Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
פנגולינאים	פַּנְגּוֹלִינָאִים (שם מדעי: Pholidota) היא סדרה במחלקת היונקים, ובה קיימת בימינו משפחה אחת, הכוללת שלושה סוגים (בעבר היה רק סוג אחד) ושמונה מינים. משקלם של הפנגולינים נע בין ארבעה קילוגרם (אצל פנגולין עצים קטן) ל-33 קילוגרם (אצל פנגולין ענק). אורכם נע בין 30 ל-100 סנטימטר. מיון סדרה פנגולינאים (Pholidota) סוג ללא מקור Argyromanis - נכחד סוג ללא מקור Orthoarthrus - נכחד סוג ללא מקור Euromanis - נכחד משפחה Eurotamanduidae - נכחדה סוג אירוטמנדואה (Eurotamandua) על-סדרה Eupholidota משפחה Eomanidae - נכחדה סוג אאומאניס (Eomanis) על-משפחה Manoidea משפחה פטריומאניים (Patriomanidae) - נכחדה סוג קריפטומאניס (Cryptomanis) סוג פטריומאניס (Patriomanis) - נכחד משפחה פנגולניים (Manidae) סוג נקרומאניס (Necromanis) - נכחד תת-משפחה Smutsiinae סוג פנגולין עצים (Phataginus) מין פנגולין עצים קטן (Phataginus tricuspis) מין פנגולין עצים גדול (Phataginus tetradactyla) סוג פנגולין גדול (Smutsia) מין פנגולין ענק (Smutsia gigantea) מין פנגולין הכף (Smutsia temmincki) תת-משפחה Maninae סוג פנגולין (Manis) מין Manis hungarica - נכחד מין Manis lydekkeri - נכחד מין פנגולין אסייתי ענק (Manis paleojavanica) - נכחד תת-סוג Manis מין פנגולין הודי (Manis crassicaudata) מין פנגולין סיני (Manis pentadactyla) תת-סוג Paramanis מין פנגולין מלאי (Manis javanica) מין פנגולין פיליפיני (Manis culionensis) גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1904 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפלאוקן	2021-11-26T01:30:20
א.ק.ג.	REDIRECT אלקטרוקרדיוגרם	2004-11-21T18:51:31
אביסיניה	REDIRECTאתיופיה	2004-11-21T18:59:19
קומינטנג	REDIRECT קוומינטנג	2004-11-21T19:23:01
קואומינטנג	REDIRECT קוומינטנג	2004-11-21T19:23:43
זכריה פרנקל	הרב זכריה פרַנקל או רז"פ (בגרמנית: Zacharias Frankel; י"א בחשוון תקס"א, 30 בספטמבר 1801 – ח' באדר א' תרל"ה, 13 בפברואר 1875) היה רבן של טפליץ ודרזדן, מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו וחלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד. נחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית. ביוגרפיה ראשית ימיו זכריה פרַנקל נולד בפראג. אביו יעקב קופל היה בן לאחת המשפחות העתיקות בעיר, צאצא לרבנים אהרן שמעון שפירא ומשולם זלמן מירלש, ואמו אסתר הייתה בתו של ראש הישיבה המקומית רבי ליב פישלס. כילד למד עם אביו, ולאחר מכן פנה לקנות הוראה מפי הדיינים רבי נחמיה פייבל בונדי ורבי בצלאל רנשבורג. אף כי רכש ידיעות בלימודי חול, לא שלחוהו הוריו לבית-ספר, אך בגיל עשרים וארבע יצא לבודפשט כדי ללמוד בגימנסיה. ב-1827 עמד בבחינות הבגרות והתקבל לאוניברסיטה העירונית, בה השתלם בשפות קלאסיות, לוגיקה, בלשנות ועוד. הוא למד יוונית עתיקה מהפרופסור לודוויג פון שדיוס. ב-15 בנובמבר 1831 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה תקופה ניתן לו גם היתר הוראה רבני. לאחר השלמת לימודיו היה לרב הראשון בכל בוהמיה שהייתה לו השכלה אקדמית, והשלטונות ראוהו כמועמד הרצוי ביותר לתפקיד אב"ד מחוז טפליץ, שאכן ניתנה לו ב-29 בדצמבר. ב-24 באפריל 1832 נישא לרחל רוזה מאייר, בתו של בנקאי מקומי. בטפליץ היה הראשון לשאת דרשות קבועות בגרמנית בענייני מוסר, דבר שהיה חידוש גדול ביחס לפלפול המוכר בניב היהודי. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ולא בחוץ כפי המסורת, ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרַנקל, כתב יצחק שורש, היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן האמנציפציה ליהודים והיציאה מן הגטו. את מענהו למצב עניינים זה ניסח במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך הכיר בכך שחלפו ימיו של המרא דאתרא שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות כתחליף. חיבורו של פרַנקל הגיע לרשויות בממלכת סקסוניה, והן התרשמו ממנו והציעו לו את תפקיד הרב הראשי במדינה, משרה חדשה שנוצרה רק אז. הוא קיבל אותה ב-29 במאי 1836 ועבר לדרזדן. בבירה הסקסונית הקדיש את עתותיו למאבק לקידום שוויון הזכויות של בני דתו, שהתאחר מאוד במדינה. הוא יצא תדירות נגד שבועת היהודים המשפילה; חיבורו המשמעותי הראשון היה Die Eidesleistung der Juden ("על ההצהרה בשבועה של היהודים") מ-1840. הוא הצליח להביא להסרת הרכיבים המוזרים יותר בטקס, אף כי המנהג בוטל שם סופית רק ב-1879. בסקסוניה החל להתוות את שיטתו הדתית, שהלכה והצטללה עם השנים. זמן קצר לאחר מינויו, כתב לחבר שהוא תומך בשינוי בנוהג הדתי, אך עליו להיעשות באופן מתון כל כך עד ש"ההתקדמות כלל לא תיתפש בעין המתבונן." בדצמבר 1836 גילה לראשונה בפומבי עניין בחכמת ישראל, המחקר המדעי של היהדות: הוא כתב למייסד התחום, רבי יום-טוב ליפמן צונץ, על רצונו לברר את שלבי יצירת הספרות התלמודית. ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של ברלין את משרת הרב בעירם, שהייתה פנויה מאז מות מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים בטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 טאלר בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, שהיה גם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, מיכאל זקש. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים. מדיחיו גובו על ידי פסק דין של החת"ם סופר. הרב מדרזדן התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע ביקורת על כך שאב"ד פרשבורג ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה: הרב עזריאל הילדסהיימר ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז החל לחשוד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות תרגום השבעים, Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן שבו התקבלו רעיונות מארץ ישראל בין היהודים ההלניסטים באלכסנדריה. האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית ראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית בתקופה שקדמה לאביב העמים והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. פרַנקל מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של ההיכל בהמבורג בריב ההיכל השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר יצחק ברנייס על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של אברהם גייגר הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה הרפורמית – למשנה-לרב בברסלאו עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ושי"ר מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני שמואל הולדהיים לאחר פרסום ספרו של הלה "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי קידושין הם מעשה רגיל לגמרי של קניין ומשתייכים לדיני ממונות, ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרַנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה. שמאל\|ממוזער\|450px\|השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843. בדצמבר 1843, במאמר המבוא לכתב העת Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judenthums קצר-הימים בעריכתו, ניסה להסביר את תפישתו: הוא כתב כי הפתרונות למשבר הנוכחי של היהדות למול אדישות דתית והתנצרות רבים מצוי בכך טבע את צירוף המילים שהפך למזוהה עמו ועם "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" שהוביל, שהיהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית מגדירה עצמה כממשיכת דרכה. משנתו, אותה הוסיף לשכלל עם השנים, הייתה מורכבת: מחד, האמין במעמד הר סיני ובכך שהתורה הכילה את דבר האל המפורש ומאידך ראה את התפתחות התורה שבעל פה כנובעת גם מתוך נסיבות ההיסטוריה ומפעולה יצירתית של התנאים. הוא הושפע מאוד מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביניי, שהתנגד לביטול קובצי החקיקה של המדינות הגרמניות השונות לטובת מערכת אחידה, באמרו כי כל אחד מהם שיקף את רוחו ומזגו של העם שבארצו צמח. פרנקל חייב את המשך קיום ההלכה והיה שמרן בנושא, אך ראה אותה כנגזרת באופן מהותי מן הסביבה בה נכתבה. הוא היה נכון למחקר מדעי והתעניין בעיקר במשנה, אבל סירב לחלוטין לביקורת המקרא והוסיף לראות בתורה שבכתב דבר שמעבר לניתוח ביקורתי. את יחסו לתורה שבעל פה לא הבהיר מעולם, ושאלת אמונתו בנידון היא מושא להשערות שונות בין החוקרים: מיכאל מאיר ציין כי סביר שלא התכוון לעקר כליל את הרכיב ההתגלותי בה. פרנקל עצמו התרחק לרוב מסוגיות כאלה והתמקד בלימוד ספרות רבנית; הוא ראה את הניסיון לזקק את היהדות ולבסס אותה על עיקרי אמונה בלבד כמשגה. יריביו משני צדי המתרס, אורתודוקסים כרפורמים, האשימו אותו רבות בעמימות תאולוגית. ביוני 1844, על רקע הקמתן של אגודות יהודיות שקראו לרפורמה קיצונית, התכנסו עשרים וחמישה מהרבנים הפרוגרסיבים בגרמניה בבראונשווייג. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר. פרנקל לא הופיע לכינוס, שמארגניו קידמו כמענה דחוף לצורכי השעה. כשהוועידה הייתה בשלבי הכנה, היה מוכן להשתתף במפגש להחלפת דעות, אך לא בקבלת הכרעות גלויות. עם פרסום הפרוטוקולים מבראונשווייג, שעוררו זעזוע גדול בכל היבשת, מתח פרנקל ביקורת על המתכנסים. הוא האשים אותם בעיוות כמה מהמקורות עליהם התבססו, בחוסר רגישות למה שהמוני העם תפשו כקדוש ויקר, בהעלאת דרישות העידן מעל המורשת ובחשיפת המסורת הדתית לרוח ביקורתית מדי. למרות זאת, הביע נכונות להשתתף בוועידה הבאה בפרנקפורט. בשלבי ההתארגנות כתב שי"ר לידידיו רפאל קירכהיים ויצחק מיזס וביקש להבהיר לו כי "פשרה עם גייגר ודומיו היא בלתי אפשרית... והוא רק יבייש את עצמו ויפגע בכבודו בקרב החוגים המסורתיים." פרנקל הופיע בפרנקפורט ביום הפתיחה, 15 ביולי 1845. בתחילה תבע מיושב-הראש לאופולד שטיין להכריז שהאסיפה תומכת בעקרונות ה"פוזיטיבים-היסטוריים", דבר שהלה הסכים לו מיד. את העילה לפרישה מצא למחרת, בעת אימוץ החלטה פשרנית לגבי מעמדה של העברית בתפילה. רוב המתוועדים היו בעלי יחס חיובי כלפי השפה אך הסכימו לכך שייתכן ורצוי להחדיר קטעים רבים יותר בגרמנית עבור דור שלא הבין עוד את המילים. לתדהמת הנוכחים, מחה פרנקל בעוז על נוסח ההחלטה לפיו "יש טעמים סובייקטיביים, אך לא אובייקטיביים, לשימור העברית כשפת התפילה הבלעדית." את סירובו לקביעה טריוויאלית לחלוטין מבחינה הלכתית – כמה מהיושבים מיהרו לצטט את המקומות שמתירים תפילה בכל לשון המובנת לאדם – נימק בטיעונים רגשיים על כך שהשפה מהווה קשר בין המתפלל ליתר היהודים ולעברו. הוא עזב את הוועידה למחרת ופרסם בהרחבה רבה את נאום הפרישה שלו. תשבחות זרמו מגורמים שמרניים בכל רחבי אירופה; ועידת פרנקפורט הפכה, כתב מאיר, לקו השבר בין בתגובה להכרזה על ועידה שלישית בברסלאו, נענה להצעת מקורבו, הרב צבי הירש פאסל מפרוסניץ, וקרא ב-6 מאי 1846 לערוך התכנסות-נגד בדרזדן באוקטובר אותה שנה. כארבעים רבנים שקלו להשתתף. הם נמנו על המנעד הרחב ששלל את אסיפות הרפורמים – כמה מהבולטים מביניהם דחו את הזמנת גייגר, שהתאמץ להביא לברסלאו דמויות מתונות, בנימוק ששתי הוועידות הקודמות דחו את סמכות התלמוד והמסורת – אך בכל זאת היה בעל גישה פתוחה למדי. בין המיועדים להשתתף היו שי"ר, לאופולד לעף, אדולף ילינק ומיכאל זקש. פרנקל הכריז כי סוגיה אחת שהיה נכון לבחון הייתה ביטולו האפשרי של יום טוב שני של גלויות, אם כי אמר שהדבר מצריך בחינה עמוקה והסכמה רחבה. ההכנות קרסו אל מול מחאה מימין: "שומר ציון הנאמן" של יעקב אטלינגר התריע מפני "ועידה קוואזי-אורתודוקסית." היינריך גרץ דיווח כי הוא עצמו היה היחיד מבין המיועדים שאכן הופיע בדרדזן. ניסיון לדחות אותה ליולי 1848 נכשל אף הוא בגלל פרוץ אביב העמים. פרנקל, שנסוג מהפוליטיקה הרבנית, הדגים שוב את השפעתו של סאביניי עליו בספרו Der Gerichtliche Beweis Nach Mosaisch-Talmudischem Rechte ("ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודית") מ-1846. כמו שעשה כבר בחיבור אודות תרגום השבעים, יצא להוכיח כי יסודות שונים בהלכה מקורם עוד בתקופה החשמונאית, כך שזו הייתה בנמצא מימי קדם והתפתחה אורגנית מתוך ההווייה העממית. הוא התנגד לטיעונים כי מרבית ההלכות נשאבו על דרך הדרש בידי אליטה רבנית צרה במהלכים חדים ופתאומיים. ב-1851 החל לפרסם את "הירחון להיסטוריה ומדעי היהדות", שהיה הבמה המרכזית והכמעט יחידה לגישתו הדתית. הוא תמך במחקר מרוסן ובביקורתיות מתונה: גלעינה של היהדות הכיל לשיטתו אמונה בלתי-מותנית בהתגלות המקורית בסיני ובתקפות החוקים שנמסרו שם. בירחון כתבו רבים שהזדהו עם תפישותיו, דוגמת ההיסטוריון היינריך גרץ, שי"ר ואחרים, אך הוא סירב לתת לגייגר ולבני חוגו לפרסם מאמרים. ברסלאו המוניטין שיצא לו הביאו לכך שב-1854 נבחר למנהל ופרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, שנועד להיות מוסד ההכשרה האקדמי והמודרני הראשון בתחום בגרמניה והיה היחיד מסוגו בארץ עד שנות ה-70. המנהל החדש, שעזב לשם כך את דרזדן, הנהיג במקום תוכנית לימודים שמרנית שהתמקדה בבקיאות רבה בספרות ההלכתית וביישומיה בפועל. כמו כן, אסר על ביקורת המקרא: את יחסו אליה מיצה ב-1857, עם פרסום 'המקרא ותרגומיו' לגייגר, אותו כינה "כתב חרפה" (Schandbuch). בברסלאו הוכשרו למעלה מ-120 בוגרים שבאמצעותם הופצה תפישתו בכל היבשת. המוסד התקבל באהדה בקרב מרבית החוגים בחברה היהודית-גרמנית, אך לא בקרב קובעי ההשקפה הדתיים: גייגר התמרמר על "אווירת ימי הביניים" בסמינר, והרב שמשון רפאל הירש האורתודוקסי תבע במכתב פתוח להבהיר בדיוק מהי הפילוסופיה הדתית של פרנקל. חשדותיו של הירש הוסיפו לגאות בשנים הבאות; כמתנגד נחרץ לכל סוג של מחקר ביקורתי במקורות הוא הוטרד מהעיסוק הנרחב מכך בברסלאו. הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי רבי יהודה הנשיא ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות. אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס בשום מקום למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהרחבה של דברי הרא"ש במקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהציגו חלק מאותן הלכות כחידושים מאוחרים שהשם הוחל עליהן בדיעבד – כי כל המסווגות ככאלו הן למעשה מנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: . הרב הירש והרב עזריאל הילדסהיימר האשימו אותו בכפירה גמורה. הרש"ר פרסם בכתב-העת שלו "ישורון" סדרת מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר, שתקפו אותו כנוגד את האמונה בתורה מן השמים. הוא ניצל את העניין כדי לתבוע מפרַנקל להבהיר אחת ולתמיד אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. הרמן כהן הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרַנקל. בתשובה, הדגיש הלה כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו לתבוע את אותו הסבר, כמו הרבנים צבי בנימין אויערבך בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". שי"ר בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. שלמה זאב קליין פנה אף הוא בבקשה דחופה להבהרה בחיבורו "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא; הוא הצהיר כי ספרו אינו עוסק בתאולוגיה אלא במחקר מדעי. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור. בשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעיתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון היינריך גרץ, שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם. בשנות פעילותו במכון, כמקודם, התבלט רז"פ כחוקר ראשון במעלה של מדעי היהדות. הוא פרסם מאות מאמרים ומספר רב של ספרים אודות הנושא. ב-1869 דחה את הצעת הקהילה בפראג לכהן כרבם מסיבות של זקנה. ב-1870 הוציא את יצירה מרכזית נוספת, "מבוא הירושלמי", בו בחן בפירוט את לתלמוד הירושלמי שזכה עד אז לתשומת לב מעטה. הוא הניח שם את היסודות למחקר העתידי בתחום, בכך שהבחין בין הפשטות והישירות של הירושלמי לסגנון הבבלי ובכך שראה בשניהם השתקפות של התרבויות המקומיות וכך מקור לגזור ממנו את ההבדלים בין בבל לארץ-ישראל. לרגל יום הולדתו השבעים העניק לו הקיסר פרנץ יוזף את התואר "יועץ חצר" (Hofrat). בערוב ימיו עמד על סף הוצאת החלק השני של "מבוא הירושלמי", והשלים כמעט את כולו. לפי זכרונותיו של דוד קאופמן, הוא השלים את המבוא כמעט עד המשפט האחרון ביום שישי, ה-12 בפברואר 1875. הוא מת בשבת למחרת, בשתיים אחר הצהריים, ונקבר בברסלאו. פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי הירחון להיסטוריה ובית המדרש היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא ברסלאו הרב אלכסנדר קוהוט הביא את הגישה שרווחה שם לארצות הברית ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית בבית המדרש לרבנים באמריקה, שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של היהדות הקונסרבטיבית. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים והתמצבה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של הקונסרבטיבים, כמו "מסורת ושינוי" מאת הרב מרדכי וקסמן, הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים. עבודותיו של פרַנקל על התלמוד זכו להשפעה אדירה באקדמיה. אף כי חוקרים אורתודוקסיים מרבים להסתמך עליהם, הם עושים זאת לרוב תוך התעלמות מהמחבר או התייחסות אליו כ"חכם אחד" או אפילו "ז"פ" (כבמהדורת שטיינזלץ של מסכת פאה), בלי מתן הסבר. לקריאה נוספת Ismar Schorsch, Zacharias Frankel and the European Origins of Conservative Judaism, Judaism 30 (1981): 344—54. מיכאל מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press, 1995. עמ' 84-89, 135-138. חיים לנדרר, R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era Andreas Brämer, Samuel Holdheim and Zacharias Frankel: Comparative Perspectives. אנדראס ברמר, שנותיו הראשונות של הסמינר לרבנים בברסלאו. דוד אלנסון, Samuel Holdheim and Zacharias Frankel on the Legal Character of Jewish Marriage. שניאור ליימן, ?"Did Rabbi Azriel Hildesheimer Label Rabbi Zechariah Frankel "An Apostate, Tradition הסתדרות הרבנים דאמריקה, גיליון 41:2, 2008. שאול פנחס רבינוביץ, ר' זכריה פרנקעל, חייו, זמנו, ספריו ובית מדרשו, ורשה: אחיאסף, תרנ"ח (1898). י' שכטר, חכמת ישראל באירופה, כרך ב, עמ' 255–266. ד' רודבסקי, השקפותיו של זכריה פרנקל על בעיית ההסתגלות לרוח הזמן, פרקים: ביטאון האקדמיה העברית באמריקה ד (תשכ"ו), עמ' 161–183. א"א אורבך, 'זכריה פרנקל, ישראל לוי, שאול הורוביץ, שלושת מורי התלמוד של הסמינר בברסלוי', מחקרים במדעי היהדות ב (תשנ"ח), 851–862. גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית, ספריית פועלים, מרחביה תשכ"ז, כרך ב, עמ' 684-686. רבקה הורביץ, 'רעיון עצמאות היהודים בארץ ישראל לרבי זכריה פרנקל בשנת 1842', כיוונים 6 (תש"ם), עמ' 5–26. רבקה הורביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ד. קישורים חיצוניים ספריו: פירוש למסכת דמאי- תלמוד ירושלמי https://dlib.rsl.ru/viewer/01007524213#?page=1 מאמרו - מבוא התלמוד (מתורגם) נטעים ח, מכון הרצוג, תשס"ב כל כתבי זכריה פרנקל (222 כותרים), מקוונים בארכיב אוניברסיטת פרנקפורט על אודותיו: Die Eidesleistung der Juden in theologischer und historischer Beziehung (Dresden 1840, 2. verbess. Auflage 1847). online Ausgabe 1840, online 2. Ausgabe 1847 Der gerichtliche Beweis nach mosaisch-talmudischem Rechte. Ein Beitrag zur Kenntniss des mosaisch-talmudischen Criminal- und Civilrechts. Nebst einer Untersuchung über die Preussische Gesetzgebung hinsichtlich des Zeugnisses der Juden. (Berlin 1846). (online) Vorstudien zur Septuaginta (Leipzig 1841). (online) Über den Einfluss der palästinischen Exegese auf die alexandrinische Hermeneutik (Leipzig 1851). (online) Ahawat Zion: Talmud Jeruschalmi (Teil I Wien 1874, Teil II Breslau 1875) Dr. Bernhard Beer. Ein Lebens- und Zeitbild (Biographie des Vorstehers der jüdischen Gemeinde Dresden, in der Frankel die Kämpfe der sächsischen Juden um eine Verbesserung und Sicherung ihrer rechtlichen Stellung schildert, Breslau 1863). (online) Seminarprogramme am Breslauer jüdisch-theologischen Seminar: Über palästinensische und alexandrinische Schriftforschung (Programm zur Eröffnung des Seminars am 10. August 1854). (online) Grundlinien des mosaisch-talmudischen Eherechts (1859). (online) Entwurf einer Geschichte der Literatur der nachtalmudischen Responsen (1865). (online) Zu dem Targum der Propheten (1872)Vollständiges Werkverzeichnis: Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judentums. (online) Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums. (online) הערות שוליים קטגוריה:רבנים גרמנים קטגוריה:חכמת ישראל: אישים קטגוריה:חוקרי תלמוד קטגוריה:חוקרי התלמוד הירושלמי קטגוריה:חוקרי משנה קטגוריה:סגל בית המדרש לרבנים בברסלאו קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1801 קטגוריה:נפטרים ב-1875	2024-08-28T06:07:48
סטטוס חברתי	סטטוס חברתי (או מִיצב חברתי) הוא מיקומו של האדם או האורגניזם במבנה החברתי בהקשרים שונים. בספרות קיימת הפרדה בין מעמד חברתי (Social Rank) לבין סטטוס או מיצב חברתי (Social Status). בעוד מעמד חברתי מתייחס למיקום בתוך ההיררכיה החברתית המאפשר להשפיע על אחרים, הסטטוס החברתי מתייחס למידה שבה אנשים אחרים מוכנים להיענות לבעל הסטטוס מרצון, מתוך הערכה והערצה. הגדרה מצמצמת יותר, מתייחסת לסטטוס החברתי כמידה בה פרט (או קבוצת פרטים) מוערך ונערץ על ידי פרטים אחרים כאשר ההשפעה היא תוצר של הסטטוס. בין כך ובין כך, הסטטוס החברתי בעיקרו הוא סובייקטיבי, אם כי לרוב קיימת הסכמה לגבי הסטטוס החברתי היחסי של פרט מסוים בין חברים שונים בקבוצה. לסטטוס ולמעמד החברתי הקשרים רבים, מרמת תהליכים תוך-אישיים הקשורים לסטטוס, כמו השפעה על צורות חשיבה ורגש של הפרט, ועד לרמת השפעות הקשורות לחברות אנושיות שלמות. בתווך נמצאים היבטים של סטטוס הקשורים ליחסים בין-אישיים, וליחסים בין קבוצות או ארגונים, כמו גם הקשרים חוצי רמות. דוגמאות להקשרים חוצי רמות הן עיצוב הקשרים בין הפרט למדינה או בין צוותים לארגון בו הם פועלים. לפיכך חוקרי סטטוס חברתי משתייכים לתחומים מגוונים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, התנהגות ארגונית. בנוסף, מאחר שהיררכיות חברתיות נצפו גם בבעלי חיים שונים פרימטים ושאינם פרימטים, ישנם חוקרים הבוחנים נושא זה מתוך תחום הביולוגיה והתנהגות בעלי חיים. הכמיהה למעמד חברתי נחשבת כמוטיבציה יסודית אצל בני אדם. המעמד מעניק יתרונות כמו אוטונומיה, רווחה, הערכה, מקובלות חברתית וגישה למשאבים. עם זאת, קיימים הבדלים בכמיהה למעמד גבוה. לדוגמה נשים בממוצע חפצות יותר במעמד המבוסס על הכרה חברתית, בעוד גברים בממוצע מחפשים יותר מעמד מבוסס על כוח. היבטים התנהגותיים עמדת כוח המתלווה פעמים רבות למעמד חברתי. בהקשר זה תיאוריה מרכזית בחקר הכוח גורסת כי כוח מוביל במקרים רבות לפעולה. ניסוי לדוגמה בתחום הקצה אקראית משתתפים לתפקיד מנהל ועובד לצורך משימה קבוצתית. בהשוואה לעובדים, המשתתפים שהוקצו לתפקיד המנהל נטו יותר לבקש לפתוח קלפים במשחק בלאק ג'ק. משחק הבלאק ג'ק התנהל אחד על אחד מול דילר שאינו שייך לקבוצת המשימה, והתנהל לפני המשימה הקבוצתית, וללא קשר אליה. במחקרים אחרים נמצא כי עמדת כוח מעודדת הבעת דעה, לתת משוב, להעלות הצעה ראשון במשא ומתן, לתרום וגם לגרוע ממשאבים משותפים ולפעול להסרת מטרד. כוח מוביל גם לחיזוק הביטוי של הערכים בהם האדם מאמין בהתנהגות, ולצורת הסתכלות מתמצת מופשטת ורחבה יותר. לפי החוקרים פייק וגלינסקי, המנגנון העומד בבסיס התופעה הוא שהכוח מסיר חסמים פסיכולוגים העומדים בפני המבצע, ובפרט מסיר את המחיר המתלווה לביצוע פעולות מסוימות. ישנם עדויות כי כוח גורם לאנשים יותר שליטה לפי הגדרה, אך אנשים אשר נמצאים בעמדת כוח מרגישים יותר שליטה גם על אירועים שאינם בשליטתם. בנוסף, נראה כי כוח מפחית את התחושה הלא נעימה המתלווה להפסד, אך לא מגביר את התחושה הנעימה המתלווה להצלחה. כמו כן, הכוח יכול להפחית את ההתחשבות בנקודת המבט של האחר אך גם להגביר. עם זאת כאשר הכוח מתלווה לסטטוס חברתי, כלומר הוא מוענק מתוך הערכה וכבוד לבעל הכוח אזי הוא מגדיל את ההתחשבות בנקודת מבטו של האחר. באופן משלים, אנשים הנוקטים פעולה ושוברי נורמות, נתפסים על ידי אחרים כבעלי כוח. סטטוס ורווחה נפשית (Well Being) בין סטטוס ורווחה נפשית קיים קשר מבוסס היטיב. מטא-אנליזה אשר פורסמה בשנת 2020 בכתב העת Psychological Bulletin, חישבה את האפקט המצטבר מתוך 357 מחקרים. מסקנתה הייתה כי הן סטטוס הנמדד באופן סובייקטיבי, והן גורמים המעידים על סטטוס מבחינה אובייקטיבית כמו הכנסה והשכלה מנבאים רווחה נפשית. בנוסף, ניתוח מטא-אנליטי מצא כי חלק מהקשר בין הגורמים האובייקטיביים לבין הרווחה הנפשית נובע מהגברת הסטטוס הסובייקטיבי. הסבר אפשרי לתופעה הוא כי סטטוס מוביל לתחושת השפעה ולשליטה על הסביבה החברתית, כמו גם לתחושת שייכות גבוהה יותר, לתחושת משמעות ולהערכה עצמית. מטא-אנליזה אחרת בחנה הבחנה דקה בין שני סוגי סטטוסים סובייקטיביים: סטטוס סובייקטיבי ביחס לחברה, קרי המעמד בהיררכיה החברתית במונחים סוציואקונומיים, וסטטוס סובייקטיבי ביחס לקהילה, קרי המעמד בהיררכיה הקהילתית אשר האדם בוחר לייחס עצמו אליה. מטא-אנליזה זו מצאה כי שני הסטטוסים אמנם קשורים זה לזה, עם זאת לכל אח מהם תרומה ייחודית לניסוי הרווחה הנפשית. מטא-אנליזה זו גם מעמידה את החשיבות של חקר היבטים של השוואה חברתית, מאחר שהסטטוס הסובייקטיבי הקהילתי מוגדר באמצעות השוואה. היבטים של התנהגות פרו-חברתית אנשים בעלי משאבים, השכלה, ותעסוקה מוערכת נחשבים כבעלי מעמד חברתי גבוה יותר. בחברות מערביות, ובפרט במעמדות חברתיים שאינם נמוכים קיים דגש חברתי על הישגים אישיים ועל אינדיבידואליזם. עובדה זו נתפסת בקרב חוקרי סטטוס חברתי כבסיס ל ולמוכוונות כלפי העצמי אשר נפוצים יותר בקרב אנשים ממעמדות גבוהים. מנגד במעמד חברתי נמוך קיימת אי ודאות בעבודה היומיומית ובסביבה הביתית. אי ודאות זו מאיימת על הרווחה הכלכלית והחברתית-רגשית. בנוסף, תכונות אלו של הסביבה מגבילות את יכולת הבחירה. בכך, סביר כי אנשים הנמצאים בסביבה שכזו יפתחו מיקוד חיצוני, המוכוון כלפי האחר. בהתאם להסברים אלו, רווחת התיאוריה כי אנשים מסטטוס גבוה פחות מתנהגים באופן פרו חברתי. לתיאוריה זו סימוכין רבים הן מבחינה קוגניטיבית והן התנהגותית. לדוגמה במחקר אשר הראה למשתתפים תמונות של רחובות הומים והשתמש במערכת המזהה את כיוון המבט. במחקר זה, אנשים אשר הצהירו כי הם משתייכים למעמד חברתי נמוך, נטו להסתכל יותר זמן על אנשים שהופיעו בתמונות בהשוואה למשתתפים אשר הצהירו כי הם משתייכים למעמד גבוה. באופן דומה, במחקר אשר בחן את צורת התקשרת עם זרים הראה כי אנשים שמצהירים כי הם ממעמד נמוך נוטים יותר להקשיב בצורה פעילה ולהשתתף בשיחה בהשוואה לאנשים שמצהירים שהם ממעמד גבוה. בנוסף, אנשים פחות משכילים נמצאו בממוצע רגישים יותר למצבו הרגשי של האחר בהשוואה לאנשים משכילים. בנוסף ישנן גם ראיות מוחיות התומכות בממצאים אלו. מחקרים אשר בחנו את הסוגיה מזווית התנהגותית הראו כי ישנה נטייה לעזור לעצמי באמצעות שקרים יותר אצל אינדיבידואלים ממעמד גבוה (בהשוואה למעמד נמוך), כאשר המגמה הפוכה עבור שקרים לטובת האחר. כמו כן, נבדקים נטו לחלוק בממוצע יותר כסף שקיבלו בניסוי עם זר, כאשר הם השתייכו למעמד נמוך. עם זאת, ישנם מחקרים אשר ממצאיהם מנוגדים לתיאוריה. כמו כן, ישנן עדויות המצביעות כי הקשר בין סטטוס לבין התנהגות פרו-חברתית הוא מורכב יותר מהמתואר בפסקה הקודמת. יש מחקרים המראים כי אנשים ממעמדות שונים תורמים באופן התלוי במוטיבציה המודגשת בבקשת התרומה. כמו כן, במחקר שפורסם בכתב העת PNAS נמצאה השפעה מרכזית למידת אי השוויון הנפוצה במדינת בה גרו המשתתפים. הבדלים בין מעמדות, המתבטאים בנדיבות קטנה יותר בקרב אנשי המעמד גבוה, נמצאו כאשר המדינה בה גרו התאפיינה במידה גבוהה של אי-שוויון. ממצא זה התפוגג במדינות בעלות מידה פחותה יחסית של אי-שוויון. דפוסי התנהגות המשפיעים על הסטטוס החברתי מדרגים חברתיים שאינם פורמליים נוצרים תדיר כאשר אנשים פועלים בקבוצות. כמו כן, המדרג יכול להיווצר עוד בטרם התקיימה פגישה, מתוך ציפיות סטריאוטיפית אשר מפתחים אנשים על אחרים בקבוצה. צפיות לגבי עובד יכולות להיווצר למשל מתפקידו, מדרגתו בתוך ארגון היררכי פורמלי, ומביצועים קודמים שלו וממוצאו האתני. צפיות מתגבשות גם לגבי המשימות המצופות מהעובד, וגם לגבי המנעד הרגשי שמצופה ממנו להציג. הצפיות מניעות תהליכים בין-אישיים חשובים כמו כיצד אנשים עם סטטוס גבוה ונמוך מוערכים על ידי אחרים בשל ציפיות שונות מהם (expectancy confirmation). לדוגמה, במחקר ניסויי, צופים העריכו יותר גבוה את חכמתה של אישה צעירה כאשר האמינו שהיא מגיעה ממצב סוציו אקונומי גבוה. תהליכים נוספים המונעים על ידי ציפיות הם: תגובות שליליות כלפי בעלי סטטוס, החורגים בהתנהגותם מהמקובל למעמדם; כיצד בעלי סטטוס גבוה זוכים להזדמנויות טובות יותר מבעלי סטטוס נמוך. לדוגמה, במקרים רבים בעלי סטטוס גבוה מקבלים פרויקטים בעלי חשיבות גבוהה, אשר ליבתיים בעבודה ארגונית, ובעלי סטטוס נמוך מקבלים משימות לא רצויות ואף לעיתים מסוכנות. וכיצד ציפיות אחרים תוחמות ואף מגדירות את ההתנהגויות של בעלי רמות שונות של סטטוס. לדוגמה: במחקר קלאסי של נבואה המגשימה את עצמה רוזנטל וג'ייקובסון הראו כי ציפיות חיוביות של מורות לגבי שיפור ביכולות של תלמידיהן היו מלוות בעלייה דרמטית בתוצאות מבחני IQ של אותם התלמידים לאחר שנת לימודים אחת, בהשוואה לקבוצת ביקורת. לא רק אחרים ה־nפתחים ציפיות משפיעים על ההתנהגות של מושא הציפייה, אלא גם המודעות של מושא הציפייה לקיום הצפייה של אחרים. מספר תיאוריות הוצעו לאורך השנים על מנת להסביר את המדרגים הללו. תיאוריות דומיננטיות ותיאוריות פונקציונליסטיות תיאוריות דומיננטיות של מעמד חברתי גורסות כי הישארות במעמד גבוה נובעות מיכולתו ורצונו של בעל המעמד לגרום לפגיעה. היכולת והרצון לגרום לפגיעה יכולות להתבטא בשלל צורות הן סטטיות כמו גובה ומסת שריר, והן דינמיות כמו הבעת פנים אסרטיבית ושימוש קול במנעד נמוך. במקרים אלו המעמד יכול להיווצר דרך קבלה מוכנעת של אנשים את מעמדו של בעל הכוח, אך גם דרך מעשי אלימות תיאוריות פונקציונליות גורסות כי המעמד החברתי נקבע דרך מידת התועלת אשר הפרט מביא להצלחת הקבוצה. לפי תיאוריות אלו, כתלות ביכולות הנדרשות להצלחה, המעמד החברתי משתנה בין הקשר אחד לאחר. לדוגמה, בחברות ייעוץ מוחצנות נמצאה כמנבאת סטטוס בחברות ייעוץ, אך לא במחלקות הנדסה, ולהפך עבור מצפוניות. באופן דומה, נועם הליכות נמצאה כמנבאת לסטטוס בקבוצות אשר נועדו לביצוע משימה משותפת, אך לא בכאלו אשר נועדו לשם תחרות בין משתתפי הקבוצה. בשל ראיות התומכות כל בכל אחת מהתיאוריות, כמו גם בשל שיקולים נוספים (ראו סקירה אצל) מספר חוקרים הציעו תיאוריות המנסות לשכלל את הממצאים התומכים בכל אחת מהתיאוריות. התיאוריה הדו-אסטרטגית למעמד חברתי לפי התיאוריה הדו-אסטרטגית בני אדם מנווטים את מקומם בתוך ההיררכיה החברתית באמצעות שתי אסטרטגיות: אסטרטגיה מבוססת עליונות הנשענת על כפייה הפחדה וכוחנות על מנת לתבוע ציות מחברי קבוצה אחרים, ואסטרטגיה מבוססת יוקרה הנשענת על גיוס כבוד והערכה באמצעות הפגנה של מיומנויות ותכונות מוערכות כמו נדיבות לב ומומחיות. מנהיגים הנוקטים באסטרטגיה מבוססת עליונות נתפסים לרוב כחזקים וכמשפיעים על סביבתם, כמו גם ככאלה מסוגלים להגן על חברי קבוצתם בזמני אי-ודאות ואיום. לתיאוריה הדו-אסטרטגית נמצאו עדויות במחקרי מעבדה ומחוצה לה. עם זאת, העדויות לגבי האפקטיביות ארוכת הטווח של אסטרטגיה מבוססת עליונות סותרות. לפיכך, יש המסיקים כי אסטרטגיה זו היא תלויית סביבה. תאוריית מעלת המוסר לפי תאוריית מעלת המוסר (Moral Virtue Theory) אנשים אשר מציגים דוגמה מוסרית כמו למשל אנשים המפגינים ענווה, נדיבות ונאמנות מעוררים רגשות של הערצה, התפעלות ולבביות (warmth) כמו גם רצון להיענות למי שפועל בצורה מוסרית נעלה. לפי תיאורייה זו אנשים טובי לב הדואגים לאנשים בסביבתם על חשבון עצמם, או לחלופין אנשים הדואגים לכלל האנושות או אף לזרים יוערכו על ידי אחרים, כלומר יזכו לסטטוס יותר גבוה בשל נתיב זה. התיאוריה המיקרופוליטית של היררכיה חברתית לפי התיאוריה המיקרופוליטית של היררכיה חברתית, כדי להשיג סטטוס יש לשכנע אחרים שיש לנו את היכולות הרצויות, שאנו מפגינים חשיבה על הכלל, ושאנו מקדמים את מטרות הקבוצה. מרכיב שכנועי זה של התיאוריה מדגיש כי ליכולות הקשורות לפרסום מעשינו הרצויים כמו גם ליכולות הקשורות לנראות של הפעולות שלנו, יש משמעות רבה בקביעת הסטטוס. לדוגמה, לפי תיאוריה זו תכונה כמו ניטור עצמי תנבא סטטוס. התנהגות מחוץ לנורמה ומסגרת האיום-הזדמנויות לפי החוקרים סטאמקאו, הומן וואן קליף התנהגות שאינה נשמעת לנורמות הינה בעלת פוטנציאל לשינוי מעמדו החברתי של המבצע. חוקרים אלו הציגו תשתית תאורטית הנקרת "מסגרת האיום-הזדמנויות" לפיה ישנם גורמים ברמת החברה, הקבוצה והפרט הצופה מן הצד אשר שקלולם קובע האם ההתנהגות מהווה איום או הזדמנות. בהתאם לקביעה זו, שינוי המעמד של מבצע ההתנהגות הלא-נורמטיבית יהיה לחיוב או לשלילה. אם ההתנהגות פוגעת בתדמית הקבוצה, מאיימת על מעמדם של חברים אחרים ופוגעת בסדר הקיים בקבוצה ומתרחשת במקום בו קיימת תרבות קולקטיביסטית, אזי היא תיתפס כאיום. מנגד, אם ההתנהגות משרתת את האינטרסים הקבוצתית ומתרחשת תחת תרבות המעודדת אוטונומיה ופתיחות לשינוי היא תתפס כהזדמנות. סטטוס בהקשר סוציולוגי בסוציולוגיה, לכל סטטוס מערך של חובות וזכויות הנקבעות על ידי הנורמות ומחייבות אותו ביחסיו כלפי אחרים. הסטטוס של הפרט מדריך את התנהגותו במערכת החברתית המסוימת. הוא מגדיר מי אנחנו וכיצד עלינו להתייחס לאחרים במסגרות שונות. סטטוס קשור לתפקיד ואי-אפשר להפריד ביניהם: הסטטוס מצביע על מיקום ואילו התפקיד מציין את החלק הפעיל – האופן בו מתנהל האדם במסגרת סטטוס זה. כל סטטוס יוצר מערכות יחסים עם בעלי סטטוס אחרים דומים ושונים. מערכות יחסים אלה נקראות "מערך תפקיד". למשל, סטטוס "רופא" יוצר "מערך תפקיד" עם חולים, אחים ואחיות, עמיתים (רופאים ורופאות), מזכירות וכיוצא בזה. לאותו רופא, אם הוא גם איש משפחה, יש מערך תפקיד לסטטוס "איש משפחה" – עם אשתו, ילדיו, הוריו, אחיו ואחיותיו וכו'. הסטטוס והתפקיד הם שני הצדדים של אותו מטבע: הסטטוס קובע היכן ממוקם האדם מבלי להתייחס לְמֵה מצפה החברה מאותו אדם, ואילו התפקיד, הוא ההתנהגות שהחברה מצפה לה. אחד האמצעים שבעזרתם מבהירים בני האדם אחד לשני מהו הסטטוס שלהם הוא שימוש בסמלי סטטוס. למשל, סגנון לבוש, סגנון דיבור, אביזרים וכיוצא בזה. סוגי קבוצות סטטוס חברתי סוציולוגים ממיינים את בני הסטטוס השונים בכמה דרכים. דרך אחת היא מיון הסטטוס על פי הדרך בה היחיד מקבל אותו: סטטוס שיוכי (או מִיצב משויך) – סטטוס שהפרט משתייך אליו מלידה במשך כל שנות חייו. אדם משתייך לסטטוס שיוכי ללא כל מאמץ מצידו, ללא תלות ברצונותיו ואין לו שליטה על כך. דוגמאות: גיל, מוצא, צבע עור, מין. סטטוס הישגי (או מִיצב נרכש) – מוקנה לאדם בהתאם להישגיו, בהתאם למאמציו האישיים, לעיתים גם בהתאם לרצונו האישי והוא תלוי במידה מסוימת בתחומים שלאדם יש שליטה בהם. דוגמאות: עיסוק, חריצות ורמת השכלה. מיון אחר נעשה על-פי מידת מרכזיות הסטטוסים במבנה חברתי כלשהו. ניתן להציב את הסטטוסים השונים על פני ציר, כאשר בקצה אחד נמצא "סטטוס בסיסי" ובקצה השני "סטטוס עצמאי": סטטוס בסיסי – סטטוס המשפיע על התייחסות החברה לאותו אדם במרבית תחומי החיים, גם בתחומים שבהם כביכול הסטטוס שלו אינו קשור. לסטטוס הבסיסי של אדם מסוים יש השפעה על הסטטוסים האחרים שלו. למשל, בחברה שסועה מבחינה אתנית, הסטטוס הגזעי הוא סטטוס בסיסי שמשפיע על מרבית תחומי החיים של היחיד באותה חברה. סטטוס עצמאי – סטטוס שלו השפעה רק במצב מסוים. למשל, כאשר אדם קונה במכולת, יש לו באותה עת סטטוס של "לקוח". סטטוס זה יפסיק להתקיים ברגע שישלים קניותיו. ניתן למיין סטטוסים גם על פי מידת הנורמות סביבם: סטטוס מקיף – סטטוס אשר מספר הנורמות הנלוות לו גבוה. למשל, סטטוס של "אב". סטטוס מוגבל – סטטוס אשר מספר הנורמות הנלוות לו נמוך. למשל, סטטוס של "נוסע באוטובוס". ראו גם שנאת אי-שוויון היררכיה נורמה סכמה (פסיכולוגיה) לקריאה נוספת אלן דה בוטון, סטטוס, תל אביב: ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2006. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:ריבוד ואי שוויון	2024-08-29T04:21:06
סיקורסקי CH-53 סי סטליון	ממוזער\|CH-53A של חיל הנחתים, שנות ה-60 של המאה העשרים ממוזער\|CH-53D של חיל הנחתים, 2004 שמאל\|ממוזער\|250px\|יסעור 2000 של חיל האוויר הישראלי ממוזער\|250px\|יסעור 2025 של חיל האוויר הישראלי CH-53 סי סטליון (אנגלית: Sea Stallion, סטליון (סוס הרבעה) ימי) הוא השם הנפוץ למשפחת מסוקי תובלה כבדים מתוצרת חברת סיקורסקי האמריקנית. המסוק פותח תחילה עבור חיל הנחתים של ארצות הברית, ועם השנים נרכש גם עבור זרועות נוספות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית ועבור הכוחות המזוינים של גרמניה, ישראל ומקסיקו. בחיל האוויר הישראלי מכונה המסוק "יסעור" והוא עדיין בשירות פעיל. מחליפו יהיה סיקורסקי CH-53K קינג סטליון. פיתוח בשנת 1960 החל חיל הנחתים של ארצות הברית בתהליך למציאת מסוק חדש, שיחליף את המסוקים מדגם סיקורסקי CH-37 מוהאבי, בעלי מנוע הבוכנה, שהיו בשירות החיל באותה עת. ב-27 בינואר 1961 החל חיל הנחתים בפרויקט משותף עם צבא ארצות הברית, הצי וחיל האוויר, שנועד לפיתוח כלי טיס בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית (VTOL) ונועד למשימות תובלה. כלי הטיס החדש שנוצר היה הווט-הילר-ריאן XC-142A שהיה כלי טיס מהפכני בזכות כנפיו אותן ניתן היה להטות למצב מאוזן, לטיסה, ולמצב מאונך, להמראה ולנחיתה. תכנון כלי הטיס הפך מורכב יותר ויותר ומשך התכנון התארך מאוד. ראשי חיל הנחתים החליטו לפרוש מן הפרויקט מכיוון שהסתבר שהחיל לא יקבל כלי טיס יעיל במסגרת זמן משביעת רצון. בסופו של דבר לא נכנס ה-XC-142A לייצור סדרתי, למרות החדשנות הרבה והפוטנציאל הרב שהיה בפרויקט. במרץ 1962 הוציא המשרד לאמצעי לחימה ימיים של צי ארצות הברית, בשם חיל הנחתים, דרישה ל"מסוק כבד ניסיוני", שסומל (X)HH. המפרט בדרישה כלל יכולת נשיאת מטען במשקל 3,600 ק"ג, טווח מבצעי של 190 ק"מ ומהירות של 150 קשר (כ-280 קמ"ש). המסוק המיועד נועד להיות מסוק סער ולמלא משימות תובלה, חילוץ מטוסים ופינוי רפואי. במשימות הסער נועד המסוק לתובלת מטען ולאו דווקא חיילים. במענה לדרישת הצי הציעה חברת בואינג ורטול גרסה של מסוק הCH-47 צ'ינוק, וחברת קאמאן הציעה פיתוח של מסוק הפיירי רוטודיין הבריטי. חברת סיקורסקי הציעה דגם משופר של הסיקורסקי S-61R, עם שני מנועי טורבו ציר ג'נרל אלקטריק T-64 ומערכת התמסורת של מסוק הS-64. סימולו של דגם המסוק אותו הציעה סיקורסקי היה S-65. הצעתה של חברת קאמאן ירדה מן הפרק לאחר שממשלת בריטניה הפסיקה את תמיכתה בפרויקט הרוטודיין. התחרות בין שתי המתחרות הנותרות, סיקורסקי ובואינג-ורטול, הייתה עזה. לבואינג ורטול הייתה עדיפות בשל העובדה שמסוק הצ'ינוק נרכש על ידי צבא ארצות הברית. למרות זאת זכתה חברת סיקורסקי במכרז, לאחר מאמץ רב, והחוזה עמה נחתם ביולי 1962. חיל הנחתים התכוון לרכוש ארבעה אבות טיפוס אך נתקל בבעיות מימון. חברת סיקורסקי, שהייתה נחושה לקיים את העסקה, קיצצה את הערכת עלות הפיתוח והודיעה כי ניתן יהיה להשלים את הפיתוח בשני אבות טיפוס בלבד. הפיקוד הצבאי קיבל את ההצעה ובספטמבר 1962 הוענק לחברה חוזה בגובה של כ-10 מיליון דולר עבור שני אבות טיפוס שסומלו YCH-53A, וכן עבור מודל בגודל טבעי ושלדה אחת לניסויי קרקע. תוכנית הפיתוח נתקלה בכמה קשיים בשל מחסור במשאבים וכשלים של קבלני המשנה, אך עם הזמן נפתרו הקשיים. מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה, דרש שחיל הנחתים ירכוש את מסוקי הצ'ינוק כדי ליצור אחידות בין הזרועות השונים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, אולם ראשי חיל הנחתים שכנעו אותו שלא ניתן יהיה לרכוש את הצ'ינוק ללא התאמות רבות ויקרות. טיסת הבכורה של המסוק התקיימה ב-14 באוקטובר 1964 במפעל החברה שבסטרטפורד, קונטיקט. מועד זה היה באיחור של ארבעה חודשים מלוח הזמנים המתוכנן. חיל הנחתים חתם עם החברה על חוזה לאספקת 16 מסוקים כבר בספטמבר. למרות האיחור בטיסת הבכורה, טיסות הניסוי התקדמו מהר יותר מן המתוכנן, דבר שסייע בהדבקת הפער. הסימול הצבאי שניתן למסוק היה CH-53 סי סטליון, ואספקת המסוקים הסדרתיים החלה ב-1966. המשך הפיתוח מסוקי CH-53 ראשונים הגיעו לווייטנאם בינואר 1967. המסוקים הוכיחו את יעילותם וחילצו יותר מטוסים מאשר מסוקי CH-54 טארהה, הייעודיים למשימה זו. צי ארצות הברית רכש 15 מסוקי CH-53A מחיל הנחתים למשימות פינוי מוקשים ימיים. מנועיהם של מסוקים אלה הוחלפו למנועים חזקים יותר מדגם T64-GE-413, וסומלו RH-53A. חיל האוויר של ארצות הברית הזמין בספטמבר 1966 גרסה משלו, שסומלה HH-53B. טיסת הבכורה התקיימה ב-15 במרץ 1967. בגרסה זו נוספו גשוש לתדלוק אווירי, מכלי דלק נתיקים ומנוף חילוץ, וכן מנועים משודרגים מדגם T64-GE-3. חיל האוויר הפעיל מסוקים אלה למשימות חילוץ והצלה. גרסה זו שודרגה לגרסה HH-53C, שבה הוקטנה קיבולת הדלק ל-1,700 ליטרים, ובתמורה נוספו למטוס מערכות תקשורת מתקדמות ושריון כבד יותר. גרסה CH-53C הייתה זהה לגרסה זו אך לא הותקן בה גשוש לתדלוק. חיל האוויר הפעיל גרסה זו למשימות תובלה. מסוקים הפועלים באזורים טרופיים זקוקים לכוח מנוע רב יותר. בשל כך הזמין חיל הנחתים גרסה משודרגת של המסוק שסומלה CH-53D ולה מנועים מדגם T64-GE-412, ומאוחר יותר מדגם T64-GE-413. השדרוג כלל גם התקנת תמסורת משופרת, ופנים המסוק נבנה כך שיוכל לשאת 55 חיילים. טיסת הבכורה של גרסה זו התקיימה ב-27 בינואר 1969, והמסוקים מגרסה זו הופעלו במלחמת וייטנאם לצד המסוקים מגרסה A. חיל הנחתים מופקד על הפעלת מסוקו של נשיא ארצות הברית, המכונה מארין 1 (Marine One), ולצורך מילוי משימה זו הוכנה גרסת אח"מ מיוחדת של המסוק, שסומלה VH-53D. צי ארצות הברית הסב מסוקים מגרסה CH-53D למשימות פינוי מוקשים. גרסה זו סומלה RH-53D וכללה ציוד לפינוי ופיצוץ מוקשים, שכלל שני מקלעי בראונינג M2 לירי על מוקשים שהתגלו. הצי קיבל 30 מסוקים מגרסה זו ב-1973 ועם כניסתם לשירות הוחזרו לחיל הנחתים המסוקים מגרסה RH-53A ואלה הוחזרו לתצורת CH-53A. חיל האוויר הישראלי שדרג את מסוקי ה-CH-53 שלו בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. השדרוג בוצע על ידי התעשייה האווירית לישראל וחברת אלביט וכן על ידי יחידת האחזקה האווירית 22, הסתיים ב-1997 וכלל שיפור של תא הטייס, התקנת מערכות אוויוניקה חדשות ועוד. המסוק המשופר נקרא יסעור 2000, וטיסת הבכורה נערכה ביוני 1992. מרכז ניסויי טיסה (מנ"ט) החל את ניסויי הטיסה בפברואר 1993, והמסוקים הראשונים נמסרו לטייסת מבצעית בקיץ 1994. ב-2006 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית שדרוג נוספת, שנקראה "יסעור 2025". במסגרת השדרוג טופלה שלדת המסוק ותוקנו סדקים, מנועי המסוק והתמסורת שודרגו, והותקנו מערכות קשר, ניווט, הגנה עצמית ובקרת טיסה משודרגות וחדשות. הפרויקט נמשך כעשר שנים ובוצע ביחידת האחזקה האווירית של החיל. ה-CH-53 היה בסיס לפיתוח מסוקים נוספים של חברת סיקורסקי. ב-1967 המריא לראשונה הסיקורסקי MH-53 פייב לואו (Pave Low), שפותח מגרסה HH-53B/C. דגם זה היה מיועד למשימות חיפוש והצלה קרביות, לטווח ארוך, וכונה "סופר ג'ולי גרין ג'יאנט", ונועד תחילה להחליף את מסוקי ה"ג'ולי גרין ג'יאנט", אך בהמשך הוכשר המסוק גם למשימות של כוחות מיוחדים. דגם נוסף שפותח על בסיס ה-CH-53 היה הסיקורסקי CH-53E סופר סטליון, שהיה למעשה דגם משודרג של הסי-סטליון: לסופר סטליון שלושה מנועים, רוטור בעל שבעה להבים ומנור זנב מעוצב באופן שונה. דגם זה נבנה עבור חיל הנחתים. צי ארצות הברית הזמין גרסה של מסוק זה, שנקראת MH-53E סי דרגון. גרסה זו היא למשימות שליית מוקשים ימיים ולהפעלת אמצעים אוויריים נגד מוקשים כאלו. סימול החברה לדגם זה הוא S-80. במהלך העשור השני של המאה ה-21 החלה חברת סיקורסקי בפיתוח דגם חדש, שאמור להיקרא CH-53K קינג סטליון. דגם זה יצויד במנועים חדשים, רוטור עשוי מחומרים מרוכבים, ותא נוסעים ומטען מורחב. תכנון ומבנה ממוזער\|תא הטייס במסוק סיקורסקי CH-53 בתכנון המסוק עשתה חברת סיקורסקי שימוש בניסיון ובידע שהצטבר אצלה בתכנון מסוקים קודמים, בעיקר S-61R ו-S-64. גוף המסוק בעל מבנה מונוקוק למחצה ומיוצר מאלומיניום, פלדה וטיטניום. הרוטור בעל ששת הלהבים של דגם S-65 נלקח מדגם S-64, אם כי בניגוד לאחרון להבי הרוטור של ה-S-65 ניתנים לקיפול, ועשויים מטיטניום ופלדה. גם רוטור הזנב בעל ארבעת הלהבים נלקח מדגם S-64; הרוטור מורכב על מנור זנב שלו מייצב גובה בצידו הימני, וגם מנור הזנב ניתן לקיפול. גם התמסורת נלקחה מדגם זה, אולם בשונה מה-S-64, בדגם S-65 מיוצר הדחף על ידי צמד מנועי טורבו ציר מדגם T64-GE-6 מתוצרת חברת ג'נרל אלקטריק. שני המנועים ממוקמים בשני צידיו של חלקו הקדמי העליון של גוף המסוק, וכל אחד מהם מייצר דחף של 2,850 כוח סוס. בדגמים המתקדמים של המסוק שודרגו המנועים לדגמים מתקדמים יותר שייצרו דחף רב יותר: T64-GE-1 (3,000 כוח סוס) ו-T64-GE-16 (3,485 כוח סוס). בדגם S-61 יש לגוף המסוק עיצוב הידרודינמי המאפשר לו נחיתה במים. עיצוב זה שונה בדגם S-65, אם כי גם הסי-סטליון הוא בעל יכולת אמפיבית באמצעות הכנפיים הקצרות שבצידי המסוק. כנפיים אלה משמשות כמייצבים והן מכילות מכלי דלק. בחלקן האחורי של כנפיים אלה נמצאים כני הנסע הראשיים של המסוק, שלהם שני גלגלים, ואלו מתכנסים בעת טיסה. תא המטען מצויד במערכת אוטומטית להעמסה ולפריקה של ציוד, הניתנת להפעלה גם בעת טיסה, ובכבש הטענה. למסוק דלת כניסה בצידו הימני של הגוף, מאחורי תא הטייס, וכבש להכנסת ציוד בחלקו האחורי של המסוק. גוף המסוק בעל אטימות למים, כדי לאפשר נחיתה בהם בעת חירום. מערכת בקרת הטיסה היא מכנית עם גיבוי של שלוש מערכות הידראוליות עצמאיות. מערכות המסוק החיוניות מוגנות בשריון, וכן גם תא הטייסים. צוות המסוק מורכב משלושה: טייס, טייס משנה ומכונאי מוטס. המסוק יכול לשאת 38 לוחמים על ציודם או 24 אלונקות וארבעה אנשי צוות רפואי, או מטען במשקל 3,630 ק"ג. הכבש הנפתח מאפשר הטענת שני כלי רכב בגודל של ג'יפ, או רכב שיגור לטיל הוק, או תותח הוביצר 105 מ"מ. המסוק יכול לשאת כ-5,900 ק"ג מטען במתלה מטען חיצוני, מתחת לגחונו. שירות מבצעי ארצות הברית ממוזער\|CH-53D של חיל הנחתים במהלך מבצע זעם דחוף, פלישת ארצות הברית לגרנדה ב-1983 ממוזער\|CH-53 של הצי האיראני, שנות ה-70 של המאה העשרים כאמור המסוק הופעל לראשונה בשירות מבצעי במהלך מלחמת וייטנאם, במשימות חילוץ ותובלה וכן חילוץ כלי טיס. בחלקה האחרון של המלחמה שירתו בווייטנאם שתי גרסאות של המסוק, CH-53A ו-CH-53D ומסוקים משתי הגרסאות היו פעילים מאוד במבצע שסיים את המלחמה, מבצע רוח תדירה (Operation Frequent Wind). חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל בדרום-מזרח אסיה מסוקים מגרסה HH-53, שכונו "ג'ולי גרין ג'יאנט" (Jolly Green Giant, "ענק ירוק צוהל") למשימות חיפוש והצלה. מסוקים אלו היו המסוקים העיקריים אותם הפעיל החיל למשימה זו בין השנים 1967–1975. בין השאר הטיסו מסוקים מגרסה זו את הכוחות הפושטים במבצע חוף השנהב (Operation Ivory Coast) שנועד לחילוץ שבויים ממחנה בצפון וייטנאם, וכן נטלו חלק במבצע לחילוצה של האונייה מאיאגואז במהלך תקרית מאיאגואז, במהלכה התעמתו נחתים עם חיילים של החמר רוז' מקמבודיה במאי 1975. מסוקי סי סטליון של חיל הנחתים נטלו חלק במבצע טופר העיט (Operation Eagle Claw) באיראן שמטרתו הייתה לחלץ את בני הערובה האמריקניים מטהראן באפריל 1980, מבצע שהסתיים בכישלון צורב. במהלך מבצע זעם דחוף (Operation Urgent Fury), פלישת ארצות הברית לגרנדה באוקטובר 1983, הטיסו מסוקי סי-סטליון את רגימנט הנחתים ה-8 אל היעד, ולאחר מכן סייעו בפינוי 233 סטודנטים אמריקניים ששהו באוניברסיטת סנט ג'ורג' שבאי. מסוקי CH-53 הופעלו על ידי חיל האוויר, הצי וחיל הנחתים במהלך מלחמת עיראק, החל מ-2003 וכן במלחמת אפגניסטן, החל מ-2001. החל מספטמבר 2017 החל חיל הנחתים בהכנסתם לשירות של כלי טיס מטיפוס מטה רוטור מדגם בל-בואינג V-22. כלי טיס אלה אמורים להחליף את מסוקי החיל מדגמי CH-46E ו-CH-53D. דגמי CH-53E ימשיכו בשירות, ובנוסף אמורים להיכנס לשירות החיל מסוקים משופרים מדגם CH-53K. איראן הצי המלכותי האיראני קיבל שישה מסוקים מגרסה RH-53D בשנות ה-70 של המאה ה-20. לאחר המהפכה האיראנית ב-1979 המשיכו מסוקים אלה לשרת במסגרת חיל הים של משמרות המהפכה האסלאמית, ואליהם נוספו עוד חמישה מסוקים של צי ארצות הברית שננטשו במהלך מבצע טופר העיט ב-1980. גרמניה ממוזער\|CH-53 של הבונדסוור, 2012 הבונדסוור, הכוחות המזוינים של גרמניה המערבית, בחן ב-1966 חלופה למסוקי הפיאסצקי H-21 והסיקורסקי S-58 שהיו אז ברשותם. הגרמנים בחנו שתי חלופות: מסוקי CH-53 או CH-47 צ'ינוק, והדרישה הראשונית הייתה ל-133 מסוקים. הוחלט על רכישת מסוקי CH-53 וב-1968 אושרה רכישת 110 מסוקים בלבד, משיקולי תקציב. שני מסוקים מייצור קדם-סדרתי נמסרו ב-1969, והמסוקים הבאים יוצרו ברישיון על ידי חברת VFW-פוקר, מיזם משותף של חברות פוקר ו-VFW, בשפייר. המסוק הראשון מתוצרת גרמנית המריא ב-11 באוקטובר 1971 והועבר למרכז ניסויי הטיסה של הבונדסוור (Wehrtechnische Dienststelle für Luftfahrzeuge - Musterprüfwesen für Luftfahrtgerät der Bundeswehr, היחידה הטכנית למטוסים צבאיים - בדיקת איכות טכנית לכלי טיס של הצבא הגרמני). מסוקים ראשונים סופקו במרץ 1973, ובסך הכל קיבל הגיס האווירי של צבא גרמניה 110 מסוקים מגרסה CH-53G. במהלך השנים בוצעו מספר שינויים והתאמות שנועדו להאריך את חיי המסוק ולשפר את יכולותיו המבצעיות. בין השיפורים שבוצעו היו התקנת מערכת להתרעה מפני טילים ולהגנה עצמית, הוספת מכלי דלק חיצוניים המאפשרים את הארכת טווח הטיסה של המסוק ל-1,800 קילומטרים (כאשר המסוק נושא 36 לוחמים על ציודם או מטען של 5,500 ק"ג) והתקנת מערכת לראיית לילה. התקנת השינויים הושלמה עד תחילת 2001, ובוצעה על ידי חברת יורוקופטר. יחידות הגיס האווירי של צבא גרמניה ביצעו מגוון רחב של משימות בינלאומיות כחלק מפעילות נאט"ו והאו"ם. משימות אלה כללו תובלת יחידות של חברי הוועדה המיוחדת של האומות המאוחדות ((UNSCOM, United Nations Special Commission) שפעלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, בפיקוח על עמידתה של עיראק בהתחייבותה להשמדת הנשק להשמדה המונית שברשותה; משימות כוח האכיפה לאכיפת השלום בבוסניה והרצגובינה ב-1996; השתתפות במשימות של כוח קוסובו שפעל בחבל החל מסוף המאה ה-20; ומשימות במסגרת כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי באפגניסטן, החל מ-2001. בעשור הראשון של המאה ה-21 החל צבא גרמניה להצטייד במסוקי תובלה מדגם NH-90 מתוצרת תאגיד NHI תעשיות. למסוקים אלה יכולת תובלת מטען נמוכה מזו של מסוקי ה-CH-53, ולפיכך מתוכננות תוכניות להארכת חיי המסוק עד 2030. ב-1 בינואר 2013 הועברו כל המסוקים שהיו ברשות הגיס האווירי של הצבא ללופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, ושולבו בכנף המסוקים 64. ישראל רכישת המסוקים 250px\|ממוזער\|שמאל\|פינוי פצועים ביסעור במלחמת יום הכיפורים ממוזער\|תרגיל חילוץ מספינת טילים סער 4, 1985 ממוזער\|העמסת ג'יפ למסוק יסעור של חיל האוויר, 2007 עם התחממות היחסים בין ישראל לארצות הברית לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה בפני חיל האוויר הישראלי האפשרות לרכוש כלי טיס מתוצרת ארצות הברית. חיל האוויר הגדיר צורך במסוק תובלה כבד, ולאור הגדרה זו נבחנו שני סוגי מסוקים: בואינג ורטול CH-47 צ'ינוק וסיקורסקי CH-53 סי סטליון. בתחילה הייתה הנטייה בחיל לרכוש את הצ'ינוק, כיוון שהמסוקים מדגם זה כבר צברו עשרות אלפי שעות טיסה במהלך מלחמת וייטנאם ואילו מסוקי הסי סטליון היו רק בתחילת כניסתם לשירות. בנוסף, מסוקי הצ'ינוק יכלו לשאת מטען במשקל 6,100 ק"ג, לעומת 3,630 ק"ג בלבד בדגם A של הסי-סטליון. בשל עובדות אלה המליץ מטה חיל האוויר ביוני 1968 לרכוש 4 מסוקי צ'ינוק. אולם בהמשך השנה השתנתה ההחלטה, וזאת בשל החשש ממורכבותו המכנית של הצ'ינוק, שלו שני רוטורים לעומת מסוק הסי-סטליון הפשוט יותר. הופעתו של דגם C של הסי-סטליון, שביצועיו היו קרובים מאוד לאלה של הצ'ינוק, הביאו לשינוי ההחלטה ולהזמנת מסוקי סי-סטליון בסוף 1968. המסוקים שהוזמנו היו מן הדגם האזרחי שסומל S-65C-3, שהיה דומה לדגם הצבאי HH-53C. מסוק ראשון הגיע לישראל ב-26 באוקטובר 1969, ובעקבותיו הגיעו שישה נוספים עד ינואר 1970. המסוקים הוצבו תחילה בגף בטייסת 114, שהפעילה באותה עת מסוקי סופר פרלון, ולפיכך כונתה אז "טייסת הסופר פרלון" (מאוחר יותר הוחלף שמה לטייסת "מובילי הלילה"). הגף הפך לטייסת עצמאית ב-6 באוגוסט 1970, טייסת 118 ("דורסי הלילה"). בחודשים יולי-אוגוסט 1971 נקלטה בחיל האוויר קבוצה שנייה של מסוקים, שכונתה "סדרה ב'" וכללה חמישה מסוקים. קבוצה שלישית של מסוקים כונתה "סדרה ג'", וכללה שישה מסוקים: חמישה מהם סופקו בין נובמבר 1972 לפברואר 1973 ומסוק אחרון הגיע לחיל האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בדצמבר 1973. במהלך המלחמה, כחלק מהרכבת האווירית שבה העבירה ארצות הברית לישראל ציוד צבאי, סופקו שמונה מסוקים מעודפי צי ארצות הברית, מדגם CH-53A. קבוצה זו כונתה "סדרה ד'". חלק מן המסוקים עברו בישראל התאמות שונות, ובהן התקנת צינור לתדלוק אווירי, הוספת מכלי דלק נתיקים והוספת לוחות שריון למיגון המסוקים. במהלך השנים הראשונות לקליטתם אבדו שישה מסוקים (ראו להלן) ולפיכך החליט חיל האוויר על רכישת מסוקים נוספים. בין מאי לאוקטובר 1975 נקלטו בחיל האוויר 17 מסוקים חדשים, וקבוצה זו כונתה "סדרה ה'". מסוקים אלה היו מדגם S-65C-3 בעלי להבי רוטור עשויים מטיטניום ולוח מכשירים דיגיטלי. עם הגעתם הוקם גף מסוקי יסעור בטייסת הסופר פרלונים, שהפכה לאיטה לטיסת מסוקי יסעור עם יציאתם של מסוקי הסופר פרלון משירות. שני מסוקים נוספים נרכשו מאוסטריה ב-1981, וכונו "סדרה ו'". 10 מסוקים נוספים מדגם CH-53A שכונו "סדרה ח'" והיו מעודפי חיל הנחתים של ארצות הברית סופקו לישראל לאחר מלחמת המפרץ בין החודשים אפריל עד ספטמבר 1991. שמונה מסוקים נוספים מדגם A סופקו לחיל האוויר באוגוסט 1993, אך אלו שימשו כמקור לחלקי חילוף ולא נכנסו לשירות מבצעי. בסך הכל שירתו בחיל האוויר לפחות 53 מסוקי CH-53. מבצעים מסוקי היסעור הראשונים סופקו לחיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת ההתשה, והופעלו במבצעים שונים במהלכה. חודשיים בלבד לאחר הגעת המסוקים לישראל, ב-26 בדצמבר 1969, יצאו המסוקים לפעילות המבצעית הראשונה, מבצע תרנגול 53. במהלך המבצע הוטסו חיילי גדוד 50 של הצנחנים (נח״ל מוצנח) לעומק מצרים והשתלטו על מתקן מכ"ם. מסוקי היסעור נשאו את קרונות המכ"ם לשטח ישראל, אף על פי שהיו במשקל העולה על מגבלות המטען המרבי של היסעור. במהלך מלחמת יום הכיפורים במסגרת מבצע קינוח לכיבוש החרמון ב-22 באוקטובר 1973, הונחתו באמצעות 15 יסעורים מטייסת 118 (כמעט כל הטייסת) 2 גדודי צנחני מילואים מחטיבה 317 (כיום חטיבה 226), שכללו 625 לוחמים. הכוח הונחת בקרבת המוצב הסורי שעל החרמון וכבש אותו ללא קרב. אף שהמסוק משמש להובלת חיילים, הוסבה בסוף 2001 מערכת ישראלית ראשונה מסוגה בעולם של טיל נ"ט מונחה לייזר ו-GPS "נמרוד", לצורך הגנה על המסוק מאיומים קרקעיים ואוויריים. המסוק יכול לשאת שמונה טילים כאלו, שהטווח שלהם הוא 20 ק"מ, במקום מכלי הדלק הנתיקים. לא ידוע על הכנסת המערכת לשימוש במסוקים מעבר לבדיקת ההיתכנות. מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, שעברו השבחה טכנולוגית, מכונים "יסעור 2000". עקב אי מציאת תחליף הולם למסוקי היסעור, בוצעה בחיל האוויר תוכנית השבחת מערך היסעור כך שיוכלו להמשיך לשרת עד שנת 2025. התוכנית נקראה "יסעור 2025". כיבוי שרפות במהלך השרפה בכרמל בשנת 1989 נערך ניסיון לכיבוי האש על ידי יעפים של מסוקי יסעור שנשאו יערית, התקן מאולתר לנשיאת 5 קוב מים לכיבוי השרפה. הניסיון הוכתר בהצלחה, ומאז שימשו מסוקי היסעור לכבאות אווירית בישראל, ואף נשלחו פעם אחת לכיבוי שרפה בטורקיה. בראשית העשור הראשון של המאה ה-21 התברר שמאמצי הנשיאה של היערית פגעו בשלדת המסוק, ועל כן ביקש חיל האוויר לשחררו ממחויבות זו. החלטת ממשלה אישרה את בקשת חיל האוויר. תאונות ממוזער\|יסעור של חיל האוויר הישראלי באתר התרסקות היסעור ברומניה, 2007\|300px מסוק היסעור היה מעורב ב-15 תאונות קטלניות במהלך שירותו בחיל האוויר הישראלי. אסון מסוק העשרה: ב-8 ביולי 1971, בעת חזרה מפעילות מבצעית בסיני, התרסק מסוק יסעור ונפל לים בצפון סיני, מול העיירה שיח' זוויד, כמה מאות מטרים מהחוף. כל עשרת נוסעי המסוק נהרגו: שני הטייסים, הצוות הטכני, ומפעילי יחידת ל"א שהיו בו. ב-12 באוקטובר 1973 התרסק מסוק יסעור שהיה במשימת לוחמה אלקטרונית ממערב לרפידים. סיבת ההתרסקות, כפי שנקבע בתחקיר, הייתה תקלה טכנית. שני מפעילי הציוד האלקטרוני נטשו בשלום, אך שני הטייסים והמכונאי המוטס נהרגו. אסון מחניים: ב-19 באפריל 1974 התנגשו שני יסעורים בשדה התעופה מחניים, בעת שמסוק אחד "התיישב" על מסוק שני בעת הנחיתה. הרוטור של המסוק התחתון נקרע, המסוק התרסק ושמונת אנשי צוותו והנוסעים נהרגו. אסון הנ"ד: ב-10 במאי 1977, במסגרת תרגיל עוצבתי משולב בבקעת הירדן, שישה קילומטרים צפונית ליריחו, התרסק יסעור עמוס לוחמים דקות ספורות לאחר ההמראה. כל נוסעי המסוק נהרגו: 44 צנחנים מגדוד 890 ועשרה אנשי צוות אוויר. בעקבות האסון הוגבל מספר הלוחמים המותר להטסה ביסעור ל-33 איש, ועוד ארבעה אנשי צוות, בהתאם להוראות היצרן. ב-17 במאי 1977 יצא יסעור מטייסת "דורסי הלילה" לבצע תדלוק. תוך כדי טיסה התפרק אחד מלהבי הרוטור. המסוק התרסק, והטייסים והמכונאי המוטס נהרגו. ב-20 בנובמבר 1977 יצא יסעור בשעות הבוקר המוקדמות לטיסת בדיקה. המסוק התרסק בשטח קיבוץ גת. כל ארבעת אנשי הצוות נהרגו. ב-15 ביולי 1979 יצאו שני מסוקי יסעור לטיסת אימון במדבר יהודה, אימון שכלל גם נחיתה בשטח. במהלך ניסיון המראה של אחד מהם אירע כשל של אחד המנועים, כפי הנראה, והמסוק התרסק. שלושת אנשי הצוות (שני טייסים ומכונאי מוטס), נהרגו. ב-27 באוגוסט 1984 התרסק יסעור מס' 64 במהלך ניסיון נחיתה כשפגע בצלע הר בקרבת מעלה אדומים. באירוע נהרג חייל אחד. ב-6 ביוני 1985 בחצות הליל, במסגרת תרגיל חטיבתי בעת המראה בערפל התרסק מסוק יסעור למרגלות הר יוסיפון ברמת הגולן עם לוחמים מגדוד 12 בחטיבת גולני. חייל אחד נהרג ועשרות נפצעו בדרגות שונות של פציעה. דבר התאונה היה חסוי קרוב לשני עשורים. ב-29 בדצמבר 1988 התרסק יסעור בעת הנחת אבן גבול מספר 51 בין ישראל ומצרים. הקברניט, סרן מרדכי שרון, נהרג. שלושת אנשי הצוות האחרים - טייס המשנה, המכונאי המוטס ועוזרו - נפצעו. ב-22 באפריל 1990 יצאו שני מסוקי יסעור מטייסת "מובילי הלילה" לאימון לילי של הטסת כוחות של חטיבת הצנחנים. לאחר שהנחיתו כוח קרקעי, התנגשו שני המסוקים ליד בסיס מבוא שילה, מזרחית לציר אלון. ארבעת הטייסים ושלושת המכונאים המוטסים נספו בהתרסקות. אסון הכבל: ב-10 באוגוסט 1992 במהלך אימון חילוץ של יחידת 669 באזור ערד, נקרע כבל מנוף החילוץ של המסוק ושני לוחמים מהיחידה נהרגו. ועדת חקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד קבעה כי הכשל נבע מטעויות אנוש. ב-31 במרץ 1996 יצא מסוק יסעור לטיסת אימונים באזור מדבר יהודה. מערבית לים המלח, כ-5 ק"מ ממצפה שלם, התרסק המסוק על צלע הר. בהתרסקות נהרגו שבעה חיילים ובהם שני הטייסים והמכונאי המוטס. שני חיילים נוספים נפצעו. אסון המסוקים: ב-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור זה בזה בשמי צפון ישראל, בעת שהובילו לוחמים לדרום לבנון. כל 73 חיילי צה"ל שהיו במסוקים נהרגו. הסיבה לתאונה הייתה, ככל כנראה, חוסר הקפדה על כללי הבטיחות בטיסה, שהיו חלקיים ובעייתיים ממילא. בעקבות התאונה ומסקנות ועדת עברי שחקרה אותה, נערכו רפורמות עמוקות במערך המסוקים של חיל האוויר שכללו חידוד והשלמת הוראות הבטיחות בטיסה והקמת להק אוויר למסוקים שבראשו עומד קצין בדרגת תא"ל (רלמ"ס). התרסקות היסעור ברומניה: ב-26 ביולי 2010 התרסק מסוק יסעור שהיה בטיסת אימון סמוך לעיר בראשוב שבהרי הקרפטים שברומניה. על המסוק היו ארבעה טייסים (מתוכם שני סגני אלופים), שני מכונאים מוטסים ומשקיף מחיל האוויר הרומני, כולם נהרגו. ב-26 בנובמבר 2019 נאלץ מסוק יסעור לנחות נחיתת חירום ועלה באש. תחקיר חיל האוויר העלה שהתאונה נגרמה בעקבות כשל טכני שהיה ידוע ליצרן, אך לא דווח לחיל האוויר. לצוות המסוק הוענקה תעודת הערכה ממפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, על תפקודם באירוע. הפלות ב-12 באוקטובר 1973, יומה השביעי של מלחמת יום הכיפורים, הופל מסוק שנשא צוות לוחמים מיחידת עורבי השחקים. ב-24 באוקטובר 1973, יומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, הופל מסוק יסעור מטייסת דורסי הלילה שפינה פצועים מקרב העיר סואץ. בהתרסקות נהרגו כל 8 החיילים שהיו על סיפונו. ב-12 באוגוסט 2006 במהלך מבצע הנחתה גדול במלחמת לבנון השנייה, הופל מסוק יסעור על ידי חזבאללה באמצעות טיל כתף נגד טנקים. המסוק הספיק להוריד את הלוחמים, המריא מהמקום ואז נפגע מהטיל. חמשת אנשי הצוות של המסוק נהרגו. ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל, פגעו מחבלי חמאס באמצעות טיל נ"ט במסוק עמוס בכ-50 לוחמים, שהיה בשטח עוטף עזה. הטייס נפצע אך הצליח להנחית את הלוחמים בשלום תחת אש. לאחר שהלוחמים והצוות יצאו מן המסוק החל כלי הטיס לבעור והושמד על הקרקע. דגמים ממוזער\|CH-53G של הבונדסוור, 2005 YCH-53A אב טיפוס, שני מנועי טורבו-ציר מתוצרת ג'נרל אלקטריק מדגם T64-GE-3 בעלי דחף של 2,850 כוח סוס. יוצרו שני מסוקים. CH-53A דגם ייצור ראשון, עבור חיל הנחתים של ארצות הברית. יוצרו 139 מסוקים. RH-53A דגם CH-53A משודרג עם שני מנועי T64-GE-413 בעלי דחף של 3,925 כוח סוס, למשימות נגד מיקוש ימי, עבור צי ארצות הברית. הוסבו 15 מסוקים. TH-53A דגם CH-53A משונמך למשימות אימונים, עבור חיל האוויר של ארצות הברית. CH-53D דגם CH-53A משודרג עם תמסורת משופרת, תא גדול יותר לנשיאת 55 חיילים ורוטור מתקפל אוטומטית, עבור חיל הנחתים של ארצות הברית. נבנו 126 מסוקים. RH-53D דגם למשימות נגד מיקוש ימי עבור צי ארצות הברית. מצויד במקלעים בקוטר 0.5 אינץ' וגשוש לתדלוק אווירי. נבנו 30 מסוקים. שישה מסוקים מדגם זה יוצאו לאיראן לפני המהפכה האיראנית ב-1979. למסוקים בגרסה זו יכולת נשיאת מטען במתלה מטען חיצוני במשקל 11,340 ק"ג. VH-53D שני מסוקים בתצורת אח"מ לשימוש נשיא ארצות הברית, מופעלים על ידי חיל הנחתים של ארצות הברית. VH-53F שישה מסוקים בתצורת אח"מ עבור חיל הנחתים והצי. הבנייה לא הושלמה. CH-53G גרסה של דגם CH-53D עבור הגיס האווירי של צבא גרמניה. נבנו 112 מסוקים מגרסה זו, כולל שני מסוקי קדם ייצור שנבנו בארצות הברית ועוד 110 מסוקים שנבנו בגרמניה. CH-53GS שדרוג של גרסה CH-53G שנעשה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. נוספו אמצעים נוספים להתגוננות מפני טילים, שודרגו מערכות התקשורת והניווט ונוספו שני מכלי דלק חיצוניים. מאוחר יותר הוחלפו המנועים למנועים מדגם T64-100 המותאמים לפעולה בתנאי החום והגובה של אפגניסטן. נוספו גם מקלעים מדגמי MG3 וM3M. CH-53GE תצורה מבוססת על גרסה CH-53GS למשימות חיפוש וחילוץ קרבי (combat search-and-rescue, CSAR). השדרוג כולל מערכות אלקטרוניות משופרות, שני מכלי דלק חיצוניים, אמצעי נגד ללוחמה אלקטרונית ומסנני אבק למנועים. השדרוג נועד למשימות באפגניסטן. CH-53GA שדרוג נוסף לגרסה GS עם תא טייס חדש, מערכת בקרת טיסה חדשה, טייס אוטומטי, מערכות קשר וניווט, מערכות FLIR, מערכות לוחמה אלקטרונית ואמצעים לשיבוש טילים, ומכלי דלק פנימיים נוספים. טיסת הבכורה של המסוק המשודרג הייתה ב-2010 והשדרוג הושלם עד 2013. CH-53K דגם חדש של המסוק שמפותח למען חיל הנחתים האמריקאי. המסוק כולל מנועים חדשים, להבי רוטור מחומרים מרוכבים, מערכת ראש רוטור אלסטומרי, מערכת בקרת טיסה מסוג טוס-על-חוט, יכולת נשיאת מטען משופרת ותא מטען מוגדל. מפעילות ממוזער\|סיקורסקי S-65 של חיל האוויר האוסטרי, 1974 חיל הים של הרפובליקה האסלאמית של איראן לופטוואפה (בונדסוור) חיל האוויר הישראלי חיל האוויר המקסיקני מפעילות בעבר חיל האוויר האוסטרי חיל האוויר של ארצות הברית חיל הנחתים של ארצות הברית צי ארצות הברית גרמניה המערבית הגיס האווירי של צבא גרמניה מאפיינים נתונים עבור דגם CH-53D נתונים כלליים צוות: 2 טייסים, מכונאי מוטס אחד או שניים קיבולת: עד 55 חיילים או 24 אלונקות או מטען במשקל 3,630 ק"ג אורך: 26.97 מטרים גובה: 7.6 מטרים רוחב: 8.64 מטרים (כולל כנפיים) 4.7 מטרים (גוף בלבד) משקל ריק: 10,740 ק"ג משקל המראה מקסימלי: 19,100 ק"ג מנועים: שני מנועי טורבו ציר ג'נרל אלקטריק T64-GE-413 בעלי הספק של 3,925 כוח סוס כל אחד קוטר הרוטור הראשי: 22.01 מטרים שטח דיסקת הרוטור: 380.48 מ"ר ביצועים מהירות מקסימלית: 196 קשר (315 קמ"ש) מהירות שיוט: 173 קשר (278 קמ"ש) טווח: 1,000 ק"מ סייג רום: 16,750 רגל (5,106 מטרים) קישורים חיצוניים S-65/H-53A/D Sea Stallion/ H-53E Super Stallion באתר sikorskyarchives.com Sikorsky S-65 / CH-53 Sea Stallion באתר aviastar.org Sikorsky S-65 / CH-53 Sea Stallion / S-80 באתר all-aero.com S-65 Origines/US Marines CH-53A & CH-53D Sea Stallion באתר airvectors.net Sikorsky CH-53 Sea Stallion באתר militaryfactory.com ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מסוקי תובלה קטגוריה:אמצעי לחימה של צה"ל במלחמת יום הכיפורים CH-53 סי סטליון קטגוריה:מסוקים של חיל האוויר הישראלי	2024-09-18T04:44:31
כלי תעופה	REDIRECT כלי טיס	2004-11-21T22:35:59
מתי כספי	מתתיהו (מתי) כספי (נולד ב-30 בנובמבר 1949) הוא מוזיקאי ישראלי רב תחומי: מלחין, מעבד, מתזמר, מפיק ומנהל מוזיקלי, רב-נגן וזמר מבצע. זוכה פרס אקו"ם בתחום המוזיקה לשנת 2010. כספי נחשב לאחד המוזיקאים החשובים בתולדות התרבות הישראלית. על פי אקו"ם, יצירתו מקיפה יותר מאלף שירים, מהם שנכתבו לאמנים אחרים ומהם שביצע בעצמו. יצירתו המוזיקלית ידועה במורכבותה, במיוחד במהלכים ההרמוניים הייחודיים שבה. עם זאת, שיריו כתובים במתכונת הפופולרית של הזמר העברי, והיו בהם רבים שהפכו ללהיטים והותירו חותמם לאורך השנים. כספי מנגן במגוון רחב של כלי נגינה, ובהם פסנתר, גיטרה, כינור, דרבוקה, מפוחית ותופים. ביוגרפיה ראשית חייו מתי כספי נולד בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי לאריה ארז'נטרו שעלה מבסרביה ולשוריקה שעלתה מיאשי. אביו עברת את שם המשפחה מארז'נטרו לכספי. בינקותו חלה בפוליו. כשהיה בן 5 החל לנגן בחלילית ובמנדולינה. כשהיה בן 8 נהג ללכת לצפות בהופעותיו של שמואל גוגול, שהיה נגן מפוחית. גוגול הציע לכספי את המפוחית, בתנאי שילמד לנגן בפסנתר. כך החל כספי בלימודי פסנתר בקונסרבטוריון בנהריה. כספי למד על חשבון קיבוץ חניתה, שאף רכש עבורו פסנתר, דבר שלא היה מקובל אז. כשהיה כספי בן 15 קיבל משימה ממורו לכתוב עיבוד לתווים. כספי ראה באותו תרגיל נקודת מפנה בדרכו המוזיקלית, שבאמצעותה עבר מתאוריה למעשה. כספי הופיע בתוכנית "תשואות ראשונות". בגיל 17 הקליט את שירו הראשון, "ליצן כיפורים", במסגרת תקליט בשם "הידד לצעירים" שהורכב משירים של כישרונות צעירים. התקליט יצא בעת שירותו הצבאי של כספי, ונכללו בו שני שירים נוספים בביצועו, "המאושר באדם" ו"חופי זהב". ב-1968 התגייס כספי לצה"ל והצטרף ללהקת פיקוד הדרום. תוכניתה הראשונה של הלהקה שבה השתתף הייתה "זמר בדרום", שעלתה באותה שנה. כספי הלחין עבור התוכנית שני שירים, "שישה חודשי הוספה" ו"והיה ביום ההוא", כמו כן שר בדואט עם בהירה שלום שיר בשם "עלומים". התוכנית הבאה בהשתתפותו נקראה "מעוז א' א'", וכללה להיטים כ"לאילת", "בסיירת שקד", "אני אצבוט לך" ושיר שהלחין כספי בשם "אני מת" (מילים: יורם טהרלב), שהיה אחד משיריה המצליחים ביותר של התוכנית. כספי שר את השיר יחד עם גדי אורון ויעקב נוי (השלושה זכורים כ"שלושת השמנים" בעקבות דמויותיהם בסרטון השיר "אני מת"). השלושה ביצעו במסגרת הלהקה גם מערכוני בידור, ושרו את השיר "שלוש רגליים", שגם אותו הלחין כספי למילים של טהרלב. לאחר שהשתחרר כספי מצה"ל המשיך בשיתוף פעולה עם אורון ועם נוי. השלושה שינו את שמם ל"לא אכפת להם", וב-1971 יצא אלבומה היחיד של הלהקה, "לא אכפת להם", בהוצאת חברת "פונוקול" (שנקראה אז "פונודור"). שירי האלבום הוקלטו עוד בטרם שחרורם של חברי הלהקה משירותם הצבאי. בין שיריו המוכרים של האלבום היו "ייאוש פגש ייאוש", "שתי ציפורים" (מאיר אגסי/כספי), ו"למה לא כל יום שבת" (יוסי בכר/כספי). את רוב שירי האלבום הלחין כספי, שגם ביצע את העיבודים הקוליים. לאחר הוצאת האלבום השתתפה הלהקה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "ציפורים בראש" (שמרית אור/כספי), והקליטה מספר שירים נוספים, ובהם את לחנו של כספי לשיר "שושנת יעקב". לאחר מכן עזב כספי את הלהקה, שהמשיכה להתקיים עוד זמן קצר לאחר מכן, עם דני עמיהוד במקומו של כספי. לאחר שעזב את הלהקה החל כספי להקליט מספר שירים שיצאו על גבי תקליטי שדרים, אך לא התגבשו לכדי אלבום שלם. את הקריירה שלו כזמר סולן החל מתי כספי בהנהלתו של המפיק איתן גפני אשר ניהל את פעילותו המקצועית במשך 7 השנים הראשונות אשר השיא בהן היה בהפקת "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך. שנות השבעים הלחנה והפקה מוזיקלית לאחרים בתקופה שבין שחרורו מצה"ל לתחילת קריירת הסולו שלו, הרבה כספי לשתף פעולה עם אמנים אחרים, בין אם בהלחנת שירים עבורם ובין אם בהפקה מוזיקלית. לתוכניתו של צוות הווי הנח"ל "חופשה דמיונית" שעלתה ב-1969 הלחין שני שירים, ושני שירים נוספים בלחנו נכללו בתקליטו של הצוות שנשא שם זה. ב-1970 הלחין לדדי בן עמי את השיר "דסדמונה" (מילים: גד קינר), שהיה להיטו הגדול ביותר. לאלבומה של חוה אלברשטיין "משירי ארץ אהבתי", שיצא באותה שנה, הלחין כספי את שירו של ירון לונדון "אליעזר בן-יהודה", שהיה משיריו המוכרים ביותר של האלבום. שיר נוסף באלבום בלחנו של כספי היה "לישון לבד", שאת מילותיו כתבה דפנה אילת. ב-1971 הפיק את אלבומם של צמד הדודאים "העולם בשחור לבן", שהיה האלבום הראשון שאותו הפיק. כספי גם הלחין ארבעה שירים עבור האלבום. לשולה חן הלחין באותה שנה את השיר "ביתו של סבא" (מילים: מאיר אגסי). עוד באותה שנה הלחין כספי את שירי המחזה "עיר הגברים" מאת דן אלמגור, המבוסס על סיפורים של דיימון ראניון. הלהיט הגדול של המחזה היה "פנקס הקטן", שאותו שר ששי קשת בליווי אבירמה גולן. קשת הקליט את השיר גם עבור אלבום הבכורה שלו שיצא באותה שנה. שירי המחזה תועדו גם על גבי תקליט. ב-1972 שימש כמפיק המוזיקלי של צוות הווי הנדסה קרבית בתוכניתו "בואו נבנה לנו גשר", והשתתף בהקלטות שירי התוכנית בקולות רקע ובנגינה. התוכנית כללה גם שני שירים שהלחין, "אהבה" ("שני דגים") למילים של דליה רביקוביץ ו"נערה היא מנגינה" למילים של אהוד מנור. כמו כן עיבד באותה שנה את רוב שירי המופע "שירי נעמי שמר" של "חבורת בימות", שמבוסס על שיריה של נעמי שמר. לאלבומה של חוה אלברשטיין "אישה באבטיח" שיצא בשנה זו הלחין את השירים "שמלות" ו"פרידה מתיבת נוח", שניהם למילים של נורית זרחי. ל"פרידה מתיבת נח" גם הוקלטה גרסה צרפתית בביצוע הזמרת פטולה קלארק. לעפרה פוקס הלחין את אחד משיריה המוכרים ביותר, "שיר אהבה" ("כמו גלגל"), שאת מילותיו כתב אהוד מנור, בעלה של פוקס. לתיקי דיין הלחין את השירים "איך זה שכוכב" ו"כלבלב הו בידי בם בם", שניהם למילים של נתן זך. שני השירים הפכו מאוחר יותר ללהיטים בביצועו של כספי עצמו. בסוף אותה שנה הופיעה יפה ירקוני בפסטיבל שירי הילדים עם השיר "אחותי הקטנה" שהלחין כספי למילים של מנור. ב-1973 הקליט צוות הווי חיל התותחנים עם הסולנית מלי ברונשטיין את השיר "בלילות הקיץ החמים", שהלחין כספי למילים של דן מינסטר. השיר היה ללהיט גדול. כספי הלחין ועיבד שירים ללהקה כחלק משירות המילואים שלו, ואת השיר הזה הלחין לבקשתה של ברונשטיין. באותה שנה העלה צוות בידור חיל האוויר את התוכנית "מסביב לעולם ב-80 דקות", שכספי הלחין כמעט את כל שיריה, וכן עיבד והפיק מוזיקלית. בין חברי אותו הרכב הייתה הזמרת נתנאלה, שהמשיכה בשיתוף פעולה עם כספי לאחר שחרורה מהצבא. כמו כן הלחין לתוכניתה של להקת גייסות השריון "שיר-יון הרצל" מאותה שנה את השיר "25 שנה" למילים של יהונתן גפן. לאלבומן של סוזן ופרן "אמש" שיצא באותה שנה הלחין כספי את השיר "לא דיברנו עוד על אהבה" (מילים: אהוד מנור), שהיה לאחד השירים המוכרים ביותר של הצמד. לאלבום זה הלחין כספי יחד עם שלמה גרוניך את השיר "סוסי הפרשים" למילותיו של המשורר אמיר גלבע, ועיבד עבורו מספר שירים נוספים. באותה שנה הקליטה שלישיית אף אוזן גרון את שירו של כספי "שלא ייגמר לי הלילה" (מילים: יהודה שביט). השיר בוצע מאוחר יותר גם על ידי שלישיית הנשמות הטהורות, בהפקה מוזיקלית של כספי. לאלבומה של חוה אלברשטיין "לו יהי" שיצא ב-1973 הלחין כספי שני שירים למילים של יורם טהרלב, "בלדה על סוס עם כתם על המצח" ו"להפוך ענבים ליין". השיר "בלדה על סוס עם כתם על המצח" היה לאחד הלהיטים הגדולים של האלבום. כספי גם עיבד מספר שירים עבור האלבום. עוד ב-1973 עלה המחזה "לילי גם" מאת אהוד מנור, שכספי הלחין את כל שיריו. בין השירים המוכרים של המופע היו "חלומות שמורים" בביצועו של יזהר כהן, "הבלון שלי" בביצועו של רומן שרון ו"מימי המתוקה" בביצועם של כהן ושרון. במלחמת יום הכיפורים הופיע כספי בצוות הווי עם אילנה רובינא, אושיק לוי ופופיק ארנון. צוות זה הקליט שיר אחד בשם "אין לנו מילים", שכתבו ארבעתם ביחד והלחין כספי. לחלק מההופעות הצטרף הזמר הקנדי לאונרד כהן. אחרי המלחמה הופיע ההרכב מספר פעמים בפני קהל אזרחי, אך הופעות אלו לא האריכו ימים. ב-1974 עיבד כספי את שירי תוכניתה של להקת חיל הים "הללו-ים", וכן הלחין עבורה שני שירים. לאלבומו של אושיק לוי "אושיק לוי" שיצא באותה שנה הלחין כספי את השיר "זה מכבר" למילים של לאה גולדברג. השיר היה ללהיט, ולאחד משיריו המוכרים ביותר של לוי. לפסטיבל שירי הילדים הרביעי שהתקיים בפסח 1974 הלחין כספי למילים של אהוד מנור את השיר "מי ראה את באני", שאותו ביצעה תיקי דיין. לפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה הלחין כספי למילים של שמרית אור את "שיר היונה", שאותו ביצעה הזמרת נתנאלה. השיר זכה להצלחה והפך לאחד משיריה המוכרים ביותר של נתנאלה. נתנאלה גם השתתפה בפסטיבל שירי הילדים החמישי שנערך בסוף אותה שנה עם השיר "בן" שהלחין כספי למילים של אהוד מנור. ב-1975 הפיק כספי את אלבומה של רביעיית הזמר של חיל האוויר "משירי מרדכי זעירא ועוד שירים יפים". כספי הלחין ארבעה משירי האלבום, שהמוכר מהם הוא "אם תלך עכשיו" ("במקום פרידה") למילים של המשורר נתן יונתן. כמו כן הפיק באותה שנה את אלבום הבכורה של להקת שוקולד מנטה מסטיק, שבו נכלל השיר "נוח", ושיר נוסף שהלחין כספי בשם "שיר של אמא". כספי גם עיבד באותה שנה מספר שירים באלבומה המצליח של חוה אלברשטיין "כמו צמח בר". לאלבום זה הלחין את אחד משיריו המוכרים ביותר, "ימי בנימינה" למילים של אהוד מנור. בפסטיבל שירי הילדים של אותה שנה השתתפה תיקי דיין עם שירו "שלום כיתה א'" (מילים: מנור). שיר נוסף בלחנו של כספי שהתפרסם באותה שנה הוא "מקום לדאגה" (מילים: יהונתן גפן) בביצועה של שרה בדישי. לאלבומו של דורי בן זאב "לימונדה" שיצא באותה שנה הלחין כספי את השיר "ואתם רוקדים" למילים של בן זאב. לתוכנית "בראש אחד", בהפקתם של איתן גפני ודודו אלהרר ובניהולו של איתן גפני, הלחין כספי את השיר "לא טוב היות האדם לבדו" (נתן זך) ששר דני ליטני בדואט עם יהודית רביץ. רביץ השתתפה באותה שנה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "מישהו" שהלחין כספי למילים של אהוד מנור. השיר לא זכה להצלחה גדולה בפסטיבל, אך הפך לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר של רביץ. הוא נכלל באלבום הבכורה שלה שיצא ב-1979, שעבורו הלחין כספי להיט נוסף, "לקחת את ידי בידך" (יעקב רוטבליט). באותה שנה הפיק כספי את אלבומם של הדודאים "הם רוכבים ושרים". לאלבומו של יוסי בנאי "יוסי בנאי" שיצא באותה שנה הלחין את השיר "מרוב אהבה" (מילים: בנאי). באותן שנים שודרה תוכנית הטלוויזיה לילדים "קרוסלה", שחלק מהשירים שבה הולחנו על ידי כספי למילים של לאה נאור. בין השירים המוכרים של התוכנית היו שיר הפתיחה "קרוסלה" ו"הסביבון שלי". עוד ב-1976 הלחין כספי את השיר שייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה, "אמור שלום" שכתב אהוד מנור ושרה שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. כספי גם ניצח על השלישייה בתחרות, שבה הגיע השיר למקום השישי. השיר נכלל באלבומה השני של השלישייה, שגם אותו הפיק כספי. לאלבומו של יוסי בנאי "מאזן האהבות" שיצא באותה שנה הלחין את השיר "דקה דומיה" למילים של יהונתן גפן. לאלבומה של נתנאלה "אל ארצי" הלחין למילים של מנור את השיר "עוד יבוא היום". מאחורי הצלילים ב-1970 הלחין ועיבד כספי את שירי המחזמר "עיר הגברים", שהתבסס על סיפורי דיימון ראניון. בעקבות מבחני במה שערך לגיוס נגנים למחזמר, גייס כספי למחזמר פסנתרן אלמוני - שלמה גרוניך. בכך נפתח שיתוף הפעולה האמנותי ארוך השנים בין השניים. ב-1972 הוציאו תקליט שדרים בן שני שירים: "ציור" ו"בן-גוריון". בהמשך אותה שנה העלו את המופע המשותף "מאחורי הצלילים". פרט ל"ציור" ול"בן-גוריון" נכללו במופע להיטים כ"אחרי שנסעת" ("ואותך") (גרוניך/כספי) שאיתו השתתף כספי בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" (נתן זך/כספי) שהלחין כספי עבור ערב שירי משוררים של גלי צה"ל. כספי וגרוניך הלחינו חלק משירי המופע במשותף, כ"אבי" ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" (יהודה עמיחי). ב-1973 יצא האלבום "מאחורי הצלילים", שתיעד את המופע. תחילת קריירת הסולו ב-30 במאי 1974 הוציא כספי את אלבום הבכורה שלו, "מתי כספי", שכלל 10 רצועות שאת כולן הלחין, ובכולן ניגן בכל הכלים וביצע את קולות הרקע. את עטיפת האלבום צילמה אלונה איינשטיין. בריאיון עיתונאי סיפר כספי כי מי שנתן לו את הדחיפה להוציא את האלבום היה הזמר אריק איינשטיין, וזאת לאחר שכספי השמיע לו את שירו "אלוף-משנה במילואים" למילותיו של יעקב רוטבליט. רוב שירי האלבום לא נוצרו במיוחד עבורו, אלא עבור מסגרות שונות שבהן פעל כספי בראשית שנות השבעים. כך למשל מופיע באלבום השיר "נח" שאותו שר כספי עם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה, וכן גרסאות מחודשות לשירים "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ו"אחרי שנסעת" שנכללו במופע "מאחורי הצלילים". את השיר "הבלון שלי" (מילים: אהוד מנור) הלחין כספי להצגה "לילי גם" שבה שר את השיר רומן שרון. השיר הוקדש באלבומו של כספי לזכרו של שרון, לאחר שנהרג בתאונת דרכים בסיני. "כלבלב הו בידי בם בם" ו"איך זה שכוכב" שכתב נתן זך בוצעו לראשונה על ידי תיקי דיין. שיר נוסף מוכר מהאלבום הוא "ביום מסה" אותו הלחין כספי למילותיו של משה טבנקין. ב-1975 זכה כספי בתואר "מלחין השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי צה"ל. אהוד מנור זכה בתואר "פזמונאי השנה", ויחד יצרו מנור וכספי את "שיר הנבחרים" של אותו מצעד, "הנה הנה". באותה שנה הלחין כספי את מוזיקת הרקע של סרט הקולנוע "חגיגה בסנוקר". אחת הנעימות שהלחין עבור הסרט שימשה בסיס לשירו "ברית עולם" (מילים: אהוד מנור), שאתו השתתף בחגיגת הזמר העברי שנערכה ב-1976. השיר זכה להצלחה, והפך לאחד משיריו האהובים ביותר של כספי. את אלבומו השני, שנקרא גם הוא "מתי כספי", הוציא בשנת 1976. את עטיפת האלבום עיצב הגרפיקאי והאמן דוד טרטקובר, ומופיע בה פעמון דלת טיפוסי עם השם "מתי כספי" (את הצילום ביצע הצלם ז'ראר אלון). עד היום נחשבת עטיפת האלבום לאחת מעטיפות האלבומים הישראליות האיקוניות ביותר. בשונה מאלבומו הקודם, אירח הפעם כספי מספר מוזיקאים מובילים בשניים משירי האלבום (בשאר השירים מנגן כספי לבדו על כל הכלים): שלמה יידוב, גידי גוב ואבנר קנר. את רוב השירים באלבום כתב אהוד מנור, שמאז הפך לשותפו הקבוע של כספי ליצירה. באלבום נכללו השירים "הנה הנה" ו"ברית עולם", וכן "לא ידעתי שתלכי ממני", "אין שלווה" ו"יום שישי חזר". שלושת השירים באלבום שאותם מנור לא כתב היו שירי משוררים: "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר, "יום יום אני הולך למעונך" שכתב יעקב פיכמן ו"סוזי דולצינאה" שכתבה דליה רביקוביץ. השיר "יום יום אני הולך למעונך" הולחן עבור ערב שירי משוררים השני של גלי צה"ל. רבים משירי האלבום הפכו ללהיטים. בשנת 2008 נבחר האלבום כאלבום החשוב במוזיקה הישראלית של שנות ה-70 בסיכום 60 שנה למדינת ישראל בעיתון ידיעות אחרונות. ב-1978 החל כספי בעבודה על אלבום סולו שלישי. לאחר שהקליט שני שירים, "פרלוד" ו"תופים השניים", החליט לגנוז את האלבום, והחל לעבוד במקום על אלבומו "צד א' צד ב'" שיצא באותה שנה. האלבום הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לשירים שהלחין כספי במקור עבור זמרים אחרים. בין היתר נכללו בו ביצועיו של כספי ל"שיר אהבה" ("כמו גלגל") שהלחין לעפרה פוקס, "בלילות הקיץ החמים" שהלחין לצוות הווי חיל התותחנים ו"אליעזר בן יהודה" שהלחין לחוה אלברשטיין. כמו כן נכללה באלבום גרסה מחודשת לשיר "כמה שירים אפשר להמציא בכלל", שאותו הקליט כספי במקור ב-1973. את מילות השיר כתב כספי, וזהו שירו הראשון שאת מילותיו כתב בעצמו. גם ב-1976 זכה כספי בתואר "מלחין השנה" במצעד הפזמונים השנתי של גלי צה"ל. אהוד מנור זכה שוב בתואר "תמלילן השנה", ויחד יצרו שוב את "שיר הנבחרים" של השנה, "פעם הייתי ילד קטן", שאותו שר "זמר השנה" אריאל זילבר. זילבר הקליט את השיר מאוחר יותר עבור אלבומו "אריאל זילבר ולהקת ברוש". שמאל\|ממוזער\|300px\|מתי כספי במופע "ארץ טרופית משגעת" ארץ טרופית יפה בנובמבר 1977 הפיק כספי במסגרת תוכנית הרדיו "דו-רה-ומי-עוד" את התוכנית "ארץ טרופית יפה", שהורכבה מתרגומים של מנור לשירים ברזילאים. בתוכנית השתתפו לצדו של כספי הפרברים, יוריק בן דוד, צילה דגן, יהודית רביץ וקורין אלאל. בין שיריה המוכרים היו "ארץ טרופית יפה", "סמבה בשניים" ו"אושר". שירי התוכנית תועדו על גבי אלבום בשם "ארץ טרופית יפה", ובעקבות הצלחת התוכנית והאלבום העלה ההרכב מופע בשם זה. שנות השמונים קריירת סולו ב-1980 פרסם כספי את האלבום "צד נוסף", שכמו "צד א' צד ב'" הורכב ברובו משירים שהלחין כספי לזמרים אחרים והוקלטו על ידיו עבור האלבום. באלבום נכללו בעיקר שירי ילדים שהלחין כספי, כ"אחותי הקטנה" (מילים: אהוד מנור, במקור בביצוע יפה ירקוני), "בן" (מילים: מנור, במקור של נתנאלה) ו"מי ראה את באני" (מילים: מנור, במקור של תיקי דיין). מספר שירים הולחנו במיוחד עבור האלבום, כ"אולי זה מעליב" שכתב יהודה אטלס. כמו כן נכללה באלבום גרסה מחודשת לשיר "כלבלב הו בידי בם בם", שכספי כבר הקליט בעבר בעצמו, עבור אלבומו הראשון. בשנת 1981 הוציא כספי את אלבומו השאפתני ביותר, "סוף היום". הפקת הענק שארגן לכספי יוריק בן דוד כללה את טובי המוזיקאים בארץ באותה תקופה, ובהם אריק סיני, ז'אן פול זימבריס, חיים רומנו, מזי כהן ונורית גלרון. בין השירים הבולטים באלבום: "עוד תראי את הדרך" (שמרית אור/כספי), "שיר מלילה" (נתן זך/כספי), "ימי בצורת" (יעקב גלעד/כספי) ו"מי ששר" (אהוד מנור/כספי). ב-1984 הוציא כספי את האלבום "ילדותי השנייה". על אף צמד הלהיטים שהניב האלבום, "שיר עם נקי" ו"ילדותי השנייה" שאת שניהם הלחין כספי למילים של אהוד מנור, נחל האלבום כישלון הן כלכלי והן ביקורתי, וזאת על אף ההפקה המרשימה של כספי וזאב אולמן, שהביאה לאולפן את טובי הנגנים באותה התקופה. באותה שנה שב כספי לשתף פעולה עם שלמה גרוניך, ויחד העלה אתו פעם נוספת את המופע "מאחורי הצלילים". גם מופע זה תועד על גבי אלבום, בשם "מאחורי הצלילים 1984". לצד השירים מהמופע המקורי, נכללו במופע המחודש שירים מקריירות הסולו של כספי ושל גרוניך, ומספר שירים חדשים, כ"שיר אהבה טרי" (מילים ולחן: גרוניך) ו"אפשר לחיות בתל אביב" (מאיר ויזלטיר/גרוניך). בדצמבר 1987 הוציא כספי את האלבום "צד ג' צד ד'", שגם בו הקליט גרסאות משלו לשירים שהלחין לאחרים. בין שיריו נכללו: "ימי בנימינה" (מילים: אהוד מנור, במקור של חוה אלברשטיין),"מישהו" (מילים: מנור, במקור של יהודית רביץ) ו"חלומות שמורים" (מילים: מנור, במקור של יזהר כהן). ב-1988 יצר כספי את האלבום "אחד לאחד", שאת כל אחד משיריו ביצע בלוויית כלי נגינה יחיד (פסנתר או גיטרה). בין שיריו המוכרים היו "סליחה" (אהוד מנור), "ספונג'ה" (אהוד מנור) ו"היא חזרה בתשובה" (מילים: יענקל'ה רוטבליט). הפקה מוזיקלית לזמרים אחרים גם בשנות השמונים הרבה כספי לשתף פעולה עם אמנים אחרים בהפקה מוזיקלית ובהלחנה. בינואר 1980 הפיק כספי במסגרת תוכנית הרדיו "דו-רה-ומי-עוד" תוכנית בשם "שירי הבלקן", שהורכבה מתרגומים של יורם טהרלב לשירים מארצות הבלקן- יוגוסלביה, רומניה, מקדוניה ובולגריה. בתוכנית השתתפו לצד כספי נורית גלרון, צילה דגן, ששי קשת, רותי הולצמן ויונית שוהם. שירי התוכנית תועדו על גבי אלבום. עוד ב-1980 עיבד כספי לאלבומו של אריק לביא "אריק לביא - שר" 3 שירים, ביניהם את השיר "מסתבר והולך" למילים של נתן זך, עיבד 4 שירים לאלבום הבכורה של אריק סיני, בהם בלטו "דרך הכורכר", והחידוש ל"גן השקמים". כמו כן השתתף כספי באותה שנה באלבום "קוים", שהורכב כולו מקטעים אינסטרומנטליים בביצועם של מוזיקאים שונים. כספי הלחין לאלבום שישה קטעים. ב-1980 העלה כספי מופע בשם "עמק הנהר האדום", ובו תרגומים של אהוד מנור לשירי קאנטרי ופולק אמריקאים. במופע השתתפו לצדו של כספי בני אמדורסקי, דפנה ארמוני, דורי בן זאב, ריקי גל ומנור. המופע תועד על גבי אלבום, והשיר מתוכו "ג'ון בריון" בביצועו של דורי בן זאב (תרגום של "Big Bad John" של ג'ימי דין) הפך ללהיט. כמו כן הפיק כספי באותה שנה את אלבומם של הפרברים "פרברים טרופיקל". עוד ב-1981 הפיק כספי את אלבומו של אושיק לוי "לילות שרב". כספי הלחין שני שירים עבור האלבום, שניהם למילים של זאב טנא: "אפשר היה למשוך את זה שנים" ו"לילות שרב". אלבום נוסף שהפיק באותה שנה היה "צל כבד" של אריק סיני. כספי הלחין עבור האלבום את אחד משיריו המוכרים ביותר, "סיבה טובה", למילים של אהוד מנור, בו גם תופף ושר קולות רקע. לאלבומה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא באותה שנה הלחין את השיר "כמעט טוב" למילים של נתן זך. ב-1982 הפיק את אלבומו של שלמה גרוניך "צמר גפן מתוק" ואת אלבומו של אריק סיני "שירים חוזרים". באותה שנה הועלה במסגרת פסטיבל ישראל המופע "ששת הימים ושבעת השערים". את הטקסט כתב נשיא המדינה יצחק נבון. יוסי בנאי היה הקריין, וכספי הלחין וניצח על התזמורת הקאמרית הישראלית. ב-1983 העלה כספי מופע משותף עם צמד הפרברים בשם "שיר אהבה רחוק", שבוסס על שירים דרום אמריקאים בתרגומים לעברית של אהוד מנור. בין שירי המופע היו "אלפונסינה והים", "ארץ שמש ומים", "אני אשתגע" ו"בלב כבד". המופע תועד על גבי אלבום בשם זה. באותה שנה הפיק כספי את אלבומו של דני רובס "מסגרות", וכן את אלבומו של יוסי בנאי "שיכור ולא מיין". כספי הלחין עבור אלבום זה מספר שירים, שהמוכר מהם הוא "שיכור ולא מיין" (מילים: בנאי). ב-1984 הפיק כספי את אלבומו של ארז הלוי "הלילה" ואת אלבומה של גלי עטרי "ממריאה ברוח". כספי הלחין שישה שירים עבור האלבום, ובהם הלהיטים "ממריאה ברוח" (זאב אולמן), "הייתי אומרת" (עידית חכמוביץ) ו"עוד יום" (רחל שפירא). באותה תקופה פעל כספי כמנהל מוזיקלי של להקת חילות השדה כחלק משירות המילואים שלו, והלחין ועיבד את כל שיריה. ב-1985 עלתה תוכניתה של הלהקה "חופשה בדרכים", שהורכבה כולה משירים שהלחין כספי למילים של אהוד מנור. מתוכנית זו התפרסם השיר "קו ההתחלה". ב-1986 הפיק את אלבומם של הדודאים "מנגינה נשכחת", שכלל בעיקר ביצועים של הצמד בעיבודים מחודשים של כספי לשירים עבריים ישנים. כמו כן הפיק כספי באותה שנה את אלבומם "חמש אחר הצהריים - חמישים שנה למלחמת האזרחים בספרד", שתיעד מופע של הצמד משירי פדריקו גארסיה לורקה. ב-1987 יצא כספי במופע של מוזיקה ברזילאית בשם "ארץ טרופית משגעת" בהפקת אברהם דשא (פשנל). המופע כלל ברובו שירים ברזילאים שתרגם לעברית אהוד מנור. חלקם בוצעו כבר במופע "ארץ טרופית יפה" שעלה עשר שנים קודם לכן, כמו "ארץ טרופית יפה" ו"סמבה בשניים". כמו כן נכללו במופע מספר שירים שהלחין כספי עבורו למילים של מנור, כ"שיר בדואי" ו"בשביל דבר אחד אין כוח". שירים בולטים נוספים במופע היו "אפילו דקה" ו"הו מה יהיה". אחת ההופעות תועדה על גבי אלבום בשם "ארץ טרופית משגעת" שיצא באותה שנה. עוד ב-1987 הפיק כספי את אלבום הבכורה של ריקי גל, והלחין את כל שיריו. האלבום כלל להיטים רבים, כ"נערת הרוק" (יצחק לאור), "מערבה מכאן" (תרצה אתר), "ילד אסור ילד מותר" (יעקב גלעד) ו"הנה פתחתי חלון" (נתן זך). אלבומים נוספים שהפיק באותה שנה היו "גשם" של מאיר בנאי, "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי ו"שירים חוזרים ב'" של אריק סיני, שיצא לבסוף כעבור שנתיים. כמו כן הלחין ללהקת הנח"ל באותה שנה את השיר "תל אביב אינה מודאגת" (מילים: אהוד מנור). ב-1988 הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית את אלבומה השני של ריקי גל, "מה זאת אהבה...", שכלל גם הוא להיטים רבים, כ"אילו יכולתי" ("אמא") (אהוד מנור), "בצער לא רב ביגון לא קודר" (חנוך לוין) והדואטים "מה זאת אהבה" עם ריקי גל (מנור) והגרסה המחודשת לשירו "מקום לדאגה" (מילים: יהונתן גפן). לאחר מכן יצאו השניים במופע משותף בשם "מה זאת אהבה". כמו כן הפיק כספי באותה שנה את אלבומה של שושנה דמארי "אור", שעבורו גם הלחין שיר אחד בשם "לילה לא נשאר" (מילים: מנור). ב-1989 הפיק כספי את אלבומם של הפרברים "מוזיקה", וכן הלחין עבורו את השיר "שתיים ועשרים" למילים של אהוד מנור. עוד באותה שנה הפיק את אלבומו של יהורם גאון "ירח מלא", לו הלחין את השיר "בדרך אליך" למילים של מנור, את אלבומו של אדם "חופשי" שלו הלחין את השיר "איש עוד לא הכיר אותי" ואת אלבומו של בעז שרעבי "נע ונד". באלבום זה השתתף כספי בדואט "שלום עליכם", שהלחין למילים של מנור. שיתוף הפעולה עם סשה ארגוב בשני אלבומיו הבאים שיתף כספי פעולה עם המלחין סשה ארגוב. ב-1982 יצא האלבום "מתי כספי שר סשה ארגוב", שהורכב ברובו מגרסאות מחודשות של כספי לשירים שהלחין ארגוב, כ"כשאור דולק בחלונך", "שיר ערש" ו"זמר מפוחית". ארגוב הלחין במיוחד בעבור האלבום את השיר "האהבה שלי אינה תלויה בדבר" (מילים: חיים חפר). ארגוב אף צולם על עטיפת האלבום לצדו של כספי, על אף שלא השתתף ביצירתו, למעט דקלום מספר שורות בשיר "שיר ערש". ב-1984 יצא האלבום מתתיהו ואלכסנדר, שהכיל רק מעט גרסאות כיסוי, כ"וידוי" ו"שיר משמר", והורכב בעיקר משירים חדשים שהלחין ארגוב. מהם התפרסמו "עד" (מילים: אהוד מנור) ו"הם בזמר הזה" (מילים: קובי לוריא). לאחר יציאת האלבום השני נמכרו שני האלבומים המשותפים של כספי וארגוב במארז אחד. בתקופה זו הופיעו כספי וארגוב במשותף, כאשר כספי שר וארגוב ניגן בפסנתר. שנות התשעים תחילת שנות התשעים בשנות התשעים של המאה ה-20 המשיך כספי בקריירת סולו, אך הפחית בפעילותו כמפיק מוזיקלי, והחל מעשור זה לא הרבה להפיק אלבומים של זמרים אחרים. ב-1990 יצא אלבומו ההומוריסטי של כספי "שירים במיץ עגבניות", שם שהוא משחק מילים על הביטוי שטויות במיץ עגבניות, ומרמז בכך על מהות השירים כשירי איגיון. בין שיריו המוכרים היו "סטירת לחי" ו"נחליאלי" שכתב אהוד מנור. כמו כן נכללו באלבום מספר מערכונים, ובהם "מוריס והיונים". באלבום ניכרות השפעות רבות של שירי עם מארצות שונות, כמו הלחן בסגנון האיטלקי של "סטירת לחי" או השאנסון הצרפתי של השיר "שירים במיץ עגבניות". לשיר 'נחליאלי' חיבר כספי לחן בסגנון מרוקאי מסורתי, ומאוחר יותר ביצעה להקת שפתיים את השיר למלים במרוקאית. ביצוע זה הפך לפופולרי ומושמע רבות בחגיגות המימונה ברחבי ישראל. האלבום עצמו לא זכה להצלחה רבה. ב-1992 השתתף כספי ב"בובה מתי", סרט ילדים שכתב וביים שמי זרחין, שיצא על גבי קלטת וידאו וזכה להצלחה רבה. בסרט נכללו שירי ילדים שהלחין ושר כספי, שרובם היו כבר מוכרים קודם לכן, כ"אחותי הקטנה" ו"בן". שני שירים נוצרו במיוחד עבור הסרט, "שש" ו"נמלים", שאת שניהם הלחין כספי למילים של אהוד מנור. שירי הסרט הופצו גם על גבי תקליטור. בשנת 2008 יצא הסרט על גבי DVD. עוד ב-1992 יצא לאור אלבום אוסף בשם "בפעם הראשונה", שכלל את הקלטותיו של כספי מתחילת הקריירה, בטרם יצא אלבומו הראשון. בין היתר נכללו בו שיריו מלהקת פיקוד דרום ועם להקת "לא אכפת להם", וכן שירים שיצאו רק על גבי תקליטי שדרים קודם לכן, כ"אפרים". במרץ 1993 יצא אלבומו של כספי "מתי", שאת כל שיריו כתב אהוד מנור. מנור כתב את השירים לבקשתו של כספי, ורובם מתארים את חייו האישיים של כספי באותה תקופה, עת היה שרוי בתהליכי גירושים. השיר המוכר מהאלבום הוא: "שדה התעופה". לאלבומו של דוד ד'אור "בגובה משתנה" שיצא באותה שנה הלחין כספי את השירים "ולנו יש" ו"איש ואישה", שניהם למילים של ד'אור. המעבר לארצות הברית ב-1993 עבר כספי להתגורר בארצות הברית. בעת שהותו שם כתב לו אהוד מנור שני שירים, "עוד זמן" ו"ים של געגוע", שניהם על פי מנגינות ששלח לו כספי. שני השירים באו לבטא את מה שחש מנור כלפי כספי באותה תקופה; בשיר "עוד זמן" קרא לכספי להישאר בארצות הברית, וב"ים של געגוע" ביטא את הגעגוע שחש כלפיו. מנור הקליט בעצמו את השיר "עוד זמן", בדואט עם הזמרת נתנאלה. ב-1994 הפיק כספי את אלבומו של דודו אלהרר "בשקט", שעבורו הלחין שיר אחד בשם "הנסיך הקטן". באותה שנה יצא אלבום אוסף משיריהם המשותפים של כספי ומנור בשם "השירים הגדולים". כעבור שנה יצא אלבום אוסף נוסף של כספי, "חלומות שמורים". ב-1996 הפיק כספי את אלבומה של ריקי גל "אוהבת אותך יותר", והלחין את רוב שיריו. כספי גם השתתף באלבום בדואט "היא שלו והוא שלה", שהלחינה אשתו רחל כספי וכתב אהוד מנור. שיר מוכר נוסף מהאלבום היה "אוהבת אותך יותר" (מילים: יהונתן גפן). באותה שנה יצא אלבום שירי ילדים של יהונתן גפן בשם "הדרקון הלא נכון", שאת רוב שיריו הלחין כספי. החזרה לישראל ב-1997 חזר כספי לישראל, והופיע בליווי אחד עשר נגנים וזמרים במספר הופעות, שהראשונה שבהם התקיימה בפסטיבל ערד והונצחה באלבום כפול בשם "הופעה חיה בערד". בהופעה זו שר כספי מספר שירים שאינו נוהג לשיר בהופעותיו בדרך כלל, כ"ברית עולם" ו"עיר עצובה". ב-1998 הוציא כספי אלבום אולפן ראשון מאז שובו לישראל, "עולם אחר". באלבום זה כתב כספי לראשונה את חלק ממילות השירים בעצמו. את רוב שירי האלבום כתבה אשתו של כספי, רחל. באלבום השתתפה בתו של כספי, סויאן, בדואט "עולם אחר". שיר אחד באלבום, "לא חזרת", שר כספי בפורטוגזית. באותה שנה הפיק כספי את אלבומה הפורטוגזי של רחל כספי "Raquel", והלחין את רוב שיריו. אחד משירי האלבום, "Mistério Azul", הוא גרסה בפורטוגזית לשיר בשם "איש ואישה" שהלחין כספי במקור לדוד ד'אור. כספי הצטרף לאשתו בשני דואטים באלבום, וכן נכלל בו דואט של כספי עם בתו סויאן. כמו כן הקליט כספי באותה שנה גרסת כיסוי לשיר "אגדה יפנית" (אהוד מנור/אריאל זילבר), במסגרת הפרויקט "עבודה עברית". ב-1999 הפיקה חברת "מדיה דיירקט" אלבום אוסף של 70 משיריו של כספי. העשור הראשון של המאה ה-21 ב-2000 יצא אלבומו של כספי "דואטים", שבו שר בדואט עם זמרים אחרים, ובהם רמי קלינשטיין, אתי אנקרי ולאה שבת. שיר אחד באלבום, "מס", שר כספי לבדו. חלק מהשירים היו שירים ישנים שהלחין כספי, ושבעה מהשירים נכתבו במיוחד עבור האלבום. ב-2002 העלו כספי ושלמה גרוניך פעם נוספת את המופע "מאחורי הצלילים", שתועד על גבי האלבום הכפול "מאחורי הצלילים 2002". במופע זה השתתפו נשותיהם של כספי ושל גרוניך, רחל כספי ומיכל אדלר. בשנת 2003 יצאו לאור שני אלבומי אוסף של כספי. הראשון בלדות ששר כספי בשם "בלדות" והשני "משירי מתי כספי", שכלל בעיקר שירים שהלחין כספי לאחרים. ב-2004 יצא אלבום אוסף נוסף של שיריו של כספי, בשם "המיטב". בשנה זו, השתתף כשופט בעונתה הראשונה של תוכנית המציאות כוכב נולד. בשנת 2004 הועלה מופע הצדעה ליצירתו של כספי, בהשתתפותו ובעיבודו, בשיתוף התזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של ירון גוטפריד. משיאי המופע היה ההדרן במהלכו ביצעו מתי, רחל אשתו, ובנותיו את השיר "אחותי הקטנה" בעיבוד א-קפלה לארבעה קולות. כל העיבודים למופע נכתבו על ידי כספי. באוגוסט 2005, לאחר הפסקה של כשבע שנים, יצא לאור אלבום סולו חדש של כספי, "את האשה שלי". האלבום מכיל שירים שנכתבו במהלך העשור שקדם ליציאת האלבום, וכן חידוש לשיר של כספי שהוקלט במקור בשנת 1978 ונגנז: "השלום" (מילים: יוסי בנאי), המתחיל כמעין אלתור על הפרלוד הראשון מתוך הפסנתר המושווה של יוהאן סבסטיאן באך. שניים משירי האלבום היו תרגומים של אהוד מנור: "איי לאב יו" שנכתב על פי השיר "Something Stupid" ו"היא" שנכתב על פי שירו של שארל אזנבור "She". העשור השני של המאה ה-21 בשנת 2010 יצא אלבומו של כספי "נפש תאומה", שהורכב ברובו משירים שכתב אהוד מנור ולא נחשפו קודם לכן לציבור הרחב. משפחתו של מנור, שהיא בעלת זכויות היוצרים על השירים, בחרה להעביר אותם לכספי. האלבום נקרא כך על שם כינויו של מנור לכספי, "האיש שנשמתי צרורה בנשמתו". חלק משירי האלבום הולחנו והוקלטו בעבר על ידי מוזיקאים אחרים, כמו "רוח האדם" ששרה במקור עפרה חזה ללחן של אילן וירצברג. באלבום התארחו יהודית רביץ בדואט "גוף אחד" ושירי מימון, שהקליטה עם כספי גרסה מחודשת לשיר "סמבה בשניים". כמו כן השתתפו בו בקולות רקע עידן רייכל ובתו של כספי, סויאן. בדצמבר 2009 יצא סינגל ראשון מהאלבום, "כמה מילים". בשנים 2011–2013 שימש כספי כ"מורה למוזיקה" ב"בית ספר למוסיקה", תוכנית טלוויזיה של זכיינית השידור "שידורי קשת" בערוץ 2, בשתי עונות. בשנת 2012 הוציא כספי אלבום הופעה משותף עם ריקי גל בשם "מה זאת אהבה". בשנת 2014 התארח באלבומו של אביב גפן "סדקים", ושר אתו בדואט שיר שכתב והלחין גפן בשם "מסתובב". השיר זכה להצלחה רבה בהשמעות ברדיו ובמצעדי הפזמונים השונים, והיה לשיר המושמע ביותר בישראל באותה שנה. בינואר 2016 יצא השיר "אין אף אחת כמוה" שהלחין כספי למילותיו של דני רובס שזכה להצלחה, ושנה מאוחר יותר נכלל באלבומו "כמו בריקוד". ב-20 וב-22 בספטמבר 2018, מתי כספי ושלום חנוך קיימו מופע משותף, "העיקר זה השירים", שנערך במשכן אמנויות הבמה בתל אביב. בעקבות הצלחת המופע השניים המשיכו בסיבוב הופעות משותף. העשור השלישי של המאה ה-21 בשנת 2020 הוציא כספי 4 שירים, כולם הולחנו על ידו: "זוג יונים" (מילים: שלום חנוך), "שיר לזכרנו" (מילים: יהונתן גפן), "הבטחה" (מילים: דני רובס) וחידוש לשיר "Vovo" שכתב כספי בעצמו ובביצועה של הזמרת שלומית אהרון. בינואר 2021 הוציא את השיר "לצאת לאור" במילותיו של דני רובס ולחנו ועיבודו של כספי. סגנונו המוזיקלי סגנונו המוזיקלי של כספי מגוון מאוד. הוא מושפע ממוזיקה קלאסית, משירי הבלקן ומזרח אירופה, ממוזיקה צוענית, ממוזיקה ברזילאית (בוסה נובה), ג'אז, רוק ועוד. אחד המוזיקאים שהשפיעו עליו רבות באופן ישיר היה סשה ארגוב, והוא אף הקליט שני אלבומים משיריו, כאשר בשני השתתף ארגוב עצמו בנגינה על פסנתר. גם משירי המלחין הברזילאי אנטוניו קרלוס ז'ובים הושפע כספי, והיה בין ראשוני המבצעים של שיריו בשפה העברית (במופע והאלבום "ארץ טרופית יפה"). בנוסף לממד היצירתי המובהק, עוסק כספי גם בעיבוד מוזיקלי. מגוון רחב של זמרים ולהקות הפקידו בידיו את מלאכת העיבוד, והוא ידוע בתחום זה בזכות המקוריות, הדייקנות וההקפדה האופייניות לו. אחת היצירות הייחודיות להן היה אחראי כמפיק מוזיקלי היא האלבום "צמר גפן מתוק" של שלמה גרוניך, בו נעשה שימוש בכלים רבים ובשיטות חדשניות. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית, אך לימים נודעה לו חשיבות של ממש בקרב מבקרי מוזיקה שהכירו בייחודו. שיתופי פעולה בולטים לאורך השנים בלט שיתוף הפעולה של מתי כספי עם שלמה גרוניך, שתחילתו במחזמר "עיר הגברים" בשנת 1970 ובאלבום והמופע "מאחורי הצלילים" בשנת 1972. בשנת 1984 חברו יחד שוב ויצאו באותו המופע עם תוספות קלות, תחת אותו השם, וזכו להצלחה רבה. השניים יצאו שוב במופע גם בשנת 2002 ובשנת 2009. כספי הרבה לעבוד יחד עם הפזמונאי אהוד מנור, שאף כינה את כספי כ"נפש תאומה" לו. בין השירים הרבים שהלחין כספי למילותיו של מנור: "ברית עולם", "ילדותי השנייה", "ימי בנימינה", "הנה הנה", "אחותי הקטנה", "נחליאלי", "מישהו", "סטירת לחי" ו"סליחה". חיים אישיים בשירותו הצבאי בלהקת פיקוד דרום הכיר את גליה סופרשטיין (סממה). כאשר השתחרר מהצבא, הם נישאו אך התגרשו אחרי שנה. ב-1972 מונה למנהלה המוזיקלי של להקת חיל האוויר, שם פגש את השחקנית דורין לובצקי, והם נישאו ב-1975. לשניים נולדו שני ילדים. ב-1986 פורסם באמצעי התקשורת שכספי הורשע בעבירות מס ונידון למאסר על תנאי. בסוף 1989 החל להתפתח קשר רומנטי בין מתי כספי להָקֵאוּ (רחל) וֶנְגֶר, שעמה עבר לגור ב-1990. ב-1993 עברו השניים עם בתם המשותפת ללוס אנג'לס. בשנת 1994 נתן כספי גט מבית הדין בבוורלי הילס, בעקבותיו נישא לוונגר בקליפורניה וב-1995 נולדה לזוג בת נוספת. גירושיו של כספי מדורין כספי לא הוכרו על ידי בתי הדין הרבניים בישראל, ועקב כך הועמד לדין, ולפי פרסומים באמצעי התקשורת ובמאגרים משפטיים הורשע בביגמיה, ונידון למאסר על תנאי ולקנס. ב-1994 התפרסמה במעריב שמועה לפיה הצטרף לעדי יהוה, דבר שפגע בפרנסתו כמורה למוזיקה בקרב ישראלים בלוס אנג'לס. ב-2015 יצא הסרט "וידוי", בו כספי חשף בעיות נפשיות שמהן סבל. בפברואר 2019 חשף כספי שחלה במחלה אוטואימונית שגרמה לו לאובדן ראייה בעין אחת ולפגיעה בכושר השמיעה שלו. משנת 2000 עד שנת 2012, התגורר עם משפחתו בכפר ורדים ולאחר מכן עבר לכפר סבא בה גר 6 שנים. בשנת 2019 עבר לראש העין. באוקטובר 2020 הודיע שהוא עוזב את הארץ לפירנצה בעקבות הפסקה ממושכת בקיום הופעות לאור מדיניות הממשלה במשבר הקורונה בישראל. ב-2022 לאחר הסרת כל מגבלות הקורונה שב לישראל ומתגורר בתל אביב. במאי 2024 העלה פוסט בו תמך בתאוריית הכזב לפיה מתקפת הטרור של חמאס לא התרחשה בשל מחדל ביטחוני או מודיעיני, אלא עקב בגידה בתוך מערכת הביטחון. דיסקוגרפיה לקריאה נוספת ציפי פליישר, מתי כספי: הקסם והחידה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013 קישורים חיצוניים מתי כספי באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן מתי שמואלוף בסיפור קצר, "כשמתי פוגש את כספי", כתב העת מעבורת אינטרמצו עם אריק: מתי כספי (אריה ורדי מארח את כספי ומנתח את ההרמוניות שלו), באתר יוטיוב, 12 במאי 2015 ראיונות הערות שוליים * קטגוריה:מוזיקאים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:זמרי פופ ישראלים קטגוריה:זמרי רוק ישראלים קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים קטגוריה:מפיקים מוזיקליים ישראלים קטגוריה:מנהלים מוזיקליים קטגוריה:רב-נגנים קטגוריה:חברי להקת פיקוד הדרום קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם קטגוריה:נפגעי פוליו ישראלים קטגוריה:מורשעים בדין בישראל קטגוריה:מורשעים בעבירות מס בישראל קטגוריה:שופטי כוכב נולד קטגוריה:שופטי תוכניות מציאות ישראלים קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:חניתה: אישים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים	2024-10-19T12:28:22
בליה	ממוזער\|שמאל\|250px\|תצורה דמוית כוורת עקב בליה, באזור Dahn במדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה בגאולוגיה, בְּלָיָה או בְּלִיָּה היא תהליך איטי, המתרחש על פני שנים רבות של התפרקות או התפוררות סלעים במקום שבו הם נמצאים. תוצרי ההתפרקות, לאחר הבליה הכימית של הסלע ומשקעי המינרלים – וסינון החומרים המסיסים יותר, יחד עם חומר אורגני רקוב – נקראים קרקע. אין לבלבל בין המונח "בליה" ל"סחיפה", שהיא תזוזת סלעים או תוצרי בליה עקב השפעת מים, רוח, קרח או כוח המשיכה. שלושה גורמים אחראים לתהליך הבליה: גורמים פיזיים/מכניים, גורמים כימיים, וגורמים ביולוגיים. גורמים פיזיים שמאל\|ממוזער\|250px\|קשת טבעית – תצורת בליה בג'בל חרז, ירדן בליה מכנית בליה הנוצרת בתהליך מכני – כוחות ששוברים ומזיזים את הסלע (רוח, מים) או משנים טמפ' (שמש). קפיאה-הפשרה תהליך קפיאה-הפשרה מתרחש כאשר מים שמחלחלים לחריצים בסלע קופאים ומתרחבים, בשל האנומליה של המים. בתהליך ההתרחבות, הם יכולים להפעיל לחץ של עד 2100 ק"ג/ס"מ2 בטמפרטורה של C° 22-. לחץ זה בדרך כלל חזק יותר מכוח העמידה של הסלע, והלה נשבר ומתפרק. קפיאה-הפשרה מתרחשת בדרך כלל באזורים עשירים בלחות, שבהם גם הטמפרטורה נעה מעלה-מטה סביב נקודת הקיפאון – בעיקר באלפים וכאלו שנוצרו על ידי קרחונים. שחרור לחץ בשחרור לחץ, שכבות של חומר (לא בהכרח סלע) מוסרות (על ידי סחיפה או תהליך אחר), מה שגורם לשכבת הסלע שמתחתם להתרחב ולהשבר במקביל לפני השטח. השכבה המכסה היא בדרך כלל מחומר כבד, והסלע שתחתיה נמצא בלחץ עז, כמו למשל קרחון בתנועה. שחרור לחץ יכול לגרום ל"קילוף" השכבה העליונה בצורה של יריעות דקות, המכונה גם התכדדות. צמיחת גבישי מלח התגבשות מלח יכולה לגרום להתפוררות סלע כאשר מלחים מומסים מחלחלים לתוך חריצים בסלע, ואז המים מתאדים, ומשאירים מאחוריהם גבישי מלח. בתהליך ההתגבשות, הגבישים הגדלים מפעילים לחץ על הסלע, והוא מתפורר. גבישי מלח יכולים למלא תפקיד גם בתמיסות הממיסות את הסלע (למשל אבן גיר) ויוצרות תמיסות מלח כמו נתרן גופרתי או נתרן פחמתי, ואז התאדות המים מביאה שוב ליצירת גבישי מלח. המלחים היעילים ביותר בפירוק סלעים הם נתרן גופרתי, מגנזיום גופרתי, וסידן כלורי. חלק מהמלחים הללו יכולים להתרחב עד פי שלושה או יותר. alt=התפוררות אבן חול בקניון רד רוק, נבאדה\|ממוזער\|התפוררות אבן חול באזור השימור הלאומי קניון הסלע האדום, נבאדה התפוררות התפוררות מתרחשת בעיקר במקומות חמים, כמו מדבריות, שבהם מרווח הטמפרטורות היומי הוא רחב, היא אחד הגורמים השנויים במחלוקת על ידי חוקרים. ההנחה היא שהטמפרטורות גבוהות מאוד במהלך היום, וצונחות לרק כמה מעלות מעל לאפס בלילה. בשל כך, הסלעים המתחממים מתרחבים במהלך היום, ומתקררים ומתכווצים במהלך הלילה, מה שגורם להפעלת לחץ על השכבה החיצונית, להתפוררות הסלעים ולקילוף השכבה העליונה, המכונה גם התכדדות, כמו בשחרור מלחץ. חוקרים רבים מעלים ספקות בקשר לתהליך זה שכן ההתחממות וההתקררות מתרחשות בתהליך איטי מאוד במשך היום, ולכן אין מצב של שינוי דרסטי היכול להביא להתפוררות הסלע. החוקרים מסכימים שבסלעים המורכבים ממינרלים שונים, כדוגמת הסלעים המגמתיים, שהם בעלי צבע שונה ומקדמי התפשטות שונים, עשויה להתפתח בליה עקב שינויי הטמפרטורות. בליה זו תשאיר את פני הסלע מחוספסים מאוד והיא מכונה "בליה גרעינית". למרות שעיקר התהליך נגרם בשל שינויי הטמפרטורה, נדרשת כמות מסוימת של לחות כדי שהוא יתרחש. גורמים כימיים בליה כימית מי הגשם, ההופכים לחומצה בתהליך כימי, באים במגע עם סלע הגיר וממיסים חלקים ממנו. חלקי הסלע המומסים ממשיכים לזרום עם המים, ובסלע נשארים חורים וחללים. תהליכי הבליה הממיסים או משנים את ההרכב הכימי של הסלע וגורמים להתפוררותו, נקראים "תהליכי בליה כימיים". תהליכים אלה שכיחים בעיקר באזורים לחים שהטמפרטורות בהם גבוהות, משום שהלחות והחום מזרזים את התרחשותם. יש סוגים שונים של תהליכי בליה כימיים, והנפוץ שבהם הוא תהליך ההמסה של סלעי הגיר. תמיסות פחמניות פחמון (קרבוניזציה) מתרחש בסלעים שמכילים פחמת הסידן כמו אבן גיר. תהליך זה מתרחש כאשר גשם יחד עם פחמן דו-חמצני או חומצה אורגנית מתחברים ויוצרים חומצה פחמתית חלשה, שמגיבה עם פחמת הסידן ונוצר סידן דו פחמני. הריאקציה היא כדלהלן: H2O + CO2 ←→ H2CO3 חומצה פחמתית →← פחמן דו-חמצני + מים H2CO3 + CaCO3 → Ca(HCO3)2 סידן דו פחמתי → סידן פחמתי + חומצה פחמתית ספיחת נוזלים ספיחת נוזלים היא התהליך שבו מינרלים בסלע סופגים מים ומתרחבים, ולעיתים גם משתנה המבנה הכימי שלהם. לדוגמה, אנהידריט הופך לגבס לאחר שהוא סופח מים. CaSO4 + 2H2O → CaSO4.2H2O גבס → מים + אנהידריט למרות שזהו תהליך כימי, יש לו לפעמים גם השפעות מכניות, שכן חלק מהחומרים מתרחבים בעת שהם סופחים מים. חומרים אלו יכולים להתרחב עד לפי 16 מגודלם, בעיקר אבן בוץ (Mudstone) וחרסית. הידרוליזה הידרוליזה מתרחשת כשהסלע מכיל פצלת השדה מסוג אורתוקלז – בעיקר בגרניט. פצלת השדה מגיבה למים חומציים ויוצרת קאולין, חומצה צורנית ואשלגן הידרוקסילי. רק הקאולין נשאר שכן החומצה הצורנית והאשלגן ההידרוקסילי נשטפים על ידי המים. 2KAlSi3O8 + 2H2O → Al2Si2O5(OH)4 + 4SiO2 + K2O אשלגן הידרוקסילי + חומצה צורנית + קאולין → מים + פצלת השדה חימצון חימצון הוא התגובה של תרכובות ברזל לחמצן ומים באוויר, שמעניק לפני הסלע מעטה בצבע אדום-חום. חימצון מתרחש כאשר חומצת ברזל (Fe (II)) (FeO) מתחמצנת ל-Fe (III) (Fe2O3). גורמים ביולוגיים צמחים, בעיקר עצים, מפוררים סלע בעזרת שורשיהם, מיקרואורגניזמים חודרים לסלע ומסייעים בפירורו, בעלי חיים חופרים מחילות מתחת לסלעים ועוזרים בתהליך הבליה. ראו גם טבלת גידוד בליה חופית לקריאה נוספת פרופסור משה ברור, "בליה", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 4), הוצאת יבנה, תשס"א קישורים חיצוניים ד"ר ארי מטמון, קצבי הבליה של כדור הארץ קטגוריה:גאומורפולוגיה קטגוריה:פדולוגיה קטגוריה:סדימנטולוגיה	2024-07-06T11:18:58
בלייה	REDIRECT בליה	2004-11-21T22:58:07
יסעור (פירושונים)	קטגוריה:שמות משפחה עבריים	2024-05-16T16:26:33
פטר בוגדנוביץ'	REDIRECT פיטר בוגדנוביץ'	2004-11-22T05:53:26
שליט (קלפים)	שמאל\|ממוזער\|250px\|ארבעת סוגי הקלפים: יהלום, לב, עלה ותלתן שליט, במשחקי קלפים שמבוססים על לקיחות כמו למשל ברידג' וויסט (אך גם אחרים) הוא אחת מארבע צורות הקלפים שנבחרה כעדיפה על יתר הצורות באותו משחק . אלה הם הקלפים (בדרך כלל כל הקלפים בסדרה מסוימת), שנחשבים לחזקים יותר מאשר קלפים שאינם מסדרת השליט, ושגוברים עליהם בלקיחה אלא אם כן שליט גבוה יותר מונח על השולחן כחלק מהלקיחה. ברוב המשחקים הללו, אי אפשר לשחק קלף שליט אם יש בידך קלף מהסדרה הנדרשת ללקיחה; בעוד שבמשחקים בודדים דווקא ניתן לעשות זאת. התוצאה היא שמי שהניח את קלף השליט ככל הנראה יזכה בלקיחה שהתחילה מקלף שאינו מסדרת השליט. במשחקים מסוימים הנחת שליט נקראת חיתוך. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:משחקי קלפים קטגוריה:ברידג'	2023-02-22T13:33:08
סלבדור דאלי	סלבדור דומנק פליפ ז'סינט דאלי אי דומנק או בקיצור סלבדור דאלי (בקטלאנית: Salvador Domènec Felip Jacint Dalí i Domènech; ) היה צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני, מחשובי האמנים במאה ה-20. ביצירותיו הבלתי שגרתיות של דאלי, בולט צירוף של תמונות חלום ביזאריות ומלאות דמיון, המושפעות מאמני הרנסאנס הגדולים כמו גם מתורתו של זיגמונד פרויד. יצירתו השתלבה באופיו האקסצנטרי והתיאטרלי והשפיעה רבות על אמנות המאה העשרים והמאה העשרים ואחת בציור, בפיסול, במוזיקה, בצילום ובקולנוע. ביוגרפיה שנים ראשונות וקריירה מוקדמת דאלי נולד ב-11 במאי 1904 בעיר פיגרס שבקטלוניה, ספרד. הוא היה בנו של נוטריון בן המעמד הבינוני. אביו היה אתאיסט ואמו הייתה קתולית אדוקה. הוריו של דאלי העניקו לו את שמו של בנם הקודם, שנפטר. דאלי למד בבית הספר העירוני לציור, שם רכש את השכלתו הראשונית באמנות. בשנת 1916 גילה דאלי את הציור המודרני בחופשה משפחתית לקדאקס עם משפחתו של רמון פצ'וט - אמן מקומי שנהג לנסוע תכופות לפריז. בשנת 1917 ארגן אביו בבית המשפחה תערוכת רישומי פחם של בנו הצעיר. התערוכה הפומבית הראשונה שלו נערכה בתיאטרון העירוני בפיגרס בשנת 1919. בשנת 1921 מתה אמו מסרטן, ואביו נישא לאחותה, לה דאלי רחש טינה מסוימת. בשנת 1922 עזב דאלי למדריד, שם למד באקדמיה לאמנות (Academia de San Fernando). בשלב זה כבר רכש לו דאלי מעמד של אדם אקסצנטרי, ששערו ארוך והוא מתגאה בפאות-לחיים, במעיל, בגרביונים ובמכנסיים בגובה הברכיים בסגנון המאה הקודמת. השפם המצועצע של דאלי תרם גם הוא להופעתו- דאלי הושפע מהשפם של הצייר הספרדי בן המאה ה-17, דייגו ולסקס. את עיקר תשומת לבם של חבריו הסטודנטים רכש על ידי ציוריו, בהם התנסה בקוביזם (וזאת על אף שנראה כי שבציוריו המוקדמים דאלי עדיין לא הבין את התנועה הקוביסטית, שכן ידיעותיו על הזרם הגיעו ממספר מאמרים בכתבי עת וקטלוגים, שכן לא היו בתקופה זו אמנים קוביסטים במדריד). דאלי התנסה גם בדאדאיזם, זרם שאת השפעותיו ניתן לראות ביצירתו לאורך השנים. הוא הפך לידיד קרוב של המשורר פדריקו גארסיה לורקה, גם במישור הרומנטי, כמו גם עם לואיס בוניואל. דאלי סולק מהאקדמיה זמן קצר לפני בחינות הגמר בשנת 1926, כשהצהיר כי לאיש בפקולטה אין את הכישורים לבחון אותו. באותה השנה ערך את ביקורו הראשון בפריז, שם פגש את פבלו פיקאסו. האמן הוותיק שמע טובות על דאלי מז'ואן מירו. בשנים הבאות יצר דאלי מספר יצירות שהושפעו משמעותית מפיקאסו וממירו, כשהתחיל להגדיר את סגנונו. כמה מאפיינים של יצירותיו לאורך השנים צצו כבר בשנות העשרים, אולם דאלי כילה את כל סגנונות האמנות שיכול היה למצוא, ויצר יצירות בקשת רחבה של סגנונות, מיצירות בסגנון קלאסי-אקדמי ועד אוונגרד חדשני, לעיתים ביצירות נפרדות, ולעיתים באותה יצירה. תערוכות של יצירותיו בברצלונה משכו תשומת לב רבה, ומבקריו נחלקו בין המשבחים למבולבלים. 1929 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה ממוזער\|180px\|שמאל\|תצלום של סלוואדור דאלי משנת 1939 מאת קארל ואן וכטן שנת 1929 הייתה שנה חשובה בחיי דאלי. הוא שיתף פעולה עם הבמאי הספרדי לואיס בוניואל בסרט הקולנוע הקצר "כלב אנדלוסי" ופגש את המוזה שלו ואשתו לעתיד, גאלה, שנולדה כהלנה דלובינה דיאקינוף, מהגרת מרוסיה, מבוגרת ממנו ב-11 שנה, שהייתה נשואה אז למשורר הסוריאליסטי פאול אלוארד. באותה שנה היו לדאלי תערוכות מקצועיות חשובות והוא הצטרף באופן רשמי לקבוצה הסוריאליסטית ברובע מונפרנאס בפריז (אף על פי שעבודותיו כבר הראו השפעות סוריאליסטיות חזקות שנתיים לפני כן). הסוריאליסטים העריצו את מה שדאלי כינה שיטה פראנואיאקטית-קריטית של נגיעה בתת מודע לשם השגת יצירתיות אומנותית גדולה יותר. בשנת 1934 התחתנו דאלי וגאלה, שחיו יחד מאז שנת 1929, בטקס אזרחי. בשנת 1958 הם נישאו מחדש בטקס קתולי. עם עלייתו לשלטון של פרנסיסקו פרנקו בסוף מלחמת האזרחים בספרד, נקלע דאלי למחלוקת פוליטית עם עמיתיו הסוריאליסטים. דאלי הורחק רשמית מהקבוצה הסוריאליסטית המרקסיסטית ברובה. תגובתו של דאלי להרחקתו הייתה "סוריאליזם זה אני". אנדרה ברטון טבע את האנגרמה על שמו "Avida Dollars" ("להוט לדולרים") בגלל מה שתפס כהתמסחרות דאלי ועבודותיו; לאחר ההרחקה התייחסו הסוריאליסטים לדאלי בלשון עבר, כאילו היה מת. אנשי התנועה הסוריאליסטית המשיכו בפולמיקה נוקשה נגד דאלי עד מותו וגם אחריו. בשנת 1940, תחילת מלחמת העולם השנייה באירופה, עברו דאלי וגאלה לארצות הברית, שם גרו שמונה שנים. בשנת 1942 פרסם דאלי את האוטוביוגרפיה המשעשעת שלו, "החיים הסודיים של סלוואדור דאלי". החזרה לקטלוניה שמאל\|ממוזער\|220px\|פסל של דאלי במרבייה בספרד את שארית חייו העביר דאלי בקטלוניה האהובה עליו והתיישב בקאפ דה קרוס, שם התגורר עד פטירת אשתו. העובדה שבחר להתגורר בספרד תחת שלטון פרנקו משכה אליו ביקורת רבה מצד אמנים רבים, ויש הסוברים שהזלזול בעבודותיו המאוחרות הוא על בסיס פוליטי ולא על בסיס איכותן. בגיל מבוגר הרחיב דאלי את היריעה מציור בלבד והתנסה בשיטות ובמדיות יוצאות דופן ובאמצעים חדישים; למשל, הוא יצר יצירות ב"בולטיזם" – התזת כתמי דיו על נייר, וטען שהיה הראשון להשתמש בהולוגרפיה בצורה אמנותית. בחלק מיצירותיו יש גם אשליות אופטיות. אמנים צעירים כמו אנדי וורהול הצהירו שהייתה לדאלי השפעה חשובה על הפופ ארט. בשנת 1960 החל דאלי לעבוד על תיאטרון-מוזיאון גאלה סלוואדור דאלי בעיר הולדתו, פיגרס, אך המשיך גם בעבודתו בביתו בעיירת הקיט פורט ליגאט. המוזיאון בפיגרס נבנה באותו מבנה בו הציג דאלי את תערוכתו הראשונה כאמן צעיר; זה היה הפרויקט הגדול ביותר שלו ועיקר תשומת הלב שלו עד שנת 1974. הוא המשיך להרחיב את המוזיאון עד אמצע שנות השמונים. עם זאת, בשנת 1968 הגיע לביקור בישראל ובמסגרתו צייר ציורים רבים אשר הושפעו מההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, אלו מאוגדים באוסף ציוריו "העלייה". בשנת 1982 העניק המלך חואן קרלוס הראשון לדאלי את התואר "מרקיז פובול". האסטרואיד "2919 דאלי" נקרא על שמו. בשנת 1969 עיצב את הלוגו של חברת הממתקים הקטאלונית "צ'ופה צ'ופס" שעד היום משמש סימן מסחר ברחבי העולם. ממוזער\|ימין\|180px\|The Rainbow (1972), מרכז מ.ת. אברהם לאמנות חזותית שנותיו האחרונות רעייתו של דאלי, גאלה, נפטרה ב-10 ביוני 1982. לאחר מותה איבד דאלי את העניין בחייו. הוא ייבש את עצמו בכוונה – ייתכן שהיה זה ניסיון התאבדות, או ניסיון להיכנס למצב של חיות מושהית, שכן הוא קרא שבעלי חיים מיקרוסקופיים מסוימים מסוגלים לעשות כן. דאלי עקר מביתו בפיגרס לטירה שרכש לגאלה בפובול, שבה סיימה את חייה. בשנת 1984 פרצה שרפה בחדר השינה שלו בנסיבות לא ברורות. ייתכן שהיה זה ניסיון התאבדות או ניסיון לרצח של עובד בית, או פשוט רשלנות של צוות הבית, אך תהיה הסיבה אשר תהיה, דאלי חולץ מהבית הבוער והוחזר לפיגרס, שם דאגה קבוצה של חברים, תומכים ואמנים אחרים לכך שבשנותיו האחרונות יוכל לחיות חיים נוחים בתיאטרון-מוזיאון שלו. נטען כנגד עובדי הבית שלו שהם כביכול החתימו אותו על בדי ציור ריקים שאחר כך צויר עליהם (גם לאחר מותו) והם נמכרו כציורים מקוריים. בשל כך סוחרי אומנות מפגינים חשדנות כלפי עבודות מאוחרות המיוחסות לדאלי. סלוואדור דאלי נפטר מכשל בלב ב-23 בינואר 1989 בפיגרס. הוא נקבר בקריפטה של התיאטרון-מוזיאון שלו. ביוני 2017, בית משפט בספרד הורה להוציא את גופתו מקברו כדי לערוך בדיקת DNA ולקבוע אם יש לו בת. לאחר בדיקה ביולי 2017, נקבע כי הטוענת אינה בתו של דאלי. דעות פוליטיות שמאל\|ממוזער\|220px\|הכניסה למוזיאון סלוואדור דאלי בעיר מולדתו, פיגרס דאלי הוצג לפעמים כפשיסט, בעיקר על ידי יריביו בקבוצת הסוריאליסטים, אך בפועל המציאות הייתה יותר מורכבת. בצעירותו תמך דאלי במשך זמן מה באנרכיזם ובקומוניזם. בזכרונותיו מופיעות אנקדוטות רבות על הצהרות פוליטיות רדיקליות, אך יותר במטרה להמם את שומעיו מאשר בשל שכנוע עצמי עמוק. כשהגיע לחוג שהורכב כמעט אך ורק מסוריאליסטים מרקסיסטים שראו במלוכנים אויב כמו גם באנרכיסטים, הסביר להם דאלי שהוא "אנרכו-מלוכני". עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ברח דאלי מהלחימה וסירב להזדהות עם קבוצה כלשהי. לאחר שחזר לקטאלוניה, בתום מלחמת העולם השנייה, התקרב דאלי לשלטונו של פרנקו. באותה עת גם זנח את האתאיזם שאימץ בנעוריו ושב לדת הקתולית (הוא אף התקבל אצל האפיפיור). דאלי הכריז כמה הצהרות שתמכו בדיכוי שביצע משטרו הפשיסטי של פרנקו, כשהוא מברך את פרנקו על פעולותיו שמטרתן "לרוקן את ספרד מכוחות הרסניים". דאלי שלח מברקים לפרנקו, שבהם בירך אותו על חתימתו על גזרי דין מוות לאסירים פוליטיים. דאלי אפילו צייר את ביתו של פרנקו. משטר פרנקו הראה סובלנות לאקסצנטריות של דאלי, בין השאר משום שהוא היה בין האמנים היחידים בעלי שם עולמי שהסכימו לגור בספרד הפשיסטית. עם זאת, דאלי הפגין חוסר ציות פומבי בכך שהילל את פדריקו גארסיה לורקה, גם בשנים שעבודתו של לורקה הייתה מוקצית ואסורה בספרד. לדאלי לא הייתה כמעט סימפתיה לאנושות באופן כללי. אחת מאמירותיו הפוליטיות היא שלא אכפת לו לגבי אחרים, כל זמן שהוא יכול להיות מלך. כאשר בוחנים את דאלי דרך פריזמה של אנוכיות, האידאולוגיות המשתנות שלו מקבלות קו ברור ועקבי. כשדאלי היה עני ולא מוכר, הוא תמך בפירוק אלים של המערכת השלטונית והחברתית; מאוחר יותר, כשהתעשר והתפרסם, תמך במשטרו של פרנקו שאיפשר לו אורח חיים זה. מילון הסמלים הצורניים והגרפיים יצירותיו של דאלי, הן הגרפיות והן הפיסוליות, כוללות מספר מרכיבים קבוצים, המסמלים רעיונות קבועים, אשר ניתן לסדרן במילון סמלים: ביצה - סמל נוצרי מסורתי לתחייה וללידה מחדש כמו גם עצם אסתטי המסמל שלמות (בצורתו) וטוהר (בצבעו). לכך מוסיף דאלי את הניגוד שהקסים אותו תמיד, בין רך, נוזלי וחסר צורה (תוך הביצה) לקשה, מוצק ("שריוני") וגובל (קליפת הביצה). 60px\|ממוזער\|ימין\|קב קב - תמיכה לצורה רכה שאיננה מסוגלת לעמוד ביציבות באופן עצמאי. דאלי מצא קב ישן בעליית הגג של בית אביו ומאז לא נפרד מהחפץ. הקב מסמל את הממשות הריאלית, התומכת באופן יציב את המבנה הרוחני, הדמיוני או הפנטסטי. זוהי "השארת רגל אחת יציבה על הקרקע" התומכת ברעיון סוריאליסטי. שעון רך - עיצוב השעון מושפע מגבינת קממבר הנמסה בשמש. הזמן אצל דאלי איננו ליניארי, אלא סובייקטיבי וגמיש כחומר פלסטי בחלל. הזמן נחווה באופן שונה בהתאם לצופה (רעיון המושפע מתורת היחסות של איינשטיין) ולחוויה. זהו גם סמל לשליטת הרוח האנושית בזמן, הנע כביכול באדישות מהעבר להווה, אך ביכולת הרוח האנושית לעצב אותו כחומר ביד היוצר. מלאך - סמל הרוחניות והתקווה לאיחוד המיסטי. המלאך מייצג אפשרות לתנועה חופשית בין השמיים והארץ ולפיכך נושא את התקשורת בין האדם לאלוהים. נמלים - סמל לרקבון, דעיכה, דקדנס (שקיעה, ניוון) ומוות. דאלי היה מוקסם מנמלים בילדותו ונהג לעקוב אחר אורחותיהן. פיל - הפיל של דאלי ניצב על רגליים דקות של חרק או ג'ירפה ונושא על גבו אובייקט נוצץ (כגון אובליסק עשוי ענבר כתום או פסלון מוזהב). סמל מורכב זה מציין את ההווה (הפיל הכבד), הנישא על ידי הרגליים השבריריות (זיכרון העבר, המקליש והולך), אך נושא על גבו את תקוות העתיד הזוהר. קרנף - צורת הקרנף הקסימה את דאלי הן כסמל של עוצמה שקטה והן כאובייקט אסתטי, בהתייחסות לרישום הקרנף של דירר. בפרט התרשם דאלי מגופו של הקרנף העשוי לוחות שריון נוקשים, המסתירים את כוחם המתפרץ והאלים של השרירים. מגרה - המגרה היא סמל לזיכרון ולתת מודע, כהתייחסות ישירה למונח "מגרה" בכתבי פרויד. פול שעועית (לרוב שני פולים) - שעועית היא מאכל מסורתי בקטלוניה. דאלי עושה שימוש בשני פולי שעועית משולבים זה בזה לציון אהבה ויחסי מין והביטוי של ההיבט המיני בכל עצם, גם הבנאלי ביותר. ונוס ממילו - פסל ונוס ממילו מסמל יופי קלאסי והוא גם חלק מן המיתולוגיה האישית של דאלי. זהו הפסל הראשון אותו צר דאלי מחומר, בעודו ילד, כהעתק של העתק של הפסל שניצב בחדר הסעודות של משפחתו. דאלי יצר על בסיס הפסל וריאציות רבות, בהן ונוס-ג'ירפה וונוס עם מגרות. יצירות מפורסמות 250px\|ממוזער\|התמדתו של זיכרון, אחד מציוריו של דאלי 250px\|ממוזער\|פסל של גאלה דאלי במרבייה בספרד דאלי יצר יותר מ-1,500 ציורים בימי חייו, בנוסף לאיורים לספרים, ליתוגרפיות, עיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטרון, מספר רב של שרבוטים, עשרות פסלים, ופרויקטים אחרים, כולל סרט מצויר עבור דיסני. להלן רשימה כרונולוגית של כמה מיצירותיו החשובות: 1922 Cabaret Scene ו-Night Walking Dreams 1923 Self Portrait with L'Humanite ו-Cubist Self Portrait with La Publicitat 1924 Still Life (Syphon and Bottle of Rum) (עבור פדריקו גארסיה לורקה) ו-Portrait of Luis Buñuel 1925 Large Harlequin and Small Bottle of Rum, וסדרה של פורטרטים עבור אחותו אנה מריה, הבולט שבהם Figure At A Window 1926 Basket of Bread ו-Girl from Figueres 1927 Composition With Three Figures (Neo-Cubist Academy) ו-Honey is Sweeter Than Blood (העבודה הסוריאליסטית החשובה הראשונה שלו) 1927 דאלי החל לכתוב את הליברטו לאופרה, הוא קרא לאופרה "להיות אלוהים" . 1929 המאונן הגדול וימי אביב ראשונים 1931 התמדתו של זיכרון (יצירתו המפורסמת ביותר, שבה מופיעים "השעונים הנוזלים"), The Old Age of William Tell, ו-William Tell and Gradiva 1932 The Spectre of Sex Appeal, The Birth of Liquid Desires, Anthropomorphic Bread, ו-Fried Eggs on the Plate without the Plate. The Invisible Man (התחיל לצייר ב-1929) סיום (אולם לא לשביעות רצונו של דאלי). 1934 רוחו של ורמיר מדלפט היכולה לשמש כשולחן 1933 Retrospective Bust of a Woman (קולאז' פסלים מחומרים שונים) ו-Portrait of Gala With Two Lamb Chops Balanced on Her Sholder 1936 הד מורפולוגי, Autumn Cannibalism, מבנה רך עם שעועית (תחושה מוקדמת של מלחמת אזרחים) 1936 טלפון סרטן, חפץ סוריאליסטי שיצר דאלי עבור פטרונו האנגלי, אדוארד ג'יימס 1937 מטמורפוזה של נרקיסוס, הג'ירפה הבוערת, ברבורים משתקפים בפילים 1938 The Sublime Moment, התגלות של פנים ותבשיל פירות על החוף 1939 שירלי טמפל, המפלצת הצעירה והקדושה ביותר של הקולנוע בזמנה 1940 פני המלחמה, שוק עבדים עם ראשו הנעלם של וולטר 1943 The Poetry of America ו-Geopoliticus Child Watching the Birth of the New Man 1944 Galarina ו-Dream Caused by the Flight of a Bumblebee around a Pomegranate One Second Before Awakening 1945, Basket of Bread-- Rather Death Than Shame ו-Fountain of Milk Flowing Uselessly on Three Shoes באותה שנה שיתף דאלי פעולה עם אלפרד היצ'קוק בסצנת חלום בסרט Spellbound, אם כי שני הצדדים לא היו מרוצים מהתוצאה. 1946 The Temptations of St. Anthony 1949 Leda Atomica והמדונה של פורט ליגאט. דאלי חזר לקטאלוניה בשנה זו. 1951 Christ of St. John of the Cross ו-Exploding Rephaelesque Head. 1954 Corpus Hypercubus Crucifixion ו-Young Virgin Auto-Sodomized by the Horns of Her Own Chastity 1955 The Sacrament of the Last Supper 1956 Still Life Moving Fast 1958 The Rose 1959 גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס 1960 דאלי מתחיל לעבוד על התיאטרון-מוזיאון גאלה סלוואדור דאלי 1961 דאלי משתף פעולה עם המשורר Carles Fages de Climent והם יוצרים אאוקה - שילוב של 43 איורים ושיר בחרוזים. היצירה נקראת El Triomf I el Rodoli de la Gala I en Dali. 1965 דאלי תורם ציור גואש, דיו ועפרון של הצליבה לבית הסוהר Rikers Island בניו יורק. הציור היה תלוי בחדר האוכל של האסירים מ-1965 עד 1981. 1967 דיג טונה 1969 הלוגו של "צ'ופה צופס" 1970 The Hallucinogenic Toreador 1972 La Toile Daligram 1976 Gala Contemplating the Sea. 1977 Dalí Lifting the Skin of the Mediterranean Sea to Show Gala the Birth of Venus (זוג תמונות המהוות סטריאוסקופיה) 1983 דאלי מסיים את ציורו האחרון, The Swallow's Tail. 2003 דסטינו, סרט מצויר שהיה במקור שיתוף פעולה בין דאלי וולט דיסני יוצא לאקרנים. הפקתו החלה בשנת 1945. האוסף הגדול ביותר של עבודותיו של דאלי נמצא בתיאטרון-מוזיאון בפיגרס. האוסף השני בגודלו הוא במוזיאון סלוואדור דאלי בסנט פטרסבורג שבפלורידה, ואחריו בגלריית ,סלוואדור דאלי בפסיפיק פאליסדס שבקליפורניה. כמו כן אוסף נכבד מיצירותיו נמצא במתחם דאלי בפריז. המקום המפתיע ביותר שבו הייתה תלויה יצירה של דאלי הוא בית הסוהר Rikers Island בעיר ניו יורק: ציור של הצליבה שתרם דאלי לבית הסוהר נתלה בחדר האוכל של האסירים למשך 16 שנה ואז הועבר לכניסה לכלא למשמורת. הציור נגנב בחודש מרץ 2003 על ידי ארבעה סוהרים וטרם הושב. הקשר לישראל בשנים 1967–1968 צייר סדרה המונה 25 ציורים, שהוזמנו על ידי מדינת ישראל, תחת הכותרת "העלייה" עבור חגיגות העצמאות של שנת 1968. הציורים עוסקים בישראל, ציונות, ויהדות. מופיעים בהם סמלים כמו מגן דוד והכותל ואישים כמו דוד בן-גוריון ומשה שרת. כיום הציורים מופיעים במוזיאון דאלי שבעיר פיגורוס. בשנת 1982 יצר את פסל "המנורה". בהמשך הוצב הפסל בנמל תעופה בן-גוריון. ממוזער ממוזער ראו גם דאלי - מכתש פגיעה הקרוי על שמו לקריאה נוספת סלוואדור דאלי - כתבים נבחרים, תרגם, ערך והוסיף מבואות והערות: חיים פינקלשטיין, מוסד ביאליק, 2017. קונרוי מדוקס, סלוואדור דלי: 1989-1904 - הגאון האקסצנטרי, הוצאת ספרי טאשן. קישורים חיצוניים Virtual Dali - גלריה של עבודות האומנות של דאלי סלוואדור דאלי - אתר ישראלי WebCoast על סלוואדור דאלי Dalí Gallery - אתר מקיף על עבודותיו של דאלי סלוואדור דאלי, באתר Artcylopedia.com סלוואדור דאלי, באתר של קרן גאלה מוזיאון דאלי בסנט פטרסבורג, פלורידה מוזיאון דאלי במונמרטרה, פריז פסטיבל כאן: תוכנית רדיו המוקדשת לניתוח הסרט "כלב אנדלוסי", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת סלוואדור דאלי - אתר היסטורי "סלוואדור דאלי, פשיסט", באתר קאונטרפאנץ' UbuWeb: סלוואדור דאלי - ראיון על הליתוגרפיה של סלוואדור דאלי גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לסלוואדור דאלי, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת "הכלב האנדלוסי", סרטם של דאלי ולואיס בוניואל, 1929 הערות שוליים * קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ציירים ספרדים קטגוריה:ציירים קטלאנים קטגוריה:סוריאליזם קטגוריה:אמנים סוריאליסטים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה קטגוריה:ספרדים שנולדו ב-1904 קטגוריה:ספרדים שנפטרו ב-1989 קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים	2024-07-09T17:46:48
CH-53	הפניה סיקורסקי CH-53 סי סטליון	2018-12-15T09:14:24
צרכנים	REDIRECT צרכן	2022-10-06T04:41:04
יצרנים	REDIRECT אוטוטרוף	2005-09-27T13:45:32
מפרקים	שמאל\|250px\|ממוזער\|הפטריות על עץ זה משמשות כמפרקים מְפָרְקִים הם יצורים במארג המזון המפרקים תרכובות אורגניות, באמצעות הפרשת אנזימי עיכול מתוך תאיהם אל הסביבה. מקצת תוצרי הפירוק - תרכובות אורגניות קטנות ומסיסות - נספגות אל תוך גופם של המפרקים ומשמשות להם מקור אנרגיה וכמקור תרכובות פחמן. תוצרי פירוק אחרים, כמו למשל תרכובות אי-אורגניות, נשארים בסביבה ומנוצלים במחזוריות על ידי האורגניזמים החיים בקרקע וגם על ידי הצמחים תהליך שנקרא ,מיחזור תרכובות מזון (nutrient cyceling) - אלו יכולים להיות פחמן דו-חמצני ומים ועוד אי אלו מלחי מזון שונים שנוצרים בעת תהליך הפירוק ,שלבסוף ייקלטו בחזרה על ידי בעלי החיים השונים, כמו הצמחים שינצלו את הפחמן הדו-חמצני והמים (וכן את אור השמש) לשם קיום תהליך ההטמעה, הידוע בתור "פוטוסינתזה" בו הם מייצרים לעצמם את הסוכרים אקסודטות שיופרשו משורשיהם(exudates) על מנת לתחזק את אותן מפרקים מה שמשלים את התהליך המחזורי. בדרך זו המפרקים משתתפים בתהליכי פירוק או קומפוסט בשפה נכונה או כך נוצר הומוס בטבע וממחזרים חומרים רבים, ולכן יש להם תפקיד חשוב במחזורי החומרים בבית הגידול. במארג מזון, המפרקים מפרקים את שיירות (שאריות) הפסולת שמופרשת מהיצורים החיים וכן את היצורים שאינם חיים. בזכות כך, נוצרת מחזוריות דרכה המפרקים מפרקים את האורגניזמים המתים ושאריותיהם, וכתוצאה מכך הם (המפרקים) פולטים את הדרוש לצמח- פחמן דו-חמצני ומים כדי שצמח חדש יוכל לבצע פוטוסינתזה ולהיות בבסיס מארג המזון. בין המפרקים נמנים בעיקר חיידקים, פטריות ותולעים. פטריות במערכות אקולוגיות רבות המפרקים העיקריים הם הפטריות. בניגוד לחיידקים, שהם אורגניזמים חד-תאיים, הפטריות מצויות במקבצים ומתחברות דרך דפנות התאים הקרובים, וכך יוצרות יחידה גדולה יותר, תפטיר, המוקפת בדופן תא גדול. הפטריות מסוגלות לחדור גם לאזורים לא חשופים של האורגניזם, ובנוסף הן היחידות שמסוגלות להשתמש באנזימים לפירוק ליגנין. שני יתרונות אלו הופכים את הפטרייה למפרק העיקרי ביערות, שבהם התרכובות האורגניות מכילות בעיקר ליגנין. הפטריות מפרקות את האורגניזם על ידי הפרשת חומצות מגופן שגורמות לו להירקב ולהתמוסס, ושואבות אותו חזרה ביחד עם החומצה והאורגניזם המומס. במשך הזמן הפטריות יאכלו את כל האורגניזם הרקוב. כאשר המקבצים נוגעים זה בזה, נוצרת פטרייה חדשה בנקודת המפגש, וכך הפטרייה מתרבה. תולעים ישנם סוגים מסוימים של תולעים המוגדרים כמפרקים מפני שהתנהגותם דומה לאוכלי פגרים. לדוגמה, תולעת שמפרקת תפוח הורסת את הקליפה, ובכך חושפת את החלק הפנימי ועוזרת לו להירקב. בנוסף, בעקבות פירוק הקליפה, היא חושפת את החלק הפנימי של הפרי למפרקים אחרים. סוגים מסוימים של תולעים מפרקים גם בעלי חיים. ראו גם מחזור הפחמן מחזור החנקן קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אקולוגיה קטגוריה:מטבוליזם	2023-04-27T04:23:05
עבד אלמאלכ דהאמשה	REDIRECT עבד אל-מאלכ דהאמשה	2009-07-18T08:29:10
אספת המעמדות של 1789	שמאל\|250px\|ממוזער\|ציור של האספה בעת פתיחתה אספת המעמדות (בצרפתית: Les États-Généraux de 1789) הייתה, עד המהפכה הצרפתית, האספה הכללית של צרפת, בה היו מיוצגים כל אחד משלושת המעמדות בצרפת. בשנת 1789 התכנסה אספת המעמדות לראשונה מאז 1614. כינוסה סלל את הדרך למהפכה הצרפתית. רקע אחת הסיבות העיקריות לפריצת המהפכה הצרפתית הייתה המשבר הכלכלי החמור, שנגרם כתוצאה מפזרנות על מלחמות מיותרות ועל חצר מלכות ראוותנית. סיבה נוספת למשבר הכלכלי הייתה שיטת גביה ארכאית שבמסגרתה שולם הרוב המכריע של המסים על ידי המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרוּת). מבחינה עקרונית נכללו במעמד זה כל פשוטי העם, אך למעשה רק הבורגנים והאיכרים האמידים שילמו מיסים. ניסיונות לרפורמה במערכת גביית המיסים נחלו כישלון צורב בעקבות התנגדות המעמד הראשון (הכמורה) והמעמד השני (האצולה). ביולי 1787 הועלתה בפני המלך לואי השישה עשר הדרישה לכנס את אספת המעמדות. ב-18 בדצמבר הבטיח המלך לעשות זאת תוך חמש שנים. לאחר מכן איבד שר האוצר קאלון את מקומו לטובת מבקרו הראשי, אטיין שארל דה לומני דה בריאן. בריאן בתורו איבד את מקומו לטובת ז'אק נקר, שר האוצר הקודם, שהיה בעל רגשות חמים כלפי המעמד השלישי. עם נקר כשר האוצר הסכים המלך לכנס את אספת המעמדות במאי 1789. ההכנות במליאת אספת המעמדות בלטה הבעיה המרכזית של צרפת באותה התקופה – העימות בין המעמד השלישי לשני המעמדות הראשונים. שני המעמדות הראשונים ייצגו כ-1.5% בלבד מהצרפתים אך היו בעלי שני שלישים מהמושבים באספה (כל מעמד זכה למספר מושבים זהה, ללא קשר למספר האזרחים שהוא יצג). שני המעמדות הראשונים, אף שלכאורה היו מעמדות נפרדים, הצביעו בדרך כלל ביחד וכך גברו בקביעות על המעמד השלישי. המעמד השלישי דרש ייצוג כפול, כמקובל באספת המעמדות בפרובינציות. הנושא היווה קרקע פורייה לוויכוחים, כאשר נאומו המפורסם של עמנואל ז'וזף סיאס, "מהו המעמד השלישי", ייצג את הלך הרוח הכללי. נקר קיווה להימנע מעימות וניסה לדבר אל ליבו של המעמד השני, אך האריסטוקרטים סירבו לאפשר ייצוג כפול למעמד השלישי, סירוב שרק הבליט את התנגדותה העיקשת של האצולה לכל שינוי בפוליטיקה הצרפתית. לבסוף הוציא המלך צו ב-27 בנובמבר 1788 שהכריז כי אספת המעמדות תכלול לפחות 1,000 נציגים ויינתן ייצוג כפול למעמד השלישי. בנוסף נקבע כי גם כמרים שאינם בני האצולה יוכלו לייצג את המעמד הראשון. כמו כן הוחלט להתגמש ולקבוע שגם פרוטסטנטים יוכלו לייצג את המעמד השלישי. כינוסה של אספת המעמדות האספה התכנסה בוורסאי ב-5 במאי 1789, ונציגים רבים של המעמד השלישי ראו בייצוג הכפול לו זכו ניצחון. עם זאת, הכללים של 1614 נותרו בעינם והנציגים משני המעמדות הראשונים זכו במקומות הישיבה היותר יוקרתיים. כאשר לואי השישה עשר ושארל לואי פרנסואה פול דה ברנטין, שומר החותמות, פנו אל הנציגים ב-6 במאי, גילו נציגי המעמד השלישי שהולכו שולל. ההצבעה נערכה לפי מעמדות כך שניתן קול אחד לכל מעמד, ולכן, אף על פי שמספרם של נציגי המעמד השלישי היה כפול, קולם היה שווה לשליש מהקולות, כמו קולם של נציגי כל אחד משני המעמדות האחרים, בדיוק כפי שהיה המצב בעבר. המלך ושומר החותמות רצו להותיר את הייצוג הכפול של המעמד השלישי כסמל ללא ביטוי מעשי. על אופן פעילות האספה הכריז ברנטין. שר האוצר נקר, שרכש אהדה למעמד השלישי, נאם רק בנושא שינוי המדיניות הפיסקלית שבו תמך. לבסוף נאלץ המלך להיכנע לתביעתם של נציגי המעמד השלישי שלכל נציג יהיה קול אחד. התעקשותו ההתחלתית התבררה כטעות חמורה בשיקול הדעת, שכן כשנאלץ לחזור בו ממנה, הפגין בכך חולשה. המשך הדיונים ופיזור האספה במהלך האספה הצביעו נציגי המעמד השלישי לבדם על החלטה לפיה השררה נמצאת בידי רוב האזרחים. בנוסף החליטו לשנות את שם האספה ל"אספה הלאומית". הם אמנם הזמינו את בני האצולה להצטרף אליהם, אך הבהירו כי אם אלו לא יצטרפו, הם לא יהססו לנהל את ענייני המדינה בלעדיהם. המלך ניסה להתנגד להחלטות אלו, אך ללא הצלחה. ב-20 ביוני הורה על סגירת האולם בו התקיימו דיוני האספה. האספה עברה למגרשי הטניס המלכותיים והמשיכה בדיוניה שם. במגרש הטניס נשבעו הצירים את "שבועת מגרש הטניס", שבה הבטיחו להמשיך בדיוניהם עד אשר צרפת תזכה לחוקה חדשה. למחרת התכנסה האספה בכנסיית לואי הקדוש ומרבית נציגי הכמורה הצטרפו אליה. ב-23 ביוני נאות המלך לאשר שינויים מסוימים בחוק ולוותר על חלק מסמכויותיו. בני האצולה, שעד כה לא הצטרפו לאספה הלאומית, עשו כן בעקבות בקשתו של המלך. אספת המעמדות סיימה את חייה ולא התכנסה עוד, וסמכויותיה עברו לאספה הלאומית. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:המהפכה הצרפתית	2024-07-08T01:41:27
ברוש	ברוש (שם מדעי: Cupressus) הוא סוג של עצים מחטניים, המצויים באזורי האקלים החם של חצי הכדור הצפוני, בהם צפון אמריקה, צפון אפריקה, המזרח התיכון, ההימלאיה, דרום סין וצפון וייטנאם. אלו הם עצים ירוקי עד או שיחים גדולים שגובהם 5–40 מטר, העלים דמויי קשקשים שאורכם 2–6 מ"מ המסודרים באופן נגדי זה לזה. האצטרובלים כדוריים או אליפטיים וגודלם 8–40 מ"מ, וכוללים 4–14 קשקשים המגינים על הזרעים. השם ברוש מיוחס לעיתים לצמחים מחטניים אחרים הדומים לסוג זה, כגון טקסודיון (Taxodium), המכונה "ברוש הביצות", וכן Chamaecyparis, Callitris, Cupressocyparis ואחרים. צבעי הברוש (צבע העלים) הם ירוק בהיר, ירוק כהה וירוק-אפור. לעלי הברוש צורה פרקטלית. השימוש הרב בברוש כעץ בנייה, בעבר, גרם לכריתתו המרובה ולהכחדתו כמעט מוחלטת מהטבע המקומי. מעלי הברוש מופק שמן המיועד לייצור בשמים, סבון ומוצרים נוספים. כמו כן, הוא משמש כשובר רוח בגבולות פרדסים, חלקות חקלאיות ובתי קברות. באזור הים התיכון, הברוש נחשב לתרופה עממית נגד שיעול, וברפואה העממית הערבית בארץ, המים - בהם מבושלים אצטרובלים כדוריים - משמשים לטיפול בבעיות חניכיים, שיניים וכן בסוכרת. מינים מינים הגדלים בארץ ישראל ברוש מצוי (Cupressus sempervirens) - מין הברוש היחיד הגדל בר בארץ ישראל. ברוש טוטם - עץ זקוף וצר, בעל צבע ירוק חזק שמקורו בדרום אירופה. הוא נכנס לארץ ישראל בשנות התשעים וניטע בגינות כבודד, כגדר חיה, וכאלמנט פיסולי. ברוש טוטם נחשב לקבוצה (cultivar group) בתוך המין ברוש מצוי. שמו המלא הוא: Cupressus sempervirens var. pyramidalis (או var. stricta או var. fastigiata) ברוש אריזוני (Cupressus arizonica) – עץ נוי שמקורו באריזונה. צורתו חרוטית זקופה בדומה לברוש המצוי מהזן האופקי, אולם ענפיו ועליו מכסיפים. גובהו 5 - 10 מטרים. בארץ ישראל, הברוש האריזוני ננטע על ידי קרן קיימת לישראל באתרים בגליל העליון המזרחי, בהם יער ביריה ונחל דישון.https://www.kkl.org.il/forestsearch/biria_forest.aspx ברוש בכות (Cupressus funebris) – עץ נוי שמקורו בסין. ברוש פורטוגלי (Cupressus lusitanica) – עץ נוי שגדל במקסיקו ובפורטוגל. ברוש גדול-פירות (Cupressus macrocarpa'') – "ברוש לימוני". עץ נוי שמקורו בקליפורניה, הידוע בזכות אצטרובליו. נפוץ בגינון. ברוש במקורות ממוזער\|בהגדלה רואים את המבנה הפרקטלי של עלי הברוש בכתובתיהם של מלכי אשור ובבל נרמז כי נכרתו בידם עצי ארזים ועצי ברושים מן הלבנון בכדי להשתמש בהם לצורכי בנייניהם: . בימי המקרא שימש העץ כסמל לרעננות: . שלמה המלך קיבל מחירם מלך צור עצי ארזים ועצי ברושים מן הלבנון לבניין בית המקדש ובית המלכות: . הברוש שימש בבניית דלתות,רצפה, מזוזות, כרובים וכלי נגינה בבית המקדש הישראלי: , מקום אילן הברוש משמש מגורים וקן לציפורים ולעוף הנקרא חסידה כמובא בספר תהלים (תהלים פרק קד פסוק יז): לדעת רוב החוקרים אין הברוש המוזכר במקרא זהה ל-Cupressus. לדעת עמנואל לב מדובר ב-Juniperus (ערער). לדעת אהרון אהרונסון מדובר ב-Juniperus drupacea (ערער גלעיני), ולדעת מנחם זהרי מדובר ב-Juniperus excelsa (ערער ברושי). לדעת יהודה פליקס, הברוש המצוי נקרא במקרא בשם תאשור'''. לפי התלמודראש השנה כג א, הברוש נכלל בתוך עשרה מיני הארזים, כלומר עצי סרק שהאדם מחשיב רבות את השימוש בענפיהם או גזעיהם, כארז. ראו גם ממוזער\|עץ ברוש על גדות אגם גרדה באיטליה ברוש קרח ברוש פטגוני קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:ברושיים קטגוריה:סוגי מחטניים קטגוריה:עצים בתנ"ך	2024-08-01T04:50:50
ג'ון קיטס	ג'ון קיטס (באנגלית: John Keats; 31 באוקטובר 1795 - 23 בפברואר 1821), היה מחשובי המשוררים הרומנטיים האנגלים. חייו קיטס נולד בכפר ליד לונדון. אביו, שהיה בעל אורוות, נהרג בשנת 1803 בתאונה. אמו נישאה זמן קצר אחרי כן, אך עזבה את בעלה ועברה לגור עם סבתו של קיטס. האם נפטרה ממחלת השחפת ב-1810. קיטס ואחיו נשלחו על ידי סבתם לאפוטרופוסים שדאגו להמשך חינוכם. קיטס נשלח ללמוד רפואה, הוא התמיד בכך עד 1814 ואחר כך החליט להתמסר לעולם הספרות אליו נמשך מילדות. קיטס התוודע ליוצרים מובילים של תקופתו, בהם לי האנט והמשורר פרסי ביש שלי. בשנת 1816 לי האנט עזר לו לפרסם את שירו הראשון בכתב-עת שערך. שנה מאוחר יותר, פרסם קיטס כשלושים שירים בקובץ שנקרא "שירים", הקובץ קיבל ביקורות פושרות. ממוזער\|162 פיקסלים\|המצבות הצמודות של קיטס וסוורן בבית העלמין הפרוטסטנטי ברומא קיטס התחיל לטפל באחיו הצעיר טום, שהיה חולה בשחפת. באותה תקופה כתב את שירו "אנדימיון" (Endymion). אחיו מת ב-1818, וסימני מחלת השחפת התגלו גם בג'ון. הוא עבר לגור בלונדון עם חברו, ושם התאהב בבחורה בשם פאני ברון שהתגוררה עם אמה בבית חברו. בתקופה זו בקיץ 1819 כתב כמה מהטובים בשיריו: "אודה לפסיכה" (Ode to Psyche), "אודה לכד יווני" (Ode on a Grecian Urn) ו"אודה לזמיר" (Ode to a Nightingale). שקוע באהבה ובשירה, הוא התיש את עצמו. ב-1820 פרסם את קובץ שיריו השני, הפעם זכה לביקורות משבחות. עקב מחלתו נצטווה על ידי רופאיו להתרחק מהחורף האנגלי, והוא עבר להתגורר באיטליה. בתחילה חי בנאפולי ואחר כך ברומא. בריאותו השתפרה מעט אך אחרי זמן קצר חלה הידרדרות במצבו. הוא מת ברומא בגיל 25 ממחלת השחפת, ונקבר בבית העלמין הפרוטסטנטי של רומא. בחודשים האחרונים לחייו טיפל בו ידידו, הצייר ג'וזף סוורן, שנקבר לצידו של קיטס. לאחר מותו, נחשב קיטס כאחד מגדולי המשוררים של התקופה הרומנטית, למרות שבחייו זכה לביקורות מעורבות. הוא היווה מקור השראה לרבים מהאומנים שבאו אחריו, ביניהם המשורר אלפרד טניסון והאומנים הקדם רפאלים. שירתו של קיטס עוסקת ביופי, אידיאלים והשוואה בין שלמות האידיאלים למימושם במציאות. הוא הרבה לעסוק בנושאים מתוך המיתולוגיה היוונית, וכן ביופי הטבע והאומנות. כתיבתו מתאפיינת באהבה שופעת חיים לשפה, ליצירי הדמיון וליופי, אבל גם מהולה במלנכוליה. קישורים חיצוניים אתר המוקדש לחייו ויצירתו של ג'ון קיטס הערות שוליים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:משוררים בריטים קטגוריה:אנגלים שנפטרו משחפת קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1795 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1821 קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית	2024-09-10T17:19:00
דיודה	שמאל\|ממוזער\|200px\|דיודות שונות דיודה (באנגלית: Diode), היא רכיב אלקטרוני בעל שני חיבורים, שפועל כשסתום חד-כיווני ומאפשר מעבר זרם חשמלי בכיוון אחד בלבד. בתרשימי חשמל, הדיודה מסומנת בצורת חץ, שקודקודו נפגש עם קו אנכי, בכיוון הזרימה של החשמל. שני הדקי הדיודה קרויים אנודה (הדק חיובי) וקתודה (הדק שלילי), כאשר כיוון הזרם החשמלי הוא מהאנודה לקתודה. רקע בשנת 1880, במהלך ניסויים בנורת הליבון שהמציא, הלחים תומאס אדיסון טבלת מתכת, הקרויה אלקטרודה, בנוסף לחוט הלהט שבנורה. לאחר מכן, רוקנה הנורה מאוויר (תהליך שעברו כל נורות הליבון שבהן עסק אדיסון). הנורה הופעלה בדרך הרגילה, כאשר חוט הלהט התחמם והפיץ אור. אדיסון גילה, שלאחר שחוט הלהט חומם, אפשר היה להעביר זרם חשמלי בין חוט הלהט והאלקטרודה, אך בכיוון אחד בלבד – אם חוט הלהט חובר להדק השלילי של סוללה והאלקטרודה להדק החיובי. אם המתח חובר בכיוון ההפוך, דהיינו כאשר לחוט הלהט היה מתח גבוה יותר מזה של האלקטרודה, לא זרם כל זרם. אדיסון רשם פטנט על שימוש בתופעה זו (שנקראה אז "אפקט אדיסון", וכיום קרויה פליטה תרמיונית) לצורך מדידת מתח ישר וייצובו, אך לא עשה בה שימוש מעשי. ההסבר לתופעה ניתן רק לאחר גילוי האלקטרון. הזרם החשמלי הוא תנועה של אלקטרונים בריק השורר בשפופרת, מהקתודה (האלקטרודה החמה) אל האנודה (האלקטרודה הקרה). התופעה מתרחשת מכיוון שכתוצאה מחימום חוט הלהט, האלקטרונים שבאטומי החומר המרכיב אותו משתחררים מהאטומים לזמן קצר. המתח של הסוללה יוצר שדה חשמלי במרחב בין הקתודה והאנודה, שאם הוא בכיוון הנכון, הוא גורם להאצת האלקטרונים לכיוון האנודה בה הם יכולים להיקלט ולהמשיך לזרום במעגל החשמלי. אם המתח מחובר בכיוון ההפוך, השדה החשמלי ההפוך יאיץ את האלקטרונים בחזרה אל הקתודה, והם לא יוכלו להגיע לאנודה, ולכן בכיוון זה הזרימה נחסמת. בשנת 1904 סר ג'ון פלמינג רשם פטנט על שימוש באפקט אדיסון במקלט טלגרף אלחוטי, על ידי המרת זרם חילופין לזרם ישר. ההתקן נקרא מיישר זרם (rectifier). השם דיודה ניתן רק בשנת 1919 להתקן שבו שתי אלקטרודות ("די" פירושו שתיים), יחד עם השמות טריודה להתקן שבו שלוש אלקטרודות, טטרודה להתקן של ארבע אלקטרודות, וכן הלאה. חוקרים אשר עסקו במחקר על חומרים מוליכים למחצה הציגו תופעות הדומות להתנהגות של דיודה כבר במאה ה-19. ב-1926 ל. גרונדל ופ. וגייגר הציגו דיודה המבוססת על חיבור בין נחושת לתחמוצת נחושת (חומר מוליך למחצה). ב-1938 נתן וולטר שוטקי הסבר תאורטי להתנהגות זו. דיודה זו, המבוססת על חיבור בין מוליך למחצה ומתכת, נקראת על שמו דיודת שוטקי. דיודה המבוססת על חיבור בין מוליכים למחצה בעלי אילוח שונה (דיודת PN) תוארה על ידי ויליאם שוקלי ב-1949. אף שדיודות העשויות משפופרות ריק עדיין נמצאות בשימוש (לדוגמה במגברי שמע), מרבית הדיודות המיוצרות כיום עשויות מחומרים מוליכים למחצה. ייצורן זול יותר, הן קטנות יותר, הן כמעט ולא צורכות הספק וביצועיהן טובים יותר. מאז 1949 הומצאו סוגים חדשים רבים של דיודות המיועדות למגוון רחב של שימושים. עקרון פעולה שמאל\|ממוזער\|150px\|למעלה, דיודה בממתח קדמי – הדיוה תעביר זרם. למטה, דיודה בממתח אחורי – הדיודה לא תעביר זרם שמאל\|ממוזער\|150px\|אופיין מתח-זרם של דיודה שמאל\|ממוזער\|150px\| שפופרת דיודה בשפופרות ריק, חוט תיל (הקתודה) פלט אלקטרונים כתוצאה מחימומו (פליטה תרמיונית) כאשר התופעה לכך מוסברת בקרינה של גוף שחור, אלה נמשכו ללוח המתכת (האנודה) המצוי במתח חשמלי נמוך יותר. תנועה בכיוון השני לא הייתה אפשרית מכוון שהלוח לא חומם ולכן לא פלט אלקטרונים. שמאל\|ממוזער\|75px\|דיודת PN, מורכבת מחיבור מוליכים למחצה בעלי אילוח שונה בדיודת PN הרעיון מיושם בדרך שונה לחלוטין. דיודת PN היא בעצם צומת PN, כלומר חיבור בין חומר מוליך למחצה מסוג P לחומר מוליך למחצה מסוג N. נקודת החיבור מהווה מחסום לזרימת זרם. הפעלת מתח בכיוון אחד מקטינה מחסום זה (ממתח קדמי) ומאפשרת להזרים זרם בכיוון זה. הפעלת מתח בכיוון השני (ממתח אחורי) מגדילה את המחסום ובכך לא מאפשרת זרימת זרם בכיוון זה. אופן הפעולה של דיודות דיודה אידיאלית היא דיודה המתנהגת כהדק מושלם, כלומר מהווה נתק מושלם בממתח אחורי וקצר בממתח קדמי. דיודות כאלו אינן קיימות – הדיודות האמיתיות סוטות מאידיאל זה. ראשית, כאשר הדיודה נמצאת בממתח אחורי, בכל זאת זורם דרכה זרם חלש מאוד הנקרא זרם זליגה. זרם זה זניח בדרך כלל, אולם הוא יוצר בעיות רבות בתכנונים קטנים (בעיקר בעיות של בזבוז הספק). שנית, אופיין המתח-זרם הוא מעריכי, כפי שניתן לראות באיור. יכולת ההעברה של הדיודה משתפרת עם הגדלת המתח אך עדיין אין מדובר בקצר אידיאלי. אופיין המתח-זרם בדיודה אינו ליניארי, וייחודו מתבטא בעובדה שההתנגדות תלויה בכיוון שבו מנסים להזרים את הזרם ובמתח ההפעלה – התנגדות נמוכה בכיוון ההולכה וגבוהה מאוד בכיוון ההפוך. בנוסף, קיימת תופעה הנקראת פריצה. באמצעות הפעלת מתח אחורי חזק מספיק, ניתן לפרוץ דיודה ולגרום לה להזרים זרם בכיוון ההפוך. ישנם כמה גורמים לפריצת דיודה, וכמה דיודות (כמו דיודת זנר, ראו בהמשך) מתוכננות בהתאם לגורמים אלו. באופיין המופיע באיור לא ניתן לראות פריצה. משוואת האופיין היא: כאשר הוא הזרם בדיודה הוא זרם הזליגה בדיודה (זהו הזרם החלש שזורם בדיודה כאשר היא בממתח אחורי) הוא המתח על הדיודה הוא מקדם שתלוי בחומר ממנו עשויה הדיודה (בדרך כלל ערכו 1 או 2) קבוע בולצמן הטמפרטורה (במעלות קלווין) הוא מטען האלקטרון יישומים תכונות הדיודה מאפשרות שימושים מגוונים, כגון: יישור זרם מזרם חילופין לזרם ישר – מאחר שדיודה מעבירה זרם בכיוון אחד בלבד מוצאה יהיה זרם חיובי תמיד (זרם הזליגה זניח) וכך ניתן לאפס את חצי המחזור השלילי של זרם חילופין, פעולה הנקראת יישור חצי גל (half wave rectification). שימוש במספר דיודות מאפשר לנצל את כל המחזור, כלומר להעביר חצי מחזור ולהפוך את החצי השני, פעולה הנקראת יישור גל מלא (full wave rectification). איפנון ושחזור – השימוש הראשון של הדיודה היה בתהליך השחזור של אותות שאופננו באיפנון משרעת (AM). הורדת חצי המחזור השלילי מהאות הנקלט איפשר למצוא את המשרעת שלו (כלומר את המידע המאופנן) בעזרת ממוצע. לפני כן, חצי מחזור היה שלילי ולכן הממוצע היה אפס. הדיודות גם משתתפות באיפנון תדר (FM). הגנה מפני פרצי זרם וייצוב מתח – ניתן להשתמש בדיודות כדי להגן על מכשור עדין מפני פרצי זרם. התכנון מציב את הדיודה בממתח אחורי וכאשר המתח עובר גבול מסוים הדיודה עוברת למצב קדמי ומתחילה להוליך, וכך הזרם עובר דרכה ולא דרך המכשיר. יצירת שערים לוגיים – בעבר השתמשו בדיודות ליצירת שערים לוגיים כגון שערי NAND ו-NOR. המחשבים הראשונים שנבנו היו מבוססים על שערי דיודות. כיום משתמשים בעיקר בטרנזיסטורים ליצירת שערים לוגיים. סוגי דיודות בנוסף לדיודת PN שתוארה לעיל, ישנם עוד סוגים רבים של דיודות: דיודה פולטת אור (בראשי תיבות: דפ"א) – דיודה זו ידועה גם בשם LED (ראשי תיבות של Light Emitting Diode). דיודה זו עושה שימוש בתהליכי הרקומבינציה שמתרחשים בחומרים מוליכים למחצה, שבמהלכם נפלטים פוטונים. בשונה משאר הדיודות, אורך הגל של הפוטונים הנפלטים מדיודות אלו נמצא בתחום הנראה. ניתן לתכנן דיודות מחומרים שונים כך שיפלטו אור בצבע שונה. לדיודות אלו שימושים רבים כמו נורות בקרה על מכשירים, כאמצעי להעברת מידע בשלט רחוק, לחיישני תנועה (לדוגמה בעכבר מחשב אופטי), ליצירת לייזר דיודה ולאחרונה אף החל שימוש בלדים לתאורה מלאכותית. דיודת זנר ודיודת מפולת – דיודות אלו מתוכננות כך שתהליך הפריצה יתרחש בהן בצורה מבוקרת. הן נקראות על שם מנגנון הפריצה שלהן – פריצת זנר (על שמו של קלרנס זנר) ופריצת מפולת. הזרם האחורי שהן מעבירות לאחר הפריצה לא משתנה כמעט עם המתח ולכן משתמשים בהן כדי להשיג זרם יציב. לעיתים מתבלבלים בין דיודות אלו בגלל השימושים הדומים שלהן אולם הפריצה מתרחשת מסיבות שונות. פוטודיודה – זוהי דיודה שהאופיין שלה משתנה בעקבות חשיפה לאור, וחוזר למצבו הרגיל עם תום החשיפה. דיודות כאלה משמשות לייצור גלאי אור ולוחות סולאריים המשמשים ליצירת אנרגיה סולארית. דיודת וריקאפ – היא דיודה שמשמשת כקבל בעל קיבול המבוקר על ידי מתח, תפקודה כדיודה הוא משני. דיודות בממתח אחורי הן בעלות קיבול התלוי במתח העבודה. בעזרת שינוי המתח המופעל על הדיודה ניתן לשנות את הקיבול של הרכיב וזה בתורו משנה את תדר התהודה של המעגל בו מותקנת הדיודה. דיודה זו משחקת תפקיד חשוב במקלטי רדיו לברירת תחנות, איפנון ושחזור אותות אך גם במגברים ובמיתוג. דיודת שוטקי – זוהי דיודה הנוצרת ממגע חשמלי בין מתכת ומוליך למחצה הפועלת על עיקרון מתחי זליגה בקיטובים הפוכים. דיודה זו מציגה תכונות קצת שונות מדיודות אחרות, בעיקר מתח הפעלה נמוך יותר וזמן תגובה קצר יותר, אשר שימושי ברכיבים דיגיטליים. דיודת מנהור – דיודה העושה שימוש בעיקרון הקוונטי של מנהור (Tunneling) כדי להשיג התנגדות דיפרנציאלית שלילית (כלומר זרם הקטן עם הגדלת המתח). בעבר השתמשו בדיודות כאלה ליצירת מתנדים אולם, עם התקדמות הטכנולוגיה, התקבלו ביצועים טובים יותר עם דיודות רגילות. יתרון חשוב של דיודה זו הוא עמידותה היחסית לקרינה מייננת, מה שהופך אותה למתאימה יותר לסביבות מסוימות (כגון החלל). ראו גם גשר דיודות לייזר דיודה קישורים חיצוניים מדענים וממציאים - סר ג'והן אמברוז פלמינג, אתר מוזיאון המדע בירושלים ספר מקיף על מוליכים למחצה (באנגלית) * קטגוריה:רכיבים אלקטרוניים	2024-09-18T22:05:48
רומנסה	הרומנסה (מספרדית: Romance) היא צורה עממית של שיר זמר שמקורה בספרד. ראשית תקופת היווצרותה של הרומנסה בין המאות ה-10 וה-12. הרומנסה הגיעה אל התרבות היהודית דרך הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד ומגורשיה מסוף ימי הביניים ואילך. הרומנסה היא "אחותה" של הבלדה, ולה נקודות דמיון ושוני לבלדה. הרומנסה היא שיר עלילתי סנטימנטלי, הנמסר ממספר לירי. חוקר הספרות שלמה הראל תיארה כ"גרסה פיוטית מוגבהת ומסוגננת של הניסיון האנושי, אודות ענייני גבורה, אהבה וכשפים". רוב עלילות הרומנסות קשורות בהווי ימי הביניים בספרד, סיפורי אבירים, פרשיות חצר, רעיות נאמנות או בוגדניות, מלחמות בין ממלכות, ועלילות השבויים במהלך מלחמת הנוצרים במורים המוסלמים. בין נושאיהן של רוב הרומנסות ששרדו בקרב צאצאי מגורשי ספרד שלקוחים מן ההווי הלא יהודי בולטות הרומנסות על נושאים תנ"כיים כמו משה על הר חורב, קינת דוד על אבשלום או רומנסה על אמנון ותמר. הרומנסה המקורית-מסורתית היא בעלת ארבעה בתים שווים באורכם ומחורזים (נפוצה ביותר חריזה של א'-ב'-א'-ב', צורת חריזה שנחשבת מאוד עממית וקלה לאוזן), אך לאורך השנים הסתעפו מצורה מסורתית זו צורות נוספות. בקורפוס הספרותי ניתן למצוא רומנסות מולחנות ושאינן מולחנות, ללא חריזה או עם חריזה משוכללת, קצרות או ארוכות ועוד גרסאות רבות. גם סיפור קצר יכול לענות על הקריטריונים הבסיסיים של רומנסה (4 בתים, אווירה פסטורלית, קול דובר לירי, תימה סנטימנטלית-רומנטית) ובמקרה כזה יימצאו חוקרי ספרות שיכניסו אותו לקטגוריה זו. ההבדלים העיקריים של הרומנסה ביחס לבלדה הם הקלילות היחסית של התימות הרומנסיות, צורה יותר מוקפדת, ואופטימיות - הגיבור הרומנסי הוא "הגיבור הטוב" ולרב תסתיים הרומנסה בסוף טוב. בין כותבי הרומנסות העבריים - שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג, יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, נעמי שמר ורבים אחרים. ראו גם בוסתן ספרדי קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סוגות ספרותיות	2023-01-20T10:30:24
אדיסו מאסלה	אדיסו מסלה (באמהרית: አዲሱ መሰለ; נולד ב־16 ביוני 1961), הוא פוליטיקאי ישראלי וחבר הכנסת בכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה ומפלגת עם אחד, וחבר הכנסת הראשון יוצא אתיופיה. ביוגרפיה אדיסו מסלה נולד בכפר במחוז בגמדר שבאתיופיה. בזמן פרוץ מלחמת האזרחים האתיופית היה חבר בארגון המורדים המרקסיסטי יחאפה. לאחר שהדרג החל לפעול כנגד הארגון ולרדוף את חבריו, מסאלה ברח לסודאן והגיע לישראל בשנת 1980. בישראל עבר את הגיור לחומרא שדרשה הרבנות מעולי ביתא ישראל בזמנו. מסאלה עבד במסגרת הסוכנות היהודית בקרב בני קהילתו. רכש השכלה גבוהה באוניברסיטת בר-אילן, ובמקצועו הוא עובד סוציאלי קהילתי. קריירה פוליטית מאסלה פעיל למען עלייתם של יהודי אתיופיה, מכהן כיו"ר ארגון הגג של עולי אתיופיה, חבר הנהלת המועצה הציבורית לקליטת עלייה, חבר הנהלה בהלצין (מרכז למורשת יהדות אתיופיה), חבר הנהלת מרכז ההיגוי לחינוך ילדי אתיופיה, חבר הנהלת מרכז ההתנדבות בישראל, וחבר הנהלת הפדרציה הספרדית בישראל. בשנת 1996 היה מאסלה מראשי המאבק נגד מגן דוד אדום בפרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה. בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996, נבחר מאסלה לרשימה כנציג העולים, בגלל פיצול במחנה העולים מברית המועצות, בניגוד לעמדת שמעון פרס וראשי המפלגה, שהעדיפו נציג מן העולים מברית המועצות כדי למשוך קולות של עולים אלו. בעקבות זאת, שוריין מקום נוסף ברשימה לכנסת ה-14 לסופה לנדבר. בשנת 1997 עתר חבר הכנסת מאסלה לבג"ץ כנגד הענקת פרס ישראל לשמואל שניצר, בעקבות מאמר בוטה שלו נגד העלאת בני הפלאשמורה לישראל, ובהסתמך על ביקורת חריפה שמתח בית הדין לערעורים של מועצת העיתונות על מאמרו של שניצר. בג"ץ קיבל את העתירה ובדיון חוזר החליטה ועדת הפרס לא להעניקו למר שניצר. חבר הכנסת מסאלה שימש כחבר בוועדת העלייה והקליטה, בוועדת העבודה והרווחה, וכממלא-מקום בוועדת הכספים של הכנסת. בבחירות הפנימיות בעבודה ב־1999, לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה לא נבחר מאסלה במשבצת העולים והוא טען בעקבות תחקיר של נחום שחף שהבחירות זויפו במגזר הדרוזי, ובעיקר במחשב הספירה המרכזי. במחאה על אי הסדרים בבחירות הוא תקף בחריפות את אהוד ברק במרכז העבודה, אך לא זכה למקום ברשימה. בעקבות זאת, הוא פרש ממפלגת העבודה והקים יחד עם עמיר פרץ ורפיק חאג'-יחיא את סיעת עם אחד. מאסלה שובץ במקום הרביעי ברשימת עם אחד בבחירות לכנסת ולא הצליח להיבחר לכנסת ה-15. במאי 2015, לאחר הפגנות הקהילה האתיופית, התראיין מאסלה לחדשות 2 והסביר כי חי על קו ישראל - אתיופיה במסגרת עבודה והיה נשאר במידה והיו הצעות להשתלב במגזר הפרטי לאחר שסיים את הקריירה הפוליטית שלו. אשתו ושלוש בנותיו מתגוררות בישראל. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עם אחד קטגוריה:ישראלים ילידי אתיופיה קטגוריה:עולים בשנות ה-1970 קטגוריה:עליית ביתא ישראל: אישים קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1961	2024-03-17T21:11:35
שמואל אביטל	שמואל אביטל (נולד ב-22 באפריל 1951) הוא חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה, ושר בלי תיק מטעם מפלגת עם אחד (2001–2002). ביוגרפיה אביטל נולד בעיר קזבלנקה במרוקו. עלה לישראל ב-1953 ואת לימודיו סיים בתיכון החקלאי "אשל הנשיא". בצה"ל שירת בחיל השריון וסיים את שירותו כסגן-אלוף במילואים. סיים תואר ראשון בספרות והיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אביטל כיהן כמזכיר וגזבר מושב תדהר, נבחר לרכז חברה ומשק בתנועת המושבים ושימש סמנכ"ל הרשות לפיתוח חקלאי. כיהן כיו"ר ועדת משק בתנועת המושבים, יו"ר ועדת הנוער בחטיבת בני המושבים ושימש מזכיר מחוז המושבים במפלגת העבודה ויו"ר האגף לתרבות ולחינוך בהסתדרות. במסגרת תפקידיו הציבוריים מונה ליו"ר החברה הכלכלית לפיתוח מושבי גת ושימש יו"ר ארגון מושבי הנגב. בשנת 1992 נבחר לכנסת ה-13 מטעם מפלגת העבודה והיה חבר בוועדות הכנסת השונות, ועמד בראש השדולה החקלאית. בבחירות המקדימות במפלגת העבודה בשנת 1996 לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה, התמודד על המקום המשוריין למחוז המושבים והגיע שני אחרי שלום שמחון, עם 4,928 קולות. הוא שובץ במקום ה-48 ונשאר מחוץ לכנסת ה-14. באותה שנה מונה לגזבר ההסתדרות. בשנת 2001, מונה לשר לתיאום חברתי מטעם מפלגת עם אחד בממשלה ה-29 בראשות אריאל שרון. עיקר תפקידו היה טיפול במפעלים במצוקה. במסגרת תפקידו היה מעורב בשורה של נושאים חברתיים. ב-22 בפברואר 2002 הגיש את התפטרותו מהממשלה, בהתאם להחלטת מפלגתו על פרישה מהקואליציה. לאחר עזיבת החיים הפוליטיים, שימש כיושב-ראש קרן "מבטחים" ולאחר מכן, כחבר מינהלת קרנות הפנסיה הוותיקות. החל מספטמבר 2003 הוא שימש כיושב-ראש מועצת המנהלים של המשביר לצרכן החדש. על פי כתבת תחקיר, אשר שודרה בתוכנית "השבוע" בערוץ 10 במאי 2010, בשנת 2002, בזמן ששימש כיו"ר קרן מבטחים, עזר אביטל לנוחי דנקנר לגייס סכום של יותר מ-50 מיליון דולר מכספי חברי הקרן לצורך קניית חברת אי.די.בי.. זאת, אף על פי שנוחי דנקנר ביקש את הסכום ללא ערבות, ולמרות מסמך פנימי שקבע כי נפלו פגמים בהליכי אישור עסקת המימון. אביטל שימש כיושב ראש חברת "מקסימה" בין השנים 2008–2012, בתקופה בה הייתה בבעלות קבוצת אי.די.בי. אביטל נשוי ואב לשלושה. חבר מושב תדהר. קישורים חיצוניים אביטל שמואל - פרופיל, באתר חדשות מחלקה ראשונה השבוע עם מיקי רוזנטל 07.05.10, באתר ערוץ 10 הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:בוגרי תיכון אזורי אשל הנשיא קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:אנשי המושב קטגוריה:הנגב: אישים קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ותשע קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 קטגוריה:מועצה אזורית בני שמעון: אישים	2024-07-25T11:18:27
יקיר בן-משה	יקיר בן-משה (נולד ב-1973) הוא משורר, עיתונאי ועורך ישראלי. ביוגרפיה בן-משה, יליד תל אביב, הוא בוגר בית הספר לשירה של הליקון לשנת 1997. שיריו תורגמו למספר שפות: רוסית, אנגלית, סינית, יוונית, טורקית, ערבית, וספרדית. כמו כן השתתף בפסטיבלי שירה בישראל החל משנת 1998, בשנים האחרונות משמש כעורך פסטיבל השירה הבינלאומי "שער" - ומנחה סדנאות כתיבה רבות, בין היתר באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית, הליקון - עמותה לקידום השירה בישראל, מכללת סמינר הקיבוצים, קיבוץ יטבתה ובתוכנית Israeli American Council בארצות הברית. נבחר למקום הראשון כמנחה סדנאות כתיבה מטעם מוסף "הכי טובים" של עיתון מעריב לשנת 2012. בן-משה זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים (2012), ובפרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית (2003). בן-משה ריכז בשנים 2001-1998 את תחום הכתיבה במתא"ן ("מפעל תרבות ואמנות לנוער" מיסודה של החברה למתנ"סים). הוא משמש משנת 2000 כעורך ספרותי בבית ביאליק בתל אביב, ואחראי על אירועי הספרות במוסד. במקביל, ערך יקיר את מדור הספרות במגזין הסטודנטים תזה תחת ניהולו של ליאור וייץ בין השנים 2000–2001. החל משנת 2004 נושא בתפקיד העורך הספרותי ב'שירה על הדרך', מיזם של עיריית תל אביב-יפו; במסגרת המיזם נבחרו עשרות שירים שהוצגו על תחנות אוטובוסים ובמקומות ציבוריים נוספים בעיר. בשנת 2005 הצטרף בן-משה למערכת כתב העת והוצאת הספרים הליקון, ובמסגרת זו ערך את ספריהם של אמירה הס "הבולימיה של הנשמה" (2006), רונן אלטמן קידר "סימני נשיכה" (2007), אלי אליהו "אני ולא מלאך" (2008) וליאור גרנות "והשמש - שמש" (2010) וספר שירה של מאיר הדר. בשנים האחרונות עורך בן-משה ספרי שירה למשוררים רבים, בהם: נאוה סמל, מיה טבת דיין, לילך גליל, יוסי צברי, מעוזיה סגל, יוסי אלפי, נגה מרקמן, ענן קניג, שוקי גוטמן, יוכי פרלמן, דני נגר, תמרה לילך מזומן, וכן ערך ספרי תרגום אנתולוגיות לשירה עכשווית מאנגלית ופולנית. בנוסף, כותב בן-משה רשימות עיתונאיות וטורי ביקורת בתחום הספרות, התיאטרון והמוזיקה בעיתונים הארץ, Time Out תל אביב, ובכתבי-עת לתרבות וספרות, הגיש פינה שבועית על מוזיקה קלאסית בתוכנית 'זמן איכות' בערוץ 2. בנוסף, היה פעיל בוועדת המפעל ליוזמות חדשות בספרות העברית מטעם מרכז ההדרכה לספריות בישראל, ושימש כשופט בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" (2004), בתחרות 'כתוב' של מפעל הפיס (2002), בפרס שרת התרבות והספורט להוצאת ספרי ביכורים לאור (2016), בפרס שרת התרבות לקידום היצירה הספרותית העברית לילדים ולנוער על שם דבורה עומר (2016 ו-2018), וכן בפרס רעיית הנשיא גב' נחמה ריבלין ז"ל לעידוד השירה עברית (2018, 2019). בנוסף, מנגן יקיר בהרכב המוזיקלי 'שירה על חוט תיל,' יחד עם יותם חיימוביץ (לחנים וגיטרות) ומייקל בנסון (בס), בו הם מלווים משוררים קוראים על במה. בן-משה כותב גם לילדים, ושירים מפרי עיטו הולחנו על ידי גל זיו, ונכללים באלבום הילדים "האוצר" משנת 2016, בביצועיהם של יעל דקלבאום וגדי רונן. שירים מתוך ספרו "הדלתא של חייך" הולחנו על ידי אורי מלמד ונכללו באלבום "זמן אלבטרוס" שיצא לאור בשנת 2021. בשנת 2022 הוא ערך ספר שירה של יצחק גוילי. בן-משה נשוי לשירלי. הוא אחיינו של המשורר רוני סומק. ספריו ספר השירה "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2003 וזיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם היצירתית לאותה שנה. ספר השירה "תנשום עמוק, אתה נרגש", ראה אור בסדרת 'כבר' בהוצאת כרמל בשנת 2009. ספר האגדה, "גני הזהב של סנקטאפו", ראה אור בהוצאת חרגול בשנת 2010 (ציורי הילדים: איריס איריסיה קובליו). ספר השירה "אח, לו היה לנו קלרינט", ראה אור בסדרת 'כבר' בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2013 וזיכה אותו בפרס ראש הממשלה לאותה שנה. ספר השירה "הדלתא של חייך", ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2017. ספר השירה "שריקת שומר הלילה", ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2021. קישורים חיצוניים יקיר בן-משה באתר הוצאת הספרים עם עובד הבלוג של יקיר בן משה בפלטפורמת הבלוגים של אתר בננות תנשום עמוק אתה נרגש, אלי הירש קורא שירה, 27 במאי 2009 אח לו היה לנו קלרינט, אלי הירש קורא שירה, 9 באוגוסט 2013 הדלתא של חייך, אלי הירש קורא שירה, 30 ביוני 2017 מיה טבת דיין, שירת האבהות, 11 בינואר 2018 , על הספר "תנשום עמוק, אתה נרגש" הערות שוליים קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:בוגרי תיכון קלעי (גבעתיים) קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:זוכי פרס הרי הרשון קטגוריה:זוכי פרס שרת התרבות קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1973	2024-05-31T00:07:55
עיגולי גרשגורן	באלגברה ליניארית, עיגולי גרשגורן מסייעים להערכת גודל הערכים העצמיים של מטריצה, באמצעות חישוב פשוט. המונח הוא על שמו של המתמטיקאי סמיון ארונוביץ גרשגורן (Семён Аранович Гершгорин), נולד כהירשהורן (הירשהאָרן בכתיב היידישאי). תיאור פורמלי תהא מטריצה מסדר מעל הממשיים או המרוכבים. נסמן . כלומר, הוא סכום הערכים המוחלטים של אברי השורה מספר , פרט לאיבר שנמצא באלכסון. כעת, כל הערכים העצמיים של נמצאים באיחוד העיגולים הבא: . הקבוצה המתוארת היא איחוד של עיגולים סגורים במישור המרוכב, שמרכז כל אחד מהם הוא אחד מאיברי האלכסון הראשי של , והרדיוס של כל עיגול הוא סכום הערכים המוחלטים של אברי השורה של המרכז, פרט לאיבר זה עצמו. עוד אומר המשפט כי אם מתוך העיגולים הללו יוצרים רכיב קשירות נפרד מ- העיגולים האחרים, הרי שאותו רכיב קשירות מכיל בדיוק מבין הערכים העצמיים. מסקנות מטריצה בעלת אלכסון שולט (diagonal dominant matrix) היא מטריצה שבה הערך באלכסון (בערכו המוחלט) גדול מסכום יתר האיברים בשורתו (בערכם המוחלט), כלומר . תוצאה מיידית של משפט גרשגורן היא: אם מטריצה היא בעלת אלכסון שולט אז המטריצה היא הפיכה. זאת מאחר שמטריצה היא הפיכה אם ורק אם 0 אינו ערך עצמי שלה, אבל שליטה אלכסונית חזקה מבטיחה שכל אחד מהעיגולים אינו מכיל את ראשית הצירים (כי המרחק של מרכזם מהראשית גדול מרדיוס העיגול). קישורים חיצוניים קטגוריה:אלגברה ליניארית	2022-07-15T13:47:37
מלחמות צרפת המהפכנית	REDIRECTמלחמות המהפכה הצרפתית	2012-07-06T06:48:36
אסון המכביה	שמאל\|ממוזער\|250px\|גשר המכביה ה-15 מכיוון רמת גן שמאל\|ממוזער\|250px\|גשר המכביה ה-15 מגשר העץ הצר שממזרח לו. ברקע נראה הממדיון אסון המכביה הוא תאונה שבה התמוטט גשר מעל נחל הירקון בעת טקס הפתיחה של המכביה החמש עשרה, ב-14 ביולי 1997. באסון נהרגו ארבעה ספורטאים ו-69 נפצעו. תיאור האירוע בסביבות השעה שמונה בערב התמוטט גשר ארעי שהוקם כדי לאפשר את מעבר משלחות המכביה לאצטדיון רמת גן. בשל קריסת הגשר נפלו למי נהר הירקון המזוהמים רוב חברי המשלחת האוסטרלית, בה היו 373 ספורטאים, וחלק מחברי המשלחת האוסטרית, שמנתה 51 ספורטאים. תוצאות האירוע: ארבעה מחברי המשלחת האוסטרלית קיפחו את חייהם, 69 ספורטאים נוספים נפצעו בדרגות שונות של פציעה. עקב מכת הגשר במים, חומרים רעילים מתחתית הירקון עלו מעלה, והפגיעה בבריאותם של מי ששהו במים הייתה חמורה מכפי שהייתה אלמלא הזיהום בירקון. גם המחלצים שנכנסו למים על מנת לחלץ את הספורטאים נפגעו. בעוד הספורטאים נמשים מן המים, המשיך להתנהל טקס הפתיחה, במתכונת מקוצרת. נפגעים גרגורי סמול מת לפני הגעתו לבית החולים באותו יום. ככל הנראה, מותו נגרם מחבלה עקב הנפילה עצמה. באותו היום מתה גם ייטי בנט מחנק. ב-26 ביולי 1997, 12 יום לאחר מכן, מתה אליזבת סוויקי מזיהום. ב-10 באוגוסט 1997 מת וורן זינס מזיהום בדרכי הנשימה, ובנתיחה שלאחר המוות התגלה שהפטרייה Pseudallescheria boydii גרמה לזיהום בגופו. מבין הפצועים התפרסמה האוסטרלית סאשה אלתרמן, שעברה למעלה משלושים ניתוחים. חקירה ומשפט בית המשפט קבע כי אסון המכביה קרה בגלל מחדל חמור שנגרם, בין היתר, על ידי הגורמים הבאים: המזמין יורם אייל שלא הסתייע בליווי הנדסי כשמסר את ההזמנה, קבע לוח זמנים קצר מדי, והכשיר את המעבר על הגשר ללא אישור מהנדס; הקבלנים יהושע בן עזרא וברוך קרגולה שפעלו ללא סיווג מתאים להקמת גשרים לפי חוק רישום קבלנים, ללא מנהל עבודה מוסמך, ללא יומן עבודה, והגדילו את מפתח הגשר ללא אישור מהנדס; המהנדס מיכה בר-אילן שתכנן את הגשר עבור קבלן שלא מוסמך להקים גשרים ולא ביצע פיקוח עליון או ביקורת על ביצוע העבודה; ואדם מישורי בעל חברת האירועים שתיווך בין הנהלת המכביה לקבלנים, הזמין את העבודה ללא העברת מידע על היקף השימוש בגשר, ביצע חלק מהעבודה ללא תיאום עם הקבלנים ובניגוד לתקן, ובחר את הקבלנים אף שלא היו מוסמכים על פי חוק לבצע את העבודה. חמישה אנשים הורשעו בגרימת מוות וחבלה ברשלנות. ארבעה מהם נשלחו לתקופות מאסר של חמישה עד 21 חודשים והחמישי נידון לשישה חודשי עבודות שירות. ערעור שהגישו על פסק הדין, נדחה. לאחר האסון האירוע הטראגי גרם למתח בין מדינת ישראל ליהדות אוסטרליה, שטענה שישראל מתמהמהת לפצות אותם כחוק. האסון גרם לכך שנעשו מאמצים גדולים לנקות את נחל הירקון מהמזהמים שהיו בו שנים רבות. כמו כן, האסון, יחד עם אסון אולמי ורסאי, היה אחד הגורמים להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט ורדימוס זיילר, בחודש יולי 2001. שנים רבות הייתה באזור האסון פינת זיכרון בלתי רשמית ובה מכתבי הזדהות עם הנספים, נרות נשמה וקישוטים שונים. בשנת 2005 הקימו עיריית תל אביב-יפו ועיריית רמת גן במקום גשר גדול ואיתן, הנקרא "גשר המכביה ה-15", ופינת הזיכרון הוחלפה בלוח הנצחה עשוי שיש. לאחר האסון המכביה המשיכה להתנהל כרגיל. קישורים חיצוניים דין וחשבון ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין לקחי אסון גשר המכביה באתר הכנסת , 4 בינואר 2010 הערות שוליים המכביה קטגוריה:המכביה קטגוריה:פארק הירקון קטגוריה:נחל הירקון קטגוריה:1997 בישראל קטגוריה:יהדות אוסטרליה המכביה המכביה המכביה קטגוריה:יחסי אוסטרליה–ישראל קטגוריה:אסונות קריסת גשר	2024-07-02T10:40:37
שולי נתן	שולי נתן (נולדה ב-16 במרץ 1947, כ"ד באדר ה'תש"ז) היא זמרת, גיטריסטית ומלחינה. היא קנתה את תהילתה בשעה אחת בפסטיבל הזמר בשנת 1967, כששרה מחוץ למסגרת הפסטיבל את שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שיר שקיבל משמעות מחוזקת בעקבות מלחמת ששת הימים והפך למעין המנון שני ולא רשמי. ביוגרפיה שולי נולדה בלונדון בשם מרים שולמית בורנפרוינד לציירים חוה נתן (בתו של אברהם נתן, הטנור הראשי באופרה של המבורג בין שתי המלחמות) ויהושע בורנפרוינד. היא עלתה ארצה בגיל צעיר מאוד, והתגוררה בווילהלמה (בני עטרות של ימינו) ולאחר מכן בשכונת רמת חן ברמת גן. בוגרת תיכון בליך. התגייסה לצה"ל ב-1965 ושירתה כמורה חיילת בחבל לכיש והתגוררה עם שמונה בנות ביישוב הקהילתי נהורה ליד קריית גת ובד בבד למדה גיטרה. כשפתחה בקריירה מוזיקלית אימצה את השם נתן, שם נעוריה של אמה, וקיצרה את שמה הפרטי לשולי. ושירתה כמורה חיילת הופעתה הפומבית הראשונה הייתה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" בשנת 1967, אז שמעה אותה בתה הבכורה של נעמי שמר, ללי, וסיפרה לאמה ששמעה זמרת בעלת קול גבוה (שמר אהבה זמרות עם קול גבוה). שמר חיברה בדיוק אז את השיר "ירושלים של זהב" שהיה אמור להתבצע בפסטיבל הזמר מחוץ לתחרות הפזמונים. השיר נוצר בעקבות הזמנתו של טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, שביקש שיר חדש על ירושלים. שמר מאוד התרשמה מנתן והחליטה שהיא תשיר את "ירושלים של זהב" בפסטיבל, אף על פי שמפיקי הפסטיבל חפצו דווקא בזמרת ידועה שתבצע אותו והתנגדו לביצוע על ידי זמרת לא מוכרת. נתן ביצעה את השיר בליווי גיטרה בלבד בעת ספירת קולות ההצבעה לזמרים המשתתפים וסחפה את הקהל שהצטרף אליה בהתלהבות. לאחר זמן הוסיפה שמר בתים נוספים בעצת רבקה מיכאלי, שאמרה שחסרה התייחסות לעיר העתיקה, והגרסאות החדשות הוקלטו. אחד הרגעים המרגשים במלחמת ששת הימים, היה כשהצנחנים שהגיעו לכותל המערבי שרו את השיר כשדמעות בעיניהם. באותה תקופה יצא תקליט בשם השיר שהורכב משירי המלחמה, ביניהם שירה של נתן (במהדורה האנגלית של התקליט, בה אמנים ישראלים אחרים מבצעים את השירים באנגלית, השיר בוצע על ידי זמרת העם שולי הרולד. שירי המהדורה לא עלו על גבי דיסק). השיר נחשב לאחד הפזמונים הישראלים הכי ידועים ומוכרים ואף זכה בתואר "שיר היובל". זהו השיר שנתן מזוהה ביותר עמו עד היום. ההצלחה הגדולה של השיר נתנה לנתן דחיפה כזמרת ששרה רפרטואר רחב, החל משירי משוררים ועד שירי מסורת יהודיים, וכל אלה הופיעו באלבומים ותקליטונים שלה מסוף שנות השישים והלאה, עד שלב מסוים שבו פרשה מהשירה לטובת גידול חמשת ילדיה, אך חזרה לבמה בשנת 1990 אחרי היעדרות ממושכת, והוציאה עם ידידתה הקרובה אביבה רוזנפלד קלטת בשם "ים של אור". מאז הוציאה אלבומי שירים יהודיים ולהיטים ישראלים, שאחד מהם, "שירי תהילה", שיצא בשנת 1995, כולל שיר שהקליטה בפסטיבל הזמר החסידי בשנת 1978 בגיחה חד פעמית. שולי הלחינה ושרה אחדים משיריה של המשוררת זלדה, ביניהם "שושנה שחורה", "כל הלילה בכיתי" ו"אל תשליכני מלפניך". קשר מיוחד נוצר בינה לבין הזמרת נחמה הנדל עמה היה לה הרבה מן המשותף, החל ממסגרות רוחניות ועד תחומי זמרה משותפים ונגינה בגיטרה, ואף השתיים הקליטו מספר אלבומים. שתיהן העלו הופעות משותפות עד פטירתה של הנדל. בשנת 2004 הייתה מעורבת, שלא בטובתה, בשערורייה זוטא לקראת מופע הצדעה לשמר. מפיק המופע דודו אלהרר החליט שלא להזמינה להשתתף והעדיף שריטה תשיר במקומה את "ירושלים של זהב". החלטה זו גררה תגובות רבות נגד אלהרר, הן מצד המשתתפים והן מצד קהלה האוהד של נתן, אך לבסוף הוא התחרט והזמינה לבצע את השיר, ונתן לריטה שיר אחר. בשנת 2007 שיחקה נתן בסרט הסטודנטים "הרת עולם" בבימוי איילה זמיר. בשנת 2010 החלה לעבוד עם חבורת הזמר "בנות מסילות" וחידשה איתן את השירים "אנא בכח" ו"הליכה לקיסריה". נתן הייתה נשואה למתתיהו (מתיו) וייס, אותו הכירה במהלך הופעה באנגליה, ולהם חמישה ילדים. בן זוגה הנוכחי הוא אייבי לוי והם מתגוררים בקיבוץ בית השיטה. אלבומים (רשימה חלקית) "שרה שירים עבריים" (1967) "שירי נעמי שמר" (1968) "שולי נתן" (1968) "מתי היום" (1969) "טיול" (1969) "אנעים זמירות ושירים אארוג" (1973) "ים של אור" (1990) (קלטת) "שירי תהילה" (1995) "שירים אהובים" (1999) "הדרך פתוחה" (1999) "בעיקר קרליבך" (2003) "מזרח מקרוב ומרחוק" (2008) "לקט" (2011) קישורים חיצוניים ישראל דליות, הערות שוליים קטגוריה:זמרות השרות בעברית קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:זמרים השרים בלאדינו קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:בוגרות תיכון בליך קטגוריה:בוגרי תיכון בליך קטגוריה:זמרות ישראליות קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:ישראליות ילידות אנגליה קטגוריה:ישראלים ילידי אנגליה קטגוריה:בני עטרות: אישים קטגוריה:בית השיטה: אישים קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947	2024-08-17T13:06:51
תוכנית אל-עריש	תוכנית אל-עריש היא תוכנית מדינית שהועלתה לראשונה על ידי הרצל בינואר 1903, לאחר שנכשלו הניסיונות להשיג צ'ארטר מן השלטון העות'מאני להתיישבות יהודית בא"י. היוזמה יצאה לראשונה מגורמים בריטיים לנוכח השליטה הבריטית דה-פקטו במצרים דאז. התוכנית הייתה להתיישבות יהודית בטריטוריה שבשליטה אנגלית בסמוך לארץ ישראל - קפריסין או חצי האי סיני, לאור הקרבה לא"י. הרצל גם כינה את סיני בשם "פלשתינה המצרית". מקור שמה של התוכנית הוא בעיר אל-עריש המצרית בחצי האי סיני לחוף הים התיכון. קרבתו הגאוגרפית של ואדי אל-עריש לגבולות ארץ ישראל שימשה בידי הרצל נימוק מכריע במאמציו לשכנע את חבריו בוועד הפועל הציוני, כי עדיף להסתפק בתחליף ארעי, עד שיבשילו התנאים לצ'רטר על ארץ ישראל. כדי לבדוק את אפשרות ההתיישבות בסיני נשלחה משלחת סקר מטעם ההסתדרות הציונית, שכללה את: ליאופולד קסלר מהנדס מכרות - ראש המשלחת. אלברט גולדסמית, לשעבר קולונל בצבא האנגלי ושימש כמנהל הראשי של מושבות הבארון הירש בארגנטינה. ג’ורג' הנרי סטאפנס, מהנדס אזרחי. אמיל לאורן (Laurent), פרופסור במכון לחקלאות בבלגיה ועמד בעבר בראש שתי משלחות חקר לקונגו. טומס הנרי איילמר הומפרי, מהנדס אזרחי, ששימש כמנהל הראשי של העבודות הציבוריות במצרים והיה נציג הממשלה המצרית. אוסקר מרמורק, אדריכל מווינה, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית. הלל יפה, רופא ראשי של בית־החולים היהודי ביפו ורופא המושבות. זליג סוסקין, מהנדס חקלאי, מנהל משקים בארץ ישראל. חלק מהמשתתפים היו רק בחלק מהסיורים. בשובם של חברי המשלחת לקהיר, ב-26 מרץ 1903, קיבל את פניהם הרצל שהגיע לשם וכבר נפגש עם הלורד קרומר (הנציב הבריטי) ועם שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי. הרצל קיווה ליישב באל-עריש כמה עשרות אלפי יהודים, בתוך זמן קצר, אך אנשי המשלחת הבהירו לו כי נדרשות מחויבויות מפורשות של הגורמים המעורבים (ממשלת בריטניה וממשלת מצרים) הן לנושא ההתיישבות והן לאספקת כמויות עצומות של מים לשטיפת הקרקע מהמלח שספוג בה, על מנת להכשירה לעיבוד חקלאי, כמקור פרנסה למתיישבים, דבר שייקח כמה שנים. לאחר כמה ימים של ישיבות וויכוחים סוערים, הם קיבלו הודעה מוויליאם ווילקוקס שהיה אחראי על המים במצרים, שאין אפשרות להקצות מים מהנילוס להכשרת הקרקעות באל-עריש והוא קיבל את גיבויו של הלורד קרומר. בכך, למעשה, בוטלה תוכנית אל-עריש. קישורים חיצוניים צבי אילן, . מתוך עת־מול, גיליון 12, מרץ 1977 צבי אילן, יומנו של ד"ר הלל יפה, חבר המשלחת - פרק: באכספדיציה לאל-עריש. הערות שוליים קטגוריה:ציונות: היסטוריה קטגוריה:בנימין זאב הרצל קטגוריה:סיני אל-עריש קטגוריה:פרויקטים של התיישבות יהודים מחוץ לארץ ישראל	2024-10-03T08:32:57
רפיק חאג'-יחיא	רפיק חאג'-יחיא (ערבית: رفيق حاج يحيى, תעתיק מדויק: רפיק חאג' יחיא; 3 בספטמבר 1949 – 16 באפריל 2000) היה ראש עיריית טייבה, וחבר הכנסת מטעם מפלגות העבודה ועם אחד. ביוגרפיה חאג'-יחיא נולד בעיר טייבה ב-1949. בוגר אוניברסיטת בר-אילן, שם רכש תואר אקדמי בלשון עברית ובחינוך. בשנת 1969 סיים סמינר למורים ערבים בחיפה ועסק בהוראה במשך 7 שנים. בנוסף עבד כעיתונאי בערוץ הראשון. בשנת 1989 נבחר לראשונה לתפקיד ראש עיריית טייבה, כהונה שבה החזיק עד לשנת 1998. במקביל כיהן כסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי וכן כסגן היו"ר הארצי לרשויות המקומיות הערביות. בשנת 1998 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת העבודה. ב-25 במרץ 1999 לקראת הבחירות לכנסת ה-15 פרש עם עמיר פרץ ואדיסו מאסלה לסיעת עם אחד. רפיק חאג'-יחיא נפטר ב-16 באפריל 2000. קישורים חיצוניים קטגוריה:ראשי עיריית טייבה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עם אחד קטגוריה:חברי כנסת ערבים קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם העבודה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2000 קטגוריה:ערבים בראשות רשויות מקומיות בישראל	2024-07-11T20:52:14
סרטן (חיה)	REDIRECTסרטנאים	2005-06-26T12:34:11
אפקט דופלר	אֵפֵקְט דוֹפְּלֶר או תּוֹצָא דוֹפְּלֶר (באנגלית: Doppler effect) הוא תופעת שינוי התדירות הנצפית של גל, כתוצאה מתנועה יחסית בין מקור הגל לצופה. האפקט קרוי על שמו של הפיזיקאי האוסטרי כריסטיאן אנדראס דופלר, שחזה את קיומו. דוגמה יומיומית להיווצרות אפקט דופלר היא כאשר כלי רכב המשמיע צליל (רעש מנוע או סירנה) נע יחסית לאדם העומד בצד הכביש. הצליל שנשמע לאוזני האדם גבוה מהצליל האמיתי כשהרכב מתקרב, ונמוך מהצליל האמיתי כשהוא מתרחק. לאפקט דופלר בגלים אלקטרומגנטיים יש שימושים בתחום הצבאי ובחיזוי מזג אוויר (מכ"ם מזג אוויר) וכן באסטרונומיה, ברפואה, במדידות מהירות זרימה ובפיזיקה אטומית. שמאל\|ממוזער\|250px\|אנימציה המדגימה את אפקט דופלר 150px\|ממוזער\|צופר של מכונית חולפת גילוי התופעה התופעה נחזתה לראשונה על ידי המתמטיקאי האוסטרי כריסטיאן אנדראס דופלר בשנת 1842 בגלי קול. היא אומתה שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1845, על ידי המדען ההולנדי כריסטוף באלוט. בשנת 1848, חקר הפיזיקאי הצרפתי ארמן איפוליט פיזו את התופעה וניסח אותה גם בגלים אלקטרומגנטיים. בכך הושלם הניסוח המלא של אפקט דופלר כ"דחיסה" או "מתיחה" של גלים בנקודת המדידה כתוצאה של תנועה יחסית בין נקודת המדידה לנקודת פליטת הגלים (ללא תלות בתווך). הסבר אינטואיטיבי תדירות הגלים הנפלטים ממקור הגל באפקט דופלר לא משתנה באופן מוחלט. השינוי שיוצר האפקט מובחן רק בנקודת המדידה הספציפית (הצופה) עקב תנועתה ביחס למקור הגל. אפשר להבין זאת על ידי אנלוגיה למכונה הזורקת כדורי טניס לעבר שחקן. המכונה זורקת את כדוריה לעבר השחקן בקצב קבוע. כשהמכונה נעה לעבר השחקן, הוא יבחין שהתדירות שבה הוא מקבל כדורים גבוהה יותר מאשר במצב הנייח. זוהי הדגמה לשינוי בתדירות (קצב קבלת הכדורים) עקב תנועה יחסית של מקור הגל (מכונת כדורי הטניס) לבין נקודת המדידה (שחקן הטניס). קצב קבלת הכדורים ירד כתוצאה מהתרחקות המכונה מן השחקן. ניסוח מתמטי צופה קבוע אם תדירות הגל הנפלט מסומנת ב-fs, המהירות בה נע מקור הגל מסומנת ב-vs ומהירות הגל בתווך מסומנת ב-v, אזי תדירות הגל הנמדדת על ידי הצופה תהיה: . התוצאה המתקבלת מראה שהאפקט משמעותי יותר ככל שמהירות מקור הגל גדולה יותר. אפקט דופלר - צופה נע במקרה הכללי, כאשר גם הצופה וגם מקור הגל נמצאים בתנועה הנוסחה תהיה: כאשר: v0 - המהירות בה מתקרב הצופה למקור. vs - המהירות בה המקור מתקרב לצופה. אפקט דופלר בגלים אלקטרומגנטיים מנוסח בצורה שונה, משום שמהירותם של הגלים האלקטרומגנטיים היא מהירות האור, שהיא מהירות קבועה בכל מערכת. ניסוח אפקט דופלר במקרה זה מתבסס על תורת היחסות הפרטית, אבל התוצאה דומה לזו שבגלי קול: כאשר המהירות v היא חיובית אם הגוף מתרחק, c היא מהירות האור, הוא אורך הגל הנמדד על ידי הצופה, ו- הוא אורך הגל הנפלט ממקור הגלים. הקירוב בסוף הנוסחה הוא במקרה שמהירות המקור קטנה משמעותית ממהירות האור. שימושים באפקט דופלר שמאל\|ממוזער\|200px\|הסחה לאדום בספקטרום של צביר-על של גלקסיות רחוקות (ימין), בהשוואה לספקטרום של השמש שלנו שמאל\|ממוזער\|200px\|הדמיית אולטרה סאונד דופלר של עורק תרדמני השימוש היום-יומי באפקט דופלר נפוץ ביותר, בנוסף לשימושים צבאיים ומשטרתיים, ישנם יישומים נוספים בתחומי הרפואה והפיזיקה למשל למדידת תנודות על ידי לייזר דופלר ויברומטר. מכ"ם מכ"ם דופלר מאפשר לגלות מהירויות רדיאליות של מטוסים בהתאם לשינויי התדר של הגלים האלקטרו-מגנטים שפוגע במטוס. כלומר בעזרת האפקט, יכולים לחשב את מהירות ההתקרבות/התרחקות של המטוס ביחס למכ"ם. המכ"ם שולח אלומה של גלים אלקטרומגנטים, הפוגעת במטוסים (או בעצמים אחרים באזור). חלק מהגלים חוזרים אל המכ"ם, ואם הם פוגעים בעצם שנע לכיוון המכ"ם או הרחק ממנו, תדירות האלומה החוזרת תהיה שונה מזו שנשלחה. בהסתמך על השינוי בתדירות, ניתן לחשב את מהירותו של העצם, על פי הנוסחה שניתנה לעיל. גם מד-מהירות אלקטרוני לרכב (ממא"ל) שבשימוש משטרת התנועה פועל באותה שיטה, ומסוגל לחשב את מהירות הרכב הנוסע ולהשוות לסף שנקבע לאכיפה. אם המהירות המחושבת גבוהה מהסף שנקבע - המצלמה שבמכשיר תנציח את הרגע. אסטרונומיה אור העובר דרך חומר נבלע בתדרים מסוימים, ומשאיר "חורים" בספקטרום של האור. חורים אלו נקראים "קווי בליעה", והם שונים מחומר לחומר. כשמודדים ספקטרום אור המתקבל מכוכבים רואים את קווי הבליעה במבנה המוכר ממדידות על כדור הארץ, אלא שהם מוסטים עקב תנועת הכוכב. כשהכוכב מתקרב לכדור הארץ, מתרחשת עלייה בתדירות, תופעה הנקראת הסחה לכחול; כשהכוכב מתרחק מתרחשת ירידה בתדירות – הסחה לאדום. ככל שהמהירות גדולה יותר, כן גדלה יותר ההסחה. בניגוד לטעות רווחת, ההסחה לאדום הקוסמולוגית שנתגלתה על ידי אדווין האבל לא נובעת מאפקט דופלר. היו מדענים (וביניהם פריץ צוויקי) שניסו להסביר את התופעה כ"התעייפות האור": עליה מתמדת באורך הגל של אור ככל שהדרך שהוא עושה ארוכה יותר. הסברים אלה נשללו אחר ניתוח מדוקדק של התצפיות. האבל עצמו נטה לתמוך באפשרות שההתארכות באורך הגל היא תוצאה של עקרון טבע בלתי ידוע, ואיננה בהכרח נובעת מהתפשטות אמיתית של המרחב. כיום מניחים רוב החוקרים שהסחה לאדום קוסמולוגית נובעת מהתמתחות המרחב תוך כדי שהאור עובר דרכו. ראו גם Chirp - אות שבו התדירות משתנה בזמן קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גלים קטגוריה:אפקט דופלר	2023-11-26T17:12:08
חיים כץ	חיים כץ (נולד ב-21 בדצמבר 1947) הוא פוליטיקאי ישראלי, המכהן כשר התיירות מטעם מפלגת הליכוד ויו"ר מרכז הליכוד. בין 2015 עד 2019 כיהן כשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. כץ שימש יו"ר ארגון העובדים של התעשייה האווירית, עד למינויו לשר בשנת 2015. ביוגרפיה כץ נולד בגרמניה ועלה ארצה בגיל שנתיים, ב-1949. למד בבית הספר המקצועי אורט בגבעתיים, במקצועו טכנאי אלקטרוניקה. שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת רס"ר. ב-1968 החל לעבוד בתעשייה האווירית. הוא קודם לתפקיד ראש צוות ולמשרת מנהל מחלקה, בטרם נבחר ב-1982 לחבר מועצת עובדי התעשייה האווירית וכיהן כיו"ר נציגות הטכנאים וההנדסאים. במסגרת זו רשם את כל עובדי התעשייה האווירית בהסתדרות הטכנאים הארצית. ב-1993 נתמנה למזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית. היה חבר דירקטוריון בחברת "סאן דור", חברת "המשקם" וחברת "מבטחים". בשנת 1996 נתמנה ליו"ר צוות גיבוש של ההסתדרות. בשנת 1997 היה חבר ההתאחדות לכדורגל. בשנת 1998 הקים את סיעת "עוז" בהסתדרות, אשר קיבלה בבחירות להסתדרות 15% מן הקולות. קריירה פוליטית בשנת 1999 נבחר לכנסת ה-15 מטעם מפלגת עם אחד, ובבחירות 2003 הצטרף לליכוד והגיע בפריימריז למקום ה-37. כץ כיהן בכנסת ה-16 כיושב ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 נבחר במקום ה-13 ברשימת הליכוד, אך נותר מחוץ לכנסת לאחר שהליכוד קיבל 12 מנדטים בלבד. ב-20 בנובמבר 2006, לאחר התפטרות נתן שרנסקי מהכנסת ה-17, הושבע כץ כחבר כנסת מטעם הליכוד. בכנסת ה-18 נחשב כץ לפרלמנטר פעיל שפועל בעיקר בתחומי חברה, בריאות וכלכלה. ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת בראשותו הפכה לשיאנית חקיקה של הכנסת ה-18. כיו"ר הוועדה סיכל כץ את ניסיון משרד האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-64. בנובמבר 2009 בהיותו יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות היה מיוזמי התיקון ל"חוק משפחות חיילים שנספו במערכה" הידוע בכינויו - חוק אלמנות צה"ל, שקבע כי אלמנות חללי צה"ל שנישאו מחדש, ימשיכו לקבל את ההטבות והתגמולים המגיעים להן. כץ הוא חבר קרוב של קובי מימון, בעל השליטה בחברת "ישראמקו", המחזיקה ב-28% מקידוח הגז תמר; בשנת 2005 רכש כץ מניות בחברת ישראמקו. בעבר שכנו משרדי סיעת "עוז" במשרדיו של קובי מימון בפתח תקווה. כץ פסל את עצמו מלעסוק בהמלצות ועדת ששינסקי בשל ניגוד עניינים, אך חבר הכנסת לשעבר חיים אורון, שנחשב לאחד מהתומכים הבולטים במיסוי משמעותי של ענקי הגז, סיפר ל”הארץ” כי כץ יזם פגישה בינו לבין קובי מימון בעניין תמלוגי הגז. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד בנובמבר 2012, הגיע כץ למקום ה-13. במהלך הבחירות פנה מבקר המדינה יוסף שפירא ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין וליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, אליקים רובינשטיין, והתריע מפני האפשרות שכץ ישתמש במשאבי התעשייה האווירית לשם קידומו. בממשלת ישראל ה-34 מונה לשר הרווחה ובעקבות זאת נאלץ לפרוש מתפקידו בתעשייה האווירית. בכנסת ה־19 שימש ראש קבוצה עמית של קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל–גרמניה. ב-29 בדצמבר 2015 נבחר ליו"ר מרכז הליכוד לאחר פרישתו של קודמו בתפקיד דני דנון עקב מינויו לשגריר ישראל באו"ם. עם בחירתו לכנסת, יצא לחל"ת מהתעשייה האווירית כשהוא עדיין רשום בה כעובד, והמשיך להעסיק מזכירה בלשכתו שם. כמו כן, המשיך לכהן כיו"ר העובדים בתעשייה האווירית, לצד כהונתו כחבר כנסת, גם לאחר שמלאו לו 67 שנים (גיל פרישה). שר העבודה והרווחה כץ הביע שביעות רצון מתפקיד שר העבודה והרווחה, שתחומי עיסוקו הם בתחום התמחותו. כהונתו במשרד התאפיינה בעימותים עם משרד האוצר על נושאי תקציב. בשנים 2014–2018 עלה תקציב השירותים החברתיים ב-25%. בתקופת כהונתו נמשכה ואף החמירה בעיית הבטיחות בעבודה. מספר ההרוגים בתאונות עבודה הגיע ב-2018 ל-70, והתופעה הייתה חמורה במיוחד בקרב פועלי בניין. כן התפרסם מקרה מותה של מרים פרץ, בהקשר של מוסדות רשות חסות הנוער. באוגוסט 2019 התפטר מתפקידו זה בעקבות החלטה על הגשת כתב אישום נגדו. לאחר התפטרותו עם הקמת ממשלת ישראל ה-35 מונה כץ לעמוד בראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. במרץ 2022 דורג בפַּרלמטר של "שקוף" כאחד מבין חמשת חברי הכנסת העצלים ביותר. בבחירות לכנסת העשרים וחמש נבחר למקום ה-23 ברשימת הליכוד ולאחר שהרשימה קיבלה 32 מנדטים, נכנס גם לכנסת הזו, בה היה זקן חברי הכנסת. בממשלת ישראל השלושים ושבע מונה לשר התיירות. ב-2 בינואר התפטר מחברותו בכנסת במסגרת החוק הנורווגי. בספטמבר 2023 המריא לביקור בערב הסעודית על מנת להשתתף בכנס תיירות של ארגון האומות המאוחדות. זהו הביקור הפומבי הראשון של שר ישראלי במדינה. חשדות לפלילים והרשעה על רקע התמודדותו בבחירות המקדימות במפלגת הליכוד בשנת 2003, נפתחה חקירת משטרה נגד כץ, בחשד שאלפי עובדי התעשייה האווירית שפקד לא שילמו את דמי ההתפקדות מכיסם, אלא באמצעות העמותה לקידום העובד השכיר בישראל, שעליה שלט כץ, דבר המנוגד לחוק מימון מפלגות. חקירת המשטרה בעניין, שנוהלה בראשית העשור הראשון של המאה ה-21, הובילה להמלצת המשטרה ופרקליטות המדינה, באוגוסט 2006, להגיש כתב אישום נגד כץ. ב-2007 החליט מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את התיק לאחר שימוע שערך לכץ, בשל קשיים ראייתיים שהתגלו בתיק ו"חוסר עניין לציבור במיצוי ההליך", כפי שהסביר מזוז במכתב לעורכי דינו של כץ. מזוז הוסיף שלטובת כץ עמדה גם העובדה שהוא השתמש בייעוץ משפטי ולא ניסה להסתיר את פעולותיו. ב-4 בפברואר 2018 המליצה המשטרה להעמיד לדין את כץ (ואת בנו יאיר), לאחר שנאספו די ראיות מפלילות לכאורה בשתי פרשיות הקשורות לתעשייה האווירית, אך לבסוף התיקים נסגרו: פרשה ראשונה עוסקת במעורבותו וחלקו באילוץ עובדי התעשייה האווירית להתפקד ולהצביע עבורו בפריימריז בעת שכיהן כיו"ר ועד העובדים. בידי המשטרה עדויות המתארות איומים בפיטורים ועד איומים על פגיעה בשכר. פרשה שנייה עוסקת בניצול עובדים ומשאבים של התעשייה האווירית לתועלתו האישית. על פי החשד, השר חייב עובדים לשפץ את בית בנו, יאיר, ללא שניתנה להם תמורה כספית או הברירה לסרב לבקשה. גם את בנו של כץ, יאיר, המליצה המשטרה להעמיד לדין על חלקו בפרשת התפקדויות לליכוד. אך בסופו של דבר נסגר תיק חקירה זה. ב-17 במאי 2016 נחקר כץ באזהרה בידי רשות ניירות ערך, בחשד שגרף רווחים באמצעות שימוש במידע פנים. בדצמבר 2016 נחקר פעם נוספת בהקשר זה, הפעם בחשד לקבלת שוחד. ב-14 באוגוסט 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על החלטתו להגיש כתב אישום נגד כץ בעבירה של מרמה והפרת אמונים, בעקבות קשריו עם איש העסקים מוטי בן ארי. בעקבות החלטה זו התפטר כץ מהממשלה, וציין שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה גורמת לו עוול רב. ועדת הכנסת, שדנה בבקשתו לחסינות, החליטה להיענות לבקשתו, וב-17 בפברואר אושרה בקשתו במליאת הכנסת. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הענקת החסינות, בתגובה לעתירה אמר מנדלבליט כי "החלטת הכנסת להעניק חסינות לח"כ חיים כץ בטלה וחסרת תוקף, כיוון שהיא לוקה ביישום שגוי של עילות החסינות, תנאיהן ומבחניהן". באוקטובר 2020 הודיע מנדלבליט על כוונתו להעמיד לדין את כץ, בכפוף לשימוע, באשמת העלמת הכנסות בסך 2.2 מיליון ש"ח מנכסים שבבעלותו. בנובמבר 2021 הוגש, בעקבות הסדר טיעון, כתב אישום שבו הואשם כץ בקשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים אסורים, על קשריו עם איש העסקים מוטי בן ארי. תיק החקירה בעניין העלמת הכנסות נסגר בשל שיקולים ראייתיים. בדצמבר 2021 כץ הודה והורשע בקשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים אסורים, ונגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 75,000 ש"ח. חיים אישיים כץ מתגורר בשוהם, נשוי לרות ואב ל-3 בנים. בשנת 2013 נבחר בנו יאיר כץ למועצת עובדי התעשייה האווירית, ובשנת 2018 בא בנעלי אביו ונבחר לתפקיד מזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית. על פי דירוג פורבס, הונו של כץ הוערך ב-2019 בשווי של כ-28 מיליון שקל, והוא נמנה עם שמונת הפוליטיקאים העשירים בישראל. קישורים חיצוניים חיים כץ, באתר ערוץ הכנסת הערות שוליים קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית קטגוריה:בוגרי אורט טכניקום קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950 קטגוריה:ראשי ועד עובדים בישראל קטגוריה:שוהם: חברי הכנסת קטגוריה:סגל התעשייה האווירית לישראל קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת העשרים קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ואחת קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושתיים קטגוריה:חברי הכנסת העשרים ושלוש קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וארבע קטגוריה:חברי הכנסת העשרים וחמש קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עם אחד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קטגוריה:זקני חברי הכנסת קטגוריה:מורשעים בדין בישראל קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושבע קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שהורשעו בדין	2024-09-12T18:58:38
מונטי פייטון	REDIRECT מונטי פייתון	2006-04-29T10:21:53
באם מרג'רה	ממוזער\|170px\|באם מרג'רה, 2013 ממוזער\|170px\|באם מרג'רה, 2017 ברנדון קול "באם" מרג'רה (באנגלית: Brandon Cole "Bam" Margera; נולד ב-28 בספטמבר 1979) הוא גולש סקייטבורד מקצועי לשעבר, פעלולן ואיש טלוויזיה אמריקאי. מרג'רה נודע בעיקר כאחד מכוכבי תוכנית המציאות ג'קאס בערוץ MTV ובזכות תוכנית הספין-אוף "Viva La Bam". כמו כן, ההצלחה של ג'קאס הובילה לאורך השנים לכך שהוא קיבל תפקידים במספר סרטים ופרוייקטים עצמאיים. ביוגרפיה מרג'רה נולד בווסט צ'סטר, פנסילבניה, ארצות הברית לפיל ואפריל מרג'רה. סבו כינה אותו "באם באם" כאשר הוא שהיה בן 3, משום שהיה נוהג להתנגש בקירות הבית במכוון. הכינוי דבק, וחבריו קיצרו בהמשך את הכינוי ל"באם". כאשר מרג'רה החל לעסוק בסקייטבורדינג באופן מקצועי הכינוי "באם" הפך לשם הבמה שלו. קריירת הסקייטבורדינג של מרג'רה החלה בשנות העשרה שלו, והוא התמקצע בסקייטבורדינג בגיל 17. במהלך השנים הוא ייצג מספר חברות הסקייטבורד בהם את Element, Adio, Speed Metal, Destructo, Electric, Fairman's Skate Shop. מרג'רה זכה לראשונה לפרסום רב כאשר הוציא לשווקים סרטים קצרים אותם הוא הפיק וערך אשר נקרא "CKY" (קיצור של Camp Kill Yourself). סדרת הסרטים הקצרים של CKY, אותם הוא יצר יחד עם חבריו, כללה שילוב של פעלולי סקייטבורד מסוכנים, מתיחות והתנהגות פרועה. הסרטים הללו סייעו גם לפרסם את להקת CKY, אשר הייתה הלהקה של אחיו של מרג'רה, שהמוזיקה שלה נכללה בכל הסרטים הקצרים הללו.. ההצלחה של הסרטים הקצרים של CKY משכה את תשומת לבם של יוצרי סדרת הטלוויזיה ג'קאס, ג'ף טרמיין וג'וני נוקסוויל, אשר התמקדה בפעלולים מסוכנים, מתיחות וקומדיה פיזית. מרג'רה הפך בעקבות כך לאחד מחברי הצוות הקבועים בסדרה, אשר שודר במקור בערוץ MTV בין השנים 2000 עד 2002. בקטעים שלו בסדרה הוא לרוב ביצע פעלולי סקייטבורד, מעשי קונדס משוכללים, וכמו כן נכללו גם אינטראקציות של מרג'רה עם חבריו ובני משפחתו. בעקבות ההצלחה של הסדרה ג'קאס, מרג'רה הפך לכוכב לסדרת המציאות "Viva La Bam" אשר שודרה בערוץ MTV בין השנים 2003 ל-2005. בסדרה מרג'רה ביצע פעלולים שונים ומעשי קונדס בהם לעיתים רבות היו מעורבים חבריו ובני משפחתו, כולל הוריו פיל ואפריל, דודו דון ויטו, וחבריו ראיין דאן, ראב הימסלף וברנדון דיקמילו. הסדרה הכילה חמש עונות ושתי ספיישלים. מרג'רה היה גם כתב, הפיק וביים מספר סרטים עצמאיים, כולל הסרט "Haggard: The Movie" שיצא ב-2003, אשר התבסס באופן רופף על חוויותיו האמיתיות, ו-Minghags שיצא ב-2009. במהלך אותה התקופה הוא גם ביים וידאו קליפים ללהקות כמו CKY, HIM ו-Bloodhound Gang. בנוסף לקריירת הטלוויזיה והקולנוע מרג'רה הנחה בין השנים 2004 ל-2013 את תוכנית הרדיו השבועית שלו "Radio Bam" ב-SiriusXM אשר כללה ראיונות, מוזיקה, ופרשנות. לאורך השנים יצאו לשווקים גם מספר משחקי סקייטבורדינג שונים לקונסולות המשחקים בהם ניתן לשחק בדמותו של מרג'רה בהם המשחקים "Tony Hawk's Pro Skater" ו-"Toni Hawk's Underground". חיים פרטיים מרג'רה היה מאורס בעבר לג'ן ריבל. בני הזוג נראים ביחד בכמה פרקים בסדרה "Viva La Bam". מערכת היחסים בת שבע השנים עם ריבל הסתיימה ב-2005. בנובמבר 2006 מרג'רה הגיש בקשה לצו הרחקה נגד ריבל משום שלטענתו היא פרצה לביתו. מרג'רה נישא לחברת ילדותו מליסה "מיסי" רוטשטיין ב-3 בפברואר 2007."Bam in the slammer," Philadelphia Daily News, March 7, 2006 link בשנת 2010 מרג'רה חשף בתוכניתו של הווארד סטרן שהם גרים בערים נפרדות, שהם נפגשים פעם בשבוע, ושאשתו מודעת לכך שיש לו חברות. בני הזוג התגרשו בנובמבר 2012. ב-5 באוקטובר 2013 מרג'רה נישא לניקול בויד. בנם נולד בדצמבר 2017. עם זאת, מערכת היחסים ביניהם הידרדרה עם השנים ומאז שנת 2021 בני הזוג חיו בנפרד מבחינה משפטית. באוגוסט 2023 ניקול קיבלה משמורת בלעדית על בנם. ביולי 2023 מרג'רה החל לצאת עם הדוגמנית דני מארי. הזוג התחתן ב-28 במאי 2024. מרג'רה התמודד לאורך השנים עם אתגרים הקשורים להתמכרות לאלכוהול וסמים. בשנת 2009 נכנס למרכז גמילה אך הוא עזב את המרכז לאחר ששהה בו ארבעה ימים בלבד. במהלך העשור הבא, הוא נכנס למרכזי גמילה שבע פעמים נוספות, אך בכל פעם הוא עזב לפני שסיים את התוכנית. בעיות ההתמכרויות של מרג'רה לאלכוהול וסמים התגברו בעקבות מותו של חבר ילדותו ראיין דאן, אשר נהרג בתאונת דרכים בשנת 2011. בעיותיו הוחרפו גם לאחר שהוא הפסיק לקבל הצעות להפקת תוכניות טלוויזיה במהלך העשור השני של המאה ה-21. בשנת 2020 מרג'רה פוטר מהפקת הסרט ג'קאס 4 לאחר שהפר את הסעיף בחוזה לפיו נאסר עליו לחזור להשתמש בסמים ואלכוהול במהלך הפקת הסרט. ב-18 בספטמבר 2024 מרג'רה נעצר בפנסילבניה בגין נהיגה בשכרות. המעצר בוצע לאחר שקיבל בעבר שישה חודשי מאסר על תנאי על כך שביוני 2023 הוא תקף את אחיו ואיים לירות בבני משפחה אחרים. פילמוגרפיה סרטים שנהשם הסרטתפקידהערות2000לא שוחרר2002ג'קאס: הסרטבתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט2003Grindבתפקיד עצמוHaggard: The Movieואלולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, היה מפיק בפועל ולקח חלק בעריכת הסרט2005The Dudesons Movieבתפקיד עצמוהופעת אורח2006ג'קאס 2בתפקיד עצמוהיה שותף להפקה ולקח חלק בכתיבת התסריט2007Jackass 2.5בתפקיד עצמוהיה שותף להפקה ולקח חלק בכתיבת התסריט2008בתפקיד עצמוהופעת קמע2009Minghags: The Movieלנילקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, היה מפיק בפועל ולקח חלק בעריכת הסרט2010ג'קאס 3Dבתפקיד עצמוהיה שותף להפקה ולקח חלק בכתיבת התסריט2011Jackass 3.5בתפקיד עצמוהיה שותף להפקה ולקח חלק בכתיבת התסריט2017Dumb: The Story of Big Brother Magazineבתפקיד עצמוסרט דוקומנטרי2021This Is GWARבתפקיד עצמוסרט דוקומנטרי2022Jackass Foreverבתפקיד עצמוהופעת קמע. לקח חלק בכתיבת התסריטHumanity Stokedבתפקיד עצמוסרט דוקומנטריTBAThe Brandon Novak Storyבתפקיד עצמוסרט דוקומנטרי טלוויזיה שנהשם התוכניתתפקידהערות2000–2001ג'קאסבתפקיד עצמוהשתתף ב-25 פרקים2002Jackass Backyard BBQבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוני בתפקיד עצמומנחה2002–2005MTV Cribsבתפקיד עצמוהשתתף ב-2 פרקים2003Jackass Winterjamבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוני בתפקיד עצמוהציג את להקת Good Charlotte2003–2006Viva La Bamבתפקיד עצמולקח חלק ביצירת התוכנית, והיה מפיק בפועל2005 בתפקיד עצמוהופעת אורחWWE Rawבתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחד2005–2012Punk'dבתפקיד עצמוהשתתף ב-2 פרקים2006 בתפקיד עצמומנחה2006–2009The Dudesonsבתפקיד עצמוהשתתף ב-3 פרקים2007Bam's Unholy Unionבתפקיד עצמולקח חלק ביצירת התוכנית, והיה מפיק בפועל2008Jackassworld.com: 24 Hour Takeoverבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוניBamimationבתפקיד עצמו (דיבוב)סרט קצר טלוויזיוני2009Steve-O: Demise and Riseבתפקיד עצמוסרט דוקומנטריNitro Circusבתפקיד עצמוהשתתף ב-3 פרקים2010The Dudesons in Americaבתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחדBam's World Dominationבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוני. היה מהיוצרים, היה שותף להפקה, והשתתף בבימוי בתפקיד עצמומנחהבתפקיד עצמומנחה2011בתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחדA Tribute to Ryan Dunnבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוני2012–2013Loiter Squadבתפקיד עצמוהשתתף ב-3 פרקים2013Ridiculousnessבתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחד2014Access Hollywoodבתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחדBam's Bad Ass Game Showבתפקיד עצמולקח חלק ביצירת התוכנית, היה מפיק בפועל, ומנחהCKY: The Greatest Hitsבתפקיד עצמוספיישל טלוויזיוני2016Family Therapy with Dr. Jennבתפקיד עצמוהשתתף ב-2 פרקים2017Epicly Later'd: Bam Margeraבתפקיד עצמוסרט דוקומנטרי2018King of the Roadבתפקיד עצמו2019ד"ר פילבתפקיד עצמוהשתתף בפרק אחד סרטים אותם הפיק/ערך אשר יצאו ישירות לשוק הבייתי YearTitleתפקידהערות1998Toy Machine: Jump Off a Buildingבתפקיד עצמו1999Landspeed presents: CKYבתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, בצילום, בעריכה, והיה גם מפיק בפועל2000CKY2Kבתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, בצילום, ובעריכהTony Hawk's Gigantic Skatepark Tourבתפקיד עצמו2001CKY3בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, בצילום, בעריכה, והיה גם מפיק בפועלCKY Documentaryבתפקיד עצמוTony Hawk's Gigantic Skatepark Tourבתפקיד עצמוHook-Ups Presents: Destroying Americaבתפקיד עצמו2002Adio: One Step Beyondבתפקיד עצמוTony Hawk's Gigantic Skatepark Tourבתפקיד עצמוCKY4: The Latest & Greatestבתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, בצילום, בעריכה, והיה גם מפיק בפועלDon't Try This at Home: The Steve-O Video Vol. 2: The Tourבתפקיד עצמוהופעות אורח2003Steve-O Out On Bailבתפקיד עצמוהופעות אורח2004Tony Hawk's Secret Skatepark Tourבתפקיד עצמו2005Element: Elementality Vol.1בתפקיד עצמוTony Hawk's Secret Skatepark Tour 2בתפקיד עצמו2007Tony Hawk's Secret Skatepark Tour 3בתפקיד עצמו3000 Milesבתפקיד עצמו2008Element Bam's or Bust!: The Adventure Beginsבתפקיד עצמוBam Margera Presents: Where the ♯$&% Is Santa?בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, בבימוי, בהפקה והיה גם מפיק בפועל2009Jackass: The Lost Tapesבתפקיד עצמוקטעי ארכיון. לקח חלק בכתיבת התסריט2017Element: Welcome Back Bamבתפקיד עצמו2020Steve-O: Gnarlyבתפקיד עצמוהופעות אורח וידאו קליפים שנהשם הלהקהשם השירתפקידהערות2000CKY"96 Quite Bitter Beings"בתפקיד עצמובימוי2002CKY"Disengage the Simulator"בימויCKY"Attached at the Hip"בימויCKY"Flesh into Gear"בתפקיד עצמובימויAndrew W.K."We Want Fun"בתפקיד עצמו2003CKY"Shock & Terror"בימויHIM"The Sacrament"בימויHIM"Buried Alive by Love"בימוי2004HIM"And Love Said No"בימויHIM"Solitary Man"בימויThe 69 Eyes"Lost Boys"השתתף בבימוי וכמו גם כמפיק בפועלClutch"The Mob Goes Wild"בימוי2005Bloodhound Gang"Foxtrot Uniform Charlie Kilo"2006Wolfmother"Joker & the Thief"בתפקיד עצמוChris Pontius"Karazy"בתפקיד עצמו2009The 69 Eyes"Dead and Gone"השתתף בבימוי וכמו גם כמפיק בפועלCKY"A♯1 Roller Rager"בימוי2010The 69 Eyes"Dead Girls Are Easy"בימויWeezer"Memories"בתפקיד עצמו2011CKY"Afterworld"בתפקיד עצמובימוי2013Fuckface Unstoppable"All My Friends Are Dead"בתפקיד עצמו2014Fuckface Unstoppable"Bend My Dick"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמר2015Fuckface Unstoppable"Moonshine"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמר2016Evesdroppers"Empty Vessel"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמרEvesdroppers"9 Lives"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמרEvesdroppers"Comin' Home"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמר2023Cult Shotta & Tanboymiguel"Feel Like Bam"בתפקיד עצמולקח חלק בכתיבת התסריט, ובנוסף לכך היה פרפורמר משחקי וידאו שנהשם המשחקתפקיד2001Tony Hawk's Pro Skater 3בתפקיד עצמו2002Tony Hawk's Pro Skater 4בתפקיד עצמו2003Tony Hawk's Undergroundבתפקיד עצמו2004Tony Hawk's Underground 2בתפקיד עצמו2005Tony Hawk's American Wastelandבתפקיד עצמו2006Tony Hawk's Project 8בתפקיד עצמוScarface: The World Is Yoursבעל חנות משקאות חריפים2007Tony Hawk's Proving Groundבתפקיד עצמו ראו גם סקייטבורדינג קישורים חיצוניים הביוגרפיה של באם מרג'רה ביאהו רדיו באם באם מרג'רה באתר ה-MTV ריאיון עם באם מרג'רה בערוץ הספורט UGO הערות שוליים קטגוריה:גולשי סקייטבורד אמריקאים קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1979	2024-09-28T04:08:31
AH-1 קוברה	בל AH-1 קוברה (אנגלית: Bell AH-1 Cobra, כונה גם "יואיקוברה" או "סנייק", נחש. סימול החברה: דגם 209) הוא מסוק קרב דו-מושבי, חד מנועי, בעל רוטור דו-להבי, מתוצרת חברת "בל הליקופטר" מארצות הברית. תכנון המסוק מבוסס על מערכות ההנעה, התמסורת והרוטור של מסוק הסער בל UH-1 אירוקוי ("יואי"). חברת בל החלה בתכנון המסוק בשנת 1958 ובשנת 1965 המריא לראשונה. המסוק היה עמוד השדרה של מערך מסוקי הקרב בצבא ארצות הברית, עד להחלפתו במסוק הקרב AH-64 אפאצ'י. גרסאות משודרגות של מסוקי הקוברה עודן מופעלות על ידי צבאות שונים ברחבי העולם, וגרסאות דו-מנועיות עוד משרתות בחיל הנחתים של ארצות הברית כמסוקי הקרב עיקריים של החיל. מסוקי קוברה מעודפי צבא ארצות הברית הוסבו לשמש כמסוקים לכיבוי אווירי. בחיל האוויר הישראלי כונה המסוק צפע. פיתוח חברת בל החלה בפיתוח דגם 209 באופן עצמאי על בסיס דגם 204/205 מתוצרתה. דגם זה הופעל על ידי צבא ארצות הברית באופן נרחב במהלך מלחמת וייטנאם וכונה בל UH-1 אירוקוי, אם כי היה ידוע בעיקר בכינויו יואי (Huey). המסוק, שהוצג לראשונה בשנת 1956, הופעל במשימות תובלת סער במסגרתן הוטסו כוחות קטנים למוקדי לחימה משתנים. ה"יואי" נתן מענה ללוחמת הגרילה מול כוחות הוייטקונג וצבא צפון וייטנאם, אך חסרונו היה בכך שהיה פגיע לירי קרקעי, במיוחד כאשר נחתו המסוקים בשטח כדי לפרוק את הלוחמים שטסו בהם. כדי להגן על המסוקים ברגעים אלה, היה צורך בחיפוי ארטילרי או אווירי, אך חיפוי כזה לא תמיד היה זמין או אפשרי, וגם לא מדויק. האפשרות הטובה ביותר הייתה חיפוי על ידי מסוקים נוספים, שהיו יכולים ללוות את מסוקי הסער לאורך טיסתם אל היעד והיו יכולים לשהות מעל אזור ההנחתה עם התקדמות הקרב. כבר ב-1962, בשלביה הראשונים של המלחמה, הוסבו מספר מסוקי UH-1A לשמש כ"ספינות תותחים מוטסות" (Gunships), והורכבו עליהם מספר רב של מקלעים ומשגרי רקטות. לוחם אירוקווי, דגם 207, סו סקאוט ו-AAFSS ממוזער\|בל 207 סו ווריור ממוזער\|בל 209 חברת בל עסקה בבחינת רעיון המסוקים החמושים עוד בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בחברה נבנה דגם קונספט שסומל D-255 וכונה "לוחם אירוקווי" (Iroquois Warrior). הדגם הוצג לנציגי צבא ארצות הברית ביוני 1962, בתקווה לשכנע אותם להקציב משאבים להמשך הפיתוח. ה-D-255 פותח על בסיסי מרכיבי ה-UH-1, עם גוף צר ותא טייס דו מושבי בתצורת טנדם, ומשימתו המוגדרת הייתה תקיפה. חימוש המסוק כלל מטול רימונים בצריח בחרטום המסוק, תותח בקוטר 20 מ"מ בגחון וכנפיים קצרות לנשיאת רקטות או טילים נגד טנקים מדגם SS-10. הצבא גילה עניין בפרויקט ובדצמבר 1962 העניק לחברת בל חוזה להוכחת הקונספט. חברת בל התאימה מסוק בל 47 והפכה אותו לדגם ניסיוני שכונה בל 207, שכונה "סו סקאוט" (Sioux Scout). המסוק טס לראשונה בשנת 1963. לדגם היו את כל המאפיינים של מסוק קרב מודרני: תא טייסים בתצורת טנדם, כנפיים קצרות לתליית חימוש, תותח בצריח בחרטום המסוק ופרופיל רוחב צר. בחינת הדגם החדש בתחילת 1964 לא הרשימה את נציגי הצבא, הם חשו שהמסוק קטן מדי, חלש מדי וככלל שאינו מותאם לשימוש מעשי. הפתרון לחסרונות שנמצאו בדגם 207 היה פתיחת תחרות AAFSS, (מערכת סיוע באש אווירית מתקדמת, Advanced Aerial Fire Support System). הדרישות שהציב הצבא בתחרות הביאו לפיתוחו של הלוקהיד AH-56 שאיין, מסוק תקיפה כבד בעל מהירות גבוהה. לאחר עשר שנות פיתוח הסתבר כי פרויקט השאיין שאפתני מדי ולא בר ביצוע, והפרויקט בוטל. צבא ארצות הברית החל שוב באיתור מסוק תקיפה קונבנציונלי יותר בעל שרידות גבוהה יותר. מודל 209 אף על פי שהצעתה של חברת בל לתחרות ה-AAFSS לא התקבלה המשיכה החברה בפיתוח הקונספט שלה למסוק חמוש קל וקטן יותר. בינואר 1965 השקיעה חברת בל מיליון דולר בדגם חדש. דגם זה היה למעשה שילוב של דגם 207, סו סקאוט, עם מרכיבים של דגם UH-1 - התמסורת, הרוטור שחוזק על ידי תוספת מערכת בקרת יציבות ומנוע הטורבו-ציר דגם T53. הדגם החדש קיבל את הסימול 209, ודמה לדגם 207. במקביל ליוזמה הפרטית של חברת בל החלו המאורעות בווייטנאם להתפתח בדרך שהייתה לטובת דגם 209. ההתקפות על הכוחות האמריקאיים הלכו ורבו, עד סוף שנת 1965 כבר היו בווייטנאם 50,000 חיילים של צבא ארצות הברית (וזרועות נוספות). שנת 1965 הייתה אמורה להיות שנת סיום פרויקט AAFSS אך הפרויקט דשדש עקב בעיות טכניות ופוליטיות. צבא ארצות הברית היה זקוק למסוק חמוש לתקופת ביניים, עד להשלמת פיתוחו של מסוק התקיפה המיועד, ופנה לחמש חברות בבקשת הצעות לפתרון מהיר. חברת הציעה דגם חמוש של ה-CH-47 צ'יינוק (שסומל ACH-47A). חברת הציעה גרסה של מסוק ה-, שסומלה HH-2C טומהוק; חברת הציעה גרסה חמושה של דגם מתוצרתה, חברת סיקורסקי הציעה את ה, וחברת בל הציעה את דגם 209. ב-3 בספטמבר 1965 הציגה חברת בל לראשונה את מודל 209 המוגמר, וארבעה ימים מאוחר יותר, ב-7 בספטמבר, ביצע המסוק את טיסת הבכורה שלו, שמונה חודשים בלבד לאחר האור הירוק שניתן לפיתוחו. באפריל 1966 זכה המסוק של חברת בל במבחני ההערכה של הצבא וחוזה ראשון לייצור 110 מסוקים נחתם באפריל 1966. בל הוסיפה את השם "קוברה" לכינוי "יואי", והמסוק החדש נקרא בהתאם "יואיקוברה". הצבא הוסיף את השם קוברה לסימול AH-1G שניתן למסוק. דגם 209 שימש בשש השנים הבאות לניסויי חימוש והתאמת ציוד. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 הוסב הדגם לסטנדרט של מסוקי הייצור מדגם AH-1, אך לאחר שיצא משירות הוחזר בקירוב לתצורה המקורית, ומוצג ב בפורט נוקס, קנטקי. כניסה לייצור סדרתי ממוזער\|בל AH-1J לקראת המעבר לייצור סדרתי בוצעו כמה התאמות בדגם 209. המגלשיים המתכנסים הוסבו למגלשיים קבועים, להבי הרוטור הוחלפו בלהבים רחבים יותר וחופת תא הטייס שהייתה עשויה מזכוכית משוריינת בדגם 209 וכובדה גרע מביצועי המסוק הוחלפה בחופה מפלקסיגלס. גם לאחר הכניסה לשירות בוצעו שינויים שונים, שהעיקרי בהם היה העברת רוטור הזנב מצידו השמאלי של המסוק לצידו הימני, כדי לשפר את ביצועיו. חיל הנחתים של ארצות הברית גילה עניין במסוק והזמין גרסה משופרת, דו-מנועית, שסומלה AH-1J. גרסה זו הובילה לגרסאות דו-מנועיות נוספות. ב-1972 ביקש הצבא להוסיף למסוק יכולת לוחמה נגד טנקים, ולצורך השגת מטרה זו נבנתה תוכנית ICAP, תוכנית חימוש קוברה משופרת (Improved Cobra Armament Program). במסגרת התוכנית חומש המסוק בשמונה טילים נגד טנקים מדגם BGM-71 טאו וניסויי המסוק החמוש החלו באוקטובר 1973. לאחר הוכחת כשירות זכתה חברת בל בחוזה לשדרוג 101 מסוקים מגרסה AH-1G לגרסה AH-1Q בעלת יכולת לשגר טילי נ"ט. גרסה Q שופרה החל מ-1976 על ידי הוספת מנוע חזק יותר ותמסורת משופרת, והתוצאה הייתה גרסה S. גם גרסה זו עברה שיפורים שונים, שהביאו ליצירת גרסה F. שירות מבצעי צבא ארצות הברית ממוזער\|מסוקי AH-1G של חיל הנחתים של ארצות הברית, 1969 מסוק ה-AH-1G יואיקוברה הסדרתי הראשון סופק ביוני 1967. בשנים הראשונות להפעלתו נחשב המסוק כגרסה של דגם UH-1D יואי, והסימול הראשון למסוק היה בהתאם UH-1H. בתוך זמן קצר שונה הסימול ל-AH-1, לסימול דגם לתקיפה (Attack). עם כניסתה של הגרסה המשופרת של דגם UH-1D, גרסה UH-1H, שונה הסימול של היואיקוברה ל-AH-1G. מסוקי קוברה הופעלו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מתקפת טט ב-1968 ועד לסיומה של מלחמת וייטנאם. המסוקים סיפקו לכוחות הקרקע סיוע באש, ליוו מסוקי סער וביצעו משימות נוספות. בין השאר הרכיבו מסוקי קוברה שני גדודי ארטילריה רקטית כחלק משתי הדיוויזיות המוטסות. המסוקים הופעלו בצוותי "צייד/קטלן" (hunter killer), יחד עם מסוקי סיור מדגם יוז OH-6 קאיוז. מסוקי OH-6 היו טסים במהירות נמוכה ובגובה נמוך, וכאשר הייתה נפתחת עליהם אש היו מסוקי הקוברה תוקפים את האויב שנחשף. ב-12 בספטמבר 1968 חילץ מסוק קוברה טייס שנטש מטוס קרב מדגם נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר. הטייס, קפטן רונלד פוגלמן (לימים גנרל), נאחז בדלתות פנל התותח של המסוק ונחלץ בשלום. בסך הכל בנתה חברת בל 1,116 מסוקים מדגם AH-1G בין השנים 1967 ל-1973. בשיא פעילותם היו 1,081 מסוקים בשירות פעיל, שצברו מעל מיליון שעות טיסה מבצעיות בווייטנאם. 300 מסוקים אבדו כתוצאה מתאונות ופגיעות בקרב. חיל הנחתים של ארצות הברית הפעיל גם הוא מסוקי AH-1G בווייטנאם לתקופה קצרה עד שרכש מסוקי קוברה דו-מנועיים מדגם AH-1J. ממוזער\|פוג'י AH-1S של כוחות ההגנה של יפן, 2013 מסוקי AH-1T קוברה הופעלו במבצע זעם דחוף, פלישת ארצות הברית לאיי גרנדה בשנת 1983. במהלך המבצע שימשו המסוקים במשימות סיוע קרוב וליווי מסוקי סער. שני מסוקים הופלו באש נגד מטוסים במהלך התקיפה ביום הראשון למבצע. מסוקי קוברה הופעלו גם במבצע "מטרה צודקת", הפלישה האמריקאית לפנמה, בדצמבר 1989 - ינואר 1990. המסוקים לקחו חלק נכבד במבצע "סופה במדבר", מלחמת המפרץ הראשונה (אוגוסט 1990 - פברואר 1991), בעיקר במשימות סיוע. חיל הנחתים של ארצות הברית הפעיל במהלך המלחמה 91 מסוקי AH-1W סופר קוברה, וצבא ארצות הברית הפעיל כ-140 מסוקי קוברה מסוגים שונים. המסוקים הופעלו מבסיסים קדמיים במדבר. במהלך המלחמה השמידו המסוקים כלים משוריינים רבים ומטרות נוספות; אף מסוק לא הופל בקרב, אם כי שלושה מסוקים אבדו בתאונות במהלך המלחמה ולאחריה. מסוקי קוברה שימשו במשימות סיוע במבצעים הומניטריים של ארצות הברית, ובהם מבצע "השב תקווה" (Restore Hope) בסומליה, ב-1993. מסוקי קוברה השתתפו בפלישה האמריקאית להאיטי ב-1994, ובמבצעים נוספים במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20. צבא ארצות הברית החל להוציא את מסוקי הקוברה משירות בשנות ה-90. המסוק האחרון יצא משירות פעיל במרץ 1999 ומהעתודה בספטמבר 2001. המסוקים שיצאו משירות הוצעו לבעלות בריתה של ארצות הברית בנאט"ו ולשירות היערות של ארצות הברית. חיל הנחתים של ארצות הברית ממשיך להפעיל מסוקי AH-1W סופר קוברה דו-מנועיים ומסוקי בל AH-1Z וייפר. יפן תאגיד סובארו היפני ייצר 89 מסוקי AH-1S ברישיון בין השנים 1984–2000. זרוע היבשה של כוחות ההגנה של יפן מפעילה את המסוקים, המקבילים בערך לדגם AH-1F של צבא ארצות הברית. מנועי המסוקים הם מדגם T53-K-703 והם מיוצרים ברישיון על ידי תאגיד תעשיות כבדות קווסאקי. ירדן ממוזער\|AH-1S קוברה של חיל האוויר המלכותי הירדני בעת מטווח 2014 חיל האוויר המלכותי הירדני קיבל 24 מסוקים מגרסה F בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ותשעה נוספים בשנת 2001. ב-2015 העבירה ישראל לירדן 16 מסוקים, ששופצו על ידי ארצות הברית, לצורך לחימה בארגון דאעש בסוריה ובעיראק. טורקיה צבא טורקיה רכש עשרה מסוקים מגרסה AH-1W בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. עליהם נוספו עוד 32 מסוקים מעודפי צבא ארצות הברית ובהם מסוקי אימון מדגם TAH-1P. שאר המסוקים שהתקבלו מהצבא היו מגרסה AH-1F. מסוקי הקוברה הטורקיים הופעלו במבצעים נגד המורדים הכורדים ליד הגבול עם עיראק. בקיץ 2000 שקל צבא טורקיה לרכוש גרסה מותאמת של דגם AH-1Z, שכונה "קינג קוברה". הצבא התכוון לרכוש 50 מסוקים מדגם זה, אך העסקה לא יצאה אל הפועל בגלל סכסוך בין חברת בל לממשלת טורקיה. במקום זאת רכש הצבא הטורקי גרסה של האגוסטה A129 מנגוסטה, שיוצרה ברישיון בטורקיה. ישראל ממוזער\|250px\|שלושה מסוקי AH-1S קוברה "צפע" של חיל האוויר הישראלי בטיסה מעל מצדה ממוזער\|250px\|מסוק קוברה על גבי משאית לאחר שקורקע, ספטמבר 2008 ממוזער\|שמאל\|250px\|מסוקי קוברה של חיל האוויר הישראלי חיל האוויר הישראלי גילה עניין במסוקי הקוברה עוד בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, לאור הצלחתם במלחמת וייטנאם. שר הביטחון באותן שנים, משה דיין, העלה את האפשרות לרכוש את המסוקים כאשר ביקר בארצות הברית ב-1972, אך הדברים לא בא לידי מימוש באותו שלב. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאחד מלקחי המלחמה, הצביעו קצינים בכירים בחיל האוויר על מסוקי התקיפה כמענה למתקפת שריון מסיבית. המסוקים יכולים לתת מענה מהיר ומדויק להתקפת פתע של כוחות שריון, ובשל יכולתם לנצל את תנאי השטח יוכלו להתמודד גם עם איום טילי הנ"מ. חיל האוויר בחן מספר מסוקים לתפקיד זה, ובהם את היוז 500 ואת ה, שנשא טילי הוט . ב-2 במאי 1975 יצאו שתי משלחות של חיל האוויר לארצות הברית. משלחת אחת, שכללה מומחים למערכות אוויוניקה ונשק מונחה בחנה מערכות אלו במפעלים המייצרים אותם, ואילו משלחת שנייה שכללה ארבעה טייסים למדה את מסוק הקוברה עצמו. עם זאת, לכתחילה התכוון חיל האוויר לרכוש דגם אחר של מסוק תקיפה, . היה זה מסוק קרב כבד, שחברת סיקורסקי ניסתה לשווק לצבא ארצות הברית ומאוחר יותר לחיל האוויר הישראלי. המסוק היה מהיר מאוד, בעל כני נסע מתכנסים ואוויוניקה מתקדמת לזמנו, ויכול היה לשאת חימוש רב, כולל 16 טילי טאו (לעומת 8 של הקוברה), רקטות וטילי אוויר אוויר מדגם AIM-9 סיידוויינדר. נציגי חיל האוויר המליצו על רכישתו אך תאונה אווירית שאירעה למסוק במהלך הסלון האווירי בפארנבורו בספטמבר 1974 קטעה את המשא ומתן, ובעקבותיה הופסק פיתוח המסוק. כישלון ה-S-67 החזיר את חיל האוויר אל הקוברה. זמן מה לאחר הגעת משלחת חיל האוויר לארצות הברית התקבלה הסכמה למכור לישראל שישה מסוקים מדגם AH-1G מעודפי צבא ארצות הברית. משלחת נוספת יצאה לארצות הברית כדי לקבל מסוקים אלה, ששופצו על פי דרישת חיל האוויר במפעלי חברת בל. המסוקים, שכונו בחיל האוויר צפע, הגיעו לארץ ב-11 באפריל 1975. במקביל ליציאת המשלחת לארצות הברית הקים חיל האוויר יחידה שנועדה ללמוד ולגבש את תורת הלחימה במסוקי קרב. היחידה הוגדרה ככזו ולא כטייסת, משום שהיוותה גוף ניסיוני ולא יחידה מבצעית. היחידה ערכה תרגילים ניסיוניים עם ששת המסוקים הראשונים, בשילוב כוחות קרקע, והצלחתם של תרגילים אלה הביאה להחלטה לשדרג את המטוסים הקיימים לדגם AH-1S ולרכוש מסוקים נוספים מגרסה זו. היחידה הניסויית הפכה לטייסת 160 ("טייסת המסק"ר הראשונה") בדצמבר 1977 בבסיס תל נוף. בספטמבר 1979 עברה הטייסת לבסיס פלמחים. המסוקים הוצגו לראשונה ביום חיל האוויר, יולי 1979. המסוקים הופעלו לראשונה ב-9 במאי 1979 כאשר תקפו בית במחנה פליטים ליד צור, בלבנון, בו שהו מחבלים שתקפו לפני כן את קיבוץ מנרה. לאור הצלחתה של התקיפה הופעלו המסוקים במבצעים דומים נוספים. מבצע שלום הגליל (של"ג) היה המערכה הנרחבת הראשונה בה הופעלו המסוקים. טילי הטאו (BGM-71 TOW) של המסוקים הוכחו כיעילים נגד טנקי T-72 של הצבא הסורי וכנגד מטרות נוספות, בהן מפקדות מחבלים, כלי רכב ועוד. במהלך המלחמה הופל מסוק אחד באש נ"מ, וטייסיו, רס"ן וסרן נהרגו. ב-1 ביולי 1985 הוקמה טייסת קוברות שנייה, טייסת 161 ("המשפחה הלוחמת" או "טייסת הקוברות השנייה"), גם היא בבסיס פלמחים. בשל מיקומן היחסי בבסיס כונו הטייסות "טייסת הקוברות הדרומית" (טייסת 160) ו"טייסת הקוברות הצפונית" (טייסת 161). מסוקי קוברה הופעלו גם למשימות חילוץ. ב-16 באוקטובר 1986 חילץ מסוק קוברה טייס של מטוס פנטום שנטש את מטוסו מעל לבנון עקב תקלה טכנית. הטייס חולץ בעודו נתלה על מגלשי המסוק, אך הנווט, רון ארד, נפל בשבי ונעדר עד היום. ב-9 בדצמבר 1988 חילצו מסוקי קוברה בצורה דומה ארבעה חיילים מחטיבת גולני שהשתתפו במבצע "כחול וחום", שנועד לפגוע במפקדה של החזית העממית לשחרור פלסטין בנועיימה שבלבנון. במהלך הלחימה נותקו ארבעת החיילים מיחידתם, וחולצו לפנות בוקר על ידי המסוקים. החיילים נקשרו למגלשי מסוקי הקוברה שהוזנקו לחלצם ופונו לספינות חיל הים הישראלי הסמוכות. ב-30 במאי 1990, הוזנקו מסוקי קוברה לחוף ניצנים, לאחר שטייס עגור (דורניר דו-28) זיהה סירת מחבלים שהגיעה לחוף. הטייס עיכב את המחבלים על ידי ביצוע מספר מעברים נמוכים מעליהם, ואחר כך כיוון את מסוקי הקוברה לעברם. בסיום הפעולה הצליח צה"ל לפגוע בארבע סירות גומי, להרוג ארבעה מחבלים ולקחת בשבי 12 נוספים. מאז מלחמת לבנון הראשונה המשיכו מסוקי הקוברה לקחת חלק בכל מבצע צבאי שביצעה ישראל, בעיקר במהלך הלחימה בדרום לבנון בשנים 1985 ועד הנסיגה מרצועת הביטחון בסוף מאי 2000, ובתקופת האינתיפאדה השנייה, בה הופעלו המסוקים בפעילות האווירית ובעיקר בסיכולים הממוקדים. הסיכולים בוצעו על ידי טילי תמוז המאפשרים צפייה בכל מהלך המעוף עד הפגיעה במטרה על ידי מצלמה הנמצאת בראשם. טילים אלו הופעלו בלעדית על ידי מסוקי קוברה של חיל האוויר הישראלי, ודרשו התקנת משגר מיוחד הנקרא "מחצלת" וכן החלפת התותח באנטנה ייעודית להכוונת הטיל. במהלך ארבעת העשורים בהם שירתו מסוקי ה"צפע" בחיל האוויר הישראלי אירעו ארבע תאונות קטלניות בהן היו מעורבים מסוקים מסוג זה. בליל 18 במרץ 1987 התרסק מסוק קוברה מעל שדות קיבוץ טירת צבי עקב תקלה טכנית. מפקד הטייסת, סא"ל ציון בר-אור נהרג, והטייס סגן יובל וגנר נפצע קשה. במרץ 1998 נהרגו תת-אלוף שמואל אלדר וסגן כאשר מסוק קוברה התרסק בים בשל תקלה טכנית. בתאונת טיסה נוספת, שאירעה ב-10 בספטמבר 2008 בשל תקלה טכנית, נהרגו שני טייסי מילואים, רב-סרן ורב-סרן . בהתרסקות מסוק קוברה שאירעה ב-12 במרץ 2013 ליד קיבוץ רבדים נהרגו סגן אלוף ורב-סרן . בנוסף למשימות המבצעיות שימשו מסוקי קוברה, בעיקר מגרסה E, להדרכת פרחי טיס בבית הספר לטיסה. מסוקים אלה התקבלו במתנה מעודפי צבא ארצות הברית ב-1996. בשנת 2014 יצאו מסוקי הקוברה משירות בחיל האוויר הישראלי. מערך מסוקי הקרב של החיל מאז הוא על טהרת האפאצ'י AH-64 מדגמי A ("פתן") ו-D ("שרף"). לאחר הוצאת מסוקי ה"צפע" משירות חיל האוויר, נמסרו בסוף שנת 2014, 16 מסוקים לחיל האוויר הירדני במטרה לסייע לה להילחם בדאעש. 12 מסוקים נכנסו לשירות, והשאר שימשו לחלפים. גרסאות דגמים חד-מנועיים בל 209 אב טיפוס, עם מגלשיים מתכנסים. בסימול 209 משתמשת גם רשות התעופה הפדרלית עבור מסוקי קוברה שיצאו משירות צבאי ורשומים אזרחית על ידי שירות היערות של ארצות הברית AH-1G יואיקוברה דגם סדרתי ראשון, החל מ-1966. מסוק חמוש עבור צבא ארצות הברית, מנוע אווקו לייקומינג T53-13 טורבו ציר, בעל דחף של 1,400 כוח סוס. JAH-1G יואיקוברה מסוק אחד לניסויי חימוש, כולל טילי הלפייר ותותח מרובה קנים. TH-1G יואיקוברה גרסה לאימונים, עם הגאים כפולים. Z.14 יואיקוברה שמונה מסוקים שנרכשו על ידי הצי הספרדי. חימוש המסוקים כלל תותח 20 מ"מ M35, ומשימתם הייתה לסייע לספינות משמר החופים. ארבעה מן המסוקים הללו אבדו בתאונות שונות. המסוקים הנותרים הוצאו משירות ב-1985, שלושה הוחזרו לארצות הברית ואחד נשמר באחסון בספרד. YAH-1Q שמונה מסוקים מגרסה AH-1G עם מכלול תצפית טלסקופית XM26 ושני משגרים לטילי BGM-71 טאו, ארבעה טילים בכל משגר. AH-1Q יואיקוברה גרסה חמושה בטילי טאו, מכלול תצפית טלסקופי וכוונת M73. AH-1R גרסה AH-1G עם מנוע T53-L-703, ללא טילי טאו. YAH-1S שדרוג לגרסה Q עם מערכת טאו. AH-1S גרסה Q עם מנוע T53-L-703 בעל 1,800 כוח סוס. QAH-1S הסבה של גרסה AH-1S למל"ט מטרה, לתרגול יחידות נ"מ. ההסבה בוצעה על פי תוכנית משותפת לארצות הברית ולקנדה, על ידי חברות בל ובריסטול אירוספייס הקנדית, החל מ-1994. חברת האניוול הוסיפה ושדרגה גרסה זו על ידי התקנת מערכות וחומרה שיאפשרו למסוק לדמות את מסוק התקיפה קמוב Ka-50, מתוצרת רוסיה. הגרסה המשופרת נקראת הוקום-X, ושלושה מסוקים מגרסה זו הושלמו בשנים 1998–2001. AH-1P גרסה לייצרו סדרתי עם להבי רוטור מחומרים מרוכבים, תא טייס משופר עם יכולת טיסה נמוכה מאוד (Nap-of-the-earth, NOE) ומכשור מתקדם. לפני 1988 הוגדרה גרסה זו כ-AH-1S סדרתי, לעיתים עם הסימול (AH-1S (PROD. השיפורים שהוטמעו במסוק נחשבים שלב 2 בתוכנית השדרוג של גרסה AH-1S. AH-1E גרסה לייצור סדרתי עם מערכת חימוש משופרת, הכוללת את תת-המערכת M97A1 ובה תותח 20 מ"מ בעל שלושה קנים. לפני 1988 הוגדרה גרסה זו כ-AH-1S עם תותח משופר, לעיתים עם הסימול (AH-1S (ECAS. השיפורים שהוטמעו במסוק נחשבים שלב 1 בתוכנית השדרוג של גרסה AH-1S. מסוקים מגרסה זו חומשו גם בתת-המערכת M147, לירי רקטות בקוטר 2.75 אינץ' (70 מ"מ). AH-1F ייצור סדרתי והסבה של 387 מסוקים מגרסה G. גרסה זו משלבת את כל השדרוגים של שלב 1 ו-2, וכן את שלב 3: תצוגה עילית, מד טווח לייזר, מערכת תת אדום להטעיית טילי חום המותקנת על פתח הפליטה של המנוע, מערכת תת-אדום להפחתת חתימת החום של המנוע ותת מערכת לניהול מידע. עד 1988 הוגדרה גרסה זו כ"גרסה AH-1S מודרנית" או "AH-1S קוברה מודרנית" או (AH-1S (MC. דגם 249 דגם ניסיוני להדגמת טכנולוגיה, עם רוטור בעל ארבעה להבים, מנוע משודרג וציוד ניסיוני, כולל טילי AGM-114 הלפייר. בל 309 קינג קוברה דגם ניסיוני להפעלה בכל תנאי מזג אוויר. מבוסס על גרסה AH-1G החד מנועי ודגם AH-1J הדו-מנועי. יוצאו שני מסוקים מגרסה זו, הראשון עם מנוע פראט אנד ויטני T400-CP-400 טווין פאק והשני עם מנוע לייקומינג T-55-L-7C. דגמים דו-מנועיים לפירוט הגרסאות הדו-מנועיות, כמו AH-1W ו-AH-1J ראו בל AH-1 סופר קוברה. לגרסה AH-1Z ראו . מפעילות ממוזער\|קוברה 209 למשימות לחימה באש, שירות היערות של ארצות הברית דגמים חד מנועיים בלבד. לפירוט מפעילות הגרסאות הדו-מנועיות ראו בל AH-1 סופר קוברה. חיל הנחתים של ארצות הברית – 28 מסוקי AH-1Z צי ארצות הברית – 7 מסוקי AH-1W שירות היערות של ארצות הברית – חיל האוויר המלכותי של בחריין – 12 מסוקי AH-1E – צבא טורקיה – 9 מסוקים מדגם AH-1W ו-32 מסוקים מדגמי AH-1P/S – כוחות ההגנה של יפן – 89 מסוקי AH-1S – חיל האוויר המלכותי הירדני – 33 מסוקי AH-1F ו-16 מסוקי AH-1E שקיבלה מישראל – חיל האוויר הפיליפיני – שני מסוקי AH-1F שהתקבלו מירדן – צבא פקיסטן – 48 מסוקי AH-1F – חיל האוויר הקניתי – מסוקי AH-1F שהתקבלו מירדן – צבא דרום קוריאה – 77 מסוקים מדגמי J ו-S – הצבא המלכותי של תאילנד – 7 מסוקים מדגם AH-1H מפעילות בעבר – חיל האוויר הישראלי – 49 מסוקי AH-1E נשארו במחסני חיל האוויר לקריאה נוספת יהודה בורוביק, בל 209 - AH1G/S יואי קוברה, ביעף, חוברת מס' 64, תשמ"ח - 1988 (1) קישורים חיצוניים Bell Model 209 Huey Cobra באתר aviastar.org Bell 209/Bell249/AH-1/HueyCobra/KingCobraSuperCobra/SeaCobra באתר all-aero.com The Bell AH-1 Cobra באתר airvectors.net Bell AH-1HueyCobra/Cobra באתר militaryfactory.com דגם בטאון חיל האוויר של מסוק הקוברה (כולל סרטון וידאו) ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מסוקי קרב קטגוריה:בל הליקופטר קטגוריה:מסוקים של חיל האוויר הישראלי קטגוריה:נחשים בתרבות	2024-10-14T12:09:31
נווה דניאל	נווה דניאל (נְוֵה דָּנִיֵּאל) היא התנחלות בעלת אופי דתי לאומי במתכונת של יישוב קהילתי בגוש עציון. היישוב הוקם בכ"ז בתמוז ה'תשמ"ב (18 ביולי 1982) על אדמות המשק של "חוות כהן", שנרכשו לפני קום המדינה. שמו של היישוב הוא עברות של שם חורבה וקבר שייח' בשם "נבי דניאל" הנמצאים קילומטר אחד מצפון לו. היסטוריה בספטמבר 1935 רכש יצחק יהודה כהן, סוחר וגואל קרקעות ירושלמי ועולה מיוון, חלקת אדמה מגודרת בשטח של כ-128 דונם מיד נוצרי ערבי מבית לחם, צמוד לאדמות הכפר אל-ח'דר. החלקה הייתה מגודרת בגדר אבן וכללה גידולים חקלאיים שונים, בית דו קומתי ובור מים. כהן הקים שם חווה, סלל דרך מהכביש הראשי לחלקה, בנה רפת ונטע עצי פרי. החווה נועדה לצעיר בניו של כהן, אוריאל, שנשלח ב־1934 ללמוד חקלאות בטולוז, ובמשך כשנה, מ־1936 עד 1937, הוחכרה בחווה לאריס ערבי, עד לשובו של אוריאל מצרפת בסוף 1937. הבן, שהתמקצע במכונות, לא רצה להפעיל את החווה, שתנאי השטח שלה לא התאימו למיכון אלא לחקלאות בשיטות מסורתיות יותר. ביוני 1943 מכר כהן את האדמות לתושב נחאלין הסמוכה, אך בהתערבות יוסף ויץ בוטלה העסקה קודם להשלמתה והאדמה נמכרה לקק"ל ונרשמה בספטמבר על שם הימנותא. ויץ רצה להקים במקום יישוב כחלק מגוש עציון ששב וקם באותה העת ובשל שליטתו על כביש ירושלים–חברון. בתחילת מלחמת העצמאות נערך באזור קרב שיירת נבי דניאל - שיירת ציוד יהודית נתקלה במארב ערבי בדרכה חזרה לירושלים מגוש עציון הנצור. הקרב נמשך יומיים והסתיים בהסכם בין הצדדים, במסגרתו ננטשו כלי הרכב של השיירה והכוח הנצור פונה על ידי הבריטים. בקרב נהרגו 15 לוחמים עבריים ונפצעו 40. בסוף מלחמת העצמאות נותר השטח בידי ממלכת ירדן. במלחמת ששת הימים נכבש האזור בידי ישראל, וגוש עציון החל להיבנות מחדש. ב-18 ביולי 1982 עלו עשרים משפחות מתוך שבעים המשפחות של הגרעין מטעם תנועת הפועל המזרחי אל הגבעה והתיישבו באוהלים על אדמת כהן. העלייה ליישוב נעשתה בין היתר עקב פיגוע בשוק בבית לחם בו נרצח יעקב צור, מנהל מחקה לעבודות ציבוריות במע"ץ. היישוב החדש נקרא "דניאל". בהדרגה הגיעו המשפחות הנוספות, ולאחר כמה חודשים נקבע שם היישוב "נווה דניאל" והונחה אבן הפינה לבתים. בדצמבר 1982 אישרה ועדת השרים להתיישבות את גמר התכנון של 200 יחידות הדיור הראשונות ביישוב. עם השנים גדל היישוב והתפתח ונבנו בו שכונות נוספות מחוץ לחלקה המקורית של כהן. גאוגרפיה ואקלים היישוב שוכן בראש רכס א-צלח, בגבהים 935–997 מטרים מעל פני הים והוא ההתנחלות השנייה בגובהה בהרי יהודה ובכלל ביהודה ושומרון אחרי קריית ארבע, ונמצא על תוואי דרך ההר העתיקה, המלווה את קו פרשת המים הארצי. קטע זה של הדרך מכונה "דרך האבות" ומשמש לצורכי תיירות. הפרש הגבהים בין פסגת היישוב לתחתית הוואדי שמתחתיו מגיע בשיאו ל-300 מטרים. בצפון היישוב, בנקודה הגבוהה ביותר ברכס, הוקם "מצפור האלף" המאפשר תצפית רחבה על הרי יהודה, ירושלים, השפלה ומישור החוף. סמוך ליישוב נמצא עין אל קסיס ולא רחוק ממנו עוד מעיין קטן המכונה "עין רדיאטור". כקילומטר מצפון ליישוב נמצאת חורבה בשם נבי דניאל, ולידה המאחז שדה בועז. עקב הגובה הרב מזג האוויר בנווה דניאל קר מהרגיל בארץ, וכמעט בכל חורף יורד שלג. הרכס חשוף לגמרי לרוחות הבאות ממערב ונושאות עימן עננים מהים התיכון, מה שגורם לריבוי משקעים, לערפל רב בחורף ולרוחות חזקות. בקיץ מזג האוויר נוח יחסית. אוכלוסייה ממוזער\|מראה היישוב במבט מאפרת ממוזער\|בית כנסת ביישוב בנווה דניאל מתגוררים בו כ-2,400 תושבים (נכון לשנת 2022). רוב תושבי היישוב הם בעלי מקצועות חופשיים, כולל מספר רב של רופאים, מהנדסים, עו"ד ועוד. ביישוב מתגוררים אנשי רוח ואישי ציבור, בהם מזכיר הממשלה יוסי פוקס, מנכ״ל חברת נגה - ניהול מערכות חשמל שאול גולדשטיין, חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם-רפאלי, חבר הכנסת לשעבר וראש עיריית טבריה לשעבר יגאל ביבי, הסופרת והעורכת חיותה דויטש, המלחין והיוצר צבי זלבסקי, הדוקטור רונן שובל והפרופסור יוג'ין קונטורוביץ'. בעבר התגורר ביישוב יולי אדלשטיין. קהילה, תרבות וחינוך ביישוב קיימים מעון וגני ילדים. תלמידי היסודי מתפזרים לבתי ספר בגבעה הצהובה ובסמוך לכניסה ליישוב, ותלמידי התיכון לומדים במקומות שונים בגוש ובפנימיות ברחבי הארץ. ביישוב פועל סניף של תנועת בני עקיבא המונה כשלוש מאות חמישים חניכים. בנוסף קיים גם מועדון נוער ורכזי נוער, ומתקיימות פעילויות שונות. מלבד המסגרות הללו פועלת ביישוב מערכת חוגים ענפה לילדים, נוער ומבוגרים, בבית הכנסת מתקיימים שיעורי תורה קבועים, ומדי פעם מתקיימות פעילויות יישוביות. לאחר חטיפת ורציחת הנערים בקיץ 2014 הוחל בתכנון קמפוס הקבע לישיבת מקור חיים סמוך לכניסה ליישוב, הישיבה עברה למבנה הקבע בנווה דניאל באוקטובר 2023. פנורמה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982 קטגוריה:מועצה אזורית גוש עציון קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים קטגוריה:נווה דניאל קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי	2024-09-30T13:33:37
נוה דניאל	REDIRECT נווה דניאל	2004-11-23T08:07:55
אנה ניקול סמית'	אנה ניקול סמית' (באנגלית: Anna Nicole Smith; 28 בנובמבר 1967 – 8 בפברואר 2007) הייתה דוגמנית ושחקנית ואשת טלוויזיה אמריקאית. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית משמעותית והפכה לאייקון תרבותי בזכות המראה הזוהר, חייה האישיים הסוערים ומאבקים משפטיים מתוקשרים. ביוגרפיה נולדה בשם ויקי לין הוגאן (Vickie Lynn Hogan) ביוסטון, טקסס וגדלה שם. הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים. יש לה חמישה אחים למחצה. ב-1971 שינתה את שמה לניקי הארט (Nikki Hart) עקב נישואי אמה לדונלד הארט. גדלה עם אמה עד שהגיעה לכיתה ט' ואז נשלחה להתגורר בבית דודתה במקסיה, טקסס . באותה שנה נכשלה בלימודיה ובכיתה י' נשרה מבית הספר תיכון, והחלה לעבוד במסעדת המזון המהיר "ג'יימס קריספי פרייד צ'יקן" שהתמחתה בעוף מטוגן. ב-1985, בגיל 17, נישאה לטבח בן ה-16 במסעדה, בילי ויין סמית'. ב-1986, נולד בנם דניאל וויין סמית'. הם נפרדו ב-1987 והיא שבה להתגורר ביוסטון. השניים התגרשו באופן רשמי רק ב-1993. חשפנות ודוגמנות ב-1991, החלה לקחת שיעורי פיתוח קול ודוגמנות. במרץ 1992 זכתה סמית' לתשומת לב בינלאומית כשהופיעה על שער גיליון "פלייבוי". חשיפה זו הובילה לקריירת דוגמנות מצליחה, והיא הפכה לדוגמנית פין אפ פופולרית. סמית' הופיע גם במספר מגזינים ופרסומות אחרים, והפכה לידועה בתעשייה. בשנת 1993 נבחרה ל"נערת השנה" של המגזין. אף על פי שמידותיה אז לא היו אופייניות לדוגמנית, בשנת 1992 הייתה לנערת השנה של מותג האופנה "Guess" של פול מרציאנו, והחליפה דוגמניות מקצועיות כקלאודיה שיפר וקרלה ברוני. באוקטובר 1991, כאשר עבדה במועדון החשפנות "גיגי" ביוסטון, פגשה את המיליארדר ג'יי הווארד מארשל השני, איל נפט ומיליארדר בן 89 המרותק לכיסא גלגלים. הוא הציע לה נישואים כמה פעמים, ולבסוף נישאו השניים ב-27 ביוני 1994. הפער בין השניים היה 63 שנים, מה שזיכה את הנישואין בתשומת לב תקשורתית רבה, בעיקר כי נישאה לו בשביל כספו. לדבריה הם לא גרו יחד, ומעולם לא קיימו יחסי אישות. סמית' התאלמנה מבעלה ב-1995. לימים פרסמה מיסי ביירום, שעבדה יחד עם סמית' במועדון החשפנות, שהיא הייתה המאהבת של סמית', וכי למעשה הייתה ביסקסואלית. מאבק הירושה לאחר מותו של מרשל התפתח מאבק משפטי מתוקשר מאוד על עזבונו בין סמית' לבין בנו של מרשל, א' פירס מרשל. על אף שסמית' לא נרשמה בצוואתו של מרשל, לטענתה במסגרת הנישואין הבטיח לה בעל פה מחצית מעיזבונו. מרשל החזיק בכ-16% מתאגיד "קוק תעשיות", בשווי של 1.6 מיליארד דולר. בנו של מרשל, ולמעשה בנה החורג של סמית', א' פירס מרשל, התנגד לדרישותיה. סמית' איחדה כוחות עם בנו הנוסף של מרשל, ג'יי הווארד מרשל השלישי, שנושל לאחר שניסה להשתלט על קוק תעשיות, וכמו סמית', גם הוא נותר מחוץ לצוואה של אביו. בספטמבר 2000, שופט פשיטות הרגל בלוס אנג'לס העניק לסמית' כ-450 מיליון דולר. עם זאת, ביולי 2001, השופט יוסטון מייק ווד אישר את ממצאי חבר המושבעים בתיק הצוואה בפסיקה שסמית' לא זכאית לדבר, וחייב אותה בהוצאות של יותר ממיליון דולר. בשנת 2002 פסק שופט פדרלי בקליפורניה כי סמית תקבל 88.6 מיליון דולר. הסכסוך בין בית המשפט לצוואה בטקסס, לבין פסקי הדין של בית המשפט לפשיטת רגל בקליפורניה, אילץ התערבות של בית המשפט הפדרלי. ב-2002 פסק בית המשפט כי היא תקבל 88 מיליון דולר מעיזבונו. אולם ב-2005 ביטל בית המשפט לערעורים בלוס אנג'לס את הפסיקה, בטענה כי לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה לא הייתה סמכות לדון בתיק. בשנת 2006 בית המשפט העליון פסק פה אחד לזכות אנה ניקול בעניין סמכות השיפוט, אולם לא דנו בעניין חלקה בעיזבון. כחודש לאחר החלטתם, פירס מת. שישה חודשים לאחר מכן, אנה ניקול מתה גם היא. למרות מותם של שני הצדדים, המשפט המשיך להתנהל שנים לאחר מכן בידי היורשים. רק בשנת 2011, קבע בית המשפט העליון פסק דין סופי בתיק, וקבע כי עיזבונה של אנה ניקול סמית' אינו זכאי לחלק מהונו של ג'יי הווארד מרשל השני. החלטת בית המשפט סיימה למעשה את המאבק המשפטי על הירושה שלה. שחקנית ואשת טלוויזיה ממוזער\|אנה ניקול סמית בכנס E3 לשנת 2003 סמית' רצתה לפתח את קריירת המשחק, אך בהוליווד היא נתקלה בתקרת זכוכית סטראוטיפית. דמותה של סמית' כבלונדינית מטומטמת הוצגה רבות בתפקידיה הקולנועיים, שביקשו רק לשווק את יתרונותיה הפיזיים. בשנת 1994 השתתפה בסרט הקומי "הקפיצה הגדולה" של האחים כהן. היא גילמה את דמותה של זא-זא, סלבריטי זוהרת ומפתה. תפקידה היה קטן אך משמעותי. הוא הקנה לה תשומת לב בתעשייה ועזר לה להשיק את קריירת המשחק שלה. סמית' אמורה הייתה להיות הדמות הנשית הראשית בסרט "המסכה" משנת 1994 בכיכובו של ג'ים קארי. אולם, היא דחתה את ההצעה לאחר שהוצע לה 50 אלף דולר עבור התפקיד, סכום שלדעתה היה זעום. במקום זאת הצטרפה לקאסט של הסרט "האקדח מת מצחוק ⅓33: העלבון האחרון" לצד לזלי נילסן. היא גילמה את דמותה של טניה פיטרס, שחקנית יפת מראה. את התפקיד ב"המסכה", שהיה לשובר קופות, קיבלה השחקנית קמרון דיאז, ובזכותו פרצה לתודעה. ב-1995 הופיעה לראשונה בתפקיד ראשי כקולט דובאה, בסרט "שוטרת אינטימית 2". הסרט התמקד בשוטרת סמויה המנסה להפיל ברון סמים. למרות מאמציה, הסרט זכה לביקורות שליליות ולא זכה להצלחה בקופות. היא ניסתה שוב את מזלה בתפקיד ראשי בסרט "שוטרת אינטימית". במותחן פעולה זה, סמית שיחקה את תפקידה של קארי ווינק, טייסת מסוק. הסרט עקב אחר סיפורה של טייסת חילוץ במסוק שניסה להציל את בתה מגאון קרימינלי. כמו סרטה הקודם, גם סרט זה זכה לביקורות שליליות ולא זכה להצלחה מסחרית. ב-1998, הוציאה סמית' סרט תיעודי בשם "במיטה עם אנה ניקול סמית'", בהשראת סרטה של מדונה, "במיטה עם מדונה". ב-1999, הופיעה בקומדיית המצבים "הארון של ורוניקה" כדונה, חברתה של ורוניקה. באוגוסט 2002, סמית' עלתה בסדרת ריאליטי משלה בשם "המופע של אנה ניקול סמית'". התוכנית, ששודרה ב, עקבה אחר חיי היומיום שלה והציגה את אישיותה האקסצנטרית. התוכנית השיגה את דירוג הכבלים הגבוה ביותר עבור תוכנית ריאליטי. הופעת הבכורה של הסדרה היה יום השנה השביעי למותו של ג'יי הווארד מרשל, ממנו התאלמנה סמית'. הסדרה ניסתה להתמקד בחיים הפרטיים של סמית', החבר ועורך הדין שלה הווארד ק. סטרן, בנה דניאל וויין סמית', העוזרת שלה קימברלי "קימי" וולטר, הפודל המיניאטורי שלה "שוגר פאי", מעצב הפנים שלה בובי טרנדי ובת דודתה מטקסס, שלי קלאוד. התוכנית ירדה מהמרקע ב-2004 לאחר שתי עונות ו-27 פרקים. סמית' חזרה לשחק בקולנוע בשנת 2003 בסרט קומדיה בשם "ואסאבי טונה". בסרט היא גילמה גרסה מוגזמת של עצמה ובו הפודל המיניאטורי שלה, שוגר פאי, נגנב ממנה בליל כל הקדושים על ידי צוות של מלכות דראג הלבושות כמוה. הן הסרט והן הופעתה זכו לביקורות שליליות. ב-2005 הופיעה בתפקיד פעוט (הופעת קמע) בסרטו של ג'ון טרבולטה, "בי קול", כצופה במשחק כדורסל. בסוף אותה שנה השתתפה בסרט "Illegal Aliens", פרודיה על סדרות טלוויזיה משנות ה-70 וה-80. פרזנטורית באפריל 2003 מונתה אנה ניקול סמית' לדוברת והמפרסמת של חברת טרימספא (TrimSpa), ספקית מוצרים לירידה במשקל. היא שיווקה תוסף התזונה וגלולות הרזייה. בנובמבר 2004 איימה טרימספא לפטר את סמית' מתפקידה כדוברת החברה לאור התנהגותה המשונה בטקס הענקת פרסי MTV. לבסוף הוחלט להשאירה בתפקיד. נגד סמית' והחברה הוגשה תובענה ייצוגית בלוס אנג'לס בה בשיווק שקרי והטעיה בפרסום. המעבר לאיי בהאמה בסוף 2006 עברה סמית', יחד עם בן זוגה הווארד ק. סטרן , לאיי בהאמה. על פי הדיווחים, סמית' וסטרן שהו באיי בהאמה עקב הריונה של סמית', אשר רצתה ככל הנראה להימנע מבדיקת אבהות בארצות הברית. היא קיבלה מעמד של תושבת קבע משר ההגירה שיין גיבסון. הבסיס למעמד זה היה הטענה שבבעלותה אחוזה במדינה בשווי 900,000 דולר, אשר לדבריה ניתנה לה על ידי חבר לשעבר, גייתר בן תומפסון מדרום קרוליינה. תומפסון עצמו טען שהוא הלווה לסמית' את הכספים לרכישת הנכס, איך היא לא הצליחה להחזיר אותם. לכן ניסה להשיג לעצמו את השליטה בנכס. תומפסון תבע לגרש את סמית' מהנכס, ולבסוף האחוזה הועברה לידיו. בהמשך פרסם העיתון המקומי "טריביון של נסאו" תצלומים בהם נראית סמית' שכובה במיטה ולבושה בכותנת לילה, כשהיא מחבקת את שר ההגירה שיין גיבסון. לאחר הגילוי התפטר גיבסון מתפקידו. עם חשיפת מסמכי "ויקיליקס" עלה כי סמית' נתנה שיק בגובה 10,000 דולר ישירות לגיבסון, בתמורה לקידום אישור התושבות. ב-7 בספטמבר 2006, אנה ניקול ילדה את בתה דניאלין בניו פרובידנס שבאיי בהאמה. שלושה ימים לאחר מכן, בעת שביקר אותה בחדרה במחלקת היולדות, בנה הבכור דניאל התמוטט ממנת יתר ומת. כמעט שישה שבועות לאחר מותו, ב-19 באוקטובר 2006, נקבר דניאל בבית הקברות לייק ויו בניו פרובידנס שבאיי הבהאמה. התינוקת דניאלין נרשמה כביתו של סטרן, בן זוגה של אנה ניקול. אולם ארבעה גברים שונים טענו לאבהות. אחד מהם, צלם בשם לארי בירקהד, טען כי ניהל רומן עם סמית' ודרש בדיקת אבהות. ב-7 בפברואר דרש בית המשפט לבצע את הבדיקה, אולם למחרת סמית' מתה בפתאומיות. היא התמוטטה בבית המלון "הארד-רוק" בהוליווד בו התארחה. מתוצאות נתיחת גופתה עולה כי סיבת המוות הייתה מנת יתר של תרופות. גופתה הועברה במטוס פרטי מפלורידה לאיי הבהאמה, שם נקברה. שעות לאחר מותה דרש עורך הדין של בירקהד לקחת דגימה מגופתה, אך תביעתו נדחתה. באפריל 2007 קבע שופט בהאמי שבהתאם לבדיקות הדנ"א בירקהד הוא האב. הוצגה תעודת לידה מתוקנת, אשר זיכתה את התינוקת בדרכון אמריקאי, ובירקהד שב עמה לארצות הברית. על פי צוואתה של סמית', אשר הוכנה ב-30 ביולי 2001 על ידי עורך הדין אריק לונד, בנה היחיד דניאל, שנפטר מאז, נרשם כנהנה היחיד מהעיזבון. נוסח הצוואה הדיח במפורש ילדים אחרים, ושם את סטרן למנהל העיזבון. רכושה האישי שהותירה אחריה היה הון בגובה כ-10,000 דולר ונכס שבזמן מותה היה בשווי של 1.8 מיליון דולר, עם משכנתא בגובה 1.1 מיליון דולר. לבסוף נקבע כי בתה דניאלין היא היורשת היחידה. לאחר מותה לאחר מותה חבר המושבעים הרשיע את בן זוגה, הווארד ק. סטרן, וחברתה, קריסטין ארושביץ', קשירת קשר למתן תרופות מרשם באמצעות הונאה, בכך שסיפקו לה תרופות שהביאו למותה. אולם השופט רוברט פרי ביטל את הרשעתם בשל מחסור בראיות, וקבע כי הם פעלו מתוך הגנה על פרטיותה. בשנת 2007 יצא הסרט האחרון בכיכובה, "Illegal Aliens", שלושה חודשים אחרי מותה. בפברואר 2011 העלתה האופרה המלכותית של לונדון את "אנה-ניקול", עיבוד לסיפור חייה של אנה ניקול-סמית'. בתפקיד הראשי זמרת הסופרן ההולנדית אווה מריה ווסטברוק, ובהלחנת מארק-אנתוני טורנג. בשנת 2021 דניאלין בירקהד, בתה בת ה-14 של אנה ניקול סמית', השתתפה בספיישל טלוויזיוני בשם "יופי טרגי" אודות אמה. במאי 2023 יצא בנטפליקס הסרט התיעודי "אנה ניקול סמית': אתם לא מכירים אותי" הסוקר את מהלך חייה דרך עיניהם של קרוביה. פילמוגרפיה קולנוע שנהסרטתפקידהערות1994הקפיצה הגדולהזא-זאהאקדח מת מצחוק ⅓33: העלבון האחרוןטניה פטרס1995שוטרת אינטימית 2קולט דוביוס1996שוטרת אינטימיתקארי ווינק2003וואסבי טונהעצמה2007Illegal Aliensלוסימפיקה בשותפותהסרט פורסם לאחר מותה טלוויזיה שנהסדרהתפקידהערות1995האמת העירומהעצמהפרק: "Wilde Again"1999הארון של ורוניקהדונהפרק: "Veronica's Wedding Bell Blues"אלי מקבילמיירה ג'ייקובספרק: "Pyramids on the Nile" קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:דוגמניות אמריקאיות קטגוריה:אנשי בוהמה אמריקאים קטגוריה:רקדניות אמריקאיות קטגוריה:אנשים עם הפרעת אישיות גבולית קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1967 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1967 קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2007 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2007	2024-08-28T05:13:17
זכות הלילה הראשון	שמאל\|ממוזער\|300px\|"זכות הלילה הראשון" (1874), אדם זקן מביא את בתו הצעירה לבעל האחוזה. ציור מאת וזלי פולנוב. זכות הלילה הראשון (צרפתית: droit du seigneur, זכות הסניור; לטינית: ius primae noctis, חוק הלילה הראשון) הייתה, לפי מקורות היסטוריים מסוימים, זכות הראשונים המיתולוגית של הסניור הפיאודלי לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן, או זכותם של שליטים אחרים בתקופות שונות. מיתוס הזכות כמנהג מימי הביניים בספרות באירופה יש התייחסויות לזכות זו החל מהמאה השש-עשרה, אך בחינה של התיעוד ההיסטורי לא חשפה עדויות לקיומה בימי הביניים. במערכות פיאודליות מסוימות התקיימה דרישת "עבור הנישואים" (Pormariage או Maritagium), לפיה נדרש הצמית לקבל את רשותו של האדון להינשא עם אישה מחוץ לשטח האחוזה, לרוב תמורת תשלום. בחצר בעלת סמכות כנסייתית באזורים מסוימים נדרש גם כן תשלום לפני מימוש הנישואין. זכות הלילה הראשון, עם זאת, כנראה לא התקיימה כנוהג, וככל הנראה הייתה עיוות מובנה של דרישת תשלום זו בתקופות מאוחרות יותר. התפישה הפופולרית של זכות הלילה הראשון כמנהג נפוץ בימי הביניים קשורה ככל הנראה במניעים פוליטיים של ניגוח המשטרים הישנים באירופה, ובמיוחד המשטר הצרפתי לפני המהפכה. תרומה נכבדת לפופולריות של המיתוס נבעה ממחזה בשם "זכות הלילה הראשון" שכתב וולטר ועוד יותר מזה מ"נישואי פיגרו" של מוצרט, שהתבסס על המחזה בשם זה מאת פייר בומארשה. פופולריות זו לא דעכה גם כאשר לואי ואיו בצרפת וקרל שמידט בגרמניה פרסמו בשנות השמונים של המאה התשע עשרה מחקרים מפורטים המפריכים את המיתוס, וזה המשיך להיות מוזכר כמאפיין של ימי הביניים גם במאה העשרים. הסרט "לב אמיץ" עוסק בנושא זה כחלק מעלילתו המתקיימת כביכול בימי הביניים. אזכורים קדומים של המנהג בתקופות שקדמו לימי הביניים, ישנם אזכורים שונים למנהג זה. הרקלידס פונטיקוס במאה הרביעית לפני הספירה מזכיר את טיראן האי קפלוניה שנהג לבעול את כל הבתולות שהיו נתינותיו; הרודוטוס מזכיר שבט לובי בו נהג כך המלך ואזכורים דומים יש אצל ולריוס מקסימוס, לקנטיוס וטיטוס ליוויוס. בתלמוד הבבלי מתייחסים לזכות הלילה הראשון פעמיים. לפי ברייתא המובאת בו, בעקבות סכנה החלו העם לערוך סעודות נישואים בימי שלישי במקום בימי רביעי. האמורא רבה מבאר שם שהסכנה הייתה זכות הלילה הראשון ("תיבעל להגמון תחלה") ומכיוון שהמנהג היהודי הקדום היה לערוך נישואין בימי רביעי, היה ההגמון עוקב אחר הנישאים ביום זה. לפי מגילת אנטיוכוס, שלפי ההנחה הרווחת במחקר גובשה בימי הגאונים מרד החשמונאים פרץ בזכות אישה מבית חשמונאי שהתקוממה נגד זכות הלילה הראשון שנהגה בימי גזירות אנטיוכוס, לדעה זו יש אזכור גם במגילת תענית (פרק ו). גם בתקופת גזירות אדריינוס כתוב בתלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק א' הלכה ה') "שיהא אסטריוטוס בועל תחילה". בילקוט שמעוני מסופר על בתואל הארמי "שהוא היה מלך בארם נהרים וכל בתולה שתנשא בועל אותה לילה ראשונה ואחר כך חוזרת לבעלה". קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אונס קטגוריה:כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים קטגוריה:פיאודליזם קטגוריה:חנוכה קטגוריה:מרד החשמונאים קטגוריה:נשים בימי הביניים	2024-04-03T10:35:23
מרלין מונרו	REDIRECT מרילין מונרו	2004-11-22T18:12:31
איזביצה קויאווסקה	איזביצה קויאווסקה (בפולנית: Izbica Kujawska) היא עיירה קטנה הנמצאת בקרבת לודז' בנפת ורטיאו אשר בפולין. העיירה הקטנה, בה חיו יהודים החל מן המאה ה־18, הייתה בין העיירות הראשונות בהן הוקם גטו, ליהודים בתקופת השואה. יהודי העיירה בשואה יהודי העיירה מנו לפני מלחמת העולם השנייה כ־1500 איש בלבד. כבר עם כניסת הגרמנים הנאצים אל העיירה, הוקם בה גטו ליהודים. חלק מן הגברים הצעירים גורשו כבר בחורף 1940-1939 אל המזרח לעבודות פרך. רובם מתו כבר בשלב הזה של השואה. הגטו ריכז בתוכו יהודים נוספים תושבי הסביבה. הקרבה של העיירה אל מחנה ההשמדה הקבוע הראשון, חְלְמְנו, הביאה לכך שהיו בין המושמדים הראשונים במשאיות הגז. הם נקברו בחלקה 77 שביער. ב-16 בינואר 1942, כחודש לאחר הפעלת המחנה וכארבעה ימים לפני ועידת ואנזֶה, רוכזו היהודים של הגטו הקטן בכנסייה המקומית. חלקם נספו בדרך אל הכנסייה. למחרת גורשו היהודים מהכנסייה אל מחנה ההשמדה חלמנו ושם הומתו במשאיות גז. הקהילה היהודית באיזביצה הושמדה כמעט לחלוטין, פרט לבודדים ששרדו. קישורים חיצוניים איזיביצה קויווסקה במרכז מורשת יהדות פולין קטגוריה:קויאוויה-פומרניה: יישובים קטגוריה:שואת יהודי פולין: קהילות איזביצה קויאווסקה	2024-03-04T06:53:02
מופע החיות	מופע החיות (באנגלית: Jim Henson's Animal Show with Stinky & Jake) היא תוכנית טבע אמריקאית לילדים בהנחיית בובות של בעלי חיים. ששודרה בישראל בטלוויזיה החינוכית. ב-2012. התוכנית חזרה בדיבוב חדש לערוץ חדש בשם ספארי KIDS ב-הוט, והתוכנית שנתה את שמה ל"המופע של מוח וסרח". סדרה זאת היא מבית היוצר של ג'ים הנסון, יוצר החבובות. הסדרה שודרה במקור בין השנים 1994 – 1997. לתוכנית שלוש עונות, בעונה הראשונה והשלישית 26 פרקים ובעונה השנייה 13 פרקים. את התוכנית הנחו דוביק/מוח דוב קוטב (בדיבוב עברי: גיורא קנת/אסף קורמן, אנגלית: סטיב וייטמיר) ובישי/סרח הבואש (בדיבוב עברי: אוהד שחר/שמחה ברבירו/גילן שחף, אנגלית: דייב גולז) ובכל פרק הם אירחו שני בעלי חיים שקשורים לנושא מסוים. שני האורחים סיפרו על סביבתם הטבעית והחיה השנייה גם שרה בנוגע לסביבתה ותכונותיה. בין הנושאים בתוכנית: בעלי חיים ליליים, בעלי חיים בעלי שריון, בעלי חיים החיים בהרים, שרשרת המזון ועוד. פינות התוכנית בתוכנית פינות שונות- פינת "פלאי פלאים" - בה סיפרו הבובות על עובדה חדשה לצופים. פינת "שעת החידה" - בה זיזי הדבורה (בדיבוב עברי: איילת לוין, אנגלית: קרן פרל/לואיס גולד) חדה חידות לצופים. בעונה השלישית רונה החולדה שואלת חיה חידה ואם היא לא עונה נכון או לא יודעת את התשובה היא מושלכת לדלת הסתרים. "פינת כאן אני חי" - בה מסיירות שתי דמויות המשנה נצי/אמנון הנץ (בדיבוב עברי: איציק סיידוף/גיא רושיניאק, אנגלית: ביל ברטה) וטפי הטפיר (בדיבוב עברי: רותי הולצמן, אנגלית: קרן פרל) במקומות שונים בעולם. תחרות "בעל החיים המצטיין" - בה קטגוריה מסוימת שעליה מתחרים בעלי חיים. פינתה/ו של איבי המקקית/ניב המקק (בדיבוב עברי: אסתי ברעד פורים/יובל סגל, אנגלית: מאק וילסון/אריק ג'ייקובסון) - בה היא/הוא אמור/ה להכין אוכל אבל זו למעשה פינת בידור. פינת שיחת תינוקות- בה מוצג קטע המתאר שיחה בין גורי חיות לאמם. פינת בעל החיים הכי טוב- בכל פרק מכתירים נצי/אמנון הנץ וטפי את בעל החיים בתחום מסוים (כגון: הקפצן הכי טוב, האצן הכי טוב וכו') מבין ארבעת בעלי החיים המוצגים בתחרות. פינת הסיפור- בכל פינה היה דוביק/מוח מספר סיפור על בעל חיים לקראת סוף התכנית. בעונה השנייה החליפה דובית/תמי הדובה (בדיבוב עברי: אורית אמיר/עדי ארד, אנגלית: לואיז גולד) את טפי הטפיר. בעונה השלישית החליפה רונה החולדה (בדיבוב עברי: טליה ברקאי, אנגלית: לואיז גולד) את זיזי הדבורה. פרקים עונה 1 הברדלס והצבי הדולפין ועטלף הפירות הקואלה והיען התנין והארמדיל השנבוב והזיקית הפיל והזאב הטלוא האריה והזברה העכסן והבואש הגנו וצב הים הכריש ואריה הים הקרנף והגורילה לוטרת הים והנשר הינשוף והתמנון הפינגווין והקיווי הג'ירפה והעצלן הטיגריס וחיפושית הנמר הדביבון ודוב הקוטב הבונה והעכביש הזאב והבבון הקנגורו והצפרדע הניבתן וחזיר היבלות דוב הגריזלי והקיפוד ההלודרמית המרירית והירבוע כבש גדול-הקרניים והאייל האציל הגירית והארנבון תחש הנהרות והלמור עונה 2 השימפנזה והצבוע לווייתן והנמלה הטרנטולה והחפרפרת הקרפדה ופיל הים שועל השלג והגמל ההיפופוטם והתאו האפריקני הצרעה והסולה כחולת-הרגל הראם והאייל הקורא האיגואנה הימית והקוקייה הרצנית הביזון וכבש המושק האורנגאוטן והפוטו החסידה והמנעלן סוס הבר והארנבון הגעשי עונה 3 הטיגריס הסיבירי ואייל הצפון הסרטן והחילזון הינשוף והצפרדע הפיל ההודי והאדם השקנאי והפלמינגו חזיר היבלות והבבון העכבר לטאת הכוח והתנין האלבטרוס והקוליברי לווייתן גדול-הסנפיר קוף העכביש והלמור דבורת הדבש וצופון הצרעה והנמלה זאב הערבות והשועל האדום עכבר החגבים וההרמין הדגים הפיקה וצפיר האלפים עיטם לבן-הראש היגואר וצב היבשה הכפן ודג הסלמון קוף הקולובוס והסנאי המעופף העכסן הקלאו והנקר לוטרת הענק והחורפן הנמייה והלבלר הגורילה והאריה''' קישורים חיצוניים קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - תוכניות רכש קטגוריה:חברת ג'ים הנסון: סדרות קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות בכיכובן של בובות קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990	2024-08-29T09:32:48
נושא גייסות משוריין	REDIRECT נגמ"ש.	2004-11-22T20:33:27
שסתום	שמאל\|ממוזער\|250px\|ברזים בעלי שסתומים לוויסות זרימת המים שסתום (באנגלית: Valve) הוא התקן (בדרך כלל מכני), אשר משמש לפתיחת מעבר, לסגירת מעבר או לוויסות הזרימה של נוזל או גז. המלה "שסתום" היא מונח עברי מודרני, ומורכבת משתי מילים: שָׁתוּם - שפירושו פתוח, וסָתוּם - שפירושו סגור. שסתומים במערכות צנרת את השסתומים במערכות צנרת ניתן לחלק לחמש קטגוריות עיקריות: שסתומי סגירה (stop valves) משמשים לפתיחה, לסגירה או לוויסות הזרימה של נוזל במערכת. שסתומים אל-חוזרים (check valves, non-return valves) מונעים זרימת הנוזל במערכת בכיוון הפוך. שסתומי סגירה אל-חוזרים (screw-down non-return valves) הם שילוב של שסתום סגירה ושל שסתום אל-חוזר. ברזים (cocks), בדרך כלל קטני ממדים, המצויים במצב סגור או פתוח ואינם מיועדים לוויסות הזרימה. שסתומים מיוחדים מסוגים שונים, כגון שסתומי ויסות לחץ, שסתומי ביטחון ועוד. שסתום דיסקה זהו שסתום הסגירה הבסיסי ביותר, שנועד לפתוח, לחסום או לווסת זרימת נוזל או גז במערכת. לשסתום גוף דמוי כדור, ומכאן שמו באנגלית (globe valve). דיסקת השסתום נסגרת על תושבת השסתום באמצעות סיבוב כוש בעל תבריג. זרימת הנוזל נעשית מהצד התחתון של התושבת בכיוון מעלה. זרימה בכיוון הפוך מפעילה לחץ על הדיסקה, מקשה על פתיחת השסתום ועלולה במקרים מסוימים לנתק את הדיסקה מהכוש. זאת ועוד, במצב סגור יפעל לחץ גבוה יותר של נוזל על התקן האטימה סביב הכוש, והאפשרות לדליפות תגדל. מאחר שהדיסקה והתושבת נמצאות בזווית ישרה לקו הציר של הצנרת, שינוי כיוון הזרימה בתוך השסתום יוצר מערבולת והפסדי זרימה. במקרים רבים הדבר אינו מהווה בעיה, אך לעיתים הדבר לא רצוי, ויש להשתמש בשסתום בעל מבנה שונה. שסתום שער שסתום סגירה, הנקרא באנגלית gate valve, ומאפשר לנוזל לזרום דרכו מבלי לשנות כיוון ועם מינימום הפסדי זרימה. החלק האוטם הוא מעין סכר ניצב לכיוון הזרימה, המועלה ומורד למקומו באמצעות כוש בעל תבריג. לסכר צורת דיסקה עגולה מקבילה או קונית, והיא מתיישבת על תושבות מתאימות בבית השסתום. שסתום שער צריך להימצא במצב סגור לגמרי או פתוח לגמרי, ואינו נועד לוויסות הזרימה בשל המערבולות הנוצרות סביב הסכר כשהוא פתוח חלקית. יתרה מכך, במצב זה הסכר רועד ונע לצדדים ופוגם בתושבות. שסתום פרפר זהו שסתום סגירה, הכולל דיסקה אשר נעה בתנועה סיבובית על ציר בתוך בית השסתום. לפתחי השסתום ממדים זהים לאלו של הצינורות המחוברים אליו. מאחר שהנוזל זורם למלוא שטח החתך של השסתום ובקו ישר, הפסדי הזרימה ומפל הלחץ קטנים מאוד. ניתן להשתמש בשסתום מסוג זה כשסתום פתיחה מהירה או סגירה מהירה, מאחר שנחוץ לסובב את הדיסקה רבע סיבוב בלבד ממצב סגור למצב פתוח ולהפך. שסתומי פרפר גדולים ניתנים להפעלה גם באמצעות מנגנון פנאומטי או הידראולי. שסתום דיאפרגמה שסתום סגירה, המצויד בדיסקת גומי סינתטי גמישה, אשר נלחצת על ידי כוש מתברג ואוטמת את מעבר הנוזל. סוג זה של שסתום מתאים במיוחד לכימיקלים ולנוזלים קורוזיביים בטמפרטורה נמוכה. שסתום סגירה מהירה זהו שסתום דיסקה או שער, המצויד בקפיץ דרוך ובמנגנון הפעלה מרחוק (כבל פלדה או בוכנה הידראולית). הפעלת המנגנון גורמת לקפיץ להשתחרר ולסגור את השסתום באופן מיידי. שסתומים מסוג זה מותקנים למשל במכלי דלק ושמן, על מנת לאפשר את ניתוקם המיידי מן המערכת במקרה שרפה. קיימים בשימוש גם שסתומים לפתיחה מהירה, הפועלים על פי עיקרון זהה. שסתומים אל-חוזרים שסתומים אל-חוזרים או חד-כיווניים מותקנים במקומות שונים לאורך הצנרת, כדי למנוע זרימה חוזרת. הם נסגרים ונפתחים בלחץ הנוזל ולא ניתן לשלוט עליהם ידנית. מצויים בשימוש שני סוגים עיקריים: בעלי דיסקה, הנעה אנכית באמצעות מובילים, ובעלי דיסקה הנעה על ציר. שסתומי סגירה אל-חוזרים אלו הם שסתומי דיסקה, שהכוש שלהם אינו מחובר לדיסקה בצורה קשיחה, אלא נשען עליה. צורת מבנה זו מאפשרת להם לתפקד הן כשסתומי סגירה הן כשסתומים חד-כיווניים. כאשר מבריגים את הכוש בכיוון מטה, הוא לוחץ על הדיסקה וסוגר את השסתום. כאשר מבריגים את הכוש בכיוון מעלה, יכולה הדיסקה לעלות ולרדת ולתפקד כשסתום חד-כיווני. דיסקת השסתום מצוידת במוביל, כדי להבטיח שתתיישב כיאות על תושבתה. ברזים ברזים הם שסתומים קטני מידות, שהחלק האוטם שלהם הוא מגופה (plug) קונית, גלילית או כדורית. הם משמשים כברזי סגירה on-off או כברזי מעבר רב-כיווניים. בברזים קוניים מושגת האטימה על ידי השחזה וליטוש של המגופה ותושבתה. בברזים כדוריים התושבות הן טבעות עשויות חומר אלסטי, המהודקות לשני צדי המגופה הכדורית. בברזים גלילים, התושבת בצורת שרוול גלילי, עשוי אף הוא מחומר אלסטי וניתן להחלפה. שסתומי ביטחון והקלת לחץ הגנת המערכת מפני לחץ יתר נעשית על ידי שסתומי הקלת לחץ (relief valve) או שסתומי ביטחון (safety valve). השסתום כולל , הנשענת על תושבתה בכוח קפיץ דרוך. את לחץ הפתיחה של השסתום ניתן לכוון על ידי הקשחה או הרפיית הקפיץ באמצעות אומי כיוון. לחץ הפתיחה של שסתומים מסוג זה הוא בדרך כלל עד 10% מלחץ העבודה של המערכת. תחזוקת השסתום ובדיקתו בפרקי זמן קבועים חיוניים להגנת המערכת. נשם הוא שסתום ביטחון פשוט המשמש לשחרור לחץ גזים במערכות אטומות. הנשם הוא חד כיווני. קיימים נשמים שמאפשרים זרימת אוויר רק לתוך המערכת, למשל למניעת היווצרות ריק במכל דלק מבלי לאפשר לדלק להישפך החוצה, ונשמים המאפשרים זרימת גזים רק אל מחוץ למערכת - למשל במיכלי תסיסה. נשם כזה עשוי להיות פשוט עד כדי צינור גמיש המוטה לתוך כלי פתוח המכיל מים. תמונות +מרכז\|ממוזער\|179x179 פיקסליםמרכז\|ממוזערמרכז\|ממוזער\|179x179 פיקסליםשסתום פרפר מברזל יצוקשסתום אל-חוזרשסתום שער ונטיל ונטיל הוא שסתום חד-כיווני, המאפשר כניסת אוויר על ידי כך שלחץ האוויר מתגבר על כוח הקפיץ אשר מחזיק את ליבת השסתום לחוץ כנגד אטם, וכאשר מופסקת אספקת לחץ האוויר, הלחץ שבכלי נשאר הודות למנגנון זה. במידת הצורך ניתן לשחרר את הלחץ ששורר בכלי על ידי לחיצה על ליבת השסתום ובכך משווים לחצים עם הסביבה. השם ונטיל לקוח מהשפה הגרמנית, בארץ השתרש המושג ונטיל בהקשר של שסתום חד-כיווני למילוי אוויר בצמיגי אופניים ורכב, כדורי משחק ועוד. שסתומים בגופם של אורגניזמים גם בגופם של אורגניזמים נמצאים שסתומים, שתפקידם דומה לתפקיד בו הם משמשים במכונות שונות - פתיחת מעבר, סגירת מעבר או וויסות זרימה. מספר שסתומים נמצאים במערכות שונות בגופם של אורגניזמים והם הכרחיים לשמירת ההומאוסטזיס בגוף היצור החי, ולתפקודו התקין. דוגמאות: שסתום השוער: שסתום הנמצא בחיבור בין הקיבה לבין התריסריון, תחילתו של המעי הדק ונסגר בעת הצורך, כאשר התריסריון מלא ונדרש עיכוב ביציאת המזון על מנת להמשיך בתהליך עיכולו התקין. מסתמי העליות-חדרים: מסתמי העליות-חדרים הם שסתומים הנמצאים בין העליות והחדרים בלב. הם נפתחים במהלך הדיאסטולה, ונסגרים במהלך הסיסטולה. תקלה במסתמים אלו עשויה לגרום לאיוושה או למחלת מסתמי לב. ראו גם מסתמי הלב קישורים חיצוניים *	2024-06-22T06:12:18
קלייפדה	שמאל\|ממוזער\|200px\|מפה של ממל בין שתי מלחמות העולם שמאל\|ממוזער\|250px\| 20 מיליון טון סחורה משונעים דרך נמל קלייפדה בשנה קְלַייפֶּדָה (בליטאית: Klaipėda, ; בגרמנית: מֶמֶל או ממלבורג) היא עיר הנמל היחידה של ליטא לחוף הים הבלטי. בשנת 2007 התגוררו בה 185,899 איש, ירידה מ-202,900 שהתגוררו בה ב-1989. כיום קלייפדה היא נמל מעבורות עיקרי לנמלים בשוודיה, דנמרק וגרמניה. העיר ממוקמת קרוב לשפך הנהר ניימן. האדריכלות הציורית של קלייפדה מזכירה מקומות בגרמניה, אנגליה ודנמרק. אתרי נופש ליטאיים פופולריים מצויים קרוב לקלייפדה בנרינגה ופלאנגה. היסטוריה אזור קלייפדה היה מיושב על ידי שבטים בלטיים במאה ה-12. קלייפדה נוסדה בידי אבירים טבטונים ב-1252 כ"קסטרום ממלה" (Castrum Memele, בגרמנית: ממלבורג וגם מימלבורג). במשך תקופה ארוכה היא השתייכה לפרוסיה המזרחית והייתה קרויה ממל. ב-1254 זכתה ממל בחסותה של עיר ההנזה החשובה ליבק. תושבי האזור התנצרו בידי האבירים הטבטוניים. הסכם השלום של ים מלנו משנת 1422 קבע את הגבול בין הפרובינציה של פרוסיה וליטא. ממל נכללה בפרוסיה והגבול לא השתנה מאז ועד 1919. היה זה אחד מקווי הגבול הבודדים באירופה שלא עברו שינוי במשך תקופה ארוכה. החל מ-1474 שלט בממל חוק קולם של ערי המדינה הפרוסיות. ב-1525 עברה ממל ללותרניזם, תחת שלטונו של אלברכט, דוכס פרוסיה. הייתה זו תחילתה של תקופה ארוכה של שגשוג לעיר ולנמל, כיוון שדוכסות פרוסיה הייתה אחוזה פיאודלית פולנית ולאחר מכן חלק מחבר העמים הפולני-ליטאי. עיר גבול זו שימשה כנמל לליטא השכנה, כשהיא נהנית ממיקומה סמוך לשפך הנהר ניימן. סוף תקופת השגשוג הגיעה כאשר ממל הותקפה, ניזוקה ונכבשה על ידי שוודיה בין 1629 ל-1635. היא נבנתה מחדש מספר פעמים, ו-75 שנה אחר כך מתו רבים מתושביה ממגפת הדבר. עם הקמת מדינת גרמניה המאוחדת ב-1871 הייתה ממל לעיר הצפון-מזרחית ביותר בגרמניה. ב-1919 הפכה ממל לעיר חסות של מדינות ההסכמה. האזור סביבה נותק מגרמניה לאחר הסכם ורסאי, והוקמה אוטונומיה תחת כיבוש צרפתי. ב-1923 הותקפה העיר בידי כוחות ליטאיים בפיקודו של קולונל בודריס, והכוחות הצרפתיים עזבו. ממל סופחה על ידי גרמניה הנאצית ב-22 במרץ 1939, בהמשך למהלכי היטלר בסיפוח אוסטריה ("האנשלוס"), חבל הסודטים וצ'כוסלובקיה. הסיפוח התבצע ללא שפיכות דמים לאחר שגרמניה איימה על ליטא בהפעלת כוח צבאי לשם השגת הטריטוריה. במהלך מלחמת העולם השנייה, החל מסוף 1944 וב-1945 ברחו התושבים בשל הקרבות שניטשו על העיר. העיר נכבשה על ידי הצבא האדום בינואר 1945 וניתנה ל"רפובליקה הליטאית הסובייטית". רבים מהתושבים שנותרו נשלחו לסיביר והשאר גורשו לגרמניה. כיום העיר היא עיר נמל שנמצאת בשטח ליטא. יהודים האזכור הראשון להימצאם של יהודים הוא משנת 1567, בקשר לגירושם מהעיר על ידי דוכס פרוסיה. בשנת 1664 התגורר בעיר יהודי אחד בשם משה יעקובסון די יונגה. עד שנת 1812 היהודים הורשו רק להשתתף ביריד פרוות. בשנה זו הם קיבלו היתר רשמי להתיישב בעיר, והאוכלוסייה היהודית גדלה במהירות, היא הייתה מורכבת בעיקר מיהודי רוסיה וליטא. רוב המתיישבים התעסקו בסחר ביער. ב-1860 התיישב בעיר הרב ישראל מסלנט והקים בה בית מדרש ללימוד תורה ולהפצת תנועת המוסר. לאחר מספר שנים גם הוציא ירחון בשם "תבונה", שהפיץ את עיקרי שיטתו. בשנים 1898-1865 שימש כרב העיר ד"ר יצחק רילף, שהיה מתומכי חובבי ציון. הוא הקים בעיר בית ספר קהילתי ובית חולים. רבה האחרון של העיר היה הרב אברהם משה וויטקינד. בשנת 1923, עם צירוף העיר לליטא, האוכלוסייה היהודית הוכפלה. ב-1939, עם השתלטות גרמניה, רוב היהודים ברחו. בזמן המלחמה נרצחו למעלה ממחצית מיהודי העיר. 30 אחוז מחיילי הדיוויזיה הליטאית ה-16 של הצבא האדום ששחררה את העיר היו יהודים (ולכן כונתה הדיוויזיה בשם "הדיוויזיה היהודית"). בשנת 1970 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-1000 איש. בסוף שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 החלו רוב היהודים להגר לישראל ולארצות הברית, וב-2004 עמד מספר היהודים על 150–200 נפש בלבד. בראש הקהילה עומד נ' שוסטרמנס. ערים תאומות לקלייפדה הערים תאומות הבאות: ראו גם הרצועה הקורונית קישורים חיצוניים תיאור תולדות ממל/קלייפדה מאת ריצ'רד דודי הערות שוליים קטגוריה:אירופה: ערי נמל קטגוריה:ליטא: ערים קטגוריה:ערי חוף קטגוריה:מחוז קלייפדה קטגוריה:ליטא: רשויות מקומיות קטגוריה:ערים גרמניות לשעבר קטגוריה:הים הבלטי: ערי נמל קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-13	2024-07-11T18:23:51
ממל		2022-06-05T13:34:01
רחיים	שמאל\|ממוזער\|250px\|אבני רחיים בטחנת רוח שמאל\|ממוזער\|250px\| אבן רכב של רחיים של דחף - עשויים מבזלת מיבנה ים, מוזיאון בית מרים - הים ומלואו ממוזער\|אבן רחיים ממוזער\|רחיים חרוטיות אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח. האבן העליונה, הנקראת "רכב", נעה על פני האבן התחתונה - ה"שכב", והגרעינים נטחנים ביניהן. בימי קדם, ההנעה בוצעה בידי אדם או בהמה, או על ידי טורבינה שנעה בכוח הרוח או המים. בייצור תעשייתי בטחנות קמח, הסיבוב מבוצע באמצעות מנוע. סוגי הרחיים בעולם העתיק רחיים פשוטות רחיים פשוטות, הנקראות גם רחיים דמויות אוכף, עשויות מאבן שכב שטוחה ואבן רכב צרה ומוארכת שחלקה התחתון שטוח וחלקה העליון מעוגל. הטוחן היה מחזיק את הרכב בשני קצותיו ומזיז אותו קדימה ואחורה על השכב. אלו הרחיים היחידות שנמצא עדות לשימוש בהם בארץ ישראל עד לתקופה הפרסית. החוקרים מניחים היום שאלו הרחיים המוזכרות בתנ"ך ובכתבי הומרוס. רחיים אולינטיות רחיים אולינטיות, הנקראות גם רחיים מסגרת או רחיים של דחף, מורכבות מאבן שכב מלבנית ואבן רכב מלבני בעל חריץ להכנסת הגרעינים לטחינה, ושתי מגרעות תואמות במסגרתו לחיבור ידית הנעה. בצד אחד הידית עוגנה לקיר או לשולחן ובצד השני היה מוארך ופעל כמנוף. הטוחן הזיז את המנוף הלוך ושוב בקשת. הרחיים העתיקות ביותר מסוג זה שנמצאו, הן מהמאה החמישית לפני הספירה, ביוון. הן הגיעו לארץ ישראל בסוף התקופה הפרסית והיה סוג הרחיים העיקרי בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית. לעומת זאת הן לא עברו מערבה לצפון צרפת, ספרד, אנגליה וגרמניה, ככל הנראה בגלל שהיה בארצות אלו רחיים סיבוביות. רוב החוקרים סוברים שה"רחיים של יד" המוזכרים במקורות חז"ל, למשל תוספתא, זבים, ד, ב, הם רחיים אולינטיות. רחיים סיבוביות רחיים סיבוביות של יד היו עשויות משתי אבנים עגולות. אבן הרכב סובב על אבן השכב. במרכז אבן הרכב יש חור שדרכו הוכנסו הגרעינים והקמח המיוצר נשפך בהיקף. רחיים פומפיות בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חז"ל, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חז"ל. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה. לפסח לפסח, יש מיעוט המקפידים שכל התהליך של המצות יהיה עבודת אדם, ובכלל זה טחינת הקמח ב"ריחיים של יד". קישורים חיצוניים ימין\|ממוזער\|250px\|אבן ריחיים בשבע טחנות הערות שוליים קטגוריה:כלים חקלאיים קטגוריה:קמח	2023-02-08T08:35:12
פויי, קיסר סין	שמאל\|ממוזער\|200px\|פויי פּוּיִי (בסינית: 溥儀, פין-יין: Pǔyí; 7 בפברואר 1906 – 17 באוקטובר 1967) היה הקיסר האחרון של סין. שימש גם כשליט מנצ'וקוו שהייתה מדינת בובות סינית בתקופת הכיבוש של האימפריה היפנית. תחילת דרכו פויי נולד בשנת 1906 כצאצא לאייסין גיורו, המשפחה המנצ'ורית שהוציאה מתוכה את שושלת צ'ינג. בגיל שלוש הוכתר לקיסר סין, ה-12 מקיסרי שושלת צ'ינג. עם הכרזת הרפובליקה הסינית ב-10 באוקטובר 1911 הודח מכסאו ובכך בא הקץ לשושלות הקיסרים בסין. המורדים שהכריזו על הרפובליקה בסין הבטיחו לשמור על ביטחונו ורווחתו של הקיסר לשעבר. ניתנה לפויי, בני משפחתו ויועציו הזכות להתגורר ב"עיר האסורה" בבייג'ינג ולנהוג בתחום צר זה בגינוני מלכות. פויי הצעיר זכה לחינוך טוב, למד אנגלית ממורה פרטי ואף בחר להוסיף לשמו הסיני את השם "הנרי", על שם הנרי השמיני, מלך אנגליה. סין הייתה באותה תקופה בלתי יציבה מבחינה שלטונית וגנרלים שונים תפסו את השלטון בהפיכות מעת לעת. בשנת 1917 ביצע אחד הגנרלים ניסיון הפיכה בפקינג ופויי הוכרז על ידו בשנית כקיסר למשך 12 יום עד לכישלון ההפיכה. ב-25 בנובמבר 1925 הוקפה העיר האסורה על ידי כוחותיו של גנרל אחר שדרש מפויי לוותר על תוארו המלכותי ולעזוב את העיר האסורה. פויי נמלט לשגרירות יפן ומצא בה מקלט. היפנים הובילו את פויי לאחת מערי החוף בה היה ליפנים מעמד של השפעה וכח. שיתוף הפעולה עם יפן ב-18 בנובמבר 1931 פלשו כוחות יפן לחבל מנצ'וריה בצפון סין. הפלישה החלה בעקבות פרובוקציה יפנית: חיילים יפניים ששמרו על מסילת הברזל בדרום מנצ'וריה, פוצצו חלק מן המסילה, ובכך יצרו מראית עין מעשה טרור, ששמש כתרוץ לפלישה. הכח הפולש היה צבא יפני אוטונומי שנקרא צבא קוואנטונג. פויי נדרש על ידי היפנים לעזור בהקמת מדינה נפרדת מסין, במנצ'וריה. פויי נענה לדרישה אך ביקש כי מדינה זו תהיה ממלכה בשלטונו. ב-13 בפברואר 1932 הבריחו היפנים את פויי מסין למנצ'וריה, אשר בחסות יפן הוכרזה ב-18 בפברואר 1932 כממלכה עצמאית לכאורה, ששמה מנצ'וקוו. פויי הוכרז כעוצר הממלכה וב-1 במרץ 1932 הוכרז כקיסר. ממלכת מנצ'וקאו הייתה מדינת בובות תחת שליטה יפנית, ופויי היה למעשה קיסר בובה. בממשלת הממלכה שימשו יפנים כסגני שרים, אך הם אלו שנתנו את ההוראות וניהלו את הממלכה בחסות צבא קוואנגטונג. במשך תקופת מלחמת העולם השנייה לא היה פויי יותר מאשר חותמת גומי בידי השליטים היפנים והם השתמשו בשמו ובתוארו לצורכי תעמולה. היפנים אף התערבו בחייו הפרטיים של פויי, אילצו אותו לשאת אישה יפנית ולהמיר את דתו מבודהיזם לדת השינטו. לאחר מלחמת העולם השנייה ב-16 באוגוסט 1945, עם כניעת יפן פרש פויי מקיסרותו. בניסיונו להימלט ליפן, הוא נתפס על ידי כוחות סובייטיים שהצטרפו בשלב זה למלחמה נגד יפן. פויי הובל על ידי הסובייטים לסיביר והושם במאסר בית עד אוגוסט 1946, כאשר הוטס ליפן כדי להעיד במשפטי פושעי המלחמה היפנים. לאחר מספר חודשים הוחזר פויי לסיביר בה חי עד לחודש יולי 1950, ואז החזירו אותו הסובייטים לסין, לידי ממשלו של מאו דזה-דונג. בסין נאסר פויי באשמת פשעי מלחמה, והיה אסיר בבית כלא במחוז ליאונינג עד 1959. בשנת 1960 הוענקו לו זכויות אזרח והותר לו לכתוב את הביוגרפיה שלו, שנתפרסמה ב-1964. בגלגולו האחרון היה פויי לתומך בקומוניזם וחבר בבית הנבחרים הסיני. פויי מת בביג'ינג בשנת 1967. בתרבות עשרים שנה לאחר מותו של פויי, יצא לאור הסרט "הקיסר האחרון" (The Last Emperor) בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, אשר סיפר את סיפור חייו של פויי. הסרט זכה להצלחה אמנותית וקופתית, והוענקו לו תשעה פרסי אוסקר, בקטגוריות השונות לשנת 1987. בשנת 2010 יצא הספר "צופן הקיסר", שהוא אחד מסדרת ספרי "39 רמזים". הספר נכתב על ידי גורדון קורמן, ומספר על חייו של פויי וקשריו עם בית הקהילים. קישורים חיצוניים קטגוריה:קיסרי סין קטגוריה:שושלת צ'ינג קטגוריה:גנרליסימו קטגוריה:נפטרים מסרטן הכליה קטגוריה:צמחונים סינים קטגוריה:ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה קטגוריה:סינים שנולדו ב-1906 קטגוריה:סינים שנפטרו ב-1967	2024-05-30T12:24:11
מצר מלאקה	מצר מלאקה הוא מצר ים בין חצי האי המלאי לבין האי סומטרה שבאינדונזיה, והוא מחבר את ים אנדמן שבאוקיינוס ההודי אל ים סין הדרומי שבאוקיינוס השקט. אורך המצר כ-800 קילומטרים, ורוחבו בנקודה הצרה ביותר (מערבית לסינגפור) כ-2.8 קילומטר. תעבורה ימית מצר מלאקה הוא נתיב השיט העיקרי בין האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט ולו חשיבות כלכלית ואסטרטגית. דרכו עוברת, בין השאר, התעבורה הימית בין שלוש מהמדינות המאוכלסות ביותר בעולם: הודו, אינדונזיה וסין. המעבר במצר מקצר את הדרך בין האוקיינוסים בכ-1,600 קילומטר (כשלושה ימי הפלגה) לעומת ההפלגה דרומה אל מצר לומבוק ושיט לאורך חופם הדרומי של ג'אווה וסומטרה או הפלגה דרומה אל מצר סונדה, שאינו מתאים לחלק מכלי השיט, ושיט לאורך סומטרה. במצר עוברים מדי שנה כ-50,000 כלי שיט, בנפח מטען המהווה כרבע מהתעבורה הימית העולמית (יותר מכפול מהתעבורה הימית בתעלת סואץ). כמעט כל יבוא הנפט והגז הטבעי לסין וליפן עובר דרך מצר מלאקה. מדי כמה שנים עולה יוזמה מצד שלטונות תאילנד לבדיקת היתכנות כריית תעלה בתחומה, שתהווה נתיב שיט חליפי למצר מלאקה. המיזם שנוי במחלוקת, בעיקר בשל עלותו. שוד ימי גורמים אלה הפכו את מצר מלאקה ליעד מועדף לשוד ימי ולנתיב רגיש לפעילות טרור. בתחילת המאה ה-21 גברו מעשי השוד הימי במצר, מכ-25 פעולות ב-1994 לכ-220 פעולות בשנת 2000. תקיפות שודדי ים במצר מלאקה במהלך שנת 2003 היוו כשליש מכלל הפעולות הפיראטיות הימיות בעולם. חלקן מבוצעות נגד יאכטות, ומקורן בעיקר מכיוון חופי סומטרה. עם התגברות תקיפות השוד הימי במחצית הראשונה של 2004 ועליית הטרור הבינלאומי לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין סינגפור, מלזיה ואינדונזיה, ומאמצע 2004 מתקיימים סיורים ימיים משותפים במימי המצר. המאמצים נשאו פרי, ולקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 חלה ירידה משמעותית במספר ניסיונות השוד הימי. קישורים חיצוניים מלאקה, מצר קטגוריה:סומטרה מלאקה מלאקה מלאקה מלאקה	2023-08-13T11:42:26
הנרי פו יי	הפניה פויי, קיסר סין	2017-10-05T00:44:15
פסטיבל הזמר	REDIRECT פסטיבל הזמר והפזמון	2004-11-24T19:15:34
א.א.ג.	הפניה אא"ג	2007-08-19T00:20:40
קמברידג'	REDIRECT קיימברידג'	2004-11-22T23:00:00
היסטוריה של מונגוליה	מקור המונגולים ממצאים ארכאולוגיים מלמדים על הימצאותם של בני אדם במדבר גובי הדרומי לפני כ-100 אלף עד 200 אלף שנים. בתקופת הברונזה באלף הראשון לפני הספירה, כבר נמצאו אנשים במונגוליה. עם המצאתם של כלי הנשק העשויים ברזל באלף השלישי לפני הספירה, התאגדו השבטים המונגולים והחלו לאיים על סין. מקורות נוספים לעם המונגולי ניתן למצוא בשבטי ציידים נודדים במרכז אסיה. עלייתה ושקיעתה של האימפריה המונגולית לאחר מאות שנים של פירוד וחוסר אחדות, בשנת 1206 התאגדו שבטי הנוודים המונגולים תחת הנהגתו של ג'ינגיס חאן בקורילטאי וייסדו את האימפריה המונגולית המאוחדת. ג'ינגיס חאן ויורשיו נחלו הצלחה צבאית עצומה, וכבשו בשנים שלאחר מכן חלקים נרחבים של אסיה ורוסיה האירופית, כשידם הארוכה מגיעה אף למרכז אירופה. נכדו של ג'ינגיס חאן, קובלאי חאן, אשר כבש את סין וייסד את שושלת יואן (1368-1279), זכה לפרסום באירופה הודות לכתביו של מרקו פולו. בשנת 1259 החל תהליך פיצול האימפריה המונגולית שכלל מספר מלחמות אזרחים והיחלשות אחיזת המונגולים באזורים מסוימים. בשנת 1368 נפלה שושלת יואן הסינית-מונגולית, והח'אן הגדול האחרון של האימפריה המונגולית הודח. ב-1586 הפכה הבודהיזם לדת הרשמית באימפריה. המנצ'ורים, שכבשו את סין ב-1644 והקימו את שושלת צ'ינג, השתלטו על מונגוליה ב-1691 והפרידו אותה לשני מחוזות: מונגוליה החיצונית ומונגוליה הפנימית. עם זאת, שליטיה המקומיים של מונגוליה החיצונית נהנו מאוטונומיה יחסית תחת השלטון המנצ'ורי, ונשבעו אמונים לקיסר המנצ'ורי. ב-1727 חתמו רוסיה וסין המנצ'ורית על ברית קייחטה, אשר תחמה את גבולות מונגוליה - אשר נותרו ברובם עד יום זה. מונגוליה במאה ה-20 בתחילת המאה ה-20 הצרו שלטונות סין את צעדיהם של המונגולים, יישבו סינים במונגוליה על הגבול עם רוסיה ופעלו לסיניפיקציה של מונגוליה. בשנת 1911, בעקבות התקוממות ווצ'אנג ומהפכת שינהאי, הכריזו המונגולים על עצמאותם, אולם רק מונגוליה החיצונית קיבלה את עצמאותה בסיוע רוסי. סין הכירה, ב-1913, באוטונומיה של מונגוליה החיצונית, אך לא בריבונותה. לאחר מהפכת אוקטובר באימפריה הרוסית, הסינים כבשו את מונגוליה החיצונית ב-1919, וגורשו משם עד 1921. בשנה זו הכריזה מונגוליה החיצונית על עצמאות מסין אולם לא הוקמה ממשלה עד 1924, כאשר הוקמה הרפובליקה העממית של מונגוליה בסיוע הממשל הסובייטי. במהלך מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הגנה על מונגוליה מהאימפריה היפנית. אחרי המלחמה MPR הוכרה גם על ידי הרפובליקה העממית של סין וגם על ידי הרפובליקה הסינית אחרי שהופעל לחץ מצד ברית המועצות. בתמורה לעזרתם של הרוסים במהלך מלחמת העולם השנייה, ועקב הפיצול הסיני-סובייטי ב-1958, התירו המונגולים לרוסים למקם בסיסים צבאיים בשטחם במלחמה הקרה. עקב כך הרפובליקה הסינית סרבה להכיר בעצמאות מונגוליה והצביע נגד כל ניסיון של מונגוליה להיכנס לאו"ם עד 1961, שנה בה התקבלה מונגוליה כחברה באו"ם. עם נפילת מסך הברזל ב-1989, התארגנו לראשונה קבוצות מהפכניות במדינה, שדרשו דמוקרטיה. ההפגנות שנערכו נגד השלטון הקומוניסטי הצליחו לבסוף במשימתם, וב-1990 הכריזו הסובייטים כי כוחותיהם הצבאיים ייסוגו ממונגוליה עד 1992. ב-1992 נקבעה חוקה למונגוליה, בה נקבעה שיטת בחירות דמוקרטית ורב מפלגתית. הבחירות הראשונות נערכו ב-29 ביולי 1992, וב-1996 נבחרה לראשונה לשלטון מפלגה לא-קומוניסטית. קישורים חיצוניים כרונולוגיה של ההיסטוריה המונגולית * פרק בנושא האימפריה המונגולית* הערות שוליים * מונגוליה, היסטוריה של קטגוריה:מונגוליה	2024-03-10T07:34:14
הכלכלה במונגוליה	REDIRECT כלכלת מונגוליה	2005-06-06T18:28:03
אספסיינוס	REDIRECT אספסיאנוס	2004-11-23T03:49:30
הדריינוס	REDIRECT אדריאנוס	2004-11-23T03:51:36
גלובוס	ממוזער\|250px\|גלובוס משנת 1765 גלובוס (כדור בלטינית) הוא דגם כדורי של כדור הארץ, כוכבי לכת או ירחים שעליו מודפסת או מודבקת מפה או תצלום אוויר. הגלובוס מסתובב על ציר על מנת לדמות תנועת סיבוב גרמי השמיים על צירם. ברוב הגלובוסים מותקן הציר בזווית של 23.5 מעלות ביחס לבסיס, כדי להדגים את נטיית כדור הארץ ביחס למישור המילקה. משתמשים בגלובוס כדי ללמוד גאוגרפיה, לתכנן נתיבי תחבורה בים, ביבשה ובאוויר ועוד. על הגלובוס מופיעים כל חלקי העולם בקנה מידה והוא מדגים את היבשות, האוקיינוסים וממצאים אחרים. בחלק מהגלובוסים קיים תבליט שמייצג טופוגרפיה של פני השטח. היקפו של כדור הארץ הוא כ-40 מיליון מטרים ולכן קנה המידה השכיח בגלובוסים של כדור הארץ הוא 1:40,000,000 כך שהיקף הגלובוס הוא מטר אחד. ההדפסה על פני הגלובוס מייצגת מרחקים באופן מדויק יותר ממפות בקנה מידה דומה מאחר שאין בהם עיוות שקיים במפות שטוחות שמציגות פני שטח קמור. הגלובוס הראשון נוצר, ככל הנראה, במאה השנייה לפני הספירה, בידי הגאוגרף היווני קְרָטֶס ממָלוּס. ראו גם ארדאפפל גלובוס האנט-לנוקס הגלובוס של היטלר גלובוסים של קורונלי היטל פולר קישורים חיצוניים קטגוריה:קרטוגרפיה קטגוריה:ניווט קטגוריה:מפות	2023-02-07T18:00:54
פאודליזם	REDIRECT פיאודליזם	2004-11-23T07:50:06
פיאודליות	REDIRECT פיאודליזם	2004-11-23T07:53:07
צבאות התקופה הפאודלית	REDIRECT צבאות ימי הביניים באירופה	2006-12-21T17:13:11
רומל	REDIRECTארווין רומל	2004-11-23T07:55:04
דניץ	REDIRECTקרל דניץ	2004-11-23T08:04:16
אביב נעורים	REDIRECT מבצע אביב נעורים	2004-11-23T08:09:07
טרי גיליאם	שמאל\|ממוזער\|200px\|טרי גיליאם טרנס ואנס גיליאם (באנגלית: Terrence Vance Gilliam; נולד ב-22 בנובמבר 1940) הוא במאי קולנוע, אנימטור, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי. ב-2012 זכה בפרס וינזור מקיי. ביוגרפיה טרנס ואנס גיליאם נולד ב-22 בנובמבר 1940 במיניאפוליס, מינסוטה, בנם של ביאטריס (לבית ואנס) וג'יימס הול גיליאם. אביו היה איש מכירות נודד של מותג הקפה פולגרס לפני שהפך לנגר. זמן קצר לאחר לידתו, הם עברו לעיירה הסמוכה אגם מדיסן, מינסוטה. ב-1952 עברה המשפחה לשכונת פנורמה סיטי בלוס אנג'לס, קליפורניה. גיליאם למד בתיכון ברמינגהאם, שם היה נשיא כיתתו ומלך הנשף הבכיר. במהלך התיכון, הוא החל לקרוא בשקיקה את מגזין Mad, שאז נערך על ידי הארווי קורצמן, שלימים ישפיע על עבודתו של גיליאם. גיליאם סיים את לימודיו במכללת אוקסידנטל ב-1962 עם תואר ראשון במדעי המדינה. קריירה טרי גיליאם ומונטי פייתון טרי גיליאם החל את דרכו המקצועית כאנימטור וצייר רצועות קומיקס בארצות הברית; באחת מהרצועות המצולמות הראשונות אותן פרסם הופיע ג'ון קליז. לאחר שעבר לבריטניה המשיך בציור קומיקס ולאחר מכן הצטרף ל"קרקס המעופף של מונטי פייתון" כחבר האמריקאי היחיד בצוות. גיליאם זכה גם לאזרחות בריטית ב-1968 ואף ויתר מאוחר יותר, ב-2006, על אזרחותו האמריקאית כמחאה על ממשל ג'ורג' וו. בוש. גיליאם היה היוצר העיקרי של הדמויות המצוירות המוזרות שליוו את תוכנית הטלוויזיה של מונטי פייתון ואת סרטי החבורה, הוא גם הופיע במערכונים רבים ושיחק תפקידים בסרטיהם. סגנון האנימציה הייחודי של גיליאם עשה שימוש רב בצילומים ישנים מהתקופה הוויקטוריאנית שחלקים מהם נחתכו והוזזו באופן משעשע - סגנון שזכה לחיקויים רבים, בין היתר בפרסומת טלוויזיה לבירה "גינס". כבמאי קולנוע טרי גיליאם המשיך ממונטי פייתון את דרכו המקצועית כבמאי קולנוע. סרטו "ברזיל" נודע בקרב חובבי הקולנוע כדוגמה מצערת למקרה שבו הבמאי לא זוכה ללטש את סרטו בשל התערבות האולפן המפיק. החיכוכים העזים בין גיליאם לאולפן תועדו היטב בעיתונות. ברבים מסרטיו, גיליאם מדגיש את התנגדותו העזה לבירוקרטיה ומשטרים פקידותיים. סרטיו מציגים מאבק כנגד כוח חזק, שיכול להיות מצב רגשי, אליל מעשה אדם או אפילו האדם עצמו. לרוב המאבק לא מסתיים בהצלחה. האווירה בסרטיו אפלה ופרנואידית עם מגוון דמויות מוזרות שהיו בעבר אנשים רגילים בחברה. בנוסף לאווירה האפלה, גם התסריט מציג לרוב חוש הומור שחור, מורשת (כנראה) מימי מונטי פייתון. סממנים אלו של סרטי גיליאם הופכים אותם קלים לזיהוי אף ממבט קצר, בין היתר בזכות מוטיבים בארוקיים חוזרים (כגון מסכי מחשב עם זכוכיות מגדילות המוצמדות אליהם) והשילוב בין הפכים כמודרניות ויושן או יופי וגועל. סרטים בבימויו מונטי פייתון והגביע הקדוש (בשיתוף עם טרי ג'ונס) (1975) ג'ברווקי (1977) Jabberwocky שודדי הזמן (1981) The Crimson Permanent Assurance (1983) - סרט קצר שהוסף ל Monty Python's The Meaning of Life ברזיל (1985) הרפתקאות הברון מינכהאוזן (1988) פישר קינג (1991) 12 קופים (1995) פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998) האחים גרים - למבוגרים בלבד (2005) (2005) Tideland מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס (2009) תיאוריית האפס (2013) האיש שהרג את דון קישוט (2018) קישורים חיצוניים קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים קטגוריה:אנימטורים אמריקאים קטגוריה:קומיקאים אמריקאים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מונטי פייתון קטגוריה:בוגרי מכללת אוקסידנטל קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1940	2024-05-10T18:24:19
זאב זריזי	זאב זריזי (1916 - 13 באוגוסט 2011) היה ראש העירייה השני של באר שבע מאז קום המדינה. הוא היה חבר מפ"ם ונכנס לתפקידו לאחר פרישתו של דוד טוביהו. ביוגרפיה זריזי נולד בווישקוב, שבפולין. הוא עלה לארץ בשנת 1938 עם חברי גרעין של תנועת השומר הצעיר. הוא וחבריו הקימו את קיבוץ גלאון בשנת 1946. בשנת 1949 עבר לבאר שבע. בשנים 1951-1950 היה חבר מועצת העיר שמונתה על ידי שר הפנים. בבחירות של 1951 נבחר לכהן כחבר מועצה. בסוף שנת 1961 נבחר על ידי חברי המועצה לראש עיריית באר שבע. הבחירה הייתה בעקבות פרישת נציג המפלגה הליברלית, אברהם פליישר, מהקואליציה של מפא״י, בראשות דוד טוביהו, ומעברו לצד זריזי. כתגובה, נציגי אופוזיציית מפא״י נעדרו מישיבות המועצה, וגרמו לכך שיהיו בהן מעט מדי חברי מועצה, כדי להיחשב ישיבות חוקיות. הבעיה נפתרה כאשר דוד חכם, חבר המועצה מטעם מפא״י החל להגיע לישיבות כחבר האופוזיציה הנוכח היחידי. דוד חכם עשה זאת משום שדרש לעצמו את ראשות סיעת מפא״י במועצה. זריזי כיהן בתפקיד עד תחילת 1963, עת פרש בשל המשבר פוליטי הבלתי פוסק, שהיה במשך כל כהונתו, ומונה במקומו ראש ועדה קרואה. בשנים 1978-1963 כיהן כסגן ראש העירייה וכממלא מקומו. בשנת 1972 זכה זריזי בפרס הוקרה על פעילות מוניציפלית מטעם מרכז השלטון המקומי. בשנת 1988 זכה זריזי בתואר יקיר באר שבע. זריזי נפטר בבאר שבע ב-13 באוגוסט 2011. לקריאה נוספת כתבנו בבאר שבע, מאת יצחק שתיל, אדר תשנ"א, מרץ 1991, עמ׳ 22 עד 29 קישורים חיצוניים קטגוריה:ראשי עיריית באר שבע קטגוריה:יקירי באר שבע קטגוריה:ישראלים ילידי פולין קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם מפ"ם קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2011	2023-04-02T03:35:43
אבן ריחיים	REDIRECT רחיים	2009-08-27T19:32:43
הביאס קורפוס	ממוזער\|הביאס קורפוס בארצות הברית, 2015 הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס (בלטינית: Habeas corpus – מילולית: "הגוף ברשותך", ובתרגום מקובל: "הביאו את הגוף" או "הביאוהו בגופו", פיזית) הוא צו הקיים במשפט המקובל (אשר חל גם במדינת ישראל מכוח קבלת המשפט האנגלי על פי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל). המבקש צו זה מבקש משופט להורות לרשויות להביא בפני בית המשפט, פיזית, אדם הכלוא בידי הרשויות ולדון במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי - לשחרר את האדם. גם במשפט הקונטיננטלי קיימת מקבילה לצו זה, אולם שמה שונה. מאפייני הצו כל אדם הכלוא, או המוחזק בידי אחר, ללא משפט או צו מעצר חוקי, זכאי לפנות לבית משפט, כדי שזה יורה לכולא להשיב "מדוע לא יביא 'בגופו' את העציר בפני בית המשפט, או ישחררו". מקור שמו של הצו בלטינית: Habeas corpus ad subjiciendum ("הביאו את הגוף לצורך הגשתו [לבית המשפט]"). בית המשפט אינו דן באשמתו של העציר, אלא רק בחוקיות המעצר. מקורו של הצו לוט בערפל. ידוע כי בימי הביניים השתמשו בו להעלאת מקרים מערכאות שיפוטיות נמוכות לגבוהות יותר. בגלגולו המודרני משמש הצו לשמירה על חירויות הפרט מפני שרירות לבן של הרשויות. סבורים כי לראשונה נעשה בו שימוש בתקופת שלטונו של הנרי השביעי באנגליה. ניתן להשתמש בצו זה גם ללא קשר לקוד הפלילי (אשפוז אדם בניגוד לרצונו). ההביאס קורפוס מעוגן בחוק האנגלי ומדינות שונות אימצו חלקים שונים ממנו. צו זה מיועד לאדם כלוא, החושב שכליאתו מנוגדת לחוק (הצו יכול שיהיה מוגש הן על ידי הכלוא והן על ידי משפחתו או כל אדם אחר מטעמו). הצו יכול להתייחס לכל מעצר – הן מעצר פלילי, הן מעצר בשל חוב אזרחי, וכן במקרה של בזיון בית משפט. בישראל, הסמכות להוציא צו הביאס קורפוס נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק וזאת מתוקף לחוק יסוד: השפיטה, המקנה לבג"ץ סמכות במצבים שיורים של שלילת חירות. הסעיף מכוון לאותם מצבים בהם אדם מוחזק על ידי רשויות השלטון מבלי סמכות כלל, ובמובן זה בג"ץ הוא המפקח העליון על חירות אזרחי המדינה, דוגמת מעצרים מנהליים. בעיקר משמש הצו בקשר לדיני משפחה, כאשר יש מחלוקת בין ההורים על משמורת של ילדם. צו זה דומה מאוד לצו הבאה הקיים במשפט האזרחי והפלילי, על פיו מורה בית המשפט לרשויות המדינה להביא בפניו כל אדם. גם צו ההבאה כונה בעבר צו הביאס קורפוס – קיצור של הביטוי הלטיני: Habeas corpus ad testificandum – "יובא העד בגופו על מנת להעיד". תולדות צו הביאס קורפוס צו הביאס קורפוס באנגליה צו זה מקורו במשפט האנגלי. ויליאם בלקסטון מזכיר שימוש בצו זה בשנת 1305 בתקופת מלכותו של המלך אדוארד הראשון, אולם סבורים שהשימוש בצו החל כבר במאה ה-12. האופן המפורט לשימוש בצו זה הוסדר בחוק של הפרלמנט הבריטי לאחרונה בשנת 1679. בטרם נחקק חוק זה היה הצו (כמו יתר צווי המשפט המקובל) צו מלכותי המורה לבית המשפט להביא בפני נציג הכתר (בית משפט בערכאה נמוכה, כוחות שיטור, השריף, או כל אדם אחר) את נשוא הצו. כיום הצו מופנה על ידי ערכאה עליונה לערכאות נמוכות ממנה או אל כוחות האכיפה. במשפט האנגלי ניתן לפנות לכל שופט ערכאה עליונה ולבקש את הצו – בין אם מדובר בזמן דיון בבית משפט ובין אם לאו (ניתן לפנות לשופט גם בהיותו בביתו). בשנת 1771, במקרה סמרסט, ניתן הצו נגד אדם פרטי על מנת שישחרר עבד שבו החזיק. הנימוק של הלורד מנספילד היה שבאנגליה לא ראוי שתהיה עבדות, או במילותיו של השופט: "The air of England has long been too pure for a slave, and every man is free who breathes it". ("האוויר של אנגליה מזה זמן רב טהור מדי לעבד, וכל מי שנשם אותו הוא חופשי") במשפט המודרני, במטרה לייעל את ההליך, לא מוצא הצו בהיעדר נשוא הצו – אלא הלה מובא לדיון מכח הצו עצמו. בעתות חירום מאפשר החוק להגביל את הצו, והדבר בוצע במלחמת העולם השנייה. לאחרונה, חוק מניעת הטרור 2005 שהעבירה ממשלת בריטניה הגביל במידת מה את סמכויות הצו, והדבר מעורר ביקורת רבה בבריטניה. צו הביאס קורפוס בארצות הברית צו זה אומץ במושבות שנהיו ארצות הברית של אמריקה עוד בטרם המהפכה האמריקאית, בהיותו חלק מהמשפט המקובל. הצו מוזכר מפורשות בחוקת ארצות הברית, הקובעת כי "אין להגביל את סמכויות בתי המשפט למתן צו זה אלא במקרה של מרד או פלישה, כאשר הדבר דרוש להגנה על ביטחון הציבור". הסמכות להוצאת צווים אלה נתונה לבתי המשפט האמריקניים (על פי סימן 28, סעיף 2254 לקוד ארצות הברית). גם בארצות הברית, בעתות חירום כגון במלחמת האזרחים האמריקנית (ב-27 באפריל 1861 הגביל הנשיא אברהם לינקולן את סמכויות בית המשפט למתן צו זה בחלק ממדינות מערב ארצות הברית. בית המשפט הפדרלי לאזור מרילנד קבע במקרה אקס פארטה מרימן כי צו הנשיא אינו חוקי (החלטת נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, בשבתו כשופט סבב), אולם לינקולן התעלם מהחלטה זו. גם נשיא מדינות הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, הוציא צו נשיאותי המבטל את סמכויות בתי המשפט למתן צו הביאס קורפוס. בשנת 1866, במקרה אקס פארטה מיליגן, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי פסק דין להוצאה להורג בתלייה שנגזר על מיליגן (נעצר בשנת 1864 בגין תוכניתו לגנוב כלי נשק) היה בלתי חוקי כיוון שבתי המשפט האזרחיים עבדו בזמן המלחמה, ואילו את הצו, על פי החוקה, ניתן להקפיא רק במקרה בהם בתי המשפט סגורים בפועל עקב פלישה או מרידה. על פי החלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, בזמן כהונת נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, צומצמו המקרים בהם יינתן הצו. לאחרונה נעשו ניסיונות להשתמש בצו על מנת להביא בפני שופט עצורים אמריקניים שנעצרו על ידי כוחות ארצות הברית במלחמתם באפגניסטן ובעיראק. לקריאה נוספת ישראל צבי גילת ויהושע (שוקי) שגב, "מה קרה להביאס קורפוס? על משמרת החירות בבג"�ץ", המשפט כז 199 (תשע"ז) ראו גם נמינם קאפטיוובימוס קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סדר דין פלילי קטגוריה:דיני משפחה קטגוריה:לטינית: מונחים משפטיים קטגוריה:המשפט המקובל קטגוריה:מעצר קטגוריה:צווים	2023-11-30T08:29:21
תקופת הברזל	תקופת הברזל היא תקופה בתולדות האנושות שבה היכולת הטכנולוגית אפשרה לפתח כלים ואמצעים המבוססים על מתכת הברזל. עמידות הברזל, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלו ושכיחותן של עפרות ברזל הפכה את השימוש בברזל לנפוץ וזול יותר מאשר אפשרויות המסתמכות על ברונזה. תקופת הברזל היא האחרונה מבין שלוש תקופות אופייניות: תקופת האבן, תקופת הברונזה, ותקופת הברזל. גדרי זמן של תקופת הברזל אינם חופפים בתרבויות השונות במרחבי תבל. המזרח התיכון תחילתה של תקופת הברזל, על פי רוב הדעות, היא בגילוי טכניקות לעיבוד ברזל באנטוליה ובקווקז בסוף האלף השני לפנה"ס. בתחילת האלף הראשון לפנה"ס, כבר החליפו כלי הנשק העשויים ברזל את אלה העשויים ברונזה ברחבי המזרח התיכון. תקופת הברזל באזור ארץ ישראל החלה קודם לתקופת בית ראשון והמשיכה בקירוב עד חורבנו. בתקופה זו ירד כוחן של האימפריות הגדולות והתעצמו הממלכות המקומיות: ארם, עמון, פלשת, אדום, מואב, יהודה וישראל. ארכאולוגים מכנים תקופה זו גם בשם "התקופה הישראלית". ראו גם: לוח התקופות בארץ ישראל. האיים הבריטיים 220px\|ממוזער\|מבצר הגבעה 'אוסווסטרי העתיקה', שרופשייר, סמוך לגבול האנגלי ולשי. תקופת הברזל נמשכה בבריטניה מהמאה החמישית לפנה"ס ועד הכיבוש הרומי במאה ה-1. באזורים שלא נכבשו נמשכה התקופה עד למאה ה-5. באותה תקופה נבנו מבנים הגנתיים מרשימים, כדוגמת ה"ברוכים" (Brochs) בסקוטלנד, קראנוגים ומבצרי גבעה שנבנו ברחבי האי. הימצאותם של מבנים אלה מרמזת על מתח הולך וגובר בין הקבוצות השונות בבריטניה, אם כי מניחים כי בשלהי תקופת הברזל סימלו מבנים אלה גם את עושרם של בעליהם. ממצאים ארכאולוגיים מראים כי תועלתם ההגנתית של מבנים אלה הייתה מועטה מול הכוחות הרומיים. כמה מן המבצרים המשיכו לשמש את הבריטים כמקומות יישוב בזמן הכיבוש הרומי, ולאחר מכן שימשו את הסקסונים בימי הביניים. המלכים הבריטיים של אותה תקופה אימצו את המנהג האירופאי של כתיבת שמם על מטבעות, ואכן נמצאו בבריטניה עשרות אלפי מטבעות מאותה תקופה, שחלקן יובאו מהיבשת וחלקן יוצרו כהעתקים גסים בבריטניה עצמה. באותה תקופה חדרו לאירלנד השבטים הקלטים, שהיו חמושים בכלי נשק מברזל. ראו בואם של הקלטים לאירלנד. אירופה שמאל\|ממוזער\|150px\|גרזן מתקופת הברזל שנמצא בשוודיה במרכז אירופה מתחלקת תקופת הברזל לשתי תקופות: התקופה המוקדמת מכונה תקופת תרבות האלשטאט (Hallstaat) והיא נמשכה בין השנים 800 עד 450 לפנה"ס. התקופה המאוחרת מכונה תקופת תרבות לה טאן (La Tène) שנמשכה משנת 450 לפנה"ס ועד הכיבוש הרומי. בצפון גרמניה ודרום סקנדינביה מחולקת תקופת הברזל לשתי תקופות: התקופה הפרה-רומאית בה שלטה תרבות יאסטורף (Jastorf) מהמאה ה-5 לפנה"ס ועד למאה ה-1, ותקופת הברזל הרומאית, שנמשכה עד המאה ה-5. תקופה זו לוותה בהגירה מסיבית של השבטים הגרמניים מערבה. בפולין ובמזרח אירופה, שלטו באותה תקופה התרבות הלוסאטיאנית והתרבות הפומרנית . שבטים סלאביים וגרמאניים הגיעו לאזור והתיישבו בו. אסיה בסין נמצאו כלים עשויים ברזל שנוצרו במאה ה-6 לפנה"ס בזמן שושלת ג'ואו. תקופת הברזל באזור הרמה הטיבטית מקושרת לתרבות הזאנג זונג, ומתוארת בפרטנות ברישומים טיבטיים עתיקים. ראו גם תקופת הברזל בארץ ישראל קישורים חיצוניים שי שמש, ברזל מכוכב אחר, באתר מדע גדול, בקטנה, 18 בדצמבר 2017 מוזיאון תקופת הברזל בבריטניה הערות שוליים * ברזל	2024-10-20T06:42:38
האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית	ממוזער\|שמאל\|250px\|אונורה מירבו נואם בפרלמנט הצרפתי האספה הלאומית הייתה גוף המעבר בין אספת המעמדות לאספה המכוננת הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית. היא סימלה את תחילתו של עידן חדש. האספה הלאומית ייצגה את דעות כל המעמדות ולא רק את הדעות של המעמדות הגבוהים. האספה הלאומית התכנסה בין ה-17 ביוני ל-9 ביולי 1789. רקע אספת המעמדות התכנסה בשנת 1789 לראשונה משנת 1614 על מנת לטפל במשבר הכלכלי הקשה של צרפת, אך נכשלה בניסיון זה עקב חלוקי הדעות בין המעמדות. ב-17 ביוני 1789 נציגי המעמד הראשון והשני הצטרפו אל המעמד השלישי אחרי שהאחרונים סיימו את מלאכת הסדרת מעמדם החוקי. התוצאה של החקיקה החדשה הייתה הקמתה של האספה הלאומית. תחילת עבודתה של האספה הלאומית האספה הלאומית, שהוקמה מיד קישרה את עצמה עם קפיטליסטים – סוג האנשים שיכלו לתת אשראי לצרפת בשעתה הקשה. הם ניסו לעצור את המשבר על ידי בלימת החוב הפנימי והכריזו על כל המיסים כלא חוקיים, עד אשר מעמדם יוסדר. למרות זאת, הם תמכו במיסוי בפרובינציות, בתנאי שהאספה תמשיך בכינוסה. הפעולות האלו השיבו את האמון במטבע הצרפתי והיוו עילה להמשך כינוסה של האספה. על מנת לעזור לפשוטי העם הוקמה ועדה מיוחדת, שתפקידה היה לטפל במחסור באוכל. התנגדותו של לואי השישה עשר תחילה הכריזה האספה, וככל הנראה רבים מחבריה האמינו להכרזה זו, שהיא תומכת גם באינטרסים של לואי השישה עשר וגם באינטרסים של פשוטי העם. בתאוריה, האוטוריטה המלכותית עדיין גברה על סמכותה של האספה בענייני החקיקה, והאספה נדרשה לקבל את הסכמתו של המלך לגבי כל חוק וחוק. האירועים יצאו משליטתו של שר האוצר, ז'אק נקר. נקר רצה בזמנו לתת לפשוטי העם והבורגנים מספר הטבות. לואי השישה עשר, שהיה נתון להשפעתם של האצילים הבכירים, חדל לשמוע לעצותיו של נקר והתחיל להתנגד בפועל לחוקי האספה הלאומית. הוא סירב לחתום על צוויה, דרש להחזיר על כנה את אספת המעמדות וגרם להם אי נוחות רבה. אם לואי היה נותן הוראה לצבאו לכבוש את אולם הדיונים, אולי תוכניתו הייתה מצליחה. במקום זאת הוא רק הורה לסגור את שערי האולם, על מנת למנוע מהצירים להמשיך בדיוניהם. הצירים פשוט העתיקו את מושבם אל מגרש הטניס המלכותי ונשבעו את שבועת מגרש הטניס ב-20 ביוני, תוך כדי שהם מבטיחים לא להתפזר עד אשר יחוקקו חוקה חדשה לצרפת. יומיים לאחר מכן גם מגרש הטניס נסגר בפני הנציגים. הם עברו לכנסיית לואי הקדוש. בכנסייה זו מרבית נציגי הכמורה הצטרפו אל נציגי המעמד השלישי. הניסיונות להשיב את המשטר הישן כשלו ורק גרמו להאצת האירועים. כאשר המלך נאות סוף סוף ב-23 ביוני לקבל את דרישות האספה, הצירים ראו בהודעתו כניעה ולא מתנה מלכותית נדיבה. המלך הסכים לאחד את האספה ונציגי המעמדות הראשונים שעדיין לא הצטרפו צייתו להוראתו. הכל התנהל על מי מנוחות, עד אשר אונורה מירבו צעק: "כוחות צבא מכתרים את אולם המליאה! איפה כל אויבי האומה? האם קטילינה בשער?" צעקותיו גרמו לקיטוב בדעות הצירים והאספה הייתה על סף פיצוץ. נקר, שנחשד על ידי המלך כתומך בדרישות הצירים עקב היעדרותו ממסיבה מלכותית באותו יום, מצא שסר חינו בעיני המלך, אך יחד עם זאת חזר למעמדו הישן באספה הלאומית. נציגי הכמורה, שהצטרפו אל המעמד השלישי בכנסיית לואי הקדוש, נשארו במליאה, וכן 47 נציגי המעמד השני, כולל בן משפחת המלוכה, לואי פיליפ ז'וזף, הדוכס מאורליאן. ב-27 ביוני ויתרה המפלגה הרויאליסטית על חלק נכבד מדרישותיה, אך רוח המהפכה עדיין נשבה באוויר. הצבא החל לרכז כוחות רבים סביב פריז וורסאי. פיזור האספה הלאומית הודעות תמיכה זרמו מכל רחבי צרפת. ב-9 ביולי 1789 פיזרה האספה את עצמה וכוננה את האספה המכוננת הלאומית. הנציגים פנו בנימוס אל המלך, אך עם תנאים נוקשים. הם דרשו את הוצאת הכוחות, שכללו גדודי שכירי חרב זרים, אך לואי סירב. הוא טען שהוא לבדו יכול לשפוט את נחיצות הכוחות, והבטיח שהכוחות נמצאים בתור אמצעי זהירות בלבד. המלך הציע להעביר את האספה הרחק מפריס לאחת מעיירות השדה, על מנת למנוע מהם את תמיכת תושבי פריז. האספה סירבה והמצב הגיע לכדי פיצוץ. לא עבר זמן רב ורגשות הזעם ברחובות פריז הציתו את המהפכה. קטגוריה:המהפכה הצרפתית קטגוריה:אספות מכוננות	2024-07-08T01:41:05
אריק אינשטיין	redirect אריק איינשטיין	2011-03-27T14:15:32
מכבים		2024-02-12T09:17:42
עשתרת	עַשְׁתָּרְתּ (באוגריתית: 𐎓𐎘𐎚𐎗𐎚 – עתֿתרת, בפיניקית: 𐤏𐤔𐤕𐤓𐤕 – עשתרת) הידועה בניקוד המקרא כעַשְׁתֹּרֶת, ומכונה גם מלכת השמים (בפיניקית: 𐤌𐤋𐤊𐤕) היא אלה חשובה במיתולוגיה הכנענית והפיניקית, שאומצה גם בתרבויות שכנות. בתקופת הברונזה היו תפקידיה העיקריים של עשתרת מלחמה, אפוטרופאיזם וריפוי, באנלוגיה לאחותה ענת, שביחס אליה עשתרת הייתה משנית בחשיבותה. בתקופת הברזל עבר הפנתאון הכנעני־פיניקי ריכוז ואוניברסליזציה, ועשתרת הפכה לאלה נשית ראשית בחשיבותה הקשורה למלכות ולריפוי, וכן התמזגה עם אלות נשיות מקומיות במושבות הפיניקים בעברי הים ועם מאפייניהן. מזוהה עם אלות שונות בתקופות ובמקומות שונים – לרוב עם אשתר הבבלית, אפרודיטה היוונית, איסיס המצרית וונוס הרומית. השם והגייתו השפות של עובדי עשתרת העיקריים (פיניקית, אוגריתית ושפות כנעניות אחרות) נכתבו באבגד בכתיב חסר לחלוטין, ובהן השם מתועד בכתיב "עשתרת"; צורה זאת של השם היא היחידה המתועדת במקרא (שנכתב ללא ניקוד). על ההיגוי הקדום עַשְׁתָּרְתּ (ʿAštārt) מעידים תעתיקים בשפות אחרות: מצד המזרח, תעודות אללחֿ מתעדות את השם Aštartu ותעודות אכדיות מאוחרות יותר מתעדות Astartu, ומצד המערב, ביוונית עדויות רבות המזכירות את השם Ἀστάρτη, ובלטינית Astarte. גם הפיניקים עצמם, עובדי האלה, השאירו תיעודים להגיית שמה: בכתובת על חרב בכתב קיפרי הברתי (שכשמו כן הוא, מתעד הברות) שהקדיש עבדמלך (שם פיניקי) מפאפוס לעשתרת, נכתב שמה a-se-ta-ra-ta (כלומר עַשְתַרְתְ),; וכן בכתובות יווניות שנכתבו על־ידי פיניקים מפיניקיה ובהן השתמשו בתעתיק המוכר Ἀστάρτη.;; המקרא נכתב בעיקרו אלף שנה ויותר לפני המצאת ניקודו, ומנקדיו חיו מאות שנים לאחר הפסקת פולחן עשתרת תחת שלטון ביזנטי ומוסלמי, וקל היה להכניס בשם האלה השנואה שיבושים לגנאי, ולכן לפי המקובל במחקר ניקדוהו בשיבוש עַשְׁתֹּרֶת על משקל בֹּשֶת.קונקורדנציית סטרונג #6253 – עשתרת אף מתרגמי המקרא במאות הראשונות לפני הספירה ולספירה, שלא תמיד הכירו את מונחי העולם הכנעני ומשמעותם המקורית, תמיד תעתקו את שם האלה לפי צורת היחיד "עַשתַרְתְ" (עם שווא נע בת' האחרונה) או בצורת הרבים "עַשתַרוֹת", ולעולם לא לפי "עַשתֹרֶת". מיעוט חוקרים מציעים אפשרות, שעל אף התיעוד העתיק להגייה "עַשְׁתָּרְתּ" משפות שכנות ללבנט, הכתיב "עַשְׁתֹּרֶת" איננו שיבוש, בשל מעתק כנעני בין /ā/ ל־/ō/ (על אף המיקום הבלתי רגיל להתרחשות המעתק), או, תוך הנחת צורה קדומה משוערת , כמעתק קונבנציונלי בין זוגות התנועות "ā-i" ל־"ō-ē". חלק מהחוקרים סבורים שהשם אפרודיטה, שמקובל שמקורו בשפות שמיות, נובע באופן ספציפי מהשם "עשתרת". אפיתטים אפיתט ידוע ונפוץ לשם האלה היה מלכת או "מלכת השמים"; שם זה ידוע, בין השאר, מהשם הפיניקי הנפוץ "חמלכת", שמשמעותו "־מלכת". במצרים כונתה עשתרת לעיתים "גבירת השמים". גם שם זה שובש בניקוד המקראי ל"מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם". בכתובת אשמנעזר מופיעה עשתרת שמם (עשתרת שמים), המזוהה עם אפרודיטה אוראניה (אפרודיטה השמימית); ואכן, לפי עדויות הסופרים העתיקים,הרודוטוס, היסטוריות, ספר 1, פסקאות 105, 131 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 1, פרק 14 , פסקה 7 (1.14.7) פולחן אפרודיטה אוראניה נפוץ על־ידי פיניקים מאשקלון, דרך קפריסין (ופאפוס בפרט), והגיע לקיתרה שם נמצא מקדש מהעתיקים ביותר המוקדשים לה. הממצא הארכאולוגי בקיתרה מאשר קשרים קדומים מאוד (תחילת האלף השני לפנה"ס ואף מוקדם יותר) עם הלבנט. בהסתמך על שמה ותפוצתה דרך הים, אופי האלה היה כנראה אלה המדריכה את הנוסעים בים, ושם זה אולי קשור ל"רבת אשרת־ים" (מילולית "הגבירה ההולכת על המים"), ולכינוי שנותן לוקיאנוס לאלה הסורית – "דרכתו",לוקיאנוס, אודות האלה הסורית, פסקה 14 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) הדורכת (על המים) – שמשמעותו דומה ל"רבת אשרת ים". אפיתטים ידועים אחרים הם עשתרת שם־בעל (מוכרת משירת אוגרית ומכתובת אשמנעזר;לוחות KTU2 1.2 I, 1.16 VI בכתבי אוגרית; KAI 14 (כתובת אשמנעזר) אך ייתכן שזה לא היה אפיתט אלא כינוי שייכות), עשתרת שד (עשתרת הַשָּׂדֶה, הידועה מכתבי אוגרית,לוח KTU2 1.91, 1.148, 4.182 ולפי חלק מהפירושים גם בכתובת כס עשתרת), ועשתרת חר (גם היא ידועה מכתבי אוגרית,KTU2 1.43, 1.112 שם היא מקבילה ל־ האכדית, ומכתובות פיניקיות אחרות), וכן אפיתטים מקומיים: עשתרת פפ (עשתרת פאפוס, היא אפרודיטה פאפוס, ופאפוס קשורה לנתיב פולחנה של עשתרת שמם/אפרודיטה אוראניה), עשתרת ארך (עשתרת אריקס, היא ונוס אריקנה ),María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 469 עשתרת אנן (עשתרת מלטה, על בסיס השם הפיניקי של האי, וזוהתה עם הרה), עשתרת כת (בצירוף "בת עשתרת כת", הוא מקדש עשתרת בכתיון),CIS I 86, ראו ועשתרת בלפש. עדויות לאלה ופולחנה בתקופת הברונזה העדויות מתקופת הברונזה המאוחרת, בעיקר מאוגרית וממצרים, מאפיינות את עשתרת כאלת מלחמה, בדומה לאחותה ענת, וכן כאלת ריפוי ואפוטרופאיזם; אך בניגוד לענת, עשתרת הייתה אלה משנית בחשיבותה באותה תקופה. במצרים נכנסה האלה לפנתאון, בתקופת החיקסוס או מיד אחריה, כאלת מלחמה הקשורה לסוסים ולרכב המלחמתי החדיש לאותה עת – המרכבה, וכן לאליטה הצבאית, לתפקידו של פרעה כלוחם, ובתור אלה כנענית מאומצת – לשליטה המצרית על כנען. בנוסף, תכונותיה המאגיות של האלה אומצו גם הן על־ידי המצרים. ייתכן שהאלה מוזכרת כבר בכתבי אבלה. מחוץ לאבלה, האזכור הקדום ביותר של האלה (וכן ההקבלה הקדומה ביותר שלה לאישתר־איננה) הוא ממרי, שם היה לה מקדש, והודשו לה כתובות באכדית כ־eš-da-ra-at. בעיר העתיקה ענת נמצאה כתובת, ובה מתוארת האלה ענת "החזקה ביותר מכל ה־AŠ4.DAR (העשתרות, ברבים)" שאין שווה לגבורתה בין כל ה"עשתרות". עשתרת נעבדה גם באמר. בכתבי אוגרית בשירה האוגריתית, עשתרת (באוגריתית: עתֿתרת) איננה דמות מרכזית בעלילות, אך היא מופיעה בהן כמה פעמים כדמות משנית. תפקידיה העולים מהעלילות קשורים במלחמה, ציד וקסם (ולא עם רבייה או תפקידים מיניים אחרים). יש לציין שלמעשה, באף אחד מאזכוריה היא לא מצוינת כבת זוגו או אחותו של בעל. בעלילות בעל וענת, בהן נאבק בעל באלים שונים על השלטון בעולם, מופיעה מעט גם עשתרת; כאשר בעל מתפרץ בכעס על האלים הנכנעים לשליחי ים האימתניים ושוחט את השליחים, ענת ועשתרת אוחזות בידיו במטרה להרגיעו ולרסנו. – לוח UT 137 בהמשך אותו לוח, גוערת עשתרת בבעל על שהביס את ים והוסיף להכותו אחרי נופלו, אך הוא עונה לה כי ים מת ועתה הוא ימלוך: . – לוח UT 68 בעלילת כרת לא ממלאת עשתרת תפקיד כדמות, אולם כאשר אל מדריך את כרת בחלומו כיצד להשיג לו אישה ולהעמיד צאצאים, הוא מורה עליו להגיע ל"אדום רבה ואדום זעירה", ולקרוא שם למלך , – לוח UT Krt שו' 133-148 וכך אכן כרת קורא למלך אותה ארץ. – לוח UT Krt שו' 288-293 בשתי עלילות שונות, עלילות בעל וענת ועלילת כרת, מופיעה נוסחת קללה אלוהית: ; בעלילות בעל וענת מקלל בעל את אויבו ים, ובעלילת כרת מקלל המלך כרת את בנו הסורר. בעלילת כרת מופיע מיד לאחר מכן "תקלנ בגבל שנתכ" (תמעטנה בגבל שנותיך), ובעלילות בעל מופיע, במרווח קל (מה שנאמר באותו מרווח לא שרד) "מט תפלנ בג[בל שנתכ...]" (מטה תיפולנה בגבל שנותיך). הכינוי "שמבעל" מופיע גם בכתובת אשמנעזר, ומשמעותו כנראה "עשתרת של שם־בעל", כאשר שמו־בעל הוא שֵׁם־בעל, או "שם" במשמעות "נישא" (מאותו מקור של המילה שמים).לפירוש כללי על הנוסחה, וכן על הופעתה בעלילות בעל וענת ופירושה שם, ראו – לוח UT 137להופעת הנוסחה בעלילת כרת ופירושה שם, ראו – לוח UT 127 בלוח מיתי אחד מתוארת עשתרת כציידת ("עתֿתרת צודת", בחילופי ו/י) במדבר.לוח KTU2 1.92, ראו , וכן בלוח המתאר את אל במרזח, מגיע למרזח אורח לא קרוא, ולאחר שאֵל מכהו בחוטר, עשתרת וענת הגיעו והתקינו לו כלי נשק להכות את אותו אורח. שוער בית אל גוער בהן. בהמשך יוצאות ענת ועשתרת לשוטט ולצוד, אולי כדי לעזור לאל. – לוח UT 601 = KTU2 1.114 בלוח נוסף, המתאר משתה אחר בו נוכחים מספר אלים, מוזכר "אל יושב עם עשתרת". – לוח UT 602 = KTU2 1.108 בבלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לענת ועשתרת (יחד, כזוג) מוקדש הקטע הרביעי מבין קטעים אלה, ומעונן הנזכר בלוח הוא "אִנבב", הנזכר גם במקומות אחרים כמעון ענת. – לוח UT 607 = KTU2 1.100 בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכרת/מוזכרות שוב "ענת ועשתרת" יחד. – לוח UT 608 = KTU2 1.107 בנוסף, באותם לוחות מוזכר גם האל "מלך" שמעונו הוא עשתרות.לוח UT 607; לפירוש ראו באחת הלוחות הרבים בהם נמצאו רשימות קורבנות לאלים שונים, נמצאו שני קטעים שאינם חלק מהרשימה: אחת בחֿורית, והשני פותח במשפט ורשימת מצרכים שונים (כגון בגדים, רכב, שמנים, צרי ונופת). – לוח UT 609 = KTU2 1.148 לא ברור למה שילב הסופר את הקטע ברשימה. לוח אחר נפתח גם הוא במשפט ; – לוח UT 5 = KTU2 1.43; הקריאה לפי KTU2 בלוח אחר, הקשור גם הוא בזבחים (והוא אולי רשימת חגיגות או טקסים מלכותיים), מופיע המשפט .KTU2 1.91 בלוחות אחרים מוזכרים זבחים לעשתרת, בין זבחים לאלים אחרים.לוחות KTU2: 1.48 (ל"עתֿתרת ש[ד]"), 1.49, 1.50, 1.81 (ל"עתֿתרת נדרג" ול"עתֿתרת אַבדֿר"), 1.112 (יין ל"עתֿתרת חֿר), 1.116 (רשימת זבחים בהשפעה חֿורית, הפותחת ב" עתֿתרת"), 1.148, וכן 1.47 ו־1.118 – רשימות אלים בלבד, ללא קרבנות. ברשימת אלים אכדית מאוגרית מוקבלת עשתרת לאישתר.לוח RS 20.24.24, ראו בלוח המתאר כנראה נבואה בחלום, מקושרת עשתרת עם סוסים.לוח KTU2 1.86, ראו בלוח המפרט את הטקסים הדתיים המלכותיים בחודש "ראִש ין" (ראש יין) מוזכר זבח שני שיים לעשתרת.KTU2 1.41 בין מאות הרשימות הכלכליות נמצאו כמה אזכורים לעשתרת: ברשימה אחת בה מוזכרות כמה גתות, מוזכרת גם "גת עתֿתרת"; ברשימות ביגוד מוקדש לאלים שונים הוקדשו בגדים במקרה אחד ל"שר עתֿתרת"KTU2 4.168 ובמקרה שני ל"עתֿתרת שד"KTU2 4.182 (עשתרת הַשָּׂדֶה; ניתן לפרש את שמה כ"עשתרת המדבר"); ברשימת כדי יין למקדשים מוזכרים כדי יין ל"בת עתֿתרת" (בית עשתרת);KTU2 4.219 עשתרת מוזכרת בכותרת רשימת בעלי מקצועות;KTU2 4.245 ברשימת מזון לחיות נזכרים " מלך עתֿתרת".KTU2 4.790 בין המכתבים באוגריתית נמצא מכתב מרב המאות (פקיד גבוה) למלך אדונו (כנראה מלך אוגרית), בו החלק במכתב בו מברך השולח את הנמען בשם האלים (חלק זה שגרתי במכתבים שנשלחו לאדם גבוה בדרגתו מהשולח) מבורך המלך בשם בעל [...] (כנראה בעל צפון), שפש עולם (השמש הנצחית), עשתרת, ענת, "כל אִל אַלתֿי" (כל אלי אלשיה) ו"נמרי מלך עלם" (נִמֻּרִיָ, הוא אמנחותפ השלישי, מלך העולם או המלך הנצחי); ככל הנראה מדובר בפקיד (או סוחר) מצרי באלשיה שכתב מכתב למלך אוגרית, בשל הברכות בשם אלי אלשיה ומלך מצרים. – לוח KTU2 2.42 זה האזכור היחיד של עשתרת במכתבים ששרדו באוגריתית. במצרים ממוזער\|עשתרת הקשתית על סוס, על מצבה מצרית, Pl. 1 רוב החוקרים מסכימים שעשתרת, יחד עם אחותה ענת, אומצה לפנתאון המצרי בתקופת השושלת ה־18 (1550–1292 לפנה"ס), ורוב העדויות לה מגיעות מתקופת השושלת ה־19 (1292–1189 לפנה"ס), אף שקיימות עדויות לקיומה במצרים כבר מתקופת השושלת ה־15 (1650–1550 לפנה"ס) החיקסוסית. פולחנה המשיך על מצרים התלמיית, כפי שמעיד טקסט מצרי מהתקופה ההלניסטית בה היא מופיעה כ"עשתרת, גבירת הסוסים, אדונית המרכבות". הטקסט המצרי העתיק ביותר ששרד ומזכיר אותה הוא מתקופת אמנחותפ השני, והוא מתייחס אליה כ"גבירת prw-nfer", כאשר הוא בעצמו מתואר כ"אמיץ על המרכבה כעשתרת" (). בפפירוס האריס 501 המאגי מתוארות עשתרת וענת כ"שתי האלות הגדולות שֶׁהָרוּ אך לא ילדו", דבר המפורש כביטוי ל"חוסר בגרות" מצד האלות, שלא משתלבות בספירה הנשית הבוגרת של נישואים ורבייה כדי להישאר בספירה הגברית של מלחמה וציד. בימי פרעה חרמחב, לאחר מסע הניצחון שלו מגבל לכרכמיש, קצין האורוות סן־נפר העיד בכתובת הקדשה שנתן מנחות: למלך, לפתח "מדרום לחומתו" אדון החיים ושתי הארצות (מצרים העליונה והתחתונה), לעשתרת () גבירת השמים, לענת בתו של פתח אדון האמת, לרשף אדון השמים, ולקדש גבירת כוכבי השמים; אלי הלבנט, עשתרת, ענת ורשף, מחזיקים ביכולות צבאיות, ובו־בזמן היו אלי כנען הנלחמים בצד המצרים, ושילובם של האלים – במיוחד עשתרת אלת הסוסים – נועדו להבטיח את השלטון הצבאי המצרי בכנען. על חותם גליל בסגנון מצרי שנמצא בבית שאן העתיקה הופיעה עשתרת עטורת אתף ואוחזת בחנית, מולה אל זכר (בעל או רשף), וביניהם השם "עשתרת" בכתב חרטומים – חותם זה מייצג את היחסים המורכבים בין אלי כנען, אדוניה, ושליטיה המצרים. בכתובת מתקופת רעמסס השלישי האלה נקראת "עשתרת, גבירת השמים, אדונית שתי הארצות" (מצרים העליונה והתחתונה), ומקושרת לאל סת השולט בארצות הכאוטיות. פפירוס המתוארך לתקופת חרמחב מספר, בקיטוע, מיתוס על הים : האל ים מאיים על האלים לערער את הסדר הקוסמי אלא אם יעלו לו מנחה. עשתרת, המכונה בתו של פתח, נשלחת להגיש את המנחה. ים פונה אליה כ"האלה הכועסת והזועמת", ודורש אותה לאשתו. שאר הטקסט לא שרד, אך נראה שהאל ים פויס או הובס, כנראה על־ידי עשתרת וסת. כתבים מצריים אחרים מעידים על פולחן עשתרת וענת כאלות ריפוי וקסם אפוטרופאי. בתקופת הממלכה החדשה (השושלות ה־18–20) הייתה תפוצה די רחבה לעשתרת באמנות המצרית, בהקשרים מלכותיים, במיוחד באמנות מונומנטלית. היא הייתה לבושה בלבוש אופייני לאלות מצריות, עטורת אתף , מגן וחנית בשמאלה וגרזן קרב או נשק דומה בימינה. ייצוגים אחרים שלה כוללים את שרביט הואס. האיקונוגרפיה של עשתרת, ודמותה כאלת מלחמה, נמשכו במצרים עד התקופה הרומית, בה תוארה עשתרת כאלת מלחמה לצד סח'מת. עדויות לאלה ופולחנה מתקופת הברזל עד סוף העת העתיקה אף שעשתרת מוזכרת בטקסטים מתקופת הברונזה מאוגרית, היא הפכה להיות מרכזית בפיניקיה וערי־ממלכתה באלף הראשון לפנה"ס, כפי שמראה התיעוד החל מהמאה ה־7 לפנה"ס, הדומיננטיות שלה במושבה כתי מהמאה ה־9 לפנה"ס והראיות הטקסטואליות ההלניסטיות העוסקות במאה ה־10 לפנה"ס. היא נעבדה בצידון ובצור, היה לה כנראה מרכז פולחני בעיר צרפת, ואף בעלת גבל, אלת העיר הקדומה של גבל, זוהתה כוריאציה מקומית של עשתרת בתקופה זאת. בצור הייתה עשתרת בת הזוג של מלקרת, הוא "מלך הקרת (האלוהי)",María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 465 ובצידון של אשמן. ההתפתחות הדתית לקראת ריכוז הפנתאון הפיניקי בתחילת האלף הראשון לפנה"ס הובילה לאוניברסליזציה של האלים הגדולים, הרחבה והחלפה של תפקידיהם, ועשתרת נעשתה האלה הנשית העיקרית. מוטיב האלה החמושה שאפיין את עשתרת נעלם לחלוטים בתקופת הברזל, ונראה שדמותה הקרבית עברה לאלוהויות זכריות, במיוחד למלקרת (המזוהה עם הגיבור הרקלס). עם זאת, האלה בכל זאת שימרה אספקט לוחמני מסוים, כפי שמשתקף מההסכם האכדי בין אסרחדון ומלך צור ומהנחת כלי המלך שאול במקדשה, ומההשתמרות המלאה של דמותה הלוחמנית במצרים עד התקופה הרומית. עשתרת צברה, בנוסף, מעמד של אלת מלוכה חשובה באותה תקופה. היבטיה כאלת ריפוי נמשכו עד התקופה הרומית. בהמשך, עם ההתפשטות הפיניקית מערבה לארצות בעברי הים, עשתרת המתזגה עם אלות מקומיות שונות ותפקידיהן. ממוזער\|שרידי הטירה שנבנתה על מקדש עשתרת ארך/ונוס אריקינה באריקסCIS I 135, p. 170 באריקס שבסיציליה ("ארך" בפיניקית) היה מרכז פולחני לאלה האלימית (אנשי מערב סיציליה), שזוהתה אצל בעלי בריתם הקדומים הפיניקים־קרתחדשתים כ"עשתרת ארך" ואצל הרומאים כונוס אריקינה , והייתה אלה חשובה בקרב הפיניקים במערב ואצל הרומאים.הרומאים בנו לה מקדשים ברומא , ראו: ליוויוס, Ab Urbe Condita, 23.31 בחוזה שנכרת בין בעל מלך צור ואסרחדון מקלל אסרחדון את המלך המורד בו בשם כמה אלים מאלי צור, וביניהם עשתרת, המופיעה שם כאלת מלחמה, ומאחל שעשתרת תשבור קשתו במלחמה ותשית אותו לרגלי אויבים נוכרים והם ירשו רכושו.SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988 לאלה היה מקדש מרכזי במגידו שבעמק יזרעאל. הייתה גם אלת העיר אשקלון בתקופה הרומית. ב־63 לספירה, הוטבעה בעיר זאת מטבע ובה יונה, סמלה של עשתרת. כמה מקומות במקרא נקראו בשמה, כמו עשתרות קרניים. בתקופה הפרסית נתנה האתר הקרוי כיום מצפה ימים, שהוא אתר קודש פיניקי על פסגת הר, שכנראה הוקדש לעשתרת.Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: , p. 178 ייתכן שמאפייניו הביצוריים של אתר מצפה ימים הם זכר לאופייה הלוחמני של עשתרת.Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: , p. 179 העיר קיסריה נבנתה על עיר קודמת לה בשם "מגדל עבדעשתרת" (ביוונית: Στράτωνος πύργος, מגדל סְטַרַטוֹן – הגרסה היוונית ל"עבדעשתרת"), הקרויה על שם עבדעשתרת (הראשון או השני) מלך צידון; במקורות היהודיים שובש השם ל"מגדל שרשון", כגנאי לאלה עשתרת. החל מהתקופה ההלניסטית מוזגה בארץ ישראל האלה אשרה עם עשתרת. עשתרת מוזגה באזורים רבים באזור סוריה עם . סטפנוס מביזנטיון כתב על פילדלפיה שבעבר הירדן כי בתחילה נקראה העיר עמַנַ (ביוונית: Ἄμαννα), לאחר מכן עשתרת, ואז תלמי פילדלפוס קרא אותה על שמו "פילדלפיה".סטפנוס מביזנטיון, de Urbibus, ערך "פילדלפיה" (ראו במקור היווני עם תרגום ללטינית ובמקור היווני עם תרגום לגרמנית) לוקיאנוס מסמוסטה (המאה ה־2 לספירה) העיד שבפיניקיה יש מקדש גדול השייך לצידונים, שהם קוראים לו מקדש עשתרת (אף שלפי אחד הכהנים המקדש מקודש לאירופה), שאותה לוקיאנוס רואה כאלת ירח.לוקיאנוס, אודות האלה הסורית, פסקה 4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) בקפריסין ממוזער\|שני צדי "תעריף כתי", המפרט את הוצאות מקדש עשתרת בעיר כתי לפי חודשים האי קפריסין, ובמיוחד המושבה כתי, היו הצעד המשמעותי הראשון של הפיניקים בדרך להתפשטות מערבה. בעיר כתי היה מקדש מיקני קדום שהפך בהגעת הפיניקים למקדש לעשתרת, ובסמוך לנמל העיר התקיים מקדש לעשתרת ומלקרת, שעבר שיפוץ והרחבה בסוף המאה ה־5 ותחילת המאה ה־4 לפנה"ס (תחת מרות הפרסים) במסגרת עבודות מקיפות בעיר ובנמל. גם המרכיבים התאופוריים בכתובות העיר מעידים על פולחן עשתרת בה. בנמל כתי נמצא גם תעריף כתי , שהוא פירוט ההוצאות של "בת עשתרת כת" (מקדש עשתרת כתיון) לפי חודשים מהמאה ה־4 לפנה"ס. בתעריף מוזכרים גם "כלבם וגרם" (כלבים וגורים), דבר המצביע על פולחן ריפוי שכלל כלבים, ואולי ניתן לקשרו לבית הקברות לכלבים באשקלון. בארכיון הפיניקי הגדול שנמצא באדיל מהתקופה בה הייתה כפופה לעיר הממלכה כתי, נמצאה עדות לטקס מרזח הקשור לעשתרת ולמלקרת בדמות אוסטרקון שעליו נכתב: , כלומר "תן לעשתרת ומלקרת במרזח אוכל ספ/סר 1" – ציווי על אדם לתת לאלים עשתרת ומלקרת שנמצאים במרזח סוג אוכל, "ספ" או "סר" אחד. נראה שהשלטון סיפק את האוכל לטקס, אך לא ברור מה היה תפקיד האלים בו, וגם לא ידוע אם הטקס התרחש באדיל או בכתי, בירת הממלכה, בה ידוע היטב פולחן עשתרת ומלקרת., פסקה 21 כתובת הקדשה משנת 325 לפנה"ס מכתי, שהקדישה אשת עבד/עובד בבית עשתרת, הקדישה פסל נחושת לעשתרת.KAI 33, ראו עשתרת נעבדה גם במקומות אחרים באי, כפי שמעידה, למשל, החרב שהוקדשה לעשתרת בפאפוס, ופולחן "עשתרת פפ" (עשתרת פאפוס) במקדש אפרודיטה פאפוס, תיעוד אפיגרפי של "עשתרת בלפש", ופולחן עשתרת־אפרודיטה באמתוס . באופן כללי, זוהתה עשתרת בקפריסין עם אפרודיטה/קיפריס, דבר התואם את אופיין כאלות מלכות ומלחמה. במלטה ממוזער\|שרידי מקדש מגליתי בתס־סילג', שבהמשך הפך למקדש עשתרת במלטה עשתרת מילאה תפקיד חשוב בהתפשטות המושבות הפיניקיות מעבר לים; אחת ממקדשיה המשמעותיים היה בדרום־מזרח מלטה, באתר תס־סילג' , שהתקיים על אתר של מקדש פרהיסטורי קדום (שלא ידוע אם פעל כשהפיניקים הגיעו למלטה), מהמחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס עד התקופה הביזנטית.María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 469–473 המקדש התקיים מהגעת הפיניקים לאתר, שקיימו אותו על הגבעה המשקיפה על מפרץ העגינה, שינו את מבנהו ממתכונתו הקדומה בהדרגה וביצרוהו (למשך מאות שנים, עד התקופה הרומית), ובנו מזבח גדול (בו התגלו עדויות לקרבנות כליל).María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 469–473, 479–480 מיקום המקדש על נתיבי הסחר, והיותו בלתי מקושר עם מרכז עירוני מסוים, הפך אותו לנקודה אסטרטגית להגנה על הנתיבים.María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 473 תלמי העיד שהיה במלטה מקדש גדול להרקלס (מלקרת) ואחר להרה;María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 466 ואכן, במקדש המפואר בתס־סילג' נמצאו כתובות פיניקיות לעשתרת וכתובות יווניות להרה. הזיהוי של עשתרת עם אפרודיטה במקרים מסוימים ועם הרה באחרים מראים על גיוון היבטיה ותלוי בפולחן המקומי. עשתרת במלטה, אולי בדומה להרה, יש תפקיד של מגנה על אנשי המושבות. הכתובות באתר הן כתובות הקדשה קצרות ביותר ברובן ומוקדשות בפיניקית ל"עשתרת אנן", וביוונית להרה. "אנן" הוא השם הפיניקי של האי מלטה, ומופיע על מטבעות האי כמקביל לכינוי היווני של האי ΜΕΛΙΤΗ או ΜΕΛΙΤΙΩΝ, והדבר מצביע על היותה "עשתרת של האי מלטה".María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 481 הכתובות הפיניקיות מתפרשות בין המאה ה־5 לפנה"ס עד לאחר חורבן קרתחדשת, כאשר בסוף התקופה הייתה דו־לשוניוּת פיניקית־יוונית במקדש.María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 483 על כלי החרס באתר, ישנן כתובות המוקדשות פשוט "לעשתרת", והן כנראה שימשו בסעודות המאמינים ובהגשת מנחותיהם, וישנן הכתובות בצורה "ש כהן עשתרת" (שייך לכהן/כהני עשתרת) או "ש מקדש" (שייך למקדש, בדומה לכתובת יוונית אחת שנמצאה ΟΙΚΟΥ – "שייך לבית"), ועל מנורות השמן באתר נכתב לעיתים "ט", אולי קיצור של "טהור".María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 484 מלבד עשתרת־הרה, האלוהות היחידה המוזכרת בכתובות המקדש היא "מלך־עשתרת", המוכר גם מחמון, אתר שגם צורת מקדשיו דומה למקדש עשתרת במלטה.María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: , עמ' 487, ; בחמון בקצה הדרום־מערבי של אתר העיר ההלניסטית העתיקה חמון נמצא מקדש לזוג אלי העיר מלך־עשתרת, מוקף בסדרת מבנים שונים שהפרידוהו משאר האתר; תבנית כזאת אופיינית למקדשים שמיים. גם החלוקה הפנימית של האולם המרכזי איננה מתאימה למקדש בסגנון יווני. פסל אריה או ספינקס מהסביבה הקרובה מעיד שזוג כאלה נמצא מצדי גרם המדרגות המזרחי. באתר נמצאו, בין כתובות חמון, כמה כתובות המוקדשות לזוג אלי העיר, והם מכונים בכתובות "אלי חמון". כתובת מצובה המשויכת לאתר מזהה את מלכעשתרת עם עשתרת, ומזכירה את עשתרת שנמצאה ב"אשרת" (אתר קודש) של "אל חמן". זוג אלים זה ידוע גם מאגדר כ"עזז מלכעשתרת"KAI 71 ומלפקי כ"מלכעשתרת "KAI 119 (לפי הכינוי "רבת", אולי התייחס רק לעשתרת). הן אזכורי מלך־עשתרת והן מבנה המקדשים בחמון מציגים קווי דמיון משמעותיים למקדש עשתרת בתס־סילג' שבמלטה; מבנה המקדשים הושווה גם לטרמינולוגיה של לוחיות פירגי המקדישות מקדש לעשתרת. גם במקדש המזרחי בעיר יש עדויות לפולחן עשתרת: בפינת המקדש נמצא חדר המתפרש כ"חדר כס", ובו נמצאה במה ועליה הוצב (לפי ההשערה) כס עשתרת שנמצא בחדר, וכן נמצאו בחדר תשע צלמיות טרקוטה שייתכן ששימשו בפולחן עשתרת בו. עדויות טקסטואליות במקרא ממוזער\|צלמיות עמוד אפייניות לממלכות ישראל ויהודה בתקופת בית ראשון ולדות הצאן נקראו "עשתרות הצאן" (, פרק פסוקים , ו), כיוון שייחסו לה את פריון הצאן. פולחנה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל בתקופת המקרא בקרב הכנענים והישראלים, במיוחד בקרב נשים. צלמיות רבות של עשתרת התגלו בחפירות ארכאולוגיות בכל ארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לפי מסורת המקרא, כבר בדור שאחרי מות יהושע בן נון עברו בני ישראל לעבוד את הבעלים ואת העשתרות (ברבים), ושבו לעבדם אחרי מות יאיר הגלעדי. עבודת עשתרת מתועדת גם בספר שמואל,, ומסופר שהפלשתים, לאחר ניצחונם במלחמה בגלבוע, שמו את כלי שאול המלך בבית עשתרות בעיר בית שאן. המלך שלמה עבד אלים כנענים, ביניהם עשתרת, ובנה להם במות פולחן באזור ירושלים שעמדו על תילן ופעלו כחלק מהפולחן בירושלים כשלוש מאות שנה עד שהחריבן יאשיהו. במקרא מוזכר גם פולחן משפחתי לעשתרת, הקרויה מלכת שמים: , כוונים שהם כנראה סמלי כוכב נוגה. עדויות ארכאולוגיות לפולחן זה נמצאו בתריסר אתרים, חדרי פולחן ביתיים קטנים, המאופיינים באדריכלות דומה ובחפצי פולחן דומים: מזבחות, אצטבאות, מצבות, מקטרים ושרידי מזון, שאריות של קורבנות ומנחות. בספר ירמיהו מובאת עדות לכך שיהודים רבים, שירדו למצרים, האשימו את החורבן והפורענויות שבאו עליהם במונותאיזם ובזניחת פולחן מלכת השמים על ידי אבותיהם: עדויות אפיגרפיות ואונומסטיות עשתרת מוזכרת בכתובת הקדומה שעל תליון פגמלין, הכתובת העתיקה ביותר הידועה מצפון אפריקה. ממוזער\|הכתובת על ארון השנהב שניתן כמתנה לעשתרת כתובת על ארון שנהב שנמצא באור , אך מקורו בלבנט, נכתב שהארון ניתן כמתנה לעשתרת.KAI 29, ראו על קבורה שהגיע משוק העתיקות, ומקורו בצידון או בצור ומתוארך למאה ה־7 לפנה"ס, נכתב . בבית הקברות הצפוני של צור היבשתית נמצאו עשרות מצבות קבורה פיניקיות קדומות, השופכות אור על מתן השמות בקרב אנשי צור הפשוטים (ולא רק באצולה, אותה מתעדת הספרות הקדומה); בין אלה נמצאו שמות רבים המתייחסים לעשתרת או למלכת, וכן לבעל ולמלך (כינויו של מלקרת – ששמו "מלקרת" נמצא בשמות תאופוריים במצבות רק פעמיים), דבר המעיד על אמונות אנשי העיר. על אחת המצבות שחציבתה היא מהאיכותיות ביותר, והיא מתוארכת למחצית הראשונה של המאה ה־7 לפנה"ס, נכתב – "מתר, כהן עשתרת־איזיס", דבר המעיד על זהות בין האלות. הזיהוי בין האלות מתועד גם בכתובות פיניקיות מאוחרות יותר (כמו כתובת בנבעל), והדבר מראה את השפעת הדת המצרית לא רק על גבל אלא גם על צור בתקופה זאת. אחת ההופעות המוקדמות ביותר של האלה הפיניקית תנת היא בכתובת מצרפת מהמאה ה־7 לפנה"ס המקדישה פסל (סמל) לזוג האלוהיזוג אלוהי איננו זהות בין האלות. בכתובות פיניקיות מוזכרים הזוגות מלך־עשתרת, צד־תנת, מלך־בעל, מלך־אסר ועוד. ראו . תנת־עשתרת: .KAI 285, ראו כתובת בנבעל הפיניקית ממצרים מוקדשת ל"אלם אדרת אס אלם עשתרת" (כנראה "האלה האדירה איסיס האלה עשתרת"), וכמה מהשמות התאופוריים המוזכרים בכתובת מראים זיקה לאלה (המקדיש ובנו הקרויים פעלעשתרת, שלושה מאבות אבותיהם הקרויים עבדמלכת, ואשת המקדיש הקרויה חנעשיתרת).RÉS 1 בכתובת הקדשה אחרת ממצרים הוקדש לעשתרת פסל של איסיס עם האל חור הילד בחיקה.RÉS 535, ראו ממוזער\|מראה באתר הקודש בפירגי, שכלל מקדש לעשתרת (כפי שמוזכר בלוחיות פירגי) לוחיות פירגי הדו־לשוניות (פיניקית־אטרוסקית) מתעדות בניית מקדש (בפיניקית: "אשר קדש", אתר קודש או אתר קדוש) בידי שליט קיסרה לעשתרת ולמקבילתה האטרוסקית אוני בעיר פירגי הסמוכה; לפי הכתובת הבנייה נעשתה לבקשת האלה. עשתרת מוזכרת בכמה מהכתובות הגדולות ביותר של מלכי צידון (מסביבות המאה ה־5 לפנה"ס), דבר המבסס את תפקידה כאלת מלוכה: על ארון קבורת תבנת סיפר המלך שהוא ואביו, אשמנעזר הראשון, היו כהני עשתרת, והכתובת מזהירה לא לפתוח את הארון .KAI 13 על ארון קבורת אשמנעזר השני בן תבנת מוזכרת אמו של אשמנעזר השני, אמעשתרת (כלומר "אֲמַת עשתרת") שנשאה את התואר , אך אשמונעזר השני לא היה כהן עשתרת כקודמיו (ייתכן שאשמנעזר עלה לשלטון בגיל צעיר מאוד, ולכן את תואר הכהן נשאה אמו, השליטה בפועל). הוא בנה מקדשים לאלים, ביניהם מקדש ל"עשתרת בצידון ארץ הים", והושיב את "עשתרת שמים אדירים", וכן בית לעשתרת שם־בעל.KAI 14, ראו המלך בדעשתרת (אחיינו של תבנת, שמלך אחרי אשמנעזר השני) הקדיש את רוב כתובותיו לאשמן, אך אחת מהן מציינת כי המלך "בנה את שרן אר[ץ ים/ז] ל[א]לי לעשתרת" – "שרן" היא חומה, או חבל השרון (כלומר, מפעלי בנייה בחבל זה) המופיע בכתובת אשמנעזר,CIS I 4, p. 22 ו"אר[ץ ים]" משוחזר כך על בסיס "צִדֹן ארץ ים" המופיעה גם היא בכתובת אשמנעזר. בנוסף, בכתובות המוקדשות לאשמן מופיע הביטוי "שמם רמם" (שמים רמים), המקביל ל"שמם אדרם" (שמים אדירים) המופיע בכתובת אשמנעזר כאפיתט לעשתרת. בנו של מלך הצידונים מימי אלכסנדר הגדול, עבדאלנם , הקדיש בקוס "תעל" (כנראה מבדוק עתיק), בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית, לעשתרת בכתובת הפיניקית ואפרודיטה בכתובת היוונית, ("למען חיי כל המלחים", ההשלמה מבוססת על המקבילה היוונית – על אנשי־הים).KAI 292, ראו בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית על פסלון כס (שמוצאו לא ידוע בוודאות) מהמאה ה־4 לפנה"ס נכתב , כלומר "עשתרת האלה האדירה" ביוונית מקבילה לבעלת גבל בפיניקית. שתי כתובות קצרות נוספות ממוצא לא ידוע בוודאות מזכירות את "עשתרת רבת גבל" (צורה אחרת למילה "בעלת", שמשמעה גם כן "גבירה"). כתובת מקרתחדשתCIS I 3914 המתארת את בנייתם ותיקונם של מקדשים בעיר, וכן שמות שופטיה וכהניה, ותאריכה לא מאוחר מהמאה ה־3 לפנה"ס, פותחת בהקדשה: . הריבוי "מקדשים" מעיד בבירור על בניית מקדש לכל אחת מהאלות, בנפרד. עשתרת מוזכרת גם בכתובות נדר מקרתחדשת: בכתובת אחת, הנודרת תוארה כ, כלומר " אשר בעמת (חבורת) אנשי עשתרת", בהתייחסות לחבורה דתית של עובדי האלה.CIS I 263, ראו בכתובת נדר נוספת נשא הנודר את התואר , בהתייחס לזוג אלוהי של אשמן ועשתרת.CIS I 245, ראו בכתובת אחרת, שתחילה לא שרדה, מתואר הנודר כ (עבד/עובד עשתרת האדירה), ביטוי המקביל לכינוי שנתן פילון מגבל לאלה, Ἀστάρτη ἡ μεγίστη (עשתרת האדירה, הגדולה ביותר).CIS I 255, ראו בכתובת נדר נוספת מתואר הנודר כ – עבד בית (מקדש) עשתרת באתר הקודש.CIS I 3779, ראו בשתי אחרות, נושאים הנודרים את התואר עבד/עובד במקדש הזוג האלוהי מלך־עשתרת.CIS I 250, 2785, ראו בין הכתובות הפיניקיות־יווניות האתונאיות נמצאה כתובת, המתוארכת מסוף המאה ה־4 עד המאה ה־2 לפנה"ס, שמזכירה אדם בשם "עבדעשתרת", ששמו מתורגם ליוונית כ־ΑΦΡΟΔΙΣΙΟΣ, דבר המעלה זיהוי בין עשתרת לאפרודיטה. מקדש עשתרת היה בין המקדשים ש"עם גול" (הכינוי לשלטון האוטונומי של אנשי גוזו) בנה וחידש במאה ה־3 או ה־2 לפנה"ס והנציח בכתובת גול. בקרבת צור הוקדש במאות ה־3 או ה־2 לפנה"ס לעשתרת כס עשתרת, כפי שמעידה הכתובת החקוקה עליו. עדויות טקסטואליות הלניסטיות ימין\|ממוזער\|116x116 פיקסלים\|מטבע פיניקי ועליו עץ וסלעים, שכנראה מסמלים את סיפור ייסוד צור על אי צף שעליו עץ זית ממוזער\|מטבע ברונזה צורי מימי הדריאנוס, משמאל טיכה עטורת כתר מגדלים והינומה, מימין עשתרת על אניית משוטים אוחזת כתר בימינה ושרביט בשמאלה באחת האגדות על ייסוד העיר צור, עשתרת נטעה עץ זית עם נשר בענפיו ונחש למרגלותיו על אי צף, והאי המשיך לצוף עד שהנשר הוקרב לאלים, וכאשר דמות בשם אוסואוס הגיע לאי, הנשר שמח להיות מוקרב ואוסואוס הקים מקדש כבית לאלים. לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח העיר־האי צור, ותרם לבניית מקדשיה, כולל בניית מקדש עשתרת.יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.17–1.18 כמה משמות המלכים שמלכו אחרי חירם מזכירים את עשתרת: עבדעשתרת , מתושעשתרת, ואולי עשתרום ; בהמשך מלך אתבעל, שהיה גם כהן עשתרת.יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.18 (ראו במקור היווני) – לפי מנאנדרוס מאפסוס ממוזער\|מטבע של יוליה מאיסה מצידון, מימין: עשתרת נוסעת בקרון שעל גגו כפות תמרים. הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, היא עשתרת הכנענית־פיניקית.הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)Agnès Cabrol, Amenhotep III le magnifique, Rocher, 2000, Part II, Ch. 1, לפי סכניתן (כפי שהשתמר אצל פילון מגבל), אורנוס שלח את בתו העלמה עשתרת ושתי אחיותיה אֵהֵאָה (Ehea, או ריאה – היא אולי אשרה) ודיון (היא בעלת גבל) להרוג את קרונוס (הוא אל), אך קרונוס תפס אותן, ולמרות שהיה אחיהן, נשא אותן לנשותיו; עשתרת ילדה לקרונוס שש בנות, הן הטיטנידות (טיטאנים נקבות) או ארטמידות, ושני בנים שנקראו "תשוקה" ו"אהבה". בהמשך, עשתרת ו"זאוס דמרוס" (הוא "דמרן" בשירת אוגרית) ו"אדודוס מלך האלים" (הוא הדד – וייתכן שהכוונה המקורית היא "זאוס דמרוס, הנקרא גם אדודוס, מלך האלים") שלטו על הארץ בהסכמת קרונוס, ועשתרת הניחה על ראשה ראש פר כסמל מלכות. במסעה מסביב לעולם, היא מצאה כוכב שנפל מהשמים, לקחה אותו וקידשה אותו באי הקודש צור. עוד נאמר שהפיניקים אומרים שעשתרת היא אפרודיטה.המקור לכל דברי סכניתן/פילון הוא אוסביוס מקיסריה, הכנה לבשורה, ספר 1 פסקה 10 בתחילת המחזה לאוקיפה וקליטופונטה בן המאה ה־2 לפנה"ס, מתאר המספר את צידון, ומספר שבעת סערה עגן בה והלך להגיש מנחה לעשתרת אלוהי הפיניקים במקדשה; במקדש ראה ציור של חטיפת אירופה, והוא מתאר בפירוט את הציור.אכילס טטיוס , לאוקיפה וקליטופונטה , 1.1 (ראו במקור היווני עם תרגום לאנגלית) תיאור זה כנראה איננו היסטורי. ייצוגים כס עשתרת מסביב לים התיכון נמצאו ממצאים חומריים פיניקיים המסווגים כ"כס עשתרת", כיסאות עם כרובים בצדיהם שהוקדשו כמִנְחָה, ונמצאו במקדשים פיניקים. על אחד הכסים אף נמצאה כתובת הקדשה לעשתרת (כתובת כס עשתרת). האישה בחלון ממוזער\|לוחית שנהב מחדתו, קשורה כנראה לפולחן עשתרת האישה בחלון הוא מוטיב אמנותי עתיק, המבוסס על הסמליות המקודשת של אישה אצילה משקיפה בעד החלון, ומקושר על־ידי חלק מהחוקרים לעשתרת. הוא מופיע על לוחיות שנהב שמקורן מהלבנט מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, ונמצאו בארמון שומרון (שנהבי שומרון) וכשלל ביזה בארמונות אשוריים בכלח , בארסלאן טאש ובדור שרוכין., Plate 51 השנהב היה מוצר מקושר למלכות, והקשר למלכות מתחזק ממציאת השנהבים בארמונות. המוטיב ידוע גם מפולחן עשתרת/אפרודיטה בקפריסין, לעיתים תחת השם "אפרודיטה פרקיפטוסה" (Ἀφροδίτη παρακύπτουσα),ראו בתרגום השבעים למשלי ז' ו' וכן כ־kilili ša abati ('כילילי' של החלון) – כילילי מלשון kililu (כתר), לפי הרודוטוסהרודוטוס, היסטוריות, 1.199 הוגשו בארץ בבל מנחות בצורת כתר לאשתר, ואכן בחדתו נמצאו שנהבי אישה בחלון עטורת כתר. המוטיב מגלה דמיון גם לנשים אצילות במקרא הנשקפות בעד החלון בהמתנה, כמו ב (אם סיסרא), (מיכל) ו (איזבל). בתרבות המודרנית המחקר המוקדם במאה ה־19 ייחס לעשתרת דימוי של אלת מין, בעלת פולחן ארוטי שכלל זנות פולחנית, אולם הדבר היה מבוסס על דעה קדומה אפולוגטית, והראיות הארכאולוגיות מפריכות הנחה זאת. בחברה הישראלית המוקדמת נתפשה עשתרת כסמל מקומי ליופי ולפריון גולמי. עשתרת נזכרה רבות בשירת יונתן רטוש, למשל בשיר "קֻפה שחורה", שם שמה מובא ככינוי ליופי ובהקשר של הדלקת נר ומזבח, או בשיר "כָּר", בו נזכרת האלה בהקשר של אהבה נכזבת ובדידות; האלה מוזכרת אף בשיר ברכת שושנים. קישורים חיצוניים שרידי עשתרת בני אלפי שנים נמצאו בתל גזר, 9/6/2014, באתר nrg כרמית מזרחי, עשתרת: האלה שתובעת את כבודה, באתר "כישופים: הקדרה המבעבעת", 1 במרץ 2005 ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אלים כנעניים קטגוריה:מיתולוגיה פיניקית קטגוריה:אלות פריון קטגוריה:אלות ירח קטגוריה:אלים בתנ"ך קטגוריה:יופי	2024-10-14T18:18:05
נימפה	שמאל\|ממוזער\|250px\|"הילאס והנימפות" (סצנה מסיפור הארגונאוטים) נימפה (ביוונית עתיקה: Νύμφη - אישה צעירה) היא יצור על-טבעי במיתולוגיה היוונית. הנימפות היו חצי אל וחצי בנות תמותה והיו קשורות לאתר מסוים בטבע. לפי האגדה, הנימפות לא היו אלות ולא נצחיות, אבל משך חייהן היה רב מאוד וכוחן עלה על זה של בני האדם. הנימפות מתקשרות ליצירה ולהתפתחות שבטבע והן לרוב האנשה של אחד מהמוטיבים שלו. ביתן של הנימפות הוא בהרים, ביערות, במעיינות, בנהרות ובמערות והן קשורות אליו בקשר בל ינותק. הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, מותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס, מפלרטטות עם סילנים, סאטירים ובני אדם (כגון המלך נומה ו), שאינן מסיבות נזק למין האנושי, אך עם זאת, מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות. אלת הציד ארטמיס לוותה על ידי חבורה של נימפות, הפליאדות. האסטרואיד שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמן. סוגי הנימפות הנימפות בדרך כלל כמחולקות לסוגים שונים. זוהי רשימה של סוגי הנימפות: נימפות האדמה דְרִיאַדוֹת - נימפות ששכנו בתוך העצים. ביניהן גם נימפות מליות - אלות עצים, נולדו מדם אורנוס כשקרונוס סירס אותו. (כמתואר בפואמה "תאוגוניה"). ביניהן: אפימליאדות - נימפות עצי תפוח. אֶוּרִיאַדוֹת - נימפות ששכנו בהרים. לֶיימַקִידוֹת - נימפות ששכנו בשדות וכרי דשא. אָלְסֵאִידוֹת - נימפות חורשים וגיאיות. אָנְתוֹסַאִי - נימפות פרחים. אָוּלוֹנִיאַדוֹת - נימפות שטחי מרעה. לָמְפַּדוֹת - נימפות של השאול נימפות המים נֶרֵאִידוֹת - נימפות ששכנו בים. אוֹקְיַינִידִים - נימפות האוקיינוסים (או מאגרי מים אחרים). נַאִיאָדוֹת - נימפות המים המתוקים (בדרך כלל של מקורות מים). נימפות האוויר והשמיים אָאוּרוֹת - נימפות רוח. בנותיו של בוריאס. נֶבּוּלוֹת - נימפות ענן. הֶסְפֵּרִידוֹת - נימפות ערב ושקיעה. הופקדו לשמור על גנה של הרה. הִיַאדוֹת - נימפות המביאות גשם. אָסְטֵרִיאַדוֹת - נימפות כוכבים בתרבות נימפות מוזכרות פעמים רבות בסדרת ספרי ההרפתקאות פרסי ג'קסון והאולימפיים מאת הסופר ריק ריירדן ובספרי ההמשך. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:אלות טבע	2024-08-16T08:38:14
האספה המכוננת הלאומית	ממוזער\|שמאל\|250px\|ציור המתאר את התכנסות האספה האספה המכוננת הלאומית (בצרפתית: Assemblée nationale constituante) הוקמה ב-9 ביולי 1789 במהלך המהפכה הצרפתית, ושימשה כממשלת צרפת לאחר המהפכה. הרקע אספת המעמדות, אשר התכנסה ב-5 במאי הגיעה למבוי סתום כבר למחרת. הנציגים של המעמד השלישי ניסו לייעל את הגוף המייצג את אזרחי צרפת. הם התכנסו בנפרד משני המעמדות הראשונים בתור מה שהוגדר כ"קומונה". ב-12 ביוני הקומונה הזמינה את שאר המעמדות להצטרף אליהם. חלק ניכר מהמעמד השני (הכמורה) עשו כן, אך כמעט כל בני האצולה סירבו. ב-17 ביוני הקומונה קיבלה את הקמת האספה הלאומית ברוב של 490 נגד 90. המעמד השני הצטרף לאספה החדשה יומיים לאחר מכן. בעקבות מאמציו של לואי השישה עשר והמעמד השלישי למנוע מנציגי העם להפגש, האספה נאלצה להעתיק את דיוניה למגרש הטניס המלכותי ב-20 ביוני. במגרש זה הם נשבעו את שבועת מגרש הטניס, תוך כדי שהם מבטיחים לשוב ולהתכנס עד אשר צרפת תקבל חוקה חדשה. אחרי שהוא לא הצליח לפזר את האספה בכח, לואי הכיר בסמכותה ב-27 ביוני. האספה שינתה את שמה ל"האספה המכוננת הלאומית", והחלה לתפקד כרשות מחוקקת. יחד עם זאת, ספרים רבים מתייחסים אל האספה בשמה הישן "האספה הלאומית". מבנה האספה בקיץ 1789 לאחר נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי, האספה המכוננת הלאומית שימשה כממשלתה של צרפת. הדמויות והמפלגות החשובות של האספה אויביה השמרנים של המהפכה (ברבות הימים יקבלו את השם "ימניים") ז'אק אנטואן מארי קזלה - דובר הזרמים הקיצוניים של האריסטוקרטיה ההגמון ז'אן סיפרן מורי - נציג הכנסייה. "הדמוקרטים המלוכנים" (ברבות הימים יקבלו את השם "קונסטיטוציאנלים" או "מונרכיסטים"). כרתו ברית עם ז'אק נקר. תמכו במשטר הדומה למשטרה של בריטניה. ז'אן ז'וזף מונייה הרוזן דה לאלי-טולנדל הרוזן דה קלרמון-טונר פייר ויקטור מלואה המפלגה הלאומית, באותו הזמן מאוחדת סביב רעיונות דמוקרטיים ותמיכה במהפכה. יצגה את ענייני מעמד הביניים, אך הייתה קשובה גם לענייניהם של העניים. בין נציגיה הבולטים: אונורה מירבו המרקיז דה לה פאייט ז'אן-סילבן באיי אל האישים והקבוצות האלה, יש להוסיף את עמנואל ז'וזף סיאס, הנציג הבולט ביותר באספה, מי שעתיד להתמנות למשרת הדירקטור בתקופת הדירקטורט ואחר כך קונסול בשיתוף עם נפוליאון. הוא הצליח לגשר בין תומכי המלוכה החוקתית לבין תומכי הדמוקרטיה המלאה. פיזור האספה האספה התפזרה ב-30 בספטמבר 1791. למחרת החוקה החדשה נכנסה לתוקף, תוך כדי שהיא מפנה את מקומה לאספה המחוקקת. ראו גם צווי אוגוסט קישורים חיצוניים () קטגוריה:המהפכה הצרפתית קטגוריה:רשויות מחוקקות לשעבר קטגוריה:אספות מכוננות	2023-08-12T07:49:38
מצר ברינג	מֵצַר בֶּרִינְג (באנגלית: Bering Strait; ברוסית: Берингов пролив) הוא מצר ים המפריד בין כף דז'נייב שבסיביר בנקודה המזרחית ביותר ביבשת אסיה, לבין כף הנסיך מוויילס באלסקה, הנקודה המערבית ביותר באמריקה הצפונית. המצר מקשר בין ים ברינג שבצפון האוקיינוס השקט, לבין ים צ'וקצ'י שבדרום אוקיינוס הקרח הצפוני. רוחבו כ-85 ק"מ, עומקו נע בין 30 ל-50 מטר ובדיוק במרכזו שוכנים איי דיומד. המצר קפוא במשך מרבית חודשי השנה (מאוקטובר ועד יוני). גאוגרפיה והתיישבות במצר ברינג שוכנת קבוצת איי דיומד. שני האיים הידועים שבה הם דיומיד הגדול ודיומד הקטן. דיומד הגדול נמצא בשטח רוסיה. בעבר חיו בו תושבים, אולם הם הועברו על ידי המשטר הסובייטי כדי למנוע קשר עם זרים, וכיום יש במקום רק מחנה צבאי. דיומד הקטן שייך לארצות הברית, וההתיישבות היחידה בו היא בעיר המכונה "העיר של דיומד". מספר קילומטרים מפרידים בין שני האיים, וביניהם עובר קו התאריך הבינלאומי והגבול בין המדינות. כתוצאה מכך התאריך בשני האיים שונה ביום אחד. היסטוריה בעבר הועלו הצעות לבניית גשר או לחפירת מנהרה לרוחב מצר ברינג, כדי לאפשר מעבר יבשתי בין אמריקה לבין אסיה, אולם בשלב זה המדינות מעכבות את הפרויקט. פרהיסטוריה במהלך תור הפלייסטוקן (2.5 מיליון עד 11,000 שנים לפני זמננו) מפלס הים העולמי היה נתון לתנודות חריפות. בתקופת קרח הים היה נמוך ובתקופה בין-קרחונית המפלס עלה. היות שמצר ברינג הוא ים רדוד יחסית כיום, נראה שבתקופות הקרח הוא שימש כגשר יבשתי בין אסיה לאמריקה, דרכו עברו בעלי חיים ואנשים. כף הנסיך מוויילס נחשב לשריד של אותו גשר יבשתי. בשלהי התקופה הפלאוליתית העליונה ולקראת סוף עידן הקרח האחרון, לפני כ-14,000 שנה, קבוצות של ציידים-לקטים מצפון-מזרח אסיה, אבותיהם של האינדיאנים, חצו את הגשר היבשתי הזה ואכלסו את אמריקה הצפונית והדרומית, שלא היו מיושבות בידי אדם עד אז. מקור השם המצר קרוי על שמו של ויטוס ברינג, ספן דני שפעל בשירות רוסיה וחצה את המצר בשנת 1728. חצייה ביולי 1989 חצתה משלחת בריטית את המצר בסירות קיאקים מאלסקה לסיביר. בשנת 1998 חצו הרוסי דמטרי שפארו ובנו מטאווי את המצר הקפוא בגלישת סקי. במרץ 2006 חצו את המצר הקפוא המטייל ההרפתקן הבריטי קרל בושבי והצרפתי-אמריקאי דימיטרי קייפר בהליכה רגלית במשך 15 יום, אולם הם נעצרו בגבול רוסיה על כניסה בלתי חוקית למדינה. קישורים חיצוניים ברינג ברינג ברינג ברינג ברינג קטגוריה:גבול ארצות הברית – רוסיה ברינג ברינג	2024-06-25T06:18:11
כרמן אלקטרה	טארה לי פטריק (באנגלית: Tara Leigh Patrick; נולדה ב-20 באפריל 1972), המוכרת בשם הבמה כרמן אלקטרה (Carmen Electra), היא דוגמנית, שחקנית, זמרת מנחת טלוויזיה ואישיות טלוויזיונית אמריקאית. ביוגרפיה אלקטרה נולדה בשם טארה לי פטריק בעיר שרונוויל, אוהיו שבארצות הברית, בתם של הארי פטריק ופטרישיה. אמה הייתה זמרת ואביה הוא גיטריסט ובדרן. יש לה ארבעה אחים ואחות אחת. היא ממוצא גרמני ואירי. בילדותה, למדה ריקוד בסטודיו לריקוד של לוריה ג'יי סימפסון עד גיל 9, ולאחר מכן נרשמה לבית ספר לאמנויות (SCPA) בסינסינטי. סיימה את לימודיה בתיכון פרינסטון בשרונוויל ב-1990, לאחר שעברה לשם מ-SCPA שנתיים קודם לכן. בנוסף, אלקטרה למדה בבית הספר לדוגמנות ומשחק של ברביזון בסינסינטי. באוגוסט 1998, אמה של אלקטרה נפטרה מסרטן המוח, ושבועיים לאחר מכן, אחותה הגדולה, דבי, מתה מהתקף לב. קריירה ב-1991 אלקטרה עברה ללוס אנג'לס ובתוך שבוע הכירה את המוזיקאי פרינס. פרק זמן קצר לאחר מכן, חתמה על חוזה הקלטות עם חברת פייזלי פארק רקורדס ששייכת לפרינס. קריירת השירה שלה הייתה קצרה שכללה אלבום אחד "Carmen Electra" שיצא ב-1993 ולא זכה להצלחה. ב-1995 השתתפה אלקטרה בתוכנית טלוויזיה בערוץ ניקלודיאון. במאי 1996 היא הופיעה בעירום למגזין "פלייבוי". מכאן הייתה דרכה סלולה לשורה של תפקידים. בין 1997 ל-1998 גילמה את המצילה לני מקנזי בסדרה הפופולרית "משמר המפרץ". אלקטרה הופיעה בסרטים רבים ביניהם "משחקי חיזור" ופרודיית סרטי האימה: "מת לצעוק", אשר בסרט הרביעי שלהם זכתה בפרס פטל הזהב לשחקנית המשנה הגרועה ביותר. היא גם הופיעה כרקדנית בקביעות בלהקת הבורלסק, הפוסיקט דולז, אך עזבה את הלהקה עם קבלת החוזה המוזיקלי של הלהקה. חיים אישיים בנובמבר 1998, נישאה אלקטרה לכדורסלן ה-NBA, דניס רודמן בלאס וגאס. תשעה ימים לאחר מכן רודמן הגיש תביעת גירושין. הזוג השלים, אך לבסוף התגרש באפריל 1999. הזוגיות של השניים זכתה לתודעה תקשורתית רבה. בנובמבר 1999, אלקטרה ורודמן נעצרו לאחר שנודע למשטרה על סכסוך ביתי במלון במיאמי ביץ'. הם שוחררו בערבות של $2,500 כל אחד והצטוו להתרחק אחד מהשני. האישומים נגדם בוטלו בסופו של דבר. ב-22 בנובמבר 2003, אלקטרה התחתנה עם דייב נבארו, גיטריסט להקת ג'יינז אדיקשן בהווה ולהקת רד הוט צ'ילי פפרז בעבר. הזוגיות שלהם תועדה בתוכנית הריאליטי "'Til Death Do Us Part: Carmen and Dave" ב-2004 בערוץ MTV. ב-17 ביולי 2006 היא הודיעה על פרידתם. אלקטרה הגישה תביעת גירושים נגדו ב-10 באוגוסט של אותה שנה, והתהליך הסתיים ב-20 בפברואר 2007. לאחר מכן יצאה תקופה קצרה עם מפיק הטלוויזיה הבריטי סיימון קאוול. באפריל 2008, מקורבת של אלקטרה אישרה כי היא נמצאת בזוגיות עם רוב פטרסון, גיטריסט בעבר של להקות הרוק "Otep" ו-"Filter". השניים אף היו מאורסים מספר שנים עד לפרידתם ב-2012. דיסקוגרפיה אלבומי אולפן 1993: Carmen Electra סינגלים 1998: "Fun" 2012: "I Like It Loud" 2013: "Bigger Dick" 2014: "WERQ" 2014: "Around the World" פילמוגרפיה קולנוע +שנהסרטתפקידהערות1997American Vampireסולכהגוד בורגררוקסן1998מסונווראיונה שירליThe Chosen One: Legend of the Ravenמק'קנה ריי1999משחקי חיזורג'ני סמית'Vacanze di Natale 2000אזמרלדה2000מת לצעוקדרו דקר2001סול גודטרז'רבושםסימוןאהבה לאורך כל הדרךמוירה2003בנות בסטיילעצמההבת של הבוס שליטינה2004סטארסקי והאץ'סטייסימר 3000עצמהMax Havoc: Curse of the Dragonדבי2005אהבה מלוכלכתמישל לופזLil' Pimpהאניסאקקדיבוב12 במחיר אחד 2סרינהSearching for Bobby Dרבקה2006מת לדייטאןמת לצעוק 4הולי היילתמל לוהטתרייליאמריקן דרימזעצמהמלכת הקולג'עצמה2007גדול מהסרטיםמיסטיקאני רוצה את קנדיקנדי פייבוייזבלופרעצמהחג מולד בארץ הפלאותג'ינג'ר2008פגוש את הספרטניםגורגו, מלכת ספרטהדיזסטר מובימתנקשת יפהפייה2010Oy Vey! My Son Is Gay!!סיביל ויליאמסבארי מאנדייאייקון יופי2011Mardi Gras: Spring Breakעצמה2012מתקפת הכריש הדו ראשיאנה באביש2014לאפ דאנסלקסוס2015Chocolate CityתקליטניתBook of Fireת'יאודורה2023גוד בורגר 2 (אנ')רוקסן טלוויזיה +שנהסדרהתפקידהערות1996Erotic Confessionsמנהלתפרק: "At the Tone"לילות משמר המפרץסנדיפרק: "pilogue"1998-1997משמר המפרץלני מקנזי22 פרקיםSingled Outמנחהשעשועון היכרויות; החליפה את ג'ני מקארתי1997תהרוג אותי וזהועצמהפרק: "King Lear Jet"פסיפיק בלולני מקנזיפרק: "Heartbeat"כל זהסופרק: Ed Gets Married"1998Hyperion Bayשרה היקס8 פרקיםכוח מיוחדטניהפרק: "Spyder's Web"שניים ועוד אחתאיזבלהפרק: "Two Guys, a Girl and a Pizza Delivery"1999מלקולם ואדיקליפרק: "Won't Power"2004-2000תשע בריבועחברת פאנלשעשועון; 20 פרקים2002על גבול השפיותעצמהפרק: "Unflushable"משפחת סימפסוןעצמהדיבוב; פרק: "The Frying Game"2003Dance Feverשופטתשעשועוןהמלך הילאנג'להדיבוב; פרק: "Boxing Luanne"Greetings from Tucsonרוזהפרק: "The First Time"2004Method & Redקרי נוריספרק: "Dogs"מונקקלואי בלאקבורןפרק: "Mr. Monk and the Panic Room"Monster Islandעצמהסרט טלוויזיה של MTVManhuntמנחהתוכנית מציאות; 8 פרקים2005-2004Tripping the Riftסיקסדיבוב; 13 פרקים2005Rent Controlאודריסרט טלוויזיה של ABC Familyסאמרלנדמונה5 פרקיםהופ ופיית'כרמןפרק: "Carmen Get It"משמר המדףניקיפרק: "Darling Nikki"אבא אמריקאיליסה סילברדיבוב; פרק: "Escape From Pearl Bailey"משחקות אותהלורןסרט טלוויזיה2007-2005Naked Women's Wrestling Leagueמנחהתוכנית היאבקות לנשים2006-2005ג'ואיעצמה2 פרקים2008Hollywood Residentialעצמהפרק: "Dominion Day"2009רינו 911מיס ואקרפרק: "VHS Transfer Memory Lane"2010Back Nineג'ודיסרט טלוויזיה201290210וסטה2 פרקים2013פרברי הגיהנוםעצמהפרק: "Go, Gamblers!"2014פרנקלין ובאשברג'יט בארנספרק: "Honor Thy Mother"The Birthday Boysמירטלפרק: "Love Date Hump"2016ג'יין הבתולהעצמהפרק: "Chapter Fifty-One"2017Worst Cooks in Americaמתמודדתתוכנית בישול; עונה 11; מודחת שלישית2018לבד ביחדטיהפרק: "Flashback" קישורים חיצוניים קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:דוגמניות אמריקאיות קטגוריה:דוגמנים אמריקאים קטגוריה:זמרות אמריקאיות קטגוריה:זמרים אמריקאים קטגוריה:מנחות טלוויזיה אמריקאיות קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים קטגוריה:משתתפים בתוכניות מציאות אמריקאיות קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1972 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1972	2024-06-03T17:37:06
רד הוט צ'ילי פפרס	REDIRECT רד הוט צ'ילי פפרז	2004-11-23T14:38:59
דגל איי בהאמה	דגל איי בהאמה (באנגלית: Flag of the Bahamas, דגל הבהאמס) הוא דגלה הלאומי של איי בהאמה. הוא אומץ ב-10 ביולי 1973. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בצבע כחול-ים, צהוב, כחול-ים. הצבע הכחול מסמל את הים והצבע הצהוב מסמל את השמש והחול. המשולש השחור מסמל את אחדות תושבי איי בהאמה וניצב על צדו השמאלי של הדגל. הדגל הימי האזרחי הוא דגל אדום מושחת בצלב לבן, עם דגל בהאמה בקנטון. הדגל הימי הצבאי הוא נס לבן עם דגל בהאמה בקנטון. ראו גם סמל בהאמה המנון בהאמה קישורים חיצוניים קטגוריה:איי בהאמה: סמלים לאומיים בהאמה בהאמה	2020-10-08T01:46:10
דגל בהאמה	הפניה דגל איי בהאמה	2011-05-19T05:49:50
דגל זימבבואה	דגל זימבבואה אומץ ב-18 באפריל 1980 הציפור על הדגל מסמלת פסלון סטיאטיט של ציפור שנמצא בהריסות זימבבואה הגדולה. היא מסמלת את ההיסטוריה של זימבבואה, ואילו הכוכב האדום מאחריה מסמל את השלום. צבעים רשמית, משמעות צבעי הדגל היא כדלהלן: ירוק: החקלאות והאזורים החקלאיים של זימבבואה; צהוב: עושר המחצבים במדינה; אדום: הדם שנשפך במהלך מלחמת השחרור; שחור: המסורת והמוצא האתני של האפריקאים ילידי זימבבואה. ראו גם דגל רודזיה קישורים חיצוניים זימבבואה קטגוריה:זימבבואה: סמלים לאומיים זימבבואה זימבבואה זימבבואה	2021-05-08T20:57:36
דגל טוגו	דגל טוגו אומץ ב-27 באפריל 1960, עם הקמתה של המדינה. הדגל כולל חמישה פסים אופקיים - ירוקים וצהובים לסירוגין (הצבע הירוק מופיע בחלקו העליון והתחתון של הדגל). כוכב לבן בן חמישה קצוות על רקע אדום מופיע בחלקו העליון של הדגל, הקרוב לניצב (בקנטון הדגל). צבעי הדגל הם הצבעים הכלל-אפריקאיים שמקורם בדגל אתיופיה, אולם הדגל דומה בעיצובו לדגל ליבריה (המבוסס על דגל ארצות הברית). הדגל תוכנן על ידי אהיי פאול (Ahyi Paul). דגלים היסטוריים ראו גם קישורים חיצוניים טוגו קטגוריה:טוגו: סמלים לאומיים טוגו טוגו טוגו	2024-09-07T05:37:38
דוד טל	דוד טל (ח' בשבט ה'תש"י, 26 בינואר 1950 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה פוליטיקאי ישראלי. בתחילת דרכו בכנסת היה ח"כ מטעם מפלגת ש"ס ולאחר מכן מטעם עם אחד, ממנה פרש לסיעת היחיד "נוי" (שנקראה על שם נכדתו) ולאחר מכן הצטרף לסיעת קדימה. ביוגרפיה נולד ברחובות בשם דוד טויטו, רכש השכלה תיכונית מקצועית בתחומי המכניקה בבית הספר אורט רחובות, ושירת בצה"ל בתחום זה. השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ר. כיהן כחבר מועצת העיר ראשון לציון והנהלת העיר, סמנכ"ל רשת החינוך של ש"ס "אל המעיין", חבר דירקטוריון החברה הכלכלית של ראשון לציון, יו"ר אגף רווחה בהסתדרות, חבר הנהגת ההסתדרות, וחבר דירקטוריון מ.ת.י. טל היה מייסדי סיעת ש"ס בהסתדרות. בבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996 נבחר טל לראשונה לכנסת. במהלך כהונתה כיהן כסגן יושב ראש הכנסת. טל רץ גם לכנסת ה-15 במסגרת רשימת ש"ס, וכיהן במהלכה כיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. גם בכנסת זו כיהן כסגן יושב ראש הכנסת, וניהל את הישיבה המיוחדת ביום הירצחו של שר התיירות רחבעם זאבי. בנובמבר 2002, במהלך כהונת הכנסת ה-15, פרש מש"ס משום שהבין שלא ישובץ ברשימת המועמדים לבחירות לכנסת ה-16, וניסה לרוץ מטעם הליכוד. לצורך כך, התפטר טל מהכנסת. טל לא הצליח להיכנס לשורות הליכוד, והוא החליט לרוץ ברשימת "עם אחד" של עמיר פרץ. בשנת 2004, לאחר התאחדות מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, החליט טל להישאר ח"כ עצמאי ולהקים סיעה עצמאית בכנסת אשר נקראה "נוי". טל גם רשם את הסיעה כמפלגה ברשם המפלגות אך מעולם לא השתמש בה. במסגרת סיעתו העצמאית תמך או נמנע בהצבעות על מהלכיו של אריאל שרון, כולל תוכנית ההתנתקות. עם הקמת סיעת קדימה הצטרף טל אליה. הוא מוקם במקום ה-23 ברשימת קדימה לכנסת ה-17 ונבחר שוב לכנסת. נבחר פעם נוספת לכהן כסגן יו"ר הכנסת, והחל מה-23 באוקטובר 2007 כיהן כיו"ר ועדת הכנסת. הגיע למקום ה-37 ברשימת קדימה לכנסת ה-18 ולא נבחר כחבר הכנסת ה-18. במהלך כהונתו בכנסת, יזם טל מספר חוקים, ובהם: תיקון לחוק עבודת נשים, המתיר לאם לילד מאומץ עד גיל 10 להיעדר מעבודתה לשעה ביום במשך ארבעת החודשים הראשונים לאחר האימוץ, בדומה לנשים לאחר חופשת לידה. תיקון נוסף לחוק עבודת נשים, הקובע כי אין לחייב עובדת לעבוד בלילה בארבעת החודשים שלאחר שובה מחופשת לידה. תיקון לחוק הגנת הצרכן הקובע הוראות בדבר משך ההמתנה לטכנאי שירות ("חוק הטכנאים"; יחד עם גלעד ארדן) חוק המחייב רוקחים ליידע צרכנים בדבר חלופות זהות לתרופות, במקום שבו הרופא לא נקב בשם מסחרי מפורש במרשם התרופה. חיים אישיים טל היה נשוי, אב ל-6 והתגורר בראשון לציון. בשנת 2011 לקה בסרטן המוח. נפטר ממחלתו ב־2 ביולי 2016. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ש"ס קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עם אחד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה קטגוריה:חברי מועצת העיר ראשון לציון קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכנסת קטגוריה:יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קטגוריה:רחובות: חברי הכנסת קטגוריה:בוגרי תיכון אורט רחובות קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הארבע עשרה קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמש עשרה קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השבע עשרה קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות גורדון ראשון לציון קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016 קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן	2024-06-07T10:35:25
יז'י קושינסקי	יֶז'י ניקוֹדֶם קוֹשינסקי (בפולנית: Jerzy Nikodem Kosiński; 14 ביוני 1933 – 3 במאי 1991) היה סופר אמריקאי-פולני-יהודי. ביוגרפיה קושינסקי נולד בעיר לודז' שבפולין למשפחה יהודית עירונית-חילונית, אמידה, אביו היה מורה ללשונות עתיקות ואמו הייתה פסנתרנית. במהלך מלחמת העולם השנייה התחבא עם הוריו מפני הנאצים. במהלך המלחמה נרצחו בני משפחתו המורחבת. בשנת 1948 אושפז בעקבות תאונת סקי, שהיממה את גופו וכך החזירה לו את יכולת הדיבור. בין 1950 ל-1956 היה מדריך סקי באתר סקי פולני וסיים לימודי תואר במדע המדינה באוניברסיטת לודז'. בשנים 1955-1957 שימש כמרצה במכון לסוציולוגיה ומדעי התרבות, באקדמיה הפולנית למדעים בוורשה. בדצמבר 1957 נמלט מפולין והיגר לארצות הברית. ב-1965 פורסם ספרו "הציפור הצבועה". בשנת 1966 קיבל את הפרס הצרפתי לספר הטוב ביותר עבור ספרו זה. בשנת 1969 זכה הרומן שלו "צעדים" (1968, "Steps") בפרס הספר הלאומי בארצות הברית. הספר "להיות שם" עובד לסרט בבימויו של האל אשבי ובכיכובם של פיטר סלרס ושירלי מקליין. ב-1981 הופיע בתפקיד בולט בסרטו עטור השבחים של ידידו וורן בייטי "אדומים". ב-1989 חזר לפולין לביקור לרגל הוצאת ספרו "הציפור הצבועה" בפולנית. ב־3 במאי 1991, בגיל 57, התאבד קושינסקי בנטילת כדורי הרגעה, סמים ואלכוהול. במכתב פרידה שהותיר אחריו כתב: "אני הולך לישון, מעט יותר מן הרגיל". ספריו הציפור הצבועה, תרגם מאנגלית אהרון בר, הוצאת תמוז, 1980 להיות שם, הוצאת תמוז משחק תאווה, הוצאת תמוז עץ השטן, הוצאת תמוז פגישה עיוורת, הוצאת תמוז צעדים, הוצאת תמוז תא טייס, הוצאת תמוז מכונת משחק, תורגם מאנגלית על ידי עתליה הרכבי והופיע בשנת 1982 בהוצאת עם עובד. קישורים חיצוניים אתר הבית של קושינסקי THE RISE AND FALL OF JERZY KOSINSKI, מאמר באנגלית הבוחן לעומק את הטענות שהועלו נגד קושינסקי הערות שוליים קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:סופרים יהודים פולנים קטגוריה:סופרים פולנים קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:מתאבדים: סופרים קטגוריה:סופרי השואה קטגוריה:מתאבדים: ניצולי השואה קטגוריה:מהגרים מפולין לארצות הברית קטגוריה:סופרים אקסופוניים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1933 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1991	2023-03-04T04:47:42
המפלגה הדמוקרטית	המפלגה הדמוקרטית (באנגלית: Democratic Party) היא אחת משתי המפלגות הגדולות בארצות הברית. אפיון מצעה הפוליטי של המפלגה במישור החברתי והכלכלי הוא מרכז-שמאל ביחס למפלגה המתחרה בה, המפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית נוצרה לאחר פילוג המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שייסד תומאס ג'פרסון ב-1794. מוסדות המפלגה הדמוקרטית של ימינו נוצרו ב-1828, מה שהופך אותה למפלגה הפעילה הוותיקה בעולם. נשיא ארצות הברית הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית היה אנדרו ג'קסון, והאחרון הוא הנשיא המכהן ג'ו ביידן. כיום, מבוסס מצע המפלגה בעיקרו על תמיכה מתונה ומסויגת בקפיטליזם, שכוללת, בין השאר, תמיכה בליברליזם חברתי, פרוגרסיביזם או בסוציאל-דמוקרטיה (למפלגה פלגים רבים). נושאים אחרים במצעה כוללים תמיכה באיגודים מקצועיים, זכויות אדם ומיעוטים, רפורמה במערכת אכיפת החוק, הפרדת דת ומדינה, רב-תרבותיות, איכות הסביבה ומאבק במשבר האקלים, רפורמה במערכת הבריאות כך שתהא ציבורית ("אוניברסלית"), חינוך ציבורי, תמיכה בזכותן של נשים לבצע הפלות, פיקוח נוקשה או התנגדות למכר כלי נשק לאזרחיה, ובעד זכויות להט"ב. סמל המפלגה שמאל\|155px\|ממוזער\|החמור הבועט, סמלהּ הוותיק של המפלגה הדמוקרטית שמאל\|ממוזער\|250px\|הקריקטורה מהמגזין "הארפר'ס ויקלי", 1870. הכתובת אומרת "חמור חי בועט באריה מת" כאשר חמור נכתב כ-jackass שזה חידוד לשון הדומה ל-Jackson (אנדרו ג'קסון, מייסד המפלגה) ב-19 בנובמבר 1870 הופיעה קריקטורה במגזין "הארפר'ס ויקלי" שכותרתה "חמור חי הבועט באריה מת". קריקטורה זו, שצוירה על ידי המאייר תומאס נאסט, הציגה את המפלגה הדמוקרטית בדמות חמור. מאז משמש החמור כסמל נפוץ למפלגה הדמוקרטית, אך בניגוד לפיל המייצג את המפלגה הרפובליקנית, לא הוחלט מעולם שהחמור יקבל מעמד רשמי כסמלה של המפלגה. צבע המפלגה מאז ליל הבחירות ב-2000 הצבע הכחול הוא זה המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית. זאת לעומת רוב מדינות העולם בהן כחול מזוהה עם הימין הפוליטי דווקא. ארגון הגוף המנהיג את המפלגה הדמוקרטית נקרא "הוועדה הדמוקרטית הלאומית", או DNC (ראשי תיבות לDemocratic National Committee). הוועדה אחראית לפיתוח וקידום מצע המפלגה, וכמו כן אחראית לגיוס כספים ולקמפיין הבחירות. וועדות דומות קיימות בכל מדינות ארצות הברית וכמעט בכל המחוזות. ישנה ועדה רפובליקנית מקבילה, הנקראת RNC. למפלגה יש ועדות נוספות שתפקידן דומה, שעוסקות בבחירות לסנאט, לבית הנבחרים, לתפקידי המושלים ולנציגות בבתי המשפט. היסטוריה המאה ה-19 המפלגה הדמוקרטית נוצרה בשם "הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית" בתוך המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בראשותו של אנדרו ג'קסון. לאחר שהפסיד בבחירות 1824 על אף שזכה ברוב הקולות, שאף ג'קסון לבנות קואליציה חזקה דיה על מנת לנצח את הנשיא ג'ון קווינסי אדמס בבחירות 1828. קואליציה זו מהווה את בסיסה של המפלגה הדמוקרטית של ימינו. אחרי התפוררותה של המפלגה הפדרליסטית, נותרה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית המפלגה הגדולה היחידה בפוליטיקה האמריקאית. בתקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון התערערה אחדות המפלגה, כשתומכיו של ג'קסון ייסדו את הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית, כשמולם ה"רפובליקנים הלאומיים" בראשות ג'ון קווינסי אדמס. שמם של הדמוקרטים-רפובליקנים קוצר במהרה מטעמי נוחות ל"דמוקרטיים". מ-1833 עד 1856, הייתה המפלגה הוויגית האופוזיציה העיקרית לדמוקרטים, והחל מ-1856 הפכה המפלגה הרפובליקנית לאופוזיציה העיקרית. בשנות ה-50 של המאה ה-19, ובעקבות התפוררותה של המפלגה הוויגית, הפכה הסיעה הדרומית של המפלגה להיות מזוהה עם תמיכה בעבדות, בניגוד לעמדתה של המפלגה הרפובליקנית נגד העבדות. הסיעה הצפונית התנגדה לכך בתוקף. הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן נטה לתמוך בעמדה הדרומית. הוא סייע בהטיית בית המשפט העליון במשפט דרד סקוט לתת פסיקה התומכת בהרחבת העבדות לטריטוריות החדשות של ארצות הברית. פסק הדין יצר פילוג בתוך המפלגה וכך העמידו שתי הסיעות שני מועמדים נפרדים לבחירות 1860. פילוג זה הוביל לקריסתה של המפלגה, והיה אחד מהגורמים שהובילו לבחירתו של המועמד הרפובליקני אברהם לינקולן ולפרישת מדינות הדרום ולפריצת מלחמת האזרחים האמריקנית. אחרי המלחמה היו הדמוקרטים מפלגה חלשה ומפולגת. חלק מוותיקי הסיעה הדמוקרטית הדרומית ייסדו את ארגון הקו קלקס קלאן שמטרתו הייתה לחבל בשליטת הצפון המנצח בדרום הכבוש ולהטיל אימה על העבדים השחורים שזה עתה שוחררו. לאחר סדרת פיגועים ורצח של אלפי שחורים ותומכים לבנים, נמחץ הארגון על ידי פעולה נמרצת של הנשיא יוליסס גרנט. בהמשך, הצליחו הדמוקרטים לגרוף תמיכה מספקת ולהוביל לבחירתו של גרובר קליבלנד לשתי קדנציות לא רצופות כנשיא ארצות הברית. המאה ה-20 בבחירות 1896 הפסיד המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן לויליאם מקינלי, והדמוקרטים נותרו באופוזיציה במשך 16 שנה עד לבחירתו של תומאס וודרו וילסון ב-1912. הרפובליקנים זכו שוב בנשיאות ב-1920 בעקבות מדיניות של Laissez Faire, אך קריסת הבורסה ב-24 באוקטובר 1929 ו"השפל הגדול" הובילו לבחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט ומדיניות הניו דיל שלו ב-1932. מדיניות ה"ניו דיל", שהתמקדה ביצירת מקומות עבודה וסיוע כלכלי, יצרה קואליציה של איגודים מקצועיים, ליברליזם חברתי, פרוגרסיבים, מיעוטים (בעיקר יהודים וקתולים) ולבנים מהדרום. קואליציה זו - "קואליציית הניו דיל" - סייעה לרוזוולט להישאר בשלטון במשך ארבע קדנציות, עד לשלהי מלחמת העולם השנייה, ועם קדנציה נוספת של הארי טרומן הושלמו עשרים שנים רצופות של שלטון נשיאים דמוקרטים. אך הישג זה לא חזר על עצמו; מתום כהונתו של טרומן בשנת 1953 עברה הנשיאות בין הדמוקרטים והרפובליקנים פחות או יותר לסירוגין (שישה נשיאים דמוקרטים מול שבעה רפובליקנים, נכון לשנת 2021) והדמוקרטים לא החזיקו בשלטון ליותר משתי קדנציות רצופות. עם זאת, לדמוקרטים היה רוב בבית הנבחרים במשך ארבעים שנה בין השנים 1954–1994. החל מ-1994 השליטה בבית הנבחרים עוברת גם היא בין המפלגות, עם דומיננטיות לרפובליקנים. לאחר מלחמת העולם השנייה נוסף לאידאולוגיה הכלכלית גם מרכיב של ליברליות בתחומי זכויות האזרח להכרה במיעוטים ובזהויות קבוצתיות. אפרו-אמריקאים, שהצביעו באופן מסורתי למפלגה הרפובליקנית שהתנגדה לעבדות, עברו כמעט באופן מלא לתמוך במפלגה הדמוקרטית בעקבות המאבק לשוויון זכויות בשנות ה-60 ותמיכתו של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון (ראו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות). במקביל, לבנים מהדרום עברו מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. ניקסון הרפובליקני נבחר להחליף את ג'ונסון, כשקואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנה התפרקה. סגנו ג'רלד פורד, אשר החליפו בעקבות פרשת ווטרגייט במהלך כהונתו השנייה, נכשל בבחירות של 1976 בהן זכה הדמוקרט ג'ימי קרטר, לאחר שהצליח לגרוף את קולות מדינות הדרום. אולם בשנות השמונים חזרו הרפובליקנים לזכות בנשיאות. ביל קלינטון כיהן כנשיא למשך שתי קדנציות בין השנים 1993–2001. נמנה אידאולוגית עם "הדמוקרטים החדשים", ותוכניות רבות שלו זוהו עם המרכז הפוליטי ועם דרך הממשל הפילוסופית הדרך השלישית. דמוקרט חדש הוגדר כחבר במפלגה הדמוקרטית התומך או תומך במדיניות מרכזית או נאו-ליברלית. דמוקרטיים חדשים נתפסו כליברלים מבחינה תרבותית בנושאים חברתיים תוך שהם מתונים או שמרניים מבחינה פיסקלית בנושאים כלכליים. הדמוקרטים החדשים שלטו במפלגה מסוף שנות השמונים. המאה ה-21 בבחירות 2000 הפסיד המועמד הדמוקרטי אל גור בפער זעום למועמד הרפובליקני ג'ורג' ווקר בוש. רבים מן הדמוקרטים טענו כי ההפסד נגרם כתוצאה מבלבול של חלק מן המצביעים בנוגע לטופסי הבחירות, וכמו כן האשימו את מפלגת הירוקים האמריקנית ומועמדם לנשיאות ראלף ניידר באובדן הקולות הנחוצים. בשנת 2004 בחרו הדמוקרטים את ג'ון קרי - סנאטור ממסצ'וסטס - כמועמד לנשיאות, ונקטו בקו אנטי מלחמתי בעקבות מלחמת עיראק. על אף הצלחתו של קרי בסקרים, הוא הפסיד בבחירות וג'ורג' בוש הבן נבחר לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית. (ראו הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 2004). בבחירות של אמצע הכהונה ב-2006 זכתה המפלגה לרוב מוחץ בבית הנבחרים ובסנאט ולראש בית הנבחרים מונתה לראשונה אישה, ננסי פלוסי. בבחירות 2008, עם ברק אובמה כמועמד לנשיאות, הגדילה המפלגה את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט וזכתה גם בנשיאות. בשנת 2010 בבחירות אמצע הכהונה ספגה המפלגה מפלה כאשר נבחרו הרפובליקנים ברוב קולות לבית הנבחרים, אך שמרה על רוב בסנאט. בשנת 2014 בבחירות אמצע איבדה המפלגה את הרוב גם בסנאט, ובכך עברה השליטה בשני בתי קונגרס לידי הרפובליקנים. בשנת 2016, לאחר סיום הבחירות בארצות הברית. איבדה המפלגה את השליטה בבית הלבן לטובת מועמד המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ, וגם נשארה מפלגת המיעוט בסנאט ובקונגרס האמריקני. לאחר בחירות 2018 בארצות הברית השיבה המפלגה לעצמה את הרוב בבית הנבחרים. בשנת 2020, לאחר סיום הבחירות לנשיאות בארצות הברית, זכתה המפלגה בשליטה בבית הלבן מחדש לאחר ניצחון מועמד המפלגה, ג'ו ביידן. בבחירות 2020 זכתה המפלגה ברוב גם בסנאט. והמשיכה להחזיק את הרוב שלה בבית הנבחרים. בדומה ליריביהם מהמפלגה הרפובליקנית, בעשורים האחרונים נחשבה המפלגה כתומכת בנאו-ליברליזם. במסגרתו הייתה רגולציה מעטה על עסקים גדולים ומונופולים. התנגדות לגישה זו גברה לקראת שנות העשרים של המאה ה-21. לאחר הבחירות 2022 בארצות הברית המפלגה הגדילה את כוחה בסנאט ואיבדה את הרוב בבית הנבחרים. כיום מחזיקה המפלגה ברוב בסנאט ונשיא מטעמה בבית הלבן. נשיאים מטעם המפלגה הדמוקרטית 16 מתוך 46 נשיאי ארצות הברית כיהנו מטעם המפלגה הדמוקרטית. שם דיוקן מדינה תקופת כהונה מספר אנדרו ג'קסון 100px טנסי 1829–1837 הנשיא השביעי מרטין ואן ביורן 100px ניו יורק 1837–1841 הנשיא השמיני ג'יימס פולק 100px טנסי 1845–1849 הנשיא האחד עשר פרנקלין פירס 100px ניו המפשייר 1853–1857 הנשיא הארבעה עשר ג'יימס ביוקנן 100px פנסילבניה 1857–1861 הנשיא החמישה עשר אנדרו ג'ונסון 100px טנסי 1865–1869 הנשיא השבעה עשר גרובר קליבלנד 100px ניו יורק 1885–1889 ובכהונה שנייה בלתי רציפה 1893–1897 הנשיא העשרים ושניים והעשרים וארבע וודרו וילסון 100px ניו ג'רזי 1913–1921 הנשיא העשרים ושמונה פרנקלין דלאנו רוזוולט 100px ניו יורק 1933–1945 הנשיא השלושים ושניים הארי טרומן 100px מיזורי 1945-1953 הנשיא השלושים ושלושה ג'ון קנדי 100px מסצ'וסטס 1961–1963 הנשיא השלושים וחמישה לינדון ג'ונסון 100px טקסס 1963–1969 הנשיא השלושים ושישה ג'ימי קרטר 100px ג'ורג'יה 1977–1981 הנשיא השלושים ותשעה ביל קלינטון 100px ארקנסו 1993–2001 הנשיא הארבעים ושניים ברק אובמה 100px אילינוי 2009–2017 הנשיא הארבעים וארבעה ג'ו ביידן 100px דלאוור 2021–מכהן הנשיא הארבעים ושישה דמוקרטים ידועים אחרים הילרי קלינטון - אשתו של ביל קלינטון והגברת הראשונה (1993–2001), התמודדה לתפקיד מועמדת המפלגה לנשיאות ב-2008, מזכירת המדינה ה-67 בין השנים 2009–2013 ומועמדת לנשיאות ב-2016 בהן הפסידה לדונלד טראמפ. אל גור - סגן נשיא ארצות הברית ה-45 בכהונת קלינטון (1993 - 2001), מועמד בבחירות לנשיאות 2000 שהפסיד מערכת בחירות צמודה ושנויה במחלוקת, ופעיל סביבתי בולט כנגד שינוי האקלים. על פועלו זכה בפרס נובל לשלום. ג'ון קרי - סנאטור ותיק מטעם מדינת מסצ'וסטס, מועמד לנשיאות ב-2004 ומזכיר המדינה ה-68 לצד הנשיא ברק אובמה. הארי ריד - סנאטור בכיר מטעם מדינת נבדה, כיהן כמנהיג הרוב בסנאט בין השנים 2007–2015 ובעבר מנהיג המיעוט. צ'אק שומר - סנאטור בכיר מטעם מדינת ניו יורק, מנהיג הרוב בסנאט של ארצות הברית, והראש של הסיעה הדמוקרטית בסנאט. ננסי פלוסי - פוליטיקאית אמריקאית בולטת, בשנים 2007 - 2011 כיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, והייתה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה. ב-2019 שבה לתפקיד. טים קיין - סנאטור מכהן מטעם מדינת וירג'יניה, ומועמד לסגן הנשיא בשנת 2016. כיהן כמושל מדינת וירג'יניה בשנים 2006 -2010. ג'ו ליברמן - סנאטור מטעם מדינת קונטיקט, ומועמד לסגן נשיאות בשנת 2000. הפסיד לג'ון קרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004. הווארד דין - רופא במקצועו, מושל מדינת ורמונט בשנים 2003-1991, התמודד והפסיד לקרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004 וכיהן כיושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית. ג'ון אדוארדס - סנאטור מטעם מדינת צפון קרוליינה בשנים 1999–2005, מועמד לסגן הנשיא בשנת 2004 שהתמודד והפסיד לאובמה לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2008. יוברט האמפרי - סגנו של הנשיא לינדון ג'ונסון והמועמד הדמוקרטי לבחירות 1968. האמפרי נקשר שלא בטובתו במדיניות ממשל ג'ונסון, ובעיקר בהימשכה של מלחמת וייטנאם. אף שהתנגד למלחמה, הוא לא התנער ממנה בפומבי, אם משום שהיה נאמן לנשיא ואם משום שחשש מעוצמת נקמתו הפוליטית. הוא זכה במועמדות מטעם מפלגתו, לאחר מאבק קשה בוועידה הדמוקרטית הסוערת של 1968 בשיקגו. הוא בחר באדמונד מאסקי כסגנו. לאחר הירצחו של מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג, והירצחו של מתנגדו רוברט קנדי, בתוספת התחושות הקשות של העם האמריקאי ממלחמת וייטנאם, הפסיד האמפרי בבחירות למועמד המפלגה הרפובליקנית ריצ'רד ניקסון בהפרש לא קטן. רוברט קנדי - אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון קנדי, התובע הכללי לשעבר, סנאטור ומועמד לנשיאות ב-1968. נרצח על ידי מתנקש פלסטיני על רקע פוליטי. טד קנדי - אחיהם הצעיר של הנשיא קנדי ורוברט, סנאטור ותיק ומשפיע משנות השבעים ועד מותו ב-2009, מטעם מדינת מסצ'וסטס. אליזבת וורן - חברת הסנאט של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס, הייתה מועמדת לנשיאות ב-2020 ונמנית בין מנהיגי הזרם הפרוגרסיבי במפלגה. ברני סנדרס - סנאטור מטעם ורמונט, מתמודד מוביל למועמדות המפלגה ב-2016 וב-2020. עמדותיו הסוציאליסטיות הקנו לו תמיכה נרחבת בקרב צעירים המצביעים למפלגה. קישורים חיצוניים הערות שוליים * דמוקרטית קטגוריה:מפלגות ליברליות קטגוריה:מפלגות ירוקות	2024-09-14T14:40:46
קושינסקי	REDIRECT יז'י קושינסקי	2004-11-23T16:35:27
שמואל תמיר	ממוזער\|תמיר מדבר בטלפון בבחירות לכנסת השביעית, 1969 שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 1923 – 29 ביוני 1987) היה עורך דין, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. קורות חיים שנותיו הראשונות תמיר נולד בשם שמואל משה כצנלסון בירושלים בשנת 1923. אביו, ד"ר ראובן כצנלסון, היה ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ (הקים את קופת חולים עממית) והיה שלישו של טרומפלדור. אמו, בת-שבע כצנלסון, הייתה חברת הכנסת השנייה ומחנכת. אחותו, שולמית כצנלסון, הייתה כלת פרס ישראל ומועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום. דודו, אברהם קצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות ושגרירה הראשון של ישראל בסקנדינביה, דודו יוסף כצנלסון ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ודודתו רחל כצנלסון הייתה רעייתו של זלמן שזר, נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל. למד בגימנסיה העברית בירושלים ואחריה בבית הספר למשפטים, והוסמך כעורך דין. חבר האצ"ל ותנועת החרות ב-1938 הצטרף לאצ"ל. ב-1944 היה חבר מפקדת מחוז ירושלים ובה פיקד על פיצוץ משרד מס ההכנסה בעיר, היה מפקד מחלקת מודיעין במחוז ירושלים, ב-1946 נתמנה לסגן מפקד מחוז ירושלים, נעצר על ידי השלטונות הבריטיים וב-1946 הוגלה לקניה. בחזרתו לארץ, מעט לאחר הכרזת העצמאות, אימץ את כינויו המחתרתי כשם משפחתו. ב-1948 היה ממייסדי תנועת החרות ועזב אותה ב-1952, ביחד עם קבוצה שכללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, שהיה בדעותיהם גוון כנעני מובהק (ערי ז'בוטינסקי היה ידידו הקרוב של עדיה חורון, מהוגיה ומנסחיה של האידאולוגיה הכנענית). תמיר היה איש ימין מובהק, ובשנותיה הראשונות של המדינה, שנשלטה על ידי מפא"י ומפלגות השמאל, היה תמיר לפה לגורמים אנטי ממסדיים, אשר נאבקו בשלטון מפא"י במילים ולעיתים במעשים. במה לדעותיו שימש השבועון האנטי-ממסדי "העולם הזה". על אף שאורי אבנרי, עורך השבועון, לא היה איש ימין, חלק אבנרי את דעותיו של תמיר באשר לממסד, ואף בקרבתו אל התנועה הכנענית. עורך דין תמיר היה עורך דין בעל כושר ביטוי חריף ששש להראות כאנטי-ממסדי, ולהילחם מלחמת חורמה במפא"י ובכל אשר ייצגה לדעתו. מן המשפטים הידועים בהם הופיע זכורים במיוחד משפטו של דב שילנסקי, לימים יושב ראש הכנסת אשר נעצר באוקטובר 1952 כשבתיקו מטען חבלה, והואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול כנגד הסכם השילומים. שילנסקי נדון ל-21 חודשי מאסר, אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט בשל ההגנה שסיפק לו תמיר. כן ייצג את חברי "שורת המתנדבים", ארגון אנטי-ממסדי שפרסם חוברת ובה טענות כלפי סגן מפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון (בנו של דוד בן-גוריון) שנגעו לשחיתויות. עמוס בן-גוריון הגיש כנגד אנשי הארגון תביעת דיבה, אשר נדונה במשך כשנתיים, מ-1956, ובמהלך הדיון בתביעה העלה תמיר האשמות בשחיתות כלפי המשטרה וכלפי הממסד של מפא"י. בעקבות המשפט והשלכותיו התפטר יחזקאל סהר מפכ"ל המשטרה. המשפטים הציבוריים משפט קסטנר את עיקר פרסומו קנה תמיר בעת שייצג את מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה הפלילית שהוגשה כנגדו על רקע דבריו על ישראל קסטנר. גרינוולד האשים את קסטנר, מראשי יהדות הונגריה בזמן השואה, ולאחר עלייתו לישראל מאנשי ממסד מפא"י, כי הוא הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי ידידו הנאצי, פושע המלחמה הבכיר קורט בכר. כמו כן האשים גרינוולד את קסטנר במתן עדות שקר לטובת בכר. שר המסחר והתעשייה דב יוסף הודיע לו כי היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים הרמן כהן עומד על-כך שקסטנר כעובד ציבור יתגונן על ידי הגשת תביעת דיבה נגד גרינוולד, ולא שיתפטר. הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. תמיר קיבל על עצמו את ייצוגו של גרינוולד, ועשה זאת בכישרון יוצא דופן. המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. את שהתחיל כתביעת דיבה נגד גרינוואלד תמיר הצליח להפוך בעיני הציבור ל"משפט קסטנר", וגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם. תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית דין לדה-נאציפיקציה ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו. ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו - ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות התברר כי יש להטות את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו - האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט, ששימש כתובע במשפט ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון). ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נפשו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו. פסק הדין גרם לסערה ציבורית והחל לפתח מודעות ציבורית לנושא השואה (מודעות שהגיעה לשיא לאחר משפט אייכמן בשנות השישים). היועץ המשפטי מיהר להגיש ערעור על פסק הדין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957 שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר וירו בו למוות בפתח ביתו. ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוב קולות טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה (אך השאיר על כנה את הקביעה כי עדותו של קסטנר הצילה את קורט בכר מעונשו). פרסום "מסמכי סאסן" בשבועון Life ב-1960, לאחר מעצרו של אייכמן והבאתו לישראל, שכלל גם את הציטוט הבא מפי אייכמן אודות שיתוף הפעולה של קסטנר: "כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי - המחיר של 15,000 - 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות ... ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים", הניע את תמיר לדרוש מהתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שיאפשר לו לחקור את אייכמן, מתוך תקווה שחקירתו תטיל אור חדש על פרשת קסטנר ותאפשר קיום משפט חוזר. האוזנר סירב, בטענה שלוח הזמנים אינו מאפשר זאת. תמיר פנה לבית המשפט העליון, שדחה את הבקשה. נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן קבע, שקסטנר המת לא יוכל לְהָזֵם את דברי אייכמן. עם זאת, פרשת קסטנר לא ירדה מסדר היום הציבורי: המחזה "קסטנר" מאת מוטי לרנר הפך לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון, וספרו של רודולף ורבה, "ברחתי מאושוויץ", האשים את קסטנר בבגידה והצדיק את פסק דינו של הלוי. רוב התהליך מתואר גם בספרו של בן הכט "כחש". המלחין אריק שפירא כתב אופרה אלקטרו-אקוסטית בשם "משפט קסטנר" כשהלברית מבוסס על פרוטוקול המשפט. פרשת מאיר הר ציון וחבריו במרץ 1955, ארבעה צנחנים, נעצרו בידי המשטרה בחשד לרצח חמישה בדואים, כנקמה על רצח שושנה הר ציון וחברה עודד וגמייסטר. השניים נרצחו ימים ספורים לפני כן, כנראה בידי בדואים בשטח הירדני דאז. הארבעה, מאיר הר-ציון (אחיה של הנרצחת), יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, בעזרתו של איש מפא"י, ח"כ שלמה לביא, ביקשו מעו"ד שמואל תמיר לייצגם. בטרם קיבל את הייצוג, עו"ד תמיר ביקש לוודא עם הנאשמים כי לא שכרו אותו כי חשבו שיזדהה עם המעשה המיוחס להם - וציין כי הוא מתנגד בכל תוקף למעשה. הפרשה עוררה אי-שקט אצל ראשי השלטונות שחששו שעו"ד תמיר יביא לגילוי של מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה ולכן החליטו הרמטכ"ל - משה דיין, ושר הביטחון - דוד בן-גוריון, לגנוז את התיק תוך ניסיון לכרות הסכם עם הנאשמים כי יפטרו את עו"ד תמיר בתמורה שיטענו שפוטר בשל כך שביזה לכאורה את צנחני היישוב במשפט קסטנר. עו"ד תמיר, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מסיימים את ייצוגם על ידיו, וזאת לאחר שגילו לו בפגישתם כי "בא אלינו איש מוסמך מאוד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר' (משה שרת, ראש הממשלה דאז או בן-גוריון, שר הביטחון)... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו...". לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסו ראשי השלטון לכרות עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב. לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא. יוסקה אלטלנה יוסף חדד אשר נודע בכינויו בנתניה יוס'קה אלטלנה עלה ארצה עם הוריו לירושלים ב-1935. ב-23 ביוני 1948, ערב גיוסו לצה"ל, לחטיבת גולני, נקרא על ידי האצ"ל להגיע ולסייע בפרוק הנשק שעל האוניה אלטלנה. לאחר הפגזתה, קפץ למים ושחה אל החוף, ללא נשק, חברי הפלמ"ח ירו בו בעודו שוחה אל החוף והוא נפגע קשה, הועבר לחדר המתים אולם שם התגלה כחי. מיד הועבר יוסף לבית החולים, נאבק על חייו והשתקם. המוסדות המוסמכים של משרד הביטחון סירבו להכיר בו כפצוע צה"ל, על פי הוראה כללית של שר הביטחון דוד בן-גוריון. יוסקה ביקש מעו"ד תמיר לייצגו בפני ועדת הערעורים. עו"ד תמיר ניסה לפעול תחילה אצל פרקליט מחוז תל אביב אוריאל גורני, שייצג את הממשלה בתיקים חשובים בפני ועדת הערעורים, כאשר טען שיש להתייחס לפרשת אלטלנה, כאילו היה זו התנגשות בין שתי יחידות של צה"ל, שמקורה בטעות, וכי על המדינה לטפל בנפגעי שתי היחידות. הגורמים המוסמכים השיבו בשלילה. בדיון בפני ועדת הערעורים, ביקש עו"ד תמיר להפסיק את הדיון עד אשר תוגש בקשה לפסק דין הצהרתי של בית-המשפט המחוזי שיקבע באיזו מידה הייתה פעולת אלטלנה פעולה חוקית. עו"ד תמיר סבר כי ועדה שמורכבת משופט ומשני אנשי ציבור, בדר"כ רופאים אשר קובעת לרוב אחוזי נכות, אינה הגוף המתאים לפסוק בעניין עקרוני וייחודי שכזה אלא בית-משפט. ועדת הערעורים לא קיבלה את הבקשה והמשיכה בדיון. לאחר מכן הכין עו"ד תמיר מסמך מפורט על השתלשלות הפרשה ואת המשא-ומתן בין האצ"ל לבן-גוריון, גלילי ואשכול, שהוביל להסכם בדבר פריקת האונייה, הסכם שהופר על ידי הממשלה. לאחר הגשת המסמך קיבל תמיר איתותים מח"כ אריה בן-אליעזר שנפגש עם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס שבהתייעצות עם בן-גוריון הוחלט כי משרד הביטחון מעדיף להימנע מחשיפת כל הפרשה בפני ועדת הערעורים. לכן הוחלט להבטיח לנכים ולמשפחות ההרוגים את כל הזכויות הניתנות לנכי צה"ל והמשפחות השכולות, לא על ידי הכרה פורמלית, אלא על ידי הענקת תשלומים "לפנים משורת הדין". בשל מצוקתו הפיזית והכלכלית של יוסקה, החליט להסכים לפשרה חרף העובדה שרצה בהכרה עקרונית בפרשה. בכך תמה פרשת יוסקה אלטלנה. במקביל נקבע שינהגו בכל נפגעי אלטלנה ובמשפחותיהם כפי שהוסכם לנהוג ביוסקה. לימים קבעה הכנסת כחוק, שדין לוחמי אצ"ל ולח"י כדין לוחמי צה"ל לכל דבר. ברבות הימים קיבל יוסף חדד את אות יקיר העיר נתניה. פעילותו הפוליטית ב-1959 ייסד את המשטר החדש יחד עם ישעיהו ליבוביץ - תנועה פוליטית ברוח דעותיו האנטי-ממסדיות. בשנת 1964 חזר והצטרף לתנועת החרות. בשנת 1965 נבחר מטעם גח"ל לכנסת השישית. הישגיה של התנועה בבחירות אלו היוו אכזבה, והתנועה המאוחדת קיבלה כשמונה מנדטים פחות ממה שקיבלו שתי התנועות בנפרד בבחירות הקודמות (אם כי מהמפלגה הליברלית פרשו 5 חברי כנסת עקב האיחוד עם חרות, והתמודדו בבחירות בנפרד כמפלגת הליברלים העצמאיים). ביוני 1966 קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, שהוביל את תנועת החרות בשש מערכות בחירות עד אותה עת אך לא הצליח להביאה לשלטון. ביחד עם אהוד אולמרט קרא תיגר בוועידת חרות על בגין, בטענה כי על בגין להסיק את המסקנות מאי הצלחתו בכל מערכות הבחירות עד עתה. בעקבות דברים אלו התפטר בגין מתפקידו (אך שב אליו כעבור חודשים מספר). בתנועה נוצרו שני מחנות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו. בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, והקימו את "המרכז החופשי" מפלגה בראשה עמדו תמיר, אהוד אולמרט, עקיבא נוף ואליעזר שוסטק. לאחר כניסתה של חרות לממשלת אחדות לאומית ערב מלחמת ששת הימים, נותרו תמיר וחבריו באופוזיציה. לאחר מלחמת ששת הימים נקטו חברי התנועה בקו ניצי אף יותר מאנשי תנועת החרות שהיו חברים בממשלה. בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בשנת 1969 זכתה התנועה בשני מנדטים. תמיר בילה את השנים הבאות באופוזיציה. בשנת 1973, עם הקמת תנועת הליכוד, הצטרפו אליה גם חברי הכנסת של "המרכז החופשי" ובהם תמיר. תמיר התבדל בדעותיו מאנשי הליכוד, והפגין קו מתון וחשיבה עצמאית. כיהן כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית הקים יגאל ידין תנועה בשם "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש). לתנועה הצטרפו רבים שראו בה אופציה לשינוי יסודי של המשטר בישראל, ולהזרמת רוח רעננה. בין המצטרפים לתנועה היו שמואל תמיר ובנימין הלוי (השופט ממשפט קסטנר, שבינתיים נבחר לכנסת מטעם חרות) שהתפטרו מהכנסת כדרישת ידין. רשימת ד"ש לכנסת הייתה הראשונה שנבחרה ישירות על ידי הבוחרים ושמואל תמיר שהגיע עם מטה מאורגן הצליח להכניס רבים ממקורביו לרשימה. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית, אשר הביאו עמן את המהפך השלטוני והעלו את הליכוד לשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, לא הצטרפה ד"ש תחילה לקואליציה. אולם לאחר לחצים מצידו הצטרפה ד"ש לממשלה באוקטובר 1977. שמואל תמיר מונה לשר המשפטים, תפקיד אותו מילא עד שנת 1980. ד"ש לא החזיקה מעמד, והתפרקה למספר גורמים, ובהם תנועה שנקראה התנועה הדמוקרטית אליה הצטרף תמיר. לבסוף התפרקה התנועה הדמוקרטית אף היא, ותמיר הקים סיעת יחיד. לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 בהן לא העמיד את מועמדותו לכנסת, פרש תמיר לעסקיו הפרטיים. פעילותו במשא ומתן לשחרור שבויי מלחמה לאחר מלחמת לבנון הראשונה נותרו בידי ארגונים שונים, ובידי סוריה שבויים ישראלים. היה צורך במשא ומתן עם ראשי הארגונים ועם גורמים נוספים ותמיר מונה על ידי הממשלה לכהן כ"יו"ר צוות הגיבוש לטיפול בשבויי מלחמה". שחרור השבויים התבצע במספר שלבים. ראשית שוחררו שישה חיילי נח"ל שנשבו בשנת 1982, תמורת 4,700 מחבלים, בנובמבר 1983. לאחר שחרורם של אלו נותרו שבויים בידי סוריה ובידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. השבויים שנותרו בידי סוריה שוחררו ביוני 1984 תמורת כשלוש מאות חיילים סורים שנפלו בשבי במהלך המלחמה. כן הוחזרו גופותיהם של חיילים שהוחזקו בידי הסורים. בשנת 1985 פרש מתפקיד זה עקב התנגדותו לעסקה המתגבשת שכונתה "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים (חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף). על העסקה (שבוצעה במאי 1985) נמתחה ביקורת ציבורית עזה. תמיר, שראה בעסקה כבלתי סבירה, רצה לפרוש זמן קצר לאחר אישור העסקה בממשלה. שר הביטחון, יצחק רבין, חשש שהתפטרותו של תמיר, שנחשב למנהל משא ומתן קשוח, עלולה להקשיח את עמדתו של ג'יבריל ולכן סירב לקבל את התפטרותו. הוא הצליח לשכנע את תמיר לדחות את התפטרותו עד לאחר ביצוע העסקה. תמיר נפטר בביתו בהרצליה פיתוח ב-29 ביוני 1987, ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים. משפחה ואילן יוחסין תמיר היה נשוי לרות לבית גורביץ, אחותה של המשוררת עליזה גרינברג (ע. טור-מלכא), רעייתו של המשורר אורי צבי גרינברג. בנו, סגן , טייס מסוק בחיל האוויר נהרג בתאונת טיסה ב-8 ביולי 1971. מושב נתיב העשרה הוקם לזכר 10 הנופלים בתאונה. בתו ליאורה נשואה לפרופ' פייר שורקי - יו"ר החוג לקרדיולוגיה גרעינית בישראל ומנהל המכון לרפואה גרעינית בביה"ח הלל-יפה. בתו השנייה, ד"ר נגה דוכובני, מרצה לספרות אנגלית נשואה לפרופ' אהוד דוכובני, פיזיקאי ממכון ויצמן. עומד בראש צוות המחקר של מאיץ החלקיקים בשווייץ; בנו, עו"ד יוסף תמיר, מומחה לליטיגציה ולשעבר חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. עומד בראש משרד עוה"ד תמיר ושות'; נשוי לעו"ד עינת קולסקי תמיר, מומחית למשפט מסחרי. נכדו הנושא את שמו, הוא עו"ד שמואל תמיר (שורקי). כּתביו שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002. הנצחתו לזכרו של שמואל תמיר רחובות ברחבי הארץ, בין היתר בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע. לאחר פטירתו נחנך "גן שמואל תמיר" בהרצליה פיתוח, שם חי עם משפחתו החל מתחילת שנות ה-60. הגן ממוקם בקרבת תל ארשף (חוף סידנא עלי). בשנים שלאחר מותו עד היום, מתקיימים ערבי עיון לזכרו. לרגל 25 שנים לפטירתו התקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ערב עיון בנושא: "עצמאות הרשות השופטת מול הכנסת". באירוע נשאו דברים פרופ' אהרן ברק ודני גילרמן ונכחו נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, שופטים, אנשי ציבור וסטודנטים. לקריאה נוספת אנחנו...וכל השאר! סיפורן של משפחות ה"אצולה" בישראל המחתחדשת / בעריכת שי חורב, תשז"ז 2007 (דוכיפת הוצאה לאור). ספר תמיר / בעריכת עו"ד יוסף תמיר, אורה הירש; עורך טכני: שלמה פרץ, תל אביב: בורסי, תש"ס 1999. (ספר לזכרו של שמואל תמיר). תיק פלילי 124 - משפט גרינוולד קסטנר / בעריכת שלום רוזנפלד, תשט"ו 1955 (הוצאת ספרים קרני בע"מ). כחש - פרשת קסטנר / בעריכת בן הכט, מהדורה חמישית - 1994 (הוצאת ספרים "לדורי" תל אביב). המשפט הגדול - פרשת קסטנר / עמנואל פרת, תשט"ו (הוצאת "אור"). גבריאל שטרסמן, "שמואל תמיר: המשפטן שחתר אל האמת והצדק", האומה, 40, 150 (2002), 157–166. יחיעם ויץ, "תנועת החרות – שמואל תמיר ומשפט קסטנר: שלושה מסמכים מארכיונו של אריה בן-אליעזר במכון ז'בוטינסקי", עיונים בתקומת ישראל 11 (תשס"א), 598–616. החטיפה - יוסל'ה - דו"ח מרעיש" / נתן ברון ואורי פורת, תשכ"ב 1962 ("ספיח" הוצאת ספרים). מותו של יוסף כצנלסון * לאחר האהבה לאחר השנאה (ברל כצנלסון) - כתבים נבחרים כרך ד / אב"א אחימאיר, תשל"ד 1974 (דפוס שמגר). הנסיך השחור - יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות ה-30 / בעריכת יוסף אחימאיר, תשמ"ג 1983 (הוצאת מכון ז'בוטינסקי). '''האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת / בעריכת אלי ריכנטל, תש"ע (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב). קישורים חיצוניים , (שיחה עם ד"ר ראובן כצנלסון, בנו חבר הכנסת שמואל תמיר ונכדתו ליאורה) אורון שוורץ, פרשת קסטנר \| חלק 1: האיש שעשה עסקה עם השטן, בהסכת משפט חוזר, 18 באוקטובר 2022 הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ד"ש קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המרכז החופשי קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד קטגוריה:גולי אפריקה קטגוריה:לוחמי האצ"ל קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:עורכי דין פליליים ישראלים קטגוריה:משפחת כצנלסון קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 קטגוריה:נציגי הממשלה בוועדה לבחירת שופטים קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים	2024-07-27T20:25:58
שין פיין	שין פיין (באירית: Sinn Féin – "אנו עצמנו") היא מפלגה לאומית אירית שדוגלת במדינה אירית אחת עצמאית ומאוחדת, מנותקת מהשלטון הבריטי. המפלגה מתמודדת הן במערכת הפוליטית האירית והן במערכת הפוליטית הבריטית (צפון אירלנד) עם מצעה. שמאל\|ממוזער\|125px\|ארתור גריפית', מנהיגה הראשון של השין פיין המפלגה נוסדה בשנים הראשונות של המאה ה-20, על ידי המנהיג האירי ארתור גריפית', כמפלגה בדלנית מלוכנית אירית. המפלגה תמכה בהפרדת אירלנד מהממלכה המאוחדת, אך סברה כי ראוי שמלך בריטניה ימשיך להיות ראש המדינה העצמאית. לאחר מרידת חג הפסחא באפריל 1916, בה השתתפו רבים מאנשיה, עברה המפלגה למצע רפובליקני. מאז ועד היום המפלגה מסורה לאיחוד מחדש של אירלנד למדינה ריבונית אחת, במקום החלוקה הנוכחית שיצרה האמנה האנגלו-אירית בשנת 1921, לרפובליקת אירלנד הקתולית העצמאית מחד, ולצפון אירלנד הקתולית-פרוטסטנטית המהווה את אחת מארצות הממלכה המאוחדת מאידך. היסטוריונים סבורים שמעבר למפלגה הרשמית בשם "שין פיין", התקיימו לאורך ההיסטוריה עשרות רסיסי מפלגות המתאגדות ומתפצלות חליפות, תוך שחלק מהן שומר את השם "שין פיין", ובגילגולים רבים במהלך מאת השנים, שחלפו מאז הקמתה. המפלגה מאופיינת בקו אנטי-ישראלי חריף ומזדהה באופן מוצהר עם הפלסטינים. ייסודה של המפלגה וימיה הראשונים מייסדה ומנהיגה הראשון של שין פיין בתחילת המאה העשרים היה ארתור גריפית'. בתחילה לא הייתה זו מפלגה מאוחדת כי אם פדרציה רופפת של קבוצות פוליטיות, שהקשר היחיד ביניהן היה התלות בעיתונים שפרסם גריפית'. היסטוריונים רבים קובעים את מועד ייסוד המפלגה ל-28 בנובמבר 1905, היום שבו הציג גריפית' לראשונה את "מדיניות שין פיין". בכתביו הצהיר גריפית' כי חוק האיחוד של הממלכה המאוחדת ואירלנד משנת 1800 היה בלתי חוקי, ולפיכך החוקה משנת 1782, שחוקק המנהיג האירי הנרי גרטן עודה בתוקף, וכל שנדרש על מנת להשיג שוב את עצמאותה של אירלנד הוא להאמין בכך. שין פיין הואשמה שלא בצדק באחריות למרידת חג הפסחא באפריל 1916. היה זה מסע תעמולה בריטי מכוון, אשר הצליח להטות את המפלגה אל הדרך הרפובליקנית והעביר את הנהגתה מגריפית' המתון, בעל הנטיות המונרכיסטיות, אל מהפכנים קיצונים כגון איימון דה ואלירה. המפלגה צברה פופולריות אדירה בעקבות הוצאתם להורג של מנהיגי המרידה, ובעקבות הניסיון לערוך באירלנד גיוס חובה בשנת 1918, כחלק מהמאמץ הבריטי לסיים בניצחון את מלחמת העולם הראשונה. בחירות 1918 בבחירות הכלליות שנערכו בשנת 1918 זכתה שין פיין ב-73 מתוך 105 המושבים האיריים בפרלמנט בווסטמינסטר, תוך שהיא מוחקת למעשה את מפלגת "שלטון הבית" המתונה של ג'ון רדמונד וג'ון דילון, אשר הייתה מובילת המאבק האירי לעצמאות עד לבחירות אלו. נציגיה של שין פיין הם אלו אשר הכריזו בינואר 1919 על הקמת "הדאל הראשון", הפרלמנט האירי העצמאי דבר, שהוביל לפרוץ מלחמת העצמאות האירית. פילוג ומלחמת אזרחים מלחמת העצמאות האירית הסתיימה בשנת 1921 עם חתימת האמנה האנגלו-אירית. האמנה הפכה את 26 המחוזות הדרומיים באירלנד ל"מדינת אירלנד החופשית", דומיניון בריטי שבראשו עמד המלך ג'ורג' החמישי, ו-6 מחוזות בצפון נותרו חלק מהממלכה המאוחדת. בתגובה לכך, פרש דה ואלירה מכל תפקידיו ופתח במלחמת אזרחים נגד הנהגת מדינת אירלנד החופשית בראשות גריפית' ומייקל קולינס. המלחמה הסתיימה בשנת 1923, ובשנה זו היו גם גריפית' וגם קולינס בין המתים. את תפקידיהם ירש ויליאם תומאס קוסגרייב בראשות מפלגה בשם Cumann na nGaedhael (קום-און נה גייל), אשר רבים מאנשיה היו חברי הדאל מטעם שין פיין. בשנות השלושים התאחדה מפלגה זו עם מפלגות קטנות אחרות, ליצירת מפלגת פינה גייל אשר הפכה לאחת משתי המפלגות הגדולות באירלנד. בשנת 1926 פרש דה ואלירה ממפלגת שין פיין, בטענה כי מדיניותה הקיצונית וסירובה להכיר באמנה האנגלו-אירית ובתוצאותיה אינם ריאליים, וכי על מנת להשפיע יש להשתתף באופן פעיל בפוליטיקה החוקתית. המפלגה שייסד, פיאנה פול, הפכה למפלגה הגדולה והחזקה באירלנד. מ"שין פיין הרשמית" ל"שמאל הדמוקרטי" לאחר הקמתן של פינה גייל ופיאנה פול, נותרה המפלגה בשולי הפוליטיקה האירית. בשנות השישים הפכה המפלגה למפלגת שמאל ואימצה אידאולוגיה מרקסיסטית. בשנת 1970 התפצלה המפלגה פעם נוספת כאשר נוצר "הצבא האירי הרפובליקני" הזמני ועמו "שין פיין הזמנית". הפלג שנותר לאחר הפיצול נקרא "שין פיין הרשמית", והפך לכוח הרדיקלי השמאלי בפוליטיקה באירלנד בשנות השמונים. ב-1977 שינתה "שין פיין הרשמית" את שמה ל"מפלגת הפועלים שין פיין". תחת שם זה זכתה בפעם הראשונה במושבים בדאל בשנת 1981. בשנת 1982 הסירה המפלגה מעליה את התוית "שין פיין" וקראה לעצמה "מפלגת הפועלים". פיצול נוסף אירע בשנת 1992, כאשר מנהיג המפלגה וכל חברי הפרלמנט מטעמה פרט לאחד יצרו מפלגה חדשה בשם "השמאל הדמוקרטי", אשר הייתה אף חלק מממשלת פינה גייל - לייבור, ששלטה באירלנד בין 1994 ל-1997, עד שהתאחדה עם מפלגת הלייבור האירית. בינתיים הנציג היחיד ממפלגת הפועלים איבד את כיסאו בדאל בבחירות של 1992, והמפלגה נותרה ללא ייצוג בדאל. שין פיין הזמני שין פיין הזמני הפך לקול הפוליטי של המיעוט הקתולי בצפון אירלנד, אשר ראה בפעולות הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA) דרך לגיטימית שתביא לסיומם של השלטון הבריטי בצפון אירלנד, הדומיננטיות של הפרוטסטנטים בפוליטיקה של צפון אירלנד והאפליה נגד הקתולים. עם זאת, רוב הקתולים לא תמכו בדעות אלו והצביעו למפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. בשנת 1981 זכה שין פיין הזמני להצלחה אלקטורלית, וזאת עקב מותם של אסירים אירים בכלא הבריטי במסגרת שביתות רעב. מאבק שליטה בין הפלג הדרומי בהנהגת רורי או'בריידי לפלג הצפוני, הקיצוני, בהנהגת ג'רי אדמס, גרם לעזיבתו של או'בריידי, שייסד מפלגה פורשת בשם "שין פיין הרפובליקנית", אשר טענה להיותה ה"שין פיין האמיתית". הפלג הצפוני שנותר בראשות אדמס החליט לנטוש את "מדיניות ההיעדרות" עתיקת היומין של השין פיין, דהיינו הסירוב להכיר בפרלמנטים של הממלכה המאוחדת או של אירלנד כלגיטימיים, על מנת שלא להכיר באמנה האנגלו-אירית ובחלוקתה של אירלנד. תחת נשיאותו של אדמס החל השין פיין הזמני לנסות דרכים מדיניות לפתרון הבעיה הצפון אירית, דבר שהוביל לתחילתו של תהליך שלום. שורה של פעולות ראווה של ה-IRA בשנות התשעים עיכבו את התהליך, אך הוא הגיע לשיאו בהסכם יום שישי הטוב בשנת 1998. אדמס השכיל להוביל את המפלגה הרחק מן המעורבות הצבאית, והצליח להביא לבחירת חמישה חברי דאל מטעמה בבחירות שנערכו באירלנד בשנת 2002. בבחירות לאספה בצפון אירלנד ב-2003 הביסה המפלגה את יריבתה, מפלגת העבודה הסוציא ל-דמוקרטית, אך בשל עליית כוחה של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, שהיא מפלגה פרוטסטנטית, נמנע שיתופה של שין פיין בממשלה החדשה. יש המייחסים את עלייתה של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית לסירובה של שין פיין להביא לפירוק ה-IRA מנשקו. אובדן האמון בין המפלגות השונות התומכות בהסכם יום השישי הטוב, הביא לכך שפעילות המוסדות שנוצרו בהסכם זה (האספה המחוקקת והאספה המבצעת) הושעתה בחודש אוקטובר 2002. גם בבחירות ל זכתה המפלגה להצלחה, אך היא ממשיכה במדיניותה שלא לקבל את התפקידים של חברי פרלמנט בפועל, על מנת שלא להישבע אמונים לבית המלוכה הבריטי כפי שמחייב התפקיד. הסכם יום שישי הטוב המפלגה הייתה מחויבת לפעולה לא אלימה במסגרת חוקתית מאז קבלת הסכם יום שישי הטוב באפריל 1998. סירוב ה-IRA להתפרק מנשקו כפי שציפו ממנו היוניוניסטים (הפרוטסטנטים, הרוצים לשמור על האיחוד עם הממלכה המאוחדת) גרם לעיכובים רבים בתהליך. מנגד, פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית בשנת 2001 האיצו את תהליך פירוק ה-IRA מנשק. מאז אוקטובר 2002 אין המועצה המבצעת של צפון אירלנד פעילה, ותפקידיה וסמכויותיה מושעים. קודם להשעיית המועצה המבצעת היו לשין פיין שני שרים. כיום שין פיין מתגאה בכך שהיא המפלגה היחידה לה יכול להצביע כל אירי, בין אם הוא גר בדרום (ברפובליקת אירלנד) או בצפון אירלנד, ואכן נציגי מפלגה זו נבחרו לארבעת הגופים להם יכולים נציגי צפון אירלנד ואירלנד להיבחר: לדאל, ל, ל ול. כיום שין פיין היא המפלגה הלאומית החזקה ביותר בצפון אירלנד, שם היא זוכה לכרבע מקולות הבוחרים. יריבתה העיקרית לקולות הבוחרים הקתולים הלא יוניוניסטים (המתנגדים להמשך שייכותה של צפון אירלנד לממלכה המאוחדת) היא מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (SDLP), אשר זכתה ביותר מושבים באספה הצפון אירית בשנת 1998, אך הוכתה על ידי שין פיין בבחירות בשנת 2003. בבחירות אלו עלה כוחה של שין פיין מ-18 נציגים ל-24 נציגים. לפני השעיית כוחותיה של המועצה המבצעת באוקטובר 2002 היו לשין פיין שני שרים. לאחר הבחירות של 2003, אשר העלו את המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית - DUP, ככוח הבולט באספה, לא ברור מה יהיו תפקידי שין פיין, שכן מפלגה זו מסרבת לשתף פעולה עם כל גוף הקשור אל ה-IRA, כל עוד זו לא התפרקה מנשקה. בפרלמנט האירופי יש לשין פיין נציגה אחת. בפרלמנט של אירלנד, הדאל, יש לשין פיין נכון ל-2020 37 מושבים, ושבעה מושבים בפרלמנט הבריטי בווסטמינסטר (אף על פי שאלו אינם משמשים בתפקידם בפועל בשל סירובם להשבע שבועת אמונים למלך בריטניה, כיון שאינם מכירים בשלטון הבריטי בצפון אירלנד). מבחינת יחסי חוץ שין פיין תומכים בעצמאות ארץ הבסקים מספרד וצרפת, וכן תומכים בפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות ה-70 נהגו ה-IRA ואש"ף להתאמן ביחד.. בשנת 2022 הפכה שין פיין למפלגה הפוליטית הגדולה ביותר בצפון אירלנד, והצליחה לראשונה בהיסטוריה לזכות במספר הגבוה ביותר של קולות בבחירות ל עם כ-29% מהקולות. אולם שין פיין השיגה את ההישגים האלקטורליים שלה עם קמפיין שהדגיש סוגיות של עליית יוקר המחיה ושירותי הבריאות, והצניע את המחויבות שלה לאיחוד בין הצפון לדרום. המצע כיום מצעה של שין פיין מדגיש את נושא איחודה של אירלנד. שין פיין מדגישה כי היא המפלגה היחידה הפועלת הן באירלנד והן בצפון אירלנד (או כלשונם – בכל 32 המחוזות), ומצעה טוען כי היא פועלת על מנת להפוך את האיחוד של אירלנד הצפונית ואירלנד למציאות עוד בימי חיינו. שין פיין דורשת נקודת ראות כלל אירית בנושאי מדיניות חשובים, ומגדירה עצמה כ"מפלגה רפובליקנית סוציאליסטית". בנושא פירוק הנשק תומכת שין פיין בפירוק הנשק של ה-IRA, אך היא כורכת את התהליך גם בנסיגתו המלאה והמיידית של הצבא הבריטי. שיין פיין והסכסוך הישראלי פלסטיני שיין פיין מאופיינת בקו פרו-פלסטיני מובהק. המפלגה רואה הקְבלה בין המאבק של הלאומנים בצפון אירלנד לעצמאות מהשלטון הבריטי, לבין המאבק הפלסטיני כנגד השלטון הישראלי. על כן, המפלגה תומכת באופן עקיף בטרור הפלסטיני נגד ישראל. כבר לפני הסכמי אוסלו המפלגה תמכה באש"ף בכלל וביאסר ערפאת בפרט. חברי מפלגה הביעו תמיכה בחמאס וחלק מחבריה אף נפגשו עם אסמאעיל הנייה. במהלך מלחמת חרבות ברזל קראה המפלגה להפניית ישראל לבית המשפט הפלילי הבין־לאומי. קישורים חיצוניים אתר המפלגה שין פיין שין פיין און ליין הערות שוליים * קטגוריה:אירלנד: היסטוריה קטגוריה:צפון אירלנד: היסטוריה קטגוריה:אירלנד: מפלגות קטגוריה:צפון אירלנד: מפלגות קטגוריה:מפלגות סוציאליסטיות קטגוריה:הצבא האירי הרפובליקני קטגוריה:תנועות בדלניות קטגוריה:מפלגות ירוקות קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1970 קטגוריה:פופוליזם שמאלי	2024-05-18T09:24:31
דגל הרפובליקה הדומיניקנית	דגל הרפובליקה הדומיניקנית הוא הדגל של המדינה, הדגל הלאומי משמיט את הסימן האמצעי. הדגל מורכב מצלב לבן ממורכז שקצותיו מגיעים לקצה הדגל, והוא מחלק את הדגל לארבעה מלבנים. המלבנים העליונים הם בצבע כחול (צד התורן) ואדום, בעוד התחתונים הם בצבע אדום (צד התורן) וכחול. במרכז הצלב מופיע סמל קטן ובו מגן הנתמך על ידי ענף זית (משמאל) וענף דקל (מימין). מעל המגן ישנו סרט כחול ועליו המוטו הלאומי: "דיוס, פאטריה, ליברטאד" (אלוהים, מולדת, חופש). מתחת למגן ישנו סרט אדום ועליו כתוב "רפובליקה דומיניקנה". ראו גם קישורים חיצוניים הרפובליקה הדומיניקנית, דגל קטגוריה:הרפובליקה הדומיניקנית: סמלים לאומיים הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית	2024-09-23T05:35:59
חוק ההסמכה (גרמניה הנאצית)	שמאל\|ממוזער\|250px\|היטלר נואם בפני הרייכסטאג, 23 במרץ 1933 חוק ההסמכה (בגרמנית: Das Ermächtigungsgesetz), או בשמו הרשמי החוק לתיקון מצוקת העם והרייך (בגרמנית: Behebung der Not von Volk und Reich), הוא חוק שחוקק הרייכסטאג הגרמני ב-23 במרץ 1933, והעניק לממשלה סמכויות חקיקה מלאות, ובכך איפשר לממשלה לעקוף את הפרלמנט (הרייכסטאג עצמו), שבו למפלגה הנאצית לא היה רוב מוחלט. העברת חוק זה הייתה אחד השלבים העיקריים בתהליך השלטת הדיקטטורה הנאצית על גרמניה וחיסול רפובליקת ויימאר - הגלייכשאלטונג. חוק ההסמכה הוביל הלכה למעשה ל"הפיכה עצמית". רקע ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה, כאשר ברייכסטאג, שנבחר בנובמבר 1932, המפלגה הנאצית הייתה הגדולה ביותר אך היו לה רק כשליש המושבים. ב-27 בפברואר הוצת בניין הרייכסטאג. הנאצים מיהרו להאשים בשריפה קנוניה קומוניסטית, והאשימו בכך את מרינוס ואן דר לובה, פועל הולנדי מובטל, ששהה במקום. בעקבות כך הוצא "צו שריפת הרייכסטאג" שבא להגן על האומה מהאיום הקומוניסטי כביכול, בו הושעו סעיפים בחוקה, וניתנו לממשלה סמכויות מרחיקות לכת לפגוע בחופש האזרח ובחופש העיתונות. באווירה זו נערכו ב-5 במרץ בחירות נוספות לרייכסטאג. למרות ההגבלות החמורות שהוטלו על האופוזיציה ערב הבחירות, לא הצליחה המפלגה הנאצית לזכות ברוב מוחלט בבחירות, אלא רק בכ-44 אחוז מהקולות ו 37 אחוז מהמושבים ברייכסטאג. חקיקת החוק חוק ההסמכה נועד להבטיח לנאצים שליטה מוחלטת למרות היעדר הרוב המוחלט בפרלמנט. הפרלמנט החדש התכנס ללא צירי המפלגה הקומוניסטית, שהשלטונות מנעו מהם להשתתף ואף שמו רבים מהם במעצר. ב-23 במרץ, יומיים לאחר כינוס הרייכסטאג החדש, תחת אווירת הטרור הנאצי, נערך הדיון על החוק. בעדו הצביעו 444 צירים - מהם 288 צירים נאצים ו 156 צירים ממפלגות הימין הלא נאצי. בהיעדרם של הקומוניסטים, רק 94 צירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית התנגדו להצעה, ובראשם אוטו ולס, שאף נשא נאום תקיף כנגד החוק. 26 מצירי המפלגה לא הגיעו להצבעה, עקב איומים והפרעות מצד הנאצים. בסיכום זכה החוק לתמיכה של 68.6 אחוז מחברי הרייכסטאג. לדעת חוקרים רבים, לחוק ההסמכה לא היה תוקף חוקי, שכן הרוב שנדרש לו הושג באיומים. תוכן החוק החוק קבע שבנוסף לפרלמנט, גם לממשלה יש סמכויות חקיקה מלאות, סמכות לחוקק חוקים שנוגדים את האמור בחוקה, וסמכות לאשר הסכמים עם מדינות זרות. החוק נחקק לתקופה של ארבע שנים, אולם עם תום תקופה זו כבר לא היה שום כוח פוליטי במדינה שהתנגד לנאציזם, תוקף החוק הוארך לתקופה נוספת, והוא נותר בתוקף עד סוף מלחמת העולם השנייה. בהסכמה לחקיקה זו, ויתר הפרלמנט הגרמני והמפלגות השייכות לו על כוחן, הביא לקיצה את חוקת ויימאר הדמוקרטית, ונתן להיטלר את המשענת החוקית לשלטונו הרודני. תרגום לשון החוק שמאל\|ממוזער\|250px\| חלק 1 של החוק מתייחס לפסקה 85 של חוקת ויימאר המנחה את הדרך בה הרייכסטאג והרייכסראט מאשרים את תקציב הרייך, ולפסקה 87 של החוקה המגבילה את הלוואות הממשלה. חלק 3 של החוק מתייחס לפסקות 68 עד 77 בחוקה הקובעות את התנאים לתהליך החקיקה ברייכסטאג. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גרמניה הנאצית: חוק ומשפט קטגוריה:חוקים קטגוריה:1933 בגרמניה קטגוריה:רפובליקת ויימאר: חוק ומשפט	2024-09-14T06:12:51
יום החרם	הפניה חרם אחד באפריל 1933	2011-01-04T12:32:41
אייר (מדינה)	REDIRECT אירלנד	2004-11-23T18:28:19
מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט	REDIRECT המרד הערבי הגדול	2005-03-09T17:48:43
אוקטביאן גוגה	אוקטביאן גוגה (ברומנית: Octavian Goga; 1 באפריל 1881 - 7 במאי 1938) היה משורר, מחזאי, מתרגם ופוליטיקאי רומני, יליד טרנסילבניה. כיהן כראש ממשלת רומניה בין השנים 1937–1938. נודע בקו הפוליטי הלאומני-ימני רדיקלי והאנטישמי שלו. נבחר לאקדמיה הרומנית. חייו גוגה נולד ב-1881 בכפר רשינאר, על המורדות הצפוניים של הרי הקרפטים בטרנסילבניה. אביו היה כומר אורתודוקסי, בעל שורשים ארומנים. ואימו מורה וכותבת לעיתים בעיתונים שוליים. ב-1890 התחיל לימודים תיכוניים בסיביו והמשיך לאחר מכן בברשוב. ב-1900 התחיל את לימודיו בפקולטה לפילוסופיה וספרות של אוניברסיטת בודפשט והמשיך את לימודיו בברלין, שם סיים ב-1904. אחרי כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה שירת גוגה בחזית דוברוג'ה כחייל ואחר כך סופח למשרד התעמולה של הצבא שעבר בשטח הרומני שנשאר חופשי ביאשי. בשנות ה־20 המוקדמות הקים גוגה את מפלגתו האנטישמית שהתאחדה בשנת 1935 עם מפלגה האנטישמית LANC של א. ק. קוזה כדי ליצור את המפלגה הנציונל-נוצרית. בסוף שנת 1937, בעזרת החוגים הפרו-נאצים המקומיים, הפך לראש ממשלת מיעוט. הממשלה בראשותו חוקקה חוקים אנטישמיים, סגרה עיתונים דמוקרטיים והשיא היה בחקיקת חוק אזרחות, אשר "בחן מחדש" את נאמנות היהודים. כשליש מהיהודים (מעל 250,000) איבדו את האזרחות שלהם. גוגה הודח בשל לחצים של בריטניה וצרפת וראה בהדחתו ניצחון ליהודים. לאחר התפטרותו פרש לאחוזתו בטירת צ'וצ'ה טרנסילבניה, שם לקה בשבץ ב-5 במאי 1938, ומת יומיים לאחר מכן. הנצחה כיום נמצא במרכז בוקרשט (באזור שהוחרב על ידי צ'אושסקו ונבנה מחדש) רחוב הקרוי על שמו של גוגה. השם ניתן לרחוב לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ולמורת רוחם של הקהילה היהודית וגורמים יהודיים אחרים. האירוניה ההיסטורית היא כי באזור זה שכן הרובע היהודי הוותיק של בוקרשט (הרבעים דודשט ווקארשט). רחובות רבים בערי רומניה נושאים את שמו בעיקר בגלל חשיבותו כמשורר. קישורים חיצוניים 200px\|ממוזער\|שמאל\|צילום משנת 1911 הערות שוליים קטגוריה:אנטישמיות ברומניה: אישים קטגוריה:חברי האקדמיה הרומנית קטגוריה:מחזאים רומנים קטגוריה:משוררים רומנים קטגוריה:פוליטיקאים רומנים קטגוריה:ראשי ממשלת רומניה קטגוריה:רומנים חברי הבונים החופשיים קטגוריה:רומנים מטרנסילבניה קטגוריה:שרי התרבות של רומניה קטגוריה:רומנים שנולדו ב-1881 קטגוריה:נפטרים ב-1938	2024-06-21T22:56:22

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.