title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אבו איאד | הפניה צלאח ח'לף | 2008-04-16T13:29:09 |
קרויצפלד יקוב | REDIRECT מחלת קרויצפלד-יעקב | 2007-07-24T06:04:22 |
היספסטיון | הפניה הפאיסטיון | 2012-11-01T13:43:30 |
ויליאם הארווי | שמאל|ממוזער|200px|ויליאם הארווי
ויליאם הארווי (באנגלית: William Harvey; 1 באפריל 1578 - 3 ביוני 1657), רופא אנגלי שתרם להבנת מחזור הדם.
חייו
הארווי נולד בפוקסטון שבאנגליה, אביו היה סוחר. הוא למד באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פדובה. היה תלמידו המצטיין של פרופ' ג'ירולמו פבריציו איש אקווהפנדנטה. בעת שהותו בפדובה נחשף לתאוריות המדעיות של גלילאו, ופיתח גישה מדעית למחקר. לפי גישה זו יש לפקפק בכל הנחה עד שנמצאו הוכחות לנכונותה, ולחפש את הסיבה והתוצאה של הדברים. גישה זו לא הייתה נהוגה תמיד עד לזמנו של הארווי, בנוגע למחקר רפואי.
הישגו הגדול של הארווי הייתה תרומתו הגדולה להבנת מחזור הדם. עד לזמנו של הארווי היה נהוג לחשוב שהכבד הוא האיבר שמרכז את הדם, ובחלק ממחזור הדם זורם אוויר. כמו כן המדענים חשבו שבעורקיו של האדם זורמים ארבעה נוזלים, דם-אומץ, מרה צהובה- כעס, מרה שחורה- דיכאון ומרה לבנה- קור רוח. הם האמינו שכל חולי שהוא נגרם מסיבה אחת- אין מאזן בין כל הנוזלים וכמרפא לחולי היו מוציאים לחולה כמות מסוימת של דם. הארווי ביסס את ההבנה שבמחזור הדם זורם רק דם, שהזרימה נעשית בעורקים ובורידים, כאשר הלב הוא האיבר השרירי המניע את מחזור הדם. בנוסף הוא קבע את כיוון הזרימה של מחזור הדם. מחקריו של הארווי נערכו על בעלי חיים.
הוא פרסם את מסקנותיו בספר Exercitatio anatomica de motu cordis et sanguinis in animalibus.
הארווי לא גילה את קיומם של הנימים, המקשרים בין העורקים והוורידים, ואי לכך התאוריה שלו הייתה מעט חסרה, עד להשלמתה בשנת 1661 על ידי מרצ'לו מלפיגי שגילה את קיומם של הנימים.
להארווי הייתה תרומה חשובה נוספת למדע הרפואה, בתחום האמבריולוגיה (התפתחות העובר). הוא העלה לראשונה באחד מספריו את הרעיון כי האדם אינו נוצר בשלמותו בתור עובר ומוסיף לגדול לאורך ההיריון, אלא כי האיברים בגוף האדם מתפתחים בהדרגה לאורך תקופת ההיריון.
חיבוריו
Exercitatio Anatomica de Motu Cordis et Sanguinis in Animalibus [בלטינית: חקירה אנטומית בדבר תנועת הלב והדם בבעלי חיים], פרנקפורט 1628. (72 עמודים) (תרגום לאנגלית באתר Internet Modern History Sourcebook)
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ויליאם הארווי במט"ח
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:רופאים בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קווין מרי בלונדון
קטגוריה:ילידי 1578
קטגוריה:נפטרים ב-1657
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פדובה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות | 2024-07-21T16:18:17 |
קולקטיביזם | קוֹלֶקְטִיבִיזְם הוא מונח המתאר כל השקפה פילוסופית, פוליטית, דתית, כלכלית או חברתית, המדגישה את קיומן של קבוצות. הגישה המנוגדת לקולקטיביזם מכונה אינדיבידואליזם. באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה, קולקטיביזם הוא היבט תרבותי, הקיים כניגוד לאינדיבידואליזם, ומאפיין את רמת הלכידות בין הפרטים בתוך הקבוצה. השקפות קולקטיביסטיות מדגישות את חשיבותה של הלכידות הקבוצתית, ואת מקומו של הפרט כחלק מקבוצה חברתית. לעיתים, יעדיפו את טובת החברה (הקולקטיב) על פני טובתו של הפרט (האינדיבידואל). פילוסופיות קולקטיביסטיות מנתחות את החברה כיחסי גומלין בין קבוצות ולא בין פרטים בלבד. לדוגמה, פילוסופיה קולקטיביסטית יכולה לנתח את החברה כיחסי גומלין בין מעמדות, לאומים, גזעים או מגדרים מסוימים, ולא כיחסי גומלין בין יחידים, הפועלים על פי רצונם החופשי בלבד. לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בקולקטיביזם כדי לתאר מגוון רחב של עמדות פוליטיות וכלכליות.
ישנם אנרכיסטים משמאל, המשלבים בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם (במובן מסוים), בכך שהם תומכים בריבונותו המוחלטת של הפרט, מחד, אך מאידך, הם קולקטיביסטים, בכך שהם קוראים לביטולה המוחלט של רשות היחיד (הזכות לפרטיות) ושההתארגנות הטובה ביותר ליחידים היא קומונה.
דוגמאות לפילוסופיות קולקטיביסטיות הן הסוציאליזם (ובצורתו הרדיקלית קומוניזם) והפשיזם.
דוגמאות לפילוסופיות אינדיבידואליסטיות, המתנגדות לקולקטיביזם, הן הליברליזם, הליברטריאניזם (ובצורתו הרדיקלית אנרכו-קפיטליזם), האגואיזם האתי והאובייקטיביזם
קולקטיביזם בישראל
בחברה הישראלית יש שילוב של ערכים קולקטיביים ואינדיבידואליסטים. גם לישראלים יהודים וגם לישראלים ערבים אכפת מהקהילות והמשפחות שלהם, כמו גם מהחירויות האישיות שלהם. קיבוצים מהווים צורת התיישבות שהייתה ייחודית לישראל והכילה יסודות קולקטיביים מובהקים של עבודה וחיים משותפים. חברי קיבוץ חולקים אחריות ומקבלים החלטות ביחד לטובת הקהילה כולה. באופן היסטורי בקיבוצים החשיבות של עבודת צוות הייתה גבוהה וצורכי הקבוצה עמדו מעל רצונות הפרט. גם הכפרים הערביים בישראל מדגישים את המשמעות של קהילות מלוכדות וסיוע הדדי. הם חלקו (וחלקם חולקים גם כיום) מנהגים ומסורות, המחזקים את תחושת השייכות שלהם כקבוצה.
עם זאת, יש בישראל גם התמקדות הולכת וגוברת במטרות הפרט ובחופש האישי. ישראלים מושפעים מהתרבות המערבית, שמעריכה הצלחה אישית ועצמאות. ניתן לראות השפעה זו בתחומים כמו חינוך וקריירה. השילוב של ערכים קולקטיביים ואינדיבידואליים בישראל מעצב את האופן שבו אנשים רואים את עצמם ומתקשרים עם אחרים.
ראו גם
מדינתיות
זולתנות
היסטוריה של הסוציאליזם
המחזה קרנפים כדוגמה לביקורת על הקולקטיביזם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:סוציאליזם | 2024-05-18T09:23:46 |
מאיה ערוסי | מאיה ערוסי (נולדה ב-17 באוקטובר 1982) היא ספורטאית שייצגה את ישראל באולימפיאדת אתונה בשנת 2004 בענף הטאקוונדו. סיימה את השתתפותה באולימפיאדה לאחר הסיבוב הראשון.
בין הישגיה הבולטים: מקום שני בטורניר קדם אולימפי בבאקו שבאזרבייג'ן (קריטריון כניסה לאולימפיאדת אתונה).
ערוסי לא הצליחה להגיע לאולימפיאדת בייג'ינג (2008).
קישורים חיצוניים
מאיה ערוסי - ראיון אישי לקראת האולימפיאדה
קטגוריה:משתתפות ישראליות באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:לוחמות טאקוונדו ישראליות
קטגוריה:לוחמי טאקוונדו ישראלים
קטגוריה:לוחמי טאקוונדו אולימפיים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1982
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1982 | 2023-08-28T08:01:00 |
ויליאם הרוי | REDIRECT ויליאם הארווי | 2004-12-08T18:12:39 |
גאווה | ממוזער|פרנסס אלן - זוכת פרס טיורינג. תחושת הגאווה יכולה להתעורר בעקבות הכרה בהישג אישי וקבלת פרס מקצועי
גַּאֲוָוה היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם את הצלחותיו לעצמו: לתכונותיו שלו, למעשיו שלו, לדברים שיצר בכוחותיו שלו ולעיתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה.
כאשר קולקטיב לאומי מאמין או חש כי הוא נעלה מעמים אחרים נהוג לכנות דבר זה כלאומנות. לעיתים הערכת היתר מוקרנת מהאדם אל דברים המתייחסים ושייכים אליו כגון אנשים שמשמשים כמנהיגיו, רכושו, תפיסותיו או ילדיו. הגאווה תהיה בדרך כלל בהקשר חברתי כאשר האדם מבדיל באמצעותה בינו לבין האחרים, או בין קבוצה התייחסות שהוא שייך לה לבין קבוצות אחרות.
היבטים שונים בגאווה
כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, ובמיוחד כאשר אותו אדם מדגיש את עליונותו תוך זלזול באחרים, נוהגים לכנות את התחושה התנשאות. כאשר אדם מפגין את תחושת הערך העצמי שלו במידה ניכרת, ובמיוחד כאשר זו מלווה בהתנשאות כלפי אחרים, הגאווה מכונה יהירות. כאשר האדם מחצין ומבטא את גאוותו, נהוג לכנות תחושה זו בשם שחצנות. בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר.
לעיתים, אדם בעל גאווה שאינה תואמת למציאות מוּנָע מהצורך למלא את האני שלו. ייתכן שאותו אדם חש ריקנות וחוסר ערך, ורוצה להתמלא בתחושת ערך מהשוואת עצמו לזולת - אם הזולת פחוּת ממני אז אני נעלה ומובדל ממנו.
בתרבויות
בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה.
בתנ"ך, פרשת מגדל בבל שבוניה רצו לבנות עיר שראשה בשמים, נתפסת אף היא כסמל לגאווה ויוהרה אנושית.
בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים כנגד האלים וכונתה היבריס.
במיתולוגיה היוונית מופיע הסיפור על דדלוס, שבנה כנפיים שאפשרו לאדם לעוף. הוא עופף באמצעותן עם בנו איקרוס, אך זה עף גבוה מדי והתקרב לשמש והדונג ששימש להדבקת הנוצות נמס ואיקרוס צלל למימי הים וטבע. ברומא, כאשר נערכו תהלוכות לכבודו של מנצח במלחמה או קרב, נהוג היה לשים לחשן במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" (Sic transit gloria mundi) — היינו, האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.
גם בימינו ישנה הבחנה בין גאווה מקורית שנותנת לאדם את הביטחון העצמי והאמביציה להצליח במעשיו ולקנות לו שם טוב ויוקרה, לבין גבהות לב שגורמת לאדם להיות יהיר, אגוצנטרי ולא חברתי.
בעת החדשה אוניית הטיטניק ופרשת טביעתה בשנת 1912 מסמלת את יוהרת האדם אל מול כוחו של הטבע, שכן בוניה האמינו ופרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה.
אחד הסממנים הבולטים של הנאציזם היה גאווה לאומית קולקטיבית יחד עם תאוות הכוח והערצתו. האמונה כי הגרמנים הם הגזע העליון ולכן ראוי להם להשתלט על כל העולם, לרדות בו, לנצל אותו לצרכיהם, ואף לרדוף את כל ה"גזעים הנחותים" ולהשמיד אותם.
ישנם חוקרים הסוברים כי לגאווה ישנם שורשים אבולוציונים. חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה "אפקט הבעלות", שהוא הערכת יתר של דברים המתייחסים והשייכים לאדם, רק בשל הבעלות שלו עליו. אותה חוקרת גילתה שגורם זה קיים גם אצל קופי הקפוצ'ין. קופים אלו העדיפו מדגנים על פני תפוחים, רק בשל עצם הבעלות שלהם על הדבר. חוקרים אחרים הדגימו את אפקט הבעלות בקרב בני אדם בניסויים שונים ומגוונים.
היחס הכללי לגאווה בדתות
בדתות רבות, כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, ועוד, נחשבת הגאווה לרגש שלילי. בדתות והאמונות אלו קיימת ציפייה מן האדם לחוש שפלות רוח וצניעות של האדם לנוכח חכמת האלוהות חובקת הכל.
בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להפסיק את הסבל. גאווה גורמת לסבל. על–פי תפישה זו גאווה היא דבר שיש למגר.
גם בהינדואיזם נחשבת הגאווה לרגש מגונה. האל רוואנה במיתולוגיה ההינדואיסטית הוא מלך מרושע שראמה, האווטאר של וישנו הורג, משום שהוא מפגין את החטאים שדינם מיתה - גאווה ותאווה.
ביהדות
בתנ"ך
בתורה שבכתב יש איסור של גאווה לאדם הפרטי בדומה לאיסורים על חמדנות, נקמנות, נטירה ושנאה. איסור הגאווה נאמר בפירוש גם אצל המלך שמצוּוה לקרוא בתורה , ושם הדבר מנוסח לא כאיסור או לאו, אלא כנימוק והסבר למצווה אחרת. ולכן, הרמב"ן מבקש ללמוד מדבר זה בקל וחומר, שהגאווה אסורה אצל כל אדם. בעקבות התגלות שמיימית בחלום, מנה הסמ"ג את איסור הגאווה כאחת מתרי"ג מצוות (מצווה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה".
עם זאת, במקרא מיוחסת גאווה כתכונה חיובית רק לאלוהים. לדוגמה: . גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משויכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: וישנה אף תפילה להימנע מגאוה, .
יחס עוין במיוחד יש לגאווה כאשר היא באה מפי אדם או ממלכה המתיימרים לסמכות או כח אלוהי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ברא את עצמו: ; או מלך בבל, המדמה את עצמו יושב בשמים: . וכן לממלכה כמו אשור:
לעומתם, זכו להלל ותהילה מנהיגים שצוירו כענוותנים, כמשה רבנו שמתואר במקרא כעניו מכל האדם אשר על פני האדמה; ודוד המלך המעיד על עצמו שהוא "כֶּלֶב מֵת... פַּרְעֹשׁ אֶחָֽד" (שמואל א', כד, יד) ובמקום אחר אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ"ב ז).
בתלמוד
בתלמוד, הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת.
על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה". כמו כן נאמר: .
עוד אמרו, ש"כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו כמעשה הלל הזקן, ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו כמו אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" על פי הפסוק "ורמי הקומה גדועים".
עם זאת, לעיתים הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר 1/64, במילים אחרות - מעט שבמעט) של גאווה", ורב הונא אף מוסיף שהדבר אף "מעטר אותו כתג שבקצה השיבולת". לעומתם רב נחמן בר יצחק חולק וסובר ש"לא מינה ולא מקצתה", כלומר שאפילו מעט גאווה אסורה.
הוגים יהודיים
הרמב"ם בשיטת שביל הזהב שהוא מאמץ מאריסטו, אומר שאף שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, אל מידת המתון, ברגש זה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה שהיא האמצע. באיגרת הרמב"ן שהיא איגרת מוסר שכתב הרמב"ן לבנו, הוא מתעכב במיוחד על הדרכה מעשית כיצד להימנע מגאווה, ובין היתר הוא ממליץ על דיבור בנחת, הימנעות מהרמת קול או כעס, התייחסות לכל אדם אחר כגדול ממך והתביישות ממנו.
הסמ"ג מנה כמצוות לא תעשה את האיסור להתגאות:
הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) כותב שכלל עניין הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה, ולו ראוי כבוד. על פי תפיסתו הגאווה היא עיוורון שכלי, מפני שהאדם קרוב אצל עצמו ואיננו מכיר בחסרונותיו ובפחיתותו, ובכל אדם ימצאו חסרונות רבים מצד טבעו, משפחתו, מקרים שהאדם חווה, או מצד מעשיו. עוד הוא מציין שיש ביטויים רבים לגאווה אצל בני האדם, מאיש שהולך בכבדות גדולה כאילו היה גופו עשוי מעופרת, וממרגיז ארץ זעפן שמבהיל בני אדם ומשתרר עליהם, ועד כזה שמתגאה בענוותנותו הרבה, ששואף לכבוד במה שהוא מראה לכולם, שהוא בורח ממנו.
מספר ראשונים כתבו את הביטוי יהללך זר ואם לא פיך יש כאלה שייחסו את המשפט לאמורא רב פפא.
גאווה יהודית
ביהדות קיים המושג החיובי של גאווה הנקראת "גאווה יהודית", והיא תחושת הגאווה של היהודים ביהדותם. כתוצאה מכך, מגיעה המוכנות למסור את נפשם על היהדות וחוקיה מתוך גאווה, וכפי שניתן להיווכח מההיסטוריה על יהודים שנרצחו ב'"גאווה יהודית", הן על עצם היותם יהודים והן על כך ששמרו על התורה והמצוות ועל הגחלת היהודית.
במקרים רבים בהיסטוריה, הועמדה לפני היהודים הבחירה האם להמיר את דתם ולהישאר בחיים, או להישאר ביהדותם ולהירצח. היהודים בארצות שונות בעולם עמדו בדבקות באלוקיהם ובחרו שלא לנטוש את הדת, וכתוצאה מכך נרצחו רבבות יהודים לאורך ההיסטוריה.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 בברית המועצות, הייתה סכנת חיים לשמור על זהות יהודית, ומסופר על המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מלובביץ') שהשפיע על אלפי יהודים לשמור על יהדותם ועמד בלי פחד ואמר ליהודי הקהילה שלו: "אתם יהודים! אנחנו יהודים!". והוא שילם על כך בחייו. הוא נאסר, עונה, נשלח לגלות ונפטר לאחר תקופה קשה של סבל וייסורים. סיפר זאת הרב שלום בלוי, וסיים: "מותר גם לנו להתגאות ביהדות שלנו, בייעוד המיוחד שלנו. זו לא גאווה ריקה שמובילה להתנשאות, זו לא שחצנות. זה גאון יהודי שמניע אותנו לעשות טוב, לקיים את המצוות ולהפיץ את אור היהדות בכל העולם".
בנצרות
על–פי תפישות נוצריות שונות, לדוגמה, על האדם להתקיים תוך התכחשות עצמית מוחלטת ושפלות רוח מרבית משום שלאדם אין ערך כלל, ותחושת גאווה כלשהי היא מטבעה יהירות שיש לדכאה. הגאווה (superbia) נחשבת לאחד משבעת חטאי המיתה — חטאים שהלוקה בהם חייב מיתה. על פי דנטה אליגיירי בספרו הקומדיה האלוהית, האנשים שחטאו בחטא של גאווה מופרזת, ביניהם מלכים רבים, נידונים לחיות בביצה מזוהמת כחזירים. בכור המצרף החוטאים בחטא זה מטוהרים מחטאם בכך שהם נושאים על עורפם סלע כבד, אשר אינו מאפשר לנושאו להרים את ראשו ולהזדקף.
האפיפיור גרגוריוס הראשון קבע כי הגאוה היא ראשית החטאים והחטא הגדול מכולם. בעקבות ההתעשרות וההשחתה של הממסד הקתולי במאה ה-16, בהנהגתו של לאו העשירי, התפלגה ממנה הנצרות הפרוטסטנטית, שכללה בתוכו זרמים רבים. אחד מזרמים אלו התפתח לכת בשם איימיש שאורחות חייה סובבות בעיקר סביב ההתייחסות ל"חטא הגאווה". אנשי כת זו מדירים את עצמם מעושר וטכנולוגיה וחיים חיי פשטות וצניעות במטרה להתרחק מגאווה.
גאווה להט"בית
גאווה להט"בית היא תנועה עולמית ופילוסופיה הטוענת כי לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית. תומכי גאווה להט"בית פועלים למען זכויות והטבות שוות עבור להט"בים. לתנועה יש שלוש הנחות מרכזיות: שאנשים צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית, כי המגוון המיני הוא מתנה, וכי הנטייה המינית והזהות המגדרית הם דברים מובנים ואינם ניתנים לשינוי מכוון.
במקרה זה המילה גאווה משמשת כניגוד לבושה, וזאת על רקע מאות שנים של רדיפה וענישה קשה נגד להט"בים והצגתם כחוטאים מצד דתות אברהמיות, ובהמשך הצגת להט"בים כסוטים, חולי נפש או עבריינים בתקופה המודרנית, עד השליש השני של המאה ה-20. גאווה במובן זה היא קבלה ואישור-עצמי ושל הקהילה כולה. תנועת "הגאווה" המודרנית החלה לאחר מהומות סטונוול ביוני 1969, שהייתה ההתקוממות שארכה כמעט שבוע בין צעירים ושוטרים בניו יורק בעקבות פשיטה על מלון סטונוול אין. ביוני 1970, התקיים מצעד הגאווה הראשון בארצות הברית לזכר יום השנה הראשון למהומות סטונוול.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רגשות | 2024-08-17T08:49:45 |
השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה | גרמניה הנאצית השמידה בני עמים וקבוצות רבות במהלך מלחמת העולם השנייה, ובכלל זה כשישה מיליון יהודים (בסיוע רוצחים בני עמים אחרים). לא יהודים בני אומות וקבוצות נרצחו במבצעי הירי של חיילי האיינזצגרופן ובמחנות ההשמדה. כמו כן ביצעו חיילי הוורמאכט וכוחות גרמניים אחרים פשעי מלחמה בהיקף גדול שהביאו למותם של מיליוני בני אדם.
השמדת לא-יהודים על ידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה
קבוצות עיקריות אשר היו נתונות להשמדה על ידיגרמניה הנאצית ובעלות בריתה בשנות מלחמת העולם השנייה סימון קבוצה אירוע כמות ההרוגים 18px 2,800,000–3,300,000 18px פולנים הרג המוני של פולנים כ־3-1.8 מיליון (אין) סרבים רצח העם הסרבי כ-500,000 18px בעלי מוגבלות: עיוורים, חירשים, חולי נפש, חולים במחלות כרוניות ועוד תוכנית T4 - אותנסיה כ-270,000 18px צוענים השמדת הצוענים 130,000–500,000 18px אסירים פוליטיים: בונים חופשיים רדיפת הבונים החופשיים 18px גברים הומוסקסואלים רדיפת ההומוסקסואלים 5,000–15,000 18px עדי יהוה רדיפת עדי יהוה 5,000-1,250 (אין) הרג של אנשים שחורים שחיו בגרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון רדיפת שחורים בגרמניה הנאצית כ-25,000
בעוד מספר הנספים היהודים מוסכם בדרך-כלל על החוקרים, הרי שמספר הנספים הלא-יהודים שנוי במחלוקת, וההערכות לגביו נעות בין 9 מיליון ועד קרוב ל-20 מיליון. חלק מהפער נובע מהקושי להגדיר מהו פשע מלחמה. בעוד שמוסכם על הכול כי שליחת בני אדם למחנות ריכוז והשמדה או ירי המוני בחסרי אונים היא פשע נגד האנושות בכל מקרה, כפי שעשו הנאצים לרבים מהיהודים, מהצוענים, הנכים ואחרים, הרי רבים מתו לא כתוצאה מפעולת רצח ישירה אלא באופן עקיף כתוצאה מרעב ומחלות שנבעו מהתנאים הנוראיים במחנות הריכוז או במחנות השבויים לחיילים מצבא ברית המועצות. מחלוקת נוספת היא בעניין הכללתם של נספים שמתו כתוצאה מנסיבות המלחמה. לדוגמה, פליט פולני שנמלט מביתו מאימת הכוחות הגרמניים ומת בדרך, עשוי להיחשב בחלק מן המחקרים כמי שנרצח, ובחלק אחר כמי שמת מנסיבות המלחמה.
בעיה נוספת שמקשה על ההערכות לגבי מספר הנספים הלא-יהודים, היא היעדר תיעוד מספיק. הקהילות היהודיות במזרח אירופה היו לרוב מאורגנות, וכללו רישום מדויק למדי של מספר חברי הקהילות ואף שמותיהם. כמו כן, כיוון שרוב היהודים הנספים נספו במחנות ריכוז והשמדה, אפשר להיעזר בתיעוד הגרמני לגבי ה"משלוחים" למחנות, תיעוד שהוא מדויק ומפורט ברוב המקרים. לעומת זאת, רוב הנספים הלא-יהודים נרצחו, ככל הנראה, מחוץ למחנות הריכוז וההשמדה, ולא נערך תיעוד מפורט של ההשמדה הזו בשעת מעשה. כמו כן, ההגירה ההמונית הכפויה שהתחוללה אחרי מלחמת העולם השנייה בין אוקראינה, פולין וגרמניה, מקשה עוד יותר לשחזר את מספר תושבי הערים והעיירות באזורים הפגועים.
הנאצים קידמו שנאת זרים וגזענות נגד כל הגזעים ה"לא-אריים". תושבי גרמניה ממוצא אפריקאי ושבויי מלחמה שחורים, דוגמת חיילים ממושבות צרפת באפריקה ואפרו-אמריקאים, היו גם הם קורבנות של מדיניות הגזע הנאצית. עם עליית הנאצים לשלטון חיו באזור הריין מאות ילדים אפרו-גרמנים, צאצאים של אמהות גרמניות וחיילים אפריקאים שהובאו במהלך הכיבוש הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. במיין קאמפף תיאר היטלר את ילדים אלו כזיהום של הגזע הלבן "על ידי דם כושי על הריין בלב אירופה" לפי היטלר, "היהודים היו אחראים להכנסת כושים לארץ הריין, מתוך רעיון אולטימטיבי להרוס את הגזע הלבן שהם שונאים ובכך להוריד את רמתו התרבותית והפוליטית כדי שהיהודי יוכל לשלוט". היטלר גם כינה שחורים כ"קופים למחצה". הוא טען שהקניית חינוך גבוה לשחורים אינו רק חטא נגד "הבורא הנצחי"; והוא אלא רק אילוף, "כמו של פודל".
השוואה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית על ידי בעלות הברית
גרמניה הנאצית הייתה ייחודית, בניסיונה להשמיד עמים מסוימים, השמדה המונית ושיטתית, וברצח ורדיפה של קבוצות שלא היוו איום על המשטר.
זאת מתוך תפיסת עולם גזענית שמחלקת את העולם לגזעים ואנשים הראויים לחיות ולתת-אנשים, שאינם ראויים לחיות.
פשעים אלו התרחשו ובמידה מסוימת התאפשרו, על רקע מלחמה כוללת בה אוכלוסייה אזרחית, וערים שלמות היוו מטרה למתקפות צבאיות משני הצדדים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בירת יפן, טוקיו, ספגה את שני אירועי הפצצות האוויר הגדולים ביותר: אחד נחשב כהפצצה הקטלנית ביותר אי פעם בתקיפה בודדת - יותר מהירושימה ויותר מנגסאקי, והאירוע השני הוא כוח ההפצצה האווירית הגדול ביותר אי פעם באירוע הפצצה בודד. בנוסף – העיר ספגה אירועי הפצצה נוספים רבים (שביחד כולן הרסו כ-51% משטח טוקיו).
"שיא" שלישי נוסף בהפצצה אווירית התרחש בעיר היפנית טויאמה אשר 99% משטחה הושמד ביום הפצצה בודד.
בעת ההפצצה הקטלנית ביותר, טוקיו הייתה בנויה מחומרים דליקים (עץ ונייר), צפיפות האוכלוסייה הממוצעת הייתה כ-40 אלף איש לק"מ מרובע (והיו אזורים המאוכלסים בצפיפות של עד 53 אלף איש לק"מ מרובע), וכי הושמד אזור של 41 ק"מ מרובע מהעיר. אמדן המתים של 100 אלף איש אשר דווח בעיתונות ביפן ובארצות הברית מיד לאחר ההתקפה הקטלנית ביותר – הוא נמוך משמעותית מהמניין בפועל – זאת מכיוון שלשני הצדדים היה אינטרס להצניע את המספר. כיום האמדן הנמוך נחשב כמעל 120 אלף איש והגבוה כ-200 אלף איש, ובוודאות קטלני יותר מכל אחד מאירועי הפצצה האטומית (בנפרד). סופת האש בתקיפה זו הייתה כה עזה עד ש"תעלות מים קטנות באזור ההפצצה החלו לרתוח".
ההפצצה על טוקיו עם הכי הרבה מטוסים ב־14.8.45 בוצעה יום לפני ההודעה הרשמית של קיסר יפן על כניעה (אולם יפן החלה בדיוני הכניעה ללא תנאי עוד קודם). עקב משך הטיסה, עוד בטרם חזרו המפציצים מן ההפצצה הגדולה ביותר קיסר יפן ונשיא ארצות הברית טרומן הודיעו ב-15.8.45 על קבלת הכניעה של יפן - עוד לפני שהמפציצים נחתו. עקב מועד התקיפה והמיותרות שבה ועקב כך הביקורת עליה (שכן במועד ההפצצה היה ברור שהקיסר יכריז על כניעה), אירוע הפצצה הוצנע, עד כדי כך שלעיתים אינו מופיעה ברשימת ההפצצות בטבלאות של אנציקלופדיות שונות. אירוע זה אינו היחידי בו ארצות הברית הרימה כוח מסדר גודל של כ-1000 מטוסים למטרת הפצצות אסטרטגיות על יפן.
הפצצת טוקיו במרץ נחשבה כאירוע הקטלני ביותר אולם הפצצת העיר טויאמה Toyama שגרמה ל-99% משטח העיר להישרף כליל ( עיר בגודל של כ־100,000 תושבים ) נחשב בזמנו כהפצצה אגרסיבית יותר מהפצצת טוקיו במרץ, אך גם "הזיכרון ההיסטורי הזה אבד" שכן כ-5 ימים לאחר טויאמה - הופצצה הירושימה.
+תאריךעירהשיאכמות מטוסים משתתפיםפצצותשטח עיר מושמדמתיםפצועיםחסרי ביתבתים הרוסים9.3.45טוקיוההפצצה הבודדת הקטלנית ביותר אי פעם
(יותר מהירשימה ויותר מנגסאקי)334 מפציצי B-29
מתוכם 282 הגיעו ליעד
הפצצת לילה1500 טון
תבערה
(1700 short ton)41 ק"מ מרובע100,000
עד 200,00040,000מיליון267,0001.8.45טויאמה99% אחוז משטח העיר הושמד179 מפציצי B29פצצות תבערה99% משטח העיר14.8.45טוקיוכמות המטוסים הגדולה ביותר באירוע הפצצת עיר1014 מטוסים
מתוכם 828 מפציצים
בשני גלים ביום ובלילה
בין הידועות בהתקפות שבוצעו על אזרחים במהלך מלחמת העולם השנייה ניתן למנות את הבליץ על לונדון מצד גרמניה בפתיחת המלחמה, ואת הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי על ידי ארצות הברית בסוף המלחמה.
בריטניה וארצות הברית, הפציצו והחריבו ערים שלמות בגרמניה הנאצית, במטרה להתיש את האוכלוסייה, ולבקשת ברית המועצות, במטרה להקל על התקדמות הצבא האדום. עשרות אלפי אזרחים גרמנים נהרגו, ומאות אלפים הפכו לפליטים חסרי בית. שיטות ההפצצה בהן נקטו בעלות הברית, נועדו להעצים את הפגיעה באזרחים, על ידי יצירה מכוונת של סופות אש, ושימוש במספר גלי הפצצה על מנת לפגוע בכוחות ההצלה ובניצולים מהגל הראשון.
פעולות אלו היו שנויות במחלוקת ציבורית כבר בעת המלחמה. מכונת התעמולה הנאצית ברשות גבלס הפיצה בתקשורת העולמית תמונות מהפצצת דרזדן בפברואר 1945, בה נהרגו כ-25,000 איש, בצירוף דיווחים כוזבים על מספר הרוגים גבוה פי עשרה מזה שהיה בפועל.
יום השנה להפצצה על דרזדן מצוין עד היום, ונעשה בו שימוש פוליטי על ידי גורמי ימין קיצוני בגרמניה, על מנת ליצור הקבלה בין התנהגות גרמניה הנאצית לזו של בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה.
הנאצים היו היחידים במלחמת העולם השנייה, שנקטו בפעולות השמדה כנגד אוכלוסיות שלמות, ללא תועלת מלחמתית.
ראו גם
מרחב מחיה
רדיפות הכנסייה הקתולית בגרמניה הנאצית
רדיפת הסינים בגרמניה הנאצית
קישורים חיצוניים
מסמכים בנוגע לרדיפת לא-יהודים על ידי הנאצים, אתר יד ושם
חסידי אומות העולם שנרצחו על ידי הנאצים, אתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:פשעי מלחמה של גרמניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:גרמניה הנאצית: פשעים, רדיפות והשמדה | 2024-04-02T11:15:59 |
ק"ג | REDIRECT קילוגרם | 2005-09-21T12:32:58 |
הילרי דאף | הילרי דאף (באנגלית: Hilary Duff; נולדה ב-28 בספטמבר 1987) היא שחקנית, זמרת, סופרת ואשת עסקים אמריקאית.
היא החלה את קריירת המשחק שלה בגיל צעיר ובמהרה הפכה לאלילת נוער בזכות כיכובה בסדרת הטלוויזיה "ליזי מקגוויר" ובסרט המבוסס על הסדרה, "ליזי מקגוויר ממריאה לרומא" (2003). לאחר מכן, היא הופיעה במספר רב של סרטי מיינסטרים כמו "הצוערת קלי" (2002), "סוכן סמוי קודי בנקס" (2003), "12 במחיר 1" (2003) ו"סיפור סינדרלה" (2004). מאוחר יותר היא הופיעה בסרטים עצמאיים בעיקר בתפקידים למבוגרים, בין היתר גילמה כוכבת פופ מופקרת בסרט "מלחמה בע"מ" (2008), נערה מתאבדת ומרדנית בסרט "החיים על פי גרטה" (2009) ובדמותה של שרון טייט בסרט השנוי במחלוקת "The Haunting of Sharon Tate" (2019). בשנים 2015–2021 כיכבה דאף בתפקיד קלסי פיטרס בסדרה המקורית של TV Land, "יאנגר", עליה קיבלה שתי מועמדויות לפרס בחירת הקהל, והחל מ-2022 מככבת בסדרה "איך פגשתי את אבא", בתפקיד הראשי של סופי.
דאף הגיעה לראשונה לתודעה בתעשיית המוזיקה לאחר שהוציאה את אלבום האולפן הראשון שלה, "Santa Claus Lana" (2002). אלבומה השני, "Metamorphosis" (2003), זכה להצלחה עצומה, עמד בראש מצעד בילבורד 200 וקיבל מעמד של אלבום פלטינה משולשת על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי. היא זכתה להצלחה מסחרית משמעותית עם אלבומי הפלטינה והזהב הבאים שלה שיצאו דרך הוליווד רקורדס; "Hilary Duff" (2004), "Most Wanted" (2005) ו"Dignity" (2007).
ביוגרפיה
דאף נולדה ביוסטון, טקסס, לבוב וסוזן דאף. יש לה אחות בוגרת בשם היילי. בעידודה של אמה למדה משחק, שירה ובלט בנעוריה, ואף השתתפה בכמה פסטיבלים ברחבי ארצות הברית. ב-1993, עברה עם אמה ואחותה לקליפורניה. האחיות הופיעו בפרסומות טלוויזיה. בעקבות קריירת המשחק, דאף החלה ללמוד מהבית מגיל שמונה.
ב-2007 הכירה את שחקן ההוקי קרח מייק קומרי. הזוג נישא ב-2010. ב-2012 נולד בנם. ב-2014 השניים נפרדו וב-2015 התגרשו.
ב-2017 התחילה לצאת עם המוזיקאי מתיו קומה. ב-2018 נולדה בתם. ב-2019 השניים נישאו. ב-2021 נולדה להם בת נוספת.
קריירה
שמאל|ממוזער|200px|דאף חותמת על ספרה, אוקטובר 2010
רוב תפקידי המשחק הראשונים של הילרי היו קטנים ולא משמעותיים. בין השאר ניתן למנות הופעת אורח במיני-סדרה של הולמרק, "אשה אמיתית" בשנת 1997 ושנה לאחר מכן, ב-1998 בסדרת דרמה קומית בשם "Playing By Heart", לצד אנג'לינה ג'ולי, דניס קווייד ושון קונרי.
עם הזמן התחילה לקבל תפקידים משמעותיים יותר ולוהקה בתפקיד ראשי בסרט "קספר פוגש את וונדי" (1998) בתפקיד המכשפה הצעירה וונדי. לאחר מכן הופיעה בסרט הטלוויזיה "אספן הנשמות" (1999) לצד ברוס גרינווד ומליסה גילברט ואף זכתה על הופעתה בו בפרס "Young Artist Award" על ההופעה הטובה ביותר בסרט טלוויזיה.
בשנת 2001 השתתפה בקומדיית מצבים בשם "ליזי מקגוויר". הסדרה זיכתה אותה בפרסום רב, ובזכותה יצא הסרט "ליזי מקגוויר ממריאה לרומא". באותה שנה יצא גם הסרט סוכן סמוי קודי באנקס בכיכובה. שנה לאחר מכן הופיעה בסרט טבע האדם לצדה של פטרישה ארקט, ולאחר מכן השתתפה דאף בסרט "בקול גדול" עם השחקן הבריטי אוליבר ג'יימס. בעקבות פרסומה, השתתפה במספר סרטים נוספים כמו "12 במחיר 1", הגבר המושלם, החניכה קלי ו"סיפור סינדרלה".
בשנת 2006 שיחקה בסרט "בנות חומרניות", בו היא משחקת יחד עם אחותה היילי. באותה שנה היא הופיעה בתפקיד עצמה בטלנובלה "Rebelde". בנוסף באותה השנה השיקה דאף בושם בשם "With Love", שכלל גם קליפ ייעודי. ובשנת 2009 ליין בגדים לחברת DKNY בארצות הברית.
בשנת 2008, דאף שיחקה בסרטים .War, Inc (בו היא משחקת זמרת מפונקת) וב- !Foodfight, בו היא דיבבה דמות בשם SunShine Goodness.
ב-2009, היא שיחקה בתפקיד ראשי בסרט החיים על פי גרטה בו היא מגלמת את גרטה, ילדה דיכאונית עם נטיות אובדניות הנשלחת לחופשת קיץ בבית סבה. בהמשך השנה שיחקה בדרמה הקומית "מה שעולה למעלה" בתפקיד ראשי. באותה שנה, היא התארחה בסדרות: "חוק וסדר: מדור מיוחד", "אחת שיודעת" ו"הלוחשת לרוחות".
באוקטובר 2010 יצא לאור ספרה הראשון של דאף "Elixir". באותה שנה היא התארחה בפרק בסדרה "קומיוניטי". בשנת 2012, היא כיכבה בסרט "היא רוצה אותי" לצידו של ג'וש גד, ושימשה כשופטת אורחת בתוכנית "פרויקט מסלול". ב-2013, היא התארחה בסדרה "שני גברים וחצי" ודיבבה את דמותה של ג'סיקה בסדרה "מגלים עם דורה".
החל ממרץ 2015 היא מופיעה באחד התפקידים הראשיים בדרמה הקומית "יאנגר".
ב-2016, היא שיחקה את דמותה של אמנדה בסרט העצמאי "Flock of Dudes".
מוזיקה
אחרי הסרט "ליזי מקגוויר ממריאה לרומא" בו שרה את השיר "What Dream Are Made Of" (כאשר פאלו ניסה לרמות אותה) ראו כי לדאף הצעירה יש פוטנציאל בתחום השירה ומשם התחילה דאף לעסוק במוזיקה. השיר הראשון שהקליטה דאף היה "I Can't Wait" שהופיע בפסקול המקורי לסדרה "ליזי מקגוויר". אלבום הבכורה שלה "Santa Claus Lane" היה אוסף של שירי חג המולד. האלבום נכנס לתחתית רשימת 200 האלבומים הנמכרים של בילבורד ולמקום השלישי ברשימת אלבומי הילדים. לאחר מכן הוציאה אלבום נוסף "Metamorphosis" ("שינוי צורה"). Metamorphosis הגיע למקום הראשון במכירות במצעד האמריקאי ובמצעד הקנדי והגיע למספר מכירות גדול ואף זכה בפלטינה כפולה. בעקבות הצלחתה כזמרת הוציאה מספר אלבומים נוספים, ביניהם "Hilary duff" ו-"Most wanted".
באפריל 2007 הוציאה דאף את אלבומה הרביעי Dignity. באפריל 2015, יצא הסינגל הראשון "Sparks" מתוך האלבום החמישי שלה, "Breathe In. Breathe Out." שיצא ב-12 ביוני 2015.
דיסקוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|דאף לצד אחותה, היילי דאף
אלבומי אולפן
2002: Santa Claus Lane
2003: Metamorphosis
2004: Hilary Duff
2007: Dignity
2015: .Breathe In. Breathe Out
אלבומי אוסף
2005: Disney Artist Karaoke Series: Hilary Duff
2005: Most Wanted
2006: 4Ever Hilary
2008: Best of Hilary Duff
2009: Metamorphosis / Hilary Duff / Dignity
אלבומי רמיקס
2003: Metamorphosis Remixes
2007: Dignity Remix
אלבומי לייב
2004: The Girl Can Rock
2009: Live at Gibson Amphitheatre: August 15, 2007
הופעות
סיבובי הופעות
2003–2004: Metamorphosis Tour
2004–2005: Most Wanted Tour
2005–2006: Still Most Wanted Tour
2007–2008: Dignity Tour
פילמוגרפיה
קולנוע
+שנהסרטתפקידהערות1998קספר פוגש את וונדיוונדי2001המין האנושי ליילה הצעירה2003סוכן סמוי קודי בנקסנטלי קונורסליזי מקגוויר ממריאה לרומאליזי מקגוויר12 במחיר 1לוריין בייקר2004סיפור סינדרלהסמנת'ה "סאם" מונטגומריבקול גדולטרי פלטשרבחיפוש אחרי סנטההנסיכה קריסטלדיבוב2005הגבר המושלםהולי המילטון12 במחיר אחד 2לוריין בייקר2006בנות חומריותטאנזי מרצ'טהגם מפיקה2008מלחמה בע"מ יוניקה2009תישאר קולשאסטה אונ'ילמה שעולה למעלהלוסי דיאמונדהחיים על פי גרטהגרטהגם מפיקה בפועל2011מחוזות הלילהרייבן2012היא רוצה אותיקים פאוורסמלחמת אוכל!סאנשיין גודנסדיבובכנפייםווינדידיבוב2014Wings: Sky Force Heroesדיבוב2016Flock of Dudesאמנדה ל. בנסון2018Meet Your Tooth Fairyטווינקלדיבוב2019The Haunting of Sharon Tateשרון טייטגם מפיקה בפועל
טלוויזיה
+שנהסדרהתפקידהערות1999אספן הנשמותאליסרט טלוויזיה של CBS2000שיקגו הופג'סי סלדוןפרק: "Cold Hearts"2004-2001ליזי מקגוויראליזבת' "ליזי" מקגווירתפקיד ראשי (2 עונות); 65 פרקים2002הצוערת קליקלי קולינססרט טלוויזיה של ערוץ דיסני2003, 2005ג'ורג' לופזסטפני / קנזי2 פרקים2003חלום אמריקאיחברת להקהפרק: "Change a Comin"2004פרייז'רבריטנידיבוב; פרק: "Frasier-Lite"2005ג'ואן מארקדיהדילן סמואלספרק: "The Rise & Fall of Joan Girardi"Dear Santaעצמהסרט טלוויזיה של ABC Family2009הלוחשת לרוחותמורגן ג'פריספרק: "Thrilled to Death"חוק וסדר: מדור מיוחדאשלי ווקרפרק: "Selfish"אחת שיודעתאוליביה בורק6 פרקיםThe Chaseמורגןסדרת רשת; 7 פרקים2010היפה והמזוודהליין דניאלססרט טלוויזיה של ABC Familyקומיוניטימייגןפרק: "Aerodynamics of Gender"2013לגדל את הופרייצ'לפרק: "The Old Girl"שני גברים וחציסטייסיפרק: "Cows, Prepare to Be Tipped"מגלים עם דורהג'סיקהדיבוב; פרק: "Dora's Ice Skating Spectacular"2021-2015יאנגרקלסי פיטרסתפקיד ראשי (7 עונות); 84 פרקים2021-הווהאיך פגשתי את אבאסופיתפקיד ראשי; 10 פרקים
גם מפיקה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:שחקניות ילדות אמריקאיות
קטגוריה:מדבבות אמריקאיות
קטגוריה:זמרות-יוצרות אמריקאיות
קטגוריה:זמרות אמריקאיות
קטגוריה:זמרים אמריקאים
קטגוריה:זמרות פופ אמריקאיות
קטגוריה:זמרי פופ אמריקאים
קטגוריה:מפיקות מוזיקליות אמריקאיות
קטגוריה:מפיקות קולנוע אמריקאיות
קטגוריה:מפיקות טלוויזיה אמריקאיות
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער אמריקאיות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער אמריקאים
קטגוריה:נשות עסקים אמריקאיות
קטגוריה:אנשי עסקים אמריקאים
קטגוריה:יזמות אמריקאיות
קטגוריה:נדבניות אמריקאיות
קטגוריה:מעצבות אופנה אמריקאיות
קטגוריה:מעצבי אופנה אמריקאים
קטגוריה:צורפים אמריקאים
קטגוריה:אמניות הוליווד רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: פריצת השנה
קטגוריה:זוכי פרס בחירת הנוער
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:אמני סקוטר בראון
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1987
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1987 | 2024-08-13T15:29:15 |
רעיה בלטמן | רעיה בּלַטמן (28 בינואר 1927 – 2 ביוני 2013) הייתה סופרת ילדים ונוער ישראלית.
ביוגרפיה
בלטמן נולדה בשנת 1927 בעיירה סקורני שבבֶסָרָבְּיָה (כיום באוקראינה). עוד בילדותה, בעת ביקור אצל סבה וסבתה בעיירה זגוריצה, התוודעה לתיאטרון היידי של אברהם גולדפדן, ומאז החלה לאהוב את התיאטרון. תקופה זו בחייה מתועדת בספרה "בית על גלגלים" (2004).
בשנת 1934, כשהייתה בת 7, עלתה לארץ ישראל עם הוריה, ומאז גרה בירושלים. על אותם ימים ראשונים בארץ שבהם חשה זרה ובודדה, כתבה הסופרת בשניים מספריה: "הבית עם שעון האותיות" (1988), המתאר את ימיה הראשונים בארץ כעולה חדשה, ו"מוכרחים להתבגר" (1995), המתאר את נעוריה כילדה בודדה בכיתה ח'. כבר בנעוריה הייתה אוספת את ילדי השכנים ועורכת איתם הצגות. ספרה "מוכרחים להתבגר" מסתיים בסצנה המתארת כיצד קיבלה תפקיד בהצגה.
בלטמן סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים העברי בירושלים (כיום מכללת דוד ילין) וקיבלה עבודה בפרדס חנה. היא עסקה שנים רבות בהוראה. 15 ספריה על "ניסן ורחמים משיכון ב'" (1974–1988) מבוססים על מקרים שקרו לבניה ולתלמידיה בשכונת מוסררה שבירושלים.
בנוסף, סיימה תואר בוגר בחוג לתולדות התיאטרון ותואר מוסמך בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ושימשה מדריכה מחוזית לאמנות הבימה במחוז ירושלים.
היא כתבה תוכניות ילדים רבות לרדיו ולטלוויזיה ופרסמה סיפורים רבים בעיתוני ילדים. שנים רבות הייתה עורכת מפגשים עם תלמידים ביחד עם יעקב בנאי, אשר קרא את סיפוריה על "ניסן ורחמים משיכון ב'" בתסכיתי רדיו בתוכנית "לבת ולבן ולמי שמתעניין".
ספריה
ניסן ורחמים משכון ב; ציירה: תלמה גוטליב, ירושלים: אחיעבר, 1974.
עלילות ניסן ורחמים משכון ב: כל דבר בלירה ועוד ספורים; ציורים ועטיפה: שרה ברקאי, תל אביב: צ'ריקובר, תשל"ו.
עלילות ניסן ורחמים משכון ב: סלט בלי עגבניות ועוד ספורים; ציורים ועטיפה: שרה ברקאי, תל אביב: צ'ריקובר, תשל"ז 1976. ("שודר ברדיו בשידורי ישראל")
במשפחה שלנו; ציורים: אלישבע, ירושלים : אחיעבר, 1976. (סיפורים משעשעים מהווי המשפחה)
עלילות ניסן ורחמים משכון ב: מחפשים את המטמון ועוד ספורים; ציורים ועטיפה: שרה ברקאי, תל אביב: צ'ריקובר, תשל"ח.
ספורים על דּוּקָה: טרנינג עם פסים; עטיפה ואיורים: איזי כהנא, ירושלים: אחיעבר, 1978.
משפחת ירון: קורות משפחה עליזה; ציורים ועטיפה: מישל קישקה, ירושלים: כתר, 1980. ("שודר ברדיו בשידורי ישראל")
עוד לא נותקה השלשלת --- : מחזמר לבני הנעורים; מוסיקה: צבי בן-פורת, ירושלים: מועצת המורים למען הקרן הקימת לישראל – מערכת החינוך, תשמ"ב 1982.
ספורים על דוקה: מי זאת באפי; איורים: נועה חייקין, ירושלים: אחיעבר, 1982.
מי מכיר את ניסן ורחמים?: עוד סיפורים על ניסן ורחמים משיכון ב'; ציורים: אבי כץ, ירושלים; תל אביב: דביר, תשמ"ב. ("הסיפורים שודרו ברדיו בשידורי ישראל")
חיים משֻגעים, ירושלים: דביר, תשמ"ד 1984. ("משפחת חרמוני, משפחה ישראלית טיפוסית, עושה חיים משוגעים")
ז'נגו, ירושלים: כתר ('ראשית קריאה'), 1984.
הרפתקאות ניסן ורחמים; עריכה: מיכל כץ; ציירה: תרצה כדן, 7 כרכים, תל אביב: ד. רכגולד, 1986–1988. ("שודר ברדיו בשידורי ישראל")
אורחים באים;
מכשפים וקוסמים;
מדוע אבדו המטבעות?;
אל הים הכחּל
מה עושים ביום גשם?;
צפרים בראש, 1988;
אגדות שבלב;
הדבר הטוב ביותר בעולם.
בית-הקסמים; איורים ועטיפה: גיל אלקבץ, תל אביב: דביר, תשמ"ז 1987.
הבית עם שעון האותיות; ציורים: דורית בן ארי, ירושלים: כתר, 1988.
אלישע, ירושלים: כתר ('ראשית קריאה'), 1989. (סיפורו של ילד ירושלמי בתקופת מלחמת העצמאות)
הסוד; איורים: אורה איל, תל אביב: ספרית פועלים ('ניצן לקורא הצעיר'), תשנ"א 1990.
תפסו את הגנב; איורים: מאיה גורדון, תל אביב: ד. רכגולד, 1993.
מוכרחים להתבגר; איורים: טניה רויטמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('קריאת עשרה'), 1995. (סיפורה של הסופרת כנערה מתבגרת בודדה, בירושלים של טרום קום המדינה)
החרב והפרח; אייר: אלכס מן, תל אביב: רכגולד, 1996.
מי ראה את אבא של קרולה?; איורים: אילת פדידה, תל אביב: ד. רכגולד, 1999.
כמו ענן ביום קיץ; איורים: אילת פדידה, תל אביב: ד. רכגולד, 2001.
לא בוכים בעין אחת; איורים: אירנה זינגרמן, קריית גת: דני ספרים, תשס"ד 2004.
ילד בכוכב; איורים: פפי מרזל, חולון: ד. רכגולד, תשס"ה 2004.
בית על גלגלים; איורים: גיל-לי אלון קוריאל, ירושלים: כתר ('ראשית קריאה'), 2004. (סיפורה של הסופרת על קיץ שבילתה כילדה בבקתת ההרים של סבה וסבתה, שנספו בשואה לאחר מכן)
לקריאה נוספת
מירי ברוך, סודות של סופרים'''. ביוגרפיות של מספר סופרים, בהם בלטמן.
קישורים חיצוניים
מוכרחים להתגבר באתר כנפיים
אלישע באתר כנפיים
הבית עם שעון האותיות באתר כנפיים
רעיה בלטמן בפלאנט נענע
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:נשות חינוך ישראליות
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:בוגרות המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2013
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 | 2024-05-31T00:24:39 |
פאלנקס | REDIRECT פלנקס | 2004-12-08T20:48:37 |
בניין (שפה) | הבניין הדקדוקי הוא תבנית דקדוקית במערכת הפועל של השפה העברית ושאר השפות השמיות. לדוגמה, בעברית קיימים שבעה בניינים: פעל ונפעל, פיעל ופועל, הפעיל והופעל, וכן התפעל. זהו מרכיב מרכזי במערכת הנטייה של הפועל, הקובע משמעות על סוג הפעולה. לדוגמה, בחירת הבניין קובעת אם הפעולה נעשית בידי העושה (פעיל: בשפה העברית בבנייני פעל, פיעל, הפעיל והתפעל) או נעשית עליו (סביל, בשפה העברית בבנייני נפעל, הופעל ופוּעל) וכן אם זו פעולה נמשכת או חוזרת (בעברית: בניין התפעל) פעולה בעוצמה גבוהה (אינטנסיבית), גרימה, או פעולה בכוונה תחילה (בעברית בבנייני פיעל ופוּעל). קיימות משמעויות נוספות ובניינים נוספים בשפות האחרות.
הטיה: את השורש המשובץ בבניין ניתן להטות לזמן (עבר, עתיד, בינוני-הווה וציווי), לגוף (ראשון-מְדַבֵּר, שני-נוכח, ושלישי-נסתר), למין (זכר ונקבה) ולמספר (יחיד, רבים וזוג). בשפה העברית ובשפות שמיות נוספות, לכל בניין תבנית ידועה וקבועה להטיית השורש לפי שאר גורמי ההטיה.
לדוגמה, בשפה העברית בניין התפעל עם השורשים גנ"ב או כת"ב יוצרים התגנבתי והתכתבתי – עבור מְדַבֵּר יחיד בעבר, ויוצרים יתגנבו ויתכתבו עבור נסתרים רבים בעתיד. לעומת זאת עבור אותן ההטיות, תבנית בניין נפעל יוצר נגנבתי ונכתבתי ובהטיה לגוף שלישי (נסתרים) רבים בעתיד: יגנבו ויכתבו.
שינויי צורה בין בניינים
שוני צורני בין בניינים יכול להיות שוני בתנועות בלבד הקרוי שוני פנימי, או תוספות של עיצורים הקרוי שוני חיצוני. לדוגמה ההבדל בין הצורה שמר בבניין קל, לצורה שוּמר בבניין פועל, שניהם בהטיית יחיד נסתר בעבר, הוא שוני פנימי. לעומת זאת באותה הטיה, בבניין התפעל הפועל ישתנה ל"השתמר", בתוספת אותיות.
אופן זה של שינוי הצורן (שינוי המורפמות) בבניינים, בו השורש משנה את צורתו המקורית שאינה משתמרת, נקרא תצורת שזירה והתוצר צורן שזור (או: מורפמה שזורה). זאת לעומת תצורה קווית המתקבלת מהמשקל במערכת השם, שבה לעיתים השורש שומר על צורתו המקורית ורק מתווספת תחילית או סופית, לדוגמה "שחק" ההופך לשחקן במשקל קטלן עבור בעלי מקצוע כשהשורש שומר על צורתו.
משמעות הבניינים והשתלשלות יצירתם
לכל בניין בשפה העברית, בדרך כלל יש משמעות לגבי אופן הפעולה – פעיל (אקטיבי) או סביל (פסיבי), לגבי ביצוע הפעולה – פעולה רגילה או פעולה בעוצמה רבה או מתוך כוונה תחילה, ולגבי המשכיות הפעולה – פעולה מיידית לעומת פעולה חוזרת או נמשכת.
הפעילים הם בניין קל (פעל), פיעל והפעיל. הסבילים הם בניין נפעל, פוּעל והופעל. הפעולה הנמשכת או החוזרת מיוצגת בבניין התפעל. פעולות בכוונה או בעוצמה רבה מיוצגת בפיעל (באופן פעיל-אקטיבי) ובפּוּעל (באופן סביל-פסיבי), שבהם הפועל מסמן פעולה על הנושא בעצמה רבה או בכוונה תחילה.
בין זוגות הבניינים "הפעיל" ו"הֻפעל" וכן "פִּעֵל" ו"פֻּעַל" יש רמז צורני על ידי שינוי הניקוד בלבד, הקובע שהראשון מבין כל זוג הוא פעיל – הנושא פועל על המושא, בעוד השני סביל - והפעולה נעשית על הנושא. ממצאים לשוניים מורים לחוקרי תולדות הלשון שבעבר היה צמד דומה לבניין הקל פעל, אך הזוג הסביל הוחלף בהשפעת הארמית העתיקה בבניין נפעל שבו הרמז הצורני הוא תוספת נו"ן בתחילת המילה.
תולדות התפתחות הבניינים
בשפות רבות שאינן שמיות, ישנה סדרה של תוספות (צורני גזירה) שאפשר להוסיף לפועל אחד, כדי להפוך אותו לפועל אחר, בעל משמעות אחרת. דוגמאות מאנגלית: He operates, פירושו "הוא פועל" ולעומת זאת He cooperates, פירושו "הוא משתף פעולה". He locks, פירושו "הוא נועל" ולעומת זאת He unlocks, פירושו "הוא משחרר נעילה". דוגמה מצרפתית: il marie, פירושו "הוא מחתן" ולעומת זאת il se-marie, פירושו "הוא מתחתן". בשתי השפות גם יחד, קיימת גם התוספת re, בתחילת פועל, המוסיפה למשמעות הפועל את רעיון החזרתיות. מעצם קיומן של תוספות כאלו, התפתחה מערכת הבניינים של השפות השמיות.
מאפיינים של בניינים במערכת הפועל של שפות שמיות
במערכת הבניינים של השפות השמיות, מתבטא השוני בין בניין לבניין בשוני בתנועות הפועל (הפעיל – הופעל), לעומת רבות מן השפות הלא שמיות, בהן השוני מתבטא בתוספת.
עקב תבנית הבניין ניתן למצוא לכל הפעלים תבנית אחידה של תנועות, כשרק השורש העיצורי מבדיל בין הפעלים. כלומר "כל הפעלים נשמעים דומים". בשפות לא שמיות קשה למצוא קשר בין התנועות הנשמעות במילת פועל אחת לעומת מילות פועל אחרות. לדוגמה, קשה למצוא קשר בין התנועות של כל הפעלים באנגלית או בצרפתית, שמתחילים בתחילית re.
מאפיין נוסף של השפות השמיות בעקבות הבניין הוא ריבוי מילות פועל שונות לכל הטיה, וריבוי פעלים בכלל, כתוצאה מהקלות של הפיכת כל שם עצם לפועל על ידי הטייתו עם תבנית הבניין.
הבניין בשפות השמיות הקדומות
שינוי הצורה בין בניין לבניין על ידי שינוי תנועות בלבד הוא פיתוח מאוחר, שלא היה קיים כלל בפרוטו-שמית, השפה המשוחזרת בידי החוקרים כאֵם השפות השמיות. בשפה הקדומה היו בנייני פועל רבים וביניהם גם כפילות של צורות בניין שלהם משמעות דומה למרות צורתם השונה. עם זאת, כל הבניינים בשפה הפרוטו-שמית נוצרו בהוספת עיצורים או בהכפלת עיצורים (דגש חזק בעברית או שאדה בערבית) של בניינים קודמים. לא היו בה את הבניינים ה"פנימיים" (דוגמת הבניינים בעברית: הֻפְעַל ופֻּעַל ובערבית فَاعَلَ – פאעל) ואלו הם בניינים חדשים שהתפתחו בשפות המאוחרות בלבד. כך גם צורתו המקורית של פיעל הייתה פָּעַל, אך עם דגש חזק בע' הפועל בעוד הבניין הקל הושמע בלא דגש, גם בהגאים חותכים כמו אלו מאותיות בג"ד כפ"ת.
בשפה הפרוטו-שמית, טרם הבניינים, היו מלכתחילה רק שלוש תנועות אַ, אִי, ואוּ (A, I, U), ושינוי תנועותיו של פועל, שימש בשפה זו לשינוי תצורת זמן וליצירת צורת הציווי. כך, כל הפעלים כולם, היו בעלי אחידות תנועות, ומכאן, עם התפתחות הבניינים, התפתחה אחידות התנועות של הפעלים שבתוך כל בניין ובניין (אך שוני התנועות בין בניין לבניין).
לדעת חוקרים הסיבה להתפתחות הבניין בשפות השמיות, נעוץ בזה, שהשפות העתיקות במזרח התיכון, גם השפות השמיות וגם אלו האחרות, היו שפות צירופיות. הדוברים בשפות אלו העדיפו ככלל ליצור מילים בעזרת צירופי מילים וחלקי מילים. כשם, שכינויי השייכות בשפות השמיות הן תוספות לשמות העצם ומיליות יחס רבות הן תוספות למילים וגם צורות הריבוי וההטיה לנקבה הן תופסות למילים, כך גם רבים מהפעלים היו פעלים קודמים עם תוספות.
עם התפתחות השפות השמיות, מערכת הבניינים של כל אחת מהן השתנתה. חלו תהליכים של צמצום מספר הבניינים, הוספת בניינים בעלי משמעות חדשה, שינויי צורה של בניינים ושינויי משמעות. שינויי המשמעות כללו צמצום משמעות, אימוץ משמעות שונה מזו המקורית, והרחבת משמעות – בדרך כלל כתוצאה מאובדן בניינים.
השפעת השינויים בתבניות הבניינים על השפה בהתפתחותה
השינויים בתבניות הבניינים גררו אחריהם שינויים בשפה. שינויים אלו כוללים:
הקטנת אוצר המילים עקב אובדן בניינים:
בעברית נותר רק בניין בודד לפעולה חוזרת, בניין התפעל, צורת הפעולה החוזרת של פיעל, ובערבית נותר רק בניין סביל אחד – הבניין המקביל לנפעל, שהוא הצורה הסבילה של בניין קל. וכך, בשפה העברית, שורש שאין לו נטייה בפיעל, לא תהיה לו גם נטייה בחזרתית. כך לדוגמה אין אומרים "שאל את עצמו" במילה אחת (בערבית אומרים זאת "אִסְתַאַלַ").
בדומה לכך גם בשפה הערבית את מרבית השורשים אי אפשר להטות לפועל סביל, וצורת הדיבור הסביל כמעט ונעלמה לחלוטין מן הערבית.
הן בעברית והן בערבית לא השתמר בניין סביל לפעולה חוזרת. זאת בניגוד לאכדית. בשתי שפות אלו אין אומרים במילה אחת "אולץ להתלבש", "אולץ להתפשט", "אולץ להתחסן", "אולץ להתגרד" או "אולץ להתפטר" (המילה "התפוטר" לא נחשבת למילה תקנית).
איחוד משמעות של בניינים בשל אובדן בניינים:
בדומה לבניין أَفْعَلَ – אַפְעַלַ בערבית, משמעותו העיקרית של בניין הפעיל היא גרם לפעולה (לדוגמה, הלביש). אך קיימת גם משמעות משנית לבניין הפעיל בעברית, משמעות של שינוי מצב (לדוגמה: הסמיק, השמין). בערבית לעומת זאת קיים לכך בניין נפרד: إِفْعَلَّ – אִפְעַלַּ. ההבדל הניכר בצורה בין שני הבניינים בערבית הוא הדגש החזק בלמד הפועל. בעברית, הדגשים החזקים בבניינים נעלמו. משום כך סבורים שבניין הפעיל העברי הוא איחוד של שני בניינים קודמים לו, בניינים ששרדו בערבית.
שינויי משמעות בניינים:
בניין פיעל העברי ובניין فَعَّلَ – פַעַּלַ הערבי היו בעבר זהי צורה ומשמעות. לשניהם היה דגש חזק בעין הפועל, משמעותו העיקרית של הבניין בשתי השפות הייתה פעולה בעוצמה (פעולה אינטנסיבית), ומשמעותו המשנית הייתה גרימה. בעברית, עם אובדן הדגש החזק, בניין פיעל שימר את המשמעות המשנית הנוספת, בעוד فَعَّلَ – פַעַּלַ הצטמצם למשמעות הגרימה. משמעות הפעולה האינטנסיבית, בערבית, עברה אל בניין فَاعَلَ – פַאעַלַ, בלא דגש, עם שינוי מקום הטעם והארכת התנועה, תוך שבניין זה משנה את משמעותו ממשמעותו המקורית, משמעות של פעולה בכוונה תחילה. בניין فَاعَلَ – פַאעַלַ שרד בערבית וגם בלשונות אתיופיה, שם הוא עדיין משמש במשמעות של פעולה בכוונה תחילה.
דוגמאות למערכות בניינים בשפות אחדות
מערכות בניינים שונות קיימות והיו קיימות בשפות השמיות, בשלבים שונים ובתקופות שונות של שפות אלו, וביניהם:
בניינים בעברית:
בניינים בעברית החדשה: שבעת הבניינים העיקריים בעברית הם: פָּעַל (מכונה גם "קל"), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל. דוגמה לבניין נדיר יותר: שִׁפְעֵל. מבחינה צורנית, הבניינים נבדלים זה מזה בתוספות שלפני פ' הפועל, בתנועות של אותיות הפועל (פָּעַל/פִּעֵל) והבניין הִפְעִיל שונה מהאחרים גם אורך התנועה של ע' הפועל (חיריק מלא במקום תנועה קצרה). ייתכן שמתפתח כיום בניין חדש תפעל.
בניינים בלשון חז"ל: מערכת הבניינים בלשון חז"ל דומה לזו של העברית המקובלת, אך משתנה מעט, מתקופה לתקופה, בהתאם להשפעותיהן של השפות השמיות האחרות. אחד השינויים הבולטים הוא קיומו של בניין "נִתְפָּעַל".
בניינים בערבית: בערבית ספרותית ישנם עשרה בניינים עיקריים וחמישה משניים. לחלק מבנייני השפה הערבית קל למצוא בניינים דומי משמעות בעברית (התפעל, בעברית, דומה ל"תפאעל" בערבית) ולחלק קשה למצוא. מבחינה צורנית, ההבדלים בין הבניינים העיקריים בשפה הערבית נוצרים גם באופן בו הם נוצרים בעברית וגם בדרכים נוספות. הדרכים הנוספות הן תוספת דגש לע' הפועל ותוספת עיצור אחרי ע' הפועל. בערבית המדוברת הפלסטינית, השתמרו שמונה מעשרת הבניינים העיקריים של הערבית הספרותית.
בניינים באכדית: באכדית 13 בניינים. לחלקם קל למצוא בניינים מקבילים מבחינת המשמעות בעברית או בערבית ולחלקם קשה. יותר. הבניינים באכדית נבדלים מבחינה צורנית בתנועות עצמן, באורך התנועות, בתוספות עיצורים לפני אות השורש הראשונה ובתוספת הברה שלמה (ההברה תַּ ta או ההברה tan תַּן) אחרי אות השורש הראשונה.
בניינים בארמית:
בניינים בארמית ארצישראלית גלילית: מערכת הבניינים של הארמית הגלילית היא פשוטה יחסית. היא מכילה שישה בניינים: פְּעַל (מקביל לבניין קל בעברית), פַּעֵל – המקביל לבניין פִּעֵל בעברית, אַפְעֵל – המקביל לבניין הפעיל בעברית, אֶתְפְּעֵל – סביל של פְּעַל, אֶתְפַּעַל – סביל של פַּעֵל, ובניין נדיר מאוד: אֶתַּפְעַל – סביל של אפעל.
בניינים בארמית אשורית – הארמית הסורית בת ימינו: בארמית הסורית המודרנית, כמו בגלילית יש שישה בניינים עיקריים. בניינים אלו דומים לבנייני הארמית הגלילית בתצורתם, אולם, שלושת הבניינים האחרונים שינו את משמעותם מסבילות להדדיות.
ראו גם
בניינים בעברית
קטגוריה:מורפולוגיה (בלשנות) | 2024-01-03T10:57:04 |
מונית | 250px|ממוזער|מונית ישראלית, חיפה, 2018
שמאל|ממוזער|250px|מונית בניו יורק, בצבע המקובל שם למוניות - כתום צהבהב
שמאל|ממוזער|250px|מונית בריטית שחורה
שמאל|ממוזער|250px|מונית מעופפת איננה מראה שגרתי, אבל קיימת במקומות מסוימים בעולם
שמאל|ממוזער|250px|מונית נהר בוונציה, איטליה
שמאל|ממוזער|250px|מונית מרצדס פלסטינית
שמאל|ממוזער|250px|כובע של מונית בפריז
שמאל|ממוזער|250px|טוק טוק תאילנדי, סוג של מונית שנפוץ מאוד בערים
ממוזער|250px|מונית עם GPS ביפן
שמאל|ממוזער|250px|נהגת מונית מתל אביב - שנת 1952
מונית היא כלי תחבורה אשר נוסעיו שוכרים את שירותו על מנת להגיע למחוז חפצם (לעומת כלי תחבורה ציבורי אשר לו עצירות קבועות על פי נותן השירות). בדרך כלל כלי התחבורה הוא מכונית, אבל ישנם מקומות בעולם שמשתמשים בסירות, ריקשות ואף מטוסים.
את המילה "מונית" חידש האמן יוסף בס עם קוּם המדינה על בסיס המילה "מונֶה" (מד זמן שמחשבים בעזרתו את תעריף הנסיעה, ומכונית).
היסטוריה
כבר בתחילת המאה ה-17 ניתן היה למצוא כרכרות סוסים המשמשות כמוניות בפריז ולונדון. הצהרות מלכותיות בשתי הערים הגבילו את מספר הכרכרות המותרות בכל עיר - הדוגמה הראשונה לתקנות בתחום. במאה ה-19 הוכנסו לשימוש כרכרות סוסים בעלות מהירות גבוהה יותר ובטיחות גבוהה יותר.
מכוניות המונעות על ידי סוללות חשמל נהנו מהצלחה קצרה בפריז, לונדון וניו יורק בשנות ה-90 של המאה ה-19. המצאת המונה על ידי הגרמני וילהלם ברון ב-1891 הציגה לראשונה את המונית המודרנית. המונית המודרנית הראשונה, אשר הונעה בעזרת גז וצוידה במונה, היה ה"דיימלר ויקטוריה" שבנה גוטפריד דיימלר בשנת 1897. מוניות אלה התחילו את פעילותן בפריז בשנת 1899, בלונדון בשנת 1903 ובניו יורק ב-1907. המוניות הניו-יורקיות יובאו מצרפת על ידי איש העסקים הארי אלן אשר טבע את המילה הלועזית taxicab, הלא היא המקבילה של המילה "מונית" בשפה העברית. הוא צבע את המוניות שלו בצבע צהוב לאחר שגילה כי צהוב הוא הצבע שהכי קל לראותו מרחוק, ומאז הפך צבע זה לתקנה בתפוח הגדול, אם כי לא חד משמעית. חברת המוניות הממונעות הראשונה התחילה את פעילותה בעיר הגרמנית שטוטגרט בשנת 1897.
המונית הפכה לפופולרית ברחבי העולם בתחילת המאה ה-20. בתחילת הדרך התחרו המוניות בשירותי האוטובוסים הציבוריים והפרטיים עם קווי שירות קבועים מראש. אי לכך, מוניות מיוחדות (ספיישל), הנוסעת על פי בקשת נוסע (או קבוצת נוסעים) מסוים מנקודה אחת לאחרת, לרוב ללא עצירות בדרך, נכנסה לשימוש נרחב יחסית בתקופה מאוחרת יותר. החידוש הראשון מאז המצאת המונה אירע בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר הוכנס לשימוש הרדיו הדו-כיווני, המאפשר לנהגי מוניות ולמרכזי השליחה לתקשר אחד עם האחר ביעילות רבה יותר, ובכך לשרת את הלקוחות בצורה טובה יותר לעומת שיטות התקשורת הקודמות, כגון תא טלפון ציבורי. במאה ה-21 נוספה טכניקת זימון מונית באמצעות אפליקציית מובייל כדוגמת "גט טקסי".
כלי הרכב
שירותי המוניות מתבססים בדרך כלל על מכוניות אך במקומות מספר נעזרים במוניות המופעלות על ידי אדם ובעל חיים, או בסירות (כגון הגונדולה בוונציה). דגם וגוון המונית נחשבים במקומות רבים כסמל תרבותי, כגון המונית הלונדונית השחורה, לה אזור אחסנה גדול על יד הנהג. דוגמה נוספת היא המוניות הצרפתיות העתיקות בקהיר. שירותי לימוזינה פועלים באופן דומה לשירותי מונית, באותו שוק ומתחרה במוניות עם מחירים גבוהים יותר.
במדינות רבות קיימים חוקים ותקנות בנוגע לסימון מוניות. תקנות אלו קובעות בדרך כלל את צבע המונית, מספר לוחית הזיהוי, פרסום וכדומה.
מאפיינים במדינות שונות
ישראל
בישראל קיימים שני סוגים של מוניות:
מונית ספיישל בה שוכרים את שירותי המונית ליעד מסוים לפי פעילות מונה או בתעריף קבוע מראש.
מונית שירות בה המונית מתפקדת למעשה כאוטובוס זעיר, אך עם יתר גמישות, שכן, היא יכולה לעצור גם במקום בו אין תחנות, וכאשר היא מתמלאת, היא ממשיכה בנסיעה רצופה.
לצורך קבלת רישיון לעבוד כנהג מונית בישראל, נדרש להוציא רישיון לרכב ציבורי (רישיון ד'). בישראל, משרד התחבורה קובע תקנות מחמירות לעיסוק בנהיגת מוניות. עיסוק בכך ללא רישיון מתאים ועמידה בתקנות אינו חוקי ומשליך ענישה.
הרשות הפלסטינית
ברשות הפלסטינית צבועות המוניות הרגילות בצהוב והמוניות הגדולות (לשבעה נוסעים) בצבע חרדל. רוב המוניות משמשות כמוניות שירות. לתחבורה הציבורית ברשות הפלסטינית לוחית רישוי בצבע ירוק עם כיתוב לבן, בניגוד לרכבים פרטיים עם לוחית לבנה וכיתוב ירוק.
הרכבים המשמשים למוניות הם בדומה למוניות הישראליות לרוב מדגמי מרצדס ופולקסוואגן. מוניות רבות ברשות הן מכוניות ישנות מדגמי מרצדס ששימשו כמוניות ישראליות לפני כ-20 שנה.
גרמניה
המוניות בגרמניה צבועות בצבע בז'־צהבהב בהיר. על גג המכונית מוצב שלט דמוי גליל הנושא את המילה "Taxi". כלי הרכב הנפוצים המשמשים כמוניות הם מתוצרת חברת מרצדס פולקסווגן ואופל. לרוב המוניות תמסורת אוטומטית ולחלק מערכות ניווט תומכות GPS. תעריפי הנסיעה גבוהים כיוון שלרשות אזרחי המדינה עומד מערכת תחבורה ציבורית טובה ברוב עריה.
לונדון
שירותי המוניות בעיר לונדון שבבריטניה ובערים סמוכות נוספות מבוססים בשנות האלפיים על שני סוגי מוניות: המוניות השחורות המפורסמות (האוסטין FX4), ומוניות הקרויות "מיני־קאב" אשר אינן רשאיות לאסוף נוסעים מהרחוב, אלא מוזמנות טלפונית בלבד על ידי הנוסע. לשני סוגי המוניות מרכזי שילוח, אולם רק המוניות השחורות יכולות לאסוף נוסעים מהרחוב.
המוניות השחורות מפורסמות בהיותן כלי רכב המיוצרים באופן ייחודי למטרה זו, וכן בשל הדרישה לסיים קורס הכשרה המקיף ("The Knowledge") לצורך קבלת רישוי מתאים. דרישה זאת הביאה לכך שאצל מרבית נהגי המוניות השחורות, אזור ההיפוקמפוס במוח, האחראי, בין השאר, על הזיכרון והניווט, מפותח במיוחד.
המונית הלונדונית יובא לישראל מספר פעמים, מאחר שהיא מתאימה להסעת נכה עם כיסא גלגלים, אך היבוא נפסק לאחר זמן קצר.
ארצות הברית
בארצות הברית מבחינים בין שני סוגי מוניות: מוניות מאספות (medallion cabs) ומוניות תקניות (livery cabs). למוניות המאספות יש היתר לאסוף נוסעים מהרחוב, ולמכוניות לייברי יש היתר להיענות לקריאות טלפוניות או לסדר איסוף מראש בלבד.
ניווט
נהגי מוניות מכירים בדרך כלל את הרחובות והמקומות החשובים ברמת היכרות גבוהה. בשנים האחרונות הפך השימוש במחשבי ניווט מבוססי GPS לנפוץ במוניות רבות במדינות המפותחות. מערכת זו מכילה מפה ממוחשבת ומסתייעת בלוויין לקביעת מיקום כלי הרכב, כך שהיא מסוגלת לנווט ולהוביל את הנהג גם למקומות שאינם מוכרים לו.
מרבית המוניות מצוידות במכשיר קשר אשר באמצעותו מתקיים קשר רצוף עם מרכזי השליחה המעבירים לנהגי המוניות את מיקומו של הלקוח הבא. לעיתים נעזרים נהגי המוניות במרכזי השליחה בהתמצאות באזורים או רחובות לא מוכרים. בחלק מהמוניות יש מערכת שליטה ובקרה ממוחשבת, שבאמצעותה מרכז השליחה יכול לדעת את מיקומה המדויק של המוניות ואת הסטטוס שלה, דבר החוסך דיבור מיותר במכשירי הקשר.
דמי הנסיעה
דמי הנסיעה עבור נסיעה במונית הם בדרך כלל יקרים יותר מצורת נסיעה אחרות (כמו האוטובוס ורכבת). מחיר הנסיעה מתחיל ממחיר מסוים לפי המונה, בישראל למשל, מעל שלושה נוסעים, מזוודה, ויציאה משדה התעופה גובים מספר שקלים נוספים. שאר דמי הנסיעה נקבעים בדרך כלל על פי זמן המתנה ומרחק אשר מחושבים באמצעות המונה. ישנם מצבים שבו יעדיף הנהג או הנוסע לשלם דמי נסיעה קבועים, במקום שימוש במונה, אך הדבר אסור לפי החוק ומהווה השתמטות ממס.
במונית שירות, דמי הנסיעה קבועים למרחק של שישה קילומטר, עם תוספת עבור כל קילומטר נוסף. במונית שירות בנסיעה בין ערים שונות יש מחירון קבוע.
במהלך 2019 נכנסה לתוקף רפורמה בתעריפי המוניות המיוחדות שבה הועלו תעריפי הנסיעה העירוניים והופחתו תעריפים בינעירוניים, בנוסף מוניות שירות החלו לעבור לתשלום ברב-קו.
ראו גם
גט טקסי
אובר (Uber)
קישורים חיצוניים
ההיבט הלשוני:
ההיבט הלשוני:
הערות שוליים
*
קטגוריה:כלי רכב
קטגוריה:תחבורה ציבורית | 2024-10-06T09:05:04 |
ג'דה | גִ'דַּה (בערבית: جِدَّة) היא עיר נמל במחוז מכה שבמערב ערב הסעודית, העיר שוכנת על חוף ים סוף, כ-845 ק"מ דרום-מערבית לבירה ריאד וכ-70 ק"מ מערבית לעיר מכה. לפי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2022 אוכלוסיית העיר מנתה כ-3.71 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לעיר הגדולה ביותר במחוז ולשנייה בגודלה בממלכה כולה.
העיר נוסדה במאה השישית לפני הספירה ככפר דייגים. גדולתה החלה בשנת 647, אז הפך אותה הח'ליף עות'מאן בן עפאן לעיר נמל, לשירותם של העולים לרגל למכה.
ג'דה נחשבת למרכז כלכלי ותיירותי חשוב, הרבה בזכות קרבתה לים האדום ולערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינה, בנוסך לכך ג'דה נחשבת לעיר ה-100 בגודלה בעולם, והיא מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-137 מחוזות פנימיים.
קבוצות הכדורגל של העיר הן אל-איתיחאד ואל-אהלי ג'דה.
אתרים
נמל התעופה הבינלאומי המלך עבד אל-עזיז נמצא בפרברי העיר. אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה, שהיא אחת מהאוניברסיטאות הטכניות הטובות במדינה, שוכנת בסמוך לעיר.
ג'דה באסלאם
על פי המסורת המוסלמית, אדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה ואילו חוה נקברה בג'דה.
המסורת המקומית מראה את קברה של חוה אמנו בג'דה. לפי המסורת היהודית, קברה של חוה בחברון, יחד עם קברי האבות במערת המכפלה. ג'דה נקראת על שם חוה אמנו, בערבית: אֻמּנא חוה: ג'דה – כינוי לאישה מהאבות הראשונים, 'ג'דוד' בערבית.
היסטוריה
ישנן עדויות ארכאולוגיות להתיישבות באזור ג'דה עוד מתקופת האבן. ההתיישבות הנוכחית נוסדה כהתיישבות דייגים בשנת 522 לפנה"ס.
ג'דה התפרסמה לראשונה בשנת 647 כאשר הח'ליף עות'מאן בן עפאן בנה בה נמל. קיסרות אקסום כבשה את העיר לזמן קצר. באותה העת ג'דה כבר שימשה מקום מרכזי שאליו הגיעו עולים לרגל בדרך למכה. בשנת 969 השושלת הפאטמית כבשה את העיר מידי השושלת האיח'שידית. הפאטמים פיתחו רשת סחר נרחבת שכללה את אזור הים התיכון, הים האדום ואת האוקיינוס ההודי, והגיעה עד לשושלת סונג שבסין.
בשנת 1177 נכבשה ג'דה על ידי השושלת האיובית. בתקופה הזו הכלכלה פרחה והשלטון דאג לפתח את הסונה.
בשנת 1254 הפכה ג'דה לחלק מהאימפריה הממלוכית. בשלהי המאה ה-15 ניסתה האימפריה הפורטוגזית לכבוש את העיר, ללא הצלחה.
בשנת 1517 הפכה ג'דה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, תחת תקופת שלטונו של הסולטאן סלים הראשון. השלטון העות'מאני שיקם את חומות העיר. איש הצבא העות'מאני הידוע אחמד אל-ג'זאר עשה את תחילת הקריירה שלו בעיר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הכריז השריף חוסיין בן עלי על המרד הערבי כנגד שלטון האימפריה. המרד הצליח, והעיר הייתה לחלק מממלכת חג'אז. לאחר מאבקי כוח רבים בין אבן סעוד לבין חוסיין, הפך בנו של חוסיין, עלי למלך החדש של האזור בדצמבר 1924, אך ברח לבגדאד כשנה לאחר מכן.
בשנת 1926 הפכה ג'דה לחלק מהמחוז של מכה, אשר הפכה לבירת המחוז. בכך אבד כוחה הפוליטי של ג'דה.
ב-2013 החלה בעיר בנייתו של מגדל ג'דה, שצפוי להיות גבוה יותר מבורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם כיום, ב-180 מטרים, ופי שניים וחצי מבניין אמפייר סטייט. נכון לשנת 2022 הבנייה הופסקה ולא ברור אם תחודש.
חלקה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-2014.
כלכלה
העיר מהווה מרכז מסחר וכלכלה חשוב של ערב הסעודית. נמל העיר מהווה מרכז תחבורתי וכלכלי גדול. אונייות רבות עבודות דרך הנמל בדרך לתעלת סואץ.
נמל התעופה הבין-לאומי המלך עבד אל-עזיז הממוקם בקרבת העיר מקושר עם רוב מדינות האזור. בשנת 2018 עברו דרכו 41 מיליון נוסעים.
עוד בימי הביניים העיר הייתה מרכז חשוב של חוואלה וכיום היו מרכז בנקאי חשוב. מספר חברות סעודיות לרבות Danube Company מיקמו את מטה הראשי בעיר.
ערים תאומות
לג'דה 23 ערים תאומות:
גלריית תמונות
ראו גם
ג'דה ההיסטורית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערב הסעודית: ערי חוף
קטגוריה:אסיה: ערי נמל
קטגוריה:ים סוף: ערי נמל | 2024-09-21T07:02:42 |
קווקז | שמאל|ממוזער|250px|מפה פיזית-מדינית של הקווקז
הקווקז הוא אזור גאו-פוליטי בגבול בין אירופה לאסיה (אירואסיה). האזור ממוקם בין הים הכספי לים השחור. באזור מתנשאים הרי הקווקז, הכוללים את אלברוס, ההר הגבוה באירופה. הקווקז מאופיין בגיוון דתי ותרבותי.
הקווקז ממוקם בין שלושה מרכזים פוליטיים: רוסיה בצפון, טורקיה בדרום-מערב ואיראן בדרום-מזרח והתאפיין ביריבויות פוליטיות וצבאיות רבות. לאורך זמן רב האזור נשלט על ידי גורמים חיצוניים, ולעיתים, נשלט על ידי גורמים אזורים אחרים.
אטימולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|קווקז, תצלום לוויין
מקורו של שם האזור, הוא ככל הנראה מהמונח "Caucas" (בגאורגית: კავკასოსი), שמו של האב הקדמון כביכול של עמי הקווקז. יש הטוענים, שמקור השם מהמילה "הר" משפת הפלסגים. אחרים טוענים שמקורו סקיתי – מצמד המילים "שלג לבן".
אבחזית: Кавказ Kavkaz
צ'רקסית מערבית: Къаукъаз/Къаукъас
אזרית: Qafqaz
ערבית: القوقاز אל-קוקאז
ארמנית: Կովկաս Kovkas
יוונית: Καύκασος Káfkasos
עברית: קווקז
אינגושית: Кавказ Kawkaz
כורדית: Qefqasya/Qefqas
מגרלית: კავკაცია קאווקאציה
פרסית: قفقاز קפקאז
רוסית: Кавказ
טורקית: Kafkaslar/Kafkasya
אוקראינית: Кавказ Kavkaz
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הרי הקווקז
הרי הקווקז נחשבים כהרים המפרידים בין אירופה לאסיה, לכן אזור קווקז נחשב גם כאירופאי וגם כאסיאתי. חלקו הצפוני ביותר של הקווקז הוא צפון הקווקז (מחוז ברוסיה), וחלקו הדרומי ביותר הוא עבר הקווקז. הנקודה הגבוהה ביותר בקווקז היא הר אלברוס (5,642 מטר), הנחשב גם לנקודה הגבוהה ביותר באירופה.
הקווקז הוא אחד מהאזורים בעלי מספר השפות המרובות בעולם. מדינות הלאום המרכיבות את הקווקז כיום הן המדינות הפוסט-סובייטיות גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן (בעיקר בדרום הקווקז), וחלקים מרוסיה (בעיקר בצפון הקווקז). המחוזות הרוסים בקווקז הם מחוז קרסנודר ומחוז סטברופול, והרפובליקות האוטונומיות אדיגיה, קלמיקיה, קאראצ'אי-צ'רקסיה, קברדינו-בלקריה, צפון אוסטיה, אינגושטיה, צ'צ'ניה ודגסטן. כמו כן בקווקז שלוש טריטוריות שטוענות לעצמאות, אך לא מוכרות כמדינות לאום בידי הקהילה הבינלאומית, והן: אבחזיה, נגורנו קרבאך ודרום אוסטיה.
הקווקז הוא אזור בעל חשיבות אקולוגית גבוהה. יש באזור מעל ל-6,400 מיני צמחים, 1,600 מהם ייחודיים לאזור. עולם החי בקווקז כולל: נמרים, דובים חומים, זאבים, ביזונים אירופאים, מאראלים, ועיטים זהובים. בין חסרי החוליות, מעל ל-1,000 סוגי עכבישים נרשמו בקווקז. נופו הטבעי הוא יער מעורב, עם אזורים גדולים של אדמה מסולעת.
מדינות הקווקז
אזור הקווקז מחולק כיום בין המדינות הבאות:
– כולל הרפובליקות הרוסיות האוטונומיות והסובייקטים הפדרליים: , , , , , , , , , וסטברופול (חבל מנהלי)
– כולל הרפובליקה הגאורגית האוטונומית:
– כולל הרפובליקה האזרית האוטונומית: נחצ'יבאן
ישנן שתי מדינות בקווקז אשר טוענות לעצמאות מהמדינה בהן הן שוכנות, ולהן הכרה-חלקית בעולם כמדינות עצמאיות:
, – דורשות עצמאות מגאורגיה
בעבר מספר מדינות נוספות היוו חלק מהאזור:
הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז
הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז
באזור פעל ארגון טרור בשם אשר טען לחזקתו על שטחים מסוימים הנמצאים ברוסיה הקווקזית.
היסטוריה
ממוזער|250px|מפה מהמאה ה-18 המתארת את אזור הקווקז בעת העתיקה
העת העתיקה
ההיסטוריה של הקווקז מחולקת בין שני אזורים עיקריים צפון הקווקז ודרום הקווקז. בעת העתיקה שלטו בצפון הקווקז ממלכת סקיתיה ואלאניה ובדרום הקווקז: קולכיס, איבריה הקווקזית ואלבניה הקווקזית.
בשנים 95 עד 55 לפנה"ס הפכה ממלכת ארמניה לאימפריה והשתלטה על רוב דרום הקווקז, סוריה, דרום-מזרח אנטוליה צפון-מערב איראן וצפון מסופוטמיה. במהלך שנים אלו, הזורואסטריות (דת פרסית) הייתה הדת המשמעותית באזור הקווקז (למעט ארמניה), בנוסף אליה, האזור נכח השפעה הלניסטית רבה. בשל היריבויות באזור בין פרס ורומא, אלה האחרונים פלשו מספר פעמים לאזור, שהיה לרוב תחת הגמוניה פרסית.
ימי הביניים
במהלך המאה ה-4 וה-5, הנצרות הפכה לדת השלטת באזור (המדינה הראשונה לאמץ את הנצרות כדת מדינה הייתה ארמניה). ובמהלך המאה ה-8 וה-9, כבשו הערבים את האזור, והאסלאם הפך לדת המרכזית בו. בתקופה זו התנהלו מספר עימותים צבאיים בין הכוחות המוסלמיים לארמניה הנוצרית.
במאה ה-12 עלה לשלטון בגאורגיה המלך דוד הבנאי. הוא, הפך את גאורגיה למעצמה אזורית חזקה, שחרר את הקווקז מעול השלטון המוסלמי שארך כארבע מאות שנים, והחזיר את הנצרות לדת השלטת באזור. בשנים 1194 עד 1204, נערכו מספר פלישות טורקיות (מוסלמיות) לאזור. כתוצאה מנפילת האימפריה הביזנטית (1453), הפכה גאורגיה למדינה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח התיכון. לימים, נכבשה גאורגיה בידי העות'מאנים, המונגולים, שוב על ידי הפרסים ולבסוף כבשה אותה האימפריה הרוסית.
העת החדשה
במהלך ראשית העת החדשה, האזור היה נתון למאבק ממושך בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הרוסית. במאבק זה ניצחו אלה האחרונים, והאזור סופח לאימפריה הרוסית.
ב-1915 התרחש באזור רצח העם הארמני, שבוצע על ידי האימפריה העות'מאנית. כ-1,500,000 ארמנים הושמדו באחד ממקרי הג'נוסייד החמורים בהיסטוריה.
בשנת 1918 האזור אוחד כיחידה מדינית אחת לראשונה בעידן המודרני, במסגרת "הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז". הרפובליקה הייתה מדינה שהתקיימה זמן קצר בלבד וכללה את האזורים שבהן משתרעות כיום ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. ב-24 בפברואר 1918 הכריז הסיים כי עבר הקווקז הוא פדרציה דמוקרטית ועצמאית. טורקיה החלה בפלישה לשטחים שהיו בשליטת הרפובליקה ותוך זמן קצר החלה גם פלישה גרמנית לגאורגיה. לאור הבעיות להתמודד עם פלישות מבחוץ ובעיות פנימיות, הפדרציה התפרקה באופן רשמי כאשר גאורגיה הכריזה בטביליסי על עצמאותה ב-26 במאי, וכעבור יומיים, ב-28 במאי, הכריזו גם ארמניה ואזרבייג'ן על עצמאותן.
בשנית, היה מאוחד האזור כיחידה מדינית אחת תחת השלטון הסובייטי (ראו: הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז).
בעקבות התפרקות ברית המועצות (1991), הפכו מדינות האזור (גאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה) לעצמאיות. בשנים שלאחר מכן, סבל האזור מסכסוכים טריטוריאליים רבים, רובם על רקע אתני או דתי. אפשר למנות ככאלה את מלחמת נגורנו קרבאך (1988–1994), את מלחמת דרום אוסטיה (1989–1991), את מלחמת אבחזיה (1992–1993), מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (1994–1996), מלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999–2009), ואת המלחמה בדרום אוסטיה (2008).
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|חלוקה אתנו-לשונית של הקווקז
בקווקז מדוברות שפות רבות ושונות, בין היתר קיימות בו שלוש משפחות שפות שייחודיות לאזור זה. באזור ישנן לא פחות מ-50 קבוצות אתניות שונות. הקבוצות האתניות העיקריות באזור, הן הרוסים, הגאורגים, האזרים והארמנים. גאורגיה וארמניה הן מדינות נוצריות (הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית-אפוסטלית בגאורגיה, נצרות אורתודוקסית בארמניה), ולעומת זאת אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית (שיעה).
יהדות הקווקז
אף על פי שיהודי ההרים נקראים יהודי הקווקז (קווקזים) הרי שיהדות הקווקז כוללת גם את יהדות גאורגיה ויהדות ארמניה וחלק מיהדות רוסיה הממוקמים בקווקז ואינם נכללים כיהודי ההרים (יהודי סוצ'י למשל).
במלחמת העולם השנייה נכבשו מספר יישובים בצפון הקווקז על ידי הנאצים, שרצחו יהודים מהיישובים הללו.
במיתולוגיה
במיתולוגיה היוונית הרי הקווקז שימשו כעמוד המחזיק את העולם, לפי אותה מיתולוגיה פרומתאוס נכלא שם על ידי זאוס מפני שגנב את מתנת האש לטובת האדם. נאמר כי המקום שבו תיבת נוח נחה, היה על הר האררט שנמצא ממזרח לטורקיה.
ראו גם
הקווקז הגדול
הקווקז הקטן
צפון-הקווקז
עבר הקווקז
שפות באזור הקווקז
מלכות המשנה של הקווקז
לקריאה נוספת
אבינעם עידן, דרום הקווקז - סדר גאואסטרטגי חדש, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2005
מרקם סיפורים: מהרי קווקז
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוסיה: גאוגרפיה
קטגוריה:אזרבייג'ן: גאוגרפיה
קטגוריה:גאורגיה: גאוגרפיה
קטגוריה:ארמניה: גאוגרפיה | 2024-09-03T06:57:26 |
עבר הירדן | שמאל|ממוזער|200px|תצלום לוויין של ארץ ישראל השלמה (כולל עבר הירדן)
שמאל|ממוזער|200px|נחלות שבטי ישראל. נחלותיהם של חצי שבט המנשה, שבט גד ושבט ראובן נטועות בעבר הירדן המזרחי
שמאל|ממוזער|200px|ממלכת החשמונאים בשיא התפשטותה משתרעת משני עברי נהר הירדן
עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל השלמה המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.
עבר הירדן המקראי
אזכורו הראשון של עבר הירדן בתנ"ך הוא בימי אברהם, במלחמתו בארבעת מלכי עבר הנהר. על פי המסופר (ב) הכו מלכי עבר הנהר את הרפאים, הזוזים, האימים והחורים בואכה לאילת. כולם היו עמי עבר הירדן.
לאחר יציאת מצרים בחרו שבטי ישראל על פי מאמר ה להיכנס לארץ ישראל דרך ערד ובאר שבע. הם פנו מזרחה, עקפו את אדום ומואב וכבשו את מרכזה וצפונה של עבר הירדן. תיאור המקום עבר הירדן מופיע לראשונה בפסוק הראשון של ספר דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן." עוד בימי משה רבנו בחרו שבט ראובן ושבט גד להתיישב בעבר הירדן המזרחי. מחשש לאיבוד זהותם הישראלית, צירף אליהם משה את חצי שבט מנשה. בי' בניסן, באירוע הידוע בשם מעבר הירדן, הוביל יהושע בן נון את תשעת השבטים הנותרים וחצי שבט מנשה לחציית מעברות הירדן בחרבה, מערבה, לתוך ארץ כנען היא ארץ ישראל – ראשיתה של תקופת ההתנחלות.
דוד המלך ושר צבאו יואב בן צרויה כבשו את ארץ עמון. שלמה המלך נשא את נעמה העמונית ממנה נולד בנו וממשיכו בשרשרת המלוכה – רחבעם. שלמה המלך שר בשיר השירים: "עינייך ברכות בחשבון". ברכה זו נמצאת בחיסבאן – חשבון המקראית. מלכי יהודה וישראל שלטו על אזורים שונים בעבר הירדן.
בימי בית שני
גם בימי בית שני התקיימה התיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי, בזור שכונה פראיה, בעיקר בחלקו המערבי הגובל באזור יריחו. האזור נכבש על ידי מלכי החשמונאים והיה לחלק בלתי נפרד מממלכתם. בעראק אל אמיר בנויה מצודה שהייתה שייכת למשפחת בית טוביה, ובחפירה ארכאולוגית התגלתה בה כתובת.
בעת החדשה
מראשית פעילותה ראתה התנועה הציונית בעבר הירדן המזרחי חלק בלתי נפרד מארץ-ישראל, אך בשל הריחוק והתנאים המקומיים לא התיישבו בו יהודים, פרט למספר ניסיונות התיישבות כושלים ברמת הגולן.
בד' בחשון תרמ"ו, 1885 פרסם העיתון הצפירה את הכותרת "קנו אדמה בעבר הירדן", ובהמשך הידיעה נכתב כי "סופר מכתבי-העתי Jewish Chronicle מירושלים מודיע, כי שלושים יהודים ילידי צפת קנו בעבר הירדן אחוזה לעבודת האדמה".
ב-1921 הוציאה בריטניה (שקיבלה מנדט על שני עברי הירדן) את רובו הגדול של עבר הירדן המזרחי מתחום ארץ-ישראל (פלשתינה) במסגרת הספר הלבן הראשון, וייסדה בו את אמירות עבר הירדן, בראשות עבדאללה הראשון ותחת שלטון בריטי, שהפכה מאוחר יותר לממלכת ירדן. חלק קטן מן השטח ממזרח לירדן ומצפון לירמוך, ובו מספר קיבוצים, נכלל בגבולות שטח המנדט של פלשתינה (א"י).
תחנת הכוח של רוטנברג, שהוקמה בנהריים, שכנה בחלקה בשטחה של עבר הירדן. גם היישוב היהודי תל אור, שבו גרו עובדי תחנת-הכח היהודיים, הוקם בשטח עבר-הירדן. היישוב היה היישוב היהודי היחיד בעבר הירדן והתקיים עד להתקפת הלגיון הירדני במאי 1948.
נהר הירמוך מחלק את עבר הירדן לשני חלקים:
החלק שמדרום לירמוך: שטחו 50,000 קמ"ר, רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה 92,300 קמ"ר, (היא כוללת במזרחה גם שטחים שאינם מוגדרים כחלק מארץ ישראל).
החלק שמצפון לירמוך: שטחו 8,500 קמ"ר, רובם בשטח סוריה. 1,200 קמ"ר מתוכם (רמת הגולן) נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו אליה בשנת 1981, במסגרת חוק הגולן. סיפוח הגולן למדינת ישראל לא הוכר מבחינת החוק הבינלאומי.
קודם לקבלת ההחלטה על ייסוד אמירות עבר הירדן, העלה חיים ויצמן נימוקים רבים, היסטוריים ומעשיים, בזכות שמירת שלמות הארץ משני עברי הירדן. לאחר מעשה קיבלה ההסתדרות הציונית את הגבולות שהתוו הבריטים לארץ ישראל, ואת הוצאת עבר הירדן מתחום המנדט הבריטי, והעדיפה להתמקד בפיתוח ארץ ישראל שממערב לירדן. התנועה הרוויזיוניסטית ומקימה זאב ז'בוטינסקי וחלק מתנועת אחדות העבודה, המשיכו לראות את עבר הירדן כחלק מארץ ישראל וכמתאים להתיישבות יהודית וראוי להיכלל במדינה היהודית המתוכננת. סמל האצ"ל כלל תמונת רובה על רקע מפת ארץ ישראל בגבולות המנדט המקורי, בשני צדי הירדן.
התנועה היחידה כיום הקוראת לסיפוח עבר הירדן המזרחי אל מדינת ישראל היא תנועת ההתיישבות "נחלה" שהקימו הרב משה לוינגר ודניאלה וייס.
בהלכה
שאלת מעמדו ההלכתי של עבר הירדן המזרחי והשתייכותו לארץ ישראל נידונה בפוסקים.
לגבי עניינים מסוימים הוא נחשב כחלק מארץ ישראל ויש בו קדושת ארץ ישראל, והם מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות ושביעיתשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן ר. תרי ענייני נינהו קדושת שכינה וקדושת מצות וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדושת מצות בין בזו ובין בזו.. מביאים ממנה עגלה ערופה. נוהג בה דין בתי ערי חומה. נתנו ממנה ערים ללויים..
אמנם לגבי דברים רבים נחלקו האם עבר הירדן נחשב כארץ ישראל, והם:
קבורה – יש אומרים שהקבור בה כקבור בארץ ישראלספר כפתור ופרח פרק ט. ואת הארץ שכבש אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה אם אין עליה מין ממין תועלת אדמת ישראל, תמה למה בחרו בה הראובני והגדי בעד מקניהם וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וכן דוד, שהיה מלך ורוצה בתקנת בנו, מדוע לא צוה לגלות הגל ולהוציאו מן הפחת ולהביאו לארץ ישראל. וכן ברזילי הגלעדי כדי ליקבר בקבר אביו ואמו יאבד הטוב ההוא. ויש אומרים שנחשב כקבור בחוץ לארץשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן ר.
חיבת הארץ – יש אומרים שמצווה לחבבה כארץ ישראל, ויש אומרים שאין בה מצוות חיבההדעות בפיסקה הקודמת.
סגולות הארץ – ארץ ישראל מסוגלת לברכה בבנים, אוירה מחכים, ובה מתגלית הנבואה – יש אומרים שכל אלו נוהגים גם בעבר לירדןאוצר ארץ ישראל ח"ו עמוד 131 ויש חולקים.
ביכורים – נחלקו במשנה האם מביאים ביכורים מעבר לירדן. להלכה פסקו שמביאים. המפרשים נחלקו האם החיוב הוא מהתורה.
שתי הלחם – נחלקו הראשונים האם מביאים שתי הלחם מתבואת עבר הירדןלדעת רש"י סנהדרין יא, ב וכן כתוב בספרי זוטא ה מביאים. לעומת זאת לדעת הר"ן נדרים כב, א - לא מביאים..
מבית שני ואילך
כתב הרמב"ם: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה. טעמו הוא שאף שבבית ראשון נהג שביעית מן התורה בעבר הירדן, בבית שני לא קידשו עולי בבל את עבר הירדן, ולכן נהגו בו שביעית רק מדרבנן. ולגבי ספיחין לא גזרו שם.
ראו גם
פראיה
אמירות עבר הירדן
ירדן
נסיכות עבר הירדן
כיכר הירדן
הלגיון הערבי
לקריאה נוספת
חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד 1993, ספר ב: ארצות המנדט הבריטי, יחידה 3, חלק ב: אמירות עבר־הירדן בשנות העשרים, עמ' 163–272.
שמואל קליין, עבר הירדן היהודי, וינה, תרפ"ה.
צבי אילן, הניסיונות לרכישת אדמה ולהתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי, 1891–1947, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה" (בהדרכת פרופ' מרדכי אליאב), רמת גן, תשמ"א
קישורים חיצוניים
שְׁלומִי רֵייסְקִין, ביבליוגרפיה על יהודי עבר הירדן המזרחי, באתר "דעת"
(קטע מעובד)
פרק 60 – דבר היום: שתי גדות לירדן. זו שלנו, זו גם כן? – על ארץ ישראל המזרחית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הרבנית שרון רימון, שניים וחצי השבטים, באתר תורת הר עציון, 19 ביולי 2022.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בני עמון
קטגוריה:נחלת שבט מנשה
קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים | 2024-08-01T05:03:25 |
זולתנות | ממוזער|הענקת נדבה לעניים נתפסת לרוב כמעשה זולתני. ציור מאת ז'אק-לואי דויד.
ממוזער|מתנדבים מסייעים לקורבנות הוריקן. יוסטון, טקסס, 2005זוּלָתָנוּת (בלועזית: אַלְטְרוּאִיזְם) היא נטייה, רצון או תכונה של עזרה לזולת, המתבטאת בעשיית חסד ובהתנהגות המסבה טוב למישהו אחר ללא תמורה.
לפעמים מקבלת זולתנות את הביטוי בלשון חז"ל חסד של אמת - על פי לשון המקרא בפרשת ויחי.
אטימולוגיה
המונח הלועזי נטבע על ידי הסוציולוג הצרפתי אוגוסט קונט, המונח הוטבע בצרפתית, כדי לסמל את הביטוי הנגדי לאגואיזם.
המונח אלטרואיזם נגזר מאיטלקית, ומקורה מהמילה altrui, אשר בתורה נגזרה מהמילה הלטינית alteri, שמשמעה "אנשים אחרים" או "מישהו אחר".
האקדמיה ללשון העברית קבעה את המילה "זולתנות" כחלופה למינוח הלועזי, המונח מתאר את התכונה האוניברסלית הרווחת באנושות כפרטים וקולקטיב השואפת לדאוג עבור רווחת הזולת, לפעמים אף תוך צמצום או פגיעה ברווחה הפרטית. ברמה קיצונית יותר היא יכולה להתבטא גם בהקרבה עצמית מודעת למען הזולת.
"זולתנות" היא גם שמה הנרדף של דוקטרינה בתחום פילוסופיה של המוסר הדוגלת באורח חיים ובהתנהגות זולתנית (אלטרואיסטית).
לתכונה הזאת יש היסטוריה ארוכה והובילו לדיונים ערים בחשיבה הפילוסופית והאתית בקרב פסיכולוגים, סוציולוגים, אתולוגים ואנשי מחקר באקדמיה.
השיטות השונות וההתפתחות בחקר תחומים אלו מובילים לנקודות מבט שונות על הזולתנות.
זולתנות בתורת האבולוציה
התנהגות זולתנית נצפתה בקרב רוב בעלי החיים וזה הביא לבחינה מדויקת יותר אודות התכונה ושורשיה. התנהגות זו הביאה את החוקרים באבולוציה לעמוד על טיבה האבולוציני של תופעה זו.
בתורת האבולוציה, מוגדרת זולתנות כתרומה של פרט אחד לפרט אחר, הדורשת השקעה כלשהי. מנקודת מבט אינטואיטיבית נראית התנהגות זולתנית כהתנהגות שאמורה להיכחד בברירה הטבעית, מכיוון שהיא גורמת לפרט להשקיע מאמצים בדבר שהוא אינו נהנה ממנו. אולם עם התפתחות מדע הסוציוביולוגיה התגלו מנגנונים אבולוציוניים שונים המשפיעים על התפיסה אחרת בנוגע להתנהגות הזולתנית אצל בעלי חיים כגון ברירת שארים, עקרון ההכבדה ואסטרטגיות יציבות אבולוציונית שונות, התפיסות הללו נותנים הסבר אפשרי להפצת התנהגות זולתנית במהלך האבולוציה.
רעיון מרכזי בהסבר הזולתנות בתורת האבולוציה הוא שהברירה הטבעית מעודדת גנים התורמים להפצת עצמם, ללא קשר לפרט הנושא אותם. הביולוג ריצ'רד דוקינס הוא מראשי המדברים ומצדדים בתפיסה זו, הוא מסביר בספרו הגן האנוכיי כי כשהגן מתעצב על רקע התכונה הזאת כך ייתכנו מצבים בהם פרט יקריב עצמו למען פרטים אחרים, אם הפרטים האחרים גם נושאים גנים דומים לשלו.
זולתנות אצל בני האדם
תכונות זולתניות נפוצות בעיקר אצל בני האדם ולא תמיד הן מזוהות כתכונה אנושית בלבד.
זולתנות אצל בני האדם משמש כמניע לעשיית טוב למען אחרים ולגמילות חסד הדדי, ומקבלת ביטוי במגוון התנהגויות.
נעשו הרבה ניסיונות כדי לספק הסבר לתופעה הזאת, וזו עד היום מהווה אחת מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע להתנהגות האדם בתוך החברה. מעדויות בניסויים בתחום עולה כי הזולתנות בקרב בני האדם היא כח רב עוצמה וייחודי בעולם החי. והיא מקבלת ביטוי בין היתר בזולתנות הדדית בין בני אדם אינה יחסי גומלין הדדיים רגילים או שיתופי פעולה מבוססי מוניטין. ממצאים ממחקרים בנושא זולתנות הדדית מראים כי ישנו רצון רב יותר לעשייה זולתנית למען האחר אם ישנה אפשרות לאינטראקציה בעתיד.
גילויים לגבי זולתנות הדדית
חוקרים רבים חקרו קשרים זולתניים ואת ההיתכנות שלהם במצבים שונים. נמצא למשל, באחד הניסויים בתחום, כי קשר זולתני במידה רבה מוגבל לקשר בין שני אנשים. נמצא כי קשר זולתני גם בקבוצה קטנה של 4–8 אנשים הוא מוגבל מאוד ויכול להתקיים רק אם כל חברי הקבוצה שיתפו פעולה אחד עם השני קודם לכן.
ממצא נוסף אומר שישנו סיכוי גבוה יותר לזולתנות הדדית כאשר שני אנשים נאלצים להישאר יחד תקופה ארוכה, ושלתמריצים הקשורים להיווצרות מוניטין השפעות חזקות על שיתוף פעולה אנושי וזולתנות.
נקודה חשובה בנושא, היא שזולתנות הדדית כמעט תמיד מתבססת על הרעיון שההתנהגות הזולתנית תביא לאדם יתרונות כלכליים בעתיד. לכן, ישנו קושי להסביר זולתנות הדדית חזקה שלא ניתנות ממנה הטבות בעתיד. במקרים כאלה ישנו סיכוי גבוה יותר להתפרקות הקשר או נטישת הקשר על ידי אחד האנשים בו.
אחד הכלים שמשמשים לחקירת זולתנות והתהליכים הקוגניטיביים והרגשיים המעורבים בקבלת החלטות כלכליות הוא משחק האולטימטום. במשחק זה שני שחקנים מקבלים את ההזדמנות לחלק סכום כסף בין שניהם. שחקן אחד הוא המציע והשני הוא מקבל-ההצעה. המציע שולח הצעה לשחקן השני לגבי חלוקת הכסף. השחקן השני (מקבל-ההצעה) יכול לקבל או לדחות אותה. אם היא מתקבלת, הכסף מתחלק כמוצע. אם היא נדחית, אף שחקן אינו מקבל כלום.
נמצא שהצעה מאדם שקודם לכן היה מקבל-ההצעה מאדם אחר היא יותר זולתנית.
בנוגע להשפעת הגיל, נמצא ששחקנים שצריכים לעזור ולייעץ לאדם אחר, ישתפו יותר פעולה ויהיו זולתנים יותר כאשר הם המבוגרים יותר. בנוסף, כאשר ביצעו ניסויים עם ילדים נראה כי ילדים מבוגרים יותר היו זולתנים יותר ונדיבים יותר. אף על פי ששינויים אלו בהתנהגות ילדים עשויים להיות תוצאה של התפתחות תהליכים מוחיים, נראה סביר להניח כי זוהי גם תוצאה של תהליך התנסות חברתית ותרבותית ארוך יותר של הילדים המבוגרים עם הוריהם וחבריהם.
בניסוי אחר שביצעו עם משחק האולטימטום, שהשתתפו בו שחקנים מכמה מקומות ותרבויות שונים בעולם, נראה כי בכמה שבטים (לדוגמה, שבט ההדזה) הזולתנות בין האנשים הייתה גבוהה ביותר, ואילו למשל בפרו נמצא חשש משיתוף הוגן. כלומר, ישנן ראיות לכך שמאפיינים תרבותיים שונים משפיעים על הזולתנות של האדם.
אף על פי יש לנו מידע רב יותר על זולתנות ממחקרים וניסויים שונים, עדיין הרבה לא ידוע ומחקר רב נחוץ על מנת להבין זולתנות שיתופית בקבוצות קטנות וגדולות, זולתנות בגילאים שונים ותרבויות שונות והקשר שלה לדמוגרפיה ורמה כלכלית.
זולתנות והאונה הפרה-פרונטלית
בניסויים ומחקרים רבים בתחום נמצא כי לקליפת המוח הקדם-מצחית (פרה-פרונטלית) יש תפקיד מרכזי בזולתנות, נדיבות וקבלת החלטות חברתיות ומוסריות.
בניסוי בנושא היה על הנבדקים בניסוי לצפות בשחקנים משחקים במשחק האולטימטום. לחלק מהנבדקים בניסוי הסבירו על המשחק במונחים של נתינה ותרומה לאחרים, ולחלק השני תיארו את המשחק במונחים של חיסכון הפרט. בזמן שהנבדקים צפו במשחק, נסייני הניסוי סרקו את מוחם ב-fMRI ובדקו את הפעילות המוחית שלהם. התוצאות הן שכשהמשחק הכלכלי היה מתואר במונחים של תרומות לאחרים, הפעילות באונה הפרה-פרונטלית הוונטרו-מדיאלית (VMPFC) הייתה מוגברת כאשר הנבדק הסיק שהשחקנים ששיחקו במשחק שיחקו משחק הוגן ונדיב. לעומת זאת, כאשר הנבדק הסיק שהמשחק של השחקנים בו הוא אנוכי ולא הוגן הייתה ירידה בפעילות אזור זה. עם זאת, כאשר המשחק תואר במונחים של חיסכון הפרט, הפעילות ב-VMPFC לא השתנתה בין אסטרטגיות שונות במשחק. מסקנת החוקרים מהניסוי היא של-VMPFC יש קשר לנדיבות והתנהגות זולתנית.
בניסוי אחר בו היה הנבדקים שיחקו במשחק האולטימטום, השתמשו בטכנולוגיית TMS - גרייה מגנטית מוחית עמוקה, שמאפשרת להשפיע על אזורים בעומק המוח באמצעות פולסים מגנטיים ולעורר או לדכא פעילות של אזורי מוח. השתמשו ב-TMS על הנבדקים כדי להשפיע על האזור הימני של קליפת המוח הקדם-מצחית הגבית-צדית (right DLPFC). השפעה זו הפחיתה משמעותית את נכונות המשתתפים בניסוי לדחות הצעות לא הוגנות במכוון, אף על פי שהם עדיין יכלו לשפוט את ההצעות הללו כלא הוגנות. מכך ניתן לשער שה-right DLPFC ממלא תפקיד מרכזי ביישום התנהגות הקשורה בהגינות.
בנוסף, ראיות fMRI מצביעות על פעילות גבוהה באזור הקדם-מצחי האמצעי (medial prefrontal) במהלך חשיבה על דילמות מוסריות אישיות. עם זאת, תוצאות fMRI כאלה לא יכולות בוודאות להוכיח כי אזור זה הכרחי לתהליך הקוגניטיבי. במחקר נוסף בתחום לקחו שבעה אנשים עם פגיעות באונה הפרה-פרונטלית הוונטרו-מדיאלית (VMPFC) ו-12 אנשים עם אונה פרה-פרונטלית וונטרו-מדיאלית תקינה ובדקו את ההתייחסות שלהם לדילמות מוסריות, דילמות מוסריות אישיות ודילמות באופן כללי. בהשוואה לנבדקים בעלי האונה התקינה, המשתתפים האחרים שפטו עבירות מוסר אישיות כהתנהגויות מקובלות, והם עשו זאת במהירות רבה יותר. לעומת זאת, כאשר היה מדובר בדילמות מוסריות לא אישיות ודילמות באופן כללי, התגובות שלהם היו דומות לנבדקים הבריאים. תוצאות אלו מצביעות על כך שה-VMPFC הכרחי כדי להתנגד לעבירות מוסר אישיות ומשפיע על ההתמקדות העצמית והתגובות הרגשיות בבחירות התנהגותיות ומוסריות.
זולתנות ויהדות
בדתות רבות קיימות מערבות חברתיות המעודדות מעשים זולתניים, ביהדות גם קיים מונח מקביל לזולתנות בשם גמילות חסדים, אחד מיסודות היהדות, עליה נאמר במסכת אבות:
.
זולתנות בהגדרתה הפילוסופית באה לידי ביטוי בתנ"ך במצוות עשה רבות; לדוגמה: מצוות מתנות עניים, שמיטה, מצוות הצדקה, ציוויי התורה ביחס לגרים, וציוויים דומים ביחס ליתומים ואלמנות, והן בפסוקים כלליים יותר; לדוגמה: עולם חסד יבנה או .
עם זאת תפיסה זו אינה אבסלוטית, ולפעמים היהדות אינה תומכת בהתמסרות קיצונית למען הזולת על חשבון העצמי, וכדברי רבי עקיבא "חייך קודמים".
ביקורת על זולתנות
המשוררת והסופרת איין ראנד, בפילוסופיה שלה, אובייקטיביזם, ביקרה את הזולתנות בטענה שהוא מקדם הקרבה עצמית על פני אינטרסים אישיים ואושר אישי. היא טענה שהזולתנות מחליש את ערכו האישי של האדם בכך שהוא דורש מאנשים להעדיף את צורכיהם של אחרים על פני צורכיהם, ובכך יוצר תרבות של תלות וניצול. ראנד האמינה שהזולתנות שוחקת את זכויות הפרט וחירותו בכך שהוא מטיל חובה מוסרית לשרת אחרים, דבר שראתה כהרסני לעצמאות אישית וכתהליך המוביל לקולקטיביזם. במקום זאת, היא דגלה באינטרס עצמי רציונלי, בו האדם שואף לממש את מטרותיו ואושרו כאידיאל מוסרי עליון.
ראו גם
מושגים קרובים ביהדות: גמילות חסדים, מתן בסתר, מידה כנגד מידה, צדקה, רחמים
מסכת אבות (ובה מוזכרים ביטויים כמו: ׳שלא על מנת לקבל פרס׳, ׳שלי שלך׳, ועוד)
המסדר העצמאי של העמיתים יוצאי הדופן
אלטרואיזם אפקטיבי
נדבנות
שיתוף פעולה
לקריאה נוספת
אורן הרמן, מחיר האלטרואיזם: ג'ורג' פרייס והחיפוש אחר מקורות טוב הלב, (מאנגלית: מיכל בן-יעקב), תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 2013.
קישורים חיצוניים
גדי כהן, "עולם חסד יבנה", אתר "דעת". מתוך: מעליות (כ"ב) טבת ה'תשס"א
פרופ' אורן הרמן מדבר על ספרו "מחיר האלטרואיזם", בתוכניתו של קובי מידן - "חוצה ישראל"
״המדען שנכנע למשוואה שכתב״ - פרק על ג׳ורג׳ פרייס בפודקאסט ״מינהר הזמן״, באתר ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה של הנתינה
קטגוריה:אתיקה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:נדבנות | 2024-09-28T09:15:59 |
אלטרואיזם | REDIRECT זולתנות | 2004-12-08T21:54:47 |
זולת | REDIRECT זולתנות | 2010-08-31T04:19:32 |
עץ AVL | במדעי המחשב, עץ AVL הוא מבנה נתונים מסוג עץ חיפוש בינארי מאוזן, שבו הפרש גובהם של שני תתי-העצים של הבנים של כל צומת הוא לכל היותר 1. תכונה זו מבטיחה שניתן יהיה לחפש בעץ, להכניס ולהוציא ממנו נתונים בסיבוכיות של במקרה הגרוע ביותר (כאשר הוא מספר הצמתים בעץ).
עץ AVL נקרא כך על שם ראשי התיבות של ממציאיו, גאורגי אדלסון-ולסקי (Adelson-Velskii) ויבגני לנדיס (Landis, שהציגו אותו במאמר משנת 1962. היה זה עץ החיפוש הראשון שהבטיח איזון בעלות של .
דרך פעולת העץ
כל צומת בעץ שומר, פרט למידע הסטנדרטי של עץ חיפוש, גם מאפיין נוסף הנקרא "גורם האיזון" (Balance factor). מאפיין זה הוא ההפרש בין גובהו של תת-העץ השמאלי של הצומת וגובה תת-העץ הימני של הצומת. עץ AVL מאופיין בכך שגורם האיזון בכל צומת הוא תמיד 1, 0 או 1-, ופעולות הוספה והסרה שומרות על תכונה זו. תכונה זו מבטיחה כי העץ יהיה מאוזן בקירוב - ניתן להראות
כי אם בעץ AVL יש איברים אז עומקו קטן מ-
(העומק המינימלי בעץ חיפוש מאוזן לגמרי הוא
, עץ AVL יכול להיות בעומק גדול יותר).
פעולת חיפוש
החיפוש בעץ AVL הוא רקורסיבי וזהה לחיפוש בעץ חיפוש בינארי. הרקורסיה מתחילה משורש העץ. בודקים עבור הצומת הנוכחי:
אם מפתח הצומת מתאים למפתח המבוקש - החיפוש הסתיים בהצלחה.
אם מפתח הצומת גדול מהמפתח המבוקש - מבצעים חיפוש שמתחיל בצומת שהוא הבן השמאלי של הצומת הנוכחי, ומחזירים את התוצאה.
אם מפתח הצומת קטן מהמפתח המבוקש - מבצעים חיפוש בצומת שהוא הבן הימני של הצומת הנוכחי, ומחזירים את התוצאה.
אם לא התקיים אחד מהסעיפים הקודמים - הנתון המבוקש לא נמצא בעץ.
כיוון שעץ AVL הוא מאוזן בקירוב (כמפורט לעיל), פעולת החיפוש תתבצע בסיבוכיות זמן כי פעולת החיפוש מתחילה משורש העץ ומשם יכולה להגיע, במקרה הגרוע, עד לעלה העמוק ביותר.
פעולת החיפוש לא משנה את המבנה של העץ ולכן העץ נשמר כעץ חיפוש בינארי ומאוזן.
גלגול
ממוזער|430x430px|תיאור סכמטי של איזון צומת בעץ בעזרת גלגול. העיגולים הממוספרים מייצגים את הצמתים שמשתתפים בתהליך האיזון. המשולשים מייצגים תתי-עצים שהם עצמם עצי AVL מאוזנים. מספר כחול ליד צומת מציין גורמי איזון אפשריים (אלה שבסוגריים מתקיימים רק במקרה של מחיקה).
כדי לבצע הכנסה ומחיקה מעץ AVL, משתמשים תחילה בפעולה הרצויה כאילו מדובר בעץ חיפוש בינארי פשוט.
הבעיה שנוצרת היא, שבעקבות ההכנסה או ההוצאה מהעץ, ייתכן שגורם האיזון יעלה ל-2 או ירד ל-2-. כדי לפתור את הבעיה, משתמשים בטכניקה הנקראת גלגול, בעזרתה משנים את מבנה העץ כדי לתקן איזון של תת-עץ המתחיל בצומת שבו יש חריגה בגורם האיזון, וזאת מבלי להפר את הסדר של העץ (המאפשר חיפוש בינארי עליו).
ישנם ארבעה סוגים של גלגולים: RR, LL, RL ו-LR, כאשר על ידי ארבעתם ניתן לטפל בכל צומת שגורם האיזון שלו הופר ושווה ל-2 או 2-, בהנחה שהוא תקין בשני עצי הבנים שלו. הבחירה באיזה גלגול להשתמש נעשית על פי הכללים הבאים:
LL - גורם האיזון בצומת הופר ל-2 וגורם האיזון בבן השמאלי הוא 0 או 1.
LR - גורם האיזון בצומת הופר ל-2 וגורם האיזון בבן השמאלי הוא 1-.
RR - גורם האיזון בצומת הופר ל-2- וגורם האיזון בבן הימני הוא 0 או 1-.
RL - גורם האיזון בצומת הופר ל-2- וגורם האיזון בבן הימני הוא 1.
הגלגולים נעשים בדרך שמתוארת בציור שמופיע בצד. ניתן לממש את כל אחד מארבעת הגלגולים בעזרת שתי פעולות בסיסיות (R ו-L), כאשר הגלגול כולל פעולת R/L אחת שמבוצעת על אחד מהבנים של הצומת, ופעולת R/L שנייה על הצומת עצמו.
כל סוגי הגלגולים הם בזמן קבוע של
פעולת הכנסה
כדי להכניס צומת חדש לעץ, מתחילים במציאת המקום המתאים להכנסה באותה הדרך שבה מכניסים לעץ חיפוש בינארי. מתחילים משורש העץ ובודקים באופן רקורסיבי:
אם מפתח הצומת גדול מהמפתח שרוצים להכניס לעץ. אם קיים בן שמאלי לצומת - מבצעים את הבדיקה עבור תת-העץ המתחיל בבן זה. אחרת, הצומת החדש יהיה הבן השמאלי של הצומת.
אם מפתח הצומת קטן מהמפתח שרוצים להכניס לעץ. אם קיים בן ימני לצומת - מבצעים את הבדיקה עבור תת-העץ המתחיל בבן זה. אחרת, הצומת החדש יהיה הבן הימני של הצומת.
לאחר שהצומת הוכנס לעץ, צריך לבדוק את המסלול מהצומת החדש כלפי מעלה עד לשורש, ואם קיים צומת שגורם האיזון שלו הופר - לבצע גלגול עבור צומת זה. פעולת הגלגול מחזירה את הגובה של תת-העץ שעל שורשו היא פועלת לגובה שהיה לפני ההוספה, ולכן העץ נשאר מאוזן לאחר גלגול זה.
פעולת ההכנסה מבוצעת בסיבוכיות זמן כי פעולת ההכנסה המקורית מבוצעת בסיבוכיות זמן , יש לכל היותר צמתים שצריך לעדכן את גורם האיזון שלהם, ולא יותר מגלגול אחד, שמשנה רק מספר קבוע של צמתים.
פעולת מחיקה
כאשר רוצים להוציא צומת מתוך עץ AVL, צריך לבצע שלושה תהליכים עיקריים - מציאת הצומת שצריך להוציא, הוצאת הצומת תוך שמירה על תכונת עץ החיפוש ואיזון העץ לאחר ההוצאה.
מציאת הצומת
מציאת הצומת נעשית באותה הדרך שנעשית פעולת החיפוש וניתן לדלג על מציאת הצומת במקרים שבהם נתון מראש הצומת שדורש מחיקה.
הוצאת הצומת
בהינתן צומת שרוצים להוציא מתוך העץ אך להשאיר את העץ כעץ AVL, מבצעים את הפעולות הבאות:
אם אין בנים ל אז מוחקים אותו מהעץ.
אם ל יש בן אחד, מוחקים את והאבא של v מצביע לבן שלו.
אם ל יש שני בנים, אז צריך למצוא את הצומת העוקב ל- ולהחליף ביניהם. העוקב של הוא הצומת השמאלי ביותר שאליו אפשר להגיע מהבן הימני של (). לאחר ההחלפה מוחקים את לפי אחת מהפעולות הקודמות.
איזון העץ לאחר ההוצאה
כיוון שהוצאת הצומת יכולה לגרום לכך שהעץ כבר אינו מאוזן, עוברים על המסלול מהצומת שנמחק עד לשורש העץ וכל פעם שקיים צומת שגורם האיזון שלו הופר, מבצעים את הגלגול ששייך לאותו הצומת.
פעולת ההוצאה, כמו פעולת ההכנסה, מבוצעת בסיבוכיות זמן .
סריקת העץ
לפעמים קיים צורך לעבור על כל הנתונים שנמצאים בעץ ולבצע פעולה, למשל עדכון בכל הנתונים, שמירה למבנה ליניארי (כמו קובץ) או חיפוש נתון שלא ידוע מה המפתח שלו. קיימות מספר דרכים לעבור על כל הנתונים, כאשר הכלל המנחה שלהם הוא שעבור כל צומת בעץ החל מהשורש צריך לבצע פעולה בנתון שלו ולסרוק גם את הצמתים הבנים. כדי לקבל את הנתונים לפי סדר יש לעבור על עץ החל מהשורש, בצורה רקורסיבית בשיטת סדר תּוֹכִי (in-order traversal). עבור הצומת הנוכחי המעבר מתבצע באופן הבא:
בצע את הסריקה עבור הבן השמאלי של הצומת.
בצע את הפעולה הנדרשת.
בצע את הסריקה עבור הבן הימני של הצומת.
סריקה כזו של העץ תעבור על כל הצמתים בעץ לפי סדר מהקטן לגדול, בזמן ריצה .
בנוסף קיימות 2 סריקות נוספות: תחילית(pre-order) וסופית(post-order).
קישורים חיצוניים
איך לאזן עץ AVL, מדריך בצעדים.
הערות שוליים
AVL | 2023-08-28T16:58:08 |
ארוטומניה | ארוטומניה (Erotomania) או תסמונת קלֶרַמבּוֹ (de Clérambault's syndrome) היא הפרעה דלוזיונלית שבה החולה מאמין שמישהו אחר מאוהב בו.
התסמונת תוארה לראשונה בשנת 1921 על ידי הפסיכיאטר הצרפתי גטאן גטיאן דה קלרמבו, ומכאן שמה. האדם שלכאורה מאוהב בחולה הוא בדרך כלל ממעמד חברתי גבוה או אדם בלתי מושג (כוכב קולנוע, פוליטיקאי מפורסם, ובתיאור המקרה הראשון - מלך אנגליה ג'ורג' החמישי).
החולה מאמין שהאחר מאוהב בו, והוא מרוצה ממצב עניינים זה. עוצמת הרגשות של החולה, כמו גם האמונה שהוא מושא אהבתו של האחר, אינה ניתנת לשינוי, וגם ביטויי דחייה מצד האחר יקבלו פירוש על ידי החולה שיצביע על כך שהאחר מאוהב בו. החולה מאמין שמושא אהבתו מתקשר איתו באמצעות קודים סודיים שרק הם יודעים את משמעותם, כמו פתיחת וילונות וסגירתם.
לא פעם נדרשת המשטרה להתערב כאשר החולה פולש שוב ושוב לחיי האחר. החולה נוטה להחפיץ את מושא האהבה; מתייחס אליו כאל חפץ שחייב להיות בחזקתו. הוא אינו מסוגל לראות במושא האהבה יצור אנוש עצמאי בעל רצונות משל עצמו.
החולה הארוטומני מתחיל בדרך כלל בגילויי חיבה עדינים ופשוטים, שהולכים ומקצינים, ולבסוף הופכים לגילויים של כעס, איבה, תסכול ואלימות. החולה מתעלם לחלוטין מחוסר העניין של מושא האהבה במערכת היחסים. כל תגובה מצד מושא האהבה מתפרשת מיד כאות, אישור וסימן לאהבה. בסופו של דבר מגיע החולה הארוטומני למצב פסיכוטי, שבו הוא מנותק לחלוטין מהמציאות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות
קטגוריה:מחשבות שווא
קטגוריה:אהבה | 2023-10-01T06:59:06 |
הפרעת אישיות גבולית | הפרעת אישיות גבולית (באנגלית: Borderline personality disorder; בראשי תיבות: BPD) היא הפרעה נפשית, שעל פי DSM-5 משתייכת לאשכול ב' של הפרעות אישיות. הפרעת אישיות זאת נקראה בשם 'גבולית' כיוון שבעבר הוגדרה כמבטאת גבול בין נוירוזה לפסיכוזה. אף שהשם בעייתי מבחינת תיאור ההפרעה, הוא נותר ללא שינוי עד היום. ב־ICD 10 היא מוגדרת כ"הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית". ההפרעה מתבטאת בתפיסה עצמית מעוותת, קושי בעיבוד רגשות בקשרים בין-אישיים או בזוגיות, ותגובות קיצוניות מאוד לסיטואציות אשר מתפרשות על ידם כדבר מאיים שמתקשר לנטישה, דחייה, בדידות, ביקורת או כישלון.
מאפיינים קליניים
הפרעת אישיות גבולית מאופיינת על ידי דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות אישיות בינאישיות. מאפיין מרכזי בהפרעה זו הוא חוסר יציבות בתחושת העצמי ובמצבי הרוח, המתבטא בדרך כלל בתגובות רגשיות אינטנסיביות במיוחד, והפגנה של כעס פתאומי או רגזנות פתאומית שאינה מותאמת לסיטואציה. תגובות אלה בדרך כלל מופיעות אצל הסובלים מההפרעה כאשר הם פוגשים גירוי המתפרש על ידם כדבר מאיים שמתקשר לנטישה, דחייה, בדידות, ביקורת, או כישלון. תגובות נוספות העשויות להופיע הן של נסיגה חברתית והתנהגות אובדנית.
בנוסף לרגשות עזים, אנשים עם הפרעת אישיות גבולית מאופיינים באפקט לבילי. על אף שמונח זה מצביע על תנודות מהירות, בקרב הסובלים מההפרעה כרוכות תנודות אלה בתדירות גבוהה יותר של חרדות, עם תנודות בין כעס וחרדה, ובין דיכאון וחרדה. בעוד שהם חפצים מאוד באינטימיות, הסובלים מההפרעה נוטים לעבר דפוסי היקשרות לא בטוחים, חרדתיים ואמביוולנטיים בתוך מערכות יחסים, ולעיתים קרובות הם תופסים את העולם כמקום מסוכן ומרושע, ואת עצמם כפגיעים וחסרי אונים.
אנשים עם הפרעת אישיות גבולית סובלים מהפרעות בולטות ועיקשות בדימוי העצמי או בתחושת העצמי, ועשויים להתקשות לדעת מה הם הדברים אותם הם מעריכים, במה הם מאמינים, מעדיפים, או נהנים, ועשויים להרגיש כאילו אינם קיימים. לעיתים קרובות הם אינם בטוחים לגבי מטרותיהם ארוכות הטווח במערכות יחסים או במסגרת העבודה, ועשויים לבסס את זהותם האישית על אחרים.
פגיעה עצמית היא התנהגות שכיחה מאוד שמוערכת סביב 50% עד 80% אצל הסובלים מההפרעה. מעבר לסיבוכים הפיזיים הנובעים מהתנהגויות של פגיעה עצמית, מטופלים עם הפרעת אישיות גבולית חשופים לסיכון של התנהגות אימפולסיבית שהשלכותיה עלולות להיות תאונות, שימוש לרעה בסמים ומחלות מין. במקרים רבים התמונה הכללית בהפרעה זאת היא של אינטנסיביות רגשית גדולה מאוד, המוגדרת לעיתים כ"רכבת הרים רגשית". האינטנסיביות הזאת קיימת הן ביחסי האדם עם סביבתו והן בחוויית העצמי שלו (שינויים בערך העצמי כפי שתואר לעיל). מדי פעם ייתכנו אפיזודות פסיכוטיות, בהן עלול להתרחש ניתוק חלקי או מלא של בוחן המציאות של האדם. אפיזודות אלה חולפות בדרך כלל כעבור ימים או שעות. בחלק מהמקרים חולים או חולות במצב זה מגיעים לאשפוז מרצונם, ובחלק מהמקרים הם עלולים להגיע לאשפוז כפוי. חלק ממאפייני ההפרעה מתמתנים עם הזמן ככל שהאדם מתבגר.
מנגנוני ההגנה של אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית קשורים לפסיכודינמיקות ההתפתחותיות שלהם, והם כוללים פיצול, אידיאליזציה והמעטת ערך, השלכה, הזדהות השלכתית קיצונית, והכחשה.
רגישות לדחייה
רגישות לדחייה (Rejection sensitive dysphoria) היא נטייה קוגניטיבית־אַפקטיבית של הפרט לצַפּוֹת בחרדה ובכעס שאחרים יידחו אותו חברתית, גם כאשר בפועל לא מתרחשת דחייה. אדם הרגיש לדחייה מתמקד בחיפוש רמזים לדחייה בסביבתו. הוא נוטה לפרש התנהגות לא ברורה, עמומה או שלילית של הזולת כדחייה, גם במצבים שאין בהם משום דחייה ממשית. כאשר התנהגות מסוימת מפורשת בעיניו כדחייה, הוא יחוש מצוקה סובייקטיבית שתוביל אותו לתגובה מועצמת אפקטיבית והתנהגותית. הם ייטו להאשים אחרים, ירגישו פגועים או כועסים, ויגיבו בנסיגה או בתוקפנות, ואף עשויים להגיב באובדנות. לדוגמה, במחקר משנת 2000 נבחן הקשר בין ציפיות הדחייה לאלימות במערכת יחסים. המחקר גילה כי צעירים שדיווחו על השקעה גבוהה במערכות יחסים רומנטיות, והיו בעלי רגישות לדחייה, דיווחו על שיעורים גבוהים יותר של אלימות במערכת היחסים. בשלושה מחקרים אחרים, נשים עם רמות גבוהות של רגישות לדחייה הפגינו תגובות עוינות מועצמות לדחייה.
הבדלים מגדריים
למגדר השפעה על התחלואה הנלווית (קומורבידיות) להפרעה, וישנן אבחנות נלוות שונות לגברים ולנשים המתמודדים איתה. כך, בקרב נשים, לצד תסמיני הפרעת אישיות גבולית, לרוב יתבטאו גם בהפרעות אכילה, במצב רוח, בחרדה ובהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בקרב גברים לעומת זאת, קיימת נטייה להתפרצויות זעם, לאימפולסיביות, לשימוש בסמים, וכן למאפייני אישיות אנטי חברתיים ונרקיסיסטיים.Sansone, R., & Sansone, L. (2011). Gender patterns in borderline personality disorder. Innovations in Clinical Neuroscience, 8(5), 16-20. /
אבחנה
לפי DSM-5, האבחנה להפרעת אישיות גבולית ניתנת על ידי פסיכיאטר כאשר קיימים לפחות חמישה מתוך המאפיינים הבאים:
מאמצים קיצוניים להימנע מנטישה אמיתית או מדומה (אתזגורפוביה).
דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין־אישיות, הנע בין הקצוות של אידיאליזציה בקצה אחד והפחתת ערך (דבלואציה) בקצה השני.
הפרעת זהות: תחושת העצמי או הדימוי העצמי אינם יציבים בצורה בולטת ועקבית.
אימפולסיביות בשני תחומים לפחות המביאים לנזק: בזבזנות, התנהגות מינית חריגה, התמכרות לחומרים ממכרים, נהיגה פרועה, אכילת יתר (לא כולל התנהגות אובדנית או פגיעה עצמית המופיעה בקריטריון 5).
התנהגות אובדנית או התנהגות של פגיעה עצמית לא אובדנית.
חוסר יציבות רגשית ושינויים חדים במצב הרוח.
תחושת ריקנות כרונית.
כעס עז שאינו תואם לנסיבות ולסיטואציה, או קושי לנהל כעס זה.
חשיבה פרנואידית או תסמינים דיסוציאטיביים חמורים הקשורים לדחק נפשי.
אבחנה מבדלת
הפרעת אישיות גבולית משיקה לאבחנות אחרות.
הפרעות דיכאון והפרעה דו־קוטבית:
הפרעה נפשית דו־קוטבית מתרחשת לעיתים קרובות ביחד עם הפרעת מצב רוח חד או דו־קוטבית. כאשר אדם עונה לקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית ושל הפרעת מצב רוח, הוא יקבל את שתי האבחנות יחד. עם זאת, שינויי מצב הרוח האופייניים להפרעת אישיות גבולית יכולים להיראות דומים מאוד לאלה שמתרחשים בהפרעה דו־קוטבית.
הפרעות אישיות אחרות:
ישנה מידה רבה של חפיפה בין תסמיני הפרעת אישיות גבולית ובין תסמיני הפרעות אישיות אחרות. לכן ייתכן שאדם יקבל שתי אבחנות של הפרעות אישיות שונות.
שינויי אישיות בעקבות מצב רפואי:
מצבים רפואיים ומשברים רפואיים יכולים לעיתים לגרום לשינויים באישיות. כאשר מאבחנים אבחנת אישיות, יש לקחת בחשבון אפשרות שהשינוי באישיות מקורו בהיסטוריה הרפואית של האדם.
שימוש בסמים:
התנהגות של צריכת חומרים פסיכואקטיביים וכן התמכרות לחומרים או להתנהגות (הימורים, מין וכדומה), יכולים להיות חלק מהתמונה הקלינית בהפרעת אישיות גבולית. עם זאת, כאשר מאבחנים הפרעת אישיות גבולית חשוב להיות מודעים לשינויי אישיות שמקורם בסמים שהאדם משתמש בהם או בתרופות שהוא נוטל באופן קבוע או מזדמן.
בעיות זהות:
יש להבחין בין הפרעת אישיות גבולית ובין שינויי אישיות שהם תוצאה של תהליך התפתחות אנושי רגיל.
פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD):
לעיתים קרובות אנשים שחוו טראומה ממושכת (כגון אלימות במשפחה או פגיעה מינית ארוכת טווח) סובלים משינויי מצב רוח, מקשיים ביחסים בין אישיים, מפגיעה עצמית ואובדנות, מתחושת ריקנות, מדימוי עצמי לא יציב ומתסמינים הדומים מאוד להפרעת אישיות גבולית. לעיתים שתי ההפרעות מתרחשות יחד, אך פעמים רבות ניתנת אבחנה שגויה (ללא אבחנה של PTSD או בנוסף לה), עקב חוסר מודעות והיעדר אבחנה רשמית ב־DSM של C-PTSD.
קושי באבחון
עלו טענות שלאבחנה ישנם מאפיינים עמומים שחלקם ניתן לפרשנות, ולא תמיד קל להכריע ולהגיע לאבחנה מדויקת, ומכאן גם לטיפול המתאים.
תחלואה נלווית (קומורבידיות) ואבחנה מוטעית
אחת הסיבות לאבחון שגוי היא שלהפרעת אישיות גבולית ישנן מספר אבחנות אפשריות אחרות (אבחנות מבדלות), ולעיתים קיים קושי להכריע בין האבחנות. להפרעה זאת תסמינים המתקיימים גם בהפרעות אחרות, כגון דיכאון המופיע לעיתים כסימפטום שלה, הפרעת דחק פוסט־טראומתית, הפרעות אכילה, או הפרעה דו־קוטבית שגם בה ישנו קושי בוויסות רגשי. רוב האנשים שאובחנו עם הפרעת אישיות גבולית עומדים גם בקריטריונים של לפחות הפרעת אישיות אחת נוספת. ישנה מידה רבה של דמיון ותחומים משותפים בין התמונה הקלינית שבהפרעת אישיות גבולית לבין זו שניתן לראות בהפרעות אכילה (בעיקר אנורקסיה נרבוזה), שגם בהן יש הפרעות בזהות העצמית ועיסוק באוכל.
אבחון טראומה מורכבת כהפרעת אישיות גבולית
קיים דמיון בין הפרעת אישיות גבולית להפרעת פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD) העשוי להוביל לאבחון שגוי ולפגיעה בטיפול המוצע למאובחנים. הדמיון בין תסמיני פוסט טראומה מורכבת לתסמיני הפרעת אישיות גבולית, מתבטא בבעיות בוויסות הרגשי, קשיים בינאישיים, אימפולסיביות, העלולה לגרום לפגיעה עצמית, וסימפטומים דיסוציאטיביים. בשל דמיון זה, אנשים שלוקים בהפרעת פוסט טראומה מורכבת מאובחנים פעמים רבות באופן מוטעה כלוקים בהפרעת אישיות גבולית.
על אף עדויות תומכות בהשפעה המשמעותית של טראומות ילדות בהתפתחות התסמינים המאפיינים את הפרעת האישיות הגבולית, קריטריוני האבחנה אינם כוללים הכרה בטראומה מתמשכת בילדות כגורם משמעותי להתפתחות הפרעת אישיות גבולית. בעקבות זאת הוצעה בשנות ה־90 אבחנה חלופית המכונה 'פוסט־טראומה מורכבת' (C-PTSD), שמיועדת לאנשים שחוו טראומה בין אישית חמורה ומתמשכת. האבחנה נותנת הסבר לבעיה איתה מתמודדים המאובחנים, שטמון בחוויית קורבן האלימות ולא במבנה אישיותו. בנוסף, היא נותנת מענה לטיפול הלקוי במתמודדים, שמתמקד לרוב בוויסות רגשי ולא בריפוי מטראומות בין אישיות.
אבחנת הטראומה המורכבת נכנסה למדריך הפסיכיאטרי האירופי ICD-11, אך לא למדריך הפסיכיאטרי האמריקאי DSM-5. כך, אף על פי שאבחנת הטראומה המורכבת טרם נכנסה רשמית לכלל המדריכים הפסיכיאטריים, מטפלים רבים מאמצים את האבחנה החלופית. זאת לשם התאמת טיפול הולם למתמודדים שנראה כי לצד קריטריונים גבוליים אותם הם מבטאים, היסטוריית העבר שלהם מצביעה על טראומה בילדות. עם זאת, חלק מהמאובחנים אינם מדווחים על רקע טראומטי, מה שמרמז על כך שייתכן והפרעת אישיות גבולית אינה בהכרח הפרעה הקשורה בטראומה.
תחלואה נלווית
הפרעות נוספות המתרחשות לעיתים קרובות עם הפרעת אישיות גבולית הם הפרעה דו-קוטבית (39.5%), פוסט-טראומה (39.2%), הפרעות קשב וריכוז, דיכאון קליני (32.1%) או אוטיזם (15%).
שכיחות ואפידמיולוגיה
מאז נכללה ב DSM-3 (שיצא ב־1980), חלה עלייה משמעותית באבחון של הפרעת אישיות גבולית. עלתה השערה שהדבר נובע מכך שאנשים מאובחנים בטעות כבעלי הפרעת אישיות גבולית אף שאינם כאלה.
לפי מחקרים מתחילת שנות ה־2000, בין 1% ל־2% מכלל האוכלוסייה חיים עם הפרעה זאת. אולם על פי מחקר שנערך בשנת 2008, ההימצאות המצטברת של ההפרעה היא 5.9% בארצות הברית - 5.6% מהגברים ו־6.2% מהנשים סובלים ממנה.
שכיחות ההפרעה בבתי סוהר היא כ־30%, ונמצא כי היא שכיחה פי שניים יותר אצל נשים. השכיחות הגבוהה בבתי הסוהר עשויה להיות קשורה לשיעור הגבוה של שימוש לרעה בסמים בקרב הסובלים מההפרעה, הנאמד בכ־38%.
הסיכון למוות כתוצאה מהתאבדות בקרב הסובלים מההפרעה מוערך בין 3% ל־10%. הסיכון להתאבדות גבוה יותר במקרה של תחלואה כפולה עם הפרעה אפקטיבית אחרת, או עם שימוש לרעה בסמים.
הבדלים מגדריים בשכיחות
לפי מחקרים מתחילת שנות ה־2000 ההפרעה שכיחה פי שלושה יותר אצל נשים מאשר בגברים. אולם על פי מחקר שנערך בשנת 2008, לא היה הבדל בעל מובהקות סטטיסטית בשכיחות בין נשים לגברים. לפי מחקר משנת 2011 שפורסם בכתב העת לאנסט, שכיחות ההפרעה באוכלוסייה כללית נחשבת דומה בין שני המינים. באוכלוסייה קלינית, נשים מהוות 75% מכלל המטופלים. קיימת מחלוקת לגבי הסיבות לכך ולגבי עצם קיומם של הבדלים מגדריים אמיתיים בהפרעה זו. מספר מומחים משערים כי נתונים אלה קשורים בקושי של גברים לקבל טיפול, בייחוד טיפול פסיכותרפי.
ניתן להסביר את ההבדלים המגדריים בביטויים הקליניים ובשכיחות ההפרעה בכך שגברים ונשים מבטאים את מצוקתם באופן שונה. מאפייני ההפרעה כגון רגשנות, תלות ופגיעה עצמית, תואמים להתנהגויות הנחשבות לנשיות באופן סטריאוטיפי בתרבות. בשל כך, לנשים סיכוי גבוה יותר להיות מאובחנות כמתמודדות עם הפרעת אישיות גבולית, בעוד שלגברים סיכוי גבוה יותר להיות מאובחנים בהפרעת אישיות אנטי־חברתית, שביטוייה תואמים להתנהגות הנתפסת גברית יותר. לפי גישות פמיניסטיות, שכיחות ההפרעה בקרב נשים מוסברת לפיכך גם כהטיה באבחון הנובעת מהבניות חברתיות סביב תפקידי המגדר 'הנורמליים' של נשים וגברים בתרבות.Hertz, P., & Hertz, M. (2008). Personality disorders, with a special emphasis on borderline and narcissistic syndromes. In J. Berzoff, L. M. Flanagan, & P. Hertz (Eds.), Inside out and outside in: Psychodynamic clinical theory and psychopathology in contemporary multicultural contexts (p. 311–353). Jason Aronson.
הסבר נוסף לשכיחות הקלינית בקרב נשים הוא שקיימת הטיה בדגימה הנובעת מכך שלנשים ייצוג גדול יותר במערכת הפסיכיאטרית. מלבד נטייה רבה יותר מלכתחילה לפנייה לטיפול נפשי, ביטויי ההפרעה בקרב נשים כוללים יותר סימפטומים הקשורים במצב הרוח, להם קיים טיפול בשירותי בריאות הנפש. זאת בהשוואה לגברים שנוטים לקבל טיפול במסגרות אחרות, כמו מרכזי גמילה מסמים או מתקני כליאה וענישה פלילית. כך גברים, בניגוד לנשים, עשויים לקבל טיפול בתסמינים ספציפיים של הפרעת אישיות גבולית מבלי לקבל טיפול המותאם להפרעה עצמה.
גורמים
הגורמים להפרעת אישיות גבולית עדיין אינם ידועים לחלוטין, אולם מחקרים מראים כי גורמים סביבתיים, גורמים פסיכו־חברתיים, גורמים גנטיים, וכן מבנה ותפקוד המוח, עשויים להגדיל את הסיכוי להתפתחות ההפרעה. ההנחה היא כי התפתחות ההפרעה נובעת משילוב של גורמים אלה, והשפעתם זה על זה.
גורמים גנטיים
ההפרעה שכיחה פי חמישה בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה של מאובחנים, בהשוואה לאוכלוסייה הכלליתAmerican Psychiatric Association, Diagnostic & Statistical Manual of Mental Disorders DSM, WDC: American Psychiatric Association, 5th, 2013, פרק Personality Disorder, עמ' 663-666. עם זאת, מחקרים לגבי גורמים גנטיים אינם מוצאים ממצאים חד משמעיים בנושא, אך מצביעים על השפעה אפשרית של מערכות הסרוטונין והדופמין על התנהגות אימפולסיבית, ויסות רגשי ועיבוד מידע.
גורמים נוירוביולוגים
ממצאים ניורוביולוגיים מסבירים את הפגיעות הרגשית בכך שמספר אזורים במוח, כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה, שאחראים לרבים מהתסמינים, קטנים יותר בגודלם בקרב אנשים המתמודדים עם ההפרעה. אזורים אלה אחראים על תפקוד רגשי, יציבות, אגרסיביות ואימפולסיביות, והפעילות המוחית בהם בקרב הלוקים בהפרעה רבה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.Lis, E., Greenfield, B., Henry, M., Guile, J. M., & Dougherty, G. (2007). Neuroimaging and genetics of borderline personality disorder: A review. Journal of Psychiatry and Neuroscience, 32, 162–173.
הבדלים אישיים מולדים
הבדלים מולדים במזג האדם, כמו רגשנות גבוהה, פעלתנות, נטייה למעורבות חברתית נמוכה וביישנות, מנבאים התפתחות של תסמיני ההפרעה בגיל מבוגר.
טראומה בילדות
מאובחנים רבים עם הפרעת אישיות גבולית מדווחים על טראומות ילדות מוקדמות הכוללות הזנחה, אלימות פיזית, מילולית, או מינית כרוניות על ידי דמות מטפלת. מרבית החוקרים מסכימים כי אכן היסטוריה אישית של טראומה בילדות מהווה גורם להיווצרות ההפרעה,Kluft, R. P. (1990). Incest-related syndromes of adult psychopathology (Vol. 140). American Psychiatric Pub. ומצביעים על קשר חזק בין התעללות בילדות, ובמיוחד התעללות מינית בילדות, והתפתחות של הפרעת אישיות גבולית.Quadrio, C. (2005). Axis one. Axis two: A disordered borderline. The Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 39, A107. במחקר שנעשה בבריטניה, נמצא כי 88% מהמאובחנים ספגו אלימות ממושכת בילדותם,Castillo, H. (2000). You Don’t Know What It’s Like. Mental Health Care, 4(2), 53–58. ולפחות 70% מהנשים המאובחנות חוו התעללות מינית בילדותן.
טיפול
הפרעת אישיות גבולית נחשבת להפרעה הנחקרת ביותר מבחינת שיטות הטיפול מבין כלל הפרעות האישיות. להלן כמה דוגמאות לטיפולים הקיימים:
טיפול תרופתי – מיועד לתת מענה עיקרי לבסיס הפיזיולוגי של ההפרעה. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בנוגדי דיכאון מסוג SNRI כמו סימבלטה. ייתכן גם טיפול נגד חרדה או טיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה במקרה הצורך.
טיפול באמצעות פסיכותרפיה – יש הטוענים כי אין טעם להתמקד בסימפטומים של ההפרעה באופן פיזיולוגי בלבד. בעיניהם חשוב בעיקר להבין את שורש הבעיה, לטפל בו, ובכך למנוע או להקטין את השלכותיו.
טיפול התנהגותי – שיטה זו מתבססת על התאוריה כי ההפרעה היא בבסיסה תוצאה של שילוב בין הפרעה ביולוגית להפרעה סביבתית. הביולוגי, כפגם במנגנון האחראי על ארגון ושליטה ברגשות טובים ורעים, והסביבתי, כמערכת נסיבות היוצרת ענישה קשה, טראומה או הזנחה של אותן פגיעות רגשיות. מכאן שלהפרעה ישנם שני מוקדים אליהם יש להתייחס בטיפול: פגיעות רגשיות ומחסור בכישורים הדרושים לפיקוח על הרגשות המתעוררים, חיוביים או שליליים. השיטה עוסקת בשינוי אך תוך הימנעות מביטולו של הסובל. זאת במטרה לקבלו, ועם זאת ללמדו טווח רחב יותר של כישורים התנהגותיים.
טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT – Mentalization Based Treatment) – שיטה זו פותחה על ידי פיטר פונגי ואנתוני בייטמן, על בסיס המושג מנטליזציה. על פי הגישה, הלוקים בהפרעת אישיות גבולית מתקשים בעיסוק תקין במנטליזציה, בייחוד בהקשרים בין־אישיים טעונים רגשית, ויכולת זו נפגעה בעקבות טראומה, התעללות או יחסים לא־מיטיביים עם ההורים בילדות המוקדמת. טיפול מבוסס מנטליזציה מוגדר כפסיכותרפיה דינמית, מתמקד בקשר המתקיים בין המטופל למטפל, ומטרותיו הן חיזוק השליטה העצמית והיכולת לוויסות רגשי, והגברת היכולת ליצירת קשרים בין־אישיים אינטימיים מספקים.ממוזער|שלבי הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי
טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT – Dialectical behavioral therapy) – שיטה שפותחה על ידי מרשה לינהאן מאוניברסיטת וושינגטון בסוף שנות ה־80. השיטה מבוססת על פסיכותרפיה מודרנית בשילוב אלמנטים מתורת הזן ומדת הבודהיזם. לינהאן סבלה בעצמה מההפרעה, ופיתחה את השיטה לאחר שחשה כי טיפול קונבנציונלי אינו אפקטיבי. הטיפול מוצע על ידי פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים קליניים, אחים מוסמכים ועובדים סוציאליים, אך אינו מוסדר בחוק בישראל.
טיפול ממוקד העברה (TFP – Transference Focused Psychotherapy) – שיטה שפותחה על ידי אוטו קרנברג, ומתמקדת ביחסי ההעברה הטיפוליים.
סכמה תרפיה – שיטת טיפול אינטגרטיבית שפותחה על ידי ג'פרי יאנג, פסיכולוג מאוניברסיטת ניו יורק. טיפול מבוסס סכמה נחקר רבות ונחשב ליעיל מאוד לטיפול בהפרעות אישיות, כולל בהפרעת אישיות גבולית.
שיטות נוספות: קיימת ספרות על שימוש בקשיבות (Mindfulness), על טיפול דינאמי דקונסטרוקטיבי, וכן ספרות אחרת על שימוש בחשיפה ממושכת (Prolonged Exposure), בעיקר כשמדובר במי שאובחנו עם הפרעת אישיות גבולית וגם עם PTSD.
שיטות אלה ניתנות לשילוב זו בזו, בעיקר פסיכותרפיה ותרופות.
טרמינולוגיה
השם 'הפרעת אישיות גבולית', שהציע אדולף שטרן ב־1938, שימש כאמצעי לזיהוי קבוצת מטופלים שלא התאימו לקטגוריות נוירוזה ופסיכוזה שהיו מקובלות באותה תקופה. בעבר נטען כי שם ההפרעה ניתן מתוך הבלבול והבורות שהיו קיימים בעולם הטיפולי כלפי בעיותיהם של פונים שסיפוריהם היו סותרים ובלתי עקביים, ושביטאו סבל אישי גדול.
לנוכח המחלוקת סביב שם האבחנה, עלו לאורך השנים מספר הצעות חלופיות, בהן הפרעת ויסות רגשי, הפרעת שליטה רגשית, הפרעת דחף והפרעת ויסות בינאישית. מונח נוסף הוא אי־ארגון אישיות פוסט טראומטי, בשל ההיסטוריה הטראומטית של רבים מהמאובחנים.
ביקורת
סטיגמה
המאפיינים הבולטים של הפרעת אישיות גבולית כוללים אינטנסיביות רגשית, דפוס של מערכות יחסים בלתי יציבות, הפרעות בזהות ובדימוי העצמי וניסיונות נואשים להימנע מנטישה. כתוצאה מכך אנשים המאובחנים עם הפרעה זו מעוררים לעיתים רגשות עזים בקרב הסובבים אותם.
סטיגמה בקרב נותני שירות בבריאות הנפש
הפרעת אישיות גבולית נתפסת כמורכבת וחריפה, והסיכויים להצלחת הטיפול בה נתפסים כנמוכים. העלות הכלכלית של הטיפול בהפרעה גבוהה יותר מעלות הטיפול בהפרעות פסיכיאטריות אחרות, אך המשאבים המוקצים לאוכלוסיית מטופלים זו יחסית נמוכים.
ההפרעה מעוררת פעמים רבות התייחסות שלילית בקרב מטפלים,O'connell, B., & Dowling, M. (2014). Dialectical behaviour therapy (DBT) in the treatment of borderline personality disorder. Journal of psychiatric and mental health nursing, 21(6), 518-525. שמתארים לעיתים את המאובחנים כ"בלתי ניתנים לטיפול", "מניפולטיבים" או "תובעניים". כינויים אלה עשויים להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה, משום שיחס שלילי עלול להחריף התנהגויות של פגיעה עצמית בקרב המטופלים. לאור זאת, מטפלים לעיתים מאשימים את הפונים בתוצאות לא טובות של הטיפול, ואף נרתעים מלקבל מטופלים אלה.Moore, A. W. (2013). Listening to women's voices: clinicians' perspectives on the benefits of feminist therapy in the treatment of borderline personality disorder. (Unpublished master's thesis), Smith College. נטען כי בשל הסטיגמה הקיימת מצד המטפלים, זמינות הטיפול הרפואי עבור המאובחנים מוגבלת, והם מופנים אל מחוץ למערכות הטיפוליות תוך שימוש מגוון אמצעים.
ניתן להבין את הסטיגמה שנלווית לעיתים קרובות לאבחנה זו כנובעת מהתגובה השלילית המתעוררת במטפל כלפי המטופל (כמעין העברה נגדית), ולא בשל הסימפטומים והמאפיינים של המטופל. תחושות שליליות אלה, שקורות באופן לא מודע, עשויות להביא לתגובות לא הולמות מצד המטפל, כמו חלוקה מופרזת של תרופות פסיכיאטריות או היעדר אמפתיה.
הפנמת הסטיגמה בקרב המתמודדים
ישנם מאובחנים שמדווחים כי האבחנה "הפרעת אישיות גבולית" תורמת להם ומאפשרת להם לפתח מיומנויות התמודדות יעילות. עם זאת, לנוכח הסטיגמה מצד מערכת בריאות הנפש ובקרב הציבור, אחרים מתארים שהאבחנה יוצרת אצלם חוויה מזיקה ומתייגת, המביאה לטיפול פוגעני וליחס שלילי מהחברה. בקרב מאובחנים שחוו אלימות מתמשכת בילדות, היחס השלילי עשוי להוביל לחוויית רה־טראומטיזציה של ההתנהגות כלפיהם. באופן ספציפי, נשים המאובחנות בהפרעה מבטאות הפנמת הסטיגמה החברתית בתפיסת העצמי שלהן,Grambal, A., Prasko, J., Kamaradova, D., Latalova, K., Holubova, M., Marackova, M., Ociskova, M., & Slepecky, M. (2016). Self-stigma in borderline personality disorder–cross-sectional comparison with schizophrenia spectrum disorder, major depressive disorder, and anxiety disorders. Neuropsychiatric disease and treatment, 12, 2439-2448. 10.2147/ndt.s114671 המתבטאת באיכות חיים נמוכה יותר, הערכה עצמית ויעילות עצמית נמוכים יותר, והחרפת הסימפטומים הפסיכיאטריים.
ביקורת פמיניסטית
אסטרטגיות הישרדות
גישות פמיניסטיות טוענות כי ה'גבוליות', בדומה למונחים היסטוריים אחרים שיוחסו להתנהגות של נשים, כמו כישוף והיסטריה, מצהירה על פגם אישיותי המוטבע בפרט דרך הצגת התנהגותו כפתולוגית. לדבריהן, הסימפטומים הם תגובה למיצובן של נשים בגבולות הסוציו־תרבותיים,Berger, B. (2014). Power, selfhood, and identity: A feminist critique of borderline personality disorder. Advocates’ Forum. The University of Chicago. 1-8. והאבחנה משקפת את הניסיון לתאר אסטרטגיות הישרדות והתנגדות של נשים לדיכוי ולאלימות ממושכת, ומביאה לביטול כוחן או להקטנתו. בכך האבחנה משמשת לתיוג ולדיכוי נשים שהתנהגותן סוטה מהנורמה, ולטשטוש ההקשר המגדרי שיצר התנהגויות אלה. אף שתגובות הישרדות אלה, כגון הפגנת כעס, נתפסות לרוב כבלתי הולמות, ניתן לראות בהן מיומנויות המשמשות נשים החיות בחברה בה קיימים ואי שוויון מגדרי ואלימות. כלומר, זוהי אחת הדרכים שמשמשות נשים שחוו דיכוי להביע את עצמן ואת מצוקתן.
הכחשת אלימות ודיכוי נשי
קיימת טענה כי האבחנה של הפרעת אישיות גבולית מבטאת נטייה היסטורית להכחשת היקפה והשפעתה של אלימות ממושכת ושל אלימות מינית בפרט, וכן להכחשה של דיכוי נשים. בהתאם, התיוג הפסיכיאטרי של נפגעות וההתמקדות בטיפול בסימפטומים של ההפרעה, מסתיר את הקשר בין אלימות, שהיא חוויה שכיחה בקרב נשים, לבין אי השוויון המגדרי בחברה. חוסר הבנה מצד הסובבים להתנהגותן ולהקשר שבו היא מתקיימת, עלולה לחזק תחושות של זעם, ייאוש וריקנות בקרב מאובחנות שעברו טראומות בילדות.
בספרות בתרבות ובאומנות
הסרט העלילתי האמריקני "נערה בהפרעה" (Girl Interrupted) מביא את סיפורה של צעירה עם הפרעת אישיות גבולית.
הדמות הראשית בסדרה האקסית המטורפת מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית.
הסרט "אמא לא משוגעת" של מרדכי ורדי, מתאר את משפחתה של אמירה רענן, החושפת את מחלתה.
בקומיקס הקוריאני "killing stalking", אחת הדמויות הראשיות, yoonbum, סובל מההפרעה ומראה את רוב התסמינים שלה.
בסדרה הטורקית "אישה", הדמות שירין (סריי קאיה), אחותה של השחקנית הראשית, מתמודדת עם הפרעה זו.
בסרט "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, על אודות להקת הבלט היוקרתית של ניו יורק המעלה הפקה של "אגם הברבורים", נינה סיירס (נטלי פורטמן), שמגלמת את הברבור הלבן והשחור, נאבקת בהפרעה זאת.
בסדרה "ארקיין" שמבוססת על המשחק "League of legends" אחת ההפרעות הנפשיות שיש לג'ינקס (פאודר) היא הפרעת אישיות גבולית.
לקריאה נוספת
מארשה מ. לינהאן – הפרעת אישיות גבולית – מדריך להקניית כישורים הוצאת אח.
ד"ר ג'ון ד. פרסטון, הפרעת אישיות גבולית טיפול אינטגרטיבי. הוצאת אח.
צ'פמן וגרף, הפרעת אישיות גבולית מדריך הישרדות. הוצאת אח.
קולין א' וורנר, התמודדות עם הפרעת אישיות גבולית – להיאבק, להבין, להצליח. הוצאת אח.
קישורים חיצוניים
הפרעת אישיות גבולית, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
מהי הפרעת אישיות גבולית, באתר עמותת סהר
נערה בהפרעה, באתר "הדרך למעלה"
Are people with BPD manipulative?, באתר BPD Central
דוד אופנהיים, השורשים של הפרעת אישיות גבולית – ממצאים חדשים ומפתיעים, אתר פסיכולוגיה עברית, 2009
אליזבת סבובודה, לעשות סדר בטירוף (על הפרעת אישיות גבולית וטיפולים חדשים), באתר אלכסון, 10 בספטמבר 2013
איתן טמיר, ארבעת תתי־הסוגים של הפרעת אישיות גבולית, באתר אבליקו, 30 בספטמבר 2017
ע', על גבול האור – סיפור התמודדות אישי עם הפרעת אישיות גבולית – The Medical אתר הרופאים של ישראל, 2012
הארגון הישראלי החינוכי למען טיפול בהפרעה אישיות גבולית
הערות שוליים
גבולית | 2024-05-11T08:22:15 |
תורת גלואה | תורת גלואה היא ענף באלגברה העוסק בהרחבות של שדות, ובפרט בקשר בין שדות לבין חבורות, שאותו מנסח המשפט היסודי של ענף זה. התורה נקראת על שמו של אווריסט גלואה.
מבוא
הנוסחאות המוכרות לפתרון משוואה ממעלה שנייה מציגות את הפתרון על ידי פעולות השדה, והוצאת שורש ריבועי. קיימות נוסחאות דומות (אך מסובכות יותר) עבור משוואה ממעלה שלישית ומשוואה ממעלה רביעית. תורת גלואה פותחה בניסיון להראות שמשוואה ממעלה חמישית או יותר לא תמיד ניתן לפתור על ידי סדרה סופית של פעולות אריתמטיות והוצאות שורש. בעזרת התורה הזו מראים גם את אי-הפתירות של הבעיות הגאומטריות של ימי קדם.
הרחבות של שדות
אם הוא תת-שדה של (כלומר, תת-קבוצה סגורה לחיבור וכפל ולהיפוך, שהיא לכן שדה בפני עצמה), אז הוא מרחב וקטורי מעל ולכן יש לו ממד. קוראים ל- הרחבה של . איבר של הוא איבר אלגברי (מעל ) אם הוא מהווה שורש של פולינום בעל מקדמים ב-, ואיבר טרנסצנדנטי אחרת. ההרחבה היא אלגברית אם כל איברי אלגבריים. כל הרחבה מממד סופי היא אלגברית, אבל ההפך אינו נכון. אם מתקבל על ידי הוספת שורש של פולינום אי פריק בעל מקדמים ב-, אז ההרחבה נקראת הרחבה אלגברית פשוטה, והממד שלה שווה למעלת הפולינום.
חבורת גלואה ושדות פיצול
האובייקט המרכזי של תורת גלואה הוא חבורת גלואה של הרחבת שדות. זוהי חבורה, שאיבריה הם האוטומורפיזמים של השדה הגדול השומרים על אברי השדה הקטן. גודלה של חבורת גלואה של ההרחבה חסום על ידי הממד של מעל (הלמה של ארטין). שוויון מתקבל אם ורק אם הוא שדה פיצול של פולינום ספרבילי מעל השדה . כאשר זה המצב, ההרחבה נקראת הרחבת גלואה.
כל הרחבת גלואה מממד סופי היא שדה פיצול של פולינום ספרבילי אי פריק מעל . במקרה כזה, חבורת גלואה של ההרחבה פועלת באופן טרנזיטיבי על אוסף השורשים של הפולינום. כך אפשר לראות אותה כתת חבורה טרנזיטיבית של החבורה הסימטרית מסדר , כאשר הוא מעלת הפולינום.
המשפט היסודי של תורת גלואה קובע שאם הרחבת גלואה, אז ישנה התאמה הופכת הכלה בין הרחבות הביניים (תת-השדות של המכילים את ), לבין תת-החבורות של חבורת גלואה . בפרט נובע מכך שבכל הרחבה ספרבילית מממד סופי של שדות, יש רק מספר סופי של הרחבות ביניים. מכאן ניתן להראות שכל הרחבה ספרבילית מממד סופי של שדה אינסופי היא פשוטה.
הרחבות רדיקליות ופתירות
הרחבה של שדה על ידי הוספת שורש -י של איבר נקראת הרחבה רדיקלית. אם השדה בעל מאפיין זר ל-, והוא מכיל את כל שורשי היחידה מסדר , אז כל הרחבה כזו היא הרחבה ציקלית של שדות, כלומר הרחבת גלואה עם חבורת גלואה ציקלית, ולהפך - כל הרחבת גלואה ציקלית היא הרחבה רדיקלית. תכונה זו מקנה לשורשי היחידה תפקיד חשוב בתורת גלואה; שורשים אלה נחקרים באמצעות הפולינום הציקלוטומי.
אפשר להציג איבר על ידי סדרה סופית של פעולות בשדה והוצאות שורש, רק כאשר הוא שייך לשדה הרחבה של , שהתקבל על ידי שרשרת של הרחבות רדיקליות. אם אפשר להציג שורש של פולינום באופן כזה, אומרים שהפולינום ניתן לפתרון על ידי רדיקלים.
יהי שדה (בעל מאפיין זר ל-) המכיל את כל שורשי יחידה מסדר n, ויהי f פולינום ממעלה בעל מקדמים ב-. נסמן ב- את שדה הפיצול של מעל . מן המשפט היסודי של תורת גלואה נובע ש- ניתן לפתרון על ידי רדיקלים אם ורק אם חבורת גלואה של היא חבורה פתירה. מכיוון שהחבורה הסימטרית ממעלה חמש או יותר אינה פתירה (ומכיוון שאפשר לבנות פולינומים ממעלה מעל שדה המספרים הרציונליים, שחבורת גלואה של שדה הפיצול שלהם היא החבורה הסימטרית כולה), לא ניתן לפתור את הפולינום הכללי ממעלה חמש או יותר על ידי רדיקלים.
ראו גם
הרחבה ספרבילית (של שדות)
שדות סופיים
שדה המספרים הניתנים לבנייה
הבעיות הגאומטריות של ימי קדם
בעיית ההיפוך של תורת גלואה
בעיית נתר
חבורת גלואה האבסולוטית
קוהומולוגיית גלואה
היסטוריה של פתרון משוואות פולינומיות
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אווריסט גלואה | 2023-04-02T06:40:31 |
מטריאליזם | מטריאליזם (בעברית: חוֹמרנוּת) היא גישה פילוסופית אשר רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום. זו גישה מנוגדת לרוחניות הרואה את היקום כמורכב גם מישויות רוחניות ולאידיאליזם הרואה בחומר עצמו רק אידיאה או מושג (concept).
הדוגל בהשקפה הפילוסופית הזאת מכונה מטריאליסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע תחת המילה מטריאליסט את המילה גשמתן.
המטריאליזם ביוון העתיקה
למטריאליזם ולפילוסופיה המערבית יש שורשים שווים. הפילוסופים המכונים פרה-סוקרטים והנחשבים למייסדי הפילוסופיה המערבית, היו ביסודם מטריאליסטים. הם ראו את העולם כמורכב מאחד או משילוב של חלק או של כל ארבעת החומרים הבראשיתיים - מים, אדמה, אש ואוויר. אחד מהם היה האטומיסט דמוקריטוס שטען שכל הקיים מורכב מחלקיקים קטנים ובלתי ניתנים לחלוקה - אטומים - וזה כולל את האדם עצמו. בין האטומים קיים ריק בלבד. אפילו הנפש או רוח האדם מורכבת מאטומים קטנים וחלקים החודרים לתוך גוף האדם ונותנים לו חיים. מכאן שדמוקריטוס שלל קיום כל ישות שאינה חומרית.
פילוסוף מטריאליסטי יווני נוסף היה אפיקורוס (EPICURUS) שחי במאות 4-3 לפנה"ס. הוא טען שקיימים "גופים" וביניהם ריק. הגופים יכולים להיות מורכבים או פשוטים, כמו למשל האטומים. היות שהמרחב הוא אינסופי גם כמות האטומים היא אינסופית. האטומים הללו נעים ומתנגשים ביניהם ומהתנגשויות אלו נוצרים הגופים המורכבים השונים. אפיקורוס אינו שולל את מציאות הנפש אך טוען שגם היא חומרית, מורכבת מתערובת של אד מיוחד וחום המרחף בין אטומי הגוף. מתוך הגופים נפלטים אטומים הפוגעים באברי החישה שלנו וגורמים לרשמי החושים כמו ראייה או שמיעה. עם מותו של הגוף, לטענתו, האטומים נפרדים ואדי הנפש נעלמים.
פילוסוף אחר, הרקליטוס אמר: "כל דבר קיים ואינו קיים היות שכל דבר הוא בזרימה מתמדת, בשינוי מתמיד, נוצר וחולף". על כן פילוסופים אלו היו לא רק מייסדי המטריאליזם אלא גם מבשרי המטריאליזם הדיאלקטי (ראו בהמשך).
המטריאליזם ברומא העתיקה
הנציג הבולט של המטריאליזם הרומי הוא הפילוסוף והמשורר לוקרטיוס שחי במאה הראשונה לפני הספירה. כמתנגד חריף לאמונה באלים, הוא ביסס את המטריאליזם שלו כהנגדה לדת. לדבריו, הסדר בעולם הוא מקרי היות שהאטומים יכולים להתנגש ביניהם וליצור גופים לפי אין ספור אפשרויות של סדר. הוא האמין בקיום נפש ורוח האדם אך בכך שאלו הם גופים חומריים המורכבים מסוג מיוחד של אטומים קטנים ובעלי תנועתיות רבה ביותר. התחושות הן רק גירויים של אטומים קיימים אלו ולא אטומים המגיעים מבחוץ כפי שטען אפיקורוס.
המטריאליזם בימי הרנסאנס
הנצרות שהשתלטה על אירופה, התנגדה נמרצות לכל גישה מטריאליסטית ואף ראתה במטריאליזם סוג של כפירה. גישות מטריאליסטיות חזרו שוב רק לאחר ימי הביניים, בזמן הרנסאנס. נציג בולט היה ג'ורדנו ברונו שטען שהחומר הוא היחיד היכול לייצר צורות וצורות אלו מחזיקות בתוכן את כל הקיים. מכאן נובע שהחומר הוא הטבע וכל הקיים והחי בו.
המטריאליזם הקלאסי
התפתחותו הקלאסית והמודרנית של המושג "מטריאליזם" החלה במאה ה-18 עם ההשכלה באירופה. מבשריו היו שניים: האחד היה הרופא והפילוסוף הצרפתי דה לה מטרי (DE LA METTRIE) (1709-1751) אשר בספריו ובמיוחד בספרו "האדם-מכונה" שלל כל קיום של נפש ורוח לא גשמיות וראה באדם מכונה מכנית וחומרית בלבד. גם אם דברים אלו קיימים, לטענתו, הם רק חלק מתכונות החומר שמרכיב את הגוף והם מתים ונעלמים עם מות הגוף. מבשר אחר היה הברון ד'אולבאק (1723-1789), פילוסוף ואנציקלופדיסט גרמני שחי בפריס, הידוע בדעותיו האתאיסטיות הקיצוניות לזמנן. בספרו הידוע "מערכת הטבע" הוא טוען שלא קיים דבר מעבר לטבע פרט ליצירות דמיון (כולל האל). האדם הוא חלק מהטבע ועל כן תכונותיו הרוחניות והמוסריות אינן תלויות בנשמה או נפש (שהן יצירי דמיון, כאמור) אלא בארגון חומרי, פנימי, של הטבע כמערכת כללית ומורכבת. הפילוסופים הגרמנים של אותה תקופה יצאו נגד מטריאליזם קיצוני זה. לייבניץ תקף את המטריאליזם אך טענותיו הן בתחום הספיריטואליזם ואינן מעוררות אמינות. המתנגד החשוב ביותר למטריאליזם היה קאנט אשר הביא את הטיעון האידיאליסטי הבא: "אנו מודעים לחומר רק דרך הכרתנו. מכאן שהחומר אינו יכול להיות הסיבה להכרה (היות שהוא התוצאה) וההכרה (נפש, נשמה), כסיבה, קיימת בהכרח". המטריאליסטים תקפו טיעון זה בחריפות: "אם החומר הוא יצירת ההכרה והנפש בלבד, אזי אין קיום לחומר מחוץ להכרה. החומר, בהיותו תוצאה, אינו יכול להשפיע בשום צורה על הסיבה, דהיינו על ההכרה. מכאן שכל המתרחש בחומר עצמו (למשל, תנועה) גם הוא נובע מההכרה. המסקנה תהיה שלחומר אין שום משמעות וכאילו אינו קיים כלל". זו מסקנה אבסורדית ועל כן שוללת את הטיעון האידיאליסטי של קאנט (גם אצל האידיאליסטים, שלילת החומר היא אבסורדית). תומכי קאנט טענו שב"הכרה" קאנט אינו מתכוון לנפש או נשמה אלא לחשיבה והגיון. רק החשיבה וההגיון יכולים להביא את מציאות ותכונות החומר להכרתנו ומכאן שמגוחך לטעון שקאנט אינו מכיר בחומר. בשביל קאנט ההכרה (הנפש) היא רק כלי סובייקטיבי של ההבנה וסידור ניסיון החיים שלנו במוחנו. נצחיות הנפש אינה אלא מעבר תוצאות ההגיון, החשיבה והניסיון שלנו לדורות הבאים (דבר שגם המטריאליסטים היו מוכנים להסכים לו).
האידיאליסטים הגרמנים הגדולים פיכטה, הגל ושלינג פיתחו את תורתו של קאנט בצורת תורת פנומנולוגיה. דבר זה גרם לריאקציה במחנה המטריאליסטים שהחלו לחפש את ההוכחות לאידאולוגיה שלהם בתחום המדע שהתפתחותו הייתה אדירה באותה תקופה, בכל התחומים. הם הציגו את חשיבותו של החומר על ידי חוקי הפיזיקה, הכימיה והאסטרונומיה והכוחות הנובעים מחוקים אלו. חוקי הטבע והפיזיקה נותנים הסבר לכל דבר ללא צורך בעירוב השפעה של נפש או רוח. חוקי השימור (שימור האנרגיה, שימור החומר, שימור התנע וכו') הראו שאנרגיה ותנועה הן תלויות חומר בלבד ולא נוצרת אנרגיה נוספת כתוצאה מישות נוספת כגון נפש או אל. כמובן, לא כל אנשי המדע של אותה תקופה היו מטריאליסטים. למשל, הפיזיולוג וחוקר המוח הידוע דיבואה ריימונד (DU BOIS REYMOND) כתב מאמר מפורסם מאוד בזמנו שבו הייתה רשימה של מספר תחומים (כמו הכרה, רגשות ועוד) שלא ניתן אז ולא יהיה אפשר גם בעתיד (לדעתו), להסביר אותם רק בעזרת אטומים והליכים פיזיקליים. הדרוויניזם והאבולוציוניזם שמשו כמנוף אדיר לקידום המטריאליזם במאה ה-19. מוצא והתפתחות המינים כתוצאה מכוחות וחוקי טבע וללא שום צורך בהתערבות רוחנית שוללים, בהכרח, רעיונות אידיאליסטיים ודתיים. מושג התפתחות הקיום מיצור חד תאי ועד לאדם המודרני השפיע גם על ההתפתחות הפוליטית-אידאולוגית והדרוויניזם הפך לחלק יסודי בתורות חברתיות ופוליטיות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. הכוחות המהפכניים, כמו הסוציאליסטים והאנרכיסטים, פיתחו את המטריאליזם לתורה מעשית המכונה פראקסיס אשר הביאה למהפכות של התחלת המאה ה-20.
אך המטריאליזם לא נשאר יחידי ומנצח בזירה ועדיין היו לו מתנגדים רבים. פילוסופים רבים כמו פכנר, פאולסן, הקל ואחרים עדיין האמינו בדואליזם גוף-נפש כלומר בקיום ישות רוחנית-אידיאליסטית בצד החומר. ויטאליסטים טענו שיש הבדל עצום בין אלקטרונים, אטומים ומולקולות אנאורגניות וקבוצה של מולקולות רבות המהווה יחדיו תא חי. מולקולות "חיות" שונות לחלוטין ממולקולות "מתות", יש בהן "דבר נוסף" שגורם להן להחשב כחיות וה"דבר נוסף" האמור אינו חומר כי הוא אינו ניתן למדידה ותצפית. היו שטענו שלאורגניזם החי יש תכונה של זיכרון. גירויים חוזרים של אותו אורגניזם גורמים שהוא יתחיל בהתנהגות מסוימת משנית לאותו גירוי והתנהגות זו נשארת לאורך כל חייו של אותו אורגניזם. הזיכרון הזה לא ניתן למדידה כמותית בשיטות של מדידת חומר ועל כן הוא אינו חומרי אלא מעבר לחומר. האידיאליזם מאסכולות הגוף-נפש קיבלו עידוד עם התפתחות הפסיכולוגיה שטענה להוכחות של קיום הליכים גופניים והליכים פסיכולוגיים עם השפעה הדדית ביניהם. הקיצוניים בגישה זו דגלו בגישה המכונה "פרלליזם (מקבילות) פסיכו-פיזי" כלומר קיימים החלק החומרי ובמקביל לו החלק הנפשי כאשר אין שום נקודת מגע ביניהם וכל חלק פועל במקביל לחברו ולפי חוקים שונים וייחודיים לו.
מטריאליזם מודרני
במחצית השנייה של המאה ה-19 עלתה במידה ניכרת חשיבותו של המטריאליזם בקרב חוגים מסוימים כמו החוגים הסוציאליסטיים. המושגים הבולטים במיוחד הם המטריאליזם הדיאלקטי והמטריאליזם ההיסטורי.
מטריאליזם דיאלקטי
הדיאלקטיקה היא צורה של חשיבה גבוהה, בהבדל מהחשיבה היומיומית המכונה לוגית. החשיבה היומיומית היא חשיבה לוגית המשתמשת מזה כ-2400 שנה בלוגיקה האריסטוטלית. לוגיקה זו יוצאת מתוך 3 אקסיומות שהן: X שווה תמיד ל-X, X אינו יכול להיות גם לא-X וגם- X באותו זמן. או שישנו או שאיננו ואין דרך שלישית. ניקח את האקסיומה הראשונה (X=X). האם שני X שווים תמיד ובהכרח ביניהם? ברמה התאורטית אמנם זה אכן נכון ומדויק, אבל אם ננסה ליישם את זה על עצמים עם תכונות X כלשהו בעולם המעשי- אם נבדוק בעזרת אמצעים מאוד מדויקים כמעט תמיד ימצא הבדל ביניהם. יטענו שהכוונה אינה ששני X שווים אלא ש-X שווה לעצמו. גם זה לא נכון כי כל דבר משתנה במשך הזמן ו-X של עכשיו שונה מ-X של עבר או של עתיד. על כן יטענו ש-X שווה לעצמו ברגע מסוים. אך "רגע מסוים" הוא מושג של זמן, ועל כן ה-X משתנה בזמן זה. אם נטען שהזמן הוא 0 אזי נגיע לכשל לוגי, כי קיום הוא תלוי זמן. דבר שמתקיים 0 זמן, אינו מתקיים. מכאן הכשל הלוגי: X שווה לעצמו רק אם אינו קיים.
בחיי היומיום השינויים המזעריים האלו אינם רלוונטיים ועל כן הלוגיקה האריסטוטלית שימושית ומועילה, כמו גם בתחום התאורטי שבו עוסקים בעצמים מופשטים וממילא בלתי משתנים (למשל במתמטיקה). אך לאורך זמן, שינויים חומריים וכמותיים אלו יכולים להפוך לשינויים איכותיים. במקרים אלו עלינו לעבור לרמת חשיבה גבוהה יותר מהחשיבה הלוגית ולעבור לחשיבה דיאלקטית. זו בנויה על היסוד הדיאלקטי - "כל דבר משתנה תמיד". שינוי מחשבה זה (מלוגי לדיאלקטי) תקף גם לגבי ישויות אבסטרקטיות. בחשיבה הלוגית מוסר שווה מוסר, חופש שווה חופש וקפיטליזם שווה קפיטליזם. בחשיבה הדיאלקטית, כאמור, אין הדבר כך וכאשר אנו מודעים שהישיויות האלו (בדוגמה שלנו - מוסר, חופש וקפיטליזם) הן ישויות דינמיות ומשתנות בהתמדה, אנו חשים שהחשיבה הדיאלקטית מקרבת אותנו הרבה יותר למציאות, מרחיבה מציאות זו והופכת אותה לקונקרטית יותר. במקום לראות את העולם כמו אלבום של תמונות דוממות אנו רואים אותו כעת בסרט דינמי.
הגל היה הפילוסוף החשוב ביותר ששם לב לצורת חשיבה זו במאה ה-19. הוא קבע חוקים של פירוק (אנליזה) נושא למרכיביו הנמצאים בתנועה מתמדת של השתנות (השתנות מכמות לאיכות, השתנות תוך כדי ניגודים, השתנות המאבק בין תוכן לצורה וכו'). מהתנועות והשינויים האלו מתפתחת מציאות חדשה (סינתזה) שגם היא תשתנה לאורך זמן. קרל מרקס הושפע מאוד מרעיונות אלו של הגל. אלא שמרקס לא ראה בהם רעיונות אידיאליסטיים (כפי שראה הגל) אלא רעיונות מטריאליסטיים. הוא טען ששינויים ותנועות אלו אינם מתרחשים בנפש האדם ובמישור הפילוסופי ואינם השתקפות של רצון האל (כפי שסבר הגל) אלא מתרחשים בטבע עצמו, והרי כל השינויים בטבע הם שינויים של חומר. הדיאלקטיקה, שהיא צורת החשיבה על שינויים חומריים אלו, היא, על כן, מטריאליסטית. ההוכחות הבולטות ביותר הן הדרוויניזם שראה בהתפתחות המינים, התפתחות חומרית עם שינוי איכותי וטבלת היסודות בכימיה המראה על אפשרות של שינוי יסוד אחד לאחר. מרקס השתמש בדיאלקטיקה המטריאליסטית כדי להגיע לקלסיפיקציה של החברות האנושיות, להתפתחות כוחות הייצור שלהן ולמבנה הפנימי של השלד היוצר אנטומיה של חברה. קלסיפיקציה זו החליפה את החשיבה החברתית הנמוכה יותר, לטענת מרקס, שקדמה לו, (וקיימת עדיין עד ימינו) המחלקת את החברה האנושית למדינות, גזעים, שבטים וכו'.
חוקי הדיאלקטיקה הם חוקי החשיבה המדעית המודרנית. פרידריך אנגלס, שותפו של מרקס, אמר ש"עבור הדיאלקטיקה דבר אינו סופי, קדוש או מוחלט. הדיאלקטיקה משקפת את האופי המשתנה והחולף של כל דבר, את התהליך הבלתי פוסק של היווצרות והעלמות ושל העלייה המתמדת מהנמוך אל הגבוה".
מה הם הגורמים והסיבות לתנועה ולזרימה הדיאלקטית המתמדת של החומר? לפי הגל וממשיכיו (כולל מרקס) הסיבות הן אינהרנטיות (נובעות מהפנים) לדברים החומריים עצמם. מדובר בייחוד בתנועה של ניגודים, ניגודים הקשורים יחדיו, התלויים זה בזה. למשל, בחברה האנושית קיים אנטגוניזם בין מנצלים ומנוצלים. אלו שני ניגודים שאינם יכולים להתקיים אחד ללא השני אך יחדיו הם גורמים לכוח מניע של תהליכים שונים המביאים לשינויים. ביטול הניגודים הללו (מנצלים ומנוצלים) יביא ליצירת חברה חדשה שבה ניגודים אלו כבר לא יהיו קיימים אך בהכרח, יהיו בה ניגודים אחרים, חדשים. ניגודים אלו יביאו אף הם להמשך הזרימה הדיאלקטית. מכאן שאפילו המטריאליזם הדיאלקטי אינו סטטי אלא משתנה לאורך זמן. לפי לנין שינוי זה תמיד מכוון לרמות גבוהות יותר של מציאות חומרית. השינויים בחומר (למשל, המעבר מחברה של מנצלים ומנוצלים לחברה שוויונית) אינם מתבצעים בצורה הדרגתית אלא בקפיצות גדולות או על ידי מהפכות. תהליכים אלו הם תהליכים כמותיים (החלטות רוב, השתלטות קבוצת מיעוט וכו'). כאשר תהליכים אלו מתנהלים על ידי חשיבה דיאלקטית גבוהה, השינויים הכמותיים הופכים, בשלב מסוים, לשינויים איכותיים. נולד דבר חדש, במישור גבוה יותר, נוצרו אפשרויות ופוטנציאלים חדשים. כמובן, טען טרוצקי, שמטריאליזם דיאלקטי אינו יכול לבוא במקום המחקר והמדע, אבל הוא יכול להדריך את המחקר והמדע לכוון הדרך הנכונה החופשית מחשיבה סטרילית, שמרנות, סכולסטיציזם וסובייקטיביזם. כל השינויים האלו (התקדמות, שדרוג רמה, שינוי מכמות לאיכות) אינם מביאים לשלילת וביטול העבר. חוק חשוב במטריאליזם הדיאלקטי ("החשוב ביותר", לפי אנגלס) הוא חוק "השלילה של השלילה" (מלשון "שולל").תנועה של התקדמות והתפתחות מביאה לשלילת העבר וליצירת הווה חדש. אך למעשה, העבר אינו נשלל לחלוטין, חלק ממנו קם לתחיה חוזרת אך במופעים חדשים ועשירים יותר. לדוגמה - החברה הקפיטליסטית קמה על חורבות החברה הפאודלית שקדמה לה ובזה היא שללה את החברה הפאודלית. אך החברה הקפיטליסטית החדשה המשיכה לדגול ברכושנות פרטית, אך ברמה התפתחותית גבוהה יותר מאשר החברה הפאודלית. בזה היא שללה חלק מהשלילה של החברה הפאודלית ועל ידי כך הביאה להתקדמות כללית של החברה.
מטריאליזם היסטורי
המטריאליזם ההיסטורי הוא אחד משלושת המרכיבים העיקריים בתורתם של מרקס ואנגלס (יחד עם המטריאליזם הדיאלקטי והפראקסיס). עקרונותיו מתחילים מהנחת היסוד שארגון חברתי הוא חיוני להשרדות האדם. ארגון חברתי זה מתקיים בתחום העבודה ובתחום התקשורת החברתית. בתחום העבודה, קשר חברתי זה מכונה יחסי ייצור. יחסי ייצור אלו, בתורם, גורמים להיווצרות התקשורת החברתית והתודעה החברתית. יחסי הייצור אינם ניתנים לשינויי והתפתחות הדרגתיים. הם יכולים להשתנות איכותית או מהותית רק בדרכים של התקוממות חברתית, מהפכה או מהפכת-נגד. יחסי הייצור מהווים גם את הבסיס עליו מוקם בנין העל של החוק, המדינה, האידאולוגיה, המוסר, הדת, האומנות, הפילוסופיה וכו'. יחסי הייצור נוצרים מתוך צורות הייצור (פרימיטיבי, ביתי, תעשייתי וכו') ובהווצרם הם קובעים את היחסים בין המעמדות אך גם את היחסים בין הפרטים האינדיבידואלים. אין זה אומר שהמטריאליזם ההיסטורי שולל את חופש הבחירה, הדעות וההבנות של הפרט. המטריאליזם ההיסטורי אומר רק שחופש הפרט תלוי במסגרת החברתית שלו (אשר קובעת את חינוכו ואת ערכיו של אותו פרט) ובהשפעה של מיליוני הפרטים אחד על השני. במילים אחרות, הבחירה החופשית היא תוצר של יחסים חברתיים ולא של פסיכולוגיה אישית. מזה אנו רואים שגם הבחירה החופשית היא עניין חברתי, כלומר מעמדי.
ב"מניפסט הקומוניסטי" קובע מרקס שההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של מלחמת מעמדות. המעמד השליט נלחם תמיד לשם שמירה על המשך שליטתו והמעמד המנוצל נלחם תמיד כדי להקל על סבלו. מכאן נובע שמלחמת המעמדות היא מתמדת והיא חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית. אך מה המטרה של מלחמת מעמדות זו? המטרה היא תמיד כלכלית, מלחמה על חלוקת התוצרת בין המייצרים הישירים (המעמד המנוצל) ובין אלו שמשתלטים על מה שמרקס כינה "עודף תוצרת". (סך הכל תוצרת מינוס התוצרת הנצרכת להאכלת המייצרים הישירים ולהשקעה באמצעי הייצור = עודף תוצרת)על ידי בעלות על עודף התוצרת, המעמד השליט שולט גם על בניין העל שהוזכר קודם וקובע, במידה רבה ולתועלתו, את דעותיו, מעשיו והחלטותיו. ומדוע "במידה רבה" ולא "באופן מלא"? זאת משתי סיבות:
אמנם בניין העל הוא תלוי באינטרסים של המעמד השליט, אך יש לו גם אוטונומיה מסוימת של עצמו הנובעת מחינוך, מחקר, ריבוי דעות וצורות חשיבה וכו'.
חברה אינה מבנה אחיד. גם אחרי מהפכה, נשארים עדיין שרידים של מבנים חברתיים מהתקופה שלפני המהפכה, שגם אם כבר אינם שולטים, הם עדיין יכולים להשפיע - למשל גורמים כמו רוטינה, מסורת, ערכי דת, ערכי מוסר ועוד.
עם כל זה וכפי שמרקס קבע, האידאולוגיה השולטת בכל תקופה, היא האידאולוגיה של המעמד השליט. מהפכות אשר משנות את המעמד השליט, משנות גם את האידאולוגיה השולטת. לא תמיד ניתן לחזות בצורה מלאה את התוצאות הסופיות של מהפכה וזאת בגלל הגורמים המשפיעים שהוזכרו מעלה. מהפכה גם נכשלת לעיתים קרובות. לפי מרקס, כישלון זה נובע, בדרך כלל, בגלל שרוב החברה אינה מבינה את המבנה החברתי ואת הכוחות הפועלים בה בין מרכיביה. רק הבנת מהותו של המטריאליזם ההיסטורי מסוגלת ללמד את ההמונים להתגבר על חוסר הבנה זה.
אך מה הפירוש של מהפכה מוצלחת? מהפכה נחשבת למוצלחת כאשר האדם המחולל אותה מגיע לחופש. חופש זה, לפי מרקס, אינו צבירת רכוש אלא צבירת זמן פנוי. במושג "זמן פנוי" מתכוון מרקס לא לזמן של בטלה וחוסר מעש אלא לזמן המוקדש לפיתוח עצמי, פיתוח כישרונות, יכולות ורצונות העובד. זמן פנוי זה ייווצר מהקטנת הזמן שהעובד יקדיש לייצור תוצרת המיועדת ברובה לסיפוק צרכיו של המעמד השליט והמנצל. בחברה של מעמדות, חופש זה קיים רק בקרב המעמד השליט החופשי מכל חובות מלחמת הקיום וההשרדות. כאשר יחסי הייצור ישתנו במידה שכל אחד יזכה בסיפוק כל צרכיו מצד אחד ובזמן פנוי כפי צרכיו מצד שני, יעלם גם הצורך בחברה המחולקת למעמדות. אז תווצר חברה נטולת מעמדות שבה לכל אחד תהיה דרך פתוחה למידע, לידע ולסיפוק אינטלקטואלי. אז יעלם גם הצורך במדינה. לפי מרקס ואנגלס המדינה אינה תוצאה של "חברה מאורגנת", "חברה תרבותית" או "אמנה חברתית". המדינה היא מכשיר שתפקידו לאפשר תפקוד נאות של החברה למרות המאבק בין המעמדות ובאותו הזמן גם לשמר מבנים קיימים ולמנוע את שינויים (למשל על ידי מהפכה). על כן, בחברה נטולת מעמדות אין מקום למכשיר המכונה מדינה. במקום מדינה יתקיים ניהול עצמי ומנגנוני המדינה הקודמים ילכו ויתפוגגו. בתקופת המעבר בין המדינה ובין החברה נטולת המעמדות (ונטולת מדינה, כאמור)יהיה צורך, באופן זמני, למה שמרקס מכנה "דיקטטורה של הפרולטריון". דיקטטורה זו היא, כאמור, זמנית והיא תפקח על מעבר חלק ומלא ממדינה מעמדית לחברה נטולת מעמדות.
מכל האמור, אנו מבינים כיצד המטריאליזם ההיסטורי מסביר את מקורות החברה האנושית, הכוחות והתהליכים הפועלים בתוכה ואת עתידה ההיסטורי.
ביקורת
הביקורת על המטריאליזם כהשקפת עולם מודגשת כיום כביקורת על הפיזיקליזם משום שעם שדרוג המונח לכדי המושג "פיזיקליזם" אספקטים נוספים זוכים לביקורת. כיום, ביקורות על המטריאליזם הן למעשה, אלא אם צוין אחרת, ביקורות על הפיזיקליזם.
ראו גם
מטריאליזם היסטורי
נטורליזם מטאפיזי
מטריאליזם דיאלקטי
פילוסופיה של הנפש
מדעי המוח
לקריאה נוספת
קיית קמפבל, גוף ונפש, עריכה, פתח דבר והשלמות מאת ישעיהו ליבוביץ, (תרגום: יורם נבון), ירושלים: הוצאת מאגנס, 1983.
אנרי לפבר, מרקסיזם, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005.
אברהם מידן, בעיית הגוף והנפש : מטריאליזם מול מנטליזם בפילוסופיה המערבית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 1982.
קישורים חיצוניים
מטריאליזם באנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית
מטריאליזם באתר אוניברסיטת ווטרלו
הערות שוליים
קטגוריה:מטאפיזיקה
קטגוריה:חילוניות
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה | 2024-08-12T08:51:13 |
חומרנות | REDIRECT מטריאליזם | 2004-12-08T23:20:27 |
הונים | ממוזער|350px|ההונים עולים על רומא. ציור רומנטי מהמאה ה-19
שמאל|ממוזער|350px|מפת נדידת העמים הגדולה אל תוך האימפריה הרומית
שמאל|ממוזער|350px|תחומי השליטה של ממלכת ההונים
ההוּנים היו קונפדרציה של שבטי נוודים, שהתקיימה החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה השביעית. שטח מחייתם השתרע על פני מזרח אירופה, הרי הקווקז ומרכז אירופה. מקום הופעתם המתועד הראשון היה ממזרח לנהר וולגה, ממנו נעו מערבה, ומשנת 370 לערך הם החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה. הצבא ההוני התבסס על חיל פרשים מהיר, שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של המלך אטילה, ששלט בין השנים 434–445 במשותף עם אחיו בלדה, ועד 453 כשליט יחיד. משנת 445 ועד מותו הפתאומי בשנת 453, פלשו ההונים תחת פיקודו לשטחי האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית, בזזו אותם, ואילצו את שני חלקי האימפריה הרומית לשלם להם סכומי כסף נכבדים תמורת שקט לאורך הגבולות.
הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית בקרב הנהר הקפוא ובאופן כללי הייתה ענייה יותר מהחלק המזרחי. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, נפלה האימפריה הרומית המערבית תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות תחת לחץ השבטים הגרמאניים.
ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של ערבות מזרח אירופה עד סוף המאה השישית, ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים בקווקז עד תחילת המאה השמינית לספירה.
הדּוֹגְמָה הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.
מקור ההונים
ממוזער|הערבה האירואסיתית בקזחסטן – זהו הנוף האופייני לערבה האירואסיתית – אזור גאוגרפי רחב הידיים שנמשך עד מרכז אירופה
ההונים היו קונפדרציה רופפת של שבטים לוחמים מהערבה האירואסייתית – המישורים והרמות המשתרעים בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב. בתהליך מתמשך קיבלו ההונים אל שורותיהם קבוצות לוחמים ושבטים נודדים שונים ויצרו כוח צבאי משמעותי. תהליך התגבשות ההונים לכדי גוף אתני בעל שפה ייחודית וקשרי הגומלין עם קבוצות אתניות אחרות בערבה האירואסייתית לוטה בערפל. ההיסטוריון האוסטרי בן ימינו, ואלטר פּוֹל (), ממובילי המחקר על ההגירה בימי הביניים, סיכם את הידוע על הרקע של ההונים: "כל שאנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שבשלהי התקופה הקדומה השם "הונים" תיאר אליטה של לוחמים בערבה האירואסייתית".
ההיסטוריונים הרומאים שחיו בעת פלישת ההונים לאירופה מוסרים מידע חלקי ומעורפל ביותר על מקור ההונים. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי ההונים התגוררו בשממה הקפואה המשתרעת ממזרח. ההונים, כמו נוודים אחרים, לא הופיעו באמת על המפה הרומאית וכל שניתן היה לומר עליהם הוא שהם נמצאים מחוץ לתחום הציוויליזציה. סופרוניוס אוסביוס הירונימוס, ממורי הכנסייה, תיאר את ההונים כפראים שננעלו מאחורי שערי אלכסנדר – שער גבול אגדי, שנבנה על פי האגדה על ידי אלכסנדר הגדול, כדי למנוע מהברברים הלא-מתורבתים מצפון לפלוש דרומה ובראשם לגוג ומגוג. באגדה המקורית הסקיתים מזוהים עם גוג ומגוג ואילו הירונימוס מזהה בכתביו את ההונים עם הסקיתים. איש הדת הרומי יורדנס (המאה ה-6), שכתב את תולדות הגותים, מתאר את הקשר עם השטן כמקורם של ההונים. לפי כתביו, הנשמות הטמאות הזדווגו עם מכשפות וההונים הם פרי הבאושים של זיווג זה.
חוקרים של העת החדשה ניסו לקבל תשובה ברורה יותר לשאלת מוצא ההונים, על בסיס הכתבים הרומאים וממצאים ארכאולוגיים, אך שאלה זו נותרה ללא מענה של ממש. במהלך המאה ה-18 הציע ההיסטוריון הצרפתי ז'וזף דה גיניֶיה () את ההשערה כי ההונים הם השְׂיוֹנְגנוּ – מונח סיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע – שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה, שלטו על חלקים גדולים במרכז אסיה וסופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים. השבטים ההונים הדרומיים נטמעו בתוך האימפריה הסינית ואילו השבטים הצפוניים המשיכו בעימות מול הסינים עד שככל הנראה נדחקו מתחומי האימפריה לכיוון מערב.
ההשערה כי ההונים והשְׂיוֹנְגנוּ חד הם, נתמכה על ידי אסכולת מלומדים גרמנים, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – בהיעדר כל מחקר ארכאולוגי שניתן היה לייחס להונים או לשיונגנו, היא נסמכה על מחקר בלשני וניתוח של מקורות סיניים בני התקופה, בניסיון לדלות מהם ראיות לגבי מוצא ההונים. על פי מחקר מודרני, המניע שהוביל את הגישה של החוקרים הגרמניים של תחילת המאה ה-20 נבע מתפיסת עולם שציירה את ההיסטוריה של אירופה כבסיס של התנגשות מתמדת בין תרבויות. דהיינו, מאבק אירופי לשימור הציוויליזציה מול איום מתמיד מצד הברברים ממזרח. על פי תפיסה זו, ההונים היו תזכורת מתמדת, על בסיס הזהות עם שבטים סינים והמאבק כנגד הרומאים, למעגל החוזר של הקונפליקטים בין מזרח ומערב. תאוריה זו מקובלת על חוקרים אחדים גם בתחילה המאה ה-21, אף על פי שהיא נחשבת לספקולציה.
ניסיון לבסס את הקשר בין ההונים לשיונגנו על בסיס ממצאים ארכאולוגיים, הניב גם הוא חילוקי דעות, על פי ראיות וממצאים שהחלו להיחשף החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ובעיקרן פרסומים של ממצאים ארכאולוגיים וחפצי ברונזה של השְׂיוֹנְגנוּ מחפירות וסקרים ברמת אוֹרְדוֹס, הידועה גם כ"מדבר אורדוס" השוכן על רמה בדרום האזור האוטונומי של מונגוליה הפנימית. ממצאים אלה מצביעים על הבדלים משמעותיים בין תרבות השְׂיוֹנְגנוּ לתרבות ההונית כפי שבאה לידי ביטוי בממצאים שנאספו במזרח אירופה. ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, מטילים צל נוסף של ספק על הקשר בין ההונים לשְׂיוֹנְגנוּ. ארכאולוגים סובייטים חשפו באזור עבר הבאיקל בסמוך לגבול רוסיה עם מונגוליה בסמוך לעיר אולן-אודה, מספר אתרים מימי השיא של אימפריית השיונגנו ומתוארכים למאה הראשונה לספירה עד למאה השנייה, המעידים כי התרבות האורבאנית של תושבי המקום הייתה מפותחת מאוד. במקום נמצאו שרידים ברורים לחקלאות מאורגנת, גידול בקר וטכנולוגיית עיבוד מתכות שכללה מאפיינים שלא היו קיימים אצל ההונים.
היסטוריונים וארכאולוגים החוקרים את התקופה ואת תרבות הנוודים של הערבות, התרחקו מהקביעה החד משמעית. ההיסטוריון היון גין קים מסכם את המחקר והממצאים וקובע נחרצות כי "להתייחס לקשרים בין ההונים לשיונגנו במונחים המתאימים לתאוריות גזע או אפילו במונחים של שיוך אתני, מציג באור מגוחך את האמת ההיסטורית של האימפריות המורכבות, רב לאומיות, רב לשוניות של הערבות." אך הוא קובע את ההקשר ההיסטורי באומרו כי "האבות הקדומים של שבטי המקור ההונים... היו חלק מהאימפריה של השיונגנו והכילו אלמנט משמעותי מתרבות זו, האליטה ההונית השלטת ראתה עצמה כצאצא של התרבות הפוליטית של ישות אימפריאלית זו". ההיסטוריון פיטר הת'ר שם את הנושא בפרספקטיבה ההיסטורית אירופאית וקובע: "גם אם נצליח לקשר באופן כלשהו בין ההונים של המאה הרביעית והשיונגנו של המאה הראשונה, הרבה מים חלפו מתחת להרבה גשרים במהלך 300 שנות ההיסטוריה האבודה [בין תקופות אלו]".
ההיסטוריה של ההונים
עד לעליית אטילה
התגבשותם של ההונים
ההונים הותירו אחריהם שרידים מועטים, הכוללים בעיקר כלים וכלי נשק שנשתמרו כמנחות קבורה. הם לא הותירו כל מסמך כתוב ולא תיעדו את ההיסטוריה של עצמם. כתוצאה מכך, כל מעשיהם ופועלם נראים דרך העיניים והפריזמה של הכתבים הרומאיים, העוינים לכל השבטים הברבריים בכלל ולהונים בפרט. המקור העיקרי המתייחס לשבטים ההונים בטרם התגבשות האימפריה של אטילה ההוני, הם כתביו של ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, שכתב את הפסקאות בספרו המתייחסות להונים בסוף שנות השמונים של המאה הרביעית לספירה, כעשרים שנה לאחר שההונים יצאו מהערבות האסיאתיות אל מעבר לשטחים שממערב לים השחור.
הפסקאות כתובות בלשון ציורית ומלאת חיות ומכילות תיאור מפורט על חיי ההונים ומנהגיהם. עם זאת, תיעוד זה לוקה בבסיסו. ספק אם מַרְקֶלִינוּס בא במגע עם ההונים או חקר את אורחותיהם והמידע עליהם לא נאסף על ידי עדי ראייה שפגשו בהם. עיקר הטקסט הוא שימוש מושכל במושגים ורעיונות מקובלים בחברה הרומית, תוך שהוא נסמך ומתייחס לכתבים של היסטוריונים רומאיים קודמים וקדומים בהתייחס למערכות של האימפריה הרומית עם השבטים הברבריים. על פי תפיסת העולם הרומאית, האימפריה הייתה מוקפת בברברים שלא נשמעים לחוק, ומעבר לגבולות חיו פראים פרימיטיביים ופרועים חסרי מוסר וללא שלטון או משמעת. הכותבים הביזנטיים, שתרבותם הייתה קשורה בתרבות יוון הקלאסית, נהגו להשוות או לזהות את ההונים עם עמים שבמקור מופיעים בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), כגון הסקיתים או הגטים – עמים שנעלמו ונכחדו לפני הופעת ההונים על במת ההיסטוריה.
החל מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה התגבר הלחץ על גבולות האימפריה הרומית לאורך נהר הדנובה ונהר הריין. מהלומות אלו היו כתוצאה מהתקדמות פולשים הונים ממזרח לכוון מערב, שדחקו את דרי האזור לעבר הגבול הרומאי. התהליך היה איטי ואין כל עדות לכוח מונוליתי או חזית התקדמות אחידה של הפולשים ההונים, אך כתוצאה של הלחץ ההוני, נדחפו גלים של פליטים ועימם לוחמים גותים ושבטים גרמאניים אחרים אל שטחי האימפריה. ההונים נכנסו אל תוך אירופה באיטיות ובשלבים, תוך שהם מבססים את אחיזתם על שטחים נרחבים על ידי פשיטות מהירות ודחיקת תושבים מקוריים של האזור. ניתן לשחזר את התקדמות ההונים אל תוך אירופה מהאירועים על גדות נהר הדנובה, אליו התנקזו הפליטים, ומהשתקפות האירועים בהיסטוריה הרומית. תחילה הופיעו הגותים בשנות ה-70 וה-80 של המאה הרביעית על גדות הדנובה וחצו את הנהר אל תוך שטח האימפריה, בתחילת המאה החמישית ניכר כי ההונים קנו אחיזה בגדה הצפונית מזרחית של הנהר. אירועים אלו נבעו מתנועת ההונים במשך 40 שנה לאורך כ-1,200 ק"מ מנהר הדון לדניסטר ולמרכז הדנובה, כלומר מאוקראינה לרומניה ולבסוף אל תוך הונגריה המודרניות.
כניסה לאירופה ועימות עם הגותים
ממוזער|מרכז ומזרח אירופה סביב שנת 350 לספירה: ההונים ושבטים אחרים יושבים מצפון לגבול האימפריה הרומית לאורך הדנובה.
ממוזער|גותים חוצים את הנהר; ציור מאת אווריסט ויטל לומינה
היסטוריונים יוונים ורומאים תיעדו את קיומם של שבטים נוודים בערבה האירואסייתית עוד במהלך המאה השנייה. באותה תקופה, ככל הנראה, חיו ההונים עם שבטים סרמטים וייתכן שעמדו בראשם. הלכה למעשה, הרומאים הגיעו לכדי הכרה בקיום ההונים, כאשר הפלישה ההונית אל שטחי הערבות הסמוכות לים השחור ולים הכספי בשנת 376 באה לידיעתם. בדרכם אל תוך אירופה מהערבות של אירואסיה, עברו ההונים דרך שטחי המחיה של השבטים האלאנים – עם נודד ממוצא פרסי, ששכן בצפון הקווקז באזור הים הכספי. כתוצאה מהעימות עם ההונים, התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נותרה בקווקז, כחלק ממערכת השבטים ההונים, ובכתבים של התקופה המתארים את ההיסטוריה של סוף המאה הרביעית, מוזכרים ההונים והאלאנים כבני ברית. חלק מהאלאנים שבחרו שלא לחבור אל ההונים, נעו מערבה כפליטים.
בשלב ההתפשטות הבא, תקפו ההונים ובעלי בריתם האלאנים את הגותים. המגע הראשון בין ההונים לגותים התרחש ככל הנראה באזור הים השחור בין נהר הדון ונהר הדניסטר, שם התעמתו ההונים עם קבוצת השבטים הידועה לרומאים בשם הגותים המזרחיים (Greuthungi), או האוסטרוגותים, ועם קבוצת השבטים הגותיים המערביים, הטרווינגים (Tervingi), ששטחי מחייתם היו בין הדניסטר לנהר הדנובה, שהיה הגבול של האימפריה הרומית. בשנת 375 התחולל עימות בין ברית רופפת של השבטים הגותיים ובין ההונים. הגותים לא הצליחו לעצור את ההתקדמות ההונית אל מעבר לנהר הדניסטר והברית התפרקה, כאשר שבטים גותיים נפוצו לכל עבר והפושטים ההונים זינבו בהם. שיתוף הפעולה בין ההונים לקבוצות גדולות של אלאנים, הוא שאפשר את המחץ וההצלחה של ההתקפה על הגותים. המחקר ההיסטורי יוצא מנקודת ההנחה כי בברית זו שמרו האלאנים על מידה רבה על עצמאות והיא נמשכה כשלושים שנה.
הסיבה להתקפה ההונית על השבטים השכנים לא ידועה. תאוריות הקושרות את האירוע לשינוי באקלים בערבות או לעימותים בין השבטים הנוודים בערבות, נדחו על ידי היסטוריונים. המחקר ההיסטורי העדכני מעלה תמונה שלפיה ההונים פעלו כקבוצה של לוחמים, במצב לוחמה תמידי של פשיטות שוד וביזה. במסגרת פשיטות אלו, צירפו ההונים אל שורותיהם לוחמים וקבוצות פשיטה שהגדילו את שורת ההונים. כך, כל תקיפה הייתה גדולה מקודמתה וכל תקיפה הביאה לתקיפות נוספות ככל שגדל מספר ההונים. בתקופה זו פעילות ההונים עשויה להראות כסדרת התקפות מתוכננות ומבט במפה עשוי להצביע על מהלכים בעלי הקשרים אסטרטגיים, אך האמת היא שההונים של המאה הרביעית פעלו ללא הנהגה או מנהיג מרכזי, אלא כקבוצות נפרדות בעלות הנהגה רופפת, מונעים על ידי הזדמנויות, לעיתים יריב חלש או מוחלש ולעיתים מערכת פוליטית רעועה שאפשרה להונים לנצל את חולשת הצד השני. ובכל מקרה הקבוצות ההוניות לא פעלו לביסוס כוחן אלא להשגת שלל וביזה או כוח אדם.
קרב אדריאנופול והשפעתו
ממוזער|לוחמים גותים; תחריט על כלי פולחני מכסף מימיו של תאודוסיוס הראשון
עוד בטרם הופעת ההונים, היו השבטים הגותיים בעימות מתמיד מול האימפריה הרומית, שראתה בהם איום מתמשך על אזורי הגבול לאורך הדנובה. משא ומתן להפסקת מעשי האיבה שנמשכו שנים, הצליח למנוע מלחמה בקנה מידה משמעותי, אך ההיתקלויות והעימותים הביאו לחורבן החיים האזרחיים לאורך הנהר ולהתפוררות הסמכות של ראשי השבטים. מהלכים רומאיים אלו חתרו תחת הליכוד של הגותים וברגע המבחן מול ההונים נפרמו הקשרים הרופפים. בשנת 376, תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ-80,000 פליטים גותים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, בהתאם למנהגם במקרים דומים, הסכימו לדרישה מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה, ומאידך מתוך תקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות.
הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר הבולגרית סיליסטרה, שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum), וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים. בשנת 377 הגיעה המתיחות לשיא, כאשר המושל הרומאי ניסה לחסל את המנהיגים הגותים ובראשם פריטיגרן (Fritigern) ולהכניע את הגותים בכוח הזרוע. עימות צבאי ראשון בין הצדדים אירע בסמוך לעיר הבולגרית דווניה, שהייתה ידועה באותה תקופה בשם מרטיאנופוליס (Marcianopolis), ובסופו הביסו הכוחות הגותיים המאוחדים את הצבא הרומי שנשלח לדכא את ההתקוממות. על מנת לחזק את עמידתו מול הרומים, פנה המנהיג הגותי פריטיגרן לקבוצת הונים ושכר את שירותיהם כשכירי חרב, אולי מאחר שחסר חיל פרשים יעיל. נקודת מפנה היסטורית הייתה בשיאו של המשבר, שהגיע ביום 9 באוגוסט 378 בקרב המכריע הידוע כקרב אדריאנופול. הקרב הסתיים בתבוסה רומית קשה ובמותו של הקיסר האימפריה הרומית המזרחית ואלנס (באותה תקופה הייתה האימפריה הרומית מחולקת לשני חלקים: האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית). חלקם של שכירי החרב ההונים בקרב לא נכתב ולא ידוע אם הם לקחו בו חלק פעיל או המתינו לסיומו על מנת לפשוט על הצד המנוצח ולבזוז את פירות הניצחון.
עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי, עלה על כיסא המלוכה תאודוסיוס הראשון, מצביא בעל ניסיון רב בלחימה, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר, בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פוֹאֶדֶרָטוּס (לטינית: Foederatus) – בלי לשלבם במסגרות צבאיות כמקובל באימפריה הרומית.
הקיסר תאודוסיוס ניצל את הרגיעה בגבול הדנובה, כדי להגיע להסכם עם הגותים מחד והאימפריה הסאסאנית (הממלכה הפרסית) מאידך, על מנת לבסס את שלטונו באיטליה מול אאוגניוס, השליט הלא חוקי של האימפריה הרומית המערבית. העימות הגיע לשיאו בקרב הנהר הקפוא בספטמבר 394. הקרב הסתיים בניצחון צבאו של תאודוסיוס, אך הוא לא זכה ליהנות מפירות ניצחונותיו ונפטר בינואר 395.
עם מותו של תאודוסיוס התחלקה האימפריה הרומית בין בניו: האימפריה הרומית המערבית נשלטה על ידי פלביוס אוגוסטוס הונוריוס בן העשר, אך הכוח הוחזק למעשה בידי המגיסטר מיליטום (מפקד הצבא) פלביוס סטיליקו, והאימפריה הרומית המזרחית על ידי פלאביוס ארקדיוס אוגוסטוס, שלא יכול היה להחזיק בשלטון לבדו ושתף פעולה עם פוליטיקאים בעמדות כוח. בהיעדר צבא רומאי מערבי ראוי לשמו (משום שספג אבדות כבדות בקרב הנהר הקפוא ולא שוקם על ידי סטיליקו), ערכו ההונים פשיטות מעבר לדנובה הקפואה, שבמהלכם הותקפו, נבזזו והושמדו כפרים של שבטים גותיים – פליטי מלחמות העבר עם ההונים, שרוב הלוחמים בהם שהו באותה תקופה עם הצבא הרומי באיטליה. הפחד מפשיטות ההונים גרם לגותים לנטוש את האדמות שניתנו להם, למרוד בקיסר הרומי ולצאת במסע של הרס לאורך הפרובינציות של הדנובה ומשם דרומה אל יוון.
בשנת 406 חצו את נהר הריין לוחמים ושבטים במספרים גדולים – כולם תחת לחץ מתמיד של ההונים, שפעלו בגלים רצופים לביסוס שליטתם על האזור שמצפון לנהר הדנובה. הפעם הפולשים כללו ונדלים וקבוצות של אלאנים, שעד לזמן זה היו בני ברית של ההונים ושיתפו איתם פעולה בתקיפת יישובים גותיים וביסוס שטח ההשפעה. הסיבה לשינוי ולבריחה של האלאנים אל מחוץ לטווח השגתם של ההונים לא ידוע. הפלישה רחבת ההיקף אל הפרובינציה גאליה, גרמה לקריעת המרקם החברתי והפוליטי של הפרובינקיה החשובה. כעבור שנה הכריז על עצמו כקיסר המגיסטר מיליטום של הפרובינקיה בריטניה, פלביוס קונסטנטיוס. הוא השתלט על גאליה, חיזק את ביצורי הריין וקבע את בירתו באַרְלְ (צרפתית: Arles).
באקלים פוליטי קשה והפכפך, התקשה סטיליקו לשמר את מעמדו ופירות הצלחותיו בעבר, בחצר הקיסר הונוריוס נטתה הכף לטובת מתנגדיו של סטיליקו, שטענו כי הוא נמנע מלפעול על רקע של הסכם סודי בינו לבין הפולשים או הגותים של אלאריק. בשנת 408 נרצחו כל שומרי ראשו ההונים של סטיליקו, והוא נאסר והוצא להורג. על מנת לבסס את מעמדו ולהבטיח את כסאו, שלח הונוריוס בנים של משפחות מחצר הקיסר ברוונה (רוונה שימשה כבירת האימפריה הרומית המערבית בתקופה זו) כבני ערובה אל ההונים שמעבר לגדה הצפונית של הדנובה, בתמורה לגיוס של 10,000 לוחמים הונים כשכירי חרב. לא ידוע אם הלוחמים ההונים אכן הגיעו לבסוף לצפון איטליה לעמוד לשירות הקיסר וסביר להניח כי הקיסר לא יכול היה באמצעיו המוגבלים לשכור או לצייד מספר כה גדול של שכירי חרב. לאחר מות סטיליקו, פלש אלאריק הראשון, מלך הוויזיגוטים, אל צפון איטליה וצעד על רומא. הקיסר הונוריוס נקט בתכסיסי השהיה במשך 18 חודשים, בהם חנו הגותים מחוץ לעיר. ביום 24 באוגוסט 410 פרצו הגותים אל העיר ובמשך 3 ימים השתוללו בה ללא מעצורים, בוזזים מכל הבא ליד באירוע שזעזע את העולם הרומי ונחרט לדיראון עולם בהיסטוריה. הגותים המשיכו במסע ההרס שמונה שנים, עד שנת 418, אז הצליח קונסטנטיוס השלישי להגיע איתם להסכם וליישבם בעמק הגארון בדרום-מערב צרפת.
התקפות על האימפריה הרומית המזרחית
החל משנת 395, החלו ההונים למקד את תשומת לבם באימפריה הרומית המזרחית. פשיטות ביזה הפכו למסעות מלחמה, ששטפו את תרקיה וחדרו דרך קווקז אל ארמניה ומשם דרומה אל שטחי סוריה הגדולה ועד לשערי אנטיוכיה. ההונים ניצלו את ריכוז הצבא הרומי באיטליה על מנת לתקוף ריכוזים אזרחיים ללא התנגדות של ממש. על מנת להקל על הלחץ, חתמו הביזנטים על הסכם עם המורדים הגותים, לפיו קיבל המנהיג הגותי אלאריק דרגת פיקוד גבוהה בצבא הרומי וקציניו קיבלו קצבת זהב ומזון. המשא ומתן כלל גם הסכמים לגבי שטחי מחיה חדשים. הסכם זה שהרגיע את העימות הרומי-גותי, אפשר לסריס אוטרופיוס, יועץ החצר של ארקדיוס והשליט בפועל של האימפריה המזרחית, לאסוף צבא במהלך שנת 398 ולהדוף זמנית את התקפות ההונים על האימפריה. לפי דעה אחרת, לאחר שמיצו את אפשרויות הביזה, איבדו ההונים עניין (באופן זמני) באימפריה הרומית המזרחית ועזבו מרצונם, כשהם מרכזים את המאמץ כנגד האימפריה הסאסאנית – הממלכה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.
בתחילה הצליחו ההונים להפתיע את הפרסים ואספו שלל ושבויים, כשהם חודרים עמוק לתוך שטח האימפריה וזורעים הרס וחורבן. ההרפתקה הפרסית של ההונים נסתיימה בקרב מכריע מול צבא פרסי סדיר שהתייצב בדרכם. הם נהדפו מגבולות האימפריה ונסוגו אל הרי הקווקז, לאחר שסבלו תבוסה צבאית מכריעה בקרב כנגד הצבא הסאסאני, במהלכו הם איבדו את מרבית שללם ומספר גדול של שבויים. בהיסטוריה של ההונים, אירוע זה הוא אפיזודה בעלת משמעות מוגבלת, אך היא מלמדת על יכולתם של ההונים לנהל מערכות מהירות על פני מרחקים גדולים. נקודה שנייה עולה מהתיאורים של ההיסטוריון תיאודורטוס (Theodoretus). לפי דבריו, ההונים אספו לוחמים צעירים מאוכלוסיית המקומות עליהם פשטו, חלקם היו עבדים שנשבו באיומי חרב ואחרים היו לוחמים צעירים שהצטרפו לשורות ההונים מרצונם.
הביזנטים חגגו את הצלחתם להדוף את ההונים משטחם בתהלוכה מפוארת, אותה הוביל אוטרופיוס ברחובות עיר הבירה. השמחה לא האריכה ימים. הקיסר הביזנטי החלש וההפכפך ארקדיוס הגלה את אוטרופיוס, ביטל את ההסכמים עם הגותים והפסיק לשלם להם סובסידיה, ובמקביל חיזק את קשריו עם מנהיג הוני בשם אולדין, ששלט על הטריטוריה לאורך הגדה הצפונית של הדנובה. מטרת המהלך הייתה, ככל הנראה, להשתמש בהונים בראשות אולדין ככוח לריסון הגותים ולהבטיח שקט לאורך גבול הדנובה. טקטיקה זו הצליחה והגותים עזבו את שטחי הקיסרות המזרחית ונעו מערבה. בשטחי האימפריה המערבית נתקלו הגותים בצבא הרומי בראשות סטיליקו ונסוגו אל הפרובינציות דלמטיה ופאנוניה לאחר שני עימותים צבאיים קשים חסרי הכרעה. הרומאים מצדם נטשו את עיר הבירה מילאנו והעבירו את השלטון לעיר המבוצרת רוונה במחוז אמיליה-רומאניה בצפון מרכזה של איטליה. על מנת להסיר את האיום הגותי, נחתם בשנת 405 הסכם עם מנהיגם אלאריק, המעניק לו דרגת מגיסטר מיליטום, וכן תשלום קצבה לתומכיו.
בשנת 408 נפטר הקיסר הביזנטי ארקדיוס ועל כס המלכות עלה תאודוסיוס השני, ועם מותו של הונוריוס בשנת 423 תפס ולנטיניאנוס השלישי את כיסא הקיסרות הרומית המערבית לאחר סדרת הדחות ותככים, בהם הייתה החצר הביזנטית מעורבת באופן ישיר. בדרך להכתרתו של ולנטיניאנוס, נלחמו הביזנטים נגד קצין רומאי מורד בשם יוהאנס (Iohannes Augustus), שאסף כוח צבאי משמעותי מתוך כוונה לתפוס את כס הקיסר של האימפריה המערבית.
בעוד הצבאות הביזנטיים בראשות המגיסטר מיליטום פלביוס ארדבור אספר מדכאים את המרד, במהלך שנת 425 שלח יוהאנס המורד משלחת אל ההונים בראשות קצין צבא מתומכיו, פלביוס אאטיוס, מי שעתיד להיות אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית ובעלת קשר הדוק עם ההיסטוריה של ההונים. אאטיוס היה מבני הערובה שנשלחו בשנת 409 על ידי הקיסר הונוריוס להונים להבטחת התשלום בעבור שירותם של 10,000 שכירי חרב, שם הוא למד והתחנך עם בני גילו מהאליטה של השלטון ההוני, למד את כישורי הלחימה של ההונים וקשר קשרי ידידות עם דמויות מפתח. קשריו של אאטיוס, הבטחות לשלל ותשלום, הביאו להצלחת השליחות והוא חזר לאיטליה עם צבא של שכירי חרב הונים שהגיע לרוונה שלושה ימים לאחר שיוהאנס הוצא להורג. בחצר הרומאית לא יכלו להתעלם מהצבא ההוני. על מנת לנטרל את הסכנה, הציעו הרומאים לאאטיוס תפקיד של פיקוד בגאליה ושילמו את שכרם של ההונים.
בשנת 422, בעוד הצבא הביזנטי מתכתש ללא הצלחה יתרה עם צבאות האימפריה הסאסאנית על רקע של רדיפת נוצרים בפרס, חצו גדודים הונים את הדנובה, תוך שהם מנצלים ביודעין את היעדרות רובו של הצבא הרומאי מאזור הגבול. ההונים ירדו כארבה על הפרובינקיה תרקיה (בולגריה), ואילצו את הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני לחתום על הסכם שלום עם הפרסים ולהציב את הצבא בהרכב מלא אל מול ההונים. שני הצדדים לא היו מעוניינים בעימות כולל והגיעו להסכמה על נסיגה הונית תמורת תשלום שנתי כולל של 350 דינרי זהב, הסכם שהקיסר הציג בפני אזרחי קונסטנטינופול כהישג ונחגג במצעד צבאי מפואר סביב חומות העיר שהוקמו זה מקרוב ונקראו על שמו של הקיסר.
אוּלְדין ההוני
על פי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, להונים לא היה מנהיג והם לא סרו למרותו של מלך, אלא חברו יחדיו בעתות לחימה תחת הנהגה זמנית. מפאת חוסר מקורות היסטוריים, קשה לשחזר את המבנה הפוליטי של ההונים. ידוע כי נוודים של הערבות האסיאתיות, כמו המונגולים לפני שלטונו של ג'ינגיס חאן, היו בנויים מקלאנים (בתי-אב) כמו החברה ההונית, אך לחלק מהקלאנים היה משקל חשוב יותר בתוך החברה ולחלקם מעמד נמוך יותר. הסיבות להבדל במעמד יכולות לנבוע מחוסר במשאבים או תבוסה צבאית. למרות מדרג חברתי זה, השליטה והסמכות היו רופפות בתוך החברה השבטית, לא נאכפה מדיניות אחידה וכל קלאן הלך אחרי מנהיגו. גם מנהיגות בתוך הקלאן לא הייתה קבועה, כל קבוצה כללה מספר בתי אב, חלקם מאוחדים בקשרי משפחה וחלקם בשבועת נאמנות. אינדיבידואלים יכלו להחליף נאמנות או לעבור לקלאנים אחרים על ידי הצהרת נאמנות למנהיג בעל כוח או השפעה. שיטה זו הידועה בשם נוקר (Nöker), אפשרה ללוחם כריזמטי לאסוף מאחריו כוח של לוחמים, אך גם אפשרה מצב בו תומכי המנהיג נוטשים אותו במקרה בו האינטרסים המשותפים נעלמים. המנהיג ההוני אוּלְדין הוא ככל הנראה מנהיג מסוג זה.
בסוף המאה הרביעית עולה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים שמו של המנהיג ההוני אולדין. הוא המנהיג ההוני הראשון המוזכר בשמו ומתואר כשליט האזור הידוע בשם מונטניה, המהווה חלק מרומניה המודרנית וגובל ממערב בנהר הדנובה. ההונים היו פושטים אופורטוניסטים ולא בחלו בהשכרת שירותיהם לאימפריה הרומית, והרומאים לא בחלו בשימוש בצבאות הונים שכירים על מנת לסלק איומים מיידיים יותר. אל המציאות הזו נכנס אולדין, שצבר כוח והשפעה בקרב קבוצות לוחמים הונים, אותם איחד בעזרת יכולתו לייצר הזדמנויות מפשיטות שוד מחד ותשלומים עבור שירותים כשכירי חרב מאידך. כך ניצל אולדין מערכת פוליטית זו לצרכיו ולטובתו בתבנית שאטילה אחריו שכלל והרחיב. ידוע כי הוא היה שכיר חרב של הצבא הרומאי בעימות עם המנהיג הגותי גאינס, שהיה מגיסטר מיליטום בתקופת ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית. בתפקיד בכיר זה הוא תפס את מושכות השלטון בקונסטנטינופול, אך ברח מהעיר בשנת 400 בלחץ התושבים. גאינס והחיילים הנאמנים לו נסוגו אל מעבר להלספונטס, ומשם, נרדפים על ידי צבא שכירים של האימפריה ובהם גדודים הונים, נסוגו הגותים לכוון הדנובה מתוך כוונה לעבור את הנהר ומחוץ לטווח ידם של הביזנטים. ההונים תחת הנהגת אולדין חסמו את נתיב צבאו של גאינס. בקרב שהתפתח ניצחו ההונים. גאינס נהרג וראשו נשלח אל קונסטנטינופול כמתנה לקיסר.
שיתוף פעולה הדוק זה, לא מנע מההונים מלבצע מסכת פשיטות שוד תכופות אל שטחי האימפריה החל משנת 404–405, פשיטות שחדרו אל אזורים בלב אנטוליה ועד לפרובינציות של צפון סוריה. פשיטות אלו לא עצרו את המגיסטר מיליטום של האימפריה המערבית פלביוס סטיליקו, מלהכניס את אולדין וההונים תחת פיקודו אל ברית של צבאות ברבריים על מנת לעמוד מול צבא של שבטים גותיים של המנהיג רדגאיסוס, שתחת לחץ של שבטים הונים חצה את הדנובה, עבר את האלפים ופלש לאיטליה. הוא הובס על ידי סטיליקו ובני בריתו בקרב מכריע בפאיסולאי (פיאסולה) ב-406.
משהשתנה כוון הרוח הפוליטי והאימפריה הביזנטית הסבה את תשומת לבה (ואת עיקר הכוחות הצבאיים הזמינים) אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, נכנסו יחידות פשיטה הוניות בשנת 408 אל שטחי הבלקן, בפשיטת שוד שחדרה עמוק אל תוך הבלקן. הטקטיקה הביזנטית להתמודד עם פשיטות אלו הייתה להימנע מלהתמודד עם המהלומה הראשונית ולתת להונים להיכנס אל עומק הטריטוריה. ההונים בשטף ההתקפה נמנעו ממערכות מצור על מבצרים אותם לא יכלו לכבוש. בשלב השני, הפושטים היו נלכדים בין חילות המצב בעורפם ובמבצרים בעומק השטח וכוחות ניידים שצעדו ממחנות קבע או מפרובינציות סמוכות במגמה לפגוש ולבלום את והפולשים, במצב זה, מול איום כפול וסכנת כיתור היו הפולשים נאלצים לסגת. הפעם ההונים הפתיעו את הרומאים והצליחו לכבוש את מצודת קסטרה מרטיס (Castra Martis), עובדה שהפכה פשיטה זו לאסון טקטי עבור הביזנטים. ההיסטוריון סוזומנוס מתאר מפגש בין מפקד רומאי לבין אולדין. על פי תיאור זה, הרומאי הציע להוני לסיים את העימות בדרכי שלום ובתגובה ההוני הצביע על השמש העולה והצהיר כי הוא איננו זקוק לרומאים בדרכו לכבוש כל שטח על פני הארץ אליו מגיעות קרני השמש.
אולדין ההוני היה ככל הנראה קורבן לשיטת הממשל ההונית ההפכפכה. כשהוא נסמך על תמיכה-על-תנאי של קציניו וחייליו על פי מערכת ה"נוקר", התערער ככל הנראה מעמדו מששרשרת הצלחותיו נקטעה. ההשערה היא שקצינים הונים מצבאו של אולדין נכנסו למשא ומתן עם הרומאים, שבסופו ערקו רבים מהם לשורות הצבא הרומאי. על פי ההיסטוריון הנוצרי סלמיניוס הרמאנוס סוֹזוֹמֵנוּס, המתאר את האירועים, חסדו של האלוהים הוא שפתח את עיני ההונים. למרות יכולתם הצבאית של ההונים, המגע עם התרבות הרומאית בכלל, תרבות השלטון הרומאי, ובעיקר היחס של הרומאים לחיילים – לפיו המצטיינים זכו לקידום ותגמול על הישגיהם, הביאו רבים מההונים לערוק לצד הרומאי – מצב שאילץ את אולדין לסגת באבדות הן בנפש והן ברכוש – ולסגת אל מעבר לדנובה אל תחום שליטתו המקורי. חייליו הנותרים, שהחליטו לדבוק בו, מתו במסע הקשה או שנכנעו לרומאים.
רוגילה ואוקטר
במשך 50 השנים במהלכן התקדמו ההונים מהים השחור אל עבר פאנוניה (בשטחי הונגריה המודרנית), הם פעלו במסגרת של קהילות, בתי-אב (קלאנים) ושבטים בעלי קשרים רופפים. מבנה זה הספיק כדי לשעבד את השבטים שחיו מצפון לדנובה ומעבר לגבולות האימפריה הרומית. חלק מהקבוצות ההוניות אפילו לקחו חלק במשאבי האימפריה ושימשו כשכירי חרב. כך יצרו ההונים בעיות ביטחון לאימפריה ובה בעת שימשו כחלק מהפתרון. ככל שההונים הצליחו בתפיסת שטחים ושיעבוד תושביהם, ירדה יעילות המבנה החברתי הרופף והשימוש בתקיפות שוד אופורטוניסטיות לא יכול היה לספק צרכים של ישות גאו-פוליטית בעלת טריטוריה קבועה. מאמצים צבאיים הונים נתקלו בתגובה רומית מאורגנת והצריכו משאבים ניכרים, תיאום בין בתי האב והשבטים ומסעות לוחמה מתוכננים בקפידה. רק כאשר בתי האב התאחדו תחת מנהיג אחד והיו קשורים אליו בשבועת נאמנות ללא ערעור, יכלו ההונים להביא לידי ביטוי את פוטנציאל ההרס המקסימלי מול האימפריות הרומיות.
שינוי זה חל במהלך 30 השנים שלאחר ההתבססות בערבה ההונגרית. במהלך המחצית השנייה של המאה הרביעית חל שינוי במבנה המבוזר של המערכת השבטית-פוליטית ההונית. מקבוצות של לוחמים בעלות השתייכות רופפת ומנוגדת החלה להתגבש מערכת שלטונית השואפת לריכוזיות. ההיסטוריה ההונית המעורפלת מציינת את השמות של האחים רוגילה ואוקטר, כמי שהצליחו לאחד את החברה ההונית. ככל הנראה רוגילה שלט על אזור המזרח ואילו אוקטר על החלק המערבי. הסיבה לפיצול בין שני מלכים איננה ברורה, אבל מהווה תבנית חוזרת בהיסטוריה ההונית. ייתכן כי לשיטת ממשל דואלית בה שני מלכים שולטים על אזור מוגדר יש בסיס המושרש בתרבות הפוליטית ההונית, או שבמהלך תהליך התגבשות קונפדרציית השבטים ההונית נוצר מצב של שתי קבוצות שבטים ששמרו במידה זו או אחרת על זהותן. מאידך, ייתכן כי הפיצול נעשה מסיבות פרקטיות של עמידה מול שתי האימפריות הרומיות (המזרחית והמערבית) מולן התעמתו ההונים.
בתקופה זו הגיעו היחסים בין השליטים בפועל של האימפריה המערבית לכלל רתיחה: גאלא פלקידיה, אמו של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, שנלחמה לשמור את הילד-קיסר על כסאו מחד ועל מעמדה כשליטה בפועל מאידך, ומולה פלביוס אאטיוס, שכוחו בצבא הרומאי הלך והתחזק עד כדי איום על מעמד הקיסר ואמו. עיקר כוחו של אאטיוס נבע מהעובדה שחלק גדול מהצבא הרומי היה באפריקה בלחימה בלתי פוסקת כנגד הוונדלים שזמן קצר לפני כן כבשו את קרתגו, שהייתה אסם תבואה חשוב לאיטליה. קשריו עם ההונים הבטיחו לכאורה את השלום בשטחים האירופאים של האימפריה.
שני הצדדים היו מוכנים לכל מהלך טקטי על מנת לערער את מעמדו של השני ולא בחלו בכל דרך על מנת להשיג את מטרתם. בשנת 430 דרש אאטיוס לקבל את הפיקוד על כל הצבאות של האימפריה הרומית המערבית. גאלא פלקידיה הסכימה, מתוך חשש לפלישה הונית, אך בשנת 432, משנתייצבה החזית באפריקה מחד ועם תבוסת ההונים מול הבורגונדים מאידך, החליטה גאלא פלקידיה להתעמת עם אאטיוס ומינתה את מפקד הצבא באפריקה, בוניפאקיוס (Bonifacius), לשמש כמפקד עליון של צבא האימפריה הרומית המערבית לצידו של אאטיוס.
העימות לא איחר לבוא ובשנת 432 נפגשו שני הגנרלים בקרב ליד העיר רימיני (בשמה הרומאי Ariminum). צבאו של בוניפאקיוס ניצח את הקרב, אך הוא מת מפצעי מוות במהלך דו-קרב עם אאטיוס. תוצאות הקרב לא הותירו כל ברירה ואאטיוס ברח אל ההונים. הוא חזר לאיטליה בשנת 433 ככל הנראה מלווה במספר קטן יחסית של לוחמים אך בטענה כי אלפים בדרכם להצטרף אליו. גאלא פלקידיה לא הייתה מוכנה להסתכן ומינתה את אאטיוס לתפקידו הקודם. הקדוש הנוצרי פרוספר מאקיטן מציין את מערכת היחסים המורכבת בין ההונים לגנרל הרומי: "לאחר שאיבד את תפקידו, אאטיוס התגורר באחוזתו ואויביו זממו לתפוס ולאסור אותו בהתקפת פתע. הוא נמלט אל רומא ומשם לדלמטיה והגיע אל ההונים. ידידותם ועזרתם הביאו אותו לפיוס עם השליטים והוא הוחזר לתפקידו הקודם." יש להניח כי עזרת ההונים לא נתנה ללא תמורה וכי הגנרל הרומי שילם תמורתה בכסף או בשטחים שהועברו לידי ההונים או בשילוב של שניהם.
בשנת 430 נהרג אוקטר בעת מערכה כנגד הבורגונדים, שקבעו לעצמם ממלכה בגדה השמאלית של נהר הריין, משם יצאו לפשיטות בלתי פוסקות על הפרובינקיה גאליה בלגיקה הרומית. על פי ההיסטוריון סוקרטס מקונסטנטינופול, בורגונדים שחיו תחת לחץ מתמיד מצד ההונים, ניצלו את מותו הפתאומי של מנהיג ההונים על מנת לתקוף את הלוחמים חסרי המנהיג ולהביס אותם.
בשנת 423, בעקבות סכסוכים פנימיים בקרב שבטי הקונפדרציה של השבטים ההונים, ככל הנראה כחלק ממאבקי איחוד הכוחות והשליטה הפנימיים, חצו מספר יחידות הוניות את הדנובה וחברו לצבאו של תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. רוגילה דרש באמצעות שליח הוני, כי ההונים הנמלטים יוסגרו לידיו. המשא ומתן התארך כחלק מטקטיקת השהייה, השיחות לא הגיעו לכלל הסכם והסיכון המחושב שלקחו הביזנטיים נכשל. בשנת 434 תקפו ההונים את פרובינציות הספר הביזנטיות. העיתוי להתקפה לא ברור, אך ייתכן וההונים ניהלו משא ומתן עקר מתוך ציפייה לשעת כושר. הם חצו את הדנובה והתקדמו אל עבר קונסטנטינופול, שתושביה נתקפו בהלה, והתכוננו למצור עקוב מדם אך לפתע עצרו וחזרו על עקבותיהם. בספרו "ההיסטוריה של הכנסייה", כתב סוקרטס מקונסטנטינופול כי הקיסר תאודוסיוס השני התפלל כי עונש אלוהי ייפול על ראשו של רוגילה ואכן הוא מת ממכת ברק, אנשיו הוכו על ידי מגפה והניצולים מתו מאש שירדה מהשמיים. היסטוריון ואיש כנסייה אחר, תיאודורט מסיירוס, מציין בכתביו כי מותו של רוגילה היה מתנת אלוהים – הבציר של מעשיו הטובים של הקיסר על מלחמתו בכופרים הפאגאניים והרס מקדשיהם. כרוניקה לטינית אחרת מציינת כי רוגילה מת בשנת 434.
נסטוריוס, הבישוף של קונסטנטינופול, מסכם בכתביו את התקופה:
.
תחת שלטון אטילה ההוני
בלדה ואטילה
ממוזער|בלדה ואטילה, ציור של אמן הונגרי
עם מותו של רוגילה, עבר השלטון לידי אחייניו – בניו של אח שלישי הידוע רק בשמו "מונדזוק", בלדה הבכור ואטילה. על פי כתביהם של היסטוריונים רומאים שביקרו כחלק ממשלחות רשמיות בחצר האחים השליטים ההונים, היחסים ביניהם היו מתוחים וניכר כי אינם רואים עין בעין בתחומים רבים.
בעוד הישות ההונית הופכת לאימפריה רחבת ידיים, האימפריה הרומית המערבית הלכה ונחלשה כתוצאה מהפלגנות הפנימית, המחסור במשאבים וריבוי הלחצים על שטחי הספר, ולעיתים הערים המרכזיות הותירו את האימפריה כאידיאל קשה להגנה מעשית. אי היציבות בפרובינציות של גאליה הגיעה לסף רתיחה. הגותים, ששלטו בדרום מערב צרפת, שאפו להגדיל את שטחי השפעתם לכוון הים התיכון; הבורגונדים המשיכו בפשיטות שערערו את יציבות ושלום הפרובינציות ודחקו את כוחות הצבא הרומי בגאליה; בחלקים אחרים בגאליה, התמרדו הגותים, וגורם מתסיס נוסף היו הבגאודים (bacaudae), בעלי נכסים מהפרובינציה, שסירבו לקבל את מרות השלטון הרומי.
מסע מלחמה בגאליה בשנת 435
הצבא של האימפריה המערבית לא יכול היה להתמודד מול איומים אלו ללא גיוס תגבורת של ממש. אאטיוס פנה בשנת 435 לבלדה ואטילה בבקשה לסיוע. לנוכחות ההונים בכוח הרומאי היו שני יתרונות נוספים: משקל נגד ללגיונות הרומאים, שנאמנותם בעבר הייתה נתונה לבוניפאקיוס, וביסוס מחדש של המוניטין של אאטיוס כמי שיכול לרתום את ההונים לצידו. על מנת לחתום את העסקה, התחייב אאטיוס כי האימפריה הרומית לא תתנגד לשליטה ההונית בפרובינציות הגבול בפאנוניה – מהלך שמסר הלכה למעשה את השטח של הגדה הדרומית-מזרחית של הדנובה לידי ההונים, שטח שהשליטה בו אבדה למעשה ולא ניתן להגנה על ידי צבא האימפריה – תמורת מאמץ מרוכז להחזיר שליטה על פרובינציות חשובות יותר כלכלית ופוליטית.
ההונים מצידם, זכו בשליטה ללא עוררין בשטחים הגובלים בדנובה עם גבול ברור וניתן להגנה גם לאורך נהר הריין, וגם עתידים היו לזכות ביתרון הגלום בהסרת האיום של הממלכה הבורגונדית כאויב. בשנת 436 החריבו ההונים והרומאים את הממלכה הבורגונדית. המלך הבורגונדי גונדהאר נהרג בקרב ועמו רוב הבורגונדים. ההיסטוריונים הרומאים דנים בעובדה כי הבורגונדים, שהמירו את דתם לנצרות זמן מה לפני המלחמה, הוכחדו על ידי הרומאים – נושאי דגל הנצרות ובני בריתם ההונים הפגאניים. הם מתארים בצבעים קשים את הברבריות בה טבחו ההונים בנשים והילדים הבורגונדים. איש הכנסייה וההיסטוריון פרוספר מאקיטן כתב: "ההונים השמידו את הבורגונדים מהשורש עד לצמרת". חורבן ממלכת הבורגונדים ובמיוחד בירתם ורמיזה (וורמס) בשנת 437, שולב מאוחר יותר באפוס הנרחב שירת הניבלונגים וביצירות שהושפעו ממנו, כמו האופרה "טבעת הניבלונגים" של וגנר.
במקביל להשמדת הבורגונדים, לגיונות רומאים וכוחות הונים תחת פיקודו של ליטוריוס (Litorius) ניהלו מערכת התשה נגד הבגאודים, שהסתיימה לאחר שמנהיגיהם נתפסו והוצאו להורג. הצבא תחת פיקוד ליסטוריוס פנה דרומה על מנת להתעמת עם הגותים, שניצלו את הלחימה של הרומאים מול הבורגונדים על מנת להרחיב את שליטתם והטילו מצור על עיר הנמל נרבון. במהלך הצעדה דרומה, שכירי החרב ההונים שדדו ובזזו כפרים וחוות ללא מעצור, עד שבשנת 437 הם הגיעו לנרבון והסירו את המצור. תושבי העיר המורעבים הריעו לפרשים ההונים, שעל פי התיאור של פרוספר מאקיטן, נשאו איתם שקי תבואה. בשנת 439 הגיעו הרומאים אל טולוז, עיר הבירה הגותית. מול חומות העיר, סירב הגנרל הרומי לנהל משא ומתן עם אנשי הכנסייה – שליחי הגותים, והתיר להונים לערוך טקסים פגאניים שבסיכומם הוחלט על התקפת פנים אל פנים על העיר. במהלך הקרב הצליחו הגותים לתפוס את ליטוריוס ובסוף יום הלחימה האכזרי, ההונים והרומאים הוכו שוק על ירך. לאחר מספר ימים, הוצא ליטוריוס להורג במהפך שאנשי הכנסייה ראו בו הוכחה לצדקת הדרך הנוצרית. איש הרוח הנוצרי סלביאנוס כתב על כך: "הרומאים שמו את יהבם בהונים והגותים העזו לשים את מבטחם באל".
הסכם השלום של מרגום 439
במקביל לאירועים במערב, ניהלו הביזנטים וההונים משא ומתן על הסדרת היחסים בין האימפריה להונים והבאת שלום לפרובינציות הגבול. המשלחות ההוניות בראשות בלדה ואטילה נפגשו בחורף 439 במבצר "מרגום" (Margum). על פי דרישת ההונים, השיחות נערכו כשהצדדים יישובים על סוסיהם. על פי ההסכם, הביזנטים התחייבו להחזיר לידי ההונים פליטים וגולים הונים, ובעתיד לא להושיט יד להונים ממתנגדי אטילה ובלדה שיחצו את הדנובה. הרומאים התחייבו לקיים יחסי מסחר ולאפשר להונים לסחור ללא הגבלה עם האימפריה ולשלם תשלום שנתי של 700 ליבראות זהב, שיועבר לידי האחים ההונים. כך הקטינו ההונים את הסכנה של מסעות ומהלכים של צבא רומאי לאורך הדנובה וחיזקו את מעמדם האישי כמי שמחלקים את הזהב לפי שיקול דעתם לבני בריתם בקרב ההונים, בעוד שאלה שהיו עשויים לשמש כאופוזיציה איבדו את האפשרות לתמיכה מהביזנטים. ברגע שהביזנטים מילאו את חלקם בהסכם והעבירו לידי ההונים את הגולים שבידם, הוציאו אטילה ובלדה להורג שניים מתוכם, ככל הנראה בעלי קרבת דם, על מנת להרתיע מתנגדים עתידיים. מצדם, הביזנטים שילמו מחיר סביר עבור שמירת השלום לאורך הגבול הצפוני ועבור האפשרות לשחרר כוחות כנגד איומים אחרים לאורך הגבולות או בעתיד, והפחית את הצורך בהשקעה מאסיבית בהגנה על הגבול.
התקפה על הבלקנים 441
האימפריה הביזנטית הפנתה את תשומת לבה לאיום הוונדלי על קרתגו באפריקה, שניתק את האימפריה ממקור מזון והכנסה מרכזי. בשנת 441, לאחר שנה של הכנות קפדניות, יצא הצבא הביזנטי לאפריקה, מורכב ברובו מיחידות שנגרעו ממצבת חיל המצב בגבול הדנובה, בחישוב כי מסה צבאית זו של יחידות מנוסות תכריע את המערכה במהירות.
כאשר הידיעות על יציאתו של הצבא הביזנטי הגיעו לאטילה ובלדה, הם החלו במערכה משלהם כנגד הפרובינציות שנותרו ללא הגנה מדרום לדנובה. הפשיטה החלה בהתקפת פתע על מבצר "קונסטנטיה" (Constantia), אחד מהמבצרים הרומאים האחרונים מצפון לדנובה שנבחר לשמש כנקודת מסחר בין הביזנטים להונים על פי הסכם מרגום. ביום שבו נערך המסחר, תקפו ההונים ללא התראה והפתיעו את חיל המצב וכבשו את המבצר. הביזנטים המופתעים לא הבינו את כוונות ההונים ועדיין האמינו כי ניתן להכיל את ההתקפה על ידי משא ומתן. לשליח הקיסר פלביוס אספר, אמרו ההונים כי הם רואים את הסכם מרגום כחסר תוקף לאור מעשי חיל המצב במרגום. לדברי ההונים, הבישוף של מרגום נהג לחצות בלילות את הדנובה אל שטחים בשליטת ההונים, שם הוא שדד קברים של אצילים הונים וחילל אתרי קבורה של קרובי משפחה של בלדה ואטילה. ההונים לא סיפקו כל הוכחה לטענותיהם, אך דרשו כי הבישוף יוסגר לידיהם ואיתו פליטים הונים שמצאו מקלט אצל הביזנטים בניגוד להסכם מרגום. לא ברור איך התנהל המשא ומתן, אך משסירבו הביזנטים להסגיר את הבישוף או הפליטים, עזבו ההונים את המשא ומתן ופתחו במלחמה כוללת. במשך 9 חודשים, מקיץ 441 עד לאביב 442, תקפו ההונים באין מפריע לכל אורך הקטע המרכזי של הדנובה. הם לא פסחו על חוות וישובים לא מוגנים, אך הפעם גם תקפו – במאורגן ותוך שימוש בכלי מצור וטקטיקות שנלמדו מצבאות רומיים – מבצרים וערים מבוצרות ובהן: סינגידונום (בלגרד), נאיסוס (ניש) וסרדיקה (סופיה).
על מנת לסיים את מצב הלחימה בבלקן, חתם הקיסר הביזנטי על הסכם עם הוונדלים, שביסס את אחיזתם באפריקה וקרתגו, ובשנת 442 חזר הצי הביזנטי עם הלגיונות לקונסטנטינופול. ההונים, שלא רצו עימות עם הצבא הביזנטי במלא כוחו, נסוגו באופן מסודר אל מאחרי הגדה הצפונית של הדנובה ושטחי מחייתם בערבות ההונגריות, כשהם משאירים אחריהם אדמה חרוכה והרס של קווי ההגנה הרומאיים במרחב המרכזי של הדנובה. החל משנת 443, החלו הביזנטים בשיקום פרובינציות הגבול. מפקדי המחוזות קיבלו הוראה להגביר את תכיפות האימונים ולהקפיד על שגרת תשלום לחיילים. האימפריה חילקה לחיילים חלקות אדמה באזורי הספר ופטרה אותם מתשלום מיסים על מנת שיתישבו בהן ויגנו על רכושם ועל הגבול.
שלטון היחיד של אטילה ההוני
ממוזער|המשתה של אטילה. ציור הונגרי רומנטי מהמאה ה-19. אטילה יושב על כס המלכות ומולו רוקדים שניים מנתיניו. לרגליו יושב אחד מבניו ובפינה הימנית עליונה של הציור מתוארות שתיים מנשותיו. בצד ימין יושבים חברי משלחת דיפלומטית רומאית ואחד מהם הוא ההיסטוריון והמדינאי פריסקוס, האוחז בידיו עותק מספרו "היסטוריה". הציור הוא שחזור אמנותי של סצנה המתוארת בספר ומתעדת את ביקור פריסקוס בחצרו של אטילה.
ממוזער|המשתה של אטילה, ציור רומנטי מהמאה ה-19
השלל הרב ושבויים שנתפסו על ידי ההונים במסע המלחמה של שנת 442 היו בשליטת אטילה, בניגוד לנוהג בעבר בו כל קבוצה אספה את הביזה לידיה. על ידי שליטה זו וחלוקת השלל לפי ראות עיניו, הצליח אטילה לבסס את מעמדו ולקרב אליו את ראשי השבטים החזקים ותומכיהם. בשלב כלשהו, ככל הנראה בשנת 445, ניצל אטילה את כוחו והדיח את בלדה מכסאו והוציאו להורג. ההיסטוריונים הרומאיים לא יודעים למסור כל פרט נוסף על מהפכת החצר באימפריה ההונית.
מסע המלחמה בבלקנים 447
אטילה לא המתין לאורך זמן עד לחידוש העימות עם האימפריה הביזנטית ובסוף שנת 446 הוא שלח איגרת לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובה חזר על דרישתו להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 ליברות זהב, כפי שהוסכם בשנת 439 במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות על הסף והציע כי הצדדים יכנסו למשא ומתן עם חילוקי הדעות. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבש את רטיאריה, מפקדת צי הדנובה הביזנטי. בשלב זה, בתחילת 447, הכתה רעידת אדמה את קונסטנטינופול וגרמה לנזקים של ממש לביצורים ומערכות שלטוניות וטרפה את התוכניות של הביזנטים. אטילה מצידו, לא היה מוכן לנצל במהלך בזק את המצב הקשה של הביזנטים. מחד, הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים ביזנטיים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך, לא היה מוכן להסתכן בקרב מכריע מול צבא ביזנטי בשלב זה.
ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמדו בדרך אל קונסטנטינופול, עד שלבסוף עמדו במרחק של כ-120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי, שחולק לשלושה ראשים, נכשל בניסיונות לעצור את ההונים, אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור גליפולי. אך גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע, שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול, סטו ההונים ממסלולם. השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה, גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל מרטיאנופוליס (Marcianopolis) שבבולגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה. משם פנו בחזרה אל הערבות ההונגריות, כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול, החליטו הביזנטים להתעמת עם ההונים. במרחק של כ-250 קילומטרים ממערב למרטיאנופוליס, על גדות נהר אוטוס (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של בולגריה), פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים. בקרב הארוך והאכזרי נגרמו לשני הצדדים אבדות קשות, אך בסיכומו של יום ההונים ניצחו בקרב זה.
המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב. למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול, דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול, כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל מצור יעיל על העיר.
משחזרו ההונים לארצם, שלח הקיסר הביזנטי בשנת 448 משלחת לסיכום תנאי השלום, שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר והן: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון לידיו של אטילה ובנוסף לכך תשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6,000 ליברות זהב – שייתכן וכלל תשלום כופר על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2,100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר – זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים. ההשפלה באובדן השטחים והמאמץ הניכר לשלם את התשלום להונים, הטילו מעמסה רצינית על הכלכלה הביזנטית ועל פי תאורי פריסקוס, מיסים כבדים הוטלו על אזרחים בעלי רכוש, שנאלצו למכור תכשיטים ורהיטים, והיה זה שבר שהביא רבים לכדי ייאוש. מחקר היסטורי מעלה ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות, שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב-66,000 ליברות, וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני, מרקיאנוס, הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת 457 עודף של 100,000 ליברות. מכאן שתשלום חד פעמי בסך 6,000 ליברות ותשלום שנתי בסך 2,100, לא הכניס את האוצר האימפריאלי לגירעון, ומאידך היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום מאשר אויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.
אטילה המשיך במדיניות של שימוש בכספים הרומאיים לחיזוק מעמדו כמקור החלוקה של עושר להונים ומניעה של מקורות הכנסה חלופיים שעשויים להוות בסיס לקיום אופוזיציה פנימית, והסתמך על זרם קבוע של כספים. כדי להחזיק במעמדו בצמרת החברה ההונית, הוא הותיר את החברה ההונית כפרזיט על האימפריה הרומית, תוך שהוא מנצל ללא מעצורים את חולשות האימפריה, אך מבלי להביא למות הפונדקאי. אין ספק שאטילה פיקח אישית על מגעים בין אישים ומנהיגים הונים לרומאים וביזנטים. הדרישה להסגיר מתנגדים פוליטיים ומתחרים אפשריים שמצאו מקלט אצל הרומאים, עוברת כחוט השני בכל משא ומתן. ההיסטוריון פריסקוס, שהיה מעורב ישירות באירועים כנציג האימפריה הביזנטית, כתב כי לעיתים היו הרומאים מוציאים להורג פליטים הונים שסירבו לחזור למולדתם ובהם בני אצילים הונים המקורבים לקלאן של אטילה אך סירבו לקבל את מרותו, על מנת שלא לתת לאטילה עילה לטעון להפרת תנאי הסכם השלום. כאמצעי פיקוח ושליטה נוסף, אטילה ניהל ופיקח על המסחר בין הונים לרומאים לאורך הדנובה. הוא קבע את מיקום תחנות המסחר והמועדים בהם יתנהלו השווקים. כל זאת הושג על ידי פשיטות ומסעי מלחמה, אך גם על ידי מגעים דיפלומטיים ממושכים.
הצעת הנישואים של הנסיכה הונוריה
בשנת 450 שלחה הנסיכה הביזנטית יוסטה גרטה הונוריה (Justa Grata Honoria) שליח הנושא את הטבעת שלה לאטילה, בבקשה כי יעזור לה להשתחרר מאיום של נישואים כפויים. היא הייתה אחותו הבכורה של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, ונזכרת כדמות שולית, המתוארת בעיקר כבת לוויה של אחיה ואימם. לפי הכתוב, היא ירשה מהאם אופי חזק, יכולת אישית ושאפתנות, שבנסיבות החיים שהוכתבו לאשה בעת העתיקה דנו אותה לתסכול מתמשך. היא זכתה למוניטין, שנכתב בהיסטוריה על ידי היסטוריונים של התקופה, כשאפתנית ושלוחת רסן שהשתמשה במין על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלה. על מנת לרסן אותה, החליט אחיה הקיסר להשיא אותה בכפייה לסנטור בסוס הרקולנוס (Bassus Herculanus), שנחשב לחסר שאיפות וכזה שלא ישתמש בנישואים ובמעמדו על מנת לאיים על הכתר. עם קבלת המכתב והטבעת לידיו, החליט אטילה כי הנסיכה ביקשה ממנו להיות בעלה, ושלח בשנת 451 משלחת לרוונה בדרישה לשאת את הנסיכה ולקבל מחצית מהאימפריה הרומית המערבית כנדוניה. הקיסר ולנטיניאנוס השלישי שלח את אחותו לגלות ודחה את תביעתו של אטילה, תוך שהוא דוחה על הסף את הלגיטימיות של מהלך "הצעת הנישואים".
בשנת 450 נהרג הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני בתאונת רכיבה ואת מקומו על הכיסא תפס פלביוס מרקיאנוס אוגוסטוס, בהסדר מאורגן להמשך שלטון שושלת תאודוסיוס באמצעות נישואים בין מרקיאנוס לפולכריה, אחותו הגדולה של תאודוסיוס, אשר החזיקה בעוצמה רבה באימפריה. אטילה לא המתין הרבה ושלח משלחת לארמון הקיסר הביזנטי על מנת לבחון את נחישות הקיסר החדש. הם הציגו דרישה מאטילה כי הקיסר החדש ישלם את המס שהושת על ביזנטיון במשא ומתן לאחר הקרבות של 8–447. בניסוח זה הוצגו הכספים שהביזנטים התחייבו לשלם ישירות לאטילה כמיסים אותם משלם בעל חסות לאדונו. הביזנטים דחו את הטרמינולוגיה על הסף, אך לא את המחויבות, ככל הנראה מתוך נכונות להיכנס למשא ומתן. לדברי פריסקוס, לשליחים ההונים נאמר כי הביזנטים לא ישלמו מסי-חסות לאטילה אלא "מתנות" והוסיפו כי במידת הצורך לא יהססו הביזנטים להעמיד כוח צבאי מול האיומים ההונים במלחמה.
מסע המלחמה לגאליה 451 והקרב של המישורים הקטלוניים
ממוזער|הקרב במישורים הקטלונים. תחריט מהמאה ה-19
ממוזער|הקרב במישורים הקטלונים, כתב יד מהמאה ה-14
אטילה המשיך לשלוח שגרירים לחצרות הקיסרים הרומאים, המשלחת האחרונה הגיעה כאשר הצבא ההוני היה בדרכו לגאליה והעבירה את המסר "אטילה אדוני ושליטכם מצווה עליכם להכין עבורו את ארמונכם". מטרת אטילה בשיגור המשלחות השונות, המסרים הסותרים והאיומים הייתה הטעיית הרומאים בנוגע למהלכיו. על מנת לקדם את פני ההתקפה ההונית על גאליה ועל פי המלצת אאטיוס, חתם הקיסר ולנטיניאנוס השלישי על הסכם עם תיאודוריד הראשון מלך הויזיגוטים. בהסכם זה הכירו הרומאים בקיומה של המדינה הגותית, והגותים הוזמנו להשתתף בלחימה לצידם של הרומאים כבני ברית שווים.
ההונים הכו בגאליה במהירות אופיינית. העיר מץ שבצפון מזרח צרפת נהרסה ואחריה ריימס, שנשרפה עד היסוד. נתיב החורבן וההרס של ההונים הצית סיפורים על מסירות נפש של אנשי כמורה ודת נוצריים שהסיתו את ההונים ממסלולם או הקריבו את נפשם על מנת להציל את בני קהילתם. על פי סיפורים של אבות הכנסייה, במפגשיו של אטילה עם הבישופים הוא הציג עצמו כ"שוט האלוהים", שם שדבק בו מאז ותאם את התפיסה הנוצרית כי הפלישה ההונית הייתה מהלך אלוהי במטרה להעניש את החוטאים. איזידורוס מסביליה כתב במאה השביעית כי ההתקפות של אטילה היו חלק מתוכנית אלוהית לתיקון עולם עבור הדת הנוצרית וההונים הם ה"מקל של הזעם האלוהי", שנועד "להכות באלו שלא הכו על חטא על מנת להכריח אותם להפנות עורף מהתאוות והטעויות של התקופה".
ביוני 451 הצבא ההוני הגיע לעיר אורליאן, שם נתקל במערך הגנה שנבנה על ידי הרומאים ובני בריתם הגותים. ההונים נסוגו לכוון מזרח, כאשר הצבא הרומאי בעקבותם עד ששני הצבאות עמדו זה מול זה. הקרב הידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים נערך ככל הנראה בסמוך לעיר שאלון-אן-שמפאן בצפון מזרח צרפת. בתום יום הקרב העקוב מדם, נסוג אטילה משדה הקרב ואיתו לוחמיו המוכים. הרומאים והגותים לא ניסו לנצל את הנסיגה ההונית ולהכריע את הקרב, והצדדים נסוגו לעמדות מבוצרות מבלי שהקרב הגיע לידי הכרעה. לאחר יום של ציפייה, הגותים, שמלכם נהרג ועתה הונהגו על ידי אחד מבניו, יצאו משדה המערכה לכוון מרכז השלטון הגותי. על פי המקורות הרומאיים, אאטיוס הוא שיעץ למנהיג הגותי הצעיר כי עליו להבטיח את מעמדו בקרב אחיו. זמן מה לאחר מכן נסוגו הרומאים.
לבסוף, משהוברר להונים כי תנועת כוחות האויבים שלהם לא הייתה מלכודת, הם החלו בתנועה מהירה לכוון מזרח אל כוון נהר הריין ומשם לביטחון היחסי של הטריטוריה ההונית. ההיסטוריונים הרומאיים דנים בשאלה מדוע לא תקף אאטיוס את המחנה ההוני, כאשר ההונים היו בנקודת שפל ובכך עשוי היה להשיג ניצחון מכריע על אטילה. על פי חלק מהכותבים, אאטיוס לא רצה להרוג את אטילה או להרוס לחלוטין את הצבא ההוני, אם בגלל קשרי העבר או בגלל חששו מהגותים, שללא אויב טבעי יפנו את כל כוחם כנגד רומא. אך ייתכן ואאטיוס לא חשב כי כוחותיו, שספגו אבדות כבדות, יוכלו להכריע את הקרב מחד ומאידך רצה לשמור על יכולתו המבצעית של צבאו לאתגרים הבאים.
ממוזער|המצור על אקוויליה, מתוך כתב יד הונגרי מהמאה ה-19
ממוזער|250px|"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני", מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס, כשהוא נפגש עם אטילה מחוץ לחומות העיר רומא.
250px|ממוזער|המפגש בין אטילה ההוני לאפיפיור ליאו הראשון בויטראז' שבכנסייה בעיירה הצרפתית בדי Bédée.
250px|ממוזער|תבליט המתאר את הפגישה של ליאו הראשון ואטילה בבזיליקת פטרוס הקדוש שברומא.
מסע המלחמה לצפון איטליה 452
כחצי שנה לאחר הקרב במישורים הקטאלונים, בסוף שנת 451, נשלח אפולוניוס (Apollonius), המגיסטר מיליטיום של האימפריה הביזנטית, אל חצרו של אטילה עם מתנות מהקיסר מרקיאנוס, על מנת לפתוח במשא ומתן. אטילה סירב לפגוש בו מאחר שלא הביא איתו את תשלום המיסים שדרש. מאידך, הורו ההונים לנציג הביזנטי להשאיר איתם את המתנות היקרות מהקיסר ולחזור לקונסטנטינופול בידיים ריקות, סימן ליחסים שהדרדרו בין ההונים לביזנטים. הקיסר מרקיאנוס מצידו, החליט לעצור את התשלומים להונים והחליט ליזום מהלכים צבאיים מוגבלים לאורך הדנובה, ככל הנראה תחת הרגשת הביטחון שהעניק הניצחון הרומאי בקרב בגאליה והאבדות שנגרמו להונים.
בשנת 452 הפתיע אטילה את הרומאים ובמהלך בזק הצעיד את צבאו לאורך 600 ק"מ וללא התנגדות דרך הבלקנים ישירות אל צפון איטליה. המהלך המפתיע תפס את הרומאים ללא הכנה ועם יכולת תמרון מוגבלת. הרומאים לא היו מוכנים להזמין גותים או שבטים ברבריים אחרים אל תוך איטליה, מחשש שבתום או במהלך העימות הם יפנו את חרבם כנגד הרומאים. הצבא הרומי בגאליה היה בכוננות מתמדת למרידות ופשיטות של הגותים על פלגיהם השונים ולא יכול היה לבצע מהלך מהיר לכוון איטליה. ספק אם הגותים, שספגו אבדות בגאליה והיו עסוקים במאבק ירושה, יכלו להילחם באיטליה גם אם היו מתבקשים לעשות כן.
בצעד ראשון הטיל אטילה מצור על העיר אקוויליה, השוכנת במרחק 10 ק"מ מחוף הים האדריאטי. העיר נפלה לידי ההונים ונהרסה עד היסוד לאחר מצור ממושך ולחימה ארוכה ואכזרית, שהעמידה את שני הצדדים במבחן והאטה את מהלך ההתקפה ההונית כולה. ההונים המשיכו לאורך עמק נהר הפו והרסו את פאביה ולאחר מכן את מילאנו. לכל אורך ההתקפה ההונית, הצבא הרומאי נסוג לאטו מערבה והקיסר נותר ברומא, טקטיקה של התשה שנוסתה על ידי הרומאים בהצלחה לאורך השנים, החל מהעימותים שלאחר קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס.
בסוף הקיץ של 452, הצבא ההוני נע לאטו כ-150 ק"מ מדרום-מזרח ממילאנו אל העיר מנטובה, שם נפגש עם משלחת של הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס השלישי, בראשה עמד האפיפיור לאו הראשון. המפגש בין המנהיג ההוני לאפיפיור נחרט בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי באופן ציורי מיוחד. בני התקופה ואמנים במאות שלאחר מכן ראו במפגש ובהחלטת אטילה לצאת מאיטליה כניצחון הנצרות ובכלל נתפש המפגש כעימות סמלי בין שני עולמות ובסופו הציוויליזציה גוברת על הברברים בכוח הרוח. הסבר אקדמי מעלה את ההשערה כי המשלחת נשאה איתה מתנות מהקיסר לאטילה, ואלו, בנוסף לביזה הרבה שנאספה על ידי ההונים עד לאותו מפגש, השביעו את רעבונם לשלל מחד, אך מאידך, הקושי למצוא אספקה ומגפה שהחלה להשתולל באזורים מוכי המלחמה הקשו על הצבא ההוני. בנוסף, ייתכן כי הפשיטות של הצבא הביזנטי בראשות הקיסר מרקיאנוס אל מעבר לדנובה, הביאו את אטילה להחלטה לסגת מאיטליה חזרה אל מעבר לדנובה. עבור הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס, הפלישה לאיטליה הייתה תזכורת למעמדו הפוליטי השברירי ויכולתו הצבאית המוגבלת. בתום הפלישה ההונית הוברר כי הצבא הרומי לא יכול להגן על איטליה. הפלישה שינתה את מאזן הכוחות במערב: המשטר האימפריאלי הרומאי איבד את השליטה באימפריה ואת יכולתו להגן על נכסיו והגבולות.
מותו של אטילה ההוני
ממוזער|מותו של אטילה, ציור דרמטי מהמאה ה-19 של צייר הונגרי
בתחילת שנת 453 החליט אטילה, שמספר נשותיו לא ידוע, לשאת אישה נוספת. ידוע כי שמה של כלתו החדשה היה אילדיקו וכי הייתה ידועה ביופיה. לאחר החתונה, חגג אטילה עד לשעות הלילה המאוחרות ולמחרת בבוקר התגלה מת במיטתו ללא סימני אלימות על גופתו כשכלתו הצעירה בוכה בהיסטריה. על פי כתבי ההיסטוריונים הרומאיים, אטילה נרדם בשנת-שיכורים ונחנק בשנתו מדימום שנקווה מאפו אל הגרון. יש המאשימים את אילדיקו ברצח. הנזיר ההיסטוריון יורדנס מציין כי ייתכן שהשתייה לשכרה הביאה את סופו של איש הצבא המפורסם. בהגיע החדשות לקונסטינופול, היה הקיסר הביזנטי מרקיאנוס שווה-נפש וטען כי ראה בחדרו מלאך שהושיט לו את קשתו השבורה של אטילה, וימים ספורים אחר כך למד כי אויבו מת. ההיסטוריונים הרומאיים לא ציינו מה הייתה תגובתו של ולנטיניאנוס השלישי.
בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה בשם "הלילה בו מת אטילה – פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני". על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה.
התפוררות האימפריה
לאחר מות אטילה, התפוררה האימפריה ההונית במהירות. שלושה מבניו, אלאק (Ellac), דנגיזיץ (Dengizich) והצעיר מביניהם, ארנק (Ernac), נלחמו על השליטה ועם התפוררות הצבא ההוני והאימפריה נלחמו על חייהם. תהליך ההתפוררות הואץ על ידי מרידות של שבטים וקבוצות אתניות שבתקופת אטילה היו חלק מהאיחוד ההוני. בשנת 454 הוכה הצבא ההוני על ידי פדרציה של מורדים במקום שידוע רק בשמו "נהר נאדאו" (Nedao) אך מיקומו המדויק אינו ידוע. בקרב זה נהרג אלאק ואיתו רבים מהלוחמים ההונים. יורדנס מציין באירוניה:
לאחר הקרב על נהר נאדאו, הצבא ההוני בראשות שני האחים הנותרים נלחם עם שבטים גותים בפרובינציית פאנוניה אך ניגף מפניהם. בעימות נוסף שנערך שנים מספר לאחר מכן, נאלצו ההונים לברוח ולוותר על שליטה באזור של בלגרד (אז סינגידונום, Singidunum) מול קואליציה של שבטים גותיים. שבטים גותים אחרים ניצלו את החופש ואובדן השליטה ההונית על מנת לחצות את הדנובה ולהתיישב במהלך העשור בין 450 ל-460 באזור תרקיה, בהסכמת הביזנטים ובאופן מסודר, תמורת הנכונות להגן על האזור ולהתגייס לצבא האימפריה הביזנטית.
אי היציבות באימפריה ההונית והמאמצים הקדחתניים הגבירו את אי היציבות לאורך הדנובה. בשנת 468 שלחו האחים נציגים לקונסטנטינופול, לקיסר החדש של האימפריה הביזנטית, לאון הראשון, בבקשה להסכם שלום והחזרת תחנות המסחר לאורך הגבול, אך פני המשלחת והצעות ההונים הושבו ריקם. האחים נקלעו לחילוקי דעות כיצד להגיב למהלך הביזנטי. ארנק לא היה מוכן להתחייב לעימות כולל עם הצבא הביזנטי, כאשר הכוח הצבאי ההוני מתקשה להגיב לאתגרים מבית. זו הפעם האחרונה ששמו של ארנק מוזכר בספרי ההיסטוריה הרומאיים. דנגיזיץ, שככל הנראה הכריע את חילוקי הדעות בסגנונו ההחלטי של אביו אטילה, החליט לנקוט בגישה תקיפה יותר כנגד האימפריה הביזנטית. משלחת מטעמו הגישה לקיסר דרישה לתשלום כופר והעברת שטחים לידי ההונים, ברוח האולטימטום של אטילה. הקיסר ליאו הציע כי ההונים יקבלו את ההסדר שקיבלו עליהם הגותים ויתישבו בשטחי האימפריה כנתיני הכתר. ההונים דחו את ההצעה וצבא הוני חצה את הדנובה בפלישת בזק. בניגוד לאירועי העבר, הצבא הביזנטי התייצב מול הפושטים ובקרב הוכו ההונים שוק על ירך. גופתו של דנגיזיץ נערפה וראשו הובא על כידון לקונסטנטינופול, שם הוקע מעל אחד השערים למצהלות תושבי העיר. תחת לחץ הביזנטים והגותים, נדחקו ההונים מזרחה אל מעבר לים השחור – אזור ממנו הגיחו כמאה שנה קודם לכן.
התמוטטות האימפריה ההונית יצרה גלי הדף שטלטלו את המערכות באימפריה הביזנטית ובעיקר באימפריה הרומית המערבית. הסתלקות ההונים מהמפה נתנה לגותים ולוונדלים אפשרות לצבור כוח, שטחים והשפעה. הגותים הוכיחו כי הלכה למעשה הם לא מעוניינים לשמש כבני ברית לרומאים אלא במקרים קיצוניים בהם האינטרסים של שני הצדדים נפגשים ולטווח קצר – עובדה שהפכה כל ניסיון ליצור מערכת הגנה מתואמת על מעט הפרובינציות שנותרו בידיים רומאיות לבלתי אפשרית. ללא ההונים, ששימשו ככוח מאזן מול האיום הגותי והוונדלי, הפכו הגותים לאיום קיומי על האימפריות הרומאיות. האימפריה המזרחית שרדה, אך בשנת 476, תחת לחץ של הגותים מחד ובנוסף על כך לחץ של הוונדלים, שכבשו ובזזו את רומא – התפרקה האימפריה המערבית. הגותים בנו לעצמם מדינה על חלקי הפרובינציות הרומאיות בצרפת וספרד.
תרבות ותרבות חומרית
דפורמציה מלאכותית של הגולגולת
ממוזער|תמונה מספר אנתרופולוגיה גרמני המראה גולגולת שעברה דפורמציה מלאכותית והדגמה של המתקן שאפשר את הדפורמציה
דפורמציה מלאכותית של הגולגולת (Artificial cranial deformation) הוא תהליך מכוון, במהלכו משנים את האנטומיה והמראה של הגולגולת באמצעים מכניים, בדרך כלל בשלבי הינקות. תופעה זו מוכרת בתרבויות רבות והופיעה באופן ספונטני לאורך ההיסטוריה ובכל העולם. באזור הונגריה והקרפטים, נמצא מספר רב של גולגולות, בקברים מהמאות החמישית והשישית – תקופת האימפריה ההונית, בקברים המיוחסים להונים, לאלאנים ולגותים. מחקר מקיף מצביע כי דפורמציות של הגולגולת נעשו על גולגולות של נשים וגברים וכי התפשטות המנהג תואם את תנועת ההונים אל תוך אירופה ממזרח למערב. ההונים עצמם אימצו את המנהג לאחר שבאו במגע עם האלאנים ושבטים ממוצא טורקי, שדפורמציה מלאכותית של הגולגולת הייתה נהוגה בקרבם, ולמעשה, ההונים נחשבים כמפיצים של המנהג שהתפשט בשישה שלבים עיקריים: שלב ראשון שמקורו באסיה, לפני כ-4,000 שנה, ומשם דרך הקווקז, שפך הדנובה (הונגריה, רומניה, סרביה וקרואטיה) ומשם אימצו השבטים הגרמאניים את המנהג כחיקוי לאדוניהם ההונים והפיצו את המנהג לאזור גרמניה, צרפת וצפון איטליה. החוקרים קובעים כי דפורמציה מלאכותית של הגולגולת נעשתה כדי לקבע מעמד חברתי גבוה וכסימן היכר אתני במרכז אירופה. על בסיס זה ניתן לאפיין ממצאים ארכאולוגיים בקברים ולייחס אותם להונים או לבני בריתם הקרובים.
כלכלה
המערכת הכלכלית שהכתיבה את אורחות החיים של השבטים ההונים התבססה על כלכלת נוודים. למרות השינויים שחלו בה לאורך מאה השנים של פעילות ההונים באירופה, המקורות הרומאיים וממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שגם בשיאה של האימפריה ההונית הייתה הפעילות הכלכלית מבוססת על גידול בעלי חיים ובנוסף לזה צייד ודייג כהשלמה של תזונה וחומרי גלם, כבימים בהם אבותיהם חיו בערבה האסיאתית. מחקרים אנתרופולוגיים מסתמכים בכך בעיקר על השוואה בין חיי נוודים ונוודים למחצה במאות השנייה עד החמישית לספירה, עליהם יש מידע היסטורי חומרי ומידע שנאסף בחפירות ארכאולוגיות, כגון האלאנים והסרמטים. מממצאים אלה עולה דפוס נדידה מחזורי התלוי בגאוגרפיה ממחנה חורף קבוע למרעה קיץ קבוע וחוזר חלילה.
ההיסטוריון הרומאי יורדנס מתאר את חיי ההונים כנוודים-למחצה החי על גידול בקר ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מרחיב ומתאר את ההונים כמגדלים של חיות משק מסוגים שונים. הרומאים לא מזכירים את ההונים כרועי צאן, אך השוואה עם עמים נוודים בכלל ועמים נוודים הדומים להונים, מצביע על המקום החשוב שתפסו הצאן ומוצרי הלוואי של הצאן במערכת הכלכלית של ההונים. הצאן היה ככל הנראה מקור המזון העיקרי לבשר, חלב ומוצריו, עורות הצאן שימשו לבגדים שאמיאנוס מתאר ששימשו "להגן על רגליהם השעירות" וכחומר גלם לאוהלים ולנעליים ולהפקת לבד ששימש כחומר גלם לכובעים ובגדים. מחקר השוואתי מצביע גם על ידע וניצול של חקלאות באופן מוגבל ופרימיטיבי. סוסים מלאו תפקיד מרכזי בכלכלה של ההונים. אף על פי שהמקורות הרומאיים לא מציינים זאת, ההונים אכלו בשר סוסים – ככל שאר הנוודים של הערבות. הם נהגו לבשל את הבשר בקלחת גדולה ולהוציא אותו עם ווים מברזל.
החל מתחילת המאה החמישית, ההונים ביססו את שליטתם במישורים הידועים כאלפלד, או "המישור ההונגרי הגדול", חבל ארץ שטוח עשיר במרעה שהתאים לאורח החיים הנוודי של ההונים ומיקומו במרכז אירופה היה אידיאלי כבסיס להתקפות לאורך גדת הדנובה. ההבדלים בין שטח זה לערבות הקזחיות מהם באו ההונים, הכריח את ההונים להתאים את עצמם ולהשתנות. בשונה מהערבות האסיאתיות, הערבה ההונגרית לא יכלה לתמוך באורח חיים נוודי מלא, וההונים לא יכלו לנהל את עדריהם ממרעה קיץ למרעה חורף ולהשלים את הכנסותיהם על ידי עיסוק מוגבל במסחר והתקפות שוד מזדמנות. באירופה, שהייתה מיושבת בצפיפות יחסית ועל אדמה פורייה יותר ומעובדת ביעילות, ההונים יכלו לנצל את יתרונם הצבאי על האוכלוסייה המקומית ולבסס את עצמם ככוח כובש בעל נוכחות מתמדת. כך שינו ההונים את הטקטיקה משוד ביזה והרס של כפרים גותיים חסרי הגנה לשיטה של גביית דמי חסות בכסף או סחורות מקהילות חקלאיות.
ככל שהאחיזה של ההונים העמיקה, כך השתרשה השיטה של ניצול כוח האדם המקומי ואיסוף משאבים חומריים מהשטחים שבשליטתם. ההונים לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית של שליטה על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. שינויים אלו אינם משתקפים בכתבים ההיסטוריים הרומאיים אלא לעיתים רחוקות ובדרך אגב. ההבנה של אורח החיים ההוני נסמכת על מעט מידע כתוב והיקשים ממצאים ארכאולוגיים מועטים. שכבת אליטה הונית, שאת שרידיה מוצאים בעיקר בקברים, דבקה בדרכי העבר של הנוודים ההונים, אך הרוב ככל הנראה נטמעו תרבותית בחברה הגותית שתחת שליטתם. תהליך זה הפך את מרבית ההונים ל"בלתי נראים" למחקר הארכאולוגי.
מקור הכנסות נוסף שהניע את הכלכלה ההונית היו תשלומים בזהב, חלקו במטבעות וחלקו במטילים ששולמו להונים בעיקר כתשלומים מהאימפריה הביזנטית. כך קיבלו ההונים כ-13,000 ליברות של זהב מהביזנטים במהלך שנות ה-40 של המאה החמישית, ועל זה תשלום של 6,000 ליברות בשנת 447. סכומים ניכרים, אך בסך הכל אחוז לא גדול מההכנסות השנתיות של הביזנטים. לאחר תשלומים סדירים להונים בשנים 448 ו-449 ואולי 450, היו ההונים במצב מלחמה עם האימפריה הביזנטית והאימפריה הרומית המערבית והתשלומים השנתיים פסקו. מקור כספי נוסף היו תשלומי כופר עבור שבויים רמי-מעלה וסחר בעבדים מבין השבויים שעבורם לא שולם כופר. ידוע כי חיילים רומאיים שנשבו שוחררו תמורת 8 סולידוס (מטבע זהב רומאי עד לסוף המאה ה-4) ו-12 סולידוס לאחר מכן. כופר עבור אזרחים רמי מעלה היה יקר יותר ומדווח על כך שבמקרה מסוים התרצה אטילה ושחרר אשה רמת מעלה תמורת 500 סולידוס "בלבד". זהב נוסף הגיע לידי ההונים בכמויות לא ידועות אך ללא ספק בעלות משמעות, מביזה של ערים רומאיות.
מקור הכנסה נוסף, לעיתים בסדרי גודל משמעותיים, היה מסחר בין ההונים לרומאים. ככל הידוע, ההונים מכרו לרומאים סוסים ובמידה פחותה עורות ופרוות וייתכן שגם עבדים. מסחר זה, שפרח בתקופות הקצרות של אי-לחימה, נעצר בזמנים של מלחמה, ובסוף המאה החמישית, משאיבדו ההונים מספר גדול של סוסים ולוחמים בקרבות, פסק המסחר לחלוטין. פריסקוס הוא היחיד שמתאר את מהלך המסחר, שהתנהל בתחנות מסחר קבועות לאורך הדנובה בירידים שהתנהלו פעמיים בשנה בזמנים קבועים וככל הנראה התנהל בשיטת סחר חליפין ובהיקפים קטנים יחסית. חוקים נוקשים קבעו את הנהלים ואסרו מסחר בנשק וחומרים לתעשיית הנשק ואיסור חל גם על מכירת יין ושמן. עם זאת, עבור הסוחרים היה מדובר במסחר כדאי ששולי הרווח בו היו גבוהים מהנהוג בשווקים בערי האימפריה, והסוחרים היו פטורים מהחובה המוסרית של מסחר הוגן, מאחר שהם סחרו עם ברברים ולא עם נוצרים.
תורת לחימה
ממוזער|שחזור מודרני של לוחמים הונים בסמוך לאולן אודה
דרך לחימתם של ההונים לא השתנתה רבות מאז הפעם הראשונה בה התנגשו קבוצות-פשיטה הוניות עם חילות מצב רומאיים על גדות הדנובה ובמשך 70 השנים שחלפו מאז עד לקרב המכריע של המישורים הקטלוניים. גדודים של פרשים רכובים היו עמוד השדרה ורובו המכריע של הצבא ההוני. טקטיקות הלחימה הוכתבו על ידי כלי הנשק ואלו לא השתנו כלל, פרט לשימוש בהם ובעיקר בחרבות ובשריון רומאיים שככל הנראה נאספו כשלל משדות הקטל. לקראת שיאה של האימפריה ההונית, נוספו לצבא ההוני גדודים של בני ברית, כגון גותים ואלאנים, ויחידות של עריקים או שבויים מהצבאות הרומאיים שהביאו איתם יכולות מיוחדות ובעיקר לחימת-מצור וידע של בניית מכונות-מצור.
המקור העיקרי למידע על לחימת ההונים נובע מכתבי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, שבתורו קיבל אותו מלוחמים גותים. אלה ציינו בפניו את צעקות הקרב מחרישות האזניים ואת מהירות תנועתם בעת התקפה. הגותים לא ידעו לומר דבר על המבנה הפוליטי או חברתי של ההונים. הם ציינו אמנם כי ההונים פעלו במסגרת קבוצות מאורגנות, אך לא ידעו לספר האם קבוצות אלו כללו בני קלאן או שבט אחד, או שנקבצו אד הוק בעת הפלישה. טקטיקות התקיפה של ההונים לא היו שונות כלל ועיקר מטקטיקות של לוחמים-נוודים אחרים שמקורם בערבות והן כללו מטח של חצים בשלב ראשון של ההתקפה, קרב פנים אל פנים ולעיתים קרובות שימוש בתרגיל הטקטי של נסיגה מדומה.
הנורמה של חיים בערבות היא חיים על המינימום ההכרחי וייצור עצמי של המוצרים לצריכה. לצורך השגת מוצרים נוספים, נזקקו ההונים למגע עם שבטים או מדינות באמצעות מסחר או פשיטות. ההונים היו עניים יותר, ללא מערכת קשר ותיאום, ועם ציוד וכלי נשק נחותים מחיילים של האימפריה, אך לצידם עמדה הניידות הגבוהה שלהם ויכולתם לגייס באחת את כל האוכלוסייה של הגברים הלוחמים – תוצאה של המבנה הפשוט של הצבא ההוני: כל זכר מגיל 15 ועד 50 היה פרש-לוחם, שבעיתות שלום עסק ברעייה או צייד ובעת מלחמה הצטרף לקבוצת פושטים. קבוצה מסוג זה מנתה כ-1,000 פרשים, כאשר הגברים הזקנים נותרו מאחור עם הנשים והילדים. כך יכלו קבוצות וגדודי פשיטה קטנים יחסית לגבור על חברות חקלאיות או עירוניות, שמספר תושביהן גבוה בהרבה. שילוב של עצמאות כלכלית וניידות גבוהה הפך את הצבא ההוני לכוח יעיל.
ההונים נלחמו על גב סוסים ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי הם "דבוקים לסוסיהם שהם קשוחים אבל מכוערים, הם יושבים על הסוסים כמנהג נשים וכך הם מבצעים את המשימות שלהם". הסופר-וטרינר הרומאי וגטיוס מתאר את הסוס ההוני כחיה קשוחה שחיה מחוץ לאורווה – הוא במרעה כל ימות השנה ומורגל בתנאי מזג אוויר קשים – ומדרג אותו כמספר אחד ברשימת סוסי המלחמה. הוא מתאר את הסוס ההוני כסבלני, עמיד בפני קשיי קור ורעב, שקט ונושא פצעי מלחמה ללא בעיות. ההונים היו פרשים בחסד-עליון ואיש הכנסייה סידוניוס אפולינאריס השווה אותם לקנטאור והוסיף: "הרוכב [ההוני] דבק בסוסו, אפשר לחשוב שהאדם והסוס מחוברים יחדיו. [פרשים בכל] עם אחר רוכבים על גב סוס, ההונים חיים שם [על גב הסוס]".
ההונים רכבו ללא שימוש בדורבנות והאיצו בסוסים בעזרת שוט רכיבה שידיות שלהם נמצאו בקברים רבים. אף על פי שלא נמצאו כל שרידים או עדויות לשימוש בארכופים, יכולת השליטה הייחודית שלהם בסוסים והיכולת לירות בקשת תוך כדי רכיבה, עשויות להצביע על שימוש בהם על ידי ההונים. מחקר נוסף מעלה תאוריה כי בתקופתו של אטילה הגיעה הערבה ההונגרית לקצה היכולת שלה לתמוך במרעה של סוסים מחד ומאידך ההונים התמודדו מול צבאות רומאיים גדולים ומאומנים יותר. כתוצאה מכך, נסמך הצבא ההוני יותר ויותר על חיילים רגלים, חלקם מהשבטים הגרמאניים מבני בריתו וחלקם חיילים הונים. לפי התאוריה, חייל הרגלים הפך למרכיב מרכזי בצבא ההוני במהלך הקרבות בגאליה ב-451 ובאיטליה 452. משהשתנה הרכב הכוחות, היה לרומאים, שהצטיינו בלוחמת-רגלי, קל יותר להתמודד מול ההונים ולגרום להם לאבדות משמעותיות ואף להטות את הכף כנגד היתרון ההוני בלחימת פרשים.
על פי המקורות הרומאיים, ההונים השתמשו בעגלות-משא ששימשו גם כמקום מגורים נייד בעת הנדודים. המשפחות התגוררו בהן וגידלו ילדים ואיתם יצאו למלחמה. כאשר ההונים נסוגו משדה הקרב של המישורים הקטלוניים, הם גידרו את המחנה שלהם בעגלות המשא ובמספר תיאורים כתוב כי הם נשאו בעגלות את שלל ביזתם. ההשערה היא שמדובר בשני סוגי עגלות: גדולות וכבדות למגורים ועגלות קלות לעתות מלחמה, כפי שהיה נהוג בשבטים נודדים "ברברים" אחרים.
הקשת הייתה הנשק המועדף והעיקרי של ההונים. הם ירו תוך כדי רכיבה מהירה ותמרונים, כשהם מכוונים למטרות משני צדדי הסוס בעת שהם תוקפים או נסוגים ויכלו להמשיך ולירות בקשת באותה יעילות כאשר הם רצים על הקרקע. מתוך ממצאים ארכאולוגיים שנאספו כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, הצליחו חוקרים לשחזר את הקשת ההונית, שהייתה קשת רפלקס מורכבת שאורכה כמטר וחצי, הצלע העליונה של הקשת הייתה גדולה יותר מזו התחתונה, הגמישה יותר. ליבת הקשת הייתה עשויה עץ ועל גבה גידים והייתה מחוזקת בשבעה לוחות של קרן, שני לוחות שמקשיחים את ה"אזניים" ושלושה לוחות שמקשיחים את מקום האחיזה בקשת. המיתר קבוע דרך קבע לחריץ מרובע באוזן הקשת של הצלע הגדולה והחריץ באוזן הצלע הקצרה מעוגל ונקשר בלולאה. קשתות מורכבות נבנו על ידי בוני קשתות מומחים בתהליך ארוך ומורכב טכנית, המעיד כי להונים היו את כל הכלים והידע הטכני לייצר קשתות מאיכות מעולה. קשתות אלו, משנשברו, הפכו לחסרות ערך ונטמנו בקברים כמנחות קבורה. נשק נוסף ששימש את ההונים בהצלחה רבה מגב הסוס היה הפלצור, אותו היו משליכים על יריבים על מנת להפיל אותם מהסוס או לגרור אותם על הקרקע. הפלצור לא היה בשימוש ההונים בלבד ויש עדויות כי הסקיתים, האלאנים הסרמטים ואחרים עשו בו שימוש תכוף.
הלוחמים ההונים היו חמושים בחרב בעלת להב אחד (בניגוד לחרב הפיפיות ששימשה את הרומאים), שאורכה כחצי מטר ורחבה כ-4 ס"מ ושימשה בקרבות הפנים-אל-פנים בשלבים האחרונים של הקרב. החרב, שכמותה נמצאו בקברים רבים בערבה ההונגרית והרי הקרפטים, ידועה כחרב סאקס (Langsax) ובמהלך המאה החמישית שימשה לא רק את ההונים, אלא גם לוחמים משבטים גרמאניים ובתקופה מסוימת גם חיילים ביזנטים.
דת
ההיסטוריונים הרומאיים ובראשם אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, מציינים כי ההונים היו אנשים ללא דת, דומים יותר לבהמות חסרות שכל, בורים שלא מבינים את ההבדל בין טוב לרע. בהיעדר עדויות היסטוריות, מעט מאוד ידוע על הדת או על האמונות ההוניות. היסטוריונים רומאים מזכירים כבדרך אגב, כי לפני מלחמה ולפני יציאה לקרב היו ההונים עורכים טקס של ניבוי עתידות על ידי שאמנים שהיו חוזים את העתיד על פי חלקי הפנים של החיה שהוקרבה.
היסטוריונים רומאים ובראשם פריסקוס, מציינים כי ההונים סגדו לחרב קדושה. על פי הסיפור, לידי אטילה נמסרה חרב, שלפי השקפתו הייתה ההתגשמות של אל המלחמה, ובעצם החזקתה הייתה הבטחה לשלטון "על כל העולם" וניצחון בכל מלחמה. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מספר על האלאנים, שהם סגדו לחרב עירומה הנעוצה באדמה כהתגשמות אַרֵס אל המלחמה. ידוע כי השיונגנו ונוודים אחרים של הערבות סגדו לאל שהתגלם בחרב ושבויי מלחמה הוקרבו לו, וכי לעמים נוודים אחרים החרב הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה. על פי ההיסטוריון כריסטופר קלי, אטילה עשה מהלך פוליטי מחושב וחיבר בין מסורות עתירות שנים של הנוודים המייחסות לחרב חשיבות מיוחדת לבין החרב שנמסרה לו, ויצר מיתוס לפיו השגחה עליונה נתנה בידיו את ההנהגה והסמכות. מעמדו, לפיכך, לא היה מקרי ותלוי בחסד ההונים, אלא חלק מתוכנית אלוהית. פסלונים אנתרופומורפים עשויים ממתכת, אבן, חימר ועץ, שמקורם באתרי פולחן ואתרי קבורה של נוודים בערבות האירואסיאתיות מעידים כי במקביל לפולחן החרב התקיים פולחן של אלילים ורוחות על ידי צלמיות דמויות-אדם.
במהלך ההתבססות באירופה, השתלטו ההונים על אוכלוסיות רחבות שהיו בעיקרן נוצריות – מיעוטן קתוליות, שההונים גילו כלפיהן סובלנות, כל זמן ששיתפו פעולה ושילמו את דמי-החסות. מצבם של הגותים שהיו נוצרים אריאנים היה שונה. הזרם נחשב למינות באימפריה הביזנטית והמאמינים נרדפו עד חורמה, בעוד שתחת שלטון ההונים זכו להגנה ובתמורה היו נאמנים לשליט ההוני. ההיסטוריון אוטו מנשן-האלפן (Otto J. Mänchen-Helfen) מציין כי מיסיונרים של האימפריה הביזנטית נכשלו בכל ניסיון להמיר את דתם של ההונים לנצרות, אך מעמדם האיתן של ראשי השבטים הגותיים מבני הברית של ההונים, הביא אותם לעמדת השפעה וכי אם האימפריה ההונית לא הייתה קורסת, סביר להניח כי היא הייתה מקבלת עליה את הנצרות האריאנית.
אמנות
ממוזער|פיבולה הונית בצורת ראש סוס
ממוזער|עיטורי אוכף הוני מקבר גאפידי.
ההונים השאירו אחריהם עדות לאמנות מפותחת, ששורשיה נעוצים גם בימי הנדודים מאסיה ובעיקר מהקשר עם הסרמטים והאלאנים, איתם חלקו מערכת יחסים של בני ברית ולעיתים כאדונים. אחד מהמאפיינים המיוחדים לאמנות של נוודים הוא השימוש המובהק באלמנטים מעולם החי (זואומורפיזם). אלמנטים אלו שולבו בעיטורים לחגורות, לכלי נשק, לסוסים ובעיטורים על בדים. במהלך תקופת ההגירה של ההונים, פעלו בערבות האירו-אסיאתיות מרכזים רבים שהתמחו בייצור והפצה של מוצרים אלו. שימוש בעיטורים אלו היה נדיר יחסית אצל ההונים והתמקד באבזמים לחגורות שצורתם האופיינית הייתה בצורת ראש-ציפור ופִיבּוּלָה (סיכה מעוטרת) בצורת האות S, מעוצבות כחרקים או ראשי בהמות. מוטיבים אחרים מעידים על סתגלנות מצד ההונים ואימוץ של אלמנטים מתרבויות אחרות – בעיקר התרבות האלאנית והסרמטית.
בעיירה ההונגרית אפידאה (Apahida) נמצאו בחפירות במערכת קברים מהתקופה ההונית חפצים, ככל הנראה ממקור גפידי, בעלי מאפיינים הוניים ובהם עיטורים של אוכף בצורת נשרים הפונים זה אל זה, משובצים אבני גרנאט בזהב והוא דומה לנשר שעיטר סמלים של הצבא הרומאי ושימש כמקור השראה. לאור זאת, אין אפיון מדויק או הגדרה של אמנות הונית, ופריטים רבים שנמצאו בקברים הונים הם ממקורות שונים, אך המוטיבים העיקריים הושפעו מתרבויות ברבריות אירופאיות.
כתרים
ממוזער|עטרה הונית
ההונים הותירו בקברים מגוון של עטרות-כתרים או דיאדמה (Diadems), עשויים בעיקר מברונזה, לעיתים מצופה זהב ולעיתים היו העטרות עשויות מזהב, שייתכן ומקורן מעטרות סקיתיות או סרמטיות.
סוג זה של עטרות הופיע במאה הרביעית בהתאמה עם כניסת ההונים לאירופה ונעלם עם התמוטטות השלטון ההוני, ובכך הפכו העטרות הללו למייצגים מובהקים של התרבות ההונית.
קדרות בישול
ממוזער|יורה (קדרת מתכת) הונית
קדרות מתכת, או בשמן העברי "יורה" (Cauldron), היו בשימוש נרחב על ידי הנוודים של הערבות האירו-אסיאתיות. הן שמשו בראש ובראשונה ככלי בישול עם שתי ידיות ששימשו לתליית הכלי מעל אש פתוחה. היורות שימשו גם ככלי אחסון בעת הנדידה ובמהלך טקסים דתיים.
הקדרות עשויות מסגסוגות, שנחושת היא המתכת העיקרית בהן. לקדרה גוף ובסיס נפרדים. גוף הקדרה נוצק ממספר חלקים נפרדים שהורכבו לאחר מכן. ההונים לא היו מומחים ביציקות מתכת לכלים גדולים והדבר בולט באיכות הגימור הנמוכה של הקדרה ועל פי כל קנה מידה הן "ברבריות" אך אין ספר שהן יוצרו על ידי נפחים מקצועיים והן מעידות על קיום של תעשיית מתכת הונית.
היורות ההוניות היו בדרך כלל צנועות ממדים ושימשו בעיקר לבישול בשר שנשלה מהקדרה באמצעות קרס. הבסיס המעוגל שימש כחלל להבערת חומר הבעירה. באופן פרדוקסלי, רוב הקדרות שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות, נמצאו באתרים ששימשו לפולחן בסמוך לנהרות או לקבוצות סלעים ובצמוד לכלים וחפצים פולחניים אחרים – דבר המעיד כי הקדרות שימשו גם במהלך טקסים דתיים שונים.
מורשת
ממוזער|פרש הוני. ציור שמן רומנטי של צייר גרמני מהמאה ה-19
שירת הניבלונגים
שירת הניבלונגים הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה. הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה ושירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. האתוס היה בסיס לפטריוטיזם הלאומי הגרמני בתחילת המאה ה-19. גם הנאצים נעזרו בו לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית. בשירה מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה, אם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. בן דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה האלמנה. סופו של האפוס בחורבן מפואר – מותם של אלפי לוחמים וחיסול השושלת הבורגונדית, וגם במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת.
הונגריה
בהונגריה של תקופת הרנסאנס, תחת שלטונו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה, זכה אטילה לעדנה. ההונגרים פעלו ליצור זהות לאומית בעלת עומק היסטורי, מעבר למדיארים של המאה העשירית, ומצאו את ההונים כמניחי היסוד להונגריה החדשה ואת אטילה כאב הקדמון של בית המלוכה. ההיסטוריון ההונגרי יאנוש טורוצי (János Thuróczi) תיאר את אטילה בספרו "Chronica de gestis Hungarorum" כמנהיג צבאי מוכשר ומונארך ונאור וסיכם את ההשוואה בין מתיאש הראשון לאטילה: "הגורל מחייה את תהילת העבר של ההונים שזהרו בעת שלטונו של אטילה".
בעת החדשה
אירופה של העת החדשה גיבשה את הנרטיב הברברי של ההונים, בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 אדוארד גיבון, שפורסמו בשם "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית". הספר, שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון, ההונים ואטילה בפרט, היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית. ההונים מתוארים כמי שהחריבו באופן שיטתי כל זכר לציוויליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית, ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים", המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה למדינות לבל יכשלו לשמור על עצמאותן והחרויות של אזרחיהן, שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן. אטילה, כמיצג של התוהו וההרס, שימש כתזכורת שהציוויליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה.
הרופא ואיש הרוח הבריטי תומאס הודג'קין, כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני (מתוך שמונה) לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם הבולגרים, המדיארים והטורקים העות'מאנים. גישה זו, האופיינית למחשבה הפוליטית-היסטורית של התקופה הוויקטוריאנית, ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת בנייה, שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" – נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטים ראו בנפוליאון בונפרטה את המקבילה בת זמנם של אטילה. הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ, שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות:
.
ממוזער|כרזת תעמולה אנגלית המציגה את הגרמנים כהונים
בשנת 1900 פרץ בסין הקיסרית מרד הבוקסרים – התקוממות כנגד המעורבות המסחרית והפוליטית של ארצות המזרח ויפן בסין. עד אוגוסט 1900 נהרגו במהומות יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם. המרד דוכא ביד קשה על ידי כוח בין-לאומי, שכלל בין היתר חיילים גרמנים מצבא הקיסרות הגרמנית. ביום 27 ביולי 1900 נשא וילהלם השני, קיסר גרמניה, נאום בפני חיל המשלוח הגרמני ואמר בין היתר:
.
הנאום עשה, מיד עם פרסומו, רושם שלילי כביר, בעיקר בקרב בנות בריתה האירופיות של גרמניה באותה תקופה וטבע את מטבע הלשון לפיו במאה העשרים המילה "הוני" מתייחסת לגרמני, על כל ההקשרים השליליים הנלווים.
מלחמת העולם הראשונה העמידה את הקיסרות הגרמנית מול אנגליה וצרפת במאבק איתנים על השליטה באירופה ובעולם. הדימוי של הגרמנים כהונים המודרניים, שימש להלהטת הרוחות וכחומר לתעמולה. בתחילת המלחמה, כתב הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג שיר שמבטא את רוח התקופה בבריטניה, "For all we have and are": .
בתרבות הפופולרית בת זמננו
בשנת 1954, בשיאה של המלחמה הקרה, הופק בארצות הברית הסרט רחב היריעה "סימן של עובד האלילים" (Sign of the Pagan), בכיכובו של ג'ק פאלאנס כאטילה ההוני, המתאר את המלחמה של ההונים באימפריה הרומית. הסרט הוא אזהרה לאמריקה שלא לעשות את הטעויות של האימפריה הרומית: אובדן הדרך והערכים המוסריים שהביא לנפילת רומא מאיים גם על ארצות הברית. ההונים מתוארים כאיום אבל גם כראוים לבוז. הם חסרי כבוד לרכוש פרטי, לערכי המשפחה ולערכים נוצריים, ומסמלים את הברבריות האנטי-אמריקאית. פלישתם לאירופה מתוארת כמהלך כנגד התרבות המערבית, בדומה לאיום הקומוניסטי.
בסרט מולאן של אולפני דיסני משנת 1998, השבטים הברבריים שמאיימים לפרוץ את החומה הגדולה ולפלוש לסין מכונים הונים, והדבר מעיד על כך שיוצרי הסרט הושפעו מהתאוריה הקושרת את ההונים לשבטי שיונגנו שאיימו על סין בעת העתיקה.
גם במשחק האסטרטגיה הממוחשב Age of Empires 2 מופיעים ההונים כציוויליזציה שניתן לשחק בה, יחד עם קמפיין עלילתי שמאפשר לשחקן לחוות את קרבות אטילה. במשחק זה, החיילים ההונים בהם שולט השחקן דוברים מונגולית, וזאת עקב מיעוט הידע שהיה ברשות מפתחי המשחק אודות השפה המקורית בה דיברו ההונים, וכן עקב הקשר האפשרי של ההונים עם עממי הנוודים שחיו בערבות מונגוליה באותה תקופה.
ראו גם
היסטוריה של הונגריה
היסטוריה של אירופה
נדידת העמים
לקריאה נוספת
מקורות היסטוריים
Ammianus Marcellinus: The Later Roman Empire (AD 354–378) (Selected and translated by Walter Hamilton, With an Introduction and Notes by Andrew Wallace-Hadrill) (2004). Penguin Books. .
The Gothic History of Jordanes (in English Version with an Introduction and a Commentary by Charles Christopher Mierow, Ph.D., Instructor in Classics in Princeton University) (2006). Evolution Publishing. .
מחקר היסטורי
E. A. Thompson: A History of Attila and the Huns (London, Oxford University Press, 1948)
Dr. Nic Fields. Attila the Hun.Command (Book 31). Osprey Publishing (2015)
Franz H. Bäuml and Marianna D. Birnbaum, eds., Attila: The Man and His Image. (Budapest: Corvina, 1993).
Hugh Kennedy; John Keegan. Mongols, Huns and Vikings: Nomads at War (History Of Warfare). (London, 2002)
Denis Sinor, “The Hun Period,” in Sinor, ed., The Cambridge History of Early Inner Asia (Cambridge, 1990)
The Cambridge Ancient History. Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
Cambridge Ancient History. Averil Cameron and Peter Garnsey, eds., vol. 13, The Late Empire, A.D. 337–425 (Cambridge, 1998)
ג'ון מאן, אטילה ההוני, תרגם יותם בן יואב, הוצאת דביר, 2013
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-09-30T10:32:18 |
תה אסאם | שמאל|ממוזער|300px|תחריט מאסאם מ-1850 המתאר את שלבי גידול התה ועיבודו
תה אסאם הוא תה שחור שנקרא על שם האזור בו הוא מיוצר בהודו. סוג תה זה ידוע בטעם הלתת והצבע הבהיר והחזק שלו. תה האסאם הפך להיות אזור ייצור התה השני לאחר סין והחל בייצור המוני של תה מקומי לאחר המחצית השנייה של המאה ה-19.
גאוגרפיה
צמח התה (קמיליה סיננסיס ואר אסאמיקה) גדל באזורים הנמוכים של אסאם, שלא כמו תה דרג'לינג או תה נילגיריס, שגדלים באזורים הגבוהים של המדינה.
היסטוריה
קיים טקסט רפואי בסנסקריט מהמאה ה-10 על תה אסאם בשם נידאנה שמזכיר עלים בשם שאמאפטרה שמכינים מהם שאמאפאני. זהו כנראה האזכור הראשון לתה בהודו.
לפני המסחור של התה באזור אסאם עלי התה שימשו אנשים לאחר תהליך עיבוד מועט. שיטה זו של שתיית תה נמשכת באזורים מבודדים ליד אסאם.
גילוי התה
מסופר שרוברט ברוס גילה את הצמח גדל בר בטבע. על פי סיפור אחר איש אצולה אסאמי בשם מאנירם דיואן הוביל את רוברט ברוס אל הצמח ב-1823. לפני מותו ב-1825, ברוס העביר את הידע שלו לאחיו צ'ארלס ששלח את זרעי הצמח חזרה לכלכותה ב-1831. ב-1833 הבריטים איבדו את בלעדיות הסחר עם סין ומועצת התה שלחה את המזכיר ג'ורג' גורדון לסין כדי ללמוד את שיטות גידול התה ולהקים שדות תה באסאם. הוא חזר עם ידע רב ופועלים מסין. התברר שהזן המקומי של צמח התה התאים לאקלים המקומי טוב יותר מהזן הסיני. ב-8 במאי 1838 נשלחו 160 ק"ג תה אסאם ללונדון ונמכרו בבית הודו בלונדון ב-10 בינואר 1839. חובבי התה התרשמו מטעמו וכך נולדה תעשיית תה האסאם. צ'ארלס ברוס ואחרים, ובהם מאנירם דיואן, החלו לפנות את הג'ונגל וליצור שטחים לגידול תה.
ב-26 בפברואר 1858 נתלה מאנירם דיואן, מגדל התה המקומי היחיד, על בסיס מכתב ששלח באשמת קשירת קשר והשתתפות במרד הפועלים ההודים נגד הבריטים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:המטבח ההודי
אסאם
קטגוריה:אסאם | 2022-06-02T12:39:19 |
פולינום אי פריק | באלגברה, פולינום אי-פריק הוא פולינום, בדרך-כלל מעל שדה, שלא ניתן לכתוב אותו כמכפלה של שני פולינומים שאינם קבועים (פולינום פריק הוא פולינום לא קבוע שניתן להציגו באופן כזה). לפולינומים אי-פריקים יש תפקיד מרכזי בתורת גלואה, וגם בבניה של שדות סופיים.
הפריקות תלויה לא רק במקדמי הפולינום, אלא גם בשדה שבו מדובר - ייתכן שפולינום יהיה אי-פריק מעל שדה מסוים, ויתפרק מעל שדה הרחבה שלו.
פולינומים אי-פריקים הם האיברים הראשוניים של חוג הפולינומים מעל השדה, שהוא חוג אוקלידי; בדיוק כפי שהראשוניים המוכרים הם האיברים הראשוניים של חוג המספרים השלמים. בשני המקרים, אפשר לפרק כל איבר של החוג למכפלה של איברים ראשוניים, באופן שהוא, מבחינה עקרונית, יחיד. האנלוגיה בין פולינומים (בעיקר מעל שדות סופיים) ובין מספרים שלמים מרחיקה לכת עד ליצירה של "תורת מספרים" של פולינומים, שבה משחקים הפולינומים האי-פריקים תפקיד מרכזי.
שיטות לזיהוי אי פריקות
פולינום ממעלה שנייה או שלישית הוא פריק אם ורק אם יש לו שורשים, כלומר אם קיים איבר בשדה שמאפס אותו.
קריטריון איזנשטיין הוא קריטריון עבור אי פריקות של פולינום בעל מקדמים שלמים (ובעזרת שימוש במכנה משותף אפשר להשתמש בו גם עבור מקדמים רציונליים). הוא מנוסח כך:
יהא פולינום במקדמים שלמים. אם קיים מספר ראשוני כך ש-
( מחלק את כל המקדמים פרט לזה של החזקה הגבוהה ביותר)
וכמו כן מתקיים (כלומר, לא מחלק את המקדם של החזקה הגבוהה ביותר, וריבועו לא מחלק את המקדם החופשי) אז הפולינום הוא אי פריק מעל המספרים השלמים.
מן הלמה של גאוס נובע שאם פולינום מוגדר מעל תחום פריקות יחידה והוא פרימיטיבי ואי-פריק שם, אז הוא אי-פריק גם מעל שדה השברים של התחום.
דוגמה
נביט בשלושת הפולינומים הבאים:
.
.
.
מעל שדה המספרים הרציונליים רק הפולינום הראשון הוא פריק. שני האחרים אי-פריקים שכן שורש שתיים והמספר המדומה i אינם שייכים לשדה.
מעל שדה המספרים הממשיים הפולינומים הראשון והשני פריקים, והשלישי לא.
מעל שדה המספרים המרוכבים שלושת הפולינומים פריקים. דבר זה אינו מקרי: המשפט היסודי של האלגברה מראה כי כל פולינום ממעלה גדולה מ-1 הוא פריק מעל שדה המרוכבים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה
אי פריק | 2019-04-28T19:42:07 |
מסכת נדרים | שמאל|ממוזער|250px|הדף הראשון במסכת נדרים, משני צידי הגמרא (הטקסט שבמרכז הדף), פירושי הרש"י וה"ר"ן. מַסֶּכֶת נְדָרִים היא המסכת השלישית בסדר נשים, המסכת עוסקת בדיני נדרים בעיקר בתחום של נדרי איסור בהם אדם יכול לאסור על עצמו אף דברים שאינם נמצאים בבעלותו הפרטית. המסכת עוסקת גם בחלויות הנדר ומתי נדר תופס ודברים התלויים בדעתו ובלשונו של אדם. כמו כן עוסקת המסכת דרך אגב בנושאי ביקור חולים וברית מילה.
בתלמוד בבלי יש למסכת זו 90 דפים.
סגנון המסכת
לגמרא במסכת נדרים סגנון מיוחד, השונה במקצת מסגנונן של רוב מסכתות הש"ס, וכדברי הראשונים: "לשון נדרים משונה". טעם הדבר אינו ידוע, ונאמרו בו השערות שונות. בעל התפארת ישראל מסביר (בפירושו למסכת אבות), שייתכן שמסכת נדרים היא מהמהדורה הראשונה של התלמוד שנערך על ידי רב אשי (מהדורה קמא), שלא הספיק לערוך את מהדורתה האחרונה של מסכת זו (מהדורה בתרא).
הרמב"ן העיד, כי בישיבות לא היו לומדים מסכת זורמב"ן בסוף פירושו למסכת נדרים (נדפס בגמרות)..
מיקומה של המסכת בסדר נשים
אף על פי שהמסכת אינה עוסקת בדיני אישות, היא כלולה בסדר נשים. לפי הגמרא מסכת נדרים הובאה בדרך אגב בסדר נשים כיוון שהתחיל לפרט דיני נדרים במסכת כתובות בפרק המדיר.
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה הטעם למיקום המסכת בסדר נשים הוא מפני שפרשת נדרים שבתורה עוסקת בעיקר בנדריהן של נשים . מה גם שברגע שיהיו הנישואין גמורין, ותהיה האישה נכנסת לחופה, יש לבעלה רשות להפר נדריה.
פרקי המסכת
כל כנויי נדרים (ארבע משניות ) - הבהרת דרכי לשון הנדר, המבטא בלשונו את כינויי הנדר והתפסת הנדר.
ואלו מותרין (חמש משניות) - המשך דיני התפסת וחלות הנדר, הבדלים בין נדרים לשבועות ודוגמאות לחומרה שיש בנדרים על פני שבועות.
ארבעה נדרים התירו חכמים (אחת עשרה משניות) - ארבע המשניות הראשונות עוסקות בנדרים שמבחינת לשונם נדרים גמורים הם אלא שהתירו אותם חכמים כי הוכח שליבו של הנודר לא רצה בהיתכנות הנדר. בהמשך עוסק הפרק בנדרי הקדש והנודר שלא ליהנות מבני אדם מסוג כלשהו. בסוף משנה י"א ישנם קטעי אגדה על חשיבותה של מצוות המילה.
אין בין המודר (שמונה משניות) - דיני המודר הנאה מחברו.
השותפין שנדרו (שש משניות) - המשך דיני הנודר הנאה מחברו.
הנודר מן המבושל (עשר משניות) - חזרה לבירור משמעות הנדרים על פי הכלל ההלכתי "בנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם".
הנודר מן הירק (תשע משניות) - המשך עיסוק בלשון נדרים: הנודר הנאה מירק, בגדים, בית, מיטה, פירות ולבסוף הנאה מאשתו ומעשי ידיה.
קונם יין שאני טועם (שבע משניות) - נדרים שיש בהם הגבלה של זמן - מה פירושם בלשון בני אדם? הלכות אחרות בהן הולכים אחרי כוונת הנודר.
רבי אליעזר אומר (עשר משניות) - דיני התרת נדרים - במה פותחים פתח להתרת הנדר. דיני נדר "שהותר מקצתו הותר כולו". נדר שגגה (הנודר בדבר שחשב שהוא אמת והתברר למפרע שאינו אמת).
נערה המאורסה (שמונה משניות) - דיני הפרת נדרים של אב לבתו (כל עוד היא במעמד של "בנעוריה בית אביה"), של גבר לאשתו, זכותו של היבם להפר את נדרי יבמתו בעודה ״שומרת יבם״, הפרת בעל את נדרי אשתו שתדור לעתיד וזמני הפרת הנדר.
ואלו נדרים שהוא מפר (שתים עשרה משניות) - המשך דיון בהפרת נדרים, חזרה לדיני המודר הנאה מחברו, דיני תשע נערות שנדריהן קיימין, והמתנה את נדרה.
בסך הכל יש במסכת 90 משניות.
המפרשים על מסכת נדרים של התלמוד הבבלי
לרוב מסכתות הש"ס ככולן ישנם שני פירושים מרכזיים: רש"י ותוספות.
במסכת נדרים ישנו מפרש אחר במקום רש"י, והוא פחות חביב על הלומדים (בספר הכללים יד מלאכי כתב שהוא לא דייק בלשונו), אך בטעות נדפס מעל הפירוש השם "רש"י" (באופן אירוני, רק במסכת זו - שבו המפרש אינו רש"י - נדפסה כותרת זו). יש שפתחו את ראשי התיבות במעין מליצה – "ראשון שאינו ידוע", בהנחה שהפירוש נכתב על ידי אחד מהראשונים. מסיבה זו ממעטים להשתמש בפירוש רש"י למסכת, ומעדיפים את פירוש הרא"ש, ואת פירוש הר"ן (שלא כבמסכתות אחרות שבהן הר"ן רק נספח לפירוש, ומופיע בדפוסים סביב חיבורו של הרי"ף). גם בתוספות במסכת יש שיבושים וקשה ללומדן.
בשל השיבושים הרבים בלשונה של מסכת זו, נכתב פירוש "שלמי נדרים" מאת הרב אלכסנדר סנדר קפלן, אשר נפוץ מאוד בין הלומדים.
לקריאה נוספת
יהודה כהן, (=אהרן גבאי), "פירושי רש"י ובית מדרשו למסכת נדרים", בתוך: ירושתנו, בני ברק תש"ע, חלק ד' עמ' ר"א-ר"נ.
קישורים חיצוניים
תלמוד בבלי, מסכת נדרים, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
נדרים
קטגוריה:נדרים ושבועות | 2024-09-23T01:49:57 |
דפש מוד | דפש מוד (באנגלית: Depeche Mode) היא להקת מוזיקה אלקטרונית בריטית שנוסדה ב-1980. היא אחת מהלהקות המצליחות ביותר שצמחו מהגל החדש והנאו-רומנטי של ראשית שנות השמונים, והיא פעילה עד היום. הלהקה מכרה למעלה מ-100 מיליון עותקים מאלבומיה.
ראשית ימי הלהקה
הגרעין של דפש מוד החל לנבוט בשנת 1976, כאשר וינס קלארק ואנדרו פלטשר ייסדו את להקת "No Romance in China", שלא זכתה להצלחה. בשנת 1979 הקים וינס קלארק להקה חדשה בשם "French Look" עם מרטין גור. אנדרו פלטשר הצטרף גם הוא והלהקה שינתה את שמה ל "Composition of Sound" עם קלארק בתפקיד הסולן.
לאחר מספר חודשים גייסו השלושה את דייב גהאן, לאחר ששמעו אותו שר בהופעה מקומית, ושינו את שמם לדפש מוד, שם שנלקח ממגזין אופנה צרפתי (במקור Dépêche-mode, בתרגום לעברית: "מברק אופנה")
להקת דפש מוד, שנודעה בעולם כלהקת סינתיסייזרים, ניגנה בתחילה דווקא בגיטרות. את השיר הראשון שלהם ("Photographic") הם הוציאו עדיין כשלישייה והוא הופיע באלבום האוסף של חברת התקליטים Some Bizzare, אך עד מהרה הוחתמו בחוזה שבעל פה בחברת Mute של דניאל מילר והוציאו בה את אלבומם הראשון (וגם את כל האלבומים שלאחריו). האלבום נקרא Speak & Spell והסינגל השלישי מתוכו Just Can't Get Enough זכה להצלחה גדולה ונכנס לעשירייה המובילה במצעד הפזמונים הבריטי.
זמן קצר לאחר מכן פרש וינס קלארק וייסד להקה משלו עם אליסון מויה, שנקראה "יאזו". עזיבה זו הביאה את גור לעמדת כותב השירים באלבום השני ובשנת 1982 יצא אלבום זה, A Broken Frame, לאור. לאחר יציאתו הצטרף אלן ויילדר כחבר בלהקה והיה למחליפו של קלארק בנגינה על סינתיסייזר.
האלבום הצליח היטב והיווה המשך ישיר של הקו המוזיקלי של הלהקה, עובדה שעודדה את גור ככותב וגיבשה את סגנונו, תוך שהוא נוטה לכיוון מתוחכם וקודר יותר. סגנון זה ניכר גם באלבומם השלישי Construction Time Again מ-1983.
בתחילת שנות השמונים מעריצי דפש מוד היו כמעט אך ורק אירופאים (בעיקר מגרמניה). רק ב-1984 עם יציאת האלבום Some Great Reward הצליחה הלהקה לפרוץ לקהל הרחב בארצות הברית ובריטניה. שירי אלבום זה, היו בעלי צליל תעשייתי יותר ועסקו בנושאים טעונים כמין ודת: Master And Servant עסק ביחסי מין סאדו מזוכיסטיים, Blasphemous Rumours בנושא דת וכפירה והלהיט People Are People עסק בשוויון בין בני אדם. האלבום זכה להצלחה גדולה משני עברי האוקיינוס האטלנטי ובאהדת הביקורת.
דפש מוד המאוחרת
ב-1987 הוציאה הלהקה את האלבום Music For The Masses. בזכות סיבוב ההופעות של האלבום, החלה הלהקה ליהנות מהצלחה משמעותית בארצות הברית. סיבוב הופעות זה תועד בסרטו של ד.א. פניבייקר והונצח באלבום הכפול 101 ב-1989.
עם יציאת האלבום Violator בשנת 1990, שאופיין בצליל רוק אמריקאי כבד יותר, הפכו חברי הלהקה לכוכבי על. האלבום נמכר במיליוני עותקים בעולם כולו ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי. שירים רבים באלבום עסקו שוב בנושאי דת ומין האופייניים לדפש מוד. האלבום הכיל את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי-פעם (אם לא הגדול שבהם), Enjoy the Silence.
ב־1993 יצא האלבום Songs of Faith and Devotion שהיה שיא הצלחתה של הלהקה והגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית מיד עם צאתו. שירי האלבום נוגנו ברובם בגיטרות, ונראה היה כי דפש מוד נטשה את מסורת הסינת'-פופ של "קלידים עם כל דבר".
בנקודה זו של פסגת הקריירה החלו צרות בלהקה. אלן ויילדר פרש ביוני 1995 לאחר סיבוב ההופעות "Devotional" עקב תחושת מיצוי ושאיפה לבטא את טעמו המוזיקלי האישי, וחזר לעבוד תחת ההרכב Recoil, בו הוא מארח אמנים שונים. זעזוע קשה היה אשפוזו של גהאן בבית חולים עקב צריכת יתר של הרואין. גהאן עבר תקופה של התדרדרות בחייו האישיים, שמהלכה עבר מבריטניה לארצות הברית, התגרש מאשתו ונשא את חברתו האמריקאית שהייתה מקורבת ל"סצנת ההרואין", התגרש גם ממנה, ניסה להתאבד וחווה מוות קליני.
גהאן התראיין למגזין NME והתוודה כי התנקה מסמים לאחר ששמע את בנו מבקש ממנו ש"לא ימשיך להיות חולה". לאחר ארבע שנות הפסקה הוציאו גהאן, גור ופלטשר את Ultra והוכיחו שהם עדיין מסוגלים לייצר להיטים.
שמאל|ממוזער|200px|הלוגו הישן של הלהקה
ב-1998 יצא אלבום אוסף כפול של להיטי דפש מוד בשם The Singles 86>98, ובעקבותיו מסע הופעות עולמי ב-18 ארצות בפני למעלה מ-650,000 צופים. ב־2001 יצא הסינגל הראשון מאלבום האולפן Exciter, "Dream On". האלבום כלל גם את הלהיט "Freelove". אלבום זה הופק על ידי מארק בל, שעבד בעבר עם הזמרת ביורק.
ביוני 2001 יצאה שוב הלהקה למסע הופעות ב-24 מדינות. המסע נמשך חמישה חודשים ונערכו בו 84 הופעות, שבהן צפו 1.2 מיליון אנשים. הבמאי אנטון קורביין הנציח את ההופעה בפריז על גבי DVD שראה אור ב-2002.
ב־2003 הוציא דייב גהאן את אלבום הסולו שלו שנקרא Paper Monsters, שלו התלווה מסע הופעות בשם "Live Monsters". מרטין גור המשיך גם הוא בקריירת הסולו שלו ואנדרו פלטשר הקים לייבל משלו שנקרא "Toast Hawaii".
באוגוסט 2004 הודיעה "מיוט" על הוצאה מחודשת של "Devotional" ב-DVD, המלווה באוסף רמיקסים של שירי דפש מוד.
ממוזער|המופע בברמן, גרמניה אשר נערך במסגרת סיבוב ההופעות Touring The Angel, יוני 2006
ב-17 באוקטובר 2005 יצא אלבום האולפן ה-11 של דפש מוד, Playing The Angel. האלבום הגיע למקום השישי בבריטניה, ולמקום השביעי בארצות הברית.
ב-3 באוגוסט 2006, הייתה הלהקה אמורה להופיע בפארק הירקון בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלה, Touring The Angel, אך ההופעה בוטלה יומיים לפני כן, בעקבות מלחמת לבנון השנייה. ההופעה בתל אביב אמורה הייתה להיות הופעת הסיום של סיבוב ההופעות, בו הופיעה הלהקה מול קהל של למעלה מ-2 מיליון איש ברחבי העולם. בראיון שנתן באוגוסט 2008 לאתר מעריצים גרמני, הבטיח מנהל ההופעות של הלהקה, מארק ליברברג, שאת סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה תפתח דפש מוד בישראל.
ב-20 באפריל 2009 יצא אלבום האולפן ה-12 של דפש מוד, "Sounds of the Universe". כמובטח, הלהקה פתחה את סיבוב ההופעות העולמי שלה, שנקרא "Tour of The Universe", בהופעה באצטדיון רמת גן ב-10 במאי 2009, לעיני כ-50 אלף צופים. יומיים לאחר מכן אושפז הסולן דייב גהאן בבית חולים באתונה, שם הייתה אמורה להיות ההופעה הבאה של הלהקה, לאחר שחש ברע. הופעותיה הבאות של הלהקה בוטלו, ובאתר הרשמי של הלהקה נכתב, כי גהאן סובל מדלקת חמורה במעיים ובקיבה, וכי הוא עובר בדיקות נוספות. מאוחר יותר פורסם, כי גהאן עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממאיר בשלפוחית השתן. הלהקה חידשה את סיבוב ההופעות ב-8 ביוני בלייפציג שבגרמניה, לאחר הפסקה של חודש וביטול של כ-14 הופעות. סיבוב הופעות זה היה הגדול והמקיף ביותר של הלהקה, וכלל 102 הופעות ב-45 מדינות ברחבי העולם.
ב-22 במרץ 2013 יצא אלבום האולפן ה-13 של הלהקה, "Delta Machine", מתוכו יצאו הסינגלים "Heaven" ו-"Soothe My Soul". ב-23 באוקטובר 2012 כינסה הלהקה מסיבת עיתונאים בפריז, בה הכריזה כי גם את סיבוב ההופעות העולמי של אלבום זה בכוונתה לפתוח בישראל, בהופעה בפארק הירקון ב-7 במאי 2013. ההופעה נערכה לעיני כ-35,000 צופים.
ב-26 במאי 2022, מת חבר הלהקה אנדרו פלטשר. ב-24 במרץ 2023 הוציאה הלהקה את אלבום האולפן ה-15 שלה, "Memento Mori", האלבום הראשון שהוקלט והופץ כצמד, לאחר מותו של פלטשר.
מועדון המעריצים הישראלי
מועדון המעריצים הישראלי ללהקה הוא אחד מהגדולים בעולם. המועדון נוסד בשנת 1993 על ידי אבנר פרידמן ואורן שריג, וכלל כמה עשרות מעריצים בעוד שכיום הוא מכיל קרוב ל-10,000 איש. מאז הקמתו, נערכות מדי חודש מסיבות דפש מוד. דייב גהאן, סולן הלהקה, סיפר בראיון שאילולא מועדון המעריצים הגדול הם ככל הנראה לא היו שוקלים הגעתם ארצה.
השפעה
דפש מוד היא "להקת האלקטרוניקה הפופולרית ביותר שהעולם הכיר" כפי שנאמר במגזין Q, ו"אחת להקות הפופ הבריטיות הטובות בכל הזמנים" כפי שנאמר במגזין Sunday Telegraph.
דפש מוד השפיעה על המון מהאמנים הפופולריים העכשוויים, בין השאר בשל טכניקות ההקלטה שלהם ושימוש חדשני בדגימות קול. פט שופ בויז, למשל, הכתירו את Violator כאחד המקורות הראשיים שלהם להשראה במהלך הקלטת אלבומם Behaviour. ניל טננט, חבר הלהקה אמר "אנו מקשיבים לאלבום Violator של דפש מוד, שהיה אלבום טוב מאוד, ואנחנו מאד מקנאים". כריס לאו, חבר הלהקה השני הסכים והוסיף "הם העלו את הרף".
חברי ההרכב
דייב גהאן (1980–הווה) – שירה (ברוב השירים), כתיבת שירים (רק מ-Playing The Angel ואילך)
מרטין גור (1980–הווה) – כתיבת שירים, שירה (בחלק מהשירים), קלידים, גיטרה, קולות רקע.
חברים לשעבר
וינס קלארק (Vince Clarke) (1980–1982) – קלידים, כתיבת שירים (רק באלבום הראשון)
אלן ויילדר (1982–1995) – תופים, קלידים, כתיבת שירים (בחלק מהשירים)
אנדרו פלטשר (1980–2022) – קלידים, קולות רקע
חברי הופעות
פיטר גורדינו (1998–הווה) – קלידים, קולות רקע
כריסטיאן אייגנר (1998–הווה) – תופים, קלידים
דיסקוגרפיה
במשך שנות פעילותה הלהקה הוציאה 13 אלבומי אולפן, 12 אלבומי וידאו (DVD וקלטות), 5 אוספים, 3 אלבומי הופעה ו-49 סינגלים.
{| class="wikitable" style="margin-bottom:10px;"
! style="font-size:120%; background:#EBE085;" | אלבומי אולפן
! style="font-size:120%; background:#EBE085;" | אלבומי הופעה
|-
| rowspan="3" style="vertical-align:top; text-align: left; direction: ltr; margin-left: 1em;" |
Speak & Spell (1981) UK:#10 US:#192
A Broken Frame (1982) UK:#8 US:#177
Construction Time Again (1983) UK:#6
Some Great Reward (1984) UK:#5 US:#51
Black Celebration (1986) UK:#3 US:#90
Music For The Masses (1987) UK:#10 US:#35
Violator (1990) UK:#2 US:#7
Songs of Faith and Devotion (1993) UK:#1 US:#1
Ultra (1997) UK:#1 US:#5
Exciter (2001) UK:#9 US:#8
Playing the Angel (2005) UK:#6 US:#7
Sounds of the Universe (2009) UK:#2 US:#1
Delta Machine (2013) UK:#2 US:#6
Spirit (2017) UK:#5 US:#5
Memento Mori (2023) UK:#2 US:#14
| style="vertical-align:top; text-align: left; direction: ltr; margin-left: 1em;" |
101 (1989) UK:#7 US:#45Songs of Faith and Devotion Live (1993) UK:#46 US:#193Recording The Angel (2006)
Recording the Universe (2009)
|-
! style="font-size:120%; background:#EBE085;" | אוספים
|-
| style="vertical-align:top; text-align: left; direction: ltr; margin-left: 1em;" |
People Are People (1984) US:#71 יצא באמריקה בלבד
The Singles 81-85 (1985) UK:#6 US:#114Catching Up With Depeche Mode (1985) US:#113 יצא באמריקה בלבד
The Singles 86>98 (1998) UK:#5 US:#38Remixes 81-04 (2004) UK:#24The Best Of - Volume 1 (2006)
Remixes 2: 81-11 (2011) UK:#24 US:#105'|}
סינגלים
#שם סינגלשנהאלבוםUKSinglesUSHot100USDanceClubPlayUSModernRock1Dreaming Of Me1981Speak & Spell57472New Life1981Speak & Spell11293Just Can't Get Enough1981Speak & Spell8264See You1982A Broken Frame65The Meaning Of Love1982A Broken Frame126Leave In Silence1982A Broken Frame187Get The Balance Right1983סינגל ללא אלבום13318Everything Counts1983Construction Time Again6179Love, In Itself1983Construction Time Again2110People Are People1984Some Great Reward4134411Master And Servant1984Some Great Reward6874912Blasphemous Rumours / Somebody1984Some Great Reward1613Shake The Disease1985The Singles 81-851814It's Called a Heart1985The Singles 81-851815Stripped1986Black Celebration1516A Question Of Lust1986Black Celebration2817A Question Of Time1986Black Celebration173418Strangelove1987Music For The Masses1676/501119Never Let Me Down Again1987Music For The Masses22631220Behind The Wheel1987Music For The Masses2161321Little 151988Music For The Masses6022Everything Counts (Live)198910122131623Personal Jesus1989Violator132812324Enjoy The Silence1990Violator686125Policy of Truth1990Violator16152126World In My Eyes1990Violator175261727I Feel You1993Songs of Faith and Devotion8373128Walking In My Shoes1993Songs of Faith and Devotion1469129Condemnation1993Songs of Faith and Devotion92330In Your Room1994Songs of Faith and Devotion831Barrel of a Gun1997Ultra4471132It's No Good1997Ultra5381433Home1997Ultra238834Useless1997Ultra2835Only When I Lose Myself1998The Singles 86>9817613636Dream On2001Exciter68511237I Feel Loved2001Exciter12138Freelove2001Exciter19139Goodnight Lovers2002Exciter40Enjoy The Silence 042004Remixes 81-0472541Precious2005Playing The Angel47112342A Pain That I'm Used To2005Playing The Angel15643Suffer Well2006Playing The Angel1213844John The Revelator / Lilian2006Playing The Angel183845Martyr2006The Best Of - Volume 1132246Wrong2009Sounds of the Universe2411247Peace2009Sounds of the Universe5748Hole To Feed/Fragile Tension2009Sounds of the Universe49Heaven2013Delta Machine50Soothe My Soul2013Delta Machine
1 - הסינגל Stranglove'' הגיע למקום #76 כשיצא, אך חברת התקליטים של הלהקה בארצות הברית, Sire, הוציאה גרסה נוספת של הסינגל. כמו כן, הלהקה ביצעה את השיר בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ MTV, ובעקבות שני הגורמים הנ"ל השיר הגיע למקום #50 במצעד.
פרסים ומועמדויות
שנהפרסקטגוריהעבודה מועמדתתוצאהסימוכין2024פרס גראמיהקלטת הרמיקס הטובה ביותר, לא קלאסית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:להקות פופ בריטיות
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות גל חדש
קטגוריה:להקות סינת'-פופ
קטגוריה:להקות פופ רוק
קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אמני וירג'ין רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1980 | 2024-06-17T21:55:04 |
רובין הוב | 250px|שמאל
מרגרט אסטריד לינדהולם אוגדן (באנגלית: Margaret Astrid Lindholm Ogden; נולדה ב־5 במרץ 1952) הידועה יותר בשם העט רובין הוב (Robin Hobb), היא סופרת פנטזיה אמריקאית אשר ידועה בעיקר בזכות ספריה המתרחשים ב"ממלכה של המבוגרונים" (The Realm of the Elderlings) אותם היא החלה לכתוב החל מ־1995 עם ספרה "שוליית הרוצח", הראשון מטרילוגיית הרואים למרחק.
רקע
אוגדן נולדה בשנת 1952 בקליפורניה, וכיום היא חיה בטקומה במדינת וושינגטון.
אוגדן כתבה בעבר תחת השם מייגן לינדהולם (Megan Lindholm) ופרסמה לא מעט נובלות, והיום היא כותבת בשם העט "רובין הוב" (Robin Hobb).
ספרים שכתבה
שתי הסדרות הראשונות – טרילוגיית הרואים למרחק וטרילוגיית סוחרי הספינות החיות – הוצאו על ידי הוצאת אסטרולוג, לאחר מכן הוצאת אופוס הוציאה את הטרילוגיה "האיש הזהוב" וסדרת "פיץ והליצן".
טרילוגיית הרואים למרחק
שוליית הרוצח
רוצח מלכותי
שליחותו של רוצח
טרילוגיית סוחרי הספינות החיות
ספינת קסם
הספינה המשוגעת
ספינת הגורל
טרילוגיית האיש הזהוב
שליחותו של ליצן
הליצן המוזהב
גורלו של ליצן
The Rain Wilds Chronicles
סדרה זו לא תורגמה לעברית.
Dragon Keeper
Dragon Haven
City of Dragons
Blood of Dragons
טרילוגיית פיץ והליצן
הרוצח של הליצן
המסע של הליצן
הגורל של הרוצח
טרילוגיית Soldier Son
טרילוגיה המתרחשת בעולם חדש, שאינו קשור לשאר הסדרות. לא תורגמה לעברית.
Shaman's Crossing
Forest Mage
Renegade's Magic
סיפורים קצרים שפרסמה
"Homecoming" (השיבה הביתה) שפורסם ב"Legends II" בעריכתו של רוברט סילברברג.
ספרים שפורסמו בשם מייגן לינדהולם
סדרת Reindeer People
'The Reindeer People'
'Wolf's Brother'
סדרת Windsinger
'Harpy's Flight'
'The Windsingers'
'The Limbreth Gate'
'Luck of the Wheels'
סיפורים בודדים
קוסם היונים (הוצאת אופוס)
'Cloven Hooves'
'Alien Earth'
'The Gypsy'
תרגום לעברית
לעברית תורגמו הסדרות הבאות: הרואים למרחק (אסטרולוג), סוחרי הספינות החיות (אסטרולוג), האיש הזהוב (אופוס) ופיץ והליצן (אופוס).
סדרת הרואים למרחק תורגמה על ידי שתי מתרגמות שונות וכתוצאה מכך – שמות הדמויות מתחלפים במהלך הטרילוגיה.
דוגמאות:
בספר הראשון (שוליית הרוצח), קיימת דמות ושמה "פסיינס" (עיוות של המילה Patience). החל מהספר השני – לדמות קוראים "סבלנות".
סדרת האיש הזהוב תורגמה אף היא על ידי שתי מתרגמות שונות וגם בה קיימת אותה התופעה.
דוגמה:
בספר אחד קיימת דמות ששמה "נימוסי", בספר אחר הוא קרוי "אדיב" ובספר אחר התבצע תעתיק מאנגלית והוא קרוי "סיביל".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרות פנטזיה אמריקאיות
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:סופרות אמריקאיות הידועות בשם עט
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1952
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1952 | 2024-10-14T15:14:16 |
סינדרום | הפניה תסמונת | 2007-09-09T18:17:11 |
סינדרום דה קלרמבו | הפניה ארוטומניה | 2017-11-20T06:57:46 |
קורדוויינר סמית | קורדוויינר סמית' הוא שם העט של ד"ר פול מיירון אנתוני לינברגר (11 ביולי 1913 - 6 באוגוסט 1966), דיפלומט, איש ביון אמריקאי ומהחשובים שבסופרי המדע הבדיוני במאה ה-20.
קורות חיים
לינברגר בילה את ילדותו ביפן, בסין, בצרפת ובגרמניה, כשנלווה למסעות אביו הדיפלומט. בגיל 23 השלים תואר במדע המדינה ובאותה עת כבר ידע שש שפות על בוריין. הוא היה מומחה לענייני סין (סנדקו היה המנהיג הסיני הלאומני סון יאט-סן, שאביו של סמית שירת אצלו כיועץ בכיר), איש ביון (אחד מהאמריקאים שסייעו למשטר צ'יאנג קאי שק בסין לפני כיבושה בידי הקומוניסטים של מאו).
לינברגר ידוע בשל עבודתו בקהילת הריגול ובצבא האמריקאי. הוא נחשב מומחה לענייני לוחמה פסיכולוגית, והוא אף האיש שטבע את המונח. ב-1948 הוציא לאור את ספרו "מלחמה פסיכולוגית", שנחשב לאחד מהטקסטים המכוננים בתחום. בימי חייו, מעטים מעמיתיו של לינברגר ידעו שהוא כותב סיפורי מדע בדיוני תחת שם בדוי. לינברגר שימש בתפקידי מודיעין בכמה מהמלחמות והסכסוכים בתקופת המלחמה הקרה, אבל סירב לסייע לארצות הברית במלחמת וייטנאם.
לאחר שניסה את כוחו בכתיבת ספרים ריאליסטיים ובמותחן על רקע המלחמה הקרה, תחת שמות בדויים שונים וללא כל הצלחה (הוא אף לא הצליח, כאמור, לשמור את זהותו בסוד). החל לינברגר לכתוב סיפורי מדע בדיוני, אך גם בתחום זה נזקק לכמה שנים כדי להתפרסם, כיוון שסיפוריו היו יוצאי דופן. סיפורו הראשון (והמפורסם ביותר), "הסורקים חיים לשווא" (Scanners Live in Vain), לא התקבל לאף כתב עת מוביל במדע בדיוני. הסיפור, שנכתב בשנת 1945, ראה אור רק ב-1950, במגזין נידח בשם "Fantasy Book".
עם זאת, מזלו של לינברגר האיר לו פנים, כאשר פרדריק פול וג'ודית מריל קראו את סיפורו וכללו אותו באנתולוגיה בעריכתם. בכך הם פרסמו אותו מספיק על מנת לאפשר לו לכתוב ולפרסם עוד סיפורים.
כמעט כל סיפוריו של קורדוויינר סמית, כמו גם ספרו "נורסטריליה" (Norstrilia) התחוללו ביקום דמיוני אחד שהמציא, אך נפרשו על פני היסטוריה ארוכה ועשירה - ההיסטוריה של "ההשגחה" (The Instrumentality) - מעין מוסד השולט במין האנושי בעתיד הרחוק.
לינברגר נפטר בשנת 1966, ולא הספיק להשלים את ההיסטוריה העתידית שלו.
סגנונו
סיפוריו של סמית מיוחדים במינם לא רק רעיונית אלא גם צורנית וטכנית, דבר שהקשה על קבלתם בשנות ה-50. הם מתארים עתיד מוזר וצבעוני במיוחד, ומושפעים מאגדות סין העתיקה. בחלקם מוצג סוף הסיפור כבר בתחילתו, ואחר כך מוסבר כיצד קרו הדברים באמת, או איך עוות הסיפור ושונה במשך אלפי השנים מאז שהתחולל והפך לאגדה. בנוסף לכך, בשנות החמישים והשישים ספרות המדע הבדיוני הטכני הייתה בשיא הפופולריות שלה, וסיפוריו החברתיים הרכים של סמית היוו אנטיתזה שלהם.
העולם שבנה הסופר מאופיין בעומק רגשות האדם כפרט אל מול העולם המורכב והגדול שמסביב. סמית משתף את הקוראים בבעיות האנושיות ובסוד ייחודיותו של האדם. גם כשהאדם מגיע להישגים מפליגים - חיי נצח, בריאות, וחוסר דאגה לקיום יום יומי, עומדים בפניו קשיים משמעותיים, שהמרכזי בהם הוא שמירה על אנושיותו. ההקצנה באובדן אנושיותו של האדם מתבלטת על רקע מאבקם של התתי-אדם (בעלי חיים שעברו שינוי גנטי להפיכתם לדמויי אדם, במטרה לשרת את האדם), לקבלת שוויון זכויות שישווה את מעמדם למעמד האדם.
לינברגר כתב ספר מדע בדיוני אחד וכמה עשרות סיפורים קצרים. חלק מהסיפורים תורגמו לעברית וראו אור בספר "כוכב ושמו שאול" (עם עובד, 1981 בתרגום עמי שמיר). הספר "נורסטריליה" תורגם גם הוא (1986, עם עובד, בתרגום מיכאל תמרי). וכן הספר "מסע אל שלושה עולמות" (2007, קדמת עדן, בתרגום יונתן בר), המהווה את גרסת המדע הבדיוני לאפוס ההודי המהאבאראטה. נכון ל-2007, אוסף הסיפורים המלא, The Rediscovery of Man, לא תורגם עדיין.
ראו גם
משחק החולדה והדרקון - סיפור קצר מאת קורדוויינר סמית
שרפת המוח (סיפור)
הבלדה על ח'מל האבודה
קישורים חיצוניים
ניר יניב, איש העולם המוזר, על סמית וההיסטוריה העתידית שלו.
אלי אשד, קורדוויינר סמית: בורא העולמות, באתר אימגו, 3 בינואר 2007
קהילת מדע בדיוני בקפה, עולמו של קורדווינר סמית, על ד"ר פול אנטוני מיירון לינברגר הוא קורדווינר סמית.
קהילת מדע בדיוני בקפה, עולמו של קורדווינר סמית, השערות שקורדווינר סמית השתתף בכתיבת חולית?
״לא אני הוא האיש״, פרק על פול לינברגר בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור ״כאן״
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת דיוק
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1966 | 2024-08-09T21:38:23 |
הנסיך מטרניך | REDIRECT קלמנס ונצל פון מטרניך | 2006-08-30T13:56:15 |
פיליפ ק. דיק | פיליפ קינדרד דיק (באנגלית: Philip Kindred Dick, ידוע גם בתור בראשי התיבות PKD, או בשם העט שלו ריצ'רד פיליפס (באנגלית: Richard Phillips); 16 בדצמבר 1928 - 2 במרץ 1982) היה סופר מדע בדיוני אמריקאי בעל השפעה עמוקה על הסוגה בכלל ועל "הגל החדש" בפרט. הרבה לדון בספריו בשאלות של מציאות והיעדרה, במצבי תודעה ותפיסה חריגים, באשליות ומציאויות חלופיות, וכן בהשפעתם של סמים שונים, אמיתיים או דמיוניים. אף על פי שעמיתיו גמרו עליו את ההלל עוד בחייו, לדוגמה סטניסלב לם, דיק זכה להכרה ציבורית מועטה עד למותו. לאחר מותו נוצרו מספר סרטים פופולריים שהתבססו על ספריו, מה שהביא קהל רחב יותר לספריו. כיום, יצירתו היא מהמוכרות ביותר בסוגת המדע הבדיוני, והיא זוכה להצלחה מסחרית כמו גם לביקורות חיוביות.
כשהוא דוחה את השקפת העולם האופטימיסטית והפשוטה של תור הזהב של המדע הבדיוני, דיק חקר בעקביות נושאים כגון טבען של המציאות ושל האנושיות בספריו, שאוכלסו על ידי אנשים עובדים פשוטים ולא על ידי "גיבורים גלקטיים". הוא הקדים את תת-הסוגה של הסייברפאנק בהתעסקותו בעולם חסר-החוק של צפון קליפורניה ברבות מיצירותיו. ספרו המפורסם "האיש במצודה הרמה" (1963, זוכה פרס הוגו), הוא יצירה חלוצית המשלבת בין סוגות ההיסטוריה החלופית והמדע הבדיוני. כמו כן, הוא פרסם מספר רב של סיפורים קצרים ויצירות משניות שפורסמו במגזיני-מדע בדיוני זול (Pulp Magazines).
חייו
פיליפ ק. דיק נולד בשיקגו שבאילינוי, לדורותי קינדרד דיק. אביו, אדגר דיק, היה חוקר הונאות עבור משרד החקלאות האמריקני. הייתה לו אחות תאומה, ג'יין. שניהם נולדו שישה שבועות בטרם עת, וג'יין נפטרה ב־26 בינואר 1929 (בגיל חמישה שבועות בלבד). זמן קצר לאחר מכן, המשפחה עברה לקליפורניה.
הוריו של דיק התגרשו בצעירותו, והוא חי עם אמו. הוא סיים בית ספר תיכון בברקלי ולזמן קצר למד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם למד גרמנית כקורס ראשי. הוא מכר תקליטים ועבד כדי. ג'יי. בטרם מכר את סיפורו הראשון ב־1952. הוא עבד כסופר למחייתו, פחות או יותר, מאותו זמן והלאה. הוא מכר את הרומן הראשון שלו ב־1955. שנות ה-50 המאוחרות היו זמן קשה עבור דיק, עד כדי כך שהוא "לא יכול היה לשלם אפילו עבור קנסות-איחורים לספרייה", כהודאתו. הוא ראה עצמו חלק מהאנטי חברה של קליפורניה של שנות ה־60, והזדהה עם משוררי דור הביט ועם המפלגה הקומוניסטית. העובדה האחרונה נתונה במחלוקת, ודיק עצמו הודה שהושלך, פשוטו כמשמעו, לפחות מאחת מהפגנותיה של המפלגה. ב־1963 זכה בפרס הוגו היוקרתי עבור ספרו "האיש במצודה הרמה". דיק התנגד למלחמת וייטנאם ובשל כך היה לו תיק ב־FBI.
אף־על־פי שדיק הולל כגאון בעולם המדע הבדיוני של זמנו, העולם הספרותי בכללותו לא היה כה מסביר פנים כלפיו, והוא יכול היה למכור ספרים רק למו"לים של מדע בדיוני שלא שילמו היטב. בשל כך, אף על פי שפרסם מספר גדול של רומנים בשנים הבאות, הוא המשיך להאבק פיננסית ופסיכולוגית. אפילו בשנותיו המאוחרות הוא סבל מבעיות כספיות. בהקדמה לאוסף הסיפורים הקצרים משנת 1980, "האיש המוזהב", דיק כתב:
"לפני מספר שנים, כשהייתי חולה, היינליין הציע את עזרתו, כל מה שיכול היה לעשות, ומעולם לא נפגשנו; הוא נהג להתקשר אלי על מנת לעודד אותי ולברר מה שלומי. הוא רצה לקנות לי מכונת כתיבה חשמלית, יברך אותו האל -- אחד מהג'נטלמנים האמיתיים המועטים בעולם. אני לא מסכים עם אף אחד מן הרעיונות אותם הוא מציג ביצירתו, אך אין זה חשוב. פעם אחת, כשחבתי ל־IRS כסף רב ולא יכולתי לגייסו, היינליין הלווה לי את הכסף. אני מעריך מאוד אותו ואת אשתו; הקדשתי לו ספר בהערכתי. רוברט היינליין הוא איש נאה, מאוד מרשים ומאוד צבאי ביציבתו; ניתן לראות כי יש לו רקע צבאי, אפילו על פי תסרוקתו. הוא יודע שאני פריק תלוש ובכל-זאת הוא עזר לי ולאשתי כשהיינו בצרה. זהו הטוב ביותר באנושות, ממש שם; זה מה ומי שאני אוהב."
הקטע דלהלן מראה לא רק שלדיק היו בעיות כספיות באופן תדיר, אלא גם את ההערכה לה זכה מסופרי מדע בדיוני אחרים. אף על פי שרוברט היינליין היה היפוכו של דיק כמעט מכל בחינה - בעיקר בתחומי הפוליטיקה וסגנון החיים והכתיבה - הם העריצו זה את יצירתו של זה. דיק כתב על היינליין באותה הקדמה: "אני מחשיב את היינליין לאבי הרוחני, למרות שהאידאולוגיות הפוליטיות שלנו שונות תכלית השינוי אחת מן השנייה".
יצירת המופת הקולנועית "בלייד ראנר", בבימויו של רידלי סקוט, המבוססת על סיפורו של דיק - "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", הפכה את שמו של דיק למוכר יותר, אך הוא לא ממש זכה ליהנות מתהילתו המאוחרת.
מוטיבים ומאפיינים
בתחילת דרכו כתב דיק בעיקר סיפורים קצרים, רבים מהם בהשפעת המלחמה הקרה והחרדה מהשמדה המונית. בחלוף הזמן התעצב סגנונו הייחודי והתמקד בנושאים של אמיתי מול זיוף או חיקוי, טבעי מול מלאכותי, ומציאות מול בדייה או הדמיה. ברבים מספריו הגבולות בין התחומים מטושטשים, ולעיתים אינם מובחנים כלל. דיק עצמו סיכם את נושאי יצירתו כעוסקים בשאלות "מה היא המציאות" ו"מה מגדיר בן-אנוש אותנטי".
רבים מספריו של דיק אינם מתרכזים בדמות מפתח עיקרית על פני ציר עלילה אחד, אלא מתארים מספר דמויות על פני כמה קווי עלילה המשיקים זה לזה. בחלק מספריו מופיעות דמויות נאציות או פשיסטיות. לעיתים מופיעות בספרים כאלה גם דמויות יהודיות, כגון ראש ממשלת ישראל אמיל שטארק כדמות משנית בספר "הצלם" וכן פרנק פרינק, מהדמויות המרכזיות ב"איש במצודה הרמה".
חזיונותיו ומותו
בנעוריו, בערך בגיל שלוש-עשרה, חלם דיק חלום שחזר ונשנה. הוא חלם כי הוא בחנות ספרים וכי הוא מנסה למצוא גיליון של מגזין המדע הבדיוני Astounding Magazine. גיליון זה, לכשימצא אותו, יכיל סיפור הנקרא "האימפריה מעולם לא תמה" ("The Empire Never Ended"), שיגלה לו את סוד היקום. בכל חזרה של החלום, ערימת המגזינים בה חיפש קטנה וקטנה, אך הוא מעולם לא הגיע לקרקעיתה. לבסוף החל דיק לחשוש כי גילוי המגזין יביא עמו אי שפיות. זמן קצר לאחר מכן פסקו החלומות. הם מעולם לא חזרו, אך המשפט "האימפריה מעולם לא תמה" יופיע ביצירותיו המאוחרות יותר.
ב־20 בפברואר 1974 הוא התאושש מהשפעת סודיום תיופנטל, (סם מרדים) שניתן לו לאחר הוצאת שן בינה פגומה. כשפתח את דלת דירתו על מנת לקבל משלוח חדש של משככי כאבים, הוא שם לב כי האשה שמסרה לו את החבילה ענדה תליון ועליו מה שדיק כינה "vesicle pisces" (הוא התכוון ככל הנראה לקשתות המצטלבות של סמל הדג הקדום של הנוצרים, ה־Vesica piscis, הידוע גם בתור Ichthys). לאחר עזיבתה, החל דיק לחוות חזיונות. אמנם ניתן לייחס זאת לפעולתם של משככי הכאבים, אך החזיונות נמשכו שבועות. לאורך פברואר ומרץ 1974 הוא חווה סדרה של חזיונות אותם כינה באופן קולקטיבי "2-3-74", קיצור של "פברואר/מרץ 1974". הוא תיאר את חזיונותיו המוקדמים כקרני לייזר ותבניות גאומטריות, ולעיתים תמונות חטופות של ישו ורומא העתיקה. כשהתמונות גדלו באורכן ובתדירותן, דיק טען כי הוא החל לחיות חיים כפולים, פעם בתור עצמו ופעם בתור תומאס, נוצרי שנרדף בידי הרומאים במאה הראשונה לספירה. על אף שימושו המתמשך בסמים, דיק קיבל את החזיונות הללו כמציאות, והאמין כי הוא בא במגע עם ישות אלוהית כלשהי, אליה הוא התייחס כ"זברה", אלוהים, ובאופן התדיר ביותר, "ואליס" (VALIS).
ואליס
ואליס (VALIS) - ראשי תיבות באנגלית של "מערכת אינטליגנציה נרחבת חיה ואקטיבית" (Vast Active Living Intelligence System); דיק השתמש במונח זה ככותרת לספרו (והמשיך את התמה בשלושה ספרים נוספים לפחות); מאוחר יותר הוא העלה השערה כי ואליס היא גם "גנרטור של מציאות" וגם אמצעי לתקשורת חוץ-ארצית. הוא תיאר את ואליס כצומת אחת של רשת לוויינים מלאכותיים שמקורם בכוכב פומלהוט שבקבוצת הכוכבים דג דרומי. על פי דיק, הלוויין המקיף את הארץ השתמש ב"קרני לייזר ורודות" על מנת להעביר מידע ולהקרין הולוגרמות על הארץ ועל מנת לבסס תקשורת בין מין חוץ-ארצי לבין האנושות. דיק טען כי ואליס עשתה שימוש ב"תמריצים משלחי־רסן" ("disinhibiting stimuli") על מנת להכין את הנשואים לתקשורת; באחד מהמקרים, נעשה שימוש בסמל ה־vesicle pisces שתואר לעיל. הוא כתב בפירוט על החוויה הזו ועל אמונתו כי האימפריה הרומית מעולם לא תמה במאמרו "כיצד לבנות יקום שלא יתפרק אחרי יומיים".
בשלב מסוים, במהלך מפגש עם ואליס, נודע לדיק כי לבנו הפעוט נשקפת סכנת מוות ממחלה לא ידועה. בדיקות שגרתיות לא הראו כל סימן למחלה כלשהי אצל הילד; אף־על־פי־כן, דיק התעקש כי ייערכו בדיקות יסודיות על מנת להבטיח את בריאות בנו. הרופא הסכים לבסוף, למרות היעדר תסמינים ברורים. במהלך הבדיקה הרופאים גילו שבר מפשעתי שהיה הורג את הפעוט לולא נערך ניתוח בהקדם. חייו של הילד ניצלו הודות לניתוח, ודיק ייחס זאת להתערבותה של ואליס.
אירוע נוסף הוא מקרה בו דיק דיבר בלשונות לא מוכרות לו (גלוסולליה). אשתו של דיק רשמה פונטית את הקולות אותם הפיק, וגילתה כי הוא דובר יוונית קוינה, סוג של יוונית עתיקה אותו לא למד מעולם. דיק גילה מאוחר יותר כי הברית החדשה ותרגום השבעים נכתבו במקור ביוונית קוינה. עם זאת, לא הייתה זו הפעם הראשונה בה חווה דיק דיבור בלשונות זרות לו. עשור לפני כן, דיק טען כי הוא מסוגל לחשוב, לקרוא ולדבר לטינית שוטפת תחת השפעת LSD.
במאמרו "האם תשוכלל אי פעם הפצצה האטומית, ואם וכן, מה יהא על רוברט היינליין?" (Will the Atomic Bomb Ever be Perfected, And if so, What becomes of Robert Heinlein?) מזכיר דיק כי הוא החל לראות אור ורוד במהלך חוויית LSD שמונה שנים לפני שכתב וייחס את "קרני הלייזר הורודות" לוואליס.
Exegesis
על אף ההרגשה כי הוא חווה, בצורה כלשהי, תקשורת אלוהית, דיק לא יכול היה לתרץ באופן מלא את האירועים. עד סוף ימיו הוא נאבק על מנת להבין באופן מלא את המתרחש, בהטילו ספק בשפיותו ובתפיסת המציאות שלו. הוא הצליח לרשום חלק ממחשבותיו ביומן בן 8,000 עמודים ומיליון מילים שנקרא "הפרשנות" (Exegesis). הוא בילה לילות ללא שינה בכתיבה מאומצת ביומנו, פעמים רבות תחת השפעת אמפטמינים, מה שתרם ללא ספק לנימה האקלקטית של הכתוב. נושא חוזר ב"פרשנות" הוא ההשערה של דיק שההיסטוריה נעצרה במאה הראשונה לספירה, וש"האימפריה מעולם לא תמה". הוא ראה ברומא את פסגת החומרנות, שלאחר שהדיחה את הגנוסטיקנים למחתרת לפני 1900 שנה, החזיקה את האנושות במצב של עבדות לרכוש חומרי. דיק האמין כי ואליס יצרה קשר עמו ועם עוד מספר אלמונים על מנת לגרום להדחתו של ריצ'רד ניקסון, בו ראה דיק את התגלמותו של הקיסר.
ככל שעבר הזמן, הפך דיק פאראנויד יותר ויותר, דמיין שנקשרו נגדו עלילות בידי הק.ג.ב. וה־FBI, והאמין כי טומנים לו מלכודות ללא מנוחה. במקרה אחד הוא האמין כי אנשי ה-FBI היו אחראים לפריצה לביתו בה נגנבו מסמכים שונים וכספתו נפרצה בעזרת חומר נפץ; מאוחר יותר טען דיק כי ככל הנראה הוא ביצע את הפריצה בעצמו ושכח מכך.
יצירתו המאוחרת יותר, בעיקר טרילוגיית ואליס, הייתה אוטוביוגרפית במידה רבה, עם השפעות ואזכורים רבים של "2-3-74". כמו כן, דיק קרא בשקיקה יצירות על דת, פילוסופיה, מטאפיזיקה וגנוסיס, ורעיונות אלה מצאו את דרכם לרבים מסיפוריו. הרומן האחרון פרי עטו שפורסם בימי חייו היה The Transmigration of Timothy Archer, אך רבים נוספים פורסמו לאחר מותו (הראוי ביותר לציון שבהם הוא Lies, Inc.).
מותו והסבר אפשרי לחזיונותיו
פיליפ ק. דיק מת משבץ ב־1982 (בגיל 53), בלא שלמד מה גרם לחזיונותיו. יש המשערים כי דיק סבל מהתפרצויות של אפילפסיה של האונה הרקתית. דבר כזה יכול לגרום להתקפים לא משתקים, שיכולים לגרום בתורם לרגשות הנעים מחוסר-התמצאות כללי ועד לחזיונות שמתפרשים לעיתים קרובות על ידי הקורבנות כחוויות "רוחניות" או כהתגלויות. האזור המסוים הזה במוח אחראי להפרדה בין מציאות לדמיון ורגיש מאוד לפעילות אפילפטית. התסמינים הנלווים לפעילות כזו דומים לתיאור העשור האחרון בחייו של פיליפ ק. דיק. חלק בלתי נפרד מהתקפים כאלו הוא תופעה התנהגותית הנקראת "היפרגרפיה", בה הקורבן מתעד בצורה אובססיבית את חוויותיו, בדרך כלל בצורת יומן.
כשתאומתו ג'יין נפטרה בינקותה, גולפה מצבה עם שמות שני התאומים ועליה הושאר מקום ריק לתאריך הפטירה של פיליפ. לאחר מותו (הוא נותק ממכונת ההחיאה ב־2 במרץ, אך רישום ה־EEG כבר היה איזואלקטרי חמישה ימים קודם לכן), הביא אביו, אדגר, את גופת בנו לפורט מורגן, קולורדו. לאחר חמישים-ושלוש שנים, התאריך השני נחצב גם הוא, ופיליפ ק. דיק נקבר לצד אחותו.
נישואים וצאצאים
דיק נישא חמש פעמים: ארבעה נישואים הסתיימו בגירושין ולאשתו החמישית נותר נשוי עד למותו. נולדו לו שתי בנות ובן.
מאי 1948, לג'נט מרלין (נמשכו שישה חודשים);
יוני 1950, לקליאו אפוסטולידס (התגרשו ב־1958);
1958, לאן ויליאמס רובינשטיין (ילדים: לאורה ארצ'ר, נולדה ב־26 בפברואר 1960) (התגרשו ב־1964);
1966 או 1967 (המקורות חצויים), לנאנסי האקט (ילדים: איסולד, קרויה בדרך כלל "איסה") (התגרשו ב־1970);
18 באפריל 1973 לטסה באסבי (ילדים: כריסטופר).
מספריו
The Penultimate Truth
The Three Stigmata of Palmer Eldritch
שתורגמו לעברית
יוביק (Ubik)
האיש במצודה הרמה (The Man in the High Castle), הוצאת עם עובד.
האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? (Do Androids Dream of Electric Sheep?), הוצאת כתר
סורק אפלה (A Scanner Darkly)
הצלם (The Simulacrum)
ואליס (VALIS), בהוצאת אודיסיאה
השחקנים של טיטאן (Game Players of Titan)
כשל זמן (Martian Time-slip), בהוצאת אודיסיאה
האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים, תרגום: חגי אברבוך, הוצאת טרה ספרים.
פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים, תרגום: חגי אברבוך, הוצאת טרה ספרים.
זולגות דמעותי, אמר השוטר, תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת כתר
שעובדו לסרטים
בלייד ראנר (Blade Runner) - על־פי הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות".
זיכרון גורלי (Total Recall) - על־פי הסיפור הקצר "We Can Remember It For You Wholesale".
פצצה מהלכת (Impostor)
דו"ח מיוחד (The Minority Report)
סקרימרס (על בסיס הסיפור הקצר "Second Variety")
צ'ק פתוח (Paycheck, מבוסס על סיפור קצר באותו השם)
סורק אפלה (A Scanner Darkly)
נקסט (next) - על פי הסיפור הקצר "האיש המוזהב"
נגד כל הסיכויים (The Adjustment Bureau) - על פי הסיפור הקצר "Adjustment Team"
רדיו אלבמוט החופשית (Radio Free Albemuth)
עיבודים לטלוויזיה
האיש במצודה הרמה, סדרת טלוויזיה על פי הספר באותו שם.
חלומות חשמליים - אנתולוגיה על פי סיפורים קצרים של דיק, בהפקת בריאן קרנסטון
מורשת
ספריו של דיק מוסיפים להתפרסם ולהיות נקראים. בשנים האחרונות הוצאו מחדש אחדים מהם במסגרת הסדרה "יצירות מופת של המדע הבדיוני" (Science Fiction Masterworks). גם השפעתו על הז'אנר ממשיכה. מכלול יצירתו השריש כמה מונחים אופייניים של המדע הבדיוני (כגון Terra ו-Terran לתיאור כדור הארץ או בן-אנוש, וכן Conapt לתיאור דירה בסביבה עירונית). הספר "פיליפ ק' דיק מת, כמה נורא" של מייקל בישופ, אשר תורגם גם לעברית, מהווה מחווה ליצירתו של דיק מבחינת התוכן ומבחינת שילוב דמותו כסופר במציאות בעולם דמיוני. מספר ספרים ביוגרפיים התפרסמו אודותיו.
פרס ספרותי חשוב של המדע הבדיוני נקרא על שמו, ומוענק כל שנה ליצירה הטובה ביותר שפורסמה לראשונה בכריכה רכה, פורמט הנחשב זול בניגוד לפרסום בכריכה קשה הנחשב יוקרתי יותר. בחירה זו מייצגת את קשייו הכלכליים של דיק במהלך חייו.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של דיק
האתר הרשמי של מעריצי דיק
"מעבר שוכן הוּאַב" - סיפור קצר מאת פיליפ ק. דיק; תרגום: שי אזולאי.
ביקורת על "כשל זמן" במגזין בלי פאניקה
מאיר יגר, אלא אם כן המציאות היא זיוף (חלק א') וחלק ב' באייל הקורא, יוני 2004
רן לוי, האיש שבגלולה הקטנה: על פיליפ ק' דיק, הידען, 28 בספטמבר 2009
מאיר יגר, ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס - מאמר באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, 27 בספטמבר 2005
מאיר יגר, דוקטור פרד ומר בוב - מאמר על "סורק אפלה" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, 5 בינואר 2005
מאיר יגר, רדיו חזק - מאמר על "רדיו אלבמות' החופשית" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, 26 ביוני 2003
ביקורת על "האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים" במגזין בלי פאניקה
עמיחי שלו, אני, חייזר (היקום זה לא הכל) - מסע חלופי בעקבות פיליפ ק. דיק, אודות, כתב עת למסות וביקורת ספרות, גיליון 6, 11 בדצמבר 2017
, ביקורת על כשל זמן
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1928
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1982 | 2024-08-10T14:12:27 |
מיוזה | מיוזה (Meiosis; בעברית: חלוקת הפחתה) היא תהליך של חלוקת גרעין התא המתרחש בעיקר בתהליך ההבשלה של תאי רבייה. טרם התהליך מוכפל פעם אחת החומר התורשתי ובזמן התהליך התא מתחלק פעמיים, ולכן תוצאת המיוזה היא ארבעה תאים הפלואידיים – תאים שתכולת החומר התורשתי בכל אחד מהם היא מחצית מכמות החומר בתא סומטי רגיל.
המיוזה מתרחשת בתאים אואוציטים ותאים ספרמטוציטים, ההופכים עם הבשלתם לגמטות; מכאן ניתן לומר כי המיוזה מתרחשת רק באורגניזמים המקיימים רבייה זוויגית (מינית).
אצל נקבות המיוזה מתרחשת בחלקה במהלך ההפריה – האואוציט נעצר בפרופאזה 1, בזמן העובּרוּת. האואוציט מתחיל את מיוזה 2 בזמן המחזור החודשי, אחת לחודש, אך נעצר במטפזה 2. מיוזת האואוציט השניוני מסתיימת אך ורק לאחר ההפריה.
אצל זכרים המיוזה מתרחשת בעת ייצור תאי הזרע, כלומר לפני ההפריה. ספרמטוציט שניוני מסיים את תהליך המיוזה באשך.
במיוזה מופחת מספר הכרומוזומים (תחילה הוא מוכפל אך לאחר מכן מופחת פעמיים, בשתי חלוקות עוקבות), ובנוסף, הכרומוזומים עוברים שחלוף. זאת בניגוד למיטוזה, שמשמרת את החומר התורשתי כפי שהוא – במיטוזה החומר התורשתי מוכפל ולאחר מכן מתרחשת חלוקת תא יחידה, והתוצאה היא שני תאים בעלי תכולת חומר תורשתי זהה לתא המקורי.
שמאל|ממוזער|400px|תהליך המיוזה של תא אואוציט שניוני לאחר הפריה עם תא זרע.
__TOC__
שלבי המיוזה
לפני תחילת המיוזה (ראו מחזור התא להרחבה), החומר התורשתי עובר מיטוזה.
המיוזה שונה בין שני המינים בתזמון החלוקה המיוטית השנייה. המיוזה הזכרית השנייה מתרחשת במהלך יצירת תאי זרע באשך, בעוד שבנקבות התהליך מתרחש במהלך ההפריה.
שני שלבים עיקריים:
מערכת זכרית
ספרמטוציט ראשוני (לאחר מיטוזה) עובר תהליך הפחתה מ-46 כרומוזומים לשני ספרמטוציטים שניוניים, בעלי 23 זוגות כרומוזומים לכל אחד.
כל ספרמטוציט שניוני עובר תהליך הפחתה נוסף מ-23 זוגות ל-23 כרומוזומים, בתהליך חלוקה לשני ספרמטידים. התוצאה היא ארבעה תאי ספרמטידים הפלואידיים.
מערכת נקבית
האואוציט הראשוני מתחיל בחלוקת המיוזה כבר בשלב העוברות (בכל שחלה של תינוקת יש מאות אלפי זקיקים) אך נעצר בשלב הפרופזה 1. זאת אומרת, התא מתחיל את תהליך ההפחתה אך לא מסיים אותו. תהליך מיוזה ראשוני ממשיך בסמוך לתהליך הביוץ. בתהליך נוצר אואוציט שניוני וגם גוף פולארי ראשון. הם נבדלים זה מזה בכמות הציטופלסמה, כאשר לראשון יש יותר. אואוציט שניוני עובר ביוץ, נכנס למיוזה שנייה במהלך הביוץ החודשי, אך לא מסיים את התהליך. תהליך המיוזה השני נעצר במטפאזה 2, ויסתיים רק במהלך (לאחר) הפריה עם תא זרע. המיוזה הנקבית מסתיימת בתא חיוני אחד בניגוד למיוזה הזכרית שמסתיימת בארבעה תאים חיוניים.
מיוזה I
עוד לפני המיוזה הכרומוזומים שבגרעין מוכפלים. כל כרומוזום בנוי כעת משתי כרומטידות אחיות הקשורות זו לזו באזור הנקרא צנטרומר. לפני התחלת המיוזה, בתא דיפלואידי (כתא הנבט לפני המיוזה) ישנם זוג כרומוזומים מכל סוג הנקרא זוג כרומוזומים הומולוגיים, אשר אחד מקורו באב, והשני באם. הם נושאים בשל כך, צורות לא בהכרח זהות לאותן התכונות (אללים שונים לאותו גן).
פרופאזה I (שלב 1)
בפרופאזה מתפרק הציטוסקלטון (שלד התא) ליחידות המבנה שלו ומסתדר מחדש במבנה הכישור אשר תפקידו להניע את הכרומוזומים במהלך התהליך. סיבי הכישור מסתדרים מתוך שני קטבים הנמצאים בשני צידיו המנוגדים של התא. הכרומוזומים ההומולוגיים מסתדרים זה לצד זה במבנה צמוד ומעובה, הנקרא טטראדה. מבנה זה נועד לשם תהליך השחלוף, זהו תהליך בו מתחלפים קטעי כרומוזומים באקראי בין הכרומוזומים ההומולוגיים, התהליך מתבצע במצב תקין אך ורק בין שתי כרומטידות הנמצאות בכרומוזומים שונים ולא בין הכרומטידות האחיות. השחלוף מגביר את השונות של הצאצאים אשר מניבות המיוזה וההפריה. לאחר השחלוף נפרדים זה מזה הכרומוזומים ההומולוגיים. לקראת סוף הפרופאזה ממברנת הגרעין מתחילה להתפרק לבועיות קטנות.
שלב הפרופאזה במיוזה הראשונה נחלק לחמישה תתי שלבים:
לפטוטין – החומר הגנטי מתחיל להידחס לצורת מקלונים בגרעין, אולם בגלל הצפיפות עדיין לא ניתן להבחין בין הכרומטידות האחיות הנמצאות על אותו הכרומוזום.
זיגוטין – הכרומוזומים ההומולוגיים מתקרבים אחד לשני, ניתן לראות זוגות של כרומוזומים הומולוגיים בגרעין התא.
פכיטין – כרומטידות שאינן אחיות, אולם נמצאות על כרומוזומים הומולוגיים, מבצעות שחלוף אקראי בין קטעים הומולוגיים, באזורים בהם נוצרת כיאזמטה. גם בכרומוזומי מין מתבצע שחלוף, בקטעים המעטים החופפים ביניהם.
דיפלוטין – כרומוזומים הומולוגיים מתרחקים מעט זה מזה. ומתרחשת התרה חלקית של דחיסת הכרומוזומים, באופן שיוכל להתרחש שעתוק באתרים מסוימים ב-DNA. הכרומוזומים ההמולוגים נותרים בקשר עדיין על ידי הכיאזמטה, במקום בו התרחש שחלוף. הכיאזמטה נותרת על הכרומוזומים עד פירוקה באנפאזה של המיוזה הראשונה.
דיאקינזיס – זהו השלב הראשון במיוזה שבו ניתן לראות במיקרוסקופ את ארבע הכרומטידות המרכיבות את הטטראדה, ניתן גם לראות בבירור את אתרי הכיאזמטה. השלב הזה גם מוביל לתחילת הפרומטפאזה: ממברנת הגרעין מתחילה להתפרק לבועיות וציר המיוזה מתחיל להיווצר.
פרומטפאזה I (שלב 2)
ממברנת הגרעין מתפרקת. הכרומוזומים קטנים ודחוסים ומרחפים ברחבי התא. הכרומוזומים מתחילים לנוע לכיוון מרכז התא ולהסתדר בשורה. מיקרוטובולים הנמצאים משני צידי התא שולחים סיבים הנקראים סיבי הכישור שמתחברים לצנטרומר ומושכים מכל צד חצי מהכרומוזום.
מטפאזה I (שלב 3)
שלב זה מהווה נקודת בקרה של תהליך המיוזה. אם יש תקלה, התהליך ייפסק ויחזור לאחור לתקן את עצמו. סיבי הכישור שנוצרו בפרופאזה נקשרים עתה לכרומוזומים באזור הצנטרומר, ומציבים אותם במישור המשווה, כשכל כרומוזום הומולוג פונה לקוטב אחר של הכישור באקראי, זאת אומרת שאין תלות בין כרומוזום למשנהו בדבר החלוקה במטפאזה.
אנפאזה I (שלב 4)
בשלב זה הכישור מניע את הכרומוזומים אל עבר הקטבים. כל כרומוזום נע לקוטב אליו פנה קודם לכן. יש לשים לב לכך שהכרומוזומים עדיין נמצאים במצב המוכפל שלהם.
טלופאזה I (שלב 5)
בשלב הטלופאזה הכרומוזומים מגיעים לקוטְבי הכישור. הכישור מתפרק חזרה ליחידות המבנה שלו. התא כולו מתחלק לשני תאים הפלואידיים, כשבכל תא נותר רק כרומוזום אחד מכל זוג הומולוגי, אך כרומוזום זה מצוי במצבו המוכפל – לכל כרומוזום שתי כרומטידות אחיות.
מיוזה II
לפני המיוזה השנייה לא מוכפלים הכרומוזומים. למרות זאת מוכפל מרכז הקוטב שאליו הגיעו הכרומוזומים לשני קטבים, כשאחד מהם מתחיל לנוע לעבר צידו השני של התא.
מטפאזה II (שלב 6)
במטפאזה מוצבים הכרומוזומים בין קוטְבי הכישור כך שכל כרומטידה פונה לעבר אחד משני הקטבים.
אנפאזה II (שלב 7)
באנפאזה תנועות הכישור מנתקות את הקשר שבין שתי הכרומטידות האחיות. כעת כל כרומטידה נחשבת כרומוזום בפני עצמו. הכישור מניע את הכרומוזומים לעבר הקוטב אליו פנו במטפאזה.
טלופאזה II (שלב 8)
בטלופאזה מגיעים לבסוף הכרומוזומים לקטבים. הכישור מתפרק ומרכיב מחדש את שלד התאים. הבועיות שאליהן התפרקה ממברנת הגרעין שבות לעטוף את הכרומוזומים. כעת ישנם ארבעה תאים הפלואידיים – בכל אחד מהם מחצית מכמות המידע התורשתי אשר היה בתא הנבט הראשון. לאחר הטלופאזה מתחלקות על פי רוב גם ציטופלסמות התאים והתאים עוברים תהליך נוסף המביא ליצירת גמטות בשלות – תאי המין.
מיוזה ומגוון
תהליך המיוזה הוא אחד התהליכים המרכזיים להגברת השונות בין יצורים המתרבים ברבייה זוויגית.
שחלוף
האירוע הראשון מתרחש בפרופאזה I והוא השחלוף. בתהליך זה מוחלפים בין כרומוזומים הומולוגיים קטעי DNA. בכל כרומוזום הומולוגי ייתכנו גרסאות שונות לאותו גן הנקראות אללים. כאשר מתרחש השחלוף נוצרים צירופי אללים שונים מבתא ההורה. כך הצאצא הנוצר בתהליך ההפריה, המקבל כרומוזום הומולוגי אחד מהאב וכרומוזום הומולוגי שני מהאם, יהיה בעל צירופי גנים שונים מאשר אצל הוריו. ראו גם: תאחיזה.
היערכות הכרומוזומים
האירוע השני מתרחש במטפאזה I. בעת המטפאזה, הכרומוזומים ההומולוגיים מסתדרים במישור המשווה, אך הם לא עושים זאת תחת מבנה קבוע. זאת אומרת שכרומוזומים הומולוגיים יכולים להסתדר כך שכל הכרומוזומים מהאב ינועו לגמטה אחת וכל הכרומוזומים מהאם ינועו לאחרת, אך הדבר לא סביר כלל. למעשה, אם נחשב כמה צירופי כרומוזומים ייתכנו באדם נקבל 8,388,608 צירופי כרומוזומים שונים. אם כך הצאצא שיתקבל בהפריה לאו דווקא יקבל צירוף כרומוזומים מסוים, מה שבהחלט יגביר את השונות בין צאצאים, גם כשהם אחים.
שיבוש במיוזה
ביצוע לא תקין של חלוקת ההפחתה מתקשר לבעיות כרומוזומליות שונות, כגון עודף וחסר בכרומוזומים אצל הצאצא. הדבר קורה למשל כאשר אחד מסיבי הכישור לא נקשר לכרומוזום נכון או לא נקשר בכלל, וגורם בכך משיכה של כרומוזום לקוטב לא נכון ובכך לתא לא נכון. כך קורה שבגמטה אחת (או יותר) ישנם כרומוזומים עודפים, ובאחר – חסרים. הדבר מתבטא במספר תסמונות: תסמונת קליינפלטר, תסמונת טרנר, תסמונת דאון ועוד.
קישורים חיצוניים
מיוזה באתר אוניברסיטת אריזונה
ביולוגיה של התא: מיוזה מידע מעמיק בנושא מיוזה מנקודת מבט של ביולוגיה מולקולרית.
ביאורים
קטגוריה:רבייה
קטגוריה:תהליכים תאיים | 2024-07-11T18:30:53 |
הליקון (עמותה) | שמאל|ממוזער|250px|עטיפת כתב העת "הליקון"
הליקון היא עמותה לקידום השירה בישראל, שהוקמה בשנת 1990 על ידי אמיר אור ואירית סלע, וכן כתב עת והוצאת ספרים הפועלים במסגרת העמותה.
מטרות העמותה הן: להנחיל את תרבות השירה בישראל, לקרב קהלים חדשים אל השירה ואת השירה אליהם, לתת במה קבועה והולמת למשוררים ושירתם, לטפח את דור העתיד של השירה ולשלב את השירה במסגרת החינוך והתרבות המקומית.
בשנת 2011 פרש אמיר אור מתפקיד העורך הראשי בעמותה ומנהל בית הספר לשירה. דרור בורשטיין החליף את אור בתפקיד עורך כתב העת עד שנת 2020. נוית בראל החליפה את בורשטיין והתמנתה בתחילת שנת 2020 לעורכת כתב העת ולעורכת ראשית של הוצאת הספרים "הליקון".
כתב עת והוצאה לאור
כתב העת "הליקון" יוצא כרבעון. בעבר, הכיל אנתולוגיות שירה על פי נושאים, קובצי שירה חדשה בעברית ובערבית, וקובצי "רשות היחיד" אשר הוקדשו לתשעה משוררים ואמן פלסטי אחד. באנתולוגיות השירה שולבו שירים של משוררים ותיקים, כגון ט. כרמי, רוני סומק, נורית זרחי ורבים אחרים, עם שירים של משוררים צעירים (שזה להם פרסום ראשון), תרגומים ממגוון שפות - מערבית עד פינית - ויצירות פלסטיות בנושא שבו עסקה האנתולוגיה. יציאת רוב האנתולוגיות לוותה באירוע שירה רב-תחומי בנושא האנתולוגיה, ובקובצי השירה החדשה פורסמו שירים של בוגרי כיתת השירה של 'הליקון' באותה שנה.
עם חילופי העורכים השתנה אופי כתב העת ונכון ליוני 2021 אינו כולל גליונות על פי נושא. הגיליונות כוללים בעיקר שירה עברית חדשה, מקורית ומתורגמת, לצד סיפורים קצרים וקטעים מתוך רומאנים שטרם ראו אור, מסות ורשימות. על כריכת כל גיליון מוצגת יצירת אמנות ישראלית ודבר העורכת מובא בגב הכריכה.
במסגרת העמותה פועלת גם הוצאה לאור, במסגרתה התפרסמו כ-30 ספרי שירה, ביניהם של משוררים ותיקים כחזי לסקלי, נורית זרחי, אגי משעול ואחרים, וכן ספרי ביכורים למשוררים כשי שניידר-אילת, יונתן קונדה, נדיה עדינה רוז, אלון בר ואחרים.
פעילויות הוראה וחינוך
החל משנת 1993 מנהלת העמותה בית ספר למשוררים בתחילת דרכם, במסגרתו מתכנסים המשתתפים לשבעה סופי-שבוע מרוכזים וזוכים להדרכה בכתיבה, בעריכה, בקריאת שירה על במה ובתרגום. כיתת השירה ניתנת חינם ל-16 המשוררים הלוקחים בה חלק. כיתת השירה פעלה תחילה במשכנות שאננים, ירושלים, אך מאוחר יותר עברה לזכרון יעקב. החל מ-2001 מופעלת כיתת השירה במתכונת עברית-ערבית המיועדת למשוררים צעירים בשתי השפות ועוסקת גם בתרגום הדדי. את הכיתה מנהלים במשותף המשוררים אמיר אור וסיהאם דאוד, ועם מנחיה נמנים אגי משעול, אמיר אור, ויויאן אדן ובסיליוס באווארדי. בסיום הכיתה נערך אירוע סיום שבו קוראים המשוררים משיריהם ויוצאת חוברת מיוחדת של "הליקון" המוקדשת לכיתת השירה. בשנים שחלפו זכו בוגרי כיתות השירה של הליקון בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם ועוד. כמו כן יזמו בוגרי כיתות השירה פעילויות ברחבי הארץ והיו ממקימי עמותת כתובת לשירה, שפעלה במרכז העיר ירושלים.
בנוסף לכיתות השירה ארגנה "הליקון" פעילויות הוראה שונות נוספות, ביניהן סדרת "רביעי" בהליקון, פרויקט לתלמידי תיכון בשיתוף עם עיריית ראשון לציון, והחל מ-2006 גם סדנאות שירה ופרוזה בתחומים שונים, הנערכות מדי שבוע ב"בית הליקון" בתל אביב. בשנת 1998 הקימה הליקון את אתר שירשת בשיתוף עם מערכת המידע והחינוך להוראה "סנונית" של האוניברסיטה העברית בירושלים.
אירועי שירה ופסטיבלים
החל משנת 2001 מפיקה הליקון מדי שנה את "פסטיבל שער לשירה חדשה", אירוע המספק במה למשוררים צעירים, יהודים וערבים, במקביל למשוררים ותיקים ומוכרים יותר. הפסטיבל שם דגש על שילוב בין שירה עם אומנויות אחרות כגון תיאטרון, מחול, מוזיקה, וידאו-ארט ועוד, ומלווה בתערוכה של אמנות פלסטית העוסקת בשירה ובדיאלוג בין שפות שונות ובאירועים נוספים (מפגשים עם משוררים, פאנל בנושאים שונים בהשתתפות הקהל, סדנאות 'פגוש את העורך ועוד). עם האמנים שהופיעו בפסטיבל נמנים מיכה שטרית, יאיר דלאל, אתי אנקרי, רונה קינן, חנה מרון, רננה רז, אהוד מנור ועוד. החל משנת 2005, הפך הפסטיבל לבינלאומי, וקיבל את השם "שער - פסטיבל בינלאומי לשירה". בשנה זו התארחו בו משוררים מתשע מדינות שונות, ביניהם המשוררת הבריטית פיונה סאמפסון, וב-2006 - משוררים מעשר מדינות שונות, ביניהן ניגריה, סין ומקדוניה. בשנת 2007 הורחב הפסטיבל, ונערך בנוסף ליפו גם בערים נצרת וירושלים. הפסטיבל המשיך להתקיים בשנים 2008–2010, כשב-2010 התקיים בסימן 20 שנה להליקון.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של הליקון
שירשת - כאן ניתן למצוא גם גיליונות של כתב-העת הליקון
גליונות מקוונים של כתב העת הליקון
אלי הירש, על הליקון 84, ידיעות אחרונות, 29 במאי 2009
אלי הירש, על "הליקון 95", ידיעות אחרונות 3/2/12
קטגוריה:ישראל: כתבי עת לשירה
קטגוריה:ישראל: עמותות
קטגוריה:ישראל: ארגוני תרבות | 2024-09-15T11:35:04 |
ז'אנר מוסיקלי | הפניה סוגה מוזיקלית | 2008-07-23T14:09:16 |
הליקון | 2018-09-18T10:30:34 | |
ענת מאור | ענת מאור (נולדה ב-28 במאי 1945) היא חברת הכנסת לשעבר מטעם מרצ.
ביוגרפיה
מאור נולדה בקיבוץ נגבה, לצילה וצבי הרפזי, ושירתה בצה"ל כקצינה בדרגת סגן. בעבר הייתה פעילה בתנועת "השומר הצעיר".
בעבר כיהנה במספר תפקידים ציבוריים: מזכירת קיבוץ נגבה, מנהלת משרד עלייה ציוני-קיבוצי בארצות הברית, מנהלת בית ספר תיכון ופעילה בארגונים שלום עכשיו ו"בת שלום".
בשנת 1992 נבחרה לראשונה לכנסת מטעם מרצ (במסגרת מפלגת מפ"ם) וכיהנה כסגנית יו"ר הכנסת, והייתה חברה בוועדת העבודה והרווחה, ועדה לקידום מעמד האישה, וכיהנה כיו"ר שדולת ח"כים למען הילד. בשנת 1996 כיהנה כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה. בקדנציה זו הצטרפה לוועדת החינוך והתרבות, וועדת הקליטה והעלייה. בשנת 1999 נבחרה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בקדנציה זו הצטרפה לוועדה לענייני ביקורת המדינה, וועדת החוקה, חוק ומשפט.
נכון ל-2010 היא מרצה באוניברסיטה הפתוחה, במכללת רופין ובאוניברסיטת בר-אילן.
היא השתתפה בטקס "אמנת ז'נבה",עורכת סיורים בכנסת ומשתתפת בוועדה למעמד האישה, והיא פעילה במסגרת המפלגה.
במשך 11 שנים היא נחשבה לאחת הפרלמנטריות הפעילות ביותר בכנסת, בשנת 2000 זכתה בתואר רשמי לצד הח"כים תמר גוז'נסקי מחד"ש ואברהם פורז משינוי.
היא יזמה 34 חוקים והייתה שותפה בלמעלה מ-11 חוקים אחרים, אשר ביניהם נוגעים למעמד האישה בישראל וזכויותייה.
בבחירות לכנסת ה-17 הוצבה במקום ה-112 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת, ובבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום ה-111 הסמלי ברשימה זו.
בשנת 1981 סיימה לימודי תואר שני בלימודי עבודה. עבודת הגמר שלה נשאה את השם "שוק העבודה בין ישראל ומצרים בימי שלום: שיקולים ואסטרטגיות אפשריות". בשנת 2007 הוענק לה תואר דוקטור מטעם החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, על עבודה שכותרתה "ההגיון והפוליטיקה של היזמות הפרלמנטרית: החקיקה הפרטית בכנסת - 2003-1992".
ספר שכתבה
הח"כ כמחוקק: החקיקה הפרטית בכנסת - צמיחתה ותרומתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2009.
ספרים בעריכתה
בשנת 1997 יצא לאור ספר בעריכתה נשים - הכוח העולה - קידום הנשים בעבודה - ניפוץ "תקרת הזכוכית", המשלב את פעילותה הפוליטית ופעילותה האקדמית.
העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל, הוצאת רמות, 2004.
העסקה פוגענית: הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה, ביחד עם דניאל מישורי. המכללה החברתית-כלכלית והוצאת אחווה, 2012
קישורים חיצוניים
מכתביה
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה הפתוחה: ניהול וכלכלה
קטגוריה:בוגרות השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:חוקרות מדע המדינה ישראליות
קטגוריה:חוקרי מדע המדינה ישראלים
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:נגבה: חברי הכנסת
קטגוריה:יושבי ראש ועדת המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1945
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945 | 2024-06-08T22:44:05 |
פלמנקו | פלמנקו הוא סגנון מוזיקה צועני שהתפתח באנדלוסיה אשר בדרום ספרד בתקופות שלפני הרקונקיסטה ולאחריה, וספג השפעות תרבותיות של העמים השונים שחיו אז באזור: ספרדים, צוענים, מוסלמים ואף יהודים, והביא לידי ביטוי מאפיינים תנועתיים ומוזיקליים מכל העמים.
הפלמנקו נודע בהיותו סגנון מוזיקלי מורכב, אשר מבוסס על כ-60 סוגי מקצבים, שחלקם מורכבים ביותר – 12 פעימות בעיקר, ובנוסף 5,6,4,2.
מקורו של הפלמנקו בשירת הרועים בהרים. בהמשך התפתחותו צורפה הגיטרה, כיוון שהייתה כלי ליווי פופולרי בספרד דאז, יחד עם מחיאות הכפיים (פאלמאס) ורקיעות קצביות. מאוחר יותר התפתח הריקוד. כך נוצר השילוש המפורסם – שירה, גיטרה וריקוד (Cante, Guitarra y Baile). לבסוף, בשנות השבעים של המאה ה-20, הצטרף הקחון – תוף הפלמנקו.
מקור השם פלמנקו אינו ידוע, ישנה סברה הקושרת אותו למילה הערבית פאלח וישנה סברה הקושרת אותו למילה הלטינית פלמה (בעברית אש) בגלל האמוציות הרבות המובאות בריקוד.
לפלמנקו המודרני – בהשפעתו של פאקו דה לוסיה – נוספו כלים מודרניים כגיטרה חשמלית, באס, חליל צד, סקסופון ועוד. שילובים אלה ואחרים גוררים בימינו מצב בו הפלמנקו "מתובל" באלמנטים של ג'אז וקיים דיון אסתטי-תרבותי על מהות הפלמנקו.
ממוזער|פאקו דה לוסנה
הפלמנקו נחלק לסגנונות שונים, שלכל אחד מהם קצב (קומפאס) משלו והרמוניות מסוימות (בעיקר נעשה שימוש בסולמות מז'ורי ומינורי ובמודוס הפריגי), כולל הקדנצה האנדלוסית. במקרים רבים סגנון מסוים מקושר לאזור מסוים באנדלוסיה, למשל ה"בולריאס" לאזור חרס-דה-לה-פרונטרה או ה"אלגרייס" לאזור קדיס.
לפלמנקו בגדים ואביזרים מיוחדים, כמו: נעלי עקב, חצאית/שמלה שופעת בד, מניפה, קסטנייטות, מנטון (צעיף) ועוד.
בשנת 2010 הכיר ארגון אונסק"ו בריקוד הפלמנקו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
שמאל|400px|רקדנית פלמנקו
ההיסטוריוגרפיה של הפלמנקו והמחקר האקדמי
על פי הפלמנקולוגית, מישל הפנר, "ההיסטוריות השונות של הפלמנקו סבוכות כפתילים באריג חי". שאלות רבות בנוגע להיסטוריה של הפלמנקו נתונות עד היום למחלוקת עמוקה. מהם מקורות הפלמנקו? איזה עם יצר את האמנות הזו? לאיזו תרבות היא שייכת? לפי אחת התאוריות של הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, כתיבת ההיסטוריה מבטאת יותר יחסי כוחות מאשר כתיבת העבר. זאת ועוד, לטענתו כל דור משנה את כתיבת העבר כדי שתתאים לצרכים שלו בהווה. סוגיה זו של מאבקי כוחות מורגשת מאוד במחלוקות הרבות על מקורות הפלמנקו.
מספר קבוצות מספרות את ההיסטוריה של הפלמנקו, ובייחוד את שאלת המקורות, בצורה שונה ולרוב אף סותרת, שכן כל קבוצה מנסה ליצור בעלות בלעדית על הפלמנקו. ייתכן וזה נובע מתוך אמונה אמיתית שכך הם פני הדברים או אולי מתוך המחשבה שאמנות שייכת למי שיצר אותה, ולכן יחוס מקורות הפלמנקו לקבוצה מסוימת תעניק לה בעלות על הפלמנקו. הפלמנקולוג וושבאו מתאר ארבעה נרטיבים שונים אודות מקורות הפלמנקו שמסופרים על ידי ארבע קבוצות שונות:
ההיסטוריה שמסופרת מפיהם של הפופוליסטים.
ההיסטוריה שמסופרת מפיהם של האנדלוסים.
ההיסטוריה שמסופרת מפיהם של הצוענים.
ההיסטוריה שמסופרת מפיהם של חוקרי הפלמנקו.
למען הנוחות מחלקים את ארבע הקבוצות הללו לשתי קבוצות-על: א. חוקרי הפלמנקו, המסתמכים על הממצאים של המחקר האקדמי שנעשה על ידי מוזיקולוגים ופלמנקולוגים.
ב. המסורות העממיות שעוברות מפה לאוזן על ידי מגוון של אנשים ואוכלוסיות: הפופוליסטים, שהם מעריצי פלמנקו וגם אמני פלמנקו; האנדלוסים והצוענים.
מסורות עממיות
לפי גרסת האנדלוסים, אמנות הפלמנקו היא אמנות אנדלוסית שנוצרה על ידי האנדלוסים, הגם שצוענים משתתפים באמנות הזו, ואולי אף בהצטיינות, אבל זו בהחלט לא מוזיקה צוענית, ותפקידם ביצירתה הוא אפסי. לפי גרסת הצוענים, הם אלה שיצרו את הפלמנקו. ייתכן והאמנות שלהם הושפעה באופן כזה או אחר ממוזיקת פולק אנדלוסית, אך הוכחה לכך שהפלמנקו היא אמנות צוענית, לטענתם, היא שרוב אמני הפלמנקו המוקדמים היו צוענים. פופוליסטים ואמני פלמנקו אחרים (היינו, לא אנדלוסים או צוענים) פעמים רבות נמשכים לאמנות הפלמנקו בשל האקזוטיות שלה. לכן, אלה לרוב יתמכו בנרטיב אקזוטי, לפיו הפלמנקו זה ז'אנר עתיק ומסורתי, שהביאו איתם הצוענים מהודו לאנדלוסיה.
המחקר האקדמי
נכון להיום מוסכמת על רוב החוקרים הסברה כי הפלמנקו התפתח בשלהי המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19 באנדלוסיה. המחקר אמנם חלוק בנוגע לשאלת מקורות הפלמנקו לפני תקופה זו, אולם ברור שהפלמנקו כאמנות מובחנת, כלומר בעלת מבנה עצמאי, נוצר בתקופה זו.
המחקר ההסיפאני
על מקורות הפלמנקו כותב הסוציולוג, ג'רארד שטיינגרס, כדלקמן:
"Flamenco no es un género que naciera en el ambiente hermético de unas familias gitanas de Andalucía, no es la herencia de la lejana India, y tampoco es el fruto del encuentro de los gitanos con la cultura musulmana de esa región... en contra de estas dudosas interpretaciones y basándonos en datos concretos y fiables podemos decir que el cante flamenco es un género artístico moderno, creado y sintetizado como repuesta a determinadas necesidades estéticas a base de algunos de los restos poéticos, musicales, y coreográficos de la anterior compleja cultura tradicional y popular en vía de desaparición a principios del siglo XIX
"פלמנקו הוא לא ז'אנר שנוצר באווירה הרמטית אצל משפחות צועניות באנדלוסיה, הוא לא מורשת מהודו הרחוקה, וגם לא פרי המפגש של הצוענים עם המוסלמים מאזור זה [אנדלוסיה]... בניגוד לכל הפרשנויות המפוקפקות הללו, ועל בסיס נתונים קונקרטיים ואמינים, אנחנו יכולים להגיד שהפלמנקו הוא ז'אנר אומנותי מודרני שנוצר ועבר סינתזה בעבור צרכים אסתטיים, על בסיס חלק משרידי השירה, המוזיקה והכוריאוגרפיה של הקומפלקס התרבותי שהיה בדרך להיעלם בתחילת המאה ה-19…".
על-אף שהטענה של שטיינגרס היא מרחיקת לכת, שכן היא כמעט ומבטלת את כל הפן המסורתי של הפלמנקו, בכל זאת ניתן לראות בפרשנות זו מעין שחרור של הפלמנקו מכבלי יחסי הכח, כפי שראינו אותם לעיל. כלומר, התיאור של שטיינגרס את הפלמנקו כאמנות מודרנית מבטלת את כל תחושת הבעלות הקדומה של האנדלוסים והצוענים, וגם את הקונספציות הפופוליסטיות. יתרה מזאת, פרשנות שכזו הופכת את אמנות הפלמנקו לברורה יותר, לנגישה יותר, ולכן ניתן לתפוש אותה יותר בקלות.
אולם, העמדה המקובלת ביותר במחקר ההיספאני הוא שהפלמנקו הוא שילוב של שתי מסורות נפרדות: 'השירה האנדלוסית' ו'השירה הצוענית', כאשר 'השירה האנדלוסית' מכילה בתוכה כבר השפעות צועניות ואילו 'השירה הצוענית' מכילה בתוכה כבר השפעות אנדלוסיות. הווי אומר, שאמנות הפלמנקו היא סינתזה של שתי מסורות שהושפעו מאוד אחת מהשנייה. השילוב הזה החל כשהפלמנקו החל להתפרסם ו"להתמסחר" בערך באמצע המאה ה-19.
הבעיות במחקר
חוקרים היספאנים מעלים בעיות רבות גם במתודה של מחקר הפלמנקו וגם בממצאיו. לדוגמה, חלק גדול מהמחקרים התמקדו באמנות הפלמנקו המקצועית שנצפתה על במות. אמנם, יש שטוענים שסוג זה של פלמנקו הוא זה שעיצב את האמנות בצורה העמוקה ביותר, אולם גישה כזו מתעלמת מהשימוש השני של הפלמנקו, העממי. החוקרת רולדן הפרידה בין שני הסוגים השונים של הפלמנקו, כאשר לראשון קראה "Flamenco del Cambio" ולשני "Flamenco del Uso". הסוג הראשון, כאמור, הוא האמנות פלמנקו שניתן לראות על הבמה או בתוך הסטודיו, ולרוב כולל אמנים מקצוענים. לעומת זאת, הסוג השני הוא הפלמנקו שמשמש בצורה יומיומית משפחות שלרוב מגיעות ממעמד סוציואקונמי נמוך ו/או פועלים בעבודות שונות במהלך עבודתם, לרוב נפחים, כורי פחם, דייגים, ועובדי אדמה. אחת מהחוקרות היחידות שעסקה בפלמנקו בסוגו העממי, היא אסטלה זאטאניה, שראיינה פועלים רבים, ש"עשו" פלמנקו בכל יום וברוב חלקי היום, כלומר גם בזמן העבודה וגם אחריה. זאטאניה מציינת במחקרה:
"Fue una sorpresa la afirmación de algunos de los entrevistados que lo se cantaba en los cortijos no fue contemplado, ni muchísimo menos, como arte porque fue algo que ellos hacían como parte de la vida cotidiana…”
"הטענה המפתיעה שנאמרה על ידי חלק מהמשתתפים היא שמה שהם שרו בחוות לא נחשב על-ידם, אפילו לא מעט, לאמנות, כיוון שזה היה משהו שהם עשו כחלק מחיי היומיום".
בעיה נוספת במחקר היא שפעמים רבות הוא הנציח את אותם מאבקי כח שהוזכרו לעיל, שכן חלק מהחוקרים העניקו את הסמכות והבעלות הבלעדית לקבוצה מסוימת וחלק מהחוקרים העניקו לקבוצה אחרת את הסמכות. כך לדוגמה עשה החוקר ברנרד לבלון כשייחס את הפלמנקו באופן בלעדי לצוענים. חוקרים אחרים טענו בעבר באופן מוטעה, כדעת הפופוליסטים, שהפלמנקו נוצר מתרבות עתיקה שהגיעה עם הצוענים מהודו בערך במאה ה-15. בנוסף, החוקרת מישל הפנר טוענת שרוב המחקר על הפלמנקו סבב סביב המוזיקה והשירה, וכמעט ולא היה מחקר רציני ומעמיק על הריקוד והכוריאוגרפיה בפלמנקו.
אמנם, היו ואף יהיו קשיים מרובים במחקר האקדמי – בעיות שמצביעים עליהם החוקרים בעצמם. יחד עם זאת, מחקר הפלמנקו מגובש באשר למאפיין נוסף, פרט לתאריך הופעת הפלמנקו (כאמור בתחילת המאה ה-19 או בסוף המאה ה-18), והוא ההבחנה בתוך הפלמנקו העכשווי בין יסודות אנדלוסיים ליסודות צועניים. כיום מקובל שהמאפיינים ה"רגשיים" בפלמנקו, הן בשירה והן בריקוד, מגיעים מהתרבות הצוענית, שכן לא ניתן לראות את אותם מאפיינים במוזיקה האנדלוסית או הספרדית בכלל. לפיכך, נהוג לבצע הבחנה בתוך הפלמנקו בין הסגנונות השונים ('פאלו') שיש להם מאפיינים אנדלוסיים בעיקר, כמו ה'פנדנגוס', לעומת סוגים שונים של שירה וריקוד שיש להם מאפיינים צועניים בעיקר, כמו ה-Cante Jondo, שהאיכויות הרגשיות ניכרות בהם. לדוגמה, אנטוניו מאירנה מתאר כיצד נפגשו הצוענים בסוגת שירה שנקראת 'רומנסרו' (בלאדות בעיקר), ולאחר שהרכיבו עליה מוזיקה נוצר הפאלו המוכר "סולאה":
“... En la época de la Reconquista los gitanos se encontraron con esa riqueza literaria y le pusieron una música.¿Cuál era esa música? y parecida a la suya ritual. Con correr el tiempo, la interpretación de esos romances adquirió una forma musical similar a la soleá ligera, lo que era en principio la soleá bailable”.
"... בזמן הרקונקיסטה הצוענים באו במגע עם האוצר הספרותי הזה [רומנסרו] ושמו לו מוזיקה. מהי אותה המוזיקה? כזו שדומה למוזיקה שהשתמשו בה בריטואלים. ככל שהזמן עבר, הפרשנויות של הרומנסרו הפכו דומות לצורה המוזיקלית הפשוטה של הסולאה, כאשר זו קדמה לריקוד הסולאה…""
המחקר האנגלו-אמריקאי
חוקרים היספאנים מסוימים לא רואים במחקר האנגלו-אמריקאי מחקר עמוק וממצה, שכן מחקר הפלמנקו באנגלית הוא מצומצם מאוד ביחס למחקר ההיספאני. כלומר, גם כמות הידע מוגבלת וגם כמות האנשים שחוקרים את הפלמנקו מצומצם. כתוצאה מכך, המחקר שבוי במידה מסוימת בפרדיגמות של עצמו, וקשה לו להתפתח ולפרוץ את גבולותיו שלו. סיבה עיקרית לכך היא שתיעוד הפלמנקו, אותו נראה בהמשך, רובו ככולו כתוב בספרדית. לכן, חוקרים לא דוברי ספרדית קוראים רק פרגמנטים שמתועדים מאותו תיעוד, בעוד הם לא מתייחסים למקורות אחרים, לא מתורגמים.
מקורות התיעוד או חומרי הגלם
יש מספר תעודות חשובות של הריקודים האנדלוסים שמהם התפתחו ריקודי הפלמנקו, החל מהמאה ה-16. במאה זו ריקודים כמו הזקארה הוזכרו בעיקר בתוך סיפורים או שירים של סופרים או משוררים. במאות ה-17 וה-18 בעיקר מדובר על ריקודי הזרבאנדה והפנדנגו שתועדו ביומנים אישיים ובתיעודי נסיעות של מטיילים שהגיעו לאנדלוסיה. במאה ה-19 חל גידול משמעותי בתיעוד הנסיעות של מטיילים, היות שספרד בתקופת נפוליאון הפכה ליעד מרכזי באירופה. חלק מאותם תיעודים מפורסמים עד ימינו אנו כמו הנובלה 'כרמן' שפורסמה בשנת 1845, וברבות הימים הפכה לאופרה הידועה. במאה ה-19 הופיע גם תיעוד אמין ורציני הרבה יותר מהתיעודים הקודמים – חקר הפלמנקו, או הפלמנקולוגיה.
האתגרים שבכתיבת היסטוריה מחומרי הגלם
בנוגע לריקוד, ברוב התיעוד שבין המאה ה-16 למאה ה-18 יש התייחסויות מוסריות שליליות על הריקוד. כלומר, אותם מטיילים שתיעדו את הריקודים שהם מקורות הריקודים האנדלוסים, ראו את הריקודים האלה כמיניים מדי וכ"תאוותנים". מסיבה זו, קשה לראות באותם תיעודים כאובייקטיביים, ולכן קשה יותר להסתמך עליהם כאשר מעוניינים לכתוב את ההיסטוריה מקורות הריקוד של הפלמנקו.
התיעוד של מוזיקת הפלמנקו אפילו דל עוד יותר, שכן בניגוד למוזיקה הקלאסית בפלמנקו אין תווים. למרות זאת, חלק מהסופרים והמטיילים שראינו לעיל תיארו גם את המוזיקה ששמעו בהופעות, אולם אלה הציגו רק את התופעות המובהקות ביותר של הפלמנקו שהגיעו לבמה. תיעוד נוסף של הפלמנקו מסתמך על זכרונותיהם של אנשים, ודבר זה בעייתי כאשר מעוניינים לכתוב היסטוריה, היות שייתכן שאותם זכרונות לא מדויקים, שכן לפי מחקרים שונים, הזכרונות שלנו משתנים באופן מתמיד.
רקע היסטורי
ההיסטוריונים הספרדים ריקארדו מולינה (Molina) ומנואל גרסיה מתוס סוברים, שאמנות הפלמנקו החלה במאה התשיעית באזור פנג'אב שבהודו. לאחר תקופה זו התרחשה הגירה המונית של אנשים, שהיום מכונים צוענים (לא נמצאה עדות לשמם הקודם), אשר היגרו מאזור פנג'אב דרך ממלכת פרס לעבר מצרים ולצפון אפריקה, ואחר כך לספרד. מלינה ומתוס סבורים כי הפלמנקו הוא עירוב של תרבויות: מורית מוסלמית, צוענית וקתולית.
מולינה טוען כי האינטגרציה של מוזיקת חצר מורית עם שירים צועניים הניחה את היסודות למוזיקת הפלמנקו. הקשרים שבין ריקוד הקטאק (Kathak) ההודי, וריקודי הבטן הצפון אפריקאים, ניכרים עדיין אצל הגיטריסט, הרקדן, והזמר בן זמננו. לדוגמה: הקינה (Afilla) של הזמר מזכירה את הקריאה לתפילה של המואזין המוסלמי. אמנות הפלמנקו נוצרה רק לאחר איחוד ספרד למדינה.
מהמאה ה-18 התיעוד של הפלמנקו כריקוד וכמוזיקה, הוא מסודר ורציני. ניתן לראות זאת דרך ציורים של ציירים באותה התקופה, שהמפורסם שבהם הוא הצייר פרנסיסקו גויה.
תור הזהב של הפלמנקו
תור הזהב של הפלמנקו (Siglo del Oro) החל, בסוף המאה ה-18.
בתקופה זו, נוצרו שלושה סוגי שירה של הפלמנקו:
הזמר העמוק (Cante Jondo) – שירה כבדה ורצינית המספרת בדרך כלל על הסבל של העם הצועני.
הזמר הקליל (Cante Chico) – שירה המבטאת קלילות ושמחה.
הזמר הבינוני (Intermedio) – שירה בין שמחה לעצב.
עדויות לשלושה סגנונות אלה נותרו עד ימינו.
בתור הזהב היו זמרים שליוו את הרקדנים. הם התאימו את שירתם לסגנונות, למשקלים ולמקצבים ששולבו בכוריאוגרפיה של הריקוד.
הפלמנקו הממוסחר
לאחר תור הזהב של הפלמנקו ה"טהור" (Flamenco Pouro), כאשר האמנות ייצגה את החברה ושיקפה את תרבותה, הגיעה תקופה של הופעות פלמנקו ממוסחרות שהתקיימו בבארים, באולמות מוזיקה ובבתי קפה קאנטנטס.
"קפה קאנטנטה" שכונה "הקפה ללא שם", היה הראשון שבו נערכו הופעות כאלה.
בסוף המאה ה-19 התפתחו עשרות בתי קפה מסוג זה ברחבי ספרד (במדריד, ברצלונה, סביליה ובערים נוספות), והם השפיעו בצורה מכרעת על התפתחות הפלמנקו. הקפה קאנטנטה איפשר גם לרקדנים וגם לזמרים ומוזיקאים להתפרנס. והחלו הופעות על במות תיאטרון ואף יצאו למופעים מחוץ לגבולות ספרד.
בתקופה זו נוצר הדימוי החושני והמפתה שקיים בריקוד הפלמנקו כיום. הדגש בריקוד היה על יופי הגוף הנשי. הרקדניות אשר רקדו בקדמת הבמה נדרשו להיות יפות ובעלות לבוש מיוחד ומפואר: שמלות מיוחדות, עגילים גדולים וקישוטי שיער. בגלל חוסר מקום, נאלצו הרקדניות לרקוד סביב עצמן תוך שימוש בקסטנייטות ובתנועות ידיים מורכבות ומסובכות.
ראשית המאה ה-20
אינטלקטואלים ואמנים ספרדיים של ראשית המאה ה-20, ביקרו בחריפות את הניוון של צורת האמנות העממית. המחזאי פדריקו גארסיה לורקה (Lorca) והמלחין מנואל דה פאיה (Falla), ראו בהתמסחרות הפלמנקו סכנה שאמנות הפלמנקו תאבד את האותנטיות שלה.
בשנת 1922 ארגנו לורקה ודה פאלה תחרות גדולה של שירה אנדלוסית וריקודי פלמנקו, והזמינו זמרים ורקדני פלמנקו צוענים שגרו בכפרים ברחבי אנדלוסיה. הכותרת של התחרות הייתה שירה אנדלוסית פרימיטיבית. בכותרת זו הייתה אמירה שהיו בה רמזים אנתרופולוגיים, אסתטיים וסוציו-אקונומיים. התחרות שיקפה מיזוג של הטוהר של השירים האנדלוסיים עם אופיים הפרימיטיבי. באמירה זו הצהירו מארגני התחרות שיש כאן סוג של אמנות עממית שיש להציל. תחרות זו וכן אירועי תיאטרון נוספים היו ניסיונות למקם שוב את הפלמנקו כאמנות שיש לה ערך אותנטי. אלה היו אמירות שנועדו להפיץ ברבים את הרעיון שצורות עממיות יכולות להתאים עצמן למטרות מודרניות ולקהל מתוחכם וקוסמופוליטי שיעריץ את האותנטיות כמו גם את החידוש.
הקשר בין השירה לריקוד
הזמר (Cantador) והגיטריסט של הפלמנקו נותנים השראה לרקדן, תוך שהם מוכרחים להתאים את עצמם אליו. ריקוד הפלמנקו, מתאפיין בחופש הצורני שלו, בביצוע הספונטני ובהיבט האלתורי והווירטואוזי שלו. כל רקדן מפתח את הסגנון האישי שלו המבוסס על הטכניקה הבסיסית.
עבודת כפות הרגליים היא המאפיין הבולט ביותר שלו. עם ההקשה באצבעות, בעקב ובכף הרגל מלאה. כך רקדן הפלמנקו יוצר, מגוון אינסופי של טונים ושל שילובים קצביים. לכך מצטרפים הנשיאה המיוחדת של הראש ושל פלג גופו העליון של הרקדן, ותנועות הזרועות האצבעות שהן בסיסיות להבעה.
שמאל|ממוזער|250px|רקדניות מסביליה
הרקדן, הגבר, בריקודו, משתמש ברגליו כדי ליצור רקיעות הנקראות Zapateado. בתוך הריקוד נשמעות סינקופות היוצאות מתוך עקביו, כך שלעיתים לא היה צורך במוזיקה נוספת. ההרמוניה המלאה בין חלקו העליון של הגוף, וחלקו התחתון של הגוף עם המיקום והפעולה של כפות הרגליים והרגליים, היא המפתח לניואנסים הדקים של מוזיקה וריקוד פלמנקו. צורות קצביות שונות של ריקודי הפלמנקו הן: Tango, Farruca, Bulería, Alegría ו-Zapateado.
צורות ריתמיות
בריקוד הפלמנקו קיימות שלוש תבניות ריתמיות:
תבנית צורנית-ריתמית בעלת ארבע ספירות, שנהוג לרשום אותה במשקל של שני רבעים או ארבעה רבעים. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו כגון: Tango, Farruca, Taranto, Tientos, Rumba flamenca. הטנגו נחשב לאחד מהסגנונות הבסיסים של הפלמנקו. מקורו בערים קדיס, מלגה וסביליה. תבנית זו מתבססת על שירים מהמאה ה-15, ואין לו קשר לטנגו הארגנטינאי (האפיונים שונים והצליליות משתנה).
תבנית צורנית-ריתמית בעלת חמש ספירות, שנהוג לרשום אותה כמשקל של שלושה רבעים או שש שמיניות. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו סיגריאס: מקורו בערים קדיס, חרס דה לה פרונטרה וסביליה. בסגנון זה קיימת חשיבות גדולה לרגעי הדממה והשקט המוסיפים מתח ודרמטיות.
תבנית צורנית-ריתמית בעלת שתים עשרה ספירות, המאורגנות במשקל של ארבע תיבות של שש שמיניות או שלושה רבעים. תבנית זו היא הנפוצה ביותר בריקודי הפלמנקו והמיוחדת ביותר, בשל החלוקה הפנימית למקצבים שונים. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו כגון: Soleares, Alegría ,Romera, Caracoles, Bulería, Soleá por bulerías. הבולריה הוא סגנון או ענף (palo) המגיע מקדיס וסביליה. ככלל הבולריה הוא במשקל של שלושה וארבעה רבעים, כאשר הוא מנוגן בפראזה מוזיקלית בעלת שתים עשרה ספירות. פעמיים שלושה רבעים, ושלוש פעמים שני רבעים. בכל שלושה רבעים ישנה הדגשה על הפעמה השלישית. ואילו בשני רבעים – הדגשים באים על הפעמה שנייה.
פלמנקו ולאומיות
הפלמנקו הוא כאמור ריקוד שהיה סמלה של אנדלוסיה, אך כאשר עלה פרנקו לשלטון כחלק ממדיניותו הכללית לבטל את סממני הלאומיות השונים הפך פרנקו את הפלמנקו לסממן כלל ספרדי.
במקביל כחלק ממדיניות משטרו השמרנית, הוא דיכא שינויים בריקוד זה. לאחר מותו של פרנקו והשינוי במשטר הספרדי, התחיל תת-סגנון חדש בפלמנקו שנקרא "פלמנקו נובו" (הפלמנקו החדש) המשלב את הריקוד המסורתי עם מוטיבים מהג'אז וממוזיקה אתנית.
פלמנקו בישראל
להקות הפלמנקו המובילות בישראל היא להקת הפלמנקו הישראלית בניהולה של הרקדנית והכוריאוגרפית מיכל נתן, ולהקת רמנגאר. הלהקות מופיעות בבמות שונות ברחבי הארץ ובסוזן דלל. ללהקת הפלמנקו הישראלית אף סטודיו ואולם מופעים באחזקתם ברחוב המסגר בתל אביב.
ראו גם
סילביה דוראן
מיכל ברט
לקריאה נוספת
ענבל כהן, "להיכנס "כשנוח" אבל "נכון"; ריקוד פלמנקו כמפגש בין שפות ובין הגוף למילים", עבודת לשם קבלת תואר מ"א, 2009.
קישורים חיצוניים
סרטון על שורשי הפלמנקו (מתורגם לעברית)
רמנגר
מופע פלמנקו בסביליה
אתר להקת הפלמנקו הישראלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחול
קטגוריה:מוזיקה ספרדית
קטגוריה:אנדלוסיה: תרבות
קטגוריה:מוזיקה צוענית | 2023-09-06T08:42:49 |
פ. קול | REDIRECTיוסי גמזו | 2004-12-09T12:43:45 |
אבשלום וילן | אבשלום (אבו) וילן (נולד ב-11 בפברואר 1951) מזכ"ל לשעבר התאחדות חקלאי ישראל חבר הכנסת לשעבר מטעם מרצ.
ביוגרפיה
וילן נולד בקיבוץ נגבה ליעקב (קובה) וילן, שהיה מפקד כוחות ההגנה על נגבה במלחמת העצמאות. אבשלום וילן שירת בצה"ל כלוחם בסיירת מטכ"ל. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בכלכלה ובפילוסופיה. במקצועו הוא חקלאי וכלכלן. בצעירותו שיחק בקבוצות הכדורעף של הפועל נגבה והפועל חצור בליגה הלאומית.
בשנת 1978 היה אחד ממייסדי שלום עכשיו. בשנת 1990 נבחר למזכ"ל מפ"ם. בשנים 1993–1996 כיהן כשליח השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לצפון אמריקה. בשנת 1996 נבחר למזכיר הקיבוץ הארצי וכיהן בתפקיד עד 1999, כאשר נבחר לכנסת מטעם מרצ.
בכנסת ה-15 נבחר וילן ליו"ר ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האלימות בספורט, תפקיד בו החזיק גם בכנסת ה-16. חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, ועדת הכלכלה והוועדה לקידום מעמד האישה.
כיהן כחבר הכנסת מטעם מרצ משנת 1999 ועד 2009. נחשב לאנשי הציר המתון במפלגה, בין היתר כיוון שתמך ביוזמת ז'נבה ובפינוי התנחלויות.
לתפישתו חלוקת הארץ וחתימת הסכם קבע עם הפלסטינים היא מימוש החזון הציוני המדבר על מדינה "יהודית ודמוקרטית", וללא הגעה לפתרון זה קיימות שתי אפשרויות שאינן תואמות את החזון הציוני ושיובילו ל"חורבן בית שלישי". האחת היא שישראל תהפוך למדינה דו-לאומית ומכך מדינה שאיננה יהודית, והוא מוסיף ואומר שהמדינות הדו לאומיות ברחבי העולם לא עבדו, השנייה שנהפוך למדינת אפרטהייד "תסמונת דרום אפריקה" ומכך מדינה שאיננה דמוקרטית.
ב-2006 הגיש לכנסת ביחד עם מפלגתו את הצעת חוק זכות יוצרים (מדיה דיגיטלית) האוסרת הורדה או העתקה של כל יצירה המוגנת בזכות יוצרים, אולם לאחר מאבק ציבורי ההצעה הוקפאה.
בכנסת השבע עשרה כיהן וילן כחבר הועדה לענייני ביקורת המדינה וכממלא מקום קבוע בוועדת הכספים, הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון וכממלא מקום בוועדת הכלכלה.
במהלך כהונתו בכנסת יזם, בין היתר את החוקים הבאים:
חוק שירות המילואים (יחד עם דני יתום; ההצעה שולבה בהצעת חוק ממשלתית).
תיקון לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), לפיו גובה הפיצוי שניתן לפסוק לזכות עובד שפוטר עקב שירות מילואים יהיה בסכום של פי חמישה מהשכר הממוצע במשק או פי חמישה משכרו של העובד, הגבוה מבין השניים.
תיקון לחוק הבטיחות במקומות ציבוריים, האוסר על הכנסת חפצים מסוימים למקומות שמתקיימים בהם אירועי ספורט ועל קריאות גזעניות באירועי ספורט, וכן מרחיב את סמכות בתי משפט להוציא צווי הרחקה לאוהדים מתפרעים עד לתקופה של 3 שנים. בהמשך יזם, יחד עם רונית תירוש את חוק איסור אלימות בספורט, המחליף את ההסדרים הקודמים וקובע גם הוראות בדבר האחריות לבטיחות באירועי ספורט.
חוק המרחיב את תקופת הצינון הנדרשת ממשרתים בכוחות הביטחון בטרם יתמודדו על מקום בכנסת או בממשלה מחצי שנה לשלוש שנים (יחד עם יובל שטייניץ).
וילן מוקם במקום השישי ברשימת התנועה החדשה מרצ בבחירות לכנסת ה-18 ולא נבחר מחדש לכנסת, שכן המפלגה קיבלה 3 מנדטים בלבד. לאחר כהונתו בכנסת נבחר לכהן כמזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל 2009-2023. בבחירות לאיגוד הכדורסל בשנת 2012 נבחר כנציג בהנהלת האיגוד מטעם סיעת עוז שבראשות צביקה שרף ושאול אייזנברג.
לפני הבחירות לכנסת ה-19 נבחר וילן לעמוד במקום השביעי במרצ. היות שהמפלגה קיבלה שישה מנדטים, לא נכנס לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת העשרים נבחר למקום התשיעי ברשימת המפלגה לכנסת וגם אז לא נכנס לכנסת.
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום ה-114 ברשימת מפלגת מרצ. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב במקום ה-114 ברשימת המחנה הדמוקרטי. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוצב במקום ה-104 ברשימת העבודה-גשר-מרצ. לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע הוצב במקום ה-111 ברשימת מפלגת מרצ. ולקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש הוצב במקום ה-108 ברשימת מפלגת מרצ.
לקראת תום כהונת הכנסת ה-20, פעל וילן במסגרת תפקידו בהתאחדות החקלאים מול שר האוצר משה כחלון במטרה למנוע את חיוב החקלאים בישראל מלהפריש חלק מהזכויות הסוציאליות של עובדים הזרים לקרן הפיקדון שבניהול המדינה. בעקבות כך משך השר כחלון את הסכמתו למהלך. ארגוני זכויות עובדים כגון קו לעובד טענו כי הדבר נועד לאפשר את המשך הפגיעה המתמשכת שהם עדים לה בזכויותיהם הסוציאליות של עובדים זרים אלו.
חיים אישיים
וילן נשוי לנעמי ואב לשניים.
קישורים חיצוניים
וילן/ אבשלום (אבו) וילן באתר מרצ
הערות שוליים
וילן, אבשלום
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חברי שלום עכשיו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:לוחמי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מזכירי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:נגבה: חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-06-08T22:44:05 |
נאן גולדין | נאן גולדין (באנגלית: Nan Goldin; נולדה ב-12 בספטמבר 1953) היא צלמת יהודייה-אמריקאית הידועה בזכות התיעוד האינטימי של הקהילה הלהטב"קית, סביבתה הקרובה, ידוענים ואנשי ציבור.
ילדות ונעורים
גולדין נולדה בוושינגטון די סי וגדלה בלקסינגטון, מסצ'וסטס (פרבר של בוסטון) למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, אביה עבד ככלכלן ברשות התקשורת האמריקאית. אחותה, ברברה, התאבדה כשגולדין הייתה בת 11, והאירוע גרם לזעזוע קשה בחייה. היא עזבה את הבית ואת בית הספר התיכון בלקסינגטון ועברה ללינקולן מסצ'וסטס שם גרה אצל משפחת אומנה ולמדה בבית ספר דמוקרטי קהילתי. בבית הספר היא התוודעה לראשונה לצילום במצלמת פולארויד. בהמשך היא הצטרפה לקבוצת צעירים שהיו מעורבים באלימות, סמים ומין.
קריירה
צילום דמויות מהשוליים
התערוכה הראשונה של עבודותיה התקיימה בבוסטון בשנת 1973, כשהיא בת 20 בלבד, והציגה תיעוד של הקהילה ההומוסקסואלית, והטרנסג'נדרית בעיר, שאליהם נחשפה בזכות קשריה עם הצלם דוד ארמסטרונג. באותה תקופה היא חיה עם קהילת הדראג קווינז בעיר צילמה ותיעדה אותה. "הקוויניז [המלכות] נלחמו שאצלם אותן וקרעו את הצילומים ששנאו". בצילומיה את הדרג קווין, גולדין ביקשה להציג אותן כי כמגדר שלישי.
בשנת 1977 סיימה גולדין את לימודיה בבית הספר שליד המוזיאון לאמנות בבוסטון ובאוניברסיטת טופטס (Tufts University). באותה התקופה היא החלה להשתמש בהדפסי סיבאכרום בהירים (הדפסות סרטי צילום על בסיס פוליסטר). גולדין עברה לעיר ניו יורק והחלה מתעדת את סצנת מוזיקת הפאנק והגל החדש ואת תרבות הסמים בעיר. צילומיה מאותן שנים (1980-1986), כונסו בספר בשם "The Ballad of Sexual Dependency", כשם אחד משיריו של ברטולט ברכט מן המחזה "אופרה בגרוש". צילומיה הקרינו אסתטיקה של "סנפ שוט" (snapshot), כלומר צילום מהיר, הנראה על פי רוב כבעל קומפוזיציה אקראית ומצולם ללא אמצעי תאורה מיוחדים. הצילומים הכילו נושאים בעלי אופי אגרסיבי ובהם שימוש בסמים, אלימות ומיניות בוטה אך הוצגו בצורה מפתה על ידי שימוש מודגש בצבע ובאסתטיקה אשר כונתה "הרואין שיק" (heroin chic).
לעיתים הוצגו עבודותיה של גולדין כמצגת שקופיות. התצוגה הידועה ביותר במדיום זה הכילה 800 שקופיות אשר הוצגו במשך של כ-45 דקות. בהקדמה לספר היא כתבה שהספר הוא יומן אישי שהיא מאפשרת לאנשים לקרוא על ה"שבט" שלה. בסוף שנות התשעים, רוב חבריה ומושאי הצילום נפטרו ממנות יתר של סמים או מאיידס. גולדין עצמה נכנסה למוסד גמילה ב-1988. היא המשיכה לתעד את חייה בגילוי לב כולל את חוויית האשפוז.
ביקורת
צילומיה של גולדין מכורים לסמים הציגו אותם, לכאורה, באור חיובי. חלק מהמבקרים האשימו אותה שהיא הופכת את השימוש בהרואין לזוהר, ושהשפיעה על סגנון הגרארג' באופנה שהפך מאוחר יותר לפופולרי מגזיני אופנה.
צילומי נוף ומשפחה
ב־1992 העורך של מגזין אומנות יפני (déjà-vu) הזמין את גולדין לטוקיו להיפגש עם הצלם היפני ארקאי (Nobuyoshi Araki). יחד הם תיעדו את תרבות הנוער ביפן ויצרו מבט ייחודי על אינטימיות, מיניות ויופי. הצילומים כונסו לספר Tokyo Love: Spring 1994. במהלך השנים, צילומיה נעו מייצוגים של נעורים הרסניים להורות וביתיות וצילומי נוף המשוחחים עם יצירות של ציירים רומנטיקנים גרמנים, למשל קספר דויד פרידריך. צילומיה לוכדים את עושר בטבע ומייצרים דמויים כמו תלת־ממדים. גולדין צלמה נוף מאז שנות השבעים אך חשפה אותם רק בשנות האלפיים.
ב־2014 גולדין פרסמה ספר ותערוכה "עדן ואחריו" ("Eden & After") שהציגה צילומי ילדים שתיעדה במשך 35 שנה. רוב המצולמים הם ילדים של קרובי משפחתה וחברים. בצילומיה היא ניסתה לתפוס את השמחה והעוצמה שבילדות וכן את אובדן של חופש עם ההתבגרות. הספר עוסק גם ביחסי הורים ילדים ומגדר אצל ילדים.
פרסים והוקרה
צרפת, לגיון הכבוד ב-2006
שוודיה, פרס הסלבלד ב-2007
ארצות הברית, מדליית אדוארד מקדואל ב־2012
תערוכות יחד נבחרות
רטרוספקטיבה של עבודותיה התקיימה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בשנת 1996 וכן הוצגה בברלין, אמסטרדם, שווייץ ופראג
רטרוספקטיבה של עבודתה התקיימה במרכז פומפידו בשנת 2002 וכן הוצגה בלונדון, מדריד, פורטו פורטוגל, טורינו וורשה
ספריה
קישורים חיצוניים
יומן ויזואלי מאת אליסיה שחף
נאן גולדין באתר "צילום בעם"
הערות שוליים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:צלמות יהודיות
קטגוריה:צלמים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:ביסקסואליות אמריקאיות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:צלמות אמריקאיות
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1953
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1953
קטגוריה:זוכי פרס הסלבלד | 2023-12-28T04:24:09 |
ליברמוריום | לִיבֶֿרְמוֹרְיוּם (באנגלית: Livermorium; לשעבר אונונהקסיום - Ununhexium; ידוע גם בשם eka-polonium) הוא יסוד מלאכותי ממתכות המעבר העמידות שסמלו הכימי Lv ומספרו האטומי 116. זהו היסוד ה-13 בסדרת היסודות העל-כבדים וה-24 בסדרת היסודות הטרנס-אורניים.
היסטוריה
ב-7 ביוני 1999 מדענים שעבדו במשרד האנרגיה של ארצות הברית הנמצא בברקלי טענו כי יצרו את יסודות 116 ו-118. המדענים ניסו לחזור על הניסוי כדי לאמת את התגלית. גם מעבדות שונות ניסו לשחזר את הניסוי, אך ללא הצלחה. לא נמצאה כל עדות ליסוד ליברמוריום. ביוני 2002 מנהל מעבדת לורנס ברקלי הכריז כי התביעה לגילוים של יסודות 116 ו-118 התבססה על מידע מזויף או שגוי על ידי מנהל הדוחות ויקטור נינוב.
ב-6 בדצמבר 2000 מדענים מהמכון המאוחד למחקר גרעיני (JINR) שבעיר דובנה ברוסיה בשיתוף מדענים ממשרד האנרגיה האמריקאי הודיעו כי הצליחו ליצור את האיזוטופ 292Lv במעבדה על ידי הפצצה של 248Cm ביוני 48Ca. פעולה זו יצרה את האיזוטופ 292Lv ו-4 נייטרונים חופשיים.
שמו הזמני של היסוד היה אונונהקסיום וסימונו הכימי Uuh: אחד (un) - אחד (un) - שש (hex) והסיומת ium המקובלת לחומרים כימיים.
ב-31 במאי 2012 אומץ השם "ליברמוריום" על שם המעבדה הלאומית לורנס ליברמור הממוקמת בליברמור, קליפורניה.
איזוטופים של ליברמוריום
289 - בעל זמן מחצית חיים של בערך 10 מילישניות.
290 - בעל זמן מחצית חיים של 15 מילישניות.
291 - בעל זמן מחצית חיים של 6.3 מילישניות.
292 - בעל זמן מחצית חיים של 18 מילישניות.
293 - בעל זמן מחצית חיים של 61 מילישניות (היציב ביותר).
קישורים חיצוניים
מידע נוסף אודות היסוד
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר עמידות
קטגוריה:יסודות טרנס-אורניים
קטגוריה:יסודות על-כבדים | 2022-11-20T07:46:13 |
מעלה עמוס | שמאל|ממוזער|250px|בתי היישוב (אוקטובר 2005)
מַעֲלֵה-עָמוֹס היא התנחלות בעלת אופי חרדי במתכונת של יישוב קהילתי בסגנון הטרוגני עם קהילות חרדיות מגוונות, השוכנת במזרח הרי יהודה, כ-20 קילומטר דרומית לירושלים ומשתייכת למועצה אזורית גוש עציון.
היסטוריה
ההתנחלות הוקמה בשנת 1981 על ידי קבוצת אברכים, בוגרי ישיבות ליטאיות וחוזרים בתשובה, ובאמצעות תנועת משקי חרות בית"ר. היישוב נקרא על שם עמוס הנביא, איש תקוע הסמוכה.
בדצמבר 1989 הונחה אבן הפינה למבני הקבע הראשונים ביישוב.
ב-2022 הוכר היישוב איבי הנחל המצוי בתחומה של מעלה עמוס כשכונה של ההתנחלות, אך בפועל הוא מתנהל כיישוב עצמאי.
ב-2023 היישוב היה ליישוב הישראלי שגדל בקצב הצמיחה הגבוה ביותר ביהודה ושומרון, 24.5%, וגם חצה את רף 1,000 התושבים.
גרעין ההתיישבות הראשון כלל בוגרים של ישיבת חברון כנסת ישראל בירושלים, בהם אריה דרעי שהחל כמזכיר היישוב וכחבר מועצת גוש עציון מטעמו את דרכו הציבורית. ראש הישיבה, הרב הלל זקס שימש כרבו הראשון של היישוב. יתר המתיישבים במקום היו בעיקר משפחות של בוגרי ישיבת "אש התורה" אשר מתמקדת בהחזרה בתשובה בקרב יהדות ארצות הברית. בין בוגרים אלו: אורי זוהר, מראשוני המתיישבים במקום.
עם תחילת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 נוספו ליישוב כעשרים משפחות הקשורות לישיבת "שבות עמי" בראשות הרב קוגל ובסוף שנות ה-90 היוו דוברי רוסית כמחצית מהאוכלוסייה. ב הצטרפו ליישוב משפחות של בוגרי ישיבות ליטאיות. הצטרפו עשרות משפחות חסידיות חלקן משתייכות לחסידות ביאלא. בסוף 2015 הונחה אבן הפינה להרחבת היישוב. אזור ההרחבה נקרא "קריית נוף".
שירותי דת וחינוך
ביישוב, בית ספר אזורי "בית יעקב" לבנות, "תלמוד תורה" לבנים, גני ילדים של זרם ממ"ד, כולל אברכים, בית ספר לבנות ותלמוד תורה.
ביישוב קיימים מספר בתי כנסת, בהם בית כנסת אשכנזי-ליטאי, בית כנסת ספרדי, בית כנסת ביאלא, בית כנסת כלל־חסידי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:התנחלויות חרדיות ביהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:מועצה אזורית גוש עציון
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:יישובים חרדיים בישראל
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים | 2024-08-12T16:16:24 |
אחרית הימים (להקה) | אחרית הימים הייתה להקת רוק ישראלית שפעלה בין השנים 1971–1972. הלהקה הייתה חלוצית בתחום הרוק המתקדם הישראלי ובלטה בחיבור בין טקסטים גבוהים בעברית לבין המוזיקה שלה, והייתה אינטגרלית בקירוב הרוק הישראלי לסטנדרטים של הפקה וביצוע שהיו נפוצים במוזיקה הבינלאומית באותן שנים. חבריה היו זהר לוי, גבי שושן, אלי מגן, יצחק קלפטר ומירי אלוני.
היסטוריה
המתופף והמלחין זהר לוי הקים באוגוסט 1971 את להקת "אחרית הימים" עם שילוב של יוצאי להקות צבאיות ולהקות קצב. לוי עצמו היה כבר אז אחד המוזיקאים הבולטים בפופ הישראלי לאחר שהנהיג בסוף שנות ה־60 את הרכב "זהר השביעי", ניגן בהקלטות של "החלונות הגבוהים", ו"השלושרים" והיה חבר בלהקת "כיף התקווה הטובה" לצד ג'וזי כץ, חנן יובל והגיטריסט שלמה מזרחי. באותן שנים הרבה לוי לשתף פעולה עם התמלילן והמחזאי חנוך לוין ("מצילתיים", "אני בדרכי למוסד הסגור"), וב-1970 הלחין את כל שירי המחזה השערורייתי של לוין "מלכת אמבטיה". לאחר שפרש מ"כיף התקווה הטובה" בעקבות חילוקי דעות בינו לבין כותב החומר של הלהקה שמוליק קראוס, פנה לוי להקמת להקה משלו. הוא צירף אליו פליט נוסף מ"כיף התקווה הטובה" - נגן הבס והזמר אלי מגן ואת החייל יצחק קלפטר, מי שהקים את
"הצ'רצ'ילים" וניגן ב"הסגנונות" של עוזי פוקס. באותו הזמן עדיין שירת יצחק קלפטר בצוות הווי סיני, ולוי ומגן המתינו חודשיים לשחרורו מתוך מחשבה לעבוד יחד בהרכב של שלישייה.
רביעית להצטרף הייתה הזמרת מירי אלוני, שהתפרסמה ככוכבת להקת הנח"ל. אלוני פנתה אל לוי בבקשה שיכתוב לה שירים, ולאחר ששמעה על רעיון הלהקה הציעה את עצמה כזמרת מובילה והתקבלה. לאחר זמן קצר של חזרות צורף גם הזמר והגיטריסט יוצא להקות הקצב גבי שושן, לשעבר חבר שלישיית "השוקולדה" שזכה שנה קודם לכן לתהילה כשמילא את תפקיד ברגר במחזמר "שיער".
אלוני פרשה עוד לפני שנשלמו הקלטות האלבום והשתתפה רק במעט מהופעותיה של הלהקה. את מקום הזמר המוביל בשירים שמהם נעדרה מילאו מגן ושושן ("התעמלות בוקר"). ב־1992 סיפרה אלוני: "כשהיום אני מנסה לנתח את זה, אני לא יודעת בדיוק להסביר למה [פרשתי]. לא הייתה סיבה מפורשת, אבל אני חושבת שאחרי המפגש עם הקהל בהופעות היה כזה מפח נפש, שהרגשתי שלא בשביל זה ויתרתי על הקריירה שלי. לא זה היה מה שחלמתי עליו".
בשנת 1972 צברה הלהקה תארים רבים, כגון להקת השנה האזרחית במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל, להקת השנה בגלי צה"ל, להקת השנה של שבועון "להיטון" ו"פרס כינור דוד". למרות איכויותיה הגבוהות של הלהקה, היא לא הצליחה למשוך קהל ולכן החליטו חבריה לפרקה.
באותה תקופה ניסה אריק איינשטיין להציל את הלהקה בכך שהזמין אותה להופיע במשותף עמו, במופע בו הופיעה הלהקה לבד וכלהקת הליווי שלו. לאחר חצי שנה ירד המופע מהבמה, לאחר שנחל הפסדים כספיים. איינשטיין הקליט עם הלהקה את השיר "מיידלע" אותו כתב יחד עם קלפטר ללחן של השיר "היא תבוא" מאת מיקי גבריאלוב.
למרות פעילותה הקצרה של הלהקה וכישלונה המסחרי, היא הותירה להיטים רבים כמו "פתחי לי את הדלת", "העץ הוא גבוה" ו"יש לי יום הולדת", שבו השתתפו אריק איינשטיין וצבי שיסל בקולות.
במאי 2007 הועלה מופע איחוד "חד-פעמי" של ארבעה מחברי הלהקה במועדון צוותא בת"א במסגרת ערב מחווה למירי אלוני. במופע לא השתתף זוהר לוי, לאחר שסירב לפנייתה של אלוני, לטענתה.
באוקטובר 2010 הודיעו מגן ושושן על חזרתם לבמה בשימוש שמה המקורי של הלהקה. בהופעות הם ביצעו שירים מתקופת הלהקה ומקריירות הסולו שלהם. זוהר לוי טען שלא עודכן לגבי תוכנית האיחוד, אלוני לא קיבלה הצעה להשתתף, וקלפטר שקיבל פנייה משושן ומגן סירב להשתתף.
בשנת 2015 הוציאה חברת NMC את האלבום של אחרית הימים במהדורה מחודשת על גבי תקליט ויניל.
חברי ההרכב
זהר לוי - תופים, שירה
גבי שושן - שירה, גיטרה
אלי מגן - שירה, בס
יצחק קלפטר - גיטרה, שירה
מירי אלוני - שירה
משתתפים נוספים בהקלטות:
אלונה טוראל - פסנתר ("הנסיכה")
אריק איינשטיין וצבי שיסל - קולות רקע ("יש לי יום הולדת")
האלבום
שניים משירי האלבום, "התעמלות בוקר" ו"חייו ומותו של מר גוסקין" בוצעו קודם לכן על ידי רן אלירן בליווי להקת זהר השביעי של זהר לוי. את השיר "תחת עץ האקליפטוס" כתב חיים חפר עבור להקת פיקוד מרכז, אשר ביצעה אותו בלחן שונה.
קישורים חיצוניים
ארז טודרס, אחרית הימים, בפודקאסט "אבני דרך", הטלוויזיה החינוכית
, 1 במאי 2002
אוהד עזרתי, ביקורת על האלבום, באתר Mitkadem.co.il - רוק מתקדם, 21 במאי 2006
ביקורת על האלבום בקהילת אגדות רוק ב"תפוז", 5 במאי 2006
הערות שוליים
קטגוריה:להקות רוק מתקדם ישראליות
קטגוריה:להקות השנה
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1971 | 2024-07-16T19:25:16 |
גטאות | REDIRECT גטו | 2004-12-09T15:52:07 |
אהרן אבוחצירא | אהרן אבוחצירא (ג' בחשוון ה'תרצ"ט, 28 באוקטובר 1938 – ט"ו בתשרי ה'תשפ"ב, 20 בספטמבר 2021) היה פוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וכראש עיריית רמלה (1972–1977).
במהלך שירותו הפוליטי הוגשו נגדו שני כתבי אישום, בראשון זוכה ובשני הורשע בשני מקרי גנבה ובמרמה והפרת אמונים.
ביוגרפיה
ממוזער|אהרן אבוחצירא, 2019
אהרן אבוחצירא נולד בעיר ארפוד במחוז תאפילאלת שבמרוקו. אביו היה הרב יצחק אביחצירא (ה'בבא חאקי'), רב הערים רמלה ולוד, ואחיו של הבאבא סאלי.
אבוחצירא עלה לישראל עם אביו ומשפחתו בשנת התש"ט (1949) וגדל ברמלה. הוא למד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, בסמינר למורים בירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן, שם רכש תואר B.A. בהיסטוריה ובספרות עברית. שימש במקצועו מורה בבית ספר תיכון.
פעילות ציבורית
בשנת 1969 נבחר לראשונה כחבר מועצת העיר רמלה, ובשנת 1972, בגיל 33, נבחר לראש העיר וכיהן בתפקיד עד 1977. ב-1974, נבחר לכנסת השמינית מטעם המפד"ל וב-1977 התמנה לשר הדתות. במהלך כהונתו כשר הדתות נחקק חוק הרבנות הראשית לישראל בהובלת סיעת המפד"ל.
180px|אהרן אבוחצירא 1978|ממוזער|שמאל
נגד אבוחצירא עמדו 32 תיקים – לפי הדלפות המשטרה, לבסוף נותרו מהם שני תיקים בלבד, מאחד זוכה מחמת הספק ובשני הורשע.
בשנת 1980, הוגש נגדו כתב אישום בגין קבלת שוחד, והיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש להסיר את חסינותו. בפרשייה היו מעורבים עוד שלושה אישים: יועץ השר לשעבר, משה גבאי; היהלומן וחבר מועצת העיר בני ברק, שמואל דסקל; והרב שלמה עמרם קורח, הרב הספרדי הראשי של בני ברק.
לאחר התלבטויות הודיע אבוחצירא שהוא מוותר על חסינותו והיא הוסרה בינואר 1981. עד המדינה, שהיה אמור להעיד נגדו, שינה את עדותו במשטרה לאחר חרם רבנים ואבוחצירא זוכה מחמת הספק. מיד אחר כך הוגש נגדו עוד כתב אישום שכלל עבירות גנבה, מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. באפריל 1982 הוא הורשע, נדון לשלושה חודשי עבודות שירות והתפטר לאלתר מהממשלה.
לאחר זיכויו של אבוחצירא הודיע שבכוונתו לפרוש מהמפד"ל ולרוץ ברשימה נפרדת. אחת מטענותיו הייתה שהשר יוסף בורג, שהיה באותה עת שר הפנים, רצה "לחסלו" על רקע מזרחיותו.
התנועה שהקים אבוחצירא נקראה "התנועה למסורת ישראל", ובקיצור: תמ"י. המפלגה התמודדה בבחירות בשנת 1981 וזכתה בשלושה מנדטים. התנועה הייתה תנועה דתית לאומית מזרחית, ובתעמולת הבחירות שלה הדגישה את הקיפוח של המזרחים. כדוגמה לקיפוח הוצגה הרדיפה, לטענתם, של אבוחצירא על ידי הממסד. בין הפעילים הבולטים במפלגה בתחילת דרכה היה בנימין בן אליעזר.
עם כינון ממשלת בגין השנייה, ב-5 באוגוסט 1981, מונה אבוחצירא לשר לקליטת העלייה ולשר העבודה והרווחה. לאחר הרשעתו (ראו לעיל) התפטר ב-2 במאי 1982 מתפקידו כשר העבודה והרווחה ויומיים לאחר מכן אף מתפקידו כשר לקליטת העלייה.
בשלהי שנת 1983 ריצה אבוחצירא את שלושת חודשי עבודות השירות שנגזרו עליו במתקן האפסנאות של המשטרה בבית דגן. הוא סיים לרצות את עונשו ב-2 בינואר 1984.
בבחירות לכנסת האחת עשרה, שהתקיימן בשנת 1984, זכתה תמ"י במנדט אחד בלבד, שהיו כ-32 אלף קולות. לאחר שבנימין בן אליעזר נטש את המפלגה לטובת יחד של עזר ויצמן, כיהן אבוחצירא כח"כ היחיד מטעמה. בשנת 1988 הצטרף אבוחצירא לליכוד כסיעה עצמאית. לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, ב-1988, התפרקה תנועת תמ"י ומרבית חבריה ומנהיגה הצטרפו לליכוד. אבוחצירא נבחר לכנסת ה-12 מטעם הליכוד.
לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, נכנס לעסקי הנדל"ן.
חיים אישיים
אבוחצירא היה נשוי לז'רמן, בתו של קרוב משפחתו הרב מכלוף אבוחצירא, אב"ד במרקש. התגורר באשדוד והשאיר אשה ושישה ילדים.
אבוחצירא נפטר ב-20 בספטמבר 2021 בגיל 82.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפד"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תמ"י
קטגוריה:משפחת אבוחצירא
קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
קטגוריה:ראשי עיריית רמלה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם המפד"ל
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:מורשעים בעבירות מרמה והפרת אמונים בישראל
קטגוריה:בוגרי ישיבת כפר הרא"ה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השמונה עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי חינוך
קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי עסקים | 2024-10-01T02:28:26 |
אילן שיינפלד | אילן שיינפלד (נולד ב-22 באפריל 1960) הוא משורר, מחזאי, סופר, תסריטאי ואיש יחסי ציבור. חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול (1990 ו-2015) והזוכה בפרס ברנר לשנת 2021.
פעילותו היצירתית
שיינפלד פרסם חמישה עשר ספרי שירה ושישה ספרי סיפורת (ראה רשימת יצירות) ורואה עצמו כסופר יהודי. כל יצירותיו רוויות ביהדות ומבקשות לגשר על הנתק בין החיים החילוניים בישראל לבין מורשת היהדות, אך גם מבטאות את המתח בין חייו כהומוסקסואל לבין צמיחתו בבית מסורתי. הרומנים האחרונים שלו עוסקים גם בשחזור ובדייה של פרשות היסטוריות מחיי עם ישראל.
ספרי הסיפורת שלו, מ"שדלץ" ואילך, כתובים במזיגה של לשון חסידית ולשון העברית המודרנית יחדו.
הרומן "שדלץ" הוא מעשייה יהודית על צפרדע החי בעיירה שֶדְלֶץ (Siedlce), עיירת הולדתה של אמו, שבה לא ביקר המחבר מעולם. הרומן, שבישר את תחילת כתיבתו בתחום הסיפורת היהודית, זיכה את שיינפלד בפרס הספרותי מטעם הקרן ע"ש ליב-גולדנברג לשנת 2001.
שיינפלד פרסם גם שבעה ספרי ילדים, וכן שני מדריכים מקיפים לסופרים ומשוררים בתחילת דרכם, בשם "בית ספר למשוררים" ו"הסדנה לשירה".
הוא כתב מספר מחזות, ובהם "היי רימונה" אותו כתב יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר-ירון, שהועלה בתיאטרון הקאמרי, ושני מחזות לילדים. מחזהו "אריזות", פרויקט הסיום שלו בבית הספר לכתיבת דרמה, הועלה בפסטיבל צו קריאה בצוותא (2007). מחזהו "בנות הים" הועלה בפסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין (2008), בבימויו של אסף ציפור, וזכה במקום השלישי במלגת פיתוח מחזה מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב ובית ליסין.
הרומן השלישי מפרי עטו, "מעשה בטבעת", המספר על תקופה אפלה ביהדות ארגנטינה, במהלכה סרסרו יהודים דתיים בבנות יהודיות, ראה אור בשנת 2007 בהוצאת "כתר" והיה לרב-מכר. הרומן הרביעי שלו, "כשהמתים חזרו," פנטזיה על משיח ישראל שהוא הומוסקסואל, התפרסם בהוצאת כנרת זמורה בשנת 2012.
הרומן השישי של שיינפלד, 'הנזיר היהודי', על פרשת חייו של המרטיר פרנציסקוס מלדונדו דה-סילבה, ראה אור גם הוא בהוצאת כנרת זמורה, בשנת 2021.
בשנת 2024 פרסם שיינפלד את ספרו "הסיפור של מיכאל ושל דניאל". זהו ספר ילדים המתאר את מסעו של שיינפלד להביא ילדים באמצעות פונדקאית.
שיינפלד הוא בוגר התואר השני לספרות באוניברסיטת תל אביב, תלמיד בית הספר לכתיבת דרמה בניהולו של יובל המון, ובית הספר לתסריטאות בניהולה של עידית שחורי, בתל אביב. בשנת 2007 לימד בתוכנית לכתיבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
שיינפלד מנחה סדנאות כתיבה במסגרת בתי הספר "אסכולות" ו"חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה ובמסגרות פרטיות.
פעילותו הציבורית
שיינפלד פעל רבות לקידום הקהילה ההומוסקסואלית בישראל. את דרכו החל כעיתונאי בעיתון על המשמר, שם שימש בין השאר כעורך ספרותי, ובהמשך כתב מאמרים על תרבות ואמנות להט"בית למגזין מגעים שנוסד בשנת 1987. בשנת 1998 הקים את הוצאת "שופרא לספרות יפה", שהוקדשה לפרסום ספרות הומו-לסבית מקורית ומתורגמת. בשנה זו גם פתח בביתו חוג לקריאת שירה הומו ארוטית, ובזה הקדים בעשור ויותר את הקמת מסלולי הלימוד למגדר באוניברסיטאות בישראל. בשנת 2000 הוציא לאור את The Tel Aviv Gay Map, מפת הבילוי הראשונה לגייז בישראל.
בשנת 2000 פתח את "קפה תיאו", בית קפה וחנות ספרים הנקרא על שם תיאו מאינץ, מראשוני הקהילה ההומוסקסואלית בישראל. בית הקפה נסגר בשנת 2002, עם חובות כבדים, לאחר ששכניו, שלטענת שיינפלד רדפו אותו בשל היותו בית קפה לגייז, השיגו צו שחייב אותו לסגור מדי לילה בחצות, וכך, למעשה, מוטטו אותו כלכלית.
בשנת 2003 הוציא שיינפלד את הקובץ "גאים להציג", אנתולוגיה ראשונה מסוגה של טקסטים של כותבים ישראלים העוסקים בהומוסקסואליות לגווניה. בשנת 2005 הכין לקט ראשון של ההיסטוריה של הקהילה ההומו-לסבית בישראל וחזון קהילתי לשנות האלפיים והפיצם ברבים.
שיינפלד מפרסם מכתביו השונים גם כיום, בכלי תקשורת שונים ובעיקר בבלוג שלו. הוא מעביר סדנאות שירה וכתיבה ב"אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, בספריית מעלות ובספריית "יד שטרית" בטבריה ובמקומות נוספים.
בשנת 2005 זכה בפרס יקיר קהילת הלהט"ב, על פועלו בתחום התרבות הגאה. שיינפלד קיבל את הפרס ב-16 במאי 2005, בתל אביב.
ביולי 2006, בעקבות חטיפת גלעד שליט לעזה, ומלחמת לבנון השנייה, כתב ופרסם שיר בשם "תחזקנה" (בעקבות המנון תנועת העבודה, "תחזקנה", מאת ביאליק) ובו הוא מחזק את ידי חיילי צה"ל במלחמתם. היו שהביעו ביקורת קשה על השיר וטענו כי הוא מסית וקורא לביצוע פשעי מלחמה.
באוקטובר 2018 הודיע למשרד מבקר המדינה על מועמדותו לבחירות לכנסת העשרים ואחת, כצעד מקדים להקמת מפלגה חדשה לקידום זכויות הלהט"ב בישראל תחת השם "שווים – מפלגה ישראלית גאה".
בשנת 2020 היה ממובילי המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים וחמש, ובספטמבר 2020 נמנה עם מייסדי המפלגה "דמוקרטית" והתמודד מטעמה במערכת הבחירות לכנסת העשרים וארבע ב-2021, נבחר למקום העשרים ושניים ברשימת הדמוקרטית לכנסת, אך התפטר ממנה אחרי שבראשה נבחר לעמוד האקטיביסט ועורך הדין ברק כהן, שהודיע על כוונתו להסיר את מגלת העצמאות מחוקת המפלגה, ולפעול למען הפיכת ישראל ממדינה יהודית - למדינת כל אזרחיה.
לקראת פסח 2023 ערך שיינפלד את "הגדת ההתנגדות", קובץ דברי שירה והגות המבטאים את המחאה נגד הרפורמה המשפטית, על בסיס טקסטים ששלחו אבי עופר, אורי קציר גל אמיר, חנה סקרה וניצן בר-אבני ואחרים. את ההגדה ליוו צילומי הצלמת חן לאופולד. "הגדת ההתנגדות" הופצה בישראל בעשרות אלפי עותקים, לאחר שמומנה במסע מימון המונים שהצליח לאסוף בתוך ימים ספורים כ-120,000 ש"ח, וכן צורפה לעיתון "הארץ" בחג הפסח.
מאז תחילת המחאה נגד הרפורמה המשפטית יזם, ערך והפיק עשרה גיליונות התנגדות: גיליון שירת ההתנגדות (בכתב-העת 'סלון הדחויים'), "הגדת ההתנגדות" (פסח 2023), "לשחזר תקווה" (גיליון יום העצמאות ויום הזיכרון, בשיתוף משפחות הנופלים), "תיקון עצרת", תיקון שבועות בנוסח עדות הדמוקרטיה, "גאים להציג 2023" לחודש הגאווה, "על כיבוש ועל דמוקרטיה", "The Israeli Literary Review of Resistance", שהופק לקראת נסיעתו הקודמת של נתניהו לארצות הברית, גיליון "בת מלך – על נשים ועל דמוקרטיה" (שהוכן אך טרם הופץ בשל המלחמה), "צא, צא, איש הדמים," גיליון הקורא להדחת נתניהו ולהחלפת ממשלתו (דצמבר 2023) ואת הגיליון "היי שוטר - על משטרה ודמוקרטיה" (יוני 2024).
חיים אישיים
שיינפלד, יליד רמת השרון, הוא מראשוני ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בישראל והצהירו על זהותם המינית.
שיינפלד גר כיום ביישוב הקהילתי תובל בגליל המערבי. הוא אב חד-הורי לשני ילדים שנולדו באמצעות פונדקאות. מאז 2010 הוא מפרסם בלוג בנושא הורות, ובשנת 2024 גם הוציא ספר ילדים המתאר את תהליך הפונדקאות.
רשימת יצירות
ספרי שירה
לטאה מכושפת (עקד, 1981)
עושים אהבה בלשון: שירים 1977–1983 (הוצאת דביר, 1984)
טורים לרע בפרידה (הוצאת אלף, 1987)
ארעי (תמוז, 1988)
וראשיתו באהבה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989)
תשליך (הוצאת תג, 1994)
כרת (הוצאת שופרא, 1997)
המדריך לתייר (שופרא, 2003)
אוצר שירים (שופרא, 2013)
שירי הטארוט (שופרא, 2017)
על מהותו של הג'סטין (שופרא, 2017)
ספר התמורה (שופרא, 2017)
עמלק (שופרא, 2021)
סיור כתובות (שופרא, 2021)
יודע כיליונו (שופרא, 2021)
• מקום אחר אין לי (שופרא, 2023)
סיפורת
שדלץ (שופרא, 1999)
רק אתה (שופרא, 2000)
מעשה בטבעת (הוצאת כתר, 2007)
כשהמתים חזרו (כנרת, זמורה-ביתן, 2012)
אשת הפיראט היהודי (כנרת, זמורה-ביתן, 2017)
הנזיר היהודי (כנרת, זמורה-ביתן, 2021)
הסוכנות לתיקון עבר רב-שכבתי (כנרת, זמורה-ביתן, 2023)
ספרי ילדים
"סיפורים מן הלב של תל אביב" (דביר, 1984) - ספר ילדים
"שלום" (הקיבוץ המאוחד, 1988) - ספר ילדים
"הספר המשונה של מרגוליס" (הקיבוץ המאוחד, 1989) - ספר ילדים
"אין ציפור כזו, קורציפה" (שופרא, 1999) - ספר ילדים
"ממלכה ושמה קוליסיה" (שופרא, 2007) - ספר ילדים
"כשכוכבים נופלים" - ספר נחמה לגיל הרך ולגילאי ראשית קריאה - ספר ילדים בעקבות אסון ה-7.10.23
"הסיפור של מיכאל ושל דניאל" (2024) - ספר ילדים על פונדקאות, המספר את סיפורם האישי של אילן ובניו, מיכאל ודניאל
קובצי סיפורים, ספרי הדרכה, מחזות ותסריטים
בית ספר למשוררים: מדריך מעשי לסופרים ולמשוררים (שופרא, 1997)
"הסדנה לשירה - מדריך לכותבי שירה ומלמדיה" (שופרא, 2005)
"בנות הים" - מחזה, הועלה בפסטיבל "פותחים מסך" של תיאטרון בית ליסין (2008)
"אריזות" - מחזה, הועלה בפסטיבל "צו קריאה" של תיאטרון צוותא (2007)
"היי רימונה", קברט סאטירי עם פזמונים, בשיתוף אילן חצור וריבי פלדמסר-ירון. מוזיקה: גיא מרוז (הועלה בתיאטרון הקאמרי, בהשתתפות צביקה הדר, אורנה רוטברג, נורית בנאי, בשנת 1992)
"גנבי החלומות", מחזה לילדים (הועלה בתיאטרון הבובות של אריק סמית בשנת 1990)
"שלמה המלך ומלכת השדים", מחזה לילדים (הועלה כהפקה מסחרית פרטית בבימויה של רות קנר, ובהשתתפותם של פלורנס בלוך ויעקב איילי, בשנת 1994)
"הסוכנות לתיקון עבר רב-שכבתי (זמורה, 2023) מקבץ סיפורים קצרים
פרסים והוקרה
1983 - הוצאת 'דביר', תחרות ע"ש מרדכי ברנשטיין פרס לסטודנט מצטיין בלימודי הספרות העברית החדשה.
1983 - עיריית ת"א, קרן ת"א לספרות ולאמנות מלגה להוצאתו לאור של ספר השירים "עושים אהבה בלשון"
1984 - אונ' ת"א, הפקולטה למדעי הרוח פרס הרקטור לסטודנטים מצטיינים
1985 - אונ' ת"א, הפקולטה למדעי הרוח מלגת לימודים לתואר מ"א
1985 - הוצאת 'דביר', תחרות ע"ש מרדכי ברנשטיין פרס לסטודנט מצטיין בלימודי הספרות העברית החדשה.
1985 - עיריית ת"א, קרן ת"א לספרות ולאמנות מלגה להוצאתו לאור של ספר השירים "עושים אהבה בלשון".
1986 - אונ' ת"א, הפקולטה למדעי הרוח מלגת לימודים לתואר מ"א
1988 - עיריית ת"א, קרן ת"א לספרות ולאמנות לשם הוצאתו לאור של ספר השירים וראשיתו באהבה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
1988 - עיריית חולון, פרס חולון ע"ש 'קוגל' לספרות יפה על ספר-השירים 'טורים לרע בפרידה'.
1988 - אונ' ת"א, הפקולטה למדעי הרוח, פרס דב סדן לתלמידי מחקר על עבודת הגמר לתואר מ"א, "עוף החול יוכני".
1991 - פרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול
1998 - עיריית ת"א, קרן רבינוביץ' מלגה לשם הוצאתו לאור של הספר "בית ספר למשוררים", בשופרא הוצאה לאור בע"מ.
1998 - בית הנשיא, קרן עמו"ס מלגה לשם הוצאתו לאור של הספר "בית ספר למשוררים", בשופרא הוצאה לאור בע"מ
2001 - פרס קרן גולדברג של הקרן הקיימת לישראל עבור הרומן "שדלץ".
2007 - צל"ש למחזה "אריזות" פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.
2008 - פרס שלישי למחזה "בנות הים" פסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין
2008 - מלגת פיתוח מחזה מטעם קרן יהושע רבינוביץ' לאומנויות ובית לסין.
2013 - פרס הסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הסרטים הקצרים של קנברה, אוסטרליה.
2013 - פרס הסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הקולנוע העצמאי, ברלין.
2013 - פרס קוגל לספרות יפה עבור הרומן "כשהמתים חזרו"
2015 - פרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול 2021 - פרס ברנר על הרומן "הנזיר היהודי"קישורים חיצוניים
אילן שיינפלד. אבא קומתיים., האתר של אילן שיינפלד
אילן שיינפלד. אבא קומתיים - ספרות, הורות, ביקורת, דעות, הבלוג הישן של אילן שיינפלד
אילן שיינפלד מקבל את פרס יקיר הקהילה לשנת 2005
שושנה ויג, בין חיים לכתיבה: ריאיון עם אילן שיינפלד
מעשה בטבעת- סיפורה של אסתר, הצגה בתיאטרון תמונע
טל איתן, חרך הצצה אל חייו של הומו ישראלי, ראיון הכולל 8 שירים ממאסף שיריו, באתר GoGay, אוקטובר 2013
קרן דותן, אילן שיינפלד: "משימת חיי היא לספר את סיפורם של היהודים המודרים", ישראל היום, אוקטובר 2021
מכּתביו''':
"אין ציפור כזו, קורציפה", ספר מלא לקריאה באתר של מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים
"ממלכה ושמה קוליסיה", ספר מלא לקריאה באתר של מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים
שיריו של שיינפלד באתר "שירשת"
"רוח וחומר" מדור קבוע של אילן שיינפלד
אוסף מאמרים וכתבות פרי עטו
פרק מתוך ספרו של אילן שיינפלד, "כיצד לומדים לכתוב שירה", באתר "פאזל"
שירים מספרו "אוצר שירים" בהקלטה מתוך התוכנית "בימת שיר" של אורלי מורג
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים להט"בים ישראלים
קטגוריה:משוררים להט"בים ישראלים
קטגוריה:פעילים למען זכויות להט"ב בישראל
קטגוריה:סגל על המשמר
קטגוריה:זוכי פרס קוגל
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:סופרי פנטזיה ישראלים
קטגוריה:בוגרי תיכון רוטברג (רמת השרון)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מועצה אזורית משגב: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1960
קטגוריה:תובל | 2024-09-08T10:13:01 |
מרחב קומפקטי | הפניה קבוצה קומפקטית
קומפקטי | 2012-05-08T10:37:09 |
השלמה של מרחב מטרי | redirect מרחב מטרי שלם | 2004-12-09T17:53:36 |
אהרון אבוחצירה | REDIRECT אהרן אבוחצירא | 2008-07-22T09:57:43 |
מחנות ריכוז | REDIRECT מחנה ריכוז | 2004-12-09T18:39:04 |
אבשלום (אבו) וילן | REDIRECT אבשלום וילן | 2004-12-09T18:53:59 |
ז'וזה סאראמאגו | ז'וּזֶה סאראמאגוּ (בפורטוגזית: José de Sousa Saramago; 16 בנובמבר 1922 – 18 ביוני 2010), היה סופר, מחזאי ופובליציסט, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998. נחשב לאחד מגדולי סופרי פורטוגל. סאראמאגו הוא זוכה פרס קמואש לשנת 1995.
ביוגרפיה
סאראמאגו נולד בכפר אזיניאגה, כ-100 ק"מ צפונית־מזרחית לליסבון, לאביו, ז'וזה דה סוזה שהיה חקלאי, ולאמו, מאריה דה פְּיֶדאדה. בשנת 1924 עבר עם משפחתו לליסבון בה עבד אביו כשוטר. אחיו בן ה-4 של סאראמאגו, פרנסישקו, מת חודשים ספורים אחרי המעבר לליסבון. על פי עדותו של סאראמאגו לא היו בביתו ספרים כלל, ואת ספרו הראשון הוא קנה בעצמו בגיל 19.
לאחר סיום לימודיו עבר סאראמאגו קורס קצר במכונאות ועבד כמכונאי רכב במוסך. לאחר שעות העבודה היה הולך לספרייה העירונית וקורא ספרים. לאחר נישואיו בשנת 1944 התקבל לעבודה בשירות הסעד הממשלתי.
סאראמאגו התחתן עם אילדה רייש בשנת 1944. בתם היחידה, ויאולנטה, נולדה ב-1947.
בשנת 1947 התפרסם הרומן הראשון שלו, "אדמת החטא".
בשנת 1949 פוטר מעבודתו, ומורו למכונאות לשעבר קיבל אותו לעבודה במפעל מתכת אותו ניהל. בשלהי שנת 1950 התקבל לעבודה בהוצאת הספרים Estudos Cor כמנהל הייצור. עבודה זו אפשרה לו היכרות עם חשובי הסופרים בפורטוגל ועם הדמויות החשובות בעולם הספרות, ודרכו כסופר נסללה לפניו. סאראמאגו שימש גם כמבקר ספרותי במקביל לעבודה זו, עד שנת 1971, אז התמנה לעורך המוסף הספרותי ולאחר מכן לעורך ראשי של העיתון
Diário de Lisboa.
מאז הייתה הכתיבה עיסוקו העיקרי. ב-1982 כתב את דברי ימי מנזר, בשנת 1984 פרסם את שנת מותו של ריקרדו ריש, ב-1986 את רפסודת האבן, ב-1987 את המחזה חייו השניים של פרנציסקוס מאסיזי, ב-1989 את המצור על ליסבון ושנתיים לאחר מכן את יצירתו השנויה במחלוקת הבשורה על פי ישו. ב-1995 התפרסם "על העיוורון" - המצליח בספריו.
סאראמאגוּ זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1998. מאז התפרסם שמו ברחבי אירופה והוא זכה להצלחה רבה בכל רחבי העולם.
בשנת 2003, לאחר צאת ספרו גאונות: פסיפס של מאה מוחות יצירתיים מופתיים, מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום כינה את סאראמאגו "הסופר החי המוכשר ביותר בעולם החי", "המאסטר" ו"אחד מהענקים האחרונים של הז'אנר הספרותי הנכחד".
היה חבר המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל עד 1969. הוא התגורר בלנזארוט שבאיים הקנריים.
סאראמאגו נפטר בגיל 87 בביתו שבאיים הקנריים.
סגנון
סאראמאגו נוטה לכתוב משפטים ארוכים ומשתמש בפיסוק שרבים נוטים להחשיבו כשגוי. הוא אינו משתמש במירכאות כדי להבחין דו-שיח (במקור ניתן להבחין בתחילת המשפטים החדשים על פי האות הרישית; בתרגום העברי הראשון של דברי ימי מנזר נעשה ניסיון להתחיל את המשפטים באות עברית גדולה יותר, אך בספרים הבאים הרעיון נזנח). רבים מ"משפטיו" עשויים להיות באורך של דף או יותר, ופסקאותיו תואמות באורכן לפרקים בספריהם של סופרים אחרים, זאת מכיוון שהוא נוטה להשתמש בפסיק במקום שבו כותבים אחרים היו משתמשים בנקודה. העלילה בספריו עמוסה בהסתעפויות ובתת-עלילות, גיבורים רבים ומעברים מהירים מעבר להווה ובחזרה. כל זאת, דורש מהקורא ריכוז, תשומת לב ומעורבות רבה.
סאראמאגו לרוב מציג נקודת מבט חתרנית על אירועים היסטוריים. בעבודותיו (למשל, בספרו "הבשורה על פי ישו") הוא מנסה להדגיש את הגורם האנושי באירועים ההיסטוריים, במקום להציג את העלילה ההיסטורית המקובלת והרשמית. כמה מעבודותיו עשויות להראות כאלגוריות בהקשרים מסוימים.
בספרו "המצור על ליסבון" עוברת העלילה הלוך וחזור בין ההווה לבין כיבוש ליסבון המוסלמית בידי הצבא הנוצרי, אחד החשובים באירועי הרקונקיסטה (בפורטוגזית: רקונקישטה) ואירוע מייסד בתולדותיה של פורטוגל. לגיבור הספר בן המאה העשרים ישנה תחושה מעורבת ביותר לגבי אירוע זה: מצד אחד, הוא פורטוגזי, בן לתרבות הפורטוגזית הנוצרית בת מאות השנים (גם אם אינו דתי במיוחד בעצמו) וער לעובדה כי אלמלא כיבוש ליסבון המוסלמית והפיכתה לבירת פורטוגל, לא הייתה האומה הפורטוגזית קמה כלל.
מאידך, כבן ליסבון - ובפרט, בן העיר העתיקה של ליסבון, שהייתה קיימת בתקופה המוסלמית ורבים מרחובותיה כמעט לא השתנו עד היום - הוא חש אהדה עזה לבני ליסבון עירו המוסלמים אשר צבא נוצרי כובש הטיל עליהם מצור בו גוועו ברעב ונאלצו לאכול בשר כלבים, ועם נפילת העיר היו מטרה לטבח בידי הצבא הכובש. הספר נפתח בתיאור עליית המואזין על צריח המסגד של ליסבון לקרוא למאמינים לתפילה, כאשר מאוחר יותר מוזכר כי הכובשים הנוצרים מילאו את המסגד בגופות של תושבי ליסבון שנטבחו ואחר כך הפכו אותו לכנסייה.
בחלקים המאוחרים יותר, חלק גדול מהעלילה מתואר מנקודת ראותו של חייל בצבא הנוצרי הצר על ליסבון, המתואר כדמות חיובית למדי ולא במיוחד צמא דם. החייל נושא, ולא במקרה, שם ערבי, דבר הרומז לכך שהוא עצמו בן למשפחה מוסלמית שהתנצרה (כשם שנוצרים רבים התאסלמו עם הגיעם של הכובשים המוסלמים מאות שנים לפני כן). בכך מנסה סאראמאגו להביע את התחושה של רצף היסטורי באוכלוסייה המתגוררת בשטחה של פורטוגל של היום, למרות הבדלי הדת והמלחמות העקובות מדם בין נוצרים ומוסלמים.
ביקורתו על מדיניות ישראל בשטחים
בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, הגיע סאראמאגו, יחד עם סופרים נוספים החברים בפרלמנט הסופרים הבינלאומי, לביקור הזדהות בשטחי הרשות הפלסטינית. כאיש רוח בעל השקפה אנרכו-קומוניסטית ביקר סאראמאגו מוסדות רבים, ובפרט את הכנסייה הקתולית, האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית ועל פי גישתו זו גם ביקר בחריפות פעילותה הצבאית של מדינת ישראל. בעקבות התרשמותו בביקור זה יצא סאראמאגו בגינוי חריף של פעולות מדינת ישראל בשטחים תוך השוואתן לפעולות הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ. לדבריו: "זה אותו הדבר גם אם מתחשבים בהבדלי הזמן והמקום", וכן טען: "היהודים לא ראויים עוד לסימפתיה בעבור סבלם בשואה... לחיות תחת צללי השואה ולצפות למחילה על כל דבר שיעשו בשם סבלם נראה לי גס. הם לא למדו כלום מסבל הוריהם וסביהם."
דבריו של סאראמאגו עוררו סערה ציבורית ורבים בישראל קראו להחרים את ספריו.
הליגה נגד השמצה הכריזה על הערות אלו כאנטישמיות. אברהם פוקסמן, יושב ראש הליגה, אמר כי "הערותיו של ז'וזה סאראמאגו מסיתות, תוקפניות מאוד ומציגות בערות ודעה קדומה על היהודים". לעומת כל אלה, אחרים סימנו דווקא הביקורת על הביקורת של סאראמאגו כשימוש ציני בזכר השואה במטרה להדוף ביקורת לגיטימית.
סאראמאגו טען להגנתו שהערותיו כוונו כלפי מדיניות ישראל בנושא הפלסטינים. הוא טען שישראל לא יכולה לטעון שהיא מייצגת את יהודי התפוצות ולא יכולה לכנות "אנטישמיות" כל ביקורת נגד פעולותיה. כמו כן אמר: "שימו לב, לא אמרתי שרמאללה זהה לאושוויץ, זו אמירה מטופשת. מה שאמרתי הוא שהרוח של אושוויץ שורה על רמאללה. היינו שמונה סופרים, כולם הצהירו הצהרות, אבל הישראלים לא טרחו להגיב עליהן. רק העובדה ששמתי את האצבע שלי על הפצע ששמו "אושוויץ" גרמה להם לקפוץ."
בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, סאראמאגו פרסם הצהרה המגנה את מדיניות ישראל, יחד עם טארק עלי, נועם חומסקי ואחרים. בהצהרה נכתב: "ישראל יזמה מהלך לטווח ארוך, צבאי, כלכלי וגאוגרפי, שמטרתו הפוליטית היא לא פחות מחיסולה של האומה הפלסטינית."
ספריו שתורגמו לעברית
אי נעלם, תרגמה מפורטוגזית מרים טבעון, הוצאת הספרייה הקטנה, הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 2009
לקריאה נוספת
זיוה שמיר, דור דור ודורסיו: וגנר, סרמגו, תיאודורקיס ואחרים - האם חרם הוא מעשה תרבותי?, נדפס בכיוונים חדשים, 10, תשס"ד 2004.
מרים רינגל, מסע בעקבות הקולות - חייו ויצירתו של ז'וז'ה סאראמאגו, הוצאת כרמל, 2009.
מרים רינגל, דמיון מוסרי ביצירתו של ז'וזה סאראמאגו, הוצאת כרמל, 2016.
קישורים חיצוניים
תמר פלג, פורטוגזי לסירוגין, באתר הספריה החדשה, 1 באוגוסט 2008
ז'וזה סאראמאגו, מכתב לז'וזפה, סבתי, באתר הספריה החדשה, 21 ביולי 2010
על ספריו:
- על הספר "על הפיקחון"
- על הספר "מוות לסירוגין"
- על הספר "מוות לסירוגין"
- על הספר "אי נעלם"
אריק גלסנר, על "קין", של ז'וז'ה סאראמאגו, באתר מבקר חופשי, 13 בנובמבר 2012, פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
- על "מורם מעפר"
רות נצר. ז'וז'ה סרמאגו - הספור על האי הנעלם. בתוך: נפש הספרות. מסות על ספרות ושירה. כרמל. 2021.
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים פורטוגזים
קטגוריה:זוכי פרס נובל פורטוגזים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס קמואש
קטגוריה:ילידי 1922
קטגוריה:פורטוגזים שנפטרו ב-2010 | 2024-06-28T21:29:10 |
סאראמאגו | REDIRECT ז'וזה סאראמאגו | 2004-12-09T19:30:37 |
ריין | רַיין (בגרמנית: Rhein, בצרפתית: Rhin, בהולנדית: Rijn, ברומאנש: Rain) הוא נהר שאורכו 1,233 קילומטר (הנהר הארוך במערב אירופה) אשר מקורותיו בהרי האלפים בדרום שווייץ והוא זורם צפונה דרך אגם קונסטנץ, גרמניה והולנד עד שנשפך לים הצפוני. יובליו העיקריים של הריין הם הנהרות ארה, נקאר, מיין ומוזל; והוא מחולק באופן מסורתי לריין הגבוה (Hochrhein) עד בזל, הריין העילי (Oberrhein) עד בינגן, הריין המרכזי (Mittelrhein) עד בון, ולריין התחתי (Niederrhein).
משמעות השם ריין היא "זה אשר זורם" ומקורו בשורש הקלטי "reie" שמשמעותו להזיז, לזרום, לשטוף ולרוץ.
אף שהריין עובר דרך מספר מדינות, ובהן שווייץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, צרפת והולנד, חלק הארי של הנהר זורם בגרמניה ומשמש אותה לצורכי תעשייה ומסחר וכנתיב מים. חגיגות ופסטיבלים רבים נערכים לכבודו, אך גם עימותים צבאיים רבים נערכו באזור הנהר במהלך ההיסטוריה.
הריין כגבול מדיני
בעת העתיקה התיישבו שבטים גרמאניים בשתי גדות הריין התחתי ושבטים קלטים התיישבו לאורך גדות הריין העילי. ב-55 וב-53 לפני הספירה בנה יוליוס קיסר גשרים על נהר הריין וחצה אותו במהלך מלחמת גאליה. השבטים הגרמאניים נערכו מצפון לנהר הריין והרומאים נערכו מדרומו ומערבו, עד שקרב יער טויטובורג ביסס סופית את נהר הריין כגבולה הצפוני של האימפריה הרומית. מאז הפך נהר הריין לנתיב מים ומסחר מרכזי. כאשר התפרקה האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית לספירה, חצו שבטים גרמאניים בהמוניהם את נהר הריין לכל אורכו לכיוון מערב. נהר הריין הפך לעמוד השדרה של האימפריה הפרנקית ושל האימפריה הרומית הקדושה אחריה.
מלחמת שלושים השנים (1618–1648) הסתיימה עם הפרדה פוליטית בין גוף הנהר לשפך הנהר לים הצפוני כאשר החלה להתגבש הולנד כיחידה פוליטית עצמאית, ובנוסף לואי ה-14 מלך צרפת ניכס לעצמו את שטחי אלזס בשנת 1660 תוך קביעת הגבול המזרחי של צרפת על נהר הריין. בזמן המהפכה הצרפתית סיפחה צרפת את הגדה המערבית של נהר הריין תוך שהיא מספחת חלקים מגרמניה, הולנד ובלגיה.
ב-1840 התפתח משבר הריין עקב דבריו של ראש ממשלת צרפת על נהר הריין כגבולה המזרחי הטבעי של רפובליקת צרפת. באותה התקופה נכתב "משמר הריין" (die Wacht am Rhein), שיר שהפך לפופולרי והגיע למעמד של כמעט המנון בזמן מלחמת צרפת–פרוסיה, ותוכנו נסוב סביב סטטוס הריין כגבול. והוא שימר על מעמדו במשך תקופת הרייך השני (1870–1918) וגם בתקופת מלחמת העולם הראשונה שבמהלכה הופיע על גלויות מלחמה רבות.
במהלך המלחמה הפרנקו-גרמנית (1870–1871) סיפחו הצבאות הפרוסיים לגרמניה בחזרה את אלזס-לורן, והזיזו את הגבול מנהר הריין מערבה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה החזירה לעצמה צרפת את אלזס-לורן והגבול שב לעבור על נהר הריין.
במסגרת חוזה ורסאי נותרה הגדה המערבית של הריין בגרמניה מפורזת, מה שגרם להתמרמרות רבה בגרמניה, וכאשר היטלר הכניס את כוחות הצבא הגרמני לאזור זה זכה לעלייה גדולה בפופולריות. בין שתי מלחמות העולם נבנו ביצורים רבים משני צדי המתרס וגם על הנהר, קו מאז'ינו בצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני.
לאחר כניעת צרפת במלחמת העולם השנייה סופח שוב אלזס-לורן לרייך הגרמני, אך הוחזר לה בתום המלחמה.
בשלהי המלחמה נגרם הרס לערים הרבות שעל נהר הריין כתוצאה מפלישת בעלות הברית לגרמניה, מה שהעצים את הזיהום בנהר.
לאחר מלחמת העולם השנייה הודחקו המאבקים הפוליטיים על הריין מפאת הנטייה לאיחוד כלכלי ופוליטי, מה גם שהזיהום ההולך וגובר גרם להגברת שיתוף הפעולה בין המדינות לתיקון המצב.
לגדות הריין שוכנות ערים חשובות רבות, ובהן: כור, שפהאוזן, בזל (שווייץ), ואדוץ (ליכטנשטיין), שטרסבורג (צרפת), קונסטנץ, קרלסרוהה, שפאייר, מאנהיים, לודוויגסהאפן, וורמס, מיינץ, ויסבאדן, קובלנץ, בון, קלן, לברקוזן, דיסלדורף, קרפלד, דואיסבורג (כולן בגרמניה), ארנהם ורוטרדם (הולנד).
בשנת 2002 הוכרז כאתר מורשת עולמית קטע מעמק הריין באורך של 65 קילומטר, מבינגן בדרום עד קובלנץ ומפגש הריין עם הנהר מוזל בצפון.
ראו גם
לורליי
מפל הריין
עמק הריין המרכזי העילי
חבל הריין
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של נהר הריין
קטגוריה:גרמניה: נהרות
קטגוריה:הולנד: נהרות
קטגוריה:צרפת: נהרות
קטגוריה:שווייץ: נהרות
קטגוריה:אוסטריה: נהרות
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:נהרות הנשפכים לים הצפוני
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה: נהרות
קטגוריה:ריינלנד-פפאלץ: נהרות
קטגוריה:הסן: נהרות | 2024-05-14T18:12:31 |
חסם | REDIRECT חסם (מתמטיקה) | 2004-12-09T20:20:02 |
מוריס גרין | מוריס גרין (באנגלית: Maurice Greene; נולד ב-23 ביולי 1974 בקנזס) הוא אצן אמריקאי. אלוף אולימפי (סידני 2000) בעל 4 מדליות מהן 2 זהב, אלוף עולם בעל 5 מדליות זהב ושיאן עולם. הוא זכה 3 פעמים ברציפות באליפות העולם (אתונה 1997, סביליה 1999 ואדמונטון 2001), כמו בן ארצו קרל לואיס וקבע שיא עולם בריצת 100 מטר.
גרין החזיק בשיא העולם לשעבר בריצת 60 מטר באולם (6.39 שניות).
ביוגרפיה
בצעירותו היה גרין שחקן פוטבול לא מוצלח. ב-1995, באליפות העולם בגטבורג, השתתף גרין בתחרות האתלטיקה הראשונה שלו. בתחרות זו הגיע לרבע הגמר בריצת ה-100 מטר. שנה לאחר מכן באולימפיאדת אטלנטה היה חלק מהנבחרת האמריקאית.
אלוף עולם
באליפות העולם שנערכה באתונה יוון בשנת 1997 זכה גרין במדליית זהב בריצת 100 מטר בתוצאה של 9.86 שניות, לפני דונובן ביילי מקנדה (9.91 שניות) ובן ארצו טים מונטגומרי (9.94 שניות).
בתחרות שנערכה במדריד, ספרד ב -3 בפברואר 1998 קבע גרין בריצת 60 מטר שיא עולם חדש של 6.39 שניות.
באליפות העולם באתלטיקה באולם שנערכה במאבאשי, יפן במרץ 1999 זכה גרין במדליית זהב בריצת 60 מטר בשיא אליפות חדש של 6.42 שניות.
שיאן עולם
ב-16 ביוני אותה שנה, בתחרות שנערכה באתונה שבר גרין את שיא העולם בריצת 100 מטר והעמיד אותו על 9.79 שניות. שיא זה החזיק מעמד 3 שנים ונשבר על ידי בן ארצו טים מונטגומרי (9.78 שניות), אך שיא זה נפסל לאחר שהתברר שמונטגומרי השתמש בסמים. כעבור 3 שנים נוספות בשנת 2005 נשבר שיאו העולמי על ידי אסאפה פאוול מג'מייקה (9.77 שניות).
באליפות העולם שנערכה בסביליה, ספרד באוגוסט אותה שנה היה גרין לאתלט המצטיין באליפות, לאחר שזכה ב-3 מדליות זהב. בריצת 100 מטר בפעם השנייה ברציפות ובשיא אליפות חדש של 9.80 שניות, לפני ברונו סורין מקנדה (9.84 שניות) ודוויין צ'יימברס מבריטניה (9.97 שניות), בריצת 200 מטר בתוצאה של 19.90 שניות, לפני קלאודיני דה סילבה מברזיל (20.00 שניות) ופרנסיס אוביקוולו מניגריה (20.11 שניות) ובריצת שליחים 4x100 מטר בתוצאה של 37.59 שניות, לפני בריטניה (37.73 שניות) וברזיל (38.05 שניות).
אלוף אולימפי
באולימפיאדת סידני (2000) זכה גרין בשתי מדליית זהב, בריצת 100 מטר בתוצאה של 9.87 שניות, לפני אטו בולדון מטרינידד וטובגו (9.99 שניות) ואובדלה תומפסון מברבדוס (10.04 שניות) ובריצת שליחים 4x100 מטר בתוצאה של 37.61 שניות, לפני ברזיל (37.90 שניות) וקובה (38.04 שניות).
באליפות ארצות הברית באתלטיקה באולם שנערכה באטלנטה ב-3 במרץ 2001 השווה גרין את שיאו העולמי בריצת 60 מטר (6.39 שניות).
באליפות העולם שנערכה באדמונטון, קנדה באוגוסט אותה שנה זכה גרין במדליית זהב בפעם השלישית ברציפות בריצת 100 מטר בתוצאה של 9.82 שניות, לפני בן ארצו ברנרד ויליאמס (9.94 שניות) ואטו בולדון (9.98 שניות). נוסף לכך, הוא זכה במדליית זהב בריצת שליחים 4x100 מטר עם נבחרת ארצות הברית בתוצאה של 37.96 שניות, אך טים מונטגומרי שהורשע בנטילת חומרים אסורים, נטל חלק ברביעייה האמריקנית ולכן המדליה נשללה מארצות הברית.
ב-2002 גרין נפצע.
באולימפיאדת אתונה (2004) זכה גרין בשתי מדליות, כסף וארד. מדליית כסף בריצת שליחים 4x100 מטר בתוצאה של 38.08 שניות, במאית השנייה אחרי בריטניה (38.07 שניות) ולפני ניגריה (38.23 שניות) ומדליית ארד בריצת 100 מטר בתוצאה של 9.87 שניות, אחרי בן ארצו ג'סטין גטלין (9.85 שניות) ופרנסיס אוביקוולו שייצג את פורטוגל (9.86 שניות).
ב-4 בפברואר 2008 הודיע גרין על פרישה כתוצאה מפציעות חוזרות.
בשנת 2008 התמודד בעונה השביעית של תוכנית המציאות האמריקאית, רוקדים עם כוכבים, והיה למודח השמיני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אצנים אמריקאים
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 100 מטרים (גברים)
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 4X100 מטרים (גברים)
קטגוריה:אלופי עולם באתלטיקה
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:זוכי מדליית ארד אולימפית אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:זוכי מדליית כסף אולימפית אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ארצות הברית)
קטגוריה:שיאני עולם אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1974 | 2024-10-04T15:25:59 |
מדינת הלאום | REDIRECT מדינת לאום | 2004-12-09T20:23:16 |
טים מונטגומרי | טים מונטגומרי (באנגלית: Timothy Montgomery נולד ב-25 בינואר 1975) הוא אתלט ואצן אמריקאי.
קריירה
מונטגומרי החזיק בשיא העולם בריצת מאה מטר בזמן של 9.78 שניות, אותו קבע בפריז בשנת 2002. התעורר חשד כי נטל חלק בפרשת סמים חמורה שהתעוררה באתלטיקה האמריקאית, ולכן לא השתתף באולימפיאדת אתונה. ב־14 ביוני 2005 שבר אסאפה פאוול את שיאו ושיפר אותו במאית שנייה. בשנת 2005 התחתן עם האצנית מריון ג'ונס.
ב־13 בדצמבר 2005 הטיל עליו בית הדין לבירור עתירות בספורט עונש של הרחקה לשנתיים מהשתתפות בתחרויות אתלטיקה עקב שימוש בסמים (לאחר שהסוכנות האמריקאית נגד סמים בספורט דרשה הרחקה של ארבע שנים), כמו גם שלילת הישגיו מאז ה־31 במרץ 2001.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אתלטים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:אצנים אמריקאים
קטגוריה:אלופים אולימפיים: ריצת 4X100 מטרים (גברים)
קטגוריה:אלופי עולם באתלטיקה
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:אתלטים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:אתלטים שהורשעו באימרוץ
קטגוריה:אלופים אולימפיים אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:זוכי מדליית כסף אולימפית אמריקאים: אתלטיקה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1975 | 2022-10-21T14:20:28 |
משה בן-שאול | ממוזער|משה בן-שאול ב-1960
משה בן-שאול (18 באוקטובר 1930 – 6 בדצמבר 2007) היה משורר עברי, צייר, עיתונאי, פזמונאי, סופר, מחזאי, תסריטאי, עורך ומתרגם ישראלי, עורך כתב העת "מאזנים".
ביוגרפיה
בן-שאול גדל והתחנך בירושלים, דור שביעי בארץ. לאחר שסיים את בית הספר "תחכמוני", יצא ללימודי התיכון שלו לכפר הנוער בן-שמן. בעת מלחמת העצמאות השתתף בלחימה ובהגנה על בן-שמן, התגייס לשורות הפלמ"ח, ירד לקרבות השחרור של הנגב ונפצע בקרב. בשנת 1949, עם תום הקרבות, עלה עם חבריו לקיבוץ גבים שבנגב המערבי.
בשנת 1952 יצא בן-שאול לתל אביב, והחל לעסוק בעבודות עריכה. תחילה ערך את ירחון הנוער "ניבים", ואחר כך היה בין עורכי "דבר לילדים", שבועון ספרותי בשם "מבואות", והירחון הצבאי "במחנה נח"ל". בשנת 1954 היה בין פרחי המשוררים שייסדו את חבורת לקראת, שעם חבריה נמנו גם נתן זך, משה דור, בנימין הרשב, אריה סיון וגבריאל מוקד.
בשנת 1956 יצא לשטרסבורג שבצרפת ולמד שם ציור תפאורות, איור ותולדות התיאטרון. עם שובו ארצה, בשנת 1958, הצטרף למערכת עיתון "מעריב", וכיהן שם כסגן עורך, כעורך מדור "ערב ערב", ועורך "מעריב לנוער". בשנת 1981 התמנה לעורך המוסף הספרותי של העיתון. בשנות עבודתו ב"מעריב" כתב משה בן-שאול רשימות רבות, מאמרים, תגובות וטורים. בנוסף, היה יועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל בצרפת.
בשנת 1981 כתב את סדרת הטלוויזיה ארץ מולדת, יחד עם מוטי בהרב וחני נעמן.
יצירתו
250px|ממוזער|פסל בשם "מושב בזלת" של ג'ון פט מאיירס במוזיאון הפתוח טבריה. היצירה מבוססת על הקטע: "אבני הבזלת של בתי העיר ... היו שחורות כראוי. כי גשם אתמול שטף מהן את האבק. דומה היה כי כל העולם מזמר ומתרונן ..." מתוך סוד המילים הבודדות של משה בן-שאול
בן-שאול היה אמן רב-תחומי, שיצר והשתתף ביצירה בתחומי אמנות שונים: הוא אייר ספרים וצייר תפאורות, עיצב במות וכתב מאמרי ביקורת על אמנות. הוא פרסם 13 ספרי שירה וכתב גם ספרי ילדים ונוער. בנוסף תרגם מצרפתית עשרות ספרים של גדולי השירה הצרפתית, בהם שירים של גיום אפולינר ומונולוגים של ז'אן קוקטו. בן-שאול גם תרגם מעברית לצרפתית, ובין השאר תרגם משיריה של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד.
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של משה בן-שאול
כמה משיריו של בן-שאול הולחנו וזכו לחשיפה גדולה, ביניהם "מנגן ושר" בביצוע אבנר גדסי, "מהן המילים" ו"אתמול חלפו הציפורים" בביצוע שלמה ארצי.
בשנים 1997–2000 ערך, יחד עם המשורר שגיא מעין, את כתב העת רביעייה חד-פעמית, שהוקדש לשירה עברית עכשווית, לפרוזה ולאמנויות. שני העורכים הפיקו בתקופה זו סדרה של ערבי ספרות שהתקיימו במועדון צוותא בתל אביב, בהם השתתפו משוררים, סופרים, שחקני תיאטרון ומוזיקאים. החל מסוף שנת 2003 שימש משה בן-שאול כעורך כתב-העת מאזניים היוצא מטעם אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל. במסגרת תפקידו פתח את כתב העת לכותבים צעירים ועמד מאחורי סדרה של ערבי שירה צעירה בבית הסופר, בהפקת המשורר הצעיר יחזקאל נפשי. המשורר רפי וייכרט ציין שכעורך "הוא היה קשוב לאנשים צעירים והיה שמח על כל גילוי של קול חדש. זה נדיר כיוון שהדור המבוגר בדרך כלל מבוצר בעמדותיו ולא מתעניין במה שאחריו."
בן־שאול זכה בפרס ראש הממשלה, בפרס אקו"ם, בפרס למדן, בפרס יציב, בפרס ברנשטיין, ובפרס זאב לספרות ילדים, על מפעל חיים.
משה בן-שאול נפטר ב-6 בדצמבר 2007 ממחלת הסרטן ונקבר בבית העלמין ירקון. הותיר אחריו אשה, אילנה, ושני בנים.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב סוקולוב 17 בתל אביב.
ספריו
מגדל שמש, לקראת, 1954
מפרשי מלח, שירים, רישומים ניסן אנגל, תל אביב, אל"ף, 1960
שועל בערפל, עקד, תל אביב, 1970
סוד המילים הבודדות, מסדה, 1970
רודפים אחריך, יונתן, מסדה, 1972
הקסם התענוגות והמוות, מבחר שירים 1954–1974, עקד, 1975
ילדי הבית המוזר או מי הוא רפאל אלבנז, מסדה 1975
לונהפרק בירושלים, 1975
לפעמים אני, שירים, מסדה, 1978
קבר החלוץ, שירים, תל אביב, 1981
כאן תחנה, שירים, זמורה ביתן, 1989
אדם פולו, שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
עוד, שירים, הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, 1999
כל לבדי, מבחר שירים 1954–2003, קשב לשירה, 2003
ארץ קטנה בדרום העיר, הוצאת כרמל, 2006
ארץ קטנה בדרום העיר, 2006
מכאן, לא מכאן, קשב לשירה, תל אביב, 2007
שובל ברנשטיין קריית חיים חיפה, קשב לשירה, 2009
מחזה
בוא יבוא המלאך, במאי הלל נאמן, תפאורות אריק סמית, מוזיקה נפתלי אלטר, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשיתוף עם צוותא, יולי 1972
לקריאה נוספת
ביקורות על יצירתו:
מנחם רגב, "אם יש דבר קשה בעולם - הרי זה להתחיל סיפור", על שלושה נושאים בסיפורי משה בן-שאול, נדפס ב"עיונים בספרות ילדים", 14, תשס"ד 2004
אלון אלטרס, "מאכזוטי אל הארצישראלי", מסה קצרה על שירת משה בן-שאול, נדפס ב"עכשיו", 48, תשמ"ג 1983
יערה בן-דוד, "החיים ציפור חולה", משה בן-שאול, "קבר החלוץ", נדפס ב"אהבה ממבט שני", תשנ"ז 1997
לאה שניר, "קטלוגים פרטיים" מאת משה בן שאול", נדפס ב"שדמות", במה לתנועה הקיבוצית, ק, תשמ"ז 1987
שרגא אבנרי, "סוריאליזם מתון ומבוקר", על שירי משה בן-שאול, נדפס ב"מאזנים", מג, תשל"ו 1976
מאמר לזכרו:
יערה בן-דוד, "על משה בן שאול ועזריאל קאופמן - שני עורכי 'מאזנים' שהלכו לעולמם", מתוך: "גבורות למאזנים", - קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, עורך: ד"ר משה גרנות, כרך א', תש"ע, 2009, עמ' 85–91
קישורים חיצוניים
פרטים על משה בן-שאול ב
עמוס לויתן, הרצון לעוף, עתון 77, גיליון 326, ינואר 2008
רן יגיל, שיישכח הכול ממני שתישאר שמחה. על משה בן-שאול, "בננות Blogs", 5 בדצמבר 2008
זיוה שמיר, "בעל מלאכות הרבה", על משה בן-שאול– הפּוֹרֶה והרב-גוני שבמשוררי חבורת "לקראת", עיתון הארץ, 15 באפריל 2024
משיריו:
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:עורכים ישראלים
קטגוריה:חבורת לקראת
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:עורכי מעריב לנוער
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:זוכי פרס זאב
קטגוריה:זוכי פרס יציב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2007 | 2024-10-11T17:52:03 |
מיכאל קולגנוב | מיכאל (מישה) קולגנוב (או קלגנוב; נולד ב-24 באוקטובר 1974) הוא קיאקיסט עבר ומאמן ישראלי, פעמיים ברציפות אלוף עולם, ובעל מדליית ארד אולימפית (סידני 2000). בין השנים 2013–2015 חבר מועצת עיריית טבריה.
ביוגרפיה
נולד בשם מיכאיל קולגנוב בטשקנט בירת אוזבקיסטן הסובייטית, והחל להתאמן בגיל 14. הוא סיפר כי סבל מעודף משקל והוריו חיפשו עבורו תחביב שיסייע לו להתגבר על הבעיה. אחיו הגדול אנדריי כבר עסק בתחום באותה העת ואף זכה באליפות ברית המועצות לנוער. הוא בוגר אוניברסיטת טשקנט בחינוך גופני.
קולגנוב עלה לישראל ב-1996. תחילה התגורר בחיפה והתאמן במועדון השיט של הפועל חיפה. לאחר מכן עבר להתגורר בקיבוץ דגניה ב' הסמוך לכנרת והחל להתאמן במועדון הפועל עמק הירדן, תחת הדרכתו של דני מירושנסקי. שירת בצה"ל, על תקן ספורטאי מצטיין.
החל לייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות משנת 1997.
באליפות העולם שנערכה בסגד, הונגריה בשנת 1998, זכה קולגנוב בשתי מדליות. מדליית זהב למרחק 200 מטר בקיאק יחיד ומדליית כסף למרחק 500 מטר קיאק יחיד.
באליפות העולם שנערכה במילאנו, איטליה בשנת 1999, זכה קולגנוב במדליית זהב למרחק 200 מטר בקיאק יחיד ובכך הגן על תוארו.
באולימפיאדת סידני (2000) זכה קולגנוב במדליית ארד אולימפית למרחק של 500 מטר (המדליה היחידה לנציג ישראלי בסידני), ובמקום הרביעי למרחק של 1000 מטר.
באולימפיאדת אתונה (2004) הגיע קולגנוב לשלב חצי הגמר במרחק 500 מטר.
בשנת 2006 החל קולגנוב להתחרות בקיאק זוגי יחד עם ברק לופן מגינוסר וזכה איתו במדליית ארד באליפות אירופה בקאנו וקיאק בקיאק זוגי למרחק של 200 מטר.
באולימפיאדת בייג'ינג (2008) נשא קולגנוב את דגל ישראל בטקס הפתיחה. הוא העפיל לשלב חצי הגמר בתחרות למרחק של 1000 מטר, לאחר שסיים במקום החמישי במקצה שלו בשלב המוקדמות (13 כללי) ובתחרות למרחק של 500 מטר שבה העפיל גם כן לשלב חצי הגמר, לאחר שסיים ראשון במקצה שלו (13 כללי).
קולגנוב, תושב טבריה, אימן את נבחרת הנוער של הפועל טבריה והתמודד בבחירות למועצת העיר ב-2008 מטעם ישראל ביתנו. בבחירות 2013 התמודד בשנית ונכנס למועצה, לאחר שהוצב במקום השלישי ברשימת "לב" של ראש העיר, יוסי בן דוד. היה ממונה קולגנוב על תחום הקליטה והספורט הימי בעירייה.
באוגוסט 2015 עזב קולגנוב לגרמניה לאחר שלא הצליח למצוא עבודה בישראל.
בספטמבר 2016 החליטה פרקליטות המדינה לסגור את תיק החקירה נגדו בפרשת השחיתות בישראל ביתנו בעילה של חוסר עניין לציבור. קולוגנוב הועסק במסגרת הפרשה בעמותת איילים וקיבל שכר במשך שנה אף על פי שלא עבד בפועל.
חיים אישיים
קולגנוב נשוי ואב לשניים.
הישגים ותארים
מדליית ארד באולימפיאדת סידני (2000) ב-500 מטר, קיאק יחיד ומקום רביעי ב-1000 מטר.
אלוף העולם ב-200 מטר וסגן-אלוף ב-500 מטר, קיאק יחיד באליפות העולם בסגד, הונגריה 1998 וסגן אלוף העולם ב-500 מטר, קיאק יחיד.
אלוף העולם ב-200 מטר, קיאק יחיד באליפות העולם במילאנו, איטליה 1999.
אלוף אירופה בשנת 1999 ב-200 מטר, קיאק יחיד; באותה האליפות זכה גם במדליות ארד ב-500 ו-1000 מטר.
אלוף אירופה בשנת 2000 ב-1000 מטר וסגן-אלוף ב-500 מטר, קיאק יחיד.
סגן אלוף אירופה בשנת 2001 ב-500 מטר, קיאק יחיד.
מדליית ארד באליפות אירופה 2006 ב-200 מטר, קיאק זוגי (יחד עם ברק לופן) ומקום שישי ב-500 מטר.
מקום חמישי באליפות העולם 2006 ב-200 מטר, קיאק זוגי ומקום שישי ב-500 מטר קיאק זוגי (יחד עם ברק לופן).
מקום רביעי באליפות אירופה 2007 בקיאק זוגי ב-200 מטר, קיאק זוגי (יחד עם ברק לופן).
קישורים חיצוניים
מכתביו
הערות שוליים
קטגוריה:קיאקיסטים ישראלים
קטגוריה:אלופי עולם יהודים
קטגוריה:ספורטאים יהודים אוזבקים
קטגוריה:נושאי דגל ישראל באולימפיאדה
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת בייג'ינג (2008)
קטגוריה:חותרי קאנו/קיאק באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:חותרי קאנו/קיאק באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:חותרי קאנו/קיאק באולימפיאדת בייג'ינג (2008)
קטגוריה:זוכי מדליית ארד אולימפית מישראל
קטגוריה:חברי מועצת העיר טבריה
קטגוריה:פעילי ישראל ביתנו
קטגוריה:ישראלים ילידי אוזבקיסטן
קטגוריה:עולים בשנות ה-1990
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1974 | 2024-08-21T12:04:49 |
טים מוטגומרי | REDIRECT טים מונטגומרי | 2004-12-09T20:38:23 |
כדורסל בישראל | ממוזער
כדורסל בישראל הוא ענף ספורט בישראל פופולרי, ושני רק לכדורגל. הפעילות כוללת ליגות הכדורסל, הנבחרות והמועדונים הפועלים בישראל. בשנת 1930 נוסדה קבוצת הכדורסל הראשונה בארץ, הפועל חיפה. בהמשך העשור נוסדו קבוצות נוספות והמשחקים הראשונים היו משחקי ידידות. הכדורסל שוחק לראשונה באופן סדיר במשחקי המכביה השלישית. הליגה הסדירה הראשונה הוקמה בשנת 1953 בשם 'הליגה הארצית'. נבחרת ישראל החלה את דרכה בשנת 1952 כ'נבחרת צה"ל' וערכה משחקי הכנה בין היתר מול נבחרת הצבא הצרפתי. בהמשך השנה ערכה נבחרת ישראל את משחקיה הראשונים כשהשתתפה במשחקים המוקדמים של טורניר הכדורסל באולימפיאדת הלסינקי 1952.
המפעלים הבכירים ביותר הם ליגת העל וגביע המדינה.
על הפעלת מפעלי הכדורסל השונים, אחראי איגוד הכדורסל בישראל כמו גם על שיבוץ השופטים ופיקוח על הקבוצות השונות. זאת מלבד האחריות על ליגת העל, שנמצאת בידי מנהלת ליגת העל בכדורסל.
בישראל קיימות בנוסף גם ליגת תיכונים, נוער, נערים וילדים, וליגת קט סל.
מפעלי הכדורסל
ליגות
ליגת העל (14 קבוצות) – הליגה הבכירה בכדורסל הגברים בישראל. בעבר נקראה "הליגה הארצית", "הליגה הלאומית" ו"ליגה לאומית א'". הליגה מנוהלת על ידי מנהלת ליגת העל בכדורסל.
הליגה הלאומית (14 קבוצות) – הליגה השנייה בחשיבותה בכדורסל הישראלי.
הליגה הארצית (28 קבוצות) – ליגת הכדורסל השלישית בחשיבותה בכדורסל הישראלי. מחולקת לשני מחוזות, מחוז צפון ומחוז דרום. שתי קבוצות עולות לליגה הלאומית בסיום העונה, אחת מכל מחוז.
ליגה א' (60 קבוצות) – הליגה הרביעית בחשיבותה, מחולקת לחמישה מחוזות, מחוז צפון, מחוז שרון, מחוז דן, מחוז מרכז ומחוז דרום.
ליגה ב' (125 קבוצות) – הליגה החמישית בחשיבותה, מחולקת לאחד עשרה מחוזות, מחוז צפון, מחוז זבולון, מחוז שומרון, מחוז שרון, מחוז פתח תקווה, מחוז תל אביב, מחוז דן, מחוז מרכז, מחוז ירושלים, מחוז דרום ומחוז נגב.
גביעים
גביע המדינה – המפעל השני בחשיבותו בכדורסל הישראלי אחרי אליפות המדינה.
גביע ווינר – המפעל השלישי בחשיבותו בכדורסל הישראלי, אחרי אליפות המדינה וגביע המדינה.
גביע הליגה הלאומית – מפעל הגביע לקבוצות בליגה הלאומית.
גביע האיגוד – שני מפעלי גביע לקבוצות בליגות הנמוכות. "גביע האיגוד" לליגה הארצית וליגה א', ו"גביע האיגוד ליגה ב'" לקבוצות ליגה ב'.
כדורסל נשים בישראל
ליגת העל נשים (10 קבוצות) – הליגה הבכירה בכדורסל נשים בישראל. בעבר נקראה "הליגה הלאומית בכדורסל נשים". הליגה מנוהלת על ידי מנהלת ליגת העל בכדורסל נשים.
הליגה הלאומית (14 קבוצות) – הליגה השנייה בחשיבותה בכדורסל נשים הישראלי.
הליגה הארצית (44 קבוצות) – ליגת הכדורסל השלישית בחשיבותה בכדורסל הישראלי. מחולקת לארבעה מחוזות, מחוז צפון, מחוז שרון, מחוז מרכז ומחוז דרום.
ליגה א' (45 קבוצות) – הליגה הרביעית בחשיבותה, מחולקת לארבעה מחוזות, מחוז צפון, מחוז שרון, מחוז מרכז ומחוז דרום.
היסטוריה
נבחרת ישראל
מאז קום המדינה בתש"ח, השתתפה נבחרת ישראל ב-24 אליפויות אירופה. היא נעדרה רק משתי אליפויות אירופה (בשנים 1989 ו-1991, שבהן השתתפו 8 נבחרות בלבד) לאחר רצף של 15 העפלות רצופות מאז 1959.
במאי 1953 הפתיעה נבחרת הכדורסל הישראלית באליפות אירופה שנערכה במוסקבה לאחר שגברה על נבחרות חזקות כמו פינלנד, בולגריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואיטליה וזכתה בניצחון טכני על לבנון ומצרים שסירבו להתייצב למשחק נגדה. לאחד הפסד נגד ברית המועצות, הונגריה וצרפת סיימה הנבחרת במקום החמישי המכובד.
הישג השיא של הנבחרת הוא מקום שני באליפות אירופה ב-1979. הדירוג העולמי שלה על פי פיב"א הוא 43 בעולם ו-20 באירופה.(נכון לשנת 2021)
עד כה השתתפה נבחרת ישראל רק פעמיים באליפות העולם בכדורסל – בריו דה ז'ניירו, ברזיל, בשנת 1954 (מקום 8 מתוך 12), ואליפות העולם 1986 בספרד (מקום 7 מתוך 24).
נבחרת ישראל השתתפה רק פעם אחת בטורניר הכדורסל האולימפי, באולימפיאדת הלסינקי (1952).
קבוצות ישראליות בתחרויות בינלאומיות
ברמת הקבוצות, השנה הראשונה בה השתתפה קבוצה ישראלית הייתה 1958, עת מכבי תל אביב לקחה חלק במשחקי גביע אירופה לאלופות. קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב זכתה ב-6 אליפויות אירופה בעונות 1976/1977, 1980/1981, 2000/2001, 2003/2004, 2004/2005 ו-2013/2014 והיא הקבוצה הישראלית המצליחה ביותר, בכל ענפי הספורט.
קבוצות ישראליות נוספות נטלו חלק גם במפעלים האירופיים השונים כאשר קבוצת הפועל ירושלים זכתה להצלחה באירופה, כאשר השיא היה זכייה בגביע יול"ב בעונת 2003/2004, לאחר ניצחון על ריאל מדריד. הישג אירופי של קבוצה ישראלית במסגרת אירופית הוא זכייתה של קבוצת הנשים של אליצור רמלה ביורוקאפ בעונת 2010/2011. רמלה אירחה את המשחק הראשון מבין שניים ברמלה, משחק שהסתיים בשוויון 61 מרתק. במשחק השני רמלה התעלתה על עצמה, ניצחה בחוץ 61-53, וזכתה בגביע. עירוני נס ציונה זכתה במפעל יורופקאפ בעונת , לאחר הגמר שנערך בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב.
הליגה לגברים
הליגה הלאומית לכדורסל הוקמה בישראל בשנת 1954. עוד קודם לכן התקיימו משחקי כדורסל בארץ, אך בצורה חובבנית ובלתי מסודרת.
מ-8 הקבוצות שייסדו את הליגה נותרו כיום רק ארבע: מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, הפועל חולון והפועל חיפה.
עם השנים נוצר מצב שבו לרוב מכבי תל אביב הוליכה את הליגה ונוצר פער משמעותי ברמה בינה לבין שאר קבוצות הליגה. מצב זה נוצר עקב חוסר האיזון בתקציבים של קבוצות הליגה. בתגובה דובר הרבה על הצבת תקרת שכר לליגה, דבר שמעולם לא נעשה.
מיום הקמת הליגה זכו באליפות המדינה 8 קבוצות: מכבי תל אביב זכתה ב-57 אליפויות, הפועל תל אביב זכתה ב-5 אליפויות (כולן בשנות ה-60 שאז נבחרה כקבוצת העשור), הפועל ירושלים והפועל חולון זכו בשתי אליפויות כל אחת, הפועל ירושלים בשנת 2015 ובשנת 2017, והפועל חולון בשנת 2008 ובשנת 2022, הפועל גליל עליון בשנת 1993, הפועל גלבוע גליל בשנת 2010, מכבי חיפה בשנת 2013, ומכבי ראשון לציון בשנת 2016.
מספר הקבוצות בליגה אינו קבוע ונע בין 10 ל-14 בהתאם להחלטת מנהלת הליגה.
אלופות הליגה ומחזיקות הגביע לפי שנים
לחצו על כפתור "הצגה" הנמצא בשמאלה של התבנית.
עונהאלופהמחזיקת הגביע23/24מכבי תל אביבהפועל ירושלים22/23מכבי תל אביבהפועל ירושלים21/22הפועל חולוןבני הרצליה20/21מכבי תל אביבמכבי תל אביב19/20מכבי תל אביבהפועל ירושלים18/19מכבי תל אביבהפועל ירושלים17/18מכבי תל אביבהפועל חולון16/17הפועל ירושליםמכבי תל אביב15/16 מכבי ראשון לציון מכבי תל אביב14/15 הפועל ירושלים מכבי תל אביב13/14 מכבי תל אביב מכבי תל אביב12/13 מכבי חיפה מכבי תל אביב11/12 מכבי תל אביב מכבי תל אביב10/11 מכבי תל אביב מכבי תל אביב09/10 הפועל גלבוע גלילמכבי תל אביב08/09מכבי תל אביבהפועל חולון07/08 הפועל חולון הפועל ירושלים06/07 מכבי תל אביב הפועל ירושלים05/06 מכבי תל אביב מכבי תל אביב04/05 מכבי תל אביב מכבי תל אביב03/04 מכבי תל אביב מכבי תל אביב02/03 מכבי תל אביב מכבי תל אביב01/02 מכבי תל אביב מכבי תל אביב00/01 מכבי תל אביב מכבי תל אביב99/00 מכבי תל אביב מכבי תל אביב98/99 מכבי תל אביב מכבי תל אביב97/98 מכבי תל אביב מכבי תל אביב96/97 מכבי תל אביב הפועל ירושלים95/96 מכבי תל אביב הפועל ירושלים94/95 מכבי תל אביב בני הרצליה93/94 מכבי תל אביב מכבי תל אביב92/93 הפועל גליל עליון הפועל תל אביב91/92 מכבי תל אביב הפועל גליל עליון90/91 מכבי תל אביב מכבי תל אביב89/90 מכבי תל אביב מכבי תל אביב88/89 מכבי תל אביב מכבי תל אביב87/88 מכבי תל אביב הפועל גליל עליון86/87 מכבי תל אביב מכבי תל אביב85/86 מכבי תל אביב מכבי תל אביב84/85 מכבי תל אביב מכבי תל אביב83/84 מכבי תל אביב הפועל תל אביב82/83 מכבי תל אביב מכבי תל אביב81/82 מכבי תל אביב מכבי תל אביב80/81 מכבי תל אביב מכבי תל אביב79/80 מכבי תל אביב מכבי תל אביב78/79 מכבי תל אביב מכבי תל אביב77/78 מכבי תל אביב מכבי תל אביב76/77 מכבי תל אביב מכבי תל אביב75/76 מכבי תל אביב הפועל גבת/יגור74/75 מכבי תל אביב מכבי תל אביב73/74 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-72/73 מכבי תל אביב מכבי תל אביב71/72 מכבי תל אביב מכבי תל אביב70/71 מכבי תל אביב מכבי תל אביב69/70 מכבי תל אביב מכבי תל אביב68/69 הפועל תל אביב הפועל תל אביב67/68 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-66/67 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-65/66 הפועל תל אביב מכבי תל אביב64/65 הפועל תל אביב מכבי תל אביב63/64 מכבי תל אביב מכבי תל אביב62/63 מכבי תל אביב מכבי תל אביב61/62 מכבי תל אביב הפועל תל אביב60/61 הפועל תל אביב מכבי תל אביב59/60 הפועל תל אביב -לא התקיים גביע-58/59 מכבי תל אביב מכבי תל אביב57/58 מכבי תל אביב מכבי תל אביב56/57 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-55/56 -לא התקיימה ליגה- מכבי תל אביב54/55 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-53/54 מכבי תל אביב -לא התקיים גביע-
הליגה לנשים
הליגה הלאומית לכדורסל נשים הוקמה בישראל בשנת 1957. עוד קודם לכן התקיימו משחקי כדורסל בארץ, אך בצורה חובבנית ובלתי מסודרת.
מ-8 הקבוצות שייסדו את הליגה נותרו כיום רק שלוש: מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, והפועל ירושלים.
מתחילת שנות ה-70 הצטרפו לליגה קבוצות נוספות כגון אליצור תל אביב, אליצור חולון ואליצור רמלה.
מיום הקמת הליגה זכו באליפות המדינה 10 קבוצות: אליצור תל אביב זכתה ב-14 אליפויות, אליצור רמלה זכתה ב-13 אליפויות, מכבי תל אביב זכתה ב-11 אליפויות, הפועל תל אביב זכתה ב-7 אליפויות, אליצור חולון א.ס. רמת השרון ומכבי בנות אשדוד זכו בשש אליפויות כל אחת, מכבי עירוני רמת גן זכתה בשתי אליפויות, הפועל ירושלים והפועל יגור באליפות בודדת אחת.
מספר הקבוצות בליגה אינו קבוע ונע בין 10 ל-14 בהתאם להחלטת מנהלת הליגה.
מתקני הכדורסל בישראל
בראשית התפתחות הכדורסל הישראלי רוב משחקי הכדורסל נערכו תחת כיפת השמיים. האולם המקורה הראשון שנבנה בישראל היה אולם הפחים של הפועל חולון אשר הוקם בשנות ה-50 ולא עבר שיפוץ משמעותי עד היום. בשנת 1963 נבנה היכל הספורט יד אליהו כזירה פתוחה עם יציעי בטון. בשנת 1964 עברה מכבי תל אביב לשחק במתקן זה ובהמשך הוא עבר שיפוץ והפך לאולם כדורסל מודרני בשנת 1972. בשנים אלה חלק גדול מקבוצות הכדורסל הגיעו מקיבוצים ומושבים ומשחקיהן הביתיים נערכו בתוך אולמות פח פשוטים, שחלקם אפילו לא היו מקורים. בשנות ה-70 החלה מגמה על מעבר למשחק באולמות סגורים עד שלפי חוק, בשתי הליגות הגבוהות היה אסור לשחק תחת כיפת השמיים אלא רק באולם סגור ומואר. בשנות ה-80 אכן הסתיים המעבר לאולמות סגורים, שפעמים רבות הוקמו בסיוע מפעל הפיס ולא כללו דבר מעבר לדרישות הבסיסיות. בשנות ה-2000 חלה התפתחות ברמת אולמות הספורט הארץ כאשר בתחילת העשור עבר היכל יד אליהו שיפוץ מקיף והרחבה, בתמיכת חברת נוקיה, וכן נבנו אולמות חדשים באשקלון ונהריה. בשנים האחרונות החלה בניית היכל ספורט גדול ומרכזי בירושלים אשר קבוצת הפועל ירושלים ציפתה לו זמן רב.
האולמות הגדולים בישראל לפי תכולה
להלן אולמות הכדורסל הגדולים בישראל לפי תכולה:
שם האולםקבוצה מיקום תכולהשטח תאריך הקמה פיס ארנה ירושליםהפועל ירושלים מלחה, ירושלים 11,00047,000 מ"רהוקם: 2014 היכל מנורה מבטחיםמכבי תל אביב יד אליהו, תל אביב 10,38323,460 מ"ר הוקם: 1963 הורחב: 1968–1971, 2005–2007 היכל הטוטו חולוןהפועל חולון קריית שרת, חולון 5,50013,000 מ"רהוקם: 2015 היכל הספורט רוממההפועל חיפה, מכבי חיפהרוממה, חיפה 5,00013,000 מ"ר הוקם: 1976 הורחב: 2012 היכל קבוצת שלמההפועל תל אביבמתחם הדרייב אין, תל אביב3,5046,600 מ"רהוקם: 2014 היכל הספורט אשקלוןעירוני אשקלון אשקלון 3,0006,500 מ"רהוקם: 1999 אולם הקונכייההפועל באר שבע באר שבע 3,0005,000 מ"ר הוקם: 2013
ראו גם
כדורסלנים זרים בישראל
ספורט בישראל
היריבות בין מכבי תל אביב לבין הפועל ירושלים
לקריאה נוספת
אלישע שוחט, "ספר הכדורסל הישראלי" – גרסה אינטרנטית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל לפי נושא | 2024-10-07T07:51:18 |
אמיל אז'אר | REDIRECT רומן גארי | 2006-09-14T05:41:11 |
משפט ויירשטראס השני | REDIRECT משפטי ויירשטראס. | 2005-08-23T17:00:46 |
דנובה | שמאל|ממוזער|190px|מקום המפגש בין נחל הברג ונחל הבריגאך בקרבת העיירה דונאושינגן
דַנוּבָּה (בגרמנית: Donau; ברומנית: Dunăre; בהונגרית: Duna; בבולגרית: Дунав; בסרבו-קרואטית: Dunav; בסלובקית: Dunaj; באוקראינית: Дунай) הוא הנהר השני באורכו באירופה, אחרי נהר הוולגה. אורך הדנובה תלוי בקביעת נקודת המוצא – מהעיירה דונאושינגן, מקום המפגש בין נחל הברג ונחל הבריגאך האורך הוא 2,852 ק"מ וממוצא הברג האורך הוא 3,019 ק"מ. אורך הנהר וגם רוחבו הצטמצמו במהלך מאתיים השנים האחרונות כתוצאה מפעולות אנושיות.
נהר הדנובה הוא החלק המרכזי במערך של תעלות מים חפורות המאפשרות שיט רצוף מקונסטנצה שברומניה ועד רוטרדם שבהולנד תוך חציית אירופה.
אטימולוגיה
בכתבים היוונים הקדומים הנהר מכונה איסטרוס (Ἴστρος), היסטר, דאנאיסטר ובכתבים הלטיניים בשם דאנוביוס (Danuvius).
השם דאנוביוס הוא אחד ממספר שמות נהר אירופיים שמקורם במילה הפרוטו-הודו-אירופאית דאנו (), שמשמעה "נהר". שמות אחרים של נהרות באירופה, הנגזרים מאותו השורש, הם: נהר דווינה, נהר דון, נהר סוורסקי דונץ, נהר דנייפר, נהר דניסטר ונהר דונסה. בשפה הסנסקריטית ריגוודית, "דאנו" פירושו "נוזל" או "ירידה". באווסטית, פירוש המילה הוא "נהר".
במיתולוגיה יוונית איסטרוס הוא בנם של טתיס ושל אוקיינוס. משמו הרומי של הנהר נגזר גם השם דנוביוס (Danuvius), שמו של אל נהר הדנובה הרומי.
השמות האלה גרמו גם לאי הבנות – באגדה על הפלגת הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב מסופר שהם הפליגו מהים השחור במעלה ה"איסטרוס" וחזרו באמצעות נתיב אחר של הנהר אל הים התיכון. דיודורוס סיקולוס הבין כבר במאה הראשונה, שמדובר בטעות והעלה את ההשערה שהיה בלבול בין "איסטרוס" ובין חבל הארץ הקרוי איסטריה.
תיאור הנהר
שמאל|ממוזער|190px|אין מתמזג עם הדנובה במבט מהאוויר
הדנובה נובע באזור היער השחור בגרמניה ונשפך לים השחור דרך כמה זרועות העוברות בצורת דלתה בתחום רומניה ואוקראינה. הנהר עובר דרך 10 מדינות, כשהוא מתפצל ומתאחד שוב ושוב ובדרכו חוצה את ערי הבירה וינה, ברטיסלאבה, בודפשט ובלגרד. הדנובה הוא אחד מנתיבי המים הבינלאומיים החשובים ביותר. זהו הנהר היחיד הזורם ממרכז אירופה לים השחור, ועל כן הוא אחד האמצעים העיקריים לתעבורה של סחורות בין מרכז ומזרח אירופה.
הנהר יצר מעבר נוח, שעודד התיישבות על גדותיו. הנהר עובר בדרכו הרים, רמות ומישורים ומשקה שטח של 805,300 קילומטרים רבועים המהווים 8% משטח יבשת אירופה. שרשראות ההרים מחלקות את הנהר לשלושה מקטעים נבדלים, האזור האלפיני, האזור הפאנוני והאזור הקרפטי עד הים השחור. אורך המקטע האלפיני הוא בן 1,060 קילומטרים, מהמקורות ועד ברטיסלבה ומתאפיין בערוצים צרים ועמוקים וגדות תלולות. רוחב הדנובה עד אולם נע בין 20 ובין 100 מטרים; רוחבה מאולם עד וינה נע בין 100 ובין 350 מטרים ומהירות הזרימה נעה בין 1 ל-2.8 מטרים בשנייה. המקטע הפאנוני, באורך 725 קילומטרים, הוא מברטיסלבה ועד שערי הברזל והמקטע האחרון, הקרפטי, בן 1,075 קילומטרים, כולל את כל הדרך משערי הברזל ועד השפך בים השחור. קטע הנהר באזור גבול רומניה והונגריה נקרא קלחות הדנובה.
במקטע העליון הדנובה מקבל את מימיהם של יובלים אלפיניים, כשהשופע ביניהם הוא האין, שמגיע מהרי שווייץ לדנובה עם ספיקה של 810 מטרים מעוקבים בשנייה, ספיקה שעולה על תפוקת הדנובה עצמה, שתפוקתה כאן היא רק 660 מטרים מעוקבים בשנייה. מכאן הדנובה מקבל אופי של נהר ואחרי אולם העומק המינימלי מאפשר כבר שיט נהרות.
בברטיסלבה חודר הדנובה למישור ההונגרי הקטן וכאן מתפצל הנהר לשלוש זרועות, בצפון הדנובה הקטנה ובדרום מוסון הדנובה. בהמשך מתאחדות הזרועות בחזרה עם הדנובה. בין הזרוע הדרומית ובין הדנובה נוצר כך האי זיגטקוז ובין הזרוע הצפונית והדנובה נוצר אי השיפון הגדול. באזור זה הדנובה נעה במתינות, במהירות של 0.3 עד 1.1 מטר בשנייה. אחרי בודפשט הדנובה חודר למישור הפאנוני, שבו הוא קולט את מימיהם של יובלים גדולים ושופעים: דראווה, טיסה וסאווה.
מאז 1992 מחובר הדנובה לנהר המיין (נהר) דרך תעלת מיין–דנובה, ובכך מחבר את הים השחור למערב אירופה.
היובלים
שמאל|ממוזער|190px|הדנובה באולם
שמאל|ממוזער|190px|איים וגשרים בדנובה באזור וינה
שמאל|ממוזער|190px|הדנובה בברטיסלבה, בירת סלובקיה
שמאל|ממוזער|190px|דנובה בברטיסלבה
במהלך דרכו מהמוצא ועד השפך בים השחור הדנובה פוגש וקולט את מימיהם של יותר מ-300 יובלים. בטבלה המוצגת, כאן, למטה, יפורטו היובלים שאורכם מעל 140 קילומטרים. הטבלה מוגשת לפי סדר היובלים מהמוצא ועד השפך.
שם היובל גדה מרחק מהשפך(ק"מ) אורך היובל(ק"מ) ספיקה(מ"ק/שנייה) הערות אילר ימין 2587.9 147 71 לך (נהר) ימין 2496.4 264 114 אלטמול שמאל 2411.6 220 16 נאב (נחל) שמאל 2385.3 165 50 רגן שמאל 2379.2 169 40 איזר (נהר בגרמניה) ימין 2281.7 295 175 אין (נהר) ימין 2225.2 518 738 טראון (נהר) ימין 2125 153 135 אנס (נהר) ימין 2111.8 254 195 קאמפ (נהר) שמאל 1985 153 9 מוראבה שמאל 1880.3 358 109 לייתה ימין 1830 180 10 ראבה (נהר) ימין 1794 250 18 ואה (נהר) שמאל 1765 403 152 הרון שמאל 1716 298 55 איפל שמאל 1708.2 233 21 דראווה ימין 1382.5 749 670 טיסה (נהר) שמאל 1214.5 1308 813 הארוך ביותר סאווה ימין 1170 945 1722 השופע ביותר טימיש שמאל 1150 359 47 מוראבה הגדולה ימין 1104.5 185 255 טימוק הגדול ימין 845.7 203 24 ז'יו שמאל 691.6 331 94 איסקר (נהר) ימין 637 368 54 אולט (נהר) שמאל 600.6 737 90 יאנטרה ימין 536.7 285 47 ודאה שמאל 530 224 12 ארג'ש (נהר) שמאל 432 327 73 יאלומיצה שמאל 231.1 417 40 סירט (נהר) שמאל 155.1 596 230 פרוט (נהר) שמאל 134.1 953 110
ערים גדולות שהדנובה עובר דרכן
בדרכו עובר נהר הדנובה בקרבתם של יישובים רבים, חלקם ממש על גדותיו, חלקם בעלי נמלים בהם עוגנים כלי שיט השטים במימי הדנובה, חלקם בעלי תעשייה הנעזרת במי הדנובה או משווקת את תוצרתה בעזרת כלי שיט המפליגים במי הדנובה. ברשימה המופיעה כאן, למטה, מופיעות הערים הגדולות ביותר לפי מיקומם, בתחילה הקרובות יותר למוצא הנהר ובהמשך הקרובות יותר לשפך הנהר.
ממוזער|שמאל|450px|מפת אירופה עם מסלול הדנובה
אולם – גרמניה
אינגולשטאדט – גרמניה
רגנסבורג – גרמניה
לינץ – אוסטריה
וינה – בירת אוסטריה
ברטיסלאבה – בירת סלובקיה
גיור – הונגריה
בודפשט – בירת הונגריה
נובי סאד – סרביה
בלגרד – בירת סרביה
דרובטה-טורנו סברין – רומניה
רוסה – בולגריה
בראילה – רומניה
גאלאץ – רומניה
טולצ'ה – רומניה
גבולות
בהיות נהר הדנובה מכשול טבעי משמעותי למעבר בני אדם הוא שימש ועדיין משמש גם כגבול מדיני בין מדינות שונות. כשהנהר מפריד בין שתי מדינות, הגבול אמור לעבור במרכז הנהר, במרחק שווה משתי הגדות. איים בנהר משתייכים לריבון על הגדה הקרובה יותר. הדנובה מהווה גבול בין סלובקיה ובין הונגריה, באזור בו היא מתפצלת לשלוש זרועות היוצרות שני איים גדולים, האחד, אי השיפון הגדול, בסלובקיה והשני, זיגטקוז, בהונגריה.
במאות הראשונות של הספירה הנוצרית הדנובה היווה הגבול הצפוני של האימפריה הרומית.
פליטים מארצות אחרות מנסים לחצות את גבולות אירופה בשיט על הדנובה. ניסיונות של פליטים "לגנוב" את הגבול באזור הדנובה מסתיימים לעיתים בטביעת המנסים.
ממוזער|270px|מחלוקת הגבולות בין קרואטיה ובין סרביה באזור הדנובה. הכיסים הצהובים הם תחת שליטה סרבית ונתבעים על ידי הקרואטים. הכיסים הירוקים הם תחת שליטה קרואטית ואף צד לא תובע אותם לעצמו.
המחלוקת בין סרביה ובין קרואטיה
בין סרביה ובין קרואטיה יש מחלוקות בנוגע לגבול באזור בו עוברת הדנובה – הן חלוקות על הגבול המסומן על ידי הנהר, כי הנהר שינה את מסלולו בעקבות עבודות הנדסיות במאה ה-19, לכן יש מסלול נוכחי ומסלול קודם. סרביה מתעקשת על המסלול הנוכחי של הדנובה וקרואטיה תובעת את הגבול על פי המסלול הישן יותר של הדנובה, גבול שהיה בין שתי המדינות בתוך הפדרציה היוגוסלבית, לפני התפרקות יוגוסלביה ומלחמת העצמאות של קרואטיה.
סכסוך הגבולות כולל גם שני איים על הדנובה, ווקובאר ושרנגרד. שני האיים נושאים שמות של שני יישובים קרואטיים סמוכים, אבל נמצאים תחת שליטה סרבית. קרואטיה טוענת לריבונות עליהם על פי פסיקה של ועדת תיווך אירופית וסרביה טוענת לבעלות עליהם על פי קרבתם לגדה הסרבית.
ליברלנד
מחלוקת הגבולות בין סרביה ובין קרואטיה יצרה כמה כיסים טריטוריאליים שנויים במחלוקת, משני צידי הגבול בין שתי המדינות. על הכיסים הצהובים (ראו תרשים בצד שמאל) יש תביעות משני הצדדים. על הכיסים הירוקים אין תביעות כלל, כי לפי הטענות הסרביות טריטוריות אלה שייכות לקרואטיה ולפי הטענות הקרואטיות הן שייכות לסרביה. התנערות שתי המדינות מתביעת טריטוריות אלה יצרה טרה נוליוס. הפוליטיקאי הצ'כי Vit Jedlika ניצל וקום זה והכריז על חצי אי בדנובה כמדינה לכאורה בשם "ליברלנד" (השם המלא בצ'כית הוא: Svobodná Republika Liberland), מדינה ללא אוכלוסייה, שאף מדינה אחרת לא הכירה בקיומה.
ממלכת אנקלווה
לפי הדוגמה של ליברלנד, בטריטוריות של יוגוסלביה לשעבר, הוכרזה עוד מדינה לכאורה, "ממלכת אנקלווה" (Kingdom of Enclava). המדינה הוכרזה על ידי הפולני פיוטר וורז'ינקיביץ' וידידיו, ששהו באפריל 2015 בסלובניה. ההכרזה הייתה תחילה לגבי טרה נוליוס בגבול קרואטיה עם סלובניה ובהמשך הכלילו בטריטוריה של ממלכת אנקלווה גם את כיס מספר 1 (ראו תרשים) על חוף הדנובה, בגבול עם סרביה.
אונגל
לפי הדוגמה של ליברלנד, במאי 2015, בסופיה שבבולגריה, הכריזו אזרחים בולגרים והונגרים על הקמת אונגל (השם המלא בבולגרית הוא: Eкологично Дунавско Княжество Онгъл), מדינה לכאורה באותן טריטוריות של טרה נוליוס. הם הכריזו על משטר של מונרכיה אבסולוטית. גם מדינה זו לא זכתה להכרה של אף מדינה אחרת.
גבולות רומניים
לאחר שנסיכויות הדנובה זכו בעצמאותן, היווה דנובה הגבול בינן ובין האימפריה העות'מאנית. לאחר שגם סרביה ובולגריה זכו לעצמאותן, הדנובה סימנה חלק מהגבול בין סרביה ובין רומניה וחלק גדול מהגבול בין בולגריה ובין רומניה. הזרוע המזרחית של שפך הדנובה היוותה גבול בין רומניה ובין האימפריה הרוסית ולאחר מכן בין רומניה ובין ברית המועצות. לאחר התפרקות ברית המועצות היא מהווה גבול בין אוקראינה ובין רומניה. נהר הפרוט, יובל של הדנובה, מהווה גבול בין רומניה ובין מולדובה. הבדלים במיסוי בין המדינות יוצרים פיתוי להברחת סחורות מעבר לגבול, כמו הברחת סיגריות ממולדובה לרומניה.
שינוי גבולות כדי להגיע לדנובה
לאחר קבלת עצמאותה חיפשה מולדובה פתרון לכך שאין לה יציאה לים. ב-23 באוקטובר 1992 נערך פרוטוקול בין שתי המדינות, מולדובה ואוקראינה וב-1999 חתמו, הפוליטיקאי המולדובני וסילי שובה והאוקראיני פטרו פורושנקו, על הסכם בו מולדובה מעבירה לאוקראינה שטחים בקרבת הדניסטר בגודל של 10.5 קילומטרים רבועים, שטחים הכוללים את אזור הכביש האוקראיני ובתמורה מעבירה אוקראינה לידי מולדובה שטח דומה באזור ג'יורג'יולשט על חוף הפרוט בשפך שלו לדנובה, בקרבת הגבול הרומני, שטח הכולל חוף, שנוצל בהמשך לבניית נמל ג'יורג'יולשט, הנמל המולדבי היחיד, אליו יכולות להגיע ספינות ים.
איים בדנובה
250px|ממוזער|מגדל הדנובה באי הדנובה. וינה, אוסטריה
השטח המכוסה במי הדנובה גדול למדי, אף על פי שהוא קטן או גדל בהתאם לספיקת הנהר ויובליו. בשטח הזה יש 912 איים עם שטח מצטבר של 138,000 הקטרים. האיים מתחילים להופיע כשהזרם מתרחב ועוצמתו יורדת. מספר האיים משתנה בהתמדה, כי זרם הנהר מכרסם בחופי האיים עד כדי הריסתם הגמורה של איים מסוימים ובו זמנית מביא סחופת, שמרחיבה איים קיימים או אפילו יוצרת איים חדשים. תהליכים אלה גורמים לכך שחופי האיים גבוהים מהקרקע בתוך האי, שם נוצרים מקווי מים ותעלות המוצפים בעת עליית מי הדנובה.
בחלק מהאיים, דוגמת האי צ'פל, יש מתיישבים וברבים מהם יש צמחייה ובעלי חיים. אדה קלה היה אי על הדנובה בדרום מערב רומניה, בסמוך לגבול עם סרביה. אורך האי היה כ-1.7 קילומטרים ורוחבו 500 מטר. במסגרת בניית אגם הצבירה עבור תחנות הכוח ההידרו-חשמליות של רומניה וסרביה (בתחילה יוגוסלביה) בשערי הברזל הוצף האי. על האי חיו, לפני הצפתו, כ-600 תושבים, מרביתם ממוצא טורקי, שהתפרנסו מגידול עצי פרי וורדים, מהם הופקו שמן ורדים ובושם ורדים, תיירות ומסחר. התושבים פונו ופוצו חלקית. חלקם עקרו לאי שימיאן הקרוב, חלקם עברו לדוברוג'ה וחלקם היגרו לטורקיה. מבנים היסטוריים וקברים הועברו לאי שימיאן בכוונה להפכו לאתר תיירות.
כפי שפעולות האדם הביאו להיעלמות האי אדה קלה, פעולות אדם אחרות גם יצרו איים, כמו במקרה של אי הדנובה, שנוצר בעקבות עבודות חפירה, שנועדו למנוע הצפות של הדנובה.
על האי הגדול של בראילה יש את החווה החקלאית הגדולה ביותר באירופה וגם המתקדמת ביותר.
בתקופות שפל בשפיעת הדנובה מופיעים איים חוליים קטנים מול גאלאץ. אורך האי הגדול כ-300 מטר ורוחבו עשרה מטרים. במזג אוויר מתאים תושבי האזור מפליגים בסירות אל האי, משתזפים שם ועוסקים בדיג.
החי והצומח באיי הדנובה
צמחיית איי הדנובה מתאפיינת בעמידות להצפות. העץ הנפוץ ביותר הוא ערבה לבנה (Salix alba) והשני הוא צפצפה שחורה (Populus nigra) ויש גם מינים נוספים של צפצפות ואולמוס לבן ועוד. יש גם שיחים שונים ומטפסים כמו גפן בר. באיים צומחים עשבים רבים ומגוונים החובבים רטיבות.
איי הדנובה מארחים כ-1,100 זנים של יצורים חיים, מתוכם 770 זני חסרי חוליות, כולל 35 זני חלזונות. כ-65 זני דגים חיים בתעלות ובביצות שבאיים. לכך יש להוסיף 10 זני דו-חיים ושמונה זני זוחלים. האיים משחקים תפקיד חשוב עבור 160 זני עופות המשתמשים בהם לצורכי קינון, תחנות נדידה וגם שהיה חורפית. על האיים חיים גם 26 זני יונקים שונים הכוללים מכרסמים, לוטרות, אייל הסבך, שועלים, חתולי בר, חמוס מבאיש ועטלפים.
גשרי הדנובה
190px|ממוזער|שחזור של גשר טראיאנוס
רוחב הדנובה מחייב קיומם של גשרים לצורכי מעבר מגדה אחת לשנייה. המעבר דרוש לצרכים אזרחיים, כמו מסחר וביקורים, אך גם לצרכים צבאים, כמו מעבר צבאות ואספקה עבורם. הגשר הראשון על הדנובה, המוזכר על ידי הרודוטוס בהיסטוריה, הוא גשר האוניות, שנוצר עבור דריווש הראשון, בעת מלחמתו נגד הסקיתים.
לאחר המלחמה הראשונה של האימפריה הרומית בממלכת דאקיה יזם טראיאנוס בניית גשר על הדנובה, גשר טראיאנוס, שנבנה על ידי אפולודורוס מדמשק ושימש את הצבא הרומאי במלחמה השנייה נגד ממלכת דאקיה. הגשר היה באורך 1135 מטרים ושרידים ממנו קיימים עדיין. מאז אפולודורוס אדריכלים רבים בנו גשרים מעל הדנובה, כדי לאפשר מעבר מגדה אחת לרעותה. בשנת 328, בהוראת קונסטנטינוס הגדול, נבנה מעל הדנובה הגשר הגדול ביותר בעולם העתיק, גשר קונסטנטין הגדול.
שמאל|ממוזער|190px|גשר מעל הדנובה בבירת אוסטריה, וינה
שמאל|ממוזער|190px|רכבת נוסעת על גשר מעל הדנובה בבירת אוסטריה, וינה
הגשרים בבודפשט
שמאל|ממוזער|190px|כיכר אדם קלארק, גשר השלשלאות שמעל הדנובה, פשט ובזיליקת אישטוון הקדוש. מבט מראש הפוניקולר המוביל לגבעת המצודה שבבודה
בודפשט, בירת הונגריה, היא, אחרי וינה, הגדולה בערים דרכן עוברת הדנובה ומשום כך מודגש בה הצורך בגשרים. בין צדה המערבי והמזרחי של הדנובה, בעבר שתי ערים נפרדות, שנקראו "בודה" ו"פשט", מחברים 15 גשרים. במרכזה של בודפשט ארבעה גשרים היסטוריים, המהווים עורק תחבורה מרכזי בעיר ואף שכיות חמדה תיירותיות.
הגשרים מופיעים לפי הסדר מצפון לדרום.
גשר מרגיט (Margit híd)
הגשר, שנבנה בשנת 1876, מחבר את האי מרגיט עם בודה ופשט. בתחילה נבנה הגשר ללא גישה לאי, אך זו נוספה בשנת 1900.
גשר השלשלאות (Lánchíd)
שמאל|ממוזער|190px|גשר השלשלאות
גשר השלשלאות (Lánchíd) גשר הקבע הראשון על פני הדנובה נבנה בין 1839 ל-1849. הגשר תוכנן בידי האנגלי ויליאם טירני קלארק, ונבנה בידי המהנדס האנגלי אדם קלארק. בשני קצות הגשר פסלי אריות מעוטרים. במהלך מלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר, אך נבנה מחדש בשנת 1949. הגשר מוביל אל מנהרה החצובה בהר מתחת לגבעת המצודה, ואורכה 350 מטר. המנהרה נפתחה בשנת 1856. בכיכר אדם קלארק שליד הגשר, נמצא מונומנט בגובה שלושה מטרים העשוי אבן גיר בצורת הספרה 0 – זהו קילומטר אפס של בודפשט ושל הונגריה כולה. מראהו של הגשר, כאשר מצדו האחד גבעת המצודה והמונומנטים הלאומיים שעליה, ומצדו השני בניין הפרלמנט, הוא אחד המראות היפים בבודפשט.
גשר ארז'בט (אליזבת)
גשר ארז'בט (Erzsébet híd) קרוי על שמה של מלכת הונגריה, אליזבת (סיסי) שנרצחה בשנת 1898. פסלה של סיסי ניצב בצדו המערבי של הגשר. הגשר נבנה בשנת 1903 ובעת בנייתו היה הגשר הארוך בעולם שאינו נסמך על עמודי תמיכה במרכזו. במלחמת העולם השנייה פוצץ הגשר ונהרס, אך תוכנן מחדש ונבנה שוב בשנת 1964.
גשר החירות
גשר החירות (Szabadság híd) נבנה בשנת 1896 לרגל חגיגות אלף השנים לכיבושה של הונגריה בידי המדיארים. במקור נקרא הגשר על שם הקיסר פרנץ יוזף, שגם חנך אותו. מצדו האחד השוק המקורה של בודפשט, ומצדו השני גבעת גלרט. גם גשר זה נהרס בזמן מלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש.
הגשרים ברומניה
ממוזער|190px|שמאל|מראה של גשר המלך קרול הראשון בשנת 1902
ברומניה הוקם לראשונה גשר מעל הדנובה לקראת סוף המאה ה-19 וזה היה גשר המלך קרול הראשון, בזמנו הגשר הארוך ביותר באירופה.
גשרי הדנובה במלחמות
משחר ההיסטוריה שימשו הגשרים מעל הדנובה לצורכי מלחמה, חלקם גשרים בנויים, כמו גשר טראיאנוס וחלקם גשרים מאולתרים, גשרי אוניות או סירות, שאפשרו העברת כוחות מגדה אחת לגדה השנייה. המלחמה הייתה זרז לבניית גשרים, אך גם להריסתם, כשצורכי הלוחמים מצד זה או אחר הכתיבו זאת, כדי למנוע או להכביד על תנועות צבא של האויב.
בתחילת מלחמת העולם השנייה צורכי המלחמה הובילו לבניית גשר מעל הדנובה – בין טורנו מגורלה הרומנית ובין ניקופול הבולגרית (שתי המדינות היו בנות ברית של גרמניה הנאצית) בנה צבא גרמניה, במרץ 1941, גשר שנועד להעברת הצבא הגרמני לכיוון גבול יוון, כדי לקחת חלק במבצע מריטה.
גשר המלך קרול הראשון נפגע במהלך שתי מלחמות העולם. גשר המלך קרול הראשון מורכב משני גשרים נבדלים, האחד מעל האפיק הראשי של הדנובה והשני מעל זרוע בורצ'אה, בביצת יאלומיצה. במלחמת העולם הראשונה, הצבא הרומני, שנסוג מפני הצבא הגרמני, חיבל בגשרים - הם תוקנו לאחר המלחמה. במלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, הגשרים הופצצו על ידי מטוסים סובייטים ונפגעו קשה – לקח ארבעה חודשים להשיב אותם לתפעול.
בשנת 1999, עקב הפצצת והריסת שלושה גשרים בנובי סאד על ידי כוחות נאט"ו, במסגרת מבצע כוח מאוחד, נפגעה קשות התעבורה בנהר הדנובה בתחומי סרביה, נזק שתוקן רק בשנת 2002.
התעלות שמתחברות לדנובה
ממוזער|450px|נתיב השיט המבוסס על הדנובה והחוצה את אירופה מקונסטנצה עד רוטרדם
תעלת מיין-דנובה
ממוזער|450px|תעלת מיין-דנובה
תעלת מיין–דנובה, המכונה גם בשם "תעלת אירופה", היא תעלה חפורה בבוואריה, באורך 171 קילומטרים, המחברת החל מ-1992, את הנהרות מיין ודנובה במסלול המאפשר שיט נהרות. התעלה הזאת היא חלק מדרך השיט החוצה את אירופה מרוטרדם עד קונסטנצה.
תעלת דנובה–הים השחור
תעלת דנובה–הים השחור, המכונה ברומניה גם בשם "Magistrala Albastră" ("הדרך המהירה הכחולה"), היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה מתאימה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור, ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה שעל הים השחור עד רוטרדם שלחוף הים הצפוני ולאוקיינוס האטלנטי.
ממוזער|250px|ניקולאה צ'אושסקו חונך את תעלת-דנובה הים השחור, משמאלו רעיתו, אלנה צ'אושסקו ומאחוריו בנו, ניקו צ'אושסקו
עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת בוצעו בין 1984 לבין 1987. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מניבות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה.
במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה.
תעלת דנובה–הים השחור (אוקראינה)
תעלת דנובה–הים השחור הידועה גם כתעלת ביסטרי היא תעלת שיט חפורה בשטח אוקראיני המאפשרת שיט בין הדנובה ובין הים השחור.
התעלה, שעבודות לחפירתה התחילו ב-2004, היא בת 162 קילומטרים ומיועדת לכלי שיט עם שוקע של עד 7,2 מטרים. התעלה מתחרה מסחרית בתעלת סולינה הסמוכה, ברומניה, לכן חפירתה הובילה למתיחויות בין שתי המדינות.
תעלת דנובה-בוקרשט
תעלת דנובה-בוקרשט הייתה פרויקט שנועד לאפשר שיט נהרות מבוקרשט לים השחור דרך הדנובה.
העבודות לביצוע הפרויקט החלו ב-1986, אך ב-1989, לאחר המהפכה הרומנית, נפסקו לחלוטין, אף על פי שכבר בוצעו 70% מהפרויקט. קיימים נימוקים למען חידוש העבודות וגם נגד החידוש ובמהלך השנים נגנבו לוחות בטון ופריטים שונים וחלקים אחרים ניזוקו. ההתנגדות העיקרית נובעת מזיהוי הפרויקט עם המשטר הקומוניסטי מלפני המהפכה.
תוכניות נוספות
מדינות נוספות ראו את התועלת, שניתן להפיק מחפירת תעלות לקיצור או יצירת נתיבי שיט שיתחברו לדנובה והחלו לתכנן פרויקטים נוספים.
בולגריה מתכננת תעלה שתחבר בין הנמל שלה, רוסה, על הדנובה ובין נמלה ורנה, בים השחור, תעלה, שתחסוך את המעבר דרך רומניה ותקצר את הדרך עבור הספינות.
סין, המייצאת סחורות רבות לאזור, מתכננת חפירת תעלות, שיחברו את הדנובה עם הים האגאי, תעלה שתחבר את בלגרד, בירת סרביה עם הנמל היווני סלוניקי. מעבר שיט כזה ייתר את המעבר בים השחור וברומניה ויחסוך זמן והוצאות.
ההידרולוגיה של הדנובה
בחלק העליון של הדנובה מימיה מחלחלים לקרקע ולעיתים, במיוחד בתקופות שחונות, היא נעלמת לחלוטין. המים התת-קרקעיים נובעים מחדש במעין Aachtopf, במרחק של כ-14 קילומטר מהדנובה, ומשם זורמים אל הנחל Aach, יובל קטן של הריין, נהר הזורם אל הים הצפוני.
בגלל מיקומו מושפע נהר הדנובה מאקלים ממוזג אוקייני מהמערב, אקלים ממוזג קונטיננטלי ממזרח והשפעות בלטיות מהצפון. שילוב זה מוביל לרמות שונות של מפלס פני המים וספיקה משתנה במהלך השנה. שפע המים נוצר באביב, כשהשלגים נמסים ויורד גשם רב, אולם בחלק העליון והאמצעי של הדנובה העונה הזאת מתרחשת בחודשים מרץ ואפריל בעוד שבחלק התחתון של הדנובה, זה קורה בחודש מאי. בקטעים מסוימים הדנובה קופא בחורפים קשים.
הדנובה מזרים בממוצע לים השחור 67,000,000 טונות סחף בשנה, סחף שממנו נבנתה דלתת הדנובה במהלך 10,000 שנים וכל שנה היא גדלה ב-40 מטרים רבועים בממוצע על חשבון הים.
רתיחת מי הדנובה
לעיתים, בתנאי מזג אוויר מיוחדים, עולים ענני אדי מים מעל הדנובה ויוצרים רושם של רתיחת מי הדנובה. התופעה הנדירה נובעת מהפרשי טמפרטורה גדולים בין מי הדנובה והאוויר מעל הדנובה. ב-31 בינואר 2014 באזור גאלאץ נרשמה טמפרטורה של 16- מעלות צלזיוס בעוד שמי הדנובה היו בטמפרטורה של 0 מעלות צלזיוס – בנסיבות אלה נוצרה תופעת ה"רתיחה", נוצרו ענני אדים מעל מי הדנובה. התופעה אינה מסכנת את השיט.
השיט על הדנובה
משטר השיט
הדנובה מחברת ארצות רבות עם משטרים שונים. ההסדרה הבינלאומית של השיט על הדנובה החלה עם הסכם בלגרד (1616), שעל פיו האימפריה העות'מאנית הכירה בזכות מלוכת הבסבורג להשיט ספינות בחלקן האמצעי והתחתון של הדנובה, חלקים שהיו תחת שלטון עות'מאני. ב-1774, בעקבות הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, גם האימפריה הרוסית זכתה להשיט ספינות על הדנובה.
הוועדה האירופאית לדנובה
ממוזער|210px|היכל הוועדה בעיר הנמל סולינה, ברומניה
הוועדה האירופאית לדנובה זו ועדה בינלאומית, שהוקמה לאחר מלחמת קרים, במסגרת חוזה פריז (1856) ונועדה להסדיר את השיט והמסחר לאורך הדנובה. מושב הוועדה נקבע בגאלאץ ושני מושבים נוספים בסולינה ובטולצ'אה.
על הוועדה הוטל להכשיר את נתיבי השיט של הדנובה התחתונה (מבראילה עד הים השחור) למעבר אוניות ים, כדי שניתן יהיה להוביל בהן את הדגנים מרומניה לארצות מערב אירופה, שם היה ביקוש גדול לחיטה מרומניה, מבלי להעבירם מספינה לספינה, תהליך שעיכב וייקר את הסחר בדגנים.
ב-18 באוגוסט 1948 התכנסו בבלגרד נציגי ברית המועצות, אוקראינה, בולגריה, הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה וחתמו על הסכמת בלגרד, שקבעה את משטר השיט על הדנובה בשטחן של המדינות החתומות. נספח של האמנה אפשר לאוסטריה להצטרף. מגרמניה נמנעה ההצטרפות בגלל התנגדות ברית המועצות, לכן היא הצטרפה רק במרץ 1998.
מכשולי שיט בדנובה
ממוזער| מחסום קרח על נהר הדנובה בגשר בווינה, אוסטריה
השיט מהים השחור ועד בראילה מכונה "השיט הימי" ומבראילה במעלה הנהר זה שיט נהרות. השיט הימי מיועד לספינות ים עם שוקע של עד שבעה מטרים ושיט הנהרות מיועד לכלי שיט עם שוקע של עד שלושה מטרים. יש מקטעים בנהר בהם מצטמצם עומק המים, במיוחד בעונות מסוימות, בגלל הסחף הממלא את ערוץ הנחל והשלטונות צריכים לדאוג לעבודות לשימור עומק הנהר, כדי לאפשר את השיט. בעונות מסוימות, במיוחד בתקופות שחונות, יורד מפלס הדנובה ויכול לגרום לבעיות ואפילו להיתקעות כלי שיט. בסוף יולי 2015 נתקעו כך 60 כלי שיט בגלל ירידת מפלס המים. באוגוסט 2018 נתקעו בווינה 20 ספינות עם תיירים בגלל ירידת מפלס המים, ירידה שסיכנה את הספינות.
מכשול נוסף הוא קפיאת הנהר בחורף. הקיפאון נמשך בדרך כלל בין 35 ל-45 ימים בשנה, אך היו שנים בהן התמשך הקיפאון 60 ואפילו 100 ימים. בתקופת ההקפאה ובתקופת הפשרת הקרח עלולים להיווצר מחסומי קרח.
לצורכי שבירת הקרח ופתיחת נתיבי שיט בדנובה נעשה שימוש בספינת הגרר "פרסאוס" (Perseus). לאחר תפעול של יותר מעשרים שנה הספינה זקוקה לשיפוץ כללי, שיאפשר לה תפקוד לעוד עשרים שנה.
הטבעת הצי הגרמני ליד החוף הסרבי
בימים 6 ו-7 בספטמבר 1944, בהוראת האדמירל הגרמני פאול-וילי זיב, הוטבעו ספינות צי הים השחור וצי הדנובה הגרמניות בקרבת הכפר הסרבי פראהובו, קרוב למיקום הנוכחי של שערי הברזל II. שיירת כלי שיט של 150 עד 200 ספינות, שלא היו מסוגלות להמשיך את הנסיגה במעלה הדנובה מבלי ליפול לידי הצבא האדום, שכבר שלט על שערי הברזל, שוקעו בתוך מי הנהר. לפני כן נתנו לתושבי הכפר לבזוז מכלי השיט כל מה יכלו לקחת ולאחר מכן פוצצו אותם.
לאחר המלחמה פונו כמה ספינות, שהפריעו לנתיב השיט. שינויי האקלים גורמים לירידה במפלס מי הדנובה ומשום כך הספינות הטבועות מפריעות יותר ויותר לשיט ויש תוכניות לפינויין.
שערי הברזל
שערי הברזל הוא שמו של קטע מתוואי הדנובה, באורך 134 קילומטרים, במפגש הרי הקרפטים עם הרי הבלקנים, בגבול רומניה עם סרביה – בעבר אזור זה היה תחת שלטון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
שערי הברזל הוא קניון שחצב נהר הדנובה בסלעי ההרים בדרכו אל הים השחור. המעבר צר ושימש בימי קדם מקום נוח להציב בו מארבי שודדים לעוברי הדרך וגם למארבים צבאיים נגד פולשים. הקיסר הרומי טיבריוס דאג לחציבת דרך באורך 210 מטר בגדה הימנית של הקניון וכך ניתן היה להעביר כלי שיט בנהר בעזרת בהמות שמשכו אותם.
הקניון היה זרוע סלעים רבים, שסיכנו מאוד את המפליגים בנהר. במהלך המאה ה-19, החל מ-1834, פעלה ממשלת הונגריה לפינוי מסלול שיט על ידי פיצוץ הסלעים בנתיב השיט. היוזמה התחדשה לקראת סוף המאה והגיעה לסיומה ב-1895. ב-1896 הגיע למקום פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה לחנוכת מסלול השיט, שעלה לאוצר ההונגרי יותר מעשרים מיליוני פלורינים, ולכבודו הגיעו גם קרול הראשון, מלך רומניה ומילאן הראשון, מלך סרביה. בנתיב השיט המשופר גדלה מאוד תנועת האוניות.
בתקופה המודרנית הוקמו במקום סכרים עבור תחנות הכוח ההידרואלקטריות שערי הברזל I ושערי הברזל II המשותפות לרומניה ולסרביה (בעבר יוגוסלביה). בקטע הסרבי של הקניון יש פארק לאומי בשם "דרדפ".
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנתה במקום תחנת כוח הידרואלקטרית בשם שערי הברזל I ובעקבות בנייתה הוצף האי אדה קלה ותושביו פונו לאזורים אחרים. במורד הדנובה, במרחק של כ-80 קילומטרים, הוקמה בהמשך שערי הברזל II, תחנת כוח הידרואלקטרית נוספת, קטנה יותר, עם פחות מרבע מהכוח של התחנה הראשונה.
הדלתה של הדנובה
ממוזער|270px|ההתפתחות ההיסטורית של דלתת הדנובה
הדלתה של הדנובה היא דלתה הממוקמת במחוזות טולצ'ה ברומניה ומחוז אודסקאיה באוקראינה, שעל שפת הים השחור, היא הדלתה הגדולה ביותר (3,446 קמ"ר) והשמורה ביותר באירופה.
דלתת הדנובה המודרנית החלה להיווצר לאחר שנת 4000 לפנה"ס במפרץ של הים השחור, כאשר הים עלה למפלסו הנוכחי. מחסום חולי חסם את שפך הדנובה שבו בנה הנהר את הדלתה שלו. עם מילוי השפך במשקעים, התקדמה הדלתה אל מחוץ למחסום זה לאחר שנת 3500 לפנה"ס ויצרה כמה זרועות: תעלת גאורגה הקדוש הראשונה (3500 – 1600 לפנה"ס), תעלת סולינה (1600 לפנה"ס), תעלת גאורגה הקדוש השנייה (0 לפנה"ס) ותעלת קיליה (1600 לפנה"ס). כמה זרועות פנימיות נוספות נבנו באגמים ובלגונות הגובלות בדלתה של הדנובה מצפון (קיליה הראשונה והשנייה) ולכיוון דרום (דונאבץ).
הסחף המתמיד המגיע לדלתה מרחיב אותה ללא הפסק ונוטה לחסום את דרכי השיט בזרועותיה. כדי להתגבר על קשיי השיט דרך הדלתה של הדנובה נחפרו תעלת דנובה–הים השחור ותעלת דנובה–הים השחור (אוקראינה).
דלתת הדנובה מאוכלסת בדלילות רבה, לכן היא מאוד מתאימה לשימור צמחייה ובעלי חיים. ב-1991 הוכרזה דלתת הדנובה אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ונקבעה כשמורה של הביוספרה ופארק לאומי.
תמונות מהדלתה של הדנובה:
החשיבות הכלכלית
"נהר הדנובה", טען נפולאון בונפרטה, "הוא מלך נהרות אירופה" וכראוי לתואר כזה, הדנובה אכן חשובה מאוד לתושבי מרכז ומזרח אירופה בדרכים רבות ושונות.
מי שתייה
מי הדנובה ויובליה מהווים את מקור מי השתייה של כ-10 מיליון בני אדם המתגוררים ביישובים באגן ההיקוות שלה. נכון לשנת 2004, כשליש ממי השתייה באזור שטוטגרט ומחוז דנובה עילית במדינת באדן-וירטמברג בגרמניה, מקורם במי הדנובה המטוהרים, ובשיעור נמוך יותר בערים נוספות לאורכה כגון אולם ופסאו. באוסטריה ובהונגריה נעשה שימוש מועט במי הדנובה לצורכי שתייה בעיקר בגלל הצורך בטיהור מסיבי שלהם. ברומניה רק באזורים מעטים, בהם רמת הזיהום נמוכה, ניתן להשתמש במי הדנובה לשתייה.
תובלה ומסחר
הדנובה משמשת כנתיב תובלה חשוב. פתיחת תעלת מיין-דנובה, איפשרה יצירת קשר תעבורתי על גבי ספינות בין הים השחור לבין מערב אירופה ונמל רוטרדם. תוכניות לשיפור התעבורה בנתיב המים הכרוכות בפעולות בינוי בהיקפים נרחבים, נתקלות בהתנגדויות של ארגוני איכות הסביבה.
לפני הופעת ספינות הקיטור היה קושי בפני התעבורה במעלה הנהר, כנגד הזרם, במיוחד בקטעים, דוגמת שערי הברזל, שם אפילו ספינות הקיטור הראשונות עברו את הקטע בחמש דקות עם הזרם ובשעה כנגד הזרם. ספינת הקיטור הראשונה שטה על הדנובה ב-1830 ומ-1831 כבר שטה בקביעות תוך הובלת נוסעים וסחורות.
התעבורה בנתיב הדנובה אינה חסרת סכנות, כך היה למשל בטביעת הספינה מוגושואיה.
בחלק התחתון של הדנובה, בסרביה, בבולגריה וברומניה יש גם תופעות של שוד ימי. רשויות בולגריות התלוננו על גניבות, שבוצעו בספינות בולגריות בלילה, כשעגנו באזורים רומניים. רשויות רומניות ענו, שזה נובע במידה רבה מכך שהספינות עוגנות מחוץ לנמלים, כדי להימנע מתשלום מיסי הנמל.
תיירות
בכל המדינות אשר לאורך הדנובה מפוזרים אזורים בעלי משמעות תיירותית כגון אזורי נופש, שמורות טבע ופארקים לאומיים. לאורך גדת הנהר, נמתח לאורך כ-2,900 קילומטר, "שביל האופניים של הדנובה" המהווה נקודת משיכה תיירותית חשובה.
ממוזער|שמאל|רוכבי אופניים על גדת הדנובה באזור לינץ באוסטריה
הדנובה מאפשר שיט עליו ובשיט תיירותי הספינה משמשת כמלון צף הנע מאתר לאתר. מעל 400 ספינות משמשות לטיולי שיט של כ-50.000 תיירים כל שנה. השיט התיירותי עלול להיות מסוכן, כך למשל קרה, כשספינה באורך 27 מטרים עם שני סיפונים, שהובילה 35 תיירים דרום קוריאנים באזור בודפשט, התהפכה וטבעה תוך שבע שניות. 26 תיירים ושני אנשי צוות טבעו ו-4 הוכרזו נעדרים.
באזור גאלאץ, בקרבת שפך הפרוט, שוכן האי פרוט, שמורת טבע, שמאוכלסת על ידי סוסים פראים. בעלי סירות מציעים שיט לאי תמורת תשלום.
אנרגיה הידרואלקטרית
הזרם האדיר של מי הדנובה מנוצל במקומות מסוימים ליצירת אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיה זולה יחסית ומתחדשת. הפוטנציאל של הדנובה ביצירת אנרגיה הידרואלקטרית מוערך ב-42 מיליארדי קילווטים, המיוצרים ב-45 תחנות כוח. בהווה פועלת תחנת כוח אחת באזור הגרמני, אחת נוספת באזור הגרמני-אוסטרי, 11 בתחומי אוסטריה, 2 באזור הרומני-סרבי ואחת נוספת נמצאת בשלבי הקמה באזור הסלובקי-הונגרי.
ימין|ממוזער|210px|תחנת הכוח ההידרואלקטרית שערי הברזל II בסרביה
חמש מדינות משתמשות בדנובה כמקור אנרגיה משמעותי: גרמניה, אוסטריה, סלובקיה, סרביה ורומניה. בגרמניה נבנו תחנות כוח הידרואלקטריות בסוף המאה ה-19, במיוחד באזור הדנובה העליונה אך גם ליד אולם. באוסטריה בניית תחנת הכוח ההידרואלקטרית הראשונה מתוארכת רק בשנת 1953. באוסטריה תחתית, בה חיים 1,6 מיליון תושבים, שני שלישים כמעט מצריכת החשמל מסופקים על ידי הדנובה.
בסלובקיה, הכוח ההידרואלקטרי מהווה 16% מכלל הייצור, מקור האנרגיה השני בחשיבותו אחרי הפחם. מרבית האנרגיה הזו מופקת על ידי תחנת הכוח Gabčíkovo-Nagymaros, שתוכננה בתחילה להיות מופעלת בשיתוף פעולה עם הונגריה, אך הונגריה נסוגה מחלקה בפרויקט ובין שתי המדינות קיימת מחלוקת לא פתורה.
תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה באירופה היא תחנת הכוח שערי הברזל I, אשר לאחר שמונה שנות בנייה מופעלת בשיתוף מאז 1972 על ידי סרביה (בעבר יוגוסלביה) ורומניה. שתי המדינות מפיקות כוח הידרואלקטרי גם מתחנת הכוח שערי הברזל II.
אנרגיה גרעינית
מי הדנובה משמשים גם לתפעול תחנות כוח גרעיניות. בתהליך המרת האנרגיה הגרעינית לאנרגיה חשמלית דרוש נוזל קירור שיעביר את החום הנוצר בתוך הכור הגרעיני אל מחוץ לכור – בדרך כלל משתמשים במים, הרבה מים.
בבולגריה, על גדת הדנובה, בקרבת העיר קוזלודוי, בקרבת הגבול הרומני, הוקמה עוד בשנות ה-70 תחנת כוח גרעינית המשתמשת במי הדנובה.
תחנת כוח גרעינית נוספת הוקמה ברומניה, ליד נמל הדנובה צ'רנוודה, שגם היא משתמשת במי הדנובה ומספקת כ-20% מצורכי האנרגיה החשמלית של רומניה.
החי והצומח באגן הדנובה
באגן הדנובה ובמיוחד בדלתת הדנובה יש כאלפיים מיני צמחים וכ-5,000 מיני בעלי חיים, מתוכם 41 מיני יונקים, 180 מיני עופות, 100 מיני דגים, 8 מיני זוחלים ו-12 מיני דו-חיים.
דיג
ממוזער|210px|שמאל|דיג בדנובה
הדיג בדנובה, אשר היווה מקור פרנסה עיקרי ובעל ערך כלכלי חשוב לתושבים המתגוררים לאורכו בימי הביניים, איבד מחשיבותו וכיום רק דייגים מעטים מתפרנסים ממנו בנקודות מסוימות לאורכו ובאזור הדלתה של הדנובה, שם הוא מגלם עדיין ערך כלכלי. הדיג הספורטיבי מפותח וזוכה לפופולריות, כולל תחרויות מסוקרות בטלוויזיה. כדי להגן על המגוון יש מגבלות חוקיות לגבי צורות הדיג וכמות הדגה המותרת באיסוף.
הדגה בנהר מושפעת מהמתרחש באגן הניקוז של הדנובה, כך למשל, הייתה פגיעה קשה בדגה בנהר בגלל דליפת הציאניד בבאיה מארה בשנת 2000, דליפה שעברה ממאגר מים לנחל מקומי, משם לסומש, מהסומש לטיסה ומטיסה לדנובה וגרמה להרעלת דגים גדולה מאוד ברומניה, בהונגריה וביוגוסלביה. פגיעה אקולוגית משמעותית נוספת הייתה ב-2010, בגלל התאונה במפעל האלומיניום של אייקה, שכתוצאה ממנה זוהמו מי הדנובה.
מקרל הים השחור עולה במעלה הנהרות הנשפכים לים השחור, כולל הדנובה, כדי להטיל ביצים וזו הזדמנות לדייגים. פסטיבל המקרלים מתנהל החל משנת 2000 ביום ראשון של הפרחים. ב-2017 נחוג הפסטיבל ה-16 ביום 9 באפריל, על המישור התחתון של טיילת מצוקי הדנובה בגאלאץ.
באזור גאלאץ, באוגוסט 2013, פרופסור מיכאי קאדינויו הצליח לדוג שפמנון אירופי באורך שניים וחצי מטר ובמשקל 115 קילוגרם.
הדג הגדול ביותר, שתועדה לכידתו בדנובה, הוא בלוגה, שנדוג על ידי קבוצת עיתונאים בריטיים ב-1962, בדלתה של הדנובה – משקל הדג עלה על 900 קילוגרמים.
החדקניים בדנובה
זנים שונים של חדקניים, שמהם מפיקים קוויאר, חיו בים השחור ועלו במעלה הנהרות, כולל הדנובה, לשם הטלת ביצים. החדקנים שחו במעלה הדנובה עד רגנסבורג שבגרמניה. הסכרים שנבנו על הדנובה ומבנים אחרים המיועדים למנוע הצפות, מונעים מהחדקנים את מסעם במעלה הנהר. בשרם הטעים של החדקנים והקוויאר, שהפך לאוכל יוקרתי מבוקש על ידי אנשים עשירים, גרמו לדיג אינטנסיבי של חדקנים, דיג שגרם להתמעטות הדגה, היעלמותם של כמה זנים והכנסת יתר הזנים לרשימת בעלי החיים בסכנת הכחדה. ב-1975 רומניה ייצאה 5 טונות קוויאר שחור בשנה.
ב-2006 אסרה רומניה את דיג החדקנים לחלוטין והאריכה את האיסור עד 2021. בולגריה ואוקראינה נקטו בצעדים דומים, כדי להציל את ששת זני החדקנים, שנותרו בדנובה ולנסות לשקם את תפוצתם. החדקן האטלנטי וזנים נוספים נכחדו לגמרי באזור הים השחור והדנובה. חרף האיסור יש עדיין בראקונז', דיג לא חוקי של חדקנים.
האיחוד האירופי ורומניה השקיעו שמונה עשר מיליוני יורו במאמצים לחידוש אוכלוסיית החדקנים בדנובה. הקרן העולמית לשימור חיות הבר תרמה למאמץ החיית אוכלוסיית החדקנים 20.000 דגיגים, ששוחררו למי הדנובה,
גידול גפני היין
עמק הדנובה הוא גם אזור גידול גפן היין. האזור שמייצר את היינות האיכותיים ביותר הוא ואכאו, באוסטריה, שם גדלים בעיקר ענבי גרינר ולטלינר, ריזלינג ושרדונה.
בהונגריה מגדלים גפנים כמעט לכל אורכו של נהר הדנובה בין וישגראד לגבול הדרומי של המדינה. בירת היין ההונגרי היא ואץ. בתקופה הסוציאליסטית, יינות הונגריים, שפעם היו מפורסמים, איבדו הרבה מאיכותם אבל מאז שנות התשעים הכרם ההונגרי מתאושש.
גם גרמניה מייצרת מעט יין ליד באך, בין רגנסבורג לשטראובינג. זה קוריוז חסר משמעות כלכלית, אך זה השריד התרבותי האחרון, שהיה פעם חי מאוד, של יין בווארי שיובא על ידי הרומאים.
היסטוריה
לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר מוקדון בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח בכך את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.
210px|ממוזער|שמאל|גשר טראיאנוס בתבליט על עמוד טראיאנוס
במשך יותר מ-2,000 שנה שימש נהר הדנובה כאמצעי לתעבורת צבאות. גם האימפריה הרומית, אשר במאות הראשונות לספירת הנוצרים היה נהר הדנובה גבולה הצפוני, עשתה בו שימוש. מאוחר יותר חצו את נהר הדנובה הגותים, הסלאבים, ההונים ושבטים אחרים בדרכם אל תוך האימפריה הרומית.
מקורות יוונים-ביזנטים שונים תיארו בשנים 1047-1046 ששבטי הפצ'נגים חצו את הדנובה הקפואה עם הבהמות שלהם (אחד המקורות אף מעריך את מספרם בכ-600,000 איש). תיאורים אלו מעלים אפשרויות היסטוריות שונות, ביניהן עדות אפשרית לקיצוניות עזה במיוחד של מזג האוויר באזור באותן השנים, וכן חיזוק אפשרי להשערות לפיהן אגדות שונות על חציית הדנובה ברגל – אשר מזוהות עם ההונים ונחשבות למיתוסים – אולי נכונות בחלקן.
הצלבנים עשו שימוש בנהר הדנובה במהלך מסעות הצלב על מנת לנוע מהר יותר אל עבר ירושלים.
בשלהי ימי הביניים השתמשו אף הטורקים העות'מאנים בנהר הדנובה להקלת גיחותיהם במסעות כיבושיהם בדרום-מזרח אירופה ובמרכז אירופה עד שנבלמו במערכה על וינה בשנת 1683 אשר לאחריה לא היוו עוד איום על מרכז אירופה.
במאה ה-19 נחתמו הסכמים רבים על מנת למנוע ממדינה כלשהי להשיג שליטה רבה מדי על נהר הדנובה. באותה התקופה נחלשה השפעת האימפריה העות'מאנית בבלקן ואילו השפעת האימפריה הרוסית עלתה, על כן, פעלו מדינות אירופה החזקות למנוע השתלטות רוסית על שפך נהר הדנובה.
בשנת 1856 נחתם חוזה פריז שסיים את מלחמת קרים, הוראת החוזה הייתה שוועדה בינלאומית תפקח על השימוש בשפך נהר הדנובה לים השחור. ב-1890 ביצעה אוסטריה עבודות שיפור באזור הקרוי בשם "שער הברזל", המצוי כיום בגבול שבין רומניה לסרביה.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ועדת הפיקוח על נהר הדנובה אושרה מחדש בחוזה ורסאי.
לאחר מלחמת העולם השנייה הפיקוח על נהר הדנובה לא התאפשר בגלל חלוקת אירופה למזרח ומערב על ידי מדיניות מסך הברזל של הסובייטים כפי שהטיב לתאר אותה וינסטון צ'רצ'יל.
בתחילת שנות ה-90 סלובקיה היטתה חלק מנהר הדנובה ל"סכר גאבציקובה" על מנת להפיק חשמל בשיטה ההידרו-אלקטרית, מה שעורר משבר עם הונגריה על קו הגבול ביניהן, משבר שיושב רק באופן חלקי.
סכר זה היה פרויקט משותף של צ'כוסלובקיה, אוסטריה והונגריה אך הונגריה ואוסטריה נמנעו מלהשתתף בפרויקט עקב לחצים מצד קבוצות התומכות באיכות הסביבה וצ'כיה פרשה לאחר הפילוג בינה ובין סלובקיה.
ב-1992 חוברו נהר הריין, נהר המיין ונהר הדנובה במסגרת הפרויקט הגרמני "תעלת מיין-דנובה", מה שיצר נתיב מים באורך 3,500 ק"מ אשר קצהו האחד בשפך נהר הריין בים הצפוני וקצהו השני בשפך הדנובה בים השחור.
מערת וטרני
שמאל|ממוזער|210px|הכניסה למערת וטרני
באזור שערי הברזל, ליתר דיוק במקום המכונה "קאזאנלה" יש לא מעט מערות וצוקים. בהר "צ'יוקארול מארה" יש מערה נודעת, שהגישה אליה אפשרית רק מהמים, "מערת וטרני" המכונה גם בשמות "מערת פינזה קורי" או "מערת פיסקאבארה". המערה, שאורכה 173 מטרים ומתנשאת 70 מטר מעל הקרקע, שימשה, בגלל המיקום המיוחד, בזמנים שונים, כמוצב של כוחות צבא והשם "וטרני" הוא שמו של פרידריקו וטרני, גנרל אוסטרי ממוצא איטלקי, שציווה ב-1691 על ביצור המקום. המערה יכולה להכיל 250 אנשים ובמרכזה יש באר, שנחפרה על ידי שבויים עות'מאניים.
אגדות רבות נקשרות במערה ובאוצרות, שהוטמנו בה על פי אותן אגדות, לכן ביקרו בה לא מעט מחפשי אוצרות וחלקם מצאו שם את מותם.
המעבר מתחת לדנובה
ממוזער|שמאל|הכנסייה המבוצרת פרצ'יסטה הקדושה מגאלאץ, שמתחתה, על פי האגדות, נמצא הפתח למעבר מתחת לדנובה
באזור גאלאץ מתהלכות אגדות על מעבר סודי מתחת לנהר הדנובה. לדברי האגדות הבויארים המקומיים חפרו מעבר תת-קרקעי היוצא מתחת לכנסייה, עובר מתחת לדנובה ומגיע לגדה השנייה. המעבר, שנחפר במאה ה-17, נועד להברחת הרכוש היקר מפני בוזזים עות'מאנים או טטרים ואחרים. על פי האגדות הפתחים של המעבר נחסמו משני הצדדים.
לדברי מנהל המוזיאון המקומי של גאלאץ אין יסוד של ממש לאגדות והן כנראה נובעות מהעובדה שהתגלה בעבר מעבר תת-קרקעי באורך של כ-300 מטרים בין שתי כנסיות בגאלאץ.
נפט רומני שט אל גרמניה
גרמניה הנאצית נזקקה מאוד לייבוא נפט מרומניה – הנפט הרומני סיפק שליש מצרכיה במלחמת העולם השנייה. הנפט הובל בכלי שיט במעלה הדנובה, מרומניה עד כגרמניה. לא רק נפט, גם דגנים ומוצרים נוספים עשו את הדרך הזאת. בריטניה עשתה ככל יכולתה למנוע או לפחות לפגוע בקווי אספקה אלה. מאפריל עד אוקטובר 1944 הטילו מפציצים בריטיים מוקשים ימיים למי הדנובה, כדי לפגוע בשיט בה. חרף השנים הרבות שחלפו מאז עדיין מופיעים מפעם לפעם במי הדנובה מוקשים מאותה תקופה.
השלכת יהודים לדנובה
שמאל|ממוזער|210px|אנדרטת "נעליים על הדנובה" לזכר הקורבנות היהודים שנורו על גדות הדנובה בידי אנשי צלב החץ ההונגרים בסוף מלחמת העולם השנייה וגופותיהם הושלכו למי הדנובה
בימי מלחמת העולם השנייה, ב-21 בינואר 1942, הוטל עוצר בנובי סאד, וחיילי צבא הונגריה הטילו סגר על העיר. בפעולות בתוך העיר השתתפו חיילים, כוחות ז'נדרמריה ומשטרה הונגריים. בשלב הראשון פרצו הכוחות ההונגריים באופן אקראי לבתי יהודים וסרבים והוציאו אותם להורג ביריות. בהמשך, ב-23 בינואר, ביימו הכוחות ההונגריים תקרית אש, וכפועל יוצא ממנה, 500 סרבים וכ-800 מיהודי העיר הוצעדו אל חוף הרחצה העירוני "שטראנד" אשר לגדת הדנובה בקור של מינוס 20oc, סודרו בשורות, נורו למוות, וגופותיהם הושלכו אל הדנובה. בסך הכל נרצחו בנובי סאד 1,120 מבני הקהילה היהודית, 800 סרבים ו-60 אזרחים בני לאומים שונים.
בעקבות מקרים חוזרים ונשנים שבהם הציף הדנובה את רחובות בודפשט, נבנו רציפי אבן משני צדי הנהר בגובה של כשלושה-ארבעה מטרים. בתקופת שלטונם של אנשי "צלב החץ" בהונגריה הובאו יהודים והועמדו על רציפים אלו, כשפניהם אל המים, ונורו בגבם. גופות המתים נפלו אל המים ונסחפו בזרם, מבלי שהובאו לקבורה. בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בתחמושת, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. כך נפלו כולם אל המים, והחיים טבעו אף הם. פעולות הירי נמשכו כמה חודשים, עד נפילת בודפשט בידי ברית המועצות, במהלך ינואר 1945. גם אז המשיכו אנשי צלב החץ במעשי הירי, ואלה הופסקו רק לאחר המלחמה. לפי הערכות נהרגו במהלך הקרב על בודפשט לבדה 15,000 יהודים ומתוכם כ-7,000 הוצאו להורג והושלכו לתוך הדנובה. נעליים על הדנובה היא אנדרטה ייחודית שהוקמה בשנת 2005 על גדות נהר הדנובה בבודפשט. האנדרטה מנציחה את מאות היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים, לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בעת שואת יהודי הונגריה בשנים 1944–1945.
יום הדנובה הבינלאומי
כל שנה, החל משנת 2004, ביום 29 ביוני, חוגגים את היום הבינלאומי של הדנובה. החגיגות נערכות תחת פיקוח הוועדה הבינלאומית להגנת הדנובה. התאריך הזה נבחר לזכר אירוע החתימה על ההסכמה לשיתוף פעולה והגנה על הדנובה של הארצות השוכנות על חופיה. האירוע נערך בסופיה, בולגריה, ב-29 ביוני 1994.
בתרבות ובאמנות
שמאל|ממוזער|160px|עטיפת הספר "ספן הדנובה" של ז'ול ורן במהדורה הצרפתית
"הדנובה הכחולה" הוא שמו של קטע מוזיקלי מפורסם בסגנון הוואלס, מאת המלחין האוסטרי יוהאן שטראוס.
"גלי הדנובה" הוא קטע מוזיקלי בסגנון ואלס מאת המלחין הרומני יוסיף איוונוביץ'. השם של הוואלס התרחב גם לעוגה בשם דונאוולה, בגרמנית "גלי הדנובה".
"סיפורי הדנובה" הוא שמה של סימפוניה מאת המלחין האוסטרי-אמריקני ג'ו זאווינול.
הדנובה מוזכרת בהמנון הלאומי של בולגריה ושל הונגריה לשם תיאור יופיין הטבעי של שתי הארצות.
בשירי העם הליטאיים מוזכרת הדנובה יותר מאשר הנמן, הנהר הארוך בליטא.
אסכולת הדנובה התפתחה בציור הגרמני במאה ה-16, כסגנון של ציורי נוף וטבע.
ספן הדנובה הוא שמו של ספר מאת הסופר הצרפתי ז'ול ורן (במקור השם היה Le Beau Danube jaune) ובמרכזו שיט לאורך כל הנהר.
המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין כתב שיר על הנהר בשם "Der Ister" (איסטר הוא שמו הלטיני הקדום). אודות השיר העביר היידגר סדרת הרצאות, ונוצר סרט קולנוע בשם זה בעקבותיו.
הדנובה מוזכרת כאתר התרחשויות במספר רב של סרטי קולנוע.
בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" מוזכרת ספינת חלל מסוג דנובה.
ישנו ניגון חסידי של חסידות חב"ד הנקרא "ניגון דונאיי" (שמו של נהר הדנובה ברוסית), המתוארך לסביבות שנת 1800. ניגון דונאיי הוא ניגון רגוע ושלו, ובא לרמז על הרועה ההולך בעקבות צאנו על שפת הנהר הזה, ומפיו מתפרץ שיר געגועים בקול ערב ונעים.
הדנובה מככבת גם בגסטרונומיה באמצעות זן עגבניות מוצלח בשם "דנובה".
"מבטה של הרוזנת האן-האן: במורד הדנובה" מאת פטר אסטרהאזי.
"ליד הדנובה" מאת אטילה יוז'ף
סרט תיעודי בשם The Danube Exodus שיצר Péter Forgács ב-1998, בהתבסס על צילומים אותנטיים מ-1939. הסרט עוסק ביציאתם של 900 יהודים ממרכז אירופה, בשתי ספינות על הדנובה לכיוון הים השחור, משם קיוו להגיע לפלשתינה. אחת הספינות הובילה בדרך ההפוכה, מרני ומגאלאץ, גרמנים, שנעקרו מבסרביה והועברו לגרמניה.
"Ştefan şi Dunărea" (שטפאן והדנובה), שיר של וסילה אלכסנדרי.
תמונות של הדנובה
ראו גם
ביצת יאלומיצה
לקריאה נוספת
ניק ת'ורפ, הדנובה, מסע במעלה הנהר מהים השחור אל היער השחור, מאנגלית: אורי שגיא, הוצאת עם עובד, 2018
ז'אן ברט, "ספר הדנובה"
הדנובה שאיננה – הרעיון, הנהר והעתיד
קישורים חיצוניים
DUNĂREA...FLUVIUL-REGINĂ סרט על הדנובה
מורשת יהודית על מישורי הדנובה
מפות ישנות של הדנובה
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:גרמניה: נהרות
קטגוריה:אוסטריה: נהרות
קטגוריה:סלובקיה: נהרות ונחלים
קטגוריה:הונגריה: נהרות ונחלים
קטגוריה:סרביה: נהרות ונחלים
קטגוריה:בולגריה: נהרות ונחלים
קטגוריה:רומניה: נהרות ונחלים
קטגוריה:אוקראינה: נהרות ונחלים
קטגוריה:קרואטיה: נהרות ונחלים
קטגוריה:הים השחור: נהרות
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:תעלת דנובה–הים השחור
קטגוריה:בוואריה: נהרות
קטגוריה:היער השחור
קטגוריה:וינה: גאוגרפיה
קטגוריה:אוסטריה עילית: גאוגרפיה
קטגוריה:גבול אוסטריה–גרמניה
קטגוריה:גבול בולגריה–רומניה | 2024-09-17T06:11:25 |
ספר נחמיה | ספר נְחֶמְיָה הוא אחד מספרי התנ"ך, אך על פי החלוקה המסורתית הוא נחשב כחלק מספר עזרא ולא כספר בפני עצמו. הספר עוסק ברובו בשיקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל על ידי השבים לארץ בתקופת ראשית בית המקדש השני, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. רוב הספר מתואר מנקודת מבטו של נחמיה בן חכליה, ראש יהודי הארץ באותה תקופה, שמונה על ידי השלטון הפרסי; שאר הספר מכיל תעודות שונות על התקופה (רשימת העולים, האמנה, מפת ההתיישבות), סגנון זה קיים גם בספר עזרא.
ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי, אך קטעים ממנו משולבים בתפילה.
תוכן הספר
התחלה
נחמיה בן חכליה המשקה הפרטי של המלך ארתחשסתא שומע מחנני אחד מאחיו על כך ששיבת ציון עדיין לא תיקנה את חומות ירושלים ההרוסות ושהן במצב נוראי. הידיעה מזעזת את נחמיה והוא מתחיל להתענות ולהתוודות בדומה לדניאל בפרק ט', אחרי התפילה והזעקה נחמיה מגיש יין למלך והמלך שואלו למה נפלו פניו. נחמיה עונה בתיאור כמה פוגעת בו הידיעה שירושלים חרבה, והמלך נותן לו להיות הפחה מטעמו על יהודה וללכת לעזור לשיבת ציון. נחמיה מבקש גם חומרים ומשאבים כדי לעזור ליהודים, והמלך נותן לו.
בארץ ישראל
נחמיה מגיע לארץ ומשתקע בירושלים למשך שלושה ימים. אחרי שלושה ימים נחמיה קם בלילה עם בהמתו ומטייל בחורבות ירושלים. בבוקר זועק נחמיה ליהודים שצריך לבנות מחדש את ירושלים ומסביר להם שיש להם יכולת ומשאבים. אז באים סנבלט, טוביה וגשם ומתלוננים לנחמיה, והוא עונה להם שאל להם להתערב בבניית ירושלים.
ספר נחמיה כהמשך לספר עזרא
בדברי חז"ל לא נחשב ספר נחמיה כספר בפני עצמו, אלא הוא המשך של ספר עזרא ושני הספרים נחשבים כספר אחד במנין 24 ספרי התנ"ך, שהחלוקה ביניהם היא מלאכותית, (בדומה לחלוקה המלאכותית של ספר שמואל ל 2 חלקים אליו מתייחסים חז"ל כספר אחד לכל דבר). פעמים רבות מציינים מפרשים מתקופת הראשונים את ספר עזרא כמקור לפסוקים שמקורם למעשה בספר נחמיה, עובדה המעלה תמיהה אם לא מביאים בחשבון את העובדה ששני הספרים נחשבים כספר אחד. החלוקה לשני ספרים היא מאוחרת יותר ומתחילה בתרגום הוולגטה. גם מלשון הכתוב עצמו מוכח שמחבר ספר נחמיה איננו מחבר ספר עזרא, כאשר רואים שספר נחמיה חוזר לעסוק בקורות עזרא שכבר כתב את קורותיו בעצמו בספרו. הוכחה נוספת היא שיש נושאים רבים שחוזרים ונכתבים בספר נחמיה אף על פי שכבר נכתבו בספר עזרא, כגון רשימת העולים מבבל.
הגמרא מבארת שהסיבה שספר נחמיה לא התייחד כספר בפני עצמו היא משום שהחזיק טובה לעצמו ואמר "זכרה לי אלוהי לטובה" כמה פעמים במהלך הספר כהשתבחות על מעשיו הטובים. סיבה נוספת היא משום שכאשר תיאר את פועלו כפחה הגון, הזכיר בכך את הפחות הראשונות עד אותו הזמן וכך הוציא את דיבתם רעה.
גם הגמראסוכה לז, א מציינת פסוק המובא בספר נחמיה כמובא בספר עזרא, וכן בקרב יהודי ימי הביניים נחשב ספר נחמיה כחלק מספר עזרא, ורש"י מציין על מספר פסוקים שנמצאים בנחמיה כחלק מספר עזרא.
זמן כתיבת הספר ומחברו
הספר נכתב בתחילת ימי בית שני, וסוף הספר מתאר מאורע שהתרחש בשנת שלושים ושתים למלך ארתחששתא (היו ארבעה מלכים בעלי שם זה, שני הראשונים מלכו יותר מ-32 שנה). בתארוך המסורתי מקובל לזהות את המלך כארתחששתא הראשון, ולתארך את זמן גמר כתיבת הספר, לפי רוב הדעות המסורתיות, לשנת ג'תל"ח (348 לפנה"ס). מזווית המחקר, הספר מציב אתגרים רבים לתארוך בעקבות נקודות ציון היסטוריות ושימוש בביטויים המתאימים לתקופות שונות. השערות שונות מתארכות חלקים שונים של הכתיבה על פני טווח רחב של זמן - מהמאה ה-6 לפני הספירה, ועד למאה ה-2 לפני הספירה. חלקים שונים בטקסט לא יכלו, מזווית התפתחות השפה, להיכתב לפני שנת 515 לפני הספירה, וחוקרים רבים מתארכים את עיקר המאורעות למחצית השנייה של המאה ה-4 לפני הספירה, ולכל הפחות למאה ה-5 לפני הספירה. נקודת המוצא במחקר, הנתמכת בממצאים רבים, היא שהספר הזה, כשאר ספרי התנ"ך, נוצר בהדרגה, כאשר סופרים שונים בתקופות שונות הוסיפו וערכו חלקים שונים בספר, זאת לאורך מאות שנים, עד להגעתו לגרסה שאנו מכירים היום.
ספר נחמיה נכתב ככלל על ידי נחמיה עצמו, ורוב הספר מסופר בגוף ראשון. עם זאת, יש מקומות בהם נחמיה מוזכר בגוף שלישי, מה שמעלה את האפשרות שנחמיה לא כתב חלקים אלו, והם הוכנסו לספר מאוחר יותר, ייתכן שעל ידי אנשי כנסת הגדולה. לאפשרות זו של עריכה מאוחרת לספר, ניתן למצוא חיזוק בעובדה שהוזכרו בספר שמות אנשים כמי שחיו בימי דריווש השני. על פי גישה זו, יש לתארך את עריכת הספר לכל המוקדם, לתחילת המאה ה-4 לפנה"ס.
למרות הסדר המקובל במקרא ובמסורת היהודית, שעזרא קדם לנחמיה.
תיאור חומות ירושלים בספר נחמיה
ממוזער|400px| תיאור אתרי החומות בנְחֶמְיָה ג
ספר נחמיה כולל שלושה תאורים מפורטים של האתרים בחומות ירושלים של ימיו (כולל שערים, מגדלים, ואתרים נוספים): פרק ב מתאר סיור לילי של נחמיה באזור הדרומי של החומות, פרק ג כולל תיאור מפורט של כל חלקי החומה הנבנית, ופרק י"ב כולל תיאור של שתי תהלוכות חגיגיות על החומות לציון סיום בניית החומה. מהלך החומות מוסכם בדרך כלל על החוקרים, אך רק שרידים של מספר שערים התגלו, ויש עדיין חילוקי דעות לגבי מיקום השערים ששמם נמסר בספר. למעשה, תיאורי מהלך החומות בספר נחמיה הם מהמקורות העיקריים להשערת המיקום היחסי של השערים והמגדלים, וזאת מכיוון שהתיאורים עוקבים באופן רצוף אחר אתרי החומה (בסיבוב כנגד השעון בפרק ג ומדרום לצפון בפרק י"ב).
שַׁעַר הַצֹּאן בצפון הר הבית שימש כנראה להבאת בעלי חיים לקורבן במקדש, ולכן אולי אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא שקיבל את האחריות על בניית החומה באזור זה.
שַׁעַר הַדָּגִים, המוזכר גם ב, מזוהה לרוב עם שַׁעַר אֶפְרַיִם המוזכר ב. הדרך שיצאה מהשער הובילה כנראה לנחלת אֶפְרַיִם והתפצלה גם מערבה לכוון יפו משם אולי הובאו הדגים לשוקי העיר.
שַׁעַר הַגַּיְא הוביל מערבה מעיר דוד לכוון ה"גיא" העובר מאזור שער שכם של היום ודרך רחוב הגיא בעיר העתיקה (אזורים שהיו מחוץ לחומות בימי נחמיה) ויורד ממערב לעיר דוד עד לנחל קדרון. בשנת 1927 גילה ז וו. קראופוט בחפירות מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל הבריטית שרידי שער מתקופת בית ראשון עם שרידי מגדלים משני צדדיו (בערך בנקודה 4 במפה). שער זה מזוהה על ידי רבים כשער הגיא.
שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת שימש כמקום לשפיכת האשפה של העיר (מטה למדרון בכיוון גיא בן הינום הטמא). ממיקומו היחסי בתיאור חלקי החומה בנחמיה ג נראה שהשער אמור להמצא בדרום עיר דוד.
שַׁעַר הָעַיִן היה סמוך לבְּרֵכַת הַשֶּׁלַח שבתוך החומה ששימשה גם להשקיית גַן הַמֶּלֶךְ ממזרח לחומה הסמוכה. הבריכה נמצאת ליד היציאה של נקבת השילוח שבנה חזקיהו לקראת המצור של אשור (ממעיין הגיחון שנסתם ועד בריכת השילוח - ראו . בסמוך לשרידי שער כאן נמצאו מדרגות חצובות אל מחוץ לחומה - אולי "המַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד".
מקומו של שַׁעַר הַמַּיִם שנוי במחלוקת. ב הוא מופיע כנמצא ממזרח למגדל היוצא (מבית המלך העליון שבדרום הר הבית), ב הרחבה ("הָרְחוֹב") שמול השער מוזכרת כמקום כינוס העם לשמיעת התורה, וב הוא מוזכר כמצפון לשַׁעַר הָעַיִן. מקום השער במפה שכאן עוקב אחרי דעתו של עמיחי מזר לפיה נמצא שער המים בחומה המזרחית סמוך למעיין הגיחון. המעיין נסתם מאות שנים לפני ימי נחמיה (ומימיו הוסבו לנקבת ולבריכת השילוח) וספק אם בכלל היה ידוע אז, אבל ייתכן שהקשר של השער למי הגיחון שרד בשמו הקדום של השער. אחרים ממקמים את שַׁעַר הַמַּיִם במזרח הר הבית - כשער פנימי של מתחם המקדש סמוך לבית המלך.
החוֹמָה הָרְחָבָה שמזכיר נחמיה היא כנראה החומה שהקיפה את אזור הגבעה המערבית (העיר העליונה, או אולי שכונת ה"מִּשְׁנֶה"). לפי עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות היה האזור ממערב לעיר דוד מוקף בחומה לפחות מימי החשמונאים (כלומר כמה מאות שנים לאחר ימי נחמיה) אך לא היה מיושב יישוב עירוני לפני ימי החשמונאים. השכונה נקראה העיר העליונה בידי יוסף בן מתתיהו (בספרו - מלחמת היהודים). בעקבות חפירות באזור העיר העתיקה שנערכו אחרי 1967 התגלה קטע מחומה רחבה באזור הצפוני של קו החומה המשוער כפי שהוא מופיע במפה להלן. קטע החומה שהתגלה הוא מתקופת בית ראשון וקו החומה המשתמע ממנו נפגש עם הר הבית באזור המתאים לנקודה בה מציין נחמיה עצמו את מיקומה של חומה רחבה. עובדות אלה חיזקו את ההשערה שאזור העיר העליונה היה מוקף חומה כבר מימי בית ראשון אך לא היה מיושב אז עדיין ביישוב עירוני צפוף. אחת ההנחות היא שחזקיהו הקים את החומה הרחבה כחלק מהביצורים שבנה כהכנה למצור האשורי - בניסיון להגן על אזור פרזות כפרי סמוך לעיר. יש המשערים שהעיר העליונה היא שכונת ה"מִּשְׁנֶה" בירושלים המוזכרת למשל ב או כמקום מושבה של חֻלְדָּה הנביאה.
לקריאה נוספת
Joseph Blenkinsopp, Ezra-Nehemiah (OTL; Philadelphia: Westminster, 1988).
Hugh G. M. Williamson, Ezra-Nehemiah (WBC 16; Waco, TX: Word Books, 1985).
הרב יעקב אפשטיין, "החזרת עזרא ונחמיה לשני ספרים", שו"ת חבל נחלתו, חלק יח, סימן כט.
קישורים חיצוניים
ערן ויזל, הפירוש המיוחס לרש"י לספר עזרא-נחמיה, JSIJ 9, 2010
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספר נחמיה
קטגוריה:שיבת ציון | 2024-06-01T20:00:01 |
קובלט | קוֹבַּלְט (באנגלית: Cobalt) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Co ומספרו האטומי 27.
תכונות
קובלט הוא מתכת חזקה, בצבע לבן-כסוף ופרומגנטית. קובלט, כמו ניקל, מאפיין מטאורים, בשל המצאו בהם בריכוז גבוה יחסית. קובלט מתכתי מופיע בשני מבנים קריסטלוגרפים, hcp ו־fcc.
דרגות החמצון של קובלט הן 2+ ו-3+. הדרגה 1+ קיימת לעיתים נדירות.
שימושים
לקובלט מספר שימושים, בהם:
נייר הספוג ביוני קובלט (נייר קובלט) הוא אינדיקטור המזהה נוכחות מים.
בסגסוגות:
ייצור סגסוגות-על (הניחנות ביכולת לעמוד בלחצים וטמפרטורות גבוהים מאוד), מהן בונים מנועי מטוסים.
שילוב קובלט בסגסוגות מגביר עמידות בפני קורוזיה ושחיקה.
חיזוק קרבידים וכלים אחרים.
ייצור מגנטים ואמצעי אחסון מגנטיים.
מגנטי "אלניקו" - סגסוגת של קובלט, ברזל, ניקל, אלומיניום ונחושת.
לקובלט תפקיד כזרז בתעשיית הנפט והכימיקלים.
בציפוי מתכות באלקטרוליזה, בזכות הקשיחות והעמידות בפני קורוזיה.
צבענים חזקים ועמידים בצבעים כחול, סגול, צהוב וירוק, למשל כחול קובלט או אוראולין.
קובלט הוא אחד המרכיבים בסוללות.
60Co הוא מקור נפוץ לקרינת גמא מכיוון שקל ונוח להפיק אותו בכמויות גדולות.
ל-60Co שימוש ברדיותרפיה.
עיקור מזון ("פיסטור קר") ואביזרי עזר ברפואה.
תפקיד ביולוגי
קובלט הוא מינרל קורט - בכמויות זעירות, קובלט חיוני ליצורים חיים רבים, כולל האדם. כמויות מזעריות של קובלט באדמה משפרות את בריאותן של חיות מרעה. קובלט הוא אחד ממרכיבי ויטמין B12.
שימושים ברפואה
60Co הוא מתכת רדיואקטיבית שמשתמשים בה לעיתים קרובות ברדיותרפיה. אחד החסרונות בשימוש ב-60Co הוא העובדה ששימוש בו מפזר אבק מתכתי, המקשה, טכנית, על פעולות הגנה בפני קרינה. המקור ל-60Co שימושי למשך חמש שנים, על אף שהוא ממשיך להקרין גם אחרי זמן זה (בעוצמה נמוכה יותר).
שימושים בחקלאות
יוני קובלט משמשים בחקלאות, בשל יכולתם לעכב את האנזים ACC OXIDASE, האחראי ליצירת ההורמון הצמחי אתילן.
היסטוריה
תרכובות קובלט היו ידועות לאנושות עוד מימי קדם, והן שימשו ליצירת צבע כחול לשימושים שונים, ובמיוחד ליצירת זכוכית כחולה.
קובלט הוא המתכת הראשונה שזיהויה מתועד - הכימאי השוודי גאורג ברנדט הפריד את הקובלט מעפרה בסביבות שנת 1735 ותיאר אותו כ"מתכת-למחצה" נוספת על אלה שהיו ידועות מימי קדם (בהן מנה את הכספית, הביסמוט, האבץ, האנטימון והארסן). ברנדט גם הראה שמקור הצבע הכחול בעפרות ששימשו ליצירת זכוכית כחולה הוא בקובלט ולא בביסמוט (הנמצא לעיתים קרובות בעפרה יחד עם קובלט) ותיאר מספר תכונות המבדילות בין קובלט וביסמוט.
במשך המאה ה-19 הפיקה נורווגיה 70% - 80% מתפוקת הקובלט העולמית.
ב-1938 גילו ג'ואן ליווינגוד וגלן תיאודור סיבורג את האיזוטופ הרדיואקטיבי קובלט-60.
מקור השם "קובלט" הוא בגרמנית, Kobold, שמשמעותה "שדון" או "רוח זדונית". כורים היו מכנים את המינרל שממנו הופק הצבע הכחול "עפרת השדים" מכיוון שלעיתים קרובות היא הכילה ארסן, שאדיו היו נפלטים בתהליך היתוך העפרה וגורמים להרעלה.
על פי נתוני 2022, קונגו היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של קובלט, עם 5.25 מיליארד דולר ערך ייצוא (50% מסך כל הייצוא העולמי). ארבע המדינות הבאות בתור (קנדה, ארצות הברית, פינלנד וסין), תורמות יחדיו כ-1.5 מיליארד דולר שווי ערך ייצוא קובלט.
צורה בטבע
קובלט אינו נמצא בטבע בצורה מתכתית טהורה, והוא מופק מעפרות הנכרות במכרות. המחצבים העיקריים הם קובלטיט (Cobaltite) , אריתריט (Erythrite) , גלאוקודוט (Glaucodot) וסקאטרודיט (Skutterudite) .
המדינות המובילות בהפקת קובלט בעולם הן זמביה, קונגו, רוסיה, סין ואוסטרליה. כרייתו בקונגו גוררת בעקבותיה טענות באשר לעבדות המקומיים בידי חברות זרות.
אמצעי זהירות
תרכובות קובלט מצריכות טיפול מיוחד בשל רעילותן.
האיזוטופ קובלט-60, שהוא רדיואקטיבי עם זמן מחצית חיים של כ-5 שנים, פולט קרני גמא שעשויות לגרום לסרטן, ולכן מהווה זיהום סביבתי חמור. בליעת קובלט-60 מסוכנת עוד יותר, מכיוון שבמקרה זה הקובלט הרדיואקטיבי נכנס לרקמות ומקרין מבפנים, ולא ניתן לסלקו.
בשנות המלחמה הקרה הועלה רעיון של נשק גרעיני "מלוכלך" שיכלול כמות גדולה של קובלט. תגובת השרשרת של ביקוע גרעיני יכולה להפוך קובלט-59 לקובלט-60 אשר יתפזר בשטח נרחב וייצור רדיואקטיביות שתהפוך את הסביבה למסוכנת לנוכחות אנושית במשך שנים רבות. ככל הידוע תוכניות אלה לא מומשו.
קישורים חיצוניים
קובלט ב-Webelements
The precious metal sparking a new gold rush מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-07-19T13:54:48 |
חלבונים | REDIRECT חלבון | 2004-12-10T00:13:09 |
נהר הדנובה | REDIRECT דנובה | 2004-12-10T02:16:11 |
נהר הריין | REDIRECT ריין | 2004-12-10T02:20:35 |
קוד בודו | ממוזער|סרט מנוקב עם קוד הטלגרף הבינלאומי, ITA2, או בניסוח בן ימינו, "בודו 2.0". ניתן להבחין בשורת חורים בקוטר קטן יותר, במרכז סרט הנייר.
חורים אלו משמשים לקידום הסרט, כולם מנוקבים, והם לא נושאים מידע, ואינם חלק מהקוד.
קוד בודו (Code Baudot) הוא קוד לייצוגם של תווים ששימש בעיקר לאחסון מידע ולהעברתו במכשירי טלפרינטר לסוגיהם, על-גבי סרט מנוקב. הקוד קרוי על שם אמיל בודו, שהמציא את הקוד בשנת 1870.
בקוד בודו כל תו יוצג באמצעות חמישה חורים לרוחב פס הנייר, ולכן התאפשרו (האפס, כלומר ללא חורים בכלל, לא נחשב סימן) סימנים שונים. זה מספר קטן מדי של סימנים, שאינו מאפשר אפילו ייצוג של אותיות וספרות בלבד. לפתרון הבעיה נלקחו שני תווים להיות תווי בקרה, בעלי אופי דומה לזה של המקש Shift שבמקלדת, כלומר לעבור למערכת חלופית של סימנים. עוד שלושה תווי בקרה משותפים לשתי מערכות הסימנים - אלו הם הרווח, מעבר לתחילת השורה (CR), ושורה חדשה (LF), כך שבסך הכול מאפשרת שיטה זו ייצוג של 2X27=54 סימנים שונים, וזה מספיק לאותיות (גדולות בלבד), ספרות וסימני פיסוק.
מספר הסימנים המצומצם יחסית בקוד בודו גרם להחלפתו בקוד ASCII, שבו כל תו יוצג באמצעות שבעה חורים, ולכן מאפשר סימנים שונים.
קישורים חיצוניים
בודו | 2022-10-28T20:07:37 |
שלוש הבעיות של ימי קדם | REDIRECT הבעיות הגאומטריות של ימי קדם | 2004-12-10T04:44:23 |
כוח צנטריפוגלי | בפיזיקה, כּוֹחַ צֶנְטְרִיפוּגָלִי (מלטינית, "בורח מהמרכז": centrum – מרכז, fugere – לברוח; לפי האקדמיה ללשון העברית: כּוֹחַ סִרְכּוּזִי) הוא כוח מדומה המושך גוף הנתון בתנועה מעגלית לאורך רדיוס הסיבוב בכיוון הפונה החוצה ממרכז המעגל.
alt=כוח צנטריפוגלי|ממוזער|351x351px|איור הממחיש את מקורו של הכוח הצנטריפוגלי. הקו האדום מתאר את המסלול שהיה עושה הנוסע אילולא היו דפנות לאוטובוס. בשני האיורים האוטובוס מבצע פנייה – קשת של מסלול מעגלי.
נניח שיש לנו גוף בעל מסה m שמבצע תנועה מעגלית קבועה ברדיוס r. על אף שגודל המהירות לא משתנה, גוף שמבצע תנועה כזו נמצא בתאוצה, מפני שכיוון המהירות משתנה. בכל רגע נתון יש לגוף מהירות קווית בכיוון המשיק למעגל הסיבוב, וכיוון זה משתנה. עקרון ההתמדה קובע שהגוף שואף להתמיד בתנועה ישרה בכיוון המשיק, ולכן הגוף "נמשך" כלפי חוץ הסיבוב. משיכה זו היא הכוח הצנטריפוגלי, והיא למעשה מקרה פרטי של כוח ד'לאמבר.
כדי לקיים תנועה מעגלית חייב להיות כוח המושך את הגוף כלפי מרכז הסיבוב. כוח זה נקרא כוח צנטריפטלי. בניגוד לכוח הצנטריפוגלי, הכוח הצנטריפטלי אינו כוח מדומה. מכיוון שהכוח הצנטריפטלי ניצב למהירות, הוא משנה את כיוונה, אך לא את גודלה.
מתמטית, הכוח הצנטריפוגלי ניתן לביטוי באופן הבא:
כאשר m היא מסת הגוף, היא התאוצה הרדיאלית, היא המהירות, r הוא רדיוס הסיבוב ו- היא המהירות הזוויתית.
מתקיים
(הפיתוח המתמטי המפורט מופיע בערך כוח קוריוליס)
דוגמה לכוח הצנטריפוגלי מחיי היום יום היא המשיכה כלפי חוץ שאנו חשים בקרוסלה מסתובבת, או כלפי קירות המכונית כאשר היא מבצעת סיבוב. כפי שרואים בנוסחה, ככל שהקרוסלה מסתובבת במהירות גבוהה יותר, כך הכוח הצנטריפוגלי חזק יותר, וקשה יותר שלא לעוף מהקרוסלה.
אי הבנות נפוצות
רבים נוטים שלא להשתמש במושג "כוח צנטריפוגלי" כיוון שהוא כוח מדומה, וכך אף נלמד בבתי הספר בישראל. בחישובים ובפתרון תרגילים הכוח הצנטריפוגלי לא מופיע, ובמקומו מופיע הכוח הצנטריפטלי. לכן, תלמידים רבים חושבים כי מבחינה מדעית מדויקת אין לצמד המילים "הכוח הצנטריפוגלי" משמעות אמיתית. לא כך הדבר. המונח "כוח מדומה" אינו אומר שכוח זה אינו "קיים" במציאות. הכוח הצנטריפוגלי הוא אומנם כוח מדומה, אך במערכת מסתובבת הוא ניתן למדידה, ואף יכול לבצע עבודה. לכן, אין זה מדויק לומר כי הכוח הצנטריפוגלי לא קיים, אלא רק כי הוא אינו קיים במערכות ייחוס אינרציאליות. אדרבא, בחישובים פיזיקליים במקרים רבים מעדיפים המדענים והמהנדסים להשתמש במערכות ייחוס מסתובבות, ובמקרים אלה יש לכוח הצנטריפוגלי תפקיד חשוב. לדוגמה, הכוח הצנטריפוגלי אחראי לכך שגודל תאוצת הכובד האפקטיבית של כדור הארץ משתנה עם קו הרוחב שנמצאים בו.
ראו גם
כוח צנטריפטלי
כוח מדומה
מערכת ייחוס
כוח קוריוליס
וסת צנטריפוגלי
קישורים חיצוניים
עופר מגד, תנועה בהשפעת כוח צנטריפוגלי, בבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית", 6 ביוני 2016
הערות שוליים
צנטריפוגלי | 2024-07-16T18:22:26 |
טריאודה | REDIRECT טריודה | 2004-12-10T06:23:41 |
מסכת חגיגה | ממוזער|עין יעקב, מסכת חגיגה. דפוס ראם
מַסֶּכֶת חֲגִיגָה היא המסכת האחרונה בסדר מועד ובה שלושה פרקים. הנושא העיקרי במסכת הוא קורבן החגיגה אותו מקריבים בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) ומכאן שמה. במסכת 23 משניות. בתלמוד הבבלי יש בה 26 דפים.
חלקה הראשון של המסכת עוסק בדינים המיוחדים למצוות הראייה בזמן העלייה לרגל לבית המקדש, והקורבנות שחייב כל יחיד להביא בעלייתו לרגל: עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. נושא חלקה השני של המסכת הוא דיני טומאה וטהרה (הואיל ועל-פי התורה יש להיטהר בשלוש הרגלים לצורך הבאת הקרבנות).
הפרק השני בתלמוד הבבלי על המסכת כולל מדרשים רבים בענייני בריאת העולם, מעשה מרכבה ושבעת הרקיעים.
פרקי המסכת
הַכֹּל חַיָּבִין (שמונה משניות) – עוסק בדיני מצוות עלייה לרגל ובגדריה השונים – מי הוא המחויב, מי הוא הפטור ובאיזה אופן עולה לרגל. סוף הפרק עוסק בכללי הלכות וביחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה בהלכות שונות.
אֵין דּוֹרְשִׁין (שבע משניות) – עוסק בהרחבה במעשה בראשית ומעשה מרכבה וכן באגדתות על תנאים שעסקו בסתרי תורה ("ארבעה נכנסו לפרדס", ועוד). סוף הפרק עוסק בדיני סמיכה.
חֹמֶר בַּקֹדֶשׁ (שמונה משניות) – עוסק בהבדלים בין קודש לתרומה.
מיקומה של המסכת בסדר מועד
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהסתיים הדיון במועדים, חובותיהם וכל העניינים הקשורים להם, סודרה מסכת חגיגה שענינה המרכזי הוא חובת העלייה לרגל בשלושת הרגלים. והטעם שמסכת זו סודרה אחרונה בסדר מועד הוא מכיוון שמצוות עלייה לרגל היא מצווה המוטלת על הזכרים בלבד, כמו שכתוב בתורה וחז"ל דרשו את המילה זְכוּרְךָ במובן של זכר - גבר.
ראו גם
מעשה מסכת חגיגה
קישורים חיצוניים
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
חגיגה
חגיגה | 2023-08-21T08:53:31 |
חזון אחרית הימים | REDIRECT אחרית הימים | 2004-12-10T08:38:02 |
המשמר האזרחי | שמאל|ממוזער|250px|סמל אק"מ - אגף קהילה ומשמר אזרחי
ממוזער|250px|תג כתף שהיה נענד על ידי סגל משמר האזרחי ומתנדבים על מדים ועיטור ההתנדבות המוצגים בבית מורשת משטרת ישראל
המשמר האזרחי הוא מחלקה (בראשות נצ"מ) בתוך אגף השיטור של משטרת ישראל המרכז את כלל פעילות ההתנדבות המבוצעת על ידי אזרחים במשטרה. המחלקה הוקמה בשנות השבעים כגלגול מודרני של יחידות המשמר האזרחי שפעלו בשנותיה הראשונה של המדינה. המשמר האזרחי הוא דגם ישראלי שהבשיל במציאות הביטחונית והחברתית המיוחדת בארץ והקמתו מהווה פרק יוצא דופן בהיסטוריה של הארגונים ההתנדבותיים במדינת ישראל.
הקמת המשמר האזרחי
ראשית המשמר האזרחי בהתארגנות אזרחים בצפון הארץ שביקשו להגן על שכונותיהם בעקבות שורה של פיגועים חבלניים שאירעו לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. טראומת המלחמה, המחאה הציבורית, רעידת האדמה הפוליטית והפגועים הקשים (הטבח במעלות ב-15 במאי 1974) היוו את הבסיס להקמת המשמר האזרחי כשמאות אזרחים דרשו מהמשטרה להעניק להם כלים, סמכות ומסגרת שתסייע למערכת הביטחון בשמירה על ביטחון הפנים.
בחודש אפריל 1974 התקבלה החלטת ממשלה 411 שעסקה בהעברת האחריות על ביטחון הפנים למשטרת ישראל, וב-10 ביולי 1974 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת המשמר האזרחי כארגון לאומי התנדבותי. החלטת הממשלה קבעה כי המשמר האזרחי יפעל ליד משטרת ישראל ולא בתוכה. הוטל עליו לארגן אזרחים להתגוננות מפני התארגנות חבלנית ברחבי המדינה וזאת באמצעות קיום שגרת שמירה וארגון תשתית ביטחונית הכוללת: מפקדה, כיתות כוננות, סיורים חמושים, ממונעים ורגליים ושגרת אימונים, הדרכה ופיקוח. בכל רמת פיקוד של המשטרה (מטה ארצי, מחוז ומרחב) נקבעה מקבילה במשמר האזרחי (ראש המשמר האזרחי, מפקד מחוז משמר האזרחי ומפקד מרחב משמר האזרחי). ברמת התחנה נקבע מפקד התחנה בעיר ובערים הגדולות מונו מפקדי רבעים. יחידת ההתנדבות הבסיסית מוקמה במבני ציבור שהרשויות המקומיות הקצו לשם כך ואלו גם סייעו בגיוס, תקצוב, טקסים ועוד.
יעדי המשמר האזרחי בהקמתו
250px|ממוזער|שמאל|תצוגת המשמר האזרחי במוזיאון מורשת המשטרה במרכז ללימודי משטרה בקריית אתא
קיום תשתית ביטחונית רחבה לשם מניעת פיגועים.
חיזוק כוח העמידה של הציבור באמצעות מתן כלים ויכולת לאזרחים להתגונן בשעת הצורך.
קיום מאגר כוח אדם מתנדב לשעת הצורך.
הגברת הביטחון העצמי של התושבים והגדלת המודעות והעירנות לנושא הביטחון.
שטח העיר אורגן בשלוש רמות: עיר, רובע ושכונה. הנשק שהועמד לרשות המתנדבים היה M1 קרבין והרכבים ששימשו את המתנדבים היו משטרתיים.
בתום שנת פעילותו הראשונה השתלב הארגון היטב במערך ביטחון הפנים כאשר הוקמו כשלוש מאות בסיסי הפעלה בשכונות בפריסה ארצית, הוקם מערך כוננות ארצי, חולקו מאות כלי נשק לאזרחים (בעיקר לאלו שביתם ממוקם בקצה השכונות), הוקמה מערכת מקיפה של ביטחון שוטף שכללה שמירה בשכונות, הקמת מחסומים, ביקורת באוטובוסים ובמוסדות.
בשלבי ההתארגנות הראשונית, נעזר המשמר האזרחי בצה"ל, הג"א ומג"ב וניתנה לו הקצאה מסודרת מארגונים אלו של ימי מילואים וכוח אדם.
בשנת 1977 החל תהליך הבחנה בין מתנדב פעיל למתנדב שאינו פעיל. בדיקה זו הביאה לנהלים שהסדירו את הקריטריונים להתנדבות פעילה על פי מספר שעות התנדבות בחודש וגריעת מתנדבים ממצבת כוח האדם. עד שנת 1979 מנה הגרעין הקבוע של המתנדבים מאז 1974 כ-30,000 מתנדבים.
ממוזער|שמאל|250px|כיכר המשמר האזרחי בנס ציונה. הפסל הוא ישראל פרימו
שינויים ארגוניים במהלך שנות השמונים
בתחילת שנות השמונים חל שינוי בתפיסת המבנה, ארגונו וייעודו של המשמר האזרחי, ויחד עם תפקידי המשמר האזרחי בביטחון פנים נוספו לו גם משימות שיטור בתחומי התנועה ולחימה בפשע. לכן, הוקמו יחידות מיוחדות בעיקר עקב רצונם של מתנדבים רבים לסייע בתחומי הפעילות השונים: בילוש, נוער, סיור ותנועה.
תהליך זה ממשיך ומתפתח וכיום פועלות בהצלחה רבה יחידות רבות, חלקן במדים בתחומים שונים: סיור, תנועה, צלפים, שיטור ימי, חילוץ נעדרים, צוללים, מתורגמנים, יומנאים, זיהוי קורבנות אסון, בילוש, תיירות, עבריינות נוער, איכות סביבה, תחבורה ציבורית וטרקטורונים.
השלבים בתהליך הקמת היחידות המיוחדות במשמר האזרחי
הקמת יחידת הקלעים ולאחר מכן הצלפים והפעלתם החל מ-1974.
הקמת יחידת שיתוף פעולה לתחומים הקשורים המניעה ולחימה בעבריינות החל מ-1975.
הקמת יחידת תנועה בשנים 1979–1982.
מיסוד הקמת יחידות תנועה ויחידות למניעת עבריינות והעמדת מדים לרשות המתנדבים מתחילת 1983.
מיסוד הקמת יחידות במדים ליחידות הסיור ותחומים כלל-משטרתיים החל מאמצע 1983.
הקמת יחידות מיוחדות נוספות
יחידה למניעת עבריינות (ימע"ר).
יחידה למניעת עבריינות נוער (ימע"נ).
יחידה תנועה מתנדבים (ית"מ), הפועלת על מדי משטרה.
יחידת מתנדבים במדים (מתמי"ד) – שקיבלה הכשרה משטרתית לעסוק במגוון נושאים משטרתיים.
מתמי"ד מג"ב - יחידות מתנדבים הפועלים עצמאית ובהנחיית מג"ב במגזר הכפרי, הפעילות מתבצעת עם מדי מג"ב ובכלי רכב של מג"ב. היחידה הוקמה ב-1989.
יחידות העוסקות בסיוע קהילתי – סיוע לאוכלוסיות חלשות וקשישים, קליטת עליה ועוד.
יחידת אופניים.
יחידה לפינוי צירי תנועה (יחפ"צ) - יחידה מבצעית מקצועית הפועלת בתוך אגף התנועה (את"ן) ותפקידה פתיחה ושמירה של צירי תנועה מפני חסימות או הפרעות.
יחידת מתנדבים על רולרבליידס (מער"ב) - שפועלת בשיתוף עם יחידות הסיור.
יחידות נוספות כפרשים, חילוץ ותיירות.
יחידת משל"ט (מרכז שליטה) בתפקיד מוקדן במוקד 100.
המשמר האזרחי עובר תהליך של התמקצעות בתחום הפעלת המתנדבים תוך בניית מערך הדרכה, קורסים, השתלמויות, הכשרות מפקדים וגיבוש תורה מקצועית. במקביל לתהליך זה מתחילה כניסה של מתנדבים לתחומי הפעילות המשטרתית שהוזכרו להלן (היחידות המיוחדות). בתקופה זו מתחיל תהליך שילוב מלא של המשמר האזרחי במשטרה, תהליך שייקח כשש שנים.
בעקבות הקמת יחידות אלו חלה בתקופה זו הבחנה בין משמר אזרחי "קלאסי" העוסק בסיורי בט"ש "קלאסיים" לבין היחידות המיוחדות.
ועדת קופל
ב-15 בנובמבר 1982 מינה שר הפנים ד"ר יוסף בורג ועדה בראשות פנחס קופל כדי להגדיר ולבדוק מחדש את מטרות משמר האזרחי. הוועדה המליצה להרחיב את ההגדרה שבפקודת המשטרה לפיה פועל המשמר האזרחי ולהוסיף ליעד המקורי לחימה בפח"ע וסיוע למשטרה בתפקידיה הייעודיים במישורי המניעה והקהילה. עבודת הוועדה לא הביאה לשינוי ארגוני להוציא את עניין צירוף היחידה לקשרי קהילה-משטרה (ילק"מ) למטה המשמר האזרחי ב-1983, תוך הכרה שיחידה אמורה לפעול כלפי כלל משטרת ישראל, והמשמר האזרחי קיבל אחריות מקצועית ומשימתית בנושאים אלו.
ההשפעה העיקרית של ועדת קופל הייתה בתחום הרחבת יעדי המשמר האזרחי ומתן לגיטימציה לפעילות בתחומי המניעה והסיוע למשטרה. נקבע כי ייעוד משמר האזרחי יהיה: "סיוע למשטרה בשמירת הביטחון השוטף ובביצוע תפקידיה הייעודיים הנוספים באמצעות מתנדבים". בשנת 1983 הוחלט להרחיב את מעורבות משמר האזרחי בפעולות למען הקהילה ולסייע למשטרת ישראל בתחומים שונים, לכן, הכפיפו את היחידה לקשרי משטרה- קהילה למשמר האזרחי, קידמו את היחידות המיוחדות וכל אלה במטרה לשלב באופן מלא את המשמר האזרחי במשטרה.
שילוב המשמר האזרחי במשטרת ישראל
ב-1985 הוצגה תוכנית העבודה של המשטרה לשנים 1986–1990 (רשת ב') והציגה התייעלות פנימית שביטויה המעשי היה איחוד מטות מג"ב והמשמר האזרחי לתוך המשטרה ה"כחולה". תהליך האיחוד הביא לביטול המפקדות העצמאיות של המשמר האזרחי ולשילובן בתוך מערך הכוחות הטריטוריאלי של המשטרה. תהליך זה הושלם ב-1 בפברואר 1986. לפעולה לא היו השלכות ישירות על המתנדבים.
שנת 1987 סיכמה למעשה את שילוב המשמר האזרחי בתוך שורות משטרת ישראל, והארגון חגג שלוש עשרה שנים להקמתו. במרכז האירועים עמדה החלטת הממשלה להעניק למתנדבים הפעילים לאורך כל התקופה אות הערכה ממלכתית. שבעת אלפים וחמש מאות מתנדבים היו זכאים לאות זה, והטקס המרכזי נערך במשכן הכנסת בחסות יושב ראש הכנסת. בשנה זו אף הושלם שילוב יחידות המשמר האזרחי המערך המשטרתי הטריטוריאלי ובמקביל, הושלמה במטה הארצי הקמת האגף ובמסגרתו מחלקת המתנדבים.
תקנות המשמר האזרחי שתוקנו ב-1989 קבעו כי "המשטרה רשאית להסתייע במשמר האזרחי... לשמירת ביטחון הנפש והרכוש". התקנות פירטו תחומים רבים בהם רשאית המשטרה להסתייע במשמר האזרחי: "סיור, תנועה, בילוש, שיטור ימי, תיירות, חילוץ נפגעים, פרשים, סיוע למערך החבלה וצלפים". עם תיקון התקנות הפך המשמר האזרחי לחלק בלתי נפרד מהמשטרה ותחומי פעילותו הוגדרו בחוק, כולל הכשרות, כתנאי להפעלה מקצועית של המתנדב.
המשמר האזרחי, כמשקף את הפסיפס העדתי, האתני והתרבותי בישראל, קולט לשורותיו מתנדבים מהמגזר החרדי, מפעיל את זק"א, פועל באזור יהודה ושומרון, מגייס מתנדבים בני מיעוטים החל משנת 1992 (ליחידות המיוחדות גייסו בדואים, צ'רקסים ודרוזים ששירתו בצה"ל, והחל מ-1995 החלו להקים בסיסי משמר אזרחי ביישובים ערבים).
הקמת אגף קהילה ומשמר אזרחי
ב-1 בינואר 1999 הוקם במטה הארצי אגף קהילה ומשמר אזרחי (אק"מ). אגף זה איחד את היחידה לשיטור קהילתי עם המשמר האזרחי. עם הקמת אק"מ, מנה האגף כ-50,000 מתנדבים, מהם כ-14,000 ביחידות המיוחדות. אק"מ פיתח פרויקטים קהילתיים ייחודיים, שם דגש על פיתוח שירותי משטרה וגיוס מתנדבים במגזר הערבי, והושקע מאמץ בפיתוח תורה כתובה בנושא שירות, ובהכשרות.
משנת 2000 מוביל אק"מ מהלך להפיכת מרכזי השיטור הקהילתי ובסיסי הפעלת מתנדבים לישות אחת חזקה המספקת שירותי משטרה לקהילה על ידי שוטרים בשכר המפעילים את המקום יחד עם מתנדבי המשמר האזרחי.
מתנדבי המשמר האזרחי מהווים גשר טבעי בין המשטרה לקהילה. ראשי הערים והרשויות המקומיות מסייעים למשמר האזרחי בתקציבי הסברה וארגון מקומיים ורואים בארגון זה מכשיר חשוב להשגת ערכים חינוכיים-תרבותיים במסגרת העירונית. הקשר ההדוק עם הרשויות המקומיות מקנה הרגשת שייכות לקהילה וקשר עם מוסדותיה. חברי המשמר האזרחי הם אזרחים ושוטרים מתנדבים כאחד ובעצם התנדבותם ממחישים את היות המשטרה חלק בלתי נפרד מהקהילה.
שינויים ארגוניים פנים משטרתיים ואיחוד אגפים אג"מ-אק"מ
במאי 2011 במהלך סבב המינויים לאחר כניסת רנ"צ יוחנן דנינו לתפקידו כמפכ"ל המשטרה הורה לסגור את אגף קהילה ומשמר אזרחי ולהטמיעו בתוך אגף המבצעים ולהקים מחלקת מתנדבים לטיפול בכל נושא מתנדבי המשא"ז. כתוצאה מהמהלך כל שוטרי וקציני האק"מ הוכפפו לאג"מ ובמרחבים ובמחוזות ושונה תפקידם מ"קציני אק"מ" ל"קציני מתנדבים" כאשר בראש שרשרת הפיקוד מונה ראש מחלקה בדרגת ניצב משנה. ראש אגף המבצעים שכיהן בתהליך האחוד היה ניצב ניסים מור.
משמעותה של סגירת האגף והורדת העומד בראש המשמר האזרחי, מדרגת ניצב לדרגת ניצב-משנה, היא הפחתה משמעותית של מעמדו של המשא"ז במסגרת המשטרה, ומסר לפיו משטרת ישראל מעוניינת פחות להסתמך על מערך המתנדבים העומד לרשותה ולהסתמך בעיקר כוחה על השוטרים הסדירים, המקצועיים, המשרתים בה באופן מלא, ועל כמות מתנדבים קטנה יותר, המורכבת ממתנדבים איכותיים יותר.
מאז המהלך פחת מספר המתנדבים, שהגיע בשיאו ל-130,000, לפחות מ-30,000.
במהלך כהונתו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך הוחמרו נוהלי הגיוס של מתנדבים חדשים, וכיום הם כוללים אבחון תעסוקתי וסיווג ביטחוני קפדניים ביותר מאשר בעבר, מה שגרם לירידה במספר המתגייסים החדשים להתנדבות, כתוצאה מהעלאת הרף הנדרש לגיוס להתנדבות.
מפקדי המשמר האזרחי
שם תקופת כהונה כמפקד המשא"ז הערות ניצב מולה כהן 15 באוגוסט 1974 – 14 באוקטובר 1979 מקים המשא"ז ומפקדו הראשון ניצב שאול גבעולי 15 באוקטובר 1979 – 1 ביולי 1985 ראש משא"ז ניצב ברוך לוי 2 ביולי 1985 – 31 במרץ 1988 ראש משא"זניצב עוזי ברגר 1 באפריל 1988 – 1 בפברואר 1990 ראש משא"ז ניצב זאב רם 4 בפברואר 1990 – 27 במרץ 1991 ראש משא"ז ניצב שלמה גל 28 במרץ 1991– 31 במרץ 1993 ראש משא"ז ניצב יוסף זכריה 1 באפריל 1993 – 30 בספטמבר 1996 ראש משא"ז ניצב חיים קליין 1 באוקטובר 1996 – 30 ביוני 1998 ראש משא"ז ניצב יעקב רז 1 ביולי 1998 – 2001 ראש משא"ז -
בתקופתו אוחד המשא"ז עם שיטור קהילתי
והוקם אק"מ - אגף קהילה ומשמר אזרחי ניצב אסתר דומיניסיני 2001 – 1 ביולי 2003ראשת אק"מ ניצב דוד קראוזה 2003–2005ראש אק"מ ניצב משה מזרחי 2005 – יולי 2006ראש אק"מניצב אהרון פרנקויולי 2006 – מאי 2007ראש אק"מניצב עוזי רוזןמאי 2007 – אפריל 2010ראש אק"מניצב יורם הלוימאי 2010 – מאי 2011ראש אק"מנצ"מ מאיר ברפימאי 2011 – ספטמבר 2014רמ"ח מתנדביםנצ"מ אמנון איצקוביץ'ספטמבר 2014 – ינואר 2018רמ"ח מתנדביםנצ"מ אמנון זיופברואר 2018 – דצמבר 2019רמ"ח מתנדביםסנ"צ שירה ליברמןינואר 2020 - מאי 2020מ"מ רמ"חנצ"מ לרי סמרהיוני 2020 - ספטמבר 2022רמ"ח מתנדביםנצ"מ אבשלום אלמליחספטמבר 2022 -רמ"ח מתנדבים הנוכחי
מספר מתנדבים למשמר האזרחי
1975 – כ-110,000 מתנדבים.
1976 – כ-132,000 מתנדבים.
1977 – כ-108,000 מתנדבים.
1978 – כ-92,000 מתנדבים.
1979 – כ-30,000 מתנדבים בהתנדבות רצופה.
1980 – כ-87,000 מתנדבים.
1985 – כ-50,000 מתנדבים.
1987 – כ-50,000 מתנדבים. ב-13 שנות קיומו עברו דרך הארגון כ-350,000 מתנדבים.
1999 – כ-50,000 מתנדבים (מהם כ-14,000 במסגרת היחידות המיוחדות).
2001 – כ-70,000 מתנדבים.
2005 - כ-72,000 מתנדבים.
2006 - כ-66,500 מתנדבים.
2007 - כ-55,000 מתנדבים.
2008 - כ-49,500 מתנדבים.
2009 - כ-47,980 מתנדבים.
2010 - כ-41,000 מתנדבים.
2011 - כ-34,000 מתנדבים.
2012 - כ-35,274 מתנדבים.
2013 - כ-38,200 מתנדבים.
2014 - כ-36,805 מתנדבים.
2015 - כ-34,500 מתנדבים.
2016 - כ-33,000 מתנדבים.
2017 - כ-29,500 מתנדבים.
2018 - כ-26,650 מתנדבים.
2019 - כ-25,520 מתנדבים.
מבנה ארגוני
התנדבות למשמר האזרחי
למשמר האזרחי יכולים להתנדב לאבטחה בוגרים בגילאי 18 עד 65, ליחידות המיוחדות גילאי 21 עד 60 (ליחידות המדים) וליחידות הבילוש והנוער גילאי 21 עד 57.
בנוסף, תלמידי תיכון יכולים להתנדב במסגרת פרויקט מעורבות קהילתית חברתית, באמצעות בית ספרם. בני ובנות 17 יכולים להתנדב כמתנדבים מן המניין, ללא קשר ללימודים במסגרת חינוכית כלשהי, אך נדרשים לאישור הורים. להתנדבות קטינים מגבלות רבות וסמכויותיהם מזעריות. חל עליהם איסור מוחלט לשאת נשק בהתנדבות.
נתוני הסף לגיוס:
אזרחות – אזרחי מדינת ישראל או תושב במעמד קבע.
עברית – 10 שנות לימוד וידיעת השפה העברית, לרבות קרוא וכתוב.
תהליך ההתנדבות כולל בתוכו:
מילוי פרטי המועמד להתנדב במשמר האזרחי - המועמד ימלא את פרטיו האישיים בטופס ההצטרפות למשמר האזרחי ויתבקש לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית, לצורך קבלת אישור ממשרד הבריאות לנשיאת נשק (כפי שנדרש מכל מי שמבקש רישיון לשאת נשק). בנוסף יידרש המועמד לחתום על הצהרת בריאות ולהציג אישור רופא המעיד על מצבו הבריאותי וכשירותו הרפואית.
קבלת אישור מהרישום הפלילי - המתנדב יופעל רק לאחר שנערכה בדיקה, כי אינו מופיע ברישום הפלילי.
בדיקת ביטחון שדה בהתאם לחוק התאמה תעסוקתית.
הצהרת אמונים וקבלת תעודת מינוי זמנית - בתום רישום פרטי המתנדב ובדיקתם, יתקיים טקס הצהרת אמונים, הכולל שיחה על מהות המשמר האזרחי ומחויבויותיו של המתנדב לארגון, הסבר על חובות המתנדב וזכויותיו, קריאת "אני מצהיר" וחתימה על ההצהרה. לאחר החתימה יקבל המתנדב תעודת מינוי זמנית.
הדרכה - לאחר הצהרת האמונים יעבור המתנדב הכשרה בסיסית ואימון בסיסי להכרת הנשק והפעלתו, כולל מטווח ראשוני.
פעילות ראשונית במסגרת המשמר האזרחי - ביצוע הפעילות בשלב זה יהיה ללא נשק. המועמד יידרש לביצוע שתי פעילויות לפחות טרם קבלת תעודת המינוי הקבועה.
קבלת תעודת מינוי קבועה ומעמד של חבר מן המנין במשמר האזרחי.
סמכויות המתנדב
סמכויות המתנדב בזמן שהוא נמצא במשמרת ולצורך מילוי תפקידו , הן כשל שוטר.
החל מ-2018, באפשרות מתנדבים להגיש בקשה לקבלת רישיון להחזקת נשק בעקבות הרפורמה של השר לביטחון פנים גלעד ארדן, וזאת במידה שהם עומדים בשורת תנאים שנקבעו ובבדיקות המשרד לבט"פ.
ענידת דרגות
לאחר רפורמה שנערכה בנושא ויישור קו, הוחלט כי במקביל לשוטרים, גם למתנדבים יהיו דרגות. עם זאת, להבדיל מדרגות השוטרים, דרגות המתנדבים הן סמליות בלבד, ועיקר תפקידן לתגמל את המתנדבים. כל מתנדבי המשטרה מתחילים בדרגת סמל שני (סמ"ש) סמלית. קידום בדרגה נעשה בפרק זמן מינימלי (פז"ם) של שנתיים לכל דרגה עד לדרגת רס"ר, וכולל. לאחריה פז"ם של שלוש שנים עד לדרגת רס"ם. דרגת רס"ב ניתנת לאחר חמש שנות ותק בדרגת רס"ם, ולפי הקצאה של שלושה רס"בים מתנדבים לתחנה. במרחבים בתחנות, במג"ב ובאת"ן - אחת לכל בסיס הפעלה. המתנדבים רשאים לענוד את הדרגות רק לאחר שקיבלו אישור ללבוש מדים.
באפשרות המתנדבים הנמצאים בתפקידי פיקוד ביחידות המשטרה שלהם וולאחר שעברו בהצלחה קורס סק"מ (סגל קבע מתנדב) ותיפקדו כסק"מ ביחידה לפחות שנה, לצאת לקורס קצינים ייחודי למתנדבים וזאת בהתאם לתפקידם ותקן הדרגה של התפקיד. עם זאת, דרגות הקצונה הניתנות למתנדבי משטרה אינן מקנות סמכויות בחוק, אך מתוקף התפקיד, הם נמצאים בתפקידי פיקוד ביחידות המתנדבים שלהם ומשמשים כמפקדים ומקבלי החלטות לגבי היחידה והמתנדבים.
מתנדב במעמד סק"מ (סגל קבע מתנדב) נדרש לוותק של שנה אחת לפחות בתפקידו, סיווג ביטחוני מתאים לפי קביעת יחב"מ ודרישות היחידה. כמו כן, על המתנדב לעבור ועדות מיון הן ברמת המרחב והן ברמת המחוז, מבחני התנהגות בממד"ה (מרכז מדעי ההתנהגות בלשכת הגיוס של משטרת ישראל), גיבושון ומבחן קבלה לקורס הקצינים.
בסיום הקורס המתנדבים מקבלים דרגת קצין במשטרה, מרבית החניכים מקבלים דרגה סמלית של מפקח משנה (ממ"ש). בעבר החניך המצטיין שהיה נבחר על ידי הסגל היה מקודם לדרגת סמלית של מפקח (בוטל החל משנת 2019). הדרגות מחולקות בטקס חגיגי במעמד ראש אג"מ, רח"ט שיטור, רמ"ח מתנדבים, רע"ן מקצועות אג"מ במכללה הלאומית לשוטרים, סגל הקורס ומשפחות החניכים. מתנדבים בוגרי קק"צ צבאי שדרגתם בצבא היא רס"ן לכל הפחות, מקבלים דרגת פקד, מתנדבים שדרגתם הצבאית היא אל"מ, יקבלו פקד במעמד סיום הקורס ובהגיעם ליחידה יקבלו דרגות רפ"ק.
קצב ההתקדמות בדרגות הקצונה הוא שנה אחת מדרגת ממ"ש לדרגת מפקח, שלוש שנים מדרגת מפקח לדרגת פקד, ושלוש שנים נוספות מדרגת פקד לרפ"ק, בהתאם לתקן ביחידה בה משרת המתנדב.
ציוד ואמצעי לחימה
ממוזער|250px|רובה שירות M1 קרבין של המשמר האזרחי
ממוזער|250px|רובה M1A1 קרבין מודרני עם קת מתקפלת, שירת במשטרה ובמשמר האזרחי עד להחלפת המערך ברובי M16.
במשך עשרות שנים רובה השירות של המתנדבים היה M1 קרבין, שהיה רובה קל, מדויק, אמין ונוח לשימוש. סיבה נוספת לבחירה הייתה שרבבות רובי M1 קרבין סופקו לישראל בחינם מארצות הברית. צלפי המשמר האזרחי השתמשו (בזמן שהיחידה היתה קיימת) ברובי M1 קרבין, M1 גאראנד, מאוזר K98 צ'כי ורמינגטון מודל 700 עם כוונת טלסקופית כרובי צלפים.
בשנת 2010 החלה הוצאת ה-M1 קרבין משירות המשטרה, ובהדרגה הוחלפו הרובים ב-M16 מקוצר וב- M4.
כיום, מתנדבים בעלי רישיון נשק פרטי או ארגוני, יכולים להשתמש באקדח האישי שלהם לצורכי ההתנדבות בכפוף לאישור מתאים ועמידה במגבלות ותקנים (כגון קליבר וסוג התחמושת).
לקריאה נוספת
רפי סמית קרן שרביט, סקר בנושא התנדבות למשמר האזרחי יולי 2001, רמת גן: המשרד לביטחון פנים, לשכת המדען הראשי, 2001.
קישורים חיצוניים
התנדב במשטרה, באתר משטרת ישראל
שאלת גיל הפרישה מהמשמר האזרחי - נדונה בבית המשפט העליון בבג"ץ 5957/07, עוזי שדה ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח'; ניתן ביום 2 בספטמבר 2010
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות משטרת ישראל
קטגוריה:ארגוני הגנה אזרחית
קטגוריה:ארגונים התנדבותיים
קטגוריה:הגנה אזרחית בישראל | 2024-09-30T13:13:14 |
סנט-שאפל | REDIRECT סנט שאפל | 2004-12-10T09:04:02 |
סנט שפל | REDIRECT סנט שאפל | 2004-12-10T09:09:58 |
נבואה | ממוזער|חזון העצמות היבשות של יחזקאל, תחריט של גוסטב דורה
בדתות, נבואה היא מסר המועבר לאדם (המכונה בדרך כלל נביא או אורקל), על ידי אלוהים או ישות על טבעית אחרת. הנבואה מופיעה בתרבויות ואמונות רבות, ובדרך כלל מכילה הוראות, חוקים או ידע על-טבעי, כגון ניבוי עתידות. הנבואה מתגלה לנביא בדרכים שונות, כגון חזיון, חלום או מגע ישיר עם האל. סיפורים על נבואות זוכים לעיתים לתשומת לב רבה במשך דורות, במסורות בעל פה או בכתב, ולעיתים הם גם מקור לדת חדשה.
בממלכת מארי
ממוזער|עולה לרגל מחזיק בגדי. תחריט בדר שנמצא במקדש נינחורסג במארי.
בעיר מארי שעל הפרת התיכון נחשפו למעלה מ-50 תעודות ובהן נבואות של אמורים מסביבות המאה ה-18 לפנה"ס, מימי המלכים ישמח-אדד וזמרי-לים.משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי 2007 קיימת חלוקה ברורה בין ה"מנחשים" ("בַּרֻם", Barum) העונים בתשובות של "כן" ו"לא" בדומה לאורים ותומים במקרא, לבין הנביאים הנושאים את דברי האלים. נביאי מארי נהגו להתנבא בשם האלים המסופוטמיים כגון דגן, הדד, איננה ואישתר.
הנבואות במארי שהועלו על הכתב ולכן שרדו, התמקדו בעיקר בענייני פולחן, מדיניות הממלכה ויועדו למלך. תיעודם השתמר בשל פקידים שמילאו את חובתם לדווח למלך מארי על כל מידע הנוגע לשלטון. חלק מהנבואות מזכירות באופיין נבואות בתנ"ך, בדרישתן למשפט צדק. לדוגמה, נבואה שיועדה לזמרי-לים דורשת להשיב נחלה של אישה באללח', בצירוף אזהרת שכר ועונש; ונבואה מאת נביא במקדש הדד בימחד דורשת עשיית משפט צדק באופן כללי. נבואה נוספת נשלחה לכברי-דגן מושל תרקה שנשלטה בידי מארי, ובה דרישה לבנות את השער החדש, אחרת לא יהיה גדיש, בדומה לנבואת חגי.חגי פרק א
אימות הנבואות התבצע באמצעות בדיקה מול המנחשים, או באמצעות השקיית הנביא במשקה מיוחד. במקרה אחד נביא אמורי השתמש בהתגשמותה של נבואתו בשם האל דגן של תרקה על ניצחון במלחמה על בני ימין, כדי לבסס את אמינותו מול המלך זמרי-לים.
ביהדות
במקרא ובחז"ל
על פי המסורת היהודית כתבי הקודש של התנ"ך נכתבו תחת השפעה של התגלות נבואית ברמות שונות. התורה חוברה תחת השפעה נבואית עליונה של משה רבנו, ספרי הנביאים ברמת נבואה רגילה, ואילו הכתובים נכתבו תחת השראה של רוח הקודש, שהיא דרגת השראה נבואית נמוכה יותר.
על פי המסופר בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור בו האדם מתנבא. לעיתים היא באה במפתיע על האדם, כמו אצל משה בסנה ושמואל במשכן שילה וירמיהו בעודו נער, בלא שעשו הכנות להתנבאותם, ולעומת זאת, בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות בני-נביאים, שהתלמדו להתנבא, והגיעו למצב של אקסטזה ונבואה על ידי ניגון בכלי זמר (שמואל א', י ה). גם על הנביא אלישע, מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה (מלכים ב', ג טו). לעיתים הנביאים נלקחו במפתיע מעבודתם, כמסופר על עמוס, שמעיד על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא (עמוס ז, יד).
התנ"ך וחז"ל מכירים גם בנביאים בני עמים אחרים, חז"ל הכירו בשבעה נביאים בני אומות העולם בהם בלעם בן בעור ואיוב. באשר לנביאי שקר, בספר מלכים מוזכרים נביאי החצר של אחאב: ומיכה מזכיר נביאים הדורשים תשלום, ואם הם לא מקבלים אותו משנים את נבואתם: .
לתפיסת חז"ל לא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם הראוי לנבואה, אם הדור אינו ראוי לנבואה, הרי זו לא תשרה עליו. כך הם הסבירו מצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן ושמואל הקטן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, אך היא בוששה מלשרות עליהם.
לתפיסתם, לא כל אדם יכול להתנבא, ותנאי מקדים לנבואה, היא שלמותו האישית והמוסרית של האדם. "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו" ולגרסה אחרת גם בעל קומה. על הרוצה לזכות לנבואה להיות שלם בשכלו (חוכמה) בנפשו (גיבור) ברכושו (עשיר) ומעל לכל עליו להיות ענו.
ממוזער|שער הספר 'נבואת הילד', מהדורת ברלין תקמ"ט-1789
נבואת הילד
קיימת מסורת כי במאה החמישית לספירה ניבא הילד נחמן קטופא את אשר יקרה בעולם באחרית הימים. בספר "נבואת הילד" מובאות חמש נבואות שחזה נחמן קטופא בשפה הארמית בסדר אלפביתי, כמעין פיוט בחרוזים. הנבואות כתובות בלשון שאיננה מובנת לכל, בדרך אזוטרית של חידה ורמז.נבואת הילד נחמן קטופא באתר ויקיטקסט
הדעות חלוקות באשר לקיומו ההיסטורי של נחמן קטופא. יש הסבורים כי המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, אשר חיבר פירוש לנבואת הילד, הוא שכתב גם את הנבואה עצמה; ומנגד, רבים מצדדים באמיתות הסיפור.
בימי הביניים
יהודה הלוי
רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי שכתב בשנת 1139 בספרד, סייג שני תנאים לקבלת נבואה:
הנבואה ניתנת רק ליהודים.
"כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה".
לתפיסתו יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל. ואת המצב של העדר הנבואה הוא מסביר במצב של גלות ישראל. ומסתמך בדבריו על אמרת חז"ל שמאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים.
רמב"ם
בהמשך המאה ה-12 במצרים, הרמב"ם בהשפעת אל-פאראבי כתב על התכונות שנדרשו בעיני חז"ל לנבואה, כי מעלת החוכמה היא המפתח לנבואה, ומחייבת פתיחות. לנביא יהיו כל "המעלות השכליות", בצד רוב תכונות האופי הטובות, אבל לא בהכרח כולן. כך למשל הוא מתאר שם נביאים שהייתה להם תכונת אופי בעייתית כמו כעס, תאוה, או פחד ובכל זאת התנבאו. את "גיבור" הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת "עשיר" כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, כפי המתואר בפרקי אבות. גם לדעת הרמב"ם, נבואה אינה אפשרית בגלות.
דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא המתנבא בדרגה גבוהה יותר יבין טוב ונכון יותר את פשר התגלות ה' אליו.
הבדל חשוב בין הרמב"ם לבין ריה"ל, שבעוד שלדעת הרמב"ם יש צורך בהכנה והכשרה שכלית, לדעת ריה"ל אין צורך בכך.
הנביאים בצרפת ואשכנז
בצרפת ואשכנז במאות ה-12–13 כונו כמה חכמים בכינוי "נביא". החוקר משה אידל מנה אחד-עשר דמויות שכונו כך, והציג שורת עדויות על תופעת הנבואה באזורים אלו מאותה תקופה. על נביאים אלו נמנו רבי אברהם אקסלרוד מקלן, רבי שמואל החסיד משפייר (כונה נביא בידי מהרש"ל), רבי נחמיה בן שלמה הנביא מארפורט, רבי עזרא הנביא ממונקנטור ועוד. חלקם השתמשו בטכניקות של הזכרת שמות האל על מנת להגיע לנבואה, בין היתר בהשפעת ספרות ההיכלות. באקלים זה חיבר גם רבי יעקב הלוי ממרויש את ספרו שו"ת מן השמים על תשובות שמימיות בנושאים הלכתיים.משה אידל,
אברהם אבולעפיה
ממוזער|איור בכתב יד בספר "אור השכל" לרבי אברהם אבולעפיה, מ-1285. בספר יש הדרכות להשגת נבואה באמצעות צירופי אותיות
במחצית השנייה של המאה ה-13 בספרד ובמסינה, סיציליה, רבי אברהם אבולעפיה כתב על חזיונות נבואיים. לדוגמה ב"ספר העדות": "בשנה התשיעית ההיא עוררהו ה' ללכת לרומי רבתי כאשר ציווה בברצלונה...". בכתבים אחרים הוא מכנה עצמו בשמות שונים כמו "אברהם הרואה", "רזיאל" ו"ברכיאל"; הוא מגלה סודות מיסטיים כמו קץ הימים, ומנמק זאת בכך שגילויים אלו מתאפשרים בזכות העובדה שהמשיח עומד להתגלות, ולו ידוע זמן בואו.
הרב אבולעפיה עסק ב"קבלה מעשית", ומיזג את תורת הנפש של הרמב"ם עם קבלת חסידי אשכנז. מה שמייחד ומבליט אותו לעומת מקובלים אחרים שעסקו בכך, הוא הפירוט הרב של הטכניקות המעשיות בהשגת הנבואה. הרב אבולעפיה השתית דרך ברורה להולכים בדרכו, החל מאופן וסדר הנשימות הראוי, תנועות ראש וידיים, דמיון האותיות, התעטפות בטלית והנחת תפילין, וכן בתנאים הנלווים לשימוש בהזכרת השם, כמו ההכנה הנפשית הראויה והתבודדות במקום המיוחד לשם כך והתרחקות מענייני העולם הגשמי.
רשב"א
רבי שלמה בן אדרת פירט על תופעת הנביאים בתקופתו, במענה לשואלים על אדם שכונה "הנביא מאווילה". באותה תשובה כתב נגד רבי אברהם אבולעפיה ונבואותיו, ומנה מספר מתחזים נוספים לדעתו. עם זאת, התקשה לדחות בקלות את הנבואה בימיו, וכתב על התלבטויותיו .שו"ת הרשב"א, חלק א' תשובה תקמ"ח באתר hebrewbooks
בעת החדשה
ספר שערי קדושה
בספר שערי קדושה שפורסם בתחילת המאה ה-17 ומיוחס לרבי חיים ויטאל הובאו תנאים שיש לקיים על מנת לזכות לנבואה, ולדעתו היא אפשרית גם בימיו. למעשה הספר כולו מהווה מעין מדריך להשגת נבואה, ולטענת המחבר .שערי קדושה חלק ג שער שלישי בחלק השלישי הוא מפרט את הדרכים להשגת נבואה באמצעות היטהרות אישית וקיום מצוות מוקפד. בחלק הרביעי הוא מציע זאת גם באמצעים מאגיים. חלק זה הושמט מן הדפוסים בשל הרתיעה מ"קבלה מעשית" (=מאגיה). לספר זה הייתה השפעה רבה על תפיסת הנבואה בתנועות השבתאות והחסידות במאות הבאות.
הרב קוק
במכניקה של הנבואה, על פי תפיסות הוגי דעות יהודיים, הנבואות נקלטות בדמיונו של האדם, "ביד הנביאים אדמה". ישנו קשר אמיץ בין חלום לבין נבואה. דמיון מפותח, הוא כלי חשוב להשראה נבואית. לפי חזונו של הרב קוק כדי שתתחדש הנבואה, ישנו צורך לפתח את הדמיון, ולכן לתפיסתו במאה ה-20 התפתחה תרבות אנושית שמבוססת הרבה על דמיון האדם.
ביוון וברומא
ממוזער|האורקל מדלפי, פרסקו מאת מיכלאנג'לו, בקפלה הסיסטינית
ביוון וברומא העתיקות, נבואות ניתנו בידי אורקל, שהיה יכול להיות אדם או חפץ המשמשים כמדיום לתקשור עם האלים וניתן לקבל ממנו מענה.
קיימים שני סוגים של אורקל אנושיים. הסיבילה, שהיו נביאות שהופיעו ביוון הקלאסית, ובעיקר בתקופת האימפריה הרומית. נבואת הסיבילה הייתה מתנת האלים, והייתה מפורטת דיה כדי לכותבה בספרי הסיבילות. דוגמה לאורקל כזה במיתולוגיה היוונית היא קסנדרה.
הסוג השני הוא הפיתיה שהייתה הכוהנת הגדולה במקדשים, כגון האורקל מדלפי, ודמתה יותר לתפקיד מאשר למתנה. אל הפיתיה היו מפנים שאלות, בדרך כלל שהתשובה עליהן תהיה כן או לא, והנבואה הייתה ניתנת כחידה, ישירות מפי האל הדובר, בעוד הפיתיה נכנסת למצב של שכרון חושים.
תמה מרכזית סביב נושא הנבואה הוא חוסר יכולתו של אדם להימלט מגורלו. מוטיב זה משמש במגוון רב של טרגדיות ומחזות, כגון אדיפוס המלך, אנטיגונה ועוד.
בפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית, הסבירו שתופעת הנבואה אמורה להתרחש כאשר האדם המתוקן במידותיו והשלם בשכלו התעלה ובא במגע עם "השכל הפועל" - שהוא מאגר קוסמולוגי של תבונה, ונאצלת על נפשו אצילות נכבדה. לתפיסה זו הנבואה היא נחלתם של הפילוסופים שלמי השכל.
באסלאם
ממוזער|מוחמד בעת ההתגלות הראשונה שלו מהמלאך גבריאל. איור על קלף מהספר "ג'אמע א-תוואריח'" ("קובץ הכרוניקות") מאת היהודי שהתאסלם רשיד א-דין המדאני. פורסם בתבריז, פרס, 1307. כיום נמצא באוסף של ספריית אוניברסיטת אדינבורו.
באסלאם הנבואה נקראת וַחִי (وَحي) ומשמעותה השראה או התגלות מאת אללה. מילה זו קרובה גם למילה אַוְחַא (أوحى) שמשמעותה "הנחיה". הנבואה מופיעה לנביאים בחלום, באמצעות מלאך או מאחורי צעיף/מסך.
במסורת המוסלמית קיימת הבחנה בין נביא (נבי, نبيّ), כמו דאוד (דוד) וסולימאן (שלמה), לבין שליח (רסול, رسول) כמו הוד, מוסא (משה), עיסא (ישו) ומוחמד. הנביאים יכולים רק להתנבא על מנת לעודד את ולחזק את המאמינים, אך רק השליחים יכולים להוריד שריעה חדשה, דהיינו הוראות וחוקים קבועים.בהקשר זה ראו גם יוסף אלבו, , המבחין בין שליח לנביא. וכן , המבחין בין נבואת משה לשאר הנביאים.
המקור הראשי באסלאם להגדרת הנבואה הוא בסורת א-שורא (סורת המועצה) באיאת (הפסוקים) האחרונים שלה:
אחת האמונות המרכזיות באסלאם היא שמוחמד הוא "חותם הנביאים" (ח'אתם אל נביין), כלומר, הנביא האחרון, שאחריו אין עוד נביאים. יוצאים מן הכלל הזה הם האחמדים, שמאמינים באחמד אל-קאדיאני כחותם הנביאים, אך הוקעו ככופרים בידי שאר המוסלמים.
בסורת א-נחל (הדבורה) מופיעה הדבורה כפועלת ונותנת דבש בשל נבואה מאת אללה.סורת א-נחל (16), 69
בדת המורמונית
אצל המורמונים קיימת האמונה ב"התגלות מתמשכת" , ולפיה מאז שחר האנושות הנבואה לא פסקה מעולם.
המורמונים רואים בג'וזף סמית' נביא שקיבל את בשורתו המלאה של ישו. מחליפיו של סמית' בהנהגת "כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים" גם הם נחשבים לנביאים, ויכולים בכל רגע לזכות למסר הישר מהאל. הכנסייה מונהגת על ידי היררכיה של נביא עליון המכונה "נביא, רואה ומגלה" (באנגלית: "Prophet, seer, and revelator" ) שתחתיו מספר גופים ניהוליים.
עם זאת, התקווה להתגלות אינה מוגבלת לנביאים. מורמונים מחפשים השראה בכל ענייני היומיום, והמגע האישי עם האל הוא אפשרות זמינה תמיד, לפחות פוטנציאלית. אך לנבואות אישיות אין מעמד ותוקף ציבוריים כפי שיש לנשיאי הכנסייה, אלא הן מיועדות רק לאדם הפרטי.
בספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני
בספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני הנבואות בדרך כלל סתומות, ורק עלילת הסיפור מבהירה את משמעות הנבואה. הנבואות ניתנות בדרך כלל בהתגלות מיסטית או מוטמעות מזה עידן ועידנים בתרבות. לעיתים, שילוב נבואה בספרות הפנטזיה מוביל לשאלות פילוסופיות של דטרמיניזם והאם הגיבור יכול להתחמק מגורלו.
דוגמאות לנבואות ניתן למצוא בספרים/סרטים הבאים:
חולית: נבואות לגבי "קפיצת הדרך", בספר זה ישנן עוד סוג של נבואות - נבואות שהוחדרו לתרבויות שונות בידי המיסיון של בנות גישרית שבדרך כלל מדברות על בוא המשיח או גאולה שתגיע בעקבות הגעתם של זרים וכוהנות קדושות. מטרת נבואות אלה הוא לתת מקלט בעת הצורך לבנות גשרית על ידי כך שהמקומיים יתייחסו אליהן כאל המשיח. פול "מואדיב" אטרייאידס ואימו ג'סיקה מנצלים נבואה כזו כדי להתקבל לחברת הדררים במדבר הצחיח של אראקיס.
מלחמת הכוכבים: נבואה על "הנבחר" שיביא איזון לכוח. לאבירי הג'די יש יכולת מוגבלת לראות חזיונות לגבי העתיד.
הארי פוטר: נבואה על הנבחר שימגר את המכשף הרשע וולדמורט, המתארת את מאפייניו: בן של הילאים שיותקף על ידי המכשף ויסומן כשווה לו.
המטריקס: בסדרת סרטי המטריקס מופיעה דמות של נביאה אשר מנבאת לגיבורים אירועים שיתרחשו בעתיד המיידי. לגיבור הראשי, ניאו, היא מנבאת מצבים בהם יתקל בדילמה ומה שיתרחש בכל אחת מהאפשרויות שיבחר, אך פעם אחר פעם ניאו מצליח לשנות את תוצאת הנבואה.
פרסי ג'קסון: בכל ספר נשמעת נבואה המגשימה את עצמה באותו הספר. הנבואה נשמעת מפי האוראקל ובדרך כלל קשה להבין למה או למי היא מיוחסת עד רגע ההתגשמות עצמו.
קונג פו פנדה: בסרט הראשון המאסטר אוגוואיי, התנבא ש"לוחם הדרקון" שאמור להציל את כל בעלי החיים ולהביס את הלוחם המרושע טאי לונג, יגיע על כדור אש מהשמיים ואכן פו הפנדה נבחר להיות לוחם הדרקון הבא ואף על פי שכולם, כולל תלמידו המובהק מאסטר שיפו, פיקפקו בבחירתו של אוגוואיי אחרי מותו, הנבואה התגשמה ופו הביס את טאי לונג בקרב האחרון שלהם בסוף הסרט.
ראו גם
אין אלו אלא דברי נביאות
Vaticinium ex eventu
קפסולת זמן
קישורים חיצוניים
רשימת מאמרים על הנבואה בספר הנבא בן אדם – על הנבואה כאפשרות ממשית
דרכי הנבואה בישראל סקירה באתר שפת הנפש.
מתניה שטרנברג, "איך או מה" תפיסת הנבואה של הרב הנזיר והחזון איש , באתר ישיבת עתניאל
ד"ר ליאורה רביד על ספר יחזקאל ועל התפתחות הנבואה בישראל, סדרה של שלושה פרקים בפודקאסט "עושים תנ"ך" של רשת עושים היסטוריה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניבוי עתידות ביהדות | 2024-10-19T18:56:43 |
הכוונה לבחירת מקצוע | הכוונה לבחירת מקצוע היא תחום המשתמש בעקרונות ממדע הפסיכולוגיה כדי לספק ייעוץ, לצעירים בדרך-כלל, בדבר בחירת כיוון התמחותם המקצועית. ההכוונה מסתמכת על מבדקים שונים, מבחנים פסיכומטריים ופסיכוטכניים, וראיונות עם פסיכולוגים או אנשי מקצוע אחרים כדי לאתר את התחומים בהם עשוי האדם להצליח בלימודיו ובעבודתו.
יש בתי ספר על יסודיים המקיימים מבחנים פסיכוטכניים כדי לסייע לתלמידים לבחור מגמה בתיכון. בצה"ל משתמשים בעקרונות ההכוונה המקצועית (למשל, במבחנים הנערכים בתהליך הגיוס לצה"ל ומיונים טרם הגיוס) כשיקולים מסייעים לבחירת שיבוצו של כל מתגייס.
ראו גם
מקצועות
המודל האישיותי של הולנד לבחירת מקצוע
* | 2024-02-01T01:44:33 |
הכוונה מקצועית | REDIRECT הכוונה לבחירת מקצוע | 2004-12-10T09:59:12 |
בחירת מקצוע | REDIRECT הכוונה לבחירת מקצוע | 2004-12-10T09:59:19 |
כדור פתוח | REDIRECT כדור (טופולוגיה). | 2004-12-10T10:13:51 |
מת לחיות 3 | מת לחיות 3 (באנגלית: Die Hard: With a Vengeance) הוא סרט פעולה אמריקאי שיצא לאקרנים בשנת 1995 בכיכובם של ברוס ויליס, המגלם את השוטר ג'ון מקליין, סמואל ל. ג'קסון, המגלם את זוס קרבר וג'רמי איירונס, המגלם את הנבל התורן, סיימון גרובר.
זהו הסרט השלישי בסדרת "מת לחיות". כמו בקודמיו, עלילת הסרט מתמקדת בעימות של מק'ליין עם פושע מתוחכם. סרט זה שונה מקודמיו שכן הפעם זירת העימות משתרעת על פני עיר שלמה, שלא כמו בסרטים הקודמים, שם היו אלו שדה תעופה וגורד שחקים.
עלילה
הסרט מתרכז בג'ון מקליין, שנשלח לעבור סדרת משימות אותן מטיל עליו טרוריסט מסוכן העונה לשם סיימון המאיים לפוצץ פצצות ברחבי ניו יורק אם לא יעשה כדבריו.
דרישתו הראשונה של הטרוריסט, המכנה עצמו סיימון (בהמשך מסתבר ששם משפחתו הוא גרובר) שמסתבר שהוא אח של האנס גרובר מהסרט הראשון והוא בא לנקום בג'ון שהרג אותו, היא שמק'ליין יגיע לרובע הארלם לבוש רק בתחתוניו ובשלט עם אמירה גזענית. כאשר חבריה השחורים של חבורת רחוב רואים את האדם הלבן בתחתוניו ועם שלטו הם מתחילים להקיף אותו ומאיימים על חייו. להצלתו של מק'ליין מגיע זוס (סמואל ל. ג'קסון), עובד בחנות חשמל קרובה, שמציל אותו מידי החבורה.
סיימון ממשיך להטיל משימות על מק'ליין וזוס, בהם הוא רואה כצוות בלתי נפרד, משימות ומאיים לפוצץ פצצה באחד מבתי הספר בעיר אם לא יעמדו בהן. באחת המשימות הוא שולח אותם למירוץ נגד הזמן לתחנת הרכבת התחתית של ניו יורק, אך בדרך הצמד מתפצל ומק'ליין עולה לרכבת הנעה במטרה למצוא את הפצצה. מק'ליין מצליח למצוא את הפצצה וזוס עונה לצלצול הטלפון של סיימון, אך זה מחליט שהפיצול איננו חוקי מבחינתו ומפוצץ את הפצצה, שגורמת להרס רב באזור התחנה. מק'ליין עצמו לא נהרג מהפיצוץ שכן הצליח לזרוק את הפצצה מהרכבת הנעה לפני כן.
בעוד שמק'ליין וזוס ממשיכים במרדפים אחרי המשימות אנו מתוודעים לסיימון עצמו ולצוותו, אשר למעשה מנצלים את התעסקות המשטרה בחיפוש הפצצה בבתי הספר בעיר, כדי לגנוב את מטען הזהב הגדול שנמצא בבנק הפדרלי בקרבת תחנת הרכבת. צוות הטרוריסטים משתלט על הבנק ומתחיל בהוצאת מטילי הזהב ושינועם לספינה בעזרת משאיות זבל.
מק'ליין וזוס מגלים את התרמית ודולקים בעקבות המשאיות, אך סיימון מצליח ללוכדם על הספינה. הצמד מגלה שסיימון מעולם לא התכוון לפוצץ בית ספר בעיר, וכי הפצצה האמיתית נמצאת על גבי הספינה, כדי להטעות את רשויות החוק ולחשוב שהזהב טבע בפיצוץ כאשר למעשה הוא משנע אותו במשאיות צפונה, לעבר הגבול הקנדי. מק'ליין וזוס מצליחים להשתחרר מכלאם בספינה וקופצים ממנה שניות לפני שהיא מתפוצצת.
בעזרת צירוף מקרים מק'ליין מצליח לברר את מקום המפגש האחרון של צוות הגנבים-טרוריסטים לפני חציית הגבול לקנדה ובראש צוות משטרתי מצליח ללכוד את הפושעים, לאחר שמק'ליין מפוצץ את מסוקו של סיימון והורג אותו ושניים מאנשיו.
צוות השחקנים
ברוס ויליס בתור ג'ון מק'ליין, שוטר ניו יורקי קשוח ובעל חכמת רחוב, שמאוים בידי סיימון על כך שהוא הרג את אחיו הנס בסרט הראשון.
סמואל ל. ג'קסון בתור זוס קרבר, בעל חנות חשמל שעוזר לג'ון במשימתו לעצור את סיימון ולנטרל את הפצצות.
ג'רמי איירונס בתור סיימון פיטר גרובר, אחיו של הנס, שרוצה לנקום במותו של אחיו בסרט הראשון ולכן משחק עם ג'ון משחק של חתול ועכבר בכך שהוא מטמין פצצות ברחבי העיר ומאיים שיפוצץ אותן, סיימון הוא הנבל הראשי של הסרט.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי ג'ון מק'טיירנן
קטגוריה:סרטי 1995
קטגוריה:סרטי מתח אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פעולה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פשע אמריקאיים
קטגוריה:סרטי המשך אמריקאיים
קטגוריה:מת לחיות
קטגוריה:סרטי פוקס המאה ה-20
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים על נקמה
קטגוריה:סרטי העוסקים במעשי שוד | 2024-09-18T20:56:22 |
רועי ילין | רועי ילין (נולד ב-11 בספטמבר 1981) הוא קיאקיסט ישראלי, חבר באגודת הספורט של הפועל תל אביב.
רועי היה חלק ממשלחות ישראל לאולימפיאדת סידני (2000), בה הגיע למקום ה-13 בקיאק זוגי למרחק 1,000 מטרים, יחד עם רמי צור, ובאולימפיאדת אתונה (2004) הגיע לגמר בקיאק יחיד למרחק 1,000 מטר, וסיים במקום התשיעי. רועי ילין סיים במקום ה-8 באליפות אירופה בקיאקים שהתקיימה במאי 2008 בקטגוריית יחיד למרחק 1,000 מטר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיאקיסטים ישראלים
קטגוריה:ספורטאים אולימפיים ישראלים
קטגוריה:ספורטאי הפועל תל אביב
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:חותרי קאנו/קיאק באולימפיאדת סידני (2000)
קטגוריה:חותרי קאנו/קיאק באולימפיאדת אתונה (2004)
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1981 | 2024-10-04T14:47:35 |
אברהם גרנט | אברהם "אברם" גרנט (נולד ב-6 בפברואר 1955 בפתח תקווה) הוא מאמן כדורגל ישראלי, המאמן את נבחרת זמביה.
גרנט החל את קריירת האימון שלו בקבוצת הפועל פתח תקווה, ולאחר שזכה במספר תארים עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה אימן בין השנים 2002–2006 את נבחרת ישראל, כולל במוקדמות יורו 2004 ובמוקדמות מונדיאל 2006. ב-2006 הוא פנה לקריירה בינלאומית ובמהלך רוב עונת 2007/2008 שימש כמאמנה של קבוצת הפרמייר ליג האנגלית צ'לסי. גרנט הוא המאמן הישראלי היחיד שאימן בליגה הבכירה באנגליה, ועם צ'לסי הפך למאמן הישראלי היחיד שמעפיל לגמר ליגת האלופות. בהמשך אימן באנגליה גם את פורטסמות' ווסטהאם יונייטד, עם שתיהן ירד לליגת המשנה. עם פורטסמות', אשר סבלה מבעיות תקציביות קשות באותה תקופה, הגיע גרנט לגמר הגביע האנגלי. בהמשך הוביל את פרטיזן בלגרד לזכייה באליפות ליגת העל הסרבית, ואת נבחרת גאנה לגמר גביע אפריקה לאומות.
נעוריו ותחילת דרכו
גרנט נולד בפתח תקווה כבן בכור למאיר גרנט ולעליזה ניסן, וגדל בפתח תקווה. אביו ניצול השואה מפולין העניק לו את שמו של סבו שנספה בשואה, ומשפחתם הייתה יהודית-אורתודוקסית. אמו עלתה מעיראק. אברהם למד בבית הספר היסודי פיק"א ושם גם החל את קריירת המשחק שלו. אברהם הקדיש בצעירותו את רוב זמנו לכדורגל, ובמשך כ-30 שנה היה אוהד אדוק של הכדורגל האנגלי ונסע לצפות במשחקים רבים באנגליה. הוא הושפע רבות מקורותיו של אביו במהלך השואה. שנים לאחר מכן, בנאום שנשא במצעד החיים של 2008 כמאמן צ'לסי, אף התייחס להיבט זה של חייו במילים "השואה הפרטית שלי" ודיבר על מחויבותו של הדור הצעיר להנציח את זכר השואה.
קריירה בליגה הישראלית
הפועל פתח תקווה
בניגוד לרובם המכריע של המאמנים בישראל, גרנט מעולם לא היה כדורגלן מקצועי. הוא החל בקריירת אימון לאחר שנפצע בתאונה בהיותו שחקן בנערים. ב-1973, בגיל 18, הוא מונה על ידי מנהל הפועל פתח תקווה עמנואל אופיר לתפקיד מאמן קבוצת הנוער של הקבוצה, כאשר חלק מסגל האימון גויס למילואים עקב מלחמת יום הכיפורים. בהדרכתו זכתה קבוצת הנוער לראשונה בתולדותיה באליפות הליגה בשנת 1978, זכייה שנחשבה להישג גדול. ב-1986 התמנה במפתיע על ידי חיים צימר למאמן קבוצת הבוגרים של הפועל פתח תקווה, כשהחליף את גיורא שפיגל שהעלה את הקבוצה ליגה שנתיים קודם לכן. גרנט העלה לקבוצה הבוגרת שחקנים צעירים רבים מקבוצת הנוער, ביניהם בני קוזושווילי, אלון חזן, מני בסון, דני ניראון וגבע מרכוס, וכן השוער בן ה-18 מהפועל אילת רפי כהן. מדיניות זו הולידה את הביטוי "תינוקות גרנט", והחלה את מסורת טיפוח הצעירים שהמועדון ידוע בה מאז. רובם הפכו לימים לסמלים של הקבוצה. הקבוצה הציגה כדורגל התקפי ותוסס והייתה היריבה העיקרית של מכבי חיפה ושלמה שרף בצמרת הגבוהה של הליגה. עם הקבוצה הבוגרת סיים גרנט בשלוש עונות במקום השני בליגה וזכה בשני גביעי טוטו.
גרנט זכור בקבוצה כמי שבנה אותה מחדש מן היסודות, שיקם את תדמיתה והחזיר אותה לצמרת הכדורגל הישראלי לאחר תקופה של כ-25 שנה. בעונתו האחרונה בפתח תקווה, 1990/1991, היה גרנט קרוב מאוד לזכות באליפות ובגביע, אותם הפסיד למכבי חיפה בתוך פרק זמן של שלושה ימים. רק בעונה הבאה נקצרו פירות עבודתו של גרנט באופן רשמי, אז זכתה הקבוצה בגביע המדינה השני שלה והפכה לנציגתה הראשונה של ישראל בגביע אירופה למחזיקות גביע, כאשר היא מנצחת בגמר את מכבי תל אביב של גרנט.
מכבי תל אביב והפועל חיפה
בעונה הבאה עבר גרנט לאמן את מכבי תל אביב במשך ארבע עונות, וזכה עימה בשתי אליפויות, ב-1992 וב-1995. האליפות הראשונה של גרנט הושגה אחרי 13 שנים שחונות של מכבי תל אביב, במסגרתן לא זכתה בתואר אליפות ואף לא היוותה יריב בצמרת. במכבי תל אביב המשיך גרנט במסורת טיפוח הצעירים שלו, וקידם שחקנים אלמונים כמו אבי נמני, איציק זוהר, גדי ברומר, אלון ברומר, חיים חג'ג', בן לוז וניר סביליה להרכב הפותח של הקבוצה הבוגרת. בסיום עונת 1995 עבר גרנט לאמן את הפועל חיפה, שנתיים לאחר הצטרפותו של רובי שפירא לקבוצה. גרנט הוביל את הפועל חיפה למקום הרביעי, להשתתפות בגביע האינטרטוטו ולניצחון ראשון לאחר כ-20 שנה על מכבי חיפה בדרבי.
שנה לאחר מכן חזר גרנט למכבי תל אביב במקומו של דרור קשטן שהוביל את מכבי לדאבל, אך מדיניות קידום הצעירים לא הצליחה כמו בקדנציה הקודמת (למעט בודדים כמו אבי סטרול, אלי ביטון, דדי בן דיין וגיא צרפתי), הקבוצה אכזבה בליגה ולא הצליחה לזכות בתארים למעט גביע טוטו אחד.
השערורייה של נטילת חומרים אסורים של כפיר אדרי, בידיעתו או שלא בידיעתו של המאמן גרנט, ושורת כישלונות בליגה, הובילה את האוהדים למסע ארוך בו הם דרשו את התפטרותו של המאמן. בנוסף, החלפתו של קשטן עטור התהילה בגרנט, מקורבו של לוני הרציקוביץ', התקבלה בזעם רב על ידי האוהדים, שהתייחסו למהלך כאל "פוטש". בשנת 2000 התפטר גרנט ממכבי תל אביב לאחר שהקבוצה סיימה את העונה במקום השישי בטבלה.
מכבי חיפה
בשנת 2000 היה גרנט על סף מינוי לתפקיד מאמן הנבחרת הצעירה של ישראל, אך לבסוף מונה למאמן מכבי חיפה. גרנט אימן בחיפה כוכבים רבים כמו יוסי בניון, יעקובו איגביני, ג'ובאני רוסו, רימונדאס ז'וטאוטאס, יניב קטן, ננאד פראליה, אריק בנדו, אלון חרזי, אדורם קייסי וניר דוידוביץ', מה שמנע ממנו לנסות ולקדם שחקנים צעירים יותר כהרגלו.
יחד עם עוזר המאמן שלו, בלם הקבוצה מרקו בלבול, הנהיג גרנט לראשונה שימוש בטכנולוגיה על מנת לשפר את ביצועי השחקנים ואת הבנתם הטקטית. לשם כך השתמש גרנט בתוכנת מחשב לניתוח משחקים שפותחה על ידי בלבול ואיש היי-טק חיפאי. התוכנה ניתחה סרטי וידאו וביצעה הדמיות טקטיות באמצעות תרשימים דינמיים. גרנט החל להשתמש החל מסיום העונה הראשונה בחיפה בתוכנה זו על מנת להכין את הקבוצה למשחקים חשובים וכדי לשפר את ההבנה הטקטית והאימונים של שחקניו.
תחת גרנט זכתה מכבי חיפה באליפות לאחר בצורת של שבע שנים, ובעונתו השנייה בקבוצה זכתה באליפות נוספת והגיעה לגמר גביע המדינה, בו הפסידה למכבי תל אביב בבעיטות הכרעה. בסיום עונה זו קיבל גרנט הצעה לאמן את נבחרת ישראל, ונשיא מכבי חיפה יעקב שחר הסכים לשחררו מהחוזה.
קריירה בנבחרת ישראל
מוקדמות יורו 2004
בשנת 2002 מונה גרנט למאמן נבחרת ישראל במקומו של ריצ'רד נילסן. גרנט הוביל את הנבחרת לראשונה במשחקי מוקדמות יורו 2004, והנבחרת סיימה במקום השלישי בבית. למרות הכישלון בהעפלה לטורניר, קיבל גרנט קדנציה נוספת. במהלך הקמפיין הנהיג אברהם גרנט שיטת אימון חדשה (כולל שימוש בתוכנת מחשב לניתוח טקטי) והצהיר על מטרתו להצעיר את הסגל ולבצע "חילופי דורות" בנבחרת. גרנט שילב בנבחרת שחקנים צעירים, ביניהם גל אלברמן, קלמי סבן, עומר גולן, יניב קטן, עבאס סואן ויוסי בניון אך עקב התוצאות הלא טובות נאלץ לחזור להתבסס בעיקר על שחקנים ותיקים כאריק בנדו, אבי נמני, אלון חרזי, ואליד באדיר ואדורם קייסי.
מוקדמות מונדיאל 2006
גרנט הדריך את נבחרת ישראל גם במוקדמות מונדיאל 2006, במהלכן גילתה הנבחרת שיפור ניכר ורכשה בהדרגה את אמון הקהל אחרי ניצחונות על נבחרת קפריסין ("הכבשה השחורה" המסורתית של ישראל) והשגת תוצאות תיקו מול צרפת, שווייץ ואירלנד, במשחקי הבית והחוץ. בהחלטה מעוררת מחלוקת החליט גרנט להשאיר את אייל ברקוביץ', מכוכבי הנבחרת, מחוץ לסגל הלאומי. ברקוביץ' לא התאים לשיטת המשחק ולמדיניות הצערת הנבחרת של גרנט, שמאידך בחר להשאיר בסגל כוכב ותיק אחר של הנבחרת, בן טיפוחיו אבי נמני בן ה-34. פרשנים רבים ביניהם שלמה שרף תקפו את גרנט על החלטתו שלא לזמן את ברקוביץ' למשחקים, אך מנגד רבים הסכימו עם המהלך שביצע.
על אף ההצלחה היחסית זכה גרנט לביקורות שליליות, בין השאר על כך שרק במשחק אחד מתוך עשרה הבקיע חלוץ הנבחרת שער (יניב קטן מול איי פארו), כאשר כל שאר השערים באו מההגנה והקישור, וכללית, על משחקה ההגנתי והאפור של הנבחרת, למרות הישגיה.
את משחקי מוקדמות המונדיאל 2006 סיים גרנט ללא אף הפסד, הישג חסר תקדים למאמן נבחרת, על אף שבהגרלת הבתים הנבחרת דורגה רק בדרג הרביעי, מתחת לצרפת, שווייץ ואירלנד. הנבחרת סיימה שלישית בבית שלה כאשר היא מדורגת מתחת לשווייץ בשל הפרש שערים, מה שמנע ממנה להגיע למשחקי ההצלבה ולמונדיאל.
שלמה שרף ואבי רצון ביקרו את גרנט לאורך הקמפיין. בסוף הקמפיין הותקף גרנט בחריפות על רקע התנהלותו התקשורתית ויחסו לשחקנים על ידי חלוץ הנבחרת פיני בלילי, שהודיע על פרישה מהנבחרת כל עוד גרנט מאמן אותה, ומיד לאחר מכן על ידי אייל ברקוביץ' שאף הציע את עצמו כחלופה לגרנט. בעקבות הביקורת השלילית עליו ומחול השדים סביב מינויו או אי מינויו לקדנציה נוספת, הודיע גרנט ב-26 באוקטובר 2005 על התפטרותו מאימון הנבחרת, בה היה למעשה חתום עד יוני 2006. דרור קשטן הוחתם במקומו.
על רקע תדמיתו המצליחנית והמזל הגדול שהיה לכאורה מנת חלקו במהלך הקריירה שלו כמאמן הנבחרת, נוצר בתקשורת הספורט הישראלית הביטוי החצי-הומוריסטי "התחת של אברם". בין המשחקים להם נקשר הביטוי הוא למשל משחק החוץ מול שווייץ שהסתיים בשוויון 1–1 כתוצאה משער מפתיע של המגן אדורם קייסי, שלא הרבה לכבוש בנבחרת, שער אחר של אבי יחיאל נגד אירלנד, בנגיחה ממרחק רב, ומספר שערים ממש בשניות הסיום.
קריירה בינלאומית
רקע והתקופה בפורטסמות'
ב-2006 החליט לב לבייב, אשר היה מצוי בתהליכי רכישה של הפועל תל אביב, למנות את גרנט למאמן הקבוצה, והאחרון קיבל את ההצעה. לבסוף לא רכש לבייב את הקבוצה וגרנט לא מונה למאמן הפועל תל אביב, אך קיבל במלואו את השכר אשר הובטח לו בעת שנבחר לתפקיד. לאחר מכן נפגש גרנט עם ארקדי גאידמק בנוגע לאפשרות שיאמן את בית"ר ירושלים, אך המעבר לא יצא לפועל בעקבות החלטתו של גרנט להעתיק את הקריירה שלו לאנגליה.
בסוף יוני 2006 מונה גרנט על ידי גאידמק לתפקיד מנהלה הטכני של קבוצת פורטסמות' מהפרמייר ליג, שאותה אימן הארי רדנאפ. גרנט החזיק בתפקיד זה במשך שנה. מתקופה זו זכורה הצהרתו של הקשר הקונגולזי של הקבוצה לומאנה לואה לואה, על כך שעידודו ותמיכתו הרגשית של גרנט היו אלה ששכנעו אותו שלא לפרוש ממשחק בעקבות מותו של בנו מדלקת ריאות.
צ'לסי
ממוזער|200px|גרנט כמאמן צ'לסי (2008)
2007: תחילת הדרך
ב-8 ביולי 2007 עבר גרנט לקבוצת הצמרת האנגלית צ'לסי, בתור מנהל מקצועי וחבר בדירקטוריון. פרשנים טענו שהמינוי נבע בין השאר מקשריו הטובים עם רומן אברמוביץ'. ב-20 בספטמבר, ולאחר החלטה הדדית פתאומית על סיום דרכו של ז'וזה מוריניו כמאמן הקבוצה, מונה גרנט לתפקיד המנג'ר כאשר סטיב קלארק שומר על תפקידו כעוזר המאמן. המינוי נחשב לסנסציה, בעקבות המוניטין הגדול לו זכה מוריניו באנגליה (כך למשל הוצע לו לאמן את נבחרת אנגליה מיד עם עזיבתו את צ'לסי), לעומת אלמוניותו היחסית של גרנט, הישראלי הראשון שזכה לאמן קבוצה אנגלית, שאף לא הוסמך רשמית עד אז למאמן על ידי אופ"א.
מינויו של גרנט התקבל בתגובות מעורבות ברחבי העולם בכלל ובאנגליה ובישראל בפרט. חלק מהתגובות היללו אותו כהישג נדיר לכדורגל הישראלי, בעוד שאחרות טענו שהמינוי נעשה על רקע קשרי החברות של גרנט עם אברמוביץ', טענה שנשללה על ידי הנהלת הקבוצה. אייל ברקוביץ' כינה את הדרך בה גרנט קיבל את התפקיד כ"מגעילה, חתרנית, חסרת כל כבוד וידועה מראש". בעקבות המינוי החמיאו מאמני הפרמייר ליג ארסן ונגר וסוון גוראן אריקסון לגרנט בראיונות שונים כשכינו אותו מאמן מוכשר ובעל ניסיון.
חלק מאוהדי צ'לסי התנגדו במופגן למינויו של המאמן החדש על ידי הנפת כרזות ביציע שעליהן נכתב "מוריניו – המיוחד" (כינוי אותו העניקו האוהדים למוריניו) ושירת שמו של מוריניו. במשחקיו הראשונים בצ'לסי הופנו נגד גרנט קריאות גזעניות מצד חלק מאוהדי הקבוצה, והנהלת הקבוצה גינתה את התופעה וטענה כי היא מכתימה את שמם הטוב של רוב אוהדי צ'לסי. מספר שחקני צ'לסי טענו בעילום שם כי שיטותיו של המאמן "מפגרות אחר התקופה ב-25 שנה", שלקבוצה מגיע מאמן ברמה גבוהה יותר, ושהקבוצה תסבול בגללו במשחקיה מול יריבות חזקות.
ב-3 באוקטובר, במשחקו הראשון במסגרת ליגת האלופות כמאמן, הוביל גרנט את צ'לסי לניצחון חוץ 2:1 על ולנסיה באצטדיון מסטאייה. בכך שחזר גרנט את ניצחונה של צ'לסי בוולנסיה באותה תוצאה שישה חודשים קודם לכן, במסגרת רבע גמר ליגת האלופות, שנחשב בעיני רבים לניצחונו הגדול ביותר של ז'וזה מוריניו עם הקבוצה. בתחילת דרכו בקבוצה השיג גרנט רצף של 16 משחקים ללא הפסד שכלל רצף של 7 ניצחונות, כולל ניצחון בתוצאה נדירה של 0:6 על מנצ'סטר סיטי. בעקבות השיפור ביכולתה של צ'לסי, שפתחה את עונת 2007/2008 בתוצאות לא טובות, הוחתם גרנט ב-14 בדצמבר על חוזה ל-4 שנים נוספות בקבוצה.
2008: מאבקי סוף העונה
בינואר 2008 צירף גרנט אל צ'לסי את ניקולא אנלקה, ברניסלב איבנוביץ' ופרנקו די סנטו. בפברואר הוביל גרנט את הקבוצה לגמר גביע הליגה שם היא הפסידה לטוטנהאם הוטספר. ב-20 בפברואר הוא קיבל ממקור בלתי ידוע איום ברצח על רקע אנטישמי. במרץ הודחה הקבוצה מגביע ה-FA בשלב רבע הגמר לאחר הפסד לבארנסלי.
בלם נבחרת ישראל טל בן-חיים, שהובא לצ'לסי על ידי מוריניו ופתח בקביעות בהרכב הראשון בתקופה בה ג'ון טרי וריקרדו קרבליו היו פצועים, הפך תחת שרביטו של גרנט לשחקן ספסל. באפריל הוא התבטא בחריפות כנגד גרנט ("אם הייתי יודע שגרנט יאמן את צ'לסי לא הייתי מגיע. באתי רק בגלל מוריניו. ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה שגרנט יגיע לצ'לסי") ונקנס על ידי הנהלת הקבוצה ב-80,000 ליש"ט.
ב-30 באפריל הוביל גרנט את צ'לסי לראשונה בתולדותיה לגמר ליגת האלופות, בעקבות ניצחון 3–2 בסטמפורד ברידג' על ליברפול. הניצחון הושג לאחר ניצחונה של צ'לסי על מנצ'סטר יונייטד באפריל בתוצאה 2–1 שהוביל לשוויון בנקודות בין הקבוצות בראש הטבלה שני מחזורים לקראת סיום העונה, וכן ניצחון 2–1 על ארסנל במרץ, שהוציא את ארסנל מן המאבק על האליפות. שרשרת זו של ניצחונות במאבקים מכריעים מול קבוצות הצמרת, גרמה לשינוי גדול לטובה ביחסיהם של אוהדי צ'לסי והתקשורת האנגלית כלפי גרנט.
גרנט הוכתר כ"מנג'ר החודש של הפרמייר ליג" של חודש אפריל, מה שנחשב להישג גדול עבור מאמן בעונתו הראשונה בליגה. בחודש מאי, צ'לסי סיימה לבסוף את העונה במקום השני, בדומה לעונה הקודמת. בגמר ליגת האלופות, שנערך ב-21 במאי באצטדיון לוז'ניקי שבמוסקבה, הפסידה צ'לסי למנצ'סטר יונייטד בפנדלים, לאחר תיקו 1–1 בתום ההארכה. גרנט התגאה לאחר המשחק בהישג הקבוצה, שהייתה רחוקה מרחק בעיטת פנדל מוצלחת אחת מזכייה ראשונה בליגת האלופות, אך גם הביע עצב.
ב-24 במאי, שלושה ימים לאחר ההפסד בגמר ליגת האלופות, פוטר גרנט ממשרת מאמן צ'לסי. הוא גילה מאוחר יותר שסירב להצעה להישאר בקבוצה בתפקידו הקודם כמנהל מקצועי. צ'לסי לא הפסידה תחת שרביטו של גרנט אף משחק ביתי בפרמייר ליג, בדומה לתקופה בה אומנה הקבוצה בידי מוריניו.
החזרה לפורטסמות' והמעבר לווסטהאם
שמאל|ממוזער|250px|גרנט מעניק חתימות לאחר המשחק בין וסטהאם לבולטון (2010)
באוקטובר 2009 מונה גרנט לקדנציה נוספת כמנהל המקצועי של פורטסמות', אך בעקבות פתיחת העונה הגרועה של הקבוצה (7 נקודות מ-13 משחקים), פוטר מאמנה פול הארט וגרנט מונה במקומו, במטרה להשאיר אותה בפרמייר ליג. אולם גם תחת הנהגתו של גרנט הקבוצה כשלה במשחקיה, סיימה את העונה במקום האחרון בטבלה וירדה לליגת המשנה, הפוטבול ליג צ'מפיונשיפ. במקביל נתקלה פורטסמות' בבעיות כלכליות. על אף האכזבות בליגה, גרנט הצליח להוביל הקבוצה עד לגמר גביע ה-FA, בו הפסידה 0–1 לצ'לסי.
בקיץ 2010 חתם גרנט על חוזה לארבע שנים בקבוצת וסטהאם יונייטד ובכך, לראשונה בקריירת האימון שלו בפרמייר ליג, קיבל הזדמנות לאמן קבוצה טרם תחילת העונה. אולם, קבוצתו של גרנט הצליחה להשיג רק שני ניצחונות בשמונה עשר המשחקים הראשונים של העונה, ומצאה את עצמה לקראת מחזור משחקי חג המולד במקום האחרון בטבלה, ובסכנת ירידה לליגה השנייה, כשבמאזנה שלוש עשרה נקודות בלבד. גם בהמשך העונה הוסיפה קבוצתו של גרנט לדשדש בתחתית הטבלה כשסכנת הירידה לליגה השנייה מרחפת מעליה ללא הפוגה. היכולת הנמוכה של וסטהאם נזקפה במידה רבה לחובתו של גרנט, וגרמה לביקורת נוקבת מצד פרשני הספורט בקשר ליכולות האימון שלו, כמו גם לזלזול בהחלטותיו המקצועיות. ביקורות אלו לוו לא אחת בקריאות לפיטוריו המיידיים. בסיום העונה לא הצליח גרנט להשאיר את הקבוצה בפרמייר ליג. הקבוצה נשרה לליגת המשנה, וגרנט פוטר מתפקידו.
לאחר התקופה באנגליה
ב-13 בינואר 2012 מונה גרנט לאימון פרטיזן בלגרד מליגת העל הסרבית לאחר פיטוריו של המאמן אלכסנדר סטנוייביץ' שהסתכסך עם הנהלת בלגרד. גרנט קיבל את הקבוצה במקום הראשון וביתרון של 10 נקודות אל מול סגניתה, והצליח להבטיח את האליפות שלושה מחזורים לסיום העונה. במאי 2012 התפטר מתפקידו.
החל מה-16 בספטמבר 2014 שימש גרנט לתקופה קצרה כמנהל הטכני של הקבוצה התאילנדית טרו סאסאנה. ב-12 באוקטובר זכתה קבוצתו בגביע הליגה המקומי.
ב-7 בנובמבר 2014 מונה גרנט למאמן נבחרת גאנה. גרנט הדריך את גאנה במסגרת גביע אפריקה לאומות בשנת 2015, שם הגיעה הנבחרת עד למשחק הגמר בו הפסידה לחוף השנהב בבעיטות הכרעה לאחר 0–0 בתום הארכה. ב-7 בפברואר 2017, לאחר הדחתה של נבחרת גאנה מאליפות אפריקה החליט גרנט להתפטר מתפקידו.
בשנת 2018 מונה ליועץ טכני ולאחר מכן היה למאמן ראשי זמני בקבוצת נורת'איסט יונייטד מליגת העל ההודית. לאחר מכן שימש כיועץ מקצועי בהתאחדות הכדורגל של איחוד האמירויות הערביות ובמשרד הספורט של בחריין.
ב-22 בדצמבר 2022 מונה למאמן נבחרת זמביה. ביוני 2023 הצליח להעפיל עם הנבחרת לגביע אפריקה לאומות 2023, אך נבחרתו הודחה בשלב הבתים, לאחר הפסד 1:0 במחזור הסיום למרוקו, שבעקבותיו סיימה במקום השלישי.
חיים אישיים
אברהם גרנט היה נשוי לצופית גרנט, אשת טלוויזיה ישראלית. לזוג בן ובת. בספטמבר 2014 הודיעו בני הזוג על גירושיהם.
אביו, מאיר גרנט, נולד בפולין וגורש לסיביר במהלך מלחמת העולם השנייה. מאיר נאלץ לכרות במו ידיו את קבריהם של אביו ושל חמישה מאחיו שנספו בשואה. במהלך גמר גביע הליגה באצטדיון ומבלי נשמעו קריאות אנטישמיות מצד אוהדי צ'לסי כלפי אברהם גרנט, על אף הימצאותו של אביו ניצול השואה ביציע.
במהלך משחק חצי גמר ליגת האלופות מול ליברפול, שהתקיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ענד אברהם על זרועו סרט שחור שעליו טלאי צהוב, דבר שגרר הד תקשורתי רב מאישי ספורט ומאישי ציבור בישראל ובתקשורת הבריטית.
גרנט נחשב למקורב למספר בעלי הון ובהם איש העסקים המיליארדר הרוסי-ישראלי רומן אברמוביץ', בעליו לשעבר של מועדון הכדורגל האנגלי צ'לסי, שיחסיו עמו החלו עוד בתקופת היותו של גרנט מאמן נבחרת ישראל, ונמשכו בעת שאברמוביץ' התעניין במהלך רכישת הפועל תל אביב תוך מינוי גרנט למאמן הקבוצה.
בנוסף, גרנט נחשב לחבר ילדות קרוב של איש העסקים המיליארדר הישראלי קובי מימון, ובעבר אף הואשם בניסיון לסייע למימון להתחמק מתביעת ענק נגדו בפרשת קווי אשראי לישראל.
בינואר 2022 שודר תחקיר בתוכנית "חשיפה" בערוץ 12 שחשף את עדויותיהן של מספר נשים שהאשימו את גרנט, במעשים המתארים הטרדה ואף תקיפה מינית, תוך ניצול מעמדו בכדורגל הישראלי בעשורים האחרונים. בעקבות התחקיר בפיפ"א החליטו לחקור את הנושא, המשטרה הודיעה כי היא פותחת בבדיקת הטענות כלפי גרנט.
לו גם דרכון פולני (דרך אביו), עקב כך שבתור מאמן נבחרת גאנה דאז היה אמור להגיע עמם למחנה אימונים שנערך באבו דאבי שבאיחוד האמירויות הערביות - אך זו לא הרשתה כניסת ישראלים באותה עת.
תארים
קבוצתיים
הפועל פתח תקווה
גביע הטוטו: 1989/1990, 1990/1991
מכבי תל אביב
אליפות: 1991/1992, 1994/1995
גביע המדינה: 1993/1994
גביע הטוטו: 1992/1993, 1998/1999
מכבי חיפה
אליפות: 2000/2001, 2001/2002
פרטיזן בלגרד
אליפות סרביה: 2011/2012
אישיים
מאמן החודש בפרמייר ליג: אפריל 2008
קישורים חיצוניים
דף המאמן של אברהם גרנט באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי בית הספר פיק"א
קטגוריה:מאמני נבחרת ישראל בכדורגל
קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:מאמני מכבי תל אביב
קטגוריה:מאמני הפועל חיפה
קטגוריה:מאמני מכבי חיפה
קטגוריה:מאמני צ'לסי
קטגוריה:מאמני פורטסמות'
קטגוריה:מאמני וסטהאם יונייטד
קטגוריה:מאמני פרטיזן בלגרד (כדורגל)
קטגוריה:מאמני נבחרת גאנה בכדורגל
קטגוריה:מאמני נבחרת זמביה בכדורגל
קטגוריה:אנשי הדור השני לשואה
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955 | 2024-09-10T17:17:46 |
ברוס ויליס | וולטר ברוס ויליס (באנגלית: Walter Bruce Willis; נולד ב-19 במרץ 1955) הוא שחקן, מפיק וזמר אמריקאי. זוכה פרס גלובוס הזהב ושני פרסי אמי.
ביוגרפיה
ויליס נולד בבסיס צבאי באידאר-אוברשטיין שבגרמניה המערבית לאב אמריקאי ולאם גרמנייה. משפחתו נוצרית, והוא השתייך לזרם הלותרני (הכנסייה הלותרנית של מיזורי). לאחר שאביו השתחרר מהצבא ב-1957, הוריו שבו עמו לפנס גרוב, ניו ג'רזי שבארצות הברית. הוא הבכור בין ארבעה ילדים. היה נער חברותי, אף על פי שגמגם. ויליס הביע את עצמו על הבמה, בהופעות בתיכון, דבר שגרם לגמגומו להפסק.
קריירה
ויליס עבר לניו יורק על מנת להיות שחקן קולנוע. לאחר מכן עבר לקליפורניה והתפרסם לראשונה בסדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה" (1989-1985). באותה תקופה כיכב בסרט הדרמה "בתוך ארץ", ודיבב בסרט המצליח "תראו מי שמדבר". בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, הקליט ויליס אלבום פופ–בלוז בשם "The Return of Bruno", אשר כלל את הלהיט "Respect Yourself". הפריצה הגדולה שלו הייתה בסדרת סרטי הקולנוע "מת לחיות", שהפכה אותו לכוכב הוליוודי. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ויליס כיכב במספר סרטים כושלים כמו "מדורת ההבלים", "הדסון הוק", "בטווח פגיעה" ואף המותחן הארוטי "צבע הלילה". ב-1994 ויליס כיכב בסרט "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו שזכה להצלחה רבה. מאוחר יותר הצליחו גם סרטים אחרים שכיכב בהם, כגון "12 קופים", "האלמנט החמישי", "ארמגדון" ו"החוש השישי".
ב-2000 ויליס שיחק בתפקיד אורח בסדרת הטלוויזיה "חברים" כפול סטיבנס, אביה של אליזבת, חברתו/תלמידתו של רוס גלר, ובן-זוגה לזמן קצר של רייצ'ל גרין, בעונה השישית.
בשנת 2007 ויליס חזר לשחק את השוטר מקליין ב"מת לחיות 4.0". בשנת 2012 שיחק בתפקיד ראשי בקומדיה הרומנטית "ממלכת אור הירח" בבימויו של וס אנדרסון.
בשנת 2013 ויליס גילם שוב את השוטר מקליין ב"מת לחיות ביום טוב". בשנת 2016 שיחק בסרט הפעולה "איום מיידי" (Extraction) לצד קלאן לוץ ודן בילזריין. בשנת 2018 הופיע בתפקיד הראשי בסרטים "משאלת מוות". ב-2019 הופיע בתפקיד ראשי בסרטו של מ. נייט שאמלאן, "מיסטר גלאס".
חיים אישיים
שמאל|ממוזער|200px|ויליס בטקס פרסי האוסקר ה-61, 1989
בשנים 1987–2000 היה ויליס נשוי לשחקנית דמי מור, ונולדו להם שלוש בנות ב-1988, 1991 ו-1994.
ב-2004 היה מאורס לדוגמנית ברוק ברנס אך לא התחתן לבסוף.
מאז 2009 ויליס נשוי בשנית לדוגמנית הבריטית אמה המינג. הם נישאו בחתונה פרטית באיי טרקס וקייקוס. לאחר כשבוע נישאו רשמית בטקס אזרחי בארצות הברית. לזוג נולדו שתי בנות: מייבל ריי ב-2012, ואבלין פן ב-2014.
ויליס הוא תומך של המפלגה הרפובליקנית לרוב. היה בין הידוענים היחידים שהביעו תמיכה פומבית בצבא ארצות הברית במלחמת עיראק (מלחמת המפרץ השנייה).
ב-17 באוגוסט 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה היה חתום על מודעה על עמוד שלם בעיתון ה"לוס אנג'לס טיימס", שגינתה את הטרור שגורמים ארגוני החמאס והחזבאללה, ותמכה באזרחים שנפגעו בישראל ובלבנון. על מודעה זו היו חתומים גם ניקול קידמן, מייקל דאגלס, סילבסטר סטאלון, דני דה ויטו, ג'יימס וודס, סם ריימי, רידלי סקוט ועוד.
ב-30 במרץ 2022 הודיעה משפחתו של ויליס על פרישתו ממשחק לאחר שאובחן עם אפאזיה. בשל כך פרס פטל הזהב שנתן "פרס" מיוחד על תפקודיו הגרועים, החליט לבטל את הפרס.
ב-16 בפברואר 2023 הודיעה משפחתו של ויליס כי הוא אובחן עם דמנציה פרונטו-טמפורלית מתקדמת .
פילמוגרפיה
1985 – בלשים בלילה (Moonlightning) – בתפקיד: דייוויד אדיסון.
1987 – פגישה עיוורת (Blind Date) – בתפקיד: וולטר דייוויס.
1988 – שקיעה (Sunset) – בתפקיד: תום מיקס.
1988 – מת לחיות (Die Hard) – בתפקיד: ג'ון מקליין.
1989 – בתוך ארץ (In Country) – בתפקיד: אמט סמית.
1989 – תראו מי שמדבר (Look Who's Talking) – בתפקיד: מיקי.
1990 – מת לחיות 2 (Die Hard 2) – בתפקיד: ג'ון מקליין.
1990 – תראו מי שמדבר 2 (Look Who's Talking Too) – בתפקיד: מיקי.
1990 – מדורת ההבלים (The Bonfire of Vanities) - בתפקיד: פיטר פלו.
1991 – מחשבות קטלניות (Mortal Thoughts) – בתפקיד: ג'יימס אורבנסקי.
1991 – הדסון הוק (Hudson Hawk) – בתפקיד: הדסון הוק.
1991 – בילי באת'גייט (Billy Bathgate) – בתפקיד: בו ויינברג.
1991 – בכוננות מתמדת (The Last Boy Scout) – בתפקיד: ג'ו האלנבק.
1992 – המוות נאה לה (Death Becomes Her) – בתפקיד ארנסט מנוויל.
1993 – בטווח פגיעה (Striking Distance) – בתפקיד: הבלש תום הארדי.
1994 – הורים בהזמנה (North) – בתפקיד: הקריין המספר.
1994 – צבע הלילה (Color of Night) – בתפקיד: ביל קאפה.
1994 – ספרות זולה (Pulp Fiction) – בתפקיד: בוץ' קולידג'.
1994 – לא פראייר של אף אחד (Nobody's Fool) – בתפקיד: קארל רובק.
1995 – מת לחיות 3 (Die Hard with a Vengeance) – בתפקיד: ג'ון מקליין.
1995 – ארבעה חדרים (Four Rooms) – בתפקיד: לאו (ללא קרדיט).
1995 – 12 קופים (Twelve Monkeys) – בתפקיד: ג'יימס קול.
1996 – הגבר שנשאר אחרון (Last Man Standing) – בתפקיד: ג'ון סמית.
1996 – ביוויס ובאטהד דו אמריקה (Beavis & Butt-Head Do America) – דיבוב: מאדי גרים.
1997 – האלמנט החמישי (The Fifth Element) – בתפקיד: קורבן דאלאס.
1997 – התן (The Jackal) – בתפקיד: "התן".
1998 – קוד פרוץ (Mercury Rising) – בתפקיד: ארט ג'פריז.
1998 – ארמגדון (Armageddon) – בתפקיד: הארי סטמפר.
1998 – המצור (The Siege) – בתפקיד: מייג'ור ג'נרל ויליאם דווארו.
1999 – ארוחת בוקר של אלופים (Breakfast of Champions) – בתפקיד: דויין הובר.
1999 – החוש השישי (The Sixth Sense) – בתפקיד: ד"ר מלקולם קראו.
1999 – הסיפור שלנו (The Story of Us) – בתפקיד: בן ג'ורדן.
2000 – ללכת על הכל (The Whole Nine Yards) – בתפקיד: ג'ימי (הצבעוני) טדסקי.
2000 – הילד (The Kid) – בתפקיד: ראס דוריטץ.
2000 – בלתי שביר (Unbreakable) – בתפקיד: דייוויד דאן.
2001 – בנדיטס (Bandits) – בתפקיד: ג'ו בלייק.
2002 – התחרות הגדולה (Grand Champion) – בתפקיד: בלנדפורד.
2002 – בחירתו של הארט (Hart's War) – בתפקיד: קולונל ויליאם מקנמרה.
2003 – דמעות של שמש (Tears of the Sun) – בתפקיד: לויטננט א.ק. ווטרס.
2003 – ראגרטס משתוללים (Rugrats go wild) – (דיבוב) – בתפקיד: ספייק, הכלב של משפחת פיקל.
2004 – ללכת על הכל 2 (The Whole Ten Yards) – בתפקיד ג'ימי (הצבעוני) טדסקי.
2004 – אושן 12 (Ocean's Twelve) – בתפקיד עצמו (ללא קרדיט).
2005 – בן ערובה (Hostage) – בתפקיד: ג'ף טאלי.
2005 – עיר החטאים (Sin City) – בתפקיד: הארטיגן.
2006 – אומת המזון המהיר (Fast Food Nation) – בתפקיד: הארי ריידיל.
2006 – אלפא דוג (Alpha Dog) – בתפקיד: סוני טרולאב (אהבה אמיתית).
2006 – 16 רחובות (Blocks 16) – בתפקיד: הבלש ג'ק מוסלי.
2006 – להרוג את המזל (Lucky Number Slevin) – בתפקיד: מיסטר גודקאט.
2006 – מעבר ליער (Over the Edge) – דיבוב קולו של: אר.ג'יי.
2007 – זרה מושלמת (Perfect Stanger) – בתפקיד: האריסון היל. 2007 – פלאנט טרור (Planet terror) – בתפקיד לויטננט (סגן) מאלדון.
2007 – מת לחיות 4 (Live Free or Die Hard) – בתפקיד: ג'ון מקליין.
2008 – מה בדיוק קרה? (What Just Happened) – בתפקיד: שחקן.
2008 – התנקשות בנשיא בית הספר (Assassination of the High School President) – בתפקיד: המנהל קירקפאטריק.
2009 – המחליפים (Surrogates) – בתפקיד: גריר.
2010 – קופ אאוט (Cop Out) – בתפקיד: ג'ימי.
2010 – בלתי נשכחים (The Expendables) – בתפקיד: מגיסטר צ'רץ' (ללא קרדיט).
2010 – רד (Red) - בתפקיד: פרנק מוזס.
2011 – מלכודת (Set Up) – בתפקיד: ביגס.
2011 – מלכוד 44 (Catch .44) – בתפקיד: מל.
2012 – חטיפה לאור יום – מרטין.
2012 – ג'י איי ג'ו: סוגרים חשבון (G.I. Joe: Retaliation) – בתפקיד: גנרל ג'ו קולטון.
2012 - בלתי נשכחים 2 (The Expendables 2) – בתפקיד: צ'רץ'.
2012 – ממלכת אור הירח (Moonrise Kingdom) – בתפקיד: קפטיין שארפ.
2012 – לופר – (Looper) – בתפקיד: ג'ו הקשיש.
2012 – לשחק באש (Fire with Fire) – בתפקיד: מייק סלה.
2013 – רד 2 (Red 2) – בתפקיד: פרנק.
2013 – מת לחיות ביום טוב (A good day to die hard)-C,PEHS) בתפקיד: ג'ון מקליין.
2013 – סוגרים חשבון (G.I. Joe: Retaliation) – בתפקיד: גנרל ג'ו קולטון.
2014 – עיר החטאים: עלמה להרוג (Sin City: A Dame to Kill For) בתפקיד: הארטיגן.
2014 – הנסיך (the prince) – בתפקיד: עומר.
2015 – רוק בקסבה - באפגניסטן (Rock the Kasbah) – בתפקיד: בראיין בומביי.
2016 – איום מיידי (Extraction) – בתפקיד: ליאונרד.
2016 – מטען יקר (Precious Cargo) – בתפקיד: אדוארד "אדי" פילוסה.
2016 – זיכרון קטלני (vice) – בתפקיד: ג'וליאן.
2016 – פורעי חוק (Marauders) - בתפקיד: ג'פרי הוברט.
2017 – חטוף (First Kill) – בתפקיד: מרטין האוול.
2017 – ספליט (Split) – בתפקיד: דייוויד דאן (ללא קרדיט).
2017 – בלשי אל. איי (Once Upon a Time in Venice) – בתפקיד: סטיב פורד.
2018 – משאלת מוות (Death Wish) – בתפקיד: ד"ר פול קרסי.
2018 – פעולת תגמול (Reprisal) – בתפקיד: ג'יימס.
2018 – חטופות (Acts of Violence) – בתפקיד: ג'יימס אייברי.
2019 – מיסטר גלאס (Glass) – בתפקיד: דייוויד דאן.
2019 – 10 דקות אבודות (10 minutes gone) – בתפקיד: רקס.
2019 – עיר יתומה (Motherless Brooklyn) – בתפקיד: פרנק מינה.
2019 – המצוד (Trauma Center) – בתפקיד: הבלש סטיב וויקס.
2020 – אין ברירה אחרת (Survive the Night) – בתפקיד: פרנק קלארק.
2020 – מת להרוג (Hard Kill) – בתפקיד: דונובן צ'אלמרס.
2020 – Breach – בתפקיד: קליי יאנג.
2021 – החטא החמישי – בתפקיד: ג'יימס פורד.
2021 - משחק הניצודים - בתפקיד: תומאס מאלון.
2021 – שוטר על הכוונת – בתפקיד: ג'ק האריס.
2021 – Midnight in the Switchgrass – בתפקיד: קארל הלטר.
2021 – Survive the Game – בתפקיד: דייוויד.
2021 – Deadlock – בתפקיד: רון וויטלוק.
2021 – תוכנית פריצה – בתפקיד: רוברט מייקלס.
2022 - עין הצלף - תוכנית פריצה 2 - בתפקיד: רוברט מייקלס.
2022 – עת למות (אנ') – בתפקיד: אלסטון.
2022 – Gasoline Alley – בתפקיד: פרימן.
2022 - נקמה (אנ') - בתפקיד: דוני פטר.
2022 – מצור אמריקאי – בתפקיד: בן ווטס.
2022 - White Elephant - בתפקיד: ארנולד סלומון.
2022 - Corrective Measures - בתפקיד יוליוס "האונה" לואב
2022 - The Wrong Place - בתפקיד: פרנק.
2022 - פרדייס סיטי – בתפקיד: ריאן סוואן.
2022 - בלש ניו יורקי: פורעי החוק - בתפקיד: ג'יימס נייט.
2022 - בלש ניו יורקי: התיקון - בתפקיד: ג'יימס נייט.
2023 - בלש ניו יורקי: המשימה האחרונה - בתפקיד: ג'יימס נייט.
2023 - Assassin - בתפקיד: ואלמורה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: שחקן ראשי בדרמה
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: שחקן אורח בקומדיה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: טלוויזיה: שחקן בתוכנית מוזיקלית או קומית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1955 | 2024-09-18T09:57:40 |
קספר דויד פרידריך | קספר דויד פרידריך (, ) היה אחד מגדולי הציירים בהיסטוריה של גרמניה בפרט ובזרם האמנות הרומנטית כלל. עבודותיו מוצגות כיום בכמה מוקדים בגרמניה שהחשובים בהם הם ברלין והמבורג. מבין יצירותיו המפורסמות ביותר ניתן למנות במיוחד את "הטייל מעל לים הערפילים" ו"הנזיר שעל שפת הים". במהלך חייו היה קספר דויד פרידריך לאמן נשכח, וזכה לתהילתו רק לאחר מותו.
אחד ממשפטיו המפורסמים ביותר, שמתחבר היטב עם סגנונו הייחודי הוא:
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|322x322px|הטייל מעל לים הערפילים
ילדות
פרידריך נולד בעיירה גרייפסוואלד שבפומרניה, כבן השישי מבין עשרה אחים. הוא קיבל חינוך דתי-נוצרי-לותרני משמעותי ביותר, תוך כדי השפעה לותרנית מאביו אדולף גוטליב פרידריך שהתפרנס למחייתו ממלאכת חיוו והיא יצירת נרות וסבונים. במשך שנות ילדותו, קספר דויד פרידריך הושפע לא רק מהחינוך הדתי שקיבל אלא גם מאירועים דרמטיים בחייו כמו מות אימו סופי דורתיה בצ'לי (Sophie Dorothea Bechly). בזמן מות אמו פרידריך הקטן היה אך ורק כבן שבע שנים בלבד (שנת 1781). מוות שרר בחיוו של פרידריך שוב, כאשר מת אחיו (שהיה הקרוב ביותר מבחינה בין אישית לקספר) מטביעה באגם קפוא בזמן החודשים הקרים. בהחלט ייתכן כי אחיו של קספר, יוהאן כריסטופר (Johann Christoffer), ניסה להציל אותו מטביעה באגם כשלבסוף טבע הוא עצמו (קספר דויד פרידריך היה עצמו נוכח בזירת האירוע בזמן שהתרחש), דבר שמחוזק גם על ידי העדויות שהרגיש קספר אשמה במהלך שנות ילדותו. המוות פגש את קספר שוב בשנת 1782 בזמן שאחותו אליזבת, בת לאותם ההורים, נפטרה גם היא. כך קרה שוב בפעם הרביעית, כשאחותו מריה נפטרה ממחלה שבאותה התקופה הייתה חשוכת מרפא והיא מחלת טיפוס הבהרות. בדידות מסוימת ואף אפילו דיכאוניות יכולה להתבטא פעמים רבות, ויכולה להיות מוסברת, על פי מקורות מסוימים, כלוואי מאירועים אלו שקרו לו בעברו. קיימת סתירה מסוימת בין אופיו לבין סגנון הכתיבה שלו שהשתמר במכתבים ובמסמכים עד ימינו אנו, המביעים מעין חוש הומור ייחודי לו עצמו.
לימודים גבוהים
בשנת 1790 הוא החל ללמוד ספרות ואסתטיקה באוניברסיטת גרייפסוואלד, לימים נקראה מחלקת האומנות בה על שמו. מורו היה אדם בשם תומאס תהורילד (Thomas Thorild), בעל התואר היוקרתי פרופסור. תומאס תהורילד ביסס אצל קספר את ההבחנה וההבדל המהותי שבעין ציור מתוך עין חיצונית (שמתאפיינת בתכונות פיזיות של המושא) לבין העין הפנימית שמביעה את רגש האומן בקשר למושא ביצירה. לאחר אוניברסיטת גרייפסוואלד עבר קספר דויד פרידריך ללמוד באוניברסיטת קופנהגן. שם לימד את פרידריך הנרי פוסלי (Henry Fuseli), שקיבל השראה מרובה מהזרם הרומנטי של אותה התקופה באנגליה בשנת 1798 הוא התיישב בדרזדן. 1806 נחשבת לשנה בה החלו ניצני סגנונו העצמאי של פרידריך לבלוט, כאשר ציוריו הקודמים נשענו על מסגרות שהיו קרובות לאלו של מוריו הקודמים. בדרזדן החלה הקריירה של קספר להתפתח באופן משמעותי, במיוחד אפשר לסמן את הרגע בו הפך לזוכה בפרס של חברי ויימאר לאמנות.
בדרזדן
שמאל|ממוזער|268px|מראה הנמל, 1815-1816
פרידריך המשיך בעבודתו כצייר והצליח להשיג קשרים חשובים עם משפחת המלוכה בדרזדן (הממלכה הסקסונית) ועם יוצרים רומנטיים מרכזיים אחרים של התקופה. בזמן זה הוא נתקל בבקורת מצד מבקר אומנות שפעל באותה התקופה, ושתקף את קספר בערעור על טענתו של קספר שהנחתה אותו בציוריו הרבים, בניסיונו לייצוג רעיונות דתיים בנופים טבעיים. מקרוביו של פרידריך היו לצידו במקרה, ונתנו תשובות ארוכות ומספקות למבקר כך שגרמו להפך ממה שקיווה לו - קספר נהיה רק ידוע יותר עקב ביקורתו, וזכה לתשומת לב ממושכת יותר מצד אוכלוסיית דרזדן.
הוא היה מנותק מהסגנון הנאו-קלאסי ששלט באותה תקופה בפריז ופיתח סגנון אישי משלו. פרידריך מבטא בציוריו רגש דתי דרך שפה ציורית ומשתמש באלגוריות ובסימבוליות רבה. בציוריו ישנו דגש חזק על נושא המוות והבדידות, האדם מול הנוף וכוחו של הנוף. בנוסף רבות מציוריו מתמקדים בישו כאשר הם למעשה מייצגים את תחושותיו הפרטיות של האמן ושל המתבוננים. נושאים כמו תקווה ואמונה היוו חלק בלתי נפרד מעבודותיו גם כן. הטבע נתפס בעיני פרידריך כאמצעי לביטוי רעיונות דתיים ולכן הוא הצליח ליצור אמנות דתית מחוץ לתחום המפורש של הדת (כלומר, גם אם יצירותיו לא בהכרח תארו תמיד סממן דתי כלשהו בציור, רבות מהן לא פסקו מהמחשתם על ידי רגש בלבד). את סגנונו ניתן לאפיין כנטורליזם קלאסי מאופק. יצירותיו הן פאר לפטריוטיות הגרמנית. סיבה לכך הייתה תחילת הכיבושים הנפוליאוניים על מדינות גרמניה כשהוא היה כחלק מקבוצת המתנגדים הפטריוטים- הגרמנים לכיבושים הצרפתיים. אחרי סיום הקרבות פיתח פרידריך שאיפה לשינוי דמוקרטי יותר באופי השלטון הפרוסי, אך קרה ההפך ממה שציפה וגם זה השפיע על עבודותיו בשלב זה בחייו. בשנת 1816, הצטרף קספר לאקדמיה של דרזדן, דבר בעל חשיבות מרובה עקב שלא היה לאמן מצליח כלל באותה התקופה, הייתה האקדמיה למקור פרנסה חשוב בשבילו.
בפריז לא הוערכו עבודותיו בגלל גודלן הקטן, אך לבסוף אומצה מגמה זו כאופנה שלטת וכל העבודות של התקופה הרומנטית הן בקנה מידה קטן לעומת התקופה הקודמת - הנאו-קלאסיקה שבה גודל הציורים הוא 1:1 בקנה מידה אנושי. אחת מעבודותיו הטובות היא "הטייל מעל לים הערפילים" משנת 1818 (השנה בה הוא התחתן בנוסף) שהפכה לסמלה של התקופה הרומנטית. בתמונה רואים גבר העומד בגבו אלינו תוך שהוא מתבונן בנוף המכסה בערפילים ובו בולטות פסגות הרים. הציור, כציורים רומנטיציסטים אחרים, מנסה להעביר לצופה את חוויית הנשגבות וההתפעמות. פרידריך הציב את הדמות על מקום מורם, מעשה אדנות, ובכך העביר את רגש השליטה ויכולתו של האדם לקבוע את נקודת ההתייחסות שלו ממנה הוא מביט על הסביבה ועל המציאות.
אישיותו של קספר דוד פרידריך
הפיזיקאי הגרמני גוטליף היינריך פון שוברט אמר על אופיו של קספר דויד פרידריך כך:"...הוא אכן היה שילוב מוזר של מזג רוח, מצבי רוחו היו בטווח בין האדם הרציני והכבד ביותר לבין ההומוריסט העליז ביותר. אך ורק מי שידע רק צד אחד של אישיותו, כלומר את הדיכאוניות הרצינית שלו, ידע אך ורק חצי אדם. אני פגשתי אך ורק כמה אנשים שהיו להם את המתנה של סיפור בדיחות וכזאת תחושה של כיף כמו שהיה לו, מה שמוכיח כי הוא היה בחברת אנשים שאהב."
ראו גם
הדר בן-אהרון והנרי וסרמן, אירופה ערש הלאומיות - "ורוח האומה מרחפת על פני היער", הצייר קספר דויד פרידריך, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים גרמנים
קטגוריה:אמני הרומנטיקה
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1774
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1840 | 2024-05-31T15:02:51 |
יורם רונן | יורם רונן (22 במאי 1933 – 27 במאי 1997) היה עיתונאי, שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה.
ביוגרפיה
נולד בירושלים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 עשה את שירותו בגלי צה"ל, שם הגיש תוכניות מוזיקה. עם שחרורו מהצבא, הצטרף לקול ישראל, שם עסק תחילה בהכנת תסכיתים באולפן לילדים של קול ישראל בירושלים, ביחד עם נעמי דליות, רבקה מיכאלי וכרמלה דואק. בשנת 1957 ערך עם דרורה בן אב"י את מצעד הפזמונים "ראשון ראשון חביב".
בין השנים 1960–1964 ערך את יומן החדשות ב"קול ישראל", וביחד עם ירמיהו יובל, ייסד את תוכנית "יומן השבוע" והגיש את היומן במשך שנים רבות. באמצע שנות ה-60 נשלח לקורס שדרני ומפיקי טלוויזיה בגלאזגו שבסקוטלנד, שם הוכשר לתפקידו כחבר צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית.
עם הקמת הטלוויזיה הישראלית, נבחר להיות הקריין של השידור הראשון של הערוץ הראשון, והעביר שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות 1968. ב-1970 מונה למנהל מחלקת החדשות. לאחר מכן, הגיש במשך שנים רבות מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה בטלוויזיה, שימש כתב מדיני וככתב פרלמנטרי, וניהל את תוכנית הראיונות "מוקד", תוך שהוא ממשיך להגיש את מהדורת "בחצי היום" בקול ישראל. בשנות ה-80 שימש ככתב הרדיו והטלוויזיה בארצות הברית.
עמיתו ברשות השידור, צבי גיל, כתב עליו שהוא היה יכול להתחיל שידור בלא כל הכנה: "יכולת ללא התרעה מוקדמת לשלוח אותו לקמצ'אטקה מצויד באיגלו, פארקה (מה שקרוי אצלנו "דובון") ומיקרופון והוא יגיע ומיד ישדר".
על שמו רחוב בשכונת גבעת משואה בירושלים.
חיים אישיים
רעייתו, רחל רונן לבית שמואלי, (אותה הכיר בשירותם המשותף בגלי צה"ל), שימשה גם היא שדרנית רדיו בשנות החמישים והשישים, והייתה לאחר מכן מנהלת המחלקה לשידורים לעולים בקול ישראל. נולדו להם בן ובת - רות רונן, שופטת בבית המשפט העליון. המשפחה התגוררה בשכונת קריית שמואל בירושלים.
מקורות
דנה צימרמן, "מת העיתונאי יורם רונן", הארץ, 28. במאי 1997
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:כתבים מדיניים ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:חיילי גלי צה"ל
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:קריית שמואל (ירושלים): אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1933
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997 | 2024-08-15T19:46:08 |
אסתר סופר | אסתר סופר (1931 תרצ"ב – 2001 תשס"ב) הייתה שדרנית רדיו ואשת טלוויזיה ישראלית.
ביוגרפיה
סופר, ילידת ירושלים, בת למשפחה חרדית, למדה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. החלה לעבוד ב״קול ישראל״ כשהייתה בת 17. תחילה כקריינית חדשות, ואחר כך כעורכת וכמגישה הראשונה של "התוכנית לאם ולילד", ששמה שונה בהמשך ל"לבת לבן ולכל המתעניין" (1966 - 1984). סיפרה סיפורים לילדים בתוכנית הרדיו "מקהלה עליזה" (1980 - 1996). הפיקה את סדרת הטלוויזיה לילדים "סמי וסוסו" והקימה וניהלה בהמשך את מחלקת התוכניות לילדים ולנוער של הערוץ הראשון.
בתחילת שנות התשעים הייתה מנהלת התוכניות של הערוץ הראשון.
היא הפיקה את ״קליידוסקופ״, תוכנית תרבות לדוברי השפה הרוסית. בתוכנית זאת עבדה עד שנפטרה.
סופר תרמה את קולה גם למספר רב של תקליטים, שנכנסו לקלאסיקה הישראלית של תקליטי ילדים. בנוסף ערכה את סדרת ספרי הילדים "כתר לי" של הוצאת כתר.
תקליטים שבהם השתתפה
"שירים ונפלאות" - עם יפה ירקוני, 1976.
"סיפורי לילה טוב" - אצבעוני וסיפורי ד"ר צום.
"ספינת המנגינות האבודות"
"ידידי מכיתה א'" - יחד עם להקת האחים והאחיות.
"8 סיפורי ילדים נבחרים" - הועתק לתקליטור ב-1996.
"מר שמח וידידיו" - יחד עם חיים יבין, יצא לראשונה ב-1976 והועתק לתקליטור ב-2006.
"חג לי" - סופר הקריאה סיפורים בשלושה תקליטים על פי תוכנית הטלוויזיה לילדים, פרי עטה של לאה נאור. התקליט יצא לראשונה באמצע שנות ה-70 ועובד כתקליטור ב-2009.
"סודה של רינה" ו"קופסת הצבעים"- שני סיפורים לילדים מאת אוריאל אופק מלווים בקטעי שירה של יפה ירקוני, 1958.
"קרנבל החיות וסימפוניית הצעצועים"- סופר הקריאה את קטעי הקישור ל"קרנבל החיות", שאותם כתב אהוד מנור. קטעים אלו יתפרסמו בהמשך כסיפור בשם "מעשה בעכבר שלא רצה להיות עכבר". את קטעי הנגינה ביצעה התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוחו של מנדי רודן. יצא לראשונה ב-1975 ועובד כתקליטור ב-1993, ושוב ב-2012.
קישורים חיצוניים
רגע אחד - אסתר סופר, באתר רשת ב' (לינק לא פעיל)
הערות שוליים
קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:נשות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:מפיקות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:מפיקי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:הערוץ הראשון: אישים
קטגוריה:בוגרות בית הספר אוולינה דה רוטשילד
קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1931
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2001 | 2024-08-01T05:04:15 |
אלי ישראלי | אלי (אליעזר) ישראלי (28 בנובמבר 1948 – 19 במרץ 2020) היה שדרן רדיו וטלוויזיה ישראלי.
ביוגרפיה
נולד בכפר מל"ל לשושנה ויהודה ישראלי וגדל בתל אביב.
מורה המוזיקה שלו בבית הספר היה יוסי ואלד.
בנעוריו (בגיל 16–18) התגורר שנתיים בברזיל, שם היו הוריו בשליחות מטעם המדינה. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים, ולאחר שנפצע במלחמת ששת הימים, שוחרר.
רדיו
את הקריירה הרדיופונית שלו החל ישראלי בקול ישראל בזכות חברו ללימודים באוניברסיטה, נסים קמחי, שביקש ממנו להחליפו כאיש פעלולים (אפקטים קוליים) בתוכנית "המסך עולה". בשנות ה-70, לאחר שלוש שנים שבהן שהה בברזיל, עבר ישראלי מקול ישראל לגלי צה"ל, ובה הגיש, בין השאר, את "מצעד הפזמונים הלועזי" (בעריכת דני קרפל, ומאוחר יותר, בעריכת יואב קוטנר), ואת התוכניות "גלגלי צהל" ו"ציפורי לילה". סגנון ההגשה הרדיופוני של ישראלי היה משוחרר וחופשי, דבר חריג ושונה מהמסורת של הרדיו הישראלי באותם ימים, שהיה רשמי ומוקפד יותר.
ישראלי תרם רבות בתחילת שנות ה-80 לפופולריות של המוזיקה הברזילאית, אליה נחשף בזמן שהותו עם הוריו שם, ונהג להשמיע מוזיקה מברזיל בתוכניות השונות שהגיש. בתוכניתו "ציפורי לילה ברזילאיות", הוא אף הקריא קטעים מספרות ברזילאית, ובהם ספרו של ז'ורז' אמאדו, "ים המוות".
במהלך שנות ה-80 החל ישראלי להגיש בגלי צה"ל תוכניות ספורט, ובהם את "צעד וחצי", שסיקרה את משחקי ליגת הכדורסל, ובהמשך גם את התוכנית "עושים ספורט", אותה הגיש לצד מגישים נוספים, ובהם איתן גרין, ציון נאנוס, ניב רסקין ואפי טריגר. הוא הגיש את תוכניות הספורט עד פיטוריו מהתחנה בנובמבר 2016.
סיום עבודתו בגלי צה"ל לאחר 42 שנים, לווה בטענות קשות של ישראלי על פיטורים בשל דעותיו הפוליטיות. בדצמבר 2016 הצטרף לצוות תוכנית הספורט של תחנת 103fm.
טלוויזיה
בשנת 1983 הנחה את התוכנית "עוד להיט" למשך תקופה קצרה.
בשנת 1997, במקביל לעבודתו ברדיו, החל להנחות את השעשועון "מלך הטריוויה", בערוץ 3 בטלוויזיה בכבלים.
פעילות נוספת
הופיע כמשתתף באחת מגרסאות הצגת הילדים עוץ לי גוץ לי, שכתב אברהם שלונסקי.
בשנת 1988 הופיע כשדרן הרדיו במשחקי הכדורסל בסרטו של דובי גל, "מלך הסלים".
בשנת 1994 השתתף בתפקיד קריין קטעי קישור באלבום הקונספט, "רדיו בלה בלה", של להקת החברים של נטשה.
ישראלי היה ידוע באהבתו למוזיקה של להקת הביטלס ולמוזיקה ברזילאית. הוא היה חבר קרוב של הזמר אריק איינשטיין. כמוהו, היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב ושימש ככרוז במשחקיה הביתיים משך מספר שנים.
ישראלי היה חובב משחקי מילים ושעשועונים. בשנת 2017 הוא הנחה את כנס ההגיונריה ה-11, כנס חובבי תשבצי ההיגיון השנתי.
משפחתו
ישראלי התגורר בתל אביב והיה אב לשלוש בנות. בתו מיה נשואה לשחקן יובל סגל.
בתו השנייה, ליבי, נשואה לכדורגלן העבר ישראל כהן.
בתו השלישית נועה, נשואה לעידן נחום.
בשנים האחרונות לחייו החל בתהליך של התקרבות לדת. בשנת 2012 הפך לטבעוני.
ממוזער|מצבתו של אלי ישראלי בבית העלמין קריית שאול
ישראלי נפטר ב-19 במרץ 2020 ממחלת ריאות ממנה סבל בשנים האחרונות לחייו, ונטמן בבית העלמין קריית שאול.
קישורים חיצוניים
מנחה את כנס ההגיונריה ה-11, כנס חובבי תשבצי ההיגיון השנתי, 17 בינואר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:שדרני ספורט ישראלים
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:טבעונים ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:קריינים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-09-24T20:42:31 |
שמואל הנגיד | רבי שמואל הלוי בן יוסף הנגיד (בערבית: أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة, תעתיק: אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה; 993 – אביב 1056), היה איש אשכולות, רב, חכם תלמודי, פוסק, משורר, מדקדק, מנהיג ומדינאי שפעל בתחילת ימי הראשונים כראש רבני ספרד, וכמשנה למלך הטאיפה של גרנדה. נחשב לאחד מגדולי הרבנים בדורו, למשורר העברי הגדול הראשון בתקופת תור הזהב של יהודי ספרד, ולמדינאי יהודי משפיע.
ביוגרפיה
נערות וחינוך
ממוזער|180 פיקסלים|בניין בקורדובה מהמאה ה-10
נולד ליוסף הלוי אבן נגרילה (בן העיר מלידה ), בעיר קורדובה (או מרידה) שבח'ליפות קורדובה בשנת 993. בנערותו למד תורה מפי אביו ומפי רבי חנוך בן משה, ראש ישיבת קורדובה ומנהיג יהדות ספרד. את חכמת הלשון העברית למד מפי ראש המדקדקים רבי יהודה חיוג'. שמואל שלט מצעירותו בעברית, ערבית וספרות ערבית, לטינית, ושפות נוספות. הוא הצטיין בתלמוד תורה ובלימודי חכמות, ביפי כתבו בערבית ובצחות לשונו, והיה מיומן בחיבור שירים בכמה וכמה לשונות. שמואל הצעיר היה מתרועע בחברת מלומדים ומשוררים, שכן עירו הייתה בירת החכמה ומרכז המדע שבח'ליפות.
שנותיו הראשונות
באותה תקופה משוררים היו נפגשים למשתה, בו היו מתחרים בחיבור שירים לנושא כלשהו מוסכם, חדים חידות בצורה של שירים, ואף מחברים שירי יין וחשק והיתול. לפיכך, לצד שירים כבדי-ראש, רבי שמואל חיבר שירים קלילים. בצעירותו עסק בכתיבת ספרים, ועקב ריבוי בקשות אף פתח מכון לכתיבת ספרי קודש.
בחצר המלוכה
הוא היה בן עשרים כשנפלה הח'ליפות. לאחר מכן עבר למאלגה ופתח בה חנות לממכר בשמים ותבלינים, שם היה מתפרנס בדוחק. בסביבות שנת 1020 עבר לגרנדה, שם התקבל לעבודה כמזכירו של אבו אל-עבאס בן אל-עריף, שהיה הוזיר הגדול של גרנדה. יחסיו עם חצר המלוכה בגרנדה, וקידומו בסופו של דבר לתפקיד הווזיר, התרחשו באופן מקרי שעליו נותן ג'ייקוב ראדר מרכוס תיאור שנלקח מתוך "ספר הקבלה" לרבי אברהם אבן דאוד בן המאה ה-12. החנות שהקים שמואל הייתה ליד ארמונו של הווזיר של גרנדה, אבו אל-קאסים. הווזיר פגש את שמואל כאשר שפחתו החלה לבקש משמואל לכתוב עבורה מכתבים. בסופו של דבר קיבל שמואל תפקיד של גבאי מיסים, ולאחר מכן מזכיר, ולבסוף עוזר הווזיר הגדול של המלך חבוס אל-מוצפר.
עיקר פעילותו
|ממוזער|180 פיקסלים|דירהם של המלך באדיס בן חבוס
כאשר חבוס מת בשנת 1038, שמואל וידא שבנו השני של המלך חבוס, באדיס בן חבוס יחליף אותו, על פני אחיו הבכור בולוקין. הסיבה מאחורי מעשה זה הייתה שבאדיס היה מועדף יותר על ידי העם, בהשוואה לבולקין, כאשר האוכלוסייה היהודית הכללית תחת שמואל תומכת בבאדיס.
רבי אברהם אבן דאוד מציין כי גדולי החכמים "ומהם ר' יוסף בן מיגש ורבי יצחק בן ליאון ורבי נחמיה אשאכפה מגדולי גראנטה, שלשה אלה היו אחרי בלקין, ור' שמואל הלוי היה אחרי באדיס".
בתמורה לתמיכתו, באדיס הפך את שמואל לווזיר הגדול ולגנרל העליון שלו. בעקבות ניצחונו של באדיס, ממשיך ומתאר בן דאוד "וברחו ג' גדולי העיר שהזכרנו, למדינת אשביליא". חלק מהמקורות אומרים שהוא כיהן כווזיר של המדינה עוד קודם וכי כיהן במשך יותר משלושה עשורים עד מותו אי שם בסביבות או אחרי 1056.
מכיוון שלא הורשו היהודים לכהן בתפקידים ציבוריים במדינות האסלאם, כהסכם שנערך בחוזה עומר, העובדה ששמואל הנגיד, יהודי או ד'ימי, מכהן בתפקיד ציבורי כה גבוה הייתה חריגה. הדוגמה שלו שימשה כדי לתמוך בתאוריית תור הזהב, בנוגע לחיים יהודיים תחת שלטון מוסלמי. מעמדו הייחודי כווזיר הפך אותו ליהודי הבכיר ביותר בכל ספרד. מתוך הכרה בכך, בשנת 1027, הוא קיבל על עצמו את התואר נגיד, או נסיך. העובדה המיוחדת לגבי תפקידו כגנרל העליון בצבא גרנדה הייתה שהוא יהודי. זה שיהודי יפקוד על הצבא המוסלמי, מה שעשה במשך 17 שנים, כשהם בסמכותו, היה הישג מדהים, מה שעורר את קנאת צריו, ושימש, על פי תיאורו של הנגיד, כעילה לפריצת מרד עם מותו של חבוס וסירובו של באדיס לפטר את הנגיד.
סיפור אחד המקיף את כושרו הפוליטי של שמואל מתרחש זמן קצר לאחר ירושה של באדיס. הפלג של ידייר בן חובסה (האחיין האהוב על חבוס) אמר לשמואל שהם רוצים להפיל את המלך החדש ורוצים את תמיכתו. שמואל זייף תמיכה ואיפשר להם לקיים פגישה בביתו. הוא סיפר לבאדיס ואיפשר לו לרגל אחר הפגישה. באדיס רצה להוציא את הסוחרים להורג אבל שמואל שכנע אותו שפוליטית מוטב שלא לעשות כן. בסופו של דבר, הוא זכה לכבוד עוד יותר על ידי המלך אך גם במעמד טוב עם המורדים.
מדי שנה היה יוצא בראש צבא באדיס להילחם באויביו. לדוגמה, כך נכתב בספר "בן תהילים" (סימנים נ"ט וק"ד) בשנת תת"א (1041): "ידיר ובעלי בריתו ואצל ומופק, והם שלשתם מראשי האנדלוס הרימו יד במלך ויפשטו על ארגונה ויהרגו את שר העיר שם, ואחר כן השתלטו על שמחאן ועל רוב מבצריה. ויצא הנגיד עם המחנות לקראתם, ותהי בם יד ה' ונהרגו שרי הצבאות ואצל ומופק ורבים מחיליהם. אך ידיר נמלט לקורטובה. וירדפהו הנגיד ויצר על העיר וילכדה, ואת ידיר תפש חי ויביאהו אסור אל המלך".
כיהודי, רבי שמואל הנגיד ביקש באופן פעיל לקבל עצמאות מגאוני בבל על ידי כתיבה עצמאית על ההלכה היהודית עבור הקהילה הספרדית. הנגיד הפך למנהיג יהדות ספרד בסביבות שנות ה-20 המאוחרות. הוא קידם את רווחת העם היהודי באמצעות מעשים שונים. לדוגמה, הוא קידם את הלמידה היהודית על ידי רכישת עותקים רבים של התלמוד, קובץ הפרשנויות הענק למשפט היהודי בעל פה. הוא גם קידם את לימוד התלמוד בכך שנתן צורת מלגה למי שרצה ללמוד את התורה למחייתו.
רבי שמואל הנגיד שימש כשלושים שנים בשירות המלך, נושא את יהדותו בקומה זקופה בחצרות שני מלכים, מוצא חן הודות לענוותנותו ורוחו הנדיבה אף בעיני שרים שקינאו בו, דואג לקהילות היהודיות בספרד, תומך בישיבות ובלומדים עניים בספרד ובכל ארצות הגולה, כל שכן בחכמי ירושלים ובתלמידיהם, מספק שמן למאור לכל בתי הכנסת שבירושלים, ותומך מהונו ברבים ממשוררי זמנו. באותה תקופה, לאחר שרבו הרב חנוך הלך לעולמו, נתמנה לראש רבני ספרד, והיה משיב תשובות לרבים שפנו אליו בשאלות של דת ודין. ביתו היה בית ועד לחכמים, מקום של שירה וחכמה, וחכמים מכל רחבי ספרד, ואף מחוץ לספרד, היו מגיעים לבקרו, ביניהם רב ניסים גאון, רבי שלמה אבן גבירול, ואחרים. רבי שמואל הנגיד היה מחבר שירי ידידות, תנחומים ותשובות לידידיו הרבים.
הוא מת בין השנים 1055–1057 מסיבות טבעיות. על שמו נקרא היישוב כפר הנגיד.
ממוזער|213x213px|המזרקה ב"חצר האריות", המיוחסת לרבי שמואל הנגיד
על מידותיו וחכמתו של רבי שמואל הנגיד חוברו לא מעט אגדות. לדוגמה: על פי האגדה בחצר ביתו של רבי שמואל הנגיד הייתה מזרקה הנתמכת על ידי שנים עשר אריות, שלימים (עקב חידוש הארמון בהצעתו של רבי שמואל למלך בתור הווזיר) הועברה לארמון אלהמברה בגרנדה, הוצבה באחת החצרות והעניקה לה את שמה, "חצר האריות" המפורסמת.
משפחתו
הרב יחיאל היילפרין בספרו "סדר הדורות" טען, כי לדעתו אביו היה "רב יהוסף הלוי בן גיקטליא", שגורש מירושלים.
היה לו אח בכור בשם יצחק הלוי שנפטר בחייו. על מות אחיו כתב לפחות 19 שירי קינה, המפורסם מביניהם הוא "הים ביני ובינך".
לשמואל היה שלשה בנים: רבי יהוסף הנגיד, אליסף ויהודה, ובת שנפטרה בחייו.
בשנת 1049, רבי שמואל השיא את בנו יהוסף לבתו היחידה של רב ניסים גאון, ראש ישיבת קירואן. יוסף ירש את אביו כווזיר של גרנדה לפני שמלאו לו 21. ליוסף היו שני בנים: אברהם ועזריה.
לימים חלה הרעה ביחסיו עם המלך ועם האוכלוסייה. רבי יוסף נרצח בהתקוממות אספסוף ב-30 בדצמבר 1066 (ט' בטבת ד'תתכ"ז). הוא אמנם ניסה להשחיר את פניו לבל יכירוהו, אולם המוסלמים מצאו אותו, הוציאוהו ממחבואו והרגוהו. הם סחבו את גופתו דרך חוצות העיר וצלבוהו על שער העיר. למחרת בבוקר, החל טבח הדמים ביהודי גרנדה הידוע בשם "פרעות גרנדה", בו נרצחו כ-500 יהודים. בנו של רבי יוסף, אברהם, גם הוא הוצא להורג על כך שסירב להמיר את דתו ואשתו ובנו השני, עזריה, הצליחו להימלט. הקהילה היהודית הוקמה מחדש מאוחר יותר אך נהרסה שוב בשנת 1090 על ידי האלמורווידים.
לעיתים קרובות הועלתה השערה לפיה רבי שמואל היה אביה (או אחד מאבות המשפחה) של קסמונה בת אסמאעיל, המשוררת היהודית היחידה בשפה הערבית מימי הביניים, אבל היסודות לכך מוטלים בספק.
מעט ידוע על חייה של קסמונה. שני מקורות מספרים כי אביה היה יהודי, וכי הוא לימד אותה את אמנות הפואטיקה והפיסוק. אחמד אל-מקארי מכנה את האב "אסמאעיל אל-יהודי", אולם ג'לאל א-דין א-סויוטי מכנה אותו "אסמאעיל בן בגדאלה אל-יהודי", ואומר שקסמונה חיה במאה ה-12.
כתביו
הלכתא גברתא
ממוזער|220x220 פיקסלים|מהדורת חיים ברודי
כתב ספר הלכה לפי סדר התלמוד ונקרא "הלכתא גברתא", אשר לא השתמר בשלמותו, אם כי פסקי הלכה מובאים בשמו בספר הפסיקה הקאנוני "ארבעה טורים", וכן במקורות נוספים כגון בכתבי הרי"ף, הרמב"ן, המאירי, רבי יצחק אבן גיאת, רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני, רבי אברהם בן יצחק מנרבונה ועוד.
מבוא התלמוד
מיוחס אליו ספר מבוא התלמוד אשר נדפס בתלמוד הבבלי כנספח למסכת ברכות, אשר הוא קיצור חיבורו הארוך של ר' שמואל בן חפני גאון שקטעים ממנו פורסמו בתקופה האחרונה. כך בספר כפתור ופרח, וכן החיד"א בספרו שם הגדולים ייחסו את החיבור המקוצר לשמואל הנגיד מספרד.
אך רבי יוסף סמברי בן המאה ה-17, כותב כי החיבור המקוצר נתחבר על ידי רבי שמואל בן חנניה נגיד מצרים מהמאה ה-12, וכך סבורים חוקרים כמו אהרן קמינקא ומרדכי מרגליות. גם לדעת שרגא אברמסון החיבור אינו של רבי שמואל הנגיד מספרד.
שירה ודקדוק
רבי שמואל הנגיד היה המשורר העברי הגדול הראשון בתור הזהב של יהדות ספרד, ובעקבותיו הלכו שלושת המשוררים הגדולים רבי שלמה אבן גבירול, רבי משה אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי. בדורות האחרונים שירתו אף השפיעה על שירתם של משוררים עבריים מודרניים, כגון אריה לודוויג שטראוס, נתן יונתן, יהודה עמיחי, ואחרים. שיריו יצאו לאור במהדורות שונות, ומחקרים רבים חוברו על שירתו.
רבי שמואל הנגיד חיבר שלשה ספרי שירה בעקבות ספרי דוד ושלמה: "בן תהלים", ספר תפילות, שנערך חלקית על ידי בנו יהוסף, "בן משלי", ספר משלים ופתגמים שנערך על ידי בנו אליסף, וספר "בן קהלת" הכולל שירי הגות.
כמדקדק, רבי שמואל הנגיד חיבר ספרי דקדוק רבים מתוך הגנה על מורו רבי יהודה חיוג' ותוך התפלמסות עם רבי יונה אבן ג'נאח שחלק עליו. הוא חיבר בערבית ספר בתורת הלשון העברית כּתַאבּ אלְאִסְתִגְנַאאְ, המכונה בעברית "ספר העושר" – מילון מפורט ללשון המקרא. רבי אברהם אבן עזרא כתב שלרבי שמואל הנגיד יש 22 חיבורים בענייני לשון.
בנוסף, הנגיד חיבר מן השירים המפורסמים שחוברו בימי הביניים וביניהם: שירת חשק ושירת יין. הנגיד היה המשורר היהודי הראשון שחיבר שירי מלחמה. כמו כן בשיריו מצויים שירי אהבה בעלי אלמנטים הומוארוטיים. שירי אהבה חד מיניים מצויים גם ביצירותיהם של משוררים יהודים בולטים מימי הביניים כרבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ורבי אברהם אבן עזרא.
ראו גם
הים ביני ובינך
כתב סתיו
מת אב ומת אלול
חסדאי אבן שפרוט
תור הזהב של יהדות ספרד
לקריאה נוספת
ישראל לוין, שמואל הנגיד, חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג-1963 (הדפסה שנייה: 1973)
דוד ילין, שמואל הנגיד ודימוייו המקוריים, ירושלים תרצ"ח (1938)
דוד ילין, המשקלים בשירת שמואל הנגיד, ירושלים תרצ"ט (1939)
חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, א, ירושלים-תל אביב, תשט"ו, עמ' 74-78; שם, ב, תשי"ז, עמ' 678
קלמן שולמן, רבי שמואל הנגיד ור' שלמה אבן גבירול, בתוך "ספר תולדות חכמי ישראל", חלק ראשון, וילנה תרל"ט.
שרגא אברמסון, מתורתו של רב שמואל הנגיד מספרד, ספר יובל סיני, כרך המאה (תשמ"ז), ע' ז-ע"ג.
יהושע הורוביץ, יחסו של שמואל הנגיד לגאונים, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, יא, חטיבה ג: כרך ראשון (תשנ"ג), ע' 185–190.
אפרים חזן, "החזרה הגזרית — מלים מרובות צורה בשירת שמואל הנגיד", מחקרי ירושלים בספרות עברית י-יא, תשמ"ז-תשמ"ח
יוסף יהלום, "התחינות והתפילות המושרות של ר' שמואל הנגיד", מחקרי ירושלים בספרות עברית טו, תשנ"ה
מתי הוס, "פשט או אלגוריה — שירת החשק של שמואל הנגיד", מחקרי ירושלים בספרות עברית טו, תשנ"ה
דבורה ברגמן, "ריאליזם ומקבריות בשירת שמואל הנגיד", מחקרי ירושלים בספרות עברית טו, תשנ"ה
יהונתן ורדי ומיכאל רנד, דיוואן שמואל הנגיד – קודקס מן הגניזה, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 2015
חיים שירמן (1979). לתולדות השירה והדראמה העברית : מחקרים ומסות מוסד ביאליק, עמ' 97
ד"ר אריה מור, שמואל הנגיד המדינאי והמשורר, משה אבן עזרא האיש והמשורר, הוצאת מסדה, 1958
יצירות ספרותיות
אוסקר להמן, Samuel ha Nagid, פרנקפורט על המיין: דער איזראעליט, 1909
מ. שמואלי (מתרגם), רבי שמואל הנגיד: גאון ומשורר, שר ומצביא, : נצח, תשי"ז [1957]
ר. פרידמן (מעבדת), שר ונגיד לעמו: רבי שמואל הנגיד, ירושלים: נתיבות, תשנ"ה
אריה מאר ואסטוון פאולס, רבינו שמואל הנגיד: סיפורו של תור הזהב, ספר קומיקס, 2 חלקים במספר שפות, הוצאת מאר, (2005)
קישורים חיצוניים
יצירותיו
הספר כל שירי רבי שמואל הנגיד, מהדורת חיים ברודי, באתר hebrewbooks
דיוואן רבי שמואל הנגיד מהדורת דוד ששון, אתר 'דעת'.
מבוא הגמרא, ונתיבות שביליה
מבחר שירי שמואל בן יוסף הלוי הנגיד (מסדרים ומבארים מאת דוד ילין), הוצאת אמנות, 1931. באתר הספרייה הלאומית
דיואן שמואל הנגיד, ההדרה ומבוא: דוד סלימאן ששון, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1934.
אודותיו
דוד ילין, שמואל הנגיד, באתר פרויקט בן יהודה
דוד ילין, שמואל הנגיד ודימוייו המקוריים, באתר פרויקט בן יהודה
אברהם רגלסון, תגים לשירת שמואל הנגיד, באתר פרויקט בן יהודה
יובל מלחי, הסיפור המדהים של שמואל הנגיד ובנו - חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', חלק ו', פודקאסטים באתר "קטעים בהיסטוריה"
אלי הירש, על שמואל הנגיד, מבחר בעריכת טובה רוזן, ידיעות אחרונות 2/5/08
ר' שמואל הנגיד באתר אורנים
אברהם בן דאוד, ספר הקבלה, עמ' 71–73
אברהם אליהו הרכבי, זיכרון לראשונים וגם לאחרונים - חלק ראשון: זיכרון לראשונים, מחברת ראשונה זיכרון רב שמואל הנגיד בן יוסף הלוי. המחברת הזאת תכיל בקרבה את הנשאר לפליטה מספריו בן תהלים ובן משלי עם מבוא והערות. ס"ט פטרבורג, תרל"ט. באתר hebrewbooks
שמואל מיקלוש שטרן , לתולדות ר' שמואל הנגיד, ציון, טו (תש"י), עמ' 135–145
נעם אשכולי, שמואל הנגיד מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית
הערות שוליים
*
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים ספרדים
קטגוריה:מדקדקי העברית בימי הביניים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים ספרדים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מילונאים כותבי עברית
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:מחברי ספרי כללי התלמוד
קטגוריה:ראשי ממשלה יהודים
קטגוריה:הטאיפה של גרנדה
קטגוריה:וזירים גדולים
קטגוריה:ילידי 993
קטגוריה:נפטרים ב-1055
* | 2024-09-28T17:45:59 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.