Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
שבלול (פירושונים)		2024-09-04T10:04:04
קלף משחק	ממוזער\|250px\|קלפי משחק של המותג Bicycle ממוזער\|250px\|ילדה בונה מגדל קלפים ממוזער\|250px\|קלפי משחק קלף משחק הוא לרוב חתיכה מלבנית של נייר מנויילן, פלסטיק דק או עבה, המשמש למשחקי קלפים. סט שלם של קלפים נקרא חפיסת קלפים. בקלפי משחק משתמשים בין היתר לביצוע קסמי קלפים ולשימושים שונים במיסטיקה. מספר משחקי קלפים מערבים הימורים. צד אחד של הקלף (פני הקלף) נושא סימון אשר נועד להבדילו משאר הקלפים ולקבוע את שימושו תחת כללי המשחק אותו משחקים. הצד השני (גב הקלף) הוא זהה בכל הקלפים, בדרך כלל ציור מופשט או תבנית כלשהי. ברוב המשחקים מתקיים המשחק עם כל חפיסת הקלפים, כאשר סדר הקלפים בחפיסה הוא אקראי. את האקראיות משיגים באמצעות טריפת הקלפים. טריפת קלפים ילדים עשויים לטרוף את הקלפים על ידי פיזורם וערבובם על גבי השולחן, כאשר פני הקלפים מופנים מטה. בעלי קואורדינציה טובה יותר טורפים את הקלפים במגוון שיטות, כאשר קלפנים מומחים עשויים לבטא מיומנות גבוהה ואף הצגה ראוותנית של טריפת קלפים. ניתן לטרוף את הקלפים על ידי חלוקתם לשתי ערימות, ואיחוד הערימות מחדש, כאשר קלפים מגיעים לסירוגין מאחת משתי הערימות. אחת השיטות לכך היא העמדת החפיסות זו מעל זו, ודחיקתן זו לתוך זו. שיטה אחרת, המכונה "טריפת רוכסן", היא פריטת שתי ערימות הקלפים בו זמנית בשתי ידיים, כך שקצותיהן מוצאים עצמם לסירוגין באותו מקום; אז מאוחדות הערימות. שיטה זו דורשת מיומנות גבוהה יותר. היסטוריה מוקדמת למרות התפוצה הרחבה שקיבלו הקלפים בכל רחבי העולם בזמן המודרני, אין מידע חד משמעי על מקום היווצרותם הראשונית. עם זאת, נראה שהקלפים הומצאו סמוך להמצאת הנייר בסין כשטרות משחק, כאשר המנצח לוקח את הקלפים של היריב. לאחר מכן במאה ה-13, הקלפים הגיעו לצרפת, והוספו להם 4 צורות: "מטבעות", "גביעים", "חרבות" ו"מקלות פולו". קלפים אלו היו דומים מאוד לקלפים של היום. 4 צורות, 10 קלפי מספר ו-12 קלפי ציור. לאחר מכן, הקלפים הופצו באירופה והצורות שונו ל-"עלה" (באנגלית: spade), "יהלום" (diamond), "לב" (heart) ו"תלתן" (club) מכיוון שהיה יותר קל להעתיק צורות אלו עם נייר פחם. הקלפים הישנים משמשים עדיין כקלפי טארוט (אם כי במספר חפיסות של אלה המטבעות שונו לפנטקלים, משטח עגול ושטוח דמוי צלחת שעליו חרוט סימן הפנטגרם) לצורך הגדת עתידות. הקלפים העתיקים ביותר שהרשומות עליהם הגיעו עד ימינו שייכים לסין של המאה השביעית לספירה. קלפים אלה נוצרו באמצעות ציור על גבי נייר כותנה, כאשר הם חולקו לשני חלקים – על החלק העליון ציטוט מיצירה ספרותית כלשהי, ולמטה איור המציג סצנה מיצירה זו. מטרת המשחק הייתה לחבר את שני החלקים בצורה נכונה. באותה המאה היו בסין גם קלפי משחק, שהחפיסה שלהם כללה 36 יחידות, אשר התחלקו לארבעה צבעים. לכל קלף הייתה דרגה משלו, שהתאימה לדרגות הפקידים של סין. בקלפים אלה השתמשו למשחק ולהגדת עתידות. הקלפים היפניים של אותה התקופה היו שונים בתכליתם ונעשה בהם שימוש למטרות לימודיות בלבד. החומר שמהם נוצרו היו חלקי צדפים בצורות מרובעות, ועליהם שורות של שירים. על המשתתף במשחק היה ליצור שיר שהתאים מבחינה הגיונית. קלפים מסוג שונה היו נפוצים בימי הביניים – אלה היו קלפי טארוט, כאשר מטרת הקלפים האלה הייתה קריאת עתידות. החפיסה התחלקה לשני חלקים – הארקנים הגבוהים והנמוכים. הארקנים הנמוכים, למעשה, הם דגם קרוב ביותר לחפיסת קלפים המודרנית, בזמן שמהארקנים הגבוהים הגיע רק קלף אחד – ג'וקר. התפוצה של הקלפים באירופה החלה בזמן מסעות הצלב למזרח המוסלמי במאות ה-11 עד ה-13. אחד המקורות הראשונים שמדברים על הקלפים שייך לכרוניקה האיטלקית של שנת 1379: "בוויטרבו קיים משחק בקלפים שמקורה בארץ הסאראצין וקרויה על ידם נעיב". מאוחר יותר בספרד נוצר משחק מקומי שמקבל את השם "לומברה". המשחק הזה זכה לאהדה רבה ברחבי היבשת ואף שולחן ההימורים נקרא באופן מסורתי "שולחן לומברי". במאה ה-16 הימורי הקלפים הפכו לפופולריים בכל רחבי אירופה וכתוצאה מכך צמח תחום חדש – רמאות מקצועית (שממנה יתפתחו בעתיד גם קסמי קלפים). ההימורים נעשו למשמעותיים עד כדי כך שבמאה ה-17 המלך אנרי השני ולואה חוקק חוק לפיו על הצד ההפוך של הקלפים צוירו פסים אלכסוניים צבעוניים – זאת במטרה להקשות על סימונים לצורכי זיהוי. קלפי משחק כיום ממוזער\|250px\|קלפי המשחק בספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. ל-52 קלפי המשחק הנפוצים ביותר כיום, קוראים קלפים אנגלו-אמריקאיים. קלפים אלה מכילים 13 קלפים בכל סדרה. הסדרות שמאל\|ממוזער\|250px\|מימין לשמאל: , , $ ו-. צורה שם עברי שם אנגלי צבע לב שחור/עלה/פיק Spades שחור לב/לב אדום Hearts אדום יהלום/מעוין/שמיר Diamonds אדום ♣ תלתן/צלב Clubs שחור הרכב חפיסה בכל סדרה יש 9 קלפים הממוספרים מ-2 עד 10. אלה מכילים מספר תואם של ציורים. על קלפים מודרניים מצוין מספרם בשתי פינות נגדיות או בכל ארבע הפינות על מנת להקל בזיהוי הקלף כאשר הם מוחזקים פרושים במניפה. בנוסף בכל סדרה יש 4 קלפים נוספים: "נסיך", "מלכה", "מלך" ו"אס". נהוג לכלול בכל חפיסה שניים או שלושה ג'וקרים (שני ג'וקרים רגילים ואחד מעין סופר- או "על-ג'וקר", החזק מהם) (אך אלה עדיין אינם נחשבים כחלק מהחפיסה הסטנדרטית). שם עברי שם אנגלי קיצור מיקום נסיךJack J 11 מלכה Queen Q 12 מלך King K 13 אס Ace A1 ג'וקר Joker $14 העיצוב המפואר והלוגו של היצרן המופיעים לרוב על אס עלה () התחיל להופיע לראשונה תחת שלטונו של ג'יימס הראשון באנגליה. מלך זה העביר חוק הדורש חתימה מיוחדת על הקלף כהוכחה לתשלום מס של יצרן הקלפים המקומי. עד ה-4 באוגוסט 1960 הייתה חובה לשלם מס על חפיסות קלפים שהודפסו ועל האס עלה היה רשום את שם המדפסת וצוינה העובדה שהמס שולם על הקלפים. כמו כן, חפיסות הקלפים היו חתומות בעטיפה ממשלתית רשמית. ניתן להבחין בכמה עובדות מעניינות בקשר לקלפי המשחק. נסיך עלה, נסיך לב ומלך יהלום מצוירים בצדודית, בזמן ששאר קלפי המלוכה מצוירים כך שכל פניהם גלויים. כל המלכים עם חרב בידם, למעט מלך יהלום שאומרים שידו מושטת לשלום. המלך לב נראה עם חרב מאחורי ראשו, דבר שהוביל לכינוי הקלף כ-"המלך המתאבד" (suicide king) כמו כן הוא המלך היחידי ללא שפם. ה-אס עלה מיוחד בסימן העלה שעליו, שהוא גדול ומקושט במיוחד ומדי פעם נאמר שהוא קלף המוות (death card). כל קלפי המלוכה מטים את ראשם לצד שמאל מלבד קלפי המלוכה מסוג עלה ונסיך תלתן ולפעמים מלכה לב שמטים את ראשם לצד ימין. הרבה פעמים בקסמי קלפים משתמשים באס עלה במיוחד בגלל קישוטיו ובידולו משאר הקלפים. בנוסף בחלק מהקלפים יש תכונה של סימטריה סיבובית (אם נסובב את הקלף ב-180 מעלות הוא ייראה כמו הקלף במצב רגיל), הקלפים הם: כל הקלפים של 2, 4, 8, 10, כל קלפי המלוכה, וכל קלפי היהלום חוץ מהקלף של 7. משחקי קלפים רבים דורשים סדר של דרגת הסדרה והם מסודרים מהחזק לחלש כמו במשחק ברידג': עלה, לב, יהלום, תלתן (ניתן לזכור את הסדר בעזרת ראשי התיבות עלי"ת),או לפי סדרות: מייג'ור= , מיינור= . מידות הקלפים על פי התקן הבינלאומי ישנן שתי מידות סטנדרטיות לקלפים: "מידת ברידג'" ו"מידת פוקר"; ההבדל ביניהן הוא ברוחב. על פי התקן, גובה של חפיסה סטנדרטית (לא משנה איזה סוג) הוא 88.9 מ"מ ("3.5). רוחב הקלפים במידת פוקר הוא 63.5 מ"מ ("2.5), והרוחב במידת ברידג' הוא 57.15 מ"מ ("2.25 צר ברבע אינץ' ממידת הפוקר). ראו גם סדרה (קלפים) משחק קלפים קישורים חיצוניים ענת קורול גורדון, למה בכל חפיסת קלפים יש ג'וקר, בערוץ כאן 11, 2019 * קטגוריה:סין: המצאות	2024-09-17T10:49:43
עשרת השבטים האבודים	REDIRECT עשרת השבטים	2004-11-20T17:48:42
בני ישראל (הודו)	ממוזער\|כריכת הספר "ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו" מאת חיים שמואל קהימקר, יצא בתל אביב בשנת 1937 ממוזער\|בני-ישראל מהודו שנת 1838 (כנראה ממשפחת קמודן מוכאדם דיווקר, נשיאי הקהילה) ממוזער\|משפחת טלקר: הסבא דניאל, הבן משה והנכד דניאל (שנת 1870 לערך) בני ישראל (במראטהית-יהודית: बेने इस्राएल, תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא כינויה של קהילה יהודית שהתקיימה במערב הודו לצד קהילת יהודי קוצ'ין ויהודי "בגדאד". מאז הקמת מדינת ישראל עלתה רוב הקהילה לארץ ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני הקהילה. בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי, קולקטה, דלהי, אחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-85,000 נפשות בישראל, כ-3,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-5,000 נפשות ברחבי העולם, כולל צאצאי נישואין בין-עדתיים. שמאל\|ממוזער\|250px\|בית הכנסת מגן אברהם של קהילת בני ישראל באחמדאבאד היסטוריה ממוזער\|חוג ללימודי עברית של בנות עדת בני ישראל בפנימיה לבנות בפונה, 1913.המחנכת רבקה ראובן בכיסא האמצעי קיים קושי לקבוע מהו מוצאם של בני ישראל וזאת מכיוון שבני העדה לא תיעדו בכתב את קורותיהם, לא קיימו כל קשר עם קהילות יהודיות אחרות, ואין בידנו כל תיעוד חיצוני של נוסעים שפגשו בהם עד המאה ה-11. על פי המסורת של בני העדה, אבותיהם הם ניצולים מספינה שנטרפה סמוך לחוף "קונקאן" דרומית למומבאי. מהספינה ניצלו 7 גברים ו-7 נשים, וכל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שלהם אבדו באסון. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של קהילת בני ישראל, והתיישבו באזור. ישנה אי-בהירות לגבי התקופה שבה קרה האירוע. יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפני הספירה, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. ישנם מבני העדה שטוענים שהיו מצאצאי עשרת השבטים. על פי המסורת של בני ישראל, חלה אצלם תחייה דתית במאה ה-10, כאשר אדם בשם דוד רחבי שזיהה שהם יהודים על פי מנהגיהם, לימד אותם דינים והנהיג את חג השבועות ואת חג הסוכות. אותו דוד רחבי נהרג על ידי פרש מוסלמי כאשר היה על חוף הים. ישנם הסבורים שהיה זה דוד הסוחר, אחי הרמב"ם אשר נסע לסחור בהודו במאה ה-12, אך אין לכך עדויות מבוססותעל פי דברי הרמב"ם באיגרתו לר' יפת בן אליהו הדיין, דוד אחיו טבע בים הודו. איגרת שכתב האח דוד לרמב"ם בדרכו להודו נמצאה בגניזה הקהירית. מהאיגרת עולה שהפליג לחוף מלבר, אין שום מקור לכך שביקר בחוף קונקאן. גם סיפור מותו של דוד רחבי בידי פרש, לא עולה בקנה אחד עם הדברים שכתב הרמב"ם על נסיבות מות אחיו., מלבד העובדה ששמם של קהילה בשם בני ישראל בהודו מוזכרת באיגרת הרמב"ם לחכמי העיר לוניל בצרפת בשנת 1194. יש חוקרים הסבורים שמדובר במפגש עם יהודי בשם דוד יחזקאל רחבי שחי במאה ה-18 והגיע מקהילת יהודי קוצ'ין בדרום מערב הודו. דוד יחזקאל רחבי היה מתורגמן ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר. הוא לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה, משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'היראדקר, ולימד אותם את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו. שלוש המשפחות היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה. הם קיבלו גושפנקא לתפקידם משליטים מקומיים ונקראו "קאג'י". קיימים מסמכים משפטיים חתומים בידי שליטי האזור ומלכים מהמאה ה-17 עד לסוף המאה ה-18. המנהיגות האזרחית והפוליטית עברה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785, והוטבע התואר "קמודאן מוכדאם" דהיינו מפקד-נשיא. ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1855 ואף לפני נשלחו תרומות. בקבר רחל ישנה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו משנת 1865 לערך. בתחילת המאה ה-19 הנחו יהודים מקוצ'ין את המנהיגות הדתית של בני ישראל. הם שימשו בקהילה מורים, חזנים ושוחטים. התחייה הדתית של בני ישראל הסתייעה גם, החל בשלהי המאה ה-18, ביהודים בגדאדים, שהעבירו את עסקיהם ואת מוסדות הדת והקהילה שלהם מעיראק למרכזי המסחר במומבאי ובכלכותה. באופן פרדוקסלי, גם מיסיונרים נוצרים חיזקו את זהותם היהודית של בני ישראל, בחזקם את קשריהם עם דוברי אנגלית. הם הקימו בתי ספר להוראת השפה האנגלית ותרגמו ספרי תפילה וכתבים דתיים אחרים מעברית למרטהי. בסוף המאה ה-19 גברה הפעילות של הרבנות האורתודוקסית ולצידה הגיעה הפעילות הציונית. הקהילה הוזמנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897, אך מנהיגיה סירבו להשתתף בטענה שמשיח ישראל עדיין לא בא ולכן יש להמתין. עם זאת, הקהילה כן תרמה כלכלית למאמץ הציוני. כתוצאה מהזדמנויות שהציעו הבריטים לבני ישראל בתחילת המאה ה-19, התחילו משפחות של בני ישראל להגר למרכזים אחרים. הקהילה הסתעפה לכמה ריכוזים נוספים מחוץ להודו, למקומות כגון: קראצ'י (שהפכה לחלק מפקיסטן), עדן (תימן) ורנגון (מיאנמר). כמו כן, היגרו יהודים מבני ישראל לאזורים נוספים בהודו: פונה, אחמדאבאד וניו דלהי. בני הקהילה ששירתו בצבא האימפריה הבריטית השתתפו כקצינים במלחמת העולם הראשונה. מספר קצינים היו מהנכנסים עם הגנרל אלנבי לירושלים עם כיבושה בשנת 1917, עת השליטה באזור עברה מהאימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית. מספר נוסעים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. ישראל יוסף בנימין ראה בהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים. מניעת התבוללות בגויים הייתה הדבר החשוב ביותר בקהילה. בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי חיים שמואל קהימקר, ממנהיגי הקהילה. הספר יצא לאור בשנת 1937 בתל אביב. נכתב בו כי בני ישראל הם צאצאי כובשי זיתים מהגליל, שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו. שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת ברהמינים. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים ממעמד הכהונה. בבדיקה גנטית שנערכה ב-2002 נמצאו ממצאים שמוכיחים כי לבני הקהילה גנים יהודיים וכי שכיח אצלם במידה דומה לעדות אחרות, אף על פי שלא היו כוהנים מוצהרים בקרבם. באזור קונקאן משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים בכ-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים שבו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (Alibag). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות. בני ישראל שימשו כדורכי שמן בקונקאן ונודעו בכינוי "שנוואר טליס", שמשמעו עוצרי שמן שומרי שבת. הם אימצו את שפת המקום, מרטהי, ולא נבדלו, למראית עין, מבני המקום. אולם, בחברה הכפרית הם נבדלו מאחרים בשל דבקותם ביהדות. כיום גרות בכפר 5–6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. אליהו בירנבוים אשר ביקר בכפר בסוף שנת 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי וקרולקר, למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-170 שנה. חיי הדת עדיין נותרו כ-40 בתי כנסת של הקהילה ברחבי הודו, רובם כבר אינם פעילים. חלק מבתי הכנסת נהרסו בשל עזיבת הקהילה. עם זאת, חלק מבתי הכנסת הנותרים גדולים מאוד ומרשימים ועדיין פעילים במיוחד בחגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הוקמו החל מסוף המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20. בתי הכנסת של בני העדה בפקיסטן נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה. האחרון שבהם, "מגן שלום" בקראצ'י, נהרס ב-1988 על מנת לפנות מקום למרכז קניות. בשנים האחרונות נשלחו למומבאי רבנים שונים, ושירתו שם תקופות קצרות, וכן נציגים של תנועת חב"ד, וזאת בנוסף לחזנים ולרבנים בני הקהילה במקום. בני ישראל דבקים במסורת שלהם ובמנהגיהם, והמועדים החשובים ביותר להם הם ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה וחג הפסח. בחתונה, למשל, הכלה לובשת סארי לבן ויוצאת לקבל את פני החתן, כשהוא עומד על בימת בית הכנסת ומזמר את "שיר החתן" (נכתב על ידי רבי ישראל נג'ארה) המיוחד לבני ישראל. אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם (היום משתמשים בצבע אדום שלא מן החי), להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר לנתינת דם קורבן הפסח על משקוף הדלת בליל יציאת מצרים (), אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל". המסורות של "בני ישראל" בהודו קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה, שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בקהאנדאלה , המקום שאליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה. חינוך מאחר שבהודו היו לקהילת בני ישראל זכויות מלאות, הגיעו רבים לעמדות בכירות במערכת המשפט, היו ממקימי מערכת הרפואה ההודית ומקימי מערכת החינוך ההודי במהאראשטרה, והקימו מערכת חינוך לבני ישראל. הסופר חיים שמואל קהימקר, הקים את אגודת העזובים לחינוך יתומי ויתומות הקהילה בשנת 1853, המחנך והסופר יוסף יחזקאל ראג'פורקר, שימש כבוחן בשפה העברית החל מ-1871 באוניברסיטת בומביי. בשנת 1875 ייסדה "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" את "בית הספר הישראלי", מוסד לחינוך יסודי בשפה האנגלית. ב-1892 נוסף עליו גם בית ספר תיכון. בשנות השלושים הוסב שמו ל"בית ספר אלי כדורי", על שם הנדבן שתמך בו. רוב תלמידיו היו יהודים, ולימדו בו עברית, נוסף על אנגלית ומרטי. כיום, שפת ההוראה בבית הספר היא מרטי ואין כלל יהודים בין תלמידיו. איגוד בוגרי בית הספר היהודי (לימים, הוא נודע בכינוי "אגודת המכבים") נוסד בשנת 1917 ובתקופת השיא שלו, בשנות החמישים, השתתפו באספותיו מאות אנשים. בשלהי המאה ה-19 הוקם בבומביי בית ספר על שם יעקב ששון לילדי "הבגדאדים". תחילה הוטלו הגבלות על מספר התלמידים מבני ישראל. ב-1970 היו כמעט כל התלמידים היהודים בבית הספר מבני ישראל. רבים מהגברים של הקהילה קיבלו השכלה כללית ולא מעט בנו קריירה צבאית בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי. עם סיום השלטון הבריטי היו לקצינים בצבא ההודי. שחקנים וזמרי תיאטרון מבני ישראל פעלו בתחילת המאה העשרים בהודו, ועם הקמת התעשייה הבוליוודית במומבאיי, היו אנשי קולנוע מקהילת בני ישראל. אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא שמואל יחזקאל דיווקר, מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796, וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "קמודאן מוכאדם" שעבר בירושה. השתלבות בני הקהילה בארץ ישראל בהינתן הצלחתם תחת הממשלה הבריטית, רבים מ"בני ישראל" התכוננו לעזוב את הודו בשנת 1947. הם האמינו כי התעוררות הלאומיות והדגש על דתות מקומיות יביאו לפחות הזדמנויות עבורם. בסופו של דבר רובם היגרו לארץ ישראל. כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ, וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואה של המשפחה המורחבת, הם נתקלו בקשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לעיירות פיתוח ללא מקומות תעסוקה. ב-1951 התלוננה קבוצה מבני ישראל על אפליה ופתחה במחאה השקטה בהנהגת אייזיק (אק איי) דיווקר, ודרשה לחזור להודו. בין השנים 1960–1964 פתחו בני הקהילה במחאה השנייה נגד פסיקתם של כמה רבנים שפסקו כי בני הקהילה אינם יהודים. מנהיג המחאה היה בהנהגת שמשון שמשון (קילקר). המחאה נסתיימה עם הצהרת ראש ממשלת ישראל לוי אשכול שעל הממסד הרבני לחדול מאפלייתו כלפי הקהילה. לפי דו"ח הוועדה העליונה על הפזורה ההודית (2012), שסקר את החיים בישראל עבור קהילת בני ישראל, בעיר באר שבע בדרום הארץ נמצאת הקהילה הגדולה ביותר של בני ישראל, ויש להם סוג חדש של משפחה רב-לאומית. בדרך כלל בני ישראל לא פעלו פוליטית מאז אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת ופעלו באמצעים צנועים יותר. הם כן יצרו קשרים כלכליים מתמשכים עם הודו, אך הם בעלי מעמד פוליטי מצומצם בישראל. הקהילה, אף על פי שהייתה בישראל במשך דורות רבים, שמרה על מסורות רבות מהודו, מלידה ופולחנים כמו מהנדי. יהודים ממוצא הודי נחשבים בדרך כלל לספרדים, אף על פי שרובם המכריע אינם ממוצא ספרדי; הם השתלבו היטב מבחינה דתית עם הקהילה הספרדית בישראל. המעמד בהלכה הרבנית התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עימם. לכן, נשלחה בשנת ה'תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבגדאד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל", וזה לשונה: רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עימם. בשנת ה'תר"ל ביקר הרב אברהם חיים עבו, בנו של הרב שמואל עבו בבומביי. בראותו את היחס המזלזל מצד היהודים הבגדאדים שבהודו, עורר את אביו למחות על כך. חכמי צפת הספרדים והאשכנזים הצטרפו אליו, וביחד שלחו איגרת לבני משפחת ששון בזו הלשון: לאיגרת זו נוספו עוד איגרות. בשנת ה'תרע"ד רבני ירושלים ובגדאד דנו בנושא שוב, והגיעו למסקנה לאסור את החיתון עם בני הקהילה. עלייה לארץ ישראל ומעמדם ההלכתי עם עליית "בני ישראל" ארצה התעורר פולמוס הלכתי רחב היקף. כמה טענות נטענו כלפי הקהילה, ביניהן האם עברו על איסור יבמה לשוק, ספק איסור אשת איש, חששות זנות ונישואין עם קרובים, חששות לגבי גיטין שסודרו בהודו, שמא הם צאצאי גרים והאם יש לדון אותם כקראים שכן לא היו בקיאים בהלכות. שתי השאלות המרכזיות היו האם הם יהודים ובאם הם יהודים האם ישנו חשש ממזרות: הראשון לציון באותה תקופה, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל קבע שמותרים לבוא בקהל ושאין לדון אותם כקראים, אבל ההיתר מותנה בכך שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות. הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הסכים לדעתו. הרב שאול ישראלי הכיר ביהדותם אך התלבט בשאלת ספק הגיטין וקבע כי אין לאוסרם מלהתחתן עם ישראלים, אבל אסר עליהם להתחתן עם כהנים. הרב עובדיה הדאיה הצריך אותם לעבור גיור לחומרא ואסר אותם להנשא לכהונה – כפי שאסר הרב ישראלי – ועימו הסכים הרב משה פיינשטיין. הרב משה שטרנבוך, אב דית הדין של העדה החרדית, פסק "שלהתיר את כלל האומה ["בני ישראל"] צריך לקבץ יחד את כל גאוני ישראל, וזה אי אפשר היום"הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, חלק ב, ס׳ תרפ"ה.. יחד עם זה הוא התיר במקרה של יוצא העדה שהתארס ליהודייה להתחתן עימה בתנאי שיעבור גיור מלא. על פסק דין זה חתמו גם הרבנים שלמה זלמן אוירבך, שלמה שמשון קרליץ ונסים קרליץ. בקריינא דאגרתא, ספר השו"ת של הרב יעקב ישראל קניבסקי הובאה דעתו שיש לאסור את הקהילה לחלוטין והרב אלעזר מנחם מן שך סבר כמוהו. עימם הסכים הרב אליעזר וולדנברג. בני הקהילה חוו עלבון צורב ופגיעה קשה, שכן הקהילה הייתה ידועה כקהילה שמרנית ששמרה על עצמה במשך מאות שנים ללא התערבות עם גויי הסביבה. זאת, ועוד: נאמנות הבעל לאשה הייתה ידועה בקהילה, כמעט ולא נרשם מקרה של גירושין בקהילה, וגם במקרה שהבעל נפטר, או במקרים נדירים של גירושין, האישה הייתה נשארת באלמנותה כל ימי חייה. עם הגברת העלייה של בני הקהילה החלו ברבנות הראשית בשנת תשי"ז באיסוף חומר היסטורי ופסקי דין, הראשון לציון הרב יצחק נסים פנה אל פוסקי ההלכה להביע את דעתם בנושא, בשנת תשכ"א פנה שוב הרב נסים לרבנים נוספים. באסרו-חג סוכות בשנת תשכ"ב כינס הרב נסים עשרה פוסקים מפורסמים, הם הרב יוסף שלום אלישיב הרב עובדיה הדאיה, הרב יהושע מנחם אהרנברג והרב שאול ישראלי, הרב יעקב עדס, הרב בצלאל זולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שלמה שמשון קרליץ והרב שלמה טנא, לדון בנושא. ב-ב' חשוון באותה השנה, התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, כדעת הרב עוזיאל והרב הרצוג, להכיר בהם כיהודים לכל דבר ושאין כל יסוד לאיסור. מסקנות הרבנות פורסמו בספר "'בני ישראל' – פסקי הלכה ומקורות לבירור דינם ושאלת מוצאם". רוב רבני ישראל קיבלו את החלטת מועצת הרבנות, למעט מקרים יוצאי דופן. לצורך זה מינתה הרבנות רושמי נישואים אזוריים שאליהם הובאו המקרים האלה. בעיה זו נדונה בכנסת. בעניין זה השיב שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ש"בני ישראל הם יהודים לכל דבר". לאחר שביתות, שביתות רעב והפגנות רבות יזם נשיא המדינה זלמן שזר פגישה בלשכתו ביחד עם הרב נסים והשר ורהפטיג, נציג הקהילה ממומבאיי שלום אברהם (צ'אולקר) ונציג הקהילה בישראל שמשון שמשון (קילקר). השר ורהפטיג פרסם הודעה רשמית כדי להניא את בני הקהילה מהשביתות וההפגנות, וכי הרבנות כבר הכריזה שהם יהודים לכל דבר. כתגובה למחלוקת הציבורית, פרסם גם הרב דוד חיים שלוש רבה של העיר נתניה פסק הלכה המתיר את בני העדה ללא כל ספק: בשנת ה'תשמ"ב שלחו הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן הנחיות לכל הרבנים האחראים על הנישואים המורות על עריכת נישואים לבני הקהילה. הרב עובדיה יוסף פרסם פסק-דין סופי בי' בשבט ה'תשנ"ח המתיר לבני העדה להנשא ללא כל פקפוק וצורך בבירורים:פסק דין זה שם סוף רשמי למחלוקת הציבורית בעניין, בנוסף לסיום המחלוקת שבא על ידי הכרעת הרבנות הראשית שנים רבות קודם לכן. מבנה הקהילה הדתית קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן", שהוא היה הדמות הרוחנית בקהילה. המורה הרוחני שעל פיו נעשה כל דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני. המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש. רובם המכריע השתקעו במדינת ישראל וכ-2,000 היגרו לארצות דוברות אנגלית – אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים. את חיי הקהילה היהודית בהודו מאפיין מספרם הרב של ארגוני חברה ורווחה. ארגון הנשים "סטרי מנדל" שנוסד ב-1913 על ידי המחנכת רבקה ראובן (נוגאוקר), המעון לנטושים וליתומים שנוסד ב-1934 במתכונתו הנוכחית ומטפל גם כיום בקומץ קשישים. במשך השנים פעלו בקרב בני ישראל גופים שונים – מועדוני ספורט, ארגונים ציוניים ואגודות צדקה וגמילות חסדים. קהילת בני ישראל בהודו היא כיום, נכון לשנת 2019, קהילה קטנה, הנאבקת על קיומה ושורדת בזכות מנהיגיה ומאמציהם של ארגונים יהודיים, וביניהם הג'וינט. בעקבות ההגירה גדולת ההיקף, הפעילות הקהילתית הצטמצמה. עיתונים וכתבי-עת של בני ישראל, שהתפרסמו בתפוצה רחבה, מופיעים כעת באופן לא תדיר. עם זאת, בקרב קהילות היהודים בהודו מתרחש תהליך של התלכדות, ונוצרו קשרים בינן לבין קבוצות שונות בישראל ובארצות הברית. הבונים החופשיים מתחילת המאה ה-19, ובעקבות השפעת הבריטים בקרב חברי הקהילה, רבים הצטרפו לארגון "הבונים החופשיים" והגיעו לדרגות הבכירות. הם נשלחו ללשכות הארגון במדינות כגון: בהודו, ישראל, קנדה, ארצות הברית. ראו גם יהדות הודו בני אפרים בני מנשה בית הכנסת מגן אברהם (הודו) ביתא ישראל בני משה לקריאה נוספת ולטר פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960. הרבנות הראשית לישראל, בני ישראל - פסקי הלכה ומקורות ובירור דינם ושאלת מוצאם, ירושלים, הרבנות הראשית לישראל, תשכ"ב (1962). שלוה וייל, "יחסים בין אישיים ושימושי לשון בקרב 'בני ישראל' בארץ", בתוך: ש. דשן ומ. שוקד (עורכים), יהודי המזרח. ירושלים, שוקן. עמ' 306–311, 1985. אליעז ראובן-דנדקר, הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר, הוצאת קמודן מוכאדם, 2016. שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, 40 עמ' שלוה וייל, מקוצ'ין לישראל, ירושלים: קומו ברינה. ליזה־מזל בנימין, שארית ישראל שהייתה בארץ אופיר, הוצאת טופ, 2011. סופי יהודה, נפל משמיים, הוצאת אחיטל, 2012. אילנה שזור (סוגבקר), אמא הודו, אבא ישראל, הוצאת קמודן מוכאדם, 2017. אליעז ראובן-דנדקר, אז, מה הקר שלך?-מסע להודו הנסתרת, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018. דפנה שמשון־מוסניקוב, מאבקיו של שמשון שמשון-האיש שלא ידע מנוח, הוצאת אוריון, 2018. אליעז ראובן-דנדקר, המדריך לבני ישראלי המתחיל-תרבות, היסטוריה ומנהגים, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2019. אילנה שזור ו-אופיר שמאי, המלידה של הבני ישראל מהודו, הוצאת המרכז למורשת יהדות הודו והמרכז למורשת יהדות קוצ'ין בשיתוף הלו"ז העברי, 2020. אליעז ראובן-דנדקר, הג'אמט-א. נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות הודו, 2020. חיים שמואל קהימקר, ההיסטוריה של "בני ישראל" שבהודו, הוצאת טקסט רץ, ירושלים תשפ"ג Weil, S. 2011 'Bene Israel', in Adele Berlin (Ed.-in-Chief, 2nd edition) Oxford Dictionary of Jewish Religion, New York: Oxford University Press, 131, 2011. Weil, S. Bene Israel Rites and Routines' in: Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009. Weil, S. (Third reprint) India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009. Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008. Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007. Weil, S. 'Bene Israel'; 'Cochin Jews', in Michael Berenbaum and Fred Skolnik (eds) Encyclopedia Judaica, Detroit: Macmillan Reference, 3: 335-339, CD-Rom, 2007. Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004. Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000. Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995. Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989. Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988. Strizower, Schifra. The children of Israel: the Bene Israel of Bombay. B. Blackwell, 1971. Haeem Samuel Kehimkar, The History of the Bene Israel of India, Tel-Aviv: Dayag Press Ltd', 1937 קישורים חיצוניים אתר לקהילת יהודי הודו, מידע, פורום, וגלריית תמונות. יעקב גלר, עליית עדת בני ישראל מהודו והשתלבותה בארץ , בדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן גילי חסקין, הודו – סיפורם של היהודים אילנה שזור, אליעז דנדקר, שמרית לוי וגולן שריקר-צ'ריקר, תיקון היסטורי למחאת ההודים ב-1951, באתר העוקץ, 28 בנובמבר 2018 G.J. Abbink, "Ethnic trajectories in Israel : comparing the "Bené Israel" and "Beta Israel" communities, 1950-2000", Anthropos 97, Anthropos Institut, Sankt Augustin, 2002, p. 3-19 הערות שוליים קטגוריה:הודו: דמוגרפיה קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה קטגוריה:יהדות התפוצות לפי יבשת ואזור בני ישראל קטגוריה:יהדות הודו קטגוריה:שבטי ישראל האבודים	2024-09-17T11:52:08
הגשר הישן במוסטאר	250px\|ממוזער\|שמאל\|הגשר הישן במוסטאר מואר לעת ערב הגשר הישן (בבוסנית: Stari Most) הוא גשר אבן קשתי בעיר מוסטאר בבוסניה והרצגובינה, החוצה את נהר הנרטבה. הגשר נבנה בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית באזור ונפתח ב-1566 או ב-1567. במהלך המלחמה בבוסניה נהרס הגשר על ידי כוחות מועצת ההגנה הקרואטית, ולאחר תום המלחמה נבנה מחדש - בין 1999 ועד מועד פתיחתו ב-2004. ב-2005 הוכרז הגשר כאתר מורשת עולמית. הגשר אורכה של קשת הגשר בבסיסה הוא 28.7 מטרים, ובשיאה גובהה הוא כמעט 20 מטרים מעל הנהר. בנקודה זו גובהו של המעבר שעל הגשר היא 77 ס"מ בלבד, ורוחבו הוא ארבעה מטרים. לגשר אין יסודות והוא נתמך על ידי מבנים עשויים מאבן גיר המחברים אותו אל הצוקים שמשני צידי הנהר. גובהם של מבנים אלה הוא 6.85 מטר (בתקופת הקיץ), והקשת הנחה עליהן מתרוממת לגובה של 12.02 מטרים נוספים. בשני צדדיו של הגשר ניצבים שני מגדלים מבוצרים מאבן גיר, המכונים "שומרי הגשר" (Mostari). מגדל הלבייה (Helebija) ניצב בצד הצפוני ומגדל טארה (Tara) בדרומי. היסטוריה בניית הגשר בשנת 1557 הורה הסולטאן סולימאן הראשון להחליף גשר עץ ישן ורעוע שניצב במקום. עבודות הקמת הגשר החלו באותה שנה, ולפי כתובת שנמצאה במקום נמשכו עד שנת 974 לספירה המוסלמית, היינו עד התקופה שבין יולי 1566 ליולי 1567. למעט עובדה זו ידוע שהגשר נבנה על ידי מימר היירודין, תלמידו של האדריכל העות'מאני הידוע סינאן וכי שני המגדלים שנצבים בשני צידיו קדמו לו. ממדיו של הגשר נחשבו ליוצאי דופן בתקופת הקמתו, ומקובל שהיה זה הגשר הגדול מסוגו באותה עת. אופן הקמת הפיגומים, הדרך שננקטה כדי לשמר את יציבותם משך שנות ההקמה הרבות, כמו גם דרך העברת חומרי הבניין מגדה לגדה, נותרו כולם בגדר תעלומה. הגשר ("Most") העניק את שמו לעיר, הוא מופיע על סמלה והפך במשך מאות שנים לסימן ההיכר שלה. כמאה שנים לאחר הקמתו של הגשר החלו צעירי העיר לקפוץ מהגשר אל מימי הנרטבה. העדות הראשונה למנהג זה היא משנת 1664. בשנת 1968 לבש המנהג צורה של תחרות רשמית שהתקיימה מדי שנה בקיץ, וגם לאחר הריסתו של הגשר בשנת 1993, המשיכו התחרויות מפיגום שהוצב במקום בו הגשר ניצב. הריסת הגשר במלחמת בוסניה, הן הסרבים והן הקרואטים ראו בגשר וברחובות העיר העתיקה שסביבו סמל בוסני-מוסלמי, ויירטו אותו באופן תדיר. בשנת 1992 נפגע הגשר מהפגזות של כוחות סרביים, וביום 9 בנובמבר 1993 בשעה 10:15 הרסו כוחות מועצת ההגנה הקרואטית (Hrvatsko vijeće obrane, HVO) את הגשר והפילוהו לנהר. השיקום הגשר שוקם ונבנה שוב על ידי חברה טורקית תחת ניצוחו של ארגון אונסק"ו ובמימון בינלאומי, בעיקר של ממשלת לוקסמבורג. 1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת, עוצבו בהתאם לטכניקה המקורית, ועלות ההקמה עמדה על 12 מיליון אירו. הגשר נפתח מחדש בטקס חגיגי ביום 23 ביולי 2004, ובשנת 2005 הוא הוכלל, יחד עם הרחובות הסמוכים לו ומספר מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר והכללתו ברשימת אתרי המורשת העולמית העניקה עידוד של ממש לענף התיירות בעיר שהיא המתוירת במדינה. קפיצה אחת לשנה במהלך הקיץ (בסוף יולי) מתקיימת תחרות קפיצה מסורתית מהגשר אל נהר הנרטבה, בה משתתפים לפי המסורת גברים צעירים תושבי העיר. עקב גובהו של הגשר הקפיצה מסוכנת ודורשת מיומנות ואימון. בסמוך לגשר, על גדות הנהר, קיימים מספר סולמות קפיצה בגדלים שונים שמטרתם להתאמן על הקפיצה מהגשר. גלריה קישורים חיצוניים אודות התכנון והבניה המחודשים של הגשר מצלמת רשת של הגשר הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בוסניה והרצגובינה: אתרי מורשת עולמית מוסטאר גשר ישן קטגוריה:מוסטאר	2024-03-28T20:49:44
הנהרות הארוכים בעולם	הפניה נהר#הנהרות הארוכים בעולם	2013-07-10T20:15:25
לאון דגרל	לאון דגרל (בצרפתית: Léon Degrelle; ) היה פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים ונלחם לצדם בברית המועצות. ביוגרפיה בבלגיה ובגרמניה הנאצית לאון דגרל נולד בעיר הבלגית וילון ב-15 ביוני 1906. הוא היה בן למשפחה קתולית ממוצא צרפתי, מן המעמד הבינוני. דגרל למד שנתיים באוניברסיטה, עזב את לימודיו והיה לפעיל פוליטי בתנועת "הפעולה הקתולית" בבלגיה. הוא כתב מספר ספרים שזכו לפופולריות. בשנת 1930 ייסד דגרל את המפלגה הרקסיסטית שהייתה מפלגה פאשיסטית שאהדה את התנועה הנאצית בגרמניה והייתה אנטישמית ואנטי קומוניסטית. מפלגתו זכתה בבחירות שנערכו בשנת 1936 לייצוג קטן בפרלמנט. כחבר הפרלמנט נפגש עם פיהרר וקנצלר גרמניה, אדולף היטלר, הדוצ'ה וראש ממשלת איטליה, בניטו מוסוליני ואף עם ראש-ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ולפני כיבוש בלגיה על ידי הנאצים, נאסר דגרל על הבעת תמיכה באויב וריצה תקופות מאסר בבתי כלא בבלגיה ובצרפת. הוא שוחרר מן הכלא עם הפלישה הנאצית במאי 1940. ב-1941 הקים דגרל את הלגיון הוולוני שאליו הצטרפו כ-1,000 מתנדבים בלגיים, על מנת להילחם לצד הנאצים בברית המועצות. למרות שלא הייתה לו כל הכשרה צבאית קודמת, יצא דגרל עם מתנדבי הלגיון לרוסיה, להילחם נגד הסובייטים, כחייל רגלים פשוט. בפברואר 1942 התנסה דגרל לראשונה בקרב של ממש. יחידתו איבדה בקרב שליש מאנשיה. לאחר הקרב הוענקה לדגרל דרגת פלדוובל (רב-סמל) ובחודש מאי 1942 הוא קודם לדרגת לויטננט (סגן). במשך הקיץ והסתיו של 1942, בעת האופנסיבה הגרמנית לכיוון אוקראינה והקווקז, הייתה יחידתו מעורבת בפעולות לחימה נוספות וזכתה למספר הצלחות שלאורן החליט היינריך הימלר לספח את היחידה לואפן אס אס. בשנת 1943 עברה היחידה אימונים במחנות האימונים של האס אס ולאחריהם פעלה כיחידת שריון בפיקוד קצין וואלוני אשר דגרל שימש כראש המטה שלו. בינואר 1944 נקלעה היחידה ביחד עם כוחות גרמניים לכיס שכותר על ידי הצבא האדום, באזור העיירה קורסון באוקראינה. התבוסה הגרמנית הייתה קשה ביותר. הגרמנים טענו כי נהרגו 20,000 איש, ואילו 30,000 הצליחו להחלץ מן הכיתור. הרוסים טענו כי נהרגו 55,000 איש ונלקחו בשבי 18,000 שבויים. דגרל הותיר את אנשיו, אנשי "הלגיון הואלוני הבלגי", לגורלם, ונמלט במטוס ובו מספר גנרלים. לאחר הימלטותם של דגרל והגנרלים הפך הקרב לטבח בו שעטו הטנקים הרוסים על פני מישור קטן מוקף בגבעות, ודרסו פיזית את הגרמנים, בעוד שחיל הפרשים הרוסי רודף אחר הנמלטים אל הגיאיות. היה זה אחד הקרבות האחרונים בעולם בו נעשה שימוש בחיל פרשים. יש להניח כי רבים מאנשי דגרל מתו בו. במהלך ההימלטות נפצע דגרל באורח קל והגרמנים החליטו להעניק לו את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. האות הוענק לו על ידי היטלר עצמו שלדבריו אמר באותו מעמד "לו היה לי בן הייתי רוצה שיהיה כמוך". דגרל חזר לחזית הרוסית ועם האופנסיבה הרוסית של שנת 1944 נסוג עם הגרמנים מערבה עד ברלין. במאי 1945, אחרי תבוסת גרמניה הנאצית, נמלט לדנמרק ויותר מאוחר לנורווגיה. משם נמלט במטוס ההינקל 111 שסופק לו על ידי אלברט שפר לסן סבסטיאן שבספרד. פרנקו סירב תחילה למסור את דגרל לידי בעלות הברית בטענה שבריאותו של האחרון לא מאפשרת זאת. אחרי לחץ בינלאומי על פרנקו הצהיר הלה כי יסכים להסגיר אותו, אך בפועל נתן הוראה לתת לדגרל להימלט מבית החולים בעוד שהוא מוסר לבעלות הברית כפיל. ב-1954 הוענקה לדגרל אזרחות ספרדית על השם חוסה ליאון רמירז ריינה והוא הופקד על ניהול חברת בנייה. ממשלת בלגיה שפטה את דגרל, שלא בפניו, לעונש מוות על בגידה. לאחר מלחמת העולם השנייה לאוזני הציבור הישראלי הגיע שמו של דגרל, כאשר בשנות השישים נעצר בספרד הסופר יגאל מוסינזון יחד עם אדם נוסף, תוך כדי שעסקו בהכנות לחטוף את דגרל וגורשו מן המדינה. תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, נהנה דגרל מסטנדרט חיים גבוה, המשיך ללבוש את מדי האס אס שלו בפומבי והתגאה בקשריו האידאולוגיים והרעיוניים עם היטלר. גם לאחר מותו של פרנקו והפיכתה של ספרד לדמוקרטיה המשיך דגרל ליהנות מהגנה של חוגים שמרניים ובהם משפחת חיל רבת ההשפעה. הוא קשר עצמו עם חוגי הימין הקיצוני, ניהל הוצאה לאור בברצלונה והיה פעיל במפלגה הנאו-נאצית. דגרל היה מכחיש שואה עיקש וטען במשך השנים כי שואת העם היהודי היא המצאה של היהדות הבינלאומית ואף שלח מכתב פתוח לאפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1979 בו טען על אושוויץ: "האב הקדוש, מדובר בהונאה אחת גדולה". הצהרותיו בנושא השואה הביאו לתביעה נגדו מצד ניצולת השואה ויולטה פרידמן. על אף שבתי המשפט המחוזיים בספרד היו לטובתו של דגרל הוא הורשע לבסוף על ידי בית המשפט העליון הספרדי בזילות זכר הנספים בשואה ואולץ לשלם קנס גבוה. דגרל נשאל פעם האם הוא מצטער על משהו במלחמת העולם השנייה והשיב "אני מצטער רק על כך שהפסדנו!". לאון דגרל מת בשנת 1994 בספרד. דגרל וטינטין בספרו "טינטין ואני" טען דגרל כי דמות הקומיקס הידועה התבססה עליו אישית, כמודל העיתונאי הצעיר המסייר ברחבי העולם. לדגרל והרז'ה, יוצרו של טינטין, הייתה מערכת יחסים ידידותית מאוד לפני מלחמת העולם השנייה, והוא היה מספק להרז'ה חוברות קומיקס אמריקאיות כדי שישמשו לו מקור השראה. מקורבים שונים של הרז'ה הכחישו את טענות דגרל וטענו שהעיתונאי הצעיר המגולם בדמותו של טינטין הוא אחיו הצעיר של הרז'ה. ראו גם זילות השואה לקריאה נוספת מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 152–154, 184-178. קישורים חיצוניים ילדה יהודיה התחבאה בבית קרובי משפחתו של לאון דגרל הערות שוליים קטגוריה:אישים משתפי פעולה עם הנאצים קטגוריה:פוליטיקאים בלגים קטגוריה:אנשי אס אס קטגוריה:ואלונים קטגוריה:מכחישי שואה קטגוריה:בלגים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:מעוטרי הצלב הגרמני בזהב קטגוריה:מחלוקות בבלגיה קטגוריה:בלגים שנולדו ב-1906 קטגוריה:בלגים שנפטרו ב-1994	2024-07-12T16:55:13
מיצר גיברלטר	REDIRECT מצר גיברלטר	2004-11-20T19:42:32
מיצר (מושב)	מֵיצָר הוא מושב עובדים של התק"ם השוכן בדרום רמת הגולן, בתחומי המועצה האזורית גולן. היישוב נמצא בגובה של 355 מטרים מעל פני הים, בקרבת נחל רוקד ונחל מיצר, והוא הדרומי ביותר מבין היישובים השוכנים לאורך גבול ישראל – סוריה, כשלושה ק"מ מצפון-מערב למשולש הגבולות ישראל-סוריה-ירדן. היישוב קרוי על שם המבנה הטופוגרפי של השטח: שני יובלי נחל מיצר, העובר סמוך ליישוב ונשפך אל הירמוך, חוצים את פני רמת הגולן ויוצרים מצר יבשה. היסטוריה מיצר הוקם כהיאחזות נח"ל ב-1981 על ידי גרעין נח"ל של תנועת "המתנחל הצעיר", ולאחר שנתיים הפך ליישוב קבע. בתחילה הכוונה הייתה להקים במקום היאחזות נח"ל, אולם התנועה המיישבת בחרה לקיים במקום מיד יישוב קבע. בשנת 1986 הוקמה במקום רפת. ב-1989 נטשו אותו מרבית חבריו עקב משבר חברתי, ובמקומם באו חברי גרעין קלע מצפון הגולן. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות שלחין (גידולי כותנה, אבוקדו ואגוזי פקאן). כמו כן יש ביישוב לול פיטום ורפת חלב. היישוב הוא אחד מארבעת היישובים השותפים בכפר הנופש חמת גדר. בשנת 2010 הוחלט לפרק את הקיבוץ בעקבות תת-אכלוס. מאז קלט היישוב משפחות חדשות לטובת הקמת המושב. בשנת 2015 שונה סיווג היישוב מקיבוץ למושב. המושב מושתת על שלושה עקרונות: חקלאות, קהילה וחינוך. כיום ישנם במיצר 40 משפחות חדשות שמהוות רוב מוחלט ביישוב. הקהילה עדיין קולטת משפחות במטרה לייצר מקום של עבודה עצמית, שיתופי פעולה ויוזמה. בצמוד למיצר פועלת מכינה קדם צבאית – המדרשה למנהיגות חברתית במיצר. המכינה קיימת משנת 1998 וכיום עומד בראשה ליעד סולנקו. לקריאה נוספת מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993 קישורים חיצוניים מיצר, באתר הגולן מיצר, באתר "מפה" הערות שוליים קטגוריה:קיבוצים לשעבר קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981 *	2023-08-20T23:23:53
משבר מיצרי טיוואן השלישי	הפניה משבר מצרי טאיוואן השלישי	2006-12-29T16:18:15
פיירפליי (סדרת טלוויזיה)	פיירפליי (באנגלית: Firefly – "גחלילית") היא סדרת טלוויזיה מבית היוצר של ג'וס ווידון וטים מינר. סדרת הטלוויזיה מוגדרת כ"מערבון חלל" ומסווגת כמדע בדיוני. עקב חוסר הצלחתה הסדרה נפסקה באמצע העונה הראשונה אך הפכה לאחר מכן לסדרת פולחן, שבעקבותיה גם יצא סרט ההמשך "סרניטי". רקע על פי עולם הרקע של הסדרה, האנושות התפתחה לכדי התיישבות בכוכבי לכת וירחים מחוץ למערכת השמש באמצעות "הארצה" – שינוי תנאי הסביבה (אקלים, טמפרטורה, אטמוספירה ואחרים) כך שידמו לתנאים השוררים על כדור-הארץ ויאפשרו לבני אדם לחיות עליהם. הסדרה מתרחשת בשנת 2517, אם כי לא ברור לחלוטין אם מדובר בספירת הנוצרים. באותן שנים, בני האדם התיישבו במערכת שמש עצומה בעלת מגוון רחב של פלנטות, כל אחת בעלת אופי ותרבות מקומית נבדלת מאחרות אך הומוגנית לרוב בתוך עצמה, כאשר בהן וביניהן מתרחשת עלילת הפרקים. השלטון המרכזי בעולמות השונים הוא "הברית", גוף פוליטי וצבאי שנטל את השלטון בעקבות ניצחון במלחמה, המתוארת כמלחמת אזרחים. מבחינה תרבותית הברית היא התרבות השלטת בפלנטות הליבה של המערכת, ומרבית מתנגדיה הם תושבי הספר המכונים "עצמאים". כחלק מהמתיחויות הפוליטיות בעקבות ביסוס שלטונה (המתואר לעיתים כטוטליטרי) של הברית, מתבצעת פעילות הברחות ענפה בין עולמות הליבה לעולמות הספר, ודרכה מסופר סיפור הסדרה. ספינת החלל סרניטי (שלווה) היא ספינת נוסעים ומסחר מדגם "גחלילית", דגם מיושן שעבר שיפורים רבים על מנת לטוס; בפועל, סרניטי היא ספינת מבריחים, שמטענה כולל, בדרך כלל, סחורה גנובה, לא-חוקית או בעלת ביקוש רב. הספינה משויכת פוליטית לצבא העצמאים המובס, ונקראת על שמו של עמק סרניטי, בו התנהל הקרב המכריע של המלחמה. דמויות גיבורים ממוזער\|250px\|צוות השחקנים של פיירפליי צוות הספינה ממוזער\|250px\|נייתן פיליון ששיחק את קברניט הספינה מלקולם (מל) ריינולדס מלקולם (מל) ריינולדס (נייתן פיליון) – קברניט הספינה, לחם עם זואי במלחמת האזרחים תחת דגל העצמאיים (המכונים "המעילים החומים") בדרגת רס"ל. הוא וזואי היו השורדים היחידים ב"קרב עמק סרנטי". האירוע הזה השפיע מאוד על האישיות שלו, והיחס שלו לברית, וגם מקור השם של הספינה. הוא בעל מוסר אישי מסובך: הוא מוכן לגנוב ואפילו להרוג כדי להגן את צוות הספינה שלו, הוא אוהב להילחם אבל מנסה לפתר בעיות בלי אלימות. יש לו נאמנות טוטאלית כלפי צוות הספינה. זואי וואשבורן (ג'ינה טורס) – סגניתו של ריינולדס, לחמה איתו במלחמת האזרחים. הראשונה שהייתה בצוות שלו. נשואה ל"וואש". באחד הפרקים מגלים שהיא מעוניינת להקים משפחה עם וואש, אך הוא קצת חושש מכך. מספרת מדי פעם סיפורים על תקופת המלחמה. הובן "וואש" וואשבורן (אלן טודיק) – טייס הספינה, נשוי לזואי ובעל אוסף מרשים של בובות דינוזאורים. טס היטב תחת לחץ. בעל חוש הומור, ואופטימי בדרך כלל. נשאר עם הספינה הרבה פעמים כאשר ריינולדס וזואי יוצאים למשימה. קיוויניט לי (קיילי) פריי (ג'ול סטייט) – מכונאית הספינה, בעלת חוש טכני מפותח. צעירה וחברותית. החליפה את המכונאי הראשון שהיה לצוות. שמחה ואופטימית, מתאהבת בסיימון. ג'יין קוב (אדם בולדווין) – נשק הספינה, שכיר חרב בקבע. תאב בצע, ונוטה לפתור את בעיותיו באלימות. מתואר גם כאדם טיפש. בגד בשותפיו הקודמים ועבר לצוות של ריינולדס. סוגיה שעולה מדי פעם בסדרה היא האם גם בצוות הנוכחי ג'יין יבגוד? נוסעים קבועים דריאל בוק (רון גלאס) – מכונה הרועה, איש כמורה המשמש כאמת-מידה מוסרית מעניינת לאורך הפרקים. עברו רצוף מסתורין. אפשר להבין כי היה בכיר בברית, ובעל ניסיון עם כלי נשק. אינארה סרה (מורנה בקרין) – אשת-ליווי (קורטיזנה) השייכת לתרבות עלית של מארחות, אשר נותנת לסרניטי את אדרת הכבוד הנחוצה לה. מכונה "השגרירה". נוטה להתווכח עם ריינולדס. מאומנת היטב בקריאת אנשים. שוכרת את אחד מהשאטלים של הספינה. מערכת היחסים בינה לריינולדס מורכבת. סיימון טאם – רופא הספינה, מחונן. הפך למבוקש לאחר שמילט את אחותו ממעבדת ניסויים. גדל באחד מהכוכבים הראשיים, ובבית אמיד מאוד. יחסי האנוש שלו לא הכי טובים, ולעיתים קרובות מסתבך בלשונו. מאוהב בקיילי, אך תמיד אומר את הדבר הלא נכון. ריבר טאם (סאמר גלאו) – נערה מחוננת אשר עקב ניסויים שעברה במתקן ממשלתי סובלת מהתקפי פארנויה וחרדה. נשק רב עוצמה בפוטנציה. בדרך כלל מתנהגת בצורה תמהונית, אך מתחבבת על הצוות למרות זאת. הניסיונות של סיימון לעזור לה מהווים קשת עלילה מרכזית בסדרה. דמויות אויבים כסדרה בעלת מבנה עלילתי הדומה למערבון, צוות המבריחים של סרניטי נתקל בנבלים שונים: מבני בליעל (יחסית) שניסו לשדוד את ספינתם תחת העדר החוק בחלל הספר, ועד שלטונות החוק הרודפים אחריהם בעקבות פעולות פליליות. כמו רוב המערבונים, ההבדל בין הצד הטוב והרע, כמו גם היחסיות של הטוב ביחס לחוק הכתוב, היא עניין פתוח פרשנות. האויבים (או נבלים בלשון יותר קולנועית) שנקרו בדרכם של גיבורי הסדרה כללו שכירי חרב ושוטרים מצד "הברית", אשר חיפשו אחר סחורות גנובות וגם אחר ד"ר סיימון ואחותו, הנמלטים מן החוק. חלקם כוחות משטרה רגילים, חלקם סוכנים מיוחדים העוקבים אחרי ריבר, שהורגים כל מי שמעורב בלכידתה, כולל כוחות משטרה מקומיים; מבריחים מתחרים ובעלי חוב שונים, המנסים להתחמק מחובם או לגבות מס כלשהו. רובם גברים, אך בשני פרקים מופיעה דמותה של סאפרון, אישה יפה ומניפולטיבית אשר טומנת להם פח; תושבים של פלנטות נידחות המנסים לקעקע את הפעילות הכלכלית הענפה של "סרניטי"; והריברס, (הקוצרים), מעין מפלצות חלל שהן ספק אדם ספק אל-מתים, המחפשים לשדוד ולרצוח. המיתולוגיה המקובלת סביב יצירתם היא גברים שיצאו לקצה של היקום, ראו את הריק והשתגעו. רוב האויבים השונים ביצעו הופעת אורח גם בסרט הקולנוע על בסיס הסדרה, עם דגש על הקוצרים ושכירי החרב של הברית. שפה הסדרה שילבה מונחי סלנג וביטויים מסינית (אשר בעולם הבדיוני המתואר בסדרה הפכה לשפה הרשמית). שידור הסדרה הסדרה נקטעה באיבה, לאחר שידור 11 פרקים (מתוך 14 שהופקו עד אותו זמן) שהיוו עונה ראשונה ואחרונה, על ידי רשת פוקס (עונה ממוצעת של סדרה מכילה 22 פרקים). הסיום המהיר קטע מספר קווי עלילה והותיר קצוות לא פתורים. באורח יוצא-דופן, מעריצי הסדרה יצרו לחץ ציבורי על רשת פוקס ודרשו המשך. לאחר מאבק ארוך הופק סרניטי, הסרט הממשיך את עלילת הסדרה וסוגר אותה. על מאבקם של מעריצי פיירפליי הופק הסרט "Done the impossible" , סרט דוקומנטרי בהנחיית אדם בולדווין, המשחק את ג'יין בסדרה. ב-DVD שיצא לסדרה סודרו הפרקים לפי התפתחות העלילה ולא לפי הסדר בו שודרו במקור ברשת פוקס, דבר שיוצר בלבול בקרב הצופים. קישורים חיצוניים ניתוח פרקים באתר "המסך המפוצל" אתר המעריצים הרשמי סידור הפרקים לפי התפתחות העלילה בוויקיפדיה האנגלית קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פוקס: תוכניות וסדרות קטגוריה:סדרות מדע בדיוני אמריקאיות קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-2000 קטגוריה:סדרות פוסט-אפוקליפטיות קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: אפקטים	2024-08-16T11:48:05
כריסטופר מרלו	כריסטופר מרלו (באנגלית: Christopher Marlowe; 26 בפברואר 1564 - 30 במאי 1593) היה מהמחזאים האנגלים החשובים של העידן האליזבתני. חייו מרלו נולד בעיר קנטרברי שבמחוז קנט, אנגליה, ולמד באוניברסיטת קיימברידג'. במשך חייו הקצרים אך מלאי ההרפתקאות (ייתכן שהיה סוכן כפול), הספיק לכתוב חמש טרגדיות שהצלחתן הייתה רבה והשפיעו רבות על בני תקופתו, המפורסם בהם הוא ויליאם שייקספיר. מרלו קנה את עולמו בכך שהחדיר לעולם התיאטרון האנגלי שימוש בחרוזים לבנים, מה שאיפשר דיבור דרמטי הקרוב למציאות הרבה יותר מהשירה המחורזת של המחזאים שקדמו לו. מרלו נרצח ב-1593, אך נסיבות הרצח המדויקות שרויות באפלה. בשל אי-הבהירות סביב התיגרה שבה מצא את מותו, בפרוור הלונדוני דפטפורד, צצו תאוריות קשר רבות סביב מותו. יש האומרים שמרלו הוא המוח האמיתי מאחורי יצירות המופת של שייקספיר. התאוריה, שאינה מקובלת על חוקרים רציניים, גורסת כי מרלו ביים את מותו משום שנרדף, ברח לאיטליה ופרסם את כתביו באמצעות השחקן ויליאם שייקספיר. השערה מקובלת יותר מייחסת את מותו לפעילותו הוודאית בשירות החשאי של המלכה אליזבת. התאוריה שמרלו עומד מאחורי יצירותיו של שייקספיר, מבוססת בין השאר על העובדה שבמחזותיו משולבים תיאורים מדויקים של מקומות ברחבי אירופה בהם שייקספיר מעולם לא ביקר. כמו כן, עולה מניתוח צוואתו של שייקספיר כי ספרייתו הפרטית הייתה דלה ביותר באופן שאינו מתיישב עם הידע וההשכלה שהפגין ביצירותיו. זאת בהשוואה לצוואות של משכילים בני דורו של שייקספיר שספרייתם העשירה עמדה בלב הצוואה שלהם. יצירתו "דוקטור פאוסטוס", שנכתבה בעקבות "אגדת פאוסט", היוותה השראה מסוימת ליצירתו המפורסמת של המחזאי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה, ומאוחר יותר גם לאופרה "פאוסט" של המלחין הצרפתי שארל גונו. ביולי 2019 יצא לאור בהוצאת קמין, תל אביב, תרגום ראשון לעברית של "היהודי ממלטה". ד"ר דוני ענבר שתרגם את המחזה, הוסיף מבוא והערות. במחקרו, ענבר מגיע למסקנה שייתכן שכריסטופר מרלו חיבר את המחזה בהשראת דמותו של דון יוסף נשיא, ושהדרמה אינה בהכרח רוויית מוטיבים אנטישמיים, כפי שמייחסים לה. מחזותיו טמבורליין (שני חלקים) דוקטור פאוסטוס. עברית: מאיר ויזלטיר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2011 היהודי ממלטה. עברית, מבוא והערות: דוני ענבר, הוצאת קמין, 2019 אדוארד II. נוסח עברי, אחרית דבר והערות: מאיר ויזלטיר, הוצאת דביר והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2009 הטבח בפריז דידו, מלכת קרתגו ראו גם שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר לקריאה נוספת כריסטופר מארלו – קטע מתוך 'הרו ולאנדר' (מאנגלית: רונן סוניס), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013. קישורים חיצוניים מאיר ויזלטיר, אחרית הדבר לספר "דוקטור פאוסטוס", ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב, 2011 זאב גלילי, מי כתב את הזוהר הקדוש ומי כתב את מחזות שקספיר, באתר "היגיון בשיגעון" קטגוריה:מחזאים אנגלים קטגוריה:ילידי 1564 קטגוריה:נפטרים ב-1593	2024-05-30T11:57:24
יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)	הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מכונה הגרי"ד ועוד; י"ב באדר ה'תרס"ג, 11 במרץ 1903 - י"ח בניסן ה'תשנ"ג, 8 באפריל 1993) היה רב, ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. ראשית חייו נולד בפרוז'ני (כיום בבלארוס), בי"ב באדר ה'תרס"ג (1903), לרב משה סולובייצ'יק, בנו של רבי חיים מבריסק ולאשתו, הרבנית פסיה. הוא נקרא על שם אבי סבו, בעל "בית הלוי". מצד אימו היה נכדו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ני, ומחבר הספר "הליכות אליהו". בין השנים 1913–1920 גדל בעיירה חסלביץ', שהייתה בה קהילת חסידי חב"ד גדולה ובה שימש אביו כרב העיירה. בתקופה זו החל אביו ללמדו באופן אישי, לאחר שמלמדו, שהיה חסיד חב"ד, הרבה ללמד אותו את ספר התניא והזניח את לימודי הגמרא. השינוי אירע לאחר שאמו הבחינה שבנה איננו מתקדם בלימודו, וקבלה על כך לחמיה. מפירות לימוד משותף זה יצא הספר 'חידושי הגר"מ והגרי"ד על סדר קדשים'. בשנת בר המצווה שלו שלח לסבו, ר' חיים מבריסק, מחברת עם חידושי תורה שחידש, שהתרשם מאוד מחידושיו וצפה לו עתיד מזהיר. הגרי"ד התייחס לאביו כמורו היחיד, וב-1960 כתב עליו כך: "כל ידידי... יודעים, שהיה לי רב מובהק, אבא מרי ז"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. עדיין אני ניזון מתורתו...". הגרי"ד לא למד בצעירותו לימודי חול פורמליים, אך קרא בעקבות אמו את ספריהם של המשכילים אלכסנדר פושקין, חיים נחמן ביאליק, הנריק איבסן ואחרים. השפעת הספרות על כתביו ניכרת לא רק בסגנונם הלירי של כתביו המחשבתיים, אלא גם בציטוטים והפניות ספרותיים, בהם משתמש רבות. בסוף שנות העשרה שלו רכש בצורה מרוכזת השכלה ברמת גימנסיה ובגיל 22 החל ללמוד באוניברסיטת ברלין. לפי עדותו, שהשתמרה בתיקו האישי בברלין, למד עוד קודם לכן באוניברסיטת ורשה. באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין למד פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה (לפי עדות גיסו פרופ' הנרי ליסמן). אולם, בעיקר למד פילוסופיה, תוך התמקדות בניאו קאנטיאניזם, וב-1932 קיבל את הדוקטורט, שאותו כתב על משנתו של הפילוסוף היהודי-הגרמני הרמן כהן.הרב העדיף לכתוב את עבודתו על משנתו של הרמב"ם, אך לא מצא מנחה לכתיבת דיסרטציה עליו. ראובן ציגלר, עוז וענווה, תרגום: שי סנדיק, ירושלים: מגיד, 2018, עמ' 12. שנה אחת למד גם בבית המדרש לרבנים בברלין, ובו התוודע לשיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש. הוא פיתח יחס חם לראש הסמינר, הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל שו"ת "שרידי אש". הגרי"ד גם התקרב לרב חיים הלר, בו ראה את אחד מרבותיו המובהקים.ראובן ציגלר, עוז וענווה, תרגום: שי סנדיק, ירושלים: מגיד, 2018, עמ' 13-14. פועלו כרב ומנהיג ב-1931 נישא לטוניה לוויט ילידת וילנא, בעצמה בעלת תואר ד"ר מאוניברסיטת ינה, אותה פגש כאשר שהתה למשך כמה חודשים בברלין. ב-1932 היגר הזוג לארצות הברית, וזמן קצר לאחר מכן מונה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, תפקיד בו המשיך גם במהלך כהונתו כראש ישיבה בישיבת רבינו יצחק אלחנן. כרב הקהילה בבוסטון הוא דאג לתחומים השונים בחיי הקהילה: פסיקה, עריכת חופות ולוויות ושאר תפקידי רב קהילה. יחד עם אשתו הקים הרב בית ספר יהודי ראשון בניו אינגלנד - "ישיבת רמב"ם" ("Maimonides") הקיים עד היום. הגרי"ד ואשתו דאגו לבית הספר הן במישור הפיננסי והן במישור החינוכי. הגרי"ד העביר שיעורי תלמוד וחומש שהיו מיועדים לכלל האוכלוסייה ורבים פקדו אותם. בתפקידו זה נתקל בנושאים הדתיים הבוערים של אותה תקופה, כגון הכשרות, כמו גם בבורות הדתית של יהודי אמריקה. בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, נפגש עם הרב קוק, והעביר שיעור בישיבת מרכז הרב שאליו הגיעו ותיקי ישיבת וולוז'ין ואפילו תלמידים מישיבת חברון. הרב משה צבי נריה תיאר שיעור זה: "זכרה של וולוז'ין קם וניצב לנגד עינינו במלוא יפעתו והודו... ברחבות, בביטחון, התחיל את קושיותיו על הגמרא, על הרמב"ם... אכן 'בית הלוי' לא אכזב". בעת מסע זה היה הרב מועמד להיות רבה הראשי של תל אביב, אך לבסוף נבחר הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה אחד האידאולוגים של הציונות הדתית. היה זה ביקורו היחיד של הגרי"ד בישראל, ובשנת 1960 אף סירב להתמודד על משרת הרב הראשי לישראל. בשנת 1939 הקים בבוסטון ישיבה שנקראה 'היכל רבינו חיים הלוי', על שם סבו. בשנת 1940 סופחה ישיבה זו לישיבת רבינו יצחק אלחנן. לאחר פטירת אביו, הרב משה סולובייצ'יק, בג' שבט תש"א (1941), ירש את מקומו בראשות ישיבת רבי יצחק אלחנן, בתמיכתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי מלובביץ', למרות התנגדות כמה גורמים. בישיבה יוניברסיטי, שבה העביר שיעורים במשך למעלה מארבעים שנה וכיהן גם כפרופסור להגות יהודית, הפך למנהיג רוחני של יהודים רבים בארצות הברית, ורבים מרבניה היו תלמידיו. הרב היה ער לשינויים שחלו בחברה היהודית ובשנת 1960 שינה את שפת הרצאותיו ושיעוריו מיידיש לאנגלית. שמאל\|ממוזער\|250px\|הרב סולובייצ'יק משוחח עם הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל היה פעיל מאוד ב'הסתדרות הרבנים של אמריקה' (ה-RCA) וב-1953 נתמנה לוועדת ההלכה שלה. בתחילה, היה חבר ב"אגודת ישראל דאמריקה", ואף נתמנה ליו"ר הוועד הפועל הארצי ולחבר מועצת גדולי התורה של אמריקה. אף על פי שפרש אחר כך, עדיין שמר על קשרים טובים עם הארגון ותמך ברשת "החינוך העצמאי" בישראל. ב-1956 קיבל את הזמנתו של הרב אהרון קוטלר, ראש ישיבת לייקווד, והדמות המרכזית ביהדות החרדית בארצות הברית, לשאת את הדרשה המרכזית בסעודה החגיגית לכבוד "החינוך העצמאי". לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הצטרף לתנועת המזרחי בהשפעת דוד סבתו הרב מאיר בר-אילן, והיה עד לפטירתו "נשיא לשם כבוד" בתנועה. ביום העצמאות תשט"ז (1956), בזמן המתיחות שלפני מבצע סיני, נשא הרב נאום ציוני, שנקרא אחר כך "קול דודי דופק" והפך לאחד הטקסטים המכוננים של הציונות הדתית. הרב סולובייצ'יק קרא בנאום זה לשים לב לנס המדיני ולנס הצבאי שהתחוללו עם הקמת המדינה, וכן לתרומותיה של המדינה לקיום היהודי ולזהות היהודית. את כל אלו כינה "דפיקותיו" של האל על דלתנו, וקרא להודות לו על הטובה, ולא להחמיץ את השעה. את הצטרפותו לתנועה הסביר בדרשותיו המפורסמות ("חמש דרשות"), בכך שהשווה בין ה"מזרחי" ליוסף שסלל את הדרך לחיי ישראל במצב החדש שפגשו במצרים. הוא עודד את הציונות הדתית להדגיש את החינוך ולא חקיקה דתית. בשנת 1958 ייצג הרב סולובייצ'יק את הקהילה היהודית ב"ועדה המייעצת לשחיטה הומנית" ובעקבות אישור לשני מכשירים חדשניים צומצמה מאוד התנגדותם של ארגוני "צער בעלי חיים" לשחיטה היהודית. בשנת 1959 התמודד הגרי"ד עם מחלת הסרטן שתקפה אותו. בשנה זו צפה גם אפשרות למינוי לרב הראשי האשכנזי למדינת ישראל, ואף ששקל זאת סירב בסופו של דבר. בראיונות ומכתבים שונים נימק זאת הגרי"ד בחוסר רצונו להתנתק משדה החינוך, שבו ראה את מרכז חייו, ובמעמדה של הרבנות הראשית ככפופה לגופים פוליטיים, דבר שבו ראה פגיעה באוטונומיה המוחלטת שצריכה להיות לרבנות בכלל. במכתבים והתבטאויות שלו בעניין זה הוא מתייחס גם לסוגיה אישית שאת טבעה הוא איננו מפרש, וייתכן כי מדובר על מחלתו. בהדרגה הפך הרב למנהיגה הבלעדי של "האורתודוקסיה המודרנית" והמונים באו להרצאותיו והושפעו ממנו. אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4–5 שעות רצופות. למרות זאת, הוא לא הרגיש בנוח בתוך האורתודוקסיה המודרנית, ואמר שהיא "קצוצת כנפיים להגביה עוף ונטולת השורשים לחבור לעומק החוויה הדתית". עמדותיו, בעיקר עמידתו בראשות ישיבה יוניברסיטי, עוררה הסתייגות בקרב חוגי אגודת ישראל בארצות הברית, שראשיה התנגדו ללימודי חול בישיבות ולגישתו כלפי המודרנה בכלל. ב-1962, בעת הלווייתו של הרב אהרן קוטלר, מנעו ממנו המארגנים לשאת הספד. הגרי"ד שמר על קשרים הדוקים עם רבי מנחם מנדל שניאורסון (האדמו"ר האחרון של חב"ד), שהיכרות ארוכת-שנים הייתה ביניהם מאז למדו יחד בברלין. הוא השתתף בהתוועדויות של הרבי ושניהם לא הסתירו את הערכתם ההדדית. הרב סולובייצ'יק נפטר בערב שבת חול המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשנ"ג (8 באפריל 1993). את מקומו כראש ישיבה מילא אחיו, הרב אהרן סולובייצ'יק משיקגו. הגותו ועמדותיו הרב סולובייצ'יק העיד על עצמו כי היה פרפקציוניסט קיצוני, ולכן כתב בעצמו רק שלוש מסות ארוכות, שיצאו לאור בשני ספרים: "איש ההלכה -גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965). בשנותיו האחרונות יצאו עוד ספרים של סיכומים משיעוריו, אך רבים מכתביו פורסמו רק לאחר מותו, בהתבסס על הרצאות וכתבי יד שהכין לקראתן. בכתביו יש איכות פיוטית והוא מרבה להשתמש בשלל מושגים פילוסופיים מקצועיים. בהגותו הוא מבאר בשפה מודרנית את משמעותו של קיום יהודי המבוסס על חיי הלכה ועל לימוד תורה מסורתי, תוך שימוש במודלים פילוסופיים נאו-קאנטיאניים (בתחילת דרכו) ואקזיסטנציאליסטיים (בשנותיו המאוחרות יותר). תפישת העולם הדתית שלו מדגישה מתח דיאלקטי ולא שלווה הרמונית, ומתארת את חייו של היהודי שומר המצוות כחיים המלאים במתח רוחני מתמיד. בתפקיד ראש ועד ההלכה של ה-RCA השפיע רבות לכיוונים שונים. למשל פסק שעדיף לא לשמוע תקיעה בשופר בראש השנה מאשר לשמוע בבית כנסת שישיבתו מעורבת בין גברים לנשים. לעומת זאת, בניגוד לרבנים אחרים הנחה את הארגון שלא לנתק את הקשרים עם הקבוצות הלא אורתודוקסיות במה שכינה "ענייני חוץ", אלא רק במה שקשור להלכה. במאמרו confrontation (שיצא לאור בעברית בשם "ממעמקים") הביע התנגדות לדיאלוג בין-דתי עם הכנסייה הקתולית בנושאים תאולוגיים, ועמדתו משפיעה מאוד על עמדת האורתודוקסיה המודרנית בנושא זה עד היום. ביחס לשאלות המדיניות, סבר הרב סולובייצ'יק שצריך לפעול בהן על פי חוות הדעת של המומחים, ויש מקום לוויתורים על שטחים במקום שהמומחים הצבאיים אומרים שיש פיקוח נפש. הוא התנגד לעמדה המכונה בימינו "ממלכתית" ומקדשת את המדינה, וראה בה הגזמה החורגת מהמסורת ומהחשיבה היהודיות הקלאסיות. מתלמידיו חתנו, הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, לשעבר ראש ישיבת הר עציון חתנו, הרב פרופ' יצחק טברסקי, חוקר ומרצה באוניברסיטת הרווארד, האדמו"ר מטולנה בנו, הרב פרופ' חיים סולובייצ'יק, היסטוריון נכדו, הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון הרב פרופ' פינחס פלאי, מייסד הקתדרה לערכי היהדות באוניברסיטת בן-גוריון, סופר ומשורר הרב ד"ר נחום לאם, נשיא לשעבר של ישיבה יוניברסיטי הרב צבי שכטר, מראשי ישיבת רבי יצחק אלחנן וראש הכולל הרב ד"ר שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת וראש מוסדות אור תורה סטון לשעבר הרב ד"ר משה דוד טנדלר, חתן הרב משה פיינשטיין הרב פרופ' דוד הרטמן, ראש מכון שלום הרטמן הרב פרופסור יעקב בלידשטיין, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל בשנת תשס"ו פרופ' כרמי הורוביץ, רקטור טורו קולג', מכון לנדר הרב חיים דוב אלטוסקי, מראשי ישיבת תורה אור בירושלים ומחבר סדרת ספרי "חידושי בתרא" על התלמוד הרב מיכל שורקין, ר"מ בישיבת תורת משה ומחבר ספרי הררי קדם מתורת רבו הרב עזרא ביק, ר"מ בישיבת הר עציון השופט ניל הנדל, שופט בבית המשפט העליון לשעבר ספריו ממוזער\|150px\|קבצים של שיעורי הגות שנערכו ונדפסו לאחר מותו על ידי עמותת 'מאוצר הרב'ספרי הגות איש ההלכה - גלוי ונסתר איש האמונה הבודד - על מצוקת האדם (בייחוד היהודי) המודרני ופתרונה. כולל את המאמר קול דודי דופק. על התשובה - דברים שבעל-פה: כתב וערך פינחס פלאי. ובקשתם משם - על מפגש האדם עם האלוהים. פרקים במחשבת הרב - שיחות מעובדות: כתב וערך הרב אברהם בית-דין בשם אומרם - סיכומים משיעוריו לפי רשימות הר"ן גולדשטיין, ערכו וליקטו: הרב ד"ר צבי האריס והרב אפרים חדאד דברי הגות והערכה - קובץ מאמרים מחשבתיים פיר דרשות (ארבע דרשות) - חלק מהשיחות שנשא ביידיש בוועידות המזרחי בארצות הברית. תורגם לעברית בתוספת עוד דרשה, ונקרא "חמש דרשות" דברי השקפה בסוד היחיד והיחד האדם ועולמו ימי זיכרון על התפילה, תרגם וערך: ראובן גראדנר מן הסערה - מסות על אבלות, ייסורים והמצב האנושי. ערכו דוד שץ, יואל וולוולסקי וראובן ציגלר, תרגם אביגדור שנאן. אדם וביתו - מסות על חיי המשפחה. ערכו דוד שץ ויואל וולוולסקי, תרגם אביגדור שנאן. עבודה שבלב - מסות על התפילה. ערך שלום כרמי, תרגם אביגדור שנאן. זמן חירותנו - מסות על חג הפסח ועל ההגדה. ערכו יואל וולוולסקי וראובן ציגלר, תרגם אביגדור שנאן. על התשועות: על פורים וחנוכה, ערכו דוד שץ, אלי קלארק, יואל וולוולסקי וראובן ציגלר, תרגם אביגדור שנאן, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011. איש על העדה - מבחר איגרות, ראיונות והצהרות, ערך נתנאל הלפגוט, תרגם אביגדור שנאן. ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011. עמודו של עולם - מסות על דמותו של אברהם אבינו. ערכו דוד שץ, יואל וולוולסקי וראובן ציגלר, תרגם אביגדור שנאן. בכה תבכה בלילה - על הקינות לתשעה באב, עמותת "מאוצר הרב" והוצאת ידיעות ספרים, תש"פ. דרש דרש יוסף - שיעורים ודרשות על סדר פרשות השבוע. ערך: הרב אבישי דוד. חזון ומנהיגות - על יוסף ומשה רבנו, עמותת "מאוצר הרב" והוצאת ידיעות ספרים, תשפ"ב. למדנות והלכה שיעורים לזכר אבא מרי - שיעורים שניתנו ביום השנה למות אביו, שני חלקים, בהוצאת מוסד הרב קוק הררי קדם - מפי השמועה, חלק א' וב' על מועדי ישראל, חלק ג' על שבת, נכתב על ידי הרב מיכל זלמן שורקין. קובץ חידושי תורה - מאמרים שפרסמו הוא ואביו סדר עבודת יום הכיפורים - שיעורים על שבעת הפרקים הראשונים במסכת יומא. שיעורי הגרי"ד - הוצאת מוסד הרב קוק, בעריכת הרב יאיר קאהן. ג' כרכים: מהדורה מורחבת של הקונטרס סדר עבודת יום הכיפורים, ענייני תפילין סת"ם וציצית, ועל מסכת כריתות. חידושי הגר"מ והגרי"ד - חידושים שנתלבנו ביחד על-ידם. בעריכת נכדו הרב יצחק ליכטנשטיין. איגרות הגרי"ד - חידושים ששלח לאביו בשנות ה-20 וה-30, הלכות סת"ם - שיעורים שנערכו על פי רשימות התלמידים והקלטות הגדה של פסח - שיח הגרי"ד - לקט משיעוריו על ההגדה ומצוות ליל הסדר, בעריכת נכדו הרב יצחק אבא ליכטנשטיין שיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק - סיכומי הרב צבי שכטר בהוצאת the torahweb foundation. שישה חוברות: הל' נדה. ענייני ציצית, תפילין וקריאת התורה. על מס' פסחים, ר"ה, יוה"כ ומגילה. גיטין. קידושין. שבת שיעורי הרב על יו"ד - מפי השמועה שיעורי הרב על מסכת חלה ומצוות התלויות בארץ - מפי השמועה שיעורי הרב על הלכות אבלות והלכות ט' באב - מפי השמועה שיעורי הרב על מסכת גיטין - מפי השמועה, ב' חלקים שיעורי הרב על מסכת סנהדרין - מפי השמועה שיעורי הרב על ענייני תפילה וק"ש - מפי השמועה רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי - עד כה יצאו לאור 8 כרכים על בבא קמא, בבא מציעא, ברכות, יבמות, סוכה, שבועות ונדרים, קידושין, סנהדרין והוריות - בעריכת הרב צבי יוסף רייכמן (בכרכים האחרונים שיצאו לאור בנו משה נחמיה רייכמן נוסף כעורך שני). מועדי הרב - מפי השמועה ערך: הרב שלמה זאב פיק נפש הרב - חידושים ומאמרים מחשבתיים ולקט מהנהגותיו וביאורי הלכה, ולקט על פרשת השבוע. ערך: הרב צבי שכטר. פניני הרב - חידושים ומאמרים מחשבתיים ולקט מהנהגותיו וביאורי הלכה, ולקט על פרשת השבוע. ערך: הרב צבי שכטר. דברי הרב - חידושים ומאמרים מחשבתיים ולקט מהנהגותיו וביאורי הלכה, ולקט על פרשת השבוע. ערך: הרב צבי שכטר. חידושי בתרא - חידושי המסביר. הרב חיים דוב אלטוסקי הדפיס חידושים על מסכתות הש"ס בהם הביא ודן בחידושים על הש"ס של דמות אלמונית - המסביר. מתוך השוואה של הדברים שהובאו שם לסיכומי שיעורים של הרב הרשל שכטר ועוד - נראה שמדובר בחידושיו של הרב סולובייצ'יק, כאשר המסביר הם ראשי תיבות מורינו רבי יוסף בער סולבייצ'יק. ספרים באנגלית שלא תורגמו לעברית (רשימה יותר עשירה של ספריו באנגלית ראו בוויקיפדיה באנגלית, ערך Joseph B. Soloveitchik): Halakhic Morality: Essays on Ethics and Mesorah Edited by Joel B. Wolowelsky and Reuven Ziegler. Maggid Books, 2017 Emergence of Ethical Man, Edited by Michael Berger, Ktav, Hoboken, NJ, 2005. The Lord is Righteous in All His Ways: Reflections on the Tish'ah Be'Av Kinot, Edited by Jacob J. Schachter, Ktav, Hoboken, NJ 2006. Vision and Leadership: Reflections on Joseph and Moses, Edited by David Shatz, Joel B. Wolowelsky and Reuven Ziegler. Ktav, Hoboken, NJ 2012. The Halakhic Mind, published by SETH PRESS, distributed by FREE PRESS, London 1986, חיים אישיים לרב סולובייצ'יק ולאשתו טוניה לוויט-סולובייצ'יק נולדו שלושה ילדים: ד"ר עטרה טברסקי (נפטרה 24 בפברואר 2023), יו"ר ועד ישיבת רמב"ם שהקים אביה, נישאה לרב פרופ' יצחק טברסקי. ד"ר טובה ליכטנשטיין, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, נישאה לראש ישיבת הר עציון, הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין. פרופ' חיים סולובייצ'יק מכהן כפרופסור לתולדות עם ישראל בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לקריאה נוספת יצחק טברסקי, כרמי הורוביץ (ע), כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, פרק 31, הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 673-698. אבי שגיא (עורך), אמונה בזמנים משתנים: על משנתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ירושלים: מרכז יעקב הרצוג וספריית אלינור, תשנ"ז 1996. אבינועם רוזנק, מבריסק למארבוג ובחזרה: היצירה ההלכתית בשיעורי התלמוד של הרב י"ד סולוביצ'יק, אקדמות ט (תש"ס), עמ' 9–34 אביעד הכהן, "כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא": על התמודדותו של הרי"ד סולוביצ'יק על הרבנות בתל אביב", ציונות דתית ט (תשפ"ג), עמ' 224-153 אביעד הכהן, " 'מה נשתנה?' - קווים לחקר שיטתו הלמדנית של הרב סולובייצ'יק", בתוך: רב בעולם החדש – עיונים בהשפעתו של הרב י"ד סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית (א' רוזנק ונ' רוטנברג עורכים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א, עמ' 321-299 חיים נבון, נאחז בסבך: שערים להגותו של הרב סולובייצ'יק, מעלה אדומים: ברכת משה תשס"ו. יובל שרלו, היו לאחדים בידך - בין הרמוניה לדיאלקטיקה במשנת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, הוצאת תבונות, אלון שבות, תש"ס אליקים קרומביין, מר’ חיים מבריסק והגרי"ד סולוביצ’יק ועד "שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין": על גלגוליה של מסורת לימוד, נטועים ט (תשס"ב) 51-94 אברהם וולפיש, השיטה הבריסקאית והקריאה הצמודה; תגובה למאמרו של הרב אליקים קרומביין. שם יא-יב (תשס"ד) 95-137. אבינועם רוזנק ונפתלי רוטנברג (עורכים), רב בעולם החדש, עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית, מאגנס, 2011 דב שוורץ, הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרכים א' ב', ג', הוצאת אוניברסיטת בר-אילן דב שוורץ, הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק כרך ד – במבט מפויס: עיונים בהגות המאוחרת, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשפ"ב ראובן ציגלר, עוז וענווה: הגותו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, ירושלים: מגיד, תשע"ח אפרים חמיאל, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק חיבוריו ופרשניו, בתוך: הנ"ל, בין דת לדעת חלק א, כרמל ירושלים 2018, עמ' 24–53. אפרים קנרפוגל ודב שוורץ (עורכים), מנהיגות רוחנית בדור תהפוכות: דמותו וכתביו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אורים 2018. שמעון יוסף מלר, חזיתיה לרבי מאיר ( רבי מאיר סולובייציק ), חלק א עמוד 355. קישורים חיצוניים התגית הרב סולובייצ'יק, באתר אסיף שיעורים מוקלטים [בפורמט ram] על פורים ומגילת אסתר, ועל מגילת אסתר חלק א, וחלק ב. זה סיני, מאמר על נצחיותה של ההלכה תיעוד בווידאו של ביקורו של הרב סולובייצ'יק בהתוועדות שערך הרבי מליובאוויטש בשנת תש"ם מנחם ברונפמן, מחשבת ההלכה - על הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, באתר עלי ספר משה הלינגר וליאור טל שדה, הגות אקזיסטנציאליסטית רבנית: הרב סולובייצ'יק, קולות של רוח (פודקאסט), גל"צ, פברואר 2020 הרב סולובייצ'יק: "ה'נטורי קרתא' - זה רק בזכות המדינה", באתר כיכר השבת. ספרים שנכתבו אודותיו וביקורת עליהם: דוד הרטמן, אהבה ואימה במפגש עם אלוהים, מורשתו התאולוגית של הרב סולוביציק, בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2006. הערות שוליים קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה בארצות הברית קטגוריה:ראשי ישיבה בישיבה יוניברסיטי יוסף דוב קטגוריה:משפחת אריה לייב שפירא קטגוריה:משפחת פיינשטיין קטגוריה:פילוסופים אמריקאים קטגוריה:פילוסופים יהודים קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים אמריקאים קטגוריה:פילוסופים של היהדות קטגוריה:רבני הציונות הדתית קטגוריה:בוסטון: רבנים קטגוריה:רבנים בלארוסים קטגוריה:פעילי תנועת המזרחי קטגוריה:רבנים ליטאים קטגוריה:בוגרי בית המדרש לרבנים בברלין קטגוריה:זוכי פרס כץ קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1903 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1993	2024-09-16T09:57:04
פרמדיק	ממוזער\|פרמדיקים ברוסיה פרמדיק (באנגלית: Paramedic) הוא אדם העוסק במקצוע רפואת החירום, והוא בעל הסמכות הבכיר ביותר בענף מדעי זה (שאינו רופא). הפרמדיק מעניק טיפול רפואי מתקדם במתאר שדה (כלומר, שלא במסגרת בית חולים), סמוך לזמן הופעת הפציעה או המחלה. במסגרת תפקידו, מבצע הפרמדיק הערכה ראשונית של מצב החולה או הפצוע, מאבחן ומעניק טיפול חירום רפואי בהתאם. הטיפול עשוי לכלול מתן תרופות, החזר נוזלים, ביצוע ניתוחים שונים, ביצוע הליכים פולשניים ובלתי פולשניים (כגון, לצורך אבטחת דרכי הנשימה), ביצוע הפעמה, ועוד. לעיתים קרובות, יבוצע הטיפול תוך כדי פינוי המטופל למתקן רפואי. אחד מתחומי ההתמקצעות הבולטים של הפרמדיק הוא ניהול מצבי אסון ואירועים רבי נפגעים במגוון רחב של מתארים, כגון, אסונות טבע, רעידות אדמה, פגיעות בזמן מלחמה, אירועי טרור, אירועי חומרים מסוכנים, ועוד. במגזר האזרחי, פועלים פרמדיקים בעיקר במערכי אמבולנסים ומסוקים של גופי רפואת חירום ממלכתיים ופרטיים, ביחידות חילוץ, בגופים ביטחוניים, וכן במסגרות צבאיות דוגמת חיל הרפואה בצה"ל. בישראל, פועלים רוב הפרמדיקים במסגרת ניידות טיפול נמרץ של מגן דוד אדום. כמו כן, מקצת הפרמדיקים מועסקים בתפקידי עזר במחלקות לרפואה דחופה בבתי חולים ובמרפאות בקהילה (לדוגמה: במרפאות טרם). הכשרה בישראל בישראל קיימים כמה מסלולי הכשרה: תואר ראשון ברפואת חירום (B.EMS): המחלקה לרפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מכללה האקדמית צפת. תוכנית הלימודים אורכת שלוש שנות לימוד וכוללת לימודים עיוניים במדעי הבריאות, מדעי החיים, מדעי הטבע ומדעי החברה, לצד לימודים קליניים-מעשיים וכן התנסויות בניידות טיפול נמרץ ובמחלקות שונות בבתי חולים. תעודת פרמדיק בנוסף לתואר בסיעוד (.B.S.N) או קורס פרמדיק לאחים/יות מוסמכים/ות: בית הספר לסיעוד ב"המרכז הרפואי שמיר". קורס פרמדיקים: בית הספר הארצי להדרכה של מד"א צה"ל בשיתוף עם מד"א. במסגרת קד"צ והשלמה צבאית בבה"ד 10 הקורס אורך כשנה וארבעה חודשים, ומחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון, כארבעה חודשים עד שמונה חודשים מוקדש ללימודים עיוניים. חלקו השני, האורך חודש וחצי בממוצע,ומועבר במסגרת בית חולים, שם נפגשים החניכים לראשונה עם חולים ופצועים בהם הם עשויים להיתקל בעבודה השוטפת. חלקו השלישי של הקורס כולל הכשרה מעשית באמבולנס טיפול נמרץ של מגן דוד אדום, וכולל כ-800 שעות הדרכה ועבודה מעשית. לאחר סיום ההכשרה, החניכים עוברים מבחן עיוני בכתב ומבחן מעשי על בובות תרגול. תעודת פרמדיק במסלול יג'-יד' באוניברסיטת אריאל בשיתוף עם מד"א. היסטוריה של מקצוע הפרמדיק בישראל ממוזער\|פרמדיק של צה"ל בפעולה ממוזער\|סיכת פרמדיק בצה"ל ממוזער\|סיכת פרמדיק במשטרת ישראל ממוזער\|שמאל\|150px\|כותפת (סימן כתף) של פרמדיק צבאי ב-1979 נפתח לראשונה קורס פרמדיקים במגן דוד אדום. הקורס הודרך על ידי ננסי קרוליין, רופאה מומחית בטיפול נמרץ, שהכשירה את הפרמדיקים הראשונים במדינת ישראל. מכיוון שאף בית חולים לא הסכים לקבל את הפרמדיקים לתקופת חניכה לאחר הלימודים, הם עברו ישירות לעבודה בניידות טיפול נמרץ. בסיום הקורס לא נמצא נציג של משרד הבריאות שיחתום על התעודות ולבסוף ד"ר טולשינסקי ממשרד הבריאות הסכים לחתום על התעודות על סמך היכרות אישית עם בוגרי הקורס. קורס הפרמדיקים המשיך להתקיים במסגרת מגן דוד אדום ובשנת 1998 נפתח לראשונה קורס הפרמדיקים הצבאי. הקורס הועבר על ידי מדריכי מד"א במסגרת בית הספר לרפואה צבאית (בה"ד 10) והכשיר פרמדיקים למסגרות הצבאיות השונות בהכשרה הזהה לקורס האזרחי. ביוני 1994 יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון "דחוף" (יצא לאור עד יוני 1997) - ביטאון ברפואת חירום שהוצא על ידי "איגוד הפרמדיקים בישראל". ב-1997 נפתח באוניברסיטת בן-גוריון מסלול לימודי תואר ראשון ברפואת חירום, ובשנת 2016 נפתח מסלול לימודים דומה במכללה האקדמית צפת. ב-1998 נפתח בבית הספר לסיעוד ב"אסף הרופא" מסלול המשלב קורס פרמדיקים ולימודי סיעוד, ובסופו הסטודנטים מקבלים תעודת תואר ראשון בסיעוד (B.S.N), תעודת אח מוסמך ותעודת פרמדיק. בקריית מד"א שמוקמת ברמלה נבנה בית ספר לפרמדיקים. הפרמדיק במגן דוד אדום החל מ-1972 החלו רופאים להצטרף לניידות טיפול נמרץ של מגן דוד אדום. הניידת כללה צוות של רופא, אחות ונהג ממגן דוד אדום. עם השנים הוכשרו חובשים ממגן דוד אדום לעבוד בניידת והחליפו את האחיות. ניידות הטיפול נמרץ הראשונות נפתחו בשם שח"ל (שירות חירום לבבי) בירושלים, ובהמשך גם בתל אביב, חיפה, קריית שמונה, רחובות ועוד. עם סיום קורס הפרמדיקים הראשון שונה הרכבו של צוות ניידת הטיפול נמרץ והורכב מרופא מומחה, פרמדיק וחובש שהוא נהג האמבולנס. ככל שהוכשרו יותר פרמדיקים, הרופאים בניידות, שבתחילה היו רופאים מומחים בתחומם (לרוב ניתנה העדפה לרופאים מרדימים, עקב הדמיון שבין חלק מהפרוצדורות שמבצעים מרדימים, לאלו שבסמכות פרמדיק), הוחלפו בהדרגה ברופאים צעירים יותר (בעיקר סטאז'רים או מתמחים בתחומים שונים) שהתחלפו בתדירות גבוהה. הרופאים הצעירים הסתמכו יותר ויותר על הידע והמיומנות של הפרמדיקים הוותיקים, והכוח הרפואי המוביל בניידות הפך להיות הפרמדיק. ב-1994 נכנס לפעילות בכרמיאל אמבולנס טיפול נמרץ (אט"ן) הראשון. האט"ן הוא ניידת טיפול נמרץ אשר מופעלת ללא רופא ואיש הצוות הרפואי הבכיר בה הוא הפרמדיק. תחילה היו מעט ניידות שכאלה, והרבה ניידות עם רופאים - אך עם השנים התהפך היחס והיום כול ניידות הטיפול נמרץ במגן דוד אדום הן אט"ן ללא רופא. בחברות פרטיות (כגון שחל ואחרות) טרם ניתן אישור לפתוח ניידת טיפול נמרץ ללא רופא. בשנת 2020 משרד הבריאות פתח קורס ראשון המכשיר פרמדיקים בחברות אמבולנס פרטיות לעבוד ללא רופא. מסוקי החילוץ של מד"א מאוישים בשני פרמדיקים האמונים על הטיפול הרפואי המוטס. נכון ל-2018 הוכשרו בישראל כ-3000 פרמדיקים. על פי עבודת מחקר שבוצעה באוניברסיטת בן-גוריון ומד"א ב-2016, 73% מהפרמדיקים בישראל נוטשים את המקצוע תוך 5 שנים, ו-93% תוך 10 שנים מסיום הכשרתם. דרגות הפרמדיקים במגן דוד אדום דרגה שם דרגה תפקיד/הכשרה המזכה בדרגה75px מזר פרמדיק75px מז"ש (מזר שני) לאחר סיום הכשרת קורס מורשי אט"ן75px מז"מ (מזר מתקדם) חונך בקורס פרמדיק75px מז"ב (מזר בכיר) 75px מב"מ (מזר בכיר מתקדם) מרכז תחום בנה"ד75px רמ"ז (רב מזר) פרמדיק אחראי אחראי מוקד מתאם התרמות דם אחראי מתנדבים אזורי מעמד חוקי סמכויותיהם של פרמדיקים, כמו גם של שאר אנשי המקצוע מתחומי מדעי הבריאות (כגון אחים ופיזיותרפיסטים), מוסדרות כחלק מתקנות הרופאים (כשירויות לביצוע פעולות חריגות), התשס"א-2001. תקנות אלה מגדירות את סמכויותיהם של פרמדיקים ושל יתר העוסקים בתחומים השונים במדעי הבריאות כ"פעולות חריגות", שכן החוק בישראל קובע כי, ככלל, עיסוק ברפואה מותר לרופאים בלבד. על פי התקנות, כל מטפל שאינו רופא מחויב לעבוד על פי הוראת רופא. בניגוד לשנים קודמות, כיום רשאי פרמדיק להכריז על מותו של אדם וכן לחתום על תעודת פטירה, ובתנאי שהוסמך לכך ושמתקיימים בו התנאים שנקבעו בנושא על ידי משרד הבריאות. נכון ל-2014 נדונה הצעת חוק של ממשלת ישראל להסדרה נפרדת של פעילותם של פרמדיקים. הצעה קודמת להסדרת רישוי מקצועי לפרמדיקים לא הגיעה לחקיקה. קישורים חיצוניים המחלקה לרפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון המחלקה לרפואת חירום במכללת האקדמית צפת אפ"י - ארגון הפרמדיקים הישראלי מידע על המקצוע באתר מד"א הערות שוליים קטגוריה:מקצוע הרפואה קטגוריה:רפואה צבאית קטגוריה:רפואת חירום קטגוריה:מקצועות הבריאות	2024-09-27T07:58:01
חידה מכנית	חידה מכנית (או פאזל מכני) היא חידה שבה יש לפתור בעיה מכנית, כגון פירוק של חפץ מסוים או סידורו באופן מיוחד. בחידה מכנית על הפותר להפעיל לא רק את מוחו, אלא גם את ידיו. המהות הפיזית של החידה המכנית מוסיפה רכיבים נוספים של חשיבה לפתרון, כגון חשיבה מרחבית ותכנון מראש. קטגוריות חידת קומבינציה ממוזער\|שמאל\|"חידת ה-15" הפתורה\|192x192 פיקסלים (החידה הידועה בשם "פאזל", שבה יש לסדר תמונה מסוימת שפורקה לעשרות או מאות חלקים המשתלבים זה בזה, היא קטגוריה מיוחדת של חידות מכניות) בסוף המאה ה-19 זכתה לפרסום רב "חידת ה-15", שבה יש לסדר 15 לוחיות בלוח בן 16 משבצות, באמצעות הזזה של לוחיות אל המשבצת הריקה שעל הלוח. משחק דומה הוא "שעת שיא", משחק שבו צריך להזיז כלים בצורת מכוניות על גבי לוח דומה על מנת לאפשר מעבר למכונית אחרת. שני משחקים אלה נקראים (בתרגום חופשי מאנגלית) פאזלי בלוקים זזים. חידת קומבינציה תלת-ממדית שהופיעה כחידה מכנית שזכתה לתפוצה עצומה בשנות השבעים של המאה ה-20 היא חידת הקוביה ההונגרית, החידה המכנית הפופולרית ביותר. ממציאה של חידה זו, ארנה רוביק, המציא גם חידות מכניות נוספות, פחות פופולריות. דוגמה אחרת לחידה מסוג זה היא חידת מגדלי האנוי, שבה יש להעביר סדרה של דסקיות ממוט אחד לאחר, תוך הקפדה על כללי ההעברה. חידה זו נמצאת בקטגוריה זו כי רק סדר פעולות נכון יאפשר את העברת כל הדסקיות כנדרש. חידת פירוק פתרון פאזלים מכניים מקטגוריה זו נעשה על ידי פירוק של מספר חלקים או פתיחה. בתוך חידות הפירוק נכנסים גם חידות עם מנגנון פתיחה נסתר. קופסאות הנקראות קופסאות סודיות או פאזלי קופסה, המאוד פופולריות ביפן, נכללות בקטגוריה זו. בחידות אלו ניתן למצוא מנגנונים שונים, בדרך כלל נסתרים מן העין, ביניהם לוחות נסתרות שיש להזיז, מגנטים, פינים או מיסבים כדוריים. בקטגוריה זו נכללים גם פאזלים מסוג מנעול. אלה הם מנעולים המעוצבים באופן מיוחד, או מנעולים רגילים שעברו שינוי. גם כאן יש מנגנון נסתר שעל הפותר לגלות. חידת הרכבה בחידת הרכבה הפותר מקבל חלקים שבאמצעותם יצטרך להרכיב משהו. למשל, בטנגרם, על הפותר להרכיב צורה מסוימת מחלקים בצורות גאומטריות שונות. חידות הרכבה מסוג אחר הן חידות אריזה, בהן הפותר צריך לארוז חלקים לתוך כלי מסוים - בדרך כלל מסגרת דו־ממדית, או קופסה חלולה עם פתחים. חידת מבוך חידות שבהן על הפותר להעביר חפץ קטן ממקום אחד למקום אחר. חידות אלו יכולות להיות דו-ממדיות או תלת-ממדיות, גלויות או נסתרות. חידת זריזות ידיים חידות זריזות ידיים דורשות מהפותר ריכוז וקואורדינציה. חפץ בלתי אפשרי חידות שנראות בלתי אפשריות לקיום. בדרך כלל חידות אלה מגיעות בצורת בקבוק, שבו נמצאים המון חפצים. כדי לפתור את החידה צריך להוציא את החפצים האלה. ישנם גם חפצים בלתי אפשריים שלא צריך לפתור בצורה רגילה - אלא רק להבין איך הכינו אותה. קישורים חיצוניים *	2023-07-01T01:54:14
כריסטופר מארלו	REDIRECT כריסטופר מרלו	2004-11-21T05:49:54
הסלע האדום		2017-08-02T17:36:10
אורי אורבך	אורי שרגא אורבך (28 במרץ 1960, כ"ט באדר ה'תש"ך – 16 בפברואר 2015, כ"ז בשבט ה'תשע"ה) היה סופר, עיתונאי, סאטיריקן, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. מאנשי התקשורת הבולטים בציבור הדתי לאומי. קורות חיים אורבך נולד וגדל בפתח תקווה. בנם של פנינה ואהרון אורבך. בוגר ישיבת נחלים וישיבת ההסדר קריית שמונה. הוא התגייס לצה"ל ב-1979 ושירת כלוחם בגדוד 75 של חטיבה 7 בחיל השריון. בזמן פרוץ מלחמת לבנון הראשונה היה אורבך בתקופת שירות ללא תשלום בחטיבה 640. הוא הוצב בגדוד 71 של חטיבה 188 ובמסגרתו השתתף במלחמה. הוא בעל תעודת הוראה ממכללת ליפשיץ. קריירה מקצועית עבודתו העיתונאית אורבך היה ממקימי עיתון הילדים הדתי "אותיות" ועורכו הראשון. בין השאר עודד פרסום סיפורי קומיקס בעיתון. היה עורך ביטאון בני עקיבא – "זרעים". כמו כן ערך את המדור הסאטירי "פסיק" בשנות ה-80, ואת המדור "הלחי השנייה" בשנות ה-90 בעיתון "נקודה". היה ממקימי רדיו קול חי, ושידר בו. לאחר שמנהל התחנה מנע שידור של שיר ובו קול אישה, בתוכנית של אורבך ושל מנחם מיכלסון – עזבו השניים את התחנה. ב-1987, כתב את המאמר "הטובים לתקשורת", שעודד את צעירי הציונות הדתית לפנות לקריירה תקשורתית. אורבך כיהן כמנהל התוכניות של ערוץ המסורת הראשון בישראל, ערוץ התכלת. בהמשך עזב את הערוץ בשל חילוקי דעות עם מנכ"לית הערוץ איריס הוד, סביב שאלת אופיו של הערוץ והתכנים שישודרו בו. אורבך היה בעל טור שבועי העוסק בעיקר בענייני פוליטיקה ואקטואליה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", וכן כתב טורים נוספים בערוץ היהדות של האתר ynet ובעיתון "נקודה". בנוסף, שימש כאחראי על גיוון חברתי ורב-תרבותיות בזכיינית ערוץ 2, "רשת". כאיש תקשורת הציג אורבך קו ימני והתנגד למסירת שטחים. תוכניותיו העיתונאיות עסקו בביקורת על הממסד והתקשורת, ביחסי דתיים-חילונים ובסאטירה פוליטית. במאמריו, הוא ביקר את החברה החילונית (ובמיוחד את מחנה השמאל-החילוני), על התנכרותה לשורשיה היהודיים. מאידך, ביקר את החברה הדתית והחרדית על היותה חברה שמרנית יתר על המידה. פרסים עד הצטרפותו לפוליטיקה נמנה עם מגישי תוכנית הרדיו "המילה האחרונה", בגלי צה"ל, בהגשה משותפת עם גידי גוב, עירית לינור ואחרים. יחד עם גוב זכה בפרס מפקד גלי צה"ל על הגשת התוכנית, שאף זכתה בשנת 2005 בתואר "תוכנית השנה ברדיו" ב"טקס אנשי השנה" של ערוץ 2. יצירתו הספרותית אורבך כתב מספר ספרים הומוריסטיים המיועדים לילדים. אחדים מהספרים עוסקים בעולמו של הילד הדתי. כמו כן כתב ספר בשם "סבא שלי היה רב", בהוצאת כתר, שזכה להצלחה גדולה. הספר הוא לקסיקון הומוריסטי למונחים מחייהם של שומרי מצוות. אורבך אחראי גם למספר סלוגנים וביטויים שהשתרשו בשפה ובהם: "דתי מחמד", "העם עם הגולן" ו"חברון מאז ולתמיד". את מרבית ספריו אייר המאייר והקריקטוריסט שי צ'רקה. פרסים אורבך זכה על ספרו "ילדה כמוני" בציון לשבח במסגרת פרס זאב בשנת 2000. ספר אחר שלו, "מתקן החלומות", נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של ילדי ישראל לשנת 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים. ספרו "מה מברכים על גלידה? - מושגים ביהדות לילדים וגם להורים" תורגם לרוסית, ובתחרות שנערכה במוסקבה זכה בפרס הראשון בקטגוריית ספרים לילדים בנושאי דת. בשנת 2021, כ-7 שנים לאחר מותו, יצא חלקו השני של הספר "מה מברכים על גלידה", מושגים ביהדות לילדים וגם להורים (הוצאת "ידיעות ספרים"). פעילותו הציבורית והפוליטית ממוזער\|250px\|אורי אורבך, 2013 ב-17 בדצמבר 2008, סמוך לבחירות לכנסת השמונה עשרה הצטרף אורבך, המזוהה עם עמדות המפד"ל, למפלגת הבית היהודי, רשימה חדשה שנועדה לאחד את מרכיבי האיחוד הלאומי-מפד"ל, במטרה להתמודד מטעמה לכנסת. למחרת, ב-18 בדצמבר, נבחר על ידי המועצה הציבורית של המפלגה למקום החמישי ברשימתה לכנסת. זמן קצר לאחר מכן חל פילוג במפלגה החדשה. חלק מהמועמדים, בעיקר אלו המזוהים עם האיחוד הלאומי, פרשו ממנה. כתוצאה מכך מוקם אורבך במקום הרביעי, ולפי דרישתו שודרג למקום השלישי. הרשימה זכתה בשלושה מנדטים ואורבך נבחר לכהן כחבר הכנסת. אורבך כיהן כיושב-ראש השדולה לקשרי דתיים-חילונים וכיושב ראש השדולה החברתית. במהלך כהונתו בכנסת יזם מספר חוקים: חוק סימון סוכרים על מוצרי מזון (יחד עם יעקב כץ), חוק המאפשר לרוב דיירי בניין משותף שבו מעלית אחת להפעיל מעלית שבת בשעות מסוימות, חוק הפוטר את האקדמיה ללשון העברית מתשלומי ארנונה, חוק הקובע הגבלת גיל לאימון במטווח (יחד עם דני דנון), ועוד. בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) תמך אורבך בנפתלי בנט לראשות המפלגה, והוא עצמו נבחר למקום הרביעי. לפי דבריו של בנט, אורבך היה זה שגרם לו להצטרף לבית היהודי והיה בעל החזון של מפלגה ציונית-דתית גדולה. עם הקמת הממשלה השלושים ושלוש, מונה אורבך לשר לאזרחים ותיקים ולחבר בוועדת השרים לענייני חקיקה. ממוזער\|290px\|כיכר "מתקן החלומות" לזכרו של אורי אורבך, רעננה ב-15 בדצמבר 2013, עברה מינהלת השירות הלאומי-אזרחי ממשרד הכלכלה לאחריות המשרד לאזרחים ותיקים, ובכך הפך אורבך לשר האחראי עליה. בבחירות המקדימות, שנערכו במפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-20, דורג רביעי ברשימת המועמדים ושובץ במקום השישי ברשימת המפלגה לכנסת. יוזמות מיוחדות בכנסת אורבך יזם את הקמתו של "קיר התהילה", שנחנך בפתיחת מושב החורף של שנת 2013 של הכנסת. הקיר מציג את כל חברי הכנסת שזכו בפרס ישראל. אורבך יזם את פרויקט "תרגישו בבית", המנסה לפתוח את בתי הכנסת לכלל האוכלוסייה, מתוך רצון לקדם הבנה בין דתיים לחילונים. כשחיפש שם למיזם של בילוי מוזל לאזרחים ותיקים בימי שלישי, בתו תמר הציעה את השם שגם התקבל – 'שלישי בשלייקס'". ייסד את מיזם שבת 'והדרת', בה בקש לציין בארץ ובעולם את שבת פרשת 'קדושים', שבה קוראים את הפסוק 'והדרת פני זקן', ולהקדיש אותה למתן דגש על זקני הקהילה. אשתו פנתה בשנת 2021, לשרה לשוויון חברתי וגמלאים, מירב כהן, שהתגייסה לעניין עם משרדה, וכמו כן פנתה בעניין זה לגופים שפועלים ביהדות התפוצות. חיים אישיים בשנת 2012 אובחנה בגופו מחלה המטולוגית. בראשית 2015, במהלך התמודדותו מחדש בפריימריז לרשימת המפלגה, אושפז אורבך בעקבות התדרדרות במצבו הבריאותי. אורבך נפטר ב-16 בפברואר 2015, כ"ז בשבט ה'תשע"ה. 290px\|ממוזער\|אנשי משמר הכנסת נושאים את מיטתו של אורבך בהלווייתו. מימין לאיש המשמר שבמרכז התמונה עומד נשיא מדינת ישראל דאז, ראובן ריבלין 290px\|ממוזער\|קברו של אורי אורבך בבית העלמין במודיעין סמוך לקברי שלושת הנערים כשר מכהן נקבר בהלוויה ממלכתית בבית הקברות במודיעין. הספידוהו, בין היתר, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. למחרת פטירתו שידרו ארבעה מחבריו לתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" תוכנית מיוחדת לזכרו. היה נשוי למיכל, מורה ועורכת לשון במקצועה ואב לארבעה ילדים. התגורר במודיעין. הנצחה במלאת שנה לפטירתו החליט מפקד גלי צה"ל ירון דקל לקרוא על שמו של אורבך את אולפן השידור המרכזי (אולפן ה) של התחנה. על שמו נקראו גם גני משחקים לילדים – "גן מתקן החלומות" ביקיר ו"הגן של אורי" בשכונת רמת אלישיב בלוד כיכר תנועה בשם "כיכר מתקן החלומות" נחנכה ברעננה בישיבת נחלים בה למד הוכרזה תחרות לכתיבת סיפורים קצרים על שמו. בתי ספר נקראו על שמו בפתח תקווה, במזכרת בתיה ובעלי זהב-לשם. מ-2016 נקרא על שמו פרס שר החינוך לתרבות יהודית. בשנת 2017, החליט מפעל הפיס להנציחו בתחרות החיבורים התורניים המיועדת למגזר הדתי לאומי. בספטמבר 2017, יצא אלבום שנקרא אולי בשבת יזרקו סוכריות, שהכיל שירי ילדים שכתב אורבך בביצוע אמנים שונים. ביום פטירתו הוקם דף פייסבוק לזכרו: "מספרים על אורי אורבך" ספריו לקריאה נוספת קישורים חיצוניים מידע כללי ח"כ אורי אורבך - אתר הבית של אורבך ערוץ היוטיוב הרשמי של אורי אורבך כחבר הכנסת. דף הפייסבוק של אורי אורבך יצירתו הספרותית - על ספרו של אורבך, "הבטיחו יונה" ממאמריו מאמרים של אורי אורבך באתר ynet: במדור "יהדות" ובמדור "דעות" , פורסם במקור ב-1987 - מאמר של אורבך שפורסם במקור בכתב העת "נקודה", בו קרא לבני הציונות הדתית להצטרף לתקשורת הישראלית הכללית דתי נורמלי, לקט מאמרים, הוצאת ידיעות ספרים, 2018 ראיונות , פורסם במקור ראשון רוני קובן, השר אורי אורבך מתראיין בתוכנית שטרודל, הטלוויזיה החינוכית, 7 בינואר 2014 קובי מידן, "פגישה לילית" - שיחה עם אורי אורבך, ערוץ 2, פורסם ביוטיוב ב-9 בנובמבר 2016 נאומים על הדרת נשים וקווי המהדרין נאום היפהפייה הנרדמת עם פטירתו השר אורי אורבך הלך לעולמו בגיל 54, רשת ב' של קול ישראל, 16 בפברואר 2015 הערות שוליים * קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין מודיעין קטגוריה:בוגרי בני עקיבא קטגוריה:בוגרי ישיבת ההסדר קריית שמונה קטגוריה:בוגרי ישיבת נחלים קטגוריה:בעלי טור ישראלים קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הבית היהודי קטגוריה:משפחת צבי בנימין אוירבך קטגוריה:סגל גלי צה"ל קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות קטגוריה:סגל מקור ראשון קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השמונה עשרה קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים קטגוריה:עיתונאי ילדים ונוער ישראלים קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים קטגוריה:פובליציסטים ישראלים קטגוריה:פתח תקווה: חברי הכנסת קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלושים ושלוש קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:שרי ממשלת ישראל שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1960 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015 קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי תקשורת קטגוריה:חיילי חטיבה 7 קטגוריה:השרים לשוויון חברתי	2024-09-24T08:55:17
גל אלקטרומגנטי	REDIRECT קרינה אלקטרומגנטית	2004-11-21T10:44:32
ברקוד	שמאל\|ממוזער\|200px\|Wikipedia בברקוד על פי תקן 128B thumb\|ממה מורכב ברקוד: 12 או 13 ספרות - כל אחת מורכבת משבעה פסים דקים ; שחור - 1, לבן - 0. שלושה קווי guard - מורים על כיווניות הקריאה. סיפרה שמאלית - סוג הברקוד (0 - סטנדרטי, 2 - משקל, 3 - פריט בית מרקחת, 4 - פריט משקל), סיפרה ימנית - סיפרת ביקורת. בתמונה מוצגים בצד שמאל וימין קודי הספרות, על פי רצף של שבעה ספרות 0 או 1 המקבילות לקווים הדקים. בתחתית התמונה החישוב של סיפרת הביקורת. בַּרְקוֹד (מאנגלית: Barcode; בעברית: קוֹד קַוִּים) הוא קוד מסחרי שבאמצעותו מיוצגות ספרות או אותיות בדמות סדרת קווים ישרים ומקבילים. הקוד מוטבע על מוצרים ומכיל בתוכו רצף של ספרות, אותיות או סימנים. את הברקוד ניתן לקרוא באמצעות סורק ברקוד ייעודי שמתרגם את הקווים למספרים או אותיות שהמחשב מכיר. סורק הברקוד הוא אמצעי קלט למחשב בדיוק כמו מקלדת ונועד לחסוך בהקלדות ולמנוע טעויות הקלדה. את רוב סורקי הברקוד ניתן לחבר גם למכשירים ניידים כגון מסופונים שלפעמים מגיעים עם סורק ברקוד מובנה. המידע המתקבל מסריקת הברקוד מגיע מהתוכנה המותקנת במחשב או מסופון שלפי הקוד המוזן מהסורק שולפת את המידע הרלוונטי. הברקוד הומצא על ידי ג'וזף וודלנד וברנרד סילבר בשנת 1948, ועל בסיסו פותח בשנת 1971, על ידי ג'ורג' לורר מחברת IBM, קוד המוצר האוניברסלי המופיע על מוצרי צריכה רבים. כאמור הברקוד הומצא כדי לחסוך בהקלדות חוזרות של קודים ארוכים ובכדי למנוע טעויות הקלדה. לרוב משתמשים בברקודים בעמדות מכירה בחנויות, במחסנים ובזיהויי מספרי מסמכים (כמו מרשמי תרופות). הברקוד משמש גם מערכות אוטומטיות ממוחשבות במחסני ענק לזיהויי מוצרים ומיקומם. סוגי ברקוד יש חלוקה לשני סוגים עיקריים של ברקוד: ברקוד חד-ממדי (בו הברקוד מייצג בדרך כלל 8–20 ספרות ואותיות) ברקוד דו-ממדי (בו הברקוד מייצג כמות נכבדה של נתונים, בדרך כלל עשרות ומאות תווים) כל סוג ברקוד מאופיין על ידי תקן המגדיר את ה"שפה" בה כתוב הברקוד. תקנים נפוצים הם: code 39 ,code 128 ,EAN ,UPC, ועוד. תקן EAN נפוץ מאוד בתחום הקמעונאי (חנויות), ומאפשר לשמור על מספור ייחודי לכל פריט ופריט בכל העולם. ברקוד EAN מבנה EAN בשיטה EAN (ר"ת European Article Number) אין אותיות, אלא רק 12 קבוצות של קווים המייצגים ביחד 12 או 13 ספרות. משני צידי הברקוד ישנם שני זוגות קווים תוחמים, שמטרתם להבהיר לקורא הברקוד היכן הברקוד מתחיל והיכן מסתיים כך שניתן גם לסרוק את הברקוד כשהוא הפוך. באמצע הברקוד ישנו זוג קווים תוחמים נוסף שמטרתו לחצות את הברקוד לשני חלקיו המקודדים בצורה שונה. כל ספרה מיוצגת על ידי רצף של שבעה קווים דקים לבנים - 0, או שחורים - 1. לכל ספרה קיימות שתי אפשרויות (שני רצפים שונים) לקידוד ובנוסף הקידוד מימין ומשמאל לקווי האמצע שונה (למעשה הקידוד בכל צד מהווה כעין כתב ראי לצד שכנגדו). משמעות המספרים בקוד EAN השיטה האירופית (EAN13) מורכבת מ-13 ספרות: 3 ספרות לזיהוי מדינה, 5 ספרות לזיהוי יצרן, 4 לזיהוי המוצר וספרה נוספת לביקורת. זו השיטה הנהוגה בישראל, והקוד של מדינת ישראל הוא '729'. השיטה האמריקנית (UPC-A) מורכבת מ-12 ספרות ואם קוראים אותה בצורה האירופית אזי מתקבל קוד בעל אורך של 13 ספרות כשהספרה הראשונה היא '0'. כללים בהדפסת קוד EAN מכיוון שתקן ברקוד זה פותח לשימוש רשתות השיווק, הוא כולל גם כללים בנוגע לקריאות שלו לתועלת קוראי הברקוד בחנויות. 1. רוחב הברקוד: רוחבו של הברקוד נובע מעובי הקווים. רוחב הקו הבסיסי הוא 0.33 מ"מ וניתן להקטינו עד פי 0.8 ולהגדילו עד פי 1.15. כיווץ או מתיחה מעבר לכך אינם תקינים ויגרמו לבעיות בקריאה. 2. גובה הברקוד: הגובה שנקבע לברקוד עם רוחב קו בסיסי (לעיל) הוא 25.9 מ"מ. כאשר מכווצים או מותחים את הברקוד יש לשמור על הפרופורציות שלו. 3. שטח "שקט": משני צידי הברקוד יש להשאיר שטח נקי מהדפסה. רוחבו של שטח זה אמור להיות פי תשעה מרוחב הקו הבסיסי של הברקוד. הקצאת קודים EAN כדי למנוע כפילויות, הקצאת מספרי ברקוד לחברות נעשית על ידי ארגוני תקינה - אמריקאי ואירופי. מועצת הקוד האחיד - UPC בדייטון שבאוהיו - אחראית להנפקת קודים בארצות הברית ובקנדה, והתקשרות המספור האירופית, ה-EAN שבבריסל, אחראית להנפקת קודים ב-98 מדינות ברחבי העולם (נכון ל-2004), באמצעות שלוחות מקומיות. השלוחה הישראלית של EAN היא "האגודה לקידוד המוצר". קוד QR שמאל\|ממוזער\|100px\|קוד QR לדוגמה קוד QR (מאנגלית: Quick Response Code) הוא בר-קוד ריבועי, שבו מקודד מידע טקסטואלי בצורה גרפית-ויזואלית. הקוד הומצא ביפן, בשנת 1994, על ידי דנסו, חברה בת של קונצרן טויוטה, כקוד לפיענוח מהיר, ושימש תחילה לקידוד חלפים, לשם פיענוח על ידי רובוטים בפסי ייצור. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 נפוץ השימוש בקוד בכל העולם, וטלפונים חכמים הפכו לאמצעי הקלט העיקרי של הקוד. טלפונים חכמים קוראים את הקוד באמצעות המצלמה הנכללת בהם. קוד QR בנוי כריבוע שבשלושה צדדיו נראים בבירור שלושה ריבועים קטנים המשמשים כעוגנים. בין הריבועים עובר קו מקווקו הקשה לזיהוי בעין אנושית, וריבוע נוסף קטן יותר מצוי פנימה יותר בקוד מול שלושת הריבועים. אמצעים גרפיים אלו מאפשרים למכשיר שסורק את הקוד לזהות את הקוד, ואת כיוון קריאתו. בצמוד לריבועים הגדולים מקודדת גרסת הקוד. מספר הגרסה משליך על מספר השורות בקוד ועל כמות המידע שניתן לקודד בו. לקוד QR תכונות מיוחדות נוספות, לעומת ברקוד רגיל: מספר התווים הגדול שהקוד יכול להכיל (עד 2,000) מאפשר שמירה והצגה של מידע בלי צורך לפנות למערכת ממוחשבת כל שהיא. זאת לעומת ברקוד פשוט שמכיל רק מספר מזהה (מספר זהות, מספר קטלוגי וכיוצא בזה) והמידע עצמו על הפריט נשלף מבסיס נתונים. קוד QR מאפשר לכתוב את תוכנו פעמיים, והדבר מהווה בקרה לשלמות הנתונים או השלמה למצב של מחיקה/טשטוש של הקוד. QRPedia QRPedia זו מערכת שקוראת קוד QR, מזהה את השפה של המכשיר הסלולרי הקורא, ומציגה אוטומטית את דפי ויקיפדיה בשפה של המכשיר. קריאה (סריקה) בגלל הטכנולוגיה ש"קוראת" ברקוד, הפעולה נקראת גם "סריקה". ישנם שלושה סוגים של קוראי ברקוד: לייזר: קורא ברקוד שולח אלומת לייזר, שבאמצעותה הוא קורא את הקווים וממיר אותם לספרות. CCD: קורא ברקוד מאיר את הברקוד באור אדום, מפענח את התמונה המוחזרת מהברקוד, וממיר אותה לתוכן. Imager: קורא ברקוד מצלם את הברקוד, מפענח את התמונה, וממיר אותה לתוכן. בשיטה הזו ניתן גם לפענח ברקוד על ידי הטלפון החכם שבו הותקנה אפליקציה מתאימה שנעזרת במצלמת הטלפון. הדפסה אף שישנן תוכנות ייעודיות להדפסת תוויות ברקוד, כיום ניתן להדפיס בקלות תוויות ברקוד באמצעות פונט ברקוד, שממיר רצף ספרות ואותיות לברקוד. וזאת כל עוד ומדובר בברקודים מסוגים "פשוטים", אשר בהם כל תו, ספרה, או זוג ספרות מיוצגים תמיד על ידי אותו רצף של תווים, לדוגמה קוד 39 או INT25. בברקודים כדוגמת EAN13 וקוד 128 (שנחשב לקוד היעיל והאמין ביותר) יש צורך להשתמש בנוסחאות המרה בין המידע שרוצים לקודד לרצף התווים בפונט. בנוסף יש צורך בחישוב ספרת ביקורת בקוד EAN, ובחישוב (מסובך אף יותר) של תווי בקרה ומעבר בקוד 128. ראו גם GUID קישורים חיצוניים האגודה לקידוד המוצר בישראל (ממ"י) גופני ברקוד חופשיים מאתר dafont הסבר ודוגמאות לסוגי הברקודים השונים הקיימים בעולם, והיכולות שכל אחד מהם מספק הערות שוליים קטגוריה:קידוד נתונים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות קטגוריה:סימון מוצרים	2024-09-19T15:18:41
סון יאט סן	REDIRECT סון יאט-סן	2004-11-21T11:06:59
אינויאשה	אינויאשה (ביפנית: 犬夜叉; "אינו" – כלב ו"יאשה" – שֶׁד) היא סדרת מאנגה שנוצרה על ידי רומיקו טקהאשי אשר פורסמה ביפן במגזין היפני "Weekly Shōnen Sunday" בין 13 בנובמבר 1996 עד 18 ביוני 2008. עלילת הסדרה מתמקדת בחצי שד, בתלמידת תיכון, בנזיר תאוותן, בשד שועל ובמחסלת שדים, אשר חוברים יחדיו במהלך תקופת הסנגוקו ומנסים לאתר את כל רסיסי תכשיט ארבע הנשמות על מנת למנוע מהם להגיע לידי נבלי הסדרה. בפרט עוסקת הסדרה בדמותו של הנבל הראשי נאראקו. בעקבות הצלחת סדרת המאנגה, הופקה סדרת אנימה אשר התבססה על עלילת המאנגה. הסדרה שודרה מה-16 באוקטובר 2000 עד ה-13 בספטמבר 2004 ברשת הטלוויזיה היפנית Yomiuri TV והכילה 167 פרקים. בישראל, שודרה הסדרה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 בערוץ הילדים, בגרסה היפנית המקורית, עם כתוביות בעברית וללא צנזור תכנים פרובוקטיביים. מלבד סדרת האנימה, הופקו גם ארבעה סרטי קולנוע באורך מלא וסרט OVA (סרט קצר אשר יצא ישירות ל-DVD). כמו כן, לאורך השנים הופקו גם משחקי וידאו שונים לסדרה. צוות הסדרה כולל שמות כמו מאסאמי האטה, המוכר בזכות עבודות כמו הפעמון של צ'ירין, וסוסומו נישיזאווה, הבמאי של היקארו נו גו. הסדרה המקורית הסתיימה. לאחר שידור האנימה המקורית, הופק המשך לאנימה הנקרא "InuYasha: The Final Act", המבוסס על המשך המאנגה מכרך 66 עד 56. תקציר העלילה שנים רבות לפני עלילת הסדרה, כוהנת קדומה ושמה מידוריקו, כולאת את נשמתה ואת נשמתם של שדים מרושעים בתוך אבן המכונה "אבן ארבע הנשמות" (שִיקוֹן נוֹ טַאמַה, ביפנית: 四魂の玉). האבן מתגלגלת מיד ליד כאשר כולם רוצים לנצל את כוחה העצום למטרותיהם האישיות: שדים ובני אנוש כאחד. בתקופת הסנגוקו, התקופה בה מתרחשת עלילת הסדרה, האבן מגיעה לידי מספר כפריים שחוששים מהכוח שמידוריקו טמנה בה. היא נמסרת לאמתחתה של קיקיו, כוהנת שינטו צעירה ובעלת כוחות רוחניים חזקים מאוד, זאת על מנת שתשמור על האבן ותטהר אותה. קיקיו הורגת את השדים הרוצים להניח את ידיהם על האבן באמצעות חץ וקשת, ובו בזמן משמשת גם כרופאת בני הכפר. השמועה על האבן ועל קיקיו מגיעה לאוזניו של שד למחצה (הֵאנְיוֹ, ביפנית: 半妖) ששמו אינויאשה. אינויאשה, השואף להפוך לשד מלא, רואה את הפוטנציאל שבאבן ומנסה לגנוב אותה כדי להפוך לשד מלא אך קיקיו מסכלת את ניסיונותיו פעם אחר פעם. היא מצליחה לקרוא אותו כספר פתוח והשניים מתחילים להיפגש זה עם זה על מנת לדבר בלבד. השניים מתאהבים, וקיקיו מציעה לאינויאשה להפוך לבן אנוש - כיוון שכאשר הדבר יקרה, האבן "תיעלם" לעד וקיקיו תוכל להיות אישה רגילה, ובכך הם יוכלו לחיות יחד לנצח. אינויאשה, שתחילה תיעב את היותו בן-אדם, מסכים להצעתה של קיקיו, ומתחיל להראות צדדים אנושיים בו. באותו הזמן, טיפלה קיקיו בשודד בשם אוֹנִיגוּמוֹ, שנפצע אנושות בשרפה והתאהב בקיקיו בעת שדאגה לו. שדים, שנמשכו למחשבותיו הרעות, מופיעים בפניו ערב אחד ומציעים לו עסקה - הוא יקבל גוף חדש בתמורה לגופו ונשמתו העלובה. בלי להסס, אוניגומו מסכים, ומאות השדים מתמזגים בתוכו ויוצרים ממנו את נַארַאקוּ - חצי שד חזק, ערמומי ומרושע. נאראקו מעוניין להשיג את האבן לעצמו, כדי שיוכל להינשא לקיקיו ובפועל למנוע ממנה להינשא לגבר אחר. ביום שבו קבעו אינויאשה וקיקיו להיפגש על מנת להפוך את אינויאשה לבן אנוש, נאראקו מסכסך ביניהם במכוון: הוא פוצע את קיקיו אנושות בעודו מתחזה לאינויאשה, ומאיים להרוג את אינויאשה האמיתי, כאשר הוא מתחזה לקיקיו. אינויאשה החש פגוע ונבגד גונב את האבן, אך קיקיו, בעודה גוססת, משלחת בו חץ ומרתקת אותו לעץ הזמן (גושינבוקו) - ובכך גוזרת עליו שנת נצח. מיד לאחר שאינויאשה נכנס לתרדמת נצחית זו, קיקיו נכנעת לפצעיה ומתה, כאשר בקשתה האחרונה היא שאחותה הקטנה קַאֵדֶה תשרוף את האבן ואת גופתה. 500 שנים לאחר מכן, בעידן המודרני בטקיו נולדה קַאגוֹמֶה, גלגול נשמתה של קיקיו. קאגומה נולדה כאשר האבן בבטנה. בגיל 14, היא עוצרת על יד הבאר שבמקדש השינטו בחצר ביתה, על מנת לסייע לאחיה הצעיר סוֹתַה למצוא את חתול המשפחה, שכביכול נפל פנימה. משהתקרבה לפתח הבאר, שדה שהייתה רדומה בקרקעיתה מתעוררת מנוכחות האבן, וחוטפת את קאגומה אל תוך הבאר. מתברר שהבאר היא בעצם פתח למעבר בזמן, והשתיים חוזרות לתקופת הסנגוקו, 50 שנה לאחר שנאראקו סכסך בין אינויאשה לבין קיקיו, כאשר קאגומה מצליחה להימלט. היא הולכת לאיבוד בתקופה הלא מוכרת, בזמן שבו לא הייתה עדיין קיימת, ומגיעה לעץ הזמן. בעץ הזמן רואה קאגומה את אינויאשה - שבמפתיע לא הזדקן כלל וזאת בשל היותו מרותק לעץ הזמן - לראשונה, ונדהמת לגלות שאוזניו הן אוזני כלב ושהוא חסר אוזניים אנושיות, זאת על אף מראהו האנושי. מיד לאחר מכן היא נלקחת לכפר, שם אחותה הקטנה של קיקיו, קאדה - שמילאה את מקומה של אחותה ככוהנת הכפר - מבחינה מיד בדמיון בינה ובין אחותה המתה, ומסיקה כי קאגומה היא גלגול נשמתה של קיקיו. השדה שחטפה את קאגומה שבה לקחת מקאגומה את האבן, וקאגומה המבולבלת, שלא יודעת דבר אודות מה שקורה סביבה ואודות האבן, נלכדת. השדה כובלת אותה לעץ הזמן בסמוך לאינויאשה, ומגעה מעיר אותו. קאגומה, המפחדת עד להתפקע להיות קורבן של השדה, שולפת את החץ שבחזהו של אינויאשה. דבר זה הוכיח את היותה גלגול הנשמה של קיקיו - היחידה שיכולה הייתה לשלוף את החץ. אינויאשה הורג את השדה, אך לא לפני שזו מספיקה לפצוע את קאגומה בבטנה והאבן יוצאת מגופה. לאחר שהשדה חוסלה, אינויאשה פונה כדי לחסל את קאגומה, כאשר הוא חושב אותה לקיקיו. בעזרת קאדה, קאגומה מצליחה לעצור אותו על ידי שרשרת שהרכיבה קאדה על צווארו, ומגיבה רק לפקודתה של קיקיו. בהיותה גלגול נשמתה של קיקיו, קאגומה מפעילה את השרשרת על ידי הפקודה "שב" (אוסווארי), הגורמת לאינויאשה להימשך בכוח ובכפייה כלפי הרצפה - פקודה שמשתרשת בשרשרת ורק קאגומה יכולה להפעילה ולהסירה, כאשר אינויאשה מנסה להסירה ללא כל הצלחה. לאחר שמוסבר לו שאין המדובר בקיקיו, הוא מתחיל להתייחס לקאגומה בזלזול, בחוסר סבלנות ובשנאה כלפיה. זמן קצר לאחר השגת האבן, היא אובדת שוב כאשר שד עורב גונב אותה. בניסיון למנוע את הגנבה, קאגומה יורה חץ אל הציפור. אך מכיוון שלא הייתה עדיין מנוסה בירייה בחץ וקשת, היא בטעות פוגעת באבן, שמתנפצת לאלפי רסיסים המתפזרים בכל רחבי הארץ. על אינויאשה וקאגומה לאחד כוחות, כך שיוכלו לאחד את כל הרסיסים לאבן אחת שלמה ולמנוע מהם להגיע לידי נאראקו הרשע, שיצא ממחבואו עם שיבת האבן, כאשר אינויאשה נשבע לחסלו על מנת לנקום על מה שקרה לפני 50 שנה. בדרכם מצטרפים אליהם שִיפוֹ - שד שועל צעיר שאביו נרצח, מִירוֹקוּ - נזיר רודף שמלות בעל חלל אוויר דמוי חור שחור בכף ידו הימנית, שנגרם בידי קללה שהוטלה על ידי נאראקו, וסאנגו - ציידת שדים אנושית אשר אחיה נשלט בידי נאראקו על ידי רסיס אבן, המחזיק אותו בחיים. החבורה עוברת במסעה קשיים רבים ונאלצת להתמודד עם סכנות רבות, פוגשת אנשים חדשים ונאלצת להתמודד עם שדי העבר כאשר קיקיו חוזרת לחיים. יחסו של אינויאשה כלפי קאגומה משתנה משמעותית, כאשר הוא נקשר אליה ומגונן עליה (כמו גם על שאר בני החבורה), והיא, מצידה, מתאהבת בו. במהלך סדרת ההמשך אינויאשה: המערכה האחרונה כל הדמויות מחזקות את עצמן ביכולת אישית או יכולת של כלי הנשק, קיקיו מתה, נאראקו מצליח להשלים את אבן 4 הנשמות והופך לעכביש עצום. אינויאשה, סשומארו וחבורותיהם נכנסים אל תוך נאראקו נלחמים בו, ובסוף מנצחים ומשמידים את נאראקו סופית. דמויות אִינוּיָאשָה (犬夜叉): שד למחצה - אביו היה שד ואימו בת אנוש - בן העידן הפיאודלי. לאחר מות אימו, בהיותו קטן, היה צריך לדאוג לעצמו ופיתח אופי מתגונן וקשוח. בתחילה יצא בעקבות אבן ארבע הנשמות כדי להפוך לשד מלא, אך התאהב בקיקיו והסכים להפוך לבן אנוש. תוכנית זו לא יצאה לפועל, משום שהוא נפל במלכודת של נאראקו ורותק על ידי קיקיו הגוססת לעץ למשך חמישים שנה. שוחרר על ידי קאגומה, ומאז שניהם נאלצו לאחד כוחות כדי למצוא את רסיסי האבן ולחסל את נאראקו. עם הזמן השניים פיתחו זה אל זה רגשות. אינויאשה הוא אחיו למחצה של סשומארו, עמו הוא מסוכסך. מחזיק בחרב טטסאיגה, שנאמר עליה שיכולה לחסל 100 שדים במכה אחת בלבד. כמו כן, הוא היחיד שיכול לעבור דרך הבאר מתקופה אחת לשנייה בכוחות עצמו ובאופן בלתי תלוי. יעשה הכל עבור חבריו. נקרע בין קיקיו לבין קאגומה. קַאגוֹמֶה (日暮かごめ): נערה בת 15 ובת העידן המודרני. קאגומה היא גלגול נשמתה של קיקיו לאחר מותה, ועל כן היא נולדה עם אבן ארבע הנשמות בתוך בטנה, והיא לא יודעת על זה או מרגישה אותה. ביתה בעת המודרנית הוקם על שרידי המקדש של קיקיו בעידן הפיאודלי. במקדש שבשטח ביתה, ישנה הבאר המאפשרת את המעבר בזמן. קאגומה נכנסה לבאר לראשונה, כששדה מהעידן הפיאודלי בקרקעית הבאר חשה בנוכחות האבן וחטפה אותה. השדה כבלה אותה לעץ הזמן לצד אינויאשה, ומגעה העיר אותו. בהיותה גלגול נשמתה של קיקיו, קאגומה הייתה היחידה שהצליחה לשלוף את החץ ולשחררו, על מנת שיציל את חייה. לאחר התנפצות האבן, נאלצים קאגומה ואינויאשה לשתף פעולה על מנת לאסוף את החלקים, לחברם לכדי אבן אחת שלמה, ולבסוף להביס את נאראקו. היא מסוגלת לחצות את הבאר על בסיס קבוע באמצעות רסיסי אבן בלבד ונלחמת באמצעות חץ וקשת והיא בעלת כוחות טיהור. כמו כן, קאגומה היא היחידה המסוגלת להפעיל את שרשרת הפקודה שעל צווארו של אינויאשה, המושכת אותו בכוח כלפי הקרקע בכל פעם שקאגומה אומרת "שב!" (אוסווארי), כעונש. לאחר מכן היא מתאהבת באינויאשה ומקנאת בקיקיו, שבכל פעם שדרכיה ודרכי החבורה נפגשות, רגשותיו של אינויאשה כלפיה צפים. נַארָאקוּ (奈落): הרשע העיקרי בסדרה. חצי אדם וחצי שד שבניגוד לאינויאשה לא נולד ככזה, אלא החל את חייו כבן אנוש. נאראקו היה בחייו המקוריים שודד ופושע בשם אוֹניגוּמוֹ (איש העכביש) ונכווה בכל גופו בתאונה, וטופל בידי קיקיו, שבה הוא התאהב. אוניגומו הקריב את גופו והפך אותו למקום משכן לשדים. אלה התמזגו בו ויצרו בתוכו את נאראקו - כאשר בתוך נאראקו עדיין שוכן ליבו האנושי, זהותו כאוניגומו. היה זה שסיכסך בין אינויאשה לקיקיו המאוהבים כדי להשיג לעצמו את אבן ארבע הנשמות, אך נכשל כאשר אינויאשה לא מת מהחץ ששופד בחזה שלו, והאבן נשרפה ביחד עם גופתה של קיקיו. נאראקו מחזיק ברוב רסיסי האבן ובשל ליבו האנושי המאוהב לא יכול היה לפגוע בקיקיו. אך לאחר השינוי שעבר ולאחר שליבו הוצא מתוך גופו, המגבלה הוסרה. מכיוון שליבו האמיתי נמצא מחוץ לגופו, הוא בן אלמוות, לא חשוב כמה פעמים יושמד גופו או כמה פעמים יושחת. נאראקו הוא בעל התגשמויות נפרדות רבות שנוצרו מגופו, מרושע וערמומי, ונדמה שהוא תמיד צעד אחד לפני כולם. מירוקו (仏教): נזיר צעיר בן שמונה עשרה רודף שמלות בעל חור שחור בידו הימנית אשר מסוגל לשאוב לתוכו כל דבר באשר הוא וכאשר הוא נשאב הוא לעולם לא חוזר. החור נגרם כתוצאה מקללה שהטיל נאראקו על סבא של מירוקו ועברה במשפחה ומטרתה בסופו של דבר לשאוב את מי שהקללה הוטלה עליו במקרה הזה מירוקו לאותו החלל בידו הימנית ולהורגו. מירוקו הוא רודף שמלות כפייתי הנוהג למשש נשים יפות בסביבתו (בעיקר את סאנגו) במהלך הסדרה כל פעם שהחבורה נתקלת בנשים יפות מירוקו נוהג לשאול אותן אם הן תועלנה להוליד לו ילד, ולכאורה זה נתפס כמעשה של סוטה היות שהוא ידוע כרודף שמלות . אך באחד הפרקים מתגלה הסיבה האמיתית והיא שככל שהוא מתבגר החלל הבידו הימנית גדל ולכן הוא בסכנה מתמדת אז כל שהוא רוצה זה צאצא שימשיך את שושלתו ובנוסף ימשיך את משימת חייו שהיא להביס את נאראקו ובכך בעצם להסיר את הקללה מידו. במהלך הסדרה מתאהב בסאנגו ואף עושה עמה הסכם שלאחר שהם יביסו את נאראקו הם יתחתנו. בסוף הסדרה בפרק האחרון כאשר הזמן קופץ קדימה בשלוש שנים לאחר הקרב האחרון עם נאראקו אנחנו רואים שהוא נשוי לסאנגו וחי איתה ביחד בכפר יחד עם הכוהנת קאדה ועובד ביחד עם אינויאשה בגירוש וחיסול שדים . קִיקְיוֹ (桔梗): הכוהנת (מִיקוֹ 巫女) שהתאהבה באינויאשה 50 שנה קודם לכן והכניסה לפני מותה את אינויאשה לשנת נצח. נפלה במלכודת של נאראקו וריתקה את אינויאשה לעץ הזמן, בטרם מתה מפצעיה. קיקיו הוחזרה למעין מצב ביניים, בין חיים למוות (מה שאומר שהיא ספק חיה ספק מתה בזמן הנוכחי), על ידי המכשפה אורסו. בהמשך קמה לתחייה, כשהיא עדיין סבורה שאינויאשה אשם במותה, אך כאשר מגלה את התרמית שביצע נאראקו, מצטרפת למלחמה נגדו, כאשר היא פועלת לבדה. קאגומה היא גלגול נשמתה, קיקיו לא אוהבת אותה אך מעריכה את כוחותיה וטוב ליבה. קיקיו נלחמת באמצעות חץ וקשת והיא בעלת כוחות טיהור חזקים. עם זאת, נשארת בעלת רגשות כלפי אינויאשה. סאנְגוֹ (珊瑚): מחסלת שדים אנושית. נאראקו השתלט על אחיה קוהאקו, גרם לו לרצוח את משפחתו ולפצוע את סאנגו, בכוונה להרוג אותה. נאראקו האשים במעשה את אינויאשה וסאנגו יצאה להורגו על מנת לנקום. לאחר שהאמת יוצאת לאור, סאנגו מצטרפת לחבורה ביחד עם קירארה, שדת חתול ובת לווייתה, בשאיפה לחסל את נאראקו השקרן. סאנגו מפתחת רגשות כלפי מירוקו, ואחיה מוחזק חי על ידי רסיס אבן, שאסור שיופרד ממנו כי אחרת הוא ימות - וסאנגו נקרעת בין הרצון לשמור על אחיה בחיים והצורך לאחד מחדש את אבן ארבע הנשמות. בסוף הסדרה במהלך הפרק האחרון כאשר הזמן קופץ קדימה בשלוש שנים אחרי הקרב האחרון עם נאראקו רואים שהיא נשואה למירוקו וחייה איתו בכפר ובמהלך הפרק יולדת את ילדם השלישי. שִיפוֹ (七宝): שד שועל צעיר. שיפו התייתם כאשר אביו נרצח על ידי האחים רעם. לאחר שאינויאשה נקם בשמו באחים רעם, שיפו הצטרף לחבורתו. אינויאשה מציק לו ספק ברצינות ספק בצחוק. שיפו נקשר במיוחד לקירארה וקאגומה, אשר האחרונה מגנה עליו מפני אינויאשה. סֶשוֹמַארוּ (殺生丸): אחיו הגדול למחצה (מאותו אבא) של אינויאשה. שד כלב מלא. למרות הקשר המשפחתי הוא שונא את אינויאשה, בשל חציו האנושי, ורואה בו חרפה לזכר אביו. סשומארו איבד את ידו השמאלית בקרב עם אינויאשה על טטסאיגה. הוא מחזיק באחותה ההפוכה של טטסאיגה, טנסאיגה - החרב שיכולה להציל 100 אנשים במכה, וטוקיג'ין - חרב שחושלה מניבו של השד שהצליח לשבור את טטסאיגה. ג'אקן ורין הם בני לווייתו. סשומארו אדיש, שקט וחזק מאוד, וניתן לדעת איזו סוג דמות הוא לפי משמעות שמו: "הרג שלמות" (Killing Perfection). במערכה האחרונה ידו של סשומארו חוזרת והוא מקבל יחד איתה גם חרב חדשה בשם בקוסאיגה. קִירָארַה (雲母): בת לווייתה הנאמנה של סאנגו. שדת חתול חובבת אדם, בעלת שתי צורות: קטנה ודמוית חתולה בעלת שני זנבות, ודמוית פומה המסוגלת לעוף ולהילחם. סאנגו ומירוקו רוכבים עליה בדרך כלל כאשר החבורה נודדת ממקום למקום. אמנם לא מסוגלת לתקשר, אך מבינה היטב את כל מה שקורה סביבה וכל הנאמר לה. קוֹהַאקוּ (琥珀): אחיה הקטן של סאנגו הנמצא תחת שליטתו של נאראקו, ומשמש כמשרתו ועבדו. קוהאקו נאלץ ללחום באינויאשה וחבורתו בפקודתו של נאראקו. רוב הזמן הוא לא זוכר דבר מחייו הקודמים כולל את סאנגו. חייו תלויים ברסיס האבן שבגבו, ואם יופרד ממנו הרסיס - הוא ימות. לקראת הפרקים האחרונים בסדרה פוגש בכוהנת קיקיו והיא נותנת לו אפשרות להמשיך לחיות גם ללא רסיס האבן שנמצא בצווארו. בסוף הסדרה, שלוש שנים לאחר הקרב עם נאראקו, קוהאקו עובד כמחסל שדים ביחד עם קירארה. קָאגוּרַה (神楽): "מכשפת הרוח". התגשמות של נאראקו המשמשת כרוצחת שכירה המטפלת בבעיותיו. נאראקו מחזיק בליבה ויכול להורגה מתי שיחפוץ בכך. קאגורה, הכמהה להיות חופשייה, זוממת לבגוד ביוצרה ולהורגו. מאוהבת בסשומארו, אם כי דבר זה לא נאמר בפירוש אך מתברר ב"אינויאשה: המערכה האחרונה". קָאנַה (神無): התגשמות נוספת של נאראקו, הנראית כילדה צעירה ולבנה. בכוחה יכולה קאנה לגנוב נשמות בעזרת המראה האמין שלה, והיא בת לווייתו הנאמנה ביותר של נאראקו. גָ'אקֶן (邪見): שד המשרת את סשומארו ומתלווה אליו לכל מקום, זאת מכיוון שסשומארו הציל את חייו. הוא עבד נאמן לו, אם כי פחדן וממהר להיכנס ללחץ. רִין (りん): ילדה מתוקה וחייכנית שהתייתמה משני הוריה ואחיה במתקפה של שודדים, ומאז החלה לחיות לבד ונדדה בין כפרים. יום אחד, שדי הזאב של קוגה חדרו לכפר בו חיה והרגו אותה. לאחר זמן מה, סשומארו מצא אותה ומאחר שהייתה טובת לב כלפיו בעת שהיה פצוע קשה ואיבד את ידו בקרב נגד אינויאשה על טטסאיגה, זכר לה את זה ורצה לנסות את כוחה של חרבו החדשה טנסאיגה, שביכולתה להחיות מהמתים וכך חייה ניצלו. לאחר מקרה זה, היא מתלווה אליו לכל מקום. הוא קשור אליה באופן מעורר תמיהה ויוצא דופן, כיוון שהוא שד שונא אדם. קוֹגַה (鋼牙): המנהיג הצעיר של שבט שדי הזאב. קוגה מנסה לאתר את נאראקו ולחסלו, כיוון שנאראקו חיסל את כל אחיו לשבט חוץ ממנו ושני שדים נוספים שהם בני לווייתו. קוגה מחזיק בשני רסיסי אבן אותם הוא נעץ ברגליו, והם מקנים לו מהירות עצומה וכוח בפלג גופו התחתון. הוא מאוהב בקגומה ומעוניין לשאת אותה לאישה, אך אהבתו נתונה ליופייה ויכולתה של קגומה לראות רסיסי אבן. כחלק מנימוס, נוהג לפנות לקגומה בכינוי "האישה שלי", מה שמעורר את הרכושנות וכעסו של אינויאשה. השניים (הוא ואינויאשה) שונאים את זה את זה, כאשר קאגומה בדרך כלל לצידו של קוגה. למרות זאת, כאשר היה חשש לחיי אינויאשה, מתברר כי הוא זה שבאמת חשוב לה. מְיוֹגַה (冥加): פרעוש שהיה מיודד עם אבי אינויאשה וסשומארו, ולאחר מות אביו מתלווה לאינויאשה. מיוגה מעורב בכל, ובעל ידע רב על הארץ ועל שדים, אותו הוא חולק עם החבורה כאשר הם נאלצים להתמודד עם סכנה כלשהי. עם זאת, הוא פחדן מאוד ובורח בעת סכנה. מאידך, מציל את אינויאשה ובני החבורה מספר פעמים במקרה של הרעלה, כאשר הוא שואב את הרעל מדמם. קַאֶדֵה (楓): אחותה הצעירה של קיקיו שתפסה את מקומה לאחר שאחותה מתה. הגנה על הכפר מפני שדים ורוחות רעות ב-50 השנים הבאות. קאדה היא הראשונה שהבחינה בכך שקאגומה היא גלגול נשמתה של קיקיו. החבורה נוהגת לחזור לבקרה בכפר כל כמה זמן כדי להתייעץ עמה, לעדכנה או להתאושש ממתקפה. שִינִידַמָצ'י (死魂虫): קבוצת יצורים (דמוי צלופח מעופף) אוספי נשמות. אוספים עבור קיקיו נשמות אבודות של מתים כדי להמשיך את הקיום שלה. הַאצִ'י (八衛門): שד דביבון חביב וחברו של מירוקו. האצ'י משנה צורה ולעיתים מסייע לחבורה לנדוד ממקום למקום כאשר כולם רוכבים עליו בצורתו הגדולה המסוגלת לעוף. טוֹטוֹסַאי (刀々斎): מחשל חרבות שיצר עבור אביהם של אינויאשה וסשומארו את חרבותיהם: טטסאיגה שיועדה לאינויאשה - חרב המסוגלת להרוג 100 שדים במכה, ו"טנסאיגה" שיועדה לסשומארו - חרב המסוגלת להחיות 100 שדים במכה. לאחר מות האב, החרבות עוברות בירושה על פי בקשתו לילדיו. מִידוֹרִיקו (翠子): כוהנת קדומה שנחשבה לחזקה ביותר שהתהלכה על פני האדמה. נשמתה של מידוריקו לכודה בתוך ארבע הנשמות יחד עם נשמתו של שד, והן נלחמות ללא הרף. כלי נשק בולטים בסדרה טסאיגה – חרבו של אינויאשה שהייתה עשויה בהתחלה מניב אביו של אינויאשה, ולאחר שהיא נשברה- מניבו של אינויאשה עצמו. חזקה מאוד, בעלת יכולת שינוי צורה לניב ענקי. יכולותיה: שחרור גל אנרגיה צהוב. שם- צלקת הרוח. החזרת מתקפת יריב שדי אל התוקף. שם- גל הרתעה. שבירת מחסומים רוחניים. שם- טסאיגה האדומה. ירי של רסיסי יהלום גדולים (חודר כל מגן). שם- קונגוסוא (מטח אדמנטים). לקיחת אנרגיה שדית מיריבים או מכלי נשקם (חותך מערבולת שדית). שם- טסאיגה קשקש הדרקון. יצירת חורים שחורים בצורת להבים. שם- מאדו זאנגטסווה. באקסאיגה – חרבו של סשומארו, נוצרה מגופו, חזקה במידה מדהימה. יכולותיה: שחרורים של גלי אנרגיה אדירים לא ניתן לרפא פגיעה מהחרב הפגיעה מתפשטת גם לחלקים לא פגועים טנסאיגה – חרבו של סשומארו, ירושה מאביו. יכולותיה: ריפוי מתים פגיעה ברוחות טוקיג'ין – חרבו של סשומארו. הייתה בעלת עוצמה רבה וירתה גלי כוח כחולים עוצמתיים. הושמדה בידי מוריאמרו. היראיקוטסו – בומרנג ענק ששייך לסאנגו. עשוי מחתיכות של שדים מתים. ברוב הסדרה לא הפגין יכולת מיוחדת, אך לפתע קיבל יכולת לשבור אנרגיה שדית. המניפה של קאגורה – הייתה מסוגלת לירות להבי אנרגיה, לשלוט בגופות וליצור רוחות סופה חזקות. הושלכה לאגם בידי קאנה לאחר מותה של קאגורה (לא ברור אם היכולות היו של קאגורה או של המניפה, אבל היא השתמשה בה ביצירתן). חרב הנחש של ג'אקוטסו – חרב חזקה המורכבת מעשרות להבים שיכולים להיפתח לשרשרת של להבים מחוברים שעפים לכיוון שרוצה ג'אקוטסו (יכולים להסתובב באוויר תוך כדי תעופה). באנריו – חרב ענקית וחזקה שהחזיק באנקוטסו. כאשר הכניסו בה ובבאנקוטסו רסיסים מהאבן הקדושה הפכה לחזקה מאוד. לא ברור מה היכולות המדויקות, אבל היא: ירתה גל אנרגיה ורוד בשם פטיש דרקון (שקול לעוצמה של צלקת הרוח) גשם של ברקים פיצוצים עוצמתיים בשם הדף של חום. לאחר שבאנקוטסו ערף איתה 1,000 ראשים של שדים הפכה לעוצמתית במידה אדירה וירתה כדורי פיצוץ לוהטים בעוצמה אדירה. הושמדה בידי אינויאשה. הסבר על המעברים בזמן במהלך הסדרה מתבצעים די הרבה מעברים בזמן בין תקופת הסנגוקו, התקופה בה חי אינויאשה ובה מתרחשת מרבית העלילה, לבין התקופה המודרנית, בה חיה קגומה עם משפחתה וחבריה. במהלך תקופת הסנגוקו של יפן העתיקה, קיקיו הגוססת מתה מפצעיה לאחר שיורה חץ המשתפד בחזהו של אינויאשה, מרתקת אותו לעץ הזמן ומשאירה אותו במצב של שינה נצחית ומכושפת. גופתה נשרפת ביחד עם אבן ארבע הנשמות, לפי בקשתה. 50 שנה מאוחר יותר, הבאר (שקיימת גם בתקופה העתיקה וגם בתקופה המודרנית, ומשמשת כשער בין התקופות מכיוון שנבנתה מענפים של עץ הזמן) מביאה את קגומה, גלגול נשמתה של קיקיו מהמאה ה-21, מהעתיד לתקופת הסנגוקו. בתקופה זו עברו 50 שנה, כולם הזדקנו, אך לא קרה שום דבר משמעותי. כאשר קגומה או אינויאשה עוברים דרך הבאר, הזמן בשתי התקופות ממשיך לזרום כרגיל, כלומר, אם קגומה מבלה שבוע ימים בתקופת הסנגוקו, באותו זמן עובר שבוע גם בביתה בתקופה המודרנית ולהפך. יש לשים לב היטב שהתמונה אינה נכונה לגבי המעברים בזמן. קובץ:InuyashaTimeline.JoshG.jpg יש עם זאת לציין שקגומה חוזרת 450 שנה אחורה בזמן לתקופתו של אינויאשה, ומוציאה מליבו את החץ המשופד בחזהו, החץ שקיקיו ירתה עליו. אינויאשה מתחיל להתפרע, הורג את שדת מרבה הרגליים ולקראת הסוף אומר ומכריח את קגומה לתת לה את הפנינה. סרטי אינויאשה לאורך השנים יצאו לאקרנים ארבעה סרטי קולנוע במקביל לשידור סדרת האנימה, אשר הרחיבו את עלילת סדרות האנימה ואשר עלילתם התמקדה בגיבורים הראשיים בסדרת האנימה. # שם הסרט בעברית שם הסרט באנגלית תיאור תאריך היציאה המקורי לאקרנים ביפן 1 אהבה אשר מתעלה על הזמן Love Which Transcends Time בתחילת הסרט, נלחם אביו של אינויאשה, שד-כלב חזק, בשד חזק אחר בשם היוגה (Hyouga). אביו של אינויאשה מנצח בקרב, כובל את כוחותיו של היוגה ומקפיא את השדים שמשתייכים לשבט שלו. 200 שנה מאוחר יותר, מנפצת קגומה בטעות את אבן 4 הנשמות לאלפי רסיסים, המתפזרים לאורכה ולרוחבה של יפן הפאודלית. אחד מרסיסי האבן מתגלגל לבנו של היוגה, מנומארו (Menoumaru) ומחזיר אותו לחיים. מנומארו ששב לתחייה, מחזיר לחיים את שתיים ממשרתותיו - הארי (Hari) ורורי (Ruri). מנומארו חושק בכוחותיו של אביו, שנכבלו, כזכור, על ידי אביו של אינויאשה. כדי להשיג אותם, הוא זקוק לטנסאיגה, חרבו המכושפת ורבת העוצמה של סשומארו. מנומארו, אומנם, לא יודע היכן נמצאת טסאיגה. הוא שולח את הארי ואת רורי כדי לחפש את סשומארו, אחיו הבכור של אינויאשה. בנוסף הוא שולח עקרב ענקי כדי לחפש את החרב אצל אינויאשה. מנומארו מגלה לבסוף שהחרב נמצאת בידי אינויאשה, והוא מנסה מספר דרכים לאורך הסרט כדי להשיג אותה. למשל - עקיצת קירארה עם העקרב הענקי ובכך לשלוט בה; העתקת חלל הרוח של מירוקו; חטיפת קגומה כדי שאינויאשה יבוא לחלץ אותה והשתלטות על גופה כדי לגרום לה להרוג את אינויאשה. 2001 2 הטירה שמעבר למראה Castle Beyond the Looking Glass הסרט מתחיל כאשר החבורה שלנו לוחמת בנאראקו בלי אינויאשה. הלילה הוא לילה חסר ירח, ובלילה שכזה אינויאשה מאבד את כוחות השד שלו. הוא מתחבא כדי שנאראקו לא יגלה זאת. כשהשמש זורחת, אינויאשה מקבל בחזרה את הכוחות שלו, ובעזרת החבורה, זה נראה כי הרגו לבסוף את נאראקו. חלל הרוח של מירוקו, שהיה תוצאה של קללה של נאראקו, נעלם ולבה של קאגורה חוזר אליה לבסוף. החבורה מתפרקת, וכל אחד הולך לדרכו. אינוישה, שיפו וקגומה ממשיכים במסעותיהם יחדיו, סאנגו וקוהאקו, אחיה, חוזרים לכפר כדי לשקם אותו, מירוקו חוזר הביתה וקאגורה וקאנה עוברות את "מראת החיים" לצידה השני. שם פוגשות השתיים נסיכה בשם קֵאגוּיֵה (Kaguya), אשר מבקשת ממנה לשחרר אותה בכך שימצאו חמישה חפצים מיוחדים וישליכו אותם לאגם בהר פוג'י. בתמורה לשחרורה, הנסיכה מבטיחה להראות לשתיים מהו חופש אמיתי. בעוד קאגורה וקאנה אוספות את החפצים, אינויאשה, קגומה ושיפו פוגשים אדם בשם הוג'ו (Hojo), אשר מספר להם על תעלומת הירח המלא ועל גלימת גן העדן. הוא מספר להם שזו המשימה שלו להשמיד את הגלימה. סאנגו וקוהאקו ומירוקו והאצ'י (Hatchi), כל זוג בנפרד, יוצאים למסע לפתור את תעלומת הירח המלא. בהמשך הסרט משתחררת קאגויה מהמראה, ומעבירה את הטירה שלה מעבר למראה. היא מנסה להשיג את גלימת גן העדן. המכשפה מצליחה ומגיע אל גלימת גן העדן ופוגעת בקגומה (לוקחת אותה בשבי) ומשם העניין מסתבך החבורה מתאחדת על מנת להציל את קגומה ואינויאשה חווה את נשיקתו הראשונה עם קגומה על מנת להציל את חייו. לקראת סוף הקרב נאראקו חוזר מתוך גופו של קוהאקו והכל מתחיל מהתחלה. 21 בדצמבר 2002 3 חרבות של שליט מכובד Swords of an Honorable Ruler אביו של אינויאשה נמצא בקרב עם שד בשם ריוקוטסוסי (Ryuutosusei). הוא אומנם מנצח בקרב, אבל מצבו אנוש והוא גוסס. סשומארו מבקש מאביו שיתן לו את החרבות טסאייגה וסונג'ה לקראת מותו. אביו לא מסכים, ויוצא בדרכו לטירה בה עומד להיוולד בכל רגע אינויאשה. צבא הטירה לוחם באביו של אינויאשה ומונע ממנו להיכנס לטירה, בעוד סאטסונה נו טאקמרו (Setsuna no Takemaru) רוצח את איזיואי (Izyoi), אמו של אינויאשה, על כך שילדה חצי-שד (הניו). אביו של אינויאשה הזועם הורג את שומרי הטירה ומחיה את איזיואי בעזרת טנסאיגה (החרב שתורש בירושה לסשומארו). בינתיים החיילים הנותרים מעלים את הטירה באש. מחשש לחיה, אביו של אינויאשה נותן לאיזיואי גלימה חסינה לאש ("גלימת העכברושים", שתתגלגל מאוחר יותר לידיו של אינויאשה), כדי שתוכל לצאת בשלום מהטירה עם בנם שרק נולד. הוא נשאר בטירה כדי להילחם בטאקמרו, מביס אותו ויוצא מהטירה הבוערת. הוא מפקיד את החרבות (טסאיגה, טנסאיגה וסאו'וגה) בידי טוטוסאי (Toutousai), חברו שיצר את החרבות. בעצת מיוגה (Myouga) וסאיה (Saya), שני ידידים נוספים של אביו של אנויאשה, מוחלט שהחרב טסאיגה תורש לאיוניאשה, שהחרב טנסאיגה תורש לסשומארו ושהחרב סונג'ה תישאר בידי סאיה. 30 בדצמבר 2003 4 אש באי המיסטי Fire On Mystic Island הסרט מתחיל בסיפור על שישה ילדים (שני בנים וארבע בנות),שהם שדים למחצה החיים על אי קטן. האי נשלט על ארבעה שדים, המכנים את עצמם "אלי המלחמה". על חמשת הילדים הגדולים (שני הבנים ושלוש הבנות) ישנה צלקת שניתנה להם בידי ארבעת אלי המלחמה כדי למנוע מהם לעזוב את האי. כאשר הם מנסים לעזוב את האי, הצלקת מכאיבה להם כאבי תופת. על הילדה הקטנה, ארי (Ari), לעומת זאת, אין צלקת והיא יכולה לעזוב את האי. ארי בורחת מהאי, אך היא מותקפת על ידי אחד מארבעת אלי המלחמה, וניצלת ברגע האחרון בידי אינויאשה. מסתבר שהיא ואינויאשה מכירים אחד את השני. הם נפגשו לפני 50 שנה, כאשר אינויאשה וקיקיו נקלעו במקרה לאי של ששת הילדים. ארי מתחננת לאינויאשה שיחזור איתה לאי ויעזור לה להציל את חמשת חבריה הכלואים בו, והוא מסכים. כאשר הם (ארי, אינויאשה וחבורתו) מגיעים לאי, הם מגלים מפי הילדים שהילדה הגדולה מכולם מתכוונת להקריב את עצמה לאלי המלחמה, כדי שאלה לא לפגוע בחבריה. אינויאשה ממהר למקדש ומונע ממנה לעשות זאת ברגע האחרון, אך נכלא ביחד איתה במקדש. כאשר אינויאשה משתחרר, אחת הכוהנות מביאה להם מהמקדש את התיבה שמכילה את סוד כוחם של אלי המלחמה - בלעדיה הם חסרי כוחות. אלי המלחמה זועמים ורוצים את התיבה שלהם בחזרה. הם מפעילים כוהנת שהם יצרו מדם שמצצו מקיקיו 50 שנה קודם, כדי שזו תהרוג את אינויאשה ותחזיר את התיבה. העובדה שהכוהנת המזויפת נראית בדיוק כמו קיקיו מקשה על אינויאשה ללחום בה, שכן אינויאשה מאוהב בקיקיו. לבסוף קיקיו משמידה את הכוהנת המזויפת, ואינויאשה מביס את אלי המלחמה ומציל את הילדים. 23 בדצמבר 2004 יאשהימה: הנסיכה השדה למחצה ב-9 במאי 2020, הוכרזה סדרת המשך לאינויאשה הנקראת: יאשהימה: השדה למחצה (מיפנית: 半妖の夜叉姫). האנימה מגוללת את סיפורה של טואווה היגוראשי, בתו של סשומארו, שהופרדה בילדותה מאחותה התאומה סטסונה בעקבות שרפה ביער בעידן הפיאודלי ובעודה מחפשת אותה, מגלה טואווה את המנהרה המקשרת בין העידן הפיאודלי למודרני ובכך מגיעה לעידן המודרני ופוגשת את אחיה של קאגומה, סוטה, המגדל אותה ביחד עם ביתו מיי. עשר שנים לאחר מכן, המנהרה המקשרת בין התקופות נפתחת בשנית וטואווה מתאחדת עם אחותה, שעובדת עם קוהאקו כמחסלת שדים ועם מורוהא, ביתם של אינויאשה וקאגומה. מהר מאוד מגלה טואווה כי אחותה איבדה את הזכרונות לגביה וכתוצאה מכך, השלוש יוצאות למסע במטרה לשחזר את זכרונותיה של סטסונה כשבמקביל הן לומדות את כוחן של האבנים בעיניהן. הסדרה החלה את שידוריה ביפן ב-3 באוקטובר 2020 ונכון ל-21 בדצמבר 2020, הסדרה מכילה 24 פרקים. קישורים חיצוניים אינויאשה, באתר MyAnimeList הויקי של אינויאשה, באתר פאנדום הערות שוליים קטגוריה:סדרות מאנגה קטגוריה:שונן קטגוריה:אנימות ומאנגות פנטזיה קטגוריה:אנימות ומאנגות הרפתקאות קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-2000 קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש קטגוריה:סדרות אנימה	2024-09-30T15:05:19
שלושת העקרונות של העם	שמאל\|ממוזער\|סון יאט-סן, מפתח הפילוסופיה שלושת העקרונות של העם (במנדרינית: 三民主義) הוא שמה של פילוסופיה פוליטית, אשר פותחה על ידי סון יאט-סן כחלק מתוכנית להפוך את סין למדינה חזקה, חופשית, ומשגשגת. העקרונות עיקרון מִינדְזוּ – לאומיות. הכוונה במקור להיות המדינה חופשייה מכל עול אימפריאליסטי. עיקרון מִינצ'וּ'אֵן ("כוחו של העם") – דמוקרטיה. בעיני סון מהות הדמוקרטיה היא הקמת משטר חוקתי-דמוקרטי מערבי. לראייתו, הדמוקרטיה מורכבת משני חלקים עיקריים: כח הפוליטיקה: זהו כוחו של העם להביא לידי ביטוי את שאיפותיו הפוליטיות, בדומה לפרלמנט במדינות אחרות, והוא מיוצג על ידי הוועדה המכוננת של הרפובליקה. כח המשטר: זהו הכח לארגון המדינה. בנושא זה הרחיב סון את התפיסה החוקתית המערבית של שלוש זרועות השלטון ומערכת הבלמים והאיזונים על ידי התאמת העקרונות של השיטה לשיטה בת חמש זרועות שלטון שמקורה בשיטה הארגונית העתיקה שהייתה נהוגה בסין. "הזרוע המחוקקת", "הזרוע המבצעת" ו"הזרוע השופטת" הגיעו מהשיטה המערבית, ואילו "הזרוע המבקרת" (השקולה למבקר המדינה) ו"הזרוע הבוחנת" (השקולה לוועדת שירות המדינה) הגיעו מהשיטה הסינית המסורתית. עקרון מִינשֶנג ("רווחת העם") – עיקרון זה מתורגם לעיתים בפשטות כסוציאליזם למרות שממשלתו של צ'יאנג קאי שק השתדלה שלא לתרגמו ככזה. סון קבע את העיקרון בראותו בדמיונו מדינה מתועשת אשר אדמותיה מחולקות שווה בשווה בין החקלאים הסינים. סון, שהושפע מהוגה הדעות האמריקאי הנרי ג'ורג', חילק את רווחת האדם לארבעה תחומים עיקריים: מזון, ביגוד, דיור ותחבורה וראה בעיני רוחו משטר אידיאלי אשר ידאג לרווחת העם בכלל התחומים הללו. שלושת העקרונות של העם הוא גם שמו הרשמי של ההמנון הלאומי של הרפובליקה הסינית. קישורים חיצוניים קטגוריה:סין: היסטוריה	2023-04-30T14:55:21
אסנציאליזם	REDIRECT מהותנות	2004-11-21T12:44:19
לוי בן גרשון	REDIRECT רלב"ג	2007-03-02T08:01:58
1601	אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1601 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:13:40
1602	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1602 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:13:43
1603	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1603 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:13:45
1606	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1606 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:13:54
1609	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו רבי יהודה ליווא בן בצלאל (1520-1609~[1]), המוכר בכינויו המהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה"), רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בעת החדשה. לוח שנה שנת 1609 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:03
1610	__TOC__ אירועים קרב קלושינו – האיחוד הפולני-ליטאי הנהגת סטניסלב ז'ולקייבסקי מנצח את רוסיה הצארית בהנהגת וסילי שויסקי. ז'ולקייבסקי שולט על רוסיה בפועל וממנה תחתיו את מועצת שבעת בתי הבויארים, שאחד מהם הוא בית רומנוב. נולדו אברהם הלוי אמיגו נפטרו ??- מורנו הרב רבי יעקב קאשטרו (נולד ב-1525) לוח שנה שנת 1610 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-09-02T20:19:52
1614	__TOC__ אירועים כינוס אספת המעמדות האחרונה בצרפת עד 1789 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1614 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-06-22T09:34:34
1616	__TOC__ אירועים הכנסייה הקתולית אסרה על הפצת ספרו של ניקולס קופרניקוס ועל אימוץ התאוריה ההליוצנטרית. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1616 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:24
1617	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1617 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:27
1618	__TOC__ אירועים שמאל\|ממוזער\|250px\|תחריט המתאר את ההשלכה מהחלון בפראג 1618 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1618 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:31
1619	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1619 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:43
1620	__TOC__ אירועים 260px\|ממוזער\|11 בנובמבר 1620 – המייפלאוור עוגנת בקייפ קוד, מסצ'וסטס נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1620 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:47
1621	__TOC__ אירועים הוקמה מושבת פלימות' נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1621 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:49
1622	__TOC__ אירועים שמאל\|ממוזער\|230px\|1622 – טבח ג'יימסטאון. הטבח גרם לכך שמרבית המתיישבים האנגלים החלו להחשיב את כל הילידים כאויבים. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1622 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:52
1623	__TOC__ אירועים בנובמבר יצאה לאור בלונדון מהדורת הפוליו הראשונה של מחזות ויליאם שייקספיר נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1623 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:14:55
1625	__TOC__ אירועים נולדו 24 בספטמבר - יוהאן דה ויט, פוליטיקאי הולנדי (נפטר ב-1672) נפטרו לוח שנה שנת 1625 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:01
1626	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1626 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:03
קוומינטנג	הקְווֹמִינְטַנג (בסינית: 中國國民黨, פין-יין: Zhōngguó Guómíndăng, המפלגה הלאומית הסינית) היא מפלגה הפועלת ברפובליקה הסינית של טאיוואן. המפלגה הוקמה זמן קצר לאחר סיומה של מהפכת שינהאי, מהפכה שהדיחה את שושלת צ'ינג הקיסרית מהשלטון בסין. לאחר נפילת השלטון הקיסרי לחמה המפלגה באדוני מלחמה, בתומכי הקיסר, ובאנשי המפלגה הקומוניסטית הסינית על שימור השלטון במדינה ואופייה העתידי. כשליטה בפועל של סין, נלחמה על קיומה של סין לאחר הפלישה היפנית והפסד בירת סין 1937, ובהמשך, במה שהתגלגל להיות מלחמת העולם השנייה ובמאבק לשיקום סין תוך כדי מלחמת אזרחים. המפלגה הפסידה במלחמתה כנגד הקומוניסטים וב-1949 נסוגה לאי טאיוואן שם הקימה את הרפובליקה הסינית, שבה שלטה כמפלגה יחידה עד סוף שנות השבעים. מבחירה מנהיגותית העבירה המפלגה את המדינה הסמכותנית, בה השליטה כארבעים שנים "טרור לבן", למערכת רב מפלגתית ובהמשך לדמוקרטיה. לאחר פתיחת המערכת הפוליטית בטאיוואן למפלגות נוספות המשיכה המפלגה להחזיק בשלטון עד לבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 2000, אז הפסידה המפלגה את מקומה בשלטון למפלגה הדמוקרטית. בבחירות 2008 חזרה המפלגה לשמש מפלגת השלטון בטאיוואן, ומאז 2016 היא מפלגת אופוזיציה. השקפותיה של המפלגה כיום ממקמות אותה במרכז-ימין מן הבחינה הכלכלית. ביחסי החוץ היא דוגלת בקו פייסני כלפי סין העממית ומתנגדת להכרזת עצמאות רשמית של טאיוואן. דגלה של מפלגת הקוומינטנג, אשר עוצב כבר ב-1895, כולל את הכוכב בעל 12 הקרניים, המסמל את 12 שעות היממה הסינית המסורתית שמייצגות את רוח הקדמה. ראשיתה של המפלגה הקוומינטנג נוסדה ב-25 באוגוסט 1912 במחוז גואנגדונג בסין, על ידי סונג צ'יאו ג'ן וסון יאט-סן כהמשך של הברית המהפכנית אשר איגדה תחתיה מספר קבוצות מהפכניות לכדי מפלגה סוציאל-דמוקרטית. עם ההכרזה על הקמת הרפובליקה הסינית ב-1912 זכתה המפלגה לרוב בקרב חברי הוועדה המכוננת של הרפובליקה, אולם ימי שלטונה לא האריכו ימים ועם עלייתו של יואן שה-קאי לשלטון הרפובליקה ב-1913, הוא פיזר את המפלגה, הגלה את סון ליפן והורה על התנקשות בחייו של סונג. סון הקים מחדש את הקוומינטנג תחת מעטה חשאיות בזמן גלותו ביפן וב-1918 חזר לסין כדי לייסד מחדש את משטר הרפובליקה. ב-1923 הסכים הקוומינטנג לקבלת עזרה במלחמתו מצד ברית המועצות, לאחר שפניותיו לעזרה ממעצמות המערב הושבו בשלילה. נציגיה של ברית המועצות שנשלחו לסין על מנת לייעץ לקוומינטנג היו אלה שהביאו לבסוף לאיחודה של המפלגה עם המפלגה הקומוניסטית לטובת מלחמתן המשותפת בשאריות השלטון הקיסרי. בקונגרס המפלגה הראשון, שנערך בשנת 1924 ואשר כלל גם נציגים של המפלגה הקומוניסטית, קיבלה על עצמה המפלגה את הפילוסופיה הפוליטית של סון שנקראה שלושת העקרונות של העם – לאומיות, דמוקרטיה ורווחת העם. מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים במאבק השליטה במפלגה, לאחר מותו של סון יאט-סן, זכה בבכורה סגנו וגיסו צ'יאנג קאי שק, אשר כצעד ראשון שיגר מסע כיבוש אל עבר בייפנג (שהיום נקראת בייג'ינג) ותומכי הקיסר שבסביבותיה, ובעיקר איילי מלחמה אופורטוניסטיים שחלקו את סין לאזורי שליטה. בדרכו צפונה עצר צבא הקוומינטנג בשאנגחאי. עימותים בין כוחותיו של צ'יאנג לבין אנשי המפלגה הקומוניסטית בעיר החלו למעשה את מה שיתפתח בעתיד להיות מלחמת האזרחים הסינית. כוחות הקוומינטנג המשיכו בדרכם לבייג'ינג והשלימו את כיבושה בשנת 1928, שנה בה החלה המפלגה לראשונה בתולדותיה לקבל הכרה בינלאומית נרחבת כמייצגת של העם הסיני. לאחר כיבוש בייג'ינג החלה במדינה תקופה של פטרונות פוליטית מצד הקוומינטנג, שמשלה במדינה תוך הדרכת העם לגבי אופי ודרך החיים תחת משטר דמוקרטי לכאורה. המסע הגדול צפונה והתקיפות על כוחות הקומוניסטים ודחיקתם מבסיסיהם בדרום המדינה מערבה, להרים, היה המשך של איחוד סין תחת דגל המפלגה. כוחות הקוומינטנג המשיכו להכות בכוחות הקומוניסטים ולהדוף אותם מבסיסיהם. פתיחת הדרך להמלטות הקומוניסטים מערבה וצפונה, איפשרה לקוומינטנג לכבוש עוד ועוד שטחי השפעה בליבה של סין. מצב הלחימה נגד הקומוניסטים לא פסק גם במרבית מהלכה של מלחמת סין–יפן השנייה, מלחמה שבחלק ממהלכה אולצו לשתף פעולה הקומוניסטים והלאומנים כנגד פלישת היפנים למדינה. היו אלה המרשל הצעיר (ג'אנג צ'ואליאנג) שניסה לאלץ את צ'יאנג קאי-שק לשתף פעולה עם הקומוניסטים בתקרית שיאן, והיו אלה האמריקאים שתמכו בקוומינטנג בתנאי שיישתפו פעולה עם הקומוניסטים. לאחר כניעת היפנים בעקבות ההתקפה הגרעינית האמריקאית על יפן, התחדשה מלחמת האזרחים בסין בהיקף מלא. בהוראת צ'יאנג קאי-שק, נסוגו כוחות הקוומינטנג לערים הגדולות על מנת להגן על התעשייה ועל המערכת הפיננסית במדינה, כשהם מפקירים בכך את אזורי הכפר והספר לשליטתם המלאה של הקומוניסטים. לקראת סוף שנת 1949 שלטו הקומוניסטים ברוב שטחה של סין היבשתית, והדפו את הקוומינטנג, יחד עם כ-2 מיליון פליטים, לבסיסם החדש בטאיוואן. הקוומינטנג בטאיוואן מפלגת שלטון יחידה שמאל\|ממוזער\|150px\|מא יינג-ג'יו, נשיא הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לשעבר, ומנהיג הקוומינטנג כבר ב-1947, לאחר מהומות 228 (שהחלו בפברואר 28), הכיל הקוומינטנג טרור לבן על אנשי טאיוואן, שחלקם שבטיים, חלקם האקה וחלקם מהגרים וותיקים ממחוז פוג'יין הסמוך, ושכחלק מהאימפריה היפנית לחמו גם נגד סין. בשנת 1950 נקבע במקום מושבה החדש של הרפובליקה בטאיוואן חוקי חירום כל צעד לעברם של "שלושת עקרונות העם" (ובכללם שאיפה למִינצ'וּ'אֵן, המקבילה הסינית לדמוקרטיה) עד לכיבושה החוזר של סין היבשתית. במהלך אותה התקופה סבלו תושבי האי ממה שנקרא אז "הטרור הלבן" - דיכוי פוליטי חריף שהונהג על ידי ראשי המפלגה. מוסדות המפלגה הועתקו מהעיר נאנג'ינג שביבשת, אל הבירה החדשה טאיפיי (באופן רשמי הם הועברו "זמנית", כיוון שטאיפיי היא בירה זמנית עד לכיבושה מחדש של נאנג'ינג). המפלגה בראשות הרפובליקה אף שימשה כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם עד להחלפתה ברפובליקה העממית של סין (סין היבשתית) ב-1971. ב-1970 התירה המפלגה לראשונה קיום בחירות "משלימות" לפרלמנט שנועדו לבחור נציגים חדשים שיחליפו את נציגי המפלגה המזדקנים. למרות האיסור לקיום פעילות פוליטית שמהווה אופוזיציה למפלגה, הותר לנציגי ה"טאנגוואי" (מילולית: "מחוץ למפלגה") לקיים פעילות פוליטית. במערכת רב-מפלגתית בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה המפלגה להפוך את המפה הפוליטית ממפה חד-מפלגתית למצב דמוקרטי רב-מפלגתי. שינוי זה הביא את המפלגה לראשונה בתולדותיה להתמודדות מול מפלגות אחרות בבחירות שנערכו בטאיוואן ב-1996, בחירות שבהן ניצחה הקוומינטנג. המערכת שהתפתחה בטאיוואן כוללת כמה מפלגות, המאוגדות בשני מחנות פוליטיים - המחנה הכחול, שהקוומינטג היא המפלגה העיקרית בו, והמחנה הירוק, שבמרכזו המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית. אחת המחלוקות העיקריות בין המחנות היא שאלת היחס לסין העממית, והאפשרות של הכרזת עצמאות רשמית לטאיוואן. לעומת יריבתה, הרואה בטאיוואן אזור עצמאי ללא קשר הדוק לסין ולכן נוטה לתמוך בעצמאות טאיוואן ומפגינה יחס מרוחק כלפי סין העממית, הקוומינטנג רואה בטאיוואן חלק מסין השלמה, ולפיכך מתנגדת להכרזת עצמאות, ותומכת כיום בהידוק הקשרים עם סין העממית ואף באיחוד איתה במסגרת "מדינה אחת, שתי שיטות". בבחירות שנערכו בשנת 2000, הפסידה המפלגה לראשונה את השלטון למפלגה הדמוקרטית בפער ניכר. ב-2004 הפסידה שוב, אך הפער בינה ליריבתה הצטמצם, ובבחירות הבאות, שנערכו ב-2008, זכתה המפלגה ברוב גדול בבית הנבחרים ומנהיגה מא יינג-ג'יו נבחר לנשיא ברוב של 58%. מצב זה התחלף כאשר ב-2016 שבה הקוומינטנג לספסלי האופוזיציה, והפסידה אף באופן ניכר יותר בבחירות 2020. כאשר הקוומינטנג מתעקשת על אידיאלים מהעבר, של היותה השליטה של סין כולה, ולא מוותרת על כך, וכאשר תושבי "המדינה דה-פקטו" רואים את הפערים ההולכים וצומחים בינם לבין שכניהם ביבשת, את מותו של חלום "מדינה אחת שתי שיטות" בהונג-קונג, ואת איכות החיים ורמת החיים המזנקים, אליהם הגיעה טאיוואן תוך עשרות שנים בלבד, מפלגת הקוומינטנג הולכת ושוקעת. קישורים חיצוניים קטגוריה:הרפובליקה הסינית: מפלגות קטגוריה:סין: היסטוריה קטגוריה:מלחמת האזרחים הסינית קטגוריה:טאיוואן: היסטוריה קטגוריה:הרפובליקה הסינית (1912–1949)	2024-03-31T15:03:41
1629	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1629 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:11
1631	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1631 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:18
1632	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1632 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:21
1634	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו אופיר אברהם סופרת רומנית 1589 לוח שנה שנת 1634 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:26
1635	__TOC__ אירועים גוואדלופ הופכת לקולוניה צרפתית מרטיניק מיושבת לראשונה על ידי צרפתים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1635 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:29
1636	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1636 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:31
1637	__TOC__ אירועים דקארט מפרסם את ספרו "מאמר על המתודה", בו מופיע בין השאר, חוק סנל ומערכת הצירים הקרטזית שרפה גדולה בבריסק מנוצלת על ידי הנוצרים לפגוע ביהודים נולדו אברהם אבלי הלוי גומבינר – המגן אברהם (נפטר ב-1683) נפטרו לוח שנה שנת 1637 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-25T13:27:40
1638	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1638 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:37
1642	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1642 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:48
1646	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1646 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:15:58
1649	__TOC__ אירועים 180px\|ממוזער\|1649 - צ'ארלס הראשון מלך אנגליה מוצא להורג נולדו ג'ון בלואו, מלחין ונגן עוגב אנגלי (נפטר ב-1708) נפטרו לוח שנה שנת 1649 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים הערות שוליים	2024-04-24T16:16:08
1651	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו 2 בספטמבר – קסם סולטן, הייתה האישה החזקה ביותר בהיסטוריה העות'מאנית ודמות בולטת בתקופת סולטנות הנשים. תפסה עמדת כוח והשפיעה על הפוליטיקה של האימפריה העות'מאנית כשנהייתה האסקי סולטאן כפילגש המועדפת של הסולטאן העות'מאני אהמט הראשון (1590-1617) וולידה סולטאן כאמו של מוראט הרביעי (1612-1640) ואבראהים הראשון (1615-1648), וכסבתו של מהמט הרביעי (1642-1693). לוח שנה שנת 1651 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:15
1652	__TOC__ אירועים שקרו בשנה זו נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1652 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:19
1653	__TOC__ אירועים ממוזער\|2 בפברואר 1653 – ייסוד העיר ניו אמסטרדם נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1653 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:22
1654	__TOC__ אירועים הרסקול ברוסיה נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1654 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-06-25T16:27:55
1655	__TOC__ אירועים 110px\|ממוזער\|ב-1655 כריסטיאן הויגנס מגלה את טיטאן, הירח הגדול ביותר של שבתאי נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1655 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:29
1657	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1657 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:34
מחלת פרקינסון	מחלת פרקינסון (באנגלית: Parkinson's disease) היא מחלה ניוונית חשוכת-מרפא של מערכת העצבים, המתקדמת באיטיות ומאופיינת בהפרעות מוטוריות טיפוסיות. המחלה המתרחשת עקב חוסר במוליך העצבי דופמין על רקע התנוונות קבוצת תאי החומר השחור (Substantia Nigra) במוח. היא נקראת על שמו של הרופא האנגלי ג'יימס פרקינסון. שבוע המודעות למחלת פרקינסון בישראל מצוין כל שנה בין 5 ל-12 במרץ. הגדרת המחלה בהפרעות אפשר למנות האטה וירידה בתנועה, נוקשות שרירים, רעד בלתי רצוני במנוחה ובשעת לחץ, הפרעות בשיווי המשקל וחוסר יציבות בהליכה. המחלה נובעת מתפקוד לקוי בגרעיני הבסיס במוח, שממוקמים בעומק המוח הגדול ובמוח האמצעי ותפקידם לנהל את ההיבטים האוטומטיים של תנועותינו באופן מדויק ללא התערבות הכרתית. באופן נורמלי תאי העצב שבגרעיני הבסיס שבמוח משחררים את המוליך העצבי דופמין, שחיוני בבקרה על ביצוע התנועה בגוף; בעת מחלה זו שחרורו חסר או שהקולטנים שלו נפגמו. הגיל הממוצע לתחילת המחלה הוא 57 שנים. בשלב מתקדם של המחלה ההפרעות בתנועתיות השרירים ניכר גם במנגנון הבליעה והדיבור. הדיבור איטי וחלש מהרגיל ונעשה לא ברור. במקרים קשים הדיבור הופך ללחישה משום שהחולה מתקשה לדחוס את האוויר דרך קנה הנשימה כדי להרים את קולו. הפרעות דומות לאלו נגרמות אחרי שבץ מוחי ואופן הטיפול בהם דומה. המחלה מתחלקת לשני סוגים: מחלת פרקינסון ראשונית המחלה בדרך כלל מתחילה אחרי גיל 40, ושכיחותה עולה עם הגיל. הגורם לה אינו ידוע. היא מתבטאת בחסר של המוליך העצבי דופמין בשל התנוונות של תאים באזור החומר השחור (substantia nigra) באזורים הפגועים. במיעוט המקרים ידוע גורם גנטי (ראו למטה), והמחלה בדרך כלל מתבטאת בגיל צעיר יותר. מחלת פרקינסון שניונית המחלה מתבטאת בהפרעה בפעולת הדופמין בגרעיני הבסיס או באובדן של פעולה זו מסיבה ידועה. בסיבות המוכרות: רעלים סביבתיים: בעיקר מוכרים חומרי ריסוס בחקלאות הגורמים למחלה באפקט מצטבר. סיבה אחרת לפרקינסון שניוני היא תרופות אנטי-פסיכוטיות החוסמות את הקולטנים לדופמין. סיבה זו יורדת בשכיחותה כיום עקב השימוש בתרופות חדשות שתופעת הלוואי הזו שלהן פחותה בהרבה. בעבר הייתה מוכרת תמונה פרקינסונית קשה שהתפתחה אחרי דלקת מוח נגיפית . תסמינים ב–50–80% מן המקרים המחלה מתחילה ברעד של אחת מכפות הידיים. רעד מרבי במנוחה שפוחת בתנועה; בשינה הרעד נעלם. הרעד מוגבר על ידי מתח נפשי או עייפות. האיברים המושפעים ביותר מהרעד בדרך כלל הם כפות הידיים, הזרועות והרגליים. גם הלסתות, הלשון, המצח והעפעפיים יכולים להיות מושפעים. חולים רבים סובלום מנוקשות שרירית ולא מרעד. הנוקשות גורמת לירידה בתנועתיות, וכרוכה לעיתים בכאבי שרירים ועייפות, ונטייה ליפול קדימה. דיבור חלש, מונוטוני ומגמגם. ירידה במוטוריות ופגיעה בשליטה של שרירים מרוחקים (distalis) המתבטאות בכתב זעיר בקושי בביצוע פעילויות של חיי יומיום. 50% סובלים מדמנציה. דיכאון די שכיח. סימנים של פגיעה בפעילות מערכת העצבים האוטונומית, שמתבטאים בסבוריאה (דלקת עור כרונית), עצירות והיסוס בהטלת שתן. פגיעה ביכולת לבצע תנועות מהירות עוקבות. רמות נמוכות של גלוטטיון. רמות גבוהות של ברזל. אובדן זיכרון וחשיבה איטית (היכולת לחשוב בהיגיון נשמרת). גורמים ברוב המוחלט של החולים הגורם למחלה אינו ידוע. ידוע שישנם גורמים גנטיים שמשפיעים על התפתחות המחלה. מוטציה בגן SNCA, המקודד לחלבון α-synuclein (אלפא-סינוקלאין), היא הראשונה שתועדה במחלת פרקינסון תורשתית. בעקבות המוטציה נוצרות אגרגציות חריגות של החלבון הגורמות לתפקוד לקוי של תאי העצב ולמותם. בציטופלזמה של תאי העצב הנותרים התגלו מבנים עגולים חריגים, המכונים גופיפי לואי, הבנויים ברובם מצברי החלבון α-synuclein. מוטציות גנטיות נוספות המיוחסות לגרימת מחלת פרקינסון הן בגן LRRK2 המקודד ל-Leucine-rich repeat kinase 2, ובגן PRKN, המקודד לפרקין. התקדמות בהבנת המסלולים הגנטיים במחלת פרקינסון הובילו למחקרים רבים ולצורות טיפול חדשות כמו טיפולים גנטיים באמצעות וקטורים נגיפיים. בקרב מיעוט מן החולים מעורבת הרעלה של מתכות כמו מנגן. גורם למחלת פרקינסון יכול להיות ליקוי במנגנון נטרול הרעלים (דטוקסיפיקציה) של הכבד – חשיפה של אנשים עם יכולת נטרול רעלים ירודה לתרכובות המכילות גופרית תגרום להם להיות בסיכון גבוה יותר לרעלנים עצביים. חשיפה לאורך זמן של אנשים אלה לרעלנים עצביים יכולה לגרום לנזק שבסופו של דבר יתבטא כמחלה קלינית. נחקרת השפעה של חומרי הדברה על אנשים הנושאים גנים המעורבים בתחלואה במחלה. הרעלן MPTP זהו רעלן עצבי שהורס תאי עצב בחומר השחור וכך גורם לתסמינים דמויי מחלת פרקינסון. החומר שימש מודל למחקר מחלות בבעלי חיים. MPTP יכול להיווצר בטעות תוך כדי ניסיון לייצר MPPP (סם אופיאטי סינתטי) וכך הוא התגלה לראשונה. טיפול במחלת פרקינסון טיפול מבוסס תרופות הטיפול התרופתי במחלת פרקינסון הוא טיפול מורכב מאוד שכן הוא כולל בחירת תרופה מתאימה בהתבסס על גיל המטופל, חומרת תסמיני המחלה וקיומן של מחלות רקע. את כל התרופות שמשמשות בטיפול במחלת פרקינסון אפשר לחלק לשש קבוצות עיקריות: לבודופה (נקראת גם אל-דופה, L-Dopa, Levedopa, שמות מסחריים: דופיקר, סינמט ולבופר פלוס). מעכבי COMT-תרופות כגון אנטקפון, סטלבו (לבודופה עם אנטקפון) אגוניסטים לדופמין – תרופות כגון ברומוקריפטין, פרמיפקסול, רופינירול, רוטיגוטין ואפומורפין. מעכבי MAOB – כגון סלג'ילין ורסאג'ילין תרופות אנטיכולינרגיות – Trihexyphenidyl אמאנטדין לבודופה הוא למעשה החומר שממנו מסונתז הדופמין בגוף. מתן של לבודופה יחד עם תרופות שמעכבות את הפירוק שלו בדם (כגון benserazide, carbidopa, entacapone) מעלה את הזמינות של לבודופה למוח. במוח לבודופה עובר פירוק לדופמין ובכך נצפית עלייה ברמות דופמין במוח. לבודופה גורם הקלה בתסמיני המחלה ומשפר את הסימנים התנועתיים של המחלה. חסרונו הוא בתופעות לוואי שונות, כמו בחילה (בעיקר בתחילת הנטילה), תופעת האון-אוף (שבה התרופה מפסיקה לפעול אחרי זמן מסוים ואז תסמיני המחלה מחמירים), תת-לחץ דם, עייפות וסחרחורות, בלבול או הזיות וגם הפרעות שליטה בדחפים. לאורך זמן נטילה כרוני (מעל 5–10 שנים) של לבודופה מתפתחת גם תופעת לוואי של דיסקינזיה (תנועות חוזרות בלתי רצוניות, שהיא בעצמה הפרעת תנועה קשה). אגוניסטים לדופמין הן תרופות שמחקות את פעולתו של דופמין על ידי היצמדות לקולטנים של דופמין במערכת העצבים המרכזית. פעולה זאת משפרת את תסמיני המחלה התנועתיים. הנגזרות הישנות של התרופות האלו (כגון bromocriptine) גרמו לבעיות במסתמי הלב, ולכן לא משתמשים בהן יותר. התרופות החדשות יותר משמשות בטיפול כקו ראשון בדרך כלל במטופלים צעירים. מטופלים קשישים רגישים מאוד לתופעות הלוואי של התרופות האלו, ולכן הן אינן מתאימות לשמש קו ראשון לטיפול. תופעות הלוואי של התרופות האלו כוללות בחילות והקאות, ישנוניות ונדודי שינה, חלומות לא הגיוניים, הזיות, תת-לחץ דם אורתוסטטי והפרעות שליטה בדחפים. סוג אחר של תרופות, כמו סלג'ילין, מעכבות את התפתחות המחלה, אם הן נלקחות בתחילת התפתחותה. סוג נוסף הוא תרופות כמו אמנטדין ממריצות את תאי העצב לשחרר דופמין, אך הן עלולות לגרום לבלבול. ישנן תרופות נוספות, כמו ברומוקריפטין, שמחליפות את הדופמין ומשחררות חומר הפועל בדומה לו. הקושי הגדול בטיפול על ידי תרופות הוא במציאת האיזון. לחולה פרקינסון שאינו נוטל מספיק תרופות יהיה קשה לנוע, אך במקרה של מינון גדול מדי הוא יסבול מתנועות לא רצויות. נוסף על כך זמן התגובה של הגוף לתרופות איננו קבוע, והדבר מקשה על קביעת מינון התרופות. יתר על כן ככל שהמחלה מתקדמת, התרופות מועילות פחות ופחות. קיים טיפול ניתוחי באמצעות גירוי חשמלי של הגרעין התת-תלמי, הנקרא גירוי מוחי עמוק. טיפול זה נחשב להליך עם סיכויי הצלחה טובים, אם כי יש לו חסרונות: הוא מתאים רק לכ-10% מהחולים ואינו מרפא לגמרי את המחלה אלא רק משפר את יכולת התנועה ולעיתים מעלים חלק מהסימפטומים. הניתוח מבוצע גם בישראל, בבתי החולים רמב"ם, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי, הדסה עין כרם ושיבא בתל-השומר. במחקר בינלאומי רחב היקף הוכח כי התרופה "אזילקט", תרופת מקור ישראלית המטפלת בתסמיני מחלת פרקינסון, היא התרופה הראשונה והיחידה בעולם המצליחה להאט אצל חולי פרקינסון את קצב הידרדרות המחלה ולעכב את התפתחותה. מפותחת שיטה לזיהוי קל יחסית של הימצאות המחלה באדם ומצב התקדמותה בו. השיטה מבוססת על ניתוח צלילים המופקים ממיתרי קולו של החשוד כחולה ובדיקת שונות בהם ביחס לאדם בריא. בנובמבר 2013 בוצע לראשונה בישראל בבית החולים רמב"ם ההליך החדשני, המכונה "טיפול תוך-מוחי באמצעות קרני אולטרסאונד ממוקדות מבוקרות MRI", שלאחריו חלפו הרעידות. תרופות תכשירי לבודופה (דופיקר, סינמט ולבופר) אמנטדין (פקמרץ, פריטרל) אנטקפון (קומטן) אפומורפין ברומוקריפטין (פרלודל) טריהקסיפנידיל (ארטן) סלג'ילין (ג'ומקס) ספינאמיד פרגולייד (פרגולייד) קברגולין (קבסר) רופינירול (רקויפ) רזג'לין (אזילקט) אולטרה-סאונד מונחה MRI מדובר בטיפול לא פולשני המשתמש בגלי אולטרה-סאונד ממוקדים כדי לחמם אזור במוח ובכך להקל על הרעד. הטיפול אינו כרוך בחתכים או בהחדרת גופים זרים. הוא נעשה בצורה הדרגתית כדי לאפשר אפקט מיטבי וכדי להימנע מתופעות לוואי. את הטיפול אישרו CE האירופי ומשרד הבריאות בישראל. הטיפול נעשה ללא הרדמה בתוך מכשיר MRI. החולה חובש קסדה ייעודית המפיקה גלי אולטרה-סאונד. ההליך דורש טיפול חד-פעמי של 4–5 שעות. לאחר הטיפול החולה יכול להמשיך בשגרת יומו. גרייה מגנטית עמוקה (Deep TMS) מדובר בטיפול בהליך לא פולשני אשר מגרה את האזור הרלוונטי לפרקינסון במוח ומביא לשיפור מסוים בתסמיני המחלה. את הטיפול אישרו CE האירופי ומשרד הבריאות בישראל. במהלך הטיפול החולה חובש קסדה מרופדת המכילה סליל המייצר אותות מגנטיים קצרים, בדומה לאותות במערכות MRI, והשדות המגנטיים מגרים את המוח. ההליך דורש טיפולים יומיים של 20 דקות במהלך 4–5 שבועות. לאחר כל טיפול המטופל יכול לחזור הביתה באופן עצמאי ולהמשיך בשגרת יומו. לא ברור עד כמה האפקט נשמר לאורך זמן. הטיפול אינו נמצא בסל הבריאות. מניטול מחקר בעכברים הראה כי מניטול הוא גורם אפשרי להקלה בתסמיני מחלת פרקינסון ואולי אף לטיפול במחלה. יתרונו שכתוסף מזון אין צורך לרוכשו במרשם רופא ומחירו זול, הוא כבר מאושר כאמור לשימוש. עם זאת יש להיזהר מתופעות לוואי שנקשרו עם השימוש בו. גישות אלטרנטיביות ברפואה אלטרנטיבית, כל אסכולה (לדוגמה רפואה סינית, נטורופתיה, איור ודה, הומאופתיה) מתייחסת לפרקינסון בדרך שונה, על פי התאוריות שעומדות בבסיסן, אך השאיפה של כולן היא לעצור את התהליך הניווני – באמצעות שינויי תזונה, תוספי מזון, פורמולות, דיקור, טיפול נפשי וכולי. ההנחה הבסיסית של כל האסכולות (כולל הקונוונציונלית) היא שלמחלת פרקינסון יש גורמי סיכון שונים. באופן כללי אפשר לומר כי המטפל האלטרנטיבי מנסה להתייחס בטיפול לכמה שיותר גורמי סיכון שכאלה. לדוגמה, נזק מצטבר לתאי עצב במוח עלול להיווצר בשל נוכחות מוגברת של רדיקלים חופשיים במוח לאורך זמן (מצב המכונה "דחק חמצוני"). לפיכך טיפול נטורופתי עשוי לכלול נטילת תוספים נוגדי חמצון נוסף על השינויים בתפריט. שינויים אלו יהיו בהכרח אישיים ושונים ממטופל למטופל. כמו כן נמצא כי נוכחות רעלנים במוח שמקורם בחומרי הדברה או במתכות מסוימות (כתוצאה מחשיפה מוגברת אליהן או מתפקוד לקוי של הכבד) עלולה אף היא להביא לנזק תאי ולהגדיל את הסיכון לחלות בפרקינסון; טיפול אלטרנטיבי עשוי אפוא לכלול הליך של ניקוי רעלים או חיזוק של הכבד. פעילות גופנית תומלץ בדרך כלל בכל האסכולות (כולל הקונוונציונלית), כמו גם שמירה על מוח "פעיל" כמה שיותר בחיי היומיום. בתרבות בשנת 2013 עלתה ברשת NBC סדרה בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס, שחקן קולנוע חולה פרקינסון, אשר מגלם קריין חדשות חולה פרקינסון. הסרט "כלים שלובים" עוסק בנגן צ'לו שחולה במחלת פרקינסון. ראו גם תסמונת פרקינסון פלוס לבודופה לקריאה נוספת Andres M. Lozano and Suneil K. Kalia, New Movement in Parkinson's, Scientific American, July 2005, pp. 68–75 פרופסור ניר גלעדי, מחלת פרקינסון: תנועה בכיוון התקווה, הוצאת פרולוג, 2004. קישורים חיצוניים עמותת חולי פרקינסון בישראל ובו פורום לשאלות וייעוץ, אתר הבית ניתוח לחולי פרקינסון, ויקיפדיה האנגלית. Parkinson's Disease : symptoms, diagnosis, biochemistry, causes, treatments, history, prevalence, organisations, toxic causes, genetic causes אנימציה בשפה האנגלית. זיהום סביבתי ופרקינסון, אתר הקרן לבריאות וסביבה. איתי נבו, ממתיק מלאכותי נגד פרקינסון, הידען, אוקטובר 2013 התמודדות עם מחלת פרקינסון, באתר יוטיוב על הקשר בין פרקינסון ודמנציה, אתר מרכז לטיפול בקשיש בקהילה הערות שוליים קטגוריה:הפרעות חוץ-פירמידיות ותנועתיות קטגוריה:מחלות הקשורות בהזדקנות קטגוריה:מחלות חשוכות מרפא קטגוריה:שליטה מוטורית	2024-10-01T05:37:29
1658	__TOC__ אירועים נולדו 17 בינואר – שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של קיסרי אוסטריה (נפטר ב-1724) נפטרו לוח שנה שנת 1658 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-06-06T20:55:28
1660	__TOC__ אירועים יסוד החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע, זוהי אגודה מדעית הפעילה ברציפות מאז אותה שנה, ומשמשת כאקדמיה למדעים של בריטניה. היא מהווה את אחת האגודות המדעיות הוותיקות והמשפיעות ביותר בעולם. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1660 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:44
1661	1661 היא שנה פלינדרומית, היחידה במאה ה-17. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1551, והבאה אחריה היא 1771. __TOC__ אירועים נולדו גיום פרנקו אנטון, המרקיז דה לופיטל, מתמטיקאי צרפתי (נפטר ב-1704) הרב יעקב ריישר נפטרו לוח שנה שנת 1661 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:47
1662	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1662 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:49
1664	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1664 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:54
1665	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1665 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:57
1666	1666 היא שנת הפלאות המקורית. __TOC__ אירועים שמאל\|ממוזער\|280px\|השריפה הגדולה של לונדון. ציור משנת 1666 אייזק ניוטון השוהה בביתו בוולסתרופ בשל מגפת הדבר עורך ניסויים שונים באופטיקה והוגה רעיונות שהובילו לחשבון האינפיניטסימלי וחוקי התנועה משיח השקר שבתי צבי נאסר על ידי העותמאנים ומתאסלם. אירוע זה הביא לטלטלה רחבת היקף בעולם היהודי כולו. נולדו נפטרו 22 בינואר - שאה ג'האן, המלך המוגולי החמישי (נולד ב-1562) לוח שנה שנת 1666 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:16:59
1667	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1667 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:02
1669	__TOC__ אירועים הר הגעש אטנה התפרץ ופגע בעשר עיירות ובעיר קטניה באיטליה. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1669 לפי הלוח היוליאני \|}</div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:08
1671	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1671 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:15
1672	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1672 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:18
1673	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1673 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:21
1674	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1674 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:24
1675	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1675 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:27
1678	__TOC__ אירועים נולדו שמאל\|ממוזער\|200px\|אנטוניו ויוואלדי, 1678 - 1741 3 במאי – אמארו פרגו, פריבטיר וסוחר ספרדי (נפטר ב-1747) נפטרו לוח שנה שנת 1678 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:36
1682	__TOC__ אירועים 15 בספטמבר – שביט היילי מגיע לפריהליון נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1682 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:49
1683	__TOC__ אירועים 290px\|ממוזער\|קרב וינה נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1683 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:52
1685	__TOC__ אירועים (מרץ) - פרסום הקודקס השחור על ידי לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, הכולל מבחר חוקים המפלים קבוצות מיעוטים שונות (ובהן יהודים ושחורים) ברחבי האימפריה הצרפתית (אפריל) - המלך המוגולי אורנגזב מטיל מצור על סולטנות ביג'אפור; מאוחר יותר במהלך השנה יכבוש גם את סוראט (מאי-אוקטובר) - הצרפתים מקימים שגרירות בסיאם קרבות בין ונציה לעות'מאנים באלבניה ובבוסניה. ונציה מצליחה לכבוש לתקופה קצרה את פלופונסוס פולין יוצאת למלחמה נגד העות'מאנים במולדובה, פודוליה ואוקראינה (עד 1686) הישועים מקימים מיסיון ראשון בפונדיצ'רי שבהודו פתיחת נמלי סין (אמוי וקנטון) לסחר בתה ובחרסינה עם האנגלים מושבת שודדי ים מוקמת ליד מדגסקר תחילת שלטונו של אקבה כמלך דהומיי (עד 1708) מדע וטכנולוגיה: שטפן פרפלר, שען מנירנברג ממציא כיסא גלגלים, ככל הנראה הראשון בעולם תחילת גידול אורז בצפון אמריקה בווינה מוקמת לראשונה בעולם מחלקה מקצועית לכיבוי שרפות מגפת דבר בספרד אמנות: הנרי פרסל מפרסם את המזמור "רחש לבי דבר טוב" מושלם האגף הצפוני של ארמון ורסאי; שארל לה ברון מעצב את "אולם המלחמה והשלום" בארמון בניית ארמון ונדום בעולם היהודי: גירוש יהודי מרטיניק "ברכה ושלום" בית כנסת ראשון בסורינאם ובית כנסת ציבורי ראשון בחצי הכדור המערבי נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1685 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:17:57
1688	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1688 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:06
1689	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1689 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:08
1690	__TOC__ אירועים נולדו רבי יהונתן אייבשיץ נפטרו לוח שנה שנת 1690 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:14
1692	__TOC__ אירועים שמאל\|ממוזער\|220px\|ציד המכשפות בסיילם נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1692 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:21
1693	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1693 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:24
1694	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1694 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:26
1695	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1695 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:30
1697	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1697 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:35
1699	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1699 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:18:41
באטמן	באטמן (באנגלית: Batman; באופן מילולי: איש העטלף) הוא דמות בדיונית של גיבור-על שמופיע בקומיקס מבית החברה DC קומיקס. הדמות המקורית נוצרה על ידי הכותב ביל פינגר והאמן בוב קיין והתפרסמה לראשונה בתור הזהב של הקומיקס בחוברת Detective Comics #27 (1939). באטמן הוא האלטר אגו של ברוס ויין, איש עסקים ונדבן מיליארדר. בהיותו ילד, ויין היה עד לרצח הוריו, מה שהניע אותו מאז להכרזת מלחמת חורמה על הפשע – שבועה המהולה באידיאל גבוה לצדק. ויין מאמן את עצמו פיזית ומנטלית, ועוטה תחפושת דמוית עטלף כדי להסתיר את זהותו כשהוא נלחם בפשע. באטמן פועל בעיר הבדיונית גות'אם סיטי, כאשר מספר דמויות משנה עוזרות לו כדוגמת הסיידקיק שלו, רובין, משרתו האישי והנאמן אלפרד פניוורת', מפקח המשטרה ג'יימס גורדון, מנכ"ל "ויין תעשיות" לושיוס פוקס וגיבורת-העל באטגירל. לבאטמן אין כוחות-על. הוא נעזר בגאונות שלו, בעבודת בילוש, במדע ובטכנולוגיה, בהון אישי, בכוח פיזי, אתלטיות, וזריזות, באמנויות לחימה מגוונות ויעילות, בתיאטרליות, בהטלת מורא בפושעים ובכוח רצון בלתי מתפשר כדי להילחם בפשע ולעיתים אף בנבלי-על המהווים איום על העולם כולו. באטמן נלחם בגלריה של פושעים ונבלים, ובהם הג'וקר, דו-פרצוף, הפינגווין, הדחליל, איש החידות, פני חימר, הפיתום, הכובען המטורף וראס-אל-גול – דמויות ששורשיהן נעוצות בתסכיתי רדיו ובמגזיני ספרות זולה משנות ה-30. באטמן מדורג במקום השני ברשימת מאה גיבורי-העל הגדולים, לפי אתר IGN וכן במקום השני ברשימת 50 דמויות הקומיקס הגדולות של כל הזמנים לפי מגזין אמפייר. היסטוריה פרסומית יצירת הדמות בשנת 1939 צייר האמן בוב קיין סקיצות מוקדמות של הבאטמן: דמות מתנדנדת על חבל ללא גלימה או כפפות, עם מסכת עיניים, מכנסיים אדמדמים ושתי מוטות כנפיים קשיחות ככנפי עטלף. הכותב ביל פינגר הציע להיפטר מהאדמומיות ולהחליף את מעטה העיניים בברדס ואת מוטות הכנפיים בגלימה. את שם הדמות, ברוס ויין, הוא ביסס על רוברט ברוס, מלך סקוטי, ואנתוני ויין, גנרל במלחמת העצמאות של ארצות הברית. השראה נוספת באה מכיוון רצועת הקומיקס "הפנטום". אספקטים מסוימים באישיותו של באטמן, בהיסטוריית הדמות, בעיצוב האומנותי ובציוד הושפעו מהתרבות של שנות ה-30, הכוללת סרטי קולנוע, מגזיני ספרות זולה, רצועות קומיקס, כותרות עיתונים ואפילו חלקים שבאישיותו של קיין, שכלל את הסרטים "הסימן של זורו" (1920) ו"העטלף לוחש" (1930) כהשראה. נוסף על כך, פינגר כלל את דמויותיהן של "הצל", "שרלוק הולמס" ו"דוק סאבאג'" כגורם השראה לבאטמן כאמן ההתחמקויות וכמדען. קיין חתם על ויתור בעלות על הדמות תמורת קרדיט בכתיבת הסיפורים, קרדיט שנעלם בשנות ה-60 עת שמם של היוצרים עצמם החליפו את שמו. בסוף שנות ה-70, כאשר ג'רי סיגל וג'ו שוסטר קיבלו קרדיט על יצירת סופרמן, ויליאם מולטון מרסטון קיבל קרדיט על יצירת וונדר וומן, קיין קיבל מחווה דומה בכותרי באטמן. אולם, המזל לא שפר על פינגר, שאמנם קיבל קרדיט על יצירת דמויות נוספות בכותרי באטמן, אך לא קיבל הכרה על השותפות שביצירת הדמות עד ליום מותו בשנת 1974. ג'רי רובינסון, שעבד עימם בסיפורי הקומיקס, ציין כי נטר טינה לקיין על כך שלא דאג למתן קרדיט נאות לפינגר. השנים הראשונות סיפור באטמן הראשון, "המקרה של סינדיקט הכימיקלים", פורסם בחוברת מספר 27 של קומיקס בלשים ב-30 במרץ 1939 (על החוברת רשום מאי 1939). פינגר ציין כי באטמן נכתב בהשראת הסגנון שבמגזיני הספרות הזולה, לפיכך לא היו לו כל רגשי חרטה שבהריגת פושעים. הדמות נהפכה לפופולרית, וקיבלה סדרה משלה בשנת 1940, בו בעת שהמשיכה לככב בחוברות Detective Comics. גם סופרמן וגם באטמן הפכו לדמויות הדגל של החברה, שהפכה לחברת הפרסום המשפיעה והמוֹכרת ביותר בתעשייה. שתי הדמויות הופיעו זו לצד זו בחוברות World's Finest Comics. על היוצרים נמנו מיקי ספיליין, ג'רי רובינסון ודיק ספראנג. בחוברות הראשונות, דמותו של באטמן התפתחה בהדרגה, כאשר נוספו מספר אלמנטים לדמות שישקפו את בשלותה. חגורת האביזרים של באטמן הוצגה לאחר שני גיליונות, בחוברת מספר 29, מיד לאחר מכן באטראנג דמוי בומרנג, וכן כלי הרכב הראשון דמוי עטלף - מטוס העטלף. סיפור מקורה של הדמות הובא בגיליון מספר 33, כאשר אישיותו האפלה והקודרת של באטמן עוצבה לאחר שויין הצעיר היה עד לרצח הוריו בידי שודד. על קברם הטרי, ויין נשבע לנקום את מותם בכך שירדוף אחר כל הפושעים באשר הם למשך שארית חייו. לקראת אמצע שנת 1940, בחוברת מספר 38, אפיוני סגנון הפאלפ שבאישיותו של באטמן התרככו עם הצגתו של רובין, שותפו הצעיר. פינגר הציע כי באטמן צריך "ווטסון" לצידו, אם כי קיין העדיף להותיר את ויין לבדו. המכירות נסקו. בגיליון הראשון של סדרת הסולו של הדמות, Batman, שניים מאויביו המושבעים הופיעו לראשונה - הג'וקר וקאטוומן, וכן נקבע כלל לפיו באטמן לא יהרוג יותר בעזרת נשק חם. נוסף על כך, בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מיתוס איש העטלף המשיך להתפתח ולקבל צורה, ושם דגש יותר על פנטזיה קלילה מאשר ביקורת תרבותית. שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 בשנות ה-50 פחתה הפופולריות של קומיקס גיבורי-העל. חוברות הקומיקס של באטמן המשיכו להתפרסם, והיו בין הסיפורים שספגו ביקורת תקשורתית קשה בשנת 1954 עם פרסום "פיתוי התמימים", ספרו של הפסיכולוג פרדריק ורתהם, שגרס כי צעירים חיקו את הפשעים אשר בוצעו בחוברות קומיקס, וכי מעשים אלו השחיתו את ערכי הנוער. זאת ועוד, ורתהם טען כי כללו מאפייני הומוסקסואליות. ביקורתו הובילה למחאה ציבורית ולהקמתה של "רשות האתיקה של הקומיקס". הוצגו דמויות נשיות חדשות, באטוומן ב-1956 וברברה גורדון (לימים באטגירל) ב-1961. במקביל, חוברות הקומיקס של באטמן הפכו יותר קאמפיות. לקראת סוף שנות ה-50, נטו סיפורי החוברות יותר לעבר המדע הבדיוני, כאשר כללו לא פעם שינויי צורה וחייזרים מהחלל החיצון. בפברואר 1960, הופיע באטמן כחבר מן המניין בליגת הצדק בחוברת The Brave and the Bold #28. אמצע שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-80: מראה חדש והקאמפיות לקראת 1964, מכירות החוברות צנחו דרמטית. העורך הראשי ג'וליוס שוורץ מונה לפקח על כותרי באטמן, שעמדו על סף ביטול, והורה על שינויים מרחיקי לכת החל מחוברת Detective Comics #327 (מאי 1964), שינויים שכונו "המראה החדש". שוורץ רצה לעצב את באטמן כדמות עכשווית, להקנות לסיפוריו מאפיינים בלשיים יותר. הבאטמוביל עוצב מחדש, כמו גם חליפתו, שנוסף לסמל העטלף שבה רקע צהוב. האלמנטים הבדיוניים שנוספו בסוף שנות ה-50 נגנזו, ומשרתו של ויין, אלפרד פניוורת', נהרג (אם כי הוחזר לאחר מכן בהתערבות המעריצים). סדרת הטלוויזיה של שנת 1966 השפיעה עמוקות על אופן כתיבת כותרי הגיבור. הצלחת הסדרה גרמה לנסיקה במכירות החוברות, ומספר אלמנטים מסדרת הטלוויזיה, כדמותה של באטגירל והפן הקאמפי, שולבו בקומיקס. הסדרה גם עזרה להחזרת דמותו של אלפרד על דפי הקומיקס. למרות היות הסדרה והקומיקס פופולריים בזמן זה, הגישה הקאמפית פגה לאיטה עד אשר בוטלה הסדרה בשנת 1968, מה שהוביל גם לירידה בפופולריות הקומיקס. בשנת 1969 נעשה ניסיון להרחיק את הדמות מצידה הקאמפי ולהשיבה לשורשיה האפלים. הכותב דניס אוניל והמאײר ניל אדמס חזרו לחומרים המקוריים של השנים המוקדמות, והחל מינואר 1970 בחוברת Detective Comics #395, באטמן שב להיות דמות אפלה וקודרת. שיתוף פעולה דומה נעשה עם הכותב סטיב אנגלהרט והמאייר מרשל רוג'רס בחוברות #471-476 (אוגוסט 1977–אפריל 1978), מה שהשפיע בהמשך על סרט הקולנוע משנת 1989 ועל סדרת האנימציה "באטמן - הסדרה המצוירת". למרות ההרצה הפופולרית, מכירת החוברות המשיכה לצנוח בשנות ה-70 וה-80 עד הגיעה לשפל חדש ב-1985. שנות ה-80 ואילך: תקופת 'האביר האפל חוזר' ואחריה הדמות זכתה לשינוי מרענן בזכות המיני סדרה "האביר האפל חוזר" של הכותב פרנק מילר, שהורצה בין פברואר ליוני 1986. הסיפור מציג את באטמן בשנות ה-50 לחייו החוזר מפרישה בעתיד אפשרי. הרצה זו הפכה להצלחה מסחרית ולאבן יסוד בהיסטוריה של הדמות, כמו גם לשובה לפופולריות. באותה שנה, הפך הכותב דניס אוניל לעורך הכותרים והניח את המצע לדמות לאחר אירועי המשבר בעולמות האינסופיים. אוניל פעל תחת ההנחה כי הוא נשכר לשנות את הדמות וכתוצאה מכך הותיר רושם שונה משהיה עד כה. כהשלכה של גישה חדשה זו, פרנק מילר והמאייר דייוויד מזוצ'לי יצרו את המיני סדרה "באטמן: שנה ראשונה", שסיפרה מחדש את מקור הדמות. הכותב אלן מור והמאייר בריאן בולאנד המשיכו עם הגישה האפלה הזו גם בסיפור "באטמן: הבדיחה ההורגת" משנת 1988, בה הג'וקר גורם לנכותה של ברברה גורדון וחוטף ומענה את מפכ"ל המשטרה גורדון בניסיון לדוחפו לכדי שיגעון. שנת 1988 ראתה את מותו של ג'ייסון טוד, הרובין השני, במיני סדרה "באטמן: מוות במשפחה". שנה לאחר מכן יצא סרטו של טים ברטון, "באטמן", שנחל הצלחה בקופות והביא לעליה בפופולריות הדמות. הגיליון הראשון של הכותר אגדות האביר האפל מכר למעלה ממיליון עותקים, והיה לכותר הסולו הראשון של הדמות מזה 50 שנה. הסיפור "Batman: Knightfall" משנת 1993 הציג את דמות הנבל ביין, הפוצע אנושות את ברוס ויין. ז'אן-פול ואלי, הידוע בכינוי עזראל, נקרא לעטות את חליפת העטלף בזמן שבאטמן מחלים אט-אט מפצעיו. הכותבים דאג מנץ, צ'אק דיקסון ואלן גרנט עבדו על הכותר ועל סדרת העלילות "באטמן: הדבקה", "באטמן: מורשת" ו"באטמן: תהפוכות" של אמצע שנות ה-90, שהובילו למיני סדרה "באטמן: שטח הפקר", אירוע קרוסאובר של כותרי באטמן שעסק בהשלכות רעידת אדמה על גות'אם, אשר נותקה מכל התערבות חיצונית בידי ממשלת ארצות הברית. סוף שנות ה-90 ראו את יצירותיו של כותב נוסף, ג'ף לוב. לוב, יחד עם המאייר טים סייל, כתב את המיני-סדרות "באטמן: ליל כל הקדושים הארוך" ו"באטמן: ניצחון אפל", שבהן באטמן מתעמת בתחילת דרכו מול אסופת נבליו העיקריים, בעיקר דו-פרצוף. בשנת 2003 כתב לוב יחד עם המאייר ג'ים לי את המיני-סדרה "באטמן: האש", עלילה בת 12 חוברות שהציבה את באטמן וקאטוומן נגד אסופת הנבלים וכן הציגה מחדש את ג'ייסון טוד. המיני-סדרה הפכה ללהיט והגיעה למקום הראשון במכירות, לראשונה מאז Batman #500 מאוקטובר 1993, והובילה למיני-סדרה נוספת, "באטמן: מתחת לברדס" (Batman #637–650). שנות ה-2000: מוות ושיבה לחיים בשנת 2005, חברת DC קומיקס השיקה את All-Star Batman and Robin, סדרת כותרים העומדת בפני עצמה ואשר נכתבה בידי פרנק מילר ואוירה בידי ג'ים לי. החל משנת 2006, הכותבים גרנט מוריסון ופול דיני היו אחראים על מלאכת כתיבת Detective Comics ו-Batman. מוריסון שילב אלמנטים בדיוניים משנות ה-50, וזאת כאשר היה באטמן נתון להזיות כתוצאה מגזים מעוותי מציאות. הרצתו של מוריסון הגיעה לשיא עם עלילת "באטמן: נוח בשלום", שעימתה את באטמן מול ארגון הכפפה השחורה ודחפה אותו עד לכדי שיגעון. מיני-סדרה זו הובילה לאירועי המשבר האחרון, שבו נלחם באטמן נגד דארקסייד ולכאורה נהרג. במיני סדרה "באטמן: הקרב על הברדס", דיק גרייסון הפך לבאטמן החדש, ובנו של ברוס ויין - דמיאן - לרובין החדש. ביוני 2009, חזר ג'וד ויניק לכתוב את הסיפורים על באטמן, בעוד גרנט מוריסון הופקד על הרצת החוברת החדשה Batman and Robin. בשנת 2010, קשת הסיפור "באטמן: שובו של ברוס ויין" ראתה את ויין עורך מסע בזמן לאורך ההיסטוריה, כאשר לבסוף הוא שב לזמן ההווה. למרות שיבתו לזהותו כבאטמן, הוא איפשר לגרייסון להמשיך ולתפקד כבאטמן. ברוס החליט לקחת את לחימתו בפשע ולהפוך אותה למאמץ גלובלי, מה שהפך לעלילה המרכזית בסדרת כותרי Batman Incorporated ("באטמן בע"מ"). חברת DC הודיעה כי גרייסון יככב בחוברות Batman, Detective Comics ו-Batman and Robin, שעה שויין יככב בשתי הסדרות החדשות Batman Incorporated ו-Batman: The Dark Knight. בספטמבר 2011, כל חוברות גיבורי-העל של חברת DC בוטלו והחלו בהרצה מחודשת כחלק מאתחול מחודש של יקום DC בעקבות אירועי פלאשפוינט. כעת ברוס ויין הוא הדמות היחידה המזוהה עם דמות הבאטמן, והוא מככב בסדרות Batman, Detective Comics, Batman and Robin ו-Batman: The Dark Knight. דיק גרייסון חזר לזהותו כנייטווינג והוא מופיע בסדרה משלו שהחלה בכרך שלישי. סיפורי המקור של מספר דמויות שוכתבו מחדש כדי למשוך קהל קוראים חדש, וכותר Batman Incorporated ימשיך בהרצתו בשנת 2012 כדי להשלים קשת סיפור שלא הושלמה. ביוגרפיה בדיונית ההיסטוריה של באטמן עברה מספר שכתובים אם כי כמה אלמנטים נותרו עקביים. האירוע המכונן בכל סיפורי באטמן הוא סיפור מקורו. כילד קטן צפה בהוריו נרצחים לנגד עיניו בידי שודד, חװיה שהותירה בו טראומה. בעקבות אירוע זה, הוא נשבע ללחום בפשע בגות'אם סיטי. ברוס ויין (Bruce Wayne), איש עסקים אמיד המתגורר בגות'אם סיטי. כלפי העולם החיצון, ויין נחשב כפלייבוי חסר אחריות, שחי על חשבון הון משפחתו (שנצבר אודות להשקעות נדל"ן עוד לפני שגות'אם הפכה לעיר שוקקת חיים) ומרווחי תעשיות ויין, חברת טכנולוגיה פרטית שאותה הוא ירש. אולם, ויין ידוע גם כנדבן לצדקה, בעיקר בזכות קרן ויין. דמות הפלייבוי הנהנתן נועדה להרחיק כל חשד מזהותו הסודית, ולעיתים הוא פועל בהגזמה ובעודף ביטחון עצמי כדי לבסס אותה. אחד האמצעים להשגת המטרה היא הצטיירותו כחובב משקאות חריפים. אולם, ויין מתנזר מאלכוהול כדי לשמור על כושרו הפיזי ועל בהירות מחשבה. בנג'מין קרני, מרצה בכיר לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וכן מדען קוגניטיבי בתאגיד ראנד, מציין כי אישיותו של באטמן מונעת מאנושיותו של ברוס ויין הטבועה בו, וכי באטמן הוא הכלי במאמציו של ויין להפוך את העולם לטוב יותר. תור הזהב ברוס ויין נולד לתומאס ומרתה ויין, שני אנשי חברה עשירים בגות'אם סיטי. הוא גדל לאורח חיים מפונק ופזרני באחוזת ויין עד הגיעו לגיל שמונה, שבו היה עד לרצח הוריו בידי השודד ג'ו צ'יל עת יצאו מתיאטרון. רצח הוריו הוא אירוע מכונן בחיי ברוס אשר מניע אותו להתאמן ולהכשיר עצמו כלוחם בפשע, על מנת לנסות ולמנוע את חזרתם של מקרים דומים. הוא יוצא למסע חובק עולם ולומד מספר רב של מיומנויות, בהן אמנויות לחימה ואקרובטיקה. אחרי מספר ניסיונות כושלים לפעול באופן עצמאי, ברוס מבין כי על מנת להצליח הוא חייב להטיל מורא על הפושעים. הפתרון מגיע בדמות עטלף הפורץ אל חלון אחוזתו ומזכיר לו חוויה טראומטית שחווה כילד, כשנפל לתוך מערת עטלפים גדולה. בעקבות המאורע, מחליט ברוס להתחפש לעטלף על מנת להפחיד את הפושעים ולהסװת את זהותו האמיתית. את מערת העטלפים שתחת אחוזתו הוא הופך לבסיס פעילותו. באטמן נעשה אובססיבי בנוגע ללוחמה בפשע ואף נמצא בדילמה מוסרית מתמשכת על מנת שלא להפוך את רגשותיו וצורכו האישי בנקמה לבסיס לחימתו בפשע. אף-על-פי שהוא משתמש באלימות קשה כנגד פושעים, הוא משתדל להימנע ככל האפשר מהרג ומשימוש בכלי ירייה. דילמות אלה מוצגות פעמים רבות כמוטיב מרכזי בדמותו המורכבת. תור הכסף בשנות ה-50 החלו כותרי באטמן לקבל אפיונים בדיוניים. בזמן שבו בארי אלן הפך לפלאש החדש, דמותו של באטמן שוכתבה לגרסה הנחשבת כיום לגרסה מקבילה שלו מיקום מקביל, עם הקמתו של המולטי-יקום של DC. בגרסה זו (ארץ-2), ברוס ויין נשוי לסלינה קייל (קאטוומן), והוא אב להלנה ויין, הידועה בכינוי "הציידת". הלנה, יחד עם דיק גרייסון, הופכת למגינת העיר גות'אם לאחר שאביה פורש מתפקידו וממונה למפכ"ל המשטרה. באטמן פוגש ומצוות לגיבורי-על נוספים, ביניהם סופרמן לרוב. הוא הופך לחבר מייסד של ליגת הצדק ונוכח גם בהרפתקאות The Brave and the Bold, בהם הוא מצוות כל פעם לגיבור-על אחר. בסוף שנות ה-60 עובר ויין מאחוזתו לדירת פנטהאוז במרכז העיר, ועובד לבדו כבאטמן, כאשר רובין ובאטגירל מסייעים לו לעיתים. הרפתקאותיו הופכות אפלות יותר בשנות ה-70 וה-80, ובהן מוצג הג'וקר כפסיכופת רצחני, וכן מוצגת דמותו של ראס-אל-גול, טרוריסט בן מאות בשנים המכיר את זהותו האמיתית של באטמן. בשנות ה-80 הופך דיק גרייסון לנייטווינג. בגיליון האחרון של The Brave and the Bold בשנת 1983 עוזב באטמן את ליגת הצדק ומקים קבוצה חדשה בשם "האאוטסיידרים". הוא משמש כמנהיגה עד לחוברת מספר 32. העידן המודרני לאחר המשבר בעולמות האינסופיים, חברת DC קומיקס שכתבה את היסטוריית גיבורי-העל מתוך כוונה לעדכן אותם לקהל עכשווי. מקורה של הדמות סופר מחדש ואילו באטמן מארץ-2 חדל להתקיים. משטרת גות'אם מוצגת כעת ככוח מושחת מיסודו, כאשר הבאטמן נדרש כעת יותר מתמיד. סיפורו של ג'ייסון טוד גם הוא נכתב מחדש, וכעת טוד הוא ילד יתום אשר פנה לעבריינות ונתפס על ידי באטמן כשהוא מנסה לגנוב את צמיגי הבאטמוביל. בתקופה זו, באטמן אינו עוד חבר בליגת הצדק. לאחר אירועי "באטמן: מוות במשפחה" בהם ג'ייסון טוד נרצח בידי הג'וקר, באטמן נעשה פזיז וחסר זהירות ועובד לבדו עד אשר טים דרייק הופך לרובין החדש בסוף שנות ה-80. בתחילת שנות ה-90, עת ביין שובר את באטמן פיזית ("Batman: Knightfall"), ויין מבקש מז'אן-פול ואלי למלא את מקומו כבאטמן. הסיפור מתחלק לשניים, ומציג הן את הרפתקאות עזראל/באטמן והן את מסעו של ברוס ויין להפוך לבאטמן בשנית. בהמשך, עזראל הופך אלים באופן קיצוני וברוס, שהחלים מפציעותיו, מביס אותו. ויין משאיל את זהות באטמן לדיק גרייסון באופן זמני, ופותח באימונים להשבת כוחותיו. אירוע הקרוסאובר "שעת אפס: משבר בזמן" מפר שוב את העקביות בעלילות הדמות. בתקופה זו נחשב באטמן לאגדה אורבנית, ורוצח הזוג ויין מעולם לא נתפס. באטמן הופך שוב חבר בליגת הצדק, עם חידוש עלילותיה בידי גרנט מוריסון בשנת 1996. בתקופה זו מעורבותו בעיר גות'אם הופכת חיונית יותר, בעקבות רעידת אדמה קשה המתרחשת בה ("באטמן: שטח הפקר"). ממשלת ארצות הברית מנתקת את העיר מכל עזרה חיצונית, ובאטמן לוחם מלחמת חורמה על עיר הולדתו השורצת כעת פושעים וכנופיות יותר מתמיד. יחסיו של באטמן עם משטרת גות'אם נעשים עכורים יותר, כאשר המפכ"ל גורדון נורה ובאטמן מוכרז כנמלט לאחר שתוכניתו לנטרול העולם התחתון נכנסת לפעולה, ומובילה למלחמת כנופיות כוללת, שבסופה הנבל המסיכה השחורה הסדיסט הופך לבוס העולם התחתון ("באטמן: שוטר פצוע" ו"באטמן: משחקי מלחמה"/"פשעי מלחמה"). בעקבות אירועי משבר זהות של שנת 2005, באטמן מתחיל לאגור מידע על חולשותיהם של כל גיבורי-העל, לאחר שנוצר משבר אמון ביניהם, ויוצר מערכת לוויינית במטרה לעקוב אחריהם. עלילה זו מגיעה לשיאה במשבר האינסופי. באטמן מגיע לנקודת שבירה לאחר שנייטווינג נפצע אנושות, ומתפתה להשתמש באקדח. כשנה לאחר אירועי המשבר האינסופי ("באטמן: להתמודד מול הפרצוף"), ברוס ויין, דיק גרייסון וטים דרייק שבים לגות'אם סיטי לאחר היעדרות ממושכת במטרה "לבנות מחדש את באטמן". ויין עובר אימונים רוחניים מפרכים, מה שמסייע לו להפוך ללוחם בפשע יעיל יותר ורגוע יותר לאחר שהתגבר על שדיו הפנימיים. כמו כן, ויין מאמץ באופן חוקי את טים כבנו. עלילת "באטמן ובנו" מציגה את דמיאן ויין, בנו של ברוס מטליה אל-גול. באטמן מקים מחדש את ליגת הצדק וכן את האאוטסיידרים. בעלילת הסיפור "באטמן: נוח בשלום", שהובילה לאירועי המשבר האחרון, באטמן מתעמת עם ארגון הכפפה השחורה, שמצליח לשבור אותו מנטלית. הוא נחטף על ידי גראני גודנס, חסידתו של דארקסייד, במטרה ליצור כפילים שלו. באטמן מצליח לירות בדארקסייד, אולם תודעתו נשלחת במרחבי הזמן לתקופה קדומה, בעוד גופו נותר מאחור, לפיכך נחשב כמת. בעלילת "באטמן: הקרב על הגלימה", אלה אשר קרובים לוויין "מתחרים" על הזכות לנטילת זהות באטמן. דיק גרייסון הופך לבאטמן החדש, וטים דרייק הופך לרובין האדום ויוצא במסע לחיפוש אחר ברוס ויין. במהלך הסיפור "הלילה האפל ביותר" מתגלה כי הגופה שהושארה מאחור אינה של ברוס ויין, וניסיונו של גרייסון להחיות את הגופה בבורות הלזרוס של ראס-אל-גול מביא לתוצאות מעוותות. קשת הסיפור של מוריסון מגיעה לכדי סיום בסיפור "באטמן: שובו של ברוס ויין", בו ויין חוזר ממסעו בזמן ומסכל את תוכניתו של דארקסייד. הוא חוזר לשמש כאביר האפל, ומאפשר לגרייסון להמשיך ולהשתמש בזהות באטמן יחד עם דמיאן המשמש כרובין החדש. ויין, לעומת זאת, מתכנן להרחיב את משימתו של באטמן ברחבי העולם, ולגייס גיבורים חדשים שישמשו כבאטמן בכל מדינה ומדינה. הוא מצהיר בפומבי כי תעשיות ויין יסייעו במשימה זו, בעלילת Batman Incorporated. The New 52 ב-2011 אותחלו מחדש כל כותרי DC קומיקס. במסגרת האתחול ברוס ויין הוא הבאטמן היחיד, דיק גרייסון חוזר לתפקד כנייטווינג וברברה גורדון מחלימה מהשיתוק ברגליה. בקשת הסיפור "באטמן: מסדר הינשופים" באטמן נאבק באגודת סתרים עתיקה ואגדית שמנסה להשתלט על גות'אם סיטי ולא בוחלת אף בהתנקשויות ומעשי רצח לשם כך. אפיון הדמות דמותו של באטמן היא של לוחם צדק אפל הנחוש באופן אובססיבי להילחם בפשע אך פועל באזורים האפורים של החוק. מאחר שאין לו כוחות-על באטמן חישל את עצמו והגיע לכמעט שלמות אינטלקטואלית וגופנית, מגובים בהון משפחתי ועצמי עצום ובמגוון רחב של אמצעי לחימה וטכנולוגיות מתקדמות. באטמן הוא שילוב של בלש, מדען, מהנדס ולוחם נינג'ה בעל אובססיה להילחם בפשע ולהגן על עירו. הפרטים והטון של חוברות הקומיקס השתנו במשך השנים בהתאם לצוות היוצרים השונה. הכוח המניע מאחורי דמותו נובע מילדותו. בוב קיין וביל פינגר הסכימו כי אין דבר יותר טראומתי מרצח הורים מול עיני הילד שמתבונן. למרות הטראומה, ויין מקבל דחף להתאמן לשיא היכולת הגופנית ולהפוך למדען מבריק, וזאת כדי להילחם בפשע הגואה בגות'אם סיטי כבאטמן. אפיון נוסף של הדמות הוא לקיחת החוק לידיים פרטיות - כדי לעצור את המוות שהחל עם רצח הוריו, על באטמן לעבור על החוקים בעצמו. אף על פי שהדבר נכתב באופן שונה מפעם לפעם, פרטים אלו והמרכיבים העיקריים של סיפור המקור מעולם לא השתנו. סיפור המקור הוא מקור התכונות והאופי של הדמות, אשר מובאות בהרפתקאות השונות. פרנק מילר ציין כי "הדמות היא דיוניסאית, כוח של אנרכיה המאלצת את עצמה על הסדר האינדיבידואלי". באטמן, המחופש לעטלף, יוצר זהות מפחידה העוזרת לו במאבקו בפשע, פחד שמקורו במצפון האשם של הפושעים עצמם. כישורים, יכולות ואמצעים ישנם גיבורי-על רבים ללא כוחות-על, אך באטמן הוא הבולט שבהם. הוא מסתמך על מוחו המדהים, ידע מדעי, כישורים בלשיים, יכולת גופנית ומאגר פטנטים ואמצעי לחימה. הוא נחשב לאחד הבלשים הטובים בעולם. בסיפורו הראשון של גרנט מוריסון בעלילותיה המחודשות של ליגת הצדק מ-1996, סופרמן מתאר את באטמן כאדם המסוכן ביותר עלי אדמות, המסוגל להביס קבוצת חייזרים בעלי כוחות-על לבדו כדי להציל את חבריו השבויים. הוא אמן ההתחזות ולעיתים אוסף מידע בדמותו של מאטצ'ס מאלון, גנגסטר ידוע. באטמן מתואר גם כאמן הלחימה הטוב ביותר ביקום DC. באטמן הוא אמן ההתגנבות וההתחמקות ואחד מסימני ההיכר שלו היא יכולתו להיעלם בצללים ברגע אחד, דבר הגורם לאנשים הנתקלים בו, ובײחוד לפושעים בעלי אמונות טפלות, לחשוב שהם נלחמים ביצור על-טבעי. באטמן הוא גם אשף הבריחות ויודע להשתחרר ממלכודות רבות, לפרוץ מנעולים, להתיר קשרים ולהשתחרר מחבלים. במספר גרסאות לבאטמן יש יכולת חיקוי. אחד מסימני ההיכר של באטמן הוא האינטלקט הגאוני שלו והיותו מוכשר במספר רב של תחומי ידע, מיומנויות וכישורים שונים. הוא גאון מדעי וטכנולוגי (אם כי בגרסאות שונות הוא מסתמך על אנשים אחרים שיתחזקו את אמצעי הלחימה וכלי הרכב שלו), בלש וקרימינולוג מומחה, ובנוסף אסטרטג מיומן ותכסיסן, יכולות המאפשרות לו לאלתר תוכניות לחימה יעילות כנגד איומים שונים, בהם נבלי-על מסוכנים. חלק נכבד מעלילותיו של באטמן מתוארים כמאבק מוחות בין באטמן לאויביו, כגון למשל המאבק באיש החידות המנסה להותיר חידות ופשעים שבאטמן לא יוכל לפתור. תלבושת ממוזער\|שמאל\|200px\|חליפתו של באטמן מתוך "עלייתו של האביר האפל" תחפושתו של באטמן (שמכונה "חליפת העטלף") מכילה מאפייני עטלף על מנת להפחיד פושעים. הפרטים שבתלבושת משתנים ללא הרף בחוברות ובמדיה, אך האלמנטים הבסיסיים נותרים: גלימה ארוכה המזכירה כנפי עטלף, ברדס המכסה את פרצופו וממנו בולטים שני חודים המזכירים אוזני עטלף, סמל עטלף מסוגנן על החזה וחגורת אביזרים ואמצעי לחימה. המראה הכללי של הדמות, בעיקר צורת אוזני העטלף והגלימה, השתנה בהתאם ליוצרים. צבעי התלבושת המקוריים הם כחול ואפור, אף על פי שסוגיית הצבעים נבעה משיטת הצביעה באותם ימים. באטמן עוצב במקור עם גלימה וברדס שחורים עם חליפה אפורה, אך סטנדרט הצביעה דרש להוסיף כחול לצבע השחור. בעוד שבקומיקס ובסדרות האנימציה המצוירות דבקו בצבעים אלה, בגרסאות הקולנוע חליפת העטלף הייתה כולה בצבע שחור או אפור-כסוף כהה, למעט החגורה הצהובה וסמל העטלף. לסמל העטלף נוסף רקע צהוב בצורת אליפסה בשנת 1964, מה שהפך לסימן המסחרי של הדמות, בדומה לסמל ה-S בצבעי הצהוב-אדום של סופרמן. בעוד שבחלק מהגרסאות מדובר בחליפת בד רגילה, בגרסאות אחרות – דוגמת הקומיקס של פרנק מילר וסרטי הקולנוע של ברטון (באטמן (סרט, 1989) ובאטמן חוזר), נולאן (טרילוגיית האביר האפל), זאק סניידר (באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק), מאט ריבס (הבאטמן) והסרט הפלאש – חליפת העטלף היא גם שריון גוף המסוגל לבלום כדורי אקדח. בגרסת נולאן הגלימה יכולה להפוך לדאון המאפשר לבאטמן לדאות בין גגות העיר. בסרט הפלאש מ-2023 הגלימה של באטמן, בנוסף ליכולתה להפוך לדאון דמוי כנפי עטלף, היא חסינת-כדורים ובאטמן פורש אותה על מנת להגן על בארי אלן מירי כדורי רובה סער AK-47. בנוסף לחגורת האביזרים באטמן מטמין פטנטים שונים במקומות שונים בחליפה, למקרה שיאבד את חגורתו. בכפפותיו, למשל, הוא מחביא ערכה לפריצת מנעולים ולעיתים גם שוריקן קטן בצורת עטלף. מגני הזרוע שלו, שכוללים להבים משוננים, הם לרוב משוריינים, והלהבים מאפשרים לו לחתוך וכן מספקים הגנה מפני להבי האויב. בגרסאות המדיה, באטמן מצויד בחליפות מיוחדות כדוגמת חליפת שריון ושלד חיצוני המגבירות את כוחו הפיזי (ללחימה בסופרמן וביין), חליפת סונאר, חליפה לשמירת חום גוף (ללחימה במיסטר פריז), חליפה חסינת אש, חליפת צלילה ועוד. חלק מחליפות השריון (לרוב אלה העתידניות) מעניקות לו כוח מוגבר ואף יכולת תעופה. מערת העטלף מערת העטלף משמשת כמרכז פיקוד למעקב מקומי וגלובלי, ובה מאוחסנים כלי הרכב שלו והגאדג'טים המשמשים אותו ללחימה בפשע וכן מזכרות שבאטמן שומר מקרבות. בחוברת הקומיקס Shadow of the Bat #45 וכן בסרט הקולנוע "באטמן מתחיל", צוין כי המערה היא חלק מרכבת המחתרת. בחוברת Batman #12 (אוגוסט-ספטמבר 1942) צוין קיומם של האנגרים תת-קרקעיים, כאשר המערה עצמה ומעבדת הפשע הוצגו בפרק השני של סרטי הטלוויזיה הקצרים משנת 1943, שנקרא "The Bat's Cave". הכניסה למערה הייתה דרך מעבר סודי החבוי מאחורי שעון אורלוגין, והיא הייתה מקום משכנם של עטלפים. אולם היה זה בחוברת Detective Comics #83 מינואר 1994 שמערת העטלף הופיעה לראשונה מעל דפי הקומיקס, והיא התפתחה בחלוף השנים להכיל גם מחשב-על ומעבדת זיהוי פלילי. במשחק ארקהם אסיילום באטמן מספר לאורקל כי הוא הקים מערת עטלף נוספת מתחת לארקהם אסיילום. ציוד באטמן משתמש במגוון רחב של גאדג'טים ופטנטים מותאמים מראש במלחמתו בפשע, כאשר העיצובים שלהם דומים לצורת עטלף. היסטוריון באטמן, לי דניאלס, נותן את הקרדיט להצגתה של חגורת האביזרים לגרדנר פוקס בחוברת Detective Comics #29 (יולי 1939) כמו גם לנשק הראשון - הבאטראנג, בומרנג דמוי עטלף. באטמן שומר על ציוד השטח שלו בחגורת אביזרים, הידועה בכינוייה באנגלית Utility Belt, הנושאת במשך השנים אינספור אמצעי לחימה. אמצעי לחימה אלו נישאים כקפסולות בתאים מיוחדים או בכיסים קטנים. בין היתר הוא משתמש גם ברובה חבלים, נפצים ושוריקנים, באטראנגי נפץ, שוקר חשמלי, רימוני גז וערכה לפריצת מנעולים. רובה החבלים הוא אחד הגאדג'טים החשובים והאופיינים ביותר של באטמן: מדובר במשגר היורה חבל ובקצהו אנקול (קרס טיפוס) וכולל גם כננת המושכת את באטמן למעלה כאשר הקרס נתפס במטרה. רובה החבלים מאפשר לו לטפס על גורדי השחקים בגות'אם סיטי ולדלג בין גגות הבניינים בעיר, אך משמש גם ללחימה בפושעים. ברוב הגרסאות אין התייחסות למגבלות טכנולוגיות, פיזיקליות וריאליות של רובה החבלים ולבאטמן יש בפועל מלאי בלתי מוגבל של חבלים ורובה החבלים שלו תמיד טעון ומוכן לפעולה. יוצא מן הכלל הוא השימוש בנשק חם, כלל אותו באטמן אוכף באדיקות, היות שנשק חם הוא שהרג את הוריו. אמנם תיאורים מודרניים של הדמות מציגים את כלי הרכב שלו חמושים במקלעים אך באטמן מקפיד להשתמש בהם רק נגד חפצים (כגון פריצת מכשולים או נטרול כלי רכב אחרים) ולא כדי להרוג. במשחק "באטמן: ארקהם נייט", באטמן משתמש בתחמושת חיה כנגד טנקים שנשלטים בשליטה מרחוק, מאחר שאין בתוכם בני אדם שעשויים למות. כמו כן, הבאטמוביל מוגנת בשדה חשמלי וכאשר עבריין בא איתה במגע, הוא מתחשמל ומועף הרחק. כלי רכב ממוזער\|250px\|הבאטמוביל מהסרט "באטמן" של טים ברטון מ-1989. באטמן מצויד במגוון כלי רכב. המפורסם מכולם הוא הבאטמוביל, אך לבאטמן גם יש מטוס, סירת מרוצים, צוללת ואופנוע. באטמן משתמש בכלי רכב אלו להתנייד ברחבי גות'אם סיטי אך גם להילחם בפושעים. רובם ממוגני ירי וחמושים במגוון פטנטים כגון מקלעים, רובה חבלים, מערכות שליטה ובקרה מתקדמות, מערכות קשר ועוד. בגרסאות מדיה מסוימות, באטמן מרבה להשתמש בדאונים המעוצבים ככנפי עטלף גדולות על-מנת לדלג בין גגות גות'אם. בחלק מהגרסאות (כדוגמת הסרט "באטמן מתחיל") הדאון הוא חלק אינטגרלי מהגלימה שבחליפתו. רכבו העיקרי הוא הבאטמוביל - המתואר לרוב צבוע בצבע שחור או כחול כהה וכולל כנפונים המזכירים כנפי עטלף. זהו רכב מהיר ומכונית משוריינת שבה פטנטים שונים, כגון רובה חבלים, מחשב, פצצות עשן, נהיגה בשלט רחוק ועוד. במהלך השנים השתנה עיצובה במדיות השונות - החל במכונית ספורט מסוגננת, עבור ברכב שטח (למשל בטרילוגיית הסרטים של נולאן) וכלה בטנק כבד (למשל ברומן הגרפי באטמן: האביר האפל חוזר מאת פרנק מילר). במשחק הווידאו "באטמן: ארקהם אסיילום" מוצגת הגרסה "הקלאסית" של הבאטמוביל המזכירה את המכונית שהופיע בסדרה המצוירת. במשחק "באטמן: ארקהם נייט", הבאטמוביל נראית כמו הגרסה שהופיעה בטרילוגיית סרטי "באטמן" של כריסטופר נולאן. דמויות משנה האינטראקציה של באטמן עם הדמויות שסבבו אותו עזרו לבסס את הדמות ולהגדירה. מפכ"ל המשטרה ג'יימס גורדון, בעל בריתו במשטרת גות'אם סיטי, הופיע לצידו החל מהחוברת הראשונה ממאי 1939. בהמשך הצטרפו גם אלפרד פניוורת' כמשרתו האישי ולושיוס פוקס כשותפו העסקי והאחראי לפטנטים הרבים שברשותו. אולם, תפקיד דמות המשנה החשובה ביותר שמור לשותפו הצעיר רובין. רובין הוא שותפו של באטמן ללחימה בפשע, שנמצא איתו בשטח ומסכן את חייו בקרבות נגד הפושעים. רובין מאומן ומודרך על ידי באטמן שמשמש לו גם מורה רוחני ודמות אב. במהלך עלילות קומיקס מספר דמויות שונות נטלו את זהותו של רובין. הרובין הראשון, דיק גרייסון, פוצח בקריירת סולו כנייטווינג, אם כי הוא ובאטמן עדיין משתפים פעולה מדי פעם. הרובין השני, ג'ייסון טוד, נפצע ונהרג בידי הג'וקר, אך חוזר לחיים כיריב שקול לבאטמן, הברדס האדום. הרובין השלישי, טים דרייק, הופיע לראשונה ב-1989 ומאז כיכב בסדרה משלו, רובין האדום. הרובין האחרון, דמיאן ויין, הוא בנם הביולוגי של ברוס ויין וטליה אל-גול, בתו של ראס-אל-גול. דמויות נוספות כוללות את ברברה גורדון, בתו של מפכ"ל המשטרה גורדון, אשר החלה כצלע שלישית במשפחת העטלף כבאטגירל. גורדון נטלה את זהות אשפית המחשבים אורקל לאחר שנפצעה ורותקה לכיסא גלגלים בידי הג'וקר באירועי באטמן: הבדיחה ההורגת, ולאחרונה שבה לזהותה כבאטגירל לאחר שהתחושה ברגליה חזרה; עזראל, מתנקש הממלא את מקומו של באטמן באירועי Batman: Knightfall; קסנדרה קיין, בתו של מתנקש אשר הופכת ברבות הימים לבאטגירל השנייה ולעטלף השחור; הציידת, שורדת יחידה ממשפחת פשע שהופכת לאנטי-גיבורה הלוקחת את החוק לידיה ואשר עובדת לצד באטמן לעיתים; וסטפני בראון, בתו של הנבל קלומאסטר שהייתה בעבר רובין הרביעית וספוילר, נטלה את זהות באטגירל מקסנדרה קיין בעקבות אירועי באטמן: הקרב על הגלימה והפכה לבאטגירל החמישית. בהמשך חזרה להיות ספוילר. בסיפור "באטמן: האביר האפל חוזר" מוצגת דמותה של קארי קלי, שמתפקדת כרובין בעתיד הדיסטופי בסיפור ומסייעת לבאטמן המזדקן להשיב את הסדר על כנו בגות'אם, שנשלטת בידי כנופיות רחוב ונבלי על. אויבים באטמן נתקל בשלל אויבים החל מפושעים זוטרים, עבור בראשי מאפיה ומשפחות פשע רבי-השפעה ועד לנבלי-על. רשימתם היא מהמוכרות ביותר בתרבות הפופולרית, ולרבים מהם סיפורי מקור טרגיים שגורמים להם לעבור לחיי פשע. אויבו המושבע של באטמן הוא הג'וקר, פושע אנרכיסט פסיכופת ורצחני דמוי ליצן, המייצג את כל מה שבאטמן איננו, בכך מהווה ניגוד מושלם אליו. נבלי-על נוספים כוללים את ראס-אל-גול - ראש "ליגת הצללים" הרואה בבאטמן הן יריב שקול והן יורש ראוי, דו-פרצוף (הארווי דנט), איש החידות (אדוארד ניגמה), הדחליל (ד"ר ג'ונתן קריין), הפינגווין (אוסוולד קובלפוט), מיסטר פריז (ד"ר ויקטור פריז), קאטוומן (סלינה קייל), פויזן אייבי (פמלה אייסלי, קיסוס רעיל), ביין, הארלי קווין (העוזרת של הג'וקר), הכובען המטורף, קילר קרוק (התנין הקוטל), קילר מות' (העש הקוטל), אדם-עטלף, פני חימר, הפיתום (עם פני צלקת), פיירפליי (הגחלילית), המסיכה השחורה, האש וסולומון גרנדי בין היתר. חלק נכבד מאויביו של באטמן הם פסיכופתים או חולי נפש, ולכן מוחזקים בארקהם אסיילום - מוסד סגור לחולי נפש. אף על פי שמדובר במוסד סגור ומאובטח רבים מהם בורחים ממנו אחת לכמה זמן. השפעה תרבותית באטמן הפך לאייקון תרבותי המוכר ברחבי העולם. נוכחותו פשטה מעבר לגבולות הקומיקס - הסרט משנת 1989 וכן המסחור הרב שנעשה בעקבותיו הביאו את הדמות לתודעה הציבורית. בחגיגות 60 שנים להולדת הדמות, העיתון הבריטי הגארדיאן ציין כי דמותו של באטמן נמצאת בסחרור אינסופי של המצאה מחדש של התרבות העכשווית וכי הוא גם נחשב לאייקון וגם למצרך - ממצא תרבותי מושלם למאה ה-21. יתר על כן, מספר ירחונים כלכליים השתמשו בדמות לצורך מחקרים - מגזין פורבס העריך כי ברוס ויין הוא האדם הבדיוני התשיעי בהונו, שנאמד ב-5.8 מיליארד דולר, מספר מקומות מתחת לאיירון מן, שהונו נאמד ב-6 מיליארד דולר. ביזנסוויק מיקם את הדמות כאחת מעשרת גיבורי-העל האינטליגנטיים בעולם הקומיקס. אנטרטיינמנט ויקלי מיקם את הדמות ברשימת 20 הגיבורים המגניבים ביותר בתרבות הפופולרית. הסרט "באטמן" משנת 1989 נכלל ברשימת מאה הגיבורים והנבלים במאה שנים של מכון הסרטים האמריקאי. קומיקס אזכור במדיות אחרות באטמן הפך לדמות פופולרית מאוד עם הצגתו וכיכב בסדרת כותרי קומיקס שבהם הוא היה הדמות הראשית בשנת 1940. בחלוף הזמן נעשו מספר עיבודים לדמות. הסדרה באטמן מסוף שנות ה-60 השתמשה באפיון קאמפי, מגמה שהמשיכה בשנות השבעים והשמונים. סרטי הקולנוע "באטמן" של טים ברטון ו"באטמן מתחיל" של כריסטופר נולאן הציגו באטמן אפל וגותי. במשחקי מחשב משחקי מחשב רבים עוסקים בבאטמן, חלקם בעקבות סרטי הקולנוע עליו. בין הראשונים היה Batman: The Caped Crusader משנת 1988. משחקי באטמן הידועים ביותר היא סדרת המשחקים באטמן: ארקהם של חברת משחקי הווידאו Rocksteady, שזכתה לשבחים רבים. בין השנים 2009 ו-2011 יצאו שני משחקי המחשב והקונסולות "באטמן ארקהם אסיילום" ו"באטמן: ארקהם סיטי", אשר בניגוד למשחקים קודמים שמהווים אדפטציות לדמות הקומיקס כפי שהיא מופיעה במדיום הטלוויזיוני, הם הראשונים שמספרים את מיתוס איש העטלף בדרך מודרנית וחדשה. המשחק הראשון אף זכה בפרס באפט"א למשחק הטוב ביותר לשנת 2009. ב-25 באוקטובר 2013 יצא המשחק השלישי בסדרה, "באטמן ארקהם אוריג'ינס", שמהווה הקדמה לשני קודמיו. ב-23 ביוני 2015 יצא המשחק הרביעי והאחרון בסדרת המשחקים של חברת Rocksteady, "באטמן ארקהם נייט". ב-2 באוגוסט 2016 יצא המשחק "Batman: The Telltale Series" של חברת Telltale. בקולנוע שנות ה-90 בשנת 1989, באטמן שב לקולנוע בסרטו של טים ברטון, "באטמן". מייקל קיטון הופיע בתפקיד באטמן וג'ק ניקולסון בתפקיד הג'וקר. הסרט זכה להצלחה קופתית והגיע למקום החמישי ברשימת שוברי הקופות של השנה וההצלחה הובילה ליציאת סרט המשך: "באטמן חוזר" ב-1992. בשנת 1995 יצא הסרט "באטמן לנצח" ובשנת 1997 יצא הסרט "באטמן ורובין", שניהם סרטי המשך לסרטים "באטמן" ו"באטמן חוזר", אולם בבימויו של ג'ואל שומאכר ובכיכוב ואל קילמר וג'ורג' קלוני. "באטמן ורובין" נכשל קופתית וביקורתית, מה שגרם לאולפני האחים וורנר לבטל את התוכניות לסרט חמישי בסדרה. שנות ה-2000 בשנת 2005 יצא אתחול מחודש לסרטי הקולנוע של באטמן - "באטמן מתחיל", בבימויו של כריסטופר נולאן, ובו מובא סיפור המקור של הדמות. כריסטיאן בייל הופיע בתפקיד הראשי, תפקיד אותו חזר לגלם בסרט ההמשך "האביר האפל" משנת 2008, שנחשב לאחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר, ובו באטמן מתמודד מול הג'וקר בגילומו של הית' לדג'ר. ב-20 ביולי 2012 יצא הסרט השלישי והמסכם בבימויו של נולאן - "עלייתו של האביר האפל". הסרטים של נולאן - שמכונים גם "טרילוגיית האביר האפל" - זכו לביקורות חיוביות על הסגנון הריאליסטי והאפל של הסרטים והפכו לשוברי קופות. ביולי 2008 יצא סרט אנימציה יפני "באטמן: אביר גות'אם", המורכב משישה סרטים קצרים בסגנונות אנימציה שונים. בספטמבר 2011 יצא סרט האנימציה "באטמן: שנה ראשונה", שמבוסס על קומיקס באותו שם. משנת 2016 עד שנת 2021 השחקן בן אפלק גילם את דמותו של באטמן ביקום הקולנועי של DC. השחקן הביע חוסר רצון לחזור לגלם את הדמות, כמו כן, העולם הקולנועי אליו הייתה שייכת התגלמות זו של באטמן עובר אתחול בהובלת הבמאי ג'יימס גאן ובאטמן צפוי לחזור עם ליהוק חדש. סרט סולו בבימויו של הבמאי מאט ריבס יצא לאקרנים במרץ 2022 בכיכובו של רוברט פטינסון. סרט המשך עתיד לצאת ב-2025. באטמן הופיע גם בסרט הפלאש מ-2023 ב-3 גרסאות: בגרסה הראשונה הוא גולם על ידי בן אפלק והיה שייך ביקום הקולנועי של DC, בגרסה השנייה הוא גולם על ידי מייקל קיטון והיה באטמן זקן מיקום מקביל שסייע לפלאש והיווה מחווה לבאטמן של הסרט מ-1989, ובגרסה השלישית - הופעת קמע של ג'ורג' קלוני. באטמן של קיטון צויד בחליפת עטלף משוריינת, גלימה חסינת-כדורים שהופכת לדאון, רובה חבלים, באטראנג, מטעני נפץ ומטוס קרב בצורת עטלף. בטלוויזיה דמותו של באטמן הופיעה במדיות אחרות נוסף לקומיקס - רצועות קומיקס, ספרים, תסכיתי רדיו, סדרות טלוויזיה ואנימציה וסרטי קולנוע. רצועת קומיקס ראשונה הופיעה בעיתון יומי באוקטובר 1943, כאשר באותה שנה שודרה גם סדרת סרטי טלוויזיה קצרים בת 15 חלקים. בעוד לא הייתה לבאטמן תסכית רדיו משלו, הוא הופיע בתפקיד אורח בהרפתקאותיו של סופרמן החל משנת 1945. סדרת סרטי טלוויזיה שנייה בשם באטמן ורובין שודרה בשנת 1949. סדרת הטלוויזיה באטמן בכיכובו של אדם וסט שודרה בתחילת 1966 ברשת ABC, והפכה עד מהרה לתופעה תרבותית עקב חוש ההומור הקאמפי שבה. לדברי וסט, המונח "קאמפיות" לא מתאר אותה במדויק, והסדרה הייתה פארסה או פרודיה מכוונת לקומיקס. הסדרה שודרה למשך 120 פרקים עד לסיומה ב-1968. בין שתי עונות הסדרה צולם סרט באורך מלא. הפופולריות של סדרת הטלוויזיה הביאה לסדרת האנימציה הראשונה שנעשתה על הדמות, The Batman\Superman Hour. החלקים בהם הופיע באטמן נערכו יחדיו לאחר מכן כדי להכלל בסדרת האנימציה Batman with Robin the Boy Wonder בת 33 הפרקים, ששודרה בשנים 1968–1977 ברשת CBS. בשנים 1973–1983 באטמן הופיע כחלק מחבורת Super Friends, סדרת אנימציה מבית האנה ברברה. בשנת 1977 כיכב באטמן בסדרת אנימציה משלו בת 16 פרקים, The New Adventures of Batman בהפקת פילמיישן. בשנת 1992 חזר באטמן לטלוויזיה ב"באטמן - הסדרה המצוירת", שהופקה בידי האחים וורנר עבור רשת FOX, ותוארה כגילום הקרוב ביותר למראהו האמנותי של באטמן של שנות ה-90. הסדרה זכתה להצלחה רבה, ביקורות מצוינות ומספר פרסי אמי. הסדרה, שכללה שתי עונות בנות 85 פרקים, הובילה ליצירת סדרות המשך בעלות אותה המשכיות - "ההרפתקאות החדשות של באטמן", "באטמן: אבירי גות'אם", "באטמן: הדור הבא" (המתארת את קורותיו של טרי מקגינס שמכהן כבאטמן החדש בגות'אם סיטי העתידית, תחת הדרכתו של ברוס ויין הזקן) ו"ליגת הצדק" (צוות גיבורי-העל של DC קומיקס הכולל את סופרמן, וונדר וומן, פלאש ועוד), כאשר בכולן דיבב את דמותו של באטמן/ברוס ויין השחקן קווין קונרוי. לסדרות אלו נוצרו חמישה סרטי אנימציה באורך מלא. בשנת 2004 עלתה לשידור סדרת אנימציה חדשה בשם "הבאטמן", ששודרה למשך חמש עונות. בשנים 2008–2011 שודרה סדרת הקרוסאוברים "באטמן: האמיצים והנועזים" , שבה באטמן, בדומה לקומיקס, נעזר בגיבורי-על נוספים. בשנת 2009 עלתה סדרה בשם "Beware the Batman" . בשנת 2014–2019 שודרה סדרת הלייב אקשן "גות'האם" בכיכוב בן מקנזי המגלם את השוטר הצעיר ג'יימס גורדון בשנות נעוריו של ברוס ויין, אותו מגלם השחקן דוד מזוז. בשנת 2022 עלתה סדרת האנימציה "באטווילס" שעוסקת בכלי הרכב של משפחת העטלף. כשמחשב העטלף, בעזרת הרובוט שלו "M.O.E", מתקין בהם בינה מלאכותית, שנותנת להם יכולת לדבר ולהתנועע בחופשיות. משפחת העטלף מופיעה בתפקיד משנה, וכן דיוק תומאס מוצג בתור רובין וכן מציג את קסנדרה קיין כבאטגירל. ביבליוגרפיה קישורים חיצוניים דף הדמות באתר הרשמי של DC קומיקס דף הדמות בפרויקט פאנדום של DC קומיקס האביר האפל - אתר הסוקר בליווי מוזיקה ותמונות את מורשת העטלף של באטמן אלי אשד, איש העטלף פוגש את ז'יל דלז ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:גיבורי-על ב-DC קומיקס קטגוריה:דמויות שנוצרו על ידי ביל פינגר קטגוריה:יתומים בדיוניים	2024-09-03T12:26:41
ג'ובני לורנצו ברניני	REDIRECTג'ובאני לורנצו ברניני	2004-11-21T14:58:39
מוסטפה ה-1	הפניה מוסטפא הראשון	2009-07-11T05:27:30
וילהלם גוטפריד לייבניץ	redirect גוטפריד וילהלם לייבניץ	2004-12-07T11:11:36
יהדות קוצ'ין	שמאל\|ממוזער\|280px\|משפחה של יהודי קוצ'ין. צילום מסביבות 1900 יהדות קוצ'ין היא שם כולל למספר קהילות יהודיות בשטחה של מדינת קרלה, המהוות חלק מיהדות הודו, אשר התגבשו בדרום-מערב הודו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין. יהדות זו היא עתיקת יומין ומהעתיקות שבקהילות ישראל. בשיא גודלה מנתה כמה אלפי בני אדם. מרבית בני הקהילה עלו למדינת ישראל בין השנים 1950–1962, ונכון לשנת 2000 התגוררו בישראל כ-8,000 איש מבני הקהילה וצאצאיה. בקרלה נותרו כמה עשרות יהודים בלבד, מתוכם כ-20 בעיר קוצ'ין (קוצ'י). רק חלק מבני הקהילה חיו בעיר קוצ'ין עצמה. יתרתם חיו ביישוב ארנקולם ובכפרים מאלה, פארור, צ'אנמאנגאלם וכפרים נוספים באזור. היסטוריה הגעתם של היהודים לקוצ'ין קיימות מספר גרסאות לגבי זמן הגעתם של ראשוני היהודים לקוצ'ין; ייתכן שהמסורות הללו אינן סותרות, אלא משלימות, כך שיהודים הגיעו לקוצ'ין בכמה תקופות שונות: על פי סיפורי העם המקומיים, היהודים שהגיעו למלבר בספינות בתקופת שלמה המלך היו הסוחרים ששלח שלמה המלך להביא שנהבים ותוכים לבית המקדש הראשון, ולצורכי המסחר הקימו מושבה במקום. ישנם חוקרים שרצו להביא סיוע לקיומו של מסחר זה מדמיון של שמות של מוצרים, שיובאו מהודו בטאמיל ובלשון הקודש. יש חוקרים הטוענים שאזור דרום מערב הודו שבו נמצאת קוצ'ין הוא המקום המכונה "אופיר" בתנ"ך שלשם הגיעו ספינותיו של שלמה המלך. זו המסורת היותר נפוצה בקרב יהודי קוצ'ין. על פי הימצאותם של הכתבים של דברי גד החוזה, היהודים גלו בגלות שלמנאסר והגיעו למלבר דרך תימן. גרסה דומה לזו מוזכרת בדברי האברבנאל בפירושו לירמיה ג' י"ח. היהודים הגיעו למלבר עם חורבן בית שני. גרסה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב הפארדסים, אם כי הייתה קיימת גם בקרב המלברים. יהודי קראנגנור על פי המסורת שבקרב יהודי קוצ'ין ישבו היהודים לראשונה בקראנגנור, עיר נמל השוכנת כ-18 ק"מ צפונית לעיר קוצ'ין. העיר נקראה בפי היהודים "שינגילי", ושם לפי המסורת הייתה ליהודים אוטונומיה עצמאית. בספר "היהודים בהודו" מובאים דברי נוסעים המחזקים זאת: בתקופת קראנאגנור היו שני בתי כנסת שם, אם כי אין על כך עדויות ברורות לבד משרידים מועטים שטרם נבדקו. ידועים שמותיהם ("טיקומבאגום" – שפירושו דרומית לנהר, "קדאמבאגום" – שפירושו צפונית לנהר). בשמות אלו נקראו בתי הכנסת שהוקמו בקוצ'ין ובארנקולם אף שלא הייתה להם שום משמעות במקומם החדש. מילים מן השפה הטמילית שהייתה מדוברת בקראנגאנור (ולא בקוצ'ין – שם דברו מלאיאלאם) שימשו בבתי הכנסת בקוצ'ין למונחים הקשורים בהווי ביהכ"נ. השתמר פיוט שהוא ככל הנראה מאותה תקופה: "נאמר שירה השירים/משבח שיר השירים/עיניך כעיני תורים/ברוך ברוך ה': סמוכה את בלבבי/כמו כסף וזהבי/בזכות משה הנביא/שהוא עבד ה': יקרה את כנפשי/עבדך אני לא חופשי/מכרה אותי ככושי/אברך את שם ה': מספרד הלכתי נסעתי/עיר שינגלי שמעתי/ישראל מלך תאבתי/אותו ראו עיני:". ג'ונסון מונה מספר גורמים לעזיבת היהודים את קראנגנור: ב-1341 שינה שיטפון את פני השטח ונוצר הנמל בקוצ'ין, ומאידך הנמל הטבעי בקראנגנור נסתם. דבר זה עודד עזיבה של סוחרים. (ובאמת סמוך לזמן זה נוסד בית הכנסת קוצ'נגאטי בקוצ'ין ב-1345. בר גיורא, ספונות ב', עמ' רכג; קודר עמ' 138). על כל פנים קראנאגנור נשארה ברמה מסוימת מעורה בסחר התבלינים עוד כמאתיים שנה אחרי כן. קרבות על קראנגנור בין הראג'ה לבין מלכות קליקוט המוסלמית (נקראו זמורין או סמורי), מהם סבלו גם היהודים. בשנת 1504 הפורטוגזים בראשות סורז דה מנדז כבשו את קראנגנור. "הפורטוגזים הניחו את בתי הנוצרים וחנויותיהם אבל הם בזזו את בתי היהודים והמוסלמים". ההתקפה של הזמורנים על קראנגנור ב-1524: "לפי ההיסטוריון המוסלמי זן-עוד-דין 'היהודים הרגו מוסלמי אחד ומלחמה התלקחה'. מוסלמי קראנגנור קבלו עזרה מאחיהם באזור מלבר (הוא מזכיר 10 או 11 ערים) ש: 'התארגנו בצי של כ-100 סירות והפליגו לקודנגלור שם הם הרגו יהודים רבים. אלו שנמלטו נסו לכפר סמוך ממזרחה של קונ'. המוסלמים שרפו את בתיהם [של היהודים] ואת בתי הכנסת שלהם. בשלב שני נפנו להצית באש את בתי הנוצרים וכנסיותיהם. הם גם הוציאו להורג כמה נייארים שהתעמתו עם המוסלמים. כתוצאה מכך לא היה עוד ביטחון למוסלמים בקונ' והם נאלצו לעבור לעיירות אחרות'. לאור העובדה שמקור זה נכתב בערך בשנת 1583, מקור זה הוא קרוב למדי לזמן ההתרחשויות אבל הוא מאוד פרו-מוסלמי". אומנם היא מוסיפה שהדבר ברור ממקורות אחרים שלא היהודים ולא המוסלמים עזבו את קראנגנור לגמרי בשנה ההיא, אך זה בוודאי היה גורם להגירת חלק גדול מהיהודים. בשנת 1565 הביסו הזמורינים את צבא הראג'ה בקרב שהיה "בקראנגנור או לידה". זו השנה שבה, לפי הכרוניקות שנכתבו על ידי יהודי קוצ'ין עצמם, עזבו היהודים את קראנגנור סופית. באותה שנה חיזקו הפורטוגזים את אחיזתם בקראנגנור, כנראה בתגובה לתבוסת בעל בריתם בקוצ'ין. עדויות מוקדמות ממוזער\|180px\|מצבה שנמצאה בשינגלי מז' בכסלו שנת א'תקפ"א לשטרות (ה'ל' - 3 בנובמבר 1269) הרב לוי יצחק (לואיס) רבינוביץ' מתמצת חלק נכבד מהידיעות המוקדמות אודות יהודי קוצ'ין: 1. שבתאי שמואל קודר, בקובץ India and Israel, מאי 1951, כותב כי מצא בשיר חתונה של הנוצרים העתיקים במלבר שם מוזכר סוחר יהודי בשם Habban שהגיע לקראנגנור בשנת 55 לספירת הנוצרים יחד עם תומאס הקדוש. שהגיע עם בקשה של המלך לבנות מקדש. יתר מכן, מסופר על תומאס בעצמו שהתקבל בהגעתו לחוף מלבר על ידי נערה יהודיה מחללת בחליל. הוא נשאר ברובע היהודי של העיר בביתו של אדם בשם הרב פאול, והצליח בהעברה על דת של ארבעים יהודים. 2. מקור נוסף שמביא קודר: לפי קטע מספר בשם "History in Kerala" שנכתב על ידי K. K. Menon – ספינת מסחר רומאית המפליגה בין הים האדום לבין חוף מלבר מצאה שם מושבה יהודית במאה ה-2 לספירת הנוצרים. 3. כתב הזכויות המפורסם שניתן ממלך מלבר ליוסף רבן החקוק על שני הצדדים של שני לוחות נחושת השמורים בקפידה בביהכ"נ הפרדסי ב-Jewtown בקוצ'ין.. הלוחות מכילים 72 סעיפים המפרטים את זכויותיהם של התושבים היהודים – בהן חופש פולחן, פטור ממסים, הרשות לנהוג כמנהג הקסטה השלטת (הזכות להשתמש באפריון, לגבות מיסים מיוחדים, להעניק פטור ממסים ולתקוע בחצוצרה) וכן זכויות כלכליות עודפות ובעיקרן קבלת אחוזים מהמסחר שהיה בכפרים ובמחוז בו הם התגוררו: "ברכת שלום, ושגשוג! המתנות הבאות הוענקו בנדיבות על ידי אותו שזכה לתואר מלך המלכים, הוד מלכותו המלך סרי פרקאראן איראוי וונמאר, אשר אבותיו אוחזים בשרביט זה מאות אלפי שנים, בשנה השלושים ושש אחר השנה השנייה, ביום שוכנו במיוריקוט (Muricote) שמח להעניק את המתנות הבאות. אנחנו מזכים מארמון ממשלתנו במוריאקוט בשנת השלושים ושש לימי חיינו ובשנה השנייה לממשלתנו וגם מאות שנים אחרינו, מזכים אנחנו מהיום ומעלה את הנכבד בשמו יוסף רבן, ונותנים לו לתשורה את ארץ אנזיוורנוס (קרנגנור) גם הזכויות להשתמש ביריה מהכלי תותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות בחצוצרות ובשופרות, והזכות לפסוע על בגדים לבנים מוצעות, ולשאת לפניו אבוקות באור היום, ולשאת השמשיה העגולה ולהכות בתוף הפיל, ולהשתמש בצרורות פרחים לפני החתן והכלה-והזכות לשאת הענף ברחובות בהליכה בסך-כן מזכים אנחנו אותו להיות חופשי ממסים וארנוניות ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים, וגם מקום רחב ידיים למסחר, וחפשי מכל מיני מיסים וארנוניות ולהיותו לראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות בארצות ממשלתנו. כל הזכויות האלו נתונות הן ליוסף רבן בעל אחוזת אניוורנוס, לו ולבניו ולבני בניו, לחתניו ולכלותיו ולכל בני משפחתו. עד עולם כל עוד הירח ישלוט ברקיע. ורשומים הדברים על לוח נחושת.- נכתב ונחתם בפני העדים: קובורטהן מרטנהדהן (מושל בוונד), קיטהי שוריקנדן (מושל בנוונדפיו), מינוויר מדיווין (מושל ערליי), עדיירנא שטאן (מושל ווילווא), קוטהוי ראווי (מושל וודמביל ואראנד), שומר ראש המושל שייער מורקן שסאן- נכתב בכתב יד טוטרום הכותב פנדלורכירי קנקילאפא". התאריכים שניתנים לכתיבת מסמך מפורסם זה נעים בין השנה 379 כפי שיהודי קוצ'ין מתעקשים לטעון, לבין 1020 כפי שמקובל במחקר. 4. לוח שניתן על ידי המלך של קרלה לכנסייה הסורית של מלבר בשנה 824 וחתומים עליה כעדים [בין היתר] ארבעה יהודים באותיות עבריות. 5. הסופר הערבי אבן ווהאב מזכיר את יהודי קראנגנור במאה ה-9. 6. הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה בן המאה ה-12 מזכיר את יהודי מלבר. בכותבו על קאולם - כיום העיר קולאם במדינת קרלה. הוא מציין: "וביניהם בכל האי כמו אלף (נ"א מאה) מישראל. וכל בעלי הארץ ההיא שחורים והיהודים כמו כן. והם יהודים טובים בעלי מצוות וביניהם תורת משה והנביאים ודבר מועט מתלמוד והלכה". 7. מאה שנה מאוחר יותר מרקו פולו עדיין מוצאם שם. 8. במאה ה-16 הגיעו לדרום-מערב תת-היבשת ההודית יהודים מספרד ומפורטוגל (בעקבות גירוש ספרד) וכמו כן מעיראק, מתימן ומגרמניה. אלה נקראו בפי הקהילה "פארדסים", כלומר "זרים" בשפת המלאיאלאם המקומית. היו קשרים מועטים בין המלברים והפרדשים. התקיים קשר בין ראשי הקהילות שעזרו אחד לשני, הן בנושאי דת והן בשתדלנות. 9. במסע שליחות לאוסטרליה, לאחר עיכוב בתימן, הגיע ר' יעקב ספיר בסוף הקיץ של שנת ה'תר"כ (1860) לקוצ'ין אשר על חוף מלבר בדרום-הודו, ואף שם נזדמן לחתונת בנו של אחד מנכבדי הקהילה, וראה שטקסי הנישואין שבתימן הם פשוטים לעומת טקסי הנישואין המפורטים בקהילה קדומה ונידחת זו, כי זה הכלל: ככל שהעדה נידחת יותר, ומספר היהודים מבוטל לעומת מספר בני העם שבתוכו הם יושבים, כן ירבו טקסי הנישואין ותגדל השמחה בהם. ר' יעקב ספיר הרגיש בכוח ליכוד העם שבטקס הנישואין, ולאחר שהרבה לתאר את טקסי הנישואין הארוכים בין יהודי קוצ'ין, הוסיף דברי התנצלות אלה: "הנה הוגעתיך ידידי הקורא... למען הראותך קדושת דת משה ומנהגי ישראל בכל דור ובכל מקום שהם... למען תתבונן איך יקר וקדוש לישראל עם קדוש דרכי הנישואין לעשותם על טהרת הקודש, לשם ה' לתת חלק כבוד ויקר למי שעשה לנו את הנפש הזאת ולא כמשפטי הגוים בארצות הקדם וכעלילותיהם המתהללים בהוללות ושכלות כל פה דובר נבלה וכל שיריהם עגבים". ואילו בין היהודים בארצות ההן, אף שלא כל שירי-החתונה שלהם היו לפי טעמו, הרי רוב השירים היו שירי כיסופי-גאולה, ושירי תפילה לשיבת ציון. (אברהם יערי) קהילות המלברים והפרדשים 250px\|ממוזער\|"בבית הכנסת של היהודים הלבנים בקוצ'ין", איור משנת 1876 יהדות מדינת קרלה נחלקה לשמונה קהילות, בשמונה יישובים: פארור, צ'נמנגלם, מאלה, ארנאקולם-טקומבהאגם, ארנאקולם-קדבומבהאגם, קוצ'ין-טקומבהאגם, קוצ'ין-קדבומבהאגם (נודע גם בשם "קוצ'אנגדי" על שם אזור השוק שדרומית לו), קוצ'ין-פרדשי. מתוכן, שבע קהילות היו של "מלברים" (משמו הערבי והעברי של האזור: מלבר), הקהילה העתיקה יותר באזור. קהילה אחת הייתה של "פרדשים" (בשפת המליאלם: "זרים"), יהודים שהגיעו לקוצ'ין במאה ה-16. קהילות המלברים והפרדשים התבדלו זו מזו בקשרי חיתון וצורכי קהילה. כל קהילה טענה למקוריותה וזמנה הרב יותר באזור.. מלברים – הקהילה העתיקה והמקורית והגדולה שהתיישבה באזור. ישנן מסורות שונות לגבי זמן הגעתם לקוצ'ין. מסורת אחת טוענת שזמן הגעתם הוא בימי שלמה המלך בימי בית המקדש הראשון לשם מסחר והתיישבו במקום. מסורות אחרות גורסות זמנים מאוחרים יותר כדוגמת גלות בית ראשון ואף בימי בית שני במהלכו ובגלות לאחר מכן. פארדסים או פארדשים (כונו גם "לבנים") – פירוש המילה הוא "זרים" בשפת המליאלם. אלו הם יהודים אשר הגיעו לאזור לאחר השתלטות הפורטוגזים על עיר הנמל בקוצ'ין ב-1503, במהלך המאה ה-16 מעיראק, מסוריה, מפרס, מהלבנט, ומגרמניה, ובשלב מסוים פרשו והקימו קהילה נפרדת. קהילה זו הייתה קטנה יחסית לקהילות המלברים. משוחררים – ילידי בית שקיבלו גט שחרור והתגיירו על ידי מעבידיהם, הם תת-קאסטה שהתהוותה בתוך הקהילה הפרדשית בסוף המאה ה-18 או תחילת ה-19. ככל הנראה, גם קהילות המלברים נהגו להבחין בין "מיוחסים" ל"לא מיוחסים", כפי שמעיד נפתלי בר גיורא, וכפי שמעידה העובדה כי בכל בתי הכנסת בקרלה היה חדר מבוא, שכנראה שימש לתפילה של ה"לא מיוחסים", בדומה לחדר המבוא בבית הכנסת הפרדשי. על אף הפילוג בין המלברים לפארדשים, למול המרחב החיצוני הלא יהודי נחשבו היהודים כקבוצה אחידה בעלת מעמד, ושתיהן היו אדוקות מבחינה דתית ובעלות מסורת ומנהגים דומים. חיי הדת בקוצ'ין בתי הכנסת בקוצ'ין ממוזער\|250px\|לוח ללימוד טעמי המקרא כמנהג יהודי קוצ'ין (יוחנן בן נחמיה 1987) ממוזער\|200px\|קונטרס תוספות לימים הנוראים בכתב יד הרב אברהם חי אברהם זצ"ל מרכז חיי היהודים היה בית הכנסת, שלא היווה רק מרכז דתי. אלא המרכז אליו התנקזו חיי היומיום וטקסי מעגל החיים, ואף יישוב סכסוכים. בקוצ'ין היו שמונה בתי כנסת, וסביב כל אחד מהם הייתה מעין קהילה עצמאית שהיוותה יחידה שיתופית שהחברות בה עברה מאב לבנו. כל קהילה הייתה מקיימת טקסים ואירועים במרחב בית הכנסת שלה, הן בחיי היומיום, סדר תפילה ולימוד, והן בימות חג ואירועי שמחה. באי בית הכנסת הוזמנו כאורחים לחגיגות השונות, והמפגשים איחדו את הקהילות השונות בקרלה. מסורת ביד יהודי קוצ'ין שכל בתי הכנסת נבנו במתכונת בתי הכנסת בקראנגנור. סימוכין למסורת זו יש מן העובדה שכל בתי הכנסת בנויים בסגנון אחיד. רשימת בתי הכנסת ותאריך היווסדם: בעיירה פארור (1164), "קדומבאגאם" בעיר ארנקולם (1200), קדומבאגם בעיר קוצ'ין (1540), פרדסי (1568), "תכומבאגם" בעיר ארנכולם (1580), בעיירה צ'נדמאנגאלם (1614), תכומבאגם בעיר קוצ'ין (1647). חלק מבתי הכנסת עברו שיפוץ (או בנייה מחדש) בסוף המאה ה-16 – תחילת המאה ה-17, והוצבו אבני פינה עם כתובות לציון המאורע. נוסח התפילה והמנהגים של הקהילה ברובו הוא בנוסח ליוורנו, ורובם היו משתמשים בסידור תפלת החדש כמנהג קהילות הספרדים ועדות המזרח. אולם התפילה שזורה בהרבה פיוטים בלחנים הייחודיים לעדה. כמו כן ישנם מנהגים קדומים ייחודיים שנשמרו על ידי העדה כמו בניית ה"מנרה" (חופה) בבית הכנסת בשמחת תורה או קריאת נוסח קידוש הכלה על ידי החתן (ולא על ידי הרב), קבורת המתים בארון מיוחד (פתוח למטה כנדרש בהלכה) ועוד. אצל הקוצ'ינים לא היו כהנים ולויים, והם היו שוכרים כהנים מתימן. מסורת הקריאה בתורה עשירה ביותר. ישנם מספר ניגונים שונים לקריאת התורה: קה"ת של שבת שחרית וחגים. קה"ת של חול ושל מנחה בשבת, קריאה זו דומה למדי לקריאה של שבת אלא שהיא מהירה ממנה. פרשיות מיוחדות: "ויכלו השמים והארץ", "ברכת יעקב" (כולל שלושה ניגונים שונים – אחד כמו קה"ת של חול רק יותר איטי ומסולסל, ושניים ייחודיים לקריאה זו), "שירת הים" (דומה לנגינה השנייה של ברכת יעקב), עשרת הדברות (שלושת הניגונים של פרשת ויחי), ברכת כהנים, פרשת וזאת הברכה (שני ניגונים – אחד לברכות משה, והשני למות משה). מות משה (חתן תורה), נקרא גם עם תרגום. כך גם בקריאות ההפטרה: קריאת הפטרה רגילה. קריאת הפטרה של חגים (ובפסוקי הסיום הנגינה משתנה לנגינה אחרת) 3 קריאות הפטרות התוכחה (ג' דפורענותא) בימי בין המצרים. הפטרת ת"ב (ניגון איכה). בחו"ל הייתה נקראת עם תרגום (באותו ניגון) למליאלם. קריאה של נביאים ללימוד (כגון חוק לישראל, פסוקים של "ויתן לך" במוצ"ש, תיקון ליל שבועות וכו'). שבת חתן – החתן עולה מפטיר, וקורא "ואברהם זקן בא בימים" (פרשת חיי שרה) כאשר החזן מתרגם. לאחר מכן החתן קורא את הפטרת "שוש אשיש" (ישעיהו, פרק ס"א-ס"ב) לימוד התורה בקוצ'ין גדול חכמי העדה היה רבי נחמיה בן אברהם אשר נקרא בשפה המקומית "נמיה מוטא" (נחמיה הזקן). לפי המסורת הגיע רבי נחמיה מתימן כדי ללמד תורה והתקבל בחום על ידי אנשי הקהילה. הרב נחמיה נפטר בנר ראשון של חנוכה שנת ה'שפ"א (20 בדצמבר 1620). ביום פטירתו מקיימים בני העדה עד היום סעודת מצווה לזכרו, על שמו הוקם בית הכנסת "היכל נחמיה" במושב גבעת כח (ממזרח לעיר יהוד). על מצבת קבורתו נחקק: ממוזער\|200px\|מרבני יהודי קוצ'ין (סוף המאה ה-19 – המחצית הראשונה של המאה ה-20) למרות המיקום המבודד של הקהילה, בזכות היותה של קוצ'ין עיר נמל, נמשך קשר רציף עם שאר הקהילות היהודיות בארצות אחרות; ישנן איגרות שנשלחו על ידי יהודי קוצ'ין לחכמי ירושלים, תימן וקהיר בענייני הלכה. הנהגת הקהילה הייתה בידי זקני הקהל, ואילו על לימוד התורה היו מופקדים ה"מורים" ("מולדיארים"). על מצב ידיעת התורה ולימודה בקוצ'ין בתקופות מוקדמות ישנן ידיעות סותרות. הרמב"ם באיגרתו לחכמי לוניל (לערך משנת 1200) כותב על יהודי הודו שיש להם ידיעה בתורה שבכתב בלבד. לעומת זאת בנימין מטודלה שחי באותה תקופה לערך כותב על ידיעות מסוימות בתורה שבע"פ.. ידוע גם שבאותה תקופה היו באזור קוצ'ין מושבות סוחרים שרבים מהם היו תלמידי חכמים. תיעוד של איגרותיהם השתמר בגניזת קהיר. השואל ששלח שאלה לרדב"ז ולמהריק"ש (סוף המאה ה-16) בנוגע למחלוקת הפנימית שהייתה בקהילה מתאר קהל של יודעי תורה, אך ללא תלמידי חכמים מופלגים. גם הרב זכריה אלצ'הרי, שביקר בקוצ'ין באותה תקופה, מתאר לכאורה מצב דומה. במאה ה-19 חי ופעל בקוצ'ין החכם רבי אבא יצחק יפה. לזכרו הוצבה אבן בכותל בית המדרש בעיר ארנכולם, שם למד ולימד: "ב' ד' ה' / הצור תמים פעלו / ציון זכירת מושל יראת אלקים הוא הקדוש /שלשלת יוחסין מאצילי פולין/ הופיע בעיר ארנכולם/ הרביץ תורה ברבים בפלפול עצום / כהר' אבא יצחק יפה בכהר' אריה ליב יפה /נתבקש במתיבתא דרקיע עם בני עלי' /ביום ג' י"ב לחודש אדר שנת התר"ן(-1890)/והייתה מנוחתו כבוד/תנצב"ה". בין תלמידיו המפורסמים של הרב אבא יצחק יפה היו: הרב מנחם אהרון המכונה מניי מולדיאר שהיה רב ופוסק בקהילת מאלה; הרב שמעון המכונה סימוגו מולדיאר והרב אליהו המכונה אליאצ'קה מולדיאר. תלמיד-חבר נוסף היה הרב נחמיה זצ"ל, ממנו למד אחיינו הרב אברהם חי אברהם המכונה ווצ'אקה מולדיאר, עלה לארץ בשנת תשכ"ב, ונפטר בכ"ו אלול תשמ"ה בירושלים. העלייה לישראל טקסט=זוג מקוצ'ין לאחר עלייתם לישראל\|ממוזער\|180px\|זוג מקוצ'ין לאחר עלייתם לישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|פנים בית הכנסת הקוצ'יני בנבטים שמאל\|ממוזער\|250px\|המושב מסילת ציון שמאל\|ממוזער\|250px\|המושב תעוז ההחלטה לעלות לישראל התקבלה בקהילה ב-1918, בעקבות רצון לשפר את תנאי חייהם, לצד אידיאליזם ציוני. המשורר בן הקהילה, יצחק משה רובי, ביטא תחושה זו בשירו מתחילת המאה העשרים: . בשנת 1930 הגיע לקוצ'ין ד"ר עמנואל אולסבנגר על מנת לעודד את הקהילה לעלות לישראל. עם הקמת מדינת ישראל מנתה הקהילה כ-2,000 נפש. ראשי הקהילה מצ'נמנגלם, פארור מאלה, ארנקולום וקוצ'ין פנו לראש ממשלת ישראל בבקשה לעלות לישראל. תשובת ממשלת ישראל באמצעות הסוכנות היהודית הייתה שעל הקהילה לשלם ממקורותיה את עלות העלייה, כרטיסי טיסה וכן את כל העלויות הנלוות, זאת בשונה מכפי שהיה נהוג בנוגע לקהילות במזרח אירופה. יהדות קוצ'ין הייתה מהקהילות הבודדות ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה, וייתכן שהייתה זו הקהילה היחידה שנאלצה לשלם עבור עלייתה אחרי קום מדינת ישראל. אחרי ניסיון שלא הצליח עקב תקלה במטוס, עלתה הקבוצה הראשונה של בני העדה ב-5 בינואר 1950 והועברה לשער העלייה. במהלך 1950 הגיעו עוד 40 משפחות, ועד סוף 1952 עלו כ-300 נפש. בשנת 1953 הוחלט לעצור את העלייה בעקבות בדיקה שערך משרד הבריאות בקרב 60 עולים מקוצ'ין, בה נמצאו 50% נשאי אנקילוסטומה, שני חולי אלפנטיאזיס, חולה שחפת אחד ומספר מקרים של מלריה. בעקבות התגלית הוחלט לעצור את העלייה ולשלוח 350 עולים לבדיקות נוספות. העלייה חודשה שנה אחר כך, וב-1954 עלו כ-800 נפש. עד 1957 הועלו 600 נפש נוספים. עד סוף 1965 עלו לישראל כ-85% מהקהילה. יהודי קוצ'ין השתקעו בעיקר במושבים שונים ברחבי הארץ, שחמישה מהם מהווים עד היום מרכזי הקהילה: נבטים, מסילת ציון, תעוז, אביעזר, גבעת כ"ח, וכפר יובל. ב-1982 התגוררו 75% מבני הקהילה בישראל באחד מחמשת המושבים האלה. ריכוזים נוספים של בני הקהילה ניתן למצוא בירושלים, בקריית ביאליק, במושב שחר, בראשון לציון, באשדוד, בבאר שבע וברכסים. היהודים הפארדסים בקוצ'ין עלו לישראל בשנות ה-80 כשהם מונים כ-200 נפשות, והם פזורים ברחבי הארץ. מרכז הקהילה הפארדסית בבנימינה, שם גם בית הכנסת שבשכונת "אוהל יעקב", שכונת שיושבה בעיקר על ידי יהודים מגאורגיה, ושם נבנה גם על ידם בית הכנסת "עץ חיים". נוסח התפילה הוא יהודי ספרדי עם נעימות יהודיות ייחודיות לקהילה הגיאורגית והקוצ'ינית. התפילה משותפת לשתי העדות ומנוהלת בנוסח קוצ'ין וגאורגיה. גבאי בית הכנסת הוא מרדכי חנניה (חננאשוילי), שמשפחתו היא מוותיקי בנימינה. בית הכנסת במושב נבטים נבנה בסגנון המסורתי של יהדות קרלה, והוא מהווה את המרכז למורשת יהדות קוצ'ין. בית הכנסת שוחזר ועוצב בשיתוף פעולה בין האדריכל גרשון שבח והאמן בני וינקלר. נכון ל-2009 נותר בית כנסת פעיל אחד בקרלה, בית הכנסת פארדסי, שהוא גם אתר תיירותי והוא שוכן ברחוב jew town במטאנצ'רי קוצ'ין. את בית הכנסת מנהלים יהודים תושבי המקום בעזרת בית חב"ד המקומי אשר נפתח ב-2009, והוא פעיל בחודשי החורף בתפילות השבת, ובעיקר בחגי תשרי, אז מצטרפים לתפילות תיירים ישראלים ואנשי עסקים מהמזרח הרחוק. מוזיאון יהודי קוצ'ין במושב נבטים נמצא "מרכז מורשת יהדות קוצ'ין". ראו גם קהילת "בני ישראל" יהדות הודו הודים בישראל לקריאה נוספת שם טוב גאגין, חיי היהודים בקוטשין, ראמסגט, 1953 שלום זרביב, ממנהגיהם של יהודי קוצ'ין, בתוך: ילקוט מנהגים ממנהגיהם של שבטי ישראל, מהדורה שלישית ירושלים, 1996 שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, עמ' 40 פרננדס עדנה, יהודים אחרונים בקראלה, עם עובד, 2011 Ṿail, Shalṿah. India's Jewish heritage: ritual, art & life-cycle. Mārg Publications, 2002. K.S Mathew, One Heart Two World- the story of the Jews in Kochi, 2019 קישורים חיצוניים מוזיאון יהדות קוצ'ין - מושב נבטים פיוטי יהדות קוצ'ין בספריה הלאומית ארשת שפתינו- ספר פיוטי יהודי קוצ'ין יהדות קוצ'ין – אתר פרטי של בת העדה חכמי קוצ'ין- אור נחמיה שלום זרביב ממנהגי יהדות קוצ'ין אספת מאמרים המטבח הקוצ'יני מאת ד"ר אתי גלעד, באתר כיפה יהודי קוצ'ין בישראל נפתלי בר גיורא, מסע בהודו פ. מ. ג'וסאי, שירת אבריי , על השירה העממית של הנשים היהודיות בקוצ'ין, פורסם בפעמים, 13, תשמ"ב 1982, עמ' 84–95. חוברת שהוקדשה לתולדות הספרות של יהודי המזרח בארבארה קוטל ג'ונסון, יהודי קוצ'ין ויהודי קאפנג - הערות על קאסטה, בתי אב, שמות משפחה, 'קהילה' וגיור , פעמים 60, תשנ"ד 1994, עמ' 32–48 בארבארה קוטל ג'ונסון, קראנאגנור, יוסף רבן וצ'ראמאן פרומאל - על התימה בדבר מוצאם של יהודי קוצ'ין, על-פי שירתם העממית , פורסם בפעמים, 13, תשמ"ב 1982, עמ' 71–83. חוברת שהוקדשה לתולדות הספרות של יהודי המזרח הרב שם טוב גאגין, חיי היהודים בקוטשין נפתלי בר גיורא, לתולדות בתי הכנסת בקוג'ין, בתוך: ספונות ב' (תשי"ח), עמודים רי"ד-רמ"ה הרב חיים יעקב פיינשטיין, משבית מלחמות הרב לוי יצחק רבינוביץ', Far East Mission מאיר בר-אילן, 'ספרים מקוצ'ין', פעמים, 52 (תשנ"ב), עמ' 74–100 משה הלל, מגילות קוצ'ין, קהילות ישראל (תשע"ח) יהושע גרנט, תודעת גלות עמוקה ומוצפנת, על שירת הנשים של יהודי קרלה, מגזין ארץ אחרת היהודים בקוצ'ין, המליץ תרנ"ו, באתר דעת אתר בית חב"ד קוצ'ין ג'ון ג' רולנד, זיכרונות אשה מקוצ'ין , פורסם בפעמים, 71, אביב תשנ"ז, עמ' 129–132: חוברת שהוקדשה לתולדות יהודי עיראק והודו במאה העשרים העלייה הראשונה מקוצין בקשות לראש השנה סדר הבדלה קוציני "בין יהודי בקוצ'ין" – תיאור ביקורו של אל"ם יוסף כרמל ביהדות קוצ'ין ב-1965 מנהגי נשואין אצל יהודי ארצות המזרח הערות שוליים * קוצ'ין קטגוריה:קרלה	2024-09-04T17:23:24
גאולה כהן	ממוזער\|שמאל\|250px\|גאולה כהן כקריינית הרדיו של לח"י, 1948 220px\|ממוזער\|250px\| כהן בסוף שנות ה-40 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה גאולה כהן גאולה כהן (25 בדצמבר 1925 – 18 בדצמבר 2019) הייתה פוליטיקאית ישראלית וחברת הכנסת, אשר החלה את פעילותה במסגרת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קורות חיים כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אימה הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אימה אחות בתל חי, כשהתחולל שם הקרב שבו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן. כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור" ובסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, שממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל. באוניברסיטה העברית בירושלים למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות ומקרא. היא הייתה בעלת תואר שני. פעילות במחתרות ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י. שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" בזכות בקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית. ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור בידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר על החזקת אמצעי לחימה ושנתיים מאסר על החזקת משדר בלי רישיון, לריצוי באופן חופף. תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שלא צלח. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן"), שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד, ובעזרת שמלה חומה ונעליים של נורית יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ואחר כך חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה עורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י. בשנת 1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת. בעקבות הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" של ישראל אלדד והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית. ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית. כחברת כנסת בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת השמינית מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת. בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת. כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה: עלייה וקיבוץ גלויות: כהן נאבקה להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא יזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה). כיו"ר ועדת העלייה והקליטה נאבקה גאולה כהן למען עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות באדיס אבבה, נסעה לאתיופיה כסגנית שר המדע והטכנולוגיה נפגשה שם עם שרי הממשלה ותרמה תרומה חשובה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן. התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התנגדה לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העיקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה. בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. תחום אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה דעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון, כי הן שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל, חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988. בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל. בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992. בבחירות לכנסת השלוש עשרה, לא עברה "התחיה" את אחוז החסימה. לאחר הבחירות חזרה כהן לליכוד. בפרימרייז לרשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת. לאחר הקריירה הפוליטית בדצמבר 1994, לאחר סדרת אירועי טרור באזור חברון, עברה להתגורר חלקית בקריית ארבע כדי לתמוך במתיישבים ולחזק אותם. בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'. בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014). ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה יחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי"). ב-18 בדצמבר 2019 הלכה לעולמה, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94. הובאה למנוחות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. הותירה את בנה, צחי הנגבי. חיים אישיים בשנת 1947 נישאה ללוחם לח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים – יאיר וצחי. יאיר היה אוטיסט ונפטר בגיל 20. צחי הנגבי, היה לחבר כנסת, שר וראש המטה לביטחון לאומי. בני הזוג נפרדו בשנת 1962. הנצחה ממוזער\|רחוב גאולה כהן בחוות יאיר רחובות על שמה נקראו בנתניה, בקריית ים ובחוות יאיר. ספריה אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969 מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986 סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995 שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בריאיון עם רבקה אהרנסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008 ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012 עריכותיה כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג) לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007 זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011 אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996 ספרים שנכתבו אודותיה ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא. קישורים חיצוניים כהן גאולה-"אילנה", אתר העמותה למורשת לוחמי חירות ישראל גאולה כהן \| הדון קישוטית האחרונה בפוליטיקה הישראלית: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב הביוגרפיה של גאולה כהן בערוץ הביוגרפיות הישראליות, באתר וואלה גאולה כהן בורחת מהכלא, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י, 30 בנובמבר 2019 הערות שוליים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים קטגוריה:זוכות פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה קטגוריה:חברות כנסת זוכות פרס ישראל קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התחיה קטגוריה:חברות הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:יקירות ירושלים קטגוריה:יקירי ירושלים קטגוריה:משפחת פרנק קטגוריה:לוחמי הלח"י קטגוריה:פעילי תנועת החרות קטגוריה:קריית ארבע: חברי הכנסת קטגוריה:חברי כנסת מתנחלים קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה יהודים קטגוריה:מורשעים בדין בפלשתינה (א"י) קטגוריה:חברות הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברות הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברות הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברות הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברות הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2014 קטגוריה:בוגרות בית הספר בלפור (תל אביב) קטגוריה:בוגרי בית הספר בלפור (תל אביב) קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:זוכי פרס ירושלים (ערוץ 7) קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה המקראית קטגוריה:חברות כנסת מתנחלות קטגוריה:חברי המועצה הציבורית של אם תרצו קטגוריה:יושבי ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות קטגוריה:לוחמות האצ"ל קטגוריה:לוחמי האצ"ל קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1925 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2019 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2019	2024-07-18T13:25:15
דב גרונר	דֹּב בֶּלָה גְּרוּנֶר (6 בדצמבר 1912, כ"ו בכסלו תרע"ג – 16 באפריל 1947, כ"ו בניסן תש"ז) היה יהודי מעפיל, חבר בית"ר, לוחם בבריגדה היהודית, ולוחם באצ"ל. נפצע קשה בפניו ונשבה על ידי הבריטים בעת ההתקפה על משטרת רמת גן. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו במבצע ההחרמה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום). ילדותו ופועלו בבית"ר גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 (כ"ו בכסלו ה'תרע"ג) בעיירה קישווארדה שבהונגריה. היה הילד השלישי והאחרון של זלי (שרה לבית שולהוף, ילידת מאלה דוברון על יד אוז'הורוד בחבל זקרפטיה) והרב שמואל יעקב גרונר, ממשפחה יהודית אמידה ודתית, בעלת שושלת ענפה של רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בשבי ב-1916. כעבור עשר שנים מתה גם אמו, שבינתיים התחתנה בשנית והיא הובאה לקבורה בעיירת הולדתה שבזקפרטיה, אז בצ'כוסלובקיה. דב גדל בבית סבו וסבתו. הוא למד בישיבה בעירו עד גיל 18, ולאחר מכן למד הנדסה בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. בלימודיו היה תלמיד מצטיין, אך למד רק שנתיים ולא השלים את לימודיו, עקב פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, שגרמה לו להימלט חזרה להונגריה. בבודפשט עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל. עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר ובה עסק לרוב בפן האידאולוגי, שם חינך צעירים לציונות והיה אחראי על קורס מדריכים. בשנת 1939, בגיל 27, השקיע את כל מרצו בארגון של קבוצת העפלה גדולה מקרב תנועתו, ואיתה עלה לארץ ישראל ב-1940. בדרכו באונייה "סקריה", שהפליגה מרומניה, נתפס יחד עם 2,385 נוסעיה בדרדנלים על ידי אוניית מלחמה בריטית והושם במעצר במחנה המעצר בעתלית. הוא שוחרר מהמעצר לאחר שישה חודשים ולאחר שביתת רעב ארוכה. שירותו בבריגדה היהודית ובאצ"ל עם שחרורו הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם גם הצטרף לשורות האצ"ל. במהלך מלחמת-העולם השנייה, בפברואר 1941, על-פי החלטת ראשי תנועת בית"ר התגייס גרונר לצבא הבריטי לפלוגת חיל-הרגלים והיה אחד ממתנדבי היישוב ב"באפס" (buffs) ושם שירת במשך חמש שנים. בשירותו גילה מסירות ועוז-רוח, ותוך כדי גם השתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי". לחם במסגרת הבריגדה היהודית בחזית הקרבות באיטליה. עם תום המלחמה היה בין הפעילים בהגשת עזרה לשרידי מחנות ההשמדה. בהתוודעותו לגודל הטרגדיה ולזוועות השואה היהודית, התמסר כולו לסיוע לניצולים היהודים, ואף נתן להם את נעליו ובגדיו. באחד ממכתביו כתב "כך הולך יחף יהודי אחד פחות". חדור הכרה ציונית ותודעת שליחות, בתום המלחמה דחה בקשה של קרוביו לבוא ולהשתקע באמריקה; במכתב אל ידידתו כתב: "...הם בלבלו לי כל הזמן את המוח לנסוע לשם, ואני נתתי כל הזמן תשובות דיפלומטיות, עד שפעם התרגזתי וכתבתי שאני צריך להישאר בארץ כדי להכין להם מקום במקרה שמגרשים אותם משם..". הוא שוחרר מהשירות בשנת 1946. עם שחרורו חזר לשורות האצ"ל, וכבר לפני שחרורו הרשמי מהצבא הבריטי, בחודש מרץ 1946, השתתף בפעולה להחרמת (גנבת) נשק ממחנה בריטי ליד נתניה (בפעולה זו השתתף גם עולה הגרדום יעקב וייס). זמן קצר לאחר-מכן, נטל חלק בתקיפת תחנת המשטרה ברמת גן. ב-1941 גם נפגשו גרונר ושרה רז לראשונה במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא הייתה תלמידה בסמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא היה מגויס טרי בצבא הבריטי. הקשר ביניהם נמשך יותר מחמש שנים והם חשבו להינשא. בריאיון ל"דבר השבוע" סיפרה רז שגרונר לא שלט היטב בעברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי. הפעולה במשטרת רמת גן ופציעתו שמאל\|ממוזער\|250px\|משטרת רמת גן כיום ב-23 באפריל 1946 נפצע במהלך ההתקפה על משטרת רמת גן ונשבה על ידי הבריטים. בצהרי היום יצאו 40 לוחמי אצ"ל תחת פיקודו של אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי אולם לא במסגרתה (על פי הסכם תנועת המרי העברי, היו פעולות של החרמת נשק פטורות מאישור המפקדה המשותפת, והיו רובן התקפות על מתקני צבא ומשטרה). מטרת המבצע הייתה להשתלט על הנשק הרב שהיה במצודת טגרט המשטרתית, כמו גם לפגוע ביוקרתו של השלטון הבריטי. תפקידו של גרונר בפעולה היה לפקד על יחידת הסבלים, עליה הוטל להעמיס את הנשק והתחמושת. מעט לפני תחילת המבצע, צלצל הכוח לדווח על מריבה אלימה בין ערבים ליהודים. חלק ניכר משוטרי התחנה זינקו אל מקום הקטטה והתחנה נותרה עם מעט משוטריה שפקדו אותה. בשעה 12:00 בצהריים הכוח הגיע לתחנת המשטרה במשאית שהוסוותה כמשאית צבאית, שמונה מהם לבשו מדים בריטיים והצטיידו בכלי נשק, וארבעה התלבשו כעצורים ערביים. כולם התחזו בהתאם לתפקיד, וכך יכלו לפרוץ לתחנה ולהעמיס כלי-נשק ותחמושת אל משאיתם. מסתבר, שהם לא הספיקו לעצור את אלחוטן התחנה, וזה הצליח להזעיק תגבורת. כך קרה, שלאחר כ-20 דקות, בשעה שהכוח עסק בגנבה והעברה אל המשאית, נפתחה עליו אש מעמדת מקלע בריטית בגג המבנה וכוחות תגבורת החלו לזרום למקום. למרות מטר האש שירד עליהם, יחידת הסבלים המשיכה לטמון את כלי הנשק בכלי רכבם. גרונר וחבריו עברו תחת יריות כבדות עשרות פעמים את הדרך המסוכנת מהמבצר אל המכונית בשעת הסבלות וההעברה של הכלים הכבדים. מאחר שכוחות המשטרה הבריטיים שטפו את הכניסה, נאלצו אנשי האצ"ל לסגת דרך הדלת האחורית, ולטפס מעל גדר התיל המקיפה את הבניין. לאחר שהצליחו לרוקן את מחסן הנשק, וניתנה הפקודה לסגת, מיאן גרונר לוותר על חומרי הנפץ שנותרו שם. הוא רץ פנימה שוב ולקח אותם, ואז רץ אל הדלת האחורית. וגרונר נורו בנסיגה בעת שטיפסו על הגדר. זלוטניק נפצע אנושות ומת בזמן הנסיגה, וגופתו נתלתה על גדר התיל. גרונר נורה בפניו ונפל מגדר התיל אל התעלה שלרגליה. הוא נורה על ידי המפקח האחראי על תחנת המשטרה, ג'ון דנלי, והקליע ריסק את לסתו. הוא נותר מוטל פצוע קשה בתעלה ליד גדר התיל, לאחר שהנסוגים לא הבחינו שהוא נעדר. אנשי האצ"ל נסוגו עם הנשק, שהוטמן בפרדסי רמת-יצחק, אך ארבעה לוחמים נהרגו וחמישה נפצעו בפעולה. הבריטים, שתפשו את גרונר, העבירוהו תחת משמר כבד ומזוין לבית החולים "הדסה" בתל אביב. הוא אושפז שם למשך תריסר ימים, נותח וטופל בחמלה רבה על ידי פרופסור מרקוס, מידידי המחתרת. מפקדת האצ"ל תכננה לחלצו משם, אך הלה סירב מפאת סכנה לחייהם, ומפאת הסיכון שהבריטים יחדלו מלאשפז לוחמים יהודים אחרים אחריו. הבריטים העבירו אותו לבית-החולים הממשלתי ביפו, בלב עיר ערבית עוינת, עובדה שתקשה על חילוצו. שם הידרדר מצבו בשל הזנחה, עד שלא היה מסוגל לאכול אלא בהזרקה לקיבה. בעקבות לחץ משפטי של עורכי-דינו הועבר אל בית-חולים בירושלים, שם טופל במסירות רבה בידי דוקטור שליט היהודי. בריאותו החלה אט-אט להשתפר, אלא שהבריטים, אשר רצו לשפוט אותו במהרה, שוב החליטו להעבירו, הפעם אל מחנה המעצר בלטרון. המשפט ב-1 בינואר 1947 התקיים משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. סירובו נבע מכמה סיבות: העדפתו את שחרורם של עצירים אחרים על-פני שלו, חשש כבד לחיי חבריו וחוסר נאותות לסכנם, וכמו כן חשש מלהיות מעמסה ונטל על הארגון הציוני שייאלץ לטפל בפציעות גופו הקשות. גרונר עמד באיתנות על דעתו, וזאת על אף שידע בבירור שאילו יעמוד לדין - יהיה גזר-דינו מוות. בפתיחת משפטו, הואשם ביריות על אנשי משטרה והנחת פצצות מתוך כוונת הרג. כשנשאל גרונר אם הוא מודה באשמה, הצהיר גרונר כי הוא מסרב להכיר בחוקיות בית-הדין ששפט אותו וסירב לייצוג משפטי כלשהו, כמו כן סירב לקבל תרגום בעברית לדיונים המשפטיים. במקום כל אלה, קרא את הצהרתו: בכל מהלך המשפט מאז הצהרתו, גרונר שמר על שתיקתו. ג'ון דנלי, מפקח המשטרה שירה בגרונר בזמן הפעילות, ושימש בבית המשפט כעד ראשון מטעם התביעה, תיאר את ההליכים המשפטיים כ"הצגה", ולא כמשפט ראוי המחפש צדק. באין עורך-דין מטעם ההגנה, היה זה הקטגור, בצעד יוצא-דופן, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו ובהתנהגות מופתית במשך חמש שנים, וכן ציין את פציעתו הקשה בפניו שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו. לאחר התייעצות קצרה קרא נשיא בית המשפט: "דב גרונר, בית הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת... הינך נידון להיתלות בצווארך...". עם קריאת גזר-דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: . קריאה זו מקורה משורת הפזמון בשירו של המשורר היהודי יעקב כהן כתגובה לפרעות קישינב, שהפכה גם לססמת ארגון השמירה על היישוב היהודי "השומר". הוא הוחזר לבית-הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. את 105 ימיו האחרונים העביר ברגשי חרדה ובתקווה כשהוא מושם בתא הנדונים למוות תחת שמירה כבדה. ב-9 בינואר אישר הגנרל בארקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על גרונר, אך הודעה נמסרה לו רק ב-23 בינואר. ביצוע גזר-הדין נקבע ל-28 בינואר. השתדלנות לביטול גזר-הדין שמאל\|ממוזער\|200px\|כרזה של האצ"ל לפני הוצאתו להורג של גרונר ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל את מייג'ור קולינס קצין מודיעין בריטי לשעבר בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב ראלף ווינדהאם. פעולות החטיפה הללו נחשבו להצלחה: בדרך-קבע נהגו הבריטים להמתין שלושה שבועות עד לביצוע גזר-הדין, אבל בעקבות החטיפות, 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר-הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שחרר את בני-הערובה. לאחר החטיפה, גורלו של גרונר הפך לנושא להתעניינות בכל רחבי תבל, אולם בבריטניה הרוחות סערו. ראש הממשלה שלא מזמן הודח, וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה. ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, בו צ'רצ'יל דרש: "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה". מאמצים רבים ושתדלנות הופעלו הן על ידי הנהגת היישוב, למרות העימות החריף בין המחתרות, והן מצד גורמים בינלאומיים שונים, על מנת להקל את העונש, אך אלה לא נשאו פרי. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר-הדין, אך ללא הועיל. הבריטים, אשר בדרך-כלל היו קפדניים בנוגע לנהלים אפילו בהוצאות להורג, לא פעלו על פיהם, במטרה להדגיש את השליטה הניכרת של הצבא הבריטי. הגנרל ג'.ה.א מקמיליאן, אשר היה מגובה בפילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי, דרש במפגיע את ההוצאות להורג, אשר ראה אותן כנחוצות ליוקרה של השלטון הבריטי. השבויים מהמחתרות היהודיות שיחקו לידיו על-מנת להתגבר על המדיניות המתונה של אלן גורדון קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל. סוגיית החנינה סוגיית החנינה דוברה רבות בקרב היישוב היהודי. היו ביישוב היהודי שסברו שאם גרונר יחתום על בקשת ערעור על גזר-הדין, הוא יקבל חנינה. אחרים ביישוב, ובפרט במפקדת האצ"ל, סברו שהשלטון הבריטי לעולם לא ייענה לתביעת החנינה וימתיק את עונשו, אלא ינצלו את הבקשה לקרקס תקשורתי ולהישג עקרוני נגד המחתרות. על-כן באצ"ל התקדש העיקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. ב-29 בינואר פנה מנחם בגין לרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בבקשה שיחזור בו מחתימתו בבקשת החנינה לגרונר. בגין ביקש מהרב לבקר בדחיפות אצל גרונר בעניין זה משום שסבר שהחתימה רק תזרז את הוצאתו להורג. במכתבו הסביר:" כב' הרב הוטעה ואני חוזר על אזהרתי החמורה, כי החתימה הזאת כמוה כחתימת גזר-גורלו של הנידון... על כן אבקש את כב' הרב, בשם אותה מצווה עתיקה של קיום נפש בישראל, לבקר ללא דחוי אצל גרונר ולהודיעו, כי כב' הרב מבטל את הַצַוו המוסרי, שהטיל עליו בפגישה." בפברואר 1947 התפרסם כרוז האצ"ל שבו נכתב: "ההכרעה החופשית בידיו". גרונר לא ביקש חנינה מכיוון, שכאמור, לא הכיר כלל בסמכותו של השלטון הבריטי לשפוט אותו. הופעלו על גרונר לחצים שונים כדי שיבקש את המתקת העונש, אך הוא נותר איתן בהחלטתו ודרש רק יחס של שבוי-מלחמה. לגבי ההחלטה הזו, גרונר זכה לשבחים מפיו של צ'רצ'יל, שאמר בפני הפרלמנט הבריטי ב-31 בינואר 1947: ההוצאה להורג ב-15 באפריל הועבר גרונר יחד עם 3 נידונים למוות נוספים: מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני תחת חשאיות רבה מכלא ירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, מיד אחרי חצות, הוקמו ארבעת האסירים היהודים משכבם על ידי סוהרים בריטים. מבולבלים, הם הובלו אל חדר גדול המואר בעמעום שבו עמד הגרדום. ללא שום התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם, למרות ההבטחות מצד השלטון הבריטי. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. כמו כן בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים. בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הפקיד הרשמי של בית-הסוהר שאל אם יש להם בקשות אחרונות. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע לגבי התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "הַתִּקְוָה", ההמנון הלאומי של הציונות, בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כשאסירי הכלא האחרים שמעו מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו בקול גדול אל שירת ההמנון. בשעת לפנות-בוקר גרונר נלקח ראשון מבין ארבעתם אל עמוד התלייה. בעיתון הערבי "א-שעב" נכתב כי גרונר סירב להשמע לפקודות הקצין הבריטי ולעמוד על רגליו בעת קריאת גזר הדין, והתפתחה קטטה בינו לבין הסוהרים אשר ניסו להעמידו בכפייה. כשהידקו סביב צווארו את עניבת-החנק, רגע לפני התלייה, נפרד מחבריו במילה "שלום". ההוצאה להורג התבצעה כשהוא בן 35 שנים במותו. את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך חילול כבודן, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה על ידי הבריטים בקשתם האחרונה להיקבר בראש-פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן-יוסף. בשבע בבוקר נודע ברדיו דבר ההוצאות להורג, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה, אך גם עליה הוטל עוצר. בכל זאת מאות יהודים הגיעו בגשם השוטף אל בית הקברות, שבו נקברו ליד נרצחי מאורעות תרפ"ט-תרצ"ח. ממוזער\|קברו של דב גרונר בבית העלמין העתיק בצפת זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה כמרים אמריקאיים ארגנו אספות אזכרה לזכרם. חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלוחמי האצ"ל לא יוציאו את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שארבעת החברים ביקשו. אחותו של גרונר, הלן פרידמן, נקראה לצפת, שם קצין בריטי בישר לה את הידיעה בדבר הוצאת אחיה להורג. במכתבו האחרון, שהצליח להבריח מתא הנדונים למוות, בעזרת אסירי מחתרות אחרים, גרונר כתב אל מפקד האצ"ל, מנחם בגין: אופיו של גרונר לגבי אופיו של גרונר סופר ב"משפחה לוחמת", ספרו של נעים המאירי אשר פגש אותו במחנה לטרון עת היה עצור שם. נכתב לגביו: כי היה אדם אצילי, מוסרי וטוב, אשר מוכן להקריב ללא סייג את כל כולו - את רכושו ואת חייו - למען אחרים. העיתונאי הבריטי פטריק וואלש, ציין את גרונר ברישומיו: "השתוממתי כשהבחנתי מידה כה גדולה של עדינות בלב יהודי שסבל מידי הנאצים במערכות הקשות ביותר שבהן השתתף הצבא הבריטי. היה אידיאליסט שלא נטר איבה, לוחם ללא מרירות, אדם שרגישותו החדה הייתה נתונה לשלטון ההגיון והשכל". עיתונאי בריטי אחר כתב: "דב גרונר הוא בעיית ארץ-ישראל. כל הקנאות, האיבה, הפראות, האידאולוגיה, הכאב והסבל, מקופלים בדמות מרוסקת זו של אדם שחיכה למוות בבית הסוהר המרכזי. כאן הן העיניים שראו את ערמות הגופות בקברים ההמוניים באירופה. כאן המוח שספג לתוכו את כל הזוועה והבהלות של הטרגדיה היהודית". ג'ון דנלי, כתב בזכרונותיו שבשיחות עמו בזמן ההעמדה לדין, גרונר הבטיח שלא התכוון לירות או לפגוע באף אחד, ובין כה וכה היו הוראות מחמירות מטעם הפיקוד באצ"ל שלא לפגוע באף אדם, אלא רק לגנוב כלי-נשק ותחמושת. בעוד הם המשיכו להתיידד ולשוחח, גרונר סיפר לדנלי על שואת העם היהודי, והציונות. כמו כן, הסביר גרונר מדוע השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא עוול קשה לעם היהודי, ומדוע אין הוא מחויב במסגרת שבועת האמונים שלו לכּתר הבריטי, לשרת בארץ ישראל. דנלי העיד על עצמו כי שוכנע שהוא (דנלי) לא היה יותר משכיר חרב, ואף פחות מזה. "הברנש היהודי הצנום", הצליח, כדבריו, להותיר בו רושם עז, שלא ישכח עד יום מותו. הנצחה שמאל\|ממוזער\|200px\|האנדרטה לזכרם של דב גרונר ושלושת לוחמי אצ"ל שנפלו במתקפה על תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן שמאל\|ממוזער\|200px\|מעלות דב גרונר בשכונת נוה פז בחיפה על שמו של דב גרונר נקרא המושב מִשְׂגָּב דֹּב. ברחוב ז'בוטינסקי ברמת-גן, מול תחנת המשטרה אותה תקף יחד עם חבריו, הוקמה כיכר בשם "כיכר גרונר" בשנת 1954. בכיכר הוצבה האנדרטה לזכר דב גרונר המוקדשת לזכרו, מעשה ידיה של הפסלת חנה אוֹרְלוֹף. בפסל מוצגת קטטה בין כפיר לאריה: "גור אריה יהודה" הקטן נאבק ב"אריה הבריטי" הגדול. הכפיר הקטן והנחוש מסמל את היישוב העברי, ואילו האריה הגדול - את האימפריה הבריטית. בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של גרונר שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון. ב-15 באוגוסט 1984, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולי דאר שנקראה "אמנות הפיסול", שהוקדשה לאנדרטאות לגיבורי ישראל, שבה נכלל בול שבו מופיע ציור של האנדרטה לזכר דב גרונר. הבול עוצב על ידי אסף ברג. השירות הבולאי מכר 573,000 בולים של בול זה עד להפסקת המכירה ב-3.12.1984. בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום. על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל: (ירושלים - בשכונת ארמון הנציב, בהרצליה, בתל אביב - יפו, בבני ברק, בנתניה ובקריית מלאכי). לקריאה נוספת מנחם בגין, המרד, אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 486–492. צביה גרנות, גבורה באדום, י. שרברק (1972), על פרשת דב גרונר (ספר לנוער). אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011. אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 115–150. יוסף נדבה, במלכות ארגמן 105 ימי גרונר האחרונים, א. אורן, תל אביב, תשמ"ח, 1988. משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 96–109 קישורים חיצוניים דב גרונר - באתר הלח"י חנוכת האנדרטה לדב גרונר, יומני כרמל 1954 (התחלה 3:51) מנחם בגין, דב גרונר – בקומה זקופה, במאבק לשחרור האומה, באתר מידה גדעון עפרת, "האנדרטה של הימין", באתר המחסן של גדעון עפרת, 30 בינואר 2023 הערות שוליים קטגוריה:לוחמי האצ"ל קטגוריה:בוגרי בית"ר קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית קטגוריה:עולי הגרדום קטגוריה:חללי האצ"ל קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1912 קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1947	2024-07-01T01:47:58
POSIX	Portable Operating System Interface (POSIX), בעברית ממשק מערכת הפעלה יביל, הוא אוסף תקנים של IEEE, המיועדים לשמירה על תאימות בין מערכות הפעלה ובמיוחד מערכות דמויות יוניקס. POSIX מגדיר עבור מערכות ההפעלה ועבור יישומים ממשק תכנות יישומים (API), וכן סביבת עבודה שבה ניתן לכתוב פקודות מוגדרות ואת תוכנות השרות שמבצעות את הפקודות. POSIX מאפשר להעביר תוכנה, ללא שינויים, בין מערכות הפעלה שונות וסביבות עבודה שונות שתומכות בתקן. ההגדרות של POSIX נועדו לשימוש על ידי מפתחי יישומים ומפתחי מערכות הפעלה. POSIX הוא גם סימן מיסחרי של IEEE. תקן תואם הוא ה־Single Unix Specification (בקיצור: SUS), אשר מתוחזק על ידי Austin Group. היסטוריה בראשית שנות ה־80 של המאה ה־20 יוצרו הרבה מערכות ממשפחת יוניקס. היה ביניהן שוני בפרטים קטנים ויצרני המערכות לא נטו לשתף פעולה. לכן התאמה של תוכניות לעבודה על כמה מערכות יוניקס שונות דרשה הרבה עבודה מיותרת. הַתֶּקֶן SUS נוצר מפרויקט באמצע שנות ה־80 במטרה להפוך ממשקים של מערכת הפעלה עבור תוכנה שתוכננה לנגזרות שונות של מערכת ההפעלה יוניקס לתקן אחיד. הצורך בקביעת תקן מסוים נבע מכך שחברות שהשתמשו במחשבים רצו להיות מסוגלות לפתח תוכנות שאפשר להשתמש בהן במערכות מחשב של יצרנים אחרים מבלי לכתוב אותן מחדש. אחד השיקולים בבחירת מערכת ההפעלה יוניקס כבסיס לממשק המערכת הסטנדרטי היה שהיא הייתה נייטרלית מבחינת יצרנים. סטנדרטים אלו הפכו ל־IEEE 1003 (הרשום גם כ־ISO/IEC 9945), או POSIX, שפירושה Portable Operating System Interface. שם זה ניתן על ידי ריצ׳רד סטולמן בעקבות בקשה לשם קל לשינון עבור הסטנדרטים. בעבר, ה־Single UNIX Specification של The Open Group היה נפרד מה־POSIX הרשמי של IEEE. ה־SUS הכמעט זהה הפך פופולרי עם התפתחותם של מספר ספקי תוכנה בהתעוררות מלחמות היוניקס, משום שהוא היה זמין בחינם, בעוד שבאותו זמן IEEE דרשו תשלום ניכר עבור גישה למפרט ה־POSIX. החל מ־1998, קבוצת עבודה בשם Austin Group, החלה לפתח את הסטנדרט המשולב, שלעתיד ייקרא Single UNIX Specification Version 3. מפרט ממשקי המשתמש והתוכנה למערכת ההפעלה מצוינים בארבעה חלקים עיקריים: הגדרות בסיס - רשימה של הגדרות ומוסכמות שבהן יש שימוש במפרטים, ורשימה של קובצי כותר בשפת התכנות C אשר חייבים להיות מסופקים על ידי מערכות תואמות. מעטפת ותוכניות שירות - רשימה של תוכניות שירות ותיאור המעטפת (Shell, Bourne Shell) אשר נדרשות כדי לאפשר לתסריטים לפעול באותה הדרך על כל הפלטפורמות. ממשקי מערכת - רשימה של קריאות מערכת בשפת התכנות C שחובה על המערכת לספק. רציונל - ההסבר מאחורי הסטנדרט. ממשק הפקודה והסקריפטינג הסטנדרטי הוא ה־Korn Shell. תוכנות משתמש אחרות, שירותים ותוכניות שירות, כוללות את AWK, Echo, Ed ועוד מספר (מאות) אחרות. שירותי תוכנה נדרשים כוללים שירותי I/O בסיסיים (קובץ, מסוף מחשב ורשת). ישנה חבילת בדיקה שמלווה את הסטנדרט בשם PCTS, קיצור של Posix Certification Test Suite. יש לשים לב שההגדרה של מערכת יוניקס בהתייחס לתקן היא "מערכת שעומדת בדרישות תקן POSIX" ולא "מערכת שמקורה מהיוניקס של AT&T". לדוגמה, ה־OS/390 של IBM, כיום Z/OS, נחשבת ל-"יוניקס", אף על פי שאין בין שתי המערכות שום קוד מקור משותף. כמו כן, התקן לא מנסה להבטיח "תאימות בינארית" אלא "תאימות ברמת קוד מקור": Write once, compile anywhere, ובעברית: "כתוב פעם אחת, הַדֵּר בכל מקום" (למעט עבור סקריפטים). לינוקס ו־POSIX שמאל\|ממוזער\|250px\|השוואה של POSIX API ל־API של ליבת לינוקס מערכות גנו/לינוקס מבוססות על ליבת לינוקס וכלי גנו. שני המיזמים הללו מקפידים כמעט תמיד על תאימות לסטנדרטים של POSIX. לכן באופן כללי מערכת לינוקס קרובה למדי לתאימות ל־POSIX. רוב מפיצי לינוקס אינם מעוניינים בעלויות הנדרשות כדי לקבל הסמכה שגרסה מסוימת של הפצה תואמת את ה־SUS. יתרה מזאת, התוכן של הפצת לינוקס טיפוסית משתנה כל כך מהר, כך שהצהרה מחודשת תידרש באופן כה תכוף, שלא תהיה אפשרית מבחינה פיננסית. במערכות לינוקס, מספר תוספות משותפות וסטנדרטים דה־פקטו מסופקים על ידי בסיס הסטנדרט של לינוקס. קישורים חיצוניים גרסה מספר 3 של ה־Single UNIX Specification ועדת הסטנדרטים של יישומים ניידים מלחמות היוניקס (Living Internet) סטנדרטים של יוניקס (אריק ס. ריימונד, האומנות שבתכנות יוניקס) קטגוריה:יוניקס קטגוריה:תקני IEEE	2024-08-02T06:23:37
שנבוב	שֶׁנַּבּוּב (שם מדעי: Orycteropus afer) הוא מין יונק אפריקני הניזון בעיקר מנמלים וטרמיטים. שמו האנגלי ניתן בידי אירופאים שהגיעו לאפריקה וקראו לו "Aardvark" - מאפריקאנס: "aarde" - ארץ, "vark": חזיר, עקב סברה שגויה שהוא קרוב לחזירים. שמו בעברית הוא הלחם בסיסים על שום שיניו החלולות: שן + נבוב. השנבוב הוא מאובן חי הקיים החל מתקופת המיוקן. זהו המין החי היחיד בסוג שנבוב (Orycteropus), שהוא סוג יחיד במשפחת השנבוביים (Orycteropodidae) ובסדרת השנבובאים (Tubulidentata) - סדרה אפרותרית בעל זיקה לפילאים. השנבוב הוא חיה לילית מתחפרת, ומשתמש בטפרים החדים שלו לחפור באדמה וכן לפתוח קיני טרמיטים תכונות לשנבוב מבנה גוף בעל דמיון חיצוני מועט לחזיר או לדוב נמלים גדול, אף שאיננו קרוב לאף אחד מהם: לגופו יש פרווה מעטה; גופו גדול וכבד עם גב עקום; רגליו קצרות. רגליו הקדמיות חסרות אגודלים – כלומר יש לו ארבע אצבעות – אך ברגליו האחוריות ישנן כל חמש האצבעות. לכל אצבע ציפורן גדולה ושטוחה בצורת יעה, צורת ביניים בין פרסה לטֶלֶף. לשנבוב ראש מוארך גדול וצוואר קצר ועבה. אוזני השנבוב ארוכות והזנב עבה בתחילתו וצר בקצהו. באפו הֶעגול נחיריים. פיו של השנבוב קטן, בדומה לבעלי חיים אחרים המתקיימים מטרמיטים. לשנבוב לשון ארוכה וצרה. השנבוביים יוצאי דופן בשיניהם: הן נעדרות את חלל המוך האופייני, ובמקום זאת הן בנויות מצינורות גליליים של דנטין שמכיל מוך ומוחזק עם צמנטום. לשיניים אין ציפוי אמייל והן נשחקות וגדלות מחדש ברציפות. בדומה לכלביים, השנבוב נולד עם שיניים חותכות קבועות בקדמת הלסת, אך אלו נופלות ואינן מוחלפות. לבוגרים יש רק שיניים טוחנות בלסת האחורית. השנבוב יכול לשקול 60–80 ק"ג ולהגיע לאורך 105–130 ס"מ. אקולוגיה השנבוב ניזון באופן כמעט בלעדי מנמלים וטרמיטים ממגוון סוגים למעט מינים תוקפניים מדיי כמו הכידן ונמלת אש, אותם הוא אוסף בלשונו. עם זאת ידוע שהוא יאכל גם את פירות הצמח Cucumis humifructus. לשנבוב יש מעט טורפים והוא יכול להתגונן מהם בהתחפרות מהירה או בריצת זיגזג מבלבלת וגם כשהוא נדחק לקיר הוא יכול לשרוט בטפריו החזקות את אויביו ולגרום לפצעים חמורים. הטורפים שלו כוללים את האריה, הנמר, הברדלס, צבועיים, כלב בר אפריקני ופיתוניים. המחילות שמייצר השנבוב משמשים הן אותו ואת משפחתו והן מגוון בעלי חיים אחרים, ביניהם חזיר יבלות, לילן מצרי, מירמקוסיקלה פורמיקיבורה, כלבי בר אפריקנים ועוד. אבולוציה בהתבסס על חקר מאובנים, הפלאונטולוג הגיע למסקנה כי קרובי משפחה קדמונים של השנבוב הופיעו באפריקה בסוף הפליאוקן. האב הקדמון של משפחת השנבוביים היה ככל הנראה שמאובנים שלו נמצאו במרבצי מאובנים מתקופת המיוקן. הדוגמה המוקדמת ביותר מהסוג שנבוב נמצאה בצפון אפריקה ובקניה במרבצי מאובנים מתקופת המיוקן התיכון. תפוצה השנבוב מצוי באפריקה שמדרום לסהרה במגוון בתי גידול כמו: סוואנות, ערבות עשב, חורשות ושיחיות, בהרים עד לגובה 3,200 מטרים (באתיופיה) וכן ביערות לא סבוכים, למעט ביערות לחים ובסלעים קשים, בהם קשה לחפור וכן איננו מצוי במדגסקר. השנבוב פעיל בלילה ובימים הוא נח במחילות חשוכות כדי להימנע מהחום. תת-מינים Orycteropus afer afer (Southern aardvark) O. a. adametzi Grote, 1921 (Western aardvark) O. a. aethiopicus Sundevall, 1843 O. a. angolensis Zukowsky & Haltenorth, 1957 O. a. erikssoni Lönnberg, 1906 O. a. faradjius Hatt, 1932 O. a. haussanus Matschie, 1900 O. a. kordofanicus Rothschild, 1927 O. a. lademanni Grote, 1911 O. a. leptodon Hirst, 1906 O. a. matschiei Grote, 1921 O. a. observandus Grote, 1921 O. a. ruvanensis Grote, 1921 O. a. senegalensis Lesson, 1840 O. a. somalicus Lydekker, 1908 O. a. wardi Lydekker, 1908 O. a. wertheri בתרבות דמות הטלוויזיה ארתור ריד, הדמות הראשית בסדרת האנימציה "ארתור", הוא שנבוב. בסדרת הטלוויזיה לילדים "משמר האריות" משחק תפקיד משנה שנבוב בשם "מורנגוס". בסרטי עידן הקרח מופיעים שנבובים, בפרט בסרטים עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים ועידן הקרח: מסלול התנגשות. גרסה 17.10 של מערכת ההפעלה אובונטו נקראת על שם השנבוב - Artful Aardvark. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס קטגוריה:מאובנים חיים קטגוריה:שנבובאים קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:מינים יחידים במשפחתם קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:אתיופיה: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766	2024-09-19T09:07:38
אח"י דקר	250px\|ממוזער\|מציאת הצוללת אח"י דקר, 1999 הצוללת אח"י דַּקָּר, מספר צי צ-77, הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי. הצוללת שירתה במקור כאה"מ טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי, ונכנסה לשירות לקראת תום מלחמת העולם השנייה. ב־1965 רכשה ישראל את הצוללת. היא שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. בדרכה לישראל, ב-25 בינואר, טבעה הצוללת דקר מסיבה לא ידועה, וכל 69 אנשי צוותה נספו. דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 06:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, ובדעת הקהל בישראל נוצרה תעלומה וטראומה לאומית. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף רצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, אך אלה לא העלו דבר. ב-28 במאי 1999, 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי אוניית החיפוש של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בעומק 3 ק"מ על הנתיב לחיפה, במרחק 485 ק"מ מיעדה. שירות בצי הבריטי אח"י (ראשי תיבות של אוניית חיל הים) דקר הייתה במקורה צוללת מסדרת הצוללות מדגם T. הסדרה מנתה 55 צוללות שייחודן היה בחימוש כבד שנשאו: 10 צינורות (משגרים) טורפדו. הצוללות הראשונות בסדרה זו הושקו בדצמבר 1938, וכולן השתתפו במלחמת העולם השנייה. 15 מהן אבדו במלחמה. אה"מ טוטם (Totem; כנהוג בצי הבריטי, כלי השיט בסדרה נקראים כולם בשם המתחיל באות המסמלת את הסדרה) הייתה בין הצוללות האחרונות בסדרה זו, והוטמעו בה שיפורים רבים שנלמדו במהלך המלחמה. הצוללת הושקה ב-28 בספטמבר 1943, ונכנסה לשירות ב-9 בינואר 1945. מספר הצי שניתן לה בצי המלכותי הבריטי היה P-352. אה"מ "טוטם" יצאה לפעולה ראשונה ב-8 באפריל 1945, סיור מול חופי נורווגיה. הצוללת שבה ממשימה זו ב-19 באפריל. המלחמה באירופה הייתה לקראת סיום, ולכן נשלחה הצוללת למזרח הרחוק. היא יצאה למסעה ב-6 במאי, וב-26 ביולי הגיעה לפרימנטל שבמערב אוסטרליה (ליד פרת'). ב-13 באוגוסט יצאה לסיור המבצעי השני שלה, לכיוון יאווה. ימים ספורים לאחר מכן הסתיימה המלחמה מול יפן, והצוללת נשלחה חזרה לאוסטרליה ולאחר מכן שבה לבריטניה. בתום מלחמת העולם השנייה הושבתו מרבית הצוללות מהסדרה. אלה שהושארו בשירות ובהן הטוטם יועדו למשימה של מעקב ולחימה בצוללות סובייטיות. כדי לעשותה יעילה יותר למשימה זאת עברה אה"מ טוטם בשנות ה-50 שיפוצים נרחבים, במספנות צ'טהם (בריטניה). השיפוצים כללו הארכת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הסרת צינורות טורפדו חיצוניים, הוספת מצברים ושני מנועים חדשים, ועיצוב מחדש של ביתן הגשר. אובדן הצוללת ומציאתה ב-25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל טבעה הצוללת, וכל 69 אנשי צוותה, בפיקודו של רס"ן יעקב רענן, נספו. למרות חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס לא נמצא זכר לצוללת, וגורלה היה לתעלומה. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף חן יונס על ידי שני תושבים מקומיים שהעבירו אותו לידי צה"ל. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומיקומו הובילו לחיפושים בחופי מצרים והים האגאי שלא העלו דבר. בגמר המלחמה הקרה ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת מציאת הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע שבו אבד הקשר, לאורך נתיבה המתוכנן של הצוללת לנמל חיפה. ב-28 במאי 1999, 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי אוניית החיפוש של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בעומק 3 ק"מ על הנתיב לחיפה, במרחק 485 ק"מ מיעדה. באתר הטביעה בוצע תיעוד מקיף של שרידי הצוללת וסביבתם, אולם שום שרידים מהצוות לא אותרו. הממצא היחיד שנמצא והשתייך לצוות הוא חליפת מדי א' ועליה דרגות רב"ט. כיוון שהחליפה הייתה עטופה במעיל סערה ושקית פלסטית, היא השתמרה במצב טוב. על פי המספר המוטבע על סמל הצוללן זוהו מדים אלו כשייכים לרב"ט יוסף אלמוג (סוויסה), מכונאי מצוות הדקר. לאחר תהליך שימור הועברו המדים לידי בני משפחתו ואלה העבירו אותם לתצוגה לקהל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. גוף הצוללת לא נשלה בגלל סבירות גבוהה להתפרקות בשל נזקים כבדים. גשר הצוללת נמשה מן הים ב-1999 ומוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים. המחקר בעניין הצוללת הסתיים בעקבות פנייתו של מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות והסכמתם הסכמה רחבה לסיומו. גלריית תמונות ראו גם אנדרטת הצוללת אח"י דקר המשט לזכר הצוללת דקר טביעת הצוללת דקר לקריאה נוספת דייוויד. ד. ג'ורדן, דממה במצולות: הצוללת דקר - ההיעלמות, החיפוש והאיתור, מאנגלית: אמנון כץ, הוצאת מטר, 2010. מייק אלדר, דקר וסיפורה של שייטת הצוללות, הוצאת א. ניר, 1977. 25 שנה לאובדנה של אח"י "דקר", חיל הים, 1993. חוה גלעדי ברקאי, במצולות הלב, סיפור חייו של בומי (אברהם) ברקאי, סגן מפקד הצוללת דקר, הוצאת אופיר ביכורים 2020 קישורים חיצוניים "1968: מסתורין במצולות" - פרק על הצוללת ״דקר״ וטביעת צוללות נוספות ב־1968 בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי צוללות ה-T, באתר שייטת הצוללות אורי דותן-בוכנר, סיפורה של אח"י דקר, באתר "Israeli Submarines" שייטת הצוללות - אתר האינטרנט לזכר נופלי אח"י דקר טקסים לנעדרי אח"י דקר, 1969 (ארכיון המדינה) טקסים לנעדרי אח"י דקר, 1969 (ארכיון המדינה) הסרט המלא של טקס היציאה של אח''י דקר ממספנות פורטסמות', 1968 אח"י דקר בארכיון צה"ל \| מידע כללי \| מסמכים \| תמונות \| סרטונים \| קישור לכתבה ביוטיוב "שיר על פנס בליל של שינור" http://www.monoson.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=2181231 צילומים תת-מימיים של גילוי הצוללת אח"י דקר, יוני 1999, בערוץ ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון אשכבה בלב ים לחללי הצוללת דקר, 1968, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הערות שוליים * קטגוריה:צוללות בריטיות	2024-10-07T09:25:59
דקר	קטגוריה:שמות משפחה קטגוריה:שמות משפחה הולנדיים קטגוריה:שמות משפחה לפי עיסוק	2022-04-07T06:39:10
גלשנאים	גלשנאים או "למורים מעופפים" (שם מדעי: Dermoptera), היא סדרה במחלקת היונקים, בה משפחה יחידה, גלשניים (Cynocephalidae), בה שני סוגים, ובכל אחד מהם מין יחיד: גלשן מלאי (Galeopterus variegatus) וגלשן פיליפיני (Cynocephalus volans), וישנם גם שני מינים קדומים שנכחדו, הנמצאים בסוג נפרד. מאפיינים הגלשנאים מצויים בדרום-מזרח אסיה, והם שוכני-עצים הדואים מעץ לעץ בעזרת קרומי-עור המתוחים בין ידיהם. הגלשנאים פיתחו את שיטת הדאייה כחלק מההסתגלות לחיים בצמרות העצים, כאמצעי קל לעבור בין העצים השונים. קרומי העור מאטים את מהירות הנפילה, בדומה למצנח, והגלשנאים אף יכולים לכוון את כיוון דאייתם. למרות זאת, הם אינם עפים. טעות נפוצה זו בדבר תעופתם לכאורה היא זו שהביאה לכינוי השגוי "למורים מעופפים", המכיל טעות נוספת - שכן הגלשנאים אינם קרובים כלל למשפחת הלמוריים. משקלם של הגלשנאים נע בין קילוגרם אחד לשני קילוגרמים, ואורך גופם נע בין 35 ל-40 סנטימטרים, כשהגדול יותר הוא גלשן מלאי. ראשם קטן, זרועותיהם דקות, זנבם בינוני, ובאופן כללי גופם רזה וקליל. בשני צדדי ראשם עיניים המותאמות לראייה בינוקולרית טובה, ואוזניים קטנות יחסית. אף על פי שהם חיים על העצים, הגלשנאים אינם ניחנים בכושר טיפוס טוב, ועל גבי העץ הם מתקדמים בעיקר בעזרת קפיצות קלות. באוויר, על כל פנים, הם נעים בקלות: הגלשנאים מסוגלים לעבור בדאייה אחת עד 70 מטרים, תוך איבוד גובה מינימלי. הגלשנאים הם בעלי-חיים ליליים וביישנים, החיים רק ביערות הטרופיים של דרום מזרח אסיה. מכיוון שכך, יחסית מעט ידוע על אורחות-חייהם. ידוע שהם אוכלי-צמחים הניזונים בעיקר מעלים, ענפים, פרחים, מוהל ופירות. הטורפים העיקריים של הגלשנאים הם עופות דורסים שונים, ובייחוד העיט הפיליפיני (Pithecophaga jefferyi). טקסונומיה משפחת גלשנאים (Cynocephalidae) מין יחיד בסוג, גלשן מלאי (Galeopterus variegatus) מין יחיד בסוג, גלשן פיליפיני (Cynocephalus volans) סוג Dermotherium מין Dermotherium major (נכחד) מין Dermotherium chimaera (נכחד) ראו גם סנאים מעופפים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1945 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' גיילורד סימפסון	2023-06-25T06:19:11

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.