיזם של הכנסייה הקתולית, אין דוקטרינה מקיפה או ספציפית לטרנסג'נדרים. עם זאת, באופן מסורתי הכנסייה משווה את המגדר של אדם עם האנטומיה החיצונית שלו. ישנם זרמים נוצריים המקבלים את הטרנסג'נדריות כגון אוניברסליזם אוניטריאני. בשנים האחרונות יש עוד זרמים בנצרות שמקבלים טרנסג'נדרים כחברים וככמרים. בשנת 2003 הזרם United Church of Christ החליט על קבלת טרנסג'נדרים. בשנת 2005 הפכה שרה ג'ונס (Sarah Jones) להיות הכומרית הטרנסית הראשונה בכנסייה האנגליקנית.
לשיטת מנהיגי העולם המוסלמי-שיעי (בעיקר באיראן) הטכנולוגיה הנוכחית מספקת כדי לשנות את מינו של אדם, אם אכן חל היפוך במצבו ההורמונלי, האסתטי והסוציאלי. הם מגלים סובלנות רבה יחסית כלפי אנשים טרנסג'נדרים, אך מצד שני הומוסקסואלים נרדפים עד כדי עונשי מוות, לכן תיתכן הפעלת לחץ עליהם לעבור שינוי מגדרי, על-מנת להתיר להם את הזוגיות הנבחרת שלהם.
הבודהיזם, הדת השלטת במזרח אסיה, היא נייטרלית ביחס לנושא זה. היא אינה מעודדת או מחרימה טרנסג'נדריות. בתאילנד קיים מושג בשם קתאוי שמתאר בדרך כלל נשים טרנסג'נדריות וזכרים המתלבשים ומתנהגים כמו נשים. הם מכונים גם "סאו" או "פואיינג", "פארפט סונג" (סוג שני של אישה) או "פט טהי סאם" (המין השלישי).
הדת ההינדית וכן הסיקית, לא אוסרות טרנסג'נדריות מכל סוג שהוא, ובתרבויות אלו קיימים מיתוסים דתיים המתייחסים לבני המגדר השלישי וכן קהילות שבנותיהן נקראות היג'רות ובהן בעלות זהות מגדרית נשית שנולדו כזכרים.
טרנסג'נדרים בפוליטיקה
מעט מאוד טרנסג'דרים מחוץ לארון זכו לשמש בתפקידים ציבוריים, ברחבי העולם. מקרים בודדים אלה יובאו להלן.
ג'ורג'ינה בייר מניו זילנד הייתה הטרנסקסואלית מחוץ לארון הראשונה בעולם שכיהנה כראש עירייה, קרטרטון (1995–1999), וכן הראשונה שכיהנה כחברת בית נבחרים (1999–2007).
איה קאמיקאווה מיפן, נבחרה באפריל 2003 לכהונה של ארבע שנים במקום שישי מבין 72 מתמודדות ומתמודדים שהתמודדו על 52 מושבים במועצת העיר של הרובע המאוכלס ביותר בטוקיו. בכך הייתה לטרנסג'נדרית המוצהרת הראשונה שכיהנה בתפקיד ציבורי ביפן. בשנת 2007 היא נבחרה למושב שני, הפעם במקום שני.
יולאדה סואניוט מתאילנד נבחרה במאי 2012 לתפקיד המפקחת הכלכלית של מחוז נאן שבצפון תאילנד, והפכה לפוליטיקאית הטרנסג'נדרית הבכירה ביותר בארצה.
אודרי טאנג מטאיוון ב-2016 היא מונתה לשרת הדיגיטל בממשלתו של לין צ'ואן, מה שהפך אותה באופן רשמי לטרנסג'נדרית הראשונה בממשלת טאיוואן.
פטרה דה סוטר מבלגיה היא השרה הטרנסג'נדרית הראשונה באירופה, המשמשת גם כסגנית ראש ממשלת בלגיה, מ-1 באוקטובר 2020.
רייצ'ל לוין מארצות הברית שימשה כרופאה הכללית של פנסילבניה (2015–2017) ומזכירת הבריאות של פנסילבניה (2017–2021) וכיום מכהנת כעוזרת מזכיר הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית ובכך תהפכה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית שמכהנת בתפקיד פדרלי שעבר אישרו של הסנאט.
ג'יימי ווליס הוא חבר פרלמנט בריטי מהמפלגה השמרנית הבריטית מאז בחירות 2019. במרץ 2022, הוא יצא מהארון כטרנס, או כאדם שרוצה להיות טרנס, והפך בכך לחבר הפרלמנט הבריטי הטרנס הראשון. ווליס העיד כי הוא חש כך מאז שהיה ילד צעיר מאוד. ווליס לא רצה לצאת מהארון בזמן כהונתו הפוליטית אולם נדחף לכך בשל אירועים חיצוניים. אדם זר ניסה לסחוט אותו ושלח אליו ואל משפחתו תמונות עם ודרישה לתשלום של 50 אלף פאונד, אדם זה נתפס ונשפט לכמעט 3 שנות מאסר. ווליס קיווה שהוא יוכל להמשיך בחייו ללא שינוי. אולם באפריל 2020 נפגש עם אדם שהכיר באינטרנט, וזה אנס אותו. בעקבות האונס הוא סובל מדיכאון ומפוסט טראומה, ואלו גרמו לו לנוס מתאונת דרכים אליה נקלע. בעקבות זאת הוא החליט לספר על הזהות המגדרית שלו בפומבי. ווליס סיפר על התמיכה הגדולה שקיבל מחברי המפלגה השמרנית לאחר החשיפה.
טרנסג'נדריות בספורט
ממוזער|קייטלין ג'נר. במשך 65 שנים, היא הייתה מוכרת בתור ברוס ג'נר וחייתה כגבר. כגבר הייתה ג'נר אתלט אמריקאי, אלוף אולימפי (מונטריאל 1976) ושיאן עולם בקרב עשר.
הפרדה מגדרית בין גברים לנשים היא הפרקטיקה הנהוגה בעולם הספורט. בספורט קיימת תפיסה תרבותית דיכוטומית לגבי מין ומגדר לפיה נשים הן נקבות וגברים הם זכרים. ספורטאים טרנסג'נדרים מאתגרים את החלוקה הבינארית בספורט, ומאלצים את עולם הספורט לבחון מחדש את הנחות היסוד שלו על מין ומגדר, ולגבש עקרונות העוסקים בשילובם ובהדרתם. התפיסה הבינארית מציבה מגבלות גדולות להשתתפות ספורטאים טרנסג'נדרים בספורט, שהתמודדו בעבר עם הדרה גלויה מגופי הספורט, אולם בזכות ביקורת גוברת מהקהיליה המדעית ומגורמים נוספים, החלו גופי הספורט לגבש עקרונות העוסקים בזכאותם של ספורטאים אלו להתחרות. ההתנגדות לשילוב אנשים טרנסג'נדרים בספורט נשענת בעיקר על ערך ההוגנות, ולפיה שילובם פוגע בעקרון המשחק ההוגן בטענה שיש להם מאפיינים המעניקים להם יתרון לא הוגן מול היריבים שלהם. התמיכה לשילוב אנשים טרנסג'נדרים בספורט נשענת בעיקר על ערך שוויון ההזדמנויות ואי האפליה תוך ביטול הטענה ליתרון לא הוגן. משום שההפרדה המגדרית בספורט מתבססת על ההנחה לפיה לגברים סיסג'נדרים יש יתרון ספורטיבי משמעותי על נשים סיסג'נדריות, כמעט לא קיים חשש לגבי יתרון לא הוגן בשילוב גברים טרנסג'נדרים בתחרויות גברים, ולכן רוב תשומת הלב והביקורת של קהילת הספורט, האקדמיה והציבור בנושא זה מתרכזות בנשים טרנסג'נדריות שמתחרות בתחרויות נשים, משום שספורטאיות אלו עשויות להיתפס כספורטאיות בעלות יתרון פיזי משמעותי על פני היריבות שלהן.
באוקטובר 2003, הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי הבינלאומי התכנסה בסטוקהולם כדי לגבש מדיניות לשילוב ספורטאים טרנסג'נדרים. המדיניות שהתגבשה זכתה לכינוי 'הסכם סטוקהולם' (באנגלית: Stockholm Consensus), והיא נכנסה לתוקף בשנת 2004, לקראת אולימפיאדת אתונה. הסכם סטוקהולם נחשב להסכם חלוצי בתחום שילוב אנשים טרנסג'נדרים בספורט, ולפני כינונו, טרנסג'נדרים לא הורשו להשתתף בתחרויות אולימפיות במגדר עמו הם מזוהים. ההסכם עורר תשומת לב ציבורית רבה וזכה לתגובות מעורבות.
הוועדה החליטה שכדי שספורטאי טרנסג'נדר יתחרה במגדר עמו הוא מזוהה עליו לעמוד בתנאים הבאים:
א. ספורטאי או ספורטאית שעברו ניתוח להתאמה מגדרית לפני גיל ההתבגרות, יכולים להתחרות עם המגדר עמו הם מזוהים ללא תנאים.
ב. ספורטאי או ספורטאית שלא עברו ניתוח להתאמה מגדרית לפני גיל ההתבגרות, חייבים לעמוד בתנאים הבאים על מנת להתחרות במגדר עמו הם מזוהים:
על הספורטאים לעבור את הניתוח לפחות שנתיים לפני מועד התחרות.
על הספורטאים להיות מוכרים בחוק של מדינתם במגדר עמו הוא מזוהים.
על הספורטאים להיות תחת טיפול הורמונלי לתקופת זמן שתקטין ככל הניתן את היתרון שעשוי להיות להם (ההמלצה היא לתקופה של שנתיים לפני מועד התחרות). בתנאי זה, כל מקרה ייבחן לגופו, ולרופא מטעם הוועד האולימפי יש את הסמכות לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי לקבוע את המגדר של הספורטאים.
מדיניות זו ספגה ביקורת רבה בטענה שהיא מפלה ספורטאים טרנסג'נדרים ומקשה עליהם להתחרות משום שהיא מחייבת הכרה בחוק עם המגדר עמו הם מזוהים, ניתוח להתאמה מגדרית וטיפולים הורמונליים לתקופה של שנתיים. בשנת 2015, ניסח הוועד האולימפי מדיניות חדשה לשילוב אנשים טרנסג'נדרים. לפי מדיניות השילוב החדשה:
א. גברים טרנסג'נדרים יכולים להתחרות במגדר עמו הם מזוהים ללא שום מגבלה.
ב. נשים טרנסג'נדריות שמעוניינות להתחרות בקטגוריית הנשים חייבות לעמוד בתנאים הבאים:
על הספורטאית להצהיר כי היא מזוהה עם המגדר הנשי. הצהרה זו לא יכולה להשתנות לשנתיים לפחות.
רמות הטסטוסטרון של הספורטאית חייבות להיות מתחת לרמת הטסטוסטרון הזכרית הטיפוסית (מתחת ל-10 ננומול לליטר) לתקופה של לפחות 12 חודשים בטרם מועד התחרות.
רמת הטסטוסטרון של הספורטאית חייבת להישאר מתחת ל-10 ננומול לליטר לאורך כל התקופה בה היא מתחרה.
טרנסג'נדרים בתרבות הפופולרית
בשנים האחרונות יש יותר ייצוג לדמויות טרנסיות בתקשורת ההמונים כולל סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. הסטיגמות לגבי טרנסג'נדרים יכולה להשפיע על רעיונות, דעות והחלטות בנושא. היבטים אלה הן בעלי השפעה על התהוות רעיונות למי שיש לו מעט ידע על אנשים טרנסים. מחקרים מצאו כי צפייה בדמויות טרנסיות שונות בטלוויזיה ובסיפורים שיפרו את היחס של הצופים ביחס לאנשים טרנסים וביחס לסוגיות פוליטיות.
סיפורה של כריסטין יורגנסן הוא סרט ביוגרפי-עלילתי משנת 1970, המבוסס על חייה של האישה הטרנסקסואלית הראשונה שהתפרסמה בארצות הברית, כריסטין יורגנסן. באותה שנה יצא גם הסרט העלילתי מיירה ברקינרידג' המתבסס על רומן באותו שם מאת גור וידאל.
בשנת 1990 יצא הסרט התיעודי פריז בוערת שתיעד את "תרבות הנשפים" בעיר ניו יורק ושל הקהילות הטרנסג'נדריות, האפרו-אמריקאיות, הלטינו והגיי שהיו מעורבות בתרבות זו. בשנת 1992 הוקרן הסרט משחק הדמעות שעוסק ביחסים בין גבר לבין אשה טרנסית על רקע הטרור באירלנד. אחת מ-3 הדמויות הראשיות בסרט הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר שיצא בשנת 1994, היא טרנסית בשם ברנדט בסינג'ר. הסרט השיג מעמד של סרט פולחן בקרב קהילות להט"ב.
שמאל|ממוזער|150px|הזמרת דנה אינטרנשיונל בהופעה בשנת 1998
בשנת 1998 זכתה הזמרת דנה אינטרנשיונל באירוויזיון עם השיר "דיווה" כאשר ייצגה את ישראל, בזכייה השלישית בתולדות ישראל בתחרות, והייתה הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שהשתתפה באירוויזיון וגם זכתה בו. בעקבות הזכייה פצחה בקריירה בינלאומית מצליחה. סיפור חייה זכה לתהודה רבה בישראל וברחבי העולם.
בשנת 1999 ביים פדרו אלמודובר את הסרט הכל אודות אמא שעוסק בחיפוש של אשה אחר בעלה לשעבר שהפך לאישה טרנסקסואלית, ולא ידע על הולדת בנו ועל חייו. הנושא הופיע גם בסרטים אחרים של אלמדובר. סרט הדרמה העצמאי בנים אינם בוכים שיצא בשנת 1999, מבוסס על סיפור חייו של ברנדון טינה, גבר טרנסג'נדר שנאנס ונרצח על ידי חבריו, על רקע טרנספוביה. הילרי סוונק, שגילמה בסרט את ברנדון טינה, זכתה על משחקה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר.
בשנת 2003 יצא הסרט Beautiful Boxer על המתאגרפת התאילנדית Parinya Charoenphol. הסרט טראנסאמריקה הוא דרמה קומית להט"בית עצמאית משנת 2005. הסרט שהיה מועמד לפרס האוסקר מספר את סיפורה של אישה טרנסקסואלית, אשר יוצאת למסע ביחד עם בנה האבוד. הסדרה פוזה שיצאה בשנת 2018 מכילה צוות טרנסג'נדרי הגדול ביותר אי פעם לסדרת טלוויזיה מתוסרטת. בשנת 2017 הסרט הצ'ילאני "אישה פנטסטית" זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. הסרט הבלגי "נערה", על רקדנית בלט בת 15 שנולדה בגוף זכרי, זכה לארבעה פרסים בפסטיבל "קאן", כולל "הדקל הגאה" ופרס לשחקן הראשי ויקטור פולסטר.
ממוזער|ימין|השחקנית הטרנסית לברן קוקס המוכרת בזכות הופעתה בסדרה "כתום זה השחור החדש", ובשל פעילותה למען זכויות הקהילה הטרנסג'נדרית
אחד היצוגים הראשונים בתרבות לנושא של הקושי הכלכלי והנפשי הקשור בניתוח להתאמה מגדרית מופיע בסרט אחר צהריים של פורענות משנת 1975. התייחסות נוספת לנושא הופיע בדמותה של סופיה ברסט, אשה טרנסית בכלא נשים, בסדרה "כתום זה השחור החדש" משנת 2013. ברסט נכלאה בשל גניבת כסף לצורכי טיפולי להאמתה מגדרית והפגיעה בה כאשה טרנסית נמשכת גם בתוך הכלא.
ג'אז ג'נינגס שנולדה בשנת 2000 היא יוטיוברית, אישיות טלוויזיונית פעילת זכויות להט"ב ופעילה חברתית מארצות הברית. היא זוהתה כזכר בליתדה, אך הוריה ציינו כי לג'נינגס היה ברור שהיא בת מהרגע שהיא יכלה לדבר. היא אובחנה בדיספוריה מגדרית בגיל חמש, מה שהופך אותה לאחת הצעירות ביותר המתועדות בפומבי כטרנסג'נדריות. בשנת 2007, בהיותה בגיל שש, היא זכתה לפרסום לאומי בארצות הברית בעקבות ראיון עם ברברה וולטרס ששודר בתוכנית 20/20, מה שהוביל לראיונות והופעות אחרות. ג'נינגס מארחת סדרת סרטוני יוטיוב על חייה, שכותרתה "I Am Jazz" ומככבת בסדרת הטלוויזיה של TLC, I Am Jazz, המתמקדת בחייה עם משפחתה כנערה וכצעירה טרנסג'נדרית.
בשנת 2009 יצא הסרט הישראלי נמס בגשם שמתאר הורות לילדה טרנסג'נדרית. ובשנת 2018 יצא הסרט הנשף. בסרט מככבת סתיו סטרשקו בהופעת בכורה קולנועית כשחקנית, עליה הייתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. סטרשקו היא השחקנית הטרנסג'נדרית הראשונה המועמדת בקטגוריה זו.
הקהילה הטרנסית בישראל
על אף ההבדל בין זהות מגדרית לנטייה מינית, באופן היסטורי קהילות של הומואים, לסביות וביסקסואלים היו מקבלות כלפי אנשים מגוונים מגדרית. אוכלוסיות אלו סבלו ועודן סובלות מאפליה ומטרנספוביה מצד החברה על רקע דומה, ומכאן התאגדותן יחד תחת הקהילה הגאה. במסגרת קהילה זו קיימת תת-קהילה טרנסג'נדרית, אשר מתמודדת עם קשיים שחלקם בעלי אופי שונה מקשיי הקבוצות האחרות בקהילה הגאה. בישראל פועלים מספר ארגונים שמטרתם תמיכה וקידום שוויון זכויות לאנשים טרנסג'נדרים ולבני משפחותיהם, בנוסף לארגונים רבים בקהילה הגאה המקיימים פעילות ייעודית לקהילה הטרנסית.
רשימת ארגונים טרנסים בישראל
מעברים - שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית - ארגון הפועל למען קידום תהליכים רחבים לחופש מגדרי ושינוי חברתי לחברות וחברי הקהילה הטרנסג'נדרית ומעניק תמיכה וסיוע לחברי~ות הקהילה בעניינים שונים.
פרויקט גילה להעצמה טרנסית - ארגון חברתי לתמיכה, סיוע והעצמה בקהילה הטרנסג'נדרית.
ברית הלביאות - ארגון של משפחות לילדים~ות ונוער טרנסג'נדר ומגוון מגדר.
כרצונו - טרנסיות~ים דתיות~ים וחברים~ות - ארגון לאנשים טרנסג'נדרים דתיים.
טרנסיות ישראל - ארגון של נשים טרנסג׳נדריות למען נשים טרנסג׳נדריות.
דגלים וסמלים
ראו גם
רבייה מינית
דו-צורתיות זוויגית
טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט
סיסג'נדר
משיכה מינית לטרנסים
קישורים חיצוניים
נורה גרינברג, כללים לכתיבה על אנשים טרנסג'נדרים
JENNIFER GRUENKE, Rethinking the Conservative Approach to Transgenderism public discourse, JULY 29, 2015
TIMELINE: TRANSGENDER THROUGH HISTORY
עידו קטרי, "על רקע חוסר התאמה". אפליית טרנסג'נדרים על רקע תעסוקתי העוקץ, 29 ביולי 2011
רות גופן, תכירו בנו: א/נשים טרנסג'נדרים/יות, באתר שירותי בריאות כללית, 14 בדצמבר 2015
Lin Fraser, Depth psychotherapy with transgender people, Sexual and Relationship Therapy 24 (2), May 2009, 126–142
ניפוץ מיתוסים על טרנסג'נדר באתר ברית הלביאות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מגדר | 2024-10-06T08:32:56 |
טרנסקסואליות | טרנסקסואליות (באנגלית: Transsexualism) היא תופעה של אנשים שמרגישים כי הזהות המגדרית שלהם לא נמצאת בהלימה עם מינם הפיזיולוגי והם מעוניינים לשנות את גופם באופן תמידי לכזה שיתאים למגדר עימו הם מזדהים, לרוב בסיוע פעילות רפואית (כולל נטילת הורמונים או ניתוח) - שינוי זה נעשה במסגרת של תהליך להתאמה מגדרית.
נון קונפורמיות מגדרית או טרנסג'נדריות הם הרקע הזהותי והנפשי לרצון בביצוע החלפת מגדר פיזית. חלק מבין הטרנסג'נדרים חווים דיספוריה מגדרית, הרגשה עקבית של מצוקה או דיכאון מתמשך של אדם כתוצאה מחוסר הלימה בין הזהות המגדרית שלו לבין המין הפיזיולוגי, או כתוצאה מתגובות החברה לחוסר הלימה זה. רבים מהטרנסקסואלים הנמצאים בתחילתו או באמצע תהליך שינוי הגוף ואורח חייהם חווים מצוקה באופן תדיר, אשר נובעת בעיקר מהדיכוי החברתי ותפיסת הטרנסקסואל כבן המגדר הלא-נכון. כתוצאה מכך רבים שואפים לשנות את מינם כדי להתאים לתפקיד המגדרי התואם את זהותם. להלן, גבר טרנסקסואל הוא אדם שנולד במין נקבה ומזדהה כזכר, ואישה טרנסקסואלית היא אדם שנולד במין זכר ומזדהה כנקבה.
על פי עבודות מחקר רבות, הסימנים לכך שאדם יהיה טרנסקסואל או לפחות יפגין סוג של נון קונפורמיות מגדרית בבגרותו, עשויים להתחיל בגיל צעיר מאוד - לפעמים בגיל שנתיים או ארבע.
דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהילד או הילדה מתנגדים באופן עקבי לתכתיבים המגדריים אשר לכאורה תואמים את הייעוד המגדרי שלהם. עבור חלק מהילדים הצעירים, רצון להיות משויך למגדר אחר יכולה להיות דבר זמני, עבור חלקם אין זה כך. אין דרך לחזות כיצד הילד יתפתח בהמשך חייו, ואי וודאות זו היא דבר קשה עבור הורים רבים. רוב הפסיכולוגים והרופאים טוענים כי חשוב שהורים יצרו סביבה משפחתית תומכת, שבה הילד מרגיש אהוב וכי בחירותיו מקובלות, ללא תנאים מוקדמים. בקרב גורמי מקצוע בנושא הייתה מקובלת בעבר הגישה שהזדהות מגדרית שאינה תואמת את המין הביולוגי היא שגויה וניתנת לריפוי, אבל בעקבות מחקרים מדעיים מהעשורים האחרונים, ביניהם גם ממצאים ביולוגיים, הגישה השתנתה ומקובל כי זהות מגדרית אינה נובעת מחינוך או מטראומה ואינה ניתנת לשינוי.
בעקבות המחקר המדעי והניסיון הקליני, ההמלצה של רוב אנשי המקצוע היא לקבל זהות מגדרית שונה מהמין הביולוגי, במיוחד כאשר זהות זו מובאת בצורה עקבית ולאורך זמן, ובמיוחד בקרב בני נוער או אנשים מבוגרים יותר. מלבד התמיכה של הסביבה הקרובה בבחירות האדם (לדוגמה שינוי המראה החיצוני באמצעות תסרוקת, בגדים או החלפת שם פרטי), ניתן לספק טיפולים רפואיים כמו טיפול הורמונלי או ניתוחים. לפי הניסיון המחקרי, אוסף הפתרונות האלה מפחיתים סיכונים בריאותיים ונפשיים, ומגדילים סיכוי לשילוב טוב יותר בחברה, ושמחת חיים רבה יותר.
נכון לשנת 2018 קיימים קבוצות שמרניות ומיעוט מקרב אנשי המקצוע שטוענים כי זהות מגדרית שונה היא סוג של בלבול פסיכולוגי, ומתנגדים לביצוע טיפולים מסוכנים בטרנסג'נדרים בשביל למנוע את התפתחותם המינית או בשביל להידמות לבני המגדר עמו הם מזדהים. עם זאת, מחקרים עדכניים מבחינים בין זהות מגדרית טרנסג'נדרית עקבית, לבין התנהגויות שאינן מסווגות ככאלה, ולא מצאו תועלת בניסיון להתאים זהות טרנסג'נדרית יציבה לזוויג הביולוגי.
חלק ממאבקם של הטרנסקסואלים הוא קבלה חברתית של המגדר בו הם מזדהים, במקום שידוכאו על פי גופם. קבלת הפרט על פי זהות מגדרית אישית, כלומר כזו שבה הפרט מזדהה, כוללת, בין היתר, התייחסות בשפה התואמת את מגדרו, הימנעות מאזכור חוויות מרות שעבר בעקבות התהליך, או מעיסוק פולשני לגבי איברו המוצנע. זאת מתוך ההבנה שהאיבר היחיד בו 'שוכנת' זהות המגדר (או לפחות, המידע הנוירונאלי בהקשרה), הוא המוח.
על מנת להתאים את הזהות הנפשית לזו הגופנית, טרנסקסואלים רבים מבצעים שינוי בהופעתם הפנוטיפית באופרציות רפואיות שונות (אנטומיות ופיזיולוגיות כאחד), המשמשות לשינוי מבנה ותפקוד הגוף כגון בצורה של טיפול הורמונאלי, ניתוח שינוי פנים וחלקם אף עוברים ניתוח לשינוי איבר המין (ראו וגינופלסטיקה ופאלופלסטיקה), וטיפולים קוסמטיים והיירולוגיים (כלומר הקשורים בהסרה\השתלה של שיער) בהתאם לזהות המגדר של הפרט.
לפי מחקר שנערך בארצות הברית על כ-6400 טרנסג'נדרים שרובם טרנסקסואלים ופורסם ב-2014, כ-42% מהטרנסקסואלים שנולדו כגברים וכ-46% מהטרנסקסואלים שנולדו כנשים, דיווחו שניסו להתאבד במהלך חייהם, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית.
ממוזער|העיתונאית הקנדית אנזה אנדרסון (Enza Anderson), טרנסקסואלית ופעילה לזכויות טרנסג'נדרים
הסופר האמריקני תומאס ביטי (Thomas Beatie), טרנסקסואל ופעיל למען זכויות טרנסג'נדרים|ממוזער
אטימולוגיה
ממוזער|אריקה סלאזאר (ידועה גם בשם הבמה שלה אריקה אנדרוס, 1969-2013) הייתה שחקנית ובדרנית טראנסקסואלית.
המונח הוא הלחם של שתי המילים; "טרנס" = "מעֵבר", ו"סקס" = זוויג. מכאן, שהמונח "טראנסקסואל" = "מחליף זוויג" (כאשר במילה "זוויג" הכוונה היא להגדרת המין המוּלדת).
בסלנג הישראלי, וגם בתעשיית המין, מכונות לעיתים נשים טרנסקסואליות בשם הפוגעני "קוקסינל" או "קוקסינלית". זאת, על-פי השם "קוקסינל", אשר היווה את שם הבמה של אמנית צרפתיה שעברה ניתוח להתאמה מגדרית במרוקו בשנת 1958. כינוי זה אינו נחשב כיום כתקין פוליטית. כינוי זה דומה למדי למקבילה האנגלית שלו: Shemale (מיזוג של "היא" ו"זכר").
התפתחות של זהות מגדרית
בסביבות גיל שנתיים ילדים מתחילים להיות מודעים להבדלים הפיזיים בין בנים לבנות. לפני גיל שלוש רוב הילדים יכולים לתייג את עצמם כבנים או בנות. עד גיל ארבע רוב הילדים הם בעלי תחושה יציבה של הזהות המגדרית שלהם. בתקופה זה ילדים לומדים על התנהגות מונחית מגדר כלומר מהם דברים ש"בנים עושים" ומה דברים ש"בנות עושות". הדעה המקובלת כיום בקרב אנשי מקצוע היא שהתנהגות ספציפית שמתאימה למגדר יכולה להיות מושפעת מהזדהות עם גברים ונשים בחייהם, אבל התחושה של זהות מגדרית אינה דבר שניתן לשינוי.
טרנסקסואלים רבים מציינים שלמעשה הם תמיד חשו כבני המגדר ההפכי למגדרם הפיזיולוגי, וחלקם שואפים לשנות את גופם על מנת להתאימו לזהותם המגדרית. חוקרים מסוימים כגון ריי בלנשרד הציעו שקיים מיעוט של טרנסקסואלים (בפרט נשים טראנסקסואליות) שמגלים את זהותם המגדרית בגיל ההתבגרות או בבגרות המאוחרת, בשל שילוב של יכולת נוירופסיכולוגית עם חוויות חיים כגון טרנסווסטופיליה.
טרנסקסואליות ורפואה
הטיפול הרפואי בטרנסקסואלים מבוסס על כללי הטיפול שמפרסמת ה –
Harry Benjamin International Gender Dysphoria Association (HBIGDA), אגודה בינלאומית שמקום מושבה בארצות הברית, אשר חברים בה מאות פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים כלליים ומנתחים מכל העולם. ה-HBIGDA מרכזת את המחקר בכל היבטי הטרנסקסואליות, וקובעת כללים לטיפול בהם.
כבר משנות השישים השתרשה ההבנה כי זהות מגדר אינה ניתנת לשינוי. לכן, הדרך היחידה לאפשר לטרנסקסואל לחיות חיים שלמים במגדר האמיתי אליו הוא משתייך, היא על ידי שינויים פיזיולוגיים.
כיוון שאין אפשרות להתאים את נפשו של הטרנסקסואל לגופו, הדבר היחיד שניתן לעשות במטרה לאפשר לו לחיות את חייו בצורה ההולמת את רגשותיו, זה לשנות את גופו כדי שיתאים לנפשו. בנוסף לכך, עוברים גברים ונשים טרנסקסואלים חיברות מגדרית מחדש, בהתאם למגדרם.
במקרה של אישה טרנסקסואלית, מדובר במתן הורמונים נשיים כדי לגרום לצמיחת שדיים, לריכוך העור ולהרחבת הירכיים. טיפולים נוספים כוללים הרחקת שיער מהפנים ומאזורים אחרים בגוף. לפעמים ייכללו גם טיפול ותרגול לשינוי הקול.
במקרה של גבר טרנסקסואל, נטילת הורמונים יוצרת את כל סימני המין המשניים הזכריים. בנוסף, רבים עוברים ניתוח להשטחת החזה ובניית חזה גברי, וחלק בוחרים לעבור גם ניתוח לשינוי איבר המין.
עם סיום התהליך לשינוי המגדר יש טרנסקסואלים הנטמעים בחברה הסיסג'נדרית (שאינה טרנסג'נדרית) כגברים או נשים לכל דבר ועניין. לעומת זאת, יש טרנסקסואלים הרואים בטרנסקסואליות שלהם זהות, ופעילים בקהילה הטרנסג'נדרית המתגבשת בשנים האחרונות בארץ ובעולם.
הניתוח הוא רק חלק אופציונלי בתהליך השינוי שהאדם הטרנסקסואל עובר. הוא איננו מטרה בפני עצמה, ואף איננו החלק החשוב ביותר בכל התהליך, בניגוד לסטריאוטיפים הקיימים. למעשה, רובם של הטרנסקסואלים אינם עוברים את הניתוח. עם זאת, אלו המגיעים לניתוח, עושים זאת מתוך רצון עז למצוא סיפוק מלא לשאיפותיהם ולראות התאמה מלאה בין צורת גופם לבין תחושת זהותם הפנימית.
מחקר אחד ציין כי יש טרנסקסואליות ובמידה פחותה טרנסקסואלים אשר לאחר תקופת מה של טיפול חלופה הורמונלית דיווחו על שינוי בנטייתם המינית.
חרטה על שינוי מגדרי
עד 8% מהאנשים שעברו וגינופלסטי ושינויים כירורגיים נוספים כחלק מהליך שינוי מגדרי מתחרטים על כך. הליך החזרה למגדר הקודם נקרא באופן נפוץ "ביטול שינוי" (Detransition), הליך שבאמצעותו הם חוזרים למגדר בו הוכרו קודם לשינוי.
שכיחות
ממוזער|250px|טרנסקסואלית מציגה את הכיתוב "XY" שעל כף ידה, המסמל כרומוזומי מין זכריים.
שמאל|ממוזער|250px|ארגון טרנסקסואלים איטלקי צועד במילאנו
אין נתונים סטטיסטיים מובהקים ומוסכמים בנוגע לשכיחות של טרנסקסואליות בקרב האוכלוסייה, וגם מחקרים העוקבים אחר מספר הטרנסקסואלים אינם כוללים בהם את אלו שאינם פונים לגופים ורשויות שונות.
ספר האבחנות הפסיכיאטרי DSM IV (1994) מציין הערכה גסה של אחד מתוך 30,000 גברים ואחת מתוך 100,000 נשים המבקשים לעבור ניתוח להתאמה מגדרית בארצות הברית. הערכת שכיחות אחרת היא זו של "המרכז הרפואי לדיספוריה מגדרית באמסטרדם" (Amsterdam Gender Dysphoria Clinic), הפועלת מזה ארבעה עשורים במהלכם היא מטפלת בטרנסקסואלים בהולנד, לפיה אחד מתוך 10,000 גברים ואחת מתוך 30,000 נשים יבקשו לעבור את התהליך.
שכיחות גבוהה יותר הוצגה במאמר שבחן את הנושא ופורסם במגזין "International Journal of Transgenderism"
בשנת 2007. הנתונים, שהוצגו בכנס של ההתאחדות המקצועית העולמית לבריאות טרנסג'נדרית (WPATH) והתבססו על מחקר עצמאי, הראו גבול מינימלי של טרנסקסואל אחד לכל 4,500 גברים, ואחת לכל 8,000 נשים בבחינה של כמה מדינות שונות. החוקרים מציינים כי מידע זה נכון עוד מתקופת שנות ה-80.
עוד מציינים החוקרים כי מספיק לבחון את כמות האנשים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית אצל שלושת המנתחים המובילים בתחום בארצות הברית על מנת לבסס שכיחות של אוכלוסיית הטרנסקסואלים העומדת על יחס של 1:10,000. יחס זה, שאינו כולל ניתוחים שאינם נעשים במרפאות המובילות או נעשים בארצות אחרות כמו קנדה ותאילנד. לכן היחס הוודאי, לפי החוקרים, של 1:10,000 הוא נמוך מהנתון האמיתי.
תפיסת הטרנסקסואליות בעולם
בחברות מערביות רבות, הטרנסקסואלים מורשים לשנות את שמם ואת מינם בתעודת הזהות. במדינות אלה ניתן לראות לגיטימציה כלפי טיפולים להתאמה מגדרית ואלה נפוצים. לעומת זאת במדינות שאינן מערביות, ניתן לראות חוסר לגיטימציה מצד הממשלה לגבי שינויי המין והטרנסקסואליות. ברבות ממדינות אלה קיימת מגמה של שינוי ותחילתן של פעולת לפתיחות לנושא וקבלתו על ידי החברה.
רבים מחברי הקהילה הטרנסקסואלית בעולם ובישראל לוקחים חלק בסגנון חיים פעיל הכולל מסיבות, הופעות דראג, פורומים וצ'אטים באינטרנט וכן קבוצות תמיכה. בנוסף קבעו לעצמם דגל השונה מדגל הגאווה ומיוחד לקהילה הטרנסקסואלית.
טרנסקסואליות בישראל
מעמד חוקי והליכים
מצבם החוקי של הטרנסקסואלים בארץ שפיר ביחס למדינות אחרות, ומדינת ישראל אף מסייעת לטרנסקסואלים בתהליך שינוי המין שלהם, סיוע המתבטא במימון חלקי של הניתוח להתאמה מגדרית ושל טיפולים אחרים על ידי קופות החולים. מבחינת חקיקה, החוק נגד הסתה אוסר אמנם על כזו הנעשית על רקע נטייה מינית, אך אינו אוסר על אפליה על רקע זהות מגדרית. כמו כן ישראל חתומה על הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית.
נוהל התאמה מגדרית בישראל הקיים משנת 1986 וניתוחים להתאמה מגדרית יכולים להתבצע בית החולים תל-השומר בלבד, מעל גיל 21 ורק לאחר תקופת המתנה של שנתיים. על הנוהל נמתחה ביקורת חריפה מצד הארגון רופאים לזכויות אדם, ובשנת 2008 הוקמה וועדה לבחינה מחודשת שלו. טרנסקסואלים ישראלים מעל גיל 19 שמעוניינים לעבור תהליך התאמה מגדרית הכולל ניתוח לשינוי איבר המין נדרשים לעבור את 'הוועדה לשינוי מין' בתל השומר, שמטרתה מתן אישור לניתוח להתאמה מגדרית אצל טרנסקסואלים. אלה נדרשים לעבור מעקב רפואי ומעקב אבחוני במשך שנתיים, לחיות במגדר הנבחר ולעבור טיפול הורמונלי להתאמה מגדרית.
שינוי שם פרטי הוא הליך פשוט ולפי נוהלי משרד הפנים ניתן לעשות זאת ללא קשר למגדר המקובל של השם או למגדר של הפונה: "בקשה לשינוי שם, משם גברי לשם נשי או להפך יש לאשר, אין לדרוש לשם כך הסבר ולא אישור בדבר ניתוח לשינוי מין". לפי נוהל מספר 2.6.0001 של משרד הפנים, שינוי סעיף רישום המין בתעודת הזהות ייעשה על סמך תעודה רפואית אשר אושרה בידי משרד הבריאות הישראלי. משרד הפנים מאפשר שינוי הרישום בסעיף המין בתעודת הזהות רק לטרנסקסואלים אשר עברו ניתוח להתאמה מגדרית, ואלה שלא עברו ניתוח להתאמה מגדרית או נמצאים באמצע ההליכים מנועים משינוי זה.
טרנסקסואלים מוכרים בישראל
הטרנסקסואלית הישראלית המפורסמת הראשונה היא רינה נתן (נולדה במין זכר בשם גרשון נתן). ב-1956 נאלצו הרופאים לכרות את הפין שלה, לאחר שחתכה בו חתך עמוק. קדם למהלך הקיצוני, מאבק בשלטונות להתיר לה לעבור סירוס כירורגי. המאבק הגיע עד ליועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ונחל כישלון.
בעבר הדמות הטרנסקסואלית הסטראוטיפית בישראל הייתה זו של זלמן שושי (זלמן וינדר) אם כי וינדר מעולם לא עבר תהליך בלתי הפיך להתאמה מגדרית. שנים רבות שימש כנציג הקהילה ההומוסקסואלית, וזוהה עם זנות, אלימות ומופרעות נפשית. נשיותו לא נלקחה ברצינות והתקבלה כשאיפה מגוחכת. מאז ומתמיד התייחסו אליו באמצעי התקשורת ובכל זירה ציבורית כגבר בלבד.
דנה אינטרנשיונל שינתה את הייצוג בהופכה לזמרת מצליחה. את הקריירה שלה החלה בהופעות דראג ובחיקויים פרודיים של זמרות ידועות, ושיא הקריירה שלה היה בזכייה באירוויזיון 1998 בו ייצגה את ישראל בשירה דיווה. בשל פרסומה הרב וכשרונה, אופן קבלתה בחברה הישראלית היה פשוט יותר. עם זאת, הקהילה ההומו-לסבית ראתה באינטרנשיונל איום בתחילת דרכה, ורק לאחר מכן אמצה אותה כסמל. זמרות טרנסקסואליות ישראליות נוספות הן ניקה, המוּכרת משירי הנושא של הסדרות "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה", אדרת, קים קונקשיין וג'ואל.
מי שנהגה לייצג במשך שנים רבות את הטרנסקסואלים והטרנסג'נדרים בישראל היא נורה גרינברג, שהייתה יו"ר אגודת הלהט"ב ופעילה בחוש"ן - חינוך ושינוי ופרשה מפעילות ציבורית נרחבת בשנת 2006. פעילותה של גרינברג הביאה את משרד הפנים לשנות בשנת 2004 המדיניות שאסרה על אזרחים לשנות את שמם לשם המזוהה עם מגדר השונה מזה שרשום בתעודת הזהות שלהם.
יובל טופר-ארז, טרנסקסואל FTM ופעיל בתנועת הלהט"ב, התפרסם בשנת 2011 בהיותו הטרנסקסואל הראשון בישראל שהרה וילד.
בקולנוע
טרנסקסואליות (כשינוי מזכר לנקבה) מופיעה בשלושה מסרטיו של פדרו אלמודובר: בשני מקרים (טינה בסרט "חוק התשוקה" מ-1987 ואגראדו בסרט "הכל אודות אמא" מ-1999) מוצגת הטרנסקסואליות באור חיובי, ובשלישי (לולה בסרט "הכל אודות אמא") - באור שלילי. בכל המקרים הללו, שינוי המין היה בחירתו של האדם שעבר שינוי זה. בסרט "העור בו אני חי" מ-2011, שינוי המין נעשה בכפייה, כנקמה של המנתח בצעיר שתקף מינית את בתו.
סרטו של ג'ואל שומאכר מ-1999, "אנשים מושלמים", ראסטי (פיליפ סימון הופמן), הוא טרנסקסואל העוסק בשירה ובהנחיית מופעי דראג. הוא מלכת דראג קולנית, בודדה, החיה בעולם של פנטזיה וחולמת לעבור ניתוח לשינוי מין.
"בנים אינם בוכים" הוא סרט דרמה אמריקאי עצמאי משנת 1999, המבוסס על סיפור חייו של ברנדון טינה, גבר טרנסג'נדר שנאנס ונרצח ב-31 בדצמבר 1993 על ידי חבריו, לאחר שנתגלה להם כי הוא סומן כנקבה בלידה. בסרט מככבת הילרי סוונק כברנדון טינה.
סרטו של סבסטיאן לליו מ-2017, "אישה פנטסטית", עוסק במרינה, אישה טרנסקסואלית, שעבור רוב בני המשפחה של בן זוגה, הזהות המגדרית שלה נתפסת כסטייה. מרינה נאבקת על הזכות להיות עצמה. היא יוצאת לקרב באותם כוחות בהם נאבקה כל ימי חייה רק על מנת להיות מה שהיא עכשיו - מורכבת, חזקת, ישירה ואישה פנטסטית. ההכרח של מרינה (השחקנית הטרנסג'נדרית דניאלה וגה) להתמודד עם יחס החברה אליה, גם ברובד הפרטי וגם בזה הממסדי, נוצר בעת משבר.
לקריאה נוספת
עמליה זיו. (1999). קמה דנה: דנה אינטרנשיונל בתרבות הג'נדר הישראלית, בתוך: תאוריה וביקורת, גיליון 12–13, מכון ון ליר:ירושלים.
נורה גרינברג. (2002). נפש איש/ה הומייה - פרק הטרנסג'נדרס מתוך: הדו"ח השנתי לזכויות הלהט"ב, עורכים: שבי גטניו, יוקי לביא, פרק 10.
Benjamin Harry. (1999). The transsexual phenomenon, The Julian press, INC Publishers: New York.
קישורים חיצוניים
GoTrans - אתר הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל
ד"ר רות גופן, תכירו בנו: א/נשים טרנסג'נדרים/יות, אתר "כללית", 21 בינואר 2015
Gender Non-Conforming & Transgender Children, American Academy of Pediatrics
הנחיות לטיפול בילדים ובני נוער המתמודדים עם שונות מגדרית. האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (תרגום לעברית, 2019)
הערות שוליים
קטגוריה:טרנסג'נדר | 2024-10-06T05:42:15 |
קרוס-דרסינג | קרוס-דרסינג (אנגלית: cross-dressing) הוא לבישת פריטי לבוש ואביזרים המזוהים וקשורים למגדר השני בתוך חברה מסוימת, באופן זמני ושאינו קבוע. המושג "קרוס-דרסינג" מתקשר מצד אחד לפעילות בידורית ומצד אחר, לרצון ללבוש את הבגדים מסיבות שונות (אישיות או חברתיות), כך לדוגמה, לאורך ההיסטוריה, נשים שרצו לעשות פעילות שנאסרה עליהן, לעיתים התלבשו כגברים (על מנת לשרת בצבא, לעסוק במחקר או בכל עיסוק אחר שנאסר על נשים).
לעיתים מחברים בין קרוס-דרסינג לזהות הטרנסג'נדרית או להתנהגות מינית או פטישיסטית, אך המונח עצמו אינו מעיד בהכרח על מניעים לבחירה בלבוש פריטים המזוהים עם בני המין השני. קרוס-דרסינג יוצר לעיתים אי נוחות חברתית ותרבותית בגלל אלה המתלבשים בשונה מהמצופה מהם מעצם המגדר שלהם; אלה נתפסים ככאלה המערערים על נורמות חברתיות, על תפיסות ואפילו על חוקים.
היסטוריה
קרוס-דרסינג מופיעה לאורך ההיסטוריה ובחברות רבות. ישנן דוגמאות רבות ולהן אחדות מהן:
במיתולוגיה יוונית - הפולחן ל-אפרודיטוס המאמינים לבשו בגדים שלא התאימו למגדר שלהם. גברים לבשו בגדי נשים ונשים לבשו בגדי גברים עם זקנים מלאכותיים.
במיתולוגיה נורדית אודין התלבש כמרפאה כחלק ממאמציו לפתות את Rindr.
בהינדו באחת האגדות האלה בהוצ'רה מטה מקללת את בפייה והוא הופך לאימפוטנט. הקללה הוסרה ממנו רק כאשר הוא התלבש והתנהג כמו אישה כסימן להערצת האלה.
בכמו כן ניתן למצוא מגוון דוגמאות בספרות, פולקלור, מוזיקה ותיאטרון, מרחבי העולם, של דמויות המתוארות כקרוס דרסר בדרגות שונות ובגלל מגוון רחב של סיבות. דוגמאות כוללות הקאבוקי ושמניזם קוריאני.
ביגוד
רוב הקרוסדרסרים הגברים מנסים להתלבש בצורה נשית ככל האפשר ולכן משתמשים בבגדי נשים כגוון: שמלות, גרביונים, מחוכים, תחתוניות ובגדים נשים נוספים. כן גברים יעזרו בתותבת שד, גאפה (בגד אשר מיועד להסתיר את איבר המין הגברי). נשים משתמשות בביינדר (פריט לבוש שנועד להשטיח את החזה).
סוגיות חברתיות
קרוסדרסרים עשויים להתחיל ללבוש בגדים הקשורים למין השני בילדותם וזאת תוך כדי שימוש בבגדים של אחים, הורים ואף חבר קרוב, במקרה של ילד קרוסדרסר עשוי ההורה לאפשר לילדו להתלבש ככה בהנחה כי הם יפסיקו עם מנהג זה שיתבגרו, עם זאת לעיתים אותו דפוס ממשיך גם כאשר הילד מגיע לבגרות, דבר זה עלול ליצור עימותים עם בן הזוג או בן משפחה בעניין ואף לגרום אי נעימות לקרוס-דרסר כאשר בן משפחתו או בן זוגו מבקש ממנו להפסיק עם המנהג.
לפעמים בגלל רגשות אשם או מנסיבות אחרות קרוסדרסרים נפטרים מכל בגדיהם בנוהג שנקרא "טיהור" וזאת רק כדי להתחיל לאסוף בגדים של המגדר השני.
משמעויות של קרוס דרסר
ישנן שתי תופעות בולטות של קרוס דרסינג אשר לרוב נבדלות זו מזו בהיבט האטיולוגי; תופעה אחת של קרוס דרסינג היא עשייתו למטרת שעשוע, כלומר, כזה הנעשה על ידי זכרים בעלי זהות מגדרית גברית, שלרוב אינם הטרוסקסואלים, המתחפשים לדמויות נשיות ("דראג קווין"), או הנעשה על ידי נקבות בעלות זהות מגדר נשית, שלרוב אינן הטרוסקסואליות, המתחפשות לדמויות גבריות ("דראג קינג"), וכן אפשר שגם על ידי אינטרסקסואלים או ג'נדרקווירים. תופעה שנייה של קרוס דרסינג היא פאראפיליה (כלומר, התנהגות מינית לא נורמטיבית מבחינה סטטיסטית) מצד אדם, בדרך כלל גבר המרגיש כמיהה עזה ללבישת בגדים ופריטים המזוהים מבחינה תרבותית או סטטיסטית בנות המגדר הנשי בתרבותו, וזאת לצורך קבלת סיפוק מיני ואורגזמה מכך. שמה המקצועי הישן של תופעה זו היא פטישיזם טרנסווסטי, אם כי כיום יש גם העושים שימוש במונח אוטוגינפיליה, ונכון להיום לא ידועה הסיבתיות לתופעה זו. יש הרואים במונח "פטישיזם טרנסווסטי" או "אוטוגינפיליה" מונח מבזה, שכן הוא מרמז להיררכיית ערכים שבה המרכיב המיני של ההתנהגות הטרנסג'נדרית הוא בעל ערך שלילי.
קרוס דרסינג לשם בידור או שעשוע, נבדל ברמה האטיולוגית מאוטוגינפיליה והמכניזם המכונן התנהגויות אלה נחקר בעיקר על ידי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וחוקרים מתחומים קרובים.
אין לבלבל בין הטרנסווסטיט לבין טרנסקסואל שמאמץ התנהגויות או פרקטיקות אחרות המשותפות לאותו מגדר, או רוצה לעבור פרוצדורות רפואיות על מנת לבצע שינויים פיזיים, כי הוא חש כ"אישה הכלואה בגופו של גבר" (או "גבר הכלוא בגוף אישה"). עם זאת גם בעלי פרפיליית אוטוגניפיליה לעיתים יעברו ניתוח לשינוי מין עקב תחושת דיספוריה מגדרית מחמת פנטזיות או דימויים מיניים על היותם נשים ועוררות מינית מכך וזו עשויה להגביר או ליצור דיספוריה מגדרית. עם זאת לא כל בעלי פרפיליה זו יבצעו ניתוחים לשינוי מגדר, רובם הם גברים הטרוסקסואלים, מעדיפים פעילויות מיניות עם שותף מושך, בעלי יותר מפרפיליה אחת ובילדותם לא הראו התנהגות "נשית" בניגוד לטרנס-סקסואלים הומוסקסואלים.
בניגוד לאמונה הרווחת, חלק מהקרוס-דרסרס הגברים האוטוגינפיליים, מעדיפים, לפחות בדרך כלל, נשים, ואינם הומוסקסואלים. עם זאת, קשה לאמוד את אחוז הקרוס דרסרים אשר ביום יום נמשכים לנשים ואת אלה הנמשכים לנשים, מסיבות מתודלוגיות (למשל, מצב בו נבדקים במחקר משקרים לגבי האוריינטציה שלהם, כדי לא לבייש את עצמם, לשיטתם, בפני החוקרים).
אטיולוגיה
תיאור אטיולוגי (כלומר העוסק בסיבתיות) של תופעת קרוס דרסינג מגדיר קודם כל את סוג התופעה, כלומר, מדגיש אם מדובר בקרוס דרסינג לשם שעשוע (כגון הופעת דראג, המבוצעת לרוב על ידי הומוסקסואלים ולסביות), או פטישיזם טרנסווסטי שהמבצע אותו אינו בהכרח נמשך לבני או בנות מגדרו.
יחס הדתות לקרוס דרסינג
תרבויות לא-מערביות רבות מעניקות לגיטימציה לקרוס-דרסינג, לעיתים קרובות על רקע של ריטואל דתי.
בדתות האברהמיות
התורה אוסרת קרוס-דרסינג מפורשות: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (). הטעם שנתנו פרשנים לאיסור זה הוא שהאיסור בא להגן מחטא ניאוף וזנות שעלול להיגרם עקב התערבבות המינים. חז"ל דנו בסוגיה האם מאיסור זה נלמד שאל לה לאשה לצאת למלחמה.
הנצרות מוסיפה על איסורי הברית הישנה גם את האיסורים הכתובים בספר הברית החדשה, ויחסה לקרוס דרסריות הוא המחמיר ביותר.
יחס הקוראן לקרוס-דרסריות אינו חד-משמעי, אם כי הדבר מגונה בספרות החדית'.
ראו גם
דראג (לבוש)
תפקיד מכנסיים
זהות מגדרית
קישורים חיצוניים
שאול רגב, לא יהיה כלי גבר , באתר של אוניברסיטת בר-אילן
הערות שוליים
*
קטגוריה:מגדר
קטגוריה:פטישיזם מיני
קטגוריה:מחלוקות בגדים | 2024-07-21T12:22:11 |
פלסבו | 2024-08-17T17:33:55 | |
פטישיזם טרנסווסטי | הפניה קרוס-דרסינג | 2015-10-14T17:25:27 |
היסטוריה של אוזבקיסטן | אוזבקיסטן היא מדינה הממוקמת במרכז אסיה, בין נהר האמו דריה לבין נהר סיר דריה. לאוזבקיסטן היסטוריה עשירה ומגוונת.
הערים הגדולות של אוזבקיסטן היושבות על דרך המשי הן סמרקנד, בוכרה וקחיבה, וכובשים רבים עברו דרך אדמות אלה.
מתקופת אלכסנדר הגדול עד האסלאם
אלכסנדר הגדול לא הסתפק בשטחים שכבש ביוון ובמזרח התיכון, והמשיך במסעו לאסיה (כולל אוזבקיסטן). הבעיה באזורים האלו הייתה היעדר שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד, ולכן הכיבוש ארך זמן רב יותר. במהלך הלחימה בשטח זה הוא עצר ליד סמרקנד בדרכו להודו בשנת 327 לפנה"ס והתחתן עם רוקסנה, בתו של מנהיג מקומי. הדבר סייע לו בהכנעת ההתנגדות המקומית.
בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטו הקושאנים על חלקים מאובקיסטן.
הטריטוריה של אוזבקיסטן נקראה טרנסאוקסאניה (או "סוגדיאנה" בפרסית) עד המאה ה-8.
המאה ה-8 עד המאה ה-12 (שלטון ערבי ומונגולי)
אוזבקיסטן נכבשה על ידי הערבים במאה ה-8. הכובשים, ילידי השושלת הפרסית במרכז אסיה, יצרו אימפריה ששרדה עד המאה ה-9. טריטוריה זו נכבשה שוב על ידי ג'ינג'יס חאן ושבטיו המונגוליים בסביבות 1220.
המאה ה-13 (שלטונו של טימור לנג)
במאה ה-14, הכובש טימור לנג (1336–1405) יליד שאחריסאבז, הידוע במערב בכינוי "טמרליין", האפיל על המונגולים והקים אימפריה חדשה. במסעותיו הצבאיים הגיע טימור לנג עד המזרח התיכון. הוא הביס את הקיסר באיזיט הראשון והציל את אירופה מכיבוש טורקי. כאות הוקרה, הוקמה בפריז מצבת זיכרון לכבודו.
טימור לנג ביקש לבנות את בירת האימפריה שלו בסמרקנד. בכל מסע הוא שלח אמנים לעיר, וחס על חייהם. סמרקנד נהפכה לביתם של אנשים רבים; בהם יוונים, סינים, מצרים, פרסים, סורים וארמנים. האורח המפורסם ביותר באוזבקיסטן בא משושלת טימור.
שלטון מוסלמי
מאוחר יותר, צצו ערי מדינה מוסלמיות נפרדות, עקב קשרי נישואים חזקים עם ממלכת פרס.
המאה ה-19 והמאה ה-20 (שלטון רוסיה וברית המועצות)
שמאל|ממוזער|250px|סוחר בדים אוזבקי, ראשית המאה העשרים
בשנת 1865 כבשה האימפריה הרוסית את טשקנט, ועד סוף המאה ה-19 כבשה את כל מרכז אסיה. בשנת 1876 היא פיזרה את שלטון קוקנד, אך איפשרה לשלטון ח'יווה ולשלטון בוכרה להתקיים כמדינות חסות. רוסיה קיבצה את שאר עמי מרכז אסיה תחת ניהול קולוניאלי והקימה חבל חדש – טורקסטן. היא השקיעה בפיתוח תשתיות ובגידול כותנה, ועודדה התיישבות רוסית בחבל החדש.
גל ההתנגדות לצבא האדום פרץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך דוכא על ידו. קבוצות התנגדות שנקראו בסמצ'י פעלו באזור והגיעו עד הרי פמיר. ב-1924, אחרי הקמת ברית המועצות, הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, שהורכבה מחבל טורקסטן וכללה גם את אמירות בוכרה ומלכות חיווה.
במשך העידן הסובייטי השתמשה מוסקבה באוזבקיסטן כמוקד לגידול כותנה ("זהב לבן") ותבואה בכמויות עצומות, תוך שהיא מנצלת באופן מוגזם את פוטנציאל מקורות המים הטבעי שלה. השימוש הנרחב והלא יעיל במקורות השקיה היה הגורם העיקרי להתכווצותה של ימת אראל לכדי פחות משליש מגודלה המקורי ולהתרחשותו של אסון טבע חמור: שימוש יתר בכימיקלים והידלדלות מקורות המים הותירו שטחי אדמה רבים מורעלים.
המאה ה-20 והמאה ה-21 (שלטון עצמאי)
אוזבקיסטן פרסמה את הכרזת העצמאות שלה ב 31 באוגוסט 1991 וקבעה את ה-1 בספטמבר כיום חג לאומי. אסלאם קרימוב, לשעבר מזכיר המפלגה הקומוניסטית, נבחר לנשיאות בדצמבר 1991 עם 88% מהקולות; אולם, הבחירות נתפשו כלא חופשיות ולא הוגנות בעיני משקיפים בינלאומיים.
המדינה מעוניינת להקטין את התלות שלה בחקלאות בזמן שהיא מפתחת את מקורותיה הטבעיים הכוללים נפט ומינרלים שונים.
אקטיביסטים ומיסיונרים ממספר ארצות איסלמיות יחד עם העדר של הזדמנויות אמיתיות לשיתוף הציבור בנעשה תרם לפופולריות של פירוש קיצוני לאסלאם. בפברואר 1999, התפוצצה מכונית תופת בטשקנט שכמעט הרגה את הנשיא, הממשלה האשימה את התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן (Islamic Movement of Uzbekistan). כתוצאה מניסיונות אכיפת חוק אלפי אנשים שנחשדו השיתוף פעולה נכלאו. באוגוסט 2000, הקבוצות המיליטנטיות ניסו לחדור לטריטוריה של אוזבקיסטן דרך קירגיזסטן; פעולות של אלימות מזוינת התרחשו גם בחלק הדרומי של המדינה.
המדינה תמיד ראתה בשלטון הטליבאן באפגניסטן איום על הריבונות שלה עקב השפעתו מארגון אל-קאעידה שחתר להפיל את המשטרים הנוכחיים במדינות האסלאם הנתפסים בעיניו ככופרים ומושחתים ולסלק את ההשפעה המערבית ממדינות אלה. החשש של אוזבקיסטן היה מכיבוש של טג'יקיסטן על ידי הטליבאן, שאחריו אוזבקיסטן תהיה חשופה יותר ותהיה "הבאה בתור". עקב כך אוזבקיסטן תמיד החזיקה כוחות בצפון אפגניסטן על מנת להילחם בשלטון הטליבאן.
אחרי פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 ארצות הברית הקימה קואליציה בינלאומית לכיבוש אפגניסטן באשמת מתן חסות לבן לאדן וארגון אל-קאעידה. וב 7 באוקטובר 2001 החלה מלחמת אפגניסטן של ארצות הברית להפלת שלטון הטליבאן באפגניסטן. אוזבקיסטן ראתה במאבק של ארצות הברית הזדמנות להביס את האויב הוותיק ועזרה לה בתחומים רבים ביניהם מודיעין, שימוש בשטחה האווירי, ציוד ולוחמים (מקואליציית הברית הצפונית).
בתום המלחמה, הטליבאן גורש מאפגניסטן השכנה ולוחמיו התפזרו במדינות השכנות. לאחר שהלוחמים המובסים התארגנו מחדש במדינות שכנות אוזבקיסטן גילתה בעיה חדשה - טרור. ב 24 במרץ 2004 גל של פעולות התקפיות התבצעו על ידי רשת של טרוריסטים בינלאומיים. פיצוץ במרכז בוכרה הרג 10 אנשים בבית שלכאורה שימש טרוריסטים; מאוחר יותר באותו יום שוטרים הותקפו במפעל, ולמחרת מוקדם בבוקר ליד נקודת ביקורת תנועה. האלימות הסלימה חמישה ימים מאוחר יותר - ב 29 במרץ 2004, כאשר שתי נשים נפרדות הפעילו פצצות ליד השוק המרכזי בטשקנט, הרגו שני אנשים ופצעו כ-20 אחרים (המתאבדות הראשונות במדינה) באותו היום נורו למוות שלושה שוטרים; ובבוכרה פיצוץ נוסף במפעל שנחשד בפעילויות טרור תבע 10 הרוגים. למחרת המשטרה פשטה על מחבוא החמושים דרומית לבירה כתגובה.
הנשיא קרימוב טען שההתקפות היו ככל הנראה עבודה של קבוצה רדיקלית מנודה בשם "חִזבּ א-תחריר" ("מפלגת השחרור"), אף על פי שהקבוצה הכחישה את האחריות למעשים. אפשרויות אחרות כללו קבוצות מיליטנטיות שפעלו ממחנות בטג'יקיסטן ואפגניסטן אשר מתנגדות למשטרים הנתמכים על ידי ארצות הברית מאז ה-11 בספטמבר 2001.
ב-30 ביולי 2004 טרוריסטים פוצצו מטעני חבלה ליד שגרירות ארצות הברית ושגרירות ישראל בטשקנט. שמונה אנשים נהרגו באירועים האלה. מומחים לטרור טוענים שהדבר קרה משום שאוזבקיסטן היא בת ברית מובילה של ארצות הברית בטריטוריה של ברית המועצות לשעבר.
עקב מגמת הדמוקרטיזציה במדינות ברית המועצות לשעבר, גם באוזבקיסטן החלו להישמע קולות להחלפת השלטון שנמצא בידיו של אסלאם קרימוב זמן ארוך. ניסיונות ההפיכה דוכאו ביד קשה על ידי קרימוב (למשל באירועי טבח אנדיג'אן ב-2005), דבר שהציג אותו בעולם כדיקטטור. מצד שני, מדינות המערב לא מצאו סיבה להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ולתמוך בהחלפת משטר הדיכוי האכזרי עקב אי-רצון לפרק את המשטר החילוני והיציב ביותר במרכז אסיה ולמסור אותו לידי העם שנטיות לבו עלולות לגרום לו להצביע בשעת משבר בעד מפלגות האסלאם הקיצוני.
המעצמות השונות בחרו לחיות בשלום עם הדיקטטורה האוזבקית בגלל אינטרסים שונים - רוסיה מעוניינת לשמר את מעט ההשפעה שעוד נשארה לה במדינה וארצות הברית היא בעלת אחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים ביותר בחלק זה של העולם, שסייע לה במאבקה באפגניסטן וגם בעיראק. אולם, גופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם נעשים מעורבים יותר ויותר בנעשה במדינה ובמעקב אחרי פעולות של דיכוי אופוזיציה והפרת זכויות אדם.
בשנת 2016 נפטר קרימוב, וסגנו, שווכת מירזיוייב, מונה למנהיג, ובהמשך נבחר לנשיאות. בקדנציה הראשונה שלו שהסתיימה בשנת 2019, הוביל מירזיוייב סדרה של רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, במטרה לקדם דמוקרטיזציה, פתיחות חברתית וכלכלית, ביניהם מעמד האישה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אוזבקיסטן, היסטוריה של
קטגוריה:אוזבקיסטן | 2023-10-02T02:51:35 |
דראג (לבוש) | שמאל|ממוזער|300px|פאות קדושות במופע דראג במצעד הגאווה בתל אביב, 2009
דראג (באנגלית: Drag) הוא כינוי סלנג ללבישת ביגוד בעל משמעות סמלית כלשהי, אך לרוב מתייחס ללבישת ביגוד המזוהה עם התפקיד המגדרי ההפוך למינו של המתלבש.
דראג נקשר לעיתים בהומוסקסואליות, אם כי קשר כזה אינו קיים בהכרח ובמקרים רבים לבישת הבגדים מתבצעת עקב רצון לביטוי עצמי כלשהו או לצורכי בידור, ולאו דווקא מטעמי זהות מינית או מגדרית.
בדרן גבר בלבוש דראג המגלם דמות דראג של אישה מכונה "דראג קווין". בדרנית אישה בלבוש דראג המגלמת דמות דראג של גבר מכונה "דראג קינג".
אטימולוגיה
המונח התפתח במקור מסלנג התיאטרון או מסלנג להט"בי של שנות ה-70 של המאה ה-19, בעוד המונח הרשמי לקרוס-דרסינג במסגרת הופעה על במה היה "travesti" (בצרפתית: קרוס-דרסר. המונח הביא להתפתחות המילה באנגלית "travesty" שמשמעה לעג ופרודיה). השימוש במונח "דראג" התרחב ככל הנראה בקרב המשתמשים בז'רגון "פולאר", ז'רגון רחוב אשר היה נפוץ באנגליה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. בניגוד למונחים אחרים אשר תיארו בגדים בלבד, המונח "דראג" התייחס לא רק לביגוד אלא לתופעה עצמה.
המונח "מלכת דראג" (או "דראג קווין", באנגלית: Drag Queen) הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1941, כאשר הביטוי המדויק היה "לעשות דראג". אטימולוגיה עממית אשר ניתן ללמוד ממנה על הדעות הקדומות בנושא הרווחות במאה ה-20, היא תפיסת המונח "דראג" כראשי תיבות של הביטוי באנגלית "dressed as girl" (תרגום לעברית: "לָבוש כמו בחורה") לתיאור פטישיזם טרנסווסטי.
בדומה, המונח "דראג קינג" מתייחס לאישה שמופיעה בלבוש או מבע גברי. המונח נמצא לראשונה בדפוס בשנת 1972, למרות שיש היסטוריה ארוכה הרבה יותר בעולם התיאטרון של נשים המופיעות באופן הזה, שגם נכלל תחת המונח "en travesti".
דראג ואמנות הבמה
ישנה היסטוריה ארוכה של דראג באמנות הבמה, והתופעה משתרעת על מגוון רחב של תרבויות וסגנונות אומנותיים. בתיאטרון מתאר המונח דראג שתי תופעות: הראשונה היא הופעה שבה יש שימוש בקרוס-דרסריות על מנת לגלם את הדמות. אמצעי מבע זו הוא חלק מההיסטוריה החברתית של התיאטרון. השנייה היא תיאור דמות שהיא בעצמה מבצעת קרוס-דרסריות. תמה זו היא חלק מההיסטוריה של הספרות והקולנוע, כמו למשל בסרטים מולאן וגברת דאוטפייר. לרוב, ייעשה שימוש בדראג לצורך השגת אפקט קומי, כמו בסרט חמים וטעים, במופעי בנות פסיה או בסדרה הממלכה הקטנה. מופעי דראג רבים כוללים חיקויים של ידועניות ומופעי שירה.
בתיאטרון
שמאל|ממוזער|200px|השחקנית הבריטית אולגה פטרובה בתלבושת דראג גברית עבור תצלום פרסומת לכובעי גברים משנת 1915.
אלמנטים של לבישת ביגוד של המין השני בעת הופעה על במה הם תופעה תרבותית נרחבת. באנגליה, שחקנים במחזותיו של ויליאם שייקספיר ובכל תיאטרון הרנסאנס האנגלי, גם בטרגדיות וגם בקומדיות, היו כולם גברים. תפקידי נשים גולמו על ידי גברים צעירים בדראג. שייקספיר השתמש במוסכמה זו על מנת להעשיר את הבלבול המגדרי במחזה "כטוב בעיניכם", ובן ג'ונסון עשה דבר דומה במחזה "Epicœne, or The silent woman" משנת 1609. עם עלייתו לשלטון של צ'ארלס השני הותר לנשים שחקניות להופיע על במות אנגליה, ומוסכמות ה-travesti הנוקשות נעלמו.
באופרה
בעולם האופרה רווחת קונבנציה שבה מגלמת זמרת דמות גברית. תפקיד כזה מכונה בעברית "תפקיד מכנסיים". על פי רוב, נכתב תפקיד-מכנסיים אופראי לדמות נער צעיר או עלם חמודות. פעמים שמדובר בילד ממש, לפני שקולו התחלף; פעמים בבחור בשנות העשרים לחייו, על מנת להבדילו משאר הדמויות הגבריות אשר בשיא כוחן. מספר תפקידים בולטים נכתבו לנערי-חצר (פאז'); רבים אחרים נכתבו למאהבים צעירים ו/או בלתי מנוסים. בעבר נכתבו תפקידי-מכנסיים רבים לאצילים ולמפקדי צבא.
זמרת המגלמת דמות גברית גם תלבש בגדי גבר, ובמובן זה מקורב תפקיד-המכנסיים לאומנויות הדראג השונות. עם זאת, ובניגוד אליהן, לעיתים נדירות ייעשה שימוש בתפקיד-מכנסיים להדגשת נשיותה של הזמרת, וככלל אין לפרקטיקה זאת כוונות סאטיריות, גרוטסקיות או מיניות.
ישנן באופרה גם דמויות נשיות המתחפשות לגברים מסיבות עלילתיות שונות. אולם דמות שכזאת איננה בגדר "תפקיד מכנסיים".
במוזיקה
בעולם המוזיקה הפופולרית ישנה היסטוריה מכובדת של תרבות דראג. מרלן דיטריך הייתה שחקנית קולנוע וזמרת גרמניה מוכרת אשר הופיעה מדי פעם לבושה כגבר. בעידן הגלאם רוק נהגו אמנים רבים כגון דייוויד בואי או ניו יורק דולס להופיע בתלבושת דראג מלאה או חלקית. מסורת זו אמנם דעכה מעט בשנות ה-70, אך התחדשה עם עליית הגל החדש של שנות ה-80 כאשר זמרים מובילים כמו בוי ג'ורג' (מלהקת Culture Club) או אנני לנוקס (מההרכב יורית'מיקס) בלטו בהופעה חיצונית בעלת מגדר מעומעם.
בנוסף, נכתבו המון שירים על חיי הדראג קווין. בין הזמרים הבולטים אפשר למנות את הזמרת סינדי לאופר שכתבה ב-1997 את השיר "הבלדה על קלאו וג'ו" שמספר על החיים ההפוכים של מלכת דראג קווין, ואף הייתה הראשונה ששילבה דראג קווינס בקליפ ללהיט שלה משנת 1994 - "Hey Now". ב-2013 היא כתבה מוזיקה למחזמר "קינקי בוטס" המצליח אשר מספר על מפעל נעליים שנקלע לקשיים ומחליט למכור נעליים גבוהות לדראג קווינס.
מוזיקאים גברים מזרם הגראנג' של שנות ה-90 לבשו לעיתים בהופעות שמלות מכוערות באופן מכוון, וזאת מבלי להתאפר או לנסות להראות נשיים כלל (למשל בוידאו-קליפ של השיר "In Bloom" של להקת נירוונה). ככל הנראה, המוזיקאי המפורסם ביותר בהופעות הדראג שלו בשנות ה-90 הוא רופול. ביפן, קיימות להקות רבות בזרם הויזואל קיי אשר נוהגות להופיע בדראג חלקי או מלא.
בקולנוע
1937 - Upstairs, בבימויו של פייטרו ויזל, היה הסרט הראשון בסגנון דראג. יוג'ניוס בודו כיכב.
1953 - גלן או גלנדה, אחד הסרטים הקלאסיים של אד ווד, בו הוא כיכב בשני תפקידי הכותרת.
1959 - חמים וטעים, בכיכובם של מרילין מונרו, טוני קורטיס, וג'ק למון.
1967 - Thoroughly Modern Millie, סרט מוזיקלי בכיכובה של ג'ולי אנדרוז יחד עם מרי טיילר מור, קרול צ'אנינג, ועוד.
1972 - פינק פלמינגוס, בכיכובה של דיוויין
1975 - מופע הקולנוע של רוקי, עם טים קארי וסוזן סרנדון
1977 - Outrageous! בכיכובו של קרייג ראסל, בגרסה בדיונית של עצמו
1982 - טוטסי, בכיכובו של דסטין הופמן יחד עם טרי גאר וג'סיקה לאנג
1982 - ויקטור ויקטוריה, בכיכובה של ג'ולי אנדרוז
1983 - קוני למל בקהיר, סרט ישראלי בכיכובם של מייק בורשטיין ו-חנה לסלאו
1985 - Lust in the Dust, בכיכובה של דיוויין
1988 - היירספריי, בכיכובה של דיוויין
1988 - סיפור אהבה בשלושה פרקים של הארווי פירסטיין, בכיכובם של מתיו ברודריק ואן בנקרופט.
1990 - פריז בוערת בבימויה של ג'ני ליוויגנסון, תיעדה את סצנת הנשפים של קהילת הדראג והקהילה הטרנסג'נדרית בניו יורק.
1991 - Vegas in Space, בכיכובן של דוריס פיש, מיס X, ג'ינג' קווסט, ובהופעת הבכורה של טיפי
1993 - גברת דאוטפייר בכיכובם של רובין ויליאמס, סאלי פילד ופירס ברוסנן.
1994 - הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר, בכיכובם של טרנס סטמפ, הוגו ויבינג, וגאי פירס.
1995 - קאדילק של סופשבוע, בכיכובם של פטריק סווייזי, ווסלי סנייפס וג'ון לגוויזאמו, עם הופעת קמאו של רופול
1995 - ויגסטוק: הסרט, סרט תיעודי על הפסטיבל השנתי שהתקיים בגריניץ' וילג' בשנות השמונים והתשעים.
1996 - כלוב הציפורים, בכיכובם של רובין ויליאמס, נייתן ליין, ג'ין הקמן ודיאן ויסט.
1998 - חצות בגן הטוב והרע, בכיכובם של קווין ספייסי ג'ון קיוזאק וליידי שאבלי בתפקיד עצמה. ביום של קלינט איסטווד.
1999 - אנשים מושלמים, בכיכובם של פיליפ סימור הופמן ורוברט דה נירו
2001 - הדוויג והשארית העצבנית, בכיכובו של גון קמרון מיצ'ל
2003 - בנות (סרט) בכיכובן של מיס קוקו פרו, איבי האריס, ווארלה ג'ין מרמן.
2003 - !Die Momma Die, בהשתתפות נטשה ליון, ג'ייון פריסטלי, צ'ארלס בוש, ופיליפ בייקר הול.
2004 - קוני וקרלה, עם ניה ורדלוס, טוני קולט ודייוויד דוכובני
2005 - קינקי בוטס, עם ג'ואל אדג'רטון, ציווטל אג'יופור, שרה-ג'יין פוטס, וניק פרוסט.
2005 - רנט
2007 - A Shade Before Pink'', כלל ייצוגים של קרוס-דרס, מלכות דראג, ותהיות מגדריות. עם קרי וודוורת', ורודה ג'ורדן.
2007 - St. Trinian's, בכיכובו של רופרט אוורט
2009 - תמיד אותו חלום, מיני-סדרה ישראלית על חיי הדראג בתל אביב, המבוסס על שיריו של צביקה פיק
2019 - ילדי הדראג
דראג בישראל
שמאל|ממוזער|250px|מופע דראג במצעד הגאווה בחיפה, 2022
גם בישראל נפוצו מופעי הדראג ואף פרצו מעבר לקהילת הלהט"ב הישראלית. כך, לדוגמה, להקת מלכות הדראג בנות פסיה, אשר פעלה במחצית השנייה של שנות ה-90 זכתה לפינה קבועה במסגרת תוכנית האירוח של אמנון לוי בערוץ הראשון והוציאה מספר אלבומים ובהם שיתופי פעולה עם אמני מיינסטרים. מלכות דראג ישראליות אחרות, כגון ההרכב "פאות קדושות", קיי לונג, רמה רימינג, מיס לילה קרי וציונה פטריוט זכו אף הם לפופולריות ולעיתים אף הופיעו במדינות שונות באירופה עם מופעיהן.
משנת 1995 ועד שנת 2002 התקיים בישראל פסטיבל הדראג "ויגסטוק ישראל" שהיה אירוע התרמה לארגון "בלה דואגת" שמטרתו העלאת המודעות למחלת האיידס, ורוכזו בו הופעות דראג יחד עם נוכחות רבה של דראג קווינס. ההשראה לאירוע הייתה פסטיבל ויגסטוק המתקיים מדי שנה בניו יורק מאז שנות השמונים של המאה העשרים. בשנת 2010 חזר הפסטיבל, והתקיים בגן מאיר בתל אביב בהשתתפות כ-30 אמנים. בשנת 2018, פסטיבל הוויגסטוק התקיים בהנחיית ציונה פטריוט ורמה רימינג.
יש בישראל גם היסטוריה ענפה וסצנה חיה של מופעי דראג קינגס, במיוחד החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 בירושלים ובתל אביב. ב-2007 נולדה תחרות "מלך הדראג הלבנטיני" הראשון, שפמים ונשיכות, וב-2009 הורחב האירוע לפסטיבל של שלושה ימים במרכז הגאה בתל אביב. באותן שנים, החלו ליינים של מסיבות ומופעי דראג קינגס, כמו ליין ה"DressUp" בניהולו של שוקי הרזה, שפעל במגוון מועדונים כמו מועדון המינרווה והרוגטקה, וליין ה"Sugar Trash" בבית השואבה בשנים 2011–2012. מאז, מופעי דראג קינגס נהיו חלק מוכר מסצנות להט"ביות, ולדראג קינגס פופולריים - כמו גיילורד רוטשילד, קינג ג'ונג', לורד שלג ועוד - יש קהל מעריצות ומעריצים שעוקב אחרי הופעותיהם, בין אם בתור יחידים, או בהרכבים שנוצרים לעיתים, כמו ה"ElleBoyz".
מופעי דראג קבועים מתקיימים בברים ומועדונים שונים, בעיקר בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע. מופעים מתקיימים גם באירועים אשר אינם מכוונים לקהילת הלהט"ב.
בסוף העשור השני של המאה ה-21 זינקה הפופולריות של אמנות הדראג בישראל, בין היתר בזכות תוכנית הטלוויזיה המרוץ לדראג של רו פול. מלכות דראג בעלות שם מרחבי העולם כמו שאנג'לה, אלסקה, ביאנקה דל ריו, בוב דה דראג קווין, אליסה אדוורדס ואחרות החלו להגיע להופעות ענק בישראל תחת חברת ההפקות One Night Only בהיכל התרבות בתל אביב, המשכן לאמנויות הבמה, מוזיאון תל אביב לאמנות, רידינג 3 והאנגר 11. המופעים נערכו בהשתתפותם של מלכות ומלכי דראג ישראלים לרבות ג'נדריקה, ואיפשרו חשיפה רחבה לאמנים המקומיים על במות מרכזיות בתרבות הישראלית.
ראו גם
ויגסטוק
קאמפ
דמות דראג
דראג קווין
דראג קינג
קרוס-דרסינג
יום הדראג הבין-לאומי
לקריאה נוספת
איריס רחמימוב, קסמו המערער של ה"דראג" – תיאטרון חוצה-מגדר במחנות שבויים ברוסיה במלחמת העולם הראשונה, באתר Academia
בן-כנען, נ. וקפלן, ד. (2000). דראג בישראל: יכולת העמידה על עקבים. במה, 159-160, 81-97.
The Drag Kings Book דל לה-גראס וולקנו, ג'ודית הלברשתם, הוצאת Serpent Trail 1999
Eden Sarid, Don ’t Be a Drag, Just Be a Queen—How Drag Queens Protect their Intellectual Property without Law, 10:1 Florida International University Law Review, 2014
קישורים חיצוניים
הסרט "גבירותיי או רבותיי - תולדות הדראג בקולנוע ההוליוודי", לצפייה באתר yes דוקו
הסרט "מלכות הדגל המהממות - סיפורן של שלישיית דראג", לצפייה באתר yes דוקו
"דראג לייף" - ריאיון עם אלי אברג'ל, כוכב הסרט "דייזי ביץ", GoGay, 17/11/2006
הערות שוליים
*
קטגוריה:מגדר
קטגוריה:טרנסג'נדר
קטגוריה:אמנות הבמה
קטגוריה:בידור
קטגוריה:להט"ב: סלנג ומונחים | 2024-07-30T11:56:37 |
קיריבטי | הרפובליקה של קיריבטי או קיריבס (בגילברטית: Ribaberiki Kiribati) היא מדינת איים באוקיינוס השקט, משני עברי קו המשווה. השוכנת במרכז האוקיינוס השקט הטרופי. 33 האטולים של המדינה מפוזרים על פני 3,500,000 קמ"ר. המדינה כוללת את איי גילברט, ליין, פניקס ובנבה.
מקור שמה של המדינה
בפי תושביה נקראת המדינה "קיריבס", מפני שעל פי כללי הכתיב המקומיים, הצירוף ti נהגה s. השם "קיריבס" הוא דרך ההגייה המקומית של השם "גילברט" (ר' להלן: היסטוריה).
היסטוריה
קיריבטי הייתה מיושבת על ידי קבוצה אתנית מיקרונזית אחת, שדיברה את אותה שפה אוקיאנית ב-2,000 השנים שקדמו למגע עם המתיישבים האירופים.
בשנת 1820 ניתן לאיים השם איי גילברט על ידי האדמירל הרוסי, אדם יוהאן פון קרוסנסטרן, ורב החובל הצרפתי לואי דופרי. האיים נקראו על שם רב החובל הבריטי תומאס גילברט אשר חצה את האיים בשנת 1788.
בשנת 1892 הפכו האיים לפרוטקטורט בריטי, ולמושבה בשנת 1916. איי גילברט היו חלק מן המושבה שנקראה איי גילברטואליס וב-1937 צורפו למושב איי פיניקס.
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשו האיים והוחזקו על ידי יפן בין השנים 1941–1943. בנובמבר 1943 כבשו האמריקאים את אטול טאראווה במה שנודע כקרב טאראווה. ניסויים גרעיניים נערכו באזור סביב אחד האטולים, קריטימטי (אי חג המולד), על ידי בריטניה בסוף שנות החמישים, ועל ידי ארצות הברית בשנת 1962.
בשנת 1971 קיבלו האיים אוטונומיה. איי אליס הופרדו מהמושבה ב-1975 והיו ב-1978 למדינה העצמאית טובולו. ובשנת 1979 הפכו למדינה עצמאית, וצורפו אליה איי ליין כלל האי קיריטימני (קריסמס).
פוליטיקה
פרלמנט קיריבטי שנקרא "מאנבה ני מאונגאטאבו" נבחר אחת לארבע שנים ובו 42 נציגים. הנשיא משמש כראש המדינה וכראש הפרלמנט. למעט ישראל מ-1996 עד 2001, קיריבטי היא המדינה היחידה שבה ראש הרשות המבצעת נבחר בבחירות ישירות והרשות המבצעת תלויה בפרלמנט. הרשות השופטת, שהיא בלתי תלויה, כוללת בית משפט לערעורים ובית משפט גבוה וכן בית משפט השלום בכל אי מיושב. סמכות שיפוט בתי משפט השלום אינה מוגבלת בענייני מקרקעין אך מוגבלת בתיקים פליליים ואזרחיים.
לכל אחד מ-21 האיים המיושבים יש מועצה מקומית (לאי טאראווה יש שלוש מועצות מקומיות: בטיו, דרום טאראווה וצפון טאראווה).
כלכלה
פרט לאי בנבה, חקלאות ודיג הם מקורות קיומם של האיים. מגדלים בעיקר: דקלי קוקוס, עץ הלחם, בטטה, טרו, ירקות ופירות. קיריבטי ידועה כיצרנית קופרה.
תחבורה
665 ק"מ דרכים, מהן 483 ק"מ כבישי אספלט. שתי אוניות בנפח כולל של 3,250 טון, משמשות לתחבורה בין האיים.
גאוגרפיה
אקלים
האקלים משווני, חם ולח בכל חודשי השנה. הטמפרטורות הממוצעות של החודש החם ביותר ושל החודש הקר ביותר: 28, 27. כמות המשקעים השנתית 1,250-1,900 מ"מ.
סערות טייפון קשות פוגעות לעיתים באיים.
המדינה נחשבת למקום המסוכן ביותר עקב עליית מפלס מי האוקיינוסים כתוצאה מההתחממות הגלובלית. על פי ההשערות, האיים, שרובם מגיעים לגובה של 2.5 מטרים בלבד מעל פני הים, ייעלמו עד ל-2050. למקרה שתוצף, קיריבטי קנתה שטח אדמה בגודל 20 קמ"ר בפיג'י כדי להעביר את תושביה לשם.
אזורי זמן
עד 1994 חצה קו התאריך הבינלאומי את המדינה. ב-1 בינואר 1995 הוזז קו התאריך באזור מזרחה, וכיום אזורי הזמן בקיריבטי הם 12+UTC עד 14+UTC.
דמוגרפיה
נכון לשנת 2010, גרו במדינה כ-103,000 תושבים. רוב האזרחים הם בני שבטים מיקרונזים. בחלק מן האיים יושבים פולינזים. אמנם רוב האוכלוסייה היא כפרית, אך בשנים האחרונות חל תהליך עיור.
הנצרות היא הדת המרכזית בקיריבטי, לאחר שהובאה על ידי מיסיונרים במאה ה-19. 53% מהתושבים קתולים, 40% פרוטסטנטים ו-6% מורמונים.
קישורים חיצוניים
Kiribati: The world's next Atlantis?, באתר CNN, דצמבר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיקרונזיה (אזור)
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות ללא צבא
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1979 | 2024-09-26T14:24:21 |
סילבסטר סטאלון | ממוזער|סטאלון, 1983
מייקל סילבסטר גרדנציו "סליי" סטאלון (באנגלית: Michael Sylvester Gardenzio "Sly" Stallone; נולד ב-6 ביולי 1946) הוא שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק אמריקאי. מועמד לשלושה פרסי אוסקר וזוכה פרס גלובוס הזהב. עיקר תהילתו באה לו מסדרות סרטי הפעולה "רוקי" ו"רמבו", שבהן גילם את הגיבור - מתאגרף וחייל קומנדו, בהתאמה. שייך לדור גיבורי הפעולה בקולנוע שהופיעו ברבים מלהיטי המסך של שנות ה-80 וה-90.
ביוגרפיה
סטאלון נולד בניו יורק שבארצות הברית למשפחה נוצרית-קתולית בעיקרה ממוצא איטלקי (אביו), וממוצא צרפתי ומזרח אירופאי (אמו). לידתו הייתה קשה ועל כן הרופא המיילד השתמש במלקחיים, בהם פגע בשוגג בחלק מהעצבים שבפניו, פגיעה זו מקנה לו את ארשת פניו הייחודית. הוא הוטבל כקתולי, וגדל במרילנד. אביו פרנק סטאלון האב היה ספר ובעל סלון יופי, ואמו ג'קי סטאלון (לבית לייבופיש) הייתה אסטרולוגית ורקדנית מצד אביה הייתה ממוצא יהודי, סבה וסבתה היו יהודים אשר היגרו לארצות הברית מאודסה. עקב היותו בעל תסמונת פלטפוס, נשלח סטאלון בגיל ארבע, על ידי אימו, לבית ספר לריקודי סטפס. לאחר מכן, אביו העביר את משפחתו לוושינגטון די.סי. שם הוא פתח בית ספר לקוסמטיקה וטיפוח, בעוד אמו פתחה שם אולם התעמלות לנשים. אחיו הוא פרנק סטאלון , מוזיקאי ושחקן שהתפרסם בעיקר מסרטיו של סטאלון, ובין השאר חיבר את הפסקולים בסרטים "רוקי 3", "רמבו 2" ו"להישאר בחיים".
כשהיה סטאלון בן תשע התגרשו הוריו. לאחר שנתיים נישאה אמו בשנית לאנתוני פיליטי והביאה עמו ילד, אולם לאחר כשלושה עשורים היא נישאה בשלישית לסטיבן לוין. אביו נישא לאחר מכן לעוד שלוש נשים, מהן יש לסטאלון עוד שלושה אחים-למחצה.
בגיל 16 קיבל סטאלון ציונים נמוכים בבית הספר, ואמו השיגה לו עבודת קיץ בסלון יופי. הוא למד בתיכון לינקולן בפילדלפיה, ובאקדמיה הצבאית שרלוט הול במרילנד. אחריהם, למד במכללת מיאמי-דייד ולאחר מכן באוניברסיטת מיאמי.
קריירה
סילבסטר סטאלון למד משחק באוניברסיטת מיאמי, ואז חזר לניו יורק והופיע בכמה מחזות ב"אוף ברודוויי". תפקידיו הקולנועיים הראשונים היו זניחים למדי, וכללו אף הופעה בסרט פורנו רך בשכר של 200 דולר.
לאחר שלא הצליח לקבל תפקידים רציניים הוא התחיל בקידום תסריט אשר הופק לסרט "רוקי" (1976). סרט שאת תסריטו כתב מתוך תקווה להיות גם הכוכב הראשי אשר התגשמה עבורו. הסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וזכה בשלושה. באותה תקופה המשיך לככב בסרטים מצליחים אבל יחסית נשכחים כגון "קרב הדרכים 2000", "פ.י.ס.ט", "סמטת גן עדן" (סרטו הראשון כבמאי) ו"הבריחה לניצחון". לסטאלון היו שתי מועמדויות אינדיבידואליות על השחקן הראשי והתסריט. לאחר מכן יצאו חמישה סרטי המשך. בסרט החמישי בסדרה הבמאי ג'ון ג' אווילדסן רצה שרוקי ימות, אך המפיקים לא אישרו את זה ולכן, לדעתו, הסרט נכשל.
בתחילת דרכו מספר סרטים נוספים שבהם היה שותף סטאלון הצליחו, כמו סדרת סרטי "רמבו", "מעבר לשיא", "טנגו וקאש". ביים את סרט ההמשך ל"שיגעון המוזיקה", "להישאר בחיים" לצדו של ג'ון טרבולטה שנכשל וזכה לביקורות רעות. הוא כיכב בסרט הפעולה "קוברה" בהפקתם של מנחם גולן ויורם גלובוס שגם נכשל מבחינה ביקורתית. בשנות ה-90 עשה שני סרטי קומדיה, "עצור! או שאמא שלי יורה", "אוסקר! אל תיגע בבת שלי" שנכשלו ברציפות. לאחר מכן חזר לסרטי פעולה, "סחרור מסוכן", "איש ההרס" ו"המומחה" שהצליחו בקופות והחזירו את סטאלון לשורת השחקנים הגדולים. לאחר מכן הגיעה דעיכה נוספת בקריירה שלו בשל סרטים כושלים כמו "השופט דרד" ו"מתנקשים", אף על פי שהצליח להתאושש מבחינה ביקורתית בסרטים כמו "קופלנד" ו"עבודת נמלים" שגם די הצליחו בקופות.
בעשור הראשון של המאה ה-21, סטאלון שוב נפל לדעיכה צורבת אחרי מספר כישלונות שהם "במעגל הנקמה", "מסלול מסוכן", ו"טיהור מוחלט" שהביא לו פרס ראזי. לעומת זאת הצליח להשיב הצלחה עם הסרט "ספיי קידס 3: סוף המשחק" של רוברט רודריגז. במשך שלוש שנים הוא שיחק תפקידים קטנים בסרטים עם הפצה מוגבלת, רק ב-2006 החליט לעשות קאמבק והחזיר את שני הגיבורים שלו, "רוקי" ו"רמבו", הסרט השישי של רוקי היה להיט בקופות וזכה לביקורת חיובית מאוד, ולעומת זאת "רמבו 4" שגם הצליח בקופות קיבל ביקורת מעורבת. סטאלון קיבל אות כבוד על פועלו הקולנועי בפסטיבל ונציה 2009. סטאלון קיבל אות כבוד נוסף בפסטיבל הסרטים לוס אנג'לס 2010. באותה שנה שיחק ואף כתב חלק מתסריט סרט הפעולה "בלתי נשכחים", הסרט זכה להצלחה קופתית גדולה וגרף יותר מ-270 מיליון דולר. סרט ההמשך שיצא ב-2012 גרף כ-312 מיליון דולר. שני הסרטים הופקו על ידי המפיק הישראלי אבי לרנר. באוקטובר 2013 יצא לאקרנים סרטו "תוכנית בריחה", בו הוא משחק לצד ארנולד שוורצנגר. סרט המשך נוסף לסדרת "בלתי נשכחים" יצא ב-2014.
ב-2015 הופיע בסרט "קריד", סרט ספין אוף לסדרת "רוקי" בו שב לתפקיד רוקי בלבואה, וזכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה על הופעתו. סטאלון קיבל מועמדות גם לפרס אוסקר באותה קטגוריה על תפקידו בסרט.
ב-2020 דיבב סטאלון במשחק הלחימה Mortal Kombat 11 Ultimate את דמותו של החייל Rambo, דמות אורחת המבוססת על סדרת הסרטים בגילומו.
בשנת 2022 כיכב סטאלון לראשונה בסדרת טלוויזיה חדשה בתפקיד ראשי - "המלך של טולסה". הסדרה זכתה לשבחים, ובמועמדות לפרס אמי, ובנוסף היה סטאלון מועמד לשחקן הטוב ביותר במפעל "2023 Awards". בסוף שנת 2023 החלו הצילומים לעונה השנייה.
בשנת 2025 הפיק וכתב את התסריט לסרטו של דייוויד אייר, "Levon's Trade" המבוסס על הרומן באותו שם של צ'אק דיקסון מ-2014.
חיים אישיים
סטאלון נישא לראשונה לסשה צ'אק, ולהם שני בנים, סייג' סטאלון, שניסה להשתלב בעולם המשחק, ואף שיחק לצד אביו בסרט "רוקי 5" משנת 1990 ונפטר ביולי 2012 ממנת יתר של משככי כאבים במרשם, וסרג'יו, שאובחן כאוטיסט. נישואיו השניים היו עם השחקנית ברידג'יט נילסן, ללא ילדים. בשנת 1997 נישא בפעם השלישית, לג'ניפר פלאבין, ולהם שלוש בנות.
ב-17 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופיעה מודעה על עמוד שלם בעיתון ה"לוס אנג'לס טיימס" בה הוא היה חתום על גינוי מפורט נגד הטרור שגורמים ארגוני החמאס והחזבאללה, והובעה בה תמיכה גם באזרחים התמימים שנפגעו בישראל ובלבנון.
סטאלון הוא רפובליקני ותומך נלהב של המפלגה. בין השאר תמך במועמדים מטעמה: ריק סנטורום וג'ון מקיין. הוא אף שיבח את דונלד טראמפ בקמפיין הבחירות שלו, אך לא תמך בו באופן רשמי.
פילמוגרפיה נבחרת
קולנוע
טלוויזיה
פרסים בולטים
שמאל|ממוזער|230px|כוכבו של סטאלון בשדרת הכוכבים של הוליווד
פרסים ומועמדויות עיקרייםפרסשנהסרטקטגוריהתוצאה פרס אוסקר 1977 רוקי השחקן הטוב ביותר התסריט המקורי הטוב ביותר 2016 קריד שחקן המשנה הטוב היותר פרס גלובוס הזהב 1977 רוקי השחקן הטוב ביותר התסריט המקורי הטוב ביותר 2016 קריד שחקן המשנה הטוב ביותר פרס באפט"א 1978 רוקי השחקן הטוב ביותר התסריט הטוב ביותר פרס האקדמיה האמריקאית למדע בדיוני, פנטזיה ואימה 1997 - פרס מפעל חיים פרס פטל הזהב1985ריינסטוןהשחקן הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר (עם פיל אלדן רובינסון)1986רמבו: משחק הדמים 2השחקן הגרוע ביותררוקי 4הבמאי הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר (עם ג'יימס קמרון וקווין ג'ר)רמבו: משחק הדמים 21987קוברההשחקן הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר1988מעבר לשיאהשחקן הגרוע ביותר1989רמבו 3התסריט הגרוע ביותר (עם שלדון לטיץ')1990נעולהשחקן הגרוע ביותרטנגו וקאשקוברה, נעול, מעבר לשיא, רמבו: משחק הדמים 2, רמבו 3, רוקי 4, ריינסטון, טנגו וקאשהשחקן הגרוע של העשור1991רוקי 5השחקן הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר1992אוסקר! אל תיגע בבת שליהשחקן הגרוע ביותר1993עצור! או שאמא שלי יורה1994סחרור מסוכןהתסריט הגרוע ביותר (עם מייקל פרנס)1995המומחההשחקן הגרוע ביותרהזוג הגרוע ביותר על המסך (עם שרון סטון; תיקו עם טום קרוז ובראד פיט על "ראיון עם הערפד")1996מתנקשיםהשחקן הגרוע ביותרהשופט דרד1997לכודים1999לשרוף את הוליוודשחקן המשנה הגרוע ביותר2000 -השחקן הגרוע ביותר של המאה2001במעגל הנקמההשחקן הגרוע ביותר2002מסלול מסוכןשחקן המשנה הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר (עם יאן סקרנטני וניל טבצ'ניק)2004ספיי קידס 3: סוף המשחקשחקן המשנה הגרוע ביותר2011בלתי נשכחיםהבמאי הגרוע ביותר2014כדור בראשהשחקן הגרוע ביותרתוכנית בריחהסוגרים חשבון2016–פרס הגאולה של פטל הזהב2020רמבו 5 - המשחק האחרוןהשחקן הגרוע ביותרשילוב המסך הגרוע ביותרהתסריט הגרוע ביותר (עם מתיו סירולניק)2023סמאריטןהשחקן הגרוע ביותר2024בלתי נשכחים 4שחקן המשנה הגרוע ביותר
קישורים חיצוניים
סילבסטר סטאלון, באתר סרטים
"רוקי: מסרטי הספורט המשפיעים ביותר": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
דודי כספי, דג קר: סילבסטר סטאלון, גרסת הכריש, באתר ישראל היום, 5 באוגוסט 2021
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מיאמי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: במאים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן משנה
קטגוריה:זוכי פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לשחקן המשנה הטוב ביותר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איטלקי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא צרפתי | 2024-09-16T09:56:52 |
פולינזים | פולינזים הם קבוצה אתנו-בלשנית של אנשים המהווים את האוכלוסייה הילידית של פולינזיה (איים במשולש הפולינזי), אזור נרחב באוקיאניה שבאוקיינוס השקט. מוצאם הקדום הוא בטייוואן. הם דוברים את , ממשפחת השפות האוסטרונזיות. הפולינזים הילידים של ניו זילנד והוואי הם מיעוטים במולדתם.
מקור
ממוזער|התפשטות ההתיישבות הפולינזית באוקיינוס השקט.
250px|ממוזער|טקס האקה מאורי בניו זילנד, 2006
הפולינזים, כוללים את אנשי סמואה, טונגה, ניואה, מאורי מאיי קוק, מאורי מטהיטי, אנשי הוואי, איי מרקיז ומאורי מניו זילנד. הם קבוצת משנה של עמים אוסטרונזיים. לפי התאוריה המקובלת מקור מוצאם דומה לזה של העמים הילידים מהעולם המלאי, מדגסקר וטאיוואן. תאוריה זו נתמכת על ידי עדויות גנטיות, לשוניות, וארכאולוגיות.
מקורם של הפולינזים מוסבר בעזרת תיאורית הגירה לתוך האוקיינוס השקט שהתחילה בערך לפני 3000 שנה. התאוריה המודרנית שמקובלת כיום היא שהפולינזים הם חלק מהאוסטרונזים שהחלו להגר מטאיוואן בין 3000 ו-1000 לפנה"ס; הפולינזים כנראה נדדו דרך הפיליפינים, מזרח אינדונזיה, מצפון-מערב גינאה החדשה והגיעו למלנזיה בערך ב-1400 לפנה"ס. משם נדדו לאיים המערביים של פולינזיה ב-900 לפנה"ס. עם זאת, Soares et al. (2008) טענו בהתבסס על בדיקות דנ"א מיטוכונדריאלי שהתוצאות מצביעות על מקור קדום יותר, קדם ההולוקן, מאזור בדרום מזרח אסיה.
ממוזער|223x223 פיקסלים|דיוקן של גבר מאורי, על ידי גוטפריד לינדאוור (Lindauer)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עמי אוסטרליה ואוקיאניה | 2024-01-26T08:27:22 |
מיקרונזים | REDIRECT מיקרונזיה | 2004-11-10T16:30:37 |
דגל קיריבטי | דגל קיריבטי מורכב משני חלקים: רקעו של החלק העליון של הדגל הוא אדום, ובמרכזו פרגטה זהובה המעופפת מעל שמש זורחת. החלק התחתון מורכב משישה פסים גליים אופקיים בצבעי כחול ולבן.
הגלים הכחולים מייצגים את הים המקיף את קיריבטי, ושלושת הפסים הלבנים מייצגים את שלוש קבוצות האיים המרכיבים את המדינה (איי גילברט, איי פיניקס ואיי ליין). 17 קרני השמש מסמלות את 16 איי קבוצת גילברט, ואת האי בנבה.
הסמל של השמש והפריגטה על רקע הגלים עוצב על ידי סר ארתור גרימבל, בשנת 1932, עבור שימושה של המושבה הבריטית איי גילברט ואליס, ששטחה הקיף את קיריבטי המודרנית. עם קבלת עצמאותה, בשנת 1979, אימצה קיריבטי את הסמל לדגלה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קיריבטי
קטגוריה:קיריבטי: סמלים לאומיים
קיריבטי
קטגוריה:בעלי כנף בתרבות
קיריביטי | 2024-09-09T05:16:52 |
דגל ניז'ר | דגל ניז'ר אומץ בשנת 1959 קודם לקבלת עצמאות ממערב אפריקה הצרפתית. בדגל שלושה צבעים, על מנת להזכיר את דגל שלושת הצבעים הצרפתי.
הפס הכתום בראש הסמל מסמל את חלקה הצפוני של המדינה, בו מצוי מדבר הסהרה. הפס הלבן במרכז הסמל מסמל טוהר, והפס הירוק מסמל את האזור הפורה בסמוך לנהר ניז'ר וכן מסמל תקווה. העיגול במרכז הדגל מסמל את השמש.
הדגל דומה לדגל הודו - אך הדבר מקרי.
דגל זה מכיל את הריכוז השני הגדול ביותר של הצבע הכתום (אחרי דגל בהוטן) – 38.5% ממנו צבועים בכתום.
קישורים חיצוניים
ניז'ר
קטגוריה:ניז'ר: סמלים לאומיים
ניז'ר
ניז'ר
ניז'ר | 2024-09-08T06:52:24 |
דגל כווית | דגל כווית אומץ ב-7 בספטמבר 1961 והונף באופן רשמי בפעם הראשונה ב-24 בנובמבר 1961.
מקורה של משמעות צבעי הדגל הוא בשיר של צאפי א-דין אל-האלי:
לבן הוא העבודה שלנו
שחור הם מאבקינו
ירוק הוא בתי האביב שלנו
אדום הוא עברנו
כמו כן אלו גם צבעי הלאומיות הכלל-ערבית
כללי הצגת הדגל:
במאוזן: הפס הירוק צריך להיות עליון
במאונך: הפס הירוק צריך להיות בצד ימין של הדגל
ראו גם
קישורים חיצוניים
כווית
קטגוריה:כווית: סמלים לאומיים
כווית
כווית
כווית | 2020-10-08T01:49:25 |
לילי פוטר | לילי פוטר היא דמות משנה בדיונית בסדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, כאימו של הארי פוטר. לילי עצמה מופיעה בסדרה רק כסוג של רוח מאבן האוב, אך מוזכרת פעמים רבות כאשר היא נראית בהגיגית בתור זיכרון.
ביוגרפיה בדיונית
לאורך רוב תקופת לימודיהם היא וג'יימס פונים זה אל זו בשמות המשפחה. לעיתים קרובות ג'יימס מפגין את יכולתו כשהיא נמצאת בקרבתו, דבר הגורם לה לכעס רב. לאחר שראה את הזיכרון של סנייפ בהגיגית קיבל הארי את הרושם שהיא שנאה את ג'יימס, אך סיריוס ולופין הכחישו זאת ואמרו שהיא החלה לצאת עם ג'יימס לפגישות בשנה השביעית, ולאחר שג'יימס החל להתנהג בצורה יותר בוגרת. היא התחתנה עם ג'יימס זמן קצר לאחר שסיימה ללמוד בהוגוורטס, וסיריוס היה השושבין בחתונתם.
החברות בין לילי לסוורוס סנייפ נחשפת בספר השביעי, ביחד עם העובדה שסנייפ היה מאוהב בה בסתר. רולינג אמרה כי לילי הייתה עשויה להיענות לחיזוריו אלמלא היה עוסק בקסמים אפלים. מערכת היחסים ביניהם מסתיימת בשנה החמישית, כאשר סנייפ קורא לה "בוצדמית" לאחר שהושפל על ידי ג'יימס והיא הגנה עליו. לאחר שעזב את הוגוורטס, סנייפ הצטרף לוולדמורט והוא הודיע לו על הנבואה ששמע, אך נבהל כשהבין כי וולדמורט חושב שהיא מתייחסת להארי בנה של לילי. הוא היה זה שהתריע בפני דמבלדור על הסכנה האורבת לה, ובתמורה הפך למרגל של מסדר עוף החול. הוא אף ביקש מוולדמורט לחוס על חייה, ולכן וולדמורט הציע ללילי את ההזדמנות לזוז הצידה לפני שהוא ניסה להרוג את בנה הארי, אך לילי סירבה ולכן וולדמורט הרג אותה. מכיוון שלילי הקריבה את חייה למען בנה הארי, זה העניק להארי הגנה קסומה, וכאשר וולדמורט ניסה להרוג את הארי בקללת ההרג, הכישוף חזר אליו וגרם לו לאבד את הגוף שלו, ובכך אהבתו של סנייפ ללילי גרמה בעקיפין להארי להינצל מוולדמורט. אהבה זו גם ניכרת שנים לאחר מותה, כאשר בספר השביעי מתוארת סצנה שבה סנייפ מפיק פטרונוס בצורת איילה כמו זה של לילי.
תיאור
מראה חיצוני
לילי מתוארת כאישה יפה מאוד עם עיניים ירוקות בצבע שקד, ושיער ג'ינג'י המגיע עד כתפיה.
אופי
לילי תוארה כאחת התלמידות המצטיינות בשכבת הגיל שלה, ויש לה כישרון מיוחד לרקיחת שיקויים. היא אחת מהתלמידים החביבים ביותר על המורה לשיקויים הוראס סלגהורן, שחלק לה מחמאות רבות.
טוהר הדם
לילי הייתה ילידת מוגלגים, ואחותה פטוניה שנאה אותה כיוון שקינאה בעובדת היותה מכשפה וכינתה אותה "מופרעת".
למרות היותה בת מוגלגים, הייתה לילי מכשפה מוכשרת ביותר ובמיוחד בתחום השיקויים, תחום אותו לימד פרופסור סלגהורן שבאותו זמן עדיין הייתה לו דעה קדומה מסוימת בקשר לילידי מוגלגים. לילי הצטיינה במיוחד במקצוע זה, דבר שעזר לסלגהורן להתגבר על הדעה הקדומה שלו.
עם זאת, מערכת היחסים בינה לבין סוורוס סנייפ מבית סלית'רין נקטעת כאשר הוא מטיח בפניה את המילה "בוצדמית", שמהווה כינוי גנאי חריף כלפי בני מוגלגים.
יכולות כישוף
צורת הפטרונוס של לילי הייתה איילה, ככל הנראה על מנת ליצור זיווג מתאים עם הפטרונוס של ג'יימס שהיה אייל.
בסרטים
בסרטים מגולמת לילי על ידי ג'רלדין סומרוויל כאישה בוגרת, על ידי סוזי שיינר כנערה צעירה בסרט הארי פוטר ומסדר עוף החול, וכילדה על ידי אלי אלדן בסרט הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 2.
משפחתה
אדון וגברת אוואנס - לא ידוע הרבה על הוריה של לילי. על פי הספרים גברת אוואנס הייתה מאוד גאה בכך שבתהּ היא מכשפה.
פטוניה היא אחותה הגדולה של לילי. בספר הראשון היא מתוארת כאישה בלונדינית, גבוהה עם צוואר ארוך במיוחד (בדיוק ההפך מבעלה), רכלנית וחטטנית. לפי הספר השביעי שנאתה של פטוניה כלפי עולם הקסמים בכלל, וכלפי אחותה לילי בפרט, נובעת מהכחשת הקנאה שהיא חשה כיוון שאין ביכולתה לבצע קסמים. היחסים בין האחיות עד לגיל 11 היו מתונים ורגועים, אך לאחר שלילי הגיעה להוגוורטס, היחסים בין האחיות הידרדרו.
ג'יימס פוטר- בעלה של לילי ואביו של הארי.
הארי ג'יימס פוטר- בנם של לילי וגיימס.
עץ המשפחה
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהארי פוטר
קטגוריה:קוסמים בדיוניים
קטגוריה:מכשפות בקולנוע ובטלוויזיה
קטגוריה:מכשפות בספרות
קטגוריה:מסדר עוף החול | 2024-10-19T16:41:02 |
קרוס דרסר | הפניה קרוס-דרסינג | 2015-10-14T17:25:31 |
סלאח א דין | הפניה סלאח א-דין | 2024-04-19T15:21:19 |
צלאח א דין | הפניה סלאח א-דין | 2024-04-19T15:21:49 |
יהודה לייב קצנלסון | ד"ר יהודה לייב בנימין קצנלסון (נכתב לעיתים כצנלסון; בכתיב יידי: קאַצענעלסאָן; בכתיב רוסי: Лев (Иегуда Лейб Вениамин) Израилевич Каценельсон; 29 בנובמבר 1846, י' בכסלו ה'תר"ז, צ'רניגוב – 20 בינואר 1917, ו' בטבת ה'תרע"ז, פטרוגרד), הידוע בשם העט שלו בוקי בן יגלי (נהגה "יוֹגלי"; על שם נשיא שבט דן בספר במדבר), היה רופא, סופר ופובליציסט יהודי-עברי מתקופת התחייה.
קורות חיים
קצנלסון נולד בשנת 1846 בצ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). עוד בהיותו ילד נפטר אביו. לימודיו בחדר נמשכו עד גיל עשר ולאחר מכן עבד כחניך אצל סופר סת"ם. עקב רצונו העז להמשיך ללמוד, ברח מעיר מגוריו וממשפחתו לבברויסק שם החל ללמוד בישיבה. במקביל ללימודיו בישיבה רכש את ידיעת השפות רוסית וגרמנית. הוא למד במספר ישיבות והוסמך כרב בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. למד רפואה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמהלך לימודיו עבד כמורה עברית למתחילים בבית הספר היהודי היחידי בעיר, בית הספר של אליעזר ברמן.
לאחר מכן שירת כרופא צבאי. במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) יצא לחזית כרופא. בעת זו כתב את סיפורו "יום הכיפורים בבולגריה". בתום המלחמה התיישב בבירה סנקט פטרבורג, ובהּ שימש כרופא כל חייו.
עוד בצעירותו החל להשתתף בעיתונים העבריים (כגון היום, שסייע בעריכתו וחיבר בו את רוב המאמרים בענייני מדע) מצד אחד, ובכתבי עת רפואיים ברוסית מצד שני. בעברית פרסם פיליטונים, רשימות מענייני דיומא ומאמרים פוליטיים חברתיים. כן החל לכתוב על מדע הרפואה, למן התלמוד ועד לרפואה המודרנית ברוסיה של ימיו. לימים כונסו מאמריו אלה בספרו "התלמוד וחכמת הרפואה".
קצנלסון לא היה ציוני בראשית דרכו הציבורית. הוא תמך בטריטוריאליסטים, והיה מן המטיפים הנלהבים להתיישבות יהודית חקלאית בכל מקום שהדבר ניתן, בייחוד בדרום רוסיה ובמושבות היהודיות בארגנטינה. על אהבת האדמה ועבודתה כתב גם את ספרו העברי 'שירת הזמיר', שיצא לאור בוורשה בשנת תרנ"ה (1894).
בשנת 1909 ביקר בארץ ישראל וסייר במושבות הראשונות. לאחר הביקור חל מהפך בדעותיו, הוא נטש את הטריטוריאליזם והחל לתמוך בציונות המעשית.
לאחר פרישתו של שמעון דובנוב נתמנה קצנלסון לעורך הראשי של הייברסקיה אנציקלופדיה. כן הרצה ברוסית בשיעורים למדעי המזרח, שעסקו בין השאר בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. ספריו נתפרסמו גם מחוץ לרוסיה, וקנו להם קוראים אוהדים בארץ ישראל, בארצות הברית ובארגנטינה. מהדורות מספריו העבריים נדפסו בארץ ובארצות הברית.
יהודה לייב קצנלסון נפטר בסנקט פטרבורג בשנת 1917 (תרע"ז).
דמותו יוצאת הדופן של קצנלסון, והשילוב בין רופא רוסי לבין סופר עברי התומך בתנועת התחייה, הביאו לו פרסום רב בכל רחבי העם היהודי. מספר מונוגרפיות על חייו ועל יצירותיו נכתבו בידי סופרים עבריים בעלי שם, בהם דוד פרישמן, יעקב פיכמן, בן ציון כץ, מנחם ריבולוב וראובן בריינין, פישל לחובר וישראל כהן.
בעיר תל אביב קרוי רחוב על שמו, הנושא את כינויו הספרותי "בוקי בן יגלי".
כתבי בוקי בן יגלי
שירת הזמיר: ספור / מאת בוקי בן יגלי, ורשה: אחיאסף, תרנ"ה 1894. (סדרת 'ספורי בוקי בן יגלי (ל. קצנלסון)'; חוברת א)
אגדות וספורים (עם הקדמה מאת ראובן בריינין), ניו יורק: תרע"ח-1918.
כל כתבי י"ל קאצענעלסאן, בשלשה חלקים (יצאו לאור על ידי יוסף לוריא), סנקט פטרבורג: תרס"ה-1905.
מה שראו עיני ושמעו אוזני: זכרונות מימי חיי, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז-1947.
מערפלי ימי-קדם: ציור היסטורי, אודסה: אחיאסף, תרע"ב-1912.
רמ"ח איברים: פרקים אחדים ממשנת יצירה, סנקט פטרבורג: תרמ"ח-1887.
שירת הזמיר: מבחר ספורים (בצירוף תולדותיו כתובות בידי יעקב פיכמן), תל אביב: עם עובד, תש"ד-1944.
התלמוד וחכמת הרפואה, ברלין: הוצאת חיים, תרפ"ח-1928.
בין אדני השדה - סיפור לילדים
לקריאה נוספת
ישורון קשת, 'בוקי בן יגלי על רקע זמנו', הדאר, מ"ז, תשכ"ח-1968.
קישורים חיצוניים
דוד פרישמן, ד"ר יהודה לייב קצנלסון: מאמר ראשון, מאמר שני, בפרויקט בן יהודה
מתוך הספדו של פרישמן על קצנלסון
זלמן אפשטיין, לערכו המדעי של התלמוד (ציון לבוקי בן יגלי ז"ל), "הארץ", אדר תרצ"ד, בפרויקט בן-יהודה
"אחרי מטתו של הד"ר י. ל. קצנלסון", בעיתון "העם":
(למלאות שנה למותו; הופיע במקור מיד עם מותו בשבועון העברי "העם" במוסקבה)
הערות שוליים
קטגוריה:סופרי תקופת התחייה
קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט
קטגוריה:רופאים יהודים רוסים
קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:רופאים צבאיים רוסים
קטגוריה:רופאים יהודים אוקראינים
קטגוריה:רופאים צבאיים יהודים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים יהודים
קטגוריה:כותבי זיכרונות
קטגוריה:יהודים בצבא האימפריה הרוסית
קטגוריה:פיליטוניסטים כותבי עברית
קטגוריה:ילידי 1846
קטגוריה:נפטרים ב-1917 | 2024-05-31T00:01:01 |
בוקי בן יוגלי | redirect בוקי בן יגלי | 2004-11-11T05:16:32 |
מאיץ התנגשויות ההדרונים | REDIRECT מאיץ LHC | 2007-02-04T14:36:31 |
תפקידי מגדר | תפקידי מגדר בחברה הם ציפיות ואמונות משותפות המוחלות על פרטים על בסיס מגדרם.
תפקידי המגדר כוללים זכויות וחובות הקשורות להתנהגות, אשר מוגדרת כהולמת לגברים ולנשים בחברה. נורמות אלו משפיעות על אופן התנהלות האדם בחיים האישיים.
תאוריות חיברות לתפקידי מגדר
יש הסבורים כי תפקידי המגדר משפיעים על ההתנהגות משום שגברים ונשים מגיבים לציפיות החברה מהם. בנוסף מרביתם גם מפנימים את תפקידיהם המגדריים.
תפקידי המגדר נרכשים ומופנמים בתהליכי חיברות ויצירת זהויות מגדריות נפרדות לילדים ולילדות. כתוצאה של זהויות חברתיות שונות אלו, לנשים ולגברים יש ציפיות שונות מהתנהגותם שלהם עצמם.
תהליך החיברות לתפקיד המגדרי מתחיל עוד בתקופת העוברות, לפני שהפרט נולד, וממשיך לאחר הלידה באמצעות בגדים, צעצועים, לימוד השפה ועוד. הפרט לומד ומפנים את ההתנהגות הנורמטיבית למגדרו מתוך צפייה בהתנהגות הוריו, מחנכיו, בני גילו ומתוך הסביבה באופן כללי, ומתוך תגובותיהם להתנהגותו שלו.
יש הטוענים כי הציפיות החברתיות עשויות, למשל, לעודד ילדים לפתח את הדחף האגרסיבי או התחרותי שלהם הנובע מגורמים ביולוגיים (ולהפוך לגברים), ובמקביל ללמד ילדות להדחיק דחפים דומים (ולהפוך לנשים). הגברים מצידם ילמדו לדכא בתוכם כל מה שהוא עדין וסביל (ונחשב נשי). כל סטייה מהתנהגות לגיטימית למגדר עשויה להיתפס כהפרה של דפוסי התנהגות חברתיים. גברים המתנהגים בדרך 'נשית', ונשים המתנהגות בדרך 'גברית' עלולים לסבול מתגובות שליליות של סביבתם.
תפקידי מגדר בתקשורת
הטלוויזיה הפכה למקור משמעותי בתהליך רכישת הידע התרבותי בשלבי ההתפתחות השונים של האדם בעיקר אצל ילדים אשר עוברים תהליך חיברות (סוציאליזציה) בין היתר דרך הטלוויזיה. נמצא כי ילדים צופים בטלוויזיה זמן רב יותר מאשר הם עוסקים בכל פעילות אחרת במהלך היום, חוץ משינה ולימוד בבית הספר. לכן לייצוג של תפקידי מגדר בטלוויזיה בכלל ובתוכניות מצוירות לילדים בפרט, יש תפקיד משמעותי בהבניה של תפיסות מגדריות אצל ילדים. אף על פי שקיימת תפיסה שאומרת שהתוכן המוצג לילדים בטלוויזיה בדרך כלל מצויר ולכן לא פוגע בילדים, מחקרים מראים שילדים קטנים עד גיל 10 מתקשים להבחין בין מציאות לדמיון ולכן לעיתים קרובות מאמינים שמה שהם רואים בטלוויזיה הוא מציאותי ולפיכך הם מחקים התנהגויות, תפקידים ומודלים שהם ראו בתוכניות מצוירות לילדים.
במחקר שבחן את ייצוג תפקידי המגדר בתוכניות מצוירות לילדים נמצא כי ככלל, דמויות גבריות מופיעות בייצוג יתר. הדמויות הגבריות מוצגות בתפקידי "מנהיג" יותר מאשר דמויות נשיות. הדמויות הגבריות נוטות להיות מוצגות כחזקות, אינטליגנטיות, נערצות על הסביבה ובעיקר על הדמויות הנשיות ונוטות יותר לאגרסיביות ואלימות. לעומת זאת, הדמויות הנשיות נוטות להיות מוצגות כפחדניות, מפגינות יותר חיבה ונוטות לרומנטיקה ותפקידי תמיכה וטיפול. דרך תצוגה זו של סטראוטיפים, ילדים לומדים שלגברים יש חשיבות רבה יותר וסטטוס גבוה יותר בחברה מאשר לנשים.
גורמים נוספים להבדלי תפקיד בין המגדרים
קיימים מחקרים המראים כי קיימים הבדלים בתחומי העניין בין המינים, ללא קשר להשפעות הסביבה החיצונית.
גברים נוטים יותר להתעסק עם דברים מערכתיים בעוד נשים נוטות להתעסק דווקא בתחומים חברתיים. ההורמון אוקסיטוצין ממלא בין היתר תפקיד חשוב ביצירת קשרים חברתיים, בניית יחסי אמון וגילוי חמלה. הוכח כי האסטרוגן, הורמון המין הנשי, מעודד שחרור של אוקסיטוצין מבלוטת ההיפותלמוס ומעודד את קשירתו לאמיגדלה, בעוד שהטסטוסטרון, הורמון השכיח יותר אצל גברים, מדכא באופן ישיר את פעולתו של האוקסיטוצין.
מחקר שבדק את רמת הטסטוסטרון במי השפיר והשווה אותה אחר כך להתנהגות הנולד העלה שככל שרמת הטסטוסטרון גבוהה יותר כך רמת העניין של היילוד במבנים מערכתיים גדולה יותר, וככל שרמת הטסטוסטרון נמוכה יותר כך מידת התעניינותו של היילוד נמוכה יותר במבנים מערכתיים וקיימת נטייה גדולה יותר של היילוד לגילויי אמפתיה. במחקר אחר הוצגו לתינוקות בני כמה חודשים תמונות של עצמים מכניים ותמונות של דמויות אנושיות. המחקר העלה שתינוקות בנות השקיעו מבטן בתמונות המציגות דמויות אנושיות ואילו הבנים השקיעו מבטם בתמונות המציגות עצמים מכניים.
ראו גם
הבדלי מגדר בגיל הרך
חלוקת תפקידים במשפחה
הפרדת עיסוקים מגדרית
מדע ומגדר
ייעוד מגדרי
ילדים, מטבח, כנסייה
קישורים חיצוניים
Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על תפקידי מגדר בסרטי ילדים
שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
מקנה פופ: רוצה להיות אקטיביסט? תתחיל מהצעצועים שלך – השפעת תפקידי המגדר על שיווק צעצועים, הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
7 Guy Customs (That Would Be Weird If Girls Did Them) - על ההבדלים בתפיסה החברתית של גברים ונשים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התנהגות האדם
קטגוריה:מגדר | 2023-09-22T06:04:45 |
יוסל ברגנר | שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|תעודת פרס ישראל (1980)
יוֹסְל בֶּרגנֶר (באנגלית: Yosl Bergner; 13 באוקטובר 1920 – 18 בינואר 2017) היה מגדולי הציירים הישראלים, מאייר ספרים, צייר תפאורות ומעצב תלבושות לתיאטרון ישראלי, ובעיקר עבור הצגותיו של המחזאי נסים אלוני. חתן פרס ישראל לאומנות לשנת 1980 (ה'תש"ם).
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|יוסל ואודרי ברגנר, 1966
ולדימיר יוֹסִיף (יוֹסְל) בֶּרגנֶר נולד בווינה בשנת 1920, בנם של הזמרת פניה ברגנר והמשורר מלך ראוויטש (זכריה חנא ברגנר), ואחיינו של הסופר הרץ ברגנר. ילדותו עברה עליו בבית רוחש בסופרים ומשוררים, ובוויכוחים על ספרות והגות. בילדותו התגוררה משפחתו בוורשה, ושם החל ללמוד ציור אצל הצייר הירש אלטמן.
כשהיה בן שבע-עשרה היגרו הוא ואחותו לאוסטרליה, שם למד ברגנר אמנות בבית הספר לאמנות שעל יד הגלריה הלאומית של ויקטוריה במלבורן. במשרדי ההגירה של "היאס" (HIAS) בוורשה פגש ברגנר את יוסל בירשטיין, ואתו עשה את הדרך לאוסטרליה. השניים שירתו יחד בצבא האוסטרלי במלחמת העולם השנייה, כפי שמתאר ברגנר:
לאחר שירותו הצבאי בצבא האוסטרלי הקים ברגנר, יחד עם חברו בירשטיין, קבוצה של ציירים שעסקו בציור ריאליסטי-חברתי.
ברגנר עלה לישראל בשנת 1950 יחד עם אשתו הציירת אודרי ברגנר, והם קבעו את משכנם בצפת. מאז עלייתו הפך לאחד הכוחות המשמעותיים באמנות הישראלית. בשנת 1950 גם הציג ברגנר את תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל בגלריה לאמנות כ"ץ. משנת 1957 ברגנר חי ויצר בתל אביב.
ביצירותיו הביע ברגנר את נשמתו והווייתו באמצעים ציוריים-ספרותיים וסימבולים, ואלו הוצגו בתערוכות רבות בישראל ובשאר העולם ונרכשו על ידי אספנים רבים.
בתחילה המוטיבים שהובילו את ציוריו נחשבו לגלותיים, אך עם השנים סגנונו של ברגנר נתפס כמייצג את הישראליות באמצעות פן ייחודי. הוא צייר בסגנונו הייחודי אירועים שחווה וסיפורים ששמע מהעבר, בעיקר במציאות הארץ-ישראלית: מעולם החלוצים (נושא שנחשב אז לחידוש), מעולם התיאטרון בשנות ה-70 ועוד.
ברגנר הוא חתן פרס ישראל לאמנות לשנת 1980 (יחד עם פנחס ליטבינובסקי ואנה טיכו
בשנת 2013 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.
ברגנר הותיר את אודרי אשתו, את בתם הינדה ברגנר וארבעה נכדים.
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.
שמאל|ממוזער|200px|כיכר יוסל ברגנר בשכונת הדר הכרמל בחיפה
הנצחה
כיכר יוסל ברגנר הוקמה בצומת הרחובות רחוב חסן שוקרי-ברוולד, מול בניין עיריית חיפה. על הכיכר ניצב פסלו של האמן - "אחוות אחים".
המחזה "המעלית", מתוך הספר "מה זאת אמנות, לעזאזל?! אוסף מחזות אקזיסטנציאליסטיים" מאת דורון בראונשטיין, מוקדש ליוסל ברגנר - שאף היווה השראה לדמותו של יוסל'ה במחזה.
גלריה
ספרים שכתב
עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות / יוסל ברגנר; רשמה: רות בונדי, אור יהודה: הד ארצי, תשנ"ו-1996.
ציורים נודעים
אוכלי הפרפרים, 1965.
שולחן ערוך, 1967.
ארבע נשים, 1964.
דיוקנאות משפחה, 1966.
הכלה וצייד הפרפרים, 1967 - ציור זה שימש השראה למחזה באותו שם, שכתב מאוחר יותר נסים אלוני.
סדרות של ציורי כלים, בעיקר כלי מטבח על שולחן.סדרות של ציורי פרחים, בעיקר באגרטל או בביצה.
סדרות של ציורי דמויות המתבוננות בצופה, בעיקר מבעד לחלונות.סדרות של ציורים במחווה לסופר פרנץ קפקא.
ספרים שאייר
משיחות ערב: סיפורים עממיים, מאת: אשר ברש, ציורים: יוסל ברגנר, הוצאת מסדה, תשי"ט, 1958.
אביון לפני הניצה, שירים, מאת ישראל הר, ציור העטיפה והרישומים יוסל ברגנר, קשב לשירה, תל אביב, 2005.
אדמת החול, פואמה מאת אבא קובנר, צייר יוסל ברגנר, ספרית פועלים, תל אביב, 1961.
אומר אהבה, שירים מאת יחיאל מר, רישומים - יוסל ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1979.
אחר הדברים האלה, שירים, מרים אורן, רישומים - יוסל ברגנר, ספרית פועלים, 1962.
אכפת, שירים, מאת בנו רותנברג, רישומים מאת יוסל ברגנר, מחברות לספרות, 1957.
חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים, טוביה ריבנר, איורים - יוסל ברגנר, הוצאת צבעונים, ירושלים, 2004.
טוביה החלבן, סנדר בלאנק, סטמפניו, שלום עליכם, מיידיש - אריה אהרוני, רישומים - יוסל ברגנר, ספרית פועלים, 1997.
כריח שדה, שירים, פינחס אלעד-לנדר, הרישומים מאת יוסל ברגנר, תל אביב, 1962.
מזל דגים, שמואל יוסף עגנון, רישומים יוסל ברגנר, ירושלים, 1981.
מזמורים ופזמונות, מעין שירי עם, מאת חיים נחמן ביאליק, עם רישומי ציפורן מאת יוסל ברגנר, דביר, תל אביב, 1973.
המלאך הקטן מיכאל, לילדים, סיפר אבא קובנר, צייר יוסל ברגנר, ספרית פועלים, 1989.
מפי העם, י’ ל’ פרץ, עם אחד עשר רישומים מאת יוסל ברגנר, דביר, 1970.
מקום לדאגה, יהונתן גפן, רישומים - יוסל ברגנר, תל אביב, 1976.
סיפורים לילדים, יאנוש קורצ'אק, רישומים - יוסל ברגנר, עדה פוזננסקי-הגרי - ספור חייו של קורצ’אק, הקיבוץ המאוחד, 1966.
שירי אהבה, יונתן רטוש, איורים - יוסל ברגנר, הדר, תל אביב, 1980.
תרנגולים על גשר הירקון, חיים חפר, ציורים - יוסל ברגנר, תל אביב, א. לוין-אפשטין, 1967.
ספר הפזמונים של חיים חפר, מעוטר בציורים של יוסל ברגנר, ירושלים, ידיעות אחרונות, 1981.
ספרים וקטלוגים אודות יצירתו
פריץ שיף, יוסל ברגנר, מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, 1959.
רות פלד, יוסל ברגנר - ציורי שמן, גלריה בינט, ירושלים, 1965.
גרשון בינט, נסים אלוני, יוסל ברגנר ציורים 1963-68, הוצאת בינט, ירושלים, 1969.
פנואל פטר כהנא, יוסל ברגנר - רישומים לפרנץ קפקא, רמת גן, 1970 (נדפס במהדורה בת 361 עותקים. תרגום לעברית של המהדורה המקורית באנגלית שראתה אור בהוצאת תרשיש, ירושלים, 1959).
חיים גמזו, יוסל ברגנר ציורים: 1975 - 1955, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1975.
יוסל ברגנר - ציורי צעצועים, גלריה בינט, תל אביב, 1977.
נסים אלוני, רודי בינט-פרי, יוסל ברגנר ציורים 1938 - 1980, הוצאת כתר, ירושלים, 1981.
טוביה ריבנר, יוסל ברגנר - ציורים לפרנץ קפקא, הוצאת שבא, 1990.
כרמלה רובין (אוצרת), נסים אלוני, קלייב סינקלר, נתן זך, טוביה ריבנר, דן פגיס, חיים חפר, יוסל ברגנר - רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000.
משה אביר, יוסל ברגנר - ספינות טיול ביפו, גלריה דן, תל אביב, 2004.
לקריאה נוספת
חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957.
צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
מרים טל, יוסל ברגנר ועולמו, אורות, י"ב, 1972.
בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
כרמלה רובין, 'יוסל בירשטיין - בין ימים', בתוך: בין ימים - יוסל ברגנר, תשנ"ז 1996.
דרור בורשטיין, "לתרגם את ה’בוא, בוא’ למלים אחרות", מסה, ליוסל ברגנר, מקרוב, 7, 2001.
אריאל הירשפלד, גולגולתא של הפומפיות: על פארודיה וזהות יהודית בציורי הצליבה של יוסל ברגנר, מחניים, 15, תשס"ד 2003.
יצחק לודן, יאסל בערגנער און די וועלט פון זיינע אימאזשן, טאפלפונקט, 1, 2000, עמ' 46–52.
גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, המשכן לאמנות עין חרוד, 2008.
יונה פישר, תמר מנור-פרידמן, לידת העכשיו - שנות השישים באמנות ישראל, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008.
גליה בר אור, מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
קישורים חיצוניים
(ראיון)
,
גלריה דן תל אביב, מייצגים בצורה בלעדית את האמן יוסל ברגנר מעל 28 שנים (2015)
יוסל ברגנר: יוצר יצירתי ומעורר השראה – גם בגיל 95 או: "האמנות מחליטה עליי", ראיון בבלוג חי תרבות, 8 ביולי 2016
ידידיה איש שלום, צייר החפצים: ריאיון עם הצייר יוסל ברגנר [הראיון האחרון], מגזין כולעיצוב, ינואר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:מאיירים ישראלים
קטגוריה:מעצבי במה ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לציור
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
יוסל
קטגוריה:זוכי פרס דיזנגוף
קטגוריה:מאיירי הגדה של פסח
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים ילידי ליטא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1920
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2017 | 2024-08-13T17:49:38 |
זהות מגדרית | זהות מגדרית היא תחושת ההזדהות האישית של הפרט עם אחת מקטגוריות המגדר – שיכולה להיות גבר, אישה, איפשהו באמצע, שילוב של שניהם או אף אחד מהם. זהות מגדרית יכולה להתאים לזוויג של אדם ולייעוד המגדרי שניתן לו בזמן הלידה, ויכולה להיות שונה ממנו. בכל החברות האנושיות קיימות קטגוריות של זהות מגדרית, וקטגוריות אלה יכולות לשמש כבסיס לזהות החברתית של האדם ביחס לחברים אחרים בחברה. המונח זהות מגדרית יכול להתייחס גם לזהות שאותה מייחסים אחרים לפרט על בסיס ציפיותיהם מתפקידי מגדר שמפגין הפרט (מגדר מיוחס).
המחקר המדעי מראה כי זהות המגדר איננה דבר שנבחר באופן מודע; רוב הזכרים אכן מזדהים לבסוף כגברים ורוב הנקבות כנשים, אך לא תמיד. תופעות כאלה של התפתחות מגדרית שונה, הולידו מחקר מדעי שלם אודות האטיולוגיה של זהויות מגדר, נושא אשר עד כה ידע מחלוקות חריפות מאוד בקהילה המדעית, שאחת הידועות בהן היא הפולמוס סביב מקרה דייוויד ריימר. לעיתים אלו החשים אי-הלימה בין זהותם המגדרית לבין גופם, חשים דיספוריה מגדרית וחלקם מבקשים לעבור הליך להתאמה מגדרית, כדי להתאים את גופם לתחושתם הנפשית. מומחים רבים מאמינים שגורמים ביולוגיים כגון השפעות גנטיות ורמות הורמונים ברחם, יחד עם חוויות מוקדמות וחוויות בגיל הנעורים או בבגרות עשויים כולם לתרום להתפתחות הזהות המגדרית.
אטיולוגיה – מבט תאורטי
האטיולוגיה להיווצרות הזהות המגדרית, באדם ובכמה מינים נוספים, איננה מובנת מאליה: קורה לעיתים שזכרים צעירים (בשנים הראשונות לחיים) מזדהים כבנות, וההפך. כך למשל, בנים צעירים עשויים לטעון באופן עקבי כי הם למעשה "בת" ולדרוש מהוריהם לקנות להם בובות שעל פי ניתוח סטטיסטי נפוצות יותר בקרב בנות, לנסות ללבוש ביגוד הנתפס בתרבות כ"נשי", כגון שמלות, בתרבות המערבית (לרוב של האם או אחות/אחיות) ולבקש לשחק דמות נשית במשחקי סימבוליים או משחקי תפקידים בקרב ילדים, וכן ההפך. שכיחות התנהגות זו, הנקראת נון קונפורמיות מגדרית בילדים (Childhood gender nonconformity) אינה גבוהה, וכתופעה היא נדירה יחסית. תופעה זו נחקרת אקדמית מזה שנים רבות, בעיקר בדיסיפלינות של ביולוגיה, מדעי המוח, פסיכולוגיה, ולעיתים גם חינוך. מסיבה זו קיים שיח אקדמי ענף (אם כי צנוע יחסית לתחומים אקדמיים אחרים) העוסק באטיולוגיה של זהויות מגדר באדם. להלן יוסבר על העמדה הנוכחית בקרב הקהילה המדעית בהקשר זה.
בעבר שלטו שתי גישות עיקריות הבאות להסביר כיצד מתהווה זהותו המגדרית של אדם. כיום מקובלת גישה שלישית שהיא שילוב של השתיים. הגישות מכילות מודלים שונים, אך רוב המודלים משתי הגישות הראשונות, ננטשו לטובת השלישית, מתוקף הממצאים המדעיים שהניב שיתוף הפעולה בין דיסציפלינות שונות, במטרה להבין את האטיולוגיה של זהות המגדר באדם.
קונסטרוקציוניסטית
גישה זו מבוססת בלבד על רעיון קונסטרוקציוניסטי פונדמנטלי שזהות המגדר מתעצבת אך ורק על ידי סוציאליזציה והיא תוצר של הבניה חברתית. גישה זו הביאה למספר מקרים טרגיים, כדוגמת דייוויד רימר, ולמעשה הופרכה על ידי ראיות סותרות כגון קיום תופעת הטרנסקסואליות שמתחילה, ברוב המקרים, בגיל הינקות, וכוללת התנגדות אקטיבית מצד הילד לתכתיבים המגדריים של הוריו (Childhood gender nonconformity), התנגדות שלרוב הולכת ומתחזקת במהלך השנים, בסתר או בגלוי. כמו כן, מחקרים נוירוביולוגיים מוקדמים, דוגמת אלו של רוג'ר גורסקי ודיק שוואב על ההשפעה הקדם-לידתית של ההורמון טסטוסטרון בפרט, ואנדרוגנים בכלל, על ההתמיינות המוחית. גישה זו אומצה על ידי קבוצות פמיניסטיות פוסט-סטרוקטורליסטיות שלשיטתן מגדר, ואספקטים פסיכו-סוציאליים רבים נוספים, הם תוצאה של הבניה גרידא.
רדוקציוניסטית
הגישה הרדוקציוניסטית היא גישה דטרמניסטית, המבוססת על הרעיון שעיקר ההשפעה על יניקת המגדר של היילוד היא הורמונלית (חשיפה להורמונים בשלבים מסוימים בהיריון), וכי לגורמים פסיכוסוציאליים בתר-היריוניים יש השפעה מזערית אם בכלל. ביקורת מרכזית על התאוריה היא העובדה שזהות המגדר עצמה היא אכן רכיב חברתי מובנה, שכן היא איננה הומוגנית בכל התרבויות (ואף אינה בינארית במספר חברות, כפי שנראה להלן). חוסר ההומוגניות מתבטא למשל בעובדה שבחברה אחת, שמקובלת בה בינאריות מגדרית, דברים מסוימים יכולים להיתפס כ"נשיים", בעוד שבחברה אחרת, גם היא בינארית מגדרית, אותם דברים אינם נתפסים כ"נשיים". אין הוכחה חד-משמעית לתאוריה הרדוקציוניסטית, שכן הקשר בין הורמונים לזהות מגדרית אינו ליניארי, משום שזהות מגדרית היא הבנייה ולא, למשל, קומפלקס כימי, ועל כן היא אינה מושפעת מהורמונים באופן ישיר אלא עקיף – להורמונים בהחלט יש השפעה על כיוון המוח ל"יניקתה" של זהות מגדר מסוימת מן הסביבה החברתית, אך זהות המגדר עצמה, לרבדיה, אינה מיוצגת על ידי הורמון מסוים כי אם בזכרונות מוקדמים עליהם מתבססים זכרונות מאוחרים יותר, או במובן פסיכולוגי יותר, סכמה מאוד בסיסית עליה מונחות סכמות אחרות.
היווצרות הזהות המגדרית באדם
על פי מרבית החוקרים העוסקים בתחום, הזהות המגדרית מתעצבת לפני ובמהלך הלידה, עד להתגבשותה הסופית-לכאורה לא יאוחר מגיל 18 חודשים ככלל; החל מהשפעות ביוכימיות כגון הורמונאליות או טרטוגניות בשלב החיים הפרי-נטאלי (כלומר, הקדם-לידתי), וכלה בשלב החיים האפי-נטאלי (כלומר הבתר-לידתי) שלאחריו, לפי אחת הדעות, מתרחש תהליך של "השלמה פסיכוסוציאלית" הנמשך על פי רוב עד סביבות גיל 18 חודשים לערך.
רוב התינוקות גדלים ומזדהים עם הקטגוריות המגדריות התואמות את תפקודם ההורמונלי. לרוב, אך לא תמיד, התפקוד ההורמונלי תלוי בכרומוזומי המין, כלומר בגנטיקה הזכרית או הנקבית של התינוקות. אולם, ההזדהות עם הקטגוריות המגדריות כפופה לזהויות המגדר המקובלות בתרבות הספציפית.
התגבשות הזהות המגדרית בהתאם למערכת מגדרית
ניתן להגדיר מערכת מגדרית כסך זהויות המגדר המקובלות בתרבות נתונה (או בהגדרה צרה יותר, בחברה נתונה) מבחינה לשונית ותרבותית. בתרבות המערבית, למשל, מערכת זו היא בינארית וכוללת את זהות המגדר הגברית (masculine) והנשית (feminine), אך בתרבויות אחרות, כגון האינדונזית התאילנדית, שבט הנבאחו, או אצל ילידי האי סמואה, המערכת המגדרית מאורגנת בצורה מעט שונה – בחלק מהתרבויות קיימות שלוש זהויות מגדר חברתיות ואף יותר. בשלב ההשלמה הפסיכוסוציאלי, שהוא ההקשר המגדרי של היקשרות, סוציאליזציה ולמידה מסוגים שונים (על בסיס התשתית הביולוגית המכווינה אדם לזהות מגדר נתונה), נרקמים קשרים בסיסיים מאוד למגדר ההולם את הגוף, נלמדים תפקידי המגדר המתאימים הבסיסיים ביותר, ונרכש הבסיס ההתנהגותי להם. תהליך זה בכללותו מכונה תהליך כמו-הטבעתי (Imprinting-like process), שבו נרכשת זהות המגדר בצורתה הבסיסית ביותר, ומשם עליה להתפתח בהקשריה המשניים.
יציבות הזהות המגדרית ככלל
הכלל המקובל בקרב חוקרים הוא שמרגע שהתהליך הושלם, לא אמור להתרחש שינוי או "היפוך" של ממש בזהותו המגדרית של אדם, והגמישות המוחית בהקשר האלמנטרי שלה באופן כללי נסתיימה, מלבד שינויים משניים בהקשרה; כך למשל ילד בן שלוש המתנהג באופן ההתנהגות המקובל עבור בנות בגילו, לא ימשיך להתנהג כך בחלוף השנים, אלא יתפתח לפי אופן ההתנהגות המקובל עבור בני מגדרו בגיל מאוחר יותר. רובבמחקרי עוקבה שונים נמצאו שיעורים של בין 61% ל-98%. ראו: הילדים החווים דיספוריה מגדרית בילדות לא יאובחנו בדיספוריה מגדרית בהגיעם לבגרות. הפסיכיאטר רפרטי כתב שבעוד שההתנהגות הנוגעת למגדר (ביטוי מגדרי) יכולה להשתנות עקב סטריאוטיפים או הזדהות שלהם עם אנשים שונים בחייהם, התחושה של זהות פנימית לפיה אדם הוא אישה, גבר, משהו באמצע או משהו אחר – זהות מגדרית מגובשת היא דבר שלא ניתן לשנות. מצב זה שזהות המגדר נקבעת ואינה משתנה בהמשך החיים (אלא רק מקבלת ביטויים משניים שונים בכל גיל וגיל) אינו נתפס כעובדה בקרב חלק מהחוקרים, כי אם כ"כלל", שיש מי שסוטים ממנו במהלך המסלול ההתפתחותי של חייהם. הבולט בין חוקרים אלה הוא הפסיכולוג ריי בלנשרד. בלנשרד והדומים לו טוענים שיש אנשים שמתוקף היסטוריה התפתחותית ייחודית, כן ישתנו בהקשר זה בגיל ההתבגרות, או בבגרות, בשל שילוב של נטייה ספציפית לפרפיליה עם פטישיזם טרנסווסטי. גם הפסיכואנליטיקן אריק אריקסון דיבר על תופעה דומה של בלבול זהויות (שעשויה לכלול בלבול מגדרי) האופיינית לגיל העשרה (משבר זהות), וכן, הזכירו אפשרות זו גם הפסיכולוג ג'ון מאני והפסיכולוגית אנקה ארהרדט.
מאני וארהרדט המשילו את התפתחות הזהות המגדרית, לפחות כאשר היא נעשית על פי הכלל והסדר המתואר לעיל – להתפתחות שפת האם והמבטא: שפת האם כקטגוריית-על בהקשר הפסיכו-לינגוויסטי הפרטי, היא בדרך כלל יחידה, ואלו המבטא, הפרגמטיקה, התחביר, ונגזרות אחרות של מאפיין אנושי זו, המשתדרגות עם השנים; אך שפת-אם, או "שפה עיקרית", לרוב יש רק אחת, ומסלול התפתחותי זה, דומה, על פי מאני וארהרדט, לזה של זהות המגדר. עם זאת, רוב ממצאיו של מאני שנויים במחלוקת, והוא אף נחשף מזייף ממצאי מחקר על מטופלו דייוויד ריימר.
עם כל האמור לעיל, נכון לשנת 2018, לא ידוע בבירור באיזו מידה האטיולוגיה של זהות מגדר מושפעת מגורמים ביוכימיים (פרינטאליים, ובפרט אפי-נטאליים) ומסיבה זו כיום צומצם מחקר זה בהיקפו למשל להסקת מידע ממחקרי אורך, מחקרי תצפית בסביבה טבעית בבעלי חיים והסקה והיקש לוגי.
הסיבות למחקר אטיולוגי על התפתחות הזהות המגדרית
מחקר אטיולוגי זה, כמו מחקרים אטיולוגיים אחרים בפסיכולוגיה התפתחותית עלול לנבוע מסקרנותם של פרטים שונים העוסקים בו בעיקר במטרה להבין מדוע קיימים אנשים טרנסג'נדרים. ללא עניין זה, כפי הנראה מחקר זה היה מצומצם יותר בהיקפו, ונוגע בעיקר לפן הביולוגי של ההתפתחות, ופחות לפן המוחי-נפשי שלה. חוקרים בתחום זה הם מעטים יחסית והתקדמותו איטית.
עם זאת, אחת הביקורות כלפי חוקרים מסוימים העוסקים בנושא זה באופן עקבי היא שהם מבקשים להבין מהם הגורמים המדויקים לטרנסג'נדריות ואף להומוסקסואליות (שלרוב נקשרות בנון קונפורמיות מגדרית בילדים), במטרה למנוע אותן. מסיבה זו חוקרים מסוימים הואשמו בהטיה מחקרית, הומופוביה ואף טרנספוביה, בפרט תוך הצבעה על מקרים של טראומות והתאבדויות של נבדקים אחדים שהשתתפו בניסויים כאלה והתרחשו לכאורה בעקבות השתתפות בהם. חוקרים כאלה עשויים לטעון כנגד ביקורות אלה כי חקירתם נובעת מסקרנות גרידא וכי זמן רב מדי ישבה האנושות בבורות בהקשר לנושאים אלה; עוד הם עשויים לטעון כי ביקורות כאלו נובעות מתסכול שחשים מבקרים מסוימים מעצם עבודתם וכי ההשלכה של ההתנגדות הסוציו-פוליטית לעבודתם המחקרית מעכבת את התהליך המדעי בכללותו. הפסיכולוגים ריי בלנשרד וג'יי מייקל ביילי (J. Michael Bailey), זכו לביקורת על שימוש בנומנקלטורה שהגיש בלנשרד, המתארת "3 סוגים" של נשים טרנסקסואליות, הנתפסת כנומנקלטורה בעייתית. הפסיכולוג קנת צוקר ספג ביקורת על ניסויים קוגניטיביים-ביהייביוריסטים שערך על ילדים נון-קונפורמיים מגדרית במטרה לחקור את האטיולוגיה של ביטויי הטרנסג'נדריות שלהם; האקטיביסטית הטרנסג'נדרית-טרנסקסואלית לין קונוויי כינתה באחד ממאמריה את סדרת הניסויים האלה של צוקר "התעללות בילדים"; צוקר מצידו האשים אותה בלשון הרע ובפגיעה בשמו המקצועי ללא בסיס, ואיים בתביעה משפטית בדרישה להסיר את הדברים.
הלימה בין זוויג לזהות מגדרית מיוחסת
אצל מרבית האנשים ישנה הלימה בין המין הביולוגי שלהם לבין המגדר המיוחס להם מצד הסובבים אותם (ומכאן גם הלימה בין הזהות המגדרית שלהם למין הביולוגי שלהם). על פי הערכה, כ-3% מהאוכלוסייה חשים תחושת של חוסר התאמה (בעוצמות שונות) בין המין הביולוגי שלהם לבין זהותם המגדרית. טרנסג'נדר הוא מונח הכולל קשת רחבה של זהויות שקשורות לחוסר ההלימה ולהתנהגויות שאינן תואמות בין היות האדם זכר או נקבה, לבין התחושות המגדריות שלו או שלה.
לימודי מגדר
זהות מגדרית הייתה מאז ומתמיד נושא לדיון פילוסופי, ואף משמשת מושא מחקר מרכזי של הפסיכולוגיה מראשיתה. בעוד שהפסיכולוגיה חוקרת בעיקר את המכניזמים הנוגעים להתפתחות אישית בהקשר של זהות מגדר, תפקידי מגדר, ונטיות מגדריות, הרי שבעשורים האחרונים התפתח תחום מחקר חדש, "לימודי מגדר", המתמקד בהיבטים החברתיים והתרבותיים של הזהות המגדרית (בפרט של נשים) אך פחות במכניזמים הללו. לימודי המגדר הם רב-תחומיים במהותם, משום שהם מבקשים לבחון את השפעתם של חלוקת התפקידים המגדרית, של זהויות מגדריות ושל ייצוגיהן על תחומי פעולה וידע שונים בחברות האנושיות. כיום פועלות במוסדות אקדמיים רבים ברחבי העולם מחלקות ללימודי מגדר, שמשלבות הוראה ופעילות מחקרית בתחומים שונים, בהם היסטוריה (והיסטוריה של מגדר), סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, משפטים, תולדות האמנות פסיכולוגיה, ומדע המדינה.
להבדיל מלימודי פסיכולוגיה (למשל, לימודי תואר שני בפסיכולוגיה במחלקה למגדר ומיניות) שנלמדים במידה רבה מנקודת ראות של נוירופסיכולוגיה ופסיכואנליזה, לימודי המגדר נלמדים בעיקר מנקודת ראות פוסט-מודרנית ופמיניסטית, דבר הגורר אחריו ביקורת ציבורית רחבה וטענות כי לימודים אלו הם יותר בגדר של תעמולה מאשר מדע חברתי ממשי.
ראו גם
זהות מינית
תפקידי מגדר
אנימה (פסיכולוגיה)
לימודי להט"ב
תאוריה קווירית
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:זהות מינית
קטגוריה:מגדר
קטגוריה:עצמי | 2024-07-21T12:24:32 |
קו מז'ינו | REDIRECT קו מאז'ינו | 2004-11-10T19:21:36 |
ביצורים | ממוזער|250px|מערך הביצורים המרשים (צריחים, חומה, חפיר) של טירת המלך רנה בטרסקון.
ממוזער|250px|מצודת לונדון (Tower of London) – טירה מסוג מצודה קונצנטרית.
שמאל|ממוזער|250px|מבצר נח'ל, אחד המבצרים שנשתמרו במצב מצוין בעומאן.
ממוזער|250px|שמאל|ביצורי פורט בורטאנג', שוחזרו למצבם בשנת 1750, במחוז חרונינגן שבהולנד.
ממוזער|250px|פילבוקס משולב בגדר ההפרדה סמוך לשכונת גילה בדרומה של ירושלים, ספטמבר 2005
ביצורים הם מבנים צבאיים שנועדו ללוחמה הגנתית. גורמים שונים השתמשו בביצורים לאורך אלפי שנות היסטוריה, במבחר רחב של עיצובים הולכים ומורכבים. הפעולה של שיפור ההגנה של אזור מסוים נקראת "ביצור". מבנים מבוצרים נקראים מבצרים או מצודות. ביסוד הביצורים עומדות שתי תכליות עיקריות: מניעת מעבר וחדירה של כוחות עוינים, והגנה על מתחם מסוים (ועל מערך ההגנה עצמו) מפני פגיעות פיזיות כגון ירי קליעים.
סוגי ביצורים
מערכות ביצורים
מבצר – מתחם מבוצר, שנועד להגן על האנשים שבתוכו בפני תקיפה וכן לספק נקודת משלט אסטרטגית.
טירה – מבנה מגורים גדול ומבוצר.
חומות עיר – מערכת ביצורים שנועדה להגן על יישוב עירוני או כפרי. האלמנט העיקרי במערכת זו היה חומות ארוכות וגבוהות אך היא כללה גם מצודה, צריחים ושערים.
מחסום הפרדה – מבנה או מערכת ביצורים שנועדו ליצור הפרדה בין שני מקומות או אוכלוסיות.
מוצב – מתחם צבאי מבוצר מודרני המשמש נקודת משלט ובסיס לחיל מצב השומר על האזור.
בונקר – מבנה צבאי מבוצר המחופר בתוך האדמה או בבטן ההר, המסתמך על התחפרות והמסלע הטבעי להגנה. נועד לעמוד בפני הפצצות כבדות וארטילריה, ולעיתים גם בפני נשק גרעיני.
אלמנטים הגנתיים וביצוריים
להלן אלמנטים הגנתיים שלרוב אינם עומדים בפני עצמם אלא משולבים כחלק ממערך ביצורים מהסוגים שתוארו לעיל.
מצודה – גרסה מוקטנת של מבצר, שלרוב השתלבה במערך ביצורים נרחב יותר (כחלק ממבצר, חומות עיר, מחסום הפרדה וכו').
חומה – קיר עבה וגבוה הנועד לחסום מעבר ולמנוע פגיעת קליעים. חומות גדולות כללו גם עמדות ירי במפלס העליון שלהן, דבר שאפשר למגינים לירות לעבר כוחות עוינים ומסתננים שמנסים לטפס על החומה.
צריח – צריח משמש לעיתים קרובות כשם למגדל מבוצר המשובץ בחומה ומתנשא מעליה. לרוב כלל הצריח עמדות ירי במספר מפלסים וחרכי ירי.
באסטיון – בליטה זוויתית בחומה המאפשרת הגנה יותר טובה עליה.
שינות – עמדות ירי הבנויות על חומה בצורת זיגזג מלבני.
חרך ירי – חריץ צר בחומה או בקיר המאפשר למגן לירות על התוקף תוך מתן הגנה למגן מאש התוקף (לתוקף קשה יותר לקלוע לתוך החריץ הצר שמאחוריו ניצב המגן).
חפיר – תעלה עמוקה, מלאה במים או יבשה, שמטרתה למנוע מעבר וגישה ליסודות של החומות.
ברביקן – מתחם מבוצר הנועד לרוב להגן על גשרים.
משיקולי – מרפסת הפוכה שנועדה לאפשר התמודדות עם אויבים העומדים צמוד לחומה.
פתח הריגה – פתח הנמצא לרוב בתקרת גשר ממנו החיילים יכולים לירות על אויבים.
גדר – מחסום בתצורת שבכה או סורגים, שעשוי לרוב ממתכת או עץ, שמטרתו למנוע מעבר בני אדם ובעלי חיים. חומות נמוכות ודקות מאבן מכונות אף הן "גדר".
גדר תיל (תלתלית) – גדר קוצנית העשויה מתיל מתכת דוקרני וניתנת לפרישה מהירה בשטח.
חומת מפגע – סוללת עפר (ערימה גבוהה, ארוכה ורחבה של עפר) שנועדה לספוג ירי כבד, לרבות אש נשק קל, תותחים וארטילריה.
פילבוקס (מצדית) – מגדל שמירה מודרני, לרוב בצורת גליל ועשוי מבטון מזוין, שבו משובצים חרכי ירי לרובים ומקלעים.
שוחה – תעלה צרה וארוכה שמשמשת להגנת חיל רגלים מפני ירי מקלעים ופגיעה ישירה של ארטילריה. שוחות הן ביצור צבאי מודרני ומהוות גם חלק ממוצבים, ולרוב הן כוללות גם עמדות ירי.
מתרס – מחסום מאולתר המשמש לרוב בלוחמת רחוב.
עמדת שמירה ממוגנת – עמדת שמירה ("בודקה") שקירותיה וחלונותיה ממוגנים בפני ירי מנשק קל.
מיגונית – מקלט נייד שמגן מפני פגיעה ישירה של פצצות מרגמה ורקטות קלות ומפני רסיסים של רקטות כבדות יותר, כמו גם מפני ירי נשק קל ורסס.
ראו גם
מבצר
מוצב
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:הנדסה צבאית | 2024-04-25T20:03:21 |
ז'אן ז'אק רוסו | REDIRECT ז'אן-ז'אק רוסו | 2004-11-10T19:28:33 |
אסון ביילמר | אסון בֵּיילְמֶר (בהולנדית: Bijlmerramp) היה אסון תעופה שהתרחש ב-4 באוקטובר 1992. מטוס בואינג 747-258f בתצורת מטען של חברת אל על, בטיסה מספר 1862, התרסק על שני בנייני מגורים בשכונת ביילמר בדרום-מזרח אמסטרדם שבהולנד. באסון נהרגו 43 אנשים, בהם צוות הטיסה, שמנה שלושה אנשי צוות ישראלים ונוסעת ישראלית אחת. אסון זה הוא התאונה האווירית הקטלנית היחידה של "אל על" שקרתה כתוצאה מתקלה במטוסה, והתאונה האווירית הקטלנית ביותר שקרתה על אדמת הולנד.
הטיסה
ממוזער|המטוס שהיה מעורב באסון, 4X-AXG, בעת נחיתה בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, 23 באוגוסט 1992, כשישה שבועות לפני האסון
הטיסה מניו יורק לאמסטרדם
המטוס שהיה מעורב בתאונה היה מטוס בואינג 747-258F, בעל קוד הרישום 4X-AXG. המטוס המריא בטיסה מספר 1862 מנמל התעופה ג'ון פ. קנדי בניו יורק לנמל התעופה בן-גוריון, תל אביב, עם עצירה מתוכננת בנמל התעופה סכיפהול שבאמסטרדם. במהלך הטיסה מניו יורק לאמסטרדם התגלו שלוש תקלות: תנודות בבורר המהירות של הטייס האוטומטי, תנודות בזרם החשמלי של גנרטור מספר 3 ותקלה באמצעי תקשורת.
המטוס נחת בשעה 14:31 בסכיפהול לצורך תדלוק, העמסת מטען והחלפת צוות המטוס. צוות השדה תידלק את המטוס, ולקראת ההמראה נשא המטוס 72 טון דלק. על המטוס הוטען ציוד במשקל 114.7 טון בסך הכל, ועם הדלק הגיע משקלו הכולל של המטוס ל-338 טון בערך, 21 טון פחות ממשקל ההמראה הכולל המותר. צוות הקרקע טיפל בתקלות הטכניות לקראת ההמראה שהייתה מתוכננת ל-16:40, אך נדחתה ל-18:20. צוות המטוס הוחלף בצוות אחר שהגיע לאמסטרדם כ-20 שעות לפני כן, וכלל את הקברניט, יצחק פוקס, טייס המשנה, אוהד ארנון, ומהנדס הטיסה, גדליה סופר. לטיסה נלוותה גם ענת סולומון, בת-זוגו של קצין הביטחון של אל על באמסטרדם.
מספר חובבי תעופה שצילמו מטוסים באזור, טענו כי ראו בשלב זה את אחד המנועים נטוי קמעה, וניתן היה לראות זאת גם בתמונת הנחיתה של המטוס בסכיפהול.
ההמראה מסכיפהול
ההמראה לתל אביב יועדה לשעה 17:30, אך נדחתה ל-18:20. בשעה 18:22 עזבה טיסה 1862 את סכיפהול, בהמראה לכיוון צפון. על פי נוהלי היציאה מהשדה, המטוס אמור לפנות ימינה לכיוון דורטמונד, בדרך העוברת מעל הערים מוידן ונייקרק. הבעיות החלו לאחר פניה זו.
ממוזער|250px|שמאל|מסלול הטיסה. (1) מנועים מספר 3 ו-4 מתפרקים. (2) המנועים נופלים. (3) הטייסים קוראים קריאת מצוקה (מיידיי) (4) הטייסים מדווחים על אש במנועים (5) הטייסים מדווחים על בעיות בשליטת המטוס (6) הטייסים מאבדים שליטה (7) המטוס מתרסק
מעל החוימיר
כאשר המטוס עבר מעל אגם חוימיר, נשמע באזור רעש חזק. שני פיני הגזירה שהיו אמורים להדק את מנוע מספר 3 לכנף, התפרקו. המנוע, שהיה בשיא תאוצה, ניתק מהמטוס והמשיך קדימה, לאחר מכן פגע במדפים וגרם לניתוק של החלק הקדמי של הכנף, ובמנוע מספר 4, וגרם לנפילתו. שני ספנים ששייטו באגם באותו זמן נבהלו מהרעש החזק ודיווחו למשמר המפרץ על שני עצמים שנופלים מהשמיים. בשעה 18:27 התקבלה קריאת מצוקה מצד הטייסים, שביקשו לחזור מיידית לסכיפהול. דקה לאחר מכן הם דיווחו בקשר: "אל על 1862, איבדנו את מנועים 3 ו-4".
השימוש במונח "איבוד מנוע" מקובל בתעופה במקרים של איבוד יכולת המנוע לפעול – במקרים של שרפה, לדוגמה – והוא אינו מצביע על כך שהטייסים ידעו שאיבדו ממש, פשוטו כמשמעו, את שני המנועים. בחקירה שבוצעה לאחר מכן, הסיקו כי הטייסים לא ידעו זאת; הן מפני שהיו עסוקים בפעילויות חירום ותקשורת רבות, והן משום שמתוך תא הטייס של מטוס ה-747 קשה לראות את הכנף. הפקחים בסכיפהול שקיבלו מידע זה לא יכלו להעריך נכונה את חומרת המצב.
בקשה לנחיתה
באותו היום, המסלול שהיה בשימוש לנחיתה היה מספר 6 (ה"קאגבאן"). עם זאת, טייסי אל על ביקשו לנחות במסלול 27 (ה"בויטנוולדרטבאן"). הרוחות באותו הזמן הגיעו מכיוון צפון-מזרח, ומכיוון שמסלול זה פונה מערבה, נחיתה בו תהיה מושפעת מרוח זנב משמעותית. סיבה אפשרית לבחירה זו היא שמסלול זה הוא הארוך ביותר בשדה. סיבה אחרת היא שזהו המסלול היחיד שיכלו הטייסים לראות בעיניהם באותו הרגע. אך ישנה גם תאוריה אחרת, לפיה הטייסים האמינו שהמטוס הותקף על ידי טיל כתף. דרך הגישה למסלול 27 עוברת מעל ערים, שם הסיכויים להיפגע שוב מטיל שכזה נמוכים יותר מאשר מעל שדות. הקופסה השחורה של המטוס, אשר שומרת את ההקלטות של השיחות בין הטייסים בשלבים אלו נמצאה, אך הסליל עם המידע מהדקות האחרונות היה מקולקל, ולכן לא ניתן לדעת בוודאות מה היו מניעיהם בבחירה זו.
לאחר שתי הקפות פנה המטוס בחזרה לשדה התעופה בניסיון לנחות. במהלך הגישה לנחיתה הורה קברניט המטוס לקצין הראשון לשלוף מדפים. המדפים בכנף השמאלית נפרסו כנדרש, אך הנזק בכנף הימנית מנע מהמדפים בכנף הימנית להיפרס. כתוצאה מכך, המטוס נטה ימינה. בשלב זה דיווחו הטייסים לפקחי הגישה על בעיות בשליטה. כאמור, הטייסים לא ידעו מה קרה בכנפיים. בשדה התעופה, קראו הפקחים לכלי כיבוי אש והצלה לקראת נחיתת חירום.
ההתרסקות
שמאל|250px|ממוזער|הדמיית זווית פגיעת המטוס בבניין
שמאל|250px|ממוזער|פיני הגזירה במטוס בואינג 747, המטוס שהיה מעורב באסון
מחקירת האירוע עולה שהקברניט השתלט על המטוס למרות איבוד שני המנועים וחזית הכנף, ולמרות בעיית השליטה במדפים בשתי הכנפיים, על ידי הגברת המהירות ושימוש בכל אמצעי השליטה האחרים. אך כאשר המטוס הנמיך לגובה של 1500 רגל לקראת נחיתה, הוא האט, והשליטה במטוס אבדה כליל. המטוס פנה בחדות ימינה. ברדיו ניתן היה לשמוע את הקפטן צועק בעברית לקצין הראשון להרים בחזרה את כל המדפים, ולהוריד את כן הנסיעה. מיד לאחר מכן הודיע לפקחים כי הם מתרסקים. בשעה 18:35 התרסק המטוס העמוס אל תוך שורת רבי קומות בשם חְרוּנֶפֵן (Groeneveen). הבניין עלה באש וקרס בחלקו, עשרות דירות נהרסו.
מספר האבדות היה נמוך יחסית (לעומת האומדן הראשוני של 200 הרוגים), שכן המטוס היה מטוס מטען ללא נוסעים ורוב דיירי הבניין לא היו בבתיהם באותה שעה. ישנן השערות שמספר הנספים היה גבוה יותר מהספירה הרשמית - 43 הרוגים, זאת מאחר שבשני הבניינים שנפגעו בהתרסקות גרו משפחות של מהגרים, יש החוששים שהיו שם גם מהגרים לא חוקיים שלא היו רשומים.
בין ההרוגים היו כל יושבי המטוס: הקברניט יצחק פוקס, הקצין הראשון ארנון אוהד, מהנדס הטיסה גדליה סופר והנוסעת ענת סולומון, בת-זוגו של קב"ט אל על באמסטרדם.
חקירת האסון
מנהל התעופה ההולנדי החל מיד בחקירת האסון. המטוס התפרק לחלקים רבים וסביר היה להניח שהקופסה השחורה קבורה עמוק מתחת להריסות הבניין בן 9 הקומות. דיווח של צמד דייגים שעלו לסיפון אחרי ששמעו פיצוץ וראו שני מנועים עפים כלפי מטה, הוביל את החוקרים לחיפוש המנועים באגם או בקרבתו. קול הפיצוץ, ועצם התנתקותם של שני מנועים בבת אחת גרם לחשד בחבלה על ידי חומר נפץ שהוסתר בכנף או פגיעת טיל. ביום השני לחקירה צוללנים מצאו את מנוע מספר 4 (הרחוק במקור מגוף המטוס) ועליו שרידי צבע ופגיעה חיצונית, וכן מצאו חלק ניכר מחזית הכנף בחוף הסמוך. בדיקות כימיות שללו את אפשרות של חומר נפץ, והורו לכיוון של כשל של חוזק חומרים.
לאחר שלושה ימים נמצאה הקופסה השחורה בהריסות, אך הסליל עם המידע מהדקות האחרונות היה מקולקל. יום למחרת נמצא גם מנוע מספר 3, שבמקור היה קרוב לגוף המטוס. המנוע נמצא קבור בבוץ שבאגם, ובו חלק מהמתלה הכולל יתד גזירה שבור, רכיב שנועד לנתק את המנוע באופן יזום, במקרה של טלטול או לחצים גבוהים מדי.
אחד החוקרים בנה הדמיה ממוחשבת, ולפיה מנוע מספר 3, שהיה במלוא התפוקה תוך כדי המראת המטוס לגובה, ניתק בשלב ראשון רק חלקית, מה שהפנה אותו כלפי המנוע השני. הוא נקרע מהכנף ועף קדימה ולצד, תוך פגיעה במנוע השני שהתנתק גם הוא. חוקרים של מנהל התעופה מצאו בתוך הריסות המבנה, תוך ימים ספורים, את מתלה המנוע הפנימי, ובתוכו עדיין החלק מהיתד שלא נגזר כראוי. בבדיקה מיקרוסקופית נמצא שביתד היה סדק שגרם לו להיקרע מצד אחד בלבד ולא להתנתק לחלוטין. נמצא גם שהצבע על קדמת מנוע מספר 4 הוא שריד של צבע מהמדחף של מנוע מספר 3, המאשש את ההנחה של החוקרים על פי ההדמיה.
במעבדה בארצות הברית הצליחו לשחזר את המידע בסרט הפגוע, וזיהו את כישלון השליטה במטוס בעקבות הורדת המהירות לקראת נחיתה. הנתונים יחד עם הדמיה נוספת הוכיחו שעם חזית הכנף ההרוסה וללא שני המנועים, אי אפשר היה להחזיר את העילוי והשליטה במטוס.
הסיבה להתפרקות המנועים
כאמור, אחד מפיני הגזירה (Fuse Pin) המחזיקים את המנוע התפרק, וגרם לטלטול חד של מנוע מספר 3. ועדת החקירה שהוקמה לאחר האסון קבעה כי הפין לא פעל כראוי:
תפקיד פין הגזירה הוא לחבר בין המנוע לנושא המנוע, אך במקרה שייווצר לחץ רב מדי על המנוע, אמור הפין להגזר - ביחד עם שאר הפינים המחזיקים את המנוע במקומו. בדיקות לא הורסות שנקבעו בספרות היצרן לצורך אימות מצב הפינים לא היו מדויקות, וכך לא התגלתה פגיעת שיתוך חמורה בתוך הפין (הפין חלול, על מנת לאפשר את פעולת הגזירה). השיתוך גרם לאיכול המתכת הפנימית של אחד הפינים בלבד, וכך נוצר מצב שבו פין אחד בלבד התפרק, במקום כל קבוצת הפינים. המנוע, שבמצב רגיל היה פשוט צונח למטה, הטלטל, ופגע במנוע הרביעי ובמכלולי הכנף.
לאחר האסון שינתה חברת בואינג את מכלול חיבור המנוע לכנף, על מנת למנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד, וקבעה בדיקות לא הורסות תואמות.
מטען המטוס
מטען המטוס כלל, בין השאר, קליעים, חלקי חילוף לטילי סיידווינדר, חלקי חילוף לטילי פטריוט, ו-189 ליטר של דימתיל מתילפוספונט (DMMP), שהוא כימיקל המשמש גם להכנת גז העצבים סארין, שיועד למכון הביולוגי בנס ציונה.
לאחר האסון היו שמועות שהשירותים החשאיים הישראליים ניסו לחלץ חלק מהמטען. הסיפור על ניסיון החילוץ נחשף בתחקיר של ידיעות אחרונות על ידי העיתונאי שלמה אברמוביץ. התחקיר פירט עדויות של תושבי השכונה, על לובשי סרבלים לבנים, שהגיעו לאתר האסון וחיפשו בין ההריסות והשברים. המטוס, כמו כל מטוסי בואינג 747 מאותו הדגם, נשא גם 400 ק"ג של אורניום מדולדל כמשקל-נגד בזנבו, אך עובדה זו לא התפרסמה במהלך מאמצי החילוץ.
רשימת הפריטים שהיו במטען המטוס נחשפה בתחקיר ידיעות אחרונות, שעסק בין היתר בתופעות לוואי רפואיות, שתושבי שכונת ביילמר התלוננו עליהן לאחר האסון. בעקבות התחקיר התקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת דיון מיוחד, בראשות יו"ר הוועדה, ח"כ אלי גולדשמידט. לדיון זומנו נציגים בכירים מטעם יצרנית המטוסים האמריקנית בואינג, ביניהם מהנדס החברה. כן השתתפו בדיון נציגים של יצרנית המטוסים האמריקנית מקדונל-דגלאס, היושבים בישראל. הדיון בוועדה התמקד בשימוש בלוחות אורניום לייצוב המטוסים, והסכנה הסביבתית הנובעת מכך. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ גולדשמיט, החליט לקיים את הדיון בעקבות טענות בתחקיר, לפיהן קיימת אפשרות שמחלות ממאירות שהתגלו אצל תושבי ביילמר בשטח ההתרסקות נגרמו כתוצאה מהתכת האורניום שהיה במטוס.
במהלך הדיון הציג העיתונאי שלמה אברמוביץ' מסמכים ועדויות על האורניום המדולדל ועל הסכנות עקב שריפתו לאחר ההתרסקות.
בעקבות ההתרסקות נפוצו שמועות על חבלה מכוונת אשר גרמה להתרסקות המטוס. ועדת חקירה פרלמנטרית של ממשלת הולנד הפריכה את רוב הטענות, אך שמועות בנושא עדיין קיימות.
תמצית התשדורת בין צוות המטוס לבין מגדל הפיקוח
אל על 1862: אל על 1862, מיידיי! מיידיי! יש לנו מצב חירום.
מגדל פיקוח: אל על 1862, קיבלתי.
מגדל פיקוח: 1862, האם אתה רוצה לחזור לסכיפהול?
אל על 1862: חיובי, מיידיי! מיידיי! מיידיי!
מגדל פיקוח: פנה ימינה לכיוון 260, מרחק 18 מייל.
אל על 1862: קיבלתי, יש לנו אש במנוע מספר שלוש, יש לנו אש במנוע מספר שלוש.
אל על 1862: אל על 1862, איבדנו את מנוע מספר שלוש וארבע, מנוע מספר שלוש ומספר ארבע.
מגדל פיקוח: קיבלתי.
מגדל פיקוח: אל על 1862, המשך ירידה לאלף וחמש מאות (רגל).
אל על 1862: אלף חמש מאות, ויש לנו בעיות שליטה.
מגדל פיקוח: יש לך בעיות שליטה גם כן, קיבלתי.
מגדל פיקוח: (תשדורת פנימית לבקרית, בהולנדית) - יש לו בעיות רציניות, עכשיו גם עם השליטה.
בקרית: (תשדורת פנימית, בהולנדית) - גם בעיות בשליטה. קיבלתי.
אל על 1862: (ברקע, בעברית, צועק) - תרים את כל ה"פלֶפּס" (המדפים). את כל ה"פלפס" תרים!
אל על 1862: (ברקע, בעברית) - הווווו!
אל על 1862: (ברקע, בעברית) - תוריד ת'גיר! (הורד כן נחיתה).
אל על 1862: צוללים, אחד שמונה שש שתיים, צוללים, צוללים, (ברקע: הופ!) צוללים.
בקרית: מה קרה?
מגדל פיקוח: 1862, קריאת הכיוון שלך?
בקרית: (תשדורת פנימית, בהולנדית) - שכח מזה, הוא התרסק, הנק (שם הבקר)
מגדל פיקוח: (בהולנדית) - ראית את זה?
בקרית: (בהולנדית) - ענן עשן עצום מעל לעיר.
לאחר האסון
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לזכר הנספים באסון, סמוך למקום ההתרסקות
ליד מקום ההתרסקות הוקמה אנדרטה לזכר הנספים באסון. האנדרטה כוללת 43 ריבועי פסיפס שעיצבו חברי ומשפחות הנספים, עץ שהיה ליד מקום הפגיעה בבניין ושרד, המכונה "העץ שראה הכל", ושמות 43 הנספים כתובים על קיר.
אסון גורד השחקים - פרק 7 בעונה 14 של הסדרה תעופה בחקירה הופק על האסון.
Amsterdam Air Crash - פרק 15 בעונה 2 של הסדרה שניות מאסון הופק על האסון.
Rampvlucht (2022) ("טיסת האסון") - סדרת דרמה בת חמישה פרקים אודות האסון הופקה.
שמיים אפלים (2022) - סרט אודות התאונה שהופק ושודר בערוץ HOT8.
קישורים חיצוניים
הקלטת התקשורת בין הטייסים לפיקוח כולל כתוביות באנגלית, וכן אותה הקלטה עם תמונת המכ"ם (באתר יוטיוב)
המטוס כפי שצולם באמסטרדם לפני ההמראה (אתר 'מרחב אווירי')
החדשות בהולנדית מיד לאחר האסון (באתר יוטיוב)
הערות שוליים
ביילמר
ביילמר
ביילמר
קטגוריה:אסונות בהולנד
קטגוריה:אמסטרדם
ביילמר
קטגוריה:אל על
קטגוריה:הולנד: תעופה
ביילמר
קטגוריה:יחסי הולנד–ישראל
ביילמר
קטגוריה:1992 בהולנד | 2024-10-07T21:53:59 |
אל על | אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, המוכרת בשם המקוצר אל על, היא חברת התעופה הגדולה בישראל וחברת הדגל שלה. אל על היא חברה ציבורית ונסחרת ב. נמצאת בשליטת חברת כנפי נשרים תעופה בע"מ בבעלותו של אלי רוזנברג. מרכז פעילותה והנהלתה של החברה בנמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון.
אל על מתמקדת בשוק הבינלאומי ומפעילה טיסות לאירופה, אסיה, אפריקה וצפון אמריקה. בין השנים 2010–2014 הפעילה החברה קו טיסות סדיר לנמל התעופה אילת, אך טיסות אלו הופסקו.
במשך שנים שימשה אל על כחברת התעופה הלאומית של ישראל והייתה בבעלות ממשלת ישראל, אך צעדים להפרטתה החלו ב-12 ביוני 2003, כשמניות החברה הוצעו למכירה לציבור, וב-1 בינואר 2005 הפכה חברת כנפיים אחזקות בע"מ לבעלת השליטה באל על. תולדותיה של חברת אל על קשורות באופן מובהק בדברי ימיה של מדינת ישראל – היא נטלה חלק במבצעי העלייה הגדולים מארצות ערב, מאתיופיה ומחבר המדינות, ורשת יעדיה שיקפה לאורך השנים את יחסיה הבינלאומיים של ישראל עם מדינות העולם, ובמיוחד עם שכנותיה. במהלך שנת 2020 בצל משבר הקורונה, השתנתה השליטה בחברה וכיום החברה נמצאת בשליטת חברת כנפי נשרים תעופה בע"מ, חברה בבעלות אלי רוזנברג.
לאל על מספר מאפיינים ייחודיים לה, ובהם הקפדה על הסדרי ביטחון ואבטחה, הימנעות מטיסה בשבתות ובמועדי ישראל והקפדה על כללי הכשרות, הן במטוסיה והן במתקניה הקרקעיים. עם זאת, חלק ממטוסי אל על וצוותי האוויר הוחכרו בשבתות ובמועדי ישראל לחברות ישראליות אחרות.
אל-על נחשבת לחברה עם נפח תנועת הנוסעים הגדולה בישראל. בשנת 2022 הטיסה החברה כ-4,181,596 נוסעים, שהיוו כ-21.75% מכלל הפעילות השנתית.
היסטוריה
ממוזער|200px| מטוס אל על אילתה 4X-ACT4 מדגם C-46 קומנדו בנמל התעופה אילת (1952~)
ממוזער|200px|מטוס אל על 4X-ACT ורכב צבאי (עם אזרחים) בנמל התעופה אילת (1952~)
ממוזער|200px|מטוס מדגם לוקהיד קונסטליישן, 1951
ממוזער|200px|מטוס אל על מדגם דגלס C-54 סקיימאסטר בהאנגר בנמל התעופה לוד, (1952~)
ממוזער|200px|בואינג 707 בנמל התעופה אורלי, פריז (1965)
ממוזער|200px|בואינג 707 בציריך בשנת 1982
ממוזער|200px|בואינג 200–747 של חברת אל על בסכמת הצביעה הישנה נוחת בהית'רו
ממוזער|200px|בואינג 400–747 "חיפה" של אל על בסכמת הצביעה החדשה
ממוזער|200px|בואינג 300–767 "רחובות" של אל על|טקסט=
ממוזער|200px|בואינג 777-200ER של אל על ממריא מנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן
ממוזער|200px|בואינג 787-9 של אל על בצביעת רטרו של שנות השישים מתכונן לנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי
מקור השם
שם החברה הוצע עם היווסדה בשנת 1948 על ידי שר התחבורה, דוד רמז, ומקורו בפסוק מתוך ספר הושע:
השנים הראשונות
250px|ממוזער|שמאל|המטוס הראשון שהפעילה אל על. הוא נרכש על ידי ההגנה כמטוס צבאי, הועבר לידי אל על ב-27 בספטמבר 1948 ונצבע בצבעי אל על להטסת נשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן מז'נבה לישראל ב-29 בספטמבר 1948
החברה נוסדה בשם "אל על - חברת התעופה לישראל בע"מ" על פי החלטת ממשלה ב-8 באוגוסט 1948. המטוס הראשון שהפעילה היה סקיימאסטר, שהיה המטוס הראשון שנרשם ברישום ישראלי (עם הקידומת: 4X). ב-29 בספטמבר 1948 המריאה טיסת הבכורה של החברה, שהטיסה את שר החוץ משה שרת לז'נבה והביאה ארצה את הנשיא חיים ויצמן. ב-21 באוקטובר הביא מטוס החברה את הנרי מורגנטאו לביקור בישראל. בנובמבר 1948, החלה החברה לפעול באופן סדיר. בליל 14 באוגוסט 1949 יצא מישראל מטוס אל על ובו המשלחת לקבלת ארונו של הרצל בווינה, והביא אותו לישראל. באוקטובר 1949 הופעל מטוס סקיימאסטר שני. בדצמבר 1949 נחת לראשונה מטוס אל על בלונדון. ב-1950 החלה החברה להפעיל מטוסי לוקהיד קונסטליישן. טווח הטיסה של המטוסים היה מוגבל כך שקווי הטיסה כללו עצירות ביניים. הקו לפריז כלל עצירת ביניים באתונה והקו ליוהנסבורג כלל שלוש עצירות ביניים.
בין השנים 1950 ו-1956 הטיסה החברה למעלה מ-160,000 עולים מתימן, איראן והודו במבצע מרבד הקסמים ובמבצע עזרא ונחמיה. בדצמבר 1957 השיגה החברה שיא עולמי בטיסה רצופה ללא חנייה, מניו יורק ללוד, במטוס בריסטול בריטניה. בינואר 1958 שבר מטוס הבריסטול בריטניה של החברה שיא נוסף, שעבר את המרחק מניו־יורק ללונדון בשבע שעות ו־44 דקות, 12 דקות פחות מן השיא הקודם.
בפברואר 1961 ביצעה החברה את טיסת הבכורה של מטוס סילון בבעלותה, וביוני ביצעה החברה את הטיסה הראשונה שלה ללא חניית ביניים מניו יורק לתל אביב במטוס בואינג 707, וקבעה שיא עולמי לאותה תקופה לטיסה המסחרית הרצופה הארוכה ביותר: 9 שעות ו-33 דקות בנתיב שאורכו 5,760 מיל. רוב הטיסות לניו יורק התבצעו אז דרך תחנות ביניים באירופה, אולם אל על קיימה טיסות ישירות בין תל אביב לניו יורק שבוצעו במטוסי בואינג 747.
חודש לאחר מכן השביתו אנשי צוות האוויר של החברה את כל תנועת מטוסי החברה לישראל למשך 10 ימים, בדרישה לשיפור שכרם. אל על בתגובה חכרה מטוסים של 6 חברות תעופה זרות ובמקביל ניתן אישור של מינהל התעופה הבינלאומי להפעיל את מטוסי אל על באמצעות צוותים זרים.
אירוע נוסף הוא מבצע "פינלה" - הבאת אדולף אייכמן מארגנטינה ב-20 במאי 1960 מבואנוס איירס ונחיתה בלוד. המראות היסטוריות נוספות נרשמו באפריל 1980, הטיסה הראשונה של אל על לקהיר ובינואר 1990, הטיסה ההיסטורית הראשונה למוסקבה. בשנת 1982 נקלעה החברה למשבר כלכלי והיא נכנסה לתהליך של כינוס נכסים במהלכו פוטרו מאות עובדים והופסקו הטיסות במשך 4 חודשים עד ינואר 1983.
ההפיכה לחברה ציבורית
בתחילת יוני 2003 הונפקה החברה לציבור ומניותיה נרשמו למסחר בבורסה לניירות ערך בתל אביב. ביוני 2004, לאחר רכישת מניות החברה ומימוש אופציות בידי הציבור, ירדו החזקות המדינה בחברה אל מתחת ל-50% והחברה הפכה מחברה ממשלתית לחברה מעורבת. עם הפרטת החברה קבעה המדינה בתקנון החברה זכויות של מניית מדינה מיוחדת (הנקראת לעיתים ״מניית זהב״) ובמסגרתה ניתנו לשר האוצר, שר התחבורה ובתחומים מסוימים, גם לראש הממשלה לאחר שהתייעץ עם ראש השב״כ ולשר הביטחון סמכויות מסוימות שנועדו להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה בחברה. ולאחר שנחקק פרק ח2 לחוק החברות הממשלתיות, ניתן צו, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, הקובע שלמדינה אינטרס חיוני בחברה, ובהתאם לכך היא מחויבת להעסיק עובדים ישראלים במספר המאפשר הפעלתה הסדירה בשעת חירום או צורך ביטחוני, והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה.
בעקבות מימוש אופציות נוספות ב-23 בדצמבר 2004, עלתה אחזקת חברת כנפיים אחזקות בע"מ לכ-40% מהון המניות המונפק של החברה, וב-6 בינואר 2005, בעקבות החלטת אספת בעלי מניות שכונסה לבקשת כנפיים, הוחלפו רוב חברי הדירקטוריון. במרץ 2005, החליף חיים רומנו את עמוס שפירא בתפקיד מנכ"ל החברה. בשנת 2020 עם משבר הקורונה הנפיקה המדינה את מניות החברה ואלי רוזנברג הפך לבעל המניות העיקרי בחברה.
הישגים מבצעיים בולטים
באפריל 1980, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים טסה אל על לראשונה לקהיר (קו שאינו פעיל עוד). במרץ 1984 ביצעה אל על את הטיסה הבינלאומית הראשונה של מטוס בואינג 767 בנתיב מונטריאול - תל אביב. במאי 1988 ביצעה אל על את הטיסה הרצופה הארוכה ביותר בתולדותיה במסלול לוס אנג'לס - תל אביב: 7,000 מיל בכ-13 שעות ו-41 דקות. בינואר 1990, עם התגמשות החוקים במדינות הגוש הקומוניסטי, החלה החברה להפעיל טיסות למוסקבה.
כחלק מפעילות החברה במבצע שלמה להטסת יהודי אתיופיה לארץ, המריא מטוס בואינג 747 מאדיס אבבה עם 1,086 נוסעים ונחת בישראל עם 1,088 נוסעים, זאת לאחר שנולדו במטוס שני תינוקות, ובכך נקבע שיא עולמי של מספר הנוסעים הגבוה ביותר בטיסה מסחרית אחתMost passengers on an aircraft. החברה מחזיקה בשיא זה עד היום.
במסגרת הליברליזציה שחלה במדינות הגוש הקומוניסטי נפתחו פולין והונגריה בפני אל על וב-1988 נחתם הסכם בין אל על לחברת התעופה הפולנית LOT ליצירת קו קבוע לטיסות ישירות. זה היה הקו הסדיר הראשון בין המדינות מאז הפעם האחרונה ש-LOT הפעילה טיסות לישראל בין 1937 ל-1939. לאחר מכן נחתם הסכם בין אל על וחברת התעופה ההונגרית מאלב וב-12 בנובמבר 1988 החלו טיסות מיוחדות לבודפשט וב-27 במרץ כבר החלו בטיסות סדירות.
האירוע המרכזי בסוף שנות ה-80 מבחינת היעדים של אל על היה חידוש קשרי התעופה עם ברית המועצות: בינואר 1989 נערכה פגישה חשאית בווינה בין נציגי אל על למקביליהם בחברת איירופלוט. הפגישה נערכה על פי בקשתם של הסובייטים על מנת לדון בדרכי שיתוף פעולה. בסוף יוני של אותה שנה קיבלה אל על אור ירוק מהשלטונות הסובייטים לבצע טיסה ישירה ליעד בתוך ברית המועצות: בסוף יוני ביצע מטוס בואינג 757 של אל על טיסה ישירה לירוואן בירת הרפובליקה הארמנית כדי להביא לישראל לטיפול רפואי 61 פצועים קשה מאסון רעידת האדמה הנוראה שפקדה את המדינה. בחצי השני של 1989 הופעלו מספר טיסות שכר של אל על ואיירופלוט בין תל אביב למוסקבה.
בדצמבר 1989 נחתם הסכם היסטורי בין אל על ואיירופלוט לביצוע טיסות סדירות בין תל אביב ומוסקבה, אך יישום ההסכם נדחה לשנים 1990 ו-1991. עד סוף 1990 הפעילה החברה כ-20 טיסות עולים בשבוע מבוקרשט. העולים, שהגיעו לרומניה ברכבות מקישינייב בירת מולדובה וקייב בירת אוקראינה עברו בדרך כלל עוד ביום ההגעה את הרישום לטיסה והארגון והיו בדרכם לארץ. לקראת סוף 1991 הגיעה אל על להסכמה עם הממשלה הסובייטית ונציגתה איירופלוט לפיה מורשות שתי החברות לבצע טיסות שכר בין מוסקבה לתל אביב.
ביוני 1996 החלה אל על לראשונה להפעיל קו טיסה סדיר לעמאן, בירת ירדן. אולם אחר כך העבירה אותו לתפעול בידי חברת ישראייר וחברת אירואל תעופה. בינואר 1998 22 אזרחים סוריים הוחזרו מישראל לסוריה, לאחר שביקשו ככל הנראה לערוק למערב אירופה, ועקב טעות של אנשי אל-על בעמאן הותר להם לעלות לטיסה לאמסטרדם דרך נתב"ג.
באוגוסט 2001 נקלטה הטייסת הראשונה בחברה, מרב שוורץ. בסוף 2002 נקלטה בחברה הטייסת השנייה, סמדר שכטר. אולם שניהן שובצו לאותה טיסה לראשונה רק בינואר 2016, כצוות טיסה שכולל רק נשים.
בשנת 2001, יומיים לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הייתה אל על חברת התעופה הראשונה שהורשתה לטוס בארצות הברית. היא ביצעה בשבוע שלאחר הפיגועים גם מספר טיסות בשבת ובראש השנה, במטרה להחזיר נוסעים לישראל.
בתחילת 2020 נקלעה החברה, בדומה לחברות תעופה רבות, למשבר עקב מגפת הקורונה, שגרמה לביטול מרבית טיסותיה. בתקופה זו ביצעו חברות תעופה ישראליות טיסות להבאת ישראלים ממדינות שונות ברחבי העולם. במסגרת זו הגיעו טיסות אל אל ליעדים שהחברה מעולם לא קיימה אליהם קו טיסה ישיר. אחת הטיסות, מישראל למלבורן באוסטרליה ובחזרה לישראל, נחשבת לפעילות הארוכה ביותר שביצעה החברה אי פעם, שארכה כ-40 שעות, בהן מטעמי בריאותם של אנשי הצוות, לא יצאו מהמטוס. כחלק מפעילות זאת, הטיסה ממלבורן לישראל אשר ארכה מעט פחות מ-18 שעות נחשבת לטיסה הרצופה הארוכה ביותר שביצעה החברה.
מבצעים מיוחדים
במלחמת יום הכיפורים החל מבצע של רכבת חירום אווירית להטסת ציוד צבאי ומטענים חיוניים וזאת באמצעות פירוק הפנים של מטוסי בואינג 707 והפיכתם למטוסי מטען.
במלחמת המפרץ נותרה אל על החברה היחידה (למעט טאואר אייר) שטסה לארץ. על מנת לתת מענה להיקף היצוא הגדל, הסבה החברה מטוס נוסעים מדגם בואינג 747/200 ושני מטוסי נוסעים יסיבים (בתצורת נוסעים ומטען) לשלושה מטוסים בתצורת מטען בלבד.
בינואר 2010 שתי טיסות מיוחדות של אל על יצאו לפנות בוקר להאיטי על מנת לספק סיוע לתושבי האי לאחר רעידת האדמה שהתרחשה באי. מטוס מטען ראשון המריא בישראל בחצות ומטוס נוסעים נוסף שעל סיפונו מאות מאנשי כוחות הביטחון.
באפריל 2010 החזירה החברה אלפי ישראלים הביתה מאירופה בעת שחברות תעופה הפסיקו טיסותיהם עקב התפרצות הענן הוולקני באיסלנד.
ב-13 בנובמבר 2013, הטיס מטוס בואינג 747 של אל על משלחת חיילי צה"ל לסיוע הנפגעים בטייפון האיאן.
באפריל 2015 שני מטוסי בואינג 400–747 המריאו לנפאל, שספגה שני רעשי אדמה וכ-9,000 הרוגים, לשם החזרת ישראלים משם.
בעקבות מגפת הקורונה, שגרמה לסגירת גבולותיה של פרו, שלחה אל על ארבעה מטוסי "דרימליינר" לבירת פרו, לימה, לצורך חילוץ של כאלף ישראליים שהיו מצויים במדינה. הטיסה הלוך ארכה כ-16 שעות, מה שהפך אותה לטיסה הארוכה ביותר שביצעה החברה. ימים ספורים אחריה ביצעה אל על 2 טיסות חילוץ נוספות לאוסטרליה שנחתו בפרת' ובמלבורן והשיבו נוסעים לארץ. הטיסה חזור ממלבורן לישראל נמשכה כ-17 שעות והפכה לטיסה הארוכה ביותר שביצעה אל על. כמו כן בשל מגבלות הקורונה, הטיסה אל על 8 קברניטים במטוס על מנת לאפשר להם להתחלף במהלך הטיסות לצורכי מנוחה בלי שירדו מהמטוס באוסטרליה ובכך להתחייב לבידוד.
ב-31 באוגוסט 2020, במסגרת נרמול היחסים עם איחוד האמירויות הערביות, המריא מטוס בואינג 737-900 של אל על מנתב"ג בטיסה ישירה לאבו דאבי, ועליו משלחות מישראל ומארצות הברית. טיסה זו נרשמה כהיסטוריה כפולה עבור החברה ואף עבור מדינת ישראל - זו הטיסה הראשונה של מטוס ישראלי לאמירויות, המבוצעת באופן רשמי, וכן הטיסה הראשונה של חברת תעופה ישראלית העוברת מעל שמי ערב הסעודית, לאחר קבלת אישור חריג מהממשל הסעודי. המטוס המריא מאבו דאבי חזרה ארצה למחרת. המטוס שביצע את טיסות אלו, אף עוטר לקראתן במילה "שלום" ב-3 שפות - עברית, אנגלית וערבית.
היחס לשבת ויום טוב
בשנותיה הראשונות, הייתה מדיניות החברה שלא לטוס בשבת. אך לא נמנע ממנה לטוס בשבת ואכן בצעו טיסו מסחריות בשבת עד שנת 1983, בשנה זו דווח כי הפסקת הטיסות בשבת יגרמו הפסדים בסך של כ-50 מיליון דולר
בשנת 1977 ובעקבות עליית מפלגת הליכוד לשלטון, נחתם הסכם קואליציוני לפיו תחדל אל על מלטוס בשבת ויום טוב. למעט מספר מקרים, לא חרגה החברה מהתחייבות זו, גם לאחר הפרטתה. בעקבות שביתה כללית במשק בסוף חודש נובמבר 2006 וסגירתו של נמל התעופה בן-גוריון, שותקה פעילותה של אל על למשך מספר ימים. עם סיום השביתה החליטה החברה לקיים מספר טיסות בשבת במטרה לאפשר את חזרת נוסעיהן לארץ. מהלך זה של אל על הביא לחרם צרכנים שהוטל עליה על ידי ועדת הרבנים למען קדושת השבת, לאחר מגעים ממושכים, הושג, ב-5 בינואר 2007, הסדר פשרה בין החברה לבין נציגי הציבור החרדי, ולפיו תמשיך אל על להימנע מטיסות בשבת, ומקרים חריגים שבהם תיאלץ החברה לבצע טיסות בשבת, ייבדקו לגופם על ידי רב מיוחד שימונה לנושא. את הימנעותה מלטוס בשבת מנמקת החברה בכך שעל פי ההערכות, נוסעים דתיים וחרדים מהווים כ-20% מנוסעי אל על, והחברה קשובה לדרישות לקוחותיה.
עם זאת, אל על ערכה בעקיפין טיסות בשבת באמצעות המותג סאן דור וביצעה חכירה רטובה בשבת לחברות תעופה ישראליות. מטוס המטען של אל על (שכבר אינו פעיל), שלא מוטבע עליו לוגו החברה, גם הוא היה טס בשבת.
במאי 2023 הודיעה החברה על ביטול טיסות במוצאי שבת אשר ההגעה אליהן לא מתאפשרת ללא חילול שבת. בחברה טענו כי ביטול הטיסות היא חידוד של מדיניות קיימת שכן אל על אינה פועלת בשבת כבר משנת 1982.
באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ביטלו חברות תעופה זרות רבות את טיסותיהן לישראל, ונוצר ביקוש רב לטיסות לישראל החזרת אזרחים ישראלים שנתקעו בחו"ל וכן להבאת ציוד עבור צה"ל והעורף הישראלי. בשבת 13 באוקטובר ביצעה החברה 4 טיסות שהוגדרו "חירום", והודיעו ש"ככל שמדינת ישראל, כבעלת מניית זהב באל על, תורה לנו לטוס - מובן שנבצע".
אפשרות הפעלת מניית הזהב על ידי המדינה הפכה למחלוקת. שרת התחבורה מירי רגב שלחה מכתב המבקש מן החברה לפעול בשבת, אולם לא הפעילה את סמכותה להורות לחברה לטוס. עתירה למתן צו על תנאי הפעלה מלאה ומידית של אל על בשבת נדחתה על ידי בג"ץ.
מאבקים משפטיים
בשנת 1989 הגיש יונתן דנילוביץ', דייל בחברה, תביעה נגד אל על בבית הדין האזורי לעבודה, בגין אפלייתו בזכות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו, לעומת בני זוג הטרוסקסואלים. בית הדין פסק לטובת דנילוביץ', וקבע שהמדובר באפליה אסורה על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. החברה ערערה בבית הדין הארצי לעבודה, והפסידה גם שם. החברה לא השלימה עם תוצאה זו, ועתרה לבג"ץ. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת אל על, ואישר את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.
ב-1998 נתבעה החברה בבית הדין לעבודה, על כך שאינה מקבלת לשורותיה נשים כטייסות. אל על טענה להגנתה שהיא מקבלת רק בוגרי קורס טיס של חיל האוויר, על אף שקיבלה לשירותיה גם מספר טייסים שאינם בוגרי קורס טיס ישראלי. בסופו של דבר ביטלה אל על את התנאי המפלה. בשנת 2000 קלטה אל על כטייסת את מרב שוורץ, שהיא האישה הראשונה בתפקיד זה באל על. שוורץ טסה כ-13 שנים על מטוס בואינג 400–747 והייתה האשה היחידה שהטיסה מטוס זה באל על. הטייסת השנייה שהתקבלה לחברה היא סמדר שכטר. שכטר היא הקברניטה הראשונה של אל על. היא משמשת בתפקיד זה וכמו כן כמדריכה במטוס בואינג 737. החל משנת 2014 נקלטו נשים נוספות כטייסות בחברה.
באפריל 2010 חייב בית משפט השלום בחיפה את חברת אל על לשלם פיצויים לשני אחים ערבים מהכפר אכסאל. השופט קבע כי החברה השפילה אותם וחרגה מסמכותה כאשר הצמידה אליהם מאבטח לאחר שכבר הסתיים שלב הבידוק הביטחוני.
בנובמבר 2016 פסק בית משפט השלום חיפה פיצוי של 18,000 שקל לנוסעים ערבים-ישראלים (לכל אחד מהם) שהושפלו בבדיקה ביטחונית שנערכה לפני טיסתם בחברת אל על מקפריסין לישראל.
בדצמבר 2016 דיילת אוויר של אל על ביקשה מנוסעת לשנות את מקום מושבה במטוס לבקשתו של נוסע חרדי. הנוסעת תבעה את חברת אל על וקיבלה פיצוי כספי. כמו כן, הודיעה אל על כי נוהלי החברה בנושא הושבת חרדים בטיסות יחודדו בקרב עובדיה.
במאי 2019 הגישו 52 מנוסעי "טיסת השבת" תביעה נגד אל על ודרישה לפיצוי של 7,000 שקל לכל נוסע ובסך-הכול סכום של 364 אלף שקל.
משבר הקורונה
במהלך משבר הקורונה רוב פעילות החברה הופסקה ומרביתם המכריע של עובדי החברה הוצאו לחל״ת.
במרץ 2020 אל על הפעילה טיסות "חילוץ" לישראלים שלא יכלו לטוס לישראל עקב צמצום התנועה האווירית העולמית. בין השאר יצאו טיסות חילוץ לפרו ולאוסטרליה, יעדים אליהם אל על לא טסה מעולם.
חברת אל על ביטלה מספר רב של טיסות, וההערכה כי הפסדיה יעמדו על 200 מיליון דולר. בעקבות כך החלה החברה בהליך פיטורים של 1,000 עובדים, וכן קיצצה את שכר העובדים הבכירים ב-20%. הנהלת אל על ניהלה משא ומתן לקבלת הלוואה של 400 מיליון דולר בערבות מדינה של 82.5%. משרד האוצר מצדו הציב לחברה מספר תנאים ובהם קיצוץ של כ-30% מפעילות החברה. ב-7 ביוני 2020 הודיע משרד האוצר כי בכוונתו להלאים את אל על ולפי המתווה של משרד האוצר החברה תקבל הלוואה בסך 250 מיליון דולר בלבד. בנוסף, הורה המשרד כי על החברה לבצע גיוס של 150 מיליון דולר בהנפקת מניות כאשר משרד האוצר מוכן לרכוש את כל המניות שלא יירכשו בהנפקה. מאחר שאל על נסחרת בשווי של 95 מיליון דולר, המשמעות של ההתחייבות היא שמשרד האוצר מוכן לרכוש את השליטה באל על ולהלאים אותה. במקביל, התפרסם כי איש העסקים היהודי אמריקאי קני רוזנברג מנהל משא ומתן לרכישת החברה, באמצעות בנו אלי רוזנברג.
אחרי חודש, דירקטוריון החברה אישר את המתווה לפיו חברת התעופה תנפיק מניות בהיקף 150 מיליון דולרים - שאותן תרכוש המדינה. נוסף לכך, המדינה תערוב להלוואה בסך 250 מיליון דולרים שהחברה תיקח מהבנקים, ותמנה נאמן שיפעל למכירת החברה. בספטמבר 2020 הסתיימה הנפקת המניות של החברה, ואלי רוזנברג, בנו של המיליונר האמריקאי קני רוזנברג, הפך לבעל המניות הגדול בחברה ומחזיק 42.89% ממניות החברה, במקומה של משפחת בורוביץ וחברת כנפיים אחזקות.
אל על במלחמת חרבות ברזל
החל מ-8 באוקטובר 2023 קיימה אל על טיסות חילוץ חינמיות לישראל ממגוון יעדים, למשרתי מערכת הביטחון (אשר קיבלו צו 8). מרבית חברות התעופה הזרות הפסיקו את טיסותיהן לישראל, כך שגברה התלות בחברות הישראליות ובראשן אל על.
ביקורת הועברה על בחירת החברה להוציא רק ארבע טיסות בשבת בתחילת המלחמה למרות יכולותה להוציא 80 טיסות. משרד התחבורה בחר לשלוח מכתב המבקש מהחברה לטוס בשבת אך לא ניצל את זכותו להורות לה על כך.
בנוסף, שינתה אל על את נתיב הטיסות לתאילנד (אשר עובר בשגרה מעל סעודיה) ולוקח 8 שעות, לנתיב הארוך יותר הלוקח 11.5 שעות.
יעדי אל על
טיסות נוסעים
ממוזער|250px|
אל על מפעילה טיסות ל-57 יעדים ב-33 מדינות. בסיס הפעולה המרכזי של אל על הוא בנמל התעופה בן-גוריון. החברה טסה ליעדים בכל היבשות, למעט אוסטרליה ואמריקה הלטינית, ורוב יעדיה נמצאים באירופה בהם אמסטרדם, פריז, ולונדון. החברה מפעילה טיסות למספר יעדי מפתח בצפון אמריקה, והם נמל התעופה קנדי שבניו יורק ונמל התעופה ניוארק שבניו ג'רזי, לוס אנג'לס, מיאמי ובוסטון, והחל ממאי 2019 והיא מאפשרת טיסות המשך ליעדים נוספים ביבשת באמצעות שותפויות קוד. עוד מפעילה החברה טיסות להונג קונג, בייג'ינג, מומבאי, פוקט, בנגקוק וטוקיו במזרח הרחוק, וליוהנסבורג באפריקה. עד לשנת 2023, בשל מגבלות טיסה מעל מדינות עוינות, התארך משך הטיסות ליעדי המזרח הרחוק באופן משמעותי.
עד המהפכה האיראנית הפעילה "אל על" טיסות ישירות בין תל אביב לבין טהראן. קו זה נחשב אחד הקווים הפעילים והעמוסים ביותר של החברה עד שנות ה-70, כשעל מנת לעקוף את המדינות הערביות העוינות, טסה אל על דרך טורקיה.
באפריל 1992 החלה אל על להפעיל טיסות ישירות ליפן, זאת כטיסות שכר עבור תיירים. הטיסות בוצעו באמצעות מטוסי בואינג 767. אחר כך וויתרה על הזכות לבצע טיסות סדירות למדינה, אך המשיכה לבצע מדי פעם טיסות שכר. במרץ 2020 הייתה אל על אמורה להתחיל להפעיל קו טיסה סדיר ליפן, אך בעקבות מגפת הקורונה התוכנית בוטלה. הקו החל לבסוף לפעול במרץ 2023.
במרץ 2007, במסגרת התוכנית האסטרטגית אשר נוסחה בסוף 2005, והכוללת הפסקת השירות ליעדים בלתי רווחיים, הפסיקה אל על את טיסותיה בקווים לאיסטנבול וללרנקה, ובאמצע 2008 היא התכוונה להפסיק את טיסותיה גם לאתונה אבל הדבר לא יצא לפועל. החברה התכוונה לסגור גם את הקו לקהיר, אך נעתרה לבקשת שלטונות ישראל כי תמשיך להפעילו בשל חשיבותו הפוליטית. לבסוף, בשנת 2012, סגרה החברה סופית את הקו בגלל חוסר יעילותו הכלכלית והקושי על שמירת ביטחון הנוסעים בנמל התעופה בקהיר.
ממוזער|250px|מטוס בואינג 747 מדגם 400
ממוזער|250px|מטוס בואינג 767 מדגם 300ER
באפריל 2009 חנכה החברה קו תעופה ישיר לסאו פאולו בברזיל, שבוטל בנובמבר 2011 בשל חוסר כדאיות כלכלית. בשנת 2010 חנכה אל על את הקו שלה לאילת מנמל התעופה בן-גוריון. בשנת 2013 בוטל קו זה בשל מסלול לא בטוח של הטיסה.
בנובמבר 2017 החברה חנכה מחדש קו למיאמי, זאת לאחר שהקו היה פעיל עד 2008.
ב-26 במאי 2019 חידשה החברה את הקו למנצ'סטר שנסגר ב-2001, ופתחה קו טיסה לסן פרנסיסקו. ב-14 ביוני 2019 החלה החברה בהפעלת טיסה שבועית ללאס וגאס. בפברואר 2019 הודיעה החברה על פתיחת קו עונתי שבועי חדש לאורלנדו שהחל לפעול מה-2 ביולי 2019 עד 20 באוגוסט 2019.
בשנת 2019 החברה תכננה להפעיל טיסות לשיקגו, טוקיו, דבלין, דיסלדורף, לונדון סטנסטד, ואף להתחיל טיסות ניסוי למלבורן, אך הדברים נדחו לאור התפרצות מגפת הקורונה במרץ 2020. בדצמבר 2020 החברה החלה להפעיל טיסות לדובאי, ולאיי סיישל.
באביב 2021 החברה התחילה להפעיל קווים לטביליסי, פאפוס, סלוניקי, בלגרד, וכרתים. באפריל 2021 הודיעה החברה על פתיחת קו לנמל התעופה הבין-לאומי של פוקט, הקו החל לפעול ב-30 ביוני במתכונת של 6 טיסות שבועיות. ביוני 2021 הודיעה החברה על פתיחת קווים למרוקו, לשדות התעופה בקזבלנקה ובמרקש.
בחודש אוקטובר 2022 ביטלה החברה את טיסותיה לטורונטו, ורשה ובריסל, לאחר שנים רבות של פעילות בקווים אלו.
ב-15 בפברואר 2023 הודיעה על פתיחת קו טיסות לפורט לודרדייל. הקו החל לפעול ב-13 בספטמבר 2023
החל ממרץ 2023 אל על מפעילה 3 טיסות שבועיות בין ישראל לאירלנד.
ב-26 באוקטובר 2023 אל על על הודיעה על ביטול מוקדם של הקווים העונתיים שלה (דבלין, מרסיי, טוקיו), שהיו אמורים להסתיים במהלך אוקטובר ונובמבר מוקדם בגלל מלחמת חרבות ברזל והודיעה שתדחה את הפעלת הקווים שלה לניו דלהי ומומבאי, שהיו אמורים להתחיל לפעול ב-29 באוקטובר 2023, עד הודעה חדשה. הקווים העונתיים אמורים לחזור לפעול באפריל 2024 (סיום לוח השנה החורפי של יאט"א).
הסכמים לשותפות קוד
אל על חתומה על הסכמים לשותפות קוד עם מספר חברות:
ג'ט בלו איירווייז – יעדי המשך בארצות הברית.
אלסקה איירליינס - טיסות מיעדי אל על בארצות הברית (לוס אנג'לס, לאס וגאס, סן פרנסיסקו וניוארק) ליעדי המשך בארצות הברית ובמקסיקו. (הסתיים ב-30 ביוני 2024).
איבריה איירליינס – טיסות בקו תל אביב למדריד (שני המובילים) ולברצלונה (אל על בלבד).
אארומקסיקו – טיסות לפריז, לונדון, אמסטרדם, מדריד, ניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס (אל על בלבד) וטיסות המשך למקסיקו סיטי וקנקון (אארומקסיקו בלבד).
קוואנטס – טיסות לבנגקוק, הונג קונג ויוהנסבורג (אל על בלבד) וטיסות המשך לסידני (קוואנטס בלבד).
אארולינאס ארחנטינס – טיסות לניו יורק (אל על בלבד) וטיסות המשך לבואנוס איירס (אארולינאס ארחנטינס בלבד).
סוויס – טיסות בקו תל אביב-ציריך (שני המובילים) ובקו תל אביב-ז'נבה (אל על בלבד).
תאי אירווייז – טיסות בקו תל אביב-בנגקוק (אל על בלבד) ומספר רב של יעדים במזרח הרחוק ויעדים פנים ארציים בתאילנד (תאי אירוויז בלבד).
בנגקוק איירווייז - טיסות למגוון יעדים פנימיים בתאילנד ולווייטנאם דרך טיסת אל על לבנגקוק.
הונג קונג איירליינס - טיסות המשך מהונג קונג באמצעות חברת Hong Kong Airlines ליעדים ביפן, דרום קוריאה וניו זילנד.
אייר צ'יינה – טיסות בקו תל אביב-בייג'ינג (אל על בלבד).
S7 איירליינס – טיסות בקו תל אביב-מוסקבה (אל על בלבד) ובקו מוסקבה-נובוסיבירסק ומספר יעדים נוספים בתוך רוסיה (S7 סייביריה איירלינס בלבד).
וייטנאם איירליינס – טיסות בקו תל אביב-הונג קונג או בנגקוק (אל על בלבד) ובקו הונג קונג או בנגקוק - האנוי והונג קונג או בנגקוק - הו צ'י מין סיטי (וייטנאם איירליינס בלבד).
אתיופיאן איירליינס – טיסות בקו תל אביב-אדיס אבבה ומאדיס אבבה ליעדי המשך ברחבי אפריקה (אתיופיאן איירליינס בלבד).
טאפ אייר פורטוגל - טיסות מיעדי אל על באירופה לברזיל.
ב-30 בינואר 2023 נחתם שותפות קוד בין אל על לאלסקה איירליינס.
ב-13 בפברואר נחתם הסכם שיתוף פעולה בין אל על ל-etihad airways .
ב-29 ביוני 2023 נחתם הסכם שותפות קוד בין אל על לדלתא איירליינס, אשר החל ב-1 בינואר 2024.
לאל על יש שותפות קוד גם עם אייר סרביה
לאל על על יש שותפות קוד עם רויאל אייר מרוק
מרכז|ממוזער|800px|יעדי אל על - טיסות נוסעים במטוסי אל על בין השנים 2013 ל-2017
צי המטוסים
ממוזער|בואינג 720 של אל על בהית'רו, נושא את לוגו שנות ה-50, מוקף ברכבי שירות של החברה בצבעי ירוק-כחול הנושאים את הלוגו שאומץ בשנות ה-60
צי החברה מונה 46 מטוסים כולם מתוצרת בואינג: 24 מטוסי בואינג 737 (כעשרה צפויים להימכר ולצאת משירות), (16 מדגמי 737-800 + 2 בהזמנה ו-8 מדגמי 737-900), 6 מטוסי בואינג 777 (מדגם 200ER), 4 מטוסי בואינג 787-8 ו-12 מטוסי בואינג 787-9 (מתוך 16 מטוסי 787 דרימליינר שהוזמנו: 4 מדגם 787-8 ו-12 מדגם 787-9). לצי גיל ממוצע של 9 שנים.
ב-27 באוגוסט 1978 הודיעה החברה כי החליטה לרכוש שני מטוסים לטווח בינוני מחברת איירבוס. הדגם נבחר בשל היותו חסכוני בצריכת הדלק לעומת דגמים מתחרים. דגם נוסף שנבדק באותה עת, בנוסף למטוס תוצרת בואינג, היה הלוקהיד L-1011 ("טריסטאר"). יושב ראש החברה מרדכי בן-ארי חתם בתחילת ספטמבר 1979 על הסכם הרכישה בראשי תיבות, אך לחץ אמריקאי על ממשלת ישראל הביא לביטול העסקה.
בעבר הפעילה החברה מטוסים מתוצרת לוקהיד ודאגלס. המטוס האחרון שלא היה מתוצרת בואינג היה מטוס מתוצרת מקדונל דאגלס מדגם MD-11, שהוחכר מחברת נורת'ווסט איירליינס.
בשנת 2016, לאחר משא ומתן ארוך עם שתי היצרניות המובילות בעולם – איירבוס ובואינג - החליטה אל על על רכישת 16 מטוסי 787 מדגמי 8 ו-9.
ב-23 באוגוסט 2017 התקבל מטוס בואינג 787-9 ראשון בטקס רב משתתפים בנמל התעופה בן-גוריון. המטוס קרוי על שם העיר "אשדוד", ובכך החליף את מטוס הבואינג 747 הראשון שיצא משירות, שנקרא אף הוא "אשדוד".
ב-3 בפברואר 2019 ביצע מטוס הבואינג 767 את טיסתו המסחרית האחרונה בשירות החברה, לאחר 36 שנות שירות.
ב-3 בנובמבר 2019 ביצע מטוס הבואינג 747-400 את טיסתו האחרונה בשירות אל על.
ב-28 בנובמבר 2019 הודיעה החברה על חכירת 3 מטוסים נוספים מדגם בואינג 737-800. הראשון מביניהם, 4X-EKK, הגיע בפברואר 2020.
ב-14 בפברואר 2020 הגיע מטוס חכור נוסף לאל על, שרישומו 4X-EKK והוא עתיד לשרת ביעדי החברה, אך עקב מגפת הקורונה אוחסן בנתב"ג והוחזר לשירות בספטמבר 2023.
בדצמבר 2022 רכשה החברה שני מטוסי דרימליינר חדשים, אחד מדגם 787-8 והשני מדגם 787-9. סכום הרכישה מחברת בואינג עמד על כ-230 מיליון דולר.
בחודש יוני 2023 הודיעה אל על על תחילת תהליך רכישת מטוסים צרי גוף. נשקלה האפשרות לרכוש מטוסים מחברת אירבוס. ב-20 ביוני 2023, במסגרת הסלון האווירי בפריז, חתמה החברה על הסכם עם קבוצת AERCAP, אשר כולל חכירה של שני מטוסי דירמליינר, כאשר מטוס אחד צפוי להמסר ברבעון השלישי של 2025, והמטוס השני צפוי להמסר ברבעון הראשון של 2026.
בחודש יוני 2024 אישר דירקטוריון החברה ניהול משא ומתן עם חברת בואינג על העסקה הגדולה ביותר בתולדות החברה. העסקה כוללת הזמנת 30 מטוסים צרי גוף מסדרת הבואינג 737 MAX, עסקה זו תגדיל את הצי באופן משמעותי ותחליף את מטוסי הבואינג 737-800 והבואינג 737-900 המשרתים כיום בצי (חלקם יועברו לחברת הבת סאן דור). ב-15 באוגוסט 2024 נמסר על חתימת עסקה בין בואינג לאל על על רכישת 20 מטוסים עם אופציה ל-11 נוספים.
+צי המטוסים של חברת אל על – יוני 2024כלי טיסבציבהזמנהמושבתיםהערות737-80016צפויים לצאת משירות ב-2027 עם הגעת מטוסי הבואינג 737 מקס737-9008צפויים לצאת משירות ב-2029737max30צריך להגיע בשנים 2026 ,2027 והם מחליפים את 737-800777-200ER51רק 2 מטוסים פועלים בתצורת הקבינה חדשה787-84787-91213כאשר המטוס ה-13 צפוי להגיע ב-2024. והשאר מתחילת 2025צי המטען של החברה737-800F10החברה קיבלה את המטוס במהלך חודש אוקטובר 2023
סמלי ודגלי החברה
150px|ממוזער|שמאל|בול ישראלי משנת 1962 המוקדש לחברת אל על, בעיצובם של האחים שמיר
150px|ממוזער|שמאל|אחד מהסמלילים של המיתוג החדש,החל מפברואר 2023
בשנת 1949 עיצב הגרפיקאי הישראלי פרנץ קראוס, סמליל הכולל מגן דוד בעל כנפיים לבנות בתוך עיגול שבו השתמשה החברה עד לתחילת שנות ה־60. בשנת 1963 עיצבו במשותף המעצב הבריטי ג'ורג' הים (George Him) והמעצב ההולנדי אוטו טרוימן (Otto Treumann) את לוגו הריבוע באנגלית שכלל גם גרסה משנית בעברית. בשנת 1971 כחלק מהשקת עיצוב חדש למטוס בואינג 747 (בשיתוף עם המעצבת דורה גד, אשתו של אפרים בן ארצי, יו"ר אל על) עיצב המעצב הישראלי דן ריזינגר לוגו אופקי המכיל שילוב של הסמל באנגלית ובעברית. סמל זה נחשב למהפכני בשל השילוב הדו-לשוני. העיצוב המקורי היה בצהוב ובשחור, ובשנת 1978 הוסף דגל ישראל לסמל. הסמליל התווסף למטוסים רק בשנת 1994 כאשר הצבעים הישנים הוחלפו בצבעים חדשים: כחול בהיר וכחול כהה. בשנת 2000, עברה החברה, תהליך מיתוג מחדש, על ידי המעצבת רות רהט. בתהליך עודכנו צבעי הסמל לכחול וכסף, ועוצב דגל החברה המורכב משתי רצועות בצבעי הלוגו. בנוסף עוצבו המטוסים בהתאם למיתוג החדש. בשנת 2006, החברה עברה תהליך מיתוג מחדש על ידי סטודיו "ברוך נאה". במסגרת התהליך עוצבה גרסה מעוגלת ורכה ללוגו הישן שצבעיו עודכנו לצבעי כחול וכסף כהים. בנוסף עוצבה מחדש תבנית הצביעה על גוף המטוסים.
ב-2017 עודכנה השפה הגרפית של החברה בעקבות הגעת מטוסי בואינג 787. סמל המגן דוד על המטוס בהיר יותר ומשולב עם צבע תכלת והפס הכחול בהיר יותר ומשולב עם מעוינים דמויים ליהלומים שגם הם בצבע תכלת. כמו כן, הכיתוב "נתיבי אוויר לישראל" וכתובת אתר האינטרנט שהיו כתובים על המטוס הושמטו.
בפברואר 2023 ערכה החברה מיתוג מחדש נוסף, במסגרתו עודכן צבע הסמליל והוצגה שפה עיצובית חדשה, שבמרכזה אייקון בצורת אליפסה המדמה את חלון המטוס (ראו תמונה משמאל). על המיתוג החדש, נמתחה ביקורת שהוא אינו קולע למטרה ומנותק מהמציאות, לפיה, אל על אינה נחשבת לחברה איכותית והנוסע הטס, אינו מחפש להיות בבית.
הערה: למידע נרחב על עיצובי הסמלילים והמיתוג לאורך השנים, ראו בקישור שלהלן:
150px|ממוזער|מרכז|סימלה הראשון של חברת אל על – "הכוכב המעופף"שעוצב על ידי פרנץ קראוסבשנת 1949
מדי צוות אוויר ההיסטוריים של החברה
ארגון ופעילות
מנכ"לי אל על
מניין שם תקופת כהונה1 לואי אריה פינקוס 1949–19562 אפרים בן ארצי 1956 - 1963 (עד 1967 יו"ר)3 שלמה להט (לנדאו) 1963 - 19674 מרדכי בן-ארי 1967–19775 מרדכי הוד 1977–19796 יצחק שנדר 1979–19827 רפי הר-לב 1982–19968 יואל פלדשו 1996–20009 דוד חרמש 2000–200210 עמוס שפירא 2002–200511 חיים רומנו 2005–200912 אליעזר שקדי 2009–201413 דוד מימון 20 במרץ 2014 - פברואר 201814 גונן אוסישקין 15 בפברואר 2018 – 1 בינואר 202115 אביגל שורק 1 בינואר 2021 – 18 במאי 202216דינה בן טל19 במאי 2022 - נוכחי
חברות בנות
שמאל|ממוזער|200px|ארוחת טיסה (2011)
בבעלות מלאה או חלקית של אל על נמצאות מספר חברות בנות בתחומי התעופה, התיירות וההסעדה:
סאן דור נתיבי אוויר בינלאומיים בע"מ (ישראל) – ארגון ושיווק טיסות וחבילות נופש בטיסות שכר וטיסות סדירות.
תמ"מ-תעשיית מזון מטוסים בע"מ (ישראל) – ייצור ואספקה של ארוחות מוכנות כשרות למטוסים, אירועים וקייטרינג.
כתית (ישראל) – הפעלת מסעדה ומזנונים בבסיס האם של אל על בנמל התעופה בן-גוריון (בשליטה מלאה).
סופרסטאר הולידייס לימיטד (אנגליה) – שיווק חבילות תיור ומכירת כרטיסי טיסה על קווי אל על.
בורנשטיין קייטררס בע"מ (ארצות הברית) - ייצור ואספקה של ארוחות מוכנות לחברות תעופה ולמוסדות אחרים. פועלת בנמל התעופה ע"ש קנדי בניו יורק.
UP
ממוזער|לוגו המותג UP
UP היה מותג הטיסות הלואו קוסט של אל על שהתחיל לפעול ב-30 במרץ 2014. הטיסות הופעלו לחמישה יעדים באירופה: ברלין, פראג, לרנקה, בודפשט וקייב ובוצעו במטוסי בואינג 737-800 שהוסבו לטיסות UP ונצבעו מחדש בצבעי המותג: גוף המטוס נצבע בתכלת שבו שולבו עננים לבנים, וזנב המטוס המשיך לשאת את דגל ישראל, תוך השמטת הפס הכחול התחתון.
בשנת 2017 זכה המותג UP במקום החמישי בתואר "חברת הלואו קוסט הטובה במזרח התיכון מתוך שמונה חברות הלואו קוסט הפועלות במזרח התיכון.".
ב-3 בינואר 2018 הודיעה חברת אל על על כוונתה לבטל את המותג "UP". ב-14 באוקטובר 2018 בוטל המותג UP וכל הטיסות חזרו לפעול תחת אל על.
ממוזער|מטוס צבוע בסכימת המותג UP
פעילות המטען
הובלת המטענים מתבצעת בבטן מטוסי הנוסעים של אל על, וכן במטוס מטען ייעודי מדגם בואינג 747-400F VQ-BWT של LONGTAIL AVIATION המבצע טיסות אל ניו יורק ולייז'. החברה מטפלת בכל סוגי המטענים כולל מטענים חריגים וכבדים, חומרים מסוכנים, יצוא חקלאי, פרמצבטיקה, רכיבי אלקטרוניקה ומטענים יקרי ערך.
החברה חנכה את פעילות הובלת המטענים ב-26 בינואר 1950 למספר יעדים באירופה, עם מטוס הקומנדו.
מועדון המתמיד
בדומה למקובל בשוק התעופה העולמי, מפעילה אל על את מועדון הנוסע המתמיד הקרוי מועדון "מתמיד", מאז שנת 1984. החל מ-1 ביולי 2004 מועדון מתמיד הוא מועדון הנוסע המתמיד היחיד שמפעילה החברה, ומחולק לחמש דרגות חברות – רגיל ("מתמיד"), כסף, זהב, פלטינה וטופ-פלטינה.
בעבר הופעלו ארבעה מועדוני לקוחות נפרדים: "מתמיד" החשוב והיוקרתי, "נאמן", "קונים טסים" ו"ראש בעננים". בכל אחד מארבעת המועדונים נהגו כללים שונים באשר לחברות בו, היקף ומשך צבירת נקודות ואופן ניצולן. כאמור, ביולי 2004 אוחדו כל ארבעת המועדונים והותאמו חוקיו העיקריים של המועדון בהתאם למקובל בעולם התעופה המסחרית.
עקרון היסוד של מועדון מתמיד דומה לאלה של מועדונים דומים ברחבי העולם. תמורת טיסות שמקיים חבר המועדון בחברת אל על, נצברת לזכותו כמות מסוימת של נקודות אותן יוכל לממש בבוא העת לשם הנפקת כרטיסי טיסה בחינם, רכישת כרטיסי טיסה מוזלים או שדרוג למחלקת שירות גבוהה יותר בעת הטיסה. אל על חילקה את מפת יעדיה לשש רצועות בהתאם למרחק הטיסה מתל אביב, כשבכל רצועה נמצאים מספר יעדים שעליהם חלים כללי צבירה ומימוש נקודות זהים. זאת בניגוד לרוב חברות התעופה בעולם, המחשבות את צבירת ההטבות ומימושן בהתאם למרחק האמיתי (במיל) שטס חבר המועדון (או לפי מפתח כפולות קבוע בהתאם למחלקת השירות, עלות כרטיס הטיסה וכדומה).
ממוזער|200px|מטוס בואינג 700–737 (לא בשירות כבר) של אל על. מראה תא הנוסעים. בקדמת התמונה - מחלקת עסקים. מאחור - מחלקת תיירים
למרות שנים של ניסיונות, אל על לא מצליחה להתקבל כחברה באף אחת מבריתות התעופה הגדולות.
בדצמבר 2016 הוגשה בקשה לתובענה ייצוגית כנגד החברה בשל העובדה שבאתר בשפה העברית עלות ההצטרפות למועדון היא 25 דולר אמריקני בעוד ההצטרפות למועדון באתר באנגלית היא חינם.
דיילי אל על
כשהוקמה אל על, על מנת להביא את חיים ויצמן משווייץ שישמש כנשיא מדינת ישראל, החברה הייתה צריכה לעמוד בתקן שדרש שבכל מטוס אזרחי חייבים להיות דיילים. לכך גויסו למשימה הרברט קוולר, מלצר ממלון "ארמון" בתל אביב, ומרים גולד, חיילת ששירתה כפקידה בחיל האוויר.
בשנותיה הראשונות של החברה הדיילים נקראו "סדרני טיסה", ובשם המקצוע "דייל" החלו להשתמש בשנות החמישים. הדיילים נבחרו באקראי וצוידו במדים מאולתרים. מאוחר יותר, התארגנו חטיבות ההדרכה הממשלתיות וגופי התחבורה, ופתחו מסלול הכשרה מקצועי לדיילות ודיילים. דרישות הקבלה הבסיסיות היו על פי גיל, נשים עד 27 שנים וגברים עד 31, הופעה חיצונית נאה, ידע כללי גבוה ושליטה טובה בעברית ובאנגלית.
ב-1958 נערכה בארצות הברית תחרות יופי בינלאומית לדיילות ובמקום הראשון זכתה איילה הראל, דיילת אל על. עיתונים כמו העולם הזה נהגו לסקר בקביעות את דיילות אל על.
ביקורת
בשנת 2016 דורגה אל על במקום הראשון בעולם באיחורים בזמני הנחיתות. באוגוסט 2019 אל על דורגה במקום 39 במדד נחיתות בזמן, מתוך 42 חברות תעופה
ביטחון
אבטחת טיסות
שמאל|ממוזער|250px|אבטחה משטרתית סביב מטוס אל על בפרנקפורט
בשל היותה חברה ישראלית וה"חברה הלאומית של ישראל", נתונה אל על לאיומים רבים באוויר ובקרקע. החל משנות ה-60 של המאה ה-20, ראו ארגונים פלסטיניים במטוסיה מטרה נוחה לפגיעה בישראל ובאזרחיה. בשל כך נושא האבטחה בחברת אלעל מונחה על ידי שירות הביטחון הכללי האחראי על ביטחון התעופה היוצאת מישראל והנכנסת אליה.
הנחיות אלו נועדו למנוע מקרים של פגיעה בביטחון הטיסה על ידי פיגועי מקח כמו חטיפה, חבלה בטיסה על ידי מטען נפץ המסווה ככבודה ותרחישים נוספים אחרים. כחלק מהמענה על תרחשיים אלו, נוכחים בזמן הטיסה אנשי ביטחון חמושים בלבוש אזרחי, הנקראים "מטוסאים", שאחראים על הביטחון במטוס.
בנוסף, תא המטען של מטוסי אל על מחוזק בפלדה, והגישה אל תא הטייס היא דרך דלת כפולה שבה הדלת הראשונה נפתחת על ידי קוד סודי, ודלת שנייה שנפתחת לאחר סגירת הראשונה וקבלת אישור כניסה מהטייס, כך שבפתיחת הדלת מתקבל אזור סטרילי לחלוטין.. בכל מטוס אל על ישנה מצלמה המכוונת אל החלל שמוביל לתא הטייס ומשדרת לטייסים את המתרחש בחוץ.
כניסת אזרחים לתא הטייס ניתנת במקרים מיוחדים לאזרחים ישראלים בלבד לאחר הצגת אישור לכך, אלא אם מדובר במקרה יוצא דופן.
בנוסף, בטיסות היוצאות של אלעל מנמלי תעופה ברחבי העולם, עוברים הנוסעים בידוק ביטחוני אשר נוסף לבידוק הביטחוני המבוצע בשדה לכל נוסעי חברות התעופה האחרות.
העלות השנתית של אבטחת אל על מחוץ לישראל היא מעל 500 מיליון שקלים בשנה, ומדינת ישראל נושאת בעלות זו.
ב-2012 הוכרזה אל על כמונופול במתן שירותי אבטחת תעופה.
תאונות ותקריות
ב-6 בפברואר 1950 התרסק מטוס דאגלס DC-4 סקיימאסטר של "אל על" בעת ההמראה בשדה התעופה לוד במזג אוויר קשה. המטוס נפל על המסלול מגובה 15 מטרים והחל לבעור. כל נוסעי המטוס וצוותו נחלצו בשלום, אך המטוס נשרף כליל.
ב-24 בנובמבר 1951 התרסק מטוס אל על סקיימאסטר מטען DB 4X4 בניסיון נחיתה במזג אוויר קשה בשדה קלוטן שליד ציריך, מתוך 7 אנשי צוות, רק אחד שרד.
ב-27 ביולי 1955 הופל מטוס החברה מדגם לוקהיד קונסטליישן שהיה בדרכו מלונדון דרך פריז ווינה לתל אביב, ונכנס בשוגג לשמי בולגריה. 58 הנוסעים ואנשי הצוות נספו.
ב-23 ביולי 1968 נחטף מטוס אל על שהיה בדרכו מרומא לתל אביב בידי שלושה מחברי החזית העממית לשחרור פלסטין. המטוס ובו 10 אנשי צוות ו-38 נוסעים הונחת באלג'יריה. המשא ומתן לשחרור החטופים נמשך למעלה מ-40 יום, ובסופו שוחררו הן החוטפים והן בני הערובה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שחטיפה של מטוס של אל על הצליחה. מאחר שהחוטפים יצאו לדרכם מלבנון, בידיעתה ובהסכמתה של הממשלה הלבנונית, ראתה בה ישראל אחראית לאירוע. בתגובה, ב-28 בדצמבר 1968, התקיפו כוחות מיוחדים של צה"ל את שדה התעופה בביירות במבצע תשורה, והשמידו 14 מטוסי נוסעים, רובם בבעלות חברת מידל איסט איירליינס הלבנונית.
ב-18 בפברואר 1969 תקפה חוליית מחבלים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" מטוס אל על בציריך. בהתקפה נפצעו שני אנשי צוות (אחד מהם, יורם פרס, מת מפצעיו) ונגרם נזק למטוס, אך נמנע אסון כבד בזכות המאבטח המוטס, מרדכי רחמים, שירה לעבר התוקפים והרג את ראש החוליה.
ב-8 בספטמבר 1969 הושלכו 2 רימוני יד אל משרד אל על בבריסל אשר פצעו שני אנשים.
ב-27 בנובמבר 1969 שני מחבלים של ארגון החזית העממית השליכו רימוני יד לתוך משרד אל על באתונה. ארבעה בני משפחה יוונית נפצעו והחמישי נהרג. שני המחבלים נתפסו ונעצרו. לאחר חטיפת מטוס חברת התעופה היוונית אולימפיק לירדן ב-22 ביולי 1970 הם שוחררו. בנוסף תקפו מחבלים את משרדי אל על באיסטנבול ובטהרן.
ב-10 בפברואר 1970 תקפו שלושה מחבלים נוסעי אל על במינכן. בין הפצועים הייתה השחקנית חנה מרון, שנפצעה קשה ורגלה השמאלית נקטעה בעקבות כך. הקברניט אורי כהן השתלט על אחד המחבלים ומנע תוצאות קשות יותר.
ב-6 בספטמבר 1970 חטפו מחבלים פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין ארבעה מטוסים בו-זמנית, באירוע שידוע כחטיפת המטוסים לשדה דוסון. באותו יום, נחטפו לירדן שלושה מטוסים בידי פעילי החזית העממית ופוצצו שם, ורק חטיפת מטוס אל על סוכלה. על טיסת אל על 219 לניו יורק, עלו בעצירת ביניים באמסטרדם זוג טרוריסטים: פטריק ארגולו וליילה ח'אלד (לפי התוכנית היו אמורים להשתתף בחטיפה ארבעה מחבלים, אך אנשי האבטחה של אל על סירבו לאפשר לשניים מהם לעלות למטוס). השניים ניסו לחטוף את המטוס אך תוכניתם סוכלה בידי נוסעים, אנשי הביטחון הישראלים והכלכל שלמה וידר שהיו על המטוס. שלמה וידר קיבל את עיטור האומץ של שר התחבורה על פעולתו זו. ארגולו נהרג ואילו ח'אלד נתפסה בחיים והוסגרה לממלכה המאוחדת.
ב-16 באוגוסט 1972 התפוצץ מטען חבלה במטוס אל על בטיסה 444 מרומא. הקברניט יהודה פוקס הנחית את המטוס הפגוע בנמל התעופה של רומא. על מעשיו אלה קיבל את עיטור המופת של שר התחבורה.
באוגוסט 1978, במרכז לונדון תקף המחבל פאהד מיהי, חבר בארגון החזית העממית, צוות אוויר של אל על באמצעות תת-מקלע ופצצות דינמיט. אחת הדיילות שנפצעה היא הבמאית יולי כהן שביימה סרט בשם "המחבל שלי" (2002) בהשראת האירוע.
ב-18 באפריל 1986 נעשה ניסיון לפוצץ מטוס אל על שהיה אמור לטוס מלונדון לתל אביב בטיסה 016. אן מארי מרפי, אזרחית אירית שהייתה בהריון, נשאה פצצה במשקל של 1.35 ק"ג אשר הוטמנה בחפציה בלא ידיעתה על ידי ארוסה הירדני ניזאר הינדאווי. מרפי עברה את בדיקות אנשי האבטחה הבריטים והאסון נמנע בשל ערנותם של אנשי הביטחון של אל על. הינדאווי נשפט באנגליה ונדון לעונש מאסר בן 45 שנים.
שמאל|ממוזער|250px|קומפלקס המגורים בשכונת ביילמר עליו התרסקה טיסת אל על 1862
ב-4 באוקטובר 1992 התרסק מטוס מטען של אל על, בטיסה מספר 1862 מאמסטרדם לתל אביב. המטוס התרסק כעשר דקות לאחר ההמראה משדה התעופה סכיפהול שליד אמסטרדם, ונפל על קומפלקס מגורים בשכונת ביילמר. שלושת אנשי הצוות והנוסעת שהיו במטוס נספו יחד עם 43 בני אדם שהיו בקומפלקס המגורים. הרס רב נגרם לבניינים. קברניט הטיסה היה יצחק פוקס, אותו הקברניט של טיסה 444 מרומא שבה התפוצץ מטען חבלה אך נחתה בשלום.
ב-4 ביולי 2002 פתח אזרח מצרי באש לעבר דלפקי הכרטוס של אל על בשדה התעופה בלוס אנג'לס. שישה ישראלים נפגעו מהירי ושניים מהם נהרגו. היורה, האשם מוחמד הדאייט, לא השתייך לארגון טרור כלשהו אך החזיק בדעות אנטי ישראליות, דבר שהביא את שלטונות ארצות הברית להכיר במקרה כאירוע טרור.
ב-23 באוקטובר 2003 הונחת מטוס אל על מדגם בואינג 767 שהיה בטיסה מתל אביב ללוס אנג'לס דרך טורונטו בשדה התעופה הבינלאומי של המילטון, אונטריו. הטיית הטיסה ממסלולה המתוכנן הוסברה באיום ביטחוני ממשי שנבע מחשש ליירוט המטוס בטילי קרקע אוויר בעת נחיתתו בטורונטו.
באפריל 2005 כשלה מערכת הטייס האוטומטי של מטוס בואינג 737-700 של אל על, לאחר המראת המטוס ממוסקבה לנמל התעופה בן-גוריון, כאשר על סיפונו 120 נוסעים. לאחר טיפוס לגובה של 2,000 - 3,000 רגל (600 - 700 מטרים), הקטינה לפתע מערכת הטייס-האוטומטי את הספק שני המנועים. כתוצאה מאיבוד כוח הדחף של המנועים, ירדה המהירות באופן משמעותי והמטוס הרים את חרטומו כלפי מעלה ואיבד גובה רב, והייתה דרושה מיומנות גבוהה של הטייסים להחליף מצב של ניהוג ידני אל מול טייס אוטומטי באם קיים איבוד גובה. מערכת האזהרה של המטוס, שמרעידה את הסטיק, נכנסה לפעולה, והקברניט ניתק את מערכת הטייס האוטומטי, הגביר את סיבובי המנוע כדי לקבל יותר כוח, וייצב במהירות את המטוס. כתוצאה מהתקלה, המטוס צנח בכמה עשרות מטרים בלבד ולאחר מכן הטיסו שני הטייסים את המטוס באופן ידני והנחיתו אותו בשלום בנמל התעופה בן-גוריון.
ב-5 ביולי 2012 פרצה אש במנוע מספר 4 של מטוס בואינג 400–747 שהמריא מנמל התעופה לונדון הית'רו 40 דקות לפני כן. הטייסים הדמימו את המנוע הבוער וחזרו לנחיתת חירום בלונדון עם 3 מנועים.
בחודש אפריל 2013 התקרב מטוס מסוג בואינג 737 בצורה מסוכנת לצלע הר בדרכו לאילת. הטייסים נסקו לגובה תוך חריגה לשטח המצרי. בעקבות זאת דרש הטייס הראשי באל על לבטל את קו אילת-תל אביב לטיסות לילה.
בחודש מרץ 2023 נחתה בלרנקה נחיתת חירום של טיסת אל על 383 לרומא בעקבות עשן.
קישורים חיצוניים
בכל יום, לכל מקום - אל על, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
אתר המורשת של החברה
מדיה וקבצים בנושא אל על באתר Airliners.net
אתר ת.מ.מ. חברת הבת למזון למטוסים, קייטרינג לאירועים
חוות דעת נוסעים
Why Israeli Airlines Have Anti-Missile Defences On Their Planes, בערוץ Simple Flying באתר יוטיוב, 7 בנובמבר 2020
הערות שוליים
87. נתוני תנועת נוסעים, דוח שנתי נמל תעופה בן-גוריון, 2022.
*
קטגוריה:חברות תעופה ישראליות
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב
קטגוריה:ישראל: חברות ממשלתיות שהופרטו
קטגוריה:מונופולים בישראל
קטגוריה:כנפיים אחזקות
קטגוריה:ישראל: חברות שהוקמו ב-1948 | 2024-10-17T10:48:23 |
שבט בנימין | שמאל|ממוזער|150px|בול המוקדש לשבט בנימין
ממוזער|מפה עתיקה של שבט בנימין ואפריים משנת 1658
שבט בנימין הוא אחד משבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והוא מצאצאי האם הרביעית, רחל.
בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".
ברכות לשבט
ברכת יעקב
ברכת יעקב לבנימין: .
ברכת משה
שבט בנימין קיבל את ברכת משה בפרשת וזאת הברכה:
.
השבט במדבר
משפחות השבט
במקרא נמנו שבע רשימות גנאלוגיות של משפחות השבט. ארבע מלאות יחסית,; ושלוש מקוטעות,שם, שם בני אחוד בפסוקים ו-כז, בני גבעון בפסוקים כט-מ, ובני יעואל בפרק ט לה-מד. ששתיים מתוכן מתמקדות בבית שאול המלך. הפרשנים והחוקרים ניסו לסנכרן ביניהם באופנים שוניםראו אנציקלופדיה מקראית כרך ב, בנימין, עמ' 266-274. שבע מהמשפחות חוזרות לפחות בשלוש מהרשימות בווריאציות שונות, והן בֶּלַע, אַשְׁבֵּל, גֵּרָא, נַעֲמָן, חֻפִּים, אַרְדְּ ושְׁפוּפָם. נוספה להן בֶּכֶר שנזכרה בשתי רשימות.
סמלי השבט
ממוזער|סמל הזאב של שבט בנימין
אבן החושן של שבט בנימין היא ישפה והדגל שלו היה ציור של זאב על רקע צבעוני.
החודש המקושר לשבט בנימין הוא תשרי, כסלו, שבט או אדר.
נשיאי השבט
בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט בנימין במדבר: אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי. בפרשת מסעי נזכר הנשיא אלידד בן כסלון.
נציג השבט בשנים עשר המרגלים היה "פַּלְטִי בֶּן רָפוּא" ().
המסע במדבר
בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט בנימין לאחר שבט מנשה במחנה שהיה ממערב למשכן.
שבט בנימין היה הקטן בשבטי ישראל בעת יציאת מצרים.
במפקד שנערך במדבר לאחר יציאת מצרים מנו הגברים מגיל 20–50 בשבט בנימין 35,400 איש. לאחר 40 שנה של נדידה במדבר, מניינם היה 45,600 איש.
נחלת השבט
שמאל|ממוזער|250px|נחלות שבטי ישראל. באפור: נחלת שבט בנימין.
נחלת שבט בנימין הייתה מדרום לנחלת שבט אפרים, באורך של כ-40 ק"מ וברוחב של כ-20 ק"מ. גבולו המזרחי היה נהר הירדן. שבט דן חצץ בינו ובין הפלשתים. העיר הראשית של השבט הייתה גבעה, שכיום מזוהה עם תל אל פול. ערים נוספות המוזכרות בספר יהושע: בית אל, בית חורון, מעלה אדומים, גבע, עֹפני, עטרות אדר וקִרית יערים. בתחומי יישובו של השבט (וגם מחוץ לתחומים אלה) קיימת כיום המועצה האזורית מטה בנימין.
השבט בארץ ישראל
ההיסטוריה של השבט כללה גם מלחמת אחים נגד שאר השבטים, עקב פרשת פילגש בגבעה, שבה כמעט הושמד השבט, פרט ל-600 גברים, שמהם לאחר מכן, השתקם השבט.; .
שאול, מלכה הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת, היה בן שבט בנימין. בזמן שלטון דוד נכרתה ברית בין שבט בנימין ושבט יהודה, שהמשיכה גם לאחר מותו. ולאחר מרד ירבעם נותר בממלכת יהודה. לאחר גלות בבל יצרו שני שבטים אלו יחד עם שבט לוי ומעטים משבט שמעון שנטמעו בנחלת יהודה את האומה היהודית ושאר עשרת השבטים אבדו.
שער בנימין בצד הצפוני של ירושלים קיבל את שמו כיוון שהוביל לשטח שנשלט על ידי השבט. ירמיהו מזכיר את .
קלעי הקשת
שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו וקלעיו. זאב ח. ארליך מקדיש מאמר מיוחד במקור ראשון להנחה כי הקשתים המקוריים הם מבני בנימין. כבר במעשה פילגש בגבעה מובאות תכונות הלחימה של בני בנימין:
גם בנו של שאול, יהונתן, ניחן בתכונה זו. דוד מציין בהספדו על יהונתן: . על השימוש בכישוריו בירי הקשת אנו לומדים מהפרשה שקוראים בשבת אשר למחרתו ראש חודש, הפטרה המכונה "מחר חודש": . האימונים של יהונתן בקשת לא יוכלו לעורר חשד בלב נאמני שאול וכך יכלו דוד ויהונתן להעביר מסרים האחד לשני.
מקור נוסף המיחס למשפחת שאול התמחות בירי מקשת: .
כאשר שאול ובנו נהרגים בהר הגלבוע לדוד אין מסקנה אחרת אלה:
הרד"ק מפרש שם "מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת, כיוון שמתו בו שאול ויהונתן".
ובימי ממלכת יהודה מוצגות התכונות האופייניות לחיילים משבט בנימין: .
ובסוף ימי בית ראשון, לפי חישובו של זאב ארליך, בשנת 600 לפנה"ס מובא בדברי הימים א': .
במאמרו "דרכי קשת" מונה זאב ארליך את מספר הפעמים שירמיהו הנביא מצטט מונחים מתחום מקצוע הקשת. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין", כלומר בן שבט לוי שהתגורר בנחלת בנימין. אנו מונים את המונחים : "קשת", "אשפה", "חיצים" ו"קלע" - 16 פעמים בספר ירמיהו ועוד 4 פעמים בספר איכה המיוחס אף הוא לו.
במאמרו מביא זאב ארליך צילום עם תרשים מתוך דף הסקר של רשות העתיקות משנת 2002, המראה כיצד המבנה של "תל א-פול", אשר לפי המשוער היה ארמון המלך שאול, נותן מעין תרשים של קשת.
בזמן הגלות
שבט בנימין, שהיה מחובר לממלכת יהודה טרם היציאה לגלות, יצא יחד עם שבט יהודה לגלות בבל, ואף הוציא מתוכו את מרדכי היהודי- אחד האישים המרכזיים שגלו לבבל ומשם לפרס, כפי שמתואר מוצאו במגילת אסתר: . אחרי תליית המן, הפך מרדכי למשנה למלך פרס ומדי- אחשוורוש. ובת משפחתו אסתר הייתה באותו הזמן המלכה.
שיבת ציון
בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים א' פרק ט' מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים.
שבט בנימין מוזכר גם בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא שבו מתוארים שבי ציון כאנשים משבט יהודה, בנימין ובני לוי (כולל הכהנים).
בין הערים בנחלת שבט בנימין שיושבו מחדש: ענתות, עלמון, בית עזמות, הרמה, גבע בנימין, מכמש, גבעון ובית אל.
ראו גם
בני ימין
תל אל פול
עפרה (שבט בנימין)
לקריאה נוספת
יואל בן נון, נחלת בנימין - נחלת השכינה, בתוך: זאב ח' ארליך (ז'אבו) (עורך), "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", ירושלים תשמ"ה-1985.
זאב ח' ארליך (ז'אבו), דרכי הקשת - מבני בנימין, בתוך: הנ"ל (עורך), שומרון ובנימין, כרך שני, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1991.
זאב ח' ארליך (ז'אבו), לך מצא את החצים, מקור ראשון - שבת מוסף לתורה, הגות, ספרות ואומנות, 9 נובמבר 2007.
קישורים חיצוניים
מפת נחלת שבט בנימין, אדריכם, 1590. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
מפת נחלת שבט בנימין, פולר, 1650. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
בנימין
קטגוריה:פרשת ויחי
קטגוריה:נחלת שבט בנימין | 2024-09-24T04:58:21 |
משרד חוץ | משרד החוץ הוא המשרד הממשלתי אשר מופקד על גיבוש מדיניות החוץ של הממשלה, על ביצועה והסברתה. במילים אחרות, אחראי המשרד על ניהול היחסים הבין-לאומיים של המדינה.
בראש המשרד עומד שר החוץ, שלעיתים נחשב כאדם החשוב ביותר בממשלה אחרי ראש המדינה (ראש ממשלה או נשיא), ולרוב התפקיד ניתן לסגן ראש הממשל בקואליציה.
מטרת המשרד היא לייצג את המדינה בפני ממשלות זרות וארגונים בין-לאומיים, להסביר את עמדות הממשלה לגבי נושאים שונים ולהציג את בעיותיה ברחבי העולם.
המשרד פועל לשמור על זכויותיהם של אזרחי המדינה השוהים בחו"ל, באמצעות מחלקה קונסולרית. את משימותיו המגוונות מבצע המשרד באמצעות המשרד הראשי בעיר הבירה ובעזרת הנציגויות של המדינה בחו"ל (השגרירויות והקונסוליות שלה). הנציגים הזרים של המדינה בחו"ל הם עובדי משרד החוץ.
כמו כן, שוקד המשרד על קידום קשרי כלכלה, תרבות ומדע ומקדם את שיתוף הפעולה עם ארצות מתפתחות.
שר החוץ
שר החוץ אחראי על הניהול התקין של המשרד, עיצוב וגיבוש מדיניות חוץ וביצוע המדיניות בצורה הטובה ביותר.
במערכת פרלמנטרית קלאסית יש לשר החוץ השפעה רבה בעיצוב מדיניות החוץ אולם כאשר יש ראש ממשלה חזק השפעתו יורדת. במערכת נשיאותית תפקידו של שר החוץ הוא לא יותר מאשר יועץ, כך שניתן להתעלם מדעותיו וערך המשרה יורד.
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה מקובל שראשי ממשלה היו נוטלים את התפקיד על עצמם ומכוח תפקידם אחראים גם על הניהול הפנימי של המדינה וגם על הניהול החיצוני שלה. אף על פי שלא נוהגים ככה היום, זה עדיין קורה במדינות שרק עתה קיבלו עצמאות או מדינות מתפתחות.
ראו גם
משרד החוץ הישראלי
מחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקני)
תעודת שר חוץ
נספח תרבותי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים | 2022-07-02T16:21:10 |
בנימין | 250px|ממוזער|שמאל|יוסף מתחבק עם אחיו בנימין. ברקע אחיו. התמונה מוצגת בטירת סקוקלוסטרס השוכנת לחוף אגם מלארן, שוודיה
בתנ"ך, בִּנְיָמִין הוא הבן הצעיר ביותר של יעקב ורחל. השם בנימין משמעו "בן היד החזקה" או "בן הדרום". על פי המקרא, צאצאיו של בנימין הפכו לשבט בנימין.
תולדותיו
לפי ספר היובלים נולד בי"א בחשוון, וכך גם לפי מדרש תדשא שהועתק גם לילקוט שמעוני, לפי מדרש פסיקתא רבתי נולד בין פסח לשבועות. בנימין נולד בדרך שבין בית אל ואפרת, והסברה היא שמדובר במקום הנמצא סמוך לבית לחם, שכן שנים מאוחר יותר הנביא מיכה התייחס ל"בית לחם אפרתה". לפי הסיפור המקראי, אימו רחל מתה בלידתו, ובנשימתה האחרונה קראה לו בֶּן-אוֹנִי - שם דו-משמעי: בן כאבי - שם מבשר רעות; ובן חוזקי - הדומה במשמעו לשם שניתן לו מאביו יעקב על פניו - בִנְיָמִין. בנימין הוא היחיד מבין בני יעקב שנולד בארץ ישראל.
בנימין הוא אחיו (גם מצד אמו) של יוסף. על פי המסופר בספר בראשית, כאשר ירדו בני יעקב למצרים כדי לבקש מזון, ביקש מהם יוסף (אותו לא זיהו) שיביאו את אחיהם, שעליו העידו שנשאר עם אביהם בכנען שכן הוא הבן היחיד שנותר לו מאשתו האהובה רחל. לאחר ששבו והביאו עמם את בנימין, הוא מורה לאנשיו להטמין בחפציו של בנימין את גביע הכסף שלו, ואחר כך לרדוף אחריהם, לעצרם, ו"למצוא" את הגביע ה"גנוב" בכליו של בנימין, תוך הצהרה שמי מהאחים שבכליו ימצא הגביע יהפוך לעבדו של יוסף.
בברכת יעקב לבניו, מברך יעקב את בנימין:
על פי המדרש בתלמוד הבבלי, בנימין הוא אחד מארבעת האנשים שלא חטאו כל ימיהם, יחד עם ישי, עמרם וכלאב (אחד מבני דוד).
במסכת בבא בתרא מוזכר כי בנימין הוא אחד משבעה שבהם לא שלטה רימה ותולעה, ואחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש.
בניו
כאשר מתאר הסיפור המקראי את בני ישראל היורדים מצרימה, הוא מונה את בניו של בנימין:
על פי המתואר בספר הישר בנימין התחתן בגיל עשר עם מחליא בת ארם וממנה נולדו לו חמשת בניו הראשונים (בלע, בכר, אשבל, גרא ונעמן) ובהיותו בן 18 נשא אישה נוספת, ערבת בת זמרן בן אברהם, וממנה נולדו חמשת בניו האחרים (אחי, ראש, מופים, חופים וארד).
על פי רש"י בנימין קרא לבניו על שם אחיו, יוסף:
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
מקום קבורתו
ישנן כמה מסורות באשר למיקום קברו של בנימין. ב"ספר הישר" מצויה מסורת כי בנימין נקבר באזור ירושלים בנחלת שבטו: . כיום לא ידוע על קבר בנימין באזור זה.
ממוזער|250px|קבר בנימין (נבי ימין) השוכן בנווה ימין
שמאל|ממוזער|250px|מראה המבנים מעל הקבר
מסורת נוספת ממקמת את קברו במבנה נבי ימין השוכן במושב נווה ימין הנקרא על שמו והוא חלק ממתחם ציבורי מעת השלטון הממלוכי שנבנה בהוראת המושל הצבאי של ארץ ישראל באותה תקופה (המאה ה-14), האמיר תנכז אלחוסאמי. מסורת נוספת ממקמת את קברו ב"רומי זעירתא", היא ח'רבת א-רומה, בשולי בקעת בית נטופה שבגליל התחתון.
מסורת נוספת מזהה את מקום קברו ברחוב שטראוס בירושלים היכן שיש את המגדל הנקרא נבי עוכשא.
שמאל|ממוזער|200px|מסגד נבי עוכשא ברחוב שטראוס ירושלים
ממוזער|חסיד מתפלל ליד קבר נבי עוכשא לאחר שזוהה כקבר בנימין בן יעקב ורחל.
שבט בנימין
שמאל|ממוזער|200px|נחלות שבטי ישראל
שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והוא מצאצאי האם הרביעית, רחל. בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".
שבט בנימין היה הקטן בשבטי ישראל בעת יציאת מצרים. במהלך המסע במדבר צעד השבט ליד שבט מנשה ושבט אפרים ממערב לאוהל מועד. בעת הכניסה לכנען היו בו 45,600 לוחמים. מברכת יעקב לבנימין: הסיקו שסמל השבט היה הזאב.
ההיסטוריה של השבט כללה גם מלחמת אחים נגד שאר השבטים, עקב פרשת פילגש בגבעה, שבה כמעט הושמד השבט.
שאול, מלך ישראל הראשון, היה בן שבט בנימין. בזמן שלטון דוד נכרתה ברית בין שבט בנימין ושבט יהודה, שהמשיכה גם לאחר מותו. לאחר גלות בבל יצרו שני שבטים אלו יחד עם שבט לוי ואלו משבט שמעון שנטמעו בנחלת יהודה את האומה היהודית ושאר עשרת השבטים אבדו.
שער בנימין בצד הצפוני של ירושלים קיבל את שמו כיוון שהוביל לשטח שנשלט על ידי השבט. ירמיהו מזכיר את .
על פי הפירוש, האבן שמייצגת אותו היא הישפה, שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו.
הקשר לבני ימין
קיימת תאוריה המקשרת בין בנימין לשבטים נודדים שחיו במאה ה-18 לפנה"ס בצפון מסופוטמיה שנקראו "בני ימין". מרכזם של בני ימין הייתה העיר חרן, מקום מוצאם של האבות. על פי השערה זאת שבטים אלה נהדפו דרומה מאזור מארי בעקבות התפשטות השבטים החורים ונספחו אל בני עבר.
תאוריה זו נוגדת את המסורת המקראית, לפיה בנימין נולד בכנען, כשהוא היחיד מבני יעקב שלא נולד במסופוטמיה.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
זאב ארליך (עורך), "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", קובץ מחקרים ותגליות בגאוגרפיה-היסטורית, ירושלים, המועצה האזורית מטה בנימין, תשמ"ה 1985.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:יורדי מצרים
קטגוריה:נביאים
קטגוריה:צדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן
קטגוריה:שבט בנימין
קטגוריה:אפונימים | 2024-09-29T18:04:11 |
פעולת כראמה | פעולת כַּרָאמַה (בפי צה"ל: מבצע תופת) הייתה פשיטה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, ב-21 במרץ 1968, על מפקדת הפת"ח והעומד בראשה יאסר ערפאת, בכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדי הפת"ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה"ל). כוחות הלגיון הירדני הניעו יחידות למגע עם כוחות צה"ל ופתחו עליהם באש, ובכך הפכה הפעולה לקרב בהיקף מלא.
פעולת כראמה הייתה הקרב הצבאי המשמעותי הראשון בין צה"ל לצבא ערבי לאחר מלחמת ששת הימים, ואחד האירועים המרכזיים במלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתרחשה במקביל למלחמת ההתשה בתעלת סואץ. למרות האבדות הכבדות שנגרמו לארגון הפת"ח בפעולה, ניצלו דובריו את אבדות צה"ל, שכללו הפלת מטוס ישראלי והשארת חללים, טנקים ושריוניות בשטח ירדן, והכריזו על הקרב כעל ניצחון פלסטיני שנכנס מאז למורשת הקרב הערבית בכלל והירדנית והפלסטינית בפרט. התחזקותם של ארגוני המחבלים בעקבות קרב זה הובילה להפיכתם לגורם בעל חשיבות משמעותית בעולם הערבי. התחזקותם של הארגונים הפלסטיניים בירדן הגיעה בהמשך עד לאיום על קיום המשטר ההאשמי, ובסופו של דבר לאירועי ספטמבר השחור ב-1970.
רקע
השתלטות ישראל על הגדה המערבית במלחמת ששת הימים ביוני 1967 הביאה תוך זמן קצר להרס תשתיות ובסיסי ארגוני הטרור הפלסטיניים שהתמקמו בשטח זה. ארגונים אלו, ובראשם הפת"ח, עברו לפעול משטח ממלכת ירדן והתבססו בשטח בקעת הירדן המזרחית. מבחינתם היה זה שטח אידיאלי שנהנה מעורף של מחנות פליטים סמוכים, גבול ארוך עם ישראל ומכשול טבעי של נהר הירדן ושל שטח חקלאי מרושת בתעלות השקיה שהיקשו על פעולה ישראלית משוריינת. שני הארגונים הפלסטיניים, החזית העממית לשחרור פלסטין ואש"ף שבראשו עמד יחיא חמודה (יאסר ערפאת היה מפקד הפת"ח שהשתייך לאש"ף), החלו לשלוח חוליות פשיטה שחצו את נהר הירדן וביצעו מיקושים ופיגועים בשטחים שבשליטת ישראל וכמו כן ביצעו ירי מרגמות על יישובים ומוצבים ישראלים. לאחר שהכוחות הישראלים הגיבו באש נהגו יחידות הצבא הירדני לפתוח באש ארטילרית על הכוחות הישראלים, וכך התפתחו תקריות אש רבות.
ב-14 וב-15 בפברואר 1968 הגיעו הדברים לשיא בעת שהירדנים הפגיזו את יישובי עמק בית שאן במשך יום שלם וצה"ל הגיב באש ארטילרית ובתקיפה אווירית נרחבת על בסיסי פת"ח וצבא ירדן. התקיפה הישראלית הנרחבת הביאה למנוסת פליטים ירדנים שברחו מאזור אירביד לאזור עמאן ולפגיעה קשה בתעלת הע'ור המזרחית שהובילה מים מהירמוך לבקעת הירדן לצורכי חקלאות. בעקבות ההתקפה הישראלית הכריז המלך חוסיין על שינוי במדיניותו ועל מלחמה בארגונים הפלסטיניים שקנו אחיזה בשטח הממלכה. הצהרות אלו נתקלו בהתנגדות פנים ירדנית שחוגים נרחבים בה, כולל ראש הממשלה בהג'ת א-תלהוני, תמכו באותה עת בפליטים הפלסטינים, שעשרות אלפים מהם אך הגיעו לירדן בעקבות מלחמת ששת הימים. בפועל, כמעט ולא נעשו פעולות נגד הארגונים הפלסטיניים.
מפקדי צה"ל יזמו את הפעולה והביאו אותה לאישור בפני הדרג המדיני בישראל. ראש אמ"ן אהרן יריב טען כי הפעולה עתידה לפגוע ביוקרתו של הפת"ח, והרמטכ"ל חיים בר-לב הבטיח לממשלת ישראל "פעולה נקיה". עם זאת, מספר מדינאים ישראלים חששו מתגובת הממשל האמריקאי והתנגדו לפעולה במתכונתה המוצעת. ב-18 במרץ 1968 עלה אוטובוס ישראלי שהסיע תלמידים מגימנסיה הרצליה על מוקש סמוך לבאר אורה שבערבה. בהתפוצצות נהרגו שני מלווים ונפצעו 10 תלמידים. ראש הממשלה לוי אשכול, שהיסס לאשר את היציאה לפעולה, כינס את הממשלה פעמיים בטרם אושר המבצע. נגד היציאה לפעולה הצביע רק משה חיים שפירא מהמפד"ל. לטענת רמטכ"ל צה"ל, הפעולה תוכננה כדי לשבש את מערך ארגוני הטרור הפלסטיניים בבקעת הירדן ולמנוע בכך מפני פגיעה במצעד יום העצמאות ובצעדת ירושלים שנועדו להתקיים ביום העצמאות המתקרב - הראשון מאז ניצחונו הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים.
זירת הקרב
ממוזער|340px|מפת הקרב
הקרב התחולל בככר הירדן המזרחית, באזור המכונה הע'ור, שהוא שטח מישורי וחקלאי ברובו בין הרי עמאן ונהר הירדן. בדרום, סמוך לגאון הירדן, מגיע רוחב הע'ור ל-15 קילומטר, ובצפון, סמוך לגשר דמיה, רוחבו כקילומטר אחד בלבד. גבולות הגזרה היו הקו שבין ארגמן ועג'לון בצפון וים המלח בדרום. רוחב הגזרה היה כ-15 קילומטרים ואורכה כ-50 קילומטר. רוחב נהר הירדן עשוי להגיע בעונת האביב ל-500 מטר ואף ל-1,000 מטר ועל גדותיו קיים סבך שיחים וצמחייה המקשה על חצייתו שלא במעברים הקבועים.
הקרקע באזור היא בעיקרה חרסיתית ומעליה שכבות של גבס. העבירות ברוב האזור לרק"ם זחלי היא קשה. ודי בכמות מעטה של גשם כדי להפוך את הקרקע לבלתי עבירה.
מעברי הירדן העיקריים באותה עת היו (מצפון לדרום):
גשר דמיה - גשר ביילי
מעבר אום שורט
גשר אלנבי - גשר ביילי
גשר מועטם
גשר עבדאללה - גשר הרוס
הכבישים העיקריים באותה עת היו:
כביש הבקעה הירדני שנמצא לאורך הירדן במרחק של מספר קילומטרים מהנהר
כביש עמאן - סלט-גשר דמיה
כביש סלט - שונת נימרין - גשר אלנבי
כביש עמאן - נאעור - גשר עבדאללה
העיירה כראמה, מוקד הקרב, שוכנת על כביש הבקעה הירדני, כ-4 קילומטרים ממזרח לנהר הירדן וכ-22 קילומטר מערבית לעמאן (מול הכפר עוג'ה א-תחתא שבבקעת הירדן המערבית). לפני השתלטות הארגונים הפלסטיניים על העיירה היו בה כ-20,000 תושבים, אולם עם השתלטותם של ארגונים אלו על העיירה עזבו אותה רוב תושביה. כ-7 קילומטרים מדרום לכראמה, על צומת כביש הבקעה הירדני וכביש עמאן-גשר אלנבי, נמצאת העיירה שונת נימרין. העיר סלט נמצאת כ-18 קילומטר מצפון מזרח לכראמה.
כוחות
כוחות צה"ל
250px|ממוזער|שמאל|מימין לשמאל: קצח"ר אל"ם אהרן דוידי, מג"ד נח"ל מוצנח סא"ל טוביה (טיבי) שפירא (בשמאלו סיגריה), מפקד המבצע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס
המבצע הישראלי הוגדר כמבצע פיקודי של פיקוד המרכז בפיקודו של עוזי נרקיס. להלן סדר הכוחות אשר עמדו לרשות הפיקוד:
חטיבות לוחמות
חטיבת הבקעה, בפיקוד רפאל איתן, הייתה אחראית במשך המבצע על הביטחון השוטף בגזרה המזרחית של הירדן וכדי לבצע את משימתה, השתלטות על גשר דמיה וחסימות בצפון הגזרה, תוגברה בגדוד שריון 268 (מחטיבה 60) בפיקוד טוביה רביב. גדוד השריון תוגבר בכוח שריוניות פאנהארד AML של סיירת דוכיפת, בגדוד צנחנים 71 מחטיבה 55 ממונע על גבי זחל"מים בפיקוד עוזי עילם, שתי מחלקות חיל הנדסה ושלושה צוותי טילי נ"ט מסוג SS-11 .
חטיבת הצנחנים, בפיקוד דני מט, כללה שלושה גדודי צנחנים ממונעים על גבי זחל"מים (מפקדי הגדודים: דן שומרון, טיבי שפירא וצבי בר) והסיירת החטיבתית מוסקת על ידי עשרה מסוקי סיקורסקי S-58 וסופר פרלון, בפיקוד מתן וילנאי. החטיבה תוגברה גם בגדוד טנקים מוקטן מאוד (שבעה טנקים) בפיקוד אברהם ברעם ובפלוגות ההנדסה החטיבתית. הכוח החטיבתי מנה כולו 70 זחל"מים, שבעה טנקים ו-800 לוחמים.
חטיבת שריון 7, בפיקוד שמואל גונן, כללה שני גדודי טנקים מוקטנים (בהיקף של פלוגה מוגברת כל אחד) בפיקודם של אברהם רותם ואהרן פלד. כמו כן, כלל כוח החטיבה את מפקדת החטיבה על גבי טנקים (שבעה כלים), פלוגת טנקים מוקטנת (ארבעה כלים) ויחידות מצומצמות של הנדסה, חימוש ושיתוף ארטילריה. הכוח שיועד לפעול בגדה המזרחית כלל בסך הכל 40 טנקים. שלוש מחלקות טנקים של החטיבה נשארו בגדה המערבית ליד מעברות הירדן בגזרה: גשר עבדאללה, גשר מועטם וגשר אלנבי.
כוחות מסייעים
חיל התותחנים - מפקדת התותחנים הפיקודית העמידה כסיוע לחטיבה 7 גדוד תותחי 155 מ"מ וסוללת תותחי 25 ליטראות וכסיוע לחטיבה 35 (חטיבת הצנחנים), שני גדודים של תותחי 25 ליטראות. לחטיבה 80 (חטיבת הבקעה) הועמדו שתי סוללות מרגמות 120 מ"מ כסיוע ארטילרי.
חיל ההנדסה - מפקדת ההנדסה הפיקודית פעלה בשני אזורים. באזור גשר עבדאללה (ליד בית הערבה) שתי פלוגות שתפקידן היה להכשיר את אזור המעברות ולבנות גשר כלובים. באזור גשר דמיה, מפקדת הגדוד ושתי פלוגות עם תפקיד דומה של בניית גשר והכשרת אזור המעבר.
חיל האוויר - עסק בפיזור כרוזים, הסקת כוחות סיירת הצנחנים אל עמדותיהם שבין עמאן ואזור כראמה וסיוע בתצפית ובאש לכוחות הקרקע לפי דרישה.
כוחות צבא ירדן
שמאל|ממוזער|250px|תותחי שדה של הארטילריה הירדנית בפעולת כראמה
בגזרת אזור הקרב היו פרוסים כוחות של דיוויזיה חי"ר 1 הירדנית עליה פיקד מייג'ור-גנרל משהור חדיסה . הדיוויזיה הייתה מתוגברת וכללה:
שלוש חטיבות חי"ר
חטיבת שריון אחת
חטיבה ממוכנת אחת
גדוד טנקים
חמישה גדודי ארטילריה (שלושה גדודים של תותחי שדה, גדוד מתנייע וגדוד תותחים כבדים מסוג לונג טום )
גדוד הנדסה
גדוד נ"מ
בסך הכל מנתה הדיוויזיה 105 טנקי פטון מדגמי M-47 ו-M-48 , 88 קנים ארטילריים, 18 מרגמות 107 מ"מ ו-24 תותחים מתנייעים נ"מ מסוג M42 דאסטר.
הכוחות הפלסטינים
אנשי הארגונים הפלסטיניים; הארגון לשחרור פלסטין והחזית העממית לשחרור פלסטין מנו כ-900 אנשים שהתרכזו בכראמה. כמו כן, נמצא במקום גדוד קומנדו 141 המצרי. חימושם של אנשי ארגוני הטרור הפלסטיניים התבסס על נשק קל, מטולי RPG ומרגמות 80 ו-120 מ"מ.
תוכנית ההתקפה הישראלית
כוונת הפעולה כפי שהוגדרה בפקודת המבצע הייתה: "פיקוד המרכז ישתלט על בסיסי "אל פתח" ועל אנשיו שבאזור כראמה, יפגין נוכחות צה"ל בשטח ויסוג לפי פקודה". תוכנית הקרב התבססה על בידוד אזור כראמה בכל הגזרות חוץ מהגזרה הגובלת בנהר הירדן ובגדה המערבית: בגזרה הדרומית על ידי חטיבת שריון, בגזרה הצפונית על ידי גדוד שריון מתוגבר ובגזרה המזרחית על ידי כוחות מוסקים של סיירת צנחנים. כיבוש כראמה וסביבתה הוטל על חטיבת הצנחנים. סיוע ליחידות אלו היה אמור להינתן על ידי חילות ההנדסה, התותחנים והאוויר הישראלים. קיימת טענה כי תפקידיו של חיל האוויר בפקודת המבצע היו רק פיזור כרוזים והובלה מוסקת של סיירת צנחנים ולא הוצגה תוכנית סיוע לכוחות הקרקע.
הפעולה תוכננה להתחיל בשעה 05:30, עם חציית חטיבה 7 את גשר אלנבי, בדרכה להשתלטות על מתחמי כופריין ושונת נמרין שבדרום גזרת הפעולה. בשעה 05:45 תוכנן כי יחידות סיירת צנחנים יונחתו ממזרח לאזור הפעולה. בשעה 06:00 תוכנן כי מטוסי חיל האוויר יפזרו כרוזים הקוראים לאנשי ארגוני הטרור הפלסטיני להיכנע. חטיבת הצנחנים הייתה אמורה לחצות את הירדן על גשר אלנבי, בעקבות חטיבה 7, ולהתקדם לכיוון כראמה. גדוד שריון 268 המתוגבר, שהיה תחת פיקוד חטיבת הבקעה והיה אמור לאבטח את הגזרה הצפונית של שטח הפעולה, תוכנן לחצות את הירדן על גשר כלובים שהיה אמור להיות מוקם על ידי חיל ההנדסה באזור גשר דמיה, מייד לאחר תחילת הפעולה בחלק הדרומי של הגזרה.
בצה"ל רווחה ההערכה כי הצבא הירדני יעדיף שלא להתעמת עם הכוחות הישראלים ויעדיף שצה"ל יעשה עבורו את העבודה בהכנעת הארגונים הפלסטיניים שהחלו לקרוא תיגר על השלטון באזורי השליטה שלהם.
כמו כן, ההנחה הייתה שרוח הלחימה של המחבלים לא תהיה גבוהה ושכוחות החי"ר של צה"ל לא יתקשו להתמודד מולם.
תוכנית ההגנה הירדנית
המערך הירדני, שזיהה את הכנות הכוחות הישראלים לפעולה ונערך לקראתה, התבסס על דיוויזיה מס' 1 שנפרשה לאורך שלושת הצירים העיקריים המובילים מעמאן לבקעת הירדן, תוך הפרשת כוחות מאבטחים בבקעת הירדן שתפקידם היה איתור הכוחות התוקפים, עיכובם ונסיגה אל המתחמים ההרריים השולטים בהם היו מצויים הכוחות העיקריים. שלושת הכוחות הירדנים ששלטו על הצירים היו חטיבות חי"ר שכללו גם פלוגות ומחלקות טנקים ויחידות הנדסה וארטילריה. ככוח עתודה שימשה חטיבת שריון 60 הירדנית שהתמקמה בעמדות מזרחיות יותר והייתה אמורה להישלח אל הצירים המרכזיים בהתאם לפקודת מפקד הדיוויזיה על פי התפתחות הקרב. בפועל, נחלקה גם חטיבה זו לשלושה גדודי טנקים שהוצבו על שלושת הצירים העיקריים. גם גדוד הארטילריה הכבדה של הדיוויזיה הירדנית (תותחי לונג טום) נפרש על פני כל הגזרה וקיבל הגנה אווירית מגדוד הנ"מ הדוויזיוני. התוכנית הירדנית הייתה למשוך את הכוח הישראלי לשטחי השמדה על הצירים הללו, לבצע התקפות נגד ולחזור ולכבוש את בקעת הירדן. כל הצמתים והעמדות השולטות באזור היו מטווחים על ידי גדודי הארטילריה הירדנית שהיו בגזרה.
הקרב
הגזרה הדרומית
הכוח שבראש חטיבה 7 חצה את גשר אלנבי ב-05:35 ופגע מייד במוצב הגשר הירדני ובמוצב אלנבי השולט על הגשר ממזרח. הכוח הירדני הופתע מהפעולה ולא הספיק לפוצץ את הגשר. הכוח הישראלי פגע בנשק המסייע שהיה במוצבים הירדנים, והחיילים הירדנים שנותרו בחיים ברחו לכיוון שונת נמרין. הגדוד בפיקודו של אהרן פלד נע דרומה לכיוון כופריין במטרה לחסום את הציר המוביל מזרחה אל נאעור. הכוח הישראלי נע בשטח מעובד ממערב לכביש הבקעה הירדני. מפקד הכוח, שחשש משקיעה בשטח שהושקה בהצפה, פנה לעלות על הכביש, וכשהחל לנוע על הכביש נתקל באש ירדנית ממוצב חוץ של כופריין. הכוח המשיך דרומה וקצת לאחר השעה 07:00 נתקל באש טנקים ירדנית. טנק ישראלי נפגע משלושה פגזים ובער באש במשך מספר שעות. הכוח הישראלי הגיע עד צומת אל-מזר והציב שלוש מחלקות טנקים כחסימות בצומת לכיוון צפון (כופריין), מזרח (נאעור) ומערב (גשר עבדאללה). הכוח הישראלי ששהה באזור צומת אל-מזר משעות הבוקר ועד קבלת פקודת הנסיגה ב-16:00, היה מצוי בשטח השמדה שתוכנן על ידי הירדנים. במשך כל שעות שהותו שם הוא היה חשוף לירי ישיר של טנקים, תול"רים וארטילריה ירדניים וספג אבדות. הירדנים, שראו בכוח זה את האיום המוחשי ביותר להתקדמות מזרחה, הטילו מולו בשעה 13:00 התקפה של גדוד טנקים מחטיבה 60 ששימשה כעתודה. בהתקפה זו נפגעו כ-7–8 טנקים ירדניים.
אבדות הכוח הישראלי היו 4 הרוגים ו-7 פצועים. 8 טנקים ישראלים מתוך ה-11 שהיו בכוח נפגעו (טנק אחד אף נשאר בשטח ירדן) וזחל"ם אחד נפגע (מתוך חמישה שהיו בכוח).
גזרת שונת נימרין
משימת ההשתלטות על אזור שונת נמרין הוטלה על גדוד השריון בפיקודו של אברהם רותם. לאחר מעבר גשר אלנבי פנה הגדוד מזרחה. על פי התוכנית הוא היה אמור לתפוס עמדות על תל נמרין, אלא שכוח החוד שמנה שלושה טנקים וזחל"ם חלף על פני התל הנמוך ומייד נתקל באש טנקים ירדנית. שני טנקים (כולל טנק המג"ד) וזחל"ם, שנכנסו לשטח ההשמדה הירדני, נפגעו. שאר הכוח, בפיקוד הסמג"ד אלישיב שמשי, תפס עמדות על התל והיה עסוק במשך כל יום הקרב בחיפוי ובחילוץ הכלים שנפגעו. במשך כל יום הלחימה ספג הכוח הישראלי ירי ופגיעות מאש ארטילרית ירדנית מדויקת. כבר משעות הבוקר קיבל הכוח הישראלי סיוע אווירי כשחיל האוויר תקף את העמדות הירדניות, אולם סיוע זה לא הפחית בהרבה את האש הירדנית. גם מול כוח זה הניעו הירדנים בהמשך יום הלחימה צוות גדודי משוריין מחטיבה 60 הירדנית להתקפת נגד. שישה מהטנקים של הכוח הישראלי נפגעו קשות ויצאו מכלל פעולה (כולל שני טנקים וזחל"ם שנשארו בשטח ירדן גם בתום הפעולה). כל שאר הכלים הישראלים נפגעו אף הם מהאש הירדנית. אבדות הכוח הישראלי בגזרת לחימה זו היו 9 הרוגים ו-18 פצועים.
כוח טנקים ישראלי נוסף, שמנה ארבעה טנקים, התמקם כחסימה על כביש הבקעה הירדני בין כראמה ובין שונת נימרין. הכוח, בפיקודו של אהרן סטולר, לא נתקל בכוחות ירדניים או פלסטיניים ובהמשך היום נשלח לפעולות התקפיות באזורו. לכוח זה לא היו נפגעים בכלים ובנפש.
הגזרה הצפונית
שמאל|ממוזער|250px|כוח צנחנים על גבי זחל"מים חוצה את גשר דמיה בתחילת הפעולה אל עבר שטח ירדן
הכוח הישראלי שפעל בגזרה הצפונית היה תחת פיקוד חטיבת הבקעה. לאחר שכוח צנחנים ישראלי של פלוגה ד מגדוד 71 של עוזי עילם (בפיקוד רס"ן אסא קדמוני) השתלט על גשר דמיה, עבר את הגשר כוח נוסף, בפיקודו של טוביה רביב, שמטרתו הייתה חסימת כביש הבקעה הירדני מדרום לצומת אל-מצרי. הכוח כלל פלוגת טנקים מוקטנת, פלוגת שריוניות מוקטנת, פלוגת צנחנים מוקטנת על גבי זחל"מים ומחלקת חיל הנדסה. ניסיון הכוח הישראלי להגיע אל נקודת החסימה תוך איגוף מדרום של מוצב דמיה הירדני נכשל, לאחר שהטנקים החלו לשקוע באפיק ואדי א-רציפי שבו נעו. משנוכח מפקד הגזרה, רפאל איתן, בעיכוב של כוח החסימה, שלח כוח שלישי לכיבוש מוצב דמיה. כוח זה, שהיה בפיקודו של סמג"ד 268 טוביה לשם, כלל פלוגת טנקים מוגברת ופלוגת צנחנים, שירדה רגלית מהזחל"מים, תקפה וכבשה תוך זמן קצר את המוצב. לוחם מילואים צנחנים נהרג לאחר ההשתלטות בהפגזת נגד ירדנית שבה נפצע גם אסא קדמוני. גדוד 71, שהיה פרוס לפני הפעולה לכל אורך קו המוצבים בבקעה, הוחלף על ידי כוחות משנה וחלקו שימש כעתודה לכוחות הפועלים בעבר הירדן המזרחי.
לאחר כיבוש המוצב פקד איתן על כוח רביב לשוב צפונה ולחסום את הכביש בצומת אל-מצרי עצמו. בציר ההתקדמות של רביב נותרו טנק שקוע שנועד לחלצו, אך שקע אף הוא ושלוש שריוניות ששקעו. רביב הגיע למוצב דמיה והחליט להשאיר באזור המוצב את הטנקים שנותרו מהכוח שלו (2 טנקים) ואת הטנקים מכוח הסמג"ד שכבשו את המוצב (2 טנקים נוספים, לאחר ש-3 טנקים ישראלים נפגעו בחילופי אש מוקדמים יותר מול השריון הירדני) במטרה שינהלו אש מול השריון הירדני והוא עצמו נע על גבי זחל"ם, יחד עם כוח של שריוניות, לכיבוש צומת אל-מצרי. שתי שריוניות נוספות שקעו בדרך לצומת וכשהגיע הכוח הישראלי לצומת, נפתחה עליו אש חזקה. שלוש שריוניות והזחל"ם של המג"ד נפגעו ועלו באש. רביב הצליח להגיע אל אחת משתי השריוניות שלא נפגעו וביקש חילוץ.
ההיתקלות בצומת אל-מצרי התרחשה בשעה 08:00 בבוקר. משעה זו ועד סיום הפעולה ב-22:00 היו הכוחות הישראלים בגזרה זו עסוקים בעיקר בחילוץ הכוחות והכלים שנפגעו ושקעו. סייעה בחילוץ מחלקת טנקי צנטוריון שסופחה לחטיבת הצנחנים שלחמה באזור כראמה. המחלקה נעה על כביש הבקעה הירדני צפונה וחברה לכוחות הישראלים שבגזרה הצפונית. כמו כן סייעו בחילוץ כוח צנחנים ששימש כעתודה בחטיבת הבקעה ו-8 דחפורי D-8. לצורך הסיוע בחילוץ נבנה גשר כלובים על הירדן במטרה שיעביר כוחות שריון ישראלי נוספים מהגדה המערבית של הירדן. אולם, בשל העיכוב בהקמתו הוא שימש, בסופו של דבר, רק לפינוי מחלקת הצנטוריונים שהגיעה מאזור כראמה.
אבדות הכוח הישראלי היו 2 הרוגים ו-11 פצועים; 7 טנקים ו-5 שריוניות נפגעו. לאחר מאמצי חילוץ ממושכים נשארו על אדמת ירדן טנק ישראלי אחד, שתי שריוניות וזחל"ם.
לטענת רפאל איתן, סבל כוח השריון שתחת פיקודו (גדוד 268) מנחיתות עקב שימוש בטנקי השרמן המיושנים לעומת טנקי הפאטון הירדנים שהיו חדישים יותר ובעלי טווח אש יעילה גדול יותר. לטענת אמנון ליפקין-שחק, כוחות צה"ל בגזרה הצפונית, שירו מזרחה בשעות הבוקר, סבלו מסינוור השמש, דבר שפגע ביכולתם.
גזרת כראמה
שמאל|ממוזער|250px|הריסות בתים בכראמה לאחר שפוצצו על ידי כוחות צה"ל
כוחות סיירת צנחנים, בפיקודו של מתן וילנאי, תוכננו להיות מוטסים במסוקים ולהתמקם על הרכסים ממזרח לכראמה במטרה לפגוע במחבלים שיברחו מכראמה מזרחה. הכוחות יצאו באיחור למשימתם עקב ליקוי בתיאום בין הכוחות הישראלים ועקב עננות שלא אפשרה למסוקים להמריא ולהובילם ליעדם. בגלל חוסר התיאום לא עוכבה הטלת הכרוזים מהאוויר על ידי מטוסי חיל האוויר, כרוזים שקראו לתושבי כראמה לעזוב מייד את העיירה ולמנוע פגיעה בהם במהלך הפעולה. האזרחים נטשו את כראמה הרבה לפני פעולת צה"ל, אולם המחבלים הפלסטיניים ניצלו את הטלת הכרוזים; חלקם נותרו בעיירה והתארגנו ללחימה מול כוחות צה"ל, חלקם נמלטו מהעיירה (על פי מקורות ישראלים יאסר ערפאת נמלט מהעיירה על גבי אופנוע) וחלקם נסוגו מזרחה ותפסו עמדות בכוכים מבוצרים שהיו מוכנים מראש. כשנחתו לוחמי סיירת צנחנים על הרכסים ממזרח לכראמה התברר להם שכוחות של מחבלים פלסטינים כבר נמצאים באזורי הנחיתה וחלקם מבוצרים בכוכים. הלחימה החלה מייד עם הנחיתה ובמקום שיפתיעו את המחבלים הופתעו הצנחנים עצמם מהימצאות הכוחות הפלסטינים במקום. לאחר מספר שעות של היתקלויות ולחימה פונה בשעה 11:00 הכוח הישראלי ללא שהצליח להשלים את ההשתלטות על היעדים שהוקצו לו.
הכוח המרכזי בפעולה, חטיבת הצנחנים, נע החל משעה 01:00 מנבי מוסא שבמדבר יהודה אל עבר גשר אלנבי. לפני כוחות הצנחנים, שנעו על זחל"מים, נעה יחידת טנקי צנטוריון בפיקוד אברהם ברעם. שתי היחידות חצו את גשר אלנבי מייד אחרי שחטיבה 7 חצתה אותו ונעו לעבר כראמה. טנק ישראלי אחד מכוח ברעם תעה בדרך והצטרף ליחידה ישראלית אחרת וטנק נוסף שקע. יחידת הטנקים, שמנתה עתה 5 טנקים פרצה לעיירה כראמה מדרום, על כביש הבקעה הירדני החוצה את כראמה. תוך ביצוע ארגז אש, יצאה מצידה הצפוני של העיירה והתארגנה לחסימה של כביש הבקעה 3 קילומטרים מצפון לעיירה.
בשעה 06:56 פרצו שני גדודי חטיבת הצנחנים לעיירה משני כיוונים שונים: גדוד צנחנים אחד נכנס לעיירה ממזרח, יחד עם חלק מכוחות סיירת הצנחנים שהגיעו ממזרח וגדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50) נכנס אליה ממערב. שני הגדודים החלו בתנועה ברחובות מקבילים בכיוון מדרום לצפון תוך שהם נתקלים בהתנגדות מחבלים פלסטינים שנשארו בעיירה והיו מצוידים בנשק אוטומטי רב, נשק נ"ט ומרגמות. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה עד השעה 11:00 לערך. משימת גדוד 202 (שהיה בסדר גודל של פלוגה אחת), בפיקוד צבי בר, הייתה לכבוש חווה חקלאית שממערב לכראמה וליצור מערך אבטחה לכיוון מעבר אום שורט. עקב הבעיות שנתקל בהם גדוד 50 בכיבוש העיירה, סייע הכוח של גדוד 202 בכיבוש העיירה ורק לאחר מכן כבש את החוות הללו. כוחות צה"ל הצליחו להשתלט על חלקים נרחבים מהעיירה אך לא על כולה. בשעה 11 ניתנה פקודה לצנחנים להפסיק את ההתקדמות בתוך העיירה, לפוצץ את הבתים שנכבשו ולסגת. הבתים פוצצו על ידי פלחה"ן צנחנים בפיקוד יצחק מרדכי. אבדות הכוח הישראלי בגזרת לחימה זו היו 8 הרוגים ו-22 פצועים.
פעולות הכוחות המסייעים של צה"ל
חיל ההנדסה הישראלי פעל בשני אתרים להקמת גשרים על הירדן. הקמת גשר כלובים מדרום לגשר דמיה נדחתה בתחילת הפעולה כיוון שכוחות צה"ל הצליחו להשתלט על גשר דמיה כשהוא שלם והשתמשו בו למעבר הכוח. בשעה 12:20, עם הסתבכות הקרב, ניתנה הוראה לבנות את הגשר כדי לאפשר מעבר יחידת טנקי צנטוריון ישראלית אל מעבר לירדן. בניית הגשר נעשתה תחת הפגזה ארטילרית ירדנית רצופה והושלמה בשעה מאוחרת יחסית, דבר שמנע את מעבר כוח התגבור הישראלי. השימוש שנעשה בגשר היה לצורך מעבר חזרה לגדה המערבית של טנקי הצנטוריון שהגיעו מהחסימה הצפונית של כראמה אל הגזרה הצפונית.
כוח הנדסה שני היה אמור להקים גשר באזור גשר עבדאללה. לאחר שהוכשר במקום אזור מעברות באמצעות ציוד כבד, נע טור של משאיות עם חלקי הגשר ומנופים אל עבר המעברות. הירדנים הנחיתו על טור זה הפגזה ארטילרית מדויקת ופגעו ב-3 מנופים וב-7 משאיות. כן נהרגו ונפצעו חיילים ישראלים בהפגזה זו והקמת הגשר בוטלה על ידי הפיקוד הישראלי.
חיל האוויר הישראלי ערך במהלך יום הקרב 360 גיחות תקיפה ו-40 גיחות מסוקים (מתוכן 19 גיחות לפינוי נפגעים). הנשק היחידי שהופעל כנגד חיל האוויר הישראלי היה ירי ממקלעי נ"מ (שאינם מונחי רדאר). אף על פי שליטתו האווירית המוחלטת בזירה לא הצליח חיל האוויר הישראלי להביא לידי ביטוי את עדיפותו. הוא פעל למעשה כחיל תותחנים אווירי אך לא הצליח לעצור את טנקי חטיבה 60 הירדנית ולא הביא לשינוי במהלכי הקרבות. גם פעולת המסוקים שהנחיתו את סיירת צנחנים התבצעה באיחור של חצי שעה, דבר שהביא לנחיתת המסוקים באזור שהיה מאויש כבר במחבלים שנסוגו מכראמה עוד בטרם הגיעו אליה כוחות צה"ל. בפעולה איבד חיל האוויר 2 מטוסים: מטוס אוראגן ישראלי שנפגע מאש ירדנית התרסק ליד ג'נין, וטייסו, יצחק דוד, חולץ. מטוס מיראז' 3 שנפגע נחת נחיתת ריסוק.
הפיקוד הישראלי
ביום הקרב בשעה 11:00, לאחר סיומו המוצלח מבחינת צה"ל של מבצע אסותא, שנערך ממזרח לדרום ים המלח, טסו במסוק רמטכ"ל צה"ל חיים בר-לב ומפקד גייסות השריון ישראל טל, אל מוצב הפיקוד של מפקד פעולת כראמה, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. מייד עם נחיתתם קיבל טל עדכון מראש מה"ד אריאל שרון, על כך שלצה"ל יש כבר לפחות 20 הרוגים וכי מפקדי היחידות בשטח הקרב אינם מבינים את מצב העניינים. במוצב הפיקוד נמסר לבר-לב ולטל על הבעיות הקשות עימן מתמודדות היחידות מעבר לירדן. על הרמטכ"ל הומטרו שלל עצות מקציני המטה ששהו במוצב וטל, שלא חפץ להקשות עם עצות נוספות, יצא אל מחוץ למוצב. לאחר ששוכנע על ידי ראש אמ"ן אהרן יריב, לייעץ לרמטכ"ל, נכנס טל למוצב והחל לאסוף מידע על מצבן האמיתי של יחידות השריון הישראליות שהיו מעורבות בקרב. לאחר מכן המליץ טל בפני הרמטכ"ל לפנות את שטח ירדן ולנתק מגע מהאויב עוד בטרם תרד חשיכה. הרמטכ"ל קיבל את המלצת טל ומאותו רגע החליף (באופן לא פורמלי) טל את עוזי נרקיס ופיקד על המשך הפעולה. הוא מיקד את פעולות צה"ל בחילוץ הכלים ובפינוי השטח תוך היעזרות בסיוע אווירי ובחיפויים הדדיים של הכוחות הישראליים.
אחרית דבר
שמאל|ממוזער|250px|המלך חוסיין בוחן את האזור בו התחולל הקרב. מאחוריו טנק צנטוריון של צה"ל שנפגע ונותר בשטח ירדן
ביום הקרב נהרגו 61 לוחמים של הצבא הירדני בשתי הפעולות של צה"ל שנערכו באותו יום: "מבצע תופת" (כראמה) ו"מבצע אסותא" (א-סאפי). לארגונים הפלסטינים היו 128 הרוגים. מחבלים רבים, ובהם ערפאת עצמו, נמלטו. אבדות צה"ל היו: 33 הרוגים ו-161 פצועים. 3 חיילים היו נעדרים, מתוכם הוחזרה ב-28 במרץ 1968 גופת חייל אחד מירדן. לצה"ל נפגעו 27 טנקים, ועוד שריוניות וזחל"מים. ארבעה טנקים, שלוש משאיות ושני זחל"מים שנפגעו או שקעו בבוץ נותרו בשטח ונפלו שלל בידי הירדנים.
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות קיימה דיון בעקבות תלונת ירדן על הפעולה וקיבלה את החלטה 248 המגנה את ישראל.
הן הממשל הירדני והן הארגונים הפלסטיניים ניצלו את הישגיהם בהדיפת צה"ל, את האבדות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנלקחו שלל לרווח תעמולתי והכריזו על הקרב כעל ניצחון גדול שמחה את חרפת תבוסת 1967 והוכיח כי צה"ל אינו בלתי מנוצח. ארגוני המחבלים גם נוכחו לדעת כי לאפקט הפסיכולוגי-תעמולתי של הקרב יש לעיתים תוצאות חזקות יותר מתוצאותיו הצבאיות וכי פעולות גדולות של צה"ל כנגד הארגונים הפלסטיניים רק מגבירות את כוחם בכך שהן מוכיחות כי גם בפעולות גדולות לא ניתן להכניע את הארגונים.
יומיים אחרי הקרב הצהיר המלך חוסיין במסיבת עיתונאים: "נראה שהגענו לשלב בו כולנו פדאיון".
הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטיניים והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם. בעקבות גיוס זה גברו פעולות הארגונים: ב-1969 ביצעו הארגונים הפלסטיניים 200 פעולות כנגד ישראל וב-1970 - 280 פעולות. התחזקותם של ארגוני המחבלים הובילה בסופו של דבר לאיום על המשטר ההאשמי ולאירועי ספטמבר השחור בהם פגע המלך חוסיין קשות בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטיניים ובאנשיהם והרחיקם, למעשה, משטח ירדן.
לטענת הפיקוד הישראלי, בחודשים שלאחר המבצע אומצה שיטת הפגיעה בבסיסי המחבלים בירדן על ידי צה"ל בהצלחה. עם זאת, ב-1984 נטען על ידי ההיסטוריון בני מיכלסון, כי ישראל נוכחה כי פעולות רחבות היקף אינן משפיעות בטווח הבינוני והרחוק על היקף הטרור וכי הפעולה רק חיזקה את אחיזת ארגוני המחבלים בבקעת הירדן וחיזקה את מעמדם בעולם הערבי. הציבור הישראלי קיבל את מספר האבדות הגדול בקרב חיילי צה"ל בתדהמה. בפתיחת ספרו, "בשבילה גיבורים עפים", תיאר הסופר אמיר גוטפרוינד תגובה זו מנקודת מבטו של ילד בן 11:
הדיפלומט והעיתונאי האמריקאי (ממוצא לבנוני), קלוביס מקסוד , טען כי בעקבות פעולת כראמה: "הפך אש"ף לערבים להתגלמות התקווה שחזרה לפעֵם ולתחושת הייעוד מחדש. ההמונים הערבים חסרי המנהיגות התאכזבו, גם אם לא התפכחו, מתבוסת יוני 1967. הם הפקידו על אש"ף (שוב, מבלי להטיל ספק) את קביעת המדיניות, יצירת המנהיגות וגיבוש אסטרטגיות למאבק המחודש. הענקת המנהיגות לאש"ף הייתה מוקדמת מדי, וניתנה בדרך חפוזה וללא בדיקה, גם על ידי ההנהגה הערבית הרשמית, שהתרשמה מגאות התמיכה העממית בארגון."
בעקבות הקרב העניק צה"ל 16 עיטורים ללוחמיו:
עיטור העוז - אמנון ליפקין-שחק, גד מנלה וד"ר אשר פורת (פרלמן).
עיטור המופת - משה אמיר, יצחק בלק, שמואל בר, משה ברבלט, שמעון גבאי, יצחק גלילי, יוסף ורובל, מנחם חזון, יובל יפעת, אוריאל כהן, אהרן פלד, אברהם רותם ודוד שילה.
בקרב זה נוסה לראשונה מכשיר הקשר המ.ק. 77.
לקריאה נוספת
מוקי בצר, לוחם חשאי: סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל, הוצאת כתר, 2015
זאב דרורי, מנהיגות שקטה - דן שומרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016
זאב דרורי, אש בקווים: מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מודן, 2012
יואב גלבר, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן ישראל הפכה כנופיות לעם: ישראל, ירדן והפלסטינים, 1967–1970, הוצאת דביר, 2018.
ערן אלדר, מלחמת העמקים - התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022, עמודים 120–159.
עמוס ירון, רוח המפקד, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 44–47
יצחק בריק, בריק - לוחם ללא פשרות, ספרי ניב, 2022, עמודים 103–112
קישורים חיצוניים
פרטים על המבצע, באתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
עמירה שחר, חיל החימוש כמכפיל הכוח, תולדות חיל החימוש בשנים 1985-1967, עמ' 95–100
חטיבה 7 במבצע "תופת" (כראמה), 21 מרס 1968, אתר יד לשריון
הערות שוליים
כראמה
כראמה
כראמה
קטגוריה:1968 בישראל
קטגוריה:מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
כראמה | 2024-10-02T10:13:25 |
אל-על | REDIRECT אל על | 2004-11-11T04:22:43 |
מיתולוגיה בבלית | REDIRECTמיתולוגיה מסופוטמית | 2005-09-17T10:47:01 |
הפנתאון הבבלי | REDIRECT מיתולוגיה מסופוטמית | 2005-10-06T08:17:06 |
רוברט בראונינג | רוברט בראונינג (באנגלית: Robert Browning; 7 במאי 1812 - 12 בדצמבר 1889) היה משורר ומחזאי בריטי, מגדולי המשוררים האנגלים בתקופה הוויקטוריאנית.
חייו ויצירתו
רוברט בראונינג נולד בקמברוול, אחד מפרבריה של לונדון. אמו, שרה-אנה לבית וידמן, ממוצא גרמני וסקוטי, הייתה פסנתרנית מוכשרת, ואביו, רוברט בראונינג האב, שעבד כפקיד בנק, היה אדם משכיל ואספן עתיקות, ובביתו היה אוסף גדול של ספרים נדירים.
חלק גדול מהשכלתו קיבל רוברט בראונינג מאביו, ומקריאה באוסף של 6,000 הספרים שהיו בביתו. הוא היה תלמיד מבריק, ועד גיל 14 כבר שלט ביוונית, בלטינית ובצרפתית. בנוסף הדריכו אותו בביתו מורים פרטיים במוזיקה, בציור וברכיבה על סוסים. ב-1825 קיבל במתנה ספר שירים של פרסי ביש שלי, ובהתלהבותו ביקש ליום הולדתו את כל ספריו של המשורר. הוא ניסה לחקות את שלי בכך שהכריז שהוא צמחוני ואתאיסט. אבל למרות התלהבות זו לא התחיל לכתוב שירים עד גיל 20. כשהתחיל לחבר שירה, עשה זאת בהשפעת סגנונו של שלי.
ב-1828 נרשם לאוניברסיטת לונדון, אך עד מהרה עזב את הלימודים, כשהוא מעדיף ללמוד בקצב שלו. ב-1833 פרסם בעילום שם את יצירתו הראשונה "פאולין" Pauline, וב-1835 הוציא לאור את האפוס "פאראצלסוס", שזכה להערכה רבה. בשנת 1840, הוציא לאור לאחר שבע שנות עבודה את הפואמה הארוכה "סורדלו" (Sordello), העוסקת בטרובדור בן המאה ה-13 סורדלו דה גויטו. היצירה דרשה ידע היסטורי רב, נחשבה בזמנו לשיר סתום, והפחיתה מהמוניטין שלו כמשורר.
הוא ניסה לכתוב דרמה, אך למרות שהמחזות שכתב לא הצליחו, הם השפיעו רבות על סגנונם על משוררים שבאו אחריו.
ב-1844, לאחר שקרא משיריה של אליזבת ברט, החל להתכתב עמה. הם נפגשו ב-1845, והתחתנו ב-1846 למרות התנגדותו של אביה של אליזבת. הזוג עבר להתגורר באיטליה, תחילה בפיזה ואחר כך בפירנצה. ב-1849 נולד בנם, ובאותה שנה פרסם בראונינג את ספר השירים שלו "אוסף שירים", Collected Poems. ב-1855 יצא לאור ספרו "גברים ונשים" (Men and Women), שנכתב בהשראתה של אליזבת והוקדש לה. ספר זה נחשב בין יצירותיו הטובות ביותר, אך כשפורסם לא זכה לתשומת לב מיוחדת. אשתו הייתה באותם ימים משוררת מוערכת וידועה יותר ממנו.
אליזבת בארט בראונינג מתה ב-1861, ובראונינג ובנו שבו ללונדון. הוא המשיך לפרסם שירים, וב-1864 פרסם את Dramatis Personae הכולל את שירו המפורסם "רבי בן עזרא" (Rabbi ben Ezra) שנכתב לאור התרשמותו של בראונינג מרעיונותיו של רבי אברהם אבן עזרא.
בשנים 1869-1868 הוציא לאור את "הטבעת והספר" (The Ring and the Book), אפוס בן עשרים ואחת אלף שורות, המספר את סיפורו של משפט רצח שנערך ברומא בשנת 1698, מנקודות מבט שונות. ליצירה עומק פילוסופי, פסיכולוגי ורוחני, יותר מכל יצירה אחרת של בראונינג. היא נחשבה ליצירת המופת שלו, הייתה בזמנו יצירתו המצליחה ביותר, ובזכותה נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים של זמנו.
בראונינג זכה בתוארי כבוד, והשתייך לחוגים הספרותיים בלונדון. הוא פרסם יותר מ-15 ספרים עד מותו ב-1889, באותה שנה פורסם ספר השירים האחרון שלו Asolando. בראונינג נקבר בפינת המשוררים שבמנזר וסטמינסטר.
לקריאה נוספת
ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 430-417, מסדה: תל אביב תשט"ז.
Richard S. Kennedy, The Dramatic Imagination of Robert Browning: a Literary Life, University of Missouri Press, 2007
Donald Thomas, Robert Browning, a Life Within Life, Weidenfeld and Nicolson, 1982
Maisie Ward, Robert Browning and his World, Holt, Rinehart and Winston, 1969
S. Wood, Robert Browning: a Literary Life, Palgrave Macmillan, 2001
Julia Markus, Dared and Done: the Marriage of Elizabeth Barrett and Robert Browning, A.A. Knopf, 1995
Stefan Hawlin, The Complete Critical Guide to Robert Browning, Routledge, 2002
Clyde del Ryals, The Life of Robert Browning: a Critical Biography, Blackwell, 1993
קישורים חיצוניים
רוברט בראונינג, שיר: רבי בן עזרא, תרגמה מעברית זיוה שמיר, מאזנים /4, אוגוסט 2021
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:מחזאים בריטים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:אנגלים ממוצא סקוטי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1812
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1889 | 2024-08-01T04:42:45 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.