title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
גזר דין מוות | REDIRECT עונש מוות | 2004-12-06T14:12:05 |
העמדה (ספר) | העֶמדה (the stand) רומן אפוקליפטי מאת סטיבן קינג. ראה אור לראשונה ב-1978 ושוב ב-1990 בגרסה "לא ערוכה".
עלילת הספר מתארת מגפת שפעת המכחידה כמעט לחלוטין את האוכלוסייה האנושית בעולם. קומץ השורדים מתפצל למחנות המייצגים את הטוב והרע, תוך התייחסות למאבק בין אלוהים לשטן. הספר עוקב אחר התפשטות המגפה, ניסיונות הניצולים לבנות מחדש את החברה האנושית לאחריה, והמאבק בין שני המחנות.
עלילת הספר
"העמדה" הוא ספר רחב יריעה הכולל מספר רב של דמויות ראשיות, המניעות את צירי העלילה השונים ומבעד לעיניהן מובעים המאורעות השונים בספר. הספר מחולק לשלושה חלקים, בתוספת הקדמה ואחרית דבר. הקוראים עוקבים אחרי העלילה ממקור המגפה אשר מביאה כליה על המין האנושי, דרך התפשטותה וניסיונות גורמי הממשל האמריקאי להכילה ועד להתפוררות כל מוסדות הציוויליזציה. לאחר מכן עלילת הספר מתמקדת בניצולים ובאופן התמודדותם עם המגפה וההרס שהביאה.
בתחילת החלק השני נוצרת חלוקה ברורה בין שני מחנות הניצולים - הטוב, בראשות אישה זקנה אפרו-אמריקנית המכונה "אמא אביגייל"; והרע, בראשות אדם מיסטי בעל כוחות על טבעיים המתכנה רנדל פלאג או "האיש האפל". כל אחד מהמנהיגים מגייס ניצולים למחנהו באמצעות חלומות וקשר טלפתי. מחנה "הטובים" בהנהגת אביגייל נמצא בקולורדו, והמחנה של פלאג נמצא בלאס וגאס. לאחר התבססות המחנות שולחים אנשי המחנה של אביגייל, לפי משאלתה האחרונה, ארבעה שליחים אל עבר האיש האפל, ובאותה עת, תחילת החלק השלישי, הספר עובר להתמקד במחנהו ובאורחות חייהם של אנשיו. כאשר מגיעים שלושה מתוך ארבעת השליחים פלאג הוא הגורם לבסוף למפלתו שלו - כוחו יוצא מכלל שליטתו וגורם לפיצוץ גרעיני המוחה את מחנהו.
בספר מדגיש הסופר פעם אחר פעם את החשש מהתרבות והטכנולוגיה. כלי הממשל והשלטון מיוחסים בספר לכליו של הרוע המנסה להשתלט על העולם, והפתרון לבסוף מושג על ידי אמונה בשליחותה של אמא אביגייל כנציגת הטוב עלי אדמות. ניצחון הטוב על הרוע הוא כמעין דאוס אקס מכינה, ומתבטא במעין אנרגיה בצורת יד, אשר אף זוכה לכינוי "יד אלוהים" בפי אחת הדמויות, הגורמת לפיצוץ. לאורך הספר מרבות הדמויות להרהר בסכנות התחרות בין מדינות וחברות שונות, וצורת הממשל המתוארות הן כמעט תמיד צורה זו או אחרת של רודנות. אפילו במחנה הטוב של אמא אביגייל יצרו גיבורי הספר מעין ממשלת צללים והסתירו חלק מענייניה מעיני הציבור עליו היו אמורים לשלוט וביקשו לנצל חולשות פסיכולוגיות וסוציולוגיות כדי להישאר בשלטון.
חלק ראשון - "קפטיין-מסעות"
חלקו הראשון של הספר מציג את התפשטות המגפה וקריסת מערכות הממשל, הציבור ולבסוף החברה עצמה עם עליית שיעורי התמותה, לצד הדמויות הראשיות העיקריות, וכן כמה מהמשניות. חלק זה משלב בין פרקים המוקדשים למאורעות הקשורים לעלילה הראשית של הספר לבין מבטים חטופים אל עבר התקדמות והתפשטות המגפה, לרוב דרך עיני הצבא. ההקדמה לחלק הראשון עוסקת בבריחתו של אחד מאנשי האבטחה במתקן סודי אשר עמל על פיתוח נגיף שפעת חזק במיוחד לאחר שזה פשט ברחבי הבסיס. אותו איש אבטחה, אשר מצליח לחמוק בזכות מחדלים פעוטים בתקני ההסגר האוטומטים של הבסיס, הוא המקור להתפשטות המגפה לרחבי העולם.
מספר פרקים מציגים את ניסיונות צבא ארצות הברית להשתקת הפרשה ולטיוחה, לעיתים דרך הוצאות להורג, הפעלת משטר צבאי וצנזור כתבות בתקשורת אשר חושפות את ממדי המגפה. ככל שהמגפה מתפשטת כך קשה יותר ויותר לצבא להכיל את המשבר, בין השאר עקב עריקת חיילים רבים, מרידות וכן תחלואה גבוהה בקרב החיילים עצמם. בפרקים אחרים מוצגים תגובות אזרחים, ניצולים וקורבנות למגפה, לניסיונות הטיוח והמשטר הצבאי.
לבד מפרקים אלו, רוב החלק הראשון מוקדש להצגת הדמויות השונות סביבן ינועו צירי העלילה. הגיבור הראשון המוצג לקורא הוא סטו רדמן, פועל מטקסס בן העיירה ארנט בה החל נגיף נפוץ הנגיף לראשונה לאוכלוסייה האזרחית. סטו, המתגלה כמחוסן לנגיף, מועבר למתקני הצבא, שם החוקרים מנסים לברר לשווא כיצד גופו מביס את הנגיף. כשהמגפה כבר התפשטה רבות בקרב אוכלוסיית בסיס המחקר בו הוחזק בוורמונט, רדמן מתחיל לחשוש כי החוקרים הצבאיים יהרגו אותו כדי לשמור על ניקיון כפיהם. כשאחד החוקרים מגיע ובידו אקדח מצליח רדמן להביסו ולברוח, אך הוא מגלה כי בשלב זה כבר פשטה המגפה בכל.
במקביל אנו עוקבים אחר מספר דמויות מפתח נוספות - פראן גולדסמית', אשר מספר ימים לפני המגפה מגלה שהיא בהריון; לארי אנדרווד, זמר מתחיל שזכה להצלחה מהירה, נפל לפיתויה ושב לניו יורק לאמו כדי לברוח מתסבוכות להן נקלע; וניק אנדרוס - צעיר חירש-אילם הנודד בין עיירות שונות בארצות הברית שמותקף בפאתי עיירה קטנה בארקנסו אך זוכה להכנסת אורחים לבבית מצד שריף העיירה.
הגיבורים מתחילים להבין כי הם, באופן כלשהו, מחוסנים מפני המחלה שגבתה מחיר כה כבד משאר העולם ומנסים להבין כיצד להמשיך הלאה, משכל אשר הכירו פס מן העולם. לארי פוגש בניו יורק את ריטה, אישה עשירה ומפונקת בגיל העמידה אשר מתקשה להתמודד עם ההלם בעקבות המגפה. לארי לוקח את ריטה תחת חסותו, השניים הופכים לנאהבים וביחד מנסים לצאת מניו יורק. במהלך המסע במספר מקרים לארי מנסה להתמודד עם האנוכיות המוטבעת בו ועם כעסו המהיר על מחדליה של ריטה, אשר מצידה לא מצליחה להתמודד עם החיים לאחר המגפה. לבסוף, לאחר שיצאו מניו יורק, ריטה מתאבדת בזמן שלארי ישן.
ניק מנסה ככל יכולתו לעזור לשריף ולאשתו אשר הכניסו אותו לביתם, ובמקביל לדאוג לשלושה מתוקפיו אשר כלואים בבית הכלא המקומי ונותרו באחריותו משהשריף נפל קורבן למחלה. לבסוף נותר ניק לבדו בעיירה, שכל תושביה מתו או נמלטו. התוקף הרביעי, חולה אף הוא, חוזר כדי לנקום בו את נקמתו ופוגע קשות בעינו של ניק ופוצע אותו בטרם ניק מצליח לירות בו ולהרגו. ניק נותר פצוע וקודח ועתה גם ללא עין אחת.
פראן מנסה להתגבר על ההלם הראשוני ממנו סבלה עם מותם של הוריה ופוגשת את הניצול הנוסף היחיד בעיירתה אשר במיין - הארולד, בן עשרה נבון אך דחוי חברתית. הארולד, המאוהב בפראן, יוצא עימה למרכז המחלות בוורמונט, שם הם מקווים כי חוקרים עמלים על חיסון למחלה. בדרך הם פוגשים בסטו, אשר מספר להם כי גם בוורמונט פשטה המחלה.
אף על פי כן יוצאים השלושה למקום, באוספם את גלן, פרופסור לסוציולוגיה אותו פגש סטו בדרכו מוורמונט. הארולד מתחיל להציג עוינות כלפי סטו ורואה בו איום כלפי תקוותיו למערכת יחסים רומנטית עם פראן. סטו מנסה להשכין שלום בית ומבטיח כי אין לו כוונות רומנטיות כלפי פראן, אך זמן קצר לאחר מכן מגלה להפתעתו כי אין זה המצב.
בנוסף לגיבורים אנו מתוודעים למספר נבלים, ובראשם "האיש האפל", אשר במשך רוב הספר מתכנה בשם רנדל פלאג. פלאג, דמות מיסטית שטנית, מתגלה כאדם אשר נודד בין תאי מחתרת וטרור ברחבי המדינה ומעודד כאוס, שנאה, גזענות ואנרכיה. פלאג מרגיש במגפה הקרבה וכי עליו לתפוס את מקומו ולהוביל צבאותיו, על אף שמעולם לא מתגלה כל מניע רציונלי למטרותיו אלו.
פלאג מפגין מספר יכולות על טבעיות, בהן ריחוף, טלפתיה וכיוצא בזה. סגנו של פלאג הוא לויד, רוצח שעומד בפני משפט מזורז בסופו ככל הנראה היה מוצא להורג. לויד, המחוסן בפני המחלה, נותר בודד בבית הכלא בו נכלא למשך המשפט בזמן שכל הסוהרים והאסירים מתו מהמחלה או מרעב, עד אשר פלאג מצילו. נבל נוסף הוא "מר פח-זבל" - צעיר מעורער בנפשו ופירומן אשר לאחר שנותר לבדו בעיירתו באינדיאנה מתחיל לנדוד ממקום למקום, להצית שריפות ולפוצץ מכלי דלקים.
האיש האפל מתחיל להופיע בחלומות הגיבורים, מנסה לפתות אותם לעבור לצידו. בתחילה הגיבורים לא מצליחים להבין את פשר החלומות, אך אלו נעשים יותר ויותר תכופים, על אף שישנו שוני מובהק בין אדם לאדם. כניגוד לחלומות אלו, הגיבורים חולמים גם על אישה שחורה וזקנה בשם "אמא אביגייל". אביגייל מזמינה אותם לבוא אליה לנברסקה, ומשרה עליהם רוח טובה. מאוחר יותר יתגלה כי אביגייל היא התגלמות הטוב, כניגוד לפלאג - התגלמות הרוע.
חלק שני - "על הגבול"
חלקו השני של הספר עוסק בעיקרו בהתקבצות גיבוריו בשני המחנות - גיבורי הספר סביב אמא אביגייל ונבליו סביב האיש האפל. עם זאת, עיקרו של חלק זה עוסק במתרחש במחנה של אמא אביגייל ובנפשות הפועלות. תחילתו של החלק השני עוקבת אחר מסעותיהם של הגיבורים. ניק, עתה עיוור בעין אחת, פוגש בטום קולן - צעיר הסובל מפיגור שכלי ומתחיל לנדוד עמו בחיפוש אחר ביתה של אמא אביגייל אשר נגלה לו בחלומותיו.
לארי ממשיך במסעו לבד לעבר מיין והחוף המזרחי, מהרהר ברגשות אשם על התאבדותה של ריטה. בדרך מתחילים לעקוב אחריו נדין, מורה צעירה, וילד אותו אספה תחת כנפה. הילד, לו קוראת נדין בשם ג'ו, אינו מדבר ומתנהג כפרא אדם, אך רואה בנדין כמעין אם. לבסוף השניים נגלים ללארי בחוף האוקיינוס האטלנטי, שם הוא מצליח לכבוש את ליבו של הילד באמצעות נגינה בגיטרה.
השלושה נקרים לאוגונקיט, שם הם רואים שלט גדול שצייר הארולד בטרם הוא ופראן יצאו מעיירת מולדתם עם הוראות כיצד להגיע למרכז המחלות בוורמונט ומחליטים לעקוב אחר ההוראות. הם אינם יודעים שבינתיים פראן, הארולד, סטו וגלן כבר הגיעו למרכז המחלות וגילו כי גם שם כולם נפלו קורבן למגפה, כפי שדיווח להם סטו. חבורתו של סטו מחליטה בוורמונט כי תנסה להגיע לאמא אביגייל ומציירים שלט נוסף עם הנחיות לנברסקה. כשלארי, נדין וג'ו יגיעו לשלט זה הם צפויים להמשיך ולעקוב גם אחריו.
במהלך המסע של פראן, סטו, הארולד וגלן נוצר משולש אהבים בין שלושת הראשונים. הארולד חושק בפראן, ועד מהרה סטו מגלה כי גם הוא נמשך אליה, על אף הבטחתו להארולד. פראן מצידה גם היא מתחילה להמשך לסטו ומנגד נגעלת מהארולד, אך מהססת לגשת אליו מחשש לתגובתו של הארולד. במקום זאת היא מנהלת יומן ובו היא כותבת את דעותיה ורגשותיה לגבי שניהם. כאשר פראן וסטו מגלים לבסוף זה לזה את אהבתם ומממשים אותה, הארולד חוזה במעשה ומלא טינה מתחיל לקרוא את יומנה של פראן. לאחר שהוא מגלה ביומנה כי הוא מעורר בה תחושת גועל, הארולד מפתח שנאה עזה כלפיה וכלפי סטו ומתחיל לנהל יומן משלו.
הראשונים להגיע לנברסקה - לביתה של אמא אביגייל - הם חבורתו של ניק. חבורה זו גדלה בינתיים וכוללת בין השאר גם את ראלף, פועל בגיל העמידה ומספר חברים נוספים אשר נלוו למסע. בנברסקה אמא אביגייל מברכת אותם ומזהה בניק את תכונות המנהיגות שלו. תוך כדי כך הקורא נחשף לעולמה של אמא אביגייל, אשה בת 108, אשר ידעה עשרות שנים כי היא עתידה לשמש כשליחת אלוהים וכוחות הטוב לאחר המגפה, על אף שהיא תמות לפני שיסתיים המאבק. היא מתקשרת לעיתים עם האיש האפל בחזיונות שונים, וכך הקורא גם למד על כוחותיו שלו - בין השאר היכולת לשלוט בחיות פרא.
חיות שכאלו תקפו את אמא אביגייל בעודה עושה את דרכה לחוות סמוכות לביתה כדי לאסוף מזון. החיות נסוגות ואמא אביגייל משוכנעת כי היה זה מעשיה שלה או של אלוהים אשר עשו זאת. סצנה זו עתידה לשמש במהלך הספר כנקודת מפתח עבור דמותה של אמא אביגייל, כאשר תגלה שהיה זה האיש האפל אשר הורה לחיות לסגת.
אמא אביגייל וחבורתו של ניק, כמו גם רבים אחרים המצטרפים אליהם אט-אט, מתחילים לעשות את דרכם אל עבר בולדר שבקולורדו - שם חוזה אביגייל כי עליהם להתיישב. המקום זוכה במהרה לכינוי "אזור חופשי בולדר" או בקיצור "האזור החופשי". כאשר הקבוצות השונות של האנשים אשר מבקשים להתאסף סביב אמא אביגייל נאספים במקום מתחילים ניק, סטו וגלן לעסוק בהקמת ממשל. הם משתמשים בידיעותיו של גלן הסוציולוג אודות החברה האנושית כדי להבטיח את עלייתם שלהם לשלטון, מתוך אמונה כי הם זוכים למבטחה של אביגייל וכי הם יודעים כיצד להוביל את הניצולים. מלבד סטו וגלן, בין החברים בוועדת הממשל גם פראן, ראלף, לארי וסו - בחורה אותה פגשו סטו ופראן בדרך לנברסקה.
תחת הנהגת וועדת הממשל מצליחים הניצולים לחדש את זרם החשמל ומקימים כוח משטרתי, כמו גם מרפאה. הוועדה עוסקת הן בענייני דיומא אלו והן בתוכניות כיצד להילחם באיש האפל, או לפחות כיצד להתגונן בפניו. בין ההחלטות בנושא זה נפלה ההחלטה לשלוח שלושה מרגלים, בהם טום קולן, למערב - בסיסו של האיש האפל. הם משתמשים בהיפנוזה על קולן כדי להדריכו לגבי אליבי וכיצד לחזור באמצעות בחינת מצב הירח.
כאשר לארי, נדין וג'ו מגיעים לבולדר, זה האחרון מתנער מחבלי הטראומה האחרונים אשר שינו את התנהגותו ומגלה כי שמו הוא ליאו. אמא אביגייל מרגישה סכנה עזה בכל הקשור לנדין, אך מבכרת שלא לדון בזה ובמקום זאת להתפנות לקבלת אורחים כמנהיגה הבלתי רשמית של האזור החופשי.
הקורא עתה מגלה כי נדין היא כלתו של האיש האפל, וזה מתקשר עימה בדרכים שונות ודורש כי לא תקיים יחסי מין עם אדם אחר מלבדו כדי לשמור אותה "טהורה" עבור מיטת כלולותיהם. נדין מתחבטת בנושא רבות, שכן היא מרגישה משיכה כלפי לארי שנמצא לידה ואיום מפני האיש האפל שנמצא רחוק - עתה בלאס וגאס. כמו כן דעותיה המוסריות אינן תואמות לתוכניותיו של האיש האפל. היא נעזרה בג'ו כנקודת משען להתרחק מגורלה זה, אך משזה הפך לליאו וכבר לא זקוק לה כה, ומשלארי התמסר יותר ויותר ללוסי, בה פגשו במהלך מסעם לבולדר - נדין חשה שהיא אובדת עצות. לבסוף היא משתמשת בלוח ויג'י כדי לתקשר עם האיש האפל, וזה מורה לה לחבור להארולד, אשר החל לתכנן את נקמתו בטרם יערוק למחנהו של פלאג.
הארולד מצידו הופך להיות למעין פוליטיקאי ב"אזור החופשי". על אף שאיננו חלק בצורת הממשל, שכן ניק והאחרים אינם חשים בנוח עמו וחושדים בכוונותיו, הרי שהוא מעין קול אופוזיציה. הארולד מגלה אט-אט את יכולתיו שלו כמנהיג נבון, וחוכמתו שהייתה בעבר אחד הגורמים לסיווגו כדחוי מבחינה חברתית הופכת בקרב קהילת הניצולים למעלה. עם זאת, הוא עדיין נתלה ברגשותיו וגחמותיו, לרבות יצר הנקם. נדין מציעה לו לחבור אליה ומפתה אותו לממש עימה פנטזיות מיניות, לבד מיחסי מין מלאים - שכן את בתוליה היא שומרת לפלאג.
הקורא נחשף מעט גם לבסיסו של האיש האפל בלאס וגאס דרך סיפורו של מר פח-זבל, אשר עושה דרכו ההרסנית מאינדיאנה, דרך הרי הרוקי ולבסוף על פני המדבר בנאבדה. כאשר הוא מגיע למקום הוא מתקבל על ידי לויד, המשמש כסגנו של האיש האפל, כאדם רם מעלה וזוכה לכבוד רב מצד אנשיו של פלאג. כאשר האיש האפל מורה ללויד ולמר פח-זבל לצלוב אדם אשר השתמש כסמים כעונש ולמען יראו ויראו - מר פח-זבל עושה זאת בחפצה ומתמסר לחלוטין לרצונו של האיש האפל, אשר כוחותיו הולכים ונגלים.
במקביל בקולרדו מבינה אביגייל כי פספסה הזדמנות כלשהי, ולאחר מחשבה עמוקה מבינה כי הסיבה מוסתרת מעיניה מאחר שחטאה חטאה ביוהרה וגאווה, עת זקפה לזכות עצמה גירוש חיות הפרא אשר תקפוה. אביגייל מחליטה כי עליה לצאת להתבודד בשממה אשר מסביב לבולדר. ניסיונות אנשי האזור החופשי ואנשי הממשל שהוקם לאתרה עולים בתוהו במשך זמן מה. הקלפים נטרפים כאשר הארולד ונדין מנחיתים את מכתם. נדין טומנת פצצה מאולתרת שבנה הארולד במקום בו אמורה להתכנס וועדת הממשל. רוב חברי הוועדה ניצלים מעוצמת הפיצוץ, בזכות חזרתה של אמא אביגייל המסיחה את דעתם, אך חלקם נהרגים ובהם ניק, בעוד שאחרים נפצעים, בהם פראן וראלף.
מעט לאחר שפראן מתאוששת הניצולים מהפיצוץ נאספים סביב אמא אביגייל, אשר נמצאת במצב של תרדמת מאז שחזרה עקב רעב ותשישות וכעת על ערש דווי. אמא אביגייל מתעוררת ומורה לסטו, גלן, לארי וראלף לצאת למערב אל עבר האיש האפל ולשים מבטחם באלוהים. עוד היא מנבאת כי מתוך הארבעה רק שלושה ישלימו המסע. הארבעה יוצאים על פי הוראותיה האחרונות של אמא אביגייל - ללא מטען וברגל, אל עבר המערב.
חלק שלישי - "העמדה"
עלילת החלק השלישי בספר מתמקדת במחנהו של רנדל פלאג, האיש האפל, ובמסעם של שליחיה של אמא אביגייל אליו. הפרקים הראשונים בחלק זה מסופרים מנקודת מבטם של אנשיו של פלאג והמרגלים שנשלחו על ידי "האזור החופשי", ובכך מתגלה סדר היום במחנהו של פלאג. הקוראים מגלים כי פלאג קבע את בירתו בלאס וגאס, אך במקביל מקיים קהילות קטנות יותר בערים אחרות ברחבי מערב ארצות הברית. הוא דואג לעיסוק ועבודה לכל אדם, מפעיל מערכת חינוך ואף מערכת תקשורת טלפונית בסיסית.
החשמל חזר ללאס וגאס ואנשיו של פלאג עמלים על שיפוץ ושיקום העיר. במקביל חיילים לשעבר וטייסים לומדים כיצד להטיס את מטוסי חיל האוויר האמריקאי בבסיסו הנטוש אינדיאן ספרינגס הסמוך ללאס וגאס. אלו אף מדריכים אחרים כדי להרחיב את יכולתם. פלאג אף מתכנן את הרחבת שלטונו אל עבר בולדר, ולבסוף על כל העולם. הוא שולח את מר פח-זבל למדבר בחיפוש אחר בסיסים צבאיים ותחמושת נטושה כדי לחמש את צבאו.
בעזרת יכולתיו העל טבעיות ידע פלאג על המרגלים שנשלחו אליו, אך ידע לזהות רק שניים מהם, בעוד שטום קולן, אולי עקב הפיגור השכלי בו לקה, חמק מעיניו. הוא מנסה לשבות את השניים האחרים כדי לחקרם, או לפחות להרגם מבלי לפגוע בראשיהם - כדי שיוכל לשלוח את אלו לבולדר במעין לוחמה פסיכולוגית אכזרית. עם זאת, אנשיו של פלאג הורגים את השופט פאריס ביריה לראשו המרסקת את פניו, ויורגנס מצליחה לבצע התאבדות בטרם תכנע לכוחותיו של פלאג.
מר פח זבל הופך לעול קשה מנשוא כאשר, לאחר ששמע הערה מבודחת לגבי פירומנים, נסג בחזרה לפחדיו מימיו כילד מופרע בנפשו. בטירופו הוא מפוצץ את המטוסים והמסוקים באינדיאן ספרינגס. כל טייסיו של פלאג נהרגים בפיצוצים ובלית ברירה פלאג מורה לצאת לחפש את מר פח זבל ולהרגו. זה האחרון חומק מהמחפשים ומנסה דרך לכפר על מעשיו, שכן הוא עדיין מעריץ את פלאג. בחיפושיו הוא מוצא לבסוף בסיס גרעיני נטוש, מצליח להוציא ממעמקיו ראש נפץ גרעיני ומתחיל לשאתו אל עבר לאס וגאס.
נדין והארולד נסעו בהרי הרוקי עת שלולית שמן, אותה שניהם מייחסים לכוחו של האיש האפל, גורמת לאופנועו של הארולד להחליק. הוא נופל לשפת סלע ומגלה, דרך נדין, כי פלאג לא התכוון להתיר לו להגיע עימה ללאס וגאס שכן חושש שיבגוד שוב. בעודו נותר על זיזי הסלע, רגלו שבורה וללא כל מזון, מהרהר הארולד במעשיו ומביע חרטה. הוא כותב מכתב התאבדות ביומנו ולבסוף יורה בעצמו באקדחו.
נדין ממשיכה אל עבר לאס וגאס ולבסוף פוגשת בפלאג בקרבתה. לאחר שהשניים מקיימים יחסי מין היא מוכה בהלם והתנהגותה הופכת קטטונית. פלאג מוביל אותה כמלכתו אל עבר לאס וגאס, שם הוא זוכה לחדשות טובות - זיהוי מקרי איתר עבורו את זהות המרגל השלישי - טום קולן. פלאג ולויד שולחים את ציידיהם במהרה, אך קולן, תחת השפעת ההיפנוזה, כבר יצא את לאס וגאס. כאשר פלאג מבין שלא יצליח לתפוס את קולן הוא זוכה למפלה נוספת, כאשר נדין מצליחה לאזור מספיק כוח רצון כדי להתאבד בקפיצה מראש אחד המלונות.
אנשיו של פלאג מתחילים לפקפק בכוחו לאור כישלונותיו לאתר המרגל השלישי, לתפוס האחרים בחיים, לצפות את מעשיו של מר פח-זבל ועתה התאבדותה של נדין. חלק מאנשיו מנסים לברוח, חלקם מבקשים לערוק לצד "האזור החופשי" ואחרים פשוט לברוח הרחק, למקום נייטרלי. עם זאת, לויד מחליט כי יישאר עם פלאג, לו הוא חב את חייו.
שליחי "האזור החופשי" עושים את דרכם בליווי הכלב קוג'אק. בדרך סטו מועד, נופל ושובר את רגלו, בהתאם לתחזיתה של אביגייל כי רק שלושה מהם יגיעו ללאס וגאס. לארי, גלן וראלף ממשיכים לבד, עד אשר אנשי פלאג לוכדים אותם. פלאג אוסר את השלושה בתאים נפרדים בבית כלא בלאס וגאס ומתכנן להפוך את הוצאתם להורג למופע אשר יחזיר את אמון אנשיו. גם תוכנית זו מתקלקלת במהרה, כאשר גלן מצליח לגרות את כעסו של פלאג מספיק כדי שזה יהרגו בתאו, הרחק מעין הציבור. עם זאת, פלאג עדיין מתכנן לקיים את הוצאתם להורג של השניים האחרים.
לארי וראלף מובלים לאחת מכיכרות העיר ומוכנסים לתוך כלובים. שם הם מגלים כי תוכניתו של פלאג להוציאם להורג היא על ידי קריעתם לגזרים בעודם חיים. לארי צועק אל עבר הקהל שנאסף ומוחה על מוסריותו של המעשה, עד אשר אחד מאנשיו של פלאג אכן אוזר אומץ להתריס כנגד הנעשה. פלאג יוצר יש מאין מעין כדור להבה החורך את המתריס, אך דעתו מוסחת במהרה כאשר מר פח זבל נכנס לעיר על קרונית, ובתא המטען - ראש הנפץ הגרעיני. בעוד שמר פח זבל מבקש את מחילתו של פלאג, כדור האש שהצית יוצא מכלל שליטתו ועוטה את צורתה של יד גדולה. לארי רואה את היד, אותה הוא מזהה כ"יד האלוהים", רוכנת אל עבר הפצצה וגורמת לפיצוץ אטומי אשר מוחה את כל אשר השיג פלאג, אך לא אותו - גופו של פלאג נעלם ובגדיו נופלים ריקים לקרקע שניות ספורות לפני הפיצוץ.
עלילת הספר עוברת להתמקד בסטו, אשר נותר בחיים בזכותו של קוג'אק הכלב, אשר שלה לו מים בעזרת פחית מנהר קרוב וצד עבורו חיות בר. סטו שומע את הדף הפיצוץ ומצליח לטפס ולראות את עננת הפטריה באופק המערבי ומבין את אשר התרחש. לאחר מספר ימים ללא חברה מלבד קוג'אק פוגש בו טום קולן, אשר עושה את דרכו אף הוא ברגל בחזרה אל בולדר. טום הודרך במדבר על ידי רוחו של ניק, אשר מורה לו גם כיצד לטפל בסטו אשר החל לפתח דלקת ריאות והפך קודח. סטו וטום מבלים את החורף בהרי הרוקי ולאחר שוך הסערות עושים את דרכם בחזרה לבולדר, שם מגלה סטו שפראן ילדה בן בריא.
עלילת הספר מסתיימת בהחלטתם של סטו ופראן לצאת מזרחה, בחזרה לאוגונקיט. הם חוששים מחזרה לסדרי העבר בקרב קהילת "האזור החופשי", אשר עתה אימצה כח משטרה חמוש, וחוששים כי הם חוזרים על אותן שגיאות אשר הובילו לפרוץ המגפה.
באחרית דבר, פלאג קם לתחייה במקום זר ובשם אחר. הוא לא זוכר את אשר אירע, אך הוא במהרה משתלט על תושביו הפרימיטיבים ומבטיח להביאם ל"ציוויליזציה".
דמויות עיקריות
מחנה הטוב
אמא אביגייל - קשישה אפרו-אמריקנית, מאמינה כי היא שליחת האל להוביל את אנשיה במאבק כנגד הרוע שלאחר המגפה.
פרנסס גולדסמית - תלמידת קולג' בהריון.
סטיוארט רדמן - פועל בית חרושת מובטל מטקסס אשר בעיירתו החלה המגפה להתפשט.
לארי אנדרווד - מוזיקאי אשר עלה להצלחה פתאומית אך נכנע לפיתויה.
ניק אנדרוס - נווד חירש-אילם בעל כישורי הנהגה.
גלן בייטמן - סוציולוג מזדקן.
טום קולן - צעיר הלוקה בפיגור שכלי המפגין כישורים טלפתיים.
ניצולים שנמשכו אל האיש האפל בווגאס
"האיש האפל" - מתכנה במשך רוב הספר בשם "רנדל פלאג". מגלומן אכזרי בעל יכולות על טבעיות, ספק אנושי.
לויד הנרייד - שודד ורוצח ההופך ליד ימינו של פלאג.
מרווין אלברט - מכונה במשך רוב הספר כ"מר פחזבל". פירומן מצית המוצא הערכה לראשונה בחייו מצדו של פלאג.
הרולד לאודר - תלמיד תיכון דחוי חברתית ובעל עודף משקל שאוהב לכתוב להנאתו. מצטרף בתחילה למחנהּ של אביגייל אך עורק לזה של פלאג.
נדין קרוס - מורת תיכון בעלת ערכי מוסר אשר בעל כורחה נמשכת לכוחו של פלאג, המעוניין בה ככלה. עורקת למחנהו.
מאפייני הספר
רומאן זה הוא שונה מספריו האחרים של קינג ברעיון הפילוסופי העומד מאחוריו, וברמת ההזדהות שחש הקורא אחרי קריאת הספר. כאן מתאר קינג מצב שיכול להתרחש, ורבים טענו שקינג שימש כאן בתפקיד "חוזה" מפלצתי של גורל העולם. על כל פנים, הספר מוביל את הקורא לשאלה,"מה הייתי אני עושה במקרה ש...", והתשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל, כפי שמשתמע מהספר.
העמדה כחלק מהקנון של קינג
ספר זה הוא הראשון בו מזכיר קינג את דמותו של פלאג, אשר צפויה לחזור בספר "עיני הדרקון", אם כי בשם אחר, וכן בסדרתו האפית "המגדל האפל". פלאג מצטייר כארכי נבל של קינג, אם כי הוא משלב בו ועימו דמויות נבלים חוזרות אחרות, כגון "טאק", אשר הופיע ב"דספריישן" ודמותו של "מלך הארגמן", אשר הופיעה ב"נדודי שינה" ובסדרת "המגדל האפל".
עיבוד הספר למדיות אחרות
עיבודים טלוויזיוניים
מיני סדרה הופקה בעקבות הסדרה ב-1994. את התסריט כתב קינג עצמו והיא בוימה על ידי מיק גאריס. בסדרה הופיעו שחקנים מפורסמים כגון גארי סיניז, מולי רינגוולד ורוב לאו. הסדרה שודרה ב-ABC ויצאה על גבי די וי די דו צדדי ב-1999 ובמהדורה של די וי די כפול ב-2002.
ב-2014 אולפני האחים וורנר הכריזו על תחילת הפקת סרט קולנוע בהתבסס על הספר, כאשר האולפנים ליהקו את מתיו מקונוהיי לתפקיד הנבל רנדל פלאג. ב-2020 רשת CBS הפיקה סדרת טלוויזיה בשם "העמדה" המבוסס על הרומן.
קומיקס
מארוול עיבדה את הספר לגרסת קומיקס בת חמש חוברות, שנכתבה על ידי רוברטו אקירה סקסה וצוירה על ידי מייק פרקינס. החוברת הראשונה בסדרה יצאה ב-10 בספטמבר 2008.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי סטיבן קינג
קטגוריה:ספרי 1978
קטגוריה:ספרי הוצאת מודן | 2024-06-11T20:41:22 |
השערת גולדבך החלשה | 350px|ממוזער|שמאל|גרף המציג את מספר הדרכים שבהן אפשר להציג מספרים אי־זוגיים עד מיליון כסכום של שלושה ראשוניים, ההשערה טוענת שגרף זה לעולם לא ייגע בציר ה־x (אחרי 5).
הגרסה החלשה של השערת גולדבך (נקראת גם השערת גולדבך האי־זוגית, השערת גולדבך המשולשת, בעיית שלושת הראשוניים והשערת גולדבך החלשה) היא משפט בתורת המספרים, שלפיו כל מספר אי־זוגי שגדול מ־5 הוא סכום של שלושה מספרים ראשוניים. ההשערה הופיעה בהתכתבות בין כריסטיאן גולדבך ללאונרד אוילר ב־1742, יחד עם השערת גולדבך הרגילה. ההתקדמות המהותית הראשונה לעבר הוכחת ההשערה נעשתה ב־1922 על ידי הארדי וליטלווד. ב־1937 הוכיח איוואן וינוגרדוב כי ההשערה מתקיימת עבור מספרים שגדולים מקבוע מסוים . לאחר מכן מתמטיקאים רבים שיפרו את החסמים על הקבוע, עד שלבסוף ב־2013 הצליח הראלד הלפגוט לסגור את הפער בין החסם התאורטי לגבולות הבדיקה החישובית, ולהוכיח בכך את ההשערה.
השערת גולדבך החלשה נקראת כך כי קל להסיק אותה מהשערת גולדבך, שאומרת שכל מספר זוגי שגדול מ־2 הוא סכום של שני ראשוניים. למעשה השערת גולדבך שקולה לטענה שכל מספר טבעי שגדול מ־5 הוא סכום של 3 ראשוניים. מהשערת גולדבך החלשה נובע שכל מספר טבעי שגדול מ־7 הוא סכום של 4 ראשוניים.
קשר להשערות אחרות
השערת גולדבך החלשה נובעת מהשערת גולדבך הרגילה, האומרת שכל מספר זוגי שגדול מ־2 הוא סכום של שני ראשוניים. ואומנם אם מספר אי־זוגי שגדול מ־5 אז הוא מספר זוגי שגדול מ־2 ולכן אם השערת גולדבך תקפה אז עבור ו־ ראשוניים ומכאן ש .
באופן דומה קל להראות שהשערת גולדבך החלשה גוררת שכל מספר זוגי שגדול מ־6 הוא סכום של ארבעה ראשוניים (שהרי 8=2+2+2+2 וכל מספר זוגי שגדול יותר אפשר להציג בצורה 3+a כאשר a אי־זוגי שגדול מ־5).
הן הגרסה החלשה והן הגרסה החזקה של השערת גולדבך קשורות לקבוע שנירלמן, שהוא המספר הקטן ביותר כך שכל מספר טבעי שגדול מ־1 הוא סכום של לא יותר מ־ ראשוניים. הקבוע נקרא על שם לב שנירלמן, שהוכיח (באמצעות צפיפות שנירלמן) שקיים קבוע כזה. לאחר הוכחתו של שנירלמן, מתמטיקאים רבים שיפרו את הקבוע. השערת גולדבך החלשה גוררת שקבוע שנירלמן לא עולה על 4. עד הוכחתו של הלפגוט החסם הטוב ביותר על קבוע שנירלמן היה 6 (טאו 2012) השערת גולדבך עצמה גוררת שקבוע שנירלמן שווה ל־3. ברור שקבוע שנירלמן לא יכול להיות קטן מ־3.
ישנה גרסה מעט חזקה יותר של השערת גולדבך החלשה, הטוענת כי כל מספר אי־זוגי שגדול מ־7 הוא סכום של 3 מספרים ראשוניים אי־זוגיים. הוכחתו של הלפגוט תקפה גם עבור גרסה זו.
היסטוריה
200px|ממוזער|שמאל|המכתב ששלח גולדבך לאוילר שעל בסיסו נוסחה ההשערה בשנת 1742
200px|ממוזער|שמאל|לאונרד אוילר
150px|ממוזער|שמאל|איוואן וינוגרדוב, הוכיח ב־1937 שההשערה תקפה למספרים גדולים מספיק ללא הנחות נוספות
200px|ממוזער|שמאל|הראלד הלפגוט, השלים בשנת 2013 את הוכחת ההשערה
ניסוח ההשערה
מקור הטענה במכתב ששלח כריסטיאן גולדבך ללאונרד אוילר ב־1742, ובו הועלתה האפשרות שניתן לכתוב כל מספר שלם כסכום של שלושה מספרים ראשוניים (לרבות, במשתמע, המספר 1, שבדרך כלל אינו נחשב ראשוני). במכתב התשובה ציטט אוילר השערה אחרת של גולדבך, שעל־פי ניסוחה המקובל היום, ניתן להציג כל מספר זוגי כסכום של שני מספרים ראשוניים אי־זוגיים. הגרסה החלשה נובעת מהשערת גולדבך, משום שאפשר לכתוב כל מספר אי־זוגי כסכום של הראשוני 3 ועוד מספר זוגי.
הבעיה תוארה על ידי אדמונד לנדאו ב־1912 כ"בלתי ניתנת להשגה".
ב־1925 נשא לנדאו בירושלים הרצאה תמציתית בנושא זה לרגל פתיחת מכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
הוכחת ההשערה למספרים גדולים בהינתן השערת רימן המוכללת
ב־1922 הוכיחו הארדי וליטלווד שאם מניחים את השערת רימן המוכללת, אפשר להציג כל מספר אי־זוגי גדול מספיק כסכום של שלושה ראשוניים. ההוכחה של הארדי וליטלווד לא נתנה חסם מפורש למספר שממנו ההשערה נכונה. עם זאת ניתוח מאוחר יותר של הוכחתם מניב את החסם .
הוכחת ההשערה למספרים גדולים ללא תנאים
איוואן וינוגרדוב הצליח להסיר את הנחת השערת רימן המוכללת ב־1937. ההוכחה של וינוגרדוב לא נתנה חסם לערך שאחריו ההשערה נכונה. תלמידו של וינוגרדוב, קונסטנטין בורוזדקין (Borozdkin), הצליח לתת כזה חסם ב־1939. החסם עמד על .
שיפור החסם על המספר ממנו ההשערה נכונה
ב־1956 שיפר בורוזדקין את הערך ל .
החסם שופר ל־ (Chen-Wang, 1989) ושוב ל־ (Chen-Wang, 1996). ב־2002 שופר החסם ל־ על ידי Liu-Wang, אולם הפער בין מספר זה לבין המספר הגדול ביותר שנבדק עד כה נותר גדול.
הוכחת ההשערה בהינתן השערת רימן המוכללת
ב־1997 הצליחו דשוילארס, אפינגר, רילה וזינובייב לסגור את הפער אם מניחים את השערת רימן המוכללת: זינובייב הוריד את החסם ל (בהנחת השערת רימן). לאחר מכן דשוילארס ורילה בדקו בעזרת מחשב את השערת גולדבך הרגילה עד וארבעתם הסיקו מהבדיקה הזאת (שוב בהנחת השערת רימן) את נכונות השערת גולדבך החלשה עד . בשנת 1998 חזר Yannick Saouter על הסקת נכונות השערת גולדבך החלשה עד ללא שימוש בהשערת רימן.
הוכחת ההשערה
בשנים 2012 ו־2013 הוכיח הראלד הלפגוט את השערת גולדבך החלשה בשלושה מאמרים. ההוכחה התבססה בין היתר על חישוב שביצע יחד עם פלאט באותו הזמן.
שני המאמרים הראשונים הוקדשו לשיפור החסמים הנחוצים להוכחה. מאמרים אלו לא התבססו על השערת רימן. שיפור החסמים התאפשר בין היתר בזכות בדיקה ממוחשבת של השערת רימן המוכללת (עבור מספר סופי של פונקציות זטא) עד לגובה מסוים במישור המרוכב.
בשנת 2013 בדקו הלפגוט ופלאט את תקפותה של השערת גולדבך החלשה עד .
הם השתמשו בשיטה דומה לשיטתו של Saouter לבדיקה של השערת גולדבך החלשה עד . במאמר האחרון הוכיח הלפגוט את ההשערה למספרים שגדולים מ־ (בגרסה של המאמר מ-2014 החסם שופר ל ) ללא הנחת השערת רימן המוכללת, ובכך סגר את ההשערה באופן מלא. בנספח למאמר זה מתאר הלפגוט שיטה נוספת לבדיקת ההשערה עד . שיטה זו התבססה על מאמר חישובי אחר של פלאט שנכתב באותו הזמן.
טבלה עם תוצאות היסטוריות
להלן טבלה המסכמת את התוצאות המיטביות הנוגעות לבעיה במהלך השנים. הטבלה מבוססת על סקירה היסטורית בספרו של הלפגוט. ייתכנו תוצאת היסטוריות שלא מופיעות בה.
מקרא
התוצאות המודגשות בכל שורה הן אלה שהוכחו בשנה המתאימה. היתר הועתקו לצורך השוואה.
שנה קבוע ממנו הוכחה ההשערה בכלים אנליטיים קבוע עד אליו נבדקה ההשערה על ידי חישוב ועל ידי הערכות עלֹ התפלגות הראשוניים קבוע עד אליו נבדקה השערת גולדבך הרגילה חסם מלעיל על קבוע שנירלמן185518961922;;1926; ; 1933;;; 1937; ;1939; ;;; 1940;; ; ; 1952;; ; ; 1956;; ; ; 1964;; ; ; 1965;; ; ; 1969;; ; ; 1972;; ; 1975;; ; 1976;; ; ; 1977;; ; ,; 1983;; ; ; 1989; ; ; 1993;
;; ; 1995;
;; ; 1996; ; ; ; 1997; ; ; 1998; ; ; 2001; ; ; 2002; ; ; 2003; ;; 2012; ; ; 2013; ; סוף 2013; ;
גרפים
הגרפים הבאים מסכמים את התוצאות שבטבלה:
700px|ממוזער|מרכז|ההיסטוריה של הוכחת ההשערה ללא הנחת השערת רימן
700px|ממוזער|מרכז|ההיסטוריה של הוכחת ההשערה בהנחת השערת רימן המוכללת
רעיון ההוכחה
ההוכחה של הלפגוט, כמו גם כמעט כל ההוכחות החלקיות הקודמות, מבוססת על השיטה הבאה: בוחרים פונקציית משקל על הטבעיים ומנסים לשערך את הסכום
כאשר ו־ ראשוניים. כדי להראות ש הוא סכום של 3 ראשוניים די להראות ש . שיטת השערוך מבוססת על טור פורייה. התוצאה המתקבלת היא מהצורה כאשר היא פונקציה מפורשת כלשהי ו־ הוא איבר השגיאה החסום על ידי פונקציה מפורשת . מכאן שהשערת גולדבך נכונה כאשר . מוכיחים שזה קורה עבור אי־זוגי כאשר קבוע מסוים ואז בודקים את ההשערה עד .
החלק העמוק והמרכזי בהוכחה הוא השיערוך של בעוד שבדיקת ההשערה עד היא משימה חישובית ביסודה. עם זאת שני החלקים דרשו הן רעיונות מתמטיים והן חישוב מסיבי בעזרת מחשב.
שיטות להוכחת ההשערה למספרים גדולים
250px|ממוזער|שמאל|אנימציה המדגימה את יישום שיטת המעגל של הארדי וליטלווד במקרה זה. באנימציה רואים את המעגל מכוסה בסדרת קשתות סביב שורשי היחידה ההולכות והופכות צרות יותר. אפשר לעצור תהליך זה בנקודה מסוימת ולקרוא לקשתות לפני נקודה זאת גדולות וּלאלה שאחריה קטנות. הוכחת שאינן מתבססות על השערת רימן, מבוססות על חלוקה כזאת.
השיטה לשערוך נקראת שיטת המעגל של הארדי וליטלווד. היא מבוססת על שערוך של טור החזקות על מעגל היחידה במישור המרוכב. קל לראות ש כאשר לכן די לשערך את על מעגל היחידה. למעשה עובדים עם גרסאות של הפונקציה שבהן הסכום הוא לא רק על ראשוניים אלא עלֹ מחלקה רחבה יותר של מספרים, למשל חֲזקות של ראשוניים. שערוך של גרסאות אלה יוביל לשערוך מספר הדרכים (המשוקלל) שבהן ניתן להציג מספר כסכום של 3 מספרים מהמחלקה המתאימה. אז נותר להוכיח שהתרומה של המספרים שאינם ראשוניים זניחה.
ההוכחה המקורית של הארדי וליטלווד התבססה על ניתוח של הערך של בשורשי יחידה. ניתוח זה מצריך ידע על התפלגות ראשוניים בסדרות חשבוניות. השערת רימן המוכללת נותנת ידע כזה. למעשה יש צורך בהשערת רימן הקאלסית ובהשערת רימן המוכללת עבור פונקציות זטא של דדקינד עבור הרחבות ציקלוטומיות של . לפי משפט הקירוב של דיריכלה ניתן לכסות את מעגל היחידה בקשתות שמרכזיהן הם שורשי יחידה ורדיוסיהן הם כאחד חלקי סדר השורש בריבוע. בהתבסס עלֹ זה הצליחו הארדי וליטלווד להרחיב את השערוך של לכל מעגל היחידה.
250px|ממוזער|שמאל|תחומים שבהם הוכח שפונקציית זטא של רימן לא מתאפסת. בהוכחתו של וינוגרדוב ובהוכחות שבאו אחריה החליפו תוצאות אודות תחומים כאלה את השערת רימן המוכללת.
הרעיון בהוכחה של וינוגרדוב היה לחלק את השערוך לשני חלקים:
שערוך סביב שורשי יחידה ממעלה נמוכה. קשתות אלה נקראות "הקשתות גדולות" ואיחודן מסומן בדרך כלל ב .
שערוך בשאר הנקודות. קבוצת נקודות אלו נקראת "הקשתות הקטנות" ומסומנת בדרך כלל ב־.
וינוגרדוב מצא דרך אחרת להתמודד עם הקשתות הקטנות, המבוססת על שיטות נפה. כיוון שמספר הקשתות הגדולות סופי, נדרש שערוך פחות מדויק עבורן.
לכן ניתן להחליף את השערת רימן המוכללת במשפטים אודות אי־התאפסות של פונקציות זטא (של רימן ושל דדקינד) באזורים מסוימים במישור המרוכב.
ההוכחה המקורית של וינוגרדוב הסתמכה על תופעת דורינג–הילבורן (Deuring–Heilbronn phenomenon), לפיה קיום של אפס המהווה דוגמה נגדית להשערת רימן המוכללת מבטיח אי־התאפסות של פונקציות זטה מסוימות בתחומים מסוימים. כך שאפשר לחלק את ההוכחה לשני מקרים:
אם השערת רימן המוכללת נכונה, אז משתמשים בהוכחה של הארדי וליטלווד.
אם השערת רימן המוכללת איננה נכונה, אז משתמשים באפס המהווה דוגמה נגדית להשערת רימן המוכללת כדי לקבל תחומי אי־התאפסות של פונקציות זטה שבהם משתמשים כדי לחסום את התרומה של הקשתות הגדולות.
החיסרון בשיטה זאת, הוא שאין דרך לדעת איפה נמצא ולכן תחומי האי־התאפסות אינם מפורשים.
זאת הסיבה שהוכחה זו אינה נותנת חסם על המקום שממנו השערת גולדבך החלשה מתקיימת.
בהוכחות מאוחרות יותר הוחלף השימוש בתופעת דורינג–הילבורן במשפטים אחרים הנותנים תחומים מפורשים של אי־התאפסות, ולכן הן נותנות חסמים מפורשים (אם כי גבוהים מאוד).
אחד החידושים בהוכחה של הלפגוט היא שבהוכחתו הוא משתמש, בנוסף לאֲזורי האי־התאפסות שהשתמשו בהם בהכחות הקודמות גם בעובדה שלפונקציית זטא אין אפסים לא טריוויאליים מחוץ לישר הקריטי בעלי ערך מדומה קטן (בערכו המוחלט) מקבוע מסוים (סדר גודל של ; עבור כ־ פונקציות זטא שונות). בדיקה של אי־התאפסות זו התבצעה בשנת 2011 על ידי פלאט בעזרת מחשב. בהתבסס על כך הצליח הלפגוט לשפר את החסמים על הקשתות גדולות. כמו כן הלפגוט שיפר את החסמים על הקשתות הקטנות.
שיטות לבדיקת ההשערה למספרים קטנים
המספרים שעד אֲליהם צריך לבדוק את השערת גולדבך הם גדולים למדי ( בהוכחה של הלפגוט). לא ניתן לעבור על כמות כזאת של מספרים במחשב מודרני בהשקעה סבירה. קשה עוד יותר לבצע חישוב לא טריוויאלי כלשהו בשבילם. לכן אסטרטגיית הבדיקה צריכה להיות מתוחכמת יותר:
בשלב הראשון מבצעים בדיקה של השערת גולדבך הרגילה עד למספר גדול יחסית . בדיקה זאת מתבצעת על ידי גרסאות של נפת ארטוסתנס. השיא הנוכחי הושג ב־2013 על ידי אוליברה, סילבה הרצוג ופראד ועומד על .
כדי להסיק את השערת גולדבך החלשה עד קבוע די להראות שההפרש המקסימלי בין שני ראשוניים עוקבים עד קטן מ . מכאן יש שתי גישות:
אם מניחים את השערת רימן קל יחסית לקבל תוצאה כזאת עבור מסדר גודל קרוב ל־. בשביל ו־ מסוימים די לבדוק את השערת רימן עד לגובה מסוים במישור המרוכב. עבור ו־ בהוכחה של הלפגוט, הגובה שעד אליו צריך לבדוק את השערת רימן הוא כ־. ניתן לבצע זאת באמצעות מחשב וזאת הייתה אחת הדרכים שבהן השתמש הלפגוט בהוכחתו.
אם מניחים השערות חזקות בנוגע לפערים בין שני ראשוניים עוקבים אז ניתן להסתפק בערכים קטנים יותר של כדי להבטיח את תקפות ההשערה עד קבוע שגדול בהרבה מ־. לדוגמה השערה מרחיקת לכת של Firoozbakht גוררת שאם השערת גולדבך נכונה עד אז השערת גולדבך החלשה נכונה עד . לכן כבר ב־1989 הערך שעד אליו נבדקה השערת גולדבך היה מספיק (בהנחת השערת Firoozbakht) כדי להבטיח את נכונותה של השערת גולדבך החלשה עד לערך ממנו הוכחה.
גישה נוספת היא למצוא באופן מפורש סדרה של ראשוניים שההפרש בין שני איברים עוקבים שלה קטן מ־. בשביל זה ניתן להגריל מספרים בסדרי הגודל המבוקשים ולבדוק את ראשוניותם.
לפי משפט המספרים הראשוניים סביר להניח שמספר המספרים שצריך להגריל גדול רק פי ממספר הראשוניים שצריך למצוא, כלומר בסך־הכול .
אמנם מאז 2002 ניתן, במבחן AKS לראשוניות, לבדוק את ראשוניותו של מספר בזמן פולינומי במספר הספרות, אך עדיין מדובר באלגוריתם איטי למדי ולא פרקטי במקרה זה. אולם ניתן להגריל מספרים מסוג מסוים שקל יותר לבדוק את ראשוניותם. הסוג שנבחר על ידי הלפגוט ופלאט הם מספרי פרות (Proth number). מספר פרות הוא מספר מהסוג כאשר . בזכות משפט פרות קל מאוד לבדוק את הראשוניות של מספר כזה.
אמינות החישובים
ההוכחה התבססה בין היתר על חישוב מסיבי בעזרת מחשב. כך שבנוסף לשאלות רגילות הנוגעות לאמינות הטיעונים והתוכנה הנבחנות בכלים הרגילים של ביקורת עמיתים וקבלה על ידי הקהילה, עלתה גם שאלת אמינות החישוב עצמו ורגישותו לטעויות חומרה. הסבירות שמחשב יטעה בחישוב נמוכה מאוד אך לא אפסית. לכן כשמבצעים כמות גדולה כל כך של חישובים טעויות כאלה קורות.
הלפגוט נדרש לשאלה זאת, ולכן בחר להסתמך על חישובים שהתבצעו פעמיים, ובמקרה (הנדיר) שהניבו תוצאות שונות נבדקו פעם שלישית. כמו כן הוא העדיף חישוב שהתבצע על ידי מחשב על מאשר על ידי חישוב מבוזר במחשבים רגילים. הוא מצא שבעוד שבמחשבים רגילים היו מספר מקרים של תוצאת שלא התאימו זו לזו, ההתאמה במחשבי העל הייתה מושלמת.
באופן כללי, סיבה מרכזית לטעויות חומרה היא הקרינה קוסמית. קל יותר להגן על מחשב על אחד מקרינה קוסמית מאשר על מספר רב של מחשבים רגילים. כמו כן, ככל שכל טרנזיסטור קטן יותר ומהיר יותר (כמו במחשבי-על) הסבירות לטעות בחישוב בודד נמוכה יותר.
לקריאה נוספת
The ternary Goldbach problem – ספר שכתב הלפגוט, המתאר את פתרונה של הבעיה וההיסטוריה שלה.
הערות שוליים
קטגוריה:מספרים ראשוניים
קטגוריה:משפטים בתורת המספרים
קטגוריה:הוכחה באמצעות מחשב
גולדבך | 2024-07-26T14:09:04 |
הגירסה החלשה של השערת גולדבך | הפניה השערת גולדבך החלשה | 2021-05-24T08:16:52 |
מלקות | 2020-07-02T20:55:47 | |
חיים טופול | ממוזער|שמאל|250px|חיים טופול בהצגה "השטן במוסקבה", בבימויו של יבגני אריה, תיאטרון גשר, שנת 2000
250px|ממוזער|חיים טופול וחנה רובינא, מלון הילטון תל אביב, 1967
חיים טופול (9 בספטמבר 1935, י"א באלול ה'תרצ"ה – 9 במרץ 2023, ט"ז באדר ה'תשפ"ג) היה שחקן, מפיק קולנוע, זמר, מאייר, סופר, משורר, מדבב, נדבן ומנחה טלוויזיה ישראלי.
בשנת 1972 היה מועמד לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי אוסקר ה-44 עבור משחקו בסרט "כנר על הגג". ב-1991 היה מועמד לפרס טוני לשחקן הטוב ביותר במחזמר עבור משחקו במחזמר "כנר על הגג". הוא זכה ב-2 פרסי גלובוס הזהב: בשנת 1964 זכה בפרס גלובוס הזהב לכוכב החדש של השנה - שחקן על משחקו בסרט "סאלח שבתי", וב-1971 זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי עבור משחקו בסרט "כנר על הגג".
חתן פרס ישראל לשנת ה'תשע"ה (2015) על מפעל חיים – עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ופרס כינור דוד.
לאחר מותו של טופול חשפו משה שוורדי, חוקר הביטחון והמודיעין, והעיתונאי יוסי מלמן, שטופול השתתף בפעולות של "המוסד" בחו"ל.
ביוגרפיה
טופול נולד, גדל והתחנך בתל אביב, בן ליעקב ורלה טופול, שעלו ארצה מפולין בשנת 1932. הוא גדל והתחנך בשכונת פלורנטין. הגננת שלו הייתה הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ. למד בבית הספר תחכמוני והיה חניך ב"שבט העדה" בשכונת שפירא של תנועת "הצופים הדתיים" ובתנועת הנוער העובד. בנעוריו עבד כשוליה בבית-הדפוס של העיתון דבר.
בשירותו הצבאי היה חבר במחזור השני של להקת הנח"ל.
בלהקה הכיר את אשתו לעתיד גליה ואת אורי זוהר, שהיה שותפו להופעות במשך שנים רבות. בלהקת הנח"ל גילם טופול לראשונה את דמותו של "סאלח שבתי" במערכונים שכתב אפרים קישון, ואשר שימשו, כמה שנים מאוחר יותר, כבסיס לסרט הקולנוע "סאלח שבתי".
ב-1957, לאחר מבצע סיני הצטרף עם חברים מלהקת הנח"ל לקיבוץ משמר-דוד.
להקת "בצל ירוק"
בשנת 1957 הקים יחד עם אורי זוהר, גבי עמרני ועוד יוצאי להקת הנח"ל את להקת הבידור "בצל ירוק". הלהקה זכתה להצלחה גדולה והעלתה חמש תוכניות, עד שהתפרקה ב-1961.
בתיאטרון
בשנת 1960 היה טופול בין המייסדים של "התיאטרון העירוני חיפה", והופיע כפטרוקיו ב"אילוף הסוררת" וז'אן ב"הקרנפים".
ב-1962 גילם טופול את השופט אזדק ב"מעגל הגיר הקווקזי" לצדה של זהרירה חריפאי, הצגה שזכתה לשבחי הביקורת והועלתה בפסטיבל ונציה.
לאחר שנות עשייה בקולנוע ובטלוויזיה, גילם ב-1998 בשנית את דמותו של טוביה החולב בהפקה ישראלית של "כנר על הגג", ובתו עדי גילמה את אחת מבנותיו של טוביה. ב-2001 שיחק בתיאטרון גשר במחזה "השטן במוסקבה".
ביוני 2008 (ה'תשס"ח) השתתף טופול בהפקה לונדונית של המחזה ז'יז'י (Gigi), ובתחילת 2009 יצא לסיבוב הופעות בהפקה של "כנר על הגג" בארצות הברית, שנמשך עד למאי 2010.
בקולנוע
תפקידו הראשון בקולנוע היה בשנת 1960 בסרט "איי לייק מייק" שביים פיטר פריי. ב-1963 הופיע בסרט "אלדורדו" לצדה של גילה אלמגור.
בשנת 1964 שיחק באחד מתפקידיו המוכרים ביותר בישראל: התפקיד הראשי בסרט הקולנוע "סאלח שבתי" של אפרים קישון, המתאר את קשייו של עולה יהודי מעדות המזרח ומשפחתו בישראל בשנות ה-50 המוקדמות. הסרט זכה להצלחה כבירה בישראל ושווק גם בארצות הברית. בשנת 1965 זכה טופול בפרס גלובוס הזהב על משחקו בקטגוריית "תגלית השנה", והסרט עצמו זכה ב"גלובוס הזהב" בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" והיה אף מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". השיר "משיח הזקן", שטופול שר בסרט, הפך ללהיט גדול בישראל.
בשנת 1966 הופיע לראשונה בסרט דובר אנגלית, "הטל צל ענק" בכיכובו של קירק דאגלס, שעוסק בחייו של האלוף דוד מרכוס על רקע מלחמת העצמאות. בשנת 1967 החל להופיע בלונדון בתפקידו הנודע ביותר טוביה החולב, במחזמר "כנר על הגג". בתפקיד זה כיכב במשך שנים רבות בתיאטראות ברודוויי ובווסט אנד. שירי המחזמר מוכרים אף הם בביצועו ובמיוחד השיר "לו הייתי רוטשילד" (בגרסה האנגלית: "If I Were A Rich Man").
בשנת 1967 כיכב טופול בדמות הפרחח שמצליח תמיד להסתדר, בסרט נוסף של אפרים קישון, "ארבינקא" (שצולם ב-1966).
בשנת 1971 יצאה הגרסה הקולנועית של "כנר על הגג" שגם בה שיחק טופול בתפקיד הראשי. על תפקידו זה זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר בסרט מוזיקלי או קומי" והיה אף מועמד לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר של שנת 1971. בעקבות הסרט הפך טופול לכוכב בינלאומי והמשיך להופיע בסרטי קולנוע רבים. בשנת 1972 כיכב בסרט "העין הציבורית" (שבבריטניה נקרא: "Follow Me", ובארצות הברית: "The Public Eye") סרט רומנטי בריטי משנת בבימויו של קרול ריד, בו כיכב יחד עם השחקנית מיה פארו בתפקידים הראשיים. על תפקידו בסרט זכה טופול בפרס צדף הזהב, לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי סן סבסטיאן. הופעות חשובות נוספות שלו בין היתר היו בתפקיד גלילאו גליליי בסרט "גליליאו" (1975), "פלאש גורדון" (1980), ובסרט מסדרת ג'יימס בונד – "לעינייך בלבד" (1981). ב-1985 הופיע בסרט הישראלי "רומן בהמשכים" לצד אשתו גליה ובתו ענת.
בטלוויזיה
טופול כיכב בטלוויזיה האנגלית בסדרות של ה-BBC, בין היתר בסדרות "זה טופול" ו"ישראל על פי טופול". כמו כן הופיע במיני-סדרה "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון" על פי ספריו של הרמן ווק.
בשנת 1988 שיחק תפקיד ראשי באחד מפרקי הסדרה "לא יאומן כי יסופר" (Tales of the Unexpected) של ה-BBC, בשם Mr. Know-All (עונה 9 פרק 14), המבוסס בעיבוד מודרני וחופשי על סיפורו של הסופר האנגלי סומרסט מוהם (Mr. Know All).
בשנים 1993–1994 הגיש את התוכנית "חיים יסדר" שבה הגשים את חלומות הצופים. באותה השנה השתתף בקלטת לילדים בשם "מחר שבת" לצידה של חני נחמיאס.
בשנת 2008 (ה'תשס"ח) הנחה את טקס הענקת פרסי ישראל לצידה של מרב מילר.
דיבוב
טופול קריין את הסרט "ניקי כלב הפרא" לשפה העברית, כאשר זהו הסרט הראשון שדובב במלואו לשפה. בהמשך הוא דיבב את דמותו של בגירה הפנתר ב"ספר הג'ונגל" ובסרט ההמשך "ספר הג'ונגל 2". בנוסף דיבב את רובאוס האגריד בסרטים "הארי פוטר ואבן החכמים" ו"הארי פוטר וחדר הסודות", והוחלף בתפקיד זה על ידי אריה צ'רנר.
כתביו וציוריו
אוטוביוגרפיה שלו, בשם "Topol by Topol", יצאה לאור בלונדון, ובישראל פורסמה בשם "חיים מספר על טופול". הוא אייר כ-20 ספרים, והוציא לאור את ספרו "אוצר ההומור היהודי".
טופול היה גם צייר חובב. סדרת בולים, שעליהם ציורי דיוקנאות של נשיאי מדינת ישראל שצייר טופול, הונפקה על ידי השירות הבולאי בשנת 2013. גיליונות של הסדרה נמכרו כתרומה לכפר נהר הירדן.
ציורי דיוקנאות בתוך – יפה ברלוביץ (עורכת), רחבעם זאבי (מהדיר), אעברה נא בארץ, מסעות בארץ ישראל של אנשי העלייה הראשונה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ב:חמדה בן יהודה; יהושע ילין; זלמן דוד ליבונטין; סלימאן מנחם מני; גרשון הורביץ; יהושע ברזילי; זאב יעבץ; משה סמילנסקי; מרדכי חביב לובמן; זלמן בן טובים; דוד ילין; יהודית הררי; נחמה פוחצ'בסקי.
פעילות ציבורית
טופול יזם ב-1967 את הקמת וראייטי ישראל, כיהן בה כנשיא כבוד עשרות שנים, ושימש שגריר בינלאומי של וראייטי העולמי.
טופול יזם, הקים והיה עד 2020 יו"ר מועצת המנהלים של "כפר נהר הירדן", כפר נופש לילדים החולים במחלות חשוכות מרפא הנמצא בגליל התחתון.
דעות ופעילות פוליטית
טופול אימץ השקפות פוליטיות ימניות מובהקות. היה מיודד מאוד עם האלוף רחבעם זאבי ותמך בדעותיו בנושאי מדיניות והתנחלות. בתפקידיו הצבאיים וגם כשר, צירף זאבי במשך שנים את טופול לסיורים רשמיים, רבים מהם בהתנחלויות. שבועיים לפני הירצחו הצטרף אליו טופול לביקור בנצרים ובמהלכו ביקשו המתנחלים משר התיירות לספק להם מתקני משחקים לחצר בית הספר ביישוב. זאבי הבטיח לסייע, אך לא הספיק. אחרי שנרצח ראה טופול בהבטחה צוואה שמחייבת אותו ותרם מכיסו כמה עשרות אלפי שקלים להקמת המתקנים. בנוסף, יזם הקמת אנדרטה גדולה לזכרו של רחבעם זאבי ביישוב, אותה עיצב הפסל אורי ליפשיץ.
בראיון בטלוויזיה התוודה טופול בשידור כי הוא נמצא ימינה מזאבי (גנדי) בדעותיו, וציין שידידו המנוח היה שמאלן לידו.
חיים אישיים
בעת שירותו בלהקת הנח"ל, פגש טופול את גליה לבית פינקלשטיין. בשנת 1956, לאחר שחרורם, הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. בנותיו, ענת ועדי המשיכו את דרכו במשחק, ובנו עומר הוא נטורופת. נכדתו היא השחקנית והמדבבת יהלי מרגלית טופול.
טופול נפטר בביתו בתל אביב ב-9 במרץ 2023, בגיל 87, לאחר שסבל זמן ממושך ממחלת אלצהיימר. נטמן בבית העלמין בקבוצת שילר.
פרסים והוקרה
250px|ממוזער|חיים טופול מתראיין לכתבה בעיתון דבר, 1969
שני פרסי גלובוס הזהב, על משחקו בסרטים "סאלח שבתי" ו"כנר על הגג".
פרס כינור דוד לשנת 1964.
מאי 2008 (ה'תשס"ח) - אות יקיר פסטיבל ישראל על תרומתו לתרבות הישראלית. האות הוענק לו במסגרת "הקול מן הסרטים" – מופע מחווה לשירי הסרטים הישראלים, שהתקיים בבריכת הסולטאן.
2014 – תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת בר-אילן.
חתן פרס ישראל לשנת ה'תשע"ה (2015) על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
2016 – אות יקיר העיר תל אביב-יפו.
2019 – פרס ירושלים של עיתון "בשבע"
2022 – העניק לו יושב ראש הכנסת מיקי לוי את פרס יושב ראש הכנסת על הקמת כפר נהר הירדן.
פילמוגרפיה חלקית
שמאל|ממוזער|250px|חיים טופול כסאלח שבתי – איור מעשה ידיו של חיים טופול
ממוזער|טופול, איש מילואים ביחידת דובר צה"ל, מקבל דרגת רס"ן מידי הדובר, תא"ל אפרים לפיד, וראש ענף קשרי ציבור, סא"ל אסנת מרדור, 1986
איי לייק מייק (1960)
עץ או פלסטיין (1962)
אלדורדו (1963)
סאלח שבתי (1964)
הטל צל ענק (1966)
ארבינקא (1967)
A Talent for Loving (1969)
לפני בוא החורף (1969) Before Winter Comes
התרנגול (1971)
The Going Up of David Lev (1971)
כנר על הגג (1971)
העין הציבורית (1972) The Public Eye – Follow Me
גלילאו (1975) Galileo
הבית ברח' גריבלדי (1979) House On Garibaldi St
The New Media Bible: Book Of Genesis (1979)
פלאש גורדון (1980)
לעינייך בלבד (1981)
רוחות מלחמה (1983)
רומן בהמשכים (1985)
קוויני (1987) Queenie
מלחמה וזיכרון (1988) War And Remembrance
האומנת (1998) Left Luggage
Time Elevator (1998)
Great People of the Bible (2003)
דיסקוגרפיה (רשימה חלקית)
לאורך הקריירה הארוכה של טופול, הוציא השחקן מספר אלבומים. חלקם הגדול הוקדש לסיפורי ילדים ("בימבו ובימבה", "יוסי וענת", "שוליית הקוסם") שהוקלטו ברשות השידור לתוכניות הרדיו השונות.
לצד תקליטים אלה הוציא טופול כמה תקליטים ותקליטונים שכללו בתוכם שירים ישראליים, שירי המחזמר "כנר על הגג" ושירי מלחמה:
סאלח שבתי – EP הכולל את השירים "לי ולך" ו"משיח הזקן".
ארבינקא – EP הכולל את שיר הנושא ואת השיר "מי בנה את תל - אביב".
טופול 68 – שירים עבריים שתורגמו כולם לאנגלית
טופול – במתכונת דומה לטופול 68
טופול שר שירי מלחמה – שירי מלחמה משל חנוך לוין, ברכט, נעמי שמר ועוד.
זהו טופול – מיטב השירים שביצע טופול בתוכניתו ב-BBC.
Topol's Israel
קישורים חיצוניים
גלעד אמיליו שנקר, בריאיון עם חיים טופול, בתוכנית "חי בסרט", הטלוויזיה החינוכית
יורם יובל, שיחת נפש עם חיים טופול, הטלוויזיה החינוכית, 9 בספטמבר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:מפיקים ישראלים
קטגוריה:מפיקי קולנוע ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (תל אביב)
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:חברי להקת בצל ירוק
קטגוריה:מועמדים ישראלים לפרס אוסקר
קטגוריה:מאיירים ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:מעצבי בולים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:זוכי פרס אמ"י
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:רבי-סרנים בצה"ל
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2016
קטגוריה:נדבנים ישראלים
קטגוריה:ישראלים זוכי פרסים בין-לאומיים
קטגוריה:אישים הקבורים בקיבוצים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023
קטגוריה:בוגרי הצופים הדתיים
קטגוריה:משמר דוד: אישים
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד | 2024-10-18T13:04:18 |
טוביה | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים תאופורים | 2024-06-15T08:43:43 |
הרפובליקה הצרפתית החמישית | הרפובליקה החמישית (בצרפתית: Cinquième République) היא התקופה החוקתית הרפובליקנית החמישית והנוכחית בהיסטוריה של המשטר הצרפתי. תחילת הרפובליקה בשנת 1958, בעקבות התמוטטות המשטר של הרפובליקה הצרפתית הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, ולא יכלה להתמודד עם המשבר באלג'יריה. הרפובליקה החמישית מבוססת על משטר חצי נשיאותי ריכוזי וחזק, ונראה שהצליחה להוביל את צרפת משנים של אי יציבות וממשלות מתחלפות, שאפיינו את הרפובליקה הצרפתית השלישית והרביעית אל משטר יציב ודמוקרטי, התואם, כפי שנראה, את התנאים בצרפת המודרנית.
רקע היסטורי – התמוטטות הרפובליקה הרביעית
מיום ייסודה (1946) סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו–סין הצרפתית" (כיום וייטנאם, לאוס וקמבודיה), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.
ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר במחאה כנגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי הגנרל שארל דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה הכריז ברדיו כי: "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית". דה גול עצמו היה אז בפרישה מרצון מן החיים הפוליטיים, בכפרו "קולומביי של שתי הכנסיות". על אף פרישתו היה נוכח מאוד בפוליטיקה הצרפתית, והעם כולו חיכה למוצא פיו.
שמאל|ממוזער|200px|שארל דה גול, מייסד הרפובליקה החמישית.
תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקבל את שלטון הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.
המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של המועצה (ראש הממשלה) של הרפובליקה הרביעית.
דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך, שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.
ב-28 בספטמבר 1958, משאל עם העניק רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגינאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גינאה למושבה הראשונה, שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר, ששילמו על כך תושבי גינאה היה הפסקתו לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.
שנות הביסוס של הרפובליקה החמישית
בבחירות, שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, ובדצמבר נבחר דה גול לנשיא ברוב של 78%. הוא הושבע לנשיא בינואר 1959.
דה גול האמין כי ניתן לפתור באמצעים צבאיים את המשבר באלג'יריה, אך לא ניתן יהיה להגן על אמצעים אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ותומכיהם בצרפת גופא, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא. המרידה השנייה הייתה מרד הגנרלים שהתרחש באפריל 1961, שבו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה - ה-OAS. במרץ 1962 דה גול הכריז על הפסקת אש באלג'יריה ומשאל עם הוביל להכרזה על עצמאות אלג'יריה ב-3 ביולי.
בספטמבר 1962 הוביל דה גול לשינוי חוקתי, שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. עד לתיקון זה נבחר הנשיא על ידי חבר אלקטורים, בדומה לנשיא ארצות הברית. לאחר התיקון, נבחר הנשיא באופן ישיר על ידי העם, בשיטת בחירה בת שני סיבובים.
הרפובליקה החמישית לאחר דה גול
ממוזער|שמאל|עמנואל מקרון, נשיא צרפת המכהן.
בשנת 1968 לאחר כעשר שנים בשלטון התעייפה החברה הצרפתית מן הגישה הריכוזית של דה גול. באירועי מאי 1968 התמרדו סטודנטים בדרישה לחירויות רבות יותר, ולסיום מלחמת וייטנאם (שצרפת לא הייתה מעורבת בה, אך ההתנגדות לה הייתה חלק מ"תרבות הנגד" הכלל עולמית בצרפת, אירופה וארצות הברית). המרידה לוותה בשביתות כלליות. דה גול הצליח לשלוט במצב, והבחירות ביוני 1968, השאירו רוב גוליסטי בפרלמנט, אך היה ברור אף לדה גול, כי משטרו הוא נחלת העבר. באפריל 1969 התפטר דה גול במפתיע, בעקבות כישלון במשאל, שנגע לסמכויות המחוזות בצרפת אל מול הממשלה המרכזית.
בעוד שצרפת ממשיכה להוקיר את ההיסטוריה העשירה שלה ואת עצמאותה, קושרים המנהיגים הצרפתים את עתידה של צרפת לקידומו והתפתחותו של האיחוד האירופי. במהלך נשיאותו של מיטראן הוא הדגיש את הצורך בשילוב אירופי ובאישרורה של אמנת מאסטריכט בדבר האיחוד הכלכלי והפוליטי של יבשת אירופה. העם הצרפתי אישר את האמנה ברוב דחוק בספטמבר 1992.
הנשיא ז'אק שיראק נכנס לתפקידו ב-17 במאי 1995 לאחר מערכת בחירות, שהתמקדה בצורך להילחם באבטלה. במהרה הוסבה תשומת הלב לצעדי הקיצוץ וההתייעלות, שהיה על צרפת לנקוט על מנת לעמוד בתנאים הנוקשים לאיחוד הכלכלי האירופי, אשר הותנו באמנת מאסטריכט.
במישור מדיניות החוץ נקט שיראק בקו תקיף ועצמאי, ועל אף שצרפת נטלה חלק פעיל בפעולות נאט"ו בבלקן בשנות התשעים, התנגד שיראק למלחמת עיראק ולמדיניותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש.
הנשיא ניקולא סרקוזי שנכנס לתפקידו ב-16 במאי 2007, נטה יותר לימין הפוליטי ורואה עצמו כנאו גוליסט. בתקופתו של סרקוזי הופשרו היחסים, שהיו קרירים קודם לכן, בין צרפת לארצות הברית וכן השתפרו היחסים בין צרפת למדינת ישראל. במישור הפנימי נטה סרקוזי לכלכלת שוק בנוסח אמריקאי, דבר שספג ביקורת בקרב תומכי מדיניות הרווחה הצרפתית. במאי 2012 לאחר קדנציה אחת בלבד, הפסיד סרקוזי בבחירות למועמד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית פרנסואה הולנד.
מאז 2017, נשיא צרפת הוא עמנואל מקרון ומפלגת השלטון היא הרפובליקה בתנועה!.
נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
שארל דה גול (גוליסט) (1958–1969).
ז'ורז' פומפידו (גוליסט) (1969–1974).
ואלרי ז'יסקר ד'אסטן (רפובליקאי עצמאי) (1974–1981).
פרנסואה מיטראן (סוציאליסט) (1981–1995).
ז'אק שיראק (נאו גוליסט) (1995–2007).
ניקולא סרקוזי (נאו גוליסט) (2007–2012).
פרנסואה הולנד (סוציאליסט) (2012–2017)
עמנואל מקרון (מרכז ליברלי) (2017–מכהן)
ראשי הממשלה ברפובליקה החמישית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-10-01T09:20:32 |
טוביה החולב | שמאל|ממוזער|250px|כריכת הספר טוביה החולב ביידיש, מוסקבה, 1947. הכתיב בהתאם לאיות היידי הסובייטי, הפונטי ונטול הרכיבים העבריים, ברוח הייבסקציה.
שמאל|ממוזער|250px|כרזת ההצגה טוביה החולב (התיאטרון היהודי קרקוב)
טוביה החולב (מיידיש: טֶבֿיֶה/טעוויע דער מילכיקער; תרגום מילולי: "טוביה העוסק במכירת מוצרי חלב") הוא גיבורו של רומן מאת הסופר שלום עליכם שנכתב ופורסם בהמשכים; הפרק הראשון שלו נכתב בשנת 1894. עלילות דמותו של טוביה החולב אף שימשו כבסיס למחזות ולמחזמר.
הרומן נפרש על גבי כמה שנים בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, והמרחב בו הוא מתקיים הוא תחום המושב ברוסיה, האזור בו חיו אז יהודי האימפריה. הרומן מתאר מציאות היסטורית עמוסת תהפוכות, שבה יהודים רבים נטשו את בתיהם וכפריהם והגרו למרחקים. רובם יצאו לאמריקה ולארצות אחרות באירופה.
חרף הרקע העגום של המציאות היהודית בזמנים קשים ודמותו הטראגית של טוביה, היצירה שופעת הומור יהודי עשיר במיטב המסורת של שלום עליכם.
עלילת הספר
טוביה הוא יהודי עני וקשה-יום, החי סמוך לכפר אנטבקה – עיירה יהודית טיפוסית בתחום המושב של האימפריה הרוסית בשלהי המאה ה-19. אנטבקה סמוכה ל"בויבריק", היא בויארקה, עיירה השוכנת עשרים ק"מ מדרום-מערב לקייב. טוביה עוסק בחליבה ובמכירת חלב, חמאה וגבינה לתושבי האזור. הוא מפרנס בדוחק את אשתו גולדה ואת שבע בנותיו - רק שש מהן נזכרות בשמן - צייטל, הודל, חוה, שפרינצע, ביילקע וטייבל. טוביה מתקשה להתמודד עם פער הדורות ועם שאיפותיהן של בנותיו. הבנות הבוגרות מעמידות אותו בפני התלבטות קשה: האם להשיא אותן באמצעות שידוך לגברים מבוססים ולתלמידי חכמים, או להתיר להן להינשא לאהובי לבן. את סיפוריו מתבל טוביה בפסוקים מן התורה, התלמוד, המשנה, המדרש והאגדה תוך יציקת משמעות חדשה ומשעשעת לפסוקים והתאמתם למסר אותו הוא רוצה להביע. חרף כל הצרות הפוקדות אותו – כלכליות, משפחתיות וקיומיות – טוביה מלא הומור ואופטימיות בזכות אמונתו באלוהים.
הבת הבכורה, צייטל, רוצה להינשא לאהוב לבה מוטל, חייט עני וצעיר. לעומת זאת, קצב אלמן ואמיד בשם לייזר וולף מנסה לשכנע את טוביה לתת לו להינשא לצייטל. טוביה נקרע בין שני הצדדים, מחד הוא רוצה שלבתו יהיה בעל עשיר שיוכל לפרנס אותה בכבוד, ומאידך הוא לא רוצה לאכזב את בתו שמאוהבת בחייט. לבסוף נכנע טוביה לדמעותיה של צייטל ומתיר לה להינשא למוטל החייט.
בתו השנייה של טוביה, הודיל, מתאהבת בסטודנט צעיר בשם פרצ'יק (ברוסית: פלפלון/ פלפלת) הדוגל במהפכנות ובסוציאליזם. הם חוששים שהשלטונות יאסרו את פרצ'יק ויגלו אותו ומתעקשים להינשא בהקדם, כדי שהודיל תוכל להצטרף אל בעלה במאסרו. זמן קצר לאחר מכן, פרצ'יק אכן נאסר על ידי השלטונות ונשלח לסיביר, ולאחר זמן מצטרפת אליו הודיל.
בתו השלישית של טוביה, חוה, מחליטה כאחיותיה להינשא לבחיר לבה - גוי אוקראיני נוצרי. הפעם טוביה לא מוותר על עקרונותיו ואוסר על בתו להינשא לאהוב לבה. חוה כתגובה בורחת מן הבית ונישאת לגוי בחשאי בכנסייה. מעתה מסרב טוביה להזכיר את שמה של בתו, יושב עליה שבעה ו"קורע קריעה" עליה, כשם שיש לעשות על אדם שמת.
בתו הרביעית, שפרינצע, מתאהבת בבן לאלמנה עשירה בשם אהרונצ'יק, ומטביעה את עצמה במים כאשר היא מגלה שהשידוך לא יכול להתממש.
בתו הקטנה, ביילקע, מתחתנת עם סוחר עשיר אותו היא לא אוהבת, שלבסוף יורד מנכסיו.
חיי משפחתו של טוביה בעיירה אנטבקה נגדעים כשמתקבל צו גירוש, המחייב את כל יהודי העיירה למכור תוך שלושה ימים את רכושם ובתיהם ולעזוב את העיירה. כשרואה חוה את מה שהגויים מבקשים לעשות ליהודים, היא מחליטה לחזור אל עמה ומשפחתה והיא מקבלת על עצמה חובת גלות יחד עם אביה.
עיבודים
תרגום הספר לעברית
שמאל|ממוזער|200px|שער הספר בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, תש"י
ב-1950 תורגם הספר מיידיש לעברית בידי י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם שתרגם את כל כתביו. בתרגום זה הספר נקרא "טוֹביה החולב".
ב-1983 תורגם הספר בידי בנימין הרשב בשם "טֶביֶה החלבן". הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
באותה שנה יצא לאור תרגום נוסף בשם "טוביה החלבן ובנותיו" מאת גניה בן שלום.
ב-2009 תורגם הספר מחדש לעברית בידי דן מירון, בשם "טֶביֶה החולב", הספר יצא לאור בהוצאת כתר.
מחזות
ב-1943 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "טוביה החולב" שכתב ועיבד יצחק דב ברקוביץ (חתנו של שלום עליכם) וביים ברוך צ'מרינסקי. ב-1959 הועלה המחזה מחדש. סה"כ הופיעה הצגה זו, על שתי הפקותיה, 275 פעמים.
+ דמות משתתפי ההצגה בישראל, 1943 משתתפי ההצגה בישראל, 1959 טוביה החולב יהושע ברטונוב / שמעון פינקל יהושע ברטונוב / שמעון פינקל גולדה אינה גובינסקה / תמימה יודלביץ תמרה רובינס / תמימה יודלביץ צייטל תמרה רובינס, בת עמי אלישיב-פינקל פנינה פרח חווה חנה רובינא / חנה'לה הנדלר חנה'לה הנדלר / מרים זוהר / דליה פרידלנד שלמה אברהם ניניו אברהם ניניו שיינדל שושנה דואר דליה פרידלנד / ש. קפלן מיקיטה גאלאגן מנחם בנימיני / דוד ורדי מנחם בנימיני טיקלה אלה ברגלס אלישבע מיכאלי פידיה רפאל קלצ'קין א. כהן אבא אלכסי אהרן מסקין / ארי קוטאי ארי קוטאי / שמואל רודנסקי זקן מחוז הכפר חיים אמיתי פסח גוטמרק
ב-1953 כתב ארנולד פרל, מחזאי יהודי אמריקאי, מחזה באנגלית בשם "עולמו של שלום עליכם" ובו היו שלושה מערכונים, לאו דווקא של שלום-עליכם. כעבור חמש שנים, ב-16 בספטמבר 1957, הועלה בתיאטרון קארנגי בניו-יורק מחזה בשם "טביה ובנותיו", שגם אותו כתב פרל, והפעם בעקבות "טוביה החולב". הבמאי היה הווארד דה סילבה.
ב-1961 עלתה הפקה בשם "טוביה ושבע בנותיו", של התיאטרון היידי בניו יורק, בכיכובו של יוסף בולוף, שגם הופיעה בישראל באולם "הבימה".
העיבוד הידוע ביותר הוא העיבוד למחזמר "כנר על הגג" על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין. המחזה הועלה בברודוויי לראשונה בשנת 1964, ומאוחר יותר עובד לסרט בכיכובו של חיים טופול. העלילה המתוארת במחזה ובסרט שונה בפרטים רבים מהעלילה המקורית שכתב שלום עליכם.
בשנת 1989 עיבד המחזאי היהודי-רוסי גריגורי גורין את סיפורי טוביה החולב למחזה בשם Поминальная молитва (תפילת אשכבה/"יזכור"), אשר ב-1991 תורגם לעברית תחת השם "תפילה" על ידי רבקה משולח, ועלה ב בכיכובם של אירינה סלזניובה ומיכאיל קוזקוב. המחזה הוצג בטלוויזיה הרוסית בשנת 1993. המחזה Поминальная молитва ("תפילה") עובד לסרט קולנוע בשנת 2017 על ידי הקולנוען ולדימיר לרט תחת השם שלום לביתך! (באוקראינית: !Мир Вашому дому).
ב-2002 העלה תיאטרון יידישפיל את ההצגה "טוביה החלבן" (טביה דער מילכיקער) בבימוי יון לוצ'יאן. את טוביה גילם שמואל עצמון, ובהצגה שיחקו טרייסי אברמוביץ', אנאבלה יעקב, ישראל טרייסטמן, גדי יגיל, הלנה ירלובה, אריק כץ, לואיס מינסס, קרול מרקוביץ, גרא סנדלר, ענת עצמון, אירמה סטפנוב, קונסטנטין סלפוחין, אורי קובלסקי ואנדריי קשקר. בתפקיד הילדים: אור גרא, שיר רדומי, דנה בן דור.
בשנת 2018, הכוריאוגרף הרוסי יגור מנישקוב העלה יחד עם בלט ירושלים עיבוד לבלט של סיפורי טוביה החולב והמחזמר "כנר על הגג", הנושא את השם "כנר על הגג". היצירה הועלתה כמופע העשור להקמת הלהקה. היצירה מכילה קטעי פסקול מהסרט "כנר על הגג", כמו גם יצירות של המלחינים היהודים גרשווין, ברנשטיין ושניטקה. העיבוד מתמקד בסיפוריהן של צייטל וחוה בלבד, וגולדה, אשתו של טוביה, אינה נראית בתמונה. לכנר בעיבוד זה יש תפקיד רחב יותר, והוא משמש לעיתים כבן-זוגו לריקוד של טוביה, כמו גם תופס את מקומה של פרומה-שרה בחלום הבלהות של טוביה. בניגוד למחזמר, יצירת הבלט מכילה ברקע גם את דמויותיהם של אהרונצ'יק, בחיר לבה של שפרינצע, בתו הרביעית של טוביה, ואת בן זוגה של ביילקע, בתו החמישית. המופע מציג את חמש בנותיו של טוביה בגיל מתאים לנישואים, כפי שכל אחת הופיעה בסיפורה ב"טוביה החולב". סוף המופע מתכתב עם הסוף שהוצג ב"כנר על הגג", אם כי חוה נותרת עם פיידקה באנטבקה.
סרטים
טקסט=שמואל רודנסקי משחק בסרט 'טוביה החלבן ושבע בנותיו', 2 בינואר 1967. צלם- דן הדני. מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|שמואל רודנסקי משחק בסרט 'טוביה החלבן ושבע בנותיו', 2 בינואר 1967. צלם- דן הדני. מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.טוביה (ידוע גם כטוביה החולב) הוא גם שמו של סרט ביידיש משנת 1939 המבוסס על סיפורו של שלום עליכם.
עיבוד נוסף לסיפור הוא הסרט "טוביה ושבע בנותיו" (1968) בבימויו של מנחם גולן.
מהדורות
יידיש
טביה דער מילכיקער: אויסגאבע פאר שול און היים, הוצאת אלטער ראזענטאל-פאנד, 1961.
טביה דער מילכיקער, הוצאת יוסף ליפשיץ-פאנד, 1966
עברית
טוביה החולב, תרגום י.ד. ברקוביץ, הוצאת השחר, (1913).
טוביה החולב, תרגום י. ד. ברקוביץ, הוצאת דביר, 1939.
טוּביה החלבן, תרגום א. אהרוני, הוצאת אל"ף, 1982.
טוביה החלבן ובנותיו, תרגום גניה בנשלום, הוצאת ג. בנשלום, 1983.
טֶביֶה החלבן ומונולוגים, תרגום מיידיש ואחרית דבר: ה. בנימין (בנימין הרשב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.
כתבי שלום עליכם; טוביה החלבן, הוצאת ספרית פועלים
טוביה החלבן; סנדר בלאנק; סטמפניו, הוצאת ספרית פועלים, 1997. עם רישומים מאת יוסל ברגנר
טֶביֶה החולב (השלם), תרגם מיידיש והוסיף הערות ואחרית דבר: דן מירון, הוצאת כתר ספרים, 2009 (251 עמודים)
ראו גם
כנר על הגג
טוביה ושבע בנותיו
טוביה החולב (סרט, 1939)
קישורים חיצוניים
קישורים לסריקות המלאות של הספר
טֶביֶה החלבן ומונולוגים, תרגום מיידיש ואחרית דבר: ה. בנימין (בנימין הרשב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
כתבות
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי שלום עליכם
קטגוריה:ספרי הומור וקומדיה
קטגוריה:ספרות יידיש
קטגוריה:ספרות יהודית
קטגוריה:סרטים ביידיש
קטגוריה:ספרי 1894
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:דמויות בפולקלור היהודי | 2024-10-07T15:05:54 |
מצוק ההעתקים | שמאל|ממוזער|180px
שמאל|ממוזער|180px
מְצוּק ההעתקים הוא רצף של צוקים המצוי בשולים המערביים של בקע ים המלח – חלק הבקע הסורי־אפריקני המשתרע מדרום טורקיה ועד לדרום מפרץ אילת. המצוק עובר מרכס רמים בצפון, דרך בקעת הירדן ועד מצוקי הרי אילת. מצוק ההעתקים מתבטא במיוחד בקצה המזרחי של מדבר יהודה, ממערב לים המלח.
לרוב אורכו של מצוק ההעתקים ובמקביל לו, מצוי מצוק נוסף, רובו בשטח מדינת ירדן, ובאופן חלקי, גם בשטח מדינת ישראל, באזור הגולן. הטופוגרפיה של המצוק המזרחי הופכת אותו למאפיין גאוגרפי בולט כמעט לכל אורכו, בניגוד למצוק המערבי, הישראלי, הבולט בעיקר באזור מדבר יהודה.
המצוק נוצר יחד עם הבקע הסורי־אפריקני כתוצאה מתנועותיהם של הלוח הערבי ממזרח והלוח האפריקאי ממערב, ואשר התרחקותם זה מזה יצרה את השבר כולו.
גובהו המרבי של המצוק במדבר יהודה הוא 270 מטר מעל פני הים (מעל נחל קדם) וגובהו המינימלי 50 מטר מתחת לפני הים (מעל נחל קדרון). הפרש הגבהים בין ראש המצוק לבסיסו נע בין 250 ל־670 מטר. השיפוע חד מאוד. השיפוע המרבי הוא בן 73 מעלות (מעל נחל חצצון), והמינימלי 27 מעלות (באזור נחל רחף).
במרץ 2024 פורסם כי נמצא במצוק ההעתקים מטבע מתקופת מרד בר כוכבא.
המצוק קיבל את שמו מסדרת ההעתקים שיצרה אותו.
ראו גם
טקטוניקת הלוחות
הלוח הערבי
הלוח האפריקאי
הבקע הסורי-אפריקני
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: גאולוגיה
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה
קטגוריה:מצוקים
קטגוריה:העתקים | 2024-03-18T15:36:09 |
הרפובליקה הצרפתית הרביעית | הרפובליקה הצרפתית הרביעית היא כינוי לתקופה בהיסטוריה של צרפת בין השנים 1946 ל-1958 בהן נשלטה צרפת על פי חוקה שכונתה "חוקת הרפובליקה הרביעית", שהתקבלה ב-13 באוקטובר 1946. במובנים רבים הייתה רפובליקה זו המשך לרפובליקה השלישית שהתמוטטה בתבוסה צבאית במהלך מלחמת העולם השנייה, וסבלה מאותן בעיות.
תקופת הרפובליקה הרביעית אופיינה בצמיחה כלכלית, ובניין הכלכלה והתעשייה הלאומית בצרפת לאחר ההרס של תקופת המלחמה. אוכלוסיית המדינה גדלה, התעשייה עברה מודרניזציה, וניכרה עלייה ברמת החיים. כן התאפיינה התקופה בתיקונים סוציאליים מהותיים, ובהנהגת מדיניות רווחה. צרפת נטלה חלק בתהליכי האיחוד של יבשת אירופה, ששינו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 את פני היבשת.
עם זאת, נותר המשטר בלתי יציב מבחינה פוליטית, על אף ניסיונות לחזק את הרשות המבצעת כחלק מלקחי התמוטטות הרפובליקה השלישית. אך חוסר היציבות נותר, ואף החמיר בשל משברי מדיניות החוץ ותהליכי הדה-קולוניזציה, ששיאם השלילי במעורבות צרפת במלחמת העצמאות האלג'יראית. בתקופה של עשר שנים החליפה הרפובליקה 20 ממשלות, ואף ממשלה לא הצליחה ליישם את עיקרי מדיניותה, ולהכריע הכרעות חשובות וארוכת טווח בנושאים עקרוניים. כתוצאה מכך התמוטטה הרפובליקה בתהליך שהוביל בתחילה לעלייתו לשלטון של הגנרל שארל דה גול ב-1958, באופן שנתפס על ידי רבים כבלתי חוקתי, ולאחריו לאימוץ חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית ב-1959.
הקמת הרפובליקה הצרפתית הרביעית
לאחר שחרור צרפת במלחמת העולם השנייה, והתמוטטות משטר צרפת של וישי הוקמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית. במצב בו רוב הממסד הפוליטי הוכתם בשיתוף פעולה עם האויב במסגרת שלטון וישי, הפכו הגוליזם והקומוניזם לשני הכוחות הפוליטיים הפופולריים בצרפת.
שארל דה גול עמד בראש הממשלה הזמנית בין 1944 ל-1946, ובשלב זה נבחנו הצעות לחוקה חדשה שתועמד למשאל עם. דה גול תמך במשטר נשיאותי והתנגד ל"משטר המפלגות". כאשר התברר לו כי הוויכוח התחוקתי נוטה כנגדו, החליט כי לא יוכל לשמש בכל תפקיד במסגרת החדשה המתגבשת ובמילותיו "בטוח הייתי שאם אשאר בתוך המשטר הקם והולך לא אוכל להכתיר את השקפותי בניצחון אף לא להחזיק בהן". בינואר 1946 הודיע על פרישתו, והוחלף בפליקס גואן, איש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בסופו של דבר תמכו רק הסוציאליסטים והקומוניסטים בחוקה המוצעת, שהייתה מבוססת על ממשלה הנסמכת על בית אחד, הבוחר בראש ממשלה על בסיס סיעתי. במשאל עם שהתקיים ב-5 במאי 1946 נדחתה ההצעה ברוב קטן.
ביוני 1946 נבחרה אספה לאומית חדשה, בה הייתה הסיעה הדומיננטית סיעת ה-MRP, התנועה הרפובליקנית העממית, מפלגה נוצרית דמוקרטית בעלת נטייה קתולית, כאשר ל"ברית שלוש המפלגות" של הקתולים, הסוציאליסטים והקומוניסטים רוב מוחלט, כשהם דוחקים אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. ז'ורז' בידו, ראש הממשלה החדש, הביא לעיבוד חוקה חדשה, שהייתה דומה מאוד לחוקת הרפובליקה השלישית, והתבססה על פרלמנט בן שני בתים, בו עיקר הכוח הפוליטי נמצא בידי "נשיא האספה" (הוא ראש הממשלה) ולצידו מכהן נשיא בעל סמכויות סמליות בעיקרן. החוקה התקבלה ברוב קטן במשאל עם שנערך ב-13 באוקטובר 1946. האספה הלאומית החדשה, שנבחרה ב-10 בנובמבר 1946, הביאה להמשך שליטת ברית שלוש המפלגות - הקתולים, הקומוניסטים והסוציאליסטים, שביחד זכו לרוב מוחלט, ודחקו אל הצד גורמים רדיקלים ושמרנים. בין דצמבר 1946 לינואר 1947 כיהן לאון בלום כראש ממשלה לתקופה קצרה. לאחר הבחירות לנשיאות נבחר וינסן אוריו לנשיא הרפובליקה, ובלום התפטר ופינה את מקומו לפול רמדיה שכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה הרביעית.
כישלון הניסיון הפרלמנטרי ברפובליקה הרביעית
כוונת מנסחי החוקה הייתה ליצור מערכת חוקתית רציונלית, שבה השרים יהיו אחראים כלפי גוף מחוקק, האספה הלאומית, אך ננקטו אמצעים לחיזוק כוחו של נשיא האספה שעמד בראש הקבינט. המטרה הייתה ליצור מעין פשרה בין המשטר הנשיאותי והמשטר הפרלמנטרי.
על פי החוקה נשיא המועצה היה ראש הרשות המבצעת. נשיא צרפת שנבחר על ידי הפרלמנט ו"מועצת הרפובליקה" שימש בתפקיד סמלי, ואישר את כהונת נשיא המועצה לאחר שזה נבחר בפרלמנט. נשיא המועצה היה היחיד שבכוחו לקרוא להצעת אמון לממשלה בפרלמנט, ואם רוב מוחלט של חברי הפרלמנט הצביע אי אמון, הייתה הממשלה מתפזרת.
עם זאת, אמצעים אלו לרציונליזציה של ההליך הפוליטי לא פעלו. ובמשך כל שנות קיומה סבלה הרפובליקה הרביעית מאי יציבות שלטונית, וממשלות התחלפו מדי מספר חודשים. התפרקות "ברית שלוש המפלגות" ב-1947, כאשר הקומוניסטים עזבו את הקואליציה, האופוזיציה הגוליסטית, ושיטת הייצוג היחסי לא איפשרו יציבות מיניסטריאלית. הקמת הקואליציה הייתה לרוב מעשה טלאים של מפלגות שפעלו מאינטרסים אד הוק, ברשת של שאיפות אישיות ופוליטיות מנוגדות. הזעזועים בעקבות התמוטטות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ששיאם במלחמת העצמאות האלג'יראית תרמו והאיצו את חוסר היציבות החוקתי.
לאחר פרישת הקומוניסטים מן הממשלה עלה רעיון "הכוח השלישי", של ממשלות המתבססות על גורמים פוליטיים בספקטרום שאינו כולל את הקומוניסטים משמאל ואת הגוליסטים מימין. רעיון זה הביא למעשה לשלטון סיעות הקתולים בתמיכת המפלגות הרדיקליות הקטנות, כאשר הסוציאליסטים משחקים תפקיד משני, ממשלות שאף הן נטו להתפרק כעבור זמן קצר. מ-1952 עד 1954 משלו ממשלות ימין מובהקות, שדיכאו את ארגוני העובדים ואת הקומוניסטים ובמאבק הבין גושי נקטו בעמדות פרו אמריקאיות מובהקות. ניסיון שונה הייתה ממשלתו של פייר מנדס פראנס שנתמכה גם על ידי הסוציאליסטים והקומוניסטים ושלטה בין יוני 1954 לפברואר 1955. לאחר נפילת ממשלה זו, ותקופה קצרה של שלטון ממשלת המרכז של אדגר פור עלו לשלטון ממשלות שמאל, שמשלו בין 1956 ל-1958.
אחדות אירופית
יצירת קהילת הפחם והפלדה האירופית הוצעה לראשונה על ידי שר החוץ הצרפתי רובר שומאן והכלכלן ז'אן מונה ב-9 במאי 1950 כדרך למנוע מלחמה עתידית בין צרפת לגרמניה. על אף שבריטניה הוזמנה להצטרף, ממשלת הלייבור לא הצטרפה ליוזמה. "אמנת פריז" שנחתמה ב-1951 איחדה את תעשיות הפחם והפלדה של צרפת, איטליה, שלוש מדינות בנלוקס וגרמניה המערבית. הצלחתה של קהילה זו הביאה לחתימתו של הסכם רומא בשנת 1957 שהיה תחילתו של השוק האירופי המשותף, שיהפוך בשנת 1993 לאיחוד האירופי. בהתפתחות זו הייתה לממשלות הרפובליקה הרביעית תפקיד חשוב.
דה-קולוניזציה וסופה של הרפובליקה הרביעית
מלחמת העצמאות האלג'יראית החלה לאחר כישלונה של צרפת במלחמת הודו-סין הראשונה. תהליכי הדה-קולוניזציה הביאו לדרישות לעצמאות במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, מושבות צרפת בצפון אפריקה, שהיו מאוכלסות במתיישבים צרפתים. בתחילה נקטו ממשלות הרפובליקה הרביעית בצעדים תקיפים נגד המורדים באלג'יריה, והצליחו להכיל את המרידה, אך בסופו של דבר הביא המרד לפילוג בעם, ובעוד שהכוחות הצרפתים הצליחו בצעדים הצבאיים לדכא את המרד, העלה חלק גדול מן הציבור שאלות מוסריות ואחרות באשר לצעדים שננקטו, ולאפשרות להחזיק לטווח הארוך במושבות בניגוד לרצונן.
במאי 1958 הציע ראש הממשלה הנבחר פייר פלימלן, איש המפלגה הקתולית, לשאת ולתת עם הלאומנים האלג'ירים. אנשי הימין בצבא הצרפתי בראשות הגנרל ז'אק מאסו תפסו את השלטון בעיר אלג'יר ואיימו להתקיף את פריז אם לא יועמד הגנרל דה גול בראשות הרפובליקה. משהסתבר כי הציבור אינו מוכן להגן על הרפובליקה מפני המורדים, פנו ראשי הרפובליקה אל הגנרל דה גול, שהסכים להרכיב ממשלה, וזאת בתנאי שתתקבל חוקה חדשה שתבסס משטר נשיאותי. לאחר קבלת השלטון על ידי דה גול ב-1 ביוני 1958 באה אל קיצה הרפובליקה הרביעית. לאחר קבלת החוקה שהציע דה גול, ב-28 בספטמבר 1958, החלה תקופת הרפובליקה הצרפתית החמישית.
יחסי הרפובליקה הרביעית עם ישראל
שמאל|ממוזער|250px|מוריס בורז'ס-מונורי בפגישה עם לוי אשכול בשנת 1958
יחסי הרפובליקה הרביעית עם ישראל היו יחסים של בעלות ברית אסטרטגיות. הרפובליקה הרביעית קיימה עם ישראל יחסים ביטחוניים הדוקים, והיה ביניהם שיתוף פעולה אסטרטגי שהגיע לשיאו במלחמת סואץ. עד לשנת 1954 חיפשה ישראל את ידידותה של צרפת, כאשר ארצות הברית סירבה למכור לה נשק, ופניה לבריטניה הייתה בלתי אפשרית בשל משקעי העבר. מעורבותה של צרפת במלחמת העצמאות האלג'ירית הובילה אותה לעימות עם העולם הערבי, שהפך להיות חריף יותר עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר. בתקופה זו נראה היה איחוד אינטרסים בין ישראל שחששה מן הנאצריזם, ובין צרפת. על אף התנגדות משרד החוץ הצרפתי, יצרו בכירים במשרד ההגנה קשרים טובים עם ישראל, ועסקאות הנשק הראשונות מומשו בתחילת שנת 1954.
אמצעי הלחימה הצרפתיים איפשרו לישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית. ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה. בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל.
במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפריז הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963.
ראשי הממשלה ברפובליקה הרביעית
שם תאריך תחילת כהונה מפלגה פול רמדיה 22 בפברואר 1947 SFIO רובר שומאן 24 בנובמבר 1947 MRP אנדרה מארי 26 ביולי 1948 המפלגה הרדיקלית רובר שומאן 5 בספטמבר 1948 MRP אנרי קיי 11 בספטמבר 1948 המפלגה הרדיקלית ז'ורז' בידו 28 באוקטובר 1949 MRP אנרי קיי 2 ביולי 1950 המפלגה הרדיקלית רנה פלוון 12 ביולי 1950 UDSR אנרי קיי 10 במרץ 1951 המפלגה הרדיקלית רנה פלוון 11 באוגוסט 1951 UDSR
אדגר פור 20 בינואר 1952 המפלגה הרדיקלית אנטואן פינאי 8 במרץ 1952 CNIP רנה מאייר 8 בינואר 1953 המפלגה הרדיקלית ז'וזף לניאל 27 ביוני 1953 CNIP פייר מנדס פראנס 18 ביוני 1954 המפלגה הרדיקלית אדגר פור 23 בפברואר 1955 המפלגה הרדיקלית גי מולה 31 בינואר 1956 SFIO מוריס בורז'ס מונורי 12 ביוני 1957 המפלגה הרדיקלית פליקס גאיאר 6 בנובמבר 1957 המפלגה הרדיקלית פייר פלימלן 13 במאי 1958 MRP שארל דה גול 1 ביוני 1958 UNR
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-08-30T10:52:21 |
יצחק טבנקין | יצחק טַבֶּנְקִין (בכתיב יידי: טאַבענקין; 8 בינואר 1887 – 6 ביולי 1971) היה מנהיג ציוני, סוציאליסט, מאבות התנועה הקיבוצית, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד וחבר הכנסת.
תולדות חייו
300px|ממוזער|שמאל|קבוצה של פועלי ציון מוורשה בשנת 1905. עומדים, מימין לשמאל: אליעזר סלוצקין ויצחק טבנקין. יושבים, מימין לשמאל: מכס, חוה טבנקין (אשתו של יצחק טבנקין), יוסף זלצמן ואלקנה הורוביץ
ממוזער|טקסט=טבנקין בעת חגיגות חמישים שנה להסתדרות, 1969, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|טבנקין בעת חגיגות חמישים שנה לההסתדרות, 1969, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
טבנקין נולד בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בלארוס). הוא למד בחדר, אך בהמשך רכש גם השכלה כללית. בהמשך עבר לפולין, וסייע לייסד בה את ארגון "פועלי ציון".
בשנת 1911 עלה לארץ ישראל ותמך בהתלהבות בהתיישבות חקלאית. עבד כחקלאי בחוות החקלאיות מרחביה וכפר אוריה. בנובמבר 1913 עבד כשומר ברחובות. בעקבות רצח חברו יוסף זלצמן עבר למלא את מקומו בחוות כנרת ונמנה עם מייסדי קבוצת כנרת. בהמשך הצטרף לארגון "השומר".
ב-1921 הצטרף לגדוד העבודה, ובאותה שנה נמנה עם גרעין ההקמה של קיבוץ עין חרוד. בעקבות הסכסוך שפרץ בשנת 1923 בין טבנקין לבין מנהיגי הגדוד, נפרד משק עין חרוד מהגדוד והפך לגרעינו של הקיבוץ המאוחד. טבנקין חי בעין חרוד עד למותו.
טבנקין היה בין האישים המרכזיים בקבוצת "הבלתי מפלגתיים" שבראשות ברל כצנלסון ונמנה עם מייסדי אחדות העבודה (שקמה כאיחוד בין פועלי ציון וקבוצת "הבלתי מפלגתיים"). כאשר נוסדה מפא"י ב-1930 מאיחוד של "אחדות העבודה" עם הפועל הצעיר, הצטרף אליה גם טבנקין ונמנה עם ראשיה. לימים נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין רוב אנשי מפא"י על רקע תפקידו של הקיבוץ והיחס למשטר בברית המועצות, שטבנקין תמך בו, ועל רקע הניסיונות של בן-גוריון וברל כצנלסון לאיחוד הקיבוץ המאוחד, שטבנקין עמד בראשו, עם חבר הקבוצות. תמיכתו הבלתי מסויגת של טבנקין בברית המועצות הגבירה את חילוקי דעות במפא"י והובילה לפילוג מפא"י ב-1942, ולפרישת טבנקין והקיבוץ המאוחד בשנת 1944 בראש "סיעה ב'" והקמת התנועה לאחדות העבודה. במושב השני של מועצת מפא"י בירושלים במרץ 1944, דיבר טבנקין על שלמות הארץ ונגד תומכי רעיון החלוקה: "ארץ־ישראל על שני עברי־הירדן!... ההתיישבות שלנו חשובה ממדינה. ממנה תהיה מדינה".
אחרי שהבריטים הפסיקו לממן את הפלמ"ח, יזם טבנקין את הסדר הפלמ"ח עם הקיבוצים, ובכך הציל למעשה את הפלמ"ח, שמעט אחר כך היה הכח המרכזי במלחמת העצמאות.
טבנקין נמנה עם ראשי מפ"ם ב-1948 עד פילוגה ב-1954, אז עבר להנהיג את "אחדות העבודה - פועלי ציון". היה חבר הכנסת בכנסת הראשונה ובכנסת השלישית.
לאחר מלחמת ששת הימים, היה מאבותיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא פרסם נאומים ומאמרים שרבים מהם עוסקים ברעיונות תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית וכן בארץ ישראל. כמו כן היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
משפחתו
אשתו הראשונה של טבנקין היא חוה סטאשבסקי. היו להם ארבעה ילדים: המשורר משה טבנקין, יוסף (יוספ'לה) טבנקין, שהיה ממפקדי הפלמ"ח, חנה טבנקין, אדריכלית במקצועה, והצעיר אהוביה טבנקין, שהיה פעיל למען ארץ ישראל השלמה. לאחר פטירת אשתו הראשונה נישא בשנית לחברתו חומה חיות, חלוצה מהעיר קובל, מרכזת ענייני התרבות וההסברה בקיבוץ המאוחד, אותה הכיר עוד בשנות ה-30.
נפטר ב-6 ביולי 1971 ונקבר בבית הקברות בקיבוצו.
הנצחה
המושב ייט"ב בבקעת הירדן נקרא על שמו (יד יצחק טבנקין). השם ייט"ב היה הצעה של יהושע גבעוני, חבר של משפחת טבנקין.
כמו כן, נקראים על שמו מכון המחקר יד טבנקין, רחוב בחיפה, רחוב העובר בשטחי רמת גן וגבעתיים, רחוב בקריית ארבע, ורחוב בשכונת נווה יעקב בירושלים.ורחוב בשיכון דן בתל אביב.
ב-2022 יצא לאור הספר "הספר האדום" שכתב אסף ענברי. הספר מתמקד, באופן ספרותי, באישיותם ובהתפתחותם הרעיונית של טבנקין, לצד מאיר יערי, יעקב חזן ומשה סנה, מנהיגי השמאל במדינת ישראל בעשורים הראשונים לתקומתה.
כתביו
לשאלות ההסתדרות, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ב-1941.
להתגייסות ולהגנה: אחדותינו הגורלית ההתגוננות ברשות עצמנו לנוכח הסכנה, לפועלי תל אביב, עין חרוד: דפוס הקיבוץ המאוחד, תש"ב.
המדינה העברית והדרך אליה: דברים בשאלת חלוקת הארץ, [עין חרוד]: הקיבוץ המאוחד, תש"ד-1944.
לאור התמורות, תל אביב: מפלגת הפועלים המאוחדת, 1948.
בשאלות המפלגה, [תל אביב: מפלגת הפועלים המאוחדת, תשי"א].
החברה הקיבוצית, [תל אביב], הקיבוץ המאוחד, תשי"ד-1954.
על דרך הקיבוץ המאוחד ועל עקרונות הקומונה, [אפעל]: יד טבנקין, תשל"ד.
אין לאן לסגת, [תל אביב]: למרחב והמרכז הסמינריוני של הקיבוץ המאוחד באפעל, [1967].
דברים כרך א', כרך ב', כרך ג', כרך ד', כרך ה', כרך ו', כרך ז', (התקין והביא לבית הדפוס אריה פיאלקוב; שבעה כרכים של מאמרים), תל אביב, יד טבנקין, הקיבוץ המאוחד, 1967–1985. באדיבות יד טבנקין
בדרכי השליחות: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותנועת הפועלים (כונס והותקן בידי אברהם תרשיש ואריה פיאלקוב), [תל אביב]: תרבות וחינוך, [1969].
לקח ששת הימים: ישובה של ארץ בלתי-מחולקת, [תל אביב]: הקיבוץ המאוחד - תרבות וחינוך, תש"ל-1970.
ההתיישבות - מהות ודרך, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.
ביידיש
יצחק טאבענקין, וואס באדייט די צעטיילונג פון ארץ ישראל?, ורשה: החלוץ, 1937.
וועגן און אומוועגן, [פריז]: הסתדרות נוער עולמית דרור החלוץ הצעיר - המזכירות לארצות אירופה, [תש"ח-1947].
לקריאה נוספת
אורי ברנר, יצחק טבנקין ב"הגנה": עד 1924, עריכה: אריה פיאלקוב, רמת אפעל: יד טבנקין, 1976. באדיבות יד טבנקין
אריה פיאלקוב, יוסק'ה רינוביץ', יצחק טבנקין - פרקי חיים, האיש ופעלו, חברים ותלמידים מספרים סוגיות במשנתו, הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין, 1982, באדיבות יד טבנקין
מתתיהו מינץ, חבר ויריב: יצחק טבנקין במפלגת פועלי-ציון 1912-1905, יד טבנקין, 1986
ברוך כנרי, לשאת את עמם: ההגשמה, השליחות והדימוי העצמי של הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ המאוחד, 1989.
אייל כפכפי, אמת או אמונה: טבנקין מחנך חלוצים, יד יצחק בן צבי, 1992.
ברוך כנרי, טבנקין בארץ ישראל, יד טבנקין, 2003
יעקב צור, מן הים עד המדבר: טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ, יד טבנקין ויד יצחק בן צבי, 2015
אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2022.
קישורים חיצוניים
אריה פיאלקוב, עם טבנקין בעריכת כתביו, מבפנים, ל"ד, אפריל-אוקטובר 1972, עמ' 274-273
אריה פיאלקוב, מגמת האחדות במשנתו של טבנקין, עיונים
מוטי גולני ויעקב צור, , אוניברסיטת חיפה
קובי דנה, יצחק טבנקין: עיונים בכתביו - הציונות החלוצית, מגזין אימגו
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:פעילים ציונים בפולין
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
יצחק
קטגוריה:עין חרוד מאוחד: אישים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:אישים הקבורים בעין חרוד מאוחד
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1971
קטגוריה:עין חרוד: חברי הכנסת | 2024-08-01T05:01:54 |
קיטור | שמאל|ממוזער |250px|קטר קיטור
קיטור הוא אדי מים – גז חסר צבע, אשר בתנאים סטנדרטיים של טמפרטורה ולחץ, צפיפותו נמוכה פי 1,600 בערך מצפיפותם של מים במצב צבירה נוזלי.
שני המצבים של הקיטור
בהנדסה מתייחסים לקיטור בשני מצבים:
קיטור רווי
קיטור רווי הוא אדי מים בשיווי משקל כימי עם מים נוזליים. בקיטור רווי יש יחס חד-ערכי בין הלחץ לבין הטמפרטורה, הנקבע מתוך שיווי המשקל של המים בין גז ונוזל. כלומר, אם ידוע לחץ הקיטור הרווי, ניתן לדעת מה הטמפרטורה שלו, ולהפך. כדי למצוא את לחץ הקיטור המתאים לטמפרטורה, או את הטמפרטורה המתאימה ללחץ הקיטור, משתמשים בטבלאות קיטור המכילות את המידע הדרוש.
קיטור שחון
קיטור שחון ("יבש") הוא קיטור שהטמפרטורה שלו גבוהה מהטמפרטורה המתאימה ללחץ שלו על-פי טבלאות הקיטור, או – באופן שקול – שהלחץ שלו קטן מהלחץ המתאים לטמפרטורה שבה הוא נמצא. קיטור שחון נוצר כאשר קיטור רווי בא במגע עם משטח בטמפרטורה גבוהה, ועשוי להגיע לטמפרטורות של מאות מעלות צלזיוס.
שימושים
אדי מים מכונים קיטור בעיקר בהקשרים הנדסיים ומכניים.
השימושים העיקריים בקיטור הם:
מנוע קיטור – מכונה המנצלת את הלחץ שהאדים מפעילים כדי להניע בוכנה המחובר לגל ארכובה אשר מחובר בקצהו למכונה אחרת ומייצר עבודה מכנית.
טורבינת קיטור – מכונה המנצלת את הלחץ שהאדים מפעילים על-מנת לסובב טורבינה, ובכך לייצר עבודה מכנית.
קיטור משמש גם לניקיון בתים ומנועי מכוניות בעזרת מכונות שטיפה בלחץ וחום גבוהים.
אדי מים בלחץ נמוך משמשים בשימושים בריאותיים שונים: בסאונה ובאינהלציה.
קיטור משמש גם לחיטוי וסטריליזציה של מוצרי רפואה ומזון. בתעשיית המזון הוא משמש גם לבישול, אפילו ביתי.
מגהץ קיטור – האדים משמשים להרפיית הקשרים הכימיים הפנימיים בכותנה.
שימושים אחרים בקיטור
לאדי מים בצפיפות נמוכה זו ישנם שימושים שונים.בהקשרים מכניים והנדסיים מנוע העשוי מאדי מים בלחץ משמש גם על מנת להניע בוכנות או טורבינות, וגם על מנת לייצר עבודה מכנית. אדי מים במצב רווי משמשים בדרך כלל במצבים בהם יש צורך בטמפרטורה קבועה וגבוהה. אדי מים שחונים משמשים בדרך כלל על מנת להפעיל טורבינות, כאשר הימצאות של טיפות של מים במתקנים אלו עשויה להרוס את הטורבינה.
ייצור הקיטור
קיטור מיוצר על ידי הזנת מים למערכת צנרת הקולטת חום שמיוצר בסביבתה. ייצור החום יכול להתבצע בשיטות שונות כמו שריפת פחם ודלקים שונים, ניצול אנרגיית השמש או ביקוע בכור גרעיני. המערכת היא מערכת סגורה ובדרך זו אד הקיטור מעלה את הטמפרטורה שלו, או את לחצו או את שניהם גם יחד.
המערכות המוקדמות ליצירת קיטור היוו תא שריפת עצים או פחם, אשר מוקם מתחת למיכל מים. עם התקדמות הטכנולוגיה נעשה מעבר לשימוש בדלקים פוסיליים, והיום יש חזרה לשימוש בפסולת עצה הנקראת ביומסה. בתעשיית הקיטור ובמקצוע התרמודינמיקה הקשור אליה משמשים מספר מושגים:
קיטור רווי – משמש בדרך כלל במתקנים שבהם נדרשת טמפרטורה גבוהה וקבועה. כל עוד נשמר הלחץ קבוע, אספקת אנרגיה מתבצעת על ידי עיבוי מים, והטמפרטורה לא משתנה.
קיטור שחון – משמש בדרך-כלל בטורבינות קיטור. במתקנים אלה, הימצאות של טיפות מים עשויה לפגוע בטורבינה. השחנת הקיטור (חימום של קיטור רווי עד שנעשה שחון), מונעת התעבות של טיפות לפני מעבר הטורבינה.
טון קיטור – מושג המתאר את הספק מסירת החום של דוד קיטור.
דוד צינורות מים (water tube boiler) הוא דוד קיטור בו המים זורמים בתוך צינורות העוברים דרך כבשן, ואילו גזי השריפה זורמים סביב הצינורות.
דוד צינורות אש (fire tube boiler) הוא דוד קיטור בו גזי השריפה זורמים בתוך צינורות העוברים דרך התוף, ואילו המים זורמים סביבם.
ראו גם
שעון קיטור
קישורים חיצוניים
IAPWS תעשיית דודי קיטור בבית חרושת 'המלחים' בתל אביב, יומני כרמל 1946 (התחלה 4:08)
מילון למונחי דוד קיטור (1942), באתר האקדמיה ללשון העברית
IAPWS – איגוד שמפרסם ומתחזק תקנים בינלאומיים למאפיינים תרמו-דינמיים של מים וקיטור, ביניהם IAPWS-IF97 (לסימולציות תעשייתיות) ו-IAPWS-95 (למטרה כללית ולקורלציות מדעיות).
הערות שוליים
קטגוריה:מים
*
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:תרמודינמיקה
af:Stoom
ar:بخار
bg:Пара
ca:Vapor
cs:Pára
de:Dampf
el:Ατμός
eu:Lurrun
gl:Vapor
id:Uap
it:Vapore
ja:蒸気
lt:Garai
mr:बाष्प
oc:Vapor
pt:Vapor
ru:Пар
simple:Vapor
su:Uap
sv:Ånga
uk:Пара
yi:פארע | 2024-09-25T09:42:45 |
סקסונים | שמאל|ממוזער|180px|המנהיג הסקסוני וידיקונד
הסקסונים (Saxons) היו השבטים הגרמאנים אשר יישבו במאות הראשונות לספירה את חופי הים הצפוני. הם היו קרובים לשבטים כגון יוטים (Jutes), פריזים (Frisians) ואנגלים (Angles). מספרם של הסקסונים היה תמיד רב, ועל כן חיפשו תמיד אדמות חדשות לעיבוד על מנת שיוכלו לכלכל את עצמם, מאחר שהתנאים בצפון אירופה אינם אידיאליים. בעוד ששבטים גרמאנים דרומיים פלשו לחצי האי האפניני, לחצי האי האיברי, לגאליה ולארצות אחרות לגדות הדנובה, לסקסונים לא הייתה אפשרות להתפשט אלא דרך הים.
שמם של הסקסונים, בדומה לשמם של שבטים גרמאנים אחרים, נגזר משם כלי נשקם - 'Seax' שפירושו באנגלית עתיקה: סכין או פגיון. שבטים אלו דיברו בשפה הסקסונית, שפה מערב-גרמאנית שהן האנגלית העתיקה והן האנגלית החדשה התפתחו ממנה.
במהלך המאות ה-8 וה-9, הסקסונים בסקסוניה היו בעימות מתמשך עם הפרנקים, שממלכתם נשלטה באותה תקופה על ידי השושלת הקרולינגית. לאחר 33 שנות כיבוש עקב מסעות צבאיים שהוביל קרל הגדול בשנים 772 עד 804, ניצחו הפרנקים את הסקסונים, אילצו אותם להתנצר תפסו את שטח סקסוניה העתיקה, וסיפחו אותה לממלכתם. הוקמה דוכסות סקסוניה.
חלק משבטים אלה, ביחד עם יוטים, פריזים ואנגלים, פלשו במאות החמישית והשישית לספירה לשטחים בפריזיה, בנורווגיה ובאי בריטניה, אך בעוד שבמקומות אחרים הם מוגרו, תושבי בריטניה החלשים לא הצליחו לעמוד לאורך זמן מול התוקפנות של הפולשים. הסקסונים, היוטים, האנגלים והפריזים שפלשו לבריטניה התמזגו ויצרו את הקבוצה האתנית הקרויה אנגלו-סקסונים. האנגלו-סקסונים עלו למעמד דומיננטי בבריטניה תוך שהם דוחקים את הבריטונים שקדמו להם אל ויילס, קורנוול, צפון-מערב אנגליה (קאמבריה) וסקוטלנד. האנגלו-סקסונים שמרו על מעמדם הדומיננטי באי עד פלישת הנורמנים.
ראו גם
סקסונים טרנסילבנים
קישורים חיצוניים
מי היו הסקסונים ואיך הם הפכו לאנגלו-סקסים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:שבטים גרמאניים
קטגוריה:עמים קדומים
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה | 2024-09-24T12:30:22 |
בניינים בעברית | הבניין הוא תבנית שנותנת משמעות שונה למילים מאותו שורש. למשל המילים: סגר, נסגר, הסגיר, הן מילים דומות מבחינת השורש ושונות מבחינת התבנית, התבנית נותנת להן משמעות מיוחדת.
שמאל|ממוזער|400px|שבעת הבניינים בעברית.
בדומה לדקדוק של שפות שמיות אחרות, בדקדוק העברי, בניין הוא מערכת נטייה של הפועל: כל בניין של פועל הוא קבוצה של תבניות לשוניות קבועות; בשפה העברית כדי ליצור פועל משבצים שורש מסוים בהתאם לזמן ולגוף בתוך התבנית של הבניין.
בעברית לכל תקופותיה נוהגים למנות שבעה מבנים עיקריים של בנייני הפועל, שאליהם נוספו עוד כמה בניינים נדירים. שמם של בנייני הפועל בעברית נקבע על פי צורת היסוד השכיחה שלהם, שהיא בזמן עבר ובגוף נסתר (הוא). הסיבה לכך היא שלצורת העבר הנסתר אין מוספיות לפני צורת היסוד ואחריה. שבעת הבניינים העיקריים בעברית הם: פָּעַל (מכונה גם "קל"), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל.
הצירוף בנייני הפועל הוא צורת סמיכות, המורכבת משני שמות עצם בדרך של השאלה.
מערכת הבניינים בעברית אינה סימטרית. שבעת בנייני הפועל מתחלקים לשלוש קבוצות: הבניינים קל ונפעל, הבניינים הפעיל והופעל, ומערכת הבניינים הכבדים – פיעל, פוּעל והתפעל. לחלק מהבניינים הפעילים קיימים בניינים מקבילים, המשמשים להם סבילים פנימיים. בנייני הסביל הפנימי נבדלים מהבניינים המקוריים רק בתנועות, והשינוי הזה גורם משמעות סבילה ביחס לבניין המקורי. בעברית מתאפיינים הסבילים הפנימיים בתנועת u: בניין הֻפְעַל (להִפְעִיל) ובניין פֻּעַל (לפִּעֵל). בלשון המקרא היה קיים סביל פנימי גם לבניין קל.
הערה: צורות הפועל המוצגות כאן מתאימות לגזרת השלמים. לשאר הגזרות ישנן צורות נטייה שונות, לפי המאפיינים המיוחדים של כל גזרה.
בניין פָּעַל
בניין זה מכונה גם בניין קל, מפני שהוא "קל בתוספות", כלומר בצורת היסוד שלו מופיעים רק שלושת עיצורי השורש ללא מוספיות וללא דגש חזק תבניתי.
עבר
נטיית פָּעַלפָּקַדְתִּיפָּקַדְתָּפָּקַדְתְּפָּקַדפָּקְדָהפָּקַדְנוּפְּקַדְתֶּםפְּקַדְתֶּןפָּקְדוּ נטיית פָּעֵלזָקַנְתִּיזָקַנְתָּזָקַנְתְּזָקֵןזָקְנָהזָקַנּוּזְקַנְתֶּםזְקַנְתֶּןזָקְנוּ נטיית פָּעֹליָכֹלְתִּייָכֹלְתָּיָכֹלְתְּיָכֹליָכְלָהיָכֹלְנוּיְכָלְתֶּםיְכָלְתֶּןיָכְלוּ
בניין קל נוטה בזמן עבר לפי שלוש דרכי נטייה שונות, המכונות פָּעַל, פָּעֵל ופָּעֹל. מבחינה היסטורית הן התפתחו כנראה מהצורות qatila ,*qatala*, ו-qatula* בהתאמה. רוב השורשים נוטים לפי פָּעַל. מעט שורשים נוטים לפי פָּעֵל, והם בעיקר שורשים המציינים מצב (למשל: וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, ). בשאר הגופים הצירה הפך לפתח בגלל חוק פיליפי: זָקַנְתִּי. הצירה השתמר בגופים האחרים בעיקר בגזרת ל"א: שָׂנֵאתִי, שְׂנֵאתֶם, בנוסף לגוף השלישי שָׂנֵא. כך גם בשורש ירא. השורשים הנוטים לפי פָּעֹל הם נדירים: יָכֹלְתִּי, קָטֹנְתִּיּ, יָגֹרְתִּי. בגוף שני רבים ורבות, בגלל תזוזת הטעם הופך החולם לקמץ קטן: יְכָלְתֶּם.
עתיד וציווי
נטיית יִקְטֹלאֶפְקֹדתִּפְקֹדתִּפְקְדִייִפְקֹדתִּפְקֹדנִפְקֹדתִּפְקְדוּתִּפְקֹדְנָהיִפְקְדוּתִּפְקֹדְנָה נטיית יִקְטַלאֶשְלַח תִּשְלַח תִּשְלְחִי יִשְלַח תִּשְלַח נִשְלַח תִּשְלְחוּ תִּשְלַחְנָה יִשְלְחוּ תִּשְלַחְנָה ציווי – קְטֹלשְמֹרשִמְרִישִמְרוּשְמֹרְנָה ציווי – קְטַלשְלַחשִלְחִישִלְחוּשְלַחְנָה
צורת העתיד קיימת (בגזרת השלמים) בשתי נטיות: יִקְטַל ויִקְטֹל (היסטורית: yaqtulu ,*yiqtalu*). חלק מהשורשים נוטים לפי יקטַל (למשל ילבש, ישכב, יטעם) וחלק לפי יקטֹל (למשל ישמור, יפקוד, יקלוט). במקביל גם בציווי קיימות הצורות לְמַד, שְמֹר. יש שורשים נדירים הנוטים בשתי הצורות, למשל יחפַּץ וגם יחפֹּץ. בפעלים העלולים יש שרידים של נטייה שלישית: יִקְטֵל (yaqtilu*), למשל יִתֵּן.
מקור
בבניין קל קיימות שתי צורות מקור: המקור המוחלט והמקור הנטוי (שם הפועל). צורת המקור המוחלט היא כמעט תמיד שָמוֹר, וצורת המקור הנטוי היא לִשְמֹר.
הצורה לִשְׁכַּב היא חריגה. שגיאה נפוצה היא הטיית המקור של השורש ר.כ.ב בדומה להטייה חריגה זו – אך נטיית המקור התקינה היא לִרְכֹּב.
בינוני
הבינוני יכול לשמש במשמעות של שם עצם, במשמעות פועל בהווה, פועל בהווה המתמשך, או במשמעות פועל על-זמני.
נטיית הבינוני היא יוֹשֵב, יוֹשֶבֶת (או: יוֹשְבָה), יוֹשְבִים, יוֹשְבוֹת. במקביל לנטיות קָטֵל, קָטֹל בנטיית העבר גם בבינוני יש גָּדֵל, גְּדֵלָה, גְּדֵלִים, גְּדֵלוֹת; יָכוֹל, יְכוֹלָה, יְכוֹלִים, יְכוֹלוֹת. בבניין קל קיימת גם צורה סבילה מיוחדת, בינוני פָּעוּל: שָמוּר, שְמוּרָה, שְמוּרִים, שְמוּרוֹת.
כשם עצם, הבינוני יכול לקבל יידוע ושיוך כמו השומר, השומר שלי ומאפיינים נוספים של שם העצם שאינם קיימים עבור הפועַל. כאשר מאפיינים אלו משמשים עם הבינוני, הוא הופך להיות שמני, ואינו נתפש עוד כפועל.
בניין נִפְעַל
נטיית עברנִכְנַסְתִּינִכְנַסְתָּנִכְנַסְתְּנִכְנַסנִכְנְסָה נִכְנַסְנוּנִכְנַסְתֶּםנִכְנַסְתֶּןנִכְנְסוּ נטיית עתידאֶכָּנֵסתִּכָּנֵסתִּכָּנְסִייִכָּנֵסתִּכָּנֵס נִכָּנֵסתִּכָּנְסוּתִּכָּנַסְנָהיִכָּנְסוּתִּכָּנַסְנָה בינונינִכְנָסנִכְנֶסֶתנִכְנָסִיםנִכְנָסוֹת ציוויהִכָּנֵסהִכָּנְסִיהִכָּנְסוּהִכָּנֵסְנָה מקורהִכָּנֵסלְהִכָּנֵס
בניין נפעל מתאפיין במוספית תחילית נו"ן, המופיעה בנטיית העבר והבינוני, והופכת לדגש – בגלל הידמות מלאה – בנטיית העתיד (כלומר נשבר בעבר – יִנְשָבֵר בעתיד – הפך ליִשָּבֵר). הוראתו המקורית של בניין נפעל היא פעולה חוזרת של בניין קל (נעצב, נסמך), אולם לאחר היעלמות הסביל הפנימי של בניין קל, החל נפעל לשמש גם כסביל של בניין קל (נכתב, נשבר, נגנב). לבניין נפעל מספר משמעויות, הדומות למשמעויות של בניין התפעל:
פעולה חוזרת (רפלקסיבית): נשמר מפני..., נקבצו, נַסוג, נמלט (כנראה בהשפעת היעלמות הבניין הרפלקסיבי של בניין קל).
פעולה הדדית: נאבקו, נדברו, נפגשו.
שינוי מצב: נושן, נשחק, נתקע.
פעולה פעילה עומדת ללא משמעות מיוחדת: נכנס, נזהר, נשבע, נלחם.
הבניין המקביל לבניין זה בערבית, הן מבחינת צורה והן מבחינת המשמעות המרכזית הוא בניין 7, إِنْفَعَلَ – אִנְפַעַלַ.
מערכת בניין הִפְעִיל
מערכת בניין הפעיל כוללת את הבניינים הִפְעִיל ובניין הֻפעל: בניין הפעיל הוא בניין פעיל, ואילו בניין הופעל משמש כסביל פנימי של בניין הפעיל.
בניין הִפְעִיל
נטיית עברהִפְקַדְתִּיהִפְקַדְתָּהִפְקַדְתְּהִפְקִידהִפְקִידָה הִפְקַדְנוּהִפְקַדְתֶּםהִפְקַדְתֶּןהִפְקִידוּ נטיית עתידאַפְקִידתַּפְקִידתַּפְקִידִייַפְקִידתַּפְקִיד נַפְקִידתַּפְקִידוּתַּפְקֵדְנָהיַפְקִידוּתַּפְקֵדְנָה בינונימַפְקִידמַפְקִידָהמַפְקִידִיםמַפְקִידוֹת ציוויהַפְקֵדהַפְקִידִיהַפְקִידוּהַפְקֵדְנָה מקורהַפְקֵדלְהַפְקִיד
בניין הפעיל מתאפיין בתחילית ה' ובחיריק מלא בעי"ן הפועל, שהופך בנטיות מסוימות לפתח בגלל חוק פיליפי. יש להדגיש כאשר מסתכלים על האות הרביעית (י) זה מאפיין את בניין הפעיל
+הגוףעברהווהעתידצוויאניהגדלתימגדילאגדילאתההגדלתמגדילתגדילהגדלאתהגדלתמגדילהתגדיליהגדיליהואהגדילמגדליגדילהיאהגדילהמגדילהתגדילאנחנוהגדלנומגדיליםנגדילאתםהגדלתםמגדיליםתגדילוהגדילואתןהגדלתןמגדילותתגדלנההגדלנההםהגדילומגדיליםיגדילוהןהגדילומגדילותתגדלנה
משערים שהה' התחילית הייתה מנוקדת בעבר בתנועת a, שנשתמרה למשל בצורות הציווי והמקור. בזמן עתיד ובבינוני נבלעה הה' בשכנותיה (מְהַפְקִיד > מַפְקִיד), ושרידים שלה נשתמרו בכמה פעלים במקרא (דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ, ) ובעיקר בשמות פרטיים כמו יהודה, יהוסף ויהושע.
הוראתו העיקרית של בניין הפעיל היא בניין גורם של בניין קל: האכיל לעומת אכל, השתיק לעומת שתק, הקפיץ לעומת קפץ. גרימה במונחים תחביריים מתבטאת בהוספת מושא נוסף לפועל: לעומת "לבש את הבגד" (מושא אחד), "הלביש את הילד בבגד" (שני מושאים). משמעות זו דומה למשמעותו המרכזית של הבניין המקביל לו, בערבית, أَفْعَلَ – אַפְעַלַ.
משמעויות נוספות של בניין הפעיל הן שינוי מצב: השמין, הסמיק (בדומה לבניין התשיעי בערבית, إِفْعَلَّ – אִפְעַלַּ) ובהשאלה, הכרזה: הצדיק – הכריז עליו שהוא צודק, הרשיע – הכריז עליו כעל רשע. רבים מהפעלים בבניין הפעיל במשמעות זו גזורים משמות תואר: החריש – גזור מחֵרֵש, מלבין – גזור מלבן, הזקין – גזור מזָקֵן, ואף פעלים הגזורים משם עצם: השׂכיל – גזור משׂכל.
יש גם פעלים השקולים בבניין הפעיל המייצגים פעולה פשוטה: הצליח, הקשיב, הקפיד, הפסיד, ועוד. מנחם מורשת הראה תופעה של מעבר פעלים מבניין קל לבניין הפעיל ללא שינוי משמעות, מתקופת הבית השני ואילך. לדוגמה, התיאור בתורה "ויגז שלוים מן הים" הפך במדרש ל"הגיז לבניו את השליו", הפועל "זנח" במגילת איכה הפך ל"הזניח" בדברי הימים: "כי הזניחם ירבעם ובניו" והפועל "לעג" בבניין קל, הפך ל"הלעיג".
בניין הֻפְעַל
נטיית עברהֻפְקַדְתִּיהֻפְקַדְתָּהֻפְקַדְתְּהֻפְקַדהֻפְקְדָההֻפְקַדְנוּהֻפְקַדְתֶּםהֻפְקַדְתֶּןהֻפְקְדוּ נטיית עתידאֻפְקַדתֻּפְקַדתֻּפְקְדִייֻפְקַדתֻּפְקַדנֻפְקַדתֻּפְקְדוּתֻּפְקַדְנָהיֻפְקְדוּתֻּפְקַדְנָה בינונימֻפְקָדמֻפְקֶדֶתמֻפְקָדִיםמֻפְקָדוֹת
בניין הופעל הוא הסביל הפנימי של בניין הפעיל, כלומר בניין שיש בו אותם עיצורים כמו בבניין הפעיל, פרט לכך שהתנועות שונות, וההבדל בתנועות מסמן את הסבילות. מאחר שהופעל הוא בניין סביל אין לו ציווי ומקור. סימנו של בניין הופעל הוא תנועת קובוץ בה' התחילית, אולם לפעמים מופיע קמץ קטן במקום הקובוץ, בעיקר בלשון המקרא.
מערכת הבניינים הכבדים
בשם "הבניינים הכבדים" וכן "הבניינים הדגושים" מכנים את שלושת הבניינים פִּעֵל, פֻּעַל, והִתְפַּעֵל, שמתאפיינים בדגש חזק תבניתי בעי"ן הפועל: קִשֵּר, קֻשַּר, הִתְקַשֵּר. הדגש החזק התבניתי מוביל להכפלה של עי"ן הפועל, וכתוצאה מכך נהגים בהם ארבעה עיצורים שורשיים (qittel, hitqattel). לפיכך מתאימים "הבניינים הכבדים" לשיבוץ של שורשים בני ארבעה עיצורים: פרס"ם – פרסם, פורסם התפרסם.
בניין פִּעֵל
נטיית עברשִלַּמְתִּישִלַּמְתָּשִלַּמְתְּשִלֵּםשִלְּמָה שִלַּמְנוּשִלַּמְתֶּםשִלַּמְתֶּןשִלְּמוּ נטיית עתידאֲשַלֵּםתְּשַלֵּםתְּשַלְּמִייְשַלֵּםתְּשַלֵּם נְשַלֵּםתְּשַלְּמוּתְּשַלֵּמְנָהיְשַלְּמוּתְּשַלֵּמְנָה בינונימְשַלֵּםמְשַלֶּמֶתמְשַלְּמִיםמְשַלְּמוֹת ציווישַלֵּםשַלְּמִישַלְּמוּשַלֵּמְנָה מקורשַלֵּםלְשַלֵּם
כאמור בניין פיעל מתאפיין בדגש חזק בעי"ן הפועל, שהוא חלק מתבנית בניין זה. התנועה השנייה היא צירה, אבל פעמים רבות גם פתח: אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה, ב', ט'). בפעלים מסוימים מופיעה במקרא תנועת סגול: דִּבֶּר, כִּפֶּר. משערים שבמקור הפרוטו-שמי שתי התנועות היו פתוחות: qattal* (בדומה לבניין המקביל בערבית, פַעַּלַ, فَعَّلَ). בעברית החדשה התרחב השימוש בבניין, ורוב הפעלים החדשים נגזרים בבניין פיעל.
המשמעויות של הבניין הן בין השאר:
חיזוק הפעולה, כנראה, הוראתו הבסיסית של בניין זה: שיבר לעומת שבר, חישב לעומת חשב, שימר לעומת שמר.
גרימה (בדומה למשמעות המרכזית של הבניין המקביל בערבית, פַעַּלַ, فَعَّلَ): שיתק, חיזק, גידל, לימד.
פעולה מתמשכת או חוזרת על עצמה, או מתייחסת להרבה נושאים או מושאים: כיבד.
הפעולה ההפוכה לבניינים אחרים באותו שורש: השריש-שירש, סקל-סיקל. בָּרַא-בֵּרֵא, חַטָא-חִטֵא, הִכִּיר-נִכֵּר.
לפעמים משמעות הוראת הפועל פעילה ללא משמעות מיוחדת: דיבר, צילם.
בניין פֻּעַל
נטיית עברשֻלַּמְתִּישֻלַּמְתָּשֻלַּמְתְּשֻלַּםשֻלְּמָהשֻלַּמְנוּשֻלַּמְתֶּםשֻלַּמְתֶּןשֻלְּמוּ נטיית עתידאֲשֻלַּםתְּשֻלַּםתְּשֻלְּמִייְשֻלַּםתְּשֻלַּםנְשֻלַּםתְּשֻלְּמוּתְּשֻלַּמְנָהיְשֻלְּמוּתְּשֻלַּמְנָה בינונימְשֻלָּםמְשֻלֶּמֶתמְשֻלָּמִיםמְשֻלָּמוֹת
בניין פועל הוא הסביל הפנימי של בניין פיעל, ולפיכך מאפייניו דומים לאלו של בניין פיעל מלבד ההבדל בתנועות. בלשון חז"ל הבניין הזה נעלם ונשארה רק צורת הבינוני שלו, שהיא צורה שמנית מובהקת: משובש, מרובע. לבניין פועל, בדומה לבניין הופעל, אין צורות ציווי ומקור.
בניין הִתְפַּעֵל
נטיית עברהִתְפַּקַּדְתִּיהִתְפַּקַּדְתָּהִתְפַּקַּדְתְּהִתְפַּקֵּדהִתְפַּקְּדָה הִתְפַּקַּדְנוּהִתְפַּקַּדְתֶּםהִתְפַּקַּדְתֶּןהִתְפַּקְּדוּ נטיית עתידאֶתְפַּקֵּדתִּתְפַּקֵּדתִּתְפַּקְּדִייִתְפַּקֵּדתִּתְפַּקֵּד נִתְפַּקֵּדתִּתְפַּקְּדוּתִּתְפַּקֵּדְנָהיִתְפַּקְּדוּתִּתְפַּקֵּדְנָה בינונימִתְפַּקֵּדמִתְפַּקֶּדֶתמִתְפַּקְּדִיםמִתְפַּקְּדוֹת ציוויהִתְפַּקֵּדהִתְפַּקְּדִיהִתְפַּקְּדוּהִתְפַּקֵּדְנָה מקורהִתְפַּקֵּדלְהִתְפַּקֵּד
בניין התפעל מתאפיין בשתי מוספיות תחיליות: הת- (בעבר, או אית"ן + ת בעתיד, או מת- בבינוני) ובדגש חזק תבניתי בעי"ן הפועל. בלשון חז"ל מופיע בניין זה עם תחילית נו"ן במקום ה"א ובקמץ בעי"ן הפועל: "נִתְפַּעָל": נתבקש, נשתנה, נשתמר. אף על פי שצורת "נתפעל" כבר לא נחשבת לצורתו הרשמית של בניין התפעל, היא נפוצה, יחסית, בעברית המודרנית (המילה "נשתמר", לדוגמה, מופיעה בערכים באנציקלופדיית "ynet").
כאשר פ"א הפועל ד', ז', ט', צ', או ת' מתרחשת הידמות חלקית או מלאה בין פ"א הפועל לת"ו של הבניין: *התדיין > הידיין, *התתמם > התמם; אם פ"א הפועל היא אחד מהעיצורים ז', ס', ש' או צ' מתרחש שיכול עיצורים: *התשמע > השתמע, *התסרק > הסתרק. (כאשר פ"א הפועל היא אחד מהעיצורים ז', או צ' מתרחשים גם שיכול עיצורים וגם הידמות: *התזמן > הזתמן > הזדמן, *התצלם > הצתלם > הצטלם).
המשמעויות של הבניין:
פעולה חוזרת (רפלקסיבית, עצמית) – פעולה שהנושא עושה על עצמו: התלבש, התפטר, התבטל.
פעולה הדדית – פעולה ששני אנשים עושים זה עם זה: התחתן, התכתב.
פעולה סבילה: התקבל.
העמדת פנים: התחלה, התפאר, התחפש, היתמם, התחכם.
שינוי מצב: התייבש, התקמט.
ללא כל הוראה מיוחדת: התאבל, התפלל, השתמש.
התפעל יכול להיות צורה חוזרת לפיעל פעיל ופוּעל סביל. למשל: גילח, גולח, התגלח. גילח הוא הצורה הפעילה, גולח הוא צורת הסבילה והתגלח (=גילח את עצמו) הוא צורה החוזרת.
מערכת הבניינים ובניינים נדירים או חריגים
מערכת הבניינים
כפי שתואר, אפשר לסווג את הבניינים לשלוש קבוצות: מערכת הבניין הקל, מערכת הבניין הגורם ומערכת הבניינים הכבדי (בניין נפעל אינו משתלב במערכת זו). מצד שני, אפשר לתאר את הבניינים לפי מאפיינים צורניים וסמנטיים: פעיל, סביל פנימי (עם תנועת u) וסביל חיצוני או חוזר (עם קידומת הת-). סידור של הבניינים בטבלה לפי המאפיינים האלה ייראה כך:
פעילסבילחוזרקלפָּעַל(1)(2)גורםהִפְעִילהֻפְעַל(3)כבדפִּעֵלפֻּעַלהִתְפַּעֵל
החוסר הבולט ביותר הוא במשבצת (1), בניין שיהווה סביל פנימי לבניין קל. מסתבר שבמקרא בניין כזה היה קיים, כפי שיפורט להלן. במקביל, משמש בעברית המודרנית בניין נפעל כסביל (לא פנימי) לבניין קל (שבר-נשבר, בנה-נבנה וכו'). קיימים שרידים מעטים במקרא לבניין עם תחילית הת- במערכת קל (משבצת (2)): הִתְפָּקְדוּ (בלי דגש בעה"פ ובקמץ בפה"פ). במערכת הפעיל קיים בניין עם תחילית הת- (3) בלשון חז"ל: בניין הִתַּפְעַל (במקור הִתְהַפְעַל, תחילית הִת + הצורה המקורית של הפעיל, הַפְעַל). הוא קיים בעיקר בגזרת פ"ו: נִתּוֹסַף, מִתּוֹכַח.
הסביל הפנימי של בניין קל
במקרא אנו מוצאים פעמים רבות צורת קֻטַּל, כלומר לכאורה צורה בבניין פֻּעַל, אולם מתברר שהצורה הפעילה המתאימה לה היא בבנין קל ולא בבניין פיעל. למשל: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף; וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם; משערים שלפנינו צורות בבניין הסביל הפנימי של קל. הדגש בעה"פ נוצר, כנראה, מהיקש לבניין פֻּעַל או בגלל הכפלה תניינית. לסביל הפנימי של בניין קל צורת בינוני ייחודית: מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד; וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל. בנוסף מניחים שכמה צורות עתיד בבניין נפעל כמו יִגָּנֵב, יִטָּרֵף הן במקורן יֻגְנַב, יֻטְרַף בבניין זה (שהרי אין במקרא צורות נגנב, נטרף בנפעל עבר). אלא שהמדקדקים, שלא הכירו את הבניין, העבירו אותן לבניין נפעל – בדומה לבניין הסביל בלשונות שמיות מגוונות, כמו ערבית (إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ) ואכדית. בלשון חז"ל הבניין הזה כבר נעלם לגמרי, כשם שגם בניין פֻּעַל הולך ונעלם בעברית הישראלית החדשה בלשון הדיבור.
הסביל הפנימי של בניין התפעל
ב נמצאת צורת פועל סבילה של בניין התפעל צורה זו מופיעה גם ב.
בזמן המודרני החל שימוש נוסף בצורת פועל סבילה של בניין התפעל. בעוד המשמעות הנפוצה של פועל בבניין התפעל היא "ביצע פעולה שהשפיעה על עצמו" (צורה חוזרת), הצורה הסבילה המודרנית מתארת בדרך כלל אדם שאולץ לבצע פעולה שכזו. כך לדוגמה נפוץ השימוש בפועל "הִתְפּוּטַר", שמשמעותו "התפטר לאחר שאולץ לעשות כך".
בניין שִפְעֵל
בעברית המקראית לא קיים בכלל בניין שפעל. הוא קיים בארמית (יש שלוש צורות שפעל בארמית שבמקרא), ובהשפעתה הוא חדר ללשון חז"ל: שעבד, שחרר, שרבב. בעברית החדשה חזרו להשתמש בבניין שפעל, לפעמים כחלופה לבניין הפעיל (שכנע, שכפל) ולפעמים כתחליף לקידומת הלועזית re- (שעתק, שכתב, שחזר). יש מחלוקת אם אפשר לקרוא לשפעל בניין בעברית הישראלית, או שמדובר בשורש של ארבעה עיצורים השקול בבניין פיעל. אם מקבלים את הגדרתו כבניין, יש מקום להוסיף עוד בניינים למערכת הבניינים בשפה העברית: תִּפעל (תִּחקר, תִּשאל, תִּפקד, תִּסכל, תִּזמר, תּדלק, תִּמרץ), פִּעלל (שִקלל, אִשרר, דִּברר), אִפעל (אִחזר) ועוד.
חיזוק נוסף להשערה, כי הבניינים "הפעיל" ו"שפעל" הם אותו בניין (ואולי "שפעל" הוא הצורה העתיקה של "הפעיל"), ניתן לקבל מהבלשנות ההשוואתית. לבד מהעברית של מאה השנים האחרונות, אין אף שפה שמית, שבה הבניינים הפעיל ושפעל קיימים במקביל. באכדית, למשל, קיימים בניינים מקבילים ל-שפעל ול-השתפעל (צורת החוזר של שפעל), אם כי לא קיים שם בניין מקביל ל-הפעיל ולא בניין מקביל לצורת החוזר שלו. בערבית, דווקא כן קיים בניין מקביל ל-הפעיל (أَفْعَلَ אַפְעַלַ), אולם צורת החוזר שלו דומה ל-השתפעל (إِسْتَفْعَلَ אִסְתַפְעַלַ).
צורות פועל חריגות במקרא
בניין פּוֹעֵל: מצויות במקרא הצורות וְאֶת-הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי; לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן (; ). מניחים שמדובר בשרידים של בניין פוֹעֵל. הבניין הזה נפוץ כתחליף של פִּעֵל בגזרות ע"ו וע"ע: קוֹמֵם, סוֹבַבְתִּי.
הרכבה של תחילית פועלית על צורה שמנית: צורות נדירות כמו וְכָל-מִקְנְךָ תִּזָּכָר, וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה הן כנראה הרכבה של תחילית מתחום הפועל (תִּ-) על שם עצם (זָכָר).
הרכבה של שני בניינים: לפעמים יש במקרא צורה שיש לה מאפיינים של שני בניינים שונים, למשל "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם" (): נְגֹאֲלוּ – נִפעל+פֻּעַל וכן "וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (): הַמִּבְדָּלוֹת – בינוני נִפעל+הֻפעל. התופעה נמצאת גם בעברית הישראלית בצורות כמו: הִתְפֻּטַּר, הִתְנֻדַּב (התפעל+פֻּעַל), בעיקר כדי לציין מישהו שעשה פעולה שנכפתה עליו. המונח הלועזי של התופעה הוא קונטמינציה (= זיהום, במשמעות חדירה של צורת פועל אחת למערכת נטייה אחרת).
השוואת הבניינים העיקריים בערבית ובעברית
ההשוואה היא בעיקר מהבחינה ההיסטורית והמורפולוגית. פחות מבחינת המשמעות העכשווית של הבניינים. המשמעות העכשווית מופיעה בסוגריים. המספרים בטבלה מציינים את מספר הבניין הערבי.
בניין פעיל בניין סביל צורת סביל פנימי בניין חוזר בניין פעולה פשוטה فَعَلَ 1 פָּעַל إِنْفَعَلَ 7 נפעל فُعِلَ 1 إِفْتَعَلَ 8 בניין גרימת פעולה לזולת فَعَّلَ 2 פִּעֵל (משמעות משנית של פִּעֵל כיום) فُعِّلَ 2 פֻּעַל تَفَعَّلَ 5 התפעל בניין פעולה מאומצת ומכוונת فَاعَلَ 3 (המשמעות המרכזית של פִּעֵל כיום) فُوعِلَ 3 تَفَاعَلَ 6 בניין גרימת פעולה לזולת أَفْعَلَ 4 הפעיל (המשמעות המרכזית של הפעיל) أُفْعِلَ 4 הֻפְעַל إِسْتَفْعَلَ 10 * בניין פעולת שינוי צבע או מצב إِفْعَلَّ 9 (המשמעות המשנית של הפעיל)
הבניין העשירי, إِسْتَفْعَلَ, דומה מבחינה מורפולוגית בלבד לבניין העברי הנדיר השתפעל (משפט לדוגמה: אתמול, הסיפור השתכתב מעצמו). אולם, מבחינה היסטורית ומבחינת המשמעות, אין קשר בין השניים.
ראו גם
דקדוק עברי
משקל
שורש
גזרה
תחביר עברי
בנייני הפועל בשפה הפרוטו-שמית
בנייני הפועל בשפה הערבית
לקריאה נוספת
יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות, הקיבוץ המאוחד, 1972
יהושע בלאו, דקדוק עברי שיטתי, חלק ב', ירושלים, תשל"ה
יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע
משה גושן-גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן/ירושלים-ת"א, 1996
י. צדקה, הדקדוק העברי המעשי, הוצאת קרית-ספר, ירושלים, 1968
ג. ברקוביץ, להתפעל מהפועל, ספר לכל, 1997
ד. רביד, י. שלזינגר, צ. ישראל, צירופי הסמיכות – רבדים ומשלבים, ירושלים: משרד החינוך
רפאל ניר, מבוא לבלשנות: יחידות 6–7, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989
רפאל ניר, סמאנטיקה עברית: משמעות ותקשורת כרכים 1–3, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989
ספר זיידל, מאמרים בחקר התנ"ך מוגש לכבוד ד"ר משה זיידל למלאת לו שבעים וחמש שנה, בעריכת א' אלינר, חמ"י גבריהו, י"א זיידמן, הוצאת קריית ספר, ירושלים, ה'תשכ"ב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דקדוק עברי
קטגוריה:מורפולוגיה (בלשנות) | 2024-07-10T12:07:41 |
כברי | כַּבְּרִי הוא קיבוץ בגליל המערבי, כארבעה ק"מ ממזרח לנהריה. שייך לתנועה הקיבוצית. הוקם ע"י התק"ם והשתייך לה בעבר. שמו של הקיבוץ הוא כשם הכפר הערבי אל-כאברי שחרב במלחמת העצמאות. ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה" הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון וכן בברייתא דתחומין כגבול הצפוני מערבי של תחום עולי בבל.
היסטוריה
הקיבוץ נוסד ב-18 בינואר 1949 בגבעה הסמוכה לחורבות הכפר הערבי הנטוש אל-כאברי. מקימי הקיבוץ היו חברי קיבוץ בית הערבה, ששכן בצפון ים-המלח, שפונה לאחר שנתפס על ידי כוחות הלגיון הירדני במהלך מלחמת העצמאות ונהרס בידי כפריי הסביבה. תחילה פונו הנשים והילדים לקיבוץ שפיים שבו התארחו כתשעה חודשים, ולאחר מכן התפצלו המפונים והקימו שני קיבוצים – כברי וגשר הזיו.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 נטע הקיבוץ על התל הארכאולוגי מטעי אבוקדו, דבר האסור על פי חוק העתיקות. הקיבוץ נתבע על ידי רשות העתיקות ושילם קנס, אך המטע נותר נטוע. בעקבות המשפט נערכו חפירות הצלה בראשות אהרון קמפינסקי מאוניברסיטת תל אביב בין השנים 1986–1993. בחפירות נמצאו לראשונה שברי פרסקו מינואי, המעידים על קשרים בין הים האגאי של יוון הקדם קלאסית לארץ ישראל בתקופת הברונזה התיכונה.
בין מייסדי הקיבוץ נמנים חבר הכנסת התשיעית וה-10 דני רוזוליו, הפסל זוכה פרס ישראל יחיאל שמי, הצייר אורי רייזמן ואליהו סלע (רעננה), מהמפקדים הבולטים בפלמ"ח בעת מלחמת השחרור. בכברי נולדו הזמרת ירדנה ארזי, השחקן נבו קמחי ואמן הג'אז אבישי כהן. ביוזמת שמי וחברים נוספים הוקמה ב-1997 בקיבוץ גלריה כברי.
ליד הקיבוץ נובעים ארבעה מעיינות טבעיים, עין צוף, עין גיח, עין שפע ועין השיירה, שמהם הקיבוץ והמושבים הסמוכים בן עמי ונתיב השיירה מקבלים את המים. אמת עכו הובילה מים ממעיינות אלו אל עכו. כמו כן ישנם שני אתרים ארכאולוגים בשטחיו – תל כברי ובאר ביזנטית עם רצפת פסיפס (מכוסה היום). בקיבוץ מטעי בננות ואבוקדו מצליחים, מפעל יציקות מתכת בשם "כבירן" ומפעל פלסטיק בשם "ריאון" מקבוצת פלסאון תעשיות.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
על בסיס מפה בריטית מ-1940. הכפר מסומן באדום. בסגול מסומנות דרכים בקיבוץ כברי.
סרט וידאו ביוטיוב: "כברי וסביבתה - מהתנ"ך עד הפלמ"ח". 2017, 52 דק'.
סרט וידאו ביוטיוב: "כברי, מקום של אמנות". 2016, 42 דק'.
כברי באתר הרשות לפיתוח הגליל
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על מספר מבנים ביישוב, באתר 'חלון אחורי', 4 בינואר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:קיבוצים | 2024-10-20T09:55:23 |
אלפבית אוגריתי | שמאל|ממוזער|250px|לוח ובו האלף-בית האוגריתי. הצילום עבר היפוך על מנת להציג את הכתב מימין לשמאל כפי שמופיע במעט מקומותהאלפבית האוגריתי הוא כתב יתדות אלפביתי שנמצא בעיר אוגרית ומורכב משלושים אותיות. הוא שימש בעיקר לכתיבת השפה האוגריתית, שפה שמית כנענית, אך נמצאו מעט לוחות בהם נכתבו גם חורית ואכדית באלפבית אוגריתי, וכן כמה לוחות באלפבית אוגריתי מרחבי כנען שכנראה ביטאו ניב כנעני אחר מהאוגריתית.
האלפבית האוגריתי משלב את טכניקת כתב־היתדות על חרס, שמקורה בכתב היתדות ההברתי מנהריים בו נכתבה האכדית, ואת עקרונות האלפבית – שימוש במספר קטן של אותיות המציינות עיצורים בלבד (להוציא את שלוש צורות האלף באוגריתית, המבטאות גם תנועות) – זהה לשיטה האלפביתית שהתפתחה בכנען (בחצי האי סיני, בפיניקיה ובארץ ישראל) באותה תקופה (והתפתח בהמשך לאלפבית הפיניקי), והובא לאוגרית מגבל או ממקום אחר מדרום לה.
שני סגנונות כתיבה היו נהוגים: כתיבה משמאל לימין, וכתיבה מימין לשמאל. הסגנון הראשון היה, ככל הנראה, נפוץ יותר ורוב התעודות שנתגלו כתובות משמאל לימין. שני הסגנונות נבדלו גם באופן השימוש בכמה מהאותיות.
האותיות
ממוזער|אותיות האלף-בית האוגריתי (מכיל בטעות "כֿ" במקום חֿ ו"גֿ" במקום עֿ)הכתב עצמו הוא סוג של כתב יתדות. האותיות מורכבות מצירופים שונים של סימני משולש שהוטבעו בלוחות טין (שלאחר הכתיבה חוממו בתנור) בעזרת יתד עץ.
בלוחות אוגרית התגלו שני סידורים של האותיות. האחד מזוהה עם השפות השמיות הצפון־מערביות (ועם הערבית שירשה אותו מהן), מכונה 'אבגד' על-פי ארבע אותיותיו הראשונות, והוא מהעדויות הקדומות ביותר לסדר המקובל באלפבית העברי-פיניקי, שהתגלגל גם לכתב היווני והלטיני. השני מזוהה עם שפות שמיות דרומיות ומכונה 'הלחמ' על-פי ארבע אותיותיו הראשונות. הלוחות שנמצאו הם, ככל הנראה, לוחות ללימוד ולתרגול אוריינות. בפרסומים מילוניים מודרניים לאוגריתית, השימוש איננו בסדר האותיות המסורתי אלא בסדר האותיות העברי, כאשר אותיות שאינן נמצאות באלפבית העברי מופיעות מיד לאחר האות אליהן הן קשורות (אִ ואֻ אחרי אַ, דֿ אחרי ד, עֿ אחרי ע וכדומה).
סידור האבגד באלפבית האוגריתי:מתועד בלוחות KTU2 5.4, 5.5(?), 5.6, 5.8, 5.9, 5.12, 5.13, 5.16, 5.17, 5.19, 5.20, 5.21, 5.25. את שיטת התעתיק לאותיות לטיניות, שהתקבלה במחקר, הציע כורש גורדון. ראו גם ,
𐎀𐎁𐎂𐎃𐎄𐎅𐎆𐎇𐎈𐎉𐎊𐎋𐎌𐎍𐎎𐎏𐎐𐎑𐎒𐎓𐎔𐎕𐎖𐎗𐎘𐎙𐎚𐎛𐎜𐎝ʾabgḫdhwzḥṭykšlmḏnẓsʿpṣqrṯġtʾiʾus2אַבגחֿדהוזחטיכשׁלמדֿנטֿסעפצקרתֿעֿתאִאֻס
סידור ההלחמ באלפבית האוגריתי:מתועד בלוח KTU2 5.24 (מובא שם עם כמה הצעות אפשריות לתיקונים)
𐎅𐎍𐎈𐎎𐎖𐎆𐎌𐎗𐎚𐎒𐎋𐎐𐎃𐎁𐎔𐎀𐎓𐎑𐎂𐎄𐎙𐎉𐎇𐎏𐎊𐎘𐎕𐎛𐎜𐎝hlḥmqwšrtsknḫbpʾaʿẓgdġṭzḏyṯṣʾiʾus2הלחמקושׁרתסכנחֿבפאַעחֿגדעֿטזדֿיתֿצאִאֻס
כמעט כל הטקסטים נכתבו משמאל לימין; המילים הופרדו באמצעות יתד קטן ביניהן (𐎟), הדומה לנקודה או לקו קטן באמצע שורה, והוא מתועתק בתעתיק האוגריתית לאותיות לטיניות כנקודה. הוא דומה לשיטת ההפרדה הפיניקית בין מילים (למשל בכתובות מלכי גבל או במצבת מישע).
לוח אוגריתי שבור בחלקו השווה בין האותיות האוגריתיות לבין מקבילותיהן (בקירוב) באלפבית האכדי:לוח KTU2 5.14, ראו
+האות
האוגריתיתמקבילה
עבריתהאות
האכדיתתעתיק
לטיניצד א'𐎀אַ𒀀a𐎁ב𒁁be𐎂ג 𒂵ga𐎃חֿ𒄩ḫa𐎄ד 𒁲di𐎅ה𒌑ú𐎆ו 𒉿wa𐎇ז𒍣zi𐎈ח𒆪ku𐎉ט 𒊹ṭíצד ב'[𐎔][פ] 𒁍𐎕צ 𒍝ṣa𐎖ק 𒄣qu𐎗ר 𒊒ru𐎘תֿ𒊭ša𐎙עֿ𒄩ḫa𐎚ת𒌅tu[𐎛][אִ]𒄿i𐎜אֻ𒌋u𐎝ס 𒍪zu
שלושת סימני הא'
רוב האותיות בכתב האוגריתי מסמנות עיצורים בלבד, מלבד שלושה סימנים המפרים עיקרון זה, ומסמנים את העיצור א' עם שלוש תנועות שונות: 𐎀 – ʾa/אַ, 𐎛 – ʾi/אִ, ו־𐎜 – ʾu/אֻ. משה דוד קאסוטו הציע כי אלה שימשו להביע את התנועה העיקרית והמוטעמת של המילה. היום ברור שלרוב הן סימנו את העיצור א' ואת התנועה שהופיעה אחריו, אך לעיתים דווקא את התנועה שהופיע לפניו, ולעיתים האֻ (u) סימן את התנועה הארוכה ō שנוצרה מכיווץ הדיפתונג aw, והסימן אִ (i) סימן את התנועה הארוכה ē שנוצרה מכיווץ הדיפתונג ay.
הדמיון לכתב הפיניקי
משה דוד קאסוטו, שחקר את כתבי אוגרית, האמין שהאלף בית העברי-פיניקי קדם לאלפבית האוגריתי, והאותיות שהוספו לזה האחרון ולא קיימות באלפבית הפיניקי-עברי הן תוצר התאמת כתב זה להגיה המקומית. גם צבי ושפרה רין ראו באלפבית האוגריתי הרחבה של האלפבית הצידוני, והביאו מספר ראיות:
סימן הע' (𐎓) המשותף לאותיות גרוניות באוגריתית כמו ח' (𐎈), ט' (𐎉), טֿ' (𐎑), ק' (𐎖) ועֿ' (𐎙), בדומה לאותיות גרוניות בכתב הפיניקי, שכללו את סימן הע' (𐤏): ט' (𐤈, שילוב של ע' ות' (𐤕)) וק' (𐤒, שילוב של ע' וג' (𐤂)). הדבר עולה אף מהדמיון בין אותיות הע' (סימן הע' האוגריתי דומה לעיגול בשיטת היתדות), ואף מסביר את האות ע' שנמצאה לעיתים מוקפת בעיגול בלוחות אוגרית (UT 60 (בחורית), UT 602 ועוד). שאר העיצורים בהם מופיע הסימן הם עיצורים שורקים או כאלה שאין להם מקביל בכתב הפיניקי, והם: דֿ' (𐎏), ס2' (𐎝), ש' (𐎌), תֿ' (𐎘). בסימן הצ' אין את הסמן המשותף לעיצורים הגרוניים, מה שמחזק את הסברה שהוא היה נחצי בתקופת המצאת הכתב, דבר העולה גם מההקבלה המקראית בין השורשים צחק || שׂחק. דומה, אפוא, שהעיקרון האוגריתי היה שסימן הע' מופיע בכל אות שאין לה מקבילה באכדית (מלבד האות ס2', שנדחקה בעקבות כך לסוף סדר האלפבית ושימשה רק במקרים מיוחדים).
קשר חזותי בין האותיות באוגריתית ובפיניקית ועברית: 𐤂 = 𐎂, 𐤄 = 𐎅, 𐤅 = 𐎆 (על הצד), 𐤆 = 𐎇, 𐤈 = 𐎉 (סימן הע' האוגריתי + סימן הת' הפיניקי, כאשר ט' הפיניקית היא סימני הע'+הת' הפיניקיים), 𐤊 = 𐎋, 𐤐 = 𐎔, 𐤔 = 𐎌, 𐤎 = 𐎝, 𐤇 = 𐎃.
לפי תעתיקי שמות כנעניים לאכדית, מספר ההגאים בשפות הכנעניות עלה על מספר האותיות (22). הדבר עולה גם מההבחנה המקראית בין שני סוגי ש', ומההבחנה בין שני סוגי צ' (צ' וטֿ') באוגריתית ובתרגום השבעים.
ראו גם
אוגריתית
כתבי אוגרית
אלפבית פיניקי
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
אוגריתי
קטגוריה:אוגרית | 2024-06-26T04:55:51 |
בניין קל | הפניה בניינים בעברית#בניין פָּעַל | 2022-04-17T13:14:06 |
קל | קטגוריה:שמות משפחה | 2017-08-02T18:13:31 |
אלפבית קירילי | האלפבית הקירילי (Кириллица) הוא מערכת אותיות המכילה בבסיסה 32 אותיות, לכל אות יש שתי צורות – האות הגדולה (заглавные буквы) והאות הקטנה. כללי השימוש באותיות הגדולות והקטנות זהים לכללים אלו באנגלית. האלפבית הקירילי אומץ לכתיבה בכ-50 שפות, רובן בתחומי רוסיה, מרכז אסיה, ומזרח אירופה.
אלפבית זה נוצר במקור לכתיבת השפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה בכתבי דת, ואומץ במהרה על ידי מספר שפות סלאביות אחרות. באימפריה הרוסית ובברית המועצות, שפות ילידיות ולא-סלאביות רבות נכתבות בו, בהן צ'וקצ'ית, קזחית, אוזבקית, טורקמנית, טג'יקית ומונגולית באסיה, אזרית, מולדובנית, קרלית, ואבחזית במזרח אירופה.
עם זאת, אחרי נפילת המשטר הסובייטי, רוב השפות הללו עברו לשימוש באלפבית הלטיני, ואילו במונגוליה, אחרי ניסיונות רפורמה שלא היו פופולריים, נשאר האלפבית הקירילי הכתב הרשמי במדינה. כיום משתמשות באלפבית זה שפות הודו-אירופיות: שפות סלאביות, איראניות, ורומאניות, ובנוסף, גם שפות אורליות, טורקיות, מונגוליות וקווקזיות.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|כתב קירילי עתיק
מקובל להניח כי האלפבית הקירילי הומצא במהלך המאה ה-10 עבור השפה הסלאבית כנסייתית עתיקה ונקרא על שמו של המיסיונר הביזנטי הקדוש קירילוס. הוא מתבסס בחלקו על האלפבית היווני.
הכתב הקירילי נוצר במהלך האימפריה הבולגרית הראשונה.Paul Cubberley (1996) "The Slavic Alphabets". In Daniels and Bright, eds. The World's Writing Systems. Oxford University Press. . חוקרים מודרניים מאמינים שהאלפבית הקירילי הקדום נוצר בבית הספר הספרותי פרסלב, המרכז הספרותי והתרבותי הקדום החשוב ביותר של האימפריה הבולגרית הראשונה ומכל הסלאבים:
בניגוד לאנשי הכנסייה באוכריד, חוקרי פרסלב היו תלויים הרבה יותר במודלים יווניים וזנחו במהירות את האלפבית הגלגוליטי לטובת התאמה של האלפבית יווני לצרכיו של הסלאבי, הידוע כיום כאלפבית הקירילי.
בבית הספר פעלו מספר סופרים וחוקרים בולגרים בולטים, ביניהם נאום מפרסלב עד 893; קונסטנטינוס מפרסלב; ג'ואן אקזאר (גם מתעתיק יוחנן הנסח); ו-Chernorizets Hrabar, בין היתר. בית הספר היה גם מרכז לתרגום, בעיקר של סופרים ביזנטיים. הכתב הקירילי נגזר מאותיות הכתב האנציאלי היווני, מתוגברות בקשרים ועיצורים מהאלפבית הגלגוליטי הישן יותר עבור צלילים שלא נמצאו ביוונית. הגלגוליתית והקירילית נכתבו על ידי הקדושים הביזנטים קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם הבולגרים, כגון הקדושים נאום, קלמנט, אנג'לאר וסאווה אשר הפיצו ולימדו נצרות בכל בולגריה. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס ציין שהאחים קירילוס ומתודיוס שאלו אותיות מהכתב העברי כשפיתחו את הכתב הקירילי, כגון האותיות ש (Ш בכתב קירילי) ו-צ (Ц בכתב קירילי).Columbia Encyclopedia, Sixth Edition. 2001–05, s.v. "Cyril and Methodius, Saints"; Encyclopædia Britannica, Encyclopædia Britannica Incorporated, Warren E. Preece – 1972, p. 846, s.v., "Cyril and Methodius, Saints" and "Eastern Orthodoxy, Missions ancient and modern"; Encyclopedia of World Cultures, David H. Levinson, 1991, p. 239, s.v., "Social Science"; Eric M. Meyers, The Oxford Encyclopedia of Archaeology in the Near East, p. 151, 1997; Lunt, Slavic Review, June, 1964, p. 216; Roman Jakobson, Crucial problems of Cyrillo-Methodian Studies; Leonid Ivan Strakhovsky, A Handbook of Slavic Studies, p. 98; V. Bogdanovich, History of the ancient Serbian literature, Belgrade, 1980, p. 119.The Columbia Encyclopaedia, Sixth Edition. 2001–05, O.Ed. Saints Cyril and Methodius "Cyril and Methodius, Saints) 869 and 884, respectively, "Greek missionaries, brothers, called Apostles to the Slavs and fathers of Slavonic literature."Encyclopædia Britannica, Major alphabets of the world, Cyrillic and Glagolitic alphabets, 2008, O.Ed. "The two early Slavic alphabets, the Cyrillic and the Glagolitic, were invented by St. Cyril, or Constantine (c. 827–869), and St. Methodii (c. 825–884). These men from Thessaloniki who became apostles to the southern Slavs, whom they converted to Christianity."
פול קוברלי טוען שלמרות שקיריל אולי קודש והרחיב את הגלגוליטי, היו אלה תלמידיו באימפריה הבולגרית הראשונה תחת הצאר סימאון הראשון שפיתחו את הקירילית מהאותיות היווניות בשנות ה-890 ככתב מתאים יותר לספרי כנסיות.
התפשטות קירילית בקרב עמים סלאביים אחרים, כמו גם בקרב רומנים שאינם סלאבים. הכתובות הקיריליות הקדומות ביותר המתוארכות נמצאו באזור פרסלב, בעיר מימי הביניים עצמה ובמנזר פטליינה הסמוך, הן במחוז שומן של היום, כמו גם במנזר רבנה ובמנזר ורנה. הכתב החדש הפך לבסיס של אלפבית המשמשים בשפות שונות במזרח אירופה הנשלטת על ידי הכנסייה האורתודוקסית, הן בשפות סלאביות והן בשפות שאינן סלאביות (כגון רומנית, עד שנות ה-60). במשך מאות שנים שימשה הקירילית גם את הסלאבים הקתולים והמוסלמים (ראה קירילית בוסנית).
קירילית וגלגולית שימשו עבור השפה הסלאבית הכנסייתית, במיוחד הגרסה הסלאבית כנסייתית עתיקה. מכאן שביטויים כגון "И היא האות הקיריליה העשירית" מתייחסים בדרך כלל לסדר האלפבית הסלאבי של הכנסייה; לא כל אלפבית קירילי משתמש בכל אות הזמינה בסקריפט. הכתב הקירילי החל לעקוף את הכתב הגלגוליטי בשימש ותפוצה במאה ה-12.
הספרות שהופקה בסלאבית הכנסייה הישנה התפשטה עד מהרה צפונה מבולגריה והפכה לשפה הפרנקה של הבלקן ומזרח אירופה.Benjamin W. Fortson. Indo-European Language and Culture: An Introduction, p. 374.
קירילית בוסנית, הידועה בכינויה בוסניצה היא גרסה נכחדת של האלפבית הקירילי שמקורה בבוסניה של ימי הביניים. פליאוגרפים מחשיבים שהמאפיינים המוקדמים ביותר של הכתב הקירילי הבוסני החלו להופיע ככל הנראה בין המאה ה-10 או המאה ה-11, כאשר לוח Humac (טאבלט שנכתב בקיריליית בוסנית) הוא המסמך הראשון מסוג זה המשתמש בכתב מסוג זה ומאמינים כי הוא מתוארך לתקופה זו. בוסנית קירילית שימשה ברציפות עד המאה ה-18, כאשר שימוש ספורדי אף התרחש במאה ה-20.
עם הרפורמה האורתוגרפית של הקדוש אבטימי מטרנובו ונציגים בולטים אחרים של בית הספר הספרותי בטרנובו מהמאות ה-14 וה-15, כמו גריגורי צאמבלק וקונסטנטינוס מקוסטנץ, השפיע בית הספר על תרבות ימי הביניים הרוסית, הסרבית, הוולכית והמולדבית. זה ידוע ברוסיה כהשפעה הדרום-סלבית השנייה.
בשנים 1708-1710, הכתב הקירילי בשימוש ברוסיה עבר רפורמה רבה על ידי פיוטר הגדול, לאחר שחזר ממסעו הגדול במערב אירופה. צורות האותיות החדשות, שנקראו הכתב האזרחי, התקרבו יותר לאלו של האלפבית הלטיני; כמה אותיות ארכאיות בוטלו וכמה אותיות חדשות הוצגו על ידי פיוטר עצמו. האותיות הובחנו בין אותיות גדולות לקטנות. גם תרבות הטיפוגרפיה של מערב אירופה אומצה. צורת האותיות שלפני הרפורמה, הנקראות 'Полуустав', נשמרו במיוחד בשפה הכנסייתית, ולעיתים משתמשים בהן ברוסית גם כיום, במיוחד אם רוצים לתת לטקסט תחושה 'סלבית' או 'ארכאית'.
האלפבית המשמש לשפה הסלאבית הכנסייה המודרנית בטקסים המזרחיים האורתודוקסים והקתוליים המזרחיים עדיין דומה לכתיב לקירילי הקדום. עם זאת, במהלך המילניום הבא הסתגלה הקירילית לשינויים בשפה המדוברת, פיתחה וריאציות אזוריות כדי להתאים למאפיינים של השפות הלאומיות, והייתה כפופה לרפורמה אקדמית ולגזירות פוליטיות. דוגמה בולטת לרפורמה לשונית כזו ניתן לייחס לווק סטפנוביץ' קראג'יץ', אשר עדכן את האלפבית הקירילי הסרבי על ידי הסרת גרפמות מסוימות שאינן מיוצגות עוד בשפת העם והכנסת גרפמות ספציפיות לסרבית (האותיות Љ Њ Ђ Ћ Џ Ј), האלפבית הסלאבי של הכנסייה בשימוש לפני הרפורמה. כיום, שפות רבות בבלקן, במזרח אירופה ובצפון אירואסיה כתובות באלפבית קירילי.
האלפבית הקירילי עוצב לצורתו המודרנית בשנת 1708 ברוסיה, בזמן שלטונו של פיוטר הגדול.
האלפבית הקירילי הרוסי
+אותשם האותאות יוונית מקבילהאות לטינית מקבילהА аאַאΑ α אלפאA aБ бבֵּהB bВ вבֵהΒ β בטאV vГ гגֵּהΓ γ גמאG gД дדֵּהΔ δ דלתאD dЕ еיֵהΕ ε אפסילוןE eЁ ёיוֹЖ жזֵ׳הЗ зזֵהΖ ζ זטאZ zИ иאִיΗ η אטא ו-Ι ι יוטאI iЙ йאִי קְרַאטְקוֹיֵהY y ו-J jК кקַאΚ κ קפאK kЛ лאֵלΛ λ למדאL lМ мאֵםΜ μ מוM mН нאֵןΝ ν נוN nО оאוֹΟ ο אומיקרוןO oП пפֵּהΠ π פאיP pР рאֵרΡ ρ רוR rС сאֵסΣ σ ς סיגמאS sТ тטֶהΤ τ טאוT tУ уאוּΥ υ איפסילוןU uФ фאֵףΦ φ פיF fХ хכַאΧ χ כיH h (קרוב)Ц цצֵהЧ чצֵ׳הШ шשַאЩ щשְצַ׳אЪ ъטְבְיוֹרְדִּי זְנַאקЫ ыיֵרִייЬ ьמְיַאכְקִי זְנַאקЭ эאֵהЮ юיוּЯ яיַא
אותיות ותווים הנוספים על האלפבית הקירילי הבסיסי
А́ – משמשת ברוסית, בטג'יקית, בבלארוסית ובבולגרית.
А̀ – משמשת ברוסית, בבולגרית ובסרבית.
А̄ – משמשת באלאוטית, באבנקית, בצ’צ’נית, בבולגרית ובסרבית.
Ӓ – משמשת בגגאוזית ובסרבית.
Ґ – משמשת באוקראינית וברוסינית.
Ђ – משמשת בסרבית, במונטנגרית ובסרבו-קרואטית.
Ѓ – משמשת במקדונית.
Е́ – משמשת ברוסית, בבלארוסית, באוקראינית וברוסינית.
Ѐ – משמשת במקדונית.
Е̄ – משמשת באלאוטית, באבנקית, בצ’צ’נית, בבולגרית ובסרבית.
Ё – משמשת ברוסית ובבלארוסית.
Є – משמשת באוקראינית וברוסינית.
З́ – משמשת במונטנגרית.
Ѕ – משמשת במקדונית.
І – בעבר שימשה ברוסית. כיום משמשת בבלארוסית, בקזחית, ברוסינית ובאוקראינית.
Ї – משמשת באוקראינית וברוסינית.
И́ – משמשת ברוסית ובמקדונית.
Ѝ – בעבר שימשה ברוסית. כיום משמשת באוקראינית.
Ӣ – משמשת בטג'יקית, באלאוטית, בבולגרית ובסרבית.
Ј – משמשת בסרבית, במקדונית ובמונטנגרית.
Љ – משמשת בסרבית, בבוסנית, במונטנגרית ובמקדונית.
Њ – משמשת בסרבית, בבוסנית, במונטנגרית ובמקדונית.
О́ – משמשת ברוסית, בבלארוסית, באוקראינית וברוסינית.
О̀ – משמשת בבולגרית.
Ō – משמשת באבנקית ובצ'צ'נית.
С́ – משמשת במונטנגרית.
Ћ – משמשת בסרבית.
Ќ – משמשת במקדונית.
У́ – משמשת ברוסית, בבלארוסית, באוקראינית וברוסינית.
Ӯ – משמשת בטג'יקית, בקרלית, באלאוטית וברוסינית.
Ў – משמשת בבלארוסית, באלאוטית, בדונגאן, בניבחית, באוסטית ובאוזבקית.
Џ – משמשת במקדונית, בבוסנית, במונטנגרית ובסרבית.
אותיות שנשמטו ברפורמה של 1917–1918
איז'יצה, ижица, הוחלפה על ידי Ии. לרוב נטען שזה קרה ברפורמות של 1917–1918, אבל מסמכים לא מזכירים זאת, וכנראה האות פשוט יצאה מהשימוש בהדרגה:
קובץ:Cyrillic_letter_Izhitsa.png
פִֿיטה, Фита, הוחלפה על ידי Фф ברפורמות של 1917–1918:
קובץ:Cyrillic_letter_Fita.png
יאט Ять, הוחלפה על ידי Ее ברפורמות של 1917–1918:
קובץ:Cyrillic_letter_Yat.png
אותיות ארכאיות
האות פְּסִי: קובץ:Cyrillic_letter_Psi.png
האות קְסִי: קובץ:Cyrillic_letter_Ksi.png
האות קופא: קובץ:Cyrillic_letter_Koppa.png
האות אוק (צירוף האותיות OУ שהוחלף מאוחר יותר על ידי У בלבד): קובץ:Cyrillic_letter_Uk.png
צירוף של I ו-E: קובץ:Cyrillic_letter_Iotified_E.png
יאס פשוטה: קובץ:Cyrillic_letter_Little_Yus.png
יאס מורכבת: קובץ:Cyrillic_letter_Big_Yus.png
צירוף של יאס קטנה ו-I: קובץ:Cyrillic_letter_Iotified_Little_Yus.png
יאס מורכבת בצירוף I: קובץ:Cyrillic_letter_Iotified_Big_Yus.png
השפות הנכתבות באלפבית הקירילי
אבזינית
אבחזית
אדיגית
אודמורטית
אוזבקית
אוסטית
אוקראינית
אזרית
אינגושית
אלאוטית (בהווה האלפבית הקירילי נוכח בשפה האלאוטית יותר בטקסטים כנסייתיים מאשר ביומיום)
ארזיינית
ארמית אשורית חדשה (הניב האייסורי)
בוכרית (בהתחלה נכתבה באותיות עבריות עד שהשלטון הרוסי הורה לכתוב את השפה באלפבית קירילי)
בולגרית
בוסנית (השפה אף נכתבת באלפבית הלטיני ודרך הכתיבה באלפבית הלטיני נפוצה יותר)
בלארוסית
בשקירית
ג'והורי
טג'יקית
טובאנית
טורקמנית
טטרית
יגנובית
יופיק אלסקית
יופיק סיבירית
מארי
מולדובנית
מונגולית (לאחר התפוררות השלטון הסובייטי מנסים להחזיר את השפה לכתב המונגולי המסורתי)
מונטנגרית
מוקשנית
מקדונית
סאחה
סלאבית כנסייתית עתיקה
סלובנית כנסייתית
סרבו-קרואטית (בסרביה, מונטנגרו ובוסניה בלבד, בקרואטיה היא נכתבת באותיות לטיניות)
סרבית (השפה נכתבת גם באלפבית הלטיני)
צ'וקצ'ית
צ'צ'נית
קברדינית
קומית
קזחית
קילדין סאמי
קירגיזית
קרלית (רק בגרסה הקירילית של השפה)
רומאני (בכמה דיאלקטים מסוימים)
רוסינית
רוסית (אלפבית רוסי)
שוגנית
שפת הטלינגיט (לרוב הטקסטים הכנסייתיים כתובים באלפבית קירילי)
ראו גם
אלפבית גלגוליטי
האלפבית הבשקירי
כתב אזרחי
ספרות קיריליות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-08-01T05:02:04 |
כריסטופר בויס ואנדרו דולטון לי | כריסטופר ג'ון בויס (באנגלית: Christopher John Boyce; יליד 16 בפברואר 1953) ואנדרו דולטון לי (באנגלית: Andrew Daulton Lee; יליד 1952) הם שני אמריקאים אשר מכרו יחדיו סודות לסובייטים. בויס היה איש לווייני ריגול אמריקאי וחברו לי היה סוחר סמים.
הפרשה
בויס היה צעיר מחונן שנשר מלימודיו באוניברסיטה עקב חוסר עניין, התמכר לסמים וקשר קשר של ידידות עם אנדרו דולטון לי, בן גילו וחברו מילדות שעסק בסחר בסמים.
אביו של בויס, איש ה-FBI בדימוס, שרצה למנוע את התדרדרות בנו, ניצל את קשריו והשיג לבנו משרה בחברה מסחרית בקליפורניה שפעלה בתחום הלוויינים. בויס הועסק בחברה במיזם של בניית לוויין ריגול עבור ה-CIA. כשהושלם הלוויין הוא חג במסלול מעל ברית המועצות וסין וסיפק מידע לתחנות קרקע באוסטרליה ובבריטניה. בויס עסק בפיענוח המידע המוצפן ששודר מן הלוויין.
לדבריו במהלך עבודתו הוא נחשף למידע על התערבות ה-CIA בפוליטיקה של אוסטרליה, כולל בפרשת הדחתו של ראש ממשלת אוסטרליה גוף ויטלם, ראש הממשלה הראשון ממפלגת הלייבור מאז 1951, שהיווה איום לנוכחות הפרויקט באוסטרליה.
בהיותו מאוכזב מהתערבות מדינתו בעניינים של מדינה דמוקרטית בעלת ברית ובהיותו מנוכר מחבריו בעבודה, יצר בויס קשר עם לי, חברו משכבר. לי אשר מגיל צעיר עסק במסחר במריחואנה ובקוקאין, עבר באותה עת לעסוק במסחר בהרואין ונזקק למימון. השנים החליטו להפיק רווחים מן המידע הסודי ששודר מן הלוויין, אשר עבר תחת ידיו של בויס.
באפריל 1975 פנה לי לשגרירות ברית המועצות במקסיקו סיטי והציע את מרכולתו לסובייטים, שקפצו על המציאה. הצמד החל להעביר את המידע ששאב בויס מן הלוויין לסובייטים, כאשר לי משמש בלדר להעברתו.
הצמד החל לקבל מן הסובייטים אלפי דולרים. לי לא גילה לסובייטים את הזהות האמיתית של מקור המידע וסיפר להם כי המידע מסופק לו על ידי בחור אפרו-אמריקאי שפעל ממניעים של שנאה לארצות הברית.
ב-1976 הציעו הסובייטים ללי להגדיל את התשלום לסכום של 10,000 דולר על כל צרור מידע חדש שימציא להם. לי סיפק מידע נוסף לסובייטים וקיבל מהם את הסכום המובטח, אך לבויס שילם רק סכום של 3,000 דולר מתוך תשלום זה. בויס החל לחשוד כי לי מרמה אותו ואינו משלם לו את מלוא חלקו. לשם אימות החשד הגיע בויס בעצמו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, נפגש עם נציג הק.ג.ב. וגילה כי תפקידו הוא לשגר את המידע המגיע מן הלוויין, כשהוא מוצפן, למטה ה-CIA בלאנגלי וירג'יניה. בויס הציע לספק מידע נוסף וחשוב יותר בתמורה לתשלום סכום של 75,000 דולר. בחוזרו לעבודתו החל בויס לצלם מסמכים סודיים על לוויין מתקדם יותר שנמצא בשלבי פיתוח.
ממוזער|כריסטופר בויס בצילום משטרתי
בטרם הספיק בויס לספק מידע זה לסובייטים, הגיע לי ביזמת עצמו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, בתקווה להשיג סכום כסף לרכישת סמים שנזקק להם. בהתקרבו לשגרירות נעצר לי על ידי המשטרה המקסיקנית שחשדה בו כי הוא זומם פעולת טרור. כשנעצר נתגלו ברשותו צילומי מסמכים סודיים. המקסיקנים הזעיקו את סוכני ה-FBI ולי התוודה בפניהם ואף הסגיר את חברו בויס, שנעצר מיד בלוס אנג'לס. בחקירתו מסר בויס הודאה מלאה על מעשיו.
שני החברים הועמדו לדין ביוני 1977. בויס נדון ל-42 שנות מאסר ולי נדון למאסר עולם.
ב-21 באוגוסט 1981 ברח בויס מן הכלא, התחבר לשני פושעים וביחד ערכו מסע של שוד בנקים בצפון מערב ארצות הברית, במדינות מונטנה, איידהו ווושינגטון. לאחר 19 חודש נתפס בויס והועמד לדין על שוד הבנקים ונדון ל-90 שנות מאסר בנוסף ל-42 השנים שנגזרו עליו בגין הריגול.
לי זכה לחנינה ושוחרר מן הכלא בשנת 1998. ב-15 במרץ 2003 שוחרר אף בויס מן הכלא לאחר 26 שנות מאסר, אך הושאר להשגחת קצין מבחן לכל ימי חייו.
בשנת 1985 יצא להקרנה הסרט "הבז ואיש השלג" (The Falcon and the Snowman) בבימויו של ג'ון שלזינגר, שסיפר את סיפורם של שני החברים. בסרט גילם טימותי האטון את דמותו של בויס ושון פן גילם את דמותו של לי. הכינוי "בז" ניתן בסרט לבויס וללי ניתן הכינוי "איש השלג" הרומז על עיסוקו בסם הלבן.
קישורים חיצוניים
תמליל ריאיון עם בויס עבור התוכנית "60 דקות" של ערוץ 9 באוסטרליה
קטגוריה:אמריקאים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות ריגול בארצות הברית
קטגוריה:בורחים מכליאה בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1953 | 2022-04-30T00:11:37 |
אוראדיה | ממוזער|שמאל|250px|בית הכנסת האורתודוקסי באוראדיה
ממוזער|שמאל|250px|בית הכנסת הנאולוגי "ציון" באוראדיה
אוֹרַאדְיָה (ברומנית: Oradea, בעבר - Oradea Mare, בהונגרית: Nagyvárad (נאג'ווארד); בגרמנית: Großwardein (גרוסוורדיין); ביידיש: גרויסווארדיין) היא עיר ברומניה במחוז ביחור (Bihor) שבטרנסילבניה, המשתרעת על שתי גדותיו של הנהר קרישול רפדה (Crişul Repede, "קרישול המהיר"). בעיר עצמה מתגוררים 206,527 תושבים (לפי מפקד שנערך ב-2002). יחד עם הפרברים שאינם חלק מהעיר מגיע סך כל התושבים לכ-220,000.
גאוגרפיה
העיר שוכנת על הנהר קְרִישוּל רֶפֶּדֶה, בקרבת הגבול עם הונגריה.
היסטוריה
השם אוראדיה נגזר מהמילה ההונגרית Várad שמשמעותה "עיירה", מהשורש Vár שמובנו "עיר" או "מצודה". האזכור הראשון לאוראדיה בשמה הלטיני ואראדינום (Varadinum) היה בשנת 1113. מצודת אוֹראדיה, שחורבותיה נותרו עדיין בימינו, הוזכרה לראשונה ב-1241 בשל השיפוצים המהירים והחיזוקים שנדרשו למנוע התקפה של המונגולים נגד העיר. עם זאת, רק במאה ה-16 החל הגידול בשטח העיר.
במאה ה-18 המהנדס הוינאי פרנץ אנטון הילברנט תכנן את העיר בסגנון בארוק, והחל מ-1752 נבנו כמה מנקודות הציון של העיר, ובהן הקתדרלה הקתולית, ארמון הבישוף, ומוזיאון ארץ קרישאנה או ארץ נחלי הקריש (Muzeul Ţării Crişurilor).
בספטמבר 1940 סופחה אוראדיה להונגריה יחד עם שאר חלקי טרנסילבניה שנכללו בתכתיב וינה.
כלכלה
אוראדיה היא אחת הערים המשגשגות ברומניה, בעיקר הודות למיקומה על הגבול ההונגרי, ובכך היא שער למערב אירופה. העיר זכתה לתחייה כלכלית אחרי 1989 (סילוק השלטון הקומוניסטי), בעיקר בזכות התרחבות מגזר השירותים שנהנה מבסיס צרכנים חשוב.
האבטלה באוראדיה עומדת על 6.0%, קצת פחות מהממוצע ברומניה, אך גבוה מהממוצע במחוז ביחור (2%). אורדאה מייצרת כ-63% מהתוצר התעשייתי של מחוז ביחור, אך גרים בה כ-34.5% מהאוכלוסייה של המחוז. התעשיות העיקריות הן: ריהוט, טקסטיל וביגוד, הנעלה ומזון.
ב-2003 נפתח באוראדיה מרכז הקניות "שוק לוטוס", מרכז הקניות הגדול הראשון שנפתח בעיר.
אדריכלות
האדריכלות באוראדיה היא תערובת בין בנייה מהתקופה הקומוניסטית, בעיקר ברבעים החיצוניים, ובניינים היסטוריים בעיקר בסגנון הבארוק, שרידים לתקופה שהעיר הייתה חלק מהאימפריה ההבסבורגית ואחר כך האימפריה האוסטרו הונגרית.
בתקופת הקומוניזם ובשנות המעבר הראשונות של רומניה שלאחר הקומוניזם, רבים ממבנים היסטוריים אלה ננטשו או שמצב תחזוקתם היה גרוע. מספר שנים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, החלו במלאכת שחזורם של רבים ממבנים אלה למצבם הקודם, בין השאר הודות לתמיכה כלכלית של האיחוד האירופי.
הקהילה היהודית
היהודים הנאולוגים, ששאיפתם להסתגלות לחברה המודרנית שמסביבם הביאה להיפרדותם מהיהדות האורתודוקסית, בנו ב-1878 את הבניין המרשים של בית הכנסת הנאולוגי ציון על גדת הנהר קרישול רפדה. היהודים האורתודוקסים בנו בתורם ב-1890 בית כנסת מפואר משלהם, בית הכנסת ה"ישראליטי (יהודי) האורתודוקסי".
האדמו"ר רבי ישראל הגר מוויז'ניץ, הגיע עם חסידיו מויז'ניץ לאוראדיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הנהיג בה את חצרו, עד מותו בשנת 1936. נקבר שם ובשנת 1950 הועבר ארונו לבני ברק.
ילידי המקום
אוסקר פודור, (במקור פוקס בהונגרית: Fodor Oszkár; נאג'ווארד, 4 בינואר 1880 – בודפשט, 5 בינואר 1950) היה שחקן, במאי תיאטרון, דרמטורג, סופר ומנהל תיאטרון יהודי-הונגרי.
ד"ר בלה דיאושי (מקודם נוסבאום; בהונגרית: Diósy Béla; נאג'ווארד, 30 בינואר 1863 – בודפשט, 19 באפריל 1930) היה מבקר מוזיקה יהודי-הונגרי, בין החשובים בהונגריה בתקופתו, סופר, עיתונאי, פרופסור באקדמיה למוזיקה.
יוסף עופר (הרש) (16 ביוני 1929 – 25 באוגוסט 2003) היה סופר וטייס ישראלי, מראשוני חיל האוויר הישראלי.
אתרים בעלי חשיבות
אתרי תיירות חשובים בעיר הם מרכז העיר, ומרכז המרפא באילה פליקס (Băile Felix) המצוי מחוץ לעיר ונגיש ברכבת. אתרים נוספים:
מוזיאון חבל נהרות הקריש (Muzeul Ţării Crişurilor) – מוזיאון מתקופת הבארוק ולו 365 חלונות.
הקתדרלה הברוקית (Catedrala barocă) - הקתדרלה הבארוקית הגדולה ברומניה.
מבצר אוראדיה (Cetatea Oradea)
הכנסייה עם ירח (Biserica cu Lună) כנסייה ייחודית באירופה עם שעון המראה את תצורת הירח העכשווית.
ארמון "הנשר השחור" ("Pasajul "Vulturul Negru). שם פעל החל משנת 1907 הקולנוע "אוראניה", הראשון באוראדיה, מיוזמתו של ינה סייקאי (סקלי) (Székely Jenő).
מוזיאון "אנדרה אדי" ("Muzeul "Ady Endre) – ביתו של אחד מגדולי המשוררים ההונגריים.
התיאטרון הממלכתי (Teatrul de Stat) – תוכנן בידי שני ארכיטקטים אוסטרים בסוף המאה ה-19.
יש באוראדיה כמאה כנסיות של הזרמים השונים בנצרות, כולל הכנסייה הבפטיסטית הגדולה במזרח אירופה ושלושה בתי כנסת (כיום רק אחד פעיל).
חינוך ותרבות
ב-1780 נפתחה בעיר האקדמיה המלכותית שבה למדו תחילה פילוסופיה ואחר ב-1788 נוסף בית הספר למשפטים. מוסד זה שימש בסיס לאוניברסיטה של אוראדיה שכיום לומדים בה 20,000 סטודנטים ב-15 פקולטות.
בעיר פועלים תיאטרון ותזמורת סימפונית.
חלוקה אתנית
בעבר
1910: 69,000 (דוברי רומנית 5.6%, דוברי הונגרית 91.1%)
1920: 72,000 (דוברי רומנית 5%, דוברי הונגרית 92%)
1930: 90,000 (דוברי רומנית 25%, דוברי הונגרית 67%)
1966: 122.634 (רומנים 46%, הונגרים 52%)
1977: 222.741 (רומנים 64%, הונגרים 34%)
בשנות האלפיים
על פי המפקד שנערך בשנת 2002:
רומנים 145,295 (70.4%)
הונגרים 56,830 (27.5%)
צוענים 2,466 (1.2%)
יהודים 172
רבעים
העיר מחולקת לרבעים הבאים: מרכז העיר, Vie, Nufărul, Rogerius,Velenţa, Cantemir, Ioşia
תחבורה
רשת התחבורה הציבורית מנוהלת בידי Regia Autonomă Oradea Transport Local) OTL) וכוללת 3 קווי רכבת חשמלית וכמה קווי אוטובוסים. בעיר שלוש תחנות רכבת, מרכזית המצויה במרכז העיר קרוב לרובע Vie, מזרחית, ומערבית המצויה ברובע Ioşia.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר על אוראדיה-ביהור
אתר נוסף על אוראדיה
בתי כנסת ברומניה (מצגת להורדה)
ביניינים באוראדיה
קטגוריה:רומניה: ערים
קטגוריה:טרנסילבניה: ערים
קטגוריה:אוראדיה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12 | 2024-07-24T17:24:27 |
אלפבית אוגרי | REDIRECT אלפבית אוגריתי | 2004-12-06T22:00:29 |
פטל שחור | הפניה אוסנה | 2022-10-11T21:03:29 |
כריסטופר בויס ו-אנדריו דאולטון לי | REDIRECT כריסטופר בויס ואנדרו דולטון לי | 2005-08-02T12:16:24 |
דובדבן | ממוזער|230px|פריחת הדובדבן בוושינגטון (ברקע אנדרטת וושינגטון)
דובדבן (שם מדעי: Prunus subgenera Cerasus) הוא תת-סוג של פרונוס, סוג הכולל בין השאר את השקד המצוי, את האפרסק ואת המשמש. עונת קטיף הדובדבנים מתחילה בסוף מאי-תחילת יוני ונמשכת כחודשיים.
אטימולוגיה
מוצא הדובדבן הוא דרום מערב אסיה ודרום מזרח אירופה. הפרי נכנס לתודעת המקומיים הארץ ישראליים רק בתקופה הצלבנית (1099–1260). העץ גדל בר באזורים ממוזגים וקרים והתפתחות פרותיו תלויה במנות קור.
פרשנים כדוגמת רש"י, זיהו בטעות את הדובדבן והגודגדן שהכירו מסביבתם, וקישרום עם הדבדבניות המופיעות במשנה ("והדבדניות אף על פי שמנטפין, אין בהם משום הכשר משקה." ), והגודגדניות בתלמוד ("מהן גודגדניות וכפניות ופגי תמרה שלשה." ) . הדבדבניות המוזכרות במשנה, הן ענבים אדומים שלאחר הבשלת יתר מטפטף מהן מיץ, והגודגדניות המוזכרות בתלמוד, שהן המשמש כיום בחקלאות למספוא ומרעה, אך בעת העתיקה נאכל אף על ידי בני אדם.
הדובדבן כפרי מאכל
שני מינים של דובדבן ידועים במיוחד בשל פריים הטוב למאכל אדם: דובדבן מתוק (גודגדן, Prunus avium), ודובדבן חמוץ (Prunus cerasus). מינים אלה הם עצים גדולים וחסונים, העשויים להתנשא לגובה 18 מטר, אך בגידולים מסחריים מגבילים את גובה העץ ל-4 מטר. קיימים עוד כמה עשרות מינים בתת-הסוג דובדבן, חלקם בעלי פרי אכיל, כגון הדובדבן היפני (Prunus serrulata). בארצות הברית פותח זן דובדבן בינג.
עצי הפרי נפוצים באסיה, באירופה ובאמריקה הצפונית, כאשר בראש רשימת הארצות המגדלות פרי זה באופן מסחרי נמצאות איראן, טורקיה וארצות הברית.
לשני המינים הידועים מספר זנים, אך שניהם זקוקים לאקלים קר של בערך 1,000 שעות קור, ושניהם מואבקים על ידי דבורים. עץ הדובדבן זקוק לעץ דובדבן סמוך על מנת להניב פרי.
פירות הדובדבן מהווים מאכל נפוץ. נהוג גם לאכלם כתוספת לעוגות, סלטי פירות ועוד. דובדבנים נמכרים לעיתים קרובות כשהם מגולענים ובתוך סירופ מתוק. בנוסף, נהוג להכין מדובדנים ריבות, מיצים וליקרים כגון שרי הרינג.
הודות לצבעו האדום העז של הפרי משתמשים בו רבות לקישוט מאכלים. מקובל לשים דובדבן על הקצפת המעטרת עוגות, מילקשייקים וכדומה, ומכאן הביטוי "הדובדבן שבקצפת", שפירושו: החלק הטוב ביותר.
גרעין הדובדבן משמש להכנת תבלין שנקרא "מחלב" (בערבית: محلب). יש הנוהגים לטחון את המחלב לתיבול של מאכלים מזרחיים או לבצק.
הדובדבן בישראל
בישראל גדלים בר שני מינים של דובדבן: דובדבן שרוע, שהוא שיח הגדל בחרמון והוכרז ערך טבע מוגן בישראל, ודובדבן קטן פרי ().
באזורים הגבוהים של הארץ כגון רמת הגולן והגליל העליון וכן בגוש עציון, דרום הר חברון ומצפה רמון, קיימים מטעים מסחריים של עצי דובדבן.
ימין|ממוזער|250px|עצי דובדבן ברמת הגולן
הדובדבן בתרבות ובאמנות
ימין|ממוזער|250px|עצי דובדבן יפניים
בתרבות היפנית, מכונים עץ הדובדבן בכלל, ופריחתו בפרט, סאקורה, מונח שלו השפעה רבה על התרבות והאמנות היפנית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1856
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אסא גריי
קטגוריה:פירות מאכל
קטגוריה:ורדיים
קטגוריה:תת-סוג | 2024-05-06T05:20:20 |
מכסיקו סיטי | REDIRECT מקסיקו סיטי | 2004-12-07T00:22:10 |
כריסטופר בויס | REDIRECT כריסטופר בויס ואנדרו דולטון לי | 2005-08-02T12:18:01 |
מדונה | מדונה לואיז צ'יקוני (באנגלית: Madonna Louise Ciccone; נולדה ב-16 באוגוסט 1958), המוכרת בשמה הפרטי מדונה, היא זמרת-יוצרת, שחקנית, מפיקה מוזיקלית, ואשת עסקים אמריקאית. בזכות השפעתה על התרבות הפופולרית בכלל ועל מוזיקת פופ בפרט לאורך קריירה של מעל ל-40 שנה, מדונה ידועה בכינויה בתור "מלכת הפופ".
מדונה נולדה וגדלה במישיגן. בשנת 1977 עברה לניו יורק, במטרה להתקדם בקריירת הריקוד שלה. היא התחילה להתפרסם בשנות השמונים, כאשר זכתה לתשומת לב רבה מרשת MTV. במהלך הקריירה שלה זכתה במגוון פרסים, וביניהם שבעה פרסי גראמי, שני פרסי גלובוס הזהב ועשרים פרסי הווידאו קליפים של MTV כשבסך הכול הייתה מועמדת לפרס שישים-ושמונה פעמים. עד לשנת 2016 היא החזיקה במשך 25 שנים בשיא "האמנית שזכתה במספר הפרסים הרב ביותר". בשנת 1989 הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס מפעל חיים מיוחד על שם מייקל ג'קסון. למדונה ארבעה-עשר אלבומי אולפן ששבעה מתוכם נמכרו בלמעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. לפי גינס שיאי עולם, היא האמנית הנמכרת ביותר בהיסטוריה עם מכירת מעל 400 מיליון תקליטים. נכון לשנת 2021, הונה עומד על כ-850 מיליון דולר, האמנית בעלת השווי הרב ביותר בכל הזמנים, לצד סלין דיון.
בארצות הברית היא הזמרת השנייה שהצליחה למכור את מספר עותקי האלבום רב ביותר, עם כ-64.5 מיליון עותקים בסך הכול. בשנת 1990 שברה שיא כאשר הוציאה את אלבום האוסף, The Immaculate Collection שנמכר בלמעלה מ-30 מיליון עותקים והפך לאלבום האוסף הנמכר ביותר בכל הזמנים. מדונה מחזיקה במספר שיאים במצעדי הבילבורד בעודה הזמרת השנייה עם מספרי האלבומים הרב ביותר בצמרת מצעד הבילבורד 200 (תשעה), חמישים שירים שדורגו בראש מצעד שירי הדאנס קלאב וכ38 שדורגו בעשירייה הפותחת במצעד הרשמי בבילבורד הוט 100 – יותר מכל אמן סולו אחר. בשנת 2016 הוכתרה כ"אשת השנה" על ידי בילבורד, וכאמן עם שירי הדאנס הטובים בכל הזמנים. בשנת 2008 היא נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. מדונה היא אמן הסולו עם ההכנסות הגבוהות ביותר בהיסטוריה מקיום סבבי הופעות (במצטבר), כשהיא גורפת כ-1.4 מיליארד דולר נכון לשנת 2016.
מדונה השתתפה בלמעלה מחמישה-עשר סרטים והיא השחקנית שצברה את המספר הרב ביותר של פרסי פטל הזהב. בין סרטיה המוכרים: "סוזאן סוזאן" (1985), "ליגה משלהן" (1992) ו"אוויטה" (1996), שעל כיכובה בו זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "השחקנית הטובה ביותר". היא זכתה בפרס נוסף על שיר הנושא "Masterpiece" שכתבה וביצעה עבור "וואליס ואדוארד" אותו ביימה.
זמרים ושחקנים רבים הצהירו על מדונה כמקור השראה עבורם, בהם: בריטני ספירס, דרייק, כריסטינה אגילרה, ליידי גאגא, מיילי סיירוס וג'סטין טימברלייק. ברשת הטלוויזיה VH1 הכתירו אותה במקום הראשון ברשימת "100 הנשים המוצלחות בתעשיית המוזיקה" ובמגזין רולינג סטון כללו אותה ברשימת "האמנים הטובים בכל הזמנים" ובמקום ה-56 ברשימת "כותבי השירים הטובים בכל הזמנים". בסיום עשור שנות האלפיים, הוגדרה בתור "אמן הסולו הנמכר ביותר בארצות הברית" ו"האמנית המושמעת ביותר בממלכה המאוחדת". בין היתר מדונה נחשבת לאמן הבין-לאומי הנמכר ביותר בכל הזמנים בפינלנד, האמנית הבין-לאומית הנמכרת ביותר בכל הזמנים בגרמניה, ולפרקים האמן הנמכר ביותר בכל הזמנים בממלכה המאוחדת.
ביוגרפיה
1958–1978: ראשית חייה
מדונה לואיז צ'יקוני נולדה ב-16 באוגוסט 1958, בביי סיטי, מישיגן, להורים הקתולים מדונה לואיז וסילביו אנתוני "טוני" צ'יקון מהנדס של התאגיד ג'נרל מוטורס. הוריו של אביה היו מהגרים איטלקים מפצנטרו בעוד שאמה ממוצא צרפתי-קנדי. מכיוון שלמדונה היה שם זהה לאמה, בני המשפחה כינו אותה "נוני הקטנה". מאוחר יותר אימצה את השם ורוניקה כשמה השני כאשר הוטבלה בכנסייה הקתולית בשנת 1966. מדונה גדלה בפרברי דטרויט של העיר פונטיאק ואבון טאון (בהמשך: רוצ'סטר הילס), לצד שני אחיה הגדולים, אנתוני ומרטין, ושלושה אחים קטנים יותר, פולה, כריסטופר ומלאני.
ממוזער|297x297px|אמה החורגת ואביה של מדונה, ג'ואן וטוני צ'יקוני בשנת 2009
כשהייתה בת חמש, נפטרה אימה מסרטן השד ב-1 בדצמבר 1963. חודשיים לפני כן מדונה אמרה כי הבחינה בשינויים בהתנהגותה ובאישיותה אף על פי שלא הבינה את הסיבה לכך. אמה הייתה אובדת עצות להסביר את מצבה הרפואי ולעיתים קרובות החלה לבכות כאשר מדונה חקרה אותה על כך. מאוחר יותר הודתה כי באותה עת לא הבינה שאמה גוססת. היא פנתה אל סבתה מצד אביה לצורך נחמה. האחים צ'יקוני התרעמו על משק הבית ומרדו נגד כל מי שנכנס לביתם ושלדעתם ינסה לתפוס את מקומה של אמם האהובה והמנוחה. מבועתת מהאפשרות שילקח ממנה גם אביה טוני, מדונה לעיתים קרובות לא הייתה מסוגלת לישון אלא אם הייתה בקרבתו. בשנת 1966 התחתן טוני עם עוזרת הבית של המשפחה, ג'ואן גוסטפסון, ובשנים שלאחר מכן נולדו להם שני ילדים, ג'ניפר ומריו. מדונה כעסה על אביה משום שנישא בשנית והחלה למרוד נגדו, דבר שהרס את מערכת היחסים שלהם במשך שנים רבות לאחר מכן.
מדונה למדה בבתי הספר היסודיים הקתוליים של סנט פרדריק וסנט אנדרו ובבית הספר התיכון במערב. היא הייתה ידועה בממוצע הציונים הגבוה שלה והתנהגותה הלא-שגרתית לשמצה אשר הייתה מתבטאת בביצוע גלגלונים ועמידות ידיים במסדרונות בין השיעורים, השתוללות על ברכיה, ומשיכה של חצאיתה במהלך השיעור – כל זאת כדי שהבנים יראו את תחתוניה. מדונה סיפרה מאוחר יותר לואניטי פייר כי ראתה את עצמה בצעירותה כ"ילדה בודדה שחיפשה משהו. לא הייתי מרדנית בצורה מסוימת. היה אכפת לי להיות טובה במשהו. לא גילחתי את בית השחי ולא התאפרתי כמו בנות רגילות. אבל למדתי וקיבלתי ציונים טובים... רציתי להיות מישהו".
אביה העביר אותה ללימוד שיעורי פסנתר קלאסיים, אך מאוחר יותר שכנעה אותו לאפשר לה ללמוד שיעורי בלט. כריסטופר פלין, מורה לבלט שכנע אותה להמשיך בקריירה בריקודי מחול. מאוחר יותר למדה בבית הספר התיכון ברוצ'סטר אדמס, שם הפכה לתלמידה מצטיינת וחברת נבחרת המעודדות. לאחר סיום לימודיה קיבלה מלגת מחול באוניברסיטת מישיגן בזכות הצטיינותה בתחום ולמדה במהלך הקיץ בפסטיבל המחול האמריקאי בדורהאם שבצפון קרוליינה.
בשנת 1978, כעבור שנתיים נשרה מדונה מלימודיה ועברה להתגורר בעיר ניו יורק. כשהתייחסה למעבר לניו יורק הצהירה כי, "זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי מטוס והפעם הראשונה שנסעתי במונית. הגעתי לכאן עם 35 דולר בכיס. זה היה הדבר הכי אמיץ שאני אי פעם עשיתי". עד מהרה מצאה דירה בשכונת אלפבית סיטי שבאיסט וילג'. עם משכורת מצומצמת בעבודתה בדאנקן דונאטס ועם להקות מחול מודרניות השתתפה בתיאטרון המחול האמריקאי של אלווין איילי ולאחר מכן עם תיאטרון המחול פרל לאנג. היא למדה בנוסף ריקוד בהדרכתה של מרתה גרהם, הרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית. לאחר מכן החלה לעבוד כרקדנית גיבוי לאמנים מבוססים אחרים. לילה אחד, כשחזרה לביתה מחזרות ריקוד, נפלה מדונה קורבן לאונס כאשר זוג גברים החזיקו אותה בהצמדת סכין לגבה ואילצו אותה לבצע פעולות מגונות. מאוחר יותר היא מצאה את האירוע כ"טעם מהחולשה שלי, זה הראה לי שאני עדיין לא יכולה להציל את עצמי למרות כל ההצגה של ילדה חזקה. לעולם לא אוכל לשכוח את זה". ב-5 באוקטובר 2013 פרסמה טור בו חשפה על המקרה באומרה, "הוצמד לי סכין לגב ונגררתי לגג של בניין, ניו יורק לא הייתה מה שחשבתי, היא לא קידמה אותי בזרועות פתוחות. נאנסתי על גג של בניין לאחר שנגררתי אליו. לדירה שלי פרצו שלוש פעמים, אין לי מושג למה, לא היה שם שום דבר בעל ערך אחרי שלקחו את הרדיו בפעם הראשונה".
1979–1985: תחילת הקריירה, Like a Virgin ,Madonna ונישואים ראשונים
בשנת 1979, מדונה החלה במערכת יחסים רומנטית עם המוזיקאי דן גילרוי. זמן קצר לאחר שפגשה אותו, היא עברה בהצלחה אודישנים להופעה בפריז עם אמן הדיסקו הצרפתי פטריק הרננדז כזמרת הגיבוי והרקדנית שלו. במהלך שלושת החודשים שלה עם הרננדז, טסה לתוניסיה לפני שחזרה לניו יורק באוגוסט 1979. היא עברה לבית כנסת נטוש שבו התגורר גילרוי והתאמן בשירתו בשכנות קורונה, קווינס. לאחר מכן הקימו יחד את הלהקה, מועדון ארוחת הבוקר, בה שימשה מדונה כזמרת לצד נגינתה על תופים וגיטרה. בעוד שהייתה חלק מהלהקה, עבדה מדונה לזמן קצר כשומרת על מעילים (coat-check) בכניסה למסעדת חדר התה הרוסי, וביצעה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה בסרט עצמאי בתקציב נמוך, A Certain Sacrifice, שלא יצא לאקרנים עד 1985. בשנת 1980 עזבה מדונה את להקתה עם המתופף סטיבן בריי, שהיה חברה במישיגן, והקימו יחד את להקת "אמי והאמי". הם החלו במערכת יחסים לאחר מכן ועברו לבניין חזרות המוזיקה במנהטן. השניים החלו לכתוב שירים ביחד והם הקליטו קלטת הדמו בת ארבעה שירים בנובמבר 1980, אך זמן קצר לאחר מכן החליטה מדונה לקדם את עצמה כאמנית סולו.
במרץ 1981, קמיל ברבון, שניהלה את חברת "Gotham Records" בבניין המוזיקה, חתמה עם מדונה על חוזה עם החברה ועבדה כמנהלה עד פברואר 1982. מדונה החלה להופיע במועדוני לילה בכדי לגרום לדיי ג'יים לשחק את קלטת הדמו שלה. הדי ג'יי מארק קאמינס במועדון "Danceteria" התעניין במוזיקה שלה והם החלו לצאת. קמינס קבע פגישה עם מדונה וסימור שטיין, נשיא חברת "Sire Records", חברה בת של האחים וורנר רקורדס אשר במהלכה, חתמה מדונה על הסכם ל-3 סינגלים עם אופציה לאלבום. קאמינס הפיק את סינגל הבכורה שלה, "Everybody", שיצא באוקטובר 1982. בדצמבר 1982 ביצעה מדונה את השיר בשידור חי בפעם הראשונה במועדון הלילה בניו יורק, "Danceteria". הופעת הטלוויזיה הראשונה שלה הייתה עם הסינגל בתוכנית המציאות, Dancin' on Air בינואר 1983. בפברואר 1983 קידמה את הסינגל עם הופעות במועדוני לילה בממלכה המאוחדת. הסינגל השני שלה, "Burning Up", יצא במרץ 1983 ויחד עם קודמו, הגיעו בשיאם למקום השלישי במצעד שירי הדאנס קלאב של בילבורד. במהלך תקופה זו, מדונה הייתה במערכת יחסים עם האמן ז'אן-מישל בסקיה והתגוררה בלופט שלו בסוהו. בסקיה הציג אותה בפני אוצר האמנות דייגו קורטז, שניהל מספר להקות פאנק והקים את מועדון הלילה, "מועדון הבוץ". מדונה הזמינה את קורטז להיות המנהל שלה, אך הוא סירב.
בעקבות הצלחת הסינגלים שכרו האחים וורנר את רג'י לוקאס כדי להפיק את אלבום הבכורה של מדונה הנושא את שמה, Madonna. עם זאת, מדונה לא הייתה מרוצה מהשירים שהושלמו וחלקה על טכניקות הייצור של לוקאס ולכן החליטה לפנות לעזרה נוספת. היא ביקשה מג'ון ג'ליביאן בניטס, הדי ג'יי הנמצא במועדון "Fun House", לסייע בסיום הפקת האלבום ולאחר מכן החלו השניים במערכת יחסים. בניטס הפיק גרסאות רמיקס לרוב שיריו והפיק את "Holiday", שהפך ביציאתו לשיר עם הצלחה בין-לאומית ונכנס לעשרת המובילים במצעדי אוסטרליה, בלגיה, גרמניה, הממלכה המאוחדת, אירלנד ועוד. האלבום יצא לאור ביולי 1983 והגיע בשיאו למיקום ה-8 במצעד הבילבורד 200. בהמשך הניב שני סינגלים, "Lucky Star" ו-"Borderline" אשר נכנסו לראשונה אל תוך מצעד הסינגלים הרשמי של ארצות הברית, הבילבורד הוט 100. בסתיו 1983 הבטיחה לה המנהלת החדשה של מדונה, פדי דמן, מפגש עם מפיק הסרטים ג'ון פיטרס, שביקש ממנה לשחק תפקיד זמרת מועדון בדרמה הרומנטית, מטורף עלייך.256x256px|ממוזער|מדונה במהלך מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות הראשון שלה, "The Virgin Tour" בשנת 1985
בינואר 1984, מדונה זכתה לחשיפה רבה יותר על ידי הופעתה בתוכניות, American Bandstand ו-Top of the Pops. לאחר מכן, דימויה, הופעותיה והווידאו קליפים שלה החלו להשפיע בקרב נערות ונשים צעירות וסגנונה הפך לאחד ממגמות האופנה הנשיות של שנות השמונים. הפופולריות של מדונה המשיכה לעלות ברחבי העולם עם צאת אלבום האולפן השני שלה, Like a Virgin. ביציאתו ב-12 נובמבר 1984 הוא הגיע למקום הראשון בגרמניה, איטליה, הולנד, ניו זילנד, ספרד, הממלכה המאוחדת וארצות הברית במצעד הבילבורד 200. האלבום הפך לאלבום הנשי הראשון אשר מוכר מעל 5 מיליון עותקים בארצות הברית ובמשך השנים הוסמך בתואר יהלום על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) לאחר שמכר מעל 10 מיליון עותקים במדינה, ומעל 21 ברחבי העולם.
שמו של האלבום שימש גם כסינגל המוביל מתוכו, "Like a Virgin" והגיע ביציאתו למקום הראשון באוסטרליה, קנדה, אירופה ומצעד הבילבורד הוט 100 במשך 6 שבועות רצופים. הוא משך את תשומת לבם של ארגונים שמרניים שהתלוננו כי השיר והקליפ הנלווה אליו מקדם יחסי מין לפני נישואים וערכים משפחתיים מעורערים ומוסריסטים נוצרים ביקשו לאסור את השיר והסרטון. מדונה זכתה לסיקור תקשורתי עצום על הופעתה עם השיר בטקס פרסי הווידאו קליפים של MTV הראשון בשנת 1984 כשהיא לבושה בשמלת כלה וכפפות לבנות, הופיעה מדונה על הבמה על גבי עוגת חתונה ענקית והתגלגלה על הרצפה ברמיזה למילות השיר. ערוץ MTV ראה בכך בדיעבד אחת מהופעות הפופ ה"איקוניות ביותר" בכל הזמנים וב-2017 בילבורד הכתיר את ההופעה במקום השני במצעד "100 הופעות הטובות בכל הזמנים". הסינגל השני, "Material Girl", הגיע לחמישייה הראשונה במדינות רבות בהן ארצות הברית בבילבורד הוט 100 במקום ה-2. בזמן שצילמה את הקליפ של הסינגל, מדונה החלה לצאת עם השחקן שון פן והם התחתנו ביום הולדתה ב-1985.
מדונה נכנסה לסרטי המיינסטרים בפברואר 1985, והתחילה בהופעת הקמע שלה בדרמה הרומנטית מטורף עלייך. פסקול הסרט הכיל שני סינגלים חדשים מאת מדונה, "Crazy for You" אשר הגיע בשיאו לראש הבילבורד הוט 100, ו-"Gambler". היא שיחקה גם בתפקיד הכותרת בקומדיה סוזאן סוזאן משנת 1985, אשר הציגה את שירה "Into the Groove", שהפך לשירה הראשון בראש מצעד הסינגלים הבריטי. הפופולריות שלו גרמה לסרט להיתפס כסרטה של מדונה, אף על פי שלא היווה חלק ראשי במהלכו. מבקר הקולנוע מהעיתון ניו יורק טיימס, וינסנט קנבי כינה אותו כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של 1985. החל מאפריל 1985 יצאה מדונה לסיבוב ההופעות הראשון שלה בצפון אמריקה, "The Virgin Tour", בעוד שהרכב ההיפ הופ ביסטי בויז היו מחממי מופעה.
בתקופת הסבב נראתה שיאה של תופעת "מדונה וואנבי", כשמעריצות רבות החלו להתלבש כמותה. באותה תקופה הוציאה שני להיטים נוספים, "Angel" ו-"Dress You Up", מה שהפך את כל ארבעת הסינגלים מהאלבום לשהות בחמישייה הראשונה במצעד ההוט 100. בחודש יולי פרסמו מגזיני הגברים פנטהאוז ופלייבוי תמונות עירום מלא של מדונה, שצולמו לאור הירח ב-1978 בהיותה דוגמנית מודל. מדונה אמרה כי הצטלמה לצילומים מכיוון שהייתה זקוקה לכסף באותה תקופה, בה שולמו לה עד 25 דולר לפגישה. פרסום התמונות עורר סערה תקשורתית, אך מדונה נותרה כמי שכונתה "לא מתנצלת ומתריסה". התצלומים נמכרו בסופו של דבר בסכום של עד 100,000 דולר. היא התייחסה לאירועים אלה בהופעתה בקונצרט הצדקה במהלך "Live Aid" ב-1985, באומרה כי "לא תוריד את המעיל" בטענה כי, "התקשורת עלולה להחזיק אותו נגדי בעוד עשור מהיום".
1986–1991: Like a Prayer, Who's That Girl, True Blue, ו"דיק טרייסי"
ביוני 1986 הוציאה מדונה את אלבום האולפן השלישי שלה, True Blue, שעוצב בהשראת בעלה פן והוקדש למענו. מגזין הרולינג סטון התרשם מההקדשה וכתב כי האלבום "נשמע כאילו הוא בא מהלב". האלבום הוציא חמישה סינגלים מתוכו – "Live to Tell", "Papa Don't Preach", "True Blue", "Open Your Heart" ו-"La Isla Bonita" אשר כולם כבשו את המקום הראשון בארצות הברית בבילבורד הוט 100 ומצעד הסינגלים הבריטי בממלכה המאוחדת. האלבום זכה להצלחה גלובלית מיידית, והגיע למקום הראשון ב-28 מדינות בהן אוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת וארצות הברית, הישג שהיה לחסר תקדים. הוא בילה 34 שבועות רצופים בצמרת מצעד 100 האלבומים האירופיים, יותר מכל אלבום אחר בהיסטוריה והפך לאלבום הנמכר ביותר של שנת 1986, כמו גם לאלבום הנמכר ביותר בשנות השמונים של אמנית. עם מכירות מוערכות של למעלה מ-25 מיליון עותקים ברחבי העולם נותר כאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים ולנמכר ביותר של מדונה. True Blue הוצג במהדורת שיאי גינס משנת 1992 כאלבום הנמכר ביותר של אישה בכל הזמנים.
ממוזער|240x240 פיקסלים|מדונה מופיעה במהלך סיבוב ההופעות, "Who's That Girl World Tour" בשנת 1987
באותה שנה כיכבה מדונה בסרט הרפתקת הקומדיה הפתעה בשנגחאי אשר זכה לביקורות שליליות ועל כך קיבלה את פרס פטל הזהב הראשון שלה בתואר השחקנית הגרועה ביותר. את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון ביצעה במחזמר האווז וטום-טום בהפקתו של דייוויד ראב. בשנה שלאחר מכן הופיעה בסרט הקומדיה המטורפת, מי הנערה הזאת? ותרמה ארבעה שירים לפסקולו בהם "Who's That Girl" שהגיע לראש מצעד ההוט 100. ב-14 ביוני 1987 יצאה מדונה לסיבוב הופעות לקידום הפסקול, "Who's That Girl World Tour" שהפך לסיבובה הראשון מחוץ ליבשת צפון אמריקה וכלל מתוך סך ה-39 מופעים, 11 מופעים באירופה ו-5 באסיה. במהלכו, שברה מדונה שיא נוכחות של מעל 130,000 איש בהופעתה בפריז שהוכתרה כקונצרט הנשי עם הקהל הרב ביותר בכל הזמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציאה אלבום רמיקסים של להיטי עבר, You Can Dance, שהגיע למקום ה-14 בבילבורד 200 ומוכתר כאלבום הרמיקסים הנשי הנמכר בהיסטוריה עם מעל 5 מיליון עותקים. בינואר 1989 הגישה מדונה בקשה לגירושים מפן בטענת "הבדלים בלתי ניתנים ליישוב".
באותו החודש חתמה על הסכם עם יצרנית המשקאות הקלים פפסי אשר במהלך פרסומת שהועלתה מטעמה, צוין לראשונה "Like a Prayer", הסינגל המוביל ונושא שמו של אלבום האולפן הרביעי שלה. קליפ השיר כלל סמלים קתוליים כגון סטיגמטה ושריפת צלב והצגת חלום של אהבה עם אדם קדוש, מה שהוביל את הוותיקן לגנות את הסרטון והאפיפיור יוחנן פאולוס השני עודד אנשים להחרים את מדונה באיטליה. קבוצות דתיות ביקשו לאסור את המוצרים המסחריים ולהחרים את מוצרי פפסי בשל הסכמם עם מדונה מה שהוביל לכך שביטלה את הפרסומת עם ציון השיר וחוזה החסות שלה. עם זאת, השיר זכה לביקורות משבחות והפך ללהיט בין-לאומי בעודו מגיע למקום הראשון במצעדי אוסטרליה, בלגיה, קנדה, דנמרק, אירופה, איטליה ואורוגוואי והפך לשירה ה-7 בראש הבילבורד הוט 100. מגזין הרולינג סטון רשם אותו בין "500 השירים הגדולים בכל הזמנים".
מדונה כתבה והפיקה במשותף את האלבום יחד עם פטריק לאונרד, סטיבן בריי ופרינס. מבקר המוזיקה ג'יי.די קונסידין מהרולינג סטון שיבח אותה באומרו, "מדונה הוכיחה שלא רק שצריך לקחת אותה ברצינות כאמנית, אלא שהיא אחד הקולות המשכנעים ביותר של שנות השמונים". ביציאתו במרץ 1989 הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 ומכר מעל 15 מיליון עותקים ברחבי העולם. סינגלים אשר נחלו הצלחה נוספת מן האלבום היו "Express Yourself" ו-"Cherish", שהגיעו למקום השני בארצות הברית. בסוף שנות השמונים, מדונה נקראה כ"אמן העשור" על ידי ערוץ MTV והמגזינים בילבורד ומוזיקאי. בשנת 1990 כיכבה בסרט הפשע, "דיק טרייסי" לצד וורן בייטי אשר עלה למקום הראשון בנתוני מכירות הקופות האמריקאיות במשך שבועיים ומדונה קיבלה מועמדות לפרס סאטורן בתואר השחקנית הטובה ביותר. עבור ליווי הסרט, הוציאה מדונה את אלבום הפסקול, I'm Breathless, שכלל שירים בהשראת מהדורתו הראשונה של שנות השלושים. הסינגל המוביל מתוכו, "Vogue" כבש את מצעד ההוט 100 ו-"Sooner or Later" זכה בפרס האוסקר בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר בטקס פרסי אוסקר ה-63 אשר הוענק לפזמונאי סטיבן סונדהיים שכתב יחד עם מדונה את השיר. בזמן צילום הסרט פתחה מדונה במערכת יחסים עם בייטי, שהתמוססה זמן קצר לאחר הקרנת בכורתו.ממוזער|מדונה בעת אירוע צדקה של פרויקט האיידס בלוס אנג'לס, קליפורניה, 1990|טקסט=|251x251pxבאפריל 1990 יצאה מדונה למסע ההופעות העולמי השלישי שלה, "Blond Ambition World Tour", שנערך עד חודש אוגוסט. מגזין הרולינג סטון כינה אותו "אקסטרווגנזה כוריאוגרפית מפותחת ופרובוקטיבית מינית" והכריז עליו כ"סיבוב ההופעות הטוב ביותר של שנת 1990". הסבב עורר תגובה שלילית חזקה מצד קבוצות דתיות על הופעתה של מדונה עם "Like a Prayer", שבמהלכה ליטפו שני רקדנים את גופה לפני שדמתה אוננות על מיטה. בתגובה אמרה מדונה, "הסבב בשום אופן לא פוגע ברגשות של אף אחד. הוא נועד עבור מוחות פתוחים וגורם להם לראות מיניות בצורה אחרת, שלהם ושל אחרים". אלבום ההופעות של הסבב זיכה את מדונה בפרס הגראמי הראשון שלה, בקטגוריית הסרט המוזיקלי הטוב ביותר.
בנובמבר 1990 הוציאה לאור את אלבום אוסף להיטיה הגדולים, The Immaculate Collection אשר כלל 2 שירים חדשים, "Justify My Love" ו-"Rescue Me". האלבום זכה להצלחה בין-לאומית וזיכה את מדונה בהסמכתה השנייה של אלבום בתואר יהלום בארצות הברית על ידי "RIAA" (יחד עם Like a Virgin מ-1984) בעודו מוכר מעל 10 מיליון עותקים במדינה, ומעל 31 ברחבי העולם הוכתר כאלבום האוספים הנמכר בכול הזמנים של אמן סולו. הסינגל המוביל, "Justify My Love" הגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 והפך לשירה ה-9 בראש המצעד. בן זוגה הדוגמן, טוני וורד, השתתף בקליפ השיר אשר הציג סצנות של סדומאוזוכיזם, שעבוד, נשיקות חד מיניות ותמצית עירום. הקליפ הוחשב כ"מפורש מינית מדי" עבור ערוץ MTV ונאסר מהצגתו ברשת. סרטה התיעודי הראשון של מדונה, אמת או חובה (המכונה "במיטה עם מדונה" מחוץ לצפון אמריקה), יצא לאקרנים במאי 1991 אשר במהלכו, תיארה את סיבוב ההופעות השלישי שלה. לאחר מכן הפך לסרט התיעודי בעל ההכנסה הגבוהה ביותר בכל הזמנים עם כ-29 מיליון דולר הכנסות (שיא אשר נשבר 11 שנה לאחר מכן על ידי באולינג לקולומביין של מייקל מור עם 58 מיליון).
1992–1997: Erotica, "סקס" ,Bedtime Stories, "אוויטה" ואימהות
בשנת 1992, כיכבה בסרט הספורט ליגה משלהן כמיי מורדאביטו, שחקנית בייסבול בקבוצת נשים. ביציאתו הגיע למקום הראשון בקופות והפך לסרט העשירי בעל הכנסות השנה בארצות הברית עבורו הקליטה את שיר הנושא, "This Used to Be My Playground", שהפך ללהיטה העשירי במקום הראשון במצעד ההוט 100, שיא שירים אשר היה הרב ביותר בכול הזמנים באותה תקופה עבור אמן. באותה שנה, מדונה קיבלה חסות על הרטרוספקטיבה הראשונה של חברה לשעבר ז'אן-מישל בסקיה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. על מנת להיות מוגבלת פחות בהקלטת שיריה, הקימה חברת בידור משלה, מאבריק, המורכבת מחברת תקליטים (מאבריק רקורדס), חברת הפקת סרטים (סרטי מאבריק), ומחלקות הוצאה לאור של מוזיקה, שידורי טלוויזיה, ספרים וסחר. עסקתה הייתה מיזם משותף עם וורנר מדיה ששילמה למדונה מקדמה של 60 מיליון דולר אשר העניקה לה 20% תמלוגים מהליכי המוזיקה, השיעור הגבוה ביותר בענף באותה תקופה שהיה שווה רק לשיעור התמלוגים של מייקל ג'קסון שהוקם שנה קודם לכן עם סוני. מאוחר יותר החברה שלה הפכה לאחת הלייבלים המצליחים ביותר בניהול אמנים בהיסטוריה, והפיקה אמנים כגון אלניס מוריסט, הפרודיג'י ומישל בראנץ'.
ממוזער|251x251px|מדונה פותחת מופע בשנת 1993 במהלך הסבב "The Girlie Show" בביצוע "Erotica".
עם השגת שליטתה האמנותית המוחלטת עם מאבריק, הוציאה במקביל את אלבום האולפן החמישי שלה, Erotica, ואת ספרה, "סקס". הספר, המורכב מתמונות פרובוקטיביות מיניות מפורשות, שצולמו על ידי סטיבן מייזל, זכה לתגובה שלילית חזקה מצד התקשורת והציבור הרחב בטענה כי מדונה "הלכה רחוק מדי", אך זכה להצלחה רבה ומכר כ-150,000 עותקים ביומו הראשון ו-1.5 מיליון עותקים סך הכול ומוגדר כספר המתנה הנמכר ביותר בכל הזמנים. התגובה הנרחבת השלילית כלפי הספר האפילה על הצלחת האלבום, שהוביל לכך שהיה לאלבומה עם מספר המכירות הנמוך ביותר באותה תקופה (6 מיליון סך הכול) והיה לאלבום אולפנה הראשון שלא כבש את מצעד הבילבורד 200 למרות ביקורותיו החיוביות. מתוך ששת הסינגלים שהוציא, "Erotica" ו-"Deeper and Deeper" היו ליחידים שנכנסו אל עשרת המובילים בבילבורד הוט 100. מדונה המשיכה בדימויים הפרובוקטיביים שלה במותחן הארוטי משנת 1993, "גוף הראיות", שהכיל סצנות של סדומאוזוכיזם ושעבוד, וזכה לביקורות שליליות, והיה מועמד ל-6 פרסי פטל הזהב, וכיכבה בסרט הדרמה, "משחק מסוכן". בניו יורק טיימס תיארו אותו כ"כעוס וכואב, והכאב מרגיש אמיתי".
בספטמבר 1993 יצאה מדונה לסיבוב ההופעות "The Girlie Show", בו התלבשה כדומינטריקס בשימוש בשוטים מוקפת רקדניות טופלס. בהופעה בפוארטו ריקו שפשפה את דגל האי בין רגליה על הבמה, מעשה שהוביל לזעם בקרב הקהל. במרץ 1994, הופיעה כאורחת בתוכנית האירוח של דייוויד לטרמן, הופעתה גררה תשומת לב תקשורתית רבה בסירובה לעזוב את הסט ובעודה משמיעה גסויות רבות בעלי משמעות כפולה שצנזורו מה שהפך את הפרק לתוכנית עם מספר הצנזורים הרב ביותר (14) נכון לשנת 2021 בטלוויזיה האמריקאית. בנוסף, נמנה עם הפרקים בעלי הרייטינג הגבוהים ביותר אי-פעם בתוכנית. התנהגותה באותן שנים בלטה בהערותיהם של מבקרים בטענה ש"הקריירה שלה נגמרה". בתקופה זו, יצאה עם שחקן הכדורסל דניס רודמן והראפר טופאק שאקור.
הביוגרף ג'יי רנדי טרבורלי תיאר את הבלדה שלה "I'll Remember" מ-1994 שהוקלטה לסרטו של אלק קשישיאן, "בכבוד", כ"ניסיון להנמיך את דמותה הפרובוקטיבית". עם אלבום האולפן השישי שלה שהופץ ב-25 באוקטובר, Bedtime Stories, מדונה הציגה תדמית רכה יותר ואימהית יותר במטרה לשפר את תפיסתה הציבורית. ביציאתו הגיע האלבום למקום השלישי בבילבורד 200 וכלל את הלהיטים "Secret" ו-"Take a Bow" שהגיע לראש הבילבורד הוט 100 בו שהה במשך שבעה שבועות, התקופה הארוכה ביותר לשיר של מדונה. אלבום אוסף הבלדות Something to Remember שהוציאה לאור בנובמבר שנה לאחר מכן כלל ארבעה שירים חדשים בהם: "", "", "" ו-"One More Chance".
בסרט המוזיקלי מבוסס המחזמר, "אוויטה" שעלה לאקרנים בשנת 1996, גילמה מדונה את התפקיד הראשי בכיכובה של אווה פרון. במשך זמן רב, הצהירה שרצתה לגלם את פרון וכתבה לבמאי אלן פארקר מדוע תהיה "מושלמת" עבור התפקיד. לאחר קבלתו, החלה מדונה באימוני קול ולמדה על ההיסטוריה של ארגנטינה ופרון שהייתה לרעייתו השנייה של נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון. במהלך צילומיו חלתה מספר פעמים, לאחר שגילתה שהיא בהריון, ומתוך המאמץ הרגשי העז שנדרשה לעבור עם צילומי הקטעים. עם עלייתו לאקרנים של הסרט בדצמבר 1996, הופעתה של מדונה הובילה לשבחים רבים ממבקרי הקולנוע, ועל תפקידה זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בסרט מוזיקלי או קומדיה.
פסקול הסרט, המכיל שירים שבוצעו בעיקר על ידי מדונה, יצא כאלבום כפול, וכלל את השירים "You Must Love Me" אשר זיכה בהמשך בפרס גלובוס הזהב וכן בפרס אוסקר עבור "השיר מקורי הטוב ביותר" את המלחין אנדרו לויד ובר ו-"Don't Cry for Me Argentina" שהגיע לראש מצעדי מדינות באירופה בהן: צ'כיה, צרפת, אירופה, הונגריה וספרד. במהלך טקס פרסי המוזיקה של בילבורד לשנת 1996, זכתה מדונה בפרס "הישגי האמן" בהוקרתו על ידי טוני בנט. ב-14 באוקטובר אותה שנה ילדה את בתה, לורדס "לולה" מריה צ'יקון לאון עם מאמן הכושר קרלוס לאון אשר מערכת היחסים בינם הסתיימה במאי 1997 ומדונה הצהירה בתגובה כי הם, "טובים יותר כחברים הטובים ביותר".
1998–2002: Music ,Ray of Light, נישואים שניים וחזרה לסיבובי הופעות
לאחר לידתה של לורדס, מדונה החלה להיות מעורבת במיסטיקה מזרחית ובלימודי קבלה שהציגה בפניה השחקנית סנדרה ברנרד. אלבום האולפן השביעי שלה, Ray of Light שיצא לאור ב-22 בפברואר 1998, שיקף את שינויה בתפיסתה ובדימוי שלה. ביציאתו, זכה לשבחים מהמבקרים בעוד המגזין Slant כינה אותו "אחת מיצירות המופת הגדולות של מוזיקת הפופ של שנות ה-90", ורולינג סטון רשם אותו בין "500 האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים". מבחינה מסחרית, זכה להצלחה רבה והגיע למקום הראשון בכ-20 מדינות בעולם ומכר מעל 16 מיליון עותקים. הסינגל המוביל מתוכו, "Frozen", הפך לסינגל הראשון של מדונה שהגיע ביציאתו היישר לראש המצעד הרשמי בממלכה המאוחדת, בעוד שבארצות הברית לסינגל השישי שלה במקום השני במצעד הבילבורד הוט 100 ובכך, קבע שיא נוסף למדונה כאמנית עם מספר הלהיטים הרב ביותר במקום השני. הסינגל השני הנושא את כותרת האלבום, "Ray of Light", הופיע לראשונה במקום החמישי בהוט 100 לצד המקומות הראשונים ביוון, ספרד וקרואטיה. מהדורת ספר השיאים העולמי של גינס משנת 1998 הודיע כי "אף אמנית לא מכרה יותר תקליטים ממדונה ברחבי העולם". Ray of Light זכה בסך הכול ב-4 פרסי גראמי מתוך 6 מועמדויות (כולל אלבום השנה) בהן: אלבום הפופ הטוב ביותר, חבילת ההקלטות הטובה ביותר והסינגל השני זכה להקלטת הדאנס הטובה ביותר והווידאו קליפ הטוב ביותר.
ממוזער|297x297 פיקסלים|מדונה מופיעה בשנת 2001 במהלך סבבה החמישי, "Drowned World Tour"
באותה שנה הקימה מדונה את הקרן "Ray of Light Foundation" שהתמקדה בנשים, חינוך, פיתוח עולמי והומניטרי. עבור הסרט אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי משנת 1999, הקליטה את השיר "Beautiful Stranger" שזיכה אותה בפרס הגראמי לשיר הטוב ביותר שנכתב עבור סרט קולנוע, טלוויזיה או מדיה חזותית אחרת. שנה לאחר מכן כיכבה בסרט הדרמה הקומית בבימויו של ג'ון שלזינגר, "הדבר הטוב הבא". לפסקול הסרט תרמה מדונה שני השירים מטעמה, "American Pie" שהיה לגרסת כיסוי לשירו של דון מקלין משנת 1971 אשר הגיע ביציאתו למקום הראשון במעל ל-15 מצעדים בעולם, ושיר מקורי בשם "Time Stood Still".
בספטמבר 2000 הוציאה מדונה את אלבום האולפן השמיני שלה, Music, בשיתוף פעולה עם המפיק הצרפתי מירווה אחמדזאי אשר לגביו הגיבה באומרה, "אני אוהבת לעבוד עם המוזרים שאף אחד לא מכיר, אנשים שיש להם כישרון גולמי ועושים מוזיקה שלא כמו כל אחד אחר שם. מוזיקה היא עתיד הסאונד" שזכה כקודמו לשבחים מצד המבקרים. ביציאתו, הגיע למקום הראשון ביותר מ-30 מדינות ברחבי העולם ומכר 4 מיליון עותקים בעשרת ימיו הראשונים ומעל 11 במשך השנים. בארצות הברית במצעד הבילברוד 200, Music הגיע ביציאתו היישר לראשו והיה לאלבומה הראשון של מדונה מזה 11 שנים לאחר Like a Prayer משנת 1989 בפסגה. לקידומו הוציאה כ-3 סינגלים מתוכו בהם: "Music" אשר הפך לשירה ה-12 בראש הבילבורד הוט 100 לצד שהותו כ-5 שבועות רצופים בראש מצעד שירי הדאנס קלאב – השיא הארוך בהיסטורית המצעד, "Don't Tell Me" ו-"What It Feels Like for a Girl". הווידאו קליפ אשר ליווה את הסינגל השלישי, תיאר את מדונה מבצעת פשעים ומעשי ונדליזם בהם ירייה בשוטרים, שריפת תחנת דלק, דריסות הולכי רגל על ידי רכבה ושוד כספים בעזרת שוקר חשמלי, מה שהוביל לאיסורו על ידי הערוצים MTV ו-VH1.
באותה תקופה, הכירה מדונה את הבמאי גאי ריצ'י שלימים יהפוך לבעלה השני. בקיץ 1998 ילדה את בנם רוקו ג'ון ריצ'י אשר הוטבל בקתדרלת דורנוך בדורנוץ' שבסקוטלנד ב-21 בדצמבר 2000 ונישאה לריצ'י ביום למחרת בטירת סקיבו הסמוכה. מדונה הודיעה מאוחר יותר כי תהליך לידתה הסתבך עקב שליית פתח. לאחר היעדרותה של כ-8 שנים מלהופיע בסבב הופעות עולמי, ביוני 2001 יצאה ל-"Drowned World Tour" אשר כלל כ-47 מופעים אשר בסיומו, הוכתר כסבב ההופעות המרוויח ביותר לאותה שנה על ידי אמן סולו עם כ-76.8 מיליון דולר הכנסות. בנובמבר אותה שנה הוציאה את אוסף להיטיה השני בגודלו, GHV2, שאסף כ-15 סינגלים במהלך העשור השני לקריירה שלה והגיע ביציאתו לראשונה למקום ה-7 בבילבורד 200 ומכר 7 מיליון עותקים בעולם.
בשנת 2002 כיכבה בתפקיד ראשי בסרטו של ריצ'י, סחף חושים, אשר זכה לביקורות שליליות ולכישלון מסחרי. בחודש מאי הופיעה בלונדון בהצגתו של דייוויד ויליאמסון, Up For Grabs, בתיאטרון ווינדהאם. משחקה זכה לביקורות שליליות בין-לאומיות ותואר כ"אכזבה הגדולה ביותר של הערב". באוקטובר הוציאה את השיר "Die Another Day", לסדרת סרטיו של ג'יימס בונד באותו השם, למות ביום אחר, בו השתתפה בהופעת קמע. השיר הגיע למקומות הראשונים במצעדי רומניה, ספרד, קנדה, איטליה ופורטוגל ולמיקום השמיני בבילבורד הוט 100 והועמד בנוסף הן לפרס גלובוס הזהב לשיר המקורי הטוב ביותר והן לפרס פטל הזהב לשיר המקורי הגרוע ביותר. בקליפ השיר נראתה מדונה הלומדת קבלה משנת 1996, מניחה תפילין ועל זרועה היו כתובות האותיות "לאו", אשר לפי הקבלה זהו החלק ה-11 וה-17 מתוך שם בן ע"ב.
2003–2006: Confessions on a Dance Floor ו-American Life
ממוזער|268x268 פיקסלים|מדונה במהלך "Re-Invention World Tour", סבב ההופעות המרוויח ביותר לשנת 2004, מופיעה עם הסינגל המוביל מאלבומה, American Life
בשנת 2003, מדונה שיתפה פעולה עם צלם האופנה סטיבן קליין לצורך מיצג תערוכות בשם "X-STaTIC Pro = CeSS", שרץ ממרץ עד מאי בגלריה "Deitch Projects" בניו יורק וברחבי העולם בצורה ערוכה. באותה שנה הוציאה את אלבום האולפן התשיעי שלה, American Life, שהתבסס על תצפיותיה על החברה האמריקאית באומרה כי, "הוא כמו טיול לאורך מסלול זיכרון, הסתכלות לאחור על כל מה שהשגתי וכל הדברים שהערכתי פעם וכל הדברים החשובים לי". לארי פליק מירחון אדבוקט העיר כי "American Life הוא אלבום בין ההרפתקנים והאינטליגנטיים מילולית ביותר שלה" תוך שהוא מגנה אותו באומרו כי הוא "מאמץ עצלן לקחת אותה ברצינות". ביציאתו, הגיע למקום הראשון במעל ל-16 מצעדי מדינות בהם הבילבורד 200 אך בהשוואה לאלבומיה הקודמים, מכר רק כ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם והיה לאלבומה הכושל ביותר מסחרית.
הווידאו קליפ המקורי של הסינגל המוביל מתוכו הנושא את שמו, עורר מחלוקת בשל תוכנו האלים נגד המלחמה בעיראק, שכלל טבח על מסלול דוגמנות עם אקדחים ורימונים וסצנות של ילדים מדממים בבתי חולים. רשת MTV הודיעה כי לא תהיה מוכנה לשדרו ומדונה החליטה לגנוז אותו ולצלם קליפ חלופי, בו היא נראית על רקע דגלי כל מדינות העולם, ולראשונה בקריירה שלה התנצלה מרצון על מעשה באומרה כי הקליפ צולם לפני המלחמה, וכעת, היא לא רוצה לפגוע ברגשותיהם של חיילי צבא ארצות הברית, בהם היא תומכת ומתפללת לשלומם. השיר עצמו נחל הצלחה ברחבי העולם וכבש את מצעדי קנדה, איטליה, פורטוגל שווייץ ודנמרק אך הפך לסינגל המוביל הכושל ביותר של מדונה בארצות הברית בעודו מגיע למקום ה-37 בשיאו בבילבורד הוט 100.
במהלך טקס פרסי הווידאו קליפים של MTV לשנת 2003 בעת הופעתה בלבוש חתן עם הסינגל השני מהאלבום, "Hollywood", נישקה מדונה את בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה אשר היו לבושות ככלות לצידה. הופעתן הובילה להתייחסות עולמית זמן קצר לאחר מכן בשל הבעת הנטייה הלסבית שכלל, והוגדר כאחד מרגעי הלהט"ב הבולטים בתעשיית המוזיקה והוכלל על ידי בילבורד במקום ה-74 במצעד "100 ההופעות הטובות בכול הזמנים". בחודש אוקטובר, השתתפה בשירה של ספירס "Me Against the Music" מאלבומה In The Zone. חודש לאחר מכן הפיצה את אלבום הרמיקסים, Remixed & Revisited אשר כלל את השיר "Your Honesty" שלא פורסם בעבר באלבומה Bedtime Stories. באותה תקופה חתמה מדונה עם החברה, "Callaway Arts & Entertainment" על חוזה ליצירת 5 ספרי ילדים אשר הראשון מבינם, The English Roses שעסק בקנאתן של 4 תלמידות בריטיות זו בזו, הופץ ב-12 בספטמבר אותה שנה במעל ל-100 מדינות באותו היום. ביציאתו עלה היישר לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והפך לספר תמונות הילדים הנמכר בכול הזמנים עם מכירת מעל מיליון עותקים. מדונה תרמה את כול הכנסותיה ממכירות הספרים לעמותת ילדים. בשנה שלאחר מכן תבעו מדונה ומאבריק את וורנר מיוזיק גרופ ואת חברת האם לשעבר טיים וורנר, בטענת ניהול כושל במשאבים והנהלת חשבונות לקויה שעלו לחברה מיליוני דולרים. בתגובה, וורנר הגישו תביעת נגד בטענה כי "חברת מאבריק הפסידה עשרות מיליוני דולרים בכוחות עצמה". המחלוקת נפתרה כאשר מניות מאבריק, בבעלות מדונה ורוני דשאב, נרכשו על ידי וורנר והחברה הפכה לחברה בת בבעלות מלאה של וורנר מיוזיק, אך מדונה עדיין הוחתמה בחוזה הקלטות נפרד.
באמצע 2004 יצאה מדונה לסיבוב הופעות עולמי לקידום האלבום, "Re-Invention World Tour" שהפך לסבב המרוויח ביותר של שנת 2004, עם כ-125 מיליון דולר הכנסות והפך לנושא סרטה התיעודי, I'm Going to Tell You a Secret משנת 2005. את סיבוב ההופעות מדונה הייתה אמורה לסיים במופע בספטמבר בישראל, אולם לאחר איומים עליה ועל משפחתה מצד גורמי טרור, היא החליטה לבטלו. עם זאת, ביקרה בישראל בחודש ספטמבר, והשתתפה בכנס הקבלה העולמי בתל אביב. בנובמבר הוכנסה להיכל התהילה של המוזיקה הבריטית כאחד מחמשת חבריה המייסדים יחד עם הביטלס, אלביס פרסלי, בוב מארלי ו-U2. רולינג סטון דירג אותה במקום ה-36 בגיליון המיוחד שלו של "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים", ובו הוסיף מאמר עליה כתבה בריטני ספירס. בינואר 2005 ביצעה גרסת כיסוי לשיר "Imagine" של ג'ון לנון במופע הצדקה "Tsunami Aid" עבור נפגעי רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי, והופיעה בקונצרט צדקה נוסף עבור צמצום העוני באפריקה מטעם לייב 8 בחודש יולי, לונדון.ממוזער|274x274px|מדונה מופיעה עם "Live to Tell" בסיבוב ההופעות "Confessions Tour"|טקסט=בנובמבר 2005, יצא לאור אלבום אולפנה העשירי, Confessions on a Dance Floor. מבחינה מוזיקלית, האלבום נבנה כדוגמת סט מועדון שהולחן על ידי תקליטן. הוא זכה לשבחים רבים מהמבקרים בעוד קית' קולפילד בכתיבתו עבור מגזין הבילבורד העיר כי הוא "חזרה מבורכת עבור מלכת הפופ". מבחינה מסחרית, זכה להצלחה בין-לאומית וכבש מעל ל-40 מצעדי מדינות בעודו זוכה בפרס הגראמי לאלבום הדאנס/אלקטרוני הטוב ביותר. בשבועו הראשון מכר כ-3 מיליון עותקים בעולם ומעל 10 במשך השנים. הסינגל המוביל מתוכו, "Hung Up", הגיע גם כן למקום הראשון במעל ל-41 מדינות ובכך, שבר יחד עם האלבום שיא גינס. השיר הכיל דוגמה של "Gimme! Gimme! Gimme! (A Man After Midnight)" מלהקת הפופ השוודית אבבא, מה שהיה לפעם השנייה בלבד שהלהקה התירה שימוש ביצירותיה בעוד שחברה לשעבר ביורן אולבאוס כינה אותו "שיר טוב – 100 אחוז מוזיקת פופ מוצקה". הסינגל השני, "Sorry", הפך לשירה ה-12 של מדונה בפסגת מצעד הסינגלים הבריטי. במהלכו, אומרת מדונה את המילה "סליחה" כשם השיר בעברית לצד שפות רבות נוספות.
במאי 2006 יצאה לסיבוב ההופעות "Confessions Tour" אשר במהלכו, השתתף קהל של מעל 1.2 מיליון איש מתוך 60 הופעותיו וגרף מעל 193.7 מיליון דולר הכנסות, מה שהוביל לכך שהיה לסבב ההופעות המרוויח ביותר עד לתאריך זה של אמנית בכול הזמנים ושל אמן לאותה שנה על פי מהדורת 2007 של ספר השיאים של גינס. מדונה השתמשה במהלכו בסמלים דתיים, בהם קרוסיפיקס וכתר קוצים, בהופעתה עם "Live to Tell" אשר הוביל לקריאות מצד הכנסייה האורתודוקסית הרוסית והפדרציה של הקהילות היהודיות ברוסיה להחרים את מופעה במוסקבה. במקביל, הפדרציה הבין-לאומית לתעשייה הפונוגרפית (IFPI) הודיעה רשמית כי מדונה מכרה מעל 200 מיליון עותקים של אלבומיה לבדם ברחבי העולם.
במהלך הופעותיה עם הסבב, ייסדה מדונה את ארגון הצדקה, "Raising Malawi" אשר מתמקד בסיוע בעוני ובמצוקות מיליוני יתומים במלאווי מטעמו הקימה בית יתומים המשמש גם כבית חולים ומימנה את ענף התיירות במדינה. בעודה מבקרת בשטחה, אימצה ילד יתום בשם דייוויד בנדה באוקטובר 2006. אימוצו עורר תגובה ציבורית עזה, מכיוון שהחוק במדינה מחייב הורים לעתיד להתגורר במדינה במשך כשנה לפחות לפני האימוץ, מה שמדונה לא עשתה. היא התייחסה לביקורות בתוכנית האירוח המופע של אופרה וינפרי באומרה כי "לא היו חוקי אימוץ בכתב המסדירים את האימוץ הזר" ותיארה כיצד בנדה סבלה מדלקת ריאות לאחר ששרד מלריה ושחפת כשנפגשו לראשונה. אביו הביולוגי של בנדה, יוחנה, אמר: "פעילי זכויות האדם האלה כביכול מתנכלים לי מדי יום, מאיימים עליי שאני לא מודע למה שאני עושה... הם רוצים שאני אתמוך בתיק המשפט שלהם, דבר שאני לא יכול לעשות כי אני יודע מה סיכמתי עם מדונה ובעלה". תהליך האימוץ הסתיים במאי 2008.
2007–2011: הפקת סרטים, Hard Candy ומיזמים עסקיים
בהופעתה ביולי 2007 בלונדון כחלק ממופעי לייב ארת' הוציאה וביצעה את שירה "Hey You". באותה שנה הודיעה על עזיבתה את האחים וורנר, והכריזה על חוזה הקלטות בגובה 120 מיליון דולרים לעשר שנים עם לייב ניישן. בשנת 2008, הפיקה וכתבה את הסרט התיעודי, "אפריקה: אנושיות במבחן", על הבעיות העומדות בחיי היום יום של מלאווים, אותו ביים נתן ריסמן, שעבד כגנן שלה. באותה התקופה ביימה את סרטה הראשון, "טינופת וחוכמה", שעסק בשלושה חברים ושאיפותיהם. בטיימס נכתב שהיא "עשתה את עצמה גאה" בעוד שבדיילי טלגרף תיארו אותו כ"מאמץ ראשון לא לגמרי מבטיח, אך מדונה תעשה טוב אם תתמיד בעבודתה". ב-10 במרץ 2008, מדונה נכללה באופן רשמי בהיכל התהילה של הרוק אנד רול. שבוע לאחר מכן, יצא לאור סינגל הבכורה מאלבומה הבא, "" ,אשר זכה להצלחה בין-לאומית והגיע למקום הראשון ב-21 מצעדים שונים; הוא הגיע למקום השלישי במצעד הבילבורד הוט 100 והפך לשירה ה-37 בעשירייה הפותחת במצעד. בעקבות כך, שברה את שיאו של אלביס פרסלי. במצעד הסינגלים הבריטי הגיע השיר למקום הראשון ובכך שמרה על שיאה בתור האישה עם מרבית השירים במקום הראשון במצעד.
ממוזער|257x257px|מדונה ב-"Sticky & Sweet Tour" (2008); סיבוב ההופעות השני המכניס ביותר בכל הזמנים.
חודש לאחר מכן הוציאה את אלבום האולפן האחד-עשר שלה, Hard Candy, אשר כלל השפעות רית'ם אנד בלוז ופופ אורבני ושיתופי פעולה עם מוזיקאים, מפיקים מוזיקליים וזמרים כדוגמת ג'סטין טימברלייק, טימבלנד, פארל ויליאמס ודנג'ה. ברחבי העולם הגיע האלבום למקום הראשון ב-37 מדינות שונות, בהן ארצות הברית (בילבורד 200), והיה לאלבום האחד-עשר הנמכר ביותר בשנת 2008 בממלכה המאוחדת. קארין גנטז מרולינג סטון החמיאה לו וטענה שמדובר ב"טעימה מסיבוב ההופעות הקרוב אליו היא עתידה לצאת".
בטקס פרס דיסק הזהב של יפן ה-23, קיבלה מדונה את פרס "אמן השנה" בפעם החמישית מטעם איגוד תעשיית ההקלטות היפני (RIAA), מספר הזכיות הרב ביותר בכול הזמנים. עבור קידום האלבום בעולם, יצאה לסיבוב ההופעות השמיני שלה, "Sticky & Sweet Tour"; המיזם הגדול הראשון שלה עם לייב ניישן. במהלכו, הופיעה מדונה ב-60 יעדים באירופה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית ואסיה וצברה סך של למעלה מ-408 מיליון דולרים הכנסות ברוטו, מה שהוביל אותו להפוך לסיבוב ההופעות המכניס ביותר בכל הזמנים של אישה ולסיבוב ההופעות השני המכניס ביותר בכול הזמנים מאחורי "A Bigger Bang Tour" של הרולינג סטונז (2005–2007) עם הכנסות של למעלה מ-558 מיליון דולרים.
ביולי 2008 הוציא כריסטופר צ'יקוני ספר בשם, Life with My Sister Madonna , שגרם לקרע בינו לבין מדונה בגלל "פרסום בלתי-רצוי". באותה השנה, הגישה בקשה לגירושים מריצ'י, וציינה "הבדלים בלתי-ניתנים ליישוב". בדצמבר 2008 הודיעה הדוברת של מדונה שהיא הסכימה להסדר גירושים עם ריצ'י, שתנאיו העניקו לו בין 63.82–76.58 מיליון דולרים, וכללו פאב, אזור מגורים בלונדון ואת אחוזת וילטשייר בדרום-מערב אנגליה. הם נכנסו להסכם פשרה עבור רוקו ודייוויד, שהיו אז בני שמונה ושלוש בהתאמה, וחילקו את זמן הילדים בין ביתו של ריצ'י בלונדון לבין מדונה בניו יורק, שם התווספה לשניים לורדס. זמן קצר לאחר מכן, הגישה מדונה בקשה לאמץ את צ'יפונדו "מרסי" ג'יימס ממלאווי במאי 2009, אך בג"ץ במדינה דחה את הבקשה, כיוון שלא הייתה תושבת בה. היא ערערה מחדש על ההחלטה וב-12 ביוני העניק לה בית המשפט העליון של המדינה את זכותה לאימוץ.
ממוזער|280x280px|מדונה בהקרנת הבכורה של סרטה "וואליס ואדוארד" בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו ב-2011.
מדונה סיימה את החוזה עם האחים וורנר בהוצאת האלבום, Celebration, בספטמבר 2009 אשר כלל את "Celebration" ו-"Revolver" ביחד עם 34 להיטיה המתפרשים על כל שנות הקריירה המוזיקלית שלה עם החברה. ביציאתו, הגיע למקום הראשון ב-15 מצעדים שונים במדינות כדוגמת: קנדה, גרמניה, איטליה, קרואטיה וצ'כיה. במהלך טקס פרסי הווידאו קליפים של MTV לשנת 2009, הופיעה מדונה לזכרו של הזמר-יוצר האמריקאי מייקל ג'קסון. בסיום שנות האלפיים, הוכרתה ל"אמנ/ית הסולו הנמכר/ת ביותר בארצות הברית", ו"האמנית המושמעת ביותר בממלכה המאוחדת".
בינואר 2010 השתתפה מדונה ב-Hope for Haiti Now לגיוס כספים לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי. אלבום ההופעה השלישי שלה, Sticky & Sweet Tour, יצא לאור באפריל, והגיע היישר למקום העשירי בבילבורד 200, והפך לאלבומה ה-20 בעשירייה הפותחת במצעד האלבומים היפני; בכך שברה את השיא שהוחזק בידי הביטלס. באותה התקופה, שיתפה פעולה עם "Lourdes" והוציאה את קו הבגדים מטעמה, "Material Girl", הנגזר משמו של שירה משנת 1985 בהשראת סגנון תדמית ילדת הפאנק משנות השמונים שהתאפיינה בו לאחר שזכתה לתודעה בין-לאומית.
באוקטובר באותה השנה פתחה סדרה של מרכזי כושר ברחבי העולם על שמה, "הרט קנדי פיטנס" שכללה סדרת סניפים באיטליה, רוסיה, מקסיקו, קנדה, גרמניה, אוסטרליה וצ'ילה, ושלושה חודשים לאחר מכן חשפה מותג אופנה שני בשם "אמת או חובה מאת מדונה" דרכו נוצרו מוצרי הנעלה, בישום, הלבשה תחתונה ומרצ'נדייז בהשראתה. בספטמבר 2011 בעת פסטיבל הסרטים של ונציה ה-68, הוקרן לראשונה סרטה השני של מדונה, "וואליס ואדוארד" אותו ביימה בעצמה; הוא עוסק ברומן בין אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת לווליס סימפסון. מדונה הקליטה עבור פסקול הסרט את הבלדה, "Masterpiece", אשר זיכתה אותה בקטגוריית – "השיר המקורי הטוב ביותר" בטקס פרסי גלובוס הזהב ה-69 שאירע בשנה שלאחר מכן.
2012–2017: מופע המחצית של הסופרבול, Rebel Heart ו-MDNA
בפברואר 2012, מדונה עמדה בראש מופע המחצית של סופרבול XLVI באצטדיון הנפט של לוקאס באינדיאנפוליס, אינדיאנה. את הופעתה ערכו סירק דו סוליי וג'יימי קינג ובה השתתפו LMFAO, ניקי מינאז', וסי-לו גרין. הוא היה למופע המחצית של הסופרבול הנצפה ביותר בהיסטוריה עם 114 מיליון צופים, גבוה יותר מהמשחק עצמו. במהלך ההופעה אירעה שערורייה, כאשר הפנתה אצבע משולשת למצלמה. הנהלת ליגת ה-NFL תבעה אותה בסכום של 16.6 מיליון דולרים על פגיעה במותג והפרת חוזה, תביעה שהסתיימה בפשרה. מדונה הגיבה למחלוקת באומרה כי "זה היה מעשה ילדותי ולא רלוונטי מצד . לא היה לו מקום במופע. ממש הופתעתי, לא ידעתי על זה כלום, זה היה נראה רע". במהלך האירוע ביצעה מדונה לראשונה את "", הסינגל המוביל מתוך אלבום האולפן השנים-עשר שלה, MDNA, שהגיע למקומות הראשונים בקנדה, פינלנד וישראל והפך לשירה ה-38 שדורג בעשירייה הפותחת במצעד הבילבורד הוט 100; הוא דורג בשיאו במקום העשירי.
MDNA הופץ במרץ 2012 וכלל שיתופי פעולה עם מפיקים שונים בהם ויליאם אורביט ומרטן סולבג. האלבום היה להוצאה הראשונה שלה במסגרת עסקת שלושת האלבומים שלה עם אינטרסקופ רקורדס, עליה חתמה במסגרת הסכם עם לייב ניישן, כיוון שהחברה לא הצליחה להפיץ הקלטות מוזיקה נוספות. ביציאתו, הפך לאלבומה החמישי ברציפות שהופיע היישר במקום הראשון במצעד הבילבורד 200, וקודם על ידי סיבוב ההופעות, "The MDNA Tour", שנמשך ממאי עד דצמבר 2012. סיבוב ההופעות התאפיין בהצגת נושאים שנויים במחלוקת בהם: זכויות אדם, אלימות, שימוש בכלי נשק, עירום ופוליטיקה. סיבוב ההופעות הניב ברוטו של למעלה מ-305.2 מיליון דולרים מ-88 הופעות בסך הכול. הוא הפך לסיבוב ההופעות המכניס ביותר ב-2012 ולעשירי בכול הזמנים. מדונה זכתה בתואר הידוענית המכניסה ביותר של אותה השנה על ידי פורבס, עם הכנסות של למעלה מ-125 מיליון דולרים.
טקסט=|ממוזער|226x226px|מדונה משתמשת באקדח במהלך "The MDNA Tour" בעת שביצעה את "Revolver".
באותה התקופה, מדונה שיתפה פעולה עם הצלם סטיבן קליין וביימה סרט קצר באורך 17 דקות, "סיקרט-פרוג'קט-רבולושן", שעלה לביטורנט בספטמבר 2013. במקביל לסרט השיקה את "יוזמת האמנות לחופש", שעזר לקדם "האמנות וחופש הביטוי כאמצעי להתמודדות עם רדיפות וחוסר צדק ברחבי העולם". אתר הפרויקט כלל למעלה מ-3,000 הגשות הקשורות לאמנות מאז הקמתו, בעוד שמדונה עוקבת ומגייסת באופן קבוע אמנים נוספים להצטרפותו בהם, דייוויד בליין וקייטי פרי. הסרט הקצר זכה לביקורות חיוביות מטעם מבקרי הקולנוע ברחבי העולם.
בשנת 2013, ארגונה "להעלות את מלאווי" חנך עשרה בתי ספר לחינוך עבור 4,000 ילדים במלאווי בשווי של 400,000 דולרים. כאשר ביקרה מדונה בבתי הספר באפריל 2013, האשימה אותה נשיאת מלאווי, ג'ויס באנדה באומרה כי "הגזימה בתרומת הצדקה". מדונה הצטערה על הצהרתה של באנדה, אך הבהירה כי אין לה "שום כוונה להסיח את דעתה בגלל ההאשמות המגוחכות האלה". מאוחר יותר אושר כי באנדה לא אישרה לפרסם את ההצהרה שפרסם צוות העיתונות שלה במדינה. מדונה ביקרה גם בעיר הולדתה דטרויט במהלך מאי 2014 ותרמה כספים עבור סיוע בפשיטת הרגל של העיר. באותה השנה, עסקיה התרחבו גם למוצרי טיפוח העור עם השקת "MDNA Skin" בטוקיו, יפן. במסגרת ההשקה, הוקם אתר אינטרנט נלווה.
אלבום האולפן השלושה-עשר שלה, Rebel Heart, יצא לאור במרץ 2015, שלושה חודשים לאחר ששלוש-עשרה הדגמות שלו דלפו לרשת. באותה השנה נעצר חשוד ישראלי בן 38 באישום הדלפת השירים בחקירה שנעשה עם ה-FBI האמריקאי. שלא כמו עבודותיה הקודמות, שכללו מעט אנשים בלבד, מדונה עבדה עם מספר רב של משתפי פעולה בתהליך הפקתו, ביניהם אביצ'י, דיפלו וקניה וסט. התבוננות פנימית נרשמה כאחד הנושאים הבסיסיים הרווחים באלבום, יחד עם "אמירות אמיתיות של השתקפות אישית וקרייריסטית". מדונה הסבירה לג'ון פארלס מעיתון הניו יורק טיימס כי "אף שמעולם לא הביטה לאחור במאמצי העבר שלה, אך הזכרונות בנושא הרגישו נכונים עבור Rebel Heart. מבקרי המוזיקה הגיבו בחיוב כלפי האלבום, וכינו אותו "המאמץ הטוב ביותר של מדונה מזה עשור". מספטמבר 2015 עד מרץ 2016, יצאה מדונה לסיבוב ההופעות "Rebel Heart Tour" לקידומו אשר כלל מופעים ברחבי צפון אמריקה, אירופה ואסיה והיה ביקורה הראשון באוסטרליה מזה 23 שנים, שבמהלכו, ביצעה במופע חד פעמי עבור מעריציה במדינה. בסיומו, סבב ההופעות הרוויח כ-169.8 מיליון דולר הכנסות מ-82 מופעיו, עם מעל 1.045 מיליון מכירות כרטיסים. בזמן קיום הסבב מדונה הסתבכה במאבק משפטי עם בעלה לשעבר גאי ריצ'י, על המשמורת של בנם רוקו. המחלוקת החלה כאשר רוקו החליט להמשיך לחיות באנגליה עם ריצ'י כאשר סיבוב ההופעות הגיע למדינה, ואילו מדונה רצתה שהוא יחזור אליה. הדיונים בבית המשפט התקיימו בניו יורק ובלונדון, ולאחר דיונים רבים, החליטה מדונה לבטל את בקשתה למשמורת, וקראה לשיחה הדדית על רוקו, בינה לבין ריצ'י באופן פרטי.
ממוזער|302x302 פיקסלים|מדונה מופיעה במהלך סבבה העשירי, "Rebel Heart Tour" בשנת 2015
באוקטובר 2016 בחרו בילבורד במדונה לאשת השנה. נאומה, "הבוטה והישיר באכזריות" על גילנות וסקסיזם במהלך זכייתה הוביל לסיקור נרחב בתקשורת. חודש לאחר מכן מדונה, שתמכה באופן בולט בהילרי קלינטון במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, ביצעה מופע אקוסטי מאולתר בפארק וושינגטון סקוור לתמיכה בקמפיין של קלינטון. בעודה מוטרדת מכך שדונלד טראמפ ניצח בבחירות בסיומן, התבטאה נגדו במצעד הנשים בוושינגטון, יום לאחר חנוכתו. היא עוררה מחלוקת כשאמרה כי "חשבה רבות על לפוצץ את הבית הלבן" ויום למחרת ציינה כי היא "לא אדם אלים" ושהציטוט "הוצא מהקשרו" ושבזמן נאומה "דיברה במטפורות שמציינות שתצי דרכים להסתכל על המקרה אחת היא לקוות והשנייה להסתכל על הכול בזעם".
בפברואר 2017 אימצה מדונה זוג תאומות בנות ארבע ממלאווי בשם אסתר וסטלה, ועברה להתגורר בליסבון שבפורטוגל בקיץ באותה השנה. ביולי פתחה את מכון מרסי ג'יימס לניתוחי ילדים וטיפול נמרץ במלאווי, בית חולים לילדים שנבנה באמצעות גיוס צדקה במדינה מארגונה, "להעלות את מלאווי". אלבום ההופעה, Rebel Heart Tour, יצא לאור בספטמבר 2017, וזכה בפרס "הקליפ הטוב ביותר לאמנים מערביים" בטקס פרסי דיסק הזהב של יפן ה-32. באותו החודש, השיקה קו מוצרי טיפול פנים מטעמה, MDNA Skin, בחנויות נבחרות בארצות הברית. כמה חודשים קודם לכן, בית המכירות הפומבי Gotta Have Rock and Roll פרסם פריטים אישיים שלה בהם: מכתבי אהבה מטופאק שאקור, קלטות, תחתונים ומברשת שיער למכירה. דרלין לוטז, סוחרת אמנות שיזמה את המכרז, נתבעה על ידי נציגיה של מדונה לעצירת הליכי המכירה בעוד שמדונה הבהירה שמעמדה כידוענית בין-לאומית "לא אמור לפגוע בזכותי לשמור על פרטיותי, לרבות ביחס לפרטי האישיים ביותר". עם זאת, מדונה הפסידה בתיק בעוד שהשופטת קבעה לטובת לוטז שהוכיחה שבשנת 2004 מדונה ערכה עמה הסכם משפטי למכירת הפריטים.
2018 – הווה: Madame X, הופעת גמר האירוויזיון והוצאה מחודשת של קטלוגים
בעודה גרה בליסבון, פגשה מדונה את דינו ד'סנטיאגו, שהכיר לה מוזיקאים מקומיים רבים המנגנים מוזיקת פאדו, מורנה וסמבה שהזמינו אותה באופן קבוע ל"מפגשים בסלון שלהם" ומשם קיבלה השראה להכנת אלבום האולפן הארבעה-עשר שלה, Madame X. היא הפיקה אותו עם מספר מפיקים כולל מירווה אחמדזאי ומייק דין. ביציאתו, זכה לביקורות חיוביות, כאשר ב-NME ראו אותו כ"נועז, מוזר, ובעל התייחסות עצמית, מה שלא דומה לשום דבר שמדונה עשתה אי-פעם בעבר". ביוני 2019, נכנס ישירות לראש מצעד הבילבורד 200, ובכך, הפך לאלבומה התשיעי בפסגה לצד המצעדים הרשמיים של פורטוגל וארגנטינה. ארבעת הסינגלים מתוכו "Medellín", "", "" ו-"I Don't Search I Find" הגיעו בשיאם לראש מצעד שירי הדאנס קלאב.
ממוזער|225x225px|מדונה במהלך הקרנת הבכורה העולמית של "Medellín" ב-MTV, אפריל 2019.
במאי הופיעה מדונה כאורחת גמר האירוויזיון 2019 בישראל, תל אביב-יפו עם להיטה "Like a Prayer" ו-"Future" עם הראפר קוואבו. הופעתה זכתה לביקורות מעורבות בעיקר בשל הצגתה מסר פוליטי שכלל על גבה של רקדנית דגל פלסטין לצד דגל ישראל על גבו של רקדן אחר אשר שילבו ידיים, מה שהציג קריאה להסכם שלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדבר נגד את חוקי האירוויזיון הדורשים מהמשתתפים להימנע מהצהרות פוליטיות. ב-17 בספטמבר יצאה לסיבוב ההופעות, "Madame X Tour", באמריקה הצפונית ואירופה אשר במהלכו, יישמה מדיניות ללא שימוש בטלפון נייד במטרה "למקסם את אינטימיות המופע". בסיומו, גרף כ-51.4 מיליון דולרים ומדונה הוגדרה כאמן התשיעי עם סיבוב ההופעות המכניס ביותר ב-2020 וכאישה במקום השני ברשימה. במרץ 2020 הודיעה שאובחנה כחיובית למחלת הקורונה ותרמה כמיליון דולר לקרן ביל ומלינדה גייטס לסיוע במימון מחקר ליצירת חיסון חדש.
במשך אותה השנה סיפקו מדונה ומיסי אליוט שירת רקע ברמיקס, "", של הזמרת האנגלייה דואה ליפה, מתוך אלבום הרמיקס הראשון שלה, Club Future Nostalgia. באוגוסט 2020 פרסמה סרטון בחשבונה האינסטגרם שלה שבו היא דנה ברעיונות לתסריט עם הסופרת דיאבלו קודי ובאותו חודש עזבה את חברת התקליטים שלה, אינטרסקופ רקורדס לאחר כעשור של שיתוף פעולה. בספטמבר באותה השנה אישרה בשידור חי שהיא וקודי כותבים סרט חדש על חייה שיופק על ידי איימי פסקל.
מדונה הוציאה את "מאדאם X", סרט תיעודי המתעד את סיבוב ההופעות באותו שם, בפרמאונט+ באוקטובר 2021. ביום הולדתה ה-63, היא הכריזה רשמית על שובה לחברת התקליטים וורנר מיוזיק גרופ בשותפות עולמית שמעניקה לחברת התקליטים את כל קטלוג המוזיקה המוקלט שלה, כולל שלושת האלבומים האחרונים שלה שיצאו בהוצאת חברת התקליטים אינטרסקופ רקורדס (חברת מדונה בוי טוי, בע"מ היא הבעלים של המאסטרים עבור MDNA, Rebel Heart, ו-Madame X, והיו בעלי רישיון לאינטרסקופ רקורדס רק דרך לייב ניישן אנטרטיינמנט). במסגרת החוזה, מדונה השיקה סדרה של מהדורות מחודשות בקטלוג החל משנת 2022, לציון יום השנה ה-40 לקריירת ההקלטות שלה, החל עם יציאת אלבום הרמיקס, Finally Enough Love: 50 Number Ones, שיצא לאור ב-24 ביוני. האלבום הופץ בגרסה מקוצרת שכללה 16 רצועות בשם, Finally Enough Love. אלבום הרמיקס, עצמו מורכב מ-50 השירים שהגיעו למקום הראשון במצעד שירי הדאנס קלאב של בילבורד, אשר הדגישו "עד כמה מוזיקת הריקוד תמיד הייתה משמעותית" לקריירה של מדונה, והפך לאלבומה ה-23 בעשירייה המובילה בבילבורד 200.
בספטמבר 2022, הוציאה מדונה את השיר "Hung Up on Tokischa", רמיקס של "Hung Up", בהשתתפות הראפרית טוקישה. ב-29 בדצמבר 2022, הוציאה מדונה את גרסת הדמו של "Back That Up to the Beat". השיר הוקלט במקור בסשנים של 2015, כאשר גרסה חלופית יצא לאור בגרסת שני תקליטורי דלוקס של אלבומה Madame X מ-2019. בינואר 2023, הכריזה מדונה על צאת סיבוב ההופעות שלה "The Celebration Tour", אשר החל באוקטובר 2023 עד אפריל 2024. ב-28 ביוני 2023, מדונה דחתה את תחילת הסיבוב ב-15 ביולי 2023 עקב "זיהום חיידק חמור", שהוביל אותה לשהות של מספר ימים בטיפול נמרץ.
אמנותיות
השפעות
לדברי העיתונאי טרבורלי, מות אמה של מדונה הייתה ההשפעה הרבה ביותר בעיצובה לאישה שהפכה. הוא האמין כי ההרס והנטישה שמדונה הרגישה באובדן אמה מלמד אותה "לקח יקר ערך, שהיא תצטרך להישאר חזקה לעצמה מכיוון שהיא חששה מחולשה – במיוחד משלה". המחברת לוסי אובראיין סבורה כי ההשפעה של התקיפה המינית שספגה מדונה בשנותיה הבוגרות הייתה הגורם המניע מאחורי כל מה שעשתה, וחשוב יותר ממוות אמה: "לא כל כך הרבה צער על מות אמה הוא המניע אותה, כמו תחושת נטישה שהותירה אותה ללא הגנה. היא נתקלה בתרחיש הגרוע ביותר שלה, והפכה לקורבן של אלימות גברית, ולאחר מכן הפכה את ההטיה המלאה ליצירתה, והפכה את המשוואה בכל הזדמנות".
מדונה אמרה כי השיר הראשון שעשה עליה רושם עז אי פעם היה "These Boots Are Made for Walkin" של ננסי סינטרה אשר לדבריה, סיכם את "יחס האחריות" שלה. כצעירה, היא ניסתה להרחיב את טעמה בספרות, אמנות ומוזיקה, ובמהלך תקופה זו התעניינה במוזיקה קלאסית. היא ציינה שהסגנון האהוב עליה מתוכה הוא בארוק, וכי אהבה את המלחינים מוצרט ושופן בשל "האיכות הנשית" שלהם. ההשפעות העיקריות של מדונה כוללות את דבי הארי, כריסי היינד, קארן קרפנטר, הסופרימס ולד זפלין, כמו גם הרקדנים רודולף נורייב ומרתה גרהם. מדונה הצהירה גם כי גדלה בעודה מקשיבה ליצירותיו של דייוויד בואי, אשר היה למופע זמר הרוק הראשון בו השתתפה בקהל.מרכז|172x172pxמרכז|171x171 פיקסליםמרכז|172x172 פיקסלים|Carole Lombardמימין: בטי דייוויס, רודולף נורייב ומרילין מונרו אשר השפיעו על מדונה בנעוריהבמהלך ילדותה, מדונה קיבלה השראה משחקנים שונים בהם כללה מאוחר יותר באומרה, "אהבתי את קרול לומברד, ג'ודי הולידיי ומרילין מונרו. כולם היו מצחיקים להפליא... וראיתי את עצמי בדמותם... הנערה שלי, הידיעות שלי והתמימות שלי". קליפ שירה, "Material Girl" שיחזר את הלוק של מונרו מהקליפ "Diamonds Are a Girl's Best Friend", מתוך הסרט גברים מעדיפים בלונדיניות (1953). היא למדה את קומדיות הכדורסל של שנות השלושים, במיוחד אלה של לומברד, לקראת הסרט מי הנערה הזאת?. הקליפ של "Express Yourself" משנת 1989 צולם בהשראת סרטו האילם של פריץ לאנג מטרופוליס (1927). קליפ שירה "Vogue" משנת 1990 שיחזר את סגנון צילומי הזוהר ההוליוודי, במיוחד את אלה של צלם האופנה הורסט פ. הורסט, וחיקה את התנועות של מרלן דיטריך, קרול לומברד וריטה הייוורת', בעוד שהמילים התייחסו לרבים מסלבריטאיי ההשראה שלה, כולל בטי דייוויס, שתוארה על ידי מדונה כ"אלילה".
השפעותיה של מדונה הגיעו גם מעולם האמנות, בהן מיצירותיה של האמנית המקסיקנית פרידה קאלו. הקליפ של שירה "Bedtime Story" הציג תמונות בהשראת ציוריה של קאלו ורמדיוס וארו. מדונה היא אספנית של ציורי אר דקו של תמרה דה למפיקה וכללה אותם בקליפים וסבבי ההופעות שלה. הקליפ שלה עבור "Hollywood" משנת 2003 הייתה מחווה לעבודתו של הצלם גיא בורדין אשר בנו אשר בנו הגיש לאחר מכן תביעה נגד מדונה בגין שימוש בלתי מורשה ביצירתיו. שימושיו של אמן הפופ אנדי וורהול בדימויים סדומזוכיסטיים בסרטיו המחתרתיים בא לידי ביטוי בקליפים של מדונה לשיריה "Erotica" ו-"Deeper and Deeper" משנת 1992.
הרקע הקתולי של מדונה בא לידי ביטוי לכל אורך הקריירה שלה, הכולל שימוש אופנתי במחרוזות וביצירותיה המוזיקליות, אשר הבולט שבהן היה בשנת 1989 עם אלבומה ה-4, Like a Prayer. אלבומה משנת 2012, MDNA, שאב גם הוא השפעות רבות מחינוכה הקתולי, ומאז 2011 החלה להשתתף בפגישות ושירותים במרכז אופוס דאי, מוסד קתולי המעודד רוחניות דרך חיי היומיום. בראיון במהלך 2016 הגיבה על שימושה בנצרות באומרה, "אני תמיד מרגישה קשר בלתי מוסבר עם הקתוליות. זה מופיע בכל עבודותיי, כפי שאולי שמתם לב". עיסוקה בקבלה נראה גם כן ביצירותיה של מדונה, בייחוד באלבומיה Ray of Light ו-Music. בעודה מדברת על דת בראיון בשנת 2019 עם הארי סמית' אמרה כי, "האל שאני מאמינה בו ברא את העולם... הוא/היא/הם לא אל אשר מפחדים ממנו, אלא אל שמודים לו". בהופעתה בראיון עם אנדרו דנטון הוסיפה כי, "הרעיון שבכל כנסייה שאתה הולך אתה רואה גבר על צלב וכולם מתחננים ומתפללים אליו... באופן שהוא עבודת אלילים, הוא כי אנשים סוגדים עבור דבר".
סגנון מוזיקלי והרכב
המוזיקה של מדונה זכתה לניתוחים ובדיקות רבות. רוברט מ. גראנט, מחבר הספר "ניתוח האסטרטגיה העכשווית" (2005), העיר כי הקריירה המוזיקלית של מדונה הייתה ניסוי מתמשך עם רעיונות מוזיקליים ודימויים חדשים ומסע חיפוש מתמיד אחר שיא תהילה ושבחים. תומאס האריסון בכתיבתו בספרו "פופ הולך העשור: שנות השמונים" ראה במדונה "אמנית שדחקה את הגבולות" של מה שזמרת יכולה לעשות, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה מילולית. פרופסור סנטיאגו פוז-הרננדס קבע כי "אף על פי שלא מחזיקה בקול חזק במיוחד או רחב היקף, מדונה עבדה על הרחבת לוח הצבעים האמנותי שלה כדי להקיף סגנונות מוזיקליים, טקסטואליים וויזואליים ומגוונים קולות שונים, כל זאת מתוך כוונה להציג את עצמה כמוזיקאית בוגרת".
מדונה נשאה אחריות בכל היבט בקריירה שלה, כולל כפזמונאית ומפיקה ברוב יצירת המוזיקה שלה. הרצון שלה לשלוט כבר היה נראה במהלך יצירת אלבום הבכורה שלה, שם נלחמה ברג'י לוקאס על יצירת ההפקה שלו. עם זאת, רק באלבומה השלישי איפשרה חברתה וורנר להפיק אלבום משלה. סטן הוקינס, מחבר הספר "תיקון הפופ", הסביר כי "כמוזיקאית ומפיקה מדונה היא אחת מהאמנות הבודדות שפרצו לתחום הגברי של אולפן ההקלטות. אין ספק שמדונה מודעת לחלוטין לכך שנשים הודרו. ממקום העבודה המוזיקלי ברוב הרמות, והיא יצאה בשביל לשנות זאת". המפיק סטיוארט פרייס הצהיר באומרה על מדונה כי, "אתה לא מייצר את מדונה, אתה משתף איתה פעולה... יש לה את החזון שלה והיא יודעת איך להשיג אותו". אף על פי שסומנה כ"פריקית שליטה", מדונה אמרה שהיא מעריכה התערבות של משתפי הפעולה שלה באומרה,
מיומנות כתיבת השירים המוקדמת של מדונה פותחה בתקופתה במועדון ארוחת הבוקר בשנת 1979. לאחר מכן הפכה לכותבת השירים היחידה של כ-5 שירים באלבום הבכורה שלה, כולל "Lucky Star" שחיברה על סינתיסייזר. ככותבת שירים, מדונה רשמה יותר מ-300 שירים לאגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור (ASCAP), כולל 18 שירים שנכתבו במלאום על ידה. רולינג סטון כינה אותה "כותבת שירים למופת עם מתנת הוקים ומילים בלתי ניתנות למחיקה". אף על פי שעבדה עם מפיקים בז'אנרים רבים, המגזין ציין כי הלחנותיה של מדונה "חותמות בעקביות את הרגישות שלה ונגרמות באוטוביוגרפיה". פטריק לאונרד, שכתב מספר מלהיטיה, בעוד שכיתה את מדונה ככותבת שירים הסביר כי, "הרגישות שלה לגבי קו מלודי-מתחילת הפסוק ועד סוף הפסוק וכיצד הפסוק והמקהלה משפיעים זה על זה – עמוק מאוד. פעמים רבות היא שרה תווים שאף אחד לא היה חושב עליהם חוץ ממנה". בארי וולטרס ממגזין Spin ייחס את כתיבת השירים שלה כסיבה לעקביות המוזיקלית שלה. מדונה הייתה מועמדת במשך השנים על כתיבת יצירותיה כ-3 פעמים כמי שתיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים, ובשנת 2015 דירגה אותה הרולינג סטון במקום ה-56 ברשימת "100 כותבי השירים הגדולים בכל הזמנים".
הדיסקוגרפיה של מדונה מסווגת בדרך כלל בסוגות הפופ, אלקטרוניקה ודאנס. אף על פי כן, הכניסה הראשונה של מדונה לתעשיית המוזיקה אופיינה בהתעסקות במוזיקת רוק עם השתתפותה בלהקות מועדון ארוחת הבוקר ואמי והאמי. בתור הזמרת של אמי והאמי, מדונה הקליטה כ-12–14 שירים הדומים לפאנק רוק של אותה תקופה. עד מהרה נטשה מדונה את הרגלה לניגון שירי רוק עד שחתמה בחברת התקליטים "Gotham Records", מה שבסופו של דבר הזיק להצלחת הקריירה שלה מכיוון שהמאזינים לא היו מרוצים מהכיוון החדש שלה בפאנק. לדברי העיתונאי ארלוויין, מדונה החלה את דרכה כדיוות דיסקו, בעידן שלא היו לו דיוות כאלו לדבר עליהן. בתחילת שנות השמונים, דיסקו היה המעבר לפופ המיינסטרים, ולמדונה היה תפקיד עצום בפופולריות של מוזיקת המחול כמוזיקת המיינסטרים. הכותב אריה קפלן בספרו המתאר את תרבות הפופ האמריקאי, יוצרי להיטיו, כוכבי-על ומהפכני מחול כינה את מדונה כ"חלוצה" של סוגת הדאנס-פופ. לדברי פוז-הרננדז, "השימוש התכוף של מדונה בניבים של דאנס והקשר שלו עם מאזינים הומואים או משוחררים מינית נתפס איכשהו כנחות מהרוק אנד רול ה"אמיתי". אבל המוזיקה של מדונה ידועה בכך שהיא מסרבת להיות מוגדרת על ידי גבולות צרים של מגדר, מיניות או כל דבר אחר".
הבלדה האפלה "Live to Tell", כמו גם האלבום ממנו יצאה לאור, True Blue מ-1986 מצוינת כהמצאה המחודשת המוזיקלית הראשונה של מדונה. היא המשיכה להפיק בלדות וידוי בין שנות עבודתה המרוממת, אם כי אלבומיה כגון, Madona מ-1983 ו-Confessions on a Dance Floor מ-2005 מורכבים משירי דאנס במלואם. עם יציאתו בשנת 1998 של Ray of Light, המבקרים ציינו את מדונה כמי שהביאה את ז'אנר האלקטרוניקה ממעמדו המחתרתי לפופולריות עצומה בסצנת המוזיקה המיינסטרימית. מיזמים נוספים דרסטיים מבחינה קיצונית שלה כוללים את ג'אז הביג בנד של שנות השלושים בפסקולה, I'm Breathless מ-1990, השפעות הרית'ם אנד בלוז באלבומה ה-6, Bedtime Stories מ-1994, מנגינות מופעים אופרטיות בפסקול, Evita מ-1996, מוזיקת פולק מונעת בעת American Life מ-2003, ומוזיקת עולם במהלך Madame X משנת 2019.
קול וכלי נגינה
ממוזער|285x285 פיקסלים|מדונה מנגנת את ריף הגיטרה "A New Level" של להקת ההבי מטאל פנטרה במהלך סיבוב ההופעות בין 2008–2009, "Sticky & Sweet Tour"
למדונה סיווג טווח קול מצו-סופרן, מארק ביגו, מחבר הספר על שמה, "Madonna: Blonde Ambition", כינה אותה "הזמרת המושלמת לשירים קלילים מהאוויר", למרות היותה לא "כישרון במשקל כבד". לדברי טוני סקלאפני מהערוץ "MSNBC", "השירה של מדונה היא המפתח לשורשי הרוק שלה. זמרות פופ שרות בדרך כלל שירים "ישרים", אבל מדונה משתמשת בסאבטקסט, אירוניה, תוקפנות וייחודיות קולית בדרכים שבהן ג'ון לנון ובוב דילן עשו זאת". מדונה השתמשה בפסקול קולי בהיר וילדותי באלבומיה המוקדמים שהפכו לפחות פופולארים ביצירותיה המאוחרות. שינויה היה מכוון מכיוון שנזכרה כל הזמן כיצד המבקרים תייגו אותה כ"מיני מאוס על הליום". במהלך הצילומים של אוויטה (1996), מדונה נאלצה ללמוד שיעורי קול, מה שהגדיל את טווח העניינים שלה עוד יותר. על החוויה הזו היא הגיבה באומרה כי, "למדתי אצל מאמנת קולית אצל אוויטה והבנתי שיש קטע שלם של הקול שאני לא משתמשת בו. לפני כן, פשוט האמנתי שיש לי טווח מוגבל באמת והיום אני הולכת להפיק את המקסימום שלו".
מלבד שירה, למדונה ישנה יכולת לנגן במספר כלי נגינה. פסנתר היה הכלי הראשון שלמדה בילדותה. בסוף שנות השבעים, היא למדה לנגן על תוף וגיטרה מהחבר דן גילרוי, לפני שהצטרפה להרכב מועדון ארוחת הבוקר כמתופפת. מאוחר יותר החלה לנגן בגיטרה עם להקת אמי והאמי וכן בהקלטות הדמו שלה. לאחר פריצת הדרך הבין-לאומית בקריירה שלה, מדונה נעדרה להופיע עם גיטרה במשך שנים, אך היא נזקפת לזכותה כששיחקה קאמפאנה באלבום הבכורה שלה (1983) ובכלי הנגינה האלקטרוני סינתיסייזר באלבומה הרביעי (1989). בשנת 1999, מדונה למדה במשך שלושה חודשים לנגן בכינור לתפקיד כמורה לכינור בסרט Music of the Heart, אך בסופו של דבר עזבה את הפרויקט לפני תחילת הצילומים. מדונה החליטה להופיע עם גיטרה שוב במהלך קידום האלבום Music וגייסה את הגיטריסט מונטה פיטמן עבור סיוע בשיפור מיומנותה. מאז, מדונה ניגנה בגיטרה בכל סיבובי הופעותיה, כמו גם באלבומי האולפן שלה. בשנת 2002 קיבלה מועמדות לפרס האופק של לס פול בפרסי הגיטרה של חברת גיבסון.
וידאו קליפים והופעות חיות
בביוגרפיה של מדונה בכתיבתם של אלן מץ וקרול בנסון, The Madonna Companion ציינו כי השתמשה בערוץ MTV ובווידאו קליפים כדי לבסס את הפופולריות שלה ולשפר את יצירתה המוקלטת יותר מכל אמן פופ אחרון. לדבריהם, לרבים משיריה יש דימויים של הקליפ בהקשר חזק, תוך התייחסות למוזיקה. מבקר התרבות מארק סי טיילור בספרו Nots משנת 1993 חש שצורת האמנות הפוסט-מודרנית מצוינת בצילומי וידאו וכי "מלכת הווידאו המכהנת היא מדונה". עוד טען כי "היצירה המדהימה ביותר של MTV היא מדונה. התגובות לסרטוניה הפרובוקטיביים מדי היו סותרים באופן צפוי". מורטון הרגיש כי הצלחתם של שיריה, "Papa Don't Preach", "Like a Prayer", ו-"Justify My Love" קשורה בקליפים שנוצרו לקידומם והשפעתם, ולא בשירים עצמם. בשנת 2003 כינה אותה MTV בתור "כוכבת הקליפים הגדולה ביותר אי פעם" ואמר כי "החדשנות, היצירתיות והתרומה של מדונה לאמנות הקליפ היא זו שזיכתה אותה בפרס". בשנת 2020 דורגה על ידי בילבורד במקום הראשון ברשימת 100 אמני הקליפים הגדולים בכל הזמנים.
ממוזער|263x263 פיקסלים|במהלך הופעתה בטורונטו כחלק מהסיבוב בשנת 1990, "Blond Ambition World Tour", המשטרה המקומית איימה לעצור את מדונה על הופעתה השערורייתית עם "Like a Virgin"
סרטוני המוזיקה הראשונים של מדונה שיקפו את סגנון הרחוב המעורב האמריקאי וההיספני שלה בשילוב "זוהר משגע" בהם העבירה לקהל האמריקאי את חוש האופנה האוונגרדי במרכז העיר ניו יורק. הדימויים וההתאגדות של התרבות ההיספנית והסמליות הקתולית שלה נמשכו עם סרטוני המוזיקה בתקופת True Blue. הסופר דאגלס קלנר ציין כי "רב-תרבותיות זו התגלתה כצעדים מוצלחים ביותר שעיצבו אות מדונה בקרב קהלי נוער גדולים ומגוונים". המראה הספרדי של מדונה בסרטונים הפך לטרנד האופנה של אותה תקופה כגון מראה בקליפ "La Isla Bonita". אקדמאים ציינו כי עם סרטוני הווידאו שלה מדונה הפכה בעדינות את תפקידו של הגבר כמין הדומיננטי, סמליות ותמונות אלה היו כנראה הנפוצות ביותר בקליפ של "Like a Prayer" אשר כלל סצנות של מקהלת כנסייה אפרו-אמריקאית, את מדונה נמשכת לפסל קדוש שחור ושרה מאחורי רקע של צלבים בוערים. הקליפ של "Frozen" הוכתר הקליפ לאחד מהקליפים החשובים ביותר בכל הזמנים ברשימות שפורסמו במגזינים וכתבי עת שונים כדוגמת אנטרטיינמנט ויקלי, בילבורד, רולינג סטון, ו-Parade, באתרים שונים נכתב ש"מדונה מעולם לא נראתה כאן בעבר כפי שהיא נראית בקליפ". בשנת 2014, נכלל ברשימת "הקליפים הטובים ביותר בכל הזמנים שצולמו במדבר" של VH1.
הופעות המשחק של מדונה בסרטים זכו לעיתים קרובות לביקורות שלילות ממבקרי קולנוע. סטפני ז'ארק הצהירה במגזין טיים כי "מדונה נראית מעץ ולא טבעי כשחקנית, וזה קשה לצפייה, כי היא בבירור מנסה את הכל". לדברי הביוגרף אנדרו מורטון, "מדונה מעמידה פנים אמיצות על הביקורת, אך באופן פרטי היא נפגעת עמוקות". לאחר כישלונו המסחרי של סחף חושים בשנת 2002, מדונה נשבעה כי "לעולם לא תשחק בסרט שוב". בזמן שסיקר את הרטרוספקטיבה של קריירה שלה בספרו,"Body of Work" בשנת 2016 באולם המטרוגרף בניו יורק, נייג'ל מסמית' מהגרדיאן כתב כי הקריירה הקולנועית של מדונה סבלה בעיקר בגלל מחסור בחומרים המתאימים עבורה, אחרת היא "יכולה לגנוב את הסצנה עבור כל הסיבות הנכונות".
כריס נלסון מהניו יורק טיימס העיר כי "אמנים כמו מדונה וג'נט ג'קסון הציבו סטנדרטים חדשים להופעה חיה, עם קונצרטים שכללו לא רק תלבושות משוכללות ופירוטכניקה מתוזמנת, אלא גם ריקודים אתלטיים במיוחד אשר אפקטים אלה באו על חשבון שירה חיה". ת'ור כריסטנסן מהעיתון דאלאס מורנינג ניוז העיר כי אף על פי שמדונה זכתה לשמצה למוניטין של ליפ סינק במהלך חלק ממופעי סיבוב ההופעות, "Blond Ambition World Tour" בשנת 1990, לאחר מכן ארגנה מחדש את הופעותיה על ידי "שירתה במהלך קטעי השירה הקשים ביותר שלה והתרת שגרת הריקודים ללהקת הגיבוי שלה... יותר מאשר לנסות לזרוח ולרקוד בו זמנית". כדי לאפשר תנועה רבה יותר בזמן ריקוד ושירה, מדונה הייתה אחת מהאמנים המוקדמים ביותר של מיקרופוני אוזניות בתדר רדיו ללא ידיים, כשהדיבורית שלו מהודקת מעל האוזניים או החלק העליון של הראש, וקפסולת המיקרופון נמשכת עד לפה. בגלל השימוש הבולט שלה, החל להיות נודע במשך השני לאחר מכן בשם "מיקרופון מדונה".
פרסים והישגים
ספר השיאים של גינס הגדיר את מדונה כאמנית המוזיקה הנשית הנמכרת בכול הזמנים בעודה מחזיקה במעל 300 מיליון תקליטים שמכרה ברחבי העולם. על פי נתוני איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) היא אמנית הרוק הנשית הנמכרת ביותר במאה ה-20 ואמנית האלבומים השלישית בעלת מספר המכירות הגבוה בארצות הברית, עם 64.5 מיליון מכירת יחידות אלבומים מוסמכות ומספר האלבומים בעלי תואר מעל לפלטינה הגבוה ביותר (12). מדונה מוגדרת גם כאמנית בעלי ההסמכות הרבות ביותר בכל הזמנים בממלכה המאוחדת עם 45 הסכמות מאיגוד תעשיית ההקלטות הבריטי (BPI) החל מאפריל 2013. נכון לשנת 2021, הונה האישי מוערך בכ-850 מיליון דולר.
ממוזער|264x264px|מדונה הייתה האדם הראשון אשר הוכנס להיכל התהילה של הארנה של ומבלי בשנת 2006.
מדונה מוגדרת כאמנית בעלת סיבובי ההופעות עם הרווח הגבוה ביותר בכל הזמנים עם יותר מ-1.5 מיליארד דולר הכנסות במצטבר שהרוויחה מכול סבבי הופעות לאורך שנות הקריירה שלה. נכון לשנת 2016 דירג בילבורד את מדונה כאמן סיבוב ההופעות השלישי בגודלו בכל הזמנים, עם מעל 1.31 מיליארד דולר רווח ברוטו מאז 1990, מאחורי להקת הרולינג סטונז (1.84 מיליארד דולר) ו-U2 (1.67 מיליארד דולר). מדונה מוגדרת כאישה היחידה בהיסטוריה עם שני מופעי סולו אשר משכו קהל של מעל 100,000 איש: מופעה בפריז אשר משך מעל 130,000 איש במסגרת "Who's That Girl World Tour" בשנת 1987 ומופעה באצטדיון מראקנה בריו דה ז'ניירו בשנת 1993 שמשך מעל 120,000 איש כחלק מ-"The Girlie Show". במשך שנות הקריירה שלה, זכתה מדונה במעל ל-250 פרסים אשר מתוכם נכללים: 3 פרסי המוזיקה האמריקאית, 2 פרסי המוזיקה הבריטית, פרס גלובוס הזהב, 7 פרסי גראמי, 4 פרסי המוזיקה של MTV אירופה, 5 פרסי המוזיקה של בילבורד ו-20 פרסי הווידאו קליפים של MTV אשר עד לשנת 2016 החזיקה בשיא של 25 שנה בתואר שיאנית הזכיות עד להחזקתה בתואר של ביונסה עם כ-24 פרסים. בשנת 1986 זכתה מטעם הטקס בפרס מפעל חיים על שם מייקל ג'קסון ובכך הפכה לאישה הראשונה אשר זכתה בפרס.
על פי בילבורד, מדונה היא אמנית הסולו המצליחה ביותר בתולדות מצעד ההוט 100 (השנייה בסך הכל מאחורי הביטלס) ואמנית הדאנס קלאב המצליחה ביותר בכל הזמנים. עם סך של 50 שירים במצעד, הפכה לאמנית עם מספר השירים במקום הראשון הרב ביותר, כשהיא מקדימה את ג'ורג' סטרייט עם 44 שירים בפסגת מצעד שירי הקאנטרי. מדונה מחזיקה בכ-38 סינגלים בעשירייה הפותחת במצעד הבילבורד הוט 100, יותר מכל אמנית אחרת בהיסטוריה. היא החזיקה בשיא בקרב כלל האמנים במשך כמעט שני עשורים (בין 2002 ל-2020), עד לעקיפתה בידי דרייק. בעולם, מדונה מחזיקה בשיא הסינגלים של אמנית במקום הראשון במצעד הרשמי באוסטרליה (11), קנדה (25), איטליה (23), אירלנד (8), פינלנד (7), ספרד (21) והממלכה המאוחדת (13). במלאת 40 שנה לרשימות הבקרה במדיה של GfK, מדורגת מדונה כאמנית הסינגלים המצליחה ביותר בתולדות התרשימים הגרמניים. בשנת 1990 הייתה מועמדת לקבלת כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד אך עם זאת, לא גילתה עניין לקבלתו ומועמדותה פגה.
יחסה לישראל וליהדות
ממוזער|257x257px|קריקטורה של מדונה מאת הקריקטוריסט הפוליטי הברזילאי-לבנוני קרלוס לטוף המתייחסת להופעתה בגמר האירוויזיון בישראל, תל אביב בשנת 2019
מדונה לומדת את תורת המיסטיקה היהודית, קבלה, מאז אמצע שנות התשעים ותרמה למרכז הקבלה, "Kabbalah Centre" של הרב פיליפ ברג בלוס אנג'לס כ-18 מיליון דולר. שניים מספריה מבוססים על הקבלה – "The English Roses" ו-"Yakov and the Seven Thieves". בווידאו קליפ שיצרה לאחד מסרטי ג'יימס בונד, "למות ביום אחר" (2002) הופיעו סימנים קבליים ברורים ובשיר משולבים תפילין והאותיות העבריות "לאו", המהוות על פי המסורת היהודית את החלק ה-11 וה-17 משם בן ע"ב. בשנת 2004 לקחה על עצמה שם עברי לא-רשמי, "אסתר". שירה משנת 2005, "יצחק" עוסק בגדול המקובלים, האר"י, דבר שעורר את זעמם של רבנים בישראל.
מדונה רכשה בית בישראל ואינה מופיעה בימי שישי או בשבת. אף על פי שאיננה יהודייה, היא חוגגת או מציינת לפחות חלק מחגי ומועדי ישראל, כמו ט"ו בשבט ותשעה באב. בשנת 2007, באחת מהפעמים בהן ביקרה בישראל, היא נפגשה עם הנשיא שמעון פרס והשניים בירכו זה את זה והחליפו מתנות לרגל ראש השנה היהודי.
ב-5 באוקטובר 1993, הופיעה מדונה לראשונה בישראל, מדונה הייתה גם אמורה להופיע בישראל במסגרת סיבוב ההופעות "Re-Invention World Tour", אבל ביטלה לאחר שקיבלה איומים על חייה וילדיה.
במסגרת סיבוב ההופעות "The Girlie Show". בין התאריכים ה-1 ל-2 בספטמבר 2009, סגרה מדונה את סבב הופעותיה "Sticky & Sweet Tour" במופע בפארק הירקון בתל אביב אשר במהלכו אמרה כי ישראל היא "מרכז האנרגיה של העולם" ובסיומו התעטפה בדגל ישראל, ובשנת 2012, לאחר יציאת אלבומה MDNA, פתחה את סיבוב הופעותיה הבא, "The MDNA Tour", באצטדיון רמת גן. ב-2013, היא ובעלה השני גאי ריצ'י חגגו לבנם המשותף רוקו, בר מצווה במרכז הקבלה בניו יורק.
בשנת 2014, במהלך מבצע צוק איתן, פרסמה את תמונת שלושת הנערים הישראלים החטופים והנער הפלסטיני, מוחמד אבו חדיר אליהן צירפה מסר של שלום והתנגדות לאלימות לשני הצדדים.
בשנת 2015, בריאיון לעיתון "Irish Independent" הזכירה מדונה את יחסה ליהדות בכך שאמרה כי:
במאי 2019 הופיעה בגמר של אירוויזיון 2019 שנערך בתל אביב.
בנובמבר 2021 מדונה קעקעה על ידה את המילה, באותיות עבריות, "וישקהו", הלקוחה מסיפור יעקב ועשו בספר בראשית.
באוקטובר 2023, מדונה, יחד עם שחקנים, קומיקאים ומנהלי בידור מהוליווד חתמו על מכתב פתוח לנשיא ביידן. הם קראו לשחרור בני ערובה המוחזקים על ידי ארגון הטרור חמאס בעקבות מתקפת הפתע על ישראל. הקמפיין שהושק לצד המכתב נקרא . המכתב מדגיש את הרצון לחופש הן לישראלים והן לפלסטינים לחיות בשלום ומגנה את האלימות של חמאס.
מורשת
עיתונאי מוזיקה שונים, תאורטיקנים ביקורתיים ומחברים ציינו את מורשתה של מדונה וראו בה (ללא ספק) את אמנית מוזיקת הפופ המשפיעה ביותר בכל הזמנים. היא עמדה בראש רשימת "100 הנשים הגדולות ביותר במוזיקה" של VH1 וברשימת "20 האמניות הגדולות ביותר" של הדיילי טלגרף. לדברי העיתונאי רודריגו פרסן, "אמירה שמדונה היא רק כוכבת פופ היא לא מתאימה כמו לומר שקוקה קולה היא רק סודה. מדונה היא אחד הסמלים הקלאסיים של תוצרת ארצות הברית". מגזין רולינג סטון הספרדי כתב באומרו על מדונה כי היא, "הפכה לאדונית הראשונה של הפופ הוויראלי בהיסטוריה, שנים לפני שהשימוש באינטרנט נעשה מאסיבי. מדונה הייתה בכל מקום, בערוצי הטלוויזיה המוזיקלית, רדיו, שערים של מגזינים ואפילו בחנויות ספרים. דיאלקטיקת פופ, שלא נראתה מאז שלטונם של הביטלס, שאפשר לה להמשיך בקצה הטרנד וההצלחה המסחרית. ויליאם לנגלי מהדיילי טלגרף הרגיש כי "מדונה שינתה את ההיסטוריה החברתית בעולם. היא עשתה יותר דברים בהם אנשים שונים עוסקים יותר מכל אחד אחר אי פעם. סביר להניח". דיאן פקנולד תיעדה בספרה אייקונים אמריקאים (2006), כי "העובדה שלא רק עבודתה אלא האדם שהיא אשר היה פתוח לפרשנויות מרובות תרם לעליית לימודי מדונה בכתיבה אקדמית אשר פיתחה את לימודי התרבות האמריקאית.
ממוזער|318x318 פיקסלים|בובת שעווה של מדונה במוזיאון מאדאם טוסו בהונג קונג
כותבת המגזין Spin ביאנקה גרייסי אמרה כי "התואר מלכת הפופ אינו מספיק כדי לתאר את מדונה – היא מוזיקת הפופ, היא גיבשה את התוכנית של מה שכוכב פופ צריך להיות". האוורד קרמר, מנהל האוצרות של היכל התהילה של הרוק אנד רול, קבע כי "מדונה והקריירה שיצרה לעצמה אפשרו כמעט עבור כל זמרת פופ אחרת לעקוב אחריה... היא בהחלט העלתה את הסטנדרטים של כולם... היא הגדירה מחדש מה הפרמטרים של שחקנית נשית. אנדי בנט וסטיב ווקסמן, מחברי הספר "SAGE Handbook of Music Popular" המדבר על פופולריות בקרב המוזיקה, ציינו כי "כמעט כל כוכבות הפופ הנשיות בעת האחרונה – ליידי גאגא, בריטני ספירס, ביונסה, ריהאנה, קייטי פרי ואחרות – הכירו בהשפעתה החשובה של מדונה על הקריירה שלהן". מדונה השפיעה בנוסף גם על אמנים גברים, בהם ליאם גלאגר, אואזיס וצ'סטר בנינגטון מלינקין פארק אשר ראו בה השראה להפוך למוזיקאים.
השימוש של מדונה בדימויים מיניים הוא מאפיין בולט בקריירה שלה ומה שזרז את השיח הציבורי בנושא מיניות ופמיניזם בהווה. כפי שמתעד רוג'ר צ'פמן בספרו "מלחמות תרבות" (2010), היא ספגה גינויים תכופים מצד ארגונים דתיים, שמרנים חברתיים וקבוצות "כלבי שמירה" של הורים על השימוש שלה בדימויים מפורשים, מיניים, שפה, סמליים דתיים, והתנהגות אחרת "חסרת כבוד" בהופעותיה החיות. עיתון הטיימס כתבה באומרו על מדונה כי "החלה מהפכה בקרב נשים במוזיקה... עמדותיה ודעותיה על מין, עירום, סגנון ומיניות אילצו את הציבור לשבת ולשים לב". פרופסור ג'ון פיש ציין כי תחושת ההעצמה שמדונה מציעה קשורה קשר בל יינתק להנאה של הפעלת שליטה מסוימת על המשמעויות של עצמך, מיניות ויחסים חברתיים. בספרם "עשיית מגדר במדיה, אמנות ותרבות" (2009) ציינו המחברים כי מדונה, בתור מפורסמת, פרפורמרית ואייקון פופ, מסוגלת לערער על דיונים והרהורים פמיניסטיים תלויים ועומדים. לדברי הפמיניסטית הלסבית שילה ג'פריס, מדונה מייצגת את תפיסתה של האישה במה שמוניק ויטיג מכנה את קטגוריית המין כעוצמתית, ונראה שהיא מאמצת בשמחה את ביצועי הקורווה המינית שהוקצתה לנשים. פרופסור סוט ג'אלי כינה את מדונה כ"אייקון פמיניסטי כמעט קדוש".
מדונה זכתה לשבחים כמודל לחיקוי לנשות עסקים בענף שלה, "להשיג את סוג השליטה הכלכלית שנשים נלחמו עליה זמן רב בתעשייה", בעודה מניבה מכירות של מעל 1.2 מיליארד דולר בעשור הראשון לקריירה שלה. לדברי ג'יני גורלינסקי בספר "100 המוזיקאים המשפיעים בכל הזמנים" (2010), רמות העוצמה והשליטה של מדונה היו "חסרות תקדים" עבור אישה בתעשיית הבידור. פרופסור קולין בארו מבית הספר לניהול קראנפילד בבדפורדשייר תיאר אותה כ"אשת העסקים החכמה ביותר באמריקה... שעברה לצמרת התעשייה שלה ונשארה שם על ידי כך שהמציאה את עצמה כל פעם מחדש". אקדמיים מבית הספר לעסקים של לונדון כינו אותה "יזמית דינאמית ששווה להעתיק" בעודם מזהים את חזון ההצלחה שלה, את הבנתה בתעשיית המוזיקה, את יכולתה לזהות את גבולות הביצוע שלה (וכך להביא עזרה), את נכונותה לעבוד קשה ואת יכולתה להסתגלות כמפתחות להצלחתה המסחרית. הסופר אנדרייו מורטון כתבה על מדונה בספרו על שמה משנת 2002 כי היא "אופורטוניסטית, מניפולטיבית וחסרת רחמים – מישהי שלא תעצור עד שתשיג את מבוקשה".
מדונה ידועה בנוסף בהיותה אחת מתוך הגיי אייקונים הבולטים בעולם. כתב ירחון הלהט"ב אדבוקט סטיב גדולה העיר כי "בשנות השמונים והתשעים שחרורו של קליפ או סינגל חדש של מדונה היה דומה לחג לאומי, לפחות בקרב מעריציה ההומואים". גדולה גם הצהיר כי במהלך תקופה זו, במקביל לעליית מגפת האיידס בעולם, "כאשר אמנים אחרים ניסו להרחיק את עצמם מהקהל שעזר לכוכבות שלהם לעלות, מדונה רק הפנתה את האור לאוהדיה ההומואים וגרמה לו לבעור עוד יותר". בנובמבר 2010 הופיעה בתוכנית האירוח של אלן דג'נרס ודיברה נגד בריונות כלפי בני נוער להט"בים והתאבדויות שנעשו בעוד שהדגישה כיצד התקרבה לקהילה הגאה כשהייתה נערה, ואמרה כי היא חשה שונה בתיכון ומצאה קבלה ואהדה בקרב חבריה ההומוסקסואליים והצהירה כי "למעשה, לא הייתה לי קריירה אלמלא הקהילה הגאה". במרץ 2013 העניקה פרס במהלך טקס פרסי הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה לעיתונאי ההומוסקסואל המוצהר אנדרסון קופר בעודה קוראת למהפכה.
במצעדי הבילבורד
מדונה היא אמן הסולו האמריקאי המצליח ביותר במצעדי הבילבורד. 12 משיריה כבשו את ראש מצעד הפזמונים האמריקאי במצעד הרשמי, בילבורד הוט 100, וכ-38 משיריה הגיעו לעשרת המובילים והיא מוגדרת כאמן הסולו עם הכי הרבה שירים שנכנסו לעשירייה הפותחת בהיסטוריה. במצעד שירי הדאנס קלאב כבשה מדונה את פסגתו כ-50 פעמים והיא האמן עם מספר השירים הגבוה ביותר לעשות זאת. בשנת 2016 הוכתרה כאמן עם שירי הדאנס הטובים בכול הזמנים.
במצעד האלבומים הרשמי של בילבורד, בילבורד 200, כול 14 אלבומי האולפן של מדונה הגיעו לעשרת המובילים ו-9 מהם כבשו את המצעד. היא מוכתרת כזמרת השנייה עם מספר האלבומים הרב ביותר בפסגה בכול הזמנים מאחורי ברברה סטרייסנד עם 11. ב-2016 הוכתרה כ"אשת השנה" על ידי המגזין והפכה לאישה ה-9 אשר זוכה בתואר.
להיטי מקום ראשון
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
פילמוגרפיה
כשחקנית
כבמאית
2008: "טינופת וחוכמה"
2011: "וואליס ואדוארד"
2013: "סיקרט-פרוג'קט-רבולושן"
2024: "דרור קטן"
סיבובי הופעות
עסקים
בוי טוי, בע"מ
1992: הוצאת ובו גירל, בע"מ
1992–2004: מאבריק
1998: עמותת קרן אור
2006: להעלות את מלאווי
2010: הרט קנדי פיטנס
2011: אמת או חובה מאת מדונה
קישורים חיצוניים
מדונה: מערבבת פופ מתוחכם עם פרובוקציה זולה: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
המוטיבים הקבליים בקליפ "למות ביום אחר" - ריאיון עם ד"ר בועז הוס על תופעת "מדונה והקבלה", מאתרו של העיתונאי זאב גלילי
אז ועכשיו - הכל אודות מדונה, ynet זמן תרבות
אלי אשד, מדונה מלכת הקבלה, "היקום של אלי אשד"
אלי אשד וירון ליבוביץ', "מדונה והאר"י הקדוש מצפת"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:זמרות פופ אמריקאיות
קטגוריה:זוכות פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב – השיר המקורי הטוב
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:שיאניות גינס אמריקאיות
קטגוריה:שיאני גינס אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:פעילות למען זכויות להט"ב בארצות הברית
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בארצות הברית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של בילבורד
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: זמרת הפופ
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: זמר הפופ
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקנית ראשית בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:אמניות אינטרסקופ רקורדס
קטגוריה:רקדניות אמריקאיות
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא איטלקי
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא צרפתי
קטגוריה:אמריקאיות ממוצא קנדי
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת מישיגן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מישיגן
קטגוריה:נפגעי ונפגעות תקיפות מיניות
קטגוריה:זמרות-יוצרות אמריקאיות
קטגוריה:מפיקות מוזיקליות אמריקאיות
קטגוריה:אמניות וורנר רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס גראמי למוזיקת דאנס ואלקטרונית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:בכירים בתעשיית המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:זמרי פופ אמריקאים
קטגוריה:אמני אינטרסקופ רקורדס
קטגוריה:רקדנים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איטלקי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא צרפתי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא קנדי
קטגוריה:זמרים-יוצרים אמריקאים
קטגוריה:מפיקים מוזיקליים אמריקאים
קטגוריה:זוכות פרס בחירת הקהל לזמרת השנה
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1958
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1958 | 2024-10-06T16:11:17 |
נביאים | נביאים הוא שמו של המדור השני בתנ"ך, בו מצויים הספרים המתארים את קורות ישראל לאחר הכניסה לארץ ישראל, וספרי הנביאים. הכינוי נביא מיוחס למי שנושא את דבר האל.
על פי הרמב"ם, נחלקים ספרי התנ"ך לשלוש רמות של קדושה לפי מידת ההשראה האלוהית ששימשה לכתיבתם: ספרי התורה נכתבו על ידי אב הנביאים משה רבנו, ספרי הנביאים נכתבו בפעולת נבואה, וספרי הכתובים נכתבו על ידי אנשים שאינם בהכרח נביאים אך כתבו בהשראת רוח הקודש.
ספרי התנ"ך המצויים במדור נביאים הם שמונה ספרים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר.
חלוקת הספרים
ספרי הנביאים נחלקים לרוב לשתי חטיבות, שחלוקתן אינה כרונולוגית, אלא תוכנית ועניינית:
נביאים ראשונים, הכולל את ספר יהושע, ספר שופטים, ספר שמואל וספר מלכים. ספרים אלו מכילים בעיקר תכנים היסטוריוגרפיים. כיום מקובלת החלוקה היוונית של שמואל ושל מלכים לשניים: ספר א' וספר ב'.
נביאים אחרונים, הכולל את ספר ישעיה, ספר ירמיה, ספר יחזקאל וספר תרי עשר. ספרים אלו מכילים בעיקר לקט של נבואות שניתנו בידי הנביאים על שמם הם קרואים, המכונים גם "נביאי הספר" או "נביאי הכתב".
תרי עשר, הכולל את הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי. ספרים אלו הם ספרי נבואות קצרים שקובצו יחד. הקובץ נמנה כספר אחד, ונכלל בחטיבת הנביאים האחרונים.
חלוקה זו ל"נביאים ראשונים" ו"נביאים אחרונים" מקובלת במהדורות דפוס שונות מאז ימי הביניים. ראשיתה, ככל הנראה, במהדורה של ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים עם פירוש רד"ק, שיצאה לאור בדפוס שונצינו בשנת ה'רמ"ו (1485) תחת הכותרת "ארבעה נביאים ראשונים".
השימוש בלשון "נביאים ראשונים", ו"נביאים אחרונים", מושאל ממקורות חז"ל, אולם בחז"ל ההבחנה היא אחרת: הנביאים עד סוף תקופת הבית הראשון, כולל ישעיה ירמיה ויחזקאל ומרבית "תרי עשר", הם "נביאים ראשונים", ואילו חגי זכריה ומלאכי, שהתנבאו בתחילת ימי הבית השני, הם "נביאים אחרונים". חלוקה זו נסמכת, כנראה, על הפסוק להלן:
מחברי הספרים על פי המסורת
המסורת המקובלת לגבי עורכיהם של הספרים מוזכרת בתלמוד (מסכת בבא בתרא יד-טו), ומובאת כאן:
ספר יהושע – נערך בידי יהושע בן נון.
ספר שופטים – נערך בידי שמואל.
ספר שמואל – נערך בידי שמואל.
ספר מלכים – נערך בידי הנביא ירמיהו.
ספר ישעיהו – נערך בידי חזקיהו וסיעתו.
ספר ירמיהו – נערך בידי ירמיהו.
ספר יחזקאל – נערך בידי אנשי כנסת הגדולה.
ספרי תרי עשר – קובצו וסודרו על ידי אנשי כנסת הגדולה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חלוקת התנ"ך | 2024-09-14T14:09:34 |
אהרן אלמוג | אהרֹן אלמוג (14 בספטמבר 1931 – 8 במאי 2021) היה משורר, מספר, מחזאי, סופר ומורה ישראלי. זוכה פרס ביאליק לשנת 1999.
ביוגרפיה
נולד בג' בתשרי תרצ"ב בתל אביב, למשפחה שהיא דור שלישי בארץ. אביו היה חזן, והוא גדל בהשפעת לשון פיוטים וסליחות. סבו, רבי חיים מבורת, עלה מיהדות תימן בשנת 1889 והיה ממייסדי כרם התימנים בתל אביב. למד בבית הספר היסודי הדתי בנווה צדק ובבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם חווה את נפילת שבעת הנוטרים סמוך ליאזור, חוויה מעצבת שעסק בה בשיריו. באחדים משיריו עסק בשינוי שמו ממבורת לאלמוג ומשמעויותיו.
אלמוג שירת בצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות, ואת חוויותיו מהמלחמה תיאר ברומנים שכתב. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ גזר שבשפלה, ולימים, הקדיש לעלייה לגזר סיפורים ושירים.
אלמוג עסק שנים רבות בהוראה ובניהול בתי ספר, ושיריו נלמדים בבתי הספר בישראל.
היה נשוי לסופרת רות אלמוג, ולזוג שתי בנות, המוזיקאית שירה אלמוג והמתרגמת אליענה אלמוג.
אלמוג נפטר ב-8 במאי 2021 בגיל 89.
משורר, מספר ומחזאי
אלמוג החל לפרסם את שיריו לאחר מלחמת העצמאות, ובשנת 1956 יצא ספר שיריו הראשון, "אביב עצבת ביהודה", הספר מכיל שירי מחאה חברתית מעמדית, בשפה הנשענת על המקורות.
בשנת 1962 יצא לאור מחזהו הראשון, "תיקון חצות",
בשנת 1964 פרסם את סיפורו הראשון, "הימים הראשונים".
עם מותו, ספד לו צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאלמוג הקדים אחרים בהשמעת קולם של יוצאי עדות המזרח ובעיקר של בני עדתו, תימן, וששירתו הייתה בהירה, אנושית, נוגעת ללב, מלאת הומור ואירוניה, ובעלת ביטויים מן המקורות ועד לסלנג העברי החדש.
פרסים והוקרה
1982 - פרס ברנר
1989 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול
1999 - פרס ביאליק
מספריו
אביב עצבת ביהודה, שירים, ציורים משה ברנשטיין, מרחביה, 1956
על הימים שנחשבתי לילד מופרע, סיפור קצר, פורסם בעיתון "הארץ", 1959
הימים הראשונים, סיפור אהבה, תרמיל, משרד הביטחון, 1968
כלב שחור, ועוד סיפורים, משרד הביטחון, תל אביב, 1974
הצדעה לישראל: הרודס תל אביב, שירים, 1979
שבוע בתש"ח, רומן, תרמיל, משרד הביטחון, 1980
למנצח על מות שחקן כדורגל, שירים, הקיבוץ המאוחד, 1981
תיקון חצות, מחזה בשתי מערכות, טברסקי, תל אביב, 1982
רקויאם לזונה, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983
רחוב הרצל, שירים, עם עובד 1987
שירה גלויה, תל אביב, 1989
הלילה שבו מתה הציונות, זמורה ביתן, 1990
אל תצחיקו את סבתא, סיפורים, זמורה ביתן, 1994
אם תראו סוכה עפה, מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, 2004
קישורים חיצוניים
הילה אהרון בריק, החלוציות הנשכחת של אהרון אלמוג, באתר הבמה, 31 בדצמבר 2012
עם מותו
השיר של אהרון אלמוג על שתיקת התימנים מפי קובי מידן, בערוץ כאן 11, 14 במאי 2021 (התחלה 50:00)
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: תיאטרון
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:גזר (קיבוץ): אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021 | 2024-07-27T12:27:14 |
חוק מרפי | ממוזער|250px|כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבשחוק מרפי הוא כלל פופולרי היתולי, הגורס כי בכל מצב נתון, אם יש סיכוי לכך שאירועים יתרחשו שלא כשורה, הם אכן יתרחשו שלא כשורה. הוא מנוסח לרוב כ-"כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש" (Anything that can go wrong, will go wrong). החוק נקרא על שם אדוארד א' מרפי ג'וניור, מהנדס פיתוח אשר עבד זמן קצר בניסויי מגררות טילים בחיל האוויר של ארצות הברית ב-1949. אחת הדוגמאות הנפוצות ל"חוק מרפי", היא ציון החוק כהסבר לשאלה מדוע פרוסת לחם מרוחה בחמאה תיפול בדרך כלל על הצד המרוח?
היסטוריה
קיימות גרסאות שונות לגבי המקור המדויק של חוק מרפי. בין השנים 1947–1949 התנהל פרויקט בשם "MX981" באזור שהוא כיום בסיס חיל האוויר האמריקאי אדוארדס, שמטרתו הייתה בדיקת הסבילות האנושית לכוחות הכבידה בזמן האצה מהירה. הניסויים השתמשו במגררת טילים שהורכבה על פסי ברזל שבסופה בלמים הידראוליים.
בניסויים המוקדמים השתמשו בבובת ניסויי התרסקות שנקשרה למושב במגררת, אולם הניסויים המאוחרים יותר נעשו על ידי סרן ג'ון פול סטאפ. במהלך הניסויים הועלו שאלות בדבר מידת הדיוק של המכשירים ששימשו למדידת כוחות הכבידה שחווה סרן סטאפ. אדוארד מרפי הציע להשתמש במד לחץ אלקטרוני המחובר לרתמות של סטאפ למדידת הכוח המופעל עליו בזמן האטה פתאומית. עוזרו של מרפי חיבר את המכשיר לרתמה, והניסוי התבצע על שימפנזה.
החיישנים הורו, עם זאת, על ערך של אפס. התברר כי הם לא הותקנו כהלכה, וזאת משום שכל חיישן חובר במהופך. החיישן שאמור היה להיות מודבק לפטמה הימנית, הודבק לשמאלית, ולהפך. בשלב זה השמיע מרפי הצהרה. לפי ג'ורג' ניקולס, מהנדס נוסף שהיה נוכח באירוע, מרפי, בתסכולו, האשים את עוזרו בכישלון, באומרו: "אם לבחור יש אפשרות כלשהי לעשות טעות, הוא יעשה אותה". לפי הסברו של ניקולס, "חוק מרפי" נוצר משיחה בין שאר חברי הקבוצה, שסבבה סביב "אם זה יכול לקרות, זה יקרה", ונקראה בהומור על שמו של מרפי. אחרים, בהם רוברט מרפי, בנו של אדוארד מרפי, שוללים את גרסתו של ניקולס, וגורסים כי אכן אדוארד מרפי הוא שטבע את הפתגם. לפי גרסתו, אמרתו של אביו הייתה "אם יש יותר מדרך אחת לעשות מלאכה, ואחת הדרכים תסתיים באסון, אז מישהו אכן יעשה אותה כך".
הביטוי קיבל תשומת לב ציבורית ראשונה בזמן מסיבת עיתונאים שבה נשאל סטאפ כיצד לא נפגע אף אחד קשות במהלך ניסויי מגררת הטילים. סטאפ השיב כי זה היה משום שחוק מרפי הובא בחשבון. אז הסביר סטאפ את החוק בקצרה ואמר כי באופן כללי כוונתו כי חשוב לשקול את כל האפשרויות לפני ביצוע ניסוי.
גרסאות
חוק מרפי מגיע בניסוחים שונים. ב-1952 הפתגם נוסח כ"כל דבר שיכול להשתבש, משתבש" באפיגרף של ספר מאת ג'ון סאק, השוחט: עלייתו של ירופג'ה. הקישור המודפס המוקדם ביותר בין החוק לבין שמו של מרפי מופיע כנראה בספרו של לויד מלן מ-1955 גברים, טילים ועכברושי חלל: "עבור קולונל סטאפ, הציטוט האהוב ביותר מבין חוקיו ההגיוניים של המדע - אשר סטאפ קורא לו חוק מרפי, 'כל דבר אשר יכול להשתבש, אכן ישתבש'".
גרסה נוספת טוענת כי הנוסח המקורי של החוק הוא "אם יש שתי דרכים או יותר לעשות משהו, ואחת הדרכים האלו יכולה להסתיים באסון, אזי מישהו יעשה זאת".
אחת הגרסאות לחוק מרפי טוענת כי אם קיים דבר היכול להשתבש, הוא ישתבש ובעיתוי הגרוע ביותר. לפיכך, יש תמיד להיערך בתכנון הפעילות לשיבוש שכזה ולנהל את סיכוני הפרויקט כך שבמקרה של תקלה ההשפעה שלה תמוזער.
רוח החוק
אף על פי שחוק מרפי נולד מתוך עקרון רציני שנועד לגלם את עקרון התכנון ההגנתי - צפיית טעויות - הרי שהחוק כניסוחו אינו עקרון מדעי. כלומר, אין אפשרות לחזות שהאפשרות הגרועה ודאי תנצח, אך יש סיבה להניח שהיא יכולה לנצח ועל כן כדאי להתחשב בסבירותה ולפעול בהתאם. ניסוח החוק עומד בעוכריו, והוא מקובל כעקרון היתולי המשמש בהומור במצבים שונים, ועומד בבסיסם של חוקים רבים ברוח זו.
חוקי המרפי של מיילו
ב-3 באוקטובר 2016 עלתה אנימציה אמריקאית בשם חוקי המרפי של מיילו הסדרה עוסקת במיילו מרפי, צאצא של אדוארד א' מרפי ג'וניור ועל התמודדותו היום-יומית עם חוק מרפי.
חוק מרפי לפי הסדרה, הוא יוני הסתברות שליליים, הנובעים מהגברים במשפחת מרפי, והיונים השלילים גורמים לכל דבר שיכול להשתבש, להשתבש. חוק מרפי עובר בתורשה רק לגברים במשפחה, רק למיילו וסבו ולאביו "יש חוק מרפי" ולאחותו של מיילו, שרה מרפי, אין את החוק הזה.
הכוונה בכך היא שיוני ההסתברות השלילים נובעים ממיילו, ומשפיעים ומגבירים את ההסתברות של בורג להשתחרר, לדוגמה, מפני שההסתברות למקרה שלילי גדולה יותר כי מיילו בסביבה, הבורג ישתחרר וייפול על ערמה של בקבוקי זכוכית, וכולם ישברו, והרסיסים ינפצו את החלונות של הבניין ויגרמו לעוד שרשראות של אסונות. מיילו מתמודד עם החוק בעזרת חפצים שונים שהוא אוגר בתיק הגב שלו והוא אורז אותם כדי להתכונן לכל מצב ולתקן כל אסון שנגרם בגלל חוק מרפי.
ראו גם
העיקרון הפיטרי
חוק פרקינסון
התער של הנלון
התער של אוקאם
מדוע פרוסת לחם מרוחה בחמאה תיפול בדרך כלל על הצד המרוח?
הנחת החמור ביותר
מן הפח אל הפחת
חוק הכותרות של בטרידג'
חוק מפרי
קישורים חיצוניים
אוסף חוקי מרפי
הערות שוליים
קטגוריה:חוכמת חיים
קטגוריה:הומור | 2024-09-14T08:39:49 |
בנקאות | הפניה בנק | 2024-07-28T20:07:54 |
בטון | ממוזער|התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון, מבנה העשוי כולו מבטון חשוף, בסגנון הברוטליזם
ממוזער|ילדות משחקות בתוך צינור בטון גדול, ברזיל 2008בטון (מצרפתית: Béton; בכתיב ארכאי: ביטון) הוא חומר המשמש לבנייה. בטון מודרני מורכב מתערובת של צמנט, חול, חצץ ומים. לאחר ייצור התערובת מובילים אותה לאתר הבנייה במערבל בטון, ולעיתים משתמשים לשינוע הבטון אף במשאבת בטון. לאחר שעה עד 10 שעות, תערובת הבטון מתקשרת (מאבדת את התכונות הפלסטיות). לאחר מכן, התערובת מתקשה ומתחזקת.
סקירה כללית
שמאל|ממוזער|250px|תכונות הזרימה של הבטון מאפשרות הובלתו והזרמתו באמצעות משאבת בטון למקום שבו נדרשת יציקתו. משמאל בחזית: מערבל בטון ומאחוריו המשאבה והצינור שבו מוזרם הבטון
האשורים והבבלים הכינו תערובות בטון עם חרס במקום מלט. המצרים השתמשו בבטון שהורכב מסיד וגבס. ברומא הכינו בטון מסיד מעורב עם אפר געשי. הבטון המודרני הומצא בידי המהנדס הבריטי ג'ון סמיטון (John Smeaton; 1724–1792) בשנת 1756, תוך ערבוב מלט, חלוקים ולבנים מפוררות. כיום גוברת הנטייה לעשות שימוש בחומרים ממוחזרים בייצור בטון, בעיקר באפר שנכתש מתוצרי הלוואי של תחנות כוח פחמיות. באופן זה קטן הצורך בחציבה מחד ובאזורי פסולת מאידך.
לבטון חוזק לחיצה גבוה, אך חוזק מתיחה נמוך (חוזק לחיצה גבוה – ניתן להעמיס על הבטון משקל כבד בבטחה. חוזק מתיחה נמוך – אי אפשר למתוח את הבטון מבלי שהוא ישבר). כדי להתגבר על מגבלה זו, בדרך-כלל יוצקים בטון יחד עם מוטות חיזוק מברזל, רשתות ברזל, או כבלים. התוצאה מכונה "בטון מזוין". בטון זה מסוגל להתמודד הן עם כוחות לחיצה והן עם כוחות מתיחה. המצאת הבטון המזוין מיוחסת לגנן הצרפתי ז'וזף מוניה (Joseph Monier; 1823–1906), שהכניס לראשונה בשנת 1868 מוטות פלדה לעציצי בטון שהכין.
כדי להגביר את חוזק המתיחה של הבטון, מותחים כבלי פלדה בעזרת ציוד מכני הנדסי, ועליהם יוצקים את הבטון. כבלים אלו שואפים להתכווץ חזרה (בדומה לקפיץ) וכך יוצרים על הבטון כוחות לחיצה. כאשר יופעלו על הבטון כוחות מתיחה שוב (על ידי משקלן של מכוניות שייסעו על הגשר, למשל) הם יאוזנו על ידי כוחות הלחיצה שנוצרו בצורה מלאכותית בזמן הבנייה. בבטון זה נעשה שימוש במבנים הדורשים חוזק רב והוא נקרא "בטון דרוך".
לעיתים מוספים חומרים שונים לתערובת הבטון כדי לשפר תכונות שונות, כגון זמן ההתקשות. בין השאר נעשה שימוש גם בחומרים לוכדי אוויר, הגורמים להופעת בועות אוויר קטנות בבטון, ובכך משפרים את הבידוד התרמי שהוא מספק. עם זאת, בועות אוויר גדולות מדי, אשר עלולות להיווצר בטעות בשל מוטות פלדה שבתוכו, ותבניות העץ (טפסות) אשר שימשו ליציקתו, פוגעות בחוזק הבטון. ציפוף הבטון נעשה בעזרת הכאה בפטישים על דפנות התבנית בה נמצא הבטון או בעזרת מרטט חשמלי שמוכנס ישירות לבטון.
גימור פני הבטון ביציקה נעשה בהתאם לשימוש הרצוי: במקומות שבהם באה שכבה נוספת על גבי היציקה (כדוגמת ריצוף), הבטון מרודד בצורה גסה בלבד. לעומת זאת באולמות ספורט ומבני תעשייה שבהם נותר הבטון חשוף, מתבצעת לרוב החלקה מלאה של הבטון באמצעות כלי עבודה המכונה "הליקופטר".
הבטון משמש, בדרך-כלל, לבניית השלד הנושא של הבניין, ובכלל זה, יסודות, רצפה, תקרות ועמודים תומכים, ואילו הקירות עצמם נבנים מבלוקים או מלבנים. עם זאת, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה חוקק בישראל חוק המחייב כל דירת מגורים להכיל חדר אחד לפחות הבנוי כולו מבטון מזוין. חדר ממוגן זה, המכונה "מרחב מוגן", מהווה תחליף למקלטים שהיו מחויבים על-פי חוקי הבנייה הישנים.
הבטון בישראל
שמאל|ממוזער|250px|בית הבטון. בניין משאבות במקורות הירקון בו נעשה השימוש הראשון בבטון מזוין (בטון בשילוב בזנטים) בארץ ישראל.
בתולדות הבנייה המודרנית בישראל מילא הבטון תפקיד מרכזי. הוא ליווה את הבנייה מראשית היישוב במפעלים אזרחיים כמו תחנת הכוח בנהריים ובבנייה למגורים, כמו גם בפרויקטים ביטחוניים כמו הקריה למחקר גרעיני. השימוש הרב בבטון, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, הביא גם להקמת מפעל נשר רמלה. כתוצאה מכך התגבש בארץ סגנון בנייה למגורים אשר מתבסס על שלד בטון. למבנה הטיפוסי הזה ישנם יתרונות מסוימים של חוזק וגמישות וחופש בתכנון. מצד שני, מאחר שלבטון תכונות תרמיות בעייתיות מאוד, נמצא כתוצאה מכך סטנדרט הבידוד התרמי בפיגור ניכר בהשוואה לעולם המפותח. לבטון מיוחסת השפעה עצומה גם על סגנון הבנייה המקומי שהתפתח בארץ – למתכנן ניתנת חירות כמעט מושלמת לתכנן את המבנה ללא תלות קונסטרוקטיבית בין הקומות של המבנה בבניינים פשוטים.
חוקי הבנייה בישראל מחייבים את כל הבניינים לשלד מבטון מזוין או שלד פלדה המצופה בבטון.
ייצור בטון
רוב הבטון מיוצר כיום במפעל בטון. הבטון נלקח לאתרי בנייה או שנעשה בו שימוש במפעל עצמו. מיעוט הבטון מיוצר באתר הבנייה ומשמש את האתר שבו הוא מיוצר בלבד. בטון שמיוצר באתר הבנייה מאופיין בתנאי בקרה נמוכים, ולכן האפשרות לייצר בטונים משובחים באתר היא מוגבלת ביותר. קיימים תקנים המסדירים את סוגי הבטון השונים, את מקום ייצורם ואת סוגיהם.
ישנם מפעלים שבנוסף להיותם מפעלים לייצור בטון, משמשים גם להכנת מוצרי בטון כגון בסיסי תמיכה לעמודי חשמל ובטונדות.
במפעל הבטון יש ריכוז חומרים המשמשים ליצירת הבטון: צמנט פורטלנד, חול, חצץ, אפר פחם ועוד. את החומרים שופכים בתחנות המתאימות ומשם הם נלקחים בצורה אוטומטית, בריכוז הנכון, לשלבי הייצור שבהם הם נדרשים.
בטון מזוין
טקסט=מערבל בטון|ממוזער|מערבל בטון מערבב את הבטון בשלב ההכנה. בתמונה הוא נראה עם הפתח כלפי מטה. מה שמאפשר לרוקן אותו מהבטון שהתערבב בו, כדי להשתמש בבטון. או לייבשו לאחר שנוקה.
בטון מזוין הוא טכנולוגיית בנייה המשלבת בטון עם חומר אלסטי במטרה לקבל חומר בנייה חזק במיוחד. כמעט תמיד מדובר בשילוב של בטון עם פלדה אך קיימים גם חומרים אפשריים נוספים. בתוך הבטון המזוין נמצאים רשתות או מוטות פלדה המתחברים אל הבטון תוך כדי יציקתו. התוצר המתקבל מיציקה של בטון הלוכד בתוכו את המוטות והרשתות האלו נקרא 'בטון מזוין' והוא חומר המסוגל להתנגד לסוגים שונים של מאמצים. השילוב המוצלח של שני החומרים, בטון ופלדה, נובע מכך שמקדמי ההתפשטות שלהם בחום כמעט זהים ולכן, כאשר רכיב מבטון מזוין מתחמם או מתקרר, הוא אינו מתעוות או נסדק.
בטון דרוך
בטון דרוך הוא סוג של טכנולוגיית בנייה המשתמשת בבטון ובכבלי פלדה מתוחים. קורות מבטון דרוך משמשות בדרך כלל לבניית גשרים או קירויים הנושאים עומסים גדולים על פני משטחים גדולים. אלמנטים מבניים מבטון דרוך יכולים להגיע לשטח פנים רחב מכאלו הבנויים מבטון מזוין.
הובלת הבטון
את הבטון שמיוצר במפעל, מובילים לאתרי הבנייה בעזרת מערבלי בטון. מפעלים מסוימים מטעינים את המערבלים בתערובת בטון מוכנה, ואחרים, רק שופכים את החומרים בכמויות הנכונות, אל מערבלי הבטון.
בטון אדריכלי
שמאל|ממוזער|120px|אלמנט שובר שמש מבטון בהשראת המשרבייה הערבית, בחזית מבנה ציבור בהרצליה
בבנייה המודרנית מקובל להשתמש בבטון גם לצרכים אדריכליים.
לצורך העיצוב האדריכלי משתמשים בבטון לבן, או בבטון שהוספו לו חומרי צבע שונים וכן משתמשים במערכות מעוצבות ומיוחדות של טפסות.
כדי לייצר בטון לבן, משתמשים במלט מסוג צמנט פורטלנד לבן. במלט זה נמנעים מערבוב אפר פחם.
בין שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 היה אופנתי באדריכלות סגנון הברוטליזם – בנייה בבטון חשוף.
שימוש בבטון לסלילת כבישים
השיקולים בבחירה בין כביש בטון ואספלט, מחולקים לשלושה: עלות הקמה, זמן הביצוע ועלות התחזוקה. לכל סוג כביש יתרונות וחסרונות.
כביש בטון אינו עשוי מבטון טהור אלא מבטון מעורב עם אספלט, כדי לקבל קצת יותר גמישות.
יתרונותיו של כביש בטון:
תדירות התחזוקה: כבישי בטון עמידים יותר מאשר כבישי אספלט. כביש בטון סלול היטב יחזיק כ-40 שנה, ללא צורך מיוחד בתיקונים, ואילו כביש אספלט יחזיק כ-10 שנים לפני הצורך בריבוד מחדש, כאשר באזורים גשומים, הוא דורש תיקונים לרוב כבר אחרי 5 שנים.
צריכת דלק: כבישי בטון מאפשרים נסיעה חסכונית יותר בדלק מאשר בכבישי אספלט, היות שהם הרבה פחות אלסטיים מהם. עבור רכב פרטי המשמעות זניחה, אך עבור משאיות עמוסות ההפרש בצריכת הדלק יכול להגיע לכדי 10%–15%.
עמידות בפני זיהומים ופגעי מזג האוויר: כבישי בטון אינם סופחים אליהם זיהומים, כגון שמן, הנשפכים מרכבים, ועמידים יותר מכבישי אספלט להשפעות מזג האוויר. לכן, במקומות הרריים ובעיקר באיים טרופיים נהוג לבנות כבישי בטון.
קיימות: אספלט מקורו בתוצרי נפט שהם משאב מוגבל, ואילו מלט מיוצר מאבן גיר המצויה בשפע.
חסרונותיו של כביש בטון:
עלות סלילה: יקרה משמעותית עבור כביש בטון מאשר עבור כביש אספלט.
בטיחות: כבישי בטון בטוחים פחות בגשם ובשלג מכבישי אספלט, היות שסכנת ההחלקה על בטון גבוהה יותר.
זיהום קולי: כבישי בטון סופגים פחות את הרעש הנוצר מהחיכוך בין הצמיג לכביש מאשר כבישי אספלט, והדבר בא לידי ביטוי ברעש רב יותר הנגרם מהתנועה על הכביש.
מורכבות התחזוקה: אומנם כביש בטון דורש תחזוקה מועטה, אך כאשר זו נדרשת, לרוב היא מחייבת החלפת מקטע שלם.
באופן עקרוני, ככלל אצבע, כביש בטון עדיף בכבישים שיש בהם תנועה רבה ובעיקר תנועה המכילה רכב כבד. למרות זאת, רוב הכבישים החדשים הנסללים בעולם הם כבישי אספלט. טכנולוגיות חדשות בתחום כגון הוספת שכבות של רשתות פוליאסטר מצופות המחזקות את ההתנגדות למתיחה של הכביש, מחזקות את ההעדפה לכבישי אספלט.
בטון מוחלק-מוטבע-דקורטיבי
בטון מוחלק-מוטבע הוא שיטת שימוש ייחודית ליישום בטון, המאפשרת לחפות משטחי רצפה או קיר, ולעצבם באמצעות תבניות שמקנות לבטון מראה טבעי.
הבטון מאפשר מגוון גדול של עיצובים – שילוב דוגמאות אבנים, התאמת צבעים, בחירת גודל האבן ואף בחירת המרקם. עמידות הבטון היא גבוהה ביותר לתנאי מזג האוויר ושטח קשים, וחוזקו המופלג מתבסס על חומרים מוספים כגון: אקריליים, אבקות צבע מקשיחות, מעכבי ייבוש התורמים לאשפרה נאותה, חומרי איטום למיניהם. שימוש בבטון מוחלק-מוטבע מוזיל משמעותית את עלויות החיפוי, וברוב המקרים מקנה עמידות גבוהה בהרבה מחיפויים אחרים. לאחר יישום בטון מוחלק-מוטבע וייבושו, מצפים אותו בחומר אוטם המאפשר שליטה על הברק ומקנה לבטון יכולת עמידות גבוהה לאורך זמן.
לבחירת האדריכלים יש אפשרות לציפוי איטום מט או מבריק ושימוש האימפרגנציה לפני הסילר.
ממוזער|דגימת בטון בתבניות פלדה (יוון)
חוזק בטון
חוזק הבטון משתנה בהתאם לתערובת שממנו נעשה, ולתנאי הערבול שלו. חוזקו נקבע בבדיקות מעבדה והוא מקוטלג על פי התקנים המתאימים לערך בין ב-10 לב-100. המספר מבטא את חוזקו לאחר 28 יום ביחידות מגה פסקל (מגפ"ס). הבטון הנמצא בשימוש הנרחב ביותר הוא בטון ב-30 והוא לרוב סוג הבטון בעל החוזק המינימלי המשמש ליציקת אלמנטים קונסטרוקטיביים.
עודפי בטון
מכיוון שלפעמים נשאר במערבלי הבטון עודף בטון, יש לדאוג למקום שבו ניתן לרוקן אותו. ולכן, ישנם מפעלים בעלי בורות ענק לשפיכת הבטון המיותר. מפעלים אחרים משתמשים בטכנולוגיות חדישות על מנת למחזר את עודפי הבטון.
בטון מעביר אור
קיים סוג של בטון שמעביר אור, כלומר ניתן להבחין בעדו בצלליות. ככל שעוצמת האור גדולה יותר, הצלליות מצידו השני ברורות וחדות יותר. הפרויקט הראשון שבוצע עם בטון מעביר אור הוא פסל המציין את כניסתה של הונגריה לאיחוד האירופי. מאז ועד היום נבנו מספר פרויקטים העושים שימוש בחומר, הן בקירות, הן ברצפות ואף ביצירות אמנות ובפרטי עיצוב כגון מנורות ועוד. החומר מורכב ממיליארד סיבים אופטיים (לבלוק) העשויים בצורת רשת. הסיבים אינם פוגעים בחוזקו של הבטון מעביר האור. את הרשת ניתן לעצב, לצופף או לרווח לפי הטקסטורה שרוצים לקבל בזמן מעבר האור. את הבלוקים והפנלים ניתן לייצר בגדלים שונים ובצבעים וטקסטורות שונות.
בד בטון
בד בטון (באנגלית: Concrete Cloth, או בקיצור: CC) הוא בד סָפוּג במלט שמתקשה בעת התייבשות. הוא מאפשר בנייה ללא צורך בציוד מכני או ציוד ערבוב.
יתרונות:
מהיר וקל לשימוש
גמיש, חזק ועמיד בסביבה משתכת\כימית
עמיד בפני מים ואש.
ממקמים את הבד ומוסיפים מים – עביד למשך 2 שעות ומתקשה עד 80% כוח בתוך 24 שעות.
CC זמין ב-3 עוביים ובגלילים ניידים עבור אדם אחד, ליישומים עם גישה מוגבלת, או כאשר ציוד כבד אינו זמין. משתמשים בו בדרך כלל למקלטים עמידים בפני כדורים בשעתיים של עבודה, או למבנים מהירים באזורי אסון.
בטון ואיכות הסביבה
במהלך ייצור הבטון קולים אבני גיר בטמפרטורה גבוהה, המחייבת השקעה עצומה של אנרגיה. בתהליך נפלטים הרבה גזי חממה. בנוסף, בהתפרקות הגיר משתחרר פחמן דו-חמצני. לפי ההערכות, ייצור של כל טונה מלט פולט חצי טונה של פחמן דו-חמצני. קיימות שיטות חלופיות ירוקות, אך הן עדיין יקרות ואינן בשימוש נרחב.
תחליפי בטון
בטונייר – במקום החצץ שמים נייר, כך המבנה יותר קל.
שימושים נוספים לבטון
בגני שעשועים ניתן למצוא מתקנים עשויים צמיגים עטופים בבטון.
ראו גם
איטום גבישי
בית הבטון
לקריאה נוספת
אדריאן פורטי, בטון ותרבות: היסטוריה חומרית, הוצאת בבל, 2024.
קישורים חיצוניים
מוזיאון המדע בירושלים-בטון
בניית שלד המבנה, אדריכלות ובנייה בישראל
, 14 באפריל 2023
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בנייה
קטגוריה:חומרי בניין
*
קטגוריה:הנדסה אזרחית
קטגוריה:שמירת הסביבה
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים | 2024-09-10T15:07:10 |
מלט | 250px|ממוזער|שמאל|מלט בין שלוש לבנים
250px|ממוזער|שמאל|קו אריזת מלט בשקים במפעל נשר למלט בנשר
המילה מלט משמשת לתאר אבקת צמנט או תערובת של חול, אבקת צמנט ומים; לאחר יישומו הוא מתקשה והופך לקשיח.
למלט שני שימושים:
מלט רביגה הוא חומר המשמש בבנייה למילוי הרווחים שבין הלבנים ולהדבקת הלבנים זו לזו.
מלט הטיח הוא חומר המשמש לכיסוי פני הקירות ותקרות, להסתרת פגמים בבנייה, ולהגנת המבנה מפני מפגעים סביבתיים. בנוסף, מלט הטיח עשוי לשמש לשיפור הבידוד התרמי והאקוסטי.
המלט העתיק ביותר עליו ידוע לנו נוצר במצרים העתיקה והיה תערובת רכה של גבס וחול.
מלט המבוסס על סיד היה נפוץ ביותר עד לפיתוח צמנט פורטלנד. קיימים שרידים ארכאולוגיים של שימוש במלט רביגה וטיח המבוססים על סיד כבר מהאלף ה-5 לפנה"ס. הסיד הכבוי עביד למדי וקל לשימוש. כאשר הסיד הוא חומר המליטה היחיד במלט, ההתקשרות נעשית על ידי ייבוש.
במשך הזמן הסיד מגיב עם הפחמן הדו-חמצני שבאוויר והופך שוב ל-, תוך שחרור מים.
במלט סיד מעורב בחומר פוצולני השתמשו ברחבי העולם העתיק כולו, בעיקר באימפריה הרומית, באירופה ובאפריקה. מלט כזה עובר התקשרות בתגובה כימית בין הסיד לחומר הפוצלני, ולכן אינו זקוק למגע עם האוויר על מנת להתקשר ולהתחזק. למעשה מלט כזה זקוק ללחות על מנת להתקשר ולהתחזק. מרבית המבנים ההיסטוריים שבהם נעשה שימוש במלט כזה שרדו, מכיוון שנבנו בתקופה חמה ולחה. כיום עדיין משתמשים במלט סיד מעורב בחומרים פוצולנים בפרויקטים לשימור ושיחזור מבנים היסטוריים.
מלט מודרני מכיל צמנט פורטלנד כדי לאפשר לו התקשרות מהירה וחוזק מוקדם גבוה. יש הנוהגים להוסיף סיד למלט על מנת לשפר את עבידותו, אבל תוספת זו מחלישה את המלט וחושפת אותו לסכנה של סדיקה עקב הצטמקות. שימוש בסיד בתערובת המלט אסור בטיח חוץ, קרוב לים, על פי התקן הישראלי, וזאת על מנת להגן על המבנה טוב יותר מפני חדירה של מלח.
מלט הוא המרכיב המקשר בייצור בטון.
ראו גם
מלט בישראל
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: הנשר נפתח: הצצה נדירה למפעל המלט נשר ברמלה, 9.3.14, Xnet
*
קטגוריה:חומרי בניין
קטגוריה:בטון
קטגוריה:אבקות | 2024-08-01T00:25:28 |
נורמנים | הנורמנים (בנורדית עתיקה: Norðmaðr – "איש (מן) צפון (נור)") היו פולשים סקנדינבים (בעיקר ויקינגים-דנים) אשר במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 לספירה החלו בכיבוש החלק הצפוני של צרפת הידוע כיום בשם נורמנדי, ממנו התפשטו לאיטליה; הם ידועים גם בשל הכיבוש הנורמני של אנגליה, שהחל עם קרב הייסטינגס ב-1066.
הנורמנים היו ממוצא ויקינגי, אבל היו למעשה בעיקר ממערב פלנדריה. טרם התיישבות הנורמנים בצרפת, הם היו ככל השבטים הוויקינגיים, אשר בזזו ושדדו כפרים ששכנו על חופי המדינות השכנות, ואף חדרו עמוק יותר ליבשה דרך הנהרות. במהלך המאה ה-9 התהדקו הקשרים בין המנהיגים הנורמנים למלך האנגלי והם שימשו לו כשכירי חרב במאבק על כיבוש האי הבריטי והכפפתו תחת מנהיגות אחת. בשנת 911, לאחר פשיטות על צפון צרפת ומצור על פריז, העניק להם שארל התם מלך פרנקיה המערבית את אזור הסן התחתי. באזור זה, שהפך לאחר התפשטות מסוימת לדוכסות נורמנדיה, הקימו הנורמנים את בירתם רואן. מנהיג הפולשים, הרולף או רולו מנורמנדי (הידוע יותר גם בשמו הלטיני רוברט) נשבע אמונים לשארל התם כדי שזה ייתן לו את חבל הארץ. לאחר כמה שנים של התנחלות בנורמנדי, התנצר רולו ובעקבותיו שאר הנורמנים ובכך החלה תקופה חדשה בתולדות עם זה.
הנורמנים שאימצו את הדת הנוצרית ואת השפה הצרפתית העתיקה, יצרו באמצעות שילוב מסורתם זהות תרבותית חדשה, נפרדת משכניהם הפרנקים ומבני ארצות מוצאם הסקנדינביים.
התרבות הנורמנית הייתה משתנה וסתגלתנית, ולמשך זמן מסוים הובילה אותם לכיבוש שטחים בכל רחבי אירופה.
כיבוש אנגליה
הכיבוש הנורמני של אנגליה לא נבע מייצרי התפשטות חסרי רסן, או מצפיפות רבה מידי בנורמנדי, היא נבעה עקב סכסוכי ירושה. ויליאם הכובש טען כי הוכרז כיורשו של מלך אנגליה אדוארד המודה שעמד למות ואשר לא היו לו בנים לרשת אותו.
לאחר בגידתו של הרולד גודווינסון בויליאם, לא נותר לו אלא לשים פעמיו אל עבר אנגליה ולדרוש בכוח את הכתר המגיע לו. בקרב הייסטינגס כאמור ניצחו הנורמנים את הסקסונים והתנחלו באנגליה, כאשר הם נטמעים בקרב הסקסונים.
הנורמנים בסיציליה ודרום איטליה
לשטחי דרום איטליה הגיעו נורמנים ב-999 כשכירי חרב בהזמנת שליטי ערי מדינה מקומיים שנזקקו לעזרה בהתמודדות עם הקיסרות הרומית המזרחית. במקביל, היו נורמנים ששימשו שכירי חרב באימפריה הרומית המזרחית.
ב-1029 נתן להם הדוכס סרגיוס הרביעי מנאפולי מקום להקמת יישוב קבע.
ב-1035 הגיעו לדרום איטליה ויליאם יד הברזל יחד עם אחיו דרוגו והצטרפו ללומבארדים באפוליה במלחמתם כנגד הביזנטים. כאשר הביזנטים הובסו ב-1040 קיבלו השניים את אמאלפי כשלל.
בנייה
הטירות בנורמנדי ובאנגליה
טרם התיישבו הנורמנים בצרפת, היו יורדי ים שהיו נוהגים כמו עמים נורדיים אחרים, לפשוט על חופים של ממלכות אחרות ולבזוז אותם. כאשר בראשית המאה ה-10 התיישבו רולו ואנשיו בשפך הסיין העילי (לכיוון האוקיינוס האטלנטי), הם עזבו בהדרגה את עיסוקיהם הימיים ועסקו בגיבוש וחיזוק שליטתם על השטחים הקרקעיים שכבשו.
האסטרטגיה המרכזית שלהם, שנולדה בנורמנדי, כללה בניית ביצורים מהם יכלו הנורמנים לצאת למתקפה, להיות מוגנים ואף לשלוט על טריטוריות סמוכות. בהמשך, הפכו ביצורים אלו למעין טירות אשר רובן המכריע היה עשוי מבני עץ המוגנים בחומת עץ אשר חפיר סובב אותן.
כאשר כבשו הנורמנים את אנגליה ב-1066, הם החלו לבנות ביצורי קבע מאבן, כדי לזכות ביתרון על אויביהם. דוגמה מובהקת לכך הוא המגדל הלבן, המצוי בימינו במתחם מצודת לונדון.
הנורמנים בנו טירות רבות, כדי להגן על גושי ההתיישבות שלהם ועל צירי האספקה ברחבי האי. גם כאשר הרחיבו את כיבושם לוויילס ולסקוטלנד, המשיכו הנורמנים בשיטה זו.
בימינו ניצבות טירות ושרידי טירות רבים על אדמת האי הבריטי, כעדות לפועלם של הנורמנים, שעל אף היותם עם קטן, כבשו אי גדול והשפיעו עליו מהיבטים רבים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:עמים קדומים | 2024-03-19T21:41:07 |
לבנה | 2022-08-04T18:29:41 | |
צמנט | שמאל|ממוזער|250px|מפעל לייצור צמנט בפרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור שבצרפת
צֵמֶנְט הוא חומר מליטה, המשמש בסיס לחומרי הדבקה בתעשיית הבנייה כמלט ובטון.
הגדרות
חומרי מליטה הם חומרים המאפשרים הדבקה של חומרי בנייה מוצקים. בדרך כלל מדובר בחומרים המורכבים ממחצבים.
המילה הלטינית צמנט שמשה בימי הביניים לתיאור של תערובת חומר מליטה אגרגט דק ומים. בשפות אחדות, כגון צרפתית, המילה צמנט משמשת גם לדבק. בעברית, המילה צמנט משמשת לתיאור אבקת חומר מליטה מחצבי בלבד.
מונחים קרובים הם:
מלט – תערובת של חומר מליטה עם מים ותערובות חול דק
בטון – תערובת של חומר מליטה, עם מים, חול וחצץ
התהליך בו עיסה צמנטית (תערובת צמנט ומים) מאבדת את הגמישות והופכת למוצק נקרא התקשרות. התחזקות המוצק עם הזמן נקראת התקשות או הקשיה.
קיימות שתי קבוצות של חומרי מליטה:
חומרי מליטה אוויריים – חומרי מליטה שמתקשרים באוויר, או שאינם מתקיימים במים
חומרי מליטה מימיים (נקראים גם הידראוליים, או הידרבולים) – חומרי מליטה המתקשרים במים, ומתקיימים במים.
היסטוריה
מהתקופה הפרה-היסטורית עד סוף התקופה הרומית
השימוש בתערובות קרקע לצורך בנייה וחיפוי קירות מוכר החל מן התקופות הפרה-היסטוריות המוקדמות. שימוש בסיד כבוי ליצירת רצפות מוכר כבר החל מן התקופה הנאוליתית. השימוש בלִבְנֵי טיט (בוץ) אשר אף הוא החל בתקופה הנאוליתית המריץ פיתוח תערובות קרקע אשר תסייענה בהדבקת הלבנים. במסופוטמיה החל מן האלף השלישי לפנה"ס מוכר גם השימוש בלבנים צרופות (לבני בוץ שעברו שרפה מכוונת), נמצא כי לבנים צרופות הודבקו זו לזו על ידי חומר ביטומני (אספלט) שלו קשיחות גבוהה יותר משל הטין הבוצי.
סיד שימש כחומר מליטה בצפון מזרח אגן הים התיכון, בעיקר ביוון עד לתקופה הרומית. הרומאים שיכללו את מלט הסיד, על ידי עירובו עם אפר געשי ויצרו בטון רומאי. האפר הגעשי המועדף היה מפוצולי שבאיטליה. מכאן המונח העדכני חומרים פוצולאנים (pozzolana באנגלית) – חומרים המתקשרים כימית בנוכחות סיד ומים.
בהיעדר האפר הגעשי, הרומאים השתמשו בתערובת סיד עם חרס טחון או אפר עץ, שאף הם בעלי תכונות פצולאניות. תערובת של סיד וחומר פוצולאני נקרא גם "צמנט רומי". הצמנט הרומי מתקשר כימית (כלומר הופך למוצק) מהר יותר מסיד, ומתגבש גם בהיותו במים, ואף עמיד בפני ארוזיה במים. מסיבה זו, בתהליך ייצור המלט, הצמנט הרומי החליף עד מהרה את הסיד.
מכיוון שהמלט הרומי זקוק למים על-מנת להתקשר כימית, מרבית המבנים ההיסטוריים ששרדו מהתקופה הרומית, הם כאלה שנבנו באזורים ובתקופות בהם הלחות באוויר הייתה מספקת להתקשרות והתקשות מלט זה.
אמנם בישראל ובעולם נמצאו שרידים ארכאולוגים של בטון מתקופות קדומות בהרבה מהתקופה הרומית, אך הרומאים היו הראשונים שעשו שימוש בבטון בקנה מידה גדול. כיפת הפנתאון היא דוגמה לשימוש כזה.
למרות שהרומאים תיעדו בכתב את מפרט הכנת סוגי המלט והבטון, עם נפילת האימפריה הרומית, חלה הידרדרות באיכות הצמנט והמלט. במבנים מהמאה התשיעית עד המאה ה-11 לספירה, איכות המלט הגיעה לשפל. הסיד ששימש להכנת מלט לא נשרף כראוי, והשימוש בחומרים פוצולאנים פסק לחלוטין בחלקים של אירופה, כתוצאה מהיעלמות תרבות הבנייה הרומית.
החל מהמאה ה-12 חל שיפור מתמיד באיכות המלט, ושב השימוש בחומרים פוצולאנים טבעיים, אך לא נתחדש דבר בתחום, עד המאה ה-18
מהמאה ה-18 עד לתקופה המודרנית
בשנת 1756, הוטל על ג'ון סמיתון (John Smeaton) להקים מגדלור חדש ב-Eddyston Rock, תחת הקודם שעלה באש; סמיתון עשה מחקר למציאת חומר בנייה שיתאים לתנאים הקשים להם נחשף מבנה מגדלור. ההמלצות לתערובת בימיו היו: שני חלקים סיד, חלק אחד קרקע בעלת תכונות פוצולאניות, ומעט מים. מאחר שלא היה שבע רצון מהתוצאות, החל לחפש את חומר המליטה המתאים ביותר על ידי טבילת כדור מלט לאחר שעבר התקשרות במים, ובחינת עמידות המלט המתגבש. הוא בחן מגוון חומרים פוצולאנים טבעיים ומלאכותיים. התוצאה הטובה ביותר התקבלה מסיד ממקור אבן גיר המכילה אחוז חרסית גבוה. הסיד שהוכן מאבן גיר חרסיתית זו נקרא גם "סיד הידראולי", מהיותו מתגבש במהירות במגע עם מים (בניגוד לסיד ה"רגיל").
חומר המליטה שנבחר לבניית המגדלור הורכב מחלקים שווים של סיד הידראולי ופוצולאנה טבעית. המגדלור הוקם בשנת 1759, והתנשא לגובה של 22 מטר. בשנת 1882 המבנה הוחלף במגדלור חדש והמקורי הישן פורק והורכב מחדש בפלימות'.
למרות הצלחתו של סמיתון, השימוש בסיד הידראולי לא קנה לו אחיזה. ב-1796, נרשם פטנט באנגליה על "צמנט רומי" (כשם מותג מסחרי, השונה מהצמנט הרומי המקורי) שהוא למעשה סיד הידראולי מאבן גירנית עשירה בחרסית (חוואר). הצמנט בהמצאה זו, היה צמנט מהיר התקשרות, ולכן היה שימושי בעבודות באזורי גאות ושפל, נמלים, סכרים ותעלות. 'צמנט-רומי' המומצא, היה הצמנט העיקרי בשימוש עד שב-1850 צמנט פורטלנד החל להחליפו בהדרגה.
החוקר הצרפתי ויקה יצר סיד הידראולי מלאכותי על ידי קלייה של גיר מעורב בחרסית שנטחנו יחדיו, בתהליך דומה לזה ששימש לייצור צמנט פורטלנד בעבר. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 נרשמו פטנטים רבים לצמנטים שונים המבוססים על סיד הידראולי. מתוכם, רק פטנט אחד זכה לפרסום רב, "צמנט פורטלנד", פטנט (אנגלי) "מספר 5022" מה-21 באוקטובר 1824, בידי יוסף אספדין (Joseph Aspdin). השם "צמנט פורטלנד" ניתן על מנת לרמוז לאבן פורטלנד שהייתה ידועה באנגליה בתכונת החוזק שלה. בדומה לויקה, אספדין עירב חרסית וגיר טחון, וקלה אותם יחד ליצירת סיד הידראולי. למעשה, לא היה כל חידוש בפטנט של אספדין, אך השימוש בשם "צמנט פורטלנד" הקנה לו חזקה לשימוש מסחרי במותג זה.
בנו הצעיר של יוסף אספדין, ויליאם, הקים עם שותפים חברה מתחרה לייצור צמנט בלונדון ב-1843. ויליאם גילה שתוצר קליית גיר מעורב בחרסית, (קלינקר), שנשרף ברמות חום גבוהות יותר מפיק צמנט בעל איכות וחוזק טובים בהרבה. ויליאם מעולם לא הגן על הפיתוח שלו בפטנט, ועד סוף ימיו טען שהפטנט היחיד הרלוונטי לצמנט הוא הפטנט שנרשם על ידי אביו. בדיקות מטלוגרפיות של שרידי קלינקר ארכאולוגיים מתנור ששימש את ויליאם אספדין גילו בליט ואליט שהם המרכיבים העיקריים בקלינקר של צמנט פורטלנד מודרני.
מנהל המפעל המתחרה, י.צ. ג'ונסון, גילה שקלייה של חומרי הגלם בטמפרטורה גבוהה יותר, יוצרת צמנט חזק בהרבה, אך מתגבש לאט יותר. ג'ונסון התקשה למצוא את יחסי החומרים האופטימלים. ב-1851, ג'והנסון עזב את מעסיקו וקנה את מפעל הצמנט שננטש על ידי ויליאם אספדין. הצמנט המשובח שיצר במפעל החדש נמכר במחיר כפול.
המעבר לכבשן סובב רציף, המצאתו של תומאס קרמפטון מ-1877, היה הצעד הטכנולוגי הבא לשיפור הצמנט, יעילות הייצור שלו ובקרת האיכות. בעיות רבות נתגלו סביב הפעלת כבשן זה, ופיתוחו נמשך עד סוף המאה ה-19. ב-1898, בארצות הברית נבנה הכבשן הסובב הראשון שעבד כמעט ללא תקלות, וב-1900 נבנו באנגליה שישה כבשנים כאלה שעבדו ברצף זה אחר זה. הכבשנים הסובבים הראשונים שימשו בעיקר לתפוקה אחידה, ופחות לשם הגברת התפוקה.
התקדמות טכנולוגית נוספת, בייצור צמנט, בשלהי המאה ה-19 הייתה השימוש במטחנת כדורים, שאיפשר ייצור צמנט בעל חוזק מוקדם גבוה יותר, ופתרה את בעיית ההתקשרות המהירה של הטריקלציום אלומינט (C3A), בעקבות טחינה דקה של הקלינקר. כדי לעכב את התקשרות הטריקלציום אלומינט, מוסיפים לצמנט (בתהליך הייצור) סולפט, בדרך כלל בצורה של גבס. הסולפט מגיב עם הטריקלציום אלומינט ליצירת אטרינגיט. האטרינגיט מכסה את גבישי הטריקלציום אלומינט ומאט את קצב ההידרציה שלהם.
במהלך המאה ה-20, חוזקו של צמנט פורטלנד הכפיל את עצמו פי חמישה, פחות או יותר. במהלך עשרות השנים האחרונות, נכנסו שיפורים נוספים בטכנולוגיית הייצור של הצמנט, ובכימיה של צמנטים מעורבים. מרבית התעשייה עברה לתהליכי ייצור יבשים, שהם חסכוניים יותר באנרגיה. שיטת טחינה חדשה – מטחנת גלילים – הולכת ותופסת בהדרגה את מקומן של מטחנות הכדורים. מטחנת גלילים מאפשרת שליטה טובה יותר של דוק הטחינה, והיא חסכונית יותר באנרגיה.
צמנטים מעורבים המכילים אחוזים גבוהים של תוצרי לוואי מתעשיות אחרות, הם אחד הכיוונים העיקריים בפיתוח צמנט במפנה המאה ה-21. אפר פחם מתחנות כוח, המהווה חומר פסולת זול שמעוניינים להיפטר מהם באופן שאינו מזיק, וכך גם אפר מבערה של תוצרים חקלאיים, כמו קליפות אורז וקנה סוכר סחוט, ואפר ממקורות אחרים הם תוספים פוצלנים, ולפעמים חומרים בעלי תכונות מליטה משל עצמם, שיכולים להחליף אחוז ניכר מהצמנט בצמנט-פורטלנד מעורב.
מיקרו-סיליקה, שהיא תוצר לוואי של ייצור סיליקון לתעשיית האלקטרוניקה והפלדה, משמשת אף היא כתוסף פוצלני לייצור בטונים חזקים במיוחד או עמידים במיוחד. סיגים טחונים מתהליך ייצור הברזל הם חומר מליטה, כשלעצמו בעל קצב הידרציה איטי ביותר, אבל כשמערבבים אותם עם חומר בסיסי כגון צמנט פורטלנד, קצב ההידרציה שלהם גדל, והם מקנים לבטון עמידות גבוהה כנגד תנאי הסביבה המאכלים. הכללה של חומרים אלו בתערובת הצמנט, מוזילה את הצמנט, מורידה את האנרגיה הדרושה לייצורו, ופותרת בעיות סביבתיות על ידי שימוש בפסולת כחומר גלם.
ייצור צמנט
את ייצור הצמנט ניתן לחלק לשני שלבים: ייצור קלינקר או סיגים, טחינה וערבוב.
ייצור קלינקר
שמאל|ממוזער|250px|קלינקר שמאל|ממוזער|250px|כבשן סובב
חומרי הגלם לייצור הקלינקר הם אבן גיר, חול קוורצי וחרסית. אבן הגיר מהווה מקור לסידן (Ca). החול מהווה מקור לצורן (Si). והחרסית מהווה מקור לחמרן (Al). מאחר שהחרסית איננה מינרל נקי, היא מכילה גם ברזל (Fe).
את חומרי הגלם טוחנים, ולאחר מכן קולים. במתקנים חדשים, הקליה מורכבת ממספר שלבים, המאפשרים מעבר חום בין תוצרי הקליה וגזי הפליטה לבין חומרי הגלם הנפרדים, ובכך מתייעל התהליך. עיקר הקליה מתבצעת בכבשן סובב. כבשן זה הוא למעשה צינור ארוך ורחב הסובב על צירו, ובעל שיפוע מתון היורד לכיוון היציאה. הצינור מצופה מצידו הפנימי בלבנים קרמיות מבודדות, המגנות עליו מהחום בצידו הפנימי, ומונעות בזבוז אנרגיה לסביבה. במרכז הצינור, בצד היציאה מהכבשן, מתבצעת בעירה של חומר דלק, כגון אבקת פחם או מזוט, המהווה את מקור החום לקליה. חומרי הגלם נכנסים מצידו הגבוה של הכבשן ונעים בהדרגה לכיוון היציאה. הטמפרטורה בכבשן נעה בין C° 1,400 ל-C°1,640. כשחומרי הגלם מתחממים, קורים מספר תהליכים.
ראשית, חומרי הגלם מאבדים את מי המבנה שלהם. בשלב הבא, הגיר מתפרק לדו תחמוצת הפחמן ולסיד שרוף (תחמוצת הסידן – CaO). תהליך זה מתחיל כבר ב-C°600, אבל מתרחש בצורה יעילה בין C°800 ל-C°1,200. בשלב זה, חומרי הגלם עדיין במצב מוצק. כאשר הטמפרטורה בסביבות C°1,400, תחמוצות החמרן והברזל הופכות לנוזלים צמיגים. טמפרטורה זו נקראת טמפרטורת הבציקה. מעבר פאזה זה מתאפשר הודות לסביבה הבסיסית אותה מספק הסיד השרוף. ללא נוכחות הסיד, חומרים אלה היו נשארים מוצקים, כפי שקורה בהכנת קרמיקה. בסביבה הנוזלית, התהליכים הכימים מתרחשים בקצב גבוה יותר, והסיד מגיב עם תחמוצות הצורן ליצירת אליט ובליט, שהם מרכיבי הקלינקר העיקריים. ככל שטמפרטורת הכבשן עולה, כך נוצר יותר אליט. הבצק הצמיג של הפזות הנוזליות והמוצקות בקלינקר מתכדרר בתנועה הסיבובית של הכבשן.
הקלינקר יוצא מהכבשן בצורת אגרגטים בגודל של מספר מילמטרים עד מספר סנטימטרים. כשהקלינקר יוצא מהכבשן הוא מקורר במהירות בזרם אוויר חזק, ועובר לאחסון או ישירות לטחינה.
ייצור סיגים
הסיגים הם תוצר לוואי של תעשיית הפלדה. בתהליך ייצור הפלדה, משתמשים בסיד על-מנת לספוג "מזהמים" מתוך הפלדה המומסת. הסיד סופג את תחמוצות החמרן והצורן שבפלדה, ומזהמים נוספים. מכיוון שמשקלו הסגולי של הסיד קטן בהרבה ממשקלה הסגולי של הפלדה, הסיד שספג את המזהמים צף על-גבי הפלדה, וניתן להפרידו בקלות. תערובת הסיד עם ה"מזהמים" בעלת הרכב אטומים דומה לזה של הקלינקר, אך הרכב מינרלוגי שונה. תערובת זו היא למעשה הסיגים. כדי שלתערובת יהיו תכונות של חומר מליטה, יש לקרר אותה במהירות. לרוב, מרסקים את הסיגים לגודל של מספר מילימטרים ומקררים אותם במים.
טחינה וערבוב
הסיגים והקלינקר, כמו שהם, כמעט שאינם מגיבים עם מים. הסיבה לכך היא שהתגובה עם המים מתבצעת רק על שטח הפנים, ושטח הפנים המתקבל אינו גדול. על-מנת שיהיה ניתן להשתמש בהם כחומר מליטה, יש לטחון אותם לאבקה דקה. דקות הטחינה מבוטאת בשטח הפנים הסגולי, כלומר בשטח הפנים ליחידת משקל. שטח פנים סגולי אופייני של צמנט נע מ 300 עד 600 מ"ר לק"ג. ככל שדקות הטחינה גדולה יותר, כך העבידות וקצב ההידרציה יהיו גדולים יותר. צמנט פורטלנד, העשוי ברובו מקלינקר, נטחן לדקות נמוכה מזו של צמנט סיגים. זאת מכיוון שקצב ההידרציה הסגולי של הסיגים קטן יותר, ויש לפצות על-כך על ידי הגדלת שטח הפנים. שטח פנים גדול מאוד, גם הוא אינו רצוי, שכן הוא יגרום לצמנט להתקשר מהר מידי.
בשלב הטחינה, ניתן להוסיף תוספים שיטחנו יחד עם הצמנט, או שניתן לטחון אותם בנפרד ולהוסיף אותם לפני האריזה, או אפילו בתהליך ייצור הבטון עצמו. תוספים נפוצים הם אבן גיר ואפר פחם. גם לסיגים מתייחסים לעיתים כאל תוספים, כאשר הצמנט מורכב בעיקר מקלינקר.
קיימות שתי טכנולוגיות לטחינת צמנט. הטכנולוגיה הוותיקה והמצויה יותר היא מטחנת כדורים. מטחנת כדורים היא גליל, לתוכו מכניסים את חומרי הגלם וכדורי טחינה. עם סיבוב הגליל, הכדורים עולים, מתחככים ונופלים על חומרי הגלם. בצורה זו הכדורים טוחנים את חומרי הגלם, שיוצאים מהמטחנה דרך נפה, על-מנת למנוע טחינת יתר.
מטחנה אחרת, שהשימוש בה נהיה יותר נפוץ היא מטחנת הגלילים. מטחנת הגלילים יותר יעילה מבחינה אנרגטית, ומאפשרת אבטחת איכות טובה יותר, לשליטה על גודל הגרגר של האבקה המתקבלת. מטחנת הגלילים מורכבת משני גלילים מסגסוגת קשיחה, שניתן לקבוע את המרחק ביניהם בדיוק רב. חומרי הגלם עוברים במרווח שבין הגלילים תוך כדי תנועה מתואמת של הגלילים. גרגרים שגודלם גדול מהמרווח שבין הגלילים מתרסקים במעבר. קיימת מגבלה טכנית הייצור גרגרים דקים מגרגרים גסים. אם דקות הטחינה של התוצר הרצוי גדולה בהרבה מזו של חומר הגלם, חומר הגלם לא יכנס לחריץ שבין הגלילים, ולא יטחן. במצב כזה, יש לבצע מספר מעברים במטחנה, כאשר בכול מעבר דקות הטחינה עולה.
בדיקות תקניות של צמנט
בדיקות תקניות של צמנט מופיעות בתקן ישראלי מספר 3. הבדיקות לגביהן התקן מעלה דרישות הן בדיקות תפקודיות: זמני התקשרות, חוזק והגדלת נפח. בעבר היו דרישות גם לגבי שטח פנים סגולי, אבל הדרישה הוסרה, והיום שטח פנים סגולי נמדד לידיעה בלבד. משקל סגולי של הצמנט אף הוא נמדד לידיעה בלבד, מכיוון שהוא חיוני לצורך תכנון תערובת בטון. שיטות המדידה התקניות פותחו, ברובן, במאה ה-19, ואף-על-פי שהן פשוטות ופחות מדויקות משיטות מודרניות, הן עדין הבדיקות התקניות במרבית מדינות העולם.
זמני התקשרות
שמאל|ממוזער|125px|מחט ויקה
התקשרות היא התהליך בו העיסה הצמנטית מאבדת את התכונות הפלסטיות והופכת למוצק. זמני התקשרות חשובים על-מנת להעריך את משך הזמן בו ניתן לצקת את העיסה, ומשך הזמן עד שהעיסה יכולה להחזיק עומס מינימלי. בהקבלה לבטון, ניתן לומר, שעד זמן תחילת התקשרות ניתן לצקת את הבטון, ואחרי זמן סוף התקשרות ניתן ללכת על הבטון. יש להיזהר משימוש בזמני התקשרות של צמנט לצורך עבודה עם בטון, שכן זמני התקשרות של בטון מושפעים מגורמים רבים, ואינם מקבילים לזמני ההתקשרות של הצמנט ששימש לייצורו.
כדי לבדוק זמני התקשרות מכינים עיסה בעלת סומך תקני. כדי לבדוק אם עיסה היא בעלת סומך תקני, מרכיבים מחט דקה על מכשיר ויקה (ראו תמונה). משחררים את המחט מעל העיסה שמוחזקת בתבנית תקנית המיועדת לצורך זה. המחט צריכה לרדת לעומק המוגדר בתקן.
לצורך בדיקת זמן תחילת התקשרות משאירים את המחט ששמשה לצורך בדיקת סומך תקני. כאשר בשחרור המחט חודרת לעומק קטן או שווה לזה המוגדר בתקן, זהו זמן תחילת התקשרות.
לבדיקת זמן סוף התקשרות מחליפים את המחט במכשיר למחט בדיקת סוף התקשרות. מחט זו בעלת בליטה קטנה במרכזה, ובעלת בליטה היקפית בצורת טבעת. הבליטה המרכזית בולטת מעט יותר מהטבעת ההיקפית. כאשר הבליטה המרכזית משאירה סימן על העיסה הצמנטית, ואילו הטבעת ההיקפית אינה משאירה סימן, זהו זמן סוף התקשרות.
חוזק
חוזק הצמנט מוגדר כחוזק הבטון התקני שמיוצר ממנו. חוזק הלחיצה התקני של הצמנט יכול להיות: 32.5, 42.5 ו-52.5 מגפ"ס (מגה-פסקל). למעשה בארץ מיצרים ומשווקים רק את שני האחרונים. דרישת החוזק בתקן היא לחוזק מינימלי, כך שחוזק הצמנט עולה על חוזקו התקני.
בטון תקני מוכן על ידי שימוש בתערובת אגרגטים תקנית המיוצרת במיוחד לצורך זה. התערובת מיוצרת במערבל בחש קטן, דומה למערבל מזון המשמש במסעדות. מן הבטון יוצקים קוביות לבדיקת חוזק לחיצה ומנסרות לבדיקת חוזק מתיחה. לאחר מכן הבטון עובר אשפרה תקנית במשך 28 יום. 28 יום לאחר היציקה שוברים את הקוביות במכבש למדידת חוזק לחיצה. שוברים את הקורות בכפיפה למדידת חוזק מתיחה בכפיפה, ומשתמשים בחצאי הקורות השבורות למדידת חוזק מתיחה עקיפה.
הגדלת נפח
שמאל|ממוזער|150px|מחט לשטליה
שמאל|ממוזער|150px|מחט לשטליה עם דוגמת עיסה צמנטית קשויה. שימו לב למרחק בין קצוות המחט בהשוואה לתמונה הקודמת
הגדלת נפח העיסה הצמנטית לאחר שהתקשתה עשוי לגרום נזק רב למבנה. הגדלת נפח העיסה הקשויה עשוי להיגרם מהידרציה מאוחרת של סיד שרוף עד מוות (תחמוצת הסידן C), הידרציה של מגנזיה (תחמוצת המגנזיום M), או היווצרות אטרינגיט עקב עודף סולפטים.
בדיקת הגדלת נפח נעשית על ידי יציקת עיסה צמנטית לתוך מחט לשטליה המונחת על משטח זכוכית (ראו תמונה). מכסים את המחט במשטח נוסף ומניחים מתחת למים לאשפרה. בתום האשפרה מודדים את המרחק בין שתי המחטים (ראו תמונה).
שטח פנים סגולי
שמאל|ממוזער|125px|מכשיר בליין למדידת שטח פנים סגולי
שטח פנים סגולי הוא שטח הפנים ליחידת משקל. שטח הפנים הסגולי הוא צורת מדידה של דקות הטחינה. ככל ששטח הפנים הסגולי גדול יותר, כך יעלה קצב ההידרציה עבור צמנט בעל הרכב כימי זהה. לשטח הפנים הסגולי ודקות הטחינה השפעה על העבידות של הבטון הטרי.
שטח הפנים הסגולי נמדד בצורה עקיפה, על ידי שימוש במכשיר בליין (ראו תמונה). כח הגרר שמפעיל זורם במהירות נמוכה יחסי לגודל שטח הפנים של הגוף. במכשיר בליין יוצרים הפרש לחץ נמוך על ידי יצירת עומד הידרוסטטי בצינור הזכוכית (עם הנוזל האדום). מודדים את משך מעבר כמות אוויר ידועה דרך דוגמת צמנט שקולה שנמצאת בראש המתקן. שורש זמן מעבר האוויר יחסי לשטח הפנים של הצמנט.
משקל סגולי
משקל סגולי הוא המשקל ליחידת נפח. כדי למדוד משקל סגולי של צמנט, שוקלים דוגמת צמנט ומכניסים אותה לבקבוק לשטליה (ראו תמונה) הממולא עד קן האפס בנפט. באמצעות בקבוק לשטליה מודדים את נפח הדוגמה ומחלקים במשקלה.
כימיה של חומרים צמנטים
מרבית החומרים הצמנטים מורכבים מתרכובות של תחמוצות סידן, צורן ואלומיניום שלהן מבנה אמורפי. לצורך פישוט הכתיבה של הנוסחאות, מקובל ליצג כל תחמוצת באות אחת:
C – תחמוצת סידן CaO
S – תחמוצת צורן SiO2
A – תחמוצת אלומיניום Al2O3
F – תחמוצת ברזל Fe2O3
H – תחמוצת המימן (מים) H2O
הכימיה של החומרים הצמנטים מורכבת ביותר, ולכן מקובל להתייחס למינרליים הראשיים של צמנט פורטלנד (אליט ובליט) כאל מודל מייצג של המערכות הצמנטיות. התהליך הכימי של התקשרות והתקשות של חומר מליטה הידראולי נקרא הידרציה. ההתקשרות היא למעשה תוצאה פיזיקלית של ההידרציה.
תהליך ההידרציה מורכב ממספר שלבים ותהליכים. בחלוקה גסה, התהליכים הם: התמוססות מרכיבי הצמנט במים ושקיעה של ג'ל צמנטי. הג'ל הצמנטי מורכב מאוליגומרים (שרשראות קצרות) של C-S-H (ע"פ הקיצורים המופיעים למעלה) בעלות שרשרת מרכזית של S העטופה ב-C. המים (H) מהווים חלק מהמבנה המרחבי של כל שרשרת כזו. היחס בין המרכיבים אינו קבוע, אבל בג'ל של צמנט פורטלנד, יחס הסיד (C) לסיליקה (S) הממוצע הוא כ-1.7. מכיוון שיחס הסיד לסיליקה באליט ובבליט גדול יותר, בהדרציה שלהם משתחרר סיד עודף (CH).
חומרים שונים יוצרים בהדרציה ג'לים צמנטים בעלי תכונות שונות, ובעלי הרכב כימי שונה. לדוגמה, יחס הסיד לסיליקה בג'ל המתקבל בתגובה פוצלנית של מיקרו-סיליקה הוא 1.1, בעוד יחס זה בג'ל המתקבל מתגובה פוצלנית של זכוכית טחונה הוא 1.75.
לא הרבה ידוע על הכימיה של ההידרציה של צמנטים מעורבים. רבים מהחומרים הפוצלנים המשמשים בצמנטים המעורבים עשויים לעבור הידרציה גם שלא בנוכחות סיד, אם ה-pH גבוה דיו. הג'ל הצמנטי שחומרים אלו יוצרים שונה אף הוא, וכנראה הוא מהווה מפתח לעמידות שלהם בתנאי סביבה קיצוניים.
קצב ההידרציה תלוי בשני גורמים: דקות הטחינה והכימיה. ככל שהצמנט טחון דק יותר, כך קצב ההידרציה מהיר יותר. תופעה זו היא תולדה של שני גורמים: שטח פנים ותווך לדיפוזיה. ההידרציה של הצמנט עם המים מתרחשת על שטח הפנים של גרגרי הצמנט. ככל שהצמנט טחון דק יותר, שטח הפנים שלו גדול יותר, ויותר צמנט עובר הידרציה בו זמנית. מוצרי ההידרציה הראשונים שוקעים על-פני גרגרי הצמנט ומונעים את המשך ההידרציה המהירה. בשלב זה, הדיפוזיה של מרכיבי הצמנט המומסים דרך הקליפה של מוצרי ההידרציה מהווה את הגורם קובע הקצב בהידרציה. לכן, ככל שההידרציה מתקדמת קצב ההידרציה יורד. זהו גם העיקרון המעכב את ההידרציה של הטריקלציום אלומינט. הגבס מתמוסס מיד כאשר הצמנט נוגע במים. הסולפט מהגבס מגיב מיד עם הטריקלציום אלומינט ויוצר אטרינגיט על-פני הטריקלציום אלומינט, ובצורה זו מעכב את ההידרציה של הטריקלציום אלומינט, שללא עיכוב זה היה מביא להתקשרות של העיסה הצמנטית תוך דקות.
לכל מינרל ממרכיבי הצמנט יש קצב הידרציה משלו. ללא עיכוב, הטריקלציום אלומינט עובר הידרציה תוך דקות ספורות. האליט עובר הידרציה תוך שעות. והבליט עובר הידרציה תוך כיומיים. חומרים פוצלנים עוברים הידרציה, בדרך כלל, בקצב איטי יותר. מיקרו-סיליקה עוברת הידרציה תוך יום, בערך, עקב גודלה הקטן. סיגים עוברים הידרציה בקצב יותר איטי מאשר בליט ולכן צמנט סיגים עובר טחינה דקה יותר מאשר צמנט פורטלנד. אפר פחם עובר הידרציה בסדר גודל של שבועות וחודשים.
סיווג צמנט
תקן ישראלי מס' 1 מסווג את סוגי הצמנט לפי תקן אירופאי EN:197-1:2000. התקן מחלק את סוגי הצמנט המסחריים לפי הרכבם, חוזק תקני בגיל 28 יום, ומהירות התקשות. הסיווג לפי הרכב מבחין בחמישה סוגים:
CEM I – צמנט פורטלנד (צ"פ)
CEM II – צמנט פורטלנד מעורב
CEM III – צמנט סיגים
CEM IV – צמנט פוצלני
CEM V – צמנט מעורב
אחוז קלינקר בצמנט מצוין על ידי האותיות A, B, C. כאשר האות A מציינת אחוז גבוה של קלינקר, האות B מציינת אחוז נמוך של קלינקר, והאות C מציינת אחוז נמוך מאוד של קלינקר (בצמנט סיגים בלבד) בתערובת. הגדרת המושגים "אחוז גבוה" ו"אחוז נמוך", תלויה בסוג התוסף בתערובת. לדוגמה, עבור צמנט מעורב עם מיקרו-סיליקה (CEM II/A-D) אחוז גבוה של קלינקר הוא 90–94. בעוד עבור צמנט סיגים, אחוז גבוה (CEM III/A) הוא 35–64, ואחוז נמוך מאוד (CEM III/C) הוא 5–19.
סוג התוסף מצוין על ידי אות המופרדת במקף מהאות המציינת את אחוז הקלינקר. התוספים הנפוצים בארץ הם:
אפר פחם – V (גם W)
אבן גיר טחונה – L, ו-LL
סיגים – S
מיקרו-סיליקה – D
סיווג לפי חוזק תקני נעשה על פי דרישה לחוזק מינימלי לחוזק של תערובת בטון תקנית שנעשית מהבטון, וחוזקה התקני נבדק בגיל 28 יום. סוגי החוזק התקני של הצמנטים הנמכרים בארץ: 42.5 ו-52.5 מגפ"ס.
סיווג לפי מהירות התקשות הוא R עבור צמנט מהיר התקשות (בעל חוזק גבוה בגיל מוקדם), ו-N עבור צמנט רגיל.
סוגי צמנט מיוחדים
מרבית הצמנט בשימוש הוא צמנט פורטלנד וצמנט פורטלנד מעורב. על-מנת לתת מענה לצרכים מיוחדים, פותחו צמנטים לשימושים ספציפיים. צמנטים אלו לרוב יקרים יותר מצמנט פורטלנד, או שיש להם מגבלות שימוש.
צמנט חסין סולפטים
צמנט זה מכיל תכולה נמוכה של טריקלציום אלומינט, שהוא הרכיב הרגיש לסולפטים בצמנט פורטלנד. צמנט זה מיועד לשימוש במקומות חשופים למים עם ריכוז סולפט גבוה. למעשה, בבטון שמיוצר עם יחס מים לצמנט נמוך, צמנט חסין סולפטים לא נותן עמידות טובה יותר מצמנט פורטלנד רגיל או מעורב. מסיבות אלו ואחרות, צמנט חסין סולפטים אינו מיוצר ונמכר בישראל.
צמנט לבן
צמנט זה משמש לייצור של אלמנטים ארכיטקטוניים בצבע לבן, או בצבע אחר על ידי הוספת פיגמנט מתאים.
צמנט לבן הוא למעשה צמנט פורטלנד, שאינו מכיל צליט. הצליט הוא המינרל שמקנה לצמנט את צבעו האפור האופייני. הצליט הוא תרכובת של תחמוצות סידן, אלומיניום וברזל. כדי למנוע את היווצרות הצליט בתהליך ייצור הצמנט יש להשתמש בחומרי גלם בעלי דרגת ניקיון גבוהה. טמפרטורת הבציקה בהיעדר תחמוצות הברזל גבוהה יותר, ולכן יש לקלות את הצמנט בטמפרטורה גבוהה יותר. גם הטחינה של הקלינקר נעשית על ידי מטחנת כדורים הבנויה מחלקים שאינם מכילים ברזל.
צמנט לבן מכיל תכולה גבוהה של טריקלציום אלומינט (על-חשבון הצליט), ולכן הוא רגיש במיוחד להתקפת סולפטים. ניתן להבחין בכך בטיילות אבן משתלבת על שפת הים. לרוב אבן משתלבת לבנה (מצמנט לבן) עוברת בליה רבה יותר מאבנים אדומות ושחורות שנמצאות בסמיכות.
צמנט חוזק מוקדם גבוה
צמנט בעל חוזק מוקדם גבוה משמש כשיש צורך בפרוק מוקדם של הטפסות, מסיבות שקשורות בניהול פרויקט הבנייה. צמנט בעל חוזק מוקדם גבוה מסומן באות R. חוזק מוקדם גבוה, מביא בדרך כלל לחוזק מאוחר נמוך יחסית ממה שהיה מתקבל מצמנט בעל הרכב כימי זהה, אבל בעל חוזק מוקדם רגיל.
צמנט מהיר התקשרות מיוצר לרוב מקלינקר רגיל, כדי להאיץ את קצב ההתקשרות, טוחנים את הקלינקר לגרגרים דקים יותר מהצמנט הרגיל. ניתן ליצור צמנט בעל חוזק מוקדם גבוה גם על ידי הגדלת תכולת האליט על חשבון הבליט בקלינקר. שינוי כימי כזה דורש טמפרטורת קליה גבוהה יותר ומיקר את הצמנט.
צמנט אלומיניום
צמנט אלומיניום הוא למעשה צמנט המורכב בעיקר מתחמוצות חמרן וסידן (36 עד 90 אחוז תחמוצות חמרן). צמנט אלומיניום מיוצר על ידי קליה של באוקסיט עם גיר.
תוצרי ההדרציה של צמנט אלומיניום תלויים בטמפרטורת ההידרציה. בהמשך תוצרי ההידרציה עוברים מעבר פאזה לפאזה יציבה יותר, בתהליך ממושך, שתלוי בטמפרטורת הסביבה. צמנט אלומיניום עובר הידרציה מהירה גם בטמפרטורות נמוכות (עד טמפרטורת הקיפאון של המים). בניגוד לצמנט פורטלנד, זמן תחילת ההתקשרות של צמנט אלומיניום מתארך כאשר הטמפרטורה עולה, עד ל-C°25 לערך. כאשר מעלים את הטמפרטורה מעל ל-C°40, זמן תחילת היתקשרות חוזר ומתקצר. שינויי הפאזות בצמנט אלומיניום גורמים למספר תופעות. ראשית, צמנט האלומיניום מקבל את חוזק גבוה תוך מספר שעות, גם אם יוצקים אותו בטמפרטורות נמוכות. לאחר מספר ימים, חוזקו יורד, והוא מגיע לחוזק די יציב. כאשר טמפרטורת הסביבה מעל C°27, והלחות היחסית גבוהה, צמנט אלומיניום מאבד את חוזקו תוך מספר שנים מועטות (בהתאם לתנאי הסביבה). מסיבות אלו, שימושיו של צמנט אלומיניום מוגבלים.
צמנט אלומיניום משמש בעיקר להכנת מלט לכבשנים, שכן בניגוד לצמנט פורטלנד, הוא עמיד בחום. בכבשנים המגיעים לטמפרטורות גבוהות, צמנט אלומיניום הופך לחומר קרמי, ושומר על חוזקו המבני. שימושים נפוצים אחרים של צמנט אלומיניום הם כצמנט מהיר התקשרות וחוזק מוקדם גבוה לתיקונים דחופים, וכמוסף לצמנט פורטלנד. צמנט אלומיניום משמש כמוסף על מנת לקבל חוזק מוקדם גבוה, או כתוסף מקזז הצטמקות.
צמנטים פוצלנים משופעלים על ידי אלקלים
צמנטים מסוג זה מפותחים על-מנת להוריד את מחירי הצמנט, ולפתור בעיות סביבתיות. בצמנטים אלו מתבצע שפעול של חומר פוצולני עשיר בסידן, כגון סיגים או אפר-פחם בעל תכולת סידן גבוהה, על ידי סודה קאוסטית. צמנטים מסוג זה מתקשרים, בדרך-כלל, תוך זמן קצר מכדי שניתן יהיה לעשות בהם שימוש לייצור בטון מובא, ולכן אינם נמצאים בשימוש מסחרי.
צמנט מגנזיום
קיימים מספר צמנטים מבוססי מגנזיום. הפשוט מביניהם הוא תחמוצת המגנזיום (MgO) הנקראת גם מגנזיה, שבמגע עם מים מגיב ליצירת מימת המגנזיום (Mg(OH)2).
צמנטים אחרים על-בסיס מגנזיום הם:
צמנט מגנזיה פוספאט, המשמש בכבשנים להתכת מתכות
צמנט מגנזיה אמוניום פוספאט, וצמנט מגנזיה טרי-פולי-פוספאט
צמנט לבארות נפט
צמנט לבארות נפט וגז משמש כדי ליצור בוצה (דייס), שניתן לשאוב אותה לעומק רב, ושמתקשה לאחר שהגיעה למקומה. התפקוד של החומר המתקבל הוא אטימת המרווח בין צינור השאיבה לבין שכבות הסלע בהן הוא עובר. בתקינה האמריקאית, יש תקן לצמנטים לבארות נפט, המסווג אותם על פי צורכי השימוש. מרבית הצמנטים לבארות נפט מורכבים בעיקר מקלינקר.
צמנטים לבארות נפט צריכים לתפקד בתנאים שונים מהותית מצמנטים רגילים, בעיקר טמפרטורה ולחץ גבוהים, בעומק הבאר. מצד שני, לצורך קידוחים באזורים הארקטיים, הבוצה המיוצרת מהצמנט צריכה לשמור על תכונות ריאולוגיות מספקות כדי שניתן יהיה לשאוב אותה למקומה. מסיבות אילו ואחרות, התקנים לצמנטים לבארות נפט כוללים מספר רב של דרישות תפקודיות הכוללות בין היתר: הפסד סומך בטמפרטורות גבוהות, תכונות ראולוגיות, התנגדות למעבר נוזלים של העיסה הקשויה, סגרגציה ועוד.
צמנט סיגים
צמנט סיגים מכיל אחוז גבוהה של סיגים ואחוז נמוך של קלינקר. הקלינקר משמש לקבלת חוזק מוקדם, וכמשפעל של הסיגים. מכיוון שהמינרלים בסיגים עוברים הידרציה לאט יותר מהמינרלי הקלינקר, צמנט סיגים טחון דק יותר מצמנט פורטלנד. צמנט סיגים מפתח את חוזקו לאט יותר מצמנט פורטלנד. צמנט סיגים יוצר בטון בעל עמידות גבוהה לסולפטים וחדירות נמוכה לכלוריד. תכונות אלו הופכות אותו לצמנט מועדף בעבודות תשתית לחוף הים.
ראו גם
נשר מפעלי מלט ישראליים
מפעל נשר רמלה
קיר סלארי
לקריאה נוספת
על צמנט בספר חומרי בנייה בוויקיספר
Lea's chemistry of cement and concrete
Proceedings of the 10th international Congress on the chemistry of cement : Gothenburg, Sweden, June
Portland cement paste and concrete / I. Soroka
Cement and concrete science & technology / editor, S. N. Ghosh
Cement chemistry / H. F. W. Taylor
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חומרי בניין
קטגוריה:דבק | 2024-08-25T03:58:54 |
דרי (עיר בדיונית) | דרי (באנגלית: Derry) היא עיר בדיונית פרי עטו של סטיבן קינג המשמשת כמקום העלילה המרכזי בחלק מספריו. העיר ממוקמת ליד בנגור, מיין, אך קינג מודה שדרי היא תיאורו שלו לעיירה בנגור.
בעיירה נמצא הבית ברחוב ניבולט 29 [ מקום משכנו של פניוויז בנוסף לבארנס ] .
יצירות בהן דרי מופיעה
שק של עצמות
לוכד החלומות
זה
נדודי שינה (מוכר גם כ"אינסומניה")
הערות שוליים
קטגוריה:מקומות בדיוניים | 2024-06-10T22:07:52 |
ספר דברי הימים א' | REDIRECT דברי הימים | 2004-12-07T10:35:56 |
ספר דברי הימים ב' | REDIRECT דברי הימים | 2004-12-07T10:36:40 |
ספר מלכים א' | REDIRECT ספר מלכים | 2004-12-07T10:37:32 |
ספר מלכים ב' | REDIRECT ספר מלכים | 2004-12-07T10:38:29 |
ירחמיאל בן שלמה | ירחמאל בן שלמה היה חכם יהודי איטלקי שחיבר את הספר "דברי הימים" במאה ה-12. את ספרו חיבר על סמך כתבי יד רבים, חלקם מהספרים החיצוניים כ"קדמוניות המקרא" שיוחס בטעות לפילון האלכסנדרוני (לא ברור אם מן המקור העברי או מן התרגום ללטינית) וכן עוד כמה ספרים ובהם "קדמוניות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו ו"יוסיפון". את הכתוב בארמית בספר דניאל תרגם לעברית וצירף לספרו.
בשנת 1899 פרסם משה גסטר באמצעות חיבורו של אלעזר בן אשר הלוי את תרגום הספר לאנגלית. במחקר של פרופ' עלי יסיף מאוניברסיטת תל אביב נתברר כי אלעזר בן אשר הלוי ערך את 'ספר הזכרונות' שלו בראשית המאה ה-14, כמאתיים שנה לאחר ירחמיאל, והשתמש בחיבורו של ירחמיאל כאחד ממקורותיו העיקריים. חיבורו של ירחמיאל איננו מצוי בידינו, וכעת ניתן למצוא רק את הגרסה של אלעזר בן אשר הלוי.
לקריאה נוספת
עלי יסיף, ספר הזכרונות - הוא דברי הימים לירחמאל, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ב.
Moses Gaster, Chronicles of Jerahmeel: Or, the Hebrew Bible Historiale. Being a Collection of Apocryphal and Pseudo-Epigraphical Books Dealing With the History of the World from the Creation to the Death of Judas Maccabeus, 1899.
קישורים חיצוניים
ספר הזכרונות - הוא דברי הימים לירחמאל, עלי יסיף, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ב.
קטגוריה:היסטוריונים יהודים איטלקים
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:הספרים החיצוניים | 2023-11-24T18:12:25 |
דרי (צפון אירלנד) | 250px|ממוזער|שמאל|שער בחומות העיר העתיקה של דרי
שמאל|ממוזער|250px|הכתובת "NO SURRENDER" על קיר בית מחוץ לחומות דרי
דרי (באנגלית: Derry; באירית: Doire) או לונדונדרי (Londonderry) היא עיר בצפון אירלנד, במחוז לונדונדרי.
החלק העתיק מוקף החומות שוכן על הגדה המערבית של נהר הפויל, אך בהווה העיר מתפרסת על שתי הגדות, המקושרות ביניהן בצמד גשרים.
דרי סמוכה לגבול עם הרפובליקה של אירלנד ומהווה מרכז עירוני לצפון מחוז דניגול ומחוז לונדונדרי. היא העיר השנייה בגודלה בצפון אירלנד ויש בה נמל תעופה.
שם העיר
שם העיר הוא נושא למחלוקת בין לאומנים (מרביתם קתולים) לתומכי איחוד (יוניוניסטים, ברובם פרוטסטנטים). "דרי" הוא השם השגור בפי הראשונים, בעוד "לונדונדרי" הוא השם המועדף על האחרונים באופן רשמי בשיחות פוליטיות, על אף שרבים מהיוניוניסטים קוראים אף הם לעיר "דרי" בשיחה רגילה.
הסימון הברור ביותר למבקר המצביע על מחלוקת זו הוא שלטי הדרכים. אלו המצביעים על העיר מתוך הרפובליקה של אירלנד נושאים את הכיתוב "דרי", אך באלו מעבר לגבול כתוב "לונדונדרי". אין זה מחזה נדיר לראות שלטי דרכים כאלו שעברו השחתה והקידומת "לונדון", המייצגת את הבריטים, נמחקה מהם בתרסיס צבע בידי לאומנים.
מועצת העיר נשלטת בידי מפלגות לאומניות, ואלו שינו את שם המועצה רשמית ל"מועצת העיר דרי", הצעות הפשרה המשולבת "דרי/לונדונדרי" היא השם המקובל מזה עשור, למרות התנגדות בראשית. שדר הרדיו המקומי, ג'רי אנדרסון, שעודד את הרעיון כונה בלגלוג "ג'רי/לונדונג'רי". שיטה מקומית נוספת לעקיפת המחלוקת היא כתיבת השם "ל-דרי" ( "L'Derry" באנגלית).
השם "דרי" עצמו הוא גרסה אנגלית של "Doire" - "חורש אלונים". לאחר שהעיר חודשה בסיוע תרומות מלונדון בעבור מתיישבים אנגלים וסקוטים, הוספה לה הקידומת "לונדון", אשר אינה מקובלת על הלאומנים, כאמור.
היסטוריה
דרי/לונדונדרי היא אחד האתרים בהם קיים היישוב הרצוף הוותיק ביותר באירלנד. העדויות הראשונות הן למנזר מהמאה השישית לספירה, אך אלפי שנים לפני כן כבר חיו בני אדם במקום, וממצאים פרהיסטוריים עדיין מתגלים בדרי.
על פי האגדה, מקים המנזר היה הקדוש האירי קולומבה (קולמקיל, 521–597). קדוש זה הקים מנזרים רבים באירלנד ובריטניה אך אין זה וודאי שהקים גם את המנזר בדרי, אף על פי שמנזר זה השתייך בוודאות לקבוצת כנסיות שראו בו את מנהיגן הדתי. כנסיית המנזר שרדה עד המאה השבע עשרה, והייתה מקום התפילה הראשון של המתיישבים מלונדון שבנו את העיר המבוצרת.
הויקינגים הפליגו בוודאות בנהרות ואגמי האזור, אך דרי חמקה מפשיטות ההרס והביזה שלהם. תור הזהב של העיר הגיע במאות ה-12 וה-13 כששושלת מק'לוקלן התיישבה במקום. תחת שליטתם העיר פרחה, האוכלוסייה גדלה והוקמו בניינים חדשים רבים. עם שקיעת השושלת (שבניה טענו לכתר אירלנד כולה) שקעה גם העיר והפכה ליישוב חסר חשיבות מיוחדת.
במחצית השנייה של המאה ה-16, המלכה אליזבת הראשונה ניסתה לכבוש את פרובינציית אלסטר, החלק היחיד מאירלנד שלא היה עדיין תחת שליטה אנגלית. האנגלים הקימו לראשונה נקודת משמר בשנת 1566, אך זו שרדה שנים ספורות בלבד. ב-1600 נשלח חיל משמר חדש בזמן "מלחמת תשע השנים" כנגד הרוזנים הגאלים או'ניל ואו'דונל. בפעם זו האנגלים הצליחו להחזיק בדרי, ועם סיום הקרבות ב-1603 הקימו ישוב סחר קטן שניתן לו מעמד של עיר. בשנת 1608 הותקף היישוב הקטן על ידי סר קאהיר או'דוהרטי (תומך לשעבר של האנגלים באלסטר) ונמחה למעשה מעל פני האדמה.
מתקפה זו באה לאחר "מנוסת הרוזנים" שבה האו'דונלים והאו'נילים, עם תומכיהם, נמלטו ליבשת אירופה. אלסטר נותרה ללא הנהגה וכך המלך החדש בלונדון, ג'יימס הראשון יזם יישוב של אנגלים וסקוטים נאמנים לכתר באלסטר, אלו היו פרוטסטנטים, בניגוד למקומיים האירים הקתולים. אלו הקימו את היישוב המבוצר מעבר לנהר הפויל, מול היישוב הישן שנחרב וקראו לעיר "לונדונדרי" כהוקרה לתורמים מלונדון שעזרו להם. העיר שהקימו הייתה היהלום בכתר היישוב האנגלי, ותוכננה לפי העקרונות המתקדמים ביותר של אותה תקופה, בשילוב חומת אבן ועפר מאסיבית. זו הייתה העיר מוקפת החומה האחרונה שנבנתה באירלנד, והיחידה שחומותיה שרדו בשלמותן.
אחד מהבניינים החשובים שהוקמו בתקופה זו הוא קתדרלת סנט קולומב (1633) שהיא הקתדרלה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה באי אירלנד.
בסוף המאה השבע עשרה היו בדרי רק כ-2000 תושבים, ועדיין הייתה זו העיר הגדולה ביותר באלסטר בהפרש ניכר. כמו יתר ערי בריטניה ואירלנד, העיר סבלה ממהומות בשנות הארבעים של המאה השבע עשרה, ובשנת 1649 אף צרו על העיר פרסביטריאנים סקוטים שהיו נאמנים למלך צ'ארלס הראשון.
ב-18 באפריל 1689, במהלך קרבותיו של ג'יימס השני בניסיונו לכבוש חזרה את כתרו, הגיע ג'יימס לעיר ודרש ממנה להיכנע בפניו. דרישה זו נדחתה ואף נורו לעבר המלך יריות מצד המגנים. המסורת העממית מספרת כי הנערים המשרתים הם אלו שהספיקו להגיף את שערי העיר ולהצילה.
בעקבות הודעת "אין כניעה" זו, החלו כוחות היעקוביטים במצור המפורסם על דרי, שנמשך 105 יום של הפגזות תותחים מתמידות, בשילוב עם רעב ומחלות. גם בקרב הצרים על העיר מתו אלפים על חומות העיר ומחוצה להן. לבסוף, בסוף חודש יולי, ספינת תגבורת הצליחה להבקיע את המחסום שהונח על נהר הפויל. המצור הסתיים אך נתן את אותותיו במנהגי העיר עד היום.
העיר נבנתה מחדש במהלך המאה ה-18, ובתים ג'ורג'יאניים רבים מתקופה זו עדיין עומדים על תילם. ג'ורג' ברקלי, אחד מהפילוסופים החשובים של אירלנד, היה איש הדת הבכיר של דרי מ-1724 ועד 1733. בתקופה זו גם נבנה הגשר הראשון על הפויל ב-1790.
בשנים לאחר מכן היה הנמל שבעיר נקודה חשובה למהגרים אירים לצפון אמריקה, שחלק מהם יסדו ערים בשם זהה בניו המפשייר. תעשיית הטקסטיל בעיר התפתחה משמעותית ונוצר מרכז של מסילות ברזל בעמק הפויל.
במאה ה-20
במהלך מלחמת העצמאות האירית, האזור סבל מאלימות, שנבעה בחלקה ממלחמת הגרילה שהתחוללה בין הצבא האירי הרפובליקני לכוחות הבריטיים, אך גם הושפעה מלחצים כלכליים וחברתיים. עד אמצע 1920 היו בעיר מהומות עדתיות קשות. חיים רבים אבדו ובנוסף קתולים ופרוטסטנטים רבים גורשו מבתיהם במהלך התסיסה הקהילתית הזו. לאחר אלימות של שבוע, הושגה משא ומתן על שביתת נשק על ידי פוליטיקאים מקומיים משני הצדדים.
בשנת 1921, בעקבות האמנה האנגלו-אירית וחלוקת אירלנד וצפון אירלנד, הפכה העיר לעיר גבול, מופרדת מחלק גדול מהעורף הכלכלי המסורתי שלה במחוז דונגל.
בשנת 1932 נחתה בעיר אמיליה ארהארט, לאחר שהייתה האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה לעיר חלק חשוב במערכה באוקיינוס האטלנטי. ספינות מהצי המלכותי, הצי המלכותי הקנדי וחילות אחרים של בעלות הברית הוצבו בעיר וצבא ארצות הברית הקים בה בסיס. למעלה מ-20,000 חיילי הצי המלכותי, 10,000חיילי הצי המלכותי הקנדי ו-6,000 אנשי צי ארצות הברית הוצבו בעיר במהלך המלחמה. הנוכחות האמריקנית בעיר הייתה תוצאה של הסכם סודי בין האמריקנים והבריטים לפני כניסת האמריקנים למלחמה. זה היה בסיס הצי האמריקאי הראשון באירופה, והמסוף לשיירות אמריקאיות בדרך לאירופה.
החל מסוף שנות ה-60 העיר הייתה מוקד של הסכסוך בצפון אירלנד, ששיאן הגיע ביום ראשון, ה-30 בינואר 1972 (אשר כונה לאחר מכן יום ראשון העקוב מדם), בו נורו למוות 13 בני אדם על ידי חיילים בריטים במהלך מצעד לזכויות האדם באזור בוגסייד בעיר. 13 איש נוספים נפצעו ואחד מהם מת מפצעיו. בעקבות הסכסוך סבלה העיר מאבטלה גבוהה ומפגיעה במבנים ותשתיותי.
במהלך הסכסוך כיסו ציורי קיר גדולים את קירות רבים מבתים בעיר. ציורים המתארים תמונות של דיכוי בריטי, סיסמאות, סמלים לאומניים וסמלים של "ארגוני מדוכאים" אחרים (כגון אש"ף) מהצד הקתולי לעומת ציורי מאורעות היסטוריים, הנצחת חללים וסיסמאות שכנגד מהצד הפרוטסטנטי.
בסך הכול גבה הסכסוך את חייהם של 227 מתושבי העיר. בעקבות הסכם יום שישי הטוב שנחתם באפריל 1998, קיבלה העיר חבילת סיוע מהממשלה הבריטית וממשלת ארצות הברית לטובת פרויקטים הקשורים לבניית תשתיות, כולל תשתית כבישים שתוביל לעיר, ובניית כביש עוקף להקלה על התנועה.
במאה ה-21
בשנת 2001, במסגרת תהליך השלום בצפון אירלנד, הוקמה ועדת חקירה לאירועי "יום ראשון העקוב מדם", החיילים שפתחו באש באירוע חויבו להופיע בפני בית הדין בעיר. ביוני 2010, התפרסם דו"ח חקירה שכנה את פעולות הצבא הבריטי "חסרות הצדקה" וקובע כי 13 האזרחים שנהרגו באותו יום היו חפים מפשע. ראש הממשלה דייוויד קמרון אמר לפרלמנט כי "מה שקרה אסור היה שיקרה מעולם", והודה כי ממצאי הדו"ח "מזעזעים", והתנצל על האירועים. בעקבות הדו"ח הוחלט להגיש תביעה נגד החיילים, אך לבסוף רק חייל בריטי אחד הועמד למשפט.
הסכם השלום הפסיק את האלימות אך לא הביא לפיוס בין הצדדים. בגדה המערבית של הפויל מתגורר הרוב הקתולי, ובגדה המזרחית המיעוט הפרוטסטנטי, והמגע בין הקהילות מינימלי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צפון אירלנד: ערים
קטגוריה:צפון אירלנד: ערי נמל | 2024-08-11T12:25:56 |
לונדונדרי | REDIRECT דרי (צפון אירלנד) | 2004-12-07T11:36:17 |
ליאונרדו מפיזה | REDIRECT פיבונאצ'י | 2013-12-22T13:39:16 |
שמיטה | ממוזער|250px|שלט שמיטה המוצב בשדה חקלאי - "כאן שומרים שמיטה" בשנת ה'תשפ"ב. השלט מציין גם את התמיכה של "קרן השביעית".
שמאל|ממוזער|250px|שלט המודיע כי הפירות בחצר הם הפקר לרגל שנת השמיטה.
שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה תשע מצוות המתקיימות בשמיטה מהתורה: שש מצוות של שמיטת קרקעות ושלוש מצוות של שמיטת כספים.
ניתן למיין את מצוות והלכות השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורות לעבודת האדמה ומכוונים בעיקרם לחקלאי (אך למעשה לכל העוסק בגידולי קרקע, גם ברמה הפרטית והביתית), אלו הקשורות לתוצרת החקלאית ומיועדות לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינן קשורות כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.
התורה מבטיחה ברכה לשומרי השביעית, שתמנע נזק כלכלי כתוצאה מהפסקת העבודה החקלאית בשנה זו. אולם בשל השלכותיה הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה, היא הייתה מהמצוות הקשות ביותר לקיום במהלך הדורות. כבר בימי המקרא רבים לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. לאחר חורבן בית המקדש השני נוצרה מציאות חדשה שבה ארץ ישראל כבושה לחלוטין על ידי נכרים (רומאים), ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה מדרבנן.
חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך הן נפטרות ממצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת ההלכתיים העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לבין רוב הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".
שמאל|ממוזער|250px|פרדס אתרוגים בכפר חב"ד שאינו מעובד בשנת השמיטה, וצמחו בו עשבים שוטים.
מצוות הנוהגות בשנת השמיטה
1. שמיטת קרקעות מתייחסת לשתי מצוות עיקריות הקשורות לחקלאות:
להשבית את עבודת החקלאות, כגון זריעה וזמירה, וכן איסור על ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים (ראו מלאכות שביעית).
להפקיר את כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל, וכן איסור על קציר וקטיף בכמות גדולה. גם אדם שאסף פירות מן השדה בכמות קטנה, נדרש "לבער" (להפקיר) אותם ברגע שהתבואה בשדה נגמרת (ראו ביעור פירות שביעית). גידולים חד-שנתיים הצומחים מאליהם בשנה השביעית אסורים באכילה מגזירה, משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה (ראו איסור ספיחין).
2. שמיטת כספים חלה בסוף שנת השמיטה, ועיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים. תקנת חכמים מאוחרת מאפשרת גביית חובות אלו באמצעות שטר פרוזבול, לאחר שהאיסור האמור בתורה לא מנע את תופעת ההימנעות מהלוואות בשנים הקרובות לשמיטה.
בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטועניםפירוש העמק דבר על התורה, דברים פרק טו פסוק ב שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.
שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) היא כיום בתוקף של דרבנן (ולא בתוקף של מצווה מהתורה), אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהוא תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.
3. מצוות הקהל חלה במוצאי שמיטה - בחג הסוכות הבא אחרי שנת השמיטה. בלשון הרמב"ם בספר המצוות שלו: "הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אמרו יתעלה:"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (ספר דברים, לא, יב).
4. ספירת שנות היובל מוטלת על בית-הדין: עליהם לספור שנים ושמיטות, ולאחר ספירת שבע שמיטות, לקדש את שנת החמישים ולקרוא לה "יובל". שנת היובל היא שנת שמיטה מורחבת: יש בה מצוות שמיטת קרקעות כבכל שנה שביעית, ונוספות בה מצוות מיוחדות רק לשנת החמישים (ראו פירוט בערך שנת היובל).
5. מלבד המצוות הכתובות בתורה, ישנם גם מנהגים המיוחדים לשנת השמיטה. המקובלים, המכוונים ייחודים בתפילה ובברכות, אינם מכוונים בשנת השמיטה. הם נמנעים גם מלומר בשנת השמיטה את תיקון רחל שבתיקון חצות, ואומרים רק את תיקון לאה.
טעמי המצווה
למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:
ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך". המטרה, ברמה החברתית, היא לתמוך בחלוקה שוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, ואם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך ממד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.
לדעת שהארץ שייכת להקב"ה: טעם זה מבוסס על מה שנאמר במסכת סנהדרין, שתלמיד אחד שאל את רבי אבהו, למה ציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? ענה לו רבי אבהו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי.
מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד.
ביטול רעיון החוסר: הציווי בספר דברים מתייחס אך ורק לשמיטת כספים. יש בציווי זה ממד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש ועל יכולתו לכלכל את האדם בכל תנאי.
שיכיר העשיר בצער העני: רבי אברהם סבע כתב בספרו, צרור המור, שהטעם הוא שהעשיר יכיר את מכאובי העני, שכל ימיו, ולא רק בשמיטה, אין לו מה לאכול.
פנאי לעיסוק רוחני: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בספר דברים, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.
שמירת האדמה: על פי ספר שמות, ניתן לראות בציווי טעם אקולוגי. התורה כותבת שאת תנובת השמיטה שלא יאכלו העניים, תאכל חית השדה. בכך התורה דואגת לשיקום המערך האקולוגי מהשפעת שימוש האדם בטבע וכעין מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה". ישנם פרשנים המוסיפים גם את טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת.
מועד שנת השמיטה
על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.
שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים והאמוראים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.
בלוח השנה במגילות קומראן ובמצבות צוער ובשטרות ולוחות שנה מתקופת הגאונים ספרו את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל וכך נהוג כיום. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) ב-שבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. למשל, שנת ה'תשפ"ב = 5782 מתחלקת בשבע והיא שנת שמיטה. עובדה זאת היא תוצאה מזה שמניין השנים בלוח העברי מתחיל משנה לפני בריאת אדם הראשון וכך הוא מתלכד עם השמיטות שנהגו בזמן בית המקדש והמניין לחורבן הבית בכפולות של שבע.
.
קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות
ישנה מחלוקת בין חכמי ישראל לגבי תוקף מצוות השמיטה בימינו - האם היא מחייבת אותנו מהתורה או מדרבנן בלבד. לפירוט ראו שביעית בזמן הזה.
מצוות השמיטה, בהיותה "מצווה התלויה בארץ", כרוכה בישיבת העם היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד ביישוב החקלאי, לאורך ההיסטוריה היהודית מימי בית ראשון ועד ימינו.
בימי בית ראשון
שכר שומרי השמיטה מפורש בתורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת" (ספר ויקרא, פרק כה), ואילו העונש אל אי שמירת שביעית מפורש בהמשך "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ספר ויקרא פרק כו).
על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה:
פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה." כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.
בספר דברי-הימים בתנ"ך לאחר שמתאר את חרבן בית ראשון וגלות העם לבבל, מוסיף ומעיר: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (ספר דברי הימים ב לו, כא).
בימי בית שני
בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם שחי בארץ כל השנים עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שהארץ נשלטה כמעט תמיד על ידי שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון ועל אנטיוכוס השלישי. הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוספוס, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי שבו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול; המחזה משקף את הטוטליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום.
בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה, ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.
הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.
אחרי חורבן הבית
בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, עלתה ההקפדה על דיני השמיטה ונאסרו עניינים נוספים שהיו מותרים עד אז, כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגלגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. עד תקופה זו, מתאר רבי שמעון, היו אמנם אנשים שליקטו באיסור פירות שביעית ומכרו אותם, אך זו הייתה תופעה ספורדית; בעקבות המרד, "משרבו האנסים", תופעה זו התפשטה והיו סוחרי שביעית רבים (משנה סנהדרין פרק ג משנה ג). מתקופה זו קיימות משניות העוסקות במכירת כלי עבודה לאנשים שאינם מקפידים על דיני השמיטה.
רבי יהודה הנשיא הלך צעד אחד נוסף, כשבעים שנה מאוחר יותר: הוא התיר מקומות מסוימים כמו צמח ובית שאן וקבע כי הם לא נחשבים בגבולות הארץ, ולכן חובת שמיטת הקרקע לא קיימת בהם. יתרה מזאת, רבי קבע כי השמיטה בזמנו, כל עוד היובל איננו נוהג (ולכן, למעשה, גם בימינו) איננה מדאורייתא כי אם מדרבנן, ולכן ישנן פעולות שונות שניתן להתירן. בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל (בנו של רבי) את דין 'תוספת שביעית' (תוספתא שביעית, פרק א הלכה א). הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ ().
למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר עד ימינו בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.
במאות ה-16 וה-17
במאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.
בעת החדשה - פולמוס השמיטה
250px|טקסט=נוסח היתר המכירה הראשון בכתב יד|ממוזער|היתר המכירה הראשון שנכתב בשנת תרמ"ח לקראת שמיטת תרמ"ט.
שמיטת תרמ"ט
עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.
"היתר המכירה הראשון" ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב שמואל מוהליבר ורבנים נוספים והרב יצחק אלחנן ספקטור סמך את ידיו על ההיתר.
המניע להיתר המכירה היה החשש כי השבתת העבודה במשך שנה שלמה עלולה להביא כיליון חרוץ על המושבות החדשות שהיו בראשית צעדיהן, וכדי למנוע את התמוטטותן ולהציל את יישוב הארץ, פרסמו 'היתר מכירה'. לפי היתר זה, בכפוף למספר תנאים, ניתן למכור את אדמת ארץ ישראל לנוכרי, וכך מופקעים פירות הארץ מקדושתם ואפשר להמשיך בעבודת האדמה.
לעומתם היו רבנים, ובראשם רבני היישוב הישן בירושלים, אשר סברו כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע ולקצור ולנטוע בשנת השמיטה, ועודדו את מייסדי המושבות לקיים את המצווה תוך הבטחה להם שיראו ברכה בעמלם כמובטח בתורה. רבנים אלה הדגישו את חשיבות קיומה של מצוות השמיטה דווקא עתה, כשסוף סוף התחדשה ההתיישבות בארץ ישראל לאחר הגלות הממושכת, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי בשל ביטולה של המצווה גלינו מארצנו.
שאלת השמיטה הראשונה עוררה פולמוס גדול ברחבי העולם היהודי ובמרכזו עמדה המושבה מזכרת בתיה, שכן זו הייתה המושבה היחידה מבין המושבות שלא סמכה על היתר המכירה על אף שהרב מוהליבר (יוזם הקמתה של המושבה) היה בין חותמי ההיתר, אלא נהגה כפסק רבני ירושלים.
שמיטת תר"ע והבאות אחריה
250px|ממוזער|מכתב מאת הרב קוק, "קול קורא ליסוד קופה של שומרי שביעית בארץ ישראל", שנות ה-20כיום היתר המכירה מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.
עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף ביישום הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.
במדינת ישראל
לחקלאים בישראל ולצרכני מזון מן הצומח קיימות כיום כמה חלופות הלכתיות בשמירת שביעית וקדושתה. לחקלאי האפשרויות הם: השבתה גמורה של כל הגידולים, או המשך העבודה החקלאית מוגבלת ב"היתר מכירה", או במסגרת "אוצר בית דין". לצרכן מזון מן הצומח האפשרויות הם: תוצרת ישראלית שגדלה ושווקה בקדושת שביעית, או בהיתר מכירה, או באוצר בית דין, או בתוצרת שגדלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל (יבול חו"ל), או ביבול שגידלו לא יהודים (יבול נכרי). לכל אחת מהחלופות יש רבנים שהגדירו את כללי ומגבלות הגידול, השיווק, והצריכה. יש חלופות מועדפות בציבור הדתי לאומי, ויש חלופות מועדפות במגזרים שונים של הציבור החרדי.
בבחירת המתווה ההלכתי מבין החלופות אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את העקרונות שיש לשקול כדי להחליט באיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמירת שביעית ממלכתית במדינת ישראל. והם: א. כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין. ב. מהיבט ציבורי יש גם כן לשקול, כיצד תמשיך באופן סדיר אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.
שמאל|ממוזער|250px|סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"
כדי למנוע פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף, ההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפרי.
חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.
בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית, שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.
תמיכה בחקלאים שומרי שביעית
thumb|שלט המכריז כי ביישוב (טירת יהודה) שומרים שנת שמיטה (ה'תשפ"ב). השלט מציין גם את התמיכה של "קרן השביעית".
בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבו של המושב קוממיות – ר' בנימין מנדלזון – את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.
צריכת תוצרת חקלאית בשנת שמיטה
שמאל|ממוזער|250px|סימון ירקות בשנת שמיטה. הכרוב הלבן מסומן כמגיע מחוץ לארץ, הגזר מסומן ב"שישית" (כלומר נקטף לפני ראש השנה תשס"ח) ושאר הירקות מסומנים כתוצרת נוכרי, כלומר גודלו על ידי גויים בשדה של גוי.
בשנת השמיטה נהוג לסווג את התוצרת החקלאית לפי מקום, זמן ואופן הגידול:
יבול שישית - יבול שנזרע וגודל בשנה השישית, לפני שנת השמיטה.
קטיף עצמי בשדות שבעליהם הפקירו אותם כדין, או בשטחים פתוחים.
יבול חו"ל - יבול שנזרע וגודל מחוץ לישראל בשנה השביעית (ייבוא).
יבול מצע מנותק - ירקות שגדלו בשנה השביעית במערכת חקלאית מיוחדת המנותקת מהקרקע.
יבול הערבה הדרומית - ירקות שגדלו ביישובים יהודיים בדרום הערבה, שלפי חלק מהדעות אינם נחשבים חלק מארץ ישראל המקראית.
פירות אוצר בית דין - פירות שגדלו מעצמם בשנה השביעית על עצים של יהודי, ומשווקים על ידי בית-דין.
יבול היתר מכירה - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של יהודי שנמכרה לנכרי.
יבול נוכרי - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של לא יהודים - ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.
יבול שישית וקטיף עצמי נחשבים כשרים לכל הדעות, והם מקורות-המזון העיקריים שנזכרו בפירוש בתורה. גם יבול חו"ל כשר לכל הדעות, כיוון שמצוות שמיטת קרקעות נוהגת רק בארץ ישראל. אמנם, ישנם רבנים שאינם מעודדים אותו כיוון שהוא פוגע בעקיפין בפרנסתם של חקלאים ישראליים. מצע מנותק כשר לפי רוב הדעות, בתנאי שנעשה לפי ההלכה - מנותק מהאדמה ומהשמיים (בתוך חממה, ולדעת המחמירים בתוך בית). יבולי הערבה הדרומית מקובלים רק על חלק מהפוסקים; פוסקים אחרים סבורים שכל השטחים שנכבשו על ידי מדינת ישראל קדושים בקדושת שביעית ואסור לזרוע בהם. אוצר בית-דין מקובל על רוב הזרמים, אולם יש מערערים עליו וטוענים שהוא מביא למסחר בפירות ובעיות הלכתיות נוספות. בנוסף, פירות אוצר בית דין נחשבים לפירות שביעית ויש לנהוג קדושה בשאריות שלהם, ולכן ישנם צרכנים המעדיפים שלא לקנות אותם.
לגבי הבחירה בין היתר מכירה לבין יבול נכרי, ישנה מחלוקת עזה בין זרמים שונים ביהדות זמננו: החרדים האשכנזים פוסלים את היתר המכירה ומעודדים קניית יבול נכרי. לעומת זאת, הדתיים הלאומיים והספרדים מכשירים את היתר המכירה, ומעבר לזה, מעודדים הימנעות מקניית יבול נכרי על-מנת שלא לחזק את אחיזתם של נכרים באדמות ישראל.
בציבור החרדי
הציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית המגודלת על ידי יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת המגודלת בארץ ישראל על ידי ערבים (יבול נוכרי), תוצרת מיובאת (יבול חו"ל), תוצרת משטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל (יבול ערבה דרומית), ולעיתים גידולי מצע מנותק. חוגים שונים בחברה החרדית מעדיפים תוצרת ממקורות שונים, וגופי כשרות שונים חלוקים לגבי חלק מהמקורות. בפיקוח למניעת שיווק תוצרת יהודית כ"יבול נוכרי" נעזרים באמצעים טכנולוגים מתקדמים וביניהם רחפנים שמשדרים למשגיחים בחדרי הבקרה.
יבול שישית או יבול חו"ל נחשבים מהודרים ביותר, כיוון שאין בהם כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת המגודלת על ידי ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, מכיוון שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל וצריך לאסור את תוצרתם בשביעית. בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה-"סחורה". חלק מהחנויות אף מציינות את התוצרת מהערבה הדרומית לצורך אלו המחמירים לנהוג בה קדושת שביעית.
מכיוון שרבים ממפעלי המזון מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ולעיתים יש לחקלאים בעיות למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.
בציבור הדתי לאומי
250px|ממוזער|שלט מטעם הרבנות הראשית, המצהיר על קיום אוצר בית דין ואוסר על קטיפה חופשית של הפירות.
חלק מהציבור הדתי לאומי מעדיף לצרוך יבול מהיתר המכירה כיוון שהוא רואה בחיזוק החקלאות היהודית בארץ ישראל ערך חשוב, ובמיוחד הוא מתנגד לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים. חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מעדיף לקנות תוצרת המשווקת על ידי אוצר בית דין, בגלל הרצון למעט או להימנע מהשימוש בהיתר המכירה.
לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידיאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו ליהנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.
לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצע מנותק. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.
פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המתירים, כגון הערבה ודרום הנגב.
לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.
לימוד הלכות שמיטה
רבי יהודה הנשיא סידר במשנה את הלכות השמיטה במסכת שביעית שבסדר זרעים. אולם במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, משום שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. לכן בתקופת התלמוד שעסקו בעיקר בהלכות מעשיות, החכמים בבבל לא עסקו במצוות שאפשר לקיימן רק בארץ ישראל, ולכן לא נסדר תלמוד בבלי על סדר זרעים בכלל ומסכת שביעית בפרט. סוגיות הבבלי העוסקות בנושאי שמיטה פזורות במקומות שונים. מאידך, החכמים שהיו בארץ ישראל למדו ודנו במשניות סדר זרעים ובמסכת שביעית וסידרו את מסכת שביעית בתלמוד הירושלמי.
החל מתקופת הראשונים ועד ראשית תקופת העלייה הראשונה, בשל היעדר כמעט מוחלט של חקלאות יהודית בארץ ישראל נושא השמיטה כמעט ולא נידון בהלכה. מסיבה זו גם בספרות ההלכה הבסיסית, בטור ובשולחן ערוך, לא נכתבו הלכות שביעית (למעט התייחסות למצות שמיטת כספים). פסיקת ההלכה המאוחרת בדיני מצוות השמיטה, מתבססת בעיקר על משנה תורה להרמב"ם שקיבץ בחיבורו את כל הלכות התורה גם אלו שאינן נוהגות בחיי היומיום כמו מצוות הקורבנות, ובכללן "הלכות שמיטה ויובל".
עם השיבה לארץ ישראל התחדש לימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש, רב יואל טייטלבוים והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה. במדינת ישראל קמו מספר מכונים וכוללים העוסקים בהלכות התלויות בארץ וביניהם בהלכות שמיטה והנחלתם לעם, כגון מכון התורה והארץ וארץ חמדה גזית.
במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם במערכת החינוך. לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון ישיבת ברכת יוסף (אלון מורה) עתניאל, ירוחם ומחנים) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון, וזאת בשינוי מהנוהג הוותיק בישיבות שהלימוד המרכזי הוא סביב מסכת של התלמוד הבבלי. הספרים הנפוצים בציבור הציוני דתי אודות שמיטה הם ספר "שמיטה ויובל" בסדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד, והספר "שמיטה" של הרב יוסף צבי רימון, שהוא חלק מסדרת "הלכה ממקורה".
הקראים והשמיטה
החכם הקראי אהרון ניקומודיאו כתב בספרו שאין שמיטה בזמן הגלות . החכם כלב אפנדופולו בהשלמותיו לספר אדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי הוסיף על כך .
ספרים על השמיטה
בהלכה
רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
הראי"ה קוק, שבת הארץ.
חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ספר השמיטה.
מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
סוד הארץ, ספר + שתי חוברות עבודה לתלמיד נערך על ידי "מכון התורה והארץ" בהוצאת "דני ספרים"
קטיף שביעית, מכון התורה והארץ (תשס"ז)
הרב אברהם חיים עדס, ושבתה הארץ: דיני שביעית הלכה למעשה.
הרב שמואל זעפרני, תלמי השדה.
הרב יוסף צבי רימון, שמיטה - הלכה ממקורה.
הרב מרדכי אליהו, מאמר מרדכי - ושבתה הארץ.
הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - שביעית ויובל.
הרב בן-ציון אבא-שאול, אור לציון - שביעית.
הרב עובדיה יוסף חזון עובדיה - פרוזבול.
הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף - מצוות התלויות בארץ כרך א', השביעית והלכותיה.
הרב משה הררי, מקראי קודש - קדושת השביעית, אלול תשפ"א.
באגדה
הרב שלמה לוונשטיין, ומתוק האור - שמיטה, תשפ"א.
ראו גם
ביבליוגרפיה של ספרות על שנת השמיטה
מסכת שביעית
שנת היובל
פירות ארץ ישראל
שמיטה ישראלית
לקריאה נוספת
הרב ישראל דנדרוביץ, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כג, תמוז תשס"ח, עמודים: סא-פ
הרב ד"ר בועז הוטרר, ובשנה השביעית: שנת השמיטה בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל, כרך ראשון – מזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי שנת תרמ"ט, מכון הר ברכה, תשע"ח; כרך שני – שנות השמיטה תרנ"ו-תרס"ג, מכון הר ברכה תשפ"א.
אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה - פרשת הגבורה של מייסדי מזכרת בתיה בשנת השמיטה תרמ"ט (1889), מזכרת בתיה תשנ"ד.
אחיעזר ארקין, שמיטת תרמ"ט : הארות לפולמוס השמיטה, "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד, מזכרת בתיה תשפ"ב.
פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "שמיטת קרקעות", 27. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
מאמרים
השמיטה איננה מצווה חברתית, הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו
דוד גליקסברג האם נשמטה נשמתה של שמיטת קרקעות?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
אריאל פיקאר, השמיטה כמדבקה - האם אפשר ליישם את השמיטה בחברה המודרנית?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז, באתר נאמני תורה ועבודה
אריאל פיקאר, שמיטה במאה ה-21 לא רק חקלאות גם צרכנות, אתר מכון הרטמן, 12.8.2021
שמיטה בזמן הזה, באתר אגודת שמיטה
שי ואלטר, חשבון השמיטה והיובל
שי ואלטר, חשבונות מועד שנת השמיטה, המעין 239 (תשרי ה'תשפ"ב)
שי ואלטר, שמיטה אימתי?, קולמוס (מוסף עיתון 'משפחה'), סוכות תשפ"ב
תוכנית לימודי שמיטה, באתר מכון ארץ חמדה
אתרי אינטרנט
פורטל שמיטה, באתר כושרות
אתר שמיטה, באתר מכון התורה והארץ
השמיטה, באתר דעת
מדור שמיטה בנוסח תימן, פורטל קהילות תימן
תערוכה וירטואלית פולמוס השמיטה: כרוזים ומסמכים היסטוריים, באתר הספרייה הלאומית
קרן השביעית, למען חקלאים שומרי שמיטה
פורטל השמיטה, באתר יד מאיר
פולמוס השמיטה במזכרת בתיה באתר ציוני דרך, מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה
הלכות
מדריך שמיטה לחקלאים לשנת השמיטה ה'תשע"ה, רבנות הראשית לישראל
שיעורים ומערכים לשמיטה, באתר מכון התורה והארץ
הרב זכריה זרמתי, חוברת הנחיות לשנת השמיטה, באתר תורת אמ"ת
שיעורי הלכות שמיטה, באתר הידברות
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות שבין אדם לחברו
קטגוריה:ארץ ישראל: חקלאות
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:פרשת בהר
קטגוריה:חקלאות בת קיימא | 2024-03-11T19:39:42 |
גותים | הגותים (גותית: 𐌲𐌿𐍄𐌸𐌹𐌿𐌳𐌰, גּוּטְתִיּוּדָה, לטינית: Gothi, גּוֹטִי) היו שבטים גרמאנים אשר פלשו לתחומי האימפריה הרומית במהלך המאות הראשונות לספירה. מקור הגותים הוא באזור הדרומי של שוודיה הנקרא סקאנדצה (scandza), אך התרבות הגותית התהוותה בצפון מזרח אירופה היבשתית ולא בסקנדינביה.
הגותים מוזכרים לראשונה כשבטים החיים בפולין במאה הראשונה לספירה. משם נדדו הגותים במאה השנייה לספירה לאזור סקיתיה (Scythia), אזור מצפון לים השחור (באוקראינה של היום), ובמאה השלישית חלקם התיישבו ליד גבולות האימפריה הרומית.
בשנת 269 נלחם קלאודיוס השני גותיקוס בגותים, ובקרב שנערך ליד העיר נאיסוס שבמואסיה העילית הובסו הגותים ונסוגו. הניצחון המוחלט העניק לקלאודיוס את התואר 'גותיקוס מקסימוס'. בעקבות המלחמה הוקמה פדרציה חזקה של הגותים, אולם זו הוכנעה במאה הרביעית על ידי ההונים.
במהלך המאה ה-4 לספירה התפצלו לשני שבטים, אלו שיישבו את האזורים בצפון הים השחור נקראו אוסטרוגותים (גותים מזרחיים), ואלו שיישבו את אזור דאקיה שהיה חלק מהאימפריה הרומית (נמצא ברומניה ובהונגריה של היום) נקראו ויזיגותים (גותים מערביים, מתקדמים).
באמצע המאה ה-4 הומרו הגותים לנצרות על ידי הבישוף אולפילס שהמציא את האלפבית הגותי שהתבסס על האלפבית היווני על מנת לספק לגותים שפה כתובה כדי שיוכלו לקרוא את תרגומו לתנ"ך. הגותים קיבלו על עצמם את הנצרות האריאנית.
ספר התנ"ך של אולפילס הוא השריד היחיד שנותר מהשפה הגותית.
הוויזיגותים
בשנת 376 הותקפו הוויזיגותים, כמו שבטים אחרים, על ידי השבטים ההונים שבאו מהמזרח. בהתקפות אלו נהרגו שני מלכים גותים.
כתוצאה מלחץ זה, חצו הוויזיגותים את נהר הדנובה שהיווה גבול טבעי עם האימפריה הרומית וחיפשו מקלט בפרובינציה הרומית של פאנוניה. הרומאים דרשו שתמורת המקלט שנתנו לוויזיגותים הם ישרתו בצבא הרומאי וישלמו מיסים לרומא. דרישות אלו גרמו להתקוממות הוויזיגותים. הוויזיגותים היו עם מתורבת שעסק בעיקר בחקלאות בדַקְיָה (אזור ברומניה של היום), אך בלחץ ההונים נמלטו לשטחי האימפריה הרומית שבבלקן (376), הביסו את צבאו של הקיסר ואלנס והמיתו אותו עצמו בקרב אדריאנופול (378). כתגובה פתח הקיסר הרומאי תאודוסיוס בעימות עם הוויזיגותים, שהסתיים בשנת 382 עם חתימת הסכם שלום עימם. בעקבות ההסכם הוקצו להם שטחים להתיישבות עממית בבלקן, וכך הפכו לאומה הברברית העצמאית הראשונה בתחומי האימפריה הרומית. בתקופה זו המירו את דתם לנצרות אריאנית קתולית, בהנהגת ההגמון הראשון שלהם, אולפילס.
בשנת 394 חברו הוויזיגותים לרומאים במלחמה כנגד ההונים, אך לאחר מותו של תאודוסיוס בשנת 395, הוכרז אלאריק, מצביא ויזיגותי, כמנהיגם. אלאריק ניתק את הברית עם האימפריה הרומית ותבע תשלום של 4000 ליבראות זהב בתמורה לשירותיו עבור האימפריה. משלא נענה לתביעה זו, החליט אלאריק בשנת 401 לפלוש לאיטליה תוך שיתוף פעולה עם שבטי הפרנקים והוונדלים ולאחר עשור של מאבקים חוזרים ונשנים, בזז אלאריק בשנת 410 את העיר רומא.
לאחר מותו של אלאריק, תחת מנהיגותו של אתאולף, נטשו הוויזיגותים בשנת 412 את איטליה, רצו להגיע לצפון אפריקה אבל לא הצליחו. פלביוס אאטיוס הביס אותם בגאליה והם השתקעו באקיטן. משם נדחקו לצפון ספרד וחזרו חלקית לדרום צרפת של היום, הם הקימו ממלכה בשטחים אלו (הממלכה הוויזיגותית) וכוננו את שושלת "המלכים ארוכי השיער" שחילקו את השליטה במערב אירופה עם הפרנקים. לשיא כוחם הגיעו הוויזיגותים תחת מנהיגותו של אוריק (466–484), שהשלים את כיבוש ספרד.
ב-507 נדחקו הוויזיגותים מאקיטן על ידי הפרנקים ונשארו בספרד בלבד, אך לאחר כמה שנים יצאו למסע כיבושים נרחב שכלל את כל מערב אירופה. הוויזיגותים השתלחו בפראות בכל עמי האזור והטמיעו את תרבותם בכפייה. כמו כן, הם פיתחו שיטות מתקדמות וייחודיות בתחום החקלאות.
במהלך המאה השמינית התפתח מאבק על כס השלטון. במהלך המאבק ביקשו יריביו של רודריק, המלך הוויזיגותי האחרון, את עזרת המוסלמים. כתוצאה מכך פלשו המורים המוסלמים מצפון אפריקה בשנים 710–711 לספרד, בהנהגת טאריק איבן זיאד וכך הגיע הקץ לשלטון הגותים.
האוסטרוגותים
לאחר הפיצול מהוויזיגותים במאה הרביעית הקים ארמנאריך, מלך האוסטרוגותים, ממלכה גדולה לחופי הים השחור, אך בדומה לוויזיגותים גם האוסטרוגותים גורשו מאדמתם על ידי ההונים בשנת 370. לאחר מכן הם צורפו לצבא המנצחים ההונים והחלו בחיי נדודים והתפרנסות מביזה ומשוד. האוסטרוגותים לא זכו לעצמאות עד שנת 453 עם מותו של אטילה. בתקופה זו שקעה האימפריה הרומית המערבית לאחר כיבוש רומא על ידי המלך הוויזיגותי, ונבזזה על ידי שבטים שונים.
האוסטרוגותים היגרו לתוך חצי האי האיטלקי ברצונם לקבל את תרבות הרומאים ולהיות שווים להם. אך היותם נוצרים אריאנים עוררה עימות עם הכנסייה הקתולית בהנהגת האפיפיור.
סופה הרשמי של רומא היה בשנת 476, כאשר אודואקר הנהיג מספר שבטים גרמאנים קטנים שהיו בשירות צבא רומא ומרדו, הוכרז על ידם כמלכם. הדבר לא שינה באופן ממשי את מצב רומא שכבר הייתה נתונה תחת שוד וביזה זה זמן רב. לקיסר הביזנטי לא נותר אלא להכיר בשלטונו של אודואקר על איטליה, אך לא לאורך זמן. בשנת 488 לספירה מינה הקיסר הביזנטי זנון קיסר את האוסטרוגותים לגרש את אודואקר מאדמת רומא.
המנהיג האוסטרוגותי החשוב ביותר היה תאודוריק הגדול שמשל בשנים 493–526. צבא תאודוריק התעמת עם צבא אודואקר בקרב ולאחר כמה הפסדים, בשנת 493, ביקש אודואקר לחלוק את השליטה באיטליה עם תאודוריק. במהלך שיחות השלום יחד עם בניו וראשי ממשלו הרג אותו תאודוריק ולאחר מכן מינה עצמו שליט יחיד באיטליה.
תחת שלטון תאודוריק המשיכו החוק הרומאי ושיטת המיסוי הרומאית לתפקד; הייתה זו תקופת שלום ושגשוג. לאחר מותו של תאודוריק החזיקה מעמד הממלכה האוסטרוגותית עד אמצע המאה השישית. ב-538 הדף הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון את האוסטרוגותים מרומא. תוך 20 שנה, במאבקים מרים עם האימפריה הביזנטית ששמרה על כוחה, נחלו האוסטרוגותים הפסדים כבדים וחוסלו כליל כעם. האוסטרוגותים הגיעו לסף הכחדה בסביבות שנת 556 לספירה.
התואר "גותי"
בקרב עמי אירופה, הגותים נתפסו כברברים פגנים שהביאו לסופה של האימפריה הרומית התרבותית והמאורגנת. כאשר אנשי הרנסאנס רצו לתאר את אמנות ואדריכלות ימי הביניים הם קראו לה בשם הגנאי "גותית", שכן היא "מייצגת את נפשו המסוכסכת של הברברי" (ג'ורג'ו וזארי). כך קיבלו את שמן האמנות הגותית והאדריכלות הגותית, שאין להן כל קשר לשבטים הגותים.
הגותים באסיה הקטנה
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת האימפריה הביזנטית לתמטות, ומיקום תמטת בוקלריה בה
על פי יורדנס ישבו גותים מצפון להרי הפונטוס. במאה ה-8, כאשר האימפריה הביזנטית חולקה לתמטות, נקראה אחת התמטות "בוקלאריה" (Bucellarian) על שם הגותים ששכנו בה שהיו מוכרים כבוצ'לרים (Bucellarius), שהם חיילים מהעילית. אחרי קרב מנזיקרט לא שומעים יותר על גותים באסיה הקטנה. על פי מייקל קוליקאוסקי הם נטמעו באוכלוסייה המקומית.
לקריאה נוספת
.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שבטים גרמאניים | 2024-09-07T13:56:43 |
טוטליטריזם | ממוזער|מנהיגים טוטליטריים ידועים (משמאל לימין) יוסיף סטלין, אדולף היטלר, מאו דזה-דונג, בניטו מוסוליני וקים איל-סונג.
משטר טוטליטרי או משטר לוֹפְתָנִי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה. את הלופתנות (או הטוטליטריזם) ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.
המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות האידאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית (כמו בסין, בקוריאה הצפונית ובעבר בברית המועצות ובמדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטן של משטר הטליבאן. לעיתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.
הדבר שונה ממשטר עריצות בו שליט יחיד עולה מתוך מצב של כאוס או חוסר יציבות ולא מתוך אידאולוגיה ברורה ואוטופיסטית כשהוא מבסס את שלטונו בעזרת טרור מדינתי, פחד ויצירת תלות נפשית.
מאפיינים
אידאולוגיה חובקת כל
המאפיין המרכזי של משטר טוטליטרי, ואשר מבחין בינו לבין סוגים אחרים של דיקטטורה, הוא המקום המרכזי שמקבלת אידאולוגיה חובקת כל באשר לאיך צריכה החברה האנושית להתנהל ומהן הדרכים להגיע למטרה הזאת. בכל המשטרים הטוטליטריים, האידאולוגיה מחייבת את צייתנותם המוחלטת של האזרחים, כולל הקרבת חייהם למען המטרה. כל האידאולוגיות הללו הן אנטי-ליברליות מובהקות, מאחר שהן מקריבות את חירות הפרט בעבור מה שנתפס בעיניהם כטובת הכלל. האידאולוגיות הללו מבוססות על ההנחה שהחברה איננה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי פלורליזם וחילוקי דעות. כל גילוי של חילוקי דעות נתפס כמחליש את המערכת ולכן יש לטפל בו בחומרה. דוגמאות מרכזיות לאידאולוגיות המשמשות משטרים טוטליטריים הן הפאשיזם והנאציזם.
מפלגה אחת, מנהיג אחד
ממוזער|200px|בניטו מוסוליני יחד עם אדולף היטלר. מנהיגים אופייניים של משטרים טוטליטריים שחברו יחד
משטרים טוטליטריים מאופיינים בקיומה של מפלגה אחת בלבד שעלתה לשלטון בדרך של הפיכה אלימה, במהלכה הושמדה באלימות כל צורה אפשרית של אופוזיציה. בתחילת דרכה, המפלגה פתוחה לכולם, אך ככל שהיא מתבססת יותר, כך קשה יותר להיכנס אליה. חברי המפלגה הופכים את עצמם לאליטה והם מגנים על מעמדם בין היתר, על ידי חסימת חברים חדשים מלהצטרף, או "טיהורים" חוזרים ונשנים המופנים כלפי חברים ותיקים המהווים איום. בהדרגה, הופכת המפלגה הטוטליטרית ליותר ויותר ריכוזית וחדגונית במסריה, עד שהיא מרוכזת כולה סביב מנהיג אחד כל-יכול, אשר סביב מוצא פיו יקום וייפול דבר. יתר חברי המפלגה שואבים את עוצמתם מהמנהיג.
בין המנהיג לחברי המפלגה הבכירים נוצר יחס מעין פיאודלי: המנהיג מקצה לאנשי שלומו "חלקות" שהם מוסדות ממשלתיים או תאגידים שהולאמו או שבבעלות המדינה. בתמורה הם מעניקים לו נאמנות בלתי מסויגת. חבר מפלגה שזכה ב"חלקה" כזאת, מנהל אותה באופן בלעדי, והופך למנהיגה העליון של "חלקתו" בדיוק כשם שראש המפלגה הוא מנהיגה העליון של כל המדינה.
כלפי המנהיג מתפתח באמצעות מנגנוני התעמולה פולחן אישיות. הוא הופך לאל עלי אדמות, הוא מוצג כגואל של עמו וכאדם שעתיד לשחרר את האנושות כולה לעתיד אוטופי של חירות מוחלטת.
מונופול על אמצעי התקשורת ותעמולה
תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטליטריים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר. כיוון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח.
עם צמיחתן של המדינות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד – יוזף גבלס.
בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסיף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם טרדות הציבור כולו.
מונופול על האלימות
במונח מונופול על אלימות (או מונופול על כוח) הכוונה לבלעדיות על אלימות שלטונית.
מבחינה זו רב המשותף בין משטרים טוטליטריים לשיטות משטר אחרות המקובלות כיום, וברוב החברות המודרניות יש התנגדות לשימוש באלימות של יחידים.
עד סוף ימי הביניים היו גורמים אלימים רבים בחברה, לא רק מלכים החזיקו בכוחות צבא, אלא גם אצילים, ערים, כנסיות, מנזרים, גילדות, משפחות חזקות ועוד. כמעט כל מאבק פוליטי מרמת ממלכה, דרך עיר, מנזר, כפר ועד משפחה מורחבת היה מלווה באלימות פיזית.
במהלך השנים התקבלה המחשבה שכוחות צבאיים, משטרתיים או כאלו שיכולים להפעיל אלימות פוליטית, חייבים להשתייך לשלטון המרכזי. משטרים טוטליטריים מעבירים את כל הגופים שיכולים להפעיל אלימות תחת שליטה מרכזית אחת.
שימוש בטרור
משטר טוטליטרי תמיד מאופיין במידה רבה של טרור מדינתי נגד אזרחים. בקרב האזרחים, ישנן שתי קבוצות שהן המטרה של הטרור: הקבוצה הראשונה כוללת בני אדם לא רצויים בשל תכונותיהם, כמו מעמד חברתי או פוליטי (בורגנים בברית המועצות, "ריאקציונרים" בסין) או בשל מוצאם האתני או כל תכונה פיזית אחרת (יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ובעלי מומים בגרמניה הנאצית). הקבוצה השנייה כוללת בני אדם שנחשדים כמתנגדים למשטר.
הטרור המדינתי נגד מתנגדי משטר מופעל בידי כוחות של המשטרה אשר משתמשים ברשת ענפה מאוד של מודיעין על מנת לאתר מתנגדים פוטנציאליים. כל אדם שחושדים בו כמתנגד למשטר, דינו פעמים רבות מוות, כליאה או "חינוך מחדש". עשרות מיליוני בני אדם מצאו את מותם בידי הטרור הטוטליטרי. בגרמניה הנאצית נרצחו כ-12 מיליון איש בדרכים אלה, מחציתם יהודים; ברוסיה הסטליניסטית מספר הקורבנות הגיע לכ-20 מיליון איש; בסין של מאו מספר הקורבנות האמיר לכ-50 מיליון בני אדם.
כלכלה ריכוזית
משטרים טוטליטריים מאופיינים בכלכלה ריכוזית. בכך הם שוללים מן האזרח הפשוט את החופש הכלכלי והחופש התעסוקתי, היות שלאזרח אין המשאבים המתאימים והיציבות הכלכלית המתאימה כדי להתנגד. השלטון למעשה מחזיק בכל הכוח הכלכלי, ובוחר לעשות בו כרצונו. במשטר טוטליטרי, לשלטון ישנה ריבונות על כל שטח הנמצא תחת שליטתו כשבידו האפשרות להלאים קרקעות כרצונו (דבר שהיה נהוג בברית המועצות). בחלק מהמשטרים (ברית המועצות, צפון-קוריאה, הרפובליקה העממית של סין) לאדם אין אפשרות להתמקצע על פי רצונותיו ויכולותיו והוא נשלח לעבוד במקצועות על פי צורכו של השלטון, כך עשויים למצוא את עצמם אנשים חסרי כישורים במקצועות הדורשים כישורים אלו, דבר המביא לחוסר תועלת כלכלית.
בברית המועצות היה נהוג לשנות תכנים היסטוריים, קטעי עיתונות ומאמרים בהתאם לאידאולוגיה של המפלגה ברגע נתון. כך למשל, דווחו דיווחים שקריים בעיתונות לגבי עליית המשק, כשלמעשה המשק קרס, דבר הגורם למעין "שטיפת מוח" כלכלית היות שהאזרח אינו זוכה להנות מפרי עבודתו, אך נאמר לו שהוא מקריב את זמנו, מאמצו ובריאותו למען האומה, כשבפועל הוא לא הרוויח דבר.
משטרים טוטליטריים בדומה למשטרים קומוניסטים מאופיינים בכלכלה ריכוזית ומתוכננת, עמדות המשק מסופחות למשטר הטוטליטרי שבדרך כלל נמצאים בבעלותו.
גורלם של משטרים טוטליטריים
שמאל|ממוזער|200px|מוזיאון להנצחתו של מאו דזה-דונג בסין. פולחן האישיות של המנהיג יכול להימשך גם אחרי מותו.
בשל אופיים הקיצוני והישענותם על קונפליקט מתמיד הן עם מדינות אחרות והן עם גורמים בתוך מדינתם שלהם, משטרים טוטליטריים לא נוטים להאריך ימים, או שהם נוטים להתמתן ולהתפשר עם המציאות. המשטרים הפשיסטים באיטליה ובגרמניה, נגדעו שנים לא רבות לאחר שהוקמו, בשל תבוסתן של מדינות אלה במלחמת העולם השנייה. באשר למשטרים הסטליניסטיים, בברית המועצות חלה מגמה של התמתנות מיד עם מותו של סטלין. יורשו של סטלין, ניקיטה חרושצ'וב, פתח מיד בתהליך של דה-סטליניזציה, בו מיתן את הטרור, את פולחן האישיות של סטלין, ונקט גישה פרגמטית יותר כלפי מדינות המערב. תהליך זה נמשך עד לפירוקה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. גם בסין חל תהליך מעניין של התמתנות לאחר מותו של המנהיג מאו דזה-דונג. כישלונותיו של מאו לפתח את הכלכלה הסינית ולשפר את תרבותה (ראה הקפיצה הגדולה קדימה), הולידו בקרב האוכלוסייה הסינית יותר ויותר ניכור מהתעמולה הכביכול-סוציאליסטית של המשטר בסין. יורשו של מאו, דנג שיאופינג, ייצג אגף במשטר שהחליט לנוע לעבר אימוץ של השיטה הקפיטליסטית, החל ברפורמות של ליברליזציה ופתיחות הדרגתית כלפי המערב – מגמה שנמשכת בסין עד היום. אליבא דסין, שם התפתח משטר דואלי: חלק ניכר מהמשק הוא קפיטליסטי, אך המשטר הפוליטי תחת המפלגה הקומוניסטית הסינית נותר בעל מאפיינים וסממנים סטליניסטיים וטוטליטריים.
מחלוקת בתזה הטוטליטרית
המחלוקת בין חוקרי הטוטליטריזם נסובה בעיקר על שתי סוגיות: האם הטוטליטריזם הוא תופעה חדשה בהיסטוריה והאם ניתן בכלל לאגד משטרים שונים תחת אצטלת הטוטליטריזם.
באשר לסוגיה הראשונה, פרידריך ובז'יז'ינסקי טענו שהטוטליטריזם הוא חידוש היסטורי. לטענתם, המשטרים הטוטליטריים הראשונים היו במאה ה-20: ברית המועצות, גרמניה הנאצית, סין המאואיסטית, איטליה הפשיסטית ועוד. חוקרים אלה טוענים שהטוטליטריזם לא יכול להיות אפשרי בלא אמצעים טכנולוגיים לפיקוח על ההמון ולהשמדה המונית. מתנגדיהם של פרידריך ובז'ז'ינסקי טוענים לעומתם, שגם משטרים כמו ספרד בתקופת האינקוויזיציה וצרפת בתקופת רובספייר היו בעלי מאפיינים טוטליטריים מובהקים, והמוגבלות הטכנולוגית בתקופה זו לא די בה כדי להדירם מהגדרה זו.
באשר לסוגיה השנייה, פרידריך ובז'יז'ינסקי לא ראו הבדל של ממש בין המשטרים הטוטליטריים השונים. כולם צייתו לאותם כללים של טרור, תעמולה ואידיאליזציה של מנהיג. ההבדל היחיד היה באידאולוגיות השונות, אך משטרים טוטליטריים היו ידועים בהבדלים בין דיבורים למעשים: כך למשל, בעוד שהנאצים אימצו לפעמים דוקטרינות "קפיטליסטיות", המפלגה הנאצית לא היססה להתערב בכלכלה המדינית. כמו כן, משטרו של סטלין הטיל עול כבד על מעמד הפועלים ועל האיכרים, למרות האידאולוגיה הכביכול-סוציאליסטית המוצהרת ששאפה להביא לשחרורם של מעמדות אלו. האידאולוגיה של המשטר הסטליניסטי בברית המועצות, למעשה, התרוקנה מתוכנה עם הזמן ומעולם לא מומשה בצורתה המקורית. לפי פרידריך ובז'יז'ינסקי, אין די בהבדלים אידאולוגיים כדי למחוק את המשותף הרב בין משטרים טוטליטריים שונים.
גישה זו ספגה ביקורת מצד חוקרים שהתנגדו להשוואה בין הפאשיזם והנאציזם לבין הסטליניזם. חוקרים אלה טענו שהדבר ממעיט בערכה של האכזריות הנאצית כתופעה אנושית חד פעמית.
בתרבות הפופולרית
ספרי מדע בדיוני רבים כוללים תיאור דיסטופי של משטרים טוטליטריים:
1984 - מאת ג'ורג' אורוול (שביקר את הטוטליטריות גם בספרו המוקדם יותר "חוות החיות")
עולם חדש מופלא - מאת אלדוס האקסלי
משחקי הרעב - מאת סוזן קולינס
לקריאות נוספות
חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, תרגום: עדית זרטל, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, דביר, 1956
קישורים חיצוניים
רפאל ואגו, המשטרים הטוטאליטריים באירופה במאה ה-20, הרצאה מצולמת, "תולדות, אתר ההיסטוריה"
הערות שוליים
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:שיטות ממשל | 2024-09-23T16:53:59 |
גאוס (יחידת מידה) | גאוס היא יחידת מידה של יחידות cgs למדידת שדה מגנטי. סימולה הוא G. הקשר בין גאוס לטסלה (T) הוא , זאת אומרת שגאוס היא רבבית טסלה.
היחידה קרויה על שמו של המתמטיקאי הגרמני קרל פרידריך גאוס.
ערכים אופייניים
עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ הוא 0.5 גאוס
מגנט ברזל קטן - כ-100 גאוס
מגנט נאודימיום-ברזל-בורון (NIB) - כ-2000 גאוס
אלקטרומגנט גדול - 15,000 גאוס
עוצמת השדה המגנטי במכשיר MRI - כ־20,000 גאוס
עוצמת השדה המגנטי בקרבת כוכב נייטרונים/מגנטר - 1012 גאוס
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
קטגוריה:מגנטיות
קטגוריה:קרל פרידריך גאוס | 2024-07-13T19:05:41 |
הלבנת הון | הלבנת הון היא ביצוע פעולה ברכוש שמקורו בפשיעה - בעבירות מקור (כגון סחר בסמים, סחיטה, ניהול וארגון הימורים בלתי חוקיים, שוחד, סחר בנשק, סחר בבני אדם וכדומה), וזאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, או את מיקומו, להטמיע ברכוש לגיטימי ולהכינו לשימוש חוזר. בדרך זו ניתן להפוך "הון שחור", שהוא כסף שמקורו בעבירות חמורות, לכסף לגיטימי. בהתאם לחוק איסור הלבנת הון והצווים מכוחו, הלבנת הון היא עבירה פלילית.
כיום מוסדר תחום איסור הלבנת הון בצורה גלובלית, תוך שיתוף פעולה קפדני בין הרשויות בכל העולם, ועל רקע הדרישות שקבע הארגון הבינלאומי FATF - Financial Action Task Force שבו שותפה גם מדינת ישראל.
הלבנת הון עלולה לפגוע ביציבות של כלכלת מדינות רבות, יציבות המשטר, סיכונים לסקטור הפיננסי, פגיעה בשוק החופשי, וכן עלולה לגרום ללחץ בינלאומי על העסקים במדינה, ופגיעה במוניטין של המדינה.
המאבק בהלבנת הון מהווה אמצעי להקטנת המוטיבציה של העבריין לבצע עבירות ומאפשר פעולה נגד ראשי הפשיעה החמורה.
נהוג לזהות בהלבנת הון שלושה שלבים:
שלב ההשמה Placement - השלב בו מוחדר הכסף אל תוך המערכת הפיננסית.
שלב הריבוד Layering - השלב בו נעשות פעולות לטשטוש מקורו של הכסף.
שלב ההטמעה Integration - השלב בו נמשך הכסף בצורתו החדשה, ה"מולבנת", על מנת לשמש את העבריין לניהול אורח חיים נורמטיבי.
תחומי הפשיעה העיקריים הם לצורכי ארגוני פשיעה, שוחד ושחיתות, זיוף ומרמה, מימון טרור, הימורים, סחר בסמים, ואלימות.
דפוסי הלבנת הון העיקריים הם שימוש במזומן, העברות בינלאומיות, שימוש בנותני שירותי מטבע (צ'יינג'ים), ושימוש בחברות קש. כמו כן, שימוש בנדל"ן, הלוואות, ובעמותות וגמ"חים.
מהותה של הלבנת הון
הביטוי "הלבנת הון" התפתח כנראה בתקופת האיסור על מכירת משקאות חריפים בארצות הברית (1919–1933). בעקבות הסחר הלא חוקי הרב שהתנהל באותה תקופה, פותחו שיטות רבות במטרה להסוות את כספי הרווחים מהסחר האסור במשקאות החריפים. שיטה אחת הייתה הימורים חוקיים במכונות מזל וייחוס ההון לזכייה בהימורים. עוד עסק שנוצל למטרה זו היה מכבסות, ומשם מקור הביטוי באנגלית Money Laundering - "כיבוס כסף".
בנקים מסחריים, כגופים המשמשים מטבעם להעברת כספים בהיקף נרחב, חשופים לשיתוף פעולה עם הלבנת הון בידיעה ובאי-ידיעה. בניסיון להילחם בהלבנת הון, נקבע בארצות הברית שעסקה או הפקדה של מזומנים בסכום הגבוה מ-10,000 דולר חייבת להיות מדווחת ל"רשת אכיפת הפשעים הכלכליים" (FinCEN), כמו גם כל פעולה פיננסית חשודה אחרת. כתוצאה מהפיקוח הנוקשה על הפקדת מזומנים בסכום גבוה, נגרם קושי מסוים בפעולתם של עסקים כשרים, היות שמתעורר חשד ונדרשות אסמכתאות בעת הפקדת מזומן בסכומים גבוהים, וביצוע העברות בנקאיות.
ממוזער|אילוסטרציה: שלבי הלבנת ההון
הלבנת הון היא ביצוע פעולה ברכוש שמקורו בפשיעה, במטרה להטמיע אותו בתוך רכוש חוקי, לרבות באמצעות שימוש במערכת הפיננסית. זאת, כדי שלא ניתן יהיה לזהות את מקור הרכוש, מיקומו וזהות בעלי הזכויות בו. רכוש שמקורו בפשיעה הוא רכוש שמקורו בעבירות המכונות "עבירות מקור", כגון: סחר בסמים, עבירות מס חמורות, סחיטה, רצח, ניהול וארגון הימורים בלתי חוקיים, מעילות וגניבות, שוחד, סחר בלתי חוקי בנשק וסחר בבני אדם. בספרות מקובל לראות בהלבנת הון תהליך תלת-שלבי הכולל את השלבים הבאים:
שלב ההשמה - החדרת כסף שמקורו בפשיעה לתוך המערכת הפיננסית.
שלב הריבוד - ביצוע פעולות לטשטוש מקור הכסף, לרבות שימוש בטכניקות ניתוק קשר והסוואה.
שלב ההטמעה - משיכת הכסף בצורתו החדשה, "המולבנת", כדי לשמש את העבריין לניהול אורח חייו, המגיע לעיתים כדי תפיסת עמדות מפתח והשפעה במשק, כאשר העבריין מציג מקור לגיטימי לכאורה, לכספים.
אין הכרח שבהליך הלבנת הון יבוצעו כל השלבים. למשל, כספים מעבירות המקור יכולים להתקבל בתוך המערכת הפיננסית כך שאין צורך לבצע את שלב ההשמה. כמו כן, בשלבי ההלבנה יכולים להיות מעורבים גורמים נוספים לעבריין עצמו (Self-Launderer), כגון גורמים בעלי ידע מקצועי או היכרות רבה עם עולם הפיננסים ומשטר איסור הלבנת הון, אשר מסייעים לעבריין באופן מודע להלבין את כספיו - בשפה המקצועית גורמים אלו נקראים מלביני הון מקצועיים (Professional Money-Launderer).
דרכים להלבנת הון
שיטות הלבנת הון הן רבות ומגוונות, והולכות ונעשות מתוחכמות יותר. המשותף לרובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות, לשם החדרת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת מקור הכספים וזהות בעלי הזכויות בהם.
שיטה נפוצה להלבנת הון היא העברת הכסף לגורם ביניים, שמטפל כדרך שגרה בכמות גדולה של כסף מזומן (לדוגמה חנות מכולת). גורם הביניים יפקיד כסף זה לחשבונו ביחד עם סכום שמקורו בעסקים חוקיים, ויעביר את הסכום שמקורו מפוקפק לבעליו באמצעות המחאה או העברה בנקאית, בניכוי עמלה מסוימת. כך מופקד הכסף שמקורו מפוקפק באופן המסווה את מקורו ואת הנהנה ממנו, כך שמתעורר פחות חשד.
שיטה אחרת כוללת הקמתו של עסק (חברת קש), כזה שזרימת הכסף אליו לא יכולה להיות מפוקחת, והטמעת הכסף הבלתי לגיטימי בתוך מנגנון לגיטימי - הוא העסק - ותשלום מיסים בגין הרווחים שנוצרו.
הצגת הכסף השחור ככסף שהושג מרווחי הימורים היא דרך נוספת להציג סכומי כסף גדולים כאילו הושגו בדרך כשרה.
בעקבות מחקר שהתפרסם ב-2013 באו"ם על פשיעה ושימוש בסמים, נמצאה שיטה חדשה להלבנת הון. בשיטה זו, השתמשו בשירות המרת מטבעות שהמיר דולרים למטבעות דיגיטליים ושמו ליברטי ריזרב (Liberty Reserve). בשירות זה ניתן היה להמיר למטבע דיגיטלי (קריפטוגרפי) ובחזרה לדולרים באנונימיות מוחלטת. במאי 2013, גופים ממשלתיים בארצות הברית התערבו וגרמו לסגירת ליברטי ריזרב תוך מתן אשמה לבעליו ולעוד מעורבים על הלבנת הון.
המאבק נגד הלבנת הון בישראל
הכנת החקיקה נגד הלבנת הון בישראל הייתה ממושכת ומלאה תהפוכות. בסופו של דבר, חוק איסור הלבנת הון אושר על ידי הכנסת באוגוסט 2000, כ-7 שנים לאחר תחילת העבודה עליו במשרד המשפטים.
הממשל האמריקאי וארגונים בינלאומיים גילו מעורבות עמוקה ומילאו תפקיד מכריע בכל שלבי החקיקה של החוק, תוך הפעלת מכבש לחצים דיפלומטיים וכלכליים כלפי מדינת ישראל. במקביל ללחצים מבחוץ, תהליך העיצוב והחקיקה של החוק אופיין בעימותים ומחלוקות שהתנהלו בין משרד המשפטים שקידם את הצעת החוק לבין משרדי ממשלה וארגונים מדינתיים אחרים. גם מספר קבוצות אינטרס, בראשות הבנקים, ניהלו מאבקים גלויים וסמויים נגד השלמת החקיקה.
בעקבות חקיקת חוק איסור הלבנת הון ועל-פי הוראותיו, הוקמה בינואר 2002, במסגרת משרד המשפטים, הרשות לאיסור הלבנת הון. בסוף 2004 תוקן החוק ושמה הוסב לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור.
יישום האיסור בהלבנת הון בישראל הוא בתחומים אחדים:
בבנקאות - עקב מורכבות הנושא הוקמו בבנקים יחידות ליישום הציות בבנקאות. מהבנקים נדרשו דיווחים אשר מעצם מהותם הוא אוטומטי ולשם כך לא נדרש מאמץ מיוחד, די היה בפעולה של עיבוד נתונים ודיווחים הקשורים בשיקול דעת של הפקידים. על הבנק לדווח על מקבל השרות, ללא ידיעתו, על כל פעולה שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד על הלקוח ובהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות סכומי הפעולה, נחזית בעיניו כבלתי רגילה או חשודה לעניין מניעת הלבנת הון ומימון טרור.
בעת היציאה או הכניסה לתחומי מדינת ישראל קיימת חובת דיווח על כספים על מי שנכנס ארצה עם 100,000 ₪ או יותר. יוצא דופן לעניין חוק זה הוא עולה חדש, בכניסתו הראשונה לארץ, בה הוא מורשה להכניס סכום של עד 1.25 מיליון שקלים. לצורך קביעת עצם הפרת חובת הדיווח אין צורך לקבוע כי ההפרה נעשתה תוך "כוונה" או "מטרה" או כל יסוד נפשי אחר. די בעצם הקביעה העובדתית שלא קוימה חובת הדווח לפי סעיף 9, כדי להקנות לוועדה את הסמכות לקבוע עיצום כספי.
על פי החוק תוקן חוק הגנת הפרטיות ולפיו ניתן לקיים מאגר מידע על פי חוק איסור הלבנת הון.
פעולות חשודות של הלקוח מדווחות לרשויות ללא ידיעת הלקוח, דבר שלא מאפשר ללקוח להציג הסבר על הפעולה, ולכן הונהגו אמצעי בקרה על מנת שהדיווחים יהיו מבוססים ככל האפשר וימנע מדיווח כאשר סביר כי הפעולה תקינה. כל אחד מהבנקים מקדיש אתר הסברה לציבור בנושא חובת הציות במטרה להציג לציבור כיצד עליו לנהוג ואיך הוא עלול להיפגע.
ראו גם
ביקורת חקירתית
הון שחור
חוק לצמצום השימוש במזומן
מימון טרור
פשע מאורגן
לקריאה נוספת
גיל בריצמן ושריג דמארי, איסור הלבנת הון, הוצאת ע.ד. ספרות משפטית, 2003.
יעל גרוסמן ורוני בלקין, איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, 2006
יאיר דגן, המדריך למניעת הלבנת הון ומימון טרור, הוצאת רונן, 2006
גדי אשד, "המאבק בטרור בזירת המימון" משפט ועסקים י"ג, 253 (2010).
גיורא עמיר, טלי ירון-אלדר, רועי פלר, עבירות מס ועבירות הלבנת הון, הוצאת סדן
קישורים חיצוניים
אתר הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור
איסור הלבנת הון, באתר של בנק ישראל
יהודה שפר, העברות שבחוק הלבנת הון - המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית, המשפט, מרץ 2005.
אולג קומליק, "מעשה טלאים ופשרות": חוק איסור הלבנת הון- בין הגלובלי ללוקאלי , המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008
ליאור הרמן, הלבנת הון בעולם ובישראל, הרבעון הישראלי למיסים 117 (יוני), 2002, עמ' 7–19
Committee of Experts on the Evaluation of Anti-Money Laundering Measures and the Financing of Terrorism (MONEYVAL)
אורן חייקין "סובייקטיביות חובת הדיווח של נותני שירותי מטבע" אתר משפט ועסקים (2015).
אולג קומליק, "מעשה טלאים ופשרות": חוק איסור הלבנת הון- בין הגלובלי ללוקאלי, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008.
מידע על איסור הלבנת הון, באתרי בנקים ישראלים:
איסור הלבנת הון, באתר של בנק לאומי
איסור הלבנת הון ומניעת מימון טרור, באתר של בנק הפועלים
הסברים על חוק איסור הלבנת הון, באתר של בנק דיסקונט בישראל
מה היא הלבנת הון ומדוע נלחמים בה?, באתר של הבנק הבינלאומי
איסור הלבנת הון, באתר של בנק מזרחי טפחות
הערות שוליים
קטגוריה:הלבנת הון
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:עבירות מס
קטגוריה:פשעים כלכליים
קטגוריה:מימון טרור | 2024-09-10T17:20:59 |
שינוי מבני | שינוי מבני הוא כינוי לשינוי מקיף וכולל הנעשה בארגון מסוים, במבנה מסוים (אדריכלות) וכדומה. | 2014-11-09T13:38:45 |
בית מרחץ | שמאל|ממוזער|250px|בית מרחץ ברוטורואה, ניו זילנד משנת 1913
ממוזער|שמאל|250px|בית מרחץ על חוף הים, בעיירה אולד אורצ'ארד ביץ' במדינת מיין בארצות הברית, גלויה משנת 1914
בית מרחץ הוא מבנה המשמש לרחצה. המונח מתייחס בדרך-כלל לבתי מרחץ ציבוריים. בבתי מרחץ ציבוריים שונים יש מידה שונה של פרטיות לרוחצים. מרביתם כוללים הפרדה בין המינים, אחרים כוללים גם הפרדה בין גילאים שונים, ובמיעוטם יש חדרים המאפשרים רחצה בפרטיות מלאה.
בתרבות הרומית פותחו מאוד בתי המרחץ. הרומאים נהגו לבנות בתי מרחץ בארצות כיבושיהם. אף בארץ ישראל שבה המים מצויים בצמצום הוקמו בתי מרחץ רבים, גם אם היה צריך לשם כך לבנות אמות מים ארוכות כמו בקיסריה.
בתי המרחץ נדירים יחסית בתרבות המערבית בימינו, כיוון שמרבית בני תרבות זו משתמשים במתקני רחצה פרטיים (חדרי אמבט בבתי המגורים). בתרבויות אחרות קיימת מסורת ארוכה של שימוש בבתי מרחץ ציבוריים - למשל, הסנטוס ביפן. גם בקתות ההזעה של התרבויות האינדיאניות השונות עשויות להחשב לבתי מרחץ, למרות שהשימוש בהן אינו כרוך בטבילה במים, וכך גם הסאונה הפינית.
בתי מרחץ בתרבות המערבית כן מקובלים במקומות בהם ישנם מעיינות חמים או מעיינות שמיוחסות להם תכונות מרפא (מעיינות מרפא או "ספא"). בתי מרחץ כאלה קיימים בבאת' (Bath) שבדרום-מערב אנגליה, בבודפשט, ובמקומות רבים נוספים.
בהלכה היהודית נהוגה הטבילה במקווה אך יעודה אינו לשם רחצת הגוף, כי אם לצורך היטהרות רוחנית.
ראו גם
סאונה
חמאם
בלן
אשיו
קישורים חיצוניים
יובל ברוך ורוני רייך, ירושלים - בתי מרחץ מהתקופה הביזאנטית, באתר רשות העתיקות
ג.פ. מקנאלי, ביקור בבית מרחץ יפני, באתר Jade Dragon, מרץ 1998
הערות שוליים
קטגוריה:טיפוסי מבנים
קטגוריה:מרחצאות | 2024-02-11T14:23:42 |
21 (להקה) | 21 הייתה להקת ג'אז ישראלית סאטירית בעלת תכנים מחאתיים נגד צה"ל, שירות צבאי והכיבוש הישראלי. הלהקה שואבת את שמה מפרופיל 21, הפרופיל הצבאי שניתן למי שאינו כשיר לשירות בצה"ל מטעמים גופניים או נפשיים, ועל כן רוב חבריה לא שירתו בצבא והם סרבני גיוס. העובדה של שילוב חברים או אורחים ששירתו באופן מלא בצבא, בהופעות ובאלבומים, לא הפריעה לחברי הלהקה.
הקמת הלהקה, ההרכב והסגנון המוזיקלי
הלהקה הוקמה בירושלים בשנת 2000 על ידי הזמרות שיר כץ, המנגנת בסקסופון, ויסמין וגנר, המכונה "ג'אז" ומנגנת בפסנתר וכמו כן מי שבהמשך הפכה למנהיגת הלהקה. השתיים, שהכירו בבית הספר הניסויי בירושלים, גילו שלשתיהן דעות משותפות בנוגע לשירות צבאי ונוכחות צה"ל בשטחים והחליטו להקים להקה.
בשנת 2006, לאחר שהוקלט אלבומה השלישי של הלהקה, עברה כץ לאוסטריה, ומאז הצטרפה ללהקה רק להופעות אורח. במשך השנים, הצטרפו אליהם כאורחים טל כץ (צ'לו), נטלי אדלר (שירה), מיטל "מייפל" ברייר (שירה), לילך בן דוד (גיטרה), אחיה של וגנר - נעמן וגנר (פסנתר), אחיה של שיר כץ - אדם כץ (תופים), רון אופנהיים (גיטרה ובאס), אחותה של שיר - זהר כץ (שירה), אבי בר איתן (אקורדיון) עילם בר שלום (גיטרה). וברייר ("מייפל"), בן דוד ובר שלום הצטרפו ללהקה כחברים קבועים ב-2006. בסוף 2010, בהופעה האחרונה, הצטרף גם ניב הרצברג ("סטיב") כגיטריסט, לאחר ששירת לפני כן בלהקה צבאית.
הלהקה התפרקה בראשית 2011 באופן סופי, עם עזיבתה של וגנר לגרמניה.
מאפיין ייחודי בסגנונה המוזיקלי של 21, בניגוד לשאר הלהקות בעלות התכנים הפוליטיים השמאלניים-רדיקלים, הוא שמדובר במוזיקה מלודית מאוד (לעיתים בסגנון, הנוטה להזכיר ג'אז קלאסי), המשלבת הרמוניה של אקורדים מונמכים ובראשן השביעית המונמכת המנוגנת בחלק גדול משיריה. כך, כאשר אחרות כדוגמת להקות פאנק מביעות את עמדתן הפוליטית החריפה במוזיקה רועשת ומהירה, קשה לעיכול, 21 מציגה את דעותיה הפוליטיות על ידי מוזיקה שקטה ואיטית.
עמדה פוליטית
הלהקה מעודדת את מאזיניה באופן מוצהר וגלוי לא לשרת בצה"ל ולהפוך להיות סרבני גיוס, ולכן נבחר שמה, "21", על שם אותו פרופיל הניתן למי שאינו כשיר לשירות בצה"ל. עוד מזוהה הלהקה עם אג'נדות גלובליות כגון אנרכיזם, טבעונות (וגנר וכץ הן טבעוניות, ולפי וגנר אחד משירי הלהקה, "שתי כפיות סוכר", אשר נכתב על ידי כץ, לא בוצע בהופעות מאז שכץ הפכה מצמחונית לטבעונית), זכויות להט"ב, פמיניזם והתנגדות לכפייה דתית.
חברי הלהקה ובראשם יסמין וגנר, השתתפו בהפגנות רבות נגד גיוס החובה, בעד סרבני המצפון, נגד הכיבוש ונגד הגדר, וברבות מהן הן נעצרו. בהפגנות אלה, הם שילבו הומור והיו ממציאים "ארגונים", למשל "קאאונסא"פ" (עליו גם נקרא אחד השירים באלבומה הראשון של הלהקה) - ראשי תיבות של "קומוניסטים אנרכיסטים אנטיפתים ונדליסטים נרקומנים סוציומטים אנטישמים פרזיטים". המפורסמת ביותר מההפגנות הייתה זו בה ביצעו מחווה לפעילות הפוסי ריוט על ידי הפגנה והופעה של וגנר שרה ומנגנת בחליל ללא חולצה באמצע התנחלות במחאה על השתלטות הדת על החברה.
שירי הלהקה
רוב השירים נכתבו והולחנו על ידי וגנר, ורובם בעלי תוכן ציני אנטי צבאי חריף, כמו "כתם נפשי", "כשילדתם אותי", "כל הכבוד לצה"ל", "ילד לא רוצה לשמור על העולם", "ילדי ה-21", ו"קאאונסא"פ". חלק מהשירים כמו "שיר מזרחי", "ראו" ו"היודע את המשמעות לכל" נכתבו על ידי כץ. השיר "תמימות", שבוצע בהופעות הלהקה, נכתב על ידי מיטל ברייר. שאר השירים של הלהקה הם שירים שהלחינה וגנר למילים של חנוך לוין, כמו "מנגינה ישנה עצובה", "בירות בלהבות" ו"הבטחות של אלוהים לאברהם". ברבים מהשירים משולבים קטעי קישור בין חברי הלהקה, ומוזכרים בהם "מוסי" - דמות מאצ'ו של חייל "גבר גבר" המתגאה ומשווייץ למשפחתו ולחבריו אודות הפטור שקיבל, וכן אקורד השביעית המונמכת המנוגן בשיריה של הלהקה. רבים מהשירים כתובים בסרקזם ובלשון סגי נהור, ומביעים לכאורה את העמדה ההפוכה, טוענים לכשל חינוכי חמור ומנסים "לשכנע" את הנוער להתגייס, כשהכוונה היא, בעצם, ההפך.
אך ישנם גם שירים ללא עמדה פוליטית (אך עדיין עוסקים בנושאים חברתיים), כמו "ואגינה דנטטה" - שיר בנושא פמיניזם וחוסר שוויון בין נשים לגברים בחברה, "היודע את המשמעות לכל" העוסק בהעדפה לחיי מדבר ו"שיר לשיר" ו"חורבות הטמטום" העוסקים בצמחונות וטבעונות בהתאמה.
עוד מאפיין בולט בחלק מהשירים, בעיקר אלה שנכתבו על ידי וגנר, הוא השפעה מסדרת הטלוויזיה דרגון בול זי, כמו "שיר לשיר", שלחנו כולל קטע משיר הפתיחה של הסדרה ומוזכרת בו הדמות גוהן, "גראוו גראוו" שכולל את השורה "מתי נוכל למצוא פתרון" מתוך שיר הפתיחה של אחת הסדרות ו"היודע את המשמעות לכל", שבו מוזכרת הדמות סופר סאייה.
בנוסף, 21 ביצעה לעיתים גרסאות כיסוי לשירים ישראלים מוכרים (בעיקר לאלה המבטאים אהבה וזיקה למולדת), כאשר הטקסטים המקוריים מושרים בגרסה שונה וצינית בהתאם למסריה החריפים של הלהקה ("כאן" של אורנה ומשה דץ שהפך ל"שם נולדתי", "קום והתהלך בארץ" של להקת פיקוד צפון שהפך ל"תנו לרדת מהארץ" ועוד). לאחר פירוק הלהקה העלתה וגנר סרטוני וידאו ליוטיוב בהם ביצעה גרסאות כיסוי ציניות אלו.
הופעות
21 הופיעה בעיקר במקומות המזוהים עם התכנים שלה, כמו "זנגביל - מרכז קהילתי לצמחונות", הגדה השמאלית ו"דילה" בירושלים, וסלון מזל בתל אביב. הכניסה להופעות הייתה בחינם ובמהלכן חולקו בחינם פורמטים קשיחים של אלבומי הלהקה, והוצע לקהל לתרום כמות סמלית של 21 שקלים לקידום הפעילות (21 - כשם הפרופיל וכשם הלהקה, וכן כשם דעותיה הפוליטיות).
דיסקוגרפיה
הלהקה העלתה לאתר האינטרנט הרשמי שלה 3 אלבומים להורדה בחינם, שגם חולקו בחינם בהופעות בפורמטים קשיחים (דותן מורנו עיצב את עטיפות הדיסקים, וולנטין סדלובסקי הוא מעצב אתר האינטרנט). השירים המודגשים הם שירי בונוס שהועלו בהמשך לדפי ההורדה של כל אחד מהאלבומים, בנוסף לשירי האלבום המלא:
לאורך השנים הלהקה הקליטה שירים שלא נכנסו לאף אחד מהאלבומים, או שתוכננו להופיע באחד מהם ולבסוף הושמטו. מאז הוצאת האלבום השלישי, עיקר פעילותה של הלהקה בשנותיה האחרונות הייתה בהופעות והפגנות חברתיות.
התנגדות ללהקה
העמדה הצינית הקיצונית המבוטאת בשירים, ושורות כמו "אם החור הזה הובטח לנו כמו במסופר, אז אנחנו לא העם הנבחר" או "חייל תתגייס אלינו לצבא, תירה בילדים, זקנים וחלשים" עוררה לא פעם זעם ממתנגדים ללהקה, שטענו כי מדובר בהסתה נגד ריבונותה של מדינת ישראל ועידוד של השתמטות משירות צבאי.
קישורים חיצוניים
דיווח עיתונאי על פעילות הלהקה בעד סרבני המצפון
"רוקנרול - מורידות פרופיל" באתר "ברכה גולשת ".
יסמין וגנר מספרת על שיריה של 21 באתר הבית של הלהקה
קטגוריה:הרכבי ג'אז ישראלים
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 2000 | 2022-04-18T14:47:35 |
קסיג'יאנג | REDIRECT שינג'יאנג | 2005-06-10T19:09:57 |
שינג'יאן | redirect שינג'יאנג | 2005-04-08T22:15:53 |
ישיבת פוניבז' | ישיבת פּוֹנִיבֶז' היא ישיבה גבוהה בישראל, אשר נחשבת לאחת מהישיבות החשובות והיוקרתיות בציבור החרדי, יחד עם ישיבת חברון בירושלים, בעבר נחשבה לישיבה הבולטת ביותר.
הישיבה הוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה בעיר פוניבז' בליטא, בידי רב העיר הרב יוסף שלמה כהנמן, במקומן של ישיבות קודמות שפעלו בעיר ונסגרו בשל מאורעות המלחמה. היא צברה יוקרה בין שתי מלחמות העולם. רוב תלמידיה ואנשי צוותה נספו בשואת יהודי ליטא. מייסד הישיבה ומנהיגה הצליח להגיע לארץ ישראל ב־1940, ומיד החל במאמצים שהובילו להקמת הישיבה מחדש בסוף 1943. ב־1945 נחנך בניין הישיבה החולש על "גבעת הישיבה" בזיכרון מאיר שבבני ברק.
להקמת הישיבה חלק מרכזי בשיקום עולם התורה האירופי שחדל להתקיים עם שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. בוגריה כיהנו ומכהנים בצמרת עולם הישיבות בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובעשורים הראשונים של המאה ה־21.
מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, וכתוצאה מכך הישיבה מפוצלת לשתי ישיבות הפועלות במקביל בקריית הישיבה תחת שם זהה. נכון לשנת 2023 לומדים בישיבה שבהנהלת הרב אליעזר כהנמן (נכדו של הרב יוסף שלמה כהנמן) כ-1,700 תלמידים, ובישיבה שבהנהלת ובראשות גיסו הרב שמואל מרקוביץ כ־750 תלמידים. מלבד התלמידים הרווקים, לומדים עוד מספר אברכים בישיבה וכ־1,000 אברכים נוספים בכולל האברכים הסמוך לה.
בנוסף לישיבה הגבוהה, פועלים במסגרת עמותת ישיבת פוניבז' של הרב אליעזר כהנמן מוסדות ומיזמים נוספים, כדוגמת ישיבות קטנות, בית יעקב, ספרייה תורנית, מכון להוצאת ספרים, אוהל שם להנצחת יהדות ליטא, ומיזם ירחי כלה שנתי. לצד העמותה פועלת גם חברה לתועלת הציבור בשם חברת ישיבת פוניבז' בע"מ. הישיבה הנוספת בקריית הישיבה פועלת תחת עמותת 'מסורת התורה'.
תולדות הישיבה
ראשיתה של ישיבת פוניבז' בישיבה הגבוהה בעיר פוניבז' שבליטא. רבה של העיר, הרב יוסף שלמה כהנמן, שעמד בראש הישיבה בין מלחמות העולם, הקים אותה מחדש בארץ ישראל לאחר חורבן הישיבה בשואת יהודי ליטא.
ישיבת פוניבז' בליטא
ישיבות קודמות בפוניבז'
ישיבה ממוסדת במובן המודרני של המילה הוקמה בפוניבז' לראשונה בסוף המאה ה־19 בידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר והייתה מיועדת לילדים ולנערים צעירים. הבוגר הבולט והמפורסם ביותר שלה, הוא הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה ראש ישיבת פוניבז' בארץ, ומנהיג הציבור החרדי. לאחר גלגולים בין בתים ובתי כנסת שונים, עברה הישיבה לבית המדרש "גליקל'ס קלויז", ביתה של גליקל'ה אלמנת רב העיר הרב יעקב הלוי, שהוקדש על ידה לשמש בית מדרש. בבית מדרש זה למד הרב שלמה עזרא מר, ואף הוא החל ללמוד עם נערי הישיבה. ישיבה זו לא הוסיפה להתקיים אחרי פטירתו הפתאומית של מייסדה ב־1913.
שנים ספורות קודם לכן, ב־1909, הוקם בעצתו של הרב חיים סולובייצ'יק "קיבוץ למצויני הישיבות", לבחורים בוגרי ישיבות ליטא. המוסד הוקם מתרומתה של הפילנתרופית האלמנה ליבא מרים גברונסקי, בתו של קלונימוס זאב ויסוצקי ואלמנת אוסיפ (אשר ברוך בנדט) גברונסקי, להנצחת בעלה. את תוכנית הלימודים קבע הנדיב רפאל שלמה גוץ, אף הוא חתנו של ויסוצקי, שתרם סכומי כסף גדולים לישיבה ולישיבות אחרות. בראש הישיבה הועמד רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ. לישיבה התקבלו תלמידים שנבחרו בקפידה, והיא נועדה לשמונה אברכים נשואים ו־12 בחורים רווקים בלבד. מיד אחרי הקמתה ביקשו ללמוד בישיבה בחורים מצוינים רבים גם בלי לקבל את מלגת הלימודים. הישיבה גדלה ולמדו בה עשרות רבות. בסוף 1911 (חנוכה ה'תרע"ב) חגגה הקהילה היהודית המקומית את הקמתו של אולם לימודים גדול שנבנה סמוך למבנה הקלויז וחובר אליו בפרוזדור. תאורת חשמל הותקנה בכל המבנה לראשונה, והדבר אפשר את הרחבת סדרי הלימוד לתוך הלילה.
ב־1915, עם התקרב החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה לאזור ופקודת גירוש שהוצאה ליהודי הסביבה, גלתה הישיבה עם רב העיר ללוצן ואחר כך למריאופול. הלימודים והתמיכה הכלכלית של האלמנה גברונסקי נמשכו כרגיל. ראש הישיבה העביר שיעורים מדי יום, לעומת שלושה שיעורים שבועיים במתכונת השגרתית. התמיכה פסקה רק בנובמבר 1917 (ראשית שנת ה'תרע"ח) עם מהפכת אוקטובר והקמת השלטון הבולשביקי. זמן קצר לאחר מכן לא יכלה הישיבה להתקיים כלכלית ותלמידיה נפוצו. גם כאשר שב הרב רבינוביץ לפוניבז' בתום המלחמה ואתו תלמיד אחד, לא הצליח לשקם את הישיבה בשל פעילות המהפכנים שדיכאו את הפעילות הדתית בעיר. הוא נפטר ב־1919, וה"קיבוץ" לא התקיים עוד במתכונתו.
"בית אולפנא רבתא"
ממוזער|250px|נייר מכתבים של ישיבת פוניבז', "בית אולפנא רבתא", בליטא
מי שנבחר להחליף את הרב רבינוביץ ברבנות העיר היה הרב יוסף שלמה כהנמן, בוגר ישיבת טלז, שהספיק לעמוד בראשות ישיבה בהורדנה (1916) ולסייע בתקופת המלחמה בארגון והקמת ישיבות נוספות. עוד במהלך המלחמה ביקר הרב הצעיר בפוניבז' וחידש בה את הישיבה לנערים שהקים בשעתו הרב קרצ'מר. בראשה העמיד את הרב משה ברנר, שהיה בוגר ה"קיבוץ" של הרב רבינוביץ. לאחר שמונה לרב העיר החל לעסוק הרב כהנמן בשיקום ובכינון ישיבה גדולה בעיר. הוא אסף קבוצת בחורים מבוגרים לצד בחורי הישיבה לנערים בבניין המורחב של ה"גליקל'ס קלויז". ב־1919 הכריז על הקמת הישיבה הגבוהה "בית אולפנא רבתא דפוניבז'" (תרגום חופשי מארמית: בית הלימוד הגבוה של פוניבז'). עם היווסדה מנתה הישיבה 27 בחורים. הבחורים השתכנו בבתי יהודי העיר.
חיזוק משמעותי קיבלה הישיבה ב־1921, כאשר בעקבות הכיבוש הבולשביקי הגיעו אליה ארבעים מתלמידי ישיבת שער התורה שנמלטו מהורדנה, עם המנהל הרוחני הרב יוסף ליב ננדיק, שהיה ידידו של הרב כהנמן מעת לימודם המשותף אצל החפץ חיים. הרב ננדיק, שבעבר כיהן כמנהל רוחני בכמה מהישיבות הליטאיות הנודעות, הצטרף לצוות הישיבה. זמן קצר לאחר מכן חזרה הורדנה לשלטון פולני עם חתימת הסכם ריגה במרץ 1921, והרב ננדיק נענה לשוב להורדנה. חלק מתלמידיו שב עמו וחלקם נשאר בישיבת פוניבז'.
לאחר עזיבת הרב ננדיק, בא לכהן כמנהל רוחני בישיבה הרב ירוחם ליבוביץ, אף הוא מראשי תנועת המוסר בדורו ומכר ותיק של הרב כהנמן מתקופת לימודיו בראדין. הרב ליבוביץ שהה אז בווילנה עם קבוצה מבחירי תלמידיו, ובא עמם לישיבת פוניבז'. הרב ליבוביץ ועמו חלק מתלמידיו עזבו את ישיבת פוניבז' בסוף 1922 (ראשית ה'תרפ"ג) כאשר הוקמה מחדש במיר, ישיבת מיר הוותיקה, לאחר גלות ממושכת בשל המלחמה. בעקבות עזיבתו, מונה להנהלת הישיבה גיסו של הרב כהנמן, הרב אשר קלמן ברון, שהיה תלמידו של החפץ חיים וחניך התלמוד תורה בקלם. הרב ברון שימש הן כמנהל רוחני והן ר"מ והעביר שיעורי תלמוד יומיים.
התרחבות הישיבה בשנות ה־20 ומצבה הכלכלי
ב־1924 (תחילת ה'תרפ"ה) נחנך בניין הישיבה החדש שנבנה במשך כארבע שנים לצד בית המדרש הוותיק שב"גליקל'ס קלויז". המאורע נחגג בפאר בהשתתפות אישים רמי-דרג בממשל הליטאי הארצי והמוניציפלי, לצד רבנים מעיירות אחרות, וסוקר בהרחבה בעיתונות היהודית הליטאית. עיקר המימון לפרויקט הבנייה בא ממסע גיוס כספים שערך הרב כהנמן לגרמניה באוגוסט 1920. ביולי 1928 התרחבה "קריית" הישיבה שוב: בתרומתו של הגביר הפוניבז'אי יעקב דב רובינשטיין, הוקם בסמוך בניין גדול ומפואר "בית רובינשטיין" עבור הישיבה הקטנה והמכינה שלצידה. בבניין זה הוקמו גם חדרי פנימייה וחדר אוכל. כמנהל רוחני ב"בית רובינשטיין" התמנה הרב אברהם אבא גרוסברד, שכיהן לימים כמשגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל. בחורף של שנת ה'תרפ"ט (1928–1929) נמנו בישיבה הגבוהה מאה בחורים, בישיבה הקטנה שבבית רובינשטיין – 105 בחורים, ובמכינה - ששים וחמישה.
כל אותה העת ניצל הרב כהנמן את המעמד האוטונומי שהוענק לחינוך היהודי בליטא העצמאית. הוא הקים ועד ידידים שאספו תרומות לישיבה בערים ליטאיות רבות (ב־1934 היו 200 נציגים כאלו), ונסע פעמים אחדות לארצות הברית למסעות גיוס כספים שבאחת מהן הצליח לגייס – תוך כדי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 – קרן של 10,000 דולר מאשת העסקים היהודייה ג'ני (פסיה) מילר פיגין מפילדלפיה. על שמה נקרא בניין הישיבה "בית פעסיא". כן טווה מערכת קשרים הדוקה עם הקהילה היהודית-ליטאית הגדולה והאמידה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. למרות קשריו והתרומות הרבות שקיבל הרב כהנמן מתורמים פרטיים ומגופים ציבוריים כמו הג'וינט, הייתה הישיבה לאורך כל השנים בחובות, בשל תנופת ההתפתחות הקבועה שלה.
קריית הישיבה בפוניבז' בשנות ה־30
במחצית השנייה של שנות ה־20 נאלצו ראשי הישיבה לדחות חלק מהתלמידים שבאו ללמוד בה, גם אם התאימו לרמה הלימודית. הרב כהנמן להקמת קריה למוסדותיו, "ממלכת התורה פוניבז'". בשנת 1930 הוצע למכירה קמפוס הגימנסיה הפולנית בעיר, שנסגרה קודם לכן. היה זה "קמפוס מודרני משוכלל עם כרי דשא וגינות נוי". משופע במזומנים ממסעו האחרון בארצות הברית, הצליח הרב כהנמן לרכוש את הנכס במחיר נמוך. הוא העביר לקמפוס את כל מוסדותיו מרחבי העיר, שם שכנו עד לשואת יהודי ליטא. הקמפוס כלל גם מגורים לצוות וספרייה תורנית גדולה.
ב־1931 עבר הרב גרוסברד לכהן בראשות ישיבה גדולה שהוקמה אז בריגה. במקומו הזמין הרב כהנמן את הרב משה דוב צפתמן, שכיהן עד אז כמשגיח ישיבת קלצק, ועם בואו לפוניבז' התמנה למנהל הרוחני הרשמי של כל מוסדות הישיבה. במקביל הורחבה ה"מכינה" לכדי תלמוד תורה לכל גילאי בית הספר היסודי, והוקם גם גן ילדים. כדי להשלים את היצע החינוך החרדי בעיר ולהציע אלטרנטיבה לגימנסיות של רשתות החינוך "יבנה" ו"תרבות", הקים הרב כהנמן גם סמינר לבנות במתכונת בית יעקב ונקרא "בית יעקב" על שם התורם, יעקב לוריא, יהודי ליטאי דרום-אפריקני תושב בלומפונטיין.
בשיאה מנתה הישיבה כ־400 בחורים, והמוסדות כולם 1008 תלמידים ותלמידות. מרבית תלמידי הישיבה נרצחו במהלך השואה.
חורבן פוניבז' והישיבה
בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב (1939) והשתלטות ברית המועצות ביוני 1940 על ליטא, הורע המצב במדינה כולה. הרב כהנמן נסע בשליחות הממשלה הליטאית החדשה במטרה להשפיע על הממשל בארצות הברית להעניק אשרת כניסה לכ־5,000 פליטים, אולם בדרך הוא השתכנע שהשליחות נועדה לכישלון. הוא חשש לחזור לליטא כי הוזהר מפני כוונות הקומוניסטים לחסל את האליטה היהודית במדינה, ולכן החליט לעלות לארץ ישראל.
המברק האחרון שהתקבל בתל אביב מבני הישיבה, נשלח שבוע לפני תחילת מבצע ברברוסה (יוני 1941), בידי הרב אשר קלמן ברון. הוא כתב: . הנאצים נכנסו לפוניבז' ב־2 באוגוסט 1941 (ראש חודש אב ה'תש"א). הם השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בחורי הישיבה שבו לבית המדרש של 'גליקל'ס קלויז', אך גורשו ממנו לבית הכנסת הגדול של העיר. יהודים רבים נכלאו, ואלו שנשארו חופשיים הוצאו מבתיהם ונתחמו לאזור קטן שהוקצה לגטו. ב־22 באוגוסט נערכה בכיכר העיר התעללות המונית ביהודים שכונתה "מחול שדים", במחול זה עונו עשרות מבחורי הישיבה והרבנים ברון וצפתמן.
בספטמבר החלה השמדה שיטתית של יהודי העיר בידי אנשי משטרת העזר הליטאית בבורות הריגה ביער פאיאסט הסמוך, שם נרצחו מאות תלמידי ישיבת פוניבז' והישיבה הקטנה "בית רובינשטיין", למעט חמישה או שישה ששרדו, וכן כל צוות הישיבה ובראשם הרב משה דב צפתמן, והרב ברון ומשפחותיהם, הרבנית פייגה כהנמן עם בתה ושני בניה ואמה הרבנית דינה רובין.
בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|האולם המרכזי. 2010
שנים ראשונות
הרב כהנמן, שכאמור עלה לארץ ישראל ב־1940, החליט לייסד את הישיבה מחדש. החשיבות המיוחדת שראה לשיקום לימוד התורה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: . בראש בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה נכתב פסוק ברוח דומה: .
הישיבה נוסדה בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) ושוכנה באופן זמני בבית הכנסת "הליגמן" שבמרכז העיר. בעת פתיחתה למדו בה שבעה תלמידים, בהם האחים הרב גרשון אדלשטיין והרב יעקב אדלשטיין, הרב חיים פרידלנדר והרב אורי שרגא קלרמן. כמו כן הצטרפו שלא מן המניין גם רבי נסים קרליץ ואחיו יהושע תנחום. לראש ישיבה מונה הרב שמואל רוזובסקי, שעד אז היה ר"מ בישיבת לומז'ה, ולמשגיח הרב אברהם אבא גרוסברד שכאמור כיהן עוד בליטא (ה'תרפ"ה, 1925 – ה'תרצ"ז, 1937) כר"מ ומנהל רוחני בישיבה, והצליח לעלות לארץ ישראל.
בחורף תש"ה מנתה הישיבה כ־70 תלמידים. בחורף זה הובא ראש ישיבה נוסף, הרב דוד פוברסקי, שכיהן עד אז כר"מ בישיבת אחי תמימים בתל אביב.
הקמת הישיבה מחדש בארץ ישראל בישרה למעשה על השלב השני של העתקת עולם הישיבות הליטאי לארץ ישראל. בשלב הראשון עלו סניפי ישיבת כנסת ישראל (ישיבת חברון) וישיבת לומז'ה, ב־1924 וב־1926 בהתאמה. ישיבות אלו היו תלויות לפחות בתחילת דרכן, במורשתן ובכלכלתן, בישיבות־האם שנותרו באירופה. ישיבת פוניבז' הייתה הראשונה בגל ישיבות שהתחדשו בארץ ישראל בשנים הבאות: ישיבת סלובודקה שראשיה עלו לבני ברק, ישיבת סלונים שהוקמה מחדש ברמת גן וישיבת מיר שחלק מתלמידיה הגיע משאנגחאי לירושלים. שלמה טיקוצ'ינסקי, סבור כי ישיבת פוניבז', שרוב ככל תלמידיה היו בני היישוב החדש, "רוקנה" עם הצלחתה את הישיבות הקטנות יחסית שפעלו ביישוב עד אז, והביאה בפועל לסגירתן של כמה מהן.
משכן קבע
ממוזער|300px|תוכנית החזית המזרחית של בנין ישיבת פוניבז' במעלה גבעת הישיבה. 1949
הנחת אבן הפינה לישיבה, נעשתה בטקס צנוע. הרב יוסף שלמה כהנמן והרב אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש", יצקו יחד כף מלט. על מעמד זה, שנערך בעוד השואה מתחוללת באירופה, אמר הרב כהנמן לימים: .
באלול תש"ה עברה הישיבה למשכנה הקבוע על אחת מגבעות בני ברק, ששטחה היה שייך ליעקב הלפרין, מייסד שכונת זיכרון מאיר. בהקמת הישיבה ובגיוס המשאבים הכלכליים להקמתה סייעו גם אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן, ואברהם הרצפלד, ממייסדי "אחדות העבודה" שלמד בצעירותו בישיבת טלז יחד עם הרב כהנמן. הבנייה נמשכה גם לאחר המעבר לבניין הקבע.
מכלול מבני הישיבה משתרע על פני 120 דונם במרכז בני ברק בניין הישיבה הנראה למרחוק תוכנן בידי האדריכל יצחק שוסטר.
לאחר שנודע לרב גרוסברד, המשגיח, כי איבד את אשתו וארבעת ילדיו בשואה, הידרדר מצבו הרפואי והוא עזב את הישיבה. הוא נפטר בירושלים זמן קצר לאחר מכן, באב ה'תש"ו, באוגוסט 1946. לימים נקרא הרחוב המרכזי בקריית הישיבה, רחוב רבי אבא, על שמו. זמן מה לאחר פטירתו, נענה הרב אליהו אליעזר דסלר שנחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20, לבקשתו של הרב מפוניבז' לעלות מגייטסהד שבאנגליה כדי לכהן כמשגיח הישיבה.
בליל שבת, 15 בפברואר 1947 לפנות בוקר, חדרו שלושה ערבים לבניין הישיבה על מנת לשדוד את תכולת המחסן. כמה מתלמידי הישיבה שגילו את השודדים התחזו לישנים, אך אם הבית מנהלת מחסן ההלבשה של בתי אבות, רבקה הרצוג, ניצולת שואה אלמנה בת 42, הקימה זעקה ונרצחה בידי השודדים.
מאז הקמת מדינת ישראל מניפים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה, החריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות, הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות במהלך השנים.
שנות ה־50
ממוזער|תעודת מלווה של ישיבת פוניבז' על סך 100 ל"י, 1953, ועליו תמונת הבניין המרכזי כפי שנראה בשנה זו
בשנת ה'תשי"ב, 1952, מונה ראש ישיבה שלישי - הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה עד אז כר"מ בישיבת קלצק ברחובות, ולימים הנהיג את הציבור החרדי-ליטאי.
ביוני 1953 נחנך הבניין המרכזי של הישיבה, "היכל התורה ע"ש קרויזהאר", ובו בית המדרש המרכזי וחדרי שיעורים. הטקס החגיגי נערך בהשתתפות נשיא המדינה יצחק בן־צבי, הרב הראשי הרב הרצוג, השרים בורג ושפירא, האדמו"רים מפשמישל, מסדיגורה וממודז'יץ והרבנים הראשיים של ערי גוש דן. את הטקס הנחה השופט יצחק קיסטר. לאחר נאום ברכה של הרב זלמן סורוצקין, ראש ועד הישיבות, נאם הרב כהנמן, לראשונה בחייו בעברית. הוא אמר שמ־300 תלמידי הישיבה קודם השואה שרדו רק שניים, וכעת נבנה המשך למפעל התורה הזה בארץ ישראל. לאחריו נאם הנשיא בן־צבי. בהיכל בית המדרש המרכזי היו בעת חנוכתו 500 מקומות ישיבה ו־250 מקומות נוספים ביציע. לרגל חנוכת הבית סללה העירייה כביש מרחוב סוקולוב לגבעת הישיבה (כיום בשטח רחובות מהרש"ל וחפץ חיים).
קנאים חרדים פרסמו פשקווילים בחתימת "ותיקי ותלמידי ישיבת פוניבז'" המגנים את הזמנת האישים הציוניים לישיבה. הנהלת הישיבה תלתה את המעשה בגורמים חיצוניים המבקשים לפגוע בה. בזמן טקס חנוכת הבית התנוססו על גג הישיבה דגל ישראל ונס הנשיא.
פעילות הקנאים נגד קשרי הישיבה עם מוסדות המדינה המשיכה גם בחודשים הבאים. בהלוויית הרב איסר זלמן מלצר בנובמבר 1953 בירושלים, הפריעו קנאים לדברי ההספד של הרב יצחק אייזיק הרצוג, ומשגיח הישיבה, הרב דסלר גינה זאת. בעת מסע ההלוויה של הרב דסלר עצמו, בסוף דצמבר 1953, הספיד גם אותו הרב הרצוג בהיכל הישיבה, וגם הפעם הפריעו קנאים להספד בקריאות ביניים. בעקבות האירוע המביך, שלחה הישיבה מברק התנצלות לרב הרצוג, שבו גינתה בחריפות את הקנאים. המברק פורסם גם בעיתונות. סיעת הפועל המזרחי במועצת העיר טענה שחברי מועצה חרדים ובהם שמעון סירוקה עמדו מאחורי תקיפת הרב הרצוג ובעקבות דרישתה הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המקרה. בהמשך אותה שנה תקפו קנאים את הרב הראשי לתל אביב־יפו, הרב איסר יהודה אונטרמן בעת שהשתתף בחתונה שנערכה בחדר האוכל של הישיבה.
זמן קצר לאחר פטירת הרב דסלר התמנה כמשגיח הישיבה הרב יחזקאל לוינשטיין, ששימש עד אז כמשגיח ישיבת מיר במיר, בנדודי הישיבה באירופה וביפן ובמשכנה החדש בירושלים. הרב לוינשטיין הכניס רוח אחרת לשיטת המוסר של ישיבת פוניבז', פחות "פילוסופי" מזה של הרב דסלר ויותר תובעני ברמה המעשית, ובקרב בני הישיבה התעוררה התנגדות לדרכו. בעקבות פרסום ספר 'אמונה וביטחון' של החזון איש בשנת תשי"ד אף עלתה דרישה לבטל כליל את לימוד המוסר בישיבה, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ראשי הישיבה (על אף העובדה שראש הישיבה, הרב כהנמן, היה בצעירותו ממשתתפי המרד נגד המוסר בישיבת טלז בליטא).
בנובמבר 1957 יצא מהישיבה מסע הלווייתו של בוגר הישיבה , בנו של חבר מועצת המדינה הזמנית מאיר דוד לוינשטיין, שנהרג בקרב המיתלה במלחמת סיני ונקבר בתחילה בבית קברות ארעי. ההלוויה יצאה ממקום התייחדות מיוחד למרגלות בנין הישיבה, משם יוצאות הלוויותיהם של אישים הקרובים לישיבה שאינם נמנים עם צוות הרבנים.
שנות ה־60
ממוזער|סרטון תדמית על ישיבת פוניבז' שהופק בסוף שנות ה-50
ב־1960 החל הרב כהנמן בתכנונו של מפעל הנצחה גדול ליהדות ליטא שחרבה בשואה. בשלבי התכנון הראשוניים עלתה הצעה להקמת בית מדרש ובו פינות הנצחה לקהילות ליטא, הצעה שעד סוף אותה שנה לבשה צורה בדמותו של אוהל הקדושים שהוקם במהלך שנות ה-60. סביבו היה אמור להיבנות בית קברות מיוחד לגדולי ליטא שאת ארונם תכנן הרב להעלות לישראל, בהם הגאון מווילנה והחפץ חיים. תחת רעיון זה הוקם בשנים הבאות בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' שבקבר הראשון בו נקברה הרבנית גוטל, אשת הרב שך. מלבד "נציבי הישיבה" - כינוי לתורמים שרכשו עבור הישיבה בית שמשכר הדירה שלו ממומנת פעילות הישיבה ליום בשנה, קבורים שם גם רבני הישיבה שנפטרו ורבנים מפורסמים אחרים.
בראשית אותה שנה קיבלה הישיבה תרומה גדולה של 50,000 ל"י מחברת האחים חיים ואברהם שרמן בקארדיף. מתרומה זו הוקמה ספריית שרמן, ואחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי נקרא "אולם שרמן". לפי פרסום של הישיבה משנת 1962 עמדו הוצאות הישיבה בשנה זו על כ-1,500,000 ל"י שהיו אז כ-500,000 דולר ארצות הברית.
ב־1963 למדו בישיבה עצמה 370, בישיבה הקטנה 170 ובכולל פוניבז' 130 תלמידים.
באוגוסט 1964 חנכה הישיבה, באירוע שכלל כתיבת ספר תורה, מבנה פנימייה לילדי "בתי אבות". המבנה נבנה ברחוב הרב הירש הסמוך ובו 24 חדרים ומועדונית בשלוש וחצי קומות ששטחן 1,200 מ"ר. המבנה נקרא על שם התורמים צבי אליעזר ואסנת קרויזהאר מארצות הברית שתרמו לפני כן את הבניין המרכזי של הישיבה ומבנים נוספים. בשל תרומותיהם הרבות, הכריז הרב כהנמן לקראת חנוכת מבנה זה על קריאת שם הכיכר הסמוכה "כיכר קרויזהאר". עם סלילת הרחוב ובניית מבני המגורים לכל ארכו, כיכר זו אינה קיימת עוד. עם צמצום מספר הילדים במוסדות "בתי אבות" התרוקן המבנה והחל משמש פנימייה לבחורי הישיבה עצמה. בפנימייה זו מתגוררים בעיקר בחורים צעירים. לצד הפנימייה נבנה חדר אוכל גדול ששימש בערבים כאולם אירועים, האולם נקרא אף הוא "אולמי קרויזהאר" ושימש במשך עשרות שנים לחתונות ואירועים אחרים. בראשית העשור השני של המאה ה-21 נסגר האולם והושכר למעון יום.
בשנת ה'תשכ"ח, 1968, חלה הרב כהנמן. הוא נותח בארצות הברית. בכ' באלול ה'תשכ"ט, 3 בספטמבר 1969 נפטר. ההלוויה התקיימה למחרת בגבעת הישיבה והשתתפו בה כ־40,000 מלווים. עם תום ה"שבעה" התכנסו תומכי הישיבה בראשות אברהם הרצפלד במלון דבורה והקימו ועדה במטרה להמשיך את התמיכה הכלכלית במפעליו. בוועדה השתתפו חברי כנסת, כלכלנים ותעשיינים, והיא התעתדה לגייס קרן של מיליון דולרים בעולם. ועדת-המשנה הישראלית, התחייבה לגייס 700,000 ל"י בהתאם להצעתו של חבר הוועדה, מנכ"ל בנק המזרחי משה מן. בעקבות פטירת הרב כהנמן התהדקו קשריו של הרצפלד עם הישיבה, הוא סייע ליצירת קשרים עם תורמים ואף הגיע ללמוד בה בעצמו במסגרת "ירחי כלה" שנערכו בישיבה בחופשת הקיץ. ב-1971 הבשיל קשר כזה בתרומה של רבע מיליון ל"י שהרים התעשיין והפילנתרופ היהודי-בריטי ארתור הוברט לישיבה. על שמו נקרא אחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי "אולם הוברט". במסיבה שנערכה לכבודו במלון דבורה בתל אביב בעקבות התרומה, נאם הרצפלד וסיפר על קשריו עם הרב כהנמן.
שנות ה־70–ה־90
באוקטובר 1978 נהרגו שנים מתלמידי הישיבה ונפצעו שלושה בהתהפכות רכבם בכביש החוף. בשנות ה־80 וה־90, אירעו אירועים דומים, והרב שך אסר על תלמידי הישיבות בכלל ללמוד נהיגה ולהוציא רישיונות נהיגה ואף הצהיר כי תלמידים שיוציאו רישיונות יאבדו את זכותם לבקשת דחיית שירות בצבא. ועד הישיבות אימץ הנחיה זו רק ב-1995 בעקבות מותו בתאונת דרכים של תלמיד נוסף מישיבת פוניבז'.
עד שנות ה־90 נמסרו השיעורים בישיבה ביידיש. בשנות ה־90 החלו הר"מים למסור שיעורים בעברית, למעט הרב דוד פוברסקי שהמשיך למסור שיעורים ביידיש, עד לפטירתו.
המאה ה-21 ומאבק השליטה בישיבה
ממוזער|קבוצה מתלמידי הישיבה במשתה היין, פורים 2012
מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, במשך למעלה מעשור (1997–2009) התקיימו בישיבה מתיחות וחיכוך כמעט יומיומיים בין תומכי נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן וראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין והרב ברוך דב פוברסקי (מחנה זה מכונה "שונאים", בהגיה מלעילית), לבין תומכי ראש הישיבה הרב שמואל מרקוביץ (מחנה זה מכונה "מחבלים" בהגיה מלעילית). בעקבות הסכסוך נוצר פיצול חלקי במבני הישיבה כשבני המחנות תחמו את עצמם עם הזמן למבני פנימייה שונים. במסגרת המאבק שנויים במחלוקת המינויים של אנשי הצוות החדשים משני המחנות. בין הסכסוכים גלשו לעיתים לאלימות, והמשטרה נאלצה להתערב מספר פעמים. בשלב מסוים הורה הרב אדלשטיין לאנשי מחנה כהנמן הסרים למשמעתו לוותר על תפילות השבת והחגים בהיכל המרכזי של הישיבה ולקיים אותן בהיכל "אוהל קדושים" הסמוך, כדי להפחית את החיכוך. בהמשך הופרדו גם מקומות הישיבה בחדר האוכל ובפועל מתקיימות במבני הישיבה שתי ישיבות נפרדות לחלוטין, למעט ישיבה משותפת באולמות הלימוד בשעת תפילות הישיבה. במשך שנים הסכסוך היה ממשיך להתפרץ מעת לעת, ובפרט בתחילת שנת הלימודים, כאשר מגיעים תלמידים חדשים, בשנים האחרונות חלה רגיעה בעימותים.
מלבד ראשי הישיבה, הרבנים אדלשטיין ופוברסקי, הצליח כהנמן הנכד לגייס את תמיכתם של הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב נסים קרליץ, הרב חיים קניבסקי, והרב מיכל יהודה ליפקוביץ'. גיסו הרב מרקוביץ זכה לתמיכת הרב יוסף שלום אלישיב והרב שמואל אוירבך.
דיון בוררות בין שני הצדדים התנהל בפני הרכב דיינים בראשות הרב חיים צימבליסט, הרב פינחס שרייבר והרב מאיר הייזלר. הבוררות קבעה כי הבעלות הממונית על נכסי הישיבה תהיה של בנו של אברהם כהנמן, אליעזר כהנמן. ראשות הישיבה אמורה הייתה להתחלק בין הרב פוברסקי, הרב אדלשטיין והרב מרקוביץ. פסיקה זו לא כובדה במלואה עקב מחלוקת בין הצדדים הקשורה לפרשנות המעשית של ביצוע פסק הבוררות. בשנת 2005 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את הבוררות במעמד צד אחד, אך כשנה לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את אישור הבוררות והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. בשלב מסוים פרש הבורר מטעם כהנמן, הרב פינחס שרייבר מן הבוררות כשהוא מותח ביקורת על התנהלות ההליך כולו. הרב צימבליסט שישב בראש ההרכב דחה את המהלך וקבע כי ההרכב ימשיך לדון בתיק.
עם פטירת נשיא הישיבה אברהם כהנמן, בנו של מייסדה הרב כהנמן, בשנת תשס"ט (2009), הוריש בצוואתו את זכויותיו בישיבה לרעייתו רבקה. לפי הצוואה אם לא תהיה רבקה בין החיים בשעת פתיחתה, יחולק החלק שלה בין הבן אליעזר (60%) נוסף על חלק שהקנה לו בחייו (10%), לבין הבת ציפורה אשת הרב שמואל מרקוביץ (40%). שלושים יום לאחר פטירתו ייפתה האלמנה רבקה את כוחו של בנה אליעזר לנהל בשמה את הישיבה. למרות זאת, בפועל לא השפיעה הצוואה על הסכסוך שהיה מוטל אותה עת בבוררות, והתעוררה מחלוקת משפטית באשר לתוקפה של הצוואה והסמכויות הנגזרות ממנה. שני הצדדים טענו כי הצוואה מחזקת את מעמדם המשפטי וכי עולה ממנה כי דעת המנוח הייתה לטובתם.
בשנת 2013 פנה הרב כהנמן לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לפסול את הבוררים, הרב הייזלר והרב צימבליסט, שהמשיכו לדון בתיק, בטענה שפעלו שלא כהוגן ועשו יד אחת עם הרב מרקוביץ, אולם בית המשפט דחה את הבקשה. גם ערעורו על החלטה זו בבית המשפט העליון נדחה, ובשנת 2014 שבו הבוררים לדון בתיק. באפריל 2014 שיגרו שלושה דיינים מבית הדין של הרב קרליץ מכתב לבורר הרב צימבליסט ובו כתבו כי "אין להמשיך הבוררות, ואין לזה שום תוקף על פי התורה, וכל כוחם הוא רק מכח הערכאות בלבד". על המכתב חתמו גם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב חיים קניבסקי. בעקבות זאת פנה הרב כהנמן לבית המשפט בדרישה לבטל את הבוררות והציג מכתב בחתימת הרב צימבליסט ובו נכתב שאם הרב שטיינמן ימצא לנכון לבקש מהבוררים שלא להתכנס יקבלו את דעתו. אולם בית המשפט דחה את הבקשה.
בדצמבר 2014 ניתן פסק בוררות ובו כתב הרב צימבליסט כי הרב מרקוביץ וקבוצתו "הם ממשיכי ישיבת פוניבז' המקורית" ואילו הרב כהנמן ואנשיו הקימו ישיבה נפרדת. אנשי הרב כהנמן ערערו על פסק הבוררות ובאוגוסט 2015 ביטלה אותו שופטת בית המשפט המחוזי יהודית שבח. השופטת קבעה שמערכת היחסים בין שלושת הבוררים הפכה כה עכורה, עד שקמה עילה להעבירם מתפקידם, לאחר שיקבלו הכרעה סופית בעניין סכומי הכסף השוטפים שיועברו לרב מרקוביץ ולתלמידיו. קביעה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון, שהורה שהבוררים ימשיכו בתפקידם, ושמצופה מהם להתנהל באופן מקצועי ומכבד. בתחילת 2018 הגיש הרב כהנמן בקשה נוספת לפסול את הדיינים צימבליסט והייזלר מתפקידם, בעקבות ראיות חדשות. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט.
פסק הבוררות האמור הביא להתלקחות מחודשת של הסכסוך בין הצדדים, שהובילה לאלימות, להשחתה של הספרייה ולמאבקים סביב תפילת הערבית בבית המדרש המרכזי של הישיבה. ב־29 בינואר 2015 פשטה המשטרה בכוחות גדולים על הישיבה ועצרה כ־25 תלמידים ממחנה הרב מרקוביץ. כעבור מספר ימים נעצר בנו של אליעזר כהנמן, יוסף, בחשד לתקיפת הרב מרקוביץ. כדי למנוע את המאבקים בבית המדרש החליטה המשטרה על חלוקתו מדי ערב בשעה שבע בין המחנות, תוך שהיא מפקחת על כך.
עם פרוץ מגפת הקורונה ב-2020, נמנעו אנשי הרב כהנמן מקיום לימודים בהיכל המרכזי, עקב אי יכולתה לעמוד בהנחיות הבריאות בתנאים אלו. מצב זה איפשר לאנשי הרב מרקוביץ שלא הקפידו על הנחיות אלו להשתמש באופן בלעדי בהיכל המרכזי במשך קרוב לשנה, עד להתערבות בית המשפט במאי 2021, אז קבע בית המשפט כי עד להכרעה סופית בסכסוך יחולקו מקומות הישיבה בהיכל המרכזי באופן שוויוני, חציו הדרומי של ההיכל ניתן לרב כהנמן, וחציו הצפוני לרב מרקוביץ. לאחר שהצו לא כובד בשבתות, הבהיר בית המשפט באוגוסט אותה שנה כי החלוקה השוויונית הזמנית בהיכל הישיבה חלה גם על ימי השבת ונזף באנשי הרב מרקוביץ שהפרו אותו למרות שהחלוקה השוויונית היטיבה עמם כשנתנה להם מעמד שווה על אף נחיתותה המספרית של הקבוצה. במהלך סבב זה של דיונים בבית המשפט, התפטר ביולי 2021 הבורר העליון הרב צימבליסט, שהואשם במשך השנים בידי אנשי הרב כהנמן בהטיה חד-צדדית, מתפקידו. במכתב ההתפטרות מנה הרב צימבליסט לצד מצב בריאותו את התנהלות אנשי הרב כהנמן ובאי כוחו כסיבה לפרישתו, תוך שהוא מטיח האשמות קשות באנשיו של הרב כהנמן, וכן בבורר מטעמו הרב משה פרקוביץ. בעקבות פרישתו מינה בית המשפט בספטמבר 2021 את השופט בדימוס דוד חשין לשמש כבורר בסכסוך בין הצדדים.
הסכסוך הארוך על הנהגת הישיבה היה הביטוי הראשון לפיצול המחנה החרדי־ליטאי לשני פלגים, פיצול שבא לידי ביטוי באופן רחב החל מ־2012, לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב.
בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי "זמן פוניבז'" שעוקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.
באלול ה'תשע"ח (אוגוסט 2018), פתח הרב כהנמן בסמוך לישיבת פוניבז' הקטנה, את ישיבת "חיים אברהם" לצעירים מעדות המזרח, כאשר חלק מתלמידי 'בתי אבות' של פוניבז' ממשיכים שם את לימודם.
נושאי תפקידים
שמאל|ממוזער|250px|שלט הסבר למרגלות גבעת ישיבת פוניבז' בבני ברק
שמאל|ממוזער|250px|בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה
שמאל|ממוזער|250px|דגל ישראל על מבנה הישיבה ביום העצמאות
שלושת הר"מים הראשונים - הרב שמואל רוזובסקי, הרב דוד פוברסקי והרב שך, שימשו כראשי הישיבה שנים רבות עד לפטירתם. בשנותיה הראשונות של הישיבה מונו כר"מים נוספים שלושה מבוגרי הישיבה: הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין (בה'תש"ח), הרב שלמה ברמן והרב ברוך דב פוברסקי, בנו של הרב דוד פוברסקי. בשלהי זמן חורף של שנת תשמ"ח מונו לר"מים הרב שמואל מרקוביץ והרב אשר דויטש, באותה שנה מונה הרב יונה זלושינסקי, ובהמשך בשנת תשנ"ה מונה גם הרב דוד מילר.
המנהלים הרוחניים והמשגיחים הבכירים שכיהנו בישיבה הם הרב אבא גרוסברד, הרב אליהו אליעזר דסלר והרב יחזקאל לוינשטיין. כמו כן כיהנו כמשגיחים הרב בן ציון במברגר, הרב חיים פרידלנדר, הרב דוד זינגרביץ והרב ראובן יהושע גינזבורג (חתנו של הרב לוינשטיין).
בנוסף לבעלי התפקידים הרשמיים, הביא הרב יוסף שלמה כהנמן לישיבה מספר תלמידי חכמים יוצאי ישיבות ליטא שילמדו בישיבה ויהוו דוגמה לבחורים. גם כיום לומדים בישיבה מספר אישים כאלו, בהם הרב חיים ברמן (אחיו של הרב שלמה, המוסר לבחורים) וכן עד לפטירתו בחודש ניסן תשפ"ד - הרב אהרן יהושע צוקר.
לאחר פטירתו של הרב יוסף שלמה כהנמן התמנה כנשיא הישיבה בנו אברהם, ולאחר פטירתו הוא הוריש את הישיבה לידי רעייתו רבקה. בעקבות מחלוקת ממושכת בישיבה שהחלה בשנת תשנ"ח, בסוף שנת תשס"ה התפצלה הישיבה, כך שלמעשה פועלות באותו מבנה שתי ישיבות. בישיבה האחת, בנשיאות הרב אליעזר כהנמן (בנו של הרב אברהם כהנמן וחתנו של הרב שלמה ברמן), משמש כראש הישיבה הרב ברוך דב פוברסקי. לצידו שימשו כראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין עד לפטירתו בשנת ה'תשפ"ג, והרב חיים שלמה ליבוביץ משנת ה'תשס"ז עד לפטירתו בחורף ה'תשע"ו, לאחר פטירת רבי גרשון אדלשטיין מינה נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן את הרב דוד לוי לראש ישיבה. לישיבה הצטרפו כר"מים הרב דוד מילר, הרב חיים פרץ ברמן (החל משנת ה'תשס"ה) (בנו של הרב שלמה ברמן, וחתנו של הרב ברוך דב פוברסקי שמונה לר"מ לאחר פטירת אביו, כחצי שנה לפני הפילוג), ובהמשך מונו לר"מים נוספים הרבנים שמואל יהודה מלר (מה'תש"ע) והרב דוד לוי (חתנו של הרב גרשון אדלשטיין, מונה בשנת ה'תשע"א). בתשע"ז מונה הרב יעקב אפשטיין לראש ה"קיבוץ", בגיל 28. לאחר פטירת ראש הישיבה הרב אדלשטיין התמנה לממלא מקומו במסירת שיעור לבני שיעור א. המשגיח בישיבה זו היה הרב אליעזר גינזבורג (בנו של המשגיח הקודם הרב ראובן, וחתנו של הרב שלמה ברמן), עד לפטירתו. באלול ה'תשע"ז (ספטמבר 2017) מונה למשגיח הרב עזרא רוטשילד, ובהמשך מונה גם הרב אליהו אליעזר קלרמן (בנו של הרב אורי שרגא קלרמן). בניסן תשפ"ד מונה הרב רפאל שמואלביץ (נכדו של הרב חיים שמואלביץ) לר"מ בישיבה.
בראשות הישיבה השנייה עומד הרב שמואל מרקוביץ (חתנו של הרב אברהם כהנמן), בישיבתו המשיכו לשמש כראשי הישיבה הרב אשר דויטש והרב יונה זלושינסקי, ששמשו כר"מים בישיבה עוד קודם הפילוג. בשנת תשס"ט מונו לר"מים גם הרב יחיאל דזימיטרובסקי והרב חנוך הבלין. המשגיחים הרב אהרון זאב גרוסברד שמכהן מאז שנת תשמ"ה בישיבה, הרב אליהו אליעזר דסלר שמכהן מאז שנת תשנ"א, בני משפחה של המשגיחים מהדורות הקודמים - המשיכו לשמש כמשגיחים בישיבה זו. בהמשך מונו לר"מים הרב מיכאל קופמן (חתנו של הרב מרקוביץ), הרב אהרן דוד מלאכי והרב אהרן יוסף קרלנשטיין. וכן מונו למשגיחים בישיבה הרב אהרן זלזניק והרב משה אינדורסקי.
מאז ראשית 1962 מאוגדים עובדי הישיבה בהסתדרות העובדים הכללית.
שיטת וסדרי הלימוד בישיבה
דרך הלימוד בישיבה דומה ביסודה לצורת הלימוד בישיבות ליטא. מבין ראשיה בעבר ובהווה השפיע בעיקר הרב שמואל רוזובסקי. דרכו התבססה על הקפת הנתונים בכל סוגיה תלמודית, עימותם ההדדי ומסקנות חדשניות. גם לאחר פטירתו, בשנת תשל"ט (1979), הייתה דרכו הפופולרית ביותר בישיבה, עד למחצית השנייה של שנות ה־90, אז התרופפה השפעתו של הרב רוזובסקי ופינתה לצדה מקום לדרכים אחרות. סדרי הלימוד בישיבה הם כמקובל בשאר הישיבות הליטאיות. בפועל מתקיים הלימוד בבית המדרש לכל אורך שעות היממה.
בישיבה נהוג שגם ראשי הישיבות מוסרים שיעור יומי, וכן נהוג שבכל שנה מתחלפים לכל שיעור שלושה רבנים (אחד בזמן אלול וחצי זמן חורף, אחד בחצי זמן חורף ואחד בזמן קיץ), וכל רב מוסר שיעורים רק בשני שלישים של שנת הלימודים.
בהקמת הישיבה, תכנן הרב כהנמן שהתלמידים יסיימו את כל הש"ס בתקופת הלימודים בה. בעקבות זאת למדו בשנים הראשונות בחורי הקיבוץ אחרי הצהריים ובערב מסכתות אחרות מאלה הנלמדות בדרך כלל בישיבות הליטאיות, אך בסופו של דבר התקשו התלמידים לעמוד בתוכנית והיא בוטלה.
בעבר קצב הלימוד היה למעלה מעמוד גמרא ליום. כך למשל, בהקמת הישיבה בכסלו תש"ד למדו מסכת בבא מציעא, ועד לסוף הזמן חורף כעבור ארבעה חודשים, הגיעו עד דף נ', ובקיץ למדו עוד כשלושים דפים - קצב של 10–12 דפי גמרא בחודש. בהמשך ירד הקצב בהדרגה, ולאחר פטירת הרב כהנמן הוא הגיע לתשעה דפים לחודש. כיום בישיבה שבראשות הרב גרשון אדלשטיין הקצב הוא של כ־5 דפים לחודש על פי הנהגתו, אך מרבית התלמידים אינם לומדים בקצב זה אלא לאט יותר.
בשנים הראשונות של הישיבה מסר הרב כהנמן שיעור בשולחן ערוך אורח חיים עם מגן אברהם.
בשנות ה־70 נקבע שהתלמידים החדשים בשיעור א' ילמדו בשעות הערב עם עמיתיהם מהקיבוץ. חברותא זו מכונה "אילן". בשנת ה'תש"ע ביטל הרב אדלשטיין את הנוהג, והוא מתקיים כיום רק בישיבה בראשות הרב מרקוביץ'.
ארון הקודש מאיטליה
ממוזער|ארון הקודש
באולם בית הכנסת מוצב ארון קודש מסוגנן אשר הובא מאיטליה על ידי שלמה אומברטו נכון. ארון הקודש, הבנוי מעץ ומצופה זהב, היה מוצב בבית הכנסת האיטלקי הגדול (Scuola Grande Italiana) בעיר מנטובה שבאיטליה. הארון נבנה בשנת ה'שצ"ה (1635), ולפי הכתובת שבמרכז הארון, שופץ מחדש (כחלק משיפוצו מחדש של בית הכנסת במנטובה) בשנת ה'תק"י (1750). בתחילת שנות השמונים שופץ ארון הקודש על ידי הרסטורטור רן שנער, מתרומה של איל ההון היהודי לודוויג יסלזון.
בשונה מן המקובל ברוב ארונות הקודש בעולם, הארון אינו נושא את סמל לוחות הברית. בעולם היהודי קיימים כמה העתקים של הארון, בהם בשטרסבורג ובניו סקוור.
אולמות הלימוד
היכל הישיבה - שוכן בבניין המרכזי ובו כשש מאות וחמישים מקומות. לומדים בו בחורים משתי הישיבות.
תלמידי ישיבתו של הרב אדלשטיין לומדים גם בעזרת הנשים של הבניין המרכזי (כמאתיים מקומות), ביציעים של בניין אוהל קדושים ובחדר שלידו (כ-400 מקומות) וב"היכל הגרח"ש" באותו בניין (כ-500 מקומות). הם לומדים גם בבית הכנסת "אהבת חסד" ועוד בתי מדרשות סמוכים.
תלמידי ישיבתו של הרב מרקוביץ לומדים גם בהיכל הכולל הישן ("פרלמן", כ-200 מקומות), ב"אולמי סגל" שבבניין המרכזי (כמאה מקומות) וכן בבית המדרש "התימנים" ברחוב מהרש"ל ועוד בתי מדרשות סמוכים.
מבנים בקמפוס הישיבה
ממוזער|מבנים בקריית הישיבה: היכל בית המדרש של "בית פרלמן", לימינו מתנשא "בית ברזיל". בקצה השמאלי של התמונה נראית הפינה הצפון־מזרחית של המבנה המרכזי
הבניין המרכזי ואגפיו - בבניין שוכן בית המדרש המרכזי שבו ארון הקודש המוזהב. גם עזרת הנשים משמשת בימות השבוע וברוב שעות השבת כאולם לימוד שאליו מובילות מדרגות מדרום ומצפון. רק בשעת תפילות השבת היא משמשת לייעודה הרשמי, לתפילת נשות האזור. אחד מחדרי הספח הצמודים לעזרת הנשים שימש בשעתו כ"חדר המשגיח" והשתמש בו הרב יחזקאל לוינשטיין. בחדר זה חלון פנימי המשקיף לתוך היכל הלימוד.
אגפי הבניין המרכזי, אגף דרום ואגף צפון, משמשים בעיקר לחדרי פנימייה. בקומת המבוא משמש רוב החלק הדרומי את משרדי הישיבה ורוב החלק הצפוני את 'ספריית סטינסקי', הספרייה המרכזית בישיבה. ספרייה זו אינה פעילה מאז שנות ה-90, וחלק מאוספי הספרים שהיו בה נגנבו בכמה מקרי פריצה. בקומה השנייה של האגף הדרומי, בין היכל בית המדרש לחדרי הפנימייה, שכנה דירת המגורים של הרב כהנמן ורעייתו השנייה הרבנית הינדה כהנמן. בעשור השני של המאה ה-21 הוסב חלק מהדירה, שעמדה ריקה עשרות שנים, לחדרי הרצאות שבהם מועברים שיעורים מדי יום. בקומת המרתף של אגף דרום שכנה מרפאת הישיבה ומכבסה ששירתה את התלמידים המעוניינים בכך. קומת הקרקע של האגף הצפוני משמשת את אולם "אשל יפה" שבו נערכו בעבר גם חתונות ואירועים של אנשי צוות הישיבה, וכיום הוא משמש למסיבות באירועי הישיבה ובחגים, וכחדר אוכל בשגרה. באולם התקיימו גם מסיבות הנציבים והנציבות - לכבוד תורמי הישיבה הקבועים בתוכנית הנציבים, האולם נתרם בידי הנדבן זאב יפה מדייטון, אוהיו, שהוא ואשתו נמנו על נציבי הישיבה.
אהל קדושים
בית "נווה שלום" - נחנך ב־1950 מתרומת יצחק שלום מברוקלין ויועד לתלמידים מבני עדות המזרח. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
בית "תפארת יעקב" ע"ש גזונדהייט - נחנך ב־1950 מתרומת יעקב גזונדהייט ורעייתו בילה. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה. בני הזוג הקצו מלגה מיוחדת לבחורים מצטיינים כדי שישבו בבית המדרש בבניין במשך חמש שנים וילמדו על פה את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
חדר האוכל - אולמי אשל יפה - ממוקם בקומת הקרקע של בניין הישיבה.
בית שוגרמן - בשמו המלא "בית משה ופעריל שוגרמן", הוא המבנה ה־28 שנבנה בקריית הישיבה. בבניין 3 קומות של חדרי מגורים ואולם הרצאות גדול בקומת הכניסה. המבנה נחנך במאי 1959. כיום משמש האולם כחדר ת"ת.
בית ציטרון - מבנה סמוך לבניין המרכזי ובו "בית המוסר" באולם מיוחד, כמסורת ישיבות המוסר בליטא. הקומה השנייה והשלישית מכילות חדרי פנימייה.
בית פרלמן - משכנו הקודם של כולל פוניבז'. האולם המרכזי משמש מאמצע העשור הראשון של המאה ה־21 כאולם לימודים לבחורי הישיבה, ועזרת הנשים משמשת בימי החול כמקום לימוד לחלק מאברכי הכולל.
פנמיית צפון - ממוקם בבנין הישיבה בצד צפון.
פנמיית דרום - ממוקם בבנין הישיבה בצד דרום.
ביהמ"ד סגל - ממוקם בבנין הישיבה ומונה כ-200 מקומות.
ספריית שרמן - הספרייה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה. המבנה משמש מראשית העשור השני של המאה ה־21 כחדר שיעורים.
בתי פיק - נחנכו בתחילת שנת הלימודים ה'תשל"א, 30 באוגוסט 1970. המבנים, המשמשים כחדרי פנימייה, הוקמו על הצלע המזרחית של גבעת הישיבה, לאורך מה שהיה עד אז רחוב מדרגות תלול וקשה. בשל אילוצי הטופוגרפיה נבנתה הפנימייה בשש יחידות נפרדות שמשתלבות בתוואי המשופע ושומרות מבחינה עיצובית על עמדתו של מבנה הישיבה המרכזית בראש הגבעה המתנשאת בצד זה מעל רחוב חזון איש והצד הצפון-מזרחי של זיכרון מאיר. על התכנון הופקדו האדריכלים שמעון טוכלר ויעקב סגל, והם נקראו על שם התורם, יחיאל מאיר פיק. רחוב המדרגות המתפתל בין מבני הפנימייה נשתל לכל ארכו פרחי נוי. עלות הפרויקט הוערכה בלמעלה מחצי מיליון ל"י.
בית ברזיל - פנימייה, ממוקם לצידו של בית פרלמן.
בית הכנסת ירחי כלה ("תפארת צבי") ומעליו בית המדרש אהבת חסד - המבנה בן הקומתיים וחצי, נבנה מתרומתם של נציב הישיבה, הרב צבי הירש קאהן, רב בית המדרש "תפארת ישראל" בריברסייד, ניו יורק. הוא נחנך באוגוסט 1963.
מוסדות נוספים השייכים לישיבת פוניבז'
כולל אברכים הממוקם בגבעת הישיבה, בבניין "אוהל קדושים", מיועד לבוגרי הישיבה שנישאו. לומדים בו קרוב לאלף אברכים. בעבר שכן הכולל בהיכל פרלמן, בראש הכולל עמד הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן עד לפטירתו בשנת 2018. בנוסף לכולל, יש אברכים רבים הלומדים בישיבה עצמה.
ישיבת פוניבז' לצעירים היא ישיבה לתלמידים בגילאי תיכון שבראשה עמדו הרבנים מיכל יהודה ליפקוביץ, אהרן יהודה לייב שטיינמן, נפתלי נבנצאל, שמואל איינשטיין וישראל בן שלום. לומדים בה כ־200 תלמידים. בנין הישיבה נבנה בראשית שנות ה-60 בחורשה שבפאתי זיכרון מאיר, חורשה ששרידי עציה מכונים באירוניה בפי תושבי בני ברק "יער פוניבז". מבנה הישיבה נקרא "בית בנדהיים" על שם משפחת התורמים מארצות הברית.
בתי אבות - מוסדות פנימייתיים שהוקמו ב-1945 עבור ילדים ניצולי שואה, ילדים יתומים וילדים ממשפחות רווחה. כיום חלק מבנייני המוסדות משמשים כפנימיה לבחורי הישיבה.
ישיבת באר יעקב - תלמוד תורה וישיבה קטנה ליוצאי עדות המזרח, נחנכה באוגוסט 1961 ברחוב הרב הירש, סמוך לגבעת הישיבה. בניין הישיבה היה בשעתו הבניין ה־65 שהוקם בקריית ישיבת פוניבז' בעיר.
קריית ישיבת פוניבז' - אשדוד
בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוקמה שלוחת ישיבת פוניבז' על קרקעות שרכש הרב כהנמן באשדוד. בנובמבר 1963 הונחה אבן הפינה לקריה, והחלה הקמת 1,400 יחידות דיור ומוסדות חינוך. לקראת פתיחת שנת הלימודים ה'תשכ"ו נחנכו שם שלושה מוסדות:
ישיבת גרודנא - ישיבה גבוהה. מלבד ראשי הישיבה שנבחרו לכהן בה והשתתפו בהקמתה, העבירו שיעורים בישיבה בעשור הראשון לקיומה גם ראשי הישיבה־האם, הרב שמואל רוזובסקי והרב אלעזר מנחם מן שך, כן העביר בה שיחות הרב יחזקאל לוינשטיין. בשנת 2000 התפצלה ישיבה זו, ונוסדה במקביל לה ישיבת גרודנא באר יעקב שגם היא משתייכת למוסדות ישיבת פוניבז'.
ישיבת וילקומיר - ישיבה לצעירים, שבראשה עומד הרב מיכל דוד רוזובסקי, בנו של הרב שמואל רוזובסקי.
כולל אברכים ע"ש רבי חיים עוזר גרודזנסקי.
ישיבות ברוח הישיבה
רבות מהישיבות הליטאיות הגדולות הפועלות בישראל משנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, נוסדו על ידי בוגרי ישיבת פוניבז'. מחזור הלימודים ושיטת הלימוד (בעיקר של הרב שמואל רוזובסקי) שלהן הם כבישיבת פוניבז'. ברובן של ישיבות אלה (כמו גם בתי כנסת שנפתחו על ידי בוגרי הישיבה) גם ניגוני התפילות בימים הנוראים הם כמקובל בישיבת פוניבז', מיסודם של משה פורטמן (על בסיס נוסח ישיבת טלז) והרב צבי אייזנשטיין (ראש ישיבת תפארת ציון).
בין ישיבות אלו: ישיבת מאור התלמוד, ישיבת בית מתתיהו, ישיבת אור ישראל, ישיבת כנסת יצחק, ישיבת באר התורה וישיבת אורחות תורה.
בוגרים בולטים
לישיבה בוגרים בולטים רבים, בהם ראשי הישיבה כיום וכן:
ראו גם
זמן פוניבז' - סרט תיעודי שעקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.
לקריאה נוספת
אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת שמואל קול, תש"ל
הרב מפוניבז’: תולדות חייו של ר’ יוסף שלמה כהנמן רבה של ווידז ורבה האחרון של פוניבז’ שבליטא מאת הרב יואל שוורץ, תשנ"ז
הרב מפוניבז’: פרקי חיים ויצירה של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת אהרן סורסקי, תשנ"ט
שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 273–314.
קישורים חיצוניים
שיעורים שנמסרו ב"ירחי כלה" בישיבת פוניבז' לצפייה באתר בינינו.
תיעוד נדיר: ישיבת פונוביז' בליטא לפני השואה, לצפייה באתר "לדעת", כ"א באדר תשע"ה
עמותת ישיבת פוניבז' ועמותת הרבצת תורה על טהרת הקודש, אתר גיידסטאר ישראל
נעילת החג בפוניבז' – בראשות מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי, גלריה ווידאו באתר JDN
מיכאל יעקובסון:, 19 במרץ 2020, xnet
על מאבק השליטה בישיבת פוניבז'
חנני ברייטקופף, לאחר טענות הגר"א כהנמן; בצד הגר"ש מרקוביץ - מגיבים, באתר כיכר השבת, 25 בנובמבר 2021
הערות שוליים
*
*
*
פוניבז'
פוניבז'
פוניבז'
קטגוריה:הפלג הירושלמי: מוסדות חינוך
פוניבז' | 2024-09-18T17:59:28 |
יצחק הרצוג | ממוזער|250px|יחד עם הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, באירוע לזכר סבו רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג
יִצְחָק (בּוּזִ׳י) הֶרְצוֹג (נולד ב-22 בספטמבר 1960, א' בתשרי ה'תשכ"א) הוא נשיא מדינת ישראל.
הרצוג שימש בעבר כיושב ראש הסוכנות היהודית, ראש האופוזיציה, שר, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה בשנים 2003–2018 ומזכיר הממשלה. בתקופת פעילותו הפוליטית היה שר בממשלות ישראל ה-31 וה-32 וכיהן כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני. בכהונתו כראש האופוזיציה הנהיג, יחד עם ציפי לבני, את המחנה הציוני, שהשיגה 24 מושבים בבחירות לכנסת העשרים ובכך הייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. הרצוג הוא עורך דין בהכשרתו.
ביוגרפיה
הרצוג נולד בתל אביב, בנם השלישי של חיים הרצוג, אז ראש אגף המודיעין בצה"ל ולימים נשיא מדינת ישראל, ואורה הרצוג לבית אמב"ש, מייסדת המועצה לישראל יפה וגיסתו של השר אבא אבן. הוא נקרא על שם סבו, הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שנפטר כשנה טרם לידתו), ובילדותו דבק בו הכינוי שהוענק לו על ידי אימו, "בוז'י".
הרצוג גדל בשכונת צהלה, ולמד בבית הספר היסודי הממלכתי בצהלה (בין היתר אצל המחנכת גאולה בן אליעזר, בתו של דוד בן-גוריון), ובחטיבת הביניים בבית הספר הממלכתי-דתי צייטלין. מגיל 15 המשיך ללמוד כשלוש שנים בבית הספר התיכון היהודי ישיבת רמז שבמנהטן, ניו יורק, כשאביו היה שגריר ישראל באומות המאוחדות.
שירת כקצין ביחידה 8200 של חיל המודיעין. בשירותו הסדיר שירת בסיני. במילואים הגיע לדרגת רב-סרן.
הוא בעל תואר ראשון במשפטים מטעם אוניברסיטת תל אביב עם לימודים אקדמיים נוספים באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת ניו יורק.
במקצועו הוא עורך דין, והיה שותף בכיר במשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', שאביו נמנה עם מייסדיו. מחלקת הטלקומוניקציה והתקשורת אותה ייסד ובראשה עמד הייתה המובילה בישראל, וייצגה חברות תקשורת והיי-טק בינלאומיות, דוגמת AT&T, נורטל, כייבל אנד ויירלס ודויטשה טלקום. פרש מהמשרד בשנת 2003, עם בחירתו לכנסת ה-16.
בשנים 1988–1990 היה מזכיר "המועצה הכלכלית החברתית", שבה חברים נציגי הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים. בשנים 2000–2003 שימש יושב ראש הרשות הלאומית למלחמה בסמים ופעל נגד יוזמות ללגליזציה של סמים קלים.
קריירה פוליטית
הרצוג היה פעיל במפלגת העבודה. החל את הקריירה הפוליטית שלו כיועצם של ראשי המפלגה יצחק רבין ושמעון פרס ונמנה עם יוזמי הפריימריז במפלגת העבודה עם ח"כ אפרים סנה ויו"ר ועדת הבחירות שלה. בשנת 1991 שקל להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת השלוש עשרה, אך מאחר שאביו עדיין כיהן כנשיא המדינה, החליט לא להתמודד כדי למנוע מצבים של ניגוד עניינים.
ב-1999, עם כינון הממשלה ה-28 בראשות אהוד ברק, מונה למזכיר הממשלה, וכיהן בתפקיד עד 2001. היה חבר בוועדת טל.
בעקבות הבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 נחקר בחשד למעורבות בפרשת עמותות ברק, שעניינה עבירות על חוק מימון מפלגות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. בדו"ח מבקר המדינה, שהביא לפתיחת חקירת משטרה, נכתב כי הרצוג ניתב חלק מכספי קרן פילנתרופית, שהקים אוקטב בוטנר לזכר בתו, אל עמותות התומכות בברק. בחקירה השתמש הרצוג בזכות השתיקה, וב-2003 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על סגירת התיק נגדו מחוסר ראיות. בינואר 2015, לאחר שגינה את החלטת חברת הכנסת פאינה קירשנבאום לשתוק בחקירתה, הגיב הרצוג על שתיקתו בחקירה: "היום הייתי נוהג אחרת".
בבחירות לכנסת ה-16 שנת 2003, נבחר למקום ה-11 ברשימת מפלגת העבודה ונכנס מטעמה לכנסת ה-16. בכהונה זו ריכז את עבודת האופוזיציה בוועדת הכספים של הכנסת.
כחבר הכנסת יזם בין היתר את חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם ואת תיקון חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסד המכוון למתן שירות לקטינים, האוסר על העסקתם של עברייני מין במוסדות המכוונים למתן שירות לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, בעלי לקויות קוגניטיביות-נוירופסיכולוגיות ובעלי הפרעה נוירו-התפתחותית. בנוסף היה חבר בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, חבר בוועדת העלייה והקליטה ושימש יו"ר האגודה הפרלמנטרית ישראל-אוסטרליה.
בשנת 2005 זכה במקום השני בהצבעה שנערכה במרכז מפלגת העבודה לקביעת שרי המפלגה שיכהנו בקואליציה עם הליכוד, והתמנה לפי בקשתו לשר הבינוי והשיכון.
כהונתו כשר השיכון
הרצוג החל את תפקידו כשר השיכון והבינוי ב־10 בינואר 2005. כשר השיכון פעל הרצוג בתחומי שיקום שכונות, סיוע למגזר הערבי והרחבת דירות לנזקקים. הביא לסיום משבר מחוסרי הדיור בנגב. הוא הוציא לדרך תוכנית שנועדה לעודד את דיירי הדיור הציבורי באזורי עדיפות לאומית לרכוש את דירותיהם.
הרצוג פעל להרחבת הסיוע לאנשי צד"ל, שמימשו את זכאותם לקבלת תעודת זהות ישראלית, לקבלת מלוא הזכויות והסיוע בתחום הדיור. הקים ועדה ציבורית בראשות האלוף (מיל') אורי אור, שתבחן את מימון פעילות השמירה והאבטחה על בתים יהודים במתחמים במזרח ירושלים.
ב-23 בנובמבר 2005, עשרה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד, פרש מתפקידו עם שאר חברי סיעתו.
לקראת הבחירות לכנסת ה-17 נבחר במקום הראשון בפריימריז לרשימת המפלגה והוצב במקום השני ברשימתה לכנסת. עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט, ב-4 במאי 2006, מונה לשר התיירות.
כהונתו כשר התיירות
כשר התיירות רתם את חואן לאפורטה, נשיא קבוצת הכדורגל ברצלונה, לקידום התיירות הספרדית לישראל וגייס את הדוגמנית בר רפאלי לייצג בהתנדבות את המדינה בירידי תיירות בין לאומיים.
לאחר מלחמת לבנון השנייה פעל לשיקום ענף התיירות בצפון ישראל ולהבטחת התאוששות הענף שספג נזקים כבדים.
לאחר עשרה חודשים, עם כניסת ישראל ביתנו לממשלה וההחלטה על העברת משרד התיירות אליה, סיים את תפקידו.
כהונתו כשר הרווחה והשירותים החברתיים
ב־21 במרץ 2007 החל הרצוג לשמש כשר הרווחה והשירותים החברתיים, וכן כשר לענייני תפוצות, חברה ומאבק באנטישמיות. ב-4 ביולי 2007 מונה גם לשר הממונה על רשות השידור.
בתפקידו כשר הרווחה הוציא לדרך את התכנית הלאומית לילדים בסיכון ופעל לטיפול בתופעות של אלימות במשפחה. יזם תוכנית להגנה על עובדים סוציאליים שהותקפו באלימות במהלך ביצוע תפקידם. גיבש תוכנית "חיסכון לכל ילד", שדומה לה יושמה בשנת 2017 והביא להגדלת הסיוע שניתן לניצולי השואה, הנחה בתרופות ושדרוג מערך הסיעוד לכלל הקשישים בישראל. יזם חקיקה שאפשרה לאנשים עם מוגבלות לצאת לעבודה מבלי שתישלל קצבת הנכות שלהם, והגדיל את הסיוע התקציבי הממשלתי לארגונים החברתיים.
הרצוג כיהן גם כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני. בעת מבצע עופרת יצוקה מונה לאחראי התיאום הממשלתי לסיוע ההומניטרי לתושבי רצועת עזה.
בפריימריז של מפלגת העבודה בדצמבר 2008 הגיע הרצוג למקום הראשון ומוקם שני ברשימת המפלגה לבחירות לכנסת ה-18, לאחר היושב ראש, אהוד ברק.
ב"ממשלת נתניהו השנייה", שהוקמה ב-31 במרץ 2009, בעקבות הבחירות בפברואר אותה השנה, המשיך הרצוג לכהן כשר הרווחה.
בשלהי 2010 הכריז על כוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. ב-17 בינואר 2011, מיד לאחר ההודעה של אהוד ברק בדבר פילוגה של המפלגה והקמת מפלגת העצמאות, הודיע הרצוג על התפטרותו מהממשלה. עד לסיום כהונתה של הכנסת ה-18 שימש כיו"ר סיעת העבודה, כחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט והקים בכנסת את השדולה לקידום החינוך הטכנולוגי ולימודי ההנדסה היישומית. בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בבחירות המקדימות שנערכו בספטמבר 2011, סיים הרצוג במקום השלישי עם כ-25 אחוזים מקולות הבוחרים, ולא עלה לסיבוב השני.
ברשימת המפלגה בבחירות לכנסת התשע עשרה הוצב הרצוג במקום השני אחרי שלי יחימוביץ', לאחר שסיים שוב במקום הראשון בפריימריז. ביוני 2013 הקים, עם חבר הכנסת אלעזר שטרן, שדולה בשם "עם, דת ומדינה", ששמה לה למטרה ליישם את אמנת גביזון מדן. בכנסת ה-19 נבחר לכהן כנציג הכנסת בוועדה לבחירת שופטים, כחבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, כחבר בוועדת הכנסת ובוועדה לפניות הציבור. כן שימש יו"ר השדולה למען השידור הציבורי, ויו"ר השדולה להתחדשות יהודית.
ראש האופוזיציה
250px|ממוזער|שמאל|הרצוג עם ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בירושלים, 5 ביולי 2017
250px|ממוזער|שמאל|יצחק הרצוג בבית הרב חיים קניבסקי
ממוזער|250px|יצחק הרצוג בכנס הרצליה 2016 של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה
בבחירות לראשות מפלגת העבודה שנערכו ב-21 בנובמבר 2013 התמודד מול שלי יחימוביץ' על ראשות מפלגת העבודה, וגבר עליה. בעקבות כך החליף את יחימוביץ' גם בתפקיד ראש האופוזיציה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-20 הכריז הרצוג על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה. בדצמבר 2014 הודיע עם יו"ר "התנועה" ציפי לבני על ריצה משותפת של מפלגותיהם, ברשימה בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, ושני מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-12. רשימת "המחנה הציוני" זכתה ל-24 מנדטים, הישג שאליו לא הגיעה מפלגת העבודה מאז כהונתו של אהוד ברק.
בכנסת ה-20 המשיך הרצוג בתפקידו כראש האופוזיציה.
ב-22 בינואר 2016 נפגש הרצוג בצרפת עם נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, ובמהלך פגישתו אמר כי: "חזון שתי המדינות לא יכול להתממש עכשיו", אמירה זו הסעירה את השמאל. ח"כ שלי יחימוביץ' אמרה בתגובה כי בדבריו של הרצוג יש "פזילה לימין".
המגעים להנעת יוזמה מדינית הובילו למגעים חשאיים ממושכים של הרצוג עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין צירוף המחנה הציוני לקואליציה והקמת ממשלת אחדות.
המגעים נחשפו בראשית 2016 וגרמו לחילוקי דעות קשים במחנה הציוני. עם כישלון המגעים במאי 2016 אמר הרצוג שנתניהו סירב לחתום על הסכם שהיה ביניהם בנוגע לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". לוּ הייתה מוקמת מממשלת אחדות, הייתה אמורה להיות פסגה אזורית בה היו משתתפות ישראל, ירדן, מצרים, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. הרצוג אף פנה ליועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס ולמזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ון קרי כדי לבדוק האם הצעתו של נתניהו אכן ריאלית וקיבל מהם תשובה חיובית, שנבעה מפגישה סודית בין נתניהו ושר הביטחון, משה יעלון לבין ג'ון קרי ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי.
באפריל 2016 נחקר הרצוג תחת אזהרה, בחשד כי עבר על חוק מימון מפלגות כאשר התמודד ב-2013 בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה מול שלי יחימוביץ', בכך שמטהו קיבל שלא כחוק 40 אלף ש"ח. בינואר 2017 החליט היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לסגור את התיק נגדו בשל "היעדר ראיות מספיקות", בצירוף ביקורת על כך שגרסתו של הרצוג אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. בפברואר 2018 הורשע שמעון בטאט, שהיה ראש מטה הבחירות של הרצוג בפריימריז אלה, בעבירה על חוק המפלגות. בהמשך בוטלה ההרשעה, אך נגזר על בטאט עונש של 180 שעות שירות לתועלת הציבור. במאי 2019 זוכה גלעד רמות, שהואשם בפרשה.
לאחר שהצליח להבריא את מפלגת העבודה מגרעונות תקציביים, התמודד שוב בבחירות לראשות מפלגת העבודה, שנערכו ב-4 ביולי 2017, והגיע למקום השלישי, עם 16.8% מהקולות, ולא העפיל לסיבוב השני, שבו נבחר אבי גבאי, הרצוג נשאר בתפקיד ראש האופוזיציה לאחר שגבאי ביקש ממנו להישאר בתפקיד עד שהוא ייכנס לכנסת. בעקבות התפטרותו של ח"כ מנואל טרכטנברג מהכנסת, החל מאוקטובר 2017 הרצוג היה חבר ועדת הכספים.
ממוזער|250px|שמאל|יצחק הרצוג ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי
ביוני 2018 נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית והתפטר מהכנסת לשם מינויו לתפקיד זה. בנאום הפרידה שלו ממליאת הכנסת הסביר הרצוג כי הוא רואה חשיבות אדירה בהתייצבות מול סכנת אובדן הזהות וההמשכיות היהודית וסכנת הפילוג המאיימת על העם.
יו"ר הסוכנות היהודית
250px|ממוזער|הרצוג בביקור בבית ספר יהודי בארגנטינה, 26 במרץ 2019
250px|ממוזער|יצחק הרצוג מקבל עולים מאתיופיה, 2020
ביוני 2018 נבחר הרצוג פה אחד על ידי חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ליושב ראש הסוכנות היהודית ונכנס לתפקיד ב-1 באוגוסט 2018.
בנאום שנשא הרצוג עם בחירתו לתפקיד ביוני 2018 אמר הרצוג כי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני העם היהודי הוא למנוע את הקרע בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל.
באוקטובר 2018 הוביל החלטה המאשררת את המחויבות לעקרונות היסוד של הכרזת מגילת העצמאות, במעמד ראש העדה הדרוזית, השייח' מוואפק טריף, כהבעת תמיכה של העם היהודי בעדה הדרוזית בישראל.
בינואר 2019 הופיע בפני פרלמנט האיחוד האירופי לכבוד יום השואה הבינלאומי והתריע בו כי "זו אחת התקופות האפלות בהיסטוריה של יהודי אירופה".
במרץ 2019 הוביל הרצוג החלטה על מתן הלוואה לכל עובד או עובדת שיבקשו להביא ילד באמצעות הליך פונדקאות מחוץ לישראל, כולל זוגות חד-מיניים והורים יחידניים.
באוקטובר 2019 אישר חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית בהובלת הרצוג "תוכנית אסטרטגית לעשור הקרוב לעם היהודי". על פי התכנית הסוכנות תפעל לאיחוי השסעים בעם היהודי, להבטחת ביטחונן של הקהילות היהודיות בעולם, תיאבק בגילויי האנטישמיות ובאנטי-ציונות ובנוסף תעודד עלייה.
בנובמבר 2019, במלאת 81 שנים לליל הבדולח וכחודש לאחר פיגוע הירי בבית הכנסת בהאלה, הגיע הרצוג עם מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו ושר החוץ הגרמני, הייקו מאס, לביקור בבית הכנסת בהאלה.
נשיא המדינה
250px|ממוזער|הנשיא יצחק הרצוג בביקור באוקראינה באוקטובר 2021 עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי
250px|ממוזער|בני הזוג הרצוג עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בעת ביקורו בישראל, 2022
ב-19 במאי 2021 הציג את מועמדותו לתפקיד נשיא מדינת ישראל ה-11, ויצא לחופשה ללא תשלום מתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית, עד לאחר הבחירות לנשיאות. בבחירות שהתקיימו ב-2 ביוני 2021 זכה לתמיכת 87 מחברי הכנסת, ובכך ניצח את מרים פרץ שקיבלה 26 קולות. בניצחונו זכה הרצוג לתמיכה הגדולה ביותר אי פעם לנשיא והוא הצהיר אמונים ונכנס לתפקידו ב-7 ביולי, שלושה ימים לפני המועד הרשמי.
בנאום השבעתו לתפקיד נשיא המדינה, ב-7 ביולי 2021, קרא הרצוג לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית וליצירת גשרים בתוך החברה ולמול יהדות התפוצות. הוא הדגיש את חשיבות העיסוק בסוגיית משבר האקלים והשלכותיו.
בכהונתו כנשיא קיים מספר ביקורים ממלכתיים משמעותיים. ב-30 בינואר 2022 קיים ביקור ממלכתי באיחוד האמירויות. במרץ 2022 יצא למסע בקרב שכנותיה של ישראל לחופי הים התיכון, שכלל, לאחר ביקורים ביוון ובקפריסין, גם ביקור ממלכתי בטורקיה, כאורח של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. מפגש הפסגה בין הנשיאים, שהיווה המשך לשיחות ביניהם מיום שנבחר הרצוג לתפקיד, וסימן שאיפה של שתי המדינות לסיים את תקופת המתיחות ביניהן, נערך בארמונו של ארדואן באנקרה. בחלקו השני של הביקור בטורקיה, וכפי שהם נוהגים לעשות בביקוריהם בחו"ל כחלק מיעד הידוק הקשר עם יהדות התפוצות, נפגשו הנשיא הרצוג ורעייתו מיכל עם הקהילה היהודית המקומית בבית הכנסת "נווה שלום" שסבל מטרור לאורך השנים.
ב-29 במרץ 2022 ביקר הרצוג בעמאן שבירדן, נפגש עם עבדאללה השני, מלך ירדן ודן עמו בהידוק הקשרים בין המדינות, בשמירה על היציבות באזור ובחיזוק השלום והנורמליזציה.
בהמשך לכוונתו המוצהרת לערוך מסע לתוככי החברה הישראלית ובמסגרת פעילותו בחברה הישראלית וביקוריו במגזריה השונים, השתתף הרצוג ב-29 באוקטובר 2021 בטקס האזכרה לנרצחים בטבח כפר קאסם והתנצל בשם מדינת ישראל. בכך הפך לגורם הרשמי הישראלי הראשון שמבקש סליחה בטקס האזכרה הרשמי שנערך בכפר קאסם.
באוקטובר 2021 הודיע הרצוג על הקמת "פורום האקלים הישראלי" שיפעל תחת בית הנשיא, ומינה ליו"ר הפורום את חבר הכנסת לשעבר ד"ר דב חנין. הפורום פועל באמצעות אשכולות בנושאים שונים ומתכלל גורמים מוסדיים, פרטיים ואזרחיים שפועלים יחד כחלק מהמאבק במשבר האקלים. ב"נאום המזרח התיכון המתחדש", שאותו נשא הרצוג בכנס האקלים של "הארץ", הוא התייחס לעמדתו לפיה משבר האקלים טומן בחובו גם הזדמנות לשיתוף פעולה אזורי ייחודי.
ב-28 בנובמבר הדליק הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה בחברון, כאשר ברקע נשמעה ביקורת מצד גורמי שמאל על ביקורו בחברון. בביקורו הצהיר הרצוג כי "הכרה בזיקה שלנו לחברון צריכה להיות מעל כל מחלוקת".
בדצמבר 2021 השיק הרצוג את הקמפיין שיזם "תחשבו טוב" שמטרתו שינוי השיח הבריוני ברשת. הקמפיין, שנערך בשיתוף פייסבוק, נועד לקדם שיח מקרב ומכיל ברשתות החברתיות.
ב-12 בפברואר 2023, בעיצומו של הדיון הציבורי ברפורמה המשפטית, נשא הרצוג נאום לאומה בו ביקש להגיע לפשרה. הוא ביקש מראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, שמחה רוטמן לעצור את החקיקה, ולא להעלות את הצעת החוק לקריאה ראשונה בכנסת.
עם התקדמות החקיקה והמחאות נגדה, ב-9 במרץ נשא הנשיא הרצוג נאום לאומה, שבו קרא לעצור את החקיקה ולהחליפה במתווה אחר, וקבע: "מכלול החקיקה שנידון כעת בוועדה צריך לעבור מהעולם ומהר. הוא שגוי, דורסני ומערער את יסודותינו הדמוקרטיים." ב-15 במרץ הציג הרצוג את 'מתווה העם' לפשרה. ב-12 ביוני הוא קרא להשאיר את הצבא מחוץ לוויכוחים: "כאזרחים, למילואימניקים זכות מלאה לכל דעה ומחאה ככל האזרחים בדמוקרטיה בריאה. כחיילים במילואים, לובשי מדים, סרבנות היא מחוץ לתחום. אסור לסכן את ביטחון ישראל כי בנפשנו הדבר".
ב-18 ביולי 2023 הגיע לארצות הברית ונפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. יום למחרת נאם בפני הקונגרס של ארצות הברית, לציון 75 שנה להקמת מדינת ישראל. בנאום דיבר, בין היתר, על היחסים בין שתי המדינות וחשיבותם, תוכנית הגרעין האיראנית, הסכמי אברהם, הישראלים הנעדרים שנכנסו לרצועת עזה ועוד.
ב-28 בינואר 2024 תקף בחריפות את בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג וטען שבתלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם הם עיוותו את דבריו אחרי טבח 7 באוקטובר כדי להצדיק עלילת דם מופרכת נגד מדינת ישראל:
חיים אישיים
הרצוג נשוי למיכל, עורכת דין, בתו של שאול אפק, אלוף-משנה ונציג הטכניון בקנדה לשעבר. לזוג שלושה בנים. המשפחה מתגוררת בשכונת צהלה בתל אביב.
אילן יוחסין משפחת הרצוג
250px|ממוזער|שמאל|יצחק ומיכל הרצוג בערב לזכרו של חיים הרצוג
250px|ממוזער|שמאל|יצחק הרצוג במצעד החיים
עמדותיו
מדיני
הרצוג נמנה עם תומכי פתרון שתי המדינות, וזאת על מנת לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. בסיום שנת 2015 הודיע כי לדעתו אין היתכנות לביצוע פתרון שתי המדינות, עד אשר יתרחשו שינויים מדיניים הכרחיים במזרח התיכון. את השינויים והצעדים אשר צריכים להתקיים הציג הרצוג בראשית 2016 בתוכניתו המדינית, "תוכנית ההפרדה", אותה קיבלה ועידת מפלגת העבודה ברוב גדול. במרכז תוכניתו של הרצוג, יוזמה אזורית אשר תשמש כבסיס להתקדמות מדינית אל עבר פתרון הקבע אשר יכלול ריבונות ישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. כמו כן, הסמכות הביטחונית העיקרית ביהודה ושומרון, בבקעה ועד גבול הירדן תוענק לצה"ל.
ביוני 2016 פורסם כי במהלך תקופת הבחירות, כשנה קודם לכן, ניהל הרצוג, באמצעות אפרים סנה, משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. הרצוג הסכים להעברת 100% מהשטח שנכבש במלחמת ששת הימים לידי הרשות, מתוכם 4% בחילופי שטחים. במסגרת ההסדר המדיני המוצע, הרצוג הסכים להעביר לידי הרשות גם את מזרח ירושלים, שתהיה בירת המדינה הפלסטינית. עוד הוסכם על ריבונות ישראלית בכותל המערבי וכוח רב-לאומי בהר הבית, וכן על פיצוי כספי לרוב הפליטים הפלסטינים וחזרה סמלית שלהם, על בסיס החלטה משותפת. הצדדים הסכימו גם על נוכחות ישראלית סמלית בבקעת הירדן.
ביטחון
הרצוג היה חבר בקבינט המדיני ביטחוני בעת ההחלטה על תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. לאורך השנים תמך באופן עקבי במאבק בתוכנית הגרעין של איראן, הן בפעולות ישראליות עצמאיות והן בדיאלוג בינלאומי עם מדינות ה-P5+1. הרצוג פעל גם בנושא הידוק הקשר בין מדינות ערב המתונות לבין ישראל אל מול הציר הפרו-איראני, ובעת כהונתו כראש האופוזיציה נפגש בחשאי עם מנהיגים בולטים של מדינות אלו.
כלכלה וחברה
את תוכניתו הכלכלית הציג הרצוג בספרו "תוכנית עבודה – מתכון לרווחה כלכלית", אותו פרסם בעת כהונתו כשר הרווחה (2010). על פי תפיסתו, על המדינה לקחת אחריות כלפי אזרחיה בתחומים מוגדרים ובהם הבריאות, החינוך, הרווחה ועידוד התעסוקה. הרצוג מאמין בפיתוח וחיזוק שירותי הרווחה בישראל, בהם המוסד לביטוח לאומי, כך שיעניקו לאזרחים, במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות, רשת ביטחון סוציאלית. כשר הרווחה יזם הרצוג תוכניות המעודדות תפיסה זו, בהן התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון ואת תוכנית "חיסכון לכל ילד". אשר תוכנית המבוססת עליה אושרה בחקיקה בשנת 2017 (בעקבות משא ומתן בין סיעת "יהדות התורה" למשרד האוצר). בכהונתו במשרד תמך הרצוג בביטוח הלאומי והוביל את התאמתו לעידן המודרני.
בנוסף הרצוג מאמין במאבק בעוני ובאבטלה בכלים שונים לרבות הגברת העסקתם ושילובם של בעלי מוגבלויות. בין היתר הוביל את חקיקתו של "חוק לרון" המונע שלילת קצבת נכות של בעלי מוגבלויות הנכנסים למעגל העבודה. כשר הרווחה היה הרצוג לגורם המרכזי בהבאת המדינה להכיר בנושא הביטחון התזונתי כמרכזי לרווחת האזרח. בתקופת כהונתו הביא הרצוג להקמתה של המועצה הלאומית לביטחון תזונתי.
הרצוג תומך בחיוב המדינה להקצבת כספים לשילוב ילדים חריגים במסגרת החינוך הכללי. בשנת 2003 היה שותף להגשת עתירה לבג"ץ, שהביאה לחיוב המדינה להקציב 120 מיליון שקל למטרה זו.
פרסומיו
אבישי ברוורמן, יורם גבאי, יצחק הרצוג ואחרים, איך יוצאים מזה? – פתרונות כלכליים וחברתיים למשק במשבר, תל אביב: המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי וטפר-הוצאה לאור, דצמבר 2003
תוכנית עבודה - מתכון לרווחה כלכלית, הוצאת טפר, 2010
קישורים חיצוניים
בתקשורת:
יורם יובל, שיחת נפש עם בוז'י הרצוג, הטלוויזיה החינוכית, 10 באוקטובר 2012
רונית ורדי, המנוע השקט של בוז'י הרצוג, באתר ליברל, 14 ביוני 2014
נחמה דואק, יצחק (בוז'י) הרצוג עוזב את הכנסת לטובת הסוכנות היהודית. ריאיון, באתר ליברל, 11 ביולי 2018
כנשיא מדינת ישראל:
(דאגלס מארי מראיין את הנשיא יצחק הרצוג)
מכתביו:
Only Separation Can Lead to a Two-State Solution, The New York Times, Feb. 28, 2016
Isaac Herzog and Michael Herzog, The Israel-UAE deal proves the one-state solution is delusion, Forward, August 20, 2020
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת
קטגוריה:בוגרי בית הספר מוריה (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי בית הספר צייטלין
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:מזכירי הממשלה
יצחק
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המחנה הציוני
קטגוריה:אנשי ציבור ישראלים שניצלו את זכות השתיקה
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:ילדי נשיאי ישראל
קטגוריה:חיילי יחידה 8200
קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים
קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-מצרי
קטגוריה:נושאי תפקיד רשמי במלחמת חרבות ברזל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1960 | 2024-10-05T15:44:12 |
יצחק לוי | הרב יצחק לוי (נולד ב-6 ביוני 1947) הוא איש ציבור ישראלי. היה יושב-ראש מפד"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
לוי נולד בעיר קזבלנקה שבמרוקו לאורה ולדניאל יצחק לוי, לימים ח"כ מטעם המפד"ל. אחיו הם הרב שלמה לוי ופרופסור יהודה לוי. עלה ארצה בשנת 1957.
בצעירותו למד בישיבה תיכונית נתיב מאיר ולאחר מכן בישיבת הכותל בירושלים. שירת כרב-סרן בצה"ל. בעל השכלה תיכונית והסמכה לרבנות. במקצועו הוא רב ומחנך.
כיהן בעבר כראש הישיבה התיכונית "בית יהודה" בכפר מימון, היה מזכ"ל התנועה הדתית, חבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא והמזכירות העולמית וראש מנהל היישום במכון הישראלי לדמוקרטיה. כיום עומד בראש הוועד המנהל של המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום.
פעילות פוליטית
בשנת 1983 פרש מהמפד"ל יחד עם הקבוצה שהקימה את סיעת מצ"ד, וחזר עמם למפד"ל בשנת 1986. באותה שנה מונה לכהן כמזכ"ל המפד"ל. בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המפד"ל, ובשנת 1996 מונה בממשלת בנימין נתניהו לשר האנרגיה ולשר התחבורה, אך שלושה שבועות לאחר הקמת הממשלה ויתר על תיק האנרגיה לצורך הקמת משרד התשתיות הלאומיות לשר אריאל שרון. בשנת 1998, משנפטר יו"ר המפד"ל, השר זבולון המר, נבחר לוי למחליפו כיו"ר המפד"ל וכשר החינוך והדתות (במשרד הדתות כיהן רק עד 13 בספטמבר 1998). בשנת 1999 מונה לשר השיכון והבינוי בממשלת ברק והתפטר מן הכנסת. בשנת 2000 פרש מהממשלה בעקבות ועידת קמפ דייוויד.
במהלך מבצע חומת מגן (8 באפריל 2002) נכנס לכהן בממשלת האחדות בראשות אריאל שרון כשר בלי תיק ועם פרישת האיחוד הלאומי מהממשלה, בספטמבר אותה שנה, מונה לשר התיירות. בשנת 2003 נבחר שוב לחבר כנסת ומונה לסגן שר הדתות. משפורק משרד זה היה לסגן שר במשרד ראש הממשלה. בשנת 2004 תיאם עמדות עם יו"ר המפד"ל אפי איתם והם התפטרו מתפקידם בקואליציה עקב התנגדותם לתוכנית ההתנתקות.
בפברואר 2005 פרש מהמפד"ל, יחד עם אפי איתם, במחאה על הישארותה בקואליציה של ממשלת שרון והשניים הקימו את מפלגת אח"י. באותה השנה התמזגה הסיעה אל תוך האיחוד הלאומי, שבה היה חבר עד פרישתו מהחיים הפוליטיים בחודש דצמבר 2008, עקב יציאה לפנסיה.
חוקים שיזם
ימין|ממוזער|250px|הרב יצחק לוי בהכנסת ספר תורה לזכר בתו איילת השחר לוי תשס"ו 2006
בין החוקים שיזם לוי במהלך כהונתו בכנסת:
תיקון לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי בית המשפט לא יטיל עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג בידי סנגור. לפי החוק, על התביעה להודיע מראש אם יש אפשרות שתבקש הטלת עונש מאסר, ובמקרה כזה על בית המשפט למנות לנאשם סנגור (עם אתי לבני ומיכאל איתן)
תיקון לחוק שיקים ללא כיסוי, המסמיך את המפקח על הבנקים להורות לבנקים שלא להגביל חשבונות בנק ולקוחות, בשל שיקים שסורבו בתקופה שבה הוכרזו מצב מיוחד בעורף או אירוע אסון המוני, לתקופה של עד 90 ימים.
חוק ועדת שמיטה ממלכתית לשמירת כבודה וקדושתה של ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ ושמירת כבודה וקדושתה של שנת השמיטה.
תיקון לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) האוסר על פרסום סקרי בחירות החל מיום שישי שלפני הבחירות (עם רן כהן, יואל חסון וקולט אביטל)
תיקון נוסף לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), המקצר את משך תעמולת הבחירות המשודרת בטלוויזיה בכשליש.
חיים אישיים
לוי הוא תושב כפר מימון שבנגב, נשוי ואב לחמישה. ב-2 בנובמבר 2000 שכל את בתו, איילת השחר, שנרצחה בפיגוע מכונית התופת ליד שוק מחנה יהודה בירושלים.
קישורים חיצוניים
הרב יצחק לוי, באתר האיחוד הלאומי
כל הכתבות על הרב יצחק לוי, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי ישיבת כרם ביבנה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפד"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם האיחוד הלאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם האיחוד הלאומי-מפד"ל
קטגוריה:ראשי ישיבות תיכוניות
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים שרי ממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:רבי-סרנים בצה"ל
קטגוריה:בוגרי ישיבת נתיב מאיר
קטגוריה:בוגרי ישיבת הכותל
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:רבנים חברי הכנסת
קטגוריה:ראשי המפד"ל
קטגוריה:יושבי ראש ועדת האתיקה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השבע עשרה
קטגוריה:כפר מימון: אישים
קטגוריה:אבות שכולים: נפגעי פעולות האיבה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-10-06T23:43:57 |
מדינת היהודים | שמאל|ממוזער|200px|כריכת הספר במהדורה העברית
שמאל|ממוזער|200px|התרגום לעברית משנת 1896
מדינת היהודים (בגרמנית: Der Judenstaat) הוא ספר מאת בנימין זאב הרצל, בו הוא משרטט את חזונו למדינת יהודים יצרנית. בספר מתאר הרצל כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום, בפירוט רב עד כדי התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות בה. הספר יצא לאור בווינה ובלייפציג בהוצאת מ. ברייטנשטיין ב-14 בפברואר 1896, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון.
חדשנותו ותוכנו
חשיבות הספר, בהבנה של הרצל שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. כמו כן, הרצל לראשונה מציע פתרון מעשי ל"שאלה היהודית" ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה, נובעת מכך שהוא שרטט והביא תוכנית פעולה למדינה, בימים שבהם נחשבה מדינה לחלום רחוק בלבד בקרב יהודים. בכך הביא הרצל לדיון את מושג הריבונות היהודית, ושכלל את הרעיון הציוני. בספרו הדגיש שכדי להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו, מבלי לנקוב בשמה. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה).
בספר ארבעה פרקים:
פרק כללי, בו מנתח הרצל בהרחבה את בעיית האנטישמיות, גורמיה וסיכוייה. הרצל מציג את הסתירה בין הרצון של היהודים להשתלב בחברה והתרומה העצומה של היהודים בכל המדינות בהם הם חיים. לעומת, אי קבלת היהודים כשווים והמשך האפליה והאנטישמיות. כדבריו: "...בכל מקומות מושבותינו נסינו בתום־לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחנם הינו פטריוטים נאמנים...לחנם נביא קרבנות דמים...לחנם נעמול להגדיל את שם ארצות־מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עשרן במסחר וקנין". הרצל טוען שהאנטישמיות מושרשת עמוק בחברה: "מה המטרה בהעברת אלפי יהודים אל ארץ אחרת... אם יצליחו שם ויעשו חיל, אז תצמח האנטישמיות שם עקב עושרם". כמו כן, הוא מסביר את כישלון האמנסיפציה, הנובעת מהאנטישמיות. בפרק זה פרט הרצל בקצרה את תוכניתו להקמת הריבונות היהודית החדשה. למשימה זו יש להקים שני ארגונים: "החברה היהודית", שתעסוק בגולה בארגון יציאת היהודים מארצותיהם ותספק אפשרות להגירה לטריטוריה היהודית. "אגודת היהודים" תנהל משא ומתן דיפלומטי עם מדינות העולם כדי למצוא טריטוריה לעם היהודי. היא גם תכתוב חוקה, אשר תקבע את אופי המדינה. בפרק זה גם נדונה השאלה האם להעדיף את הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל או בארגנטינה. הרצל השאיר שאלה זו פתוחה ומנה את היתרונות שבכל הצעה.
הפרק השני עוסק "בחברה היהודית" - גוף כלכלי, לקידום תוכנית הצ'רטר, הפועלת, לפי חוקי בריטניה, עם הון מניות. בפרק נידונים ההיבטים הכלכליים של פעילות "החברה", דרכי העברת רכוש, קניית אדמה, צורת מעונות העובדים, יום עבודה בן שבע שעות, סעד, ערבויות "החברה" וגיוס הון.
הפרק השלישי, "חבורות מקומיות", דן בדרכי ההגירה היהודית לטריטוריה הלאומית לא כיחידים אלא בקבוצות, אשר תדענה מראש היכן יתיישבו ולאן ילכו הכול לפי בחירה.
הפרק הרביעי דן בדרכי פעולתה של "אגודת היהודים" - גוף מדיני, באופי החוקה, בהפרדת הדת מהמדינה, בשאלת הלשון ובעניין הדגל.
יצירת הספר
ביוני 1895, בפריז, כתב הרצל תוך חמישה ימים את הטיוטה הראשונה של החיבור, שממנה יתפתח ספרו "מדינת היהודים". כדבריו: . במקור נקרא החיבור "נאום לפני הרוטשילדים". הוא נועד לשמש כנאום של הרצל בפני הנדבנים היהודים על מנת לרתום אותם למימוש רעיונותיו. בעקבות עצתם של ידידיו, החליט הרצל לפנות לקהל רחב יותר. הוא התחיל לעבד את הנאום לספר מלא.
את הספר כתב הרצל במהלך חודשיים:
הרצל הבין, שהספר מציג רעיון מהפכני, שעשוי לשנות את גורלו של העם היהודי. לכן כתב בהקדמה לנוסח המקורי של ספרו: "יש בידי לפתור את השאלה היהודית. יודע אני כי הדבר נראה כטירוף הדעת, ובהתחלה בוודאי אזכה לא פעם לשם 'מטורף' – עד שתתגלה האמת שבדברי לעין כל במלוא עוצמתה המזעזעת".
לשם ניתוקו מעברו הספרותי, חתם הרצל על ספרו: "מאת תיאודור הרצל, דוקטור לתורת המשפטים".
תגובות על הספר
סופרים ועיתונאים
אף מוציא לאור בעל מוניטין לא רצה לפרסם את הספר, ובהם גם המוציאים לאור הקבועים של הרצל, דונקנר והומבולדט מלייפציג. גם בית ההוצאה קרונבאך בברלין, שהיה בבעלות יהודית, סירב לפרסמו. לבסוף הרצל הוציאו לאור אצל מקס ברייטנשטיין, יהודי מתבולל ובעליה של חנות ספרים קטנה בווינה. ברייטנשטיין עצמו לא האמין ברעיון הציוני בכללותו כמו גם בהצלחתו המסחרית של הספר, והסכים להוציאו לאור על רקע היכרותו האישית עם חוג משפחתו הקרוב של הרצל. המהדורה הראשונה של הספר הודפסה ב-3,000 העתקים.
ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"ג'ואיש כרוניקל" של לונדון תמצית קצרה של הספר. במאמר המערכת שנלווה אליה, כתב העורך על מצב האנטישמיות באוסטריה: "ודאי חמור הוא באמת אם תרופות הירואיות כאלו עולות על הדעת לא רק כרצויות אלא גם כבנות־ביצוע". באכר ובנדיקט, עורכי העיתון "נויה פרייה פרסה", שהרצל היה עורכו הספרותי, נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך אחראי של העיתון הווינאי; בעקבות זאת, לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר. בנדיקט אף הציע לו כסף תמורת זאת, ובאכר הזהיר אותו: "אתה שורף את הגשרים אחריך", אולם הרצל עמד איתן והשיב להם: "לא אסכים לשום דחיה. לא אקבל שום הבטחה". בנדיקט הזהיר אותו מההשלכות על יהודי אוסטריה: "אסור לאדם יחיד לקחת על עצמו אחריות מוסרית כבירה זו, לגרום למפולת שלגים כזאת, לסכן כל־כך הרבה הישגים. את הארץ שאנו יושבים בה נאבד קודם שנשיג מדינה יהודית". בנדיקט טען כי הקונטרס אינו בשל לפרסום והזהיר את הרצל שהוא מסכן גם את המוניטין הספרותי שלו. הרצל השיב על כך: "התחייבתי בכבודי, כבר פרסמתי את הרעיון ב'ג'ואיש כרוניקל'. אין הוא שייך עוד לי, אלא לכל היהודים. אם אשתוק עכשיו, אני מסכן את שמי הטוב עוד יותר". בנדיקט השמיע כלפיו איומים מרומזים לפיטוריו מהעיתון וביקש שלא יחתום על הספר בשמו. הרצל השיב כי "זו תהיה פחדנות". בנדיקט ביקש ממנו לדחות את פרסום הספר למספר חודשים והציע את עזרתו בשכתובו, אך הרצל סירב להמתין. באכר הזהיר אותו כי הוא מסתכן בכך שייעשה חביב האנטישמים.
הספר זכה לפרסום רב לאחר הוצאתו, אולם ברוב המקרים זכה ללעג ולביקורת שלילית. מיעוט הקוראים האוהדים היו בעיקר יהודים רוסים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה. הסופר היהודי שטפן צוויג הזכיר את "הכעס הכללי בקרב הבורגנות היהודית" על פרסום "הטקסט האווילי והאטום הזה". צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל".
הרצל כתב ביומנו: "אבי הטוב הוא עתה לי המשען היחיד. הזקן היקר שלי עומד איתן כעץ".
עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה שאסור להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון. הרצל העיר על כך בלעג, כי אותו עיתון התעלם במשך שנים גם מקיומו של הסוציאליזם, בתקוה שההתעלמות ממנו תעביר אותו מהעולם.
התגובה הראשונה בדפוס לאחר הוצאתו לאור של הספר, הייתה חיובית מאוד, פרי עטו של חבר הפרלמנט איבן פון סימוני, שהיה מסית אנטישמי ידוע. ב-4 במרץ 1896, כתב הרצל ביומנו: "תומכי הנלהב ביותר עד היום, סימוני, מפציץ אותי במאמרים ראשיים מלאי שבחים ושולח לי שני טפסים מכל מאמר".
עיתוני וינה פתחו בהתקפות. יוליוס פון לודאסי, חברו של הרצל מנעוריו, כינה ב"וינר אלגמיינה צייטונג" את הקונטרס של הרצל "טירוף מתוך יאוש" ו"תעתועי רוח". הפילוסוף הידוע תיאודור גומפרץ, תקף את הרצל בעיתון "די צייט" התקפה פרועה, אף על פי שהודה כי לא קרא את הספר. עיתון חשוב במינכן כינה את הקונטרס "עלון פרסומת אוילי... חלום־שכרון של פליטוניסט שמוחו נתפוקק מחמת התלהבות יהודית". ה"ברלינר טאגבלאט" אף העלה סברה שהרצל הוא "סוכן אנגלי".
אחד הסופרים המעטים שתמכו בהרצל היה ריכרד בר-הופמן, שכתב לו: "סוף כל סוף, הנה איש הנושא את היהדות לא כמעמסה, או כאסון, מתוך קבלת־הדין, אלא כמורשה לגיטימית של תרבות עתיקה".
מדינאים
הרצל קיבל תגובה עוינת גם מהחוגים הפוליטיים. הוא שלח עותק של הקונטרס שלו אל ראש ממשלת אוסטריה וזה אמר לשר הכספים שלו, ליאון פון בילינסקי, כי הציונות תמשוך רק "פטפטנים חלושי־דעת". הקיסר פראנץ יוזף, שהתנגד לכל הלאומנויות, אמר לבילינסקי: "מה היה גורלו של כפוי־טובה זה, הרצל, אלמלא היה שוויון זכויות ליהודים? קללה על ראש כל התנועות הלאומניות האלה, שאין בשרשן אלא מלחמות וסבל". בילינסקי היה פולני ממוצא יהודי. הוא הצביע על הדמיון בשימוש הלשון בין האנטישמי והציוני. קנצלר גרמניה לשעבר, אוטו פון ביסמרק, אמר לעיתונאי אמריקאי כי רעיונותיו של הרצל הם "הזיות עגומות". ויליאם גלאדסטון שיבח פעמיים בפומבי את תוכניתו של הרצל. אלפונס דודה קרא את הספר בתרגום צרפתי וכתב להרצל כי זהו "שיר יפה מאד. אם עוד אעמוד על רגלי אבוא למדינת היהודים לתת ערבי־קריאה".
בקרב היהודים
בממסד הרבני של מערב אירופה, הן האורתודוקסי והן הרפורמי, נבהלו. הרב הראשי של וינה, ד"ר מוריץ גידֶמן, הפסיק פתאום את תמיכתו בהרצל לאחר פרסום הקונטרס. העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות ושקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית. בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות באוניברסיטה. נחום סוקולוב תקף בעיתון "הצפירה" הוורשאי את הרצל על שהוא מפיץ הזיות על מדינה יהודית וכינה אותו "הפליטוניסט הווינאי המשחק בדיפלומטיה". לטענתו, פעולותיו של הרצל עלולות להזיק למושבות בארץ ישראל. המשורר חיים נחמן ביאליק חיבר שיר לעג על הרצל, אולם אחד העם סירב להדפיסו. כעבור שנה, הפך סוקולוב לחסיד מושבע של הרצל וגם ביאליק התחרט. עם יציאת תרגומו לאנגלית של הספר, נכתב ב"דיילי כרוניקל" הלונדוני: "לא זכור לנו מכל מה שקראנו מאמץ מורכב או משעשע יותר של הדמיון המדעי". מהתרגום האנגלי נמכרו אז רק כמאה עותקים.
עיתון הצבי מט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), הביא את הידיעה על התוכנית החדשה של הרצל, תחת הכותרת: "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל".
לאור היחס המגוון של היהודים בגולה ובארץ לספרו, שש שנים לאחר מכן הוציא הרצל לאור את ספרו אלטנוילנד, בסגנון רומן בדיוני, בניסיון לתרגם את חזונו על החברה הטובה לסוגה ספרותית אהודה. הרומן צבר תאוצה מהר עד שהפך למסמך מכונן שהוביל לעליה שנייה ולעליה שלישית ואף היה חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי-הציוני.
יצחק פרנהוף, העיתונאי והסופר העברי ציוני בן דורו של הרצל, פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). בחיבורו התייחס פרנהוף לספרו של הרצל, שראה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם לעברית את שמו, "Judenstaat" ("מדינת היהודים"): "מדינת ישראל".
ייצוגיו בתרבות
250px|ממוזער|שמאל|רחוב מדינת היהודים בהרצליה
על שם כותר הספר נקראה אוניית המעפילים "מדינת היהודים" ושמות רחובות בישראל.
מהדורות
כחיבור מכונן בתנועה הציונית, ראה "מדינת היהודים" אור במהדורות רבות, שלהן חוברו מספר תרגומים. בסוף המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים תורגם הספר לרוסית על ידי פטר שוויצר אשר היה נתין האימפריה הרוסית.
מדינת היהודים, דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים, תרגום מיכל בערקאוויטש, הוצאת תושיה, ורשה, 1896 (עותק בספרייה הלאומית)
מדינת היהודים - טקסט מלא בפרויקט בן-יהודה (תרגום לעברית: ד"ר מיכל ברקוביץ), 1922; מהדורה ראשונה: ורשה: תושיה, 1896
ד"ר בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, עברית: אשר ברש, הוצאת ספרים מ. ניומן.
מדינת היהודים, תרגום לעברית: אשר ברש, מהדורת סדרת "עם הספר", ראשון לציון: 2008. לקריאה ב'פסיק' הספרייה הדיגיטלית (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
תיאודור הרצל, מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת־היהודים, עברית: מרדכי יואלי, בשיתוף פעולה עם מערכת כתבי הרצל, מבוא מאת א. ביין, הספרייה הציונית, ירושלים, תשל"ג 1973.
בשנת תשל"ח 1978 ראתה אור מהדורה בהוצאת ידיעות אחרונות, "בחסות הוועדה הבינמשרדית לאירועי שנת ה-30 למדינת ישראל בשיתוף עם הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית", שהודפסה ב־350,000 עותקים. הוספו לה הקדמה מאת מנחם בגין, אז ראש הממשלה, ואחרית דבר מאת אריה דולצ'ין.
ראו גם
ספרו של הרצל "אלטנוילנד"
אוטואמנציפציה!
לקריאה נוספת
שלמה אבינרי, הרצל, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2007, פרק חמישי: מ"שאלת היהודים" ל"מדינת היהודים": חידוש הפרהסיה היהודית, עמ' 103–124.
יעקב שביט, 'אוטופיות חברתיות בציונות: שמונים שנה להופעת "מדינת היהודים"', סקירה חודשית, 6 (1976), עמ' 37–49.
איתי שניר, 'תאולוגיה פוליטית ב"מדינת היהודים" של הרצל', בתוך: אבי שגיא וידידיה צ' שטרן (עורכים), הרצל אז והיום, כרך א: יהודי ישן – אדם חדש?, ירושלים: מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים, 2008, עמ' 339–361.
יורם חזוני, מדינה יהודית, סלע מאיר, 2020, עמ' 129–159.
קישורים חיצוניים
ספר קולי (תרגום מיכל ברקוביץ) | חלק א' | חלק ב' | באתר Librivox , 2018
מדינת היהודים להאזנה - ספר שמע
מתיה קם, פרסום מדינת היהודים, מאתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
"מדינת היהודים" בשלל שפות, באתר הארכיון הציוני, פברואר 2021
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:ספרות פוליטית
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:ספרות יהודית
קטגוריה:ספרי 1896
קטגוריה:חיבורים ציוניים
קטגוריה:ספרי ידיעות ספרים
קטגוריה:ספרי בנימין זאב הרצל | 2024-09-10T15:37:20 |
תה ירוק | ממוזער|250px|הכנת תה מאצ'ה כחלק מטקס התה היפני.תה ירוק הוא תה שעבר חימצון מינימלי בתהליך העיבוד, בשונה מתה שחור שעובר חימצון מלא. כדי למנוע מהתה להתחמצן מעבירים את העלים תהליכים שעוצרים ומונעים המשך התחמצנות. תה ירוק נפוץ במיוחד בסין וביפן ונהיה פופולרי גם במערב, בו שותים בעיקר תה שחור.
סוגי תה ירוק סיני
בסין נהוג לעצור את תהליך החימצון של תה באמצעות חימום עז בווק גדולה לפני יבוש העלים. תהליך זה מעניק לתה טעם יותר "אדמתי" מלתה יפני.
לונְג גִ'ינְג (בסינית: 龙井, בפין-יין: lóngjǐng, מילולית "באר הדרקון") הוא תה מפורסם מאתר סמוך לאגם המערבי ליד האנגג'ואו במחוז ג'ג'יאנג. הלונגג'ינג מחולק לשבע דרגות: משובח (צ'יצ'יאנג), מיוחד (צ'וושה) ולאחר מכן מ-1 עד 5.
מאו פנג (פסגת מאו) הוא תה מפורסם מהר חואנגשאן.
אבקת שרפה הוא תה ירוק בסיסי ממחוז אנהוי. שם התה לקוח מעלי התה המגולגלים בצבע ירוק-אפור.
צ'ון מי (סינית: 珍眉, מילולית: גבות יקרות) הוא התה הכי נפוץ בסין ונקרא על שם צורת עלי התה.
תה יסמין.
היסון הוא תה שנקטף מוקדם ועליו מקורזלים וארוכים.
סוגי תה ירוק יפני
אף כי היום ביפן ניתן להשיג את כל סוגי התה, בעבר היפנים היו שותים ומגדלים רק תה ירוק ופיתחו צורת עיבוד מיוחדת הייחודית ליפן. גם היום לתה הירוק מעמד גבוה יותר מלשאר סוגי התה, ורק תה ירוק יפני המכונה "ניהוׂנצ'ה" (מילולית: תה יפני) או "אוצ'ה" (מילולית: תה מכובד) משמש לטקס תה היפני. סוגי התה מדורגים לפי איכותם ולפי החלק בצמח בו משתמשים להכנת התה.
בניגוד לשאר מדינות מזרח אסיה, בהן נהוג לעצור את תהליך החימצון באמצעות קליה על ווק, ביפן משתמשים באידוי. תהליך זה מעניק לתה טעם "צמחי" ו"עצי" שאופייני לתה ירוק יפני. משקאות אלו גם מתאפיינים בטעם אומאמי.
ממוזער|תה גנמאיצ'ה, תה עם פצפוצי אורז.
מאצ'ה (תה מלוטש): היא אבקה המופקת מתה ירוק באיכות הגבוהה ביותר (גיוקורו). התה מוצל שלושה שבועות לפני הקטיף ולכן טעמו מתוק וכן הוא מכיל חומצות אמינו. העלים נטחנים לאחר מכן לאבקה דקה. את האבקה נהוג להוסיף למים בטמפרטורה של 65–70 מעלות ולהקציף באמצעות מקצף במבוק מסורתי או מקצפת חלב חשמלית. תה זה משמש לגרסה הגבוהה והמעודנת ביותר של טקס התה היפני.
גיוֹקוּרוֹ (תכשיט הטל): תה מוצל מהאיכות הגבוהה ביותר בדומה למאצ'ה, אך בניגוד אליו אינו נטחן ומומס במים, אלא נחלט בעלים שלמים כתה רגיל.
סֶנצָ'ה (תה מאודה): הוא סוג התה הנפוץ ביותר ביפן ומהווה 80% מהתה הנמכר ביפן. הוא מיוצר מהעלים הצעירים (שלושת הקטיפים הראשונים בעונה) של הצמחים הלא מכוסים.
שינצ'ה (תה חדש): הוא תה סנצ'ה מאודה שזה עתה נקטף. הוא מאוד ריחני אך מתכלה מהר מאוד (תוך 3 חודשים).
קאבוסצ'ה (תה מכוסה): הוא תה סנצ'ה שבחלק מתקופת גידולו כוסה המטע במסך מגן בכדי לחסום אור שמש ישיר.
גֶנְמַאיצ'ה (תה אורז ירוק): הוא תה סנצ'ה מעורבב עם פיצפוצי אורז.
באנצ'ה (תה מספר): דומה לסנצ'ה, אך מהקטיף הרביעי בעונה. הוא עדין, זול ומכיל פחות קפאין מהסוגים האחרים.
הוֹג'יצ'ה (תה קלוי): מוכן על ידי קליית עלי הבאנצ'ה.
קוּקיצ'ה (תה גבעול): מיוצר מענפי צמח תה במקום מעליו. נחשב זול ודל בקפאין.
יש הבדלים במחיר ובאיכות גם בתוך סוגי התה השונים. כמו כן, יש סוגי תה מיוחדים אחרים. נאמר שהתה הטוב ביותר מגיע ממחוז אוג'י בקיוטו.
שימושים רפואיים
המרכז הארצי לבריאות משלימה ואינטגרטיבית (NCCIH) של המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית סיכם את האפקטיביות הרפואית של תה ירוק. נכון לשנת 2021, העדויות המחקריות היחידות לתועלת של תה ירוק הן בשימוש של משחה המבוססת על תמצית התה כטיפול ביבלות גניטליות. קיימים ממצאים לא עקביים לגבי הקשר בין צריכת תה ירוק לבין סרטן. קיים מספר קטן של מחקרים שמעיד על יתרונות של תה ירוק ושחור ללחץ דם גבוה ולכולסטרול, אך בשל מגבלות מחקריות, ממצאים אלה לא תורגמו להמלצות מעשיות. לא נמצא שתמציות תה ירוק מסייעות להפחתת משקל או שמירה על משקל.
למרות הביסוס המדעי החלש, בעיתונות התפרסמו מספר כתבות הטוענות כי התה הירוק יכול לשפר את תפקוד הלב וזרימת הדם בגוף ולסייע בהפחתה במשקל, בכולסטרול ובסיכון לשבץ מוחי. כמו כן פורסם שבמחקר שנערך בשנת 2019 על ידי חוקרים מהאוניברסיטה הלאומית של סינגפור נמצאו עדויות לתרומה החיובית של שתיית תה ירוק, תה שחור ותה אולונג (אין במחקר זה עדיפות לתה ירוק), לתפקוד המוח.
התניות ותופעות לוואי
צריכה של עד 8 כוסות תה ירוק ביום נחשבת לבטוחה. במהלך תקופת ההריון וההנקה נראה שצריכה של עד 6 כוסות ביום היא בטוחה (לא יותר מ-300 מ"ג קפאין). צריכה גבוהה יותר בתקופת ההריון עלולה להיות מסוכנת. בתקופת ההריון, תה ירוק עלול להגביר את הסיכון למומים מולדים הקשורים במחסור בחומצה פולית. בתקופת ההנקה, קפאין מהתה עובר לחלב האם ויכול להשפיע על התינוק.
דווחו מספר מקרים של בעיות בכבד בקרב אנשים שצרכו מוצרי תה ירוק, בעיקר כדורים של תמציות תה. תופעות דומות דווחו גם בקרב אנשים שלקחו מוצרים להפחתת משקל שכללו תה ירוק. במינונים גבוהים, תה ירוק יכול לפגוע באפקטיביות של נדולול, תרופה מקבוצת חוסמי-בטא המשמשת לטיפול ביתר לחץ דם ובבעיות לב. תה ירוק עלול גם ליצור אינטראקציות עם תרופות נוספות.
ראו גם
טקס תה יפני
תה צהוב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
ירוק | 2024-05-10T12:46:10 |
גת (עיר פלשתית) | שמאל|ממוזער|250px|תל צפית ליד יער חרובית
שמאל|ממוזער|250px|עיטור מתכת של לוחמים פלשתים בכניסה לתל צפית
שמאל|ממוזער|250px|סלע הקירטון הלבן בתל צפית
גת היא עיר המתוארת במקרא כאחת מחמש הערים הראשיות של הפלשתים אשר מקובל לזהותה כיום עם האתר הארכאולוגי תל צָפִית.
גת במקורות כתובים
גת מוזכרת לראשונה במקרא בספר יהושע כאחת מחמשת ערי סרני הפלשתים: . גת מוזכרת בספר יהושע כאחת משלוש הערים בהן נותרו ענקים.
בתחילת ספר שמואל מוזכרת גת בהקשר למלחמה של שמואל נגד הפלשתים:
בהמשך מוזכרת גת במסלול הבריחה של הפלשתים מעמק האלה לאחר מות גוליית:
בהמשך ספר שמואל א' מוזכרת גת כעירו של אכיש, אצלו התארח דוד בבורחו מפני שאול. בדברי הימים כתוב שדוד כבש את גת מיד פלשתים, אולם המקבילה בשמואל כותבת שדוד לקח את "מתג האמה". בספר מלכים א' מסופר שבימי שלמה ברחו לשמעי בן גרא עבדים לאכיש מלך גת, ומכך ניתן להסיק שגת לא הייתה בשליטה ישראלית בתחילת ימי שלמה. מן התיאור המקראי כי גת ועקרון היוו את הגבול המזרחי של ארץ פלשתים, הגבול עם ממלכת יהודה.
גת מוזכרת גם במכתבי אל-עמארנה.
גת מוזכרת גם בספר תהילים כדוד המלך ברח משאול המלך לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת.
מחקר
על פי הממצאים הארכאולוגיים בתל צפית, תפסה גת את מקומה של עקרון כעיר הפלישתית המרכזית בתחילת המאה ה-9 וחרבה בסוף המאה ה-9. ראיה נוספת לכך היא מנבואת הפורענות על פלשתים בפרק א של ספר עמוס, שם מוזכרות רק ארבעת ערי הפלשתים האחרות ללא גת, כי היא חרבה ואין מעמדה כעיר פלישתית גדולה. לאחר חורבנה לא חזרה עוד גת לגודלה וכוחה וסופחה כנראה לאשדוד. השערה זו נגזרת מכתובת סיכום של סרגון השני משנת 707 לפנה"ס. בכתובת מסופר כי סרגון השני עולה על אשדוד מאחר ששליטה מרד באשור והוא מספר: "על אשדוד, גת ואשדוד ים צרתי" - אשדוד ים הייתה עיר הנמל של אשדוד (שממוקמת ארבעה קילומטר מזרחית לחוף) ונשלטת ממנה. גת, יש לשער, נשלטה באופן דומה.
זיהוי המקום
במאה ה-19 הועלו השערות שונות לגבי מיקומה של גת. בשנת 1857 הציע הכומר ג'וזאיה לזלי פורטר לזהות את גת בתל צאפי (תל צָפִית, שיושב על שפת נחל האלה במקום מוצאו לשפלה) על סמך מסלול הבריחה של הפלשתים מעמק האלה לאחר מות גוליית, וזיהוי זה אומץ על ידי ארכאולוגים רבים.
ויליאם מקלור תומסון זיהה את גת בבית גוברין על סמך "חורבת גת" בקרבת בית גוברין, פרשנות השם "בית גוברין" כ"בית הענקים" והקרבה למרשה. חוקרים אחרים דחו זיהוי זה כמרוחק מדי מהאזור הפלישתי.
הארכאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט שיער שגת נמצאת בתל עירני, בין השאר על פי עדות של הירונימוס שגת הייתה כפר גדול בדרך בית גוברין-עזה. בנוסף, סקר חרסים לא מצא בתל חרסים מהתקופה שלאחר התקופה הישראלית, דבר שתואם את הירידה של גת מגדולתה בסוף התקופה הישראלית. לעומת זאת, קרל אליגר וגאלינג טענו שתל עירני קטן מכדי להיות עיר ראשית כמו גת וזיהו את גת בתל צפית. בהתאם לעמדה המקובלת של אולברייט נקבעו השמות של קיבוץ גת וקריית גת, הסמוכות לתל עירני, בשם גת פלשתים. אולם החפירות בתל עירני, בשנים 1956–1962 העלו ממצא דל בלבד מן התקופה הפלישתית, והפריכו את הטענה שמדובר בגת פלשתים. בעקבות זאת, הציע יוחנן אהרוני לשוב אל הזיהוי של גת בתל צפית. שמואל ייבין דחה זיהוי זה. לטענתו, תל צפית היא חלק מקשת של מבצרים המגינה כלפי מערב ועל כן אינה יכולה להיות העיר הפלישתית גת. רות עמירן בצעה שתי עונות חפירה בתל נגילה בשנים 1962-1963 והגיעה למסקנה שהיא אינה גת.
הזיהוי של גת בתל צפית הייתה לגישה המקובלת, הגם שבניגוד לעקרון, אשדוד ואשקלון הזיהוי אינו נחשב וודאי.
לקריאה נוספת
אהרון מאיר. עשר שנים לחשיפתה של גת פלשתים המקראית, קדמוניות 133, 2007, עמ' 15 - 25.
אהרון מאיר. מה בין גת פלשתים לירושלים המקראית? היבטים נבחרים והשלכות לשחזור ההיסטוריה של א"י בתקופת הברזל ב-1, בתוך: א. ברוך וא. פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים 10. רמת-גן, 2005, עמ' 51 - 62.
קישורים חיצוניים
אתר פרויקט החפירות בתל צפית/גת
הבלוג של פרויקט החפירות
גת (תל צפית) באתר "עידן התנ"ך"
הערות שוליים
קטגוריה:ערי פלשתים
גת
קטגוריה:תלים מקראיים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:ארץ ישראל: ערי בירה לשעבר | 2024-09-10T17:19:19 |
תה שחור | ממוזער|תה שחור
תה שחור הוא סוג נפוץ של תה. הוא מיוצר מעלי צמח התה שעברו תהליך חימצון ארוך מאוד יחסית לתה ירוק, תה לבן או תה אולונג. הוא חזק יותר בטעם ומכיל יותר קפאין מסוגי התה הללו.
בסינית התה השחור ידוע בשם "תה אדום" (במנדרינית הונגצ'ה 红茶, ביפנית קוצ'ה 紅茶), זהו כנראה תיאור מדויק יותר של צבע הנוזל.
בעוד שתה ירוק מאבד מטעמו לאחר שנה, תה שחור שומר על טעמו מספר שנים. מסיבה זו הוא נסחר רבות בעולם הישן, ולבני תה מיובש אפילו שימשו כמטבע במונגוליה, בטיבט ובסיביר במאה ה-19. כיום כבר לא דוחסים תה שחור ללבנים, אלא רק תה מותסס. תה שחור הוא התה המסורתי המוכר בתרבות המערבית. למרות שתה ירוק מתחיל לצבור פופולריות, התה השחור מהווה 90% מהתה הנמכר במערב.
המונח "תה שחור" מתייחס בבריטניה גם לתיאור כוס תה ללא חלב, בעוד שהוספת חלב היא הנוהג המקובל.
סוגי תה שחור
תה אסאם הודי
תה ציילוני מסרי לנקה
תה דרג'ילינג ממערב בנגאל בהודו
תה קימון מסין
תה נילג'ירי מהודו
תה ריזה מטורקיה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
שחור | 2024-01-31T09:30:58 |
המנון גרמניה | ממוזער|Einigkeit und Recht und Freiheit
שמאל|ממוזער|180px|יוזף היידן, מלחין ההמנון
שירם של הגרמנים (בגרמנית: Das Lied der Deutschen או Deutschlandlied) הוא ההמנון הלאומי של גרמניה. השיר נכתב על ידי אוגוסט היינריך הופמן פון פאלרסלבן והולחן על ידי יוזף היידן.
ההיסטוריה של ההמנון
הופמן פון פאלרסלבן כתב את המילים בשנת 1841. הלחן של היידן נכתב ב-1797 ושימש כהמנון האימפריה הרומית הקדושה. לאחר שהאימפריה פורקה על ידי נפוליאון בונפרטה היה השיר להמנון הלא רשמי של אוסטריה.
בעת פרסומו ניכר היה כי השיר מיועד להיות מושר לצלילי הלחן של היידן, מאחר שפון פאלרסלבן פרסם את המלים יחד עם תווי הלחן של היידן. הלחן של היידן החל את דרכו כשיר בשם Gott erhalte Franz den Kaiser, שהוקדש לפרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. היידן כתב את השיר ב-1797, וייתכן שהוא שילב בו חלקים משיר עם קרואטי בשם Stal se jesem. הגרסה המקורית נכתבה לקול בליווי גולמי לפסנתר. מעט לאחר מכן עיבד המלחין את היצירה לתזמורת, ומאוחר יותר ביסס עליו פרק וריאציות ברביעייה אופ' 76 מס' 3, המכונה כיום "הקיסר". גרסה זו היא כיום הגרסה המוכרת ביותר של השיר. ב-1799 פרסם היידן גם גרסה לפסנתר סולו של פרק הווריאציות מן הרביעייה.
השיר נכתב בימים בהם גרמניה לא הייתה מדינה מאוחדת אלא אוסף של הרבה מדינות קטנות, וביטא את שאיפתו של פון פאלרסלבן לגרמניה חזקה ומאוחדת. בעת כתיבתו נחשב הטקסט מהפכני ובעל קונוטציה ליברלית, מאחר שקריאה לאיחוד גרמניה לוותה בדרך כלל בקריאה לחופש העיתונות וזכויות אדם אחרות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-11 באוגוסט 1922, התקבלו כל שלושת בתי השיר כהמנון הלאומי של רפובליקת ויימאר של גרמניה. באזור הכיבוש הבריטי של חבל הריין נאסרה השמעת ההמנון ללא אישור השלטון הצבאי, מחשש להתעוררות סערת רגשות.
לאור מלחמת העולם השנייה ניתן אמנם לקבל מהבתים הראשונים של השיר קונוטציה של מסר מיליטריסטי חבוי, אך זו לא הייתה כוונתו הראשונית של פון פאלרסלבן. ב-1921 נכתב בית רביעי לשיר, אך הוא לא נתקבל כחלק מההמנון הלאומי.
בתקופה גרמניה הנאצית היה נהוג לשיר רק את הבית הראשון, שהתאים מבחינה אידאולוגית להשקפה הנאצית (לפיה האידאה של גרמניה חייב להיות אידאל-על, שכל אידאל אחר כפוף לו), ומיד אחריו את שיר הורסט וסל.
לאחר מלחמת העולם השנייה אסרו המנצחים על שירה בציבור של השיר, ובשנים הראשונות גרמניה המערבית הייתה מדינה ללא המנון. ב-29 באפריל 1952 ביקש הקאנצלר קונראד אדנאואר מנשיא גרמניה המערבית לאשר את השיר "Das Lied der Deutschen" כהמנונה הרשמי של גרמניה המערבית כאשר מושר הבית השלישי בהמנון בלבד.
ב-2 במאי 1952 אישר הנשיא תיאודור הויס את ההחלטה, אך לא באופן רשמי, כך שבאופן רשמי גרמניה המערבית נותרה חסרת המנון. במקרים בהם היה צורך בהמנון הושר הבית השלישי מתוך "Das Lied der Deutschen" לקול לחנו של היידן. עם איחוד גרמניה הפך השיר, עדיין באופן בלתי רשמי, להמנון גרמניה המאוחדת.
שני הבתים הראשונים של השיר לא מושרים בציבור עקב הקונוטציות הלאומניות שהם עשויים לעורר, אף שדבר זה שכיח בהמנונים לאומיים, עקב הרגישות הגרמנית לגילויי לאומנות. להעדפת הבית השלישי יש סיבה דיפלומטית. בבתים הראשונים מוזכרים תווים גאוגרפיים של גבולות גרמניה הרצויים כפי שנראו לפון פאלרסלבן באמצע המאה ה-19, לפני שהייתה מדינה גרמנית מאוחדת. לפי השורה
"Von der Maas bis an die Memel, Von der Etsch bis an den Belt", הגבול המזרחי הוא נהר ממל (כיום ניימן) הנשפך לים בעיר ממל (כיום קלייפדה בליטא), עמוק בתוך האזור הבלטי. הגבול המערבי נמתח בתוך בלגיה והולנד של היום, לאורך נהר המז; פון פאלרסלבן נמנע במתכוון מלהזכיר את נהר הריין על מנת שלא לגעת בנושא אלזס-לורן; הגבול הדרומי מקיף את דרום טירול שבשטח איטליה, והגבול הצפוני הוא כמעט ללא שינוי חוץ מהרצועה שמוזכרת בשיר, שהיא כיום בתחום דנמרק.
מילות השיר
תרגום לעברית תעתיק עברי גרמניתגרמניה, גרמניה, מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם,
כל עוד באחווה תמיד נדבוק
יחדיו להגנתה.
מהמאס ועד לממל,
מהאטש ועד לבלט,
גרמניה, גרמניה מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם!
נשות גרמניה, נאמנות גרמניה,
יין גרמני, שירה גרמנית,
ישמרו ברחבי עולם
על צלילם הנושן והנעים,
למעשים אציליים יעוררונו
כל ימי חיינו.
נשות גרמניה, נאמנות גרמניה,
יין גרמני, שירה גרמנית!
אחדות, צדק וחירות
למולדת הגרמנית!
אליהם נשאף כולנו
באחווה בלב ובמעש!
אחדות צדק וחירות
הם הערובה לאושר;
פרחי, בזוהרו של זה האושר,
פרחי, מולדת גרמנייה.דויטשלנט דויטשלנט איבר אלס,
איבר אלס אין דר ולט,
ון אס שטטס צו שוץ אונט טרוטצה,
ברידרליך צוזאמנהאלט.
פון דר מאס ביס אן די ממל,
פון דר אטש ביס אן דן בלט,
דויטשלנט דויטשלנט איבר אלס,
איבר אלס אין דר ולט!
דויטשה פראואן, דויטשה טרויה,
דויטשר ויין אונט דויטשר זאנג
זולן אין דר ולט בהאלטן,
איהרן אלטן שנן קלאנג,
אונז צו אדלר טאט בגייסטרן
אונזר גאנצס ליבן לאנג.
דויטשה פראואן, דויטשה טרויה,
דויטשר ויין אונט דויטשר זאנג!
איינישקייט אונט רכט אונט פרייהייט
פיר דאס דויטשה פאטרלנט!
דנאך לאסט אונז אלה שטריבן
ברידרליך מיט הרץ אונט האנט!
איינישקייט אונט רכט אונט פרייהייט
זינד דס גליקס אונטרפפאנד;
בלי אים גלאנצה דיזס גליקס,
בליהי דויטשס פאטרלנט. Deutschland, Deutschland über alles,
Über alles in der Welt,
wenn es stets zu Schutz und Trutze
brüderlich zusammenhält.
von der Maas bis an die Memel,
von der Etsch bis an den Belt,
Deutschland, Deutschland über alles,
Über alles in der Welt!
Deutsche Frauen, deutsche Treue,
deutscher Wein und deutscher Sang
sollen in der Welt behalten
ihren alten schönen Klang,
uns zu edler Tat begeistern
unser ganzes Leben lang.
Deutsche Frauen, deutsche Treue,
Deutscher Wein und deutscher Sang!
Einigkeit und Recht und Freiheit
für das deutsche Vaterland!
Danach laßt uns alle streben
brüderlich mit Herz und Hand!
Einigkeit und Recht und Freiheit
sind des Glückes Unterpfand;
Blüh im Glanze dieses Glückes,
blühe, deutsches Vaterland.
מדיה
ראו גם
משמר הריין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המנוני גרמניה
קטגוריה:גרמניה: סמלים לאומיים
גרמניה
קטגוריה:שירים המבוססים על פואמות
קטגוריה:שירים על גרמניה | 2024-09-22T15:27:19 |
תה ארל גריי | שמאל|ממוזער|250px|תערובת ארל גריי
תה ארל גריי (באנגלית: Earl Grey tea) הוא תערובת תה שחור המבושמת בשמן אתרי הממוצה מקליפת ברגמוט. תערובת תה פופולרית זו נקראת על שם צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני שהיה ראש ממשלת בריטניה. המילה "ארל" (רוזן) היא תואר האצולה של גריי.
על פי המסופר, קיבל הרוזן גריי במתנה מדיפלומט כלשהו תה בטעם שמן ברגמוט. תפוז ברגמוט הוא פרי הדר ריחני, המשמש יותר לבישום מאכלים אחרים מאשר למאכל כמות שהיא. האגדה כוללת בדרך כלל פקיד סיני אסיר תודה, אך תערובת תה זו נעשתה לראשונה מתה הודי שחור ותה ציילוני. עם השנים תערובות שונות שימשו להכנת תה ארל גריי.
התה התגלה כאיכותי עד כדי כך שצ'ארלס גריי, רוזן גריי השני ביקש מחברת המסחר לתה "טוויינינגס" ליצור תערובת תה שדומה לזו שקיבל. חברת "טוויינינגס" מכרה את "תה ארל גריי" הראשון בשוק הבריטי - וקראה לו על שמו של הארל מגריי. הארל גריי שלהם הוא תערובת של תה סיני, תה דרג'ילינג הודי, תה ציילוני ואפילו קמצוץ של לפסנג סושונג.
חברת "טוויינינגס" מייצרת תה דומה בשם "ליידי גריי" שמכיל תפוזים מסביליה, לימון וברגמוט.
תה ארל גריי היה התה האהוב על דאגלס אדמס, מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.
התה הוא המשקה האהוב על דמותו הבדיונית של קפטן ז'אן לוק פיקארד מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: הדור הבא", שפנייתו למשכפל המזון "Tea, Earl Grey, hot" (תה, ארל גריי, חם) הפכה לאמרת כנף מפורסמת המזוהה עם דמותו.
יתרונות בריאותיים וסיכונים
בדומה לתה שחור אחר, הפוליפנולים והקפאין שמכיל תה ארל גריי נחשבים כבעלי יתרונות למניעת מחלות קרדיווסקולריות, בעיות עיכול ומניעת סרטן, אך המחקרים בתחומים אלה עדיין אינם חד-משמעיים.
שמן הברגמוט עשוי לספק יתרונות בריאותיים כמו גם סיכונים בריאותיים. כמה מחקרים גילו כי השמן עשוי להוריד את רמות הכולסטרול ויש לו כמה תכונות של משככי כאבים.
מצד שני, לברגמוט יש סיכונים בריאותיים. סיכונים אלה יכולים לכלול מגוון של בעיות עור.
צריכה מופרזת של תה ברגמוט עלולה לגרום לבעיות בספיגת האשלגן. ירידה ברמת האשלגן בגוף עלולה לגרום להתכווצות שרירים.
שימוש כנותן טעם
ארל גריי משמש כנותן טעם בעוגות ובממתקים. למשל חברת נסטלה ייצרה ממתק שוקולד מסדרת קיטקאט בטעם ארל גריי (שווק ביפן בלבד). ליצירת רטבים משתמשים בדרך כלל בתמצית שמכינים משקיות התה. לשימוש במיני מתיקה משרים את העלים בחמאה מותכת ולאחר שהטעם נספג מסננים את העלים.
קישורים חיצוניים
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3434170,00.html
הערות שוליים
ארל גריי
קטגוריה:משקאות הקרויים על שם אישים | 2024-04-05T16:30:02 |
מלקולם אקס | מלקולם אקס (באנגלית: Malcolm X; 19 במאי 1925 – 21 בפברואר 1965) נולד בשם מלקולם ליטל (Malcolm Little) ונודע גם בשם אל-חאג' מאלִכּ אל-שבאז (בערבית: الحاجّ مالك الشباز) היה פעיל זכויות שחורים רדיקלי ומנהיג אפרו-אמריקאי בולט. מעריציו ראו בו מנהיג אמיץ שהתבטא נגד האמריקאים הלבנים במילים קשות בשל פשעיהם נגד האמריקאים השחורים. מבקריו האשימו אותו בהטפה לגזענות, עליונות שחורה, אנטישמיות ואלימות. הוא כונה אחד האמריקאים-אפריקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, וב-1998 הכתיר "טיים מגזין" את "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" כאחד מעשרת ספרי העיון המשפיעים ביותר במאה ה-20.
מלקולם אקס נולד באומהה שבנברסקה. אירועי ילדותו, שבכללם תוכחותיו של אביו בנוגע לגאוותם של השחורים, הצורך באי-תלותם וחוויותיו שלו עצמו באפליה גזעית, מילאו תפקיד משמעותי בחייו הבוגרים. כשהיה בן 6 מת אביו, וכשהיה בן 13 אושפזה אמו בבית חולים פסיכיאטרי. אחרי שחי אצל מספר משפחות אומנה, היה מעורב במעשי פשע בבוסטון ובניו יורק. ב-1946 נידון לשמונה עד עשר שנות מאסר.
בעת מאסרו הצטרף מלקולם אקס לתנועה האפרו-אמריקאית "אומת האסלאם", ולאחר שחרורו ב-1952 היה לאחד ממנהיגי הארגון ודוברו הראשי. במשך קרוב לתריסר שנים הוא היה הפנים הפומביות של קבוצה שנויה במחלוקת זו. המתח בינו לאלייז'ה מוחמד, ראש "אומת האסלאם", הוביל לעזיבתו של מלקולם אקס את הארגון במרץ 1964. לאחר מכן הוא הרבה לסייר ברחבי אפריקה והמזרח התיכון וייסד את ארגון הדת "Muslim Mosque, Inc." (המסגד המוסלמי בע"מ), ואת הארגון החילוני "Organization of Afro-American Unity" (הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית), שדגל בפאן-אפריקניזם. פחות משנה אחרי שעזב את ארגון אומת האסלאם, נרצח מלקולם אקס בידי חברי הארגון בזמן שנשא נאום בניו יורק.
האמונות שביטא מלקולם אקס השתנו במהלך חייו. כדובר אומת האסלאם, הוא הטיף לעליונות שחורה ולהאלהת מנהיגי הארגון. הוא גם דגל בהפרדה של השחורים והלבנים באמריקה, ובכך היה חלוק בדעתו עם התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, שפעלה למען אינטגרציה. לאחר שעזב את אומת האסלאם ב-1964, נהפך מלקולם אקס למוסלמי סוני ועלה לרגל למכה. בעקבות זאת כפר בגזענות, אך המשיך לתמוך בהגדרה עצמית לשחורים, בהגנה עצמית ובזכויות אדם. הוא הביע נכונות לעבוד עם מנהיגי זכויות אדם, ותיאר את משרתו הקודמת באומת האסלאם כזו של "זומבי".
ילדותו
שמאל|ממוזער|180px|משפחת ליטל במפקד האוכלוסין של ארצות הברית לשנת 1930
מלקולם ליטל נולד באומהה, נברסקה, ארצות הברית, למשפחה נוצרית-בפטיסטית, הרביעי מבין שבעה ילדים. אביו, ארל ליטל, היה ממשפחה אפרו-אמריקאית, ואימו, לואיז הלן (לבית נורטון), הייתה ילידת האי הקריבי גרנדה. אביו היה מטיף דת בפטיסטי שתמך באקטיביסט הפאן-אפריקני מרקוס גארבי, מנהיג התנועה Universal Negro Improvement Association (UNIA). מלקולם מעולם לא שכח את הערכים של כבוד עצמי שחור והסתמכות עצמית שאביו ומנהיגים אחרים של תנועת UNIA הטיפו להם. לימים סיפר כי שלושה מאחיו של אביו, שבאחד מהם נעשה לינץ', נרצחו באכזריות בידי אנשים לבנים. בשל איומי הקו קלוקס קלאן, היגרה המשפחה ב-1926 למילווקי, ומעט אחר כך ללנסינג שבמישיגן.
האב ארל ליטל נולד בריינולדס שבג'ורג'יה. היו לו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים: אלה, מרי וארל הבן, ושבעה מאשתו השנייה, לואיז: וילפרד, הילדה, פילברט, מלקולם, רג'ינלד, איבון ווסלי. לואיז נורטון ליטל נולדה בגרנדה. כבת לאב סקוטי, עורה היה בהיר והיא נראתה אישה לבנה. מלקולם ירש את גוון עורה הבהיר של אימו וסבו מצד אימו. בתחילה חש שעורו הבהיר היה סמל מעמד, אולם לימים אמר: "שנאתי כל טיפת דמו של האנס הלבן שזרם בעורקי". הוא זכר מאוחר יותר את תחושתו, שאביו העדיף אותו על אחיו בשל היותו הילד הלבן ביותר במשפחה, אולם הוא חשב שאימו התנהגה אליו בקשיחות בשל אותה סיבה. אחד מכינוייו של מלקולם, "רד" (אדום), נבע מצבע שערו. לפי ביוגרף אחד, בלידתו היה לו "שיער בלונדיני כאש... בגוון קינמון", ובהיותו בן ארבע "שיער בלונדיני-אדמדם". שיערו כהה עם התבגרותו, אך עם זאת הוא עדיין דמה לסבו מצד אימו, ששיערו "הפך לאדמדם בשמש הקיץ". לסוגיית צבע העור והשיער היה תפקיד משמעותי בשלב מאוחר יותר בחייו של מלקולם.
בדצמבר 1924, כשלואיז ליטל הייתה בהיריון ונשאה בבטנה את מלקולם, איימו עליה אנשי קו קלוקס קלאן, והזהירו את משפחתה שעליה לעזוב את אומהה, משום שפעילותו של ארל ליטל בארגון UNIA "הביאה צרות". הבית בלנסינג אליו עברו, נשרף ב-1929, אולם המשפחה נמלטה ללא פגיעה גופנית. ב-8 בספטמבר 1931 נפגע ארל ליטל אנושות מפגיעת חשמלית בלנסינג. הרשויות קבעו שמותו נגרם כתוצאה מתאונה. המשטרה דיווחה שהוא היה בהכרה כשהם הגיעו למקום ההתרחשות, והוא אמר להם שהוא החליק ומעד מתחת לגלגלי החשמלית. הקהילה השחורה בלנסינג ערערה על סיבת המוות, והאמינה שהייתה ראיה נסיבתית לתקיפה. משפחתו הוטרדה תכופות בידי הלגיון השחור (Black Legion), קבוצת עליונות לבנה שאביו האשים בשריפת ביתם ב-1929. חלק מהשחורים האמינו שאנשי הלגיון השחור היו אחראים למותו של ארל ליטל. אחד מהמבוגרים שנכחו בהלוויה אמר לפילברט ליטל בן השמונה, שאביו הוכה מאחור ונדחף מתחת לחשמלית.
אף-על-פי שלארל ליטל היו שתי פוליסות של ביטוח חיים, הרי שמשפחתו קיבלה קיצבת מוות רק מהפוליסה הקטנה יותר. חברת הביטוח של הפוליסה הגדולה יותר טענה שאביו ביצע התאבדות וסירבה לשלם את הקיצבה. התשלום מפוליסת הביטוח הסתכם באלף דולר (שהם שווי ערך לחמישה עשר אלף דולר במונחים של שנת 2010) ובית הדין לקיום הצוואות העניק ללואיס ליטל "קיצבת אלמנה" חודשית בסך 18 דולר. היא השכירה חלל בגינה כדי לגייס עוד כסף, ובניה צדו בשר ציד לארוחת הערב.
בשנת 1935 או 1936, החלה לואיז ליטל לצאת עם גבר אמריקאי-אפריקאי. נדמה היה שהוא עמד להציע לה נישואים, אולם האיש נעלם מחייהם כשלואיז הייתה בהיריון ממנו בשלהי 1937. בדצמבר 1938, עברה לואיז ליטל התמוטטות עצבים והוכרה רשמית כלא-שפויה. האחים הקטנים הופרדו ונשלחו למשפחות אומנות. המדינה אשפזה את לואיז ליטל בבית חולים של המדינה לחולי נפש בקלמזו שבמישיגן, שם היא נותרה עד שמלקולם ואחיו דאגו לשחרורה כעבור עשרים וארבע שנים.
מלקולם ליטל היה אחד התלמידים הטובים ביותר בחטיבת הביניים, אולם הוא נשר מבית הספר אחרי שמורהו בכיתה ח' אמר לו ששאיפותיו להיות עורך-דין היו "לא מציאותיות לכושי". שנים מאוחר יותר, צחק מלקולם אקס על האירוע, אך באותו הזמן הוא היה משפיל. זה גרם לו לחוש שלאדם שחור ששאף לבנות קריירה, לא היה מקום בעולם הלבן, לא משנה עד כמה הוא היה חכם. לאחר שחי בסדרת בתים לבנים אצל משפחות אומנות, עבר מלקולם לבוסטון בפברואר 1941 על-מנת לחיות עם אחותו למחצה הבוגרת ממנו, אלה ליטל-קולינס.
נעוריו
אחותו, אלה קולינס, התגוררה ברוקסבורי, שכונה בבוסטון שמנתה בעיקר אמריקאים אפריקאים בני המעמד הבינוני. הייתה זו הפעם הראשונה שמלקולם ראה אנשים שחורים רבים כל-כך. הוא נמשך לחיי התרבות והחברה של שכונתו.
בבוסטון עבד במגוון עבודות, ומצא תעסוקה לא קבועה בחברת הרכבות של ניו הייבן. בין השנים 1943 ל-1946 נדד מעיר לעיר ומעבודה לעבודה. הוא עזב את בוסטון וחי תקופה קצרה בפלינט שבמישיגן. הוא עבר לעיר ניו יורק ב-1943, התגורר בהארלם, שם היה מעורב בסחר בסמים, בהימורים, בסחטנות, בשוד, ובסרסרות.
הוא אף היה מעורב לפעמים במין הומוסקסואלי, בדרך-כלל תמורת כסף.
ב-1943, קיבל מלקולם ליטל צו גיוס לשירות צבאי מלשכת הגיוס של צבא ארצות הברית.
לימים הוא נזכר שהעמיד פנים במטרה להימנע מגיוס ואמר לפסיכיאטר הצבאי שהוא רוצה "להישלח לדרום, לארגן את החיילים השחורים, לגנוב לנו כמה רובים ולהרוג לנו כמה אנשים לבנים (Crackers)".
רופאי הצבא אבחנו אותו כ"לא כשיר נפשית לשירות צבאי". הוא קיבל כרטיס 4-F, ושוחרר משירות חובה.
בשלהי 1945 שב לבוסטון. ביחד עם קבוצת שותפים, הוא יזם סדרת פריצות מתוכננות לבתי מגורים של משפחות לבנות עשירות.
ב-12 בינואר 1946 הוא נעצר בעוון שוד כשניסה לאסוף שעון גנוב שהשאיר לתיקון בחנות תכשיטים.
בעל החנות טלפן למשטרה כיוון שהשעון היה יקר מאוד, והמשטרה הזהירה את כל תכשיטני בוסטון שהשעון היה גנוב. ליטל אמר למשטרה שהוא החזיק אקדח והסגיר עצמו כדי שהמשטרה תנהג עמו ביד רכה.
כעבור שלושה ימים, הורשע בנשיאת נשק. ב-16 בינואר הואשם בגנבה ובפריצה ולבסוף נידון לשמונה עד עשר שנות מאסר.
ב-27 בפברואר החל מלקולם ליטל לרצות את עונשו בכלא מדינת צ'ארלסטאון בבוסטון. בזמן שבתו בכלא, נודע בכינוי "שטן" בשל עוינותו לדת.
בכלא פגש אדם אוטודידקט בשם ג'ון אלטון במברי (הקרוי "בימבי" ב"אוטוביוגרפיה של מלקולם אקס").
במברי היה אסיר בעל מעמד בצ'ארלסטאון, ומלקולם אקס תיאר אותו לימים כ"אדם הראשון שאי פעם ראיתי שעורר כבוד מוחלט... באמצעות מילותיו."
בהדרגה התיידדו שני הגברים, ובמברי שכנע את ליטל לרכוש השכלה.
ליטל פיתח תיאבון רעבתני לקריאה ונהג לקרוא אחרי כיבוי האורות בכלא.
ב-1948, פילברט, אחיו של מלקולם, כתב לו על אודות אומת האסלאם. כמו ה-UNIA, כך גם אומת האסלאם הטיפה לעצמאות לשחורים, ולבסוף לאיחוד החברים של הפזורה האפריקאית, חופשיים משליטת האמריקאים הלבנים והאירופאים.
מלקולם לא היה מעוניין להצטרף, עד שאחיו רג'ינלד כתב לו: "מלקולם, אל תאכל יותר חזיר ואל תעשן יותר סיגריות. אני אראה לך איך לצאת מהכלא." ליטל הפסיק לעשן, ובפעם הבאה שהגישו חזיר בחדר האוכל של הכלא, הוא סירב לאכול אותו.
כשרג'ינלד הגיע לבקר את מלקולם בבית הסוהר, הוא תיאר את משנתה של הקבוצה, ובכלל זה את האמונה שאנשים לבנים הם שדים. אחר כך חשב מלקולם על כל האנשים הלבנים שהכיר, ונוכח לדעת שמעולם לא היה לו קשר עם אדם או עם מוסד חברתי לבן שלא היה מבוסס על חוסר יושר, חוסר צדק, חמדנות ושנאה. הוא החל לשקול מחדש על כפירתו בכל הדתות ונפתח למסר של "אומת האסלאם". חברי משפחה אחרים שהצטרפו ל"אומת האסלאם" כתבו למלקולם או ביקרו אצלו ועודדו אותו להצטרף.
בפברואר 1948, בעיקר הודות למאמציה של אחותו, הוא הועבר לכלא ניסויי בנורפוק מסצ'וסטס, מתקן שהכיל ספרייה גדולה הרבה יותר.
בשלהי 1948 הוא שוחרר על תנאי מהכלא.
לימים הרהר בתקופת מאסרו בכלא לאחר המרת דתו: "חודשים חלפו בלי שאפילו חשבתי על היותי כלוא. למעשה, באותה עת, מעולם לא הייתי חופשי יותר בימי חיי."
הצטרפותו לארגון "אומת האסלאם"
כשמלקולם ליטל שוחרר מהכלא ב-1952 הוא שינה גם את שמו, מלבד חבירתו לדת חדשה. בדצמבר 1950 חתם מכתב ששלח לאחיו פילברט בשם "מלקולם אקס" בפעם הראשונה.
באוטוביוגרפיה שלו, הוא הסביר מדוע "ה-'X' המוסלמי סימל את השם האפריקאי האמיתי שלעולם לא היה יכול לדעת אותו: "עבורי, ה-'X' שלי החליף את השם של אדון העבדים 'ליטל' שאיזשהו שטן תכול עיניים ששמו ליטל כפה על אבות אבותיי מצד אבי."
מעט אחרי שחרורו מהכלא, ביקר מלקולם אקס את אלייז'ה מוחמד בשיקגו, אילינוי.
ביוני 1953, הוא נבחר לעוזר מנהיג-דת (minister) ב"היכל (Temple) מספר אחת" בדטרויט של אומת האסלאם.
במהרה, הוא נעשה מנהיג-דת במשרה מלאה.
בסוף 1953 ייסד את "היכל מספר 11" בבוסטון.
במרץ 1954 הוא התרחב ופתח את "היכל מספר 12" בפילדלפיה, פנסילבניה.
חודשיים אחרי-כן נבחר להנהיג את "היכל מספר 7" בהארלם, ובמהרה הגדיל את מספר חבריה.
ה-FBI פתח תיק על מלקולם אקס החל מ-1950, לאחר שהוא כתב מכתב לנשיא הארי טרומן, בו כתב על התנגדותו למלחמת קוריאה והכריז על עצמו כעל קומוניסט.
הם החלו לעקוב אחריו ב-1953, ובמהרה ה-FBI הפנה את תשומת לבו מדאגה לחברותו האפשרית במפלגה הקומוניסטית לעלייתו המהירה של מלקולם אקס באומת האסלאם.
במהלך שנת 1955 המשיך מלקולם אקס במאמצי הגיוס המוצלחים שלו בשמו של הארגון. הוא ייסד "היכלים" בספרינגפילד מסצ'וסטס, בהרטפורד קונטיקט ובאטלנטה ג'ורג'יה.
מאות אמריקאים אפריקאים הצטרפו לאומת האסלאם בכל חודש.
פרט למיומנותו כנואם, הוא היה בעל נוכחות גופנית מרשימה. הוא התנשא לגובה של 1.91 סנטימטר ושקל כ-82 קילוגרם.
כותב אחד כינה אותו "בנוי לתלפיות", ואחר כ"מדהים ביופיו... ותמיד לבוש בטוב טעם."
תקרית ג'ונסון הינטון
מלקולם אקס זכה לתשומת לב ציבורית לראשונה אחרי ששוטרים הכו אחד מחברי אומת האסלאם ששמו ג'ונסון הינטון.
ב-26 באפריל 1957, שני שוטרים הכו גבר אמריקאי אפריקאי באלותיהם כששלושה עוברי אורח שהשתייכו לאומת האסלאם ניסו להתערב.
הם צעקו: "אתם לא באלבמה או ג'ורג'יה. זאת ניו יורק!"
אחד מהקצינים החל להכות את אחד מעוברי האורח, ג'ונסון הינטון. מנתח שבדק את הינטון בדיעבד, קבע כי החבלות היו מאוד חמורות, שהן גרמו לו לזעזוע מוח, דימום מוחי, וקרעים בגולגולת. כך ארבעת הגברים נעצרו ונלקחו לתחנת המשטרה.
אישה שהבחינה בהתקפה רצה למסעדה של אומת האסלאם.
בתוך שעות ספורות, מלקולם אקס וקבוצה קטנה של מוסלמים הגיעה לתחנת המשטרה ודרשה לראות את הינטון. מפקד המשטרה אמר בתחילה שהם לא מחזיקים באף מוסלמי, אולם כשהקהל גדל ל-500, הוא הרשה למלקולם אקס לשוחח עם הינטון.
לאחר שיחה קצרה, דרש מלקולם אקס שהינטון יילקח לבית החולים, זומן אמבולנס והינטון נלקח לבית החולים הארלם.
הינטון קיבל טיפול והוחזר למשטרה, שהשיבה אותו לתחנת המשטרה.
בנקודה זו, התאספו כ-4,000 אנשים, המשטרה הבינה שקיים חשש למהומה וקראה לסיוע. מלקולם אקס שב לתחנת המשטרה עם עורך-דין ושחרר את שני המוסלמים בערבות. המשטרה אמרה שהינטון אינו יכול לחזור לבית החולים עד שיוקראו בפניו ההאשמות נגדו ביום המחרת.
מלקולם אקס הבין כי הדברים הגיעו למבוי סתום. הוא צעד מחוץ לתחנת המשטרה וסימן בידו.
חברי אומת האסלאם בקהל עזבו את המקום בשקט. יתר הקהל התפזר דקות לאחר מכן. אחד מקציני המשטרה אמר לעורך העיתון The New York Amsterdam News "לאף אדם אחד אסור שיהיה כוח כזה."
בחודש הבא, מחלק השירות המיוחד והחקירות של משטרת העיר ניו יורק פתח במעקב על מלקולם אקס. מפקד משטרת העיר ניו יורק ביקש מידע מכל מחלקת משטרה בכל עיר שבה מלקולם אקס חי, ומבתי הכלא בהם הוא ריצה את מאסרו.
באוקטובר, חבר מושבעים גדול סירב להרשיע את הקצינים שהכו את הינטון, ומלקולם אקס כתב מברק זועם לנציב המשטרה. בתגובה, קצינים מוסווים של משטרת העיר ניו יורק הוצבו בתוך אומת האסלאם.
נישואיו ומשפחתו
מלקולם אקס פגש את בטי סנדרס ב-1955. היא הוזמנה להקשיב להרצאתו, ומאוד התרשמה ממנו. הם שוחחו שוב בסעודה חגיגית. במהרה נכחה סנדרס בכל הרצאותיו בהיכל מספר שבע, ובאמצע 1956 הצטרפה ל"אומת האסלאם" ושינתה את שמה לבטי אקס (Betty X).
מלקולם לא חיזר אחרי בטי בצורה המקובלת. פגישות רומנטיות בשניים היו מנוגדות לאידאולוגיה של אומת האסלאם. במקום זאת, קיים הזוג פגישות בנוכחות עשרות ואף מאות אנשים חברי אומת האסלאם. הוא נהג לקחת את חברי הקבוצה לבקר במוזיאונים ובספריות בעיר ניו יורק, ותמיד הזמין גם את בטי אקס.
אם כי הם מעולם לא דנו בנושא, בטי שיערה שמלקולם מעוניין בנישואים. ב-12 בינואר 1958, הוא התקשר מדטרויט וביקש את ידה, הם נישאו כעבור יומיים בלנסינג שבמישיגן.
לזוג נולדו שש בנות. שמותיהן היו אטאלה (Attallah), נולדה ב-1958 ונקראה על שם אטילה ההוני, קבילה (Qubilah), נולדה ב-1960 ונקראה על שם קובלאי חאן, אילייז'ה (Ilyasah), נולדה ב-1962 ונקראה על שם אלייז'ה מוחמד, גמילה לומומבה, נולדה ב-1964 ונקראה על שם גמאל עבד אל נאצר ופטריס לומומבה, והתאומות מאליקה (Malikah) ומלאק (Malaak), שנולדו ב-1965, לאחר רצח אביהן, ונקראו על שמו.
עמדותיו בנוגע לשחורים ולבנים
בתוכנית טלוויזיה ששודרה בניו יורק ב-1959 על אודות "אומת האסלאם", "The Hate That Hate Produced", התוודע הציבור האמריקאי הלבן למלקולם אקס. מכאן ואילך נהגו נציגי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה לבקש את תגובותיו על סוגיות שונות.
בספטמבר 1960 הגיע פידל קסטרו לניו יורק במסגרת פגישה שקיים בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. הוא ופמלייתו התארחו במלון טרזה בהארלם. מלקולם אקס היה חבר בולט בוועדת קבלת הפנים מהארלם, שהורכבה ממנהיגי הקהילה שנפגשו עם קסטרו.
קסטרו כל-כך התרשם ממנו עד שביקש פגישה אישית איתו. בתום פגישתם בת השעתיים, הזמין אותו קסטרו לבקר אותו בקובה.
במהלך הדיון באספה הכללית, הוזמן מלקולם אקס לאירועים רשמיים רבים של מדינות אפריקה, שם הוא פגש ראשי מדינות ומנהיגים אחרים, בכללם גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, אחמד סקוטורה מגינאה, וקנת קאונדה מנהיג מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני של זמביה.
מרגע שהצטרף ל"אומת האסלאם" ב-1952 ועד שהוא עזב את הארגון ב-1964, קידם מלקולם אקס את האידאולוגיה של הארגון. הוא לימד שאנשים שחורים היו התושבים המקוריים של כדור-הארץ, ושאנשים לבנים היו גזע של שטנים.
בנאומיו אמר כי אנשים שחורים נעלים על אנשים לבנים, וששקיעתו של הגזע הלבן ממשמשת ובאה.
בעוד התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית לחמה נגד הפרדה גזעית, דגל מלקולם אקס בהפרדה של האמריקאים האפריקאים מהאוכלוסייה הלבנה. הוא הציע להקים מדינה נפרדת עבור השחורים באמריקה כאמצעי זמני עד שהאמריקאים אפריקאים יוכלו לחזור לאפריקה.
הוא גם דחה את האסטרטגיה של תנועת זכויות האזרח של אי-אלימות ובמקום זאת תמך בכך שהשחורים ישתמשו בכל אמצעי שעומד לרשותם להגן על עצמם.
לנאומיו הייתה השפעה חזקה על הקהל שלו, בדרך-כלל אמריקאים אפריקאים שהתגוררו בערים צפוניות ומערביות, שהתייאשו מכך שסיפרו להם על חופש, צדק, שוויון וכבוד.
שחורים רבים חשו שהוא ביטא את תלונותיהם טוב יותר משעשתה זאת תנועת זכויות האזרח.
אנשים לבנים רבים, ומעט מהשחורים, נבהלו מדבריו של מלקולם אקס. הוא ואומת האסלאם תוארו כמחרחרי ריב, דוגלים בהפרדה לשחורים, רודפי אלימות ואיום על השיפור שחל ביחסים הבין-גזעיים. ארגוני זכויות אדם הוקיעו את מלקולם אקס ואומת האסלאם כקיצוניים לא-אחראיים שהשקפותיהם לא ייצגו את האמריקאים האפריקאים.
מלקולם אקס מצידו מתח ביקורת רבה על תנועת זכויות האזרח.
הוא תיאר את מנהיגיה כ"בובות" של הממסד הלבן, ואמר שמרטין לותר קינג הוא "בול-עץ".
הוא מתח ביקורת על המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-1963, אותה כינה "הפארסה לוושינגטון".
הוא אמר שהוא לא ידע מדוע אנשים שחורים התלהבו מהדגמה זו ש"נוהלה בידי לבנים בפני פסלו של נשיא שמת כבר מאה שנה ולא אהב אותנו כשהוא היה בחיים."
מלקולם אקס נחשב על ידי רבים לאדם השני בחשיבותו באומת האסלאם, אחרי המנהיג אלייז'ה מוחמד.
לזכותו נזקפת במידה רבה הגדלת מספר חברי התנועה: מ-500 ב-1952 ל-25,000 ב-1963, לפי הערכתו של מחבר אחד, ומ-1,200 ב-1953 ל-50,000 או 75,000 ב-1961, לפי הערכתו של מחבר אחר.
הוא עורר השראה במתאגרף קסיוס קליי (שלימים נודע כמוחמד עלי) להצטרף לאומת האסלאם.
עלי עזב אחרי-כן את הארגון ונהפך למוסלמי סוני, כפי שעשה מלקולם אקס.
בראשית 1963 החל מלקולם אקס לשתף פעולה עם אלכס היילי בכתיבת "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס".
ב-1964, הוא אמר להיילי, "אם אני אשאר בחיים כשהספר הזה ייצא לאור, זה יהיה נס."
הספר לא היה גמור כשמלקולם אקס נרצח ב-1965. היילי השלים אותו והוציא אותו לאור בהמשך באותה שנה.
ב-1998, טיים מגזין בחר ב"האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" כאחד מעשרת ספרי העיון המשפיעים ביותר במאה העשרים. בשנת 1966 הוענק פרס אניספילד-וולף להיילי ולמלקולם אקס (לאחר מותו).
עזיבת הארגון "אומת האסלאם"
ב-1 בדצמבר 1963, כשהתבקש להגיב על רציחתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, אמר מלקולם אקס כי היה זה מקרה של "התרנגולות שחזרו ללול" (ביטוי שמשמעותו היא שהאמריקנים הלבנים אוכלים כעת את התבשיל שהם עצמם הקדיחו). הוא הוסיף ש"תרנגולת ששבה הביתה ללול לעולם לא מצערות אותי, הן תמיד משמחות אותי."
הניו יורק טיימס כתב, "בנוסף לביקורת על קנדי, המנהיג המוסלמי ציטט את רציחתו של פטריס לומומבה, מנהיגה של קונגו, של מדגר אוורס, מנהיג זכויות אדם, ושל הנערות השחורות שנהרגו מפצצה מוקדם יותר השנה בכנסיית ברמינגהאם (נהרגו ממטען חבלה ב-1963, בברמינגהאם אלבמה, בכנסייה אמריקאית-אפריקאית, מקרה שסימן את נקודת המפנה בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים בארצות הברית והיה מהגורמים שהניעו את חקיקתו של חוק זכויות האזרח ב-1964). אלו, הוא אמר, היו דוגמאות של "תרנגולות שחזרו ללול."
ההערה חוללה תרעומת רחבה בציבור. ארגון "אומת האסלאם", ששלחה את תנחומיה למשפחת קנדי והורתה על מנהיגה הדת שלה לא להגיב על הרצח, גינתה בפומבי את כוכבה הזוהר.
אף על פי שמלקולם אקס שמר על משרתו ודרגתו כמנהיג-דת, נאסר עליו לדבר בציבור במשך תשעים יום.
ב-8 במרץ 1964, הכריז מלקולם אקס פומבית על עזיבתו את הארגון "אומת האסלאם". הוא אמר שהוא עדיין מוסלמי, אך הרגיש שאומת האסלאם "הלכה רחוק מדי" בגלל משנתה הדתית הקשוחה.
הוא אמר שהוא עומד להקים ארגון לאומני שחור שינסה "להעלות את המודעות הפוליטית" של האמריקאים אפריקאים.
הוא גם הביע את תשוקתו לעבוד עם מנהיגי זכויות אדם אחרים ואמר שאלייג'ה מוחמד מנע ממנו לעשות כן בעבר.
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג ומלקולם אקס לפני ישיבת העיתונאים, 26 במרץ 1964
סיבה אחת לעזיבתו של מלקולם אקס הייתה המתח הגואה בינו ובין אלייז'ה מוחמד, עקב אי שביעות רצונו מהשמועות על הרומנים של מוחמד מחוץ לנישואים עם מזכירותיו הצעירות. מעשים כאלה היו בניגוד לאידאולוגיה של האומה. אף על פי שמלקולם אקס התעלם בתחילה מהשמועות, הוא שוחח עם וולאס, בנו של מוחמד, ועם הנשים שהעלו את ההאשמות. הוא הגיע למסקנה שהן צדקו, ומוחמד אישר את השמועות ב-1963. מוחמד ניסה להצדיק את ההאשמות באמצעות אזכור נביאים מהתנ"ך שנאפו אף הם.
סיבה אחרת הייתה כעסם של אנשים בתוך "אומת האסלאם". כשמלקולם אקס נעשה חביבם של כלי התקשורת, רבים מאנשי המטה של הארגון בשיקגו הרגישו שהוא האפיל על מוחמד. בספרו של לואיס לומקס מ-1963 על אומת האסלאם, When the Word Is Given (כשהפקודה ניתנת), מתנוססת תמונתו של מלקולם אקס על עטיפתו ונכללים חמישה מנאומיו, אבל רק נאום אחד של מוחמד, דבר שציער את מוחמד מאוד. מוחמד גם קינא בכך שמוציא לאור היה מעוניין לפרסם את "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס".
אחרי שעזב את אומת האסלאם, ייסד מלקולם אקס את הארגון הדתי Muslim Mosque, Inc., ואת Organization of Afro-American Unity (ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי), ארגון חילוני שתמך בפאן-אפריקניזם.
ב-26 במרץ 1964, הוא פגש את מרטין לותר קינג בוושינגטון די. סי., לאחר מסיבת עיתונאים, כששני האישים נכחו בסנאט על מנת להאזין לדיון על חוק זכויות האזרח (1964). זו הייתה הפעם היחידה בה נפגשו שני האנשים ופגישתם נמשכה רק דקה אחת.
באפריל נשא מלקולם אקס נאום שכונה The Ballot or the Bullet (הכדור או הפתק) בו הוא יעץ לאמריקאים אפריקאים לממש את זכותם להצביע ולעשות זאת בחוכמה.
כמה מוסלמים סונים עודדו את מלקולם אקס ללמוד אודות האסלאם. מעט אחרי שהמיר את דתו לאסלאם סוני, הוא החליט לעלות לרגל למכה (חג').
מסעו הבינלאומי
עלייתו לרגל למכה
ב-13 באפריל 1964, המריא מלקולם אקס מנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בניו יורק לג'דה בערב הסעודית. שלטונות ערב הסעודית הטילו ספק במעמדו כמוסלמי אותנטי בגלל דרכונו האמריקאי ומכך שלא ידע ערבית. מאחר שרק מוסלמים הורשו להיכנס למכה, הוא הופרד מקבוצתו למשך עשרים שעות.
לפי המסופר באוטוביוגרפיה שלו, מלקולם אקס ראה תא טלפון וזכר את הספר The Eternal Message of Muhammad (מסר נצחי ממוחמד) פרי עטו של עבד א-רחמן עזאם, שהוצג בפניו בעת אישור הוויזה שלו. הוא טילפן לבנו של עזאם, שדאג לשחרורו. בביתו של בנו של עזאם, הוא פגש את עזאם פאשה, שנתן למלקולם את הסוויטה שלו במלון ג'דה פאלאס. בבוקר המחרת, מוחמד פייסל, בנו של פייסל, מלך ערב הסעודית, ביקר במקום והודיע למלקולם אקס שהוא אורחה של המדינה. סגן ראש לשכתו ליווה את מלקולם אקס לחצר החג', שם התאפשר לו לערוך את עלייתו לרגל.
ב-19 באפריל, השלים מלקולם אקס את החג', סבב שבע פעמים סביב הכעבה, שתה את מימי באר הזמזם ורץ בין הגבעות צפא ומרווה שבע פעמים.
אחרי שהשלים את החג', הוא הוזמן להתארח בחצרו של הנסיך פייסל.
מלקולם אקס אמר שהטיול איפשר לו לראות מוסלמים בני גזעים שונים פועלים כשווים. הוא הגיע למסקנה שהאסלאם יוכל להיות האמצעי שבאמצעותו יתגברו על בעיות גזעיות.
אפריקה
מלקולם אקס ביקר באפריקה שלוש פעמים: פעם ב-1959 ופעמיים ב-1964. במהלך ביקוריו העניק ראיונות לעיתונים, ודיבר בטלוויזיה וברדיו במצרים, אתיופיה, טנגניקה (כיום טנזניה), ניגריה, גאנה, גינאה, סודאן, סנגל, ליבריה, אלג'יריה ומרוקו.
קוואמה נקרומה מגאנה, גמאל עבד אל נאצר ממצרים ואחמד בן בלה מאלג'יריה הזמינו אותו לשבת בממשלותיהם.
ב-1959 הוא נסע למצרים (שנודעה אז כרפובליקה הערבית המאוחדת), לסודאן, לניגריה ולגאנה, על-מנת לארגן סיור עבור אלייז'ה מוחמד.
הראשון בשני סיוריו של מלקולם אקס לאפריקה ב-1964 נמשך מ-13 באפריל ל-21 במאי, לפני ואחרי החאג'.
ב-8 במאי, בעקבות נאומו באוניברסיטת איבדן, הוא נבחר לחבר כבוד של אגודת הסטודנטים המוסלמית-ניגרית. במהלך קבלת הפנים, העניקו לו הסטודנטים את השם "Omowale", שפירושו בשפת היורובה "הבן השב הביתה".
מלקולם אקס כתב באוטוביוגרפיה שלו ש"הוא מעולם לא זכה לכבוד גדול יותר."
ב-9 ביולי 1964, חזר מלקולם אקס לאפריקה.
ב-17 ביולי, הוא הוזמן לאספה השנייה של "ארגון אחדות אפריקה" בקהיר בתור נציג "ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי". כששב לארצות הברית ב-24 בנובמבר 1964, נפגש עם כל מנהיג אפריקאי חשוב וטווה קשרים בינלאומיים בין האפריקאים ביבשת ואלה שבגלות.
צרפת והממלכה המאוחדת
ב-23 בנובמבר 1964, בדרכו הביתה מאפריקה, עצר מלקולם אקס בפריז, שם נאם ב-Salle de la Mutualité.
כעבור שבוע, ב-30 בנובמבר, טס לבריטניה, וב-3 בדצמבר השתתף בדיבייט ב-Oxford Union. נושא הדיבייט היה "קיצוניות בהגנה על החירות אינה מעשה חכם; מתינות ברדיפה אחרי הצדק אינה מעלה", ואקס הציג את טיעוניו. העניין בדיבייט היה כה רב עד שהוא שודר בטלוויזיה ברחבי המדינה ב-BBC.
ב-5 בפברואר 1965 נסע מלקולם אקס לאירופה פעם נוספת.
ב-8 בפברואר הוא נאם בלונדון, בפני Council of African Organizations (המועצה של הארגונים האפריקאיים).
למחרת ניסה אקס להיכנס לצרפת, אולם ללא הצלחה.
ב-12 בפברואר, הוא ביקר ב-Smethwick סמוך לברמינגהאם, שנהפכה לשם דבר לחלוקה גזעית אחרי הבחירות לפרלמנט בבריטניה ב-1964, כשהמפלגה השמרנית זכתה במושבים בפרלמנט בעקבות שמועות שתומכי מועמדיה השתמשו בסיסמה "אם אתה רוצה כושי בשכונה שלך, הצבע הלייבור."
בארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|מלקולם אקס, 12 במרץ 1964
לאחר שעזב את "אומת האסלאם", נאם מלקולם אקס בפני מגוון רחב של קהלים בארצות הברית. הוא נאם בפגישות הרגילות של Muslim Mosque, Inc., ובפני ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי. הוא היה אחד הנואמים המבוקשים ביותר בקמפוסי קולג'ים ואחד מעוזריו העיקריים כתב אחרי-כן ש"הוא קידם בברכה כל הזדמנות לדבר בפני סטודנטים בקולג'ים."
הוא דיבר גם בפני קבוצות פוליטיות כמו Militant Labor Forum (פורום העבודה המלחמתי).
המתח בין מלקולם אקס ל"אומת האסלאם" גאה. בפברואר 1964, מנהיג ב"היכל מספר שבע" הורה להטמין מטען חבלה במכוניתו של אקס.
בספטמבר 1964, פרסם כתב העת Ebony תצלום של אקס נושא רובה M1 קרבין ומביט מבעד לחלון ביתו. מטרת התמונה הייתה להראות את נחישותו להגן על עצמו ועל משפחתו נגד האיומים שקיבל על חייו.
אומת האסלאם ומנהיגיה החלו לאיים על אקס גם פומבית וגם באופן פרטי. ב-23 במרץ 1964, אלייז'ה מוחמד אמר למנהיג-הדת לואיס אקס מבוסטון (שנודע לימים כלואיס פרחאן) ש"צריך לכרות את ראשם של אנשים צבועים כמו מלקולם."
מהדורת 10 באפריל של Muhammad Speaks ("מוחמד מדבר", העיתון של אומת האסלאם) הציגה קריקטורה שבה נראה ראשו הגדוע.
ב-9 ביולי, ג'ון עלי, מעוזריו הבכירים של מוחמד, ענה לשאלה על מלקולם אקס באומרו ש"כל מי שמתנגד לאלייז'ה מוחמד המכובד שם את חייו על הכף."
בגיליון 4 בדצמבר של "מוחמד מדבר" כתב לואיס אקס: "אדם כמו מלקולם ראוי למוות."
חלק מהאיומים נעשו בעילום שם. במהלך חודש יוני 1964, מעקב ה-FBI הקליט שני איומים כאלה. ב-8 ביוני, אדם הגיע לביתו של מלקולם אקס ואמר לבטי שאבאז: "תגידי לו שהוא חשוב כמת."
ב-12 ביוני, מודיע של ה-FBI דיווח על קבלת שיחת טלפון בעילום שם ממישהו שאמר "מלקולם אקס עומד למות."
ביוני 1964, אומת האסלאם תבעה לבעלותה את ביתו של מלקולם אקס בקווינס, ניו יורק, בטענה שהוא שייך להם. התביעה הסתיימה בהצלחה, ומלקולם אקס הצטווה לפנות את הבית.
ב-14 בפברואר 1965, בלילה לפני שנקבע השימוע לדחות את צו הפינוי, נשרף הבית עד היסוד. מלקולם אקס ומשפחתו נשארו בחיים. איש לא הואשם בפשע.
רציחתו
שמאל|ממוזער|200px|תצלום חורי הקליעים בירכתי הבמה, היכן שמלקולם אקס נורה
ב-21 בפברואר 1965, באולם הנשפים אודובון במנהטן, החל מלקולם אקס לנאום בפגישה של ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי בפני קהל שמנה ארבע מאות איש.
אדם אחד צעק: "כושי! תוציא את היד שלך מהכיס שלי!"
כשמלקולם אקס ושומרי ראשו ניסו להרגיע את המפריע, אדם נחפז קדימה וירה בו בחזהו בעזרת רובה קצר קנה.
שני אנשים אחרים עלו לבמה וירו באקדחים, פגעו בו שש עשרה פעמים.
צופים נזעמים תפסו והכו אחד מהרוצחים בעוד האחרים נסים מהאולם.
מלקולם אקס הוכרז כמת ב-15:30 בצהרים, מעט אחרי שהגיע לבית החולים הפרסבטריאני של קולומביה.
תלמדג' הייר (Talmadge Hayer), חבר ב"אומת האסלאם" שנודע גם כתומאס הייגן , נעצר בזירת הפשע. עדי ראייה זיהו שני חשודים נוספים, נורמן 3X באטלר ותומאס 15X ג'ונסון, גם הם חברי "האומה". כל השלושה הואשמו ברצח. בתחילה הכחיש הייר את מעורבותו, אולם במהלך המשפט הודה שירה במלקולם אקס. הוא העיד שבטלר וג'ונסון לא היו נוכחים ולא היו מעורבים ברצח, אבל סירב לנקוב בשמותיהם של האנשים שלקחו איתו חלק בירי.
כל שלושת האנשים הורשעו. בטלר, שידוע כיום כמוחמד עבדול עזיז , שוחרר על-תנאי ב-1985. הוא נהפך לראש מסגד הארלם של "אומת האסלאם" ב-1998. הוא המשיך לטעון לחפותו. ג'ונסון, שידוע גם בשם ח'ליל אסלאם, שוחרר מכלאו ב-1987 ומת בשנת 2009. במהלך שהותו בכלא, עזב את אומת האסלאם והמיר את דתו לאסלאם סוני. גם הוא טען לחפותו.
הייר, שידוע כיום כמוג'היד חלים, שוחרר על תנאי ב-2010.
בנובמבר 2021 הודיעו עורכי הדין של עזיז וג'ונסון והתובע במחוז מנהטן שיבוטלו האישומים נגד השניים, לאחר שהתגלה בחקירה שה-FBI מנע הצגת עדויות לחפותם בזמן המשפט.
ההלוויה
מספר האבלים שבאו לאולם הקבורה של הארלם (Harlem's Unity Funeral Home) מ-23 בפברואר ועד 26 בפברואר נאמד בין 14,000 ל-30,000.
ההלוויה נערכה ב-27 בפברואר בכנסיית האמונה Church of God in Christ בהארלם. הכנסייה הייתה מלאה עד אפס מקום ב-1,000 אנשים.
רמקולים הושמו מחוץ לכנסייה על-מנת שהקהל שזרם למקום יוכל להאזין, וצוות תחנת טלוויזיה מקומית שידר את ההלוויה בשידור חי.
בין מנהיגי זכויות האזרח שנכחו היו ג'ון לואיס, בייארד רסטין, ג'יימס פורמן, ג'יימס פרמר, ג'סי גריי ואנדרו יאנג.
השחקן והאקטיביסט אוסי דייוויס נשא הספד ותיאר את מלקולם אקס כ"הנסיך השחור הזוהר שלנו."
מלקולם אקס נקבר בבית הקברות פרנקליף בהרטסדייל ניו יורק.
באתר הקבורה אחרי הטקס, לקחו חבריו אתים מידיהם של החופרים והשלימו את הקבורה בעצמם.
השחקנית והאקטיביסטית רובי די (רעייתו של אוסי דייוויס) וחואניה פואטייה (אשתו של סידני פואטייה) הקימו את "ועדת הנשים הדואגות" (Committee of Concerned Mothers) כדי לגייס כסף לבנות בית ולשלם את הוצאות הלימודים של משפחתו של מלקולם אקס.
התגובות לרצח
התגובות לרציחתו של מלקולם אקס היו מגוונות. ד"ר מרטין לותר קינג שלח מברק לבטי שאבאז, בו הביע את צערו לגבי "הרצח המזעזע והטרגי של בעלך."
אלייז'ה מוחמד אמר בוועידה השנתית של Saviours' Day (יום הגאולה) ב-26 בפברואר, "מלקולם אקס קיבל מה שהוא הטיף לו."
"לא רצינו לרצוח את מלקולם ולא ניסו להרוג אותו", אמר מוחמד "אנחנו יודעים שאידאולוגיה בורה וטיפשית כמו שלו הביאה עליו את סופו."
בניו יורק טיימס נכתב שמלקולם אקס היה "אדם מיוחד ומעוות" ש"השתמש בכישרונות רבים למטרות רעות" ושחייו "בוזבזו באופן מוזר ומעורר רחמים."
בניו יורק פוסט נכתב "אפילו מבקריו הקשים ביותר הבחינו בשכלו הרב – לעיתים מופרע, בלתי צפוי ומשונה, אולם אף-על-פי-כן טמן בחובו הבטחה שנותרה כעת בלתי ממומשת."
העיתונות העולמית, במיוחד האפריקאית, הייתה אוהדת. בעיתון Daily Times of Nigeria נכתב ש"למלקולם אקס שמור מקום בארמון של קדושים."
בעיתון Ghanaian Times השוו אותו לג'ון בראון ולפטריס לומומבה בין "אפריקאים ואמריקאים שחייהם קופדו בשם החופש."
בעיתון Guangming Daily, שיוצא לאור בבייג'ינג, הצהירו ש"מלקולם נרצח מפני שהוא נאבק עבור חופש ושוויון זכויות", בעוד שבקובה תיאר העיתון El Mundo את הרצח כ"עוד פשע גזעני שיש לשרשו על ידי מאבק נגד אפליה."
טענות לקונספירציה ומחיקת האשמה של שניים מהמורשעים
ימים ספורים לאחר ההתנקשות, התעוררו שאלות בדבר האחריות לה. ב-23 בפברואר, ג'יימס פרמר, מנהיג "הקונגרס לשוויון גזעי" (Congress of Racial Equality) הצהיר בוועידת עיתונאים שסוחרי סמים ולא אומת האסלאם, היו אשמים בכך. אחרים האשימו את משטרת העיר ניו יורק, את ה-FBI, או את ה-CIA בציינם היעדר הגנה משטרתית, הקלות שבה נכנסו המתנקשים לאולם אודובון, הכישלון של המשטרה לשמר את זירת הפשע.
בשנות ה-70 למד הציבור על ה-COINTELPRO ותוכניות FBI אחרות שנועדו להסתנן ולהפריע לפעולתם של ארגוני זכויות אדם במהלך שנות ה-50 וה-60. ג'ון עלי, המזכיר הלאומי של אומת האסלאם, התגלה כסוכן סמוי של ה-FBI. מלקולם אקס סיפר בסוד לעיתונאי שעלי יצר מתח בינו לבין אלייז'ה מוחמד. הוא החשיב את עלי כ"אויבי הראשי" בתוך מנהיגות אומת האסלאם. ב-20 בפברואר 1965, בלילה לפני הרצח, נפגש עלי עם תלמדג' הייר, אחד מהאנשים שהורשעו ברציחתו של מלקולם אקס.
בשנים 1977 ו-1978 תלמדג' הייר טען מחדש בשתי עדויות שנתן תחת שבועה, שבטלר וג'ונסון לא היו מעורבים ברצח. בעדותו בשבועה נקב הייר בשמותיהם של ארבעה אנשים, כולם חברי היכל מספר 25 בניוארק של אומת האסלאם, כמי שלקחו איתו חלק בפשע. הייר טען שגבר, שזוהה אחר-כך כווילבור מקינלי, צעק והשליך פצצת עשן כפעולת הסחה. הייר אמר שאדם אחר, שזוהה אחר-כך כוויליאם ברדלי, החזיק ברובה-ציד והיה הראשון שפתח באש על מלקולם אקס אחרי פעולת ההסחה. הייר טען שהוא ואדם נוסף, שזוהה אחר-כך כלואן דייוויד, שהיו חמושים באקדחים, ירו במלקולם אקס מיד אחרי היריה מהרובה. הייר גם אמר שאדם חמישי, שזוהה אחר-כך כבנג'מין תומאס, היה מעורב בקשר.
הצהרותיו של הייר לא הצליחו לשכנע את הרשויות לפתוח מחדש את חקירת הרצח.
מספר אנשים, ובכללם משפחת שאבאז, האשימו את לואיס פרחאן במעורבות בקשר לרציחתו של מלקולם אקס.
בנאומו ב-1993, נדמה היה שפרחאן התרברב ברצח: .
בריאיון לתוכנית "60 דקות" ששודרה במאי 2000, אמר פרחאן שייתכן שכמה מהדברים שאמר הובילו לרציחתו של מלקולם אקס. "ייתכן שהייתי שותף לדבר עבירה במילים שאמרתי", הוא אמר, "אני מודע לכך ומתחרט על כל מילה שאמרתי וגרמה לאובדן חיי אדם." מספר ימים אחר-כך הכחיש פרחאן שהוא "הורה על הרצח" של מלקולם אקס, אם כי הוא הודה שוב ש"יצרתי את האווירה שהובילה לבסוף לרציחתו."
שום קונצנזוס לא הושג לגבי כך.
בשנת 2020 יצאה הסדרה "מי רצח את מלקולם אקס?" בנטפליקס. הסדרה העלתה מחדש שאלות לגבי חפותם של חלק מהמורשעים. בעקבות הסדרה הודיע פרקליט מחוז ניו יורק שתחל בדיקה ראשונית של הטענות. בנובמבר 2021 פורסם ששניים מהמורשעים, עזיז וג'ונסון, ינוקו מאשמה.
פילוסופיה
פרט לאוטוביוגרפיה שלו, מלקולם אקס לא הותיר אחריו כתבים. הפילוסופיה שלו ידועה ברובה מן הנאומים והראיונות הרבים שנתן החל מ-1952 עד למותו ב-1965.
רבים מנאומים אלה, במיוחד מהשנה האחרונה לחייו, הוקלטו ופורסמו.
אמונותיו באומת האסלאם
טרם עזיבתו את ארגון אומת האסלאם ב-1964, הורה מלקולם אקס את אמונותיו בנאומיו. נאומיו מתובלים במשפט "אלייז'ה מוחמד המכובד מלמד אותנו ש..." (The Honorable Elijah Muhammad teaches us that).
למעשה קשה לדעת אם אמונותיו היו שונות ממשנתה של "אומת האסלאם".
מלקולם אקס השווה עצמו פעם לבובת פִּיתוֹם שיכולה לאמר רק מה שאלייז'ה מוחמד אמר לו.
מלקולם אקס הורה שאנשים שחורים היו התושבים המקוריים של כדור-הארץ, ושאנשים לבנים היו גזע של שטנים שנוצרו בידי מדען רשע ששמו "יעקוב" .
אומת האסלאם האמינה שאנשים שחורים נעלים על אנשים לבנים, ושגוויעתו של הגזע הלבן ממשמשת ובאה.
כשנשאל לגבי התבטאויותיו שאנשים לבנים הם שטנים, ענה מלקולם אקס ש"ההיסטוריה מוכיחה שהאדם הלבן הוא שטן."
הוא מנה כמה מהסיבות ההיסטוריות שתומכות בהצהרתו לפי תחושתו: "כל אחד שאונס, ובוזז, ומשעבד, וגונב, וזורק המון פצצות על אנשים... כל אחד שעושה את הדברים האלה הוא לא אחר מאשר שטן."
מלקולם אקס אמר שהאסלאם היה "הדת האמיתית של האנושות השחורה" ושהנצרות הייתה "דתו של האדם הלבן" שנכפתה על האמריקאים האפריקאים בידי אדוניהם כשהם היו עבדים.
הוא אמר שאומת האסלאם יישמה את האסלאם כפי שהוא נהוג ברחבי העולם, אבל משנת ה"אומה" שונה מזו של מוסלמים אחרים כי הם התאימו אותה ל"מצב הביש הייחודי" של האנשים השחורים באמריקה.
הוא לימד כי ואלאס פארד מוחמד , מייסד האומה היה התגלמותו של אללה, ושאלייז'ה מוחמד היה שליחו, או נביאו.
בעוד שהתנועה לזכויות האזרח נאבקה נגד הפרדה גזעית, תמך מלקולם אקס בהפרדה מוחלטת של האמריקאים אפריקאים מהאנשים הלבנים. אומת האסלאם הציעה לייסד מדינה נפרדת לשחורים בדרום או בדרום-מזרח ארצות-הברית כאמצעי זמני עד שהאמריקאים האפריקאים יכלו לשוב לאפריקה.
מלקולם אקס אמר שממשלת ארצות הברית חייבת פיצויים לאנשים שחורים בשל העבודה שאבות אבותיהם העבדים ביצעו ללא שכר.
הוא גם דחה את האסטרטגיה של אי-אלימות של תנועת זכויות האזרח ובמקום זאת דגל בכך שהשחורים ישתמשו בכל אמצעי העומד לרשותם על מנת להגן על עצמם.
השקפות עצמאיות
שמאל|ממוזער|250px|מלקולם אקס במסיבת עיתונאים, ב-1964
לאחר שעזב את אומת האסלאם, הכריז מלקולם אקס על שאיפתו לעבוד עם מנהיגיה של תנועת זכויות האזרח, אם כי חש שהוא צריך לשנות את מיקוד לזכויות אדם. כל עוד שהתנועה תישאר במאבק על זכויות אזרח, מאבקה יישאר סוגיה פנימית, אבל אם ישנו את המלחמה למאבק לזכויות אדם, זו תהפוך לסוגיה בינלאומית, ותנועתם תוכל לשטוח את תלונותיה באו"ם. מלקולם אקס אמר שאומות העולם החדשות יתנו את תמיכתן למטרתם של האמריקאים אפריקאים.
הוא אמר שהוא וחברים אחרים מארגון "האחדות האמריקאית אפריקאית" נחושים להגן על עצמם מפני תוקפנות ולהבטיח חירות, צדק ושוויון "בכל אמצעי שנחוץ", וטען שאם הממשלה אינה מוכנה או אינה יכולה להגן על שחורים, הם צריכים להגן על עצמם.
מלקולם אקס הדגיש את ההשקפה הגלובלית שהוא השיג ממסעותיו הבינלאומיים. הוא הדגיש את "הקשר הישיר" בין המאבק המקומי של האמריקאים אפריקאים לשוויון זכויות למאבקי השחרור של מדינות העולם השלישי.
הוא אמר שאמריקאים אפריקאים טעו כשהם סברו שהם מיעוט, בהקשר עולמי, השחורים הם רוב, לא מיעוט.
בנאומיו בפני ה"פורום לעבודה מלחמתית", שנתמך בידי "מפלגת העובדים הסוציאליסטית" (Socialist Workers Party) של ארצות הברית, מתח מלקולם אקס ביקורת על הקפיטליזם.
בתום נאום כזה, הוא נשאל מהי המערכת הפוליטית והכלכלית הרצויה בעיניו, וענה שהוא אינו יודע, אבל אין זה מקרה שהארצות החדשות שקיבלו עצמאות בעולם השלישי הפכו לסוציאליסטיות.
מלקולם אקס עדיין היה מודאג בעיקר מהמאבק לחופש של האמריקאים אפריקאים. כשעיתונאי שאל אותו מה הוא חושב על סוציאליזם, שאל מלקולם אקס האם זה טוב עבור האנשים השחורים. כשהכתב השיב שכנראה כן, מלקולם אקס ענה לו, "אז אני בעד זה."
אף-על-פי שפסק לקרוא להפרדה של השחורים מהלבנים, מלקולם אקס המשיך לדגול בלאומיות שחורה, אותה הגדיר כהגדרה עצמית לקהילה האמריקאית אפריקאית.
בחודשים האחרונים לחייו, בכל אופן, החל לשקול מחדש את תמיכתו בלאומיות שחורה אחרי שנפגש עם מהפכנים צפון אפריקאים שככל הנראה היו לבנים.
אחרי החג', ביטא עמדה לגבי אנשים לבנים וגזענות שמייצגת שינוי עמוק מהפילוסופיה בה החזיק ככהן דת באומת האסלאם. במכתבו המפורסם ממכה, כתב שחוויותיו עם אנשים לבנים במהלך עלייתו לרגל שכנעו אותו "לסדר מחדש" את חשיבתו אודות גזע וכי הוא "והשליך הצידה כמה ממסקנותיו הקודמות."
בשיחה שקיים ב-1965 עם גורדון פארקס, יומיים לפני הירצחו, אמר מלקולם:
מורשתו
מלקולם אקס תואר כאחד האמריקאים אפריקאים הגדולים ורבי-ההשפעה ביותר בהיסטוריה.
לזכותו נזקפת העלאת ההערכה העצמית של האמריקאים השחורים וקישורם מחדש עם מורשתם האפריקאית.
הוא אחראי במידה רבה להתפשטות האסלאם בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית.
אמריקאים אפריקאים רבים, במיוחד אלה שחיים בערים בצפון ומערב ארצות הברית, חשו כי הוא מבטא את תלונותיהם בקשר לחוסר שוויון טוב יותר משעשו זאת תנועות זכויות האדם מהמיינסטרים.
ביוגרף אחד כתב שבכך שהוא ביטא את תסכוליהם, מלקולם אקס "הבהיר את המחיר שאמריקה הלבנה צריכה לשלם אם היא לא תסכים לדרישותיהם הלגיטימיות של האמריקאים השחורים."
בשלהי שנות ה-60, אקטיביסטים שחורים נהפכו לרדיקליים יותר, מלקולם אקס והשקפתו היו חלק מהבסיס עליהם הם השתיתו את תנועותיהם. תנועת Black Power (הכוח השחור), Black Arts Movement (תנועת האמנויות השחורות) והשימוש הרווח בסיסמה "Black is beautiful" ("שחור הוא יפה") כולם יכולים למצוא את שורשיהם במלקולם אקס.
במהלך שלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, הייתה התעוררות מחודשת בהתעניינות במלקולם אקס בקרב אנשים צעירים, שנגרמה, באופן חלקי, בכך שהשתמשו בו כסמל קבוצות היפ הופ כגון פאבליק אנמי.
ניתן למצוא את דמותו על-גבי חולצות טי וז'קטים.
תצלומים שלו הוצגו במאות אלפי בתים, משרדים, ובתי-ספר.
הגל הגיע לשיאו ב-1992 עם יציאתו לבתי הקולנוע של הסרט "מלקולם אקס", עיבוד של הספר "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס", לו ציפו רבים.
סרטים ומחזות שנעשו עליו
הסרט "מלקולם אקס" מ-1992 בוים על ידי ספייק לי והיה מבוסס על "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס". מככבים בו דנזל וושינגטון כמלקולם אקס, אנג'לה באסט כבטי שאבאז ואל פרימן הבן כאלייז'ה מוחמד.
המבקר רוג'ר אוורט והבמאי מרטין סקורסזה בחרו בסרט זה כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של שנות התשעים.
וושינגטון גילם לפני כן את מלקולם אקס במחזה אוף ברודוויי משנת 1981 בשם "When the Chickens Came Home to Roost" ("כשהתרנגולות שבו ללול").
שחקנים אחרים שגילמו את מלקולם אקס:
ג'יימס ארל ג'ונס בסרט "הגדול מכולם" (The Greatest) מ-1977.
דיק אנתוני ויליאמס במיני סדרת הטלוויזיה "King" מ-1978 ובהפקת המחזה של ג'ף סטטסון "The Meeting" ב-1989 כחלק מאנתולוגית הטלוויזיה "American Playhouse".
אל פרימן הבן, במיני-סדרת הטלוויזיה "שורשים: הדור הבא" (Roots: The Next Generations) משנת 1979.
מורגן פרימן בסרט הטלוויזיה "Death of a Prophet" משנת 1981.
בן הולט באופרה "X, The Life and Times of Malcolm X" באופרה של ניו יורק בשנת 1986.
גארי דורדאן בסרט הטלוויזיה "King of the World" משנת 2000.
ג'ו מורטון בסרט הטלוויזיה "עלי: גיבור אמריקני" (Ali: An American Hero) משנת 2000.
מרלו ואן פיבלס בסרט "עלי" משנת 2001.
קינגסלי בן-אדיר בסרט "לילה אחד במיאמי" משנת 2020.
מוסדות לזכרו
שמאל|ממוזער|180px|שדרת מלקולם אקס בעיר ניו יורק
אתר ביתו של מלקולם אקס , ב-3448 Pinkney Street בצפון אומהה, נברסקה, מציין את המקום בו מלקולם אקס חי לראשונה עם משפחתו. בית משפחת ליטל נהרס ב-1965 בידי בעליו, שלא ידעו על הקשר שלו למלקולם אקס.
האתר נכלל ב-National Register of Historic Places ב-1984 ושלט מצביע על האתר בשל חשיבותו ההיסטורית של מלקולם אקס להיסטוריה האמריקאית ולתרבות הלאומית.
ב-1987 האתר התווסף לרשימת האתרים ההיסטוריים של נברסקה וסומן עם טבלת מדינה.
לנסינג, מישיגן, שם מלקולם אקס שהה בשנותיו המוקדמות והמעצבות, הוא בית ל-Michigan Historical Marker שהוקם ב-1975 לציון ביתו.
העיר היא גם משכנה של El-Hajj Malik El-Shabazz Academy (אקדמית אל-חאג' מאליק אל-שאבאז) בית-ספר ציבורי שמתמקד באפרוצנטריות. האקדמיה ממוקמת בבניין שבו מלקולם אקס למד בבית הספר העממי.
בערים מסביב לעולם, יום הולדתו של מלקולם אקס (19 במאי) מונצח כיום מלקולם אקס . החגיגה הראשונה הידועה של יום מלקולם אקס נערכה בוושינגטון די. סי. ב-1971.
העיר ברקלי (קליפורניה) ציינה את יום הולדתו כחג עירוני החל משנת 1979.
ערים רבות קראו מחדש רחובות על שמו של מלקולם אקס. ב-1987, ראש עיריית ניו יורק אד קוץ' הכריז על Lenox Avenue (שדרת לנוקס) בהארלם כ-Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס).
רחוב Reid Street (רייד) בברוקלין, ניו יורק, שונה ל-Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס) ב-1985.
ב-1997, Oakland Avenue (שדרת אוקלנד) בדאלאס, טקסס נקראה מחדש Malcolm X Boulevard (שדרת מלקולם אקס).
Main Street (רחוב מיין) בלנסינג, מישיגן, נקרא מחדש Malcolm X Street (רחוב מלקולם אקס) ב-2010.
עשרות בתי-ספר נקראו על שמו של מלקולם אקס, בכללם בית ספר מלקולם אקס שאבאז בניוארק, ניו ג'רזי, בית ספר התיכון העירוני מלקולם אקס במדיסון, ויסקונסין ומלקולם אקס קולג' בשיקגו, אילינוי.
בינתיים ספרייה והמרכז לאמנויות הבמה מלקולם אקס נפתחו בספריה הציבורית בסן דייגו ב-1976. זוהי הספרייה הראשונה שקרויה על שמו של מלקולם אקס.
שירות הדואר של ארצות הברית הנפיק בול דואר של מלקולם אקס ב-1999.
ב-2005, אוניברסיטת קולומביה הכריזה על פתיחת המרכז החינוכי לזכרם של מלקולם אקס וד"ר בטי שאבאז. המרכז שוכן באולם אודובון, בו מלקולם אקס נרצח.
ראו גם
"מלקולם אקס (סרט)" – הפקה קולנועית משנת 1992 העוסקת בביוגרפיה שלו
אנטישמיות בארצות הברית: אפרו-אמריקאים
אסלאם בארצות הברית
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
האסלאם השחור
הארגון האפרו-אמריקני אומת האסלאם – שהיה ממנהיגיו הנודעים
ספריו שראו אור
The Autobiography of Malcolm X. With the assistance of Alex Haley. New York: Grove Press, 1965. OCLC 219493184.
Malcolm X Speaks: Selected Speeches and Statements. George Breitman, ed. New York: Merit Publishers, 1965. OCLC 256095445.
Malcolm X Talks to Young People. New York: Young Socialist Alliance, 1965. OCLC 81990227.
Two Speeches by Malcolm X. New York: Pathfinder Press, 1965. OCLC 19464959.
Malcolm X on Afro-American History. New York: Merit Publishers, 1967. OCLC 78155009.
The Speeches of Malcolm X at Harvard. Archie Epps, ed. New York: Morrow, 1968. OCLC 185901618.
By Any Means Necessary: Speeches, Interviews, and a Letter by Malcolm X. George Breitman, ed. New York: Pathfinder Press, 1970. OCLC 249307.
The End of White World Supremacy: Four Speeches by Malcolm X. Benjamin Karim, ed. New York: Monthly Review Press, 1971. OCLC 149849.
The Last Speeches. Bruce Perry, ed. New York: Pathfinder Press, 1989. .
Malcolm X Talks to Young People: Speeches in the United States, Britain, and Africa. Steve Clark, ed. New York: Pathfinder Press, 1991. .
February 1965: The Final Speeches. Steve Clark, ed. New York: Pathfinder Press, 1992. .
עבודות שצוטטו
Carson, Clayborne (1991). Malcolm X: The FBI File. New York: Carroll & Graf. .
Clarke, John Henrik, ed (1990) [1969]. Malcolm X: The Man and His Times. Trenton, N.J.: Africa World Press. .
Clegg III, Claude Andrew (1997). An Original Man: The Life and Times of Elijah Muhammad. New York: St. Martin's Griffin. .
Cone, James H. (1991). Martin & Malcolm & America: A Dream or a Nightmare. Maryknoll, N.Y.: Orbis Books. .
DeCaro, Jr., Louis A. (1996). On the Side of My People: A Religious Life of Malcolm X. New York: New York University Press. .
Dyson, Michael Eric (1995). Making Malcolm: The Myth and Meaning of Malcolm X. Oxford: Oxford University Press. .
Evanzz, Karl (1992). The Judas Factor: The Plot to Kill Malcolm X. New York: Thunder's Mouth Press. .
Karim, Benjamin; with Peter Skutches and David Gallen (1992). Remembering Malcolm. New York: Carroll & Graf. .
Kondo, Zak A. (1993). Conspiracys: Unravelling the Assassination of Malcolm X. Washington, D.C.: Nubia Press. OCLC 28837295.
Lincoln, C. Eric (1961). The Black Muslims in America. Boston: Beacon Press. OCLC 422580.
Lomax, Louis E. (1987) [1968]. To Kill a Black Man: The Shocking Parallel in the Lives of Malcolm X and Martin Luther King Jr. Los Angeles: Holloway House. .
Lomax, Louis E. (1963). When the Word Is Given: A Report on Elijah Muhammad, Malcolm X, and the Black Muslim World. Cleveland: World Publishing. OCLC 1071204.
Malcolm X; with the assistance of Alex Haley (1992) [1965]. The Autobiography of Malcolm X. New York: One World. .4
Malcolm X (1989) [1971]. The End of White World Supremacy: Four Speeches by Malcolm X. Benjamin Karim, ed. New York: Arcade.
Malcolm X (1990) [1965]. Malcolm X Speaks: Selected Speeches and Statements. George Breitman, ed. New York: Grove Weidenfeld. .
Malcolm X (1991) [1968]. The Speeches of Malcolm X at Harvard. Archie Epps, ed. New York: Paragon House. .
Marable, Manning (2011). Malcolm X: A Life of Reinvention. New York: Viking. .
Marable, Manning (2009). "Rediscovering Malcolm's Life: A Historian's Adventures in Living History". In Marable, Manning; Aidi, Hishaam D. Black Routes to Islam. New York: Palgrave Macmillan. .
Natambu, Kofi (2002). The Life and Work of Malcolm X. Indianapolis: Alpha Books. .
Perry, Bruce (1991). Malcolm: The Life of a Man Who Changed Black America. Barrytown, N.Y.: Station Hill. .
Rickford, Russell J. (2003). Betty Shabazz: A Remarkable Story of Survival and Faith Before and After Malcolm X. Naperville, Ill.: Sourcebooks. .
Sales, Jr., William W. (1994). From Civil Rights to Black Liberation: Malcolm X and the Organization of Afro-American Unity. Boston: South End Press. .
Terrill, Robert (2004). Malcolm X: Inventing Radical Judgment. Lansing, Mich.: Michigan State University Press. .
Wood, Joe, ed (1992). Malcolm X: In Our Image. New York: St. Martin's Press.
לקריאה נוספת
מלקולם אקס, מהפכה היא כמו שרפה ביער: ראיונות, נאומים והצהרות פומביות, תרגמה מאנגלית (ארצות הברית) והוסיפה הערות: רעיה ג'קסון, נהר ספרים, 2010.
קישורים חיצוניים
ארבעת הדפים הראשונים של האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס, תורגמו בידי מתי שמואלוף, באתר רשימות, 18 באפריל 2007
מלקולם אקס, אמריקה ערמומית כמו שועל – ידידותית וחייכנית, אבל מרושעת ורצחנית, נאום בכנס הראשון של "הארגון לאחדות אפריקה" בקהיר, 17 ביולי 1964
bio
Letter to Martin Luther King ,July 31, 1963
Malcolm X
מלקולם אקס- מדוע הרצח שלו עדיין שרוי במחלוקת ומדוע צריך להמשיך בחקירות- מאמר במגזין Buisness Insider פברואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מתאסלמים אמריקאים
קטגוריה:מוסלמים אמריקאים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:קומוניסטים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס אניספילד-וולף
קטגוריה:קורבנות רצח בניו יורק
קטגוריה:פעילים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:חברי אומת האסלאם
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1965
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים | 2024-10-13T20:54:56 |
קמליה סינית | ממוזער|Camellia sinensis - MHNT
קָמֶלּיה סינית (שם מדעי: Camellia sinensis; קמליה סיננסיס) או צמח התה היא שיח ירוק-עד ובעל פרחים ממשפחת התאיים. את כל סוגי התה בעולם מפיקים מזניו של מין זה.
מאפיינים
מקורו בדרום-מזרח אסיה, אך היום הוא תורבת בכל העולם, באזורים טרופיים וסובטרופיים. זהו שיח ממוצע, או עץ קטן, שנגזם בדרך כלל בגובה של שני מטרים כשהוא מתורבת ומגודל בשביל עליו. יש לו שורש ראשי חזק. פרחיו בצבע לבן-צהוב בקוטר של 3 עד 4 ס"מ עם 7 או 8 עלי כותרת בפרח. מהזרעים של הצמח ניתן להפיק שמן.
תה לבן, תה ירוק, תה אולונג ותה שחור מיוצרים משיח זה, אך מעובדים באופן שונה כדי להשיג רמות שונות של חימצון.
העלים באורך של 4 עד 15 ס"מ וברוחב של 2 עד 5 ס"מ. עלים טריים מכילים כ-4% קפאין. העלים הצעירים בצבע ירוק בהיר נקטפים לצורך ייצור תה. יש להם שערות קצרות בצבע לבן על החלק התחתון של העלה. עלים זקנים יותר הם בצבע ירוק כהה. גילאי עלים שונים מניבים תה באיכויות שונות מפני שההרכב הכימי שלהם שונה. בדרך כלל הניצן ושניים-שלושה עלים ראשונים נקטפים לצורך עיבוד. הקטיף ביד נעשה אחת לשבוע או שניים.
לשיח זה שני תת-מינים מרכזיים המשמשים להפקת תה- הקמיליה סיננסיס-סיננסיס (C. sinensis sinensis), שמקורו בסין ונהוג לכנותו התה הסיני, והקמיליה סיננסיס אסאמיקה (C. sinensis assamica), שמקורו בהודו ונהוג לכנותו "תה אסאם" על שם מדינת אסאם אשר בהודו.
הזן הסיני מרובה בגבעולים ובעל עלים קטנים שגדלים לגובה 3 מטרים. לזן האסאם יש גזע אחד ועלים גדולים יותר.
קיים גם זן קמבודי בשם סיננסיס פרוויפוליה בעלים בגודל בינוני. זהו שיח קטן עם מספר גבעולים.
300px|מרכז|ממוזער|מטעי תה במלזיה
ראו גם
תיון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תה
קטגוריה:תאיים
סינית | 2023-08-07T12:39:03 |
מלחמה (משחק קלפים) | ממוזער|ימין|קלפי המשחקמלחמה הוא משחק קלפים פשוט המבוסס על מזל וסדר הקלפים.
מהלך המשחק
חבילת הקלפים מחולקת שווה בשווה ובאקראי בין כל המשתתפים. כל משתתף פותח את הקלף הראשון בערימת קלפיו, ובעל הקלף הגבוה ביותר לוקח את כל הקלפים הפרושים אל ה"קופה" שלו. כשלשחקן מסוים נגמרת ערימת הקלפים, הוא לוקח את הקלפים מה"קופה" שלו, מערבב אותם באופן אקראי והופך אותם לערימת הקלפים הראשית שלו. שחקן מפסיד במשחק כאשר לא נשארו לו קלפים. ב"מלחמה" אפשר לשחק מ-2 שחקנים, עד כ-8.
מערכים מיוחדים
במקרה ושני הצדדים מציגים קלף בעל ערך זהה על כל צד להניח שלושה קלפים הפוכים (עם הפנים כלפי מטה) על קלפו, ואז קלף אחד כרגיל. הקלף העליון הגבוה ביותר הוא הזוכה בשתי הערימות. (במקרה ושוב הקלף העליון זהה, חוזרים על המהלך עד אשר מושגת הכרעה).
אם יש מצב שבו משחקים שלושה אנשים, ושני אנשים שמו את אותו הקלף, אם הקלף הגבוה ביותר הוא לא אחד משני הקלפים הזהים בעל הקלף מנצח. אחרת, שני האנשים עושים ביניהם מלחמה. כעת, לאדם שיש את הקלף הגבוה מבין שני משתתפי המלחמה זוכה בקלפים. לדוגמה:
אדם א' – קלף נסיך,
אדם ב' – מלכה,
אדם ג' – מלכה,
(לאחר המלחמה)
אדם ב' – 3,
אדם ג' – 10,
במקרה הזה אדם ג' הוא הזוכה בקלפים.
הקלף בעל הערך הגבוה ביותר במשחק זה הוא אס, ואחריו בסדר יורד - מלך, נסיך והמספרים 10 עד 2. לעיתים משחקים גם מלכה עם קלף הג'וקר, ובמשחקים אלו הג'וקר הוא בעל הערך הגבוה ביותר.
במקרים נדירים בהם ייתכן שוויון כאשר אחד השחקנים נשאר עם קלף אחרון הזהה לקלף היריב, הניצחון יקבע על ידי זה שישים יד ראשון על קלף היריב.
המנצח הוא השחקן האחרון שנשאר עם הקלפים.
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי קלפים
קטגוריה:משחקי מזל
קטגוריה:משחקי ילדים | 2024-07-05T15:18:59 |
אוטודידקטיות | אוטודידקטיות (בעברית: למידה עצמית) היא רכישת ידע באופן עצמאי או באופן עצמאי למחצה. לאורך ההיסטוריה, חלק מהאוטודידקטים לא רכשו כל השכלה פורמלית או רכשו השכלה תיכונית בלבד.
עם התפתחותה של האקדמיה, למידה אוטודידקטית בצורתה הקלאסית, הפכה לבעייתית בשיח המדעי, בחברה, ובחוק.
מקורות היסטוריים של מושג האוטודידקטיות
חיבורו הפילוסופי "חי אבן יקט'אן" של אבן-טופייל הוא הביטוי הפילוסופי השיטתי הראשון לרעיון של לימוד עצמי. החיבור מספר על ילד בשם חי אבן יקט'אן שנוצר בדרך פלא על אי בודד ללא הורים, מורים, ספרים ושפה, והצליח רק באמצעות ניסוי וטעייה לגלות לבד את חוקי הפיזיקה, האסטרונומיה ועקרונות המטאפיזיקה האריסטוטלית. החיבור שתורגם ללטינית בנאורות תחת הכותרת "הפילוסוף האוטודידקט" או באנגלית "על שיפור התבונה האנושית" עורר השראה וויכוחים בנוגע לאפשרות וללגיטימיות של אוטודידקטיות. בספרו על ההתגלגלות הבין-תרבותית של האוטודידקטיות, אבנר בן-זקן עקב אחר ההתגלגלות של הטקסט מימי הביניים ועד לנאורות והראה כיצד מושג האוטודידקטיות היה לכלי בידי אבן-טופייל במאבק נגד מיסטיקנים באנדלוסיה של המאה ה-12; כיצד במהלך וויכוחים על פדגוגיה חינוכית בפרובנס במאה ה-14 השתמש משה נרבוני בחיבור כדי להעלות את הטענה בעד לימוד עצמי; מדוע האוטודידקטיות הפכה למושג מרכזי במאבק של פיקו דלה מירנדולה כנגד האסטרולוגיה ברנסאנס של פירנצה במאה ה-15; ולבסוף, כיצד לימוד-עצמי היה למושג פילוסופי/פרקטי מרכזי שאיפשר את עליית המדע האקספרימנטליסטי באוקספורד של המאה ה-17.
קריאות וטענות הדוגלות באוטודידקטיות לא הדהדו רק בקרב חוג סגור של פילוסופים. מאבקים על יחסי-כוח בין אינדיבידואלים חדשניים לבין ממסדים מסורתיים היו לאדמה שממנה קריאות לאוטודידקטיות צמחו והשדות שבתוכם הן הוצגו לציבור הרחב. מאבקים אלה הסיטו את השליטה החברתית מהמוסדות לאינדיבידואלים עצמם, תוך שהם יוצרים את "האדם המודרני", כאדם מדעי, מבודד הנמצא בשליטה עצמית, ואשר משתמש בתבונתו על-מנת לצפות את ההשלכות של מעשיו. האוטודידקטיות אמנם דחתה מוסדות מסורתיים, אך לא קראה לכאוס, אנרכיזם או חופש מושלם. ללא כוונה תחילה, התהליך שבו אומץ המושג באירופה של תחילת העת החדשה הוביל למעשה להעתקת השליטה המוסדית הישנה לאינדיבידואל עצמו. במקום איבוד שליטה, אוטודידקטיות הדגישה את הצורך בשליטה עצמית, ובחשיבה רציונלית.
דיון פילוסופי בהשלכות האוטודידקטיקה
בעידן הנוכחי, בו רוב בני האדם אוריינים, ומידע רב נגיש בשפע ממקורות שונים, מסגרת למידה אוטודידקטית לא-פורמלית כרוכה לעיתים בלמידה לא מבוססת ולא מאורגנת, ומוטה לקריאה סלקטיבית, שטחית ואף פסאודו-מדעית. היא עלולה לפתוח צוהר לשרלטנות מצד פרטים שונים, ולכן בעייתית בהשוואה ללמידה פורמלית, במוסד לימודים מסודר. זוהי אחת הסיבות בשלה קמו אוניברסיטאות הפתוחות המאפשרות לאדם הרואה עצמו אוטודידקט ללמוד באופן עצמאי, ולהוכיח ידע שיזכה אותו בתעודה המעידה מצד גוף השכלה גבוהה מוכר, עדות אובייקטיבית, שאכן הפרט למד את אשר הוא טוען שלמד, והוא בעל בקיאות מספקת בתחום ידע זה.
בתחומי עיסוק רבים, החוק אוסר על אדם להסמיך את עצמו לעיסוק מסוים באופן אוטודידקטי עצמאי ולא פורמלי, ומחייב אותו להיסמך מקצועית במוסד אקדמי מוכר או בהסמכה המוכרת על ידי ממשרד ממשלתי תוך שהיא מעוגנת בחוק. אדם שאינו בעל הסמכה כזו, ועוסק במקצוע שהוסדר בחקיקה ללא הסמכה מתאימה, נחשב לשרלטן, כמו גם לעבריין.
גם בממסד הדתי התקיימו מחלוקות על סמיכתם לרבנות של אישים שהם עצמם או קהלם הגדירו אותם כ"רבנים" או בעלי תארים רבניים אחרים, וזאת מבלי שאושרו על ידו.
אוטודידקטים מפורסמים
אוטודידקט מפורסם הוא המיתולוג ג'וזף קמפבל, שנחשב על ידי רבים לנציג ראשי של המתודה האוטודידקטית. לאחר שהשלים את התואר השני שלו, החליט קמפבל לוותר על כוונתו להמשיך לדוקטורט ובילה את חמש השנים הבאות בקריאה אינטנסיבית של ספרים. קמפבל טוען שתקופה זו הייתה המשמעותית ביותר בהשכלתו ובפיתוח תפישת העולם שלו. חברו, המשורר והסופר רוברט בלי, טוען שקמפבל פיתח שיטת לימוד מסודרת שכללה קריאה יומיומית של תשע שעות.
אוטודידקט יהודי בולט הוא הגאון מווילנה, שרכש את רוב ידיעותיו התורניות בעצמו. על פי המסופר, אמר הגאון שהוא מכבד רק את מי שלימד אותו את האלפבית העברי, כיוון שיש להניח שהוא היחידי שלא טעה. רב מפורסם נוסף שלמד את תורתו בעצמו הוא המהר"ל מפראג. החזון אי"ש למד גם הוא את תורתו בעצמו ולא בישיבה מסודרת. גם הרב אלישיב, מגדולי רבני הציבור החרדי, למד במשך שנות חייו לבד.
אוטודידקטים אחרים:
שם תקופה השכלה והישגים לאונרדו דה וינצ'י 1452–1519 איש אשכולות איטלקי, מגדולי הרנסאנס, שהיה בין היתר מדען וממציא. לאונרדו היה אוטודידקט ולא למד מדע בצורה מסודרת. הוא הגדיר את עצמו כ"אדם חסר השכלה" (uomo sanza lettere), אך הכוונה אינה שהחשיב את עצמו כבור, אלא שלא למד לטינית, שפת המלומדים דאז, ולא קיבל הכשרה גבוהה בשבע האמנויות החופשיות. ז'אן-ז'אק רוסו 1712–1778 פילוסוף צרפתי שנחשב לפילוסוף החשוב של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית כמו על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. את השכלתו רכש בעצמו וחינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטרכוס "חיי אישים" ודרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. מייקל פאראדיי 1791–1867 פיזיקאי וכימאי בריטי אשר תרם רבות לתחומי האלקטרומגנטיות והאלקטרוכימיה, ניסח את חוק פאראדיי והמציא את מבער בונזן. נולד למשפחה ענייה בלונדון ואת השכלתו רכש באופן עצמאי. וולט ויטמן 1819–1892 נחשב לאחד מגדולי המשוררים האמריקאים. למד בבית הספר במשך שש שנים בלבד עד שבגיל 11 החל לעבוד. רכש את השכלתו באופן עצמאי, וקרא רבות את כתבי הומרוס, דנטה ושייקספיר. אחד העם 1856–1927 מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית. במסות שכתב מוכיח את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, המדע ותחומים נוספים. ארנולד שנברג 1874–1951 מלחין ותאורטיקן מוזיקה אוסטרי־יהודי, ששינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים. את ידיעותיו רכש בעצמו. לתקופה קצרה הודרך ברזי ההלחנה בידי אלכסנדר פון זמלינסקי, אך דבר זה נעשה יותר כשיחות ידידותיות מאשר כשיעורים. תומאס מאן 1875–1955 מחשובי הסופרים בתולדות הספרות הגרמנית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. את רוב השכלתו רכש בעצמו, אך עם זאת רכש השכלה באוניברסיטת מינכן כהכנה לקריירה עיתונאית. סריניוואסה רמנוג'אן 1887–1920 מתמטיקאי הודי שהתפרסם באינטואיציה המתמטית המפותחת שלו. גדל בעוני, אך למד בעצמו את יסודות המתמטיקה. ה.פ. לאבקרפט 1890–1937 סופר אמריקאי שזכה לאחר מותו להכרה כאחד מסופרי האימה המובילים של המאה ה-20. בקושי ביקר בבית הספר, לא סיים את התיכון בשל התמוטטות עצבים ולאחר מכן לא הצליח להתקבל לאוניברסיטת בראון. על אף שסבל במהלך חייו מבושה בשל עניינים אלו, רכש את השכלתו בעצמו ונחשב אוטודידקט. בקמינסטר פולר 1895–1983 אדריכל וממציא אמריקאי, ידוע בעיקר בזכות פיתוח הכיפה הגאודזית ולזכותו המצאות ופיתוחים רבים נוספים. בין השנים 1913 עד 1915 למד באוניברסיטת הרווארד עד שסולק משם בשל בעיות משמעת וחוסר אחריות. הוא לא השלים את לימודיו והשכלתו הרבה הייתה אוטודידקטית. דב סדן 1902–1989 חוקר ספרות וחבר הכנסת. שימש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, אף שבהשכלתו לא היה אפילו תואר ראשון. צבי ינאי 2013-1935 השכלתו הפורמלית מסתכמת בעשר שנות לימוד. שימש עורך כתב העת הבינתחומי "מחשבות" ומנכ"ל משרד המדע. כריסטופר לנגן נולד ב-1952 לערך אוטודידקט אמריקאי אשר מנת המשכל שלו, כפי שדווח על ידי מקורות תקשורתיים שונים, נאמדת בין 195 ל–210. התפרסם ב־1999 כאשר תואר בידי מספר מקורות תקשורתיים כ"אדם החכם באמריקה", בעודו עובד כמאבטח בַּרִים בלונג איילנד.מרדכי ברויאר1920-1997חתן פרס ישראל, ההדיר את נוסח המקראיוסף שלום אלישיב1910- 2012היה מגדולי מנהיגי הציבור החרדי בארץ, למדן אוטודידקט ופוסק הלכה נודע.
ראו גם
יוּטָגוֹגְיָה – לימוד מכוון-עצמית עם הנחיה וסיוע חיצוניים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:למידה | 2024-09-25T17:44:53 |
ישיבת פונוביז' | REDIRECT ישיבת פוניבז' | 2004-12-07T19:29:45 |
אוטודידקטיזם | REDIRECT אוטודידקטיות | 2006-06-18T15:55:40 |
לימוד עצמי | REDIRECT אוטודידקטיות | 2006-06-18T15:56:43 |
למידה עצמית | REDIRECT אוטודידקטיות | 2006-06-18T15:55:45 |
Das Lied der Deutschen | REDIRECT המנון גרמניה | 2004-12-31T14:38:17 |
תה אולונג | תה אוּלוׁׁנג (בסינית מפושטת: 乌龙茶; בפין-יין: Wūlóng chá) הוא סוג תה סיני שעובר תהליך חימצון חלקי, בניגוד לתה ירוק שאינו עובר חמצון כלל ותה שחור שעובר חימצון מלא. מידת החימצון של אולונג משתנה ונמדדת באחוזים בין 8% ל-85% חימצון. בסין, אולונג נחשב לתה האיכותי ביותר והמורכב ביותר בטעמיו, אם כי קיימים גם סוגים זולים של אולונג, כמו גם סוגים יוקרתיים של סוגי תה אחרים.
משמעות השם הוא "דרקון כהה" או "נחש כהה" בסינית. אגדות שונות מתארות את המקור המסתורי של השם. באחת האגדות הנפוצות, חקלאי בעל חלקת תה בשם וו-לונג, וו-ליאנג או או-לונג פגש בצבי לאחר יום של קטיף עלים. הצבי הסיח את דעתו, וכשחזר למלאכת עיבוד העלים גילה שהם כבר החלו להתחמצן.
תחילת תהליך היצור של תה אולונג מתחיל בקטיף. אחריו פורסים את העלים בשמש לזמן קצר כדי לרכך את העלים. לאחר מכן העלים מנוערים בסלסלות קש, דבר המייצר בהם פצעים מזעריים וחושף את פנים העלה לחימצון. לאחר מכן העלים נפרסים שוב ליבוש, לא יותר משעתיים בסין, אך לעיתים יותר בטאיוואן ובתאילנד, עד שהוא מגיע למידת החימצון הרצויה. לאחר מכן הוא נקלה בווק גדול ולוהט על מנת לעצור את תהליך החימצון, ומשם העלים חוזרים ליבוש. ישנם זני תה שנהוג לגלגל לכדור אחרי הקליה ולייבש בצורה זו, דבר המייצר תה הנפתח בזמן החליטה ומשחרר טעמים שונים לאורך זמן.
מיני תה אולונג מוכרים:
דה חונג פאו (大紅袍) (גלימה אדומה גדולה) - מין תה יקר במיוחד הגדל בהרי וו-יי במחוז פוג'יין בסין.
דונג דינג אולונג (冬顶乌龙) (אולונג פסגה קופאת) שגדל בהרי מחוז נאנטאוּ בטאיוואן.
טְיֵה גְוַאן יִין (铁观音) (גואן יין מברזל) שגדל במחוז פוג'יין בסין.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אולונג
קטגוריה:המטבח הסיני | 2023-11-15T19:18:46 |
יקב | 250px|ממוזער|אולם הייצור ביקב הרי גליל הסמוך לקיבוץ יראון, 2013
שמאל|ממוזער|260px|חביות עץ לאכסנת היין בשלב היישון
ממוזער|250px|חביות יין במרתפי היקב בראשון לציון
יקב הוא מתקן שבו פירות (בדרך כלל ענבים) מעובדים ליין.
לעיתים היקב ממוקם בצמוד לכרם בו גדלים הענבים, ובמקרים אחרים הענבים מגיעים מאזורי הגידול ליקב לצורך עיבוד.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|215px|בכחוס שותה; ציור מאת גווידו רני, 1623
שמאל|ממוזער|215px|משתה יין באיראן; ציור קיר מהמאה ה-17 בארמון צ'הל סותון באספהאן
הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר שמעידים על ייצור יין נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתוארכים כבני 8,000 שנה. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאליים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.
יקבים עתיקים נמצאו גם הרי זגרוס שבאיראן (מתוארכים לשנת 5,400 לפנה"ס), ובאתרים ארכאולוגיים במצרים העתיקה, יוון העתיקה ורומא העתיקה.
סוגי יקבים
יקבים לא חייבים להיות ממוקמים בצמוד לכרמים, מכיוון שניתן להביא יין ליקב מכל מקום.
יקב תעשייתי
ביקב גדול ניתן למצוא בדרך כלל ציוד לייצור יין, וכן מעבדות, קווי ביקבוק, מחסנים, ומשטחים גדולים של חביות יין או מכלי תסיסה.
יקב חקלאי
יקבים בחוות חקלאיות נפוצים במדינת ניו יורק ובעמק הנאפה בקליפורניה, שם ניתן לחוות רישיון מיוחד לייצור ושיווק יין מענבים הגדלים בחווה. יקבים אלו פועלים בדרך כלל בקנה מידה קטן יותר מיקבים מסחריים.
יקב בוטיק
יקב בוטיק הוא יקב קטן המייצר מספר מועט של בקבוקים בשנה, ובעלי היקב מקדישים תשומת לב אישית לתהליך הייצור. מקור השם במושג בוטיק, חנות קטנה המתמחה בשיווק לקהל לקוחות מצומצם. רוב יקבי הבוטיק מייצרים כמות קטנה של בקבוקי יין מדי שנה, אך חלקם נושאים את התואר "יקב בוטיק" גם אם הם מייצרים מאות אלפי בקבוקים בשנה.
יקב עירוני
יקב העירוני הוא תופעה שהחלה בסוף המאה העשרים בערים רבות בארצות הברית, בהן יצרני יין בחרו למקם את יקביהם בתוך עיר ולא בסביבה הכפרית המסורתית, ליד הכרמים. הענבים הועברו מכרמים מרוחקים ליקב עירוני למעיכה, תסיסה ויישון. יקבים עירוניים נפתחו בערים רבות, בהן סן פרנסיסקו, פורטלנד, סיאטל, ניו יורק, סן דייגו ולוס אנג'לס. במאה ה-21 נפתחו יקבים דומים במדינות רבות.
יקבים עירוניים רבים מציעים סיורים ביקב, טעימות יין ומכירות קמעונאיות. לעיתים הם משלבים ביקב מסעדה והופעות מוזיקה.
תהליך הפקת היין ביקב
הפרדה ומעיכה
בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה ומעיכה. תחילה מפרידים את השזרות והגבעולים מהענבים, ובשלב השני שוברים את קליפת העינב. למעשה לא סוחטים את הענבים אלא שוברים את הקליפה, במצב זה התירוש ניגר מעצמו למכלים. בעבר היה נהוג לבצע תהליך זה על ידי דריכת הענבים בגת באמצעות הרגליים.
תסיסה
בשלב זה עובר התירוש שנסחט למכלי תסיסה, תוך כדי הוספת שמרים טבעים, כדי לקבל תסיסה מבוקרת. בזמן התסיסה השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, ולגז דו־תחמוצת הפחמן.
סחיטה
עם סיום התסיסה סוחטים את הענבים ומפרידים את הנוזל מהמוצקים. ביין לבן, הפרדה זו נעשית עוד בטרם התסיסה.
יישון
בשלב זה מעבירים את היין למנוחה. יינות רגילים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות איכותיים יותר יעברו לחביות עץ אלון, שעם הזמן יקבל ניחוחות נוספים.
במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת הסינון הטבעי, ה"שפייה". במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפייה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפייה לשפייה.
בִּקבוק
זהו השלב האחרון בתהליך, כאשר היין מועבר מהחביות למילוי בבקבוקים, פיקוק, ולהדבקת תווית.
ראו גם
יין בארץ ישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יין
קטגוריה:תעשיית המזון | 2023-11-01T01:35:19 |
ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת | ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (באנגלית: William IV, נולד בשם ויליאם הנרי; 21 באוגוסט 1765 – 20 ביוני 1837) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-26 ביוני 1830 ועד יום מותו. ויליאם, בנו השלישי של ג'ורג' השלישי ואחיו הצעיר ויורשו של ג'ורג' הרביעי, היה המונרך הלפני אחרון של בית הנובר בממלכה המאוחדת.
בצעירותו הוא שרת בצי המלכותי וכונה במהלך תקופת מלכותו ולאחריה "המלך המלח" (Sailor King). הוא שרת בצפון אמריקה ובקריביים, אך השתתף במעט קרבות. מאחר ששני אחיו הגדולים מתו בלי להשאיר אחריהם יורשים חוקיים, הוא עלה לכס המלכות בגיל 64. בתקופת מלכותו בוצעו כמה רפורמות: תוקן "חוק העניים" (Poor law), הוגבלה העסקת ילדים, נאסרה העבדות כמעט בכל רחבי האימפריה הבריטית ושיטת הבחירות בבריטניה שונתה מתוקף חוק הרפורמה של 1832. אף על פי שויליאם לא היה מעורב בפוליטיקה כפי שהיו מעורבים אחיו או אביו, הוא היה המונרך האחרון שמינה ראש ממשלה בניגוד לרצון הפרלמנט. באמצעות אחיו הנסיך אדולפוס שמשל כמשנה למלך בממלכת הנובר, הוא העניק לממלכה חוקה ליברלית קצרת ימים.
לאחר מותו של ויליאם הוא לא הניח אחריו יורשים חוקיים, אך מבין עשרת הצאצאים הלא חוקיים שלו שרדו שמונה, שנולדו לו מפילגשו דורתיאה ג'ורדן (Dorothea Jordan) שעמה חי 20 שנה. את כס מלכותו של ויליאם הרביעי בבריטניה ירשה אחייניתו ויקטוריה וכמלך הנובר ירש אותו אחיו, ארנסט אוגוסט הראשון.
ראשית חייו
ויליאם נולד ב-21 באוגוסט 1765 בארמון בקינגהאם והיה בנם השלישי של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת ושל שארלוט, דוכסית מקלנבורג-שטרליץ. לפניו נולדו שני אחיו הגדולים ממנו, ג'ורג' ופרדריק והוא לא היה צפוי לעלות לכס המלוכה. הוא הוטבל בארמון סנט ג'יימס ב-20 בספטמבר 1765. הסנדקים שלו היו דודיו הנסיך ויליאם הנרי, דוכס גלוסטר ואדינבורו והנסיך הנרי פרדריק, דוכס קמברלנד וסטרת'רן ודודתו אוגוסטה, נסיכת בריטניה.
רוב ילדותו עברה עליו בריצ'מונד שבלונדון ובארמון קיו והוא חונך על ידי מורים פרטיים. בגיל 13 הוא התגייס לצי המלכותי כפרח קצונה והשתתף בקרב כף סנט וינסנט ב-1780. מהלך הקריירה שלו בצי הייתה שונה מעט מזו של פרחי הקצונה האחרים. הוא מילא את חובותיו במטבח ונעצר יחד עם חבריו על מעורבות בקטטת שיכורים בגיברלטר (הוא שוחרר לאחר שנודעה זהותו). בתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית שירת בניו יורק. במהלך שהותו שם, אישר ג'ורג' וושינגטון מזימה לחטוף אותו. המזימה לא יצאה לפועל עקב גילויה על ידי הבריטים שהציבו שמירה צמודה לנסיך.
ויליאם הועלה לדרגת לוטננט ב-1785 ומונה למפקד האונייה אה"מ "פגאסוס" (HMS Pegasus) בשנה שלאחר מכן. בסוף שנת 1786 הוצב באיי הודו המערבית תחת פיקודו של הוריישו נלסון. השניים נעשו ידידים וסעדו יחדיו כמעט מדי ערב. בחתונתו של נלסון עמד הנסיך על כך שהוא יהיה זה שימסור את הכלה. ב-1788 הוא קיבל את הפיקוד על אה"מ "אנדרומדה" (HMS Andromeda) ושנה לאחר מכן קיבל את הפיקוד על אה"מ "וליאנט" (HMS Valiant) וקודם לדרגת אדמירל משנה.
שאיפתו של ויליאם הייתה לקבל תואר של דוכס כמו אחיו ולקבל מושב בבית הלורדים, אך אביו סירב לכך. כדי להטיל עליו לחץ הוא איים שהוא יעמיד עצמו לבחירה בבית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה של טוטנס (Totnes) שבמחוז דבון. בהיותו מזועזע מאפשרות זו, מינה המלך את ויליאם כדוכס קלרנס ורוזן מנסטר ב-16 במאי 1789.
קריירה פוליטית
כדוכס שזה עתה מונה, סיים ויליאם את שירותו בצי המלכותי ב-1790. כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת ב-1793, הוא היה להוט לשרת את ארצו וציפה לקבל תפקיד פיקודי, אך הוא לא קיבל פיקוד על ספינה. הסיבה הראשונית לכך הייתה שהוא שבר את זרועו כאשר נפל שתוי מגרם מדרגות, אך לאחר מכן היה זה עקב נאום שנשא בבית הלורדים בגנות המלחמה. בשנה לאחר מכן הוא הביע את תמיכתו במלחמה וקיווה לקבל פיקוד עקב כך. פנייתו לאדמירליות לא זכתה אפילו למענה. הוא לא איבד את תקוותו לזכות בתפקיד פיקודי ובמקביל הועלה לדרגת אדמירל, אך המינוי היה ייצוגי בלבד. למרות בקשותיו החוזרות ונשנות הוא לא זכה בתפקיד פיקודי במשך כל המלחמות הנפוליאוניות. ב-1811 הוא קיבל את הדרגה המכובדת של אדמירל הצי. ב-1813 הוא הגיע למצב הקרוב ביותר להשתתפות בקרב כאשר ביקר חיילים בריטים שנלחמו בארצות השפלה. בעת שצפה על הפגזתה של אנטוורפן מצריח של כנסייה הוא נקלע לאש וכדור ניקב את מעילו.
במקום לשרת בים, הוא בילה את זמנו בבית הלורדים, שם נאם נגד ביטול העבדות, שעל אף היותה בלתי חוקית בבריטניה, עדיין הייתה קיימת במושבות הבריטיות. הוא טען שהחרות לא תועיל בהרבה לעבדים. מהתרשמותו במסעותיו הרבים הוא חש, שחייהם של התושבים החופשיים של הרמות והאיים של סקוטלנד קשים יותר מאלה של העבדים באיי הודו המערבית. ניסיונו באיי הודו המערבית נתן תוקף רציני לעמדתו. בכל מקרה, עמדתו זכתה לתומכים ולמתנגדים. בנושאים אחרים הוא היה ליברלי יותר, כמו בתמיכתו בצעדים לבטל את חוקי העונשין כנגד הפורשים מהכנסייה האנגליקנית. הוא גם התנגד למאמצים לאסור על אלה שנמצאו אשמים בניאוף, להינשא מחדש.
חיי משפחה
ממוזער|200px|דורותיאה בלנד (ג'ורדן), פילגשו של ויליאם הרביעי
ממוזער|200px|אדלייד מסקסה-מיינינגן, אשתו החוקית של ויליאם הרביעי
ממוזער|200px|ויליאם הרביעי כלורד אדמירל העליון
החל משנת 1791 חי ויליאם במשך 20 שנה עם השחקנית האירית דורתיאה בלנד, שהייתה ידועה יותר בשם הבמה שלה, גברת ג'ורדן. התואר גברת (Mrs) הוצמד לה כדי לחפות על הריון בלתי רצוי שהיא נכנסה אליו בראשית הקריירה הבימתית שלה, והשם ג'ורדן (ירדן) ניתן לה בשל העובדה שהיא "חצתה את המים" שבין אירלנד לבריטניה.
ויליאם היה מהדור הראשון שהגיע לבגרות, כאשר חוק הנישואים המלכותיים 1772 נכנס לתוקף. החוק אסר על צאצאיו של ג'ורג' השני להינשא ללא קבלת רשות מהמונרך. לחלופין, בהיותם, מעל גיל 25 הם יכלו לעשות כן לאחר מתן הודעה של 12 חודשים מראש, למועצה המלכותית. כמה מבניו של ג'ורג' השלישי בחרו למסד חיי זוגיות עם הנשים שהם אהבו גם ללא נישואים רשמיים, במקום לשאת אשה התואמת את הוראות החוק. אחרי הכל, הבנים הצעירים של המלך, כולל ויליאם, לא היו במקום גבוה בסדר הירושה, דבר שנחשב יחסית בטוח כאשר הנסיך מוויילס התחתן ונולדה לו בת, שרלוט.
נראה היה שויליאם נהנה מחיי המשפחה שלו עם גברת ג'ורדן. המלך נטה לקבל בצורה זו או אחרת את מערכת היחסים שלה עם בנו, וב-1797 מינה אותו לתפקיד, שבמסגרתו קיבל הנסיך את בית בושי (Bushy House) שבו התגוררה משפחתו הגדלה של ויליאם. בית זה היה מקום מגוריו העיקרי עד להמלכתו. ביתו בעיר לונדון, בית קלרנס נבנה על ידי האדריכל ג'ון נאש בין השנים 1825-1827.
לזוג נולדו עשרה ילדים, שהיו כולם לא חוקיים, חמש בנות וחמישה בנים. תשעה מהם נקראו על שם אחיו ואחיותיו של ויליאם וקיבלו את שם המשפחה פיצקלרנס (FitzClarence). נינו, אלכסנדר דאף, דוכס פייף הראשון, נכדה של אחת מבנותיו - אליזבט נישא ללואיז, הנסיכה המלכותית, בתם של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ואלכסנדרה, נסיכת דנמרק. הרומן ביניהם נמשך, כאמור, עשרים שנה, עד לשנת 1811. גברת ג'ורדן קיבלה קצבה שנתית של 4400 ליש"ט בתנאי שלא תעלה יותר על הבמה, וכן היא קיבלה את האפוטרופסות על בנותיה. כאשר היא חזרה לקריירת המשחק שלה, כדי לשלם את חובותיו של אחד מחתניה, הפסיק ויליאם לשלם את הקצבה על סך 1500 ליש"ט שנועדה לאחזקת הבנות, ולקח על עצמו את האפוטרופסות עליהן. עם שקיעת הקריירה שלה נמלטה ג'ורדן לצרפת מפני נושיה ומתה חסרת כל ליד פריז ב-1816.
עוד לפני שהכיר את דורותיאה ג'ורדן, נולד לוויליאם בן מאם לא ידועה. הבן, שגם שמו היה ויליאם, טבע במדגסקר על סיפונה של ספינת הצי המלכותי ב-1807. בתו של גנרל בצבא הנובר טענה, שויליאם היה אביו של בנה שנולד ב-1790, אך ויליאם לא היה כלל בהנובר באותה תקופה והאפשרות שהוא האב כלל לא עמדה במבחן המציאות.
בהיותו בחובות כספיים, עשה ויליאם ניסיונות חוזרים ונשנים לשאת לאישה בת למשפחה עשירה, אך ללא הצלחה. בכל אופן, כאשר אחייניתו הנסיכה שרלוט, שהייתה השנייה בתור לכס המלכות, מתה בעת שכרעה ללדת ב-1817, נותר המלך עם 12 ילדים אך ללא נכד אחד חוקי. בשלב זה החלו הנסיכים להיות תחת לחץ להינשא ולהעמיד יורש חוקי. לוויליאם היה יתרון על שני אחיו, שהיו חשוכי ילדים וחיו בחיי ניכור עם נשותיהן, ששתיהן היו בכל מקרה מעבר לגיל הפוריות. ויליאם היה הבריא מבין שלושתם. בהנחה שהיה מאריך ימים, הוא היה עולה למלוכה הן בבריטניה והן בהנובר. אחיו הצעיר אדולפוס נשלח לגרמניה כדי למצוא עבור אחיו כלה פרוטסטנטית מתאימה. הוא חזר עם אוגוסטה, בתו של פרידריך, נסיך הסן-קאסל, שדחה את השידוך. חודשיים לאחר מכן היא נישאה לדוכס מקיימברידג' עצמו. בסופו של דבר נמצאה הנסיכה המתאימה לוויליאם שהייתה ידידותית, אשת בית, והייתה מוכנה לקבל, אם כי לא בלב שלם, את תשעת ילדיו של ויליאם ששרדו, שחלקם אף לא הגיע עדיין לבגרות. ב-11 ביולי 1818 נישאו ויליאם ואדלייד מסקסה-מיינינגן. בהיותה בגיל 25 הייתה אדלייד במחצית גילו של ויליאם.
הנישואים, שנמשכו כמעט עשרים שנה עד למותו של ויליאם, היו מאושרים. הדוכסית החדשה לקחה על עצמה לנהל את חייו של ויליאם ואת ענייניו הכספיים. בשנה הראשונה לנישואיהם חי הזוג בגרמניה, שמר על אורח חיים צנוע ועד מהרה שולמו כמעט כל חובותיו של ויליאם, בייחוד לאחר שהפרלמנט אישר לוויליאם את הגדלת הקצבה שלו. לא ידוע על פילגש שויליאם לקח לעצמו לאחר נישואיו לאדלייד. לזוג נולדו שתי בנות שלא האריכו ימים וכמו כן הפילה אדלייד שלושה וולדים.
הלורד אדמירל העליון
ב-1811 עקב מחלתו של אביו, מונה אחיו הגדול של ויליאם, הנסיך מוויילס, להיות עוצר. ב-1820 מת המלך ג'ורג' השלישי וג'ורג' הרביעי מלך תחתיו. כעת היה ויליאם השני בתור לכס המלוכה, לאחר אחיו פרדריק דוכס יורק. מאז נישואיו הקפיד ויליאם על אורח חיים בריא. הוא צעד שעות כל יום, מיעט באכילה והקפיד לשתות רק תה צמחים עם לימון. שני אחיו הגדולים ממנו היו לא בריאים לחלוטין, והייתה זו רק שאלה של זמן עד אשר יהיה ויליאם למלך. כאשר מת הדוכס מיורק ב-1827, הפך ויליאם, שהיה אז כבר מעל גיל 60, ליורש העצר. בהמשך אותה שנה מינה ראש הממשלה החדש, ג'ורג' קנינג, את ויליאם כלורד אדמירל הראשון (Lord High Admiral). בתקופת כהונתו בתפקיד היו לוויליאם עימותים עם מועצת האדמירליות שהייתה מאוישת בקציני הצי. הדברים הגיעו לשיאם, כאשר ב-1828 הפליג ויליאם בראש פלגת ספינות, בלי לומר לאן מועדות פניו ושב לאחר עשרה ימים. המלך, באמצעות ראש הממשלה, אז ארתור ולסלי, ביקש ממנו להתפטר מתפקידו. ויליאם נעתר לבקשתו.
למרות הקשיים שחווה, הוא נחשב למוצלח בתפקידו כלורד אדמירל העליון. הוא ביטל את עונש המלקות על רוב העבירות, להוציא מרד, ניסה לשפר את רמת התותחנות הימית ודרש דיווחים על רמת הכוננות של כל ספינה. הוא הכניס לשירות את ספינת הקיטור הראשונה לצי ותכנן להוסיף עוד. התפקיד התיר לוויליאם לעשות שגיאות וללמוד מהן, תהליך שהכין אותו לתפקידו כמלך, והוא הבין כי עליו לפעול רק על פי עצת יועציו.
את סוף תקופת מלכותו של אחיו בילה ויליאם בבית הלורדים. הוא תמך בחוק שוויון הזכויות לקתולים, בניגוד לדעתו של אחיו הצעיר ארנסט אוגוסטוס.
בריאותו של ג'ורג' הרביעי הייתה רופפת. בראשית 1830 היה כבר ברור שמותו קרב. ב-26 ביוני 1830, מת ג'ורג' הרביעי בלי להותיר אחריו ולו צאצא חוקי אחד.
מלך
בגיל 64 עלה ויליאם לכס המלוכה כויליאם הרביעי. הוא היה המונרך שהומלך בגיל המבוגר ביותר מבין מלכי בריטניה בתקופה (שיא שנשבר בידיי צ'ארלס השלישי). שלא כמו אחיו המוחצן והבזבזן, היה ויליאם צנוע ומלא הדר. בניגוד לקודמו, אשר בילה את מרבית זמנו בטירת וינדזור, היה ויליאם ידוע כמי שצועד ללא ליווי ברחובות לונדון או ברייטון. עד אשר משבר הרפורמה ערער את מעמדו, הוא היה מלך מאוד פופולרי בקרב בני עמו, אשר ראו בו מלך המקורב לעם הרבה יותר מאשר היה אחיו.
המלך הוכיח את עצמו עד מהרה כאיש העובד ללא לאות. ראש הממשלה הראשון שכיהן תחתיו, הדוכס מוולינגטון, ציין שעבודה שהיה מבצע יחד עם ויליאם בעשר דקות, הייתה אורכת כמה ימים יחד עם ג'ורג' הרביעי. הנרי ברום (Henry Brougham), שכיהן כלורד צ'נסלור בראשית ימי מלכותו של ויליאם, תיאר אותו כאדם שנוח לעשות איתו עסקים. הוא היה נוהג לשאול מספיק שאלות כדי שהוא יבין את העניין שעליו הם דנו, בהשוואה לאחיו שחשש לשאול שאלות כדי שלא תיחשף בורותו, ובהשוואה לאביו ששאל יותר מדי שאלות ואף לא חיכה לתשובות.
המלך עשה את מרב המאמצים כדי להתחבב על עמו. הוא פיטר את השפים הצרפתיים והתזמורת הגרמנית של אחיו והעסיק במקומם אנגלים. הוא תרם את רובו של אוסף התמונות של ג'ורג' הרביעי למדינה והפחית את מספר הסוסים באורוות המלכותיות. ג'ורג' הרביעי החל בשיפוץ נרחב ויקר של ארמון בקינגהאם. ויליאם סירב להתגורר בו ואף ניסה פעמיים להיפטר ממנו. פעם אחת לצבא בתור קסרקטין ופעם שנייה לפרלמנט כאשר ארמון וסטמינסטר עלה באש ב-1834. חוסר הרשמיות שלו היה מדהים. כאשר הוא שהה בביתן המלכותי (Royal Pavilion) שבברייטון, הוא נהג ליצור קשר עם המלונות בעיר כדי לבדוק מי מתאכסן בהם ולהזמין אורחים שהכיר לארוחות, תוך שהוא מציין שאין צורך לטרוח בנושא הלבוש.
עם עלייתו לכס המלוכה לא שכח ויליאם את תשעת בניו הלא חוקיים. הוא העניק לבנו הבכור את התואר הרוזן ממנסטר ולשאר ילדיו העניק את התואר של בני או בנות מרקיז. עם זאת, נסובה מערכת היחסים שלו עם בניו סביב הרבה ויכוחים על כיבודים וכסף. לעומת זאת, עם בנותיו התנהלו היחסים על מי מנוחות והן השתלבו יפה בחיי החצר.
משבר הרפורמה
ממוזער|250px|קריקטורה המתארת את תפקידו של ויליאם הרביעי במשבר הרפורמה של 1832
באותה תקופה היה נהוג שחילופי מלכים מצריכים עריכת בחירות כלליות. בבחירות של 1830 הפסידה המפלגה הטורית בהנהגתו של הדוכס מוולינגטון למפלגה הוויגית בהנהגתו של צ'ארלס גריי, אף על פי שלטורים היה מספר רב יותר של מושבים בפרלמנט. עקב הפילוג שחל בשורות המפלגה הטורית הובס וולינגטון בבית הנבחרים וגריי הרכיב ממשלה. שאיפתו של גריי הייתה לבצע רפורמה בשיטת הבחירה שחלו בה שינויים מעטים מאז המאה ה-15. חוסר השוויון במערכת היה בולט לעין. למשל, ערים גדולות כמו מנצ'סטר וברמינגהאם לא יוצגו כלל בפרלמנט, אף על פי שהן היו חלק מאזורי בחירה אחרים, בעוד שערים קטנות שהיו ידועות בכינוי מחוז רקוב ומחוז כיס כמו למשל אולד סארום (Old Sarum) שאוכלוסיית הבוחרים שלה מנתה 7 איש בלבד, שלחה שני נציגים לבית התחתון. המחוזות הרקובים נשלטו בדרך כלל על ידי אנשי אצולה שהמועמדים מטעמם נבחרו בקלות כל השנים. אצילים כאלה ששלטו במחוזות בחירה יכלו אף למכור את המושבים בפרלמנט למועמדים בכוח.
כאשר דחה הפרלמנט את חוק הרפורמה הראשון ב-1831, ביקש גריי מהמלך לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות. בתחילה היסס ויליאם להשתמש בסמכותו, שכן בחירות נערכו רק שנה קודם לכן, המדינה הייתה במצב מתוח והיה חשש שהמתחים יעברו לפסים אלימים. עם זאת, הוא רתח מזעם על כוונתה של האופוזיציה לפעול נגד פיזור הפרלמנט. בשל עמדתה של האופוזיציה ועקב בקשתה של ממשלת גריי התכוון ויליאם להתייצב בבית הלורדים ולפזר את הפרלמנט. הגעתו של המלך הייתה מפסיקה את כל הוויכוחים ומונעת את צעדה של האופוזיציה. וכך נעשה, המלך הגיע לפרלמנט ופיזר אותו על פי סמכותו. בבחירות החדשות שנערכו זכו תומכי הרפורמה. אף על פי שלרפורמה היה רוב בבית התחתון בבית הלורדים לא הייתה לה תמיכה.
המשבר נפסק לזמן קצר עקב הכתרת המלך ב-8 בספטמבר 1831. בתחילה ביקש המלך לוותר בכלל על טקס ההכתרה, אך הוא שוכנע לקיימה על ידי תומכי המסורת, בתנאי שההכתרה לא תיחגג בפאר ובהדר כפי שעשה אחיו. ההכתרה של 1821 עלתה 240,000 ליש"ט ובהוראת ויליאם הועמד תקציב טקס ההכתרה שלו על 30,000 ליש"ט. כאשר חוגים שמרניים במפלגה הטורית איימו להחרים את הטקס, לא התרגש מכך המלך והודיע כי היעדרותם רק תחסוך לקופת המדינה.
לאחר דחייתו של חוק הרפורמה השני בבית הלורדים באוקטובר 1831, החלה ברחבי בריטניה תסיסה לטובת הרפורמה והתחוללו הפגנות שגלשו לפסים אלימים. לנוכח התמיכה הציבורית, לא הייתה ממשלתו של גריי מוכנה לשאת תבוסה בבית הלורדים והגישה את החוק פעם נוספת אך עדיין החוק לא אושר. מתוסכל מסירובם של הלורדים, הציע גריי למלך להעניק תוארי אצולה שיטו את הכף בבית הלורדים, אך המלך סירב לעשות כן מאחר שהוא כבר העניק 22 תארים חדשים במסגרת חגיגות ההכתרה שלו. בסופו של דבר הוא הסכים בחוסר רצון להעניק את מספר התארים המינימלי הדרוש להעברתו של החוק. בפעם הזאת לא דחו הלורדים את אישורו של החוק, אך החלו בשורה של תיקונים. בתגובה התפטרה ממשלתו של גריי וההתפטרות התקבלה על ידי ויליאם. המלך רצה למנות מחדש את וולינגטון אך לזה האחרון לא היה את הרוב הדרוש בבית הנבחרים כדי להקים ממשלה. הפופולריות של המלך הייתה בשפל של כל הזמנים. כשהיה עובר ברחובות, בוץ היה נזרק על כרכרתו והוא זכה לשריקות בוז. בשלב זה הסכים המלך למנות מחדש את ממשלתו של גריי וליצור מספר מספיק של תוארי אצולה אם אישור הרפורמה ימשיך להיתקל בקשיים בבית הלורדים. מתוך דאגה למצב בו תהיה אינפלציה של אצילים, נמנעו רוב המתנגדים בהצבעה וחוק הרפורמה של 1832 עבר. הציבור ראה כעת את צעדיו של ויליאם כמושפעים מאחיו ומאשתו והפופולריות שלו התאוששה.
מדיניות חוץ
ויליאם התייחס בחשד לזרים ובעיקר לצרפתים. הייתה לו גם תחושה חזקה שבריטניה צריכה להימנע מתערבות בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, ודעתו זו הייתה בניגוד לגישתו של שר החוץ הלורד פלמרסטון. ויליאם תמך בעצמאותה של בלגיה ולאחר שהועלו שמותיהם של מועמדים הולנדים וצרפתים, הוא תמך במועמדותו של לאופולד, שהתאלמן מאחייניתו שרלוט, כמלך הבלגים.
אף על פי שהיה לו דימוי של חסר טקט וליצן, הוא היה מסוגל להיות ממולח ודיפלומטי. הוא חזה שבנייתה הצפויה של תעלת סואץ תגרום לכינונם של יחסים טובים בין בריטניה לבין מצרים. הוא החמיא לשגריר האמריקני בעת ארוחה רשמית כשהכריז שצר לו שהוא לא נולד כאמריקני חופשי. הוא כיבד את האומה האמריקנית שהביאה מתוכה אדם דגול כמו ג'ורג' וושינגטון. באמצעות קסמו האישי הוא תרם לשיקומם של היחסים בין בריטניה לבין ארצות הברית שהתדרדרו עד מאוד בתקופת מלכותו של אביו.
מלך הנובר
ויליאם לא ביקר בהנובר כאשר היה מלך. אחיו, הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג' כיהן כמשנה למלך בתקופת מלכותו של ויליאם ושל אחיו שקדם לו. דעת הקהל בגרמניה הייתה, שבריטניה מכתיבה את מדיניותה של הנובר. אך המצב לא היה כך בהכרח. ב-1832 העביר מטרניך חוקים שנועדו לרסן את התנועות הליברליות בגרמניה, וממשלת הנובר תמכה בעמדתו של מטרניך. שר החוץ של בריטניה, הלורד פלמרסטון התנגד לחוקים אלה, וביקש מויליאם להשפיע על ממשלת הנובר שתנקוט עמדה בעניין. לתדהמתו של פלמרסטון, סירב ויליאם להתערב בעניין. העימות בין המלך לשר החוץ בנוגע להנובר התחדש בשנה שלאחר מכן, כאשר מטרניך זימן ועידה של המדינות הגרמניות בווינה ופלמרסטון רצה שהנובר תסרב להזמנה לוועידה. תחת זאת המשנה למלך נענה להזמנה וזאת בגיבוי מלא של ויליאם.
ב-1833 חתם ויליאם על חוקה חדשה להנובר שחיזקה את כוחו של מעמד הביניים, הגבילה את כוחם של המעמדות הנמוכים והרחיבה את סמכויותיו של הפרלמנט של הנובר. החוקה בוטלה לאחר מותו של ויליאם על ידי אחיו ארנסט אוגוסטוס.
שנותיו האחרונות
ממוזער|250px|ציור של ויליאם הרביעי בשנת חייו האחרונה. צויר על ידי בתו סופיה, אחת מבנותיו הבלתי חוקיות
כדי לתת תוקף לשלטונו, התערב ויליאם באופן פעיל בפוליטיקה רק פעם אחת. ב-1834 הוא היה למונרך הבריטי האחרון שמינה ראש ממשלה בניגוד לעמדת הפרלמנט. באותה שנה התפטר הלורד גריי מראשות הממשלה והוחלף על ידי שר הפנים ויליאם לם, הלורד מלבורן, שהשאיר את רוב השרים במשרותיהם וזכה לרוב בפרלמנט. עם זאת, כמה משרי הקבינט מאסו במלך ובהדרגה הוא נטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. שנה קודם לכן גרי דחף לחקיקתו של חוק שיחולל רפורמה בכנסייה הפרוטסטנטית של אירלנד. הכנסייה גבתה תרומות בכל אירלנד כדי לממן את פעילותה והייתה במצב כספי טוב. עם זאת, פחות משמינית מהאוכלוסייה האירית השתייכה לכנסייה הפרוטסטנטית. בכמה מחוזות לא הייתה קיימת כנסייה פרוטסטנטית בכלל, אך עדיין היה כומר שחי על הכספים הללו שנגבו מהקתולים והפרסביטריאנים. תופעה זו הובילה להאשמות שהכמורה חיה ברווחה על חשבון האירים שחיים ברמת חיים נמוכה מאוד. החוק שיזם גרי הפחית את מספר הבישופויות בחצי, ביטל את המשרות המיותרות והפסיק את שיטת התרומות. חברים רדיקלים בממשלה יזמו צעדים נוספים לרפורמה בכנסייה של אירלנד. אחד מהם היה ג'ון ראסל, שלא היה חביב על המלך ויליאם.
בנובמבר 1834 קיבל השר המקשר עם בית הנבחרים ושר האוצר ג'ון צ'ארלס ספנסר (John Spencer) תואר אצולה ועבר מבית הנבחרים לבית הלורדים. מלבורן היה צריך למנות לו מחליף והיחיד שהיא מתאים מבחינתו היה ראסל. על רקע חילוקי דעות על מינויו של ראסל ולאחר שהתחלפו כמה ראשי ממשלה שהאחרון בהם היה רוברט פיל, פוזר הפרלמנט והוכרזו בחירות חדשות. אף על פי שכוחם של הטורים עלה בבחירות, הם עדיין היו במיעוט. פיל נשאר בתפקידו כמה חודשים והתפטר לאחר כמה תבוסות שנחל בפרלמנט. את מקומו תפס הלורד מלבורן שכיהן בתפקיד ראש הממשלה עד לסוף תקופת מלכותו של ויליאם והמלך נאלץ לקבל את ראסל כשר המקשר עם בית הנבחרים.
יחסיו של המלך עם ממשלתו של מלבורן היו רב צדדיים. הממשלה העלתה לדיון רעיונות נוספים לקידומה של הדמוקרטיה, כמו הגברת סמכויותיה של המועצה המחוקקת של קנדה, דבר שהטריד את המלך שחשש שצעד זה יגרום לבריטניה לאבד את המושבה. בתחילה התנגד המלך להצעות אלה, אך אף על פי שהוא תיעב את שרי הממשלה, הוא אישר את המלצותיהם לביצוע רפורמות.
הן המלך והן המלכה חיבבו את אחייניתם, ויקטוריה נסיכת קנט. ניסיונותיהם להתקרב לנערה נכשלו בעקבות עימות בין המלך לבין אמה של ויקטוריה, הדוכסית מקנט. בכעסו על הזלזול שהפגינה הדוכסית כלפי המלכה, הביע המלך, באירוע שציין את יום הולדתו האחרון באוגוסט 1836, את תקוותו שהוא יאריך ימים עד לאחר יום הולדתה ה-18 של הנסיכה, כדי שלא ייווצר מצב שהדוכסית תשמש כעוצרת. ויליאם הרביעי אכן שרד חודש לאחר הגעתה של ויקטוריה לבגרות ונפטר ב-20 ביוני 1837. מאחר שלא הותיר אחריו צאצאים חוקיים ירשה את כס המלוכה בבריטניה אחייניתו, בתו היחידה של הנסיך אדוארד אוגוסטוס בנו הרביעי של המלך ג'ורג' השלישי, המלכה ויקטוריה. עקב החוק הסאלי שחל בהנובר, ושמנע את המלכתן של נשים, מלך תחתיו ארנסט אוגוסטוס, בנו החמישי של ג'ורג' השלישי. כך נותק האיחוד הפרסונלי בין בריטניה לבין הנובר שהחזיק מעמד משנת 1714. הנהנים העיקריים מצוואתו של ויליאם היו שמונת הילדים ששרדו מבין אלה שילדה לו דורותיאה ג'ורדן. אף על פי שהמלכים הבאים של בריטניה לא היו צאצאיו של ויליאם, נמנים עם צאצאיו אישים ידועים כמו ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ואלכסנדר דאף, דוכס פייף הראשון שנישא ללואיז, הנסיכה המלכותית, נכדתה של המלכה ויקטוריה.
מורשתו
תקופת מלכותו של ויליאם הרביעי הייתה קצרה אך רבת אירועים. עליית כוחו של בית הנבחרים ובמקביל שקיעת כוחו של בית הלורדים ציינו את תקופת משבר הרפורמה שבמסגרתו השפיעה הממשלה לראשונה באופן משמעותי על החלטותיו של בית הלורדים על ידי איום בהצפתו בבני אצולה. תהליך היחלשותו של בית הלורדים המשיך במהלך המאה ה-19 והגיע לשיאו במאה ה-20, עם העברתו של חוק הפרלמנט של 1911. אותו איום בהצפת בית הלורדים באצילים מטעם יושם גם הוא במשבר שפרץ אז כדי להבטיח את העברתו של החוק.
ירידת כוחו של הכתר אירעה כתוצאה ישירה של אירועים שקרו בתקופתו של ויליאם, במיוחד התפטרותה של ממשלת מלבורן. המשבר שקשור להתפטרות זו הצביע גם על צמצום השפעתו של המלך על העם. במהלך תקופת מלכותו של ג'ורג' השלישי יכול היה המלך לפטר ממשלה אחת, למנות אחרת במקומה, לפזר את הפרלמנט ולצפות שהבוחרים יצביעו עבור ממשל חדש. מצבים כאלה אירעו ב-1784 ולאחר מכן ב-1807 עם התפטרות ממשלתו של ויליאם גרנוויל. אך כאשר פיטר ויליאם הרביעי את ממשלתו של מלבורן, הטורים תחת מנהיגותו של רוברט פיל לא הצליחו לזכות בבחירות. יכולתו של המלך להשפיע על דעת הקהל ובאמצעותה על המדיניות הלאומית, הצטמצמה. אף אחד מהמלכים שמלכו אחרי ויליאם לא ניסה לפטר או למנות ממשלה בניגוד לדעת הפרלמנט. ויליאם הבין שהוא, כמונרך חוקתי, חסר כוח לפעול כנגד דעת הפרלמנט. הוא היה נוהג לומר: "יש לי את הדעות שלי, אמרתי אותם לשרים שלי. אין אני יכול להשפיע על כך שהם יאמצו את דעותיי. את תפקידי מילאתי."
בתקופתו של ויליאם יזם הפרלמנט רפורמות גדולות. נמנעה עבודת ילדים, נאסרה העבדות במושבות ונחקק חוק העניים. הרפורמות זכו לקיתונות של ביקורת משני צדדי המפה הפוליטית. הרפורמיסטים טענו שקצב השינויים איטי מדי והשמרנים טענו שהרפורמות הרחיקו לכת יותר מדי. הפרשנות המודרנית לגבי מדיניותו של ויליאם היא שהוא הקים עליו את שני הצדדים הקיצוניים במערכת הפוליטית, אך הצליח להוכיח עצמו כמי שעומד בראש משטר של מונרכיה חוקתית יותר משציפו רבים.
תארים לאורך חייו
21 באוגוסט 1765 – 16 במאי 1789: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך ויליאם הנרי
16 במאי 1789 – 26 ביוני 1830: הוד מעלתו המלכותית, דוכס קלרנס וסנט אנדרוס
26 ביוני 1830 – 20 ביוני 1837: הוד מלכותו, המלך.
תוארו המלא של ויליאם הרביעי כמלך היה: "ויליאם הרביעי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, מגן האמונה" הוא היה המלך הראשון של הממלכה המאוחדת שנשא את השם ויליאם. קדמו לו שלושה מלכים בשם זה שמלכו על אנגליה ושניים שמלכו על סקוטלנד.
תוארו המלא בהנובר היה: "ויליאם הרביעי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר"
ב-1770 הוענק לו תואר אביר מסדר הדרדר וב-1782 הוענק לו תואר אביר מסדר הבירית.
שלטי אצולה
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
מידע על ויליאם הרביעי באתר בית המלוכה הבריטי
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכי הנובר
קטגוריה:דוכסי קלרנס
קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית
קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר
קטגוריה:ריבוני מסדר פטריק הקדוש
קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט
קטגוריה:ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
קטגוריה:מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1765
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1837 | 2024-07-26T08:35:28 |
אחוז החסימה | אחוז החסימה (או סף חסימה חוקי) הוא שיעור הקולות המזערי הדרוש כדי לקבל ייצוג בפרלמנט או במוסד מייצג אחר, מעבר לשיעור הנדרש בחישוב אריתמטי פשוט.
בישראל יש באופן קבוע 120 חברים בכנסת, ולפיכך שיעור הקולות המזערי העולה מחישוב פשוט הוא כ־0.8 אחוזים מהקולות. למרות זאת, נקבע בחוק, כי השיעור המזערי יעמוד על 3.25 אחוזים.
המושג "אחוז החסימה" רלוונטי במיוחד בשיטת בחירות יחסית, כמו זו הקיימת בישראל, ובכמה דמוקרטיות פרלמנטריות אחרות.
שיקולים לקביעת אחוז החסימה
שיקולים בעד אחוז חסימה נמוך
בשיטה היחסית אמור הפרלמנט לשקף בקירוב טוב את הרכב האוכלוסייה, ואת מגוון הדעות בעניינים פוליטיים. על כן רצוי שאחוז החסימה יהיה נמוך ככל האפשר. במקום להעלות את אחוז החסימה אפשר לקבוע מספר נמוך יותר של חברים בפרלמנט, אם כי מספר קטן של חברי פרלמנט עלול לפגוע בעבודת הפרלמנט.
ריבוי מפלגות יכול להביא למעורבות גדולה של הציבור בפוליטיקה. המעוניינים במעורבות פעילה של הציבור יתמכו באחוז חסימה נמוך.
במקרים קיצוניים, דוגמת המקרה של טורקיה להלן, אחוז החסימה עלול להביא למצב שבו רוב קולות המצביעים הולכים למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, והרכב הפרלמנט כלל אינו מייצג את המצביעים. במקרים פחות קיצוניים עלול אחוז החסימה להביא למצב שבו חלק מהקולות "הולכים לפח", כמו בבחירות 2019א', בהן "נזרקו לפח כ-366 אלף קולות, כעשרה מנדטים.
אחוז חסימה גבוה מונע יצירת מפלגות חדשות, ומכריח את העם להצביע למפלגות הגדולות, בהן הוא לא בהכרח מאמין.
שיקולים בעד אחוז חסימה גבוה
מספר מפלגות גדול מביא לקושי בהרכבת קואליציה ולחוסר יציבות של הקואליציה. בנוסף, האפשרות של חבר פרלמנט להקים מפלגה חדשה ולהיבחר באמצעותה, מעודדת התפצלות של מפלגות. אחוז חסימה גבוה נותן יתרון למפלגות הגדולות, ולפיכך מאפשר הקמת קואליציות יציבות יחסית.
מפלגות קיצוניות מתחילות לרוב כמפלגות קטנות. כאשר יש רצון למנוע התמודדות של מפלגות קיצוניות, למשל בגרמניה, נקבע אחוז חסימה גבוה.
אחוז החסימה במדינות שונות
השוואה של אחוז החסימה בין מדינות אינה פשוטה, מכיוון שבמדינות שונות יש שיטות בחירה שונות. בחלק מהמדינות שבהן אחוז החסימה גבוה, קיימת אפשרות מקבילה לקבל ייצוג בבחירות אזוריות בלי להיות כפוף לאחוז החסימה הכללי. במדינות מסוימות אחוז החסימה גבוה, אך יש מקומות משוריינים לייצוג מיעוטים. כמו כן, בשיטת הבחירות האזורית, שבה מחושבות התוצאות בכל מחוז בחירה בנפרד, יכולה מפלגה לעבור גם אחוז חסימה גבוה אם תומכיה מרוכזים במחוז בחירה מסוים. מצד שני, בשיטה כזאת נפגעות מפלגות קטנות שתומכיהן מפוזרים על-פני מחוזות רבים.
במדינות שבהן מונהגת שיטת בחירות יחסית עם חלוקה למחוזות בחירה, ואין בהן חלוקת מושבים ממאגר ארצי לצורך פיצוי או תיקון עיוותי ייצוג הנוצָרים ברמת מחוז הבחירה, נהוג להגדיר אחוז חסימה אפקטיבי הנובע מהחלוקה למחוזות. במדינות בהן ישנה חלוקה למחוזות חד נציגיים, כלומר שכל מחוז יכול לזכות במושב אחד בפרלמנט, אחוז החסימה האפקטיבי הוא 37.5% מקולות המחוז, מכיוון שבפועל רק המפלגה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר במחוז תזכה לנציג מטעם המחוז בפרלמנט, על אף שיטת הבחירות היחסית.
במחוז שלו 5 נציגים סף החסימה האפקטיבי יעמוד על 12.5%, במחוז של 10 נציגים על 6.8%, ובמחוז של 15 נציגים על 4.7%.
ככלל, מחושב סף החסימה האפקטיבי כך: 75% חלקי מספר המושבים בפרלמנט ועוד אחד. כלומר: .
בישראל
בישראל נהוג אחוז חסימה העומד כיום על 3.25% מכלל הקולות הכשרים שנמנו בבחירות. לפני 1992 עמד אחוז החסימה על 1%, ובין 1992 ל-2003 על 1.5%. התיקון לחוק הבחירות המעלה את אחוז החסימה ל-2% התקבל ב-17 במאי 2004, והחל ממרץ 2014 התקבל תיקון נוסף המעלה את אחוז החסימה ל-3.25%.
גרמניה
בגרמניה שיטת הבחירות לפרלמנט הפדרלי, הבונדסטאג, היא מעורבת. חלק מחברי הפרלמנט נבחרים בשיטה יחסית כלל ארצית וחלק בשיטה ישירה לפי אזורי בחירה. רשימות המועמדים שמוצגות לבחירה יחסית כפופות לאחוז חסימה גבוה יחסית של 5%, אולם מפלגה יכולה לזכות בייצוג גם בבחירה ישירה, בלי התחשבות באחוז החסימה. כמו כן, מפלגה שזכתה בשלושה נציגים לפחות באזורי בחירה, נחשבת כאילו עברה את אחוז החסימה ויכולה לזכות בנציגים נוספים בבחירות היחסיות. השיטה המורכבת הזו, נועדה להבטיח ייצוג לזרמים ותנועות מכל מדינות-המחוז השונות, אך להבטיח כי הפרלמנט הפדרלי לא יושפע יתר על המידה מן החלוקה הפדרלית. כמו כן נועדה השיטה למנוע מגורמים קיצוניים לקבל ייצוג בפרלמנט. בגרמניה, כמדינה פדרלית, פועלים גם פרלמנטים מקומיים במדינות-המחוז, כך שמפלגה יכולה להיות מיוצגת בפרלמנט המקומי, גם אם אין לה ייצוג בפרלמנט הפדרלי.
ניו זילנד
בניו זילנד שיטה דומה לשיטה הגרמנית עם אחוז חסימה של 5% שניתן לעוקפו אם מקבלים נציג בבחירות ישירות באחד המחוזות.
פולין
בפולין נהוג אחוז חסימה של 5%, אולם מיעוטים לאומיים, כגון המיעוט הגרמני, זכאים לשלוח נציגים לפרלמנט בלי התחשבות באחוז החסימה.
צרפת
בצרפת נהוג אחוז חסימה של 12.5%, על מנת לעבור לסיבוב השני, אם רק מפלגה אחת עברה את אחוז החסימה, המפלגה השנייה במספר הקולות זכאית לעבור איתה לסיבוב השני.
שוודיה
בשוודיה נהוג אחוז חסימה של 4% מקולות הבוחרים בכלל המדינה או 12% באחד מ-29 מחוזות הבחירה של המדינה.
טורקיה
בטורקיה נהוג אחוז חסימה של 10%. שיעור זה הביא לכך שרק שתי מפלגות הצליחו לשלוח נציגים לפרלמנט הטורקי לאחר בחירות 2002, ושלוש מפלגות בבחירות שנערכו ב-22 ביולי 2007.
זהו מצב חריג בין הדמוקרטיות שנוהגות על-פי השיטה היחסית, והוא הונהג בטורקיה החל מהבחירות של 1995, בעיקר כדי למנוע את התהליך של התפצלות מפלגות ושל הרכבת ממשלות קואליציוניות בלתי יציבות (ממשלות שמוקמות על-פי הסכם בין מפלגות שונות, כשלאף מפלגה אין רוב בפרלמנט). החוק לא מנע את המשך הפיצול המפלגתי בטורקיה, וגם לא את הקמתן של קואליציות רב מפלגתיות ולא יציבות ב-1995 וב-1999.
בבחירות שנערכו בשנת 2002, נמשכו חוסר היציבות והפיצולים בתוך המפלגות, והתוצאה החיובית לכאורה של ממשלה שאינה ממשלת קואליציה הושגה במחיר הכבד של אי-התאמה קיצונית בין התפלגות הקולות לייצוגם בפרלמנט. מפלגת הצדק והפיתוח, ששיעור הקולות התומכים בה עמד ב-2002 על מעט יותר משליש מן הקולות, זכתה בכשני שלישים מן המושבים בפרלמנט. כ-45% מהקולות לא זכו כלל לייצוג בפרלמנט, כיוון שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. חלקן השיגו שמונה אחוזים ויותר מן הקולות. בבחירות 2007 חזרו שתי התופעות, שנובעות מאחוז החסימה הגבוה, בהיקף מצומצם יותר (כ-20 אחוז מן הקולות לא זכו לייצוג).
בריטניה, ארצות הברית
בבריטניה ובארצות הברית נהוגה שיטת בחירות אזוריות-רוביות שבה אין אחוז חסימה ואין משמעות לו, שכן רק המפלגה שזוכה במספר הקולות הגבוה ביותר מייצגת את האזור. בשיטה האזורית-רובית קיימות חלק מהתופעות המאפיינות אחוז חסימה גבוה – המפלגות הגדולות זוכות לייצוג בפרלמנט בשיעור גבוה יותר משיעור התמיכה בהן בבחירות, דבר המביא למיעוט מפלגות וליציבות שלטונית באופן יחסי, אולם גם לחוסר ייצוג של קבוצות רחבות באוכלוסייה.
מדינות בלי אחוז חסימה
בהולנד ומקדוניה אין אחוז חסימה כלל, אף על-פי שנהוגות בהן בחירות יחסיות. בהולנד יש בכל זאת מגבלה: מפלגה שאין לה די קולות אפילו למנדט אחד, לא יכולה להשתתף בחלוקת עודפי הקולות, וכך לא תזכה לייצוג גם אם חסרים לה רק קולות מועטים.
בפינלנד ובפורטוגל נהוגות בחירות יחסיות, אולם המדינות מחולקות לאזורי בחירה, שבכל אחד מהם מחושבות תוצאות הבחירות בנפרד. בפינלנד יש 16 אזורי בחירה, ובפורטוגל – 20. באזורי הבחירה אין אחוז חסימה.
ראו גם
שיטות בחירה
הבחירות לכנסת
קישורים חיצוניים
רון שפירא, בשאלת ההצבעה למפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, הפורום הישראלי למשפט וחירות, אוקטובר 2022.
הערות שוליים
*
קטגוריה:בחירות | 2024-09-08T14:00:27 |
עריות | REDIRECT איסור עריות | 2009-11-03T18:46:13 |
מחלת הנטינגטון | מחלת הנטינגטון היא מחלה ניוונית, תורשתית ופרוגרסיבית, הנגרמת ממות תאים במוח. החולים לוקים גם בדמנציה עם אובדן זיכרון. שיעור היארעות המחלה משתנה בין אזורים שונים; במערב – 5–8 לשנה לכל 100,000 אנשים.
ממוזער|המאמר הרפואי של ד"ר ג'ורג' הנטינגטון משמאל, לצד דיוקנו מימין
המחלה תוארה לראשונה בשנת 1872 על-ידי רופא אמריקני בשם ד"ר ג'ורג' הנטינגטון, ומתבטאת בראש ובראשונה בליקוי תנועתי בשם כוריאה; כלומר, תנועות לא רצוניות המזכירות מחול. לכן, שמה המלא של המחלה בעברית הוא מחולית ע"ש הנטינגטון, אם כי היא נפוצה יותר בשם "מחלת הנטינגטון" או "תסמונת הנטינגטון".
גנטיקה
המחלה מועברת בתורשה דומיננטית עם חדירות חלקית, כלומר מספיק אלל (Allele) אחד של הגן הפגום על מנת שהמחלה תתבטא באדם הנושא את הגן הפגום. חדירות חלקית משמעה שלא כל אדם הנושא את הגנוטיפ הגורם למחלה יבטא אותה. הגן הפגום נמצא על כרומוזום 4, ומקודד חלבון בשם הנטינגטין. זהו חלבון במשקל 350 קילודלטון הפעיל בציטופלסמת נוירונים במוח. הפגם גורם הצטברות של החלבון, הצטברות זו מובילה למות התא. הפגם הגנטי הוא הכפלה של שלושה נוקלאוטידים (CAG) וחזרתם פעם אחר פעם באזור המקודד לחלבון של הגן. צירוף הנוקלאוטידים הזה מקודד את חומצת האמינו גלוטמין. 9-35 חזרות של הרצף מוגדרות כמצב נורמלי. 36-39 חזרות יגרמו למצב של ביטוי מחלה חלקי (רק חלק מהתסמינים יופיעו), 40-60 חזרות יגרמו להופעה הרגילה של המחלה (בגיל מבוגר), ו-60–121 חזרות יגרמו להופעת המחלה בילדות, בצורתה הקשה ביותר. כדרכן של מחלות הנגרמות מחזרה טרי-נוקלאוטידית, מחלת הנטינגטון מראה תופעה של ציפייה (Anticipation), כלומר החמרה של המחלה עם התקדמות הדורות בעקבות התווספות של עוד ועוד חזרות. החמרה זו מתרחשת רק כאשר המחלה מורשת מהאב.
פתופיזיולוגיה ואבחנה
שמאל|ממוזער|במחלת הנטינגטון נפגע הסטריאטום, המסומן בצבע סגול בתרשים.
רצף החלבון הראשוני, המקודד על ידי הגן, מכיל בתוכו את חומצת האמינו גלוטמין מספר רב של פעמים, כתוצאה מהפגם הגנטי. רצף זה של חומצות האמינו גורם להפרעה בהתקפלותו התקינה של החלבון לצורתו הנכונה, ולכן הוא יורד בחיתוך פרוטאוליטי כחלק מהכנת החלבון לצורתו הסופית. ככל הנראה הגורם למחלה הוא הצטברותם של שיירים אלה של רצפי הגלוטמין במוח באגרגטים, אך המנגנון המדויק של הרס התאים במחלה אינו ברור. כיום יש ראיות לכיוון של נזק פיזי ישיר של החלבון לממברנת התא .
מחלת הנטיגנטון היא מחלה של גרעיני הבסיס במוח. במוח החולה ניתן לראות התנוונות (אטרופיה) של הגרעין הזנבי (Caudate) בעיקר אך גם של גרעין הפוטמן (Putamen, התרמיל) ושל קליפת המוח (קורטקס). בבדיקה ביוכימית ניתן לראות ירידה משמעותית של מוליכים עצביים רבים, בעיקר אצטיל-כולין ו-GABA. מצב זה גורם ליתר פעילות של דופמין בגרעיני הבסיס ובעקבות כך יתר גירוי של הקורטקס התנועתי על ידי התלמוס. במובן זה מחלת הנטינגטון היא הפכה של מחלת פרקינסון, הנגרמת מניוון תאים מפרישי דופמין ויתר פעילות של אצטיל-כולין ובעקבות כך GABA.
האבחנה אם כך, נעשית בשתי דרכים:
בדרך-כלל היסטוריה משפחתית חיובית יחד עם תצלום MRI של המוח המראה פגיעות באזורים שצוינו לעיל.
לעיתים נדירות יותר, בדיקה גנטית חיובית לחזרות רבות על הגן הרלוונטי.
תסמינים
ברוב החולים סימני המחלה הראשונים מופיעים בעשור השלישי או הרביעי לחיים. רוב החולים מכירים את סימני המחלה מהחיים בצל הורה או קרובי משפחה אחרים אשר לקו במחלה. בשל התורשה הדומיננטית ילדי החולים עלולים להיות נשאי הגן ונמצאים בסיכון לפתח את המחלה. הכרת המחלה: סימניה, התקדמותה הבלתי נמנעת והפוטנציאל התורשתי שלה מהווים מעמסה נפשית כבדה על החולה ובני משפחתו.
תסמינים תנועתיים: התסמין המוכר והבולט הוא תנועות לא רצוניות הנקראות כוראה (ריקוד ביוונית). התנועות הלא רצוניות בגפיים, בצוואר ובפנים, מפריעות בתפקודים היום יומיים הפשוטים ביותר. בשלבים המתקדמים של המחלה הכוראה נעלמת והחולים הופכים סיעודיים, מרותקים למיטה עם נוקשות שרירים ועיוותים של המפרקים. בנוסף יכולים להופיע הפרעה בשיווי משקל, עווית שרירים (דיסטוניה), קפיצות לא רצוניות בגפיים (מיוקלונוס) וטיקים.
תסמינים פסיכיאטרים: מקום חשוב יש להפרעות ההתנהגות. לעיתים זהו הביטוי הראשון למחלה כאשר הפרעות ההתנהגות ומצב הרוח המתוארים הם: חרדה, חוסר מנוחה, אפתיה, הסתגרות או הימנעות מקשרים חברתיים, התנהגות חסרת מעצורים והתקפי זעם עד עוינות כלפי הסביבה הקרובה. נטייה לדיכאון מחשבות שווא, חשדנות, הזיות והפרעות בהתנהגות המינית גם כן מתוארות במקרים רבים. שינוי באישיות והתנהגות א-סוציאלית עם העדר ציות לחוק, וכן נטייה להתמכרויות לאלכוהול או סמים נמצאה שכיחה יותר בקרב חולי הנטינגטון ולעיתים מהווים סימן ראשון להתפתחות המחלה. במקרים נדירים הביטוי הראשון למחלה הוא פסיכוזה סוערת ואשפוז החולה בבית חולים פסיכיאטרי.
תסמינים קוגניטיביים: שינויים קוגניטיביים כמו אובדן זיכרון לטווח קצר, שיפוט לקוי, ירידה ביכולת הריכוז וקושי ברכישת מידע חדש ניתן לאבחן בעזרת מבחנים נוירופסיכולוגיים. ההפרעה הקוגניטיבית פוגעת בתחילה ביכולת החולה לעבוד, ובהמשך פוגעת ביכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים, עם התקדמות המחלה זו הסיבה העיקרית לאשפוז החולה במוסד סיעודי.
השינויים באישיות, בעיות בהתנהגות והשינויים הקוגניטיביים גורמים לרבים מהחולים קשיים בעבודה ובחיי הזוגיות. על רקע השינויים בהתנהגות והירידה התפקודית חלק מהחולים מתגרשים בשלבי המחלה השונים או מפוטרים מעבודתם בשלבי מחלה מוקדמים.
טיפול
עד היום לא ניתן לעצור את התקדמות המחלה, והיא טופלה בכל תסמין בנפרד, טיפול שרק שיפר את תסמיני המחלה במידת מה.
בסוף 2017 נערך ניסוי במרכז למחלת הנטינגטון באוניברסיטת לונדון, ובו בפעם הראשונה הוכח כי תרופה כלשהי מסוגלת לדכא את ההשפעה של מוטציית הנטינגטון. התרופה, הקרויה Ionis-HTTRx, מיירטת את מולקולת רנ"א שליח, הורסת אותה לפני היווצרותו של החלבון המזיק — ומשתקת ביעילות את ההשפעות של הגן שבו נמצאת המוטציה. בניסוי השתתפו 46 נשים וגברים מבריטניה, גרמניה וקנדה, שנמצאים בשלב מוקדם של מחלת הנטינגטון. לאחר שקיבלו את התרופה, הריכוז של החלבון המזיק בנוזל חוט השדרה ירד משמעותית, ביחס ישיר לעוצמת המינון של התרופה. יחס הדוק מסוג זה מצביע לרוב על כך שלתרופה יש השפעה רבת עצמה. בניסויי המשך יבדקו האם התסמינים הקליניים של המטופלים השתפרו, ללא תופעות לוואי מזיקות. אם ניסויים אלו יעברו בהצלחה, אפשר יהיה לתת את התרופה לאנשים הנושאים את גן הנטינגטון לפני שהם חולים, ואולי אפשר יהיה אפילו למנוע את הופעת התסמינים. עם זאת במחקר כפול סמיות לא נמצא יתרון לשימוש בתרופה לעומת פלאסיבו והמחקר הופסק לאחר 67 שבועות בעקבות תופעות לוואי מהן סבלו חלק מהנסיינים.
בבעיות התנועה ניתן לטפל עם תרופות המשמשות בדרך-כלל לטיפול בסכיזופרניה, תרופות אלה חוסמות את הקולטנים לדופמין (שכזכור, פועל ביתר) וכך מקלות על החולה. אך, לתרופות אלה תופעות לוואי קשות מאוד ומגוונות מאוד, הכוללת בעיות תנועה מסוגים שונים (אחרות מאלה הנצפות בהנטינגטון), בעיות בהפרשת הורמונים ומגוון רחב נוסף. דוגמה לתרופה שכזו היא הלופרידול.
הדיכאון עמיד יחסית לטיפולים תרופתיים ומגיב לעיתים לטיפול בהלם חשמלי.
טיפול טבעי
כיום מחקרים מראים שטיפולים טבעיים עשויים לסייע לחולי הנטינגטון לשפר במידה מסוימת את התסמינים.
במהלך התקדמות מחלת הנטינגטון, ירידה במשקל מתרחשת לעיתים מהר מאוד ולכן תזונה נכונה מסייעת להילחם בסיבוכי תת-משקל והחמרת הדיכאון, אנרגיה נמוכה ביותר, שינויים בבלוטת התריס וליקויים בתהליך העיכול. ניתן להפוך את המזון לקל יותר ללעיסה, צום לסירוגין הוכח כבעל השפעה חיובית על הפרעות נוירולוגיות. מחקרים מוקדמים שנערכו בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, גילו שמינונים גבוהים של תוסף הנקראת קריאטין, יכול לסייע בעיכוב הופעת תסמיני מחלת הנטינגטון ובאמצעות מחקרי הדמיה נמצא כי הטיפול האט את הליקויים המוחיים והתקדמות המחלה.
מחקרים מדעיים גילו שרמות גבוהות של דלקת ולחץ חמצוני הנגרמים כתוצאה מרדיקלים חופשיים, עלולים להאיץ את התקדמות מחלת הנטינגטון ולהחמיר את התסמינים. כדי להפחית את הדלקת, חשוב לאכול תזונה מרפאת המכילה חומרים מזינים צפופים, להגביל את השימוש בכימיקלים קשים בבית, כגון מוצרי יופי, להימנע מעישון, להקפיד על פעילות גופנית ועל שיטות הרפיה להקלת מתחים.
טיפול שיקומי יכול לעזור בתעסוקה, בעיות דיבור, קשיון שרירים ובעיות היציבה.
אתיקה - סוג שאלות
הצירוף הייחודי שמחלה זו מאופיינת בו, כלומר תורשה דומיננטית עם חדירות חלקית, יחד עם הופעה ראשונה של תסמינים בגיל מאוחר, יוצר מגוון של בעיות ביואתיות שהרופא והחולה נאלצים להתמודד איתם:
האם אדם שיודע על מחלתו רשאי להביא ילדים? לכל ילד סיכוי של 50% לקבלת הגן הפגום. אבחון גנטי טרום השרשתי (Preimplantation Genetic Diagnosis) מאפשר התמודדות עם בעיה זו.
האם על הורה לילדים שמבין לראשונה את מצבו לספר לילדיו?
האם על ילדים להורה חולה להיבדק גנטית? בדיקה שכזו תיידע אותם ברמת ודאות גבוהה אם יחלו או לא. במקרה של תוצאה חיובית אין טיפול, והדבר נרשם בתיק הרפואי, דבר הגורר בעיות תעסוקה וביטוח.
קישורים חיצוניים
אתר העמותה הישראלית של משפחות חולי הנטינגטון - אתר אינטרנט המיועד למשפחות ואנשי מקצוע המתמודדים עם מחלת הנטינגטון, האתר מכיל מידע בעברית על דרכי התמודדות עם המחלה, עדכונים מתחום המחקר, ושירותים הזמינים למשפחות
- בעקבות גילוי הגן הגורם לתסמונת הנטינגטון נעשים מחקרים לפיתוח שיטות למניעת התפתחות המחלה. 28 באוקטובר 2001
על הקשר בין מחלת הנטינגטון לדמנציה באתר עמותת מלב"ב (מרכז לטיפול בקשיש בקהילה)
הערות שוליים
קטגוריה:אטרופיות מערכתיות המשפיעות על מערכת העצבים
קטגוריה:מחלות חשוכות מרפא | 2024-08-01T05:02:44 |
מדינת לאום | מדינת לאום היא מדינה שתפקידה לממש ולקיים את ריבונותו של לאום מסוים בטריטוריה מסוימת, לרוב במולדתו ההיסטורית. החוקים, המוסדות והסמלים במדינת לאום מבטאים את תרבותו וערכיו של הלאום השליט. עם זאת, מדינות לאום בעלות משטר דמוקרטי, מחויבות לשמור על זכויות המיעוטים הנמצאים בתוכן. בניגוד למונח זה, עומדת מדינת הלאום האזרחית, שבה הלאום המגדיר את אופי המדינה נובע ממורשת פוליטית משותפת בלבד.
רובן המכריע של 193 המדינות המוכרות היום הן מדינות לאום, אם כי לא כולן. בפועל מעולם לא התקיימה חפיפה טריטוריאלית בין הלאומים והמדינות שנוצרו במאות האחרונות. מיעוטים לאומיים, שחלקם באוכלוסייה לעיתים גדול מאוד, קיימים בכל מדינה באופן שלעיתים קרובות גורם לתחושות קיפוח, חשדנות ושנאה. בנוסף, גם מתוך הלאומים שיש להם מדינה, יש מיעוט מהלאום שחי במדינות אחרות.
צמיחת מדינת הלאום
תהליך היווצרותה של מדינת הלאום החל בימי הביניים המאוחרים, בתקופת מלחמת מאה השנים. אחת מתוצאותיה של מלחמה זו היה ערעור על הסדר הפאודלי וצמיחה של זהויות לאומיות באנגליה ובצרפת. השלב הבא בהתפתחותה של מדינת הלאום היה בשנת 1648, כאשר נחתם שלום וסטפאליה בסיומן של שתי מלחמות – מלחמת 30 השנים ומלחמת 80 השנים. החלוקה המחודשת של אירופה למדינות שבוצעה תחת הסכם שלום זה הביאה לידי ביטוי תפיסות חדשות לגבי מהות המדינה, והמדינות החדשות שהוקמו תאמו במידה רבה יותר את הרעיון לפיו מדינה אמורה להכיל בתוכה לאום אחד.
במהלך המאה ה-18 חלו מספר שינויים שהביאו להתחזקות התפיסה של מדינת הלאום. ראשית, המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית הביאו להקמתן של הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, שהיו מדינות לאום אזרחיות. מדינות אלו קידמו את הרעיון כי על המדינה לייצג לאום פוליטי משותף, ללא הבדל גזע או מעמד חברתי. במקביל, המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם הביאו לערעור הסדר החברתי הישן ולהתחזקות התפיסה הלאומית.
המאה ה-19 ראתה את התפשטות רעיון הלאומיות באירופה, בעיקר לאומיות אתנית, ובעקבותיו גם התפשטות מדינות הלאום. אביב העמים בשנת 1848 היה הניסיון הבולט ביותר ליישום של מדינות לאום שונות ברחבי אירופה. ביטויים בולטים אחרים למגמה זו היו איחוד איטליה בשנת 1861 וגרמניה בשנת 1871. מגמה זו נמשכה אל תוך המאה ה-20, ובאה לידי מיצוי לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז פורקו האימפריות האירופאיות והשטחים שהיו בשליטתם הפכו למדינות לאום.
אמצע המאה ה־20 הייתה תקופה של התפשטות מדינת הלאום אל מחוץ לאירופה. סוף עידן הקולוניאליזם ותהליך הדה-קולוניזציה הביאו ליצירת מדינות לאום בכל חלקי העולם, מאפריקה ועד לדרום מזרח אסיה. רבים טוענים כי החל משנות ה-70 של המאה ה-20 תם עידן הצמיחה של מדינת הלאום. תהליך הגלובליזציה הביא לערעור על המרכזיות של המדינה ולצמיחת מערכות מתחרות, תהליך המכונה פוסט לאומיות.
עם זאת, גם במקומות בהם יש עדויות למעבר למערכת על מדינתית, כמו האיחוד האירופי למשל, עדיין המקום של מדינת הלאום הוא דומיננטי ובעל השפעה רבה ביותר. לראיה, ניתן לראות מדינות שמתלבטות בנוגע להישארותן במסגרת זו, כפי שאירע בפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.
תמיכה וביקורת על "מדינת לאום"
תומכי "מדינת הלאום", מצדיקים זאת במגוון נימוקים:
במדינת לאום, בני אותו לאום יכולים להגן על חייהם ורכושם מפני לאומים אחרים באופן יעיל יותר מאשר במודל מדינתי אחר.
העיקרון הדמוקרטי של "הכרעת הרוב" מושג כאשר הלאום שמהווה את הרוב במדינה יכול לעצב את סמליה ומאפייניה העיקריים כרצונו.
"קבוצת לאום יכולה לפתח את תרבותה הייחודית בצורה המיטבית ביותר במסגרת מדינת לאום", והלאום זכאי לעצב את מדינתו באופן שיבטא את הלאומיות שלו.
לפי פרופ' אנדרו מיכְטה (מהמכון האירופי למחקרי ביטחון), "הרעיון בדבר מולדת לאומית בעלת עיגון היסטורי וגבולות טריטוריאליים, שמוטמעים בו עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, חופש הקניין והחירות המוגנת בידי שלטון החוק, הוא אבן הבניין של הצלחתו הגלובלית של המערב ושל רכיב ה'סדר', יהיה אשר יהיה, ב'סדר העולמי'".
מנגד, מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטיים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.
ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העיקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.
ראו גם
לאומיות
מדינת לאום מדינתית
מדינת לאום יהודית
לקריאה נוספת
להיות אזרחים בישראל
אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, 2008, בהוצאת שלם.
אסף מלאך, "תקפות הטיעונים בזכות מדינת הלאום במקרה הישראלי", בתוך: ראיף זריק ואילן סבן (עורכים), משפט מיעוט וסכסוך לאומי, סדרת משפט חברה ותרבות, אונ' ת"א, 2017, עמ' 123–150.
קישורים חיצוניים
רפאל ואגו, צמיחת המדינות הלאומיות באירופה במאות ה-19 וה-20, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
ג'יימי ברטלט,העיר שלי, המדינה שלי, באתר אלכסון, 16 באוקטובר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:לאומיות | 2024-07-03T08:37:26 |
פיתון 5 | הפניה פיתון (טיל) | 2006-12-02T23:47:23 |
הפרדוקס של גרלינג-נלסון | הפרדוקס של גרלינג, הידוע גם בתור הפרדוקס של גרלינג-נלסון או הפרדוקס ההטרולוגי, הוא אחד מהפרדוקסים המציגים בעיות של השפה הטבעית.
הפרדוקס נוצר באמצעות הגדרת מילה כהטרולוגית אם היא אינה מתארת את עצמה. מגדירים מילה כאוטולוגית אם היא כן מתארת את עצמה.
למשל: המילה 'בעברית' מתארת מילה בעברית והיא בעצמה בעברית - כלומר היא אוטולוגית. המילה 'באנגלית' היא מילה המייחסת לטקסט באנגלית אבל היא בעצמה לא באנגלית ולכן היא הטרולוגית.
הפרדוקס מבוסס על השאלה הבאה:
האם המילה 'הטרולוגית' היא הטרולוגית?
אם המילה היא הטרולוגית, אז היא לא מתארת את עצמה, ולכן, על-פי ההגדרה, אינה הטרולוגית. אם היא אינה הטרולוגית, אז היא מתארת את עצמה, ולכן, על-פי ההגדרה, היא הטרולוגית.
ראו גם
הפרדוקס של ראסל
לקריאה נוספת
מריוס כהן, "פרדוקס גרלינג-נלסון", גליליאו 109, ספטמבר 2007.
קישורים חיצוניים
גרלינג-נלסון | 2021-02-03T15:39:35 |
פראנקים | REDIRECT פרנקים | 2004-12-07T23:01:16 |
הפרדוקס של ניוקום | הפרדוקס של ניוקום (הנקרא לעיתים גם בעיית ניוקום) הוא ניסוי מחשבתי שכולל משחק בין שני שחקנים, שאחד מהם מסוגל לחזות את העתיד. השאלה האם הבעיה היא פרדוקס שנויה במחלוקת.
הפרדוקס של ניוקום נוסח על ידי הפיזיקאי ויליאם ניוקום מאוניברסיטת קליפורניה. הוא הופץ לקהילה הפילוסופית על ידי רוברט נוזיק בשנת 1969, והופיע בירחון "סיינטיפיק אמריקן" בשנת 1974 בטורו של מרטין גרדנר.
הבעיה
ישנם שני שחקנים – "הבוחר" ו"הנביא", שנבואותיו מדויקות תמיד. לבוחר מוצגות שתי קופסאות: אחת פתוחה, שמכילה 1,000 דולר, ואחת סגורה שמכילה או 1,000,000 דולר או 0 דולר (הבוחר איננו יודע איזה סכום משניהם). הבוחר צריך להחליט אם הוא רוצה לקחת את תוכנן של שתי הקופסאות, או רק את תוכנהּ של הקופסה הסגורה.
הבעיה נעוצה בכך שביום שלפני הבחירה מנבא הנביא איזו דרך פעולה הבוחר יבחר. בהמשך לכך:
אם הנביא מנבא שהבוחר ייקח רק את תוכן הקופסה הסגורה, הנביא שם 1,000,000 דולר בתוכה.
אם הנביא מנבא שהבוחר ייקח את שתי הקופסאות, הנביא ישאיר את הקופסה הסגורה ריקה.
הבוחר מכיר את הכלל הזה, אבל הוא אינו יודע מה הנביא ניבא בפועל. אם כך, האם על הבוחר לקחת את תוכן שתי הקופסאות, או להסתפק בקופסה הסגורה?
אם הנביא מדייק תמיד, הרי שאם הבוחר ייקח רק את הקופסה הסגורה, הוא יקבל 1,000,000 דולר, ואם הוא ייקח את שתי הקופסאות הוא יקבל רק 1,000 דולר. מכאן שעדיף לו לבחור רק את הקופסה הסגורה.
אבל הרי כשהבוחר צריך לבחור מה לעשות, הקופסאות כבר מולאו. מאוחר מדי עבור תוכן הקופסאות להשתנות. בלי תלות בשאלה האם הקופסה הסגורה מלאה או ריקה, הבוחר יקבל ללא ספק 1,000 דולרים נוספים על ידי כך שיבחר בשתי הקופסאות במקום בסגורה בלבד. על פי היגיון זה, עדיף לבוחר לקחת את שתי הקופסאות. אולם, ברגע בו עומד הבוחר לקחת את שתי הקופסאות, מכה בו ההבנה: אם הנביא מדייק תמיד, הוא ידע שכך אבחר, ולכן הקופסה האטומה ודאי מכילה 0 דולר. אם כן, עליי לבחור בקופסה האטומה בלבד, וכך אזכה ב-1,000,000 דולר. בנקודה זאת, חוזרת ועולה ההבנה שהקופסאות כבר מולאו, וחוזר חלילה.
במאמרו משנת 1969, ציין נוזיק: "עבור כמעט כולם, זה ברור לחלוטין מה צריך להיעשות. הקושי הוא שהם נחלקים כמעט בצורה שווה לגבי פתרון הבעיה, עם מספרים גדולים שחושבים שהצד השני פשוט טיפש".
לב הבעיה
לבו של הפרדוקס הוא בסתירה בין:
אינטואיציה כי אי אפשר לשנות את העבר.
האמונה שבחירה עתידית אינה יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע עבר. את הנעשה אין להשיב.
ניוקום עושה את הבלתי אפשרי, לכאורה: הוא מציע דרך קונקרטית לחרוץ את גורלו של אירוע בעבר. ניבויו של הנביא יוצר שקילות בין פעולה עתידית (ויתור על הקופסה הפתוחה) לבין אירוע בעבר (אם הנביא שם כסף בקופסה הסגורה או לא). וכיוון שאת העתיד אפשר לקבוע, נובע מכך שאפשר לקבוע גם את אירוע העבר.
פתרון הפרדוקס אינו צריך להיות הסבר מדוע אחת הטענות נכונה, אלא מדוע אחת מהן אינה נכונה. האם האינטואיציה מוטעית, או שמא יש איזושהי טעות בדרך שמציע ניוקום להשפיע על העבר.
הרחבת קופסת הזכוכית
בעיית ניוקום הורחבה לשאלה כיצד תשתנה התנהגות הבוחר אם הקופסה הסגורה עשויה זכוכית. אם הבוחר רואה 1,000,000 דולר בתוך הקופסה, הוא יכול לקחת את שתי הקופסאות וכך לקבל גם 1,000,000 וגם 1,000 דולר. לעומת זאת, אם הוא רואה שהקופסה הסגורה היא ריקה, הוא עשוי להתרגז על שנמנע ממנו הפרס הגדול ולבחור רק את הקופסה הסגורה כדי להראות שהמשחק הוא רמאות. בכל מקרה, פעולותיו יהיו ההפך ממה שנחזה, מה שסותר את ההנחה שהנבואה היא תמיד נכונה.
כמה פילוסופים לוקחים את גרסת קופסת הזכוכית של המשחק בתור הוכחה לכך ש־
אי־אפשר לדעת את העתיד.
ידע על העתיד אפשרי רק במקרים שבהם אותו ידע לא ימנע עתיד זה.
היקום יפעל כדי למנוע לולאות סותרות של השפעה לאחור.
הבוחר עלול בטעות לבצע את הבחירה השגויה, לא להבין את החוקים, או שמנגנון הניבוי/מכונת זמן יתקלקל.
או, במילים אחרות, הגרסה עם קופסת הזכוכית היא סתירה להשקפת העולם הדטרמיניסטית.
מחשבות על הפרדוקס
כמה טוענים כי הבעיה של ניוקום ראויה לתואר פרדוקס שכן היא מובילה על ידי חשיבה לוגית לסתירה עצמית. פעולותיו של הבוחר משפיעות על שהתרחש בעבר, ולכן מבחינה לוגית לא יכול להיות רצון חופשי, אלא ש"רצון חופשי" גם כן מוגדר בתוך הבעיה, אחרת הבוחר אינו באמת מבצע בחירה.
פילוסופים אחרים הציעו פתרונות רבים לבעיה, שמעלימים את טבעה הפרדוקסלי:
חלק הציעו שאדם רציונלי יבחר בשתי הקופסאות, ואדם אי רציונלי יבחר בסגורה, ולכן אנשים רציונליים יצליחו יותר במשחק (מכיוון שנביא מדויק לחלוטין אינו יכול להתקיים), אך הצעה זו מתעלמת מעצם מהותו של הניסוי המחשבתי – ההנחה שנבואה אמיתית היא מן האפשר.
מכונות זמן ורצון חופשי
אחרים הציעו שבעולם עם נביאים מושלמים (או מכונות זמן, שכן מכונת זמן יכולה להיות כלי לביצוע התחזית) פעולות בהווה יכולות להשפיע על העבר. אם אדם יודע את העתיד, וידע זה משפיע על פעולותיו, אז אירועי העתיד יגרמו להשפעה בעבר. פעולותיו של הבוחר כבר "גרמו" לפעולתו של הנביא. יש המסיקים מכך שמכונות זמן או נביאים מושלמים יכולים להתקיים, ועל כן לא ייתכן קיומו של רצון חופשי, והבוחר יעשה את מה שהוא נידון לעשות. אחרים גורסים בדיוק ההפך: אי-אפשר לדעת במדויק את העתיד. כשמצרפים את שתי גישות אלו, הפרדוקס הוא הצהרה מחדש של הטיעון לפיו רצון חופשי ודטרמיניזם הם סותרים, שכן נביא מושלם דורש דטרמיניזם.
כמה פילוסופים טענו שפרדוקס זה שקול לפרדוקס הסבא, בו אדם חוזר בזמן לעבר ומתחיל שרשרת אירועים שמונעת חזרה זו עצמה.
מיכאל אברהם טוען בספרו מדעי החופש שהפרדוקס סותר את הדטרמיניזם מכיוון שהוא לא מאפשר ולו דיון היפותטי במצב שקיים יצור בעל חופש רצון, כלומר שאף ברמה הלוגית-מושגית לא מוגדר המושג 'בחירה חופשית ' יוצא מכך שהמושג הנ"ל כרוך בבעיה לוגית ולא רק בבעיה פיזית-מציאותית - טענה שלדעתו לא סבירה ולא מבוססת.
נוסף על כך הוא טוען שהדטרמינזם במקרה קופסת הזכוכית יחייב את האדם לנהוג בצורה לא רציונלית מה שגורר סתירה לכאורה בין דטרמיניזם לבין רציונליות האדם.
הקשר לטיעון הבטלן
בספרו החתול שאיננו שם מצביע רון אהרוני על קשר ל-טיעון הבטלן (ר' פטליזם), אחד הרכיבים של בעיית חופש הרצון.
גם טיעון הבטלן וגם הדרך שמציע ניוקום להשפיע על העבר מבוססים על שקילות בין אירוע עבר לבין פעולה עתידית של הבוחר. טיעון הבטלן מסיק מן השקילות הזאת שמכיוון שאי אפשר להשפיע על העבר, גם אין לקבוע את תוצאת הפעולה בעתיד. ניוקום משתמש באותה שקילות כדי לומר שאם אפשר להשפיע על העתיד, אפשר גם להשפיע על העבר – מבחינה לוגית זהו בדיוק אותו טיעון.
ביתר פירוט: טיעון הבטלן אומר שאם העתיד נקבע על ידי העבר, אין טעם לנסות להשפיע על העתיד. למשל, אין טעם שאתכונן לבחינה של מחר, משום שתוצאותיה כבר "כתובות בכוכבים". למשל, אם מישהו ניבא את תוצאות הבחינה וכתב אותן בפתק, כבר אינני יכול לשנות את הכתוב בפתק, ולכן אינני יכול לשנות את ציון הבחינה. בטיעון הבטלן יש קשר בין תוצאות עתידיות (ציון המבחן) של בחירה(אם להתכונן לבחינה או לא) לבין אירוע בעבר (הכתוב בפתק), והטיעון אומר: "כיוון שאינני יכול להשפיע על העבר, אינני יכול להשפיע על העתיד". במצב בפרדוקס ניוקום נוצר קשר סיבתי בין תוצאות של בחירה (אם לקחת את הקופסה הפתוחה) לבין אירוע בעבר (אם יש כסף בקופסה הסגורה), והטיעון בעד ויתור על הבחירה בקופסה הפתוחה אומר "מכיוון שאני יכול להשפיע על העתיד, אני יכול להשפיע על העבר". זהו אותו טיעון, על דרך השלילה.
לנביא אין ידע מיוחד על העתיד
נניח שלנביא אין ידע מיוחד על העתיד והבוחר יודע זאת. ניתוח מנקודת מבטה של תורת המשחקים במקרה של ריבוי סיבובים הוא ישיר.
אם הבוחר רוצה למקסם את הרווח שלו והנביא רוצה למקסם את הדיוק של נבואותיו, הבוחר צריך לבחור בקביעות רק את הקופסה הסגורה. אם הבוחר יסטה מאסטרטגיה זו ויבחר את שתי הקופסאות, הוא ירוויח באותו הסיבוב אבל הנביא ישגה, וככל הנראה יגיב בסיבוב שלאחר מכן. קיימות שתי נקודות שיווי משקל נאש במשחק (נקודות שבהן אף אחד לא רוצה לשנות את בחירתו בהינתן הבחירה של השחקן השני) – אחת כאשר הבוחר בוחר לקחת את שתי הקופסאות והנביא מנבא זאת, והשנייה כאשר הבוחר בוחר לקחת את הקופסה הסגורה והנביא מנבא זאת. בוחר אינטליגנטי ינסה לעבור מנקודת שיווי המשקל הראשונה אל השנייה.
כעת נבחן מקרה שונה: לנביא אין ידע מיוחד של העתיד, אבל הבוחר מאמין שיש לו. קוראי "אמריקן סיינטיפיק" הגיבו לפרדוקס ביחס מוערך של 5 ל-2 לטובת בחירת הקופסה הסגורה בלבד. נביא שפועל מנקודת מבט זו (ובהנחה שהבוחר עצמו הוא קורא של "אמריקן סיינטיפיק") יאמין שהוא מסוגל להשיג דיוק של 71% לערך על ידי כך שתמיד ינבא שהבוחר ייקח את הקופסה הסגורה.
במקרה זה, הבעיה הופכת לניתוח של הערכות סיכונים. ניתן לראות זאת יותר בקלות אם ערכי הדולרים משתנים. למשל, אם הכמות בקופסה הפתוחה משתנה לדולר אחד, כמעט כל הבוחרים יבחרו את הקופסה הסגורה – הערך המוסף של דולר אחד פשוט לא שווה את הסיכון. מצד שני, כמעט כל הבוחרים יבחרו את שתי הקופסאות אם בקופסה הפתוחה יהיה סכום של 900,000 דולר.
ראו גם
החתול שאיננו שם
לקריאה נוספת
רון אהרוני, "מכווני הזמן", עיון, 1979.
מריוס כהן, "פרדוקס ניוקומב", גליליאו 121, ספטמבר 2008.
מיכאל אברהם, מדעי החופש, ידיעות ספרים, 2013.
קישורים חיצוניים
מיה בר-הלל ואבישי מרגלית, Newcomb's Paradox Revisited, The British Journal for the Philosophy of Science, Vol. 23, No. 4 (Nov., 1972), pp. 295-304
ניוקום, הפרדוקס של
פרדוקס של ניוקום
קטגוריה:פרדוקסים
קטגוריה:ניבוי עתידות | 2024-03-04T12:44:50 |
עזרא זוסמן | עזרא זוּסְמן (1900 – י"ד בסיוון תשל"ג, יוני 1973) היה משורר עברי, מתרגם, עורך ומבקר תיאטרון ישראלי.
חתן פרס ביאליק לספרות יפה לשנת 1968.
ביוגרפיה
עזרא זוסמן נולד בעיר אודסה שלחוף הים השחור, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה), בשנת 1900, בנו של האגרונום אברהם זוסמן. גדל והתחנך בחווה שהקים אביו לאחר המהפכה הבולשביקית, חווה לילדים יהודים יתומים. מטרת האב הייתה להכשיר חלוצים מתוך אמונה שתחייה יהודית בארץ ישראל חייבת להיות מושתתת על עבודת אדמה. כאשר גדל, למד מסחר בבית הספר למסחר באודסה ואגרונומיה באוניברסיטה בחרקוב. בהיותו סטודנט פרסם את שיריו הראשונים ברוסית בירחון "פלסטינה" תחת שם העט "אלכסנדרוב". הוא התפרסם כמשורר רוסי מודרניסט צעיר. בשנת 1922, לאחר שחוות ההכשרה של אביו נהרסה על ידי פורעים, החליט לעלות ארצה עם בני משפחתו. במעבר דרך בסרביה נאסר באשמת "קומוניזם". לאחר ששוחרר מהמאסר, עלה לישראל במסגרת העלייה השלישית, והתגורר עם משפחתו במשק חקלאי בנחלת יהודה שבראשון לציון, שם עסקו בעבודה חקלאית. את כתיבתו – שירה ופרוזה – החל בשפה הרוסית ועם הגיעו לישראל עבר לכתיבה בלשון העברית.
זוסמן הצטרף למערכת העיתון "דבר", ועבד בעיתון כל שנותיו. בו פרסם את שיריו הראשונים בעברית (הראשון פורסם ב-1928). התבלט בעיקר בביקורות התיאטרון שלו, שליוו את התיאטרון העברי במשך כמה עשורים. פרסם מעט משיריו בחייו, ובהם השיר "טבריה בגשם", הנחשב עד היום לאחד השירים היפים בשירה העברית החדשה. בית המשפחה של הוריו ואחר כך שלו, במושב נחלת יהודה שליד ראשון לציון היה בית-ועד לאנשי רוח, סופרים שחקנים ומשוררים. שם הוא הכיר את אשתו לעתיד, חלוצה בשם לאה גליק, ושם נולדו ילדיו אורנה (לימים שבולת) ויוחנן. לאה הייתה מורה להתעמלות ואמנית, ולאחר מותו של בעלה מוציאה לאור של כתביו.
בשנת 1968 יצאה לאור, בהוצאת עם עובד ספר שיריו הראשון, "שירים", שקיבץ 40 שנות יצירה. חלק משירים אלו הופיעו במשך השנים בכתב העת הספרותי "אורלוגין" שבעריכת שלונסקי. הקובץ זיכה אותו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת 1969.
בשנת 1972 ראה אור בספרית הפועלים ספר שיריו "עצי תמיד". לאחר מותו ראו אור יתר ספרי שירתו: "קשת ניסן", "צעדים שטבעו בחול", "ילקוט שירים", "שקיעה ופרידה", ו"חצות ונצח"; וכן כונסו מאמרי ביקורת התיאטרון שלו, "אחרי הבכורה", וקובץ רשימות ומסות, "קשת ניסן".
זוסמן תרגם מרוסית, מיידיש ומצרפתית. בין תרגומיו: יצירות של אנה אחמטובה, אוסיפ מנדלשטאם, בוריס פסטרנק, ואיוואן בונין (מרוסית); שירים מאת שארל בודלר והרומן קנדיד מאת וולטר (מצרפתית). מיידיש תרגם את שירתו של לייזר אייכנראנד.
נפטר בשנת 1973 ונקבר בבית העלמין הישן בראשון לציון.
ספריו
מרבית ספרי יצירתו המקורית של זוסמן (רוב ספרי שירתו ושני ספרי המאמרים) כונסו וראו אור לאחר מותו.
שירה
שירים, תל אביב: עם עובד, תשכ"ח.
עצי תמיד: שירים, מרחביה: ספרית פועלים, 1972.
שירים, תל אביב: עם עובד, 1976.
צעדים שטבעו בחול, תל אביב: אליה, 1981. (מהדורה ב: תשמ"ח)
ילקוט שירים; ליקט, הקדים מבוא והוסיף הסברים וביבליוגרפיה: אברהם הגורני, תל אביב: יחדיו ('מבחר ספרותנו לעם'), תשמ"ד 1984.
שקיעה ופרידה, נחלת יהודה: אליה, תשמ"ז 1987.
'חצות ונצח : מבחר שירים 1922–1973, תל אביב: קשב, תשנ"ח 1998.
קובצי מאמרים
אחרי הבכורה: ביקורות תיאטרון; רישומים: אבא פניכל, תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1981. (ביקורות התיאטרון שלו)
קשת ניסן: רשימות ומסות קטנות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ה. (רשימות ומסות)
בתרגומו
אנה אחמטובה, שירים ליריים, רקוויאם (מרוסית), ירושלים: דביר, 1982.
אוסיפ מנדלשטם, שירים (מרוסית), תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ו-1976.
וולטר, קנדיד או ספר האופטימיות (מצרפתית), תל אביב: תש"ג-1943.
יוסף ברודסקי, עקדת יסאק: שירים (מרוסית), תל אביב: עקד, 1969.
בוריס פסטרנק, מבחר שירים (מרוסית), יחד עם שמואל שתל ובן-ציון תומר, תל אביב: עקד, תשכ"א-1961.
ליזר איכנרנד, לחם דוי: שירים (מיידיש), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט-1969.
פול אלואר, לומר הכל: מבחר שירים (מצרפתית), תל אביב, עקד, 1971.
איוון בונין, האדון מסן-פרנציסקו: מבחר סיפורים (מרוסית), יחד עם צבי ארד, אחרית דבר מאת נילי מירסקי, תל אביב: עם עובד, תשמ"א-1981.
לקריאה נוספת
ברוך לינק, 'השירה ככוח גואל: עיון ב"אורי ניסן גנסין" לעזרא זוסמן', זהות, ב', תשמ"ב-1982.
עוזי שביט, 'עזרא זוסמן המשורר', הארץ, סיון תשל"ג, יוני 1973.
ישראל זמורה, 'עזרא זוסמן', על המשמר, סיון תשל"ד, יוני 1974.
יעקב בסר, 'שירה במלוא עוצמתה': על מבחר שירי עזרא זוסמן, ידיעות אחרונות, ינואר 1977.
גיורא לשם, 'אומדנים ואובדנים': על ביקורת שירתו של עזרא זוסמן, מאזנים, נ"ז, תשמ"ג-1983.
חנן חבר, 'הקסם הזר: על שירת שנות העשרים של עזרא זוסמן', קורא שירה, תשס"ה-2005.
תקוה מרוז-אהרוני, 'על דרכו של עזרא זוסמן בביקורת התיאטרון', במה, 97, 1984.
קישורים חיצוניים
עזרא זוסמן באתר אלבום המשפחות - עדת ראשון-לציון
,
שבעה למותו של עזרא זוסמן:
; וכן ציור דיוקן והספד מאת נחום גוטמן
(דבריו שנאמרו בעל-פה במסיבה שנערכה ב-1968 עם צאת ספרו הראשון של זוסמן, וראו אור בכל כתבי אלתרמן, בספר "במעגל", תחת הכותרת 'שירתו של עזרא זוסמן'); עם דיוקן עצמי של זוסמן
,
יובל גלעד, על שירת דוד רוקח, 12 במאי 2011.
(על אברהם שלונסקי, בשלושים למותו; רשימתו האחרונה של זוסמן, שהתפרסמה לאחר מותו)
(שירים)
(שנה למותו)
(מצרפתית: עזרא זוסמן)
(שיר מהעיזבון)
(עשר שנים למותו)
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מבקרי תיאטרון ישראלים
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מרוסית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מצרפתית לעברית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:נחלת יהודה: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות גני אסתר בראשון לציון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1900
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1973 | 2024-05-31T00:18:27 |
דוד פוגל | שמאל|ממוזער|150px|דוד פוגל (1926 בקירוב)
דוד פוגל (15 במאי 1891 – ט"ו באדר ה'תש"ד 10 במרץ 1944) היה משורר וסופר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים והמשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה ה-20.
קורות חיים
דוד פוגל נולד בסטנוב שבחבל פודוליה בשנת 1891. ב-1909 או 1910 עבר לווילנה, שם היה תלמיד ישיבה. בשנת 1912 עבר להתגורר בווינה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכלא כנתין מדינת אויב (רוסיה), ושוחרר בשנת 1916. סיפורו של גרשון שופמן, "במצור ובמצוק", שגיבורו קרוי דוד גול, עוסק בתקופה זו בחייו של פוגל. אשתו, אילקה, חלתה בשחפת ובשנת 1919 אובחנה גם בו המחלה. משך רוב שנות חייו נדד ברחבי אירופה, עני ודל, כשהוא מתפרנס בדי-עמל מתשלומים זעירים בעבור פרסום שיריו וסיפוריו.
בשנת 1925 עבר להתגורר בפריז. לקראת סוף שנות ה-20 נישא בשנית, לעדה נדלר. בשנת 1929 עלה לארץ ישראל לפי הזמנת הסופרים העבריים, שדאגו לסרטיפיקטים לו ולאשתו, אך לא הסתגל לאקלים ולסביבה התרבותית. בארץ ישראל נולדה בתו היחידה, תמרה. באביב 1930 שב עם אשתו ובתו לאירופה, שהה בוורשה ובווינה, ובשנת 1932 חזר לפריז.
בתחילת מלחמת העולם השנייה עזב את פריז ונסע עם בתו לאוטוויל שבמחוז אן, שם הייתה אשתו מאושפזת עקב מחלת השחפת. ב-3 באוקטובר 1939 נעצר שם ונכלא עקב היותו נתין של מדינת אויב (אוסטריה). באוגוסט 1940, בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, שוחרר וחזר לאוטוויל, שהייתה תחת שלטון וישי. את התקופה הזו בחייו תיאר במעין יומן אישי שכתב ביידיש (נוסח עברי, בשם "כולם יצאו לקרב", נכלל בספרו "תחנות כבות"). בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח.
יצירתו
חוקר הספרות דן מירון עמד על מקומה של כתיבת השירה והפרוזה בחייו של פוגל: "כל פרשת הפרוזה הייתה בבחינת אפיזודה בחייו היצירתיים; אפיזודה שנמשכה לא יותר משבע או שמונה שנים (בעוד ששירה יצר פוגל במשך שלושים שנה, ללא הפסק)." דעה זו השתנתה במהלך השנים בעקבות עוד ועוד יצירות פרוזה שהיו שמורות ונמצאו בארכיונו של פוגל כדוגמת הטקסט רומן וינאי או כולם יצאו לקרב.
כמו כן, מחקרים חדשים מצביעים על טעות נוספת שהייתה מקובלת לאורך שנים הנוגעת למקורות ההשפעה וההתכתבות של יצירות הפרוזה שכתב פוגל; בעבר נהוג היה לקטלג את פוגל כסופר אירופאי שכתב כמו במקרה בשפה העברית, אך כיום ברור יותר כי יצירתו של פוגל התכתבה והושפעה משורה ארוכה של סופרים יהודים שכתבו גם הם בשפה העברית.
שירה
שיריו של פוגל התפרסמו החל משנת 1918 בכתבי עת עבריים, ובהם "הפועל הצעיר", "השילוח" בעריכת יוסף קלוזנר, "דבר", "הדים" בעריכת אשר ברש ו"גליונות" שבעריכת יצחק למדן. במהלך חייו של פוגל נדפס ספר שירים יחיד שלו, "לפני השער האפל", בווינה, בשנת 1923. באנתולוגיה "מבחר השירה העברית" שיצאה לאור בשנת 1938 בעריכתו של אשר ברש, נכללו חמישה משיריו של פוגל, וגם באנתולוגיות מאוחרות יותר.
שירתו של פוגל זכתה להוקרתם של ברנר ואשר ברש, אך ביאליק התנגד לה. שירתו זכתה לעניין מחודש כאשר פרסם המשורר נתן זך במוסף הספרותי "משא", ב-23 בספטמבר 1954, את הרשימה "בעקבות משורר שנשכח". ברשימה זו הציב זך את פוגל כאלטרנטיבה למשוררים המובילים בישראל של אותה תקופה ובראשם נתן אלתרמן. הוא המשיך מגמה זו גם במאמרו הנודע "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959).
העניין שהתעורר במשורר הוביל לפרסום שיריו במוספים שונים ולמהדורת השירים "לפני השער האפל" אותה ערך דן פגיס ושיצאה לאור בשנת 1966. בשנת 1981 ערך אהרן קומם את "לעבר הדממה" הכולל את פנקסי השירים של פוגל, ובהם שירים רבים שלא פורסמו בספרו של פגיס. ב-1998 ראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה חדשה של כל שירי פוגל, בעריכת אהרן קומם, המביאה לראשונה במרוכז את כל שירי פוגל בנוסח ובסדר שקבע בעצמו.
חוקר הספרות דן מירון תיאר את שיריו של פוגל שפורסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה: "שיריו התבלטו מיד במקוריותם, בבשלותם, בגיבושם הסגנוני-הייחודי ובעיקר בחדשנותם; כלומר בריחוקם המכוון מכללי הפואטיקה הביאליקאית ששלטו בשירה לפני המלחמה".
כוחה של שירתו האקספרסיוניסטית של פוגל בצמצומה, ניקיונה ובדימויים הסתומים, הטורדים ורבי העוצמה שבה. על הפלטה השירית שלו צבעים בודדים ופשוטים: שחור, לבן, כתום, צהוב, לילה, דממה, שתיקה, ארון, מלתחה, נהר, כלב וכדומה. המבנה השירי אף הוא פשוט: בתים ספורים בני שלוש או ארבע שורות, לא נחרזים. פוגל משלב את המבחר המוגבל במכוון הזה באופן מפתיע ולעיתים אף מזעזע, דווקא בגלל היות הצירופים סתומים כביכול. בשיר היאוש הקודר "נשברו הפכים" הוא כותב:
בַּחֲשֵׁכָה אַתִיז אֶצְבְּעוֹתַי
אַחַת אַחַת אֶל הַאָרוֹן,
וּסְבִיבוֹ חוּג שָׁחוֹר אֲחוּגָהּ וַאֲרֹן
שִׁיר אַחֲרוֹן יְמוֹתַי -
אין היגיון בפעולה ואין לה מטרה. אצבעות מותזות אל הארון אינן אלא ביטוי עז ליאוש המוחלט, לשיר אחרון ימיו של המשורר. דימויים חידתיים כאלו רווחים אצל פוגל. בשיר "עם כלבים את פצעי" הוא כותב:
תְקוּעוֹת חַרָבוֹת בּכֶּסֶת,
תַחְתֶיהָ אֵין אִישׁ.
עֲרִיסָה לְבָנָה
מֵעַצְמָה תִתְנַדְנֵד
בָּה יֶלֶד מֵת
כָּל אֶלֶף שָׁנָה
בָּאָה יְשִׁישָׁה מֵאֳרֶץ גְזֵרָה
מְצִיצָה אַחַת בַּחָלוֹן
וְהוֹלְכָה -
ובשיר "דרך יערות":
עַל הָר שֶׁלֵב לֹא הָיָה
שׁוּב רָגַע נִפְגָשִׁים
שְׁנֵי פָּרָשִׁים
וּפוֹנִים אֵין אֹמֶר
אִישׁ לְדַרְכּוֹ.
לַיְלָה גוֹמֵא מְהֵרָה
שְׁנֵי סוּסִים שְׁחוֹרִים.
המשורר אינו מבקש לספר סיפור. אין לו סיפור לספר. הוא מנסה להעביר תחושת חידלון, אין אונים, אובדן וכאב שאין לו פשר, והדימויים הסתומים, האילמים, עוקפים תיאור מאורעות כלשהו ובחידתיותם המאיימת מעוררים את התחושה הזו ישירות. שירתו זו האקספרסיוניסטית מזכירה באמצעים שבהם היא משתמשת ובתחושה אשר היא מעבירה לקורא את שירתו של המשורר האוסטרי גאורג טראקל.
אחדים משיריו הולחנו: "בלילות הסתיו" הולחן על ידי שם טוב לוי ב-1977, "אמא קטנה", הולחן על ידי שלמה ארצי וגידי קורן ושר ארצי, ו"ערי נעורי", הולחן על ידי קובי אושרת ושרה צילה דגן ועוד.
סיפורת
ספריו של פוגל שראו אור בחייו:
הנובלה "בבית המרפא", שיצאה לאור בשנת 1928 בהוצאת מצפה שפעלה בארץ ישראל, ומתארת חוויות מבית מרפא לחולי שחפת.
הרומן "חיי נישואים" שנדפס בשלושה חלקים (בהוצאת מצפה) בשנים 1929 ו-1930, ומתאר חיי נישואים ואהבה המבוססים על קשר סדו-מזוכיסטי בין בעל יהודי לאשתו הנוצרית.
הנובלה "נוכח הים", שנדפסה בשנת 1934 ב"ספר השנה של ארץ ישראל" שבעריכת פישל לחובר.
הנובלה "בבית המרפא" ראתה אור מחדש בספריית תרמיל בשנת 1975. נוסח חדש של "חיי נישואים", שערך מנחם פרי על-פי כתב יד של פוגל, ראה אור בסדרת "הספרייה" בשנת 1986, הפך לרב-מכר והעניק לפוגל מעמד שלא היה לו קודם לכן, כאחד מגדולי כותבי הפרוזה של הספרות העברית. נוסח זה תורגם לשפות נוספות, ועורר עניין בנובלות האחרות של פוגל, שנדפסו אף הן מחדש. הכרך "תחנות כבות" שיצא ב-1990 בסדרת "הספריה החדשה" מכיל את כל הסיפורת של פוגל שראתה אור עד אז, מלבד "חיי נישואים": הנובלות "נוכח הים" ו"בבית המרפא", הסיפור הקצר "דייר" (כפי הנראה הראשון שכתב פוגל), קטעי יומן שכתב פוגל בצעירותו, ו"כולם יצאו לקרב", רומן אוטוביוגרפי שנכתב במקור ביידיש, העוסק בקורותיו של יהודי המתגלגל בין מחנות המעצר בצרפת הכבושה. "כולם יצאו לקרב" תורגם ועובד על ידי מנחם פרי מתוך טיוטה של כ-400 עמודים, מעיזבונו של פוגל. הנובלה "נוכח הים" נדפסה שוב, בנפרד, בסדרת "הספרייה הקטנה", ב-2005. גם הנובלה "בבית המרפא" נדפסה בנפרד בסדרה זו, ב-2008.
ב-2012 ראה אור לראשונה "רומן וינאי", רומן של פוגל שהתגלה ב-2009 בעיזבונו בארכיון "גנזים".
בתחילת שנות ה-30 ניסה פוגל למצוא מו"ל שיפרסם את "חיי נישואים" בגרמנית, אך נכשל בכך. החל משלהי שנות ה-80 תורגמה הסיפורת שלו, ובעיקר "חיי נישואים" לשפות אחדות (גרמנית, איטלקית, צרפתית ועוד). ספר שיריו "לפני השער האפל" תורגם לאנגלית עוד בשנת 1976.
תרגום
דוד פוגל תרגם מגרמנית לעברית את הכופר מסואנה, מאת גרהרט האופטמן, הספר יצא לאור בהוצאת שטיבל, ורשה, 1923.
לקריאה נוספת
מתן חרמוני. 'דוד פוגל'. בתוך: תולדות הספרות העברית החדשה, כרך ג׳ / בעריכת מתן חרמוני, עדיה מנדלסון-מעוז, מי-טל נדלר (רעננה: למדא, ספרי האוניברסיטה הפתוחה, תשפ״ב 2022), עמ׳ 113–141 <כולל: תולדות חייו, פוגל המשורר, הפרוזה של פוגל: רומן וינאי, חיי נישואים, נוכח הים>
.
אהרון קומם, האופל והפלא - עיונים ביצירתו של דוד פוגל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, 2001
יצחק בקון, דוד פוגל: המשורר כאמן "נסתר", הוצאת כרמל, 2006
דן מירון, "מתי נחדל 'לגלות' את פוגל?", בספרו הספרייה הָעִוֶרֶת: פרוזה מעורבת, 1980–2005, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
שלומית זערור-מאסה, "גוף מול נפש: בידול בין גוף לנפש בנובלה 'נוכח הים' של דוד פוגל", עיתון 77 243, 2000
אהרן קומם, "תגלית: ספר השירים השני של דוד פוגל; 'לעבר הדממה' - כתב יד מעזבון המחבר באוסף 'גנזים'", ידיעות אחרונות, אוגוסט 1980
נורית גוברין, 'מאופק אל אופק: ג. שופמן - חייו ויצירתו', כרך ב', הפרק: "במצור ובמצוק", הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג / 1983, עמ' 328 - 358.
גרשון שקד, "דוד פוגל, סופר של חולין - עיון ב'חיי נישואים'", הארץ, תשרי תשל"ד
חמוטל בר יוסף, "חיי נישואים ולידה בווינה", ידיעות אחרונות, מאי 1987
גלילה מור, "ייחודים לשוניים ב'חיי נישואים' לדוד פוגל", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1990
אפרים ריבלין, "דוד פוגל, חיי נישואים: המקורות הווינאיים ודרכי עיבודם", ברית עברית עולמית, כנס 12, 1998
אהרן קומם, "עשר שנים לפני השואה: החיזוי של פוגל ברומן חיי נישואים ובשירתו", אל בארות אברהם א', 2000
הדי שיט, "'תלוש' במרחב אימפרסיוניסטי-אקספרסיוניסטי - על 'חיי נישואים' לדוד פוגל", דפים למחקר בספרות 15, 2006, עמ' 169–199.
לילי שמיר, "המציאות שאחרי המציאות: על שני שירים של דוד פוגל", עיתון 77 297, 2005
יאיר מזור, "עיונים באחת מתופעות השיר 'המתגוון'", "הדינמיקה החושפת" (מקרא בשירים "אל תירא ילדי" ו"גדולים כברכות" לדוד פוגל, ראש 4, 1979
אהרון קומם, "דוד פוגל: מפתח השירים, א"ב", כולל כתבי-היד של השירים, מועד חיבורם, מועד פרסומם, מקום כינוסם, שינויי נוסח וחילופי גרסאות, עיתון 77, 38, 1983
ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי: אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970.
דן לאור (עורך), אהבה עד כלות: דוד פוגל ועדנה נדלר-פוגל, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ואוניברסיטת בן-גוריון, 2019
שי כחלני, שחור מקצה לקצה: קריאה ביצירות הפרוזה של דוד פוגל. הוצאת פרדס, 2022.
דן לאור, "דוד פוגל ו'חיי נישואים': תרגיל בחמש אצבעות", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
דן לאור, בקרון חתום: פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים, 2023
קישורים חיצוניים
יצירתו
שירים מאת פוגל באתר הספריה החדשה
על אודותיו
מנחם פרי, דוד פוגל: תגובת שרשרת, באתר הספריה החדשה, 15 ביוני 2011; באתר מנחם פרי
דוד פוגל: ציוני דרך, באתר הספריה החדשה
איה אליה, דוד פוגל חי רק בכתיבה שלו, באתר בית אבי חי, 23 באוקטובר 2018
איילת עפרים, דוד פוגל - איבד פוגל את פוגל, בערוץ כאן 11, נובמבר 2018
איילת עפרים, שיחות על דוד פוגל | ג'וליה פרמנטו, פוגל - סופר או משורר? | עודד מנדה לוי, למה אני אוהב את פוגל | אגי משעול, איך הכרתי את דוד פוגל | לילך נתנאל, הסיפור הגדול של הכתיבה | אוקטובר 2018
עופר אדרת, מכתבים אבודים שופכים אור על סיפור האהבה המייסר של דוד פוגל ואשתו, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2019
על יצירתו
,
,
גילית חומסקי, חום ואהבה - על ספרו של דוד פוגל, "בבית המרפא", באתר "שחרזדה"
הערות ראשונות לפרסום הרומן הגנוז של דוד פוגל, באתר הספריה החדשה, 13 במרץ 2012
עיתון 77 | מתי שמואלוף עוד חוזר הפוגל שזנחת לשווא, גיליון 3653, 2013, עמוד 25
דרור בורשטיין, אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל, רשימה להרצאה בבית ביאליק, 19 באפריל 2012
יוסף אורן, רומן וינאי / דוד פוגל - פרשת הספר חלק א, בתר e-mago, 22 ביולי 2012
אריק גלסנר, מן הארכיון: על "רומן וינאי" של דוד פוגל, באתר "מבקר חופשי", 30 בינואר 2014.
שי כחלני, שחור מקצה לקצה: קריאה ביצירות הפרוזה של דוד פוגל. הוצאת פרדס, 2022.
זיוה שמיר, על שירת דויד פוגל - לרגל מאה שנה לספרו "לפני השער האפל" (1923), באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית), 14 ביוני 2023
צור ארליך, דוד פוגל – בקרון החתום/ שחור מקצה לקצה, השילוח 35.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:יהודים בשואה: צרפת
קטגוריה:סופרים יהודים צרפתים
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:מתרגמים מגרמנית לעברית
קטגוריה:חולי שחפת
קטגוריה:סופרים ומשוררים שנספו במחנה ההשמדה אושוויץ
קטגוריה:ילידי 1891
קטגוריה:נפטרים ב-1944 | 2024-10-15T02:48:00 |
הנטינגטון | 2021-11-17T02:56:39 | |
מלוה מלכה | REDIRECT מלווה מלכה | 2004-12-08T05:27:22 |
הבדואים בצפון הארץ | הפניה בדואים בישראל | 2008-07-23T13:54:24 |
משטר טוטאליטארי | REDIRECT טוטליטריזם | 2004-12-08T10:10:00 |
תסמונת אספרגר | תסמונת אַסְפֶּרְגֵּר הייתה אחת מתסמונות הקשת האוטיסטית. מאז שנת 2013, התסמונת כבר לא-מאובחנת בפני עצמה, ואנשים בעלי אספרגר נקראים אוטיסטים בתפקוד גבוה.
התסמונת מתאפיינת בעיקר בקשיים באינטראקציה חברתית ובתקשורת לא מילולית. מאפיינים בולטים נוספים הם התנהגות חזרתית והעמקה אובססיבית בתחומי עניין צרים. התסמונת נבדלת משאר הלקויות האוטיסטיות בכך שהתפתחות הדיבור והשפה תקינות, ורמת האינטליגנציה נורמלית ולעיתים אף גבוהה. הלקות המרכזית של בעלי תסמונת אספרגר באה לידי ביטוי בתקשורת לא-מילולית עם הסביבה – בקושי בהבנת סיטואציות חברתיות ובהבנת הבעות פנים, קושי ביצירת מערכת יחסים אינטימית וכיוצא בזה. בהשוואה לתסמונות אחרות על הקשת האוטיסטית, לאספרגרים יש פחות כפייתיות (compulsive), פחות הפרעות במשחק דמיוני, ופחות הפרעות בשפה המדוברת. לרוב, לאנשים עם תסמונת אספרגר ישנן יכולות טובות של הבנת הנקרא ולימוד שפות וחלקם בעלי יכולת זיכרון טובה במיוחד.
התסמונת נקראת על שם הרופא האוסטרי הנס אספרגר, אשר חקר ותיאר אותה אצל ילדים בשנת 1944.
היסטוריה
בשנת 1943 חקר ד"ר לאו קנר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס קבוצה של 11 ילדים בעלי מאפיינים מיוחדים וטבע לגביהם את המונח "אוטיזם בילדות מוקדמת" (באנגלית: Early infantile autism).
בשנת 1944 תיאר הנס אספרגר, רופא ילדים אוסטרי בעל עניין בחינוך מיוחד, ארבעה ילדים בעלי קשיים בהשתלבות חברתית. בלי לדעת על הפרסום של קנר, שפורסם רק שנה אחת קודם לכן, קרא אספרגר לסוג האישיות שתיאר "פסיכופתיה אוטיסטית", הפרעת אישיות יציבה המאופיינית בבידוד חברתי.
למרות יכולות אינטלקטואליות כמעט נורמליות הראו הילדים קושי ניכר בתקשורת בלתי מילולית, בכלל זה בשימוש הולם במחוות גופניות ובנימת קול בשיחה, קשיים לבטא אמפתיה קוגניטיבית או אפקטיבית, נטייה לביצוע אינטלקטואליזציה של רגשות ונטייה להשתמש בסגנון דיבור ארכני, לא קשוב, ופורמלי מדי (צורת דיבור של "פרופסורים קטנים"). הילדים התאפיינו גם בתחומי עניין לא שכיחים, שאחריהם היו כרוכים במידה אובססיבית. בנוסף ישנה נטייה להדגיש בעיקר את המקרים המיוחדים, המלווים באינטליגנציה מעל הנורמלית, בהם במיוחד מורגש הפער בין יכולת אינטלקטואלית גבוהה למדי לבין "כישורי חיים" נמוכים.
בניגוד לילדים שחקר קנר, ילדים אלו לא הקרינו ריחוק וסגירות. הם גם פיתחו, לעיתים בטרם עת, דיבור בעל תחביר מסובך, ולמעשה לא ניתן היה לאבחן אותם בשנות חייהם הראשונות (גיל האבחון הממוצע עומד על גיל 6–7 שנים).
אספרגר הדגיש את אופייה המשפחתי של התסמונת שזיהה, ואפילו שיער שהמאפיינים האישיותיים הועברו בראש ובראשונה על ידי זכרים (תפיסה מקובלת בתסמונות על ציר ה-PDD. הנטייה היא להאמין כי היחס בין נשים לגברים הוא 1:4).
עבודתו של אספרגר פורסמה לראשונה בגרמניה, ונחשפה לעולם דובר האנגלית רק בשנת 1981, כאשר פרסמה החוקרת לורנה וינג תיאורי מקרים שבהם הופגנו סימפטומים דומים.
תיאורי המקרים שלה, שאפיינו התנהגות שהיא כינתה "תסמונת אספרגר", טשטשו במידת מה את ההבדלים בין התיאורים של קנר ואספרגר, כיוון שהיא כללה בין ילדי תסמונת אספרגר ילדים עם פיגור שכלי מתון, וכן ילדים שהציגו פיגור בהתפתחות שפה בשנות חייהם הראשונות, בעוד אספרגר התייחס לבעלי מנת משכל כמעט נורמלית.
מאז ניסו מספר מחקרים לייחד את תסמונת אספרגר כתסמונת שונה מאוטיזם ללא פיגור שכלי, אך היעדר קונצנזוס על הקריטריונים האבחנתיים המאפיינים את התסמונת הקשה על כך. אף על פי כן קיבלה התסמונת הכרה ב-DSM IV של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. במהדורת ה-DSM-5 שיצאה בשנת 2013, התסמונת כבר לא מוצגת כקטגוריה אבחנתית נפרדת, והיא מאובחנת כחלק מהספקטרום האוטיסטי. במדריך של ארגון הבריאות העולמי, ה-ICD, התסמונת המשיכה להופיע כאבחנה רשמית נפרדת עד לשנת 2019.
בשנת 2018 התווספו ראיות על שיתוף פעולה בעבר של הנס אספרגר עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, שבמהלכה קיפח את חייהם של ילדים שהוגדרו פגומים. בעקבות הצגת הראיות הופנתה ביקורת רחבה נגד השימוש במונח.
גורמים לתסמונת
הדעה הרווחת גורסת כי אספרגר, כמו אוטיזם, מושפע מגורמים מרובים – הן גנטיים, והן סביבתיים. אספרגר יכול להיגרם גם מזיהומים במהלך ההיריון, ממחלות מטבוליות ומעוד מגוון סיבות, אולם טרם זוהה אופן העברה מדויק. הגורמים לתסמונת אינם קבועים וברורים, וישנה סבירות גבוהה כי מדובר במערך של גורמים, שכל אחד מהם מתרחש בזמן מסוים בתוך שרשרת של נסיבות. בנוסף, ישנם מקרים רבים שמראים שהלוקים בתסמונת נולדו לאמהות שחוו סיבוכים במהלך ההיריון, כמו רעלת היריון. אין עדויות על כך שתסמונת אספרגר מועברת בתורשה באופן ישיר, אולם הסוגיה נמצאת במחקר מתמיד. קיימת שכיחות גבוהה לתסמונת אספרגר בקרב תינוקות פגים ואצל אימהות מעל גיל 30. בנוסף, נמצאה שכיחות גבוהה לתסמונת בקרב בנים, אך הסיבות לכך אינן ידועות. על פי משרד הבריאות, גם היריונות תכופים שהמרווח ביניהם קטן משנה מגדילים את השכיחות לתסמונת.
מאפיינים קליניים (תסמינים)
בעבר, תסמונת אספרגר נחשבה לאבחנה נפרדת מהספקטרום האוטיסטי. עם זאת, גם כשהיא נחשבה לכזו, לא היו קריטריונים אחידים שהיו מוסכמים בקרב העוסקים בתחום לקביעת אבחונו של אדם כבעל תסמונת אספרגר. בשל כך, במקרים מסוימים, חלק מהמאבחנים הגדירו אדם כאוטיסט בתפקוד גבוה ומאבחנים אחרים הגדירו אותו כאספרגר. זאת, בשל בלבול מושגים החל לפעמים בין שתי ההפרעות, על אף קיום קווים ברורים המבדילים בין אוטיזם לאספרגר. מנגד, קיימים אנשי מקצוע אשר בשל ההבדלים בין אספרגר לאוטיזם אף מתנגדים לדעה המקובלת, כי אספרגר מהווה חלק מהפרעות התפתחותיות נרחבות. גם לגבי הקצה הנוירוטיפיקלי (נוירוטיפיקלים הוא כינוי רווח לאנשים אשר אינם אנשי הקשת האוטיסטית) של "גבולות התסמונת" אין תמיד הסכמה ואנשים מסוימים יכולים להיות מאובחנים על ידי חלק מהמאבחנים כבעלי התסמונת ואילו על ידי מאבחנים אחרים כ"נורמליים, אך מעט שונים". מאז איחוד האבחנות ב-DSM-5, לא מקובל לתת יותר אבחנה רשמית של תסמונת אספרגר, ובמקומה ניתנת אבחנה של שייכות לספקטרום האוטיסטי.
כאשר מנסים לאבחן תסמונת אספרגר, יש לאמוד, בין השאר, את הממצאים ביחס למקובל בגילו של הנבדק – מכיוון שלכל גיל ייתכנו נורמות אחרות באשר לתחומי עניין, לתוכן הקשרים החברתיים וכו'. פעמים רבות הסימפטומים יובילו גם לבעיות בתחום התעסוקתי.
גם למינו של הנבדק יש השפעה רבה על הדרך שבה התסמונת עשויה לבוא לידי ביטוי, ואכן, החל מהעשור השני של המאה ה-21 יותר נשים מאובחנות עם התסמונת. אחת מהסיבות לכך היא שאצל רוב הנשים, המאפיינים מתבטאים בצורה שונה מאשר אצל גברים, והאבחון המקובל מותאם יותר לגברים.
על אף חילוקי דעות בין החוקרים לגבי גבולות התסמונת ומאפייניה, ניתן עדיין לדבר על סימפטומים מינימליים מסוימים אשר צירופם, וקיומם במידה חזקה ובאופן מתמשך דיים עשוי להביא אדם לידי אבחונו כבעל התסמונת, לאחר שלילת אבחנות אחרות, ובפרט אוטיזם או הפרעות התפתחותיות נרחבות אחרות. את הסימפטומים הללו ניתן לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות:
קשרים ותפקוד חברתיים
תקשורת חברתית ובין אישית
תחומי עניין, פעילות ושגרה.
על אף שקטגוריות אלו זהות לאוטיזם, הרי שעל סמך ההבדלים בין שתי ההפרעות, יאובחן אדם כבעל תסמונת אספרגר ולא כאוטיסט.
קשרים ותפקוד חברתיים
בעלי תסמונת אספרגר המנסים ליצור קשר עם הזולת נתקלים בקשיים עקב חוסר יכולתם להבין מסרים לא מילוליים, כגון הבעות פנים ואינטונציה. התקשורת שהם יוצרים מתבצעת לעיתים בדרך לא שגרתית או יוצאת דופן. הצורך בחיפוש ספונטני של חלוקת החוויות עם האחר כמעט שלא קיים אצל אספרגרים. התנהגותם הנתפסת כמוזרה והקושי שלהם להביע או להבין את רגשות הזולת עלולים להכשיל חברויות ולגרום לתסכול רב. אנשים עם התסמונת עלולים גם להגיב לנסיבות חברתיות מסוימות בצורה שאינה מתאימה, דבר שיגרום לאחרים לסבור שהם חסרי רגישות, חסרי אכפתיות או מנוכרים. חוויה זו תגרום להם נטייה להימנעות מסיטואציות חברתיות ולפוביה חברתית. בזמן יצירת קשר הם עלולים לבחור בן-שיח וללכוד אותו במונולוג שעיקרו דיבור קדחתני על נושא חביב עליהם, בדרך כלל צר ובלתי רגיל.
הבעיה לא נעוצה בהכרח ביכולת לפענח רגשות של אחרים. לעיתים, אנשים עם התסמונת יכולים לתאר את רגשות הזולת ולנתח את כוונותיו ומניעיו. עם זאת, הם אינם מסוגלים להתנהג בהתאם לידע התאורטי הזה באופן אינטואיטיבי וספונטני (דבר הקרוי אמפתיה אפקטיבית). האינטואיציה הדלה שלהם והקושי לתפקד בחברה באופן ספונטני מביאים אותם להזדקקות ניכרת לחוקי התנהגות פורמליים ונוקשים.
ישנם מחקרים שלפיהם למחצית מהאספרגרים אין חברים, וכשליש מהם אינם משתתפים כלל בפעילויות חברתיות. כמו כן, יש להם נטייה מוגברת לדיכאון, לחרדה, ולנפילת קורבן לבריונות.
תקשורת חברתית ובין אישית
אף על פי שאנשים עם התסמונת אינם חווים בדרך כלל ליקויים משמעותיים בדיבור, קיימים מספר אספקטים אופייניים בתבנית התקשורת שלהם:
נימת הדיבור היא חדגונית וקצב הדיבור עלול להיות בלתי רגיל (למשל מהיר מדי). לעיתים קרובות אנשים עם התסמונת מגלים שליטה דלה בלבד בעוצמת הקול (למשל הקול הוא חזק מדי למרות קרבה פיזית לבן השיח). מאפיין זה עשוי להיות ניכר במיוחד במצב שבו הוא משקף היעדר התאמה לסביבה חברתית נתונה (למשל בספרייה).
הדיבור עלול ליצור תחושה של חוסר עקביות וחוסר בהירות. רק במספר קטן מאוד של מקרים סימפטום זה מלמד על הפרעת חשיבה. בדרך כלל הוא נובע מסגנון השיח החד-צדדי והאגוצנטרי. איש התסמונת אינו מבין שכדי להביע רעיונות שלו באוזני השומעים, עליו לספק להם רקע מקדים שיבהירם. מצד שני אין הוא מסוגל למנוע ממחשבות פנימיות וצדדיות שלו לצאת מפיו בקול. התוצאה היא שדבריו נשמעים מבולבלים, אף שהלך חשיבתו תקין. אחת מהסיבות לכך היא שאדם בעל אספרגר עשוי להתקשות להבין שלאנשים אחרים אין את כל המידע שהוא יודע בנושא מסוים.
אנשים עם תסמונת אספרגר מאופיינים בנטייה להרבות בלהג. הילד או המבוגר מסוגלים לדבר ללא הפסק על נושא מועדף, בכפייתיות ואובססיביות, לעיתים קרובות מבלי לשים לב כלל האם המאזין מתעניין בנושא, קשוב לשיחה, מנסה להעיר לגביה או חפץ לשנות את הנושא. למרות מונולוגים ארוכים אלה, לעיתים אין מגיע הדובר לסיכום או למסקנה. ניסיונות בן השיח להטות את השיחה לנושאים קרובים לרוב אינם נושאים פרי.
אנשים בעלי התסמונת תופסים את העולם בדרך שונה משל אחרים, הנראית הגיונית בעיניהם. פער זה מביא אותם לעימות עם דפוסי החשיבה, ההרגשה וההתנהגות הקונבנציונלית של רוב האוכלוסייה. מכיוון שהם מתקשים להבין דברים מסוימים, בעיקר דברים בעלי כפל משמעות או סימבולים הם יתקשו לשקר, להבין סרקזם או להבין אירוניה, לכן אף שהם מנסים ליצור קשרים עם בני גילם, הם לא מבינים את חבריהם, מתקשים לפרש בצורה נכונה סיטואציות, ומגיבים בצורה לא שגרתית.
תחומי עניין, פעילות ושגרה
לעיתים קרובות צוברים אנשים עם התסמונת כמות גדולה של מידע בנושא צר וייחודי שבו יעסקו לאורך זמן. בשל מחסור באמפתיה-קוגניטיבית, הם עלולים ללכוד אדם זר בשיחה סביב נושא זה ולא להניח לו לדבר. התנהגות זו היא ייחודית במובן זה שכמויות גדולות של מידע נלמדות על נושאים מצומצמים מאוד (כמו רכבות, שפות, נחשים, מכוניות, שמות וכדומה), מבלי להשיג נקודת מבט רחבה יותר על הנושא.
סימפטום זה אינו קל תמיד לזיהוי בילדות משום שעניין רב בנושאים מסוימים, למשל דינוזאורים או דמויות בדיוניות, הוא שכיח יחסית. הן בקרב ילדים צעירים והן בקרב ילדים מבוגרים יותר, תחום העניין המיוחד מפריע לעיתים ללמידה הכללית, משום שהוא שואב כמות ניכרת מתשומת הלב של הילד ומהמוטיבציה שלו, ומקשה עליו לשוחח עם הזולת על כל נושא אחר.
תפקודים ניהוליים (EF)
תפקודים ניהוליים מוגדרים כיכולתו של אדם לנהל את מוקד תשומת הלב שלו, להיות קשוב ומודע למספר גירויים ולהעניק סדרי עדיפויות לגירויים אלה על פי הרלוונטיות שלהם והחשיבות שלהם בזמן מסוים. תפקודים ניהוליים משפיעים על היכולת של אדם לפתור בעיות ולהשתמש בנוהל פתרון בעיות אחיד על מנת לעזור לעצמו להשיג מטרות מסוימות בעתיד. אנשים בעלי תסמונת אספרגר נוטים להתקשות במשימות המושפעות מתפקודים ניהוליים כגון תכנון מוקדם, גמישות מחשבתית וחיפוש מאורגן. כאשר מתקשרים עם ילדים עם תסמונת אספרגר בעלי תפקודים ניהוליים לקויים, מומלץ להשתמש בשפה ברורה ומוחשית. לא תמיד ילד עם תסמונת אספרגר יבין דברים שנראים ברורים לרוב האנשים. לכן, מומלץ להשתמש בהסברים חיוביים ובהדרכה בעת אינטראקציה עם ילדים. קיימות עדויות מסוימות לכך שדימוי חזותי, שמשמעו לדמיין רצף של משימות על מנת לשפר את הביצועים בהשלמת מטלה, יכול להיות מועיל בטיפול באנשים עם תפקוד ניהולי לקוי עקב תסמונת אספרגר, מכיוון שדמיון רצף של משימות מהווה "אימון". כאשר אנשים מדמיינים רצף של משימות, הם מתאמנים בתכנון זמן.
מאפיינים נלווים אפשריים
בנוסף למאפיינים הקליניים המתוארים, יכולים להופיע בשכיחות גבוהה מן הרגיל בכלל האוכלוסייה מאפיינים נוספים אצל אנשים בעלי התסמונת. מאפיינים אלו אינם משפיעים על אבחון התסמונת עצמה.
אנשים בעלי תסמונת אספרגר עשויים להיות בעלי היסטוריה של רכישה מאוחרת של מיומנויות מוטוריות כמו רכיבה על אופניים, תפיסת כדור או טיפוס. פעמים רבות הם בעלי קואורדינציה נמוכה ותבנית ההליכה שלהם מוזרה. מנגד, תיתכן יכולת גבוהה בלמידה, בשינון ובמיומנויות מילוליות. בדרך כלל, האינטליגנציה החזותית שלהם נוטה להיות נמוכה באופן ניכר לעומת זו הכוללת, ובפרט זו המילולית.
הערכה קלינית
בתסמונת אספרגר, כמו בשאר התסמונות השייכות לספקטרום האוטיסטי, באים לידי ביטוי עיכובים התנהגותיים ושונות מהמקובל בתחומי תפקוד שונים. על אף שבדרך כלל נראה כי ילדים הלוקים בתסמונות מתנהגים נורמלי בתוך המסגרת המשפחתית, הבעיות נצפות כאשר הילד נכנס לגן הילדים או למעון. כדי להעריך לעומק את כל המאפיינים הרלוונטיים, דרושים תחומי מומחיות שונים. אבחון ילדים כולל שני שלבים: בשלב הראשון מתבצע איסוף מידע מההורים, מאנשי חינוך, מקלינאי תקשורת וממרפאים בעיסוק, באמצעות שאלון העוסק בהיסטוריה ההתפתחותית ובתיאור ההתנהגויות בסיטואציות שונות. בשלב השני מתבצעת הערכה קלינית שמתייחסת למיומנויות חברתיות, שפתיות, קוגניטיביות ותנועתיות של הילד. ביצוע ההערכה הקלינית של מטופלים עם התסמונת באופן היעיל ביותר יתאפשר רק על ידי צוות רב מקצועי, מיומן ומנוסה. ההערכה הקלינית כוללת יצירה של פרופיל שלם ומפורט של יכולותיו של הפרט, של המגבלות שלו ושל האתגרים שלו, ולא כוללת רק תווית אבחנתית פשוטה. החל מהעשור השני של המאה ה-21, נעשה לעיתים שימוש גם ברישום של הפעילות החשמלית של המוח (EEG) למטרות אבחון, שכן 50% מהילדים הסובלים מהפרעה בקשת האוטיסטית סובלים מהפרעה חשמלית או מפעילות חשמלית לא תקינה.
אבחנה מבדלת
עובדת ההכרה בתסמונת אספרגר וייחודה בשלב מאוחר יחסית להכרה בתסמונות אחרות, כמו גם מגוון מאפיינים היכולים להזכיר בחלקם תסמונות אחרות, גרמו לכך שבעבר בעלי התסמונת היו עלולים להיות מאובחנים בטעות כאנשי תסמונות אחרות: סכיזופרניה, פסיכופתיה (הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית), הפרעת אישיות סכיזואידית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, נוירוזת אופי, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעת אישיות פרנואידית ועוד.
אוטיזם קלאסי
למרות ובשל הקריטריונים לאבחנה הדומים לאוטיזם, חשוב לדעת את ההבדלים בין אוטיזם לתסמונת אספרגר. זיהוים יאפשר לאבחן אדם כאיש תסמונת אספרגר ולא כאוטיסט:
בעוד שבאוטיזם רכישת שפת אם ויכולת הדיבור אינם קיימים, או קיימים בצורה פגומה מאוד, הרי שבתסמונת אספרגר אין עיכוב ברכישת השפה, אבני היסוד שלה והיכולת לדבר, והללו הן ברמה תקינה.
אין בתסמונת אספרגר עיכוב בהתפתחות הקוגניטיבית ובמודעות הכללית לסביבה.
בתסמונת אספרגר קיימת היכולת לפעול באופן עצמאי לשם סיפוק צרכים בסיסיים – להתרחץ, להתלבש וכיוצא בזה.
אנשים בעלי התסמונת, בניגוד לאוטיסטים, מנסים (לפחות לסירוגין או בשלבים מסוימים בחייהם) ליצור קשרים חברתיים, הגם שבדרכים העלולות להכשיל מטרה זו.
האוטיזם ניתן לאבחון בגיל שנתיים עד שלוש, ואילו תסמונת אספרגר כמעט תמיד קשה לאבחון לפני גיל שש או שבע.
הפרעת קשב וריכוז
לשתי האבחנות יש מאפיינים משותפים רבים כמו אימפולסיביות, מוסחות דעת, ובעיות בתפקודים ניהוליים. עם זאת, בדרך כלל לבעלי הפרעת קשב יש יכולת הבנה טובה של כוונות ושל רגשות של אחרים. בנוסף, אצל מרבית בעלי הפרעת קשב וריכוז שאינם בעלי תסמונת אספרגר אין התנהגויות חזרתיות ותחומי עניין צרים, ולא מופיעה רגישות תחושתית. מאפיינים רבים של הפרעת קשב וריכוז קיימים אצל אספרגרים, ופעמים רבות היא עשויה להתקיים לצד האספרגר או כחלק ממנו. המצב ההפוך אינו נכון, ולרוב לבעלי הפרעת קשב וריכוז אין מאפיינים של אספרגר.
הפרעת אישיות סכיזואידית
בעוד שלשתי האבחנות יש מאפיינים משותפים רבים, כמו הנטייה לסגת ממגע חברתי והדיכאון והחרדה הנלווים לעיתים קרובות, ישנם הבדלים משמעותיים בין השתיים. אנשים בעלי אספרגר עשויים להימנע ממצבים חברתיים בשל קושי להבין מצבים חברתיים ורמזים בלתי מילוליים, בעוד שאצל אנשים בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית הנסיגה נובעת בדרך כלל מהעדפה להתבודדות שנוצרה בעקבות אירוע מוקדם יותר בחייהם. אנשים בעלי תסמונת אספרגר יכולים להיות חברותיים ולשאוב סיפוק והנאה מקשרים חברתיים, ואילו סכיזואידים לרוב אינם מעוניינים בקשרים כאלו.
סכיזופרניה
בסכיזופרניה נחשבים המצבים הפסיכוטיים למרכזיים באבחנה, ואלה כלל אינם קיימים בתסמונת אספרגר.
פסיכופתיה
תסמונת אספרגר שונה מפסיכופתיה בכך שבראשונה המרכיב הרגשי של האמפתיה (היכולת להזדהות עם סבל הזולת ורגשותיו) חזק בדרך כלל מאשר המרכיב הקוגניטיבי של האמפתיה (הידיעה כיצד להתבטא ולהתנהג באופן היכול למצוא חן בעיני הזולת), או לכל הפחות אין בדרך כלל רצון מכוון לפגוע בזולת. בפסיכופתיה המרכיב הקוגניטיבי של האמפתיה חזק בדרך כלל מהמרכיב הרגשי.
דרכי טיפול והתמודדות
ניתן לעזור לילד הלוקה בתסמונת אספרגר להתמודד עם התסמונת, אך התסמונת אינה ניתנת לריפוי (אלו"ט), כך שבדומה לאוטיזם, טיפול בתסמונת אספרגר נועד בעיקר לספק תמיכה ולהקל על התסמינים. במידה רבה מאוד הוא חופף לטיפול באוטיסטים נטולי פיגור שכלי (HFA). בני משפחה של אנשים עם התסמונת נאלצים להיאבק כדי להשיג זכאות לסיוע מהרשויות, משום שרבים מהאנשים עם התסמונת מציגים יכולות אקדמיות סבירות, מה שיוצר את הרושם שאין להם תסמונת כלשהי.
מוקדי הטיפול העיקריים הם חברתיים ותקשורתיים. ניתן ללמד אסטרטגיות למידה, מיומנויות, תפיסות, אסטרטגיות קוגניטיביות ונורמות התנהגותיות, כך שישנו מגוון רחב של דרכים ואמצעים באמצעותם ניתן להקל ולתמוך בלוקה בתסמונת (מהפרופיל הנוירופסיכולוגי של הפרט ניתן לגזור דרכי טיפול נוספות):
טיפול בעזרת בעלי חיים. באמצעותם, ניתן ליצור יחסי גומלין ותקשורת בין המטופלים (גילשטרום, 2003).
טיפול בנוירופידבק. טיפול זה מבוסס על עקרון ההתניה, בטיפול זה המטופל מחובר לחיישנים המודדים את הפעילות החשמלית של המוח, המטופל מקבל חיזוק חזותי או תחושתי בכל פעם שנרשמת פעילות תקינה של המוח, באמצעות חיזוקים אלו, ניתן לאמן את גלי המוח לפעול באופן תקין (תודר, 2011).
עיצוב התנהגות – בשיטה זו מפרקים את ההתנהגות האנושית המורכבת לחלקים קטנים ומלמדים את הילדים לבצע כל חלק בפני עצמו. הלימוד נעשה דרך חיקוי, תרגול וכן הרבה חיזוקים שיוצרים התניה אצל הילד (תודר, 2011).
אינטגרציה חושית – לילדים רבים מהקשת האוטיסטית ישנם קשיים בוויסות החושי. הטיפול מבוסס על כך שילד לומד לחוות מגוון גדול של חומרים ותחושות בסביבה בטוחה. הטיפול בנוי בצורה מדורגת כך שאט אט הילד נחשף ליותר ויותר גירויים ולומד להתמודד איתם (תודר, 2011).
טיפול תרופתי העשוי לעזור בהתמודדות עם רגשות ייאוש, תסכול וחרדה.
טיפול CBT יכול לסייע לבני נוער ומבוגרים אוטיסטים עם מטא-קוגניציה ובעלי תסמונת אספרגר/"אוטיזם בתפקוד גבוה", לעבוד על התיאוריה של התודעה שלהם דרך תרגול סיטואציות חברתיות מחיי היום יום. טיפול זה יכול להינתן למעשה על ידי כל איש מקצוע רלוונטי שעבר הכשרה לטיפול CBT, כולל אפילו מורים לחינוך מיוחד, עובדים סוציאליים, וכו'. הטיפול עובד כמו לופ, על פי מודל אפר"ת – האוטיסט מספר על אירוע שקרה לו (שכלל תקשורת מסוימת), איך הוא פירש את התקשורת, ומה זה גרם לו להרגיש – ואז המטפל יכול לתת לאוטיסט כל מיני כלים (למשל: פרשנויות חלופיות, שיטות הרגעה כמו מיינדפולנס) כדי לשנות את כל התגובות של האוטיסט החל מרגע הפרשנות שלו לסיטואציה, ועד להתנהגות שלו המהווה התגובה לסיטואציה. כך שזהו למעשה טיפול המשפר את המיומנויות החברתיות של האוטיסט בחייו הבוגרים.
מודל PEERS (בשמו המלא: Program for the Education and Enrichment of Relational Skills – טיפול העובד על המיומנויות החברתיות של בעלי האספרגר, נמשך 14 או 16 שבועות ומיועד לבני נוער על הספקטרום. בין היתר, המודל מתיימר ללמד איך לשוחח, למצוא תחומי עניין משותפים, להבין חוש הומור, להתחיל ולסיים שיחות, להתמודד עם בריונות ודחיינות, לארח, לשוחח בטלפון, לבחור חברים טובים, להתמודד עם ויכוחים, ולפעול לפי המוסכמות בתחום החיזור. לצורך הטיפול משתמשים באמצעים כגון: משחק תפקידים, הדגמות, אימון עם משוב, עירוב ההורים, תרגול "כללי נימוס חברתיים". בנוסף, בוצע מחקר (ניסוי קליני) שבו המודל יושם על 58 אוטיסטים בגילאים 11-16. המחקר מצא כי בנוסף לשיפור במיומנויות חברתיות מסוימות, הטיפול הוביל גם לירידה במדידת החרדה החברתית של האוטיסטים שהשתתפו בו. כמו כן, בוצע מחקר אחר שבו השתתפו 22 אספרגרים בגילאים 18–24, וגם בו ניסו את מודל PEERS עליהם. במסגרת הטיפול קוימו 16 מפגשים באורך של שעה וחצי לכל מפגש. הניסוי היה אף הוא ניסוי קליני, שהשתמש בדיאלוג סוקרטי לצורך הטיפול. המטופלים היו מקבלים "שיעורי בית" לתרגול המיומנויות שלמדו במפגשים, וגם חזרו עליהם ב-10 דקות האחרונות של כל מפגש. תוצאות המחקר מצא אצל המשתתפים עליה במיומנויות חברתיות, ירידה בדפוסי התנהגות חזרתיים, ועלייה באמפתיה. ניסוי קליני שלישי שנעשה בנושא על כמה מבוגרים אספרגרים, גם הוא מצא עלייה במיומנויות החברתיות שלהם לאחר הטיפול. בישראל, ניתן טיפול המבוסס על מודל PEERS למתבגרים בני 12–17 על הספקטרום האוטיסטי במרכז "בית אחד".
מודל SSGRIN (השם המלא: social skills group intervention) – גם טיפול העובד על מיומנויות חברתיות. מצהיר על עצמו שהוא נועד לילדים עם אוטיזם בתפקוד גבוה, וכבר נעשה עליו לפחות מחקר אחד, שהיווה ניסוי קליני, שבחן את יעילות הטיפול על 55 ילדים שהוגדרו על ידי החוקרים כאוטיסטים בתפקוד גבוה, ומצא יעילות רבה.
הנטייה של אנשים עם התסמונת להסתמך על כללים נוקשים ועל רוטינות יכולה לשמש את המטפלים לגרום להם לרכישת הרגלים חיוביים ולשפר את איכות חייהם.
ישנן מסגרות השמה בקהילה המיועדות לבוגרים עם תסמונת אספרגר. דוגמה למסגרת כזו היא "בית אקשטיין", אשר במסגרתו מוכשרים החברים בו לחיים עצמאיים, ככל שביכולתם, בתוך הקהילה. מסגרת זו מנצלת את העבודה בשוק החופשי כמנוף להקניית כלים לביסוס חיים עצמאיים. הרעיון הוא שעצם היות האדם עובד, מסייע לו לבניית הביטחון העצמי ולחיזוקו, לפיתוח קשרים חברתיים, לביסוס עצמאות אישית וכלכלית, לפיתוח היצירתיות ולביסוס האמון בסביבה ובחברה (צ'נסקי ושבח, 2005).
עם זאת, התסמונת עצמה נחשבת ככרונית — כלומר, גם לימוד מיומנויות וטכניקות שונות, אף במקרים בהם הללו מקלים מאוד על סימפטומים שונים, לא יפתרו את הבעיה הבסיסית של מאפיינים נוירוביולוגיים (נוטים להאמין, כי גורמי הבעיה הם נוירוביולוגיים מולדים), הגורמים לחוסר היכולת להתנהג באופן נורמטיבי בכל המצבים החברתיים הנקרים בדרכם של אנשים עם התסמונת (מעשית, אין זה אפשרי להכין מראש אדם לגבי הדרך בה עליו להתנהג באינסוף אפשרויות של נסיבות חברתיות מורכבות ודינמיות).
תקפות חיצונית
על אף שתסמונת אספרגר תוארה לראשונה לפני למעלה מחמישים שנה, היא לא נכללה ב-DSM IV עד לשנת 1994. ההחלטה להכליל את התסמונת ב-DSM IV באה לאחר שנמצאו סימוכין לכך שניתן להפריד את התסמונת מאוטיזם קלאסי שאינו מלווה בפיגור שכלי, או מאוטיזם בתפקוד גבוה (HFA). על אף שהכללת התסמונת ב-DSM IV נועדה ליצור קונצנזוס אבחנתי לצורכי מחקר, הגדרתו נחשבת לצרה מדי, מה שמקשה מאוד על גיוס אנשים בעלי התסמונת לביצוע מחקרים שיטתיים. כדי לעקוף בעיה זו, השתמשו מחקרים על אנשים עם התסמונת בקריטריונים שאינם מוסכמים, או צירפו את תסמונת אספרגר לאוטיזם ברמת תפקוד גבוהה, דבר המקשה על השוואה בין מחקרים. מעניין לראות כי מניתוח כתיבתו של ד"ר אספרגר עולה כי הילדים אותם תיאר במחקריו אינם עונים להגדרות ה-DSM IV, ועל פי ה-DSM IV הם אינם מאובחנים בתסמונת. חוסר בהירות זה בהגדרות השונות הוביל להוצאתה של התסמונת מספר האבחנות האמריקאי DSM-5 שפורסם במאי 2013, ובמקומה אלו שאובחנו כבעלי אספרגר מאובחנים מרגע הפרסום על הרצף האוטיסטי, או כבעלי פגיעה חברתית-קומוניקטיבית – SCD.
מפורסמים בעלי התסמונת
אילון מאסק – יזם ומיליארדר דרום אפריקאי-קנדי-אמריקאי.
דניאל טאמט – בריטי המצטיין בחישוב מתמטי, בזיכרון סדרתי ובלמידת שפות. מחזיק בשיא האירופי של זיכרון ושחזור המספר פאי, שאותו שחזר במשך שעות אחדות עד הספרה ה-22,514 שלו.
דונה ויליאמס – סופרת ואמנית אוסטרלית.
דן אקרויד – שחקן וקומיקאי קנדי, זוכה פרס אמי, שהיה מועמד לפרס האוסקר.
סוזן בויל – זמרת סקוטית שהתפרסמה בזכות הופעתה בתוכנית "Britain's Got Talent".
דן הרמון – תסריטאי, מפיק, ושחקן אמריקאי שיצר את הסיטקום "קומיוניטי" ואת סדרת האנימציה המצליחה "ריק ומורטי".
אנתוני הופקינס – שחקן קולנוע ותיאטרון ולשי, זוכה שני פרסי אוסקר.
גרטה טונברי – אקטיביסטית שוודית הפועלת למען עצירת ההתחממות העולמית ושינויי האקלים.
ד"ר טמפל גרנדין - מומחית להתנהגות בעלי חיים, מעצבת מכונות לטיפול בבעלי חיים ולשחיטה, וסופרת מדע פופולרי.
פרופ' שרה סיגר - אסטרונומית קנדית-אמריקאית, יהודיה, חברת מסדר קנדה ועמיתת מקארתור, פורצת דרך בגילוי ומחקר אטמוספירות של כוכבי לכת חוץ-שמשיים.
בתרבות
בשל מאפייניהם, יש נטייה לאפיין את הלוקים בתסמונת אספרגר כחנונים, שכן רבים מהם הם בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות (חלקם אף ברמת גאונות שכלית), תחביבים מוזרים והתנהגות חברתית לקויה.
בספרות
הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, שזכה לפופולריות רבה, נותן פתח לעולמו של ילד בעל תסמונת אספרגר. הספר מספר בגוף ראשון כיצד מנסה הילד לפתור את תעלומת הירצחו של כלב השכנים. דרך הספר נחשף הקורא להלך רוחו של הילד, למחשבותיו ולהרהוריו הפנימיים.
בשנת 2010 פורסם ספר "אספרגירלז" על התמודדות אישה עם תסמונת אספרגר. איגוד האוטיזם האמריקאי המליץ על קריאת הספר לנשים המאובחנות בתסמונת או למי שחושבת שעשויה להיות מאובחנת.
הרומן "פרויקט רוזי" מאת גרהם סימסיון, מתאר את התמודדותו של גבר מבוגר עם התסמונת, באופן שנועד בין השאר לעורר בקוראים מחשבות על האופן שבו כל בני האדם נושאים בתוכם לקות נפשית כלשהי. במהלך העלילה, המסופרת בגוף ראשון, מחליט הגבר למצוא בת זוג, ויוצא למסע שמעמת אותו עם השונות שלו מול החברה. הספר יצא לאור בשנת 2013 (2014 בעברית), תורגם ל-35 שפות, ועתיד להפוך לסרט. ספר המשך, "אפקט רוזי", יצא לאור בשנת 2014 (פברואר 2015 בעברית) וזכה גם הוא להצלחה כמו קודמו.
הרומן "חוקי הבית" מאת ג'ודי פיקו עוסק בנער הלוקה בתסמונת אספרגר, והואשם ברצח. הרומן מתאר את המאבק בין הנער למשפחתו, לחוק ולמוגבלותו, ומתאר את ההתמודדות שלו ושל משפחתו עם התסמונת.
הספר "כלנית בעמק הגרוטאות" מאת רבקה בן-דוד הוא סיפור אוטוביוגרפי על תלאותיה של ילדה בעלת תסמונת אספרגר, בישראל של שנות ה-60.
בטלוויזיה
בטלוויזיה, דמותו של ג'רי אספנסון בסדרה הפופולרית "בוסטון ליגל" (מגולמת על ידי כריסטיאן קלמנסון), מוצגת כדמותו של איש עם תסמונת אספרגר.
בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "המפץ הגדול", מתוארת דמותו של שלדון קופר (אחת הדמויות הראשיות, מגולם על ידי ג'ים פרסונס). צופים רבים סוברים כי מדובר בגבר בעל תסמונת אספרגר משום שתכונותיו מתאימות מאוד למאפייני התסמונת. עם זאת, יוצרי התוכנית טענו שזו לא הייתה כוונתם, ושהם יצרו אותו בעל תכונות "שלדוניות", כלומר תכונות שמתאימות לאופי של הדמות שהם דמיינו. עם זאת, בראיון שנערך עם יוצר "המפץ הגדול", ביל פריידי, עם השחקנית מים ביאליק, בפודקאסט "מים ביאליק ברייקדאון" שיצא ב-2 בפברואר 2021. מודה פריידי שדמותו של שלדון מבוססת על ניסיון חייו, כאדם החי עם תסמונת אספרגר.
סרט האנימציה "מרי ומקס" (2009) מתאר התכתבות ארוכת שנים בין ילדה לבין אדם יהודי עם תסמונת אספרגר.
דמותה של הבלשית סאגה נורן בסדרה השוודית "הגשר" (מגולמת על ידי סופיה הלין) מאופיינת כאישה בעלת מאפיינים של תסמונת אספרגר. היא בעלת מנת משכל גבוהה המאפשרת לה לתפקד כבלשית ושוטרת מצוינת אך לוקה בתחום החברתי והאישי.
בסדרה הישראלית על הספקטרום, הדמות של רון היא בעלת התסמונת.
הדמות של ד"ר שון מרפי בסדרה האמריקאית "הרופא הטוב" היא על הספקטרום האוטיסטי. שון מתואר כסוואנט, מה שמקנה לו יכולת ויזואליזציה נדירה שעוזרת לו בתור מנתח.
בסדרה האמריקאית ״קומיוניטי״, דמותו של עאבד נדיר (דני פודי) מתוארת כבעל התסמונת.
בקולנוע
הסרט "נפלאות החושים" (Le goût des merveilles) (2015) עוסק בדמותו של פייר, אדם עם תסמונת אספרגר, וכל המתרחש סביבו, המעורר חששות, מוזריות, תדהמה, וכן פליאה והשתאות, מצד האנשים שפוגשים בו. אך התקרבותו לדמות הנשית, המרכזית בסרט, מתגלה כתהליך מיוחד ורגיש, תחילה עם האם, ולאחר מכן בקשריו עם בנה ובתה. נקודת מבט המוצגת בסרט חושפת את ייחודיותה האנושית של תסמונת זו.
הסרט משוגעים מאהבה (2005) הוא קומדיה-דרמטית המתארת את סיפור אהבתם של שני צעירים עם תסמונת אספרגר ותסמונת סוואנט נלווית, בניסיונם לבסס את מערכת היחסים ביניהם ולחיות יחדיו. הסרט מבוסס במידה מסוימת על מערכת היחסים האמיתית של ג'רי ניופורט, אקטיביסט למען אנשים על הקשת האוטיסטית, ומרי מיינל, רעייתו.
הסרט רואה החשבון (2016) הוא סרט מותחן המתאר את סיפורו של כריסטיאן וולף (בגילומו של בן אפלק), רואה חשבון מבריק עם תסמונת אספרגר ותסמונת סוואנט נלווית העובד עבור האנשים המסוכנים ביותר בעולם, שהרשות למלחמה בפשעים כלכליים של משרד האוצר האמריקאי כושלת בניסיון לעצור אותו על הלבנת הון עבור העולם התחתון.
הסרט טמפל גרנדין (אנ') (2010) הוא דרמה המבוססת על סיפורה האמיתי של הד”ר למדעי החיים, טמפל גרנדין. גרנדין, אוטיסטית ילידת 1947, הייתה פעילה בהעלאת המודעות לאוטיזם. כשגרנדין הצעירה נשלחת לגור בחוותה של דודתה באריזונה, היא מפתחת כישרון גדול בטיפול בבעלי החיים וסוללת את דרכה ללימודים אוניברסיטאיים, ומאוחר יותר אף הופכת לאחד מהמומחים הגדולים בעולם להתנהגות בעלי חיים.
ראו גם
מגוון נוירולוגי
תסמונת סוואנט
אוטיזם קלאסי
חשחוש
ביופידבק
טיפול קוגניטיבי התנהגותי
אינטגרציה סנסורית
אספרגירלז
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה
לקריאה נוספת
מט ווינטר בשיתוף עם קלייר לאורנס, תסמונת אספרגר: כל מה שעל המורה לדעת, קרית-ביאליק: אח, 2013.
רבקה בן דוד, כלנית בעמק הגרוטאות, הוצאה עצמית, 2018.
שגית בלומרוזן-סלע, הדור האבוד של האספרגר, הוצאת רסלינג, 2021.
קישורים חיצוניים
עמותת אפי – אספרגר ישראל
אס"י – קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל
תסמונת אספרגר, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
שגית בלומרוזן-סלע, בעיית תת-האבחון של תסמונת אספרגר בקרב מבוגרים בכלל ונשים בפרט, באתר פסיכולוגיה עברית, 2014
הערות שוליים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:לקויות למידה
קטגוריה:תסמונות הקשת האוטיסטית | 2024-09-17T11:48:38 |
לברנטי בריה | לַברֶנטי פָבלוֹביץ' בֵּרִיַה (בגאורגית: ლავრენტი პავლეს ძე ბერია, לברנטי פָּבלֶס דזֶה בריה; ברוסית: Лаврентий Павлович Берия; 29 במרץ 1899 – 23 בדצמבר 1953) היה פוליטיקאי, שר הפנים וממפקדי המשטרה החשאית הסובייטית. זכור בעיקר כמבצע הראשי של מדיניות "הטיהורים הגדולים" של סטלין, על אף שנטל חלק רק בסוף טיהורים אלו. שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לאחר מות סטלין הוא הודח מתפקידו והוצא להורג בידי יורשיו.
עלייתו לעמדת כוח
שמאל|ממוזער|200px|הצעתו של לברנטי בריה לביצוע טבח יער קאטין.
כמו סטלין, בריה היה, גם הוא גאורגי. אביו של בריה, פאבל קוקאביץ' בריה, היה איכר מגרלי. הוא נולד בכפר מֶרחֵאוּלִי , באזור סוחומי שבחבל אבחזיה של גאורגיה. למד בבית ספר טכני בסוחומי, והצטרף למפלגה הקומוניסטית במרץ 1917, בעודו סטודנט להנדסה בבאקו. ישנם מקורות הטוענים כי רישומי המפלגה המקוריים זויפו ובריה הצטרף לשורותיה רק מאוחר יותר, ב-1919. בנוסף נטען כי היה עריק מהצבא האדום לתקופה, אך לא נמצא לטענה זו ביסוס.
בשנת 1920 או 1921 הצטרף בריה לווצ'קה, שנודעה אחר כך כצ'ה קה (הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למלחמה במהפכת הנגד ובחבלה), המשטרה החשאית הפוליטית הראשונה של הבולשביקים. באותו זמן, כבש הצבא האדום את הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה וניתן למשטרה החשאית תפקיד מכריע בטיהור הפוליטי של הארץ מ"מנשביקים". בשנת 1922 כבר היה בריה סגן המפקד של הג.פ.או., יורשו של הצ'ה קה.
בריה, כגאורגי, תמך בסטלין מראשית דרכו במפלגה הקומוניסטית. ב-1924 הוביל דיכוי של מרידות לאומניות בטביליסי במחיר של 5,000 הרוגים למתקוממים. לאחר תצוגת כוח זו מונה בריה למפקד אזור עבר הקווקז ב-או-גה-פה-או והוענק לו אות מסדר הדגל האדום.
בשנת 1931 מונה בריה למזכ"ל המפלגה בגאורגיה, ושנה לאחר מכן בכל עבר הקווקז. הוא היה לחבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ב-1934 והמשיך להיות גורם דומיננטי בפוליטיקה של הרפובליקה הגאורגית גם לאחר שלא התגורר בה, עד מותו.
בשנת 1935 כבר היה בריה בעל ברית חשוב של סטלין, הוא פרסם ספר ששכתב את ההיסטוריה של הקווקז כדי להציג מצג שבו סטלין היה מנהיג קומוניסטי יחיד באזור מתחילתו. משהחלו ה"טיהורים" ב-1934 ברצח סרגיי קירוב, ניצל בריה את ההזדמנות וגרם לרציחתם של מנהיגים קומוניסטים אחרים בקווקז.
בריה בארגון נ.ק.ו.ד.
באוגוסט 1938 הביא סטלין את בריה למוסקבה ומינה אותו לתפקיד סגן ראש הנ.ק.ו.ד., המשרד שהיה אחראי על ביטחון המדינה והכוחות המשטרתיים. משרד זה רדף ודיכא כל מי שנחשד כמתנגד המשטר - הגלה, עינה והוציא להורג אזרחים רבים עד כדי כך, שבשנת 1938 תשתיות הצבא, הכלכלה והמשטר הסובייטי היו במצב רעוע ביותר וסטלין החליט למתן את הקצב. בנובמבר קודם בריה לתפקיד ראש הנ.ק.ו.ד. במקום ניקולאי יז'וב (שהוצא להורג ב-1940) ומיד "טיהר" את משרדו תוך החלפת מחצית האנשים בנאמניו, רובם ממוצא קווקזי.
על אף ששמו של בריה נקשר ב"טיהורים הגדולים", כאשר כיהן כראש הנ.ק.ו.ד. הם כבר היו בסופם. למעלה ממאה אלף איש שוחררו מהגולאגים, ופורסם רשמית שהייתה "הגזמה" וחוסר צדק בזמן ה"טיהורים" הללו, תוך תליית האשמה ביז'וב. בפועל לא היה בריה רחום מקודמו - המאסרים ללא משפט וההוצאות להורג המשיכו להתבצע, ובשנת 1940, לקראת פרוץ המלחמה בברית-המועצות, אף הואצו. בתקופה זו פיקח בריה על הגליה של אוכלוסייה מחלקים של פולין והמדינות הבלטיות בעקבות כיבושן על ידי ברית המועצות. במרץ 1940 חתם על הוראה לרצח של 275,000 איש מן האליטה האינטלקטואלית הפולנית, ביניהם 14,700 שבויי מלחמה ביער קאטין, סמוך לסמולנסק ובאתרים נוספים.
במרץ 1939 היה בריה למועמד לחברות בפוליטביורו. על אף שלא הפך לחבר מלא בו עד לשנת 1946, עדיין היה בריה אחד האנשים החזקים ביותר בברית המועצות. בפברואר 1941 הוא מונה לסגן יו"ר הסובנארקום, ובחודש יוני, לאחר פלישת הנאצים, היה לחבר בוועדה להגנת המדינה (גה קה או).
בתקופת מלחמת העולם השנייה היה אחראי על תחומי פנים חשובים. הוא גייס בכפייה מיליוני אסירים בגולאג של הנ.ק.ו.ד. לייצור מלחמתי. יחד עם גיאורגי מלנקוב הוא היה אחראי על תכנון ייצור הנשק, המטוסים ומנועי המטוסים. זו הייתה תחילת בריתו עם מלנקוב, שהתבררה כבעלת חשיבות מכרעת בעתיד. בשנת 1944, עם גירוש הנאצים משטחי ברית המועצות, היה בריה לאחראי על הטיפול במיעוטים האתניים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וביניהם הצ'צ'נים, האינגושים, הטטרים של קרים והגרמנים של הוולגה. כל אלו הוגלו מארצם למרכז אסיה הסובייטית ורבים מהם איבדו את חייהם בשל כך (גירוש הטטרים מקרים). בריה היה אחראי גם על פרויקט פיתוח הנשק הגרעיני הסובייטי, תוך הפעלת רשת ריגול לחקירת ממצאי "פרויקט מנהטן" האמריקאי.
פוליטיקה שלאחר המלחמה
בדצמבר 1945 עזב בריה את תפקידו כראש המ.וו.ד. (שהחליף את הנ.ק.ו.ד.), אך עדיין ריכז כוח רב בידיו כסגן ראש הממשלה של סטלין, שהתקרב לגיל 70. עם הזדקנותו של סטלין, אופיינו שלהי שנות הארבעים במאבק סמוי על הירושה בין סגניו. לקראת סוף המלחמה נראה אנדריי ז'דאנוב כיורש המבטיח ביותר, לאחר שהיה מנהיג המפלגה בלנינגרד במהלך המלחמה ומונה לאחראי על כל ענייני התרבות ב-1946. בריה וז'דנוב היו יריבים עוד קודם לכן, ולכן חבר בריה עם מלנקוב כנגד ז'דנוב. אנשי רוח לנינגרדיים בולטים כמשוררת אנה אחמטובה נרדפו קשות כדי להבאיש את ריחו של ז'דנוב.
ז'דנוב מת במפתיע באוגוסט 1948, ובריה ומלנקוב איחדו את כוחותיהם ו"טיהרו" את אנשי ז'דנוב במה שנודע כ"פרשת לנינגרד". למעלה מאלפיים איש הוצאו להורג בתואנות שונות, ובהם סגנו של ז'דנוב - אלכסיי קוזנצוב, ראש המפלגה בלנינגרד - פיוטר פופקוב וראש ממשלת הרפובליקה הרוסית מיכאיל רודיאונוב. רק לאחר מותו של ז'דנוב החל ניקיטה חרושצ'וב להיחשב כאלטרנטיבה אפשרית לבריה ומלנקוב.
בשנים שלאחר המלחמה פיקח בריה על הקמת מנגנוני משטרה חשאית בנוסח סובייטי במדינות ברית ורשה, ולאחר הפירוד בין ברית המועצות למשטרו של טיטו הוא ארגן משפטי ראווה למנהיגים קומוניסטים כלאסלו רייק בהונגריה ורודולף סלנסקי בצ'כוסלובקיה (ראו משפטי פראג). הוא העביר את השליטה הישירה במשטרה החשאית לידי נאמנים כויקטור אבאקומוב וּוסוולוד מרקולוב, תוך שהוא שומר את סמכויות הביטחון הכללי לעצמו. ביולי 1945 הוא מונה למרשל של ברית המועצות על אף שמעולם לא נשא בתפקיד צבאי פיקודי, אך תרם רבות למאמץ המלחמתי הסובייטי ולניצחונה במלחמת העולם השנייה.
לאחר מות סטלין
שמאל|ממוזער|בריה עם סטלין (ברקע) ובתו של סטלין, סבטלנה
סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ארבעה ימים לאחר שסבל משטף דם במוח במהלך הלילה שלאחר ארוחת ערב עם בריה ובכירים אחרים. ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ, פרסם בספר זכרונותיו כי בריה טען בפניו שהוא (בריה) הרעיל את סטלין, על אף שמעולם לא נמצאה עדות התומכת בסברה זו.
לאחר מות סטלין היה מלנקוב, ידידו, לראש הממשלה ולאיש החזק בברית המועצות. בריה תפס את משרד הפנים של רוסיה, האם.וה.דה, המשרד האחראי על הק.ג.ב. חרושצ'וב היה רק מזכ"ל המפלגה, תפקיד שנתפס באותה עת כחסר חשיבות לעומת ראשות הממשלה.
בריה דגל בהקלות וליברליזציה בתקופה זו, כנראה כאמצעי לזכות באהדת הציבור. הוא התבטא רשמית ש"משפט הרופאים" היה שקר ועלילה ושחרר מספר רב של אסירים פוליטיים. באפריל הוא חתם על צו האוסר עינוי אסירים, למרות ההיסטוריה שלו כרב-מענים. הוא גם הפגין מדיניות סובלנית יותר כלפי עמים לא-רוסיים בברית המועצות ושכנע את הפוליטביורו לאפשר חופש כלכלי רב יותר בגרמניה המזרחית, מה שהוביל למהומות הפועלים ב-1953.
רוב ההיסטוריונים סבורים שצעדים אלו היו תמרון של בריה על מנת לזכות בשלטון, שכן עברו אינו מחזק את הדעה שלפתע הפך למתון (כחרושצ'וב). עבור המתונים היעד העליון היה הכפפת המשטרה החשאית למרות המפלגה, ולזאת בריה לא היה מסכים לעולם, שכן המשטרה החשאית הייתה בסיס כוחו.
לנוכח עברו של בריה, אין זה מפליא שמנהיגים קומוניסטים אחרים בברית המועצות חששו מפני עלייתו להנהגה, אך חרושצ'וב עדיין לא היה במעמד שבו יכול היה להתעמת עם ברית בריה-מלנקוב. ההזדמנות נקרתה לידיו בעת המרד המזרח גרמני, ששכנע את ויאצ'סלב מולוטוב, גאורגי מלנקוב וניקולאי בולגנין שבריה מסוכן וגורם לחוסר יציבות בברית המועצות וגרורותיה. כמה ימים לאחר מהומות אלו שכנע חרושצ'וב את יתר המנהיגים, ובכללם מלנקוב, להדיח את בריה משורות המפלגה וההנהגה.
נפילתו של בריה
ישנן כמה עדויות על הדחתו ונפילתו של בריה. השלמות ביותר גורסות כי חרושצ'וב הוביל ב-26 ביוני 1953 את ישיבת הפרזידיום (שלפני כן נקראה פוליטביורו, ושונתה חזרה לשם זה ב-1966) להתקפה על בריה, ובה האשים אותו בהיותו סוכן של המודיעין הבריטי. מולוטוב ואחרים התבטאו אף הם בחריפות כנגד בריה, וחרושצ'וב ביצע הצבעה מהירה לסילוקו המיידי. מלנקוב לחץ על כפתור בשולחנו, וכוח (שהוכן מראש) של קצינים חמושים בראשות המרשל גיאורגי ז'וקוב פרץ לחדר ואסר את בריה. ישנן שמועות כי בריה נורה במקום, אך נראה שסברה זו אינה נכונה. בריה נלקח בתחילה לכלא לפורטובו, ומשם הועבר למטהו של הגנרל קיריל מוסקלנקו, מפקד ההגנה האווירית של מוסקבה וידידו של חרושצ'וב מזמן המלחמה. מעצרו נשמר בסוד עד למעצר סגניו החשובים גם הם. כוחות הנ.ק.ו.ד. ששהו במוסקבה והיו תחת פיקוד בריה פורקו מנשקם על ידי יחידות צבא סדירות.
בריה נשפט בפני "טריבונל מיוחד", ולא הותר לו לייצג עצמו או לבטא את עמדתו. נגזר עליו גזר דין מוות והוא הוצא להורג מיידית על ידי פאבל בטיצקי. לצד בריה הוצאו להורג מספר חבריו לרבות ולדימיר דקנוזוב. בנו ואשתו נשלחו למחנה עבודה, אך שרדו ושוחררו מאוחר יותר. בנו, סרג'ו בריה, פעל לטיהור שם אביו עד מותו בשנת 2000. לאחר מות בריה, צומצם הנ.ק.ו.ד. ממעמד של משרד ממשלתי לוועדה (הק.ג.ב.), ואף אדם שעמד בראשו לא ריכז כוח רב כל כך בידיו כבריה בשעתו. עלילות הפיכה זו הוצגו בסרט הקומי סטלין מת! משנת 2017.
לאחר מותו קיבלו מנויי המהדורה השנייה של האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שלושה דפים עם ערכים על פרידריך וילהלם פון ברגהולץ, מצר ברינג והבישוף והפילוסוף ג'ורג' ברקלי להחלפת הערך על בריה, לשם מחיקת זכרו.
דמותו האישית
לאחר שאיבד את כוחו הפוליטי והוצא להורג, הפך בריה למטרה נוחה ול'שעיר לעזאזל' שבו יכול היה חרושצ'וב לעשות שימוש במסע הדה-סטאליניזציה שלו, בשנים 1956–1964. מעט נודע על בריה מאז ועד לנפילת ברית המועצות בשנת 1991. התפרקות ברית המועצות אפשרה לראשונה להיסטוריונים לעיין בארכיונים ולראיין עדי ראייה, כדי לגבש תמונה אמיתית יותר אודות בריה ופועלו. בשנת 1999 פרסם ההיסטוריון הרוסי אנטון אנטונוב-אובסינקו את ספרו בריה, הביוגרפיה המחקרית הראשונה על האיש. ספר זה אישש טענה ותיקה של כותבים אנטי-סובייטיים, שמעולם לא נחקרה עד תומה, ולפיה היה בריה גם סאדיסט שניצל את מעמדו להתעלל מינית בנשים. גם אחת משחקניות הקולנוע המפורסמות בתקופתו אולצה להיענות לזממו.
בריה גם רצח ועינה במו ידיו רבים מקורבנות הטיהורים, בעיקר נשים. קברים רבים של קורבנות אלו נמצאו בגן ובמרתפים של מעונו, המשמש בשנות האלפיים כמקום משכנה של שגרירות תוניסיה. בשנת 2001 נמצאו עצמות אדם מוסתרות מאחורי קיר במטבח בזמן שיפוצים במבנה. קירות רבים במרתף מכוסים בכתמי פיח, וסבורים שבמקומות אלו בריה עינה את קורבנותיו באמצעות להבת אצטילן (מרתך).
במרץ 2000 דחה בית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית את בקשת משפחתו של בריה לבטל את הרשעתו משנת 1953. על אף שבית המשפט הסכים כי החשדות בדבר בגידה וריגול היו מופרכים, הוא ביסס את סירובו לטהר את שמו של האיש בגין פשעיו האישיים והפוליטיים.
לקריאה נוספת
אמי וו. קנייט (1993), בריה הסגן הראשון של סטלין (Beria Stalin's First Lieutenant), אוניברסיטת פרינסטון,
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ב
קטגוריה:פוליטיקאים סובייטים
קטגוריה:פוליטיקאים רוסים
קטגוריה:מרשלים סובייטים
קטגוריה:גאורגים
קטגוריה:מגרלים
קטגוריה:גאורגיה: התקופה הסובייטית
קטגוריה:מבצעי הטיהורים הגדולים
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג ברוסיה וברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות
קטגוריה:גיבורי העמל הסוציאליסטי
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום
קטגוריה:אנשי ק.ג.ב.
קטגוריה:נ.ק.ו.ד.
קטגוריה:חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות מין
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1899
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1953 | 2024-08-15T06:57:50 |
חופה וקידושין | 250px|ממוזער|שמאל|חופה יהודית במוסקבה
ביהדות, המונח חופה וקידושין מציין את הדרך לקשירת קשר של נישואים ביהדות.
הנישואים ביהדות מתבצעים בשני שלבים: הקידושין (או ה"אירוסין" בלשון המשנה) והנישואין. בעבר, בזמן המשנה והתלמוד, הזמן בין האירוסין לנישואין היה ממושך (כשנה), ואילו מאז ימי הביניים הוא קוצר לכדי דקות בודדות. על כן נוצר מוסד שהחליף אותו, המחייב פחות, המכונה "שידוכין" (ובעברית מודרנית נקרא גם אירוסין).
ההלכה אוסרת קיום יחסי אישות בין גבר ואישה שאינם נשואים על ידי חופה וקידושין. הלכה זו כתובה בתורה ולכן יש הסוברים שאיסור זה הוא מדאורייתא.
שידוכים
שמאל|ממוזער|250px
שלב השידוכים (המכונה בימינו אירוסין) איננו בעל משמעות הלכתית, אך הוא הונהג על מנת לאפשר שלב של יצירת קשר בין בני-הזוג ובני משפחותיהם שאיננו מחייב עדיין, ולכן לא יידרש גט על מנת להתיר את הקשר אם יוחלט לבטלו. על פי מסורת המובאת בתלמוד, האמורא רב היה מכה מכת מרדות את מי שקידש אשה מבלי לערוך שידוכין קודם, וכך גם פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך, משום שקידושין ללא כל הכנה תחילה דומים לזנות. אמנם דעת הרמ"א שאין להכות את מי שמקדש בלי שידוכין.
נהוג לקיים טקס בנוכחות המשפחה וחברים קרובים ובו, בין השאר, שוברים צלחת חרס (מקביל לשבירת הכוס תחת החופה).
בקהילות רבות נהוג לחתום על שטר תנאים ובו מעוגנות התחייבויות כספיות הדדיות של בני-הזוג ומשפחתם הקשורות למימון החתונה ועזרה כספית לזוג הצעיר.
קידושין
מעשה הקידושין, המכונה גם אירוסין, הוא הפעולה הגורמת לאישה להפוך מאישה פנויה לאישה נשואה, "אשת-איש", לכל דבר. לפיכך, הקידושין הם השלב המשמעותי ביותר במהלך החתונה היהודית. משמעות הקידושין היא שהאשה מיוחדת לבעלה ולכן אסורה מרגע זה על כל איש אחר, כדין הקדש המיוחד לשמיים ואסור לכל אדם. לאחר שהאישה מתקדשת אין קידושין נוספים תופסים בה, ככל אישה נשואה, אך עדיין אסרו אותה חכמים על בעלה עד שיכתוב לה כתובה, ויקויים טקס הנישואין, שעיקרו הוא אמירת "שבע-ברכות", עמידה תחת החופה וייחוד בפני שני עדים כשרים.
כיום נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת. האיש אומר לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה.
תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה, ובימי המשנה והתלמוד נהוג היה שאורכה יהיה כשנה. משך הזמן הארוך נועד לאפשר לבני הזוג להתכונן, בעיקר כלכלית, לקראת החתונה וחייהם החדשים. בימי הביניים צומצמה תקופה זו לכדי דקות בודדות, עקב מקרים שבהם ברחו החתנים והשאירו את הנשים בעגינותן.
כתובה
שמאל|ממוזער|250px|כתובה מהמאה ה-18
כבר אחרי שלב הקידושין, הבעל חייב לאשתו בעיקר הכתובה (מאתיים זוז לבתולה, מאה זוז לאלמנה וגרושה), אך אין הוא חייב ברוב המחויבויות הכספיות הנוספות הרשומות בכל כתובה. למרות זאת, אם הבעל מוסר לאשתו בשלב הקידושין כתובה הוא מחויב מיד בכל תנאי הכתובה.
נישואין
השלב השני הוא הנישואין, המונח בתלמוד הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הבעל. ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם היא זו שיוצרת את הנישואין הגמורים.
ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע את המעבר לשלב זה, וכיום מקובל לשלב את השיטות השונות בתוך תהליך החופה. השלבים שמסמלים את כניסת האישה לרשותו הם: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".
בהלכה קיום הנישואין מחייב את בני הזוג בחיובים שונים זה לזה למשל חיוב הבעל לפרנס את אשתו, או זכות מעשה ידיה לבעלה.
עטרות חתנים וכלות
עטרות חתנים וכלות הם קישוטים שנהגו להניח בעבר בעת החופה.
החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב, עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.
לאחר עליית אספסיאנוס על ירושלים, אסרו חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים (כן נאסרה נגינה בכלי הנגינה אירוס), והביאו ראיה לכך מהכתובים "נפלה עטרת ראשנו" () ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של כהן גדול בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.
טקס החופה המסורתי
שמאל|ממוזער|250px|חתונה בפלג השול של חסידות ברסלב, בשכונת מאה שערים בירושלים
מנהגי החופה משתנים בין העדות השונות. בקהילות רבות נהוג לעלות כמה ימים לפני החופה לבית הקברות ולהזמין את קרובי המשפחה שנפטרו לטקס החופה. האשכנזים נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (). רבים נוהגים לערוך את טקס הנישואים במילוי הלבנה (החצי הראשון של החודש העברי).
את הטקס עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין בטקס. בעדת ביתא ישראל נהוג טקס הקשרה.
נהוג שהחתן (ובקהילות מסוימות מסדר הקידושין) פורש הינומה על ראש הכלה (טקס זה מכונה "באַדעקן" ). המנהג נובע מהפסוק: "ותיקח הצעיף ותתכס" () שנאמר לגבי פגישת רבקה ויצחק. לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של נישואין ולכן מקפידים שהעדים נוכחים בשלב זה. סיבה נוספת למנהג הכיסוי בהינומה הוא: שמחד מותר להסתכל בתכשיטי הכלה אך מאידך אסור להסתכל בפניה.
נוהגים לברך את הכלה: "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" (). לאחר מכן החתן ממשיך לכיוון החופה, ויש כלות הנוהגות להתפלל תפילת כלה. לאחר מספר דקות או בסוף תפילת הכלה, מצטרפת אליו הכלה, תוך שהם מובלים על ידי הורי החתן והכלה.
נהוג ללוות את הכלה לחופה, והליווי נחשב לגמילות חסדים, הקרויה הכנסת כלה. ההלכה היא שאם אין מספיק אנשים שמלווים את הכלה לחופה, צריך להפסיק אפילו באמצע לימוד תורה כדי ללוות את הכלה.
בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:
שמאל|ממוזער|200px|חופה בבית כנסת בוושינגטון
פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה), ומוליכים את החתן אליה כשפניו לצד המזרח, נהוג לערוך את החופה בשעות הערב, לאחר השקיעה או ממש לפניה.
כזכר לחורבן בית המקדש יש שנוהגים לתת אפר בראש החתן במקום הנחת התפילין - "אפר תחת פאר".
שתי האמהות והשושבינות (ולמנהג אחר: שני הורי הכלה) מוליכות את הכלה לקראת החתן. יש שנוהגים שהכלה סובבת את החתן שלוש או שבע הקפות מתחת לחופה, לקיים את "נקבה תסובב גבר", אך מנהג זה קיים רק בעדות אשכנז וכיום נפוץ פחות. אחר כך, הכלה נעמדת לימינו של החתן והרב המקדש עומד כשפניו למזרח.
מְסַדר הקידושין מברך שתי ברכות: ברכה על כוס יין או מיץ ענבים ("בורא פרי הגפן"), וברכה על מצוות הקידושין המכונה ברכת אירוסין. נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותינו וצִוָנו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ואז מעבירים את הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה לשתות מהכוס.
החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה. עדי הקידושין חייבים לראות את שלב נתינת הטבעת, אחרת המעשה לא תקף, ויש לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל: "מקודשת! מקודשת!".
השלב הבא הוא מתן הכתובה. לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם אחר, קורא את הכתובה בקול, ולעיתים אף מתרגם אותה מארמית, על מנת שהציבור יבין את הכתוב. כיום, במקומות רבים נוהגים לקצר ולקרוא רק חלק מן הכתובה. החתן מוסר לכלה את הכתובה, והעדים מאשרים בחתימת ידם כי ראו את המסירה. רבים נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על שטר הכתובה.
אחרי נתינת הכתובה מברכים שבע ברכות על כוס יין. נותנים לחתן לשתות, והוא עצמו נותן לכלה לשתות מהכוס.
ממוזער|שבירת הכוס בחופה
לבסוף, החתן מזכיר את חורבן בית המקדש באמירת "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" () ושובר כוס זכוכית. בישראל, יש המקדימים שלב זה ומבצעים אותו בין הקידושין לקריאת הכתובה, או לפני שהחתן מסיים לומר את הפסוק, בין היתר כדי להימנע מצימוד פרץ השמחה של סיום הטקס לאזכור החורבן. למרות שהמנהג נועד להיות רגע רציני לזכר החורבן, בישראל ובפרט בחתונות של חילונים נהפכה שבירת הכוס במשך הדורות לנקודת שיא בטקס, שבה מכריזים "מזל טוב" ופוצחים בשירה, דבר שגרר ביקורת מצד הרב עובדיה יוסף.
חדר ייחוד
לאחר טקס החופה נהוג בקהילות האשכנזיות והתימניות ללוות את החתן והכלה לחדר ייחוד, שם הם שוהים ביחד לבדם במשך זמן מה. לרוב נהוג שהם גם אוכלים שם, לאחר שצמו והתענו במשך כל יום חופתם. בשאר קהילות ישראל לא נוהגים מנהג זה, ומסתמכים על התייחדות החתן והכלה בליל הכלולות.
סעודת מצווה
מקובל לקיים אחרי החופה סעודת מצווה גדולה, מלווה בריקודים ולעיתים בדרשות ונאומים. לאחר ברכת המזון נהוג לברך שוב שבע ברכות על כוס יין. בקרב יהודי גאורגיה נהוג לאחר החופה ריקוד קבלולי (מהמילה העברית "קבלה" במובן של "קבלת פנים") עם לחם כלולות הנקרא אף הוא קבלולי.
חופת נידה
חופת נידה היא מצב בו הכלה נכנסת לחופה כשהיא נידה. ישנה מחלוקת ראשונים האם במצב זה החופה מהווה את נישואי החתן והכלה המאורסים, או לא. למעשה נהוג להימנע ממצב זה, אך אם אירע מקרה כזה, לא מבטלים את החתונה אלא עורכים אותה באופן המותאם למצב מצד ענידת הטבעת, חדר הייחוד וליל הכלולות.
ברכת בתולים
בחיבורי הגאונים מובאת ברכה הנאמרת על בתולי כלה:כפי הנראה ברכה זו הייתה נאמרת לאחר בעילת המצוה בפעם הראשונה בשעה שהיה החתן מוצא דם.
אמנם מתשובות הרמב"ם עולה שהמנהג היה שהחתן אינו יוצא מביתו במשך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, ובשבת הציבור היה נאסף לשם להתפלל או לברכו, ואחד מהם היה מברך ברכה זו על כוס יין ועל בשמים.
יש שביקרוה בשל האזכור הפומבי של הבתולים ואף ביטלוה, כדוגמת רבינו תם והרמב"ם.
הרמב"ם ראה בכך דבר מגונה ופעל לבטלו, הוא כתב על ברכה זו:
להלכה בשולחן ערוך הביא שיש לומר ברכה זו, וברמ"א אף הוסיף שיש שכתבו לאומרה על כוס. בימינו מנהג רוב בני אשכנז לאומרה שלא על הכוס בלא שם ומלכות.
התרת קשרי נישואים
ראו גם
חופת מיין
אירוסים (שידוכים)
נישואים
חמשה קולות
מסירת האב לשלוחי הבעל
אין דבר שבערווה פחות משנים
לקריאה נוספת
ר' משה בן מימון, משנה תורה, הלכות אישות
יהודה דוד איזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ערכים: אירוסין, חופה, חתונה, נשואין, קדושין
ניסן רובין, שמחת החיים - טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
יקותיאל יעקב נויבואר, תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד - מחקר היסטורי משווה, הוצאת מאגנס, 1999
הרב זאביק הראל, כשמחך יצירך, תשע"ו - ספר הדרכה רוחנית, מחשבתית ומעשית לחתן ולכלה לשעת החופה.
קישורים חיצוניים
תפילה לחתן לפני החופה, מתוך אתר "שיהיה במזל".
בניה זוגית מתוך שונות - שיעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר
גיל הנישואין באתר ויקישיבה.
על חתונות ונוהגי חתונות בשואה, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:נישואים ביהדות
קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות
קטגוריה:מצוות הבן על האב
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:נישואים בישראל
קטגוריה:מושגים ביהדות
קטגוריה:פרשת כי תצא | 2024-06-25T22:43:56 |
צלאח ח'לף | צלאח ח'לף (ערבית: صلاح خلف; 1930 – 14 בינואר 1991), הידוע גם בכינוי אבו איאד (ערבית: أبو إياد), היה פלסטיני, ממקימי ארגון ספטמבר השחור ומראשי הפת"ח.
קורות חייו
ח'לף נולד ביפו וגלה עם משפחתו לעזה ב-1948. הוא למד באלכסנדריה ושם פגש ביאסר ערפאת. הוא התפרסם כאידאולוג וכמי שניסח, יחד עם ערפאת, את העקרונות והיעדים של הפת"ח. בפת"ח הופקד ח'לף על ארגוני המודיעין. בינואר 1970 הוא ניהל עם ערפאת את המגעים עם לבנון. בספטמבר 1970 הוא נתפס על ידי הלגיון הירדני ושוחרר לאחר מספר ימים אחרי שהושג הסכם הפסקת אש בינו לבין חוסיין.
הוא הוביל את פעולות הטרור של הפת"ח מחוץ לישראל ובין השאר הקים את "ספטמבר השחור", הגם שהכחיש מעורבות בפעילות הארגון. באפריל 1973 פרצו כוחות ישראלים לביתו בביירות והרגו את חברו, אך הוא ניצל במקרה.
במהלך מלחמת לבנון באוגוסט 1982 הוא נפצע בהפצצה בביירות שכוונה לחסלו. בשנת 1983 ביקש אורי אבנרי להזמין את אבו איאד לישראל וטען שהוא מסכים לשלום עם ישראל.
בנאום שנשא ב-14 בנובמבר 1988, בעת דיוני המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר לפני פרסום ההכרזה על הקמת מדינה פלסטינית, הבהיר ח'לף את מדיניות השלבים של אש"ף: "זוהי מדינה המיועדת לדורות הבאים. תחילה היא תהיה קטנה... אם ירצה אלוהים, היא תתרחב מזרחה ודרומה... רציתי את כל פלסטין בבת אחת. אך הייתי טיפש. כן, אני מעוניין בשחרור פלסטין, אבל השאלה היא איך. והתשובה היא: שעל־שעל".
בהמשך דרכו, צבר לעצמו אויבים רבים. בסופו של דבר נרצח בתוניס בשנת 1991, יממה לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, על ידי אחד משומרי ראשו, שפעל מתוך אמונה אידאולוגית שאבו איאד נוקט עמדה פייסנית מדי כלפי ישראל. המתנקש, שגויס על ידי ארגון אבו נידאל, קיבל הוראה לרצוח את אבו איאד זמן קצר לאחר שהכריז כי מדינה פלסטינית תקום לצד מדינת ישראל ולא במקומה.
עמדותיו
בשנים 1970–1973 הוא שלל את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אולם בתחילת 1974 הוא תמך בהליכה לשיחות ז'נבה ובהמשך 1974 הוא הצהיר על נכונות להקמת מדינה פלסטינית על השטחים שנכבשו ב-1967, במסגרת תוכנית השלבים של אש"ף. אבו איאד גם הוביל קו יותר פרו סובייטי מאשר ערפאת.
בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, הכריז אבו איאד כי הדרך לשחרור ירושלים "עוברת דרך ג'וניה" (הנמל שבשליטת הפלנגות).
בשנת 1988 יצא ח'לף בהכרזה על נכונות להכרה במדינת ישראל. אך לטענת רבים, אין לראות בו גורם מתון - אלא טקטיקן. בין השאר מכיוון שבשנת 1989 הוא קבע בנאום: "אנו נשיב את פלסטין כמו היהודים: שעל, שעל. אנו לומדים מהם, ואין בכך שום בושה!"
לקריאה נוספת
אבו איאד, ללא מולדת: שיחות עם אריק רולו, תר' נורית פלד, ת"א: עמל, 1979; ירושלים: מפרש, 19832.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור פלסטיני
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באפריקה
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1933
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1991 | 2024-10-02T10:26:09 |
ח'ליל אל-ואזיר | REDIRECTאבו ג'יהאד | 2005-04-11T20:21:14 |
ח'אלד אל-חסן | ח'אלד אל-חסן (בערבית: خالد الحسن, נודע בכוניה גם כ"אבו סעיד", 1928 – 9 באוקטובר 1994) היה ממייסדי הפת"ח.
ביוגרפיה
ח'אלד אל-חסן נולד בשנת 1928 בחיפה. ח'אלד אלחסן הוא אחיו של האני אלחסן ושל בילאל אלחסן.
הרבה לציין את הטראומה האישית שלו ממלחמת העצמאות, שבה חזר לביתו ומצא אותו ריק. הוא לא ידע לאן נעלמה משפחתו וברח למצרים. שם הוא נעצר למשך שנה, "פשוט כי היה פלסטיני", לדבריו.
משם חיפש את משפחתו במשך תקופה ארוכה בעולם הערבי. משפחתו השתקעה בצידון.
בשנת 1950 ניסה להקים ארגון טרור פלסטיני, אך תמיד ראה עצמו כדיפלומט. הוא מצוטט אומר: "מעולם לא נשאתי נשק."
כעבור שנה הוא עבר לסוריה, עבד כמורה והיה אחד המקימים של מפלגת השחרור האיסלאמית בשנת 1952. שלטונות סוריה איימו לעצור אותו על הקמת ארגון לוחמה פלסטיני, אבל הוא ברח לכווית. באמצע שנות ה-50 הוא קיבל אזרחות כוויתית.
נמנה עם "החמישייה" שהקימה את הפת"ח ב-10 באוקטובר 1959, וכללה גם את יאסר ערפאת, ח'ליל אל-ואזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) ופארוק קדומי (אבו לוטוף).
בשנת 1968 הוא נבחר ל"ממשלה" של אש"ף, כאשר ארגון הפת"ח השתלט על אש"ף. הוא הצליח לשכנע את פייסל, מלך ערב הסעודית, שכל פלסטיני בערב הסעודית יישלם אחוז מסוים מהכנסתו של אש"ף בתור "מיסי שחרור". זה הכניס לאש"ף 60 מיליון ריאל סעודי בשנה. הוא גם הכשיר את אש"ף אצל שלטונות מצרים.
מאז 1973 ועד מותו היה אל-חסן יו"ר וועדת החוץ של המועצה הלאומית הפלסטינית ונחשב ל"שר החוץ של אש"ף". מאז המלחמה באותה שנה הוא תמך ברעיון הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967.
בשנת 1973, על רקע חילוקי דעות קשים עם יאסר ערפאת, פרש מהפת"ח. חילוקי הדעות היו סביב ה"חיבוק" שהעניק ערפאת לארגונים הקיצוניים.
בשנת 1991 הוא התעמת מול ערפאת, כי לא הסכים לתמיכתו של זה בסדאם חוסיין. בעקבות תמיכה זו גורשו מאות אלפי פלסטינים מכוויית, ואל-חסן התיישב במרוקו, עד מותו. אל-חסן תמך ברעיון של קונפדרציה בסגנון שווייץ, שיכלול את כל פלסטין המנדטורית, כולל ירדן. הוא התנגד להסכמי אוסלו.
סבל משנת 1991 ממחלת הסרטן, ממנה נפטר בשנת 1994 ברבאט שבמרוקו.
לקריאה נוספת
Cobban, Helena. (1984). The Palestinian Liberation Organisation: People, Power, and Politics Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חיפה: אישים
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:ילידי 1928
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1994 | 2024-10-03T08:28:53 |
פארוק קדומי | פארוק אל-קדומי (בערבית: فاروق القدومي; 18 באוגוסט 1931 – 22 באוגוסט 2024), ידוע בכינוי אבו ל֫וּטוּף, היה ראש המחלקה המדינית באש"ף ויו"ר פת"ח השני.
ביוגרפיה
פארוק אל-קדומי נולד בכפר ג'ינסאפוט במחוז שומרון בשנת 1931. לאחר מכן עברה משפחתו ליפו, ובמלחמת העצמאות נמלטה לשכם. עבד שלוש שנים עבור חברת הנפט האמריקאית עראמקו הסעודית בערב הסעודית. לאחר מכן בשנים 1954–1958 למד באוניברסיטה האמריקאית בקהיר.
פת"ח
בשנת 1960 עבר למפרץ הפרסי ובאיחוד האמירויות הערביות הצטרף לפת"ח. בשנים 1965–1966 עבד עבור משרד הבריאות בכווית, אולם גורש משם על רקע פעילותו בפת"ח וחתרנות נגד המשטר. בשנת 1983 הצטרף לאבו מוסא בהתנגדותו למנהיגותו של יאסר ערפאת, אולם חזר לפת"ח ותפס שוב תפקיד מרכזי בארגון.
בעת חתימת הסכמי אוסלו היה יושב ראש המחלקה המדינית של אש"ף. קדומי התנגד להסכמים ובעת שההנהגה הפלסטינית עברה לרצועת עזה הוא נשאר בתוניס. עקב כך חל קרע ביחסיו עם ערפאת, שקודם לכן סימן אותו כיורש פוטנציאלי. לאחר מות ערפאת בנובמבר 2004 מונה אל-קדומי ליו"ר פת"ח, אך הוסכם כי מחמוד עבאס יתמנה ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף. עם זאת, נוצרו חיכוכים בין שני האישים, על רקע חילוקי הדעות ביניהם לגבי סמכויות אש"ף והרשות הפלסטינית. ב־2009 נבחר עבאס לעמוד גם בראש התנועה, בעוד קדומי נמנע מהתמודדות לכהונה נוספת.
קדומי נחשב לנוקשה ביותר מבחינה אידאולוגית בין מנהיגי פת"ח. הוא ביקר בחריפות את הגישה שהוביל עבאס, שהייתה מתונה מדי לדעתו. הוא התנגד להפסקת האינתיפאדה השנייה וקרא להמשך המאבק המזוין בישראל. הוא טען ש"חזרת הפליטים חשובה יותר מהקמת מדינה פלסטינית". קדומי ראה את ההבדלים בין הפת"ח לחמאס כהבדלים טקטיים ולא אסטרטגיים. הוא התמסר לצד המדיני-פוליטי של הארגון, ועסק בהפצת רעיונות פת"ח בעולם. עקב נדודיו בעולם, התרחק ממעגל מקבלי ההחלטות, ולא נחשב לאחד מקובעי המדיניות.
בשנת 2002 הוציא ספר בשם: "ההתנגדות – הדרך לשיבה ולמדינה", בהוצאת מרכז זאיד לתיאום ומעקב, שבאיחוד האמירויות.
קדומי נפטר בעמאן שבירדן ב־22 באוגוסט 2024.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים פלסטינים
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:גולים פלסטינים בכווית
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1931
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2024 | 2024-10-02T10:30:20 |
ישעי | ישעי הוא מושב בהרי יהודה, מושב חקלאי בהרי יהודה, סמוך לתל בית שמש ולקיבוץ צרעה, מייסודו של הפועל המזרחי.
מקור השם
מקור שמו – הפסוק (), כמו גם על שמו של ישעי משבט יהודה, אשר מוזכר במקרא בסמוך לנחם ולזנוח (שגם על שמם קרויים מושבים בסביבות בית שמש) - .
אודות המושב
ממוזער|צילום אווירי של צומת ישעי, נובמבר 2022
המושב נוסד בכ"ז בתמוז ה'תש"י - 12 ביולי 1950, על ידי עולים מתימן (חלקם מבלאדנס, חלקם מצנעא ורובם מבני אל חודייג׳ה).
עד היום לא השתנה צביונו העדתי של המושב, ורוב התושבים הם בני העדה התימנית, ושומרי מצוות.
המושב מתמחה בחקלאות מודרנית ואורגנית. כלכלת בני המושב התבססה בעבר על מטעי אבוקדו רבים, גידול פטם וגידולי שדה, אולם כיום רובם הגדול של המשקים אינם מתפרנסים מחקלאות. תושבים רבים משכירים יחידות דיור במושב. רוב התושבים מתפרנסים כיום מעבודות חוץ. במושב יש כמה בריכות שחיה פרטיות, פינות חי פעילות, ומספר עסקים.
קומץ קטן מתושבי המושב גויס להפקת סרט ישראלי על עליית יהודי תימן לישראל בסוף המאה ה-19, חלקם אף גילם תפקיד של הילד שלום בגילאים שונים כחלק מצוות שחקני הסרט רימון הזהב (עמרם וגילאור מרדכי) שצולם במרביתו באתר סמוך בית ג׳מאל.
במושב שישה בתי כנסת, שניים מהם מופעלים במהלך היום ככולל.
המושב עצמו הוא בעל שטחים המעובדים על ידי ארגון "הפלחה", כ-1,000 דונם, כ-1,000 דונם פרדסים וכ-210 דונם של כרמי זיתים, חלקם הגדול למאכל (ברנע ) ובחלקם הקטן סורי משובח ממנו מופק שמן העולה באיכותו פי כמה על פני השמן המפורסם של בית ג׳אלא. (כרגע הכרמים בתהליך שיקום)
ישנם גם הדסים ומטע של אתרוג תימני.
מעל למושב, בשטח שנועד להרחבה, נמצא האתר הארכאולוגי "ח'רבת אם-ג'נה", המזוהה עם העיר המקראית עין גנים שבשפלת יהודה. כמו כן, בסמוך למושב נמצא אתר העתיקות באר לימון. (האתר עבר השחתה ערב ראש חודש שבט ה׳תשע"ב על ידי כנופיית ב"מ שחיפשו מטמון זהב החבוי במבנה על פי אגדה שעברה במשפחה מדור דור)
בסוף שנת 2015 החלה להיבנות ההרחבה במושב. בתחילת ספטמבר 2016 הסתיים שלב פיתוח ההרחבה ונמסר לרוכשים שרובם הם בני המושב. בשנת 2017 החלו במושב עבודות נרחבות לשיפור התשתיות, שלא טופלו משנות ה-50.
הטבע במושב
את המושב חוצה נחל ישעי, תחת שני גשרים. נחל המוכר כאכזב אך לאחרונה התגלתה זרימת מים גם בקיץ ולאחר שנלקחו בדיקות מעבדה התגלה שמדובר במי תהום נקיים.
יתושים שנמצאו בקרבת מקורות המים מודברים בהדברה ביולוגית באמצעות פיזור דגים הניזונים מהם, בנחל ישעי ונחל צרעה. בנוסף לאלו מהווה הנחל בית גידול טבעי לקרפדות ובאזור נצפו גם ציפורים כמו להקות קעקים, אנפות, תנים, נמיות, שועלים וצבועים. במושב נצפו נמיות, שועלים ולעיתים נדירות יותר צבועים. ישנה אוכלוסייה קבועה של תנשמות, בזים, וכן חיוויאים.
בכרם הזיתים שבמרכז המושב ישנו קינון מסיבי של חוחיות. מיני צמחים רבים תועדו באזור ישעי, וביניהם אירוס מצוי, רקפות, פעמונית קיפחת, כמו כן תועדה צמיחת דודאי רפואי שהוזכר בספר בראשית ועד לא מזמן שיח אטד מרשים. (לצערנו הוא נכרת בשגגה במסגרת עבודות הפיתוח) שיח אטד זה שכן במזרח המושב צמוד לתל בית שמש ומוזכר במשל יותם ().
עוד נמצאו בשטחי המושב מפזורים בכמה מיקומים שיחי אגבה מהם ניתן להכין טקילה ומסקלין.
קישורים חיצוניים
תמונות מטיול אופניים ביער ישעי (רוכבי שמשון)
רבי דוד וקחי רב המושב (באתר בחירות)
גילה בשארי מספרת על נעוריה בישעי.
אתר ארכאולוגי הושחת בגלל אגדה על זהב, היסטוריה על המפה, ינואר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבים
* | 2024-05-01T10:42:38 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.