title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
הלשכה המרכזית להגירת יהודים | הלשכה המרכזית להגירת יהודים (בגרמנית: Zentralstelle für jüdische Auswanderung) הייתה מוסד בתקופת השואה בחסות וניהול האס אס שיועד להאיץ את גירושם של יהודים ממדינות שעליהן השתלטה גרמניה הנאצית.
המעמד של יהודי אוסטריה היה שונה ממעמדם של היהודים בארצות אחרות שזכו לעצמאות לכאורה בזכות הכובש הגרמני וזאת מכיוון שעמים או ראו ביהודים, או בחלק מהם, נציגים של השלטון הקודם שהיה שנוא עליהם.
המשרד הראשון הוקם בווינה באוגוסט 1938, לשם גירוש יהודי אוסטריה ולאחר-מכן גם של יהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ובראשו הוצב אדולף אייכמן, שניהל שיטת גירוש שהועתקה לאחר־מכן גם לשטחי פולין הכבושה - ריכוז היהודים בעיר גדולה, הגדרת מכסות ברורות של גירוש יהודים והטלת התשלומים על האמידים שבקהילה למימון כל פעולת הגירוש והנלווה לה, תוך סילוק ביורוקרטיה. משרד דומה הוקם בברלין ב-11 בפברואר 1939 בהוראתו הישירה של גרינג, כדי לזרז את הגירת יהודים מגרמניה. הלשכה בווינה הייתה הסמכות היחידה המוסמכת לתת היתרי יציאה מיידית ליהודים מאוסטריה בשנים 1938–1941.
לאחר כיבוש פראג הועמד אייכמן בראש "מרכז הרייך להגירת יהודים" וניהל את שתי הלשכות הללו. לאחר כיבוש פולין הטיל היידריך על אייכמן את הטיפול בפינוי היהודים מהמרחב המזרחי בפולין. במרץ 1941 הוקם משרד דומה באמסטרדם (Zentralstelle für jüdische Auswanderung in Amsterdam).
ראו גם
ברטולד שטורפר
שואת יהודי אוסטריה
קישורים חיצוניים
גדעון גרייף, על פעילות הלשכה המרכזית להגירת יהודים בבוהמיה ומורביה, באתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:השואה
קטגוריה:הגירה בכפייה | 2023-11-24T18:53:58 |
משמר הלינקה | משמר הלינקה (בצ'כית: Hlinkova garda) מיליציה שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת העם הסלובקית הימנית-קיצונית. משמר הלינקה קם במהלך משבר הסודטים בקיץ 1938.
המיליציה פעלה בסלובקיה נגד יהודים, צ'כים ומתנגדי המשטר האנטישמי.
משמר הלינקה נקרא על שמו של הכומר הקתולי אנדריי הלינקה, שמת בקיץ 1938, והיה למעשה המשכו של הארגון "מגן העם", אשר פוזר בפקודת השלטונות הדמוקרטיים בצ'כוסלובקיה בשנת 1927. הקבוצות הראשונות התארגנו באופן בלתי-חוקי בקיץ 1938, אולם לאחר הענקת אוטונומיה לסלובקיה בעקבות משבר חבל הסודטים באוקטובר 1938, החלו לקום קבוצות נוספות באופן חוקי בערים נוספות. בארגון התאספו אנטישמים, פשיסטים ופרו-נאצים.
משמר הלינקה פעל מתוקף צו של השלטון הסלובקי ומילא תפקידים משטרתיים. בשנת 1942 השתתף משמר הלינקה בגירוש יהודים למחנות ריכוז והשמדה בפולין, ואומן על ידי האס אס.
בעקבות המרד הסלובקי באוגוסט 1944 נטל האס אס את ההנהגה בארגון.
תפקידים
משמר הלינקה היה הזרוע הצבאית של מפלגת הלינקה בתחום ביטחון הפנים והוא המשיך בתפקידו זה בתקופת המשטר האוטונומי של סלובקיה בתקופת המדינה הפדרלית צ'כוסלובקיה. משמר הלינקה שימש כמשטרת המדינה הסלובקית ושיתף פעולה בהגשת תוכניותיו של היטלר. המשמר פעל כנגד יהודים, צ'כים, הונגרים, אנשי מפלגות שמאל ואופוזיציה. בצו שניתן ב-29 באוקטובר 1938 נקבע כי משמר הלינקה הוא הגוף היחיד במדינה המוסמך להכשיר את חבריו באימונים צבאיים, צו זה ביסס את מעמדו הרשמי של המשמר במדינה. מדיהם של חברי משמר הלינקה היו שחורים והם חבשו כובע דמוי סירה, עליו פונפון צמר והצדיעו במועל יד ובאמירה ("על המשמר!").
חברי המשמר
אף שמשמר הלינקה נוסד רשמית ב-8 באוקטובר 1938 גיוס חברים לארגון החל כבר בחודש יולי אותה שנה. עד ל-14 במרץ 1939, עת סלובקיה הכריזה על עצמאותה, הצטרפו למשמר הלינקה מתנדבים מכל חלקי העם. ב-15 במרץ, יום לאחר ההכרזה, התמנה אלכסנדר מך למפקד המשמר, הוא החזיק בתפקיד זה עד 1945, עת התמוטט המשטר הסלובקי שתמך בגרמניה הנאצית. תפקידי המשמר נקבעו בשורת צווים ממשלתיים. בין היתר נקבע כי המשמר יהיה כוח שיטור הכפוף למפלגה, אשר יעודד את אהבת האומה, יספק אימונים צבאיים וישמור על ביטחון הפנים. בכך המשמר נועד לשמש משקל-נגד לצבא ולמשטרה. בשנת 1941 "כוחות ההלם" של המשמר אומנו במחנות אס אס בגרמניה ומונה למשמר יועץ מטעם האס אס. בשלב של התפתחות הארגון רבים מן החברים בו מן המעמד הבינוני פרשו ורוב המשמר הורכב מבני כפרים ופועלים פשוטים לצד חברים משולי החברה.
קישורים חיצוניים
משמר הלינקה, באתר "מטח"
הערות שוליים
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: היסטוריה
קטגוריה:שואת יהודי צ'כוסלובקיה
קטגוריה:סלובקיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ארגונים משתפי פעולה עם הנאצים | 2024-01-26T06:43:46 |
עציון פרסי | עציון פרסי (שם מדעי: Haloxylon persicum; בעבר: פרקרק פרסי) הוא עץ השייך למשפחת הסלקיים. המין היחיד בישראל מסוג זה (פרקרק). המין כולל שני תת-מינים: עציון ים המלח ועציון אדומי. בעבר היה מין נוסף שנקרא פרקרק המדבר, אך כיום משייכים מין זה לסוג חמדה.
מאפיינים
העציון הוא שיח או עץ נמוך שגובהו נע בין 1.5 מטר ל-5 מטר. נמצא לרוב באזורים חוליים ולעיתים קרובות נערמות סביבו תלוליות חול. הוא יכול לשרוד גם כאשר חלקם העליון של שורשיו נחשף, ולכן הוא יכול לגדול באזורים של חולות נודדים ומוכי רוח. תפוצת הפרקרק בישראל היא באזור בקעת ים המלח, הערבה ודרום הנגב. ענפיו הצעירים של הפרקרק ירוקים, ומחולקים לפרקים ברורים. בכל פרק יש שני עלים קשקשיים המייצגים שרידי עלים שהתנוונו כדי להקטין התאדות. לאחר שהענף מתעצה, כבר אי אפשר להבחין בפרקים.
הפריחה בסוף החורף עד האביב. הפרחים בעלי עלי עטיף ירוקים ואבקנים צהובים, והם דו-מיניים. הפירות מבשילים בסוף הקיץ, ועלי העטיף מצמיחים כנפיים שמאפשרות לפירות להתפזר טוב יותר ברוח. על העציון ניתן לראות עפצים שונים, בהתאם לסוג החרק שעוקץ אותו.
עציון פרסי הוא צמח מוגן בישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1860
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אדמון בואסייה
קטגוריה:ארץ ישראל: עצי בר
קטגוריה:המזרח התיכון: עצים
קטגוריה:סלקיים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים | 2024-05-31T22:36:45 |
גטו לודז' | שמאל|ממוזער|270px|הכניסה לגטו לודז'
גטו לודז' (בפולנית: Getto Łódzkie) היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שחוסל ב-1944. הגרמנים קראו לו בשם גטו ליצמנשטט (Litzmannstadt) לאחר ששינו את שם העיר לודז' וקראו לה ע"ש גנרל גרמני ממלחמת העולם הראשונה.
שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים וכן כ-7,000 צוענים.
בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 איש. 877 נותרו בגטו כשהרוסים שחררו את האזור, וכ-10,000 שרדו את המלחמה במקומות אחרים.
הקמת הגטו
שמאל|ממוזער|270px|ילדים בגטו
ממוזער|270px|"עגלת המוות"; ציור של אדית הופמן-בירקין מזכרונותיה בגטו לודז' (אוסף מוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון)
כשהכוחות הגרמניים כבשו את לודז' בספטמבר 1939, הייתה בעיר אוכלוסייה של 672,000 בני אדם, יותר משליש מהם (כ-233,000) היו יהודים. הרייך סיפח את לודז' ישירות לורתגאו (חלק משטחי פולין שסופח בשנת 1939) ושינה את שם העיר לליצמנשטט. מטרתם הייתה לגרש את האוכלוסייה היהודית לשטחי הגנרלגוברנמן שלא סופחו לרייך ולהקטין את האוכלוסייה הפולנית באופן משמעותי ולהופכה לכוח עבודה זול לגרמנים. צו מיום 10 בדצמבר 1939, פקד על הקמת נקודת איסוף זמנית ליהודים מקומיים על מנת להקל את תהליך הגירוש. עד 1 באוקטובר 1940 הגירוש כבר הושלם, והעיר הייתה אמורה להיות "נקייה מיהודים" (Judenrein).
הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים, שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונדרשו ללבוש טלאי צהוב. מאז פלישתה של גרמניה לפולין, יהודים רבים, בעיקר המנהיגות האינטלקטואלית והפוליטית, נמלטה לאזור הממשלתי או מזרחה לפולין הכבושה באזור הסובייטי. ב-10 בדצמבר 1939 פרסם ראש מחוז קאליש (Regierungprasident) אובלהור (Ubelhor) מזכר סודי המורה על הקמה של גטו בעיר לודז'.
ב-24 בינואר 1940, טרם ההודעה הרשמית על הקמת הגטו, השלטונות החלו להעביר מספר מצומצם של יהודים לשטח הגטו שעתיד לקום. באותו היום, הגיע טלגרם למשרדי הקהילה היהודית מתחנת משטרה מספר 5 שהייתה ממקומת בצפון העיר בשכונת באוטי, ובה נכתב כי רומקובסקי מזומן לשיחה דחופה. כיוון שהיה באותו הזמן בשיחה עם ראש העיר, שלח את שני מקורביו, הנריק נפתלין, תובע צעיר, ודורה פוקס, מזכירתו שדברה גרמנית. בתחנת המשטרה, הקצין האחראי, וורנקה (Warnke) הודיע להם שבתגובה להתחשבות בבריאות הציבור, ראש המשטרה הוציא פקודה להתחיל להעביר יהודים לעבר שכונת באוטי, אותה כינו הגרמנים באותה עת Seuchengebiet, או אזור הסגר, היא שכונת באוטי, שבה התגוררו יהודים רבים. לשניים נאמר כי ההעברה תעשה באמצעות כוחות משטרה לתחנות משטרה מספר 5 ו-6 ומשם יבוצע יישוב של היהודים באזור ההסגר, קרי שכונת באוטי. במהלך השיחה הופיע רומקובסקי. לאחר שעודכן בחדשות הודיע לגרמנים כי צוותו יסייע בכל הנדרש בתהליך ההעברה והורה לנפתלין להישאר במקום על מנת לסכם את הפרטים של תהליך ההעברה. השעה הייתה 15:00 בצהריים והקצין הגרמני ורנקה הודיע כי אוטוטו יחלו להגיע יהודים ראשונים לנקודות המדוברות. נפתלין קיבל מהקצין סקירה של השטח המדובר ומספר אישורי כניסה עבור נציגים מהקהילה היהודית שהיו אמורים לסייע בתהליך ההעברה. באותו זמן רומקובסקי קיבל אישור לתאם את העברת משרדי הקהילה מרחוב פומורסקה 18.Horwitz, Gordon J. Ghettostadt: Lodz and the Making of a Nazi City
בלילה שבין ה-1 ל-2 במרץ התבצעה אקציה במסגרתה 500 משפחות פולניות ויהודיות פונו, ולפני עלות השחר, משפחות פולניות שחיו בדירות שגבלו עם הגטו נאסרו כאשר חלק יושבו מחדש בחלקים אחרים של העיר בעוד שאחרים נשלחו לגירוש ב-4 במרץ.
ב-8 בפברואר 1940 הוכרז הגטו באופן רשמי והוחל בגירוש יהודים לתוכו, אם כי עדיין היה גיטו פתוח. הגטו נחתם וננעל באופן מוחלט ב-1 במאי 1940.
כמעט 25% מהיהודים ברחו מהעיר, ובזמן בו הוקם הגטו האוכלוסייה היהודית מנתה 164,000 איש. במהלך השנים הבאות, יהודים ממרכז אירופה וקבוצות מרומניה גורשו לגטו.
כדי להבטיח את הנתק בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית של העיר, הנאצים הפעילו יחידות משטרה שיועדו לסיורים היקפיים. כמו כן הוקמה משטרה יהודית בתוך הגטו כדי להבטיח שאף יהודי לא ימלט. בכל יהודי שנתפס מחוץ לגטו מותר היה, על פי חוק, לירות מטווח קצר. ב-10 במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים בלודז', שגררו גם עונשים חמורים. הקשר עם האוכלוסייה הפולנית שהתנגדה לכיבוש הנאצי שחיתה מחוץ לגטו נחלש מאוד. בלודז' היה גם מיעוט אתני גרמני של כ-70,000 בני אדם, שרבים מהם היו נאמנים לנאצים.
מבנה הגטו
הגטו הוקם בחלק הצפוני של מרכז העיר, בשכונת באוטי (Bałuty). מדרום לגטו שכן רחוב פולנוצנה (Połnocna). גם מפעל הטקסטיל של ישראל פוזננסקי, המנופקטורה לא נכללה בשטח הגטו.
בכיכר השוק באוטי שכן המטה של הנהלת הגטו הגרמני, Gettoverwaltung, בראשות הנס ביבוב. הוא היה תחת סמכותו של המנהל היהודי עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט. רומקובסקי מונה לתפקיד זה על ידי הגרמנים באוקטובר 1939, עוד לפני הקמת הגטו, והוא מילא את התפקיד עד אוגוסט 1944, אז נשלח לאושוויץ. הוא היה מתווך בין השלטונות הגרמניים לבין היהודים. במתחם שוק באוטי היו משרדיו ממוקמים בצריפי עץ. המזכירות המרכזית שהיה הגוף המרכזי דרכו ניהל את הגטו ואשר פעל במאי 1940 ועד לחיסולו של הגטו שכנה גם היא במקום זה. שוק באוטי הופרד משאר הגטו, אפשר היה להיכנס אליו לאחר הצגת אישור כניסה. סביב כיכר השוק נוצרו מוסדות ומשרדים חשובים כמו גם מפעלים ומשרדי ממשלה, למשל. למשל בבניין מספר 5 היה מפעל של מעילי גומי. ברחוב דוורסקה (פולנית: Dworska) היו משרדים חשובים של הנהלת הגטו: מחלקת המטבח, מחלקת התובלה, מטה החלב ומחלקת הרכש. ליד, נאספו דלקים, פחם ועץ. הבניין מול הכניסה לגטו ברחוב לאגייוניצ'קה 25 (פולנית: Łagiewnickiej) היה מקום מושבם של מספר גופים חשובים כגון משרד הביקורת העליון וועדת הסחר המרכזית.
משטרת ההגנה (גרמנית: Schutzpolizei) שהייתה יחידה במשטרת הסדר) והגסטפו שכנו ברחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego) בבניין הפינתי שהוחרם לטובתם באפריל 1940. כך בוצע פיקוח פוליטי ומשטרתי על הגטו. Schupo שמר על הסדר הציבורי ושאיש לא יברח מהגטו או ייכנס לשטח באופן בלתי חוקי. מפקדת הרובע השישי של שופו הייתה כפופה למשמר הגטו. למפקדת השופו בגטו היה צוות מתוגבר ונקודות שמירה שמוקמו סביב הפרימטר של הגטו במרווחים של 100 מטר בקרוב. נקודות השמירה הוקמו בין היתר באזור הרחובות הבאים: דרוונובסקה (Drewnowska), זכודניה (Zachodnia), קילינסקייגו (Kilińskiego), סמוגובה (Smugowa), ספורנה (Sporna), אינפלצקה (Inflacka), זגייניקובה (Zagajnikowa), אוקופובה (Okopowa) ופרנצ'יסקנסה (Franciszkańska) בשנת 1942 מספר זה ירד למרווחים של 400 מטרים. מסביב לגטו היו גדרות תיל.
גשרים של הגטו Zgierska - Masarska - Podrzeczna. מלכתחילה הוצאו מתחום הגטו רחובות זגיירסקה ולימנובסקיגו. אלה היו עורקי תקשורת חשובים שהובילו לחלק הגרמני של העיר חשמליות ומכוניות רבות עברו שם. הגטו - שנקטע ברחובות אלה - נחלק למעשה לשלושה חלקים. בזמנים מסוימים נפתחו שערים מיוחדים, אשר התושבים יכלו לעבור מחלק אחד למשנהו. בקיץ 1940 נבנו שלושה גשרים מעץ שאפשרו לאנשים לעבור ברחובות כל הזמן. אחד היה ממוקם מעל רחוב Zgierska ליד Lutomierska, ליד כנסיית ההתעלות של הבתולה מריה הקדושה, השני ב-Podrzecznea, השלישי ברחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego) ליד מסרסקה (Masarska), (במקום שבו נמצא רחוב זכודניה (Zachodnia) של היום). סיפר צבי גיל על הגשר מעל רחוב זגיירסקה:
כנסיית ההתעלות מריה הקדושה בלודז', ששכנה בכיכר הנושאת את שמה, נסגרה בשנה הראשונה לקיומו של הגטו, עת החליטו הגרמנים לעשות מחסן של דברים שנגנבו מהיהודים שנכנסו לגטו. מאביב לסתיו 1942 אוחסנו ומויינו בכנסייה בגדים מאנשים שנרצחו במחנה ההשמדה. במסגרת הטרנספורטים שנשלחו למחנה השמדה חלמנו מחלקת מיון עבור נוצות הוקמה בכנסייה.
כיכר הכנסייה (פולנית: Plac Kościelny) הייתה למרכז אדמיניסטרטיבי חשוב, בנוסף לכיכר השוק באוטי. בכיכר, בבניין 2/4 שוכנו המטה של מחלקות אוכלוסין, כולל משרד הרישום האזרחי והמחלקה הסטטיסטית. כאן נוצר "כרוניקה של גטו לודז'", אחד המסמכים החשובים ביותר על השואה. העובדים שמרו מסמכי הארכיון בדבר הפעלת בגטו, הן הכרזות, פוסטרים וחוזרים, כמו נאומים של רומקובסקי, מסמכים של המגורשים - דרכוניהם, או רשימה פרטית. חלק גדול ממסמכים אלה שרדו עד היום.
היודנראט וחיי הגטו
שמאל|ממוזער|250px|ראש היודנראט רומקובסקי בסיור בגטו
שמאל|ממוזער|250px|עובדים בחייטות באחד מהרסורטים בגטו
בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944) שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של השואה. הוא קיבל סמכויות חסרות תקדים על ידי השלטון הנאצי, שהסמיך אותו "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" כדי לשמור על סדר בגטו. חבר נוסף היה ברוך פרשקר.
רומוקובסקי היה משוכנע שיצרנות יהודית תבטיח את הישרדותו של הגטו ("עבודה למען ההצלה"), כל עוד פירות העבודה בגטו יביאו תועלת לגרמניה, הוא האמין שהנאצים יעדיפו לשמור על חיי תושביו. רומקובסקי אימץ סגנון מנהיגות אוטוקרטית כדי להפוך את הגטו לקומפלקס תעשייתי עצום של ייצור מוצרים למען גרמניה. הוא אילץ את האוכלוסייה לעבוד 12 שעות ביום למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. ב-1943, כ-95 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הועסקה ברסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו), אותם כינה רומקובסקי "מכרה זהב". אולי בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה. ביודנראט של גטו לודז' עבדו צלמים שבין היתר תיעדו את העבודה במפעלים, כדי שאלבומי תצלומים ובהם תיעוד זה ישכנעו את הגרמנים להמשיך לקיים את הגטו. בין צלמים אלה היו מנדל גרוסמן, אריה בן-מנחם והנריק רוס. ככל שעבר הזמן, יציאה לעבודה, שהייתה מפרכת ונשאה בחובה שכר זעום (70 פפנינג של הגטו) או מעט מצרכים בסיסיים, נהפכה חובה לכל טווח גילאי 10 עד 65. ב-1940, כמעט 7,000 עבדו ב-18 בתי מלאכה. ב-1943 מספר זה קפץ ל-70,000, מספר שהיה שווה ערך לכ-85% מסך תושבי הגטו. יום העבודה שארך באופן רשמי 10 שעות הוארך פעמים רבות ל-12 ואף 14 שעות. כמות האוכל שהיה ניתן לרכוש בעבור המשכורת בגטו לא הספיקה אפילו לרכישת כמות המזון שיאפשר להתחזק על מנת להמשיך לשרוד ולאגור כוח על מנת לעבוד.
היודנראט נחשב למאורגן יחסית ואף סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. עם זאת, רומקובסקי גירש באופן שיטתי פעילים פוליטיים פוטנציאליים או כל מי שהייתה לו את היכולת להוביל את ההתנגדות לנאצים, ואילו המקורבים לו נהנו מתנאים טובים יותר מיתר האסירים.
התנאים היו קשים והאוכלוסייה הייתה תלויה לחלוטין בשלטונות הגרמנים. בגטאות אחרים ברחבי פולין, שגשגה "תעשייה" נסתרת שהתבססה על הברחות של מזון ומוצרים בין הגטאות והעולם שבחוץ. בלודז' לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי עקב ההקפדה החמורה והמיעוט הגרמני שישב בעיר. היהודים היו תלויים לחלוטין בשלטונות הגרמניים וביודנראט בכל הנוגע למזון, תרופות וציוד חיוני אחר. כדי להחמיר את המצב עוד יותר, המטבע החוקי היחיד היה מטבע שנוצר במיוחד בגטו. כדי להתמודד עם הרעב, היהודים סחרו ברכושם ובכסף שנותר להם על מנת לקנות שטר זה, ובכך נושלו מרכושם הפרטי. צריכת קלוריות טיפוסית ממוצעת נעה בין 700 ל-900 קלוריות ביום. הרעב השתולל ונפוצו מחלות כמו שחפת. דבר זה גרם לאי שביעות רצון מרומקובסקי והוביל לשורה של שביתות במפעלים. ברוב המקרים, רומקובסקי הסתמך על המשטרה היהודית כדי לדכא את העובדים הממורמרים, ושוטרים יהודים אף הוצבו ברסורטים כדי להשגיח על העבודה. במקרה אחד של שביתה אף עורבה המשטרה הגרמנית. עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם. לעיתים נערכו הוצאות להורג בכיכר פיאסטובסקי על מנת להרתיע כאלה שחשבו למרוד.
ממוזער|שמאל|אזור הקבורה של כ-43,500 מנספי הגטו בשנים 1944-1940, בבית הקברות היהודי בלודז'. מתחילה עוד צוינו שמות הנספים, אולם בהמשך, עם עליית התמותה, נותרו פרטי הנקברים בניירות. לאחרונה, במסגרת קורס המג"דים של צה"ל צוינו מעט מהקברים
היודנראט נאלץ להתמודד רבות עם המגפות והמחלות שפשטו בגטו. ציוד רפואי היו מוגבל והצפיפות הייתה איומה. כ-164,000 אנשים נאלצו להצטופף באזור של 4 קילומטרים רבועים, מתוכם רק 2.4 קילומטרים היו ראויים למגורים. אספקת הדלק הייתה נמוכה מאוד ואנשים שרפו כל מה שיכלו כדי לשרוד את החורף הפולני הקשה. כ-18,000 איש מתו מרעב בשנת 1942, ובסך הכל, כ־43,500 אנשים מתו בגטו מרעב ומחלות.
בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ-7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים. תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים. כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
צעירי הגטו הקימו מספר מסגרות חינוכיות ותרבותיות, בהן "חזית דור בני מדבר", שעסקה בחינוך צעירים ואף חגגה חגים בגטו.
על מנת ליצור פחד וחרדה בקרב היהודים אסירי הגטו, ביצעו הנאצים הוצאות להורג פומביות, ותלו אנשים בגין עבירות שונות. במהלך קיומו של הגטו, ההוצאות להורג התרחשו בכיכר השוק (בפולנית: Plac Bazarowy). ב-21 בפברואר 1942 נתלה תושב קלן לשעבר בגין ניסיון בריחה. באותו מקום נתלו ב-17 בספטמבר 1942 17 יהודים שגורשו מפביאניצה, לאחר שהואשמו בהתנגדות לשלטונות הגרמניים. מלבד הזוועות הללו, נרצחו חולי הנפש מבית החולים ברחוב ווסולה 17 במהלך אקציית T4 במרץ 1940 וביולי 1941.
הגירושים
שמאל|ממוזער|270px|גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' ב-1942
הצפיפות בגטו הוחרפה כש-40,000 אנשים מהסביבה, כמו גם מגרמניה, לוקסמבורג, ומצ'כיה הכבושה (בעיקר מטרזיינשטט), יושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. ועדת פינוי הוקמה כדי לסייע בבחירת הקבוצה הראשונה של המגורשים. בחודשים הראשונים של 1942 נשלחו המגורשים אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-15 במאי 1942 עוד כ-55,000 אנשים גורשו מלודז'.
עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. בספטמבר, פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש. גירוש זה כונה ה"שפרה". התעוררה מהומה בגטו על מי צריך לוותר. לאחר ששקל את האפשרויות, רומקובסקי היה משוכנע יותר מתמיד, כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בזו הלשון:
בגטו הייתה התנגדות עצומה למסירת הילדים. כוחות משטרה יהודית נכנסו לבתים אבל לא הצליחו לקחת את הילדים נוכח התנגדות ההורים. הורים החביאו ילדים, שפכו שמן רותח על הבאים ונלחמו בכל דרך. רומקובסקי קרא לכוחות הגרמנים להיכנס. הגסטפו שהעריך את הגירוש ביומיים נאבק כמעט 10 ימים ועבר מבית לבית בניסיון להוציא את הילדים. חלק מהמשפחות התאבדו כדי למנוע את הבלתי נמנע. בתום אותם ימים נוראיים בגטו נלקחו רוב הילדים עד גיל 10 להשמדה. המשבר בגטו היה אדיר. הגירושים הואטו במשך זמן מה לאחר ספטמבר 1942.
סוף הגטו
גורלו הסופי של גטו לודז' נדון בין בכירי הנאצים כבר בשנת 1943. היינריך הימלר קרא לחיסולו הסופי של הגטו, עם קומץ של עובדים שיועבר למחנה ריכוז מחוץ ללובלין, ואילו שר החימוש אלברט שפר דגל בהמשך קיום הגטו כמקור של כוח עבודה זול, דבר הכרחי במיוחד כשהמלחמה פנתה עורף נגד גרמניה.
בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם.
ממוזער|שמאל|הבורות בבית הקברות היהודי בלודז' שנחפרו עבור אחרוני יהודי הגטו
בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. ב-15 ביולי 1944 נעצרו המשלוחים לשבועיים כשמחנה חלמנו פורק בשל הקרבה של הכוחות הסובייטיים. כשהחזית התקרבה, פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. ב-2 באוגוסט 1944 יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ מתחנת הרכבת רדגסט ועליה גם רחל ביהם, חברת מחתרת שהתנדבה לצאת במשלוח על מנת להודיע לאן נוסעות הרכבות. ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כ-800 אנשים אשר כונו קבוצת ניקיון (בגרמנית: Aufräumungskommando) נותרו בגטו לנקות ולאסוף את הציוד הנותר כמו גם השמדת ראיות. למשך זמן מה הוחזקו כ-600 מתוכם בשתי נקודות ריכוז ברחוב ווגייבניצקה (Łagiewnicka) 36 ו-63. האנשים הללו, שכללו רופאים, מהנדסים, אמנים וכאלה שהועסקו בניהול הגטו נבחרו על ידי הנס בייבוב בעצמו על מנת להישלח למחנה העבודה קניגס ווסטרהאוזן (בגרמנית: KZ-Außenlager Königs Wusterhausen) ולמפעלים בדרזדן. הם שרדו וזכו לראות את השחרור. עם התקרבות הכוחות הסובייטיים ללודז', הורו הגרמנים ליהודים הנותרים לחפור שמונה בורות בקצה בית הקברות היהודי על מנת לרוצחם, אך הגרמנים חזרו בהם מהחלטתם להוציא להורג את היהודים וכלאו אותם במרתפי המשטרה. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945, כולל 12 ילדים. בסך הכל, רק כ-10,000 מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה.
התנגדות לא חמושה בגטו
מצבו המיוחד של גטו לודז' מנע התנגדות ומרד חמוש בנאצים, כמו שנודעו בגטאות ורשה, וילנה וביאליסטוק. שלטונו החזק של רומקובסקי שמנע בכוח כל סוג של התנגדות, הניסיונות הכושלים להבריח מזון ואנשים לגטו בסביבה עוינת ובעיקר האמונה כי הפרודוקטיביות תבטיח הצלה (גם אם חלקית) הוציאו מכלל אפשרות מרד מזוין. אף על פי שצורה כלשהי של התנגדות חמושה נדונה בימים האחרונים של הגטו, היא לא יצאה אל הפועל מסיבות אלה.
ההתנגדות בגטו באה לידי ביטוי בחיים התרבותיים והדתיים העשירים ששמרו היהודים בגטו לאורך כל השנים הראשונות. למשל בתי הספר ומעונות היום שהמשיכו לפעול למרות התנאים הקשים. כאשר מבני בתי הספר הוסבו למגורים לאסירים נוספים שהגיעו הוקמו חלופות, במיוחד לילדים צעירים שאמהותיהם נאלצו לעבוד. לאחר שבתי הספר נסגרו בשנת 1941 כי נבנו בהם עוד רסורטים, רבים המשיכו לשמור על מעונות יום בלתי חוקיים לילדים שאמהותיהם עבדו. ארגונים פוליטיים המשיכו לפעול בגטו, ואף קיימו שביתות כשמנות המזון קוצצו. באחד המקרים, השביתה הייתה כל כך אלימה עד שהמשטרה הגרמנית נקראה כדי לדכא אותה. בנוסף היו שביתות נגד רומקבסקי שהובילו הצעירים שהתנגדו לכך שרומקובסקי מסייע לוורמאכט. נתלו כרזות שקראו לצאת נגדו, לא לשתף פעולה. חלק מהעובדים אימצו את הסיסמה "לעבוד לאט", לעכב את עבודתם בשביל הוורמאכט. המאבק היה קשה וכל אימת שנתגלו פעילים הם שולחו החוצה מהגטו במשלוחים שהובילו למוות. למרות זאת המאבק נמשך. בנוסף היו מעשי חבלה רבים ברסורטים. עובדים חיבלו בתוצרת שיצרו כדי לפגוע בצבא הגרמני שקיבל את עיקר הציוד. כל חבלה כזו הייתה כרוכה בסיכון חיים ובעונשים כבדים לאותו אדם ולמשפחתו.
במקביל, שמרו האסירים על חיי תרבות עשירים שכללו הצגות, קונצרטים ועוד, בין היתר על ידי פעילות תנועות הנוער ברובע מרישין בגטו. על מנת לתעד את חיי היום יום בגטו לדורות הבאים ארגן היודנראט ארכיון בו צילמו באופן בלתי חוקי תמונות של מעשי הזוועה היומיומיים. אחד מהצלמים, הנריק רוס, הצליח לקבור את התשלילים ולמצוא אותם אחרי השחרור. בזכות הארכיון, המציאות של הגטו נרשמה ונשמרה. אנשי הארכיון החלו גם ביצירת אנציקלופדיה של הגטו ולקסיקון של הסלנג המקומי לתיאור חיי היומיום. האוכלוסייה היהודית שמרה בחשאי גם על כמה מכשירי רדיו בלתי חוקיים, כדי שיוכלו להתעדכן בנעשה בעולם שבחוץ.
התנגדות הגנתית בגטו כללה מניעת המשלוחים הסופיים ועזרה לאחרים להינצל. כ-800 יהודים הצליחו לשרוד את חיסולו הסופי של הגטו עד שהסובייטים שחררו את העיר. עוד לפני הגירוש הסופי, חברי תנועות הנוער חילקו מנות אוכל עם חברים שסירבו להתייצב לגירוש ואפשרו להם לשרוד, לאחר שהם כבר לא היו רשומים לעבודה ולא היו זכאים להקצבת מזון.
היה מקרה בודד כאשר בונקר עם יהודים שהסתתרו התגלה, אחד האנשים תקף את הנס ביבוב, הממונה הישיר של רומקובסקי בממשל הנאצי.
לקריאה נוספת
מחקרים
מיכל אונגר, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005.
שמואל הופרט, מלך הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. זקן היהודים בגטו לודז, מחקרי יד ושם, תשמ"ד, י"ט, עמ' 99–124.
מקורות
מיכל אונגר (עורכת), 13 מַחבָּרוֹת: יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז', 1945-1941, (תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן), ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ע 2010.
אריה בן-מנחם ויוסף רב (עורכים), כרוניקה של גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1989.
שרה זלוור אורבך, מבעד לחלון ביתי - גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1964.
ישעיה טרונק, יודנראט, יד ושם, תשל"ט 1979.
ישראל ביאלוטוצסקי, התנאים בגטו לודז' וחיסולו, תיק מס' 11 של המרכזייה הפדגוגית ביד ושם, מסמך: "קע-XI - 16".
אברהם מיכרובסקי, חיים במחנה, מאבק הישרדות בגטאות ורשה ולודז' ובמחנות רוונסבריק, קניגס-ווסטרהאוזן וזקסנהאוזן, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
אוסף תעודות מגטו לודז', באתר מורשת בגבעת חביבה
Miejsca pamięci Litzmannstadt Getta
דוד שרקוביאק, Dziennik. Pięć zeszytów z łódzkiego getta. Red. i uaktualnione wprowadzenie: Alan Adelson. Opracowanie i dodatkowe przypisy Kamil Turowski; przedmowa (tłumaczenie z wydania amerykańskiego) Lawrance L. Langer; wyd. Marginesy, Warszawa 2015.
יומנים
ד"ר אדוארד רייכר, 'לאורו הבוהק של היום', מטר-הוצאה לאור, 2022.
קישורים חיצוניים
תקציר תולדות קהילת יהודי לודז' באתר ארגון יוצאי לודז' בישראל
תקציר תולדות קהילת יהודי לודז' בתקופת השואה באתר יד ושם
אתר גטו לודז' בספרייה היהודית הווירטואלית
מאגר המידע של גטו לודז' מכיל שמות של רבים מתושבי הגטו עם פרטים ממסמכים רשמיים
מיכל אונגר, גטו לודז', אתר יד ושם
מאמר מאת גדעון גרייף על ספרה של מיכל אונגר, לודז' – אחרון הגטאות בפולין, באתר יד ושם
על הצילום הגרמני בגטו לודז', באתר יד ושם
על חגי תשרי בגטו לודז', באתר יד ושם
שירים מגטו לודז', בתוך התערוכה "מיתרי הלב: מוזיקה מתקופת השואה", באתר יד ושם
גטו לודז' בתת-האתר פרקים בתולדות השואה באתר יד ושם.
פינוי בגטו לודז', 1941 - 1942, באתר בית התפוצות
"האנציקלופדיה של גטו לודז'" (שמחבריה היו תושבי הגטו) בתרגום לעברית כאן וכאן (כתבה על האנציקלופדיה: ). ראו גם בארגון יוצאי לודז' בישראל.
דור סער-מן, על מעמדות וזוועות אחרות בגטו לודז', בלוג באתר בית התפוצות, ינואר 2019
שיר של חיים גורי על רחל ביהם, פעילה ציונית בגטו
עדות שואה מצולמת של שורד גטו לודז', אשר נמנה עם קבוצת ה-800 שנותרו לשם פירוק הגטו, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ג
United States Holocaust Memorial Museum - Library Bibliography: Łódź Ghetto
הערות שוליים
ביבליוגרפיה
*
לודז' | 2024-08-11T21:00:50 |
מרכז היהודים (סלובקיה) | מרכז היהודים (בסלובקית: אוסטרדנה ז'ידוב ÚŽ, בגרמנית: יודנצנטרלה) הוא שמו של היודנרט ליהודי סלובקיה, שפעל בסלובקיה בתקופת השואה, בהתאם להוראה שנתן ריינהרד היידריך ב-21 בספטמבר 1939.
גוף בעל שם דומה, "המרכז היהודי", פעל ברומניה באותה תקופה ובנסיבות דומות.
במהלך מלחמת העולם השנייה סופחה צ'כיה לרייך השלישי ובסלובקיה הוקם ממשל חסות פרו-נאצי. מרכז היהודים הוקם בברטיסלאבה ב-1940, ומשם ייצג את כל יהודי סלובקיה בפני הממשלה של "מדינת סלובקיה העצמאית" שנשלטה על ידי מפלגת העם הסלובקית של הלינקה (Hlinkova Slovensko Ludoa Strana - HSLS. כונתה על ידי היהודים "מפלגת הלודקים") והעביר הוראות והודעות של השלטון לקהילה היהודית.
המרכז החליף את "המשרד היהודי המרכזי", שהוקם ב-1938 במטרה לתאם את פעולותיהם של כל הארגונים היהודים שפעלו בסלובקיה.
הגופים העיקריים שהשתתפו בהקמת המרכז היו הקהילה האורתודוקסית (הלשכה המרכזית החרדית), ההסתדרות הציונית והלשכה הנאולוגית (שיצגה את היהודים הקונסרבטיביים והרפורמים). בראש המרכז היהודי עמד זקן-היהודים ("סטרוסטה"). תפקיד זה מילאו היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו ד"ר אוסקר נוימן.
המרכז דאג בתחילה למקומות עבודה, להכשרה ולהסבה מקצועית (בעיקר לעבודה גופנית), ניהל בתי-ספר ומוסדות צדקה יהודים וסייע במזון, אך היה כבמקומות אחרים שותף לשליחת יהודים בעלי נתינות זרה או חסרי נתינות, בהתחלה להונגריה ומאוחר יותר למחנות שבפולין ולאספקת כוח עבודה למחנות עבודה. בשלב מאוחר יותר היה המרכז שותף למשלוחים למחנות העבודה ומחנות ההשמדה מתוך מחשבה שכך יוכלו להציל את שאר הקהילה. נציג של הזרם שתמך בשיתוף פעולה למטרות הצלה חלקית היה קארול הוכברג (קרל הוכברג). המרכז אמנם היה שונה מהיודנרטים בפולין ותפקידיו היו מורחבים יותר, אך הדילמה של שיתוף הפעולה עם הנאצים השתקפה גם כאן.
האופוזיציה למרכז כינתה עצמה "קבוצת העבודה", אותה הנהיגה נציגת ויצו גיזי פליישמן בתמיכת הרב מיכאל דב בר ויסמנדל. קבוצה זו, פרט לפעולות עזרה והצלה, יזמה את תוכנית אירופה להצלת שרידי יהדות אירופה.
המרכז היה כפוף הן למחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי, והן למשרד המרכזי לענייני כלכלה ("אוסטריני הוספודרסקי אורד"), שנודע בראשי התיבות של שמו - או.או. (.U.U) שהיה כפוף להאופטשטורמפירר דיטר ויסליצני.
לקריאה נוספת
פטרן, גילה. האם מאבק על הישרדות: הנהגת יהודי סלובקיה בשואה 1944-1938 . תל אביב: מורשת, 1992.
קישורים חיצוניים
'מרכז היהודים' (בסלובקיה) מתוך אתר יד ושם
ראו גם
דו"ח ורבה-וצלר
קטגוריה:שואת יהודי סלובקיה
קטגוריה:יודנראט
קטגוריה:שיתוף פעולה יהודי עם הנאצים | 2024-08-09T14:02:40 |
התנועה הלגיונרית | ממוזער|210px|קורנליו זליה קודריאנו, מייסד ומנהיג התנועה הלגיונרית
ממוזער|210px|דגל התנועה הלגיונרית
ממוזער|150px| בול רומני עם סמל משמר הברזל.
התנועה הלגיונרית (ברומנית: Mișcarea Legionară הידועה גם בשמות משמר הברזל (Garda de Fier), הכל למען המולדת (Totul pentru țară) ולגיון המלאך מיכאיל (Legiunea Arhanghelului Mihail)), היא תנועה ומפלגה לאומנית קיצונית ואנטישמית מהסוג של פשיזם קלריקלי, שפעלה ברומניה מ-24 ביוני 1927 ועד שלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. התנועה נוסדה על ידי קורנליו זליה קודריאנו.
לתנועה היו סממנים לאומניים רומניים מיסטיים המבוססים על הנצרות, על פולחן מוות, על המנהיג ועל שנאת יהודים. חברי התנועה ראו ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססו בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים ובכך סחפו אחריהם גם כמרים רבים .
הרקע להקמת התנועה
רומניה הגדולה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מהמדינה הקטנה יותר ממנה צמחה. בסיום מלחמת העולם הראשונה השתנו גבולות רומניה, השתנה הרכב אוכלוסייתה וגדל מאוד החלק היחסי של המיעוטים. שטחה של רומניה גדל מ-130,177 קילומטרים רבועים ב-1913 ל-295,049 קילומטרים רבועים ב-1919. האוכלוסייה, למרות האבדות הכבדות במהלך המלחמה, גדלה מכ-7,160,000 תושבים ב-1912 לכ-15,541,000 ב-1920. ב-1912 המיעוטים היוו 8% מאוכלוסיית רומניה, אך ברומניה הגדולה המיעוטים הגיעו ל-30% מהאוכלוסייה וחלקם לפחות היו בעלי שאיפות אירדנטיות הרואות בהסתפחות למדינות שכנות הגשמה של רצון לאומי . בנסיבות אלה הייתה התעוררות חזקה במיוחד של הלאומנות הרומנית וחשדנות מוגברת כלפי בני מיעוטים . בנוסף, המשטר, אשר היה מונרכיה חוקתית ליברלית לא הצליח לתת מענה לבעיותיה של רומניה.
באביב 1927 ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית של רומניה, מפלגה לאומנית אנטישמית, שהנהיג פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, התפצלה בעקבות סכסוך קשה בין מנהיגיה. קורנליו זליה קודריאנו, מנהיג צעירי המפלגה, שבאותה תקופה השלים דוקטורט בגרנובל, הוזעק על ידי חבריו ולאחר ניסיונות פיוס שלא צלחו החליט להקים תנועה משלו, שהוא יעמוד בראשה.
על פי ההיסטוריון היהודי-רומני ז'אן אנצ'ל, קודראנו דחה הן את הפרנקופיליה של האינטליגנציה הרומנית, והן את הערכים הדמוקרטיים האוניברסליים, שהיו לטענתו "המצאות יהודיות" שנועדו להשמיד את רומניה.
הקמת התנועה והתפתחותה
התנועה הלגיונרית הוקמה ב-24 ביוני 1927 על ידי קורנליו זליה קודריאנו שהכריז על הקמתה בפני חבריו הנאספים באותו מעמד, כתריסר וחצי צעירים. האירוע לא סוקר בתקשורת. קודריאנו לא רשם את התנועה בצורה רשמית, כי הוא לא ראה בה מפלגה, אלא תנועה פוליטית ולאומית, שאינה מוגבלת בתקנות הנוגעות למפלגות. קודריאנו מעולם לא נבחר להנהגת התנועה הלגיונרית, ועמד בראשה מתוך הסכמה כללית של חבריה. חברי התנועה הלגיונרית כינו את עצמם בתואר "לגיונר" ואת קודריאנו כינו בתואר "קפיטן".
ב-1 באוגוסט 1927 יצא לאור לראשונה כתב העת של התנועה, Pământul Strămoșesc (אדמת האבות).
הסכסוך על מבנה המעון התרבותי הנוצרי
ב-20 במאי 1922 הקים קודריאנו את התאחדות הסטודנטים הנוצרים (Asociația Studenților Creștini), שבאה במקום המרכז הסטודנטיאלי של יאשי ומגמתה הייתה מניעת חברות מהסטודנטים היהודים. ההתאחדות לא הוכרה על ידי אוניברסיטת יאשי ולחבריה הזדקקו למקום כינוס ופעילות.
קודריאנו יזם הקמת מבנה בעבודה התנדבותית של הסטודנטים ובעזרת תרומות של אוהדים. המבנה הוקם על מגרש, שהעמיד לרשותם המהנדס גריגורה בז'אן, בכיר בליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה שהונהגה על ידי אלכסנדרו קונסטנטין קוזה וקודריאנו היה בכיר בה. הבית, שזכה לשם "המעון התרבותי הנוצרי" (Căminul Cultural Creștin), שימש בין היתר גם לאירוסי קודריאנו ב-1925.
לאחר הפיצול במפלגה, כשקוזה ובז'אן נשארו עם השם הקודם וקודריאנו הקים את התנועה הלגיונרית, התחיל סכסוך על השימוש במבנה. המהנדס בז'אן, שהמגרש היה רשום על שמו, פנה לבית המשפט וקודריאנו ואנשיו נאלצו לעזוב את המבנה. על רקע זה, באפריל 1928 תקפו קודריאנו וסטודנטים שהתלוו אליו את בז'אן בביתו ואיימו להשליך אותו מהקומה השנייה. המשטרה, שהוזעקה על ידי פרופסור קוזה, חיפשה אחר קודריאנו ועצרה אותו ואת חבריו בחשד לתקיפה וניסיון לרצח.
תחילה ניסו הלגיונרים להקים לעצמם בית חלופי, אך בהמשך גדל מספרם בין חברי התאחדות הסטודנטים הנוצריים וכך השתלטו בחזרה על מבנה המעון וזנחו את הבנייה החדשה. הצלחת ההשתלטות על המעון גררה המשך, בניית מבנה דומה ב-1933, בעזרת עבודה התנדבותית בבוקרשט, מבנה שזכה לכינוי "הבית הירוק" (צבע מדי הלגיונרים).
המצעדים
קודריאנו חיפש דרך להבליט את תנועתו בעיני הציבור ולשם כך יזם מסעי לגיונרים ברחבי הארץ. המסע כונה "מסע חינוכי" ומטרתו הייתה להרגיל את הלגיונרים לנוע ולהתנהל בקבוצות, להתגבר על קשיים ולרכוש את היכולת להשיג מטרות. הלגיונרים הלכו ברגל בחולצות ירוקות, עברו בכפרים ובעיירות וחיו חיים ספרטניים, כשהם ישנים ביערות ומסתפקים במועט. הכפריים הביטו בפליאה בקבוצות הצעירים המלאים אנרגיה ושירותי הביטחון הרומניים, שעקבו אחרי הלגיונרים, דיווחו שהלגיונרים זכו להכנסת אורחים לבבית. קודריאנו הנהיג גם את "הענישה הלגיונרית", ענישה פיזית במלקות, שבמהלכה מקבל המלקות יספוג את העונש ללא קול. ב-1929 קבוצת לגיונרים ערכה מסע להרי הקרפטים המערביים, לארץ המוצים.
הכינוסים היזומים
ב-8 בנובמבר 1929, ביאשי, ערך קודריאנו את "יום הלגיון" בהשתתפותם של כ-300 צעירים מ-200 יישובים שונים ברחבי רומניה. הצעירים עמדו במסדר, שנבדק על ידי קודריאנו, שגם השמיע להם סיסמאות. לאחר המסדר צעדו אל המיטרופוליה שם הושמעה תפילה לשלום המלך ולאחר מכן חזרו למעון הסטודנטים ושמעו נאום של קודריאנו על הסכנה היהודית והצורך להילחם למען רומניה לרומנים.
ב-10 בדצמבר באותה שנה ובאותה עיר נערך "היום הסטודנטיאלי הנוצרי" לציון הקמת "איגוד הסטודנטים הנוצרים" (Asociaţia Studenţilor Creştini) במאי 1922. בכינוס השתתפו מאה סטודנטים במעון הסטודנטים וקודריאנו סיפר להם על אירועי אותם ימים ותבע קביעת אידיאל חדש: "רומניה לרומנים ונוצרית".
קודריאנו, שהעריך שבמהלך השנתיים וחצי שחלפו מהקמת התנועה הלגיונרית, זכה לדי אוהדים בקרב הציבור, הודיע על אספה פתוחה לציבור שתיערך ב-15 בדצמבר ביריד ברשט. מיור ז'נדרמניה ותובע, שהגיעו מגאלאץ מנעו זאת בטענה שמשרד הפנים לא אישר את הכינוס. לאחר ויכוחים הותר לקודריאנו לפתוח את הכינוס בתנאי שלא יהיו אי סדרים. בכינוס השתתפו כמאה איש בלבד. בעקבות הכישלון היחסי החליט קודריאנו לנקוט ביוזמה חדשה, הוא יצא אל כפרי האזור רכוב על סוס עם ארבעה מלווים ובהגיעו לכפר המתין לפני הכנסייה עד שהתאסף קהל ואז, ממרומי הסוס נאם להם קודריאנו ולאחר מכן המשיכו לכפר אחר.
בהדרגה התחילו להצטרף לקודריאנו רוכבים נוספים ואז, כדי להבחין בין הרוכבים הלגיונרים ובין סתם רוכבים שמו הלגיונרים נוצת תרנגול הודו בכובע שלהם. קבוצות הרוכבים עם נוצות בכובע משכו תשומת לב והשמועות על הכינוסים משכו קהל רב וכשהגיע פעם נוספת ליריד ברשט עם חמישים רוכבים התאספו במקום 3,000 איש כדי לשמוע את דברי קודריאנו.
מסע לטרנסילבניה ומסע לבסרביה
קודריאנו החליט לנצל את הצלחת המסע הרכוב ויצא עם חבריו לכיוון חבל טרנסילבניה והגיע ללודוש לקראת חג המולד. הלגיונרים הרכובים עם הנוצות בכובעים היו נכנסים לכפרים תוך כדי שירה והיוו אטרקציה רצינית. בימים 23 - 27 בדצמבר עברו דרך כפרי טרנסילבניה ואז השאיר קודריאנו בטרנסילבניה את ניקולאה טוטו (הרוצח של דוד פאליק), כדי לארגן את האיכרים בגדודים ובפלוגות ובעצמו פנה לכיוון בסרביה.
בינואר 1930 פנו קודריאנו ופרשיו לכיוון בסרביה והכניסו חידושים בהופעה - על חזה של כל פרש נתפר צלב לבן וקודריאנו עצמו החזיק בידיו צלב עץ. הם עברו את הפרוט לתוך דרום בסרביה באזור העיר קאחול. בכניסה לעיר עצר אותם שוטר, שהזמין אותם למטה המשטרה לבירור נסיבות בואם, אך קודריאנו התעלם מכך והמשיך למרכז העיר שם היו אלפי איכרים. קודריאנו התחיל לנאום, אך הופסק על ידי שוטר שהכריז על הכינוס כלא חוקי. קודריאנו החליט להעביר את הכינוס לשולי העיר, אך לשם הגיעה קבוצת חיילים עם רובים מכודנים וקולונל שאיים על קודריאנו באקדחו. קודריאנו נאלץ לוותר על הכינוס, אך הודיע שיערוך אותו באותו מקום ביום ראשון 3 בפברואר. כדי שיוכל לעשות זאת פנה למשרד הפנים בבוקרשט וקיבל אישור לכינוס, בתנאי שיערך בסדר מופתי.
לקראת האספה המיועדת נדרשו הלגיונרים מבוקרשט, יאשי, גאלאץ, פוקשאן ומקומות נוספים להגיע למקום במספרים גדולים ככל האפשר. צליחת הפרוט נעשתה בסדר צבאי, תחילה עברו מאה פרשים עם נוצות בכובעים וצלב לבן על החזה, אחריהם צעדו עם דגלים הולכי הרגל ואחריהם 80 עגלות ובכל עגלה 4 עד 6 אנשים ודגל. לכינוס הגיעו כעשרים אלף איש. מעודד מהצלחת הכינוס תכנן קודריאנו את "המצעד לבסרביה" - המצעד עמד להתקיים לאורך חודש ימים על ידי לגיונרים, שעמדו לצעוד ב-7 טורים שיחצו את הפרוט במרחקים של 20 קילומטרים האחד מחברו ויצעדו עד הדניסטר. קודריאנו פרסם את תוכנית המצעד וקבע אותו ליום 20 ביולי 1930. יהודי בסרביה חששו מאוד מהמצעד, כי לכל מקום אליו הגיעו הלגיונרים, הפיצו תעמולה אנטישמית ועודדו מעשי אלימות נגד היהודים. יהודי רומניה וחוגים נוספים הפעילו לחצים על שר הפנים לחזור בו מהסכמתו למצעד על בסרביה ובסופו של דבר אישור המצעד בוטל.
מאבקים נוספים והתרחבות התנועה הלגיונרית
את כוונותיו כלפי היהודים הציג קודריאנו בינואר 1930, בעיתון לאומני, שם הבטיח לאיכרי רומניה, אותם קיווה לקרב למפלגתו, את 4 הסעיפים הבאים:
אם נגיע לשלטון, תוך כמה ימים נעלה את היהודים לקרונות בקר, נשלח אותם לארצות אחרות ונחלק את רכושם בינינו ובין המדינה.
מהרגע שהיהודים יעזבו את הכפרים, נסגור את כל המסבאות וכל רומני יוכל לזקק לעצמו אלכוהול, כאוות נפשו.
אף איכר לא ישלם יותר מיסים, משום שהרכוש המוחרם מהיהודים יספק את כל צורכי המדינה.
כל איכר החבר בלגיון יקבל 7,000 לאי לחודש מהרגע שנעלה לשלטון.
מספר הקינים הלגיונרים והאחוות גדל בהתמדה ובסוף 1930 מספר חברי התנועה הגיע ל-6,000, גידול ניכר לעומת אלף החברים שהיו ב-1929 וסימן לבאות - ב-1937 התנועה הגיעה למיליון חברים. משמר הברזל פתח סניף ראשי במרכז בוקרשט, בדרך הניצחון (Calea Victoriei) מספר 40, מקום שהועמד לרשות התנועה על ידי סוחר ארומני. במשרד של קודריאנו הוצגו הדיוקנות של קרול השני, מלך רומניה, בניטו מוסוליני ואדולף היטלר.
ההתנקשות של בזה ומעורבותו של קודריאנו
שמאל|ממוזער|130px|קונסטנטין י. אנג'לסקו
גאורגה בזה היה ארומן ממוצא מקדוני, מהמתנחלים בקדרילטר והיה חבר בארגון לאומני בשם "ולאד צפש". ב-20 ביולי 1930 פנה לקודריאנו ואמר לו שהחליט לעזוב את הארגון "ולאד צפש" ולהצטרף ל"משמר הברזל". למחרת ניגשה משלחת של 4 סטודנטים עם בקשה לשר אנג'לסקו, שהיה בין יוזמי חקיקה להסדרת הבעלות על הקרקעות בקדרילטר, חקיקה שהמתנחלים הארומנים התנגדו לה ובעת שזה קרא את הפנייה שלהם בזה שלף אקדח וירה בו ופצע אותו. כשנעצר נמצאו בכיסיו כרוזים של משמר הברזל. השופט החוקר זימן לחקירה את קודריאנו וזה הכחיש כל קשר למעשיו של בזה. למחרת פורסם בעיתונים שקודריאנו מגנה את המעשה של בזה. קודריאנו כעס על הפרסום ופרסם תגובה בה טענה שהוא לא גינה את המעשה והוא יגן בכל כוחו על בזה ועל מטרותיו. קודריאנו זומן שוב לחקירה ונעצר ונשלח למעצר יחד עם קבוצת סטודנטים מקדונים, שפרסם כרוז הזדהות עם בזה. במעצר המשותף קשר קודריאנו יחסים עם הסטודנטים הארומנים.
במשפט שנערך זוכה קודריאנו. התביעה הגישה ערעור, אך קודריאנו זוכה גם בערעור ושוחרר לאחר מעצר של חודש וחצי.
שורת ההתנקשויות לא הסתיימה בכך, תלמיד תיכון בשם דומיטרסקו, שבעבר היה מעורב גם בהצתת בורשה, הגיע לבוקרשט, ניגש למשרדו של עורך העיתון אדוורול, שלף אקדח וירה בו. ההתנקשות נכשלה בגלל פגם באקדח, המתנקש נתפס והתברר שנשלח על ידי מילה לפטר, מבכירי הלגיונרים, בגלל התקפות העיתון נגד הלגיונרים. קודריאנו, שהיה באותו זמן בפוקשאן, זומן, נחקר ושוחרר.
פיזור התנועה הלגיונרית וכיבוש מושבים ראשונים בפרלמנט
בקיץ 1930 הקים קודריאנו את המפלגה משמר הברזל, מסגרת שנועדה לאחד את כל המפלגות הלאומניות, אך בפועל רק התנועה הלגיונרית הצטרפה למסגרת. באותה תקופה התרחשו שריפת בתי היהודים בבורשה וניסיון ההתנקשות של גאורגה בזה בחיי השר קונסטנטין י. אנג'לסקו. קודריאנו נסע במיוחד לבורשה כדי לחזק את ידי שני הכמרים החשודים בהצתה (אחד מהם עתיד להימנות לתפקיד המזכיר הכללי של התנועה הלגיונרית).
ריבוי מעשי הטרור המקושרים לתנועה הלגיונרית ושינוי בהרכב הממשלה הרומנית הובילו ב-2 בינואר 1931 את הממשלה החדשה לקבלת החלטה על פיזור התנועה הלגיונרית. קודריאנו וצמרת התנועה נעצרו, ארכיוני התנועה הוחרמו ועיתוניה נסגרו. ב-11 בינואר נאסרה גם מפלגת "משמר הברזל". במשפט שנערך לצמרת הלגיונרית זוכו הלגיונרים ב-26 במרץ וקודריאנו שוחרר לאחר 87 ימי מעצר. על רקע זה, התנועה הלגיונרית, שרצה לבחירות 1931 תחת השם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו" (Grupul Corneliu Zelea Codreanu), לא הצליחה להכניס צירים לפרלמנט, אך 20 ימים לאחר הבחירות התפנה מושב במחוז ניאמץ וקודריאנו הציג מועמדות ונבחר לראשונה לפרלמנט הרומני.
בתחילת 1932 מת שר המשפטים הרומני והתפנה מקום נוסף בפרלמנט מטעם אזור הבחירה טוטובה. התנועה הלגיונרית החליטה לנסות לכבוש מקום זה והציגה כמועמד את יון זליה קודריאנו. בגלל מחסור בכסף התנועה חיפשה גימיקים זולים, שימשכו אליה את תשומת הלב ולפי הצעת קורנליו זליה קודריאנו הכריזו על מסע רגלי של 300 קילומטרים מבוקרשט לברלאד וקבוצת לגיונרים בהנהגת מיכאיל סטלסקו ביצעה זאת תוך עשרה ימים, חרף התנכלויות לאורך הדרך מצד ז'נדרמים. יון זליה קודריאנו, ניהל מערכת בחירות מבוססת על מתקפות נגד היהודים וזכה ב-5,200 קולות מול 4,344 קולות, שקיבל המועמד הליברלי והיה לחבר הפרלמנט השני מטעם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו".
במאי 1932 מפלגת "משמר הברזל" נאסרה פעם נוספת ונעצרו מספר לגיונרים. נפילת ממשלת רומניה הובילה לבחירות חדשות ביולי 1932, בחירות בהן התנועה הלגיונרית, תחת השם "משמר הברזל", זכתה ל-5 מושבים בפרלמנט הרומני.
רצח דוקה ורצח סטלסקו
250px|ממוזער|שמאל|יון ג. דוקה, לפי בול של הדואר הרומני
במאי 1933 יזם קודריאנו הקמת "קבוצות מוות" במסגרת תנועתו, קבוצות של לגיונרים אמיצים המוכנים לכל הקרבה. לגיונרים אלה היו מדקלמים פעמיים ביום, בבוקר ובערב את הטקסט הבא:
אני נשבע שלא אשכח אף פעם את סבל חברי.
אני נשבע שאחפש יום וליל את מי שהורה ומי שביצע את עינוי חברי.
אני נשבע לפני אלוהים שאחפש עד סוף ימי את התליינים האלה ואת משפחותיהם, כדי לתת את העונש, שמגיע להם לפני אלוהים והאומה הרומנית.
יון ג. דוקה התנגד לחזרתו לרומניה והכתרתו של קרול השני, מלך רומניה ולאחר הכתרתו נשבע לחתוך את זרועו ולא לשתף פעולה איתו. הוא היה מבקר חריף של המלך ושל הממשלות, שפעלו תחתיו, אך לאחר משבר ממשלתי והתפטרות הממשלה הוזמן על ידי המלך, בנובמבר 1933, להרכיב ממשלה זמנית, שתכהן עד הבחירות בחודש דצמבר. דוקה פעל בתקופה זו למניעת השתתפות התנועה הלגיונרית תחת השם "הכל למען המולדת" בבחירות ודאג לפרסם את האיסור ביום האחרון לפני סגירת ההרשמה לבחירות, כדי למנוע מהלגיונרים הצטרפות לרשימות אחרות או הקמת רשימה חדשה. כעבור זמן קצר נרצח על רציף תחנת הרכבת בסינאיה על ידי הניקדורים, שלושה מחברי התנועה הלגיונרית. ידיעות על תכנון הרצח הגיעו לידי המלך לפני הרצח, אך זה הורה למשטרה לא לעשות דבר, ולאחר הרצח סירב לפגוש את משפחת הנרצח.
הרוצחים נעצרו במקום, אך הועלה החשד שמדובר בפעולה יזומה של הנהגת התנועה הלגיונרית, לכן המשטרה הרומנית יצאה למרדף מעצרים אחר הצמרת הלגיונרית - קורנליו זליה קודריאנו חמק והסתתר במקום לא ידוע עד לסיום המשפט. בליל 9/10 בדצמבר קורנליו זליה קודריאנו, שחשש ממעצר, הסתתר בביתו של גבריאל מרינסקו, מפקד משטרת בוקרשט והעביר הוראות לאנשיו באמצעותו של גנרל קנטקוזינו. קרובת משפחה של קודריאנו, גברת קרצ'יונסקו, דודנית של אלנה לופסקו, שבביתה התחבא לפני מעצרו, העידה בבית המשפט שבביתה נפגשו המתנקשים וקיבלו הוראות מקודריאנו וגם העבירו ביניהם נשק ותיאומים, אך למרות עדות זאת בית המשפט זיכה את כל הנאשמים פרט לשלושת הקושרים, שנידונו למאסר עולם עם עבודת פרך.
הלגיונרים היו מרוצים מהדרך בה הסתיים המשפט וכאות תודה הם הופיעו בקבוצה גדולה לפני ארמון המלך שם צעדו קראו סיסמאות: "יחי המשמר (משמר הברזל)", "יחי קודריאנו", "יחיה המלך". המלך יצא למרפסת וקיבל את הפגנת ה"סטודנטים". הניקדורים הוכרזו גיבורים של התנועה הלגיונרית והוקדש להם "שיר הניקדורים".
ממוזער|120px|קורנליו זליה קודריאנו בחברת מיכאי סטלסקו בבית הירוק ב-1933
לצדו של קודריאנו צמח בתנועה הלגיונרית מנהיג בולט בשם מיכאי סטלסקו, שהצטיין בפעילותו ואף נבחר לפרלמנט הרומני. לאחר קיומן של בחירות חדשות, ללא השתתפותם של הלגיונרים, שמפלגתם נאסרה ולאחר רצח ראש ממשלת רומניה, יון ג. דוקה, התפתח סכסוך בין קודריאנו ובין סטלסקו ובמהלכו הואשם סטלסקו במזימת הרעלה כנגד קודריאנו וסולק מהתנועה הלגיונרית. סטלסקו הכחיש את ההאשמות וטען מצידו למזימה להרעילו.
סטלסקו, שמצא עצמו מחוץ לתנועה, הקים תנועה מתחרה וכתב עת, שהתמקד בתקיפת התנועה הלגיונרית והעומד בראשה, קודריאנו.
ב-16 ביולי 1936 קבוצה של עשרה לגיונרים התנפלה על סטלסקו, שהיה מאושפז בבית חולים ורצחה אותו, תוך ביתור גופו בגרזנים ולאחר הרצח רקדו סביב הגופה ושרו עד שנעצרו.
מבנה התנועה
התפקיד המרכזי בתנועה נועד לצעירים והגברים המבוגרים היו אמורים לתמוך בפעולות הצעירים. כל מצטרף חדש חויב לגייס חמישה מצטרפים נוספים. יחידת הארגון הבסיסית הייתה ה"קן" הלגיונרי. כל קן הכיל בין שלושה לשלושה עשר לגיונרים, כשאחד מהם הוא ראש הקן, אחד גזבר ואחד מתכתב. הקינים דיווחו למחוזות והמחוזות לראש התנועה. הקן היה מבוסס על שישה חוקים, המשמעת, העבודה, השתיקה, החינוך, העזרה ההדדית, והכבוד.
הגוף העליון היה "מועצת התנועה" והוקם גם "הסנאט הלגיונרי", בו מונו אישים בני חמישים ומעלה. התנועה אימצה את ההצדעה במועל יד של התנועות הפשיסטיות האחרות. תחילה ניסו לאמץ את הלבוש הלאומי העממי של הרומנים, בסגנון של קודריאנו, אך בהמשך עברו ללבישת חולצות ירוקות וחגורה אלכסונית על פני החזה ומכאן כינויים: "החולצות הירוקות".
להתבססות משמר הברזל סייעה בעיקר המדיניות הסלחנית של הממשלות הרומניות השונות והעברת תקציבים אל הארגון, כדי שזה יתמוך בבוא היום במפלגה זו או אחרת. בשנת 1933 נאלצה ממשלת רומניה לפרק את משמר הברזל, וחברי התנועה הגיבו בטרור רצחני - הם רצחו עשרות מתנגדים ושני ראשי ממשלה. בעת ביקורו של המלך קרול בגרמניה, הוא הגיע להחלטה שמשמר הברזל מאיים על משטרו וציווה להוציא להורג את ראשיו וקודראנו בראשם בשנת 1938. למרות פעולה זו התנועה נשארה חזקה והמשיכה לאיים על שלטונו של המלך.
ממוזער|שמאל|220px| קונדוקטורול יון אנטונסקו וסגן ראש ממשלת רומניה מטעם התנועה הלגיונרית, הוריה סימה, במדים של התנועה הלגיונרית, מצדיעים במועל יד מתחת לכרזה עם דיוקנו של קורנליו זליה קודריאנו
גוף העובדים הלגיונרי
בשנות השלושים של המאה העשרים חל גידול רב בתעשייה הכבדה ברומניה ובעיקר בתעשייה המטלורגית. בתקופה שבין 1933 לבין 1938 גדל מספר העובדים בה ב-197%, כשהעובדים החדשים מגיעים מהתחום החקלאי.
ב-1936 ייסד קורנליו זליה קודריאנו את גוף העובדים הלגיונרי במטרה לחזק אחיזה לתנועה הלגיונרית בקרב עובדי התעשייה ברומניה. בראש הארגון הוצב המהנדס גאורגה קלימה ונפתחו סניפים, בנוסף לעיר הבירה, בוקרשט, גם בערי רומניה התעשייתיות האחרות. הגוף התבסס על תשתית הקינים הלגיונרים הקיימים. התארגנות הפועלים עלתה באיכותה על פני התארגנות המגזרים האחרים - ביולי 1937 היו לגוף העובדים הלגיונרי 60 סניפים מחולקים ל-1,130 יחידות.
הלוויית מוצה ומארין
ממוזער|שמאל|300px|הלוויית יון מוצה ווסילה מארין
יון מוצה ווסילה מארין, אישים בכירים בתנועה הלגיונרית, יצאו להילחם במלחמת האזרחים בספרד לצד כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו. השניים נהרגו ב-13 ינואר 1937 בקרבת מדריד. שרידי גופותיהם הובאו לרומניה והתנועה הלגיונרית, שראתה באירוע הזדמנות פרסום ותעמולה, ארגנה מסע לווייה מפואר בהשתתפות רבבות לגיונרים במדים ירוקים. ארונות המתים הגיעו לרומניה בפברואר ונערכו טקסים בטרנסילבניה, אולטניה ומונטניה, בדרך לבוקרשט. הארונות הגיעו לתחנת רכבת צפון בבוקרשט ב-11 בפברואר, שם המתינו להם לגיונרים במדים, שעמדו בשורות ארוכות. הארונות הובלו בין שורות הלגיונרים, דרך רחובות ראשיים בבוקרשט, אל כנסייה, שם הונחו ליומיים, במהלכן הגיעו המונים לחלוק להם כבוד.
לאחר היומיים הוצבו הארונות על עגלה מקושטת בסמלים לגיונרים, שהופקו מענפי ברושים. את העגלה משכו כמה עשרות לגיונרים ומאחוריה צעדו לגיונרים אחרים במבנה של צלב, ששרו המנון, שחובר במיוחד עבור מוצה ומארין. אחריהם צעדו מנהיגי התנועה הלגיונרית, נציגים מגרמניה, איטליה, יפן וספרד, איכרים בבגדים עממיים לאומים, כמרים וקבוצות נוספות של לגיונרים. השיירה עברה ברחובות הראשיים של בוקרשט והובילה ל"בית הירוק", המרכז של התנועה הלגיונרית, שם הוכן עבורם מאוזוליאום.
מסע הלווייה השאיר רושם עצום על תושבי בוקרשט והדבר בא לידי ביטוי גם בתקשורת של התקופה.
המדינה הלאומית-הלגיונרית
בשנת 1940 הקים יון אנטונסקו יחד עם הוריה סימה, מחליפו של קודריאנו כראש משמר הברזל, ממשלה אנטישמית ברומניה. חברי התנועה השתלטו בטרור ואימה על המדינה, תוך שהם הורגים ופורעים במתנגדי המשטר וביהודים.
מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט
בינואר 1941 פרץ מרד של הלגיונרים נגד אנטונסקו. המרד נכשל גם משום שהצבא הרומני לא עמד לרשות סימה וגם בשל תמיכת גרמניה הנאצית באנטונסקו. במהלך הקרבות התחוללו פרעות בקהילה היהודית בבוקרשט. פרעות אלה בוצעו על ידי חברי התנועה הלגיונרית וגבו את חייהם של 124 יהודים.
הפיוס בין הלגיונרים ובין הקומוניסטים
בסוף 1945, ביוזמתם של אנה פאוקר ותאוהרי ג'אורג'סקו, נוהלו מגעים בין המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובין נציג של התנועה הלגיונרית, סיעתו של הוריה סימה וסוכמו שחרורם של לגיונרים ממחנות ריכוז והפסקת רדיפתם של אלה שירדו למחתרת בתמורה להסגרה מרצון ומסירת כלי נשק.
הסכם זה שימש מאוחר יותר להאשמות בסטייה ימינה של פאוקר וג'אורג'סקו והדחתם מתפקידיהם.
התחדשות התנועה
קבוצה של לגיונרים ותיקים הקימו ב-1993, ברומניה, מפלגה בשם Pentru Patrie (למען המולדת) וב-2012 החליטו לשנות את השם ל-Totul pentru Țară (הכל למען הארץ), שם שתחתיו התמודדה בבחירות התנועה הלגיונרית. מפלגה זו אינה היחידה המנסה לרשת את התנועה הלגיונרית, מפלגה בשם Noua Românie Creștină (רומניה נוצרית חדשה) פעלה במקביל. בין שתי המפלגות היו מגעים לשם איחודן, מגעים שלא צלחו ולבסוף Noua Românie Creștină החליטה להתפרק מרצון.
שתי קבוצות נוספות מנסות להקים מפלגות על אותה משבצת פוליטית, הקבוצה הקרויה Legiunea Arhanghelului Mihail (לגיון רב המלאכים מיכאיל) בהנהגת שרבאן סורו והקבוצה הקרויה Noua dreaptă (הימין החדש) בהנהגת טודור יונסקו.
לקריאה נוספת
ז'אן אנצ'ל, Contribuţii la Istoria României - Problema evreiască 1933 - 1944 (תרומות לתולדות רומניה - הבעיה היהודית 1933 - 1944), הוצאת הספר, בוקרשט, 2001.
יואן סקורטו, "Politica Si Viaţa Cotidiana in Romania in Secolul Al Xx-lea "
קישורים חיצוניים
איך נוצרה התנועה הלגיונרית ומה רצה קורנליו זליה קודריאנו מחקר של ההיסטוריון יואן סקורטו
ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (I): ORIGINILE MIȘCĂRII LEGIONARE
ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (II): MOBILIZAREA SUSȚINĂTORILOR ÎN MIȘCAREA LEGIONARĂ
ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (III): ALEGERI, VIOLENȚĂ ȘI DISCIPLINĂ ÎN MIȘCAREA LEGIONARĂ
ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (IV): ASCENSIUNEA ȘI DECĂDEREA LEGIUNII ARHANGHELULUI MIHAIL
A FOST MIȘCAREA LEGIONARĂ O ORGANIZAȚIE FASCISTĂ?
משמר הברזל באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
Ilarion Țiu, Mișcarea Legionară după Corneliu Codreanu
O ISTORIE COMENTATÃ A MISCÃRII LEGIONARE, 1927-1999
„Adeverul” despre asasinarea lui I.G. Duca (II)
Spionajul și Serviciul neoficial de Informaţii al Mişcării Legionare (S.I.M.L.R.)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ממלכת רומניה
קטגוריה:פשיזם ברומניה
קטגוריה:מפלגות פשיסטיות | 2024-01-21T14:25:22 |
יודסה ראט פור אמסטרדם | יוֹדְסֶה ראט פור אמסטרדם (Joodsche raad voor Amsterdam) היה יודנראט אשר הוקם ופעל בהולנד בתקופת השואה וריכז בידיו את סמכויות הטיפול ביהודי העיר אמסטרדם.
היסטוריה
בדצמבר 1940 הוקם גוף שקדם ליודסה ראט, "הוועדה המתאמת היהודית" בראשות לודוויק ארנסט ויסר. בו היו שותפים הציונים בהולנד, נציגי הקהילה האשכנזית ונציגי הקהילה הספרדית.
היודסה ראט הוקם לאחר מהומות שיזמו תומכי המשטר הנאצי בהולנד הכבושה נגד יהודים, אשר הובילו בהמשך למהומות בין המתפרעים לבין יהודים ולא-יהודים. גם כאן, כמו באתרים רבים, נשאלה השאלה אם לשתף פעולה עם הנאצים ולהקים יודנראט אם לאו.
אברהם אשר ופרופ' דוד כהן, ממקימי היודסה ראט והעומדים בראשו, טענו כי רק בשיתוף פעולה עם הגרמנים יהיה אפשר להעניק סיוע ליהודים ולדחות את גורלם.
עד מהרה התפתח היודסה ראד למנגנון שלטוני חזק, ובמהלך שנת 1941 תפח המנגנון למשרד ממשלתי של ממש. בשיאו הועסקו בו כ־17,000 יהודים, בעיקר כדי למנוע מהם גירוש ל"עבודות במזרח", שהיו למעשה מחנות עבודה והשמדה. כאשר נאסר על יהודים ללמוד בבתי ספר של האוכלוסייה הכללית, שנקראו בטרמינולוגיה הנאצית "ארים", היודסה ראט הקים מוסדות חינוך שפעלו עד שנת 1943.
בין תפקידי היודסה ראד היה גם לדאוג לחינוך, לתברואה, לעבודה סוציאלית, להזנת התושבים היהודים באמסטרדם ולהנפקת אישורים שונים.
בקיץ 1941 החלו ההכנות בגרמניה לקראת הפתרון הסופי בהולנד, וב־1942 החלו הגירושים ההמוניים מהולנד. על היודסה ראט הוטל לארגן את המשלוחים, ולטפל בכל הצד המנהלתי של העברת היהודים למחנות, שמשמעותה הייתה גזר דין מוות ברוב המקרים ונישול האדם ומשפחתו מרכושם.
היענות היודסה ראט לדרישות הגרמנים עוררה זעם והרגשת בגידה בקרב רבים. במאי 1943 הגיע תורו של היודסה ראט לשלוח גם מאנשיו, אולם ההיענות של אנשי היודסה ראט הייתה נמוכה, ובעקבות כך פרצו הגרמנים אל אמסטרדם וצדו כ־8,500 יהודים.
בספטמבר 1943 נשלחו גם אשר וכהן למחנות במזרח אירופה.
לאחר המלחמה
הן אשר והן כהן שרדו את המלחמה.
לאחר תום המלחמה התנהל ויכוח סוער בנוגע לאחריותם לשילוח היהודים, והשלטונות ההולנדיים אף עצרו אותם, אולם משהתברר שהמעורבות של השלטונות ההולנדיים הייתה לא פחותה, הם שוחררו.
עם זאת, רגשות הזעם בקרב שארית הקהילה היהודית לא שככו, והוחלט להקים "בית דין של כבוד" על מנת לשפוט אותם על הכנת שילוחי כ-7,000 יהודים למחנות העבודה וההשמדה במזרח אירופה ועל נישולם מרכושם. אשר לא הכיר בבית הדין, וסירב להופיע בפניו. כהן נשפט. בית הדין הוציא פסק דין חמור נגד השניים, ואסר עליהם לשמש בתפקיד כלשהו בקהילה היהודית עד סוף חייהם.
קישורים חיצוניים
ערך לקסיקון על היודסה ראט, באתר יד ושם
דויד כהן באתר פרויקט מחקרי השואה
הערות שוליים
קטגוריה:יודנראט
קטגוריה:שואת יהודי הולנד
קטגוריה:שיתוף פעולה יהודי עם הנאצים | 2024-08-09T14:02:33 |
סלוניקי | סלוניקי (ביוונית: , בטורקית: Selanik) היא העיר השנייה בגודלה ביוון ואחת מערי הנמל החשובות בה. היא ממוקמת במחוז מרכז מקדוניה ונקראת באופן לא רשמי "בירת מקדוניה היוונית". העיר מונה 317,778 תושבים נכון לשנת 2022, ומהווה מרכז תעשייתי ומסחרי. כלכלתה מתבססת בעיקר על הנמל, תעשיות נפט, פלדה, טקסטיל וכן תעשיות חקלאיות.
המבנים מהתקופה הנוצרית המוקדמת והביזנטית הוכרו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. האיחוד האירופי בחר בסלוניקי להיות "בירת התרבות של אירופה" לשנת 1997.
עד השואה התקיימה בסלוניקי הקהילה היהודית הגדולה ביותר מקהילות יהדות יוון. רוב היהודים בה היו ממוצא ספרדי.
היסטוריה
250px|ממוזער|המגדל הלבן, סמל העיר
סלוניקי נוסדה בשנת 316 לפנה"ס על ידי קסאנדרוס מלך מוקדון, שקבע בה את בירת הממלכה. בתחום העיר החדשה סלוניקי נכללה העיר תרמה שהוקמה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. סלוניקי נקראה על שם תסלוניקה , אשתו של קסאנדרוס ואחותו של אלכסנדר הגדול. תסלוניקה קיבלה את שמה מאביה, פיליפוס השני, שחזר מניצחון על הפוֹקים בקרב בתסליה (אחד מקרבות מלחמת הקודש השלישית), לכן קרא לה בשם המורכב מהמילה תסליה והמילה "ניקה" (ניצחון). במהרה הייתה סלוניקי לנמל החשוב ביותר במוקדון.
בשנת 168 לפנה"ס, לאחר ניצחון הרפובליקה הרומית במלחמה המוקדונית השלישית פירקה רומא את ממלכת מוקדון לארבע יחידות מדיניות נפרדות שהיו מדינות גרורות של רומא. סלוניקי הייתה לבירת אחת מהן. ב-146 לפנה"ס לאחר המלחמה המוקדונית הרביעית, הפכה רומא את מקדוניה לפרובינקיה שסלוניקי הייתה בירתה. באותו זמן החלו הרומאים בסלילת ויה אגנטיה, הדרך הרומית הראשית מרומא למזרח. הדרך, שעברה בסלוניקי, הפכה אותה לצומת תחבורה ומסחר חשובה.
עדות ראשונה על קהילה יהודית בסלוניקי מופיעה בברית החדשה: שם מסופר על ביקורו של פאולוס המיוחס לעשור השישי של המאה הראשונה.
באותה תקופה נוצרה קהילה נוצרית בסלוניקי. השליח פאולוס אף כתב שתי איגרות אל הסלוניקאים. מאותה תקופה התקיימה קהילה נוצרית בעיר.
בתחילת המאה הרביעית קבע הקיסר גלריוס את סלוניקי כמקום מושבו העיקרי ובנה בה מתחם קיסרי. בשנת 390 הורה הקיסר תאודוסיוס הגדול על טבח בתושבי העיר (לפי דיווח של בן התקופה נטבחו 7000 בני אדם) כעונש על רצח המפקד הרומי של העיר.
האחים הקדושים קירילוס ומתודיוס שלהם מיוחסת יצירת האלפבית הקירילי נולדו בסלוניקי בסוף המאה התשיעית.
בעקבות מסע הצלב הרביעי, בשנים 1204 עד 1224, הייתה סלוניקי לבירת ממלכת סלוניקי הלטינית. הממלכה הייתה גם פרובינציה כנסייתית קתולית וכנסיית האגיה סופיה קיבלה מעמד של קתדרלה, מעמד שנשאר לה גם לאחר חזרת העיר לנצרות האורתודוקסית.
בעקבות גירוש הלטינים על ידי נסיכות אפירוס ב-1224, החלה תקופת אי יציבות ארוכה שבה עברה סלוניקי מיד ליד. תקופה זו הסתיימה ב-1430 עם כיבוש העיר על ידי הסולטאן העות'מאני מוראט השני, תושבי סלוניקי לא הסכימו להיכנע לכוחות הסולטאן ולכן אחרי הכיבוש הרגו העות'מאנים חלק מהגברים ושיעבדו חלק גדול מהנותרים. העיר נשארה בשלטון עות'מאני קרוב ל-500 שנה, עד 1912. זו הייתה תקופת שגשוג, שגשוג לו תרמו רבות פליטים יהודים שהגיעו מכל רחבי אירופה הנוצרית ובעיקר היהודים שהגיעו מספרד אחרי 1492.
במפקד שנערך בשנת 1478 וסקר את האוכלוסייה משלמת המיסים, נמנו קרוב ל-60% יוונים אורתודוקסים ומעל 40% מוסלמים, ללא יהודים כלל. מפקד 1519, לעומת זאת, מצא רוב יהודי באוכלוסייה, פחות מרבע יוונים ופחות מרבע מוסלמים. מפקד 1613 מצא רוב יהודי של 64%, כ-24% מוסלמים ורק 12% נוצרים.
בשנת 1876 התרחש רצח הקונסולים בסלוניקי שגרם למשבר ביחסים של האימפריה העות'מאנית עם אירופה. בתחילת המאה ה-20 הייתה סלוניקי אחד ממרכזי הטורקים הצעירים ובשנים 1907–1908 אף ישב בה המטה הראשי של התנועה. שבין חבריו היה גם אטאטורק, מנהיגה לעתיד של טורקיה, שהיה יליד העיר.
השלטון העות'מאני בסלוניקי הסתיים בסוף 1912 עם הכיבוש היווני במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. עם השתלטות היוונים על העיר הייתה אוכלוסייתה מחולקת בצורה פחות או יותר שווה בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. היהודים שלטו על כלכלת העיר, היו רוב האוכלוסייה במרכז העיר ואף היו רוב בין עובדי הנמל כולל הסוורים. לפיכך בשבת הנמל היה מושבת והסחר במרכז העיר היה מושבת.
בשנת 1917 החריבה שרפה גדולה חלקים גדולים מהעיר. לאחר מלחמת יוון–טורקיה, בוצע חילופי אוכלוסין בין המדינות. הטורקים המוסלמים בסלוניקי עזבו ובמקומם באו פליטים יוונים רבים שהעיקו על כלכלת העיר. במלחמת העולם השנייה הושמדה קהילת יהודי סלוניקי. העיר שהייתה רב-לאומית ודתית הפכה להיות עיר נוצרית בעיקרה.
אתרים בעיר
שמאל|ממוזער|כנסיית האגיוס דמטריוס
בין האתרים החשובים בעיר:
המגדל הלבן
קשת גלריוס והרוטונדה - אתר מורשת עולמית
כנסיית האגיוס דמטריוס - אתר מורשת עולמית
כנסיית האגיה סופיה - אתר מורשת עולמית
החמאם הטורקי – ביי חמאם
המוזיאון הארכאולוגי
המוזיאון היהודי של סלוניקי
שוק מודיאנו
כלכלה
סלוניקי היא עיר הנמל הראשית ביוון ומרכז מסחרי ותעשייתי. בעיר מייצרים בעיקר: שמן, פלדה, מוצרים פטרו-כימיים, טקסטיל, מכונות, קמח, מלט, תרופות ומשקאות אלכוהוליים. בנוסף, העיר משמשת כמרכז הובלה ראשי לכל דרום-מזרח אירופה. אחוז ניכר מן העובדים בעיר מועסקים בעסקים קטנים ובינוניים ובמגזר השירותים. בשנת 1972 הוקמו בעיר מפעלי תעשיית הרכב היוונית.
בשנת 1988 החלו שידורים של הערוץ המקומי של תאגיד השידור היווני. ערוץ זה עד היום מתמקד בכיסוי נושאים שקשורים עם צפון יוון.
גאוגרפיה
חופי רחצה
נראה כי אין חופים מיועדים לשחייה במרכז העיר של סלוניקי. בעוד העיר כוללת טיילת ואזורי חוף, הם בעיקר משמשים לפעילויות בילוי כמו הליכה, רכיבה על אופניים והנאה מהנוף. אזור החוף בסלוניקי לא מומלץ בדרך כלל לשחייה עקב גורמים כגון זיהום, זרמים חזקים ותשתיות מוגבלות לתשתיות חוף. אזורי החוף הסמוכים או חופים מחוץ לעיר משתמשים למטרה, ביניהם:
חוף פראיה (Peraia Beach): ממוקם במרחק של כ-17 קילומטרים מדרום-מזרח לסלוניקי, חוף פראיה מציע חוף חולי ומים צלולים. זהו חוף מאורגן היטב עם ברים חוף, מסעדות ומתקנים.
חוף ניאו אפיבאטס (Neoi Epivates Beach): ממוקם במרחק של כ-25 קילומטרים מדרום-מזרח לסלוניקי, חוף ניאו אפיבאטס הוא אפשרות נוספת לשחייה. הוא מציע חוף חולי ארוך עם מים רגועים וציוד כגון ברים חוף ומסעדות.
חוף אפאנומי (Epanomi Beach): במרחק של כ-30 קילומטרים מדרום-מזרח לסלוניקי, חוף אפאנומי מפורסם בחוף חולי ארוך ומים בהירים. זהו חוף שקט יותר המתאים לאלה שמחפשים אווירה מרגיעה יותר.
חוף אגיה טריאדה (Agia Triada Beach): ממוקם במרחק של כ-25 קילומטרים מדרום-מזרח לסלוניקי, חוף אגיה טריאדה הוא חוף בעל תג כחול ומסופק עם חוף חולי זהוב ומים שטוחים. החוף מציע מגוון מתקנים, כולל ברים חוף, טברנות ופעילויות ספורט מים.
אלה הם רק כמה דוגמאות וישנם עוד חופים לאורך חוף סלוניקי ובאזורים הסמוכים שאפשר לחקור לשחייה ולפעילויות חוף נוספות.
טיילת
הטיילת של סלוניקי (ή Παραλία της Θεσσαλονίκης), הידועה גם בשם "החוף החדש" (Nea Paralia, ביוונית: Νέα Παραλία) היא מסלול הליכה ופארק בחוף הים של סלוניקי. הטיילת נמתחת לאורך חוף הים באורך של כ-5 קילומטרים ונמצאים בה שבילי הליכה, רכיבה על אופניים ופעילויות ספורט נוספות. הטיילת של סלוניקי היא אחד ממרכזי הבילוי והפנאי המרכזיים שלה.
מסלול הטיילת עובר בין הים בצד אחד ובין מסעדות, בתי קפה, דוכנים וחנויות בצד השני וסביבת הטיילת תוססת בחיים גם בשעות הערב. הטיילת של סלוניקי פופולרית במיוחד בימי הקיץ.
היהודים בסלוניקי
ממוזער|250px|רחוב ברובע היהודי לשעבר בסלוניקי
ממוזער|שמאל|250px|אנדרטה בסלוניקי לזכר כ-50,000 יהודי העיר שנרצחו בשואה
בסלוניקי, שנקראה בפי היהודים שׂאלוניקי או שׂלוניקא, התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה. לאחר גירוש ספרד הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, שהשתקעו בה והפכו אותה למרכז היהודי ספרדי המפואר והגדול ביותר. בימי שבת העיר שבתה כמעט כולה, כולל הנמל, בשל הרוב היהודי. משקלה הסגולי הפך אותה בסוף המאה ה-18 לאחת הערים עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. יהודי העיר פיתחו את העיר מבחינת מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות במקום. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלדינו ובצרפתית. נוסדו אגודות להפצת העברית וספרותה והחלו ניצנים של אגודות ציוניות.
בזמן מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר; הן בשל השרפה הגדולה של שנת 1917 ששרפה חלקים מן העיר והותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו גדלה תנועה אנטישמית פשיסטית, שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים. באותם ימים עלו כעשרת אלפים יהודים לארץ ישראל.
באפריל 1941 נכבשה סלוניקי על ידי גרמניה הנאצית. בעזרת הממשלה היוונית משתפת הפעולה, שישים וחמישה אלף היהודים שבה עברו השפלות והתעללויות, דירות של יהודים הופקעו, בית החולים היהודי הוחרם לשימוש הצבא הגרמני, עיתונים יהודיים נסגרו ומנגד הופיעו עיתונים אנטישמיים. ספרים יהודיים הוחרמו ונשלחו לפרנקפורט, שם הקימו הנאצים את המכון לחקר השאלה היהודית. בית העלמין היהודי העתיק חולל ונהרס. במשך השנה הבאה לא הותקפו היהודים, למעט מקרים אחדים. בדצמבר הוקם היודנרט ובראשו הרב צבי קורץ השנוי במחלוקת. בפברואר החלו המשלוחים היהודיים לאושוויץ. בנוסף, נשלחו למחנה ברגן-בלזן יהודים בעלי אזרחות ספרדית או פורטוגזית, וכן יהודים שהנאצים החשיבו כ"מיוחסים".
מהקהילה הגדולה המפוארת והמבוססת כמעט שלא נותר שריד. 96% מיהודי קהילת סלוניקי באותה עת, כחמישים אלף קרבנות, שמתוכם רבים היו ילדים, נספו בשואה. הקהילה שנותרה היא קהילה קטנה ומזדקנת. עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.
ערים תאומות
ראו גם
הרכבת התחתית של סלוניקי
שדה התעופה הבינלאומי סלוניקי מקדוניה
לקריאה נוספת
מארק מאזווֵר, סלוניקי - עיר של רוחות, תרגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2007.
ויקטוריה היסלופ - חוטים מקשרים, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
ערך: דוד רקנאטי - זיכרון שלוניקי - גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן (שני כרכים).
שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869-1936), מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים, תשע"ד
קישורים חיצוניים
סלוניקי
עיריית סלוניקי
המוזיאון היהודי בסלוניקי
חשיפת ממצאים ארכאולוגיים חשובים בעת בניית רכבת תחתית
אתר אודות סלוניקי בעברית
מדריך מה יש לעשות בסלוניקי
הערות שוליים
קטגוריה:יוון: ערי נמל
קטגוריה:יוון: ערי חוף
קטגוריה:יוון: ערים
*
קטגוריה:הים האגאי: ערי נמל | 2024-08-26T10:41:31 |
פונאר | 280px|ממוזער|בתים באזור פונאר
פּוֹנָאר (מיידיש: פּאָנאַר; בליטאית: Paneriai; בפולנית: Ponary) הוא פרוור של העיר וילנה, המרוחק כ-10 קילומטרים ממרכזה. הפרוור ממוקם על גבעות מיוערות נמוכות בקרבת כביש וילנה–ורשה. באזור פונאר ישנו בין היתר מוזיאון ותחנת רכבת. אוכלוסיית הפרוור מנתה ב-2001 כ-8,900 תושבים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נרצחו ביריות באזור הפרוור בין שבעים אלף איש למאה אלף איש, רובם המכריע יהודים, אשר הובאו למקום בעיקר מווילנה וכן מיישובים נוספים.
היסטוריה
ההערכה המקובלת היא שהפרוור נוסד במהלך המאה ה-14. בשנת 1390 עבר האזור לבעלות הבישופות של וילנה , ועד מהרה הפך פונאר לספקית העיקרית של לבֵנים לעיר הסמוכה. לאחר חלוקת פולין בשנת 1795 היה האזור ובו פונאר לחלק מפלך וילנה של האימפריה הרוסית.
במרד נובמבר אירע במקום ב-19 ביוני 1831 קרב שבו הובסו כוחות פולנים בהנהגתו של דֶזידֶרי חְְלַפּובסקי ואנטוני גיֶילגוּד על ידי ארבעה גדודי חיל רגלים רוסיים. ב-6 ביוני 2001 הוקם בפרוור מצבת זיכרון לזכר המורדים שנהרגו בפרוור.
בשנת 1861 נחפרה באזור פונאר מנהרת הרכבת הראשונה מסוגה בליטא.
בעקבות נסיגתה של רוסיה מהאזור במהלך מלחמת העולם הראשונה והחתימה על הסכם ברסט-ליטובסק נכבש האזור בידי כוחות גרמניים והשליטה בו עברה לרפובליקה העממית של בלארוס . בעקבות תבוסתה של גרמניה כמה חודשים לאחר מכן, ובעקבות המלחמה הפולנית-סובייטית, ומלחמת פולין-ליטא הפך האזור שבו פונאר לחלק מפולין.
ב-1939, בעת הפלישה הסובייטית לפולין, נכבשה פונאר על ידי ברית המועצות, שהחלה ב-1940 להקים באזור פונאר חוות טנקים. התוכנית התממשה רק באופן חלקי עד הכיבוש הגרמני, ובורות גדולים נחפרו על מנת שיאוחסן בהם דלק לטנקים.
הטבח בפונאר במלחמת העולם השנייה
כאשר גרמניה הנאצית כבשה את ליטא במהלך מבצע ברברוסה בקיץ 1941 היער של פונאר הפך למקום בו בוצע רצח המוני של עד 100,000 אנשים על ידי אנשי האס דה ואנשי האס אס הגרמנים ומשתפי פעולה ליטאים במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה באזור הכיבוש הנאצי "נציבות הרייך אוסטלנד". הרציחות החלו לאחר תחילת מבצע ברברוסה, ונערכו בין יולי 1941 לאוגוסט 1944 בקרבת תחנת הרכבת בפונאר. כ-70,000 יהודים נרצחו בפונאר יחד עם עד 20,000 פולנים ו-8,000 שבויי מלחמה סובייטים, אשר רובם הובאו לשם מווילנה.
באתר הטבח הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות הטבח במלחמת העולם השנייה ומוזיאון קטן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:וילנה
קטגוריה:אתרי הריגה בשואה | 2024-03-25T00:55:19 |
תוכנית T4 - אותנסיה | 250px|ממוזער|"60,000 רייכסמארק הוא מה שהאדם הזה הסובל ממחלה תורשתית עולה לקהילה במהלך חייו. אזרח עמית, זה גם הכסף שלך. קרא את Neues Volk (בגרמנית- "חדשות האומה"),
המגזין החודשי של משרד המדיניות הגזעית של המפלגה הנאצית".
שמאל|ממוזער|250px|פינוי בעלי מוגבלויות ממוסד בברוקברג גרמניה, 1941
שמאל|ממוזער|250px|מבנה בפוזנן ששימש לרצח באמצעות גז בתוכנית T4
תוכנית T4 – אותנסיה (בגרמנית: Aktion T4) היה מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה, ונועד לחיסול כל "הלא כשירים" ולדאוג ל"שמירת טוהר הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האיגניקה הנאצית ועל עקרונות השבחה גזעית, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים. שמה של התוכנית, T4, בא מכתובת מטה התוכנית ברח' טירגארטן 4 שבברלין. רעיונות ואמצעים שיושמו בתוכנית זו, שנוהלה על ידי הנאצים, הועתקו בשלב מאוחר יותר לשואה.
רעיונות אאוגניים
רעיונות אאוגניים של היגיינה גזעית לא היו זרים ברוב מדינות המערב, שבהן נעשה ניסיון למניעת התרבותם של אנשים שהוגדרו על-ידה כ"פגומים", כגון חולים כרוניים, מוגבלים, חולי נפש, ואחרים, אך רק בגרמניה הנאצית עלה רעיון הרצח ההמוני שלהם.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה תורתו של צ'ארלס דרווין להתפשט ולהיקלט בחוגים רחבים, לעיתים בלוויית פרשנות גזענית בוטה. היה זה המלומד האנגלי פרנסיס גולטון, בן דודו של דרווין, בשנות ה-80 של המאה ה-19, שטבע את המונח אאוגניקה. רעיונות אלו באו לידי ביטוי מעשי במדינת אינדיאנה בארצות הברית כאשר בשנת 1907 התירה עיקור כפוי של אנשים שנראו בלתי רצויים מבחינה אאוגנית. אחריה אימצו חוקים דומים כשלושים מדינות נוספות בארצות הברית. בשנת 1927 הייתה קארי בק, אישה בוגרת בווירג'יניה שילדה תינוקת מחוץ לנישואין, ואמה הוחזקה במוסד, לאישה הראשונה במדינת וירג'יניה שנידונה לביצוע עיקור כפוי. היא פתחה בהליכים משפטיים, שהגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק דין באק נגד בל קבע בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד, כי עיקורה הכפוי של קארי בק הוא חוקי. השופט אוליבר ונדל הולמס קבע כי:
בעקבות פסיקה זו של בית המשפט העליון עוקרו בארצות הברית עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן הליכים של עיקור כפוי, אך אף אחת לא הרחיקה לכת כגרמניה הנאצית, אשר דגלה לא רק בהגבלת יכולת ההולדה של בעלי מוגבלויות, אלא ברצח מתוכנן שלהם. בגרמניה השתלבו מרכיבים מהתורות האאוגניות, פרי מדרשו של גולטון, עם תאוריות גזעניות ועם חוסר רתיעה ממדיניות השמדת המונים.
האידאולוגיה הנאצית
התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל"טוהר הדם". על-פי תורה זו, במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, שבו ראתה התורה הנאצית את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר. הדברים ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים, שהרי מטרתו המוצהרת של היהודי היא, כביכול, לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים, אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות. עוד ב"מיין קאמפף" כתב היטלר כי:
היטלר וצמרת שלטונו, ובמיוחד היינריך הימלר שהיה בעל ראיית עולם "אאוגנית" הנובעת מעיסוק זה בהשבחת הגזע, סברו שעל המדינה לעודד באופן פעיל את השבחת הגזע. וזאת, מחד גיסא, על ידי עידוד התרבותם של הראויים לכך, אם בתוכניות לעידוד הילודה, ואם בתוכניות כדוגמת תוכנית לבנסבורן שבה עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס אס "טהורי גזע". הנערות שהרו, שהו בתקופת ההיריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנולדו כתוצאה מזיווג זה נחטפו ברוב המקרים, וגודלו על חשבון המדינה, אצל זוגות אריים טהורי גזע וחשוכי ילדים. הצד השני של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, ואם באמצעות רצח המוני.
מעליית הנאצים לשלטון ועד מלחמת העולם השנייה
עם עליית הנאצים לשלטון, החלה פעולה ממוסדת למען "היגיינת הגזע". הפעולה החלה בעיקור כפוי של "לוקים בשכלם", לרבות סכיזופרנים ואפילפטים. על אף שלא היה אלמנט גזעי מובהק בהחלטה על עיקור כפוי, נפגעו ממנה גם כמה מאות נערים ממוצא מעורב, שנולדו מזיווג בין חיילים צרפתים שחורים (ממושבות צרפת באפריקה) ונערות מקומיות, במיוחד בחבל הריין וזאת כחלק מרדיפת השחורים בגרמניה, וכן אוכלוסיית הצוענים, שתויגה ככשירה לעיקור לא על בסיס גזעי אלא בשל היותם, כביכול, "א-סוציאליים". "בתי דין לתורשה" הוקמו על מנת לפקח על המבצע, ואלו החליטו, על סמך מסמכים ורשימות שהוגשו להם, האם המועמד יעוקר, אם לאו. ההערכה היא כי במהלך כל תקופת הרייך השלישי עוקרו כך בין 300,000 ל-400,000 בני אדם.
הצעד הבא, הריגתם של אלו שאינם ראויים לחיות ואינם תואמים את אידיאל האדם הנורדי העליון, לא בוצע באופן ממוסד לפני 1939. התרבות הגרמנית, אף זו ששררה לפני עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה בהמתת החסד ("אותנסיה") משום פשע במקרים מסוימים. על אף שהחוק הפלילי אסר על המתת החסד, ראו עצמם הרופאים הגרמנים כבעלי סמכות מוסרית לבצעה במקרים מסוימים, ולעיתים, ברוח התקופה, בשל שיקולים אאוגניים וגזעניים. אך, כאמור, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה לא נקטה המדינה צעד יזום בכיוון זה.
T4 אותנסיה (1939–1941)
תחילת התוכנית
שמאל|ממוזער|250px|מכתב ההוראה המקורי של היטלר המורה על ביצוע תוכנית הרצח, 1939
בשנת 1939 התקבלה אצל אדולף היטלר פנייתו של אב לילד נכה בעל מומים קשים כי יותר לו להמית את ילדו. היטלר העביר את הפנייה אל רופאו האישי ד"ר קרל ברנדט. לאחר שהלה הגיע למסקנה כי הילד אינו ראוי לחיות, ניתנה ההוראה להרוג את הילד "הריגת חסד". הילד, גרהרד קרצ'מר, היה קרבנו הראשון של מה שיהפוך עד מהרה למבצע ממוסד של רצח המונים – "תוכנית T4 – אותנסיה".
באוקטובר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב"מיתת חסד" "חולים שאינם ניתנים לריפוי". תחת כותרת זו נכנסו בני אדם רבים – חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.
היטלר הפקיד על המבצע את ראש לשכת הקנצלר פיליפ בוהלר ואת ד"ר קרל ברנדט. ילדים "פגומים" נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל"בתי חולים" שם הומתו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלו לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.
שישה מוסדות הוקמו ל"המתת חסד" בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, הדמאר, הרטהיים ובטירת זוננשטיין. מרכז ה"מבצע" היה בווילה בברלין שהייתה שייכת ליהודי, אך הוחרמה לצורך זה, ברח' טירגארטן 4, ומכאן כינוי המבצע "T4". שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע T4 בסוד מן הציבור. ישנן פרשנויות האומרות כי המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה, אם כי ברור כי פקודה מהפיהרר ולוּ בעל פה, הייתה גוברת על החוק היבש בגרמניה, בימי הרייך השלישי.
באוקטובר 2015, נחשף כי מבצר קולומב אשר ממוקם בפוזנן, היה למעשה מחנה ההשמדה הראשון של גרמניה הנאצית שבו נעשה שימוש ראשון בתאי גז לצורך חיסול המוני בשנת 1939. בוצע במקום רצח שיטתי של חולי נפש, לוחמי התנגדות מקומיים, אקדמאים, אנשי רוח, וכל מי שנתפש כאיום על ידי הנאצים. מעל ל-5,000 מטופלים פסיכיאטרים נרצחו במחנה זה בגז. רק שלוש שנים לאחר מכן, ב-1942, הפכה שיטת החיסול של יהודים בתאי גזים למדיניות של הרייך השלישי והפעילות במחנה בפוזנן הופסקה. שני תאי הגזים שהיו במחנה הוסבו לתאי כליאה, זאת מכיוון שההשמדה בגז הפכה ליעילה יותר במכונת ההשמדה הנאצית, במחנה אושוויץ ודומיו.
על פי ספרו הידוע של ארנסט קליי, שחקר את "תוכנית אותנסיה", שיטת ההרג הייתה חנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעיתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל. חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.
הליך ההמתה היה דומה להליך המתת היהודים בשואה. הקרבנות הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז. לקרבנות נמסר כי עליהם להתקלח. שיטה זו יושמה לאחר מכן ברצח היהודים, שכן הצוות של מִבצע T4 היה לאחר מכן בין המבצעים העיקריים של השמדת היהודים.
הפסקת התוכנית
שמאל|ממוזער|250px|המבנה בזוננשטיין, שבמרתפו נכלאו קרבנות התוכנית
כדי להסוות את המתת הנכים בבתי החולים, היו נשלחים למשפחות מכתבים רשמיים שטענו שיקיריהם מתו מסיבות שונות. הנעשה התגלה לראשונה כאשר למשפחה אחת נשלחו בטעות שני מכתבים עם שתי סיבות שונות למות יקירם והשקר נחשף.
הדבר הביא למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. ביקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשמונים אלף אנשים במסגרת המבצע. כשליש מהמאושפזים נרצחו במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 "מיטות ריקות", כפי שהרצח כונה בטרמינולוגיה הנאצית.
באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי, כי אם נמשך באופן בלתי מוסדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה, ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח אירופה. מעריכים כי מספר המומתים הכולל היה כמאתיים אלף איש.
הפסקת מעשי ההרג, הייתה אירוע יחיד במינו במשטר הנאצי, שבו השפיעה ההתנגדות הגרמנית לנאציזם על השלטון, והביאה לשינוי מדיניות שנראתה לנאצים כעקרונית וחשובה. ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו "המיתוס של היטלר", כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה, שנטו לייחס אותם לעוזריו של היטלר, אך לא להיטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ, הוא לא ידע על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת המיתוס של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שהפעיל רשת של מודיעים, היה מודאג מאוד מתדמיתו בדעת הקהל, וההתמרמרות העממית על המתות מבצע T4 הייתה גורם משפיע בהחלטתו להפסיקן.
ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' רואה בצורה אחרת את הפסקת המבצע. על פיה, הפסקת המבצע תואמת את תחילת השלב הפעיל בהשמדת היהודים. נראה כי היטלר העדיף להפעיל את רוצחיו המיומנים ובעלי הניסיון בהשמדת היהודים, שהייתה בעלת קדימות עבורו אף אל מול תוכנית ה"אותנסיה".
בספרו "תלייניו מרצון של היטלר" טוען דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם במבצע אותנסיה, מראה כי "המתות החסד" נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי, יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן אף עליה היה אותו מעטה דק של סודיות, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. הגרמנים היו מוכנים להסתכן במחאה ולהשמיע קולם נגד רצח המוגבלים וחולי הנפש, זאת מכיוון שהבינו כי מבחינה מוסרית הדבר אסור. עם זאת, המתת היהודים לא יצרה מחאה דומה. לעומת זאת, היסטוריונים אחרים טוענים כי הסבר אפשרי אחר להבדל הוא כי רצח היהודים נעשה באזורי המזרח בזמן מלחמה, ולא ברור כמה גרמנים מן השורה ידעו עליו. לעומת זאת, קרובי המשפחה הגרמנים של המפגרים וחולי הנפש ידעו היטב על גורלם וסיפרו את הדבר לרבים.
לאחר הפסקת המבצע, נמשך, ביזמת ראשי T4, מסע תעמולה שמטרתו להכשיר את הלבבות לקראת המשך הפעולות בעתיד, או לחשיפה כי המבצע עודו נמשך, אם כי בקנה מידה קטן יותר ופחות מאורגן. בשנת 1941 הופק סרט בכיכובם של כוכבי קולנוע ידועים, בשם "אני מאשים". הסרט הציג סיפור על משולש אהבים רומנטי, שבו האישה, שעל לבה מתחרים בעלה וידיד נוסף, לוקה במחלת טרשת נפוצה, ומבקשת כי ימיתו אותה המתת חסד. במקביל, פועל הידיד להצלת חייו של ילד הלוקה במחלה גנטית בלתי ניתנת לריפוי. הסרט, שעלילתו כוללת מוטיבים דרמטיים (משולש אהבים, הנגדה בין האישה החפצה למות ובין הילד שלחייו, כביכול, אין ערך, דרמת בית משפט), קורא לשינוי החוק, ולהתרת "המתת חסד". הסרט הוצג בגרמניה ובעולם, בפני קהל של מיליוני צופים, כיום נאסר הסרט להצגה בגרמניה, פרט לצפייה למטרות מחקר.
לתוכנית היה המשך במסגרת מבצע 14f13.
מ"אותנסיה" לרצח עם
שמאל|ממוזער|250px|ויקטור בראק קצין SS שהיה ממארגני תוכנית T-4. הוצא להורג בשנת 1948
לאחר אוגוסט 1941 הועבר מרביתו של הסגל שביצע את המתות החסד למבצע ריינהרד (שם הקוד שנתנו הנאצים להשמדת היהודים במחנות המוות במזרח). ושם יישמו את ניסיונם ברצח, בפעם הזו כנגד היהודים.
ס"ס אוברפיהרר ויקטור בראק אשר היה סגנו של בוהלר כממונה על מבצע "T4" העיד במשפטי נירנברג כי בשנת 1941 קיבל פקודה להפסיק את מבצע אותנסיה, ולהעביר את כח האדם ללובלין ולהעמידו לרשות ס"ס בריגדירפיהרר אודילו גלובוצניק. היו אלו אותם אנשים, תחת פיקודו של גלובוצניק, אשר איפשרו את המעבר מפעולות האיינזצגרופן שעיקרן ירי אל מול בורות ירי, להשמדה המונית, חשאית, מהירה ויעילה בתאי גזים, שהחלה באותה תקופה תחת השם "מבצע ריינהרד". אנשי ה"אותנסיה" שצורפו ל"מבצע ריינהרד" (92 איש בתחילה, ולאחר מכן עוד כמה עשרות), המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה, על אף שלבשו מדי אס אס, המשיכו להיות כפופים בעניינים מנהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות של המבצע, שעליה נוסף אף הרצון לשמור על סודיות רציחת היהודים.
כוח אדם שקיבל את הכשרתו במבצע אותנסיה היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור. פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת "תוכנית T4", כן היה מעורב בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה.
שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלז'ץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם, וביניהם אוברשרפיהרר יוזף האוזר, היו מעורבים בתוכנית T4, וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות ה"אותנסיה" ברייך, והרינג כ"אחראי הלא רפואי" על המוסדות בזוננשטיין והדמר. וירט השתתף בהריגת המבחן של אנשים מוגבלים בברנדנבורג, ונחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על אדמת הגנרלגוברנמן בחלמנו. וירט עבד לאחר מכן אף בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.
קודם לבואם של אנשי T-4 למחנות מבצע ריינהרד נוסתה ונכשלה שיטת משאיות המוות, במחנה חלמנו, ובואם של אנשי הצוות המאומנים ברצח המוני בתאי גז סייע לייעל את שיטות ההמתה. השיטה במחנות מבצע ריינהרד כללה שכלול אחד לעומת שיטת ההמתה המקורית – T4 השתמש בבקבוקי פחמן חד-חמצני, בעוד שמחנות מבצע ריינהרד השתמשו במנוע של טנק או במנוע משאית, שכן מספר הנרצחים במחנות אלו היה גדול בהרבה בהשוואה למספרם במסגרת תוכנית T4. כמה מתאי הגזים בהם השתמשו במבצע T4 הורכבו מחדש בבלזץ, טרבלינקה ומיידנק.
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לזכר קורבנות התוכנית שהוצבה ברחוב טירגארטן בברלין ב-1986
ראו גם
השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה
מרכז המתות החסד בגרפנק
החיים ללא זכות לחיים
משפטי האותנסיה
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים 1990, עמודים 57–58
יצחק ארד, טרבלינקה – אבדן ומרד, הוצאת עם עובד 1983, עמודים 19–20
יצחק ארד, מבצע ריינהרד, הוצאת עם עובד 1988, עמודים 17–18, 26–29
איאן קרשו, המיתוס של היטלר, הוצאת דביר 1987, עמוד 161
תום שגב, חיילי הרשע – מפקדי מחנות הריכוז, הוצאת דומינו
לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, הוצאת זמורה ביתן מודן 1982, עמודים 146–149.
דניאל יונה גולדהגן תליינים מרצון בשירות היטלר, הוצאת ספרי חמד 1998, עמודים 126–127, 150
ריפוי בהרג – סרטו של ניצן אבירם – מטפל בנושא דרך קורות חייהם של שני רופאים גרמניים
צ'ארלס פאטרסון, כל יום הוא טרבלינקה, חיפה: הוצאת פרדס, 2006, פרקים 3–5
שמעון זקס, מבצע T4: השמדת המוגבלים ב"רייך השלישי", תל אביב, פפירוס, תשמ"ו 1985
קישורים חיצוניים
Euthanasia Overview
Resources For Clergy, SERMON DELIVERED BY BISHOP CLEMENS AUGUST COUNT OF GALEN ON AUGUST 3, 1941, דרשת קלמנס פון גאלן
הערות שוליים
*
קטגוריה:פשעים נגד האנושות
קטגוריה:פשעי שנאה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-07-21T14:25:39 |
הפורט התשיעי | שמאל|ממוזער|250px|הפורט התשיעי, קובנה
שמאל|ממוזער|250px|גיא ההריגה בפורט התשיעי
הפורט התשיעי היא מצודה, אחת מתוך מערכת מצודות שהוקמו בסוף המאה ה־19 סביב העיר קובנה שבליטא. לפני מלחמת העולם השנייה שימש הפורט התשיעי, כפורטים אחרים מסביב לקובנה, כבית סוהר. בתקופת הכיבוש הסובייטי (1940–1941) הפך לבית מעצר של הנ.ק.וו.ד. בתקופת הכיבוש הנאצי (1941–1944) שימש הפורט כאתר רציחתם של יהודים ותושבים אחרים מקובנה, יהודים מערים אחרות ושבויי מלחמה מהצבא האדום. באתר נטבחו כ-20,000 בני אדם, מתוכם יותר מ-15,000 יהודים.
הפורט התשיעי שוכן כ־6 ק"מ ממרכז העיר. כיום משמש המקום כמוזיאון וכאתר הנצחה.
היסטוריה
בשנת 1902 החלה בנייתו של הפורט התשיעי. העבודות הסתיימו ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
משנת 1924 שימש המקום כבית הסוהר העירוני.
בשנים 1940–1941, במהלך הכיבוש הסובייטי, שימש הפורט כבית מעצר של הנ.ק.וו.ד, שפעל לעצור מי שנחשד בעמדות אנטי-קומוניסטיות. רבים מהם הועברו מזרחה למחנות עבודה בתוככי ברית המועצות.
בתקופת הכיבוש הנאצי
בעת הכיבוש הנאצי שימש הפורט, לבד ממתקן כליאה ועינויים, כאתר הריגה בשיטת בור ירי שבו נרצחו קרוב ל-20,000 איש (על פי האומדן הסובייטי, שכפי הנראה היה מעט מופרז, מספר הקורבנות היה כ-50,000 איש). הנרצחים הומתו ביריות על שפת תעלות שנחפרו במקום, ונקברו בקברי אחים המוניים. בין הנרצחים היו למעלה מ-15,000 יהודים שרובם הוצעדו למקום מגטו קובנה.
להלן רשימה חלקית של פעולות ההרג אשר בוצעו במקום:
ב־18 באוגוסט 1941 נרצחו למעלה מ-500 מאנשי האינטליגנציה.
ב־26 בספטמבר 1941 נרצחו 1,200 גברים, נשים וטף כתגמול על ניסיון להתנקש בחייו של קוזלובסקי, המפקד הגרמני של משמר הגטו.
ב־30 בספטמבר 1941 נרצחו בין 600 ל 1,000 יהודים.
ב־4 באוקטובר 1941 נרצחו כ-1,800 איש: חולים, זקנים וילדים ששהו בבית החולים הכירורגי בגטו הקטן.
ב־29 באוקטובר 1941 נרצחו 9,200 יהודים אשר גורשו באקציה הגדולה שהייתה בגטו הגדול.
במרץ 1944 נרצחו 1,800 יהודים, רובם ילדים אשר גורשו ב"אקציית הילדים".
ב־ 28 במרץ 1944, לקראת חיסול הגטו, נרצחו כ 40 מהשוטרים היהודים, ביניהם רוב מפקדי המשטרה היהודית של הגטו שהיו גם חברים במחתרות ציוניות.
בנוסף, נרצחו במקום בין ה-25 ל-29 בנובמבר 1941 קרוב ל-5,000 מגורשים מיהודי וינה, ברלין, מינכן וברסלאו, שנשלחו לקובנה והוצעדו מתחנת הרכבת אל האתר. הרציחות הללו מתועדות בדו"ח יגר.
כמו כן, נרצחו במקום שבויי מלחמה מן הצבא האדום.
בסתיו 1943 הוחל במבצע 1005 ובטשטוש הראיות. באוקטובר 1943 הובא למקום קצין יהודי רוסי בשם קוליה ווסילנקו ממחנה שבויים קרוב. עם הגיעו החל מיד בתכנון דרך בריחה. היו מספר תוכניות שנכשלו אך לבסוף, למרות השמירה הקפדנית על היהודים והלא-יהודים שהועסקו במלאכה, ברחו כל 64 האסירים. בעקבות בריחתם נודע בעולם, כשנה לפני תום המלחמה, על מעללי הנאצים בפורט.
אתר ההנצחה
כיום פועלים שני מוזיאונים במקום. האחד, הממוקם בתאי הכליאה במצודה עצמה, עוסק בכיבוש הנאצי בקובנה ובו כמה חדרי הנצחה ליהודים שנספו במקום וכן לחסידי אומות עולם מליטא, והשני מוקדש לליטא תחת הכיבוש הסובייטי לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. כמו כן, ישנו אתר הנצחה הממוקם על קבר האחים של רבבות הנספים במקום.
בפתח האתר מונומנט הנצחה מרשים של האמנים אלפונסאס וינצנטאס אמברזיונאס (Alfonsas Vincentas Ambraziūnas) וגדימינאס באראוויקאס (Gediminas Baravykas).
ראו גם
הפורט השביעי
קישורים חיצוניים
הערך אודות הפורט התשיעי באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
איה בן-נפתלי, "הפורט התשיעי" - קורות אתר ההרג, משואה כז (תשנ"ט-1999), עמ' 283–301.
דינה פורת, האגדה על מאבקם של יהודים מן הרייך בפורט התשיעי ליד קובנה, 1941–1942, משואה כ (תשנ"ב), עמ' 72–95
עדויות ניצולים על הרציחות בפורט התשיעי:
גיטה יודילביץ'
מאשה גרינבאום
שלום אילתי
הערות שוליים
קטגוריה:אתרי הריגה בשואה
קטגוריה:ליטא: מבצרים
קטגוריה:ליטא: אתרי הנצחה
קטגוריה:גטו קובנה
קטגוריה:שואת יהודי ליטא
קטגוריה:קובנה: מבנים
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941
קטגוריה:בורות ירי בשואה
קטגוריה:יהדות קובנה | 2023-12-25T15:08:52 |
לבוב | שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר יהודי לבוב שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק
לְבוֹב או לְבִיב (באוקראינית: ; בפולנית: Lwów ; ברוסית: Львов (לְבוֹב); בגרמנית: Lemberg; ביידיש: לעמבערג או לעמבעריק וכן לװאָװ) היא עיר במערב אוקראינה, בירת מחוז לבוב. אוכלוסיית העיר מונה 735,000 איש. רוב התושבים אוקראינים, אך בעיר גם מיעוטים רוסי, פולני ויהודי. העיר הייתה בעבר בירת גליציה המזרחית, כחלק מחבל גליציה ההיסטורי, במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית (1772–1918) והרפובליקה הפולנית השנייה (1919–1939). היא סופחה לאוקראינה בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, לאחר החלוקה מחדש של גבולות פולין.
ממוזער|שמאל|מרכז העיר לבוב
היסטוריה
העיר נוסדה במאה ה-13 במסגרת דוכסות גליציה-ווהלין על ידי נסיך גליץ' דניאיל, ונקראה על שם בנו לב. העיר מוזכרת לראשונה ב-1256. ב-1349 נכבשה העיר על ידי מלך פולין קז'ימייז' השלישי ("הגדול"). ב-1386 הפכה לחלק מממלכת פולין, וכמה ממלכי המדינה אף הוכתרו בה.
עם חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 הייתה לבוב העיר השנייה בחשיבותה במחוז גליציה של האימפריה האוסטרית. למרות תקופה של ניסיונות גרמניזציה מטעם השלטון ההבסבורגי, ברוב התקופה שרר באזור חופש תרבותי יחסי, ובעיר הייתה פריחה של התרבויות הפולנית, האוקראינית והיהודית. הודות לחופש יחסי זה, הייתה לבוב ערש לידתה של התנועה הלאומית האוקראינית.
במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הרוסי, אך עד מהרה שוחררה על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. עם התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-1918 היוותה העיר את מוקד הלחימה בין הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שהכריזה על העיר כבירתה, לבין הפולנים. לבסוף הפולנים כבשו אותה, ובהסדרים העולמיים שאחרי מלחמת העולם הראשונה הוכר האזור כנתון לשליטה פולנית. ב-1920 ניסה הצבא האדום לכבוש את העיר במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, אך נכשל.
בין המלחמות פרחה בלבוב אסכולת לבוב במתמטיקה. חבריה נהגו להפגש בבית קפה שנקרא "הקפה הסקוטי" ולדון בבעיות שונות. תוצאות הדיונים - בעיות ופתרונן - נכתבו במחברת מיוחדת. בין חברי האסכולה היו סטפן בנך, קרול בורסוק, סטניסלב אולם, קאז'ימיר קורטובסקי והוגו שטיינהאוס.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב כמאה ועשרה אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת בעיר של שלוש-מאות וארבעים אלף אזרחים. עם פרוץ המלחמה, ב-17 בספטמבר 1939 עברה העיר לריבונות סובייטית, על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה) עברה לשלטון הנאצי.
אחרי תום המלחמה נשארה העיר בתחומי ברית המועצות, וסופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. רוב האוכלוסייה הפולנית עזבה את העיר ועברה מערבה לתחומי פולין, ובייחוד לוורוצלב, שעברה מגרמניה לפולין, ורוב האוכלוסייה הגרמנית גורשה ממנה. עם התפרקות ברית המועצות נשארה לבוב באוקראינה, והיא אחד ממוקדי הלאומנות האוקראינית. במהלך אירועי ההפגנות והעימותים האלימים נגד שלטונו של ויקטור ינוקוביץ', הייתה לבוב אחד ממעוזי האופוזיציה.
העיר העתיקה של לבוב
העיר העתיקה של לבוב (באוקראינית: Старе Місто Львова) הוא המרכז ההיסטורי של העיר לבוב, ששטחו כ-1,214 דונם והוכר ב-1975 כאזור שימור היסטורי, אדריכלי, ממלכתי.
יהודי לבוב
ככל הידוע, ראשוני המתיישבים היהודיים באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב של חיי התרבות בעיר, תוך שהם תורמים משמעותית למדע ולתרבות. מלבד היהודים האורתודוקסים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח והביזנטיון. לאחר שקז'ימייז' השלישי, מלך פולין, כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.
הקהילה הייתה בין הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות, וברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים. במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. היה בה גם תיאטרון יידיש מפורסם.
לפני מלחמת העולם השנייה, חיה בעיר הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור גליציה, בעיר שבה התגוררו זה לצד זה גם פולנים ואוקראינים. בעיר חיו יהודים מכל הזרמים, פעלו בה שישה בתי כנסת, תיאטרון יהודי ואגודות ספורט יהודיות, והתרחשה בה פעילות תרבותית ענפה. בשנת 1931 נספרו בעיר כמאה אלף יהודים - כשליש מסך כל התושבים. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב כמאה ועשרה אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת בעיר של שלוש-מאות וארבעים אלף אזרחים.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. בעקבות הגליית אלפי יהודים מזרחה, כמו גם בריחה נרחבת מהעיר ערב הפלישה הגרמנית, נותרו בעיר כ-160 אלף יהודים כשנכבשה על ידי הנאצים. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.
בנובמבר 1941 הוקם בעיר גטו, שהיה מגדולי הגטאות שהוקמו בפולין בעת מלחמת העולם השנייה. הוא אכלס בשיאו 120,000 יהודים, ובעקבות רציחות וגירושים למחנות ההשמדה נותרו בו בסוף המלחמה לא יותר מ-823 איש, שהצליחו לשרוד במסתור.
בשנים 1970–1979 חיו בעיר כ-30,000 יהודים (2.7% מאוכלוסיית העיר), רובם הגדול יהודים סובייטים מחלקי אוקראינה המזרחית והמרכזית. מיעוט קטן מהם היו יהודים מהקהילה המקורית שהתקיימה עד השואה. בסוף המאה ה-20 הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי כתוצאה מהגירה, כשכבר ב-1989 אוכלוסייה יהודית היוותה רק 1.6% מסך תושבי העיר. במידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים ב-2001 הוערך ב-5,400. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בעיר. כרב העיר מכהן מאז 1993 הרב בולד, חסיד קרלין-סטולין.
חינוך
לבוב היא אחד ממרכזי ההשכלה הגדולים באוקראינה, ונמצאים בה מספר גדול למדי של מוסדות להשכלה גבוהה, בהם אוניברסיטת לבוב, האוניברסיטה הוותיקה ביותר הפועלת ברציפות באוקראינה, האוניברסיטה הפוליטכנית הלאומית של לבוב, ואוניברסיטת לבוב הלאומית הרפואית ע"ש דנילו האליצקי.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחוז לבוב: ערים
קטגוריה:גליציה
קטגוריה:אוקראינה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:קהילות יהודיות שמונצחות בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:שואת יהודי אוקראינה
קטגוריה:קהילות יהודיות שהושמדו בשואה
קטגוריה:מחוזות אוקראינה: ערי בירה | 2024-09-12T20:59:19 |
טרזיינשטט | שמאל|ממוזער|260px|הכניסה ל"מבצר הקטן" בטרזיינשטט
שמאל|ממוזער|260px|רחוב בטרזיינשטט, 2001
טֶרֶזְיֶינְשְטָט (מגרמנית: Theresienstadt; בצ'כית: Terezín, טֶרֶזִין) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי ב-מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים "גטו", כדי לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.
מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, כ-120,000 נספו בשואה. ביום השחרור נותרו במחנה כ-19,000 בני אדם.
רקע היסטורי
מבצר טרזין נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי יוזף השני, מלך בוהמיה, שקרא לו על שם אמו, מריה תרזה. מסביב למתחם נבנתה חומת אבן, והוקם בו מבצר שמטרתו למנוע פלישה פרוסית. בתחילת המאה העשרים התקיימה בתוך חומות המתחם העתיק עיירה צ'כית קטנה בשם "טרזין".
הקמת המחנה
שמאל|ממוזער|200px|תוכנית מבצר טרזין
ממוזער|200px|דרגשי השינה במחנה - המבצר הקטן
הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפכה העיירה מוקפת החומה למחנה סגור. השליטה על המחנה, שכונה באופן פורמלי "גטו", הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה", שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.
200px|ממוזער|ימין|דרגשי השינה בטרזיינשטט. ציור מעשה ידי הצייר היהודי ממוצא צ'כי פרנטישק מוריץ נאגל. נאגל נרצח עם משפחתו באוושוויץ בשנת 1944
בעיירה טרזין היו במקור בנייני מגורים, אך עם הפיכתה למחנה הסגר לא הורשו משפחות יהודיות להתגורר בהם. כמקובל בגטאות, הופרדו האסירים לקבוצות של ילדים, גברים ונשים, ללא אפשרות לקשר ביניהם, ובדומה למחנות ריכוז אחרים, נכפה עליהם לעמוד בכללי משמעת נוקשים. מחנה טרזיינשטט היה נתון לפיקוד של אנשי האס אס, אך ניהולו ושמירתו הופקדו בידי צ'כים, שבאמצעות חלקם, במיוחד יוזף בלהה, הצליחו עצירי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם החיצוני. לצידם התקיים בנפרד מחנה הסגר לאסירים מדיניים – יהודים ולא-יהודים.
כוונות הנאצים, בהקמת מחנה הריכוז טרזיינשטט, נחלקו לשלוש: ראשית - מקום ריכוז ליהודי פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. שנית, לאחר ועידת ואנזה, לריכוז כל היהודים הקשישים, יידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, לרבות יהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות. בנוסף ובעיקר הפך המקום לקראת סוף המלחמה, לגטו "ראווה" למדינות המערב ולנציגי הצלב האדום הבי"ל CICR, חרף ייעודו כתחנת ביניים בדרך אסיריו לאושוויץ. כך אכן הוטעו מנהיגי יהדות צ'כוסלובקיה, לתמוך בהקמת הגטו, בתקווה למניעת גירושם למזרח.
הפעלת המחנה כגטו "לראווה"
ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים הלא-יהודים, גורשו ביולי 1942, ואז החל ריכוזם של היהודים במקום.
ב-24 נובמבר 1941 הגיעו למחנה משלוח חלוץ של 243 מגורשים שנקרא AK-1, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה, שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל ההוצאות להורג; התפטרותו לא התקבלה, אך לתקופה קצרה עד לסיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. אדלשטיין גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ" להבריחו מהמחנה. מחליפו בתפקיד היה פאול אפשטיין, וכשאפשטיין הוצא להורג בידי הגרמנים בספטמבר 1944 מונה לראש היודנראט בנימין מורמלשטיין.
תנאי המחיה בטרזיינשטט היו קשים ביותר. המקום, שהיה בעבר עיירה צ'כית בת 7,000 תושבים, אכלס עתה ב-1942, כ-58,000 אסירים, עם מזון דל ביותר, מהם מתו באותה שנה מרעב קרוב ל-16,000 איש. למחנה הגיעו מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים, חלקם נושאי אות מלחמת העולם הראשונה שהנאצים נמנעו משליחתם ישירות למחנות השמדה. יוצאי הקהילות השונות, כולל חרדים שרוכזו בו, הפכו את המקום למעין בבואה ליהדות מרכז אירופה. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם. שמאל|ממוזער|200px|קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין
בטרזין רוכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אמנים (בהם לאו האס), סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים, ניהלו במקום חיי תרבות עשירים, ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה: הצגות תיאטרון רבות עלו בגטו, והייתה בו ספרייה ובה למעלה מ-60,000 ספרים. למשך זמן מה הועלו קונצרטים במחנה, ועליזה זומר, פסנתרנית ידועה ומוכשרת שנשלחה אל המחנה, השתתפה בהם כפסנתרנית.
האוכלוסייה הציונית, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו להמשך חינוך הילדים, גם בתנאי גטו, וקהילת טרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתוכנית לימודיו, כפי שהייתה טרם גירושו לטרזין, עם שיעורים ופעילות ספורט על בסיס יומי . בשיא אכלוסו שהו בגטו כ-15,000 ילדים שהשתתפו בפעילויות החינוך והספורט הללו, אך עד תום המלחמה, שרדו מתוכם רק 1,100 ילדים לערך. בעבר פורסמו אומדנים המפחיתים מספר זה עד לכ-150 ילדים בלבד, אולם רשימות הניצולים שנערכו בהמשך, הוכיחו שמספר זה אינו נכון.
המחנה שימש, בדומה למחנות ריכוז וגיטאות אחרים, כתחנת מעבר ליהודי מרכז אירופה, בין חייהם בארצות מגוריהם לבין מחנות העבודה או מחנות ההשמדה בפולין. אף על פי כן, לאחר המלחמה יצא לו שם כ"גטו לדוגמה", וזאת, עקב שתי פעילויות תעמולה של הנאצים.
ביקור הצלב האדום הבינלאומי
כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח לשוודיה טרם כיבושה, נשלחו לטרזין ב-1943. למשלוח זה הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב ממשלות מדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במחנה, במטרה לְהָזֵם את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה העת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין, שלחו הנאצים יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים, ליצירת רושם של חיים נורמליים בגטו יהודי. ב-23 ביוני 1944, במהלך שביימו הנאצים היטב, ביקרה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי בגטו. לפני הביקור, נצבעו הרחובות והחדרים מחדש, והחדרים "סודרו" כך שבכל חדר לא יהיו יותר משלושה אנשים. כך ביקרה המשלחת בגטו אסתטי ומרווח למראה, צפתה במשחק של ליגת כדורגל ואף צפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".
צילום סרט תעמולה
התרמית שלעיל הצליחה עד כדי כך, שמפעילי התעמולה הנאצית החליטו לצלם סרט תעמולתי בטרזין. צילומי הסרט "טרזיינשטט - התיישבות יהודית", שבטעות נקרא גם "הפיהרר מעניק כפר ליהודים", החלו באוגוסט 1944 ונמשכו כארבעה שבועות. הבמאי היה היהודי אסיר המחנה קורט גרון, במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול". מטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי, "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה, נשלח רוב הצוות ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט הושלם על ידי צוות צילום וחדשות צ'כי, כולל מוזיקה וקול שהוקלטו בגטו. הסרט מעולם לא הוצג בשלמותו לאחר המלחמה, כיוון שלא שרד. עם זאת הסרט הוקרן 4 פעמים ביו חומות הגטו בביקורי הצלב האדום במרץ - אפריל 1945. קטעים מתוך הסרט נמצאו החל משנת 1969 בצ'כיה, במרתפי הארכיון ביד ושם וארכיון בפולין. יש כיום 21 דקות מתוכנו.
המשלוחים
שמאל|ממוזער|200px|בית הקברות והקרמטוריום בטרזיינשטט
באמצע ינואר 1942 יצאו שני משלוחים ראשונים לגטו ריגה שבשטח ברית המועצות, ובכל אחד מהם 1,000 איש. יהודים אלו נורו למוות במהלך אותה שנה באתרי רצח שונים ביערות שסביבות העיר.
לאחר הפוגה של חודשיים החלו לצאת באמצע מרץ 1942 שוב משלוחים, אלא שהפעם לכיוון פולין, לאזור גנרלגוברנמן שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. עד יוני 1942 יצאו מהגטו 15 משלוחים, שבכל משלוח 1,000 יהודים. 13 משלוחים הגיעו לשישה גטאות שונים במחוז לובלין שהוקמו לצד מסילות ברזל. משלוח אחד הגיע לגטו ורשה ומשלוח אחד, האחרון בסדרה זו, הגיע כפי הנראה ישירות למחנה ההשמדה סוביבור. שהות היהודים בגטאות מחוז לובלין הייתה קצרה. תוך מספר שבועות, או אפילו ימים בודדים הם נשלחו להשמדה. הכשירים לעבודה מביניהם נשלחו לעבודת כפייה במחנה מיידנק ובמחנות עבודה אחרים בסביבה שם נספו מרביתם עקב התנאים הקשים. היהודים ששרדו נשלחו אל מותם במחנות סוביבור ובלז'ץ. יהודים שנשלחו לגטו ורשה סבלו גם שם מתמותה גבוהה ואלו ששרדו נשלחו בגירוש הגדול בקיץ אותה שנה לטרבלינקה. בחודשים יולי–ספטמבר יצאו שמונה משלוחים מהגטו בטרזיינשטט ובהם 8,000 יהודים אל יעדים שונים בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודים אלו נורו למוות באתרי רצח שונים. חלקם מיד בהגיעם וחלקם לאחר שהות קצרה בגטאות. בספטמבר 1942 הוחל בשילוחים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה, בעשרה משלוחים נשלחו 18,000 יהודים אל מותם עד סוף אוקטובר, ומהם שרדו רק שני גברים.
בסוף אוקטובר 1942 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים כדי להציל יהודים, והוצא להורג בבלוק 11. בסתיו 1943 לא נשלחו משפחות לסלקציה אלא נשארו במחנה בירקנאו במגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי גם במחנה זה חיות משפחות יהודיות. לאחר סיום הביקור של משלחת הצלב האדום, נשלחו אל מותם 4,000 אסירים יהודים בלילה אחד, בחדש מרץ 1944. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944, והופסקו עם התקרבות הצבא האדום. לסיכום נשלחו לטרזין כ-160,000 יהודים, כולל אלה שהגיעו בצעדות המוות. כרבע מהם, 35,000 נספו בו, מרעב ומחלות, וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח, שמתוכם שרדו כ-23,000 בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה במחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה בידי הצבא האדום.
מפקדיו הגרמנים של מחנה טרזיינשטט
זיגפריד זיידל (נובמבר 1941 - יולי 1943) אנטון בורגר (יולי 1943 - פברואר 1944) קארל רוהם (פברואר 1944 - מאי 1945)
בתום המלחמה נתפסו זיידל ורהם, שעל שניהם נגזר עונש מוות. והם נתלו; בורגר נמלט, ונידון למוות שלא בפניו. עוד אחד ממפקדי המחנה היה אנטון מלות', בעברו מפקד הגסטפו ב"מבצר הקטן" ליד העיר טרזין. מלות' הוסגר לגרמניה בשנת 1988 אך רק בשנת 2000 הואשם על ידי התביעה הציבורית במינכן. וב-30 במאי 2001 הורשע בביה"מ המחוזי במינכן בגין רצח וניסיון לרצח, ונידון למאסר עולם.
לאחר מספר חודשי מאסר נמצא מלות כחולה סרטן, בלתי כשיר למאסר, ומת בבית אבות בשנת 2002.
טרזין כיום
שמאל|ממוזער|200px|"כסף יהודי" שהונפק על ידי השלטונות הנאציים בגטו על מנת להטעות את הצלב האדום. בעיצוב עובד המחלקה היהודית מקסימיליאן ספל. מאוספי המוזיאון היהודי בברלין.
לאחר המלחמה שבו ליישוב טרזין תושבי העיירה המקוריים, אך הצבא שהה שם עד 1996, עד שעזב תוך פגיעה בכלכלת המקומיים. כיום קיים במקום יישוב צ'כי קטן בן 2,900 נפש, וכן אתר זיכרון לנרצחים. ארכיון המחנה, מכיל יצירות ספרותיות ומוזיקליות, יומנים, אלבומים וצילומים מנוהל כיום על ידי מוזיאון טרזין (ראו קישור חיצוני). ב-30 ביוני 2009 נחתמה במקום הצהרת טרזין, אמנה בינלאומית, אך ללא תוקף מחייב, העוסקת בהשבת נכסים שהוחרמו על ידי גרמניה הנאצית בתקופת השואה, וכן ברווחת ניצולי השואה. את האופרה "קיסר אטלנטיס" כתב המלחין ויקטור אולמן בעת שהותו בטרזינשטאט, אך הצגתה בוטלה כשנרצח באושוויץ ב-1944. האופרה הועלתה בהמשך בכמה מסגרות, וב-1995 השתתף בהצגתה פאול קלינג, מחברי הצוות המקורי שלא זכה לעלות לבמה בהצגת הבכורה.
לזכר מחנה הריכוז טרזיינשטט הוקם בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מוסד הנצחה הכולל ארכיון, כיתות לימוד ותצוגה מוזיאלית. המקום נקרא "בית טרזין", הנמצא .
לקריאה נוספת קישורים חיצוניים
רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן הוצאת זמורה ביתן, 1981
ברק חמדני, ורד צהוב, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2012
מירה קמנצקי, טרזין, סאגה לשואה, הוצאת כרמל, 2021
חיי התרבות בטרזין * אין פרפרים פה * בית טרזין *ליאו בק * פרידל דיקר ברנדייס * פטר ארבן * יירקה טאוסיג
הלגה וייס * פאבל מאהרר * פרדי הירש * מויזיס ווסקין-נהרטבי * ליגת טרזין.
אתר ההנצחה הצ'כי בטרזין
אתר "בית טרזין", קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין
על טרזין באתר מט"ח
גטו טרזין, באתר משרד החינוך, מנהל חברה ונוער
אמנות בגטו טרזין
כתבת מחקר על סרט התעמולה בטרזין
רשימת כל המשלוחים שנשלחו אל גטו טרזין מרחבי אירופה והמגטו אל אתרי רצח ומחנות השמדה (שם המשלוח, תאריך ומספר המגורשים)
שטרות כסף מגטו טרזין באתר הספרייה הלאומית
לוח שנה לשנת תש"ד (1943–1944) שהוכן בגטו טרזין, באתר יד ושם
גירוש יהודים מאוהרסקי ברוד שבצ'כוסלובקיה לגטו טרזין, ינואר-פברואר 1943, באתר יד ושם
על חיי הדת בגטו טרזין, באתר יד ושם
לימוד ערבית בגטו טרזין, באתר יד ושם
אלבום בר המצווה של יז'י באדר בטרזין, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
טרזיינשטט
קטגוריה:התעמולה הנאצית
קטגוריה:השואה: מחנות ריכוז
קטגוריה:בתי סוהר צבאיים | 2024-08-01T04:51:30 |
היידריך | REDIRECTריינהרד היידריך | 2004-11-23T19:36:32 |
מאורעות | REDIRECT המאורעות | 2006-03-04T11:41:05 |
אלי זעירא | אליהו (אלי) זעירא (נולד ב-4 באפריל 1928) הוא איש ביטחון ישראלי בדימוס. היה אלוף בצה"ל, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים והאיש אשר עליו הצביעה ועדת אגרנט כאחראי יותר מכל אדם אחר להפתעה שפקדה את צה"ל עם תחילת המלחמה (הקונספציה). בשל חלקו במחדל יום הכיפורים המליצה הוועדה באפריל 1974 להדיחו מראשות אמ"ן.
קורות חייו ותפקידיו בצה"ל
אלי זעירא נולד בחיפה ב-1928 לאב מהנדס חשמל ואם עקרת בית. את לימודי בית הספר היסודי והתיכון השלים בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח, היה חבר בהכשרת בית השיטה, ושירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בגדוד הראשון בחטיבת יפתח במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה היה הקצין הראשון בצה"ל, שנשלח ללימודים בבית הספר למפקדי פלוגות של צבא ארצות הברית. עם שובו לארץ, השלים תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית.
בשנים 1954–1955 היה ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין. לאחר מכן שימש כמפקד גדוד בחטיבת גבעתי. במבצע קדש שימש כראש ענף מבצעים במטכ"ל. לאחר מכן נשלח לקורס פיקוד ומטה בפורט לוונוורת' בארצות הברית. ב-1960 מונה למפקד חטיבת הצנחנים, וכעבור שנתיים וחצי מונה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל.
בשנת 1963 עבר לאגף המודיעין, ועמד בראש מחלקת האיסוף. בינואר 1970 התמנה לנספח צה"ל בארצות הברית ובקנדה, והועלה לדרגת אלוף. בספטמבר 1972 שב ארצה, ובאוקטובר התמנה לראש אמ"ן.
מתגורר בשכונת צהלה בתל אביב.
מלחמת יום הכיפורים
אחריותו להערכת מודיעין שגויה
ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיעינית שגויה, שהתבססה על "הקונספציה" שגובשה בצה"ל, שמצרים לא תתקוף כל עוד יש לישראל עליונות אווירית, ועקב שיקול דעת לקוי של הפיקוד העליון של ישראל שהוזן בהערכת מודיעין מרגיעה, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא והכוחות בחזיתות לא נערכו כראוי. בדו"ח שהוציא אמ"ן בבוקר 5 באוקטובר נאמר כי צבאות מצרים וסוריה נמצאים בהיערכות מלחמה אך הערכת אמ"ן נותרה, כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בישיבת המטה הכללי של צה"ל שהתקיימה באותו יום אמר זעירא שמלחמה היא "בסבירות נמוכה ואפילו נמוכה מהנמוכה".
בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים), לאחר שהגיעה התרעת המלחמה שהעביר ראש המוסד, צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם אשרף מרואן כמה שעות קודם, השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום. ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, נשארו באמונתם, שמלחמה לא תפרוץ.
זעירא נחשב כאחראי יותר מכל להפתעה שפקדה את צה"ל עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, הן בשל טעויות שבשיקול הדעת, והן בהטעיית הרמטכ"ל ושר הביטחון בפרשת "האמצעים המיוחדים". בשל חלקו במחדל זה המליצה ועדת אגרנט להדיחו מראשות אמ"ן. הוועדה השאירה חותם עמוק על הזיכרון הקולקטיבי בארץ, שמזהה את המלחמה קודם כל כתוצר של כשל מודיעיני, כשבמרכזו הקונספציה של אמ"ן. ועדת אגרנט לא המליצה לשחרר את זעירא מצה"ל, ולטענתו הוצע לו להמשיך כאלוף בתפקיד אחר, אולם זעירא יצא לשנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחריה סיים את שירותו בצה"ל.
במחקר שערך יואל בן-פורת בשנת 1986 התגלה שכבר ב-5 באוקטובר בשעה 2:30 בלילה הגיע למוסד מברק מוצפן – שבו התרעה על מלחמה מיידית. גם מברק זה, שהגיע לידי זעירא לא הופץ הלאה. המחקר נגנז והגיעה לידי הציבור רק במאי 2023.
את גרסתו למאורעות, שקדמו לתחילתה של מלחמת יום הכיפורים פרסם בספר "מלחמת יום כיפור - מיתוס מול מציאות" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1993). מהדורה זו, שאושרה על ידי הצנזורה הצבאית, הזכירה את "המקור המצרי הבכיר" שהתריע על המלחמה, אך ללא אזכור שמו. מהדורה שנייה של הספר יצאה לאור בשנת 2004, ונקראה "מיתוס מול מציאות - מלחמת יום הכיפורים: כישלונות ולקחים". בספר עשה זעירא מאמצים ניכרים לטיהור שמו, והאשים אחרים באחריות למחדל. בין השאר טען זעירא שהמקור המצרי הבכיר שהופעל על ידי "המוסד" היה סוכן כפול (הדעות חלוקות לגבי תקפותה של טענה זו), שהוליך שולל את ישראל. כמו כן תוקף הספר את התנהלותה של ועדת אגרנט. עוד טען זעירא כי ראש הממשלה, גולדה מאיר, הסתירה מידע מוועדת אגרנט, ובין השאר לא דיווחה שפגשה בארבע עיניים את חוסיין מלך ירדן, עשרה ימים לפני יום הכיפורים, כאשר זה ביקש להתריע בפניה על המלחמה המתוכננת. לפי צבי זמיר, זו עלילה וגולדה כן העידה על פגישתה עם המלך חוסיין לפני ועדת אגרנט, שהתחייבה לשמור על סודיות.
מחדל אי הפצת תוכניות המלחמה של הסורים והמצרים
תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות."
ממוזער|האלוף זעירא, פברואר 1973
התיק הפלילי בעניין חלקו בפרשת אשרף מרואן
בשנת 2004 יצא ראש "המוסד" בתקופת מלחמת יום הכיפורים, צבי זמיר, בהאשמה חמורה לפיה חשף זעירא, שנים לאחר תום המלחמה, את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל במצרים באותה עת, ובכך גרם נזק חמור ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים (בשנת 2023 אישר "המוסד" כי הסוכן שבו מדובר הוא אשרף מרואן, חתנו של נאצר). את תלונתו העביר זמיר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיפתח בחקירה בעניין זה. זמיר לא היה לבד בהאשמה זו. יחד איתו חתמו על התלונה שני קצינים בכירים, ששירתו באמ"ן תחת פיקודו של זעירא: עמוס גלבוע ויוסף לנגוצקי. את החקירה ביקשו "לצורך הפקת לקחים ומסקנות למניעת גילויים מעין אלה בעתיד". אורי בר-יוסף, חוקר העוסק במלחמת יום הכיפורים, כתב: "ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא, שזה שנים הפך למסגיר סדרתי של סודות המודיעין הכמוסים ביותר שהופקדו בידיו לגורמים בלתי מוסמכים בישראל ומחוצה לה" (הארץ, 17.11.04).
השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר בסוגיה זו, קיבל ב-27 במרץ 2007 את גרסתו של זמיר וקבע כי זעירא הדליף מידע לארבעה עיתונים וחשף את זהותו של אשרף מרואן. כמו כן חייב את זעירא לפצות את זמיר ולשאת בעלויות הבוררות. אור כתב בהחלטתו כי "לזעירא היה עניין לחשוף את זהות הסוכן כדי לנסות ולבסס את התאוריה שלו שמדובר בסוכן כפול שעבד עבור מצרים. באמצעות תאוריה זו קיווה להטיל חלק מהאחריות על המחדל על המוסד שגייס את הסוכן."
להגנתו טען זעירא שהוא לא נקב בשמו של מרואן לפני שנת 2004. שמו של מרואן נחשף בעיתונות המצרית בשנת 2002. הפרסום במצרים צוטט בעיתוני העולם, ומאוחר יותר גם בישראל, וזעירא הסתמך על פרסומים אלה כשחשף את שמו מרואן בשנת 2004, במהדורה השנייה של ספרו.
ביולי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את התיק. אחד מנימוקיו היה: "הוא היום כבן 84, והוא אדם עתיר עשייה במאבק על הקמת המדינה ובשמירת ביטחונה".
לקריאה נוספת
יואל בן-פורת (מי שהיה מפקד יחידת האיסוף המרכזית במלחמה), נעילה - סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1991.
אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
אלי זעירא, מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות, מהדורה שנייה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004.
אורי בר יוסף, המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת יום הכיפורים, הוצאת זמורה-ביתן, 2010.
קישורים חיצוניים
עדותו של אלי זעירא בוועדת אגרנט: ישיבות א', ב', ג', ד' 27 בנובמבר 1973, ישיבות א', ב', ג', ד' 28-29 בנובמבר 1973, ישיבה ז' 2 בדצמבר 1973, ישיבות י"ב, י"ג 9 בדצמבר 1973, ישיבות י"ז, י"ח, י"ט 12 בדצמבר 1973, ישיבות י"ז, י"ח, י"ט 13 בדצמבר 1973, ישיבות צ"ד, צ"ה 18 בפברואר 1974, ישיבה ק' 21 בפברואר 1974, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
עדות אלי זעירא בפני אוספי החומר של ועדת אגרנט, 13.3.74, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
אלי זעירא, ראיון באורך 7:30 שעות בשלושה חלקים (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי). צולם 18 בדצמבר 2013
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:ראשי לשכת הרמטכ"ל
קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:ראשי מחלקת איסוף
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:מפקדי פלוגות במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות
קטגוריה:צהלה: אישים | 2024-09-11T05:09:47 |
ועדת העורכים | ועדת העורכים הייתה גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין ראשי מערכת הביטחון במדינה ועוד קודם לכן עם מוסדות "המדינה שבדרך". בוועדה היו חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שהיו מעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר. ועדת העורכים פעלה החל משנת 1942 בתחילה כדי לתאם עמדות מול הצנזורה הבריטית ובהמשך שנים רבות קיימה היא עצמה צנזורה פנימית. הוועדה נחלשה בשנות ה-80 של והפסיקה להפגש בתחילת שנות ה-2000.
הקמת הוועדה בזמן המנדט הבריטי
הוועדה נוסדה בשנת 1942 בשם "ועדת התגובה", כדי לתאם שיתוף פעולה נגד הצנזורה שהטיל שלטון המנדט הבריטי ולצנזורה על ידיעות מסוימות, כגון גירוש מעפילים.
עורכי העיתונים תאמו ביניהם עמדות בשם הסולידריות כך שאם עיתון אחד נסגר עיתונים אחרים לא ידפיסו בזמן זה יותר גיליונות ויהנו מרווח גדול יותר. חברי הוועדה קיבלוידיעות רבות ממוסדות המדינה שבדרך כמו הסוכנות היהודית, מפקדי ההגנה וחברי הועד הפועל של ההסתדרות. ידיעות רבות לא פורסמו לידיעת הציבור משיקולים שונים.
פעולה בולטת של "ועדת התגובה" התרחשה בסוף 1943, בעקבות חיפוש אלים שערכה משטרת המנדט בקיבוץ רמת הכובש. האירוע לא הגיע לידיעת הציבור בגלל איסור הצנזורה הצבאית. ב-17 בנובמבר 1943 התכנסו כל עורכי העיתונים היהודים והחליטו כי כל העיתונים היהודיים יפרסמו למחרת הודעה מפורטת ואחידה "על מעשה ההתעללות ביישוב העברי" ברמת הכובש תוך התעלמות מהצנזורה. רק "פלסטיין פוסט" קיבל הוראה להימנע מכך על מנת שיישאר עיתון יהודי אחד חופשי אם יחליטו הבריטים לסגור את כל העיתונים היהודים. הבריטים הגיבו בסגירת שני עיתונים - "דבר" ו"הבוקר", ולאות סולידריות הפסיקו גם יתר העיתונים היהודיים את הופעתם ל-11 ימים (מ-19 בנובמבר עד 29 בנובמבר). עורך "פלסטיין פוסט" נתבע לפרסם את ה"הודעה הרשמית" של השלטונות הבריטים אך הוא סירב, כל עוד לא יותן לו לפרסם גם את הגרסה היהודית במלואה. הבריטים ניסו להוציא עיתון יומי בעברית בשם "חדשות היום" ובו גרסתם על המאורעות ברמת הכובש אבל היהודים החרימו את העיתון. בעלי הקיוסקים סירבו לקבל אותו ובכל מקום שאליו הגיעו הגליונות הם נשרפו על ידי הקהל.
פעולה אחרת של ועדת התגובה הייתה השתדלות למניעת הוצאותו להורג של דב גרונר ב-1947. העורכים נמנעו מפרסום שהיה עלול לפגוע במאמצים לחון את גרונר, וכן כתבו מאמרים לעורר את דעת הקהל לבקש חנינה.
ועדת העורכים בראשית ימי המדינה
ממוזער|250px|טקסט=בן-גוריון קורא עיתון|ראש הממשלה הראשון בן-גוריון יזם את הפגישות התכופות עם ועדת העורכים וסיפק לוועדה מידע סודי רב. הוא העריך נכונה, כי דבר זה ימנע פרסום של מידע סודי שהגיע לוועדה במקרה. עם הזמן התפתח הדבר לכי צנזורה עצמית רחבה, בעיקר בנושאי ביטחון
בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, נקבע הסדר פורמלי ראשון של צנזורה מרצון, הסדר "שישה-עשר הלאווים", שכלל איסור דיווח על תנועות הצבא ועל תנועות ראשי היישוב, מיקום של מתקנים רגישים וכו'. העורכים מחו רק נגד סעיף אחד - איסור פרסום ידיעות שעשויות לעורר בהלה.
במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ירשה הממשלה את תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות, ואת סמכויות הצנזורה הנרחבות שהקנו לה. הצנזור הצבאי השתמש בסמכויותיו בצורה נרחבת. ב-20 באוגוסט התכנסה "ועדת העורכים" למחות על סגירת דפוס "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים, במה שנתפס כניצול הצנזורה לצרכים פוליטיים. הכתבה שבגללה נסגר העיתון הייתה על מאסר בכירי האצ"ל, בעקבות פרשת אלטלנה, בבית שאן (במה שהעיתון "הבקר" של הציונים הכלליים כינה "אסירים פוליטיים במחנה ריכוז בבית שאן") ודרשה את שחרורם. הקבוצה שוחררה ממאסרה בכל מקרה כמה ימים אחר כך, וערכה מסיבת עיתונים בתל אביב.. "ועדת העורכים" נפגשה עם היועץ המשפטי לממשלה ועם דוד בן-גוריון שהבטיח שהצנזורה תונהג רק על עניינים צבאיים ולא פוליטיים. על רקע זה נוצר הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית.
לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. ועדה מיוחדת הוקמה כדי לברר חילוקי דעות בין הצנזורה לבין העיתונים ("ועדת השלושה"). את ההסכם ניסח חיים הרצוג שהיה ראש אגף המודיעין. על פי ההסכם, כל עוד העיתונים יעמדו בתנאיו, הם לא יסגרו בהוראת הצנזורה. על בסיס הסכם זה התהדק שיתוף הפעולה בין העיתונות לבין ממשלות ישראל, ובמשך השנים הפעילו העיתונאים צנזורה עצמית במספר רב של מקרים.
בן-גוריון יזם את המשך קיום הוועדה טיפח אותה ודאג לעדכן את העורכים במידע סודי רב בתנאי שיתחייבו לא לפרסם אותו גם אם יגיע אליהם בצורה אחרת . לפי הערכת בן-גוריון, שיתוף פעולה כזה יועיל לצורכי הביטחון של המדינה יותר מאשר צזנורה רשמית. אם הגיעו ידיעות ממקורות אחרים העורכים לרוב לא פרסמו אותו בגלל רצונם להמשיך לקבל מידע סודי אמין ומעניין מהממשלה. היו שחששו שהעורכים ידליפו מידע חסוי, אבל העורכים שמרו על חשאיות רבה יותר מאשר חברי וועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כמו כן חברי הוועדה היו לעיתים מעודכנים יותר מאשר חלק מחברי הכנסת כך שאלו רצו בקרבתם. לטענת יצחק נבון, שהיה יד ימינו של בן-גוריון, הוא שיזם את העדכונים התכופים של הוועדה בטענה כי לדבר זה יתרון נוסף והוא מניעת פרסום מידע שגוי בנושא חוץ וביטחון בידי העיתונות.
ראשי ממשלה נוספים לאחר בן-גוריון המשיכו מסורת זו. כמו כן נפגשו עם הוועדה בכירים רבים נוספיים כמו שרי ביטחון, רמטכל"ים ראשי שב"כ ומוסד. ברבות הימים נפגשו עם הוועדה גם מוסדות אחרים כמו האוניברסיטה העברית או הסוכנות היהודית, וזאת כדי להשתיק מידע שפרסומו היה עלול להזיק להם, אם כי הדברים הוצגו כדברים שיפגעו באינטרס הלאומי. בשנות ה-60 היה ביקוש רב לפגישות עם הוועדה מטעם גורמים שונים.
בג"ץ קול העם
ב-3 בנובמבר 1948 נדחתה, בהסכמה עם "ועדת העורכים", סגירת העיתונים "דבר" ו"הבוקר" על עבירות על חוקי הצנזורה, אך כמה ימים אחר כך נסגר העיתון "קול העם" ליום אחד, ללא בירור מוקדם, בניגוד להסכם. זאת למרות שאסתר וילנסקה, עורכת העיתון, הייתה חברה ב"ועדת העורכים". אחר כך הייתה הסכמה בשתיקה ש"קול העם", שהיה העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), אינו חלק מההסכם. כך לדוגמה הוא נסגר שוב בהוראת הצנזורה ביולי 1952 לשבוע, ובינואר 1953 נסגר מסיבות פוליטיות לעשרה ימים דבר זה הוביל לבג"ץ קול העם.
סרוב לשתף פעולה עם הוועדה
מספר עיתונים סירבו להשתתף ב"ועדת העורכים", דוגמת "העולם הזה", ואחר כך "חדשות". עורך "העולם הזה" אורי אבנרי סיפר שסירב לשתף פעולה עם הממסד, וכינה את חברי הוועדה "אנשים עלובים וקטנים". "העולם הזה" נהג לפרסם ידיעות ש"ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם, תוך שימוש בשמות בדויים או רמיזות, בכדי לעקוף את מגבלות הצנזורה. העיתון נהג לדווח על השימוש בשירות הביטחון הכללי (השב"כ) לצרכים פוליטיים, תוך שימוש במילה "מנגנון החושך" (באותן השנים דיווח ישירות על פעילות השב"כ היה אסור). "העולם הזה" היה הראשון לחשוף את דבר מאסרו של איש המודיעין מרדכי קידר, "האסיר X הראשון", שהיה כלוא בישראל במשך שנה מבלי שאיש ידע, עד יוני 1958. "ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם על כך במשך חודשים רבים.
צנזורה עצמית בנושא תוכנית הגרעין ובנושאי ביטחון
הן בן-גוריון והן גולדה מאיר לא שיתפו את וועדת העורכים בכל סודות. חדגומה בן-גוריון לא חשף בפני הוועדה את שליחו של הנשיא אייזנהאואר לתיווך בינו ובין נאצר. בשנות ה-50 בן-גוריון סיור לילי בנמל הקישון שבו נחשפו העורכים לפריקת נשק מצרפת, אבל לא סיפר כי המטרה האסרטגית היא מבצע קדש. גודלה פרטה את שיחותה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, אולם הסתירה את התוכנית של הפנטגון לפיקוח אמריקאי על מתקני יצור נשק בישראל ועל היצוא שלו.
ב–9 ביולי 1963 נפגשה "ועדת העורכים" עם ראש הממשלה לוי אשכול וסגן שר הביטחון שמעון פרס והסכימו לא לפרסם יותר ידיעות (כולל מאמרי דעה) על תוכנית הגרעין של ישראל. עד אז דווח העניין בהרחבה בעיתונות הישראלית.
בחלק מהמקרים נתפסה הצנזורה, בדיעבד, כבעייתית. כך לדוגמה, המשפטן משה נגבי האשים, במאמרו על הצנזורה העצמית כי צנזורה עצמית על עסקת ג'יבריל מנעה ויכוח ציבורי חיוני וגרמה לנזק ביטחוני.
לטענת העיתוני משה ז"ק עורך מעריב, שהיה חבר בוועדה, הביקורת על הוועדה מוגזמת - לדגומה הביקורת על שאננות לקראת מלחמת יום כיפור. שכן העיתונות באותם ימים הייתה צנועה יותר ולא חשבה שיש לה מספיק ידע להתערב בוויכוח מקצועי בין אסכולות צבאיות. כמו כן לטענתו לא הייתה "קולקטיביות רעיונית" בין העורכים בוועדה.
התערערות מעמד הוועדה
מלכתחילה היו מתחים בשיתוף פעולה זה של העיתונות והממשלה, אבל במהלך השנים התרחבה ההכרה בערכים של חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת. תהליך זה הואץ החל משנות ה-70 - השינויים החברתיים בישראל ושינויים בתקשורת העולמית גרמו לשינויים משמעותיים ביחסים ביניהן.
נקודת מפנה עיקרית הייתה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה נושאים שהיו בעבר מחוץ-לתחום, כמו דיון בסוגיות ביטחוניות-צבאיות וביקורת על התנהגות הצבא. לקראת מבצע שלום הגליל פורסם מידע לגבי חילוקי הדעות בממשלה לגבי אפשרויות הפעולה לריסון המחבלים בלבנון. עם פרוץ המלחמה נהגה התקשורת באופן מסורתי ופרסמה מידע לפי הוראות מערכת הביטחון, אבל לאחר כשלושה שבועות, כאשר התברר שהמבצע מתמשך מעבר למטרותיו המקוריות, ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, החל בישראל ויכוח ציבורי על המלחמה, שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות.
שנות ה-80 וה-90 התאפיינו במספר אירועים משמעותיים שהביאו לערעור האמון בממסד הביטחוני בישראל. ב-1984, בפרשת קו 300, פרסם העיתון "חדשות" תמונה שהוכיחה ששניים מהמחבלים החוטפים היו עדיין בחיים כאשר הורדו מהאוטובוס. בעקבות הפרסום סגר הצנזור את העיתון לארבעה ימים וראשי העיתון הועמדו לדין; בשנת 1993 הם זוכו על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי שיקולי הצנזור היו פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת. בפרשת עסקת השבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל ובפרשת חטיפת מרגל האטום מרדכי ואנונו, התפרסם בתקשורת העולמית מידע שפרסומם מיד גם בישראל, על ידי העיתון "חדשות".
בשנת 1989, לאחר בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי, הוכנס תיקון להסכם משנת 1966 ובה נקבע כי סמכות הצנזורה לפסול מידע תחול רק על מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות הקרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה.
באוקטובר 1992 פסלה הצנזורה הצבאית כתבה על דבר מאסר יוסף עמית, "האסיר X השלישי", שנשפט בשנת 1987 ל-12 שנות מאסר, אך הדבר היה חסוי ולא פורסם. למרות שעמית נתן ריאיון לעיתונאית ענת סרגוסטי מ"העולם הזה" ומנחם שיזף מ"חדשות" כבר ב-1988, בעת שהיה בטיפול רפואי בבית חולים, הצנזורה לא אישרה את פרסומם. הכתבה מאוקטובר 1992 נכתבה על ידי הכתבת זהרה רון בעיתון "העיר". העיתון עתר לבג"ץ נגד הפסילה, באמצעות עורך הדין שלמה ליבליך, מאחר שסבר כי למעט מספר משפטים בהם מתוארת הפרשה שבעטיה הואשם והורשע עמית, אין בשאר החומר כל סכנה לביטחון הציבור. לאחר שהדיון נדחה מספר פעמים, ב-2 ביולי 1993 הותר פרסום הפרשה. לאחר חשיפת הפרשה בתקשורת הכחיש עמית שריגל לטובת מדינה זרה, וטען שנעשה לו עוול.
הסכם הצנזורה החדש
בנובמבר 1992 אסרה הצנזורה הצבאית לדווח על תאונת האימונים שזכתה לכינוי "אסון צאלים ב'", שבה נהרגו חמישה חיילי צה"ל, ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, במקום התאונה. המידע דלף לעיתונות הזרה, ופורסם בישראל רק אחרי חצי שנה ולאחר שפורסם בחו"ל בזמן אמת. בעקבות טיפול הצנזורה בפרשה, הודיע העיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו.
במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. על פי ההסכם החדש עיתון העובר עברת צנזורה כבר אינו צפוי להיסגר, ועיתונאי בעיתון השותף להסכם העובר עברת צנזורה אינו צפוי להרשעה פלילית. נוסף על כך, ההסכם מגביל את סמכות הפסילה של הצנזור אך ורק למידע בנושאי ביטחון ואך ורק למצבים של סכנה לביטחון, ולא לסדר הציבורי. אם דחתה ועדת השלושה את ההשגה של אמצעי תקשורת כלשהו על החלטתה, נשמרת לו הזכות לעתור לבג"ץ.
למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את כוחה. ובתחילת שנות ה-2000 חדלה להתכנס. עם זאת "תא הכתבים הצבאיים", שחבריו נקבעים על ידי דובר צה"ל, מקבל גישה למידע באופן בלעדי. ועדת השלושה היא זו שמנהלת את הסכם הצנזורה החדש, כאשר מתגלות מחלוקות. אך בפועל הצנזורה הצבאית משתמשת בעיקר בצווי איסור פרסום לכפות את החלטותיה.
בעידן האינטרנט, אין למעשה משמעות להסכמות בין המדינה לבין כלי התקשורת המרכזיים, הואיל והמידע זורם אל האזרחים באין מפריע באמצעות עיתונות זרה, בלוגים, רשתות חברתיות וכיוצא באלה. ב-12 בפברואר 2013 כינס משרד ראש הממשלה את ועדת העורכים בבהילות, לראשונה אחרי שנים רבות, כדי למנוע את פרסום פרשת האסיר איקס. צעד זה שנעשה לאחר שידור התחקיר בטלוויזיה האוסטרלית, נתפס כאנכרוניסטי.
באוגוסט 2015, אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה וואקנין-גיל, בריאיון עיתונאי לאתר "העין השביעית", "בגלל שההסכם [החדש] נוסח מול ועדת העורכים, ובגלל שוועדת העורכים כבר לא קיימת, להסכם אין היום תוקף".
ראו גם
צנזורה פנימית
ועדת השלושה
מועצת העיתונות בישראל
קישורים חיצוניים
תקנון ועדת העורכים
משה ז"ק, הצנזורה והעיתונות בחמש מלחמות. סקירה של פעילות הצנזורה וועדת העורכים ממלחמת העצמאות עד מלחמת שלום הגליל
שלום רוזנפלד, העיתונות בין בזל לשינקין. המאמר כולל עדויות ממקור ראשון על פעולתה של ועדת התגובה (ועדת העורכים) בשנות ה-40 וה-50.
ירון כץ, התקשורת הגלובלית ומדיניות הסיקור של אמצעי התקשורת בישראל. על השינויים שחלו ביחסי העיתונות והממסד ועל הקשר שלהם למעורבות התקשורת הגלובלית.
מאמרים נוספים על הצנזורה בישראל מאתר עמלנט.
הערות שוליים
**
קטגוריה:צנזורה בישראל
קטגוריה:צבא ותקשורת
קטגוריה:חופש העיתונות | 2024-04-10T14:21:50 |
סטי"ל | REDIRECT ספינת טילים | 2004-11-23T21:14:44 |
ספינת טילים | ספינת טילים (בראשי תיבות: סטי"ל) היא ספינה, לרוב מסוג קורבטה או לעיתים יותר פריגטה ואף משחתת, המיועדת לתקיפת אוניות גדולות יותר ממנה או בסדר גודל שלה. עיקר החימוש שלה הוא טילים, ומכאן נגזר שמה. משמשת גם לסיור, ולשם כך יכולה להיות מצוידת גם בתותח. גודלה הקטן יחסית מעניק לה מהירות וכושר תמרון משופרים, ובכך מעניק לה עדיפות על ספינות גדולות ממנה.
היסטוריה
ספינות הטילים הראשונות פתחו על ידי ברית המועצות בשנות ה-50, החל מ"פרויקט 183R" שהתפתח לסדרת קומאר אשר הכילו שני טילי סטיקס ותותח אוטומטי בקוטר 25 מ"מ על גוף עץ ולכלי היו דלק ואספקה לחמישה ימים בלבד בים.
השימוש הקרבי הראשון בספנות טילים היה על ידי חיל הים המצרי שהפעיל כלי טיס מסוג קומאר, אשר ירה ארבעה טילי סטיקס (פגע בשלושה) לעבר המשחתת אח"י אילת ב-21 באוקטובר 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים.
ממוזער|קורבטת טילים רוסית מסדרת טרנטול
במהלך מלחמת הודו-פקיסטן של 1971, שייטת ספנות הטילים ה-25 של הצי ההודי, שהפעילה ספנות טילים גרסה הודית של סדרת אוסה, מילאה תפקיד מכריע בהתקפות ההודיות ההרסניות על קראצ'י בדצמבר 1971. שני המבצעים: מבצע טריידנט ומבצע פייתון, הרסו מחצית מהצי הפקיסטני ואת רוב מאגרי הדלק הימיים של פקיסטן במיכלי אחסון הדלק של הנמל, מה שפינה את הדרך לניצחון המכריע של ההודיים.
הקרבות הימיים הראשונים בעולם בין ספינות הטילים התרחשו בין ספנות הטילים סער 3 וסער 4 באמצעות טילי גבריאל, לבין ספנות הטילים סוריות קומאר ואוסה במהלך מלחמת יום כיפור. הראשון מבין הקרבות הללו נודע בשם קרב לטקיה. במהלך קרבות נורו כחמישים גבריאלים ומספר דומה של טילי סטיקס; שבע ספינות סוריות הוטבעו, עם אפס אבדות ישראליות.
בקרב בוביאן ב-1991 הושמדו ספנות טילים עיראקיות על ידי טילי אוויר-ים בריטיים.
ספינות טילים בחיל הים הישראלי
עדיפותן של ספינות הטילים על-פני המשחתות הומחשה לצה"ל בצורה כואבת כאשר ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו שתי ספינות טילים מצריות מדגם קומאר שיצאו מפתח נמל פורט סעיד, את המשחתת אח"י אילת.
בסוף שנת 1967 החלו להגיע לחיל הים הישראלי ספינות הטילים הראשונות שלו, ומאז מהוות ספינות הטילים את עמוד השדרה של החיל, כשכל דגם חדש שלהן גדול מקודמו. חמש מתוך 12 הספינות הראשונות ידועות בשם "ספינות שרבורג". אלה יוצרו עבור חיל הים במספנה בשרבורג, אך עקב אמברגו שהטיל נשיא צרפת, שרל דה גול, על מכירת נשק לישראל, נמנעה אספקתן, אף שצוותים ישראליים נמצאו עליהן. ב-25 בדצמבר 1969, בעת שתושבי העיר היו בעיצומו של חג המולד נמלטו הספינות במבצע מתוחכם, וכעבור ימים אחדים הגיעו לישראל. במלחמת יום הכיפורים הוכיחו ספינות הטילים את ערכן כאשר טיבעו את ספינות הציים הערביים והשיגו ניצחונות גם על כוחות עדיפים מהן בכמות ובגודל החימוש.
כיום 2021, משרתות בשייטת ספינות הטילים של חיל הים הישראלי, ספינות טילים מדגם סער 4.5 וקורבטות טילים מדגמי סער 5 וסער 6.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלי שיט מלחמתיים | 2024-05-05T13:15:19 |
חוסני מוברכ | REDIRECT חוסני מובארכ | 2006-10-14T11:08:01 |
האייתוללה חומייני | REDIRECT רוחאללה ח'ומייני | 2004-11-23T21:44:17 |
חוק ההסמכה | הסמכה | 2023-02-16T16:40:23 |
מועצת אירופה | מועצת אירופה (באנגלית: Council of Europe; בראשי תיבות: CoE; בצרפתית: Conseil de l'Europe) היא ארגון בינלאומי שמטרתו לשמור על זכויות האדם, דמוקרטיהבמועצה חברות גם מדינות עם משטר פחות דמוקרטי כגון אזרבייג'ן, טורקיה ורוסיה בעבר. ושלטון החוק באירופה. המועצה נוסדה בשנת 1949, וחברות בה 46 מדינות עם אוכלוסייה של כ-675 מיליון איש נכון לשנת 2023. היא פועלת עם תקציב שנתי של יותר מ-600 מיליון אירו.
הארגון נבדל מהאיחוד האירופי, למרות שלעיתים אנשים מבלבלים בין שני הארגונים, בין השאר משום שהאיחוד אימץ את הדגל האירופי המקורי, שתוכנן עבור מועצת אירופה בשנת 1955, כמו גם את המנון אירופה. אף מדינה מעולם לא הצטרפה לאיחוד האירופי מבלי שהשתייכה תחילה למועצת אירופה.
כארגון בינלאומי, מועצת אירופה אינה יכולה לחוקק חוקים מחייבים, אך יש לה את היכולת לפעול לאכיפת הסכמים בינלאומיים, אליהם הגיעו המדינות החברות בנושאים שונים. הגוף הידוע ביותר של המועצה הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם, הפועל על בסיס האמנה האירופית לזכויות אדם משנת 1953.
שני הגופים הסטטוטוריים של המועצה הם ועדת השרים, המורכבת משרי החוץ של כל המדינות החברות, והאסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, המורכבת מחברי הפרלמנטים הלאומיים של המדינות החברות. הנציבות לזכויות אדם הוא מוסד בתוך מועצת אירופה, ומטרתו לקדם מודעות וכיבוד זכויות אדם בתוך המדינות החברות. המזכיר הכללי של המועצה עומד בראש מזכירות הנציבות. גופים מרכזיים אחרים של המועצה כוללים את המנהלת האירופית לאיכות התרופות והטיפול הבריאותי ואת המצפה האורקולי האירופי.
המטה של מועצת אירופה, כמו גם בית הדין שלה לזכויות אדם, ממוקם בשטרסבורג שבצרפת. המועצה משתמשת באנגלית ובצרפתית בתור שתי השפות הרשמיות שלה. אולם, ועדת השרים, האספה הפרלמנטרית והקונגרס של מועצת אירופה משתמשים גם בגרמנית ובאיטלקית בחלק מעבודתם.
מטרות
סעיף 1(א) לתקנון קובע כי "מטרת מועצת אירופה היא להשיג אחדות גדולה יותר בין חברותיה לצורך שמירה והגשמה של האידיאלים והעקרונות שהם מורשתם המשותפת ולהקל על התקדמותם הכלכלית והחברתית". החברות פתוחה לכל מדינות אירופה השואפות להרמוניה, שיתוף פעולה, ממשל תקין וזכויות אדם, המקבלות את עיקרון שלטון החוק ומסוגלות ומוכנות להבטיח דמוקרטיה, זכויות אדם בסיסיות וחירויות.
בעוד שהמדינות החברות באיחוד האירופי מעבירות חלק מסמכויות החקיקה והביצוע הלאומיות שלהן לנציבות האירופית ולפרלמנט האירופי, המדינות החברות במועצת אירופה שומרות על ריבונותן, אך מתחייבות באמצעות אמנות (משפט בינלאומי פומבי) ומשתפות פעולה בנושא הבסיס של ערכים משותפים והחלטות פוליטיות משותפות. האמנות וההחלטות הללו מפותחות על ידי המדינות החברות בשיתוף פעולה במועצת אירופה. שני הארגונים מתפקדים כמעגלים מרכזיים סביב היסודות המשותפים לשיתוף פעולה והרמוניה אירופיים, כאשר מועצת אירופה היא המעגל הרחב יותר מבחינה גאוגרפית. ניתן לראות את האיחוד האירופי כמעגל קטן יותר עם רמת אינטגרציה גבוהה בהרבה באמצעות העברת סמכויות מהרמה הלאומית לרמת האיחוד האירופי. "מועצת אירופה והאיחוד האירופי: תפקידים שונים, ערכים משותפים". אמנות מועצת אירופה פתוחות לחתימה גם למדינות שאינן חברות, ובכך מאפשרות שיתוף פעולה שווה עם מדינות מחוץ לאירופה.
אחת האמנות המפורסמות ביותר של מועצת אירופה היא האמנה האירופית לזכויות אדם, שאומצה בשנת 1950 בעקבות דו"ח של האספה הפרלמנטרית של המועצה, ובעקבותיה של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האומות המאוחדות. האמנה הקימה את בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. בית הדין מפקח על קיום האמנה האירופית לזכויות אדם ומתפקד כבית המשפט העליון באירופה. לבית דין זה, האירופיים יכולים להביא תיקים אם הם סבורים שמדינה חברה הפרה את זכויותיהם וחירויות היסוד שלהם.
בין האמנות וההסכמים השונים שאומצו על ידי מועצת אירופה הם:
האמנה האירופית לזכויות אדם
הוועדה למניעת עינויים, הנציגות האירופית נגד גזענות וחוסר סובלנות
אמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם
האמנה האירופית להגנה על ילדים מפני ניצול והתעללות מינית
אמנת איסטנבול
זכויות חברתיות על פי האמנה החברתית האירופית
האמנה האירופית לשלטון עצמי מקומי המבטיח את העצמאות הפוליטית, המנהלית והפיננסית של הרשויות המקומיות
זכויות לשוניות במסגרת האמנה האירופית לשפות אזוריות או שפות מיעוטים
זכויות מיעוטים על פי אמנת המסגרת להגנה על מיעוטים לאומיים
חופש התקשורת על פי סעיף 10 של האמנה האירופית לזכויות אדם והאמנה האירופית לטלוויזיה חוצת גבולות
הגנה על הדמוקרטיה באמצעות בדיקה פרלמנטרית ופיקוח על בחירות על ידי האספה הפרלמנטרית שלה וכן סיוע ברפורמות דמוקרטיות, במיוחד על ידי ועדת ונציה
אמנות והחלטות רבות נוספות
מוסדות
המוסדות של מועצת אירופה הם:
המזכיר הכללי, הנבחר לתקופת כהונה של חמש שנים על ידי האספה הפרלמנטרית של המועצה, ועומד בראש מזכירות מועצת אירופה. ת'ורביורן יאגלנד, ראש ממשלת נורווגיה לשעבר, נבחר למזכיר הכללי של מועצת אירופה ב-29 בספטמבר 2009. ביוני 2014, הוא הפך למזכיר הכללי הראשון שנבחר מחדש, והחל את כהונתו השנייה בתפקיד ב-1 באוקטובר 2014.
ועדת השרים, המורכבת משרי החוץ של כל 46 המדינות החברות המיוצגות על ידי הנציגים והשגרירים הקבועים שלהן המוסמכים למועצה. נשיאות ועדת השרים מתקיימת במשך שישה חודשים על פי הסדר האלפביתי האנגלי (טורקיה מנובמבר 2010 עד מאי 2011, אוקראינה ממאי 2011 עד נובמבר 2011, הממלכה המאוחדת מנובמבר 2011 עד מאי 2012, אלבניה ממאי 2012 עד נובמבר 2012, אנדורה מנובמבר 2012 עד מאי 2013, ארמניה ממאי 2013 עד נובמבר 2013, אוסטריה מנובמבר 2013 עד מאי 2014 וכן הלאה).
האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, הכוללת חברי פרלמנט לאומיים מכל המדינות החברות. תוך קבלת החלטות והמלצות לממשלות, האספה מקיימת דיאלוג עם מקבילתה הממשלתית, ועדת השרים, ולעיתים קרובות היא נחשבת ל"מנוע" של הארגון. המשלחות הפרלמנטריות הלאומיות לאספה חייבות לשקף את הקשת הפוליטית של הפרלמנט הלאומי שלהן, כלומר להכיל מפלגות ממשלה ואופוזיציה. האספה ממנה חברים כמדווחים בעלי המנדט להכין דוחות פרלמנטריים בנושאים ספציפיים. חבר הפרלמנט הבריטי דייוויד מקסוול פיף היה המדווח לניסוח האמנה האירופית לזכויות אדם. הדו"חות של דיק מרטי על מעצרים חשאיים וטיסות מסירה של ה-CIA באירופה הפכו מפורסמים למדי בשנים 2006 ו-2007. דו"חות אחרים של האספה סייעו, למשל, לביטול עונש המוות באירופה, והדגישו את המצב הפוליטי וזכויות האדם בצ'צ'ניה, וזיהו מי שהיה אחראי לאנשים שנעלמו בבלארוס, תוך תיעוד של איומים על חופש הביטוי בתקשורת ובנושאים רבים אחרים.
קונגרס הרשויות המקומיות והאזוריות, אשר נוצר בשנת 1994 וכולל נציגים פוליטיים מרשויות מקומיות ואזוריות בכל המדינות החברות. המסמכים המשפיעים ביותר של מועצת אירופה בתחום זה הם האמנה האירופית לשלטון עצמי מקומי משנת 1985 ואמנת המתווה האירופית על שיתוף פעולה חוצה גבולות בין קהילות או רשויות טריטוריאליות משנת 1980.
בית הדין האירופי לזכויות אדם, שנוצר במסגרת האמנה האירופית לזכויות אדם משנת 1950, מורכב משופט מכל מדינה חברה שנבחר לתקופת כהונה אחת, שאינה ניתנת לחידוש של תשע שנים על ידי האספה הפרלמנטרית, ובראשה עומד הנשיא הנבחר של בית הדין. נשיא בית הדין הנוכחי הוא גווידו ריימונדי מאיטליה. על פי הפרוטוקול האחרון מס' 14 לאמנה האירופית לזכויות אדם, בוצעו רפורמה וייעול הטיפול בתיק בבית הדין. אשרור פרוטוקול מס' 14 התעכב על ידי רוסיה במשך מספר שנים, שאשררה את הפרוטוקול רק בפברואר 2010.
נציב זכויות האדם נבחר על ידי האספה הפרלמנטרית לתקופת כהונה של שש שנים שאינה ניתנת לחידוש, מאז ייסוד תפקיד זה בשנת 1999. מאז אפריל 2018, תפקיד זה מוחזק על ידי דוניה מייטוביץ' מבוסניה והרצגובינה.
ועידת הארגונים הלא-ממשלתיים הבינלאומיים. ארגונים לא ממשלתיים רשאים להשתתף בוועידת הארגונים הלא-ממשלתיים הבינלאומיים של המועצה. מאז החלטה (2003)8 שהתקבלה על ידי ועדת השרים ב-19 בנובמבר 2003, הם זוכים ל"מעמד השתתפותי".
המועצה המשותפת לנוער של מועצת אירופה. ועדת ההיגוי האירופית (CDEJ) לנוער והמועצה המייעצת לנוער (CCJ) של המועצה יוצרים יחדיו את המועצה המשותפת לנוער. ה-CDEJ מפגישה נציגים של משרדים או גופים האחראים לענייני נוער מ-50 המדינות החברות באמנת התרבות האירופית. ה-CDEJ מטפחת שיתוף פעולה בין ממשלות במגזר הצעירים ומספקת מסגרת להשוואת מדיניות נוער לאומית, החלפת שיטות עבודה מומלצות וניסוח טקסטים קובעי תקן. המועצה המייעצת לנוער כוללת 30 נציגים של ארגוני נוער ורשתות לא ממשלתיים. היא מספקת חוות דעת ותשומות מעמותות נוער על כל הפעילויות במגזר הנוער ומבטיחה מעורבות של צעירים בפעילויות אחרות של המועצה.
משרדי מידע של מועצת אירופה במדינות חברות רבות
כמו כן, מערכת המועצה כוללת גם מספר תבניות אוטונומיות למחצה המכונות "הסכמים חלקיים", שחלקם פתוחים גם למדינות שאינן חברות.
מדינות חברות, משקיפות ושותפות
זכאות
ישנם שני תנאים עיקריים לחברות: גאוגרפי (סעיף 4 של אמנת מועצת אירופה מציין שהחברות פתוחה לכל מדינה "אירופית") ופוליטי (סעיף 3 של המדינות המבקשות חברות חייבות לקבל ערכים דמוקרטיים - "כל חברה של מועצת אירופה חייבת לקבל את עקרונות שלטון החוק וההנאה של כל האנשים הנמצאים תחת סמכותה מתוקף זכויות אדם וחירויות יסוד, ושיתוף פעולה בכנות וביעילות בהגשמת מטרת המועצה כמפורט בפרק א').
מכיוון ש"אירופה" אינה מוגדרת במשפט הבינלאומי, ההגדרה של "אירופה" הייתה שאלה שחזרה על עצמה במהלך ההיסטוריה של המועצה. טורקיה התקבלה בשנת 1950, על אף היותה מדינה המשתרעת על שתי יבשות, ושוכנת בעיקר באסיה, עם חלק קטן יותר באירופה. בשנת 1994, האספה הפרלמנטרית אימצה את המלצה 1247, שאמרה כי הקבלה למועצה צריכה להיות "פתוחה עקרונית רק למדינות ששטחן הלאומי נמצא כולו או חלקו באירופה"; אולם מאוחר יותר, האספה הרחיבה את הזכאות להגשת בקשה ולהתקבלות גם עבור אזרבייג'ן, ארמניה, וגאורגיה.
מדינות חברות ומשקיפות
מועצת אירופה נוסדה ב-5 במאי 1949 על ידי איטליה, אירלנד, בלגיה, דנמרק, הולנד, הממלכה המאוחדת, לוקסמבורג, נורווגיה, צרפת ושוודיה. יוון מצטרפת למועצה שלושה חודשים לאחר מכן, ובשנת 1950 איסלנד וטורקיה מצטרפות בהתאמה. גרמניה המערבית והפרוטקטורט של הסאר (זארלנד) הצטרפו למועצת אירופה כחברים שותפים בשנת 1950. גרמניה המערבית הפכה לחברה מלאה בשנת 1951, וזארלנד חזרה בה מבקשתה לאחר שהתמזגה לגרמניה המערבית בעקבות משאל העם על מצב זארלנד בשנת 1955. מאוחר יותר הצטרפו אוסטריה (1956), קפריסין (1961), שווייץ (1963), מלטה (1965) ופורטוגל (1976). ספרד הצטרפה בשנת 1977, כשנתיים לאחר מותו של הרודן פרנסיסקו פרנקו ומעבר המדינה לשלטון דמוקרטי. הבאות שהצטרפו היו ליכטנשטיין (1978), סן מרינו (1988) ופינלנד (1989). לאחר נפילת הקומוניזם עם מהפכות 1989 והתפרקות ברית המועצות, הצטרפו המדינות הבאות: הונגריה (1990), פולין (1991), בולגריה (1992), אסטוניה (1993), ליטא (1993), סלובניה (1993), צ'כיה (1993), סלובקיה (1993), רומניה (1993), אנדורה (1994), לטביה (1995), מולדובה (1995), אלבניה (1995), אוקראינה (1995), הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר מקדוניה (1995) (ששמה שונה מאוחר יותר למקדוניה הצפונית), רוסיה (1996, גורשה ב-2022), קרואטיה (1996), גאורגיה (1999), ארמניה (2001), אזרבייג'ן (2001), בוסניה והרצגובינה (2002), סרביה ומונטנגרו (לימים, סרביה) (2003) ומונקו (2004). במועצה יש כעת 46 מדינות חברות, כאשר מונטנגרו (2007) היא האחרונה שהצטרפה.
למרות שרוב חברות המועצה הן מדינות נוצריות מבחינה מורשתית ברובן, ישנן ארבע מדינות חברות בעלות רוב מוסלמי: בוסניה והרצגובינה, טורקיה, אלבניה ואזרבייג'ן.
המועצה העניקה לכמה מדינות מעמד המאפשר להן להשתתף בפעילויות שלה מבלי להיות חברות מלאות. ישנם שלושה סוגים של מעמדות שאינם חברות: חברה שותפה, אורחת מיוחדת ומשקיפה. מעמד "חברה שותפה" נוצר עבור מדינות הציר לשעבר שעדיין לא חזרו לריבונותן מאז תבוסתן במלחמת העולם השנייה. ככזה, הוא אינו בשימוש עוד, אם כי היו הצעות להפעילו מחדש כדי לאפשר השתתפות מוגברת של המדינות המשקיפות הנוכחיות. מעמד "אורחת מיוחדת" שימש כמעמד מעבר למדינות הסובייטיות לשעבר שביקשו להצטרף למועצה לאחר נפילת חומת ברלין ואינו נפוץ עוד. מעמד "משקיפה" מיועד למדינות שאינן אירופיות המקבלות את עקרון הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם, ורוצות להשתתף ביוזמות המועצה. ארצות הברית הפכה למדינה משקיפה בשנת 1995. נכון להיום, יחד עם ארצות הברית, הכס הקדוש, יפן, מקסיקו וקנדה הן מדינות משקיפות, בעוד ישראל היא משקיפה באספה הפרלמנטרית.
פרישה, השעיה והרחקה
התקנון של מועצת אירופה קובע פרישה מרצון, השעיה בלתי רצונית והדרה של חברות. סעיף 8 לתקנון קובע כי ניתן להשעות כל חברה ש"הפרה באופן חמור" את סעיף 3 מזכויות הייצוג שלה, וכי ועדת השרים רשאית לבקש שחברה כזו תפרוש מהמועצה לפי סעיף 7. (החוק אכן לא [מגדיר את הביטוי "הפרה חמורה". לפי סעיף 8 של החוק, אם מדינה חברה לא תפרוש לפי הבקשה, הוועדה רשאית להפסיק את חברותה, בהתייעצות עם האספה הפרלמנטרית.
המועצה השעתה את יוון בשנת 1967, לאחר הפיכה צבאית, והחונטה היוונית פרשה מממנה. יוון התקבלה מחדש למועצה בשנת 1974.
ראו גם
ועדת ונציה
האמנה האירופית בדבר זכויות אדם וחירויות יסוד
וויצ'ך סאוויצקי
לקריאה נוספת
Political Institutions in Europe, Josep M. Colomer
קישורים חיצוניים
אודות מועצת אירופה
אמנת הפשע המקוון
הערות שוליים
*
קטגוריה:שטרסבורג
קטגוריה:משקיפים בעצרת הכללית של האומות המאוחדות | 2024-07-03T20:20:41 |
זרם חילופין | זרם חילופין (או בראשי תיבות "ז"ח"; באנגלית "Alternating Current" ובראשי תיבות, "AC") הוא זרם חשמלי ההופך את כיוונו באופן מחזורי. מונח זה נבדל מזרם ישר (DC, Direct Current), אשר שומר על כיוונו. הבדל נוסף הוא שלעומת זרם ישר הוא אינו מיוצב. ברוב העולם, החשמל המסופק לבתים בשקע הוא בזרם חילופין, בעוד שהחשמל המסופק על ידי סוללות חשמליות הוא בזרם ישר.
ברוב המקרים, מתח חילופין (כלומר, מתח ההופך את כיוונו באופן מחזורי) נלווה לזרם חילופין, ולפעמים אף יוצר אותו. לכן, לעיתים נוח יותר לנתח מערכת AC במונחי המתח שלה, ללא הגבלת הכלליות.
יישומים
זרם חילופין נפוץ מאוד ביישומים הדורשים מתח גבוה. בשיטה האירופית (המשמשת גם בישראל) מתח זרם החילופין הביתי הוא כ-220 או 230 וולט, ואילו בשיטה הצפון-אמריקנית הוא 110 או 120 וולט.
מקובל למדוד את תדירות הזרם ביחידות של הרץ (מספר מחזורים בשנייה). הזרם בישראל מיוצר בתדירות 50 הרץ. משמעות הדבר שהוא משלים 50 מחזורים בשנייה, ולכן מחליף את כיוונו 100 פעמים בשנייה. בשיטה האמריקנית התדירות היא 60 הרץ, כלומר 60 מחזורים לשנייה, שהם 120 החלפות כיוון בשנייה.
תיאור מתמטי
ממוזער|גדלים אופייניים של מתח סינוסי: 1. המשרעת (או: האמפליטודה). 2. מתח שיא לשיא (Vpp). 3. ערך אפקטיבי (ממוצע RMS). 4. זמן המחזור.
ברוב המוחלט של רשתות החשמל הארציות צורת הגל היא של סינוס. במצב כזה, המתח כתלות בזמן נתון במשוואה:
כאשר:
הוא הזמן,
הוא משרעת הגל, שהיא הערך המקסימלי בכיוון אחד של הזרם.
היא תדירות הגל, היינו מספר המחזורים ליחידת זמן (בדרך כלל שנייה, ובמקרה זה, יחידת המדידה היא הרץ).
מתוך גדלים אלו, ניתן להגדיר גם גדלים אחרים:
T, זמן המחזור:
: כש- היא התדירות הזוויתית הנמדדת ברדיאן ליחידת זמן.
Vpp, מתח "שיא לשיא" (peak-to-peak):
מתח אפקטיבי (או מתח Root Mean Square :RMS): .
עבור מתח סינוסי, .
שמאל|ממוזער|250px|צורות שונות של גלים
ישנם שימושים בהם נוח יותר לבחור צורת גל (כלומר, הדרך שבה המתח והזרם תלויים בזמן) שאינה סינוסית, למשל גל ריבועי, משולש, או "שן-מסור". ניתן להגדיר גם עבורם את כל הגדלים שהוגדרו לעיל, אבל הזיהוי שלהם בנוסחה עשוי להיות יותר מורכב.
היסטוריה
המחולל החשמלי הראשון, שמעביר מתנועה מכנית לזרם חילופין נבנה בידי איווט פיקסי ב-1832, והתבסס על עבודתו של מייקל פאראדיי. למרות שהזרם שנוצר בעזרת סיבוב הדינאמו היה חילופי, באותה תקופה השימוש הידוע בחשמל היה על בסיס זרם ישר, ולכן פיקסי הוסיף קומוטטור הממיר את הזרם המתחלף בישר. בשנות ה-70 של המאה ה-19, התפתחה הטכנולוגיה של זרם החילופין בידי חברה הונגרית בשם "מפעלי גנז", שהוקמה בידי המהנדס והיזם ההונגרי אברהם גנז, שהבין ראשון את הפוטנציאל השימושי והמסחרי של זרם החילופין על פני הישר. בשנים אלו כמה חוקרים פיתחו פתרונות טכנולוגיים ליישם את זרם החילופין לשימוש מסחרי, ביניהם: סיבסטיאן זיאני דה פרנטי, לוסיאן גולארד, גלילאו פרריס, אוטו בלת'י, מחקר שנעשה בחסות מפעלי גנז. בשנת 1876 פאבל יבלוקוב הציע נורה שלה קרא בשם נר יבלוקוב שעבדה על זרם חילופין, וסיפקה תאורה מאוד יציבה. בזכות תגלית זו, מפעלי גנז ב-1878 התחילו ביצור חלקים וערכות תאורה עירונית בטכנולוגיה של זרם חילופין תוך שימוש בנר יבלוקוב, וב-1883 כבר היו כחמישים מוקדי תאורה פעילים כאלה, בערי אוסטרו-הונגריה.
ויליאם סטיינלי פיתח את הטכנולוגיה הלאה בארצות הברית, על בסיס הטכנולוגיה האירופאית. ב-1885 הצליח סטיינלי לבנות שנאי מסחרי. ב-1886 הייתה לו מערכת עובדת מקצה לקצה, שכללה גנרטור, שנאי, יכולת העברה למרחקים ארוכים, מייצב מתח והגנה לרשת מפני קצרים, היה זה סממן לבשלות המסחרית של הטכנולוגיה. באחד הניסויים המוצלחים שלו בשנת 1886 בעיר פיטסבורג, הועברה אנרגיה חשמלית למרחק של כ-5 קילומטר, בעזרת שימוש בזרם חילופי במתח גבוה, בעקבות הניסוי המוצלח עשרות מפעלים עשו הזמנות לרכוש את הטכנולוגיה. ממציא אמריקני נוסף (ממוצא סרבי) ניקולה טסלה המציא מנוע על בסיס זרם חילופין ב-1888. הטכנולוגיה אף זכתה לפרסום ולהכרה ציבורית רחבה בזכותו, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19. טסלה העביר זרם זה דרך גופו בתדירות גבוהה, בפני נציגי עיתונות במעבדתו שבמנהטן, תוך שהוא מציג בפניהם הארת נורות כדי להפריך שמועות כי זרם זה מסוכן יותר מזרם ישר. בפועל זרם חילופין אכן מסוכן בהרבה מזרם ישר ומתח הסף להתחשמלות בזרם חילופין נמוך בהרבה מהמקביל לו בזרם ישר.
השפעה של תדירות
זרם בעל תדירות של 0 (אפס) הרץ הוא זרם ישר. זרם ישר זורם באופן שווה בתוך חתך-רוחב המוליך (חוט החשמל). כאשר מגדילים את התדירות, התפלגות צפיפות הזרם בתוך המוליך משתנה, כך שככל שהתדירות גדלה יותר הזרם עובר אל פני המוליך - אפקט העור. בתדירויות גבוהות מאוד (מיליארדי הרץ, או גיגה הרץ) הזרם למעשה מפסיק לזרום בתוך המוליך, וזורם כמעט רק על פני המוליך, והמוליך מתחיל לקרון, כמו אנטנה משדרת. קרינה זו אינה רצויה, כיוון שהיא צורכת אנרגיה מהמערכת; לכן, כדי למנוע הפסדים של הקרינה, נהוג לחווט מוליכים (לדוגמה כבלים לחיבורי אינטרנט) כך שבמוליך אחד כיוון הזרם הפוך מבמוליך השני (זוג שזור). בצורה זאת סכום הזרמים הוא אפס, וכך גם ההשראה האלקטרומגנטית.
ראו גם
מלחמת הזרמים
זרם ישר
קישורים חיצוניים
"AC/DC מה ההבדל - אנימציה שמסבירה את ההבדל בין הזרמים השונים".
נס האור של אדיסון, באתר American Experience של PBS
מכונת פיקסי, והזרם החילופי הראשון.
הערות שוליים
קטגוריה:זרם חשמלי | 2024-06-29T14:50:34 |
גוגה | REDIRECT אוקטביאן גוגה | 2004-11-23T22:10:36 |
ממלכת החיתים | REDIRECT חתים | 2012-11-24T07:05:49 |
רבין (פירושונים) | רבין הוא שם משפחה יהודי שפירושו הוא רב.
קטגוריה:שמות משפחה יהודיים | 2024-08-16T11:03:11 |
הכיכר האדומה | הכיכר האדומה (ברוסית: Кра́сная пло́щадь, תעתיק: "קראסנאיה פלושד") היא הכיכר המפורסמת במוסקבה, ונחשבת פעמים רבות למרכזה של העיר ולמרכזה של רוסיה כולה. שמה המקורי של הכיכר היה "כיכר המסחר", אך במהלך המאה ה-16 שונה השם לכיכר השילוש על שם הכנסייה שניצבה בעבר בחלקה הדרומי (כיום ניצבת במקומה כנסיית וסילי הקדוש).
את השם "הכיכר האדומה" קיבל המקום רק במהלך המאה ה-17, שכן הוראת המילה הרוסית "קראסנאיה" (красная) הייתה "יפה", ולא רק "אדומה" כפי שהיא כיום. השם אינו קשור ללבנים האדומות מהן בנויים חלק מהמבנים סביב הכיכר ואף לא לצבע האדום בהקשרו הסובייטי או הקומוניסטי.
מבנה הכיכר
אורכה של הכיכר הוא 695 מטר ורוחבה 130 מטר, וסביב לה ובשטחה שוכנים מבנים היסטוריים חשובים:
מדרום-מערב לכיכר שוכן הקרמלין ולאורך חומותיו ניצבים המאוזוליאום של לנין, בו מוצגת לראווה גופתו החנוטה של ולדימיר איליץ' לנין, מייסד ברית המועצות, וכן בית הקברות של חומת הקרמלין.
דרומית-מזרחית לכיכר שוכנת כנסיית וסילי הקדוש, מן המבנים המפורסמים בעולם, וסמוך לה אנדרטת מינין ופוז'ארסקי והבימה העגולה הידועה בשם לובנויה מייסטו.
צפונית מזרחית לכיכר נמצאת חנות גום וסמוך מצפון לה קתדרלת קאזאן.
בצידה הצפון-מערבי של הכיכר ניצבים שער התחייה וקפלה קטנה שלידה לוח ארד המסמן את קילומטר אפס של מוסקבה, וכן המוזיאון ההיסטורי הממשלתי.
בקצה הצפון-מערבי של הכיכר וצמוד לקתדרלת קאזאן נמצא בניין עיריית מוסקבה הישן.
אל הכיכר מובילים מספר רחובות שהחשובים שבהם הם "וסילבסקי ספוסק" ("מורד ואסילי") המוביל ממנה דרומה אל נהר מוסקבה ואל "גשר מוסקבורצקי הגדול" (Большой Москворецкий мост), וכיכר מאנז' (Манежная площадь) מצידה הצפון-מערבי.
היסטוריה
הכיכר האדומה נוצרה בסוף המאה ה-15 כאשר בפקודת הצאר איוואן השלישי נהרסו מבני העץ סביב חומת הקרמלין בשל סכנת שרפה לארמון הצאר, ובמקומם הוקמה ליד החומה המזרחית כיכר למסחר קמעונאי. בין השנים 1508–1516 נחפרה תעלת מגן בעומק של 12 מטר בין חומת הקרמלין לבין הכיכר, ותעלה זו, שהייתה מוגנת בחומות, הייתה קיימת עד לאחר שנת 1812. בחלק הצפוני של הכיכר היו שערים לאזור המסחרי של העיר (קיטאי-גורוד) והשער היחיד שנותר מאלה הוא שער התחייה. בשנים 1555–1560 נבנתה כנסיית וסילי הקדוש בדרום הכיכר, במקום בו ניצבה קודם לכן כנסיית השילוש. בשנות ה-30 של המאה ה-16 נבנתה בכיכר בימה מיוחדת שזכתה לשם לובנויה מייסטו. הבימה שימשה להכרזת פקודות הצאר ולא הרחק ממנה היה מקום להוצאות הפומביות להורג. במהלך המאה ה-16 נבנו סביב הכיכר בנייני ממשלה ובנייני ציבור חשובים, ובבניין "בית המרקחת הראשי" של העיר החלה לפעול אוניברסיטת מוסקבה בשנת 1755. בשנת 1786 נבנה בחלק המזרחי של הכיכר בניין מסחרי חדש, ובשנת 1818 הוצבה אנדרטת מינין ופוז'ארסקי בחזיתו. בשנת 1930 הוזזה האנדרטה למקום אחר בכיכר שם היא ניצבת גם כיום. במהלך המאה ה-19 השתנה מראה הכיכר באופן מהותי. בין השנים 1875–1881 נבנה בצידה הצפוני של הכיכר המוזיאון להיסטוריה, ובחלקה המזרחי הוקם בניין מסחרי בשנים 1889–1893. הבניינים נבנו בסגנון מעין רוסי ישן, כך שידמו לחומותיו ולמגדליו של הקרמלין.
בתקופה הסובייטית הוקמו המאוזוליאום של לנין (1929-1930) ובמות לישיבת אחמ"ים (1930-1931). באותה תקופה נשתלו עצי אשוח לאורך חומת הקרמלין. בתקופה זו גדלה חשיבותה של הכיכר והיא הייתה לכיכר המרכזית במדינה, אשר שימשה לעריכת מצעדים צבאיים ולהפגנת העוצמה הסובייטית. הכנסיות שהפריעו למצעדים (קתדרלת קאזאן והקפלה האיוורית ליד שער התחייה) נהרסו, ומקובל שגם כנסיית וסילי הקדוש נועדה להריסה. על המצעדים החשובים שנערכו בכיכר נימנים מצעד אחד במאי לפני הפלישה הגרמנית, המצעד שנערך בנובמבר 1941 כאשר הצבא הנאצי הגיע לקרבת מוסקבה ומצעד הניצחון ב-1945.
ב-28 במאי 1987 נחת מתיאס רוסט, טייס חובב ממערב גרמניה עם מטוס קל בלב הכיכר האדומה (אזור אסור לטיסה). הנחיתה עברה בשלום לאחר מעבר כל מערכות ההגנה האווירית ההדוקה של בירת ברית המועצות, העמידה במבוכה את הצמרת הסובייטית. עקב המקרה פיטר הנשיא מיכאיל גורבצ'וב את שר ההגנה הרוסי סרגיי סוקולוב ואת ראש מערך ההגנה האווירית אלכסנדר קולדונוב, שניהם גיבורי מלחמת העולם השנייה ונציגי המשטר הישן.
בתחילת המאה ה-21 משמשת הכיכר גם לקונצרטים שונים, והופיעו בה פול מקרטני, פינק פלויד, רד הוט צ'ילי פפרז ואומנים ידועים נוספים. מסורת המצעדים הצבאיים בכיכר חודשה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20, והיא נערכת פעם בשנה בחגיגות יום הניצחון, למרות הקושי בהעברת כלי רכב כבדים לאחר הקמת כנסיות שנהרסו בשנות ה-30 של המאה ה-20.
מאז 2009 נערך בכיכר, מדי שנה, גם פסטיבל בינלאומי למוזיקה ותזמורות צבאיות הזוכה להתעניינות ציבורית רבה ברוסיה ובעולם.
קישורים חיצוניים
הכיכר בוויקימפיה
מידע למבקר
*
האדומה
קטגוריה:רוסיה: אתרי מורשת עולמית | 2023-04-02T11:22:57 |
המאוזוליאום של לנין | שמאל|ממוזער|250px|תרשים הכיכר האדומה
המאוזוליאום של לנין (ברוסית: Мавзолей Ленина) הוא מונומנט הממוקם לאורך חומת הקרמלין, בכיכר האדומה שבמוסקבה, בירת רוסיה, והוא מקום משכבו של ולדימיר איליץ' לנין. גופתו החנוטה הושמה לתצוגת הכלל בשנת 1924, שנת מותו.
היסטוריה
ביום מותו של לנין קיבלה הממשלה הסובייטית יותר מ-1,000 מברקים, מכל רחבי רוסיה, המבקשים לא לקבור את גופתו ולשמר אותה בדרך כלשהי, למען הדורות הבאים. פרופסור אלכסיי אבריקוסוב, פתולוג רוסי חשוב, חנט את גופתו של לנין ב-22 בינואר כדי שתישאר שלמה עד לקבורה. בליל 23 בינואר האדריכל אלכסיי שצ'וסב קיבל משימה לעצב ולבנות בשלושה ימים קבר שיאפשר לכל אלה המעוניינים להיפרד ממנו, לעשות כן. ב-26 בינואר התקבלה החלטה להציב את ארון הקבורה בכיכר האדומה לצד חומת הקרמלין. ב-27 בינואר בנה שצ'וסב חלקת קבר מעץ ובאותו היום הונח ארון המתים של לנין בתוכו. למעלה מ-100,000 איש ביקרו בקבר בתוך חודש וחצי. באוגוסט 1924 שיפר שצ'וסב את חלקת הקבר לגרסה גדולה יותר. האדריכל קונסטנטין מלניקוב עיצב את הסרקופג (ארון קבורה עשוי אבן) של לנין. המבנה נפתח לציבור ב-1 באוגוסט 1924.
בשנת 1929 התברר בוודאות שגופתו של לנין יכולה להישמר לתקופה ארוכה הרבה יותר. הוחלט אפוא להחליף את המאוזוליאום הזמני מעץ למבנה קבוע העשוי אבן. בבניית המאוזולאום נעשה בין היתר שימוש בשיש, פורפיר, קוורציט, גרניט ולברדוריט. באוקטובר 1930 הושלמה בניית חלקת הקבר. בשנת 1973 עיצב הפסל ניקולאי טומסקי סרקופג חדש.
ב-26 בינואר 1924 הוציא מפקד חיל המשמר (ה"גוורדיה") של רוסיה צו להציב משמר כבוד במאוזוליאום. נהגו להחליף משמר זה בתדירות של אחת לשעה. לאחר מאורעות המשבר הרוסי החוקתי של 1993, וכינונה של חוקת רוסיה, התפרק משמר הכבוד. יותר מ-73 מיליון איש ביקרו במאוזוליאום של לנין בין השנים 1924 ו-1972.
למרות תיקונים קוסמטיים למיניהם, שנעשים לגופתו של לנין מדי שנה על ידי קברנים, אנשים תוהים אם גופתו אכן אמיתית בשל היותה מבריקה מאוד. ייתכן שכמה חלקים בגופה מזויפים, או מזויפים חלקית לצורך הייצוגיות. גם הממשלה הסובייטית וגם זו הנוכחית סירבו להגיב בנושא אמיתות הגופה.
עם מותו של יוסיף סטלין בשנת 1953, מוקמה גופתו החנוטה במאוזוליאום לצד גופת לנין, עד להוצאתה משם ב-31 באוקטובר 1961, כחלק מקמפיין הדה-סטליניזציה של יורשו, ניקיטה חרושצ'וב. גופתו של סטלין נקברה מאחורי המאוזוליאום, בצמוד לחומת הקרמלין. בחלקה זו, המכונה "בית הקברות של חומת הקרמלין", קבורים רבים ממנהיגי ברית המועצות וקברניטיה, והחלקה פתוחה לביקור הציבור.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 התכוון בוריס ילצין לסגור את המאוזוליאום ולהביא את לנין לקבורה בסמיכות לקבר אמו בסנקט פטרבורג, וזאת בהתאם לצוואתו. הדבר לא צלח עקב התנגדות רבה מצד קומוניסטים ומדריכי תיירים.
ולדימיר פוטין, שאף הוא נדרש להכריע על עתידו של לנין, החליט שלא לקבור אותו בטענה שזה יפגע בכל אותם דורות שחונכו על לנין ודרכיו.
בשנת 2005 יצאה לדרך פרויקט בנייתו של בית העלמין הצבאי הפדרלי לזכר הנופלים, במחוז מוסקבה. הוויכוח אם לקבור את לנין הועלה שוב וממשלת רוסיה הודיעה כי עם סיום הבנייה תועבר גופת הוגה המהפכה הבולשביקית אל בית העלמין - זאת בניגוד לצוואתו, בה ביקש לנין להיקבר לצד אמו בסנקט פטרבורג. עם זאת, העברת הגופה לא בוצעה. מאז 2005, המאוזוליאום של לנין נעטף בלוחות דיקט לקראת אירועי יום הניצחון ולאירועים המוניים אחרים שנערכים ב. בספטמבר 2020, איגוד האדריכלים הרוסי יצא במכרז לשיפוץ המאוזוליאום להפיכתו למוזיאון, בצעד שעורר ביקורת רבה מצד המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית והקומוניסטים של רוסיה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מאוזוליאום של לנין, ה
לנין
קטגוריה:מוסקבה: אטרקציות תיירותיות
קטגוריה:ולדימיר איליץ' לנין | 2023-09-10T11:43:51 |
עלייה | REDIRECT עלייה לארץ ישראל | 2012-08-01T05:58:12 |
קבר לנין | REDIRECT המאוזוליאום של לנין | 2004-11-24T07:07:02 |
מאוזולאום של לנין | REDIRECT המאוזוליאום של לנין | 2004-11-24T06:53:18 |
מיכאל רבין | ממוזער|שמאל|מיכאל רבין
מיכאל עוזר רבין (נולד ב-1 בספטמבר 1931) הוא מתמטיקאי ישראלי בעל תרומה ניכרת למדעי המחשב, חתן פרס טיורינג, פרס ישראל ופרס דן דוד. ממייסדי החוג למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, בו משמש פרופסור אמריטוס.
קורות חיים
מיכאל רבין נולד בשנת 1931 בברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב, פולין) לד"ר ישראל אברהם רבין ולד"ר אסתר רבין. אביו היה גם רב שהגיע משושלת רבנים באירופה. בשנת 1935 עלתה משפחתו לארץ ישראל והשתקעה בחיפה. רבין למד בבית הספר "נצח ישראל" ובבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שם למד תחת חסותו של המתמטיקאי אלישע נתניהו שכיהן כמורה בתיכון.
בצעירותו רצה להיות מיקרוביולוג, בהשפעת הספר "ציידי החיידקים" של פאול דה קריף. אולם לאחר שנחשף בגיל 12 לגאומטריה, נשבה בקסם המתמטיקה. בראשית 1948 התגייס ושירת במלחמת העצמאות כקשר בחיל התותחנים.
רבין למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית בשנים 1950–1953, והתעניין בעיקר באלגברה ובלוגיקה. בשנת 1951 זכה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים. עבודת הגמר שלו לתואר מוסמך כללה פתרון לבעיה פתוחה במתמטיקה שאותה הציגה אמי נתר. לאחר שנה באוניברסיטת פנסילבניה, למד לדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בהנחייתו של אלונזו צ'רץ'. עבודת הגמר שלו קישרה בין מושג החישוביות לתורת החבורות. לאחר שסיים בהצלחה את לימודי הדוקטורט בשנת 1956, הזמין אותו קורט גדל להיות חבר במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, שם שהה ולימד מתמטיקה בשנים 1956–1958. בשנת 1958 נתמנה למרצה באוניברסיטה העברית. במשך שנים אחדות חילק רבין את זמנו בין מחקר והוראה באוניברסיטה לבין מחקר במעבדות המחקר של חברת IBM.
ב-1959 פרסם רבין יחד עם דנה סקוט מאמר, שהתבסס על עבודתם המשותפת במעבדת המחקר של IBM בקיץ 1957, שבו הראו השניים כיצד ניתן להתייחס לאוטומט כאל אובייקט מתמטי, הוכיחו את המשפטים העיקריים בתחום והמציאו את האוטומט הלא דטרמינסטי. בשנת 1976 זכו שני הכותבים בפרס טיורינג על מאמר זה. בקיץ 1958 שהה שוב במעבדת המחקר של IBM, ובעקבות פגישה עם ג'ון מקארתי פרסם דו"ח מחקר חלוצי בנושא סיבוכיות חישובית, בפרט בהקשר של קריפטוגרפיה.
בשנת 1965 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית. בשנת 1970 יסד את המחלקה למדעי המחשב במסגרת המכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית, יחד עם פרופ' אלי שמיר. בשנת 1972 מונה לרקטור האוניברסיטה, וכיהן בתפקיד זה במשך שלוש שנים. מאז שנת 1980 ולאורך שנים רבות חילק את זמנו בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת הרוורד. באמצע שנות ה-90 לימד גם במרכז הבינתחומי הרצליה.
הוא נשוי לרות רבין, ולהם שתי בנות. אחיו למחצה, פרופ' חיים רבין, היה בלשן וחוקר הלשון העברית והלשונות השמיות, ואחותו, פרופ' מרים בן-פרץ, כלת פרס ישראל בחינוך, הייתה חוקרת חינוך והוראה. בתו, טל רבין, גם היא חוקרת בתחום ההצפנה, ובתו שרון רבין-מרגליות היא פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, חתנו הוא פרופסור למשפטים יורם מרגליות מאוניברסיטת תל אביב.
מחקר
מחקרו של רבין פרוש על מספר תחומים: לוגיקה מתמטית, תורת החישוביות, אלגוריתמים הסתברותיים, חישוב מבוזר וחישוב מקבילי. בכל אחד מהתחומים הללו הוא ביצע כמה פריצות דרך מחקריות, שהטביעו את חותמן על תחום המחקר בכללותו.
אחת מעבודותיו החשובות והמפורסמות ביותר היא בתחום האלגוריתמים ההסתברותיים. הרעיון של רבין הוא לאפשר לתוכנית מחשב לקבוע את צעד החישוב הבא באמצעות "הטלת מטבע", כלומר, באופן אקראי, במקום לקבוע אותו באופן דטרמינסטי. הבחירה האקראית מבטיחה, בהסתברות גבוהה, בחירת מסלול חישוב שמביא לפתרון הנכון במספר ממוצע של צעדי חישוב שקטן במידה רבה ממספר צעדי החישוב בשיטה הדטרמיניסטית הקלאסית. ראו עוד בנושא זה: שיטת מונטה קרלו. שימוש נוסף של אקראיות שרבין תרם רבות להבנתו הוא בתחום האלגוריתמים המבוזרים ובפרט לבעיית "ההסכמה הביזנטית" (Byzantine Agreement). זו היא בעיה מרכזית במערכות מבוזרות שבה יש למעבדים שונים ערכים שונים והם רוצים להסכים על ערך משותף - לדוגמה אם לפעול או לא. הקושי הוא שחלק מהמעבדים הם עוינים, "ביזנטיים", ומנסים להפריע להשגת ההסכמה. הבעיה הוגדרה על ידי לזלי למפורט ועמיתיו בתחילת שנות ה-80 וידוע כי כל אלגוריתם הסכמה דטרמיניסטי זקוק למספר צעדים יחסי למספר המעבדים העוינים. רבין הראה כי אלגוריתמים הסתברותיים זקוקים למספר צעדים קטן יותר. הגישה של רבין הובילה אחרי מספר שנים לפיתוח שיטה עם מספר צעדים קבוע.
בתחום ההצפנה ידוע רבין בזכות שיטת הצפנה וחתימה עם מפתח פומבי הקרויה על שמו - הצפנת רבין, שהייתה הראשונה שניתן היה להוכיח לגביה שקילות מסוימת לבעיית פירוק מספרים לגורמים ראשוניים ובזכות המצאת מושג ופרוטוקול העברה עלומה (Oblivious Transfer). כמו כן היה לו חלק בפיתוח אלגוריתם מילר-רבין, המשמש כדרך המקובלת לבדיקת ראשוניות של מספרים לצורכי הצפנה.
רבין לימד אלפי סטודנטים באוניברסיטה העברית, שבה אף שימש כרקטור, ובאוניברסיטאות אחרות, ובכלל זה אוניברסיטאות ברקלי, ייל, ניו יורק, MIT, פרינסטון, הרוורד ופריז. בין תלמידיו הבולטים נמנים שהרן שלח, עזריה פז ומיכאל בן-אור.
הכרה לאומית ובינלאומית
פרופ' רבין זכה בפרסים הבאים:
פרס ויצמן למדע (1960)
פרס רוטשילד למתמטיקה (1974)
פרס טיורינג (1976) - הפרס החשוב בעולם למדעי המחשב
פרס הארווי למדע ולטכנולוגיה (1980)
פרס ישראל (1995)
פרס א.מ.ת - פרס האמנות, המדע והתרבות (2004).
פרס דן דוד בחקר העתיד בקטגוריית "מחשבים וטלקומוניקציה" לשנת 2010.
פרס דייקסטרה לחישוב מבוזר (2015).
פרופ' רבין קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטאות הבאות: מכון ויצמן למדע אוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה הפתוחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת בורדו ואוניברסיטת ורוצלב.
פרופ' רבין גם חבר באגודות הבאות:
האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מאז שנת 1982,
חבר חוץ באקדמיה האמריקאית למדעים ולאמנויות מאז שנת 1975,
חבר חוץ באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית מאז שנת 1984,
חבר חוץ של החברה הפילוסופית האמריקאית מ-1988,
חבר חוץ של האקדמיה הצרפתית למדעים מ-1995.
קישורים חיצוניים
מיכאל רבין, באתר של אוניברסיטת הרווארד
שרה לב ותמי לפידות, ריאיון עם פרופ' מיכאל רבין, "הבטים בהוראת מדעי המחשב" ספטמבר 1995
הערות שוליים
קטגוריה:מדעני מחשב ישראלים
קטגוריה:מתמטיקאים ישראלים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי המחשב
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג יהודים
קטגוריה:ישראלים זוכי פרסים בין-לאומיים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס הארווי
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:זוכי פרס דן דוד
קטגוריה:זוכי פרס דייקסטרה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מתמטיקה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מדעי המחשב
קטגוריה:רקטורי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
מיכאל
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:בוגרי בית הספר נצח ישראל (חיפה)
קטגוריה:בוגרי בית הספר הריאלי
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:עובדי IBM
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:זוכי פרס וולף למתמטיקה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931 | 2024-04-16T21:43:05 |
וורן הרדינג | וורן גמליאל הרדינג (באנגלית: Warren Gamaliel Harding; 2 בנובמבר 1865 – 2 באוגוסט 1923) היה הנשיא ה-29 של ארצות הברית, החל מ-4 במרץ 1921 ועד מותו ב-1923. בזמן מותו נחשב לנשיא אהוד במיוחד, אולם חשיפת פרשיות שהתרחשו בממשלו, כמו פרשת ה"טיפוט דום", הורידו מהאהדה כלפיו, וכך גם חשיפה של רומן עם אחת המאהבות שלו, נאן בריטון. מעבר לפרשיות הנוגעות לו אישית, נשיאותו של הרדינג הייתה מוצלחת ועמדה בסימן שגשוג כלכלי יוצא דופן, קידום פשרות מול פועלים, כגון קביעת יום עבודה בן 8 שעות, קידום המודרניזציה הטכנולוגית וניסיון להביא להרגעת התסיסה האזרחית ששררה בעקבות השפעת הספרדית, הבהלה האדומה ואירועים נוספים.
הרדינג נולד בבלומינג גרוב שבאוהיו. הוא חי באוהיו כל חייו, מלבד בתקופות שבהן הקריירה הפוליטית שלו הכריחה אותו לעבור מקום. הוא התיישב במריון כשהיה בן עשרים, רכש עיתון קטן וכושל בשם "מריון דיילי סטאר" והפך אותו לבמה מצליחה לדעותיו הרפובליקניות. ב-1899, נבחר לסנאט של אוהיו, ולאחר ארבע שנים, נבחר לסגן מושל אוהיו ב-1903. הוא הובס בבחירות לתפקיד המושל ב-1910, אולם נבחר לסנאט של ארצות הברית ב-1914. הרדינג ניסה להיבחר למועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1920, אך נחשב למועמד שלא יצליח. המועמדים המובילים, כמו הגנרל לאונרד ווד, לא הצליחו להשיג רוב, והוועידה הייתה חלוקה. התמיכה בהרדינג גברה בהדרגה עד שנבחר בסיבוב העשירי. הוא ניהל מסע בחירות ממרפסת ביתו, נשאר במריון ונתן לאנשים לבוא אליו. הוא ניצח בניצחון סוחף את המועמד הדמוקרטי, ג'יימס קוקס, והמועמד הסוציאליסטי, יוג'ין דבס, כשהוא מבטיח "חזרה לנורמליות" והופך בכך לסנאטור הראשון שנבחר לנשיאות.
הרדינג מינה כמה אישים נכבדים לתפקידים בכירים, כאנדרו ויליאם מלון לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, הרברט הובר לתפקיד מזכיר המסחר, וצ'ארלס אוונס יוז לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. בתחום מדיניות הפנים הצליח ממשל הרדינג להתעלות מעל השפל הכלכלי בשנת 1921 והביא לתחילת עשור של שגשוג כלכלי הנודע בכינוי "שנות העשרים הסוערות." הישג בולט במדיניות החוץ שלו היה כינוס הוועידה הימית בוושינגטון, שבה המעצמות הימיות הסכימו להגביל את הציים שלהם, הגבלה שנמשכה כעשור. שני חברים בממשלו של הרדינג הואשמו בשחיתות: מזכיר הפנים של ארצות הברית, אלברט פול, והתובע הכללי של ארצות הברית, הארי דוהרטי. חשיפת הפרשיות לא התרחשה עד לאחר מותו של הרדינג, וגם לא חשיפת פרשיות האהבים של הרדינג מחוץ לנישואיו, אולם שני הנושאים פגעו בו. הרדינג מת מהתקף לב לאחר שחלה בסן פרנסיסקו במהלך מסע נאומים. הוא הוחלף בידי סגנו, קלווין קולידג'. הרדינג היה תומך נלהב של התנועה הציונית ובמהלך כהונתו הכירה ארצות הברית בהצהרת בלפור ובזכות העם היהודי ל"בית לאומי" בארץ ישראל.
ראשית חייו וקריירה ראשונית
ממוזער|בית הילדות
ילדותו ולימודיו
הרדינג נולד ב-2 בנובמבר 1865, בבלומינג גרוב, אוהיו. הוריו כינו אותו "וויני" בילדותו, והוא היה הבכור מבין שמונה ילדים שנולדו לג'ורג' טריון הרדינג האב (1843–1928) ופיבי אליזבת' דיקרסון-הרדינג (1843–1910). פיבי הייתה מיילדת. טריון היה חקלאי ולימד בבית ספר קרוב לעיירה. לאחר לימודים, הפך טריון לרופא. אמו הייתה ממוצא הולנדי. להרדינג היו גם אבות מאנגליה, ויילס וסקוטלנד.
היו שמועות בעיירה שאם-סבתו של הרדינג הייתה שחורה. אביה של סבתו, עמוס הרדינג, טען שגנב שהמשפחה תפסה הפיץ את השמועה. גם לאחר מותו של הרדינג ב-1923, השמועות עדיין היו קיימות. ב-2015, מחקר גנטי על צאצאיו של הרדינג הכריע שלא היו להרדינג שורשים אפריקניים. משפחת הרדינג, שתמכה בתנועה לביטול העבדות, עברה לקלדוניה, שם רכש טריון את "דה ארגוס", שבועון מקומי. החל מגיל 11, החל הרדינג ללמוד את עקרונות עסקי העיתונות.
בסוף 1879, בגיל 14, נרשם הרדינג לקולג' של אוהיו והיה תלמיד מצטיין. בשנתו האחרונה במוסד הוציא יחד עם חבר עיתון לקולג'. בנוסף, עברה משפחתו למריון, מרחק עשרה קילומטר מקלדוניה, וכשהוא סיים את לימודיו ב-1882, הצטרף אליהם.
עורך
ממוזער|שמאל|הרדינג ב-1882
בנעוריו של הרדינג, רוב האוכלוסייה עוד חייה בחוות ובעיירות קטנות. הוא עצמו חי רוב חייו במריון, עיר קטנה באוהיו הכפרית, ונקשר אליה. גם כשהפך לנשיא טען שהיה מעדיף להישאר לגור שם.
לאחר סיום לימודיו, החל הרדינג לעבוד כמורה וכסוכן ביטוח, וניסה ללמוד משפטים. הוא גייס 300 דולרים, יחד עם שותפים, כדי לרכוש את ה"מריון סטאר", עיתון כושל, יומי, והחלש מבין שלושת העיתונים בעיר. הרדינג בן ה-18 השתמש בכרטיס הנסיעה ברכבת החינמי שלו, שהשיג הודות לקניית העיתון, כדי לנסוע לוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1884, בה נפגש עם העיתונאים המובילים ותמך במועמד הנשיאותי, מזכיר המדינה לשעבר, ג'יימס בליין. הרדינג חזר לשיקגו וגילה שהעיתון נקנה בידי השריף המקומי. במהלך מסע הבחירות, נאלץ הרדינג לעבוד עבור עיתון דמוקרטי, ונאלץ לתמוך במועמד הדמוקרטי, מושל ניו יורק גרובר קליבלנד, שניצח בבחירות. לאחר מכן, בעזרת אביו, רכש הרדינג מחדש את עיתונו.
לקראת סוף העשור, בנה הרדינג את ה"סטאר". העיר מריון הייתה רפובליקנית, כמו מדינת אוהיו, אבל המחוז עצמו היה דמוקרטי. הרדינג נקט קו מאוזן כעורך, והכריז שעיתונו אינו מפלגתי. הוא הפיץ גם מהדורה שבועית שהייתה רפובליקנית מתונה. מפרסמים נמשכו לעיתון, והעיתון הרפובליקני השבועי המתחרה פשט רגל.
אוכלוסיית מריון הוכפלה בין 1880 ל-1890, מ-4,000 תושבים ל-8,000, ועד 1900 גדלה ל-12,000 תושבים. הגדילה עזרה ל"סטאר", והרדינג קידם את העיר, ורכש מניות בעסקים מקומיים. הוא נחשב למשקיע מוצלח באופן כללי. הרדינג היה הנשיא היחיד בעל ניסיון עיתונאי. הוא תמך במושל הרפובליקני, ג'וזף פורקר.
הרדינג פגש לראשונה בפלורנס קלינג, בחורה מבוגרת ממנו בחמש שנים, בתור בתו של בנקאי ותעשיין מקומי. עמוס קלינג זכה להכפשות בעיתונו של הרדינג. פלורנס הייתה מעורבת בכל ענייניו של אביה. לאחר שחזרה מאקדמיה למוזיקה (קלינג היה נחוש שבתו תוכל לפרנס את עצמה אם תיאלץ לעשות זאת, ולכן שלח אותה לקונסרבטוריון של סינסינטי. לאחר נישולה היא נאלצה להתפרנס לבד), התעמתה פלורנס עם אביה. לאחר שברחה ונישאה לגבר, וחזרה למריון בלעדיו אולם עם תינוק קטן בשם מרשל, הסכים עמוס לגדל את הילד אולם לא לתמוך בפלורנס, שלימדה פסנתר. אחת מתלמידותיה של פלורנס הייתה צ'ריטי, אחותו של הרדינג. ב-1886, התגרשה פלורנס מבעלה הקודם והחלה לצאת עם הרדינג.
מערכת היחסים בין משפחת קלינג התערערה, בעיקר בשל ההתקפות של הרדינג על קלינג בעיתונו, וגם מפני שקלינג היה סבור שהרדינג הוא צאצא לאפרו אמריקנים. הוא החל להפיץ שמועות על הדם השחור של המשפחה, ועודד אנשי עסקים מקומיים להחרים את הרדינג. כשהרדינג גילה זאת, הוא דרש מקלינג להפסיק אחרת ירביץ לו (הרדינג עצמו מעולם לא ידע אם הייתה אמת בשמועות). הזוג נישא בביתם החדש במריון, ולא היו להם ילדים. הרדינג קרא לאשתו "הדוכסית" בחיבה, כיוון שהשגיחה על כספו ועליו.
פלורנס הרדינג הייתה מעורבת בקריירה של בעלה, גם ב"סטאר" וגם בפוליטיקה. עם נחישות וחוש עסקי כמו של אביה, היא הפכה את ה"סטאר" לרווחי בעזרת ניהול הדוק של מערכת המנויים. רבים טענו שפלורנס הייתה זאת שדחפה את הרדינג לבית הלבן.
התחלה בפוליטיקה
לאחר רכישת ה"סטאר", הפנה הרדינג את מרצו לפוליטיקה, ותמך במושל פורקר, שנבחר לתפקידו ב-1885. פורקר היה חלק מדור מלחמת האזרחים האמריקנית, שאתגר רפובליקנים מבוגרים יותר מאוהיו, כמו הסנאטור ג'ון שרמן על השליטה בפוליטיקה של המדינה. הרדינג, שהיה נאמן למפלגתו, תמך בפורקר בתוך המפלגה. הוא היה מוכן לסבול את הדמוקרטים, אולם שנא כל אדם שפרש מהמפלגה הרפובליקנית לטובת מפלגה שלישית. הוא היה ציר לוועידה המפלגתית של המדינה ב-1888, בגיל 22 בלבד, כנציג מחוז מריון, ונבחר להיות ציר רוב שנותיו עד להיבחרו לנשיאות.
הצלחתו של הרדינג כעורך פגעה בבריאותו. חמש פעמים בין 1889 ו-1901 נשלח לסניטריום בגלל התמוטטות עצבים. רבים טענו שהתמוטטות העצבים השפיעה על ליבו. במהלך אחת מהיעדרויותיו ממריון, ב-1894, פרש המנהל העסקי של ה"סטאר" והוחלף בידי פלורנס. היא הפכה לעוזרת הראשית של בעלה בצד העסקי של העיתון, ושמרה על תפקידה עד שעברו לוושינגטון ב-1915. עזרתה הרשתה להרדינג לצאת ולנאום נאומים (הוא המשיך להשתמש בכרטיס הרכבת החינמי שלו).
ב-1892, נסע הרדינג לוושינגטון, ונפגש עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מנברסקה, ויליאם ג'נינגס ברייאן. הוא הקשיב לנאומו של ברייאן, מהנואמים המעולים של אותה התקופה. הרדינג נסע לתערוכה הקולומביאנית בשיקגו ב-1893. שני הביקורים היו ללא פלורנס. הדמוקרטים זכו בדרך כלל במשרות הפוליטיות במחוז. כשניסה הרדינג להיבחר לגזבר המחוז ב-1895 הוא הפסיד, אולם הצליח יותר מהמצופה. כעבור שנה, הוא היה אחד מהנואמים הבולטים באוהיו שתמכו בויליאם מקינלי במהלך מסעו לנשיאות. הרדינג החל להתפרסם באוהיו.
פוליטיקאי עולה (1897–1919)
סנאטור מקומי
הרדינג רצה לנסות להיבחר שוב לתפקיד. אף על פי שהיה תומך ותיק של פורקר (שהיה אז סנאטור), הוא נזהר לשמור על יחסים טובים עם הפלג במפלגה שהובל בידי מארק האנה, יועצו הפוליטי של מקינלי. גם האנה וגם פורקר תמכו בהרדינג בניסיונו להיבחר לסנאט של אוהיו ב-1899. הוא קיבל את מועמדות המפלגה, ונבחר בקלות לכהונה בת שנתיים.
את ארבע שנותיו כסנאטור באוהיו החל כפוליטיקאי אלמוני. הוא סיים אותן כאחת הדמויות האהודות ביותר במפלגה הרפובליקנית באוהיו. הוא נראה רגוע וצנוע, וכך הצליח להשיג תמיכה מצד רפובליקנים אחרים, אפילו כשעבר אותם במהלך עלייתו הפוליטית. מנהיגי בית המחוקקים התייעצו בו בבעיות קשות. באותה התקופה, היה נהוג שהסנאטורים המקומיים של אוהיו ישרתו רק כהונה אחת, אולם הרדינג השיג את המועמדות גם ב-1901. לאחר הירצחו של מקינלי בספטמבר (והחלפתו בידי סגנו, תאודור רוזוולט), הפוליטיקה של אוהיו ספגה מכה. בנובמבר, נבחר הרדינג לכהונה שנייה ברוב סוחף.
כמו רוב הפוליטיקאים באותה התקופה, סבר הרדינג שמינויים פוליטיים יחזירו בעד טובות פוליטיות. אחותו, מרי (שהייתה עיוורת) מונתה למורה בבית ספר לעיוורים, אף על פי שהיו מועמדים טובים יותר. הוא הציע יחסי ציבור בעיתון שלו בתמורה לכרטיסי רכבת בחינם לו ולמשפחתו. הוא לא היה סבור שהיה משהו בעייתי בכך, כיוון שבימיו טובות הנאה נחשבו לתגמול ראוי בעד שירות מפלגתי.
לאחר היבחרו לסנאט, פגש בהארי דוהרטי, שהפך לבן בריתו הפוליטי הקרוב. דוהרטי, ששירת שתי כהונות בבית הנבחרים של המדינה, הפך ללוביסט פוליטי בקולומבוס. לאחר הפגישה הראשונה עם הרדינג, טען שיהפוך אותו לנשיא.
מנהיג מפלגתי
בתחילת 1903, הכריז הרדינג שינסה להיבחר לתפקיד מושל המדינה. האנה הרגיש שהרדינג לא היה יכול לנצח- התנועה הפרוגרסיבית התפתחה, והציבור החל לחשוד במינויים פוליטיים ובמנהיגים מפלגתיים. במקום, האנה שכנע את מירון האריק, חבר של מקינלי ובנקאי, לרוץ לתפקיד. האריק נחשב למועמד שיוכל לקחת קולות גם מהמועמד הדמוקרטי, ראש עיריית קליבלנד, טום ג'ונסון. ללא סיכוי להיבחר, ביקש הרדינג להתמודד על תפקיד סגן המושל, ונבחר להיות סגנו של האריק. הם ניצחו ברוב סוחף.
לאחר שהוא והרדינג נכנסו לתפקיד, ביצע האריק החלטות שגרמו לרפובליקנים לפנות נגדו. הוא התנגד להקמת מכללה חקלאית, והרחיק ממנו את תמיכת החקלאים. מצד שני, הרדינג לא עשה הרבה, אולם הצליח במעט שעשה. אחריותו להנהיג את הסנאט המקומי הרשתה לו לפתח את קשריו הפוליטיים. הרדינג ואחרים חזו ניצחון בבחירות לתפקיד המושל ב-1905, אולם האריק סירב לפרוש. בתחילת 1905, הודיע הרדינג שיקבל את המועמדות אם זאת תוצע לו, אולם כעס מנהיגי המפלגה גרם לו להכריז שלא ינסה להיבחר. האריק הובס, וסגנו של המושל החדש, אנדרו האריס, הפך למושל לאחר מות המושל הדמוקרטי.
ממוזער|שמאל|הסנאטור ג'וזף פורקר ב-1908
בנוסף לכך שעזרו בבחירת הנשיא, בוחרים מאוהיו יכלו לבחור ב-1908 את נציגיהם במועצה המחוקקת, שיכריזו האם לבחור מחדש את פורקר. הסנאטור התעמת עם הנשיא רוזוולט. סיכוייו של פורקר לנצח היו קלושים, אולם הוא ניסה להיבחר כמועמד הנשיאותי מול עוד פוליטיקאי מסינסינטי, מזכיר המלחמה, ויליאם הווארד טאפט, שהיה יורשו של רוזוולט. ב-6 בינואר 1908, ה"סטאר" תמך בפורקר וטען שרוזולט ניסה להרוס את הקריירה של הסנאטור. ב-22, ה"סטאר" החליט לתמוך בטאפט ולדרוש ניצחון על פורקר. הסיבה לכך הייתה ההבנה שטאפט ינצח. פורקר לא נבחר להיות המועמד ולא נבחר להיות סנאטור. הרדינג, בתמיכתו בטאפט, שרד מבחינה פוליטית. בנוסף, הבריתות הפוליטיות שלו עם מנהיגי המפלגה באוהיו עזרו לו לשרוד.
הרדינג נבחר להיות המועמד לתפקיד המושל ב-1910. באותה התקופה, המפלגה הייתה מפולגת בין האגפים הפרוגרסיביים והשמרניים שלה, ולא יכלה לנצח את הדמוקרטים המאוחדים. הוא הפסיד במסע הבחירות, שנוהל בידי הארי דוהרטי. הנשיא טאפט והנשיא לשעבר רוזוולט, למרות המחלוקת ביניהם, תמכו בהרדינג ואף באו לאוהיו כדי לתמוך בו, אולם הרדינג הובס בקלות.
הפילוג במפלגה גדל, וב-1912, רוזוולט וטאפט התמודדו על המועמדות לנשיאות. הוועידה הלאומית הייתה מפולגת. לבקשתו של טאפט, נאם הרדינג לטובתו, אולם הצירים הכועסים לא הקשיבו לו. טאפט נבחר מחדש, אולם תומכי רוזוולט נטשו את המפלגה. הרדינג, שהיה נאמן למפלגה, תמך בטאפט. הקול הרפובליקני התפלג בין טאפט, המועמד הרשמי, ורוזוולט, שרץ במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית. דבר זה אפשר למועמד הדמוקרטי, מושל ניו ג'רזי וודרו וילסון, להיבחר.
סנאטור
בחירות 1914
תיאודור בורטון, חבר הקונגרס, נבחר להחליף את פורקר ב-1909, והכריז שינסה לרוץ לכהונה שנייה בבחירות של 1914. הפעם, התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית כבר אושרר, והעם קיבל את זכותו לבחור בסנאטורים. אוהיו הנהיגה בחירות מקדימות לתפקיד. פורקר וחבר הקונגרס לשעבר, ראלף קול, גם הם נכנסו למירוץ. לאחר שבורטון פרש, הפך פורקר למועמד המוביל, אולם הרפובליקניזם המיושן שלו נראה לא מושך, והרדינג החליט להיכנס למירוץ. דוהרטי שכנע את הרדינג לרוץ. הוא ניהל מסע בחירות אופטימי ומחושב. הרדינג לא תקף את פורקר, אולם תומכיו כן. הוא השיג 12,000 קולות יותר מפורקר ונבחר להיות המועמד.
יריבו של הרדינג בבחירות הכלליות היה התובע הכללי של המדינה, טימותי הוגאן, שהיה ידוע ברחבי המדינה למרות הדעות הקדומות כנגד קתולים באזורים הכפריים. ב-1914, תחילת מלחמת העולם הראשונה והחשש שיבחר סנאטור קתולי הובילה לנייטיביזם. עלוני תעמולה טענו שהוגאן היה כלי בתוכנית של האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר לשלוט באוהיו. הרדינג לא תקף את הוגאן (חבר ותיק) בנושא או בנושאים אחרים, אולם לא גינה את ההתקפות על יריבו.
סגנון הבחירות הפייסני של הרדינג עזר לו. נאומיו וכישרון הנאום שלו עזרו לו להיבחר בקלות ובלי להשיג אויבים. הוא השיג 100,000 קולות יותר מהוגאן, ונבחר לתפקיד הסנאטור.
סנאטור טירון
כשהרדינג הצטרף לסנאט, הדמוקרטים שלטו בשני בתי הקונגרס, והונהגו בידי הנשיא וילסון. כסנאטור טירון בקבוצת המיעוט, נאלץ הרדינג להסתפק בתפקידים לא חשובים בוועדות. הוא היה רפובליקני שמרן יחסית. כמו במהלך תקופתו בסנאט של אוהיו, הוא הפך לאהוד מאוד.
בשני נושאים, זכות הצבעה לנשים ואיסור על אלכוהול, שבחירה בצד הלא נכון הייתה יכולה לפגוע בו בניסיונו להיבחר לנשיאות, הוא נקט עמדה מתונה. כסנאטור נבחר, טען שלא יתמוך בזכות הצבעה לנשים עד שאוהיו תתמוך בכך. התמיכה הרחבה בזכות ההצבעה לנשים באוהיו ובקרב הרפובליקנים בסנאט הובילה לכך שכשהקונגרס הצביע בנושא, היה הרדינג תומך נלהב. הרדינג, ששתה אלכוהול, התנגד בתחילה לאיסור על אלכוהול. הוא תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהחל את תקופת היובש, לאחר שהצליח להכניס סעיף שקבע מגבלת זמן לאשרור התיקון, שנחשב כסעיף שיחסל את החוק. לאחר שהתיקון אושרר בכל מקרה, החליט הרדינג לתמוך בביטול הוטו של וילסון על חוק וולסטד, שקבע כללים לאכיפת התיקון, והשיג את תמיכת מתנגדי הברים.
הרדינג, שהיה מכובד בידי הרפובליקנים והפרוגרסיבים, מונה ליושב הראש הזמני של הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1916, ונאם בפתיחתה. הוא דרש מהצירים לאחד את המפלגה. הוועידה בחרה בצ'ארלס אוונס יוז להיות מועמדה לנשיאות. הרדינג פנה לפייס את רוזוולט לאחר שזה סירב לרוץ כמועמד פרוגרסיבי, וחיסל את המפלגה. בבחירות של 1916, למרות האחדות הרפובליקנית, הובס יוז בידי וילסון בהפרש זעום.
הרדינג תמך בהכרזת המלחמה של וילסון ב-1917 ובהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. באוגוסט, תמך במתן סמכויות כמעט דיקטטוריות לוילסון, וטען שלדמוקרטיה אין מקום בזמן המלחמה. הוא תמך ברוב החקיקה למען המלחמה, כולל חוק הריגול של 1917, שהגביל את זכויות האזרח, אף על פי שהתנגד לחוק מס על רווחים עודפים, שפגע, לטענתו, בעסקים. במאי 1918, החל הרדינג להתנגד יותר לוילסון, והתנגד לחוק שירחיב את סמכויותיו.
ב-1918, בבחירות אמצע הכהונה שהתרחשו ממש לפני החתימה על הסכמי שביתת הנשק, השיגו הרפובליקנים רוב דחוק בסנאט. הרדינג מונה לוועדה ליחסי חוץ. וילסון לא לקח איתו סנאטורים לועידת השלום בפריז, והיה בטוח שיוכל להעביר בסנאט את חוזה ורסאי בעזרת תמיכה עממית. כשחזר עם הסכם שלום שקבע את הקמת חבר הלאומים, המדינה הייתה לצידו. סנאטורים רבים לא אהבו את סעיף 10 באמנת חבר הלאומים, שדרשה יציאה להגנת כל אומה חברה שתיתקף, בטענה שהסעיף יכריח את ארצות הברית להצטרף למלחמות ללא אישור הקונגרס הרדינג היה אחד מ-39 סנאטורים שחתמו על מסמך כנגד הצטרפות לחבר הלאומים. כשהזמין וילסון את הוועדה ליחסי חוץ אל הבית הלבן כדי לדון בהסכם, פקפק הרדינג בנוגע לסעיף 10. הנשיא התחמק ממנו, והסנאט הצביע נגד ההסכם בספטמבר 1919, כשהרדינג נאם נאום כנגדו. באותה התקופה, סבל וילסון משבץ במהלך סיבוב נאומים. כשהנשיא היה משותק בבית הלבן והתמיכה בקרב העם פחתה, ההסכם חוסל בקלות.
הבחירות של 1920
בחירות מקדימות
שמאל|ממוזער|150px|וורן הרדינג ב-1919
כשרוב הפרוגרסיבים חזרו אל המפלגה הרפובליקנית, היה נראה שמנהיגם, תאודור רוזוולט, ינסה לרוץ לתקופת כהונה שלישית ב-1920 כמועמד הרפובליקני. הוא אמנם הוביל, אולם מת בפתאומיות ב-6 בינואר 1919. מספר מועמדים נכנסו למירוץ, כולל הגנרל ליאונרד ווד, מושל אילינוי פרנק לואדן, הסנאטור מקליפורניה היירם ג'ונסון, ועוד כמה מועמדים זוטרים כהרברט הובר (שביצע פעילות הומניטרית במלחמת העולם), מושל מסצ'וסטס קלווין קולידג', והגנרל ג'ון פרשינג.
הרדינג, שרצה להיות נשיא, נכנס אל המירוץ כדי לבסס את מעמדו בקרב המפלגה באוהיו, ולהיבחר מחדש לסנאט ב-1920. ב-17 בדצמבר 1919, הכריז הרדינג על מועמדותו. הרפובליקנים המובילים לא חיבבו את ווד וג'ונסון הפרוגרסיבים, ולואדן, שהיה יותר עצמאי, לא נחשב לאהוד במיוחד. הרדינג היה יותר מקובל על המנהיגים הוותיקים.
דוהרטי, שהפך למנהל מסע הבחירות של הרדינג, ידע שאף מועמד לא ישיג רוב. הוא דאג שהרדינג יהיה מועמד מקובל על הצירים כשהמנהיגים ידרשו זאת. היו רק שש עשרה מדינות שערכו בחירות מקדימות ב-1920, וביניהן המדינה החשובה הייתה אוהיו. הרדינג היה זקוק לנאמנים בוועידה כדי לקבל את המועמדות, ומסע הבחירות של ווד קיווה לנצח שם ולהוציא את הרדינג מהמירוץ. ווד ניהל מסע בחירות במדינה והשקיע שם סכומים רבים. הרדינג, כמנהגו, דיבר בפייסנות. הוא ודוהרטי היו בטוחים לחלוטין שיזכו ב-48 הצירים של אוהיו והלכו למדינה הבאה, אינדיאנה. ב-27 באפריל, הרדינג ניצח באוהיו בהפרש זעום של 15,000 קולות, וזכה רק ב-39 צירים. באינדיאנה, הוא הגיע למקום הרביעי עם פחות מעשרה אחוזים, ולא זכה בצירים. הוא היה מוכן לוותר ושלח את דוהרטי למלא טופסי מועמדות לעוד כהונה בסנאט, אולם פלורנס הרדינג סירבה לתת לו לפרוש.
לאחר שהתאושש מהתוצאות הגרועות, נסע הרדינג לבוסטון, ונאם נאום. בנאומו, טען שאמריקה זקוקה לריפוי, לנורמליות ולשיקום. נאומו זכה להדים ברחבי המדינה, שרצתה בדיוק את הדברים הללו.
ועידה
ממוזער|הרדינג מקבל את המועמדות ב-22 ביולי ומתחיל מסע בחירות ממרפסת ביתו.
הוועידה הרפובליקנית הלאומית נפתחה בשיקגו ב-8 ביוני, והצירים היו מפולגים, בעיקר בגלל חקירה של הסנאט על מימון הבחירות המקדימות. דו"ח של הסנאט גילה שווד שילם 1.8 מיליון דולרים, וג'ונסון האשים אותו שניסה לקנות את הנשיאות. לואדן השקיע 600,000 דולרים, וחלקם הגיעו אל כיסיהם של שני צירים. ג'ונסון השקיע 194,000 דולרים והרדינג 113,000. רבים טענו שג'ונסון היה מאחורי החקירה, ולכן תומכי ווד ולואדן החליטו לא להתפשר איתו. מבין 1,000 צירים, 27 היו נשים- התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, שהבטיח זכות הצבעה לנשים, היה זקוק לאשרור של עוד מדינה אחת כדי להיות תקף, ועד סוף אוגוסט כבר עבר. לוועידה לא היה מנהיג, ורוב הצירים הצביעו כפי שראו לנכון. כשהנשיא היה דמוקרט, מנהיגי המפלגה לא יכלו לחלק מינויים פוליטיים ולהרוויח קולות.
הפרשנים טענו שהרדינג לא יבחר בגלל התוצאות הגרועות שלו, והוא נחשב לסוס שחור. הרדינג, שפיקח על מסע הבחירות שלו, היה במקום השישי- מאחורי שלושת המועמדים המובילים, השופט לשעבר יוז והרברט הובר, בהובלה זעומה על קולידג'.
לאחר שהוועידה התעסקה בעניינים אחרים, בבוקרו של יום שישי, 11 ביוני, היא החלה לבחור במועמד הנשיאותי. הרדינג ביקש ממושל אוהיו להעמיד אותו לבחירה כמועמד פשרה.
ארבעה סיבובים התרחשו באחר הצהריים של 11 ביוני, והוועידה הייתה מחולקת. היה צורך ב-493 קולות כדי להיבחר, ואילו ווד השיג רק 314. לואדן השיג 289. הרדינג השיג, בשיאו, 65. יושב הראש הנרי קבוט לודג' ממסצ'וסטס, שהיה מנהיג הרוב בסנאט, הוציא את הוועידה להפסקה בשבע בערב.
הלילה בין 11 ל-12 ביוני נודע בהיסטוריה הפוליטית כליל "החדר מלא העשן". לפי האגדה, בחדר מלא בעשן סיגרים, הסכימו מנהיגי המפלגה לתמוך במועמדותו של הרדינג. הסנאטורים הגיעו אל חדרו של יושב הראש, וויל הייז, וחבריו של הרדינג המליצו עליו. השמועה הייתה שהדמוקרטים יבחרו במושל אוהיו, ג'יימס קוקס, ובחירה בהרדינג יכלה להביא לרפובליקנים ניצחון באוהיו. בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס הרדינג אל החדר והתבשר שיהיה המועמד. הרדינג הפך במפתיע למועמד המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות בשנת 1920. לפני מינויו נשאל על ידי הוועדה הרפובליקנית אם יש בעברו פרקים אפלים העלולים לשמש נגדו בידי הדמוקרטים. הרדינג השיב בשלילה, אף על פי שניהל מספר פרשיות אהבים מחוץ למסגרת הנישואים. לימים אף התברר כי במסגרת אחת מפרשיות אהבים אלו אף נולדה ילדה מחוץ לנישואין. הרדינג לא היה בטוח בניצחונו, ומילא את טופסי ההתמודדות מחדש לסנאט, אף על פי שדוהרטי עודד את הצירים לתמוך בו.
ממוזער|שמאל|"איך הוא עושה את זה?" תוהים הרדינג וקוקס לגבי מספר ההקפות של בייב רות'.
הצירים, שהתאספו מחדש, שמעו שמועות שהרדינג היה המועמד המועדף על כמה סנאטורים. אף על פי שדבר זה לא היה נכון, הם האמינו בכך, ולכן בחרו בהרדינג. בבוקר 12 ביוני, כשחזרו להצביע, הרדינג השיג קולות בכל אחד מארבעת הסיבובים הבאים, והשיג 133 קולות. המובילים לא הגדילו את כוחם. הם ניסו לכפות הפסקה של שלוש שעות, למגינת ליבו של דוהרטי. בהפסקה, ניסו המועמדים לעצור את הרדינג. בסיבוב התשיעי, משלחת אחרי משלחת הודיעה על תמיכתה בהרדינג, שהוביל עם 374 קולות לעומת 249 לווד ו-121 ללואדן (לג'ונסון היו 83). לואדן הסכים לתמוך בהרדינג, ובסיבוב העשירי, שהיה רשמי בלבד, השיג הרדינג 672 קולות לעומת 156 לווד. ההצבעה נרשמה כפה אחד. הצירים היו נחושים לעזוב את העיר לפני שעלויות המלון יכבידו עליהם, ונאלצו לבחור בסגנו של הרדינג. הרדינג רצה את ארווין לנרוט, סנאטור מוויסקונסין, שלא רצה לרוץ. לפני פרישתו, הציע ציר מאורגון את המושל קולידג'. קולידג', שזכה לאהדה רבה לאור טיפולו בשביתת השוטרים בבוסטון ב-1919. קולידג' נבחר להיות סגנו של הרדינג.
מסע הבחירות
ממוזער|שמאל|150px|קוקס (מימין) ורוזוולט בוושינגטון הבירה, מנהלים מסע בחירות.
הרדינג וקולידג' זכו לתמיכת העיתונים הרפובליקנים, אולם אחרים היו מאוכזבים. רבים טענו שהרדינג היה המועמד הגרוע ביותר מאז ג'יימס ביוקנן, היה חלש ובינוני, ושמעולם לא היה לו רעיון מקורי. עיתוניו של ויליאם רנדולף הרסט טענו שהרדינג היה "נושא הדגל של העריצות הסנאטורית החדשה". הניו יורק טיימס טען שהמועמד הרפובליקני הוא פוליטיקאי מכובד מהשורה השנייה.
הוועידה הדמוקרטית הלאומית התכנסה בסן פרנסיסקו ב-28 ביוני, כשוילסון מטיל עליה את צלו ומנסה להיבחר לכהונה שלישית. הצירים היו בטוחים שמצבו הבריאותי של וילסון ימנע ממנו לשרת, וחיפשו מועמד אחר. מזכיר האוצר לשעבר ויליאם גיבס מקאדו היה מועמד מוביל, אולם כחתנו של וילסון, הוא סירב לרוץ כל עוד הנשיא רצה לרוץ בעצמו. רבים תמכו במקאדו בכל אופן, והוועידה התחלקה בינו ובין אלכסנדר מיטשל פאלמר. בסיבוב ה-44, הדמוקרטים בחרו במושל קוקס כמועמדם, וסגנו היה סגן מזכיר הצי, פרנקלין דלאנו רוזוולט. קוקס, מחוץ לפוליטיקה, היה בעלים ועורך של עיתון, וכך שני עורכים מאוהיו התמודדו על הנשיאות, ורבים התלוננו שלא הייתה בחירה אמיתית. קוקס והרדינג היו שניהם שמרנים מבחינה כלכלית, ולא היו פרוגרסיביים יותר מדי.
הרדינג החליט לנהל מסע בחירות ממרפסת ביתו, כמו מקינלי ב-1896. הוא החל בסגנון זה של מסע בחירות עוד בהיותו סנאטור. הוא נשאר בביתו במריון ונאם בפני משלחות שביקרו אותו. קוקס ורוזוולט, לעומתו, טיילו ברחבי המדינה ונאמו מאות נאומים. קולידג' נאם בצפון-מזרח המדינה ואז בדרום, ולא היה גורם משמעותי במסע הבחירות.
ממוזער|ימין|150px|הרדינג במסע הבחירות ב-1920
הרדינג ניהל את מסע הבחירות שלו במריון. העיתונות הייתה אוהדת בגלל קשריו איתה. המקום הנוסטלגי סייע להעברת מסרו של הרדינג, "חזרה לנורמליות". הרדינג הצליח להימנע מטעויות במסע הבחירות שלו, וכוחו גדל עד למועד הבחירות. הנסיעות של המועמדים הדמוקרטים הובילו את הרדינג לנאום גם הוא כמה נאומים קצרים ברחבי המדינה, אולם רוב הזמן הוא נשאר במריון. הוא טען שאמריקה לא זקוקה לעוד נשיא כוילסון, ושיש צורך בנשיא "קרוב לממוצע".
פייסנותו של הרדינג הכעיסה רבים. מקאדו טען שנאום טיפוסי שלו היה שורות מנופחות שמחפשות רעיון. הניו יורק טיימס טען שנאומיו של הרדינג משקפים את דעות העם.
וילסון טען שהבחירות יהפכו למשאל עם על נושא חבר הלאומים, וקוקס עצמו התקשה להגמיש את עמדתו בנושא- רוזוולט תמך ברעיון, אולם קוקס התלהב פחות. הרדינג התנגד לכניסה לחבר הלאומים, והעדיף איגוד לא מחייב. רק רפובליקנים מעטים פרשו מהמפלגה בגלל הצהרתו. באוקטובר, קוקס הבין שישנה התנגדות לסעיף 10, וטען שיש צורך לשנות את ההסכם. הרדינג החליט להפסיק לדבר על הנושא.
המפלגה שכרה מומחה פרסום שיפרסם את הרדינג. בפעם הראשונה השתמשו בסרטים ובהקלטות של הרדינג. המבקרים במריון הצטלמו עם הרדינג ופלורנס, ועותקים נשלחו לעיתונים המקומיים, וכן כרזות, עיתונים וכתבי עת. טלפנים טלפנו לבוחרים כדי לקדם את הרדינג.
השמועות לפיהן הרדינג היה ממוצא אפרו-אמריקני שוב צצו בימים האחרונים לפני הבחירות. הכתבים כתבו כתבות ארוכות, והעורכים סירבו לפרסם זאת. מטה הבחירות של הרדינג סירב להגיב לכך.
שמאל|ממוזער|תוצאות הבחירות של 1920
בבחירות, שהתרחשו ב-2 בנובמבר, מעטים פקפקו בניצחונו של הרדינג. הוא השיג 60.2% מהקולות, האחוז הגבוה ביותר מאז הפיכת המערכת לדו-מפלגתית, ו-404 אלקטורים. קוקס השיג 34% מהקולות ו-127 אלקטורים. כשהוא נמצא בכלא, בו ריצה את עונשו על התנגדותו למלחמה, המועמד הסוציאליסטי, יוג'ין דבס, השיג 3% מהקולות. הרפובליקנים השיגו רוב גדול בשני בתי הקונגרס.
נשיאותו (1921–1923)
ממוזער|השבעתו של הרדינג לתפקיד ב-4 במרץ 1921.
הרדינג העדיף טקס השבעה בפרופיל נמוך, ללא תהלוכה, והשאיר רק את טקס ההשבעה וקבלת פנים קצרה בבית הלבן. בנאומו טען שהעם מצפה ליותר מדי מהממשלה.
הזוג הרדינג הביא סגנון שונה לבית הלבן. המקום היה פתוח לציבור לצורך אירועים, כולל ציד ביצי הפסחא השנתי. ממשל הרדינג ביצע את המצע הרפובליקני. לאחר ניצחונו, ביצע הרדינג פעולות שהציבור חפץ בהן, ובמשך תקופתו כנשיא נשאר אהוד בתוך המדינה ומחוצה לה. ממשלו היה ידוע בגלל כמה פרשיות שחיתות, והצלחותיו נחשבות בדרך כלל להצלחות של חברי הקבינט, כולל הרברט הובר, הנשיא לעתיד. הובר טען שהרדינג חסר את הניסיון והאינטליגנציה שהתפקיד דרש. אחת מהחלטותיו החשובות הייתה מינוי הנשיא לשעבר, ויליאם הווארד טאפט, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון שבו חשק.
הרדינג הקים את המחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית, ניסיון ראשון להקים גוף שיעזור לחיילים ששירתו את המדינה. באפריל, דיבר בפני מושב מיוחד של הקונגרס. הוא טען שיש לכרות שלום עם גרמניה ואוסטריה, להנהיג מכסי מגן לשעת חירום, להנהיג חוקי הגירה חדשים, לבצע רגולציה בשידורי הרדיו, לייעל את הממשלה, להקטין מיסים, לבטל חוק מס על רווחים עודפים מימי המלחמה, להקטין את תעריפי הרכבת, לקדם את החקלאות, ליצור מערכת תקציב לאומית, ליצור צי סוחר חזק, וליצור מחלקה למען רווחת הציבור. הוא גם דרש לסיים את הלינצ'ים בדרום, אולם לא התעקש על כך כדי לא לפגוע בתמיכה שזכה לה. באופן כללי, הקונגרס נעדר מנהיגות חזקה, ובניגוד לרוזוולט ולווילסון, הרדינג לא מילא את הוואקום.
בתור עיתונאי לשעבר, הרדינג שמר על מערכת יחסים טובה עם העיתונות, שהעריכה את כנותו. הוא הראה לעיתונאים את המעגל הפנימי של הנשיאות. בנובמבר, הוא הנהיג מדיניות של מתן תשובות לשאלות כתובות מעיתונאים במהלך מסיבות עיתונאים. מערכת היחסים שלו עם הקונגרס הייתה מתוחה, והוא לא קיבל את ירח הדבש המסורתי שניתן לנשיאים החדשים. לפני היבחרו, האומה הייתה במשבר: במשך 18 חודשים, הנשיא וילסון היה חלש מהשבץ שעבר. לפני כן, הוא ביקר באירופה במשך כמה חודשים כדי לנסח את הסכמי השלום. בניגוד אליו, נראה הרדינג חזק ומאיים בטקס ההשבעה שלו. הוא הדגיש את חשיבותו הטקסית של הנשיא, ונסע ברחבי המדינה כדי לנהל טקסים רשמיים.
אף על פי שהרדינג היה נחוש למנות את המועמדים המתאימים לתפקידים, הוא תגמל את האישים הפעילים במטה שלו ומינה אותם לתפקידים בכירים. מחלקת המשפטים הואשמה בשחיתות. פקחי חוק היובש החרימו ליטרים רבים של ויסקי כשוחד. הרדינג מינה את דוהרטי לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. לאחר היבחרו, רבים מאוהיו עברו אל וושינגטון הבירה, והם נודעו כ"כנופיה מאוהיו". הפרשיות הפוליטיות והפיננסיות שאנשים אלו היו מעורבים בהן, בנוסף למחלוקות בחייו של הרדינג, פגעו במוניטין שלו. בנוסף, הרדינג התעמת עם הקונגרס עקב הקטנת התקציב ומניעת פיצויים לחיילי מלחמת העולם הראשונה.
הרדינג חנך את קבר החייל האלמוני של המדינה, לאחר שבריטניה, צרפת ואיטליה חנכו קברים דומים.
ממוזער|שמאל|יוג'ין דבס מבקר בבית הלבן, לאחר ששוחרר מכלאו בידי הרדינג.
ב-23 בדצמבר 1921, החליט הרדינג להרגיע את האומה, ושחרר מכלאו את יריבו בבחירות, יוג'ין דבס מהמפלגה הסוציאליסטית. הרעיון היה להחזיר את ארצות הברית לנורמליות. דבס, שהתנגד למלחמה, הורשע בהסתה בגלל התנגדותו לגיוס. למרות מחלוקות פוליטיות ביניהם, קצב הרדינג את עונשו של דבס, ללא חנינה נשיאותית. אחת מהסיבות לכך הייתה בריאותו המדרדרת של דבס. הרדינג העניק חנינה כללית ל-23 אסירים, שהואשמו באנרכיזם ובסוציאליזם.
מפלגתו של הרדינג איבדה 79 מושבים בבית הלבן בבחירות אמצע הכהונה של 1922, ונותרה עם רוב זעום. הנשיא היה נחוש למלא את המחסור במנהיגות במפלגה וניסה ליטול תפקיד פעיל יותר בקביעת החוקים.
משפחת הרדינג ביקרה בביתם במריון פעם אחת במהלך כהונתה, כשהעיר חגגה 200 שנה בשבוע הראשון ביולי. הרדינג הגיע לשם ב-3 ביולי, נאם בפני הקהילה ב-4 ביולי, ולאחר מכן עזב לנאומים אחרים.
מושב משותף של הקונגרס, אפריל 1921
ב-12 באפריל, כינס הרדינג מושב משותף של הקונגרס כדי לדון בעניינים דחופים בעלי משמעות לאומית. נאומו, שהכיל מעט קלישאות פוליטיות, נחשב לנאומו הטוב ביותר והתקבל בהתלהבות בידי הקונגרס. בנושא הכלכלי, דרש הרדינג מהקונגרס להקים אגף תקציבים, לקצץ הוצאות, ולבצע רפורמה במערכת המיסוי. הרדינג דרש העלאת מכסים, הורדת מיסים וחקיקה חקלאית שתעזור לחקלאים. בנאומו, תמך הרדינג בניצול טכנולוגיית תעופה לצרכים אזרחיים וצבאיים, פיתוח ורגולציה של הרדיו, והעברת חוק נגד לינצ'ים שיגן על השחורים. בנושאי חוץ, תמך הרדינג ב"ועידה ושיתוף פעולה" בי אומות כדי למנוע מלחמה - אולם דחה בתוקף את הרעיון שארצות הברית תיכנס לחבר הלאומים. הרדינג דרש שלום בין כל יריבי מלחמת העולם, ומימון וחיסול החובות מתקופת המלחמה.
מדיניות פנים ומדיניות כלכלית
לשכת התקציב והמחלקה לחיילים משוחררים
ממוזער|שמאל|צ'ארלס דוז, מנהל לשכת התקציב
הרדינג חתם על חוק התקציב של 1921, שנחשב לאחד מהישגיו הבולטים. הוא השיג אישור מהקונגרס ליצור את הליך התקציב הרשמי הראשון בהיסטוריה האמריקנית- ובכך הקים את לשכת התקציב. החוק יצר את משרת מנהל לשכת התקציב, שהיה אחראי ישירות בפני הנשיא ולא בפני מזכיר האוצר של ארצות הברית. החוק גם חייב את הנשיא להקציב סכום שנתי לקונגרס האמריקני, וכל הנשיאים עשו זאת מאז. משרד רואי החשבון הכללי נוצר כדי לפקח על ההוצאות התקציביות. הרדינג מינה את צ'ארלס דוז כמנהל לשכת התקציב הראשון. בתור איש עסקים מוצלח, הצליח דוז להקטין את ההוצאות הממשלתיות ב-1.5 מיליארדי דולרים בשנתו הראשונה, ירידה של 25%, ובשנה לאחר מכן שוב הוריד את ההוצאות ב-25%. למעשה, התקציב הממשלתי קוצץ בכמעט מחצית בתוך שנתיים.
הרדינג האמין שעל הממשל הפדרלי להיות מנוהל מבחינה פיסקלית כמו עסקים פרטיים. הוא טבע את הביטוי "פחות ממשלה בעסקים, יותר עסקים בממשלה". הרדינג היה נאמן למילותיו, וביצע קיצוצי תקציב שהחלו בתקופת מחלתו של וילסון. ההוצאות ירדו מ-6.3 מיליארד דולרים ב-1920 ל-5 מיליארד ב-1921 ול-3.3 מיליארד ב-1922. במקביל, הורדו שיעורי המס בכל המדרגות. במהלך שנות העשרים, הוקטן החוב הלאומי בשליש.
ב-9 באוגוסט 1921, חתם הרדינג על חוק שהקים גוף חדש בשם לשכת החיילים המשוחררים. לאחר מלחמת העולם, 300,000 חיילים משוחררים ופצועים נזקקו לטיפול רפואי, סיעוד והכשרה תעסוקתית. כדי לטפל בכך, הגוף החדש איחד משרדים שהיו פתוחים עוד קודם. הרדינג מינה את צ'ארלס פורבס, חייל מעוטר, למנהל הראשון של הלשכה, שהיה אחראי כלפיו. הלשכה הפכה למחלקה לענייני חיילים משוחררים.
המיתון לאחר המלחמה וההתאוששות
ממוזער|שמאל|מזכיר האוצר, אנדרו ויליאם מלון.
ב-4 במרץ, נכנס הרדינג לתפקידו כשהאומה הייתה בשפל כלכלי לאחר המלחמה. עד הקיץ, החלה התאוששות כלכלית. הוא ניהל את ועדת המובטלים ב-1921, שכונסה בידי מזכיר המסחר הרברט הובר, ודרשה המרצת הכלכלה בעזרת מיזמי עבודות ציבוריות ועידוד העסקים לבצע תוכניות עתירות כוח אדם. מזכיר האוצר של הרדינג, אנדרו מלון, הזמין מחקר שטען שככל ששיעורי המס עלו, האזרחים העלימו מס או השקיעו אותו מחוץ למדינה. מלון טען ששיעורי מס נמוכים יעלו את התקבולים. בהתבסס על כך, החל הרדינג קיצוצי מס ב-1922. שיעור המס השולי המרבי הוקטן תוך ארבע שנים מ-73% ב-1921 ל-25% ב-1925. מיסים על הכנסות נמוכות הוקטנו החל מ-1923.
ההכנסות לאוצר ירדו בצורה דרמטית, אף על פי שנחשבו כתרופה לשפל הכלכלי (שהסתיים עוד לפני קיצוצי המס, כשלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד). מדיניותו הכלכלית של הרדינג נמשכה במשך שמונה שנים, שנחשבו לצמיחה הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית. השכר, הרווחים והתפוקה עלו במהלך שנות העשרים. שינויי המס לוו בהגדלת בסיס המס בידי הפדרל ריזרב.
ההתאוששות לא נמשכה זמן רב. מיתון כלכלי נוסף החל לקראת סוף כהונתו של הרדינג ב-1923, כשעדיין ביצעו את קיצוצי המס. מיתון נוסף החל ב-1927, במהלך תקופתו של קולידג'.
חוקי חקלאים והרדיו
ממוזער|שמאל|מזכיר המסחר, הרברט הובר, מקשיב לרדיו
בין 1921 ו-1922, חתם הרדינג על כמה חוקים שוויסתו את החקלאות. החקיקה החלה בגלל דו"ח של ועד הסחר הפדרלי מ-1919, שגילתה שחיתות רבה בענף. החוק הראשון אסר על אורזים לפגוע בהליך האריזה. ב-1916, חתם וילסון על חוק הלוואה לחקלאים. הרדינג הרחיב את מסגרת האשראי. חוק נוסף העניק עוד הלוואות לחקלאים כדי לעזור להם למכור ולשווק תוצרת. חוק נוסף הגן על קואופרטיבים מפני חוקים נגד מונופולים. חוק נוסף הגדיר מה נכנס לתוך הקטגוריה של חוזה עתידי, אולם חוק זה הוכרז כבלתי חוקתי.
ב-27 בפברואר 1922, כינס הרדינג ועידת רדיו ברשות הובר. חוק הרדיו האחרון, מ-1912, נחשב מיושן. בפגישה הראשונה, 30 נציגים- כולל חובבים, סוכנים ממשלתיים, ואנשי רדיו, הגדירו מי ישדר מה.
ועידת רדיו נוספת התכנסה ב-1923, והפעם הצליח המזכיר הובר להשיג כוח לפקח על הרדיו. תחנות רדיו גדולות דרשו שרק 25 תחנות רדיו גדולות יורשו לשדר. התעשיינים הסכימו לתת להובר את הכוח לקבוע את שעות השידור ואת אורכי הגל.
הרדינג הוא הנשיא הראשון שהחזיק רדיו במשרדו, שהותקן ב-8 בפברואר 1922, כדי שיוכל להקשיב לחדשות ולמוזיקה. ב-14 ביוני, היה הרדינג לנשיא הראשון שהאומה שמעה ברדיו, בטקס אזכרה לפרנסיס סקוט קי.
חוק ההכנסה וחוק הכבישים של 1921
ממוזער|משמאל לימין, הנרי פורד, תומאס אדיסון, הרדינג והארווי פירסטון ב-1921
ב-22 בנובמבר 1921, חתם הרדינג על חוק ההכנסה של 1921, שהקטין מאוד את המס לאמריקנים העשירים. מחאות מחקלאים רפובליקנים גרמו לכך שהקיצוץ היה פחות ממה שמזכיר האוצר מלון דרש. החוק הקטין את מס החברות מ-65% ל-50% וחיסל לחלוטין את מס הרווחים העודפים ממלחמת העולם הראשונה.
שנות העשרים היו תקופה של מודרניזציה. כדי לשפר את מערכת הכבישים של המדינה, חתם הרדינג על חוק מימון פדרלי לכבישים. עד 1923, השקיעה הממשלה 162 מיליון דולרים במערכת הכבישים, והכניסה סכומים גדולים של כסף לכלכלה. ב-1922, טען הרדינג שאמריקה נכנסה אל עידן המכוניות. המכונית, לטענתו, שיקפה את רמת החיים ומהירות החיים המודרניים.
חוק המכסים פורדני-מקמבר
ב-21 בספטמבר 1922, חתם הרדינג על חוק המכסים פורדני-מקמבר. החקיקה הפרוטקציוניסטית העלתה את שיעורי המכס מ-1913, לרמה הגבוהה ביותר בתולדות המדינה. הרדינג הודאג כשהחקלאות החלה לסבול מקשיים כלכליים בעקבות המכס. ב-21 במאי 1921, חתם על חוק מכסי חירום שהטיל מכסים על ייבוא חוץ. ב-1922, הבין הרדינג שהשפעותיהם של המכסים לטווח הארוך יכלו לפגוע בכלכלה, למרות הרווחים בטווח הקצר. יורשיו, קולידג' והובר, תמכו בחקיקת מכסים. המכסים משנות העשרים נחשבו לגורם שהוביל לנפילת הבורסה ב-1929.
מדיניות חוץ
הרדינג דרש שמזכיר המדינה שלו, צ'ארלס אוונס יוז, יהיה הדובר היחיד מטעם מחלקת המדינה (בניגוד למצב בממשל וילסון). הסנאט סירב לאשרר את חוזה ורסאי ב-1919 וב-1920 כיוון שדרש מארצות הברית להצטרף אל חבר הלאומים. יוז עבד מאחורי הקלעים כדי להשיג שלום עם גרמניה, אוסטריה והונגריה. הסכמי שלום עם שלוש המדינות הללו נחתמו ב-1921.
ועידה בוושינגטון והסכמים ב-1921 ו-1922
ממוזער|שמאל|צ'ארלס אוונס יוז, שופט בית המשפט העליון לשעבר ומזכיר המדינה של הרדינג
הרדינג כינס, בתמיכת הסנאט, ועידה גלובלית בוושינגטון, שתגביל את החימוש של מעצמות העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת, איטליה, סין, בלגיה, הולנד ופורטוגל. מזכיר המדינה של הרדינג, צ'ארלס אוונס יוז, מילא תפקיד מרכזי בוועידה והציע את הצעת הפשרה- ארצות הברית תקטין את מספר ספינות המלחמה שלה ב-30, אם בריטניה תוריד 19 ויפן 17. החל מ-6 בנובמבר 1921, ועד 6 בפברואר 1922, מנהיגי העולם נפגשו כדי לשלוט במירוץ החימוש הימי ולהביא יציבות למזרח אסיה. הוועידה אפשרה למעצמות להגביל את גודל הצי שלהן ולמנוע עימותים באוקיינוס השקט. המשלחות גם פתרו בעיות ביטחון וקידמו שיתוף פעולה במזרח הרחוק.
הוועידה הובילה לשישה הסכמים ול-12 החלטות, שעסקו בנושאים מגודל הספינות ועד למכסי סחר. ההסכמים, שעברו בקלות בסנאט, גם כללו הסכמים על שליטה בצוללות, מושבות באוקיינוס השקט, וסחר עם סין. ההסכמים נותרו בתוקף עד שנות השלושים, ונפלו לבסוף. יפן פלשה למנצ'וריה ומגבלות החימוש לא היו תקפות יותר. המעצמות בנו ספינות מלחמה גדולות וארצות הברית ובריטניה לא הצליחו להתחמש מחדש ולהגן על הסדר הבינלאומי תוך כדי עצירת יפן.
הרדינג, בניסיון לשפר את יחסיה של ארצות הברית עם מקסיקו, אמריקה הלטינית והקריביים, הוביל תוכנית של נסיגה צבאית. ב-10 באפריל 1921, אישר הסנאט הסכם עם קולומביה, שהעניק לה פיצויים של 25,000,000 דולרים על האדמה שעליה נכרתה תעלת פנמה.
הרדינג הימם את האומה כששלח לסנאט הודעה בה תמך בהשתתפות ארצות הברית בבית משפט עולמי לצדק. ההחלטה עברה מתוך כבוד לנשיא, אולם הוועדה ליחסי חוץ התעלמה ממנה.
זכויות אזרח, סכסוכי עבודה ושביתות
כשמושל מערב וירג'יניה ביקש ב-1921 שליחת כוחות צבא כדי לעצור כורים שנלחמו מול המיליציות והמשטרה במדינה, ניסה הרדינג לשמור על השקט. לבסוף, הוא שלח יחידה צבאית שסיימה את הסכסוך.
שביתת הרכבות הגדולה וביטול יום עבודה בן 12 שעות
שנה לאחר טיפולו של הרדינג בשביתת הכורים, פרצה שביתה בקיץ 1922, בתעשיית הרכבות. ב-1 ביולי 400,000 עובדים שבתו בגלל הפחתת שכרם בשבעה סנטים לשעה, ויום עבודה בן 12 שעות. שוברי שביתה גויסו כדי לתפעל את הרכבות. הרדינג הציע פשרה שתפצה את העובדים, אולם איגודי הרכבות התנגדו לכך. הרדינג שלח את המשמר הלאומי ו-2,200 חיילים כדי לשמור על הסדר. התובע הכללי דוהרטי דרש צווי מניעה שימנעו את השביתה. איגוד העובדים וחברי קונגרס רבים מחו על מה שראו כפגיעה בתיקון הראשון לחוקה, ודוהרטי נאלץ לתקן את הסעיפים השנויים במחלוקת. צווי המניעה סיימו את השביתה, אולם המתיחות נותרה על כנה במשך שנים. רבים בממשל הרדינג התנגדו לעמדתו של דוהרטי, והאישומים בשחיתות הובילו לניסיון להדיח אותו מתפקידו.
ב-1922, כינסו הרדינג ומזכיר המסחר הובר ועידה בבית הלבן, עם יצרנים ואיגודים, על מנת להפחית את אורכו של יום העבודה. הפועלים תמכו ביום עבודה בן שמונה שעות ובשבוע עבודה בן שישה ימים. הרדינג תמך בכך, אולם הוועידה דחתה את ההמלצות ב-1923. הרדינג והובר התאכזבו, ובעזרת מחאה ציבורית תעשיית יצרני הפלדה עברה ליום עבודה בן שמונה שעות.
תנועה נגד לינצ'ים והגירה
בתקופה של חוסר סבלנות גזעית, לא החזיק הרדינג בדעות קדומות. בנאום ב-26 באוקטובר 1921, שנשא בברמינגהאם, אלבמה, תמך הרדינג בזכויות אזרח לשחורים. הוא היה לנשיא הראשון במאה העשרים שתמך בשוויון זכויות כלכלי, פוליטי וחינוכי לשחורים. בנאומו, דרש הרדינג לתת לשחורים הזדמנויות שוות מבחינת חינוך, וזכויות הצבעה רחבות יותר. הלבנים שתקו במהלך נאומו, ואילו השחורים, שישבו בנפרד, עודדו אותו. הרדינג טען שבעיית הגזע היא בעיה לאומית ובינלאומית, ודרש את פירוק המחיצות בדרום. למרות זאת, הבהיר הרדינג שהוא לא תומך בעירוב גזעי או בנישואי תערובת. בנוסף, דיבר בנושא ההגירה של השחורים צפונה, וטען שהשחורים שהיגרו צפונה כדי למצוא תעסוקה החריפו את היחסים בין הגזעים.
הרדינג מינה כמה שחורים למשרות פדרליות, כמו משרת מבקר המכסים. בנוסף תמך בוועידה בינלאומית לשיפור יחסים בין הגזעים. ההתנגדות מצד הדמוקרטים הדרומיים מנעה זאת. הקו קלוקס קלאן היה בשיא כוחו בתקופה זו.
הרדינג תמך בחוק נגד לינצ'ים, שעבר בבית הנבחרים ב-26 בינואר 1922. בסנאט, החוק הובס בידי פיליבסטר של הדמוקרטים. הרדינג נאם נגד לינצ'ים ב-21 באוקטובר 1921. הקונגרס לא התעמת על חוק בנושא זכויות האזרח מאז 1890.
חוק הגירה מיוחד שעליו חתם הרדינג ב-19 במאי 1921, הקטין את מספר המהגרים ל-3% מאוכלוסייתה של אותה מדינה לפי מפקד 1910. החוק הרשה לגרש מהגרים לא חוקיים, אולם הרדינג, שדרש אכיפה אנושית לחוק, העניק אשרות הגירה לאלפי מהגרים.
חוק האמהות
הרדינג חתם, ב-21 בנובמבר 1921, על חוק האמהות. החוק הוביל לתוכנית הרווחה הגדולה הראשונה בתולדות ארצות הברית, ומימן כמעט 3,000 ילדים ומרכזים רפואיים במדינה. הרופאים הונחו להציע טיפול מונע בנוסף לטיפול בילדים חולים. הם נדרשו לעזור לנשים בהריון ולמנוע מילדים בריאים לחלות. עובדים סוציאליים נשלחו כדי לוודא שההורים מטפלים בילדיהם. אף על פי שהחוק היה תקף במשך שמונה שנים בלבד, הוא הכין את הקרקע לתוכניות הניו דיל בשנות השלושים. נשים רבות שקיבלו זכויות הצבעה ב-1920, קיבלו כעת הזדמנויות תעסוקתיות כעובדות סוציאליות.
סובלנות דתית
הרדינג היה סובלני כלפי דתיות אחרות. הוא מינה את הרב יוסף קורנפלד ואת האב ג'וזף דנינג למשרות חוץ דיפלומטיות. בנוסף, מינה את אלברט לסקר, איש עסקים יהודי ומנהל מסע הבחירות שלו ב-1920, לראש מחלקת הדואר. במכתב חשאי, תמך הרדינג בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
חייו בבית הלבן
ממוזער|הנשיא הרדינג וכלבו, 1922
קתרין פורבס, אשתו של צ'ארלס פורבס, שהיה הממונה של הרדינג ללשכת החיילים המשוחררים, זכתה לגישה חסרת תקדים לבית הלבן. פלורנס הרדינג הייתה חברתה מאז שנפגשו בהוואי, במהלך חופשה. ב-1921, כתבה קתרין סדרת כתבות לוושינגטון פוסט ותיארה את אורח חייהם של הרדינג ואשתו. הזוג הראשון רצה שיכירו אותו כזוג ביתי. בארוחות ערב, כלבו של הרדינג זכה לשאריות של האורחים, ושיחק עם הילדים. ריפוד אדום מתחרה כיסה את רוב הרהיטים. לבושו הרשמי של הרדינג היה טוקסידו, חולצה וכפתורי פנינה. פלורנס דיברה עם אורחים רבים בו זמנית. בתוך הבית הלבן, היה לזוג שעון סבא גדול, אקווריום עם דג זהב, ואזה צרפתית עם ערבות, שטיח צבעוני ופסנתר. לעיתים ערך הרדינג סיורים בבית הלבן לילדים.
סגנון חייו של הרדינג היה שונה בהשוואה לזה של וילסון. בחדר האורחים, הגיש הרדינג ויסקי לאורחיו במסיבות, בתקופה שבה היה עליו לאכוף את חוק היובש. בתו של תאודור רוזוולט טענה שהיה לו ויסקי מכל סוג אפשרי. חלק מהאלכוהול הוחרם משוטרים שאכפו את חוק היובש. פלורנס ערבבה משקאות לאורחים. הרדינג שיחק פוקר פעמיים בשבוע, עישן ולעס טבק. מספרים שזכה פעם בענק פנינים בשווי 4,000 דולר במשחק פוקר בבית הלבן. אף על פי שתומכי חוק היובש גינו אותו על מסיבות אלו, טען הרדינג ששתיית משקאות פרטית היא עניין שלו בלבד.
פרשיות שחיתות
אחרי זכייתו בבחירות, מינה הרדינג כמה מעמיתיו הוותיקים ותורמים למשרות פוליטיות בכירות ששלטו בסכומי כסף רבים. הם נודעו כ"חבורה מאוהיו", ורבים מאותם עמיתים השתמשו בכוחם החדש כדי להשיג רווח אישי. הרדינג היה אחראי למינויים, אולם לא ברור כמה, אם בכלל, היה מודע לפעולות של חבריו. אין ראיות שמראות שהרדינג הרוויח מהפשעים, אך הוא גם לא הצליח לבלום אותם. הפרשיה היחידה שנחשפה במהלך חייו הייתה בלשכת החיילים המשוחררים. לאחר התאבדותם של צ'ארלס קרמר (לשכת החיילים המשוחררים) ושל ג'ס סמית' (מחלקת המשפטים) הרכילות גברה. הרדינג הגיב לכך בתערובת של כעס, צער ומבוכה.
לפני שהפרשיות נחשפו, האהדה כלפי הרדינג החלה לרדת, אולם הוא היה נחוש להיבחר מחדש, למרות תמיכה בהנרי פורד מצד הדמוקרטים. במהלך טיול לאלסקה ב-1923, שאל הרדינג את העיתונאים ואת מזכיר המסחר הובר כיצד להגיב לעוזרים שבגדו בו. בנוסף, הוא טען שיום יבוא והציבור יבין את כל מה שחלק מחבריו הטובים עשו לו. היסטוריונים טוענים שלא דיבר על פול ועל דוהרטי בדבריו. הרדינג ביצע רפורמה בלשכת החיילים המשוחררים במרץ, 1923.
פרשיית הטיפוט דום
ממוזער|שמאל|אלברט פול, מזכיר הפנים הראשון של הרדינג, וחבר הקבינט הראשון שנשלח לכלא.
הפרשייה הידועה ביותר הייתה פרשיית ה"טיפוט דום", שרובה נחשפה לאחר מותו של הרדינג. מדובר בפרשיית שוחד שהתרחשה בין 1921 ל-1922. אלברט פול, מזכיר הפנים, החכיר שמורות נפט של הצי האמריקני בצוק "טיפוט דום" (בצורת קומקום) בוויומינג ובשני מקומות בקליפורניה לחברות נפט פרטיות בשיעורים נמוכים וללא מכרז. פול הואשם בקבלת שוחד מחברות הנפט ונשלח לכלא.
לפני פרשת ווטרגייט, נחשבה פרשיית הטיפוט דום לשערורייה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. היא פגעה במוניטין ממשל הרדינג, שכבר החל להיפגע בגלל הטיפול בשביתת הכורים וביטול הבונוס ליוצאי מלחמת העולם הראשונה ב-1922.
בתחילת המאה העשרים, הצי האמריקני עבר מפחם לדלק נוזלי. כדי להבטיח אספקה מתמדת של דלק, אזורים מסוימים שמהם הופק נפט הפכו לשמורות בידי ויליאם הווארד טאפט. ב-1921, הוציא הרדינג צו שהעביר את שלוש השמורות ממחלקת הצי אל מחלקת הפנים. המעבר הושלם ב-1922.
בסוף 1922, החכיר פול את זכויות הפקת הנפט בטיפוט דום להארי פורד סינקלייר, נשיא חברת Mammoth Oil. הוא החכיר את השאר לאדוארד דוני. שתי הפעולות בוצעו ללא מכרז, תחת חוק החכרת המינרלים של 1920.
התנאים היו טובים לחברות הנפט, והפכו את פול לעשיר. פול קיבל הלוואה ללא ריבית מדוני, של 100,000 דולר (1.33 מיליון היום) בנובמבר 1921. הוא קיבל עוד מתנות מדוני וסינקלייר, שהסתכמו ב-404,000 דולר (5.37 מיליון היום). העברת הכספים הזאת הייתה לא חוקית. פול ניסה להסתיר את מעשיו, אולם השיפור הפתאומי ברמת חייו היה חשוד.
באפריל 1922, כתב מפיק נפט מוויומינג לסנאטור במחאה על מתן הזכויות לסינקלייר. כעבור יומיים, דרש הסנאט חקירה בנושא. הסנאטור הרפובליקני, רוברט לה פולט מוויסקונסין, הוביל את החקירה. בתחילה האמין לה פולט שפול היה חף מפשע, אולם לאחר פריצה למשרדו בסנאט, עלה חשדו.
פול ניסה להסתיר את השחיתות, ולהתמקד בכך שההחכרה הייתה חוקית. פרוטוקולים המשיכו להיעלם באופן מסתורי. ב-1924, נותרה השאלה כיצד הפך פול לעשיר כל כך במהירות ובקלות. הכסף מהשוחד הלך להשקעות בעסקי הבקר של פול. לבסוף, כשנראה היה שפול יצא זכאי, התגלה שלא הצליח להסתיר את ההלוואה מדוני.
הפרשיה נפתחה לציבור, והמשפט המשיך במהלך העשור. ב-1927, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שההחכרה הושגה בשחיתות, והחזירה את השמורות אל הצי.
ב-1929, נמצא פול אשם בקבלת שוחד. ב-1930, הואשם דוני במתן שוחד. בנוסף, הוא עיקל את ביתו של פול בגלל "הלוואות שלא חזרו", כלומר, השוחד. סינקלייר נשפט לחצי שנה בכלא בגלל שיבוש הליכי חקירה.
אף על פי שפול היה האשם בפרשה, המוניטין של הרדינג ספג מכה קשה. הראיות על אשמתו של פול עלו רק לאחר מותו של הרדינג ב-1923.
מחלקת המשפטים
ממוזער|שמאל|הארי דוהרטי, התובע הכללי של ארצות הברית, 1920.
מינויו של הארי דוהרטי לתפקיד התובע הכללי זכה לביקורות רבות. כמנהל מסע הבחירות של הרדינג, התמיכה של דוהרטי באוהיו ומהלכיו מאחורי הקלעים עם הפוליטיקאים לא נחשבו כנתונים טובים לתפקיד. היסטוריונים טענו שמשרד המשפטים תחת דוהרטי היה "גוב אריות של פוליטיקאים". ב-16 בספטמבר 1922, ניסה הקונגרס להדיח את דוהרטי. ב-4 בדצמבר, החלה נגדו חקירה. הליך ההדחה נעצר כיוון שלא היה ניתן להוכיח שדוהרטי הגן על האינטרסים שלו בנושאי מונופולים.
בפרשיה אחת נטען שדוהרטי העלים עין מתאגיד שגבה 2.3 מיליון דולר יותר ממה שהממשלה הייתה זקוקה לו בזמן המלחמה. מחלקת המשפטים מנעה ביצוע הליכים משפטיים לתאגיד. לדוהרטי הייתה מניה בתאגיד, אולם הוא לא הואשם בעניין.
דוהרטי נשאר בתפקידו בימים הראשונים של ממשל קולידג', אולם התפטר ב-28 במרץ 1924, בעקבות האשמות שקיבל שוחד מיצרני אלכוהול. דוהרטי נשפט וזוכה פעמיים מאשמות שחיתות. עורכי דינו האשימו עוזרים במחלקת המשפטים בשחיתות.
התובע הכללי של הרדינג שכר את ויליאם בורנס כדי לנהל את לשכת החקירות של המחלקה. נטען שבורנס ביצע חיפושים לא מוסמכים באויבים פוליטיים במחלקה. מספר חברי קונגרס גילו שצותתו להם וגנבו את מסמכיהם. הוא שכר אנשים מפוקפקים כדי לעשות זאת.
הסחר בסמים השתולל בבית הסוהר באטלנטה במהלך תקופת דוהרטי. בעקבות רפורמות בבית הכלא, פוטרו שוטרים והוגשו כתבי אישום כנגד אחרים, אולם דוהרטי לא דחף לחקירות. לאחר שהחלו לחקור את אספקת הסמים מחוץ לכלא, פיטר דוהרטי את מנהל הכלא והחליפו בחבר קרוב.
לפי חקירה בסנאט ב-1924, סידר דוהרטי מינויים פוליטיים לחבריו במחלקה, במקרים רבים בעזרת שוחד. רבים סידרו חנינות בתמורה לשוחד.
ג'ס סמית'
עוזרו האישי של דוהרטי, ג'ס סמית', נחשב לדוברו ואיש אמונו של התובע הכללי (וכך גם של הנשיא). סמית' נחשב לשליח של דוהרטי, ולדמות מרכזית בנושאי השחיתות.
במהלך תקופת היובש, קיבלו בתי מרקחת אישור למכירת אלכוהול רפואי. לפי עדות בפני הקונגרס, ארגן דוהרטי שג'ס סמית' ימכור את האישורים לחברות תרופות שייצגו יצרני אלכוהול בלתי חוקיים. היצרנים רכשו ויסקי רב בעזרת האישורים, וסמית' הרוויח מכך. סמית' סיפק ויסקי לבית הלבן ולחבריו מאוהיו, כשהחביא את הוויסקי במזוודה.
לבסוף, השמועות על כך שסמית' השתמש במכוניות ממשלתיות בחינם כדי להגיע למסיבות עלו אל הרדינג. הרדינג ביטל את חסינותו ודוהרטי ביקש שיעזוב את וושינגטון. ב-30 במאי 1923, נמצאה גופתו של סמית' בדירתו של דוהרטי, עם חור מקליע אקדח בראשו. ויליאם בורנס הוציא משם מיד את גופתו של סמית' ולא ניתחו אותה. היסטוריונים טענו שמדובר בהתאבדות, ושעוזרו של דוהרטי נכנס לחדרו של סמית' רגעים לאחר שהתעורר בעקבות הרעש, ומצא את סמית' על הרצפה עם ראשו בפח האשפה ואקדח בידו.
לשכת החיילים המשוחררים
ממוזער|שמאל|צ'ארלס פורבס, מנהל לשכת החיילים המשוחררים שהואשם בהונאה.
צ'ארלס פורבס, מנהלה הנמרץ של לשכת החיילים המשוחררים, התעלם מצרכיהם של חיילי מלחמת העולם הראשונה כדי לצבור הון. כדי להגביל את השחיתות בלשכה, התעקש הרדינג על פרסום פומבי של חוזים ממשלתיים, אולם פורבס סיפק מידע פנימי לחבריו כדי שיהיה להם יתרון. לאחר מינויו, הצליח פורבס להשיג אישור מהרדינג לשליטה מוחלטת על בניית בתי החולים והאספקה ליוצאי צבא. פורבס הונה את הממשלה בסכום של 225 מיליון דולרים בתקציבי בתי החולים, והעלה את עלויות השיפוצים מ-3,000 דולר לאדם ל-4,000. משימתו המרכזית של פורבס, שהשיג תקציב חסר תקדים של כ-500 מיליון דולר לשנה, הייתה לבנות בתי חולים ברחבי המדינה כדי לסייע לחיילים הפצועים.
באביב 1922, נסע פורבס ברחבי המדינה וביקר באתרי בנייה של בתי החולים. במהלך הנסיעות, קיבל לכאורה פורבס מתנות ואלכוהול, השיג שוחד של 5,000 דולר בשיקגו, והבטיח ליזמים מושחתים 17 מיליון דולר בחוזים הממשלתיים. הוא הלך למסיבות, שתה אלכוהול מוברח והימר.
כשהוא נחוש להשיג יותר כסף, עם חזרתו לוושינגטון החל פורבס למכור אספקה רפואית יקרה. הממשלה אגרה כמויות גדולות של אספקה רפואית במהלך המלחמה, ופורבס מכר אותם לחברות תרופות במחיר מוזל, תוך שהוא מקבל אחוזים מהרווחים.
פורבס התעמת עם דוקטור צ'ארלס סוייר, מנהל ועדת האשפוז הפדרלית, בנוגע לסמכות בלשכה. סוייר, רופא הומאופתי שהיה גם רופאו של הרדינג, סיפר להרדינג על המכירות של פורבס. לבסוף זימן הרדינג את פורבס לבית הלבן ודרש שיתפטר. הרדינג לא היה מוכן להכריז על פיטוריו, ונתן לו לברוח לאירופה בטיעון שיעזור לחיילים אמריקנים פצועים באירופה. כשהיה באירופה, שלח להרדינג את מכתב ההתפטרות שלו ב-15 בפברואר 1923.
הרדינג החליט למנות את פרנק היינס, תומך ברפורמה, ללשכת החיילים המשוחררים. היינס ניקה את המחלקה. כשפורבס חזר אל המדינה, הוא ביקר את הרדינג בבית הלבן. הרדינג תפס בגרונו, ניער אותו וטען שבגד בו. אורח שהייתה לו פגישה עם הנשיא נכנס אל החדר ופורבס הלך. הרדינג כעס על ה"בגידה" והם לא התראו יותר. ב-1926, הורשע פורבס במשפט, ונשפט לשנתיים בכלא. הוא שוחרר בנובמבר 1927.
צ'ארלס קרמר, יועצו המשפטי של פורבס בלשכת החיילים המשוחררים, זעזע את המדינה כשהתאבד ב-1923. עוזרת מצאה את גופתו בשירותי ביתו בבוקר 14 במרץ, עם חור מאקדח בראשו. לפני מותו, הוא נחקר בידי הסנאט והואשם בשחיתות. קרמר הכחיש את ההאשמות וטען שתמיד היה כנה. הוא שילם 40,000 דולרים מכספי חיילים משוחררים לבעלי אדמות כדי לחכור אדמות שעליהם יבנה בית חולים לחיילים משוחררים. ערך הקרקע היה 4,000 דולר בלבד. הרדינג החליף כמה עובדים בלשכת החיילים המשוחררים.
ועדת הספינות של ארצות הברית, משרד רכוש הזרים ולשכת חוק היובש
שמאל|ממוזער|בול דואר של הרדינג.
ב-13 ביוני 1921, מינה הרדינג את אלברט לסקר לתפקיד מנהל ועדת הספינות של ארצות הברית. לסקר היה תורם להרדינג, ולא היה לו ניסיון בנושא. חוק מ-1920 הרשה לוועדה למכור ספינות ממשלתיות לתאגידים פרטיים. חקירה של הקונגרס גילתה שבתקופת לסקר, ספינות פלדה יקרות שעלו כ-200–250 דולרים לטון, נמכרו במחיר של 30 דולרים לטון לחברות ספנות ללא אישור. לסקר התפטר ב-1 ביולי 1923.
תומאס מילר, ראש המשרד לרכוש זרים, הואשם בקבלת שוחד. זכויות האזרח שלו נלקחו והוא נשפט ל-18 חודשים בכלא ונאלץ לשלם 5,000 דולר. לאחר 13 חודשים בכלא, הוא שוחרר. הנשיא הובר העניק לו את זכויות האזרח שלו ב-2 בפברואר 1933.
רוי היינס, מנהל לשכת חוק היובש, ניהל משרד מושחת לחלוטין. הלשכה מכרה אלכוהול וגרפה כסף רב לכיסה.
טיולים למערב, מחלה ומוות
ביוני 1923, יצא הרדינג למסע ברחבי המדינה כדי להסביר לעם את מדיניותו ולהתחבר אליו. לוח הזמנים כלל 18 נאומים ושיחות לא רשמיות. יחד איתו היו מזכירים רבים, יושב ראש בית הנבחרים ואדמירל. במהלך טיולו, הפך לנשיא הראשון שביקר באלסקה.
בריאותו נפגעה מאז סתיו 1922. רופאים אמרו שהוא סבל בלבו. בתחילת 1923, היה קשה לו לישון.
אף על פי שהרדינג רצה לרוץ לכהונה שנייה, הוא הפך למודע לבעיות הבריאות שלו. הוא הפסיק לשתות, מכר את ה"סטאר" כדי להשיג 170,000 דולר, ודרש מדוהרטי לנסח צוואה חדשה בעבורו. הרדינג, יחד עם דוקטור צ'ארלס סוייר, האמין שטיול הרחק מוושינגטון ירגיע אותו. ביולי 1923, הביקורת כלפי הממשל עלתה. לפני היציאה לטיול, דיווח הרדינג על כאבים בחזה שהקרינו אל זרועו השמאלית.
סנט לואיס, קנזס ודנוור
במהלך טיולו של הרדינג למערב, עמדותיו הפוליטיות התרחבו והוא החל להתרחק מהעמדות הרפובליקניות. בסנט לואיס, הוא קידם את השתתפות ארצות הברית בבית המשפט העולמי. בקנזס, נאם על חקלאות ולמגינת ליבו של רופאו, רכב על קומביין בקיץ החם.
בדנוור, הסביר הרדינג על מעלותיו של התיקון ה-18 לחוקה, וטען שיש לציית לחוקי היובש, שלא יבוטלו לעולם. הרדינג עצמו לא שתה ויסקי במהלך המסע. הוא החליט לחרוג מהעמדה הבדלנית הרפובליקנית, ודרש השקעה גוברת בביטחון הלאומי למקרה של מלחמה נוספת. בנוסף נאם בזכות הפועלים להתאגד, ונאם כנגד אלו שביקשו להשמיד את תנועות העבודה. בטקומה, וושינגטון, קרא מכתב שקידם את ניסיונותיו להנהיג יום עבודה בן 12 שעות. הרדינג טען שחווה חוויה רוחנית.
טיול לאלסקה
ממוזער|שמאל|הנשיא והגברת הרדינג על הרכבת הנשיאותית באלסקה, יחד עם חברי הקבינט ביולי, 1923.
הנשיא הרדינג, כשלוח הזמנים המתיש שלו ממשיך, הפליג בספינה אל אלסקה. במהלך ארבעת הימים בים, לא הצליח הרדינג לנוח. השמועות על השחיתות בממשלו החלו לצוץ בוושינגטון. כשהיה באלסקה, הוא נדהם לקבל מכתב שפירט פעילויות בלתי חוקיות שלא ידע עליהן.
הרדינג הגיע לאלסקה כדי לפתוח את האדמות להפקת נפט, כרייה, פיתוח עצים ותעשייה. הוא רצה לעודד מתיישבים לעבור לשם. הוא קיווה שעם השלמת מסילת אלסקה, החיילים המשוחררים יחזרו אל ביתם באלסקה, ופועלים מובטלים יפנו לאלסקה כדי להשיג עבודה. הרדינג הביא איתו גם את מזכירי הפנים, המסחר והחקלאות, כדי שיקצצו את הביורוקרטיה במחלקותיהם.
הרדינג הגיע לאלסקה ב-7 ביולי 1923. הרדינג ביקר בכל רחבי אלסקה עד 20 ביולי.
המידע שאסף הרדינג במהלך הסיור חשף ששיפור החקלאות בדרום-מרכזה של אלסקה ידרוש השקיה, עקב רמת המשקעים הנמוכה. בנוסף, ב-1923, אוכלוסיית הסלמון הידלדלה עקב דיג-יתר. העברת פחם מאלסקה תהיה יקרה מאוד.
ממוזער|שמאל|הנשיא וגברת הרדינג יורדים מהספינה בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה, ב-26 ביולי 1923.
לאחר שעזב את אלסקה, נסע הרדינג אל ונקובר. בכך הוא הפך לנשיא הראשון שביקר בקנדה במהלך תפקידו. לאחר קבלת פנים רשמית וסיור בעיר, שיחק הרדינג גולף. הוא התעייף והתעוררו בו בחילה וכאבי בטן. דוקטור סוייר האמין שהיה מדובר בהרעלת מזון. למרות זאת, רופא אחר בחן אותו וגילה שליבו התנפח. הרדינג החליט להמשיך להיפגש עם נכבדים קנדיים ונאם בפני 50,000 איש בעזרת מיקרופונים.
לאחר מכן נסע לסיאטל. הוא נאם בפני 25,000 איש באוניברסיטת וושינגטון. הוא דיבר על אלסקה, ועל הפקת הנפט בתוכה. הרברט הובר כתב את הנאום והרדינג טען שיגן על הטריטוריה מרמאים ומחפשי רווחים. לאחר שסיים את הנאום בחופזה, עזב הרדינג במהירות, בלי לחכות לתשואות הקהל. היה זה נאומו הציבורי האחרון. לאחר מכן טייל ברכבת אל פורטלנד, אורגון. נאום שנקבע לו שם בוטל.
מותו בסן פרנסיסקו, לוויה ומצבות זיכרון
ממוזער|תהלוכת הלוויה של הרדינג עוברת ליד הבית הלבן.
הרכבת הנשיאותית המשיכה אל סן פרנסיסקו. מזכיר המסחר הובר שלח מברק לחברו הרופא בקליפורניה וביקש ממנו לבוא לבדוק את הנשיא. במלון, פיתח הרדינג דלקת ריאות. הרדינג, מותש לחלוטין, ציווה שנאומו יודפס בעיתונות כדי לתקשר עם הציבור. ניתנו לו תרופות כדי להרגיע את ליבו בטווח הקצר. ביום חמישי, נראה היה שמצבו השתפר, אז רופאיו הלכו לארוחת ערב. הדופק שלו היה רגיל, והזיהום בריאות פחת. באופן בלתי צפוי באותו הערב, נחנק הרדינג ומת במהלך שיחה עם אשתו בסוויטה הנשיאותית במלון, ב-7:35 בערב ב-2 באוגוסט 1923. דוקטור סוייר טען שהרדינג חווה שבץ, אולם הרופאים לא הסכימו. הם טענו שהבעיה הייתה בלב. גברת הרדינג סירבה לאשר נתיחה שלאחר המוות. רבים טוענים שהסממנים של הרדינג העידו על אי-ספיקת לב. רופאים אחרים טענו להתקף לב. הרדינג הוחלף בתפקידו בידי סגנו, קלווין קולידג'.
ממוזער|קבר הרדינג במריון, 1931.
הרכבת נסעה מזרחה במשך ארבעה ימים- הפעם הראשונה מאז שגופתו של לינקולן הוסעה ברכבת. מיליונים הלכו אליה כדי לחלוק לו כבוד אחרון. ארון הקבורה של הרדינג הוצב באגף המזרחי בבית הלבן, והלוויה הממלכתית התרחשה ב-8 באוגוסט. האומה והאזרחים התאבלו עליו. הרדינג נחנט בבית הקברות במריון. לאחר מותה ב-21 בנובמבר 1924, נקברה פלורנס ליד בעלה. שארית גופותיהם נטמנו מחדש ב-20 בדצמבר 1927, בקבר הרדינג במריון. הרדינג היה אחד מהנשיאים היחידים שאביו עוד היה בחיים כשמת (השני היה ג'ון קנדי).
תאוריות על הגורם למותו
מותו הפתאומי של הרדינג הוביל לשמועות שהורעל או התאבד. ההתאבדות נראית לא סבירה, כיוון שתכנן לרוץ לכהונה שנייה ב-1924. השמועות על ההרעלה הוזנו בגלל ספר, שבו נטען שפלורנס הרעילה את בעלה.
סירובה של הגברת הרדינג לנתיחה שלאחר המוות הוסיפה לתאוריה. אולם לפי הרופאים שביקרו את הרדינג, כל הסימנים העידו על אי-ספיקת לב.
המסמכים הנשיאותיים
מיד לאחר מותו של הרדינג, חזרה הגברת הרדינג אל וושינגטון ונשארה בבית הלבן לזמן מה עם משפחת קולידג'. ב-1963, נטען שהיא אספה ושרפה מכתבים ומסמכים רבים של הרדינג, רשמיים ולא רשמיים. נטען ששכרה מזכירות בביתה שיעזרו לה לאסוף את מכתביו של הרדינג ולשרוף אותם.
למרות זאת, כך נטען, מזכירו האישי של הרדינג שלח לה קופסאות מעטות מתוך החומר הנשיאותי. המסמכים אוחסנו במרתף הבית הלבן ונמצאו רק ב-1929. בנוסף, נשמרו במרתף ביתו של המזכיר מסמכים מתקופת הרדינג בסנאט, ותיעוד של מסע הבחירות שלו.
עד 1935, המסמכים הנשיאותיים הגיעו אל האגודה לזכר הרדינג, וב-1963 עברו אל מדינת אוהיו ונפתחו לציבור באפריל 1964.
הרדינג והציונות
הרדינג היה תומך נלהב של התנועה הציונית ובמהלך כהונתו הכירה ארצות הברית בהצהרת בלפור ובזכות העם היהודי ל"בית לאומי" בארץ ישראל. תחילה, הרדינג לא היסס להביע בפומבי אהדה לציונות ול'מטרותיה הנעלות' כפי שכינה אותן. ב-1 ביוני 1921, פחות משלושה חודשים לאחר נאום השבעתו, ציין הרדינג ביוזמה, "לא ייתכן שמישהו שלמד את כלל שירותו של העם העברי יימנע מהאמונה שיום אחד יוחזר לו הבית הלאומי ההיסטורי שלו אשר בו יכנסו לשלב חדש וגדול יותר בתרומתם לקידום האנושות."
לאחר מכן, ב-13 בינואר 1922, אירח הרדינג את נחום סוקולוב, נשיא הוועד הפועל של הקונגרס הציוני העולמי, בבית הלבן במשך כמעט שעה והביע "אהדה לציונות" תוך שהוא מבטיח "תמיכה נוספת של ממשלת ארצות הברית." הפגישה הייתה עבור המשלחת של סוקולוב הישג חשוב במאמציהם להשיג את התמיכה האמריקאית במדינה היהודית המיועדת. במסר שנשלח להסתדרות הציונית באמריקה ב-25 ביוני אותה שנה, הרדינג כתב כי הביע: "התעניינות ארוכת שנים, סנטימנטלית ומעשית, בתנועה הציונית הגורמת לי לאחל לפגוש את חברי הארגון ולהביע את ההערכה שאני מרגיש בשם התנועה הגדולה."
ב-21 בספטמבר 1922 חתם הרדינג על החלטת לודג'-פיש, החלטה משותפת שהתקבלה פה אחד על ידי שני בתי הקונגרס שאישרה את התמיכה האמריקאית בהצהרת בלפור מ-1917 שבה ממשלת בריטניה הביעה את תמיכתה ביצירת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. ההחלטה הוצגה ביוני 1922 על ידי שני רפובליקנים, חבר בית הנבחרים המילטון פיש השלישי והסנאטור הנרי קאבוט לודג', אך זכתה במהירות לתמיכה דו-מפלגתית נרחבת. מחלקת המדינה האמריקאית והניו יורק טיימס הביעו את עמדתם נגד ההחלטה, אך הנשיא התעלם מההפגנתיות שלהם והתעקש לתת להחלטה את החותמת הנשיאותית שלו. על ידי הוספת חתימתו להחלטה, העניק הרדינג גיבוי רשמי של ארצות הברית למטרות התנועה הציונית, והעניק לה לגיטימציה נוספת בעיני אמריקאים רבים וכן יהודים רבים.
שבועות ספורים קודם לחתימה על ההחלטה, ב-21 באוגוסט 1922, כששלח ברכת ראש השנה לקהילת יהודי ארצות הברית, כתב הרדינג: "השנה הזאת, הנצחת ראש השנה, יום השנה החדשה של העם היהודי, תציין את סופה של שנה בולטת באופן מיוחד בדברי הימים של היהודיים. זו נראתה כשנה בעלת הבטחה מובהקת לעם היהודי כי השאיפה הארוכה שלו לבסס מחדש את הלאום היהודי במולדתו של העם הגדול הזה אמורה להתממש בהחלט. זהו אירוע בעל משמעות לא רק לעם היהודי, אלא גם לשורות חבריו ולמעריכי ומותכי רצונו בכל מקום, שהאומה האמריקאית תמיד הייתה גאה להימנות שבושורת אלו".
רומנים מחוץ לנישואין
היה להרדינג רומן מחוץ לנישואין עם קרי פיליפס, אישה ממריון, שנמשך חמש-עשרה שנה והסתיים ב-1920. המכתבים ביניהם התגלו אצל עורך דין ממריון, בזמן איסוף חומר לספר על הרדינג. חלק מאנשי אוהיו רצו להשמיד את המכתבים כדי לשמור על המוניטין של הרדינג. יורשיו של הרדינג טענו לבעלות על המכתבים. ב-1971, נתרמו המכתבים לספריית הקונגרס, ונפתחו לציבור רק ב-2014.
האישומים בנוגע לפילגש של הרדינג, נן בריטון, נשארו לא ידועים. ב-1927, פרסמה בריטון ספר שבו טענה שבתה היא בתו של הרדינג. הספר נמכר כספר פורנוגרפי. מאז מותו ב-1923, המוניטין שלו צנח, ורבים האמינו לבריטון. הציבור נדהם מהפרטים של בריטון, כמו טענתה שקיימו יחסים בארון הבית הלבן, כשסוכנים מהשירות החשאי מוצבים כדי למנוע פולשים לפרטיות. חבר המושבעים פסק נגדה כשהואשמה בהוצאת דיבה. לפי משפחת הרדינג, הנשיא היה עקר. בריטון טענה שהרדינג שילם לה 500 דולר בחודש כמזונות לילדה, אולם שהשמידה כל מכתב ממנו לבקשתו.
היסטוריונים שהתעסקו בדמותו של הרדינג לא הגיעו למסקנה מגובשת בנוגע להאשמותיה של בריטון. ב-2015, השוואות דנ"א בין המשפחות הובילו למסקנה שהרדינג אכן היה אביה של הילדה. כמה כותבים עמדו על כך שניאופיו של הרדינג שימשו נגדו, בהתחשב בכך שגם גרובר קליבלנד נבחר לנשיאות ב-1884, אף על פי שהיה ידוע שהייתה לו פילגש ושהיה לו בן מחוץ לנישואין.
תדמיתו ההיסטורית
ממוזער|שמאל|בול זיכרון להרדינג מ-1923.
עם מותו, התאבלה האומה על הרדינג. האירופאים טענו שהוא איש שלום, והעיתונאים האמריקנים טענו שנתן את חייו למדינה. חבריו היו המומים ממותו.
מעט לאחר מותו, פורסמו כתבים עליו. באותה התקופה, השערוריות בממשלו פורסמו, והממשל שלו הפך לשם נרדף לשחיתות בעיני הציבור. בסוף שנות העשרים, כתבים רבים לעגו והשמיצו אותו. הספרים טענו שהיה נשיא חלש ביותר. פרסומה של נן בריטון גם החליש את המוניטין שלו. הנשיא קולידג', שלא רצה להיות קשור אל קודמו, סירב לחנוך את קברו. הובר, יורשו של קולידג', גם לא רצה לעשות זאת, אולם ב-1931, חשף את ההקדשה על הקבר כשקולידג' בקהל. באותה התקופה, כשהשפל הגדול החל, הובר היה שנוא כמעט כמו הרדינג.
בשנות השלושים המשיכו להתפרסם כתבים כנגד הרדינג, שטענו שלא התאים לתפקידו. תומכי הרדינג טענו שלא נותנים לו מספיק קרדיט על הדברים שביצע כראוי במשרתו.
ממוזער|שמאל|תמונה של הנשיא והגברת הראשונה מ-1922. גברת הרדינג הגנה בעוז על תדמיתו של בעלה.
פתיחת מסמכיו של הרדינג לעיון הציבור ב-1964 הובילה לפרסום ביוגרפיות עליו. ביוגרפיה אחת טענה שהשמועות על מוצאו השחור של הרדינג הובילו לשמרנות שלו ולניסיונו להסתדר עם כולם. ביוגרפיה מ-1969 ניסתה לנקוט בעמדה חיובית יותר, אף על פי שהואשמה בניסיון לתת להרדינג קרדיט על מדיניות מוצלחת של חברי הממשל שלו, ועל הטענה הבלתי מבוססת שהרדינג היה יותר אסרטיבי ב-1923.
ספרים חדשים טענו שההיסטוריה מחמירה עם הרדינג. נטען כנגד הספרים שהם מתעלמים מפרקים מביכים מחייו של הרדינג, כמו שתיקתו כשיריבו, הוגאן, הותקף במהלך מסע הבחירות לסנאט בנוגע לדתו.
הרדינג נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר. בסקר מ-1948, שהיה מהראשונים לגבי הנשיאים, הוא דורג במקום האחרון. הוא דורג במקום האחרון מספר פעמים. כמה אנשים טוענים שלהרדינג מגיע יותר קרדיט ממה שניתן לו.
הסיבה לדירוגו הנמוך, בעיני רבים, היא העובדה שאחריותו כנשיא הייתה כלפי המחדלים בממשלו. אם מביאים לו קרדיט על הישגיהם של יוז או הובר, עליו לספוג גם את האחריות בנושאי דוהרטי ופול. בעיקר, כך נטען, עליו לשאת באחריות על כך שלא פעל כנגד אישים מושחתים בממשלו. בשתיקתו פגע בכבודו ולא הצליח לשמור על תדמית אהודה בקרב ההיסטוריונים.
לקריאה נוספת
Andrew Sinclair, The Available Man: the Life Behind the Masks of Warren Gamaliel Harding, Macmillan, 1965
John W. Dean, Warren G. Harding, Times Books, 2004
Phillip G. Payne, Dead Last: the Public Memory of Warren G. Harding's Scandalous Legacy, Ohio University Press, 2009
קישורים חיצוניים
נאומו של הרדינג בזמן כהונתו
ביתו של הרדינג באוהיו (אתר היסטורי)
נאומו השנתי הראשון של הרדינג
נאומו השנתי השני של הרדינג
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מאוהיו
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1920
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:סגני מושלי אוהיו
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:בפטיסטים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1865
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1923 | 2024-06-01T08:47:43 |
ברזיליה | ברזיליה (בפורטוגזית: Brasília) היא בירת ברזיל ובירת המחוז הפדרלי של ברזיל. אוכלוסייתה מונה (נכון ל-2019) למעלה מ-3 מיליון תושבים.
ברזיליה ממוקמת על רמה בגובה של 1,070 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-930 ק"מ מהחוף. ברזיליה היא מקום מושבן של שלוש רשויות השלטון של ברזיל (הרשות השופטת, הרשות המחוקקת, המאוגדת בקונגרס הלאומי בן שני הבתים – "הסנאט" ו"בית הנבחרים", והרשות המבצעת). ברזיליה אינה שייכת לאף מדינה ממדינות ברזיל, כי אם למחוז הפדרלי של ברזיל.
בניגוד לצורת ההתפתחות המקובלת של ערים, ברזיליה היא עיר מתוכננת מראש, היא נבנתה במהלך 41 חודשים החל בשנת 1956, ועד החנוכה הרשמית ב-21 באפריל 1960. בניית העיר הוזמנה על ידי נשיא ברזיל באותה העת, ז'וסלינו קוביצ'ק, שהפקיד את מלאכת תכנון העיר בידי האדריכלים לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר.
את כל מרכז העיר ומשרדי הממשלה והתרבות חוצה השדרה הלאומית של ברזיל הנקראת: הציר המונומנטלי (אֵיסוֹ מוֹנוֹמֵנְטָל) והיא נחשבת לאחד הרחובות הגדולים ביותר בעולם.
אונסק"ו הכריזה על ברזיליה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|מפת העיר
ממוזער|300px|כיכר שלוש הרשויות בה נמצא בניין הקונגרס הלאומי של ברזיל וממנה מתחילה השדרה הלאומית – הציר המונומנטלי
ב-1761 העלה ראש ממשלת פורטוגל המרקיז דה פומבל הצעה להעביר את בירת האימפריה הפורטוגזית לפנים היבשת בברזיל הקולוניאלית. העיתונאי היפוליטו ז'וזה דה קוסטה כתב ב-1813 מאמרים בהם תמך ברעיון העתקת בירת הארץ לאזור השוכן "בקרבת המקורות השוצפים של הנהרות הזורמים צפונה, דרומה וצפון-מזרחה". ז'וזה בוניפסיו, פטריארך העצמאות של ברזיל, היה ב-1823 לראשון שהתייחס לשם ברזיליה כאל שמה של בירתה העתידית של ברזיל.
כבר בחוקה הרפובליקנית של שנת 1891 נכלל סעיף שחזה את העברת הבירה הפדרלית מריו דה ז'ניירו לפנים הארץ, והוגדר "אזור שלגביו נקבעה שייכותו לאיחוד וממוקם ברמה המרכזית של רפובליקת ברזיל, ושטחו 14,400 קמ"ר. גבולותיו של אזור זה יסומנו בבוא העת, ובו תיווסד הבירה הפדרלית העתידית." מסופר על חלום "נבואי" מתקופה זו של הכומר האיטלקי ג'ובאני בוסקו, בו נגלתה לעיניו ארץ עשירה ומשגשגת הממוקמת בקרבה לאגם, בין קוי הרוחב 15º ל-20º בהמיספירה הדרומית של כדור הארץ. יש המאמינים כי הארץ שראה ג'ובני בוסקו בחלומו הייתה למעשה בירתה העתידית של ברזיל. ברבות הימים, הוכרז בוסקו קדוש של הכנסייה הקתולית ומאוחר יותר הוכרז גם קדוש מגן של העיר ברזיליה.
באותה השנה נתמנתה ועדה האמונה על חקר שטחי הרמה המרכזית של ברזיל, בראשה עמד האסטרונום לואיס קרולס והיא הורכבה מרופאים, גאולוגים, בוטנאים. אלה ערכו סקרים על הטופוגרפיה, האקלים, הגאולוגיה, החי והצומח ומשאבי הטבע של אזור הרמה המרכזית. אזור זה נודע לימים בשם "מרובע קרולס" (Quadrilátero Cruls). בשנת 1894 הוצגו תוצאות הסקרים הללו בפני הממשלה הרפובליקנית של ברזיל.
ב-1922 איתרה ועדה של הממשל הפדרלי שטח הממוקם בסראדו של מדינת גויאס, וייעדה אותו להיות מקום מושבה העתידי של הבירה. הייתה זו שנת המאה לעצמאות ברזיל. חבר הקונגרס אנטוניו אמריקנו דו ברזיל הציג בפני מליאת בית הנבחרים מיזם לחגיגות המאה בו נכללה גם תוכנית להנחת אבן הפינה של בירתה העתידית של ברזיל, באזור הרמה המרכזית של ברזיל. נשיא הרפובליקה דאז, אפיטסיו פסואה, חתם ב-18 בינואר 1922 על צו מס' 4,494, בו הנחיות להנחת אבן הפינה וכן מינוי לשם כך של המהנדס באלדואינו ארנסטו דה אלמיידה, מנהל חברת רשת מסילות הברזל של מדינת גויאס, שמקום מושבה באראגווארי שבמדינת מינאס ז'ראיס. ב-7 בספטמבר 1922, יום עצמאותה של ברזיל, הונחה אבן הפינה לעיני הבאים בשיירה של 40 איש, בגבעת המאה (morro do centenário), שבשרשרת הרי העצמאות, המרוחקים 9 קילומטרים מהעיר פלנאוטינה שבמחוז הפדרלי.
בשנת 1954 ביקש הנשיא קפה פיליו מהמרשל ז'וזה פסואה למלא את תפקיד נשיאה של ועדה לאיתור בירה פדרלית חדשה, שתקבע את התנאים הכלליים הדרושים לשם בנייתה של העיר. לאחר מכן, אשרר קפה פיליו את בחירת אתר הבירה החדשה וקבע את גבולותיו העתידיים של המחוז הפדרלי, והנחה את הוועדה להמשיך את עבודות הבדיקה. ועדה זו היא הגוף אשר בחר בשטח המסוים בו עומדת כיום על תילה העיר ברזיליה.
הוועדה ברשות המרשל פסואה הציגה בפני הנשיא קפה פיליו בדין וחשבון עב כרס שמסרה לידיו את תוכנית הפיילוט לעיר כתוכנית האידיאלית והראויה ביותר, תחת הכותרת "מטרופולין חדשה לברזיל", בה מובא לפרטי פרטים הליך התכנון הנועז שהתבצע.
בשנת 1955, בזמן הפגנה בעיר ז'אטאי שבגויאס, הפנה אחד המפגינים שאלה לז'וסלינו קוביצ'ק, אחד המועמדים לנשיאות, לגבי דעתו על סעיף החוקה המתייחס להעתקת הבירה לפנים הארץ. קוביצ'ק ענה שהוא אכן יעתיק את הבירה. עם היבחרו לנשיא, מיזם בנייתה של ברזיליה נקבע בעדיפות עליונה ברשימת יעדיו.
תוואי רחובותיה של ברזיליה הוא כפי תוכנית פיילוט שגיבשה חברת נובאקפ (Novacap), אשר התבססה על תוכנית מקדמית של האדריכל לוסיו קוסטה, שנבחרה במכרז ציבורי. האדריכל אוסקר נימאייר תכנן את בנייני הציבור החשובים של העיר. ב-20 באפריל 1960, בשעה תשע בבוקר, נערך טקס העתקתה הסימבולית של הבירה, מריו דה ז'ניירו לברזיליה. במסגרתו סגר קוביצ'ק, במחווה טקסית ולקול מחיאות הכפיים של ההמונים, את שערי ארמון הקאטטה (Palácio do Catete), שהפך למוזיאון הרפובליקה.
העיקרון הבסיסי עליו מושתתות השיטות האסטרטגיות שיישם קוביצ'ק בפוליטיקה, כפי דבריו שלו, גובש בהשראת המורליסט הצרפתי ז'ובר שסבר כי "אם אפשר להתיר את סבך הקשר, אל לנו לחתכו". בהתבסס על אמירתו זו של קוביצ'ק, שכונה גם "הנשיא בוסה נובה", התאפשרה בנייתה של ברזיליה, בהרעפת הטבות ותשורות על האופוזיציה, תוך יצירת עובדות מוגמרות בשטח ותוך דילוג על שלבים. אף שהעיר נבנתה בזמן שיא, העתקתן בפועל של תשתיות הממשל התבצעה רק בזמן שלטונם של המשטרים הצבאיים, בשנות ה-70. גם כיום, בתחילת המאה ה-21, לא מעט גופי שלטון פועלים עדיין מהעיר ריו דה ז'ניירו.
לקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגרין, האדם הראשון בחלל, מיוחס משפט הממחיש היטב את השפעת המודרניזם של העיר. בעת שביקר בברזיליה אמר: "נדמה כי אני דורך על פניו של כוכב לכת אחר, שאינו כדור הארץ".
אחד השיקולים החשובים ביותר בעד העברת הבירה היה ביטחונה הלאומי של ברזיל. באותן השנים רווחה בברזיל הסברה שבירה הממוקמת בקו החוף פגיעה להתקפות של צבאות זרים (טענה צבאית-אסטרטגית שהעלה לראשונה העיתונאי היפוליטו ז'וזה דה קוסטה). סברה נוספת הייתה כי מוטב להסיט את מאמצי האכלוס, הפיתוח והאינטגרציה הלאומיים לפנים הארץ, שכן מסיבות כלכליות והיסטוריות התרכזה אוכלוסיית ברזיל עד אותן שנים בעיקר בקו החוף, דבר אשר הותיר את אזוריה הפנימיים של ברזיל מאוכלסים בדלילות. על כן, האמינו בברזיל כי העברת הבירה לפנים הארץ עשויה הייתה לגרום להזזת גושי אוכלוסין ולסלילתן של דרכים מהירות חדשות, שיחברו את הבירה למגוון אזורים מרוחקים בברזיל ולעודד יתר אינטגרציה כלכלית.
בתחילה תוכננה ברזיליה לאכלס 600,000 תושבים בשנת 2000, אך כבר לפני כן, ב-1996, הייתה ברזיליה לחמישית באוכלוסייתה, מבין בירות המדינות בברזיל, עם אוכלוסייה שמנתה יותר מ-1.8 מיליון תושבים.
גאוגרפיה
ברזיליה ממוקמת בקו הרוחב "16 '50 15º דרומית לקו המשווה ובקו האורך "48 '42 47º ממערב לקו גריניץ', בגובה שבין 1,000 מטרים ל-1,200 מטרים מעל פני הים ברמה המרכזית של ברזיל (Planalto Central), בה פני השטח הוא לרוב מישורי. הצומח הוא ברובו טיפוסי לאזור הסראדו. באזורים מסוימים בעיר ניתן להבחין במינים של חשופי זרע, דוגמת עצי אורן, וכן מגוון מיני עצים שמקורם בביומות אחרות בברזיל. עם זאת, החברה הציבורית שמונתה לאחראית על עצי העיר, ביצעה בעבר עקירות של מיני עצים לא ילידים לאזור, ואלה הוחלפו בעצים אופייניים לאזור הסראדו.
אקלים
אקלים בירתה של ברזיל מסתווג, על פי מספר פרמטרים של מערכת סיווג האקלים של קפן, כאקלים סוואנה טרופית (Aw לפי סיווג קפן). זהו אקלים שהוא קרוב במידה רבה לאקלים סובטרופי של גבהים (סיווג קפן – Cwb), שכן שניהם חולקים מספר מאפיינים קרובים ואף נדמה לעיתים שבשניהם שורר מעין "אביב נצחי". המאפיין העיקרי של העונות השונות הוא דרגת הלחות באוויר – חורף יבש וקיץ לח יחסית לחורף. הטמפרטורה הממוצעת של ברזיליה היא C° 20.
בחודש ספטמבר, סוף עונת היובש, הטמפרטורה הממוצעת המקסימלית היא הגבוהה ביותר – C° 28. ביולי הטמפרטורה הממוצעת המקסימלית הנמוכה ביותר, C° 25. הטמפרטורה הממוצעת המינימלית הנמוכה ביותר היא גם כן בחודש יולי (C° 13), והגבוהות ביותר הן במהלך החודשים נובמבר ודצמבר (C° 18). עם זאת, ראוי לזכור כי אלה הם ממוצעים חודשיים של טמפרטורה, כך שהטמפרטורות עשויות לעיתים לחרוג מתחום ממוצעים זה.
שיאי המינימום והמקסימום שתועדו בעבר בברזיליה הם בהתאמה C° 1.6 ו-C° 34.5.
הצומח
בתחומי המחוז הפדרלי של ברזיליה גדלים מינים מן הצומח במגוון רחב, 150 במספר. רוב העצים הם טיפוסיים לאזור הסראדו ונישאים לגבהים שבין 15 ל-25 מטרים. רבים מהם נוכסו בידי קרן המורשת האקולוגית של המחוז הפדרלי ונתונים לחסותה. כמה מן המינים העיקריים (בשמותיהם בפורטוגזית) הם: pindaíba, paineira, ipê-roxo, ipê-amarelo, pau brasil ו-buriti.
הגנת הצומח, בפרט זה הילידי למקום, נמצא באופן קבוע בראש סדר היום במחוז הפדרלי של ברזיליה. ביעור החורש הטבעי אשר נגרם כתוצאה מהתפשטות שטחי חקלאות, נמנה בין הבעיות עימן מתמודד המחוז. לטענת אונסק"ו, מאז הקמתה של ברזיליה בשנות החמישים, נעלמו 57% מסך הצומח בתחומי המחוז. כחלק מהצעדים הננקטים על מנת לשמור על החורש הטבעי, מתקיימת במחוז פעילות לקידום המודעות לנושא, ומיושמות רפורמות שמטרתן לצמצם את הפגיעה באיכות הקרקעות ולהגן על החי ועל נהרות האזור.
הידרוגרפיה
נהרות המחוז הפדרלי מוזנים כיאות במי תהום, ומסיבה זו אינם מתייבשים בעונת היובש. באחד הנהרות שבמחוז, נהר פרנואה, נבנה סכר במטרה ליצור אגם מלאכותי – אגם פרנואה – ששטחו 40 קמ"ר, 48 מטרים עומקו ו-80 קילומטרים היקפו. באגם פועלת מרינה גדולה, בה מבקר קהל גדול של שייטי וייקבורד, גולשי רוח ודייגים מקצועיים.
תחבורה
את ברזיליה משרת נמל התעופה הבין-לאומי ברזיליה-פרזידנטה ז'וסלינו קוביצ'ק. הנמל, שנקרא על שמו נשיא ברזיל לשעבר ז'וסלינו קוביצ'ק, נמצא במרחק של 11 קילומטרים ממרכז ברזיליה ומציע טיסות ליעדים בכל מדינות ברזיל וכן טיסות ליעדים מחוץ לברזיל.
בעיר פועלת מערכת רכבת תחתית בשם מטרו ברזיליה הכוללת שני קווים.
ספורט
ממוזער|250px|האצטדיון הלאומי של ברזיליה
בעיר יש מספר קבוצות כדורגל, אך אף אחת מהן לא זכתה בהישגים משמעותיים.
העיר היא אחת הערים שאירחו את מונדיאל 2014 שהתקיים בברזיל. לצורך כך שופץ האצטדיון הלאומי של ברזיליה, המשמש בדרך כלל כמגרש הביתי של הקבוצות בעיר. בנוסף ברזיליה הייתה אחת הערים שאירחו את גביע הקונפדרציות 2013 ואחת הערים שאירחו את טורניר הכדורגל באולימפיאדת 2016.
בניגוד לקבוצות הכדורגל, קבוצת הכדורסל אינסטיטוטו ויוור בסקטבול מהעיר היא אחת הקבוצות הטובות בליגת העל הברזילאית בכדורסל.
ערים תאומות
360° – מראה פנורמי מראש מגדל הטלוויזיה אל עבר הציר המונומנטלי – השדרה הלאומית של ברזיל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ערי בירה
קטגוריה:ברזיל: ערים
קטגוריה:ברזיל: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:מבנים שתכנן אוסקר נימאייר
קטגוריה:ברזיל: ערים מתוכננות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1960 | 2024-10-15T15:14:39 |
ממסר פחת | שמאל|ממוזער|250px|ממסר פחת
שמאל|ממוזער|250px|מנגנון פנימי של ממסר פחת
ממסר פחת, מפסק דלף, מפסק פחת או מפסק מגן הוא מפסק המנתק אוטומטית את הזנת החשמל, במקרה של הופעת זרם זליגה. מטרתו של המפסק להגן מפני התחשמלות. ממסר פחת יכול להגן על מכשיר בודד, על מעגל בודד, על מספר מעגלים או אף על מתקן חשמלי במלואו כגון מתקן חשמל דירתי. ישנם ממסרי פחת המיועדים לזרם חילופין, חד או תלת-פאזיים וכאלו המיועדים לזרם ישר. ממסר פחת כשלעצמו לא יכול להגן על המערכת, והוא רק משפר את ההגנה אותה מקבלת המערכת על ידי הארקה.
עקרון הפעולה של המכשיר מתבסס על מדידת ההפרש בין הזרם המגיע לממסר הפחת לבין הזרם החוזר ממנו. כאשר קיים הפרש בין הזרמים, כלומר הזרם החוזר נמוך יותר, משמעות הדבר היא זליגת הזרם דרך מקום אחר, שמקורה עלול להיות בהתחשמלות אדם, ואז ממסר הפחת מנתק את הזרם, בהתאם לרמת הרגישות שלו שנמדדת במיליאמפר. במכשיר ביתי רגיל הרגישות עומדת על 30 מיליאמפר. ממסר הפחת אינו מקטין את הזרם העובר דרך האדם המתחשמל (ה"קורבן"), אלא רק מגביל את משך הזמן לכדי 300 מילישניות.
אופן פעולה
ממסר הפחת, בגרסתו הפשוטה ביותר בנוי מטבעת פריט (Ferrite) דרכה מלופפים שלושה סלילים. הזרם עובר דרך הסליל הראשון והשני כך שהם יוצרים שטפים מגנטיים מנוגדים - במצב הרגיל בו הזרם שווה בין הסלילים, השטפים המגנטיים יבטלו זה את זה ולא ייווצר זרם בסליל השלישי, אך כאשר נוצר זרם גדול יותר באחד מהם (כתוצאה מזליגה במעגל) נוצר זרם בסליל השלישי אשר מפעיל התקן אלקטרומכני המשחרר את קפיץ הפחת וגורם לניתוק המעגל החשמלי.
דגמים של ממסרי פחת
קיימים בשוק דגמים שונים של ממסרי פחת. להלן רשימה חלקית:
זרם חילופין
דגם AC: דגם זה רגיש לזרמי תקלה סינוסואידלים. אסור לשימוש במתקנים ביתיים.
דגם A: רגיש גם לזרמי תקלה ישרים וגם לזרמים שיש בהם גלים עליונים.
דגם : דגם משוכלל רגיש לזרמי תקלה סינוסואידלים, אך חסין בפני ניתוקים לא רצויים, הנובעים מזליגת זרם רגעית ולא מסוכנת בתדרים גבוהים.
זרם ישר
דגם B: יחודו של דגם זה שבנוסף זרמי תקלה ישרים ולגל פועם הוא רגיש גם לזרם ישר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רכיבים בלוחות חשמל
קטגוריה:בטיחות חשמל
קטגוריה:התקני בטיחות | 2023-08-25T10:06:56 |
מכרסמים | מְכַרְסְמִים (שם מדעי: Rodentia) היא סדרה של יונקים קטנים, המהווים את הסדרה הגדולה ביותר במחלקה זו במספר המשפחות שבה (34), במספר הסוגים (כ-350) ובמספר המינים (למעלה מ-2,200).
ממוזער|220px|סנאי אפור
ממוזער|220px|Tamias striatus
ממוזער|220px|נובחניות כלביות
ממוזער|220px|עכבר קנגורו
ממוזער|220px|בונה אמריקאי
ממוזער|220px|עכברון הקמה
ממוזער|220px|נברן פנסילבניה
ממוזער|220px|חולדת קנים ענקית
ממוזער|220px|סמרן צפון אמריקאי
ממוזער|220px|ויסקאש המחילות
מאפיינים
שיני המכרסמים
למכרסמים מבנה שיניים מיוחד. בלסת העליונה שתי שיניים ארוכות חותכות וזוג שיניים מקביל בלסת התחתונה. שיניים אלו מתחזקות ומתארכות כל הזמן ובניגוד לאדם, למשל, משמשות לא רק לאכילה ונגיסה אלא גם לחפירה והגנה. אצל המכרסמים לא קיימים ניבים.
תזונה
מרבית המכרסמים הם אוכלי-צמחים, חלקם אוכלי-כול ומעטים מהם טורפים. לדוגמה, בישראל ניזון הקוצן מחלזונות, כאשר את הקונכייה הוא מפצח בעזרת שיניו.
גודל
המכרסמים המודרניים הם יצורים קטנים בגודלם כשהגדול במכרסמים הקיימים הוא הקפיבארה המצויה (Hydrochoerus hydrochaeris) ששוקל עד 66 ק"ג. והקטן ביותר הוא ירבוע ננס באלוצ'יסטאן (Salpingotulus michaelis) ששוקל עד 3.75 גרם. בעבר היו מינים גדולים כמו הבונה הענק ששקל עד 200 ק"ג, כמו דוב שחור, או הג'וספורטיגסי שיכל להגיע למשקל של 1,100 ק"ג. להשוואה עכבר הבית יכול להגיע למשקל של 20 גרם בבגרותו.
המכרסמים כמזיקים
המכרסמים עלולים להזיק לאדם, אם בהשחתת תוצרים חקלאיים או בהעברת מחלות. הטיפול במכרסמים דורש מאמצים רבים. כיום ניתן לרכוש מלכודות שכולאות בתוכן את המכרסם, או מלכודת דבק. שתי המלכודות לא יעילות לאורך זמן מכיוון שהמכרסם לומד להימנע ממגע עמן, בעקבות ניסיון של מכרסם אחר. אפשרות שנייה היא פיזור גלילי רעל, הרעל הוא חומר נוגד קרישה. המטרה היא שהמכרסם יאכל את הרעל וימות למעשה מאיבוד דם. החומר פועל בהשפעה איטית של כשבוע עד שבועיים, וכך המכרסם אינו מקשר בין הרעל לתמותה של חבריו.
הסכנה העיקרית ברעל היא הרעלה משנית - סיכון לחיות מחמד, בעלי חיים אחרים ולאדם, שעלולים לבוא במגע עם הרעל, מאחר שהם בעלי מנגנון קרישה זהה לעכבר. אצל בעלי חיים הסיכון קיים גם באכילת פגרי מכרסמים מורעלים. הטיפול באדם שנפגע מהרעלה יהיה מתן ויטמין K הגורם לקרישת הדם.
מיון המכרסמים
סדרה מכרסמים (rodentia)
תת-סדרה דמויי סנאי (sciuromorpha)
משפחה בונים הררים (aplodontidae)
מין יחיד בונה הררי (Aplodontia rufa)
משפחה נמנמניים (myoxidae)
משפחה סנאיים (Sciuridae)
תת-משפחה רטופות (Ratufinae)
תת-משפחה סנאים ננסיים נאוטרופיים (Sciurillinae)
סוג ומין יחיד סנאי ננסי נאוטרופי (Sciurillus pusillus)
תת-משפחה סנאים (Sciurinae)
תת-משפחה סנאים יפים (Callosciurinae)
תת-משפחה סנאיי קרקע (Xerinae)
תת-סדרה דמויי בונה (Castorimorpha)
על-משפחה Castoroidea
משפחה בוניים (castoridae)
על-משפחה גיאומיים (Geomyoidea)
משפחה ירבועניים (heteromyidae)
משפחה חולדי השק (Geomyidae)
תת-סדרה דמויי אנומלור (Anomaluromorpha)
משפחה אנומלוריים (anomalurdae)
משפחה פדטיים (Pedetidae)
סוג פדט (pedetes)
תת-סדרה דמויי עכבר (Myomorpha)
על-משפחה Dipodoidea
משפחה ירבועיים (Dipodidae)
על-משפחה עכברים (Muroidea)
משפחה עכבריים (muridae)
תת-משפחה קוצניים (Deomyinae)
תת-משפחה גרביליים (Gerbillinae)
תת-משפחה עכברי טוגו (Leimacomyinae)
סוג ומין יחיד עכבר טוגו (Leimacomys buettneri)
תת-משפחה עכברים (Murinae)
משפחה אוגריים (Cricetidae)
תת-משפחה ארוויקוליים (Arvicolinae)
תת-משפחה אוגרים (Cricetinae)
תת-משפחה Lophiomyinae
סוג ומין יחיד חולדת הרעמה (Lophiomys imhausi)
תת-משפחה Sigmodontinae
תת-משפחה Neotominae
תת-משפחה Tylomyinae
משפחה נסומיים (Nesomyidae)
משפחה עכברים אוגריים (Calomyscidae)
סוג עכבר אוגר (Calomyscus)
משפחה חולדיים (Spalacidae)
משפחה נמנמנים אוריינטלים (Platacanthomyidae)
תת-סדרה דמויי קביה (Caviomorpha)
על-משפחה Ctenodactyloidea
משפחה גונדיים (Ctenodactylidae)
משפחה חולדות לאוס (Diatomyidae)
סוג ומין יחיד חולדת לאוס (Laonastes aenigmamus)
אינפרא-סדרה דמויי דורבן (Hystricognathi)
משפחה דרבניים (Hystricidae)
קבוצת פיומורפיים (Phiomorpha)
משפחה חולדות שפניות (Petromuridae)
סוג ומין יחיד חולדה שפנית (Petromus typicus)
משפחה חולדות קנים (Thryonomyidae)
סוג חולדת קנים (Thryonomys)
משפחה מכרתניים (Bathyergidae)
משפחה חולדים עירומים (Heterocephalidae)
סוג ומין יחיד חולד עירום (Heterocephalus glaber)
קבוצת קביות העולם החדש (Caviomorpha)
משפחה סמרניים (Erethizontidae)
על-משפחת Cavioidea
משפחה אגוטיים (Dasyproctidae)
משפחה פאקות (Cuniculidae)
משפחה דינומיסיים (Dinomyidae)
סוג ומין יחיד פקרנה (Dinomys branickii)
משפחה קבייתיים (Caviidae)
על-משפחה Octodontoidea
משפחה אוקטודוניים (Octodontidae)
משפחה טוקואיים (Ctenomyidae)
סוג טוקו טוקו (Ctenomys)
משפחה חולדות קוצניות (Echimyidae)
משפחה נוטריים (Myocastoridae)
סוג ומין יחיד נוטרייה (Myocastor coypus)
משפחה הוטיים (Capromyidae)
משפחה הוטיות ענק (Heptaxodontidae) - נכחדה
על-משפחה Chinchilloidea
משפחה צ'ינצ'יליים (Chinchillidae)
משפחה חולדות צ'ינצ'יל (Abrocomidae)
קישורים חיצוניים
תגובתם של מכרסמים לקו גבול ד"ר אורי שיינס בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס אדוארד בואודיץ' | 2023-04-01T22:30:33 |
סנאט | ממוזער|שמאל|250px|פנים הסנאט הקנדי
סנאט הוא גוף פוליטי מייצג, מקור המילה במילה הלטינית senex, שפירושה "אדם זקן", וממנה המילה Senatus. המילה הלטינית "סנאטור" (Senator), שנמצאת בשימוש ברוב שפות העולם, מקורה במבנה חברתי פשוט וקדום, בו ניתן כוח ההכרעה לזקני השבט. הסנאט הראשון היה ברומא העתיקה.
בדמוקרטיות מודרניות בעלות מערכת שלטון פרלמנטרית דו-ביתית (בי-קאמרלית) כולל הפרלמנט שני בתים: בית תחתון (הנקרא לעיתים קרובות "בית הנבחרים" או "האספה הלאומית"), שלו חוקים אלקטוראליים (קביעת גיל מינימום לבחירה ולזכות להיבחר, קולגיום וכו'); ובמקביל, או מעליו, בית עליון (לעיתים קרובות נקרא "סנאט") ובו פחות נציגים מאשר בבית התחתון. לדוגמה, בסנאט האמריקני, לכל מדינה ממדינות ארצות הברית יש שני נציגים בלבד, ללא קשר לגודלה, בעוד שבבית הנבחרים מספר הנציגים הוא יחסי לגודל אוכלוסייתה של המדינה.
במערכת פדרלית הסנאט משמש לרוב כגורם מאזן המעניק השפעה לאזורים וקבוצות שהיו חסרי השפעה במערכת ייצוגית רגילה. בארצות הברית, לכל מדינה יש סנאט ובית נבחרים משלה, הנקרא "בית מחוקקים". בין המדינות האחרות שבהן יש סנאט ניתן למנות את איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה, צרפת, אירלנד, הפיליפינים ופולין. במדינות אחרות, נהוגים שמות אחרים ל"בית העליון" כגון מועצת הפדרציה ברוסיה, בית הלורדים בבריטניה והבונדסראט בגרמניה.
לעיתים הסנאט משמש כזרוע המבצעת של הממשלה או של בית המשפט העליון, כדוגמת הסנאט של פינלנד עד 1919, או הסנאט הרוסי בשנים 1711–1917.
סנאט באקדמיה
סנאט באוניברסיטאות הוא הגוף האקדמי העליון, ובאופן רשמי הוא מופקד על התוויית תוכניות הפיתוח האקדמיות, ועל הפעילות האקדמית השוטפת. בנוסף הוא אחראי על קביעת סטנדרטים אקדמיים ועל שמירת רמתה של הפעילות האקדמית של האוניברסיטה. הסנאט נפגש אחת לחודש בשנת הלימודים האקדמית (בין אוקטובר לינואר ובין מרץ ליוני)
חברי הסנאט באוניברסיטה הם: הרקטור (בתפקיד היו"ר), נשיא האוניברסיטה, כל הדקאנים וכן פרופסורים מן המניין המייצגים את כל הפקולטות. לרוב יהיה מדובר בראשי חוגים. וכן נציגים של הפרופסורים החברים ושל המרצים הבכירים. אחרים כגון יו"ר אגודת הסטודנטים, ראשי הסגל המנהלתי, ודובר האוניברסיטה משמשים כמשקיפים (כלומר בעלי זכות השתתפות אבל ללא זכות הצבעה).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פרלמנטים | 2024-06-02T20:23:21 |
סנאטור | REDIRECT סנאט | 2004-11-24T10:14:17 |
האיים הבלאריים | האיים הבלאריים (בקטלאנית: Illes Balears, בספרדית: Islas Baleares) הם ארכיפלג במערב הים התיכון שהוא גם קהילה אוטונומית בספרד. בירת הקהילה היא פלמה דה מיורקה. השפות הרשמיות של האיים הן קטלאנית וספרדית. השם הקטלאני, Illes Balears, משמש את הממשלה הספרדית.
האיים העיקריים הם מיורקה, מנורקה, איביזה ופורמנטרה – כולם אתרי תיירות פופולריים. בארכיפלג נכללים גם האי קבררה , שבו יש פארק לאומי, וכן מספר איונים. איים אלו מתחלקים לשתי קבוצות איים עיקריות:
האיים הגימנסיים (בקטלאנית: Illes Gimnèsies, בספרדית: Islas Gimnesias) – מיורקה, מנורקה וקבררה.
האיים הפיטיוסיים, או איי האורן, (בקטלאנית: Illes Pitiüses, בספרדית: Islas Pitiusas) – איביזה ופורמנטרה.
מקור השם
ממוזער|273x273 פיקסלים|צלמית פיניקית ערומה עם סמל בעל חמון מאיביזה הסמוך
ישנן מספר סברות באשר למקור השם "בלארי". סברה אחת טוענת כי שם זה בא מהמילה היוונית βαλεαρεῖς שפירושה קַלָּעִים, שכן תושבי האיים הצטיינו בקליעה. לפי סברה אחרת, השם הוא ממקור פיניקי – כפי הנראה, התחילית בל- מרמזת על האל בעל, שאליו סגדו תושבי האיים. אולם היוונים עצמם קראו למיורקה ולמנורקה בשם "האיים הגימנסיים" ולא "האיים הבלאריים". הרומאים והקרתגנים הם אלו שהעדיפו לקרוא לשני איים אלו בשם "האיים הבלאריים", ורק מאוחר יותר נכללו שאר האיים בארכיפלג תחת "האיים הבלאריים".
השם "האיים הגימנסיים" בא מהמילה היוונית γυμνήτες שפירושה "עירום". לפי "אלכסנדרה" של ליקופרון , השם נובע מנוהג המקומיים ללכת עירומים. אולם, לפי סטראבון, השם מתייחס לחימוש הקל של חיילי האיים.Strab. xiv. p. 654; Plin. l. c "The Rhodians, like the Baleares, were celebrated slingers"
Sil. Ital. iii. 364, 365: "Jam cui Tlepolemus sator, et cui Lindus origo, Funda bella ferens Balearis et alite plumbo." גם השם "האיים הפיטיוסיים" מקורו יווני – המילה פיטיוס ביוונית פירושה אורן, והאיים נקראו כך על שום עצי האורן הרבים שהיו בהם.
גאוגרפיה
שמאל|250px|ממוזער|מפת האיים הבלאריים
הארכיפלג הבלארי נמצא במערב הים התיכון, במרחק של כ-80–90 ק"מ מחופו המזרחי של חצי האי האיברי. שטחם הכולל של האיים הבלאריים הוא 4,992 קמ"ר, כשמיורקה הוא האי הגדול ביותר (3,620 קמ"ר), ואחריו, בסדר יורד: מנורקה (694 קמ"ר), איביזה (571 קמ"ר) ופורמנטרה (83 קמ"ר). המרחק בין הקצוות המזרחי והמערבי של הארכיפלג הוא 270 ק"מ, בעוד שהמרחק בין הקצוות הצפוני והדרומי הוא 160 ק"מ. האיים הם מישוריים ברובם, מלבד חלקו הצפוני-מערבי של מיורקה, שהוא הררי. האקלים השורר באיים הבלאריים הוא אקלים ים תיכוני.
היסטוריה
ההתיישבות הקדומה באיים הבלאריים החלה באלף השלישי לפנה"ס בערך. בין העמים שישבו באיים הבלאריים היו היוונים, הפיניקים והקרתגים. ב-123 לפנה"ס הרומאים כבשו את האיים. האיים הבלאריים היו חלק מהפרובינקיה היספניה טארקוננסיס.
בשנת 534 צבאו של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון כבש את האיים וסיפח אותם לאימפריה הביזנטית ובשנת 455 לספירה האיים נכבשו על ידי הוונדלים. במאות השמינית והתשיעית האיים היו נתונים להתקפות חוזרות ונשנות מבחוץ, עד שב-903 האיים נפלו בידי אמירות קורדובה. לאחר מכן היו חלק מהטאיפה של דניה (בין השנים 1013–1067), חלק מהאימפריה של המוראביטון (1120–1203) ולבסוף חלק מהאימפריה של אלמוואחידון (1203–1287).
במאה ה-13 ממלכת אראגון החלה להתפשט ולשלוט במערב הים התיכון. חיימה הראשון, מלך אראגון כבש את מיורקה בשנת 1229 ולאחר מכן את איביזה ופורמנטרה בשנת 1235, ואלפונסו השלישי מלך אראגון כבש ב-1287 את מנורקה, שהייתה אז טאיפה עצמאית. כחלק מממלכת אראגון האיים הבלאריים נהנו מאוטונומיה והיו להם מוסדות שלטון עצמי. האיים הפכו לממלכת מיורקה, שלזמן קצר אף נהנתה מעצמאות מלאה. בעקבות נישואיהם של המלכים הקתוליים ב-1469 ממלכת אראגון אוחדה עם ממלכת קסטיליה, והאיים הבלאריים הפכו לחלק מספרד.
בעקבות מלחמת הירושה הספרדית הצבא האנגלי כבש ב-1708 את מיורקה, שהפך למושבת חסות בריטית עד שנת 1802. כמו כן, פליפה החמישי, שעלה לכס המלוכה הספרדית בעקבות אותה מלחמה, ביטל את כל הסמכויות האוטונומיות של האיים הבלאריים ואף אסר על השימוש בשפה הקטלאנית והוראתה. בתקופת הרפובליקה השנייה (1931–1939) היה ניסיון כושל להשיג אוטונומיה לאיים הבלאריים. גם בתקופת הדיקטטורה של פרנקו נאסר על התושבים לגלות שאיפות לאוטונומיה וללמד את הקטלאנית, ורק אחרי המעבר לדמוקרטיה ב-1978 האיים הבלאריים קיבלו מעמד של קהילה אוטונומית והשפה הקטלאנית הפכה בהם לשפה רשמית, נוסף על הספרדית.
ב-2011 הביע ראש הממשלה פרנססק אנטיק אי אוליבה את התנצלות ממשלת האיים הבלאריים על רדיפת היהודים והמומרים במיורקה על ידי האינקוויזיציה, והעלאתם על המוקד ב-1691.
דמוגרפיה
החל משנות ה-60 של המאה ה-20 אוכלוסיית האיים הבלאריים גדלה במהירות בעקבות הגאות הכלכלית שיצרה התיירות. בין השנים 1970–2005 גדלה האוכלוסייה ב-76%, בעוד שקצב גידול האוכלוסייה הממוצע בספרד באותן שנים עמד על 30%. נכון לשנת 2006, מונה אוכלוסיית האיים כמיליון תושבים, כ-79% מהם מתגוררים במיורקה.
כ-16% מהאוכלוסייה הם בעלי אזרחות זרה, נתון שהופך את האיים הבלאריים לקהילה האוטונומית בעלת השיעור הגבוה ביותר של אזרחים זרים בספרד. 40% מהזרים מגיעים מהאיחוד האירופי (גרמנים, בריטים, איטלקים, צרפתים), 34% מאמריקה הלטינית (אקוודורים, ארגנטינים, קולומביאנים, אורוגוואים), 11% מצפון אפריקה ו-7.5% ממזרח אירופה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרד: גאוגרפיה
קטגוריה:ספרד: קהילות אוטונומיות
בלאריים
קטגוריה:פיניקים: מושבות | 2024-06-05T03:12:56 |
בערה | REDIRECT בעירה | 2004-11-24T12:04:10 |
אלגוריתם למפל-זיו | אלגוריתם למפל-זיו הוא אלגוריתם לדחיסת נתונים שפותח על ידי אברהם למפל ויעקב זיו מהטכניון. במשך השנים התפתחו אלגוריתמים שונים על בסיס אלגוריתם למפל-זיו, ואלו שיפרו את ביצועי דחיסת הנתונים בצורה משמעותית. הדחיסה היא מסוג דחיסה משמרת מידע, המאפשרת את שחזור המידע הדחוס במלואו, ללא עיוות. האלגוריתם מתבסס על חלוקת המחרוזת המקודדת לתת-מחרוזות הנקראות פסקאות בתהליך המכונה פיסוק. כל פסקה מותאמת למחרוזת מעל אלפבית סופי ונבנה מילון בתהליך דינמי. האלגוריתם הוא אוניברסלי, הדחיסה היא אסימפטוטית אופטימלית, ואין נדרש ידע קודם של התוכן הנדחס. בריאיון עם פרופ' זיו הוא נתן כהמחשה לאלגוריתם את תפילת אבינו מלכנו המופיעה במחזורי התפילה היהודיים, שבה המילים "אבינו מלכנו" מופיעות רק במשפט הראשון, ואילו ביתר המשפטים מסתפקים באזכור והפניה אליהן.
LZ77
האלגוריתם הוצג על ידי למפל וזיו בעבודתם בשנת 1977, מכונה גם Sliding Window LZ. האלגוריתם משיג דחיסה על ידי החלפה של מופעים חוזרים של מידע, במצביע לעותק יחיד של אותה פיסת מידע, במופע הראשון שלו בקלט הרצפים הלא דחוס. הרעיון בבסיס הקידוד הוא כי כל מילה בקידוד היא המילה הארוכה ביותר שנראתה עד לאותה נקודת זמן, בתוספת של אות אחת.
אלגוריתם
בדחיסה מוגדר מילון בגודל קבוע וחוצץ (Buffer) באורך קבוע. החוצץ, שנקרא גם "חלון", מתקדם על המחרוזת בעזרת סמן (cursor) ונשמרים שלושה נתונים – מיקום ההתאמה הארוכה ביותר שמתחילה במילון ביחס לסמן, האורך של ההתאמה הארוכה ביותר, והתו הבא בחוצץ מעבר להתאמה הארוכה שנמצאה. בתום שמירת הנתונים, החלון מקודם באורך ההתאמה שנמצאה ועוד 1. בצורה זו, החלון נע על המחרוזת ומכאן שמו הנוסף של האלגוריתם Sliding Window. בפרישה, הפורש מחזיק את אותו המילון כמו הדוחס. עוברים על הקידודים, כך שכל קידוד שנפרש משורשר לסוף המחרוזת שכבר נפרשה.[2] לדוגמה: עבור המילון ABCD, והקידוד (2,6,E) הפלט יהיה ABCDCDCDCDE כאשר 2 הוא המיקום, 6 הוא האורך ו- E הוא התו הבא. אלגוריתם זה הוא בסיס להתפתחותם של אלגוריתמים יעילים יותר מאותה משפחה.
סיבוכיות LZ77
הנטל החישובי מצוי בשלב בו המקודד מחשב את ההתאמה ובונה את המילון. מימוש ברוטלי לכל התאמה m כאשר m הוא גודל החוצץ. מקובל השימוש בטבלת גיבוב לביצוע ההתאמות. הקטנת החוצץ תגרום להקטנת הסיבוכיות אך ייתכן ויפגע קצב הדחיסה.
מימושים
האלגוריתם ניתן למימוש באופנים שונים הנבדלים בטווחים של הזוגות אורך-מרחק ובאופן ייצוגם. באלגוריתם המקורי משנת 1977, הפלטים הם שלושה ערכים בכל זמן: האורך והמרחק של ההתאמה הגדולה ביותר שנמצאה בחוצץ, והתו העוקב להתאמה. אם שני תווים רציפים בקלט יכולים להידחס רק כתווים, אזי האורך של אורך-מרחק הוא 0.
אלגוריתם LZSS משפר את אלגוריתם LZ77 על ידי שימוש בדגל של ביט אחד לציון האם חתיכת המידע הבאה צריכה להיות מקודדת כתווים או כצמד אורך-מרחק ומקודדים לתווים אם הצמד אורך-מרחק ארוך יותר.
בפורמט PalmDoc הצמד אורך-מרחק מקודד על ידי רצף של שני בתים. מתוך 16 הביטים הבונים את שני הבתים, 11 ביטים משמשים לקידוד המרחק, 3 ביטים משמשים לקידוד האורך, ושני הביטים הנותרים מציינים למפענח את תחילתם של שני הבתים אותם צריך לפענח.
במשחקים רבים של Electronic Arts הגודל בבתים של הצמד אורך-מרחק נשמר בתוך הבית הראשון המכיל את אורך-מרחק בעצמם, כתלות אם הבית הראשון מתחיל ב 0, 10, 110 או 111. אורך הצמד אורך-מרחק יכול להיות בין 1 ל-4 בתים.
משנת 2008, השיטה הפופולרית ביותר בשימוש אלגוריתם LZ77 לדחיסה הנה DEFLATE, המשלבת את LZ77 עם קוד האפמן. תווים, אורכים וסמלים מציינים את סופו של בלוק המידע הנוכחי ומוחזקים במילון א"ב אחד, המרחקים מוחזקים במילון א"ב אחר. מאחר שהמרחק מופיע רק לאחר האורך, לא ניתן לטעות עם סמל אחר ולהפך.
גרסאות של LZ77
Lempel–Ziv–Storer–Szymanski LZSS הוא נגזרת של אלגוריתם LZ77. הוא נוצר בשנת 1982 על ידי ג'יימס סטורר ותומס זימנסקי. ההבדל העיקרי בין LZSS ו-LZ77 הוא שבאחרון, ההפניות במילון יכולות להיות לעיתים ארוכות יותר מהקטע המקורי טרם הקידוד. באלגוריתם LZSS אם הקטע המקודד הוא ארוך יותר מקטע המקור, אזי נשמר קטע המקור. בנוסף, LZSS משתמש בדגל של ביט אחד לייצוג האם האיבר הבא שצריך לפענח הוא קוד המקור עצמו (בתים) או הצמד אורך-מרחק. ארכיונים פופולריים כמו PKZip, ARJ, RAR, ZOO, LHarc משתמשים ב LZSS ולא ב LZ77.
גרסאות נוספות הן LZR, LZB, LZH .
LZ78
הוצג על ידי למפל וזיו בשנת 1978 ומכונה גם בשם Tree Based Algorithm. האלגוריתם משיג דחיסה על ידי החלפת מידע שחוזר על עצמו במצביע במילון למופע יחיד של אותו מידע.
אלגוריתם
כל כניסה במילון מחזיקה את הצמד אינדקס ותו כאשר אינדקס הוא אינדקס של כניסה קודמת במילון, והתו ישורשר לתו בכניסה אליה מצביע האינדקס. לדוגמה עבור המילון D ו- "abc" מחרוזת הקלט כאשר אינדקס 0 מציין את התו הראשון של המחרוזת. האלגוריתם מאתחל את האינדקס האחרון המתאים (last matching index) ב-0 והאינדקס הפנוי הבא (next available index) ב-1. עבור כל תו במחרוזת הקלט, המילון מחפש התאמה של הצמד {תו, אינדקס אחרון מתאים}. אם נמצאה התאמה בכניסה מסוימת במילון, אזי האינדקס האחרון המתאים מקבל את ערך האינדקס של הכניסה שנמצאה. אם לא נמצאה כניסה מתאימה, נוצרת כניסה חדשה במילון {תו, הכניסה האחרונה המתאימה} = [הכניסה הבאה הפנויה]D כאשר הכניסה האחרונה המתאימה מאופסת, והכניסה הבאה הפנויה מקודמת.
כאשר המילון מלא לא ניתן להוסיף כניסות חדשות. כאשר מגיעים לסוף המחרוזת המקודדת, האלגוריתם מציין אינדקס אחרון מתאים. המחרוזות מאוחסנות במילון בסדר הפוך והמפענח יודע להתמודד עם הפרישה. למימוש יעיל של האלגוריתם משתמשים במעבר על עץ סיפות (עץ סיומות, Suffix Tree) או עץ Trie. העץ ישמש כמילון השומר את המילים המקודדות, כאשר מבנה העץ הוא היררכי.
מימושים
ב- Zip, Unzip ממומש האלגוריתם LZH, ב- Unix Compress ממומש LZW ו- LZC
גרסאות של LZ78
LZW, LZC, LZT, LZMW, LZJ, LZFG.
LZW
האלגוריתם LZW או Lempel-Ziv-Welch פותח על ידי אברהם למפל, יעקב זיו וטרי ולץ' (Terry Welch). הוא פורסם על ידי ולץ' בשנת 1984 ומתבסס על האלגוריתם LZ78 שפותח על ידי למפל וזיו בשנת 1978. האלגוריתם פשוט למימוש ומספק שיפור משמעותי בביצועים מקודמו. גרסה זו הפכה פופולרית והיא עומדת בבסיס רבות מכלי הדחיסה המסחריים בהם נעשה שימוש במאה ה-21, כדוגמת פורמט GIF.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:דחיסת נתונים
קטגוריה:ישראל: המצאות | 2024-06-24T04:58:15 |
התחשמלות | 250px|שמאל|ממוזער|שלט אזהרה מפני התחשמלות
התחשמלות או מכת חשמל היא מצב שבו זרם חשמלי חיצוני זורם דרך גוף בעל חיים או אדם. ההשפעות על גוף האדם תלויות במגוון גורמים ונעות בין עקצוצים קלים בזרמים חלשים ועד כוויות, נזק למערכת העצבים, פגיעה במערכת הנשימה, הפרעה לפעילות הלב ומוות.
רוב מקרי ההתחשמלות מתרחשים כתוצאה ממגע מקרי עם רשת החשמל, דרך מכשירים פגומים או חוטים חשופים. סיבות נוספות, אם כי נפוצות פחות, הן טיפול רפואי בשוק חשמלי, פגיעות ברק, ענישה על כיסא חשמלי ובעלי חיים ימיים המייצרים זרמים חשמליים להגנה.
השפעות על גוף האדם
זרם חשמלי זורם תמיד מפוטנציאל גבוה לפוטנציאל נמוך. כאשר אדם בא במגע עם אזור בעל פוטנציאל גבוה (כדוגמת כבל חשמלי חשוף) ועם אזור אחר בעל פוטנציאל נמוך (כדוגמת, הרצפה בבית) יזרום זרם דרך גופו. האיברים הבאים במגע עם נקודות הפוטנציאל הגבוה והנמוך נקראים אזורי הכניסה והיציאה של הזרם והזרם החשמלי יזרום במסלול כלשהו בין שניהם. הנזקים הפיזיולוגיים יהיו באיברים ובאזורים הסמוכים למסלול הזרימה.
ההשפעה הבולטת ביותר היא כיווץ שרירים הנמצאים במסלול הזרם. אחת הסכנות במקרים בהם אזור הכניסה נמצא על כף היד או אחת האצבעות הוא נעילת השרירים באזור וכתוצאה מכך קושי רב בניתוק המגע. מסלול זרימה העובר סמוך ללב יכול לגרום להפרעה בתפקודו התקין. זרם חילופין של כ-60 מיליאמפר או זרם ישר בעוצמה של כ-300 עד 500 מיליאמפר יכולים להביא לפרפור חדרים. אם המסלול זורם ישירות דרך הלב, לדוגמה כאשר מותקן קוצב לב, די במיליאמפרים בודדים לגרום הפרעה. בזרמים גבוהים עוד יותר יכול הזרם לגרום לכיווץ מלא של שרירי הלב ולעצירתו. זרם חשמלי העובר סמוך לריאות יכול לגרום לקשיים בנשימה, כתוצאה מהפרעה למנגנוני השליטה על השרירים או אף על ידי השפעה ישירה על שרירי הריאות.
רקמת אדם מתחממת בעת מעבר זרם, ככל מוליך אחר. התחממות זו יכולה לגרום לכוויות. הכוויות יכולות להיות חיצוניות, באזור הכניסה והיציאה של הזרם, או פנימיות, ברקמות סביב מסלול הזרם. ייתכנו גם השפעות נוירולוגיות, כגון איבוד הכרה, אם מסלול הזרם עובר דרך הראש.
מכת חשמל במתח גבוה מאוד כמו ברק או חשיפה לקו מתח גבוה תגרום לרוב לדום לב.
קיימים סימנים מגוונים ולפעמים בלתי מובנים אצל אנשים שנפגעו בחשמל. הרשימה כוללת סימנים נוירולוגיים כמו מיחושים וכאבי ראש. קיימים סימנים נפשיים בעיקר של עוררות יתר שחופפים תסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית. קיימים גם סימנים של פגיעה קוגניטיבית לפעמים קשה. חלק מהסימנים הללו אינם משתפרים ואף מחמירים במשך הזמן. אינפורמציה זו חשובה למוסדות בריאות ולביטוח הלאומי כדי לאמוד נכון נכות מגוונת ולפעמים מבלבלת עקב פגיעת חשמל.
השפעה וגורמים
מספר גורמים משפיעים על הסבירות להתחשמלות ועל מידת הנזק אותה היא גורמת. המתח בין נקודת הכניסה והיציאה משפיע על הזרם אשר יזרום דרך גוף האדם (לפי חוק אוהם), זרמים חזקים יותר יגרמו לנזקים חמורים יותר. ההשוואה בין זרם חילופין וזרם ישר קשה יותר מכיוון שאין כלל ברור בנושא. מצד אחד, זרם ישר מביא לכיווץ שרירים המונע מהקורבן לנתק מגע וגורם לכוויות רבות. מצד שני, זרם חילופין הזורם דרך רשת החשמל (תדירות של 50 הרץ) גורם להפרעות חזקות יותר ללב. בנוסף, זרמי חילופין בתדירויות שונות משפיעים בצורות שונות. ההתנגדות החשמלית של עור אדם יבש היא כ-100,000 אוהם. לעומת זאת, עור רטוב הוא בעל התנגדות חשמלית קטנה בהרבה, כ-1000 אוהם, ומגדיל משמעותית את הסיכוי להתחשמלות. בנוסף, למסלול הזרימה עצמו ישנה השפעה רבה על הנזקים הנגרמים. לדוגמה, מצב שבו מצב נקודות הכניסה והיציאה הן ידיים שונות הוא מסוכן בהרבה ממצב שבו הכניסה והיציאה הן מאותה יד. זאת משום שבמקרה הראשון הזרם החשמלי יעבור דרך החזה, סמוך יותר ללב ולריאות.
בטבלה להלן נמצאת הערכה של ההשפעות השונות של זרמים שונים העוברים בגוף האדם. בנוסף ניתן לחשב הערכה למתח החשמלי הנדרש כדי ליצור כל זרם עבור עור יבש ורטוב.
זרם חשמלי (מיליאמפר) מתח נדרש בעור יבש (וולט) מתח נדרש בעור רטוב (וולט) השפעות אפשריות1 10 1 אין כל השפעה על הגוף5 50 5 מכת חשמל מורגשת אך לא מכאיבה 10 - 20 100 - 200 10 - 20 כיווץ שרירים, הקטנת יכולת שליטה50 500 50 כיווץ שרירים ללא יכולת שליטה, כוויות, הפרעות לפעילות הלב, קשיים בנשימה יותר מ-100 יותר מ-1,000 יותר מ-100 כיווץ שרירים ללא יכולת שליטה, כוויות, פרפור חדרים, קשיים בנשימה, מוות
אמצעי מיגון
לפי תקנות החשמל "הארקות ואמצעי הגנה בפני חישמול", אמצעי ההגנה בפני חישמול המותרים הם:
איפוס (TN-C-S, TN-S)
הארקת הגנה (TT)
זינה צפה (IT)
הפרד מגן
מתח נמוך מאוד
מפסק מגן
בידוד מגן
התגוננות נגד סכנת ההתחשמלות כוללת התקנת מפסק פחת, מכשיר המנתק את מקור המתח במקרה של התחשמלות, ובדיקת הארקת הבניין. כמו כן, יש להימנע משימוש במכשירי חשמל לא תקניים או לקויים ובשקעים או בתקעים פגומים. תיקונים ברשת החשמל וטיפול במכשירי חשמל חייבים על פי חוק להתבצע על ידי חשמלאי בעל רישיון מתאים. בנוסף לכל אלו ישנם כללי זהירות הרלוונטיים גם למשתמשים:
אסור להשתמש במכשירי חשמל בסביבה רטובה - ידיים רטובות או רצפה רטובה. הסיכויים להתחשמלות גדלים משמעותית אם מקטינים את התנגדות העור.
יש לנעול נעליים כאשר נוגעים ישירות במכשירי חשמל, למשל בעת החלפת נורה. זאת כדי להגדיל במידת האפשר את ההתנגדות בין הגוף לרצפה או האדמה ועל ידי כך להקטין את הזרם במקרה של התחשמלות.
אין להוציא תקע משקע באמצעות משיכת כבל החשמל, כדי לא לגרום לקריעתו.
אין להשתמש או לגעת בחוטי חשמל חשופים.
על פי הנחיות הבטיחות של משרד החינוך, מכשיר המופעל על ידי התלמידים בבית ספר לא יהיה במתח גבוה מ-24 וולט, אלא אם הוא מוגן בממסר פחת ברגישות 30 מיליאמפר.
לעובדים על קווי מתח גבוה שאי אפשר לנתק מהזרם, לעיתים ישנה חליפה שארוגה מחומר מתכתי, כדי להסיט את מעבר הזרם מגופם.
במקרה של התחשמלות
יש לנתק את זרם החשמל הכללי במידת האפשר.
יש לנתק את הנפגע ממקור הזרם על ידי שימוש במקל, או בכל חומר מבודד חשמל.
יש להזעיק עזרה רפואית.
אם הנפגע מחוסר הכרה יש לבדוק סימני חיים חיוניים. אם יש דופק ונשימה, יש לחכות עד להגעת צוות רפואי ועד אז להמשיך לבדוק. אם אין דופק ונשימה, יש להתחיל בהחייאה. במידה ויש דפיברילטור - יש לחברו באופן מיידי; פרפור חדרים שהחל כתוצאה ממכת החשמל יגרום להפעלה של הדפיברילטור.
בכל מקרה, יש לפנות את הנפגע למרכז רפואי לשם אבחון וטיפול, אף אם נראה מאושש.
שימושים מכוונים
שמאל|ממוזער|250px|דפיברילטור
למכות חשמל ישנם מספר שימושים ברפואה. המפורסם בהם הוא הדפיברילטור, מכשיר המפסיק קצב לב לא סדיר על ידי מתן שוק חשמלי ללב. שימוש נוסף הוא טיפול נזעי חשמל במספר אבחנות של מחלות נפש. בטיפול זה המטופל מורדם וזרם חשמלי מועבר דרך ראשו. כמו כן, גירוי מקומי של עצבים על ידי זרמים חשמליים חלשים מהווים טיפול נגד כאבים.
מכות חשמל באזורי המוח משמשות במדינות מסוימות (לא בישראל) כדי לגרום לחיות לאבד את הכרתן לפני השחיטה, ושימוש במלכודות חרקים כדי למנוע מטרד.
שימושים נוספים הם עינויים, לצורכי חקירות או ענישה, הוצאה להורג על ידי כיסא חשמלי או הגנה עצמית על ידי שימוש בשוקר חשמלי ושימוש באקדח הלם בידי שוטרים כדי למנוע הפרעות סדר או לתפוס חשודים.
ראו גם
כיסא חשמלי
קישורים חיצוניים
תיאור מקיף על הפגיעה הפיזיולוגית, באתר מדריך מרק
הוראות בטיחות למניעת התחשמלות של תינוקות
מאמר המסביר את הצד החשמלי
דרכים לזיהוי פגיעות מהתחשמלות, איך להתמודד עם נפגעי חשמול ומתן עזרה ראשונית, באתר חברת החשמל
הסבר על אופן הפעולה של שוקר חשמלי
תהליך איתור חישמול ודרך הטיפול בו באתר חברת החשמל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בטיחות חשמל
קטגוריה:פציעות, הרעלות ותוצאות של גורמים חיצוניים | 2024-02-19T07:39:00 |
מפסק פחת | REDIRECT ממסר פחת | 2004-11-24T14:36:36 |
מד"א | הפניה מגן דוד אדום | 2010-10-01T16:37:33 |
מערכת שלוש התקופות | מערכת שלוש התקופות היא מערכת המחלקת את הפרהיסטוריה של אירופה לשלושה פרקי זמן, על פי הטכנולוגיה העיקרית ששימשה בני אותה תקופה ביצירת כלים. שלוש התקופות הן:
תקופת האבן
תקופת הברונזה
תקופת הברזל
מערכת זו פותחה על ידי ההיסטוריון הדני כריסטיאן יורגנסן תומסן בשנות ה-20 של המאה ה-19 על מנת למיין כלים באוסף שהפך מאוחר יותר למוזיאון ההיסטוריה הלאומי של דנמרק.
טענתו של תומסן הייתה, כי לא היו משתמשים בכלים מאבן אם ברונזה הייתה בנמצא, ובדומה לכך, איש לא היה מייצר כלי ברונזה אם היה ניתן לייצר כלי ברזל. תומסן הסיק כי התפתחויות אלה היו חייבות להגיע בסדר כרונולוגי, והיה הראשון שהציע שיטה לסיווג ולתיארוך של כלים ואתרים, שיטה הנקראת כיום טיפולוגיה. רעיון זה היה חדש באותה תקופה והיווה שיפור משמעותי לדרך הבלתי מסודרת שבה התנהלה הארכאולוגיה עד לאותה תקופה.
מאוחר יותר, חולקה תקופת האבן לשלוש תקופות:
התקופה הפלאוליתית (מיוונית: תקופת האבן הקדומה)
התקופה המזוליתית (מיוונית: תקופת האבן התיכונה)
התקופה הנאוליתית (מיוונית: תקופת האבן החדשה)
חלוקות נוספות התווספו מאוחר יותר, על מנת לחלק כל תקופה לקדומה, תיכונה ומאוחרת. בתרבויות מסוימות, לדוגמה במזרח התיכון הקדום הוסיפו החוקרים את התקופה "כלקוליתית", שנקראה בהתחלה תקופת הנחושת, בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה. במזרח התיכון נחלקת תקופת הברונזה לארבע תקופות משנה:תקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברונזה הביינימית, תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת. תקופת הברונזה נחשבת באזורים אלה כתקופה היסטורית.
המונחים האלה רלוונטיים בעיקר לאירופה ולמזרח התיכון, מכיוון שבאזורים אחרים לא התפתחו התקופות באותו סדר. באפריקה שמדרום לסהרה, לדוגמה, התפתחה התרבות לתקופת הברזל היישר מהתקופה הנאוליתית.
על אף שמונחי מערכת שלוש התקופות נחשבים לפחות מדויקים כיום (לדוגמה, ידוע שבתקופת הברזל עדיין השתמשו בכלי אבן רבים בחיי היום-יום), הם עדיין הבסיס לחלוקת הארכאולוגיה הפרהיסטורית ונמצאים בשימוש עד היום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:פרהיסטוריה
קטגוריה:תקופת האבן
קטגוריה:תקופת הברזל
קטגוריה:תקופת הברונזה | 2024-06-08T06:11:23 |
נייטינגייל | REDIRECTפלורנס נייטינגייל | 2004-11-24T16:28:54 |
אליהו בקשי דורון | ממוזער|226x226px|הרב אליהו בקשי דורון כנער, 1952
ממוזער|286x286 פיקסלים|הרב אליהו בקשי דורון, בחירות הרבנים הראשיים לירושלים, בית כנסת ישורון, 1983
הרב אליהו בקשי דורון (ח' בניסן ה'תש"א, 5 באפריל 1941 – י"ט בניסן ה'תש"ף, 12 באפריל 2020) היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול בירושלים, בשנים 1993–2003, שימש כראש מוסדות "בנין אב" ברמת שלמה "תורת אימך" בבר-אילן ו"דבי אליהו" בבית וגן בירושלים. היה פוסק הלכה, וממנהיגי היהדות הספרדית בישראל.
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו
נולד בירושלים לבן-ציון ולטובה בהיה, ילידת חלב שבסוריה. משפחתו התגוררה בשכונת רחביה בירושלים. בילדותו למד בבית הספר הממ"ד "לדוגמה" ע"ש הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל משפחתו התפרנסה מחנות מכולת שליד ביתם. אביו ר' בן ציון היה מראשי ועד העדה הספרדית בירושלים וממייסדי בית הכנסת "המתיבתא בית הראש"ל" ע"ש הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר וגבאי בית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה" בירושלים. כילד, היה מתלווה לאביו ר' בן ציון לתפילה בבית הכנסת "אור זרוע" שם שהה במחיצתו של הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בעידודו של אביו, השתתף בלימודי חזנות ופיוט אצל החזן רחמים עמר, בשכונת נחלאות בירושליםעיתון הדרך ניסן תש"פ..
ב-תשט"ו 1955 בהיותו בן 14 החל את לימודיו בישיבת הדרום ברחובות, אצל הרב צבי יהודה מלצר בנו של הרב איסר זלמן מלצר בעל ה'אבן האזל' והרב מאיר צבי ברגמן. והרב יהודה עמיטל לאחר כמה שנים הרב אלעזר מנחם מן שך שהיה מגיע מבני ברק למסור שיעורים בישיבה, עודדו ללמוד בישיבת פוניבז' בה כיהן כראש ישיבה. אך כיון שהוריו התגוררו בירושלים הדבר הִקשה עבורו לנסוע לבני ברק, וכך הגיע לישיבת "חברון" ששכנה אז בשכונת "גאולה" בעירעל פי שיחה עם אחיו אברהם..
ב-תשי"ט 1959 עבר לישיבת חברון, שם למד אצל הרב ברוך מרדכי אזרחי ואצל הרב אברהם פרבשטיין. בתקופת לימודו בישיבה למד בחברותא עם ראש הישיבה הרב יחזקאל סרנא. בישיבה למד בחברותא עם טובי הבחורים בניהם: אביעזר פילץ, ברוך שמעון סלומון ומשה מרדכי פרבשטיין, בימיו בישיבת חברון, הרצה "שיעור כללי" בפני תלמידי הישיבה.
כאברך
נישא לאסתר, בתו של הרב שלום לופס, רבה של עכו. לאחר נישואיו התגורר ברחוב חנה בירושלים בסמיכות לרבנים עובדיה יוסף ובן ציון אבא שאול עימם היה משוחח בדברי תורה.
בשנת תשכ"ד 1964 עבר ללמוד בכולל 'קול יעקב' ובכולל אברכים "בית התלמוד" שבמוסד הרב קוק בירושלים, שם התקרב לרב בצלאל ז'ולטי. שימש כר"מ בישיבת פורת יוסף בשכונת קטמון בירושלים. בין תלמידיו מאותה תקופה: האדמו"ר אלעזר אבוחצירא, הרב יצחק יוסף והרב אליהו אברז'ל.
בת ים וחיפה
בשנת תש"ל 1970 בהיותו בן 28 בלבד מונה לרב שכונות רמת הנשיא ורמת יוסף בבת ים. בתקופה זו הקים כולל אברכים בקהילת 'בית יעקב' בבת ים, ובשכונת התקווה בתל אביב.
בשנת 1974, מונה לרבה הספרדי של העיר.
בשנת תשל"ה-1975 לאחר פטירת רבה של חיפה הרב יוסף משאש מונה לרב הראשי וראש אבות בתי הדין של חיפה, תפקיד אותו מילא במשך שמונה עשרה שנים. בתקופת פעילותו בעיר שידד מערכות בתחום הכשרות בהוספת תקנים, ומינוי מפקחים ראויים, בזמן כהונתו פירק את אגודת השוחטים ונאבק לבסס את סמכותה של הרבנות המקומית, והדת בעיר. בחיפה הקים וייסד את מוסד "מורשה", כולל לאברכים שם מסר שיעורי תורה, כמו כן הקים תלמוד תורה לבני אברכים בחיפה. חלק משיחותיו שם קובצו בספרו "בנין אב". בין היתר בתפקידו כראב"ד חיפה עסק בשאלות מורכבות כגון שאלות של ממזרות, והתרת עגונות, במרץ 1981 בעקבות טביעת האונייה מצדה ישב על המדוכה והתיר עשרות מעגונות נעדרי הספינה להנשא בפסקי דין מיוחדים.על פי שיחה עם מקורבו הרב חנן חזן, מגזין משפחה כ"ג ניסן תש"פ.
בשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד התמודד על משרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל מול הרב מרדכי אליהו אך הפסיד לאחרון כשקיבל 49 קולות.
ראשון לציון
בשנת תשנ"ג 1993 נבחר לתפקיד "הראשון לציון" - הרב הראשי הספרדי לישראל, בתמיכת הרב עובדיה יוסף. הוא כיהן בתפקיד עד שנת 2003, לצדו של הרב הראשי האשכנזי הרב ישראל מאיר לאו. מתחרהו העיקרי בבחירות היה רבה הספרדי של תל אביב-יפו לשעבר, הרב חיים דוד הלוי.
בתקופת כהונתו כרב ראשי סירב לבטל את השימוש בהיתר מכירה בשנת השמיטה, והדבר גרר ביקורת מצד הרבנים הליטאים ובראשם הרב יוסף שלום אלישיב. במטרה למנוע טענות לכפייה דתית, צידד בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל כדי למנוע ניאוף וממזרים, אך דרש כי לא יקראו לזה "נישואין".
בתקופת כהונתו כרב ראשי הקים ועדה, שמנעה מהרב יונה מצגר לשמש כרב עיר, בשל טענות כלפיו בגין עבירות על החוק והתנהגות שאינה הולמת. בהמשך עקף מצגר את המחסום והגיש מועמדות לתפקיד הרב הראשי לישראל.
הרב בקשי דורון היה נשיא ארגוני חסד, חבר בארגון ידידי בית החולים רמב"ם, הנהלת קרן לב"י וחבר נשיאות מכון ירושלים. שימש כנשיא ארגון מרח"ב - ממזרח שמש בירושלים. בנוסף שימש כנשיא בית המדרש "שערי עוזיאל" ע"ש הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בירושלים. לאחר שסיים את תפקידו כרב ראשי הקים בירושלים את מוסדות "בנין אב" בנשיאותו פעלו רשת בתי כנסת 'זכור לאברהם' ברחבי הארץ ע"ש בנו של תלמידו הנגיד שלמה אדולפו פיצ'וטו לזכר בנו אברהם ז"ל. עמד בנשיאות "קרן ספרא" שהוקמה על ידי רעייתו של מואיז ספרא לאחר פטירתו.
פטירתו
במהלך התפרצות נגיף הקורונה בישראל נדבק הרב בקשי דורון בנגיף ונפטר במרכז הרפואי שערי צדק בגיל 79. הובא לקבורה בהר המנוחות. לצד רעייתו אסתר (נפטרה בשנת תשס"ה - 2005) הלווייתו נערכה בהשתתפות מצומצמת של אנשים בעקבות הנחיות משרד הבריאות.
העמדה לדין, הרשעה וביטולה
בדצמבר 2012, הוגש נגדו כתב אישום ב"תיק הרבנים", על עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה, הפרת אמונים ומתן תעודה כוזבת, בטענה שבעת כהונתו כרב הראשי אישר להעניק תעודות הסמכה לרבנות למאות מאנשי מערכת הביטחון, בלא שהיו ראויים לכך. התעודות זיכו את בעליהן בהטבות כספיות.
במאי 2017, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של קבלת דבר במרמה וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מתן תעודה כוזבת ומרמה והפרת אמונים. באוגוסט 2017 נגזרו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 250 אלף ש"ח.
במאי 2021, כשנה לאחר פטירת הרב בקשי דורון, קיבל בית המשפט העליון את ערעור משפחתו של הרב, וקבע, כי בשל מצבו הרפואי של הרב בזמן בו התנהל המשפט, הוא לא היה כשיר לעמוד לדין, ולכן בוטלו למפרע הרשעתו והקנס שנגזר עליו. בקשתה של פרקליטות המדינה לדיון נוסף בעניין, נדחתה בידי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות.
פעילותו מדינית
הצהרת קהיר לשלום וצדק במזרח התיכון
ב-2 בינואר 2002 עמד הרב בקשי דורון בראש המשלחת הישראלית לקהיר בה התכנסו נציגות שלוש הדתות, בניסיון לגבש הצהרה משותפת ל"שלום וצדק" על רקע האלימות הגואה בישראל ובשטחים. הוועידה נערכה בעיר הנמל אלכסנדריה, ונמשכה שלושה ימים, בחסות הארכיבישוף האנגליקני ג'ורג' קרי, ושייח מוחמד סעיד טנטאווי, האימאם הגדול של מסגד אל אזהר בקהיר. הוועידה זכתה לתמיכת ממשלות ישראל, הרשות הפלסטינית והממלכה המאוחדת.
פסקי הלכה בולטים
פסקיו מופיעים בספרו "שו"ת בניין אב", בפסקי דין רבניים ובמאמרים בקבצים תורניים ובכתבי עת רבים בין היתר בתשובות לשאלות הרבות שהופנו אליו; עוד משבתו כרבה של בת ים וכן כרבה של חיפה והמחוז ואף בהיותו רב ראשי לישראל וראשון לציון.
בין היתר התיר לתושבי שכונת מעלה הזיתים ללכת בשבת לכותל המערבי בליווי של רכב צבאי, עקב חשיבותה של הנוכחות היהודית באזור; ופסק לפטור משינה בסוכה במקום שבו צה"ל מנחה את האזרחים לנעול את בתיהם. פסק שאין לעלות לתחום הר הבית כולו; ואף לצורך מדיני.
התיר לענות אמן על ברכת קטן פחות מבן שש, משום חינוךשו"ת בנין אב ח"א סי' ח.. פסק, שאין לצרף אין לצרף חולה אצלהיימר למנייןשו"ת בנין אב ח"ו סי' ג'.. בשאלה שהופנתה אליו מאנשי הקהילה בהולנד, בעניין זמן תפילת ערבית באזורים בחו"ל שהשקיעה מתאחרת, פסק: שאין להתיר להם להתפלל ערבית מוקדמת לפני "פלג המנחה" אפילו בשעת הדחקשו"ת בנין אב ח"ו סי' יד'.. בתשובה לשאלה שהופנתה אליו מאסיר הכלוא בצינוק והשירותים בו מצויים בתוך חדרון צר, ללא מחיצה המבדילה בינו לתא הכליאה ובשל כך התא כולו מטונף; ואין אפשרות לברך ואף להרהר בדברי תורה, אם קיום מצוות לבדו נאסר או לא. פסק: שמלבד מה שאסור להרהר או לברך אף קיום מצוות לבדו נאסר במקום זהשו"ת בנין אב ח"ו סי' ל"ג. בשאלת שהופנתה אליו ממפעל ליצור פסלי נוי, פסק בתשובתו: שאסור לישראל לעשות את הצורות או את הליטוש אלא את הדפוסים בלבד, ויש להקפיד לעשות את הצורות על ידי גוי; ופסלי אדם יש לעשות בחיסור איבר כל שהוא בצורה נכרתשו"ת בנין אב ח"א סי' לז.
בין הנושאים שבהם דן במאמריו: סמכויות רשויות מקומיות בראי ההלכה; יוזמה למניעת סרבנות גט על ידי רכישת דירה משותפת במקרה של פירוד והעברת הבעלות לבן הזוג המסורב; קביעת אמות מידה להחייאת עוברים בעלי מומים ולטיפול כימותרפי באישה הרה כאשר הטיפול מסכן את העובר.
יחסו למנהג
לדעתו של הרב בקשי דורון יש להתחשב במנהגים שהשתרשו בציבור ויש לקבלם כ"הלכה פסוקה"הרב א' בקשי-דורון, "המנהג כבסיס לכל תקנה והלכה", תורה שבעל פה מא (תש"ס), עמ' כ"ד.
הוא דחה את האחדת המנהג, ודגל בשימור המנהגים הנפרדים של העדות.. הורה לבני חו"ל שנהגו במנהג מסוים בעודם שם - שכאשר באים לארץ ישראל רשאים לשנות מנהגם ואינם צריכים התרה; אולם בעודם בחו"ל אינם יכולים לשנות מנהגם משום 'אל תיטוש תורת אימך'.
מעמדם של הקראים בעם ישראל
בשנות התשעים התיר נישואין עם קראי רוסיה, בעקבות שאלה שהופנתה אליו מבית הדין הרבני בתל אביב אודות נערה בת לאם יהודייה ולאב קראי מרוסיה שבקשה להנשא. בית הדין התקשה להכריע בסוגיה והעביר את השאלה לרב אליהו בקשי דורון שהכריע שמותר להינשא עם קראים; והם אינם נחשבים כממזרים על פי ההלכה, היתרו היה בתנאי שיקבלו עליהם שמירת מצוות וילמדו את יסודות תורה שבעל פהשו"ת בנין אב ד', תשובות ע"א - ע"ב; תחומין י"ח, תשנ"ח 77–83; תחומין י"ט, תשנ"ט 192–200, ; תחומין כ', תש"ס 221–226., פסק הלכה זה היווה אבן דרך להכרעות בתי דין במשך השנים הבאות כאשר באו לפתחם שאלות דומות.
חזקת כהונה אצל יוצאי פרס
בתחילת שנות האלפיים, בעקבות שאלה שהופנתה אליו על ידי כהנים בני עדת הפרסים, אם יחזיקו עצמם לכהנים ויעלו לדוכן, עקב השמועה שחזקת הכהונה בפרס לא נשמרה כראוי. השאלה התעוררה בין היתר בשל פנייתם של רבנים יוצאי פרס לרב שהזימו את השמועה. בתשובתו מביא הרב אליהו בקשי דורון את עדותם זקני ורבני עדת הפרסים על חזקת הכוהנים, ולאחר הבירור ההלכתי פוסק הרב, כי אין לחשוש לשמועות בדבר חזקת כהונתם של יוצאי פרס, וכל כהן שהוא ואבותיו עולים לדוכן ומחזיקים עצמם ככהנים, דינו ככל הכוהנים המוחזקים, ויכול לעלות לדוכן ללא חשש. רק מי שנקרא כהן ואינו יודע מאבותיו שעלו לדוכן - אין לו חזקת כהונה ללא בירור מעמיק בייחוס משפחתושו"ת בנין אב ח"ד סי' ח'.הרב אליהו בקשי דורון, אור תורה שנה לג תשסא, עמ' תנד-תנח. .
יחסו למדינת ישראל
על היחס בין הרבנות הראשית למדינת ישראל אמר
:
.
בנוגע למצות ישוב ארץ ישראל כתב:
.
בנוגע לאמירת ההלל ביום העצמאות: פסק שיש לאומרו בלא ברכהפרו"פ אביעד הכהן; הרצאה באוני' בר-אילן; 20 יוני 2020; בנושא: הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון: בין מזרח למערב..
הנצחתו
הרב בקשי דורון הונצח בדרכים רבות, בין היתר, נחנך לזכרו בית מדרש ביישוב החרדי רכסים והוכנס לבית המדרש ספר תורה לעילוי נשמתו. בחשוון תשפ"א נקרא רחוב על שמו בעיר חדרה. בניסן תשפ"ג נקרא רחוב על שמו בעיר צפת.
במאי 2020 בעקבות הנצחת הוריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתח תקווה הוגשה בקשה על ידי חברי מועצת העיר לוועדת השמות להנציח גם את הרב בקשי דורון יחד עם אריאל שרון ושמעון פרס.
באייר ה'תשפ"ג החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו.
בניסן תשפ"ד נחנך בביתו בשכונת בית וגן בירושלים בית מדרש "בית הראשון לציון" לזכרו.
משפחתו
רעייתו אסתר (נפטרה בשנת תשס"ה - 2005) הייתה ביתו של הרב שלום לופס רבה של העיר עכו, בת דודתה של שולמית עבאדי - רעייתו של הרב שמעון בעדני חבר מועצת חכמי התורה.
בנו, הרב בן ציון, ראש ישיבת "תורת אליהו" וראש תלמוד תורה "חניכי הישיבות – תורך אמך"
בנו, הרב שלום, ראש ישיבת "בנין אב" לדוברי ספרדית
בנו, הרב משה, ראש ישיבת "בנין אב" לדוברי אנגלית יד ימינו של הרב בבניית מוסדות "בנין אב", מקים ומייסד בית הראשון לציון לתורה תפילה וחסד בבית הרב בשכונת בית וגן בירושלים, יו"ר מפעלות צדקה, גמ"ח וחסד "צדקת הראשון לציון".
בנו, הרב יצחק, ראש כולל לרבנים "בנין אב", רמת שלמה, ירושלים, מחבר שו"ת "בנין אבי".
חתנו, הרב דוד אברהם, ראש ישיבות "בנין אב" ו"דעת אליהו" וראש רשת הת"תים "חניכי הישיבות – מוסדי עולם".
חתנו, הרב ארי אברהם סמג'ה, רב שכונת רמת שלמה בירושלים ראש המרכז הרוחני "נר יוסף" ומחבר סדרת ספרי "הליכות השו"ע החמישי".
חתנו הרב משה שמול, ראש ישיבת בנין אב לצעירים בעיר אופקים
חתנו הרב אלון נבון, מרבני ישיבת באר יצחק
חתנו הרב שמואל לוי, מורה הוראה בירושלים
חתנו, הרב משה אדרי, ראש ישיבת "דבי אליהו" שנקראת על שמו.
מתלמידיו
הרב מיכאל עמוס – דיין בית הדין הרבני הגדול ורב שכונת קריית מנחם ועיר גנים בירושלים.
הרב פנחס גולדשמידט - רבה של הקהילה היהודית במוסקבה לשעבר, חבר נשיאות בקונגרס יהודי רוסיה. כיום מכהן כנשיא ועידת רבני אירופה.
הרב שלמה שושן – דיין בבית הדין הרבני טבריה-צפת, ראש ישיבת ההסדר בבית שאן.
הרב ציון אשכנזי – אב"ד רחובות.
הרב רחמים לוי, היה רב שכונת נחלאות בירושלים, מנהל מחלקת הכשרות ברבנות הראשית ומרבני העדה הטורקית בישראל.
הרב אריאל אדרי, ר"מ בישיבת הר המור, אב בית דין רבני בבאר שבע, ורב שכונת הר חומה בירושלים.
הרב מאיר אליהו אהרון, היה ראש כולל אור יעקב ואור זרוע וראש בית מדרש להוראה ומשפט ברחובות, וחבר הנהלת ישיבת תומכי תמימים רחובות ורב בית הכנסת 'יד לשבים' בעיר.
הרב משה בן אבו, רב שכונת גילה בירושלים.
הרב אליהו אביסרור, רב שכונת נווה יעקב בירושלים.
הרב יצחק זר, רב בית הכנסת נזר אהרון ודיין ביה"ד האזורי בירושלים.
הרב יורם ביטון ראש מוסדות הליכות עולם, קריית מלאכי.
הרב יוסף אליהו, רב וסופר ישראלי.
ספריו
שו"ת בנין אב, ו' כרכים: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', חלק ו'. חלק ז' (י"ל מכתביו לאחר פטירתו).
בנין אב – שיחות ומאמרים, ג' כרכים: בראשית ושמות, ויקרא, במדבר ודברים, מועדים ומאמרים
פרסים
סדרת ספריו זיכתה אותו ב:
פרס ע"ש הרב מימון ליצירה תורנית
פרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת תשמ"ה
פרס שר הבריאות לשנת תשע"ח
פרס לספרות תורנית בני ברק
קישורים חיצוניים
משיעורי הרב אליהו בקשי דורון, לצפייה באתר בינינו
המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא| ברכתו של החכם אליהו בקשי דורון זצ”ל מתוך האירוע 100 שנה של בית הכנסת עדס-ירושלים
כל הכתבות על הרב אליהו בקשי דורון, באתר ערוץ 7
כל הכתבות על הרב אליהו בקשי דורון, באתר ynet
הרבנים הספרדים ספדו לראשון לציון בשידורים חיים, באתר בחדרי חרדים 1 מאי 2020
מראות חייו של הראשון לציון הגר"א בקשי דורון זצ"ל • צפו, באתר כיכר השבת 13 באפריל 2020
הערות שוליים
קטגוריה:ראשונים לציון
קטגוריה:בוגרי בית הספר לדוגמה (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי ישיבת הדרום
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:רבנים ספרדיים ישראלים
קטגוריה:חיפה: רבנים ראשיים
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בת ים: רבנים ראשיים
קטגוריה:זוכי פרס הרב מימון
קטגוריה:זוכי פרס הרב טולידאנו
קטגוריה:משפחת לופס
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:רבנים ספרדיים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1941
קטגוריה:ישראלים שנפטרו במגפת הקורונה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-10-20T11:08:44 |
בליאריים | REDIRECT האיים הבלאריים | 2005-08-15T08:26:02 |
האיים הבליארים | REDIRECT האיים הבלאריים | 2005-08-15T08:25:42 |
בליארים | REDIRECT האיים הבלאריים | 2005-08-15T08:25:22 |
דגל קוריאה הצפונית | דגל קוריאה הצפונית אומץ ב-8 בספטמבר 1948. הכוכב האדום של הקומוניזם מופיע בו על דיסקה לבנה, שאולי קשורה לין יאנג - סמל המופיע רבות בתרבות הקוריאנית.
הצבע האדום מסמל את הלהט האנטי-יפני, את סככת הדם האדומה של הפטריוטים הקוריאנים ואת כוחם הבלתי מנוצח של העם הקוריאני המאוחד בתמיכת הרפובליקה. הצבע הלבן מסמל את קו הדם האחיד, ארץ אחת, שפה אחת ותרבות אחת של המדינה ההומוגנית הקוריאנית. הכחול מסמל את האומץ של העם הקוריאני, את הרוח של העם הנלחם למען שלום העולם והתקדמות. הכוכב האדום מסמל את המהפיכה הקומוניסטית.
דגל קוריאה הצפונית אינו חוקי בקוריאה הדרומית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קוריאה הצפונית
קטגוריה:קוריאה הצפונית: סמלים לאומיים
קוריאה הצפונית
קוריאה הצפונית
קטגוריה:1948 בפוליטיקה | 2023-01-27T15:23:22 |
דגל פנמה | ממוזער|200px|שמאל|קובץ:FIAV proposal.png הצעת בונאו וארילה
דגל פנמה אומץ ב-20 בדצמבר 1903 ואושר זמנית על ידי האספה המכוננת בשנת 1904. הדגל אושר רשמית רק בשנת 1925.
היסטוריה
הצרפתי פיליפ-ג'אן בונאו-וארילה היה הראשון שעיצב דגל עבור פנמה. הדגל התבסס על דגל ארצות הברית, כאשר במקום פסים אדומים ולבנים, בחר בונאו-וארילה בפסים אדומים וצהובים על מנת לסמל את הקשר בין פנמה לספרד וקולומביה שבדגליהם צבעים אלה. וארילה החליף את הכוכבים בקנטון הדגל (הרביע העליון הקרוב לניצב) בשתי שמשות מחוברות המסמלות את יבשת צפון אמריקה ויבשת דרום אמריקה המתחברות בפנמה. מועצת המהפכה של פנמה דחתה את ההצעה מאחר שוארילה היה תושב זר, והעדיפה את הצעת מאריה אוסה דה אמאדור - דגל פנמה כיום.
תיאור הדגל
הכחול והאדום מסמלים את המפלגות הקונסרבטיבית והליברלית בהתאמה. הלבן מסמל את השלום. הכוכב הכחול מסמל את הטוהר והיושר של החיים במדינה. הכוכב האדום מסמל את הרשויות והחוק במדינה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
פנמה
קטגוריה:פנמה: סמלים לאומיים
פנמה
פנמה | 2021-10-12T04:21:54 |
בישול מקדים | בישול מקדים הוא בישול המכין את חומר הגלם לקראת הבישול הסופי.
בדרך כלל משתמשים בבישול מקדים כאשר רוצים ליהנות לאחר מכן מהיתרונות של בישול קצר (הקפצה או טיגון עמוק למשל), אבל חומר הגלם דורש בישול ארוך יחסית או שצבעו עלול להיפגע ולהיראות דהוי.
מקדים, בישול | 2024-05-01T01:46:40 |
דגל מלזיה | דגל מלזיה אומץ ב-16 בספטמבר 1963. הדגל מעוצב עם קנטון כחול ופסים אדומים ולבנים בדומה לדגל ארצות הברית, ובקנטון סהר וכוכב - סמלים מסורתיים של האסלאם. בדגל ישנם 14 פסים המסמלים את 13 המדינות המרכיבות את מלזיה, ופס אחד עבור האזורים הפדרליים. לכוכב ישנם 14 קודקודים מאותה סיבה. המלבן הכחול מסמל את אחדות אנשי מלזיה, והצהוב, צבע הסהר והכוכב, הוא צבעה של המשפחה המלכותית.
ב-31 באוגוסט 1997 העניק ראש ממשלת מלזיה טון מח'טיר בין מוחמד שם לדגל - "ג'לור גמילנג" ("פסים מהוללים").
היסטוריה
דגל מלזיה עוצב על ידי מוחמד חמזה .
ראו גם
קישורים חיצוניים
מלזיה
מלזיה
קטגוריה:מלזיה: סמלים לאומיים
מלזיה
מלזיה | 2022-10-17T21:05:01 |
גדעון הוד | גדעון הוד (5 במאי 1934 – 7 בספטמבר 2024) היה שדרן ומגיש רדיו ב"קול ישראל".
ביוגרפיה
נולד בתל אביב בשם גדעון הירשהורן. מסוף שנות ה-40 השתתף בחידוני מוזיקה ששודרו ב"קול ישראל", שאותם ערכו יצחק שמעוני ואלון שמוקלר, וכן בחידוניו של שמואל רוזן, שבהם בלט בתחומי ידע מגוונים לצידו של שמואל חביבי.
התגייס לקורס טיס, ובעקבות השתתפותו בנבחרות הכדור של חיל האוויר ובתחרויות אתלטיקה, עבר מקורס הטיס לקורס מדריכי ספורט, ונשאר כמד"ס (מדריך ספורט) בחיל האוויר.
בוגר "המדרשה למורי החינוך הגופני" (1957) ב"מחנה יונה" בתל אביב (במקום בו נמצא היום מלון "הילטון").
עבד כמורה לחינוך גופני במשך אחת עשרה שנה, בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, ברחבי הארץ.
ב-1954, השתתף בקורס של קרייני רדיו בניהולה של ראומה אלדר.
ב-1955 החל לעבוד ב"קול ישראל" בתפקידי הגשה וקריינות.
במשך עשרות שנים ליווה קולו את שידורי הכדורסל של מכבי תל אביב ושל משחקי הנבחרת, אותם הגיש בשטף במיומנות ותיאור נקודתי של האירועים החשובים במגרש ברגע נתון.
במשך השנים, ראיין הוד אנשים שהגיעו להישגים גדולים בתחומם למשל ד"ר ג'יי, ג'סי אוונס, פרנץ בקנבאואר, אמיל זאטופק, פרנץ פושקש, ועוד.
לאחר פרישתו משידור משחקים הוסיף להגיש לסירוגין את פינת הספורט ביומן הלילה של מחלקת החדשות.
בטקס "אנשי מופת בספורט הישראלי 2014" הוענק לגדעון הוד גביע ע"ש יואל כץ, על ידי ועדת ההוגנות בספורט של עמותת אומ"ץ, כהוקרה והערכה, "על תרומתו הרבה להתפתחות הספורט בישראל כשדר רדיו משנות החמישים ועד היום ועל הקניית ערכי ההוגנות בספורט במהלך השידורים".
בשנת 1988 החל להגיש את התוכנית "החידון המוזיקלי" בקול המוסיקה (אחר כך כאן קול המוזיקה). הוא ערך והגיש את החידון מדי שבוע במשך 33 שנה. ב-30 בדצמבר 2021 הגיש את תוכניתו האחרונה, ונפרד מהמאזינים והמשתתפים הקבועים.
הוד היה נשוי לאילנה ואב לבן ולבת. נפטר ב-7 בספטמבר 2024.
תוכניות שאותן הגיש ובהן השתתף
"ממגרש הספורט" - תוכנית בעריכת נחמיה בן-אברהם, שבה הגיש מקבץ חדשות ספורט, במסגרת פינה קבועה בראשית התוכנית, ולימים היה גם עורכה. ביוזמתו, נוספה ללוח השידורים התוכנית "מוצאי ספורט" שיועדה גם לקהל שומרי השבת.
"אור ירוק" - משדר תחבורה יומי שיועד לבעלי רכב ולהולכי רגל, אותו הגיש משך כמעט 30 שנה, עד להורדתה של התוכנית ב-1992.
ייבא את רעיון התוכנית שירים ושערים מתוכנית זהה ברדיו האיטלקי ויישם אותו בקול ישראל. "שירים ושערים" הייתה לתוכנית הדגל של "קול ישראל" במשך 35 שנה החל מ-1970, וייחודה בתיאורים חיים מהמגרשים שבכל אחד מהם כתב ששולב בשידור ברגע של התרחשות משמעותית.
בשנת 1988 החל להגיש תוכניות בתחום המוזיקה בשילוב חידונים מוזיקליים, תחום קרוב ללבו עוד מחידוני שנות ה-40 של שמואל רוזן בהם לקח חלק כנער.
תוכניות המוזיקה בעריכתו ובהגשתו כוללות שידורים ב"קול המוסיקה" וברשת ב' "פנינים לשבת" ו"פנינים לחג".
בקולו הערב והמיוחד, מקצועיותו ותחומי העניין המגוונים היה גדעון הוד לאחד מסמליה של תחנת "קול ישראל".
קישורים חיצוניים
פתיח התוכנית "פנינים לשבת"
, אפריל 2014
הערות שוליים
קטגוריה:שדרני ספורט ישראלים
קטגוריה:שירים ושערים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:מורים לחינוך גופני
קטגוריה:סגל קול המוסיקה
קטגוריה:סגל תאגיד השידור הישראלי - שידורי הרדיו
קטגוריה:סגל כאן ב'
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-09-09T15:53:12 |
בישול ירוק | שמאל|ממוזער|250px|בישול ירוק של שעועית
בישול ירוק הוא בישול של ירקות ירוקים במי מלח רותחים לזמן קצר (מחצי דקה עד 5 דקות תלוי בחומר הגלם) על מנת להכין אותו להמשך הבישול תוך שמירה על צבעו הירוק שלא ידהה.
לפעמים הבישול הירוק הוא הבישול היחיד שהירק עובר. למשל, בהכנת סלטים כמו סלט ניסואז בו משתמשים בתרמילי שעועית ירוקה שנחלטו בצורה זו.
תהליך הבישול
המים חייבים להיות רותחים. כמו כן, ככל שהמים חמים יותר משך הריכוך יהיה קצר יותר ופחות יפגע בוויטמינים שבירק.
המלחת המים נועדה להדגיש את טעם הירק.
יש להעביר את הירק למי קרח על מנת לעצור את הבישול.
ישנם הטוענים שהסידן שבמים פוגע בצבע הירוק ולכן ממליצים להשתמש במים מזוקקים.
ירוק, בישול | 2023-04-19T15:49:33 |
היסטוריה של אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך | שמאל|ממוזער|250px|"החוד של דבלין" מונומנט בגובה 120 מ' שהוצב ברחובה הראשי של דבלין, רח' או'קונל, בשנת 2003, מבט מרחוק המראה את גובהו לעומת בנייני מרכז העיר
משנות ה-90 של המאה העשרים ואילך, מושפעים החיים באירלנד משלוש מגמות עיקריות - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית, תהליך השלום בצפון אירלנד וחתימת הסכם יום שישי הטוב, וכן הפיתוח הכלכלי המואץ אשר הביא לאירלנד את הכינוי "הנמר הקלטי".
ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית
מנהיגי המאבק האירי לעצמאות בשנות העשרים היו קתולים אדוקים בדתם. במשך שנים רבות המונח "אירי" והמונח "קתולי" היו כמעט לשם נרדף. שלוש התפתחויות היסטוריות שתחילתן בשנות התשעים, אך שורשיהן בשינוי בחינוך ובתיעוש בשנות השישים, אירעו באירלנד בשנים האחרונות - הראשונה - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית בשל שערוריות מין. השנייה - הסרת האיסור הפלילי על מגע מיני הומוסקסואלי. השלישית - שינויים חוקיים באשר להפלות. לחלק מאלו אחראית נשיאת אירלנד בתחילת שנות התשעים מרי רובינסון אשר יזמה את שינויי החקיקה בעודה בפרלמנט, וזכתה לחתום עליהם כנשיאה, אך המדובר בתהליך ארוך טווח שתוצאותיו ניכרות כיום בכל רבדיה של החברה האירית.
שערוריות המין וירידת כוחה של הכנסייה
מתחילת שנות התשעים ואילך הייתה הכנסייה הקתולית באירלנד מעורבת במספר שערוריות, כאשר העיקרית שבהם שערוריית פדופיליה בהן היה מעורב כומר בשם ברנדן סמיית' אשר ביצע את מעשיו בנערים בדבלין, בלפסט ובארצות הברית. נטען כי גורמים רמי דרג חיפו על המעשים במשך זמן רב. במקרה נוסף נודע כי בישוף בשם אמון קייסי הוליד בן לפילגש אמריקנית גרושה. כן עלו טענות ושמועות באשר ליחסים הומוסקסואלים בסמינרים לכמרים, ויחס בלתי הולם לנשים ולילדים במוסדות כנסייתיים.
התוצאה היא כי על פי סקרים שנערכו לאחרונה ירדה ההשתתפות במיסה ב-48% כאשר שיעור ההשתתפות הגבוה באזורים הכפריים מחפה על ירידה של ממש באזורים העירוניים. כן ירד מאוד שיעור האנשים הרואים את הכמורה כייעודם, והנרשמים לסמינרים כנסייתיים, כאשר גילם הממוצע של אנשי הכנסייה הוא כיום מעל לשישים. רוב הסמינרים לכמורה נסגרו, והחשוב מתוכם, אשר נותר פתוח, קולג' מיינות', מלמד רק קומץ של תלמידים. המחוז הכנסייתי של דבלין, הגדול ביותר מבחינת האוכלוסייה היה צריך לסגור את הקולג' קלונליף, בשל מיעוט הנרשמים להכשרה לכמורה.
בשנת 1997 קבע הבישוף תומאס פלין כי "אירלנד הופכת למדינה חילונית". הבחנה זו נראית נכונה מבחינה אחת - נראה כי לא האמונה של תושבי אירלנד היא שנפגעה, אלא אחיזתה של הכנסייה הממוסדת.
השדולה למען רפורמה בחקיקה כנגד הומוסקסואלים
השדולה למען רפורמה בחקיקה כנגד הומוסקסואלים החלה בשנות ה-70, ומטרתה הייתה להסיר את האיסור הפלילי שהיה קיים בחוק האירי כנגד יחסי מין הומוסקסואלים. מנהיג השדולה היה דייוויד נוריס, מרצה לספרות אנגלית בטריניטי קולג' בדבלין, מומחה ליצירתו של ג'יימס ג'ויס, ומשנות השמונים, חבר הסנאט האירי, הבית העליון של הפרלמנט האירי.
היועצת המשפטית הראשונה לשדולה הייתה מארי מקאליס, פרופסור למשפטים בטריניטי קולג, ונשיאת אירלנד בשנים 1997–2011. לאחר שעזבה את השדולה החליפה אותה מרי רובינסון, ושימשה בתפקידה עד שנבחרה לנשיאת אירלנד בשנת 1990.
ההומוסקסואליות הפכה למעשה שאינו פלילי באירלנד בשנת 1993 ביוזמתו של ראש הממשלה ממפלגת פיאנה פול, אלברט ריינולדס. כן תוקן גיל ההסכמה ליחסי מין והושווה בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים.
היחס להפלות באירלנד
בשנת 1967 הפכה ההפלה המלאכותית לחוקית בבריטניה. נשים איריות רבות נסעו לבריטניה מדי שנה והפילו שם את ולדותיהן הבלתי רצויים. בתגובה לכך החלו קבוצות לחץ כנגד הפלות במערכה ציבורית, ובשנת 1982 השיגו את תמיכת שתי המפלגות הגדולות פיאנה פול ופינה גייל בשינוי לחוקה האירית, שיאסור הפלות. בשנת 1983, לאחר משאל עם תוקן התיקון השמיני לחוקה האירית, וקבע כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, וכי זכותה של המדינה להגן על זכות זו של העובר. אנשי הלובי למען "הזכות לחיים" הניחו כי לא יעבור זמן רב ובתי המשפט האיריים ייתקלו ב"רו נגד וייד" (המקרה שהובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית ומכוחו נקבע כי ההפלה היא חוקית בארצות הברית) משלהם, ולא רצו להשאיר את ההכרעה בידי בית המשפט. על שדולת המתנגדים לתיקון נמנתה נשיאת אירלנד לעתיד מרי רובינסון.
בשנת 1992 פרץ לתודעה הציבורית "מקרה X", ילדה בת פחות מ-14 בעלת נטיות התאבדותיות, אשר נכנסה להריון (ממגע מיני שהוגדר בחוק כ"אונס סטטוטורי"), אך נאסר עליה לעזוב את אדמת אירלנד על מנת שלא לעבור הפלה במדינה בה ההפלה היא חוקית. בית המשפט העליון של אירלנד פירש את התיקון השמיני לחוקה כמעניק זכות להפלה במקרים מצומצמים מסוימים, לרבות המקרה בו חיי האם נמצא בסכנה.
פסיקות של בית המשפט בשנים 1988 ו-1990 פירשו את התיקון לחוקה כאוסר על קבוצות לתכנון המשפחה מלהציע ייעוץ בענייני הפלה, ומלתת מידע וסיוע בנסיעה לחו"ל לצורך הפלה. פסיקות אלו הפכו ללא פופולריות, במיוחד לאחר "מקרה X". הועלתה השאלה האם האיסור על גישה למידע אינו מפר סעיפים באמנת מאסטריכט. שני תיקונים חוקתיים הוכנסו לחוקה האירית בשנת 1993 והבטיחו את "הזכות לצאת מאירלנד" ואת "הזכות למידע". תיקון שלישי שהיה אמור להגדיר באופן מפורש מתי תחשב הפלה לחוקית נכשל. הוויכוח באשר לחוקתיות של התיקונים נמשך כשנתיים לאחר קבלתם, והם נכנסו לתוקף רק בשנת 1995.
לאחר מאבק של שנים רבות, ב-25 במאי 2018, נערך משאל עם באירלנד על ביטול 'התיקון ה־8' לחוקה שאוסר באופן גורף על הפלות. משאל העם, שנדרש להכנסת שינויים בחוקה, הסתיים ברוב גדול — 66.4% (1.4 מיליון קולות) — בעד הזכות להפלה. בינואר 2019 החלה אירלנד להציע לראשונה שירותי הפלות חוקיות, עם זאת יישום המהלך נתקל בקשיים ועיכובים.
"הנמר הקלטי"
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של הנמר הקלטי, קריקטורות מסוג זה נפוצות בעיתונות האירית כאשר היא מתארת את מצבה הכלכלי של המדינה (ירוק הוא צבעה הלאומי של אירלנד).
250px|ממוזער|שמאל|טקסט=התפתחות התמ"ג ההיסטורי לנפש של אירלנד ובריטניה|התפתחות התמ"ג ההיסטורי לנפש של אירלנד ובריטניה
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה תופעה שכונתה "הנמר הקלטי" שאופיינה בצמיחה מהירה של הכלכלה האירית והפכה אותה מכלכלה כושלת לכלכלה צומחת. לאחר שהממשלה האירית יישמה שורה של צעדים שמטרתם לטפל באינפלציה, להוריד את עול המיסים, לשפר את איכות כוח העבודה ולעודד השקעות זרות בתחומי המדינה. את השם "הנמר הקלטי" (Celtic Tiger), תבע הכלכלן דייוויד מקוויליאמס ב-1994, עקב הדמיון שמצא באירלנד לכלכלת ארבעת הנמרים של אסיה.
כלכלת אירלנד צמחה בשיעור מרשים של 6.3% בממוצע בין השנים 1991–2003, צמיחה זו השפיעה באופן דרמטי על רמת החיים במדינה והביאה אותה לשוות ערך ואפילו מעבר לרמת החיים במערב אירופה. שיא הצמיחה הזו התרחש בשנת 1999 ועמד על 11.1% לאחר שהיה 10.8% ב-1997 ו-8.7% ב-1998.
כלכלנים רבים סבורים שהסיבות לצמיחה הכלכלית של המדינה בשנים אלו היו מס החברות הנמוך שהיה במדינה ותשלומי ההעברה גבוהים שהועברו על ידי מדינות האיחוד האירופאי, תשלומים שבשיאם הגיעו לכ-7% מן התמ"ג. כספים אלו שימשו לשיפור מערכת החינוך כך ששכר הלימוד האוניברסיטאי הוא חינם ולשיפור בתשתיות הפיזיות של המדינה. השקעות אלו גרמו לכך שהכלכלה האירית נהפכה לתחרותית יותר ולמזמינה יותר עבור חברות היי טק רבות שהגיעו למדינה.
כתוצאה מההשקעה הרבה בתשתית הפיזית והאנושית שהושקעה במדינה, חברות רבות כגון: דל, אינטל, מיקרוסופט וכדומה פתחו בה משרדים ומפעלים. חברות אלו נמשכו לאירלנד כתוצאה מחברותה באיחוד האירופאי, שכר נמוך, כוח העבודה דובר האנגלית, מענקים ממשלתיים ומיסים נמוכים. מכיוון שכוח העבודה הוא צעיר יחסית ודובר אנגלית ניתן להם יתרון בתקשורת עם החברות האמריקאיות שהשקיעו במדינה. דבר שגרם לכך שחברות רבות בחרו באירלנד כמשרד הראשי שלהן עבור אירופה.
הבדלי השעות בין אירלנד לארצות הברית תרמו גם הם לאטרקטיביות של המדינה, משום זה העובדים האירים יכלו לעבוד בזמן שעמיתיהם האמריקאים ישנו. יציבות מדינית באזור והרגיעה היחסית עם צפון אירלנד, בעקבות חתימת הסכם בלפסט ב-1998, תרמה אף היא לשיפור במצב הכלכלי. הורדת החוב הציבורי לאורך התקופה אף היא תרמה לשיפור הביטחון הכלכלי של המשקיעים במדינה.
תוצאות הצמיחה הכלכלית
בתקופת הצמיחה הכלכלית של "הנמר הקלטי", אירלנד נהפכה מאחת המדינות העניות ביותר במערב אירופה לאחת מהמדינות העשירות ביותר. התוצאות המשמעותיות ביותר של הצמיחה הכלכלית כללו את:
תוצאות כלכליות
האבטלה צנחה מרמה של 18% בסוף שנות ה-80 לרמה של 4.2% ב-2005, והמשכורת הממוצעת במשק הפכה לבין הגבוהות באירופה.
האינפלציה הייתה 5% בממוצע בשנה כך שרמת המחירים הגיעה לזו שבמרבית מדינות מערב אירופה.
החוב הציבורי ירד בצורה דרסטית ל-34% התמ"ג בסוף 2001.
השקעה גדולה בתשתית הפיזית של המדינה כתוצאה מהכסף החדש החלה. ה"תוכנית האירית הלאומית לפיתוח" שהתרכזה בשיפור תשתיות השקיעה כ-52 מיליארד אירו (במונחים של 1999) בתשתיות המדינה. כמו כן ההשקעה בתשתית הביאה להקמתה של רשת רכבות קלות בדבלין, ולשדרוג המראה העירוני של העיר על ידי החלפת מדרכות והקמת פסלים חדשים.
המחיר הממוצע לבית באירלנד, ששילש את עצמו בין השנים 1997–2004, לכ-284 אלף אירו (390,000 דולר), והחוב של משקי הבית קפץ עקב הגידול בהיקף המשכנתאות.
תוצאות חברתיות ותרבותיות
ההגירה השלילית היסטורית של אנשים מאירלנד נעצרה, ואירלנד נהפכה בעצמה ליעד עבור מהגרים ממדינות אחרות.
העושר הרב שהחל להיצבר בידי הציבור נתפס כאחת מהסיבות של העלייה בפשיעת הנוער, במיוחד בפשעים הקשורים באלכוהול, וזאת משום שיש לנוער הרבה יותר כוח קניה מאשר היה לו בעבר.
רבים באירלנד מאמינים שתרבותם הושחתה על ידי ערכים קפיטליסטים.
העלייה ברמת החיים עוררה את הכבוד הלאומי של העם האירי והעלתה לו את המורל שהיה נמוך במשך שנים רבות.
צעירים רבים עזבו את הפרברים ועברו לערים הגדולות דבר שהאיץ את תהליך העיור.
תקופת הפריחה הכלכלית התאפיינה בשינויים חברתיים רבים ובהם הפיכת הגירושין לחוקיים, וגם הפיכתה של ההומוסקסואליות לחוקית. בין השאר נבחרו שתי נשים לראשי ממשלה, ואירלנד הפכה למדינה אירופאית מודרנית מבחינה חברתית.
תהליך השלום בצפון אירלנד
החל מתחילת שנות התשעים, החל תהליך הדרגתי שהביא להפחתת המתיחות בצפון אירלנד, ולסיומן של "הצרות". בשנת 1994 הייתה הפסקת האש הראשונה שהביאה להפחתה ניכרת באלימות, ולאחר מכן הביא "הסכם יום שישי הטוב" או "הסכם בלפסט" להתפתחויות משמעותיות. הגם שהתהליך בעייתי במידה רבה, והפתרון אינו פשוט וחד משמעי, הביא תהליך השלום בצפון אירלנד מידה רבה של רגיעה ורווחה אף לאירלנד.
הפסקות האש
ב-1993 החלו שיחות בין המנהיג הפרוטסטנטי הצפון אירי ג'ון יום ובין מנהיג שין פיין, המזוהה עם ה-IRA, ג'רי אדמס. שיחות אלו הובילו לסדרה של הצהרות בדבר הדרך בה יכולה האלימות להסתיים באי. בנובמבר 1993 נחשף כי גם ממשלת בריטניה שוחחה עם ה-IRA, וב-15 בדצמבר 1993 פורסמה הצהרה משותפת של ראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור ושל ראש ממשלת אירלנד אלברט ריינולדס, שעיקרה הוא כי ממשלת בריטניה מכירה בזכות אזרחי צפון אירלנד להכריע בעצמם את גורלם, וממשלת אירלנד מכירה בכך שאיחודה של אירלנד יכול להיות רק בהסכמת רוב תושבי צפון אירלנד. שני הצדדים גינו את האלימות.
מגעים והצהרות אלו הובילו להצהרת ה-IRA ב-31 באוגוסט 1994 על "הפסקת הפעולות הצבאיות", אם כי לא היה ברור מהו משך ההפסקה שעליה הוכרז. הפרוטסטנטים הקיצוניים בצפון, ה"לויאליסטים" (הנאמנים לממשלת הוד מלכותה) המשיכו בירי ובפיגועים, ותגובות מן הצד השני לא איחרו לבוא, על אף שה-IRA הכחיש כל קשר אליהן.
בשנת 1996 החלו שיחות בהשתתפות כל הצדדים, שהתבססו על עקרונות שהציע הסנטור האמריקני ג'ון מיטשל אשר הוצע על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון כמתווך. מיטשל הציע מספר עקרונות וצעדים בוני אמון, אשר יובילו לפירוק הארגונים הצבאיים מנשקם במהלך השיחות הרב צדדיות. הוצהר כי שיחות אלו יחלו ביוני 1996 וכי ישתתף בהן כל צד שיקבל את עקרונות מיטשל, וכי בחירות שתערכנה בצפון אירלנד במאי 1996, תקבענה את הנציגים שינהלו את השיחות.
השיחות החלו ביוני 1996, בהיעדרות שין פיין אשר הוצגה כאחראית לכך שה-IRA ממשיך בפעולות האלימות ומסרב להתפרק מנשקו. ב-15 ביוני 1996 פוצצו אנשי ה-IRA פצצה בלב מנצ'סטר אשר החריבה בניינים רבים ופצעה 200 אנשים. גל האלימות נמשך.
ב-1 במאי 1997 ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות בבריטניה, ולראשונה מאז 1979 הרכיבה את הממשלה. ראש הממשלה החדש טוני בלייר הודיע כי הוא מאמץ את עקרונות מיטשל, וקרא להמשך המשא ומתן. ביולי 1997 הודיע ה-IRA על הפסקת אש נוספת, על מנת לאפשר את המשך המשא ומתן.
לקראת הסכם
לאחר ההכרזה על הפסקת האש הוזמנה אף שין פיין להשתתף בשיחות. נציגי המפלגה הגיעו לעיר סטורמונט בה התנהלו השיחות כשהם מצהירים כי יפעלו על פי עקרונות מיטשל. השיחות התחדשו ב-15 בספטמבר 1997.
ב-25 במרץ 1998 הציב הסנטור מיטשל לוח זמנים של שבועיים לסיום השיחות. ב-10 באפריל 1998 עשרים וארבע שעות לאחר סיום האולטימטום של מיטשל, בתאריך הידוע כ"יום שישי הטוב", הודיעו הצדדים לשיחות על הגעה להסכם.
הסכם יום שישי הטוב
ההסכם כלל יצירת מוסדות נבחרים וממשלה בצפון אירלנד, בה תשותף כל מפלגה אשר תקבל אחוז מסוים מקולות הבוחרים (דבר שהבטיח נציגות לנציגי כל הזרמים הדתיים והאתניים), שחרור אסירים, פירוק מנשקן של המיליציות, והבטחת זכויות האזרח. בנוסף הובטחו צעדי חיזוק כלכליים להסכם השלום.
משאל העם
ההסכם צריך היה להיות מאושר במשאל עם הן בצפון אירלנד והן באייר. משאל העם באייר היה צריך להכריע בשאלת תיקון סעיפים 2 ו-3 לחוקת אירלנד אשר קבעו כי צפון אירלנד היא חלק בלתי נפרד מאייר. באייר זכה ההסכם לרוב של 94.4% מקולות הבוחרים (שיעור ההצבעה עמד על 56%) בעוד שבצפון זכה ההסכם לרוב של 71.1% מקולות הבוחרים, ושיעור ההצבעה עמד על 81%.
יישום ההסכם
בדצמבר 1999, ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, חתם על תיקון לחוקת אירלנד, המסיר את תביעת הרפובליקה לריבונות על צפון אירלנד. במקביל שרים פרוטסטנטיים וקתוליים נכנסו לתפקידם בגוף המנהל בממשל העצמי של צפון אירלנד. לראשונה, מאז העביר השלטון הבריטי את השליטה בחבל הארץ ישירות לידיו ב-1969, היו לנציגים נבחרים של שתי הקהילות במחוז סמכויות שלטון עצמי משותפות. בנוסף, בהתאם להסכם "יום שישי הטוב", הוחלט על הקמת גופים מיניסטריאליים משותפים לצפון אירלנד ולרפובליקה האירית בדרום האי. ההסכם נחתם על-ידי מזכיר המדינה הבריטי לענייני צפון אירלנד, פיטר מנדלסון ועמיתו האירי, דייוויד אנדרו.
המועצה המחוקקת בצפון אירלנד נבחרה בבחירות חופשיות לפי ההסכם, אך החל באוקטובר 2002 הושעו הן פעולת המועצה המחוקקת והן פעולת המועצה המבצעת, בשל חוסר האמון הרב שרוחשו אנשי הסיעות השונות במועצה זה לזה, במיוחד סביב שאלת פירוק ה-IRA מנשקו. בחודש דצמבר 2004 התפרסם כי מזה זמן מה מתקיימים מגעים הכוללים את אנשי ה־IRA בנוגע לפירוק הנשק, וכי הצדדים קרובים להסכמה, כאשר המניעה העיקרית היא סירובו של ה־IRA לתעד בתמונות את תהליך פירוק הנשק, דבר אותו דורשים הפרוטסטנטים. ב-8 בדצמבר 2004 פרסמו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר, וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן, אשר נפגשו בבלפסט, הצהרה בה הם מביעים אופטימיות, ומצהירים כי המשא ומתן בין הצדדים עבר את נקודת האל-חזור, וכי הסכם מפורט צפוי בעתיד הקרוב.
אף על פי שמשטרת אלסטר המלכותית (Royal Ulster Constabulary) גוף אשר הראה אלימות רבה בעת "הצרות", פורקה והוחלפה ב"שירות המשטרה של צפון אירלנד" (Police Service of Northern Ireland) עדיין ישנם קתולים רבים אשר אינם מאמינים כי השינוי מהותי.
תהליך הפירוק מנשק של ה-IRA הוא איטי ומסובך, וקידומו האיטי מנע את קידום תהליך השלום כולו. בין השאר הביא עניין הנשק להתפטרות ראש הממשל המקומי, דייוויד טרימבל, ביולי 2001.
תהליך שחרור האסירים התקדם, אך אל מול העצירה בתהליך פירוק הנשק, מרגישים משפחות הקורבנות של מעשי הטרור כי קורבנן היה לשווא, וכי האחראים לסבלם שוחררו ללא כל תמורה מצדם.
באוקטובר 2006, לאחר הפסקה של ארבע שנים, חודשה פעילות המועצה המחוקקת בצפון אירלנד.
משבר החובות של אירלנד
המשבר הכלכלי שפרץ בעולם ב-2008 הכה קשות בכלכלת אירלנד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אירלנד הודיעה בספטמבר 2008 כי המדינה הייתה לראשונה באיחוד האירופי שנקלעה רשמית למיתון. החוב של משקי הבית באירלנד הוא השני בגובהו בעולם ועומד על כ-190% מההכנסה, בממוצע. באוגוסט 2010 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של אירלנד ל-"AA-" עקב העלויות של התמיכה בבנקים, תמיכה אשר החלישה את גמישותה הכלכלית של הממשלה לטווח הבינוני. בדצמבר 2010 במקביל סוכנות דירוג האשראי חתכה את הדירוג של אירלנד ב-5 רמות ל-BAA1. התברר שעלות ההיוון מחדש של הבנקים הייתה גבוהה מהצפוי ובתגובה לעלויות המאמירות הורידה סטנדרד אנד פורס ב-1 באוקטובר 2011 את דירוג האשראי של אירלנד לרמת "A".
השפעותיו העמוקות של המיתון העולמי על אירלנד ניכרו, בין היתר, בשיעורי הצמיחה של המדינה; בעוד שב-2007 היה שיעור הצמיחה של אירלנד 4.7%, הרי שב-2008 רשמה המדינה צמיחה שלילית של -1.7% וב-2009 צמיחה שלילית של -7.1%. ב-2010 התעוררו ציפיות ליציאה מהמיתון ולחזרה למסלול של צמיחה, אולם בסופו של דבר הצטמק התמ"ג ב-1% ונרשמה צמיחה שלילית במשך שלוש שנים רצופות. עם זאת, אירלנד רשמה הישג מרשים בצמיחה חודשית, כאשר בין אוגוסט לספטמבר עלה הייצור התעשייתי ב-7.9%, העלייה הגדולה ביותר בגוש האירו.
המדינות החברות באיחוד האירופי אשר אימצו את האירו כמטבע הלאומי שלהן, לצד מועצת הכלכלה והפיננסים של האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית החליטו ב-28 בנובמבר 2010 להעניק לאירלנד סיוע פיננסי, לאור בקשת הרשויות המוסמכות של המדינה. חבילת הסיוע תענה על הצרכים הפיננסיים של אירלנד עד לסכום של 85 מיליארד אירו. מנגנון היציבות הפיננסית האירופית בחר שלושה בנקים, HSBC, סיטיבנק וסוסייטה ז'נרל לארגן את הנפקת איגרות החוב.
היחלצות מהמשבר
בשנת 2008 הייתה אירלנד נתונה בחובות חיצוניים גבוהים ובקשיים קשיים להחזרתן. כחלק מהמשבר זינקה האבטלה באירלנד ל-14.8%, התמ״ג צנח בכ-15%, הגרעון עמד על 32%, הבורסה צנחה לשפל של 1,987 נקודות והציבור איבד לחלוטין את אמונו במערכת הבנקאות במדינה, ואף נשקלה האפשרות שאירלנד תעזוב את גוש האירו. למרות זאת אירלנד נחלצה לחלוטין מהמשבר כבר בשנת 2015. אותה שנה זינק שיעור הצמיחה באירלנד ב-7.8% ונותר במגמת עליה. בשנת 2016 ירד שיעור הגרעון באירלנד ל-0.9% (לעומת 32% בשיאו של המשבר).
בעקבות פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי, עלה החשש שכלכלת אירלנד גם תיפגע מההחלטה. בעיקר עקב העובדה שרוב הסחר של אירלנד עם אירופה עובר דרך הממלכה המאוחדת, שהודיעה שתעזוב גם את השוק האירופי האחיד (הכולל איחוד מכסים). בפועל היא נהנתה מהמהלך שחברות רבות החליפו את הממלכה המאוחדת עם אירלנד כשער מרכזי לשווקים של אירופה, ומרכז פיננסי אזורי. בנוסף הסחר עם אירופה עבר לקווי סחר ישירים ולא דרך נמלים בממלכה המאוחדת.
הערות שוליים
* | 2024-07-20T00:34:35 |
תכנית שליפן | REDIRECTתוכנית שליפן | 2004-11-24T18:11:35 |
קיבול חום סגולי | הפניה קיבול חום | 2007-05-30T06:14:40 |
פושע מלחמה | REDIRECT פשע מלחמה | 2004-11-24T18:42:51 |
סובייטי | REDIRECT ברית המועצות | 2004-11-24T19:02:37 |
LZW | REDIRECT אלגוריתם למפל-זיו#LZW | 2014-10-02T13:28:31 |
דלתון | שמאל|300px|ממוזער|דלתון קמור
שמאל|200px|ממוזער|דלתון קעורבגאומטריה, דלתון הוא מרובע בעל שני זוגות נפרדים של צלעות סמוכות השוות באורכן.
דלתון יכול להיות קמור ויכול להיות קעור. בדלתון קמור שני האלכסונים עוברים בתוך הדלתון, ואילו בדלתון קעור אחד האלכסונים עובר מחוץ לדלתון.
דלתון קמור מורכב משני משולשים שווי־שוקיים שבסיסיהם הזהים צמודים זה לזה, וזוויות הראש שלהם מהוות זוויות נגדיות בדלתון. באיור המופיע, אלו הם המשולשים ו־. לכן ניתן לקרוא לזוויות ו־ גם "זוויות הראש" ולשתיים האחרות "זוויות הבסיס", מתוך אנלוגיה למשולש שווה־שוקיים. האלכסון שמפריד את הדלתון למשולשים שווי שוקיים נקרא אלכסון משני, והאלכסון השני (שמפריד את הדלתון לשני משולשים חופפים) נקרא אלכסון ראשי.
דלתון קעור גם הוא מורכב משני משולשים שווי־שוקיים בעלי בסיס משותף - אם כי במקרה זה אחד מהמשולשים נמצא בתוך השני (משולש נמצא בתוך משולש ). ניתן לראות דלתון קעור כמעין "חיסור" של משולשים שווי-שוקיים בעלי בסיס משותף, כלומר חיסור שטח המשולש משטח המשולש (במקום חיבורם בדלתון קמור). בדלתון קעור, האלכסון המשני עובר מחוץ לדלתון והאלכסון הראשי בתוכו.
מעוין הוא מקרה פרטי של דלתון שבו כל הצלעות שוות.
ריבוע הוא מקרה פרטי מיוחד של דלתון שבו כל הצלעות שוות וכל הזוויות שוות.
אטימולוגיה
המילה העברית "דלתון" נגזרת מהמילה היוונית deltoeides שפירושו משולש, כמו כן היא גם נגזרת מהאות היוונית Δ (דלתא), הדומה בצורתה למשולש.
הגדרה
מרובע בעל 2 משולשים שווי שוקיים שהבסיס שלהם חופף, הוא דלתון.
תכונות
זוויות הצד של הדלתון שוות זו לזו – צלעות הבסיס של הדלתון שוות זו לזו.
אלכסוני הדלתון מאונכים זה לזה. האלכסון הראשי (או המשכו) חוצה את האלכסון המשני, כלומר הוא האנך האמצעי שלו.
האלכסון הראשי חוצה את זוויות הראש של הדלתון.
בכל דלתון קמור ניתן לחסום מעגל.
שטח הדלתון שווה למחצית מכפלת האלכסונים זה בזה.
לדלתון קעור יש קו אלכסון מחוץ לדלתון.
בדלתון שני זוגות של צלעות סמוכות שוות.
יהיה ABCD מרובע קמור ו-ω מעגל המתואם עם נקודות פסקל. אז נקודות פסקל הנוצרות בעזרת ω ונקודות החיתוך של ω עם ABCD יוצרות דלתון החסום במרובע ABCD.
משפטים הפוכים
מרובע שאלכסוניו מאונכים, ואחד מהם חוצה את השני, הוא דלתון.
מרובע שבו אחד האלכסונים חוצה את הזוויות בשתי פינות הוא דלתון.
ראו גם
דלתון ריצוף
קישורים חיצוניים
דלתון, באתר לרגו (LerGO)
הערות שוליים
קטגוריה:מרובעים
קטגוריה:צורות גאומטריות סימטריות | 2024-10-06T14:19:27 |
הסנאט הרומי | הסנאט הרומי (בלטינית: Senātus Rōmānus) היה גוף שלטוני שפעל ברומא העתיקה, תחילה כגוף מייעץ למלך וכשזה הודח הוא הפך לגוף המרכזי במדינה וכך הוא פעל עד ימי הרפובליקה המאוחרת. בתקופת הרפובליקה המאוחרת, סמכותו החלה להתערער עד שבסוף, נהפך לגוף חסר עוצמה פוליטית עצמאית ונהיה כפוף לרצונו של הקיסר הרומי.
היסטוריה
לפי המסורת, הסנאט נוסד על ידי רומולוס, המייסד המיתולוגי של רומא ומלכה הראשון, כמועצה מייעצת של 100 ראשי משפחות פטריקיות, שנקראו פאטרס ("אבות"), מקור השם במילה הלטינית senex, שפירושה "אדם זקן", וממנה המילה Senatus – מועצת זקנים. מאוחר יותר, עם ייסוד הרפובליקה הרומית, לוקיוס יוניוס ברוטוס הגדיל את מספר הסנאטורים לשלוש מאות (לפי האגדה), שנקראו גם קונסקריפטי (אנשים מגויסים), שכן ברוטוס גייס אותם. לפיכך, חברי הסנאט כונו פאטרס קונסקריפטי. חלק מהמצורפים לסנאט היו פלבאים ובכך התאפשרה גם להם גישה למוסדות השלטון.
בתקופת הרפובליקה הסנאט היה הגוף החזק במדינה, הוא הקצה פרובינקיות למגיסטראטים, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה שאפשרה לו לפקח על אספות העם. מצב זה נמשך עד הטריבונאט של טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס בשנת 133 לפנה"ס, גרקכוס היה הראשון שערער על סמכותו המסורתית של הסנאט על ידי התעלמות ממנו ופנייה ישירה לאסיפות העם. מעשיו של גרקכוס הביאו לבסוף להתהוות שתי סיעות בפוליטיקה הרומית, הפופולרים שהעדיפו לפעול דרך אספות העם ויריביהם האופטימאטים שהעדיפו את סמכותו המסורתית של הסנאט.
היריבות בין שתי הסיעות הביאה אסון על רומא וגרמה לפריצתם של מלחמות אזרחים עקובות מדם. לוקיוס קורנליוס סולה ניסה לשקם את כוחו של הסנאט בזמן כהונתו כדיקטטור על ידי קיצוץ בסמכויות המגיסטראטים והגדלת מספר חברי הסנאט. לכאורה השינויים הגדילו את כוחו של הסנאט אולם בפועל התיקונים של סולה שרדו רק זמן קצר אחרי מותו והחברים החדשים שנכנסו בזמן שלטונו, חסרו את המסורת והיכולת הפוליטית לשלוט ביעילות כשם שקודמיהם שלטו בעבר. יתרה מזאת, החוויה המעצבת של חייהם הייתה מלחמת האזרחים, חוויה שהם השתדלו לעשות הכל שלא תחזור על עצמה ולכן הם היו פגיעים לסחטנות של מצביאים כריזמטיים.
יוליוס קיסר שינה את אופי החברות בסנאט בתקופה שבה היה דיקטטור. הוא הגדיל את מספר החברים והושיב שם אזרחים רומאים רבים ממוצא לטיני ואיטלקי (בניגוד לרומאי), יחד עם תומכים נאמנים שהוכיחו את יכולתם במלחמות האזרחים. הוא זילזל בסנאט והפך אותו לחותמת גומי להחלטות שלו ושל יועציו. חברי הסנאט המשיכו לשחק תפקיד בפוליטיקה הרומאית, אך לעולם לא הגיע הסנאט כגוף, למעמדו בעבר, אף על פי שחבריו עדיין היו האליטה של החברה הרומית. הסנאטורים נקראו vir clarissimus כלומר "נודעים לתהילה". מעמד הסנאטורים המשיך להדרדר באימפריה המאוחרת היות שלא מונו עוד לפיקודים צבאיים והמרכז השלטוני עצמו עבר מן העיר רומא. אף על פי כן, הסנאט שרד עד סופה של האימפריה המערבית ואף מעבר לכך למרות שהוא כבר הפך לזהה בחשיבותו למועצה העירונית של העיר רומא.
בו בזמן נוסד סנאט נפרד על ידי קונסטנטינוס בקונסטנטינופול, ששרד – בשמו, אם לא בחשיבותו – למשך מאות שנים.
סמכות
ממוזער|250x250 פיקסלים|הדמיית שחזור מבנה הקוריה הוסטליה
הסמכות החוקית התגלמה בעם הרומאי, דרך אספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריאטה), אספת השבטים (קומיטיה פופולי טריבוטה), ואספת הפלבס (קונסיליום פלביס) עד שנת 287 לפנה"ס הסנאט היה רשאי לאשר או לפסול חוקים של האספות. לאחר מכן הסנאט לא היה גוף מחוקק, ודעת הסנאט הייתה רק הצעה כיצד לנהוג, ולא חוק בפני עצמו. החקיקה למעשה הייתה באספות הרומאיות האחרות, שפעלו על פי ההמלצות של הסנאט וגם בחרו את המגיסטראטים של המדינה.
אף על פי כן, לסנאט היה תפקיד משמעותי בפוליטיקה הרומאית. כהתגלמות של רומא, הסנאט היה הגוף הרשמי ששלח וקיבל שגרירים כנציג העיר, מינה פקידים רשמיים לניהול הקרקעות הציבוריות – כולל מושלים מחוזיים שניהלו מלחמות וחילקו תקציבים ציבוריים. מקור כוחו של הסנאט לא נבע מסמכויותיהם (potestas) של חבריו אלא מיוקרתם (auctoritas) של חבריו.
כמו האספה הקנטוריות והשבטית, אך שלא כמועצת הפלבס, הסנאט פעל תחת הגבלות דתיות מסוימות. הוא יכול להתכנס רק במקדש – בדרך כלל בקוריה הוסטיליה (אם כי טקסי תחילת השנה היו במקדש יופיטר אופטימוס מקסימוס, ואסיפות בענייני מלחמה – במקדש בלונה). לפני כל ישיבה נערכה תפילה והוקרב קרבן. הסנאט יכול היה לשבת רק מהזריחה עד השקיעה, ונאסר עליו להיפגש בשעת מושב של אחת האסיפות האחרות.
להלכה, חולק הממשל ברומא הרפובליקאית בין הסנאט, אספת הפלבס והמגיסטראטים, כאשר רק העם (ה-populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על–ידי העם. ברומא לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום, ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו-זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו-זמנית, ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.
חברות
ממוזער|350x350 פיקסלים|קיקרו תוקף את קטילינה, פרסקו במשכן הסנאט האיטלקי. הציור מתאר דיון בסנאט בעת שהתכנס בתיאטרון פומפיוס. יצוין כי הציור אינו מדויק מבחינה היסטורית, שכן הסנאט ישב בדרך כלל במבנה של שורות אחת מול השנייה.
בתקופת המלוכה היו בסנאט 100 חברים שמונו על ידי המלך. עם הקמת הרפובליקה הגוף גדל ל-300 חברים בערך, אשר מונו על ידי הקונסולים. בשנים 316–312 לפנה"ס סמכות המינוי עברה לקנסורים. בדיקטטורה של לוקיוס קורנליוס סולה מספר החברים הוגדל ל-600. בימי הדיקטטורה של יוליוס קיסר גדל מספר החברים לסביבות האלף. אוגוסטוס החזיר את המספר ל-600, אולם בתקופת הקיסרות הוא הוגדל שוב עד שבתחילת המאה השלישית לספירה הוא מנה כ-800–900 חברים.
חברותו של סנאטור הייתה לכל החיים ויכלה לפקוע רק בהוראת הקנסורים, שהרכיבו את רשימת הסנאט (lectio senatus) כל חמש שנים, אם חשבו שהוא ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי" אך בדרך כלל, רק סנאטורים זוטרים סולקו על ידי הקנסורים, מלבד מקרים יוצאי דופן של קנסורים נוקשים ומחמירים כמו מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. לסנאטור מסולק הייתה אפשרות לחזור להיות חבר הסנאט אם הוא כיהן לאחר מכן כמגיסטראט. בזמן הטריבונאט של פובליוס קלודיוס פולכר חוקק חוק שמחייב את הקנסורים להעמיד למשפט את חבר הסנאט החשוד, ובכך הוגבלה סמכותם לסלק אישים מן הסנאט.
לרוב, כל המגיסטראטים – קוואיסטורים, אידילים, פראיטורים, טריבוני הפלבס וקונסולים – התקבלו לסנאט אוטומטית לאחר סיום כהונתם, אך לא כל הסנאטורים היו חייבים לכהן קודם לכן כמגיסטראטים. מגיסטראטים לשעבר, שסיימו את תפקידם לאחר הלקטיו, הורשו לשבת בסנאט כחברים חסרי זכות הצבעה עד עריכת הלקטיו הבא. בהדרגה הוגבלה זכותם של הקנסורים בהרכבת רשימת הסנאט. חוק מהמאה השנייה לפנה"ס קבע שהם חייבים למנות את טריבוני הפלבס לסנאט, ולאחר הרפורמות של סולה נקבע שכל הקוואיסטורים לשעבר (שמעתה כללו 20 כל שנה) ימונו אוטומטית לסנאטורים, וצעד זה רוקן במידה רבה את סמכויות הקנסורים להרכיב את הלקטיו.
בכירותם של הסנאטורים סווגה על ידי המשרה הבכירה ביותר שכיהנו בה, החל מקונסול. אלה שלא היו כונו "senatores pedarii" ("סנאטורים רגליים", מקור שמם נבע מן העובדה שלא לכולם היו מקומות ישיבה בשעת התכנסות הסנאט) ולא הורשו לדבר. במקרה שסנאטור נפטר במהלך כהונתו, הוא לא הוחלף עד עריכת רשימת הסנאט מחדש על ידי הקנסורים. הרכבת רשימת הסנאטורים נעשתה על פי סדר בכירותם של המגיסטראטים.
הקונסולים וטריבוני הפלבס היו רשאים לכנס את הסנאט ולנהל את הישיבה, ה"פרינקפס סנאטוס" היה זקן הסנאטורים ובעל היוקרה הרבה ביותר מביניהם. אם שני הקונסולים לא היו נמצאים (משום שהיו בדרך כלל בשדה הקרב), המגיסטראט הבכיר ביותר בעיר, בדרך כלל הפראיטור אורבנוס, היה מכנס את הסנאט מתוקף סמכותו כממלא מקום הקונסול.
על הסנאטורים הוטלו מספר הגבלות: נאסר עליהם לעזוב את איטליה (אלא אם היו בשליחות המדינה) ובעתות חירום אף את העיר רומא. הם היו חייבים להחזיק בית ברומא ולהתגורר בו לפחות חלק מן השנה, ונאסר עליהם להשתתף במסחר בקנה מידה גדול (אף על פי שכנראה הגבלה זאת מעולם לא נשמרה בפועל).
לכל הסנאטורים הייתה הזכות לענוד טבעת סנאטורית (שבתחילה הייתה עשויה מברזל, ומאוחר יותר מזהב), ו"טוניקה קלאבה", גלימה לבנה עם פס ארגמן ברוחב 13 סנטימטר ("לאטוס קלאבוס") על הכתף הימנית. סנאטור שהחזיק באחת ממשרות הממשל בעיר לבש טוגה לבנה עם שפה ארגמנית רחבה. כל הסנאטורים נעלו נעלי עור סגורות.
התנהלות הסנאט
לא הייתה הגבלה על הדיון, והנוהג הקרוי היום "פיליבסטר" היה תרגיל ידוע. ההצבעה נערכה בעל פה או בהצבעה בידיים בנושאים פחותי חשיבות, אך הצעות רשמיות וחשובות הוחלטו על ידי חלוקה של הבית (הצבעה ברגליים) – התומכים בדעה אחת הלכו לצד אחד של הבית, המתנגדים להם – לצד שני, ומספר האנשים בכל קבוצה נספר. בדרך יכלו לנאום רק הסנאטורים הבכירים. מגיסטראט מכהן שהיה גם חבר סנאט איבד את זכות ההצבעה שלו במהלך כהונתו והיא שבה לו רק עם סיומה, טריבוני הפלבס השתתפו בישיבות והיו יכולים להטיל וטו בכל עת. בסנאט היה נהוג המושג של קוורום ונקבע שהחלטות חשובות לא יתקבלו אלא אם כן שליש מחברי הסנאט יהיו נוכחים.
הסנאט היה רשאי להתכנס רק לפי הוראה של מגיסטראט בעל אימפריום או של טריבון הפלבס, בדרך כלל הישיבות נערכו בקוריה או במקרים מסוימים באחד המקדשים אולם לא הייתה הגבלה למקום כינוס מסוים והסנאט יכול לקיים את ישיבותיו בכל מקום בתחום הפומריום (שטח העיר המקודש). הסנאט התכנס מהבוקר עד שקיעת החמה (דיונים בלילה היו אסורים) עם הפסקה קטנה מהדיונים בצהריים. השהייה בסנאט לא הייתה נוחה ומלבד השעות הארוכות של הדיונים הסנאטורים נאלצו לשבת על ספסלי עץ לא נוחים ומזג האוויר בבניין עצמו נטה להיות לא נעים.
כל החלטות הסנאט (senatus consultum) נכתבו ונשמרו בארכיון (אף על פי שהפרוצדורה המדויקת של השמירה לא ידועה). במהלך הקונסולאט הראשון של יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס החלו לפרסם את החלטות הסנאט בציבור הרחב אבל אוגוסטוס ביטל את התקנה הזאת.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה | 2024-10-13T09:25:19 |
הסנאט הרומאי | REDIRECT הסנאט הרומי | 2004-11-24T20:04:23 |
הכוחות המזוינים של ארצות הברית | הכוחות המזוינים של ארצות הברית (באנגלית: United States Armed Forces) הם הכוחות שמרכיבים את צבא ארצות הברית. כוחות הצבא המאוחדים של ארצות הברית נחשבים לחזקים והמתקדמים ביותר בעולם. הכוחות של ארצות הברית משתתפים, מלבד במלחמות ארצם, גם במשימות של האו"ם ככוח שלום, וכחלק מברית נאט"ו, במשימות שנועדו לשמירת היציבות הכלל עולמית. הכוחות של ארצות הברית הם הכוח הצבאי בעל פריסת הכוחות הרחבה ביותר בעולם, והשני בגודלו בעולם מבחינת כוח האדם וכמות כלי הנשק הגרעיניים שברשותו. הכוחות כפופים למחלקת ההגנה, ומפקדם העליון הוא נשיא ארצות הברית. יושב ראש המטות המשולבים מוגדר בחוק האמריקני כקצין הבכיר ביותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית, והיועץ הצבאי הראשי לנשיא ארצות הברית. תפקידו הוא להוביל את הפגישות ולתאם את המאמצים של המטות המשולבים (JCS).
הכוחות מופעלים על ידי הפיקודים הקרבים המאוחדים. בהתאם לחוק גולדווטר-ניקולס מ-1986, שרשרת הפיקוד היא נשיא ארצות הברית ← מזכיר ההגנה של ארצות הברית ← מפקד הפיקוד הקרבי.
הכוחות של ארצות הברית מורכבים משש זרועות:
צבא ארצות הברית (Army) – צבא היבשה, הכוח היבשתי העיקרי.
צי ארצות הברית (Navy) – חיל הים הגדול ביותר בעולם.
חיל האוויר של ארצות הברית (Air Force) – חיל האוויר הגדול ביותר בעולם.
חיל הנחתים של ארצות הברית (Marine Corps) – חיל רגלים מובחר המאומן בפלישה מהים.
משמר החופים האמריקני (Coast Guard) – אחראי לשמירה על הגבולות הימיים.
חיל החלל של ארצות הברית (Space Force) – גוף של הכוחות המזוינים של ארצות הברית המתמקד בפעילות בחלל.
היסטוריה
הקמה
הכוחות של ארצות הברית החלו כצבא הקונטיננטלי ששימש כצבא גרילה של 13 המושבות במלחמתן כנגד בריטניה וכנגד האינדיאנים. מאוחר יותר, עם אימוץ חוקת ארצות הברית, הפך לצבא ארצות הברית, ולבסוף אורגן והוגדר ככוחות המזוינים של ארצות הברית, כאשר זכותו להחזיק צבא ולתחזק זרוע ימית עוגנה בחוקה. על-פי החוקה, הזכות להכרזת מלחמה ניתנה לקונגרס, ואילו המנהיג העליון של הכוחות הוא נשיא ארצות הברית. לאחר ייסוד הכוחות, הם החלו במשימות לכיבוש שטחים ביבשת אמריקה הצפונית, במהלכן התעמתו עם אימפריות קולוניאליסטיות שניסו גם הן לכבוש שטחים ביבשת (בין העימותים ניתן למנות את מלחמת 1812, קרב טיפקנו, מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, ומלחמת ארצות הברית–ספרד).
התעצמות
לאחר ניצחון ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד, כוחה הצבאי נחשב לכוח חזק וחשוב בעולם, דבר שהתבטא בין היתר במלחמת העולם הראשונה שהוכרעה לטובת ארצות ההסכמה לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עם ניצחון בעלות הברית (קואליציה שכללה את ארצות הברית, בריטניה, וברית המועצות), הכוח הצבאי של ארצות הברית נחשב למוביל בעולם לצד כוחה הצבאי של ברית המועצות.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה, מאבק מתמשך של ארצות הברית וברית המועצות על שליטה בעולם ובמהלכה הכוחות של ארצות הברית השתתפו בהגנה על בעלות ברית של ארצות הברית בעולם, לעיתים תוך מלחמות של ממש (מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, שבמהלכה הוכרז זמנית חוק גיוס חובה). בנוסף לכך, במהלך המלחמה הקרה, ארצות הברית הקימה בריתות הגנה (שהמפורסמת שבהן היא ברית נאט"ו) על-מנת ליצור הרתעה בפני ברית המועצות ובעלות בריתה.
המחצית השנייה של המאה ה-20
לאחר סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות, הכוחות של ארצות הברית השתתפו באופן מרכזי בשמירת היציבות בעולם (כחלק מהתפיסה של סדר עולמי חדש ובו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה), הן במבצעים קטנים (כמו מבצע השבת התקווה לסומליה על-מנת להפסיק את מלחמת האזרחים בסומליה, או מבצע כוח מאוחד בקוסובו על-מנת להפסיק את רצח העם שהתרחש בקוסובו), והן במלחמה רחבת היקף כמלחמת המפרץ.
המאה ה-21
עם תחילת שנות האלפיים, ארצות הברית חזתה בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, ובמהלכו מספר טרוריסטים מוסלמים השתלטו על מטוסי נוסעים וריסקו אותם בבניין הפנטגון ובמגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בניו יורק. בשל כך, ארצות הברית שינתה את תפיסתה הביטחונית והחלה במלחמת חורמה בטרור העולמי, וכחלק ממאבקה בו, יצאה למלחמת אפגניסטן על-מנת לפגוע במרכז כוחו של ארגון הטרור האיסלאמי אל קאעידה (שהיה אחראי לביצוע הפיגוע) ועל-מנת לפגוע בשלטון הטליבאן ששלט באפגניסטן על-מנת להראות שקיים מחיר לתמיכה בטרור. בנוסף לכך, ארצות הברית יצאה למלחמת עיראק מתוך רעיון לפיו ממשל סדאם חוסיין תומך באל-קאעידה ומפתח נשק לא קונבנציונלי.
במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 בנו הכוחות המזוינים רשת אספקה עולמית, שמאפשרת לה להפעיל מגוון אמצעי לחימה באזורים שונים של העולם. תפעול קבוע של רשת האספקה המורכבת הזו, הפכה את הכוחות המזוינים של ארצות הברית לארגון שהוא צרכן הדלק הגדול בעולם שאינו מדינה (וגדול יותר ממספר מדינות). בהתאם לכך, על פי מחקר שפורסם בבריטניה בשנת 2019, הכוחות המזוינים של ארצות הברית הם אחד מהפולטים הגדולים בהיסטוריה של פליטת גזי חממה. המחקר מניח שמצב זה לא ישתפר בעתיד הקרוב, מכיוון שכל כלי השריון, הטיס והשיט של הכוחות מותאמים לסוגי אנרגיה המסורתיים והמזהמים, ואין אפשרות מעשית להחליף היקף רחב של ציוד צבאי כבד שכזה.
כוח אדם
נכון ל-2020, שירתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית כ-1.3 מיליון חיילים בשירות סדיר, ובנוסף כ-807 אלף חיילים בשירות מילואים. השירות בצבא הוא התנדבותי, אך הנשיא רשאי לבצע גיוס חובה למשך תקופה מסוימת, באישור הקונגרס (כך קרה בזמן מלחמת וייטנאם). הכוחות המזוינים של ארצות הברית הם הכוח הצבאי השני בעולם במספר החיילים המשרתים, לאחר הצבא הרפובליקה העממית של סין, והראשון בפריסתו בעולם.
סדר כוח
זרוע חוגרים קצינים אזרחים סך-הכל חיילים 387,974 93,280 299,644 481,254 159,508 21,450 20,484 180,958 286,337 55,659 179,293 341,996 265,369 64,245 174,754 329,614 3,692 2,742 6,434 32,782 8,239 42,042 סך-הכל כוח הסדיר 1,137,916 236,826 681,232 1,347,106 כוח המילואים של הצבא (כולל את המשמר הלאומי של הצבא) 527,578 כוח המילואים של חיל הנחתים 38,473 כוח המילואים של חיל הים 57,650 כוח המילואים של חיל האוויר (כולל את המשמר הלאומי של החיל) 174,765 כוח המילואים של משמר החופים 6,142 סך-הכל כוח המילואים 807,562
פיקודים
פיקודים אזוריים
ממוזער|434x424px|שמאל|חלוקת הפיקוד האזורית של הכוחות
הכוחות של ארצות הברית הם הכוח הצבאי בעל הפריסה הרחבה ביותר בעולם, פריסה המאפשרת לארצות הברית לפעול במהירות בכל נקודה בעולם, ללא צורך בהזזת כוחות מאסיבית למרחקים. ארצות הברית מחלקת את כל העולם למספר פיקודים, שלכל אחד מפקדת ענק האחראית על הכוחות הצבאיים באותו האזור.
הפיקוד אזור בסיס מרכזיפיקוד צפון של ארצות הברית צפון אמריקה, לרבות הגנה על ארצות הברית קולורדופיקוד מרכז של ארצות הברית מזרח אפריקה, המפרץ הפרסי ומרכז אסיה, לרבות המזרח התיכון ומשנת 2021 כולל ישראל (למעט טורקיה) פלורידהפיקוד אירופה של ארצות הברית אירופה, רוסיה וטורקיה גרמניהפיקוד האינדו-פסיפי של ארצות הברית האוקיינוס השקט, לרבות דרום-מזרח אסיה, אוסטרליה, ניו זילנד וגינאה החדשה הוואייפיקוד דרום של ארצות הברית דרום אמריקה פלורידהפיקוד אפריקה של ארצות הברית אפריקה (למעט מצרים) גרמניהפיקוד החלל של ארצות הברית קולורדו
פיקודים מבצעיים
פיקוד המבצעים המיוחדים – מרכז מבצעים מיוחדים לכל הכוחות. בסיסו בפלורידה.
הפיקוד האסטרטגי – מפעיל כוחות אסטרטגיים ופעילות בחלל. בסיסו בנברסקה.
פיקוד התובלה – אחראי על תובלת הכוחות בכל העולם. בסיסו באילינוי.
פיקוד הסייבר – מרכז את פעילות המרחב הקיברנטי, מארגן את משאבי הסייבר ומתאם את הגנות הרשת הצבאית של ארצות הברית.
אמצעי לחימה
150px|ממוזער|מטוס חמקן מסוג F-22 ראפטור, למטרות עליונות אווירית
150px|ממוזער|נושאת המטוסים נימיץ
מרבית אמצעי הלחימה שהכוחות המזוינים של ארצות הברית מצוידים בהם מיוצרים בארצות הברית, בנוסף למיעוט שמיוצר בשיתוף של מדינות אחרות או השבחה של אמצעי לחימה שנקנו ממדינות אחרות (שיתופי פעולה כאלו קיימים בעיקר עם בריטניה וישראל). חלק מאמצעי הלחימה שהכוחות מצוידים בהם, נמכר למדינות אחרות, וחלק הוא בלעדי ונשאר כגורם המהווה יתרון איכותי על פני יריביה.
הנשק האישי של החיילים הוא רובה סער ממשפחת ה-M16 וה-M4 (חיילים המשרתים באירופה משתמשים לעיתים גם ברובה סער מסוג G36). בנוסף לכך, כל פלוגות ומחלקות החי"ר מצוידות במקלעים מסוגים שונים: מקלע בינוני מסוג מאג, מקלע כבד M2 בראונינג, ומקלע רימונים סאקו דיפנס Mk19. בנוסף, מצוידות יחידות החי"ר ברקטות נגד טנקים מסוג לאו M72, ובטילים נגד טנקים מסוג טאו. חיל הנחתים משתמש גם במטול רקטות נגד טנקים מסוג B-300 משודרג בשם SMAW. מחלקות החי"ר מתניידות על גבי נגמ"שים מסוג M-113.
חיל השריון בצבא האמריקני בנוי על טנק מערכה מסוג אברהמס M1. חיל התותחנים בצבא האמריקני מורכב ממערכות רקטיות חדישות מסוג MLRS בעלות יכולת שיגור לטווח של כ-300 ק"מ (לעומת 40 עד 80 ק"מ בגרסאות המיוצאות).
חיל האוויר האמריקני הוא חיל האוויר הגדול בעולם וכולל כ-5,500 כלי טיס. עמוד השדרה של חיל האוויר הוא מטוסים מסוג F-16 ו-F-15 שהושבחו, ומטוסי ה-F-35 החמקניים. בנוסף לכך, חיל האוויר משתמש, באופן בלעדי, במפציצים חמקניים מסוג B-2 ספיריט, מטוסי עליונות אווירית חמקניים מסוג F-22 ראפטור ומטוס תקיפה כבד (המכונה גם כספינת תותחים) מסוג AC-130. בנוסף לכך, בשנים האחרונות החלה התגברות בשימוש בכלי טיס בלתי מאוישים לצורכי תקיפה.
חיל הים האמריקני נחשב גם הוא לגדול בעולם (הן בדחי האוניות והן במספר האוניות) והוא כולל את צי נושאות המטוסים הגדול בעולם, שכולל 11 נושאות מטוסים, שכל אחת מהן יכולה לשאת כ-90 מטוסי קרב. כיום נבנית נושאת מטוסים נוספת ומתוכננות בסך הכל עשר נושאות מטוסים מסדרת ג'רלד פורד, שיחליפו בהדרגה את נושאות המטוסים מסדרת נימיץ, ובין היתר יהיו מתאימות גם לנשיאת מטוסי F-35 חמקניים ויאפשרו עבודה של פחות אנשי צוות על הסיפון. הצי האמריקני מפעיל גם כ-30 אוניות סער אמפיביות, כ-20 סיירות מסדרת טיקונדרוגה, כ-70 משחתות (רובן ככולן מסדרת ארלי בורק) וכ-70 צוללות בהנעה גרעינית מדגמים שונים (צוללות טילים בליסטיים, צוללות טילי שיוט וצוללות תקיפה).
הצי האמריקני הוא גם חיל הים בעל מספר כלי הטיס הגבוה בעולם: כ-3,500 מטוסי קרב וכ-500 מסוקי קרב.
ראו גם
דרגות הכוחות המזוינים של ארצות הברית
עיטורי הכוחות המזוינים של ארצות הברית
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש להיסטוריה צבאית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ארצות הברית: ארגונים ממשלתיים
ארצות הברית
ארצות הברית | 2024-09-11T06:20:06 |
מיקרוביולוג | REDIRECT מיקרוביולוגיה | 2004-11-24T20:43:48 |
סן פרנציסקו | REDIRECT סן פרנסיסקו | 2004-11-24T21:20:41 |
אוניברסיטת הרווארד | אוניברסיטת הרווארד (באנגלית: Harvard University) היא אוניברסיטה אמריקאית פרטית בעיר קיימברידג' שבמסצ'וסטס, האוניברסיטה האמריקאית הוותיקה והעשירה ביותר, ומהידועות שבהן; חברה בליגת הקיסוס ומדורגת מאז 2003 כאוניברסיטה הטובה בעולם, חברה באיגוד האוניברסיטאות האמריקניות, חברה באיגוד אוניברסיטאות המחקר, חברה בפורום מנהיגי האוניברסיטאות העולמי ושותפה מייסדת בקונסורציום הבינלאומי של מיזם טלסקופ מגלן הענק.
היסטוריה
ממוזער|278px|, (1720), הבניין העתיק ביותר באוניברסיטת הרווארד
האוניברסיטה נוסדה ב-8 בספטמבר 1636 כמוסד להכשרת כמרים פרוטסטנטים, עבור המתיישבים הפוריטנים שעזבו את אנגליה כדי להימלט מהשמרנות הדתית של צ'ארלס הראשון. במהלך המאה ה-18 עבר המוסד תהליך של חילון. שמה המקורי היה "ניו קולג'", והוא שונה ל"" בשנת 1639, על שם התורם . בשנת 1780 הופיע לראשונה גם התואר "אוניברסיטה" בסמיכות לשם הרווארד, בחוקה של מסצ'וסטס.
לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, הוקמו באוניברסיטה, בימי כהונתו הממושכת של צ'ארלס ויליאם אליוט כנשיא (1869–1909), מספר בתי ספר מתמחים, והיא הייתה לאוניברסיטת מחקר. בשנת 1900 נמנתה אוניברסיטת הרווארד עם 14 האוניברסיטאות המייסדות של איגוד האוניברסיטאות האמריקניות.
במשך שנים רבות לא התקבלו נשים להרווארד קולג', והתהליך של הפיכת הרווארד למוסד המתייחס באופן שוויוני לנשים היה הדרגתי ואיטי. ב-1879 הוקם רדקליף קולג' לנשים בסמוך להרווארד כמוסד נלווה המיועד לנשים. בזמן מלחמת העולם השנייה הותר לראשונה לסטודנטיות מרדקליף ללמוד קורסים בהרווארד. החל מ-1963 היו התעודות של בוגרות רדקליף חתומות על ידי נשיא הרווארד. ב-1977 עברו כל תלמידות רדקליף למעשה להרווארד קולג' וב-1999 התאחדו המוסדות רשמית ורדקליף הפך ל.
במהלך המאה ה-19 הייתה הרווארד מעוזם של ה"ברהמינים מבוסטון", המעמד העליון הפרוטסטנטי. מאידך, הייתה הרווארד ממוסדות העילית הראשונים בארצות הברית שקיבלו יהודים וקתולים, בניגוד, לדוגמה, לאוניברסיטת פרינסטון ולאוניברסיטת ייל. החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 בוטלה חובת הנוכחות בתפילה בכנסייה. עם תחילת המאה ה-20 עלה מספרם של בני המהגרים - יהודים וקתולים. בשנת 1908 היוו הסטודנטים הקתולים 9 אחוזים מבין כלל הסטודנטים. בין השנים 1906–1922 עלה אחוז היהודים מ-6 ל-25. לנוכח העלייה באחוז היהודים בקמפוס ביקש נשיא האוניברסיטה לורנס לאוול להגביל את אחוז הסטודנטים היהודים החדשים המתקבלים למוסד ל-12 אחוז, אך הצעתו נדחתה על ידי הסגל האקדמי. בפועל ירד בשנים אחר כך מספרם היחסי של הסטודנטים היהודים שהתקבלו למוסד והדבר הוביל, בין השאר, להקמת אוניברסיטת ברנדייס. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה הרבגוניות של ציבור הסטודנטים והאוניברסיטה משכה אליה גם מספר הולך וגובר של סטודנטים בינלאומיים.
בדוח משנת 2022 חשפה האוניברסיטה שב-150 שנותיה הראשונות, עד לשנת 1783 שבה העבדות הפכה לבלתי חוקית במסצ'וסטס, חברי סגל האוניברסיטה השתמשו בכ-80 עבדים. האוניברסיטה הקימה קרן של מאה מיליון דולר לתמיכה במיזמים מחקריים וחינוכיים בנושא זה.
האוניברסיטה כיום
ממוזער|278px|, הספרייה המרכזית באוניברסיטת הרווארד
בהרווארד קולג' לומדים כ-6,650 סטודנטים לתואר ראשון. באוניברסיטת הרווארד לומדים כ-13,000 סטודנטים לתארים מתקדמים. סגל ההוראה מונה כ-2,300 פרופסורים. אחוז המתקבלים ללימודים בקולג', מתוך מגישי המועמדות, הוא כשלושה אחוז, וכ-80 אחוז מהמתקבלים בוחרים ללמוד במוסד. לפי US News and World Report, הרווארד הוא המוסד השני הסלקטיבי ביותר לתואר ראשון מבין האוניברסיטאות והקולג'ים בארצות הברית, לאחר קאלטק (נכון לסתיו 2022).
המועמדים מתקבלים על סמך ציוניהם בתיכון, הצלחתם בבחינות הSAT (שהיו לאופציונליות לאחר מגפת הקורונה ויחזרו להיות חובה החל מסתיו 2025), כל פעילות שעשו בזמן לימודי התיכון וראיון עם בוגר האוניברסיטה. יש העדפה לילדי משפחות בוגרים ותורמים (מכונים לגאסי - legacy). העדפה זו שנויה במחלוקת ושני נשיאים לשעבר של האוניברסיטה, לארי סאמרסThe affirmative action ruling is big. Now elite colleges need to think bigger. ודרק בוקFormer Harvard president urges scrapping of legacy admissions, קראו לבטלה. בעבר הייתה נהוגה העדפה מתקנת על בסיס גזעי, אולם בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-2023 כי הדבר אינו חוקיSupreme Court rejects race-based affirmative action in college admissions.
מכילה יותר מ-20 מיליון פריטים, והיא מערכת הספריות הרביעית בגודלה בארצות הברית, והראשונה בקרב הספריות האוניברסיטאיות.
פוליטית, הרווארד נחשבת למעוזה של המפלגה הדמוקרטית, אף כי יש בה מגוון של דעות בקרב הסטודנטים והמרצים כאחד. מדגם שנערך לפני הבחירות לנשיאות בשנת 2004 העניק לג'ון קרי הדמוקרטי 73 אחוז מהקולות, לעומת 19 אחוז לג'ורג' בוש הרפובליקני, בדומה לאחוזי התמיכה בהם בערים גדולות בחוף המזרחי, בהן ניו יורק ובוסטון.
בעקבות מתקפת הפתע על ישראל (2023) קבוצה של 34 ארגוני סטודנטים חתמו על עצומה שקוראת לגנות את ישראל, ומאשימה את ממשלת ישראל בטבח, ובאוניברסיטה הקימו ארגון מיוחד להגנה על אותם סטודנטים מפני התקפות נגדם. בעקבות כך בתיה ועידן עופר, שהיו חלק מהוועד המנהל של בית הספר לממשל של הרווארד, התפטרו מתפקידם, וביל אקמן ועוד רבים מתורמי הרווארד משכו את כספי תרומתם.
בעקבות העלייה בגילויים אנטישמיים באוניברסיטה הוזמנה נשיאת האוניברסיטה, קלודין גיי לשימוע בפני ועדת בית הנבחרים לחינוך וכוח העבודה, ביחד עם נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה ליז מגיל ונשיאת MIT סאלי קורנבלות'. במהלך השימוע נמנעה גיי מלהגדיר גילויי אנטישמיות כדבר הנוגד את תקנון האוניברסיטה, ובכך הגדילה את הביקורת כנגדה. ב-2 בינואר 2024 התפטרה גיי מתפקידה כנשיאת האוניברסיטה.
נשיאים
מקים האוניברסיטה היה נתנאל איטון, המנהל הבא אחריו של האוניברסיטה, הנרי דאנסטר, היה הראשון שהיה "נשיא" האוניברסיטה.
נשיא אוניברסיטת הרווארד הנוכחי הוא אלן גרבר, הנושא במשרה באופן זמני לאחר התפטרות קלודין גיי.
פקולטות
שמאל|ממוזער|250px|
בית הספר לרפואה (1782)
(1816)
בית הספר למשפטים (1817)
(1867)
(1872)
בית הספר למנהל עסקים (1908)
(1910)
(1914)
(1920)
ע"ש ת. ה. צ'אן (1922)
בית הספר לממשל ע"ש ג'ון קנדי (1936)
ע"ש ג'ון פולסון (2007)
חיי הסטודנטים
מייצגת את הסטודנטים של הרווארד קולג' ו מייצגת סטודנטים בכל שנים עשר בתי הספר לתארים מתקדמים ומקצועיים, שלרובם יש גם ארגוני סטודנטים משלהם.
הן בקולג' לתואר ראשון והן בבתי הספר לתארים מתקדמים יש תוכניות ספורט פנים-ארגוניות. להרווארד קולג' יש 42 קבוצות ספורט ב של ליגת התאחדות ספורט הקולג'ים הלאומית, יותר מכל קולג' אחר במדינה. מדי שנתיים, קבוצות הספורט של הרווארד ואוניברסיטת ייל מתאחדות כדי להתחרות מול נבחרת משולבת של אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג' בתחרות החובבים הבין-לאומית הרציפה הוותיקה ביותר בעולם. כמו באוניברסיטאות אחרות של ליגת הקיסוס, הרווארד לא מציעה מלגות ספורט. צבע בית הספר הוא ארגמן. היריבות האתלטית של הרווארד עם ייל היא עזה בכל ענף ספורט והיא מגיעה לשיא בכל סתיו במפגש הכדורגל השנתי, שראשיתו ב-1875.
בוגרים בולטים
שמאל|ממוזער|208px|בית הספר למשפטים
ממוזער|208px|
שמונה מנשיאי ארצות הברית: ג'ון אדמס, ג'ון קווינסי אדמס, רתרפורד הייז, ג'ון קנדי, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט, ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה.
דמויות חשובות במאבק לעצמאות ארצות הברית: ג'ון הנקוק - נשיא הקונגרס הקונטיננטלי וסמואל אדמס - מארגן מסיבת התה של בוסטון.
שופטי ונשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית: שמונה עשר בוגרים של בית הספר למשפטים כיהנו ומכהנים בבית המשפט העליון. כפליים יותר ממספר הבוגרים של המוסד השני במספר בוגריו שהגיעו לבית המשפט העליון - אוניברסיטת ייל. שניים מבוגריו הם נשיאי בית המשפט: ויליאם רנקוויסט וג'ון רוברטס.
ראשי מדינה וממשלה לא־אמריקאים: בנזיר בוטו – ראש ממשלת פקיסטן, אנדראס פפנדראו – ראש ממשלת יוון, פייר טרודו – ראש ממשלת קנדה.
חתני פרס נובל לשלום: אל גור - סגן נשיא ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר - שר חוץ אמריקאי סיים את שלושת תאריו והיה פרופסור בהרווארד וראלף באנץ' - מתווך במגעים בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות. אלן ג'ונסון-סירליף נשיאת ליבריה וכלת פרס נובל לשלום.
באן קי-מון - מזכ"ל האו"ם לשעבר.
חתני פרס נובל לכימיה: מרטין קרפלוס, רוג'ר טסיין, רוג'ר דויד קורנברג, מרטין צ'לפי, ג'ניפר דאודנה ועוד
חתני פרס נובל לפיזיקה: בן מוטלסון, פרסי ברידג'מן ועוד.
רוברט אופנהיימר - פיזיקאי, "אבי פצצת האטום".
חתני פרס טיורינג: ריצ'רד קארפ, דניס ריצ'י - ממציא שפת התכנות C ומפתח מערכת ההפעלה UNIX, מרווין מינסקי, אנדרו יאו.
פילוסופים: תומאס קון, ג'ורג' סנטיאנה, וילארד קוויין וסול קריפקי.
סטיב באלמר - נשיא ומנכ"ל מיקרוסופט לשעבר.
אלפרד קינסי ביולוג אמריקני - מייסד ענף הסקסולוגיה במדעי האדם.
רוברט סטלוף - סופר והיסטוריון.
ג'רלד הולטון - מדען ופיזיקאי.
מייקל בלומברג - ראש עיריית ניו יורק לשעבר.
ליאונרד ברנשטיין - מלחין ומנצח אמריקאי.
מירה נאיר - במאית הודית.
ישראלים
שמעון אבן, מחלוצי מדעי המחשב בישראל.
אלחנן הלפמן, כלכלן. נחשב לכלכלן הישראלי המצוטט ביותר
עופר גאבר, מתמטיקאי.
הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין - ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות, חתן פרס ישראל לספרות תורנית.
נטלי פורטמן - שחקנית הוליוודית ילידת-ישראל.
יוני נתניהו, אחיו של בנימין נתניהו שנפל במבצע אנטבה
תוכנית קרן וקסנר בישראל, שנוסדה בשנת 1989, מעניקה מדי שנה מלגות לכעשרה מעובדי המגזר הציבורי בישראל, ללימודי תואר שני במינהל ציבורי בבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. עד לשנת 2019 סיימו כ-300 ישראלים את לימודיהם במסגרת זו.
נושרים בולטים
ביל גייטס - פרש מלימודים באוניברסיטה לשם הקמת מיקרוסופט.
מארק צוקרברג - במהלך לימודיו באוניברסיטה הקים את אתר פייסבוק.
מאט דיימון - שחקן ותסריטאי, זוכה פרס האוסקר ופרס גלובוס הזהב.
ראו גם
בית הספר למשפטים בהרווארד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
הרווארד
הרווארד
הרווארד
קטגוריה:ליגת הקיסוס
קטגוריה:איגוד האוניברסיטאות האמריקניות
קטגוריה:איגוד אוניברסיטאות המחקר
קטגוריה:פורום מנהיגי האוניברסיטאות העולמי | 2024-09-22T09:42:04 |
אוניברסיטת הרוורד | REDIRECT אוניברסיטת הרווארד | 2004-11-24T21:27:32 |
אדמת ביצה | הפניהביצה (סביבה טבעית) | 2007-02-22T09:08:35 |
בייסבול | שמאל|ממוזער|250px|אצטדיון בוש, סנט לואיס, מיזורי
בייסבול או כדור בסיס (באנגלית: Baseball) הוא משחק כדור וספורט קבוצתי שמשחקות בו שתי קבוצות. במשחק כדור קשה וקטן בגודל של אגרוף נזרק ונחבט על ידי שחקן שחובט בכדור בעזרת מחבט מיוחד לכך. הניקוד מושג על ידי ריצה ונגיעה בסימנים על האדמה הנקראים "בסיסים", ומכאן שמו של המשחק. כדור המשחק עצמו נקרא גם הוא בייסבול. כדור בסיס נקרא לעיתים "הארדבול" (כדור קשה), כדי להבדיל את המשחק הזה ממשחקים דומים לו, כמו הסופטבול ואחרים. מטרת המשחק היא להביא שחקן אל בסיס הבית מבלי שנפסל במהלך הריצה.
המשחק נפוץ בעיקר בארצות הברית, בה הוא נחשב לספורט לאומי. הליגה הבכירה בצפון אמריקה נקראת MLB, והיא מורכבת משתי ליגות: הנשיונל ליג והאמריקן ליג, כל אחת מהן מחולקת לבתים לפי אזור גאוגרפי: מזרח, מרכז ומערב.
כללי המשחק
מטרת המשחק
המשחק מתנהל בין שתי קבוצות המונות כל אחת תשעה שחקנים, ואשר מתחלפות ביניהן כקבוצת ההתקפה (החובטת) וקבוצת ההגנה (המגישה). המגיש (Pitcher) זורק כדור (שקוטרו כ-75 מ"מ) לתופס (Catcher) וביניהם עומד החובט (Batter), אשר מנסה לחבוט בכדור. בעקבות חבטה מוצלחת, החובט עוזב את המחבט ורץ על מנת לנסות להשלים (במהלך אחד או במספר מהלכים) מסלול ריבועי שלם בן ארבעה "בסיסים" (Bases), עד חזרה לבסיס הבית (Home plate) שממנו יצא. אם יצליח להשלים את המסלול, נרשמת לטובת קבוצת ההתקפה "ריצה" (Run). מטרת ההגנה לפסול חובטים או רצים, ובכך למנוע "ריצות". שחקן נפסל (Out) במגוון דרכים, הכוללות תפיסת כדור שנחבט באוויר, וכן מסירת כדור שנגע בקרקע לשחקן בסיס לפני שהרץ מגיע לאותו הבסיס. שחקן נחשב "בטוח" (Safe) כאשר הוא עומד על בסיס ראשון, שני או שלישי, אז לא ניתן לפסול אותו. חצי סיבוב נגמר כאשר ההגנה פוסלת שלושה שחקני התקפה, ואז הקבוצות מתחלפות. הקבוצה המנצחת היא זאת שרשמה לזכותה את מספר הריצות הרב ביותר בתום תשעה סיבובים (Innings), או עד שובר שוויון.
המגרש והשחקנים
שמאל|ממוזער|250px|מגרש כדור בסיס
מגרש כדור בסיס תָּחוּם בין שני קווים הניצבים אחד לשני. בנקודת המפגש בין הקווים ניצב בסיס הבית, שהוא עמדה עשויה מגומי. שלושה בסיסים נוספים (גם הם עשויים מגומי) משלימים יחד עם בסיס הבית מעוין מושלם שצלעו 90 רגל (כ-27 מטרים). הבסיס על הקו התוחם הימני נקרא בסיס ראשון (First base) ואילו זה שעל הקו התוחם השמאלי נקרא בסיס שלישי (Third base). הבסיס הנותר נקרא בסיס שני (Second base). לצד בסיס הבית ישנם שני מלבנים שעליהם עומדים החובטים - אחד לחובטים ביד ימין ואחד לחובטים ביד שמאל. מאחורי בסיס הבית ישנו מלבן שבו עומד התופס. במרכז המעוין אזור מוגבה עליו עומד המגיש. קשת מעגל, שמרכזה בעמדת המגיש והרדיוס שלה הוא 95 רגל (כ-29 מטר), מחלקת את המגרש ל"מגרש פנימי" (Infield) ול"מגרש חיצוני" (Outfield). אין קצה רשמי למגרש החיצוני, אך בדרך כלל הוא נגמר בפועל בגדר או בחומה שמרחקם לבסיס הבית משתנה ממגרש למגרש.
שחקני ההגנה מפוזרים במגרש, למעט המגיש והתופס שמקומם קבוע. בדרך כלל עומדים ארבעה שחקני הגנה בין המעוין לבין הקשת המפרידה בין שני חלקי המגרש, ושלושה עומדים במגרש החיצוני.
בתחילת כל חצי סיבוב, שחקן אחד של ההתקפה על המגרש והוא החובט. אם וכאשר מצליח החובט להתקדם לבסיס ראשון (או ממשיך לבסיסים נוספים), מחליפו חובט חדש וכך מתווספים שחקני התקפה למגרש. אם שחקן התקפה נפסל או מגיע לבסיס הבית, יורד מספר שחקני התקפה במגרש. כאשר חובט נפסל בלי שהגיע לבסיס הראשון, גם אז מחליפו חובט חדש. רשימה מסודרת של החובטים קבועה מראש על ידי המאמן ולא ניתנת לשינוי, אלא אם מתבצע חילוף שחקנים. שחקן שהוחלף לא יכול לחזור למשחק.
מהלך המשחק
שמאל|ממוזער|250px|אצטדיון שיי, המגרש הביתי לשעבר של הניו יורק מטס
שמאל|ממוזער|250px|שחקן כדור הבסיס זק גרינקי
מהלך מתחיל עם הגשת המגיש, כאשר עליו להקפיד על הנקודות הבאות:
רגל אחת שלו אינה עוזבת את עמדת המגיש בזמן ההגשה.
הכדור נזרק חזק דיו כדי להקשות על החובט לחבוט בכדור בהצלחה.
התופס יוכל לתפוס את הכדור.
הכדור יעבור בתוך "התחום המכשיל" (Strike zone), שהוא מלבן דמיוני מעל בסיס הבית, שצלעו התחתונה היא גובה הברכיים של החובט והעליונה היא גובה תחתית החזה (נקודת האמצע בין הכתפיים לחגורה) של החובט. השופט עומד מאחורי התופס בזמן ההגשה בין היתר על מנת לבדוק האם הכדור עבר או לא בתוך התחום המכשיל.
להגשה שלוש תוצאות אפשריות:
החובט חובט בכדור.
החובט משלים תנועת חבטה (Swing) אך לא חובט בכדור. במצב זה, אם התופס תופס את הכדור נרשמת "הכשלה" אחת (Strike) נגד החובט. שלוש הכשלות והחובט נפסל (Out).
החובט נמנע מלנסות לחבוט או לא משלים תנועת חבטה. במצב זה, אם הכדור עובר בתוך התחום המכשיל, אז נרשמת הכשלה אחת נגד החובט. אם הכדור אינו עובר בתוך התחום המכשיל, אז לטובת החובט נרשם "כדור" (Ball). ארבעה "כדורים" לטובת החובט והוא יכול להתקדם חופשית לבסיס הראשון (ואם שחקן התקפה כבר נמצא בבסיס הראשון אז הוא רשאי להתקדם לבסיס השני וכן הלאה).
אחרי חבטה מוצלחת, רץ החובט נגד כיוון השעון בקו ישר לבסיס הראשון, בזמן ששחקני ההגנה מנסים לתפוס את הכדור הנחבט ושחקני התקפה אחרים יכולים (אך לא תמיד חייבים) לנסות להתקדם לבסיס חדש לפי סדרם המספרי. ואז ישנם מספר תרחישים אפשריים, וביניהם:
הכדור עף מחוץ למגרש (מעבר לגדר או חומה) בעודו בין שני קווי התחום. זהו "הום ראן" (Home run), שהוא התוצאה הטובה ביותר מבחינת החובט. במקרה זה, השחקן שחבט מקיף את כל הבסיסים עד בסיס הבית ויחד איתו כל אחד מהשחקנים שהיו על הבסיסים.
הכדור יוצא מגבולות המגרש לאחר שנגע בקרקע. התוצאה היא "דאבל אוטומטי" (Ground rule double) ובו כל השחקנים על הבסיסים והחובט מתקדמים שני בסיסים.
שחקן הגנה תופס את הכדור כשעודו באוויר (בין אם בתוך המגרש החוקי או מחוץ לו). במצב זה, החובט נפסל.
הכדור נוגע בקרקע בעודו בתוך התחום החוקי. בעקבות זאת, שחקני ההגנה ינסו לתפוס את הכדור מהר ככל האפשר ולפסול את החובט (או שחקן התקפה אחר) לפני שהוא יגיע לבסיס הבא. כאן, פסילה מתקבלת אם:
שחקן הגנה דורך על הבסיס הראשון כשהוא מחזיק את הכדור ביד לפני שהחובט מגיע בריצה לאותו הבסיס. במקרה זה, החובט נפסל.
שחקן הגנה דורך על הבסיס אליו רץ שחקן התקפה אשר מוכרח לפנות את בסיסו המקורי (למשל, שחקן העומד על הבסיס הראשון בעת חבטה חייב לפנותו כי החובט חייב לרוץ אליו). במקרה זה, אותו שחקן התקפה נפסל.
שחקן הגנה המחזיק בכדור נוגע בשחקן התקפה כשהוא רץ בין בסיסים.
בדרך כלל קיים שיתוף פעולה בין שחקני ההגנה על מנת להשיג הפסילה לאחר חבטה - למשל, שחקן הגנה אחד תופס את הכדור וזורק במהירות לשחקן ההגנה אחר, השומר על בסיס מתאים.
אם מצליח שחקן התקפה להגיע לבסיס חדש, עליו להחליט האם לנסות להמשיך ולרוץ לבסיס הבא באותו המהלך או להישאר באותו הבסיס, בו הוא בטוח, ולנסות להתקדם במהלך אחר. חבטה שהביאה את החובט בבטחה לבסיס הראשון נקראת "סינגל" (Single או Base hit), לבסיס השני - "דאבל" (Double) ולבסיס השלישי - "טריפל" (Triple).
קבוצה משיגה נקודה (Run) כאשר אחד החובטים שלה (שמזמן הגעתו לבסיס נקרא Runner) מצליח להקיף את כל הבסיסים ללא פסילה ולהגיע לבסיס האם. כששלושה שחקני התקפה נפסלים (מכל אחת הסיבות המתוארות לעיל), נגמר חצי סיבוב והקבוצות מתחלפות. המנצחת היא הקבוצה שהשיגה את מספר הריצות (Runs) הגבוה ביותר במהלך תשעה סיבובים.
משחק בייסבול לא נגמר בתיקו - אם יש שוויון בנקודות לאחר תשעה סיבובים, ימשיכו הקבוצות לסיבובים נוספים (Extra innings) עד אשר יישבר השוויון.
מושגים במשחק
הכשלה (Strike) - מושג המתאר הצלחה של המגיש. הגשה מכשילה באחת משלוש הצורות הבאות:
החובט מנסה לחבוט ומחטיא את הכדור. האלה צריכה לעבור מרחק מסוים על מנת שהניסיון יחשב כהכשלה. אם לא עברה מרחק זה, יחשב הדבר כאילו לא ניסה לחבוט.
המגיש הגיש היטב כדור לתחום המכשיל (Strike zone). לא משנה אם החובט ניסה או לא ניסה לחבוט בו.
כדור נחבט אל מחוץ לתחום המשחק (Foul ball).
שלוש הכשלות פוסלות את החובט, אולם כדור שנחבט מחוץ לתחום המשחק לא יכול להחשב ככדור מכשיל שלישי ולגרום לפסילת החובט.
הגשה לא מוצלחת (Ball) - כדור שמוגש מחוץ לתחום המכשיל, והחובט אינו מנסה לחבוט בו. אחרי ארבע הגשות כאלו החובט ניגש חופשי לתחנה הראשונה (נקרא Walk).
גישה חופשית (walk) - גישה חופשית של החובט לתחנה הראשונה לאחר ארבע הגשות לא מוצלחות (Balls) של המגיש, או פגיעה של הכדור שזרק המגיש בחובט.
אם כבר יש שחקן בבסיס הראשון הוא יתקדם לשני, אם יש שחקנים בשני הבסיסים הראשונים שניהם יתקדמו, ואם ישנם רצים בשלושת הבסיסים (Bases loaded) שלושתם יתקדמו והקבוצה החובטת תקבל נקודה (Walked run).
תחום המכשיל (Strike zone) - מעל בסיס הבית, מגובה הברכיים של החובט ועד גובה תחתית החזה (נקודת האמצע בין הכתפיים לחגורה).
פסילה (Out) - פסילה של החובט אם הכדור שלו נתפס באוויר, או אם נפסקו נגדו 3 הכשלות (סטרייקים), או שהוא לא הספיק להגיע לבסיס הראשון לפני שהמגן על הבסיס הראשון דרך עליו כשהכדור בידו.
פסילת אחד מקודמיו של החובט שהגיע כבר לאחד הבסיסים (ה-Runner) נעשית בעיקר על ידי נגיעה בו בכדור כשהוא אינו נמצא על בסיס או העברת הכדור אל הבסיס אליו הוא מנסה להתקדם באותו זמן.
כאשר המגיש זורק הכדור ופוגע בחובט (Hit by Pitch) החובט ניגש חופשי לתחנה הראשונה. זה בדומה ל-גישה חופשית. במצבים הללו עלול לגרום למאבק בין שני הקבוצות עקב ההרגשה שהמגיש מנסה לפגוע לחבוט ולשים איימה על חובטים.
התפקידים במשחק
שמאל|ממוזער|250px|בייב רות' - שחקן בייסבול במייג'ור ליג האמריקאי בין השנים 1914–1935. על פי סקרים רבים רות' מדורג כשחקן הבייסבול הטוב ביותר בהיסטוריה. מספר חבטות ההום ראן יחד עם אישיותו הכריזמטית האדירו את תדמיתו על רקע שנות העשרים הסוערות. ב-1999 אף נערך סקר של סוכנות Associated Press שבחר את הספורטאי הגדול ביותר במאה ה-20, שבו נבחר רות' במקום השני לאחר מייקל ג'ורדן.
בכל קבוצה משחקים תשעה שחקני שדה. התפקידים בשדה הם:
מגיש (Pitcher) - זורק את הכדור לחובט. זהו השחקן המרכזי במשחק, הוא עומד במקום מוגבה וזורק את הכדור (מגיש את הכדור) כך ששחקן ההתקפה מהקבוצה היריבה יחמיץ את הכדור או יכה אותו על שחקן מקבוצת ההגנה.
תופס (Catcher) - תופס את הכדור הנזרק על ידי המגיש ומגן על בסיס האם.
בסיס ראשון (First baseman)
בסיס שני (Second baseman)
עוצר ביניים (Shortstop) - עומד בין הבסיס השני והשלישי.
בסיס שלישי (Third baseman)
שמאל השדה (Left fielder)
מרכז השדה (Center fielder)
ימין השדה (Right fielder)
שלושת שחקני השדה יחד נקראים שחקני "שדה חוץ" (Outfield) והאזור בו משחקים שאר השחקנים נקרא "שדה פנים" (Infield).
שמות נוספים של המשתתפים במשחק:
חובט (Batter או Hitter)
חובט נבחר (Designated hitter) - תפקיד זה היה קיים רק באמריקן ליג של ה-MLB,אך כיום הוא קיים בשתי הליגות. שחקן זה לא משחק בהגנה ותפקידו הוא לחבוט במקום המגיש (הסיבה היא שהמגישים מתאמנים בעיקר על הגשות ולא על חבטות, לכן הם בדרך כלל חלשים בתחום זה).
שופט (Umpire) - בכל משחק יש לפחות שופט אחד, העומד מאחורי התופס (Catcher) כדי לראות מקרוב האם הזריקות של המגיש הן מוצלחות (Strikes) או לא (Balls). בליגות המקצועניות יש גם שופט ליד כל בסיס, כדי לראות מקרוב את מהלכי המשחק, הדורשים הבחנה מקרוב. בסדרות הפלייאוף של ליגת ה-MLB, מוצבים גם שני שופטים בשדה הרחוק (Outfield) כדי לעמוד מקרוב על תפיסות הכדור של שחקני החוץ. במקרה של מחלוקת בין השופטים, יכריע השופט הראשי לאותו משחק, העומד מאחורי בסיס הבית. במקרים מסוימים ישנה אפשרות להשתמש בשידור חוזר בווידאו כדי להכריע במחלוקות.
סטטיסטיקה
בבייסבול הסטטיסטיקה מהווה חלק חשוב מאוד במשחק, על פיה נמדדים השחקנים והיא מפורטת מאוד, עד כדי כך שכל מהלך במשחק מחושב לסטטיסטיקה על ידי שופטי סטטיסטיקה מיוחדים. ישנה סטטיסטיקה למגישים (Pitching Stats), לחובטים (Hitting Stats) ולשחקני שדה (Fielding Stats).
מושגי בסיס בסטטיסטיקה
חובטים
חבטות (Hits) - מספר הפעמים שהחובט הצליח להגיע בבטחה לבסיס הראשון לפחות.
ממוצע חבטות (Batting Average) - מספר החבטות המוצלחות מתוך מספר הפעמים שהשחקן עלה לחבוט.
רצים שהובאו הביתה (Runs Batted In) - כמה רצים נכנסו הביתה (כלומר זיכו את הקבוצה בנקודה) כתוצאה מהחבטות של השחקן.
הום ראנס (Home Runs) - מספר הפעמים בהם חבט השחקן את הכדור מחוץ למגרש בתחום החוקי ורץ אוטומטית הביתה. יש גם אפשרות שחובט יצליח לבצע הום ראן מבלי להכות את הכדור מחוץ למגרש, אך זה נדיר מאוד. הום ראן שווה בין נקודה אחת ל-4 נקודות על פי מספר שחקני ההתקפה בבסיסים השונים. אם אין שחקנים בבסיסים רק החובט מבצע הקפה ומזכה את קבוצתו בנקודה. כל שחקן נוסף שהיה באחד הבסיסים, ירוץ לבסיס הבית ויזכה את הקבוצה בנקודה נוספת.
גראנד סלאם היא חבטת הום ראן בזמן שכל הבסיסים היו מאוישים בשחקני הקבוצה של החובט. הגראנד סלאם מעניק לקבוצה ארבע נקודות.
גנבה (Stolen base) - מצב בו רץ אשר הגיע לאחד הבסיסים אינו ממתין לחבטה של חברו לקבוצה, אלא "גונב" את הבסיס הבא בזמן שהמגיש זורק או מתכונן לזריקה.
מגישים
ניצחונות (Wins) - מספר המשחקים בהם המגיש נתן לקבוצתו את הניצחון (כלומר, כשהוא עזב את המשחק קבוצתו הייתה ביתרון שנשמר עד סוף המשחק). מגיש שמתחיל את המשחק יידרש להגיש מספר מינימלי של סיבובים כדי שהניצחון יירשם לזכותו. דרישה זו אינה קיימת לגבי מגיש מחליף.
שמירות (Saves) - מספר המשחקים בהם נכנס המגיש המחליף למשחק כאשר קבוצתו הובילה בשלושה רצים לכל היותר ולא איבדה את היתרון עד סוף המשחק, את השמירה מקבל רק המגיש המחליף שסיים את המשחק.
ממוצע רצים (Earned Run Average) - כמה נקודות למשחק (לתשעה סיבובים) מרשה המגיש לקבוצה היריבה.
שחקני שדה
הוצאות (Putouts) - מספר הפעמים בהם שחקן השדה פסל שחקנים מהקבוצה היריבה.
אסיסטים (Assists) - מספר הפעמים בהם נפסל שחקן יריב בעקבות מסירה של שחקן השדה. בבייסבול, בניגוד לכדורסל למשל, שחקן השדה יקבל אסיסט גם אם לא נפסל שחקן היריב בשל "טעות" של השחקן שאליו נמסר הכדור.
טעויות (Errors) - מקרים שבהם לדעת שופטי הסטטיסטיקה שחקן השדה היה צריך לפסול שחקן יריב אך לא הצליח. אם שחקן היריב שלא נפסל מצליח להשיג נקודה, זו לא תיזקף לחובת ממוצע הרצים (ERA) של מגיש הקבוצה היריבה.
אחוזי משחק שדה (Fielding Percentage) - אחוזי ההצלחה של השחקן בפסילת שחקני יריב (הוצאות ואסיסטים) מתוך האפשרויות שהיו לו (הוצאות, אסיסטים וטעויות).
פני הענף והיסטוריה
הבייסבול פופולרי בארצות אמריקה ובמזרח אסיה. ביפן, הרפובליקה הדומיניקנית, קובה, פנמה, קוריאה הדרומית ובכמה ארצות אחרות זהו הספורט הפופולרי ביותר. הבייסבול הוא ענף הספורט הלאומי של ארצות הברית - אף על פי שאחוזי הצפייה הגדולים ביותר למשחק ספורט שמשודר בטלוויזיה, שייכים באופן מסורתי לגמר ליגת הפוטבול - משחק הסופרבול.
ליגת הבייסבול המובילה בעולם היא המייג'ור ליג בייסבול או בראשי תיבות MLB, ומשחקות בה 29 קבוצות מארצות הברית ואחת מהעיר טורונטו שבקנדה. ה-MLB מחולק לשתי ליגות, אמריקן ליג ונשיונל ליג, אשר בכל אחת מהן שלושה בתים: מזרח, מרכז ומערב. בסדרת האליפות, הנקראת וורלד סיריס (World Series), מתמודדת אלופת הנשיונל ליג נגד אלופת האמריקן ליג בסדרת הטוב משבעה משחקים. בנוסף ל-MLB, פועלות בצפון אמריקה ליגות משנה רבות בהן מתחילים מרבית השחקנים את דרכם המקצוענית. מחוץ לארצות הברית, הליגה הבולטת היא זו של יפן. כמו כן, קיימת ליטל ליג בייסבול - הליגה לילדים הפועלת במספר מדינות בעולם.
בייסבול היה במשך שנים ענף אולימפי, אך בשנת 2005 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי להוציא את הענף מהתוכנית של האולימפיאדה שנערכה בשנת 2012 בלונדון. החלטה זו נתקבלה בעיקר בשל העובדה שהשחקנים הטובים ביותר של כל המדינות משחקים ב-MLB – שמשחקיה נערכים, כמו האולימפיאדה, בחודשי הקיץ. סיבה נוספת היא שההקפדה על בדיקות לגילוי שימוש בסמים והענישה של מי שנתפסים ב-MLB אינה מחמירה כמו בספורט האולימפי. עם זאת באולימפיאדת טוקיו שב בייסבול, חד פעמית, לאולימפיאדה. הענף צפוי להיות חלק מהמשחקים האולימפיים בשנת 2028 בלוס אנג'לס.
בשנת 2006 נערכה אליפות העולם הראשונה. 16 נבחרות שיחקו באליפות בארבעה בתים בשיטת ליגה של סיבוב אחד. שני בתים שוחקו בארצות הברית, אחד ביפן ואחד בפוארטו ריקו. שתי הראשונות מכל בית עלו לבתי רבע הגמר (ארבע קבוצות בכל בית) שנערכו גם הם בשיטת ליגה: האחד בארצות הברית והשני בפוארטו ריקו. לחצי הגמר עלו שתי הראשונות מכל בית. משחקי חצי הגמר והגמר נערכו באצטדיון 'PETCO Park' שבסן דייגו, קליפורניה. באופן מפתיע הזוכה הייתה יפן שהביסה בגמר את קובה. בחצי הגמר ניצחה יפן את קוריאה הדרומית שלא נוצחה עד לאותו משחק וכבר ניצחה את יפן פעמיים באליפות (בכל אחד מהסיבובים המוקדמים).
יפן כבר הייתה עם רגל אחת מחוץ לתחרות לאחר שהפסידה לארצות הברית ולקוריאה הדרומית בבית רבע הגמר, אך בשל הפסד מפתיע של ארצות הברית למקסיקו במשחק שבו הייתה חייבת לנצח עלתה יפן לחצי הגמר במקום האמריקאים.
ראו גם
WBSC
אליפות אירופה בבייסבול
ליגת הבייסבול הישראלית
דודס (הנקרא גם "הקפות") - משחק ילדים דמוי בייסבול
נבחרת ישראל בבייסבול
קישורים חיצוניים
ה-MLB ליגת הבייסבול האמריקאית
חוקי המשחק, באתר Debuzzer
משחק בייסבול בישראל, 1959, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי כדור
קטגוריה:ספורט קבוצתי
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:משחקי מחבט
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-08-17T17:10:43 |
מדליית ארד | ממוזער|מדליית ארד מאולימפיאדת הקיץ 1980
מדליית ארד בספורט ותחומים דומים אחרים הכוללים תחרות היא מדליה העשויה ארד, המוענקת למקום השלישי בתחרויות או תחרויות כגון המשחקים האולימפיים, משחקי חבר העמים וכו'. הזוכה המוחלט מקבל מדליית זהב והמקום השני מדליית כסף.
באופן כללי יותר, ארד היא באופן מסורתי הסגסוגת הנפוצה ביותר המשמשת לכל סוגי המדליות האיכותיות, כולל אמנותיות. הנוהג של הענקת מדליות ארד למקום השלישי החל באולימפיאדת סנט לואיס (1904). לפניה הוענקו רק המקומות הראשונים והשניים.
מחקר פסיכולוגי
בשנת 1995 בוצע מחקר על ידי הפסיכולוגים החברתיים ויקטוריה מדווק, סקוט מיידי ותומאס גילוביץ' על השפעות החשיבה הנגדית על האולימפיאדה.
המחקר הראה כי ספורטאים שזכו במדליית הארד היו שמחים יותר משמעותית עם זכייתם מאותם ספורטאים שזכו במדליית הכסף. זוכי מדליות הכסף היו מתוסכלים יותר מכיוון שהחמיצו את מדליית הזהב, ואילו זוכי מדליות הארד פשוט שמחו שקיבלו בכלל הצטיינות במקום לא לקבל מדליה עבור המקום הרביעי.Homework Help: Social Studies: Psychology: "I almost made it!"
הדבר בולט יותר בשיטת גביע, שם מדליות הארד מושגות על ידי זכייה בפלייאוף, ואילו מדליות כסף מוענקות לאחר הפסד בגמר.
התופעה הפסיכולוגית הזו זכתה לפרודיה בספיישל של ג'רי סיינפלד I'm Telling You for the Last Time.
קישורים חיצוניים
עיצובים למדליות לכל המשחקים האולימפיים
הערות שוליים
קטגוריה:מונחים בספורט
קטגוריה:מדליות
קטגוריה:פרסי ספורט | 2024-08-12T10:18:15 |
מדליה | ממוזער|150px|מדליה ניתנת לרוב כאות על הישג למשל למנצחים בתחרות ספורט
מדליה היא יצירה אמנותית, לרוב בצורת לוחית מתכת עגולה. לעיתים המדליה ניתנת כהוקרה או לציון הישגים ואירועים למשל למנצחים בתחרות ספורט.
היסטוריה
הקיסר הרומי אוגוסטוס הרבה לטבוע מטבעות מתכת ועליהם דיוקנו, ונראה שהוא היה הראשון שהעניק מדליות לנושאי משרה בכירים ברומא. בצדן האחד של המדליות נטבע דיוקנו או דיוקן אחד ממקורביו, ובצדן האחר - תיאור של אירוע חשוב.
בימי הביניים נפסק הנוהג של הענקת מדליות. בתקופת הרנסאנס התחדשה טביעת המדליות באירופה בבורגונדיה שבצרפת בראשית המאה החמש עשרה. באותה עת נודע במדליות שלו הצייר והֶחרט האיטלקי אנטוניו פיזנלו. אמנות טביעת המטבעות שעליהם דיוקנאות התפתחה באירופה מאז ועד למאה התשע עשרה.
מדליות מונפקות, לרוב ממתכת, מכסף ומזהב, אך גם ממתכות אחרות, כגון: ברונזה, ניקל ונחושת. הן מונפקות בסדרות, המוצעות בדרך כלל למכירה לציבור הרחב. המדליות מציינות אירועים, אישים או הישגים מיוחדים, וכיום מתעניינים בהן גם חוקרי אמנות, היסטוריונים וגם אספנים.
סוגי המדליות
בנומיסמטיקה מקובל להבחין בסוגים שונים של מדליות:
מדליות הוקרה מוענקות על ידי המדינה או ארגון עבור הישגים יוצאי דופן בתחום הספורט, צבא, מדע, תרבות וכקו.
מדליות זיכרון נוצרות לצורכי מכירה בעקבות אירוע ספציפי.
מדליות מזכרת נוצרות עבור מקום, תערוכה, מוזיאון ואו אתר היסטורי ובמדרך כלל נמכרות בחנות מזכרות במקום
מדליות דתיות נוצרות לצרכים דתיים, בדרך כלל על ידי הכנסייה הקתולית
מדליות ארגוניות נוצרות כאות חברות בארגון ספציפי.
מדליות אמנותיות נוצרות כחפץ אמנותי
מדליות דיוקן נוצרות לכבוד אישיות ספציפית, היו מקובלות בתקופה טרום הצילום
מדליות ועיטורים במדינת ישראל
מדינת ישראל מנפיקה מדליות רשמיות באמצעות החברה הישראלית למדליות ולמטבעות.
מדליות בספורט
שמאל|ממוזער|180px|הספורטאית ננסי ג'ונסון עם מדליית הזהב שלה
בתחרויות ספורט נהוגות שלוש מדליות:
מדליית זהב (למעשה מדליית כסף מצופה זהב), לזוכה במקום הראשון.
מדליית כסף, לזוכה במקום השני.
מדליית ארד, לזוכה במקום השלישי (ובענפים מסוימים גם לרביעי).
במיוחד מוכרים מדליות במשחקים האולימפיים.
קישורים חיצוניים
החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, אתר הבית
* | 2023-01-25T15:56:08 |
מדליית כסף | ממוזער|מדליית כסף מאולימפיאדת אתונה ב-1896
בספורט ובתחומים דומים אחרים הכוללים תחרות, מדליית כסף היא מדליה העשויה מכסף או מצופה בו. מדליה זו מוענקת אל המעפיל למקום השני בתחרויות ספורט כמו המשחקים האולימפיים או משחקי חבר העמים הבריטי. לצד מדליית הכסף, מוענקות גם מדליית זהב למסיים במקום הראשון ומדליית ארד למסיים במקום השלישי. באופן כללי יותר, כסף הוא באופן מסורתי מתכת המשמשת לעיתים לכל סוגי המדליות האיכותיות, כולל כאלה בתחום האמנות.
בענפי ספורט רבים הכוללים הדחה של קבוצות יריבות, כולל אלה עם פלייאוף במקום השלישי (כמו הוקי קרח וכדורגל אולימפיים או גביע העולם בכדורגל), מדליית כסף היא היחידה שניתנת לקבוצה המפסידה, ואילו הקבוצות האחרות זוכות בזהב ובארד.
ספורטאים בולטים כמו ג'וסלין לארוק (אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018)) השמיטו מצווארם את מדליית הכסף שלהם, כמחאה מיד לאחר שקיבלו אותן; מאוחר יותר הורתה פדרציית ההוקי קרח הבינלאומית ללארוק להשיב מיד את מדליית הכסף לצווארה.
במשחקים האולימפיים
במהלך האירוע האולימפי הראשון בשנת 1896, המדליות שהוענקו לזוכים במקום הראשון היו עשויות למעשה ממתכת כסף. המנהג של זהב-כסף-ארד לשלושת המקומות הראשונים מתוארך לאולימפיאדת סנט לואיס ב-1904, ובמרוצת הזמן הועתק המנהג לאירועי ספורט רבים אחרים. הטבעת המדליות היא באחריות העיר המארחת.
משנת 1928 ועד 1968 העיצוב תמיד היה זהה: על הצד הקדמי נטבע עיצוב גנרי של האמן ג'וזפה קסיולי מפירנצה, ועליו תמליל שניסחה העיר המארחת. על הצד ההפוך נטבע עיצוב גנרי נוסף של אלוף אולימפי מסוים. בין השנים 1972–2000, העיצוב של קסיולי (או עיבוד קל מחדש של יצירתו) נותר בצד הקדמי ועיצוב מותאם אישית של העיר המארחת הוטבע מאחור. כאשר ניתנה תשומת לב לכך שהעיצוב של קסיולי כלל אמפיתיאטרון רומאי בשעה שהמשחקים האולימפיים במקור בכלל חלק מתרבות יוון העתיקה, הוזמן עיצוב חדש למדליות האולימפיות.
מדליות משחקי החורף האולימפיים עוצבו בצורה מגוונת יותר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים בספורט
קטגוריה:מדליות
קטגוריה:פרסי ספורט | 2024-04-29T03:35:16 |
מדליית זהב | ממוזער|דוגמאות למדליית זהב, כסף וארד מאולימפיאדת החורף התשיעית שנערכה באינסברוק ב-1964
בספורט ובתחומים דומים אחרים הכוללים תחרות, מדליית זהב היא מדליה אשר מוענקת למנצח בתחרות כמו המשחקים האולימפיים או משחקי חבר העמים הבריטי. לצד מדליית הזהב מוענקות גם מדליית כסף למסיים במקום השני ומדליית ארד למסיים במקום השלישי.
בעוד שמדליות זהב מסוימות הן זהב מלא, אחרות עשויות מכסף אך מצופה זהב, כמו מדליה אולימפית, מדליית לורנץ, מדליית הזהב של הקונגרס. מדליות פרס נובל מורכבות מזהב לבן 18 קראט בציפוי זהב 24 קראט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים בספורט
קטגוריה:מדליות
קטגוריה:פרסי ספורט | 2024-08-02T15:14:48 |
הלורד ביירון | הפניה לורד ביירון | 2009-09-21T00:10:29 |
משטר בובות | REDIRECT ממשלת בובות | 2004-11-25T06:12:00 |
קתדרלת בזיל הקדוש | REDIRECT כנסיית וסילי הקדוש | 2013-11-09T16:00:20 |
קתדרלת ואסילי הקדוש | REDIRECT כנסיית וסילי הקדוש | 2013-11-09T15:59:42 |
כיבוד אב ואם | כיבוד אב ואם היא מצוות עשה דאורייתא, הדיבור החמישי בעשרת הדיברות.
מצווה זו היא אחת מתוך שתיים שהתורה פירטה את שכרו של המקיימה: .
באחרונים חקרו בגדר מצווה זו האם היא מצווה שבין אדם למקום או מצווה שבין אדם לחברו.
מקור המצווה
מקור מצוות כיבוד אב ואם נלמד מהפסוק בספר שמות: .
פרטי המצווה
מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שכוללת בעיקר עשיית מעשים חיוביים לצורך כבוד האב, בניגוד למצוות מורא אב ואם שנלמדת מהפסוק: , אשר לפיה יש להיזהר מלעשות מעשים שליליים, הנוגדים לעקרון הכיבוד.
רש"י מפרש את ההבדל בין שני הציווים על פי האמור בתלמוד ():
איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו.
ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא.
מלבד חיובים אלה שהם מדאוריתא הוסיפו חז"ל אף חובה לזון ולסעוד אותם במידת הצורך לעת זקנה, ולאחר פטירתם להביאם לקבורה.
כמו כן, קיימת חובה של קימה לכבוד אביו ואמו, בדומה למצוה והדרת פני זקן.
בתלמוד העירו על ניסוח המילה בתורה; "כבד את.. ואת.." -ריבוי "את" במקום ו' החיבור.. והסבירו לרבות אחיך הגדולים שאף אותם צריך לכבד. באחרונים נחלקו האם הכוונה לאח הגדול ביותר, או לאח הגדול ממנו, ולא דווקא הגדול בבית.
מלבד מצוות הכיבוד ישנן עוד שתי מצוות לא תעשה הכרוכות אף הן ביחס להורים: 1. איסור קללת אב ואם, 2. איסור הכאת אב ואם. העובר על איסורים אלו מתחייב מיתה.
טעם המצווה
שורשי המצווה הם, לפי הרמב"ם, בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם (על פי היהדות בתהליך הלידה שותפים האב, האם והקב"ה) ועל גידולו.
אך למעשה אף אם אין גידול והשתדלות מצד ההורים החובה על הילד נשארת ולכן אף ילד מאומץ מחויב לכבד את הוריו הביולוגיים אף שלא גידלו אותו שכן לא מדובר רק בהכרת תודה שזה דבר שכלי אלא מצד המצווה האלוהית.
חובת כיבוד ההורים הוסמכה לחובת כיבוד הקדוש ברוך הוא - "הוקש כבוד אב לכבוד המקום" ולכן אדם שלא מכבד הורים בהכרח לא מכבד מספיק את הקב"ה.
שכר ועונש
שכר אריכות ימים
מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים. עם זאת, התלמוד משנה את פשטו של הכתוב: "למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך", דהיינו בעולם הבא.
ציווי זה מתפרש בשני אופנים:
כבד את הוריך וחייך יתארכו; מי שכיבד את הוריו חייו יתארכו.
כבד את הוריך ויהיו לך ימים ארוכים כלומר תספיק יותר.
עונש מוות
החוק המקראי מטיל עונש מוות, בתנאים מסוימים, על בן שמקלל את הוריו () או מכה אותם () . כמו כן, במקרא ישנו המושג בן סורר ומורה שמתואר כצעיר פורק עול "שזולל וסובא" () והוא אבטיפוס לאדם שעובר על מצווה בסיסית זו, של כיבוד אב ואם, ולפי החוק המקראי עונשו היה מוות.
האב לעומת האם
המשנה (מסכת כריתות ו' ט') קובעת סדר עדיפויות בין ההורים, מבחינת מעמדם במשפחה, במקרה של התנגשות בין כבודם ורצונותיהם. לפי המשנה מעמדו של האב קודם למעמדה של האם וכבודו קודם לכבודה:
פשוטו של מקרא משווה בין כבוד האם לכבוד האב. הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות ממרים הבין את פשט הפסוק: "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא -- ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".
אמנם, אם האב והאם נשואים, קודם כבודו של האב לכבודה של האם. הסיבה לכך היא "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" (ב). אך כאמור, התלמוד קובע מפורשות כי אם ההורים גרושים אין כל הבדל בין חובת כיבוד האב לחובת כיבוד האם.
נידונים שונים
גדר המצווה - בספרי האחרונים חקרו בגדר מצוות כיבוד הורים, האם היא מצווה שבין אדם לחברו, או מצווה שבין אדם למקום.
כשאין לאב הנאה - בראשונים נחלקו האם כשהאב אינו נהנה, האם נכלל הדבר במצוות כיבוד אב או לא.
סיפורי המצווה בתלמוד ובמדרש
בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ישנם דיונים רבים בהקשר לכיבוד הורים, הן הלכתיים והן אגדתיים-מוסריים.
סיפורים אחדים עוסקים בשבחם של מי שהדרו בקיום המצווה:
סיפור דמא בן נתינה עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?"
סיפור נוסף על דמא בן נתינה מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית.
במדרש רבה על הפסוק מסופר: "אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות."
סיפורים אחרים מלמדים שאין גבול להשקעה הנדרשת בקיום המצווה:
מסופר בתלמוד הירושלמי: אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: "התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי". אמרין לה: "מה הוא עביד ליך?" ותניית להן עובדא. אמרין לה: "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע".
בהמשך לסיפור זה מופיע מעשה באמו של רבי ישמעאל שהתלוננה באוזני חכמים על שבנה אינו מכבד אותה. כאשר התפלאו ושאלו: מה עשה לה, ענתה שכאשר יצא מבית הוועד רצתה לרחוץ רגליו ולשתות את המים, ולא נתן לה. אמרו על כך חכמים: "הואיל והוא רצונה הוא כיבודה".
סיפור נוסף בתלמוד ירושלמי מלמד שבקיום המצווה יש להקפיד על כבוד האב. הנה הסיפור בתרגום לעברית:
יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום, ויש שהוא קושרו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום? אדם אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, אלה מנין לך? אמר לו: סבא סבא, אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום.
כיצד קושרו לריחיים ויורש גן עדן? אדם אחד היה טוחן בריחיים. הגיע צו מהמלך להביא טוחנים אליו. אמר האדם לאביו: אבא, היכנס טחון תחתיי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יבוא ביזיון, אתבזה אני ולא אתה, ואם יבוא לידי מלקות, אלקה אני ולא אתה. נמצא קושרו לריחיים, ויורש גן עדן.
כיבוד מורים (של תורה)
היחס למורים קשור למצווה זו, שכן לפי התפיסה החז"לית, בעוד שההורה מביא את האדם לעולם הזה ומקנה לו קיום פיסי, המורה מקנה לאדם ידיעות ומוסר, מביאו לעולם הבא ומקנה לו קיום רוחני. בשל כך בכמה מצוות אף יש להקדים את מוריו הרוחניים של האדם להוריו. המצווה לכבד חכמים ומורים נלמדת מהפסוק והדרת פני זקן.
כיבוד הורים בתרבויות אחרות
גם בחוקי חמורבי ניתן למצוא התייחסות למצוות כיבוד אב ואם, אך שם העונש שונה מבמקרא: "בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195) ואילו במקרא דינו מוות.
ראו גם
מורא אב ואם
הריני כפרת משכבו
מושג מקביל לכיבוד הורים בקונפוציאניזם: "סיו" (ויקיפדיה אנגלית)
קישורים חיצוניים
אסופת מאמרים בנושא כיבוד הורים, באתר ספריית אסיף
אודיה צוריאלי, דיון במצוות כיבוד הורים, באתר כתבים
כיבוד אב ואם- צאו וראו מה עשה גוי לאביו באשקלון, באתר "לב לדעת"
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות שבין אדם לחברו
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:משפחה
כבד
קטגוריה:מצוות האב על הבן
קטגוריה:פרשת יתרו
קטגוריה:מניין מצוות שמירת הלשון לפי החפץ חיים
קטגוריה:כבוד בהלכה | 2024-09-08T18:54:24 |
דייוויד הרברט לורנס | דייוויד הרברט לורנס (ד. ה. לורנס; באנגלית: David Herbert Richards Lawrence; 11 בספטמבר 1885 – 2 במרץ 1930) סופר ומשורר אנגלי, מחשובי הסופרים בראשית המאה העשרים.
ביוגרפיה
ממוזער|200px|שמאל|לורנס בגיל 21
דייוויד הרברט לורנס נולד באיסטווד, נוטינגהאמשייר. אביו היה כורה פחם ואמו הייתה מורה לשעבר. היחסים בין אביו האלים ואמו, שהייתה במעמד חברתי גבוה ממנו, היו סוערים והשפיעו רבות על כתיבתו לאחר מכן.
ב-1898 זכה לורנס במלגת לימודים לבית ספר התיכון נוטינגהאם, וב-1906 למד באוניברסיטה לתעודת הוראה. הוא לימד בבית ספר יסודי ברובע קרוידון בלונדון, והתחיל לכתוב שירים וסיפורים קצרים. שיריו הראשונים פורסמו ב-1909.
אחרי מות אמו ב-1910, הוא חלה בדלקת ריאות ובריאותו הייתה רופפת כל חייו. הרומן הראשון שלו The White Peacock פורסם ב-1911. הוא הפסיק ללמד והתרכז בכתיבה. ב-1913 פרסם את "בנים ואוהבים" (Sons and Lovers), יצירתו הגדולה הראשונה שהייתה בחלקה אוטוביוגרפית.
ב-1912 לורנס פגש את פרידה פון ריכטהופן, שהייתה נשואה לפרופסור ויקלי (מורה לשעבר של לורנס). הם התאהבו, פרידה עזבה את בעלה וילדיה, ונסעה עם לורנס לגרמניה. אחרי תקופה של נסיעות בגרמניה ובאיטליה, הם חזרו לאנגליה ב-1914 והתחתנו שם. נישואיו נתנו השראה לספר שיריו Look! We Have Come Through שפורסם ב-1917. עוד בהיותו מחוץ לאנגליה הוא התחיל רומן בשם "האחיות", אשר בסופו של דבר התפצל לשני הרומנים המפורסמים שלו "הקשת בענן" The Rainbow ו"נשים אוהבות" Women in Love.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרדף באנגליה על ידי השלטונות, בגלל מוצאה הגרמני של אשתו ודעותיו הפציפיסטיות. לורנס ואשתו גם נחשדו בריגול עבור הגרמנים. לורנס עזב את אנגליה לצמיתות ב-1919 והזוג הירבה במסעות. הם ביקרו בנוסף לאיטליה וגרמניה בצרפת, ציילון, אוסטרליה, ניו זילנד, טהיטי, ארצות הברית ומקסיקו. הוא כתב ספר מסע בשם "קנגורו" Kangaroo המתרחש באוסטרליה, ואת הספר Etruscan Places. הוא גם כתב ביקורת ספרותית Studies In Classic American Literature.
בספריו בטא את ההשקפה שתרבות התיעוש פוגעת ביסוד האנושי שבאדם, ועל האדם להגביר את מודעותו לגוף ולנטיותיו הטבעיות, ועליו להתמזג עם הטבע. סגנון כתיבתו ריאליסטי ועם זה לירי וחושני. בשיריו ניכרת השפעה של המשורר עזרא פאונד, שביקש לצרף את לורנס לחוג הכותבים שסביבו, אך לורנס העדיף את דרכו העצמאית.
בהיותו בפירנצה כתב את הרומן האחרון שלו "מאהבה של ליידי צ'טרלי" Lady Chatterley's Lover, הרומן גרם לשערורייה באנגליה בגלל תיאורי יחסי המין הגלויים שבו, וב-20 באוקטובר 1960 נערך משפט נגד פרסומו. הוא פורסם באופן מצונזר ב-1928, ופורסם באופן מלא רק אחרי 30 שנה. הספר היה לנקודת-ציון חשובה במאבק על ספרות ארוטית וכתיבה חשופה, ליברטינית. בריאותו הרופפת של לורנס התדרדרה, והוא מת בצרפת ממחלת השחפת.
ספריו שתורגמו לעברית
בנים ואוהבים (1913, Sons and Lovers) - עובד לסרט "בנים ואוהבים" (1960)
הוצאת שוקן, 1980, תרגום שמעון גינצבורג, עריכה מחודשת יותם ראובני
הוצאת ידיעות אחרונות, 1997, תרגום מירה נרקיס
מאהבה של ליידי צ'טרלי (1928, Lady Chatterley's Lover) -
מאהבה של ליידי צ'טרלי, תרגם מאנגלית ברוך קרופניק [קרוא], מצפה, תרצ"ח [1938]
הוצאת עידית, "ספר השבוע" של "ידיעות אחרונות", שנה 1959, תרגום ברוך קרוא
הוצאת מזרחי, 1964, תרגום ברוך קרוא
הוצאת עם עובד 1972, 1973, תרגום אהרן אמיר
הוצאת ידיעות אחרונות
ספרי חמד 2006, תרגום אופירה רהט
השועל (1923, The Fox) - הוצאת עם עובד, 1973, תרגום ג. אריוך
הבתולה והצועני (1930, The Virgin and the Gypsy) - הוצאת כתר, 1985, תרגום אפרת שווילי
השועל יחד עם הבתולה והצועני, הוצאת כרמל ירושלים, 2002, תרגום אסף שור
נשים אוהבות (1921, Women in Love) - הוצאת זב"מ, 1980, תרגום אברהם בירמן
קו הגבול, הוצאת אור-עם, 1984, תרגום טלה בר
הגברת הנחמדה (1933, The Lovely Lady) - הוצאת כתר, 1985, תרצה גולדשטיין
אפוקליפסה (1931, Apocalypse and the writings on Revelation) - הוצאת אסטרולוג, 2003, תרגום גליה דור
מטה אהרון (1922, Aaron's Rod) - הוצאת שוקן, 1986, תרגום אהרן אמיר
האיש שאהב איים - הוצאת נהר ספרים, 2015, תרגום ניצה פלד
הקשת בענן (The rainbow) - הוצאת שוקן, 1975, תרגום אהרן אמיר
הקצין הפרוסי (The Prussian Officer) - הוצאת אפרסמון, 2020, תרגום עידית שורר.
מר נון (Mr Noon) - הוצאת עם עובד, 1988, תרגום אמציה פורת.
פורנוגרפיה וזימה (Pornography & Obscenuty) - הוצאת נהר ספרים, 2022, תרגום סמדר גונן
לקריאה נוספת
Diana Trilling (ed.), The Selected Letters of D.H. Lawrence, Farrar, Straus and Cudahy, 1958
R.P. Draper, D.H. Lawrence: the Critical Heritage, Routledge & K. Paul, 1970
Calvin Bedient, Architects of the Self: George Eliot, D.H. Lawrence, and E.M. Forster, University of California Press, 1972
Catherine Carswell, The Savage Pilgrimage: a Narrative of D.H. Lawrence, Cambridge University Press, 1981
Daniel J. Schneider, The Consciousness of D.H. Lawrence: an Intellectual Biography, University Press of Kansas, 1986
Robert M. Polhemus, Erotic Faith: Being in Love from Jane Austen to D.H. Lawrence, University of Chicago Press, 1990
Michael Bell, D.H. Lawrence: Language and Being, Cambridge University Press, 1991
John Worthen, D.H. Lawrence: the Early Years, 1885-1912, Cambridge University Press, 1992
Mark Kinkead-Weekes, D.H. Lawrence: Triumph to Exile, 1912-1922, Cambridge University Press, 1996
Barbara A. Schapiro, D.H. Lawrence and the Paradoxes of Psychic Life, State University of New York Press, 1999
Jack Stewart, The Vital Art of D.H. Lawrence: Vision and Expression, Southern Illinois University Press, 1999
Earl G. Ingersoll, D.H. Lawrence: Desire and Narrative, University Press of Florida, 2001
Anne Fernihough (ed.), The Cambridge Companion to D.H. Lawrence, Cambridge University Press, 2001
Michael Squires, Lynn K. Talbot, Living at the Edge: a Biography of D.H. Lawrence and Frieda von Richthofen, University of Wisconsin Press, 2002
Fiona Becket, The Complete Critical Guide to D.H. Lawrence, Routledge, 2002
Ronald Granofsky, D.H. Lawrence and Survival: Darwinism in the Fiction of the Transitional Period, McGill-Queen's University Press, 2003
Simon Casey, Naked Liberty and the World of Desire: Elements of Anarchism in the Work of D.H. Lawrence, Routledge, 2003
Carl Krockel, D.H. Lawrence and Germany: the Politics of Influence, Rodopi, 2007
David Ellis, Love and Sex in D.H. Lawrence, Liverpool University Press, 2015
Peter Balbert, D.H. Lawrence and the Marriage Matrix: Intertextual Adventures in Conflict, Renewal, and Transcendence, Cambridge University Press, 2016
Susan Reid, D.H. Lawrence, Music and Modernism, Palgrave Macmillan, 2019
Catherine Brown, The Edinburgh Companion to D.H. Lawrence and the Arts, Edinburgh University Press, 2021
Annalise Grise, D.H. Lawrence and the Literary Marketplace: the Early Writings, Edinburgh University Press, 2022
קישורים חיצוניים
מכּתביו:
, תרגם נח שטרן
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:משוררים אנגלים
קטגוריה:פציפיסטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת נוטינגהאם
קטגוריה:אנגלים שנפטרו משחפת
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1885
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1930
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-07-27T18:37:44 |
ד.ה. לורנס | REDIRECT דייוויד הרברט לורנס | 2006-06-04T09:10:17 |
חופש הדת, המצפון והאמונה | REDIRECT חופש דת | 2004-11-25T08:47:15 |
מעמד הר סיני | שמאל|ממוזער|350px|מעמד הר סיני, תחריט מ-1723, יוצר יאן לאוקן
מַעֲמַד הַר סִינָי (מכונה גם מתן תורה) הוא סיפור מקראי מכונן, שבו מתגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, נותן להם את התורה ומצווה אותם במצוות, ובראשן עשרת הדיברות. במהלך המעמד כורת אלוהים ברית עם בני ישראל, על פיה הוא בוחר בהם לעמו והם מתחייבים לשמור את המצוות ואת התורה שיקבלו. בתום המעמד עולה משה להר סיני למשך ארבעים יום, שבסיומם הוא יורד עם לוחות הברית שעליהם חקוקים עשרת הדיברות שנאמרו במעמד.
התיאור במקרא
שמאל|ממוזער|250px|משה על הר סיני. ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום, סוף המאה ה-19
בהמשך ליציאת מצרים, בדרכם לארץ ישראל, חנו בני ישראל כנגד הר סיני בחודש השלישי לצאתם. אז מסופר במקרא על דיבור נוסף של ה' אל משה:
משה כינס את זקני העם ומסר להם דברים אלה, והעם הגיבו כך: .
על המילים בהמשך הפרק , פירש רש"י: .
על רקע דברים אלו, חזר משה אל ה' ומסר את דבר העם, אז הודיע ה' למשה על מעמד הר סיני בו הוא יתגלה לכל העם, וכך הם יאמינו שהוא התגלה אל משה ומסר דרכו את התורה:
בני ישראל נצטוו להכין את עצמם למעמד שיתרחש ביום השלישי, בכיבוס (טבילת) בגדיהם ופרישה זמנית מיחסי אישות. במקביל הוזהרו שלא לעלות להר, להתקרב אליו או לגעת בו, לבל ימותו.
על-פי המסופר בפרשת בא, מספר היוצאים ממצרים כשש-מאות אלף גברים מגיל 20: . מכאן שבתוספת הנשים והילדים, מנה העם שהתייצב במעמד, מיליוני בני אדם. התגלותו של אלוהים על ראש הר סיני לוותה במעמד מעורר אימים: ענן כבד, ברקים, קולות, קול שופר הולך וחזק, אש ועשן המתואר כ"עשן הכבשן" והשמעת הדיברות בדיבור אלוהי: . תגובתם של ישראל למעמד ולקול אלוהים הייתה חרדה ופחד. לאחר שמיעת עשרת הדיברות, שבמהלכה ראו העם את הקולות, הלפידים, קול השופר והעשן, הם נעו והתרחקו מההר וביקשו ממשה שיתווך בינם לבין אלוהים, פן ימותו למשמע קולו. כבוד אלוהים חפף על ראש הר סיני שבעה ימים, ונראה כאש אוכלת. משה קיבל את דבריהם, וניגש אל הר סיני הלוט בערפל, כדי לשמוע את המשך המצוות שעליהן נכרתת הברית עם ישראל, ולמסור אותן לישראל כדי לקבל את הסכמתם לכריתת הברית.
בסוף פרשת משפטים מתואר טקס כריתת הברית בין ישראל לה'. משה ירד מהר סיני והציג בפני העם את המצוות שצווה אותו ה' בהיותו בהר סיני, על מנת לקבל את הסכמת העם לכריתת הברית עם ה' על המצוות הללו. העם ענו: , ומשה כתב את המצוות על ספר שנקרא 'ספר הברית'. למחרת בנה משה מזבח, הציב שתים עשרה מצבות עבור שנים עשר השבטים בתחתית ההר, והקריב פרים לעולה ושלמים על המזבח. הוא זרק חצי מדם הקרבנות על המזבח, וחצי שני הוא אחסן באגנות (כלי קיבול). לאחר מכן, הקריא לעם את 'ספר הברית' שבו המצוות שצווהו ה' בהיותו בהר סיני, והעם נענה שוב ואמר: . לבסוף זרק משה על העם את הדם, אותו הוא כינה כ"דם הברית". בסיום הטקס קרבו להר סיני יחד עם משה, זקני ישראל ונדב ואביהוא, השתחוו שם, ואכלו מבשר הקרבנות. על פי התיאור המקראי, הם 'ראו' שם את אלוהי ישראל: .
על פי שמות () מטרתו של המעמד הייתה לרומם ולגדל את שם ישראל בעולם ('לנסות', מלשון נס ודגל) ולהביא אותם ליראת שמים ואמונה חווייתית באל. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ."
על פי דברים () מטרתו של המעמד הייתה ללמד את עם ישראל אמונה, ולצוות לו את עשרת הדיברות . עוד מצוין שבהתגלותו לא הייתה כל תמונה מוחשית: , ונלווית לדברים אלו אזהרה לא לשכוח את המעמד.
לאחר המעמד עלה משה להר סיני לארבעים יום ולילה, ולאחר שהוא החל להתעכב, העם חשש שמא הוא מת, וביקש מאהרן הכהן תחליף למשה: . אהרון נענה לבקשה, וביקש שיביאו לו את תכשיטי הזהב שלהם מאוזני הנשים, הבנים והבנות. הוא יצק מהתכשיטים עגל זהב, שהעם עבד לו בפולחן ובריקודים.
לאחר סיום פרשיית חטא העגל ביקש העם ממשה שהוא יהיה זה שהשם ידבר אליו מפני שהם פוחדים כי לא יוכלו להישאר בחיים במעמד גילוי נשגב כזה שוב. כפי שמתואר במקרא:
ה' אישר את הדברים ושיבח אותם על כך:
פרשנות חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|"משה ולוחות הברית", רמברנדט, 1659.
לפי המסורת היהודית, במעמד הר סיני כרת עם ישראל ברית עם ה', בה קיבל על עצמו את התורה ואת המצוות. מסיבה זו, הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדיברות מכונים גם "לוחות הברית". על פי חז"ל, רק שני הדיברות הראשונים נמסרו לבני ישראל ישירות מפי האלוהים, ושאר הדיברות נמסרו לעם מפי משה. בהמשך עלה משה אל ההר וקיבל מצוות נוספות, אותן מסר לעם מאוחר יותר. לאחר כניסת העם לארץ ישראל ערך יהושע בן-נון את מעמד הר גריזים והר עיבל, בו נכרתה עם האל ברית נוספת, שכללה גם מצוות שניתנו לאחר מעמד הר סיני.
חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחתונתו של האל עם האומה הישראלית, ובפירוש אחר ללידה, כי האל הוא כמו אב לעם ישראל. האירוע אינו נתפס כאירוע מקומי אלא כאירוע כלל-עולמי, "שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו", אשר נגע לכל האנושות, אף שזו סירבה לקבל את התורה, והיה בעל משמעות גם עבור בעלי החיים, הצמחים והטבע כולו.
בחז"ל מתואר האירוע כמפחיד ומעורר אימה עד כדי כך שעם ישראל נסוג לאחור מרחק רב מאוד. מפורש שהעם לא יכלו להכיל את הקול האלוהי ונפשם יצאה בדברו, כך שהיה צריך להחיות אותם. פירוש זה נשען על הפסוק משיר השירים "נפשי יצאה בדברו".
חז"ל האמינו כי כאשר הנחש הסית את אדם וחוה לחטא עץ הדעת הוא הטיל זוהמה בכל בני האדם. בתלמוד הבבלי נכתב כי עם ישראל התנקה מאותה זוהמה כאשר עמד מול הר סיני, בעוד ששאר האנושות לא התנקתה מפני שלא עמדה מול הר סיני.
ישנה בחז"ל דעה הסוברת שיתרו התרשם ממעמד הר סיני ובעקבותיו התגייר והצטרף אל עם ישראל. בתורה מתואר שיתרו ייעץ למשה לגבי דרך ההתנהלות עם בני ישראל, ולאחר מכן שב למקומו.
מועד ההתרחשות
במקרא עצמו אין תאריך המציין את יום מתן תורה, אך נאמר החודש שבו הגיעו בני ישראל להר סיני (). (החודש השלישי הוא חודש סיוון לפי הספירה החל מניסן). המילה הסתמית "בחודש" במקרא מציינת את ראש החודש, ולאחר מכן היו כמה ימי הכנה. המעמד עצמו היה כנראה ביום השביעי (ז' בסיוון – שלושה ימים חיכו להוראות משה, ושלושה נוספים התקדשו לקראת קבלת התורה), כולל יום אחד ש"הוסיף משה מדעתו". התאריך בו הייתה אמורה להינתן התורה, לולא נוסף אותו יום, תואם את המסורת הפרושית למועד חג השבועות בלוח העברי הקבוע.
לפי התלמוד, "בשישה בחודש (סיוון) ניתנה תורה" () (מפני שניסן ואייר היו שניהם חודשים מלאים), ולפי דעה מסוימת בתלמוד – בשביעי בסיוון.
לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית אירע מעמד הר סיני בשנת ב' אלפים תמ"ח (2,448) לבריאת העולם, כלומר במאה ה-14 לפנה"ס.
לפי ספר היובלים, אירע מעמד הר סיני בשנה השלישית בשמיטה השנייה ביובל החמישים – 2,411 לבריאת העולם, ב-15 בחודש השלישי – שבו חל חג השבועות בלוח השנה במגילות קומראן.
מקום
במקרא אין זיהוי ברור של מקומו של הר סיני, או בשמו האחר, הר חורב. ברור רק שהוא שוכן במדבר שבין ישראל למצריים.
מסורות נוצריות מזהות את מקומו בג'בל מוסא שבדרום חצי האי סיני. למרגלות ההר, במיקום מבודד בלב המדבר, הקימו נוצרים יוונים אורתודוקסים במאה השישית את מנזר סנטה קתרינה. פרופ' ענתי, חוקר המקרא, מזהה את הר סיני עם הר כרכום. למבקרים במקום ברור שהר זה היווה מקום פולחני, שכן יש בו ציורי סלע מרובים מאוד. למרגלות ההר ניצבת מצבה של שנים עשר אבנים גדולות ולידה גל אבנים שנראה כי שימש כמזבח, כמתואר במקרא.
בביקורת המקרא
חוקרי המקרא ניגשים אל הטקסט התנ"כי כאל טקסט הערוך ממספר מקורות קדומים, שנכתבו בתקופות שונות,, שלעיתים סותרים זה את זה, ולעיתים משלימים זה את זה. אחת הגישות המוכרות בתחום מנסה לסווג את הטקסטים המקראיים למספר מקורות מרכזיים מכונה תורת המקורות, או השערת התעודות. החוקר יגאל בן-נון הולך בעקבות שיטה זו וסופר חמש גרסאות שונות של עליית משה להר בפרק כ"ד לבדו:
משה עולה להר עם אהרון, בניו ושבעים מזקני ישראל, הם רואים את אלוהים, הוא אינו פוגע בהם והם אוכלים ושותים.שמות כד ט–יא
משה עולה להר לגמרי לבדו, הזקנים והעם לא מצטרפים אליושמות כד ב
משה עולה להר בליווי יהושע, ומבקש מהזקנים להישאר במחנה ולהיוועץ עם אהרון וחור במקרה הצורך.שמות כד יא–טו
משה עולה להר לבדו, ואחרי שבעה ימים אלוהים קורא לו מתוך הענן.שמות כד טו–יז
בתחילת הפרק מופיע סוף של גרסה נוספת, המתארת את משה יורד מההר ומספר לעם את דברי ה׳ ואת כל המשפטיםשמות כד ג–ח
בן-נון מוסיף כי השם "הר סיני" אינו מופיע בקטעים שמתוארכים כעתיקים ביותר במקרא, כמו ההתגלות למשה בהר חורב, שירת דבורה ואחרים, בהם מוזכרים חורב, שעיר, שדה אדום, תימן ופארן כמקומות התגלותו של ה', וכי בארבע מתוך חמש הגרסאות שבשמות כ"ד ההר מוזכר ללא ציון שמו. בן-נון מסיק מכך שסיפור התגלות ה' בהר סיני הוא מסורת מאוחרת יחסית.
החוקר אילון גלעד סבור כי השם סיני מקורו באמונה הארמית באל הירח, סין, שבני ישראל הכירו בעת גלות בבל. לדעתו, ייתכן כי מעמד הר סיני שבתורה הוא העתקה של מעמד התגלות של האל סין למלך בבל נבונאיד, ששמו הפך במקרא לנדב ואביהוא
ראו גם
טיעון מעמד הר סיני
הר סיני
פרשת יתרו
אין למדין מקודם מתן תורה
לקריאה נוספת
אתה נגלית בענן כבודך: עיון בפרשיות מעמד הר סיני והמשכן, הוצאת ישיבת עתניאל, 2004
הרב הפרופ' יהודה אייזנברג והרב עמירם דומוביץ, תורה מסיני – השתלשלות התורה בכתב ובעל פה, ירושלים: ספריית השכל, תשס"ה (מהד' חמישית)
ישראל קנוהל, מן המעיין אל ההר – השורשים הנסתרים של סיפור מתן תורה, הוצאת כרמל, 2024
קישורים חיצוניים
מתן תורה, במאגר המידע של אתר מקראנט
הרב יאיר וייץ, מעמד הסנה ומעמד הר סיני, באתר ישיבת הר ברכה
הרב יהודה לייב הלוי אשלג, עניין מתן תורה, באתר קבלה לעם
מעמד הר סיני – לקט מקורות, אתר דעת
ד"ר גלעד ששון, פרשת יתרו , אוניברסיטת בר-אילן (לינק שבור)
ברקי הנבואה, מאת הרב נריה גוטל, באתר דעת
ספר הברית, באתר ישיבת הר ברכה
הרב אורי שרקי ופרופ' קרלו שטרנגר "האם באמת היה מעמד הר סיני?" בתוכנית "הרב והפרופסור" בערוץ TOV.
הערות שוליים
קטגוריה:האמונה היהודית
קטגוריה:סיפורי ספר שמות
קטגוריה:יציאת מצרים
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר
קטגוריה:נסים בתנ"ך
קטגוריה:שבועות
קטגוריה:בריתות במקרא
קטגוריה:פרשת יתרו
קטגוריה:פרשת כי תשא
*
קטגוריה:פרשת ואתחנן | 2024-08-05T21:05:25 |
הדיקטטור הגדול | שמאל|ממוזער|250px|צ'פלין (בתפקיד הספר) וגודארד בסרט "הדיקטטור הגדול"
שמאל|ממוזער|250px|צ'פלין, בתפקיד הפוי אדנויד הינקל
הדיקטטור הגדול (באנגלית: The Great Dictator) הוא סרט קולנוע שנכתב ובוים על ידי צ'ארלי צ'פלין. צ'פלין אף שיחק בסרט את שני התפקידים הראשיים, הפיק את הסרט (עם המפיק השותף קרטר דיהייוון) והיה גם אחד מכותבי המוזיקה המקורית של הסרט. הסרט לועג למשטרים הדיקטטוריים של אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים ויוצא במיוחד כנגד אדולף היטלר בגרמניה הנאצית ובניטו מוסוליני באיטליה הפשיסטית. הסרט יצא לאקרנים ב-15 באוקטובר 1940.
צ'פלין מגלם שתיים מהדמויות בסרט, הדיקטטור והספר היהודי. בנוסף לו שיחקו פולט גודארד, שהייתה אשתו של צ'פלין באותה עת, ג'ק אוקי, רג'ינלד גארדינר, הנרי דניאל ובילי גילברט. לדברי באד שולברג, שהיה אחראי על איסוף חומר מצולם עבור משפטי נירנברג, היטלר הזמין את הסרט פעמיים בתוך תקופה קצרה.
הסרט היה מועמד לחמישה פרסי האקדמיה - הפקה יוצאת דופן, השחקן הטוב ביותר, הכתיבה הטובה ביותר (תסריט מקורי), שחקן המשנה הטוב ביותר עבור ג'ק אוקי והמוזיקה הטובה ביותר (התסריט המקורי).
עלילה
עלילת הסרט מספרת על ספר יהודי (צ'ארלי צ'פלין) החי במדינה הדמיונית "טומאניה" (בת דמותה של גרמניה הנאצית). הספר משתתף במלחמת העולם הראשונה. בקו הקדמי הוא מוצא טייס טומאני פצוע בשם שולץ, ואת המטוס שלו, ועוזר לו להעביר בטיסה מסמכים שיגרמו לניצחון טומאני. כלי הטיס מתרסק באזור מבטחים זמן קצר לאחר התבוסה הטומאנית, והספר נחבט בראשו ומאבד את זכרונו. שולץ ניצל מההתרסקות ללא פגע. במהלך השנים שבהן היה הספר מאושפז בבית החולים הצבאי כשהוא סובל מאיבוד זיכרון, ה"פוי" (קריאת גועל יידית, שמשמשת כפרפרזה לכינוי "פיהרר") אדנואיד הינקל (צ'ארלי צ'פלין) עלה לשלטון והטיל מגבלות על היהודים. הספר (שדומה במראהו לפוי הינקל) בורח מבית החולים וחוזר לאזור מגוריו, הגטו. הספר מסתבך עם חיילי פלוגות סער והמצב מגיע לכך שהם רוצים להרוג אותו, אבל ברגע האחרון מגיע שולץ, הטייס שהספר הציל במלחמה ובינתיים הפך למפקד בכיר בלשכת הפוי, מזהה את הספר ומציל אותו. בינתיים, הפוי הינקל זומם לפלוש לאוסטרליץ' (בת דמותה של אוסטריה), אבל מסתבר שגם בנזינו נפלוני (ג'ק אוקי), שליט באקטריה (בני דמותם של בניטו מוסוליני ואיטליה הפשיסטית בהתאמה) רוצה את אוסטרליץ'. נפלוני מבקר בטומאניה, שם הינקל נכשל בניסיון להפחיד אותו בתצוגה צבאית, וגם לא ניצח פסיכולוגית את נפלוני בפגישה בין שניהם. נפלוני מציע להינקל הסכם שלפיו הכוחות של שניהם ייסוגו מגבול אוסטרליץ', אך הינקל רוצה שקודם נפלוני יסיג את הכוחות שלו מהגבול ואחר-כך ייחתם ההסכם. ואילו נפלוני רוצה שקודם יחתם ההסכם, ולאחר-מכן הכוחות ייסוגו מהגבול. בסוף הינקל חותם על ההסכם, לפני נסיגת הכוחות, אולם ללא כוונה לקיימו (אנלוגיה ליחסי גרמניה ואיטליה בין 1933 ל-1935).
הספר היהודי ושולץ (הטייס לשעבר) נלכדו על ידי פלוגות הסער ונשלחו למחנה ריכוז. השניים ברחו משם במדי קצינים, והגיעו לאזור הגבול עם אוסטרליץ'. גם הינקל אמור היה להגיע לאזור זה. בגלל הדמיון החיצוני, והיותו של הספר במדים, נוצר הרושם שהספר היהודי הוא הינקל, שרגיל להיות לבוש במדים. ואילו הינקל, שיצא לצוד לבדו נלכד על ידי רודפיו של הספר, במחשבה שהוא הספר. עקב כך, הספר היהודי שהתחלף עם הינקל נאלץ לפלוש לאוסטרליץ' (אנלוגיה לאנשלוס) ושם הוא נשא נאום נלהב בשבח השלום עלי אדמות.
דמויות
הדמויות בגטו
הספר היהודי (צ'ארלי צ'פלין): הדמות הראשית בסרט. שירת כטוראי במלחמת העולם הראשונה ובה הציל את חייו של הטייס שולץ. לאחר המלחמה סבל מפגיעת ראש ואיבד את הזיכרון שלו. אחרי 20 שנה הוא חוזר לגטו כשאינו מודע לעולם שהשתנה ללא היכר. הספר מתאהב בהאנה, שכנתו, אך נשלח בסופו של דבר למחנה ריכוז יחד עם שולץ, משם הוא מצליח להימלט. אחרי שברחו מהמחנה, הוא ושולץ מגיעים לגבול אוסטרליץ', שם החיילים הטומאניים מזהים אותו כפוי הינקל, והוא נושא נאום בשבח הדמוקרטיה והחופש.
האנה (פולט גודארד): שכנה של הספר שגרה בצמוד למספרה. היא עוזרת לספר מול פלוגות הסער ומתאהבת בו. היא מצליחה לברוח מטומאניה לאוסטרליץ', אולם הצבא הטומאני כובש את אוסטרליץ' וגורם לה לסבול מהרדיפה מאותו משטר אשר ממנו ברחה.
הדמויות בארמון
אדנואיד הינקל (צ'ארלי צ'פלין): דיקטטור בן דמותו של אדולף היטלר ודומה לו בשמו, בהתנהגותו ובמראהו. בדומה להיטלר, גם הוא שונא את היהודים ורודף אותם. הוא מתכנן להקים אימפריה בצורה כוחנית. הוא מצטייר כדמות שאינה חכמה במיוחד ושניתן להערים עליה בקלות. לפני הפלישה לאוסטרליץ' החיילים טועים לחשוב שהוא הספר היהודי, והוא נלקח למחנה ריכוז.
בנזינו נפלוני (ג'ק אוקי): דיקטטור שדמותו מבוססת על בניטו מוסוליני ונפוליאון בונפרטה. הוא שליט באקטריה, מדינה הדומה לאיטליה. הוא נכנס לעימות מול הינקל בדרישתו לכבוש בעצמו את אוסטרליץ', והשניים רבים עד שבסופו של דבר מוחלט שהוא יסיג את כוחותיו מהגבול בתמורה לשמירה על אוסטרליץ' עצמאית, דבר שהינקל מפר עד מהרה.
קומנדר שולץ (רג'ינאלד רדינר): איש צבא מכובד ששירת כטייס במלחמת העולם הראשונה וחייו ניצלו בזכות הספר. ניתן להבין שבשנים שאחרי המלחמה הוא הצליח לעלות בדרגתו והתמנה למושל הגטו. הוא לא חש בנוח בתפקיד והוא לא תומך של הינקל. לאחר שהוא מתנגד לדרישה של הינקל להקשות על חיי היהודים הוא מזוהה כבוגד ומצליח לברוח לגטו, שם הוא והספר נעצרים ונשלחים למחנה ריכוז. השניים מצליחים לברוח מהמחנה ובסוף הסרט מצטרפים לפלישה לאוסטרליץ'.
גארביג' (הנרי דניאל): שר התעמולה של הינקל שמזכיר את יוזף גבלס. מייעץ להינקל בעניינים שונים ומסייע בהגעה להסכם עם נפלוני.
הרינג (בילי גילברט): פרודיה על הרמן גרינג. הוא מגושם ומשמש כשר המלחמה של הינקל, תפקיד בו אינו מצליח במיוחד.
מאדאם נפלוני (גרייס הייל): אשתו של בנזינו נפלוני. עד שנת 2002 באיטליה נחתכו מהסרט כל הקטעים בהשתתפותה מתוך כבוד לאשתו של מוסוליני, רקלה מוסוליני.
סצנות מפורסמות
הסרט כולל סצינות מפורסמות רבות; צ'פלין מעולם לא היה שחקן של דיאלוג אלא פנטומימאי והמשיך ביצירת סרטים אילמים גם זמן רב לאחר יצירת הסרט המדבר. סרט זה אינו סרט אילם אך הוא כולל כמה מסצינות הפנטומימה המפורסמות ביותר:
סצנה שבה צ'פלין מגלם ספר המגלח לקוח לצלילי מחול הונגרי מספר 5 של ברהמס,
סצנה שבה הינקל ונפלוני מתחרים ביניהם כסאו של מי גבוה יותר
הסצנה בה מחולל הינקל לצלילי לוהנגרין של ואגנר עם גלובוס (אשר מבוסס על הגלובוס האמיתי של היטלר) העשוי מבלון מנופח עד שהבלון מתפוצץ בידיו.
צ'פלין מפליא בנאום ג'יבריש מבוסס על השפה הגרמנית שכל כולו לעג לדיקטטורים ולסגנון דיבורו הצורם וההיסטרי של היטלר. בנאום המכונה "דמוקרטי שטונק", מסביר הינקל את עיקרי תורתו באומרו בין היתר: "דמוקרטי שטהונק. ליברטי שטהונק. פריי שפראכן שטהונק." כאשר מתורגמן מתרגם לאנגלית "הפוי סבור כי הדמוקרטיה היא תועבה. הפוי מגנה את חופש הדיבור" במבטא אוקספורדי מושלם. צ'פלין לועג להיטלר, המחפש את האדם הארי המושלם, במשפט "קודם ניקח את היהודים, אחר כך את בעלי השיער הכהה". בהמשך הדברים, מזכיר הינקל את היהודים ("דר יודה") ומתפרץ בצווחות רמות, ממושכות ותוקפניות על המיקרופון תוך נפנופי אגרוף שאינם מותירים מקום לספק באשר לרגשותיו. לאחר קטע ממושך וצעקני זה בנאומו של הפוי, מסתפק המתורגמן לאנגלית בהערה הלאקונית - "הפוי התייחס זה עתה לבעיה היהודית." פרץ ממושך נוסף של צרחות רמות ותוקפניות מצד הינקל, מתורגם לאנגלית, באותה יבושת, כ"בקשר לשאר העולם, ליבו של הפוי שוחר שלום." צ'פלין מבקש ללעוג בכך לצביעותה של מכונת התעמולה הנאצית מחד, ומאידך - לאדישות שגילה העולם בתחילת הדרך כלפי כוונותיו של היטלר עליהן הצהיר בריש גלי.
המסר
הסרט מציג באופן סאטירי את דמויות המפתח האמיתיות של השעה. ה"פוי" (פיהרר) "אדנואיד הינקל" הוא אדולף היטלר, "בנזינו נפלוני" הוא בניטו מוסוליני, "גארביץ'" (שיבוש של המילה האנגלית Garbage=זבל) הוא בן דמותו של יוזף גבלס ואילו "הרינג" (מליח) הוא הרמן גרינג. סמל מפלגתו של הינקל - פרפרזה על צלב הקרס - הוא שני איקסים, ונקרא בסרט "דאבל קרוס" ("double cross" - צלב כפול), שהוא ביטוי אנגלי שמשמעותו "רמאות" או "מעילה באמון".
מסרו המרכזי של הסרט מוצג באופן מפורש בסוף הסרט. הספר היהודי, ששאר הדמויות חושבות בטעות שהוא הינקל, עולה לנאום. הנאום מתחיל בכך שהספר אומר כי אינו רוצה להיות דיקטטור יותר. אז משתנה אופן הדיבור שלו בצורה חדה, לעומת אופן הדיבור של הדמות במשך הסרט, וצ'פלין מציג בשפתו את עמדתו הפוליטית. הדמות מבהירה כי הטכנולוגיה מצמצמת את המרחקים, וההבדלים בין בני האדם. יש להיעזר בטכנולוגיה ולשפר את איכות החיים, ולשאוף לשלום. הסצנה הזו חריגה עבור צ'פלין בכך שהדמות שהוא מגלם אינה מדברת בשפתה, אלא בשפתו הישירה שלו. בשנות המלחמה הנאום הודפס וחולק למטרות תעמולה אנטי נאצית.
חשיבותו ההיסטורית של הסרט היא בנקיטת עמדה חד משמעית כנגד הדיקטטורים וכנגד היטלר בשעה שארצות הברית שבה פעל צ'פלין ובה נוצר הסרט, הייתה נייטרלית ורבו בה קולות הבדלנים הקוראים להימנע מלקחת חלק במלחמה.
בכתבה שהתפרסם לרגל 80 שנה ליציאת הסרט, נכתב שיש הטוענים שהסרט אולי גרם לנזק בכך שהצופים צחקו מהיטלר במקום לפחד ממנו מאחר שהדמות שלו בסרט אנושית ואפילו חביבה.
הרעיון לסרט
בשנת 1937 הציע אלכסנדר קורדה לצ'פלין ליצור סרט המתבסס על בלבול בין היטלר לבין צ'פלין, משום שלשניים היה שפם דומה וכן שניהם נולדו באותה השנה בהפרש של ארבעה ימים. כעבור זמן מה מימש צ'פלין רעיון זה בסרט "הדיקטטור הגדול".
הסופר היהודי-אמריקני קונרד ברקוביץ' תבע את צ'פלין בטענה שנטל ממנו את הרעיון לסרט. בפשרה ביניהם קיבל ברקוביץ' פיצוי של כ-100,000 דולר.
קישורים חיצוניים
The Great Dictator: The film that dared to laugh at Hitler - מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:סרטי 1940
קטגוריה:סרטי קומדיה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:סרטים על השואה
קטגוריה:סרטי צ'ארלי צ'פלין
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:סרטי שחור-לבן אמריקאיים
קטגוריה:סרטים עם קטעי ג'יבריש
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים אנטי-מלחמתיים
קטגוריה:גרמניה הנאצית בתרבות
קטגוריה:עריצים ודיקטטורים בדיוניים
קטגוריה:אדולף היטלר בתרבות | 2024-10-01T02:27:36 |
טלפוניה | טלפוניה היא העברת שיחות קול למרחק גדול. יחידת הקצה נקראת בדרך כלל טלפון. טלפונים מחוברים האחד למשנהו דרך מרכזייה.
שיטות טלפוניה
קידוד האות:
טלפוניה אנלוגית – הקול מתורגם לאות חשמלי.
טלפוניה ספרתית – הצליל מתורגם לייצוג ספרתי.
אמצעי תקשורת
תקשורת קווית: העברת האותות באמצעות כבל תקשורת
אלחוט – העברת האותות כשחלק מהדרך נעשית ללא שימוש בחוטים אלא בקשר רדיו
תקשורת סלולרית – העברת אותות אלחוטית באמצעות רשת אנטנות המחוברת כך שתספק כיסוי רציף לשטח גאוגרפי נתון.
טלפון מבוסס אינטרנט, המעביר את הדיבור כ-Voice over IP.
מרכזיות מחוברות האחת למשנתה באמצעות פרוטוקולים כגון ISDN ו־SS7.
ראו גם
פקס
מודם
TAPI (ממשק לתכנות יישומי טלפוניה)
קישורים חיצוניים
מילון למונחי טלפונאות | 1929 | 1957 | באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:שיטות טלקומוניקציה | 2024-08-30T08:16:05 |
אפנון תדר | אִפְנוּן תֶּדֶר (באנגלית: Frequency Modulation; בקיצור: FM) הוא שיטת אפנון שבה מידע מיוצג באמצעות שינויים בתדר של הגל הנושא (בהשוואה ל-AM שבו המשרעת של הגל הנושא משתנה והתדר נשאר קבוע).
בשל שינויי התדר, השימוש ב-FM דורש רוחב סרט גדול יותר לעומת ה-AM. עם זאת, משום שהרעשים בדרך-כלל פוגעים במשרעת של הגל ולא בתדר שלו, לא חלה פגיעה בייצוג של האות המקורי. לפיכך מקלטי FM חסינים יותר להפרעות, ולשינויים בעצמת (משרעת) האות הנקלט. תוצאה נוספת של תכונה זו היא שמקלטי FM מסוגלים לקלוט בבירור את האות החזק מבין שתי תחנות המשדרות באותו תדר (תופעה הנקראת "תופעת הלכידה").
ביישומים אנלוגיים, תדר האות הנושא משתנה בתלות בשינויים בעוצמת אות המידע. ביישומים דיגיטליים ניתן לקבוע את תדר האות הנושא לכל תדר מקבוצה מסוימת של תדרים בתלות באות המידע (שיטה הידועה כ־Frequency-Shift keying או בקיצור FSK; בעברית: מפתוח זיזת תדר).
שמאל|ממוזער|250px|איור המשווה את תוצאת אפנון ה-FM (למטה) לבין אפנון ה-AM (באמצע) עבור אות מידע מסוים (למעלה)
שמאל|ממוזער|250px|אפנון FSK, המהווה אפנון FM לאותות ספרתיים: האות המקורי (למעלה), הגל הנושא (באמצע), תוצאת האפנון (למטה)
שימושים
אפנון תדר נפוץ בשידורי הרדיו, בעיקר בתחום ה-VHF. בתרבות הפופולרית דבק הכינוי "FM" לתחום התדרים שבין 88MHz ל-108MHz המשמש לשידורי רדיו (המאופננים באפנון תדר). החל משנת 1960, קיימים שידורי סטריאו בתחום ה־FM. אין מניעה טכנית או עקרונית לבצע שידורים אלו גם בתחום ה-AM, אך משום שהסטריאו דורש רוחב סרט גדול יותר, ובגלל הקצאת התדרים הרחבה יותר לתחום ה-FM, היה זה טבעי להשתמש בתחום ה-FM לשידורי הסטריאו.
על-מנת לשדר סטריאו, בשלב הראשון מחשבים את הסכום וההפרש בין שני הערוצים (הימני והשמאלי). בשלב השני מאפננים את ערוץ ההפרש באפנון משרעת בתדר הנמצא מחוץ לתחום השמיעה של בני האדם. בשלב השלישי, סכום ערוץ ההפרש (המאופנן) וערוץ הסכום עוברים אפנון תדר כרגיל. מקלטים ישנים יקלטו את האות ויתעלמו מהמידע הנוסף (ערוץ ההפרש המצוי בתדרים גבוהים ולא מעניינים מבחינת המקלט הפשוט). מקלטים חדשים יזהו את הימצאותו של ערוץ ההפרש ויפיקו אות סטריאופוני.
גרסה צרת סרט של האפנון משמשת לתקשורת קולית במכשירי קשר רגילים.
מרבית מכשירי הווידאו האנלוגיים משתמשים באפנון תדר כדי לשמור את ערוץ הבהירות של הסרט המוקלט.
היסטוריה
ב-6 בנובמבר 1935 הציג אדווין ארמסטרונג את רעיון אפנון התדר בעבודתו "A Method of Reducing Disturbances in Radio Signaling by a System of Frequency Modulation" ("שיטה להקטנת הפרעות באיתותי רדיו בעזרת מערכת אפנון תדר") אותה הגיש למכון למהנדסי רדיו ("Institute of Radio Engineers"). בשנת 1938 מהנדסי ג'נרל אלקטריק חקרו תופעת לכידה, שלא הייתה קיימת באפנון משרעת.
בשנת 1940 הוקצה בארצות הברית תחום התדרים של 50-42MHz (מגה-הרץ) עבור שידורי FM. כעבור כמה שנים, עלתה ההצעה להקצות תדרים נוספים באזור ה־50MHz. ההצעה הועלתה על ידי מחלקת ה-FM של הוועדה לתכנון טכני בנושאי רדיו (The Radio Technical Planning Board) אבל לא התקבלה על ידי כלל הוועדה, לצערם של כ־400 אלף בעלים של מקלטי FM. הסיבה להחלטה זו היא עדותו של קנת נורטון, מהנדס אשר טען שפעילות כתמי שמש, המגיעה לשיא אחת ל־11 שנה, תגרום להפרעות קשות לאות ה-FM. נורטון מעולם לא הסביר מדוע אותות טלוויזיה, המשודרים באותם תדרים, לא ישובשו על ידי התופעה. המלצת הוועדה לוועדת התקשורת הפדרלית (Federal Communications Commission), אשר לה ייעצה בעניינים אלה, להעביר את שידורי ה-FM לתחום 100 MHz התקבלה ותדרי ה־FM הועברו לתחום ה־88-106MHz ביוני 1945. שינוי זה הגדיל את מספר "ערוצי" ה־FM מ-40 ל־100 אולם הפך את כל המקלטים הישנים לחסרי תועלת. אדווין ארמסטרונג החל לנהל את מאבקו נגד ההחלטה עוד ב-1944 בעזרת צעדים משפטים ובפנייה לקונגרס האמריקני, צעדיו המשפטיים נכשלו והקונגרס לא סיפק יותר ממס שפתיים.
בשנת 1960 הופיעה טכנולוגיית ה־FM סטריאו שאיפשרה לבעלי מקלטים מתאימים לקלוט סטריאו, ועדיין הייתה תואמת למקלטי המונו הישנים.
שידורי ה-FM בישראל החלו לראשונה בדצמבר 1966.
אופן הפעולה
שמאל|ממוזער|250px|בירוק - הגל הנושא, באדום - אות המידע, ובכחול - תוצאת האפנון
ברצוננו לשמור מידע מסוים, אשר נקרא אות המידע, בצורה שונה (ראו ערך אפנון להסבר על הסיבות בגללן נחוץ שינוי מעין זה ועל שינויים אפשריים אחרים). בשרטוט, אות המידע הוא האות האדום, גודלו בכל נקודה הוא המידע אותו נרצה לשמור. האות הנושא (הירוק) הוא אות מחזורי בעל תדר גבוה. אפנון תדר הוא הוספת גודל אות המידע (מוכפל בקבוע ידוע) לתדר האות הנושא. כפי שניתן לראות בשרטוט, האות המאופנן (הכחול) אינו מחזורי ומהירות השינוי שלו (קרי התדר הרגעי) משתנה - לפעמים השינויים מהירים ולעיתים איטיים. ניתן לראות כי האזורים שבהם האות המאופנן בעל תדר גבוה יותר, הם האזורים שבהם אות המידע הוא בעל ערכים גבוהים - ולהפך. כשנרצה לשחזר את האות המקורי, נמדוד את מהירות השינוי של האות המאופנן ונחסיר ממנה את התדר המקורי (הידוע) של האות הנושא ונקבל את גודל אות המידע. כל תחנה מקבלת תחום תדרים משלה ובתוך תחום זה היא משנה את התדרים. תחום התדרים הזה הוא קטן בהרבה מהתדר עצמו ולכן עדיין אפשר לברור בין תחנות.
ייצוג מתמטי
אות המידע הוא:
מלשון Information, האות מוגבל לתחום ±1.
הגל הנושא הוא מהצורה:
כאשר הוא התדר הנושא (מלשון Carrier) ו היא המשרעת.
נציב:
כאשר נקרא סטיית התדר, המתאר עד כמה יכול להשתנות התדר הרגעי של האות המאופנן.
ולכן:
נראה לכאורה כי תחום התדרים שאותם תופס שידור המאופנן באפנון תדר הוא אולם אין זה כך. תחום התדרים הרגעיים של האות שונה ממרכביו הספקטרליים הדומיננטיים, כלומר – תחום התדרים המרכיבים שידור FM הוא אינסופי, אולם עצמת התדרים דועכת (עד כדי הזנחה) בצורה חדה כאשר מתרחקים מהתדר המרכזי.
ניתוח מתמטי של אות מאופנן FM בתחום התדר עבור אות מידע כלשהו הוא מסובך ביותר. לקבלת דרישת רוחב סרט מקורבת ניתן:
להשתמש בחוק רוחב הסרט של קרסון, האומר כי רוחב הסרט הדרוש שווה ל-, כאשר הוא התדר הגבוה ביותר של אות המידע ו- היא הסטייה המקסימלית של האות המאופנן מהתדר המרכזי. לפי חוק קרסון, לפחות 98% מהאנרגיה של האות המאופנן תהיה ברוחב סרט זה.
לבצע ניתוח מפושט בעזרת פונקציית בסל מהסוג הראשון, עבור אות כניסה המאופנן על ידי טון בודד (אות סינוסי).
קישורים חיצוניים
עבודתו של אדווין ארמסטרונג
בניית משדר FM פשוט
סרטון קצר המציג התנהגות של גל מאופנן תדר
Frequency Modulation
הערות שוליים
תדר | 2024-01-22T20:41:08 |
הר סיני | שמאל|ממוזער|250px|"משה על הר סיני", ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום
שמאל|ממוזער|250px|"מתן תורה", ציור מעשה ידי רמברנדט, משנת 1659
במקרא, הַר סִינָי הוא המקום שבו ניתנה התורה לעם ישראל, באירוע המכונה "מעמד הר סיני". במשך הדורות הוצעו כמה אפשרויות לזיהוי מקומו של הר סיני המקראי: ברחבי חצי האי סיני, גבול נגב-סיני, ערביה ועבר הירדן.
הר סיני במקרא
"הר סיני", המכונה גם "הר חורב", הוא שמו של אזור ההרים אליו הגיעו, על פי המסורת, שבטי ישראל שישה שבועות לאחר יציאת מצרים. בו הם הקימו מחנה למשך כשנה. המסע המפותל מים סוף לנקודה זו, נמשך באורך של כ-240 ק"מ. ספר שמות מפרק ועד לסוף הספר, יחד עם כל ספר ויקרא וספר במדבר פרקים -, כוללים את תיאור האירועים שקרו בזמן שבני ישראל שהו במקום. על פי המסופר שם, מרפידים הלכו בני ישראל לכיוון אתרים המזוהים כיום בשמות ואדי סולף, ואדי א-שייח', מישור א-רח'ה, "מדבר סיני", ושם חנו "נגד ההר".
לפי המסופר במקרא, הר סיני ממוקם בין מדבריות צין ופארן, וכן בין ארץ עמלק לארץ מדין. כאשר שהו בני ישראל בקדש, סוּפר במקרא, שקדש היא במדבר פארן, אך במקום אחר צוין כי היא שוכנת במדבר צין. מיקומם של שני מדבריות אלו והיחס ביניהם לא ידוע באופן שאפשר לקבוע את מקומם המדויק, אם כי גבולותיהם מוגדרים יותר בתנ"ך.
לפי הסיפור המקראי, במהלך חנייתם בהר עברו בני ישראל חוויה דתית עמוקה. במהלך מתן תורה, הם הפכו לעם שהתחייב לאלוהים. לפני מעמד הר סיני אלוהים אמר למשה שיזהיר את העם לא לגעת בהר במשך כל המאורע, ולאחר סיום המאורע מיד תוסר ממנו הקדושה ויהיה מותר לאנשים ולבהמות לעלות אליו. לאחר מכן אירעו במקום זה חטא העגל ובניית המשכן.
בחודש השני של השנה השנייה לאחר יציאת מצרים, המשיכו במסעם וצעדו קדימה בסדר מוגדר. לאחר מהלך שלושה ימים הגיעו ל"מדבר פארן", ושם קבעו את תחנתם הבאה. אז התאווה העם לבשר, ודרש ממשה לספק להם בשר. העם אכן קיבל את מבוקשו, אולם אלוהים כעס על מקרה זה והרג בהם. משה קרא למקום ההוא קברות התאווה. המסע מסיני לגבול הדרומי של ארץ ישראל לקדש (בערך 240 ק"מ נוספים) ארך מכ' באייר ועד כ"ט בסיון.
משמעות השם
משמעות שם ההר "סיני" נתון לוויכוח. יש הקושרים את שמו של ההר לסין, אל הירח של המזרח הקרוב הקדום. לפי המסופר במקרא הר סיני מצוי בגבולותיו של מדבר סיני.
יש לשים לב כי מדבר צין, מדבר סין ומדבר סיני מוזכרים במקרא כמקומות נפרדים: מדבר צין סמוך ביותר לארץ ישראל (שם התחיל תיור המרגלים, ועם ישראל הגיע לשם בשנתם השנייה ליציאתם ממצרים ושם קיבלו עוד 38 שנה ככפרה על זה ששמעו לעצת המרגלים). לעומת זאת, למדבר סין הגיעו חודש בדיוק לאחר יציאת מצרים: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:". בפסוק זה מוזכר גם בפירוש שסיני הוא מקום אחר, וכך גם בסדר המסעות בפרשת מסעי.
הר סיני בתרבות יהודית
אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". (איכה רבה, פתיחתא ב').
"ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא ואיתלוי בהדן ההוא טייעא... אמר לי: תא אחוי לך הר סיני. אזלי, חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי. שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי? כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא חמרא, כל בר בר חנה סיכסא; היה לך לומר: מופר לך! והוא סבר: דלמא שבועתא דמבול הוא. ורבנן - א"כ, 'אוי לי' למה?" (בבא בתרא דף עד עמוד א)
[תרגום: ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הלכנו במדבר והתלווה אלינו סוחר אחד... אמר לי: בוא ואראך את הר סיני. הלכתי, ראיתי שמסתובבים סביבו עקרבים הגדולים כחמורים לבנים. שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי? כשבאתי לפני חכמים (וסיפרתי להם מה שראיתי), אמרו לי: כל אבא (שוטה כמו) חמור, כל בר בר חנה שוטה; היה לך לומר: מופר לך (והגלות הייתה נגמרת)! והוא (רבה בר בר חנה בכוונה לא אמר כי) סבר: שמא השבועה המדוברת היא שבועת המבול (שלא יביא עוד מבול). וחכמים (סברו שזה לא ייתכן, כי) אם כך, למה אמרה הבת קול 'אוי לי'?]
אבנים מהר סיני
באזור ג'בל מוסא מצויות אבנים המכונות "אבני סיני", המאופיינות בכתמים כהים המזכירים שיח בצורתם. כבר בתקופות קדומות זוהו צורות אלו עם הסנה הבוער, ואף נטען שהסנה הבוער הוא מקור השם "הר סיני".
ככל הידוע, המקור הקדום ביותר שמציין עובדה זו הוא הספר עג'אא'ב אלמחלוקאת של הגאוגרף הפרסי זכריא אל-קזוויני בן המאה ה-13. גם ההיסטוריון הערבי אבו אל-פידאא כותב על כך בתחילת המאה ה-14.
עולי רגל נוצרים אשר הגיעו לג'בל מוסא תיארו את תופעת אבני סיני שאותה ראו, והיו אף עולי רגל שלקחו עמם אבנים לביתם באירופה. הנוסע הנוצרי גוצ'י מטוסקנה אשר ביקר באזור ההר בשנת 1384 סיפר בכתביו שהוא ראה אבנים מיוחדות בהר סיני שעליהן ציור בצורת דקל. לטענת גוצ'י, צורת עץ הדקל נוצרה במקומות שבהן נגעה יד האל. לעומתו הצליין הצרפתי אוגייר השמיני אשר ביקר בהר בשנת 1395, הסביר שהציור על האבנים מזכיר שיח והאבנים נוצרו במקור במקום שבו עמד הסנה הבוער.
רבי משה נרבוני כותב בפירושו על מורה הנבוכים שחיבר באמצע המאה ה-14, כי הראו לו מאותם אבנים שהובאו מהר סיני, וראה את הסנה מצויר בהם ושמח בזה. גם רבי שמואל אבן צרצה אחריו, טרח לבדוק ולאמת את המידע הזה, וכן פרשנים נוספים של מורה הנבוכים כמו האפודי ורבי שם טוב אבן שם טוב כתבו על אותן אבנים מהר סיני. לעומתם, רבי יעקב עמדין תוקף בחריפות את הניסיון למצוא תופעות טבעיות שמאמתות את הידוע על פי המסורת.
התופעה קרויה אצל החוקרים "פרחי מנגן", והיא נוצרת כתוצאה מהתגבשות תחמוצת המנגן בתוך הסלע.
מיקומו של הר סיני המקראי
מסורת יהודית
יש אומרים שמקומו המדויק של הר סיני, מקום קבלת עשרת הדיברות מאלוהים, אינו ידוע באופן מכוון, על מנת למנוע את הפיכתו למקדש. זאת בדומה למיקומו של קבר משה בהר נבו שבמואב שעל פי המסורת לא נודע מסיבה דומה.
ג'בל מוסא
שמאל|ממוזער|250px|ג'בל מוסא
במסורת הנוצרית, ההר המכונה על פי רוב "הר סיני" הוא ג'בל מוסא ("הר משה") - הר בדרום חצי האי סיני במצרים.
המסורת על היות ג'בל מוסא הר סיני היא מסורת נוצרית, המספרת כי המלכה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, זיהתה את הר סיני בג'בל מוסא. בשנת 527 בנה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במקום כנסייה נוצרית בשם 'סנטה קתרינה'.
חלק מרכס ההרים, צוק סלע נמוך ובולט, הידוע בשם ראס סופספה, בולט כמעט במאונך למישור, ויש המזהים אותו עם הר סיני ההיסטורי. סיורים במקום כמו גם קבוצות דתיות מפרסמות אותו כהר סיני המתואר בתנ"ך. עם זאת, היסטוריונים וארכאולוגים מצביעים על העובדה שאין מסורת מקובלת אחת שקובעת איזה הר הוא הר סיני האמיתי, וישנן מספר קבוצות אחרות שמצביעות על הרים אחרים באזור כעל ההר האמיתי.
בינואר 1978 הכריז נשיא מצרים, אנואר סאדאת, על כוונתו להקים בהר בתי תפילה לשלוש הדתות, בית כנסת מסגד וכנסייה.
הר כרכום (נגב)
הר כרכום (בערבית: ג'בל עידיד) הוא הר בנגב הדרומי, בו התגלו ריכוזים יוצאי דופן של אתרים ארכאולוגיים ואמנות סלע. ההר מזוהה בידי הארכאולוג עמנואל ענתי כהר סיני המקראי.
שמאל|ממוזער|250px|ציור סלע מהר כרכום המתאר, על פי עמנואל ענתי, את לוחות הברית.
הר כרכום היה הר קדוש באלפים הרביעי והשלישי לפנה"ס, כאשר אנשים רבים בנו את מגוריהם למרגלות ההר ומעטים טיפסו על הרמה כדי לבצע את הפולחן הדתי. תיאור דומה מובא בספר שמות לגבי האיסור לאנשים לדרוך על ההר: (). כמו כן צפיפותם של אתרי יישוב גבוהה יותר מאשר בכל אזור אחר שנסקר עד כה בנגב ובסיני, למרות דלילותם של מקורות המים באזור.
סרביט אל-ח'אדם
ד"ר צבי אילן הציע לזהות את סרביט אל-ח'אדם, שבחצי האי סיני, עם הר סיני.
ג'בל אל-לווז (ערביה)
תאוריה נוספת מציעה את ג'בל אל-לווז שבערב הסעודית, בארץ מדין הקדומה. על פי הצעה זו חצו בני ישראל את סיני עד נואיבה, או עד לשארם-א-שייח', שם חצו את ים סוף, והמשיכו אל ג'בל אל-לווז לא הרחק משם. הסופר הווארד בלום חיבר ספר בשם "בעקבות עגל הזהב" שהוא רומן סביב הרעיון הזה. תאוריה זו אינה מקובלת בקרב המחקר, לא הושמה תחת ביקורת מקצועית ואינה מגובה בעדויות מהימנות, ויש לציין שכל זיהוי של הר סיני באזור מדין אינו תואם לכתוב במקרא::
המרחק בין ארץ גושן לארץ מדין הוא כ-450 ק"מ, ואין טווח זה תואם את הכתוב במקרא בדבר קרבתו של הר סיני לארץ מצרים.
כאשר משה מבקש מחבב בן רעואל המדיני להצטרף לעם ישראל במסעו במדבר, מסרב חבב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ". אם הר סיני שוכן במדין, הוא נמצא בתחום מולדתו של חבב, והדברים הנ"ל לא היו צריכים להיאמר.
זיהוי ההר באזור זה אינו תואם את תיאור מסעו של עם ישראל בחצי האי סיני המוזכר במקרא ומתחמק מזיהוים של התחנות והמדבריות (מדבר סיני, סין, שור המזוהים בסבירות גבוהה) הנזכרות במהלכו.
ג'בל סין בישר
השערה שהועלתה על ידי פרופ' מנשה הראל הציעה לזהות את ג'בל סִין בִּישָׁר הנמצא בחלקו המערבי של ואדי סודר במערב סיני, כהר סיני המקראי. זיהוי הר סיני, ואתרים נוספים במסלול יציאת בני ישראל ממצרים מתוארים על ידי הראל בהסתמך על הכתוב במקרא. השערה זו מפורטת בספרו של הראל, ״מסעי סיני״, שזכה בפרס יד יצחק בן-צבי. הראל מבסס את טענותיו על כך שההר נמצא במרחק של כ-75 ק״מ מהאזור המזוהה על ידו כארץ גושן, ולטענתו, מרחק זה מתאים לכתוב בספר "שמות" ״מהלך שלושת ימים״, כלומר הליכה של כ-25 ק״מ ביום. הוא מחזק את טענתו גם בהתבסס על שם ההר: סין-סונא (תורה בערבית), בישר - בשורה. כלומר מקום אשר בו ניתנה בשורת התורה. החוקר יוסף גינת חלק על השערתו של הראל וטען כי משמעות השם בלשון המקום היא "שן בוקעת".
ג'בל חלאל
מספר חוקרים הציעו לזהות את ג'בל חלאל כהר סיני המקראי. מיקום ההר מתאים לדעתם לתאוריות של "המסלול הצפוני" של יציאת מצרים. בחירתו נבעה מסמיכותו היחסית לעין קודיראת ולעין קדיס שחלק מהחוקרים זיהו עם קדש ברנע המקראית. מושל סיני הבריטי בשנות ה-30 של המאה ה-20, מייג'ור קלוד ג'רוויס (Claude Scudamore Jarvis) התבסס גם על שם ההר שפירושו בערבית: "מותר" ובהקשר של הקרבת קורבנות "קדוש וחוקי". גם יוחנן אהרוני הציע לזהות את הר סיני בג'בל חלאל. הביקורת על זיהויו כהר סיני טוענת כי הממצאים הארכאולוגיים שנתגלו באזור ההר הם מתקופת האבן ומהתקופה הרומית-ביזנטית ושתי תקופות אלו אינן תואמות את התיארוך המקובל ליציאת מצרים.
ג'בל חשם א-טריף
העיתונאי שמחה יעקובוביץ' טען בסרט "פענוח יציאת מצרים" כי ג'בל חשם א-טריף, המכונה גם "הר השם", הוא הר סיני המקראי.
אמי קוסי
החוקר יוסף אידלברג טען בספרו "במברה" כי הר הגעש אמי קוסי הנמצא בצפון צ'אד, הוא הר סיני המקראי.
לפי התיאוריה שלו, בני ישראל יצאו ממצרים לכיוון מערב, והלכו (בשנים הראשונות) במדבר סהרה דהיום.
הוא מגבה זאת, בין השאר, בשמות יישובים שנותרו עד היום דומים מאוד לשמות המקראיים, מתאר השטח הדומה למוזכר בתורה יותר מאשר חצי האי הנקרא היום סיני, ההתאמה הטובה יותר לזמן הרב שלקח המסע הזה, כמו גם אורך מסעו של אליהו הנביא, 40 יום ו-40 לילה - שהיה לאורך כל ההיסטוריה העולה לרגל היחיד אל ההר, ושפת הבמברה של בני מאלי המזכירה במידת מה את העברית הקדומה.
הסופר אביגדור שחן המשיך והרחיב על עבודתו של יוסף בספרו זה סיני.
בנוסף, שחר גפני סיפר בקצרה על התיאוריה אצל יובל מלחי בפודקאסט קטעים בהיסטוריה ובהרחבה בספרו 'יציאת מצרים התיאוריה האבודה'.
ראו גם
מעמד הר סיני
טיעון מעמד הר סיני
קישורים חיצוניים
מנשה הראל מסעי סיני הוצאת עם עובד.
התאוריה של מיקום הר סיני בג'בל א-לוז בערב הסעודית
התאוריה של מיקום הר סיני בהר כרכום
חידת הר סיני מאת צבי אילן
אחד עשר יום מחורב, מחבר: ידין רומן אתר מקראנט.
סרטון מידע נוסף באנגלית למיקום הר סיני בערב הסעודית Forbbiden Pictures Revealed אתר יוטיוב : David Gates
מפות עתיקות של הר סיני, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מקורות בנושא הר סיני באתר ספריא
הערות שוליים
סיני
סיני
קטגוריה:פרשת יתרו
קטגוריה:מתן תורה | 2024-09-26T13:52:58 |
סרקופג | שמאל|260px|ממוזער|סרקופג אבן אשר הכיל את המומיה של הפרעה המצרי מרנפתחסַרקוֹפָג הוא מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה מקורה במילה היוונית סרקוֹפגוֹס (σαρκοφαγος), שמשמעותה "אכלן בשר".
היסטוריה
תיעוד עשיר במיוחד של שימוש בסרקופגים מתקופת מצרים העתיקה התגלה בחפירות באתרים שונים במצרים. פרעונים ובני המעמד הגבוה נחנטו ונקברו בסרקופגים.
סרקופגים מלפני יותר מ-3,000 שנה נמצאו בסקארה, אתר קבורה עתיק בקרבת קהיר שהיה עיר הקברים של ממפיס.
בסוף המאה ה-19 התגלה בשכם סרקופג שומרוני מהתקופה הרומית.
בשנת 2015 נחשף באשקלון סרקופג מהתקופה הרומית.
ישנם סרקופגים רבים שנמצאו ונשמרו כמו סרקופג אלכסנדר, סרקופג הזוג הנשוי, סרקופג יוניוס באסוס ועוד.
הסרקופגים הופיעו מחדש בארצות הברית במהלך הרבע האחרון של המאה ה-19. הם המשיכו להיות פופולריים בשנות ה-50, למרות הפופולריות של מצבות שוכבות (אשר ניתן היה לתחזק בקלות רבה יותר).
מבנה
מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית.
חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו.
הרודוטוס האמין בטעות, שהסרקופג עשוי מאבן מיוחדת שמכלה את הגופה השוכנת בתוכה.
סרקופגים אנתרופואידים עשויים חרס
ארונות הקבורה האנתרופואידים, דמויי אדם, נתגלו בחפירות בארץ ישראל ובסביבתה. הארונות מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל, למאות ה-14 עד ה-10 לפני הספירה, תקופה בה המצרים שלטו בדרום הלבנט באמצעות מוצבים צבאיים. הארונות נמצאו בדיר אל-בלח, בית שאן, לכיש, תל אל-פרעה, סחב ולאחרונה ב-2013 בתל שדוד שבעמק יזרעאל. עיצוב הארונות מעיד על השפעה מצרית במזרח הקדום בעיקר בעיצוב המכסים הצורת פנים השפעות מצריות ניכרות למשל בעיצוב העיניים או בהוספת זקו אוסיריס. ניתן להפריד את סגנון הארונות לשתי קטגוריות אמנותיות, זו הטבעית וזו הגרוטסקית. הפרדה נוספת נהוגה על פי עיצוב צורת הארון סוג A מחודד מהכתפיים, וסוג B גלילי. הקברים הכילו מנחות קבורה עשירות ממגוון מקורות מקפריסין, מיקנה, מצרים, פניקיה וכנען. אופי הקבורה מעיד על אופי הקוסמופוליטי של תקופת הברונזה המאוחרת כשמנהג קבורה זה מהווה סינתזה של אידאולוגיות מצריות ומהמזרח הקרוב הקדום.
ראו גם
מאוזוליאום
ארון מתים
גלוסקמה
כתבי סרקופגים
לקריאה נוספת
זהר עמר ובועז זיסו, למשמעות הנקבים בארונות קבורה בירושלים ובסביבותיה, ארץ-ישראל (ספר טדי קולק), כח, (תשס"ח), עמ' 163-159.
קישורים חיצוניים
סרקופגים בגן הארכאולוגי באשקלון בהדרכת גליה דורון
הערות שוליים
קטגוריה:מבני קבורה
*
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים מאבן | 2024-09-26T05:35:57 |
נחל גילבון | נַחַל גִּילְבּוֹן (בערבית: חלקו העליון ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי, בסמוך, חלקו המרכזי, ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, בסמוך, משמר שמו של כפר דבורה היהודי מתקופת המשנה והתלמוד וחלקו התחתון וָאדִי גָ'לָבִּינָה על שם הכפר הבדואי במוצא הנחל) הוא נחל ושמורת טבע במרכז רמת הגולן, הידוע גם כ"נחל דבורה" ולאורכו שני מפלי מים גדולים: מפל דבורה, המזרחי יותר, ומפל גילבון הנופל מגובה של כ-40 מטרים וממוקם כמה מאות מטרים במורד הנחל. השמורה נמצאת כ-4 ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ גדות.
שמו העברי ניתן לו לפני מלחמת ששת הימים ב-1958 כאשר רק חלקו התחתון של הנחל היה בתחום ישראל. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים. על פי זאב וילנאי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.
הנחל מתחיל כנחל אכזב ליד קיבוץ אורטל, וממשיך דרום-מערבה דרך הכפרים הסורים הנטושים נפח ועליקה. מעיינות עליקה הנובעים באזור זה הופכים את הנחל לנחל איתן, והוא ממשיך מערבה בקניון צר לעמק החולה. בחלק זה של הנחל ישנם מספר מפלים. הנחל נשפך לירדן באזור גשר הפקק.
זהו הנחל הדרומי ביותר בגולן המתנקז לעמק החולה, וממנו דרומה מתנקזים הנחלים לעבר בקעת בית צידה (ה"בטיחה") והכנרת.
בגדה הצפונית של הנחל, סמוך למפל גילבון, נמצאות חורבות כפר דבורה, וכשני קילומטרים מצפון לערוצו זורם נחל שוח. מדרום לנחל נמצאים שני בסיסים נטושים של צבא סוריה, שאחד מהם שימש כבסיס צה"ל במשך תקופה קצרה. עדיין אפשר לראות במקום את הביצורים הסוריים מהם הופגזו שדות משמר הירדן וגדות.
על גדות הנחל צמחייה מגוונת הכוללת בין השאר הרדופים, פטל קדוש, קנה מצוי, אלוני תבור ועוד מינים רבים של צמחייה ארצישראלית מגוונת. הסלע לאורך הנחל הוא בזלת, ולצד הנחל - ובמיוחד סביב הברכות והמפלים, ניתן להבחין בתצורת "משושים" שיוצרים סלעי הבזלת. בקירות הבזלת מערה טבעית ולעיתים חוסים בה עטלף חרקים או בארית הרים.
בצדו הדרומי של הנחל, מאות מטרים מזרחית מהירדן בנו הסורים בריכה לרווחת קציני צבאם, המלאה מים כל ימי השנה. מעיין עין ג'לבינה שממלא את הבריכה, שימש להפעלת טחנת קמח. אבני הרחיים עדיין עומדות על מקומן ושאריות המנגנון פזורות במבנה. במקום אמת מים קטנה וסדוקה שמכוסה כיום בעצי תאנה, קנה ושיחי פטל קדוש.
גלריה
קישורים חיצוניים
נחל ג'ילבון: רמת הגולן במיטבה, באתר טיולי, 12 ביוני 2018
הערות שוליים
קטגוריה:יובלי הירדן
קטגוריה:רמת הגולן: שמורות טבע
גילבון | 2023-08-04T15:37:06 |
ארון מתים | שמאל|ממוזער|200px|ארונו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני נישא בעת לווייתו ב-8 באפריל 2005
ארון מתים הוא תיבה המשמשת להצגה וקבורה או שרפה של גופת אדם מת.
אופי הארון
ארון מתים עשוי להיות קבור באדמה ישירות, או ממוקם בכיפת קבורה. ישנן מדינות בהן שיטה אחת נהוגה בבלעדיות. יש מדינות בהן זה תלוי בבית הקברות. גם סוגי ארונות המתים הם תלויי תרבות.
במדינת ישראל קבורה בבתי קברות אזרחיים של החברה קדישא היא בתכריכים, ללא ארון. בבתי קברות צבאיים הקבורה נעשית בארון אחיד, סגור, הנישא עטוף בדגל ישראל. במדינות המחייבות קבורה בארון, חלק מפלגי היהדות האורתודוקסית קוברים בארון מישורי-חלק, עשוי עץ שאסור כי יכיל כל סוג של מתכת או תכשיטים, ולכן בארונות אלה משתמשים ביתדות עץ במקום במסמרים. בתחתית הארון חייבים להיות חורים כי על פי ההלכה היהודית המת צריך להיות מחובר לקרקע.
בחלק מהתרבויות בהן חולפים על פני המת בטרם הקבורה נהוגים ארונות מתים פתוחים. בארצות המערב ארונות כאלו בדרך כלל מרופדים בבד, כך שהמת מוצג כשוכב במיטה, בבגדים מהודרים, וראשו מונח על כרית. גופה המיועדת להצגה בארון פתוח לרוב נחנטת ומאופרת.
בסין ויפן, ארונות המתים העשויים מעץ ריחני וחסין ריקבון כמו ארז וברוש לדוגמה, הם מבוקשים מאוד. באפריקה ארונות מתים נבנים מאובייקטים רגילים שונים, כמו מכונית או מטוס, בצורות רבות.
ראו גם
גלוסקמה
סרקופג
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קבורה
קטגוריה:תיבות | 2024-05-31T13:58:12 |
קבורה | 250px|ממוזער|מערת קבורה המכילה סרקופגים בבית שערים
250px|ממוזער|אחוזת קבר בבית גוברין - מרשה
שמאל|ממוזער|250px|סרקופגים אנתרופואידים מדיר אל-בלח
ממוזער|250px|כוכי קבורה חצובים באבן חול בפטרה (ירדן)
250px|ממוזער|קבורת שדה
250px|ממוזער|קבורת קומות בבית עלמין גני אסתר שבראשון לציון, 2018
250px|ממוזער|קברים ריקים בבית קברות בהולנד, 2016
קבורה היא הטמנת גופתו של אדם או בעל חיים באדמה. הדבר נעשה על ידי חפירת בור באדמה, הנחת המת בתוכו ומילוי הבור מחדש באדמה שהוצאה מתוכו. לרוב, מעל הבור מוצבת מצבה הנושאת פרטים על הקבור. הקבורה נהוגה בתרבויות רבות.
הסיבות לקבורה
לקבורת בני אנוש מספר סיבות:
למען שמירת ההיגיינה:
גופות רקובות עמוסות בחיידקים. חיידקים אלו יעילים לפעולת ההרקבה אך רבים מהם מזיקים לאנשים החיים.
גווייה רקובה פולטת ריח לא נעים כתוצאה מהגזים הנפלטים מתהליך הריקבון שנעשה על ידי החיידקים. קבורה מונעת את הפצת הריחות.
בתרבויות רבות נחשב מראה הגופה לבלתי נעים. הקבורה מונעת את האפשרות להתקל בגוויות.
בתרבויות רבות יש ערך לכבוד המת. הנה כמה היבטים לכך:
כבוד לשיירים הגופניים נחשב הכרחי. אם הגופה תישאר שוכבת מעל פני האדמה, בעלי חיים עשויים לאכול את הגווייה, מה שנחשב לחוסר כבוד בתרבויות רבות.
קבורה יכולה להחשב כניסיון לתמוך בקרוביו של המנוח. על ידי הרחקת הגופה ממראה העין, הכאב של אובדן האהוב יכול להחלש.
תרבויות רבות מאמינות בעולם הבא. הקבורה לעיתים תכופות נתפשת כצעד הכרחי בדרך של המנוח אל העולם הבא.
אנשים רבים נוהגים 'לדבר' עם המת על יד קברו מתוך תקווה או אמונה שהוא שומע אותם בעולם הבא.
היסטוריה
קבורה התבצעה עוד משחר ההיסטוריה, כאשר האדם הניאנדרטלי כבר נהג לקבור את קרוביו שמתו עם חפציהם האישים, על מנת שיסייעו להם בעולם הבא.
המצרים העתיקים פיתחו מומחיות לקבורה ונהגו לקבור את הפרעונים בכבוד והדר חסר תקדים:
גופותיהם נחנטו, איבריהם הפנימים - שנוטים להירקב - הוצאו והוטמנו בכדים.
הגופה החנוטה נעטפה בתכריכים והוכנסה לתוך ארון מפואר בצלמו של הפרעה, שנקרא סרקופג.
חפציו האישיים, כולל משרתיו ושפחותיו, נחנטו עמו ונקברו עמו.
הפרעה, אוצרותיו וקברו הוטמנו בליבה של פירמידה ענקית שכללה ציורים וכתבי הירוגליפים המפארים את חייו ומתארות את עלילות הגבורה שלו, עיטורים אומנותיים וכן מספר מלכודות כנגד בוזזי קברים. הפרמידה שימשה כשער לעולם הבא עבור הפרעה, וכן מצבה נצחית לזכרו בעולם הזה.
גם אישים רמי מעלה אחרים במצרים העתיקה זכו לחניטה ולקברים מפוארים.
בארץ ישראל בתקופה העתיקה הייתה נהוגה הקבורה במנהרות קבורה תת-קרקעיות. עבור אנשים חשובים, הוקם גל אבנים גבוה כמצבה.
בימי הביניים החלו כבר להכשיר משטחים הנועדים לקבורה מרוכזת, והם היו תחילת בתי הקברות המודרניים. בשטחים אלה - שלרוב הוקצו בחצר של הכנסייה המקומית או בית הכנסת (ליהודים), המתים נטמנו זה ליד זה במרווח מסוים, ועל כל בור הוקמה מצבה הנושאת את שם המנוח. כך יכלו קרובי הנפטר לפקוד את הקבר. אנשים בכירים וחשובים כגון מלכים, כהני דת בדרגה גבוהה וגיבורי האומה נקברו בתוך הקתדרלה עצמה, בכוכים שנחפרו בתוכה. מעל הכוך הוקמה מצבה מפוארת המהללת את הנפטר.
רק במאה ה-19 החלו להכשיר משטחים גדולים והמוניים לכלל האוכלוסייה, כאשר תהליך הקבורה הופקע מידיה הבלעדיות של הכנסייה. הצורך בבתי הקברות הגדולים נוצר עקב מגמת העיור המואצת והתפוצצות האוכלוסין, כמו כן המספר הרב של ההרוגים במלחמות ששטפו את רחבי אירופה.
בעקבות מחסור בשטחים במדינת ישראל, התחילו לקבור את המתים בקומות ובכך לחסוך מקום.
שיטות קבורה
קבורת שדה: שיטת הקבורה הנפוצה, שבה לכל נקבר חלקת קבר משלו. בקבורת שדה נקברים כ-270 נפטרים בדונם.
קבורת מכפלה או קבורה זוגית: קבורה של שני בני זוג זה מעל זה, כשאדמה מפרידה ביניהם. הנפטר הראשון מבין השניים נטמן עמוק באדמה, ובבוא העת הנפטר השני נטמן מעליו. שיטה זו מכפילה את מספר המתים שניתן לקבור בשטח אדמה נתון.
קבורת סנהדרין: קבורה בכוכים שנחפרו במורדות גבעה או הר.
קבורה רמה: קבורה במשטחים מדורגים.
קבורה רוויה: מספר שיטות קבורה, כגון קבורת קומות, המצמצמות את גודל הקרקע שבשימוש לקבורה. קבורה בקומות אושרה על ידי הרבנות הראשית לישראל, אך בד"ץ העדה החרדית מסתייג משיטה זו ולדבריו בשו"ת מנחת יצחק ובמקורות נוספים נאמר שאסור על פי ההלכה לקבור בצורה כזאת, וביקשו מהרבנות למצוא פתרון קבורת שדה לאנשי העדה.
קבורת ארץ ישראל: שיטת ליקוט העצמות שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. קבורה בשיטה זו לא מתקיימת כיום, אולם מיזם קבורת ארץ ישראל מבקש לחדש אותה וכך לפתור את המחסור החמור בשטחי קבורה.
קבר אחים
במצבי אסון ומלחמה, שבהם יש הרוגים רבים שלא ניתן לזהותם עקב נסיבות מותם, או שאין אפשרות לעסוק בזיהוים עקב צוק העתים, נהוג לקבור את המתים בקבר משותף, הקרוי קבר אחים. לעיתים קבר אחים הוא קבר זמני, ועם שינוי הנסיבות מושקע מאמץ בזיהוי השרידים בקבר זה, כדי להביא כל אחד מהמתים לקבר משלו.
במהלך השואה נוצרו קברי אחים בתהליך ההשמדה, כאשר אנשים נלקחו אל בור ירי, שהפך לקברם המשותף לאחר שנורו ונפלו לתוכו.
ראו גם
בית קברות
מאוזוליאום
חניטה
קבורה משנית
לקריאה נוספת
מאיר בר-אילן, הקבורה בנחלת אבות בין היהודים בעת העתיקה, א' זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 212–229
אירית יזרסקי, "מנהגי קבורה בתקופת הברזל II א-ב בשומרון, ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 215–233
אלי ינאי, "מנהגי קבורה בתקופת הברונזה הביינימית באגן תחתון של האיילון והירקון", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 234–255
קישורים חיצוניים
מידע על קבורה ואבלות באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
קבר, קבורה, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
קבורה רוויה, באתר הוועדה הבין-משרדית לענייני קבורה
Find a grave - בית קברות וירטואלי בינלאומי
קבורה אזרחית בישראל מתוך אתר המידע After Life.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוות
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-10-19T00:49:33 |
ארון קבורה | REDIRECT ארון מתים | 2004-11-25T13:30:55 |
גלוסקמה | 250px|ממוזער|שמאל|גלוסקמה בעלת מכסה גמלוני מהר הצופים בירושלים מתוארכת למאה הראשונה - שנייה לספירה מאבן גיר קשה. על הגלוסקמה נמצאת הכתובת: יהוסף בן חנניה הסופר אוסף החוג לארכאולוגיה אוניברסיטת חיפה
שמאל|ממוזער|250px|גלוסקמאות כלקוליתיות מוצגות במוזיאון ארץ ישראל
250px|ממוזער|שמאל|אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה
גלוסקמה (ביוונית: γλωσσόκομος - גְּלוֹסּוֹקוֹמוֹס - קופסה או תיק) היא תיבה קטנה שמשמשת לקבורה משנית, ומטרתה לשמש כמקום מנוחתם האחרונה של שיירי שלד האדם לאחר שהבשר כלה.
הגלוסקמאות הראשונות
השימוש בגלוסקמאות החל בתקופת הנחושת, גלוסקמאות מתקופה זו מאופיינים בכך שהם בצורת בית, או יצור מיתולוגי, ועשויים חרס או אבן.
בפרס, הזרתוסטראים השתמשו בבאר עמוקה למטרה זו עוד מלפני כ־3,000 שנה וקראו לה "אסטודאן" (תרגום מילולי - "המקום לעצמות"). ישנם טקסים ותקנות רבות באשר ל"אסטודאן" בכת הזרטוסטראים. האיראנים באזור מרכז אסיה קראו לגלוסקמה "טאנבאר" והשתמשו בה כבר בזמנים עתיקים.
הגלוסקמה ביהדות בית שני
במאה הראשונה לספירה התפשט מאוד השימוש בגלוסקמאות בעולם היהודי בארץ ישראל, כאמצעי לקבורה משנית: המת היה נקבר באופן "רגיל" באדמה או בתוך גומחה חצובה במערת קבורה, ולאחר כשנה, כאשר הגופה הפכה לשלד, נאספו עצמותיו והוכנסו לגלוסקמה. גודלה המינימלי של הגלוסקמה חייב היה, אפוא להיות, באורך העצם הארוכה ביותר, שהיא עצם הירך, ברוחב העצם הרחבה ביותר, שהיא האגן, ובגובה הגולגולת. לרוב נשמרו גלוסקמותיהם של בני משפחה אחת במערת קבורה אחת, זה בצד זה. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא במערת הקבורה מימי הבית השני בחצר כנסיית דומינוס פלוויט שעל הר הזיתים, שם נתגלו כ-60 גלוסקמאות.
מקורות
מקורות יהודיים רבים מלמדים כי הקבורה המשנית הייתה פופולרית מאוד בשלהי ימי הבית השני, ונקראה בשם "ליקוט עצמות". המשנה, למשל מתארת את התהליך הטבעי לקבורת אדם: , וכך גם במסכתות הקטנות, מסכת שמחות, פרק יב הלכה ט: מסכת זו אף מפרטת כמה עניינים והלכות הנוגעים לליקוט עצמות: . התוספתא מתארת את השימוש בגלוסקמאות כחלק שגרתי בחיי האדם: .
חז"ל אף נדרשו לשאלה - האם הקבורה המשנית היא מעשה של שמחה לקוברים מחדש, או שמא של אבל: .
ראו גם
קבורה משנית
ליקוט עצמות
יום ליקוט עצמות
כתובות על גלוסקמאות
סרקופג
לקריאה נוספת
זהר עמר ובועז זיסו, למשמעות הנקבים בארונות קבורה בירושלים ובסביבותיה, ארץ-ישראל (ספר טדי קולק), כח, (תשס"ח), עמ' 163-159.
קישורים חיצוניים
עפרה גורי-רימון (2011). גלוסקמות אבן באוסף מוזיאון הכט וסוגיית מנהג הקבורה בגלוסקמות, מכמנים 23: 35-23
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרקופגים
קטגוריה:פטירה ואבל ביהדות | 2024-01-17T08:01:30 |
ספר ויקרא | REDIRECT ויקרא | 2004-11-25T14:41:21 |
ספר שמות | REDIRECT שמות | 2013-10-18T14:25:39 |
ג'בל מוסא | ג'בל מוסא (ערבית جبل موسى – "הר משה") הוא הר בדרום חצי האי סיני אשר לפי מסורת נוצרית מזוהה כהר סיני – ההר שעליו ניתנה התורה לעם ישראל לפי המקרא, במעמד הר סיני.
מיקומו של הר סיני המקראי וזיהויו עם ג'בל מוסא נתונה במחלוקת דתית ומחקרית. המסורת הנוצרית מספרת כי המלכה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, היא שזיהתה את הר סיני בג'בל מוסא. בשנת 527 בנה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במקום כנסייה נוצרית בשם 'סנטה קתרינה'.
ג'בל מוסא מהווה יעד עבור המטיילים בסיני, בנוסף על הבילוי הנפוץ בסיני הכולל בדרך כלל נופש בחופים השונים בחצי האי. מסלול העלייה להר מתחיל במנזר סנטה קתרינה וכולל עליה בגרם מדרגות נישא וכן טיפוס מתון וארוך עד לפסגת ההר בגובה 2,285 מטר. נהוג לבצע את הטיפוס בשעות הלילה, בדרך כלל בליווי מורה דרך (בערבית: ﺩﻟﻴﻞ – דליל) מקומי, ולהגיע לפסגה על מנת לצפות בזריחה. בשל חשיבותו הדתית של האתר, נוהגות קבוצות של מאמינים מדתות שונות לפקוד אותו.
בשנת 1972 הוקם למרגלות ההר בית ספר שדה "צוקי דוד", על שם סגן .
צינור הזנה של הר געש
ג'בל מוסא נוצר ככל הנראה כתוצאה מפריצת מגמה כלפי מעלה, ממקום בו חלה המסה חלקית של קרום כדור הארץ. ייתכן וג'בל מוסא הוא שריד עמוק של צינור הזנה של הר געש. בספרו של צבי ענבר "דרום סיני – מרחב שלמה", בהוצאת משרד הביטחון, ניתן תיאור גאולוגי של המקום (עמוד 26 שורה 5): "פסגת הר משה עצמה אינה אלה מילוי הלוע של הר געש קדום, וניתן בנקל לראות באזור את כיוון הזרימה האנכי של הלבה, אשר עלתה וזרמה בעבר דרך לוע זה. הסלעים הוולקניים התגבשו על פני השטח. סלעים כהים אלה דומים לבזלת והם מופיעים בכל חלקי דרום סיני".
ראו גם
מנזר סנטה קתרינה
טיעון מעמד הר סיני
הר סיני
מעמד הר סיני
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סיני: הרים
קטגוריה:הרים מקודשים | 2024-07-11T18:33:24 |
ג'בל מוסה | REDIRECT ג'בל מוסא | 2012-04-24T12:56:56 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.