title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דמוקריטוס | ממוזער|150px|פרוטומה מברונזה של דמוקריטוס ממווילת הפפירוסים בהרקולנאום במוזיאון לארכאולוגיה של נאפולי
דֵמוֹקְרִיטוּס (ביוונית Δημόκριτος; 460 לפנה"ס לערך – 370 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי.
דמוקריטוס נולד בעיר אבדרה שבתראקיה, והיה תלמידו של לוקיפוס ופיתח את תורת האטומים שלו. דמוקריטוס כונה "הפילוסוף הצוחק" (בהנגדה להרקליטוס, שכונה "הפילוסוף הבוכה") והוא מתואר לרוב באמנות כשחיוך על פניו. המסורת מספרת שעיוור את עיני עצמו במכוון, על-מנת שמראית עיניו לא תסיח את דעתו מהגותו, אבל דבר זה אינו מתקבל על הדעת, במיוחד לאור העובדה שעסק בכתיבת ספרים ובביצוע ניסויים, מה שהיה קשה עליו לעשות ללא מאור עיניו.
האסכולה האטומיסטית
דמוקריטוס היה מהוגי הרעיון שכל חומר מורכב מיסודות בלתי נראים שלהם קרא "אטומים". הוא אמר שכל תחושותינו מקורן באטומים המהווים את החומר שממנו עשוי היקום. היקום מורכב מחלל ריק ומאטומים המתאחדים עם אטומים דומים ויוצרים את כוכבי הלכת ואת כל הכוכבים האחרים. אטומים אלה נבדלים בצורתם, גודלם ומשקלם. אין בנמצא כל כוח עליון המכוון את האטומים. כמות החומר שבטבע איננה משתנה. שום חומר לא נוצר ולא נעלם, אלא רק משנה צורה על ידי שינוי הרכבם של האטומים.
דמוקריטוס היה גם חלוץ של מתמטיקה בכלל וגאומטריה בפרט. זאת אנו לומדים רק על פי ציטוט עבודותיו בכתבים אחרים, מפני ששיירי עבודותיו של דמוקריטוס לא שרדו לאחר ימי הביניים. אריסטו טוען שתורתו בקשר לחומר, הנקראת בדרך כלל אטומיזם, היא תגובה לפרמנידס, שהתכחש לקיום של תנועה, שינוי וריק. פרמנידס טען שקיומו של דבר מתחייב שהוא אינו "יורש ישות", מפני ש"שום דבר לא נולד משום דבר". לכן, טען פרמנידס, התנועה אינה קיימת כי חלק ממנה חייב להיות מעבר אל "הריק" ו"הריק" אינו קיים - לכן אי אפשר לנוע לתוכו.
אסטרונומיה
דמוקריטוס ידוע גם כמי שהבין לראשונה, שמה שאנו מכנים שביל החלב, הוא האור שאנו רואים מהכוכבים הרחוקים בשמי הלילה. פילוסופים אחרים, כמו אריסטו, יצאו נגד טענה זו. דמוקריטוס היה בין הראשונים, שהציעו שהיקום כולל עולמות רבים, חלקם מיושבים:
תאוריה זו נשכחה והוצעה מחדש רק כעבור כ-2,000 שנה על ידי ג'ורדנו ברונו.
תורת המוסר של דמוקריטוס
דמוקריטוס חשב שגם נפש האדם מורכבת מאטומים. אטומים אלה מהווים את החלק האציל והנפלא ביותר שבגוף האדם. מטרת האדם הוא האושר שפירושו להשתחרר מן הפחד, הדאגות והדעות הקדומות. הדגש הוא על אושר רוחני ולא על הנאה חושנית, שכן תענוגות אלה הם תענוגות חולפים. האושר אינו נובע מטובין חיצוניים. "אדם חייב למצוא בתוך עצמו את מקורות הנאתו". שלוות הנפש מפצה את האדם על מכאובי הגוף כי החוכמה היא לנפש כמו רפואה לגוף. החיות יודעות תמיד את צרכיהן במזון, בהנאה ואפילו ביחסי מין; האדם אינו יודע. מי שנפשו מסודרת היטב - חייו מסודרים. תורת המוסר של דמוקריטוס בישרה את זו של אפיקורוס בראותה בשלוות הנפש ערך עליון.
קטע מדבריו של דמוקריטוס על שלוות הנפש והאושר ממחיש את תורת המוסר שלו:
ספריו
דיוגנס לארטיוס מונה עשרות ספרים שנכתבו על ידי דמוקריטוס, בתחומי האתיקה, מדע, טבע, מתמטיקה, ספרות, כתבים טכניים ומאמרי ביקורת שונים. אף אחד מספריו לא שרד בשלמותו.
ראו גם
דטרמיניזם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:עיוורים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-04-18T04:29:44 |
חוק ליטל | חוק ליטְל (Little's law) הוא חוק יסודי בתורת התורים הסטטיסטית, הקובע שבמערכת יציבה, המספר הממוצע של הלקוחות , שווה לקצב ההגעה הממוצע שלהם , כשהוא מוכפל בזמן הממוצע שהלקוחות מבלים במערכת , דהיינו:
בפרט, גורמים אחרים אינם יכולים להשפיע על המערכת.
את החוק, הידוע גם כמשפט ליטל, או התוצאה של ליטל, הוכיח ג'ון ליטל בשנת 1961.
אינטואיטיבית סביר לצפות שזמן ההמתנה במערכת יהיה תלוי בקצב ההגעה של הלקוחות ובזמן הטיפול בכל אחד מהם; אבל עקרונית, לא ברור שזמן ההמתנה הממוצע תלוי רק בקצב הממוצע ובזמן הטיפול הממוצע, ולא בהתפלגויות המעורבות. בפרט, החוק מראה שאין שום דרך לשפר את זמן ההמתנה על ידי ניווט מושכל של הלקוחות, או על ידי שינויים בדרכי הטיפול שאינם מורידים את הזמן הממוצע.
החוק מתאים לכל מערכת, ואף למערכות בתוך מערכות אחרות. בבנק, לדוגמה, התור יכול להחשב כתת-מערכת אחת, וכל כספר כתת-מערכת נוספת, אך למרות זאת ניתן להפעיל את חוק ליטל על כל אחד מהם בנפרד או על כל המערכת המורכבת יחד. הדרישה היחידה היא שהמערכת יציבה - היא אינה במצב מעבר כמו אתחול או הפסקת פעולתה.
דוגמה
בחנות קטנה יש אזור מדפים לעיון במוצרים, ודלפק מכירה שיש בו מקום לאדם אחד בלבד. כל לקוח עובר את אותו מסלול:
כניסה ← עיון ← דלפק ← יציאה
בעלי החנות ירצו מן הסתם להגדיל ככל האפשר את קצב מעבר הלקוחות בחנות (הנמדד במספר לקוחות בשעה). כדי לנתח את זמן השהות בחנות כזו, יש למדוד את הזמן הממוצע לאדם בדלפק, ניצולת הדלפק (שעור הזמן בו הקופאי אכן משרת לקוח), וקצב מעבר הלקוחות במערכת. בעלי החנות שואפים להביא למקסימום את הקצב הנ"ל.
לפי חוק ליטל, מספר האנשים הממוצע בדלפק שווה לקצב ההגעה של לקוחות (שהוא גם קצב המעבר), כפול זמן השירות הממוצע. קצב ההגעה, אם כך, שווה למספר האנשים בדלפק חלקי זמן השירות. אבל מכיוון שבדלפק יש מקום רק ללקוח אחד, מספר האנשים הממוצע שווה לניצולת. בהנחה שאת זמן השירות לא ניתן לקצר, הדרך היחידה לשפר את קצב המעבר של לקוחות בחנות הוא להגדיל את הניצולת - למשל, על ידי קיצור זמן השהות באזור המדפים, והפניית אנשים להמתנה מול הדלפק.
דוגמאות נוספות ניתן למצוא בפתרון מודלים שונים לתורים, ובפרט בפשוט ביותר מביניהם, תור M/M/1 ותור M/M/c.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משפטים בסטטיסטיקה
קטגוריה:תורת התורים | 2023-04-04T05:03:25 |
משפט ליטל | REDIRECT חוק ליטל | 2004-12-02T16:13:34 |
חוק Little | REDIRECT חוק ליטל | 2004-12-02T16:18:12 |
משפט Little | REDIRECT חוק ליטל | 2004-12-02T16:19:08 |
שופט | שמאל|ממוזער|250px|שופטי בית המשפט העליון, 1953
שופט הוא אדם המכריע, בבית המשפט, בסכסוך בין מספר צדדים, או מכריע בתביעה פלילית שהגישה המדינה נגד נאשם.
השופטים הם המרכיבים את הרשות השופטת, והם אמורים למלא את תפקידם על-פי החוק, ללא משוא פנים וללא שיופעלו עליהם לחצים להטיית הדין.
אופן פעולתו של השופט
לאופן פעולתו של השופט נהוגות שתי שיטות:
השיטה האדברסרית: מקובלת במיוחד בארצות בהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן, במידה מסוימת מדינת ישראל), שבה משמש השופט כמכריע פאסיבי על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניו על ידי בעלי הדין, ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון.
השיטה האינקוויזיטורית: מקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי". בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו.
מינוי שופטים
ברשימה להלן מובאות שיטות הבחירה של שופטים בבית המשפט העליון במדינות שונות בעולם. בחלק מהמדינות יש הבדל בין אופן המינוי לבית דין לחוקה/בית המשפט העליון לערכאות נמוכות יותר.
בישראל בוחרת הוועדה לבחירת שופטים את השופטים, והנשיא ממנה אותם.
בארצות הברית ממונים השופטים הפדרליים על ידי הנשיא, ומינוים כפוף לאישור הסנאט. המועמדים עוברים שימוע מקיף בפני הסנאט, ובו ניתן לברר את דעותיהם. זהו שימוע ציבורי פתוח, שבו ניתן לשאול כל שאלה ולברר את כישורי המועמדים ואת האידאולוגיה המשפטית והפוליטית שלהם. באופן זה, ממונה בית המשפט על ידי הציבור, אך המינוי הוא קביעות לכל החיים ועל כן בית המשפט אינו מחויב פוליטית. שופטי מדינות הברית נבחרים לפי חוקיה הפנימיים של כל מדינה, לרוב בהצבעה רגילה בקלפי (כמו מועמדים לקונגרס, למשל).
בגרמניה מתמנים מחצית משופטי בית המשפט העליון בידי הבונדסראט (הבית העליון) ומחצית בידי ועדה הנבחרת על ידי הבונדסטאג (הבית התחתון). נדרש רוב מיוחס של שני שלישים מהקולות בכל אחד בתי הפרלמנט.
ביפן מתמנים השופטים לבית המשפט העליון בידי הממשלה. מינוים עומד לאישור הציבור בבחירות הכלליות הראשונות לאחר המינוי.
בפורטוגל, עשרה מתוך 13 שופטים נבחרים בידי הפרלמנט, ברוב מיוחס של שני שלישים מהנוכחים בהצבעה, ועשרת השופטים בוחרים את שלושת השופטים הנוספים.
בדנמרק, מועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון חייב לעבור את המלצת ועדת המינויים המקצועית. הנוהג הוא שהוועדה מקבלת את המלצת שופטי העליון שבחנו את המועמדים. לאחר מכן, כדי ששר המשפטים יחתום על מינוי המועמד, חייב המועמד לעבור בהצלחה בחינה של שופטי העליון לגבי יכולותיו במקרים משפטיים פיקטיביים.
שופט בישראל
פעולתם של שופטים בישראל מוסדרת בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט (ובעבר בחוק השופטים). כהונתם של שופטים בבתי דין מוסדרת בחוקים המתאימים, כגון חוק השיפוט הצבאי.
תנאי כשירות
על מנת להתמנות לשופט דרושים שני תנאי סף:
חובה להיות בעל רישיון לעריכת דין.
ותק בעריכת דין, בשפיטה, או בהוראת משפטים. על מנת להתמנות לשופט בבית משפט השלום נדרש ותק של 5 שנים, לבית משפט מחוזי נדרש ותק של 7 שנים, ולבית המשפט העליון נדרש ותק של 10 שנים.
למעשה, ניתן למנות לבית-המשפט העליון (ולו בלבד) "משפטאי מובהק" שאין לו השכלה משפטית פורמלית (למשל, מומחה למשפט עברי). בעבר הועלו הצעות בנוגע למינוי אישים שונים כגון הרב שלמה דיכובסקי, אולם למעשה עד היום היה רק מינוי אחד כזה – השופט הרב שמחה אסף בשנת 1949. בבתי דין מכהנים גם שופטים חסרי השכלה משפטית. בבית הדין לעבודה, למשל, מכהנים בחבר השופטים גם נציגי ציבור חסרי השכלה משפטית, אך בעלי היכרות עם תחום יחסי העבודה.
הוועדה למינוי שופטים החליטה בשנת 2009 כי המועמדים לשיפוט יעברו מבחני התאמה וקורס הערכה שיכשיר אותם לתפקידם, ובמהלך הקורס הם ילוו בפסיכולוג שיבחן את התאמתם המנטלית לתפקיד.
גיל הפרישה לשופט הוא 70. ב-1 במרץ 2006 קיבלה הכנסת את תיקון מס' 42 והוראת שעה לחוק בתי המשפט, אשר מאפשר להכניס למערכת בתי המשפט שופטים במעמד של שופט עמית בבית משפט השלום או בבית משפט מחוזי. שופט עמית יכול להיות מי שהיה שופט אבל פרש מכהונתו השיפוטית, הוא לא יכול להיות מי שעבר את גיל 75, והוא יוכל לכהן תקופת כהונה אחת בלבד. תיקון זה נעשה במטרה להקל על העומס בבתי המשפט.
הגוף הבוחר
פרק ב' בחוק-יסוד: השפיטה עוסק במינוים של שופטים ובתנאי כהונתם. בהתאם לחוק זה, שופט נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, שבה תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שבוחר חבר שופטיו, שר המשפטים (שהוא יושב ראש הוועדה) ושר אחר שקובעת הממשלה, שני חברי כנסת שבוחרת הכנסת (לרוב נציג אחד של הקואליציה ונציג אחד של האופוזיציה), ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שבוחרת המועצה הארצית של הלשכה.
ביקורת על עבודת השופט
השופטים נבחרים אחרי תהליך מינוי ארוך, אך הם לא חפים מטעויות שיפוט. הכלים אשר משמשים לביקורת על החלטות השופטים הם ערעורים על פסקי דינם, אולם לא מפורסמות סטטיסטיקות אודות קבלת הערעורים. ביקורת על התנהלות השופטים תוגש לנציבות תלונות הציבור על שופטים. כלי נוסף שעומד לאזרחים על מנת לבקר את פעולת השופט הוא באמצעות עקרון פומביות הדיון למעט בתיקים שמתנהלים בדלתיים סגורות. במקרים קיצוניים יהיה אפשר להדיח שופטים מכהונתם.
הדחת שופט
תקופת כהונתם של השופטים היא עד גיל הפרישה.
הדרך היחידה להדיחם היא בהמלצת שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון ועל ידי הוועדה למינוי שופטים, וגם אז רק ברוב של 7 מחבריה. כל זאת כדי למנוע את תלותם של השופטים בגוף אחר ולהבטיח את אמינותם.
פסלות שופט לדיון מסוים
בתיקון שנעשה בשנת 2004 בחוק בתי המשפט נקבע:
שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.
על תפקידו של השופט
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, תיאר את תפקידו של השופט:
נורמות התנהגות
שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה עמדה בפסקי דין אחדים על נורמות ההתנהגות הגבוהות הנדרשות משופט:
לקריאה נוספת
גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית, אוניברסיטת תל אביב, פפירוס. דיונון, 1994
שמעון שטרית, על השפיטה - מערכת הצדק במשפט, ידיעות ספרים, 2004
אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, אוניברסיטת חיפה, הוצאת כתר והוצאת נבו, 2004
קישורים חיצוניים
חוק-יסוד: השפיטה, באתר הכנסת
מרדכי בן ארי, מיהו השופט? שופטים ושיקול הדעת השיפוטי: השפעות ומשתנים, חיבור לשם קבלת ד"ר לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, דצמבר 2008
שאול שארף, "שופט פוליטי בחברה דמוקרטית", מאזני משפט יד (2021).
בלדה לשופט
בלדה לשופט (2)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות המשפט
קטגוריה:שפיטה | 2024-04-18T15:05:55 |
אוליבר ונדל הולמס הבן | אוליבר ונדל הולמס הבן (באנגלית: ; ) היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. נודע בפסיקות פרוגרסיביות שנתן, לעיתים קרובות בעמדת מיעוט, אשר העניקו לו את הכינוי "המתנגד הגדול". לצד פסיקות אלו, הוביל גם לא מעט פסיקות שמרניות. הולמס מזוהה כיום כאבי הגישה הריאליסטית למשפט. בפסק הדין "באק נגד בל" פסק בעד עיקור של ילדה שסבלה מפיגור שכלי.
הולמס, יליד בוסטון ובנו של אוליבר ונדל הולמס האב - רופא ומשורר ידוע, לחם בצבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית ואף נפצע במהלכה. לאחריה התחיל את מסלול לימודיו המשפטיים. הוא שימש כשופט, ובהמשך נשיא בית-המשפט העליון של מסצ'וסטס לפני שמונה, בשנת 1902, לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. הולמס שרת בבית המשפט העליון של ארצות הברית כ-30 שנה, עת פרש משיפוט והוא בן למעלה מ-90 - השופט המבוגר ביותר בבית משפט זה מעולם.
קורות חייו
ממוזער|200px|אוליבר ונדל הולמס הבן
שנותיו הראשונות ושירותו הצבאי
אוליבר ונדל הולמס הבן נולד ב-1841 בבוסטון, מסצ'וסטס שבארצות הברית. הולמס היה לבכור בבניו של הסופר והרופא המפורסם אוליבר ונדל הולמס האב. עם הרקע המשפחתי מצד אביו ומצד אמו ייצג הולמס הבן את "אריסטוקרטיה" של ניו אינגלנד בבחינת אופיו והישגיו. אביו היה לצאצא של המשוררת הפוריטנית אן בראדסטריט; הוא התחתן עם אמליה לי ג'קסון, שאביה, צ'ארלס, היה שופט בבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס, ספסל משפטי שעליו ישב אוליבר ונדל הולמס הבן, מאוחר יותר, במשך 20 שנה. הוא היה גאה במורשת זו של משפחתו ודיבר עליה לעיתים קרובות. הלך רוחו, כמו גם המוניטין של הולמס, הושפעו רבות מילדותו בניו אינגלנד.
הולמס הבן למד בבית ספר פרטי ולאחר מכן החל ללמוד במכללת הרווארד. הוא עמד לסיים את לימודיו בגיל 20 במחזור של 1861 וכמו אביו לפניו, היה למשורר הכיתתי. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית התגייס כטוראי ברגימנט חיל הרגלים הרביעי של צבא האיחוד והחל להתאמן לקראת שירות במבצר העצמאות של בוסטון, מבלי לצפות שהוא יסיים את שנת הלימודים או את התואר. הרגימנט לא זומן לחזית, ולאחר סיום הלימודים בהמשך השנה הגיש הולמס בקשה וקיבל, ביולי, רישום כסגן ראשון ברגימנט המתנדבים ה-20 של מסצ'וסטס.
מכתביו ויומנו משמשים כחומר לחקר פעילותו וחוויות המלחמה שלו. הוא נפצע באורח קשה שלוש פעמים, במהלך קרב בול ראן הראשון, קרב אנטיאטם וקרב צ'נסלורסוויל. הוא עזב את הצבא לאחר שלוש שנים, לאחר שהועלה לדרגת לוטננט קולונל. הולמס תיאר את המלחמה כ לדבריו, בנאום יום הזיכרון לחבריו הוותיקים, בשנת 1884, הוא ייחס ערך מסוים לחוויית המלחמה: היה זה היבט של אמונתו כי
לימודי משפטים
בסתיו 1864 הוא נכנס לבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, למרבה האירוניה עשה זאת ללא תחושת ייעוד ברורה. הוא נטה לדיכאון וטען כי לא מצא את מטרתו לחיים ואפילו חשב לקחת תרופות נוגדות דיכאון, שאביו התנגד להן. בהזדמנויות שונות, הוא אמר כי "המושל" שלו (אביו) "הרכיב את הברגים כדי שאלך לבית הספר למשפטים" או שמא "בעט אותי לתוכו." כאשר הולמס הבן הודיע לאביו על ההחלטה שלו להיכנס לבית הספר למשפטים, הרופא אמר, "מה התועלת בזה, ונדל? עורך דין לא יכול להיות איש גדול." לא הייתה זיקה עמוקה בין האב לבן אך בסופו של יום דחק בו האב כן להיכנס ללימודי משפטים כאשר הבן היסס. אופיו והתנהלותו של אביו הנודע והמוכר בציבור, הפגנת הרגש המעטה שלו, והיחס הפטרוני במעט לבנו הלם את הסטודנט למשפטים גבוהים, אשר בשונה מאביו נגד לדבר פחות והיה ביישן מטבעו. הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס, שהיה לחבר הקרוב ביותר של הולמס הבן בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת האזרחים, ציין פעם שלצד הקשיים, "אין אהבה הולכת לאיבוד" בין אב לבנו.
הולמס חווה אי שקט מסוים בבית הספר למשפטים, ומצא כי מסורת החוק כפי שהיא מוצגת בתוכנית לימודים חסרת השראה עומדת נתונה בסטטוס קוו וממוקדת באופן תקדימי. המדע, הפילוסופיה או ההיסטוריה של המשפט הצטמצמו, ואלו, במקום מה שהוא כינה מאוחר יותר "השינוי הקטן של המחשבה המשפטית", הבנות אלו הן שכבשו את דעתו של הולמס ומשכו אותו לעומק המקצוע שאליו בתחילה היה לו תחילה לא הרגיש תמריץ עוצמתי. לאחר שסיים את לימודי המשפטים בשנת 1866 הוא עשה את "העלייה לרגל" המקובלת במסע לחוץ לארץ, ביקר בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הקיסרות הצרפתית השנייה ושווייץ ופגש מגוון אישים נודעים ומכובדים. הוא התקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1867 ובמשך 15 שנים עסק במשפטים כחבר במספר חברות.
בין השנים 1870–1873 היה הולמס עורך בכתב העת האמריקאי למשפטים. הוא ערך את המהדורה ה-12 של הסקר הקלאסי על פרשנויות למשפט האמריקאי (1873), מאת הפרופסור ג'יימס קנט (1763–1847). הוא גם הרצה בהרווארד מספר פעמים בנושא משפטים. בתקופה עמוסה זו עסק גם בחיזורים. מאז ומעולם היה רודף שמלות, הוא ניהל ידידות ארוכה עם פאני באדיץ' דיקסוול, בתו של מנהל בית הספר שלו. היא חיכתה בסבלנות לשובו מהשירות במהלך המלחמה, לסיום לימודי המשפטים שלו, לשיבתו ממסעותיו מעבר לים ולהסדר עבודתו ומשכורתו היציבה. הולמס ודיקסוול התחתנו לבסוף ב-17 ביוני 1872. הנישואים היו מאושרים וארוכים, אך לזוג לא היו ילדים.
שופט העליון של מסצ'וסטס
בשנת 1882 מונה הולמס לפרופסור בבית הספר למשפטים בהרווארד ולאחר מכן נטש את העיסוק הפעיל במשפטים. עם זאת, הוא קיבל את תפקיד הפרופסורה שלו מתוך הבנה מפורשת כי עליו להיות חופשי לקבל מינוי לספסל בית המשפט העליון של מסצ'וסטס אם תעלה ההזדמנות, וב-15 בדצמבר 1882 אכן מונה לשופט עמית בבית משפט זה על ידי המושל ג'ון לונג במקום השופט אוטיס לורד, אשר פרש מתפקידו. במשך כמעט עשרים שנה שימש הולמס כשופט בית משפט זה, והפך לנשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס ב-2 באוגוסט 1899, עם מותו של הנשיא וולברידג' פילד בעת כהונתו. שירותו בבית משפט זה הסתיים רק עם מינויו בשנת 1902 לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית.
הולמס הביא לעבודתו השיפוטית את תורת הבנת החוק שלו, אשר יושמה בתהליכים מדויקים שייצגו את דרכו השיפוטית הדייקנית. הוא הכיר היטב את מקורות החוק, הוא זיהה כי התוצאה של ללכת באופן עיוור אחר תקדימים עשויה להוביל לכישלון ולכדי בלבול, אפילו מהבחינה ההגיונית, כאשר הסיבה מאחורי התקדים המקורי כבר אינה תקפה לזמנו. תפיסתו של החוק הייתה כמו דבר חי וצומח, - חי, כי בתוכו של החוק ; צומחים, על ידי צעדים דקים וקטנים, מונחים על ידי הכוחות החברתיים של הקהילה. אחת האמירות האהובות עליו הייתה שכל הבחנה היא עניין של מידה ושמחלוקות ראויות להיות חריפות יותר ביחס לגישה שבה הן נשאלו.
בחורף 1883–1884 עברו הזוג מרחוב ביקון 10 בבוסטון לרבעים מפוארים יותר, בית ברחוב הערמונים 10. בהמשך שנת 1884 מת אחיו אדוארד ג'קסון הולמס. אמו נפטרה בשנת 1888, ובשנת 1889 שבו לרחוב ביקון להתגורר ביחד עם אביו הקשיש בכדי לטפל בו. השופט הפך לבעל הבית עם מות אביו בשנת 1894 והזוג התגוררו בו עד שעברו לוושינגטון די. סי. חופשת הקיץ במטאפואזט הגיעה לסיומה הפתאומי בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 כאשר אש מחצרו של השכן התפשטה ושרפה את בית הקיץ של הזוג הולמס עד היסוד. הולמס העביר אז את משכנו הקיצי לבוורלי פארמס, שם הייתה אחוזה משפחתית אשר הוקמה כבר בידי אביו. באחוזה זאת בילה הזוג את חופשות הקיץ. הוא הלך על החוף ונסע לאורך החוף. במרווחי זמן הקיצים שלו היו מגוונים בנסיעות לאירופה.
שופט בית המשפט העליון הפדרלי
המינוי
ב-11 באוגוסט 1902, לאחר ששופט העליון הוראס גריי פרש מתפקידו עקב קשייו הבריאותיים, מינה נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, את הולמס להחליף אותו בבית המשפט העליון, אשר הונהג באותה העת בידי הנשיא מלוויל פולר. מינויו של הולמס נעשה לאחר שרוזוולט קיבל הצעה למנות אותו מהסנאטור הנרי קבוט לודג' ממסצ'וסטס, זאת חרף התנגדותו של הסנאטור השני ממסצ'וסטס ג'ורג' פריסבי הואר למינוי. פסק הדין בעניין סיפוח פוארטו ריקו הגיע בדיוק באותה העת לבית המשפט העליון דרך ערעור. הואר, מתנגד נחרץ לאימפריאליזם, עמד מול לודג' ורוזוולט, שתמכו באימפריאליזם וציפו שהולמס יתמוך בכך גם כן בבית המשפט העליון. ב-2 בדצמבר הגיש רוזוולט את הצעת המינוי בפני הסנאט האמריקאי וב-4 בדצמבר אישר הסנאט את המינוי והולמס הושבע לתפקיד ב-8 בדצמבר.
פסק הדין הראשון שבו היה הולמס מעורב נגע למנהל האמריקאי בפוארטו ריקו והולמס אכן תמך בהסדר הממשל האמריקאי על מושבות האימפריה הספרדית שסופחו מידיה לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד. בהמשך הולמס יצא בפסק דין אחד נגד מדיניותו של רוזוולט, כאשר בפסק דין חברת המשמורת הצפונית נגד ארצות הברית (Northern Securities Co. v. United States) היה חלק מדעת המיעוט שהתנגדה להגבלים עסקיים.
כהונתו
הולמס לא התפטר מבית המשפט העליון של מסצ'וסטס עד שהסנאט קיבל את המינוי שלו ואישר אותו רשמית בתחילת דצמבר. בגיל שישים ואחת הולמס ורעייתו עברו לוושינגטון כדי להתחיל חיים חדשים. בפסק דין לוכנר נגד ניו יורק, במהלכו בית המשפט העליון ביטל חוק של מדינת ניו יורק שקבע שעות עבודה מקסימליות לאופים. לפי דעת הרוב נגד החוק את חוקת ארצות הברית. הולמס הסתייג מהחלטה זו ובדעת המיעוט כתב כי:
הולמס כיהן בבית המשפט העליון עד 1932. באותה תקופה ארוכה של שנים בבית המשפט העליון זכה להכרה כאחד המשפטנים הבולטים ביותר בתקופתו - לדעת רבים ממקורביו. לעיתים קרובות הוא נקרא המבדל הגדול בגלל זוהר דעות המיעוט שלו, אך הביטוי נותן דגש שלילי שווא, וחדירתו ומקוריותו נתפסים כמלאים בדעות שבהן הביע או הסכים בהשקפת הרוב של בית המשפט כמו באלה בהם הוא התנגד. הולמס האמין כי עריכת חוקים היא עניינם של גופים מחוקקים, לא של בתי משפט, וכי בתוך גבולות חוקתיים לאנשים יש זכות לכל חוקים שיבחרו, טוב או רע, באמצעות נבחריהם.
הוא קבע את הרעיון של "סכנה ברורה ונוכחת" כבסיס היחיד לצמצום חופש הביטוי, והדגים זאת בדוגמה הביתית "אף ההגנה המחמירה ביותר על חופש הביטוי לא תגן על אדם בצעקות אש בתיאטרון וגרימת בהלה." היה זה במהלך פסק דין ארצות הברית נגד יוג'ין דבס, אשר נעצר ב-1918 בעוון התנגדותו למעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, אשר נקבעה ללא חוקית לפי חוק הריגול שקבע ממשל וודרו וילסון ב-1917. במקביל לשמע פסק הדין של דבס שמע בית המשפט העליון את פסק הדין ארצות הברית נגד שהנק, שנגע גם הוא לערעור קביעת חוק הריגול של 1917. כלל תשעת חברי בית המשפט הרכיבו יחדיו דעת רוב אחידה ב-10 במרץ 1919 אשר קבעה שדבס אכן נאם בנאומיו הפוליטיים נגד מאמץ המלחמה של המדינה. בפסק הדין כתב הולמס את דעת הרוב נגד דבס לפיה רוב נאומיו הפוליטיים של דבס נגעו לחיזוק המפלגה הסוציאליסטית, אך בין לבין גם קידמו אנשים להתנגד לגיוס למלחמה.
פרישתו ושנותיו האחרונות
הולמס פרש מבית המשפט העליון ב-1932, בגיל 90, השופט המבוגר ביותר בבית משפט זה מעולם. את מקומו בספסל השופטים החליף בנג'מין קרדוזו. בתקופת כהונתו של הולמס בבית המשפט העליון פעל תחת נשיאי העליון מלוויל פולר, אדוארד דאגלס וייט, ויליאם הווארד טאפט וצ'ארלס אוונס יוז. הולמס, אדם שכל חייו התמסר לעבודה, נהנה בנוסף מעיסוקו המשפטי גם מחקר פילוסופי ומספרות, והושפע מכתביו של פרנסואה רבלה. זמן קצר לאחר שנבחר לנשיאות, נסע פרנקלין דלאנו רוזוולט לביתו של הולמס לבקרו. בהגעתו מצא רוזוולט את הולמס קורא בכתביו של אפלטון. "מדוע אתה קורא את אפלטון, אדוני השופט?" שאל רוזוולט. "כדי לשפר את דעתי, אדוני הנשיא," השיב הולמס בן ה-92. הולמס זכה באהבה ובהערצה של דורות רבים של עורכי דין ושופטים בקריירה הארוכה שלו. כאשר התפטר מבית המשפט העליון, "אחיו", כפי שפנה תמיד לחבריו השופטים, כתבו לו מכתב שנחתם על ידי כולם, ואמר בחלקו:
גישתו המשפטית
פסיקתו של הולמס התבלטה לא רק בלשונה הברורה ובהגיונה הסדור, אלא גם באופיה המודרני. הולמס פיתח גישה, שכיום נחשבת למקובלת, המגבילה הן את זכות הקניין והן את חופש החוזים למול זכות המדינה לחוקק כרצונה. במיוחד זכורה בהקשר זה תמיכתו בחוקים המסייעים למימושה של זכות ההתאגדות של עובדים, ובזכות המדינות לחוקק חקיקה בתחום דיני העבודה, דבר שהותירו פעמים הרבה בדעת מיעוט. מבין מקרים אלו נודע במיוחד פסק-הדין בפרשת לוכנר, בו נפסק כי אסור למדינת ניו-יורק להגביל את שעות העבודה של אופים, שכן הדבר פוגע בזכות החוקתית של חופש החוזים. פסק דין זה נתפס כיום לאחת מנקודות השפל של המשפט האמריקאי, בעוד שדעת המיעוט שכתב הולמס באותו מקרה, שבעיקרה מאשימה את שופטי הרוב בכך שכפו את אמונתם הפרטית הכלכלית על מדינת ניו-יורק, הפכה עם השנים למפורסמת ומצוטטת במיוחד.
בתחום האקדמי, מקובל לראות את ראשית פיתוח הגישה הריאליסטית והפרגמאטית, שהולמס נחשב כאמור לאביה. הולמס ידוע במיוחד בעבור שתי סדרות הרצאות אשר נהפכו לאחר מכן למאמרים.
בראשונה מביניהן, "המשפט המקובל", הולמס תקף את הפורמליזם במשפט, וטען כי: "חייו של המשפט אינם היגיון אלא ניסיון":
הולמס ראה את החוק כאמצעי של מדיניות, כלי אשר החברה מווסתת באמצעותו את שמתרחש בה.
בהרצאה שנתן הולמס באוניברסיטת הרווארד בשנת 1897, שפורסמה בהמשך תחת הכותרת The Path of The Law (דרכו של המשפט), שם האדם מוגדר כיצור מתנסה ופותר בעיות. את המשפטנים הגדיר הולמס ככאלו שיודעים לצפות את הסנקציה המשפטית ותו לא. ההנחות של נורמות, זכויות וכיוצא בזה לא היו חשובות במיוחד בעיני הולמס, שכן בעיניו יש לכוון את המשפט לאדם הרע. האדם הרע, כך טען הולמס, אינו מתעניין בנורמות חברתיות או מוסריות אלא במה שיקרה לו אם יעשה פעולה מסוימת. שאלתו היחידה היא מה תעשה לו מערכת המשפט אם ירצח את חברו, או יפר חוזה, או יהיה מעורב בתאונת דרכים. עורך-הדין, המשיך הולמס, הוא אדם שיודע לצפות, בצורה טובה, מה תעשה מערכת המשפט לאדם זה.
הולמס תקף את ההסתמכות, המוגזמת לטעמו, של המערכת המשפטית על שיקולים היסטוריים וביקש לפתח את המשפט כמדע שמתמודד עם התנסות ולא כמשפט שמתמודד עם שאלות.
הולמס ניבא שהמשפט האמריקאי ינסה לשאוב את המדעיות שלו בעיקר מהכלכלה. "האדם של ההווה הוא האדם של המילה הכתובה אך האדם של העתיד יהיה כלכלן – איש מדעי החברה". המשפטן יִדע כלכלה כך שיוכל לבדוק באופן אמפירי את האופן בו המשפט יתקיים בפועל. במקביל קרא הולמס לפתח את כישורי המשפטן האמריקאי גם בתחום תורת המשפט וזאת כחלק מניסיונו להעביר את הדיון המשפטי לפסים מדעיים יותר.
מאמרו זה של הולמס נחשב מהמשפיעים שנכתבו בעולם המשפטי האמריקאי והעולמי, והוא צוטט מאות פעמים בהמשך. בפועל, לקח לעולם המשפטי האמריקאי יותר מ-60 שנה עד שהוא החל להתפתח באמצעות שימוש בכלים כלכליים, כפי שניבא הולמס, עת החלה עלייתה של האסכולה הכלכלית של המשפט.
ראו גם
מקרים קשים יוצרים דין רע
פסק דין באק נגד בל
צעקת אש בתיאטרון הומה אדם
קישורים חיצוניים
The Path of the Law, הנוסח המלא (באנגלית) של ההרצאה שנשא הולמס כפי שפורסמה בהמשך.
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
קטגוריה:חוקרי משפט אמריקאים
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים
קטגוריה:סגל בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:נשיאי בתי משפט בארצות הברית
קטגוריה:נשיאי בתי משפט עליונים
קטגוריה:שופטי בתי המשפט של מדינת מסצ'וסטס
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:פרוגרסיביים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1841
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1935 | 2024-10-17T17:49:22 |
פאגוציט | REDIRECTפגוציט | 2004-12-02T18:24:04 |
התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל | התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל היא ארגון הגג של קהילות ומוסדות היהדות הרפורמית בישראל, ומאגדת תחתיה בין השאר את המרכז הרפורמי לדת ומדינה (לשעבר "המרכז לפלורליזם יהודי"), מועצת הרבנות הרפורמית בישראל (מר"ם), תנועת הנוער נוער תל"ם והמכינה הקדם צבאית למנהיגות יהודית מתקדמת - מכינת תל״ם.
היסטוריה
קהילות רפורמיות פעלו בארץ ישראל החל מתקופת העלייה החמישית (שנות השלושים של המאה העשרים). עולים מגרמניה וממרכז אירופה הקימו בשנת 1936 את קהילת "אמת ואמונה" בירושלים (בראשות הרב ); בחיפה - את קהילת "בית ישראל" (בראשות הרב מאיר [מקס] אֶלְק); בתל אביב - קהילה באותו שם.
תחילתה של התנועה עם הקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.
התנועה כיום
250px|ממוזער|שמאל|דוכן של התנועה הרפורמית במצעד הגאווה בחיפה יוני 2023
סקרים שנערכו ב־2009 וב-2013 על האוכלוסייה היהודית בישראל, הראו כי שיעור המגדירים עצמם כמרגישים שייכות לזרם הרפורמי, הוא כ־3.9%. סקר של המכון למדיניות העם היהודי משנת 2018, שהסתמך בין השאר על סקר רחב בעריכת הפרופ׳ קמיל פוקס, מצא כי 12-13% מכלל היהודים בישראל (כ-800,000 איש ואשה) מזדהים כרפורמיים או קונסרבטיביים. עם זאת, על פי הדו"ח מרביתם עושים זאת במקביל להזדהות כחילונים או כמסורתיים, ולרוב אינם רואים את עצמם כדתיים. לפני נתוני התנועה הרפורמית, כ-5,000 משפחות ויחידים רשומים ב-50 הקהילות הפעילות בישראל, שמהווים בערך 10,000 נפש. עם זאת, בתנועה אומרים כי מעל 120,000 ישראלים משתתפים בכל שנה בטקסים ואירועים דתיים של התנועה.
כיום יש לתנועה 50 קהילות, מרכזים קהילתיים ומנייני תפילה ברחבי הארץ. שני קיבוצים, יהל ולוטן, ויישוב קהילתי, הר חלוץ, חברים בתנועה. התנועה מפעילה כ-40 גני ילדים, תוכניות חינוכיות במסגרת בתי הספר, מכינה קדם צבאית הפועלת בשני מוקדים, תנועת נוער, נוער תל"ם, ואת פורום הצעירים והסטודנטים, לצעירים בגילאי 20 ו-30. לתנועה רשת של בתי מדרש ברחבי הארץ המתקיימים במסגרת הקהילות. במשך שנים מנכ"ל התנועה היה הרב גלעד קריב, והחל מספטמבר 2021 מונתה לתפקיד זה אנה קיסלנסקי, שקודם לכן כיהנה כממלאת מקום המנכ"ל. יו"ר הנהלת התנועה מאז שנת 2019 הוא יאיר לוטשטיין.
מוסדות התנועה
הנהלת התנועה ליהדות מתקדמת יושבת בבית שמואל - מרכז שמשון בירושלים, בסמוך לקמפוס ההיברו יוניון קולג'.
ממוזער|250x250px|ההיברו יוניון קולג' בירושלים - בית המדרש הראשי של התנועה הרפורמית בישראל
מועצת הרבנות הרפורמית בישראל (מר"ם)
מר"ם (שמה הקודם: "מועצת הרבנים המתקדמים בישראל") מאגדת את הרבות והרבנים הרפורמים הפועלים (לצד אחדים הפועלים בתפוצות ומבקשים להזדהות עם הפעילות בישראל). בין פעילויותיה עריכת סידור התפילה המקובל בקהילות התנועה, תפילת האדם (הסידור הקודם המשמש עדיין בקהילות: העבודה שבלב), המחזור לשלושה רגלים, השמחה שבלב והמחזור לימים הנוראים, כוונת הלב. כמו כן ערכו חבריה פרסומים נוספים בנושאים כמו הלכה, תפילה וחגים. מר"ם מקבלת החלטות בסוגיות דתיות, אף כי החלטות בסוגיות דתיות שיש להן פנים ציבוריות מתקבלות בדיאלוג עם ראשי התנועה שאינם רבנים.
למר"ם בית דין לגיור ולמעמד אישי. בראש מר"ם עומדת הרב דר' אילה רונן סמואלס ומנהלת המועצה היא הרבה אריאלה גרץ-ברטוב. אם בית הדין של מר"ם (אב"ד) היא הרבה גליה סדן ומזכיר בית הדין הוא הרב גרגורי קוטלר.
המרכז הרפורמי לדת ומדינה
המרכז הרפורמי לדת ומדינה הוא הזרוע הציבורית והמשפטית של התנועה ליהדות מתקדמת. המרכז פועל באמצעים משפטיים וציבוריים לקידום זכויות האזרח, ובעיקר בסוגיות הקשורות לשוויון, סובלנות ופלורליזם דתי בישראל. המרכז מנהל את המערכה המשפטית להכרה בתנועה הרפורמית ובפעילות רבניה, בין השאר בתחום הכרה בגיור הרפורמי והחברות במועצות הדתיות. הוא נוסד ב-1987 על ידי הרב אורי רגב, ומאז 2002 עומדת בראשו ענת הופמן.
ב-1992 הוקם במסגרת המרכז מרכז סיוע לעולים חדשים, שמסייע לעולים במכלול הבעיות של התאקלמות בארץ חדשה, תוך טיפול מיוחד בהשגת הכרה על-פי חוק השבות. בשנת 2017 הוקם במסגרת המרכז לנפגעי ונפגעות גזענות, המעניק סיוע משפטי ונפשי לנפגעי גזענות.
מעמדה החוקי והציבורי של היהדות המתקדמת בישראל
במדינת ישראל אין הפרדה בין דת ומדינה, וענייני אישות נמצאים בסמכות בתי דין דתיים. לצורך זה מוכרים בישראל רק המוסדות הממלכתיים, ונישואים וגירושים שנעשים על ידי רבני התנועה ובית הדין שלה אינם מוכרים על ידי המדינה. גיור רפורמי מוכר לצורך רישום כיהודי במרשם התושבים, לפי פסיקת בג"ץ משנת 2002. רבני התנועה מקבלים מימון ממשלתי בעקבות מאבק משפטי. בית המשפט העליון הורה על השוואת זכויות התנועה הרפורמית בהקשרים שונים כגון משכורות רבנים, הקצאת מבני בתי כנסת לקהילות התנועה, מתן אפשרות לגרי התנועה לטבול במקוואות ציבוריים, מימון שוויוני לכתות הגיור של התנועה ועוד.
ראו גם
המכינה ביפו
האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת
לקריאה נוספת
אפרים תבורי, היהדות הרפורמית בישראל: הישגים וסיכויים, 2000.
יהוידע עמיר, קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
מאיר אזרי (עורך), חושבים יהדות מתקדמת: מסע להכרת היהדות הרפורמית, תל אביב: בבל, 2004.
אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב 2014
ניקולא יוזגוף-אורבך, התנועה הרפורמית בישראל, רסלינג, 2018.
אלעזר בן לולו, 'אתנוגרפיה של סיגְד אתיופי בקהילה רפורמית ישראלית', עיונים, כרך 32, עמ' 165–191, הוצאת מכון בן-גוריון, 2019.
אלעזר בן לולו ועופר שיף (עורכים), התנועה הרפורמית בישראל: מבטים על זהות ועל קהילה, הוצאת מכון בן-גוריון, 2022.
קישורים חיצוניים
אתר התנועה הרפורמית
עמוד הפייסבוק של התנועה
נוער תל"ם
חגי סגל, "המקל והגזר – הרפורמים מפללים לאלוהי הבג"ץ" , מקור ראשון, 23 בספטמבר 2005
הערות שוליים
קטגוריה:יהדות רפורמית בישראל
מתקדמת
קטגוריה:ארגונים החברים באיגוד ארגוני יהדות ישראלית
קטגוריה:ארגונים החברים בפורום תג מאיר | 2024-07-31T05:51:57 |
מלחמת העצמאות האמריקנית | REDIRECT מלחמת העצמאות של ארצות הברית | 2004-12-02T19:46:20 |
המהפכה האמריקנית | REDIRECT המהפכה האמריקאית | 2012-06-11T11:15:50 |
סימון דה בובואר | סימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטראן דה בובואר (; 9 בינואר 1908 – 14 באפריל 1986) הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתייה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. בובואר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.
ביוגרפיה
שנותיה הראשונות
בובואר נולדה בפריז, צרפת כבת בכורה מבין שתי הבנות של משפחה בורגנית קתולית. אביה, ז'ורז' ברטארן דה בובואר, היה עורך דין (ושחקן תיאטרון חובב), שירד מנכסיו בזמן מלחמת העולם הראשונה. אמה, פרנסואז לבית בראסר, אשה אדוקה, ביקשה לחנך את שתי בנותיה על ברכי הדת, הצייתנות והצניעות. בבית משפחת בובואר הייתה ספרייה גדולה שז'ורז' ברטארן דה בובואר המשיך לטפח גם לאחר שירד מנכסיו.
בובואר החלה לקרוא בגיל 4 ולכתוב כבר בגיל 8. בגיל חמש היא נשלחה לבית ספר פרטי ובמקביל, בעידודו של אביה, קראה ספרות ושירה. מאוחר יותר, כנערה מתבגרת, הכריזה שהיא אתאיסטית והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה.
בובואר סיימה בגיל 16 בהצטיינות את לימודיה בבית הספר הפרטי, בשעה בה התרחש שינוי משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת. מרבית בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו פתוחות עתה בפני נשים, לראשונה. זו הייתה הזדמנות לבובואר שבעקבות המצב הכלכלי הרעוע של משפחתה, כבר לא יכולה לסמוך על הנדוניה שלה, כמו בנות מעמד בינוני אחרות בגילה, והזדמנויות הנישואים שלה היו בסכנה. בובואר נצלה את ההזדמנות להגשים את מבוקשה - להמשיך בלימודיה. אביה רצה שתלך בדרכו ותלמד משפטים ותשתלב בשירות הציבורי כעורכת דין. אולם בובואר רצתה ללמוד פילוסופיה והצליחה לשכנע את הוריה שתלמד הוראה ופילוסופיה. לאחר שעברה את בחינות הבגרות במתמטיקה ובפילוסופיה בשנת 1925, היא למדה מתמטיקה במכון הקתולי של פריז (Catholique Institut) וספרות ושפות במכון סנט מארי (Sainte-Marie). בתקופה זו נחשפה, לראשונה בחייה, למבנה המעמדי של החברה הצרפתית.
לימודים, פילוסופיה ושבירת מוסכמות חברתיות
290px|ממוזער|צ'ה גווארה בפגישה עם ז'אן-פול סארטר ודה בובואר, 1960
בגיל 21 סימון דה בובואר התחילה את לימודי הפילוסופיה שלה בסורבון. מוריס מרלו-פונטי היה אחד מחבריה לספסל הלימודים. הם חלקו האחד על השני בתפיסתם את חקר האמת, מרלו-פונטי טען שיש לחקור את האמת בתוך הגבולות החברתיים והדתיים בהם חונכו (גם הוא חונך כקתולי) ואילו בובואר כבר התכחשה אליהם כליל. הם המשיכו להיות מיודדים אף על פי שהתאכזבה ממה שראתה כצרות המחשבה שלו. בכיתה של מרלו-פונטי ובובואר למדו גם ז'אן-פול סארטר, פול ניזאן ורנה מאהו. הם היו חבורה סגורה שהתבלטה ביכולותיה האינטלקטואליות. אך הם גם היו מרוחקים ומתנשאים משאר הסטודנטים. בובואר הוזמנה ללמוד איתם לבחינות הסיום לתואר רק אחרי שהתבלטה בחריפותה והייתה מקום שני בכיתה אחרי סארטר. הם הפכו לנאהבים בקיץ לאחר בחינות סיום התואר.
במקביל ללימודים, בובואר, סארטר ופונטי החלו ללמד בבתי ספר תיכוניים. בובואר שאבה הנאה מההוראה.
מערכת יחסיהם של בובואר וסארטר לא הייתה מחייבת. הם מעולם לא נישאו, ויתרה מזאת: אף ניהלו פרשיות אהבה ממושכות עם בני ובנות זוג אחרים. משפחתה של בובואר לא ראתה בעין יפה את טיב יחסיה עם סארטר ואביה דרש מסארטר להתחתן עם בתו. הוא הבטיח לעשות כן, אך הם מעולם לא נישאו ואף לא גרו ביחד תחת אותה קורת גג בקביעות. הבחירה של בובואר לנהל מערכת יחסים פומבית עם גבר ללא נישואים הייתה מאוד לא מקובלת בין מלחמות העולם. מערכת היחסים עם סארטר הייתה המשמעותית ביותר בחייה של בובואר.
למרות היחס החיובי מצד הציבור והתקשורת בו זכתה הזוגיות הבלתי שגרתית של בובואר וסארטר, לאחר שנחשפו עובדות רבות אודות היחסים ביניהם, ניתן לציין כי נבגדה בובואר על ידי סארטר: למרות ההסכם ביניהם אודות "שקיפות" במערכות היחסים שלהם, הסתיר סארטר מבובואר את האמת על יחסיו הרציניים עם דולורס ואנטי ארנרייך האמריקנית; את השנים האחרונות של חייו בילה בקרבה אינטלקטואלית משמעותית יותר עם חברו הטוב בני לוי; ואת ירושתו הספרותית השאיר לארלט אלקיים, יהודיה ממוצא אלג'יראי שאותה אימץ לבת.
בין השנים 1931–1943 לימדה בובואר פילוסופיה במוסדות חינוך שונים ברחבי צרפת, לרבות בתי ספר תיכוניים. בשנת 1943 פרסמה בובואר את הרומן הראשון שלה, "האורחת" ("L'Invitée"). שנים אלו היו חשובות באופן מכריע לעיצוב דמותה הפילוסופית. תוך התבססות על פילוסופיה קלאסית, היא החלה קוראת דרור לדעותיה ולמחשבותיה, שהתמקדו בעיקר בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ובצרפת הוכרז על גיוס כללי של הגברים, ביניהם גויס סארטר. עם הצטרפות בריטניה וצרפת למלחמה במהלך השנה, רבים ברחו מפריז וכך גם סימון דה בובואר. היא חזרה לפריז לפני נפילת העיר בידי הנאצים. על מנת שתוכל להמשיך לעבוד כמורה תחת משטר וישי היא חתמה על תצהיר בשבועה שאינה יהודיה. במרץ 1941 שוחרר סארטר ממחנה שבויים נאצי וחזר לפריז והם הקימו יחד עם אינטלקטואלים אחרים את קבוצת "סוציאליזם וחירות". מטרת הקבוצה הייתה לפרסם עלונים לציבור הצרפתי על המצב בצרפת הכבושה ולחשוב על "היום שאחרי". ניסיונותיהם של בובואר וסארטר לחבור לקבוצות התנגדות אחרות לא עלה יפה בעיקר משום שהקומוניסטים לא בטחו בסארטר.
פרסום ספרה "האורחת" ב-1943 הוביל לחשיפה ציבורית של הקשר בין סארטר לבובואר. הזוג נעשה מוכר בציבור ובעקבות כך פוטרה בובואר ממשרת ההוראה. בובואר וסארטר היו אחד מהזוגות הנודעים של המאה ה-20. מערכת היחסים ביניהם, על רגעי הגאות והשפל שבהם, נמשכה באינטנסיביות רבה, מרגע פגישתם ועד למותו של סארטר ב-1980.
לאחר פיטוריה, סארטר סייע לה למצוא עבודה כמפיקה ברדיו. בובואר המשיכה בעיסוקיה, כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה, בשנת 1945, פרסמה בובואר את הנובלה "דמם של אחרים" (Le Sang Des Autres), שהתמודדה עם השאלות שהעלה כיבושה של צרפת.
פעילות ציבורית ואינטלקטואלית
שמאל|ממוזער|290px|סימון דה בובואר (אוחזת בזר) בביקורה בישראל ב-1967 יחד עם ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף). ראשונה מימין: לאה גולדברג, במרכז: אברהם שלונסקי.
290px|ממוזער|ראש הממשלה לוי אשכול מקבל את פני הסופרת במשרדו בקריה בתל אביב, מרץ 1967
בסוף שנת 1945 התפרסם לראשונה כתב העת "זמנים מודרניים" ("Les Temps modernes") על שם סרטו של צ'ארלי צ'פלין "זמנים מודרניים". העורך הראשי היה סארטר, וסימון דה בובואר, רמון ארון, מיכאל לאיריס, ז'אן פולאן, מוריס מרלו-פונטי ואחרים היו חברי מערכת. מטרת כתב העת הייתה לנקוט עמדה ביחס לזמנים המודרניים והוא היווה שופר לחברי המערכת שכתבו בו מאמרים רבים בספרות, פילוסופיה ופוליטיקה. ב-1966 ביקרו בובואר וסארטר במצרים ובישראל, לכבוד צאתו לאור של גיליון מיוחד של "זמנים מודרניים", בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. הסכסוך היה אחד הנושאים הבודדים שבובואר וסארטר היו במחלוקת גדולה לגביו. שניהם האמינו שהן ליהודים והן לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, אך הם לא הסכימו על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בייחוד לאחר מלחמת 1967. בובואר הזדהתה יותר עם העמדה הישראלית של אותה תקופה ואילו סארטר עם העמדה הפלסטינית.
בתחילת 1947 נסעה בובואר לראשונה לארצות הברית. היא הרצתה באוניברסיטאות ובפורמים שונים בכל רחבי המדינה, פגשה מכרים וטיילה. באותה תקופה, היא החלה לאסוף חומרים לכתיבת מאמר על נשים. כשזה נכתב לבסוף, הוא היה לחיבור המרכזי שלה - "המין השני". במהלך ביקורה בארצות הברית היא פגשה את הסופר האמריקאי נלסון אלגרן ("האיש עם יד הזהב"). ולתקופה קצרה, הם הפכו לזוג. יחסיהם היו סוערים והסתיימו במפח נפש של אלגרן. למרות זאת ביקשה בובואר להיקבר כשהיא עונדת את טבעתו של אלגרן. במהלך שנת 1947 נסעה בובואר מספר פעמים לארצות הברית וכתבה בעקבות נסיעותיה את ספרה "אמריקה יום אחרי יום". הספר כתוב בצורה של יומן, אבל אינו שכתוב של מחברות שהיא כתבה במהלך נסיעתה. היא עיצבה את הספר כיומן, משום שהמסע היה כמו מהלך של חשיפה תודעתית.
המודעות הפוליטית של בובואר התחדדה רק שהחלה לפגוש "אנשים מדוכאים", כהגדרתה. בנובמבר 1948 נפגשו - היא, סארטר ו-Rousset - עם נציגים מהודו-סין הצרפתית לדון בבעיות של הקולוניאליזם הצרפתי והשפעתו על האוכלוסייה המקומית. פגישה זו היוותה נקודת מפנה בחייה והיא הפכה למחויבת לסיוע לפליטים פוליטיים מהעולם השלישי. ב־1955, שנה לאחר מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הכריזו בובואר וסארטר ב"זמנים מודרניים" שהם תומכים בעצמאותה של אלג'יריה, עמדה שלא הייתה אז מקובלת בצרפת. בעקבות ההכרזה הם כונו "אנטי צרפתים".
בשנת 1971, הובילה בובואר עם אחותה, הלן דה בובואר, את המאבק בצרפת בנושא זכויות רבייה. היא לקחה חלק בניסוח הצהרה שכונתה "מניפסט ה-343". לא ידוע כמה מן הנשים שחתמו על המניפסט עברו הפלה, אך החתימה על ההצהרה לעמידה משותפת מול האיסור לנשים לעבור הפלה מלאכותית בצרפת, חשפה אותן לאפשרות שיועמדו לדין פלילי. המניפסט הופיע במגזין הצרפתי לה נובל אובזרווטר ב-5 אפריל 1971. מבין החותמות היו אמניות, שחקניות, סופרות משפטניות ואחרות. החל משנת 1974, הפלה מלאכותית הייתה לחוקית בצרפת.
ב-1977 חתמה בובואר על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).
בובואר הייתה כותבת פורייה ובמהלך חייה כתבה 26 יצירות שכללו פרוזה, מחזות, הגות ואוטוביוגרפיה.
סימון דה בובואר נפטרה בפריז עקב דלקת ריאות ב-14 באפריל 1986 בגיל 78 ונקברה לצדו של ז'אן-פול סארטר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.
בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.
הגותה
רעיונותיה הראשונים של סימון דה בובואר מופיעים בסיפורת ובמאמרים שכתבה. ספרי הפרוזה הראשונים שלה עוסקים בנושאים קיומיים, המדגישים את מחויבותה כסופרת לזמנים בהם פעלה.
האורחת (L'Invitée)
"האורחת" (1943) מתאר את ההרס האיטי של מערכת היחסים של בני זוג בעקבות ביקור ממושך של נערה צעירה בביתם. הספר עוסק בשאלה הפילוסופית ביחסים בין המצפון לבין "האחר". מצפונו של האחד פוגע משנהו. נראה שהסיפור מתבסס על היחסים המורכבים שהיו לבובואר וסארטר עם תלמידתה של בובואר אולגה קוזקייביץ'.
אתיקה אקזיסטנציאליסטית
בשנת 1944 בובואר פרסמה את החיבור הפילוסופי הראשון שלה, "פירוס וקינאס" (Pyrrhus et Cinéas). החיבור הוא דיון על אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם. בחלק הראשון הוא עוסק במחשבה האקסטניאליסטית של סארטר, והחלק השני הוא פרשנות של בובואר על אי אפשרות הפירוק של חופש, כלומר הרעיון שחופש מלא יכול להתקיים כאשר פרט מכיר ומקבל את החופש מאחרים ומעצמו. הספר בנוי כדיאלוג בין פירוס לקינאס (שר תסליה).
ב-1947 פרסמה בובואר את "האתיקה של העמימות" (Pour une morale de l'ambiguïté). האתיקה של העמימות מתחילה בהנחה האקזיסטנציאליסטית המרכזית ש'קיום קודם למהות'. עיקרון זה מסביר שאנחנו, בני האדם, יוצרים את המהות שלנו באמצעות הבחירות והפעולות שלנו. על פי בובואר, עמימות העבר של האדם כעובדה נתונה, משפיעה על עיצוב אופי של ההווה והעתיד העומדים להיווצר באופן חופשי. בהתחשב בכך שלא ניתן לחזות את ההשפעות העתידיות של הבחירות הנוכחיות שלנו, אנחנו מרגישים את המשקל המוסרי של כל החלטה שאנחנו מקבלים. זהו רק פן אחד של העמימות איתו בובואר מציעה לאנשים להתמודד.
בני אדם גם חווים עמימות בנוגע לטבע הכפול שלנו: גוף ותודעה. על פי בובואר, תודעה אנושית תלויה בהיבטים הגופניים אך הם אינם זהים. בני אדם יכול להתעלות מהגופניות שלהם במחשבה, אבל הם אף פעם לא יכולים לברוח ממנה. היכולת שלנו להתעלות מעל הפיזיות שלנו באמצעות מחשבה היא מה שמעורר גם חופש וגם חובה מוסרית. עם זאת, כמו הוגות פמיניסטיות אחרות, בובואר רואה את הבעייתיות המוטבעת במסורת הפילוסופית המערבית המתעדפת את הצד השכלי של הדואליזם. בובואר טוענת שהנטייה לתפוס את העולם בצורה דואליות הוא "קדמוני כתודעה עצמה."; פן נוסף של העמימות של הקיום האנושי הוא שילוב של הקטבים הללו, הכוללים יחסי גומלין בין האני ואחר. כאשר אי-הבהירויות שלנו נבחנות, מתברר כי אף על פי שתפיסה אנושית מבקשת דואליזם, אין תעדוף של כל אחד על פני האחרת. ביקורת זו מהווה חלק מהבסיס לתאוריה הפמיניסטית של בובואר, כמו גם לתפיסת האתיקה שלה.
זמנים מודרניים (Les Temps modernes)
בסוף מלחמת העולם השנייה ערכו בובואר וסארטר את זמנים מודרניים (Les Temps modernes), כתב עת פוליטי שהקים סארטר יחד עם מוריס מרלו-פונטי ואחרים. בובואר השתמשה ב-Les Temps Modernes כדי לקדם את עבודותיה ולחקור את רעיונותיה בקנה מידה קטן לפני שפרסמה מאמרים וספרים. בובואר נותרה עורכת עד יום מותה.
מיניות, פמיניזם אקזיסטנציאליסטי והמין השני
הספר "המין השני" (1949) נכתב כחקירה אישית של בובואר שהחל בהכרה שהיא וסארטר שונים. הוא גבר והיא אישה. ההכרה הזו הובילה אותה למחקר על מקום האישה בהיסטוריה האנושית. כפילוסופית אקזיסטנציאליסטית היא לא האמינה ב"טבע האדם" וטענה שנשיות היא מושג חברתי ולביולוגיה אין תשובה לשאלה - מדוע האישה היא האחר? בובואר מסבירה את התפתחות האישה כ"אחר הנצחי". התודעה העצמית של הסובייקט על פי התאוריה האקזיסטנציאליסטית, דורשת את קיומו של אחר. האחר הוא ישות מספיק דומה אך גם מספיק שונה כדי לערוך איתה השוואה ולאפשר את הגדרת העצמי. בכל התרבויות, כולל תרבויות המטריארכליות, הגבר הוא סובייקט והאישה היא האחר. משחר האנושות, נכבלה האישה לשונותה הביולוגית משום שהגבר הוא שהגדיר את המציאות, ולפיכך יצר חברה בדמותו. ומאחר והמודל הוא גברי, ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי, קביעת אמות המוסר ואת היחס לנשים הוא קבע. יתרה מזאת, כיוון שהתרבות האנושית היא גברית, הרי גם תפיסתן של הנשים את עצמן הושפעה במידה מכרעת מתפיסתו של הגבר אותן.
בספר זה, בובואר תיארה שלושה סוגים עיקריים של נשים הפועלות בחוסר תום לב: הנרקיסיסטית (La narcissiste) השוללת את חירותה על ידי התייחסותה לעצמה כאובייקט נחשק; המיסטיקנית (La mystique), שמשקיעה את חירותה במוחלט; והאישה המאוהבת (L’amoureuse), שמטילה את זהותה לתוך האובייקט הגברי שלה. בובואר התייחסה גם למה שכינתה האיש הרציני (L'homme sérieux), שהכפיף את עצמו לסיבה חיצונית כלשהי, שבעטיה אין לו, לתפיסתו, חופש לבחור באפשרות אחרת, ולפיכך הוא, בחוסר תום לב, שולל את חירותו שלו.
בובואר מותחת ביקורת על משנתו של סארטר האומר שלכל אחד יש אפשרות לבחור לעצמו איך לחיות ולפעול. בובואר טוענת שיש אוכלוסיות שלמות - נשים ומיעוטים - שאין להן אפשרות לבחור איך לחיות. למשל, באותה התקופה לא כל מקצועות הלימוד היו פתוחים בפני נשים. הספר עורר הרבה עניין ציבורי עם פרסומו ושנים ארוכות לאחר מכן. הוא חיזק את מעמדה של סימון דה ובובואר ככותבת מחוננת, פילוסופית מבריקה ועתה גם כהוגה פמיניסטית.
המנדרינים (Les Mandarins)
הרומן הידוע ביותר של בובואר הוא "המנדרינים" (1954), שזיכה אותה גם בפרס גונקור. הספר עוקב אחר חייהם האישיים של חבורה מגובשת של אינטלקטואלים צרפתים מסיום מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות החמישים. גם בספר זה, הדמויות המרכזיות מזכירות אנשים מרכזיים בחייה. למשל אלבר קאמי, סארטר והיא עצמה. שם הספר מרמז על השאלה שמרחפת בספר - האם מקומם של האינטלקטואלים אחרי מלחמת העולם השנייה דומה למעמדם, חסר ההשפעה, של הביורוקרטים המשכילים של האימפריה הסינית. בדומה לכתבים אחרים של בובואר, שאלות פמיניסטיות, אקזיסטנציאליסטיות ומוסר אישי, נחקרות באמצעות הדמויות.
הזקנה (La Force de l'âge)
ב-1967 החלה בובואר במחקר גדול נוסף על הגיל השלישי. הספר "הזקנה" פורסם ב-1970 וזכה להצלחה מידית. בעוד שספרה, "המין השני", התקבל בעוינות מצד קבוצות רבות, "הזקנה" התקבל, בדרך כלל, בחיוב על אף שהוא גם מבקר את הדעות הקדומות של החברה כלפי קבוצה מדוכאת אחרת, לדעתה: הקשישים. בהקדמה לספר מצהירה בובואר שהיא מבקשת "לשבור את קונספירציית השתיקה בנוגע לזקנה". הספר בוחן את הפחד מהגיל כתופעה תרבותית. בובואר בוחנת את הזקנה מהפן הביולוגי, ההיסטורי והסוציולוגי ומוכיחה, כמו ב"מין השני", שגיל מבוגר, כמו זהות מינית, מושפע מתפיסה תרבותית שאינה קשורה בהכרח בקשר ישיר לביולוגיה ופיזיולוגיה. אונטולוגית זקנים לא נתפסים כפרטים עם חזקות וחולשות אלא כישות אחרת מחוץ להגדרת האנושיות המלאה.
שלא כמו במקרה של נשים, בו החברה לכאורה צריכה להצדיק את היותן של נשים "האחר", המצב של זקנים הוא שהם בלתי נראים בעיני החברה. החוק, התקשורת ואפילו הזקנים עצמם מגדירים את עצמם כיחידה הומוגנית אחת. מבחינה כלכלית, זקנים נחשבים כנטל על אלו שעדיין תורמים לכלכלה. בובואר מאירה את הקשר האובססיבי של קפיטליזם וסוציאליזם עם יצרנות כלכלית כמדד מרכזי לבחינת ערכם של בני אדם, דבר התורם לתפיסת זקנים כאחר אולטימטיבי.
בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובואר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה אפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכנות, חופש והדדיות. בובואר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכלים פילוסופיים.
בלתי ניתן להפרדה (Les Inséparables)
בשנת 2020 הוכרז כי רומן של בובואר שלא פורסם בעבר יפורסם בהוצאת וינטג' (Vintage) בשנת 2021, בתרגום של לורן אלקין (Lauren Elkin). הרומן נכתב בשנת 1954 ומפרט את הידידות האמיתית "הנלהבת והטרגית" שהייתה לה כילדה צעירה עם אליזבת "זאזה" לקוין (Elisabeth "Zaza" Lacoin), שתוארה על ידי שתי דמויות בשם אנדרה וסילבי. הרומן נחשב "אינטימי" מכדי שיצא לאור במהלך חייה של בובואר.
שנותיה המאוחרות
בובואר כתבה יומני טיולים פופולריים על התקופה בה טיילה בארצות הברית ובסין ופרסמה מאמרים וסיפורים בדיוניים בקפדנות, במיוחד לכל אורך שנות החמישים והשישים. היא פרסמה מספר כרכים של סיפורים קצרים, ביניהם "האישה שהושמדה" (La Femme rompue), שכמו כמה מיצירותיה המאוחרות האחרות עוסק בהזדקנותde Beauvoir, "America Day by Day", Carol Cosman (Translator) and Douglas Brinkley (Foreword), Berkeley: University of California Press, 1999. .
בשנת 1980 ראה אור כרך של סיפורים קצרים בשם "כאשר דברים שברוח מקבלים קדימות" (Quand prime le spirituel), שבמרכזם היחסים שהיו לה עם דמויות נשיות שהשפיעו על עיצוב אישיותה בשנים המוקדמות של חייה. אף שנכתב הרבה לפני הרומן "האורחת", שהתפרסם בשנת 1943, בובואר לא חשבה אז שהסיפורים ראויים לפרסום, וחלפו ארבעים שנה עד שפרסמה אותם.
כתביה של סימון דה בובואר בעברית
מוות קל מאוד, תרגם מיכה פרנקל, כתר, 1983
אשה שבורה, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1984
דמם של אחרים, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1985
המין השני - חלק ראשון, העובדות והמיתוסים, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2001
המין השני - חלק שני, המציאות היומיומית, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2007
המנדרינים, תרגם צבי ארד, ספרית פועלים, 2001
מוות רך מאד, מצרפתית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר, 2008
זיכרונותיה של נערה מחונכת, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, 2010
לקראת מוסר של דו-משמעות, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, 2012
אי־הבנה במוסקבה, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת אחוזת בית, 2016
לקריאה נוספת
הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007
איסבל סנצ'ז וגארה, סימון דה בובואר, (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2018. תרגום: אבירמה גולן.
קישורים חיצוניים
על ספרה של הייזל רולי, "בארבע עיניים", באתר "טקסט"
מאה שנים להולדת האישה, טל איתן ב-GoGay
סימון דה בובואר ושני כרכי "המין השני" באתר "מכונת קריאה"
, מתוך כתב העת "נגה", חורף 1991
, 9 בינואר 2014
מבוא לפילוסופיה של סימון דה בובואר, חומר החיים, ניר ברכה
הערות שוליים
*
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה צרפתים
קטגוריה:פמיניסטיות צרפתיות
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:ז'אן-פול סארטר
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס גונקור
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:סופרות ביסקסואליות
קטגוריה:פילוסופים להט"בים
קטגוריה:ביסקסואליות צרפתיות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:סופרות צרפתיות
קטגוריה:פילוסופיות צרפתיות
קטגוריה:אתאיסטיות צרפתיות
קטגוריה:כותבות זיכרונות
קטגוריה:פמיניסטים צרפתים
קטגוריה:סופרים להט"בים צרפתים
קטגוריה:אתאיסטים צרפתים
קטגוריה:ביסקסואלים צרפתים
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1908
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1908
קטגוריה:צרפתיות שנפטרו ב-1986
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1986
קטגוריה:פילוסופים של המיניות | 2024-05-11T08:25:16 |
טרגדיה יוונית | הפניה טרגדיה#טרגדיה יוונית | 2010-06-05T18:49:00 |
אגי משעול | אגי משעול (נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא משוררת ישראלית.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|אגי משעול (2012)
משעול נולדה בעיר צ'כו סילבאניי (בהונגרית סילאג'-צ'ה) בטרנסילבניה שברומניה, בשם אגנס (אגי) להורים יהודים דוברי הונגרית, ניצולי שואה. עלתה ארצה בגיל 4 עם הוריה. המשפחה התיישבה בגדרה. כבר בהיותה תלמידת תיכון החלה לכתוב.
היא למדה ספרות, תחילה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואחר כך באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה קיבלה תואר שני בספרות עברית.
במהלך שנות ה-70 הוציאה שלושה קובצי שירה שלא זכו כמעט לתגובה ביקורתית ולהכרה. חדירתה למרכז השירה העברית החלה רק בשנת 1986, כאשר פרסם חוקר הספרות, המתרגם והעורך דוד ויינפלד, שהיה עורך סדרת השירה בהוצאת "כתר", את קובץ שיריה "יומן מטע".
למחייתה, לימדה משעול ספרות בתיכון האזורי "באר טוביה".
בשנות ה-90 זכתה משעול לפופולריות הולכת וגוברת גם בקרב מבקרים וגם אצל קוראים מן השורה, ובשנת 1995 אף זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. כן זכתה בפרס הראשון על שם יהודה עמיחי, ובפרס עיריית חולון.
בשנת 2002 שיתפה פעולה עם האמנית הפלסטית איריס איריסיה קובליו בספר "מחברת החלומות", ששילב שירים קצרים ועבודות פלסטיות הנוגעות בנושא החלום.
בשנת 2002 הצטרפה לצוות המרצים במכללת עלמא לתרבות עברית, והמשיכה ללמד במכללה שנת 2008. בשנת 2004 הועלה לראשונה, במסגרת פסטיבל ישראל, המופע "ינשופות" - תיאטרון תנועה מוזיקלי המבוסס על שיריה (בימוי: נועה לב, מוזיקה: מיקה דני). בשנת 2006 ראה אור בהוצאת Graywolf בארצות הברית הספר "Look There", המכיל מבחר משיריה בתרגומה של ליסה כץ. בשנה זו אף שימשה, יחד עם פרופ' אריאל הירשפלד, כמנהלת אומנותית לפסטיבל השירה הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים. בשנת 2007 עלה במסגרת פסטיבל ישראל מופע ובו ביצעו קורין אלאל, אפרת גוש ורונית רולנד לחנים חדשים מאת המוזיקאית אלונה טוראל לשיריה של משעול.
לימדה במסלול לכתיבה של אוניברסיטת תל אביב, וכן באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטה העברית. ניהלה בשנים 2011 עד 2014 את בית-הספר לשירה של "הליקון", ומנחה סדנאות כתיבה במסגרות שונות. השתתפה בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם.
אחדים משיריה של משעול הולחנו, בעיקר על ידי קורין אלאל, שבאלבומה "פשוט כל כך" משנת 2008 כלולים חמישה שירים שכתבה משעול. אלאל גם הלחינה את שירה של משעול "נשימה" לזמרת רוני אלטר. שיר נוסף של משעול שזכה ללחן הוא "הצריף", שהלחינה ושרה יהודית רביץ.
ב-2018 הועבר ארכיונה האישי של משעול לספרייה הלאומית בירושלים, ובו כתבי היד שלה, טיוטות, תצלומים, יומנים אישיים, יומני חלום ומכתבים שקיבלה מאנשי רוח ומבקרים.
מונתה לסופר אורח לשנת 2020–2021 במכון הישראלי ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ירושלים.
חיים אישיים
מתגוררת בכפר מרדכי עם בעלה גיורא העוסק בחקלאות.
בתה היא הזמרת-יוצרת מאיה משעול, ובנה אורי משעול הוא יזם בתחום ההיי-טק והחינוך, מתרגם ספרים מאנגלית לעברית ומוזיקאי.
הוקרה ופרסים
כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 1995
כלת פרס קוגל של עיריית חולון 2000
הזוכה הראשונה בפרס יהודה עמיחי לשנת 2002
ב-2014 זכתה בפרס LericiPea לשירה באיטליה.
ב-2014 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, .
ב-2016 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע. בנימוקי הוועדה להענקת התואר נכתב כי
בנובמבר 2018 קיבלה את פרס ניומן לספרות מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, על מפעל חיים בתחום הספרות.
ב-2018 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.
ב-2019 הוכרזה כזוכת פרס זביגנייב הרברט לשירה , הישראלית היחידה שזכתה בפרס בינלאומי זה, שמטרתו "הכרה בהישגים ספרותיים יוצאי דופן בזירה העולמית האינטלקטואלית והאומנותית"
בשנת 2021 הוכרזה כמשוררת הבית של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים
טבעונות וזכויות בעלי חיים
משעול היא טבעונית ותומכת בפעילות לזכויות בעלי חיים, וברבים משיריה היא עוסקת בנושא זה. בין השאר ניתן למצוא בשיריה מחאה נגד תעשיית הבשר על ניסויים בבעלי חיים ועל נטישת כלבים. השיר "אפרוח" מורכב כולו מטקסט מתוך התקנות שקבע משרד החקלאות לחוק צער בעלי חיים, המורות כיצד יש לגרוס אפרוחים כאשר אין להם ערך כלכלי לתעשיות הבשר או הביצים.
ניתוח וביקורת
בשנת 2003 הוציאה משעול אוסף משיריה עד כה, הכולל מסה מקיפה מאת חוקר הספרות דן מירון. במאמר, שכותרתו "הסיבילה הקומית", ניתח מירון את עולמה השירי של משעול החל מספריה הראשונים, וקבע בין השאר כי . עם זאת, במעמדה המרכזי של משעול בשירה העברית הטילו ספק מספר מבקרים, בהם יצחק לאור וגבריאל מוקד, המגדיר אותה כ"משוררת מן השורה השנייה".
ספרי שירה
קודם תפסתי רגע, הוצאת י. גולן, 1968
נני ושנינו, עקד, 1972
סריטה של חתול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978
גַלוֹפּ, הקיבוץ המאוחד, 1980
יומן מטע, הוצאת כתר, 1986
יונת פקסימיליה, הקיבוץ המאוחד, 1991
השפלה הפנימית, הקיבוץ המאוחד, 1995
ראה שם, תג-הליקון, 1999
מחברת החלומות, אבן חושן, 2000
נרות נץ החלב, אבן חושן, 2002
מבחר וחדשים, הקיבוץ המאוחד, 2003
מומנט, הקיבוץ המאוחד, 2005
קורים דברים, הקיבוץ המאוחד, 2007
ביקור בית, הקיבוץ המאוחד, 2009
סידור עבודה, הקיבוץ המאוחד, 2012
ערה, הקיבוץ המאוחד, 2013
מלאך החדר, הקיבוץ המאוחד, 2015
מה לך נשמונת, הקיבוץ המאוחד, 2019
קפל, הקיבוץ המאוחד, 2020
שירים זה מכשפות, הקיבוץ המאוחד, 2024
לקריאה נוספת
קובי נסים, "חיתוך דיבור כפול", על המשמר, 9 באוגוסט 1991, עמ' 21. על: אגי משעול, יונת פקסמיליה: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991).
נוית בראל, "מה מוביל את השיר כולו", על הספר "ביקור בית" מאת אגי משעול. עתון 77, גיליון 343 (דצמבר 2009), עמ' 8–9.
רוז'ה פלנצבוים גבר, להתגעגע לקיוטו: פנטזיית הזהב בשירתם של יצחק לאור ואגי משעול, רסלינג, 2016
דן מירון, הקול האורפיאי: עיונים בשירתן של משוררות ישראליות, כרך 2: אגי משעול, יהודית מוסל־אליעזרוב, בת־מרים, הוצאת אפיק, 2017.
אגי משעול, לא היו נפגעים, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 337–338, הוצאת כרמל, 2017.
ערן ויזל, '"בנאות דשא": תהלים כג ושה"ש ה בעולמה השירי של אגי משעול', in Haim Goldfuss et al (eds.), “Isaac went out... to the field” (Genesis 24:63): Studies in Archaeology and Ancient Cultures in Honor of Isaac Gilead, Oxford: Archaeopress, pp. 374–390
קישורים חיצוניים
אגי משעול, באתר "שירשת" (כולל אחדים משיריה)
עקיבא אלדר, "אגי משעול: לא רוצה להיות משוררת לאומית", באתר al-monitor
Előbb van a zene, aztán a hangszerek, ראיון שערך גאבור סאנטו עם אגי משעול באתר היהודי הונגרי "סומבאט", 3 ביולי 2008
עודד וולקשטיין מקריא פסטיש על שיר של אגי משעול מאת יונתן סואן בערב ספרותי של כתב העת "מטעם", 18 במרץ 2010
איריס שמחוני שגב, המשוררת אגי משעול במפגש עם אנשי פסיכולוגית העצמי - איך משוררים חושבים. 2010, באתר פסיכולוגיה עברית.
אגי משעול באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
הודעה על קבלת פרס Lericipea באיטליה, 2014
גאולה אבן-סער - "שיחה אישית" (פרק 12) : אגי משעול, באתר כאן 11, 30 ביוני 2019
מיצירתה
אגי משעול, באתר של נילי דגן
שירים באתר הארץ: הקוצר; יפה נוף (2009) | שחרית באל-על (2009) | פגישה (2011) | שקר לבן; קרמבו (2010)
שיר על המורה למתמטיקה, סוכן תרבות, בערוץ כאן 11, 2 בספטמבר 2022 (בתחילת התוכנית)
על כתביה
אלי הירש, על "ביקור בית", ידיעות אחרונות 5 ביוני 2009
אלי הירש, על "סידור עבודה", ידיעות אחרונות 30 במרץ 2012
דנה אמיר, "רחום על היותנו אנשים", פנס מוסף לביקורת ספרות, מאי 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:עולות בשנות ה-1950
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:בוגרות תיכון דה שליט
קטגוריה:בוגרי תיכון דה שליט
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:זוכות פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס הרי הרשון
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:יהודים מטרנסילבניה
קטגוריה:ישראליות ילידות רומניה
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:טבעוניות ישראליות
קטגוריה:טבעונים ישראלים
קטגוריה:כפר מרדכי: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946 | 2024-10-06T07:01:23 |
עמנואל לווינס | REDIRECT עמנואל לוינס | 2004-12-02T21:24:15 |
דוד שמעוני | דוד שמעוני (שמעונוביץ'; 22 באוגוסט 1886 – 10 בדצמבר 1956) היה משורר, סופר, מחנך ומתרגם עברי, מחשובי המשוררים בתקופת התחייה ומגדולי משוררי היישוב. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשי"ד (1954). נודע בעיקר בעבור האידיליות שלו - שירה ארצית נשגבת המהווה המנון לכוח התחדשותה של האומה במולדתה ולהווי החלוצי של נפש אנשי העלייה השנייה.
חייו
ילדות ונעורים
נולד לניסן שמעונוביץ' ולמלכה לבית פרידלנד בשנת 1886, כ"א באב תרנ"א בעיר בוברויסק שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). הוא למד בחדר ואצל מורים עבריים, קרא הרבה, ובשנת תרס"ב פורסם שירו "שיחת רסיסים" בשבועון הילדים "עולם קטן" של בן אביגדור. בשנת תרס"ג פרסם מספר שירים בעיתון "הזמן" שיצא בסנקט פטרבורג, ומשנת תרס"ד ואילך הודפסו שיריו ב"לוח אחיאסף", בעיתון "השילוח" ובעיתונים ומאספים עבריים אחרים. במשך תקופה קצרה עסק בציור כרזות מהפכניות ברוסית. במשך כשנתיים-שלוש כתב גם שירים ביידיש, ואף הדפיס כמה מהם בעיתונים "אונזער וועג" ("דרכנו"), "פאָלקס שטימע" ואחרים. בשנת 1908 (תרס"ח) קיבל את תעודת הבגרות, אך בשל הגבלת מספר הסטודנטים היהודיים (הנומרוס קלאוזוס) לא התקבל לאוניברסיטה.
עלייה ראשונה לארץ ישראל
לאחר חג השבועות תרס"ט (בשנת 1909) עלה שמעוני לראשונה לארץ ישראל, ושהה בה כשנה. בארץ עבד כשומר בכרמי רחובות וכקוטף תפוזים בפרדסי פתח-תקוה. חברו לעבודה היה א. ד. גורדון, שהשפיע עליו באישיותו ובדרכיו. שמעוני התיידד ידידות נפש עם הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מקריא לפניו את כתביו, וזמן-מה היו חברים לחדר אחד. בחודשיים האחרונים לשהותו בארץ, טייל בכל הארץ "מקסטינה ועד ראש פינה". לדברי שמעוני, שנה זו של עבודתו בא"י נחקקה בליבו לעולם, והוא הגדירה כשנה המאושרת בחייוראיון עם שמעוני ב"הארץ" 7 באוגוסט 1936, וספרו "פרקי זכרונות". מאז, שירתו הייתה ניזונה מרשמים שנקלטו בו בימים ההם, ולא בכדי המבקרים זיהו את יצירתו עם העלייה השנייה.
לימודים אוניברסיטאיים
באביב תר"ע (בשנת 1910) שמעוני יצא מהארץ על מנת להמשיך את לימודיו בגרמניה, ולהתכונן למלאכת ההוראה בא"י. הוא ביקר את הוריו ברוסיה, ובאותה שנה פורסם ספר שיריו הראשון "ישימון". בשנת 1912 נסע לגרמניה ללימודים גבוהים. עד שנת 1914 למד בלשנות שמית ופילוסופיה באוניברסיטאות ברלין, היידלברג ווירצבורג. בסיום לימודיו התכוון לחזור ארצה, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לרוסיה, ושהה באודסה ובסנקט פטרבורג. עם פרוץ מהפכת אוקטובר עבר למוסקבה, ועבד בהוצאת שטיבל.
בארץ ישראל
בשנת תרפ"א (1920), לאחר ניסיונות רבים, הצליח לעזוב את ברית המועצות ולחזור לארץ ישראל. בתחילה התגורר במושבה רחובות, ובמשך שלוש שנים היה עסוק ביצירה ספרותית פורייה. באותה עת ניגשה הוצאת דביר להוצאת מבחר כתביו. בשנת 1925 עבר לתל אביב ובה שימש מורה לעברית ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". עד אחרית ימיו עסק בהוראת תנ"ך וספרות עברית בבתי ספר תיכוניים. כן עסק בתרגומים ממיטב ספרות העולם (טולסטוי, היינה, לרמונטוב ועוד). הוא היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרפ"ו (1926) וחבר האקדמיה ללשון העברית מיום היווסדה. בהמשך שימש יושב ראש אגודת הסופרים העבריים.
יצירתו של שמעוני כוללת שירים ליריים, פואמות, אידיליות, משלים, הגיונות, רומן, תרגומים, וסאטירה. הוא זכה בפרס ביאליק לספרות לשנים 1936 ו-1949, בפרס אוסישקין ב-1945, ובשנת 1954 (תשי"ד) הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה. הוכרז כזוכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשט"ז על תרגום לרמונטוב, אך נפטר, והפרס הוענק למשפחתו ב-1957.ממוזער|קברו של דוד שמעוני בבית העלמין טרומפלדורבתקופת היישוב ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ליצירתו של שמעוני הייתה השפעה גדולה על הנוער הישראלי, ומערכת הערכים שבשיריו עשתה רושם עז על לומדיה. כתביו נכללו בתוכנית הלימודים בבתי ספר בארץ, וארכיונו כולל חיבורים רבים של תלמידים על יצירותיו, ומכתבים שקיבל מתלמידים שלמדו את יצירתו.
דוד שמעוני נפטר בתל אביב ב-ו' בטבת תשי"ז, 10 בדצמבר 1956. נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בצמוד לקברו של המחנך פנחס שיפמן (בן-סירה).
בתל אביב (רמת אביב), רמת-גן, באר שבע, רחובות, הרצליה, חדרה, חולון, וירושלים נקראו רחובות על שמו. ישנם בתי ספר יסודיים, הקרויים על שמו, בגבעתיים ובפתח-תקווה ובעבר גם ביישוב נהורה ובית ספר תיכון בהרצליה.
שירת שמעוני
שמעוני כתב: "ושיריי לאלה שיחד עמהם / תעיתי בציה בלי הרף ודמי / שיחד עמהם בחשכת נדודים / הדלקתי אבוקות ממוחי ודמי". בתחילת דרכו, או בתקופה הראשונה של יצירתו, היה המשורר העברי המלנכולי ביותר והשקט ביותר, אשר נדד בינות סער ודממה בארצות-נכר ובחלומותיו, התבודד ושר שירי טבע ונוף, שירת נכאים לאומה ושירת כיסופים למזרח, עד שמצא את גאולתו במולדת החיה ובאחיו בני זמנו.
כתבה רחל כצנלסון: "קרה לו מה שקרה לרבים שאינם סופרים: פרק החיים שבחוץ-לארץ הוא מעין הקדמה, שלפעמים גם אינו מכיל את העיקר שבאדם. ואחריו, בתוך הארץ - תקופת היצירה, פריחת הכוחות, והשיבה למקור".
ממוזער|דימוי דיוקנותיהם של דבורה בארון, ומימין לשמאל: הרב קוק, ש"י עגנון, דוד שמעוני, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דללחיים תורן כתב עליו - "שירת שמעוני היא שירה לירית הגותית עשירת הציור והניגון, שנחצבה בליבו במרחבי שדות וכרמים מזהיבים, בדומיה העמוקה של ירק עצים, לחש עשבים, ציוץ ציפורים ותכלת הרקיע; ובלילות חורף ארוכים, עת נדדה השינה מעיניו, והתמזג בנפשו הצער הישראלי עם הצער הכלל-אנושי; שירה המבקשת מחסה ומשען בסוד הדממה, ותופסת את השלווה הנצחית שבחיים; ובאותה מידה שירה לאומית אפית היא, הדבקה בהוויה הישראלית על יגונה ושמחתה, יודעת לזעוק ולהוכיח, כמו גם לנחם ולעודד, ומטיפה, גם בשעות קודרות בחיי האומה ובתנאים קשים ומדכאים, לזקיפות-קומה, ולביטחון ולאמונה בנצח ישראל".
באידיליות "ביער בחדרה", "מלחמת יהודה והגליל", "כרמית", "יובל העגלונים", "היורה", "לקט", "שיאונה", "מצבה", "על הגג", "רסיסי לילה", ועוד, שמעוני הביע, בציורי טבע נפלאים ובמראות נוף נשגבים, בהומור ובחדוות-חזון, את חרדת הצמיחה והאמונה בהשתרשות הפלאית של האומה במולדתה, את הגבורה העילאית והתעוזה של החלוצים, את ניגוני הנפש של אותם חולמים ענווים, את שמחת העמל ופריו, את הנס של טבע ואדם הכרוכים יחדו בטהרתם, ואת הצווים המוסריים של התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. האידיליות של שמעוני הן שיר מזמור לכוח התחדשותה של האומה, לתפארת לבלובה וצמיחתה, לימים גדולים ופלאיים. ביצירות אלו יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם, על כן כה נתחבב בהן על הציבור.
ימין|ממוזער|דוד שמעוני ותלמידיו בגימנסיה הרצליה, 1936
כתב חיים הררי: "האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ... הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא הייתה כמוה בשירתנו עד היום"חיים הררי, "דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו)".
ומנחם ריבולוב כתב: "גיבורי האידיליות של שמעונוביץ הם פועלים, שומרים - ופייטנים. הם תמימים, פשוטים, חסידים - וחכמים, וגם 'לצים חביבים יקרים'. הם אנשי-בראשית כי בארץ האבות התחילו מבראשית. וכאנשי-בראשית חסונים הם באורך-רוחם, נהדרים באמונתם, גדולים באהבתם ונפלאים במסירותם. פייטני חיים הם, צנועי-הגות-ועלילה, ממעטי-דברים ומרבי-תפארת".
שירת שמעוני מתאפיינת בפשטות, שורשיות וממשות מזה; ובשגב, חגיגיות, ודמיון אמנותי מזה.
לדעת דוד שמעוני, ארבע מדרגות בשירה: דומם, צומח, חי, מדבר; ורק המדרגה הרביעית היא הראויה לשם שירה. תפקידו של המשורר אינו רק לחשוף את נפשו לקוראיו, כי אם לגלות את נפשם הם, לשמש אספקלריה למחשבותיהם. אין עיקר השירה ביטוי עצמי, אלא דיבוב שפתי אילמים, מציאת הצינור לגילוי נפש הזולת.
כתב יעקב פיכמן על שירת שמעוני: "זאת הייתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ ישראל, בחן ובהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ ישראל קם משורר שלא היה עוד כמותו. הייתה זו חדוות השב וראיית השב. ארץ-ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו... איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העלייה השנייה, כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש את שמחת הגאולה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדווה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו".
האידיליות
ביער בחדרה
ממוזער|266x266 פיקסלים|פועלים כורתים עצים ביער חדרה (בשנות ה-30)
האילידיה "ביער בחדרה" (תרע"ד - 1914) היא אפוס בחרוז לבן על אנשי בראשית, יום עבודה של חבורת חלוצים חוטבי-עצים ביער חדרה, בה קדחת המלריה הפילה חללים. האידיליה, שחוברה לעילוי נשמת יוסף זלצמן ששמעוני הכיר ביער בחדרה, מורכבת משלוש סצנות המתרחשות בהתאמה בבוקר, בצהריים, ולעת ערב (להלן סיכום תמציתי):
על רקע עיגולי אורות זהובים הגולשים מבעד לענפים, וריחות חריפים משכרים הנידפים מפרדסים רחוקים, חבורת חלוצים חוטבי-עצים אוכלת פת שחרית. החבורה כוללת בחורים חסונים, ובהם נפתלי, הלץ שבחבורה, ואת רב פנחס, שזרקה שיבה בזקנו. הם מחכים ומתלוצצים על ברלה הצנום, האוהב אהבה כבירה את פלאי תבל מסביב, שהלך להביא להם מים ונעלם. בביצה שורר בן-ארצי, איש פלאי ומוזר, שעם שחר קם ונוטע אילנות בביצה. החוטבים מתנערים מהארץ, והיער מתמלא ברננת עבודתם. ברלה בא מדדה ולפניו חמורו ופח מים מקשקש...
ברלה זה ימים חולה, ועוסק בעבודות קלות של הובלת המים ובישול דייסא בערב בשביל החבורה הרעבה. הוא שוכב לו פרקדן בצל אקליפטוסים עבים, ונזכר במראות האביב שראה עת טייל ל"זכרון יעקב" הקרובה. דוני, שעלה מגדות דון לארץ, מקונן על עצי האקליפטוס שנאבקו עם מלאכי מוות ויכלו להם, ועתה כורתים אותם, לבבו עליהם. ואלי היער מקשיבים לשיחו העגום והלוהט. נפתלי מזרזו להתז בקרדומו סעיפים ושוכות, והיו הענפים לקרשים, והקרשים לרהיטים לקשט טרקליני תל אביב. מבעד לדומיה נשמעת הלמות קרדומים ושריקת משורים, ויצא הקול למרחקים. שמע ההד איש חדרה העובד בשדהו, ושחק: "אלה חוטבי-עצים, מתקני עולם שלנו". ונפל ההד גם בביצה, שם בודד לנפשו בן-ארצי נוטע ומרכיב אילנות. ושמש מסביבו תייבש רגבי-אדמה עד יהיה הברק להמה...
רב פנחס נשען על עץ ומתפלל. הוא יודע שכמערב הדועך גם נדעכים חייו הנלאים, כבר עייף לבו מחלומות ובצקו רגליו מנדודים, ודשאים לא פעם כבר צצו ונבלו ושבו וצצו מגבעת העפר הקטנה בה נטמנה רעיית נעוריו. החבורה קמה ומתקנת עצמה לדרך. נפתלי מכריז על החבורה, לקול תרועות חבריו, כמפלגת חוטבי-העצים, מפלגה חשובה ונעלה, שבראשה רב פנחס. השחקים מאפילים בדממה, וקולו של נפתלי רועם שנית: "אחים, הבה נזכור ברעדה גיבורי חדרה הטהורים, לחומי אדי הקטב וחללי חרב וחיצים". הבחורים נדמו וקדרו, אולם כאן נדחק רב פנחס וקרא: "לא עת לנו עתה להתעצב ולא ביגון נעטר את זכרם, בשמחה ובגילה נעבודה ובשמחה ובגיל נפקדמו!". להצעתו, כל החבורה כאחד, איש איש וגרזנו בחגורתו, מתחילה לרקד במעגל, ועיני רב פנחס אורו וקלו גם רגליו כמו קלו... והמחול מתלהב וגובר... וחמורו של ברלה תוהה: מה היה לברלה הדייקן והמתון, כי הנה יסתובב במעגל וישכח את אבוס חמורו? ויצרח עוף ערב מרחוק, וענני מערב החווירו ויצקו את זהבם האחרון...
יובל העגלונים
ממוזער|286x286 פיקסלים|המושבה רחובות
האידיליה "יובל העגלונים" (תרפ"ב - 1922) חוברה בהשראת המושבה רחובות והעגלונים של דגניה א', ומורכבת משני פרקים. הפרק הראשון עוסק בתיאור המושבה "חצרות", על פער הדורות בין אבות ובנים, על הדמיון בין העולים הוותיקים כשהיו צעירים לבין העולים הצעירים החדשים, ועל המרחק בין חלומות הגאולה שרקמו מחוץ לארץ לבין המציאות בארץ. הפרק השני עוסק בחגיגת יובל העגלונים ב"גבעת גורן", שמשתתפיה עגלוני המושבות, יושבי הגבעה, פועלים ממושבות יהודה הקרובות, ונערות המושבה "חצרות". הנשף כולל דרשות, ריקודים, ונאומים, הנחתמים בנאום הרועה בן-ארצי, המעודד את העגלונים להמשיך קדימה בדרכם על אף הקשיים, ואומר להם: "חורשים זה שמכם הנכון, לכם מפללת הארץ.. חירשו יקרים, ורונו! במקום שמה ירון החורש, קוצים ירכינו את ראשם ואבני השדה ישלימו". בן-ארצי נעלם בין אוהלי הגבעה, והחוגגים גולשים למטה. האידיליה נחתמת בפסקה הבאה:ממוזער|285x285 פיקסלים|עגלונים בכפר-סבא (שנות ה-30)
מאגדות צפת
"מאגדות צפת" (תרפ"ב - 1922) הן פואמות, הבנויות מבתים מחורזים בני שתי שורות קצרות, המספרות באופן ציורי פשוט אגדות-עם שבמרכזן הקדושה של העיר צפת. ביניהן: "צפורים", "בשלמי", "קבלת שבת", "קידושין".
מצבה
האידילה הטרגית "מצבה" (תרצ"ו - 1936), הנחשבת לפסגת יצירתו של שמעוני, עוסקת בערכים של אנשי העלייה השנייה. היא מספרת את סיפורו של כתריאל, שמצא לו חלקה שוממה על גבעה נישאה מסולעת רחוקה, שאיש לא רצה להתאחז בה; ובכך קיים את תורת ארץ ישראל, העומדת על שלושה דברים: התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. כעבור זמן-מה נשמע מטירת-הגבעה צחוקה של אשה, "עזר כנגדו" בכל עמלו. הכיכר התמלא קולות עליזים, וכנפיים לבנות הבהבו בין אילנות ירוקים. כתריאל שמח בחייו האידיליים, ומצפה ליום בו אשתו תלד לו בן ואפילו תאומים, כי רבה העבודה במשק. כתריאל ואשתו חיים כשכורים מחדוות-היצירה, עד שששמיהם הזכים קדרו: אשתו מתה בלדתה ופרי בטנה בקרבה. כתריאל מוכר את המשק, ונע בארץ להרוויח כספים כדי להעמיד מצבת-שיש על קבר רעייתו. הגלגל הולך ומסתובב. כתריאל נפצע קשה בעומדו על המשמר בפרדס. לפני מותו הוא אומר לחברו:
אותה שעה, שעת גסיסה, דומה היה כתריאל לדמותו בבואו ארצה. פניו קרנו וחזהו התנשא בכבדות וכטל גן-עדן היה מרטיבו. כתריאל לא רצה שיעמידו מצבה על קברו, רק אורן יאהיל על קברו, קבר של חלוץ אלמוני...
"מצבה" זיכתה את שמעוני בפרס ביאליק. שופטי הפרס - שאול טשרניחובסקי, יעקב כהן, א. א. קבק - כתבו: "היצירה הזאת נותנת ביטוי עז להלך-הרוח של תקופת העלייה השנייה. היא יצירה טיפוס שלם של חלוץ עברי בארץ, העשוי לשמש סמל לכל הדור הצעיר על לבטי נפשות הצמאים להתחדשות פנימית ולגאולת האומה על ידי ברית הדם והזעה עם אדמת האבות. היא משמשת מבע לכל ההירואיקה והדרמטיות שמתגלות לפנינו מתוך פרשת חייו של היחיד הקושר את גורלו עם גורל האומה בארץ מולדתה. יצירה זו עשירה בסגולות פיוטיות, כמו ציוריות פלסטית, תמונות הנוף הארצישראלי והנוף הנפשי של החלוצים בגוונים בהירים ועסיסיים, לשון עשירת גוונים".
ספריו
ביער בחדרה: אידיליה, יפו: הפועל הצעיר, תרפ"א (מהדורות נוספות: תל אביב: דביר, תרפ"ט; דפוס הפועל הצעיר, תרצ"ח; וכן בשנות הארבעים והחמישים.) את היצירה הקדיש ליוסף זלצמן
יובל העגלונים: אידיליה, תל אביב: הפועל הצעיר, תרפ"ג
שירים (כתבים), כרך ראשון, תל אביב: דביר, מספרי מוריה, תרפ"ה
א. זקנות; ב. הנגון, תל אביב: אמנות, תר"ץ
שיאונה: אידיליה, תל אביב: דפוס "הוצאת ארץ-ישראל", תרצ"ו-1936
דורון, תל אביב: אמנות, 1936
בחשאי: פרקי שירה ומחשבה, תל אביב: עם עובד, תש"ה.
בשבילי הביבר: משלים וסטירות (הציורים בידי אריה נבון), תל אביב: מסדה, [תש"ו]. (מהדורה נוספת: תשי"ג?)
ואלה תולדות אוד: פואמה, תל אביב: י' שמעוני, תש"ז
מצבה: אידיליה, תל אביב: י. שמעוני, תש"ז
חבלו של משיח: שירים ופואימות, תל אביב: י' שמעוני, תשי"ב
בחשאי: פרקי שירה ומחשבה, תל אביב: עם עובד, תש"ה
בשבילי הביבר: משלים וסטירות, תל אביב: מסדה, תש"ו
פרקי זכרונות, תל אביב: אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי"ג-1953
ישימון
סער ודממה
ספר האידליות, (עיטורים: אורי אליעז), הוצאת מסדה, 1962
הציפורים שרות כקדם
ארמיליוס הרשע: חזון בשלושה פרקים, הוצאת מסדה
אשת איוב: פואימה תנ"כית,תל אביב: מסדה, תש"ה
ילקוט שירים בשלושה כרכים, הוצאת מסדה
יוסף אריכא, ילקוט סיפורים מבחר ספרותנו ע"ש דוד שמעוני, הוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1982
ספרים בעריכתו
ספר השנה של ארץ ישראל, (ביחד עם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ו-ד"ר אברהם צפרוני), הוצאת הסתדרות הסופרים העבריים בארץ-ישראל, תרפ"ג-תרפ"ו (1923–1926).
דבר המשורר דוד שמעוני על חיים נחמן ביאליק, < במלאת 20 שנה לפטירתו >, מושב הוועד הפועל הציוני, מו"ל: לא ידוע, ירושלים, 1954.
ראו גם
אידיליה
תקופת התחייה
לקריאה נוספת
יוסף קלוזנר, דוד שמעוני (שמעונוביץ) המשורר והוגה הדעות, בצירוף ביבליוגרפיה מאת ברוך שוחטמן וביוגראפיה קצרה, הוועד הארצי של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בארץ ישראל, תש"ח (1947)
על דוד שמעונוביץ בן החמשים, קובץ מאמרים, ב-"גליונות", שנה שנייה, חוברת תשיעית, 1936.
לדוד שמעונוביץ בן החמשים, קובץ מאמרים, ב-"העולם", 13 באוגוסט 1936.
ליובל הששים של דוד שמעונוביץ, קובץ מאמרים, ב-"מאזנים" אלול תש"ו.
לדוד שמעונוביץ - בן הששים, קובץ מאמרים ב-"דבר", 23 באוגוסט 1946.
אחרי מטתו של דוד שמעוני, קובץ מאמרים, ב-"מאזנים" טבת-שבט תשי"ז.
דוד שמעוני ז"ל – חמש שנים למותו, קובץ מאמרים ב-"מאזנים" טבת תשכ"ב.
אהרן אורינובסקי, דוד שמעוני (שמעונוביץ'), בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה", כרך ג, ע' 91-66, תל אביב: יזרעאל תש"י
יעקב שטיינברג, הליריקה של שמעונוביץ. בספרו: רשימות, ע' 214-211, תל אביב: דביר, תרפ"ח 1928.
מנחם ריבולוב, דוד שמעונוביץ - משורר האידיליה הארץ-ישראלית, הדואר, שנה 27, גיליון ג', עמ' 56–58, כ"א בחשון תש"ז.
חיים תורן, שירה לשמה, בצרון, שנה י"ט, כרך ל"ז, חוברת ג, ע' 138-135, טבת תשי"ח (ינואר 1958). (בלקסיקון הספרות העברית החדשה)
עמנואל בן-גריון ויצחק עוגן, רשימות על "ספר האידיליות" לדוד שמעונוביץ, ב-"מאזנים" ג' תש"ה, ע' 177-179.
אברהם בלאט, "משורר המולדת", בספרו: בנתיב סופרים, ע' 58-55, תל אביב: המנורה, תשכ"ז 1967.
מרדכי עובדיהו, משורר האידיליות וההגיונות: דוד שמעוני, בספרו: נדבכים: עם סופרי דורי: מסות ורישומים, ע' 38-31, תל אביב: הוצאת אל"ף, תשל"ו 1975.
יעקב חורגין, על שירתו של דוד שמעוני, ב-"מאזנים" תשרי-חשון תשי"ז, ע' 338-332.
יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (שער תשיעי על דוד שמעוני כולל רשימה אוטוביוגרפית), "תרבות וחינוך", תל אביב 1967.
שלמה ויסבליט, חלוציות וחלוצים באידיליות של דוד שמעוני, האומה 55, 1978.
אב"א אחימאיר, בצל גן הדובדבנים, בתוך: 'אטלאנטידה או עולם ששקע, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1996, ע"ע 162-125
אב"א אחימאיר, דוד שמעוני, הסובייקטיווי במשוררים, בתוך: 'עין הקורא', הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 2003, עמ' 331-328
דן לאור, הופעתו של דוד שמעוני על רקע תקופת העלייה השנייה, דפים למחקר בספרות, כרך 8, ע' 270-253, 1992-1991.
קישורים חיצוניים
יוסף חיים ברנר, רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת ("ישימון" לדוד שמעונוביץ), בפרויקט בן-יהודה
יוסף חיים ברנר, מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ["מלחמת יהודה והגליל" לד. שמעונוביץ], בפרויקט בן-יהודה
שלום שטרייט, דוד שמעונוביץ, בפרויקט בן-יהודה
דוד אריה פרידמן, דוד שמעונוביץ', בפרויקט בן-יהודה
אשר ברש, דוד שמעונוביץ, בפרויקט בן-יהודה
עמנואל בן גריון, דוד שמעונוביץ, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, דוד שמעוני, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, "פרקי זכרונות" לדוד שמעוני, בפרויקט בן-יהודה
חיים הררי, דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו), בפרויקט בן-יהודה
משה בן מנחם, דממה וסער בשירת שמעוני, בפרויקט בן-יהודה
,
,
עמינדב דיקמן,
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מרוסית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מגרמנית לעברית
קטגוריה:מבקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:ממשילי משלים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1954
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1891
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1956
קטגוריה:מתרגמי לב טולסטוי | 2024-10-04T07:40:46 |
יעקב שטיינברג | יעקב שטיינברג (1 בספטמבר 1887 – 22 ביוני 1947) היה משורר, סופר, ומחזאי עברי ויידי.
קורות חייו
נולד בי"ב באלול תרמ"ז (1887) לשלמה, שוחט ובודק, ולמיכל בת הרב ישעיהו בירברייער
בעיירה בְּיֶילַה צֶרְקוֹב ("שדה לבן", כיום בילה צרקווה באוקראינה) שבפלך קייב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית.
למד בחדר ובישיבה והשכלה כללית רכש בעצמו.
בשנת 1901, בגיל 14, ברח לאודסה, שם פגש בחיים נחמן ביאליק והתוודע לשירה העברית. באותה שנה התפרסם שירו הראשון, "עולם קטן". ב-1903 עבר מאוקראינה לוורשה, שם שהה במחיצת י"ל פרץ. בשנת 1910 עבר לשווייץ, ולמד באוניברסיטאות ברן ולוצרן. שטיינברג הרבה לכתוב ביידיש, וכתב בעיתון היידי "דער פֿרײַנד".
בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל.
מאז עלה ארצה, החל לכתוב בעברית בלבד. הוא הרבה לפרסם בעיתון "דבר", ונמנה עם עורכי ביטאון "מאזנים" של אגודת הסופרים העברים.
בין השנים 1923-1925 התגורר בברלין, שם הכיר את רעייתו לעתיד, ליזה, אחותו של חיים ארלוזורוב. השניים נישאו והגיעו ארצה. לשניים נולדו בן ובת (יונתן שאול ואיה (גולדהמר)). ליזה עבדה כמורה למוזיקה.
שטיינברג ערך את כתבי גיסו, ד"ר חיים ארלוזורוב ב-7 כרכים, וכן משנת 1936 ערך יחד עם צבי וויסלבסקי את ספרי שירה ומחשבה של מוסד ביאליק. משנת 1942 שימש כעורך כתב העת מאזניים.
בגין יצירתו זכה שטיינברג בשנת 1937 בפרס ביאליק. בנימוקי ועדת הפרס נאמר: "תוכני שירתו של יעקב שטינברג, וגם לשונו וסגנונו, מושרשים עמוק ביצירת הדורות שלנו. חוט של פכחון עובר בכל שיריו ולבטי האדם באשר הוא אדם הם לבטיו וסבלות היחיד סבלותיו. יעקב שטינברג הוא מטובי מספרינו העומדים ביצירתם על קרקע המציאות הישראלית".
יעקב שטיינברג נפטר בתל אביב ב-22 ביוני 1947 (ד' בתמוז תש"ז), ונקבר בבית הקברות טרומפלדור שבעיר. רעייתו, ליזה, נפטרה בנובמבר 1974 ונטמנה לצידו.
ארכיונו האישי שמור במכון גנזים של אגודת הסופרים.
ספריו
שירים (1905)
הגליונות האדומים (1905)
הנשיקה (1905) — תלאות ילד יתום.
ספר הסאטירות (1910)
על שפת הנהר (1911) — הרפתקאות ילד אוהב-טבילה.
עץ הדובדבנים (1911) — יומנו של נער בן-עיירה.
מגילת הרעב (1912) — פגישה בין המספר וילד עני.
העיוורת (1912)
סיפורים (1922)
שירים (1923)
רשימות (1928)
כתבי יעקב שטיינברג (1937)
דמויות וחזיונות (1939)
שירים אחרונים (1948)
רשימות אחרונות (1948)
כל כתבי יעקב שטיינברג (1957)
מבחר ליריקה ורשימות (1963)
ילקוט הסיפורים (1966)
שירים, סיפורים ומחזות (1976)
דיוקנאות וערכים (1979)
סיפורים (1980)
הצעיף האדום (1997)
מתרגומיו
יעקב בורקהרדט,"תרבות הריניסאנס באיטליה", מוסד ביאליק, תשכ"ו.
ויקטור הוגו, "עלובי החיים", אמנות, 1934.
לקריאה נוספת
ישראל כהן, יעקב שטיינברג: האיש ויצירתו, ביוגרפיה, הוצאת דביר, תשל"ב/1972, 471 עמודים.
יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג (פרקי מסה), ב-"מאזנים" ב'-ג' תרצ"ח, ע' 113-121; ד' תרצ"ח, ע' 357–363.
אברהם קריב, יעקב שטיינברג, ב-"מאזנים" י"ב בתשרי תש"ח, ע' 6–9.
שלום קרמר, שירת יעקב שטיינברג, ב-"מאזנים" כסלו-טבת תשכ"ד, ע' 16–26.
גדעון קצנלסון, מונוגראפיה על יעקב שטיינברג, ב-"מאזנים" שבט תשל"ד, ע' 169–177.
'הר־אבן (שטינברג), יעקוב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 183–184.
אברהם שאנן סופר, מלון הספרות החדשה, הוצאת יבנה, תשי"ט-1959.
אהרן קומם, יצירתו הסיפורית ביידיש של יעקב שטיינברג. בתוך: יעקב שטיינבערג: געזאמעלטע דערציילונגען. ירושלים: הוצאת מאגנס, 1986.
יהודית בר-אל, "מחזור ה'סוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג: לשאלת האחדות ההגותית והציור הפיוטי", מחקרי ירושלים בספרות עברית א, תשמ"א
רוחמה אלבג, יקום דור חדש וצעיר אך אנו לא נהנה מדרורו. הארץ-מוסף תרבות וספרות, 10 באוקטובר 2017
קישורים חיצוניים
שלום שטרייט, יעקב שטינברג, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, יעקב שטיינברג, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, במחיצתו של שטיינברג, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, יעקב שטיינברג בראשיתו, בפרויקט בן-יהודה
עמנואל בן-גריון, יעקב שטיינברג, בפרויקט בן-יהודה
דינה ציונית, יעקב שטיינברג, באתר מט"ח
מוטי שלגי, על הסמליות בסיפור "העיוורת" ליעקב שטיינברג, באתר של תיכון "אהל-שם"
רן יגיל, שקט בשדה לבן - על סיפוריו של יעקב שטיינברג, "בננות Blogs", 5 בנובמבר 2008
+ שיחה עם פרופ' גרשון שקד ושיחה עם פרופ' חנה נוה, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
טלי לטוביצקי, עבודת דוקטורט על יעקב שטיינברג: "אֹור נֶפֶׁש נִפְ רֶ דֶ ת" – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג. 2015.
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים אוקראינים
קטגוריה:משוררים ביישוב
קטגוריה:משוררים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרים ביישוב
קטגוריה:מחזאי יידיש
קטגוריה:מחזאים ביישוב
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים ביישוב
קטגוריה:עורכי עיתונים בשפה העברית
קטגוריה:עורכי עיתונים ביישוב
קטגוריה:סגל דער פריינד
קטגוריה:עורכים ספרותיים ביישוב
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים ביישוב
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:משפחת ארלוזורוב-רוזוליו
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1947 | 2024-05-30T11:56:27 |
BGM-71 טאו | שמאל|ממוזער|250px|משגר טאו צה"לי בתצוגה
טאו (TOW) הוא טיל נ"ט מתוצרת ארצות הברית (מכונה בצה"ל "עורב"). ראשי התיבות של TOW הן: Tube-launched, Optically tracked, Wire-guided שפירושן: משוגר מצינור, נעקב אופטית, מונחה תיל. טאו הוא דור שני בטילי הנ"ט. ראש הנפץ של הטיל הוא מסוג מטען חלול. הטיל מונע בדלק מוצק. בזנב הטיל קיימת נורית תת אדום אשר נעקבת על ידי מערכת עקיבה אופטית (הנמצאת במשגר) במהלך מעוף הטיל. מערכות הטיל הנמצאות במשגר, משדרות, באמצעות תילים המחברים את הטיל אליהן, תיקונים לניווט הטיל, בהתאם לנתונים המתקבלים על ידי מערכת העקיבה.
למרות היות טיל הטאו מערכת נשק שבבסיסה היא מיושנת, היא נחשבת למערכת נשק אמינה יחסית ובתוספת פיתוחים שונים שנוספו לה במשך השנים, היא מצליחה לשמור על מקומה בחלק גדול מצבאות העולם. למעשה הטאו הוא טיל הנ"ט הנפוץ ביותר בעולם ונמצא בשימוש של מעל 40 צבאות וגם בשימוש ארגוני טרור.
השמדת טנקים נחשבת עד היום כייעוד העיקרי של הטיל. עם זאת, יש לו ייעודים נוספים של השמדת מטרות ייעודיות כגון רכבי פיקוד. בשנים האחרונות נעשה בו שימוש רב, גם במזרח התיכון, בירי על מבנים ועמדות מבוצרות.
לטיל שני דגמים בסיסיים (וכשש גרסאות לשני דגמים אלו). הראשון בעל טווח מקסימלי של 3,000 מטר והשני בעל טווח מקסימלי של 3,750 מטר.
טיל הטאו פותח בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי חברת יוז איירקראפט האמריקאית. השימוש הראשון בטיל נעשה על ידי הצבא האמריקאי בשלבים המאוחרים של מלחמת וייטנאם, שם נעשה בו שימוש בייחוד על ידי ירי ממסוקים.
פלטפורמות שיגור
הטיל משוגר מארבעה סוגי פלטפורמות:
כמערכת נשק אינטגרלית של מסוק. בצה"ל, היו אלו מסוקי הקוברה והMD 500 דיפנדר.
נישא על גבי נגמ"ש. בנגמשי ברדלס של צה"ל, הותקנה מערכת, שנקראה "ג'ירף". הג'ירף הייתה מעלית, שעליה מותקנת מערכת העורב, ואיתה עולים המערכת, הכוון והמפקד, בתוך הנגמש, עד שהם מציצים מעל קו הרכס, שמאחוריו עמדתם, יורים ומייד יורדים. כל זה בלי צורך להניע את הנגמ"ש כולו, ובלי צורך לנסוע עמו קדימה ואחורה במדרון. בצבאות אחרים היו מערכות אחרות, כגון זרוע שמרימה את הטיל מתוך הנגמש מעל קו הרכס.
נישא על גבי רכב רך (ג'יפ, האמר או רכב שטח אחר). בתקופה בה היו בצה"ל ג'יפים קטנים, חוליית עורב כללה שני ג'יפים. בכול אחד מהם היו שני אנשי צוות. באחד הג'יפים המשגר ושלושה טילים. בג'יפ השני היו חמישה טילים.
נישא על גבי חוליית חיל רגלים כשרכיבי המשגר מפורקים בזמן התנועה ומורכבים בעמדת הירי על גבי חצובה. לוחם אחד היה נושא את החצובה והקנה, שני היה נושא את יחידת הצידוד וההגבהה (החלק המרכזי של המערכת), השלישי היה נושא את תיבת ההנחיה (חלק, שבמערכות מודרניות יותר יכול להיות מוחלף בשבב ממוחשב זעיר + מצבר), הרביעי היה נושא את הכוונת (שכוללת את המכשור למעקב אופטי אחרי הטיל) והחמישי היה נושא טיל בודד. עבור כל טיל נוסף, החוליה הייתה צריכה לכלול לוחם נוסף. בפעולה לילית החוליה הכילה לוחם נוסף, שנשא את מכשור ראיית הלילה. מעבר לזאת, רצוי היה, שהכוון – הלוחם שיורה ומכוון, לא יישא מטען כבד, כדי שידיו לא ירעדו אחרי מאמץ, תוך כדי הירי. לכן הרבה פעמים, הכוון לא נשא חלק מהמערכת על גבו. כמו כן, לחוליה היה גם מפקד, שלא תמיד נשא חלק של המערכת על גבו, ואם הוא היה סמל מחלקתי או קצין, היה לו גם קשר, שנשא מכשיר קשר, ולא חלק של המערכת.
חוליית חיל הרגלים יכולה להגיע במסע רגלי ארוך, לפרוק מנגמ"ש או רכב רך נושא מערכות עורב, שהגיע לתא שטח לא עביר, או מוזנקת ממקום למקום בעזרת מסוק תובלה.
הטאו בצה"ל
לצה"ל הגיע הטאו לראשונה ברכבת האווירית שהעבירה נשק מארצות הברית ומגרמניה לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, ביוזמת ראש היחידה למחקר ופיתוח, תא"ל עוזי עילם. בימיה האחרונים של המלחמה נעשו ניסיונות ראשונים לבצע ירי טילים לעבר מטרות אויב. ביומה האחרון של המלחמה ביצע כוח צה"ל ירי על מספר טנקים סורים. טנק אחד הושמד ולחמישה טנקים אחרים נגרם נזק.
היה זה הירי המבצעי המוצלח הראשון של המערכת. סיכומי המלחמה הראו כי ברמה המערכתית היה הכישלון בשל חוסר הידע בצה"ל כיצד יש להפעיל את המערכות השונות הקשורות לירי הטיל, והיעדר תורת לחימה קיימת שניתן להתבסס עליה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים קיבל הטאו בצה"ל את הכינוי "עורב". הוקמו יחידות ייעודיות (רובן במילואים) לתפעול טילי הטאו. רוב היחידות האלו היו בסדר גודל של פלוגה, ונקראו בשם "פלנ"ט" או "עורב" (כשמו של הטיל), וכינויין הרווח היה "ציידי הטנקים". בדרך כלל, יחידות אלו צמודות בשגרה לחטיבות חיל הרגלים של צה"ל כחלק מהגדס"ר ועוסקות בחלק ניכר מזמנן במשימות שאינן קשורות ישירות לתפעול הטילים. במבצע שלום הגליל, ב-11 ביוני 1982, מצפון לכפר עמיק במורדות המזרחיים של ג'בל בארוכ, השמיד כוח נ"ט מחטיבה 409 11 טנקים מדגם T-72 של הצבא הסורי. היה זה כנראה המפגש הראשון של טילים מתוצרת ארצות הברית עם הטנק החדיש ביותר שייצרה ברית המועצות באותה עת.
בתחילת שנות ה-90 שופרה מערכת הכוונת של המשגר והוסף לה אמצעי הדמאה טרמית המאפשר תצפית ושיגור גם בחשיכה. מפעם לפעם הופעלו טילי הטאו ברצועת הביטחון בדרום לבנון במארבים מיוחדים שכונו "מארבי עורב". במארבים אלה נישאו הטילים על גבם של אנשי הצוות לעמדה ארעית בתוך הסבך, ובעת זיהוי של מחבלי חזבאללה הטיל שוגר לעברם בטווח גבוה מזה של הרובים הרגילים.
הטאו יצא משירות בצה"ל בשנת 2013. יחידות הפלנ"ט ממשיכות להתקיים ועושות שימוש במערכות נשק נ"ט אחרות.
שימוש על ידי ארגונים
בטיל נעשה שימוש מסוים על ידי ארגון המורדים ג'בהת א-נוסרה, במלחמת האזרחים בסוריה.
בשנת 2024 במהלך התמרון הקרקעי בלבנון, נחשף משגר טילי טאו בשימוש ארגון החיזבאללה.
קישורים חיצוניים
סקירה מקיפה, באתר פדרציית המדענים האמריקניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טילים נגד טנקים אמריקאיים
קטגוריה:עורבים בתרבות
קטגוריה:טילים נגד טנקים מהדור השני | 2024-10-04T13:59:14 |
קטנוע | שמאל|ממוזער|250px|דגם X8 בנפח 400 סמ"ק של חברת פיאג'ו, מודל 2007
שמאל|ממוזער|250px|דגם הונדה מטרופוליטן (CHF50) משנת 2005
קטנוע הוא כלי רכב מנועי דו גלגלי.
הקטנוע חולק מאפיינים משותפים רבים עם האופנוע, אך נבדל ממנו בכך שהוא מאפשר לרוכב להצמיד את ברכיו. שילדת קטנוע מתאפיינת במבנה של "פסיעה לישיבה" (step-through frame) היוצרת מדרך להנחת רגלי הרוכב.
היסטוריה
אף על פי שדגמי רכב מנועי דו גלגלי דמוי קטנוע (כלומר בעלי שילדה בצורת "פסיעה לישיבה"), פותחו כבר בתחילתו של עידן כלי הרכב המנועי בסוף המאה ה-19, הרי שתקופת הפריחה בתחום פיתוח קטנועים ועליה בהיקפי השימוש והפופולריות שלהם, התרחשו בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשנים אלה שהתאפיינו בקשיים כלכליים ניכרים, חוסר במקורות מימון לפיתוח כלי רכב, והרס כמעט מוחלט של התשתית התחבורתית והתעשייתית באירופה, התעורר הצורך לספק אמצעי תחבורה אישי, זול, ובעל מכלולים מכניים פשוטים וקלים ליצור ולתחזוקה.
בשנים הראשונות להתפתחות הקטנוע, התאפיינו הכלים בנפחי מנוע קטנים ובהספקים נמוכים. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להופיע קטנועים בעלי מנוע בנפח גדול, שמעל 250 סמ"ק ועד ל-800 סמ"ק, ועיצובם אף דמה מאוד לאופנוע בכך שההפרדה בין רגלי הרוכב הייתה ניכרת, אך עדיין לא מנעה, טכנית, את הצמדת הברכיים, תוך שמירה על מבנה השלדה המסורתי המתואר.
מאפיינים טכניים
בקטנועים מודרניים תיבת ההילוכים היא רציפה ומבוססת על וריאטור. בעבר היו קטנועים בעלי תיבת הילוכים ידנית, כדוגמת וספה ולמברטה, אך כיום כל הקטנועים החדשים הם בעלי תמסורת רציפה.
קטנועים הם מכלי הרכב הבודדים שעדיין הונעו במנוע דו פעימתי במאה ה-21. בשל תקנות זיהום האוויר במדינות המתקדמות, מנוע זה הולך ונעלם ורוב הקטנועים מונעים במנועי ארבע פעימות. קיימים גם קטנועים המונעים בחשמל ותפוצתם צפויה לגדול בעתיד על חשבון מנועי הבעירה הפנימית.
כיום קיימים סוגי קטנועים רבים, הנבדלים בקוטר הגלגל, במהירותם המרבית ובנפח המנוע. נפחי מנוע אופייניים הם 50, 125, 250, 500 סמ"ק ועוד.
בישראל
ייבוא קטנועים לישראל החל בשנות ה-50 של המאה ה-20, והיה נפוץ למדי בתור חלופת תחבורה זולה. עם העלייה בתפוצת המכוניות החלה דעיכה במכירת קטנועים ורק בתחילת שנות ה-90 חזרו ועלו מכירות הקטנועים. הסיבות לעלייה במכירות הקטנועים נבעו מעומסי תנועה גוברים שקטנועים פחות מושפעים מהם, ומאמינות ונוחות של דגמי קטנועים מודרניים בעלי תמסורת רציפה.
החל משנת 2008 הגיל המינימלי ללימוד נהיגה על קטנוע 125 סמ"ק בישראל הוא 16. הגיל המינימלי לשאר הקטנועים הוא 18.
הרכבת קטנועים בישראל
וספה
בשנת 1954, ביקש התעשיין אפרים אילין לייבא את קטנועי למברטה האיטלקיים לישראל. עקב המגבלות על הוצאת מטבע זר מישראל באותן שנים, הציע אילין שחברת קייזר-אילין תעשיות תרכיב את הקטנועים בישראל, בשילוב רכיבים תוצרת הארץ. באוקטובר 1955 קיבל אילין אישור להקים את המפעל, אך אחר כך הגיע להסכם עם החברה האיטלקית המתחרה וספה, והקים מפעל הרכבה בצפת, שהרכיב כ-10 קטנועים ליום. לאחר שהחלו תלונות על מחיר הקטנועים לעומת מחיר הקטנועים מיבוא, הייצור הופסק לזמן מה וחודש ביולי 1957. ביוני 1960, ערך משרד האוצר בדיקה כלכלית לכדאיות קו הייצור. מסקנתו הייתה שאין כדאיות מאחר שהערך המוסף במפעל הוא נמוך, ומכיוון שהמוצר המוגמר הוא "תוצרת הארץ" אין נגבה מכס והוא מוגן בפני יבוא. בנוסף, מאחר שנאסר יבוא, האוצר מפסיד את ההכנסות ממכס, למרות שהמחיר הסופי לצרכן היה זהה למחיר קטנוע מיובא. קייזר-אילין תעשיות החליטה להמשיך בייצור, למרות שהותר יבוא קטנועים, אך סגרה את המפעל בצפת והייצור שעבר למפעל הקיים קייזר-אילין בחיפה, המשיך עד 1967.
למברטה
בתחילת 1957 חתם קונצרן כור תעשיות על הסכם להרכבת קטנועי למברטה האיטלקיים בישראל. באוגוסט 1957 יצאה קבוצה של מהנדסים מ"כור" לביקור לימודים במפעל במילאנו כהכנה לתחילת הקמת מפעל ההרכבה בישראל, שתוכנן לייצור 5,000 קטנועים לשוק המקומי וליצוא. בדצמבר 1957, יצאו הקטנועים הראשונים ממפעל ההרכבה שהוקם בקריית שמונה כשלוחה של מפעל וולקן מחיפה, את חישוקי הגלגלים ייצר מפעל המתכת של קיבוץ מנרה. הצמיגים גם ייצרו בישראל. במהלך 1958 הורכבו במפעל כ-12 קטנועים ביום, בתחילת 1959, הופסק הייצור במפעל עקב חוסר כדאיות כלכלית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:כלי רכב
קטגוריה:כלי רכב דו-גלגליים | 2023-10-05T04:34:35 |
ישראל מאיר הכהן | רבי ישראל מאיר הכהן קגן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ח, 6 בפברואר 1838 – כ"ד באלול ה'תרצ"ג, 15 בספטמבר 1933) המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, היה מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה, מייסד וראש ישיבת ראדין ומחבר הספרים משנה ברורה, שמירת הלשון והחפץ חיים.
תולדותיו
נולד בעיירה ז'טל בפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס) לר' אריה זאב ולרבנית דובורושה.אין ודאות מוחלטת לגבי שנת לידתו. הרב נתן קמנצקי, בספרו "גידולו של גדול" מסיק מתאריכי הלידה בבקשתו של החפץ חיים להגר לארץ ישראל, שהוא חי 94 שנים, כלומר נולד בשנת ה'תקצ"ט (1839). גם לפי הערכת בנו הוא נולד בשנת ה'תקצ"ט. לפי הרב שמואל ברוך שולמן נולד בשנת ה'ת"ר, לפי אחד הביוגרפים שלו משה מאיר ישר, הוא נולד בשנת 1838, לפי היברייסקיה אנציקלופדיה הוא נולד בשנת 1833.
אביו היה חנווני. אמו הייתה אשתו השנייה של אביו, בנישואיו הראשונים היה אביו נשוי לאחותה, מרים, וממנה נולדו שלושה ילדים: ריזל, משה ואהרן. בסביבות גיל עשר עבר ללמוד תורה ב"פרנס קלויז" בווילנה, שם נודע כעילוי. אביו ורבו שבקלויז היו מתלמידי רבי חיים מוולוז'ין. בווילנה גם הושפע מאוד מהמגידים המקומיים ומסגנון דרשותיהם ששילבו משלים
בגיל ארבע עשרה נפטר אביו, וכעבור כשנתיים נישאה אמו מחדש לאדם בשם שמעון. על פי עדותו, בתקופת לימודיו בווילנה ניסה אד"ם הכהן להשפיע עליו שיצטרף לחוג המשכילים, אך החפץ חיים סירב. בגיל שבע עשרה, בהתאם לרצונו של אביו החורג, ולמרות התנגדותה של אמו, נשא לאישה את אחותו החורגת, פרידא, כדי שלא ייווצר קרע בנישואי אמו. לאחר חתונתם התגוררו בראדין, הסמוכה לווילנה, שם גר אביו החורג, ובשנים הראשונות לאחר נישואיהם אכלו על שולחנו. לאחר שהלה נקלע לקשיים כספיים, פתחה אשתו חנות מכולת קטנה שהניבה להם פרנסה בדוחק. הודות לפרנוסו על ידי אשתו, יצא ללמוד לתקופות ממושכות בעיירות שסביב ראדין, ובחלקן גם לימד קבוצות שונות של בחורים, בחלק מהמקרים גם תמורת תשלום.
תקופה קצרה כיהן כרב העיירה ראדין, אולם התפטר מתפקידו עקב אי עמידתם של אנשי העיר בתנאים שקבע כשנכנס לתפקיד. בשנת תרכ"ט הקים בראדין ישיבה בשם "ישיבת ראדין", עמד בראשה ובשנותיה הראשונות אף ניהל אותה ודאג לכל צרכיה.
בשנת תרס"ג (1903) מתה פרידא אשתו, ולאחר כשנתיים נשא לאישה את מרים פריידא ביתו של ר' הלל מלאפיס שהייתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה. מנישואין אלו נולדו בנו רבי אהרן קגן, ובתו פייגל חיה זקס. מרים פריידא הגיעה עם בנה רבי אהרן למונטריאול דרך סיביר ויפן בשנת 1942, ונפטרה בניו יורק ב-1946.
החפץ חיים הושפע מרבי נחומקה מהורדנה (שלמד בישיבת וולוז'ין) ומרבי ישראל מסלנט. בשנת 1873 הוציא את ספרו הראשון, "חפץ חיים", העוסק בהלכות איסור לשון הרע. ב-1884 הוציא לאור את חלקו הראשון של ספרו משנה ברורה. התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו, ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספריו בעילום שם. הוא עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בשרה שנירר בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב.
משנתו
מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'. נודע כמי שיישם בעצמו הלכות אלו ונזהר מאוד מכל לשון הרע. הדגיש באופן כללי את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולשם כך כתב את ספרו 'אהבת חסד' וספרים נוספים.
חיבורו הגדול והמקיף ביותר הוא הספר 'משנה ברורה', שהוציא בשישה כרכים בין השנים ה'תרמ"ד-ה'תרס"ז. זהו חיבור הלכתי על סדר אורח חיים של השולחן ערוך, שמסכם את חידושי ההלכה בספרים שהתחברו אחרי השולחן ערוך, ובמידת הצורך מכריע במחלוקות ביניהם, על פי סוגיות התלמוד וכתבי הראשונים. במקרי ספק שאין בהם הכרעה ברורה הוא ממליץ לרוב להחמיר, אך אינו מחייב. עם השנים הפך הספר לקודקס ההלכתי החשוב ביותר של הציבור האשכנזי (ובעל השפעה רבה גם על עדות המזרח).
על אף שחיבורו הגדול ביותר הוא המשנה ברורה, אשר לקח לרב לחברו 22 שנים, נודע הרב ישראל בציבור כמחבר ה"חפץ חיים" וזאת מכיוון שהרב ישראל רצה להדגיש את חשיבותם של הלכות לשון הרע וליידע את הציבור שאין לזלזל בהן.
הוא דגל בחיבוריו באמונה הפשוטה והתמימה של פשטי המקראות והמדרשים וללא מערכת תאולוגיה כלשהי, אך בחיבורו האחרון 'ספר מצוות קצר' הוא חרג ממנהגו והביא את דברי הרמב"ם לגבי מצוות אהבת ה': "ואין אדם אוהב להקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם לייחס עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעים כבוד קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשכיל".
החפץ חיים השקיע זמן רב כדי לוודא שספריו מודפסים כראוי, כדי שלא יהיה חשש גזל של הקונים. הוא שילם למגיהים שיבדקו כל כרך לפגמים. החפץ חיים אף ויתר על זכויות היוצרים בספרים הבולטים, והתיר לכל המעוניין להפיצם באופן זהה למקור בתנאי ש-4% מהספרים יתרמו לבית כנסת.
הוא כתב שדווקא בזמן התלמוד שהייתה אווירה שבה " האבות הייתה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו" ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא בהתבוננות בנעשה בבית לא היה צורך במוסדות חינוך לבנות שילמדו תורה. בימינו השתנו שני דברים, טען החפץ חיים. ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק: היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה. שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי. מכאן שאם הדבר לא ייעשה, כתב החפץ חיים, ולכן הוא פסק שמכיוון שאיסור התלמוד לגבי לימוד תורה לנשים הוא בעיקרו בלימוד התורה שבע"פ (התלמוד), אבל לגבי התורה שבכתב האיסור אינו קיים בדיעבד ולכן נשים יכולות בדיעבד ללמוד תורה שבכתב כדי להתחזק ביהדות. הפסק שלו התקבל, ובמזרח אירופה הוקמה רשת בתי ספר לבנות בשם "בית יעקב", מיסודה של שרה שנירר, ובה למדו תנ"ך, אך לא למדו תושב"ע.
החפץ חיים היה ככל הנראה הראשון שכתב ספר הלכה ומוסר לחיילים ("מחנה ישראל") ולמהגרים ("נדחי ישראל"), וזאת על אף שהביע התנגדות חריפה להגירה לאמריקה, ואף כתב על כך חוברת ("נפוצות ישראל"). הוא גם כתב ספר הלכה ומוסר לנשים ("גדר עולם"). הוא הקדיש פרקי הלכה ומוסר לאיסור הלנת שכר.
החפץ חיים נודע גם בציפייתו לגאולה, ובמסגרת זו הוא עודד כהנים ואחרים ללמוד את הלכות עבודת הקרבנות וסדר קדשים. לשם כך חיבר את הספר "ליקוטי הלכות" ואף ייסד כולל מיוחד בישיבתו ("כולל קדשים") שעסק בכך. הוא התעסק בהכנות לביאת המשיח כי האמין שהימים הם ימי עקבתא דמשיחא והתקיימו כל סימני הגאולה הנזכרים בתלמוד, לכן יסד 'כולל קודשים' על מנת לחדש את תורת הקרבנות ולהכשרת כוהנים לעבודת המקדש. אהב מאוד את תלמידי 'כולל קודשים', ואמר: "אני אוהב את כל היהודים. את בני הישיבות אני אוהב יותר, ומי שלומד "קדשים" אני אוהב יותר". חיבר קונטרס "צפית לישועה" לחיזוק אמונת ישראל בביאת המשיח.
קיימות עדויות שהרב חזה את השואה ומראותיה, ולפיכך זרז לתשובה ומעשים טובים כדי למנוע את רוע הגזרה. הרב התמצא במאורעות לאומיים והבין-לאומיים, ואף שילבם בדרשות פרשת השבוע. הוא האמין שעם ישראל יחזור לארצו בליווי ניסים גלויים, ונבואות הגאולה יתגשמו כפשוטן. כאשר סיפרו לו בצהלה על הצהרת בלפור - הוא בכה מעצב כי האמין שמהלך זה הוא זעיר ביחס לגאולה שציפה: "אבל אני יודע שהקב"ה יש לו לשלם, והוא ישלם הכל, לא תיפול שערה מכל מה שהבטיח [ניסים ונפלאות], ואם כן – מה לי ולהצהרת בלפור?!".
פעילותו הציבורית
שמאל|ממוזער|300px|תיעוד וידאו של הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל ב-1923, החפץ חיים נראה מגיע לכנס
שמאל|ממוזער|250px|ספר מכתבי החפץ חיים, מספר זה ניתן ללמוד רבות על פעליו הציבוריים הרבים
החפץ חיים היה מהמייסדים של תנועת אגודת ישראל ואף הופיע בכנסייה הגדולה הראשונה של תנועה זו.
החפץ חיים עסק רבות בעניינים ציבוריים, ונחשב לאחד מהמעצבים והמשפיעים על אופיו של הציבור החרדי בתחילת המאה העשרים. הוא חתום על הרבה חידושים ותקנות שבמידת מה משפיעה עד היום על הצביון של הציבור החרדי.
הסכים להקמת תנועת בית יעקב בידי שרה שנירר לתת חינוך תורני לבנות, דבר שהיווה חידוש גדול ומעורר התנגדות בימים ההם.
דאג לשמירת שבת של יהודים במקומות עבודה שונים. פעל לטובת פועלי בתי חרושת יהודים שלא יצטרכו לחלל את השבת,. פעל גם בבלגיה למען סגירת הבורסה באנטוורפן ביום השבת, עקב היות רוב סוחריה יהודים.
הקים מערך של הספקת מזון כשר להמוני החיילים היהודים בצבא הפולני בכל מקומותם, בין שתי מלחמות העולם.
פעל רבות להחדרת שמירת טהרת המשפחה בקרב נשות ישראל, וייחד רבות מאגרותיו לשם כך. הוא דרש בפני נשים רבות שהתכנסו לשומעו בביהכנ"ס הגדול של וילנה ואף הוציא ספר על כך בשם "טהרת הבית".
סירב לבקשות רבנים לעלות לארץ ישראל, וניסה לחזק את עולם התורה באירופה. פעל רבות למען עליית יהודים דתיים לארץ ישראל ואף רצה לעלות בעצמו בערוב ימיו, אולם ללא הצלחה.
פעל להשקטת המריבה בירושלים בין תלמידי הרב קוק לבין תלמידי הרב זוננפלד, וסלד כנראה מן ההכפשות נגד הרב קוק שאותו הכיר משחר ימיו. יש הטוענים כי סייע לו להשיג את משרת הרבנות הראשונה שלו.
התנגד להתחברות עם התנועה הציונית והסוכנות, ואף סירב להקים איתם גוש פרלמנטי יהודי מאוחד כנגד הרשימות הפולניות. הוא הסתייג מדרכה של תנועת המזרחי ומוסדותיה ואף ניסה לשכנע את הרב יצחק יעקב ריינס לחזור בו מתמיכתו בציונות, אך לא נמנע בשל כך מלהשתתף בהספדים עליו.
סירב להכנסת לימודי חול ושפת מדינה בסדרי החינוך בעולם הישיבות כי חשש להתבוללות ולהתערות עם יתר תושבי המדינה. בשנת תר"ץ פעל בקרב נשיא פולין ושריו לביטול הגזירה לחייב רבנים במבחנים על לימודי חול ובקבלת סמיכה מ"קולעגיום" רבני.
הקים יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי את ועד הישיבות, לדאוג לקיומם החומרי של הישיבות.
דרש להקים תלמודי תורה ובתי ספר חרדיים לבנים בעירם.
פעל במרץ למען יהודי רוסיה בשיתוף פעולה עם גדולי ישראל מכל החוגים. התבטאויותיו על ה "יבסקים" היהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לעקירת הדת היהודית, היו חמורות ביותר ואף הביע חרטה בזקנותו על שלא יצא למלחמה פיזית בהם כמבואר בספר "קובץ מאמרים" של תלמידו רבי אלחנן וסרמן. יזם עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי, אדמו"רי בית ליובאוויטש ורבנים נוספים, מכתבי קול קורא הקוראים ליהודי התפוצות לסייע ליהודי רוסיה.
שמאל|ממוזער|250px|קול קורא לתענית ציבור בשנת ה'תרפ"ט עליו חתום החפץ חיים יחד עם הרב חיים עוזר גרודזינסקי ואדמו"ר הריי"ץ
בני משפחתו
מנישואיו הראשונים:
בנו הרב אריה לייב הכהן פופקא
בתו גיטל, אשת הרב אהרן הכהן
בתו שרה, אשת הרב צבי הירש לוינסון, עוזרו של החפץ חיים בישיבת ראדין
בנו אברהם, נפטר בצעירותו בשנת תרנ"ב (1891).
מנישואיו השניים:
בנו הרב אהרן הכהן קגן – היה רב בית כנסת במונטריאול בין השנים תש"ב - תש"ה, ולאחר מכן התגורר בניו יורק
בתו פייגא חיה – אשת הרב מנחם מנדל זקס, אמו של הרב הלל זקס
הנצחתו
ממוזער|רחוב בירושלים על שם ספרו "חפץ חיים".
על שמו קרויים רחובות רבים בישראל. כמו כן הקיבוץ הדתי חפץ חיים (ותחנת קליטת המים הסמוכה אליו).
בשנות ה-40 פעלה בכפר סבא ישיבת חפץ חיים, בראשות הרב אהרן יהודה לייב שטינמן. אחיינו, הרב חיים דוד ליבוביץ, הקים בארצות הברית את ישיבת חפץ חיים.
מספריו
ממוזער|החפץ חיים בלימוד, עטור טלית ותפילין
כמו כן הוציא לאור את הספר 'גבורת ארי' של רבי אריה לייב גינצבורג (ה'שאגת אריה') על מסכתות: יומא, תענית, מכות, ביצה ונזיר.
אספת זקנים-אספה של פירושים מגאונים קדמונים על רוב המסכתות מסדר קדשים.
ליקוטי מאמרים
מתלמידיו
הרב אלחנן וסרמן
הרב אליהו דושניצר
הרב יוסף שלמה כהנמן
הרב מרדכי צוקרמן
הרב שלמה בלוך
הרב מרדכי שמוקלר - מונה על ידו לראשות ישיבת לידה
הרב שמואל יוסף רבינוב נשלח על ידו לשמש כראש כולל בהמבורג
הרב חיים משה ליב שניידר - ראש ישיבת תורת אמת
הרב חיים יצחק חייקין - ראש ישיבת חכמי צרפת באקס-לה-בן שבצרפת
הרב מרדכי דב איידלברג - רב כמה קהילות ומחבר סדרת הספרים חזון למועד
הרב צבי הירש לוינסון - חתנו ומנהל הישיבה
לקריאה נוספת
הרב אריה לייב הכהן פופקו (בן הח"ח), מבוא לספר מכתבי הרב חפץ חיים, דפוס ראשון ורשה ה'תרצ"ז.
הרב דב כ"ץ, תנועת המוסר, פלדהיים ה'תשנ"ו (מהדורה מחודשת) כרך ד פרקים א-ט, עמ' 19–149.
הרב מ"מ ישר, החפץ חיים - חייו ופעלו, א-ג, בני ברק: נצח, התשנ"ז.
הרב דב אליאך, החפץ חיים - תולדות חיי איש וביתו, ירושלים, ה'תשפ"ד.
א' ביק (שאולי), "ה"חפץ חיים", הלכות והליכות", מורשה ח (ה'תשל"ד) 104-112.
הרב א"ב שורין, קשת גבורים א, ירושלים ה'תשכ"ד, עמ' 115–121.
הרב ניסן וקסמן, "במחיצתו של ה'חפץ חיים'", שנה בשנה (תשל"ד) עמ' 419–432.
אברהם הלוי שישא, "מכתב של מרן החפץ חיים זי"ע", המעין ב (ה'תשל"ה), עמ' 42–48.
יצחק גנוז, "משלי החפץ חיים, יסודותיהם ושיטת עיצובם", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 8, 4 (ה'תשמ"ב), עמ' 139–144.
א' בן-נתן, תוכנית עלייתו ארצה של ה"חפץ חיים", "אשל נתן" (ה'תשמ"ח) 110-115.
מאיר עיני ישראל, א-ז, בני ברק, תשנ"ח- ואילך.
דוד תמר, מרן בעל "החפץ חיים", "קובץ הציונות הדתית" ה (ה'תשס"ב) 604-613.
יצחק גנוז, "התייחסותו של ה"חפץ חיים" לבחירת רב ראשי לווילנה לאור מכתביו", סיני קלא (ה'תשס"ג), עמ' לט-מה.
שולמית אזרחי, מי האיש - תולדות חיי הרב ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים, ירושלים 1984.
הרב משה גליס ואביעד הכהן, כתבי ״החפץ חיים״ הרב ישראל מאיר כהן מראדין: רשימה ביבליוגרפית בצירוף תעודות ומסמכים. נזר דוד, מכון הרי פישל, ירושלים, תשמ"ד.
הרב מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים - מרן ה"חפץ חיים" ומרן הראי"ה קוק (ה'תשע"ה).
קישורים חיצוניים
.
.
'כהן (פופקא), ר' ישראל־מאיר ב"ר אריה־זאב („חפץ חיים”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 57–58
.
החפץ חיים ומשפחתו - על צאצאי החפץ חיים ומשפחתו, מתוך הבלוג "תולדות ושורשים בעם ישראל - עצי משפחה".
פרופ' אליאב שוחטמן, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 156, אלול תשע"ב, עמ' 4.
- סרט ובו רואים את החפץ חיים מגיע לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה, 1923
חנני בלייך, פתרון תעלומת החפץ חיים נמצא בשוק הפשפשים, באתר מקור ראשון, כ"ג בניסן תשפ"א
.
בנימין בראון, 'מעמדם ההלכתי של "פושעי זמננו" במשנת החפץ חיים', בתוך: מנחם לורברבוים ואח' (עורכים), על דעת הקהל: דת ופוליטיקה בהגות היהודית – ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, הוצאת מרכז זלמן שזר והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ב, עמ' 787–832.
בנימין בראון, 'הקבלה בפסיקת החפץ חיים', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג (תשע"א), עמ' 485–542.
בנימין בראון, "From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip”, Dine Israel 25 (2008), pp. 171-256.
בנימין בראון, 'ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים', בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 79–118.
בנימין בראון, “"Soft Stringency in the Mishnah Brurah: The Jurisprudential, Sociological and Ideological Aspects of a Halakhic Formulation”, in: Contemporary Jewry 27 (2007), pp. 1-41.
ידידות והערכה בין החפץ חיים לראי"ה קוק מתוך העלון שבת הראי"ה.
בנימין בראון, '"בעל הבית" - ר' ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים', הגדולים: האישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים 2017.
חיבורי וכתבי החפץ חיים
ראשי פרקים לספר שמירת הלשון מאת החפץ חיים.
אהבת חסד, אהבת ישראל, בית ישראל, זכור למרים, חובת השמירה, חפץ חיים, כבוד שמים, ליקוטי הלכות, משנה ברורה חלק א, משנה ברורה חלק ב, משנה ברורה חלק ג, משנה ברורה חלק ד, משנה ברורה חלק ה, משנה ברורה חלק ו, שמירת הלשון, שפת תמים, ליקוטי הלכות - ספרי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, מאתר HebrewBooks.
.
נדחי ישראל מאת החפץ חיים - אתר Israel613.
קונטרס פרי אברהם, ליקוטים מכל כתבי החפץ חיים - אתר צל הרים.
ספרי המשנה ברורה, כולל שיעורים להאזנה באנגלית - אתר משנה ברורה.
ספר תורת הבית, מהדורה אינטרנטית - אתר יגדיל תורה ויאדיר.
.
ספר מחנה ישראל, ווארשא תר"ן.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
קטגוריה:חרדים ליטאים
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:מחברי ספרי מניין המצוות
קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל
קטגוריה:פרשני השולחן ערוך
קטגוריה:ראשי ישיבה פולנים
קטגוריה:רבני ישיבת ראדין
קטגוריה:רבנים אורתודוקסים
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:רבנים רוסים
קטגוריה:ילידי 1839
קטגוריה:נפטרים ב-1933 | 2024-10-07T20:39:31 |
ליטה | REDIRECT ליטא | 2004-12-02T23:00:37 |
עצם (פירושונים) | 2020-06-25T21:12:29 | |
עצם | ממוזער|עצמות גפה עליונה אנושית
עצם היא רקמת חיבור קשה וצפופה, המהווה חלק מרכזי בשלדם של רוב החולייתנים, מעניקה להם את צורתם, ומאפשרת את תפקודם. העצמות משתתפות בפעילויות תמיכה, תנועה, הגנה, אגירה, והפקת תאי דם בגוף. זוהי רקמה קשיחה, אך קלה ופריכה, שבחלקה החיצוני צפופה ובחלקה הפנימי ספוגית, דבר המקנה קלות בתנועה. אצל פעוט ישנן 270 עצמות, אשר חלקן מתאחות עם הזמן, ובבגרות ישנן 206 עצמות.
לעצם מספר תפקידים. העצם מאפשרת לגוף תנועה ומעניקה לו תמיכה. העצמות מספקות את ההתנגדות הנחוצה לשרירי השלד כדי לפעול. הן מסייעות לשרירים לשמור על מבנה אברי הגוף או לשנותו. בנוסף, הן מספקות אתרי אחיזה לשרירים. עצמות כגון הגולגולת והצלעות מספקות לאברי גוף פנימיים (כמו המוח והריאות, בהתאמה) הגנה מפני כוחות חיצוניים. העצם משמשת כאתר למאגר מינרלים בגוף. היא מסייעת בשמירה על מאזן היונים בגוף, ובפרט על משק הסידן, ובפעילות מטבולית. בעצמות מסוימות קיימים אתרים המכילים מח עצם בו מיוצרים ומתמיינים תאי הדם.
רקמת העצם היא רקמה דינמית – עצם נהרסת ונבנית במהלך החיים בתהליך של תחלופה. תהליך זה תלוי בגירויים מכניים, בגורמים מטבוליים, בהשפעות הורמונליות ובתרופות. עם ההזדקנות יש יותר הרס מבנייה, ולכן בזקנה העצמות נשברות בקלות רבה יותר.
סוגי עצמות
העצמות באדם מרכיבות את השלד ואת הגולגולת. ניתן להבדיל בין חמישה סוגי עצמות: ארוכות, שטוחות, קצרות, לא רגולריות, וססמואדיות.
עצמות ארוכות (Os longum) הן העצמות הבונות את הגפיים. הן מחולקות לשלושה מבנים עיקריים. קצה העצם (אפיפיזה) מורכב בעיקר מעצם ספוגית ומכיל את סחוס הגדילה. בין שני קצוות העצם מצוי גוף העצם (דיאפיזה), שהוא המוט המרכזי בעצם אשר מורכב בעיקר מעצם צפופה. חלק זה מכיל מח עצם ורקמת שומן. המטאפיזה היא אזור הגדילה בין קצה העצם לגוף העצם. אזור זה נעלם עם הגיל.
עצמות שטוחות (Os planum), הנקראות גם עצמות ממברנליות, נפוצות בעיקר בגולגולת. הן בנויות משלוש שכבות. הלוח החיצוני (Outer table) והלוח הפנימי (Inner table) הן שתי שכבות של עצם קומפקטית, וביניהן נמצא ספוג הביניים (diploe), שכבה מרכזית של עצם ספוגית. דוגמאות: עצם השכם, עצם הקודקוד, עצם המצח.
עצמות קצרות (Os breve) מרכיבות חלק מעצמות שורש כף היד ושורש הרגל. הן חסרות צורה מוגדרת ובדרך כלל מרובעות או מלבניות.
עצמות לא רגולריות (Os irregulare) הן עצמות שאין להן מראה אחיד, למשל האגן, חוליות עמוד השדרה, הלסת התחתונה ועוד.
עצמות ססמואידיות (Ossa sesamoideum) הן עצמות המשולבות בתוך גידים. מיקומן האופייני בגיד שעובר בסמוך למפרק כך שהן מרחיקות את הגיד מהמפרק וכן מגדילות את מומנט פעולת שריר, למשל עצם הפיקה בברך או עצם העדשה בשורש כף היד.
מבנה רקמת העצם
העצם מורכבת מתאי רקמת חיבור מתמחה. בין תאים אלה מרובדות שכבות של סידן וסיבי קולגן המעניקות לעצם את קשיחותה. בעצם טיפוסית שני סוגי רקמת עצם המורכבים ממרכיבים אלה: רקמת עצם צפופה ורקמת עצם ספוגית. בנוסף לרקמות אלה, ניתן למצוא בחלק מהעצמות חלל במרכז העצם. בחלל זה נמצא על פי רוב מח העצם. את רקמת העצם עוטף מבחוץ מסב העצם (periosteum) העשוי רקמת חיבור צפופה ומבפנים מסב פנים העצם (endosteum) העשוי גם הוא רקמת חיבור. שתי רקמות חיבור אלו הן המקור לתאי המוצא של רקמת העצם (Osteoprogenitor cells), והן מכילות כלי דם המזינים את העצם.
חלקי רקמת העצם
רקמת העצם הצפופה
שמאל|ממוזער|300px|איור של רקמת עצם צפופה וספוגית.
ממוזער|צילום תקריב של מבנה עצם
רקמת העצם הצפופה (Substantia corticalis; Substantia compacta), הנקראת גם קומפקטית, מצויה בעיקר בחלקה החיצוני של העצם. היא בנויה ממבנים הקרויים "מערכות האוורס" (אוסטאונים). כל מערכת האוורס שכזו בנויה בצורה גלילית סביב תעלה קטנה המכילה כלי דם – תעלת האוורס. כלי הדם נושאים דם אל התאים החיים המצויים ברקמה, מספקים להם חמצן ומזון, ומפנים את הפסולת. סביב התעלה מסודרות 4–20 לוחיות (lamellae) מעגליות משותפות-מרכז, כאשר בין כל לוחית נמצאים סיבי הקולגן בזווית שונה. המערכות מסודרות בצפיפות זו לצד זו ליצירת מבנה קשיח העומד בפני זעזוע מכני. את החלל בין האוסטאונים ממלאות מערכות בין-רקמתיות (interstitial) – שרידים של אוסטאונים ישנים יותר שכבר החלו בתהליך התחלופה. נוסף על תעלות האוורס, שהולכות במקביל למסב העצם, תעלות פולקמן הולכות באלכסון לו ומובילות חומרי מזון ממסב העצם לתעלות ההאוורסיאניות. בין המפרציות שבהן יושבים תאי העצם מחברות תעליות, וזאת בניגוד לסחוס ששם התאים מבודדים.
את רקמת החיבור הצפופה עוטפות לוחיות היקפיות. הלוחיות ההיקפיות החיצוניות נמצאות מתחת למסב העצם, ובינן לבין המסב ישנם אגדים של סיבי קולגן שתפקידם לעגן את המסב ללוחיות אלו, ואלה נקראים סיבי שארפי (Sharpey's fibers) או סיבים מנקבים (perforating fibers). סיבים אלה נפוצים באזורים של חיבור גידים. השכבות ההיקפיות הפנימיות נמצאות מעל למסב פנים העצם.
רקמת העצם הספוגית
רקמת העצם הספוגית מורכבת מאותם המרכיבים של הרקמה הצפופה, אך המבנה שלה כולל ענפים, הנקראים קוריות (trabeculae) וחללים רבים המעניקים לה מראה ספוגי. מראה זה עלול להטעות, שכן רקמה זו גם היא קשה ויציבה. תפקידה של הרקמה הספוגית הוא הענקת יציבות ונפח לעצם, בלא תוספת משמעותית במסתה.
מח העצם
מח העצם הוא רקמת המוצא להתמיינות תאי הדם. הוא נמצא בעצמות ארוכות ובעצמות שטוחות. בעצמות מסוימות ניתן למצוא את מח העצם האדום (Medulla ossium rubra) – רקמה המהווה את האתר העיקרי לייצור תאי הדם. בשאר העצמות בהן נמצא חלל מרכזי הוא מכיל מח עצם צהוב (Medulla ossium flava) – רקמה המורכבת בעיקרה משומן, אך בשעת איבוד דם רציני היא משתנה למח עצם אדום המסייע בהפקת המלאי החסר של תאי הדם.
הרכב רקמת העצם
תאי הרקמה
תאי הרקמה מהווים שני אחוזים מרקמת העצם כולה. קיימים ארבעה סוגים של תאי עצם: אוסטאופרוגניטורים (Osteoprogenitor), הנותנים מוצא לתאי עצם בוגרים, אוסטאובלסטים (תאים בוני עצם), אוסטאוציטים ואוסטאוקלסטים (תאים סופגי עצם).
תאי המוצא לתאי עצם נמצאים במסב העצם ובמסב פנים העצם. יש להם פוטנציאל אוסטאוגני, כלומר הם יכולים להתמיין לתאי עצם, והם בעלי כושר חלוקה גבוה. תאים אלה אינם מפרישים מטריצה חוץ-תאית.
האוסטאובלסטים מסודרים בשורות באזור שבו העצם מתחדשת. יש להם גרעין גדול ואליפטי, והם מאוד פעילים עם רשתית תוך-פלזמתית מחוספסת ועם מערכת גולג'י מפותחות. הם מייצרים את האנזים פוספטאז בסיסי, שתפקידו ליצור משקעים של סידן וזרחן במטריצה. האוסטאובלסטים מפרישים משתית עצם (osteoid), אשר עוברת הסתיידות ליצירת מטריצת העצם.
האוסטאוציטים הם תאי עצם בוגרים אשר מתפתחים מהאוסטאובלסטים. הם נמצאים בתוך מפרציות, ומכיוון שמשקעי הסידן מקשים על העברת חומרי ההזנה בפעפוע, יש ביניהם תעליות אשר מתחברות למצמתים בממברנה שלהם.
האוסטאוקלסטים הם תאים גדולים מאוד שמטרתם הוא עיכול האוסטאוציטים לצורך תחלופה. מקורם הוא באיחוי של מספר תאים מקרופאגיים, כך שלכל תא אוסטאוקלסט גרעינים רבים. האוסטאוקלסטים ממוקמים באזורים של ספיגת עצם הנקראים מפרצי האושיפ (Howship's lacunae) והם יכולים לנוע. לתאים אלה יש קיפולים קטנים בממברנה אשר מגדילים את שטח הפנים שלהם. האוסטאוקלסטים סופגים את העצם באמצעות הפרשת חומצה שמאכלת את המטריצה האי-אורגנית, ובכללה את משקעי הסידן והזרחן, ואנזימים שמפרקים את החלק האורגני.
המטריצה החוץ-תאית
המטריצה החוץ-תאית בעצם מתחלקת לאורגנית ואי-אורגנית. הרכיב האורגני מהווה כ-30% מרקמת העצם וכולל סיבי קולגן מסוג I, פרוטאוגליקנים וחלבונים נוספים. הפרוטאוגליקנים בעצם שונים מאלה שבסחוס בכך שהם קטנים יותר ומכילים פחות סולפט, דבר ההופך אותם לקשיחים יותר וגמישים פחות. עם החלבונים הנוספים בעצם נמנים האוסטאוקלצין וסיאלופרוטאין. הרכיב האי-אורגני מהווה כ-70% מרקמת העצם. עיקרו גבישים של הידרוקסיאפטיט המקנים לעצם קשיחות. ההידרוקסיאפטיט נוצר במטריצה החוץ-תאית של כונדרוציטים היפרטרופיים במהלך ההתגרמות התוך-סחוסית, והוא משמש מאגר של סידן וזרחן. שאר המינרלים הם כמויות קטנות של מגנזיום, נתרן, אשלגן, פלואור וכלור.
התגרמות העצם
עצמות החולייתן נוצרות בשלב העוברי ומתפתחות אט-אט עד לקבלת עצם בוגרת. ההתפתחות מתחילה בשלבים המוקדמים של ההתפתחות העוברית, שם נוצרות לראשונה תבניות סחוס בהן תיווצרנה העצמות העתידיות. בשלבים מתקדמים יותר של העוברות, חודרות אל כל תבנית שכזו כלי דם. כלי הדם מזינים את האוסטאובלסטים, המפרישים את חומרי היסוד של רקמת העצם העתידית אל התבנית הסחוסית. מרגע שתאים אלה מוקפים ושקועים בהפרשות של חומר היסוד הם קרויים אוסטאוציטים. האוסטאוציטים אחראים בעצם הבוגרת על תחזוקתה השוטפת של הרקמה. העצם ממשיכה להתפתח לדמות עצם בוגרת גם לאחר הלידה. אף שרוב התבנית הסחוסית הראשונית מתפרקת (התפרקות זו אחראית גם ליצירת חלל מח העצם), נותר סחוס בקצות העצם ובאזורים מסוימים בתוכה. גם סחוס זה מתבלה ונשחק במהלך חיי האורגניזם. הסחוס שבקצות העצם מסייע בהגנה על שחיקת העצם במפרקים. בגלל ההתכלות ההדרגתית של הסחוס הנותר, משתמשים בפתולוגיה ובארכאולוגיה באותם אתרים בתוך העצם בהם נותר סחוס כדי לקבוע את גיל העצם.
רקמת העצם הראשונה שמתפתחת היא העצם הארוגה (woven bone, immature bone, primary bone). זוהי רקמת עצם ספוגית המאופיינת במפרציות לא מסודרות, וכן בסיבי קולגן עבים שאינם מסודרים. זהו מבנה זמני, אשר לאחר הלידה ניתן לראותו רק בעצמות שטוחות בגולגולת, בכיסי השיניים, בכמה נקודות אחז של גידים, וכן בעת חידוש עצם שבורה. עצם זו היא קשיחה פחות ועומדת בכוחות גזירה או מתיחה שבהם עצם בוגרת הייתה נשחקת. מהעצם הארוגה מתפתחת העצם הלוחיתית (lamellar bone, mature bone, secondary bone), הבוגרת. העצם הלוחיתית יכולה להיות צפופה או ספוגית, כאשר במבנה זה התאים וסיבי הקולגן מסודרים במבנה.
נהוג להבחין בין שתי צורות עיקריות בהן העצם מתפתחת: התגרמות תוך-סחוסית (endochondral ossification), האופיינית לעצמות ארוכות, והתגרמות תוך-ממברנלית (intramembranous ossification), האופיינית לעצמות שטוחות.
התגרמות תוך-ממברנלית מתרחשת בעיקר בהתפתחות העוברית. העצם מתפתחת ישירות מתאי המזנכימה (התאים הראשוניים שמהם מתמיינים כל סוגי רקמת החיבור, אולם כאן ההתפתחות מהמזנכימה היא ישירה). רקמת המזנכימה, אשר מכילה כלי דם רבים, מתמיינת לאוסטאובלסטים, המפרישים את המטריצה החוץ-תאית ומאורגנים סביבו. המטריצה בשלב זה טרם עברה הסתיידות. האוסטאובלסטים מפרישים גם שלפוחיות (matrix vesicles), המכילות אנזימים שמסייעים בתהליך ההסתיידות ויצירת ההידרוקסיאפטיט. בשלב זה ישנם גם אוסטאוציטים היושבים במפרציות בתוך מטריצת העצם המתהווה, וכן אוסטאוקלסטים הסופגים את העצם. בשלב מאוחר יותר תיווצר רקמת מסב העצם מסביב לעצם השטוחה.
שמאל|ממוזער|350px|איור שלבי ההתגרמות התוך-סחוסית.
בהתגרמות תוך-סחוסית העצם מתגרמת מסחוס זגוגי. ההתגרמות מתחילה להתפתח בעובר בשבוע העשירי, אז תאי מזנכימה מתמיינים לכונדרובלסטים, אשר יוצרים את הסחוס הזגוגי. בקצוות הסחוס נוצר הצווארון של מסב העצם (periosteal collar) מעצם ארוגה על ידי התגרמות תוך-ממברנלית. מרכז ההתגרמות הראשוני נמצא בגוף העצם, ובו כונדרוציטים עוברים היפרטרופיה בעוד המטריצה עוברת הסתיידות. הכונדרוציטים ההיפרטרופיים מפרישים שני סוגים של שלפוחיות למטריצה, והן יכולות להכיל אנזימים ליזוזומליים או פוספטאז בסיסי שגורם להסתיידות ראשונית. כתוצאה מההפרשה אין אפשרות לפעפוע דרך המטריצה והכונדרוציטים מתים מכיוון שאינם מקבלים חומרי הזנה. הכונדרוציטים משאירים אחריהם סחוס שעבר הסתיידות. לאחר מכן כלי דם ותאים דמויי מזנכימה חודרים ממסב העצם לאזור גוף העצם, ואוסטאובלסטים המתפתחים מהתאים דמויי המזנכימה בונים עצם ראשונית ארוגה על גבי הסחוס. כמו כן, אוסטאוקלסטים יוצרים בגוף העצם חלל למח העצם. נוסף, במרכז ההתגרמות השניוני שנמצא בקצה העצם, תאי הסחוס עוברים גם כן היפרטרופיה והמטריצה עוברת הסתיידות. אוסטאובלסטים אז בונים עצם ספוגית באזור זה.
במהלך ההתגרמות התוך-סחוסית, סחוס הגדילה, הבנוי סחוס זגוגי, יוצר מבנה מסודר של ארבעה אזורים שניתן להבחין בהם: אזור הסחוס הנח, שבו תאי הסחוס במנוחה במפרציות קטנות, אזור ההתרבות, שבו יש חלוקות רבות והתאים מסתדרים בשורות או בעמודים, אזור ההיפרטרופיה, שבו התאים והמפרציות גדלים על מנת לבנות מקום לבניין העצם, אזור ההסתיידות, שבו שוקע הסידן במטריצה ותאי הסחוס מתים מחוסר תזונה.
לקראת סוף גיל ההתבגרות, נסגר קצה העצם, כאשר חללי מח העצם של קצה העצם וגוף העצם מתאחדים וסחוס הגדילה נעלם. כאשר משתמשים בצילום רנטגן לניבוי גדילה לאורך בודקים כמה חומר נשאר בסחוס הגדילה – אם הסחוס כמעט סגור אפשר לנבא שהגדילה לאורך כמעט נעצרה.
גדילת עצם ארוכה לרוחב מאופיינת בהתעבות העצם, אשר נעשית על ידי אוסטאובלסטים שבונים רקמת עצם באזור מסב העצם. במקביל, אוסטאוקלסטים סופגים רקמת עצם מאזורים פנימיים בעצם ומגדילים את נפח חלל מח העצם. התעבות העצם ממשיכה לרוב עד גיל 25–30, ובמסגרתה עולה צפיפות מסת העצם. העלייה הגדולה בצפיפות זו מושגת בעיקר בתקופת ההתבגרות, והיא מושפעת בין היתר מקיומו של עומס פיזי על העצם. לכן, פעילות גופנית אצל מתבגרות, לרבות תרגילי כוח ומשקולות, עוזרת להגדלת מסת העצם ויכולה לעזור במניעת דלדול עצם.
תחלופת רקמת העצם
תחלופה תדירה של מינרלים בעצמות שומרת על רמות המינרלים בגוף ועל מבנה העצם. בתהליך זה אוסטאוקלסטים סופגים את הרקמה בפנים העצם ומפחיתים ממסת העצם, דבר החיוני לחופש התנועה של האורגניזם, ומנגד, אוסטאובלסטים מרבדים מינרלים על פני העצם וכך מעלים את קשיחות העצם ועמידותה. המינרלים אשר נגרעים מהעצם נספחים אל פעילותם המטבולית של תאי הגוף. תהליך תחלופת העצם הוא חלק בלתי נפרד בשמירה על משק הסידן בגוף, וכן בתחזוקה של העצם אשר נשחקת בצורה מכנית במהלך החיים.
אוסטאוקלסטים נדבקים למשטח הרקמה על ידי אינטגרינים וקדהרינים ומפרישים אנזימים פרוטאוליטיים שמפרקים את המטריצה החלבונית בעצם וחומצות המפרקות את החלק המינרלי בה. כך האוסטאוקלסטים יוצרים חרירים של ספיגת עצם. שלב זה לוקח כשבועיים, כאשר באדם בוגר יש בזמן נתון כשני מיליון חרירים. אל תוך החרירים הללו נכנסים אוסטאובלסטים ומניחים את המטריצה החלבונית, שעוברת תהליך של מינרליזציה. שלב הבנייה ומינרליזציה אורך כשלושה חודשים, ומאחר שהוא אורך יותר זמן משלב הפירוק, ישנו סיכוי גדול יותר לפגיעה בו אשר תגרום לפתולוגיה – מסת עצם קטנה או מינרליזציה פחותה.
ממוזער|ציר ה-RANK-RANKL-OPG אשר מווסת את יצירת האוסטאוקלסטים. כאשר כמות ה-RANKL גוברת על ה-OPG, יותר מאקרופאג'ים מתאחים ליצירת אוסטאוקלסט. כאשר כמות ה-OPG גוברת על כמות ה-RANKL, התהליך נעצר. כלל תאי העצם, וביניהם אוסטאובלסטים, אוסטאוציטים, וכן גם תאי מח העצם מפרישים OPG ו-RANKL, וישנם מרכיבים רבים המווסתים את קצב ההפרשה של חומרים אלו.
תהליך תחלופת העצם מווסת על ידי הורמונים וחומרים כימיים אחרים. פעילות האוסטאובלסטים מוגברת על ידי הורמון גדילה, הורמונים המופרשים מבלוטת התריס והורמוני מין (אסטרוגנים ואנדרוגנים). אוסטאובלסטים, בתורם, יכולים לצד בניית העצם גם לעודד את פעילות האוסטאוקלסטים, קרי את ספיגת העצם, על ידי האצת התמיינותם מתאי המוצא. תהליך זה מתווך על ידי הפרשת ציטוקינים כמו RANK-ליגנד ואינטרלויקין 6.
על גבי תאי המאקרופאג'ים אשר עתידים להתאחות לכדי אוסטאוקלסט ממוקמים קולטנים המכונים RANK, והפעלת קולטנים אלו גורמת להיווצרות אוסטאוקלסטים. הליגנד לקולטן זה, אשר מכונה RANKL או RANK-ליגנד, מופרש על ידי מספר תאים, כולל אוסטאובלסטים ותאי B ממח העצם. לפיכך תאי הבלסט בוני העצם מווסתים גם את פעילותם של תאי הקלסט מפרקי העצם. לצד הפרשת RANKL, מפרישים אוסטאובלסטים, אוסטאוציטים ותאי B גם אוסטאופרוטגרין (OPG). למולקולה זו מבנה דומה ל-RANK, ולכן נקראת גם "Decoy Receptor"; ביכולתה לקשור את ה-RANKL החופשי ולמנוע ממנו לקשור את קולטני ה-RANK של תאי הקלסט. ההשפעה הסופית על תאי האוסטאוקלסט תלויה במאזן RANKL-OPG, וישנם חומרים כימיים רבים והורמונים רבים המשפיעים על מאזן דינאמי זה. למשל, הורמוני תריס והורמון הגדילה מגבירים את פעילות תאי האוסטאובלסט, מפחיתים הפרשת אוסטאופרוטגרין (OPG), ומעודדים בניית עצם. במקביל, ויטמין D ו-PTH הגורמים להפרשת חומרים אשר מפחיתים את ההפרשה של אוסטאופרוטגרין, ולפיכך מגבירים את התמיינות תאי המוצא לאוסטאוקלסטים לשם פירוק העצם. קלציטונין הוא הורמון המעכב את ספיגת העצם על ידי האוסטאוקלסטים.
מכיוון שלעצם הספוגית שטח פנים גדול יותר מאשר לעצם הצפופה, קצב התחלופה של העצם הספוגית גבוה פי שישה מזה של העצם הצפופה. זאת אומרת שלעצם הספוגית תפקיד גדול יותר בוויסות משק הסידן. הדבר גם מתבטא בגיל המבוגר כאשר רמת בניית העצם יורדת, ולכן העצמות שנוטות יותר להידלדל הן עצמות בעלי תכולת רקמת עצם ספוגית גבוהה יותר.
מחלות ופציעות
שמאל|ממוזער|250px|צילום רנטגן שבו מופיעים שברים בעצמות האמה, בגומד ובחישור.
מחלות עצם מסווגות ב-ICD-10 תחת הפרעות של מערכת השריר-שלד ורקמות החיבור (פרק 13). פציעות המערבות את העצם נכללות תחת פציעות, הרעלות ותוצאות של גורמים חיצוניים (פרק 19), וזאת לפי האיבר שנפגע.
הפרעה בהמשכיות מבנה העצם מוגדרת כשבר. הפרעות כאלה עלולות להיגרם כתוצאה מטראומה גופנית, או בעקבות מאמץ נורמלי בעצמות הסובלות מפגיעה בהרכבן. באורתופדיה משתמשים בצילום רנטגן על מנת להתבונן במבנה העצם, ותוך כדי כך לבחון קיום של שבר ואת חומרתו, בהתבסס על חדירותן הנמוכה של רקמות צפופות, כמו עצם, לקרני רנטגן. במקרים רבים של שברים משתמשים בתחבושת גבס, על מנת לקבע את העצם השבורה ולאפשר לה להתאחות.
מחלה של העצם שבה דחיסות המינרלים בעצם פוחתת היא דלדול עצם (אוסטאופורוזיס). מכיוון שדחיסות המינרלים פוחתת, העצם חשופה יותר לשברים, גם כתוצאה ממאמצים לא חריגים. המחלה אופיינית לגילאים מבוגרים (מעל 50), כאשר סיכויי התחלואה הם אחת מתוך שלוש נשים ואחד מתוך שנים-עשר גברים. מחלות בולטות אחרות הן דלקת העצם, נמק העצם, רככת, פרכת ונוירופיברומטוזיס.
ראו גם
רשימת עצמות בגוף האדם
הארכת עצמות
שלד
לקריאה נוספת
Keith L. Moore, Arthur F. Dalley, Anne M. R. Agur, Clinically Oriented Anatomy, 6th Edition, Lippincott Williams & Wilkins, 2010, pp. 19-25, .
Anthony L. Mescher, Junqueira's Basic Histology, 12th Edition, McGraw-Hill, pp. 121-139,
קישורים חיצוניים
הסבר והדמיה תלת־ממדית של סוגי העצמות בגוף האדם, מתוך אתר ה-BBC
אתר מטח - עצמות, שברים והתאחות: מבנה העצם.
מבט אל תוך העצם בתלת מימד - Hilzbook.
הערות שוליים
*
קטגוריה:היסטולוגיה | 2024-07-28T21:29:00 |
מצרי טיראן | שמאל|ממוזער|250px|מצרי טיראן והאי טיראן ממלון שרתון שארם
מצרי טיראן (בערבית: مضيق تيران) הם מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין הים האדום. בגדה המזרחית שלהם חצי האי ערב ובמערבית חופי חצי האי סיני שבְּמִצְרַים.
מבנה
בתחום הַמְּצָרִים שוכנים האיים טיראן וסנפיר.
נתיב השיט במצרי טיראן עובר בין האי טיראן וחופי סיני. במרכז המצר מצויות ארבע שוניות אלמוגים, הקרויות על-שם קרטוגרפים ימיים אנגלים שמיפו אותם (מצפון לדרום): ג'קסון, וודהאוס, תומאס וגורדון. שוניות אלו, שחלקים מהן בולטים מעל פני המים, מחלקות את המצר לשני נתיבי שיט:
הנתיב המזרחי, מעבר גרפטון, שרוחבו פחות מקילומטר ועומקו כ-80 מטר, משמש את השטים צפונה.
הנתיב המערבי, מעבר אנטרפרייז, שרוחבו כ-1,200 מטר משמש את השטים דרומה.
עומקו של המצר נע בין כ-250 מ' במעבר המערבי, לכ-70 מ' במעבר המזרחי ורוחבו בנקודה הצרה ביותר כ-4 ק"מ.
טבע
השילוב של מעבר ימי צר יחסית, עומק המים, המפגש בין מפרץ סואץ הרדוד (כ-95 מ') עם מפרץ אילת העמוק (כ-1,800 מ') ושינויי הגאות והשפל, יוצרים במצר זרימה חזקה של פלנקטון ימי עשיר המזין הן את הדגה והן את שוניות האלמוגים. האלמוגים באזור נחשבים מגוונים וייחודיים בקנה מידה עולמי. במספר מקומות השוניות מיתמרות אף לגובה תת-מימי של כ-100 מ'. ככזה, נחשב אזור מצרי טיראן כמוקד משיכה עולמי לתיירות צלילה. מוקדי הצלילה המושכים ביותר הם: ארבע שוניות האלמוגים, הספינות הטרופות השקועות בו (כמו לארה בשונית ג'קסון, לוליה בשונית גורדון, ואחרות), וחופי סיני הסמוכים (ראס נצרני ונאבק).
הדגה באזור עשירה ואקזוטית - הן דגים האופייניים לשוניות הים האדום והן דגי אוקיינוסים, החל בדגי ברקודה וכלה בכרישים, שזהו אחד המקומות היחידים בעולם בו ניתן לצפות בהם מדי יום.
באי טיראן מצויה המושבה השנייה בגודלה בעולם של עיט-הדגים. האזור כולו משמש כחניית ביניים לאנפות, עגורים, שקנאים, חסידות ועופות אחרים בעונות הנדודים שלהם, והאי טיראן משמש כמקום דגירה לרבים מעופות ים סוף. באזור נאבק שבצפון המצר מצוי יער עצי מנגרובה - המקום הצפוני ביותר בו ניתן למצוא עץ טרופי זה.
ב-1989 צורפו מצרי טיראן והאיים שבו לשמורת הטבע הלאומית המצרית של ראס מוחמד, בשטח המקיף כ-800 קמ"ר. השמורה מועמדת אונסק"ו כאתר מורשת טבע עולמי, והוכרזה ב-2003 על ידי UNEP-WCMC כאתר טבע מוגן (UNEP-WCMC הוא ארגון השייך לאו"ם ועוסק במחקר, סיוע ושימור של ערכי טבע עולמיים).
היבטים אסטרטגיים והיסטוריים
עד ימי שלטון יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית במאה ה-6, הייתה באי טיראן, שנקרא אז "יוטבה", מושבה יהודית שגבתה מס מעבר בכניסה לים האדום.
שמאל|ממוזער|250px|תותח חוף מצרי בראס נצראני, 1957, כיום במוזיאון בתי האוסף בתל אביב.
החל מהמאה ה-20 האיים טיראן וסנפיר שייכים לערב הסעודית, אך על-פי הסכם סעודי-מצרי הוחכרו למִצְרַים בשנת 1950 לצורכי חסימת המיצר והגנה.
מיקומם של מצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת הוא בעל משמעות אסטרטגית רבה לישראל ולירדן. דרכם עוברת כל התנועה הימית לירדן (לנמל עקבה), ועיקר התנועה הימית בין ישראל לבין אפריקה והמזרח הרחוק (לנמל אילת).
כבר בספטמבר 1955 הטילה מִצְרַים הסגר על מפרץ אילת ודרשה את הסכמתה למעבר כל אונייה במצרי טיראן, ובכלל זה אניות ישראליות. חסימת מצרי טיראן בידי מִצְרַים לפני מלחמת סיני (1956), על ידי הצבת תותחי חוף בראס נצראני, הייתה מהגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה. במהלך המלחמה כבשו כוחות משולבים של חיל הים הישראלי ולוחמי חי"ר את האי טיראן, ושהו בו תקופה קצרה. את ראס נצראני כבשה ללא קרב יחידת הסיור של חטיבה 9 (לאחר שחצתה במסע רכוב את כל מזרח סיני) כיוון שהַמִּצְרִים העדיפו לרכז את כח המגן סביב נמל שארם א-שייך למקרה נסיגה. נסיגת ישראל מחצי האי סיני ומהאי טיראן נעשתה רק לאחר קבלת ערבויות בכתב בדבר חופש השיט במפרץ אילת מנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, לראש הממשלה הישראלי דוד בן-גוריון, ב-20 בפברואר 1957.
הַמְּצָרִים היו פתוחים למעבר חופשי של ספינות ישראליות מאז ועד 1967. ב-23 במאי, בימים שלפני מלחמת ששת הימים, שוב חסמה מִצְרַים את מצרי טיראן, פעולה שהוגדרה בישראל כקאזוס בלי, והייתה מהגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה.
ראש אמ"ן אהרן יריב, אמר בעקבות חסימת הַמְּצָרִים:
בתקופת ההמתנה לפני המלחמה, לעידוד המורל הלאומי, נכתב על מצרי טיראן השיר "אנחנו נעבור" ("אנחנו נעבור, בחושך ובאור, ודגל תכול לבן, במצרי טיראן". מוהר/וילנסקי). במהלך המלחמה נכבש האי טיראן שנית על ידי כוחות צה"ל, והוחזק בידי ישראל עד 1982. ישראלים רבים שנולדו בתקופה שסביב מלחמת ששת הימים, נקראו בשמות טירן, טיראן, או טירנית, בהם טירן פולק, הצלמת טירנית ברזילי-כהן ואיש ההרכב 951 טיראן מדלסי.
כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים מ-1979 מוצב באי טיראן כוח משקיפים רב-לאומי (MFO), שתפקידו, בין השאר, לנטר ולהבטיח מעבר ימי חופשי במצרי טיראן, ולוודא ששני האיים לא ישמשו למטרות צבאיות.
באפריל 2016 הושג הסכם בין מִצְרַים לערב הסעודית לפיו יחזרו האיים טיראן וסנפיר וחלק מהַמְּצָרִים לשליטה סעודית. ערב הסעודית מחויבת להסכמים שעליהם חתמה מִצְרַים עם ישראל, ובכללם נוכחות הכוח הרב-לאומי. ההסכם כולל גם הקמת גשר בין שתי המדינות מעל מצרי טיראן. הגשר יקשר את ראס א־שייח' חמיד שבסעודיה עם שארם א-שייח', ויעבור באי טיראן. אולם ההסכם נתקל בקשיים חוקתיים ובהתנגדות מקומית בְּמִצְרַים. ב-16 בינואר 2017 דחה בית המשפט העליון לעניינים מנהליים בְּמִצְרַים את ההסכם, וקבע שהאיים שייכים לְמִצְרַים, ואין להעבירם לסעודיה. החלטה זו נהפכה בהמשך. ביוני 2017 אושר סופית שהאיים יועברו לסעודיה.
ראו גם
התייחסות למצרי ים במשפט הבינלאומי
ניאום
קישורים חיצוניים
א. בולס, מעמדם המשפטי של תעלות סואץ ומיצרי טירן, 'מערכות ים' 79, יולי 1966, עמ' 9.
Gulf of Aqaba looking north, Tiran island on left, באתר PBase, 13 בפברואר 2004 (צילום אווירי של מצרי טיראן)
חופש השיט במפרץ אילת, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 9:12)
הפגנות בארץ למען שיט חופשי במפרץ אילת, בראש הצועדים: יגאל אלון ובבה אידלסון. סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 0:12)
הערות שוליים
טיראן
קטגוריה:סיני: גאוגרפיה
טיראן
קטגוריה:מצרים: מצרי ים
קטגוריה:ערב הסעודית: מצרי ים
קטגוריה:גבול מצרים – ערב הסעודית
קטגוריה:ים סוף | 2024-09-25T06:09:34 |
מיצרי טיראן | REDIRECT מצרי טיראן | 2004-12-03T01:17:07 |
מיצרי טירן | REDIRECT מצרי טיראן | 2004-12-03T01:19:08 |
נפתלי נאמן | יצחק נפתלי נאמן (1928 – 27 באפריל 1986) היה סופר ומחזאי ישראלי.
ביוגרפיה
יליד שכונת מאה שערים, ירושלים, דור חמישי למשפחתו בעיר. אביו היה המלחין יהושע נאמן, בעל תפילה ומומחה למוזיקה ליטורגית יהודית. בילדותו בילה שעות רבות בספריית "בני ברית" ומצעירותו הקדיש עצמו לעולם הספרים.
נאמן הצטרף לארגון "ההגנה", וב-1946 נעצר בידי הבריטים ונכלא במחנה המעצר בלטרון. במלחמת העצמאות שירת בחטיבה הירושלמית, ולאחר שחרורו מצה"ל למד כלכלה באוניברסיטה העברית. ב-1962 גויס על ידי משרד החינוך להקים בעיירה מעלות בית ספר יהודי ערבי דו-שנתי. ב-1965 התמנה למנהל מחלקת החינוך בעיירה.
נאמן ניסה להיכנס לחיים הפוליטיים והקים רשימה עצמאית לראשות מועצת מעלות ב-1966, אך נכשל בבחירות וחזר לכתיבה ולחינוך. כל חייו התעניין במיסטיקה יהודית ולמד בעצמו קבלה לעומקה.
נפטר בגיל 58, לאחר מחלה קצרה וקשה. פועלו לא היה מוכר לציבור הקוראים, ואף נדחה על ידי הביקורת והאקדמיה. עם זאת, זכה להכרה והצלחה יחסית בסצנת התיאטרון של לונדון, שם פעל כמחזאי ובמאי במשך מספר שנים.
ספריו
נאמן זכה לפרסם בחייו כחצי תריסר ספרים:
בינו לבין עמו, שזכה בפרס אשר ברש בשנת 1957.
צו קריאה, רומן מחיי אינטלקטואל ירושלמי שמלפני מלחמת ששת הימים, הנקרא בצו קריאה למלחמה וחייו משתבשים.
צעיף של אמנים, רומן מחיי האמנים העולים בעיירת פיתוח בגליל.
מרקו, מחזה שהועלה בתיאטרון זווית, בשנת 1967.
לוח זמנים, רומן, 1970
כי פנה יום, רומן, 1979
מחבלים, מחזה משנת 1979
חזון, רומן, נדפס לאחר מותו. 1990
ספרו האחרון והרוח באותיות, גם הוא יצא לאור שוב לאחר מותו. רומן קבלי מיוחד במינו. ברומן נפרשת תמונה מרהיבה של ירושלים וחכמי הקבלה שלה, מהחוג לקבלה באוניברסיטה העברית, בשנות הארבעים עד מלחמת העצמאות והקמת המדינה. הרומן 'והרוח באותיות' יצא לראשונה בהוצאת 'פרוזה' של יוסי קריים בשנת 1985. עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1995 יצא הספר בשנית בהוצאת כרמל.
לקריאה נוספת
מיכל אורון, "חקרי קבלה ושלוחותיה - בספרות העברית: עיון ברומן 'והרוח באותיות' מאת נפתלי נאמן", נדפס בממרכזים למרכז, ספר היובל לנורית גוברין, תשס"ה 2005
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:מחזאים יהודים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:ישראלים במלחמת העצמאות
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מאה שערים: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1986 | 2024-05-31T00:16:46 |
פנחס שדה | פנחס שדה (17 ביוני 1929, לבוב – 29 בינואר 1994, ירושלים) היה סופר, משורר ומתרגם עברי.
חייו ויצירתו
פנחס שדה נולד בשם פנחס פלדמן בחג השבועות תרפ"ט בעיר לבוב (למברג) בגליציה (בזמנו בשטח פולין; כיום בתחום אוקראינה). עלה עם הוריו לארץ ישראל כשהיה בגיל חמש. התחנך בתל אביב עיר מגורי הוריו, ואחר כך כילד חוץ בתל ליטוינסקי ובקיבוץ שריד. בקיבוץ היה בין השאר גם רועה צאן. שירת כמפקד מחלקה בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל כמפקד מחלקה צעיר בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות. לימים הצניע את עברו הצבאי, או ניסה להבין את משמעותו. לאחר המלחמה עסק במלאכות שונות ואף יצא ללונדון להיכרות-מה עם עולם האמנות.
בשנת 1945 כתב את שירו הראשון, "נאום כלב מת". שש שנים מאוחר יותר, הוציא לאור את ספרו הראשון, "משא דומה".
בשובו כתב לסירוגין סיפורים לילדים, שירים, פרקי יומן וכתבות. על יצירותיו לילדים, ובהן סיפורים מצוירים (קומיקס שפורסמו ב"הארץ שלנו"), חתם בשמות עט שונים, ובהם: דן אורן, ש. פנחס, יריב אמציה, ואחרים. מסיפורים אלה עוטרו על ידי מאיירים כדניאל פלנט ואדר דריאן. בד בבד עם כתיבתו לנוער וילדים הכה את העולם הספרותי הישראלי בתדהמה, כשכתב בגיל 27 ספר אוטוביוגרפי בשם "החיים כמשל". לדעת מבקרי הספרות באותה עת, היה זה גיל מוקדם מדי לכתיבת אוטוביוגרפיה. הספר היה חושפני ובו תיאורים של לבטי הנפש שלו וכן חוויותיו המיניות. כן היו בספר גילויים של כעין אמונה דתית מיסטית והשפעות רוחניות נרחבות.
מאז ועד פטירתו היה שדה ליוצר או להוגה שנוי במחלוקת. אהוב ומקובל על רבים, ומנגד מגודף על ידי אחרים. בשנת 1967 יצא ספרו "על מצבו של האדם" - רומן המתאר שבעה ימים בחייהם של אנשים צעירים ומיוסרים, שלא בא לו המשך המתאר את יתר ימי העלילה (שפרטים אודותיהם נרמזו בספר).
לשיא נוסף הגיעה המחלוקת על יצירתו עם פרסום הספר "התמסרות" (1973), שבו כינס כמה מכתבי אהבה מתוך אלפים שכתבה לו נערה בשם חבצלת חבשוש, ובהם העלתה על הכתב פרטים מיחסיהם האינטימיים (בשנת 1984 התאבדה חבשוש).
יחסיו עם הנשים בחייו היו מפותלים והרסנים. הוא תפס את האושר הזוגי כמסוכן ליצירתו - "אני פוחד שאם אתחתן אשקע מפסגת ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שליו, קר, קטן - - -זה נורא מכל - - - ההיסוסים מענים אותי כמו מחלת ים. הזמן קצר, עלי להחליט, עלי לבחור בין הכל ולא-כלום, בין חיים ואבדון, אבל אינני יודע היכן החיים והיכן האבדון" (שם).
"החלטנו, וכנראה זוהי באמת הפעם הסופית - להיפרד. יעל אומרת שהיא לא תוכל לוותר על ילד, ואילו אצלי ילד לא בא בחשבון" (שם) .
בספטמבר 1956 החליט בכל זאת להינשא, אך כעבור כמה חודשים התגרשו. "נפרדתי ממנה כשנוכחתי שלא אהיה מסוגל להמשיך בכתיבתו של ספר מסוים זה במצב של אושר, אלא במצב של קושי כלשהו" (שם).
החל משנות ה-80 החל שדה לעסוק באיסוף ועריכת ספרי סיפורים אשר בעיקרם עסקו בדמויות בולטות מעולם החסידות, ובהם הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב, ורבי מנחם מנדל מקוצק. סיפורים אלה והדמויות מאחוריהם היטיבו לבטא את החוויה הדתית אשר בה היה נתון שדה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהערות ובפרשנויות אותן הוסיף לספרים האמורים. לצד ספרים אלה ערך שדה ספר נוסף בו ליקט סיפורי עם רבים מעדות שונות בישראל, וכן ספר נוסף הנקרא 'ענני' שבו ליקט תפילות יהודיות אשר נכתבו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. מספרים אלה ניכר כי בתקופת חייו האחרונה קיבל השראה מעולם התוכן של היהדות בכלל ומהחסידות בפרט. הדבר בא לידי ביטוי גם בראיונות שהעניק בסוף חייו בהם התבטא על התרחקותו מהחוויה הנוצרית אשר ליוותה אותו בתקופות מוקדמות יותר. בערוב ימיו ביקש מכמה חסידים להתפלל בעבורו על קברו של רבי נחמן מברסלב. כמו כן הוא פנה לעצה וברכה אצל הרב אשר (רב אושר) פרוינד, מנהיג קהילת יד עזרהכך מצוין ביומניו..
במקביל נשאר מזוהה עם הגותו הנושאת אופי עצמי - בין יהדות, אקזיסטנציאליזם ותורת נפש.
לימים מסר שדה את כל יצירתו להוצאת "שוקן", המטפחת עד היום את כתביו.
פנחס שדה שהיה מעשן כבד, נפטר בן 64, בשנת 1994, מסרטן הריאות, והובא לקבורה בהר המנוחות.
הפולמוס על אישיותו ויצירתו עדיין לא תם, והוא מתחדש מדי פעם.
תפיסת עולמו
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון בכניסה לביתו של שדה בתל אביב
שדה ביטא תפיסה אינדיבידואליסטית, בה נמצא במרכז היחיד. היחיד לא כפוף לתפיסות מוסדיות כלשהן, ובונה את דרכו באופן אישי. בספר "על מצבו של האדם" מבוטא הניכור מהגישה הממסדית בנלעגות שבה מוצג פסק דינו של הגיבור - שגנב חפיסת שוקולד על מנת שתהיה לו מתנת יום הולדת - פסק דין בו הוא נשפט בחומרה למען הגנה על גופי השיווק הקמעונאיים.
ביומניו מתאר שדה את חוויית הקיום שלו:
תפיסתו האינדיבידואליסטית של פנחס שדה מקרבת אותו אל האקזיסטנציאליזם, בכך שהוא שם במרכז את היחיד ואת קיומו היומיומי, לפני המחויבות לעקרונות מופשטים או למסגרות.
חייו של האדם נתפשים כמתנהלים אל מול הגורל, אל מול האפשרויות שנפתחות בפניו להגשמה עצמית ובעיקר אל מול ה"אלוהים". האל מתואר בדרכים רבות לאורך שנות כתיבתו. אין אצל שדה התייחסות אל אלהים כמנהל של העולם וגומל שכר ועונש, אלא כ"בן שיח" של האדם, אשר למולו יכול האדם להבין את משמעות חייו. דמותו של האל כבן שיח נתמכת בתיאורי הפנייה של הסופר אליו לאורך ספריו, ובניסיונותיו לתאר אותו באופן מואנש (למשל האל אשר פורש מתפקידו ככזה ומתיישב בעיר גדולה בה הוא חי את חייו כאדם קשיש בדירה קטנה).
ספרו המרכזי של שדה, "החיים כמשל", סובב סביב נקודות אלה, כאשר מוסבר בו כי החיים הם המשל בעוד שהאלוהים הוא הנמשל. כלומר שעל האדם לחפש את מופע האל והמסר שהוא מעביר בכל אירוע שמתרחש לאדם בחייו. את המופע הזה הוא מחפש ומוצא בכל פרט במציאות, כולל באלה הנחשבים כנחותים ביותר. על פי התיאור ב"החיים כמשל": 'להגיע אל ירושלים של מעלה דרך תעלות הביבים'.
לכותב יש חשיבות רבה בהקשר זה, בכך שהוא יכול ומצווה 'להפוך את ענבי החיים ליין השירה' ולקרב לכך את כלל האנשים. כלומר שלמשורר או לסופר יש מבחינת שדה יעוד, והוא אף דן בחומרה במקומות רבים כותבים אשר לא מקדישים לכך את כתיבתם.
יש הרואים בהגותו של שדה קווים של ניהיליזם 'דתי' או מטאפיזי - העיקר הוא היחס האישי של האדם אל מול העליונים. מסגרות-החיים הסטנדרטיות הן שוליות ביחס לזה.
שדה מזכיר בין הדמויות שהשפיעו על תפיסת עולמו את פרידריך ניטשה, ישו, היינריך היינה, גתה והלדרלין.
הנצחה
ב-אפריל 2011, נקבע לוח זיכרון בכניסה לביתו של שדה ברחוב "דרך ההגנה 138" בתל אביב.
ב־2014 הוקדש לו אחד הפרקים בסדרה של חגי לוי - "המקוללים", שהוקרנה בערוץ 8.
ספריו
1951 - משא דומה, שירים, פנחס שדה, הוצאת מחברות לספרות
1958 - החיים כמשל, פנחס שדה, הוצאת ששת
1961 - אידה, פנחס שדה, הוצאת קריית ספר
1967 - על מצבו של האדם, פנחס שדה, הוצאת עם עובד
1969 - מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1970 - ספר השירים 1947-1970, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1970 - העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד, פנחס שדה, ספריית תרמיל
1971 - נסיעה, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1974 - נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1977 - אל שתי נערות נכבדות, שירים, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1980 - 42 רישומים ויומן הכתיבה של החיים כמשל, פנחס שדה, הוצאת פרוזה
1981 - תיקון הלב, סיפורים, חלומות, שיחות של רבי נחמן מברסלב, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1983 - ספר הדמיונות של היהודים (סיפורי עם), פנחס שדה, הוצאת שוקן.
1985 - מבחר שירי ח"נ ביאליק עם שבע הרצאות מאת פנחס שדה, עריכה וכתיבה פנחס שדה, הוצאת דביר והוצאת שוקן.
1985 - ספר האגסים הצהובים, פנחס שדה, הוצאת שוקן.
1987 - ענני (לקט תפילות), עריכה והערות בידי פנחס שדה, הוצאת כרטא.
1988 - שירים 1988-1985, פנחס שדה, הוצאת שוקן
1988 - הגנב, פנחס שדה, הוצאת כרטא (הוצאה מחודשת).
1988 - סיפורי הבעש"ט, עריכה בידי פנחס שדה, הוצאת כרטא.
1988 - אשתי אהובתי בואי ונרקוד (ספר שני של סיפורי הבעש"ט), עריכה בידי פנחס שדה, הוצאת כרטא.
1993 - איך זינג ווי א פייגאלע, שירים 1982–1992, פנחס שדה, הוצאת שוקן.
1993 - איש בחדר סגור, לבו שבור, ובחוץ יורדת אפילה: אמרות, תורות וסיפורי חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק, הוצאת שוקן.
2013 - פנחס שדה: היומנים, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
ראו גם
החיים כמשל
לקריאה נוספת
אורציון ברתנא, מן הפסיכולוגיה אל הנבואה : על "החיים כמשל", לדרכו של שדה, מאזנים, ס"ד 10, תש"ן 1990.
אמנון נבות, המצב הרביעי, "על מצבו של האדם" בהשוואה ל"המצב השלישי של עמוס עוז, מאזנים, ס"ה 6, תשנ"א 1991.
טובי סופר, הרהורים נוגים על אהבתו הנכזבת של אלוהים והערה נוספת לעניין הבגידה, עם קריאת "ספר האגסים הצהובים" לפנחס שדה, מעריב, מאי 1985.
סיגל גפן, סיפורי הבעש"ט - מה בין עגנון לשדה?, מאזנים, ע' 5, תשנ"ו 1996.
בלהה רובינשטין, קריאת מעמקים, משוררים בעקבות סיפור יונה, קריאה בשירי פנחס שדה, זלדה, רבקה מרים ויונדב קפלון, עלי-שיח, 43, תש"ס 2000.
צבי לוז, המציאות האחרת, על שירת פנחס שדה, עלי-שיח, 42, 1999.
טל רשף, שדה כפילוסוף קיומי, ביקורת אקזיסטנציאלית על עיקרי תורתו של פנחס שדה, פרוזה, 102, 1988.
משה גנן, אני נושא את שירי אל הרעב לרוח, הוצאת גושן, תשס"ד.
אהוד בן עזר, להסביר לדגים (עדות על פנחס שדה), הוצאת אסטרולוג, 2002.
יותם ראובני, דיוקן-1: פנחס שדה, הוצאת נמרוד, 2002.
יותם ראובני, שיחות עם פנחס שדה, (בעריכת שלום (מתן) שלום), בלימה, ירושלים-ברלין, תשפ"ד (2024)
אדיר כהן, סופרים עבריים בני זמננו, הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל אביב
אילת נגב, פנחס שדה: אני מוכן לשלם לאלוהים כדי לחזור על חיי שוב ושוב, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
אלי אשד, הקומיקס הישראלי : מהצבר ועד גיבור העל - דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 1935–2000, כתב הוצאה לאור, 2022, הפרק "פנחס שדה", עמ' 113–152.
קישורים חיצוניים
יעקב אגמון, שאלות אישיות עם פנחס שדה, 24 ביוני 1978
,
עוזי דורנאי, פנחס שדה, רישום עט, 1980
הילית ישורון, ריאיון עם פנחס שדה, חדרים 1987
אורי קציר, הגנב: שני סיפורים על יתמות ובדידות, הבלוג "אפלטון", 28 בספטמבר 2005
יותם ראובני החיים נטו, פנחס שדה בעשרים ושתיים נקודות - על הקשר בין המשורר פנחס שדה לסופר יותם ראובני בכתב העת "יקוד", 26 בדצמבר 2012
היציאה מתוך ההפקר - מיומני פנחס שדה, פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, 10 בינואר 2014
אריק גלסנר, על פנחס שדה, מדור הספרות של "ידיעות אחרונות", 14 בינואר 2014
יוסף שרון, השיר: הבלדה על מנחם בגין, המשורר: פנחס שדה. שירה ומשוררים - הבלוג של יוסף שרון, 10 במאי 2014
בלפור חקק, ״החיים כמשל״ כיצירה רליגיוזית, מהבלוג של ד״ר לאה מזור, "על מקרא הוראה וחינוך", 6 ביוני 2015
בלפור חקק, החיים כמשל הנשים כנמשל
הרצל חקק על נער הייתי
, 2014
צבי ינאי מראיין את פנחס שדה בתוכנית "מחשבות בעל פה", ערוץ 2, סרטון באתר יוטיוב, 13 בדצמבר 2014
מקבץ רשימות על פנחס שדה מאת אלי אשד
פנחס שדה כמחבר סיפורי קומיקס, 14 במרץ 2003
פנחס שדה מחבר סיפור טרזן, 26 ביולי 2003
פנחס שדה והגולם: תיאור של מציאות חלופית, הבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", באתר "רשימות", 24 בינואר 2004
פנחס שדה -היוצר כאלוהות, הבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", באתר "רשימות", 12 בפברואר 2009
המציאות האחרת של פנחס שדה, באתר "e-mago", 29 בינואר 2017
מתרגומיו:
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:פולקלוריסטים יהודים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994 | 2024-10-08T02:19:36 |
המנון קזחסטן | "קזחסטן שלי" (קזחית Менің Қазақстаным; רוסית Мой Казахстан) הוא ההמנון הלאומי של קזחסטן, המדינה התשיעית בגודלה בשטחה בעולם, הממוקמת במרכז אסיה. ההמנון התקבל ביום 7 בינואר 2006 והחליף את המנונה הקודם של המדינה אשר נקרא בפשטות "המנון הרפובליקה של קזחסטן".
המילים נכתבו על ידי נורסולטן נזרבייב, נשיא קזחסטן, על בסיסן של מילים לשיר קיים משנת 1956 אשר נכתבו על ידי ז'ומקן נז'ימדנוב (Жұмекен Нәжімеденов). ההמנון הולחן על ידי שמשי קלדייקוב (Шәмші Қалдаяқов).
עברית קזחית (רשמית) תעתיק לכתב לטיני (טורקית מותאמת) רוסית (רשמית)שמש זהב במרום,
זרע זהב בערבה,
אגדת גבורה,
הסתכל על ארצי!
בעת קדומים
תהילתינו נולדה,
גאים וחזקים
הם בני עמי הקזחים
פזמון:
ארצי, ארצי,
בפריחתך אצמח גם אני,
בשירך אנגן גם אני, ארצי!
מולדתי - קזחסטן!
נפתחה דרך לצאצאי
על ידי ארצי הגדולה,
עמי מאוחד
ועצמאית מולדתי.
כחבר ותיק,
מקדם פני עת חדשה.
ארצנו שמחה,
עמנו עולז.
פזמון:
ארצי, ארצי,
בפריחתך אצמח גם אני,
בשירך אנגן גם אני, ארצי!
מולדתי - קזחסטן!Алтын күн аспаны,
Алтын дән даласы,
Ерліктің дастаны -
Еліме қарашы!
Ежелден ер деген,
Даңқымыз шықты ғой,
Намысын бермеген,
Қазағым мықты ғой!
Менің елім, менің елім,
Гүлің болып егілемін,
Жырың болып төгілемін, елім!
Туған жерім менің — Қазақстаным!
Ұрпаққа жол ашқан,
Кең байтақ жерім бар.
Бірлігі жарасқан,
Тәуелсіз елім бар.
Қарсы алған уақытты,
Мәңгілік досындай.
Біздің ел бақытты,
Біздің ел осындай!
Менің елім, менің елім,
Гүлің болып егілемін,
Жырың болып төгілемін, елім!
Туған жерім менің — Қазақстаным! Altın kün aspanı,
Altın dän dalası,
Yerliktiñ dastanı -
Yelime qaraşı!
Yejelden yer degen,
Dañqımız şıqtı ğoy,
Namısın bermegen,
Qazağım mıqtı ğoy!
Meniñ yelim, meniñ yelim,
Güliñ bolıp yegilemin,
Jırıñ bolıp tögilemin, yelim!
Twğan jerim meniñ — Qazaqstanım!
Urpaqqa jol aşqan,
Keñ baytaq jerim bar.
Birligi jarasqan,
Täwelsiz yelim bar.
Qarsı alğan waqıttı,
Mäñgilik dosınday.
Bizdiñ yel baqıttı,
Bizdiñ yel osınday!
Meniñ yelim, meniñ yelim,
Güliñ bolıp yegilemin,
Jırıñ bolıp tögilemin, yelim!
Twğan jerim meniñ — Qazaqstanım! В небе золотое солнце,
В степи золотое зерно.
Сказание о мужестве
моя страна.
В седой древности
Родилась наша слава,
Горд и силен
мой казахский народ.
О, мой народ! О, моя страна!
Я твой цветок, взращенный тобой.
Я песня, звенящая на твоих устах,
Родина моя – мой Казахстан.
У меня простор неоглядный
И дорога, открытая в будущее.
У меня независимый,
Сплоченный, единый народ.
Как извечного друга
Встречает новое время
Наша счастливая страна,
наш народ.
О, мой народ! О, моя страна!
Я твой цветок, взращенный тобой.
Я песня, звенящая на твоих устах,
Родина моя – мой Казахстан.
ההמנון הקודם
שמאל|ממוזער|250px|ההמנון הקודם
המנונה הקודם של קזחסטן נקרא בפשטות "המנון הרפובליקה של קזחסטן" והתבסס על המנונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של קזחסטן. ב-1992, שנה לאחר עצמאות קזחסטן שונו מילות ההמנון מהתקופה הסובייטית למילים מאת מוזפר אלימבייב, קדייר מירזלייב, טומנבי מונדגלייב וז'דיירה דריבייב, אך המנגינה המקורית מאת מוקן טולבייב ואחרים נותרה על כנה. בשנת 2006 הוחלף ההמנון בהמנונה החדש של קזחסטן - "קזחסטן שלי".
עברית (מרוסית) קזחית (רשמי) רוסית (לא רשמי)אנחנו עם נועז, בנים של כבוד,
וכל מה שהקרבנו זיכה אותנו החופש.
צצנו מתוך גורל מרושע, ואז הגיהנום,
זכינו בניצחון של תהילה והצלחה.
פזמון:
המרא גבוה לשמיים, הו, נשר של חופש,
זמן את ההרמוניה, הסכם והסכמה.
עבור גיבורים, יכולת וכוח היא האומה,
כמו שהאחדות היא החרב הלאומית העולה.
בזמן כיבוד האימהות ומוקירים
את הקצפת של הקצפת של אומתנו העולה.
אנו מקבלים בברכה את כל החולים ומי שנתקע על ידי הרס...
מולדתנו, הערבה, היא העריסה הקדושה
של חברות והסכמה
נתנה את המקלט והמחסה הלבבי.
פזמון:
המרא גבוה לשמיים, הו, נשר של חופש,
זמן את ההרמוניה, הסכם והסכמה.
עבור גיבורים, יכולת וכוח היא האומה,
כמו שהאחדות היא החרב הלאומית העולה.
התגברנו על הקשיים
תנו לעבר לשרת לקח מר
אבל האם ראינו את העתיד הקורן.
הורשנו את המורשת המפוחדת שלנו תוך יישום שפת האם
ובריבונות באומץ ומסורת
כך ביוקר הוכרנו על ידי אבותינו
ומנדת אמת לדורות הבאים.
פזמון:
תמריא גבוה לשמיים, הו, נשר של חופש,
תזמן את ההרמוניה, הסכם והסכמה.
עבור גיבורים, יכולת וכוח היא האומה,
כמו שהאחדות היא החרב הלאומית העולה.Жаралған намыстан қаһарман халықпыз,
Азаттық жолында жалындап жаныппыз.
Тағдырдың тезінен, тозақтың өзінен
Аман-сау қалыппыз, аман-сау қалыппыз.
Еркіндік қыраны шарықта,
Елдікке шақырып тірлікте!
Алыптың қуаты — халықта,
Халықтың қуаты — бірлікте!
Ардақтап анасын, құрметтеп данасын,
Бауырға басқанбыз баршаның баласын.
Татулық, достықтың киелі бесігі -
Мейірбан Ұлы Отан, қазақтың даласы!
Еркіндік қыраны шарықта,
Елдікке шақырып тірлікте!
Алыптың қуаты — халықта,
Халықтың қуаты — бірлікте!
Талайды өткердік, өткенге салауат,
Келешек ғажайып, келешек ғаламат!
Ар-ождан, ана тілі, өнеге-салтымыз,
Ерлік те, елдік те ұрпаққа аманат!
Еркіндік қыраны шарықта,
Елдікке шақырып тірлікте!
Алыптың қуаты — халықта,
Халықтың қуаты — бірлікте!Мы — народ доблестный, дети чести,
На пути к свободе жертвовали всем.
Из тисков-испытаний судьбы, из адских огней
Вышли победителями, мы уцелели…
Пари ввысь, орёл свободы,
Призывая к единению!
Сила-мощь героя — в народе,
Сила-мощь народа — в сплочённости!
Уважая матерей, чтя гениев народа,
В годину лихолетья мы распахнули свои объятия всем.
Казахская степь — любимая Родина.
Святая колыбель дружбы и солидарности.
Пари ввысь, орёл свободы,
Призывая к единению!
Сила-мощь героя — в народе,
Сила-мощь народа — в сплочённости!
Мы многое пережили. Пусть прошлое послужит уроком.
Верим мы в светлое, прекрасное будущее.
Все самое святое: честь, достоинство, родная речь,
Традиция, мужество и державность —
Мы передаём, как наказ, будущему поколению!
Пари ввысь, орёл свободы,
Призывая к единению!
Сила-мощь героя — в народе,
Сила-мощь народа — в сплочённости!
ראו גם
קישורים חיצוניים
קזחסטן
קטגוריה:קזחסטן: סמלים לאומיים | 2021-12-29T02:52:16 |
אבות ישורון | שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|אבות ישורון בבית קפה בתל אביב בסוף שנות החמישים. צילום: מקסים סלומון
אָבוֹת יְשֻׁרוּן (נולד בשם: יְחִיאֵל פֶּרְלְמוּטֶר; 19 בספטמבר 1904, יום הכיפורים ה'תרס"ה – 22 בפברואר 1992, ה'תשנ"ב) היה משורר עברי ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב (1992).
ביוגרפיה
יחיאל פרלמוטר נולד בשנת 1904 בעיירה נסכיז' שבמחוז קובל בגוברניית ווהלין בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בתחומי אוקראינה של ימינו). אמו ריקל הייתה בת למשפחת האדמו"רים שפירא שחצרם הייתה בעיירה. הוא גדל בעיירה פשדמיישצ'ה, מקום מושבו של הסב פנחס פרלמוטר, איש עסקים, ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לעיר הסמוכה קרסניסטב (כיום בפולין), שבה הפעיל אביו ברוך טחנת קמח גדולה בבעלות העסק המשפחתי. בעת מלחמת העולם הראשונה יצא עם הוריו כפליט ושב לקרסניסטב בתום המלחמה. בשנת 1925, בתקופת העלייה הרביעית, עלה לארץ ישראל המנדטורית, ועבד כפועל חקלאי, פועל בניין ושומר בכרמים. על עברות שמו לאבות ישורון אמר בריאיון לדבר ב-1970:
בני משפחתו נרצחו בשואה. אף על פי שהיה פטור משירות מחמת גיל, הוא התנדב להילחם במלחמת העצמאות ושירת בחטיבת כרמלי בצפון הארץ. המראות שראה במלחמה הביאו אותו לכתוב את "פסח על כוכים", שיר שהביע הזדהות עם גורל הפליטים הפלסטיניים, מה שהביא לביקורת רבה עליו (ראו בהמשך), אך הטבח במעלות ב-1974 שינה את גישתו לסכסוך הישראלי הפלסטיני ולאמונו בדו קיום ושלום בין שני העמים.
ישורון החל לפרסם שירים בכתב העת "טורים" בשנת 1934, ומאז פרסם כל השנים במוספים הספרותיים ובכתבי עת. ספרו הראשון, "על חַכמות דרכים", נדפס בשנת תש"ב (1942). על ספרו זה חתם עדיין בשמו הראשון. לאחר מכן החליט לעברת את שמו, תחילה קרא לעצמו "אָבוֹת הַפְּנִינִי" ("הַפְּנִינִי" - מעין תרגום חלקי של השם פרלמוטר, שפירושו אֵם הַפְּנִינָה. לדברי ישורון, שם זה הוצע בידי אברהם שלונסקי), אך לאחר מכן החליט על "אבות ישורון" והחליף את שמו לשם זה רשמית ב-1950. ספריו הבאים: "רעם" (1961), "שלושים עמ' של אבות ישורון" (1964) ו"זה שם הספר" (1970), כבר נדפסו בשמו החדש.
בתקופה האחרונה לחייו החל לבקר בשבתות בבית מדרשו של האדמו"ר ממודז'יץ ברחוב דיזנגוף 36 בתל אביב.
מעט לפני מותו, התבשר ישורון כי זכה בפרס ישראל, אך זה לא זכה לקבלו.
אבות ישורון נפטר בתל אביב ב-1992, בן 87, שישה שבועות לאחר פטירתה של אשתו, פֶּסְיָה (לבית יוסטמן). נקבר בבית העלמין קריית שאול.
בתו היא העורכת והמתרגמת הלית ישורון.
יצירתו וקבלתה
שמאל|ממוזער|200px|ביתו של אבות ישורון ברחוב ברדיצ'בסקי 8 בתל אביב
עד לשנות השבעים היה אבות ישורון משורר בעל השפעה מעטה יחסית. שינויים תרבותיים בחברה הישראלית ובספרות הישראלית הביאו לכך שברבות השנים הלכה וגברה השפעתו. מנחם פרי ומשוררים צעירים מחבורת סימן קריאה ראו באבות ישורון משורר גדול ועשו רבות לפרסומו ברבים.
הביטוי השירי החם והקרוב, לשונו המרוסקת, חיבתו הבסיסית לערביי הארץ, הזדהותו עם גורל הפליטים הפלסטינים ושיבוצי היידיש המרובים בשיריו משכו את לבו של דור משוררים צעיר. שירתו המאוחרת שונה לחלוטין משירתו המוקדמת והביאה לו פרסום רב, פרסים ספרותיים וראיונות רבים בתקשורת.
הפולמוס על שירו "פסח על כוכים"
בין המבקרים וחוקרי הספרות יש התולים את מיקומו השולי יחסית של ישורון בבמה השירית בתקופת ראשית המדינה בכעס שעורר שיר שפרסם בעניין גורל הפליטים הערבים־פלסטינים במלחמת העצמאות. בשנת 1952 פרסם ישורון במוסף הספרות של עיתון "הארץ" שיר ארוך בשם "פסח על כוכים", ובו השוואה בוטה, אשר הרגיזה רבים, בין הפליטים היהודים לפליטים הערבים. אחד מבתי השיר כורך גם את גורל פליטי המלחמה וגורל יהודי פולין והוריו: "וְאַבָּא-אִמָּא, מִן מִלְקוֹחַ אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח - צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ, וְעַל פּוֹילִין לֹא לִשְׁכַּח." השיר מסתיים בשורות הבאות: "מְלֵאָה לָהּ אֶרֶץ אֲדָמָה וְלֹא נוֹעֶדֶת."
ממוזער|קטע מדף הגהות של מחזור השירים "צות וצות" (מחברות לספרות, אוקטובר 1949), בו רואים את שינוי השם מ"אבות הפניני" ל"אבות ישורון". המקור נמצא במכון גנזים.
השיר עורר פולמוס ארוך, והביא אצל רבים למעין נידוי של ישורון. ההדים שעורר השיר מכונים גם "הפולמוס על 'פסח על כוכים'". בין חוקרי הספרות והמבקרים, שהתייחסו לפולמוס הזה ופרסמו בעניינו מאמרים ומסות, בדרך כלל ברוח ביקורתית המצדיקה את עמדתו של ישורון, ניתן למצוא את אהרן אמיר, שחרף ההבדלים הפוליטיים ביניהם תמך בעמדתו; את דן מירון במאמר החריף "במבחן מבטם של האבות: על פרקים בשירתו של אבות ישורון"; את יוחאי אופנהיימר בספרו על כל שירי ישורון; את חיה שחם במאמרה, "בצומת המשולש – הפולמוס סביב 'פסח על כוכים' לאבות ישורון, שנדפס ב"דפים למחקר בספרות"; את מיכאל גלוזמן, שפרסם מאמר על הפרשה בחיבורו, "מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל", בהוצאת מכון ון ליר בירושלים; את חגי רוגני, שהתייחס לפולמוס בספרו, "מול הכפר שחרב – עמדות פוליטיות כלפי הסכסוך היהודי-ערבי בשירה העברית, 1929–1967", בהוצאת פרדס; את יצחק לאור במאמרו, "ועל פוילין לא לשכוח", במוסף הספרותי של העיתון "הארץ"; ואת המשוררת והחוקרת לילך לחמן בכָתבה על שירתו. דן מירון חזר לדון בשיר במלאת 70 שנה לפרסומו.
ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל, אשר בבית אריאלה בתל אביב.
ערבי מחווה
ערב מחווה לאבות ישורון, במלאת 31 שנה לפטירתו, התקיים בתיאטרון החאן בירושלים במוצ"ש 25 פברואר 2023. בערב השתתפו עמיחי חסון, הלית ישורון, לילך לחמן ובני שבילי. המנחה היה שמוליק קליין, מוזיקה: ארי גורלי וטלאור איזנברג.
ערב מחווה לאבות ישורון התקיים ביום 15 נובמבר, 2018, במרכז נווה שכטר שבתל אביב. בערב הוצגה תערוכת כתבי יד מקוריים של אבות ישורון, שנחשפו לראשונה, באדיבות הלית ישורון וארכיון מכון גנזים - ארכיון אגודת הסופרות הסופרים בישראל. לאחר מכן הוקרן הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות" מסדרת "העברים" מאת יאיר קדר. לאחר ההקרנה, הופיעו כרמי זיספאל, ערן ויץ ושי צברי במופע מחווה מתוך האלבום "טוב שהעולם גדול".
ערב מחווה מטעם כתב העת "משיב הרוח" התקיים ביום 18 ספטמבר, 2016 בבית אבא חושי שבחיפה. בערב השתתפו ד"ר דרור בורשטיין, מעין שטרנפלד, סיגל בן יאיר, איתמר שרון שי צברי, כרמי זיסאפל וערן ויץ, בשירים מתוך אלבום לחנים חדשים לשירים של אבות ישורון "טוב שהעולם גדול". ערך והנחה: עמיחי חסון.
ערב מחווה לאבות ישורון בפתיחת פסטיבל השירה במטולה, התקיים ב-16 מאי, 2002. בין המשתתפים: שמעון אדף, שרון אס, מאיר ויזלטיר, הלית ישורון, יצחק לאור, אהרן שבתאי, בנימין שבילי ואפרת מישורי. עוד התקיים בערב מופע משותף של ערן צור וקורין אלאל.
ערב מחווה לאבות ישורון עם צאת המהדורה המלאה של שיריו' התקיים ביום 21 באוקטובר, 2001 בבית ביאליק בתל אביב. בערב השתתפו: פרופ' מנחם פרי, יצחק לאור, חיים באר, הלית ישורון, שמעון אדף, אפרת מישורי, עודד וולקשטיין ואחרים.
אבות ישורון בקולנוע
אבות ישורון - 1990, סרט תיעודי. במאי: אמיר הראל. בהשתתפות אבות ישורון, מראיין נסים קלדרון.
ישורון: 6 פרקי אבות (2018), סרט תיעודי בבימוי עמיחי חסון, במסגרת מיזם "העברים" בהפקת יאיר קדר.
במוזיקה הישראלית
אחדים משיריו של ישורון הולחנו והוקלטו. עם שירים אלה נמנים: "בבית קפה מצד הרחוב" בלחנו וביצועו של אלון אולארצ'יק, "שתים עשרה בלירה" בלחנו של אילן וירצברג וביצועה של גלי עטרי, "אלוהיך" בלחנו של וירצברג וביצועה של נורית גלרון, "האיש מול מת" בלחנו של שלמה גרוניך וביצועו של אלי גורנשטיין ו"כמה זה שקל" בלחנה וביצועה של קורין אלאל. המוזיקאי ישראל ברייט הלחין קטע מראיון שערך ישורון עם הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. קטע זה קיבל את הכינוי "פתיחה לראיון" והוא סוגר את אלבום השירה המולחנת של ישראל ברייט "אוצר סמוי".
ב-2014 יצא האלבום "טוב שהעולם גדול – משירי אבות ישורון" בהפקת כרמי זיסאפל, ערן ויץ ושי צברי (על ידי נענע דיסק) ובביצועם של אמנים שונים, בהם: ברי סחרוף, רונה קינן, אלי מגן ותמר קפלנסקי.
פרסים שהוענקו לו
פרס ברנר לספרות (1967)
פרס ביאליק לספרות (1979)
פרס השירה הישראלית (1992)
פרס ישראל לספרות ולשירה (1992). על קבלת הפרס הודיעו בימיו האחרונים, והוא הוענק לו לאחר פטירתו.
ספריו
על חכמות דרכים: שירים, יחיאל פרלמוטר (אבות ישורון), תל אביב: הוצאת דביר, תש"ב-1942.
רְעֵם: שירים, תל אביב: אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א-1961.
שלושים עמ’ של אבות ישורון, ירושלים – תל אביב: הוצאת שוקן, 1964.
זה שם הספר, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, תש"ל-1970.
השבר הסורי אפריקני, תל אביב: ספרי סימן קריאה / מפעלים אוניברסיטאיים, 1974. מהדורה היסטורית: ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
קַפֶּלָה קוֹלוֹת: שירים, תל אביב: ספרי סימן קריאה / מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ז-1977.
שער כניסה שער יציאה: שירים, תל אביב: ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א-1981.
הומוגרף: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה-1985.
אדון מנוחה: שירים, תל אביב: ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1990.
אין לי עכשו: תל אביב: שירים, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1992.
אבות ישורון כל שיריו (הערות: בנימין הרשב, הלית ישורון), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2001-1995.
מִלְּבַדְאַתָּה: מבחר, (עורכות: הלית ישורון, לילך לחמן), בני ברק: הספריה החדשה לשירה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2009.
פָּנֶיךָ אֶל פָּנַי (מבחר בסדרת "זוטא", עורכת: הלית ישורון), הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, 2018. לקריאת הספר המלא בפסיק הספרייה הדיגיטלית.
חרסים, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
לקריאה נוספת
אידה צורית, שירת הפרא האציל – ביוגרפיה של אבות ישורון, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.
חיה שחם, "בצומת משולש – הפולמוס סביב השיר 'פסח על כוכים' לאבות ישורון", דפים למחקר בספרות, 10, תשנ"ו, עמ' 47–65.
רועי גרינוולד, שפתו של אבות ישורון, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2012.
עומר ולדמן, לשון וסגנון בשירת אבות ישורון, 1970-1934, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, 2021.
דן מירון, "הקול קול ישורון : בשולי "הונא מחטטת" (כאן תחנת... מילות הפתיחה של קול ישראל בערבית), לאבות ישורון, זמנים, מרץ 1954.
דן מירון, "פולמוס ויקר בכרך אחד: הערות ל"שפתח [ערבית: מילת פתיחה] בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג" מאת אבות ישורון, זמנים, ספטמבר 1955.
דן מירון, "על שירי אבות ישורון", מוסף הארץ, מאי 1961.
דן מירון, "ושוב, האגדה הבנאלית על המשורר הנידח", הארץ, יוני 1990.
דן מירון, "אבות : על דמותו האמנותית של המשורר אבות ישורון", ידיעות אחרונות, פברואר 1992.
דן מירון, "מעולם לא "כיסחתי" את שירת ישורון", מעריב, מרס 1992.
לילך לחמן (עורכת), איך נקרא אבות ישורון, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום כהה, 2011. - אסופה ראשונה של מאמרים העוסקים בשירתו של אבות ישורון.
מאמר מתוך הספר: "'סע, סע, ההפך ההגה' – שלושה פרקים על אבות ישורון", מאת מנחם פרי.
עומר ולדמן, "זמן משוחח עם זמן: שיחה עם הלית ישורון על הארכיון של אביה, אבות ישורון", מוזה 6 (2023), עמ' 26-8.
דן מירון, במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת בלימה, 2024
מאמרים על יצירתו
, על חרסים,
עדה קינסטלר, "המהלך הזה, שבו הופך המכתב למייצגו של אדם שהיה": על שני שירים של אבות ישורון עם צאתם לאור של "אבות ישורון - כל שיריו", 2001, ארץ אחרת, 10, תשס"ב-2002.
תמר משמר, "העילג החכם", עיתון 77, 66, תשמ"ה-1985.
יעקב בסר, "אבות ישורון – הצפוי והמפתיע", ידיעות אחרונות, ינואר 1981.
ירון גולן, "חומר גלם" כשירה: על אבות ישורון, שער כניסה שער יציאה, 1981, מעריב, ינואר 1981.
אברהם הגורני-גרין, "הבאתי מלה מאמי לעברית", מאזנים, נ"ג, 2, תשמ"א-1981.
בני ציפר, "אבות ישורון – קולאז’ סוריאליסטי", הארץ, ינואר 1981.
הרולד שימל, "ה’תליממיסטר’, או הקו המכריע בשירה העברית": על אבות ישורון, "שער כניסה שער יציאה", 1981, דבר, ינואר 1981.
גבריאל מוקד, "דיקט וחול בפלשתינה, יהודים וערבים בפלשתינה, קונקרט קשה בפלשתינה", עכשיו, 64, 1996.
אורציון ברתנא, "המציאות הארצישראלית בשנות ה-40 ודרכי ייצוגה בשירת נתן אלתרמן מול דרכי ייצוגה בשירת יחיאל פרלמוטר", הציונות, י"ט, תשנ"ט-1999.
יוחאי אופנהימר, "היה ערבי עם זקן שחור כאבי": הערבי בשירתו הפוליטית המוקדמת של אבות ישורון, עלי-שיח, 33, תשנ"ד-1994.
"השבירה הכפולה" , נושא השואה ביצירתו של אבות ישורון, מאת חנה יעוז-קסט, נדפס בעיתון 77, 128, תשנ"א 1991.
נתן זך, "דיוקנו של המשורר כמוצא הישר": על אבות ישרון, ידיעות אחרונות, אוקטובר 1984.
הלל ברזל, "פריצת לשון כמחוה רגשית-אידאולוגית: על תפיסת השיר של אבות ישורון", מאזנים, נ"ו, 1, תשמ"ג-1983.
דוד וינפלד, "האני הביוגרפי, פתח דבר לשירי אבות ישורון", דבר, אפריל 1981.
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים על אבות ישורון, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
העבריים/אבות ישורון. סרט תיעודי שנעשה עליו כחלק מסדרת העברים של כאן 11.
מנחם פרי, אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה, באתר מנחם פרי; פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה, 17 בספטמבר 2009.
אלי הירש, על "מלבדאתה, מבחר 1991-1934" , ידיעות אחרונות 9/10/09
דרור בורשטיין, איי ריממבר, 12 בספטמבר 2009.
"טוב שהעולם גדול"- אלבום שירי אבות ישורון בביצוע אמנים ישראלים.
עומר ולדמן, לכפר על מה שעשינו לעצמנו: על יום הכיפורים בשירת אבות ישורון, פרויקט "פתח שער", בית אבי חי, ספטמבר 2020
עומר ולדמן, "'הלשון צריכה להיות כמו גרניט': יובל לצאת 'השבר הסורי אפריקני' של אבות ישורון", הו! 27 (2024), עמ' 254-231
מכּתביו:
אבות ישורון, באתר "שירשת"
ארבעה שירים מתוך 'מלבדאתה', באתר הספרייה החדשה
ניתוח יצירותיו:
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:יהודים מווהלין
קטגוריה:חבורת סימן קריאה
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1992
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2024-10-19T19:27:42 |
ההימנון של רפובליקת קזחסטן | redirect המנון קזחסטן | 2004-12-31T14:21:51 |
המנון טג'יקיסטן | ההמנון הלאומי של טג'יקיסטן (בטג'יקית: Суруди миллии Тоҷикистон, או בקיצור Суруди миллӣ) אומץ רשמית בשנת 1991. מילותיו נכתבו על ידי גולנזר קלדי ואת המנגינה הלחין סולימאן יודקוב.
מילות השיר בכתב לטיני
Dijori arçmandi mo
Ba baxti mo sari azizi tu baland bod,
Saodati tu, davlati tu begazand bod.
Zi duriji zamonaho rasidajem
Ba zeri parcami tu saf kaşidajem,
kaşidajem,
Zinda boş, ey Vatan
Toçikistoni ozodi man.
Baroji nomu nangi mo
Tu az umedi raftagoni mo nişonaī
Tu bahri vorisoni çaxoni çovidonaī,
Xazon namerasad ba navbahori tu,
Ki mazraji vafo buvad kanori tu,
kanori tu,
Zinda boş, ey Vatan
Toçikistoni ozodi man.
Tu modari jagonaī,
Baqoji tu buvad baqoji xonadoni mo,
Maromi tu buvad maromi çismu çoni mo.
Zi tu saodati abad nasibi most
Tu hastivu hama çahon habibi most
habibi most
Zinda boş, ey Vatan
Toçikistoni ozodi man.
מילות השיר בכתב פרסי
دیار ارجمند ما
به بخت ما سر عزیز تو بلند باد
سعادت تو، دولت تو بیگزند باد
ز دوری زمانهها رسیدهام
به زیر پرچم تو صف كشیدهام
كشیدهام
زنده باش، ای وطن
تاجیكستان آزاد من
برای ننگ نام ما
تو از امید رفتگان ما نشانهای
تو بهر وارثان جهان جاودانهای
خزان نمیرسد به نوبهار تو
كه مزرع وفا بود كنار تو
كنار تو
زنده باش، ای وطن
تاجیكستان آزاد من
تو مادر یگانهای
به كوی تو بود بهای خاندان ما
مرام تو بود مرام جسم و جان ما
ز تو سعادت ابد نصیب ماست
تو هستی و همه جهان حبیب ماست
حبیب ماست
زنده باش، ای وطن
تاجیكستان آزاد من
מילות השיר בכתב קירילי
Диёри арҷманди мо,
Ба бахти мо сари азизи ту баланд бод,
Саодати ту, давлати ту бегазанд бод
Зи дурии замонахо расидаем
Ба зери парчами ту саф кашидаем, кашидаем
Зинда бош эй Ватан, Тоҷикистони озоди ман!
Барои нангу номи мо
Ту аз умеди рафтагони мо нишонаӣ,
Ту баҳри ворисон ҷахони ҷовидонаӣ,
Хазон намерасад ба навбаҳори ту,
Ки мазраи Вафо бувад канори ту, Канори ту
Зинда бош эй Ватан, Тоҷикистони озоди ман!
Ту модаре ягонаӣ,
Бақои ту бувад бақои хонадони мо,
Мароми ту бувад мароми ҷисму ҷони мо,
Зи ту саодати абад насиби мост,
Ту ҳастиву ҳама ҷаҳон ҳабиби мост, ҳабиби мост,
Зинда бош эй Ватан, Тоҷикистони озоди ман!
ראו גם
קישורים חיצוניים
<div
class="mw-content-ltr">
Tádzsikisztán magyar honlapja - Vocal, instrumental, and soviet version of the Anthem with the current lyrics, featured in Némethy András (Arisztid) "Tádzsikisztán magyar honlapja" website.
</div>
טג'יקיסטן
קטגוריה:טג'יקיסטן: סמלים לאומיים | 2021-12-29T02:51:20 |
אירלנד הצפונית | REDIRECTצפון אירלנד | 2004-12-03T06:51:40 |
החפץ חיים | REDIRECT ישראל מאיר הכהן | 2004-12-03T07:46:34 |
שנות השמונים | הפניה שנות ה-80 של המאה ה-20 | 2024-07-16T20:54:19 |
מקונג (נהר) | REDIRECT מקונג | 2004-12-03T09:28:42 |
טליבאן | טליבאן (בפשטו: طالبان – "תלמידים"; תעתיק מדויק: טאלבאן) הוא ארגון טרור אסלאמיסטי קיצוני ששולט באפגניסטן. הארגון החל את דרכו באמצע שנות התשעים, כתנועת סטודנטים פשטונים שהתנגדה לשחיתות באפגניסטן. משתפס הטליבאן את השלטון בהפיכה צבאית, הוא הנהיג במדינה משטר הלכה אסלאמי נוקשה. משטר הטליבאן נפל במלחמת אפגניסטן השנייה, שעה שאפגניסטן נכבשה על ידי הצבא האמריקאי. בקיץ 2021, לאחר הודעתם של הכוחות האמריקאים על הקדמת נסיגתם מהמדינה, ניצלו כוחות הטליבאן את ההזדמנות ופתחו במסע כיבוש מחודש שבמהלכו הצליחו לכבוש את כל ערי המדינה כולל הבירה קאבול. שלטון המדינה נכנע ובחר לפתוח במשא ומתן להעברת השלטון באפגניסטן לידי התנועה באופן מסודר וללא קרב.
תחילת הדרך
הטליבאן החלה כתנועת סטודנטים באפגניסטן, שביקשה לטהר את העיר סינג היסאר מגנבים ומשחיתות. בשפות המדוברות באפגניסטן ובצפון פקיסטן משמעות המילה "טליבאן" היא תלמידים (כולל סטודנטים). הצלחת הסטודנטים הביאה אותם לסלק את ראש העיר של קנדאהר, שלטענתם לא מילא את תפקידו, ולאחר מכן גם את ראש המדינה. הם העמידו בפני השלטון המרכזי מספר דרישות, ביניהן השלטת השריעה כחוק המדינה; כשזה סירב – יצאו למאבק. פקיסטן, שתמכה בהצהרותיהם, סייעה להם באספקת נשק, ואף אפשרה לסטודנטים להצטרף למלחמה.
העלייה לשלטון
בשנת 1995 תנועת הטליבאן כבשה את רוב החלק הדרומי והמזרחי של אפגניסטן תוך פחות משנה. תוך זמן קצר השתלטה מפלגת המוג'אהדין (לוחמי הטליבאן) על כ-90% מהמדינה כשהיא זוכה בתמיכתם של למעלה מ-80% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסייה תמכה בפלג השיעי-קומוניסטי, שהמשיך לשלוט בצפון המדינה ונאבק על השלטון בה.
באותה שנה, הצטרפה מיליציית חקאני לשורות הטליבאן, ומאז היא נחשבת לפלג המסונף אליו.
שלטון הטליבאן הראשון
שמאל|ממוזער|200px|אנשי טליבאן בשנת 2001
שמאל|ממוזער|250px|הוצאה להורג פומבית של אישה על ידי אנשי הטליבאן, באצטדיון הספורט בקאבול, 1999
משעלה הטליבאן לשלטון קבעו ראשי התנועה את השריעה כחוק המדינה, ושינו את מערכת החינוך במדינה לחינוך המבוסס על הקוראן, ללא השפעות מערביות. זאת למרות איום של האו"ם להפסיק את הסיוע הכלכלי והרפואי למדינה.
במסגרת ההקצנה הדתית, החיל הטליבאן במדינה דיכוי נשים חסר תקדים. נשות אפגניסטן הפכו לשפחות נטולות זכויות, נאסר עליהן לעבוד ורובן המוחלט הפסיקו ללמוד. על רופאים ממין זכר נאסר להעניק טיפול רפואי לנשים, עליהן נאסר להגיע לבתי חולים כלליים. כחלק מההטפה לצניעות על פי השקפת הארגון, הורה הטליבאן על קוד לבוש אחיד לנשות המדינה: כל הנשים חויבו ללבוש "בורקה" המכסה לא רק את גופן וראשן (בדומה לרעלה המסורתית), אלא אף את פניהן ועיניהן. ב-1998 נחקק חוק המחייב איטום חלונות בצבע שחור למניעת אפשרות שנשים ייראו בידי גברים. חוקים אלו נאכפו בקפדנות בידי משמרות סיור עירוניים של הטליבאן, ונשים שלא צייתו לחוק הוכו באכזריות. על נשים שהפרו חוקים אלו ואחרים, הוטלו עונשים אכזריים (לרוב אונס). ח'אלד חוסייני, מחבר הספר "אלף שמשות זוהרות" שהיה פעיל בארגוני זכויות אדם באפגניסטן מעיד על כך בספרו.
משטר הטליבאן תמך בשליטים הקיצוניים בסודאן (האחראים לרצח העם בדארפור), ונתן מחסה לטרוריסטים איסלאמיים. אנשי הטליבאן טענו כי אינם יכולים להסגיר למערב מוסלמי הנאבק למען עקרונות האסלאם. כאשר ערב הסעודית פנתה אל אנשי הטליבאן בנושא, הם ענו לה שהחשיבות של מתן המחסה שווה לחשיבות השמירה של הסעודים על המקומות הקדושים, מכה ואל-מדינה.
לקראת סוף שלטונם, ביצעו אנשי הטליבאן שתי פעולות שעוררו זעם רב בעולם המערבי:
פיצוץ פסלי בודהה בבמיאן, תוך הריסת סמלים של דת אחרת במתכוון.
הוצאת חוק שחייב הינדים לשאת טלאי צהוב – לכאורה, על מנת שמשטרת הדת לא תטריד אותם.
פעולה נוספת שניסו אנשי הטליבאן לעשות היא לשדוד את האוצרות האפגניים מהבנק המרכזי. אך אנשיו נכשלו בכך, לאחר שלא זכו לשיתוף פעולה מצד עובדי הבנק, שהיו נכונים להיהרג.
משטר הטליבאן לא הוכר כשלטון לגיטימי על ידי רוב מדינות העולם, בעיקר לאחר 1998, כאשר הואשם במתן חסות למחנות אימון ומקלט לטרוריסטים, ובראשם אוסאמה בן לאדן מנהיג ארגון אל-קאעידה.
ההתנגדות
החשש מפני התפשטות התפיסה האסלאמית הרדיקלית הביא את רוסיה, הודו וטורקיה לתמוך בתנועת המחתרת השיעית-קומוניסטית, שלמרבה האירוניה זכתה גם לתמיכתה של איראן השיעית. אומנם תנועה זו הייתה חלשה למדי ולא היוותה איום על משטר הטליבאן, אך מכלול של גורמים אחרים ערער את יציבות המשטר כגון:
הקואליציה המורכבת מבני שבטים, שאילולא עמדו נגד אויב משותף (ברית המועצות בעבר או ארצות הברית בתקופת השלטון) נראה שהיו פותחים בסכסוכים פנימיים.
פעולותיה של פקיסטן, ששללה מהם את התמיכה הקרובה שהיו זקוקים לה.
שלילת סיוע כספי מצד ערב הסעודית, וסיוע בתחומי הכלכלה והבריאות מצד האו"ם.
פעולות צבאיות של ארצות הברית ובריטניה כנדבך נוסף לפעולות הקרקעיות של התנועה השיעית-קומוניסטית.
המלחמה עם ארצות הברית (2001)
פיגועי 11 בספטמבר 2001 העלו את אפגניסטן כחשודה עיקרית במתן סיוע לארגוני טרור ובסיסי פעולה לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה, אשר לקחו אחריות על תכנון הפיגועים.
מלחמת אפגניסטן, שנמשכה חודשיים בשנת 2001 (7 באוקטובר – 7 בדצמבר) ובמסגרתה נכבשה אפגניסטן על ידי כוחות קואליציה בראשות ארצות הברית, הביאה לקץ משטר הטליבאן. אף שהוקמה ממשלה מקומית (אסלאמית אף היא, אך פחות מהטליבאן), נמשך כיבוש המדינה בחיפוש אחר בסיסים של ארגוני טרור. עבר זמן רב מנפילת הטליבאן עד שהעזו נשות אפגניסטן לחשוף את פניהן.
לאחר התבוסה
שמאל|ממוזער|200px|חייל אמריקני בחיפוש אחרי אנשי טליבאן בשנת 2005
גם לאחר תבוסת הטליבאן נשארו במדינה גרעינים של הארגון במקומות שונים, במיוחד בהרים.
ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום-קוריאנים, אנשי ארגון דת נוצרי (מתוכם רצח שניים), ותבע לשחרר ממאסר 23 מלוחמיו שנפלו בשבי הצבא האפגאני, ולהסיג מאפגניסטן את כ-200 חיילי קוריאה הדרומית המוצבים שם. ב-29 באוגוסט 2007 החלו אנשי הטליבאן לשחרר את החטופים, לאחר שקוריאה הדרומית התחייבה למנוע פעילות מיסיונרית באפגניסטן ולממש את הבטחתה להוציא את חייליה עד סוף השנה.
ב-23 בנובמבר 2007, לאחר שחיילי צבא אפגניסטן אילצו את הטליבאן לעזוב את העיירה ארג'נדאב, צפונית לעיר קנדהאר, תקפו הטליבאן עמדות משטרה באזור וערפו את ראשיהם של שבעה שוטרים.
המלחמה באפגניסטן דחקה חלק מאנשי הטליבאן אל מעבר לגבול, והם השתלטו על חלקים נרחבים באזור ההררי של פקיסטן וקיימו שם שלטון גרילה אסלאמיסטי. באמצע פברואר 2009 הודה נשיא פקיסטן אסיף עלי זרדארי כי הטליבאן ביסס את שלטונו בשטחים נרחבים בארצו, וכי הורה על גיוס 120 אלף חיילים כדי לטפל באנשי הטליבאן.
ביולי 2007 פרסמה ממשלת פקיסטן כי היא תעניק פרס של 615 אלף דולר לכל מי שיביא ללכידתו של בייטוללה מחסוד (בָּאיתוּללָה מֶהסוּד), מנהיג הטליבאן בפקיסטן, שנחשד בייזום הפיגוע במלון מריוט וחיסול בנזיר בוטו. ובנוסף גם ממשלת ארצות הברית השיתה על ראשו פרס גבוה של 5 מיליון דולר.
ב-5 באוגוסט 2009 נהרג בייטוללה מחסוד עם אחת מנשותיו בתקיפת מל"ט אמריקני על בית חמיו של מחסוד.
ב-13 במאי 2011 התפוצצו שני מחבלים מתאבדים במתקן אימונים בפקיסטן, ולפחות 80 בני אדם נהרגו ועוד עשרות נפצעו. דובר הטליבאן
הודיע כי זו הייתה הנקמה הראשונה על מותו של אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה.
ב-2 בנובמבר 2013 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הטליבאן "חכימוללה מחסוד" בפקיסטן על ידי ירי מכלי טיס בלתי מאויש.
במאי 2016 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הטליבאן אח'תר מוחמד מנסור באמצעות כלי טיס בלתי מאויש.
ב-21 באפריל 2017, התרחשה מתקפת הטליבאן בבסיס שאהין בעיר מזאר-י שריף, אשר נחשבת להתקפה הקטלנית ביותר שביצע הארגון עד אז על בסיס צבאי באפגניסטן.
בינואר 2019 פורסם כי מתגבש הסכם שלום בין ארצות הברית לבין הטליבאן שיביא לנסיגת הכוחות הצבאיים של ארצות הברית מאפגניסטן בתמורה להסכמת הטליבאן למנוע מארגוני טרור לפעול באפגניסטן.
שלטון הטליבאן השני
באמצע שנת 2021, בעקבות נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן החל הטליבאן להשתלט בחזרה על אפגניסטן.
ב-12 במאי 2021 השתלט הטליבאן על נפת נרך (480 קמ"ר) במחוז מיידאן ורדכ במטרה להגיע אל קאבול בירת אפגניסטן. יום קודם, הטליבאן כבש את בניין ממשל הנפה ושרף אותו, לאחר כמה ימים של מצור עליו. חיילי ארצות הברית התחילו לסגת מאפגניסטן במטרה לצאת משם סופית ב-31 באוגוסט. במקביל החלו מדינות רבות בעולם כבר לפנות את השגרירויות שלהן מקאבול.
ב-15 באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן על שטח קאבול הבירה וקיבל את השלטון הרשמי באפגניסטן לאחר שהנשיא אשרף ע'ני אחמדזאי עזב את המדינה וויתר על השלטון.
במהלך חציו השני של חודש אוגוסט 2021, בעקבות השתלטות הטליבאן באפגניסטן, דווח על תושבים רבים שנמלטו מבתיהם. רבים מן האזרחים והחיילים האמריקנים והאירופים במקום עזבו את המדינה בטיסות מיוחדות. ב-26 באוגוסט 2021 בשעות אחר הצהריים, מחבל מתאבד השייך למחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית פוצץ את עצמו בלב הבירה קאבול בקרבת שדה התעופה. בפיגוע נפגעו יותר ממאתיים אנשים, ומעל 170 אנשים נהרגו, בהם 13 חיילים אמריקנים. טליבאן הוציא הודעת גינוי לפיגוע.
בעקבות החשש של שלטון הטליבאן מחזרתן של סנקציות בינלאומיות על שלטונו, פרסם שלטון הטליבאן מסרים מרוככים לגבי זכויות אדם תחת שלטונו החדש, ובין היתר יאפשר גישה של נשים לחינוך ותעסוקה בניגוד לבעבר. לצד זאת, דיווחים של ארגונים פמיניסטיים מקומיים מציגים תמונה שונה, לפיה בפועל חזרו הנשים לסבול מדיכוי קיצוני תחת שלטון הטליבאן, ובין היתר נטען שהפגנות פמיניסטיות פוזרו באמצעים אלימים.
במאמר שפורסם בחודש ספטמבר 2021 מצטט הטלגרף את דובר הטליבאן זביהוללה מוג'היד שהצהיר כי סין היא "שותפה ראשית" של הטליבאן בקהילה הבינלאומית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אפגניסטן: היסטוריה
קטגוריה:אפגניסטן: צבא וביטחון
קטגוריה:ארגוני טרור סוניים
קטגוריה:יחסי דת ומדינה | 2024-09-24T07:58:18 |
פרנקלין פירס | פרנקלין פירס (באנגלית: Franklin Pierce; 23 בנובמבר 1804 – 8 באוקטובר 1869) היה הנשיא ה-14 של ארצות הברית. כיהן מ-1853 עד 1857, כדמוקרט מהצפון, אף שטען שהתנועה לביטול העבדות היא סכנה לאיחוד המדינות. פעולותיו הגבירו את המתיחות בין הצפון לדרום והכינו את הקרקע לפרישת הדרום מהאיחוד ולמלחמת האזרחים האמריקאית.
פירס כיהן בבית הנבחרים ובסנאט והיה התובע הכללי מטעם מדינתו ניו המפשייר. השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו כבריגדיר גנרל. הדמוקרטים ראו בו מועמד פשרה שיוכל לאחד את הצפון ואת הדרום, ולכן נבחר להיות מועמדם לנשיאות בבחירות 1852, והוא אכן ניצח בהן בקלות.
חייו הפרטיים היו קודרים. אשתו ג'יין סבלה מדיכאון כל חייה, וכל ילדיהם מתו בגיל צעיר. כנשיא, הוא ניסה לקדם אובייקטיביות בבחירת מועמדים לשירות הציבורי וגם לרצות את הדמוקרטים בעזרת מינויים פוליטיים, אך נכשל ורוב מפלגתו פנה נגדו. תמך בהתרחבות ארצות הברית מערבה וחתם על רכישת גדסדן. ניסה גם לרכוש את קובה מספרד, אך נכשל. חתם על הסכמי סחר עם בריטניה ויפן, וארגן מחדש את משרדי הקבינט, אולם כל הצלחותיו נשכחו בגלל המשברים הפוליטיים.
פירס היה בתחילת כהונתו פופולרי מאוד, אולם האהדה כלפיו במדינות הצפון צנחה, לאחר שתמך בחוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי וכשכמה דיפלומטים בממשלו דרשו את סיפוח קובה בצורה שנויה במחלוקת. הוא לא הצליח לקבל את מועמדות מפלגתו בשנית, במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1856.
פירס היה שתיין כל חייו, ומת משחמת הכבד ב-1869. היסטוריונים ופרשנים פוליטיים מחשיבים אותו לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.
ראשית חייו ומשפחתו
ממוזער|שמאל|ביתו של פירס, בו גדל, הוא אתר מורשת לאומית. הוא נולד בבקתת עץ לפני שבניית הבית הושלמה|alt=Photograph of a white house.
ילדותו ולימודיו
פרנקלין פירס נולד ב-23 בנובמבר 1804, בבקתת עץ באזור ניו המפשייר. הוא היה צאצא מדור שישי של תומאס פירס, שעבר למושבה במסצ'וסטס מאנגליה ב-1634. אביו בנג'מין פירס, שהיה לוטננט במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, עבר ממסצ'וסטס לניו המפשייר לאחר המלחמה, ורכש חמישים אייקרים. פירס היה הילד החמישי מתוך שמונה שנולדו לבנג'מין ולאשתו השנייה, אנה קנדריק (אשתו הראשונה אליזבת' אנדרוז מתה בלידה של בת). בנג'מין היה מחוקק מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. בילדותו של פירס, אביו היה מעורב בפוליטיקה המקומית, ושני אחיו הגדולים נלחמו במלחמת 1812. הנושאים הציבוריים והצבאיים היו בעלי השפעה גדולה עליו בראשית חייו.
אביו של פירס, שרצה להבטיח את חינוכם של בניו, רשם אותו לבית ספר במרכז העיר בילדותו ושלח אותו לבית הספר העירוני בגיל שתים עשרה. פירס לא אהב את לימודיו, וביום ראשון אחד הלך תשעה עשר קילומטרים אל ביתו. אביו נתן לו ארוחת ערב והסיע אותו אל בית הספר לפני שהוציא אותו מהכרכרה באמצע הדרך וציווה עליו ללכת את שאר המרחק בסופת רעמים. פירס טען שהרגע היה נקודת המפנה בחייו. הוא הועבר אל אקדמיה כדי להתכונן ללימודיו במכללה.
ממוזער|נתניאל הות'ורן היה חבר טוב של פירס, וכתב עליו ביוגרפיה ב-1852, לפני הבחירות לנשיאות.|alt=Portrait of Nathaniel Hawthorne
בסתיו 1820, החל פירס ללמוד במכללה. הוא התחבר עם נתניאל הות'ורן. לקראת אמצע לימודיו היה התלמיד הגרוע בכיתתו, אולם ב-1824 הצליח להפוך לתלמיד החמישי הטוב בכיתתו, מתוך ארבעה עשר תלמידים. בשנתו האחרונה כתלמיד, לימד בבית ספר במיין, שם הרוויח את משכורתו הראשונה.
לאחר לימודי משפטים קצרים, למד סמסטר אחד בבית ספר למשפטים. הוא הוסמך לעריכת דין בסוף 1827 והחל לעסוק בעריכת דין. בתיק הראשון שלו הוא הפסיד, אולם הוא החל לבלוט כעורך דין מוצלח. קולו העמוק, קסמו האישי ומכריו הרבים עזרו לו.
פוליטיקה מקומית
ב-1824, ניו המפשייר הייתה מפולגת מבחינה מפלגתית. מתנגדי המפלגה הפדרליסטית והמפלגה הרפובליקנית הלאומית, שהתנגדו לנשיא ג'ון קווינסי אדמס, הקימו את המפלגה הדמוקרטית ותמכו בגנרל אנדרו ג'קסון. במרץ 1827, נבחר בנג'מין פירס, שתמך בג'קסון, להיות מושל ניו המפשייר ללא תחרות. פירס הצעיר רצה להיות עורך דין, אולם נכנס אל הפוליטיקה כשהבחירות של 1828 התקרבו, ובהן התמודדו אדמס וג'קסון. בבחירות המקומיות, הסכסוך עם תומכי אדמס הוביל להדחתו של בנג'מין פירס, אולם פרנקלין נבחר לראשונה לתפקיד מנהל ישיבות העיר, תפקיד אליו ימשיך להיבחר במשך שש שנים רצופות.
פירס פעל לטובת ג'קסון במחוזו, וג'קסון ניצח במחוז ובמדינה ברוב גדול בבחירות, למרות שהפסיד בניו המפשייר. התוצאה חיזקה את המפלגה הדמוקרטית, ופירס הפך למייצגה בבית הנבחרים של ניו המפשייר. אביו נבחר שוב להיות מושל, ופרש לאחר כהונה אחת. פירס הצעיר מונה להיות יושב ראש ועדת החינוך של בית הנבחרים ב-1829, והוועדה לענייני ערים כעבור שנה. ב-1831, הרוב אצל הדמוקרטים אפשר לפירס להיבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים. יושב הראש הצעיר התנגד להרחבת הבנקאות, תמך בהגנה על המיליציה המקומית, ותמך בג'קסון בניסיונו להיבחר מחדש. בגיל עשרים ושבע היה הכוכב החדש במפלגה. למרות הצלחותיו, במכתביו האישיים המשיך להתאבל על רווקותו.
כמו כל הגברים הלבנים בין גילאי שמונה עשרה וארבעים וחמש, היה פירס חבר במיליציה המקומית. הוא נשאר שם עד ל-1847, והגיע לדרגת קולונל לפני שהפך לבריגדיר גנרל בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. פירס התעניין בשדרוג המיליציות, שהידרדרו לאחר סיום מלחמת 1812, ופעל לשיפור האימונים ורמת המוכנות שלהן. פירס היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת נורוויץ' בין 1841 ל-1859, וקיבל תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד ב-1853.
בסוף 1832, המפלגה הדמוקרטית בחרה בפירס כאחד מחמשת מועמדיה לבית הנבחרים של ארצות הברית. כיוון שהמפלגה הוויגית עדיין לא משכה קהל גדול, והמפלגה הרפובליקנית הלאומית התפרקה, היה ברור שפירס יבחר. ג'קסון גם ניצח בקלות באותה השנה בבחירות הנשיאותיות. ניו המפשייר הפכה למדינה הצפונית ביותר שתמכה בדמוקרטים, וסייעה לקריירה של פירס. כהונתו החלה במרץ 1833, אולם הוא לא הושבע עד לכינוס הקונגרס בדצמבר. בינתיים התארס וקנה את הבית הראשון שלו. פרנקלין ובנג'מין היו בין האזרחים שקיבלו את הנשיא ג'קסון כשזה ביקר במדינה באמצע 1833.
נישואין וילדים
ממוזער|אשתו של פירס, ג'יין פירס, הייתה מאופקת מאוד.|alt=Engraving of Jane Pierce
ב-19 בנובמבר 1834, התחתן פירס עם ג'יין מין אפילטון. משפחת אפליטון הייתה וויגית, בניגוד למשפחת פירס הדמוקרטית. ג'יין הייתה ביישנית, דתית ותומכת באיסור על משקאות חריפים, וניסתה לשכנע את פירס להימנע מאלכוהול. היא חלתה בשחפת. היא תיעבה את הפוליטיקה ואת וושינגטון, והמתח הזה נמשך במשך כל הקריירה של פירס.
ג'יין לא חיבבה את מקום מגוריהם, וב-1838, עברה המשפחה לקונקורד. היו להם שלושה ילדים, וכולם מתו בילדותם. פרנקלין הבן (2–5 בפברואר 1836) מת מספר ימים אחר לידתו, ואילו פרנק רוברט (27 באוגוסט 1839 - 14 בנובמבר 1843) מת בגיל ארבע מטיפוס. בנג'מין (13 באפריל 1841 - 6 בינואר 1853) מת בתאונת רכבת בגיל אחת עשרה.
קריירה בקונגרס
בית הנבחרים
פירס נסע לוושינגטון בנובמבר 1833, לקראת תחילת מושב הקונגרס ב-2 בדצמבר. כהונתו השנייה של ג'קסון החלה, והדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים, והתכוונו למנוע את חידוש הזיכיון לבנק השני של ארצות הברית. הדמוקרטים, כולל פירס, חיסלו הצעות חוק של המפלגה הוויגית, וזיכיון הבנק פג. פירס נפרד ממפלגתו, והתנגד לחוקים דמוקרטים למימון שיפורים פנימיים בכסף ממשלתי. הוא טען שהבנק וההשקעה בתשתיות לא היו חוקתיים, ושהשיפורים הפנימיים הם אחריות המדינות. כהונתו הראשונה לא הייתה בולטת מבחינת חקיקה, והוא נבחר מחדש במרץ 1835. כשלא היה בוושינגטון, המשיך ללמוד משפטים, וחזר בדצמבר לוושינגטון כדי להתחיל את הכהונה השנייה שלו.
התנועה לביטול העבדות התחזקה באמצע שנות השלושים, והקונגרס הוצף בעצומות להגבלת העבדות במדינה. פירס ראה במעשיהם של מתנגדי העבדות כמטרד, והתנגד לכל פעולה ממשלתית כנגד העבדות, למרות שהתנגד לעבדות עצמה. הוא התנגד לרטוריקה הדתית של מתנגדי העבדות, שהציגו את יריביהם כחוטאים. פירס טען שיש לחסל את התנועה לביטול העבדות למען שלמות האיחוד.
למרות זאת, פירס התנגד למניעת קבלת העצומות מטעם מתנגדי העבדות. לעומת זאת תמך בחוק "סתימת הפיות", שהיה אמור למנוע מעצומות נגד העבדות להיקרא בקונגרס. החוק עבר ב-1836. מתנגדי העבדות טענו שהיה "צפוני עם עקרונות דרומיים". פירס טען שאף אחד בניו המפשייר לא התנגד לעבדות, וכעס כשג'ון קלהון קרא עצומה נגד העבדות מניו המפשייר בסנאט. פירס טען שרוב החותמים היו נשים וילדים, וקלהון התנצל בפניו.
הסנאט
התפטרות הסנאטור אייזיק היל, שנבחר למושל ניו המפשייר במאי 1836, גרמה לכך שהמועצה המחוקקת של ניו המפשייר נאלצה להחליט בנוגע למחליפו. כהונתו הייתה אמורה להסתיים במרץ 1837, ולכן המועצה הייתה צריכה לבחור גם באדם שיזכה לכהונה מלאה. פירס נחשב למועמד מקובל, אולם לא הצליח להיבחר למחליפו של היל. בדצמבר 1836, נבחר לכהונה מלאה בסנאט, שהחלה במרץ 1837, והפך לאחד מהסנאטורים הצעירים ביותר. במהלך אותה תקופה, אביו, אחותו ואחיו חלו, וג'יין המשיכה לסבול מבעיות בריאות. כסנאטור, סייע לחברו נתניאל הות'ורן להשיג עבודה במחלקת המכס של בוסטון.
פירס תמך במפלגתו ברוב המקרים. הוא היה סנאטור טוב, אולם לא התבלט מעל שלישיית הסנאטורים המובילים: ג'ון קלהון, הנרי קליי ודניאל ובסטר. פירס נכנס לסנאט במהלך משבר כלכלי, בהלת 1837. הוא טען שהסיבה למשבר הייתה צמיחת מערכת הבנקאות, שהובילה לעודף סחר ולספקולציות. כדי שהכסף הממשלתי לא יתמוך בהלוואות ספקולטיביות, תמך בהצעתו של הנשיא הדמוקרטי, מרטין ואן ביורן, ליצור מערכת אוצר עצמאית, הצעה שפילגה את המפלגה. העימות על העבדות המשיך, ומתנגדי העבדות הציעו את ביטולה במחוז קולומביה. פירס תמך בקלהון שהתנגד לכך, בטענה שההצעה היא רק הקדמה לקראת ביטול עבדות כלל ארצי. הוויגים החלו להתחזק, ולקראת סוף העשור לדמוקרטים היה רק רוב קטן בקונגרס.
פירס התעניין בצבא. הוא התנגד לחוק שהיה אמור להגדיל את מספר הקצינים ללא הטבות לקצינים בעמדות הקרב. הוא התעניין בקצבאות ליוצאי הצבא, והיה יושב ראש הוועדה בנושא בין 1839 ל-1841. הוא תמך במודרניזציה של הצבא.
פירס תמך בואן ביורן במהלך הבחירות של 1840. ואן ביורן ניצח בניו המפשייר אולם הפסיד לויליאם הנרי הריסון, גיבור צבאי, והוויגים השתלטו על הקונגרס. הריסון מת חודש לאחר שנכנס לתפקידו, וסגנו ג'ון טיילר החליף אותו. פירס והדמוקרטים מיהרו לאתגר את הממשל החדש, התנגדו לפיטוריהם של בעלי תפקידים ממשלתיים ולתוכניות הוויגיות להקמת בנק לאומי. בדצמבר 1841 החליט פירס להתפטר. הדמוקרטים בניו המפשייר לא רצו שאף סנאטור יכהן יותר מכהונה אחת. פירס גם כעס על כך שהיה במיעוט בסנאט והעדיף לעסוק בעריכת דין ולהתמקד במשפחתו. פעולותיו האחרונות לפני התפטרותו בפברואר היו להתנגד לחוק שהיה מספק כסף ממשלתי למדינות - באמונה שעל הכסף ללכת לצבא - ודרישה שהוויגים יחשפו את תוצאות חקירת בית המכס בניו יורק, שהוויגים טענו שהיה נגוע בשחיתות דמוקרטית אולם לא מצאו ראיות לכך.
מנהיג במפלגה
עורך דין ופוליטיקאי
ממוזער|ביתו של פירס בקונקורד בין 1842 ל-1848, ששופץ בשנות השבעים ומשומר כאתר היסטורי.|alt=Photograph of a white house
למרות התפטרותו מהסנאט, לא עמד פירס לעזוב את הפוליטיקה. המעבר לקונקורד אפשר לו להשיג יותר תיקים כעורך דין, ולהרשות לג'יין לעסוק יותר בחייה הקהילתיים. ג'יין נשארה בקונקורד עם בנה הצעיר פרנק ועם ילדה החדש, בנג'מין, לקראת סוף כהונתו של פירס בסנאט, וההפרדה פגעה במשפחה. פירס החל להצליח כעורך דין כשחזר לקונקורד ב-1842, ומעמדו התחזק. הוא היה ידוע בחן האישי שלו, ברהיטות דיבורו ובזיכרונו המצוין. הוא ייצג עניים ללא תגמול.
פירס נותר מעורב במפלגה הדמוקרטית, שהתפלגה בגלל כמה נושאים. המושל היל, שייצג את העירוניים במפלגה, תמך בשימוש בעזרה ממשלתית למען תאגידים, ובמתן אישורים בלעדיים לבניית מסילות רכבת. האגף הכפרי יותר תמך בהרחבת התוכניות החברתיות ובחוקי העבודה, ובהגבלות על התאגידים. המדינה החלה לשנוא בנקים ותאגידים בשל בהלת 1837, והיל הפסיד בבחירות. פירס היה קרוב יותר לרדיקלים, ואף תבע את היל בערעור בנוגע לבעלות על עיתון. היל הפסיד והקים עיתון משלו, שתקף את פירס.
ביוני 1842, מונה פירס להיות יושב ראש הוועדה הדמוקרטית המקומית. בבחירות של השנה לאחר מכן, סייע לאגף הרדיקלי להשתלט על המועצה המחוקקת. המפלגה המשיכה להיות מפולגת בנוגע לפיתוח מסילות הרכבת ולאיסור על אלכוהול. פירס נאלץ לפשר בין הנצים, כשהקו המנחה שלו היה לשמור על אחדות המפלגה. פירס ראה בהתנגדות לעבדות נושא שיפרק את המפלגה.
ניצחונו המפתיע של המועמד הדמוקרטי, ג'יימס פולק, שנחשב לסוס שחור בבחירות של 1844, היה חדשות טובות עבור פירס, שתמך ביושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית לשעבר. שניהם התחברו במהלך שירותם בקונגרס, פירס תמך בפולק בבחירות, ופולק מינה אותו להיות התובע הכללי של ניו המפשייר. פולק הוביל את סיפוחה של רפובליקת טקסס, שהובילה לפילוג במפלגה הדמוקרטית. חלק מהדמוקרטים התנגדו לצירוף מדינת עבדות חדשה. פירס תמך במהלך, וניתק קשרים עם חברים רבים שהתנגדו לו. הפילוג הדמוקרטי הוביל לכך שמועמד וויגי נבחר להיות מושל.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
ממוזער|ימין|פירס כבריגדיר גנרל
פירס חלם על שירות צבאי פעיל, כיוון שהעריץ את שירותיהם של אחיו ואביו בצעירותו. כמחוקק, תמך במיליציות. כקצין במיליציה, התנסה בלוחמה. כשהקונגרס הכריז על מלחמה מול מקסיקו במאי 1846, מיד התנדב פירס לצבא, למרות שלא היה קיים גדוד בניו אינגלנד. תקוותו להילחם במלחמת ארצות הברית–מקסיקו הייתה הסיבה שסירב להפוך לתובע הכללי בממשל פולק. הגנרל זאכרי טיילור נעצר בצפון מקסיקו, והגנרל וינפילד סקוט הציע ללכוד את וראקרוס ולעקוף דרכה אל מקסיקו סיטי. הקונגרס יצר עשרה גדודים, ופירס מונה להנהיג את גדוד חיל הרגלים התשיעי בפברואר 1847.
ממוזער|שמאל|תקופתו הקצרה של פירס כגנרל במלחמה מול מקסיקו חיזקה את תדמיתו.|alt=Illustration of Franklin Pierce as a general, riding a horse
ב-3 במרץ 1847, קודם פירס לדרגת בריגדיר גנרל, ופיקד על בריגדת תגבורת לצבאו של סקוט. פירס הגיע אל וראקרוס הכבושה בסוף יוני עם אספקה. המסע היה קשה, ורק בתחילת אוגוסט הצליח הגדוד להצטרף אל צבאו של סקוט, בזמן לקרב. סוסו של פירס נפל במהלך הקרב, ופירס נפצע בברכו. חייליו חשבו שהוא התעלף, וקראו להחליפו בשל כך שהיה פחדן. פירס חזר להילחם למחרת היום, אולם שוב נפצע בברכו וצלע אל הגדוד, ועד שהגיע הקרב כבר הסתיים לטובת האמריקנים.
לקראת הקרב ב-20 באוגוסט, ציווה סקוט על פירס להיות בעורף הגדוד. פירס ביקש ממנו להוביל את הבריגדה שלו, אולם התעלף מרוב כאב בברכו. האמריקנים ניצחו ופירס עזר להגיע לשביתת נשק. הוא חזר לפקד והוביל את הבריגדה שלו בשאר הקרבות, כולל בקרב על מקסיקו סיטי באמצע ספטמבר. במהלך רוב הקרב שהה באוהל החולים, חולה משלשול. פירס המשיך לפקד על הבריגדה שלו במהלך הכיבוש על העיר, וכעס על העיכוב בשיחות השלום. הוא ניסה להתרחק מהמחלוקות בין סקוט לשאר הגנרלים.
פירס חזר אל קונקורד בדצמבר 1847, והתקבל כגיבור. הוא התפטר מהצבא. האהדה כלפיו עלתה, אולם היו כאלו שהאשימו אותו בפחדנות בגלל הפציעות שלו.
יוליסס ס. גרנט, שראה את פירס במהלך המלחמה, התנגד להאשמות וטען שפירס היה אמיץ וג'נטלמן.
חזרה לניו המפשייר
ממוזער|בשנות החמישים, הפך פירס למנהיג המפלגה הדמוקרטית בניו המפשייר.|alt=Daguerreotype of Franklin Pierce
פירס חזר לקונקורד וחזר לעסוק בעריכת דין. אחד מהתיקים המפורסמים שלו היו כשהגן על חירותם הדתית של קהילת השייקרים. הוא המשיך להיות המנהיג המפלגתי, ולחם מול מתנגדי העבדות והמלחמה.
השטח שהושג ממקסיקו פילג את ארצות הברית. הצפוניים הציעו את הצעת וילמוט כדי למנוע את העבדות בשטחים הללו, ואחרים רצו שהעבדות תיאסר, כפי שנקבע בפשרת מיזורי, מצפון לקו הרוחב '36°30. ההצעות פילגו את הדרום ואת הדמוקרטים. בוועידה הדמוקרטית של 1848, רוב הדמוקרטים תמכו בסנאטור לשעבר ממישיגן, לואיס קאס, כמועמדם לנשיאות. מיעוט הקים את מפלגת הארץ החופשית ותמך בנשיא לשעבר ואן ביורן. הוויגים בחרו בגנרל זאכרי טיילור, שלא היה ידוע בעמדותיו הפוליטיות. למרות שפירס תמך בעבר בואן ביורן, הפעם תמך בקאס. הוא הצליח בתפקידו וטיילור, שנבחר לנשיאות, השיג בניו המפשייר את אחוזי התמיכה הנמוכים ביותר שלו.
הסנאטור הנרי קליי, וויגי, קיווה לפתור את בעיות העבדות בעזרת פשרת 1850, שקיווה שתפייס בין הצדדים. ההצעה נעצרה בסנאט, והסנאטור סטיבן דאגלס פיצל אותה לחוקים נפרדים, כדי שכל סנאטור יוכל להתנגד לחוקים שמדינתו לא רצתה בהם. החוקים עברו, והנשיא מילרד פילמור (שירש את טיילור לאחר מותו ב-1850) חתם על הפשרה. פירס תמך בפשרה, וטען שהיא תציל את האיחוד. פירס הוביל לסילוק אנשים שהתנגדו לפשרה מהמפלגה, וכך הוביל להפסדים דמוקרטיים בבחירות מקומיות. הוא עדיין היה האדם החזק במדינתו, והיה בעמדה טובה לקראת הבחירות הבאות.
בחירות 1852
ממוזער|כרזת בחירות דמוקרטית
כשהבחירות של 1852 התקרבו, המפלגה הדמוקרטית הייתה קרועה בין סיעות מתחרות ובין צפוניים לדרומיים, למרות שרוב תומכי מפלגת הארץ החופשית חזרו אל המפלגה. היה ברור שבשל הצורך להשיג רוב של שני שלישים מהצירים, אף מועמד לא יצליח לנצח. פירס נחשב למועמד פשרה כמו פולק בשעתו. הדמוקרטים המקומיים הרגישו שבתור מדינה שתמכה בדרך כלל בדמוקרטים, עליהם להציג את המועמד הנשיאותי. מועמדים אחרים היו ג'יימס ביוקנן, ויליאם מרסי, סטיבן דאגלס ולואיס קאס.
למרות תמיכת מדינתו, לפירס היו מכשולים בדרכו: הוא לא היה מוכר מבחינה לאומית ובמשך עשור לא התמודד בבחירות. הוא טען לפני כן שהמועמדות לא תהיה לטעמו, אולם ידע שיוכל לסכן את מעמדו כמנהיגה המקומי של המפלגה אם יסרב לרוץ. הוא לא מנע מהם לתמוך בו, במחשבה שייבחר אך ורק כמועמד פשרה. כדי להרחיב את בסיס התמיכה שלו בדרום, הוא אשרר את תמיכתו בפשרת 1850, כולל בחוק העבד הנמלט.
הוועידה התכנסה ב-1 ביוני, בבולטימור, ואכן נקלעה למבוי סתום. ב-3 ביוני התרחש הסיבוב הראשון. מתוך 288 צירים, קאס השיג 116, ביוקנן 93, והשאר התפזרו, ללא תמיכה בפירס. שלושים וארבעה הסיבובים הבאים עברו ללא תמיכה בפירס וללא מוצא מהמבוי הסתום. תומכי ביוקנן החליטו שהצירים שלהם יצביעו למועמדים חלשים, כולל לפירס, כדי להפגין שרק ביוקנן יוכל לאחד את המפלגה. התקווה הייתה שהצירים יתאחדו מאחוריו לבסוף, אולם לאחר כמה סיבובים, וירג'יניה, ניו המפשייר ומיין תמכו בפירס. תומכי ביוקנן החליטו לתמוך במרסי, ופירס הגיע למקום השלישי. לאחר הסיבוב הארבעים ושמונה, החליטו הצירים שפירס הוא המועמד המקובל על כולם. בסיבוב הארבעים ותשעה הוא השיג את כל הקולות פרט לשישה, ונבחר להיות המועמד. הצירים בחרו בסנאטור מאלבמה שתמך בביוקנן, ויליאם רופוס קינג, כסגנו, ואימצו מצע שתמך בפשרת 1850.
פירס לא האמין לחדשות שקיבל, ואשתו התעלפה. בנם בנג'מין כתב לאמו שהוא מקווה שאביו יפסיד בבחירות, כיוון שאמו לא תאהב את וושינגטון.
ממוזער|כרזה נגד פירס, שמציגה אותו כחלש ופחדן
המועמד מטעם המפלגה הוויגית היה הגנרל וינפילד סקוט, תחתיו שירת פירס במקסיקו. הוויגים לא הצליחו לאחד את מפלגתם כמו הדמוקרטים, ואימצו מצע זהה לחלוטין לזה של המפלגה הדמוקרטית, כולל תמיכה בפשרת 1850. מתנגדי העבדות יצרו מפלגה משלהם ופגעו בוויגים. חוסר ההבדל הפוליטי גרם למסע הבחירות להתמקד בנושא האישי, ואחוז ההצבעה צנח לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1836. הוויגים הצפוניים שהתנגדו לעבדות לא התלהבו מסקוט או מהמצע שלו. הוראס גרילי טען שהוא יורק על המצע הוויגי.
ממוזער|מפת האלקטורים בבחירות
במהלך מסע הבחירות, שמר פירס על שתיקה כדי לא לפגוע באחדות המפלגה שלו, ובעלי בריתו היו אלו שהריצו את מסע הבחירות. באותו הזמן לא היה מקובל שמועמד יפגין תאוות שלטון, ולכן מועמדים לא ביצעו מסע בחירות מטעמם. במהלך מסע הבחירות הוצג פירס כפחדן ואלכוהוליסט, שהתנגד לקתולים. סקוט לא הצליח לזכות לתמיכה מצד הוויגים. הדמוקרטים היו בטוחים בניצחונם, שאכן הגיע. סקוט זכה רק בקנטקי, בטנסי, במסצ'וסטס ובורמונט, והשיג רק 42 אלקטורים לעומת 254 לפירס. פירס השיג 50.9% מהקולות לעומת 44.1% לסקוט. הדמוקרטים גם ניצחו בבחירות לקונגרס.
נשיאותו
טרגדיה
פירס נכנס לתפקיד באבל. כחודשיים לפני תחילת כהונתו, ב-6 בינואר 1853, נהרג בנו בן ה-11 לנגד עיניו ועיני אשתו בתאונת רכבת. פירס הלום הצער נכנס לתפקיד כשמצבו הנפשי בכי רע. האבל הניא את פירס ורעייתו מארגון מסיבות רבות לחברה העילית של וושינגטון כפי שנהגו קודמיהם בבית הלבן.
ג'יין פירס נשארה בניו המפשייר כשפירס נכנס לתפקיד. פירס היה האדם הצעיר ביותר שכיהן כנשיא עד אז, בן 49, עת הושבע לנשיא על ספר חוקים ולא על ספר התנ"ך, והקריא את נוסח השבועה מזכרונו. בנאום ההכתרה שלו הכריז פירס על עידן של שלום ושגשוג מבית, ותעוזה ביחסי החוץ. פירס טען כי על ארצות הברית להשיג שטחים נוספים לשם הגנתה, וכי היא לא תרתע בשל "כל תחושה מבשרת רעות ביישנית של רוע". הוא לא הזכיר את המילה "עבדות" וטען שעליו לשמור על שלום האיחוד. הוא חתם את נאומו ב"זימנתם אותי בחולשתי, ועליכם לתת לי את כוחכם". בטקס השבעתו סטה פירס מן נוסח ההשבעה הרשמי ובמקום לומר "אני נשבע" אמר "אני מאשר", והיה לנשיא הראשון שעשה כן.
משברים פוליטיים
כשמינה את הקבינט שלו, ניסה פירס לאחד את המפלגה שנלחמה על פירות הניצחון. רוב המפלגה לא תמכה בו, וחלקם תמכו במפלגת הארץ החופשית שהתנגדה לעבדות. פירס החליט לרצות את כל אחד מהפלגים של המפלגה, אפילו אלו שלא תמכו בפשרת 1850.
הסנאט אישר פה אחד את כל מינוייו של פירס. את השבועות הראשונים לכהונתו ניצל פירס לבחירת מועמדים למשרות פדרליות מהדרג הנמוך, כדי לייצג את כל הפלגים במפלגה. אף צד לא קיבל את מלוא רצונותיו, ועסקני המפלגה לא הצליחו להשיג מינויים לחבריהם. העיתונים הצפוניים האשימו את פירס במינוי תומכי העבדות והפרישה מהאיחוד לקבינט שלו, והעיתונים הדרומיים האשימו אותו בתמיכה בביטול העבדות.
המריבות בין הפלגים הדמוקרטים פגעו במפלגה, בעיקר בניו יורק. השמרנים בניו יורק התחילו לפקפק בממשל פירס שמינה את ויליאם מרסי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרסי הנהיג את האגף המתון יותר בניו יורק.
ג'יימס ביוקנן לחץ על פירס להתייעץ עם סגנו, קינג, במינוי הקבינט, אבל פירס לא עשה כך. הוא לא דיבר עם קינג מאז שנבחרו להיות מועמדים ביוני 1852. בתחילת 1853, קינג חלה בשחפת ונסע לקובה. מצבו החמיר, ולכן העביר הקונגרס חוק מיוחד שאישר לקינג להישבע בפני הקונסול בהוואנה ולהיכנס לתפקיד. קינג חזר לאלבמה כדי שיוכל למות בארצות הברית, ומת ב-18 באפריל. תפקיד סגן הנשיא נשאר פנוי במהלך כהונתו של פירס, כיוון שהחוקה לא קבעה נוהל למינוי סגן נשיא חדש. כך הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית היה הבא בתור בסדר הירושה.
פירס ניסה להעביר רפורמה בשירות הציבורי. מחלקת הפנים אורגנה מחדש, התחילה להשתמש בפרוטוקולים מנייר והצליחה לאתר זיופים רבים. בנוסף, הרחיב פירס את תפקיד התובע הכללי של ארצות הברית במינוי שופטים ועורכי דין פדרליים.
מדיניות כלכלית ושיפורים פנימיים
פירס נתן למזכיר האוצר שלו, ג'יימס גאת'רי, אישור לבצע רפורמות במחלקת האוצר. גאת'רי גבה כסף ממוכסים ומפקידים שלא העבירו אותו לאוצר, וטיהר את המחלקה משחיתות.
ג'פרסון דייוויס, שהיה מזכיר המלחמה, ניסה לסלול מסילת רכבת בכל המדינה. המפלגה הדמוקרטית התנגדה לפרויקטים לשיפורים פנימיים באופן מסורתי, אולם דייוויס טען שהדבר היה חיוני לביטחון. דייוויס הוביל גם פרויקטים לשיפוצים במחוז קולומביה, כולל הרחבת הבירה ובניית אנדרטת וושינגטון.
מדיניות חוץ ומדיניות ביטחונית
ממשל פירס תמך בהתרחבות מערבה. ויליאם מרסי הוביל את שאיפות ההתפשטות, ודרש מכל הדיפלומטים האמריקנים להעסיק תושבים אמריקנים. דייוויס, שתמך במסלול חוצה-היבשת הדרומי למסילת הרכבת, שכנע את פירס לשלוח את ג'יימס גדסדן למקסיקו כדי לרכוש אדמות עבור המסילה הדרומית. גדסדן הוסמך גם לנהל מחדש משא ומתן לגבי הסכם גואדלופה אידלגו, שדרש מארצות הברית למנוע מהאינדיאנים לבצע פשיטות אל מקסיקו מתוך ניו מקסיקו. גדסדן הצליח להגיע להסכם בדצמבר 1853, ורכש שטחים רבים עבור המדינה. הקונגרס אישר את הרכישה, שקנתה את האזור שמהווה היום את דרום אריזונה וחלקים מדרום ניו מקסיקו תמורת 10 מיליון דולר במה שנודע כ"רכישת גדסדן". פירס לא תמך בהסכם הסופי, שעבר לבסוף. הרכישה הובילה את ארצות הברית אל גבולותיה הנוכחיים.
היחסים עם הממלכה המאוחדת היו מתוחים, בגלל סכסוך בין הדייגים האמריקנים לבין הצי הבריטי במים של קנדה. מרסי הגיע להסכם עם השגריר הבריטי שהפחית את הצורך בספינות צי. ביוקנן נשלח כשגריר ללונדון ולחץ על הממשלה הבריטית. ההסכם הושלם באוגוסט 1854, ופירס ראה זאת כצעד ראשוני בדרך לסיפוח קנדה. הבריטים התחילו להתפשט אל תוך מרכז אמריקה, ופירס חשש מהשפעה בריטית ביבשת. לכן הוא ניסה להשיג את קנדה.
הבריטים ניסו לצרף את אמריקה אל מלחמת קרים למרות הנייטרליות האמריקנית. בתגובה גירש פירס את השגריר הבריטי, ולהפתעתו ביוקנן לא גורש בתגובה. בדצמבר 1855, הודיע פירס לקונגרס שבריטניה הפרה את ההסכמים עם ארצות הברית. ביוקנן לא הצליח למנוע מבריטניה להתפשט אל מרכז אמריקה, אולם ההסכם עם קנדה אושר בפרלמנט הבריטי, במועצות הקנדיות ובקונגרס.
ממשל פירס גרם למשבר כשדיפלומטים אמריקנים באירופה הציעו לנשיא לרכוש את קובה מספרד תמורת 120 מיליון דולר, והצדיקו ניסיון לכיבושה. הצפון ראה זאת כניסיון לספח מדינת עבדות. דבר זה פגע ברעיון הייעוד הגלוי בו תמכה המפלגה הדמוקרטית.
פירס תמך בהרחבתו ובארגונו מחדש של הצבא. דייוויס קיבל צבא במצב רע, בלי כוחות מספקים, עם טכנולוגיה פרימיטיבית ופיקוד גרוע. במהלך ממשל פירס, ארצות הברית השיגה פריגטות מונעות בקיטור.
קנזס המדממת
האתגר הגדול למדינה במהלך ממשל פירס היה חוק קנזס נברסקה. החוק ארגן את טריטוריית נברסקה, שגבולותיה היו ממיזורי ועד להרי הרוקי, ומצפון טקסס ועד הגבול הקנדי. סטיבן דאגלס רצה להשתמש בה כדי להתרחב מערבה. הוא רצה הקמת מסילת רכבת משיקגו לקליפורניה. עד שתוקם ממשלה מקומית, לא היה אפשרי למכור אדמות או להתיישב במערב. מדינות העבדות לא תמכו בהגבלות במערב על עבדות, וטענו שיש להרחיב את העבדות אל המערב. דאגלס החליט לתת למתיישבים המקומיים להחליט האם להתיר את העבדות בתחומם, וכך ביטל למעשה את פשרת מיזורי, כיוון שרוב השטחים היו מצפון לקו הרוחב '36°30, שהפשרה טענה שיש להשאירו נקי מעבדות. הטריטוריה פוצלה לחלק צפוני, נברסקה, ולחלק דרומי, קנזס. הצפי היה שקנזס תאשר את העבדות ונברסקה לא. לדעת הדרום, פשרת 1850 ביטלה את פשרת מיזורי כשצירפה את קליפורניה וטריטוריה מדרום לקו הפשרה כמדינות ללא עבדות.
פירס לא רצה להתעסק בשאלת העבדות בטריטוריה, אבל דאגלס לא יכול היה להשיג תמיכה מהדרום ללא התעסקות בשאלה. במהלך הדיונים על החוק ידע פירס שהצפון יתנגד אליו. דאגלס ודייוויס הצליחו לשכנעו לתמוך בחוק. הצפון חשד ברכישת גדסדן מן ההתחלה, חשד בנוגע לניסיון לספח את קובה והתנגד לדייוויס. לטענתם, החוק עזר לדרום בלבד.
פירס דרש מהדמוקרטים לתמוך בחוק. הוויגים התפלגו מבחינה אזורית בתמיכה בחוק, והתפרקו. במאי 1854 עבר החוק. המהומה הפוליטית גרמה להקמת המפלגה הרפובליקנית.
במהלך הדיונים על החוק, התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, וכך נטבע המושג "קנזס המדממת". תושבי מיזורי, שתמכו בעבדות, באו להצביע והצליחו להעביר את ההחלטה שאישרה את העבדות. פירס תמך בכך. הוא הכיר בממשלה שתמכה בעבדות, וגינה את מתנגדי העבדות שניסו להקים ממשלה חלופית כמורדים.
במהלך הדיונים על החוק נתפס עבד נמלט. הצפון ניסה להגן עליו, אולם פירס, נאמן לחוק העבד הנמלט, השתמש בצבא כדי להחזירו לבעליו.
הבחירות ב-1854 וב-1855 היו נוראיות לדמוקרטים ולוויגים כאחד. הדמוקרטים ניצחו רק בדרום. אויבי הממשל עבדו בצפון והצליחו להוביל לבחירת מתנגדים לפירס, כולל רפובליקנים רבים.
הצעתו של דאגלס להקים טריטוריות מערביות שדרכן תיסע הרכבת גרמה לקשיים. דאגלס כתב בהצעות החוק שלו שתושבי הטריטוריות החדשות יוכלו להחליט בשאלת העבדות בעצמם. התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, ו"קנזס המדממת", הפכה לסנונית שבישרה את בוא מלחמת האזרחים.
בחירות 1856
עם התקרבות הבחירות, ציפה פירס להיבחר בידי הדמוקרטים שוב להיות המועמד. סיכוייו להיבחר שוב להיות המועמד, שלא לדבר על לנצח בבחירות, היו קטנים. הצפון לא תמך בו, ומנהיגי המפלגה היו מודעים לכך. תומכיו ניסו ליצור ברית עם דאגלס ולמנוע מג'יימס ביוקנן להשיג את המועמדות. לביוקנן היו קשרים פוליטיים רבים ופעילותו בבריטניה הותירה אותו נקי משערוריות תקופת פירס.
ב-5 ביוני, עם תחילת ההצבעה, ציפה פירס להוביל. אולם הוא השיג רק 122 קולות מהסיבוב הראשון (רובם מהדרום), לעומת 135 לביוקנן, כשדאגלס ולואיס קאס זכו לשאר הקולות. בבוקר המחרת, בסיבוב ה-14, אף מועמד לא הצליח להשיג שני שלישים מהקולות. תמיכתו של פירס הלכה ופחתה בכל סיבוב, והוא דרש מתומכיו לעזור לדאגלס מול ביוקנן. דאגלס היה רק בן 43, והאמין שיוכל להיות המועמד ב-1860 אם יתן לביוקנן לנצח (דבר שאכן קרה). אחרי עוד שני סיבובים, דאגלס פרש וביוקנן ניצח. כדי לרכך את המכה לפירס, המצע הדמוקרטי תמך בו, ובעל בריתו, ג'ון ברקינרידג' מונה לסגנו של ביוקנן.
פירס תמך בביוקנן, וקיווה לפתור את המצב בקנזס עד נובמבר כדי לשפר את סיכויי הדמוקרטים בבחירות. הוא מינה את ג'ון גרי למושל הטריטוריה, לכעס תומכי העבדות. גרי הצליח להחזיר את הסדר לטריטוריה, אולם הרפובליקנים השתמשו בסלוגן "קנזס המדממת" בבחירות. ביוקנן וברקינרידג' ניצחו, אבל התמיכה בדמוקרטים בצפון צנחה מ-49.8% ל-41.4% בלבד, וביוקנן ניצח רק בחמש מתוך שש-עשרה מדינות שהתנגדו לעבדות (לעומת ארבע-עשרה שפירס זכה בהן), ובשלושה מתוכן, ביוקנן ניצח בגלל פיצול בין המועמד הרפובליקני, ג'ון פרימונט, ובין המועמד של המפלגה האמריקנית, הנשיא לשעבר מילרד פילמור.
פירס לא ריכך את נאומיו לאחר אובדן המועמדות. בהודעתו האחרונה לקונגרס, בדצמבר 1856, תקף פירס את הרפובליקנים ותומכי ביטול העבדות. הוא הגן על מדיניותו הכלכלית ועל היחסים שהצליח להשיג עם מדינות אחרות. בעשרת ימיו האחרונים בתפקיד, הקונגרס העביר חוקים שהעלו משכורות לקצינים בצבא ואישרו בניית כלי שיט חדשים, והרחבת החיילים בצי. בנוסף, הצליח פירס להעביר חוק שהפחית את מכסי המגן. כהונתו של פירס הסתיימה ב-4 במרץ 1857. במשך כל תקופת כהונתו, הקבינט נותר ללא שינויים, הפעם היחידה בתולדות המדינה.
הקבינט
תיקשםכהונהנשיאפרנקלין פירס1853–1857סגן הנשיאויליאם ר. קינג1853מזכיר המדינהויליאם ר. מרסי1853–1857מזכיר האוצרג'יימס גאת'רי1853–1857מזכיר המלחמהג'פרסון דייוויס1853–1857התובע הכלליכלב קושינג1853–1857שר הדואר (Postmaster General)ג'יימס קמפבל1853–1857מזכיר הציג'יימס דובין1853–1857מזכיר הפניםרוברט מקלילנד1853–1857
סוף ימיו
לאחר הנשיאות
ממוזער|ימין|פירס ב-1858, עדיין דמות פוליטית בולטת.|alt=Portrait of Franklin Pierce
לאחר שעזבו את הבית הלבן, נשארה משפחת פירס בוושינגטון עוד חודשיים, יחד עם מרסי. ביוקנן החליף את כל בעלי התפקידים בממשל פירס. פירס עבר לניו המפשייר והחל לעסוק ברכוש. הוא וג'יין טיילו בשלוש השנים הבאות לאיי הבהאמה ולאירופה. ברומא ביקר את נתניאל הות'ורן.
פירס לא הפסיק להתעסק בפוליטיקה. הוא התעקש שעל מתנגדי העבדות לוותר כדי למנוע פרישה דרומית, וטען שמלחמת אזרחים תוביל לשפיכות דמים איומה. בנוסף ביקר את הכמרים הפרוטסטנטים בניו אינגלנד, שהתנגדו לעבדות, ואת המועמדים הרפובליקנים. עליית המפלגה הרפובליקנית אילצה את הדמוקרטים להגן על פירס. במהלך עימותיו עם המועמד הרפובליקני לסנאט, אברהם לינקולן, ב-1858, קרא סטיבן דאגלס לנשיא לשעבר "איש של כבוד".
לקראת הוועידה הדמוקרטית של 1860, ביקשו מפירס לרוץ כמועמד פשרה ולאחד את המפלגה, אולם הוא סירב. דאגלס לא הצליח לזכות לתמיכת הדרום, ופירס תמך בברקינרידג', אולם תמיד רצה אחדות מפלגתית. הדמוקרטים המפולגים הובסו בקלות בידי לינקולן הרפובליקני. בחודשים בין היבחרו של לינקולן ובין כניסתו לתפקיד, ב-4 במרץ 1861, הבין פירס שהדרום מתכנן לפרוש. בגלל מחלה לא הצליח לנסוע לאלבמה ולנאום שם, אולם שלח מכתב בו דרש מתושבי אלבמה להישאר באיחוד ולתת לצפון זמן להגיע לפשרה.
מלחמת האזרחים
לאחר שהניסיונות למנוע את מלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימו בחילופי אש בפורט סאמטר, הדמוקרטים הצפוניים, כולל דאגלס, תמכו בתוכניתו של לינקולן להחזיר את מדינות הדרום לאיחוד בעזרת כוח. פירס רצה למנוע מלחמה בכל מחיר, וכתב לואן ביורן בניסיון לכנס את הנשיאים לשעבר ולפתור את העניין, הצעה שלא התקבלה. פירס כתב לאשתו שלעולם לא ינסה להצדיק את המלחמה, שהייתה בלתי נחוצה, לדבריו. הוא התנגד לכך שלינקולן ביטל את פקודת הביאס קורפוס בארצות הברית, וטען שאפילו במהלך המלחמה, אל למדינה לנטוש את הגנת זכויות האזרח. כמה דמוקרטים צפוניים שהתנגדו למלחמה תמכו בו, אולם אחרים ראו בו כתומך בדרום.
בספטמבר 1861, נסע פירס אל מישיגן, וביקר נכבדים. אזרח כתב לויליאם סיוארד, מזכיר המדינה, בטענה שפירס נפגש עם אזרחים לא נאמנים ותכנן להדיח את הממשלה ולהתמנות לנשיא. מאוחר יותר באותו החודש, כינה אותו עיתון רפובליקני מרגל ובוגד. פירס הכחיש את ההאשמות, ושלח את בעלי בריתו בסנאט לקרוא את המכתבים שלו עם סיוארד, בהם הובן שפירס לא בגד.
פירס כעס עוד יותר על גיוס החובה ועל מעצר דמוקרטים שהתנגדו למלחמה. הוא טען שלנשיא אין זכות לקבוע מי יכול לדבר ומי לא. הביקורת על לינקולן לא התקבלה טוב בצפון, לאחר הניצחונות בגטיסברג ובויקסבורג. המוניטין של פירס בצפון נפגע עוד יותר כשהתגלה שלפני המלחמה היה חבר טוב של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס.
ג'יין פירס מתה בדצמבר 1863. נתניאל הות'ורן מת במאי 1864, כשהיה עם פירס, והקדיש את ספרו האחרון לפירס. הדמוקרטים רצו שפירס יהיה המועמד מטעמם בבחירות של 1864, אולם הוא סירב. לינקולן ניצח בקלות. כשרצח לינקולן התפרסם באפריל 1865, אספסוף זועם התקבץ מחוץ לביתו של פירס ודרש לדעת למה לא הרים דגל בתור הפגנת אבל. פירס הכועס טען שאמנם התעצב על מותו, אולם שלא היה צורך במחווה ציבורית. הוא טען שההיסטוריה שלו בצבא ובשירות הציבורי הוכיחה את הפטריוטיות שלו.
סוף ימיו ומותו
לאחר הפסדו בבחירות, נטען שאמר "לא נותר מה לעשות פרט להשתכר", ועדויות רבות אכן טוענות שזה בדיוק מה שעשה לעיתים תכופות. פעם אחת אפילו דרס הולך רגל כשנהג בכרכרה תחת השפעת אלכוהול. פירס השתמש בהשפעתו כדי להטיב את תנאי כליאתו של דייוויס. את רוב ימיו בילה בביתו ובבקתת הקיץ שלו. הוא הביע תמיכה במדיניותו של אנדרו ג'ונסון במהלך תקופת השיקום ותמך בנשיא לאחר שזה זוכה בניסיון ההדחה שלו. לאחר מכן הביע אופטימיות לגבי יורשו של ג'ונסון, יוליסס ס. גרנט.
בריאותו הידרדרה באמצע 1869. הוא חזר לשתות, וחזר אל קונקורד כשהוא חולה בשחמת הכבד (תוצאה של אלכוהוליזם). הוא מת ב-8 באוקטובר ב-4:35. הנשיא גרנט, שהגן עליו במהלך המלחמה מול מקסיקו, הכריז על יום אבל לאומי. העיתונים סקרו את הקריירה שלו. הוא נקבר ליד אשתו ושני בניו בבית הקברות בקונקורד.
בצוואתו, עליה חתם ב-22 בינואר 1868, הוריש פירס חרבות, ציורים, סוסים וחפצים אחרים לחבריו, משפחתו ושכניו.
מורשתו
לאחר מותו של פירס, לא התעסקו בכהונתו יותר מדי, פרט לכך שהיה אחד מהנשיאים שהובילו למלחמת האזרחים. נשיאותו נחשבת לכישלון, והוא נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים בתולדות המדינה. אף נשיא לשעבר זכה לביקורת במהלך חייו כמו פירס, ומעמדו לא השתפר לאחר מותו. הוא נחשב לאדם שהגיע אל הנשיאות רק במקרה. הוא גרם לקריסת הפשרות בנוגע לעבדות והוביל למלחמת האזרחים. למרות זאת, תמיד רצה לשמור על אחדות המדינה.
פירס הרשה לקונגרס המפולג לשלוט בו, כולל בחוק קנזס נברסקה. פירס שילם את המחיר על החוק. כישלונו כנשיא להביא פיוס לאומי תרם לחיסולה של המפלגה הדמוקרטית כמפלגת השלטון המרכזית, והוביל לתקופה של שבעים שנים בהן שלטו הרפובליקנים. כישלון ניסיונות הפיוס גם הוביל לחיסול התמיכה הפוליטית בו. הוא תמך בדרום בשל פרשנות חוקתית מצמצמת, ולא הבין את אנשי הצפון שדרשו את ביטול העבדות. הוא נחשב לאדם לא מנוסה שנקרא למלא תפקיד רם מעלה ולא הצליח.
פירס ראה את העבדות כנושא של רכוש ולא כנושא מוסרי, וראה בביטול העבדות פעולה שעלולה לפגוע באיחוד. הוא ביקר את אלו שרצו להגביל את העבדות, אולם לא ביקר את הקיצוניים מקרב אנשי הדרום.
פירס היה נשיא בתקופה שדרשה כישרון רב, כישרון שהיה חסר לו ולכן הוביל לפילוג בקרב המדינה. אמנם הצליח להגיע להסכמים עם קנדה, להתחיל הסכמי סחר עם יפן, להוסיף אדמה לדרום מערב המדינה, ולחתום על חקיקת איי הגואנו, אולם מדיניותו בנוגע לקובה ולקנזס רק העמיקה את המשבר האזורי.
קישורים חיצוניים
נאום ההכתרה
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מניו המפשייר
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מניו המפשייר
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בוגרי מכללת בואודין
קטגוריה:גנרלים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1804
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1869 | 2024-10-03T18:02:45 |
היסטוריה של אפגניסטן | ממוזער|שאה דוראני, אפגניסטן, בשנת 1839
אפגניסטן (במובן המילולי: "ארץ האפגנים") הייתה ארץ חשובה מבחינה אסטרטגית לאורך ההיסטוריה. הארץ שימשה כשער להודו, וניצבה על דרך המשי העתיקה דרכה התקיים מסחר בין ארצות הים התיכון לסין. היא שוכנת באזור בו עברו דרכי מסחר ומסלולי הגירה רבים, וזכתה לכינוי "הכיכר של מרכז אסיה". אפגניסטן היא מקום מפגש בין דרכים מהמזרח התיכון, מעמק האינדוס דרך המעברים של הינדו-כוש, ממזרח אסיה דרך אגן טארים, ומהערבה האירואסייתית.
ציוויליזציה אורבנית התקיימה באפגניסטן כבר מ-2000 או 3000 לפנה"ס. הכתבים הראשונים שנמצאו באזור אפגניסטן נכתבו בסביבות שנת 500 לפנה"ס, בתקופה של האימפריה האחמנית. אלכסנדר הגדול והצבא המקדוני בהנהגתו הגיעו לאזור שנקרא היום אפגניסטן בשנת 330 לפנה"ס בעקבות קרב גאוגמלה. שושלות וממלכות חזקות רבות הקימו את ערי הבירה שלהן באזור אפגניסטן, ביניהן ניתן למנות את האימפריה המאורית, אימפריית קושאן, השושלת הצפארית, השושלת הסאמאנית, השושלת הע'זנווית, שושלת ע'וריד, השושלת הטימורית, האימפריה המוגולית ועוד.
נהוג לחשוב שהעמים האפגנים הם במקור ארים ממרכז אסיה, שהגיעו לאפגניסטן בתקופה הפרה-היסטורית, בסביבות 20 אלף לפנה"ס, והשפות שהם דברו שרדו בצורה של פשטו ודארי, השפות המדוברות באפגניסטן כיום. אימפריות שמרכזן היה באפגניסטן, כגון האימפריה הע'זנווית, האימפריה הטימורית והאימפריה הע'ורידית, הפכו אותה לכוח עולמי חשוב בימי הביניים וכמו כן למרכז אינטלקטואלי שהצמיח מתוכו את האינטלקטואלים החשובים של התקופה, כולל אבן סינא, אל-בירוני, ג'לאל א-דין רומי ומלומדים רבים נוספים.
מירוויס ח'אן הותכּ ולאחריו אחמד שאה דוראני איחדו את השבטים האפגנים בשנים המוקדמות של המאה ה-18 ויצרו את האימפריה האפגנית האחרונה. הריבונות האפגנית אבדה זמנית במהלך המלחמה האנגלו-אפגנית, בשנות ה-80 במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן, ובמהלך מלחמת אפגניסטן שנוהלה על ידי כוחות נאט"ו. העם האפגני מורכב מקבוצות אתניות רבות ומגוונות כולל פשטונים, טג'יקים, הזארים, אוזבקים, טורקמנים, איימאקים, בלוג'ים, ונוספים. הפשטונים הם הקבוצה הגדולה ביותר באפגניסטן והם מונים למעלה מ-10 מיליון מאזרחיה. יש לפשטונים עצמם שתי תאוריות חלופיות לגבי מוצאם כאשר האחת טוענת שהם צאצאיהם של עשרת שבטי ישראל והשנייה טוענת שהם צאצאים לאב קדמון בשם קייס עבד אל-ראשיד שחי במאה ה-6 לספירה. לעומת זאת חוקרים מאמינים שהם קונפדרציה של מספר שבטים שהתאחדו בתקופה מסוימת תחת כללי הפשטונוואלי, הקוד האתי של הפשטונים.
פרה-היסטוריה
ממוזער|תרבויות עתיקות שמקושרות להגירות ההודו-אירופאיות
חפירות ארכאולוגיות באתרים פרה-היסטוריים גילו ממצאים חשובים לגבי התקופה הפרה-היסטורית של השטח שהיום קרוי אפגניסטן. בשנת 1966 באתר ארכאולוגי בשם דרה-י כּור התגלו כ-800 ממצאי אבן עתיקים ועצמות של אדם ניאנדרטלי, מה שמעיד שבני אדם מוקדמים חיו בשטח שהוא כיום אפגניסטן לפחות לפני 50,000 שנה. קהילות חקלאיות באפגניסטן היו מהמוקדמות ביותר בעולם.
תהליך אורבניזציה באפגניסטן החל מוקדם עד כדי 3000 לפנה"ס. זורואסטריות הייתה הדת השלטת באזור, וניתן לראות את ההשפעות הזורואסטריות על התרבות האפגנית עד היום בין השאר דרך שמות החודשים בלוח השנה האפגני העכשווי. דתות אחרות כגון בודהיזם והינדואיזם כנראה והגיעו מאוחר יותר לאזור אפגניסטן, כך למשל גנדהרה הייתה ממלכה בודהיסטית עתיקה מתקופת ההתעצבות של הבודהיזם, ועיר הבירה שלה נמצאה בין הינדו-כוש להרי סוליימאן (הרי שלמה) בדרום אפגניסטן. אין לבלבל בין גנדהרה העתיקה לבין קנדהר בת ימינו, שכן הן אינן זהות במיקומן הגאוגרפי.
האוכלוסיות העתיקות של אפגניסטן, בסביבות 3000 לפנה"ס, כנראה והיו קשורות דרך מסחר ותרבות לציוויליזציות מרכז אסייתיות שכנות וכמו גם לתרבויות עמק האינדוס. התיישבות אורבנית באזור החלה בתקופה זו כנראה עם העיר מוגידק (ליד קנדהר) שכנראה הוקמה על ידי מתיישבים מתרבות עמק האינדוס השכנה. העמים הראשונים הידועים באזור היו עמים הודו-אירופיים, אך תקופת הגעתם לאזור מוערכת עם שונות גדולה בין 3000 לפנה"ס ל-1500 לפנה"ס.
היסטוריה עתיקה (700 לפנה"ס - 565 לספירה)
מדי
ישנם חילוקי דעות לגבי גודלה של ממלכת מדי שהתקיימה במחצית הראשונה של האלף הראשונה לפנה"ס. כך למשל לדעתו של ארנסט הרצפלד זו הייתה אימפריה חזקה ששלטה על שטחים מצפון מסופוטמיה עד לאזור באקטריה (אפגניסטן ופקיסטן) והודו. לעומתו חוקרים אחרים מאמינים שאין ראיות אמיתיות שאימפריה מדית התקיימה ושזו הייתה לא יותר מאשר ממלכה קטנה ולא יציבה.
האימפריה הפרסית
ממוזער|אזור אפגניסטן ב-500 לפנה"ס
אפגניסטן נהפכה לחלק מהאימפריה האחמנית לאחר שנכבשה על ידי דריווש הראשון. האזור חולק למספר פרובינציות שנקראו סאטרפים, שכל אחת מהן נשלטה על ידי מושל שתפקידו נקרא סאטרפ או לחלופין "אחשדרפן" (השם שניתן בתנ"ך). הסאטרפים (פרובינציות) העתיקות של אפגניסטן נקראו: ארִיה, הראט, ארצ'וסיה, קנדהר, לשקר גאה, קואטה, באקטריה, בלך, סטגידיה, ע'זני, גנדהרה, קאבול, ג'לאל אבאד ופשוואר. שמות אלו נשמרו עד היום כשמותיהם של מחוזות או ערים ראשיות באפגניסטן.
אלכסנדר והממלכה הסלאוקית
אלכסנדר הגדול הגיע לאזור אפגניסטן בשנת 330 לפנה"ס, לאחר שהביס את דריווש השלישי של פרס שנה קודם לכן, בקרב גאוגמלה. הצבא שלו חווה התנגדות קשה מאוד באזורים השבטיים האפגנים, שעליהם נאמר ש"אפגניסטן היא מקום שקל הכנס לתוכו אך קשה לצאת ממנו". על אף שפלישתו לאפגניסטן הייתה קצרה, אלכסנדר השאיר מאחוריו השפעה הלניסטית חזקה שנותרה מאות שנים אחריו. מספר ערים גדולות נבנו באפגניסטן באזור שנקרא "אלכסנדריה" כולל העיר "אלכסנדריה של הארים" (הראט של היום), "אלכסנדריה על הטראנק" (ליד קנדהר), "אלכסנדריה אד-קווקזום" (ליד העיר בגראם של ימינו) ואחרונה "אלכסנדריה אסכטה" (חוג'נד, בצפון הארץ). לאחר מותו של אלכסנדר, האימפריה הנרחבת שלו התפרקה לחלקים. סלאוקוס הראשון, מפקד צבאי מקדוני בזמן כיבושיו של אלכסנדר הגדול, הכריז על עצמו כשליט של ממלכה עצמאית, הממלכה הסלאוקית, שהייתה מורכבת מפרס ואפגניסטן.
הממלכה היוונית-בקטריית
ממוזער|הממלכה היוונית-בקטרית בשיא גדולה, בסביבות 180 לפנה"ס
דיודוטוס הראשון, הסאטרפ של אזור באקטריה, ייסד את הממלכה היוונית-בקטרית בסביבות 250 לפנה"ס על חשבון הממלכה הסלאוקית. ממלכה הודו-אירופאית זו, שהדתות הראשיות בה היו פנתאון האלים היווני והבודהיזם, הגיעה לשיאה בזמנו של המלך מננדר הראשון בין השנים 130-165 לפנה"ס, כאשר היא התרחבה לתוך הודו ופרס. מתקופה זו הממלכה דעכה בקביעות. הממלכה התקיימה באופן מלא עד 130 לפנה"ס, כאשר הליוקלס הראשון, שליט הממלכה באותו זמן, הובס על ידי שבטים יואזהים שפלשו לאזור אפגניסטן ממזרח. הממלכה כנראה המשיכה להתקיים באופן חלקי בקאבול ו"אלכסנדריה אד-קווקזום" עד שנת 70 לפנה"ס, עד שגם שם היא הובסה על ידי אותם שבטים.
האימפריה המאורית
מרבית אזור אפגניסטן בן ימינו נכבש או הועבר בדרך שלום מהממלכה הסלאוקית לאימפריה המאורית (322-185 לפנה"ס), שנוסדה על ידי צ'נדרגופטה מאוריה מהעיר מגאדה (ליד העיר ביהר). המאורים היו הודים בני הדתות הינדואיזם ובודהיזם, עם שאיפות להתפשט ברחבי מרכז אסיה.
ממוזער|האימפריה המאורית תחת אשוקה הגדול
ישנם מספר רב של ממצאים ארכאולוגיים, ביניהם רבים מהתקופה המאורית, שמהם ניתן ללמוד על המורשת הבודהיסטית הענפה של אפגניסטן טרם האסלאם, כולל שרידים של מבנים דתיים ושרידי אמנות בודהיסטית. כבר במהלך תקופת חייו של הבודהה (483-563 לפנה"ס) דוקטרינות בודהיסטיות התפשטו לתוך אפגניסטן והגיעו עד למחוז בלך. ככל הנראה שניים מחסידיו הראשונים של בודהה, טרפוסה ובחליקה, היו הראשונים להפיץ באפגניסטן את הדוקטרינות הבודהיסטיות. כמה מהשליטים המאורים פעלו כדי להפיץ את האמונות הבודהיסטיות באזורים שבשליטתם, כולל באפגניסטן.
האימפריה הפרתית
בשנת 247 לפנה"ס הכריז מלך ארשק (ארסאקס), אשר שלט בשבט נוודים איראני בשם "פארני" (שם שהיחס שלו אל המילה "פרתים" עדיין נתון לוויכוח) על עצמאותו מן האימפריה הסלאוקית, באזורים נידחים של צפון איראן, ובכך ייסד את השושלת הפרתית. ניסיונות הסלאוקים, וביניהם סלאוקוס השני להכניע את הפרתים נכשלו עד שאנטיוכוס השלישי הצליח להכניעם, ושב וצירף את ארצם אל המדינה הסלאוקית בשנת 206 לפנה"ס. בשלב זה הייתה האימפריה הפרתית חלשה מכדי להחזיק בטריטוריה זו, אך תבוסת הסלאוקים לרומאים בקרב מגנסיה באסיה הקטנה בשנת 190 לפנה"ס הביאה לכך שבמאה השנייה לפנה"ס שבו הפרתים ותפסו את כל הטריטוריות שהיו שייכות להם ממזרח לסוריה. בעת שהפרתים השתלטו על העיר הראט (כיום באפגניסטן) שהייתה ממוקמת על דרך המשי לסין, הם השתלטו על מסחר בין המזרח והמערב, וכל הממלכות ההלניסטיות באזור, שהיו תלויות במסחר זה, נדונו להכבש על ידן. בין השנים 175 לפנה"ס ו-170 לפנה"ס כבשו המלכים הפרתים את כל אזור דרום הקווקז והשתלטו על ארמניה ובאקטריה.
האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס. בהדרגה השתלטה על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) בין 190 לפנה"ס ל-224 לספירה, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז טורקיה של ימינו). האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות היציבות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה על חלק משטחיה של אפגניסטן של היום, ועל חלקים נרחבים אחרים מאסיה והמזרח התיכון. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסאלים שלו, ועל שטח פרס הוקמה האימפריה הסאסאנית.
אימפריית קושאן
אימפריית קושאן הייתה ממלכה שהתקיימה באסיה בין המאה ה-1 למאה ה-3. בשיאה, בערך 105 – 250 לספירה, התפשטה מאפגניסטן לטג'יקיסטן לים הכספי ועד מורד עמק נהר הגנגס. את האימפריה יצרו בני שבט קושאן השייכים ליְוֵּאגְ'ה, עם שמקורו באזור אגן טארים וגאנסו שבסין. לבני קושאן היו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית, האימפריה הפרתית, הסאסאנים וסין, ובמשך כמה מאות שנים הם היוו את הקשר המרכזי שבין מזרח למערב. החל מהמאה ה-3 החלה האימפריה הקושאנית להתפצל. סביב שנת 225 מת המלך ואסודווה הראשון והאימפריה הקושאנית נחלקה לחצי מערבי וחצי מזרחי. בשנים 224 – 240 פלשו הסאסנים לבאקטריה וצפון הודו היכן שהיו ידועים כ"הודו-סאסנים". סביב 270 איבדו הקושאנים את השטחים במישור הגנגס היכן שבשנת 320 נוסדה אימפריית גופטה.
ממוזער|הקטן מבין שני פסלי הבודהה בבמיאן שנבנו במאה ה-6 על ידי אימפריית קושאן. הפסלים פוצצו ב-2001 על ידי הטליבאן.
האימפריה הסאסאנית
האימפריה הסאסאנית הייתה אימפריה פרסית ששלטה על רוב שטחה של אפגניסטן במאות הראשונות לספירה, על אף שהיא הייתה במאבק תמידי על שטח זה (בעיקר עם האימפריה ) ואיבדה אותו לתקופה מסוימת, אך לאחר מכן השתלטה עליו מחדש. האימפריה הסאסאנית עלתה לזירה העולמית לאחר שקיעתה של האימפריה הפרתית ב-226 לספירה, שאת שטחם הסאסאנים כבשו. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות. באימפריה התפתחה התרבות הפרסית והייתה לה השפעה תרבותית על אפגניסטן כמו גם על התרבות הרומית, ותרבות מזרח אסיה. היא הייתה הכוח המרכזי במזרח עד שנת 641 לספירה, עם הכיבוש המוסלמי.
ממלכת הקידרים
ממלכת הקידרים הוקמה על ידי שבט ששייך לאיחוד שבטים, דוברי שפות איראניות, הידועים בשם צ'יונטים, והיו ממוצא אווארי. ממלכה זו התקיימה כנראה מהמחצית השנייה של המאה ה-4 עד סוף המאה ה-5. הם עלו לראשונה לשלטון בצפון אפגניסטן, והיו האחרונים ברשימה של מספר שושלות שהתייחסו לעצמם כיורשיה הלגיטימיים של אימפריית קושאן. הם כבשו את פשאוור וחלקים צפוניים מהודו בשנות ה-20 של המאה ה-5, אף לבסוף הובסו על ידי אימפריה של הונים לבנים ממרכז אסיה הידועה בשם האימפריה ההפתליטית.
האימפריה ההפתליטית
האימפריה ההפתליטית הייתה אימפריה עצומה שהתפרסה ממערב סין לפרס. מייסדיה היו ההונים הלבנים, שבט נוודי מרכז אסייתי. האימפריה שלטה על חלק ניכר אפגניסטן אך הייתה במאבק תמידי עם האימפריה הסאסאנית ובהתאם התנהלו קרבות רבים באזור ששינו את הגבולות באופן תדיר, עד שבשנת 565 שילוב של כוחות סאסאנים וטורקיים הביס את ההפתליטים.
הכיבוש המוסלמי וימי הביניים (565–1504 לספירה)
מימי הביניים עד סביבות 1750, רוב שטחה של אפגניסטן של ימינו היה חלק ממחוז ח'וראסאן. הערים הראט ובלך היו שתיים מהערים המרכזיות של מחוז ח'וראסאן, בעוד הערים קנדהר ע'זני וקאבול היוו את אזורי הגבול של ח'וראסאן עם הינדוסטן. בתקופה זאת השם אפגניסטן (ארץ האפגנים) היה בשימוש כדי לתאר אזור ספציפי בין הינדו-כוש לנהר האינדוס, בפרט סביב הרי סוליימאן, שבו ישבו שבטים "אפגנים" שלימים יכונו הפשטונים. עדויות קדומות יותר לשימוש בשם "אפגן" ניתן למצוא בכתביו של המלך הסאסאני בן המאה ה-3 שפּור הראשון. מאוחר יותר, במאה ה-6, ניתן למצוא את השם "אפגן" מופיע בצורה "אבגנה" בספרו האינציקלופדי של האסטרונום ההודי ורהמיהירה. בכתבים אלה ההתייחסות לשם "אפגן" הייתה בהקשר של אב קדמון משותף ואגדי בשם "אפע'נה", שהיה לפי כמה מסורות אזוריות נכדו של שאול מלך ישראל.
תהליך חשוב שקרה במהלך ימי הביניים באפגניסטן הוא התיישבות של שבטים טורקיים רבים באזור הינדו-כוש באותה תקופה. שבטים אלו השתלבו בתוך השבטים הפשטונים שכבר חיו שם ואימצו את השפה והתרבות הפשטונים. בין מתיישבים טורקיים אלה ניתן לציין את הקבוצה האתנית ח'לאג'ים שצאציהם באפגניסטן כיום מכונים ע'יזלים.
הכיבוש המוסלמי
ממוזער|אזור ח'וראסאן בתוך הח'ליפות האסלאמית
עד שנת 642 לספירה הח'ליפות המוסלמית הצליחה להתפשט לרוב שטחי פרס והגיעו עד לעיר הראט בשטח אפגניסטן. עם כיבוש כל עיר באזור הם החלו להכיר לתושבים המקומיים את דת האסלאם. בתקופה שקדמה לכיבוש המוסלמי, שטחה של אפגניסטן היה מחולק בין שושלות מקומיות מפוצלות, אותם הכובשים המוסלמים הביסו באופן הדרגתי.
הכוחות המוסלמים הצליחו בהדרגה לכבוש את האזורים המערביים של אפגניסטן, בעוד חלקים ניכרים במזרח אפגניסטן נותרו עצמאיים, כחלק ממלכת הינדו שאי ששלטה על קאבול וגנדהרה או שליטים עצמאיים לא-מוסלמים אחרים. המוסלמים נהגו להתייחס אליהם כאל הודים, כי האוכלוסייה הלא-מוסלמית באזור הייתה קשורה תרבותית ודתית להודו והאמינה בבודהיזם או הינדואיזם, אך רבים מהשליטים המקומיים היו כנראה דווקא ממוצא הוני או טורקי. מצב זה נשמר עד עלייתן של השושלת הצפארית ולאחריה השושלת הע'זנווית המוסלמיות שכבשו את ממלכת הינדו שאי והשלימו את הכיבוש המוסלמי של אפגניסטן.
השושלת הע'זנווית
ממוזער|קבר הסולטאן מחמוד מע'זנה, מייסד השושלת הע'זנווית ששלטה באפגניסטן במאה ה-10 וה-11.
השושלת הע'זנווית (963–1186 לספירה) הייתה שושלת מוסלמית ממוצא טורקי שנוסדה על ידי הסולטאן מחמוד הע'זני ונהפכה לאימפריה מרכז אסייתית חשובה. עיר הבירה שלה הייתה ע'זני במזרח אפגניסטן, שהייתה למרכז תרבותי ואינטלקטואלי חשוב. כמו שושלות מוסלמיות עצמאיות אחרות באותה תקופה הע'זנווים נשארו באופן סמלי נאמנים לח'ליף העבאסי בבגדאד, אך הלכה למעשה ניהלו מדיניות עצמאית. על אף שהשושלת במוצאה הייתה טורקית, מבחינת התרבות, השפה והמנהגים שלה היא הייתה פרסית. לכן יש היסטוריונים שמתייחסים לאימפריה הע'זנווית כאימפריה פרסית ולא טורקית. הצבא הע'זנווי הורכב במיוחד מחיילים מאזורי הינדו-כוש ולשקר גאה שנמצאים באפגניסטן של ימינו. אם כי בהמשך גויסו גם חיילים הינדים מצפון הודו. השושלת הע'זנווית השאירה את חותמה על אפגניסטן בצורה של השפעה רבה של התרבות הפרסית והפיכתה לתרבות ההגמונית לפחות עד הכיבוש המונגולי. לצד התרבות הפרסית, העיר ע'זני במזרח אפגניסטן גם הייתה מוקד מרכזי לחקר הערבית.
השושלת הע'ורית
השושלת הע'ורית (1148–1215 לספירה) הייתה שושלת מוסלמית, כנראה ממוצא טג'יקי, שבשנת 1148 השתלטה על מרבית שטח אפגניסטן מידי הע'זנווים. הע'ורים קרואים על שם העיר ע'ור במרכז אפגניסטן שממנה הם הגיעו. בהמשך הע'ורים הצליחו להשתלט על חלקים ניכרים ממרכז אסיה והקימו אימפריה נרחבת שהמשיכה את המורשת התרבותית הפרסית של האזור. שלטונם נמשך עד הפלישה המונגולית המסיבית, בהנהגת ג'ינגיס חאן, שהביא סוף לשלטונם.
האימפריה המונגולית
הפלישה המונגולית לשטחה של אפגניסטן של ימינו (נמשכה בערך בין השנים 1215–1221 לספירה) כללה הרס מסיבי של ערים רבות, כולל הראט, במיאן, בלך ומרב, וגרימת נזק רב לחקלאות ולכלכלה המקומיים. כמו כן חלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית נהרג ונטבח על ידי המונגולים. כלל הערים המרכזיות באפגניסטן ששרדו את הפלישה נהפכו לחלק מהאימפריה המונגולית הגדולה.
לקראת סוף המאה ה-13 האימפריה המונגולית החלה להתפצל לחלקים. תחילה השושלת האילח'אנית הייתה זו ששלטה על חלק ניכר מאפגניסטן. שושלת מונגולית זו התאסלמה, ובכך השלימה את המהפך שהמונגולים עברו לאחר תקופה ממושכת של התקרבות לדת של נתיניהם החדשים, האסלאם. לאחר שושלת זו עלתה השושלת הטימורית (1370–1507 לספירה) שהובלה על ידי הכובש המונגולי טימור לנג, צאצאו של ג'ינגיס חאן. העיר הראט באפגניסטן הייתה אחת מערי הבירה של האימפריה הטימורית ונכדו של טימור לנג גם הפך את העיר קנדהר למקום מושבו. טימור לנג בנה מחדש את רוב הערים והתשתיות באפגניסטן שנהרסו על ידי אבותיו, והאזור התפתח תחת שלטונו. השושלת הטימורית החלה לדעוך בתחילת המאה ה-16 עם עלייתו של באבור, השליט החדש של קאבול, מונגולי שעתיד להקים אימפריה רחבה ששלטה על הודו. ההשפעה המשמעותית ביותר של השושלת הטימורית על אפגניסטן הייתה השילוב שהם ערכו בין התרבות הנוודית הטורקית לבין הציוויליזציה והתרבות הפרסית, וזו מורשת שניכרת באפגניסטן עד היום. בנו של טימור לנג הפך את העיר הראט לעיר הבירה שלו, ולאחד המרכזים החשובים והידועים של יצירה תרבותית בעולם באותה תקופה. כאשר באבור, כמאה שנים לאחר מכן, הגיע להראט, הוא כתב: "בכל העולם המיושב אין עיר כמו העיר הראט".
במהלך 300 השנים הבאות, שבטים אפגנים פלשו לעיתים לאזור הודו והקימו אימפריות הינדו-אפגניות. עד המאה ה-16, חזרה שוב לשליטה פרסית כאשר היא נכבשה על ידי האימפריה הספווית.
היסטוריה מודרנית (1504–1973)
המוגולים והספווים
מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18 אפגניסטן הייתה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים. הצפון נשלט על ידי ח'אנאת בוכרה, המערב נשלט על ידי האימפריה הספווית השיעית, והמזרח נשלט על ידי האימפריה המוגולית הסונית מהודו. אזור קנדהר בדרום שימש כאזור חיץ בין המוגולים לספווים. האפגנים המקומיים שינו לעיתים קרובות את הנאמנויות שלהם בין צד אחד למשנהו.
ב-1504 באבור, צאצא של טימור לנג, הגיע מהאזור של אוזבקיסטן בימינו ועבר לעיר קאבול. עם צבאו הוא החל לכבוש שטחים מסביב לקאבול כשהעיר משמשת כבסיס העיקרי שלו. השאיפות של באבור היו בקשר לתת היבשת ההודית, ובפרט לאזור הידוע בשם קאבולסטן, ולא לפרס כמו קודמיו. בשנת 1526 הוא יצא עם צבאו וכבש את סולטנות דלהי שבאותה נקודה נשלטה על ידי שושלת דולי. לאחר שהביס את אברהים דולי, הוא הפך את דלהי לעיר הבירה של האימפריה המוגולית החדשה שלו. באבור סייר ברוב ערי אפגניסטן לפני מסע הכיבושים שלו בהודו, וניתן למצוא ציור קיר אישי שלו בהר הצ'ילזינה בקנדהר.
שושלת הותכּ
בשנת 1704 מינה השאה הספווי חוסיין את ג'ורג' ה-11 ("גורגין ח'אן") הגאורגי למשול על מחוז קנדהר הגדול של אפגניסטן. הוא היה מושל אכזרי, אשר כלא והוציא להורג אפגנים מקומיים רבים, בעיקר כאלה שהיו מעורבים בתכנון מרידות. אחד מהעצורים היה מירוויס הותכּ שהיה בן למשפחה רבת השפעה בקנדהר. מירוויס נשלח כאסיר לבית ספר פרסי באספהאן, אך האשמות כנגדו בוטלו על ידי המלך, וכך הוא חזר לארצו כאדם חופשי.
באפריל 1709 מרדו מירוויס והצבא השבטי שלו כנגד המושל והאימפריה הספווית בעיר קנדהר. המרד החל כאשר בהריגת המושל ג'ורג' ה-11 ומלוויו כשאלה חזרו מטיול, כאשר המארב תוכנן על ידי מירוויס בחוותו שנמצאה בגבולות העיר. כארבעה ימים לאחר מכן הגיע צבא מאומן היטב של חיילים גאורגים כדי לנקום את הריגתו של המושל, אך מירוויס וכוחותיו הצליחו להגן בהצלחה על העיר מפניהם. בשנים 1710–1713 הביסו הכוחות האפגנים מספר צבאות פרסיים גדולים שיצאו כנגדם מאספהאן, עיר הבירה של הספווים. הצבאות הספווים כללו חיילים גאורגים וקיזילבאשים רבים.
ממוזער|מחמוד הותכ
הצבאות הפרסים הובסו לחלוטין ודרום אפגניסטן הפכה לממלכה פשטונית עצמאית. לאחר שסירב לתואר של מלך, מירוויס הותכּ כונה "הנסיך של קנדהר וגנרל של הכוחות הלאומיים" על ידי בני ארצו האחרים. הוא נפטר בנסיבות טבעיות בנובמבר 1715 ויורשו היה אחיו עבד אל-עזיז הותכּ. עבד אל-עזיז נהרג כשנתיים מאוחר יותר על ידי בנו של מירוויס, מחמוד הותכ, כביכול מכיוון שהוא תכנן להחזיר את הריבונות על קנדהר בחזרה לפרס. מחמוד הוביל צבא אפגני לתוך פרס בשנת 1722 והביס צבא פרסי בקרב גלונאבאד. האפגנים כבשו את אספהאן, עיר הבירה הספווית, ומחמוד נהפך לשאה החדש של פרס וכונה "שאה מחמוד".
מחמוד החל בשלטון טרור כנגד נתיניו הפרסים ולבסוף נרצח ב-1725 על ידי בן דודו, אשרף הותכּ. במקורות אחרים נאמר שהוא נפטר לאחר שלקה במחלה נפשית. אשרף נהפך לשאה האפגני החדש על פרס, בעוד שעל אפגניסטן עצמה נשלטה על ידי האח הצעיר של מחמוד, חוסיין הותכּ. אשרף הצליח להבטיח שלום עם האימפריה העות'מאנית בשנת 1727, אך האימפריה הרוסית ניצלה את אי-היציבות השלטונית בפרס כדי לכבוש שטחים נוספים עבור עצמה, ובכך צמצמה את כמות השטחים שתחת שלטונו של השאה. שושלת הותכּ הייתה שושלת אלימה ורוויית בעיות שהייתה מצויה בסכסוך תמידי, ולכן היה קשה לה לייסד שלטון יציב. השושלת חוותה סערות רבות שנבעו ממאבקי שליטה ומאבקי ירושה אלימים, ואחיזתה בכס השלטון נחלש כתוצאה מכך. לאחר טבח באלפי אנשים בעיר אספהאן, כולל למעלה מ-3000 אנשי דת, אצילים, ואנשי המשפחה הספווית, הציבור הפרסי מרד כנגד השלטון האפגני. השלטון של שושלת הותכּ נמשך באזור אפגניסטן עד שנת 1738, כאשר השאה חוסיין הותכּ הובס על ידי נאדר שאה מפרס. השושלת ההותכּית הוסרה מהשלטון של פרס עד שנת 1729. הם הובסו על ידי נאדר שאה, השליט של השושלת האפשארית, בקרב דאמע'אן ונדחפו מפרס לאזור דרום אפגניסטן. השליט האחרון של השושלת ההותכּית, שאה חוסיין, שלט באזור עד שנת 1738 שבה הוא הובס בקנדהר על ידי כוחות אפשארים ופשטונים דוראנים.
האימפריה הדוראנית
נאדר שאה והצבא האפשארי שלו הגיע לעיר קנדהר בשנת 1738, הביס את חוסיין הותכּ וכבש על שטחים נרחבים באזור. בשנת 1747 התנקשו בחייו של נאדר שאה והאימפריה שלו התפרקה. בעוד שהפרסים נלחמו אחד בשני באיראן, אחמד דוראני הצעיר בן ה-25 קרא באפגניסטן ל"התכנסות גדולה" כדי לבחור מנהיג מקרב העם. האפגנים התכנסו ליד קנדהר באוקטובר 1747 ובחרו בו מקרב כל המועמדים האחרים להיות ראש המדינה שלהם. אחמד שאה דוראני קיבל כעת את הכינוי "פּדשה דוריאי דווראן" שמשמעותו "המלך, הפנינה של התקופה", והשבט העבּדלי שממנו בא נודע מאז כ"השבט הדוראני". שאה דוראני לא רק שאיחד את שבטו אלא את כלל השבטים הפשטונים בארצו. עד שנת 1751 הצליחו שאה דוראני וצבאו האפגני לכבוש את כל השטח שכיום מרכיב את האזורים אפגניסטן, פקיסטן, ח'וראסאן ודלהי (הודו). הוא הביס את האימפריה המראטהית ההודית בשנת 1761 בקרב פּניפּט.
באוקטובר 1772 פרש אחמד שאה לביתו, שם מת בנסיבות טבעיות. ירש אותו בנו, טימור שאה דוראני, שהעביר את עיר הבירה של האימפריה הדוראנית מקנדהר לקאבול. טימור נפטר בשנת 1791 וירש אותו בנו זמאן שאה דוראני. לזמאן שאה ואחיו היה קשר חלש למורשת שהותירו להם אבותיהם ומייסדי האימפריה. הם פתרו את המחלוקות ביניהם דרך "סבבים של גירושים, עקירות עיניים והוצאות להורג" שגרמו להיחלשות השלטון האפגני על שטחיה הנרחבים של האימפריה הדוראנית, ובפרט שטחים כגון קשמיר. אחיו של זמאן, שוג'ה שאה דוראני נמלט מהזעם של אחיו והחביא את עצמו בין הסיקים. זמאן שאה פלש פעמים רבות לאזור שבו חיים הסיקים, מחוז פּנג'אב, הרס את הארימנדיר סאהיב המקדש הקדוש להם ביותר ואף שפך בתוך חלקים ממנו דם של פרות בשנת 1757. בשנים מאוחרות יותר, לאחר השפלות האלה, הסיקים דווקא הצליחו לכבוש חלקים נרחבים מהאימפריה הדוראנית, כולל כמעט כל שטחה של פקיסטן של היום. בשנת 1837 הצבא האפגני עבר דרך מעבר ח'ייבר ותקף כוחות סיקים באזור ג'ורמוד. הסיקים נתמכו על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית עד שמאוחר יותר פרצו מלחמות גם בין הסיקים לבריטים שידועות בשם "המלחמות האנגלו-סיקיות" (המלחמה האנגלו-סיקית הראשונה והמלחמה האנגלו-סיקית השנייה).
שושלת בארקזי וההשפעה הבריטית
ממוזער|מוחמד יעקוב ח'אן נפגש עם פקיד בריטי, 1879.
ההתנגשות האינטרסים בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית באזור מרכז אסיה השפיעה בצורה משמעותית על אפגניסטן במהלך המאה ה-19. התנגשות זו כונתה פעמים רבות בשם "המשחק הגדול", כינוי שמרמז על היותן של אפגניסטן והארצות המרכז-אסייתיות האחרות לא יותר מפיון במאבק בין האימפריות השונות באותה תקופה.
באמצע המאה ה-19 הבריטים החלו לחשוש מההתפשטות הרוסית הגוברת באזור מרכז אסיה והתחזקות ההשפעה של האימפריה הרוסית על האזור. זאת בעוד שהאימפריה הבריטית נקלעה למלחמות אזוריות קשות, כגון המלחמות האנגלו-סיקיות והמצור על הראט בשנים 1837–1838. המצור על הראט היה חלק מניסיון מצד הפרסים לנסות לסלק מאפגניסטן הן את האימפריה הרוסית והן את האימפריה הבריטית ולהחזיר את השליטה על האזור לידיהם. לשם כך הם בין השאר הטילו מצור צבאי כנגד העיר הראט שגרם לנזק רב. המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה (1839-1842) גם היא גרמה להרס רב בקרב כוחות הצבא הבריטי באזור ונזכרת כדוגמה להתנגדות האפגנית המאומצת לשלטון זר. המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה (1878–1880) פרצה על בעקבות סירובו של שיר עלי ח'אן להסכים לקבל את המשלחת הבריטית לקאבול. סכסוך זה הביא לשלטון באפגניסטן את עבד א-רחמאן ח'אן שידוע גם בכינוי "אמיר (נסיך, מפקד) הברזל". במהלך ימי שלטונו (1880–1901) הבריטים והרוסים ייסדו וקיבעו לראשונה את הגבולות המודרניים של אפגניסטן. הבריטים שמרו על שליטה אפקטיבית על מדיניות החוץ של אפגניסטן במהלך התקופה. עבד א-רחמאן ח'אן ערך רפורמות בצבא, במערכת המשפט ובמבנה הממשלה, ורפורמות אלה הצליחו להעניק לאפגניסטן איחוד פנימי ויציבות מסוימת, אך זה בא על חשבון ריכוזיות גדולה, עונשים קשים על שחיתות ובידוד בינלאומי מסוים. לאחר מותו של עבד א-רחמאן ח'אן בשנת 1901, בנו חביבאללה ח'אן עלה וירש את כס השלטון. אפגניסטן נשארה נייטרלית במהלך מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטונו של חביבאללה ח'אן. זאת על שאף שגרמניה ניסתה לעודד רגשות אנטי-בריטיים בקרב האפגנים, בפרט בקרבת הגבול בין אפגניסטן להודו. המדיניות הנייטרלית של אמיר אפגניסטן במהלך המלחמה הייתה שנויה במחלוקת פנימית אפגנית. חביבאללה ח'אן שלט באפגניסטן עד לשנת 1919 שבה התנקשו בחייו. האחראים להתנקשות היו כנראה חברי משפחה שהתנגדו להשפעה הבריטית החזקה על הפוליטיקה האפגנית. במקומו עלה לשלטון אמאנאללה ח'אן, בנו השלישי. במהלך תקופת שלטונו של אמאנאללה ח'אן (1919–1929) פרצה המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית שכללה גם התקפה על הודו וגרמה נזקים לבריטניה שעדיין לא הספיקה להתאושש ממלחמת העולם הראשונה. בהתאם, בריטניה חתמה ב-19 באוגוסט 1919 על ההסכם האנגלו-אפגני שכללה הבטחה להפסיק את ההתערבות הבריטית במדיניות החוץ האפגנית ולאפשר את עצמאות אפגניסטן. מועד חתימת ההסכם נהפך ליום העצמאות הרשמי של אפגניסטן המודרנית.
הרפורמות של אמאנאללה ח'אן ומלחמת האזרחים
ממוזער|המלך אמאנאללה ח'אן
המלך אמאנאללה ח'אן ניסה לסיים את הבידוד הבינלאומי המסורתי של אפגניסטן בשנים שלאחר המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית. בשנת 1927 הוא ייסד יחסים דיפלומטים עם רוב המדינות הגדולות בעולם במסע ביקורים באירופה וטורקיה (שם הוא גם ציין לטובה את המודרניזציה והחילוניזציה שהונהגה על ידי אטאטורק), והוא הכריז על שורת רפורמות שמטרתן היו להעביר את אפגניסטן תהליך מודרניזציה. אחד מהאישים המרכזיים שדחפו לרפורמות אלו היה שר החוץ האפגני מחמוד טרזי, תומך גדול של חינוך לנשים. הוא נלחם עבור הוספת סעיף מס' 68 לחוקה האפגנית שהכריזה על חינוך חובה בבתי הספר היסודיים. כמה מהרפורמות נכנסו לתוקפן כגון פתיחתם של מספר בתי ספר מעורבים לבנים ובנות, וביטול חובתן של נשים ללבוש רעלה. רפורמות אלו גרמו במהירות לזעם בקרב מנהיגים שבטיים ודתיים, והביאו להפלתו של אמאנאללה על ידי כוחות שהתנגדו למודרניזציה בהובלת חביבאללה קלקאני שהשתלטו צבאית על קאבול בינואר 1929.
שלטונם של נאדיר שאה וזאהיר שאה
הנסיך מוחמד נאדיר שאה, בן דודו של אמאנאללה ח'אן, הביס מאוחר יותר (נובמבר 1929) את כוחותיו של חביבאללה כלכּאני, ובמהרה הוא מונה להיות מלך אפגניסטן. בתקופת שלטונו הוא זנח את הרפורמות של אמאנאללה ודגל במודרניזציה יותר הדרגתית. עם זאת בשנת 1933 סטודנט מקאבול התנקש בחייו על רקע נקמה אישית.
מוחמד זאהיר שאה, בנו בן ה-19 של נאדיר שאה, ירש את הכתר ושלט על אפגניסטן כ-40 שנה בין השנים 1933–1973. עד שנת 1946 זאהיר שלט בעזרתו של הדוד שלו מוחמד האשם ח'אן שהיה ראש הממשלה והמשיך את המדיניות של נאדיר שאה. בשנת 1947 החליף אותו בכס ראש הממשלה דוד אחר, מחמוד ח'אן, שערך ניסוי במטרה לאפשר חופש פוליטי יותר גדול באפגניסטן, אך ביטל מדיניות זו כשהחופש הפוליטי התרחב מעבר למה שהתכוון. בשנת 1953 החליף אותו בתפקיד ראש הממשלה מוחמד דאוד ח'אן, אחיו של המלך. דאוד ניסה להתקרב פוליטית לברית המועצות ולעומת זאת להתרחק מפקיסטן. עם זאת המחלוקות עם פקיסטן גרמו למשבר כלכלי בשנת 1963 שהביא את דאוד ח'אן להתפטר מתפקידו. לאחר שלטונו, זאהיר שאה החל לנכס לעצמו סמכויות רבות יותר והחל להיות אקטיבי יותר בענייני המדינה. כך למשל ב-1964 זאהיר שאה ניסח חוקה ליברלית עבור אפגניסטן. החוקה כללה שיטת ממשל שבה המלך בוחר כשליש מחברי הפרלמנט, העם בוחר שליש נוסף, והשליש הנותר נבחר על ידי נציגי ציבור במועצות אזורית. אף על פי ש"הניסוי הדמוקרטי" של זאהיר שאה הותיר כמה השפעות חיוביות ארוכות טווח על המדינה, הוא גם אפשר את התפתחותן של מפלגות קיצוניות מהימין ומהשמאל הפוליטי. כולל המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן, מפלגה קומוניסטית שהייתה בעלת קשרים קרובים לברית המועצות. בשנת 1967 המפלגה התפצלה לשני חלקים עיקריים; הח'לאק ("ההמונים") שהונהגה על ידי נור מוחמד תרכּי ונתמכה על ידי גורמים בצבא האפגני, והפּרצ'ם ("הדגל") שהונהגה על ידי בברק כארמל.
ממוזער|מוחמד זאהיר שאה בשנת 1963.
היסטוריה עכשווית (1973 - היום)
רפובליקת אפגניסטן וסוף המונרכיה
במהלך השנים 1971–1972 גברה ההתמרמרות הציבורית כנגד השחיתות של משפחת המלוכה, שלוותה במשבר כלכלי גדול עקב תקופת בצורת שהקצינה את העוני במדינה. בעקבות זאת, ראש הממשלה מוחמד דאוד שאה הדיח את משפחת המלוכה מהשלטון בהפיכה לא-אלימה, בזמן שהמלך מוחמד זאהיר שאה היה בטיפול אצל רופא עיניים באיטליה. דאוד ביטל את המונרכיה ואת החוקה האפגנית של 1964, והוא הכריז שאפגניסטן תהפך לרפובליקה כשהוא הנשיא הראשון שעומד בראשה. דאוד ניסה לערוך רפורמות כלכליות חברתיות במדינה אך עם הצלחה מעטה, והחוקה החדשה שהוא ניסח בשנת 1977 נכשלה בפתרון בעיות האי-יציבות הכרוניים במדינה. התקוות משלטונו החלו לדעוך, וב-1978 חבר מרכזי במפלגה הקומוניסטית המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן נהרג על ידי הממשלה. שאר מנהיגי המפלגה חששו שדאוד מתכנן לרדוף גם אותם, ואכן הוא הכניס רבים מהם למעצר זמן קצר לאחר מכן, אך חפיזאוללה אמין - אחד ממייסדי המפלגה - ומספר מפקדים מהזרוע הצבאית של פלג הח'לאק של המפלגה, הצליחו להישאר בחופשי וארגנו הפיכה שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן. הפיכה זו החלה את התקופה הקומוניסטית של אפגניסטן.
השלטון הקומוניסטי והמלחמה הסובייטית באפגניסטן
ממוזער|יום לאחר ההפכה הקומוניסטית
ב-27 באפריל 1978 המפלגה הקומוניסטית בהובלת נור מוחמד תרכי הדיחה את מוחמד דאוד שאה מהשלטון. כחלק מהפיכה צבאית אלימה התנקשו בחייו של דאוד והוציאו להורג את משפחתו. המפלגה הקומוניסטית קראה להפיכה בשם מהפכת סאור ("מהפכת אפריל"). ב-1 במאי תרכי מונה להיות הנשיא, ראש הממשלה ומזכיר המפלגה הקומוניסטית. אפגניסטן נקראה מחדש בשם "הרפובליקה הדמוקרטית האפגנית", והשלטון הקומוניסטי עליה נמשך בצורה מסוימת עד אפריל 1992.
במרץ 1979 חפיזאוללה אמין קיבל סמכויות שלטון נוספות, על חשבונו של נור מוחמד תרכי. אמין בהמשך פעל כדי לתפוס את השלטון והוא ארגן הפיכה כנגד תרכי שבמהלכה תרכי נהרג. אמין הצהיר בעבר "האפגנים לא מבינים דבר למעט כוח". המומחה האפגני למדע המדינה אמין סייקל כתב לגביו: "ככל שכוחו גדל, כך גם הרצון האישי שלו להיהפך לשליט דיקטטורי. החזון שלו היה תהליך מהפכני שמבוסס על טרור".
השלטון הקומוניסטי יישם מדיניות מרקסיסטית-לניניסטית, והחליף חוקים דתיים ומסורתיים בחוקים עם אופי מרקסיסטי. כמו כן השלטון הקומוניסטי ערך רפורמות אגרריות וקידם חילוניות. גברים חויבו לקצץ את זקניהם. על נשים חל איסור ללבוש צ'אדור. הכניסה למסגדים רבים נאסרה. המפלגה הקומוניסטית גם ערכה מספר רפורמות למען זכויות נשים; נישואים בכפייה נאסרו בחוק, לנשים הוענקה זכות בחירה בבחירות הארציות, נשים החלו לקחת חלק בפוליטיקה הארצית, והוכרז באופן רשמי על שוויון בין נשים לגברים. מדיניות נוספת של המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן הייתה ייסד ברית הדוקה עם ברית המועצות. המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן הזמינה את ברית המועצות לבוא ולסייע לאפגניסטן בתהליך המודרניזציה של הכלכלה שלה (בעיקר בחיפוש וכריה של מינרלים נדירים וגז טבעי). ברית המועצות גם שלחה קבלנים כדי לבנות בתי ספר, בתי חולים ובארות מים ברחבי אפגניסטן. כמו כן הם אימנו וציידו את הצבא האפגני, והבטיחו לאפגניסטן סיוע מוניטרי בסך 1.262$ מיליארד דולר.
השלטון הקומוניסטי דיכא את האליטות המסורתיות והדתיות של אפגניסטן. רבים מהממסד הדתי ומשכבת האינטלקטואלים עונו, נכלאו ונרצחו על ידי המשטר. כחלק מהקמפיין האלים הזה של המשטר בין 10 ל-27 אלף אנשים נהרגו, ובין 10 ל-20 אלף נשלחו לכלא. בדצמבר 1978 המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן חתמה על הסכם עם ברית המועצות שהתיר לסובייטים לשלוח סיוע צבאי לשלטון הקומוניסטי, אם סיוע כזה יידרש.
מרבית האוכלוסייה בערים הגדולות, כולל בעיר הבירה קאבול, תמכו או שהיו אמביוולנטיים ביחס למדיניות הקומוניסטית החדשה. עם זאת מירב האוכלוסייה האפגנית אינה עירונית, ובקרבם המדיניות האנטי-דתית והמרקסיסטית של השלטון הקומוניסטי, כמו גם התלות הכבדה בברית המועצות, עוררו התנגדות רבה. באזורים הכפריים והשבטיים של אפגניסטן התפתח מרד גלוי נגד השלטון הקומוניסטי. עד אביב 1979 המרד התפשט בעוצמה מסוימת ל-24 מתוך 28 המחוזות של אפגניסטן, והגיע אף לאזורים אורבניים מרכזיים. למעלה ממחצית מהחיילים של הצבא האפגני ערקו ורבים הצטרפו לכוחות המורדים. רוב הרפורמות שהממשל הקומוניסטי הנהיג היו מנוגדות למסורות האסלאמיות של אפגניסטן, ובכך הם גרמו אפילו לאוכלוסייה האפגנית השבטית והמפוצלת להתאחד תחת דגל אחד, האסלאם, וגרמו לאסלאמיסטים לקחת חלק בפוליטיקה האפגנית, דבר שלא היה נהוג עד אותה תקופה.
לאור המהפכה האיראנית, ארצות הברית בחנה מחדש את המדיניות שלה בנוגע לארצות מרכז אסיה, וניסתה להתקרב לאפגניסטן ולפתח את קשריה עמה. לכך הסובייטים התנגדו חריפות מכיוון שהם חששו שהדבר יגרום לירידה בתלות האפגנית בברית המועצות וליציאתה של אפגניסטן מהגוש הקומוניסטי. בפברואר 1979 השגריר האמריקאי באפגניסטן אדולף דאבס נרצח בקאבול לאחר שכוחות הביטחון האפגנים ערכו ניסיון כושל לחלץ אותו מחוטפיו. לאחר התקרית, ארצות הברית קיררה את יחסיה עם אפגניסטן וביטלה תוכנית אימונים עבור הצבא האפגני שנערך בשיתוף עם צבא ארצות הברית. כל שאר התוכניות האמריקאיות-אפגניות המשותפות בוטלו לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. עם זאת ארצות הברית המשיכה להעביר סיוע אזרחי לפליטים האפגנים שנמלטו לפקיסטן בעקבות המלחמה.
הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-24 בדצמבר 1979 הייתה חלק מהמאמץ הסובייטי לחזק את הפלג "פּרצ'ם" במפלגה הקומוניסטית האפגנית. למעלה מ-100,000 מחיילי הצבא האדום לקחו חלק בפלישה, שנתמכה גם על ידי כ-100,000 חיילים אפגנים מקומיים נוספים מצבא אפגניסטן ותומכים של הפלג הקומוניסטי פרצ'ם. חפיזאוללה אמין, שהיה ראש הפלג הקומוניסטי המתחרה, נהרג במהלך הפלישה והוחלף על ידי בברק כאמל, ראש פלג פרצ'ם שנתמך על ידי הסובייטים. בתגובה לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ארצות הברית בראשות ג'ימי קרטר ולאחריו גם בראשות רונלד רייגן החלו לסייע צבאית למוג'אהדין, הלוחמים האסלאמיסטים שנלחמו בצבא הסובייטי. חבר בית הנבחרים האמריקאי צ'ארלי וילסון ידוע כאחד האישים המרכזיים שעודדו שליחה של סיוע צבאי למוג'אהדין האפגני. מיליארדי דולרים נשלחו כסיוע צבאי על ידי ארצות הברית וסעודיה למוג'אהדין האפגני, דיווחים עכשוויים טוענים שעלותו של סך כל הסיוע שהועבר למוג'אהדין, בכספים ובנשק, היה קרוב אף ל-40 מיליארד דולר.הסיוע הצבאי למוג'אהדין כלל יותר מ-2000 טילי כתף נגד מטוסים מסוג FIM-92 סטינגר, שעשו שמות בחיל האוויר הסובייטי. ארצות הברית העבירה את מרבית הסיוע הצבאי באמצעות השירות החשאי הפקיסטני.
הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן ארך כ-10 שנים ובמהלכו נהרגו בין 850,000 ל-1,250,000 אזרחים אפגנים. קרוב ל-6 מיליון אפגנים נהפכו לפליטים כתוצאה מהמלחמה, ונמלטו לפקיסטן ואיראן השכנות. לקראת סוף שנות ה-80 גבר הלחץ הבינלאומי על ברית המועצות לסיים את המלחמה, וביחד עם מספר הקורבנות הגבוה שהמלחמה גבתה מהסובייטים, החליטה ברית המועצות לסגת מאפגניסטן בשנת 1989. הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן נתפסה כניצחון אידאולוגי על ברית המועצות בארצות הברית שתמכה בכוחות המוג'אהדין שהתנגדו לצבא הסובייטי, בין השאר בניסיון להרחיק את הסובייטים מהמפרץ הפרסי העשיר בנפט. גם לאחר נסיגתם מאפגניסטן, המשיכו הסובייטים לתמוך בנשיא האפגני מוחמד נג'יבוללה עד שנת 1992.
מלחמת אזרחים והתערבות זרה 1992–1996
לאחר נפילת משטרו של מוחמד נג'יבוללה ב-1992 חתמו המפלגות הפוליטיות באפגניסטן על הסכם פשאוור, שהפך את אפגניסטן למדינה אסלאמית ומינו ממשלה זמנית שהורכבה מהמפלגות הפוליטיות השונות. לפי הארגון משמר זכויות האדם:
גולבודין חכמתיאר ומפלגתו היו במידה רבה שלוחה של הצבא הפקיסטני והשירות החשאי הפקיסטני. המומחה האפגני למדע המדינה אמין סייקל כתב בספרו "אפגניסטן המודרנית: היסטוריה של מאבק והישרדות":
לממשלת המעבר האפגנית לא היה זמן להקים כוחות משטרה, ליצור משרדי ממשלה מתפקדים, או מערכת משפטית ולשקם את אפגניסטן משנות המלחמה הסובייטית, וכבר אפגניסטן נקלעה למלחמת אזרחים. מעורבות חיצונית במלחמת האזרחים הייתה לא רק מצד פקיסטן אלא גם איראן וסעודיה חימשו מיליציות שונות. כוחות זרים ראו את חוסר היציבות באפגניסטן כהזדמנות לקדם את האינטרסים הביטחוניים והפוליטיים שלהם.
מספר רב של סוכנים איראנים נשלחו כדי לסייע למפלגת חיזב א-ווחדת השיעית, ואיראן ניסתה למקסם את ההשפעה הפוליטית והצבאית של המפלגה. סעודיה לעומת זאת ניסתה לחזק את מפלגת "האיחוד האסלאמי" הווהאבית. זוועות ופשעי מלחמה בוצעו על ידי אינדיבידואלים ומיליציות שונות, בעוד שקאבול נהפכה לעיר שנמצאת באנרכיה בעקבות מלחמת האזרחים המדממת. לפי דו"ח של משמר זכויות האדם, הפסקות אש שהושגו לעיתים על ידי נציגי המיליציות השונות או בתיווך של הצלב האדום, קרסו בדרך כלל תוך מספר ימים.
המיליציות והכוחות המרכזיים שהיו מעורבים באותה תקופה בלחימה בקאבול ובצפון ומזרח אפגניסטן היו המפלגה האסלאמית ("חיזב א-אסלאמי") של גולבודין חכמתיאר שקיבלה סיוע מפקיסטן, "חיזב א-ווחדת" בראשות עבדול מזארי שקיבלה סיוע מאיראן, "אתיחאד א-אסלאמי" (האיחוד האסלאמי) בראשות עבדול רסול סיאף שקיבלה סיוע מסעודיה, ו"גונבּיש א-מילי" בראשות עבדול רשיד דוסתום שקיבלה סיוע מאוזבקיסטן. שני ארגונים גם נלחמו בשם ממשלת אפגניסטן, כחלק מכוחות הביטחון האפגנים שהונהגו על ידי שר ההגנה אחמד שאה מסעוד. ארגונים אלו היו התנועה האסלאמית ("חרכּאת א-אסלאמי") בראשות חוסיין אנווארי והארגון "שורא א-נזאר".
ממוזער|מפה של המצב באפגניסטן בשנת 1996: שטחים בשליטת מסעוד (אדום) בשליטת דוסטום (ירוק) ובשליטת הטליבאן (צהוב)
בתקופה זו, הן המיליציות שהוזכרו לעיל והן כוחות הממשלה האפגנית לא היה יד במה שקרה בדרום אפגניסטן. דרום אפגניסטן הייתה תחת שלטונו הרופף של גוּל אע'א שיראזי, שלא הצליח לספק יציבות לאזור. העיר קנדהר הדרומית הייתה במצב של אנרכיה, קרועה בין שבטים פשטונים יריבים שנלחמו אחד בשני. בשנת 1994 הטליבאן, שבסיס התומכים שלה היה מבתי הספר האסלאמיים שחינכו פליטים אפגנים בפקיסטן, החלה להתפתח ככוח פוליטי-דתי שעיקר פעילותו הראשונית הייתה כנגד גוּל אע'א שיראזי ששלט על דרום אפגניסטן באופן רודני. המולא מוחמד עומאר החל את תנועתו עם פחות מ-50 תלמידי מדרסה חמושים בעירו קנדהר. פקיסטן העבירה באופן גובר את תמיכתה לטליבאן לאחר שהמיליציה הקודמת שבה היא תמכה, זו של גולבודין חכמתיאר, הפגינה את חולשתה ואת אי יכולתה להשתלט בהצלחה על קאבול. חוקרים רבים, כולל אמין סייקל, מתארים את הטליבאן כארגון שהתפתח לשלוחה של פקיסטן שפעל למימוש האינטרסים שלה באזור, דבר שהטליבאן מכחיש. בשנת 1994 הטליבאן השתלט על מספר מחוזות בדרום ומרכז אפגניסטן.
בשנת 1995 הצליחה הממשלה האפגנית בראשות אחמד שאה מסעוד לנצח בקרב על קאבול את שלוש המיליציות האחרות (המפלגה האסלאמית, חיזב א-ווחדת, וגונבּיש א-מילי), וכתוצאה מכך ממשלת המעבר ניסתה להתחיל בתהליך כלל ארצי שיכלול פיוס לאומי בין הפלגים השונים שנלחמו במלחמת האזרחים. הממשלה הזמינה גם את הטליבאן להצטרף לתהליך הפיוס הלאומי, שמטרתו הסופית הייתה אמורה להיות בחירות דמוקרטיות. עם זאת, הטליבאן השיב בסירוב.
הטליבאן והחזית המאוחדת 1996–2001
ממוזער|נשיא פקיסטן פרבז מושארף. בתור רמטכ"ל הצבא הפקיסטני הוא שלח יותר חיילים להילחם בשאה אחמד מסעוד מאשר הטליבאן האפגני שלח.
הטליבאן החל להפגיז את קאבול בתחילת שנת 1995 אך במהלך הלחימה הובס על ידי כוחות הממשלה האסלאמית של אחמד שאה מסעוד. לדברי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל מאותה שנה, מתקפות הטליבאן היו הפעם הראשונה מזה כמה חודשים שתושבי קאבול נמצאו תחת מתקפות ארטילריות.
הטליבאן הכין את עצמו למתקפה נוספת על קאבול בעזרת סיוע צבאי מפקיסטן וסיוע כספי מצד ערב הסעודית. ער להכנות המשמעותיות שהטליבאן עורך, אחמד שאה מסעוד החליט ב-26 בספטמבר 1996 לסגת עם כוחותיו מהעיר. יום למחרת כוחות הטליבאן השתלטו על קאבול והכריזו על הפיכת אפגניסטן לאמירות אסלאמית. הם כפו את פרשנותם המשפטית והפוליטית לאסלאם על כלל תושבי האזורים שעליהם הם שלטו, ובין השאר הוציאו צווים שלנשים אסור לעבוד מחוץ לביתם, ללמוד בבית הספר, או לצאת מבית ללא גבר קרוב משפחה שמלווה אותן. לפי הצהרה של הארגון רופאים לזכויות אדם מהתקופה, הטליבאן הוא המשטר היחידי בעולם שהכניס בצורה כה שיטתית ואלימה מחצית מהאוכלוסייה (נשים) למה שהוא למעשה מעצר בית, תוך איום בעונשים פיזיים למפירים את הצווים.
לאחר שאחמד שאה מסעוד וכחותיו הפסידו את עיר הבירה קאבול והטליבאן צבר דומיננטיות רבה, מסעוד ומנהיג המיליציה היריבה עבדול ראשיד דוסטום החליטו לאחד כוחות כנגד הטליבאן והכריזו על הקמת "החזית המאוחדת" (הידועה גם בשמה "הברית הצפונית"). הטליבאן באותה עת תכנן מבצע התקפי נוסף כדי לכבוש את שארית השטחים שנותרו בשליטת מסעוד ודוסטום. החזית המאוחדת הורכבה בעיקר מהכוחות הטג'יקים של מסעוד והכוחות האוזבקים של דוסטום אך גם מפלגים הזארים וכוחות פשטונים שונים שהונהגו על ידי שלל מנהיגים ומפקדים אפגנים אחרים. בין סוף 1996 ל-2001 "החזית המאוחדת" שלטה על כ-30 אחוז מאוכלוסיית אפגניסטן, בעוד שהטליבאן שלט על רובה.
לפי דו"ח של האו"ם, במהלך ניסיונותיו של הטליבאן להשתלט על המחוזות הצפוניים של אפגניסטן שהיו בשליטת "החזית המאוחדת" הארגון טבח בשיטתיות אוכלוסייה האזרחית. נציגי האו"ם ציינו שבין 1996 ל-2001 הם גילו ראיות ל-15 טבחים באוכלוסייה האזרחית, וטבחים אלה "במידה רבה נערכו באופן שיטתי ומקושרים ישירות למשרד ההגנה של הטליבאן ואף למולא עומאר (מנהיג הטליבאן) עצמו". הטליבאן פגע במיוחד בני הזרם השיעי ובאנשים ממוצא אתני הזארי. כחלק מכיבוש העיר מזאר-י שריף על ידי כוחות הטליבאן בשנת 1998, כ-4000 אזרחים הוצאו להורג ורבים אחרים עברו עינויים. בין אלה שנהרגו במזאר-י שריף היו מספר דיפלומטים איראנים, ומספר נציגים איראנים נוספים נחטפו על ידי הארגון. איראן בתגובה העמיסה כ-150,000 חיילים על הגבול עם אפגניסטן וכמעט והחלה מלחמה אזורית, אך בהמשך הטליבאן הודה שהוא הרג את הדיפלומטים האיראנים והחזיר את גופותיהם לאיראן. בכך מלחמה אזורית נמנעה, אך המתיחות בין הטליבאן לאיראן נמשכה גם בעתיד.
מסמכים שונים חשפו את מעורבותם של חיילים ערבים ופקיסטנים בהרג ובמתקפות שערך הטליבאן. כך למשל, "פלוגה 055" של אל-קאעידה הייתה אחראית גם כן להרג המוני של אזרחים אפגנים. הדו"ח של האו"ם מצטט עדי ראייה שתיארו לוחמים ערבים שנשאו סכינים ארוכות ובעזרתם שיספו גרונות של אנשים ועשו מעשי זוועה אחרים. בנוגע למעורבות פקיסטן ישנם דיווחים שרמטכ"ל הצבא הפקיסטני באותה תקופה, פרבז מושארף, היה אחראי לשליחתם של אלפי חיילים פקיסטנים להילחם לצד הטליבאן ואל-קאעידה וכנגד כוחותיו של אחמד שאה מסעוד והחזית המאוחדת. הסך הכולל של אזרחים פקיסטנים שהשתתפו בלחימה באפגניסטן מוערך ב-28,000 איש. מתוכם כ-20,000 היו חיילים סדירים של צבא פקיסטן וה-8,000 הנותרים היו מיליטנטים שגויסו במדרסות בפקיסטן ולחמו כחלק מכוחות הטליבאן. המספר הכולל של לוחמי הטליבאן הוערך ב-25,000, כך שהמגויסים הפקיסטנים היו חלק נכבד מהכוח הצבאי הטליבאני. לפי מסמך של משרד החוץ האמריקאי מ-1998 אכן "בין 20–40 אחוז מהחיילים הסדירים של הטליבאן הם פקיסטינים". המסמך מוסיף שהוריהם של אותם פקיסטנים בדרך כלל "לא יודעים דבר על המעורבות הצבאית של בניהם בטליבאן עד שהם חוזרים בשק גופות חזרה לפקיסטן". בצורה דומה, כ-3000 חיילים נוספים של הטליבאן היו ממוצא ערבי או מרכז-אסייתי. משנת 1996 עד 2001 אל-קאעידה בראשות אוסמה בין לאדן ואיימן א-זוואהירי נהפך למדינה בתוך מדינת הטליבאן. מתוך כלל 45,000 חיילי צבא פקיסטן, הטליבאן, ואל-קאעידה שנלחמו בכוחותיו של אחמד שאה מסעוד ו"החזית המאוחדת", רק כ-14,000 היו אפגנים בעצמם.
ממוזער|מפה של המצב באפגניסטן בין אוגוסט 2001 לאוקטובר 2001
הלחימה הצבאית בין הטליבאן לעבדול ראשיד דוסטום באה לסיומה עם כיבוש מזאר-י שריף ב-1998 על ידי הטליבאן. כוחותיו של דוסטום הובסו ואחמד שאה מסעוד נותר האופוזיציה הצבאית היחידה לטליבאן. קודם לנפילתו של דוסטום כוחותיו נלחמו בטליבאן תוך כדי עבירה על הדין הבינלאומי גם על ידיהם. כך למשל, לפי הארגון משמר זכויות האדם בשנת 1997, בקרב קודם על העיר מזאר-י שריף, היו אלה כוחותיו של דוסטום שהוציאו להורג חיילי טליבאן באופן סיטונאי.
אחמד שאה מסעוד ייסד בשטחים שהיו בשליטתו מאז 1996 מוסדות דמוקרטיים, וחתם על האמנה לזכויות האישה. הארגון "משמר זכויות האדם" לא ציין בדו"ח שלו אף עבירת זכויות אדם על ידי כוחותיו של מסעוד בשטחים שבשליטתו. כתוצאה מכך, ברחו אזרחים רבים מאזורים אחרים באפגניסטן לאזורים שבשליטתו של מסעוד. נשיונל גאוגרפיק ציינו בסרטם הדוקומנטרי "בתוך הטליבאן": הטליבאן באופן חוזר ונשנה הציע למסעוד תפקידים בכירים בתמורה לכך שיפסיק את התנגדותו להם, אך מסעוד דחה את ההצעות. הוא הסביר בראיון אחד:
"הטליבאן אומרים: "בוא תקבל את תפקיד ראש הממשלה ותהיה איתנו", והם ישמרו את התפקיד הגבוה ביותר במדינה, הנשיאות. אבל באיזה מחיר?! ההבדל ביננו נוגע בעיקר לדרך החשיבה שלנו על העקרונות הבסיסים של חברה ומדינה. אנחנו לא יכולים לקבל את תנאיהם לפשרה, אחרת נאלץ לוותר על העקרונות של דמוקרטיה מודרנית. אנחנו מתנגדים באופן בסיסי למערכת שנקראת "האמירות של אפגניסטן".
מסעוד רצה לשכנע את הטליבאן להצטרף לתהליך פוליטי שיוביל לבחירות דמוקרטיות בעתיד הנצפה לעין. כמו כן מסעוד הצהיר:
"הטליבאן הם לא כוח שצריך להתייחס אליו כבלתי ניתן לניצחון. הם מרוחקים מהאנשים היום. הם חלשים מבעבר. ישנה רק את התמיכה שהם מקבלים מפקיסטן, אוסמה בין לאדן, וארגונים קיצוניים אחרים שמחזיקה את הטליבאן בחיים. עם הפסקת הסיוע הזה, יהיה קשה מאוד עבורם לשרוד". בתחילת שנת 2001 אימץ מסעוד אסטרטגיה חדשה של לחץ צבאי מקומי על הטליבאן לצד בקשות חוזרות לסיוע מארצות העולם. בציבור האפגני החלה להתגבר הטינה כלפי הטליבאן, כולל באזורים פשטונים שהיו באופן מסורתי מוקד הכוח של הארגון. מסעוד ניסה לפרסם בעולם את מצעו למען דמוקרטיה באפגניסטן. עם זאת הוא רצה להימנע מלהחזיר לחיים את סוג הממשל הכושל ששלט בקאבול בשנות ה-90. לכן כבר בשנים הללו הוא ניסה ליצור תשתיות למשטר דמוקרטי, ובין השאר הוא אימן כוח משטרתי לא-אלים שידע לאפשר הפגנות ולשמור על הסדר בהם.
בתחילת שנת 2001 נאם אחמד שאה מסעוד בפני הפרלמנט האירופי בבריסל, וביקש מהקהילה הבינלאומית לספק סיוע הומניטרי לעם האפגני. הוא הצהיר שהטליבאן ואל-קאעידה מציגים "השקפה מאוד שגויה על האסלאם" ושללא תמיכת פקיסטן, הטליבאן לא יצליח להמשיך בקמפיין הצבאי שלו יותר משנה אחת. לפי דיווחים שונים, במהלך ביקורו זה באירופה, שקדם לפיגועי 11 בספטמבר, הוא גם הזהיר שהמודיעין שלו אסף מידע שמתוכננת התקפה רחבת היקף על אדמת ארצות הברית.
מלחמת נאט"ו באפגניסטן (2001–2021)
ב-9 בספטמבר 2001 נהרג אחמד שאה מסעוד בהתנקשות על ידי 2 מחבלים מתאבדים ממוצא ערבי. יומיים לאחר מכן פיגועי 11 בספטמבר זעזעו את ארצות הברית וכ-3000 איש נהרגו. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האשים את אוסאמה בן לאדן באחריות לפיגועים, ולאחר שהטליבאן סירב להסגיר אותו לרשויות האמריקאיות, הורה על תחילת המבצע הצבאי כנגד בסיסי אל-קאעידה באפגניסטן. בשלב הראשון כוחות מיוחדים אמריקאים ובריטים נלחמו לצד כוחות ה"חזית המאוחדת" (שבשלב זה נודעה יותר בשמה "הברית הצפונית") כנגד הטליבאן. באותו זמן ארצות הברית הפציצה מטרות של הטליבאן ואל-קאעידה ברחבי כל אפגניסטן בעזרת טילי שיוט. צעדים אלה הובילו לנסיגת הטליבאן ואל-קאעידה ממזאר-י שריף ובהמשך גם מרוב חלקיה האחרים של אפגניסטן לעבר הגבול עם פקיסטן. בדצמבר 2001, לאחר שממשלת הטליבאן הופלה וממשלה אפגנית בראשות חאמיד כרזאי נוסדה, מועצת הביטחון של האו"ם החליטה על הקמת כוח בינלאומי שישהה באפגניסטן כדי לסייע לממשלת כרזאי ולספק ביטחון בסיסי לאזרחי אפגניסטן.
ממוזער|חיילי הצבא הלאומי של אפגניסטן בשנת 2010
בזמן שהטליבאן ארגן מחדש את כוחותיו בתוך פקיסטן, חיילים נוספים מארצות נאט"ו נשלחו לסייע לכוחות הקואליציה באפגניסטן. משנת 2002 ניסו כוחות הקואליציה לבנות-מחדש את אפגניסטן ששרועה בהרס לאחר עשורים של מלחמה. מאז אותה שנה נעשתה התקדמות בבנייה של מערכת דמוקרטית באפגניסטן והייתה התקדמות מסוימת בתשתיות התחבורה, הכלכלה, החקלאות והבריאות במדינה. כוחות נאט"ו עורכים תוכניות שונות לאימון חיילי הצבא הלאומי האפגני וכמו כן את המשטרה האפגנית כדי שיוכלו לשלוט באופן אפקטיבי על טריטוריית המדינה בעצמם. כוחות הקואליציה בשיתוף עם צבא אפגניסטן ערכו מתקפות רבות כנגד הטליבאן אך לא הצליחו להביס אותו באופן סופי. עד 2009 חלקים מסוימים מאפגניסטן (בעיקר באזורים השבטיים וההרריים) חזרו להישלט על ידי כוחות מקומיים שמזוהים עם הטליבאן. בניסיון להביס את הטליבאן באופן סופי, בשנת 2010 נשיא ארצות הברית ברק אובמה החליט על פריסה מחדש של הכוחות האמריקאים באפגניסטן ושליחה של 30,000 חיילים אמריקאים נוספים למדינה.
ימין|ממוזער|200px|כוחות הקואליציה במהלך מלחמת אפגניסטן-ארצות הברית
ב-9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית בחירות דמוקרטיות במדינה, אליהן נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן. חאמיד כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות.
בשנת 2018 נהרגו בקרבות פנימיים באפגניסטן, כ-3,800 אזרחים. נכון לשנת 2019 נמצאים באפגניסטן אלפי חיילי ארצות הברית (המוגדרים "יועצים") וכחצי משטח אפגניסטן נשלט בפועל בידי הטליבאן.
ב־29 בפברואר 2020 חתמו ארצות הברית וארגון הטאליבן על הסכם שלום בדוחה שבקטר, שנקרא באופן רשמי "ההסכם להבאת השלום לאפגניסטן". לא נחתם הסכם בין הממשלה האפגאנית לטאליבן.
בשנים 2021 ו-2020 כוחות ארצות הברית ובעלי בריתה החלו לסגת מאפגניסטן, מה שאיפשר לטליבאן להגביר את התנגדותה.
ממוזער|כוחות הממשלה האפגאנית במהלך המלחמה נגד הטאליבן בשנת 2021
ב-29 ביוני, לחימה עזה בין מורדי הטליבאן לכוחות הממשלה הביאו להרג 28 אזרחים ופצעו 290 נוספים במהלך השבוע האחרון, על פי מנהל בית חולים בקונדוז, כאשר רוב ההרוגים הם ילדים, נשים וקשישים. לדברי המומחים הצבאיים, הטליבאן עבר מעבר למעוזיה הדרומיים והעצים את הלחימה בצפון.
ב-2 ביולי, כוחות ארצות הברית עזבו לגמרי את שדה התעופה באגרם והעבירו אותו לכוחות המזוינים האפגניים שכן הקואליציה, כולל ארצות הברית, התכוננה לעזוב את אפגניסטן לאחר 20 שנה. בינתיים נמשכו הלחימה בין הטליבאן לכוחות הממשלה, כאשר אנליסטים אמרו כי הטליבאן יגיע "לפתח קאבול". לאחר מכן, שדה התעופה באגרם נבזז על ידי מקומיים בעקבות הנסיגה האמריקנית הפתאומית מהבסיס, שהתנהלה ללא שום תיאום עם גורמים מקומיים. מאוחר יותר פינו כוחות אפגנים את הבסיס מבוזזים והבטיחו את השליטה בו. עם זאת, דווח כי במהלך יוני תפס הטליבאן 700 רכבי האמר וכן עשרות כלי רכב משוריינים ומערכות ארטילריה מהצבא הלאומי באפגניסטן כאשר מחוזות נוספים נפלו לשליטת הקבוצה במהלך מתקפתם בצפון. ב-4 ביולי השתלט הטליבאן בן לילה על כמה מחוזות נוספים כאשר חיילים אפגניים נטשו את עמדותיהם ונמלטו לטג'יקיסטן השכנה דרך מחוז בדחשאן. הוועדה הממלכתית לביטחון לאומי בטג'יקיסטן דיווחה כי יותר מ-300 חיילים אפגנים חצו את הגבול הטג'יקי, שכן דובר הטאליבן, זאוויאללה מוג'היד, אישר כי מרבית השטח שהושג התרחש ללא קרב. ב-5 ביולי אמר יועץ לנשיא אפגניסטן חמדאללה מוהיב כי מתוכננת מתקפה נגד הטליבאן בצפון לאחר שהקבוצה תפסה שישה מחוזות במחוז בדכשאן. יום קודם לכן, לפחות 1,037 חיילים אפגנים נטשו את עמדותיהם ונמלטו לטג'יקיסטן. ב-7 ביולי נכנסו מורדי הטליבאן לקירת המחוז של מחוז בדגיס, עם דיווחים על קרבות קשים כאשר החמושים נעו "לכיוון מרכז העיר". כל פקידי הממשלה בעיר הועברו לבסיס צבאי סמוך, ואילו הטליבאן שחרר כ-400 אסירים מהכלא העירוני. ב-9 ביולי כבשו הטליבאן את עיירת הגבול אסלאם קאלה, הראט, מעבר הגבול ביותר באפגניסטן עם איראן. באותו יום כבשו מורדי הטליבאן את עיר הגבול טורגהונדי בגבול טורקמניסטן כשכוחות הביטחון הלאומי האפגני קרסו בהראט. ממשרד הפנים המקומי נמסר כי הכוחות "הועברו זמנית" וכי נמשכים המאמצים לכבוש מחדש את מעבר הגבול. בנוסף, דוברו של מושל מחוז קנדהאר, רוחוללה חנזדה, הזכיר שהטליבאן כבש את העיר קנדהאר. כיבוש הערים הושלם עד אמצע אוגוסט.
הטאליבן השתלט על הערים הגדולות פרט לקאבול. ב-15 באוגוסט כבש את קאבול. הנשיא אשרף גאני אחמדזאי עזב את המדינה. הדיפלומטים הזרים עזבו את המדינה ברובם. בעקבות השתלטות הטליבאן על אפגניסטן, התפוררה ממשלת אפגניסטן במהירות. למחרת, הכריז הטאליבן על סיום הלחימה. ב-7 בספטמבר הכריז הארגון על הקמת ממשלה זמנית.
שלטון הטאליבן
במהלך ולאחר השתלטות הטליבאן על אפגניסטן ונסיגת מדינות המערב, תושבים ניסו לעזוב את המדינה. עדויות לאלימות ודיכוי מצד אנשי הטליבאן התפרסמו. זאת תוך דיווחים על ניסיונות לאכוף פרשנות מחמירה של ההלכה האיסלאמית.https://mobile.mako.co.il/news-world/2024_q3/Article-839d6445b1af191026.htm?sCh=31750a2610f26110&pId=173113802&main_article=5 מדינות תבעו את אפגניסטן בבית הדין הבינלאומי בהאג, בגין דיכוי הנשים והילדות במדינה. במקביל נלחם הטאליבן בדאעש.
ראו גם
יהדות אפגניסטן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אפגניסטן, היסטוריה של | 2024-09-25T17:29:12 |
נמייתיים | ממוזער|נמייה צהובה
ממוזער|מונגוס מפוספס
ממוזער|200px|נמייה ננסית מצויה
150px|ממוזער|סוריקטה
הנמייתיים (שם מדעי: Herpestidae) היא משפחה של יונקים בסדרת הטורפים. במשפחה זו כלולים שתי תת-משפחות ובהם 14 סוגים. רוב הסוגים נפוצים ביבשת אפריקה בלבד, אך הסוג נמייה התפשט גם למזרח התיכון, אסיה ודרום אירופה, והובא אף לאזורים אחרים בעולם. מין נמייה אחד, נמייה מצויה (Herpestes ichneumon) נפוץ גם בישראל.
מאפיינים
רוב מיני הנמיות בעלות גוף צר וארוך ורגליים קצרות, ראש פחוס ואף קצר ומחודד. טפריהן אינם נמשכים, וכפותיהם קרחות. משקלן נע בין קילוגרם אחד לשישה, ואורכן 23–75 ס"מ. הגדולה מביניהם הוא נמייה לבנת-זנב שמגיעה לאורך של עד 71 ס"מ ולמשקל של עד 5.2 ק"ג.
בני המשפחה הם טורפים או אוכלי כל, הניזונים מחיות קטנות כמו: עופות וביציהן, חרקים, מכרסמים וזוחלים, ולעיתים אף אוכלים פירות. הנמיות ידועות במיוחד עקב העובדה שהן ניזונות מנחשים שונים לרבות נחשים ארסיים, אותם הם מצליחות לצוד עקב זריזותן ועמידותן לארס של נחשים רבים (ובעיקר פתניים אך לא צפעיים).
בעבר נכללו בני המשפחה יחד עם בני משפחת הגחנים אך פוצלו לשלושה משפחות נפרדות: טורפי מדגסקר החיים במדגסקר, נמייתיים וגחניים.
הסוגים במשפחה
סוג ומין יחיד נמיית מרש (Atilax paludinosus)
סוג נמייה עבת-זנב (Bdeogale)
מין נמייה עבת-זנב (Bdeogale crassicauda)
מין נמיית ג'קסון (Bdeogale jacksoni)
מין נמייה שחורת-כפות (Bdeogale nigripes)
סוג קוסימן (Crossarchus)
מין קוסימן אלכסנדר (Crossarchus alexandri)
מין קוסימן אנגולי (Crossarchus ansorgei)
מין קוסימן מצוי (Crossarchus obscurus)
מין קוסימן שטוח-ראש (Crossarchus platycephalus)
סוג ומין יחיד נמייה צהובה (Cynictis penicillata)
סוג ומין יחיד דולוגל הסוואנה (Dologale dybowskii)
סוג נמייה דקה (galerella)
מין נמייה דקה אנגולית (Galerella flavescens)
מין נמייה דקה סומאלית (Galerella ochracea)
מין נמייה דקה אפורה (Galerella pulverulenta)
מין נמייה דקה שחורת-זנב (Galerella sanguinea)
סוג נמייה ננסית (helogale)
מין נמייה ננסית אתיופית (Helogale hirtula)
מין נמייה ננסית מצויה (Helogale parvula)
סוג נמייה (herpestes)
מין נמייה קצרת-זנב (Herpestes brachyurus)
מין נמייה הודית אפורה (Herpestes edwardsi)
מין נמייה הודית חומה (Herpestes fuscus)
מין נמייה מצויה (Herpestes ichneumon)
מין נמייה אסייתית קטנה (Herpestes javanicus)
מין נמייה הודית קטנה (Herpestes auropunctata)
מין נמיית הצווארון (Herpestes semitorquatus)
מין נמיית רודי (Herpestes smithii)
מין נמייה מפוספסת-צוואר (Herpestes vitticollis)
מין נמיית הסרטנים (Herpestes urva)
סוג ומין יחיד נמייה ארוכת-אף (xenogale naso)
סוג ומין יחיד נמייה לבנת-זנב (Ichneumia albicauda)
סוג ומין יחיד נמייה ליבראית (Liberiictis kuhni)
סוג מונגוס (mungos)
מין מונגוס גמביה (Mungos gambianus)
מין מונגוס מפוספס (Mungos mungo)
סוג ומין יחיד נמיית סלווס (Paracynictis selousi)
סוג ומין יחיד נמיית מלר (Rhynchogale melleri)
סוג ומין יחיד סוריקאטה (Suricata suricatta)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1845
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה
קטגוריה:משפחות יונקים | 2023-04-01T23:16:58 |
בואשיים | בואשיים (שם מדעי: Mephitidae) הם משפחה בסדרת הטורפים.
הבואשיים הם יונקים בגודל בינוני, בעלי פרווה שחורה ולבנה. הם ידועים בעיקר בשל הנוזל המצחין שהם מתיזים על אויביהם בשעת סכנה ובשל צבעם, המכניס אותם ל"קבוצת" בעלי החיים השחורים-לבנים. משפחה זו שייכת לסדרת הטורפים ובה ארבעה סוגים: בואש חוטמני (Conepatus), בואש (Mephitis), בואשן הגירית (Mydaus) ובואשן (Spilogale). המינים מהסוג Mydaus נפוצים באינדונזיה, במזרח מלזיה, בברוניי ובפיליפינים, בעוד שהשאר נפוצים באמריקה, מקנדה ועד מרכז דרום אמריקה.
ממוזער|בואש מכורבל
ממוזער|בואש חוטמני הומבולדטי
תיאור
מיני הבואשיים שונים בגודלם מכ־40 ס"מ ועד 70 ס"מ ובמשקלם מכ־0.5 ק"ג (הבואשנים) ועד 4.5 ק"ג (הבואשים החוטמנים). לבואשים גוף מוארך עם רגליים קצרות ושריריות וטופרים קדמיים ארוכים לחפירה.
על אף שצבע הפרווה האופייני ביותר הוא שחור ולבן, כמה מן הבואשים הם חומים או אפורים ומעטים בעלי צבע קרם. כל הבואשים מפוספסים כבר מלידתם. הם יכולים להיות בעלי פס עבה לאורך הגב והזנב, שני פסים דקים יותר, או סדרת נקודות ופסים שבורים (במקרה שזה בואשן). לחלקם יש אף פסים על רגליהם.
התנהגות
הבואשיים פעילים במהלך הלילה. הם ידועים בשל יכולתם להפריש נוזל דביק ומצחין המורכב בעיקר מאתאנתיול כהגנה נגד טורפים, ומכאן שמם. הפרשה זו באה מבלוטות ריח בפי הטבעת. הריח של הנוזל חזק דיו כדי להדוף דובים ותוקפים פוטנציאלים אחרים.
בדרך כלל חיים הבואשים לבד כשהם לא מתרבים, אך הם עשויים להתקבץ ביחד כדי לשמור על חום במאורות משותפות בחלקים הקרים של תפוצתם. במהלך היום הם נמצאים במאורות אותן הם חופרים באמצעות טופריהם הקדמיים החזקים, או בחורים שנעשו על ידי האדם או הטבע כאשר יש הזדמנות לכך.
בואשים אינם נכנסים לתרדמת חורף במהלך החורף. אולם הם נשארים בדרך כלל לא פעילים ואוכלים לעיתים נדירות. לעיתים קרובות הם עוברים את החורף בקבוצות של זכר יחד עם כמה נקבות (עד 12).
תזונה
הבואשים הם אוכלי כל, וניזונים גם מחומרים חיים וגם מחומרים צמחיים, אך בעיקר מבשר. הם אוכלים חסרי חוליות (חרקים והזחלים שלהם, אותם הם מוצאים באמצעות חפירה, ותולעים) ובעלי חוליות קטנים (מכרסמים, לטאות, סלמנדרות, צפרדעים, נחשים, ציפורים וביצים). בבר הבואשים תרים אחר מזונם ובאזורים מיושבים הם גם מחפשים באשפת האדם.
מחזור חיים
הבואשים מתרבים בדרך כלל בתחילת האביב. הנקבות חופרות מאורה שמוכנה לאחד עד ארבעה גורים שיוולדו בחודש מאי. הזכר אינו ממלא תפקיד בגידול הצאצאים, והוא עשוי אף להרגם. בסוף יולי או אוגוסט מתפזרים הגורים. כאשר הבואשים הצעירים נפגשים בשנית, הם מרימים את זנביהם במאונך. לאחר הצגה זו הם מתחילים להתחכך אחד בשני, ולעיתים קרובות מתגלגלים סביב. בואשים מבוגרים יותר פחות ידידותיים כלפי הגורים הצעירים.
על אף שהם ניחנים בחושי ריח ושמיעה מצוינים, תכונות אשר חיוניות לטורפים ליליים, ראייתם אינה טובה. הם אינם יכולים לראות עצמים באופן בהיר ממרחק של יותר מ־3 מטרים, דבר שהופך אותם לפגיעים מאוד לתנועת רכבים. בערך חצי ממיתות הבואשים נגרמות מבני אדם, כתוצאה מתאונות דרכים, או כתוצאה מירי והרעלה. אורך חייהם קצר; פחות מ־10% שורדים יותר מ־3 שנים.
ריח
התכונה המיוחדת והידועה ביותר של הבואשים היא בלוטות הריח המפותחות ביותר שלהם, שבהן הם יכולים להשתמש כנשק הגנתי. להם שתי בלוטות שנמצאות בפי הטבעת ואשר מסוגלות לייצר תערובת של חומרים כימיים שכוללים גופרית, שלה ריח דוחה מאוד. שרירים שנמצאים ליד בלוטות הריח מאפשרים לבואשים לרסס בדיוק רב למרחק של שניים עד שלושה מטרים. בנוסף לריח, התרסיס יכול לגרום לגירוי ואף לעיוורון זמני במקרה של פגיעה בעיניים. דרך ידועה להסיר ריח של בואש מבן אדם שרוסס, מלבד לחכות כשלושה שבועות עד שהריח יתנדף בחלל הפתוח, היא שטיפת הגוף היטב במיץ עגבניות במשך מספר ימים. שיטה זו ידועה באמריקה כ-"אמבטיית מיץ עגבניות". השיטה אינה מועילה למעשה מפני שהיא רק מסוככת על ריח התרסיס בריח העגבניות. שיטה אמיתית להסרת הריח היא מריחת התערובת הבאה על האזור הפגוע:
מי חמצן 3%, רבע כוס סודה לשתייה על כל רבע גלון מי חמצן, ומעט חומר ניקוי נוזלי.
מאחר שלבואשים יש מספיק ריח רק לחמש או שש "הטענות" – כ־15 גרם – ולוקח להם מספר ימים למלא מחדש את בלוטות הריח, הם נמנעים מבזבוז "תחמושת". בואשים לא מרססים בואשים אחרים (למעט זכרים בתקופת הרבייה); זאת על אף שהם נלחמים על חלל המאורה בסתיו באמצעות שיניהם וטופריהם.
רוב בעלי החיים, וכמעט כל היונקים הטורפים כגון הזאב, הגירית או השועל באמריקה נמנעים מלהטריד את הבואשים. אולם נראה שהכלבים האמריקאיים עוד לא הצליחו להתרגל לעובדה שהבואשים "מסריחים" אותם, וידוע על הרבה מקרים של כלב שרוסס על ידי בואש, וכשחזר הביתה הפיץ את הריח בכל הבית. יוצאי דופן נוספים הם דורסי הלילה ושאר העופות הדורסים חסרי חוש הריח.
משפחת הבואשיים קרובה למשפחת הסמוריים (Mustelidae) וכיום מקובל שהן שתי משפחות נפרדות באותה סדרה, אך ישנם טקסונומים שעדיין מציבים את הבואשיים כתת-משפחה במשפחת הסמוריים (בעיקר בגלל המרשם הגנטי הקרוב והיכולת להפיץ ריח חזק במיוחד).
בואשים מבויתים יכולים להיות מוחזקים באופן חוקי כחיות מחמד במדינות מסוימות בארצות הברית. כאשר בואש מוחזק כחיית מחמד בלוטות הריח מוסרות ממנו.
מיון
ממוזער|בואש מפוספס לבן המשמש כחיית מחמד
משפחת הבואשיים הכוללת את המינים:
סוג: בואש חוטמני (Conepatus)
מין: בואש חוטמני מוליני (Conepatus chinga)
מין: בואש חוטמני מזרחי (Conepatus leuconotus)
מין: בואש חוטמני מערבי (Conepatus mesoleucus)
מין: בואש חוטמני הומבולדטי (Conepatus humboldtii)
סוג: בואש (Mephitis)
מין: בואש מכורבל (Mephitis macroura)
מין: בואש מפוספס (Mephitis mephitis)
סוג: בואשן הגירית (Mydaus)
מין: בואשן גירית פלאוואן ((Mydaus marchei))
מין: בואשן הגירית (Mydaus javanensis)
סוג: בואשן (Spilogale)
מין: בואשן מצחין (Spilogale gracilis)
מין: בואשן מזרחי (Spilogale putorius)
מין: בואשן דרומי (Spilogale angustifrons)
מין: בואשן גמדי (Spilogale pygmaea)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1845
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה
קטגוריה:ריח | 2024-09-25T21:42:28 |
דרגון בול Z | דרגון בול Z (ביפנית: ドラゴンボールZ; בתעתיק לעברית: דוֹרָגוֹן בּוֹרוּ זֶטְוֹ) היא סדרת אנימה יפנית מסוגת השונן. הסדרה מבוססת על מאנגה בשם "דרגון בול", שנכתבה על ידי אקירה טוריאמה, שגם יצר את הסדרה. הסדרה שודרה בין 1989 ל-1996 בערוץ "Fuji", והופקה על ידי סטודיו ההנפשה "טואי". הסדרה עוקבת אחרי הרפתקאותיה של סון גוקו שיחד עם חבריו, צריכים להגן על כדור הארץ מפני חוצנים הרוצים לכבוש את הכוכב (דוגמת פריזה ומקיטה), אנדרואידים המחפשים לנקום בגוקו (דוגמת סל) ויצורים אחרים (כגון מאג'ין בו). בעוד שהסדרה המקורית "דרגון בול" עוקבת אחרי התפתחותו גוקו מילדות לנערות, דרגון בול Z היא המשך חייו הבוגרים, ועוקבת באותו זמן גם אחרי חיי בניו, ובפרט גוהאן כמו גם אחר התפתחות יריביו פיקורו ומקיטה הנהפכים מאויבים לבעלי ברית.
הסדרה כוללת בה 291 פרקים שחולקו ל-5 קשתות סיפור (המכונות "סאגות"), והיא מהווה המשך לסדרה אחרת, "דרגון בול", ששודרה בין 1986 ל-1989. בעוד שהסדרה הקודמת מכסה את 194 הפרקים הראשונים של המאנגה, הסדרה "דרגון בול Z" מכסה את 325 הפרקים הנותרים של המאנגה ומהווה את עיקר העיבוד הטלוויזיוני למאנגה.
הסדרה זכתה לפופולריות רבה בקרב צעירים ביפן, בארצות הברית, בישראל, ואף ברחבי העולם. לאחר פרסום הסדרה נוצרו המוני פריטים למעריצים מתוך יקום הסדרה כולל 17 סרטים (שרובם דובבו לעברית) ו-148 משחקי וידאו, רבים מהם יוצאים רק ביפן, וכן שורה של פסקולים מתוך חומר זה. דרגון בול Z נהפך לסמל תרבותי, כולל שידור גרסה מחודשת ומקוצרת של הסדרה שנקראת "דרגון בול קאי". לסדרה היו גם שתי סדרות המשך; דרגון בול GT ששודרה מיד לאחר מכן, ודרגון בול סופר שנוצרה כעשרים שנה לאחר מכן.
בישראל, שודרה הסדרה המדובבת לעברית בערוץ הילדים וזכתה להצלחה גדולה, ומיד לאחריה אף לדיבוב עברי לסדרת ההמשך "דרגון בול GT".
בשנת 2009 הפיקו אולפני טואי עיבוד מחודש לסדרה בשם "דרגון בול Z קאי", בה מעללי הסדרה שוכתבו כך שיתאימו יותר לעלילת המאנגה תוך כדי השמטת מרבית סצנות ופרקי ה"פילר" שאינם מבוססים על עלילת המאנגה.
הצלחת סדרת האנימה הובילה לימים להפקתה של סדרת המשך, "דרגון בול סופר", שהחלה את שידוריה בשנת 2015.
סקירת הסדרה
סאגהפרקים במאנגהזמני ריצהפרקים מקבילים באנימהתאריכי שידור (יפן)תאריכי שידור (ארצות הברית)תאריכי שידור (ישראל)שודרה לראשונהשודרה לאחרונהשודרה לראשונהשודרה לאחרונה1הסאיאנים195-2411988-19891-3526 באפריל 19897 בפברואר 199023 בספטמבר 1996 (מצונזרת)הגרסה המצונזרת של הדיבוב האנגלי הופקה בידי אולפני הדיבוב Ocean של חיים סבן
14 ביוני 2005 (מלאה)27 במאי 1997 (מצונזרת)
11 באוגוסט 2005 (מלאה)20022נאמק242-3291989-199036-10714 בפברואר 199011 בספטמבר 199113 בספטמבר 1997 (מצונזרת)
15 באוגוסט 2005 (מלאה)3 בנובמבר 1999הפקת הדיבוב האנגלי עברה באופן בלעדי לידי אולפני Funimation החל מקשת הסיפור של קפטן גינאו, דבר שהביא בפועל להפסקת שידור הגרסה המצונזרת בערוצי הטלוויזיה האמריקניים2002-20033שומי גארליקאין (פילר) -108-11718 בספטמבר 199120 בנובמבר 19918 באפריל 20001 בספטמבר 200020034האנדרואידים330-4201991-1993118-19927 בנובמבר 19911 בספטמבר 19934 בספטמבר 200014 בספטמבר 20012003-20045מאג'ין בו421-5191993-1995200-2918 בספטמבר 199331 בינואר 199617 בספטמבר 20017 באפריל 20032004
עלילה
רקע
הרקע העלילתי ל"דרגון בול Z" מתרחש 5 שנים לאחר האירועים בסוף הסדרה הקודמת "דרגון בול". הרקע לא מסופר באופן רציף, אך מוזכר בקו העלילה על ידי מונולוגים או דיאלוגים של הדמויות, וכן בסרטים ובספיישלים הטלוויזיונים שהופקו על ידי אולפני טואי.
עיקר הרקע לסדרה מסופר בספיישל הטלוויזיוני "בארדוק אבא של גוקו", אשר מתחיל בכוכב בז'יטה - מקום מוצאם של שבט הסאייה, גזע חייזרי של דמויי אדם בעלי זנב המסוגלים להפוך לקוף בזמן ירח מלא. על הכוכב שולט מלך (אביו של מקיטה). הסאיאנים באותה עת היו עושי דברו הנאמנים של רודן החלל האימתני פריזה (המכונה בדיבוב העברי פַּאריז). בין הסאיינים לפריזה יש הסכם האומר כי כל עוד הסאיינים יכבשו כוכבים לטובתו, הוא ישאיר אותם בחיים. במהלך משימה לכיבוש כוכב בה השתתף בארדוק, אביו הביולוגי של גוקו, הוא מקבל מאחד המקומיים יכולת לחזות את העתיד כנקמה על כיבוש כוכבו, במטרה שיידע איך יגיע קיצם של הסאיאנים. בארדוק מקבל חזון לעתיד שבו פריזה משמיד את כוכב בז'יטה ומזהיר את בני כוכבו על כך, אך הם מתייחסים לכך בזלזול. בד בבד נולד בנו, קאקארוטו (לימים ייקרא: "סון גוקו"), ובשל עוצמתו החלשה נשלח לגדול בכדור הארץ ולכבוש את הכוכב כשיגיע לבגרות. בארדוק יוצא להילחם נגד פריזה לאחר שמבין כי הוא היחיד שיכול לשנות את העתיד, ומנסה להרוג אותו, אך פריזה מתגלה כהרבה יותר חזק, והורג את בארדוק במתקפת אנרגיה שלאחר מכן משמידה את כוכב בז'יטה. לפי פריזה, הוא מסיים את משימתו להשמיד את כל הסאיינים, אך ראדיץ, נאפה, הנסיך מקיטה ה-4 נשלחו על ידי פריזה למשימה מחוץ לכוכב כדי להמשיך ולשרת אותו, וקאקארוטו התינוקבסרט דרגון בול סופר: ברולי מתגלה כי שני סאיאנים נוספים נמלטו מהכוכב לפני השמדתו. נותר בחיים לאחר שאביו שיגר אותו בחללית לכדור הארץ, מה שהוביל לתחילת הסדרה עצמה ולחלק מהאירועים בסאגה הראשונה בדרגון בול זי.
סאגת הסאיאנים
הסדרה מתחילה כ-5 שנים לאחר סיום אירועי דרגון בול עם הגעתו של ראדיץ, אחיו של גוקו, לכדור הארץ. גוקו וצ'יצ'י נשואים כחמש שנים והם הורים לילד בן 4 בשם סון גוהאן, הנקרא כך על שם סבו (מצד גוקו). בהגעתו, מתכנן ראדיץ, פיראט חלל ממוצא סאייני, לצרף את אחיו לסאיינים האחרונים שנשארו חיים לאחר שכוכבם התפוצץ. הוא מגלה לגוקו כי הוא למעשה חייזר סאייני שנשלח לכדור הארץ על מנת להשמידו כשיגדל, אך בעקבות מכה חזקה שחטף בראשו בילדותו שינה את הרגליו המולדים. ראדיץ מחליט "להחזירו למוטב" ומבין שעליו לעורר אותו בדוחק לבצע מעשי הרג של תושבי הכוכב ולכן חוטף את בנו ומכריח אותו להביא לו עד למחרת 100 גופות של אנשי הכוכב, אחרת הוא יהרוג את בנו. גוקו ופיקולו, שהיו לאויבים הגדולים ביותר, מחליטים לשתף פעולה ולהילחם יחד נגד ראדיץ, ומצליחים להביסו לאחר שגוקו מקריב את חייו.
בעת מותו של ראדיץ, הוא מספיק להודיע לשני הסאיינים הנוספים הנותרים אודות הדרגון בול, דבר שדרבן אותם להגיע אל כדור הארץ ברצונם לזכות בחיי נצח. ראדיץ מבשר לפיקורו שחבריו הסאיינים, שחזקים ממנו פי כמה וכמה, יגיעו בעוד כשנה מיום מותו ויחזירו אותו לחיים, פיקולו מעדכן את קרילין, קאמה סנין ובורומה על שאירע והם מחליטים ליצור קשר עם חבריהם מתחרויות אמנויות הלחימה מהעבר ולהתאמן לקראת בוא החייזרים הפולשים. קאמי מעדכן את גוקו בעולם הנשמות על כך שסאיינים נוספים בדרך וזה מחליט להתאמן לקראת בואם כדי שיוכל להציל את העולם שוב, הוא מתבשר על כך שישנה ישות בעולם המתים בשם "המלך קאיו הצפוני" שגר בקצה שביל הנחש של מיליון ק"מ שהוא מורה מהולל לאמנויות לחימה בעולם הנשמות ומחליט ללכת ולבקש את אימוניו.
שנה אחר מות ראדיץ, הגיעו הסייאנים, מקיטה ונאפה, לכדור הארץ ולאחר שהשמידו את העיר המזרחית, כוחות הצבא והתקשורת שנקרו בדרכם המשיכו אל עבר שדה הקרב ששם נלחמו בהם חבריו של גוקו. באותו הזמן גוקו סיים את אימוניו אצל המלך קאיו והוחזר לחיים אך טרם הגיע לשדה הקרב. כשמגיע גוקו הוא מגלה שמרבית חבריו נהרגו בקרב, ורק בנו וקרילין שרדו, הוא מתפנה לטפל בנאפה ומביס אותו בקלות יתרה, מה שמעורר את זעם שותפו, מקיטה, שמחליט לרצוח אותו בעקבות ההפסד. לאחר הקרב המייגע נגד מקיטה, מתירים לו גוקו וחבריו שנשארו בחיים לברוח מכדור הארץ כשהוא גוסס וכשכבודו נרמס.
סאגת נאמק
עם מותו של פיקולו, נהרג גם קאמי, חציו הטוב של פיקולו ויוצר כדורי הדרגון בול. לפיכך, הם חדלו מלעבוד עד חזרתו של קאמי (ופיקולו במקביל) לחיים. על מנת להחזיר את כל לוחמי ה-Z שמתו בקרב נגד הסאיינים, יצאו גוהאן, קרילין ובולמה לאסוף את כדורי הדרגון בול בכוכב הנקרא נאמק, שהוא כוכב המוצא של פיקולו ושל כדורי הדרגון בול. בהגעתם הם מגלים שגם מקיטה וגם רודן החלל פריזה רוצים את כדורי הדרגון בול הנאמקיים לעצמם. בתחילה, מחסל מקיטה את עוזריו האישיים של פריזה: קווי, דודוריה וזארבון. לאחר מכן הוא נלחם עם קרילין וגוהאן נגד המשרתים החזקים ביותר של פריזה, צוות גיניו"צוות גינאו" בדיבוב העברי. גוקו מצטרף ועוזר להביסם, אך קפטן גיניו פוצע את עצמו אנושות ואז מחליף את גופו עם זה של גוקו. רק לאחר קרב משותף בין גוקו (בגופו הפצוע של גיניו),מקיטה וגוהאן, מובס גיניו ותודעתו מועברת בטעות לגופה של צפרדע.
גוקו נאלץ להתעכב על מנת לרפא את גופו, בזמן שמקיטה, גוהאן וקרילין החלו את הקרב נגד פריזה. פיקולו הצטרף בהמשך על ידי שימוש בשתי משאלות של כדורי הדרגון בול. לאחר שאף אחד מהלוחמים לא הצליח להביס את פריזה, הצטרף גוקו לקרב ויחד הם מצליחים להדוף את פריזה. אבל, פריזה אינו מובס וכנקמה פוצע אנושות את פיקולו ורוצח את קרילין. גוקו שנזעם ממות חברו הטוב הופך לסופר סאיין האגדי ומתעמת עם פריזה לבדו, בזמן שגוהאן חוזר לספינה עם פיקולו. בקרב עצמו פריזה מטיל כדור אנרגיה לליבת הכוכב, ומתחילה ספירה לאחור עד השמדתו המוחלטת של כוכב נאמק. הקרב מסתיים לאחר שפריזה חותך את עצמו לשניים בטעות בניסיון לחסל את גוקו, שחס על פריזה ונותן לו מספיק אנרגיה כדי לברוח מהכוכב הקורס, אך פריזה מצדו תוקף את גוקו שהורג אותו. במהלך הקרב נעשה שימוש בשנרון כך שכל מי שנרצח על ידי פריזה ואנשיו יחזור לחיים, ולאחר מכן המשאלה השלישית של נאמק מעבירה את כולם, למעט גוקו ופריזה לכדור הארץ. בסוף הסאגה, מחזירים גוהאן ובולמה לחיים את טיין שינהאן, יאמצ'ה וצ'אוטזו שהתאמנו אצל האל קאי הצפוני בעודם מתים, וכשגוהאן מבקש להחזיר לחיים את אביו, מתברר כי גוקו עודנו חי.
סאגת האנדרואידים
אחרי שהובס, מגיע פריזה לכדור הארץ כסייבורג עם אביו וחייליו במטרה לנקום בסון גוקו, אולם אלה מחוסלים על ידי נער מסתורי שהגיע לכדור הארץ, לא לפני שלוחמי ה-Z מתקהלים כדי לעצור את פריזה. תוך כדי הקרב מתגלה כי הנער יכול להפוך לסופר סאיין בדומה לגוקו. אחרי מותם מגיע גוקו, שהתגלה ששרד את הקרב עם פריזה הרבה לפני כן. גוקו והנער עורכים קרב ידידותי ובסופו מזהיר הנער לגוקו כי אנדרואידים, פרי יצירתו של אויב ישן של גוקו, דוקטור ג'ירו, מתכננים להרוג אותו. בנוסף הוא מזהיר את גוקו ממחלת לב שתתקוף אותו. לאחר מכן, מתגלה כי זהו טראנקס, בנו של מקיטה ובולמה שהגיע להווה מהעתיד, כדי להזהיר את ההווה מהעתיד העגום, ובתקווה לשנותו. 3 שנים עוברות ושני אנדרואידים מופיעים, 19 ו-20, במטרה להרוג את גוקו. 19 נלחם נגד גוקו ומצליח להתישו עקב מחלת הלב של גוקו, שהורידה את כושר הלחימה שלו בקרב. מקיטה הופך לסופר סאיין ומחסל את 19, ואנדרואיד 20 בורח במטרה לשחרר את אנדרואידים 17 ו-18. הוא מצליח, אך הם הורגים אותו בשחרורם ומשחררים את אנדרואיד 16. לוחמי ה-Z מובסים על ידי 17 ו-18, ופיקולו מחליט להתמזג עם גוד והופך את עצמו ל"סופר נאמק".
בו בזמן מפלצת "ביו אנדרואיד" בשם "סל" (Cell) שהגיעה מעתיד אחר (שבו 17, 18 וטראנקס מחוסלים) מופיעה, וברצונו לשאוב את אנדרואידים 17 ו-18 בציר הזמן הנוכחי על מנת להגיע לצורה המושלמת שלו. סל פוגש בפיקולו אך מובס וכתוצאה מכך מחליט לברוח ולחזק את כוחו עוד יותר על ידי שאיבת בני אדם לתוכו באמצעות זנבו. גוקו מחלים ממחלת הלב שלו, פוגש במקיטה, ומודיע לו שישנה דרך להתעלות מעל צורת הסופר סאיין במקום בשם "חדר הזמן והנשמה". גוקו לוקח את גוהאן, מקיטה וטראנקס למצפה של קאמי, היכן שנמצא החדר, מקיטה וטראנקס נכנסים ראשונים.
פיקולו פוגש ב-17 והשניים נלחמים בקרב איתנים שמופרע על ידי הצטרפותו של סל. פיקולו ו-17 מאחדים כוחות ואף על פי שהם מנסים לעזור ל-17 לא להישאב על ידי סל, סל מצליח להביס את פיקולו, לשאוב את 17 ולהגיע לצורה החצי מושלמת שלו. בדיוק כאשר הוא פונה לבלוע את 18 מופיע מקיטה שסיים את אימוניו ומכה את סל שוק על ירך. אולם סל משכנע אותו שיתן לו לבלוע את 18 כדי שלמקיטה חדור רוח הלחימה תהיה הזדמנות ללחום במישהו ש"שווה לו". למרות נסיונותיהם של לוחמי ה-Z, סל מצליח לבלוע את 18 ולהפוך לסל המושלם. עקב חוזקו האדיר של סל המושלם, אף אחד מלוחמי ה-Z לא יכול להביסו, ובפרט לא מקיטה שמובס בקלות על ידיו וטראנקס שהצליח אמנם להתעלות על אביו והחזיק מעמד יותר זמן נגדו.
טורניר "משחקי סל"
לאחר שהביס את טראנקס, סל מחליט ליצור טורניר אמנויות לחימה בשם "משחקי סל", מקים זירה לצורך כך, ומודיע לאזרחי העולם באמצעות הטלוויזיה על הטורניר ושברצונו לפגוש את הלוחם שיביס אותו, ואם אף אחד לא יצליח להביס אותו כדור הארץ יחוסל. גוקו וגוהאן נכנסים לחדר הזמן והנשמה כדי להפוך את גוהאן לסופר סאיין ומאוחר יותר להשיג שליטה מלאה בצורת הסופר סאיין, דבר שמחזק אותם עוד יותר.
הטורניר מתחיל, וסל פוגש את הלוחמים המעטים שנענו לקריאתו: לוחמי ה-Z, בנוסף לאדם רברבן בשם "מר שטן", אלוף העולם באמנויות לחימה לשעבר שטוען כי הוא "הלוחם הכי חזק בעולם" ותלמידיו. מלא ביטחון עצמי הוא ניגש להילחם ראשון בסל. אך סל מעיף אותו ואת תלמידיו מהזירה בשניות. לאחר מכן גוקו מאתגר אותו והם נלחמים שווה בשווה במיטב יכולותיהם. לאחר זמן מה גוקו מוותר ומכניס לזירה את בנו גוהאן. גוהאן בהתחלה גם נלחם נגד סל שווה בשווה אבל האופי העדין של גוהאן גורם לו להתחיל לאבד את רוח הלחימה וסל מנצל זאת כדי להתיש אותו. כשסל מחסל את אנדרואיד 16, שהשתתף עם לוחמי ה-Z, גוהאן לא מצליח להחזיק את כעסו והופך לראשונה לסופר סאיין 2, ונעשה חזק יותר מסל. כשסל מבין שהוא עומד להפסיד הוא מנפח את גופו למעין פצצה בממדי ענק במטרה להשמיד את כדור הארץ. גוקו משתגר איתו לכוכב של האל קאיו הצפוני, וכתוצאה מכך מקריב את חייו על מנת לנצחו. למרות מאמציו של גוקו, סל שרד את הפיצוץ וחוזר לכדור הארץ (בזמן שגוקו מת) עם עוצמה חזקה יותר. סל יוצר קאמהאהמהאה ענקי ויורה אותו ובכך מתכנן להשמיד את כל מערכת השמש. גוהאן, כשידו השמאלית שבורה, יוצר קאמהאהמהאה ביד אחת ויורה אותה על סל. יש קרב אדיר בין הקאמהאהמהאה של שניהם. כשגוהאן עומד להפסיד, גוקו מופיע כרוח ומעודד את גוהאן לא לוותר ולשחרר את כל הכעס שלו וביחד עם אביו, גוהאן מצליח להגדיל את הקאמהאהמהאה שלו ולהרוג את סל.
לאחר מכן, כל החבורה הולכת למקדש של קאמי ומזמנים את שנרון מהדרגון בול. קרילין (שהתאהב באנדרואיד 18) מבקש משנרון להפוך את אנדרואיד 18 לאנושית, אך משום שכוחם של האנדרואידים עולה על שנרון הוא לא יכול לעשות זאת וקרילין מבקש במקום להוציא את חומר הנפץ מהאנדרואידים. כשהחבורה רוצה להחזיר את גוקו לחיים, גוקו מתקשר איתם ואומר להם לא להחזיר אותו וכדאי שהוא יישאר בעולם הבא וגוהאן עכשיו יהיה שומר כדור הארץ. טראנקס (שהתחזק בהרבה מאז הקרב נגד סל) חוזר לציר הזמן שלו בעתיד, מחסל את 17 ו-18, ולאחר מכן את סל הבלתי מושלם של אותו ציר הזמן, בכך הוא מציל את עולמו.
סאגת בו
7 שנים לאחר מותו של סל, גוקו עדיין בעולם הנשמות לאחר שנהרג בקרב נגד סל, גוהאן הזניח את האימונים והפך לתלמיד תיכון מחונן, ומקיטה המשיך באימוניו בשביל להיות יותר חזק מגוקו. טראנקס וגוטן, בניהם של מקיטה וגוקו בהתאמה גדלו וקרילין נשוי לאנדרואיד 18 ולהם יש ילדה.
העלילה מתחילה בגוהאן, שעוצר פושעים תוך הסתרת זהותו עד לחשיפתו על ידי וידל, בתו של מר שטן, שמאלצת אותו להירשם לטורניר אמנויות לחימה. גוקו חוזר לכדור הארץ ליום אחד וגם הוא וכל שאר לוחמי ה-Z משתתפים. במהלך הקרב של גוהאן הוא מתבקש להפוך לסופר סאיין 2 ועושה זאת, והאנרגיה שלו נשאבת על ידי ספופוביץ', שעובד תחת באבידי, קוסם מרושע שמנסה להחיות מפלצת רבת עוצמה - מאג'ין בו. תחת הדרכתו של הקאיושין, אל הקאיו העליון של הגלקסיה, עוקבים לוחמי ה-Z אחרי ספופוביץ' לספינתו של באבידי, שם הם נלחמים נגד 3 לוחמים. מקיטה הביס את הראשון, גוקו הביס את השני וגוהאן נלחם בשוויון עם השלישי. לאחר מכן, הלוחם השלישי (דאבורה) מציע לבאבידי להשתלט על מקיטה דרך חלקו הרשע. באבידי עושה זאת ומצליח, אף על פי שמקיטה לא ציית לכל פקודותיו. מקיטה נלחם בגוקו בשוויון, ואז נלחם במאג'ין בו, משמיד את עצמו בתקווה להשמיד גם את בו - ונכשל, לא לפני שבו הרג את דאבורה וכמעט הרג את גוהאן.
גוקו מלמד את גוטן וטראנקס את טכניקת המיזוג שלמד מבני גזע המטאמור בעולם המתים, ונלחם במאג'ין בו בצורת סופר סאיין 3. אחר כך, בעת התקף זעם, בו מתפצל לחצי הטוב והרע שלו. החצי הרע אוכל את החצי הטוב והופך לסופר בו (הצורה החזקה ביותר של בו במנגה). במקביל גוטן וטראנקס מתאמנים בחדר הזמן והנשמה, ולאחר מכן נלחמים בסופר בו כגוטנקס (המיזוג שלהם) עם פיקורו, עד שמיזוגם נוטרל. גוהאן גם נלחם בו אבל זה נגמר בזה שבו שאב את גוהאן, פיקולו וגוטנקס. גוקו ומקיטה (שהובא מעולם המתים) מתמזגים לויג'יטו, שחזק יותר מבו, ומצליח להיכנס לגופו של בו מבלי להישאב על ידו. בפנים הוא ניתק מגופו את בו הטוב ואת שאר חבריו, והפך את בו לקיד בו (Kid Buu), המוצהרת כצורה הכי מסוכנת שלו. קיד בו משמיד את כדור הארץ מיד לאחר מכן, אך גוקו, מקיטה, דנדה ומר שטן ניצלים ברגע האחרון על ידי הקאיושין.
באותו הזמן תושבי כוכב נאמק אוספים את כל כדורי הדרגון בול כדי להחזיר את כדור הארץ ולהחזיר לגוקו את כוחו. בסופו של דבר גוקו משתמש בגנקי דאמה שניזונה מאנרגיה של חבריו וכל תושבי כדור הארץ כדי להרוג את קיד בו. בו הטוב נשאר לחיות עם מר שטן.
10 שנים לאחר מכן, מתרחש טורניר באמנויות לחימה ה - 28 מגיע ועמו מגיע גם יריב חדש - אוּבּ, שהוא למעשה קיד בו שנולד מחדש. אוב מתגלה כיריב עוצמתי, נלחם נגד גוקו אך הקרב נפסק כאשר גוקו מציג את עצמו בפניו, מחליט לקחת אותו תחת חסותו כתלמיד ולאמן אותו.
ייצור ושידור הסדרה
קאזוהיקו טורישימה, העורך של אקירה טוריאמה לד"ר סלומפ והמחצית הראשונה של דרגון בול, הרגיש שהדירוגים של סדרת הטלוויזיה הולכים ופוחתים בהדרגה, וההשערה שלו שמאחר שהסדרה נוצרה על ידי אותה הפקה של ד"ר סלומפ, סדרה שהייתה הומוריסטית. טורישימה אמר כי הדימוי של הסדרה באותם ימים היה "חמוד ומצחיק" והיה חסר הטון רציני יותר שקיים בסדרה החדשה, ולכן ביקש האולפן לשנות את ההפקה. לאחר שהתרשם מעבודתם על חוברות הקומיקס 'סיינט סאייה', הוא ביקש מהבמאי קוזו מורישיטה והסופר טאקאו קויאמה כדי לעזור "לאתחל מחדש" את דרגון בול, ולשנות אותה ולהתחיל לעקוב אחר התפתחותו של גוקו בחייו הבוגרים. והועלתה הצעה כי סיום סדרת הטלוויזיה הראשונה ויצירת סדרה חדש יביא יותר כסף לקידום, הצעה זו יצרה למעשה את דרגון בול Z
שמה החדש של הסדרה הוצעה על ידי אקירה טוריאמה משום ש Z היא האות האחרונה של האלפבית והוא רצה לסיים את הסדרה משום שנגמרו לו הרעיונות עבורה (אם כי למרבה האירוניה, סדרת ההמשך תימשך זמן רב יותר במספר הפרקים מאשר סדרה ראשונה).
דרגון בול Z הותאם ל-325 הפרקים של סדרת המנגה אשר פורסמה במגזין 'וויקלי שונן ג'אמפ' מ-1985 עד 1995. הסדרה שודרה לראשונה ביפן בערוץ הטלוויזיה פוג'י ב 26 באפריל 1989, באותו שעה שבה שודרה בעבר הסדרה הראשונה של דרגון בול, וכללה 291 פרקים עד לסיומה ב -31 בינואר 1996.
מכיוון שאקירה טוריאמה המשיך לכתוב את המאנגה תוך כדי ההפקה של סדרת הטלוויזיה, התווסף לדרגון בול Z חומר מקורי שלא היה קיים במאנגה, כולל התארכות קטעים מסוימים או הוספת חדשים, ואף הוספת מתקפות חדשות ודמויות שלא נכחו במאנגה. לדוגמה, טוריאמה התבקש ליצור דמות נוספת עבור גוקו במהלך אימוניו עם המלך קאיו, וכתוצאה מכך נוצרו הדמויות 'קריקט' 'וגרגורי'. קטעים אלו קרויים בקרב צופי האנימה כקטעי "פילר" (מאנגלית: Filler)
במהלך ההפקה, הוטל על המדבבים לשחק דמויות שונות ולעבור בין תפקידים לפי הצורך. המדבבים לא הצליחו לרשום את השורות של כל דמות בנפרד בגלל תזמון הדיאלוג הקרוב והצורך של ההקשר עם הקטע המדובב. כאשר נשאלה מסקו נוזאווה, מדבבת קולותיהם של הדמויות גוקו, גוהן וגוטן, אם המעברים התכופים בין הדמויות היו קשים, ענתה שלא, וכי היא הצליחה להחליף תפקידים כאשר ראתה את הדמות שהיא צריכה לדבב. היא אמנם הודתה שבתקופות שבהן היו מפיקים שני סרטים בשנה וספיישלים לטלוויזיה בנוסף לסדרה הרגילה, לעיתים הייתה לה רק אפשרות לראות את קטע הדיבוב לראשונה בזמן ההקלטה, מה שגרם לאי דיוקים קטנים בביצועים שלה.
דרגון בול קאי
בחודש פברואר 2009, הודיעה טואי אנימציה כי היא תתחיל לשדר גרסה חדשה של דרגון בול Z כחלק חגיגות ה -20 של הסדרה. שידור הבכורה של הסדרה ביפן היה בערוץ Fuji TV ב-5 באפריל 2009, תחת הכותרת 'דרגון בול קאי'. הסיומת קאי (改 「か い」) בתרגום חופשי לעברית פירושה "מעודכן" או "שונה" ומשקף את השיפורים והתיקונים של סדרה ביחס לזו המקורית. [2 הסדרה החדשה כללה שידור באיכות גבוהה יותר, בנוסף לשירי פתיחה וסיום מעודכנים, מוזיקה חדשה, וגרסאות מחודשות של קטעי מוזיקה מקוריים. כל התוספות וכל הקטעים שהיו בדרגון בול Z ולא היו קיימים במאנגה (ה"פילרים") הוסרו על מנת שהעלילה תהיה דומה יותר לזו של המאנגה. מאוחר יותר הסביר טורשימה את מקורותיה של קאי; חברת הצעצועים בנדאי התקשה להגדיל את המכירות של פריטי הסדרה ושאלה האם ניתן ליצור סדרת המשך לדרגון בול Z, אבל טוריאמה סירב ליצור סיפור חדש. משהבין כי הוספו סצינות לסדרה כדי שלא להגדיל את המרחק בין הסדרה לבין המאנגה על מנת שלא לפגוע בקצב הסדרה, חשב טורישימה שבאמצעות חיתוך של אותם קטעים כך ייצג בנאמנות המאנגה. הוא אמר שהביקורות על דרגון בול קאי הייתה חיובית. בעקבות שידור הסדרה הוציאה בנדאי משחק קלפים.
חלקה הראשון של הסדרה הסתיים בשידורה של סאגת סל והאנרואידים, לעומת הסדרה המקורית שכללה גם את מאג'ין בו. במקור דרגון בול קאי תוכנן לכלול 98 פרקים, עם זאת, בשל רעידת האדמה והצונמי בסנדאי, הפרק האחרון של דרגון בול קאי לא שודר והסדרה הסתיימה בפרק 97 ב -27 במרץ 2011. פרק 98 שוחרר ישירות ביפן ב-2 באוגוסט 2011.
החלק השני של הסדרה, שמכסה את עלילת סאגת מאג'ין בו ומונה 61 פרקים, שודר ביפן בין אפריל 2014 ליוני 2015. בסך הכל, מונה דרגון בול קאי 159 פרקים ביפן ו-167 פרקים מחוץ ליפן, לעומת 291 ב-Z.
פסקול
מלחין הפסקול של דרגון בול Z היה שונסוקה קיקוצ'י. שיר הפתיחה של 199 הפרקים הראשונים הוא "Cha-La Head-Cha-La" בביצוע Hironobu Kageyama, אותו ביצע בעברית בני נדלר. שיר הפתיחה השני ששימש עד סוף הסדרה הוא "We Gotta Power" שבוצע גם הוא על ידי Kageyama, אותו ביצע בעברית עמי מנדלמן.
שיר הסיום עבור 199 הפרקים הראשונים הוא "Detekoi Tobikiri Zenkai Power!", בביצועה של מאנה. שיר הסיום השני הוא "Bokutachi wa Tenshi Datta" (ביפנית:僕達は天使だった, ובתרגום חופשי לעברית "היינו מלאכים") ושודר עד סוף הסדרה. השיר בוצע על ידי Kageyama. בדיבוב העברי, שירי הסיום הם גרסאות מקוצרות של "צ'לה הייד צ'לה" (עבור 199 הפרקים הראשונים) ושל "We Gotta Power" (עבור יתר הפרקים).
שיר הנושא של דרגון בול קאי הולחן על ידי קנג'י ימאמוטו (Kenji Yamamoto). שיר נושא הפתיחה, "Dragon Soul", ושיר הסיום הראשון "Yeah! Break! Care! Break!" ששימש ל -54 הפרקים הראשונים, מבוצעים על ידי טאקאיושי טנימוטו (Takayoshi Tanimoto).
השיר סיום השני, המשמש מפרקים 55–98, הוא "Kokoro no Hane" (心 の 羽 根, "כנפיים של הלב") בביצוע להקת AKB48.
ב -9 במרץ 2011 הודיעה טוי, כי בשל בעיות של זכויות יוצרים בשיר הנושא שהולחן על ידי ימאמוטו, תוחלף המוזיקה לפרקים הנותרים ולשידורים חוזרים של פרקים קודמים. מאוחר יותר דווח כי פרט לפרקי הפתיחה והסגירה של הסדרה, היצירה של ימאמוטו תוחלף בשירים של שונסוקה קיקוצ'י מ- דרגון בול Z.
קלטות ומדיה נוספות
מדינת המוצא
ביפן, דרגון בול Z לא זכתה לשחרור וידאו ביתי עד 2003, שבע שנים לאחר סיום הסדרה.
צעצועים ואביזרי הסדרה
מרצ'נדייז של דרגון בול Z נחשב כהצלחה גדולה אף לפני שידור הסדרה באמריקה שהוביל לחשיפה נרחבת לסדרה, עם יותר מ -3 מיליארד דולר במכירות בשנים 1996–2000. בשנת 1996, המותג דרגון בול Z הרוויח כ-2.95 מיליארד דולר במכירת הסחורות ברחבי העולם. נכון לינואר 2012, מוצרים של דרגון בול Z הרוויחו 5 מיליארד דולר במכירות מרצ'נדייז ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Z
קטגוריה:אנימות ומאנגות פעולה
קטגוריה:אנימות ומאנגות קומדיה
קטגוריה:אנימות ומאנגות אמנויות לחימה
קטגוריה:שונן
קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1980
קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש
קטגוריה:טואי אנימציה: סדרות טלוויזיה
קטגוריה:סבן אנטרטיינמנט: תוכניות וסדרות | 2024-09-25T17:03:15 |
קלצ'ניקוב | הפניה קלשניקוב | 2014-08-09T05:01:50 |
אם-16 | REDIRECT רובה M16 | 2005-09-06T19:57:47 |
זאב בילסקי | זאב בִּיֶּלְסקי (נולד ב-13 במרץ 1949) הוא ראש עיריית רעננה לשעבר, כיהן בעבר כחבר כנסת מטעם מפלגת קדימה, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, וכראש מטה הדיור הלאומי.
ביוגרפיה
בילסקי נולד וגדל בירושלים בשם "בנימין זאב בילסקי". למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, אך בכיתה י"א סולק מבית הספר בשל בעיות משמעת. בשנת 1967 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הצנחנים. ב-1970 השתחרר מהצבא בדרגת סגן (את שירות המילואים סיים בדרגת רב-סרן).
ב-1973 סיים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנים 1977 עד 1980 שימש כשליח הסוכנות היהודית ביוהנסבורג ובמהלך השליחות, קודם למנהל מחלקת העלייה בדרום אפריקה.
בשנת 1982 עבר להתגורר עם משפחתו בעיר רעננה. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 גם הקים, עם שותף, מפעל מתכת בראשון לציון.
בשנות ה-80 היה בילסקי בין מקימי "הפורום הישראלי", שמטרתו הייתה לקיים קשר ישיר בין הדור הצעיר של יהדות התפוצות לבין הדור הצעיר בישראל בתחומי החינוך ובמישור הכלכלי. הוא כיהן כיו"ר הפורום בשנים 1986–1988.
ראש עיריית רעננה
בשנת 1989 נבחר לראשונה (מתוך ארבע פעמים ברציפות) לראשות עיריית רעננה. פעמיים ברשימה מטעם הליכוד (1989 ו-1993), ופעמיים נוספות ברשימה עצמאית (1998 ו-2003) (ברוב של 78 אחוז מהקולות).
במהלך כהונתו יזם בילסקי פיתוח מודל של שיטור קהילתי, הקים את מכללת רעננה (1994), תכנן וחנך את פארק רעננה כשבתוכו אגם האמפיתיאטרון ופארק נגיש ומשולב לכל הילדים (רגילים ועם צרכים מיוחדים). בנוסף יזם את בנייתה של קריית הייטק בעיר והביא חברות כמו "אמדוקס", "נייס" ו"קומברס" לקבוע את משכנן ברעננה.
בשנת 2000 זכתה עיריית רעננה בראשותו באות "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל.
בילסקי נחשב בעיני רבים לאחראי הישיר לאיכות החיים הגבוהה בעיר ובמשך ארבע שנות כספים רצופות (2004-2001) סיימה עיריית רעננה בעודף תקציבי מצטבר. בשנת 2015 הוענק לבילסקי אות אומ"ץ על מינהל ציבורי תקין.
בשנת 2002 הוביל את איחוד קבוצות הכדורסל מכבי רעננה ובני הרצליה לקבוצה אחת חדשה - בני השרון.
במקביל לראשות העירייה, מילא בילסקי תפקידים נוספים: בין השנים 1989–1993 (תקופת גלי העלייה הגדולים מחבר העמים) שימש כיו"ר ועדת הקליטה במרכז השלטון המקומי, בין השנים 1994–1996 היה יו"ר ארצי של אגודת "אל סם" ובין השנים 1996–1999 שימש כממלא-מקום יו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל. כמו כן היה חבר המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין.
יושב ראש הסוכנות היהודית
ממוזער|יו"ר הסוכנות היהודית זאב בילסקי עם הסנאטור ברק אובמה, ירושלים 2006.
בשנת 2005, במהלך הקדנציה הרביעית שלו כראש עיריית רעננה, נענה בילסקי לפנייתו של ראש הממשלה אריאל שרון (אותו הכיר לראשונה ב-1977, כשהצטרף לתנועתו החדשה "שלומציון"), התפטר מראשות העירייה ונבחר פה אחד (נתן שרנסקי הסיר את מועמדותו) על ידי הוועד הפועל הציוני לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית.
ב-10 ביולי 2006, שבועיים לאחר חטיפת גלעד שליט, ארגנו הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בראשותו של בילסקי הפגנות המוניות ברחבי העולם בקריאה לשחרר את החייל החטוף. כעבור יומיים בלבד פרצה מלחמת לבנון השנייה, במהלכה עמדה הסוכנות היהודית בראש מערך הסיוע לישובי הצפון המופגזים. תרומות שנאמדו בכ-200 מיליון שקלים גויסו למען תושבי הצפון, על ידי הסוכנות היהודית, מקהילות יהודיות בחו"ל. בין היתר, נערך מבצע לקליטתם של 12,000 ילדים מישובי הצפון בקייטנות ברחבי הארץ.
בספטמבר אותה שנה עמד בילסקי בראש משלחת שיצאה לצרפת במטרה להביא את עצמות שני ילדיו של בנימין זאב הרצל, מבצע שכינה "סגירת מעגל ציוני". ב-2007 גינה את דבריו של אברהם בורג, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, שהמליץ לתושבי ישראל להצטייד בדרכונים זרים. באותה שנה הוענק לו תואר יקיר העיר רעננה.
בשנת 2008 חנך בהר הרצל את פרויקט "מחזון להגשמה", בשיתוף עם משרד החינוך והקרן הקיימת לישראל, וכן את פרויקט "פותחים עתיד" לקידום נוער בירושלים.
בתוקף תפקידו כיושב ראש הסוכנות הזהיר בילסקי כי "היהודים באוקראינה וברוסיה חיים תחת מצב של התנכלות בלתי פוסקת" וכי "מעל העם היהודי מרחפת סכנה מוחשית של התבוללות".
בסוף 2008 יצא לחופשה מתפקידו, הצטרף למפלגת "קדימה" והתמודד בבחירות המקדימות במפלגה, בהן הגיע למקום ה-15.
בשנת 2009 התפטר מתפקידיו בסוכנות ובהסתדרות הציונית ובבחירות לכנסת השמונה עשרה נבחר כחבר הכנסת מטעם "קדימה".
חבר הכנסת
250px|שמאל|למטה|ממוזער|250px|זאב בילסקי, כנס של קדימה,2007
במהלך כהונתו בכנסת היה בילסקי חבר בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדת החוץ והביטחון, שימש כיושב ראש ועדת המשנה לבחינת מוכנות העורף. בין השדולות הרבות בהן היה חבר, הוא שימש יושב-ראש בשדולות הבאות: השדולה למען ניצולי השואה, השדולה למען השלטון המקומי, שדולת האיכות והמצוינות בכנסת והשדולה למען שימוש נבון ברשת האינטרנט.
כחבר הכנסת פעל בילסקי במגוון נושאים: הוא יזם הצעות חוק למען ניצולי שואה, המאבק בתאונות הדרכים, קידום הפשרת קרקעות לזוגות צעירים, חיוב התקנת דודי שמש, סגירת נתיבי תחבורה לטובת רוכבי אופניים, התרה לרוכבי קטנועים להשתמש בנתיבי תחבורה ציבוריים והגבלת מחירי החניונים בבתי החולים.
בילסקי תמך בפתיחת חניון ספרא בשבת ובשנת 2010 היה ממובילי המאבק נגד הצעת "חוק היורדים" של מפלגת ישראל ביתנו, לפיה יוכלו אזרחים ישראלים השוהים בחו"ל להשתתף בבחירות ולהצביע.
בנוסף לתפקידיו האחרים, משמש בילסקי כיושב-ראש תוכנית "אות הנוער הישראלי" - חלק מתוכנית בינלאומית שמקורה באנגליה, שמטרתה לעודד נוער לפעילות עשייה חיובית בשעות הפנאי ובכך לתרום להעצמה אישית, חברתית וקהילתית של בני הנוער.
חקיקה
בילסקי יזם, בין היתר, את חקיקתם של חוקים אלה:
, המחייב המדינה לתקצב מדי שנה ב-5 מיליון ש"ח את מאגר תורמי מח העצם ובכך להגדילו (יחד עם זבולון אורלב ועמיר פרץ).
תיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה המחיל את הוראותיו גם על נפגעי תאונת פגע וברח.
תיקון לפקודת התעבורה המחייב כל חברה שמחזיקה בצי רכבים להפעיל מוקד דיווחים על נהיגת עובדיה (הדבקת מדבקת "איך אני נוהג") (יחד עם חמד עמאר).
תיקון ל המחייב את החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה להפריש 100 מיליון ש"ח מדי שנה לסיוע לניצולי השואה הזקוקים לכך ומחייב את החברה לקצר משמעותית את זמן איתור הנכסים על מנת להפריש כסף נוסף לטובת הטיפול בניצולים.
תיקון לחוק ביטוח בריאות ממלכתי המאפשר לילדים אוטיסטים לקבל טיפול גם על ידי עובד סוציאלי או פסיכולוג, כחלק מהקצבת שעות האבחון והטיפול שניתנות להם (יחד עם רחל אדטו ודני דנון).
תיקון לחוק חובת המכרזים האוסר על אפליה במכרז מחמת גיל (יחד עם דב חנין).
תיקון לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הקובע כי בדומה לבחירות לכנסת, גם בבחירות לרשויות המקומיות יכריע מזכיר ועדת הקלפי האם רשאי המצביע להיעזר במלווה במקרה של ספק בדבר קיומה של מגבלה המונעת מהמצביע להצביע בגפו (יחד עם גדעון עזרא).
תיקון לפקודת הנמלים הפוטר את סוכן המכס מאחריות אישית לחובות לקוחותיו כלפי רשות הנמלים, אלא אם כן נמצא כי סייע ללקוחותיו להשתמט מתשלומים אלה (יחד עם יריב לוין).
כהונה שנייה כראש עיריית רעננה
בפברואר 2013 התמודד בילסקי על תפקיד יו"ר הוועד האולימפי בישראל מטעם מרכז הפועל. במעמד ההצבעה הוחלט לדחות את ההכרעה ל-10 במרץ. מספר ימים לאחר מכן הודיע בילסקי על הסרת מועמדותו.
בבחירות לרשויות המקומיות, שנערכו באוקטובר 2013, חזר ונבחר, בפעם החמישית, לראשות עיריית רעננה מטעם רשימה עצמאית "רעננה שאנחנו אוהבים", עם 70.3% מהקולות. סיעתו קיבלה 6 מנדטים והייתה לסיעה הגדולה ביותר במועצת עיריית רעננה. בנובמבר 2017, שנה לפני הבחירות המוניציפליות, הכריז כי לא יתמודד על ראשות העיר.
במרץ 2018 התפטר מתפקידו כראש עיריית רעננה, בעקבות מינויו לראש מטה הדיור הלאומי (ולאור כך, איתן גינזבורג התמנה לממלא מקומו כראש עיר). בתפקיד זה כיהן עד שנת 2020.
חיים אישיים
זאב בילסקי נשוי לקרן, אותה הכיר במהלך שליחותו בדרום-אפריקה. קרן בילסקי היא מנכל"ית BSP קרנות, ומשמשת גם כיושבת-ראש הוועד המנהל של בית איזי שפירא. הזוג בילסקי הם הורים לשתי בנות (הבכורה היא השחקנית עדי בילסקי) ובן.
קישורים חיצוניים
זאב בילסקי, באתר של עיריית רעננה
יוכי ריץ, האוניברסיטה הפתוחה מתאימה לנו כמו כפפה ליד, באתר האוניברסיטה הפתוחה
מאמרים פרי עטו:
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי עיריית רעננה
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם קדימה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם הליכוד
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם קדימה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:יקירי רעננה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-05-20T18:23:16 |
טאליבן | הפניה טליבאן | 2016-09-08T18:33:03 |
טאליבאן | REDIRECT טליבאן | 2004-12-03T15:11:30 |
מחזור שתי פעימות | שמאל|ממוזער|250px|מחזור הפעולה של מנוע דו פעימתי
מנוע שתי פעימות (דו-פעימתי או דו"פ) הוא סיווג של מנוע בעירה פנימית. מנוע מסוג זה משלים מחזור עבודה בכל סיבוב של גל הארכובה, בניגוד למחזור ארבע פעימות שבו מושלם מחזור עבודה מדי שני סיבובים. מנועים דו פעימתיים מתאפיינים ביעילות גבוהה יותר המתבטאת בהספק גבוה יחסית לנפח המנוע.
מנועים דו פעימתיים נמצאים בשימוש קטנועים קטני נפח, מכסחות דשא, גוזמי ענפים, אופנועי ים ועוד.
מבנה
המנוע עצמו דומה במבנהו למנוע ארבע פעימות, עם מספר הבדלים. ראשית, במנוע שתי פעימות אין שסתומים, ובמקומם יש פתח יניקה ופתח פליטה, שהבוכנה מכסה ומגלה לסירוגין בתנועתה. שנית, קיים במנוע שתי פעימות "צינור בירוץ", שדרכו התערובת הדליקה נכנסת מ"גל הארכובה" שמתחת לגליל אל מעל לבוכנה לפני פעימת הדחיסה.
אופן הפעולה
פעימה ראשונה: הבוכנה עולה למעלה בשל עקרון ההתמדה (אינרציה) מהמהלך הקודם (ובאין מהלך קודם – בשל הדחף מהמתנע) ודוחסת את התערובת הדליקה (פעימת דחיסה), תוך שהיא מכסה את פתח הפליטה ומגלה את פתח היניקה; בו-בזמן תערובת דליקה חדשה נשאבת מהמאייד אל תוך מכל הארכובה שמתחת לגליל (פעימת יניקה).
בין הפעימות: תערובת הדליקה ניצתת והבוכנה מתחילה לנוע כלפי מטה (פעימת בעירה).
פעימה שנייה: הבוכנה יורדת למטה לאחר פעימת הבעירה, תוך שהיא פותחת את פתח הפליטה ומכסה את פתח היניקה (פעימת פליטה); בו-בזמן תערובת הדליקה נדחפת על ידי הבוכנה ממכל הארכובה אל תוך צינור הבירוץ ומשם אל מעל לבוכנה (התחלת פעימת דחיסה).
למבנה מערכת הפליטה במנוע דו פעימתי יש חשיבות רבה. מאחר שאין שסתומים, הלחץ המוחזר מהמפלט משמש כתחליף לשסתום ומסייע בדחיסת תערובת דלק/אוויר/שמן לפני הצתתה. זו למעשה הסיבה שמנועי כלי רכב דו פעימתיים (כגון קטנועים) מצוידים ב"אגזוז לחץ".
יתרונות
המנוע הדו פעימתי מפיק יותר כוח יחסית לנפח ממנוע ארבע פעימות מאחר שהוא מבצע יותר פעולות בפרק זמן נתון - אין במנוע זה שסתומים, ולפיכך היניקה והפליטה מתבצעות במקביל ל"פעימות" המרכזיות - דחיסה ושרפה.
המנוע הדו פעימתי מפיק יותר כוח יחסית למשקל מכיוון שהוא פחות מסורבל, לכן מקובל להשתמש בו לטיסנים.
המנוע הדו פעימתי מאפשר עבודה בכל זווית ואפילו הפוך (משום שאין בו אגן שמן) ולכן שכיח מאוד בכלי עבודה קטנים שנוטים להפוך אותם תוך כדי עבודה (מסורי שרשרת, חרמשים, גוזם גדר חיה, טיסנים ועוד).
חסרונות
מבנה המנוע מחייב תערובת הכוללת גם שמן, אשר שריפתו יוצרת נזק לסביבה יותר מאשר שריפת תערובת דלק/אוויר המשמשת במנוע ארבע פעימות, ולכן בשנים האחרונות יש נטייה להפסיק את השימוש בו, עקב לחץ מארגוני איכות הסביבה ושינוי תקנות פליטת גזים לאטמוספירה באירופה.
אף שיעילות המנוע גבוהה ממנועי ארבע פעימות, היא עדיין סובלת מהפסד אנרגיה ניכר עקב העובדה שמחזור אינו מושלם במלואו לפני תחילת המחזור הבא. כך נגרם למשל בזבוז דלק שלא סיים את בעירתו לפני שהוא נדחק לכיוון הפליטה, עקב היעדרם של שסתומים.
רעש רב יותר ממנוע ארבע פעימות.
ניקוי מצת או החלפתו בתדירות גבוהה יחסית ממנוע ארבע פעימות עקב תערובת דלק ושמן.
ראו גם
מנוע ונקל
מנוע דיזל
קישורים חיצוניים
איך דברים עובדים - מנוע שתי פעימות
אנימציה לפעולת המנוע
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מנועים | 2024-09-06T20:12:08 |
אגזוז לחץ | שמאל|ממוזער|400px|שלבי הפעולה באגזוז לחץ
אגזוז לחץ הוא מפלט המשמש בכלי רכב בעלי מחזור שתי פעימות.
אגזוז מסוג זה מחזיר חלק מגזי הפליטה לכיוון המנוע בעיתוי היוצר דחיסה של תערובת הדלק לפני פיצוצה ובכך מפצה על אי קיומם של שסתומים במנוע.
הלחץ הנוצר בעת החזרת הגזים הוא הנותן לאגזוז את שמו.
אגזוז לחץ משמש בקטנועים, אופנועי שטח ובמכונות הדורשות מנועים קטני נפח, ונועד לסייע למנוע לשרוף באופן יעיל את התערובת ולהגיע להספק גדול יחסית למנועים אלו. אגזוז לחץ מתאפיין ביצירת רמה גבוהה של רעש.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית | 2022-10-12T03:51:46 |
דיזינגוף | REDIRECT דיזנגוף | 2006-12-23T09:34:35 |
דיסני | 2024-08-02T07:26:44 | |
דיקנס | REDIRECT צ'ארלס דיקנס | 2004-12-03T15:44:55 |
ד'ישראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:14:39 |
ד'יזראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:14:14 |
דיזראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:14:54 |
סלוודור דאלי | REDIRECT סלבדור דאלי | 2004-12-03T15:50:37 |
קאנט | REDIRECT עמנואל קאנט | 2004-12-03T15:58:51 |
דנטה | REDIRECT דנטה אליגיירי | 2007-12-30T13:10:16 |
דקרט | REDIRECT רנה דקארט | 2004-12-03T16:05:42 |
דקארט | REDIRECT רנה דקארט | 2004-12-03T16:06:34 |
דארווין | REDIRECT צ'ארלס דרווין | 2005-05-09T22:07:46 |
הימנונים | REDIRECT המנונים | 2004-12-03T16:08:47 |
דרווין | REDIRECT צ'ארלס דרווין | 2005-05-09T22:07:54 |
דרייפוס | דרייפוס (נכתב גם: Dreyfus, Dreyfuß, Dreifuß, Trifuß) הוא שם משפחה ממוצא מערב-אירופאי.תרגומו לעברית (משפות גרמאניות, כמו מגרמנית - Dreyfus, או מיידיש): חצובה ("שלוש רגליים").
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים | 2024-07-04T14:43:33 |
דרוזי | REDIRECT דרוזים | 2004-12-03T16:16:33 |
אסונסיון | אסונסיון (בספרדית: Asunción, בשמה הרשמי המלא: Nuestra Señora Santa María de la Asunción, בגוארני: Paraguaý) היא בירתה של פרגוואי. אוכלוסייתה של אסונסיון מונה מעל 500,000 איש. העיר שוכנת על גדת נהר פרגוואי. שטחה המטרופוליטני, המכונה "גראן אסונסיון", כולל מספר ערי לוויין: פרננדו דה לה מורה, סן לורנסו, למברה, לוקה, מריאנו רוקה אלונסו, ניימבי, סן אנטוניו, לימפיו, קפיאטה ווייה אליסה. לערי הלוויין יותר ממיליון וחצי תושבים.
העיר היא מקום מושבה של ממשלת פרגוואי, ומרכזה התעשייתי והתרבותי של המדינה כולה. התעשייה בעיר מתמחה בייצור הנעלה, טקסטיל, ומוצרי טבק.
היסטוריה
אסונסיון היא אחת הערים העתיקות בדרום אמריקה, וקרויה "אם הערים" מכיוון שממנה יצאו משלחות קולוניאליות רבות שייסדו ערים ברחבי היבשת (כגון ייסודה בפעם השנייה של בואנוס איירס). העיר נוסדה ב-15 באוגוסט 1537 על ידי הספרדי חואן דה סלסר, וגונסלו דה מנדוסה, בשם "נואסטרה סניורה דה לה אסונסיון" שלאחר מכן התקצר ל"אסונסיון".
ב-1562, ילידים החריבו את בואנוס איירס והמתיישבים הספרדים ברחו לאסונסיון. העיר הפכה איפוא למרכז התיישבות ספרדית קולוניאלית גדולה.
בשנת 1731 מרדו תושבי אסונסיון תחת הנהגת חוסה דה אנטקרה אי קסטרו כנגד השלטון הספרדי הקולוניאלי, באירוע שנודע כ"מרד הקומונרוס". המרידה נכשלה ואנטקרה נערף. המרד אמנם נכשל, אך אלו היו הסימנים הראשונים לרוח העצמאות בפרגוואי.
לאחר קבלת העצמאות ב-1811 הייתה אסונסיון לבירת המדינה. תחת נשיאותו של חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה העיר עברה שינוי משמעותי- דרכים נבנו בעיר והרחובות קיבלו שמות. למרות זאת, ההתקדמות המשמעותית של העיר התרחשה תחת נשיאותו של ממשיכו, קרלוס אנטוניו לופס. למעלה מ-400 בתי ספר, מפעלי מתכות וגם שירות הרכבות הראשון בדרום אמריקה נבנו בתקופתו. אחרי מותו, הנהיג את המדינה בנו פרנסיסקו סולנו לופס והוביל את המדינה במלחמת הברית המשולשת ההרסנית, שלאחריה הייתה אסונסיון תחת שלטון ברזיל למשך חמש שנים עד שנת 1876.
לאחר המלחמה, אסונסיון החלה בניסיון שיקום אטי. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הגיע זרם מהגרים לעיר מאירופה והאימפריה העות'מאנית. זה הוביל להתקדמות גדולה של העיר ושגשוג גדול אף יותר ממה שהיה לפני המלחמה.
אחת הטרגדיות הידועות בתולדות אסונסיון, ובקורות פרגוואי כולה, אירעה ב-1 באוגוסט 2004 עת סופרמרקט עלה באש, והותיר מאות פצועים ו-464 הרוגים. כנגד הנהלת הסופרמרקט הועלתה הטענה המחרידה כי כשפרצה השריפה ננעלו דלתות מרכז הקניות על מנת למנוע ביזה, וכך מצאו רבים, שאחרת יכלו להימלט, את מותם.
מבנה העיר
אזור העיר התחתית, בסמוך לגדת הנהר, שמרכזו "פלאסה דה לוס ארואס" ו"פלאסה אורוגוואיה" פותח בעיקרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. הפיתוח השאיר אך שרידים מועטים לעיר הקולוניאלית. אזור זה הוא מוזנח מעט ומסוכן לזרים. האזורים "הטובים" של אסוסנסיון הם הפרברים לכיוון שדירות סן מרטין, שבהם האליטות הפרגוואיות עושות את הקניות בחנויות בסגנון ארצות הברית, ובקניוני ענק.
תרבות
אתרים ידועים בעיר הם המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות ("מוזיאון גודוי"), "כנסיית ההתגשמות" והפנתאון הלאומי, גרסה קטנה יותר של בניין "לז אינבליד" בפריז (בו קבור נפוליאון). גיבוריה של האומה הפרגוואית קבורים בבניין זה. אתרים אחרים הם "פלסיו דה לוס לופס" המשמש כמשכן הנשיא, בניין הסנאט הישן (מקום משכנו של הקבילדו העירוני בתקופת השלטון הספרדי, ובניין הקונגרס בין השנים 1844 ו-2003), הקתדרלה המטרופוליטנית וה"קאסה דה לה אינדפנדנסיה" (אחד השרידים האחרונים בעיר לאדריכלות הקולוניאלית).
עיתונות
העיתונים העיקריים באסונסיון הם ABC, אולטימה אורה, ונוטיסיאס. ABC ואולטימה אורה נחשבים לטובים יותר, אך למעשה מעל התקשורת הפרגוואית כולה הועלו חשדות באשר לנושא עצמאותה.
חינוך
האוניברסיטאות העיקריות בעיר הן "האוניברסידד קתוליקה" וה"אוניברסידד נסיונל". הקתוליקה מחזיקה בבניינים במרכז העיר ליד הקתדרלה, אך עיקרה של האוניברסיטה מצוי בעיר הלוויין למבארה. באופן דומה הקמפוס העיקרי של הנסיונל הוא בעיר סן לורנסו. בעיר קיימות מכללות ואוניברסיטאות קטנות ופרטיות.
תחבורה
עקב כך שהעיר שוכנת על גדת נהר פרגוואי, העיר נעזרת במסוף נהר באזור מרכז העיר.
יש שימוש רב בתחבורה הציבורית בעיר, והאוטובוסים מגיעים לכל האזור בה. מסוף האוטובוסים לטווח-ארוך ממוקם בשדרת רפובליקה ארחנטינה, ממנו יוצאים אוטובוסים לכל המדינה כמו גם נתיבים בינלאומיים למדינות הקרובות, כמו ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי.
נמל התעופה הבינלאומי סילביו פטירוסי משרת את העיר והוא ממוקם בפרבר לוקה. זהו נמל התעופה הראשי של פרגוואי והשער הבינלאומי הראשי שלה.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ערי בירה
קטגוריה:פרגוואי: ערים
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-07-11T18:28:15 |
יחיאל פרלמוטר | REDIRECT אבות ישורון | 2004-12-03T16:18:51 |
צבעים בפוליטיקה | צבעים בפוליטיקה משמשים לייצוג מעמד פוליטי או אידאולוגיה פוליטית. להלן תוארו בעיקר כפי משמעותם במערב.
שיוכי צבעים נפוצים
אדום (█) מזוהה עם סוציאליזם וקומוניזם.
הבולשביקים השתמשו בצבע זה לזכר הופעתו במהפכה הצרפתית וכן כדי להיות מנוגדים ל"לבנים".
בישראל, אדום מזוהה עם "הפועל" ותנועת הפועלים.
בצרפת, "רפובליקני אדום" נחשב לרדיקלי יותר מ"רפובליקני כחול".
אימוץ צבע זה על ידי עיתונאים אמריקנים למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית הוא חריג.
ירוק (█) מזוהה עם שתי קבוצות:
קבוצות / מפלגות למען איכות הסביבה (מה שמכונה "מפלגות ירוקות"), בגלל הקשר בין ירוק לטבע.
קבוצות / מפלגות אסלאמיות, בגלל הסמליות של ירוק עבור האסלאם.
כחול (█) מזוהה עם השמרנות דבר הנובע מהשימוש בו על ידי המפלגה השמרנית. בבריטניה.
הצבע כחול מזוהה גם עם מעמד האצולה, מכאן הביטוי "דם כחול" שכוון אל מעמד האצולה בבריטניה.
ברוב המאה ה-19, "כחולים" הן בצרפת והן באיטליה היו שמרנים מתונים בניגוד למונרכים האבסולוטיים שהיו "לבנים".
חריגה נוספת היא זיהוי הצבע הכחול עם המפלגה הדמוקרטית האמריקנית, ועם המפלגה הסוציאליסטית הארגנטינאית החזית של כולם.
בישראל, "כחול ולבן", או ליתר דיוק, תכלת כהה ולבן (כצבעי דגל ישראל) הם הצבעים הלאומיים ועל כן הם יכולים לשמש את כל המפלגות המזוהות כציוניות ובייחוד מפלגות ימין
שחור (█) מזוהה בעיקרו עם אנארכיזם.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, באירופה, הצבע השחור ייצג את הכנסייה.
לאחרונה, נוטים לקשר את השחור לפאשיזם, הסבר לכך הוא שהפאשיסטים האיטלקים לבשו את ה"חולצות השחורות" הידועות.
הצבע השחור מזוהה גם עם תנועת הגאווה השחורה, בעיקר בארצות הברית.
חום (█) מזוהה עם פאשיזם בגלל צבע חולצות האס אה הנאצי.
לבן (█) מזוהה עם פציפיזם (כמו בדגל הכניעה) ועם פוליטיקאים עצמאיים.
בברית המועצות הלבן היה הדגל של המעמד האריסטוקרטי של מקורבי הצאר, בעלי הקרקעות והקולאקים. בהקשר זה הצבא האדום נלחם כנגד "הצבא הלבן".
מבחנה היסטורית, לבן מקושר למונרכיה אבסולוטית.
לבן מזוהה גם עם תנועות גאווה לבנה ועליונות לבנה.
צהוב (█) מקושר לליברליזם החל מהשימוש של המפלגה הליברלית הבריטית בצבע זה.
צהוב מזוהה גם עם ההינדואיזם ועם היהדות ונמצא בשימוש על ידי המפלגות הלאומניות ההינדית בהודו ותנועות כהניסטיות בישראל ובעולם.
בארץ צהוב נמצא בשימוש תנועות יהודיות-משיחיות כמו חב"ד וכ"ך.
שמאל|ממוזער|250px|אוקראינה: מפגינים תומכי יושצ'נקו מניפים דגלים כתומים
כתום (█) מקושר בישראל מאז מאי 2005 עם מתנגדי תוכנית ההתנתקות.
כתום מזוהה גם עם תומכי יושצ'נקו באוקראינה.
לפני כן היה מזוהה בקרב הציבור הערבי עם מפלגת בל"ד.
במשך שנות קיומה של מפלגת עם אחד (1997-2004) בישראל, המפלגה יצגה את עצמה בכתום. אך, קישור זה לא התבסס בקרב הציבור הרחב בשום שלב.
ורוד (█) וסגול (█) מקושרים עם הקהילה ההומו-לסבית ומאבקיה הפוליטיים.
האו"ם משתמש בתכלת (█) לדגלו. צבע זה נבחר כדי לייצג את השלום מפני שדגל כזה לא יוכל להראות מול שמים בהירים.
קישורים חיצוניים
פוליטיקה
קטגוריה:פוליטיקה | 2024-01-04T15:33:59 |
החטיבה היהודית הלוחמת | REDIRECT הבריגדה היהודית | 2007-07-10T03:09:32 |
החי"ל | קטגוריה:פירושון ראשי תיבות | 2017-10-21T17:43:35 |
ממלכת יהודה | ממלכת יהודה הייתה הממלכה הדרומית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל השנייה, החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הנאו-בבלית בשנת 586 לפני הספירה.
לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד – ג'של"ח (796–422 לפנה"ס), במשך כ-374 שנים.
על פי המקרא, הוקמה הממלכה לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבמהלך תקופת הברזל הראשונה (מאות 12–10 לפנה"ס) החלו להיווצר באזור מקומות יישוב, ובמהלך תקופת הברזל השנייה התגבשה ממלכת יהודה.
ממלכת יהודה לעיתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל). על פי המקרא, מלכי ממלכת יהודה השתייכו כולם (למעט עתליה) לשושלת בית דוד, אם כי יש חוקרים הסבורים כי חלק מהמלכים היו משושלות ישראליות. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, בה ניצב בית המקדש.
יהודה
"יהודה" הוא שמו של השבט המקראי, על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו ועל פי המקרא הם רובה של האוכלוסייה של ממלכת יהודה והעניקו לה את שמה. חלק מהחוקרים סבורים שמעיקרו לא היה השם "יהודה" אלא כינוי גאוגרפי לחבל ההר שסביבו צמחה הממלכה.
תושבי אותה ממלכה כונו הן במקרא (החל מימי אחז) והן במקורות חיצוניים (לדוגמה: "מנסרת סנחריב") בשם "יהודים", ובמחקר המודרני הם מכונים "יהודאים". לאחר חורבן ממלכת ישראל, נטמעו תושביה שלא גלו עם עשרת השבטים, בממלכת יהודה השכנה. כתוצאה מכך הורחב מאז ואילך המונח "יהודי" והוא כולל את כל צאצאי העברים.
היסטוריה
250px|ממוזער|ממלכת דוד ושלמה. מפה משנת 1887
היווסדות ממלכת יהודה
לפי המקרא
על פי המקרא ממלכת יהודה נוסדה בעקבות פילוגה של ממלכת ישראל המאוחדת, עם מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם למלכות, בשנת 928 לפנה"ס לערך. לפי המסופר, הפילוג התרחש בשכם בעקבות סירוב המלך רחבעם להקל את נטל המיסים. כתוצאה מכך מרדו ברחבעם כל שבטי הממלכה למעט שבטי יהודה, שמעון ובנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד יחד עם בני שבט לוי (שעברו לממלכה מממלכת ישראל בגלל מינוי כהנים שלא בני לוי). ירושלים הפכה לבירתה של הממלכה החדשה, שנקראה "ממלכת יהודה". מסופר כי ביהודה שלט בית דוד רוב הזמן למעט זמן מלכותה של עתליה המלכה (842 עד 836 לפנה"ס), בניגוד לממלכת ישראל שם התחלפו מספר שושלות מלכים.
במשך שישים השנים שלאחר הפילוג עוד ניסו מלכי יהודה להשליט עצמם מחדש על הממלכה של עשרת השבטים הנותרים, כך שהתקיים מצב של לוחמה מתמשכת בין שתי הממלכות. במשך 80 השנים הבאות לא הייתה מלחמה ביניהן, אך אז הכריז אמציה מלך יהודה מלחמה על יואש מלך ישראל. יואש הביס את ממלכת יהודה, פרץ את חומות ירושלים ובזז את בית המקדש, ולפי חלק מהחוקרים הפכה יהודה בעקבות זאת לממלכת חסות של ישראל למשך למעלה ממאה שנה. עם זאת, בתקופות מסוימות היו הממלכות בנות ברית ידידותיות, ושיתפו פעולה נגד אויביהן המשותפים, בעיקר נגד דמשק.
לפי הארכאולוגיה המקראית
תהליך היווסדותה של ממלכת יהודה כרוך במחלוקת לגבי שאלת קיומה של הממלכה המאוחדת. עד לשנות התשעים מקובל היה בקרב רוב החוקרים התיאור המקראי לראשית ההתנחלות הישראלית ולקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, שממנה התפצלה ממלכת יהודה. משום כך, טען בנימין מזר שהמעבר בין השלב הראשון של תקופת הברזל, תקופת הברזל 1, המאופיינת ביישובים כפריים קטנים ותרבות חומרית דלה, לשלב השני, תקופת הברזל 2א', בה התפתחו העיור והתרבות החומרית, חל בסביבות שנת 1000 לפני הספירה – שנים ספורות לאחר עליית דוד לשלטון, לפי הכרונולוגיה המקראית.
החל משנות ה-90, בעקבות נגישות למידע ארכאולוגי חדש, החלו ארכאולוגים שונים להטיל ספק בקיומה. טקסטים עתיקים שנמצאו מתייחסים בנפרד לממלכת ישראל וממלכת יהודה ולא נמצאו כתובות אשר מתייחסות לממלכה אחת גדולה או למלכים שאול או שלמה. על פי הממצאים הארכאולוגיים, כמות התושבים שהייתה באזור ממלכת יהודה לפני היווסדה נעה בין מאות לאלפי אנשים, ועל פי רוב הארכאולוגים, הממצאים אינם מעידים, למשל, על מערכת ביורוקרטית מתקדמת המאפיינת ממלכה מסודרת, ומכך עולה תמונה אפשרית שמלכות דוד המוקדמת הייתה קטנה ומקומית, וייתכן שאפילו הייתה בפועל ממלכת חסות של ממלכת ישראל. בשנת 1996 הציע ישראל פינקלשטיין את 'הכרונולוגיה הנמוכה', לפיה המעבר בין שלביה של תקופת הברזל אירע לאחר מסע שישק לארץ בשנת 925 לפנה"ס לערך (מל"א י"ד 25), לאחר התקופה בה לפי המקרא התקיימה הממלכה המאוחדת. אסכולות שונות במחקר מעריכות שממלכת יהודה נוסדה – בדומה לממלכות נוספות באזור כמו מואב ואדום – כמה עשרות שנים לאחר התפתחותן של ממלכות צפוניות יותר, ביניהן ממלכת ישראל.
על פי הערכות כלכליות של החוקרים, שטח הליבה של יהודה כולל את אזור ההר והמדבר החל מדרום הר חברון מדרום, ועד מעט צפונית לירושלים – אזור המאפשר גידולים של זיתים, ענבים ומעט דגנים, אך לא כולל דרכי סחר או משאבי טבע נדירים שיאפשרו התעשרות ועוצמה כלכלית ומדינית, אלא חיים דלים יחסית מבחינת האמצעים העומדים לרשות תושבי המקום. לפיכך נוצרת התמונה לפיה ממלכת יהודה יכלה להתחזק מבחינת עושרה ומעמדה המדיני רק לאחר שהשתלטה על שטחי השפלה ועין גדי, דבר אשר קורה רק בשלב מאוחר יותר. הכרונולוגיה הנמוכה לא התקבלה, בפרט בתחילה, על ידי רוב החוקרים, בעיקר משום משמעותה – שכבות היישוב המפוארות של ארץ-ישראל נותקו משלמה ותוארכו כ-80 שנה לאחר מכן, לימי בית-עמרי בישראל. כפתרון פשרה אפשרי למחלוקת, הרצוג וזינגר-אביץ הציעו על בסיס ניתוח כלי החרס של התקופות השונות למקם את המעבר בין שלביה של תקופת הברזל לאמצע המאה העשירית לפסה"נ, ובהתאמה להצעה זו הוצעה 'הכרונולוגיה המעודכנת' בידי עמיחי מזר, לפיה אירע המעבר בשליש הראשון של אותה המאה.
בדיקות תיארוך פחמן-14, היכולות לתארך שכבות ארכאולוגיות לפי בדיקות כימיות, תמכו בכרונולוגיה הנמוכה. ואולם סער גנור, יחד עם יוסי גרפינקל, פרסמו בדיקת פחמן 14 שסותרת את שיטתו של פינקלשטיין, ותומכת בתיארוך המסורתי.
הדיון אודות הממלכה המאוחדת ממשיך להתקיים גם עתה. יש שמכירים בקיומה של ישות מדינית שמושבה בירושלים, אבל טוענים שהממלכה המאוחדת לא הייתה גדולה או בעלת השפעה, וכי את המהפכה העירונית/תרבותית יש לייחס רק לימי הממלכה המפולגת. בספרו ראשית ישראל טען פינקלשטיין כי אין ראיות ארכאולוגיות לקיומה של הממלכה המאוחדת. לדבריו, הממלכה הראשונה שנוסדה היא ממלכת ישראל הצפונית, ורק לאחר חורבנה של זו הופכת ממלכת יהודה למשמעותית באזור. פינקלשטיין כתב שירושלים הייתה בתקופה המיוחסת לדוד ושלמה כפר עני קטן, ולא בירה של ממלכה עשירה. ואולם יש המערערים על מסקנותיו, וטוענים שהעדר ממצאים ניתן לתלות בגורמים שונים ואיננו מהווה ראיה, ובפרט בנוגע לדוד ושלמה, שהמקום הטבעי לממצאים מתקופתם הוא באתר בעייתי, עיר דוד, עליו פעלו כוחות סחף חזקים והיה חשוף לתהליכי חציבה, בנייה והרס במשך אלפי שנים – תהליכים שמחקו שרידים ועקבות של תקופות קדומות. ד"ר אילת מזר רואה בממצאים החדשים – מבנה האבן הגדול בעיר דוד שהתגלה בשנת 2005 ומזר העריכה כי הוא ארמון דוד וחומות ירושלים משנת 2010 המיוחסות לשלמה – ערעור על טענת פינקלשטיין לחוסר ממצאים. אמנון בן-תור הסתמך על שלושת השערים הזהים באופן בנייתם שנמצאו בתל חצור (הגלילית), בגזר (בשפלת יהודה) ובמגידו (בצפון השומרון) כאסמכתא לכתוב במקרא (מלכים א ט' ט"ו) ששלמה בנה "את חצור ואת מגידו ואת גזר", כלומר שלט על שטח ניכר מארץ ישראל. בן-תור תיארך את השערים לפי בחינה ישירה של הרצף הסטרטיגרפי באתר והגיע למסקנה שיש לתארך את השער בחצור למאה העשירית, תוך הפרכה של התיארוך המאוחר של פינקלשטיין.
לדברי גרפינקל, גם הממצאים שנחשפו במבצר האלה מספקים הוכחה קדומה לקיומה של ממלכה ביהודה ולקיומו של מלך חזק וממשל ריכוזי בירושלים בתקופת דוד המלך. בשנת 2023 פרסם גרפינקל מאמר בו הגדיר את גבולותיה של ממלכת דוד לאור הממצאים הארכאולוגיים: מחורבת קייאפה ובית שמש בקצה המערבי עד תל א-נצבה בקצה הצפוני וח'רבת דווארה בקצה הצפון-מזרחי. לפי המחקר, ממלכת יהודה התרחבה בשלהי המאה העשירית לפנה"ס, תקופה המתקשרת למלך רחבעם, וכללה מרכזים עירוניים נוספים, חלקם בגב ההר וחלקם בצפון ומרכז השפלה, כגון לכיש שהייתה העיר השנייה בחשיבותה בממלכת יהודה.
התרחבות הממלכה
שינוי גדול מתרחש בשנים 845–841 לפני הספירה באזור הלבנט בכלל, וכתוצאה מכך בממלכת יהודה בפרט. בעקבות שינויים פנימיים בממלכת ארם דמשק, מתפרקת ברית מקומית שהובילו ישראל ודמשק, ופורצות סדרה של מלחמות אזוריות, בהן מובסים צבאות יהודה וישראל, וכתוצאה מהן נחלשת משמעותית ממלכת ישראל, ומתמוטטת ממלכת גת הפלשתית, שהעיר גת שבמרכזה הייתה דומיננטית ביותר באזור שממערב ליהודה עד לאותה עת.
ממלכת יהודה נכנעת לארמים, ובהמשך מנצלת את היחלשות שכנותיה ומרחיבה את גבולותיה מערבה ודרומה, ומרחיבה את השפעתו התרבותית של אזור ירושלים. התפתחויות אלו, המתוארות במקרא וכן בכתובות אשוריות, מקבלות חיזוק גם מהממצאים הארכאולוגיים. הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו מתקופה זו מצביעים גם על קפיצת מדרגה בהתפתחותה של יהודה מבחינה מנהלתית וכלכלית, ומראים התפתחות חסרת תקדים של פקידות, מערכת מנהל, עושר, מותרות ומעמד אליטה, וכן מתחדדים ההבדלים בין הממצאים של ממלכת יהודה לעומת אלו של ממלכות שכנות כמו מואב או אדום. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בשינויי כתב למשל, ולפי חלק מהחוקרים גם בתחילת בנייתו של נראטיב היסטורי ייחודי שמטרתו להבדיל את יהודה מהממלכות האחרות באזור.
לאחר חורבנה של ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס בידי האשורים היגרו חלק מתושביה לממלכת יהודה ונטמעו בה. לאחר היחלשות אשור השתלטה יהודה על שטחים נרחבים מצפון, שהשתייכו בעבר לממלכת ישראל, מגמה שהסתיימה עם התחזקות כוחו של סרגון השני מלך אשור שבימיו חזרה ממלכת יהודה להשתעבד לאשור.
יהודה הווסאלית
ממוזער|תבליט המתאר את המצור האשורי על לכיש, והגליית תושביה
בשנת 705 לפנה"ס נפל סרגון השני בקרב מול שבטי הקימריים, דבר שעורר את כלל הממלכות המשועבדות לאשור למרוד בה ובהן גם ממלכת יהודה תחת המלך חזקיהו. העמים שמרדו בסרגון השני עשו זאת משתי סיבות עיקריות: א. הם ראו באשור עונש (שוט ובעברית מקראית: "שבט") בו מענישים האלים את העמים הסוררים כפי שניתן למצוא בספר ישעיהו למשל: "הוי אשור, שבט אפי". מותו של סרגון סימן בעיני רבים סימן אלוהי להפסקת עונש השעבוד לאימפריה האשורית ולמאיסת האלים בה. ב. מבחינה פוליטית מותו של מלך בשדה הקרב מעורר כאוס, זאת משום שלא מונה יורש עצר באופן מסודר ונפתחה מלחמת ירושה בין האחים הטוענים לכתר, מה שהחליש את אשור ואת אחיזתה בממלכות המשועבדות לה. בסופו של דבר תפס סנחריב, אחד מבניו של סרגון השני, את השלטון ובשנת 701 לפנה"ס יצא למסע עונשין נגד ממלכת יהודה. המלך חזקיהו שילם מס כבד לסנחריב לא לפני שהשאיר את ממלכת יהודה חרבה, כבש את העיר השנייה בגודלה, לכיש, והגלה את תושביה. ברם, לא עלה בידו של סנחריב להכניע את ירושלים או לשבות את המלך המורד חזקיהו.
בסוף המאה ה-7 לפנה"ס האימפריה האשורית החלה בתהליך התמוטטות, ולתקופת ביניים קצרה לא הייתה יהודה כפופה למרותה של אימפריה חיצונית. תקופת ביניים זו היא הרקע לרפורמות של יאשיהו, שמלך על יהודה באותה התקופה. רפורמה זו סימנה שינוי דרמטי מבחינה אידאולוגית ותאולוגית, והתמקדה באופן מעשי בעקירת פולחן האלילים, וריכוז הפולחן לה' בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. על פי השערת התעודות, עוד קודם לכן החלה להתגבש כחלק מהאליטה של יהודה קבוצה אידאולוגית אשר מזוהה עם "האסכולה הדויטרונומיסטית", וחוקרי מקרא רבים מקשרים את תקופה זו לתחילת כתיבתו של ספר דברים.
תקופת ביניים זו נמשכה שנים ספורות בלבד, ולאחריהן נשלטה יהודה באופן זמני וחלקי על ידי מצרים, עד שהובס הצבא המצרי בידי נבוכדנצר השני שהומלך למלך בבל, והשלים את השתלטות הבבלים על השטחים שהיו שייכים בעבר לאשורים, ביניהם ממלכת יהודה.
נפילתה הסופית של ממלכת יהודה הייתה בחורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס) על ידי נבוזראדן, מי שהיה מפקד שומרי הראש של נבוכדנצר השני.
מלך יהודה האחרון היה צדקיהו.
כרונולוגיה של מלכי יהודה
ראו גם
נחלת שבט יהודה
ממלכת ישראל
בית דוד
יהוד מדינתא
יהודה בתקופה החשמונאית
יהודה בתקופה הרומית
יהודה (חבל ארץ)
כרונולוגיה של המקרא
לקריאה נוספת
בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרכים ב–ד (יחידות 4–12), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ד–2004.
עמיחי מזר, גבריאל ברקאי, מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל, כרך ג' – תקופת הברזל (יחידות 8–9), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים חיצוניים
תקציר על מלכי ישראל באתר "עידן התנ"ך"
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: ישויות מדיניות
קטגוריה:התקופה הישראלית | 2024-10-06T14:17:40 |
מעלות | 2024-08-01T05:00:24 | |
גינאה ביסאו | שמאל|300px|ממוזער|מפת גינאה ביסאו
רפובליקת גינאה ביסאו (בפורטוגזית: República da Guiné-Bissau) היא מדינה על חוף האוקיינוס האטלנטי במערב אפריקה, מושבה פורטוגזית לשעבר. בירתה היא ביסאו. היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
גינאה ביסאו הייתה בעבר ממלכת גאבּוּ, חלק מהאימפריה המאלית; חלקים מהממלכה שרדו עד המאה ה-18. על אף שנהרות האזור וחופיו היו בין המקומות הראשונים שבהם נבנו מושבות פורטוגזיות, ואף על פי שסחר העבדים במקום החל עוד במאה ה-17, לא ניצלו הפורטוגזים את פנים הארץ עד למאה ה-19. הגבול הצפוני עם השטחים בשליטת צרפת הוסדר בשנת 1884 ולא השתנה מאז.
ב-1956 החלו תושבי גינאה ביסאו במרד נגד השלטון הפורטוגלי. המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה (PAIGC) בראשות אמילקר קברל הובילה לשחרור גינאה הפורטוגזית ואיי כף ורדה משלטון הפורטוגזים, והשתמשה לשם כך בלוחמת גרילה. לוחמי ארגון PAIGC פעלו משטחן של גינאה וסנגל, מדינות שזכו לעצמאות מצרפת, כשהם תוקפים ערים ומבצרים בשטחה של גינאה הפורטוגזית וזוכים לסיוע צבאי מברית המועצות, מקובה ומהרפובליקה העממית של סין. הפורטוגזים, שבניגוד למעצמות הקולוניאליות האחרות כמו צרפת ובריטניה סירבו לוותר על המושבות שלהם באפריקה, היו בעיצומה של מלחמה כנגד ארגוני גרילה במושבות שלהם באפריקה, הקרויה המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית. בתחילה לא לקחו הפורטוגזים את הארגון של קברל ברצינות ואף דיללו את כוחותיהם בגינאה כששלחו כוחות לחזיתות אחרות (אנגולה ומוזמביק), ולכן ספגו מפלות בגינאה. לקראת 1970 שלט הארגון על שני שלישים משטחה של גינאה הפורטוגזית. עד 1973 השלים הארגון את השתלטותו על הארץ. ב-24 בספטמבר 1973 הכריז לואיס קברל (אחיו של אמילקר קברל, שנרצח בינואר של אותה שנה) באופן חד-צדדי על עצמאות המדינה, למרות שערי גינאה ביסאו היו בשליטת הפורטוגזים. ההצהרה זכתה להכרה על ידי מספר רב של מדינות אפריקאיות, מדינות מהגוש המזרחי ומדינות בלתי-מזדהות. מדינות כברית המועצות, סין העממית, קובה ומדינות סקנדינביה נרתמו לסייע לאומה הצעירה שקברל הפך לנשיאה בפועל. הכרה מצד ליסבון הגיעה רק לאחר מהפכת הציפורנים באפריל 1974. בתחילת אוגוסט 1974 נפתחו שיחות בין פורטוגל ובין המורדים בגינאה ביסאו על עצמאות לגינאה ביסאו. ב-10 בספטמבר 1974 העניקה פורטוגל רשמית עצמאות לגינאה ביסאו, תוך הבטחה שלתושבי כף ורדה יינתן להחליט על עתידם.
קברל, שלא נבחר בבחירות, אלא נישא על גלי מנהיגותו המהפכנית, שלט באחת המדינות העניות והמוזנחות בעולם וכונן משטר חד-מפלגתי. המדינה נפגעה לא רק מהזנחה הממושכת מצד השלטון הקולוניאליסטי הפורטוגלי ומהרס התשתיות הצנועות בעת הלוחמה, אלא גם מן הבצורת הקשה שהכתה באפריקה בשנות השבעים. בנוסף לניסיונות לפתח את המדינה, נתקל קברל בהאשמות על מעורבותו בהוצאה להורג של מקומיים אשר סייעו לממסד הפורטוגלי בתקופת הלוחמה. האשמה נוספת שהועלתה נגד קברל הייתה מוצאו מקאבו ורדה והעובדה שאייש משרות בכירות רבות על ידי ילידי האיים, תוך אפליה כלפי מקומיים ילידי היבשת. על רקע האשמה זו הודח קברל ב-14 בנובמבר 1980 על ידי סגנו, ראש הממשלה ומפקד הצבא לשעבר, ז'ואאו ברנארדו ויאיירה, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית. המדינה נשלטה בידי מועצה מהפכנית עד 1984. מערכת בחירות מרובת-מפלגות נערכה לראשונה בשנת 1994, אולם הפיכה צבאית ב-1998 הובילה למלחמת האזרחים של גינאה ביסאו, ולגירוש הנשיא. בחירות נערכו שוב בשנת 2000, ונבחר בהן הנשיא קומבה יאלה.
יאלה נעצר במהלך הפיכה צבאית בספטמבר 2003, משום ש"לא היה מסוגל לפתור את בעיות המדינה". לאחר מספר עיכובים נערכו בחירות לגוף המחוקק באפריל 2004. התקוממות של קבוצות צבאיות באוקטובר 2004 הובילה למותו של ראש הצבא, ולתסיסה כללית במדינה.
ב-2 במרץ 2009 נרצח הנשיא ז'ואאו ברנארדו ויאיירה על ידי מתנקש איש צבא. ב-2012 ארעה הפיכה צבאית במדינה וראש הממשלה והנשיא הזמני נעצרו על ידי הצבא. ניסיון הפיכה נוסף נכשל בפברואר 2022.
פוליטיקה
גינאה ביסאו היא רפובליקה. בראש המדינה עומד נשיא, ואת הממשלה מנהיג ראש הממשלה. הרשות המחוקקת היא "האספה הלאומית" היא מורכבת מבית אחד בן 100 חברים. הבחירות לאספה הלאומית נערכות מדי ארבע שנים.
את המדינה מאפיינים למן עצמאותה חוסר יציבות פוליטית, ומלחמת אזרחים ארוכה שהסתיימה בראשית שנות האלפיים בלבד, ועדיין מאיימת להתחדש מדי פעם. במחוזות הגובלים בסנגל פעילים בדלנים פרו-סנגלים, ובפועל הצבא הוא ששולט במדינה ובצבא עצמו קיימות קבוצות כוח שונות הנאבקות על השליטה במדינה. הפיכות צבאיות הן תופעה שכיחה.
גינאה ביסאו היא תחנה מרכזית להברחת סמים מאמריקה הלטינית לאירופה, בעיקר קוקאין, ונתפסת על ידי הקהילה הבינלאומית כחוליה חלשה שיש לחזקה במאבק נגד הברחות הסמים.
המצב הפנימי מרתיע גורמים בקהילה הבינלאומית מלעזור לה בשל החשש לאובדן הסיוע בשל שחיתות.
יחסי ישראל-גינאה ביסאו
ישראל וגינאה ביסאו כוננו ביניהן יחסים דיפלומטיים בשנת 1995. שגרירות ישראל בדקר (סנגל) אחראית גם לגינאה ביסאו. לגינאה ביסאו היה שגריר לישראל שמקום מושבו בארצו, אך בשנים האחרונות, בשל אי הסדר הפנימי במדינה לא מונה לו מחליף. היחסים בין המדינות ידידותיים וישראל מסייעת לגינאה ביסאו בתחומים של פיתוח חקלאי ורפואה. בין היתר מגיעים לישראל סטודנטים לצורך השתלמות מגינאה ביסאו באופן קבוע וישראל עורכת קורסים ניידים במדינה זו.
קשרי הכלכלה והמסחר בין המדינות מצומצמים ביותר ומתקיימים בתחומי תקשורת טלפוניה סלולרית, חקלאות ומכירת מכשור אלקטרוני מישראל.
כלכלה
גינאה ביסאו היא אחת מעשר המדינות העניות בעולם. רק כשליש מתושביה יודעים קרוא וכתוב, והתוצר לנפש בה עמד על פחות מ-900 דולר לאדם בשנת 2006. הנזק שגרמה מלחמת האזרחים של 1998 - 1999 לכלכלה ולתשתית עדיין לא שוקם. החוב החיצוני של המדינה עמד בשנת 2000 על 941.5 מיליון דולר - יותר מפי שלושה מהתוצר. אי-השוויון בחלוקת ההכנסות הוא בין הקיצוניים בעולם.
כלכלת המדינה מבוססת על חקלאות, המעסיקה מעל 80% מהעובדים במדינה. הגידול החשוב ביותר לצורכי יצוא הוא אגוזי קשיו, ובנוסף מייצאים גם בוטנים, לבבות דקל, דגים וחסילונים. לצריכה פנימית מגדלים אורז, מניהוט (קסאווה) ותירס.
ענף ייצוא נוסף הוא בולי עץ.
התעשייה אינה מפותחת, ועוסקת בעיקר בעיבוד מוצרים חקלאיים ובייצור בירה ומשקאות קלים.
פיתוח משאבי הטבע בפנים הארץ - נפט, פוספטים ומינרלים אחרים אינו נראה בטווח הקרוב. עם זאת, הוחל בקידוחי נפט ימיים.
בשנים האחרונות פועלת הממשלה להנהגת רפורמה בכלכלה ובשירות הציבורי, בשיתוף קרן המטבע הבינלאומית.
החל משנת 2005 החלו סוחרי סמים מאמריקה הלטינית, בעיקר בקולומביה, להשתמש בגינאה ביסאו (ומספר מדינות שכנות במערב אפריקה) כמוקד לסחר בסמים המופצים באירופה, בעיקר קוקאין. עקב פעולות אלו דיווח האו"ם שגינאה ביסאו עלולה להפוך ל, מדינה שכל גורמי השלטון והביטחון בה מעורבים בעסקאות סמים. היקף הסחר בסמים גדל לאחר ההפיכה הצבאית שהתרחשה ב-2012. הממשלה והצבא נקטו במספר צעדים כדי להפסיק את הסחר בסמים, אך ללא הועיל.
גאוגרפיה
גינאה ביסאו גובלת בצפון בסנגל, בדרום ובמזרח בגינאה, ובמערב באוקיינוס האטלנטי. המדינה יחסית נמוכה, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר היא 300 מטר.
דמוגרפיה וחברה
נכון לשנת 2010, גרים במדינה כ-1,515,000 תושבים. בגינאה חיים שבטים רבים, כאשר אחת מהקבוצות האתניות המרכזיות היא הפולה.
המגוון האתני גורם למגוון שפות, למרות קוטנה של המדינה. מגוון זה הוא תוצאה של גלי הגירה רבים אל המדינה. אף שפורטוגזית היא השפה הרשמית, היא לרוב נחשבת כשפה שנייה, עם מעט דוברי שפת אם, וזאת בעיקר בקרב האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות. זוהי השפה הנהוגה בשלטון ובחינוך, בעיקר בזכות השלטון הקולוניאלי הפורטוגזי. למעשה, השפה הנפוצה היא הקריאולית. ישנו גם שימוש בשפות שבטיות רבות.
מבחינה דתית, הדתות השכיחות הן אסלאם (40%), דתות מקומיות (30.8%) ונצרות (22.1%).
יהודים
יהודים התיישבו בחוף המערבי של אפריקה ובכלל זאת בגינאה ביסאו עוד במהלך המאה ה-16. בעיקר מדובר היה ביהודים ממוצא פורטוגזי, שהתיישבו כסוחרים בערי החוף ובתחנות המסחר בפתחי הנהרות הגדולים, ששימשו כערוצי מסחר עם פנים היבשת. קהילות יהודיות ובתי כנסת התקיימו בערים ביסאו, קשאו, באפטה ועוד. בעיר באפטה המצוייה בפנים המדינה שרדה קהילה יהודית ובית כנסת עד מלחמת העולם השנייה. אז פרקו השלטונות הקולוניאליים הפורטוגזים, ששיתפו פעולה עם הנאצים את הקהילה, הרסו את בית הכנסת והקימו במקומו אנדרטה.
היהודים התבוללו בקרב האוכלוסייה המקומית. צאצאית אחרונה ליהודים בגיל מבוגר מתגוררת בעיר ביסאו. עם זאת, שמות משפחה יהודיים כמו פרארה, דה סילבה, אוליביה ואחרים עדיין קיימים בקרב התושבים.
בריאות
ארגון הבריאות העולמי מעריך כי בגינאה ביסאו ישנם 5 רופאים לכל 100,000 נפש. שכיחות נגיף ה-HIV בקרב האוכלוסייה הבוגרת עומד על כ-1.8%. מחלה קטלנית יותר היא המלריה, אשר פגעה ב-9% מהאוכלוסייה וגרמה לתמותה משולשת מזו של האיידס. תוחלת החיים הממוצעת עומדת על כ-47 שנים לגברים ו-49 לנשים. בשנת 2010 חלה עלייה בשיעורי תמותת האימהות לעומת שנים קודמות.
חינוך
החינוך הוא חובה בגילאי 7 עד 13. חינוך לגיל הרך לילדים בגילאי שלוש עד שש הוא אופציונלי בשלבים מסוימים. בשנת 2011 נאמד שיעור האוריינות בכ-55.3% (68.9% בקרב גברים ו-42.1% בקרב נשים). ההשכלה הגבוהה מוגבלת במדינה ולכן רבים מעדיפים ללמוד בחו"ל. העסקת ילדים נפוצה מאוד במדינה.
קישורים חיצוניים
סקירה של קרן המטבע הבינלאומית על כלכלת גינאה-ביסאו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1974 | 2023-11-23T05:14:46 |
גינאה ביסו | REDIRECT גינאה ביסאו | 2004-12-03T18:26:33 |
דגל גינאה ביסאו | דגל גינאה ביסאו אומץ בשנת 1973 לאחר קיבלת עצמאות מפורטוגל. הדגל צבוע בצבעים הכלל-אפריקאיים - זהב, ירוק, אדום, וכולל גם את "הכוכב השחור של אפריקה". עיצוב הדגל הושפע רבות מדגל גאנה. לצבעים יש את אותה משמעות - האדום מסמל את דם הקדושים, הירוק המסמל את היערות, והזהב המסמל את עושר המחצבים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גינאה ביסאו: סמלים לאומיים
גינאה ביסאו
גינאה ביסאו
גינאה ביסאו
גינאה ביסאו | 2024-09-07T05:34:47 |
האימפריה הביזאנטית | REDIRECT האימפריה הביזנטית | 2004-12-03T18:41:02 |
סלווקים | REDIRECT בית סלאוקוס | 2006-04-22T20:39:21 |
בית סלווקוס | REDIRECT בית סלאוקוס | 2006-04-22T20:39:56 |
סלבקים | REDIRECT בית סלאוקוס | 2006-04-22T20:40:31 |
גינאה | רפובליקת גִינֵאָה (בצרפתית: République de Guinée) היא מדינה במערב אפריקה. המדינה גובלת בגינאה ביסאו בצפון מערב, סנגל בצפון, מאלי בצפון מזרח, חוף השנהב במזרח וליבריה וסיירה לאון בדרום. המדינה מכונה לעיתים גינאה קונאקרי (Guinea-Conakry), על שם בירתה, כדי להבדילה מגינאה ביסאו ומגינאה המשוונית.
הרוב המכריע של אוכלוסיית גינאה הוא מוסלמי, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
מהמאה ה-9 עד תחילת המאה ה-12 נשלט השטח השייך בימינו לגינאה על ידי אימפריית גאנה, ובמהלך תקופת שלטונה הגיע האסלאם לאזור. לאחר מכן, נשלטה גינאה במהלך המאות ה-12 וה-13 על ידי ממלכת סוסו ואימפריית מאלי, אשר ירשה אותה.
לאחר שקיעת אימפריית מאלי בתחילת המאה ה-15, פרחה באזור גינאה אימפריית סונגהאי, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-15. האירופים הגיעו לאזור גינאה בראשית ימיה של האימפריה הפורטוגזית, תקופה בה החלו האירופים להקים מושבות מחוץ לאירופה ולסחור בעבדים מאפריקה, תוך ניסיונות למצוא דרך ימית מאירופה להודו. החל מאמצע המאה ה-19 חדרה צרפת לאזור והשטח הפך לפרוטקטורט ב-1881 ונכלל באופן רשמי כמושבה במערב אפריקה הצרפתית תחת השם גינאה הצרפתית ב-1891. גבולותיה של המושבה נקבעו במשא ומתן מול בריטניה בסיירה לאון, מול הפורטוגזים בגינאה ביסאו ומול ליבריה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
במסגרת מעברה של צרפת מהרפובליקה הרביעית לרפובליקה החמישית, התקיים משאל עם בכל המושבות הצרפתיות בו יכלו תושבי המושבות לבחור בין קבלת החוקה החדשה והמשך מעמד כמושבה צרפתית או דחיית החוקה וקבלת עצמאות. גינאה הצרפתית הייתה היחידה שדחתה את החוקה וקיבלה את עצמאותה ב-1958, במחיר ניתוק כל הקשרים, כולל קשרי מסחר, עם צרפת.
לאחר קבלת העצמאות שלט בה הדיקטטור אחמד סקו טורה (Ahmed Sékou Touré), שהנהיג מדיניות סוציאליסטית, דיכא באכזריות כל התנגדות לשלטונו והתקרב לברית המועצות ובהמשך לסין. כחלק מהאידאולוגיה המרקסיסטית שלו תמך טורה בארגון המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה שהקים בסיסים על אדמת גינאה ביסאו השכנה. בתגובה פשט הצבא הפורטוגזי על קונאקרי ב-22 בנובמבר 1970, בין השאר בניסיון כושל לחטוף את טורה. בתגובה ביצע טורה טיהור במערכות השלטון והוציא להורג בכירים משלטונו. מספר ימים לאחר מותו של טורה ב-1984 התחוללה במדינה הפיכה צבאית נטולת שפיכות דמים, שהעלתה לשלטון את הגנרל לנסאנה קונטה. קונטה המשיך באופן כללי בשלטון ריכוזי ואוטוקרטי, אך מיתן מעט את אחיזתה של הממשלה בכלכלה, מה שלא עזר רבות לצמצום העוני. ב-1992 הכריז על חזרה לשלטון אזרחי. הבחירות הראשונות נערכו במדינה בשנת 1993, וקונטה ניצח בהן, למרות חשדות כבדים באשר לטוהר הבחירות. קונטה נבחר שוב לנשיא ב-1998 ושוב ב-2003, בבחירות שכמעט כל מתחריו החרימו.
בשנת 2001 מורדים מ"עצרת הכוחות הדמוקרטים של גינאה" בתמיכת ליבריה ערכו מספר מתקפות בשטח גינאה. כתגובה צבא גינאה תקף את בסיסי הארגון בשטח ליבריה והייתה סכנה למלחמה כוללת בין המדינות. בסופו של דבר הנושא סודר במפגש דיפלומטי בין המדינות.
לאחר מותו של קונטה ב-22 בדצמבר 2008 נשלטה המדינה על ידי חונטה צבאית בראשות מוסא דדיס קמארה (Moussa Dadis Camara). לאחר ניסיון התנקשות ב-3 בדצמבר 2009 שהסתיים בפציעתו, הוטס קמארה לטיפול רפואי במרוקו וההנהגה הועברה לידי סגנו סקובה קונטה (Sékouba Konaté). פגישה שנערכה בינואר 2010 בוואגאדוגו בהשתתפות קמארה קונטה ונשיא בורקינה פאסו בלז קומפאורה, סוכם על הקמת ממשלת מעבר בראשות ז'ן-מארי דורה (Jean-Marie Doré) לקראת מעבר לשלטון אזרחי בתוך שישה חודשים וקיום הבחירות החופשיות הראשונות בתולדות גינאה.
ב-27 ביוני נערך סיבוב הבחירות הראשון, ולאחר סיבוב שני ב-7 בנובמבר זכה אלפה קונדה, שהפך רשמית לנשיא ב-21 בדצמבר 2010. קונדה נבחר שנית לנשיא בבחירות שנערכו ב-17 באוקטובר 2015. באוקטובר 2020 נבחר שלישית. בספטמבר 2021, התרחשה הפיכה צבאית שגרמה להדחתו.
פוליטיקה
מאז ההפיכה הצבאית בשנת 2021 שולטת בגינאה כת צבאית. קודם לכן גינאה הייתה רפובליקה ובה הנשיא שימש ראש המדינה וראש הממשלה, אליה מינה 25 שרים.
קודם להפיכה הורכבה האספה הלאומית מבית אחד והייתה הגוף המחוקק של המדינה, וחבריה נבחרו ישירות על ידי העם. האספה לא נפגשה מאז שנת 2008, ומאז מועד הבחירות נדחה פעמים רבות, בניגוד להבטחותיו של הנשיא. לבסוף, הבחירות התקיימו בספטמבר 2013, בהן מפלגתו של הנשיא זכתה לרוב, בעוד האופוזיציה גינתה את הבחירות בטענות של הונאה.
גינאה מחולקת ל-8 אזורים ו-33 מחוזות.
גינאה חברה בארגונים בין-לאומיים רבים, כולל קרן המטבע הבין-לאומית וארגון האומות המאוחדות. חברותה באיחוד האפריקאי הושעתה ב-10 בספטמבר 2021 בתגובה להפיכה הצבאית בגינאה.
ב-20 ביולי 2016 חידשו ישראל וגינאה את היחסים ביניהן לאחר שאלה נותקו בשנת 1967, ושגריר ישראל בסנגל הופקד גם על גינאה.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|אישה עוסקת בכריית זהב
גינאה סובלת מתשתית לקויה, שיעור נמוך של אוריינות, חוסר שקט בגבולות עם ליבריה וסיירה לאון ורמה גבוהה ביותר של שחיתות. היא אחת המדינות העניות בעולם, למרות הפוטנציאל הכלכלי הגדול של המחצבים הטבעיים בשטחה. המדינה היא מפיקת הבוקסיט השנייה בחשיבותה בעולם, וכן מצויות בה כמויות משמעותיות של עפרות ברזל, זהב ויהלומים וכמות לא ידועה של אורניום. תעשיית הכרייה מספקת 75% מהכנסות המדינה.
על-פי דיווח ב"פייננשל טיימס" מתנהלת חקירת שוחד נגד קבוצת בני שטיינמץ (BSGR) בגינאה. הממשלה המקומית חוקרת חשד שלפיו העניקה טובות הנאה לבכירים במדינה בתמורה לאפשרות לרכוש את מכרה סימנדו ב־160 מיליון דולר בלבד. תחילת הפרשה בדצמבר 2008, אז הורתה ממשלת גינאה לחברת הכרייה הבריטית "" להעביר את זכויות הכרייה במכרה סימנדו לידי חברת BSGR תמורת 160 מיליון דולר בלבד. באפריל 2010, באחד האקזיטים הענקיים שנעשו בתחום ענף הכרייה והמחצבים על ידי איש עסקים ישראלי, מכרה BSGR של שטיינמץ את השליטה (51%) בסימנדו תמורת סכום ענק של 2.5 מיליארד דולר לחברת VALE הברזילאית, חברת המכרות ומשאבי הטבע השנייה בגודלה בעולם.
החקלאות מעסיקה כ-76% (הערכה מ-2006) מכוח העבודה במדינה. ענפי הגידול העיקריים הם אורז, קפה, אננס, לבבות דקל, קסאווה, בננות ובטטות, וכן בקר, עזים וצאן. גם הדיג הוא ענף חשוב.
שלא כמרבית המושבות הצרפתיות לשעבר ביבשת, לגינאה יש מטבע משלה, פרנק גינאי, והיא אינה שייכת לגוש המטבע של הפרנק CFA. רמות האינפלציה גבוהות – שער המטבע צנח מ-1,975 פרנק לדולר אמריקני ב-2002 ל-8,684 פרנק לדולר ב-2022.
על הכלכלה מעיק חוב לאומי של מעל 3 מיליארד דולרים. הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית הפסיקו כמעט כליל את הסיוע למדינה ב-2003.
גאוגרפיה
לאורך החוף משתרעות ביצות אך אזוריה המזרחיים והפנימיים יותר של הארץ מיוערים או מכוסים בערבות דשא.
מזרחה יותר מתנשאת רמה שגובהה בממוצע הוא 900 מטר ומעליה מתרומם הר נימבה לגובה של 1,800 מטר.
מכאן מתחילים את דרכם שני נהרות מהגדולים ביבשת אפריקה, הניז'ר והסנגל, לכיוון צפון-מזרח וצפון-מערב בהתאמה.
האקלים במדינה טרופי: הטמפרטורות גבוהות ומגיעות בעונת הקיץ לכ-35 מעלות צלזיוס ואף יותר, הגשמים מרובים, במיוחד לאורך החוף בה יורדים כ-4,000 מ"מ בממוצע.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים בני פוּלה (פֶּאוּל) ברמת פוטה ג'אלון
אוכלוסיית גינאה מונה כ-13.5 מיליון תושבים. קצב גידול האוכלוסייה הוא מהיר, ב-1996, מנתה אוכלוסיית המדינה 7.1 מיליון תושבים וב-2005, על-פי הערכת האו"ם, מנתה האוכלוסייה כ-8.8 מיליון תושבים. תוחלת החיים עומדת על כ-62.3 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 4.4 ילדים לאישה.
אחוז הבערות במדינה עומד על 70.5%.
מוצא, דת ושפה
הקבוצה האתנית הגדולה במדינה נקראת בצרפתית פֶּאוּל, באנגלית פוּלה או פולאני, ובשפתה-היא Fulɓe. שיעורה מגיע ל-40% מן האוכלוסייה, והיא מתרכזת באזור ההררי של פוטה ג'אלון. אחריהם נמצאים המנדינקה (נקראים גם מנינקה, בצרפתית מֵלינקַה), המונים כ-30%, ומתרכזים בצפון-מזרח המדינה. קבוצה שלישית היא הסוּסוּ (או סוֹסוֹ) המונים כ-20% ומרוכזים במערב ובעיקר בסמוך לחוף ובמערב המדינה. בנוסף קיימות עוד קבוצות קטנות ששיעורן הכולל כעשרה אחוזים, בהן וולוף , וכן חיים במדינה כ-30,000 תושבים ממוצא לא-אפריקאי, ברובם צאצאי מהגרים מלבנון או מצרפת.
השפה הרשמית היא צרפתית, ולכל קבוצה אתנית שפה משלה.
מרבית הגינאים (85%) הם מוסלמים, 7% נוצרים, ברובם קתולים, 2.4% חסרי דת ו-1.6% מאמינים באמונות ילידיות.
קישורים חיצוניים
פרופיל המדינה גינאה באתר ה-BBC
פרטי עיתונות היסטוריים על גינאה באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1958 | 2024-08-17T09:25:38 |
דגל גינאה | דגל גינאה אומץ ב-10 בנובמבר 1958. מאחר שגינאה הייתה מושבה של צרפת, מושפע דגלה מדגל הטריקולור הצרפתי. צבעי הדגל הם הצבעים הכלל-אפריקאיים: אדום, צהוב וירוק (מכיוון הניצב אל הכיוון הנגדי).
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גינאה: סמלים לאומיים
גינאה
גינאה
גינאה
גינאה | 2020-10-08T01:47:38 |
זונדרקומנדו | ממוזער|עובדי כפייה של מבצע 1005, מחנה ינובסקה, 1943
זונדרקומנדו (בגרמנית: Sonderkommando – "יחידה מיוחדת") הוא ביטוי המתייחס ליחידות פעולה שונות תחת המשטר הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. השימוש באותו מונח לקבוצות שונות בתכלית עלול לעיתים להטעות.
בין היתר כונו בשם זה:
יחידות לטיפול בקורבנות ההשמדה בתאי הגזים, שעמן נמנו אסירים יהודים שפעלו במחנות השמדה ועסקו בהוצאת הגופות מתוך תאי הגזים ושריפתן במשרפות (זו המשמעות הידועה ביותר של מושג זה). לאחר חודשי פעילות אחדים הוצאו להורג גם אנשי הזונדרקומנדו, וגופותיהם פונו על ידי היחידה הבאה בתור.
בגטו לודז' פעלה יחידת זונדרקומנדו יהודית, שעסקה בטיפול בעניינים פליליים.
יחידות אס.אס מיוחדות, בהן יחידות שעסקו בטשטוש עקבות הרצח וההשמדה בשטחים הכבושים במזרח. ראו זונדרקומנדו (אס אס).
יחידות לגילוי ניסיונות מרידה בשטחים הכבושים באירופה.
זונדרקומנדו של אסירים יהודים
הזונדרקומנדו באושוויץ
אחרי שהפך האס.אס את אושוויץ למחנה השמדה, הוא הקצה אסירים ליחידות מיוחדות, הזונדרקומנדו, שנועדו לעבוד במשרפות ובתאי הגזים.
האסירים שנבחרו היו ברובם צעירים חסונים שלא הכירו את המחנה, ונבחרו לעבודה מיד ברדתם מהרכבת; בזונדרקומנדו עבדו גם אסירים שאינם יהודים, אך לעולם לא נמנו נשים עם צוות הזונדרקומנדו; בשיאה מנתה קבוצת העבודה כאלף איש.
אנשי הזונדרקומנדו הועסקו בתפקידים שונים:
להוריד את הבגדים (אם נשארו) מגופותיהם של המתים.
לגזוז את השיער מגופות המתים.
"רופאי שיניים" (שכונו "דנטיסטים") שתפקידם להוציא שיני זהב ומתכות יקרות מפיהם של המתים.
לשאת את הגופות מתא הגזים לקרמטוריום.
לטחון את העצמות שנשארו מהגופות.
ההיסטוריון הרמן לנגביין כתב כי "בפקודת אדולף אייכמן הוצאו להורג מרבית אנשי הזונדרקומנדו אחרי כל מבצע השמדה, שכן היו שותפים לסודות הנאציים. לפי עדותו של מפקד מחנה אושוויץ, רודולף פרנץ הס לפני בית הדין בוורשה, רק עובדים מיומנים, כמו מסיקים, מכונאים, ובעלי תפקידים מקרב האסירים הושארו בחיים".
האס.אס העלים עין מאנשי הזונדרקומנדו שלקחו מזון ומשקאות חריפים מחפצי הקורבנות שהושארו ב"מלתחה", לפני שהכניסו אותם לתאי הגזים. בכלל, מצבם של אנשי הזונדרקומנדו היה טוב לאין ערוך מזה של שאר האסירים באושוויץ, וכמו שהעיד ניצול מחנה אושוויץ ואיש הזונדרקומנדו יוסף זקר: "לא ידענו מחסור – הן בלבוש, והן במזון ובשינה. לא סבלנו חרפת רעב או חוסר שינה, היו לנו בגדים ונעליים במשך כל אותה תקופה. כמובן שרק אנו, "הזונדרקומנדו", נהנינו מטובת הנאה אלו, לכל שאר האסירים לא נותר אלא לחלום על זה. התנאים בבלוק שלנו היו יוצאים מן הכלל. היו לנו אמבטיות במישרפות ובבלוקים שלנו במחנה. במישרפה הייתה לנו אמבטיה בקומת המגורים. בבלוק היו לנו גם בתי־שימוש".
מרד הזונדרקומנדו באושוויץ
שמאל|ממוזער|250px|ציון המרד באתר המשרפה שבה פרץ מרד הזונדרקומנדו באושוויץ
עקב עבודתם במתחם המשרפות, ידעו אנשי הזונדרקומנדו את סודם הגדול של הנאצים בדבר השמדת היהודים. הנאצים, שחששו שהידיעה תדלוף החוצה על ידי אחד העובדים, היו מוציאים להורג את כל אנשי היחידה כל ארבעה חודשים, על מנת שלא להשאיר אפילו עד ראייה אחד, למעט מעטים שהושארו בחיים כנזכר לעיל.
האסירים, שהבינו כי בכל מקרה דינם נחרץ, תכננו מרד שמתואר בספרים רבים: ב–7 באוקטובר 1944 התבצרו האסירים בבניין המשרפות, והפעילו נגד הגרמנים נשק שהצליחו להסתיר. אנשי הזונדרקומנדו זרקו לכבשן המשרפה שלושה אנשי אס.אס חיים שהיו בסביבתם. חלקם ניסו להימלט אך ללא הועיל. לאחר מספר שעות של לחימה הצליחו הגרמנים להשתלט על המרד, ואחרוני המורדים נשארו בצורים בתוך מתחם המשרפה. כל זה התרחש כאשר הנאצים צבאו על הפתחים של המשרפה וחיכו להוראת הפתיחה באש נגד המורדים. ובאותו מעמד כאשר השתרר שקט במתחם, התרחש אירוע מיוחד, שאותו תיאר עד הראייה ד"ר מיקלוש ניסלי:
במשך עשרות שנים, הנהלת מוזיאון "אושוויץ", שמטעם ממשלת פולין, לא הקדישה מקום בשטחי המחנה לציין את המרד היחיד שנעשה אי־פעם בהיסטוריה של המחנה: מרד הזונדרקומנדו, שהתקומם ופוצץ את אחת המשרפות.
סרטים העוסקים בזונדרקומנדו של אסירים
בשנת 2001 יצא לאור סרטו של טים בלייק נלסון "האזור האפור", שעוסק בזונדרקומנדו שפעל באושוויץ, ובמרד שערכו בשנת 1944. בסרט השתתפו השחקנים הרווי קייטל, דייוויד ארקט ומירה סורבינו. ב־2015 יצא הסרט ההונגרי "הבן של שאול", העוסק אף הוא באותו נושא, ומשלב יחד עם המרד את סיפורו של אחד האסירים, איש זונדרקומנדו, שנתקל בגופת בנו ועושה הכול כדי לנסות להעניק לה קבורה הולמת במחנה ההשמדה. ספרו של גדעון גרייף: "בכינו בלי דמעות – עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו מאושוויץ" שימש השראה לבמאי לאסלו נמש. גדעון גרייף אף היה יועץ מדעי לסרט. ב־2022 פורסם סרטם התיעודי של פרופ' גרייף ואיתי לב באותו השם, ובו צילומים שבוצעו בשנת 1993 (כחמישים שנה לאחר השואה) ממסע שערך פרופ' גרייף עם ניצולי הזונדרקומנדו לאושוויץ ובו מסרו את עדויותיהם וזכרונותיהם.
פיליפ מילר, ניצול מחנה אושוויץ ואיש הזונדרקומנדו, העניק ראיון מקיף ומעמיק לסרטו של קלוד לנצמן, "שואה".
יחידות זונדרקומנדו של האס אס שהועסקו בהן גם אסירים יהודים
זונדרקומנדו 1005
לשם ביצוע מבצע 1005, שמטרתו הייתה להעלים את ההוכחות לקיום ההשמדה ההמונית, הוקמה באס אס יחידה מיוחדת שנקראה "זונדרקומנדו 1005", בפיקודו של שטנדרטנפיהרר פאול בלובל. החל בסתיו 1943 החלה היחידה לפעול בשטחי מזרח אירופה, האזור שבו אירעה עיקר ההשמדה. לצורך העבודה גויסו אסירים יהודים מהמחנות.
ראו גם
הנריק מנדלבאום
פיליפ מולר
שלמה ונציה
רוז מת'
תמונות הזונדרקומנדו
לקריאה נוספת
גדעון גרייף, בכינו בלי דמעות – עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי יד ושם, 1999.
גדעון גרייף, איתמר לוין: "מרד באושוויץ". הוצאת "בהלאו" קלן, גרמניה. יצא לאור (בגרמנית) ב־23 בספטמבר 2015. הוצאת "משכל" 2017 (עברית). הספר יופיע בקרוב באנגלית, דנית ופולנית.
מיקלוש ניסלי, הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ, הוצאת ליפא פרידמן, 1985.
נתן כהן, "יומניהם של אנשי זונדרקומנדו – התמודדות עם הגורל והמציאות", יד ושם – קובץ מחקרים, תש"ן (כ'), עמ' 189–218
זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום – יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, (תרגם מיידיש וערך: אביחי צור), הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012.
גדעון גרייף, "זלמן גרדובסקי – תרומתו לכתבי־היד החשאיים, פעילותו המחתרתית בתכנון ובביצוע מרד הזונדרקומנדו באושוויץ", בתוך: זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 237–292.
אביחי צור, "'מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי' – קריאה ספרותית־הגותית ביומנו של זלמן גרדובסקי", בתוך: זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 295–367.
רחל אולבסקי (זלמנוביץ'), אסור לבכות כאן! – עדות, הוצאה פרטית 2009, מסת"ב 978–965–91217–1–7 ISBN עמוד 35 ואילך.
Müller Filip, "Eyewitness Auschwi<div class="mw־content־ltr – Three Years in the Gas Chambers". Trans. Routledge & Kegan Paul Ltd. and Susanne Flatauer. Chicago: Ivan R. Dee & in association with the United States Holocaust Memorial Museum
קישורים חיצוניים
אביחי צור, "'מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי' – קריאה ספרותית־הגותית ביומנו של זלמן גרדובסקי", בתוך: זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 295–367.
נתן כהן, בלב הגיהנום – יומני הזונדרקומנדו מאושוויץ, אתר יד ושם
גבורה בלב הגיהנום, מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, באתר יד ושם
המרד באושוויץ־בירקנאו
טוביה סינגר, הקבר הוא בית, מוסף "שבת" של העיתון מקור ראשון, גיליון 781, פרשת דברים, ט' באב תשע"ב, 27.7.2012.
ד"ר גדעון גרייף, פשיטה על הקומנדו, באתר News1 26 באוקטובר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:מחנות השמדה
קטגוריה:תשתיות בשואה | 2024-10-01T02:28:16 |
זונדר קומנדו | REDIRECT זונדרקומנדו | 2004-12-03T19:40:34 |
גיניאה ביסאו | REDIRECTגינאה ביסאו | 2004-12-03T19:47:55 |
תיאוקרטיה | REDIRECT תאוקרטיה | 2004-12-03T20:05:24 |
תקן זיהום אוויר | ערך זה מתייחס לתקני זיהום אויר מכלי רכב.
תקן זיהום אוויר הוא שם כולל למערך מגבלות, תקנים, חוקים, תקנות או אישורים מנהלתיים, הקובעים מהם הגבולות המדויקים המותרים לכמות מזהמי האויר הנפלטת לסביבה. אופי התקן, הגבולות שהוא מציב ואופן אכיפתו של התקן, משתנים בהתאם למדינה האוכפת אותו.
ככלל, קיימים תקני זיהום אויר העוסקים בפליטה ממקורות פליטה שונים, בין היתר פליטת זיהום אויר מכלי רכב (לרבות כלי רכב יבשתיים, ימיים, אוויריים), פליטת זיהום אויר ממקורות תעשייתיים (לרבות תעשייה כבדה, תחנות כוח, משרפות, בתי זיקוק וגנרטורים ועוד).
תקני זיהום אוויר
אירופה
באיחוד האירופי היה קיים תקן בשם "euro-2" המווסת את כמות זיהום האוויר המותרת לפליטה מכלי רכב. תקן זה השפיע גם על התקינה הישראלית ומיושם גם במדינות אחרות בעולם שאינן באירופה.
על פי החלטת הפרלמנט האירופי בשנת 2006 נכנס לתוקף תקן חדש בשם "euro-3" (דומה לתקן שנקבע על ידי ארגון EPA האמריקאי). התקן החדש דורש שינויים מפליגים בכלי רכב חדשים ואכיפתו צפויה לגרום להפסקת הייצור של דגמי מנועים בעלי מחזור שתי פעימות וכן של כלי רכב רבים בעלי מנוע דיזל.
האיחוד האירופי הציג 3 יעדים חדש/ים לתקני זיהום האוויר. יורו 4 (Euro 4), בתוקף החל מ-1 בינואר 2008, יורו 5 (Euro 5), בתוקף החל מ-1 בינואר 2010, ויורו 6 (Euro 6), בתוקף מ-1 בינואר 2014. בפועל תאריכים אלו נדחו על ידי האיחוד האירופי בשנתיים, על מנת לאפשר לבתי הזיקוק לשדרג את המערכות שלהם.
ישראל
החל מחודש ינואר 2012 אין היתר לייבא לישראל כלי רכב שלא עומדים בתקן יורו 6.
ראו גם
דרגת זיהום אוויר מרכב מנועי
קישורים חיצוניים
חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008
תקנות אוויר נקי (זיהום אוויר מכלי רכב) (תיקון), התשע"ח - 2018
קטגוריה:דיני סביבה
קטגוריה:זיהום אוויר | 2024-08-01T05:00:44 |
גיאולוג | REDIRECT גאולוג | 2004-12-03T20:17:18 |
קרן קוסמית | קרן קוסמית (Cosmic ray) היא חלקיק בעל אנרגיה קינטית שמוצאו מחוץ לכדור הארץ.
הרכב הקרניים הקוסמיות, המתגלות כיום בניסויים, הוא:
פרוטונים (גרעיני מימן-1): 90%
גרעיני אטומים כבדים ממימן (הליום עד אורניום): 9%
אלקטרונים: 1%
אנטי-חומר, לרבות אנטיפרוטונים ופוזיטרונים: פחות מ-1%
פוטונים, לרבות קרני רנטגן וקרני גמא, לרוב אינם נכללים כיום תחת ההגדרה של קרניים קוסמיות.
האנרגיה הקינטית של הקרניים הקוסמיות משתרעת על פני כ-14 סדרי גודל. שטף הקרניים הקוסמיות על כדור הארץ הוא בערך ההופכי לריבוע האנרגיה של החלקיק. לקרניים קוסמיות יש מגוון רחב של מקורות. חלק מהקרניים הקוסמיות נובעות מתהליכים אנרגטיים בשמש והן בעלות אנרגיה קינטית נמוכה יחסית. קרניים קוסמיות אחרות מקורן בעצמים כגון סופרנובות וסביבתם של חורים שחורים בגרעינים גלקטיים פעילים. חלק מאלו מתאפיינות באנרגיות קינטיות עצומות, הנובעות מכך שהואצו למהירות הקרובה מאוד למהירות האור. קרניים קוסמיות כאלו עשויות להגיע ממרחקים של מאות מיליוני שנות אור ואף יותר.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|ספקטרום האנרגיה עבור קרינה קוסמית: ככל שאנרגיית החלקיקים גבוהה יותר, כך פחות מהם מגיעים אלינו.
קרינה קוסמית, הידועה גם כחלקיקים קוסמיים, נחשבה תחילה לתוצר של איזוטופים רדיואקטיבים בקרקע. תאוריה זו הופרכה בשנת 1911 על ידי ויקטור הס, שבשנת 1936 זכה בפרס נובל לפיזיקה על עבודתו. הס השתמש במדידות אלקטרוסקופיות שנלקחו מגבהים שונים על ידי כדור פורח כדי להסיק שהקרינה הייתה קוסמית במקורה. הס המשיך והראה שהשמש אינה יכולה להיות המקור העיקרי על ידי מדידה עם כדור פורח בליקוי החמה של שנת 1912. הס חשב בזמנו שהקרינה הקוסמית היא קרינת גמא.
בשנת 1938, פייר אוז'ה (Pierre Auger) צפה באירועי קרינה קוסמית כמעט-חופפים בשני מקומות מרוחקים ונפרדים. הוא הסיק שהם נבעו מחלקיקים ארעיים שהאנרגיה שלהם הייתה גבוהה מכדי לחדור דרך האטמוספירה. חלקיקים כאלו התנגשו עם גרעינים באטמוספירה, וגרמו למפל חלקיקים הידוע כמקלחת אוויר מקרינה קוסמית. התברר שבאירועים שבהם צפה אוז'ה הגיעה האנרגיה ל-1015eV, פי 10 מיליון מכל תצפית קודמת.
מדידת קרינה קוסמית עתירת אנרגיה באמצעות דגימת מקלחות אוויר נרחבות נערכו לראשונה בשנת 1954 במצפה הכוכבים של מכללת הרווארד. מעבודתם, ומניסויי מערכי-קרקע רבים שבאו לאחריה, ספקטרום הקרינה הקוסמית ידוע כיום עד ל-1020eV.
בעבר האמינו ששטף הקרינה הקוסמית נשאר קבוע למדי בחלוף השנים. למעשה, זוהי אחת ההנחות היסודיות מאחורי תיארוך פחמן-14. עם זאת, לאחרונה מחקרים הראו כי שטף הקרינה הקוסמית השתנה ב-10,000 השנים האחרונות.
קרינה קוסמית מעורבת בפריקה החשמלית בברקים. כיום אף מקובל לחשוב שלמעשה כל הברקים מוצתים על ידי תהליך יחסותי, "התפרקות מסלול המראה", שנגרם על ידי קרניים קוסמיות. אז כתוצאה מכן מתפתחת התפרקות הברק באמצעות מנגנוני "התפרקות רגילה".
קרינה קוסמית סולרית
קרינה קוסמית סולרית היא קרינה קוסמית שמקורה מהשמש. רובה מורכבת מפרוטונים. קרינה זו היא בעלת אנרגיה נמוכה יחסית (10–100 קילו-אלקטרון-וולט). התרכובת הממוצעת של הקרינה דומה לזו של השמש עצמה. לאחר אמצע שנות ה-60, התגלה שאנרגיית הקרינה הקוסמית הסולרית משתנה משמעותית בעוצמתה והספקטרום שלה, כאשר היא גדלה בחוזקה לאחר אירועים שמשיים מסוימים כמו התפרצויות שמש. למעלה מכך, כאשר עולה הקרינה הקוסמית הסולרית - יורדת הקרינה הקוסמית הגלקטית, זאת משום שרוח השמש מונעת מהקרינה הקוסמית הגלקטית להיכנס במידה מסוימת. ירידה זו נקראת "ירידת פורבוש", על-שם הפיזיקאי סקוט פורבוש (Scott Forbush) ירידות פורבוש נוטות לבוא לאחר 11 שנות מחזור כתמי שמש.
קרינה קוסמית גלקטית
שמאל|ממוזער|250px|קרינה קוסמית (שדה מגנטי) סביב כדור הארץ, כתוצאה מפגיעה של קרני השמש
קרינה קוסמית גלקטית היא סך כל החלקיקים האנרגטיים שזורמים אל מערכת השמש שלנו ממרחבי הגלקסיה. קרינה קוסמית גלקטית מורכבת בעיקר מחלקי אטומים: פרוטונים, אלקטרונים וגרעיני אטומים שכל האלקטרונים שהקיפום הוסרו מהם במסעם רב-המהירות דרך הגלקסיה (כמעט במהירות האור). קרניים קוסמיות מספקות לנו את אחת מהדגימות הישירות המועטות שלנו של חומר מחוץ למערכת השמש. קרינה קוסמית גלקטית שונה מקרינה קוסמית סולרית, שמורכבת ברובה מפרוטונים וגרעיני הליום המואצים על ידי פעילות שמשית. האנרגיה הממוצעת של קרינה קוסמית גלקטית גם גבוהה בהרבה מאנרגיות הקרינה הקוסמית השמשית.
השדות המגנטיים של הגלקסיה, מערכת השמש וכדור הארץ בלבלו את מסלולי הטיסה של חלקיקים אלו עד כדי כך שכבר אי אפשר לאתר שוב את מקורותיהם בגלקסיה. אם השמיים ימופו לפי עוצמת הקרינה הקוסמית מכל כיוון, המפה תהיה אחידה לגמרי, לכן כדי לאתר את מוצא הקרינה יש להשתמש באמצעים עקיפים.
אחת התצפיות העקיפות שניתן לבצע היא מציאת הרכב הקרינה הקוסמית, שיכולה לספר רבות על מקור ומסע הקרניים הקוסמיות ברחבי הגלקסיה. הרכב הקרינה הקוסמית הוא הדרך שבה הקרינה הקוסמית מפורקת למרכיביה השונים: חלק הפרוטונים, חלק גרעיני ההליום וכו'. כל היסודות הטבעיים בטבלה המחזורית קיימים גם בקרינה הקוסמית, בערך באותה פרופורציה שבה הם מופיעים במערכת השמש, אבל הבדלים מפורטים מספקים "טביעת אצבע" של מקור הקרינה הקוסמית. מדידת הכמות של כל יסוד היא קלה יחסית, משום שההבדל במטען כל גרעין נותנים חתימות שונות מאוד. קשה יותר למדידה, אבל מספק מידע יותר טוב, הוא ההרכב האיזוטופי (גרעינים של אותו יסוד בעלי מספר נייטרונים שונה). הפרדה בין האיזוטופים דורשת, למעשה, שקילת כל גרעין שנכנס לגלאי הקרינה הקוסמית.
בערך 90% מגרעיני הקרינה הקוסמית הם גרעיני מימן (פרוטונים), בערך 9% הם גרעיני הליום (קרינת אלפא), וכל שאר היסודות מהווים פחות מ-1%. אפילו באחוז יחיד זה ישנם יסודות ואיזוטופים נדירים מאוד. לאספתם של אלו דרושים גלאים גדולים כדי לאסוף מספיק חלקיקים בשביל שליית הממצאים על מקור הקרינה. ניסוי HEAO: Heavy Nuclei Experiment , שיצא לדרכו ב-1979, אסף רק בסביבות 100 קרניים קוסמיות בין היסוד 75 ליסוד 87 (הקבוצה שכוללת פלטינה, כספית ועופרת) בכמעט שנה וחצי של טיסה, והוא היה גדול בהרבה מרוב המכשירים המדעיים המוטסים על ידי NASA כיום. כדי לערוך מדידות טובות יותר - דרוש מכשיר גדול יותר, וככל שהמכשיר גדול יותר - כך עלותו גדלה בהתאם.
האיזוטופ 7Be נמצא בקרינה קוסמית, אולם בסביבות רגילות איזוטופ זה מתפרק ל-7Li על ידי לכידת אלקטרון, כלומר שאחד האלקטרונים המקיפים מתלכד עם הגרעין, ובכך מוריד את מטענו מ-4 ל-3 יחידות (בתהליך גם נפלט נייטרינו). קרניים קוסמיות הן חשופות לחלוטין, כלומר הן השילו את כל האלקטרונים שלהן, ולכן 7Be שורד וניתן לצפות בו. יסודות רדיואקטיביים אחרים, הקרויים "איזוטופי שעון" נוכחים גם הם: Be-10 (זמן מחצית חיים: 1.6 מיליון שנה), Al-26 (870 אלף שנה), Cl-36 (300 אלף שנה), ו-Mn-54 (800 אלף שנה לערך). הכמויות של איזוטופים אלו קטנות יחסית, משום שאחוזים ניכרים מהם דעכו במהלך 10,000,000 השנים שבהן הקרינה הקוסמית הייתה בחלל. אף-על-פי-כן, כמויות קטנות של איזוטופים נצפות בבירור ויכולות לשמש לחקר זמן הבידוד של הקרינה הקוסמית בחלל ופילוג החומר שאיתו קרינה קוסמית מגיבה לייצור גרעינים שניוניים. מכאן השם "איזוטופי שעון": הם מספרים לנו לפני כמה זמן הופקה הקרינה הקוסמית.
מקורה של הקרינה הקוסמית הגלקטית
רוב הקרינה הקוסמית הגלקטית כנראה הואצה בגלי ההדף של שארי סופרנובה. אין זאת אומרת שהסופרנובה עצמה מאיצה את החלקיקים למהירויות אלו, שאריות של הסופרנובה, עננים מתרחבים של גז ושדה מגנטי, יכולים לשרוד למשך אלפי שנים, ושם מואצות הקרניים הקוסמיות הגלקטיות. ניתור אקראי קדימה ואחורה בשדה המגנטי של השארית מאפשר לחלק מהחלקיקים לצבור אנרגיה ולהפוך לקרניים קוסמיות. בסופו של דבר הן מטפסות למהירות כה גבוהה שהשארית כבר לא יכול להחזיקן, והן נמלטות לגלקסיה.
משום שהקרניים הקוסמיות בסופו של דבר בורחות משארית הסופרנובה, הן יכולות להאיץ אך ורק עד לאנרגיה מקסימלית כלשהי, שתלויה בגודל אזור ההאצה וכוח השדה המגנטי.
עם זאת, קרניים קוסמיות נצפו במהירויות גבוהות בהרבה מאשר שאריות סופרנובה יכולות להפיק, ומוצא האנרגיות האולטרה-גבוהות הללו הוא עדיין תעלומה גדולה. ייתכן שהן באות מחוץ לגלקסיה, מגרעינים גלקטיים פעילים, קוואזרים או התפרצויות קרני גמא. אולי הן חתימתה של פיזיקה אקזוטית וחדשה: חומר אפל או פגמים טופולוגיים במבנה היקום עצמו.
גבול גרייסן-זצפין-קוזמין
גבול גרייסן-זצפין-קוזמין (גבול גז"ק, GZK) הוא גבול עליון תאורטי עבור האנרגיה הנצפית של קרינה קוסמית ממקורות מרוחקים.
גבול זה חושב ב-1966 על ידי קנת' גרייסן, ואדים קוזמין וגאורגי זצפין, בהתבסס על תגובות שנחזו בין קרינה קוסמית והפוטונים של קרינת הרקע הקוסמית. הם חזו שקרינה קוסמית בעלת אנרגיה גבוהה מהרף של אלקטרונוולט תגיב עם פוטוני קרינת הרקע הקוסמית ותיצור פאיונים. תגובה זו תימשך עד שהאנרגיה תיפול מתחת לרף הפקת הפאיונים. לכן, קרינה קוסמית חוץ-גלקטית עם אנרגיה גבוהה מהרף לעולם לא תצפינה מכדור הארץ.
במסגרת ניסוי "AGASA" נמדדה קרינה קוסמית ממקורות מרוחקים עם אנרגיה גבוהה מגבול גז"ק. התצפית בחלקיקים אלו מכונה פרדוקס גז"ק או פרדוקס הקרניים הקוסמיות. תצפיות אלו נראות כסותרות את תורת היחסות הפרטית ופיזיקת חלקיקים כפי שהן מובנות כיום. ישנם מספר הסברים אפשריים לתצפיות אלו, העשויים לפתור את הפרדוקס. ראשית, ייתכן והתצפיות החריגות נבעו מתקלה במכשירים או פרשנות לא נכונה של הניסוי. שנית, ייתכן והקרניים הקוסמיות התקבלו ממקורות קרובים (על אף שאין זה ברור אילו מקורות אלו עשויים להיות). הצעה נוספת מערבת חלקיקים מרובי אנרגיה שמגיבים בחולשה זה עם זה (למשל ניטרינים) שעשויים להיווצר במרחקים גדולים ולאחר מכן להגיב אזורית וליצור את החלקיקים שנצפו.
מספר תאוריות אקזוטיות קודמו כדי להסביר את התצפיות הללו, שהבולטת מביניהן היא יחסות מיוחדת כפולה.
קרינה קוסמית אנומלית
קרינה קוסמית אנומלית היא קרינה קוסמית בעלת אנרגיות נמוכות להפליא. משערים שהיא נוצרת בקצה מערכת השמש שלנו, היכן שרוח השמש וההליוספירה נפגשות בחומר הבין-כוכבי. קרינה קוסמית גלקטית שפוגעת בחזית ההדף של רוח השמש יכולה להאט, ובכך להפוך לקרינה קוסמית אנומלית בעלת אנרגיה נמוכה.
מצפי קרינה קוסמית
הצפייה בקרינה קוסמית נערכת במתקני תצפית קרקעיים, או באמצעות גלאים הממוקמים על לווין, בלון תצפית או גשושית.
בישראל ישנו גלאי קרינה קוסמית השוכן בקרוואן על הר החרמון ומתופעל על ידי ד"ר לב פוסטילניק ממכללת עמק הירדן. לחללית אפולו 17 הוצמד גלאי קרינה קוסמית.
ראו גם
קרינת הרקע הקוסמית
חלקיק OMG
קישורים חיצוניים
אתר נאס"א על ספקטרום הקרינה הקוסמית
קטגוריה:קוסמולוגיה
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:בעיות פתוחות בפיזיקה | 2024-01-07T09:37:01 |
נרקיסיזם | שמאל|ממוזער|300px|נרקיסוס, מאת קאראווג'ו, 1594–1596
נרקיסיזם (מאנגלית: Narcissism; בעברית גם: מְאֹהָבוּת בְּעַצְמוֹ או נַרְקִיסִיּוּת) הוא מונח עם מגוון רחב של משמעויות, בין אם הוא משמש כדי לתאר את אחד הרעיונות המרכזיים של התאוריה הפסיכואנליטית, מאפיינים אישיותיים, בעיה חברתית או תרבותית. מלבד המובן של נרקיסיזם כאהבה עצמית בריאה, "נרקיסיזם" בדרך כלל משמש כדי לתאר סוג של בעיה במערכות היחסים של האדם או הקבוצה עם עצמו ועם אחרים.
משמעות המושג נרקיסיזם במובנו היום-יומי נרדפת לממוקדות-עצמית (self-centeredness) או לעיסוק יתר בעצמי (self-preoccupation). במובן זה, המושג נרקיסיזם משמש לתיאור אנשים שמחשבתם ושיחתם מתמקדות בעצמם. במשמעות זו, הנרקיסיזם הוא הנטייה של האדם לעשות שימוש בעצמו כנקודת תצפית והתייחסות אשר עבורה מתארגנות כל החוויות וההתנסויות. בפסיכולוגיה, המונח משמש לתיאור נרקיסיזם הקיים אצל כל אדם במידה מסוימת, אך בדרגה קיצונית מדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית.
מקור המונח באגדה המספרת על נסיך יווני יפה תואר בשם נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו הנשקפת ממי הביצה ולא יכול היה להינתק ממנה עד שגווע.
היסטוריה
הרעיון של השתקעות-עצמית מופרזת היה מוכר לאורך ההיסטוריה. ביוון העתיקה המושג היה מוכר בתור היבריס. רק בזמן האחרון המונח הוגדר במונחים פסיכולוגיים.
בשנת 1898 השתמש הבלוק אליס, סקסולוג בריטי, במונח "כמו - נרקיסוס" ביחס לאוננות מופרזת, לפיה האדם הופך לאובייקט המיני שלו או שלה.
בשנת 1899 היה פאול נקה (Paul Näcke) האדם הראשון שהשתמש במונח "נרקיסיזם" במחקר על סטיות מיניות.
בשנת 1911 פרסם אוטו ראנק את המאמר הפסיכואנליטי הראשון הנוגע באופן ספציפי לנרקיסיזם, ומקשר אותו ליהירות ואהבה עצמית.
בשנת 1914 פרסם זיגמונד פרויד מאמר שהוקדש אך ורק לנרקיסיזם, הנקרא "הצגת הנרקיסיזם" (גרמנית: Zur Einführung des Narzißmus).
בשנת 1923 פרסם מרטין בובר את המאמר "אני ואתה", בו הוא ציין כי הנרקיסיזם שלנו לעיתים קרובות מוביל אותנו להתייחס לאחרים כאל אובייקטים במקום כאל שווים.
נרקיסיזם בריא
בניגוד לדעתו של פרויד כי נרקיסיזם הוא פתולוגי, היינץ קוהוט ראה בנרקיסיזם – או במילים אחרות, אהבה עצמית – חלק מכריע בהתפתחות העצמי והשתמש במושג כדי לתאר את ההתפתחות הנפשית של ילדים. בניגוד לפרוידיאניים לפניו שהתמקדו ב"דחפים", קוהוט חקר נרקיסיזם בדרכים חדשות שהובילו בסופו של דבר להתפתחות פסיכולוגיית העצמי. המחקר של קוהוט הראה שאם הדמות המטפלת הצליחה לספק מענה הולם לצרכים נרקיסיסטיים מוקדמים, הפרט יעבור למה שהוא כינה "צורה בוגרת של הערכה עצמית חיובית; ביטחון עצמי" או נרקיסיזם בריא. בתיאוריה שלו קוהוט מדגיש את החשיבות של האמפתיה בהבנת הצרכים הנרקיסיסטיים הללו, ותיאר אותם כצרכי יסוד לאורך החיים.Heinz Kohut, The Analysis of the Self (Madison 1971) - עמוד 9 ועמוד 215
לדברי קוהוט, התפתחותו של נרקיסיזם בריא מוצאת את ביטויה בבגרות בצורות שונות כגון יצירתיות, הומור, אמפתיה, גאווה אישית ומקצועית, רצון להצליח, וכמו גם צורך בהיענות בלתי מתפשרת מצד הזולת לדרישות, למשמעת, להכרת תודה, למתן כבוד ראוי, היכולת לקבל את העצמי ולסבול את חוסר שביעות הרצון של האחר, ולבסוף, הביטחון להחזיק בתקוות, חלומות, שאיפות, ואמונה ביכולת לקבל החלטות שישפיעו לטובה על חייו של האדם. הסביבה, אם כן, ממלאת תפקיד בבניית התפתחות תקינה של הפרט. באמצעותה הוא מקבל חיזוקים, הכרה, הערכה והערצה, אשר מבנים את ההערכה העצמית שלו. בהקשר זה טבע קוהוט (1977) את המושג "זולת עצמי" (Selfobject) – בשעה שהאובייקט נחווה כחלק מהעצמי, הוא מעצים את תחושת החשיבות העצמית של הפרט, ובאותה העת מאפשר לפרט להאדיר אנשים אחרים, שהופכים להיות אידיאלים של שלמות עבורו.
נוויל סימינגטון ביקר את עבודתו של קוהוט על נרקיסיזם בריא וטען בספרו, "איננו מקבלים נרקיסיזם חיובי ללא שנאה עצמית או נרקיסיזם שלילי". סימיניגטון קבע כי "זה חסר טעם לדבר על ממוקדות-עצמית בריאה" – ליבת הנרקיסיזם.
מדידה
בספרות המקצועית, מוגדר הנרקיסיזם בשני אופנים: בהקשר הפתולוגי באמצעות האבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, וההקשר "הנורמלי/חברתי" באמצעות סולם ה-NPI. מאז 1979 שאלון ה-NPI התפתח מ-220 פריטים לשאלון NPI-40 שכולל 40 פריטים. בנוסף קיימת גרסה מקוצרת של השאלון שנקראת NPI-16, הכוללת 16 פריטים.
הפריטים בשאלון נגזרים בחלקם מהקריטריונים של DSM-3 להפרעת אישיות נרקיסיסטית. עם זאת, השאלון אינו מיועד לאבחון של הפרעת אישיות נרקיסיסטית. במקום זאת, נאמר לעיתים קרובות כי הוא נועד למדוד "נרקיסיזם נורמלי" או "נרקיסיזם תת-קליני" - כלומר גם אנשים שמקבלים ציונים גבוהים מאוד בשאלון זה, אינם בהכרח עומדים בכל הקריטריונים הדרושים לאבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית. באמצעות ניתוח גורמים ראשיים, נמצא כי הפריטים בשאלון מורכבים משבעה גורמים: סמכות, מוחצנות, עליונות, זכאות, נצלנות, עצמאות, ושחצנות. ניתוחים עדכניים יותר מצאו רק שניים (כוח, מוחצנות) ושלושה גורמים (כוח, מוחצנות, ומיוחדות). בשאלון נעשה שימוש נרחב במסגרות מחקר, ועל אוכלוסיות לא-קליניות (למשל, סטודנטים באוניברסטה) וקיימת גרסה חופשית שלו ברחבי הרשת שמופצת תחת רישיון מחקרי.
קמפבל ופוסטר (2003) מצאו כי הניקוד הממוצע של האוכלוסייה הכללית בשאלון זה הוא 15.2 נקודות. המדגם שלהם כלל משתתפים מאזורים שונים בעולם, גילאים שונים, ומוצא אתני שונה. יאנג ופינסקי (2006), מצאו כי הניקוד הממוצע של סלבריטאים הוא 17.8 נקודות בשאלון זה. הווה אומר, נרקיסיזם כתכונת אופי קיימת ברוב האוכלוסייה במידה כלשהי.
במהלך השנים ספג השאלון ביקורת רבה. במחקרים נמצא כי לשאלון מהימנות פנימית נמוכה, כמו גם תוקף מבנה מתכנס חלש. עם זאת, כן נמצא כי לשאלון תוקף מבנה טוב – תוקף מבנה מתייחס להתאמה בין מושג תאורטי לבין מדידה ספציפית של מושג זה בכלי הערכה מסוים. עוד ספגו ביקורת המתאמים השליליים בין הפריטים בשאלון זה עם מצוקה, והמתאמים החיוביים בין הפריטים לרווחה נפשית והערכה עצמית. עם זאת, לטוב או לרע, קיימת הסכמה כי שאלון ה-NPI קידם מחקר, והביא ליצירתם של קבוצות מחקר רבות בתחום.
הפרעת אישיות נרקיסיסטית
בנוסף לנרקיסיזם כתכונת אופי, קיימת תופעה נפרדת הקרויה "הפרעת אישיות נרקיסיסטית", שהיא אחד מהסוגים של הפרעות אישיות. תופעה זו היא הפרעה אישיותית, שהלוקים בה עסוקים בצרכים האנוכיים שלהם ובמשוב שהם מצפים לקבל מהסביבה, עד כדי כך שאינם מהססים לפגוע בסובבים אותם על מנת להאדיר את עצמם או להדגיש את ערכם בעיני עצמם ובעיני הסובבים אותם. על פי ה-DSM-5: "אנשים רבים ומוצלחים מאוד מפגינים תכונות אישיות שיכולות להיחשב נרקיסיסטיות, אך רק כאשר תכונות אלה אינן גמישות, לא הולמות, מתמשכות וגורמות לליקוי תפקודי משמעותי או למצוקה סובייקטיבית, ולא ניתן להסבירם על ידי הפרעה אחרת, הן מהוות הפרעת אישיות נרקיסיסטית".
צורות שונות של נרקיסיזם
נרקיסיזם שניוני
וריאציה לתופעת הנרקיסיזם היא "נרקיסיזם שניוני" (secondary narcissism). ההערצה לדמות ה"אני" מתנפצת מול "אני" מרוקן, חסר הערכה עצמית. כתחליף תאומץ דמות נערצת, בעלת תכונות בולטות של יופי, כח, כישרון והצלחה, אשר תספק "אני משני" שיהיה מושא לסגידה והערצה עד כדי אימוץ כתחליף ל"אני" המקורי, או התבטלות ה"אני" המקורי בפני דמות זו. לעיתים חווים זמרים, שחקנים וספורטאים תופעות של סגידה קיצונית, עד כדי סיכון חייהם על ידי מעריצים, שלפעמים מסרבים להאמין שאליליהם הם אכן אנשים בשר ודם.
נרקיסיזם ממאיר
נרקיסיזם ממאיר היא תסמונת פסיכולוגית המורכבת מתמהיל קיצוני של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, התנהגות אנטי-חברתית, אגרסיביות וסאדיזם.
נרקיסיזם ממאיר מאופיין בהתנהגות לא מוסרית, אלימה וסדיסטית, שמטרתה להגן על תחושת ערך עצמי מנופחת. אדם הלוקה בסוג זה של נרקיסיזם מאופיין במניפולטיביות, חיפוש כוח ושליטה בהקשר הבין-אישי, חשיבות עצמית קיצונית, והיעדר חרטה. הוא מתקשה לחשוב באופן אמפתי על האנשים בסביבתו, ממעיט בערכם, מזלזל בהם ויוצר להם דה-הומניזציה. רמת העוינות שלו עלולה לעלות לאורך זמן. אוטו קרנברג טען כי נרקיסיזם ממאיר מהווה צורה מעט פחות פתולוגית של פסיכופתיה.
נרקיסיזם קולקטיבי
בפסיכולוגיה חברתית, נרקיסיזם קולקטיבי (או נרקיסיזם קבוצתי) הוא הנטייה להגזים בתדמית החיובית ובחשיבותה של הקבוצה שאליה משתייכים. הקבוצה עשויה להיות מוגדרת לפי אידאולוגיה, גזע, אמונות או עמדה פוליטית, דת, נטייה מינית, מעמד חברתי, שפה, לאום, מצב תעסוקתי, רמת השכלה, ערכי תרבות, או כל קבוצת פנים אחרת. למרות שההגדרה הקלאסית של נרקיסיזם מתמקדת ביחיד, נרקיסיזם קולקטיבי מרחיב את המושג הזה ומציע שהקבוצה יכולה לתפקד כישות נרקיסיסטית.
נרקיסיזם קולקטיבי נקשר לאתנוצנטריות. בעוד שאתנוצנטריות מתייחסת בדרך כלל לעליונות, נרקיסיזם קולקטיבי הוא הנטייה להשקיע תחושת זכאות לא-מסופקת באמונה לגבי הייחודיות והחשיבות של הקבוצה הפנימית. לפיכך, הקבוצה הפנימית צפויה להפוך לכלי מימוש של זכאות. בנוסף, האתנוצנטריות מתמקדת בעיקר בממוקדות-עצמית ברמה האתנית או התרבותית, הנרקיסיזם הקולקטיבי מורחב לכל סוג של קבוצת פנים. נרקיסיזם קולקטיבי נקשר גם לעוינות בין קבוצות.
המונח הופיע לראשונה בספר של פרויד משנת 1922 "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני", והוא הומשג מחדש על ידי דה סבאלה ואח', שיצרו את סולם הנרקיסיזם הקולקטיבי שכולל 23 פריטים. אנשים שמקבלים ניקוד גבוה בסולם זה מסכימים שחשיבותה וערכה של הקבוצה אליה הם משתייכים לא מקבלת מספיק הכרה מהסביבה, וכי הקבוצה שלהם ראויה ליחס מיוחד. כך לדוגמה ישנם פריטים כגון: "הקבוצה שלי היא יוצאת דופן", "הקבוצה שלי נכשלת רק לעיתים רחוקות", "לקבוצה שלי יש השפעה רבה על קבוצות אחרות".
ראו גם
הפרעת אישיות נרקיסיסטית
נרקיסיזם במקום העבודה
תאוריית ההשוואה החברתית
תאוריית פערי העצמי
תאוריית השיפור העצמי
אשליות חיוביות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: נרקיס ואֶקוֹ
עפרי אילני, המהפכה המינית נגמרה, תחי המהפכה הנרקיסיסטית, הארץ, 6 בינואר 2021
הערות שוליים
* | 2024-09-27T11:47:40 |
סוקוטרה | ממוזער|הסופה הטרופית "צ'פאלה" מעל סוקוטרה, 1 בנובמבר 2015
סוקוטרה (בערבית: سُقُطْرَى) הוא ארכיפלג קטן באוקיינוס ההודי הנקרא על שם האי הגדול שבו. סוקוטרה נמצא כ-350 ק"מ דרומית לתימן וכ-250 ק"מ מזרחית לסומליה. האיים בריבונות תימן. שטחו של האי המרכזי הוא 3,650 קמ"ר והאיים האחרים קטנים וחלקם לא מיושבים. בשנת 2008 הוכרז הארכיפלג כאתר מורשת עולמית.
ב-2 במאי 2018, כחלק ממלחמת האזרחים בתימן, נחתו באי כוחות צבא של איחוד האמירויות הערביות והשתלטו על נקודות מפתח בו. נכון להיום, האי נמצא בשליטה דה פקטו של מועצת המעבר הדרומית הנתמכת על ידי איחוד האמירויות הערביות.
יש מעשיות פולקלור הקושרות את האי להולדתם של קין והבל וגם למקום שבו רצח קין את הבל. פולקלור זה נקשר לעץ דם הדרקון (דרקונית קינבר) ממנו יוצא שרף שצבעו מזכיר דם.
גאוגרפיה
האקלים באיים הוא מדברי למחצה. גשם עונתי יורד בקיץ, במיוחד בהרים הנמצאים בחלקו הפנימי של האי. סוקוטרה הוא אחד האיים המבודדים ביותר בעולם מבין האיים הנמצאים על מדף יבשתי. האי, כנראה, ניתק מאפריקה בעידן הפלאוקן. בידודו של האי יצר צמחייה ייחודית לאי בלבד. צמחייה זו מותאמת לתנאי האקלים הקשים השוררים במקום ורגישה מאוד לשינויים. מתוך 800 מיני צמחים הנמצאים באי, כשליש אנדמיים לסוקוטרה.
סוקוטרה מפורסמת גם בזכות צמחי האלוורה שגדלים בה ונחשבים כבעלי איכות מעולה.
אוכלוסייה
האוכלוסייה מונה כ-50,000 נפש. ברצועת החוף מתגוררת אוכלוסייה, חדשה יחסית, ממוצא ערבי. בהרים מתגוררים הסוקוטרים המקוריים, כנראה ממוצא שמי גם הם, והם דוברים את השפה השמית סוקוטרית הנמצאת בסכנת הכחדה, והיא אחת משש שפות דרום-ערב החדשות. רמת החיים נמוכה ואין בסוקוטרה חשמל ומים זורמים.
סוקוטרה תוארה במאה הראשונה לספירה, ב"פֶריפְּלוּס הים האריתראי" (פריפלוס - קובץ הוראות ניווט ימי). המגלה טריסטאו דה קוניה הגיע אל האי ב-1507 והכריז על האי כשטח פורטוגלי, אולם כעבור ארבע שנים בלבד איבדו הפורטוגזים את השליטה באי לטובת סולטנות מע'רה. בשנת 1839, בהמשך לכיבוש עדן, השתלטו על האי הבריטים, וב-1967, כשתימן זכתה לעצמאות, עבר האי לחסותה.
האי היה מקום מחסה ליהודים שנדחו מתימן במאה ה-17, והקימו קהילה קטנה ומבודדת באי. הקהילה היהודית נשארה באי עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כשהיא עברה לישראל, היהודים הסוקוטרים שמרו על מנהגים ומסורות ייחודיים, והשפיעו על התרבות המקומית.
לקריאה נוספת
מל ווייט, ארץ גידולי הפרא, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, יוני 2012
קישורים חיצוניים
The hermit of Socotra Island - מאתר ה-BBC
הערות שוליים
ממוזער|340px|מרכז|דרקונית קינבר (Dracaena cinnabari), צומח אנדמי לסוקוטרה
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:תימן: איים
קטגוריה:אפריקה: איים | 2024-09-25T04:42:54 |
יקנעם (מושבה) | יָקְנְעָם (המושבה) היא התיישבות שיתופית במערב עמק יזרעאל, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו. היא הוקמה בשנת 1935 על ידי עולים מאירופה, מעיראק וילידי הארץ, ונוהלה על ידי ועד מקומי. יקנעם נועדה להיות מושבה גדולה שבה יחיו מאות משפחות, אך בהדרגה הפכה ליישוב קהילתי ששמר על אופיו הכפרי, יחד עם קליטת משפחות שאינן חקלאיות.
מהבחינה הארגונית היישוב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. המשקים החקלאים כוללים רפתות, לולים, דירים, פירות וירקות, פרחים, משתלות, וגידולי שדה.
ביולי 1950 הוקמה בסמוך למושבה יקנעם, במעלה ההר, מעברה. המעברה הפכה לשיכונים שהיו חלק ממועצה מקומית אחת עם המושבה, ובכך היו תושבי המושבה למיעוט במועצה. בשנת 1967 נפרדו השיכונים מהמושבה, למושבה ניתן השם הרשמי "יקנעם" ולמועצה המקומית אשר בשנת 2006 הייתה לעיר, ניתן השם הרשמי "יקנעם עילית".
שם המושבה
המושבה יקנעם קרויה על שם היישוב המקראי תל יקנעם הממוקם מצפון למושבה ומוזכר בספר יהושע:
.
ושוב כגבולה הדרומי של נחלת שבט זבולון:
.
הרכיב "עַם" בשמות מקומות במקורות העבריים הוא במקורו מילה שמית עתיקה שמשמעותה "קיבוץ אנשים בני מוצא משותף", "קהל", "ציבור".
היסטוריה
בראשית ימיה של המושבה הוביל יהושע חנקין גיוס כספים לטובתה ובשונה ממרבית היישובים שהוקמו באותה העת, המושבה הוקמה באופן פרטי וללא גיבוי מצד גופים ציוניים נוספים.
בשנת 1934 קנתה חברת הכשרת היישוב 20,000 דונם בסביבת תל יקנעם. 3200 דונם מהשטח נמכר לקרן קיימת לישראל וחלק מהשטח נמכר למתיישבים פרטיים. התוכנית הייתה להקים במקום מושבה גדולה של 400 משפחות וליישב על אדמת הקרן הקיימת עוד 120 משפחות מעולי גרמניה.
משפחת שבתיאל דויטש הייתה המשפחה הראשונה שבאה לגור ביקנעם, בתחילה גרו באוהל ואחר בצריף ליד הקידוח באזור מנסורה לרגלי הכרמל. משפחה חלוצה זו עלתה לקרקע ביקנעם כשנתיים לפני שאר המתיישבים וחיה בתנאים קשים ביותר, כאשר מסביבם היו רק כפרים ערביים. המשפחה התקיימה מפונדק ששירת את עוברי האורח שחלפו בואדי מילק. ב-1 בדצמבר 1935 התיישב במקום גרעין מקיבוץ הזורע וכן כמה מבעלי האדמות הפרטיות, והם החלו בבניית צריפים וקדיחת בארות מים. בסוף שנת 1943 היו במושבה 29 משפחות חקלאיות ועוד 18 משפחות שלא התפרנסו מחקלאות.
המושבה יקנעם נכללה בוועד גוש נהלל. בעת ההחלטה על הקמת רשויות מקומיות התלבטו פרנסי יקנעם בין השתתפות במועצה אזורית מגידו לבין הקמת מועצה מקומית נפרדת, ולבסוף הוכרע בעד מועצה נפרדת שקמה בסוף שנת 1945. הכרעה זאת חייבה גידול ניכר באוכלוסייה על מנת לאפשר למושבה לעמוד על רגליה באופן עצמאי.
ביולי 1950 הוקמה בצמוד למושבה, במעלה ההר, מעברה שעד שנת 1967 נכללה במועצה מקומית אחת עם המושבה. בראשות המועצה עמד בין השנים 1950-1955 פריץ לוינגר, שהיה מרכז האגודה החקלאית ויו"ר הוועד החל משנת 1940. המעברה החלה את צעדיה הראשונים בהגעת 250 משפחות עולים, לאחר שהמושבה נענתה לאתגר קליטת העלייה והסכימה לקלוט 100 משפחות. עד תחילת שנת 1952 הגיעו עוד כ-400 משפחות עולים, ועל קליטת העולים קבלה המועצה ציון לשבח. לאחר מספר חודשים הוחל בבניית בתי קבע על פי תוכנית להקמת עיר שתכיל 15,000 תושבים, ולקראת סוף שנת 1951 נכנסו 285 משפחות ראשונות אל בתי הקבע. בשנת 1952 יקנעם התייחדה בכך שהיה בה בית ספר יחיד שלא היה קשור לאחד הזרמים ובו למדו יחד כל ילדי המעברה והמושבה, דתיים וחילוניים.
בשנת 1964 כללה יקנעם 4,300 תושבים שמתוכם 160 משפחות התגוררו במושבה. בשנת 1964 עברה הנהלת המועצה המקומית מהמושבה לבניין חדש על ההר. בשנת 1966 בקשו נציגי המושבה והעיירה ממשרד הפנים להיפרד אלה מאלה, ובשנת 1967 התנתקה המושבה מהמועצה המקומית, השם "יקנעם" נתייחד למושבה והמועצה המקומית נקראת בשמה הרשמי "יקנעם עלית". בשנת 1967 הצטרפה יקנעם המושבה למועצה האזורית מגידו.
קישורים חיצוניים
יקנעם ויקנעם מושבה
אתר יקנעם
יקנעם מושבה באתר מועצה אזורית מגידו
יקנעם המושבה באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1935
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי | 2024-10-18T23:19:49 |
קרן הכרמל | שמאל|ממוזער|200px|פסל אליהו, למרגלותיו ראשו הכרות של נביא הבעל
קרן הכרמל (ערבית دَيْر المحرقة, תעתיק: דַיְר אלְמֻחְרַקַה - "מנזר השריפה") היא פסגה ברכס הכרמל, והיא מתנשאת לגובה של 474 מטר מעל פני הים. הפסגה שוכנת בצידו הדרום-מזרחי של רכס הכרמל, כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית ליקנעם עילית, וכארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז היישוב דלית אל-כרמל. על פי המסורת, במקום זה התחולל העימות בין אליהו לבין נביאי הבעל, כשאש ירדה מן השמים ורק קורבנו של אליהו נענה. מסיבה זו הוקם במקום בשנת 1867 מנזר על ידי נזירים כרמליתים שהגיעו מאירופה, ואשר ראו באליהו מודל לנזירות, לקנאות דתית ולמסירות טוטלית לאל, תכונות שבאו לידי ביטוי בין היתר במלחמתו בנביאי הבעל.
אל המנזר מוליך כביש, אך המקום אינו מחובר אל מערכת החשמל הארצית וניזון מגנרטור מקומי.
היסטוריה
האתר משך אליו במהלך ההיסטוריה עולי רגל יהודים, מוסלמים ונוצרים. לפי עדויות שונות, שהמוקדמת שבהן היא של רבי בנימין מטודלה, מאמצע המאה ה-12, עמד במקום מבנה שהנציח את המזבח שהקים אליהו, אם כי נראה שהוא מתייחס אל קצה ההר המערבי (כיום "סטלה מאריס").
אנשי המסדר הכרמליתי רכשו את האדמה בקרן הכרמל באמצע המאה ה-19, בין היתר על רקע חששם כי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בארץ ישראל תקדים אותם. לאחר שנאסף די כסף, הופקד האח הכרמליטי ג'ן בטיסט קסיני על הבנייה. עם זאת, סדרה של תסבוכות, בירוקרטיות ואחרות, הביאו לכך שרק ב-1867 הושלמה במקום בנייתם של קפלה ושל מבנים אחרים. דרישות חוזרות מצד השלטונות העות'מאניים לבירור סוגיית הבעלות על הקרקע, וחשש מהתמוטטות המבנים שכבר הוקמו במקום, הביאו לעיכובים נוספים בבנייה.
לורנס אוליפנט שנודע, בין היתר, כדיפלומט וכעיתונאי שנון, התגורר בסוף המאה ה-19 עם אשתו בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל, הסמוך לאתר. באחת מכתבותיו לעיתון ה"סאן" הבריטי, דיווח אוליפנט כי להקמת המנזר החדש משתמשים הכרמליתים גם באבנים שיש להן כנראה ערך ארכאולוגי. ביקורתו של אוליפנט לא עיכבה את העבודות, וב-1883 הושלמו הקמתו של גרעין המנזר, ובו קפלת תפילה קטנה. המקום אוכלס תחילה על ידי נזירים בודדים, וב-1907 פעל באתר גם סמינר תאולוגי. על רקע המתיחות הגוברת באזור, ימי פעילותו של הסמינר, שיועד בעיקר לתלמידים מלבנון, היו קצרים. המנזר הוגדר ב-1911 כקהילה במסגרת המסדר הקתולי הכרמליטי, אך הוא נסגר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והנזירים נאלצו לעזוב את המקום. הכנסייה הקטנה שופצה בשנות ה-60 של המאה ה-20.
פסל אליהו
חצר המנזר מטופחת, ובה גן קטן. בגן פינת התכנסות ושולחן דרשה, ומספר פסלים עשויים מאבן. הפריט הבולט ביותר בחצר המנזר הוא פסל אליהו, שהיה לסמלו של המקום. הפסל נעשה בשנת 1958 על ידי האמן הנצרתי, נג'יב נוּפִי. . נוּפִי פיסל את אליהו לפי התפיסה הרווחת בנצרות, והוא מתואר כנביא לוחם מלא חרון הכופה את האמונה הדתית באמצעות חרב שלופה נוטפת דם שהוא נושא בידו המונפת, ורגלו דורכת על ראשו הכרות של אחד מנביאי הבעל. הפסל פונה אל מבנה המנזר וניצב בקו ישר עם דלת ומזבח הכנסייה. על בסיס הפסל מופיעים פסוקים בלטינית, ערבית ובעברית. בחזית הבסיס רשום:
בצידו הימני מופיע הפסוק:
משמאלו רשום:
מאחור רשום:
פסל אליהו הניצב בחצר אינו הפסל המקורי. הפסל הראשון היה מעשה ידיו של נזיר כרמליתי מבוואריה והוא הובא לארץ בשנת 1914 ביוזמת האב סיריל שהיה ראש המסדר הכרמליתי בכרמל בשנים 1905–1919. הפסל השוכן כיום בנצרת, נעשה מאבן חול צהבהבה וגסה, מהסוג ממנו בנויים בתי העיר מינכן בבוואריה. אליהו פוסל כשראשו שמוט בעצב על חזהו, כאילו הוא בוש במעשהו. ידו הימנית אוחזת בחרב שמוטה. חוקר ארץ ישראל יהודה זיו סבור כי התנוחה ביטאה חרטה וצער על תוכחת ה': "לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' ...(כי אם) בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה". לפי תפיסת עולמה של היהדות. בעודו מונח באריזתו, פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיילים טורקים שפשטו על המנזר, פרצו את הארגז בתקווה למצוא בו מטמון. משנתאכזבו, כרתו את ראש הפסל ואת ידו הימנית שולפת החרב. הראש הוטל לבור מים סמוך. לאחר המלחמה הועלה הראש מהבור והושב על כנו, אולם היד הקטועה לא נמצאה. שתי אגדות עם קשורות בפסל זה. תחילה ייחסו את קטיעת היד לנפוליאון בונפרטה בעת המצור על עכו ב-1799 וכן גם לקאוקג'י בעת קרב משמר העמק. לפי האגדה האמינו השניים כי כל עוד יניף אליהו את החרב הם לא יצליחו במלחמתם, ולפיכך שלחו חיילים לקטוע את היד.
הכנסייה
הכנסייה הקטנה במנזר עשויה מחלל בודד, והיא מקורה בתקרת קמרון. אור חודר אליה דרך דלת הכניסה ודרך חלון עגול הקבוע בקיר מעליה. קירות הכנסייה צבועים בלבן ומעוטרים בשורה של אבנים חומות המקיפות את האולם בבסיסו של הקמרון. במוקד הכנסייה מזבח שמורכב מ-12 אבנים לא-מסותתות, כמו המזבח שלפי הסיפור המקראי בנה אליהו במקום. מאחורי המזבח צלב עץ פשוט. על אחד הקירות יש תבליט שמתאר את המלאך שסיפק לאליהו מזון בבורחו למדבר במצוות האל, לאחר שהודיע למלך אחאב על הבצורת הקשה שתפגע בממלכתו. מימין למזבח קפלה ובה נראים המדונה והילד. שני טורים של ספסלי עץ פשוטים משמשים את קהל המאמינים. בקיר בו נמצאת הכניסה לכנסייה, תלויים שני ציורים המתארים את אליהו, ומעל לפתח מופיעים בעברית ובערבית דבריו של הנביא:
על הקירות הצדדיים של האולם מופיעים פסוקים נוספים בעברית ובערבית, שנלקחו מסיפור העימות בין אליהו לבין נביאי הבעל.
גג המנזר והנוף מהמקום
הגישה אל גג המנזר היא דרך חנות מזכרות קטנה שמפעילים הנזירים. בכניסה לחנות שלושה תבליטים המתארים את מאבקו של אליהו בנביאי הבעל. הגג עצמו רחב ידיים; שושנת רוחות גדולה מצוירת על רצפתו, והשמות בה מופיעים באנגלית ובעברית. מהמקום נגלה נוף עוצר נשימה. במזרח נראים הגלבוע, גבעת המורה, הר תבור והרי ירדן; בצד דרום נראה המשכו של רכס הכרמל וחוף הים התיכון; ולכיוון צפון ניתן להבחין בגליל ובחרמון.
לקריאה נוספת
יהודה זיו, רגע של מקום-סיפורים מאחורי שמות מקומות, הוצאת צבעונים, 2005.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: מקומות קדושים לנצרות
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה
קטגוריה:הכרמל
קטגוריה:הגליל: כנסיות ומנזרים
קטגוריה:המסדר הכרמליתי | 2024-05-15T13:24:43 |
גנש | ממוזער|250px|איור של גנש, על רמכו מושיקה, מראשית המאה ה-19
גַנֶש (או גַאנֶש וגם גַנֶשַה, בסנסקריט: गणेश) הוא אל האחראי בהינדואיזם על מכשולים והסרתם וגם על רווחה, שגשוג והצלחה בעבודה (ידוע כ-SIDHI DATA). הוא גם קשור באמנות וספרות ונחשב לפטרונם של גנבים. הוא נחשב גם אל החוכמה והידע. על פי המסורת הוא הבן של שיווה ופרווטי ובעליהן של בהרטי, רידהי וסידהי. באמנות הוא מתואר כאיש שמן, לרוב צהוב או אדום, שלו ארבע ידיים וראש של פיל בעל חט אחד שלם ואילו השני חסר או שבור. לרוב נראה רוכב או מלווה על ידי מוּשיקה (עכבר בסנסקריט).
לרוב מתקשר שמו של גנש למילה ההינדית לכבוד: "שרי".
מיתוסים ואמונות
ממוזער|שמאל|250px|פסל של גנש בתהלוכה במסגרת הפסטיבל לכבודו בהיידראבאד
ממוזער|שמאל|250px|פסל של גנש מוטבל במים בחוף מומבאי בסוף הפסטיבל לכבודו
לסיפור על ראש הפיל של גנש, יש גרסאות שונות ומגוונות.
בגרסה המקובלת ביותר, עיצבה פרווטי, אימו של גנש, את גופו של הילד מהאבק שהסירה מגופה ואז הציבה אותו בכניסה לבית על מנת שאיש לא יפריע לה בזמן המקלחת. כאשר הופיע שיווה, בעלה של פרווטי, הוא לא הכיר את הילד אשר לא נתן לו להיכנס לבית והגיב על ידי עריפת ראשו. לאחר שנודע לו כי הילד הוא בנו, חיפש שיווה, יחד עם שאר האלים, ראש חלופי לילד, עד שלבסוף מצאו ראש של פיל צעיר. כפיצוי, נתן שיווה לגנש את תפקיד ראש משרתיו.
בגרסה אחרת של הסיפור, הראתה פרווטי את תינוקה החדש לשיווה, אשר למראה פניו שרף את ראשו של התינוק. במצוות האל ברהמה החליף שיווה את ראשו השרוף של גנש בראש הראשון אותו מצא, ראש של פיל.
החוסר בחט אחד מוסבר גם הוא על ידי מיתוסים שונים. לפי אגדה אחת, האווטאר (התגלמות מוחשית) השישי של וישנו, שנקרא פאראשורמה, הגיע יום אחד לבקר את שיווה אך נתקל בדרכו בגנש שחסם את הדרך. פאראשורמה זרק לעברו את הגרזן שלו וגנש, ביודעו שהגרזן נשלח אליו על ידי שיווה, התיר לו לכרות את אחד מחטיו. מיתוס אחר טוען שבשעת הכתיבה של המָהַאבּאראטַה (שהוכתבה לו על ידי ויאסה), נשברה הציפורן איתה כתב גנש את הטקסט. ובבהילות הכתיבה של דברי הקודש הוא כרת את חטו השמאלי כתחליף לעט השבור.
גנש ידוע כאומקרה, כיוון שגופו משקף את מנטרת האוֹם, בשל כך נתפס גנש כהתגלמותו של היקום כולו. ראש הפיל שלו מסמל את החוכמה והיופי של הפיל החזק אך העדין. כלי התחבורה שלו הוא עכבר, מה שמסמל את יכולתו לגלות כל סוד קיים. בחירתו בעכבר כבן לוויה מעידה בנוסף על צניעותו הרבה של גנש.
גנש הוא אל המזל, אל אחזקת הבית ואל הכתיבה. הוא נחשב למסיר מכשולים מאיימים ולכן נהוג לפנות אליו לפני ביצוע כל משימה בתפילה: אַוּם שְרִי גַאנֶשאַיה נַמַה (ברכו את שמו של גנש). הוא נחשב לרחום עד כדי כך שדי אך להיזכר בו כדי לקבל את ברכתו והגנתו.
גנש צ'אטורתי
לכבודו של גנש נחגג פסטיבל שנתי שמתחיל בגנש צ'אטורתי, הארבעה בחודש בהאדרה (שנופל באוגוסט או ספטמבר), ונמשך 10 ימים. הפסטיבל מגיע לשיאו בתהלוכות בהן נושאים פסלי חמר של האל תוך כדי שירה, ומטבילים אותם במקווי מים עד שהפסלים מתמוססים במים.
הפסטיבל נחגג כחג פומבי מאז ימי האימפריה המראטהית, אולם בימי השלטון הבריטי בהודו הוא איבד את אופיו הציבורי והפך לחגיגה משפחתית. בסוף המאה ה-19 חידש מנהיג תנועת העצמאות ההודית לוקמאניה טילאק את החגיגות הציבוריות של הפסטיבל.
קישורים חיצוניים
דנה בכטינגר, גנשה: אל הפיל בהינדואיזם
מידע על גנש, Sri Ganesha (lord of the attendants)
קטגוריה:אלים הינדואים
קטגוריה:אלי חוכמה | 2023-07-19T18:00:46 |
אולטרא סגול | REDIRECT על-סגול | 2007-07-22T10:30:39 |
תקציב המדינה | תקציב המדינה קובע את הסכומים שיוקצבו למשרדי הממשלה לשנת פעילות, בכל אחד מסעיפי ההוצאה של כל משרד. תקציב המדינה הוא הביטוי המובהק ביותר של מדיניות הממשלה, משום שהוא קובע את הסכומים שיוקצבו לכל אחת ממטרותיה של הממשלה. מקור עיקרי למימון תקציב המדינה הוא הכנסות המדינה ממיסים לצד הלוואות שהיא נוטלת כהנפקות של אג״ח ממשלתיות לשם מימון גירעונות, ולעיתים מוטל מלווה חובה למימון הוצאות חריגות.
שאלה מרכזית שנשאלת היא האם תקציב המדינה גבוה. בקרב הכלכלנים נהוג כי את גודל התקציב מודדים לפי כמה אחוזים הוא מהווה מהתמ"ג של המדינה. במדינות העולם השלישי תקציב המדינה מהווה בין 10%–20% התמ"ג; במדינות קפיטליסטיות כגון ארצות הברית התקציב מהווה בין 25%–35% התמ"ג. במדינות סוציאליסטיות/קומוניסטיות בהן ישנה כלכלה ריכוזית התקציב מהווה בין 40%–55% התמ"ג. לכן ניתן לומר כי במדינות קומוניסטיות התקציב נחשב גבוה.
השפעת הגלובליזציה על תקציב המדינה
תהליכי הגלובליזציה של סוף המאה ה-20 התבטאו בצמצום תקציב המדינה. לשינוי זה הביאו שני תהליכים מקבילים, אחד ברמה האידאולוגית והשני ברמה החומרית.
ברמה האידאולוגית, הופיעה בזירה הפוליטית בשנות ה-80 של המאה ה-20 במרבית מדינות המערב מדיניות נאו ליברליסטית, הדוגלת בהפחתת מעורבות המדינה במשק, יעד המושג דרך הפרטה וצמצום תקציב המדינה.
ברמה החומרית, השינויים באופן זרימת ההון בשוק העולמי הביאו לניידות גבוהה מאוד של ההון. כתוצאה מכך, בעלי הון היו חופשיים להשקיע בכל מדינה ובחרו במדינות שהציעו להם את התנאים הטובים ביותר – ובעיקר את המיסוי הנמוך ביותר. מצב זה הביא את ממשלות העולם להיכנס ל"מרוץ לתחתית" – מדינה הורידה את מיסיה כדי להיות אטרקטיבית למשקיעים, ואילצה את שכנותיה לעשות אותו דבר כדי לשמור על האטרקטיביות שלהן. הורדת המיסים אצל השכנות העלימה את היתרון היחסי של המדינה, ואילצה אותה להוריד שוב מיסים – בתהליך שטרם הסתיים וסופו אינו נראה באופק. הורדת המיסים הבלתי פוסקת מרוששת את תקציב המדינה.
שני הגורמים לעיל הביאו להתרוששות תקציב המדינה, ולכן למצב בו המדינה אינה יכולה לממן את הזכויות החברתיות הרחבות שהיו נהוגות. כתוצאה מכך ומתפיסה אידאולוגית נאו-ליברלית, חל מאז שנות השמונים של המאה ה-20 כרסום מתמיד בהיקפן של הזכויות החברתיות.
תקציב המדינה בישראל
בישראל קובע תקציב המדינה את הסכומים שיוקצבו למשרדי ממשלת ישראל לשנת פעילות, בכל אחד מסעיפי ההוצאה של כל משרד. בדרך כלל מאושר התקציב בסוף חודש דצמבר, סמוך לתחילתה של השנה שבה הוא עוסק, אך לעיתים מתעכב אישורו.
חוק יסוד: משק המדינה עוסק במאפייניו של התקציב. בהתאם לחוק יסוד זה, תקציב המדינה נקבע בחוק, המוגש לאישור הכנסת. הצעת חוק התקציב מפורטת לפי סעיפי ההוצאה, מלבד הצעת תקציב משרד הביטחון, שאינה מונחת על שולחן הכנסת אלא על שולחן ועדה משותפת של ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אם חוק התקציב לא אושר לפני תחילתה של שנת הכספים, רשאית הממשלה להוציא כל חודש סכום השווה לחלק השנים-עשר מהתקציב השנתי הקודם.
חוק יסודות התקציב קובע את עקרונותיו של תקציב המדינה, ואת מרחב התמרון של מנסחי התקציב.
אישור התקציב מלווה במאבק עז, שבו מנסה כל אחת ממפלגות הקואליציה להשיג תקציב גדול ככל האפשר למשרדיה ולגופים הנתמכים על-ידם. להצבעה על התקציב נודעת חשיבות רבה, והאופוזיציה עושה ככל יכולתה כדי להכשילה. עם זאת, כאשר הממשלה מתקשה להשיג רוב מוצק לתמיכה בתקציב (בעיקר במקרה של קואליציה צרה), הממשלה עשויה להגיע להבנות עם האופוזיציה תמורת תמיכתה בתקציב.
החל משנת התקציב 1986 מלווה אישורו של חוק התקציב ב"חוק ההסדרים" שהוא שלל תיקונים בחוקים שונים, שיש להם השפעה על התקציב. החל משנת התקציב 2004 שונה שמו של חוק זה ל"חוק המדיניות הכלכלית", אך לא חל שינוי במהותו.
אגף התקציבים משרד האוצר מלווה את הליך גיבוש התקציב, לפי הפרמטרים המאקרו-כלכליים ובהתאם למסגרות (כללים פיסקליים) הקבועות בחוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, ובכך שהוא "מכריח" את הממשלה לקבוע סדרי עדיפויות בתוך המסגרות שנקבעו. ללא פיקוח כאמור, עלול להיווצר מצב שבו כל שר או כל משרד יראה בפניו "נושא חשוב" ויגדיל בשלו את ההוצאה התקציבית, בלא שהממשלה תראה את התמונה הכוללת – ובפרט: האם הוצאה זו תואמת את סדרי העדיפויות שקבעה הממשלה עצמה. עם זאת, מסגרות אלו בעצמן מונעות מהממשלה את האפשרות להגדיל את התקציב בהתאם לסדרי העדיפויות של אותה השנה.
לקריאה נוספת
שלמה סבירסקי, תקציב המדינה – מה עושים עם הכסף שלנו?, הוצאת מפה, 2005.
אבי בן בסט, מומי דהן, מאזן הכוחות בתהליך התקצוב, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה
נייר מדיניות: גיבוש תקציב המדינה בישראל, המועצה הלאומית לכלכלה, 2009.
כהן, ניסים, "כוחה של מומחיות? על יחסי הגומלין בין פוליטיקאים לפקידים ושקיפות בתהליך התקצוב ועל אגף התקציבים באוצר ומדיניות הבריאות בישראל", ביטחון סוציאלי, 2013, 91.
קישורים חיצוניים
.
קטגוריה:מימון ציבורי
קטגוריה:תקצוב | 2024-08-01T05:00:54 |
דוד פסיפיקו | דוד פסיפיקו (בפורטוגזית: David Pacifico; מוכר גם בשם דון פסיפיקו; 1784 – 12 באפריל 1854) היה סוחר יהודי פורטוגזי, שהיה במרכזה של תקרית בינלאומית לאחר שרכושו ביוון נפגע באירועים אנטישמיים.
חייו
פסיפיקו, צאצא למגורשי ספרד, נולד בשנת 1784 בגיברלטר, טריטוריה של האימפריה הבריטית, ועל כן היה בעל נתינות בריטית. פסיפיקו גדל בפורטוגל ואף קיבל אזרחות פורטוגזית. בשנות ה-30 של המאה ה-19 השתקע ביוון, כיהן כקונסול כללי של פורטוגל במשך חמש שנים, וקשר קשרי מסחר.
פרשת דון פסיפיקו
בחג הפסחא של שנת 1847 אסרה ממשלת יוון, לבקשת נציג משפחת רוטשילד ששהה באתונה, לבצע שרפה טקסית של תמונת יהודה איש קריות. בתגובה לאיסור פרצו מהומות אנטישמיות, במהלכן נבזז ונשרף ביתו של פסיפיקו בידי ההמון.
פסיפיקו דרש פיצויים מממשלת יוון, אך זו סירבה. בצר לו פנה פסיפיקו אל ממשלת בריטניה, אשר התייחסה לטענותיו ברצינות רבה. שר החוץ הבריטי, לורד פלמרסטון, הורה על מצור ימי על חופי יוון עד שישולמו לפסיפיקו הפיצויים. המצור נמשך למורת רוחן של רוסיה וצרפת, אשר אף החזירה את השגריר מלונדון. לאחר חודשיים של מצור הורה פלמרסטון לצי המלכותי לתפוס אוניות יווניות ולהחזיק בהן. צעד זה הביא בשנת 1850 להסכמת ממשלת יוון לשלם את הפיצויים שדרש פסיפיקו.
הפעולה הצבאית עלתה לדיון בפרלמנט הבריטי ב-25 ביוני 1850. בדיון הכריז פלמרסטון כי כל אזרח בריטי זכאי להגנה מממשלת בריטניה בכל מקום שהוא בעולם. כפי שאזרח האימפריה הרומית היה זוכה להגנה בהכריזו "Civis Romanus Sum" ("אני אזרח רומאי"), כך גם פסיפיקו, ואינו יוצא דופן בשל היותו יהודי. הכרזה זו אושרה ברוב קולות בפרלמנט.
פרשת פסיפיקו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן הפעיל פלמרסטון את המדיניות שנודעה לאחר מכן כ"" בה כפתה בריטניה את רצונה על אומות אחרות, באמצעות האיום בכוחה הימי.
כספי הפיצויים שקיבל אפשרו לפסיפיקו לבלות את שארית חייו בלונדון, שם נפטר ב-12 באפריל 1854.
קישורים חיצוניים
נאומו של לורד פלמרסטון בזכות המדיניות התקיפה כלפי יוון
David Steele, "Pacifico, David [Don Pacifico] (1784?–1854)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004
הערות שוליים
קטגוריה:קורבנות של אנטישמיות
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: היסטוריה
קטגוריה:יהודים בריטים
קטגוריה:יוון: היסטוריה
קטגוריה:סוחרים
קטגוריה:ילידי 1784
קטגוריה:נפטרים ב-1854 | 2023-01-11T07:51:44 |
מלחמת האזרחים האמריקנית | מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861–1865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית שבהן עבדות הייתה חוקית, הכריזו על פרישה מארצות הברית, והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה גם בשמה המקוצר "הקונפדרציה". אל מולן התייצבו המדינות שכונו "האיחוד". הן כללו את 23 המדינות הנותרות, שמתוכן 19 היו מדינות "חופשיות", שבהן עבדות לא הייתה חוקית, ו-4 היו "מדינות הגבול", שבהן עבדות הייתה חוקית אך אחוז העבדים באוכלוסייה היה נמוך יחסית. מתוך הארבע האחרונות, בשתי מדינות, מיזורי וקנטקי, היו ממשלות יריבות, שכל אחת מהן תמכה בצד אחר במלחמה, אך הממשלות תומכות האיחוד שלטו במדינה בפועל. ב-1863 פרשה וירג'יניה המערבית מווירג'יניה (שהייתה חלק מהקונפדרציה) והצטרפה לאיחוד. ב-1864 הוכרה נבדה כמדינה והצטרפה לאיחוד. הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית, והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. האיחוד הונהג על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שבראשו עמד הנשיא אברהם לינקולן.
המניע המרכזי למלחמה היה הוויכוח על התפשטות העבדות בארצות הברית לטריטוריות במערב ארצות הברית ולמדינות החדשות שהיו צפויות להיווצר במקומן. המפלגה הרפובליקנית התנגדה להתפשטות העבדות, ואילו מדינות העבדות בדרום חששו שמניעת התפשטות העבדות למערב תביא לרוב יציב של נציגי מדינות חופשיות בקונגרס. בעקבות הבחירה בלינקולן, רפובליקני שהתנגד להתפשטות העבדות למערב, החלו מדינות בדרום לפרוש – שבע מדינות פרשו בינואר ופברואר 1861, עוד לפני שלינקולן הושבע, וארבע פרשו בחודשים אפריל–יוני. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. הוויכוח על השאלה הרחבה יותר, לגבי ביטול מוחלט של העבדות, התעצם לאחר פרוץ המלחמה, והפך לאחת ממטרות האיחוד המוצהרות רק בינואר 1863, עם פרסום הצהרת האמנציפציה. מסתבר שבריטניה לא רצתה לקרוא תיגר על הסגר. הקונפדרציה רכשה ספינות מלחמה ספורות מכמה בוני ספינות מסחריים בריטים. המפורסמת מכולן הייתה אלבמה (ספינת קונפדרציה), שגרמה לנזק רב והובילה לחילוקי דעות חריפים. למרות זאת, דעת הקהל נגד העבדות יצרה חופש מדיני למדינאים האירופאים, במיוחד בבריטניה (שביטלה בעצמה את העבדות במושבותיה בשנת 1834). המלחמה הפציעה (באופן מעורפל) בשלהי שנת 1861 בין ארצות הברית לבריטניה בעקבות פרשת טרנט, כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפלומטים של הקונפדרציה. אך למרות זאת לונדון ווושינגטון הצליחו להחליק את הבעיה לאחר שלינקולן שחרר את השניים.
בשנת 1862, שקלו הבריטים לנסות ולתווך, אף על פי שגם הצעה שכזו הייתה כרוכה בסכנת מלחמה בארצות הברית. הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה, כפי שנמסר, קרא את הספר אוהל הדוד תום שלוש פעמים לפני שהחליט החלטה זו. ניצחונו של האיחוד בקרב אנטיאטם גרם להם לעכב החלטה בעניין הצעה זו. הצהרת האמנציפציה המשיכה וחיזקה את החופש המדיני לתמיכה בקונפדרציה. פלמרסטון ניבא רעות ליחסי ארצות הברית ובריטניה, וחשש מפני פרוץ מלחמה, כפי שניבא במכתב שלו לשר החוץ ג'ון ראסל: למעשה, לא היה אף אירי ששלט על עיתון כלשהו בצפון וארצות הברית החליטה לשחרר את שני העצורים כדי להימנע מהסתכנות במלחמה. פלמרסטון היה משוכנע שנוכחותם של הכוחות הבריטים בקנדה גרמה לאמריקאים להסכים לכך. המלחמה הביאה לכך שמקבלי החלטות בלונדון שקלו מחדש את ההתייחסות לקנדה, שהייתה בפועל פגיעה מפני פלישה מצידו של צבא האיחוד במצב של מלחמה. דרך כך מלחמת האזרחים האמריקאית האיצה את תהליך איחוד קנדה.
הקיסרות הצרפתית השנייה, בהנהגתו של נפוליאון השלישי, ניצלה את מלחמת האזרחים כדי להשיג דריסת רגל אירופית חדשה באמריקה הלטינית. מאז כינונה של דוקטרינת מונרו מנעה ארצות הברית כל התערבות קולוניאלית של מעצמות אירופיות ביבשת אמריקה ופעלה לשמור על ריבונותן של מדינות אמריקה הלטינית. לנוכח המשבר בתוך ארצות הברית, הניח נפוליאון כי וושינגטון לא תוכל להכפיף את עמדותיה ומדיניותה על צרפת. מתוך כך החלה האחרונה בפלישה וניסיון כיבוש של מקסיקו, שהייתה בחובות עמוקים למדינות אירופה, אותם התקשתה לשלם. עקב חובותיה של מקסיקו למדינות כמו ספרד ובריטניה בנוסף לצרפת, אלו גם כן תמכו במאמץ המלחמה הצרפתי. במהלך המלחמה ממשל לינקולן תמך בהעברת נשק ואספקה דרך גבול ארצות הברית–מקסיקו לאנשי המיליציות הליברליות שנלחמו נגד הפלישה הצרפתית. בנוסף, האיחוד תמך בהתנדבותם של אזרחים לשירות במקסיקו לשמען שימור ריבונותה. לקראת סיומה של מלחמת האזרחים, האיחוד העביר יותר אספקה ונשק לידי המקסיקנים והמשיכו בכך גם לאחר סיום המלחמה.
אחרוני הכוחות הצרפתים נסוגו ממקסיקו ב-1867, לאחר שבשיא ניצחונותיהם שלוש שנים קודם לכן שלטו בעיקר הערים הגדולות, כולל מקסיקו סיטי, ובחופיה של המדינה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט. שיתוף הפעולה נגד הפלישה הצרפתית אפשרה חיזוק של יחסי ארצות הברית–מקסיקו. למרות הסימפתיה לקונפדרציה, ההתערבות הצרפתית במקסיקו מנעה הצטרפות צרפתית למלחמה נגד האיחוד, כיוון שעיקר מאמציה של צרפת הופנו למלחמה במקסיקו עצמה. הצעותיה של הקונפדרציה, בשלביה המאוחרים של המלחמה, לסיים את העבדות בתמורה להכרה בינלאומית לא נשקלו ברצינות על ידי לונדון או פריז.
ניצחון במלחמה ותוצאותיה
+ השוואה בין האיחוד לקונפדרציית המדינות של אמריקה איחוד קונפדרציה סה"כ אוכלוסייה 22,100,000 (71%) 9,100,000 (29%) אוכלוסייה חופשית 21,700,000 5,600,000 אוכלוסיית עבדים, 1860 400,000 3,500,000 חיילים 2,100,000 (67%) 1,064,000 (33%) אורך מסילות רכבת 35,064 ק"מ (71%) 14,223 ק"מ (29%) ייצור פריטים 90% 10% ייצור אמצעי לחימה 97% 3% צרורות כותנה ב-1860 זניח 4,500,000 צרורות כותנה ב-1864 זניח 300,000 אחוז מהייצור בארצות הברית לפני המלחמה 30% 70%
ההיסטוריונים התווכחו האם הקונפדרציה הייתה יכולה לנצח במלחמה. המלומדים הטעימו כי לאורך זמן היה לאיחוד יתרון בלתי ניתן לביטול על הקונפדרציה במונחים של כוח תעשייתי ואוכלוסין. לטענתם פעולותיה של הקונפדרציה רק דחו את התבוסה. היסטוריון מלחמת האזרחים שלבי פוט מביע את השקפה זו באופן תמציתי: "אני חושב שהצפון נלחם את המלחמה ההיא עם יד אחת מאחורי הגב...אם היו יותר ניצחונות של הדרום, ורבים יותר, הצפון היה מוציא גם את היד הזו מאחורי גבו. אני לא חושב שלדרום היה אי פעם סיכוי לנצח במלחמה ההיא." הדרום ביקש לזכות בעצמאות על יד כך שיאריך ימים אחרי לינקולן; אולם לאחר נפילת אטלנטה וניצחונו של לינקולן על מקללן בבחירות של שנת 1864, נמוגו כל תקוות הדרום לניצחון מדיני. באותה הנקודה, הצליח לינקולן לזכות בתמיכתן של מדינות הגבול, של קבוצת חברי המפלגה הדמוקרטים שכונתה "דמוקרטים של מלחמה", עבדים משוחררים, בריטניה וצרפת. על ידי הבסת הדמוקרטים ומקללן, הוא גם ניצח את הקופרהאדס ומצע השלום שלהם. לינקולן מצא מפקדים צבאיים כדוגמת גרנט ושרמן שתרגמו את יתרונו המספרי של צבא האיחוד לניצחונות בשדה המערכה על צבא הקונפדרציה. אלה היו גנרלים שלא נרתעו משפיכות דמים כדי לנצח במלחמה, ומשנת 1864 והלאה לא נשארה עוד כל תקווה לקונפדרציה.
מצד שני, ג'יימס מקפרסון טען כי יתרונו של הצפון באוכלוסין ובמשאבים הפך את ניצחון האיחוד לצפוי, אך לא לבלתי נמנע. לפיו, לא הייתה צריכה הקונפדרציה לפלוש ולאחוז באדמת האויב כדי לנצח, אלא רק להתבצר על מנת לשכנע את הצפון כי מחיר הניצחון יהיה גבוה מידי. הצפון היה צריך לכבוש ולהחזיק בשטחים עוינים נרחבים לאורך זמן ולגבור על צבאות הקונפדרציה כדי לנצח.
חשיבות נודעה גם ליכולתו של לינקולן להצדיק בלשון צחה את המטרה הלאומית, ויכולתו לשמור את מדינות הגבול מחויבות למטרות האיחוד. אף על פי שהתייחסותו של לינקולן לאמנציפציה הייתה איטית, הצהרת האמנציפציה הייתה שימוש יעיל בסמכויות המלחמתיות של הנשיא.
הקונפדרציה נכשלה בניסיונה לערב את אירופה באופן צבאי במלחמה, במיוחד את בריטניה ואת צרפת. מנהיגי הדרום נזקקו לגייס את המעצמות האירופאיות כדי לקבל עזרה בשבירת הסגר אותו הטיל האיחוד על נמלי וערי הדרום. הסגר שלינקולן הטיל הצליח לעצור 95% מהמסחר והתוצר; כתוצאה מכך, צנחו הייצוא והייבוא של הדרום באופן משמעותי. השפע בכותנה האירופאית ועוינותה של בריטניה למוסד העבדות, יחד עם הסגר שהטיל לינקולן מהאוקיינוס האטלנטי וממפרץ מקסיקו, הקטינו באופן משמעותי את הסיכוי למעורבות בריטית או צרפתית. היתרון התרחב באופן משמעותי במהלך המלחמה, כאשר כלכלת הצפון גדלה, ושטחי הדרום הצטמקו וכלכלתו נחלשה. בשנת 1861 מנתה אוכלוסיית האיחוד 22 מיליון ושל הדרום 9 מיליון. אוכלוסיית הדרום מנתה יותר מ 3.5 מיליון עבדים ו-5.5 מיליון לבנים, ומכאן שיתרונו המספרי של הצפון היה של 4 ל-1.
שמאל|ממוזער|250px|בית העלמין באנדרסונוויל הוא מקום קבורתם של שבויי מלחמה של האיחוד שהוחזקו במחנה סאמטר
הכלכלה המתועשת יותר של הצפון סייעה בייצור נשק, חימוש, ואספקה, כמו גם במימון הובלתם. הטבלה מראה את היתרון היחסי של האיחוד על קונפדרציית המדינות של אמריקה בתחילתה של המלחמה. השוני גדל כאשר האיחוד השתלט על כמות גדלה והולכת של שטחים על חשבונה של הקונפדרציה עם עוצבותיו, וקטע את החלק הטרנס-מסיסיפי של הקונפדרציה. בתחילה שלט האיחוד על 80% מהמספנות, ספינות הקיטור, ספינות הנהר והצי. הוא הגדיל פער זה באמצעות תוכנית בנייה מאסיבית של ספינות. זה איפשר לאיחוד להשתלט על מערכת הנהרות בכללותה ולהטיל סגר על כל קו החוף של הדרום. ערי האיחוד היו מקושרות ברשת ענפה של מסילות רכבת שאיפשרה תנועה זולה ומהירה של חיילים ואספקה. התחבורה הייתה איטית וקשה בהרבה בדרום שלא היה מסוגל להגדיל את מערכת הרכבות הקטנה יחסית שלו, לתקן נזקים, או אפילו לבצע תחזוקה שוטפת. אי הצלחתו של ג'פרסון דייוויס לתחזק קשרים טובים וחיוביים עם מושלי המדינות (במיוחד עם ג'וזף בראון מושל מדינת ג'ורג'יה וזבולון ואנס מושל מדינת צפון קרוליינה) פגעה ביכולתו לשאוב ממשאבים אזוריים. הקונפדרציה טעתה בתפיסתה העצמית כ"מלך הכותנה", הפריזה בהערכת חשיבותה שלה לכלכלה העולמית, מה שהוביל אותה להחלטות אשר גרמו לה יותר נזק מאשר תועלת כדוגמת הסירוב לשלוח כותנה עוד טרם החל הסגר. הצהרת האמנציפציה איפשרה לאפרו-אמריקאים, הן החופשיים והן העבדים הנמלטים, להצטרף אל צבא האיחוד. בסביבות 190,000 התנדבו, חיזוק נוסף ליתרון המספרי שממנו נהנו צבאות האיחוד על פני הקונפדרציה, שלא העזה לנסות ולגייס את תושביה השחורים, כיוון שחששה לערער את יסודות הלגיטימיות של העבדות. עבדים משוחררים התעסקו בדרך כלל במשימות גדודיות, ונלחמו במספר קרבות בין השנים 1864–1865. מהגרים אירופאים הצטרפו אל צבא האיחוד במספרים גדולים, בהם 177,000 ילידי גרמניה ו-144,000 ילידי אירלנד. תעשיית הרכבת הפכה למעסיקה הגדולה ביותר במדינה לאחר החקלאות. לאחר מלחמת האזרחים החלה תנופה רבה בבניית רשת רכבות, שתרמו לבהלה של שנת 1873.
תוצאות
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לכבוד הצבא הגדול של הרפובליקה שנוסד לאחר המלחמה
עבדותם של כ-3.5 מיליון השחורים שחיו במדינות הקונפדרציה הסתיימה עם הגעת צבאות האיחוד; כמעט כולם שוחררו עקב הצהרת האמנציפציה. עבדים במדינות הגבול ואלה שנמצאו בכמה טריטוריות של הקונפדרציה שנכבשו לפני הצהרת האמנציפציה שוחררו על ידי פעולה מצד המדינה או (ב-18 בדצמבר 1865) על ידי התיקון ה-13 לחוקה. השבת האיחוד לקדמותו הייתה כתוצאה מעבודה פולמוסית עיקשת בתקופה שלאחר המלחמה, הנודעת כתקופת השיקום. המלחמה גרמה לכ-1,030,000 נפגעים (3% מהאוכלוסייה), בהם 620,000 חיילים הרוגים – כשני שלישים מהם עקב מחלות. המלחמה גבתה, בהערכה גסה, מספר הרוגים הגבוה מכל שאר מלחמותיה של ארצות הברית יחדיו.
הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית, הסיבות לתוצאותיה, ואפילו הכינויים למלחמת האזרחים האמריקנית הם נושאים למאבקים וויכוחים הנמשכים עד היום. לפי מספרי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 8% מכל הגברים הלבנים בין הגילאים 13–43 מתו במלחמה, 6% מהצפון, ו-18% מהדרום. כ-56,000 חיילים מתו בבתי הכלא במהלך מלחמת האזרחים. אחת הסיבות למספר הנפגעים הגבוה בקרבות היה השימוש בשיטות קרב נפוליאוניות, כמו הסתערות. עם המצאתם של יכולות טעינה מדויקות יותר לרובים, כדורים קטלניים יותר (כמו המינייה בצבא האיחוד בשלהי המלחמה), כלי נשק בעלי ירי חוזר כמו רובה ספנסר, חיילים נהרגו כשרק עמדו בשורות בשדה הפתוח. דבר זה הובילו לאימוץ לוחמת שוחות, סגנון לחימה שהגדיר את חלקה העיקרי של מלחמת העולם הראשונה.
המלחמה הרסה את מרבית העושר שהיה קיים בדרום. ההכנסה הממוצעת לאדם צנחה בדרום לכ-40% מזו של אדם בצפון, נתון שנותר בעל השפעה גם עמוק בתוך המאה ה-20. השפעתו של הדרום בממשל הפדרלי, שהייתה ניכרת בעבר, הפכה למצומצמת עד למחצית השנייה של המאה ה-20.
שיקום
הבנייה מחדש החלה עוד במהלך המלחמה (ונמשכה עד 1877) כדי לפתור את הבעיות שנוצרו עם האיחוד מחדש, במיוחד את מצבן החוקי של 11 המדינות הפורשות, הנהגת הקונפדרציה, ושל העבדים המשוחררים. מנהיגי הצפון הסכימו כי ניצחון ידרוש יותר מאשר הפסקת הקרבות. עליו להקיף את שתי מטרות המלחמה: יש להתכחש לפרישה ויש לחסל את כל צורותיה של העבדות. קיים היה חוסר הסכמה בין לינקולן לרפובליקנים הקיצוניים לגבי מידת יישומן של מטרות אלה. הם גם לא הסכימו על השליטה הפדרלית שיש לאכוף על הדרום, ועל התהליך בו מדינות הדרום ישולבו מחדש לתוך האיחוד. חילוקי דעות אלה הפכו למרכזיים בדיונים המדיניים לאחר התמוטטותה של הקונפדרציה.
זיכרון והיסטוריוגרפיה
מצעד גטיסבורג 1963
ב-19 בנובמבר 1963 נערך מצעד בגטיסבורג, פנסילבניה לכבוד נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן שאותו נשא שישה חודשים לאחר קרב גטיסברג. לינקולן נשא את הנאום 100 שנה קודם לכן במהלך מלחמת האזרחים בגטיסבורג בשנת 1863. שיירת המכוניות עברה באותו המסלול אותו עברו הנשיא לינקולן והמושל אנדרו קורטין מאה שנים קודם לכן. הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר השתתף מלווה במושל ויליאם סקרנטון. מספר המשתתפים באירוע ההנצחה היה נמוך מאלה שהשתתפו בנאום המקורי (בין 20,000–30,000 במקור). אלפי צלמים נכחו באירוע בשעה שמטוסי חיל האוויר האמריקני חלפו מעל. המצעד הסתיים בכניסה האחורית של בית העלמין הלאומי בגטיסבורג.
השקפה ונקודת מבט היסטורית
שמאל|ממוזער|150px|בול הנצחה לגנרלים של הקונפדרציה לי וג'קסון מ-1937
ברחבי ארצות הברית ציינו בשנת 2011 150 שנה למלחמת האזרחים. רבים בדרום מנסים לשלב בין נקודות מבט והשקפות של אפרו-אמריקנים ולבנים. בעוד סרטים אמריקנים מסורתיים מציגים את הנושא של "אח נגד אח", סרטים המטפלים בנושא מלחמת האזרחים מתפתחים ומציגים דמויות אפרו-אמריקאיות. אך אפרו-אמריקאי אחד, בנארד סימלטון, נשיא האגודה הלאומית לקידום הצבעונים באלבמה (NAACP), אמר כי לחגוג את מלחמת האזרחים כמוה כמו לחגוג את השואה. בהקשר העבדות אמר סימלטון כי "זכויות (השחורים) נלקחו מהם" וכי התייחסו לשחורים "כפחותים מבני אנוש". החוקר ההיסטורי בוב סאטון אמר כי העבדות הייתה "הסיבה העקרונית" למלחמה. עוד טען סאטון כי נושא זכויות המדינות שולב על ידי הקונפדרציה כצידוק למלחמה כדי להשיג הכרה על ידי בריטניה. סאטון המשיך וציין כי במהלך יובל ה-100 למלחמת האזרחים הלבנים מהדרום התרכזו בציון גאונותם הטקטית של הגנרלים הדרומיים, במקום בעבדות. בווירג'יניה במהלך סתיו שנת 2010, נערכה ועידה בנושא העבדות.
החל משנת 2017 בוצע הסרת אנדרטאות לזכר מנהיגי הקונפדרציה מהמרחב הציבורי.
היהודים במלחמת האזרחים
היהודים, אשר נטמעו בקהילות בהן חיו, שרתו הן בצבא האיחוד והן בצבא הקונפדרציה, בהתאם למיקום מגוריהם, וראו עצמם כשייכים לישות המדינית המקובלת באזור בו חיו. בתקופת המלחמה התגוררו כ-150,000 יהודים ברחבי ארצות הברית, והיוו כ-0.5% מהאוכלוסייה. הערכה אקדמית אחת הייתה כי לפחות 8,000 יהודים השתתפו במלחמת האזרחים למען האיחוד או הקונפדרציה. דונלד אלטשילר מעריך כי לפחות 10,000 יהודים שרתו במהלך המלחמה, כ-7,000 למען האיחוד ו-3,000 למען הקונפדרציה, כאשר 600 יהודים לערך נהרגו במהלך הקרבות.
היהודים מילאו גם תפקידי פיקוד בשני הצדדים, כאשר תשעה יהודים הגיעו לדרגת גנרל ו-21 הגיעו לדרגת קולונל במלחמה. יהודה פיליפ בנימין, שימש כמזכיר המדינה וכמזכיר המלחמה בפועל בקונפדרציה.
היהודים והאיחוד
במהלך המלחמה, לחמו כ-10,000 יהודים (מתוך אוכלוסייה של 150,000 ברחבי ארצות הברית) לצד האיחוד. שתי יחידות צבאיות הוקמו, ובכללן מחלקה 3 של גדוד 82 ממילציית המתנדבים של אילינוי, שהורכבה בעיקרה ממהגרים אירופאים שהגיעו זמן קצר לפני כן לארצות הברית, ו"רובאי פרקינס" מסירקיוז שבניו יורק. אך רוב היהודים שרתו במהלך המלחמה יחד עם חיילים נוצרים, רבים ביחידות כמו פלוגה די (D) בגדוד השמיני של המשמר הלאומי של ניו יורק וחיל רגלים קל מריצ'מונד. ארבעה יהודים (בנימין לוי ולאופולד קרפלס) קיבלו מדליית כבוד עבור השתתפותם בלחימה.
במהלך מלחמת האזרחים, השתלבו המתחים הגזעיים כמו גם אלה הקשורים להגירה, תחרות כלכלית בין יהודים ללא יהודים, ויצרו את ההתפרצויות האנטישמיות החריפות ביותר עד לאותו זמן. אמריקנים משני צידי המתרס (תומכי עבדות ומתנגדיה) הוקיעו את היהודים כלא נאמנים וכספסרים, והאשימו אותם בפגיעה בעסקים של נוצרים, ובסיוע לאויב.
מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט, מוביל צבא האיחוד, הושפע מרגשות אלה וב-17 בדצמבר 1862 הוציא את צו מספר 11 שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי:
מנהיגי הקהילה היהודית מחו על הפקודה בפני נשיא האיחוד, אברהם לינקולן, וזה ביטל אותו בהוראה שהוציא ב-4 בינואר 1863, אם כי לא לפני שנאכף בכמה עיירות.
מאוחר יותר הוציא גרנט צו "כי אין להתיר ליהודים לנוע בדרכים מערבה." עוזרו, קולנל ג'ון דה-בוייס, הורה כי "על כל ספסרי הכותנה, יהודים, נוודים, ללא כוונות ישרות של תמיכה", לעזוב את המחוז. "בייחוד יש להרחיק את העבריים... הם כאלה מטרד בלתי נסבל."
היהודים והקונפדרציה
במהלך המלחמה, כ-3,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסייה של 150,000 בארצות הברית ובקונפדרציה) לחמו לצד הקונפדרציה. על אף שהאנטישמיות הייתה נפוצה בדרום, וחרף תיוגם של היהודים לעיתים קרובות כמתחלים (כדי לחמוק משירות) וכספסרים חסרי עקרונות וחסרי מצפון, שירתו יהודים רבים בצבא הקונפדרציה.
שמאל|ממוזער|250px|הקבינט המקורי של ממשל הקונפדרציה, יהודה בנימין (יושב) ראשון משמאל.
ככל הנראה, הדמות היהודית הידועה ביותר הייתה יהודה פיליפ בנימין (ג'ודה בנג'מין, 1811–1884), שהיה לפני מלחמת האזרחים לחבר הקבינט היהודי הראשון בממשל כלשהו בצפון אמריקה. בנימין נולד כנתין בריטי באי סנט קרואה לפיליפ בנימין, יהודי אנגלי, ולאשתו רבקה מנדס, יהודיה פורטוגזית. הוא היגר עם הוריו לארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר וגדל בצפון ודרום קרולינה. הוא נחשב "למוח של הקונפדרציה", כששירת בתפקידים בכירים לאורך המלחמה: כתובע הכללי של הקונפדרציה בשנת 1861, כמזכיר המלחמה בשנים 1861–1862, ומזכיר המדינה של הקונפדרציה משנת 1862 ועד לקריסתה של הקונפדרציה בשנת 1865. נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס כינה את בנימין כ"מדינאי המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי", אך הוא היה נתון ל"התקפות אנטי יהודיות אכזריות" כמושא לחוסר שביעות ציבורית לאחר שמונה למזכיר המלחמה בשנת 1861. הוא התווכח עם מפקדי צבא הקונפדרציה פ.ג.ט. בורגארד ותומאס ג'קסון על מדיניות אסטרטגית. בשנת 1864, כאשר עמדותיו הצבאיות של הדרום הפכו לנואשות ביותר, תמך בנימין בתוכנית שחרור עבדים אשר יסכימו להתגייס לצבא הדרום, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות נחושה מצידם של אלה הדבקים במסורת הדרום. תוכניתו לא אושרה עד לחודש מרץ 1865, אז כבר לא הייתה רלוונטית.
דמויות בולטות נוספות של יהודים בקונפדרציה כללו את קולונל אברהם מאיירס מצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, שהחזיק בתפקיד קצין אפסנאות ראשי של צבא הקונפדרציה והיה אחראי על אספקת הציוד לכלל הצבא ודוקטור דוויד דלאון, קצין הרפואה הראשי של הצבא. הרופא המנתח סימון ברוך, אביו של איל ההון ברנרד ברוך, ששירת בצוותו האישי של הגנרל רוברט לי. אלמנתו הפכה לאחת החברות הראשונות של ארגון בנות הקונפדרציה, ארגון הנצחה לחללי וחיילי הקונפדרציה.
מייג'ור רפאל מוזס, איש עסקים מג'ורג'יה שהפך מאוחר יותר לנציג בבית הנבחרים של המדינה, היה קצין ההספקה של מדינת ג'ורג'יה. עם התבוסה, ביצע את ההוראה האחרונה של ממשלת הקונפדרציה, כאשר קיבל לידיו 40,000 דולר במטבעות זהב וכסף, להזנה והלבשה של חיילי הקונפדרציה המובסים בדרכם הביתה. כל שלושת בניו של מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם נהרג בקרב שבעת האורנים.
מלחמת האזרחים בתרבות
סרטים
הולדתה של אומה (1915)
חלף עם הרוח (1939)
תג אדום של אומץ (1951)
שנאנדואה (1965)
הטוב, הרע והמכוער (1967)
הכחול והאפור (1982)
צפון ודרום (1985,1986,1994)
גלורי (1989)
מלחמת האזרחים (1990)
גטיסבורג (סרט) (1993)
סאמרסבי (1993)
אנדרסונוויל (1996)
ההונלי (1999)
אלים וגנרלים (2003)
קולד מאונטן (2003)
הסיח (2005)
הכלב ג'ק (2010)
לינקולן (2012)
מדינת ג'ונס החופשית (2016)
ספרים
צללים של אפור (על מלחמת האזרחים בורג'יניה) - ג'סיקה ג'יימס
כבוד ותהילה - קים מרפי
מחיר הכלה - טרייסי ג'קסון
צללי השחר - דברה דיאז
קולד מאונטן - צ'ארלס פרייזר
קונפדרייטס - תומאס קנילי
ג'ובילי - מרגרט ווקר
גטיסבורג:רומן של מלחמת האזרחים - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
אנדרסוויל (ספר) - מקינלי קנטור
קלאודספליטר - ראסל בנקס
חלומו של מלך (ספר) - דייוויס גרוב
אש על ההר - טרי ביסון • אלים וגנרלים - ג'ף שארה
חלף עם הרוח (ספר) - מרגרט מיטשל
גרנט מגיע מזרחה - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
ניצחון אפור - רוברט סקימין
צפון ודרום (טרילוגיה) - ג'ון ג'ייק
מלאכי ההרג - מייקל שארה
לי וגרנט באפוצטוקס - מקינלי קנטור
נשים קטנות - לואיזה מיי אלקוט
מארץ' - ג'רלדין ברוקס
תג הגבורה האדום (ספר) - סטפן קרנה
סקרלט (ספר) - אלכסנדרה ריפלי
יצורים יפהפיים - קאמי גרסייה
הצפון נגד הדרום - ז'ול ורן
משחקי מחשב
צפון ודרום (משחק מחשב)
Assassin's Creed 3
ראו גם
מזמור הקרב על הרפובליקה
לקריאה נוספת
ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, תרגם שמשון ענבל, הוצאת מערכות, תל אביב, תשל"ט 1979
דרו גילפין פאוסט, רפובליקה של סבל - המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית, תרגם יוסי מילוא, מוסד ביאליק, 2017
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 158–189
Gugliotta, Guy. New Estimate Raises Civil War Death Toll, הניו יורק טיימס, April 3, 2012, p. D1 (of the New York edition), and April 2, 2012, on NYTimes.com. Retrieved 2012-04-03 online
Jean Edward Smith, Grant, Simon & Shuster, New York, 2001
Tidball, John Caldwell. The Artillery Service in the War of the Rebellion 1861-1865 (reprint 2011) Westholm Publishing
Weeks, Michael. The Complete Civil War Road Trip Guide: More than 500 Sites from Gettysburg to Vicksburg Countryman Press 2016
Shaara, Jeff. Civil War Battlefields: Discovering America's Hallowed Ground Ballantine Books 2006
Edwards, F Laura. A Legal History of the Civil War and Reconstruction: A Nation of Rights Cambridge University Press 2015
McPherson, M James. The War That Forged a Nation: Why the Civil War Still Matters Oxford University Press 2017
קישורים חיצוניים
, (המשך)
(בעמ' השני)
(גירוש היהודים של גרנט; בסוף)
ידיעות מעיתוני התקופה על הקרבות הימיים במלחמת האזרחים, בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1856–1948
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:התנועה לביטול העבדות
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מלחמות אזרחים
קטגוריה:פעולות צבאיות נגד העבדות | 2024-09-23T16:12:04 |
ההסכם האנגלו אירי | הפניה האמנה האנגלו-אירית | 2020-04-19T19:29:19 |
דון פסיפיקו | REDIRECT דוד פסיפיקו | 2004-12-04T07:04:01 |
רוברט הנסן | רוברט הנסן (באנגלית: Robert Hanssen; 18 באפריל 1944 – 5 ביוני 2023) היה מראשי הריגול הנגדי של ה-FBI, שמכר סודות לרוסים.
ביוגרפיה
ראשית חייו והשכלה
הנסן נולד בשיקגו, בן יחיד במשפחה לותרנית. אביו היה שוטר במשטרת שיקגו, ועל פי תחקיר של המפקח הכללי במחלקת המשפטים של ארצות הברית, האב "התעלל בו רגשית לאורך כל חייו". הנסן למד כימיה בנוקס קולג' בגיילסברג שבאילינוי וקיבל תואר ראשון בשנת 1966. לאחר מכן החל במסלול ללימוד רפואת שיניים באוניברסיטת נורת'ווסטרן. בתקופה זו פגש את ברנדט "בוני" ווק, התחתן איתה והמיר את דתו לנצרות קתולית בעקבותיה. לאחר שלוש שנים בלימודי רפואת שיניים החליט לעבור ללימודי מנהל עסקים. הוא סיים את לימודיו עם תואר שני במנהל עסקים בשנת 1971.
עבודה ב-FBI וריגול
לאחר שעבד תקופה קצרה בשוק הפרטי, עבר הנסן לעבוד במשטרת שיקגו. בינואר 1976 הוא התקבל לעבודה ב-FBI. הוא הוצב בתחילה במשרד הבולשת בגרי שבאינדיאנה. באוגוסט 1978 הוא הועבר למשרד בניו יורק, שם החל לראשונה לעסוק בעניינים הקשורים לריגול נגד ארצות הברית. תפקידו היה לסייע ביצירת מאגר סודי של שמות מאות נושאי משרה רוסים שפעלו בארצות הברית ממוסדות כגון מטה האו"ם.
ב-1979 נכנס הנסן למשרדי Amtorg בניו יורק – תאגיד מסחר, לכאורה פרטי למחצה, ששימש את ברית המועצות –והציע את שירותיו למינהל המודיעין הראשי של ברית המועצות. לאחר שנתפס והודה בריגול טען הנסן שהוא עשה זאת כיוון שהיה צריך כסף כדי לתמוך במשפחתו המתרחבת (באותו הזמן היו לו שלושה ילדים, ובסופו של דבר היו לו שישה) ושהוא חשב שירוויח כסף מהקשר ולאחר מכן ינתק את קשריו עם הסובייטים.
לאחר יצירת הקשר הראשוני החל הנסן להעביר לברית המועצות מידע רב ערך, בשלושה מקבצים. במקבץ הראשון הוא העביר מידע לגבי העובדה שהאמריקאים צותתו לסובייטים בבנייני מגורים. בהמשך, הוא הסגיר מידע לגבי פעילותו של הגנרל הרוסי דמיטרי פוליאקוב , שהיה סוכן כפול במנהל המודיעין של ברית המועצות ואחד המקורות החשובים ביותר של המודיעין האמריקאי. בדוח של ועדה בראשות ויליאם ובסטר, שפורסם ב-2002, נכתב שהנסן הסגיר את זהותו של פוליאקוב משום שחשש כי פוליאקוב עלול לגלות את זהותו שלו ולהסגירה לאמריקאים. מאוחר יותר גם אולדריץ' איימס הסגיר את פוליאקוב לסובייטים. פוליאקוב נעצר ב-1986 והוצא להורג ב-1988.
ב-1981, הועבר הנסן למשרד של ה-FBI בוושינגטון הבירה. במסגרת תפקידו הוא נחשף למידע מודיעיני רב ערך. לאחר מכן הוא עבר ליחידה שעסקה ישירות בריגול נגדי ובאיתור של סוכנים כפולים שנתפסו והפכו את עורם. הוא המשיך לעסוק בתחום הריגול הנגדי לאחר שהועבר חזרה לניו יורק ב-1985.
ב-1985, לאחר הפסקה של מספר שנים בפעילות הריגול, הציע הנסן את שירותיו לק.ג.ב. בתמורה לכסף, במהלך נסיעה מניו יורק לוושינגטון. במכתב שהוא העביר לק.ג.ב הוא ביקש 100,000 דולר ונקב בשמות של שלושה אישים סובייטים שריגלו עבור האמריקאים. השמות של שלושתם כבר היו ידועים לסובייטים, בעקבות מידע שמסר איימס. שלושתם נעצרו ושניים מהם הוצאו להורג. ב-1987, בעקבות חשיפתם של המרגלים הסובייטים לטובת ארצות הברית, נקרא הנסן חזרה לוושינגטון על מנת לחקור מי הדליף את המידע. במילים אחרות, ה-FBI הפקיד בידי הנסן חקירה שמטרתה הייתה לחשוף את עצמו. בדוח שכתב הנסן לא הסגיר את עצמו. ב-1988 הוא מסר את הדוח הסודי שכתב לק.ג.ב. ב-1989 הוא הודיע לק.ג.ב. שמתנהלת חקירה נגד בכיר במחלקת המדינה של ארצות הברית, פליקס בלוך, דבר שפגע בחקירה. באותה השנה הוא גם מסר לסובייטים מידע על אמצעים של האמריקאים לאיסוף מודיעין מדידות וחתימות .
בסך הכל, הנסן ריגל עבור הק.ג.ב. במשך 15 שנה וגרם לנזק ביטחוני כבד ביותר לארצות הברית. בתחילה פעל הנסן עבור ברית המועצות ומשזו התפרקה המשיך בפעולתו עבור הפדרציה הרוסית. עבור שירותיו שילמו לו הרוסים במרוצת השנים סכום כולל של כ-1.4 מיליון דולר.
הנסן נחשף על ידי האמריקנים בשלהי שנת 2001. חשיפתו הייתה בעקבות מידע שנצבר עם חשיפתו של איש ה-CIA אולדריץ' איימס, שריגל אף הוא עבור הרוסים. לאחר מעצרו של אלכסנדר זאפורוז'סקי נטען בכלי תקשורת רוסיים כי המידע שמסר הביא לבסוף לתפיסתו של הנסן. טענה זו מופיעה גם בספרו של סוכן ה-CIA לשעבר, רוברט בר. במשך 22 שנות ריגול בגד הנסן ב-50 מקורות לפחות. ידוע כי לפחות שלושה מתוכם הוצאו להורג על ידי הק.ג.ב.. היקף הנזק שגרם הנסן לארצות הברית ולבעלות בריתה נשאר חסוי. הנסן הועמד לדין והיה צפוי לעונש מוות, אך עקב שיתוף פעולה עם חוקריו נגזר עליו מאסר עולם ללא זכות חנינה, במתקן בעל אבטחה מקסימלית הסמוך לפלורנס, קולורדו, בו הוא שהה 23 שעות ביממה בבידוד. ביוני 2023 נמצא מת בתאו.
קישורים חיצוניים
- סרט קולנוע על פרשת הנסן
הערות שוליים
קטגוריה:אמריקאים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות ריגול בארצות הברית
קטגוריה:אנשי ה-FBI
קטגוריה:אמריקאים ממוצא דני
קטגוריה:מרגלים שריגלו למען רוסיה
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:בוגרי מכללת נוקס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת נורת'ווסטרן
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1944
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2023 | 2024-01-10T22:24:07 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.