title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
בנזין | בנזין הוא תערובת נוזלית המופקת מנפט שצבעה צהוב בהיר עד כתום, ומורכבת בעיקר מפחמימנים. הבנזין משמש כדלק למנועי בעירה פנימית.
אטימולוגיה
השם "בנזין" מקובל בשפות רבות עבור דלק לרכבים, בהן רוסית, גרמנית, איטלקית, אינדונזית ועברית, והוא נגזר מרכיב הבנזן שיש בו. בבריטניה נקרא הדלק "פטרול", בארצות הברית "גזולין" (או בקיצור "גז"), ובחלק מארצות אמריקה הדרומית הוא נקרא "נפטה", בגלל רכיב הנפטא שיש בו.
הרכב כימי וייצור
בנזין מופק בבתי זיקוק לנפט. בעבר, "נפט טבעי" היה מופק מנפט גולמי בתהליך זיקוק פשוט; אולם תוצר זה אינו מתאים למנועים מודרניים, והוא מהווה רק חלק מהתערובת.
הבנזין מורכב ברובו מפחמימנים ובהם בין 5 ל-12 אטומים של פחמן בכל מולקולה.
לתוצרי הזיקוק השונים, אותם מערבבים כדי ליצור בנזין, יש מאפיינים שונים. ההבדלים הם בדירוג האוקטן, תכולת חומרים ארומטיים, תכולת אלקאן (פחמן רווי) ועוד. היחס בין החומרים השונים תלוי בחברה המייצרת, בבתי הזיקוק, ובאיכות הנפט הגולמי. במדינות רבות כיום ישנן מגבלות חמורות על תכולת החומרים הארומטיים (בעיקר בנזן) בבנזין.
בנזין מכיל לעיתים תרכובות אורגניות נוספות, כגון אתר אורגני (המוסף בכוונה), ורמות קטנות של תוספות לא רצויות כגון תרכובות גופרית שונות. ייצרני הבנזין חייבים להסיר חלק מהתוספות הלא-רצויות, כגון מרקפטן ומימן גופרי, משום שהם גורמים לאיכול המנועים.
נדיפות
הבנזין הוא דלק נדיף יותר מסולר ומקרוסין, הן בשל מרכיביו העיקריים והן בשל התוספים השונים. ניתן לשנות את מידת הנדיפות על ידי עירוב בוטאן. במדינות שונות קיימים חוקים המגבילים את הנדיפות המותרת; במזג-אוויר חם יותר שואפים לנדיפות נמוכה יותר. במרבית המדינות ישנה מגבלה נפרדת לנדיפות מותרת בחורף ובקיץ; באוסטרליה, מידת הנדיפות המותרת מתעדכנת מדי חודש בחודשו והיא משתנה גם בין אזורים שונים.
בשנים האחרונות הורדו מידות הנדיפות המותרת במדינות רבות, כדי להקטין את מידת הזיהום בעת תדלוק.
דירוג אוקטן
המאפיין החשוב ביותר של בנזין הוא מספר האוקטן שלו. מספר זה מסמל עד כמה הבנזין חסין בפני הצתה מוקדמת (הצתה מוקדמת מדי פוגעת ביעילות המנוע). דירוג זה הומצא בידי הכימאי ראסל מרקר.
מספר האוקטן נמדד ביחס לתערובת של איזואוקטן (2,2,4-trimethylpentane) ושל הפטן. לפיכך, לבנזין עם מספר אוקטן 87 יש אותה עמידות בפני פיצוץ מוקדם כמו לתערובת של 87% איזואוקטן ו-13% הפטן.
בארצות הברית נעשה שימוש במדידת אוקטן שונה במקצת, ולכן מידת האוקטן המצוינת על משאבות הדלק נמוכה ב-5 יחידות בערך מזו המקובלת בשאר העולם. למשל, בנזין "90 אוקטן" בארצות הברית שקול לבנזין "95 אוקטן" בשאר העולם.
לבנזין יכול להיות מספר אוקטן גבוה מ-100, משום שאיזואוקטן עצמו אינו חסין ב-100% בפני פיצוץ מוקדם. לפיכך, בנזין בעל מספר אוקטן מעל 100 הוא חומר עם חסינות בפני פיצוץ מוקדם הגבוהה מזו של איזואוקטן (ללא n-heptane). הדלק המשמש במרוצי מכוניות, כמו גם דלק מטוסים, הוא בעל דירוג אוקטן של 110 ואף הרבה יותר.
העובדה שדלק בעל מספר אוקטן גבוה יותר פחות דליק, אולם נחשב ל"חזק" יותר, עשויה להראות מוזרה. השימוש בבנזין בעל מספר אוקטן גבוה מאפשר למנוע לפעול ביחס דחיסה גבוה יותר, ללא בעיות של פיצוץ מוקדם. הדחיסה קשורה ישירות להספק, כך שמנועים הדורשים בנזין במספר אוקטן גבוה מפיקים בדרך-כלל הספק גבוה יותר. מנועים מסוימים מתוכננים לפעול ביחס דחיסה המתאים לרמות אוקטן מסוימות, ולפיכך דורשים בנזין במספר אוקטן גבוה. הספק המנוע תלוי גם בתכולת האנרגיה של הדלק, שאינה קשורה באופן מיידי למספר האוקטן. יש החושבים כי שימוש בבנזין באוקטן גבוה ישפר את ביצועי המנוע שלהם ויקטין את צריכת הדלק; אולם הדבר שגוי, ומנועים פועלים באופן הטוב ביותר כשמשתמשים בבנזין עם רמת האוקטן עבורה תוכננו.
סכנות
רבים מהפחמימנים הלא-שמניים המצויים בבנזין (בעיקר אלו הארומטיים, כגון בנזן), כמו גם תוספים שונים, הם חומרים מסרטנים. לפיכך, כל דליפת בנזין מתמשכת, או דליפה חד-פעמית בקנה-מידה גדול, מהווה סכנה לבריאות הציבור אם הבנזין יגיע למאגרי מי שתייה. הסיכון העיקרי לדליפות מעין אלה אינו מכלי רכב דווקא, אלא מתאונות בהן מעורבות משאיות להובלת דלק או דליפות ממכלי בנזין תת-קרקעיים. בשל כך, וגם בשל נדיפותו הגבוהה של הבנזין, יש להבטיח איטום מלא של מכלי בנזין.
תכולת אנרגיה
בנזין מכיל בערך 44.9 מיליון ג'אול לקילוגרם. ככלל, בנזין בעל דירוג אוקטן גבוה הוא בעל תכולת אנרגיה נמוכה יותר מבנזין בדירוג אוקטן נמוך.
לשם השוואה, דלק סולר מכיל בערך 43.2 מיליון ג'אול לק"ג, ואילו מתאנול מכיל בערך 22.5 מיליון ג'אול לק"ג.
היסטוריה
תוספות עופרת
כדי להקטין את מידת הפיצוץ המוקדם של בנזין, הומצאה בשנות העשרים של המאה ה-20 הוספת עופרת לבנזין. מנהג זה נמשך עד לשנות ה-70 של אותה מאה. עם גילוי הנזק הסביבתי הנגרם על ידי העופרת, ועם הופעת הממיר הקטליטי, שאינו מתאים לדלק עם עופרת, החל מעבר לדלק נטול עופרת. כיום נעשה שימוש בתוספים אחרים, כגון חומרים ארומטיים או סוגים שונים של אתר ואלכוהול.
אוקטן במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה קיבלה גרמניה את מרבית הנפט שלה מרומניה, והקימה בתי זיקוק ענקיים להפקת בנזין מנפט. הנפט הגולמי בארצות הברית היה טוב פחות, ותעשיית הדלק האמריקאית נאלצה להשקיע הון במערכות שונות לשיפור איכות הבנזין. בדיעבד הייתה זו השקעה מוצלחת, משום שהאמריקאים פיתחו שיטות לשיפור הבנזין שאיפשרו להם, לקראת סוף המלחמה, לייצר בנזין בדירוג אוקטן של 130 עד 150. בנזין זה איפשר ניצול טוב יותר של מנועי המטוסים. הגרמנים לעומתם הסתמכו רק על הנפט ה"איכותי" יותר, ולא פיתחו מערכות שיפור מקבילות; לפיכך היה עליהם להשתמש במנועים גדולים יותר במטוסיהם. המנועים הבריטיים והאמריקאים הציגו ביצועים טובים יותר מאלו הגרמניים, והייתה לכך תרומה לניצחון על הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) במלחמה.
תוספת העופרת לבנזין שאיפשרה לייצר בנזין עם דירוג אוקטן גבוה גרמה להצטברות של עופרת בצילינדרים של המנועים ושיבושים בהצתה. את הבעיה פתרו על ידי תוספת של תרכובת ברום, אתילן דיברומי, C2H4Br2 לדלק. התוספת של תרכובת הברום לבנזין גרמה בשעת שריפת הדלק ליצירת עופרת ברומידית בצורת אבקה שיוצאת עם גזי הפליטה ועל ידי כך נמנעה הצטברות של עופרת בצילינדר ובתא השריפה.
כבר ב-1924 החלו שתי חברות אמריקניות גדולות, ג'נרל מוטורס ודופונט להתעניין בניצול הברום בים המלח כשמאחוריהן עמדה חברת הנפט סטנדרד אויל מניו ג'רזי. הקבוצה שיגרה נציגים ללונדון כדי לקדם קבלת זיכיון להפקת הברום מים המלח שישמש כתוסף בנזין למכוניות ולמטוסים.
שימוש נרחב באתילן דיברומי היה כתוסף בנזין למטוסי הקרב האמריקנים והבריטיים במלחמת העולם השנייה והיה גורם חשוב בניצחון. בימי המלחמה היה שיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית בירושלים לניצול הברום שהופק מים המלח והפיכתו לתרכובת סידן ברומי (CaBr2 Calcium Bromide) במצב מוצק הבטוח למשלוח באוניות (משלוח ברום בצורת נוזל הוא מסוכן ורעיל).
ראו גם
סולר
אתנול
תחנת דלק
מנוע בנזין
קישורים חיצוניים
תשובות לשאלות נפוצות על בנזין
האם כדאי להשתמש בדלק עם אוקטאן גבוה יותר?
מידע לצרכן על בנזין באוקטן גבוה, באתר ועדת הסחר הפדרלית של ארצות הברית (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:דלק
קטגוריה:דלק מאובנים
קטגוריה:מוצרי נפט | 2024-05-23T13:56:15 |
פרגמטיקה | פרגמטיקה היא ענף בבלשנות החוקר את הבנת השפה הטבעית, ועיקר עיסוקה הוא בהשפעת ההקשר על הבנת המשמעות. ההקשר במשמעות זו חייב לכלול אמצעים חוץ־לשוניים כמו סיבות חברתיות, סביבתיות ופסיכולוגיות.
מחלוקת על ההגדרה
מסורתית, תחום הפרגמטיקה מוגדר כעוסק במשמעות ביחס להקשר או לדוברים, במבנים שאינם משפיעים על תנאי אמת של משפט (בניגוד לסמנטיקה פורמלית שמבקשת להגדיר את המשמעות על פיהם), ובנושאים מסוימים כמו פעולות דיבור.
עם זאת, חוקרים מסוימים הפעילים בעשורים האחרונים, למשל מירה אריאל בספרה Defining Pragmatics, שוללים את זה, ומבקשים להגדיר את הפרגמטיקה אל מול הסמנטיקה (ואל מול יתר הדקדוק) באמצעות חלוקת עבודה של קוד לשוני מול היסק לא לשוני. על פי ניתוח זה, רוב התופעות הלשוניות שנופלות בהגדרה המסורתית למעשה מתחלקות בין הדקדוק לפרגמטיקה.
מחקר והשערות
פרגמטיקה מתעסקת בעיקר במבע המבטא את השימוש בלשון, ולא במשפט המייצג צורה מופשטת של השפה לצורכי ניתוח. הפרגמטיקה עוסקת בדרך כלל בהקשר של שיחה. בפרגמטיקה נערך בידול בין "משמעות המשפט" ל"כוונת הדובר". משמעות המשפט היא המשמעות המילולית של המשפט, בעוד שכוונת הדובר היא הרעיון, שאותו מנסה הדובר למסור.
לדוגמה, ניקח את המבע "אפשר לקבל את הקטשופ בבקשה?". משמעות המשפט הבסיסית היא שאלה, אך כשמתעמקים בכוונת הדובר, רואים שיש כאן מעין תפקיד של ציווי, שמשמעותו היא "תן את הקטשופ".
דוגמה נוספת יכולה להיות הדו־שיח הבא:
א: "אני רעב."
ב: "אז בוא נלך לשוק בצלאל."
בעוד שניתן לפרש את המשפט של דובר ב' כהצעה ללכת לשוק לקנות מוצרי מזון, הכוונה היא ללכת לשוק הידוע במוכרי הפלאפל שלו ולקנות פלאפל.
ענפים רלוונטיים
פרגמטיקה מנסה לקשר בין סימנים לפרשנותם, ואילו סמנטיקה מתמקדת בקשר הישיר בין מילה ופירושה (מסמן ומסומן), סינטקטיקה (או סינטקס) לעומת זאת בוחנת את הקשר בין המסמנים, המילים עצמן.
תחומים נוספים המשיקים לתחום הם הפסיכולינגויסטיקה והסוציולינגויסטיקה.
ראו גם
שיח (מדעי החברה)
עקרון שיתוף הפעולה
תאוריית הרלוונטיות
קישורים חיצוניים
מהי פרגמטיקה (אנגלית)
בנימין בראון, בלי אבל: פולמוס החסידים והמתנגדים בראי תאוריית סמני השיח, רוח חדשה בארמון התורה, תשע"ח.
בנימין בראון, Some Say This, Some Say That: Pragmatics and Discourse Markers in Yad Malachi's Interpretation Rules
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:סמיוטיקה
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון | 2024-03-07T19:14:28 |
21 (מספר) | 21 (במילים בלשון זכר: עשרים ואחד; בלשון נקבה: עשרים ואחת) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 20 והקודם ל-22.
במתמטיקה
21 הוא המספר השמיני בסדרת פיבונאצ'י.
מספר הרשאד.
מספר מוצקין.
מספר משולשי.
מספר פריק (לא ראשוני), מחלקיו הם 3 ו-7.
21 הוא הגדול בזוג הקטן ביותר של מספרי סמית' בבסיס כלשהו.
גיל 21
גיל 21 הוא גיל הבגרות לעניינים מסוימים בחוקיהן של מדינות שונות.
הזכות להיבחר לכנסת ניתנת בישראל רק למי שביום הגשת רשימת המועמדים מלאו לו 21 שנה. הגבלה דומה חלה על הזכות להיבחר למועצה של רשות מקומית בישראל. רישיון נהיגה בכלי רכב מסוימים, כגון אוטובוס, ניתן רק למי שמלאו לו 21 שנה, וגם מורה לנהיגה יכול להיות רק מי שמלאו לו 21 שנה. רישיון אזרחי לנשיאת נשק, אף הוא מותנה בכך.
בארצות הברית גיל 21 מעניק זכות לקנות אלכוהול; ברוב מדינות ארצות הברית אדם בגיל 21 גם רשאי לשכור רכב.
משחקים
שם נוסף למשחק בלאק ג'ק.
סכום כל הערכים על קוביית משחק רגילה.
עשרים ואחת - משחק כדור
בתחומים אחרים
21 הוא גם:
המספר האטומי של סקנדיום.
המאה הנוכחית שמתחילה בשנת 2001 ומסתיימת בשנת 2100.
הפורט הסטנדרטי של ה-FTP.
פרופיל 21 הוא הפרופיל הנמוך ביותר בצה"ל, ובעל הפרופיל הזה אינו מגויס.
אג'נדה 21 - תוכנית עולמית למאה העשרים ואחת.
בחצי הכדור הצפוני של כדור הארץ, התאריך 21 בחודשים מרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר מהווה את תחילתם של האביב, הקיץ, הסתיו והחורף בהתאמה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מספרים טבעיים | 2024-08-27T06:57:28 |
גרייטפול דד | גרייטפוּל דֶד (אנגלית: Grateful Dead) (בתרגום חופשי לעברית; מת אסיר תודה) הייתה להקת רוק אמריקאית שנוסדה בשנת 1965 בסן פרנסיסקו כגלגול של להקת "מאדר מק'ריס אפטאון ג'אג צ'מפיונס". הגרייטפול דד נודעו בסגנון האקלקטי של שיריהם ששילבו השפעות רוק, מוזיקה עממית, בלוגראס, בלוז, קאנטרי וג'אז.
מעריציהם הנלהבים המכונים "דֶד הֶדס" ("ראשים מתים") נודעים בנאמנותם ללהקה, ורבים מהם ליוו אותה מהופעה להופעה במשך שנות קיום הלהקה.
בסוף שנת 1965 חברי ה"ג'אג צ'מפיונס" החלו בשינוי סגנוני לעבר הרוק, ולג'רי גרסיה, רון "פיגפן" מק'קרנן ובוב ווייר הצטרפו ביל קרויצמן ופיל לש. בשנת 1967, שיא הצלחת הלהקה, צורף גם מיקי הארט כנגן כלי הקשה נוסף.
חברי הלהקה
ג'רי גרסיה – גיטרה ושירה
רון "פיגפן" מק'קרנן – שירה, קלידים, מפוחית, כלי הקשה, גיטרה
בוב ווייר – גיטרת קצב, גיטרת סלייד, קולות רקע
ביל קרויצמן – תופים
פיל לש – גיטרה באס
מיקי הארט – תופים
חברים נוספים ניגנו ותרמו קולות רקע, הפירוט בגוף הערך. חלק משירי הלהקה נכתבו על ידי רוברט האנטר.
תחילת הדרך
ממוזער|הגרייטפול דד מופיעים ברד-רוקס, 1987
הלהקה נקראה בראשונה "הווֹרלוֹקס" ושינתה את שמה ל"גרייטפול דד" לאחר שגרסיה בחר שם באקראי מתוך מילון. חברי הלהקה היו "להקת הבית" של ה"מרי פרקנסטרס" (חבורה של מעריצים ואוהדים של הסופר קן קיזי) והושפעו עמוקות מהשימוש הרווח של חבורה זו ב-LSD.
ההשפעות המוזיקליות על הצליל של הלהקה היו מגוונות ושילבו את הפסיכדליה של התקופה עם רית'ם אנד בלוז בסיסי ומוזיקת קאנטרי עממית, בנוסף להשפעות סגנוניות נוספות שהגיעו מלש כמו ג'אז חופשי ומוזיקה קלאסית מודרנית (לש היה תלמיד של המלחין לוצ'אנו בריו). שילוב זה יצר צליל מיוחד שעוגן במקורות הוותיקים של המוזיקה האמריקאית אך שיקף גם את תחושת ההרפתקנות והחיפוש אחר "הבלתי נודע המוזיקלי". מאפיין זה של נסיוניות וחידוש מוזיקלי אפיין רבות מההופעות החיות של הלהקה.
תקליטיהם הראשונים שיקפו את אופי ההופעות החיות – קטעים ארוכים של נגינה עם סולואי גיטרה של גרסיה, למשל ב-"Dark Star", אך חסרו את החיות והאנרגיה של ההופעה ולא נמכרו היטב. גם האלבום "live/Dead" מ-1969 לא הצליח במיוחד ורק אלבומי שנת 1970 – "American Beauty" ו-"Workingman's Dead" הביאו לפריצת הגרייטפול דד לתודעת הקהל הרחב בזכות שירים במבנה סטנדרטי יותר וסגנון צליל אקוסטי ורגוע.
שינויים בהרכב הלהקה
במשך השנים חלו תמורות רבות בהרכב הלהקה: פיגפן ניגן עד מותו (ב-1973) במגוון כלים ותרם גם את שירתו. בין 1971 ל-1975 נטל הארט חופשה ארוכה מפעילות בלהקה. טום "TC" קונסטנטן ניגן בקלידים בין 1968 ו-1970, ובשנת 1971 החליפו קית גודשו, והביא את אשתו דונה כזמרת ליווי, עד ששניהם עזבו ב-1979 וברנט מידלנד הגיע לנגן בקלידים והיה חבר בלהקה עד מותו ב-1990. לאחר מכן ברוס הורנסבי ווינס וולניק איישו את הקלידים ועזבו ב-1992 ו-1995 בהתאמה.
גרייטפול דד בהופעה
ההופעות החיות היו לסמל המוכר ביותר של הגרייטפול דד; פרט לשנת 1975, שבה הופיעה בארבע הופעות בלבד, הלהקה הופיעה הופעות רבות מדי שנה ברחבי ארצות הברית, החל מחורף 1965 ועד ה-9 ביולי 1995, עם מספר גיחות לאירופה וקנדה, כולל שלושה לילות של הופעה בפירמידה הגדולה בגיזה ב-1978. בממוצע רב שנתי הופיעו הגרייטפול דד כ-120 פעם בשנה, מספר הופעות גבוה משמעותית מלהקות אחרות שהתמקדו יותר בהקלטת אלבומי אולפן. אלבומי האולפן של הגרייטפול דד היו ברובם אוספים של שירים חדשים שבוצעו קודם לכן בהופעות. הופעותיהם התאפיינו בקטעים ארוכים של אלתור אישי, שהשתלבו ליצירה הרמונית, תוך מעבר והתמזגות של שיר אחד למשנהו.
הלהקה התפרסמה בכך שהתירה ל"דד הדס" (מעריציה) להקליט את הופעותיה ללא הגבלה, ובמשך שנים רבות הופעותיהם כללו קטעים מיוחדים לטובת המקליטים. ההפצה הותרה ללא הגבלה כל עוד היא ללא מטרת רווח.
הגרייטפול דד היו חלוצים בשיווק באמצעות דיוור ועוד לפני היות הדואר האלקטרוני נהגו לאסוף שמות וכתובות של מעריצים ושלחו אליהם מעת לעת דפי מידע על הלהקה ותוכניותיה. דפים אלו כללו הצעות רכישת טובין שונים והרווחים מימנו את ההפצה.
בשנת 1995 מת גרסיה מהתקף לב וחברי הלהקה הנותרים החליטו לא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד" מתוך הוקרה לזכרו וכתוצאה מכך הלהקה התפרקה רשמית. רובם פנו לפרויקטי סולו וחלקם מנגנים עד היום בלהקה שנקראת "דה דד" ("המתים").
קישורים חיצוניים
אב"פ:מרתון "גרייטפול דד" ברדיו "קול הקמפוס"
Grateful Dead Live at Winterland Arena on 1975-06-17, הקלטת קונצרט של הגרייטפול דד בסן פרנסיסקו, באתר Internet Archives
גיל מטוס, 40 שנה להופעות הלהקה בווינטרלנד, 1974, שודר ב-88FM, ב-13 באוקטובר 2014
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:להקות זוכות פרס גראמי
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות רוק פסיכדלי
קטגוריה:שישיות מוזיקליות
קטגוריה:אמני וורנר רקורדס
קטגוריה:אמני אריסטה רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1965 | 2024-10-18T09:50:31 |
לבלב | לַבְלַב (TA: Pancreas) הוא בלוטה אמפיקרינית-הטרוטיפית בחלל הבטן שתפקידה להפריש מיצים המכילים אנזימים וביקרבונט לצינור העיכול לצורך פירוק המזון, וכן הורמונים לזרם הדם לוויסות המטבוליזם בגוף. הלבלב ממוקם מאחורי הצפק, בין התריסריון לטחול. אורכו כ-15 ס"מ אצל אדם בוגר.
פעילותו האקסוקרינית מתבטאת ביצירת מיצים שמופרשים דרך תעלות אל מערכת העיכול. מיצי הלבלב מכילים אנזימים המסייעים לעיכול, כגון עמילאז, טריפסין, קרבוקסיפפטידאז וליפאז. אנזימים אלו נחוצים לעיכול של חלבונים, פחמימות ושומנים. ללא נוכחות אנזימי הלבלב, פירוקם של אבות המזון איננו מושלם. חלקו האנדוקריני של הלבלב שמכיל את איי לנגרהנס מייצר הורמונים: אינסולין וגלוקגון.
הלבלב התגלה לראשונה בתרבות המערב על ידי הרופילוס, מנתח ואנטום יווני. כמה מאות שנים לאחר מכן כינה אותו האנטום רופוס מאפסוס בשם היווני πάγκρεας (פַּנְקְרֵאָס), הלחם בסיסים של המילים היווניות πᾶν (פָּאן) – כל, ו-κρέας (קְרֵאָס) – בשר, לציון אופיו הבשרני של האיבר.
אנטומיה
הלבלב שוכן מאחורי הצפק (רטרופריטונאלי) לרוחבה של דופן הבטן האחורית העליונה, בין התריסריון מימין והטחול משמאל. קדמית לו נמצאת הקיבה. אורכו של הלבלב 15 - 20 ס"מ, ומשקלו 85 – 100 גרם.
חלקי הלבלב
ממוזער|איור של מבנה הלבלב
לצורך התיאור האנטומי מחולק הלבלב לארבעה חלקים מימין לשמאל: ראש, צוואר, גוף וזנב.
ראש הלבלב (Caput pancreatis), החבוק על ידי התריסריון בצורת האות "כ", הוא חלקו הרחב של הלבלב. בצדו האחורי של הראש עוברים הווריד הנבוב התחתון, עורק הכליה ווריד הכליה הימניים, וכן וריד הכליה השמאלי. בתוך הראש עובר גם חלקו המרוחק (דיסטלי) של צינור המרה המשותף, אשר מתחבר, אצל מרבית האנשים, אל צינור הלבלב באמפולה על שם פאטר לקראת שפכו אל התריסריון. מחלקו התחתון של ראש הלבלב יוצא הזיז האונקלי (Processus uncinatus) שמאלה.
צוואר הלבלב (Collum pancreatis) הוא מקטע קצר של 1.5–2 ס"מ הנמצא קדמית לעורק מתלה המעי העליון ווריד מתלה המעי העליון. וריד זה מתחבר עם וריד הטחול בנקודה זו, ויוצר את וריד שער הכבד. צדו הקדמי של הצוואר מכוסה בצפק, והוא סמוך לשוער הקיבה. בין הצוואר לזיז האונקלי ישנו שקע קטן הנקרא חרק הלבלב (Incisura pancreatis).
גוף הלבלב (Corpus pancreatis) ממשיך את מהלכו של הצוואר שמאלה וחולף על פני אבי העורקים והחוליה המותנית השנייה (L2). צדו הקדמי של הגוף מכוסה בצפק, וצדו האחורי נוגע באבי העורקים, בעורק מתלה המעי העליון, בבלוטת יותרת הכליה השמאלית, בכליה השמאלית ובכלי הדם שלה.
זנב הלבלב (Cauda pancreatis) נמצא קדמית לכליה השמאלית, ונוגע בשער הטחול ובכפף הטחול (הכפף השמאלי) של המעי הגס. קצהו של הזנב נוטה בדרך כלל כלפי מעלה.
צינורות הלבלב
צינור הלבלב הראשי על שם וירסונג מתחיל בזנב הלבלב ונמשך לאורך צירו הראשי של הלבלב לעבר ראש הלבלב. במרבית האנשים צינור המרה המשותף מתחבר אל צינור הלבלב, והם יוצרים יחד את האמפולה על שם פאטר, אשר נשפכת אל התריסריון בפטמת התריסריון הגדולה. ב-25% הצינורות נשפכים בנפרד אל התריסריון. אמפולה זו מוקפת בסוגר על שם אודי המווסת את זרימת המרה ומיצי הלבלב לתריסריון.
אצל חלק מהאנשים קיים גם צינור הלוואי של הלבלב על שם סנטוריני, שב-70% מהמקרים נמצא מאחורי הצינור הראשי ומתנקז לתריסריון בפטמת התריסריון הקטנה. ביתר המקרים הצינור נשפך אל צינור הלבלב הראשי.
אספקת דם
אספקת הדם ללבלב היא ברובה מענפי הלבלב המסתעפים מעורק הטחול ומספקים דם לגוף הלבלב ולזנב הלבלב. עורקי הלבלב והתריסריון העליון הקדמי והאחורי, שהם סעיפים של עורק הקיבה והתריסריון, והענפים הקדמי והאחורי של עורק הלבלב והתריסריון התחתון, שהוא סעיף של עורק מתלה המעי העליון, מספקים דם לראש הלבלב.
ניקוז ורידי
עיקר הניקוז הוורידי של הלבלב הוא דרך ורידי הלבלב אל וריד הטחול, אולם חלק מהוורידים מוליכים דם אל וריד מתלה המעי העליון. וריד הטחול ווריד מצע המעי העליון נפגשים ליצירת וריד שער הכבד.
ניקוז לימפטי
הניקוז הלימפטי של הלבלב עוקב אחר כלי הדם של הלבלב ומתנקז אל קשרי הלימפה של הטחול המצויים לאורך עורק הטחול. מספר כלי לימפה מתנקזים אל קשרי הלימפה של שוער הקיבה, והלאה משם אל קשרי הלימפה העליונים של מצע המעי או לקשרי הלימפה של הקרביים דרך קשרי הלימפה של הכבד.
עצבוב
הלבלב מקבל עצבוב סימפתטי מעצבי הקרביים דרך מקלעת הבטן ועצבוב פאראסימפתטית מהעצב התועה דרך מקלעת מתלה המעי העליונה. סיבי עצבים סימפתטיים מעצבבים את כלי הדם אל הלבלב, ואילו סיבי סימפתטיים ופאראסימפתטיים מעצבבים את רקמת הלבלב. הסיבים הפאראסימפתטיים המגיעים לרקמת הלבלב אחראים על ויסות ההפרשה בלבלב, אלם תפקיד זה הוא משני לבקרה ההורמונלית על ההפרשה.
התפתחות עוברית
הלבלב נוצר כשני ניצני לבלב, גבי וגחוני, מהאנדודרם בשבוע החמישי להיריון. מהניצן הגבי מתפתחים חלקו העליון של הראש, הצוואר, הגוף והזנב, בעוד שמהניצן הגחוני מתפתחים חלקו התחתון של הראש והזיז האונקלי. בכל אחד מהניצנים יש צינור, והם מתאחים ליצירת צינור הלבלב הראשי. חלקו המקורב של הצינור הגבי יוצר את צינור הלוואי. ב-10% מהאנשים לא מתקיים האיחוי בין הצינורות, וכל הפרשות הלבלב האקסוקריניות מתנקזות אל צינור הלוואי.
מבנה רקמתי
תפקוד
ראו גם
לבלב מלאכותי
דלקת לבלב
סרטן הלבלב
איי לנגרהנס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בלוטות
קטגוריה:מערכת העיכול
קטגוריה:לבלב | 2024-03-28T21:20:13 |
אנקת גבהים | אנקת גבהים (באנגלית: Wuthering Heights) הוא רומן מאת אמילי ברונטה שפורסם לראשונה בשנת 1847. עם השנים הפך הסיפור לאחת מאבני היסוד של הספרות האנגלית, ועובד במספר גרסאות לרדיו, לטלוויזיה, לקולנוע ולתיאטרון.
הספר מתאר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של קאתי, בת עשירים, והיתקליף, אסופי ספק צועני בן בלי שם שאומץ על ידי אבי המשפחה, על רקע חיי האצולה הכפרית באנגליה של תחילת המאה ה-19. החרדה לגורל אחוזת המשפחה לאחר מות האב גורמת להסתלקותו של היתקליף, אכול קנאה ורגשי נחיתות, ולנדודיו. הוא חוזר לאחר שנים, עשיר אך מריר ותאב נקם, וחי בצל זכרה של אהבת חייו היחידה.
ב-1939 יצא עיבוד קולנועי לרומן, והסרט היה מועמד לפרס האוסקר. ב-1970 וב-1992 זכה הספר לשני עיבודים נוספים לקולנוע, אולם אלה זכו להצלחה פחותה מקודמם.
ב-2007 נמכר עותק נדיר של המהדורה הראשונה של הספר ב-114 אלף ליש"ט.
עלילה
מר ארנשו (Earnshaw), בעל אחוזת "אנקת גבהים" ביורקשייר, פוגש בליברפול את היתקליף, ילד אסופי ספק צועני, ואוסף אותו לביתו. מר ארנשו מתייחס אל היתקליף כאל בנו, למגינת לבם של אשתו ובנו הינדלי, המקנא בהיתקליף ורואה אותו כפולש למשפחתם. לעומתם, הבת קאתי מוצאת בהיתקליף ידיד ונפש תאומה. הינדלי מתעמת עם אביו על רקע אימוצו של היתקליף, ועוזב את הבית ללימודים. עם מות האב יורש הינדלי את "אנקת גבהים", וחוזר לאחוזה עם אשתו. הינדלי מתנקם בהיתקליף: הוא אינו מאפשר לו ללמוד, מוריד אותו לדרגת פועל, מאלץ אותו לעבוד בשדות ואף מכה אותו כמשרת. בהזדמנויות רבות מזכיר הינדלי את היותו של היתקליף צועני, ומצליח בכך לגרום לו לתהות באשר להיותו שונה. תחילה שומרים קאתי והיתקליף על הקשר הרומנטי המיוחד ביניהם, באחד מטיוליהם הם מגיעים לבית משפחת לינטון ב"תראשקרוס גריינג'"; כלב המשפחה נושך את קאתי והיא נאלצת להישאר בביתם להחלמה במשך מספר שבועות, אך את היתקליף הם מגרשים כמשרת בזוי.
תחושת הבושה של היתקליף גוברת כאשר קאתי חוזרת ל"אנקת גבהים" עם גינונים של גברת, והוא מקנא באדגר ואיזבלה לינטון שהפכו לידידיה. בינתיים אשתו של הינדלי, פרנסיס, יולדת בן, הרטון, ומתה זמן קצר לאחר מכן. היתקליף, שמתקשה לשאת את מעמדו המושפל, עוזב את "אנקת גבהים" ונעלם למשך שלוש שנים.
הינדלי מתאבל על מות אשתו, מזניח את החווה, שותה לשוכרה ומהמר על רכושו. למרות שקאתי מצהירה על אהבתה להיתקליף בפני נלי דין, מנהלת משק הבית, היא מתחתנת עם אדגר לינטון, ונלי עוברת איתה ל"תראשקרוס גריינג'". בשלב זה חוזר היתקליף לאחר היעדרותו, הפעם כג'נטלמן עשיר ובוטח, ושובה את ליבן של קאתי ושל איזבלה לינטון, אך אדגר והינדלי עדיין נוטרים לו טינה.
היתקליף מבקש לנקום באלה שגרמו לו עוול. הוא מתגורר ב"אנקת גבהים" עם הינדלי, אויבו לשעבר, ומלווה לו כספים. מצבו הנפשי והכספי של הינדלי מידרדר, והוא מאבד את האחוזה להיתקליף. איזבלה מתאהבת בהיתקליף, למרות אזהרותיהן של קאתי ונלי על אופיו האלים. היתקליף מנצל את ההזדמנות להתנקם באדגר באמצעות איזבלה, על שגזל ממנו את קאתי. הוא מחזר אחרי איזבלה, והם נמלטים ונישאים. אדגר מנשל אותה מהאחוזה. אחרי חודשיים נלי מקבלת מכתב מאיזבלה, המספרת לה שהם נמצאים ב"אנקת גבהים" ונישואיה אומללים.
קאתי חולה והיתקליף מבקר אותה בסתר. בלילה שבו הם מצהירים על אהבתם הנואשת, קאתי מתה אחרי שהיא יולדת בת, קאתרין. היתקליף מתאבל על מותה ומבקש שרוחה תרדוף אותו. איזבלה מנצלת את המצב ובורחת ממנו לדרום אנגליה. לאחר כמה חודשים היא יולדת בן, לינטון היתקליף. בינתיים הינדלי מת, ובנו הרטון נשאר עם היתקליף, שירש את "אנקת גבהים". היתקליף מתייחס להרטון כאל משרת כפי שהינדלי התייחס אליו, אך הרטון ממשיך לאהוב אותו.
עם מותה של איזבלה, מגיע בנה לינטון ל"תראשקרוס גריינג'" ופוגש את דודו, אדגר לינטון, ודודניתו קאתרין לזמן קצר, כשאביו דורש שיבוא אליו ל"אנקת גבהים". חייה של קאתרין הצעירה מוגנים, היא אינה יודעת על קרבתו של לינטון. ביום הולדתה ה-16 היא פוגשת במקרה את היתקליף והרטון, כשהיא הולכת איתם ל"אנקת גבהים", היא מופתעת לראות שם את לינטון. היתקליף רואה אפשרות להשיג באמצעות קאתרין שליטה על שני הבתים, על ידי נישואיה לבנו. לינטון הוא חולני ורגזן, אך קאתרין מחבבת אותו ומנסה לשמח אותו.
כאשר נודע לאדגר על ביקוריה של קאתרין ב"אנקת גבהים" הוא אוסר עליה לשוב לשם. היא ולינטון מתכתבים בסתר, והיא מצליחה להתגנב מביתה וללכת לבקרו. היתקליף חושש שלינטון ימות בקרוב; הוא ממהר להשיא את הדודנים, וכולא את קאתרין בחדר ב"אנקת גבהים", למרות תחינותיה ללכת לראות את אביה הנוטה למות. ברגע האחרון היא מצליחה לברוח בעזרת לינטון, ומגיעה אל אביה לפני מותו. לינטון, הנשוי עכשיו לקאתרין, יורש את "תראשקרוס גריינג'" ואחרי זמן קצר כשלינטון מת, הירושה עוברת להיתקליף. מנושלת מכל רכושה, קאתרין נאלצת לחיות ב"אנקת גבהים", ו"תראשקרוס גריינג'" מושכר למר לוקווד.
היתקליף, רדוף רוחות רפאים, כבר איבד בשלב זה את הרצון לנקמה, הוא מבקש שיניחו לו למות, ודורש שיקברו אותו לצידה של קאתי. אחרי מותו שני הבתים חוזרים לבעליהם האמיתיים, משפחות ארנשו ולינטון. הרטון וקאתרין מתאהבים, נישאים וחוזרים ל"תראשקרוס גריינג'".
הדמויות
מבנה הרומן
הרומן כתוב בגוף ראשון, אך מסופר על ידי שני אנשים. המספר הראשון הוא דמות שולית ברומן, מר לוקווד, דייר ב"תראשקרוס גריינג'" שבבעלות הית'קליף. סיפורו פותח וסוגר את הרומן. את עיקר העלילה הוא כותב לפי מה שמספרת לו נלי דין, סוכנת הבית שעבדה גם ב"אנקת גבהים".
בתחילת הרומן, לוקווד מבקר את הית'קליף ב"אנקת גבהים" ופוגש את קאתרין (הבת) ואת הרטון ארנשו. בליל סערה הוא נאלץ ללון במקום, הוא קורא יומן שכתבה קאתי בילדותה, וחולם שהוא רואה את רוח הרפאים שלה מנסה להיכנס לחדרו. כשהוא נופל למשכב, נלי דין מספרת לו את תולדות חייהן של משפחות ארנשו ולינטון.
כשלוקווד מחלים הוא עוזב את האזור, וחוזר אחרי שנה. הוא פוגש שוב את נלי והיא מספרת לו על מותו של היתקליף ועל אהבתם של קאתרין והרטון.
במדיה אמנותית אחרת
ממוזער|276x276 פיקסלים|היתקליף (לורנס אוליבייה) וקאתי (מרל אוברון ) בסרט משנת 1939.
עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה
העיבוד הקולנועי הידוע ביותר של הרומן הוא הסרט "אנקת גבהים" בכיכובו של לורנס אוליבייה משנת 1939, שהיה מועמד לפרס האוסקר.
סרטים נוספים שנעשו לפי הרומן:
"אנקת גבהים" – סרט אילם משנת 1920
"אנקת גבהים" – סרט טלוויזיה של ה-BBC משנת 1953 בכיכובו של ריצ'רד טוד
"אנקת גבהים" – סרט של לואיס בוניואל (מקסיקו 1954)
סרט טלוויזיה עם קית' מיצ'ל כהיתקליף וקלייר בלום בתפקיד קאתי (1962)
סדרת טלוויזיה עם איאן מקשיין בתפקיד היתקליף (1967)
"אנקת גבהים" – סרט קולנוע עם טימותי דלטון (1970)
"אנקת גבהים" – סדרת טלוויזיה משנת 1978 בכיכובו של קן האצ'יסון
"אנקת גבהים" – סרט קולנוע בכיכובם של רייף פיינס בתפקיד היתקליף וז'ולייט בינוש בתפקיד קאתי (1992)
"אנקת גבהים" – סרט טלוויזיה בכיכובם של רוברט קאוואנה ואורלה בריידי.
"אנקת גבהים" – סרט בכיכובם של טום הארדי בתפקיד היתקליף ושרלוט ריילי בתפקיד קאתי (2009)
ב-2011 הופק סרט בבימויה של אנדראה ארנולד בכיכובם של קאיה סקודלריו כקאתי וג'יימס האוסון כהיתקליף.
מוזיקה
אופרת "אנקת גבהים" מאת פרדריק שאזלן לפי לברית מאת פולה הייל פישר
שירה של קייט בוש
"אנקת גבהים" הוא שיר מתוך אלבום הבכורה של קייט בוש "The Kick Inside" משנת 1978. השיר זינק במהירות לראש מצעדי הפזמונים בבריטניה. הוא נכתב בהשפעת הרומן וסדרת הטלוויזיה של ה-BBC משנת 1967 ומילותיו מתארות את רוחה של קאתי פונה אל היתקליף.
מתוך השיר:
Heathcliff, it's me, your Cathy, I've come home
I'm so cold, let me in your window
להקת הפאוור מטאל הברזילאית, Angra, הוציאה גרסת כיסוי לשיר בשנת 1993.
תרגומים לעברית
לאורך השנים זכה הרומן למספר תרגומים עבריים:
תרגום אורי גמזו, ת"א: הוצאת יוסף שמעוני, דפוס "תרבות", 1952.
"ווטארינג הייטס", תרגום יצחק לבנון, רמת גן: הוצאת מסדה, חוברות ה'-ו' בסדרת "רומן השבוע", 1968.
תרגום עליזה נצר, ת"א: הוצאת מ. מזרחי, "מועדון הספר הטוב", 1970.
תרגום אהרן אמיר, ירושלים: הוצאת כתר, 1990.
תרגום ישראל יפרח (מהדורה מקוצרת), כפר מונש: הוצאת עופרים, 2007.
תרגום גרשון גירון, עם אחרית דבר ג'ויס קרול אוטס ובעריכת חיים פסח, ת"א: הוצאת משכל, 2008.
לקריאה נוספת
גדעון שונמי, "גיבורים בכבלי מספריהם: לשאלת נקודת התצפית ב'אנקת גבהים' לאמילי ברונטה", הספרות ג/3–4, ספטמבר 1972
קישורים חיצוניים
אנקת גבהים מילות השיר של קייט בוש
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי 1847
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2024-09-24T20:15:44 |
תאונות דרכים | REDIRECT תאונת דרכים | 2004-12-12T12:02:39 |
ירדן (פירושונים) | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים ולנשים
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות משפחה טופונימיים | 2024-05-24T09:19:04 |
ניקל | ניקל (באנגלית: Nickel) הוא יסוד כימי מקבוצת מתכות המעבר שסמלו הכימי Ni ומספרו האטומי 28.
תכונות
ניקל הוא יסוד כימי מתכתי קשה ממתכות המעבר, אשר גם נוח לחישול ולמתיחה. צבעו לבן-כסוף והוא עמיד מאוד בפני חמצן וחלודה. ניקל הוא אחד מחמשת היסודות הפרומגנטיים, טמפרטורת קירי עבורו היא 355°C. דרגות החמצון שלו הן 1+ ו-2+. קיימות גם תרכובות שבהן דרגת החמצון שלו היא 3+.
שימושים
לניקל שימושים רבים, העיקרי שבהם הוא בסגסוגות. 65% מהניקל שמופק בעולם המערבי משמש להכנת פלדת אל-חלד, 12% משמשים להכנת סגסוגות-על ו23% הנותרים משמשים לשימושים מגוונים, כגון, סוללות נטענות (סוללת ניקל-קדמיום או סוללת יוני ליתיום) וכימיקלים שימושיים כגון זרזים כימיים והצבען הצהוב הקרוי ניקל טיטניום. לניקל שימוש בציפוי באמצעות אלקטרוליזה.
סגסוגות ניקל מפורסמות:
פלדת אל חלד וסגסוגות אחרות עמידות בפני קורוזיה, כגון אלו המשמשות לייצור כלי נשיפה ממתכת, כפתורי בגדים ומטבעות.
הסגסוגת "אלינקו" שמכילה ניקל משמשת להכנת מגנטים.
מתכת "מונל" שהיא סגסוגת ניקל עמידה בפני קורוזיה שמשמשת להכנת מדחפים לאוניות, כלי מטבח ועוד.
היסטוריה
שימוש בניקל נעשה עוד בימי קדם, בשנת 3500 לפנה"ס. בסוריה של היום נמצא ארד שמכיל מעל 2% ניקל.
מינרלים שהכילו ניקל היו שימושיים בצביעת זכוכית בצבע ירוק. ב-1751 המינרלוג אקסל פרדריק קרונשטדט ניסה למצות נחושת מהמינרל ניקלין (NiAs מכונה גם ניקוליט). הוא נכשל ובמקום נחושת זיקק ניקל.
מטבע הניקל הטהור הראשון הופק ב-1881 בשווייץ.
מדגסקר היא אחת מהיצואניות הראשיות של הניקל הגולמי, ועל פי נתוני 2022 שווי היצוא של מתכת זו עמד על כ-929 מיליון דולר, ומדינות היעד לייצוא הניקל ממדגסקר היו יפן, סין, דרום קוריאה, טיוואן וארצות הברית.
תפקיד ביולוגי
במערכות חיות, הניקל נפוץ בעיקר בבקטריה, שמרים וצמחים. הוא נמצא בחלבונים אנזימטיים מסוימים, כגון אוראז ומשפיע על תפקודם. הניקל הוא יסוד חיוני בתזונת האדם בכמויות זעירות. מחקרים שנעשו על תרנגולים ועכברים (הקרובים מבחינה גנטית לבני אדם) הראו שניקל חיוני לתפקוד הכבד.
צורה בטבע
רוב הניקל שנכרה מגיע משלושה סוגי מחצבים עיקריים, הראשון הוא לימוניט ((Fe,Ni)O(OH)),השני הוא גרניריט ((Ni,Mg)3Si2O5(OH)) והשלישי הוא פנטלנדיט (Ni,Fe)9S8)). מבחינת אספקה, קנדה היא המקור העיקרי לניקל והיא מפיקה כ-30% מהניקל בעולם. המרבץ העיקרי נמצא באגן סדברי, מקום שבתקופה גאלוגית מוקדמת של כדור הארץ ספג פגיעות מטאוריטים רבות. מרבצים אחרים נמצאים במקומות אחרים בקנדה וכן ברוסיה, קלדוניה החדשה, אוסטרליה, קובה ואינדונזיה.
על סמך ממצאים גאופיזיים גלעין כדור הארץ מכיל את מרבית הניקל בכדור הארץ בהפרש ניכר.
רעילות
חשיפה לריכוז העולה על 0.05 מ"ג/סמ"ק של ניקל או תרכובות ניקל מסיסות במשך זמן העולה על 40 שעות בשבוע יכולה להיות מסוכנת. לניקל תרכובות מסוכנות. דוגמה לכך היא אדי ניקל גופרתי, אשר חשיפה אליהם עלולה לגרום לסרטן. דוגמה נוספת היא החומר Ni(CO)4 שהוא גז מסוכן שמסוגל להתלקח באוויר.
ישנם אנשים המפתחים אלרגיה לניקל, ועורם נעשה מגורה במגע ממושך איתו.
רמת הניקל המותרת בתכשירים שבאים במגע עם העור נקבעת על ידי האיחוד האירופאי.
חלק מתרכובות הניקל קרצינוגניות, וחשיפה ממושכת אליהן עלולה להוביל להתפתחות סרטן.
קישורים חיצוניים
ניקל ב־Webelements
ניקל ב"גאמנון צמחים ומרפא"
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-08-01T05:07:54 |
קו התאריך הבין-לאומי | שמאל|ממוזער|250px|מפת אזורי זמן, באדום קו האורך 0° (באמצע) וקו התאריך (מימין)
שמאל|ממוזער|250px|קו התאריך הבין-לאומי
קו התאריך הוא קו דמיוני העובר בסמוך לקו האורך 180°, שהוא הנגדי לקו האורך 0°. קו התאריך נקרא כך משום שהתאריך משני צדדיו הוא שונה, ומי שחוצה אותו עובר לאזור זמן שבו התאריך הוא אחר (מוקדם בְיום או מאוחר בְיום מהתאריך באזור שבו שהה קודם לכן).
סיבת שינוי התאריך
לפי שיטת חלוקת אזורי הזמן, כל 15° אורך מגדירות אזור זמן, כלומר הפרש של שעה אחת. כאשר נעים מגריניץ' מזרחה, מוסיפים שעה אחת כל 15° אורך, וכאשר נעים מערבה מגריניץ' מפחיתים שעה אחת כל 15° אורך.
קו התאריך נמצא במרחק של 180° אורך מגריניץ' בקירוב, וניתן להגדירו הן כ-180°E (מזרח) והן כ-180°W (מערב). מכאן שהשעה על קו התאריך צריכה להיות 12 שעות לפני גריניץ' או 12 שעות אחרי גריניץ' - תלוי באיזה כיוון בוחרים.
ניתן לומר, אם כן, שהשעה בצדו המערבי של קו התאריך היא 12 שעות לפני גריניץ', והשעה בצדו המזרחי של קו התאריך היא 12 שעות אחרי גריניץ'. מכאן יוצא, שיש הפרש של 24 שעות בין צדו המזרחי של קו התאריך לבין צדו המערבי, כלומר יש הפרש של בדיוק יממה אחת.
קביעת התאריך
אם בגריניץ' עכשיו 24 ביוני והשעה היא 06:00, מה יהיו התאריכים משני צדי קו התאריך? את השעה בקו התאריך קל לחשב - 24:00-06:00=18:00 כלומר השעה תהיה 18:00 בערב. אבל באיזה תאריך? בצד המערבי של קו התאריך, השעה מקדימה את זמן גריניץ' ב-12 שעות, כלומר היא 18:00 ב-24 ביוני. בצד המזרחי של קו התאריך, השעה מפגרת ב-12 שעות אחרי זמן גריניץ', כלומר היא 18:00 ב-23 ביוני.
מכאן נובע, שמי שחוצה את קו התאריך ממערב למזרח, "מרוויח" יום (כלומר עובר ליום האתמול), ומי שחוצה את קו התאריך ממזרח למערב "מאבד" יום (כלומר עובר ליום המחרת). עובדה זו נזכרה בספר "מסביב לעולם בשמונים יום", שבו המסע הוא ממערב למזרח (אולם נכללת בעלילת הספר גם שגיאה בהקשר זה, כמוסבר בערך).
כל יום חדש על פני כדור הארץ (המתחיל בשעה 00:00), מגיע תחילה לאזור שממערב לקו התאריך (ניו זילנד, טובאלו, קיריבאטי), מתקדם בהדרגה למדינות המערביות יותר, ובסופו של דבר מגיע לאזור שממזרח לקו התאריך (הוואי, איי קוק).
בניגוד לקוי האורך הגאוגרפיים, קו התאריך, כמו קווי זמן אחרים התוחמים את אזורי הזמן, הוא קטוע ולא ישר, כדי לשמור על אחידות התאריך בתוך מדינות באזור הקו.
קיריבאטי
בסוף שנות השבעים כאשר רפובליקת קיריבאטי קיבלה את עצמאותה, היא הייתה מורכבת מאיי גילברט שהיו שייכים לבריטניה ומאיי פניקס ואיי ליין שהיו שייכים לארצות הברית, אך להבדיל מאיי גילברט, אלה היו בצדו המזרחי של קו התאריך הבינלאומי, והמדינה נאלצה להתנהל עם ארבעה ימי עבודה שבועיים בלבד, כשבשני הצדדים שלה מתקיים יום עבודה. כדי לאחד את עצמה בצד יחיד של קו התאריך, בתחילת 1995 קיריבאטי החליטה להזיז לאיי פניקס ואיי ליין את אזורי הזמן ביממה קדימה מ-11 ו-10 שעות אחרי שעון גריניץ' לאזורי זמן ייחודיים - 13 ו-14 שעות לפני שעון גריניץ', המוקדמים ביותר בעולם. מה שעושה את קיריבאטי לאומה הראשונה בעולם להחליף תאריכים, ועל המפה מתבטא בצורת ה"פטיש" שקו התאריך קיבל בין הוואי לפולינזיה הצרפתית.
סמואה
כאשר קו התאריך נקבע, איי סמואה היו ממערב אליו. ב-1892 עברה סמואה לצד המזרחי של קו התאריך על מנת להתקרב לארצות הברית על ידי חזרה על התאריך 4 ביולי ואימוץ אזור זמן 3 שעות אחרי קליפורניה. בסוף דצמבר 2011 החליטה סמואה לחזור לצדו המערבי של הקו על מנת להתקרב לאוסטרליה וניו זילנד שלהם יש לאיים יותר זיקה כלכלית. הדבר התבצע על ידי ביטולו של יום שישי, 30 בדצמבר, ומעבר לשבת, 31 בדצמבר, היישר מיום חמישי.
קו התאריך בהלכה היהודית
מיקומו של קו התאריך הוא בעל משמעויות שונות בהלכה, והיה נתון במחלוקת בין הפוסקים. יש המקבלים את קו התאריך הבינלאומי כקו התאריך לעניינים הלכתיים, ואחרים קובעים קווים אחרים. ההבדל בין הגישות נוגע בעיקר ליפן ואוסטרליה והגיע לשיאו בפולמוס השבת ביפן, כאשר תלמידי ישיבת מיר שהגיעו ליפן בימי מלחמת העולם השנייה קיבלו הוראות סותרות מרבנים שונים בארץ ישראל, לגבי היום בו חל יום הכיפורים.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של קו התאריך הבינלאומי
היומם בכדור הארץ, ירושלים תש"ג (1943) - על שאלת קו התאריך הבינלאומי. בספר מחווה המחבר את דעתו בשאלה סבוכה זו. הכרעתו שם עומדת בניגוד לדעתו של החזון איש, שדן בספרו באריכות בדעתו של הרב טוקצינסקי.
הערות שוליים
קטגוריה:קווי אורך
קטגוריה:זמן
קטגוריה:האוקיינוס השקט | 2023-07-30T20:19:55 |
המפלגה הדמוקרטית הסרבית | המפלגה הדמוקרטית הסרבית (srpska demokratska stranka) היא מפלגה שהייתה חלק מאופוזיציית הדמוקרטים בסרביה בזמן שלטונו של סלובודן מילושביץ', נשיא סרביה ונשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בשנות ה-90.
בשנת 2003 הפכה למפלגה השלישית בגודלה באספה הלאומית של סרביה עם 34 מנדטים.
בעקבות ממשלת המיעוט שנוצרה בממשלתו של ווייסלב קושטוניצה, היא החליטה שלא ליטול בה חלק.
השקפתה הפוליטית של המפלגה היא ליברלית אך היא מייצגת חלק סוציאליסטי בציבור הבוחרים. המפלגה אף עמיתה במפלגת הגג של המפלגות האירופיות הסוציאליסטיות מפלגת הסוציאליסטים האירופאים.
לאחר רצח ראש ממשלת סרביה זוראן ג'ינג'יץ', נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה בוריס טאדיץ, שהפך ביולי 2004 לנשיא סרביה.
היסטוריה
האנשים שהרכיבו מחדש את המפלגה היו אנשי "המרכז הרדיקלי" ו"מפלגת החירות" בשנת 1919 לאחר שנוצרה "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" (יוגוסלביה).
נשיא המפלגה הנבחר היה ליובומיר דוידוביץ שכיהן באותה העת כרה"ע בלגרד ואז נבחר לנשיא המפלגה מילאן גרול 1940 לאחר מותו של דוידוביץ. בבחירות 1929 זכתה המפלגה לקולות הבוחרים והייתה המפלגה השלטת.
המפלגה החזיקה בשלטון עד שנת 1929 כשלפתע המלך אלכסנדר הראשון נטל שלטון דיקטטורי והמפלגה איבדה כל שלטון אפשרי ובכך נשארה באופוזיציה עד תחילת מלחמת העולם השנייה.
בזמן השתלטות גרמניה ב־1940 על יוגוסלביה רבים מבכירי המפלגה ברחו לאנגליה וחזרו אל סרביה רק ב־1945 בסיום מלח"ע ה־2 כשלפתע המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית השלטת במדינה החרימה את כל רכוש המפלגה הדמוקרטית הסרבית וגם את עיתון המפלגה "דמוקרטיה", ואף אסרו אישים בכירים בהם נשיא המפלגה מילאן גרול.
המפלגה החדשה
המפלגה התאחדה שוב ב־1989 לאחר ש־13 איש שיקמו את המפלגה ובהם קושטוניצה, טאדיץ וגינגיץ. לתפקיד הנשיא נבחר דרגוליוב מיצונוביץ והיא זכתה בבחירות לפרלמנט הסרבי ב־7 מושבים, אך חלק מחבריה פרשו ממנה בשל מחלוקת והקימו את "המפלגה הליברלית הסרבית" ולמרות זאת המפלגה החזיקה מעמד.
לאחר שלטון מילושביץ, המפלגה היא אחת ממוסדות החזקים והמשפיעים בסרביה.
קישורים חיצוניים
אתר המפלגה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
דמוקרטית הסרבית
קטגוריה:סרביה: מפלגות ליברליות
דמוקרטית הסרבית
סרבית
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1990 | 2024-05-11T13:45:26 |
סדרות קושי | REDIRECT סדרת קושי | 2004-12-12T12:56:10 |
משפט ויירשטראס הראשון | REDIRECT משפטי ויירשטראס. | 2005-08-23T16:58:23 |
Guns N' Roses | Guns N' Roses (גאנז נ' רוזס, ידועה גם בשם "רובים ושושנים") היא להקת הארד רוק אמריקאית אשר נוסדה במקור בלוס אנג'לס בשנת 1985 ופועלת מאז. הלהקה הוציאה עד היום שישה אלבומי אולפן (מתוכם שניים הופצו במקביל ומוספרו כ-I ו-II ולכן לעיתים גם נתפסים כאלבום כפול), חמישה מיני-אלבומים, אלבום כפול של הופעה חיה, שני אלבומי אוסף, עשרה תקליטורי DVD, שני מארזי תקליטורים, עשרים וארבעה סינגלים ושמונה עשר סינגלים שיווקיים.
Chinese Democracy, אשר יצא לאור ב-2008, הוא אלבום האולפן המקורי הראשון של הלהקה אשר יוצא לשווקים מאז שהאלבומים Use Your Illusion I ו-Use Your Illusion II הופצו בשנת 1991.
Appetite for Destruction, אלבום הבכורה של הלהקה אשר ראה אור ב-1987, העניק להם תדמית פרועה בשל אווירת ההרס העצמי שבו וזכה להצלחה עצומה הן בביקורות והן במכירות, ואף הפך לאלבום הבכורה הנמכר ביותר בכל הזמנים. האלבומים Use Your Illusion I ו-Use Your Illusion II, אשר ראו אור ב-1991, המשיכו את רצף ההצלחה של הלהקה ובנוסף גם הציגו תפנית מסוימת במוזיקה שלה מפני ששילבו סגנונות אחרים חוץ מהארד רוק – וכך בעצם הכילו שירים פחות כבדים אשר לא אפיינו את אלבומה הראשון.
Guns N' Roses דורגה במקום ה-92 בקטגוריית "האמנים הגדולים בכל הזמנים" של כתב העת "רולינג סטון".
ב-1 באפריל 2016 חזרו אל הלהקה סלאש, הגיטריסט הראשי המיתולוגי וממייסדי הלהקה ודאף מק'אגן, הבסיסט המיתולוגי אשר אף הוא ממייסדי הלהקה, וכך חזרה הלהקה להרכב המקורי שלה (חלקית, כיוון שסטיבן אדלר ואיזי סטראדלין לא הצטרפו אף הם מחדש אל הלהקה), אשר הביא להצלחתה הרבה בראשית דרכה (1985–1993).
היסטוריה
תחילת הדרך (1985–1987)
Guns N' Roses החלה דרכה בלוס אנג'לס בשנת 1985 כלהקה ששילבה פאנק רוק, בלוז וגלאם רוק. ההרכב המקורי של הלהקה כלל את אקסל רוז (סולן) ואיזי סטראדלין (גיטרה מלווה) מלהקת Hollywood Rose, ואת טרייסי גאנז (גיטרה מובילה) אולה בייך (באס) ורובי גארדנר (תופים) מלהקת LA Guns. השם Guns n' Roses הוא הלחם של שמות הלהקות הקודמות. זמן קצר לאחר הקמת הלהקה, פוטר הבאסיסט אולה בייך ודאף מק'אגן הצטרף במקומו, וגם טרייסי גאנז הוחלף בסלאש, אחרי שלא הופיע לחזרות. סלאש שיתף פעולה עם דאף בלהקה קודמת בשם Road Crew, ועם סטראדלין בזמן הקצר שהוא בילה כגיטריסט ב-Hollywood Rose.
רוב גארדנר סירב לצאת עם הלהקה לסיבוב הופעות מסקרמנטו לסיאטל, ולכן עזב את הלהקה והוחלף בחברו הקרוב של סלאש – סטיבן אדלר. ההופעה הראשונה שלהם בסיאטל לא הצליחה ולכן ההופעה השנייה בתוכנית בוטלה, לאחר מסע הופעות לא מוצלח חזרו חברי הלהקה להוליווד. אף על פי שהמסע לא היה מוצלח חברי הלהקה פיתחו כימיה מעולה ונשארו כהרכב קבוע. בתחילת דרכם חברי הלהקה היו חסרי אמצעים ונאלצו לנדוד בין בתים של חברים. לאחר תקופה חברי הלהקה עברו לגור אצל מנהלת הלהקה בדירה של חדר אחד.
חתימה בחברת תקליטים
הלהקה הופיעה באינטנסיביות ברחבי ארצות הברית ובנתה לעצמה שם בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית. אחרי שראה הופעה שלהם במועדון "הטרובדור" בהוליווד, הזהיר צייד כישרונות של גפן רקורדס את חבריו למקצוע שהלהקה "מסריחה", וכך הרוויח זמן בניסיון להחתים את הלהקה. אקסל דרש, וקיבל, 75 אלף דולר כמקדמה, ורק אז גילה לנציג של גפן שהלהקה סיכמה עם נציגה של חברת תקליטים אחרת שיחתמו איתה בתנאי שתלך ערומה באחד מהרחובות הראשיים של הוליווד. כשלא קיימה את חלקה בעסקה, חתמו חברי הלהקה בגפן רקורדס ונכנסו לאולפן לעבודה על אלבומם הראשון.
Live ?!*@ Like a Suicide
בשלהי שנת 1986 הוציאה גפן מיני-אלבום, על מנת לשמור על עניין, מאחר שהלהקה הפסיקה להופיע לטובת הקלטת אלבום הבכורה. האלבום, שכלל ארבעה שירים, יצא בלייבל עצמאי לכאורה – Uzi Suicide, שבעצם מומן על ידי גפן עצמה, והודפס רק ב-10,000 עותקים. לקראת סוף 1986 הופיעה הלהקה בהופעה חד פעמית לאותה תקופה כאחת מלהקות החימום של רד הוט צ'ילי פפרז.
האלבום פורסם כאלבום הופעה, אבל שנים לאחר מכן הפריך רוז את הטענה. השירים באלבום הם חלק מקלטת הדמו של הלהקה – קולות הקהל הוספו בעריכה אולפנית. האלבום כלל שתי גרסאות כיסוי – Mama Kin, במקור של להקת אירוסמית' ו-Nice Boys, של להקת הפאנק Rose Tatoo. בנוסף, היו שני שירים מקוריים של גאנז – Reckless Life ו-Move to the City. שניהם נכתבו ביחד עם כריס וובר, אחד ממקימי Hollywood Rose.
Appetite for Destruction, G N' R Lies (1987–1989)
ממוזער|150px|סלאש שימש כנגן גיטרה בלהקה בין השנים 1985–1996, חזר ללהקה בשנת 2016.
אלבומה הראשון של הלהקה, "Appetite for Destruction" (תיאבון להרס), יצא תחת גפן רקורדס ב-21 ביולי 1987. תחילת הדרך של האלבום הייתה קשה, כשהציור על עטיפת האלבום המקורית (סצנה סוריאליסטית שבה מפלצת בעלת חרבות בתור שיניים תוקפת רובוט שאונס בחורה) נתקל בהרבה התנגדות, בעיקר מתנועות דתיות, וגרם לחנויות תקליטים להוריד אותו מהמדפים, או לסרב למכור אותו בכלל. העטיפה החדשה (צלב שבכל אחד מחמש קצוותיו נמצאים פרצופיהם של חברי הלהקה בתור שלדים, כשאקסל במרכז הצלב) צוירה על ידי אמן הקעקועים שקעקע לאקסל את אותו ציור בדיוק על זרועו שנה לפני כן. ציור העטיפה המקורי נמצא בחלקה הפנימי של חוברת האלבום.
הסינגל הראשון מתוך האלבום – Welcome to the Jungle – יצא ונתקל בקשיים רבים בשנה הראשונה. מייסד גפן רקורדס, דייוויד גפן, ביקש כטובה אישית ממנהלי MTV לנגן את הקליפ כל יום בשעות הלילה המאוחרות. אף על פי שהקליפ נוגן רק פעם ביום בשעה 6 לפנות בוקר, התחילו מעריצי רוק ומטאל לשים לב אליו, והרעיפו את מערכת MTV בבקשות. בבריטניה, יצא הסינגל יחד עם בי-סייד שכלל הקלטה של השיר It's so Easy בנוסף לשני קאברים – Whole Lotta Rosie (במקור של AC/DC), ו-Knockin' on Heaven's Door (במקור של בוב דילן) מהופעה חיה. ביפן, יצא מיני-אלבום שלם בשם Live from the Jungle שכלל את Sweet Child O' Mine יחד עם עוד הקלטות מהופעות חיות.
הסינגל השני – Sweet Child O' mine – זכה להצלחה אדירה בטלוויזיה והרדיו בקיץ 1988 בזכות קטעי הגיטרה הקליטים והמשיכה לכיוון המיין סטרים והנוער. שנים לאחר מכן ציין סלאש שזהו השיר שהוא הכי פחות אהב, אפילו שנא אותו, אבל זה נהפך לשיר הכי גדול של הלהקה אי פעם. בזכות ההצלחה הגדולה של הסינגל, יצא מחדש Welcome to the Jungle, עם עטיפה חדשה, והצליח לטפס למקום השביעי במצעד האמריקאי. הגרסה הבריטית של ההוצאה המחודשת כללה בי סייד של השיר You're Crazy בביצוע אקוסטי (לא אותה הגרסה כמו באלבום G N' R Lies).
בזמן ש-Paradise City יצא כסינגל שלישי מהאלבום, הלהקה כבר הייתה שם גדול בעולם המוזיקה, והצלחת סיבוב ההופעות שלה הזניקה את האלבום למקום הראשון במצעד המכירות של בילבורד. שלושת הסינגלים היו שירים בטופ-10, והאלבום כבר מכר 28 מיליון עותקים. סיבוב הופעות בראשותה של הלהקה התחיל והלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל Monsters of Rock יחד עם KISS ואיירון מיידן. כשהתחיל הסט של הלהקה, קהל של יותר מ-100 אלף איש התחיל לנוע קדימה, ולמרות בקשות חוזרות של רוז מהקהל לנוע אחורה, נמחצו שני מעריצים למוות. אירועים מהסוג הזה, במהלך סיבוב ההופעות של Appetite for Destruction, גרמו לתקשורת להדביק ללהקה את התווית "הלהקה המסוכנת ביותר בעולם". בנוסף, התנהגות חברי הלהקה משכה עוד תשומת לב שלילית מהתקשורת, כשחברי הלהקה הופיעו תחת השפעת סמים ואלכוהול על הבמה ומחוצה לה.
אלבומה השני של הלהקה, GN'R Lies כלל את המיני-אלבום Live !?*@ Like a Suicide בצד אחד, וארבעה שירים אקוסטיים בצד השני. השיר One in a Million, שבו משתמש אקסל במילים שהן טאבו בחברה האמריקאית כגון Niggers ו-Faggots, זכה לביקורות חריפות מאוד מצד התקשורת וגופים אחרים, ואקסל רוז הואשם בגזענות והומופוביה. אקסל הגיב לטענות האלו בריאיון ל-MTV בשנת 1990, בו ציין שהטענות מופרכות, במיוחד לאור העובדה שגיטריסט הלהקה – סלאש, הוא חצי אפרו-אמריקאי. אקסל טען שנקודות המבט הן של הדמות בשיר, ולא דעותיו האישיות, ובא להראות את הגזענות וחוסר הסובלנות בחברה האמריקאית. רוז ציין שהוא מעריץ אמנים גדולים כמון פרדי מרקורי ואלטון ג'ון, למרות היותם הומוסקסואלים. הלהקה הופיעה בפסטיבלים יחד עם להקת המטאל Body Count, והסולן שלה, Ice T, כתב בספרו שאקסל הוא קורבן של התקשורת בדיוק כמוהו.
גם אחרי יציאת GN'R Lies, אלבום הבכורה המשיך לזכות באהדה רבה לאורך 1988 ו-1989 והלהקה זכתה ב"להקת ההבי מטאל האהובה" ו"אלבום ההבי מטאל הטוב ביותר" בטקס פרסי המוזיקה האמריקאי של 1990, שבו הופיעו סלאש ודאף שיכורים לגמרי ופלטו קללות בשידור חי. אקסל החליט למתן את עניין ההתמכרויות של חברי הלהקה, ואיים לפרק את הלהקה אם "חברי להקה מסוימים" לא יפסיקו "לרקוד עם מר. בראונסטון", כשהוא מתייחס להתמכרויות ההרואין של אדלר וסלאש.
שיא ההצלחה (1990–1993)
שמאל|ממוזער|250px|אקסל רוז בהופעה בפארק הירקון, 1993
Use Your Illusion (1991)
מעט לאחר יציאת האלבום "Lies", פוטר המתופף אדלר מהלהקה עקב סירובו העיקש להתמודד עם בעיית התמכרותו להרואין, דבר שהזיק ללהקה במהלך סיבוב ההופעות וההקלטות. אדלר תבע את הלהקה וב-1997 זכה ב-2.25 מיליון דולר. גם חברי הלהקה האחרים התמודדו עם בעיות התמכרות לסמים ואלכוהול ואף הציגו בעיות אלו בשיר "Mr. Brownstone" באלבומם הראשון ("לרקוד עם מר בראונסטון" הוא ביטוי עגה אמריקאי לשימוש בקוק פרסי).
בשנת 1990 חזרה הלהקה לאולפן ההקלטות עם המתופף החדש מאט סורום והקלידן דיזי ריד והחלה לעבוד על הפרויקט השאפתני של האלבום הכפול "Use Your Illusion". ב-17 בספטמבר 1991 יצא האלבום ונכנס מיד למקומות הראשון והשני במצעד המכירות. הוא כלל גרסת כיסוי לשיר "Live and Let Die" של פול מקרטני שהפכה ללהיט.
בשיר "The Garden" באלבום Use Your Illusion I הלהקה שיתפה פעולה עם אליס קופר בתור זמר ראשי יחד עם רוז. על סבב הופעות צולם סרט "Use Your Illusion World Tour – 1992 in Tokyo II".
לאחר מספר הופעות של Use Your Illusion, החליט איזי סטרדלין (גיטריסט הקצב) לעזוב את הלהקה כדי לפצוח בקריירת סולו והוא הוחלף במהרה על ידי גילבי גלארק. אף על פי שאת רוב תשומת הלב של הקהל קיבלו רוז וסלאש, סבורים חלק ממעריצי הלהקה כי עזיבתו של סטרדלין היא זו שהחלה בפירוק ההרכב. בנוסף להיות גיטריסט שני, כתב סטרדלין חלק נכבד משירי הלהקה (לא פחות מרוז). בין השירים אותם כתב מתבלט הלהיט "Patience".
המתחים העיקריים בלהקה התחילו למעשה בתקופה זאת. הלהקה הופיעה כמעט כל ערב, ועבודה כה רבה גרמה לחיכוכים בין חברי להקה. רוז וסלאש, שהיו בתחילת קריירת הלהקה חברים טובים, החלו לשנוא אחד את השני, ובעצם כל חברי הלהקה "לא חיבבו במיוחד את רוז".
בשנת 1991, במהלך הופעה בסנט לואיס קפץ רוז אל הקהל, והחל להרביץ לאחד המעריצים שצילם את ההופעה במצלמת וידאו. לאחר המכות לא הסכים רוז לחזור לבמה והלהקה ירדה ממנה. הקהל החל להתפרע ולזרוק כיסאות וחפצים על השוטרים שעלו על הבמה וניסו להרגיע את הקהל ולמצוא פשרה עם הלהקה. ידוע כי כ-60 אנשים נפצעו באירוע זה.
בשנת 1992 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי, כולל הופעה בקונצרט המחווה לפרדי מרקורי, בו ביצעו את השיר Knockin' on Heaven's Door, שיצא כסינגל ונכנס ישר למקום השני במצעד הבריטי.
(1993)
בשנת 1993 הוציאה הלהקה אלבום אוסף של גרסאות כיסוי לשירי פאנק רוק בשם . האלבום לא זכה להצלחה כקודמיו, דבר שהרחיב את המתחים הפנימיים בלהקה. המופע בבואנוס איירס באותה השנה היה המופע האחרון של הלהקה במסגרת ה-"Use Your Illusion Tour" – סיבוב ההופעות הארוך ביותר בהיסטוריות הרוק, אשר נמשך כ-28 חודשים.
הדעיכה (1994–1998)
אקסל רוז החל לעבוד על אלבום חדש עם חומר מקורי ב-1993 אף על פי כן חומרים אלו מעולם לא יצאו לשווקים. ב-1994 גילבי קלארק עזב את הלהקה, והוחלף על ידי פאול טוביאס. באותה השנה, הלהקה הקליטה גרסה כיסוי לשיר "Sympathy for the Devil" של הרולינג סטונז עבור הסרט "ריאיון עם ערפד" אך חבריה כבר איבדו את הרצון לפעול במסגרתה והחלו פונים לפרויקטים עצמאיים. זו הייתה ההקלטה האחרונה של הלהקה המקורית.
בשנים 1996 ו-1997 סלאש עזב את הלהקה בעקבות חילוקי דעות עם רוז על דרכה של הלהקה, ולאחריו גם דאף ומאט, מה שהותיר את רוז כיחיד מההרכב המקורי. שלושת האחרים הקימו להקה מצליחה בשם "Velvet Revolver".
בשנת 1998 יצאה לשווקים גרסה מצונזרת של האלבום "Use Your Illusion" (בארצות הברית בלבד), בעיקר בשביל שהאלבום יוכל להימכר ברשתות וולמארט ו-Kmart.
בשנת 1998 אקסל הקים הרכב חדש ללהקה וחזר לאולפן ההקלטות. בגרסה הנוכחית של הלהקה, הופיעה והקליטה שירים מאז ועד היום. חברי הלהקה בהרכב המחודש השתנו לעיתים קרובות, אבל החברים העיקריים בה אשר כללו את הגיטריסט רובין פינק, הקלידן כריס פיטמן, והבסיסט טומי סטינסן, כמו גם פול טוביאס, המתופף ג'וש פריז והקלידן הוותיק של הלהקה דיזי ריד.
Chinese Democracy (1998–2008)
בשנת 1999 הלהקה הוציאה שיר חדש אחד בשם ""Oh My God", אשר נכלל בפסקול של הסרט "סוף העולם". המטרה של הוצאת השיר הייתה לקדם את הוצאת האלבום הבא של הלהקה "Chinese Democracy". באותה התקופה גפן רקורדס הוציאו את האלבום "Live Era: '87–'93" אשר הכיל ביצועים שונים של הלהקה מתוך הופעות חיות שלהם אשר התקיימו במשך סיבוב ההופעות של האלבום "Appetite for Destruction" ושל האלבום "Use Your Illusion".
כמו כן בשנת 1999 הגיטריסט רובין פינק עזב את הלהקה כדי להצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה הקודמת שלו, "Nine Inch Nails". בשנת 2000 הגיטריסט באקטהד הצטרף ללהקה כמחליף של פינק. ג'וש פריז הוחלף על ידי ברייאן מאנטייה.
הלהקה בהרכב המחודש
הלהקה בהרכב המחודש הופיעה לראשונה בינואר 2001 בלאס וגאס ובפסטיבל הרוק הגדול ביותר בברזיל "רוק בריו". הלהקה ניגנה בעיקר את הלהיטים הישנים של הלהקה כמו גם מספר שירים חדשים מהאלבום הקרב. ב-2002 הגיטריסט פול טוביאס עזב את הלהקה בעיקר משום שמאס מלהמשיך ולהיות חלק בסיבוב ההופעות הבלתי פוסק של הלהקה. הוא הוחלף על ידי ריצ'רד פורטוס.
ב-2002 החל סיבוב ההופעות של האלבום "Chinese Democracy" – סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה בארצות הברית מאז סיבוב ההופעות של האלבום "Use Your Illusion" משנת 1993. סיבוב ההופעות זכה לקבלת פנים משתנה. חלק מההופעות לא הצליחו למכור הרבה כרטיסים, בעוד שבשווקים גדולים יותר כמו ניו יורק כל הכרטיסים להופעה נמכרו תוך דקות אחדות. הלהקה הודיעה גם השקת האלבום Chinese Democracy, אך הוא לא יצאה לאור לבסוף.
לאחר סיבוב ההופעות הלהקה לקחה פסק זמן עד אשר ההופעה הבאה שלהם בפסטיבל "רוק בריו" ב-4 במאי 2004. אף על פי כן, באקטהד עזב את הלהקה במרץ 2004 וגרם בכך ללהקה לבטל את המופע המיועד בריו. בנוסף לכך במרץ 2004 חברת גפן רקורדס הוציאה לשווקים אלבום אוסף אשר הכיל את הלהיטים הגדולים של הלהקה משום שרוז לא הצליח לספק להם אלבום אולפן חדש במהלך יותר מעשר שנים. רוז הביע את מורת רוחו מהאלבום בעיקר משום שהאלבום הופק ללא הסכמתו, ורוז אף תבע את חברת גפן רקורדס בניסיון לעצור את הפצתו של האלבום. ניסיון זה כשל.
ממוזער|250px|להקת Guns N' Roses בהופעה ב-2006. משמאל לימין: ריצ'רד פורטס, איזי סטראדלין (כאורח), אקסל רוז, טומי סטינסון ורון במבלפוט ט'אל.
בפברואר 2006 דמואים של השירים "Better", "Catcher in the Rye", "I.R.S" ו-"There Was a Time" הודלפו לרשת האינטרנט דרך אתר המעריצים של הלהקה. הנהלת הלהקה ביקשה שכל הקישורים לקובצי ה-MP3 וכל מילות השירים יוסרו מהפורומים ומאתרי האינטרנט. למרות זאת, תחנות הרדיו החלו להוסיף את "I.R.S" לרשימות הפלייליסט שלהם, והשיר הגיע אף למקום ה-49 לפי המדרג של "Radio & Records" בשבוע האחרון של פברואר – הפעם הראשונה ששיר אשר הודלף אל רשת האינטרנט הגיע למדרג השירים.
ב-4 במאי 2007 שלושה עותקים נוספים מתוך האלבום "Chinese Democracy" הודלפו לאינטרנט – גרסה מעודכנת של "I.R.S.", "The Blues" ושיר הנושא של האלבום. כל שלושת השירים נוגנו בעבר בהופעות חיות של הלהקה. ביוני 2007 הלהקה החלה להופיע בסיבוב ההופעות העולמי של האלבום "Chinese Democracy" במקסיקו, אוסטרליה ויפן. השיר "Nice Boys" והשיר"Don't Cry" נוגנו בפעם הראשונה מאז סיבוב ההופעות Use Your Illusion.
ב-19 ביוני 2008 דווח כי תשעה שירים מתוך האלבום "Chinese Democracy" הודלפו לאתר באינטרנט והוסרו מיד לאחר מכן לאחר מכתב אזהרה שנשלח אל בעלי האתר.
ב-14 ביולי 2008 חברות משחקי הווידאו "Harmonix" ו"MTV Games" הודיעו רשמית כי המשחק Rock Band 2 אשר מיועד לצאת לשווקים ב-14 בספטמבר 2008 צפוי יהיה להכיל שיר חדש מהאלבום "Chinese Democracy" אשר נקרא "Shackler's Revenge".
ב-27 באוגוסט 2008, סוכני אף.בי.איי עצרו את קווין קוגיל בן ה-27 בטענה שביוני 2008 הפיץ תשעה שירים של הלהקה להורדה דרך אתר הבלוג שלו "Antiquiet". הוא נשלח אחר כך לחודשיים מאסר.
ב-23 בנובמבר 2008, הוציאו אקסל רוז ולהקתו את האלבום "Chinese Democracy". הלהקה העלתה את האלבום גם לרשת החברתית מייספייס והצליחה ליצור יותר מ-62 מיליון השמעות לשירי האלבום בסופשבוע הראשון לאחר שעלה.
במרץ 2010 אקסל רוז נתבע על ידי קבוצת הניהול Front Line Management Group ומנהלה Irving Azoff. החברה, שניהלה את הלהקה עד לאחרונה חתמה על חוזה ב-2008 במסגרתו מובטחים לה 15% מכל רווח שעושה הלהקה, שכעת טוענת החברה שלא שולמו לה כלל. בתביעה, שהוגשה בבית משפט בלוס אנג'לס, טוענת החברה כי הלהקה הרוויחה מעל 12,470,000 דולר מאז חתימת החוזה. אקסל רוז פרסם לאחרונה בעמוד הטוויטר שלו כי הלהקה מנוהלת כיום על ידי Doc Mcghee, שניהל בעבר הרכבים כמו ג'ון בון ג'ובי ו-Motley Crue בין השאר. Azoff פורסם בעיקר כמי שעזר ללהקה להוציא את אלבומה האחרון, "Chinese Democracy", זאת לאחר 15 שנה של ניסיונות כושלים.
בראיון ב-2007, ציין חברו של רוז סבסטיאן באך כי האלבום "Chinese Democracy" יהיה האלבום הראשון מתוך טרילוגיית אלבומים אותם הלהקה תוציא לשווקים. באך ציין גם כי רוז אמר לו כי האלבום השלישי של הלהקה, אשר עדיין ללא שם, מיועד לצאת לשווקים במהלך שנת 2012. נכון להיום אף אחד מחברי הלהקה לא אישרו את אמיתות טענותיו של סבסטיאן באך. אף על פי כן, במהלך השתתפותו במספר דיונים בפורומים באינטרנט, רוז נתן רמזים לכך שהלהקה מתכננת להוציא מספר אלבומים חדשים ושירים חדשים ושיתף מספר שמות כותרים אפשריים.
ב-2012 ריצ'רד פרטיס הודיע על סיבוב הופעות בסניף ההארד רוק קפה ומלון בלאס וגאס, הוא גם ציין שהסיבוב שיערך מסוף אוקטובר לסוף נובמבר יהיה בחגיגת 25 שנה לאלבום הראשון של הלהקה Appetite for Destruction ו-4 שנים לאלבום "Chinese Democracy" ויקרא "Appetite For Democracy". בנוסף צורפה הלהקה באותה שנה להיכל התהילה של הרוק אנד רול
2016 – הווה
ב-1 באפריל 2016 חזרו ללהקה שניים ממייסדיה: סלאש כגיטריסט הראשי ודאף מק'אגן כבסיסט, וכך חזרה הלהקה להרכבה הקודם (חלקית, כיוון שסטיבן אדלר ואיזי סטראדלין לא הצטרפו אף הם מחדש אל הלהקה), אשר הביא להצלחתה הרבה בראשית דרכה (1985–1993). אף-על פי שסטיבן אדלר אינו נכלל בסגל הקבוע של הלהקה לסיבוב הופעותיה ב-2016, הוא הופיע עם הלהקה כאורח באוהיו, לוס אנג'לס ובואנוס איירס וניגן את השירים "Out Ta Get Me" ו-"My Michelle". סיבוב ההופעות של הלהקה, "Not In This Lifetime", הכניס עד כה 151.5 מיליון דולר בששת החודשים הראשונים של 2017.
ב-6 באוגוסט 2021 הוציאה הלהקה עיבוד מחדש בהקלטת אולפן של השיר "Absurd" שנגנז מתוך האלבום "Chinese Democracy", ונכתב במקור על ידי ריד ופיטמן. זהו הסינגל הראשון שהוציאה הלהקה ביחד עם סלאש, מאז 1994.
ב-18 באוגוסט 2023 הוציאה הלהקה את הסינגל "Perhaps".
בדצמבר 2023 שחררה הלהקה סינגל נוסף בשם "The General".
Guns N' Roses בישראל
שמאל|ממוזער|120px|כרזת ההופעה בישראל
במוצאי שבת, 22 במאי 1993, הופיעה הלהקה בפארק הירקון בתל אביב במסגרת סיבוב ההופעות Use Your Illusion Tour. למרות הקהל הרב שהגיע להופעה (כ-40,000 איש), היא הוכתרה על ידי המבקרים ככישלון חרוץ מבחינת הביצוע על הבמה. מספר שבועות לפני ההופעה בארץ נפצע קלארק בתאונת אופנוע, ומי שהפתיע בהסכמתו להחליף אותו לחמש ההופעות הראשונות בסיבוב ההופעות היה איזי סטראדלין. לסיבוב ההופעות של הלהקה התלווה הגיטריסט בריאן מיי, חבר להקת קווין, אשר היה מיודד ומקורב ללהקה וחימם את הופעתה. קווין נחשבת ללהקה המשפיעה ביותר על Guns N' Roses – דבר שנאמר פעמים רבות על ידי רוז וסלאש.
ב-2 באוקטובר 2009 נכשל ניסיון קיום הופעה של הלהקה בישראל במסגרת סיבוב ההופעות Chinese Democracy Tour.
ב-18–19 בדצמבר 2010 בוטלו שתי הופעות של הלהקה שהיו אמורות להתקיים בהיכל נוקיה (כיום היכל מנורה מבטחים) במסגרת סיבוב ההופעות Chinese Democracy Tour עקב אי-מציאת ספונסר.
ב-3 ביולי 2012 הופיעה הלהקה בפארק הירקון בתל אביב במסגרת פסטיבל Summerock 2012 (בו השתתפו להקות היהודים ו-Ugly Kid Joe) וסיבוב ההופעות Close Up and Personal Tour. בהופעה זו צפו כ-15,000 צופים. ההופעה זכתה לביקורות מעורבות.
ב-15 ביולי 2017 הופיעה הלהקה שוב בישראל, גם הפעם בפארק הירקון בתל אביב. ההופעה התקיימה במסגרת סיבוב האיחוד של ההרכב המקורי, Not in This Lifetime... Tour. כל 61,000 הכרטיסים להופעה נמכרו מבעוד מועד. ההופעה נמשכה 3 שעות וקיבלה ביקורות טובות.
ב-5 ביוני 2023 הופיעה הלהקה שוב בישראל, פעם נוספת בפארק הירקון בתל אביב. הם הופיעו לעיניי כ-63,000 צופים במשך 3 שעות במסגרת סיבוב ההופעות Guns N' Roses 2023 Tour. הופעת החימום הייתה של להקת הרוק הישראלית "איפה הילד?".
חברי הלהקה בישראל
ב-5 במאי 2011 קיים רון במבלפוט ט'אל (גיטריסט הלהקה בשנים 2006–2014) סדנת אמן בחנות כלי הנגינה מיוזיק סנטר בראשון לציון. בסדנה ביצע מספר מתוך האלבום Chinese Democracy. בנוסף, ביצע את הסינגל האחרון שהוציא לאור, גרסת כיסוי לשיר "Goodbye Yellow Brick Road" מאת אלטון ג'ון. יום לאחר מכן, התארח בהופעה של להקת המטאל הישראלית Salem ברדינג 3 בתל אביב. בהופעה זו התארחו גם יהונתן דושניצקי, עידן קיי, אמיר נויבך, ישי שוורץ ויובל טלמור.
ב-10 באוקטובר 2013 קיים ט'אל סדנה נוספת במיוזיק סנטר, וביומיים הבאים השתתף בפסטיבל סוכות פרוגסטייג'.
ב-15 ו-17 בדצמבר 2013 הופיעו דיזי ריד (קלידן הלהקה מ-1990 ועד היום) וריצ'רד פורטס (גיטריסט הלהקה מ-2002 ועד היום) עם להקת The Dead Daisies בשבלול ובארבי בתל אביב. ההופעה בשבלול הייתה הופעה פרטית וזו שודרה בתחנת הרדיו 88FM. באותה הופעה התארחה הזמרת הישראלית נינט טייב, ובהופעה השנייה התארחו חברי להקת הרוק הישראלית היהודים אורית שחף, תום פטרובר וטייב.
ביוני 2015 נכשל ניסיון קיום הופעה של סלאש (גיטריסט הלהקה בשנים 1985–1996, 2016 – הווה) עם להקת Slash Featuring Myles Kennedy and the Conspirators בגני התערוכה בתל אביב. הופעה זו הייתה אמורה להתקיים במסגרת סיבוב ההופעות World on Fire World Tour.
ב-16–17 ו-19 בדצמבר 2015 הופיע פורטס עם להקת The Dead Daisies באולפן ynet בראשון לציון, זאפה בירושלים ובארבי בתל אביב.
ב-26 בספטמבר 2018 הופיע ט'אל עם להקת Sons of Apollo בבארבי בתל אביב. יום לפני כן קיים סדנת אמן בגגרין בתל אביב.
ב-9 ביולי 2019 הופיע סלאש עם להקת Slash Featuring Myles Kennedy and the Conspirators במסגרת סיבוב ההופעות Living the Dream Tour, אשר נערך לכבוד השקת אלבום האולפן השלישי של הלהקה. בניגוד להופעותיה לאורך השנים, הלהקה ביצעה מעט גרסאות כיסוי לשיריו של סלאש לאורך השנים וזו כללה סולואי גיטרה ארוכים במיוחד. בתום סיבוב ההופעות הוציאה הלהקה לאור אלבום הופעה הנושא שם זהה לזה של סיבוב ההופעות.
חברי הלהקה
אקסל רוז (1985–הווה) – שירה מובילה, פסנתר, גיטרת קצב, כלי הקשה
סלאש (1985–1996, 2016–הווה) – גיטרה מובילה, גיטרת קצב, שירה מלווה, טוקבוקס
דאף מק'אגן (1985–1997, 2010, 2011, 2014, 2016–הווה) – גיטרת בס, שירה מלווה, שירה מובילה, גיטרת קצב, כלי הקשה
דיזי ריד (1990–הווה) – פסנתר, קלידים, שירה מלווה, כלי הקשה
ריצ'רד פורטס (2002–הווה) – גיטרת קצב, גיטרה מובילה, שירה מלווה
פרנק פרר (2006–הווה) – תופים, כלי הקשה, שירה מלווה
מליסה ריס (2016–הווה) – קלידים, סינתיסייזר, סאב-בס, תכנות, שירה מלווה
דיסקוגרפיה
Appetite for Destruction (1987)
G N' R Lies (1988)
Use Your Illusion I (1991)
Use Your Illusion II (1991)
(1993) "?The Spaghetti Incident"
Chinese Democracy (2008)
וידאוגרפיה
Use Your Illusion World Tour – 1992 in Tokyo I (1992)
Use Your Illusion World Tour – 1992 in Tokyo II (1992)
Use Your Illusion I & II: World Tour – 1992 in Tokyo (1992)
Garden of Eden: Strictly Limited Edition Video Single (1993)
Don't Cry: Makin' F@*!ing Videos Part I (1993)
November Rain: Makin' F@*!ing Videos Part II (1993)
Makin' F@*!ing Videos Part I & II (1993)
The Making of Estranged: Part IV of the Trilogy!!! (1994)
Welcome to the Videos (1998)
Appetite for Democracy 3D (2014)
סיבובי הופעות
The Hell Tour (1985)
Appetite for Destruction Tour (1987-1988)
Use Your Illusion Tour (1991-1993)
Guns N' Roses/Metallica Stadium Tour (1992)התקיים במקביל ל-Use Your Illusion Tour
Chinese Democracy Tour (2001-2011)
Up Close and Personal Tour (2012)
Appetite for Democracy (2012-2014)
Not in This Lifetime... Tour (2016-2019)
We're F'N' Back! Tour (2021-2022)
Guns N' Roses 2023 Tour (2023)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות גלאם מטאל
קטגוריה:להקות הארד רוק
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:אמני גפן רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס הווידאו קליפים של MTV: אישים
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1985 | 2024-08-01T05:08:04 |
צ'מבלו | צֶ'מְבָּלוֹ (מאיטלקית: Cembalo) הוא שם כללי של משפחת כלי מקלדת ממשפחת הקורדופונים, שבהם מופק הצליל בפריטה על מיתר. המשפחה כוללת את הספינט והווירג'ינל. הצ'מבלו הוא גרסה מוקדמת של הפסנתר. לנגן הצ'מבלו קוראים צֶ'מְבָּלָן (ולנגנית, צֶ'מְבָּלָנִית). בעבר, הכלי כונה בעברית בשם פסנתרון.
הצליל מופק באמצעות פריטה על מיתרים המתוחים מעל לוח תהודה, בניגוד לפסנתר, שבו מופק הצליל באמצעות הקשה על המיתר, ובניגוד לקלאוויקורד, בו מופק הצליל על ידי לחיצה על המיתר.
בתקופת הבארוק, תור הזהב של הצ'מבלו, השתמשו בכלי למילוי הרמוני בשיטת הקונטינואו, כמו גם ליצירות סולו וקונצ'רטו רבים. בסוף המאה ה-18 חלה דעיכה בפופולריות של הכלי, ובתחילת המאה ה-19 הוא נעלם כמעט לחלוטין מן הנוף המוזיקלי. במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו להופיע יצירות מודרניות לצ'מבלו, וההלחנה החדשה המשיכה מאז.
שיטת הפעולה
שיטת הפעולה זהה כמעט בין כל סוגי הצ'מבלו:
מרכז|ממוזער|631px|תרשים של חתך אורך בצ'מבלו
הקליד הוא ציר פשוט אשר נשען על מעמד ועובר דרך חור שנקדח בתוכו.
המנוף הוא פיסה דקה של עץ אשר ניצב בסופו של הקליד ובמאונך לו. המנוף מוחזק במקומו על ידי שני מחזקים (עליון ותחתון).
מרכז|ממוזער|271px|תרשים חלקו העליון של המנוף
על המנוף מותקן מפרט בצורה אופקית, אשר נמצא מעט מתחת למיתר. כאשר מקישים על חלקו הקדמי של הקליד (2), חלקו האחורי עולה, והמפרט פורט על המיתר (3).
מרכז|ממוזער|459px|תרשים פעולת המנוף
בדרכו חזרה מטה, המנוף נופל לאחור עקב משקלו, והמפרט זז עמו אחורה כדי למנוע פריטה נוספת על המיתר. דבר זה מתאפשר על ידי הימצאותו של המפרט על מעין "לשונית" אשר מחוברת לגוף המנוף על ידי ציר וקפיץ.
בראש המנוף נמצא משתיק אשר נשען על המיתר כשהמנוף במנוחה, ומונע ממנו להדהד כאשר מפסיקים ללחוץ על הקליד.
סוגים
צ'מבלו
200px|ממוזער|שמאל|פרלוד קטן מאת באך בדו מז'ור
המילה "צ'מבלו" משמשת לתיאור כלל הכלים הנמנים עם המשפחה, או ליתר דיוק, אלו המזכירים בצורתם פסנתר כנף. לרוב הצ'מבלו יש מיתר אחד עד שלושה מיתרים עבור כל צליל. הצירוף הנפוץ ביותר הוא שני סטים של מיתרי "8 רגל" (כלומר מיתרים המשמיעים צליל בגובה בו הוא כתוב), וסט אחד של מיתרי "4 רגל" (כלומר מיתרים המצלצלים אוקטבה גבוה מעל הצליל הכתוב). בכלים גדולים ומתוחכמים יותר אפשר למצוא גם מיתרי "16 רגל" (המצלצלים אוקטבה מתחת לצליל הכתוב). לכל אחד מהרגיסטרים של מיתרי "8 רגל" צליל שונה, משום שהם נפרטים במקומות שונים והמתח שלהם שונה מעט. בעזרת מערכות מנופים יכול הנגן לבחור לנגן בכל מערכת מיתרים בנפרד או בצירופים שונים שלהם. בכלים בעלי שתי מקלדות ניתן לשלב צירופים שונים בכל מקלדת. כמו כן בכלים רבים יש רגיסטרים נוספים המאפשרים מגוון צלילי רחב יותר - למשל רגיסטר "לאוטה" שבו מוצמדות פיסות עור או לבד לבסיס המיתרים ויוצרות אפקט דמוי לאוטה, או רגיסטר "מוסלר", בו סט נפרד של מפרטים פורט על המיתרים קרוב מאוד לבסיסם, וכך מפיק צליל מאנפף.
וירג'ינל
הווירג'ינל הוא כלי פשוט יותר מהצ'מבלו המאוחר ולרוב הוא מצוי בצורת תיבה. במרבית הווירג'ינלים ישנו מיתר בודד לכל תו, אשר מתוח במקביל למקלדת, לאורך התיבה. מקור שמו של הכלי מגיע מהמילה האנגלית Virgin ("בתולה"), כיוון שהשימוש בכלי נעשה בעיקר על ידי עלמות צעירות. צלילו המיוחד של הווירג'ינל נובע מהעובדה שהמיתרים בו נפרטים קרוב למרכזם, בניגוד לצ'מבלו, שבו הם נפרטים בתחילתם.
את הווירג'ינלים ניתן לחלק לשתי חלוקות משנה:
וירג'ינל סְפִּינט
ממוזער|שמאל|250px|וירג'ינל מסוג ספינט, ככל הנראה מהמאה ה-17 באנגליה. ניתן לראות את שקע המקלדת בצד שמאל של הכלי
בווירג'ינל ספינט, המקלדת ממוקמת בשמאלו של הכלי (או לכל אורכו, כמו בפסנתר מודרני), והפריטה על כל המיתרים מתבצעת בקצה אחד שלהם. זהו הווירג'ינל הנפוץ ביותר.
וירג'ינל מוּסֵלַר
בווירג'ינל מוסלר, המקלדת ממוקמת בצד ימין של הכלי, והפריטה על המיתרים מבוצעת במקומות שונים לכל מיתר: בצלילים הגבוהים מתבצעת הפריטה בקצה המיתר, ואילו בנמוכים, היא מתבצעת במרכז המיתר. בהתאם לכך, הצלילים הנמוכים היו בעלי צליל עשיר וחם, אך היה לכך מחיר: כל רחש קל של מנגנון הפריטה הוגבר היטב על ידי תיבת התהודה של הכלי, דבר שגרם לרעשי רקע רבים בשעת הנגינה.
סְפִּינֶט
הספינט הוא צ'מבלו קטן שבו המיתרים נמצאים בזווית (בדרך כלל של שלושים מעלות) ביחס למקלדת. סידור זה מאפשר להוסיף מיתרים רבים לכל צליל.
היסטוריה
ממוזער| צ'מבלו זה הוא פרי עבודתם של שני יוצרים מפורסמים: נבנה במקור על ידי אנדראס רוקרס באנטוורפן (1646), הוא שופץ והורחב מאוחר יותר על ידי פסקל טאסקין בפריז (1780)
שורשיו של הצ'מבלו טמונים בימי הביניים. התיאור הכתוב הקדום ביותר לכלי מתוארך לסוף המאה ה-14 וסביר שבשנים אלו אכן הומצא הכלי. הייתה זו תקופה בה היו התפתחויות בנושאי המכניקה הזעירה (בעיקר בתחום השעונים), התפתחויות שזלגו חיש מהר אל תחומי החיים האחרים. חיבור על כלי מוזיקה שנכתב בשנת 1440, מתאר בפירוט צ'מבלו קטן עם שלושה מנגנונים שונים של מנופים.
ממוזער|250px|צ'מבלו פרנקו-פלמי, בעל שתי מקלדות, על פי רוקרס, נבנה על ידי טיטוס קריינן, 2004
הצ'מבלו הקדום ביותר שנשמר עד לימינו יוצר באיטליה, כנראה בשנת 1521. ברחבי העולם קיימים צ'מבלי קדומים יותר, אך הם לא במצב תקין לנגינה. אולם, דוגמאות קדומות אלו לא שופכות אור על התהייה לגבי מקורותיו של הצ'מבלו, מכיוון שהן כולן שלבים מתקדמים מאוד של התפתחות הכלי. הכלים האיטלקיים התאפיינו במבנה קל ובמתח מיתרים נמוך, דבר שאפיין את תעשיית כלי המקלדת האיטלקית במשך מאות שנים. לכלים איטלקיים יש בדרך כלל צליל חודר וצלול, ורק מקלדת אחת, לעיתים עם שתי שורות מיתרים.
המהפכה בתעשיית הצ'מבלו החלה בסביבות שנת 1580 בפלנדריה (בחלקה הצפוני של בלגיה), כאשר יצרנים מקומיים חיזקו את מבנה השלד של הצ'מבלו, דבר שאפשר מתח מיתרים גבוה יותר וכתוצאה מכך שיפור ניכר של האיכות והצליל של הכלי. בין בוני הכלים המפורסמים של התקופה נמנו בני משפחת Dulcken ו-Ruckers.
התפתחות נוספת בתחום, חלה במאה ה-18 בצרפת, שם אימצו בוני הכלים את המבנה המחוזק שייצרו הפלמים, והגדילו את מנעד צליליו מ-4 אוקטבות, ל-5 ואף יותר. הצ'מבלו הצרפתי של המאה ה-18 היה בשימוש נרחב בכל רחבי אירופה. כשהיה הצ'מבלו בשיא תפארתו, החל להופיע באירופה הפסנתר, שבמהרה התפתח מאוד והשאיר את הצ'מבלו מאחור. בתוך פחות ממאה שנים מאז הופעתו הראשונה של הפורטה-פיאנו, הוצאו כמעט כל הצ'מבלי באירופה משימוש.
בתחילת המאה ה-20, התעוררה מחדש התעניינות במוזיקה עתיקה, שהביאה לתחייה מחודשת של הצ'מבלו. כלים ישנים שופצו וכלים חדשים נבנו לצורך הופעות פומביות של מוזיקה שתישמע "כמו שנכתבה". בתחום זה הייתה הצ'מבליסטית ונדה לנדובסקה פורצת הדרך, ותרמה רבות לפופולריזציה של הכלי במאה ה-20, ומלחינים מודרניים רבים (כמו מנואל דה פאיה ופרנסיס פולנק) כתבו עבורה יצירות. אולם, מרבית הצ'מבלי, שנבנו כמו פסנתרי ענק, כדי שיוכלו להופיע עם תזמורות גדולות, הפתיעו בצלילם החלש והשטוח. אופי צליל זה הוא תוצאה של המסגרות הכבדות ותיבות התהודה הגדולות ש"בלעו" את צליליו העדינים של הצ'מבלו.
עד מהרה נתברר שכדי לבנות צ'מבלו שיפיק צליל כראוי, יש להסתמך על ניסיונם של בוני הכלים העתיקים במאות שעברו. ברחבי העולם קמו סדנאות שלמדו את ייצור הכלים על ידי פירוק והרכבה מחדש של כלים עתיקים, סדנאות שמייצרות את הכלים עד היום, כמו גם מייצרות ערכות להרכבה ביתית של כלי מקלדת עתיקים.
אטימולוגיה
המילה צ'מבלו הגיעה לעברית מן המילה האיטלקית Cembalo. מקור המילה האיטלקית Cembalo הוא במילה היוונית κύμβαλον שפירושה מצילה.
עם תחיית העברית, הוצע לקרוא לצ'מבלו בשם 'פסנתרון', הצעה שנחלה תפוצה מועטה ביותר. בנוסף לכך, יצחק אבינרי הציע לכנות את הכלי בשם התנ"כי 'מינים'.
ראו גם
קלאויקורד
צ'לסטה
קישורים חיצוניים
אתר צ'מבלי עם תמונות
דגימות צליל של צ'מבלי שונים
סרטון וידאו, הרצאה על הצ'מבלו, מבנה ואופן פעולה מאת איליין קומפרון
הערות שוליים
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלים אותנטיים
קטגוריה:כלי מיתר
קטגוריה:כלי פריטה | 2024-08-01T05:08:14 |
ג'ימי פייג' | ג'יימס פטריק "ג'ימי" פייג' (באנגלית: James Patrick "Jimmy" Page; נולד ב-9 בינואר 1944) הוא מוזיקאי אנגלי, שהיה הגיטריסט והמפיק של להקת הרוק לד זפלין ואחד מהגיטריסטים המשפיעים ביותר בתולדות הרוקנרול. פייג' דורג במקום השני (אחרי ג'ימי הנדריקס) ברשימת "50 הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים" של גיבסון, ושלישי ברשימת "100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון.
ביוגרפיה
ראשית חייו
פייג' נולד בהסטון, מידלסקס, פרבר צפוני של לונדון, בן יחיד לאב מנהל תעשייתי במקצועו ואם מזכירה רפואית. פייג' התחיל לנגן בגיטרה בגיל 12 לאחר ששמע את אלבומו של אלביס פרסלי "Baby, Let's Play House", ולמרות שלקח מספר שיעורי נגינה הוא נחשב כמי שלימד את עצמו לנגן. פייג' קיבל השראתו מאמני רוקאבילי דוגמת סקוטי מור וג'יימס ברטון אך לאחר זמן נטה יותר לאמני בלוז דוגמת בי בי קינג ואלמור ג'יימס. עם סיום לימודי התיכון החל לנגן פייג' עם משוררי ביט, עד שניל כריסטיאן ביקש ממנו להצטרף ללהקתו, "הקרוסיידרס" (צלבנים). במהלך סיבוב ההופעות חלה פייג' - שהיה שברירי מאוד מבחינה פיזית באותם ימים - במחלת הנשיקה, ונאלץ לפרוש מהלהקה ובמקום זאת בחר להתמקד בלימודי אומנות.
הקלטות האולפן
גם במשך לימודיו המשיך פייג' לנגן במועדון מרקי עם אלכסיס קורנר, אריק קלפטון וג'ף בק. לאחר שמספר אמרגנים הבחינו בנגינתו של פייג' הוא החל לנגן בהקלטות אולפן עבור מספר אמנים, בתחילה עשה זאת כעיסוק משני אך עם הזמן גבר הביקוש עבור נגינתו והוא החל להקליט באופן קבוע. פייג' ניגן עבור להקות רבות דוגמת הקינקס, הרולינג סטונז והמי (The Who, גיטרה מלווה בשיר "I Can't Explain", גיטרת Fuzz בשיר "Bald-Headed Woman"), ועבור זמרות כמו מריאן פייתפול ולולו.
ב-1965, לאחר שאריק קלפטון עזב את להקת היארדבירדס, הוצע התפקיד לפייג' אך הוא סירב: "סירבתי כי לא אהבתי את הדרך שבה הציעו לי...אילולא הייתי מכיר את אריק...אולי הייתי מצטרף...חיבבתי את אריק מאוד ולא רציתי שיחשוב שעשיתי משהו מאחורי גבו". פייג' הציע במקום זאת את חברו הטוב, ג'ף בק, לו נהג לעזור כספית בכך שסידר לו לנגן בהקלטות שבהן לא יכול היה לנגן בעצמו בגלל התחייבויות קודמות.
פייג' המשיך להקליט גם עבור אמנים מתחומים שונים מרוקנרול והגיע למצב שבימים מסוימים לא ידע עבור מי הוא אמור לנגן. המפיקים רצו אותו בסביבה למקרה שהכוכבים הגדולים, שלא מנוסים בהקלטות, "לא יספקו את הסחורה".
ב-1966, הקליט פייג', יחד עם ג'ף בק, קית' מון, ג'ון פול ג'ונס וניקי הופקינס את השיר "בק'ס בולרו", הקלטה זו גרמה לפייג' לעזוב את הקלטות האולפן ולהקים להקה.
מספר שבועות לאחר מכן, לאחר עזיבת הבסיסט של היארדבירדס החליט פייג' להצטרף ללהקה ולנגן בבס עליו לא ניגן קודם לכן. לאחר זמן מה עבר פייג' לנגן בגיטרה והיארדברידס הפכה ללהקה עם שני גיטריסטים מובילים, פייג' ובק. בק פרש מהלהקה לאחר משבר אישי ופייג' נותר גיטריסט יחידי, עד התפרקות הלהקה ב-1968.
פייג' ניגן גם בשיר הנושא המפורסם של האלבום הראשון של ג'ו קוקר, שיצא ב-1969, גרסת הכיסוי ל-"With a Little Help from my Friends" של הביטלס.
לד זפלין
שמאל|ממוזער|ג'ימי פייג' עם לד זפלין במדיסון סקוור גרדן
פייג', יחד עם מנהל היארדבירדס פיטר גראנט, החזיקו בזכויות לשם והחליטו להמשיך לפעול תחת השם ה"יארדבירדס החדשים" עד תום התחייבויותיהם. פייג' גייס ללהקה את ג'ון פול ג'ונס, שהכיר אותו מימי הקלטות האולפן, בתור בסיסט, ושני צעירים אלמוניים, רוברט פלאנט כזמר וג'ון בונהם כמתופף.
הלהקה שינתה שמה ללד זפלין וההצלחה מיהרה לבוא. פייג' שימש כמלחין, כנגן וכמפיק המוזיקלי של הלהקה ונחשב לגורם העיקרי להצלחתה. הסולו שלו לשיר "מדרגות לגן-עדן" ("Stairway to Heaven") נבחר לסולו הטוב ביותר בתולדות הרוק על ידי קוראי מגזין "Guitar World".
פייג' יצר את הסמל "זוסו" באלבום הרביעי חסר השם של לד זפלין, כיוון שזהו שילוב של "OSO" [כיתוב על הגיטרה] עם "Z" [צורת ידיים]. יש האומרים שזה גם מפני שהוא מזל גדי עם כוכב שבתאי השומר עליו, וזה הוא הסמל המייצג אותו.
ב-1976 החל פייג' להשתמש בהרואין וכתוצאה מכך נגינתו הדרדרה והוא לעיתים נעדר מהקלטות הלהקה, מה שגרם לעליית הדומיננטיות של ג'ונס ופלנט בכתיבת השירים.
אחרי לד זפלין
לאחר מות ג'ון בונהם ב-1980, התפרקה לד זפלין, ופייג' לא ניגן במשך שנתיים, בהן נאבק בהתמכרותו בהרואין. ב-1982 הקליט את פסקול הסרט משאלת מוות 2, פייג' ניגן עבור להקתו החדשה של פלנט, ויחד עם פול רוג'רס בלהקה חדשה בשם "The Firm", שלא האריכה ימים.
ב-1985 התאחדה לד זפלין לכבוד הלייב אייד כשפיל קולינס על התופים במקום בונהם המנוח אך הופעה זו לא הייתה מוצלחת במיוחד. פייג' המשיך לשתף פעולה עם דייב קוברדייל, יריב של רוברט פלנט.
פלאנט ופייג' חזרו להופיע ביחד ב-1994. מסע הופעות זה כלל ליווי של אנסמבל מצרי, נגנים ממרקש ותזמורת המטרופוליטן של לונדון. האלבום וה-DVD שהוקלטו במרוקו, ווילס ולונדון זכו להצלחה רבה והאלבום אף הגיע למקום הרביעי במצעד מכירות האלבומים של הבילבורד. הבולט מבין שירי האלבום הוא הביצוע ל"קשמיר", שזכה לעיבוד בסגנון מזרחי מלא. ארבעה שירים מזרחיים הוקלטו על ידי השניים, וכן מספר משירי לד זפלין בגרסאות מזרחיות.
השניים המשיכו את שיתוף הפעולה והוציאו אלבום עם חומר מקורי ב-1998, לאחר מכן נפרדה שוב דרכם של השניים. פייג' הופיע ביחד עם שון "פי דידי" קומבס בפסקול הסרט "גודזילה" בשיר שמנגינתו נדגמה מהשיר "קשמיר" של לד זפלין. לאחר מכן פייג' הופיע יחד עם להקת ה"Black Crowes" ("העורבים השחורים") אך פרש במהלך סיבוב ההופעות בשל פציעה בגב.
בשנים האחרונות מקדיש פייג' את מירב זמנו בקרן לסיוע לילדים נזקקים מברזיל ביחד עם אשתו הברזילאית, עבור תרומה זו קיבל פייג' ב-2005 את תואר ה-OBE (Order of the British Empire) המכובד מאליזבת השנייה מלכת בריטניה.
ב-10 בדצמבר 2007 פייג' השתתף בהופעת האיחוד של לד זפלין בלונדון.
ב-2008 הופיע פייג' באולימפיאדה בבייג'ינג (לצד שחקן הכדורגל דייוויד בקהאם) בטקס הקבלה של האולימפיאדה הבאה בלונדון, עיר הולדתו.
לקריאה נוספת
ריצ'י יורק, לד זפלין: סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת רסלינג, 2011 (1994).
Stephen Davis, Hammer of the Gods: The Led Zeppelin Saga; Harper Entertainment, 1985
קישורים חיצוניים
ג'ימי פייג', האתר הרשמי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:גיטריסטים בריטים
קטגוריה:גיטריסטי רוק
קטגוריה:מוזיקאים בריטים
קטגוריה:לד זפלין
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:קצינים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1944 | 2024-01-09T18:58:10 |
נבי סבלאן | מקאם נבי סבלאן (בערבית: مقام النّبيّ سبلان, בתעתיק מדויק: מקאם אלנבי סבלאן) הוא אתר מקודש של הדרוזים בישראל. פעם בשנה, ב-10 בספטמבר, נערכת במקום חגיגה גדולה בהשתתפות אלפי דרוזים.
חשיבות המקום
האתר נושא את שמו של הנביא סבלאן, אחד משבעה נביאים מקודשים של הדרוזים. לפי מסורת דרוזית אימץ סבלאן חיי צנע וסגפנות והקדיש את חייו לעבודת האל. הוא יצא ממצרים לחברון כדי לשכנע את עובדי האלילים לקבל את דת האל היחיד, וכתוצאה מהתנגדותם ברח לגליל והתיישב במערה על הר זבול, שם הקדיש את זמנו ללימוד כתבי הקודש תוך שהוא חי חיי סגפנות. החברונים עלו על עקבותיו אך בדרכם היה עליהם לחצות את נחל כזיב המקיף את ההר. אז אירע נס - מי הנחל גאו וחסמו את דרכם. מאז נקרא חלק זה של נחל כזיב בשם "ואדי חאביס" (חאביס - בערבית: מתבודד). לפי המסורת בנה סבלאן במו ידיו חדר מעל המערה ובו התגורר והמשיך בלימוד הדת ובהפצתה. בערוב ימיו עבר לכפר בחא בהר הדרוזים שם נפטר.
יש שזיהו במקום את היישוב המקראי זבולון המוזכר גם בכתבי יוסף בן מתתיהו.
היו שזיהו את נבי סבלאן עם זבולון בן יעקב,, שהוזכרה בין השאר על ידי השייך אמין טריף, אולם אמאם אלבדר מבית הדין השרעי הדרוזי בחיפה דחה זיהוי זה. המסורת היהודית אינה מזהה את נבי סבלאן עם זבולון בן יעקב, והיא מראה את קברו של זבולון בעיר צידון בלבנון.
האתר נחשב למקום השני בחשיבותו לדרוזים אחרי קבר נבי שועייב בקרני חיטין.
האתר
המקום נמצא בראש הר זבול בגובה 814 מטר. כביש מוביל ממרכז חורפיש לאזור הקבר. הדרוזים בנו על ההר מתחם גדול. המצבה נמצאת בחדר קטן במרכז המבנה. במקום גם אולמות לקבלות פנים, בית תפילה ובית ספר ללימודי דת (מדרסה).
היסטוריה
עד מבצע חירם התקיים בסמוך לאתר הכפר סבלאן, כפר קטן שתושביו מוסלמים.
בשנת 1957 סללו הדרוזים דרך עפר שאפשר הגעה לאתר ברכב. בשנות ה-60 דרשו הדרוזים קרקעות מהכפר הנטוש סבלאן לצורך הרחבת האתר והזהירו מפני פגיעה באתר. בתחילת שנות ה-70 בקשו מנהיגי העדה הדרוזית לסלול את הכביש אל האתר והכביש נחנך בספטמבר 1973.
חג נבי סבלאן חל בחודש ספטמבר. בשנת 1957 חל החג בערב 22 בספטמבר ובשנת 1960 בערב 18 בספטמבר. בשנת 1967 צוין החג ב-10 בספטמבר ובשנת 1968 ב-10 וב-25 בספטמבר. בשנת 1968 בקשו נציגים דרוזים הכרה רשמית של ממשלת ישראל בימים 10-11 בספטמבר כחג דרוזי ובקשתם נענתה בתחילת 1969.
בשנות ה-70 התקיימה מדי שנה "צעדת נבי סבלאן" בהשתתפות יהודים וערבים. הצעדה לא התקיימה בימי מלחמת לבנון הראשונה וחודשה בשנת 1986.
גלריה
קישורים חיצוניים
סקירה ותמונות עדכניות של נבי סבלאן באתר 'רשימות',12/09.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי דת דרוזים
קטגוריה:הגליל העליון
קטגוריה:חורפיש | 2024-01-19T09:37:49 |
צופיות (חינוך) | הפניה תנועת הצופים#שיטת החינוך | 2012-04-29T10:26:17 |
צופן דה-וינצ'י | REDIRECT צופן דה וינצ'י | 2004-12-12T14:33:20 |
בוואריה | שמאל|ממוזער|240px|רביעיית בולים ממדינת בוואריה החופשית עליהם הדפס רכב הנושא את הכתובת "האימפריה הגרמנית"
בוואריה, בשמה הרשמי הנוכחי המדינה החופשית של בוואריה (בגרמנית: Freistaat Bayern, ) היא חבל ארץ בגרמניה ואחת מ-16 מדינות גרמניה. זו המדינה הגדולה בשטחה בגרמניה (70,549 קמ"ר), והיא מהווה כחמישית מכלל שטחה של גרמניה. עם מעל 13 מיליון תושבים (דצמבר 2019), נמצאת בוואריה במקום השני לאחר נורדריין-וסטפאליה, על פי גודל האוכלוסייה. בוואריה התקיימה במשך רוב שנותיה כממלכה עצמאית. התמורות הפוליטיות שבאו בעקבות הניצחון הגרמני במלחמת צרפת–פרוסיה, במקביל למותו הפתאומי של לודוויג השני, מלך בוואריה, הביאו לאיחודה תחת דגל גרמניה המאוחדת בשנת 1871.
תושבי המדינה דוברים ברובם בווארית (ניב של גרמנית) כשפת אם, נוסף על "גרמנית גבוהה" (Hochdeutsch), הגרמנית הכללית והרשמית המדוברת בכל גרמניה (הבווארית היא גם הניב הנפוץ ביותר באוסטריה, הגובלת בבוואריה). בנוסף לבווארית מדוברים במדינה ניבים נוספים, בעיקר פרנקונית (Fränkisch, מדוברת בפי כ-3 מיליון מתושבי המדינה באזור הגבול הצפוני והמערבי) ואָלֵמָנית (Alemannisch) או שְוואבּית (Schwäbisch), חלק מקבוצת ניבים המדוברים במדינה הגרמנית הסמוכה לבוואריה, באדן-וירטמברג, וכן בשווייץ. בבוואריה מספר הדוברים הוא כ-2 מיליון).
בוואריה היא מהמדינות העשירות ביותר בגרמניה, עם שכר לנפש גבוה מהממוצע בגרמניה ושיעור אבטלה נמוך (כ-5% בתחילת 2007). גם יוקר המחיה במדינה בהתאם: שכר הדירה הממוצע במינכן, למשל, כפול מזה שבברלין.
בוואריה נחשבת למעוז של שמרנות בגרמניה. שני שלישים מתושביה קתולים ורק כרבע פרוטסטנטים. המפלגה הנוצרית-סוציאלית (CSU), שהיא מפלגת אחות של המפלגה הנוצרית דמוקרטית הגרמנית (CDU), שולטת במדינה ברוב מוחלט מאז 1965; מפלגת הירוקים הגרמנית זוכה לתמיכה מועטה בבוואריה, יחסית לשאר גרמניה. ראש ממשלת בוואריה משנת 1993 עד לשנת 2007 היה אדמונד שטויבר (Edmund Stoiber), לאחר התפטרותו גונטר בקשטיין ירש את מקומו, כיום ראש ממשלת בוואריה הוא מרקוס זדר (מנהיג המפלגה הנוצרית-סוציאלית) שהחליף את הורסט זיהופר בתפקידו. מינכן נחשבת ליוצאת דופן מבחינה פוליטית, ורוב תושביה תומכים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ה-SPD.
תושבי בוואריה תמיד נטו לבדלנות במידה רבה יותר מתושבי שאר מדינות גרמניה, ועד היום קיימות במדינה תנועות הקוראות לעצמאות והתנתקות מגרמניה.
בוואריה מהווה אחד ממוקדי התיירות החשובים בגרמניה. רוב פסגות האלפים הגרמניים נמצאות בשטח המדינה, לאורך הגבול עם אוסטריה, כולל ההר הגבוה בגרמניה, הצוגשפיצה. באזור אתרי סקי רבים. נהר הדנובה חוצה את בוואריה לרוחבה, ומספק נופים רומנטיים רבים לאורכו. מינכן היא אחת הערים המתוירות ביותר באירופה.
חלוקה מנהלית
250px|ממוזער|שמאל|מפת בוואריה בחלוקה למחוזות
בוואריה עילית (Oberbayern, אובר-באיירן)
בוואריה תחתית (Niederbayern, נידר-באיירן)
פפאלץ עילית (Oberpfalz, אובר-פפאלץ)
פרנקוניה האמצעית (Mittelfranken, מיטל-פרנקן)
פרנקוניה עילית (Oberfranken, אובר-פרנקן)
פרנקוניה תחתית (Unterfranken, אונטר-פרנקן)
שוואביה (Schwaben, שוואבן)
ערים בבוואריה
בירת המדינה והעיר הגדולה בה (והשלישית בגודלה בגרמניה) היא מינכן. כעשירית מהבווארים מתגוררים בעיר זו. שאר עריה של בוואריה קטנות יחסית; ברשימת 50 הערים הגדולות בגרמניה מייצגות את בוואריה ארבע ערים בלבד.
צבעיה הרשמיים של בוואריה הם תכלת ולבן; ניתן לראות זאת בשני דגליה הרשמיים של המדינה.
להלן רשימת עשר הערים הגדולות בבוואריה:
# עיר תושבים (נכון ל-2019) 1 מינכן 1,471,508 2 נירנברג 518,365 3 אאוגסבורג 295,135 4 רגנסבורג 152,610 5 אינגולשטאדט 136,981 6 וירצבורג 127,880 7 פירט 127,748 8 ארלנגן 111,962 9 ביירוית 74,657 10 באמברג 77,592
השכלה גבוהה
במינכן בירת בוואריה שתי אוניברסיטאות המדורגות מזה שנים רבות כאוניברסיטאות הטובות ביותר בגרמניה:
אוניברסיטת מינכן (האוניברסיטה הגדולה בבוואריה והשנייה בגודלה בגרמניה)
האוניברסיטה הטכנית של מינכן
בבוואריה שבע אוניברסיטאות נוספות מחוץ לעיר הבירה:
אוניברסיטת וירצבורג (האוניברסיטה העתיקה בבוואריה; נוסדה ב-1402)
אוניברסיטת פסאו (Passau)
אוניברסיטת ארלנגן-נירנברג
אוניברסיטת רגנסבורג
אוניברסיטת אאוגסבורג
אוניברסיטת באמברג
אוניברסיטת באירוית
בנוסף לתשע האוניברסיטאות הרגילות קיימות בבוואריה שתי אוניברסיטאות מיוחדות:
האוניברסיטה האוקראינית החופשית במינכן (אוניברסיטה פרטית של מהגרים מאוקראינה; הלימודים בה מתקיימים באוקראינית)
אוניברסיטת הבונדסוור (צבא גרמניה) בנויביברג (פרבר של מינכן). מיועדת לקציני צבא גרמניה בלבד.
תרבות
כמה מאפיינים של התרבות והמנטליות הבווארית נבדלים משאר גרמניה. הבדלים עיקריים ניתן למצוא ביחס לדת, מסורות ושפה (במיוחד באזורים כפריים, ופחות בערים הגדולות).
דת
לתרבות הבווארית יש מסורת ארוכה ושלטת של אמונה קתולית. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר נולד בבוואריה עילית ולפני תפקידו כאפיפיור הוא היה החשמן של בוואריה. האזורים ההיסטוריים של שוואביה ושל פרנקוניה יותר מגוונים דתית, ומכילים גם מסורות קתוליות וגם פרוטסטנטיות.
בשנת 1925, 70% מהבווארים הצהירו על עצמם כנוצרים קתולים, 28.8% כנוצרים פרוטסטנטים, 0.7% יהודים ו-0.5% בדתות אחרות. נכון לשנת 2020, 46.9% מהבווארים מזדהים כקתולים, 17.2% כלותרנים (זרם בנצרות הפרוטסטנתית), 4% כמוסלמים, 3% כאורתודוקסים ו־31.9% מזדהים כחסרי דת או בעלי דתות אחרות.
בוואריה היא המדינה השנייה באחוז הקתולים בה (אחרי חבל הסאר) עם 45.7% קתוליים (נכון ל-2021).
+דתות בבוואריה לפי שנה באחוזיםדת184019001933195019702011201520162018201920202021נצרות קתולית71.170.570.071.970.45551.250.548.847.846.945.7נצרות פרוטסטנטית27.428.328.726.525.22118.918.817.817.617.216.8אסלאם0.94נצרות אורתודוקסית1.6יהדות1.40.90.50.10.10.1זרמים אחרים וחסרי דת0.10.30.81.53.418.331.233.434.635.937.5
ספורט
כדורגל
כדורגל הוא הספורט האהוב בבוואריה, ובהתאחדות הכדורגל הבווארית חברים מעל ל-1.5 מיליון אנשים, מה שהופך את ההתאחדות להתאחדות הכי גדולה בפדרציית הכדורגל הגרמנית.
בבוואריה מספר מועדוני כדורגל מוצלחים, ביניהם באיירן מינכן, FC נירנברג, FC אאוגסבורג מינכן 1860, אינגולשטאדט 04 וגרויטר פירט. באיירן מינכן היא קבוצת הכדורגל המצליחה ביותר בגרמניה, עם 20 זכיות בגביע הגרמני ו-6 זכיות בליגת האלופות.
כדורסל
בבוואריה קיימים גם מספר מועדוני כדורסל מקצועיים, ביניהם באיירן מינכן, ברוזה במברג, ס. אוליבר וירצבורג ועוד.
הוקי קרח
בבוואריה מספר מועדוני הוקי קרח, המפורסמת שבהם היא רד בול מינכן שזכתה 4 פעמים באליפות גרמניה.
ראו גם
בווארית
סמל בוואריה
דגל בוואריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: מדינות
קטגוריה:גרמניה: מדינות | 2024-10-12T17:43:50 |
תצוף | REDIRECT סופיות | 2004-12-12T14:59:20 |
ברנהרד רימן | גאורג פרידריך ברנהרד רימן (גרמנית: ) (17 בספטמבר 1826 – 20 ביולי 1866), היה מתמטיקאי גרמני, שתרם תרומות חשובות ביותר לאנליזה מתמטית, תורת המספרים וגאומטריה דיפרנציאלית. בתחום האנליזה הממשית נתן את הניסוח הריגורוזי הראשון למושג האינטגרל, הנקרא כעת אינטגרל רימן, ועבד על טורי פורייה. תרומותיו לאנליזה מרוכבת כוללות את ההצגה של משטחי רימן, שפרצה דרך במתן טיפול גאומטרי טבעי לאנליזה מרוכבת. מאמרו המפורסם מ-1859 על פונקציית המספרים הראשוניים, שנחשב לאחד המאמרים החשובים ביותר בתורת המספרים האנליטית, מכיל את הניסוח המקורי של השערת רימן, שנחשבת ל"בעיה הפתוחה החשובה ביותר במתמטיקה". דרך תרומותיו החלוציות לגאומטריה דיפרנציאלית, רימן הניח את היסודות למתמטיקה של תורת היחסות הכללית. כאחד המתמטיקאים העמוקים ועתירי הדמיון בכל הזמנים, רימן הרחיב את אופקי המתמטיקה בכמעט כל תחום שהתקיים בזמנו, ובמשך תקופת חייו הקצרה יחסית (39 שנים) ולאחריה, המתמטיקה בכללותה עברה טרנספורמציה משמעותית לכדי מתמטיקה קונספטואלית ועמוקה יותר. הוא נחשב כיום לאחד מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים.
תולדות חייו
שנים מוקדמות
רימן נולד ב-17 בספטמבר 1826 בכפר קטן בממלכת הנובר, הנכללת כיום בשטחה של גרמניה. אביו, פרידריך ברנרד רימן, היה כומר לותרני עני שלחם במלחמות הנפוליאוניות. אמו, שארלוט אבל, נפטרה בטרם ילדיה הגיעו לבגרות. ברנהרד רימן היה השני מבין שישה ילדים, וסבל מביישנות ומהתמוטטויות עצבים תכופות. בילדותו גילה יכולות מתמטיות יוצאות דופן, כמו למשל יכולת חישוב מנטלי חריגה.
חינוך
בשנת 1840 עבר רימן להנובר, שם גר אצל סבתו ולמד בגימנסיה. אחרי מות סבתו, ב-1842, החל ללמוד בבית ספר גבוה, בו למד את התנ"ך ביסודיות, אך לעיתים קרובות הוסחה דעתו על ידי נושאים מתמטיים. מוריו נדהמו לעיתים קרובות מיכולתו הטבעית לבצע פעולות מתמטיות סבוכות, שבמהלכן הוא לעיתים קרובות הפגין אינטואיציה שעלתה על זו של בוחניו. ב-1846, בגיל 19, החל ללמוד פילולוגיה ותאולוגיה נוצרית במטרה להפוך לכומר ולסייע בענייני הכספים של משפחתו.
במהלך האביב של 1846, אביו, לאחר שצבר מספיק כסף, שלח את רימן לאוניברסיטת גטינגן, שם הוא החל ללמוד לקראת תואר בתאולוגיה. בעת ששהה בגטינגן החל ללמוד מתמטיקה ולהאזין להרצאותיו של קרל פרידריך גאוס (במיוחד להרצאותיו על שיטת הריבועים הפחותים). גאוס המליץ שרימן יחדל מלימודי התאולוגיה וייכנס לתחום המתמטי; לאחר שאביו נעתר לבקשתו, רימן עבר ב-1847 לאוניברסיטת ברלין, שבה למד אצל יעקובי, דיריכלה, שטיינר ואייזנשטיין. הוא שהה בברלין במשך שנתיים וחזר לגטינגן ב-1849, שם קיבל את התואר דוקטור (בהנחיית גאוס) ב-1851 (מסופר שכאשר גאוס עצמו נוכח בהרצאת הדוקטורט של רימן, הוא האזין עד תום ולאחר מכן קם והכריז: "הבנתי", בניגוד מוחלט ליהירותו המפורסמת מאוד כלפי מתמטיקאים עד לרימן, לגביהם תמיד טען כי אין מקוריות בעבודותיהם).
חיים אקדמיים
רימן נשא את הרצאותיו הראשונות ב-1854, הרצאות אלו הן שייסדו את ענף הגאומטריה הרימנית, שעומד ביסוד התיאור המתמטי של תורת היחסות הכללית של אלברט איינשטיין. הרצאת הפתיחה לרגל מינויו ל-פריבט-דוצנט (הדרגה האקדמית הנמוכה ביותר), באוניברסיטת גטינגן, הייתה הרצאת הפתיחה המפורסמת ביותר שניתנה אי-פעם בתולדות המתמטיקה. ההרצאה שינתה מן הקצה אל הקצה את ההשקפה הכללית של המתמטיקאים על מהותה של הגאומטריה.
בשנת 1857 התמנה רימן לפרופסור בגטינגן, וכעבור שנתיים, בעקבות מותו של דיריכלה, התמנה לפרופסור מן המניין. בשנת 1862 נשא לאישה את אליזה קוך.
המלחמה האוסטרו-פרוסית ומותו באיטליה
ממוזער|200px|שמאל|מצבתו של רימן בביגנזולו שבפיימונטה, איטליה.
רימן עזב את גטינגן כאשר צבאות הנובר ופרוסיה נלחמו שם ב-1866. הוא נפטר משחפת בעת מסעו השלישי לאיטליה ב-20 ביולי 1866, ונקבר בבית העלמין בעיירה ביגנזולו. רימן היה נוצרי אדוק, בנו של כומר פרוטסטנטי, וראה את חייו כמתמטיקאי כדרך נוספת לשרת את האל. במהלך חייו, הוא נאחז תמיד באמונתו הנוצרית והחשיב אותה להיבט החשוב ביותר של חייו. בעת מותו, הוא ציטט מתוך שיר תפילה נוצרי ומת לפני שסיים את התפילה.
על מצבתו של רימן בביגנזולו (איטליה) מופיע פסוק מתוך הפרק השמיני של האיגרת אל הרומאים: "ואנו יודעים שכל הדברים עמלים יחדיו לטובת אלו שאוהבים את האל, אלו שנקראים לשרתו".
מסופר כי עוזרת הבית שלו השליכה כמה מכתביו שנמצאו במשרדו, כולל כמות רבה של עבודה לא מפורסמת. רימן סירב לפרסם עבודה לא מוגמרת, וכמה תובנות עמוקות שלו עשויות להיות אבודות לעד.
עבודתו המתמטית
גאומטריה רימנית
עבודותיו של רימן יצרו קרקע פורייה להתפתחות רעיונות מתמטיים בהמשך המאה ה-19, והן הניבו ענפי מחקר מתמטי חדשים המשלבים אנליזה עם גאומטריה. ענפים אלו הפכו בסופו של דבר לחלקים העיקריים בתאוריות של גאומטריה רימנית, גאומטריה אלגברית, ותורת היריעות המרוכבות. התורה של משטחי רימן פותחה מאוחר יותר בידי פליקס קליין ובאופן מיוחד על ידי אדולף הורוויץ. תחום זה של המתמטיקה הוא חלק מיסודות הטופולוגיה, והוא עדיין מיושם בדרכים מקוריות וחדשות לפיזיקה מתמטית.
ב-1853 ביקש גאוס מרימן להכין הביליטציה על יסודות הגאומטריה. במהלך החודשים הבאים, רימן פיתח את התאוריה שלו על גאומטריה בממדים גבוהים יותר ונשא בגטינגן ב-1854 את הרצאתו הנושאת את השם "על ההיפותזה העומדת ביסודות הגאומטריה". עבודתו בנושא פורסמה רק ב-1868 על ידי דדקינד, שנתיים אחרי מותו. תהליך הקבלה של הרעיונות בעבודה זו היה איטי אולם כיום היא נחשבת לאחת העבודות החשובות ביותר בהיסטוריה של הגאומטריה. רימן הציג בה את המושגים של יריעה, מטריקה רימנית, וטנזור עקמומיות, ובכך פתח צוהר לתאוריה של מרחבים רב-ממדיים.
הענף המתמטי שנוסד בעקבות עבודה זאת נקרא גאומטריה רימנית. רימן מצא את הדרך הנכונה להכליל ל-n ממדים את הגאומטריה הדיפרנציאלית של משטחים, שגאוס עצמו ייסדה כאשר הוכיח את תיאורמה אגרגיום שלו. האובייקט המתמטי המרכזי הנחקר בגאומטריה זו הוא טנזור העקמומיות של רימן. במקרה הפרטי של משטח, טנזור הוא מספר (סקלר) חיובי, שלילי או אפס; כאשר המקרים הקבועים ושונים מאפס הם מודלים של גאומטריות לא-אוקלידיות.
הרעיון של רימן היה להצמיד לכל נקודה במרחב אוסף של מספרים (טנזור) אשר יתארו כמה המרחב מתעוות או מתעקם באותה נקודה. לדוגמה, רימן מצא כי בארבעה ממדים מרחביים, צריך אוסף של בדיוק 10 מספרים בכל נקודה כדי לתאר את התכונות של היריעה, ללא קשר לכמה היא מעוותת. זו הבנייה המפורסמת המרכזית לגאומטריה שלו, אשר ידועה עכשיו כמטריקה רימנית. רימן היה גם הראשון להציע להשתמש ביותר משלושה או ארבעה ממדים כדי לתאר את המציאות הפיזיקלית, רעיון שהתמזג בסופו של דבר עם התרומות של איינשטיין בתחילת המאה ה-20.
אנליזה מרוכבת
ממוזער|שמאל|upright=1.4|משטח רימן של הפונקציה . שני הצירים האופקיים מייצגים את החלקים הממשיים והמדומים של z, בעוד הציר האנכי מייצג את החלק הממשי של . בשביל החלק המדומה של , יש לסובב את המשטח ב-180° מסביב לציר האנכי.
בעבודת הדוקטורט שלו ביסס רימן תשתית גאומטרית לאנליזה מרוכבת דרך משטחי רימן, שבאמצעותם פונקציות רב-ערכיות כמו הלוגריתם המרוכב או השורש הריבועי יהפכו לפונקציות חד-חד ערכיות. פונקציות מרוכבות הן פונקציות הרמוניות (כלומר, הן מקיימות את משוואת לפלס ולכן גם את משוואות קושי-רימן) על המשטחים הללו והן מתוארות על ידי מיקום נקודות הסינגולריות והטופולוגיה של המשטחים. ה"גנוס" הטופולוגי של משטחי רימן הוא , כאשר למשטח יש ענפים (leaves) ו- נקודות הסתעפות (branch points). בעבור למשטח רימן יש פרמטרים. בנייה זאת אפשרה לראשונה להעניק מסגרת קונספטואלית מאוחדת לאינספור התוצאות על פונקציות מרוכבות (משפט אינטגרל קושי, תוצאות רבות על אינטגרלים אליפטיים ופונקציות אליפטיות, וכו') שנצברו בעשורים הקודמים על ידי מתמטיקאים רבים. כך למשל, המקום הגאומטרי "הטבעי" לחקר פונקציות אליפטיות כפולות-מחזור במישור המרוכב הוא משטח רימן המתאים שלהן, שהוא הטורוס.
תרומותיו בהקשר זה רבות מספור. משפט ההעתקה של רימן, אותו הוכיח בעבודת הדוקטורט שלו (מ-1851), עומד בליבה של התאוריה הגאומטרית המודרנית של העתקות קונפורמיות. משפט זה קובע שכל תחום פשוט קשר במישור המרוכב שאינו שקול קונפורמית לעיגול היחידה הפתוח. ההכללה של המשפט למשטחי רימן שרירותיים היא משפט היוניפורמיזציה, שהוכח בשלהי המאה ה-19 על ידי אנרי פואנקרה ופליקס קליין. עם זאת, הוכחות ריגורוזיות ראשונות למשפט ניתנו רק אחרי הפיתוח של ארסנל כלים מתמטי עשיר יותר (במקרה זה, כלים מתחום הטופולוגיה). כדי להוכיח את הקיום של פונקציות על משטחי רימן הוא השתמש בתנאי מינימום מסוים, לו הוא קרא עקרון דיריכלה. קרל ויירשטראס מצא חלל בהוכחה: רימן לא הבחין שהנחת העבודה שלו (שהמינימום קיים) עשויה לא לעבוד; מרחב הפונקציות עשוי לא להיות שלם, ולפיכך הקיום של המינימום אינו מובטח. דרך עבודתו של דויד הילברט בחשבון הווריאציות, עקרון דיריכלה בוסס לבסוף.
עם זאת, ויירשטראס התרשם עמוקות מרימן, במיוחד מעבודתו על התאוריה של פונקציות אבליות. כאשר עבודתו של רימן הופיעה, תוך זמן קצר ויירשטראס השליך את מאמרו והחליט לא לפרסמו במגזין המתמטי Crelle. הייתה להם הבנה טובה כאשר רימן ביקר אותו בברלין ב-1859. ויירשטראס עודד את תלמידו הרמן אמדאוס שוורץ למצוא חלופות לעקרון דיריכלה באנליזה מרוכבת, משימה בה הוא הצליח במידה רבה - במהלך העשורים הקרובים שוורץ הדגים בניות מפורשות רבות של העתקות קונפורמיות מתחומים שונים לעיגול היחידה, ובכך אישש את נכונות הטענה של רימן.
בחיבורו משנת 1857 "התאוריה של פונקציות אבליות" (Theorie der Abelschen Functionen), שנחשב לאחד הפרסומים החשובים ביותר בגאומטריה אלגברית, רימן פיתח את הקונספט של משטחי רימן ואת התכונות הטופולוגיות שלהן מעבר לעבודת הדוקטורט שלו משנת 1851, הוכיח משפט אינדקס על הגנוס (הניסוח המקורי של נוסחת רימן-הורוויץ), הוכיח את אי שוויון רימן על הממד של מרחב פונקציות מרומורפיות עם קטבים (הניסוח המקורי של משפט רימן-רוך), דן בטרנספורמציות בירציונליות של עקום נתון ובממד של מרחב המודולו המתאים של עקומים לא שקולים בעלי גנוס נתון, ופתר בעיות אינוורסיה כלליות יותר מאלו שנחקרו על ידי אבל ויעקובי. אנדרה וייל כתב כי החיבור הזה "הוא אחת היצירות המתמטיות הדגולות ביותר שנכתבו אי פעם, אין אפילו משפט אחד בו שלא הוביל בעקבותיו להתפתחות מעמיקה חדשה".
נקודות חשובות אחרות כוללות את עבודתו על פונקציות אבליות ופונקציות תטא על משטחי רימן. רימן היה נתון בתחרות עם ויירשטראס (החל מ-1857) לפתור את בעיית האינוורסיה לאינטגרלים אבליים, שהם הכללה של אינטגרלים אליפטיים. רימן נעזר בפונקציות תטא במספר משתנים והראה שניתן לצמצם את בעיית האינוורסיה לבעיה של קביעת האפסים של פונקציות תטא הללו. רימן חקר גם מטריצות מחזורים ואפיין אותן דרך "יחסי מחזורים רימניים" (Riemannian period relations). לפי פרדיננד גאורג פרובניוס ושלמה ליפשיץ התקפות של הקשר הזה שקולה לשיכון של (כאשר הוא הסריג של מטריצת המחזורים) במרחב הפרויקטיבי באמצעים של פונקציות תטא. בעבור ערכים מסוימים של , זו ה-Jacobian variety של משטח רימן, דוגמה ליריעה אבלית. רימן הראה גם כיצד התאוריה של פונקציות מרוכבות מאירה את התאוריה של משטחים מינימליים (משטח מינימלי הוא המשטח בעל השטח המינימלי עם שפה נתונה; כמו הצורה שלובשות רצועות סבון).
מתמטיקאים רבים כגון אלפרד קלבש חידדו את עבודתו של רימן על עקומים אלגבריים. התאוריות הללו תלויות בתכונות של הפונקציות המוגדרות על משטחי רימן. למשל, משפט רימן-רוך (רוך היה תלמיד של רימן) מספק מידע על מספר הדיפרנציאלים הבלתי תלויים ליניארית של משתנים על משטח רימן (עם תנאים ידועים על האפסים והקטבים).
לפי Detlef Laugwitz, תבניות אוטומורפיות הופיעו בפעם הראשונה בחיבור שעסק במשוואת לפלס על גלילים טעונים חשמלית. אף על פי כן, רימן נעזר בפונקציות כאלו לצורך מיפויים קונפורמיים (כגון מיפוי משולשים טופולוגיים למעגל) בהרצאתו מ-1859 על פונקציות היפרגאומטריות או בחיבורו על משטחים מינימליים.
אנליזה ממשית
בתחום האנליזה הממשית, רימן הגדיר את אינטגרל רימן במונחים של סכומי רימן, ובכך תרם לביסוסה. בין הישגים רבים, הוא הוכיח שכל פונקציה רציפה למקוטעין היא אינטגרבילית. באופן דומה, ניצני הרעיונות של אינטגרלי סטילטיס מופיעים אצל רימן, כך שהם נקראים גם על שמו. כן ביסס את תורת הטורים האינסופיים, כאשר הוכיח את משפט הטורים של רימן - תוצאה מתמטית המראה כי, בניגוד לאינטואיציה, טורים מתכנסים בתנאי אינם חילופיים - וקובעת כי ניתן לסדר מחדש את איבריו של טור מתכנס בתנאי כדי לקבל כל מספר ממשי.
בעבודתו על טורי פורייה, אשר באה בהמשך ישיר לעבודתו של מורו דיריכלה, הוא הראה שפונקציות אינטגרביליות לפי רימן "ניתנות להצגה" באמצעות טורי פורייה. לפניו, דיריכלה הראה זאת בעבור פונקציות רציפות וגזירות למקוטעין (ולכן עם מספר בן מנייה של נקודות בהן הן אינן גזירות). רימן נתן דוגמה לטור פורייה שמייצג פונקציה רציפה שאינה גזירה כמעט בכל מקום, מקרה שלא טופל על ידי דיריכלה (פונקציית ויירשטראס היא פונקציה רציפה שאינה גזירה באף מקום). הוא הוכיח גם את למת רימן-לבג: אם פונקציה מיוצגת על ידי טור פורייה, אז מקדמי פורייה שואפים לאפס כש-n שואף לאינסוף.
חיבורו על טורי פורייה היה נקודת ההתחלה של עבודתו של קנטור על טורי פורייה, אשר הייתה הכוח המניע מאחרי היצירה של תורת הקבוצות.
בחיבורו מ-1857 רימן עבד גם עם משוואות דיפרנציאליות היפרגאומטריות באמצעות שימוש בכלים אנליטיים מורכבים והציג את הפתרונות שלהן דרך ההתנהגות של מסלולים סגורים מסביב לנקודות סינגולריות (המתוארת על ידי מטריצת המונדרונומיה). עבודתו זו על מונדרונומיה והפונקציה ההיפרגאומטרית בתחום המרוכב עשתה רושם אדיר, וביססה דרך בסיסית חדשה לעבוד עם פונקציות על ידי התחשבות רק בנקודות הסינגולריות שלהן.
תורת המספרים
ממוזער|250px|שמאל| החלק הממשי (באדום) והחלק המדומה (בכחול) של הערכים של פונקציית זטא של רימן לאורך הישר הקריטי . ניתן לראות שהאפסים הראשונים של הפונקציה הם ב- Im(s) = ±14.135, ±21.022, ±25.011.
רימן הרים תרומות אדירות לתורת המספרים האנליטית. במאמר קצרצר שהגיש רימן כשהתקבל לאקדמיה המדעית של ברלין, "על מספר הראשוניים מתחת לגודל נתון", והיחיד שהוא פרסם על תורת המספרים, הוא חקר את פונקציית זטא שכעת נושאת את שמו, וביסס את החשיבות שלה להבנת התפלגותם של המספרים הראשוניים. במאמרו היה רימן הראשון לדון בהתנהגות של פונקציית זטא עבור s מרוכב, ולפצח את הקשר בין מאפיינים מסוימים של התפלגות המספרים הראשוניים להתנהגות של פונקציית זטא כפונקציה מרוכבת. הוא הוכיח את המשוואה הפונקציונלית שמקיימת פונקציית זטא; משוואה זו היא הבסיס לתאוריה הענפה של פונקציה זו (משוואה זו הייתה ידועה, בצורה מעט שונה, ללאונרד אוילר). הרעיונות המהפכניים במאמר, אשר קשרו בין תורת המספרים האלמנטרית העוסקת בבדיד לבין האנליזה המרוכבת העוסקת ברציף, סללו את הדרך להוכחת משפט המספרים הראשוניים בסוף המאה ה-19.
במאמרו של רימן, ישנן התפתחויות רבות מעניינות יותר. "השערת רימן" הידועה הייתה אחת מסדרת השערות שהוא ניסח על תכונות הפונקציה, והיא קובעת כי כל האפסים של פונקציית זטא, דהיינו הערכים המרוכבים עבורם , נחים כולם על הישר . השערה זו הפכה לאחת מהבעיות הפתוחות הבולטות ביותר בתורת המספרים ובמתמטיקה בכלל. רימן עסק בבעיה בעצמו עד למותו שבע שנים מאוחר יותר, אך לא הצליח להוכיחה. בעוד שמשפט המספרים הראשוניים מספק מדד כמותי אסימפטוטי למספר הראשוניים מתחת ל-x, להשערת רימן יש קשר ישיר לחריגות של התפלגות הראשוניים מן ההתנהגות הממוצעת שמנבא משפט המספרים הראשוניים. תוך כדי שהוא מניח את נכונות השערה זו הצליח רימן, דרך הסכימה של פונקציית הקירוב כשהיא עוברת על האפסים הלא-טריוויאליים על פני הישר עם חלק ממשי 1/2, לתת נוסחה מדויקת, "מפורשת", ל-.
רימן היה מודע לעבודתו של פפנוטי צ'בישב על משפט המספרים הראשוניים, אך שיטותיהם היו שונות מאוד.
תרומות לפיזיקה
מראשית דרכו, רימן התעניין ועסק באופן אינטנסיבי בבעיות בפיזיקה מתמטית - ביסוד עבודתו עמדה ראייה של הפיזיקה והמתמטיקה כישות מאוחדת במהותה. מתוך חמישה עשר החיבורים שרימן כתב, שישה עוסקים בבעיות פיזיקליות גרידא. חיבוריו אלו של רימן משלבים ראייה פיזיקלית רחבה יחד עם תובנה מתמטית יוצאת דופן באשר לטיבן של בעיות יסוד. בהקשר זה, ראויות לציון תרומותיו הבאות:
בהמשך ישיר להצעה של גאוס לשכתב את חוקי האינטראקציה האלקטרומגנטית על פי הרעיון של פוטנציאלים המתקדמים במהירות סופית (במקום "פעולה מרחוק"), רימן ניסח תאוריה אלקטרודינמית שקדמה לסינתזה של חוקי החשמל והמגנטיות על ידי מקסוול. עבודתו הרלוונטית בנושא - "תרומה לאלקטרודינמיקה" - פורסמה ב-1867, לאחר מותו, אולם הייתה לה השפעה גם לפני כן שכן הרעיונות הוזכרו בהרצאותיו, וכמה היסטוריונים מחשיבים את התאוריה של רימן לחשובה מבחינה היסטורית.
תרומתו המיידית ביותר של רימן לפיזיקה מתמטית הייתה מאמרו באקוסטיקה מ-1860 על גלי קול חד-ממדיים בעלי אמפליטודה סופית (לא אינפיניטסימלית) - "על ההתקדמות של גלי קול מישוריים בעלי משרעת סופית". מאמר זה נחשב למחקר המתמטי המשמעותי הראשון על גלי הלם, והוא החדיר שיטות אנליטיות חדשות לפיזיקה עיונית, במיוחד בחקר משוואות דיפרנציאליות חלקיות. תוך שהוא מתבסס על ההנחה שהלחץ תלוי בצפיפות בצורה מוגדרת, רימן הראה שהפרעה חד-ממדית התחלתית בלחץ גזי מתפצלת לשני גלים הנעים בכיוונים מנוגדים. כיוון שמהירות הגל גדלה עם הגידול בלחץ ובצפיפות, מה שקורה בפועל הוא שמופעי הגל הצפופים יותר יעקפו את אלה שלפניהם - כך שגלי הדילול יתרחבו בעוד שגלי העיבוי (בעלי הצפיפות הגבוהה) יהפכו דקים יותר - ובסופו של דבר יהפכו לגלי הלם. המאמר חשוב מאוד מתמטית והוביל לפיתוח התאוריה הכללית של משוואות דיפרנציאליות היפרבוליות. כדי לתאר את התרחיש הפיזיקלי, רימן תרגם את פונקציית גרין מהמקרה האליפטי להיפרבולי, שכעת מכונה "פונקציית רימן".
בתחום המכניקה, רימן חקר בעיה שנחקרה קודם על ידי דיריכלה, והיא תיאור התנועה של מסה נוזלית הנתונה תחת השפעת כובדה העצמי, עם צורה כשל אליפסואיד בעל צירים משתנים. במאמר "תרומה לחקירת בעיית התנועה של אליפסואיד נוזלי הומוגני" (1861), רימן ניתח את ההפרעות שמתפתחות במסה הנוזלית כתוצאה מהתנודות שלה. אחת התוצאות הקלאסיות של רימן עוסקת ביציבות של אליפסואיד הסובב סביב צירו הראשי ונתון להפרעות משווניות. זו הייתה עבודה חשובה במיוחד שהובילה לפיתוח של שיטות חדשות בחקר הבעיה כגון זיהוי נקודות ועקומים קריטיים במרחב הפאזה. תגלית מרכזית אליה הגיע היא שאליפסואידי מקלורין נעשים בלתי יציבים להפרעות החל מאקסצנטריות מסוימת. לבעיה זו חשיבות רבה באסטרופיזיקה; בהבנת האבולוציה של הצורה של גופים שמימיים.
הוא גם תרם תרומה מקורית אחת לפיזיקה של שמיעה - היכן ששום מתמטיקה לא מעורבת; מאמרו "Mechanick der ohrs" פורסם לאחר מותו.
השקפות פילוסופיות
רימן הותיר אחריו הרבה קטעים פילוסופיים קצרים - כתבים אלו מכילים אבחנות מהותיות בנוגע לפילוסופיה של המדע והמתמטיקה, ובנוגע להיבטים הפסיכולוגיים של תהליך היצירה המתמטי (פילוסופיה של ההכרה). למעשה, הרהורים פילוסופיים-למחצה על יסודות המתמטיקה היוו מרכיב כה משמעותי בתהליך החשיבה שלו שהיסטוריון אחד העיר ש-: "אלמלא היה רימן מתמטיקאי, הפילוסופים היו רואים בו אחד משלהם". מכתביו עולה שרימן הושפע יותר מהפילוסוף הגרמני יוהאן פרידריך הרברט מאשר מעמנואל קאנט. רימן האמין שהטבע האפריורי של המרחב, אם ישנו כזה, הוא טופולוגי ולא מטרי.
פרסומים נבחרים
מתמטיקה:
(1851) "Grundlagen für eine allgemeine Theorie der Functionen einer veränderlichen complexen Grösse"
(1857) "Beiträge zur Theorie der durch die Gauss'sche Reihe darstellbaren Functionen
(1857) "Theorie der Abel'schen Functionen"
(1859) "Ueber die Anzahl der Primzahlen unter einer gegebenen Grösse"
(1866) "Ueber das Verschwinden der Theta-Functionen"
(1868) "Ueber die Darstellbarkeit einer Function durch eine trigonometrische Reihe"
(1868) "Ueber die Hypothesen, welche der Geometrie zu Grunde liegen"
(1868) "Ueber die Fläche vom kleinsten Inhalt bei gegebener Begrenzung"
פיזיקה:
(1854) "Ueber die Gesetze der Vertheilung von Spannungselectricität in ponderabeln Körpern, wenn diese nicht als vollkommene Leiter oder Nichtleiter, sondern als dem Enthalten von Spannungselectricität mit endlicher Kraft widerstrebend betrachtet werden"
(1855) "Zur Theorie der Nobili'schen Farbenringe"
(1860) "Ueber die Fortpflanzung ebener Luftwellen von endlicher Schwingungsweite"
(1860) "Ein Beitrag zu den Untersuchungen über die Bewegung eines flüssigen gleichartigen Ellipsoides"
(1867) - "Ein Beitrag zur Elektrodynamik"
משפטים ומושגים שנקראו על שמו
גאומטריה רימאנית
משטח רימן - מרחב שנראה באופן מקומי כמו המישור המרוכב, נחקר לראשונה על ידי רימן ונקרא על שמו.
משפט רימן רוך - אחד ממשפטיו החשובים של רימן בנוגע לקיומן של פונקציות מסוימות על משטחי רימן.
הספירה של רימן
הטנזור המטרי של רימן
יריעה רימנית
כדור רימן
השערת רימן - אחת מהבעיות הפתוחות הבולטות ביותר בתורת המספרים ובמתמטיקה בכלל.
משפט רימן - משפט המראה כסכומים אינסופיים אינם בהכרח חילופיים.
פונקציית זטא של רימן
אינטגרל רימן
למת רימן-לבג
לקריאה נוספת
מרכוס דו סוטוי, המוזיקה של המספרים הראשוניים, הוצאת ידיעות אחרונות, תרגם: אוריאל גבעון, 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1826
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1866
קטגוריה:גרמנים שנפטרו משחפת | 2024-10-08T10:00:40 |
הנוער ההיטלראי | הנוער ההיטלראי או ה"היטלר יוגנד" (בגרמנית: Hitlerjugend) הייתה תנועת נוער שפעלה בגרמניה עם עליית המפלגה הנאצית ועד לכיבושה של גרמניה בידי בעלות הברית. באותה תקופה נאסרה בגרמניה פעילות של כל תנועת נוער אחרת ועל ההורים חלה חובה לשלוח את ילדיהם אל התנועה.
התנועה נוסדה ביוזמתו של אדולף היטלר, במטרה להטמיע בדור הצעיר את האידאולוגיה הנאצית ובכלל זה את תורת הגזע ועליונותו של הגזע הארי. התנועה תרמה לפולחן האישיות סביב דמותו של היטלר והייתה לה השפעה רבה על הלך הרוח בגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.
הילדים גויסו לשורות התנועה מגיל שמונה עד שמונה עשרה. בנות גויסו לארגון המקביל אגודת הנערות הגרמניות.
תנועת הנוער ההיטלראי הייתה תחת ההנהגה של באלדור פון שיראך בין 1931 ל-1940 ואחריו ארתור אקסמן בין 1940 ל-1945.
היסטוריה
לפני עליית הנאצים לשלטון
בשנת 1919 הצטרף היטלר ל"מפלגת העובדים הגרמנית". לאחר שהפך לראש המפלגה, שינה את שמה ל"מפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ב-1926 הוקם הנוער ההיטלראי תחת הנהגתו של קורט גרובר כיורשת של תנועת הנוער הנאצית הקודמת "ליגת הנוער הנאציונל-סוציאליסטית" שהוצאה מחוץ לחוק אחרי כישלון הפוטש במינכן. הארגון התרחב משמעותית במקביל להתחזקותה של המפלגה הנאצית והתחיל לקיים קשרים עם ארגוני נוער גרמנים בחבל הסודטים ובמזרח.
ב-1930, בעקבות עצרת של הנוער ההיטלראי בברלין, שכללה נאומי הסתה של גבלס וגרובר, החלו הרשויות הגרמניות להצר את צעדי התנועה: הן אסרו על תלמידים להצטרף לתנועה באיומי סילוק מבית הספר וקנסות, ועל התנועה להפיץ תעמולה ולקיים מצעדים. עם זאת, האיסורים האלו נעקפו על ידי הנוער ההיטלראי בדרך של נתינת שמות חדשים לתאים מקומיים כמו "חברי הטבע". ב-1931, בעקבות ביקורת עליו, פוטר גרובר מתפקידו כמנהיג הנוער ההיטלראי והוחלף בבאלדור פון שיראך, שקיבל את התואר החדש של "רייכסיוגנדפיהרר" (מנהיג הנוער ברייך). חברי הנוער ההיטלראי לקחו חלק מרכזי במסעי הבחירות של המפלגה הנאצית. הנוער ההיטלראי הוצא אל מחוץ לחוק ב-1932, בניסיון לעצור את האלימות הפוליטית, אבל האיסור בוטל אחרי כמה חודשים.
עליית הנאצים לשלטון
ביום עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 מנה הנוער ההיטלראי 107,000 חברים. זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, נטמעו ארגוני הנוער השמרנים בנוער ההיטלראי, ואילו ארגוני הנוער של השמאל הוצאו מחוץ לחוק. ב-1939 הפכה החברות בארגון חובה לכל ילד גרמני. הנוער ההיטלראי לקח גם חלק בליל הבדולח.
בין המשימות שנטל על עצמו הפגנות אלימות ובוטות כנגד היהודים. הצקות, בצורת דחיפות והפלות, בעיטות ואגרופים, משיכות בזקנים, הגכחה והשפלה, כינויי גנאי וזאת במטרה להשניא את האוכלוסייה היהודית ולעשות אותה ללעג ולקלס.
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הנוער ההיטלראי לקח על עצמו לסייע במאמץ המלחמתי. חברי הארגון חילקו תלושי מזון, עברו מדלת לדלת ואספו גרוטאות מתכת וחומרים נוספים הנחוצים לתעשיית המלחמה.
בשנת 1940 פון שיראך התגייס לצבא והוחלף על ידי ארתור אקסמן כמנהיג הנוער ההיטלראי. ארתור אקסמן נכנס לתפקיד ראש הנוער ההיטלראי כדי להפוך את הארגון לכוח עזר שימושי בהקשר של מלחמה. הנוער ההיטלראי מסייע לכבאים ולמאמץ לבנות מחדש ערים במהלך הפצצות בעלות הברית. הם מבצעים משימות בשירות הדואר, מסילות הברזל, שירות השידורים ומשרתים בצוותי הגנה נגד מטוסים. חברי הארגון גם איישו עמדות נ"מ וככל שמצבה של גרמניה התדרדר, כך גויסו יותר ויותר חברים לכוחות המזוינים וגיל המגויסים ירד. ב-1944 הוקמה דיוויזיית וואפן אס אס בשם "היטלריוגנד" שהייתה מורכבת ממתנדבי הנוער ההיטלראי. יחידות של הנוער ההיטלראי גם מילאו תפקיד חשוב בקרב על ברלין.
בסביבות שנת 1943 הפכו מנהיגי הנאצים את הנוער ההיטלראי למילואים צבאיים שממנו שאבו חיילים בעקבות אבדות המלחמה ההולכות וגדלות. לפיכך דיוויזיית הפאנצר ה-SS 12 היטלריוגנד בפיקודו של פריץ וויט מורכבת כולה מנערים צעירים בני שש-עשרה עד שמונה-עשרה שגויסו מהנוער ההיטלראי. דיוויזיה זו נפרסה במהלך קרב נורמנדי נגד כוחות קנדיים ובריטים מצפון לקאן. במהלך החודשים שלאחר מכן צברה האוגדה מוניטין של אכזריות וקנאות. כאשר פריץ וויט נהרג על ידי ארטילריה של בעלות הברית, מפקד ה-SS-Brigadeführer קורט מאייר לקח את הפיקוד והפך למפקד הדיוויזיה הצעיר ביותר כשהוא בגיל 33.
במהלך פלישת בעלות הברית לגרמניה, גייס הוורמאכט חברים צעירים יותר ויותר מהנוער ההיטלראי. בשנת 1945, הפולקסשטורם עוסקים בלחימה קטלנית וחסרת תקווה באמצעות חברי הנוער ההיטלראי בשכבות גיל שתים עשרה ומעלה.
הנוער ההיטלראי היה חלק חשוב מהכוחות הגרמניים במהלך קרב ברלין, ונלחם בקנאות (אלפרד צ'כי אף היה החייל הצעיר ביותר שעוטר על ידי אדולף היטלר). מפקד העיר, הגנרל הלמוט וידלינג, פוקד על ארתור אקסמן לפרק את היחידות הלוחמות של הנוער ההיטלראי, פקודה זו לעולם אינה מתבצעת בגלל הבלבול של קרב ברלין.
אחרי מלחמת העולם השנייה
ב-1945, אחרי הכניעה הגרמנית, הוציאו בעלות הברית את הנוער ההיטלראי מחוץ לחוק. חשדות נגד חבריו בפשעי מלחמה מעולם לא נבדקו יסודית בשל גילם הצעיר של החברים. הסגל הבוגר של הנוער ההיטלראי, ובראשם באלדור פון שיראך, הועמד לדין באשמת פשעים נגד השלום.
אחרי המלחמה הושם דגש על חינוכם של הילדים שהיו חברים בנוער ההיטלראי. כל תנועות הנוער במערב הפכו שוב לחוקיות ובמזרח חברים לשעבר של הנוער ההיטלראי הצטרפו לתנועת הנוער הקומוניסטית הנוער הגרמני החופשי.
מבנה התנועה
שמאל|ממוזער|240px|מחנה אוהלים של הנוער ההיטלראי, 1933
הילדים היו "טירונים" עד גיל 10, אז הם עברו בחינות באתלטיקה, בהיסטוריה הגרמנית ובאידאולוגיה הנאצית. כאשר עבר הילד את הבחינה הוא קיבל תעודת "חבר צעיר".
השלב הבא בהכשרת החניכים התחיל בגיל 14 ונמשך עד לגיל 18 והוא היה רווי אלימות וחינוך קשה. לאחר השלב הזה עברו החניכים, שהתבגרו בינתיים, לשירות הצבא או המדינה.
ב"נוער ההיטלראי" הושם דגש על חינוך שהועבר על ידי חניכים לחניכים, על חלוקה לדרגות ועל נוהלי כבוד והשפלה. לנער בעל הדרגה הגבוהה יותר מותר היה להשפיל את חברו בעל הדרגה הנמוכה, וזה בעל הדרגה הנמוכה חייב היה לנהוג בכבוד ולשמור מרחק מחברו בעל הדרגה הגבוהה. הנערים שמרו על קודי התנהגות אלו גם מחוץ לפעילות התנועה, ותפיסה זו גרמה להם לנזק פסיכולוגי ומוסרי חמור.
הנוער ההיטלראי הוציא לאור עיתון מפורסם שיצא בכל רחבי גרמניה ושמו "עיתון הנוער הגרמני" (Die deutsche Jugendzeitung) שהכיל תכנים גזעניים ואנטישמיים. תהליך ההשתלטות על הנוער היה מהיר ומחוכם. דוגמה לסכנה של תנועה מסוג "הנוער ההיטלראי" במציאות של ימינו הודגמה בניסוי חברתי שנעשה בתיכון אמריקאי ועלילת הסרט "הנחשול" (The Wave) מבוססת עליו.
ראו גם
אגודת הנערות הגרמניות
מפלגת הנוער הגדולה של יפן - תנועת הנוער שהוקמה בימי האימפריה היפנית והוקמה לפי המודל של הנוער ההיטלראי.
קישורים חיצוניים
היטלריוגנד, באתר מט"ח
מרשות ההורים לשירות האוטופיה: מרדנות "הנוער ההיטלראי", מאת דורון אברהם, באתר "הגורם האנושי"
היטלריוגנד, מסמך של "יד ושם"
*
קטגוריה:גרמניה הנאצית: ארגונים
קטגוריה:תנועות נוער | 2024-10-05T14:20:01 |
טלעד | שמאל|ממוזער|סמליל החברה, נובמבר 1993 - אוקטובר 2004 (לפני המיתוג מחדש)
"טלעד" אולפני ירושלים בע"מ היא חברת הפקות ישראלית.
החברה פעלה כאחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2 (יחד עם הטלוויזיה החינוכית הישראלית, "שידורי קשת" ו"רשת") כש"טלעד" שידרה ביום השידורים הראשון של הערוץ.
לאחר שלא זכתה בתקופת זיכיון נוספת ב-2005, החברה התמקדה בהפעלת הערוצים:
"yes ישראלי" (בשיתוף עם חברת yes)
"ילדות ישראלית" (בשיתוף עם ערוץ "הופ!")
ערוצי "ילדותי" (ביחד עם "טלית תקשורת")
ערוץ ההיסטוריה (כולל "היסטוריה HD" ב-yes)
ערוץ 24
"מוזיקה il" (בשיתוף עם אקו"ם).
מאז אוקטובר 2011 "טלעד" נמצאת בבעלות חברת NMC United, הנמצאת בבעלות האחים משה ולאון אדרי, שהם גם בעלי רשת בתי הקולנוע סינמה סיטי וסרטי יונייטד קינג.
"טלעד" מפעילה גם את ערוצי "ילדותי" ואת אתר ואפליקציית "יוקיד" (באנגלית Youkid) ביחד עם "טלית תקשורת" (מקבוצת NMC United Entertainment).
"טלעד" שותפה גם להפקת הפסטיגל.
היסטוריה
החברה נוסדה ב-1972 כחברת הפקה קטנה בירושלים בשם "עידן" על ידי עוזי פלד ואבשלום כץ. השניים היו קודם בין מקימי הטלוויזיה הישראלית אך עזבו אותה לאחר מספר שנים. החברה זכתה להצלחה לאחר שהחלה להפיק סרטים ותשדירים לגופים שונים, ובשנת 1973 הפכה "עידן" לשותפות עם חברת השקעות דיסקונט, והחברה החדשה נקראה טלעד (טלוויזיה - עידן - דיסקונט). דן טולקובסקי, מנכ"ל השקעות דיסקונט ביקש להיכנס להשקעה בשוק התקשורת וחברת "עידן" נזקקה למימון לרכישת ציוד. השקעות דיסקונט החזיקה תחילה 50% מהחברה, אך לאחר שסיפקה מימון נוסף לרכישת ציוד והקמת אולפנים גדל חלקה ל-80%.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 גדלה הפעילות של טלעד באופן משמעותי, ב־1985 היא הקימה אולפני טלוויזיה במתחם תיאטרון ירושלים, כחלק מפרויקט ההרחבה שלו. היא הפיקה תוכניות טלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית, הטלוויזיה החינוכית הישראלית, סרטים ותשדירים.
זכיינית בערוץ 2
כבר בסוף שנות ה-70 התעניינה טלעד בהקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל. ובשנת 1991, לקראת יציאת המכרז להפעלת ערוץ 2, הקימה "טלעד" קבוצה שהגישה הצעה לקבלת זיכיון שידור. הקבוצה כללה את החברות "השקעות דיסקונט", חברת "שמרוק" (חברת ההשקעות הפרטית של משפחת דיסני), חברת הביטוח הראל, מעריב החזקות, התעשיין מנדל קפלן ועוזי פלד.
"טלעד" הייתה אחת משלוש קבוצות שזכו בזיכיון, ואף הייתה הזכיינית הראשונה לשדר ביום פתיחת שידורי הערוץ ב-4 בנובמבר 1993. כזכיינית ערוץ 2, הפיקה טלעד מספר סדרות טלוויזיה ישראליות בולטות, בהן: "החמישייה הקאמרית", "הקומדי סטור", "החרצופים", "פלורנטין", "החיים זה לא הכל" ו"עובדה" עם אילנה דיין.
בשנת 1999 רכשה טלעד את זכויות השידור הבלעדיות של ערוצי טלוויזיה המשודרים בלוויין ובכבלים, בהם: ערוץ ההיסטוריה, , ערוץ ביוגרפיה וערוץ MGM. אך שנתיים אחר כך נאלצה למכור אותם בהוראת המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, כדי למנוע בעלות צולבת. בהמשך הותר לה להפעיל כמה ערוצים. בנוסף רכשה זכויות לשידור ערוצים אלו ברוסיה, מלטה, יוון וטורקיה.
במאי 2000, רכשה כ-40% ממניות חברת האינטרנט "סיטינט" בעלת אתר הספורט ONE. חברת "סיטינט" גם הקימה עבור טלעד אתרי אינטרנט נוספים שאינם קשורים לספורט. המניות נמכרו באוגוסט 2005.
במרץ 2001 מכרה חברת שמרוק את חלקה בחברה לבעלי המניות האחרים. באפריל 2001 רכשה קבוצת גאון תקשורת (חברת בת של גאון אחזקות בראשות בני גאון ושותפים נוספים) את חלקה של השקעות דיסקונט בטלעד, לפי שווי חברה של 31 מיליון דולר. בספטמבר 2004 מכרה חברת מעריב החזקות את חלקה לבעלי המניות האחרים.
לקראת המכרז החלה "טלעד" במיתוג מחדש.
בשנת 2005 הפסידה טלעד במכרז השידור של ערוץ 2, שצומצם לשתי זכייניות, ובליל 29 באוקטובר 2005 הפסיקה לשדר בערוץ 2.
לאחר תקופת הזכיינות
מיד לאחר ההפסד במכרז החלה טלעד במגעים למכירת אולפני השידור שלה בירושלים, לבסוף רשת מדיה רכשה את הציוד בלבד והעבירה אותו לתל אביב. בשנת 2014 הוסבו אולפני ומשרדי טלעד בתיאטרון ירושלים לשימוש תיאטרון מיקרו. קבוצת הביטוח הראל, שהייתה בעלת המניות הגדולה ביותר, מכרה את חלקה לבני גאון ואיש העסקים רוברט פקטור. בעקבות ההפסד במכרז מצבת כוח האדם בחברה הצטמצמה ב-75% כ-150 מתוך 200 עובדים פוטרו.
בנובמבר 2005 "טלעד" השיקה ב-yes את "ערוץ ביוגרפיה", ערוץ המאפשר לצופיו להכיר מקרוב את הדמויות המובילות בחיינו בצורה אמיתית ואינטימית.
סדרת "ביוגרפיה" זוכת הפרסים מביאה את סיפוריהם המרתקים של כוכבי קולנוע, מוזיקאים, אמנים, מנהיגים פוליטיים ודמויות כלכליות רבות עוצמה.
בנוסף, הערוץ מציג סדרות ריאליטי החושפות את הדרמות של אנשים ידועים, וגם של אנשים רגילים, וההתמודדויות המורכבות העומדות בפניהם.
בשנת 2008 "טלעד" השיקה את ערוץ SHE הפונה לנשים (רק ב-yes).
"טלעד" הייתה גם בעליו של אתר הספורט ONE.
ב-30 באוקטובר 2011 רכשה חברת NMC United את טלעד תמורת 15 מיליון דולר.
בשנת 2012 "טלעד" רכשה את הזכויות לערוץ "ילדות ישראלית".
בינואר 2019 החברה רכשה את ערוץ 24.
כמו כן רישיון הערוץ שונה להגדרה של ערוץ מסחרי זעיר, דבר האומר כי הערוץ לא מחויב עוד לשדר רק מוזיקה, ובין היתר משדר הערוץ סדרות וסרטים.
ב-3 באוגוסט 2020 "טלעד" (בשיתוף עם אקו"ם) השיקה ערוץ מוזיקה חדש בכל הפלטפורמות בשם "מוזיקה il", המשדר תוכני מוזיקה ישראליים. הערוץ הוקם כחלק ממאמץ ששותפים לו גורמים רבים במציאת פתרונות לסייע לאומנים בתקופת משבר הקורונה, שכוללים שידור תכנים ישראליים במטרה להגביר את התמלוגים עבור היוצרים.
ביולי 2024 הוקם אולפן טלעד החדש השוכן במתחם סינמה סיטי גלילות ומשמש את הפקות ערוץ 24 וחברת NMC.
תוכניות שהופקו עבור שידורי הזכיינית
טלעד הייתה בעלת מערכת הפקות רחבה והפיקה מספר רב של תוכניות, חלקן איכותיות וזוכות פרסים: מעל 10,000 שעות שידור (בכל הז'אנרים) והתמחות בהפקת אלפי פרסומות ומאות תוכניות ספיישל בקנה מידה גדול (קונצרטים, טקסי הענקת פרסים, אירועים, מבצעי התרמה). טלעד גם סיפקה שירותים לאירועים גדולים לרשתות טלוויזיה מובילות בעולם.
סדרות דרמה וקומדיה
"רמת אביב גימל" (1995–2000): אופרת סבון עם יעל בר זוהר, גילת אנקורי, שלמה סדן וניר שלמון
"פלורנטין" (1997–2001): סדרת דרמה עוקבת אחר חייהם של חבורת צעירים, בגילאי העשרים לחייהם, הגרים בשכונת פלורנטין אשר נמצאת בעיר תל אביב עם איילת זורר, סמי הורי ודנה מודן.
"זינזאנה" (1999–2005): סדרת דרמה -פשע ישראלית עם שמיל בן ארי וליאור אשכנזי.
"החיים זה לא הכל" (2001–2005): קומדיה משפחתית בכיכובו של אבי קושניר. נקנתה אחרי ארבע עונות על ידי "רשת".
"אהבה מעבר לפינה" (2003–2005): תוכנית דרמה, טלנובלה עם יהודה לוי, איה קורן, אגם רודברג וסמי הורי.
תוכניות בידור
"הקומדי סטור" (1994–1997): תוכנית הומוריסטית מצליחה בכיכובם של צביקה הדר, רובי דואניאס, אסף אשתר, גיל ססובר, ליאור כלפון, יניב קציר ואיתי שגב. (משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 24)
"החמישייה הקאמרית" (1993–1997): תוכנית סאטירית רצופת מערכונים בהשתתפות קרן מור, מנשה נוי, דב נבון, שי אביבי ורמי הויברגר. (עברה לערוץ 1 לאחר שתי עונות, שודרה ב"קשת" בשידור חוזר)
"לילה גוב" (1993–1998): תוכנית אירוח ובידור בהנחיית גידי גוב.
"החרצופים" (1996–2000): תוכנית הומור וסאטירה פוליטית עם בובות קריקטוריות בהשתתפותם של טוביה צפיר, שרית סרי ותומר שרון.
"הערב עם אלי יצפאן" (1996–1999): תוכנית בידור ואירוח בהנחיית הקומיקאי אלי יצפאן.
"קצרים" (2004): תוכנית מערכונים קומית בהשתתפות קרן מור ומוני מושונוב. נקנתה על ידי "רשת" ב-2005.
"אצל פרנס בטברנה" (2000–2003): תוכנית אירוח בהנחיית שמעון פרנס המארח מוזיקאים, בעיקר בז'אנר היווני והים תיכוני, ובדרנים.
"אהבת קיץ" (1997): תוכנית שבה שחקנים וקומיקאים שרים שירי אהבה מסביב לנושאים שונים. בהשתתפותם של אורנה בנאי, ענת וקסמן, ליאור כלפון, מתי סרי, שרון אלימלך ומאיר סוויסה.
שעשועונים ותוכניות ריאליטי
"לינגו" (1994–1999): תוכנית שעשועון מילים בהנחייתו של גיל אלון אותו החליף מאוחר יותר אסף אשתר.
"פחות או יותר" (1994–1996): שעשועון בנושא מחירים של מוצרים שונים בהנחייתו של אקי אבני.
"תפוס כיוון" (1993–1994): שעשועון שהיה במקור בערוץ הראשון ובו שני זוגות ילדים התחרו על ידע ותחרותיות בהנחיית אמנון פישר.
"יותר מזל משכל" (1993–1996): שעשועון שהתחרו בה שני זוגות על ידע ובכל שאלה הם היו צריכים להמר על התשובה עם הכסף של האולפן. את השעשועון הנחה דני רופ ומאוחר יותר נתן דטנר.
"המבצר" (1998–1999): תוכנית מציאות תחרותית בהנחיית אקי אבני וסיגל שחמון.
"רצים לדירה" (2004–2005): תוכנית מציאות העוקבת אחרי מספר זוגות המתחרים כדי לזכות בדירה חלומית שליד חוף הים בהנחיית אבי קושניר ובעונה השנייה עומר מי-דן.
"דייט לסטרייט" (2004–2005): תוכנית שידוכים בהנחייתו של אביעד קיסוס שמחפש גבר ואישה להיות הזוג המושלם.
"דרוש מנהיג" (2005): תוכנית מציאות בה התמודדו 12 אנשים, בעלי רקע של מעורבות חברתית, המבצעים משימות מנהיגות חברתית בהנחייתו של קובי מידן.
תוכנית אירוח ותוכניות תחקירים ותעודה
"עובדה" (1993–2005): תוכנית תחקירים בהנחייתה של אילנה דיין. התוכנית המשיכה ב"שידורי קשת" עד היום.
"מסע עולמי" (1994–2005): תוכנית טיולים מסביב לעולם בהגשת איל פלד. התוכנית זכתה להצלחה רבה, ושודרה בהמשך בערוץ 10.
"השבוע עם אמנון לוי" (1998–2002): תוכנית בהנחייתו של אמנון לוי. בתחילה הייתה תוכנית אירוח דומה לזו שהגיש לוי בערוץ 1, אך עם השנים הפכה לתוכנית תחקירים ואקטואליה.
"פגישה לילית" (1996–2005): תוכנית תחקירים ואירוח בהנחיית קובי מידן.
"קפה טלעד" (1997–2005): תוכנית הבוקר בהנחיית דב גיל-הר וירדנה ארזי.
"הזמן השלישי" (1998–2003): תוכנית לגיל הזהב עם טלי ליפקין-שחק.
"אברהם ויעקב" (1999–2000): תוכנית אירוח בהנחיית אברי גלעד וקובי מידן.
"שומר מסך" (2005): תוכנית תחקירים בהנחיית אמנון לוי. מאוחר יותר עברה לערוץ 10.
תוכניות לילדים ונוער
"שוקו טלעד" (1997–2002): תוכנית ילדים. הוגשה בראשית דרכה על ידי ירדנה ארזי, ובהמשך בתור רצועת שידורים בהגשתה של רוני אלון ובהמשך בהגשת הבובות שוקו טופי ואופס שאצלם עסקה בנושאים שונים בתחומי החיים כמו: חדשות, טעמים, פחדים וחזרה לבית ספר וכדומה.
"סיפורי גן חיות" (1999–2000): סדרה קומית דרמטית לילדים בהשתתפות: מיקי קם, דרור קרן, גלעד גפני וטל פרידמן.
"החברים של ברני" (1997–2000): הגרסה הישראלית לתוכנית הילדים הפופולרית.
"מערת הקסמים של קליוסטרו" (2000): תוכנית שהעלילה התרחשה במערה קסומה. את התוכנית הנחו: הקוסם קליוסטרו והבובה אופס שהופעלה על ידי ז'יל בן דוד.
"שמח עד הגג" (2001): תוכנית בת 7 פרקים בנושא חגי ישראל בהגשת דני רובס. כל פרק עסק בחג אחר ושודר בחג בו הוא עוסק. בתוכנית, שיחק רובס עם הבובות "ששון ושמחה" (בובות שכיכבו לפני כן בקלטת הווידאו "רדיו גן" בכיכובה של יעל בר זוהר), סיפר סיפור על כל חג, שוחח עם ילדים על החג שעליו עוסק הפרק ושר שירים מוכרים ובעיקר מקוריים (שאת רובם כתב חנוך רעים) על החג שבו עוסק הפרק.
"טלעדודס" (2003–2004): תוכנית אשר שודרה בשבת בבוקר בהנחיית הבובה אופס שהופעלה על ידי ז'יל בן דוד.
"זמן דיסני" (1993–2002): רצועת סדרות מצוירות של דיסני ששודרה במקור בצהריים ובהמשך גם בבוקר.
"בראבו" (1998–2003): תוכנית כישרונות צעירים, בה התחרו ילדים ובני נוער על מקום בגמר העולמי שנערך באיטליה. את התוכנית הנחו בין היתר מיכל ינאי וטוביה צפיר.
"הקרנבל של מיכל" (1995–1996): תוכנית ששודרה בשבת בבוקר בהנחיית מיכל ינאי. התוכנית חולקה לשני חלקים כשהחלק הראשון מתרחש בביתה של מיכל שבו היא הופיעה עם אבנר (בובה שהופעלה על ידי ז'יל בן דוד) ובחלק השני היה את הקרנבל עצמו שהיה מופע עם קהל.
תוכניות ספורט
"ליגה אחרת" (1993–1994): מגזין ספורט בהגשת דני רופ וליאת רון.
"הדקה ה-91" (1995–1996, 1998): תוכנית סיכום המחזור בליגה הלאומית בכדורגל (הליגה הבכירה דאז), בהגשת יורם ארבל. שודרה ברוטציה אצל שלוש הזכייניות של הערוץ.
"המשקיפים" (2002): מגזין ספורט בהגשת ירון וילנסקי ורון קופמן.
תוכניות רכש בולטות
(קטגוריה:טלעד - תוכניות רכש)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:חברות הפקה ישראליות
קטגוריה:ישראל: אולפני טלוויזיה | 2024-09-18T22:17:19 |
שמעון אדף | שמעון אָדָף (נולד ב-19 ביוני 1972) הוא משורר, סופר ומוזיקאי ישראלי. מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמוסדות לימוד נוספים.
קורות חייו
שמעון אדף נולד בשדרות בשנת 1972.
קריירה
שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. בשנת 1993 נמנה עם מקימי כתב העת "אֵב", לצדו של דורי מנור. כתב העת לא האריך ימים, והתפרסמו רק שלושה גיליונות שלו (הגיליון השלישי מוספר 4).
בשנת 1994 עבר לגור בתל אביב, והחל לנגן בלהקת "האצולה" (ידועה גם כ"אצולת הכאב"). להקה זו הוציאה דיסק בשם "צורך" בשנת 1996 והתפרקה לאחר מכן. אחר כך למד לתואר ראשון בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. במסגרת זו לקח קורסים במתמטיקה, מדעי המחשב, בלשנות, פילוסופיה, אמנות וספרות.
ספר שיריו הראשון, "המונולוג של איקרוס", מתאפיין בשילוב בין השפעות קלאסיות, בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, לבין נושאים מודרניים כגון מוזיקת רוק ומדע בדיוני. בספר מתייחס אדף גם לעיר הולדתו, שדרות, בשיר המסתיים במילים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אדף זכה בפרס לספר ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות עבור ספר זה, שאף הוכנס מאוחר יותר אל תוכנית הלימודים בספרות.
לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר, אותם קורא אדף למוזיקה שהלחינו דוד גרוס, שמעון טל ואדף עצמו.
בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", שהוא סיפור בלשי מורכב המתרחש בתל אביב. במרכז הרומן עומדת חקירת הרצח של דליה שושן, זמרת רוק מצליחה משדרות.
בשנת 2000 החליף אדף את חיים פסח בתפקיד עורך הפרוזה של הוצאת כתר, ובאוקטובר 2005 פרש מהתפקיד, לדבריו כדי להתמסר לכתיבת רומן שני ולמספר פרויקטים נוספים, בהם הקלטת ביצועים של להקות היפ הופ לשיריו.
בשנת 2003 השתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית של אוניברסיטת איווה מטעם תוכנית פולברייט.
ב-2006 יצא לאור ספרו הרביעי, "הלב הקבור", ספר פנטזיה המבוסס על פרק בספר בראשית ועל ההגות היהודית בימי הביניים.
נמנה עם מארגני וחותמי עצומת הסופרים הצעירים, יחד עם ניר ברעם, דודו בוסי ואחרים, שיצאו בקריאה להפסיק את הלחימה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אחת ממטרות העצומה הייתה הבעת מחאה נגד סופרים שנחשבים לחלק מהממסד ושתמכו בהמשך הלחימה, וכן השמעת קריאה רעננה של קבוצה הרואה את עצמה כמייצגת של הדור הספרותי הצעיר.
בשנים 2006–2008 לימד כתיבה יוצרת בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.
החל משנת 2007 הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מלמד גם במנשר לאמנות, בית אריאלה ומדיטק.
בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". קורותיה של גיבורת הספר, אורי אלחייני, מתוארות משתי פרספקטיבות: ילדותה בנתיבות, וחייה כסופרת ילדים נשואה ואם לבת המתגוררת בתל אביב. ב"תודות" בסוף הספר מצויה הפניה לבלוג "מפה להליכה לאיבוד" אותו יצר אדף בשם הדמות באתר "בננות בלוגס".
בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא", בו כתב על ההתמודדות עם מותה בטרם עת של אחותו הגדולה והאהובה אביבה. על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי.
באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור", המתאר את החיים בתל אביב חרדית בעוד כ-500 שנה. אדף כתב את הספר גם מתוך חוויות ילדותו כנער אשר התחנך חינוך דתי-חרדי.
באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס", המתאר את חייו של נער ממשפחה דתית אדוקה, המתרחק מן הדת ומתקרב דווקא אל הפילוסופיה ואל תרבות הרוח. הספר בוחן את הנער בעבר ובהווה, כגבר בודד המתגורר ביפו, מתבונן וכותב, אך נכשל ביחסים. מקור השם "מוקס נוקס" הוא ביטוי לטיני שפירושו "בקרוב הלילה נופל" - הזמן קצר והמלאכה מרובה. בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה.
אחדים משיריו של אדף הולחנו והוקלטו. מהם התפרסמו במיוחד "תגידי שטוב", "מדליק את הטלוויזיה" ו"אוטוביוגרפיה" בביצוע כנסיית השכל, "נכנע לך" בביצועו של ברי סחרוף, "סימני סערה" בביצוע חיים אוליאל ו"לא מוצא תשובה" בביצוע שמעון בוסקילה.
בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה", חלק שלישי בטרילוגית "ורד יהודה" (קדמו לו "כפור" ו"מוקס נוקס"). הספר מתאר את קורותיו של בחור אשר בעת שהותו בברלין נתקל בסמל שממלא אותו חרדה, והוא נכפה לחקור את תולדותיו. במקביל מתוודעים הקוראים לסיפורם של אח ואחות שחייהם עומדים בצל משיכתו של אביהם לתורת הסוד.
בשנת 2013 השתתף כחבר בוועדת ההיגוי של בית לעברית ראשון לציון.
בשנת 2014 ייסד את כתב העת צריף.
בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש", המשך לספרו הבלשי הראשון.
פרסים והוקרה
2007 - פרס ראש הממשלה ליצירה.
2009 בפרס יהודה עמיחי על ספרו "אביבה-לא"
2017 - פרס ניומן לספרות עברית. הפרס חולק בטקס באוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות להקת "כנסיית השכל" שביצעה אחדים משיריו.
בשנת 2017 נכלל ספרו "קום קרא", שיצא לאור בהוצאת דביר, ברשימה הקצרה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר.
בשנת 2021 נכלל ספר בעל השם הפלינדרומי, "הלשון נושלה", שיצא לאור בהוצאת פרדס, ברשימה הקצרה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר.
2024 - פרס לנדאו בתחום השירה
מספרי השירה
המונולוג של איקרוס, הוצאת גוונים, 1997
מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי, הוצאת כתר, 2002
אביבה-לא, הוצאת דביר, 2009
משא ניסן, הוצאת פרדס, 2023
מספרי הפרוזה
קילומטר ויומיים לפני השקיעה, הוצאת כתר, 2004
הלב הקבור, הוצאת אחוזת בית, 2006
פנים צרובי חמה, הוצאת עם עובד, 2008
כפור, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2010
מוקס נוקס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011
ערים של מטה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2012
מתנות החתונה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2014
קובלנה של בלש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2015
שַדְרַך, הוצאת רסלינג, 2017
קום קרא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017
אהבתי לאהוב, מסדרת רוח צד הוצאת דביר, 2019
הלשון נושלה, פרדס הוצאה לאור, 2021
כשל זיכרון, נובלה מתוך המיזם פוסטקפ, פרדס הוצאה לאור, 2023
גם (סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא), פרדס הוצאה לאור, 2024
מספרי העיון
אני אחרים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2018
לקריאה נוספת
עדיה מנדלסון-מעוז, הבחירה בנוודות: מהלך בפרוזה של שמעון אדף, מכאן, כ"א, 2021.
קישורים חיצוניים
שמעון אדף, באתר של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
עוד מעט ירד הקיץ EP של אדף להורדה ברשת
אלי אשד, שפת הביניים של שמעון אדף
יוני ליבנה, ריאיון עם שמעון אדף, כפור, ידיעות אחרונות, 16 באפריל 2010
שהרה בלאו, “אלוהים דומה לבעל דירה”, באתר כביש ארבעים, גיליון 122, אוקטובר 2011
יעל סגלוביץ, מבחר תרגומים לאנגלית מתוך "אביבה-לא" לשמעון אדף, באתר Trinity JoLT (באנגלית)
איל חיות-מן, ראיון עם שמעון אדף, באתר "שעטנז - יוצרים יהדות פנטסטית", 4 בינואר 2024
מכתביו
"החיים הישנים, מאת דורון אפללו", באתר "אורות"
על כתביו
מתי שמואלוף, זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס, 5 בנובמבר 2005
מתי שמואלוף, בין לבין – מיפוי טריטוריה מזרחית-ישראלית: על "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" ספרו של שמעון אדף, 9 בפברואר 2006
מתי שמואלוף, בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף, 22 במרץ 2007
אסתי אדיבי שושן, גם לנתיבות יש רגע של הולדת, על "פנים צרובי חמה", באתר "מחשבות על ספרים", דצמבר 2008
אלי הירש, על "אביבה-לא", ידיעות אחרונות, 20 בנובמבר 2009
אריק גלסנר, על "כפור", של שמעון אדף, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, פורסם במוסף הספרותי של "מעריב" במאי 2010
אסנת סקובלינסקי, מה חשבנו על הספר החדש של שמעון אדף?, נענע10, 31 באוגוסט 2011
הדס שבת נדיר, הכוח להעניק שם: על אביבה-לא לשמעון אדף, הכיוון מזרח 21, 2010, עמ' 45-50.
מתי שמואלוף, ילד הולך לאיבוד | מוקס נוקס, שמעון אדף, ישראל היום, 2017
מנחם קוג'מן, "השף והאשף", על הלשון נושלה, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי פנטזיה ישראלים
קטגוריה:מוזיקאים יוצאי שדרות
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס ספיר
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי תוכנית פולברייט ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1972
קטגוריה:זוכי פרס לנדאו | 2024-09-10T17:25:59 |
המנורה | ממוזער|מנורת המשכן, מתוך כתב יד רוטשילד 1296
מנורת שבעת הקנים שימשה כאחד מכלי הפולחן החשובים ביותר בבית המקדש. במהלך הדורות הייתה המנורה לסמל הנושא מסרים רבים. יוחסו למנורה משמעויות רוחניות וקוסמיות וגם כוחות מאגיים. היא הייתה תזכורת לחורבן בית המקדש אך גם ביטוי של תקווה לבניינו בבוא הגאולה. בהיותה סמל חזותי המלווה את העם היהודי מימיו הראשונים, נבחרה המנורה להיות הסמל הרשמי של מדינת ישראל. אל מול משכן הכנסת ניצבת מנורת הכנסת.
המנורה בפולחן
המנורה מופיעה בספר שמות בין כלי המשכן – אוהל מועד – שבו התקיימה עבודת האל לפני שהוקם בית המקדש בירושלים. הדלקת הנרות במנורה בזמנים קבועים ובטקסיות קבועה מתוארת כחלק מהפולחן היומי במשכן.
ממוזער|מפת ירושלים ובית המקדש בספר תנ"ך, אמשטרדאם 1687. כלי המקדש בתחתית והמנורה בצד שמאל
אהרון ובניו מצווים על הדלקת "נר תמיד" באמצעות שמן זית זך שאותו יכינו בני ישראל ואהרון מצווה "לערוך אותו מערב עד בוקר"שמות פרק כ"ז 20- 21, ויקרא פרק כ"ד 1 – 4. ביום חנוכת המזבח, לאחר ששנים עשר הנשיאים של שבטי ישראל העלו קורבנות במשכן, נקרא אהרון הכהן להדליק את הנרות ונאמר: אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹתבמדבר ח' 1 – 4. סדרי הדלקת הנרות במנורה והטיפול בהם, המוצגים בתורה בצמצום, נידונים בפירוט רב במשנה, בתלמוד, במשנה תורה לרמב"ם ובפרשנויות רבותמשנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ט'. על פי פירוש עובדיה מברטנורה, תלמוד בבלי, מסכת שבת דף כ"א, א', תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פ"ו עמ' ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הרמב"ם ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין פרק ג', ספר החינוך צ"ח, שייתכן ונסמכו על נוהגים שהתקיימו בימי הבית השני.
ככל הנראה, הייתה המנורה עם המשכן בגלגוליו השונים והיא נזכרת בספר שמואל בתיאור של נר אלוהים שאינו כבה הדולק ב"היכל ה' אשר שם ארון אלוהים" בספר מלכים מתואר בפירוט רב בניין בית המקדש על ידי שלמה ונזכרים בו כלי הפולחן כמו המזבח ושולחן לחם הפנים שנעשו מזהב סגור, ועשר מנורות שנעשו אף הן מזהב סגור. לא ברור אם הדלקת הנרות במקדש שלמה נערכה בכל עשרת המנורות, או שמנורות אלו שימשו רק למאור ולא שותפו בהדלקה הפולחנית, והפרשנים והחוקרים חלוקים בשאלה זו. בספר דברי הימים נזכרת הדלקת נרות על ידי הכוהנים מדי ערב וערב במנורה אחת המכונה "מנורת הזהב" .
עדות על הדלקת המנורה בתקופת בית שני מופיעה בספר מקבים. לאחר טיהור המקדש עשו המקבים כלי קודש חדשים. והביאו "את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל"מקבים א' ד' 49.יוסף בן מתתיהו מזכיר שתי מנורות זהב ומספר שאחד הכהנים, מסר לטיטוס כלי קודש מהמקדש, לאחר שהובטח לו כי חייו יינצלו. הוא "הוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות זהב כתבנית מנורות ההיכל ושולחנות ומזרקים וקערות, כולם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד".
צורת המנורה
מקור
ממוזער|246x246 פיקסלים|הכד מלכיש עם ציור העץ המקודש, הדומה למנורה, וההקדשה ל"אלת" (אשרה)
מנורת שבעת הקנים ייחודית בצורתה ככלי למאור שיש לו תפקיד פולחני. חוקרים ניסו לזהות את מקור הצורה ברקע הסביבתי או התרבותי שלה.
תיאורי המנורה במקרא רצופים במונחים ובשמות הלקוחים מעולם הצומח, כמו קנים, גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים. צורת המנורה דומה לצמח בעל גבעול מרכזי שממנו מסתעפים סעיפים נגדיים. בוטנאים מצאו שצורה זו דומה במיוחד לצמחי המרווה הגדלים בארץ. נגה ראובני מוצא בעקבות רש"י קשר בין צמחי המרווה המדיפים אדי בושם של שמנים אתריים ואדי הקטורת הנקראים מור ולבונה, ומקשר אותם עם שמו של הר המוריה שעליו נבנה בית המקדש מכך הוא מסיק על קשר בין צורת המנורה שניצבה במקדש לצורת צמח המרווה.
מקובל שמקור מנורת המקדש הוא בעץ המקודש לאשרה. במספר ממצאים חשובים מארץ־ישראל הכוללים את מוטיב העץ והיעלים, העץ המסוגנן כולל שלושה ענפים היוצאים מכל צד, בדומה למנורה. בלכיש נמצא כד, שלפי כתובתו הוא מוקדש ל"אלת" (אל בנקבה, שם אחר לאשרה), הכולל ציור של יעלים משני צדי עץ מקודש, המעוצב בצורה דומה לייצוגי מנורת המקדש המוכרים לנו; כד זה מהווה מעין "חוליה חסרה" לקשר בין העץ המקודש המוכר במזרח הקדום לבין צורת מנורת המקדש. אפשר שעיצוב המנורה בימי בית שני כעץ אשרה (בשילוב עם דימוי אפשרי לסנה הבוער) נועד להוות אלטרנטיבה לעצי אשרה במסגרת המאבק נגדם.
לפי אירועי מטה אהרן בסיני בו הפריח המטה פרחים ושקדים, נראה שהתקיימו קשרים מיוחדים בין אלוהי המקרא לשקד (אולי בשל פריחתו המוקדמת, בזמן שרוב שאר עצי הארץ עוד חשופים מהחורף); בחורבת תימן נמצא ציור עץ מקודש עם יעלים מצדיו ובצמרתו שקד גדול, ובכתובות מהאתר נכתב . אתר הפולחן לוז־בית אל מהווה, ככל הנראה, עדות לקשרים בין עץ שקד ששימש כאשרה לפולחן אלוהי ישראל באתר. ייתכן, אפוא, קשר בין מקור המנורה (שיש בה פרחים וגביעים משוקדים, על פי ספר שמות) לעץ השקד בפרט.
שבעת הקנים של המנורה
ממוזער|מנורה עם שבעה נרות על קנה מאורך מקרתחדשת – יש הסוברים שזאת הייתה צורת המנורה המקורית בימי בית ראשוןתיאור המנורה וההנחיות לעשייתה מופיעים במצוות על הקמת המשכן.
ממוזער|חריתה של המנורה שנמצאה בפרוור ההרודיאני (בו התגלו גם כלי אבן המרמזים על התגוררות כהנים במקום) מהמאה ה־1 לפנה"ס – זה הוא הייצוג הקדום ביותר הידוע של המנורה|260x260 פיקסליםכלומר, המנורה תעשה מגוש אחד של זהב טהור שהוא הזהב הטוב ביותר, במשקל של ככר אחת. חלקה המרכזי של המנורה הוא קנה העומד על "ירך" – בסיס שממנו יוצאים ששה קנים: שלשה קנים מכל צד והם מקושטים בצורות של גביעים, כפתורים ופרחים. תיאור זה מתייחס למנורה שניצבה באוהל מועד, אך בממצאים הארכאולוגיים מתקופת הבית הראשון ומתקופות שקדמו לו אין עדות למנורה כזו. יש הסוברים שמאחר שברשימת אוצרות המקדש שהוחזרו בשיבת ציון () לא מוזכרת המנורה, הבבלים המיסו אותה (או שבכלל לא הייתה קיימת בבית המקדש הראשון), ומקור תיאור המנורה בתורה הוא במקור הכהני שנכתב לאחר שיבת ציון. טענה זו נסמכת גם על ההתייחסות בצורת יחיד ולא בצורת ריבוי לנר הדולק בהיכל ה' הנזכר בספר שמות ובספר שמואל, וגם על עשר המנורות במקדש שלמה כלל לא נאמר שהיו בעלות קנים מרובים, וייתכן שאכן היו כני תאורה רגילים. אפשר שעיצוב המנורה בימי בית שני כעץ אשרה (בשילוב עם דימוי אפשרי לסנה הבוער) נועדה להוות אלטרנטיבה לעצי אשרה במסגרת המאבק נגדם. לדעתם של חוקרים אלה מנורת שבעת הקנים נוצרה בפרק הזמן שבין שיבת ציון לתקופת החשמונאים והתאור בספר שמות הוא השלכה של מנורת המקדש של הבית השני.
ממוזער|המנורה על שער הניצחון של טיטוס.
אין מחלוקת בין החוקרים על כך שבבית המקדש השני ניצבה מנורת זהב בעלת שבעה קנים, המנורה שככל הנראה הוצבה בו בימי שיבת ציון נלקחה על ידי אנטיוכוס ולאחר טיהור המקדש הכניסו אליו המכבים מנורת זהב חדשה. חז"ל כתבו בעניין: . מנורה זו הוחלפה במנורה מפוארת יותר במקדש שבנה הורדוס.
למנורה בעלת שבעה קנים בבית המקדש השני יש עדויות ארכאולוגיות מתקופת בית שני: מטבע ברונזה מתקופת אחרון המלכים החשמונאים, מתתיה אנטיגונוס, שעליו הוטבע דימוי המנורה, מנורה חרותה על טיח קיר של בית בירושלים מתקופת הורדוס וקטע טיח מקבר יאסון, קיר במערת קבורה מימי בית שני, שעליו חמש חריתות של מנורות. יוסף בן מתתיהו מספר על מנורת הזהב בעלת שבעה קנים שהייתה בבית המקדש ונשדדה עם שאר כלי המקדש על ידי טיטוס. עדות צורנית לכך הוא התבליט בשער טיטוס ברומא. דימויים חזותיים של מנורת שבעת הקנים נמצאו באתרים ארכאולוגיים ישראליים שונים מתקופת המשנה, בין היתר במערות קבורה בבית שערים ובבתי כנסת עתיקים רבים כמו בית אלפא, יהודיה, יריחו, ציפורי, מעון ומעוז חיים וקרוב לוודאי שנשמר בהם זכר מנורה בעלת שבעה קנים שהייתה בבית המקדש.
קני המנורה: מעוגלים או ישרים
במרבית הייצוגים החזותיים שהיו למנורה במהלך הדורות נראים קני המנורה מעוגלים, אך יש פרשנים מוקדמים ומאוחרים הטוענים שהקנים היו ישרים. ממוזער|ציור המנורה על ידי הרמב"ם, בכתב יד פירוש משניות .1168 - 1204בעדויות הספורות מתקופת בית שני: המטבע שטבע מתתיה אנטיגונוס, שעליה דימוי המנורה והמנורה החרותה על טיח קיר של בית בירושלים מתקופת הורדוס, נראים קני המנורה מעוגלים. בקבר יאסון (בו נמצאו על אחד הקירות תחריטים של חמש מנורות מעוגלות), שעון שמש בכותל הדרומי (מתקופת הורדוס). דימויים אלו הם מתקופה בה ההדלקה במקדש הייתה מעשה יום יומי, כשכוהנים היו נכנסים להיכל ורואים בעיניהם את המנורה. כך נראית המנורה גם בייצוגים הרבים שלה שנמצאו באתרים מתקופת המשנה ואחריה. בית הכנסת העתיק בקצרין, בית הכנסת שלום על ישראל ביריחו, בית הכנסת בכפר נחום, מערת הקבורה בבית שערים, ועוד עיטורים על קירות בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, על מטבעות וכלי אומנות שונים. המנורה המופיעה על שער טיטוס אף היא עם קנים מעוגלים.
הדימוי החזותי העיקרי המתאר מנורה שקניה ישרים מופיע בציור הקיר של בית הכנסת בדורה אירופוס מהמאה השלישית. אך שם, במקטע אחר של ציור הקיר מופיעות שתי מנורות שקניהן מעוגלים. עדות אחרת, של מנורה עם קנים ישרים, אפילו מתקופת בית שני, נמצאה על חותם שנחשף בחפירות עיר דוד. עם זאת יש ריבוי ברור של עדויות קדומות על מנורה עם קנים מעוגלים, וכך נראים גם רוב הדימויים החזותיים של המנורות מאז.
צורתה של המנורה שנויה גם במחלוקת בין חכמי ימי הביניים. רש"י בפירושו על התורה כותב על קני המנורה "יוצאים מצדיה לכאן ולכאן באלכסון" (שמות כה לב) דהיינו שפירוש המילה "קנה", היא כמו הצמח הקרוי קנה, אך יש הרואים בתיאור זה חיזוק שהקנים היו מעוגלים, מכיוון שהמילה "אלכסון" ביוונית פירושה מעוגל, וידוע שרש"י ידע יוונית. הרמב"ם לעומתו סבר שקני המנורה היו ישרים. באיור בכתב ידו בפירושו למשנה נראה ציור של מנורה שהקנים בה ישרים. בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם הסביר שזו אכן הפרשנות של דעתו, וכתב שהקנים "עולים כמו ענפים, ונמשכים ביושר כלפי מעלה כמו שצייר אבא [הרמב"ם], לא בעיגול כפי שצייר זולתופירוש ר' אברהם בן הרמב"ם, שמות כה, לא לדעה זו לא הצטרפו בזמנו פרשנים חשובים, אך בדור האחרון היא זכתה לתמיכה ועוררה מחלוקת נוקבת, ששותפים לה פרשנים ורבנים רבים.
ממוזער|מנורת חנוכה (חנוכיה) בנוסח חב"ד, בריזביין 2011
הרבי מלובביץ' טען שקני המנורה היו ישרים, כפי שמשתמע לדעתו מרש"י ומציור הרמב"םלקוטי שיחות חכ"א ע' 164 (תרומה ג), באתר חסידות חב"ד. והורה שגם בחנוכיות בהן משתמשים בימי החנוכה יהיו קנים ישרים, וכך נוהגים חסידי חב"ד. בניגוד לדעה זו, במכון המקדש שבו מנסים לשחזר את כלי המקדש על פי המקורות המקראיים והרבניים יצרו מנורה עם קנים עגולים.
שלוש רגליים למנורה
ממוזער|תיאור סכמטי של יצוגי המנורה בדימויים חזותיים שלה בממצאים ארכאולוגיים שונים.
בהוראות לעשיית המנורה בספר שמות אין התייחסות לבסיס המנורה, אולם בדימויים החזותיים של המנורה מתקופת הבית השני והמשנה בסיס המנורה הוא מעין משולש או שלש רגליים. כך גם בתיאור של מידות המנורה בתלמוד נזכרות רגלי המנורה. שלש רגליים יש למנורה גם בייצוגים הרבים של המנורה עד המאה השישית. הרמב"ם ורש"י מתארים את המנורה כבעלת שלש רגלים.
מאידך, למנורה המתוארת בשער טיטוס ברומא יש בסיס מסיבי, המורכב משני משושים כשהעליון צר מן התחתון. על פאות שני המשושים מגולפים תבליטים של דמויות מיתולוגיות, חיות ומפלצות, דבר הנוגד את איסור עשיית פסל שידוע שנשמר אז; התאוריה הרווחת במחקר היא שמדובר בכן שנוצר על ידי הרומאים לצורך נשיאה נוחה של המנורה ואינו חלק מגוף המנורה. דעה אחרת מצביעה על הדמיון בין בסיס זה ובין בסיס רב צלעות לעמוד במקדש אפולו בדידימה, שבמערב טורקיה שדרקונים מגולפים עליו וכי ייתכן שהמנורה עברה שינוי בתקופתו של הורדוס שרצה להוכיח את השתלבותו בתרבות הרומאית.
המנורה כסמל יהודי
מנורת שבעת הקנים הייתה מוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואומנות יהודיים כסמל למגוון רחב של משמעויות ורעיונות: זיכרון בית המקדש, הציפייה לבניינו ולחידוש הפולחן, התקווה לגאולת העם, האור השופע מן האל ומן התורה, פלאי היקום והקוסמוס, זהות ולהשתייכות לעם היהודי ולאמונתו.
המנורה הופכת לסמל יהודי נפוץ בשלהי העת העתיקה. עדויות להופעתה במאה השנייה נדירות מאוד, כנראה בגלל האיסור ההלכתי לחקות את כלי המקדש"לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם חצר כנגד עזרה, שולחן כנגד שולחן, מנורה כנגד מנורה. אבל עושה הוא של חמשה ושל ששה ושל שמנה ושל שבעה לא יעשה". . החל במאה השלישית ועד למאה השישית מופיעה המנורה בשכיחות גוברת בארץ ישראל וברחבי העולם היהודי. היא מעטרת קירות, עמודים ורצפות פסיפס בבתי כנסת, ומופיעה על ארונות קבורה וחפצי בית כסימן להיותם שייכים ליהודים המבדיל אותם מן האחרים. מאוחר יותר היא מופיעה בכתבי יד, בכתובות, על תשמישי קדושה כמו חנוכיות ופרוכות, וכחלק מקמיעות המגינים על הבית או על היחיד.
בתקווה לגאולה
ממוזער|מנורת זכריה, Biblia de Cervera, בסביבות 1300. National Library of Portugal
בחזון המנורה של זכריה מופיעה המנורה לראשונה כסמל להתחדשות הפולחן בבית המקדש. לזכריה הנביא היה חלק חשוב בבניין בית המקדש השני. לאחר שמונה עשרה שנות הפסקת הבניה על ידי מלכות פרס, הורה זכריה להמשיך את בנייתו על אף התנגדות המלך.בזכות הוראה זו הושלמה בנייתו של בית המקדש.
בחזונו ראה זכריה את מנורת שבעת הקנים ושני עצי זית משני צדדיה. המנורה של זכריה שונה מזו שהייתה בבית המקדש, משום שהייתה בראשה "גולה", כלומר כלי קיבול לשמן, שממנו יצאו צינורות אל שבעת קני המנורה. כאשר זכריה שאל את המלאך לפשר מראה המנורה, הסביר לו המלאך שזהו סימן וחיזוק לזרובבל לפעול לשיבת ציון מממלכת פרס ולבניין בית המקדש, שלא יעשה בחיל או בכוח אלא ברוחו של ה'. שני עצי הזיתים הם "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹומְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" ולפי הפרשנים מסמלים את מוסדות הכהונה והמלוכה הנמשחים בשמן זית. פרשנים בימי הביניים ראו את חזון המנורה כחזון משיחי: "מנורת הזהב היא משל לאומה שמהלכת עתה בחושך ולעתיד לבוא גאולתה תהיה כמנורה מאירה" (אברבנאל). באיורים בכתבי יד של התנ"ך מספרד, כמו תנ"ך סרווירה או תנ"ך פרחי, מופיע דימוי חזותי למנורת זכריה בהבלטה רבה.
לאחר מרד בר כוכבא, כשנכזבה התקווה לעצמאות ולבניין בית המקדש והוחלפה בתקווה לביאת המשיח באחרית הימים, מופיעה המנורה כדימוי המרכזי המייצג את בית המקדש העתיד להבנות. המנורה מופיעה במקרים רבים כשהיא מלווה בכלי הפולחן האחרים שהיו בבית המקדש: מחתה, שופר, שולחן, וגם באתרוג ובלולב. כך בבית הכנסת בדורה אירופוס מצוירת המנורה ליד חזית בית המקדש. המנורה מופיעה בעיטורי בתי כנסת בארץ ישראל, בעיקר ברצפות פסיפס, מהמאה השלישית עד המאה השביעית ובבתי קברות.
אתרים קדומים בולטים בהם ניתן למצוא ייצוגי מנורה
מערות המנורה בגן הלאומי בית שערים, בהן עשרות תבליטים של מנורת שבעת הקנים
בית הכנסת בגן לאומי ציפורי - פסיפס
בית הכנסת בגן לאומי חמת טבריה - פסיפס. תבליט שיש עם עיטור מנורה שגם נמצא במקום מוצג במוזיאון ישראל
בית הכנסת בחורבת מעון - פסיפס
בית הכנסת העתיק בעין גדי - פסיפס
בית הכנסת העתיק במגדלא - פסיפס
בית הכנסת העתיק שלום על ישראל ביריחו - פסיפס
בית הכנסת בנערן - פסיפס
בכתבי יד עבריים מימי הביניים מופיעה המנורה כשלצידה כלי המקדש, במסגרת של תיאור סמלי של בית המקדש העתיד להיבנות באחרית הימים. המנורה מופיעה בכמה מהם כחלק מתוכנית קרקע של בית המקדש ובאחרים כחלק ממערך של כלי המשכן - המקדש, ומשמעותה תמיד משיחית.
התנועה הציונית העדיפה בתחילת דרכה את המגן דוד כסמל המייצג אותה, לאחר שבמהלך המאה ה-19 הפך המגן דוד לסמל היהודי המוכר והשכיח ביותר והיה לסימן ההיכר בו בחרו היהודים לזהות את עצמם כלפי סביבתם. אך סמל המנורה, שהיה מזוהה עם הפולחן בבית המקדש עבר חילון ואומץ על ידי הציונים כסמל לריבונות היהודית שאבדה וסמל לתקווה להשיבה.ממוזער|מנורת הזהב של מכון המקדש
מכון המקדש
המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש, המכונה מכון המקדש הוא מכון מחקר, מרכז תיעוד, הוצאת ספרים וגם מוזיאון העוסק בנושאי בית המקדש וכליו.
מטרתו הרשמית היא בניין בית המקדש השלישי, ובפועל הוא עוסק בעיקר בהשבת נושא "בית המקדש" לתודעה הציבורית ובקידום העיסוק היומיומי בנושא זה. המכון נוסד בשנת 1984 ובראשו עומד הרב ישראל אריאל. מאז הקמת המכון יוצרו בחסותו כלים המיועדים לשימוש ככלי המקדש, כגון המנורה ומזבח הקטורת, שולחן הפנים והכיור. ברחבת בית הכנסת החורבה, הוצבה מנורה מצופה זהב שנעשתה על ידי מכון המקדש.
סגולה להגנה ולהצלחה
ממוזער|לוח שיוויתי מעוטר בשלש מנורות מצוירות בפסוקים
אור המנורה ושבעת הנרות הפכו את המנורה לסמל לכוחות אלוהיים וקוסמיים. בחזון המנורה מתאר זכריה את שבעת הנרות כמייצגים את האל: "שִׁבְעָה-אֵלֶּה; עֵינֵי ה', הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ". שבעת הנרות מייצגים את האור האלוהי כששבע עיני ה' מקבילות לאור של שבעת הקנים. במדרש תנחומא ביארו חז”ל כי כי קני המנורה שראה זכריה מבטאים את שבעת עיני השגחת ה’ על הארץ: "שבעה אלה עיני ה' – זו המנורה. ומהו שבעה? אלה שבעת הנרות".
המספר שבע נשא משמעויות קדושות במסורת היהודית: שבעת ימי השבוע, שבע שנים לשמיטה וכו'. יוסף בן מתיתיהו ופילון טענו ששבעת הנרות של המנורה מייצגים את שבעת כוכבי הלכתכך גם פירשו את שבעת קני המנורה המקובלים ר' אברהם אבולעפיה ור' יוסף ג'יקטילה. שראה בשבעת קני המנורה סמלים לשבעת כוכבי הלכת, ובחומרי המנורה כמסמלים את העולם העליון האמצעי והתחתון. המקובל אשר בן דוד ראה בה כסמל לעשר הספירות, כאשר שבעת הקנים מייצגים את שבע הספירות התחתונות. הנרות, המתחלקים לשתי שלשות מסמלים את ששת הספירות ומחוברים בכן האמצעי שקולט את השמן והאור שהם השפע הנובע מהאין סוף. כך המנורה מייצגת את הרעיון של האחדות שבתוך הריבוי של הכוחות האלוהיים. על פי מקובלים אחרים המנורה היא התמונה של האל שראה משה, שהמנורה היא כמו אילן, שהיא מסמלת את סדר גופו של האדם או שהיא מסמלת את שבעת כוחות הנפש.
לתכונות המיסטיות שיוחסו למנורה נוספו בקבלה המעשית גם תכונות מאגיות שהפכו אותה לקמיע נפוץ. החל מהמאה ה-14 התפשט המנהג לצייר את המנורה באמצעות הטקסט של מזמור ס"ז בתהילים. הקשר מתבסס על המספר שבע: שבעה פסוקים כנגד שבעת הקנים של המנורה, מ"ט (7X7) מילים במזמור, ולקשר עם שבעת כוכבי הלכת ושבעת ימי השבוע נוסף קשר למ"ט ימי ספירת העומר. "מנורת מזמור" מופיעה לעיתים בסידורי תפילה, ובעיקר על לוחות שנועדו לתליה על קיר בבתים או בבית הכנסת. לוחות אלה נקראים "מנורה" או "שיוויתי" על שום הפסוק "שיויתי ה' לנגדי תמיד" או "מזרח" כשהם תלויים על קיר הפונה לארץ ישראל. המנורה מופיעה בהם בשילוב פסוקים או טקסטים קבליים, חלק בהצפנות ובראשי תיבות. בדרך כלל ציור המנורה מלווה בעיטורים של כלי המקדש, ידיים בברכת כהנים, מגן דוד ולוחות הברית. כוחה המגן של המנורה נשען גם על המסורת הקושרת אותה עם משה רבנו ודוד המלך. למנורה יש סגולות המגינות על המתפלל מולה בכוונה עמוקה: "כל מי שרואה את המנורה בכל יום ומכוין בה, מעלה עליו הכתוב כאילו הדליקה ומובטח לו שהוא בן העולם הבא....לא יקרה לו שום מקרה רע ויצליח במעשיו"בית עובד. סדר תפילה לימי חול של כל השנה כמנהג ק"ק ספרדים ליוורנו תש"ח.
ממוזער|מנורה מעטרת קערה, זכוכית מוזהבת, רומא, המאה הרביעית
תג זהות
ממוזער|נר חרס מעוטר במנורה. קרתגו, המאה הרביעיתInstitut du Monde Arabe, Paris
מאז המאה הרביעית מופיעה המנורה כעיטור וכסימן על חפצים ביתיים, על מבנים ורצפות פסיפס, בקטקומבות ועל קברים. לעיתים מתלווים אליה כלי המקדש, או לולב, אתרוג ושופר, המנורה מופיעה בהם בקווים בסיסיים ופשוטים: קנים, מעוגלים לרוב, המסתיימים בקוו גובה אחד עם הכן המרכזי ושלש רגלים או בסיס משולש. אמנם המנורה כסמל נושאת מסרים ורעיונות רבים ושונים: זכר לבית המקדש, תקווה לגאולה, מקור התורה והאור, הקוסמוס ועוד, אך חוקרים רואים את התפוצה הנרחבת של השימוש בסמל המנורה בשלהי העת העתיקה ככוונה לציין זהות יהודית או שייכות ליהודים. הסיבה לכך היא עלייתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה. בתקופה הביזנטית מחליפים מוטיבים נוצריים את המוטיבים הפגאניים באמנות. כנגד סמל הצלב, ההופך לסמלה של הדת הנוצרית, הופכת המנורה להיות סמל לדת היהודית.כך, למשל, .נמצאו בחפירות נרות שמן מחרס מעוטרים בצלב ונרות זהים מעוטרים במנורה. בחפירות חורבת עוצה ליד עכו נמצא חותם לחם מעוטר בצורת המנורה, אשר נועד לציין שמדובר בפת ישראל. ניתן לשער שהמנורה הפכה לסמל כה פופולרי גם בגלל צורתה שהיא ייחודית ובאותה מידה פשוטה וקל לצייר או לחרוט אותה.
סמל לאומי
ממוזער|המנורה על דגל הגדוד הראשון ליהודה 1917
המנורה הייתה לאחד הסמלים החשובים של הציונות. כסמל ציוני מתרחקת המנורה מההקשרים הדתיים שלה ומופיעה כמייצגת של הלאומיות היהודית והמדינה היהודית. בימיה הראשונים של התנועה הציונית היה למנורה יצוג מינורי באיקונוגרפיה הציונית, שהעדיפה דימויים המציגים התחדשות ותחיה כמו השמש העולה, הקשת בענן, ובעיקר החלוצים והחלוצות הצעירים. המגן דוד, לעיתים עם המילה "ציון" באמצעו, היה הסמל הציוני הבולט והשכיח ביותר, שאף הוצג על הדגל הציוני מתוך הסכמה כללית. גם הציונות הדתית בחרה בדימוי של לוחות הברית המייצגים את התורה כסמל המרכזי שלה ולא בסמל המנורה.
המנורה המופיעה בפרסומים ציוניים מעלה אמנם את זכר בית המקדש שחרב אך לא כמרכז פולחני אלא כסמל לריבונות היהודית שאבדה. במקרים רבים מופיעה המנורה משולבת במגן דוד, כשהשילוב מסמל את השותפות בין עבר ועתיד ובין מסורת להתחדשות. בוריס שץ בחר במנורה כסמל של בצלאל, המחדש את האמנות היהודית בארץ ישראל מתוך קשר עם העבר והמסורת. המנורה קיבלה משמעות חדשה כשהופיעה בסמלי הגדודים העבריים ונבחרה על ידי זאב ז'בוטינסקי לסמל של תנועת ביתר כביטוי לגבורה היהודית.
הבחירה במנורה כדימוי המרכזי בסמל הרשמי של מדינת ישראל השלימה את התהליך בו הפכה המנורה לסמל לאומי. מועצת המדינה הזמנית מינתה ועדה שבחנה 450 הצעות לעיצוב סמל המדינה שהוגשו על ידי הציבור ועל ידי מעצבים גרפיים. המנורה הייתה מרכיב מרכזי כמעט בכל ההצעות האלה. לאחר ויכוחים ודיונים רבים נבחר דימוי המנורה המופיע על שער טיטוס. הרעיון שמאחורי בחירה זאת היה שהמנורה שנחקקה בתודעה כסמל לחורבן היא גם סמל לתקומה - המנורה שיצאה לגלות שבה לביתה עם חידוש הריבונות של העם היהודי בארצו. הוספת המילה "ישראל" - שם המדינה החדשה, ומסגרת של עלי זית המסמלים את השאיפה לשלום השלימו את שילוב המנורה בסמל מדינת ישראל. דימוי המנורה שנבחר לסמל המדינה רחוק מאוד מההקשרים הפולחניים של המנורה, אך בעלי הזית יש קשר למנורה שבחזון זכריה, ובכך קישור למשמעויות האסכטולוגיות של המנורה.
ממוזער|מנורת הכנסת בגן הוורדים, ירושלים
למנורה יש נוכחות בולטת בחיי היום יום במדינת ישראל בזכות סמל המדינה המופיע בכל מוסדות השלטון ובפרסומיו. גם במטבעות ישראל מופיעה המנורה, במטבע 100 שקלים ישנים ובמטבע עשר אגורות, כמחווה למנורה על המטבע החשמונאי.
מנורת הכנסת. יצירתו של האמן של בֶּנוֹ אֶלְקָן, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים מבטאת את היות המנורה סמל לתקומה הלאומית. התבליטים על המנורה מציגים כעשרים ותשעה אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, מתוך כוונה לשמש מעין "ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה זכתה המנורה לפופולריות רבה והיא שולבה בתוויות של מוצרים מסחריים ובפרסומות, מחברות ביטוח ועד סבונים וקבוצות ספורט.
בספרות הרבנית
ממוזער|טקסט=איור מסידור המתאר הדלקת נרות, פירט, תצ"ח (1738), מאוספי הספרייה הלאומית|איור מסידור המתאר את הדלקת המנורה, פירט, תצ"ח (1738), מאוספי הספרייה הלאומית בין כלי המקדש תופסת המנורה מקום חשוב ומכובד בספרות חז"ל. . עבודת המנורה, כך עולה, חשובה אף יותר מעבודת הקורבנות: . ובגמרא: . הלכות רבות תלויות במנורה ומהם נמצאים בכל סוגי הספרות התורנית.
ואולם, עשיית המנורה לא נמנית על ידי מוני המצוות כמצווה מיוחדת בין תרי"ג מצוות, כשם שלא נמנו אף שאר כלי המקדש. הרמב"ם כלל את עשיית הכלים במצוות בנין בית הבחירה, שהוא "כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש". אף בספר החינוך נכתב: "לבנות בית לשם ה'... וזאת המצווה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה וכל שאר הכלים כולם". אך לעומתם הרמב"ן, שחלק על דעת הרמב"ם, טען שעשיית המנורה נכללת בכלל מצוות הדלקת הנרות, וכן עשיית השולחן בכלל מצוות לחם הפנים. כלומר שהכלים הם הכשר המצוות התלויות בהם.
חומרי המנורה
החומר של המנורה מפורש: "זהב טהור". ולכתחילה, כשיש אפשרות לכך, אכן נעשית מזהב. ואולם, נחלקו תנאים האם הזהב מעכב אף בדיעבד. על פי הברייתא:
בגמרא ביארו את טעמי המחלוקת בין התנאים לפי מדרשי המקראות על פי המידות שהתורה נדרשת בהן כך שלפי הברייתא הראשונה לדעת רבי יש צורך ב"דבר חשוב" דווקא: זהב, או כסף (שאחר הזהב הוא הראשון בחשיבות, חידושי הרשב"א) ולר' יוסי כשרים כל מיני המתכת. לפי הברייתא השנייה, לדעת רבי כל מתכת כשרה ואילו לדעת ר' יוסי כל דבר כשר, מלבד חרס. להלכה פסק הרמב"ם .
אופן עשייתה
בתורה נקבע דין מיוחד לעשייתה של המנורה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". ופירש רש"י: , וכן בתוספתא: "מנורה אין כשרה אלא מן העשת ('עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה') עשאה מן הגרוטאות ('זהב שבור') פסולה". ודין נוסף במקשה: שלא תהיה חלולה. אף דין המקשה עצמו, תלוי בחומר ממנו נעשית המנורה - זהב או מתכת אחרת: "באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה". הרמב"ם חילק בין שני המובנים של מקשה. מנורה חלולה כשרה בשאר מיני מתכת ואילו מנורה מגרוטאות פסולה לעולם.
משקלה
ממוזער|אהרון הכהן מדליק את המנורה. איור בכתב יד מצפון צרפת, המאה ה-13
שלא כבשאר כלי המקדש, קבעה התורה משקל מסוים למנורה - ככר. וכתב רש"י: "שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר". המנחת חינוך הביא ראיה לדברי רש"י מהגמרא במנחות: "עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר". ועוד: "מעשה והייתה מנורת בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיני והכניסוה פ' פעמים לכור והעמידוה על ככר". מכאן שעשו תחבולות שונות כדי שלא תהיה יותר מככר.
התנאים נחלקו האם באו אף הם מהככר של המנורה או שהיו כחוליות מן החוץ, מחוברים למנורה, וניתן לסלקם ולהחזירם בשעת הצורך. להלכה נפסק ש: .
מידותיה
מידות המנורה נמסרו במפורט בברייתא במסכת מנחות: . בשם כוונות האר"י מובא שגובה המנורה היה 17 טפחים ומשהו (הטפח ה-18 לא היה שלם).
מקומה
מיקומה של המנורה נקבע בתורה: . הגמרא אומרת ש. השולחן היה משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות חצי והמנורה הייתה משוכה מהכותל הדרומי שתי אמות וחצי. מזבח הזהב עמד ביניהם משוך קצת כלפי מזרח, לכיוון פתח ההיכל, כדי שהמנורה "תראה" את השולחן בלי הפסק ביניהם. רש"י כתב, שהסיבה העיקרית להרחקה של הכלים מן הכותל הייתה בשביל השולחן כדי שיהיה רווח לשני כהנים זה בצד זה, ללכת לסדר את המערכות של לחם הפנים בשבת, ומחמת השולחן הוצרכו להרחיק את המנורה מהכותל באותו השיעור, כדי שתהיה "נוכח השולחן". ואולם, הנצי"ב, כתב להפך: קפידת ההרחקה הייתה משום המנורה, כדי שלא ישחירו בגדי הכהן הגדול מעשן המנורה, כמבואר ביומא, ומחמת המנורה הרחיקו אף את השולחן.
ה'נר המערבי'
נחלקו התנאים: האם המנורה הייתה עומדת בכיוון צפון-דרום, או בכיוון מזרח-מערב. הכוונה: ברחבו של ההיכל (צפון-דרום) או בארכו (מזרח-מערב). לפי מי שסובר צפון-דרום, של שלשת הנרות הצפוניים נטה כלפי דרום ושל שלשת הדרומיים כלפי צפון; וכך ששת הנרות נטו לנר האמצעי, והנר האמצעי נוטה לכיוון קודש הקודשים, היינו לכיוון מערב, ועל כן נקרא נר המערבי שעליו נאמר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (לשון יחיד) אַהֲרֹן וגו' לִפְנֵי ד'". ולפי מי שסובר מזרח ומערב, היו כל הפיות נוטים לצד מערב ו"נר מערבי" נקרא הנר החיצוני ביותר שלצד מערב, או הנר השני שממזרח למערב. נחלקו הרמב"ם והראב"ד כמי הלכה. לרמב"ם: צפון-דרום, ולראב"ד: מזרח-מערב.
הגביעים, הכפתורים והפרחים
הרמב"ם מסביר את צורתם של הגביעים הכפתורים והפרחים: . בגוף המנורה היו ארבעה גביעים, חמישה כפתורים ושלושה פרחים. שישה קנים יצאו מהמנורה, שלושה מצד אחד ושלושה מהצד השני, ובכל אחד מהקנים היו שלושה גביעים, כפתור ופרח. .
בתורה נאמר . ונפל ספק האם צריך לקרוא "גביעים משוקדים", ואז על הגביעים תופיע צורה של שקד, או שמא "משוקדים כפתוריה ופרחיה" ואז צורת השקד תופיע על הכפתורים והפרחים. זהו אחד מחמישה מקראות שאין להם הכרע, ומטעם זה פסק הרמב"ם לחומרא:.
מדרשות הפסוקים למדו בגמרא, שיש הבדל בין מנורה שעשויה מזהב לבין מנורה שעשויה משאר מיני מתכת: . מלשון רש"י נראה שדין זה אינו איסור, אלא קולא. אבל אם רוצים לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה העשויה משאר מתכות, עושים. לעומתו המשנה למלך דייק מלשון הרמב"ם שהוא סובר, שלכתחילה אסור לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה שעשויה משאר מתכות.
ראו גם
כלי בית המקדש
הדלקת הנרות במקדש
חנוכייה
סמל מדינת ישראל
מנורת הכנסת
לקריאה נוספת
לאור המנורה - גלגולו של סמל, מוזיאון ישראל, ירושלים 1998
Fine Steven, The Menora, Harvard University Press, 2016
ספרות דתית
הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם
הרב ישראל אריאל, מנורת זהב טהור, מכון המקדש, 2008.
הרב איתן שנדורפי, הדר התורה על ספר שמות, עמודים 334–338
קישורים חיצוניים
The Menorah, באתר הספרייה היהודית המקוונת
המנורה באתר "ויקימקדש".
לאורה של מנורה, מוזיאון ישראל
לאה מזור, מנורת הזהב של המשכן - עץ של אור, באתר "ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך"
על המנורות בקטקומבות היהודיות ברומא
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אוהל מועד
קטגוריה:כלי המקדש
קטגוריה:ישראל: סמלים לאומיים
קטגוריה:תשמישי מצווה
קטגוריה:סמלים יהודיים
קטגוריה:פרשת תרומה
קטגוריה:פרשת בהעלותך
קטגוריה:דגלים וסמלים דתיים | 2024-10-15T20:12:45 |
זוראן גינגיץ | REDIRECTזוראן ג'ינג'יץ' | 2009-01-01T20:57:08 |
ספינט | redirect צ'מבלו | 2005-11-19T06:31:04 |
בית לחם הגלילית | בֵּית לֶחֶם הַגְּלִילִית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל, כ-6 ק"מ מזרחית לקריית טבעון, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.
היסטוריה עתיקה
הפעם הראשונה בה מוזכר שמו של היישוב "בית לחם" שבגליל היא בספר יהושע: "ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (פרק י"ט פסוק ט"ו).
בתחילה נקראה בית לחם הגלילית רק "בית לחם", מה שעורר בעיה בשל הצורך להבחין בינה לבין העיר היהודית האחרת, בית לחם שמדרום לירושלים. כדי לפתור את הבעיה נקראה בית לחם שליד ירושלים "בית לחם בנחלת יהודה" ובית לחם הגלילית "בית לחם בנחלת זבולון". לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום יישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני. ב-1906 אף נחשפו מערות קבורה מימי בית שני ביער העוטף את המושב כיום. במרכז המושב נמצאה גת עתיקה, ובה כלי אבן עשויים מגיר רך בהם השתמשו החל מימי בית שני, ונפוצו במיוחד אצל יהודים אשר הקפידו על דיני טהרה.
לאחר החורבן הפך המקום למושבה של משמרת הכהנים מלכיה. כמו כן שרידי בתים מהתקופה הרומית נמצאו בחפירות, שבוצעו בשנת 2013, ובתוכם אף נמצאו כלי חרס מהתקופה הפרסית וקנקן מהתקופה ההלניסטית.
בתקופה הביזנטית עם התפשטות הנצרות הפכה בית לחם ליישוב נוצרי. מתקופה זו נמצאו שרידים רבים ביישוב, ביניהם שרידי בתים וחומה מראשית התקופה הביזנטית (המאה ה-4–5 לספירה), כנסייה מן המאה ה-5–6 לספירה, בכנסייה זו אף נמצאה רצפת פסיפס מעוטרת בענפי גפן המאוכלסים בדגמי בעלי חיים, ציפורים, עצים וסל ענבים. פסיפס זה מוצג כיום בנתב"ג במסלול החזרה לארץ. מתקופה זו אף נמצאו 2 כנסיות נוספות בחפירות שונות ומבנים חקלאיים ואסמים מן המאה ה-7. באחד מהם אף נמצאו מטבעות מימיו של הרקיליוס (610–641 לספירה).
בתלמוד הירושלמי מוזכרת בית לחם הגלילית כ"בית לחם צרייה" בגלל היותה חלק מממלכת צור תקופה מסוימת.
בשנת 2016 נמצאו מבנים מן התקופה האומאית והעבאסית. בתקופה הצלבנית המאוחרת גם כן ישנן עדויות על יישוב נוצרי אשר ישב בבית לחם, ומן התקופה הממלוכית נמצאו שרידים המעידים על יישוב קטן בסדר גודל של כ-50 משפחות ערביות. בתקופה זו בית לחם הייתה חלק מ"א-שאם" (סוריה הגדולה).
בתקופת שלטון האימפריה העותמאנית נכתב במסמכים כי ב-1595 היו בבית לחם 27 משקי בית מוסלמים.
בביקורו של הקונסול הבריטי ביישוב בשנת 1859 נכתב כי אוכלוסיית המקום מונה כ-110 איש, ואילו ברשימת האוכלוסייה מ-1887 נכתב כי בבית לחם היו כ-55 תושבים מוסלמים.
על פי הארכאולוג אבירם אושרי, שחפר את האתר, בית לחם הגלילית היא מקום הולדתו של ישו אבי הנצרות, ולא בית לחם שביהודה.
המושבה הטמפלרית
250px|שמאל|ממוזער|המושבה הגרמנית בית לחם הגלילית בשנת 1925 לערך
ממוזער|שמאל|250px|הכניסה למושב הטמפלרי ב-1947
היישוב המודרני הוקם במקור ב-1906 על ידי הטמפלרים, בניהם של מייסדי המושבה הגרמנית בחיפה, לאחר שחברי האגודה הטמפלרית רכשו אדמות ממשפחות סורסוק ותו'יני הלבנוניות. הוא נקרא "בית לחם" ושכן בתוך יער אלוני תבור. הטמפלרים רכשו אז גם את אדמות הכפר "אום אל עמד" (בשנות האלפיים, "אלוני אבא"), אשר היה בצמוד לאדמות בית לחם.
תחילה הגיעו לבית לחם כ-13 משפחות, ובנו את בתיהם לאורך רחוב אחד ישר. 4 משפחות גרו החל מן העלייה לקרקע, ובתום בניית הבתים הראשונה ב-1910, גרו כל 13 המשפחות ביישוב. כמו כן עם הקמת המושבה נבנו גם מבני ציבור שכללו בין השאר את בית העם אשר שימש גם כבית התפילה, מגדל מים ומחלבה. על פי הספר על הקולוניה הגרמנית בארץ ישראל מאת קארל אימברגר, ב-1918 גרו 54 אנשים במושבה, ב-1926 גרו בה כ-97 אנשים וב-1935 גרו בה 106 אנשים (27 משפחות).
הטמפלרים הקימו בבית לחם מושבה חקלאית מודרנית ומפותחת לאותה תקופה. התושבים עסקו בגידולי שדה אופייניים: חיטה, שעורה, שיבולת שועל ותירס, בנוסף גידלו תפוחי אדמה וקטניות, דבר אשר היה ייחודי לחקלאים הגרמנים בארץ באותה תקופה. עם הגידול בביקוש לחלב בארץ עם העלייה היהודית לארץ החלו הגרמנים בבית לחם להתפרנס ממשק החלב. ענפים נוספים בהם עסקו תושבי המקום כללו את ענף הענבים, ענף הזית וענף עצי ההסקה. במשקי הבית גידלו התושבים עזים, כבשים תרנגולות וחזירים. כמו כן, בשיתוף עם תושבי המושבה ולדהיים השכנה (כיום אלוני אבא), מימנו התושבים את סלילת הכביש המחבר בין חיפה לנצרת, ככל הנראה כדי לשפר את אפשרויות הפרנסה והמסחר של היישובים אשר נמצאים בין שתי ערים אלו.
עם הקמת הרייך השלישי חלק מהטמפלרים הפכו לתומכים במפלגה הנאצית. מן העדויות לגבי בית לחם נמצא כי בין השאר פעלה במקום תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עצרו הבריטים תושבים טמפלרים רבים בארץ שהוגדרו נתיני אויב וגירשו את רובם לאוסטרליה. בבית לחם המשיכו לגור משפחות אשר לא גורשו אך בזמן המלחמה היה היישוב נתון להסגר. ידוע כי במהלך המלחמה ולמעשה עד 1948 חיו במושבה כ-30 אנשים, מתוכם 9 היו חברים במפלגה הנאצית.
בשטח היישוב, ליד בתיהם של התושבים הטמפלרים היה שטח החאן הערבי בו השתכנו חלק מתושבי הכפר אום אל עמד לשעבר אשר מצאו עבודה במושבות ולדהיים ובית לחם. החאן היה בית דירות עשוי טין וחמר מקומי. החאן נבנה בכניסה המערבית ליישוב בפאתי המושבה. על פי העיתון "די וארטה" ("המצפה" - עיתון הקהילה הטמפלרית של אותה תקופה) הערבים גרו בשכנות לבית לחם, בחאן שהיה בתחילת המושבה. הוא נבנה על יישוב עתיק שחלק מבתיו היו מבנים עתיקים (באותו אזור בו היה החאן נמצאו שרידי הכנסיות העתיקות מן המאה ה-5). לפני הקמת המושבה הטמפלרית היה מצבם הכלכלי של הערבים גרוע מאוד. האדמות עליהם ישבו נמכרו על ידי השלטון העותמאני לגביר בביירות והם נהפכו לאריסיו. כשהתחילה להיבנות המושבה הטמפלרית, מצאו הערבים מקום עבודה במשקים. חלקם גרו בחאן וחלקם גרו מעל הרפתות של התושבים. החאן לא היה בית של משפחה מסוימת אלא היה בית דירות ושיטת ההחזקה הייתה כזו שכל בעל משק אשר נזקק לשכן את פועליו – היה שוכר עבורם חדר או מספר חדרים בחאן. החאן לא קיים כיום.
כיבוש היישוב במלחמת העצמאות
ב-17 באפריל 1948 החל המבצע לכיבוש היישובים הטמפלרים וולדהיים ובית לחם, שנחשבו למשתפי פעולה עם הנאצים והבריטים ניסו לסלקם לאוסטרליה עקב כך. הכיבוש בוצע בידי כוח של ההגנה. בשעה 03:35 החל הכוח בפעולת הכיבוש של וולדהיים. הכיבוש ארך כשעתיים ובזמן הכיבוש נהרגו 2 טמפלרים. רבים מהתושבים הטמפלרים של בית לחם אשר הבינו את המתרחש החלו לארוז בחופזה חלק מחפציהם כאשר חפצים רבים הם משאירים מאחור והחלו לברוח לכיוון נצרת. בשעה 07:00 החל כוח ההגנה לנוע לכיוון בית לחם. במושבה נשארו מספר נשים שגורשו לאחר מכן מן המושבה ובעת הכיבוש הייתה התנגדות מועטה, שכללה מחסומים בכביש הגישה בין בית לחם לוולדהיים ותקיפות (ככל הנראה בנשק קל) ממבואות הכפר ומהגבעות המקיפות אותו. על פי דו"ח של כוח ההגנה שהוגש לאחר הכיבוש נתפסו 72 שבויים מכיבוש שני היישובים והם נלקחו על ידי הצבא (וככל הנראה הצטרפו לגירוש כלל התושבים הטמפלרים לקפריסין ומשם למושבות באוסטרליה, גרמניה או ארצות הברית). במשך יומיים בילה חלק מן הכוח הכובש בהמתנה להתנגדות כלשהי, בחפירות ובטיפול במשק החי שנותר משוחרר במקום. לאחר יומיים החלה ההתיישבות בבתים שננטשו.
בתקופת המדינה
בניגוד ליישובים אחרים בעמק יזרעאל, בית לחם הגלילית הייתה אמורה להיות בשטח המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה ואילו תוכנית המגירה למקרה בו ייכבש המקום לא הייתה מגובשת.
התושבים הראשונים שעלו ליישוב לאחר כיבושו ב-48 הורכבו מכמה קבוצות:
ארגון החורש – אנשי עליית הנוער שעלו ב-1938 לנהלל והוכשרו לעבוד בחקלאות. הקבוצה עזבה בהמשך את עליית הנוער וב-1940 התמקמה בחוות שטוק.
חברי ההגנה שהיו חלק מכיבוש המושב – מספר חיילים מהכוח הכובש של המושב במלחמת העצמאות נשארו במקום בתום המלחמה והפכו לחלק ממקימי היישוב.
ניצולי שואה שעלו עם קום המדינה והצטרפו בימיו הראשונים של היישוב.
תושבים מערים מרחבי הארץ.
ממוזער|בית העם
השנים הראשונות
בימים הראשונים הגיעו רק הגברים מתוך קבוצת חוות שטוק ואחר כך הצטרפו הנשים והילדים והתמקמו בבתי הטמפלרים. חצי מהיישוב שימש את הצבא כבית ספר למ"כים ואילו החצי השני היה של המתיישבים שהגיעו. תחילה חיו התושבים במתכונת של קיבוץ כדי להקל על תנאי המחיה הקשים. בשנתיים הראשונות להקמת היישוב הגיעו תושבים חדשים ובבתים רבים חיו 2 ואפילו 3 משפחות יחד.
ב-1950 החליט הצבא לפנות את בית הספר למ"כים ובמקומו הייתה מתוכננת לקום תחנת ניסיונות של המדינה. עם עזיבת הצבא את המקום השתלטו התושבים על הבתים שפונו ולא נתנו לאנשי משרד החקלאות להיכנס למושב. בעקבות המקרה עד 1954 החרימו מוסדות המדינה את היישוב ולא הקצו לו משאבים לפיתוח. לאחר משא ומתן קיבלה המדינה את תביעת התושבים להפוך את השטח לחלק מהיישוב. לכן רק באותה שנה חובר היישוב לרשת המים. עד אז השתמשו התושבים במגדל המים שבנו הטמפלרים, ורק בשנת 1957 חובר היישוב לחשמל. במפות של משרד החקלאות משנות ה-50 מופיעה בית לחם הגלילית בשם "החורש" ואלוני אבא בשם "במאבק".
ב-1951 החלו התושבים בעצמם כבר לתכנן את הרחבת היישוב עם הגעת תושבים נוספים והם דנו במיקומם של המשקים החקלאיים החדשים שיוקצו לחלק מתושבי הכפר לעומת תושבים שיישארו במשקים ובבתים הטמפלרים. ב-1953 קיבל המושב 10 צריפים אוסטריים מהסוכנות היהודית ואף הגיעו תושבים נוספים ליישוב. התושבים החדשים וחלק מהתושבים הוותיקים עברו לגור ב"מעברה". הצריפים הוקמו בתוך המשק המיועד ובהמשך בנו בתים לצד הצריפים ועברו אליהם.
באמצע שנות ה-50 הוחלט להקים בית ספר משותף עם היישוב השכן אלוני אבא. בית הספר קם בכניסה למושב והוא נקרא אלון הגליל (אלון על שם אלוני אבא והגליל על שם בית לחם הגלילית). מבית הספר יצאו 9 מחזורים עד שנסגר אך למדו בו רבים מהתושבים החיים במושב כיום.
במרכז המושב הוקצו חלק מהבתים הטמפלרים למבני ציבור והם שימשו כמחלבה ומחסן אספקה. מרכז הקהילה הטמפלרי הפך לבית העם של המושב ובו נחגגו האירועים השונים. התושבים גם הקימו בית כנסת לשימוש הציבור.
ממוזער|בית העם ומגדל המים
התפתחות היישוב במרוצת השנים
עד תחילת שנות ה-60 היה ניהול כספי משותף לכל המשקים בתוך הוועד של היישוב, זאת עקב הקושי של התושבים להסתדר לבד עם הקמת משק חי וטיפול בגידולים. בשנות ה-60 עבר המושב באופן סופי לחלוקה כספית בה כל אדם מטפל במשק שלו וכך גם יכל כל אחד לפתח את המשק כראות עיניו. במשך השנים השתנו ענפי הגידול בכל משק, גידולי פרג, ענף פרחים, זיתים, גידולי זרעים, פרות ועוד.
בתחילת שנות ה-90 הוקמה הרחבה קהילתית לקבלת תושבים חדשים. בהמשך, עם הצטמצמות הפרנסה מחקלאות הלך והתפתח במושב ענף התיירות. בשנות ה-2000 המושבות הטמפלריות זכו לתשומת לב של מטיילים רבים בארץ והענף התרחב. וכיום מתפרנסים רבים מהתושבים משירותים לתיירים.
תיאור היישוב בהווה
היישוב מונה כ-170 משפחות. הוא בנוי משני רחובות ראשיים ועוד רחובות צדדיים רבים.
משני צידי הרחוב הראשי אשר דרכו נכנסים למושב ניצבים בתי האבן מהתקופה הטמפלרית. למעשה הבית הטמפלרי הראשון במושב מציין את הכניסה הישנה למושב בתקופת קום המדינה לפני ההרחבות השונות.
במרכז המושב נמצאים הבתים הטמפלרים הציבוריים עוד מייעודם המקורי, והם משמשים כמבני ציבור גם כיום:
מבנה בית העם הטמפלרי המשמש כבית העם והספרייה של היישוב.
המבנה המחובר למגדל המים משמש כמזכירות היישוב.
לצד הרחוב הראשי בתים נוספים שנבנו בהרחבות שונות מאז הקמת היישוב.
המושב מוקף בשדות החקלאים וביער אשר משמש למרעה עדר הכבשים המשותף של התושבים.
תושבי המקום בחלקם מתפרנסים מחקלאות (גידולי שדות, רפתות ולולים, עצי זית). כמו כן תושבים רבים מתפרנסים מתיירות ובמקום מספר צימרים, מוזיאון, מסעדות, חנות תבלינים, בתי קפה, גלריות ואטרקציות שונות (כגון ספא, מועדון חץ וקשת, רפת תיירותית ועוד).
במושב פועלת תנועת הנוער "בני המושבים".
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
בית לחם הגלילית - אתר הבית
בית לחם הגלילית באתר הרשות לפיתוח הגליל
סיפור מקומי בית לחם הגלילית - ארכיון קהילתי שיתופי
בית לחם הגלילית - מסלול טיול מפורט מאתר טיולי - טיולי משפחות בארץ
ותיקים מספרים על בית לחם הגלילית - אתר בו ותיקי המושב מספרים את סיפור הקמת ובניית היישוב.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט זבולון
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון | 2024-08-27T11:28:45 |
ורנגים | שמאל|ממוזער|250px|"אורחים מעבר לים", ציור של הצייר הרוסי ניקולאי רוריך (1899)
וַרַנגים (בנורדית עתיקה: Væringjar; ברוסית: Варяги, "וַרְיַאגִי") הוא השם שבו כונו הוויקינגים השוודים על ידי הסלאבים והיוונים הביזנטיים. הוורנגים היו לוחמים וסוחרים ממזרח סקנדינביה שחצו את הים הבלטי והפליגו במעלה נהרות מזרח אירופה לסחור עם האימפריה הביזנטית ועם מזרח אירופה כאשר במקביל בני מערב ארצם פשטו על מערב אירופה, מרכז אירופה, ארצות הים התיכון וצפון אמריקה והנורמנים שפלשו לנורמנדיה בצרפת ולאי הבריטי שהיה תחת שליטה אנגלו-סקסונית לפני כן.
מקור השם ורנגים הוא ככל הנראה מ-"Várar" אשר בנורדית עתיקה משמעותו המושבעים, במובן של אנשים שנשבעו לחלק ביניהם את השלל או אנשים שנשבעו לשירות צבאי מסוים. אפשרות נוספת היא המילה "Vara" שפירושה סחורות, והיא מתארת את תפקידם כסוחרים.
הוורנגים נחתו על החופים המזרחיים של הים הבלטי ובמהלך המאה התשיעית לספירה חדרו באמצעות סירות המיועדות למים רדודים לעומק מזרח אירופה תוך שימוש בנהרותיה הגדולים, נהר הנייבה, נהר הוולגה, נהר הדון, נהר הדווינה ונהר וולחוב. בגיחות אלו הרחיקו הוורנגים עד קונסטנטינופול, הים הכספי ואף עד בגדאד שהייתה בירת הח'ליפות העבסית.
הוורנגים הקימו את קו המסחר שבין קייב לקונסטנטינופול וביססו מערכת ענפה של מאחזים ומוצבי מסחר.
לפי המסורת, שבטים סלאביים ושבטים פיניים, אשר כבר העלו מיסים לוורנגים, התמרדו וסירבו לשלם מיסים, אך לאחר פריצת סכסוכים בינם לבין עצמם הזמינו את הוורנגים להשכין שלום ביניהם. כתוצאה מכך מנהיג הוורנגים, רוריק, עם שני אחיו טרובר וסיניוס הגיעו לאזור. כיום ישנם המטילים ספק באמיתות מסורת זאת.
ידוע כי הוורנגים כבשו את נובגורוד ואת קייב שעל נהר הדניפר ובכך הקימו את היסודות לנסיכות רוס של קייב (מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה), מדינה שכללה כמעט את כל אוקראינה בלארוס ורוסיה האירופית של היום ואשר שפתה הרשמית הייתה הסלבונית העתיקה.
הוורנגים כונו גם רוס (Rhos/Rus), שם שניתן מאוחר יותר לארץ רוסיה כולה על שמם. ככל הנראה מקורו מ-Ruotsi, השם הפיני לשוודיה אשר נובע מהמילה Róðsmenn שפירושה "אנשי חתירה", על שם המקום Roslagen היכן שנפגשו הפינים והשוודים לראשונה. ישנן תאוריות נוספות למקור המילה, כמו השורש ההודו-אירופי לצבע אדום במשמעות של שיער אדום. עד היום שיער בלונדיני-כהה נקרא בפי הסלאבים המזרחיים בשם שיער רוסי (Rusi volas).
ב-862 קבע המנהיג הוורנגי רוּריק את מקום מושבו בנובגורוד אך יורשו אולג העביר ב-882 את עיר הבירה דרומה לקייב.
אולג איחד את הסלאבים המזרחיים ושחרר אותם משלטון הכוזרים, עם טורקי מהקווקז אותו ריסק סופית סביאטוסלאב, נכדו של אולג, שהמשיך במגמת הרחבת גבולות המדינה.
אולג התעמת עם האימפריה הביזנטית, אך חתם אתה בשנת 911 לספירה על הסכם סחר כצד שווה בהסכם.
ולדימיר הראשון, יורשו של סביאטוסלאב, אימץ את הנצרות המזרחית מהאימפריה הביזנטית יחד עם האלפבית הקירילי ומאפיינים תרבותיים נוספים, לאחר שהתחתן עם אחות הקיסר הביזנטי.
ולדימיר הקים גם את המשמר הוורנגי של קונסטנטינופול ב-988, משמר שהתקיים עד נפילת האימפריה הביזנטית ב-1453.
במאה האחת-עשרה המאוחרת הכיל משמר זה לא רק סקנדינביים אלא גם שכירי חרב אנגלים ונורמנים. היה זה משמר שהפך למקצועי ואליטיסטי שהקבלה אליו לא הייתה חופשית.
יארוסלאב הראשון ("החכם"), ממשיכו של ולדימיר הראשון, המשיך את מגמת הרחבת הגבולות שהחלה עוד בימי אולג והשיא את אחותו ושלוש בנותיו למלכי נורווגיה, צרפת, פולין והונגריה.
תקופתו נחשבת כשיא ההתפתחות הפוליטית והתרבותית בנסיכות קייב הרוסית, בזמנו גובש קוד החוקים הראשון של הסלאבים המזרחיים – רוסקאיה פרבדה.
הוורנגים נטמעו בסופו של דבר בסלאבים, קיבלו את מנהגיהם וסלאבים רבים הפכו חברים באליטה השלטונית.
נסיכות קייב-רוס רוסקה סופית עם פלישת המונגולים לאירופה בשנים 1237–1240.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:עמים קדומים
קטגוריה:שבטים גרמאניים
קטגוריה:רוס של קייב
קטגוריה:ויקינגים | 2024-03-09T12:32:03 |
הסתדרות הציונית העולמית | REDIRECT ההסתדרות הציונית העולמית | 2004-12-12T18:43:48 |
קוביות משחק | REDIRECT קוביית משחק | 2004-12-12T18:37:23 |
המבורג | ממוזער|שמאל|250px|הריסות בהמבורג כתוצאה מהשרפה הגדולה, תצלום דאגרוטיפ משנת 1842
הָמְבּוּרְג (בגרמנית: , בגרמנית תחתית: Hamborg) היא עיר ואחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה, והיא אחת משלוש ערי-המדינה (האחרות הן ברמן וברלין). היא העיר השנייה בגודלה בגרמניה אחרי ברלין, ובה מעל 1.9 מיליון תושבים. גם מבחינת שטחה, 755 קמ"ר, נמצאת המבורג במקום השני אחרי ברלין. המבורג היא העיר השישית בגודלה באיחוד האירופי מבחינת אוכלוסייה. העיר היא אחת הערים המתוירות ביותר בגרמניה.
ראש עיריית המבורג, המשמש גם כראש ממשלת מדינת המבורג, הוא פטר צ'נצ'ר (Peter Tschentscher), שמונה לתפקיד במרץ 2018.
מקור השם
המבורג קיבלה את שמה מהמילה Hammaburg. הרשומות העתיקות ביותר של המילה Hammaburg מתוארכות לראשית המאה ה-8. באותה תקופה שקרל הגדול השתמש בקפלה בתוך טירה כדי לכפות את הנצרות על העם הפגאני.
משמעות המילה "burg" היא טירה או מבצר. קיימות מספר תיאוריות למקור המילה "hamma". הצעה אחת היא מגלגולה של המילה הסקסונית הישנה "hamme", שמשמעותה "כפופה", "נטויה" או "עקומה". מכאן שהשם המבורג ככל הנראה קשור לטירה ליד נהר מפותל או מעוקל (כמו נהר האלסטר). משמעות אפשרית נוספת למילה "hamma" היא "יער", כלומר "הטירה שביער". אפשרות שלישית נובעת מהמילה הסקסונית "ham" שפירושה שטחי עשב מגודרים או מפרץ נפרד בשפלה. לפי אפשרות זו פירוש השם המבורג הוא "הטירה באחו" או "במפרץ".
גאוגרפיה
המבורג שוכנת על גדות נהר האלבה, כ-50 קילומטר משפך הנהר אל הים הצפוני, וגובלת במדינות סקסוניה התחתונה ושלזוויג-הולשטיין. את העיר חוצות תעלות רבות ואורכן הכולל של דרכי המים בעיר, וכן מספרם של הגשרים בעיר, עולים על אלו שבאמסטרדם ובוונציה גם יחד.
בנוסף, שטח השיפוט של העיר כולל את האי נויוורק ושני איונים לא מיושבים בשפך האלבה לחופי סקסוניה התחתונה. איים אלה מנותקים גאוגרפית משאר העיר.
היסטוריה
הקיסר פרידריך ברברוסה העניק להמבורג מעמד של עיר קיסרית חופשית ב-1189.
המבורג הייתה ממיסדות ברית ההנזה, ברית של סוחרים בערי מדינה בצפון גרמניה ובאגן הים הבלטי, אשר התאגדו מסוף המאה ה-12. הערים ליבק והמבורג כרתו ברית להגנה על המסחר שלהן, ב-1241 ומאוחר יותר הצטרפו עוד ערים לברית. בין המבורג למלך אנגליה הנרי השלישי נחתם הסכם ב-1266 אשר התיר לסוחרי העיר להקים "הנזה" בלונדון (וזה השימוש הראשון הידוע במילה במובן של הברית).
עם בוא הרפורמציה אימצו תושבי העיר את הלותרניזם וקיבלו פליטים לותרנים רבים מאזור ארצות השפלה וצרפת. בתקופה זו גדלה המבורג באופן משמעותי והפכה לאחת מהערים הגרמניות הגדולות ביותר אחרי העיר ברלין. מאז גדלה המבורג בקביעות ונשארה עד היום העיר השנייה בגודלה בגרמניה. בסוף המאה ה-18 חצתה המבורג את רף מאה-אלף תושבים והפכה לעיר הגדולה (Großstadt) הגרמנית השנייה בהיסטוריה.
כנסיית ניקולאי הקדוש (בגרמנית: St.-Nikolai-Kirche) הייתה כנסייה לותרנית, אחת מ-5 הכנסיות הראשיות (Hauptkirchen) של העיר. הכנסייה היא מבנה בסגנון התחייה הגותית שנהרס במלחמת העולם השנייה. בשנים 1874–1876 הייתה הכנסייה הבניין הגבוה בעולם ועד היום היא המבנה השני בגובהו בהמבורג. כיום מרבית המבנה חרב לגמרי, למעט המגדל המערבי ששרד ומשמש כנקודת ציון עירונית. מאוחר יותר, הוקמה בהמבורג כנסייה חדשה בשם זה ברובע הארבשטהודה (Harvestehude).
ברוב שנות קיומה הייתה המבורג מרכזו של האזור המטרופוליני שנקרא "ארבע הערים"; ממערבה שכנה העיר הדנית הגדולה לשעבר אלטונה, מדרומה עיר הנמל הפרוסית הרבורג-וילהלמסבורג וממזרחה העיר הקטנה ואנדסבק. להמבורג היו אז עוד מובלעות ממזרח וממערב לה על גדות נהר האלבה. בשנת 1937 הורה היטלר לחוקק את חוק המבורג-רבתי (Groß-Hamburg-Gesetz) בחקיקת בזק, אשר סיפח אל המבורג את הערים שסביבה (כולל הערים שנמנו לעיל) וכמו כן כמה עיירות וכפרים שגבלו בה, אך בו בזמן ניתק אותה ממרבית המובלעות שלה והעבירן למדינת המחוז ההיסטורית פרוסיה. על גבולותיה מאז 1937 שמרה המבורג עד היום.
בעברה נהרסה המבורג פעמיים: בפעם הראשונה בשרפה גדולה שפרצה ב-1842, ובפעם השנייה, לאחר שבינתיים שוקמה והפכה לפנינת אדריכלות יפהפייה, במלחמת העולם השנייה, בה היא נהרסה כמעט כליל מהפצצות בעלות הברית. העיר נכנעה ללא קרב לכוחות הבריטיים ב-3 במאי 1945, ולאחר המלחמה הייתה חלק משטח הכיבוש הבריטי. העיר שוקמה לאחר המלחמה, אך סבלה מבעיות כלכליות עקב הכחדתו של הצי הגרמני והן בגלל חלוקת גרמניה, שלא אפשרה מסחר בין המבורג וערי גרמניה המזרחית.
ב-16 בפברואר 1962 עלה נהר האלבה על גדותיו, והיו בעיר הצפות קשות שפגעו בחמישית מהעיר, וכתוצאה מהן נהרגו למעלה מ-300 איש.
תרבות וספורט
שמאל|ממוזער|250px|בית האופרה הממלכתית של המבורג
בהמבורג ארבע אוניברסיטאות ושש מכללות, בהן לומדים כ-65 אלף סטודנטים. בעיר 34 מוזיאונים, כמה מהם מהחשובים בגרמניה (למשל המוזיאון לתולדות המבורג וארץ הפלאות המיניאטורית). העיר היא אחת הערים המתויירות ביותר בגרמניה.
בהמבורג פועלת גם התזמורת הפילהרמונית הממלכתית של המבורג אשר מקיימת את הופעותיה ב-Laeiszhalle, "אולם המוזיקה של המבורג".
אמנים ידועים בני העיר: המלחין יוהאנס בראהמס והציירת אבה טסדורף.
מוסד תרבותי חשוב הוא האופרה הממלכתית של המבורג. היא בית האופרה הציבורי הראשון בגרמניה (בניגוד לתיאטראות חצר), שייסדו אזרחים אוהבי אמנות בהמבורג ב-1678. ב-1721 הצטרף גאורג פיליפ טלמן, דמות מרכזית בבארוק הגרמני, לאופרה של המבורג, ובשנים הבאות היו בין אורחיה כריסטוף ויליבלד גלוק, יוהאן אדולף האסה ולהקות איטלקיות שונות. בית האופרה נחרב בהפצצת בעלות הברית ב-1943 (חיל האוויר המלכותי). האולם הנוכחי נחנך ב-1955.
בהמבורג התרחש פרק חשוב בהתפתחותם של הביטלס. בתחילת 1960 ארגן מנהל הלהקה, אלן ויליאמס, הופעות במועדוני לילה קטנים בהמבורג - הביטלס ניגנו משך שבועות ברובע סנט פאולי בהמבורג, תחילה במועדון אינדרה ואחר־כך במועדון מעט גדול יותר, הקייזרקלר. מסעות ההופעה הארוכים בהמבורג נחשבו בעיני חבריה לנקודת מפנה חשובה בתולדות הלהקה. הנגינה לאורך שעות על הבמה בכל יום ליטשה את מיומנות הנגינה וההופעה שלהם, וסייעה להם בגיבוש רפרטואר מוזיקלי ובשיפור יכולתם לתפקד באופן מוזיקלי כלהקה.
בעיר שתי קבוצות כדורגל מרכזיות, המבורג וזַנְקְט פַּאוּלי. המבורג נחשבת לאחת הוותיקות והמוערכות במדינה. הקבוצה זכתה במספר תארים, הן בגרמניה והן במפעלים האירופיים. עם זאת, החל מעונת 2018/2019, משחקת המבורג בליגה השנייה בגרמניה. זַנְקְט פַּאוּלי, הקבוצה מרובע זנקט פאולי בעיר, העפילה לבונדסליגה בשנת 2024, לאחר כעשור וחצי בליגה השנייה.
כלכלה
בהמבורג נמצא נמל המבורג, הנמל השלישי בגודלו באירופה והגדול ביותר בגרמניה. בנוסף, שוכן בהמבורג המחסן הגדול ביותר בעולם, "עיר האחסנה", שפייכרשטאט, ששטחו 630 אלף מ"ר. המחסן המפואר, שנבנה ב-1883 ושימש את רשות המכס הגרמנית, משמש כמקום משכנם של כמה מוזיאונים, בתי תערוכות, משרדים וחברות שונות. במחסן שוכן ה-Miniatur Wunderland, מתחם דגמי הרכבות הגדול בעולם מאז פתיחתו ב-2001.
האטרקציות התיירותיות העיקריות בעיר הן: העיר העתיקה, כנסיית סנט מיכאליס, הנמל ושוק הדגים של יום א', היכל האמנות של המבורג, אגם אלסטר, רובע סנט פאולי, גן החיות של המבורג ו"ארץ הפלאות המיניאטורית" (Miniatur Wunderland).
רחובות קניות מרכזיים:
מדרחוב Jungfernstieg
רחוב Mönckebergstraße
מדרחוב Spitalerstraße
רחוב Neuer Wall
רחוב Große Bleichen
תחבורה
נמל התעופה המשרת את העיר הוא נמל התעופה המבורג פולסביטל, הממוקם בצפון העיר. זהו הנמל השני בגודלו בגרמניה והחמישי מבחינת כמות נוסעים העוברים דרכו.
תחנות הרכבת הראשיות בעיר הן המבורג האופטבאנהוף המרכזית והמבורג-אלטונה שמשמשת כתחנה סופית לרכבות ארוכות רבות המגיעות לעיר.
הרכבת התחתית של המבורג, האס באן של המבורג וכן רשת האוטובוסים מהוות את שירות התחבורה הציבורית העירוני והאזורי של העיר. בנוסף, מנמל המבורג ישנו שירות קבוע של מעל 20 מעבורות ליעדים שונים.
אוכלוסייה
העיר ידועה ברב-התרבותיות שבה ובהיותה עיר מהגרים. 15% מתושבי המבורג אינם בעלי אזרחות גרמנית. מתוכם, רבע הם טורקים. הקהילה הטורקית בעיר היא השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי אלו של ברלין וקלן: היא כוללת כ-87,000 תושבים שהם בעלי אזרחות טורקית או ממוצא טורקי. רוב תושבי העיר הם פרוטסטנטים.
המבורג היא אחת הערים הבודדות בגרמניה שבהן קיים רובע חלונות אדומים, בדומה לרובע הידוע באמסטרדם.
יהדות המבורג
בסוף המאה ה-16 התיישבו בהמבורג יהודים אנוסים יוצאי חצי האי האיברי. הם חיו בתחילה כנוצרים, אך עם הזמן החלו חוזרים ליהדות. הקהילה היהודית הספרדית-פורטוגזית בעיר שגשגה כלכלית וחברתית במשך מעל 200 שנה. אישים מפורסמים בתקופה זו: יוסף שלמה דלמדיגו (יש"ר מקנדיאה) שכיהן ברבנות הקהילה הפורטוגזית בהמבורג משנת ה'ש"ף - ה'שפ"ט (1620–1629), הרב יעקב ששפורטש, והרב דוד כהן די לארא. מתחילת המאה ה-17 החלו גם יהודים יוצאי אשכנז להתיישב בהמבורג בחסות הקהילה הוותיקה, ב-1663 מנו היהודים בעיר 120 משפחות ספרדיות וכ-50 משפחות אשכנזיות.
בשנת 1671 בוטל הגטו ויהודים הורשו להתגורר בכל חלקי העיר. במאה ה-18 הם היוו כ-6% מכלל אוכלוסיית העיר.
בשנים 1674–1811 קיימה הקהילה האשכנזית מסגרת קהילתית משותפת עם העיירות הסמוכות אלטונה וואנדסבק, וביחד נקראו קהילות אה"ו.
העיר הצמיחה מספר הוגי דעות ורבנים יהודים, ביניהם הרב צבי הירש אשכנזי ה"חכם צבי" ובנו הרב יעקב עמדין, הרב יהונתן אייבשיץ והרב שמשון רפאל הירש (רש"ר הירש) אבי התנועה הנאו-אורתודוקסית ('תורה עם דרך ארץ'). גם היהדות הרפורמית החלה את דרכה בהמבורג: ב-1818 נבנה בה בית-הכנסת הראשון שלה שהשתמש בסידור תפילה שנערכו בו שינויים משמעותיים, ושהחזיק מעמד לאורך זמן.
סלומון היינה (1767 - 1844) היה סוחר ובנקאי ממוצא יהודי שחי בהמבורג. הוא נודע בחייו כמיטיבו וכפטרונו של אחיינו המשורר היינריך היינה. בשנת 1843 ייסד בעיר בית חולים גדול על שמו.
בשיאה, לפני מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה כ-17,000 יהודים. רק מעטים מהם שרדו את השואה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם ברובע נוינגמה של העיר, מחנה ריכוז בשם נוינגמה. המחנה היה פעיל מ-13 בדצמבר 1938 ועד ל-4 במאי 1945.
ב-22 באוגוסט 1947 הגיעו לנמל המבורג (שהיה בשליטת בריטניה באותה עת) מעפילי האוניה אקסודוס. בין ה-8 ל-9 בספטמבר אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה ליד ליבק, "פפנדורף" ו"אַם שטאוֹ", באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים וכך גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה", מיכה פרלסון (פרי) ואלחנן ונחוצקר. המטען לא גרם כל נזק. לקראת החורף הועברו יושבי המחנות לשני מחנות חורף באזור אמדן. לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד'). ב־7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי אקסודוס ארצה.
כיום חיים בהמבורג כ-8,000 יהודים. בעיר מספר קהילות, ביניהן קהילת חב"ד ועוד. הקהילה היהודית של המבורג מפעילה בית ספר יהודי, פעילויות סביב עונות השנה ופועלת גם עם היהודים ב'גיל הזהב'. בשנת 2011 נבחר שליח חב"ד, הרב שלמה ביסטריצקי (בנו של הרב לוי ביסטריצקי), לרב העיר.
גלריה
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר אוניברסיטת המבורג
מיכאל יעקובסון: בונקר נאצי בהמבורג הפך לתחנת חשמל ובית קפה, 27 בפברואר 2014, Xnet
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערי הנזה
קטגוריה:גרמניה: ערים
קטגוריה:גרמניה: ערי נמל
קטגוריה:גרמניה: מדינות
קטגוריה:מדינות גרמניה: ערי בירה
קטגוריה:ערי מדינה
קטגוריה:מדינות האימפריה הרומית הקדושה
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: מדינות
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי | 2024-08-20T04:27:25 |
אגורה (מקום כינוס) | ממוזער|שרידי מבנים של האגורה שנבנתה באתונה בתקופה הרומית
אגורה (ביוונית: ἀγορά) הייתה מרחב ציבורי בערי המדינה ביוון העתיקה. האגורה שימשה כמקום כינוס אספת העם של הפוליס, ככיכר השוק וכמרכז החיים של העיר.
האגורה הייתה חלל עירוני המוקף במבני ציבור כגון מקדשים, סטואה, בולטריון (מושב מועצת העיר) או מבנים אחרים שאפיינו את התקופה.
על האגורה פיקחו האגורנומים (Agoranomoi), שגם היו אחראים לסדר, למסחר ההוגן ולמסי השוק. הם גם יכלו לקנוס את מפירי הסדר. האגורה הידועה ביותר מן העת העתיקה היא האגורה של אתונה. האגורה שהייתה בעיר סמירנה (איזמיר של היום) שבאסיה הקטנה היא זו שהשתמרה בצורה הטובה ביותר עד היום, וכיום קיים בה מוזיאון המכונה "מוזיאון האגורה הפתוח של איזמיר" (İzmir Agora Open Air Museum).
המילה "אגורפוביה", שפירושה "פחד ממקומות פתוחים", נגזרת ממושג זה במשמעותו כמקום השוק וחלל ציבורי פתוח.
המילה "אגורה" משמשת כיום גם לציון מושב המועצה של מחוזות יוון המודרנית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון העתיקה: תרבות
קטגוריה:יוון העתיקה: חברה וחיי יומיום | 2023-08-23T13:56:19 |
סולם מוס | סולם מוֹס הוא סולם בן עשר דרגות למדידת קשיות של מינרלים. קשיות המינרל נמדדת במידת ההתנגדות שלו לחריצה על ידי מינרל אחר. סולם מוס נערך על ידי המינרלוג הגרמני פרידריך מוס (Friedrich Mohs) בשנת 1812, והוא המקובל ביותר בין כמה הגדרות קיימות למדידת קשיות של חומרים.
מוס ערך את הסולם בן 10 הדרגות על פי עשרה מינרלים זמינים, החל במינרל הרך ביותר - טלק (שדרגת הקשיות שלו 1) ועד למינרל הקשה ביותר - יהלום (שדרגת הקשיות שלו 10). חומרים נמדדים כנגד הסולם באמצעות איתור החומר הקשה ביותר שהם מסוגלים לחרוץ.
הטבלה דלהלן מראה השוואה עם קשיות מוחלטת כפי שנמדד על ידי סקלרומטר (מכשיר הבודק קשיות). אין בין דרגות הקושי המובאות בסולם מוס קשר מתמטי שיטתי. לדוגמה קורונדום (במקום התשיעי) קשה פי שניים מטופז (שבמקום השמיני) אך יהלום קשה מקורנדום פי ארבעה.
סולם מוסמינרלהרכב כימיקשיות מוחלטתתמונה1טלקMg3Si4O10(OH)21100px2גבסCaSO4•2H2O3100px3קלציטCaCO39100px4פלואוריטCaF221100px5אפטיט(–Ca5(PO4)3(OH–,Cl–,F48100px6אורתוקלזKAlSi3O872100px7קוורץSiO2100100px8טופזAl2SiO4(OH–,F–)2200100px9קורונדוםAl2O3400100px10יהלוםC1600100px
סטודנטים לגאולוגיה לומדים את סולם מוס באמצעות המנמוניקה:"
The Girls Can Flirt And Other Queer Things Can Do" שבה האות הראשונה בכל מילה מייצגת את המינרל המתאים בטבלה.
משמעות הנתונים בטבלה היא לדוגמה שגבס שדרגת קשיותו גבוהה מטלק יחרוץ בטלק. דרגת הקשיות של חומר שחורץ מינרל מסוים המצוי בטבלה, אך נחרץ על ידי מינרל המצוי מקום אחד מעליו בטבלה היא ביניהם. כך למשל לציפורן בכף היד דרגת קשיות 2.5, לסכין דרגת קשיות 5.5, ולזכוכית - 6-7.
הטבלה המקורית שנכתבה על ידי מוס כללה רק עשרה מינרלים, אך הורחבה מאז. מאחר שמוס הגביל את הסולם לעשרת המספרים הטבעיים הראשונים, הערכים שניתנו למינרלים אלו עשויים לכלול 2 ו-3 ספרות מעבר לנקודה העשרונית.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:מינרלוגיה
קטגוריה:הנדסת חומרים
קטגוריה:קשיות
de:Härte#Härteprüfung nach Mohs | 2021-06-05T07:50:55 |
מונטריאול | מונטריאול (בצרפתית: Montréal (הגייה: מונראל ); באנגלית: Montreal (הגייה: מונטריאול ) היא העיר השנייה בגודלה בקנדה, אחרי טורונטו, ואחד המטרופולינים הגדולים בצפון אמריקה. העיר מונה כ־2 מיליון תושבים ובאזור המטרופולין של מונטריאול מתגוררים כ־4 מיליון תושבים. היא העיר הגדולה בפרובינציית קוויבק, והעיר דוברת הצרפתית השנייה בגודלה בחצי הכדור הצפוני, אחרי פריז. השפה הרשמית בעיר היא צרפתית, שאותה מדברים 60.5% מהבית, כ־21.2% מתושבי העיר דוברים אנגלית כשפת אם ו־19.8% לא מדברים אף אחת מהן בבית. רובם של תושבי מונטריאול דוברים את שתי השפות. השילוט בעיר הוא בעיקר בצרפתית.
העיר שוכנת על אי במפגש הנהרות סנט לורנס ואוטווה. 74 איים נוספים נמצאים בתחום השיפוט של העיר. העיר בנויה סביב להר שעל שמו היא נקראת: Mont Royal.
היסטורית הייתה מונטריאול הבירה הכלכלית של קנדה, אך בשנות ה־70 של המאה ה־20 עקפה אותה טורונטו במספר התושבים ובכוח הכלכלי. מונטריאול נותרה מרכז חשוב למסחר, לכלכלה ולטכנולוגיה. במונטריאול שוכן מטה הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית, ומונטריאול היא אחת משלוש הערים בצפון אמריקה המארחות ארגונים של האומות המאוחדות (יחד עם ניו יורק ווושינגטון), והיא העיר השנייה ביבשת במספר הקונסוליות הנמצאות בה. מונטריאול מוגדרת על ידי אונסק"ו כעיר יצירתית של עיצוב. במונטריאול נמצאות 11 אוניברסיטאות שבהן לומדים כ־170,000 סטודנטים. מבין כל אזורי המטרופולין בצפון אמריקה, באזור מונטריאול הגדולה יש את מספר הסטודנטים הגדול ביותר ביחס לאוכלוסייה, גדול אף מבוסטון, הבירה האינטלקטואלית של ארצות הברית. לאורך ההיסטוריה אירחה מונטריאול כנסים ואירועים בין־לאומיים בהם אקספו 67' ואולימפיאדת 1976.
היסטוריה
ז'אק קרטייה, מגלה הארצות הצרפתי בן המאה ה-16, היה האיש שנתן למונטריאול את שמה. בשנת 1535 עלה על ההר הגבוה באזור וקרא לו, לכבודו של מלך צרפת, בשם: "מונ-ריאל" (ההר המלכותי). אך התיישבות קבע צרפתית החלה באזור רק בשנת 1642.
בשנת 1763, בעת מלחמת שבע השנים, נוצחה צרפת על ידי בריטניה במלחמה בצפון אמריקה, ומונטריאול הצרפתית הפכה לחלק מהאימפריה הבריטית. עם השנים הגיעו מהגרים רבים מבריטניה לעיר והתיישבו בה. במהלך המאה ה-19 הפכה מונטריאול לעיר חשובה ומרכזית המשלבת בתוכה דוברי צרפתית ודוברי אנגלית. מגמת ההתפתחות של העיר נמשכה גם לאחר ייסודה של קנדה בשנת 1867. העיר התפתחה במהירות הודות להגירה של צרפתים-קנדים רבים מאזורי הכפר לעיר.
בתחילת המאה העשרים ובייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו מהגרים רבים לעיר ממדינות שונות בעולם, והפכו את מונטריאול לעיר מגוונת מבחינה אתנית ותרבותית. בשנת 1966 נפתחה הרכבת התחתית בעיר ("מטרו"). בשנת 1967 התקיים בעיר היריד העולמי, אקספו 67', לרגל חגיגות מאה שנה לייסודה של קנדה. בזמן היריד ביקר בה, נשיא צרפת, שארל דה גול, ובנאום שנשא מעל מרפסת בית-העירייה קרא תחי קוויבק החופשית! ועורר מורת רוח אצל ממשלת קנדה ועיריית מונטריאול שביקשו ממנו לקצר את ביקורו.
בשנת 1970 "החזית לשחרור קוויבק" רצחה שר בממשלת קוויבק וחטפה דיפלומט בריטי שהיה מוצב בקנדה, והתגורר במונטריאול, במה שמכונה משבר אוקטובר.
בשנת 1976 אירחה העיר את משחקי הקיץ האולימפיים. אולימפיאדה זו הסתיימה בגרעון כלכלי גדול שהכניס את העיר לחובות. עלייתה של התנועה הבדלנית בקוויבק לשלטון בשנת 1976 הביאה לחקיקה מחמירה בנוגע לשמירת השפה הצרפתית בזירה הציבורית. הדבר הוביל לחברות רבות גדולות לעזוב את העיר לטובת טורונטו. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, שיעור הצמיחה הכלכלי של העיר היה איטי יותר מהרבה ערים גדולות אחרות בקנדה.
גאוגרפיה ואקלים
מונטריאול שוכנת בחלקה הדרום-מערבי של פרובינציית קוויבק, כ-275 ק"מ דרום-מערבית לבירת הפרובינציה קוויבק סיטי וכ-167 ק"מ מזרחית לבירת קנדה, אוטווה. העיר נמצאת 502 ק"מ צפון-מזרחית לטורונטו, 407 ק"מ צפון-מערבית לבוסטון ו-530 ק"מ צפונית לניו יורק.
השטח האורבני תופס את רוב שטחו של האי מונטריאול, במפגש הנהרות סנט לורנס ואוטווה. נמל מונטריאול שוכן בקצהו האחד של נתיב המים סנט לורנס, המחבר בין הימות הגדולות לאוקיינוס האטלנטי. גבולותיה של העיר שוכנים בין נהר סנט לורנס לדרומה לבין "נהר הערבות" (בצרפתית: Rivière des Prairies), היא תעלת מים היוצאת מנהר אוטווה העוברת מצפון לעיר. העיר קרויה על שם המאפיין הגאוגרפי הבולט על האי, הר בעל שלוש פסגות ושמו מאונט רויאל (Mont Royal), בגובה 232 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת במרכזו של האזור המטרופוליני של מונטריאול, ועל גבולה הצפוני שוכנת העיר לאוואל.
העיר שוכנת על גבולם של מספר אזורי אקלים. בדרך כלל אקלים העיר הוא יבשתי-לח. כמות המשקעים השנתית בעיר גבוהה, עם ממוצע של 2.175 מטר שלג מדי חורף. ממוצע המשקעים השנתי הוא 763.8 מ"מ. עונת הקיץ היא הגשומה ביותר, אבל בתקופת הקיץ אף מספר הימים הבהירים הגבוה ביותר.
החודש הקר ביותר בשנה הוא ינואר, עם טמפרטורה מקסימלית ממוצעת של מינוס 5.7 מעלות, וטמפרטורה נמוכה ממוצעת של מינוס 14.7 מעלות. משטר הרוחות בעיר גורם לתחושה של טמפרטורות נמוכות הרבה יותר בתקופת החורף. החודש החם בשנה הוא יולי, עם טמפרטורה גבוהה ממוצעת של 26.2 מעלות. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה בעיר הייתה מינוס 37.8 מעלות, בינואר 1957.
שמאל|ממוזער|250px|ישן וחדש: העיר העתיקה לחוף הנהר ומאחוריה מרכז העסקים
שמאל|ממוזער|250px|העיר העתיקה במונטריאול
שמאל|ממוזער|175px|כנסיית סן-ז'וזף
יהודי מונטריאול
הקהילה היהודית במונטריאול היא בין הקהילות הוותיקות והגדולות בצפון-אמריקה. כיום מתגוררים בעיר קרוב ל-100 אלף יהודים, ביניהם כמה אלפי ישראלים.
שני גלי הגירה יהודית גדולה בתולדותיה של העיר עיצבו את פני הקהילה. הראשון בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 של יהודים ממזרח-אירופה, והשני לאחר מלחמת העולם השנייה שכלל יהודים ניצולי השואה, ויהודים מצפון-אפריקה.
לאחר משאל העם בשנת 1995 בו כמעט זכו תומכי הפרדת קוויבק מקנדה, עזבו יהודים רבים את העיר ועברו לטורונטו. בשנות האלפיים מנסה הקהילה היהודית בהצלחה מוגבלת לעודד הגירת יהודים בחזרה למונטריאול.
בעיר יש כ-20 בתי ספר יהודים מכל גוני הקשת, מחרדים עד יידישסטים חילוניים. בעיר פועלים מספר גופים ציונים.
רבים מהיהודים גרים בשכונת קוט סנט לוק (Côte St. Luc) ובשכונת המפסטד (Hampstead) השכנה ואף נציג הפרלמנט של אזור זה הוא יהודי (פרופ' ארוין קוטלר ששימש כשר המשפטים בממשלות קרטיין ומרטין). יהודים רבים נוספים מתגוררים ב-St. Laurent, Côte des Neiges ו-West Island.
חיי היהודים במונטריאול התפרסמו בעולם לאחר שזכו לתיאור ספרותי פרי עטו של הסופר מרדכי ריצ'לר יליד העיר שכתב בין השאר את "חניכותו של דודי קרביץ" שעובד גם לסרט קולנוע. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הוא יליד העיר וכך גם לאונרד כהן זמר יהודי-קנדי היה יליד העיר והחיים בה השפיעו על יצירתו.
בשנת 1979 הוקם מוזיאון השואה במונטריאול.
שכונות ואתרים מרכזיים
דאון טאון - מרכז העיר והרובע העסקי, נקרא Centre-ville - גורדי שחקים, מלונות ובתי עסק. מתחת לאזור ישנה גם עיר תחתית של מרכזי קניות המשתרעת על פני קילומטרים רבים.
מונטריאול העתיקה - העיר ההיסטורית. נקראת Le Vieux Montréal - בתים ישנים ורחובות מרוצפים בעלי ניחוח אירופי. הבניינים המרכזיים הם קתדרלת נוטר-דאם ובניין העירייה הישן.
ווסטמאונט - אזור יוקרתי דובר אנגלית. האריסטוקרטים של תחילת המאה ה-20 בנו טירות ואחוזות פאר על פסגת ההר.
כנסיית סן-ג'וזף - כנסייה עם כיפת נחושת השנייה בגודלה בעולם לאחר כנסיית קריית הוותיקן ברומא. שלוש מאות מדרגות מוליכות אל הכנסייה הענקית הבנויה בפיסגת ההר.
אוניברסיטת מקגיל - האוניברסיטה הוותיקה בקנדה. נוסדה בשנת 1821.
דמויות ידועות מבין אנשי העיר
פייר טרודו - ראש ממשלת קנדה שכיהן בתפקיד כמעט ברציפות בין 1968 לבין 1984. בתקופתו אושר כתב הזכויות והחירויות הקנדי. על שמו שדה התעופה בעיר.
לאונרד כהן - הזמר, המלחין וכותב השירים גדל בעיר ששימשה השראה לחלק משיריו כמו "סוזאן" המתאר את נוף הנהר בעיר העתיקה.
סלין דיון - הזמרת הידועה ביכולותיה הקוליות נולדה בפרברי מונטריאול. שרה בצרפתית ובאנגלית.
מרדכי ריצ'לר - הסופר הקנדי שכתב יצירות רבות המתארות את החיים בעיר וזכה להצלחה בינלאומית רבה.
הרב נחום אליעזר רבינוביץ' - ראש ישיבת מעלה אדומים שגדל והתחנך בעיר.
ערים תאומות
ראו גם
התזמורת הסימפונית של מונטריאול
הביטאט 67'
נמל התעופה הבינלאומי מונטריאול-פייר אליוט טרודו
נמל התעופה הבינלאומי מונטריאול מירבל
קישורים חיצוניים
הביו-ספייר
הערות שוליים
*
קטגוריה:קוויבק: ערים
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:קנדה: ערי נמל
קטגוריה:קנדה: ערי בירה קולוניאליות לשעבר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1642 | 2024-04-07T18:24:34 |
גינאה המשוונית | שמאל|ממוזער|250px|מפת גינאה המשוונית
שמאל|ממוזער|250px|צילום לוויין של האי ביוקו
רפובליקת גינאה המשוונית (בספרדית: República de Guinea Ecuatorial) היא מדינה במרכז אפריקה. המדינה גובלת בקמרון בצפון, בגבון בדרום ובמזרח ובמפרץ גינאה במערב.
משנת 1979 שולט במדינה הנשיא תאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו, שהנהיג בה דיקטטורה ללא זכויות אדם וזכויות אזרח מינימליות, ללא חופש ביטוי, חופש עיתונות או חופש התאגדות.
היסטוריה
התושבים הקדומים באזור היבשתי של גינאה המשוונית היו פיגמים, שמספר כיסי התיישבות שלהם עוד נותרו בחלקו הצפוני של האזור. בני בנטו היגרו לאזור בכמה גלים מן המאה השביעית לספירה ועד המאה ה-19. אחד העמים נקרא בשם פאנג, ומניחים שממנו התפתחה הקבוצה האתנית בּוּבִּי, שצאצאיה התיישבו באי בִּיוֹקוֹ.
הספן הפורטוגזי פרנאו דה פו גילה את ביוקו ב-1471, בחפשו דרך ימית להודו. האי, שנקרא ב-1494 על שמו ("פרנאו דו פו" או "פרננדו פו" Fernando Póo; לפני כן כונה בפיו "פורמוזה פלורה" או "הפרח היפה") והאי אנובון, אי נוסף ששייך בימינו לגינאה המשוונית, היו מושבות פורטוגזיות מ-1474 ועד 1778, ואז מסרה אותם פורטוגל לספרד, יחד עם זכויות סחר ביבשת, בתמורה לשטחים בדרום אמריקה. באי אנובון, שהיה בלתי מיושב, יישבו הפורטוגזים מתיישבים מאנגולה.
במאה ה-19 היו לבריטניה ולספרד תביעות לבעלות על החלק היבשתי של גינאה המשוונית, ריו מוני (Rio Muni) ובחוזה פריז משנת 1900 נקבע סופית שהאזור יינתן לספרד.
שלטון ספרד
בשנים 1926–1959 אוחדו השטחים בשלטון ספרד במפרץ גינאה למושבה אחת שכונתה "גינאה הספרדית". בשנת 1959 הוענק לאזור מעמד של פרובינציה של ספרד, ולתושביו ניתן ייצוג בבית הנבחרים הספרדי. אוטונומיה מוגבלת הוענקה בשנת 1963, השם שונה ל"גינאה המשוונית" והוקם בית נבחרים מקומי, שחבריו נבחרו בבחירות רב-מפלגתיות – בניגוד למצב בספרד גופא באותה תקופה. עיקר הסמכויות נותרו עדיין בידי המושל הספרדי הממונה על האזור.
במרץ 1968, לאחר לחצים מצד התושבים ומצד האומות המאוחדות, הודיעה ספרד כי תעניק עצמאות מלאה לגינאה המשוונית, מספר שנים לאחר שמושבות צרפת ובריטניה באפריקה קיבלו את עצמאותן.
פוליטיקה
באופן רשמי, מוגדר המשטר בגינאה המשוונית מאז 1991 כדמוקרטיה נשיאותית, אך בפועל שוררת בה דיקטטורה חד-מפלגתית של תאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו שעלה לשלטון ב-1979 אחרי שהנהיג הפיכה נגד דודו פרנסיסקו מסיאס נגוומה, שאף הוא הנהיג דיקטטורה פרו סובייטית קיצונית, ואף כונה "נירון השחור". קבוצה של גולים, שמתגוררים בעיקר בספרד ומונהגים על ידי סברו מוטו נסה, קוראים לדמוקרטיזציה של המדינה.
הבחירות לנשיאות מתקיימות כל שבע שנים (האחרונות התקיימו ב-2022). הנשיא ממנה את ראש הממשלה. בית המחוקקים נקרא "בית הנבחרים של העם" והוא נושא, למעשה, תפקיד סמלי בלבד, ללא סמכות של ממש. הבחירות לבית המחוקקים מתקיימות כל חמש שנים ובהן בוחרים התושבים את 100 הנבחרים בבחירות ישירות. בבחירות האחרונות לפרלמנט, שנערכו ב-2008, והוחרמו על ידי מרבית ארגוני האופוזיציה, זכתה מפלגת השלטון, "המפלגה הדמוקרטית של גינאה המשוונית", ב-99 מתוך 100 המושבים. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מדווח על מעצרים שרירותיים, עינויים והפרות זכויות אדם נוספות שמבצע השלטון הרודני.
גינאה המשוונית וישראל
ב-1968 כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. יחסים אלה חודשו ב-1994 לאחר סיום היחסים ב-1973 בעקבות החרם על ישראל של רבות ממדינות אפריקה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השגריר הישראלי אינו יושב במדינה אלא בשגרירות ישראל שביאונדה, קמרון. בשיתוף פעולה גרמני-ישראלי מופעל בית חולים בעיר הגדולה במדינה באטה, ובין עובדיו ישראלים. אשת העסקים הישראלית ירדנה עובדיה משמשת קונסול כבוד של גינאה המשוונית בישראל. זאת לאחר שהקימה, בין השנים 2007–2011, שני בתי חולים בגינאה המשוונית.
באוגוסט 2019 נפתחה שגרירות ראשונה של גינאה המשוונית בישראל.
כלכלה
גינאה המשוונית היא חלק מהאיחוד הכלכלי והמוניטרי של אפריקה המרכזית (CEMAC) . המטבע הרשמי מאז 1984 הוא פרנק CFA, שהוא המטבע המשותף ל-14 מדינות במערב ובמרכז אפריקה, ושערו לעומת האירו קבוע – מאז 1994 הוא עומד על 655.957 פרנק לאירו.
מקור ההכנסה העיקרי של המדינה הוא ייצוא נפט. מעריכים כי מדי יום מפיקים במדינה כ-360,000 חביות נפט ומספר החביות המיוצאות עבור כל אזרח זהה לזה של כווית. על פי דירוג התמ"ג לנפש, גינאה המשוונית היא המדינה העשירה ביותר באפריקה, אם כי נראה כי חלוקת ההון דומה לזו שבשאר היבשת.
מקורות הכנסה נוספים הם: עיבוד עץ, חקלאות עם מוצרים כגון קפה, קנה סוכר, פירות טרופיים, כותנה ועוד.
גאוגרפיה
שני חלקיה המרכזיים של גינאה המשוונית הם האי ההררי בִּיוֹקוֹ ((Bioko) וקודם לכן נקרא פרננדו פו), השוכן כ-40 ק"מ מחופי קמרון, והשטח המכונה ריוֹ מוּנִי (Río Muni), הנמצא ביבשת וגובל בגבון ממזרח ומדרום, בקמרון מצפון, ובאוקיינוס האטלנטי ממערב, והוא אזור של ביצות לאורך החוף ויערות עד בפנים הארץ. וכולל גם כמה איים הסמוכים לחוף. כמו כן משתייך למדינה האי הקטן אנובון (Annobón) המצוי מדרום לאיי סאו טומה ופרינסיפה, כ-595 ק"מ דרומית-מערבית לביוקו ושטחו 17 קמ"ר בלבד.
המדינה היא אחת הקטנות באפריקה, ושטחה הכולל הוא 28,051 קמ"ר, מתוך זה 26,003 קמ"ר ביבשת ו-2,017 קמ"ר שטחו של ביוקו.
בירת המדינה, מלאבו (Malabo), שוכנת באי ביוקו. יחד עם דנמרק ואיחוד האמירויות, גינאה המשוונית היא אחת משלוש המדינות היחידות שעל אף שרוב שטחן ביבשת, מצויה בירתן על אי.
בניגוד לשמה, שום חלק של גינאה המשוונית אינו שוכן על קו המשווה עצמו – שעובר מעט מדרום לריו מוני.
אקלים
האקלים בשני חלקי המדינה הוא אקלים טרופי חם וגשום. הטמפרטורה במלאבו נעה בין 21 מעלות צלזיוס בלילה ל-32 מעלות ביום, בקירוב, ואינה משתנה לאורך השנה.
כמות המשקעים השנתית ברוב חלקי הארץ עולה על 2,000 מ"מ בשנה. בדרום האי ביוקו גורמים גשמי המונסון לכמויות משקעים אדירות – ממוצע שנתי של 10,000 מ"מ. העונה הגשומה בביוקו היא מיולי עד ינואר, אם כי גם בעונה היבשה יורדים גשמים, בעוצמה פחותה. בחלק היבשתי, העונות הגשומות והיבשות מתחלפות. העונה הגשומה היא בחודשים פברואר עד יוני ומספטמבר עד דצמבר.
המדינה מועדת לסופות טרופיות וגם לסופות טורנדו.
דמוגרפיה
האוכלוסייה של גינאה המשוונית היא צעירה – 45% מהתושבים הם בני 15 ומטה. רק 4% הם בני 65 ומעלה. תוחלת החיים היא 49 שנים לגברים ו-53 שנים לנשים. שיעור האוריינות בקרב האוכלוסייה הבוגרת עמד על 52% ב-1992, אך עלה ל-80% ב-1999, והגיע ל-85.7% ב-2003. רוב התושבים חיים באזורים כפריים.
רובם המוחלט של התושבים שייכים לגזע הנגרואידי ודוברים שפות וניבים השייכים למשפחת השפות הבנטו. 80% מהגינאנים מהמוצא האתני פאנג, והשאר הם בעיקר בובי (Bubi) החיים באי ביוקו. כמו כן קיימת אוכלוסייה לבנה ממוצא ספרדי ובני תערובת של ספרדים וילידים. רובם הגדול של התושבים הם נוצרים וקתולים ויש מיעוט מוסלמי.
למעלה מ-90% מהתושבים הם דוברי ספרדית. הצרפתית והפורטוגזית צורפו כשפות רשמיות על מנת לקבל סיוע מארגוני השפה הבין-לאומיים.
רבים מתושבי גינאה המשוונית של היום הם צאצאים של עבדים אשר נחטפו במסגרת סחר עבדים בתקופה הקולוניאלית של ספרד.
חינוך ותרבות
גינאה המשוונית היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על גינאה המשוונית, באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:אפריקה: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1968 | 2024-09-13T14:48:50 |
דגל גינאה המשוונית | דגל גינאה המשוונית אומץ ב-21 באוגוסט 1979.
הדגל הוא טריקולור אופקי, בעל הצבעים ירוק, לבן ואדום ועם משולש כחול קהה זווית בצידו השמאלי.
הירוק מסמל את המשאבים הטבעיים והג'ונגלים שבמדינה.
הכחול מסמל את המים, שמחברים את הארץ הראשית עם האיים.
הלבן מסמל את השלום.
האדום מסמל את המאבק לעצמאות.
במרכז הדגל נמצא סמל המדינה, בו מופיעים עץ המנגרובה, שישה כוכבים צהובים והמוטו Unidad Paz Justicia (אחדות, שלום, צדק).
ראו גם
קישורים חיצוניים
גינא המשוונית
קטגוריה:גינאה המשוונית: סמלים לאומיים
גינאה המשוונית
גינאה המשוונית
גינאה המשוונית | 2024-09-23T05:40:08 |
אינטלקטואל | אינטלקטואל הוא אדם העוסק בפעילות שכלית או רוחנית מגוונת מתוך ערכיות, ולא לשם תכלית מעשית כלשהי.
|ממוזער|ארסמוס מרוטרדם הוא אחד האינטלקטואלים הגדולים של תקופת הרנסאנס, בזכות ביקורתו הרציונליסטית על הדת הנוצרית של ימיו.
בתחום הסוציולוגיה אינטלקטואל הוא איש רוח שמעורב בחיים הציבוריים כדי להציג את ניתוחיו ואת נקודת מבטו במגוון נושאים במטרה להגן או לשנות את ערכי החברה בה הוא פועל. אינטלקטואל אינו נושא, בדרך כלל, באחריות ישירה בחיים המעשיים, וסמכותו נובעת מאישיותו ואופיו. זהו מונח מאוחר השונה מהמונח העתיק פילוסוף, שממקד את הגותו למסגרות רעיוניות בלבד.
הסוציולוג יהודה שנהב מגדיר את האינטלקטואל כ"מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה, שירה, משפט, פיזיקה), אבל מתייצב ומביע את עמדתו בשדה אחר – הפוליטי והמוסרי. [...] מי שהצליח לחצות את השדה שלו, לעזוב את הווקטורים המוכרים בשדה שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו". אינטלקטואל אמיתי "הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס".
לפי הגדרה זו אינטלקטואלים מודרניים כוללים אנשים כמו:
אלברט איינשטיין (פיזקאי שעסק גם בקידום שלום, פדרליזם עולמי וצמחונות)
ריצ'רד פיינמן (פיזיקאי שעסק גם בהוראת חינוך ובקשר בין תרבות ומדע),
ריצ'רד דוקינס (ביולוג שכותב על הקשר בין מדע ודת ומוסר, בין היתר בספרו יש אלוהים?)
ג'ארד דיימונד (ביולוג שכתב על ההיסטוריה של האנושות בספרים כמו רובים, חיידקים ופלדה)
יובל נח הררי (היסטוריון שהתפרסם בזכות ספרו קיצור תולדות האנושות וכתבים רבים נוספים בנושאי חברה)
המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לאלפרד דרייפוס שנחשד בבגידה. ניתן להניח שבהקשר זה, השימוש הנפוץ הראשון במונח היה של לאומנים מתנגדי דרייפוס כגון מוריס בארס. כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונוטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם.
אינטלקטואל ציבורי
אינטלקטואל ציבורי הוא אדם שמחזיק בדעות במגוון רחב של תחומים, עוסק בנושאים שמעניינים את הציבור ולא נמנע מלהפיץ את דעותיו ברבים. הוא בעל השכלה רחבה, יכולת ביטוי וכושר העמקה. אנשים ממגזרים שונים נוטים להאזין לו והוא משפיע על דעת הקהל. האינטלקטואל הציבורי מדבר באופן שמתאים לציבור הרחב ונוגע בנושאים שיש להם השלכה פוליטית או אידאולוגית. יש טוענים כי עליו לעסוק בביקורת על לאומנות, חשיבה תאגידית וזכויות יתר מעמדיות, גזעיות או מגדריות.
יש טוענים שעליו להוות מצפון מוסרי של החברה שלו. אחרים מחזיקים בדעה שעליו להימנע מלהביע עמדה פוליטית או לבטא אידאולוגיה מכל צד שהוא.
לקריאה נוספת
פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, הוצאת דביר, 1996.
שלמה זנד, האינטלקטואל, האמת והכוח – מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ, הוצאת עם עובד, 2000.
קישורים חיצוניים
יהודה שנהב, בגידת האינטלקטואלים, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי הרוח
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-09-01T18:53:35 |
משוואה ממעלה שלישית | ממוזער|250px|מבחינה גאומטרית, הפתרון הממשי של המשוואה הוא נקודת החיתוך של גרף הפונקציה עם ציר ה-x.
משוואה ממעלה שלישית היא משוואה מהצורה:
כאשר הם מקדמים בשדה נתון (למשל, המספרים הרציונליים). אם השדה ממאפיין שונה מ-3, אפשר להציב ולקבל משוואה ממעלה שלישית שבה המקדם של הוא אפס.
היסטוריה
בעוד שאת המשוואה ממעלה שנייה ידעו לפתור היוונים (וכנראה גם הבבלים), פתרונה של המשוואה ממעלה שלישית לא היה ידוע עד תחילת המאה ה-16. המתמטיקאים באותו זמן עדיין לא 'הכירו' במספרים שליליים, וכך הם התייחסו למשוואות או (כאשר שלמים חיוביים) כאל בעיות נבדלות.
ב-1515 גילה המתמטיקאי האיטלקי שיפיונה דל פרו איך לפתור חלק מן המשוואות ממעלה שלישית. באותה תקופה היו מתמטיקאים מתחרים זה בזה בפתרון משוואות, ולכן הסתיר דל פרו את הפתרון שלו. ב-1535 גילה האיטלקי ניקולו טרטליה מחדש את אותם פתרונות וסיפר עליהם לג'ירולמו קרדאנו, שהשלים את המקרים החסרים ופרסם אותם בספרו "האמנות הגדולה". את המשוואה ממעלה רביעית הצליחו לפתור עשר שנים אחר-כך, ב-1545.
פתרונה של המשוואה ממעלה שלישית היה ההישג האמיתי הראשון של המתמטיקאים בראשית תקופת הרנסאנס, ובכך הוא סייע לשבור את ה'שיתוק' שאחז בהם מאז תחילת ימי הביניים. בנוסף, פתרונו של קרדנו 'אילץ' את המתמטיקאים להתייחס ברצינות למספרים המרוכבים, משום שפתרונות 'אמיתיים' (דהיינו, ממשיים) מתקבלים לפעמים תוך מניפולציות של מספרים מרוכבים.
פתרון משוואה ממעלה שלישית
כפי שהוסבר בפתרון המלא, אפשר להניח שהמקדם של במשוואה הוא 0. נפתור, אם כן, את המשוואה הבאה:
כאשר הם מקדמים כלשהם בשדה, ללא שום הנחות על היותם חיוביים. אם נכתוב , אז
נקבל אילוץ:
מן האילוץ יוצא , כלומר הסכום והמכפלה של ידועים.
מן הסכום והמכפלה קל להרכיב משוואה ממעלה שנייה, שפתרונותיה הם .
על ידי הוצאת שורש שלישי אפשר למצוא את , ומן האילוץ מקבלים גם את ולכן את סכומם .
פתרון מלא של משוואה כללית ממעלה שלישית
בסעיף זה נמצא את הפתרונות המדויקים של משוואה כללית ממעלה שלישית:
(1)
כדי למצוא את שורשי משוואה (1), עלינו להיפטר מהביטוי הריבועי , באמצעות ההצבה הבאה:
(2) .
לאחר הצבה נקבל:
(3) .
לאחר פתיחת סוגריים ופישוט משוואה (3), נקבל את משוואה (4):
(4) .
משוואה מספר (4) נקראת "משוואה מְנוּוֵנֶת ממעלה שלישית" כיוון שהמקדם של , שווה 0 (אפס). הבאת המשוואה לצורתה המנוונת מקלה על פתרונה ומציאת שורשיה.
כעת, נחלק את המשוואה ב-a, בהניחנו כי .
נקבל את המשוואה:
.
כעת נגדיר:
, ונקבל את משוואה (5) :
(5) .
כעת נשתמש בהמרת וייטה ונגדיר:
(6) .
לעת עתה, הקבוע s אינו מוגדר.
נציב את משוואה (6) בתוך משוואה (5) (כאמור, משוואה מְנוּוֵנֶת ממעלה שלישית), ונקבל:
(7) .
לאחר פתיחת סוגריים והכפלת שני צדי המשוואה ב- , נקבל את המשוואה הבאה:
(8) .
כעת, יהי .
כעת, הקבוע s מוגדר, ומבוטא באמצעות e (הוגדר קודם לכן, במשוואה (4)). נוסף לכך, משוואה (8) מפושטת לכדי משוואה תלת-ריבועית:
(9) .
כעת נגדיר קשר נוסף: , אשר לאחר הצבתו במשוואה (9), תיוותר לנו המשוואה הריבועית הכללית הבאה:
(10) .
כעת ניתן לפתור על נקלה משוואה ריבועית זו. לאחר פתרונה, יש לזכור "לחזור אחורה" מבחינת ההצבות שביצענו, על פי הסדר הבא:
.
זאת, על מנת לקבל את שורשי המשוואה (מהמעלה השלישית) המקורית, המיוצגת על ידי x.
תזכורת: הנחנו כי:
(11)
()
[6]
()
(12)
[2]
()
הסבר אודות הפתרונות שיתקבלו
פתרון משוואה (10), שהיא משוואה ריבועית - יניב שני ערכי w.
פתרון משוואה (11), עבור כל אחד משני שורשי w שקיבלנו - יניב שלושה ערכי z (שווים או שונים זה לזה).
בסך הכל יתקבלו שישה ערכי z, כמצופה, עבור משוואה (9) - שהיא ממעלה שישית.
פתרון משוואה (6) יספק מכל שורש של z - שורש של y. כלומר, נקבל שישה ערכי y.
עם זאת, שלושת השורשים הראשונים של y יהיו זהים בערכם לשלושת השורשים הנוספים.
כך נקבל למעשה רק שלושה שורשים של y.
לפיכך, נסיים במשוואה (2) - ונקבל שלושה ערכים (ולא שישה) של x, כמצופה ממשוואה ממעלה שלישית.
דוגמה ראשונה
נפתור את המשוואה:
.
כדי להיפטר מן המקדם של , נציב , כלומר . המשוואה הופכת להיות:
.
נכתוב , כאשר , והמשוואה תהפוך ל-
זוהי משוואה ריבועית, שהפתרונות שלה הם .
למעשה, כיוון שהתפקידים של ו- סימטריים מלכתחילה, אפשר לבחור אחד מן השורשים ולהניח ש-
(ואז ).
כעת, לכל אחד משלושת הערכים (המרוכבים) של
יש לחשב את ,
ומתקבל פתרון של המשוואה.
הביטויים המתקבלים אמנם מסובכים למדי; על ידי השוואת נורמות, אפשר לגלות שעד-כדי כפל בשורש שלישי של היחידה, . מכאן יוצא ששלושת הפתרונות למשוואה שלנו הם (ולמשוואה המקורית ).
דוגמה שנייה
מצא את שורשי המשוואה:
.
פתרון:
כזכור, משוואה כללית ממעלה שלישית מוגדרת באופן הבא (משוואה מספר (1)) :
(1) .
מקדמי המשוואה הזו הם:
.
משוואה (1) מצטמצמת לכדי משוואה (2) (משוואה מְנוּוֵנֶת ממעלה שלישית) :
(2) . כעת עלינו למצוא את המקדמים ו- :
, על כן:
,
ו- , על כן:
.
כעת, המשוואה נראית כך:
, כאשר:
.
מכיוון שהגדרנו: (משוואה (12)), נקבל:
.
נציב במשוואה (10), המוגדרת, כזכור, באופן כללי כך: את ערכיהם של ושל :
.
כעת, נפתור את המשוואה הריבועית הזו:
.
כלומר:
.
לצורך מציאת שורשי המשוואה המקורית (שורשי ), נבחר, באופן שרירותי לחלוטין, את השורש .
בחירת השורש השני, - תניב שורשים זהים של לאלו של הראשון, .
(ניתן לבדוק נכונות טענה זו, באמצעות ביצוע תהליך זהה עבור השורש השני - ; אך כאמור, נסתפק כאן בהדגמה על אחד מהשורשים בלבד.)
קודם לכן הגדרנו את הקשר: .
מכיוון שכאמור, נפתור את המשוואה הזו (באופן שרירותי) עבור , נקבל: .
מהות השוויון האחרון תתבטא בצורתה הפולרית של המשוואה:
לשם מעבר לצורה הפולרית, נעזר בנוסחת אוילר, אשר צורתה הפשוטה היא:
לכל ממשי, כאשר הוא בסיס הלוגריתם הטבעי ו- הוא היחידה המדומה.
צורתה הכללית של המשוואה כוללת גם מקדם הכפלה, אשר כופל את צורתה הפשוטה של המשוואה:
(3) .
(4) .
יש לשים לב, כי מבוטא ביחידות של ו- מבוטא ביחידות של .
כזכור, אנו נשאף לעבור מהמערכת המבוטאת ב- לזו המבוטאת ב-
(),
ע"פ משוואה (11) בפתרון המלא של משוואה ממעלה שלישית (בסעיף הקודם).
כעת, נשווה בין משוואות (3) ו-(4) :
השוואה בין צד שמאל של משוואות (3) ו- (4):
.
השוואה בין צד ימין של משוואות (3) ו- (4):
.
נקבל:
(5) .
(6) .
(7) .
כיוון ש: הן פונקציות מחזוריות, בעלות מחזור של , נוכל לכתוב את הקשר הבא:
(9) , כאשר: .
( משלים מעגל שלם של , ותוצאותיו של תחזורנה על עצמן).
נקבל:
(10.1) .
() עבור .
(10.2) .
() עבור .
(10.3) .
() עבור .
נמצא את המודול של :
(נכון לגבי כל שלושת שורשי , כלומר: ,, ) :
ממשוואה (3) נקבל את הקשר: .
ממשוואה (5) נקבל את הקשר: .
לקבלת הפתרון הכללי של , נחלץ את ממשוואה (4) :
(4) . השוויון האחרון נכון, בזכות משפט דה מואבר.
אבל קיבלנו קודם לכן ש: .
ואז:
(10.1) עבור
(10.2) עבור
(10.3) עבור
מכאן ניתן לקבל את שלושת הפתרונות של :
(11.1)
(11.2)
(11.3)
המעבר הראשון הושלם. כעת נבצע את המעבר השני .זהו הקשר בין (כלומר, נקודת המוצא: השורשים שקיבלנו זה עתה, במונחי ) ובין השורשים אותם אנו חפצים לקבל (נקודת היעד), במונחי .
קיבלנו קודם לכן את הקשר: .
כיוון שמצאנו קודם לכן כי: , נקבל:
(12) .
בעזרת קשר זה, נמצא כעת את ,, :
(12.1) .
נפשט את השורש שהתקבל:
(12.2) .
נפשט את השורש שהתקבל:
(12.3) .
המעבר השני הושלם. כעת נבצע את המעבר השלישי והאחרון: :
ממשוואה (2) בסעיף הקודם ("פתרון מלא של משוואה כללית ממעלה שלישית"), נקבל את הקשר:
(13) .
תזכורת: .
לכן:
(14) .
בעזרת קשר זה, נמצא כעת את ,, :
(14.1) .
(14.2) .
(14.3) .
אלו הם שלושת שורשי המשוואה המקורית, שהיה עלינו למצאם () .
בדיקת נכונות הפתרונות (שורשים) שקיבלנו:
על השורשים לקיים את התנאי הבא, זוהי האינדיקציה לנכונות הפתרון:
(15) .
כלומר, אם נציב את ,, שקיבלנו- בצדה השמאלי של משוואה (15) - נקבל את המשוואה המקורית, הנמצאת בצדה הימני של משוואה (15) :
(לאחר פתיחת הסוגריים ופישוט המשוואה).
מ.ש.ל.
תזכורת: הפתרון הסתמך על בחירה שרירותית של השורש: . בחירת השורש השני, - תניב שורשים זהים לחלוטין של בסופו של התהליך- לאלו שקיבלנו זה עתה.
נוסחה לפתרון משוואה ממעלה שלישית
עבור המשוואה:
נפתור באמצעות הצבה בנוסחה הבאה:
הפתרונות הם:
שיטת קרדאנו
ראשית לפני שנציב בנוסחה לפתרון משוואה ממעלה שלישית לפי שיטה זו, עלינו לחלק את המשוואה הנ"ל במקדם של כך שתתקבל לפנינו משוואה מן הצורה:
עכשיו נציב:
שימו לב: שווה לשורש שלישי של מספר מסוים ועל כן יש לו שלושה פתרונות אפשריים, שהם . עבור כל שנציב יתקבל פתרון שונה (ונכון) עבור .
היתרונות של השיטה הזו לעומת השיטה הקודמת שהנוסחה הרבה יותר קצרה וניתן ללמוד אותה בעל פה ביתר קלות, אולם השימוש במספרים מרוכבים בנוסחה זו מסובך יותר מבנוסחה הקודמת ועל כן יש המחשיבים נוסחה זו למסובכת מן השנייה.
הרחבת שדות על ידי פולינום ממעלה שלישית
חבורת גלואה של פולינום אי-פריק ממעלה שלישית היא תת-חבורה טרנזיטיבית של החבורה הסימטרית על שלושת השורשים, ולכן היא שווה לתת-החבורה של התמורות הזוגיות, או לחבורה הסימטרית כולה. במקרה הראשון, למשוואה הריבועית שהוזכרה להלן יש שורשים בשדה (ואז נסמן K=F), ובמקרה השני פתרון המשוואה הריבועית מצריך הרחבה ריבועית K של F. בשני המקרים, הפולינום מתפרק לגורמים ליניאריים אחרי הרחבה רדיקלית מסדר 3 של השדה K.
אפשר להפריד בין שני המקרים בעזרת הדיסקרימיננטה של הפולינום, שאותה אפשר לחשב באמצעות הנוסחה . כאשר הפולינום f אי-פריק, הדיסקרימיננטה שלו היא ריבוע בשדה הבסיס, אם ורק אם ההרחבה היא הרחבת גלואה. לעומת זאת, הדיסקרימיננטה של פולינום פריק ממעלה 3 היא ריבועית אם ורק אם הוא מתפצל לגורמים ליניאריים (משום ש-
).
בפרט, הדיסקרימיננטה קובעת כמה פתרונות יש למשוואה ממעלה שלישית מעל הממשיים: אם הדיסקרימיננטה חיובית יש שלושה פתרונות ממשיים, ואם היא שלילית יש למשוואה פתרון אחד ממשי ושניים מרוכבים (צמודים זה לזה).
ראו גם
פונקציה ממעלה שלישית
משוואה ממעלה שנייה
משוואה ממעלה רביעית
משוואה ממעלה חמישית
לקריאה נוספת
שבתאי אונגורו, מבוא לתולדות המתמטיקה (בשני חלקים), הוצאת אוניברסיטה משודרת, 1989.
An Introduction to the Theory of Groups, J.J.Rotman, פרק 5, הוצאת Springer-Verlag.
ג'ודי ואריה מלמד-כץ, "הגמר הגדול של שנת 1548", גליליאו 97, ספטמבר 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משוואות פולינומיות | 2024-01-07T09:21:34 |
הליקון (הר) | הליקון (ביוונית: Ἑλικών) הוא שמו של הר במרכז יוון, בין מפרץ קורינתוס ואגם קופאיס. על פי המיתולוגיה היוונית, בהר זה היו ממוקמים שני המעיינות אגניפה (Aganippe) והיפוקריני (Hippocrene), המקודשים למוזות. כתוצאה מכך, נודע הליקון כמקום משכנן של המוזות.
הנוסע הקדום פאוסאניאס תיאר את הליקון כהר הפורה ביותר, בו צומחים עשבים בעלי סגולות פלאיות, ואין בו עשבי רעל או נחשים.
השם הליקון מופיע בסדרת ספרי המדע הבדיוני "המוסד", של אייזיק אסימוב, כשמו של כוכב הלכת שבו גדל וממנו הגיע המלומד הארי סלדון למרכז הגלקסיה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון: הרים | 2023-09-08T14:25:15 |
אביגדור המאירי | 250px|ממוזער|שמאל|אביגדור המאירי בשנות ה-20
ממוזער|המאירי (בשורה התחתונה, שלישי משמאל) יחד עם חבורת סופרים עברים בהנהגת חיים נחמן ביאליק לפני צאתם מרוסיה הסובייטית, 1921
ממוזער|קברו של המאירי בחלקת הסופרים, בית העלמין קריית שאול, תל אביב. (גוש 3, אזור 2, שורה 16, מקום 40)
אביגדור המאירי (פויארשטיין) (5 בספטמבר 1890 – 3 באפריל 1970) היה סופר, משורר ופובליציסט עברי. ספריו מתארים את מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של קצין יהודי. שיריו עוסקים, בין היתר, בביקורת על החברה הארץ-ישראלית. היה ממייסדי "הקומקום" – התיאטרון הסאטירי העברי בארץ ישראל. חתן פרס ישראל לספרות לשנת ה'תשכ"ח, 1968.
קורות חייו
נולד בכפר אודוידהאזה שליד העיר מונקאץ' בהונגריה, לימים באוקראינה, כאביגדור (מנחם) פוירשטיין. אביו, צבי מאיר, היה מתלמידי המהר"ם שיק, ואחיינו הוא הסופר והמבקר אמיל פוירשטיין. בילדותו התייתם מאימו (הדסה לבית רושובסקי), וגדל בבית סבו שם למד עברית. למד בישיבה ובבית המדרש לרבנים בבודפשט. עוד בהיותו בהונגריה התפרסם שירו הראשון, "בן העתיד", שנדפס ב"המצפה" שבעריכת שמעון מנחם לזר. בשנות העשרים הראשונות לחייו כתב במסגרות פובליציסטיות שונות בעיתונות העברית וההונגרית, ביניהם הרבה לכתוב בכתב העת הציוני "עבר ועתיד" בעריכת יוסף פטאי. בשנים 1910–1912 שהה בברלין ופרסם את ספר שיריו הראשון "משירי אביגדור פאירשטין". בשנים אלה היה פעיל בתנועה הציונית-הונגרית, ובמסגרת פעילות זו השתתף כעיתונאי בקונגרס האחד עשר בווינה שהתקיים בשנת 1913.
בשנת 1914 גויס לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית האוסטרית-רוסית. ב-1916 נלקח בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917. הגיע לקייב ולאחר מכן לאודסה, שם הצטרף לחבורת הסופרים שסבבה את ביאליק. בהיותו באודסה הצטרף לקבוצה שהוציאה לאור קובץ פובליציסטי מהפכני בשם "הארץ". בשנת 1921 (תרפ"א) עלה לארץ ישראל עם קבוצה של סופרים עבריים כחלק מהעלייה השלישית. בסוף 1921 שלטונות המנדט הבריטי העמידו אותו לדין באשמה של העלבת האומה הערבית, בעקבות חוברת ביקורת שכתב על מאורעות תרפ"א.
עם עלייתו ארצה הוזמן על ידי אליעזר בן יהודה לכתוב בעיתון "דאר היום" שערכו איתמר בן אב"י ואליהו אלמליח, ובמסגרת זו ייסד את המוסף השבועי של העיתון, כמו כן כתב בעיתון "הארץ".
בשנת 1922 ייסד כתב עת פובליציסטי משלו בשם "לב חדש". באוקטובר 1922 שינה את שם משפחתו ל"המאירי". בשנת 1925 הוציא לאור את ספר השירים "חלב אם", ובשנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי העברי הראשון, "הקומקום" (יחד עם השחקן אליעזר דונת והמעצב פסח עיר-שי) וכתב חלק גדול מהחומרים לתיאטרון. באותה השנה 1927 ייסד כתב עת פובליציסטי סאטירי בשם "המחר", שאותו הגדיר "דוכן למלחמה באידיאות."
לאחר סגירתו של התיאטרון ב-1928 יסד את ממשיך דרכו, תיאטרון "המטאטא". ב-1929 יצא ספרו "השגעון הגדול" המתאר את קורותיו כקצין במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה. בשנים 1935–1936 פרסם שיריו בשבועון החיים הללו. בשנת 1936 זכה בפרס מטעם מוסד ביאליק על ספר שיריו "ספר השירים".
המאירי המשיך לפרסם עד סוף ימיו חומרים ספרותיים מכל הסוגים: סיפורת, שירה, מחזאות, תרגום ועריכת כתבי עת. בשנים 1948–1958 שימש כמסגנן הראשי של פרסומי הכנסת. ב-1962 זכה בפרס אוסישקין על ספר השירה "בלבנת הספיר". ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות יפה.
במשך כל חייו עמד המאירי מול הממסדים הפוליטיים והספרותיים בארץ ונלחם בהם בכל הזדמנות. בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים החזיק המאירי בהשקפות פוליטיות שדמו לאלו של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות. מאוחר יותר חל מפנה בדעותיו והוא עבר לשמאל הקיצוני.
למרות עמדותיו עמד בקשר מכתבים רציף עם אדמו"ר חב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שנמצא בארכיונו במכון גנזים בתל אביב. בסוף ימיו חזר למסורת ישראל ועמד בקשר עם הרב מאיר בליז'ינסקי מרמת גן.
נפטר ב-3 באפריל 1970 ונטמן בחלקת הסופרים בבית הקברות קריית שאול.
יצירתו
שמאל|ממוזער|350px|שביל על שם המאירי בגן הבוטני הלאומי בהר הצופים בירושלים
יצירתו של המאירי היא מגוונת ביותר וכוללת: רומאנים, סיפורים קצרים, מחזות, מערכונים, מסות, פובליציסטיקה, זכרונות ורשמי מסע, מדרשי לשון, מדע פופולרי, פזמונים, ספרי ילדים, תרגום, עריכת כתבי עת ואפילו כתיבת תסריט. מול השפע העצום של החומר הכתוב, קיימים פערים גדולים באיכות עבודתו של המאירי. במיוחד בולט הדבר בתחום הסיפורת, שבו הגיע לשיאו בתיאורי חוויותיו במלחמת העולם הראשונה ובשבי, אך הרומאנים שפרסם בשנים הבאות נפלו באיכותם ולא זכו לפרסום רב.
את שירתו נהוג לשייך לזרם האקספרסיוניסטי. היא מתאפיינת בלהט נפשי ובפאתוס, ועתירת ניגודים עזים השירים מביעים לא פעם ביקורת ומחאה על החברה בארץ-ישראל אשר כושלת בניסיונה לעצב חיים חדשים המושתתים על יופי, התלהבות ועקרונות נעלים. השירים כתובים לא פעם בסגנון תוכחה המעלה על הדעת את נביאי התנ"ך.
ספריו של המאירי על קורותיו בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה הם התיאור הספרותי העברי הראשון של לוחם יהודי. אמנם גם אורי צבי גרינברג, שאול טשרניחובסקי וסופרים ומשוררים עבריים אחרים לחמו בחפירות ב"מלחמה הגדולה", אך יצירתם אינה מושפעת מהאירועים הללו כמו זו של המאירי. ספריו אלו דומים בסגנונם ליצירות האחרות שהתפרסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר מתאפיינות בנימה אנטי-מלחמתית ואפילו פציפיסטית אפשר למצוא נקודות דמיון רבות בין "השגעון הגדול" של המאירי ובין במערב אין כל חדש של אריך מריה רמרק, אם כי סגנונו של רמרק מאופק ואירוני בהשוואה לסגנונו של המאירי, כפי שניכר גם בשמות הספרים. נקודה נוספת המבדילה את ספריו של המאירי מהספרות האנטי מלחמתית הזרה בין שתי מלחמות העולם היא ההתייחסות ללוחם היהודי: סיפורי המלחמה שלו מדגישים את גבורת היהודים הנלחמים מלחמה לא להם, לעיתים מול אחיהם הנמצאים בחפירות בצד האויב וזאת תוך כדי נאמנות למסורתם, גם עד כדי קידוש השם. המסגרת הסיפורית בספרים אלו אינה חזקה אך הסופר שואף למסור את רשמי הרגע בצורה העזה ביותר.
המאירי כתב את התסריט לסרט האנימציה הראשון בארץ "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" (1931), שהופק על ידי ברוך אגדתי וכן את התסריט לסרט המדבר העברי הראשון "זאת היא הארץ" (1935), גם הוא של אגדתי.
כמו כן חיבר פזמונים שהושרו ביישוב, ובהם הפזמונים "שני מכתבים" ("...לבני הטוב בירושלים/ אביך מת, אמך חולה,/בא הביתה, בן חביב...") ו"חלוץ, בנה!" ("הי, הי, הי נעליים/בלי סוליות נעליים.../הי, הי, הי מכנסים/בלי כיסים מכנסים...") שהולחנו על ידי יואל אנגל. בין הספרים שכתב מצוי גם ספר לילדים ונוער בשם "חכמת הבהמות", שיצא לאור בשנת 1933, שאותו אייר אריה נבון. אחת הבהמות, בספר איגיון עברי ראשון זה לילדים, היא האדם. המאירי חיבר גם את מילות השיר "ירושלים" (עיבוד לעברית של השיר חצות של ברוך שפיר), הנודע בשם "מעל פסגת הר הצופים", וזה חלק מהשיר:
הבית השלישי בשיר מקונן על ריבוי העדות והסכסוכים בעם ישראל. בגרסה המולחנת הושמטו הבית השני והשלישי. בגרסה זו, שיר זה שימש (ועדיין משמש, בצד שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב) המנון לירושלים.
בתרבות הפופולרית
שירו של אברהם חלפי, "שיר על התוכי יוסי" (נדפס לראשונה בדבר ב-13 בספטמבר 1935, ולימים התפרסם בלחנו של מיקי גבריאלוב ובביצועו של אריק איינשטיין), הושפע מן הפואמה האוטוביוגרפית של אביגדור המאירי, "חלומות של בית רבן".
"השיר על התוכי יוסי":
"תוגת המאירי" על מותו של התוכי, שחלפי מזכיר, מתוארת בשיר "חלומות של בית רבן":
כתביו
ספריו
משירי אביגדור פוירשטיין (1912)
תוכנית הנשף (1923)
תחת שמים אדומים (1925)
חלב אם (1925)
קשת יעקב (1926)
עץ השדה (1927)
בשם רבי ישו מנצרת (1928)
כתבי אביגדור המאירי (1929)
השגעון הגדול (1929)
בין שני האדם (1930)
בגיהנום של מטה (1932)
מצדה (1933)
חכמת הבהמות (1933)
ספר השירים (1933)
תנובה (1934)
על הדם (1936)
לקראת מדינה עברית או גלות יהודה? (1938)
המוכשרים (1938)
מסע באירופה הפראית (1938)
העברי הקדמון (1942)
בין לילה ללילה (1944)
המוקד הרן (1944) – על ספר זה זכה מאירי בפרס נורדאו של התאחדות עולי הונגריה בארץ ישראל
חלומות מבית רבן (1945)
העולם ללא שומר (1946)
המשיח הלבן (1947)
פינוקיו בארץ-ישראל (1950)
המהפכה ביער-עד (1951)
מבחר סיפורים (1954)
סודו של סוקרטס (1955)
ילדים וחגים בישראל (איירה מרים ברטוב)(1957)
בואו לאכול: סיפור קטן לילדי הגן (1957)
אשרי הגפרור: חזון הגבורה והתהילה של חנה סנש (1958)
בלבנת הספיר (1962)
יוסלי טגלשי (1967)
סיפורי מלחמה (1971)
ילקוט שירים (1976)
הגוף הגאוני (1980)
Avigdor Hameiri כתביו בשפה ההונגרית, בהונגרית, הוצאת "עבר ועתיד" (Mult es Jovo), בודפשט (2006)
עריכה והוצאה לאור של כתבי העת הספרותיים "לב חדש" ו"המחר"
תרגום לעברית של עשרות ספרים ומחזות. בין הידועים שבהם: החייל האמיץ שוויק, מסעי הברון מינכהויזן, צ'יבי (ספר ילדים מפרי עטו של בלה סנש אביה של חנה סנש). כמו כן, ב-1952 תרגם לעברית את ספרו הראשון של אפרים קישון בישראל, "העולה היורד לחיינו"
מילים לשירים ופזמונים
ירושלים (מעל פסגת הר הצופים)
חלוץ בנה (היי נעליים)
עולם הפוך
תן כתף
לא נלך מפה
שני מכתבים
אוסף מכתביו נמצא בעיזבון יצחק כץ במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים.
הנצחתו
על שמו נקרא שביל להולכי רגל החוצה את הגן הבוטני הלאומי בהר הצופים בירושלים ובאמצעו אבן ועליה שלט עליו כתוב שירו המפורסם "מעל פסגת הר הצופים". קרויה על שמו הכיכר בכניסה הראשית לאוניברסיטה העברית בירושלים ממנה יוצא השביל הקרוי על שמו, וכן רח' בשכונת קריית קריניצי ברמת גן ורחוב ברובע הכרמל הצרפתי בחיפה. ורחוב בעיר באר שבע, וכן רחוב בשכונת נאות אפקה בתל אביב.
לקריאה נוספת
'המאירי (פוירשטַין), אביגדור', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 180–181.
אבנר הולצמן, אביגדור המאירי וספרות המלחמה, מערכות, תל אביב, 1986
"השגעון הגדול" לאביגדור המאירי, מאת אהוד בן עזר, נדפס באהבת סופרים, תשמ"ד 1984.
הזהב וסיגיו: בין ביאליק לאביגדור המאירי, מאת אבנר הולצמן, נדפס בהלל לביאליק, תשמ"ט 1989.
עוזי אלידע, ״אביגדור המאירי ועיצוב התקשורת העממית הארץ-ישראלית בשנות העשרים״, קשר 52,(חורף 2019), עמ׳ 39–48.
אביגדור המאירי: מספר-המלחמה העברי, מאת אהוד בן עזר, נדפס בעל המשמר, ניסן תש"ל, 1970.
אביגדור המאירי, משורר היהדות הלוחמת, מאת י' רביקוב, נדפס בהרעיון, 18, 1970.
המוקד הרן – אביגדור המאירי בשירתו, מאת אריה ליפשיץ, נדפס בהאומה, 58, 1979.
לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית ביצירת המאירי, מאת חנה יעוז-קסט, נדפס בזהות, ג', 1983.
בדרך לשירה במבטא הספרדי: אביגדור המאירי והפולמוס על המשקל הסילאבו טוני, מאת פנחס גנוסר, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 11, 2001.
אוטוביוגרפיה ספרותית של איתמר יעוז-קסט בשם "שני צידי הסף" ראתה אור בשנת 2000 (ראיינה: פרופ' חנה יעוז). יעוז-קסט מספר על פגישתו המאכזבת עם אביגדור המאירי בהגיעו ארצה.
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.
קישורים חיצוניים
מעל פסגת הר הצופים מתוך האתר "היו ימים".
ספר השירים הראשון של אביגדור המאירי באתר Archive
אביגדור המאירי באתר "בדרך"
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1968
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה האוסטרו-הונגרית
קטגוריה:ישראלים ילידי הונגריה
קטגוריה:יהודים מרוסיה הקרפטית
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סגל העם
קטגוריה:אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי
קטגוריה:זוכי פרס נורדאו
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:זוכי פרס קוגל
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:תיאטרון המטאטא
קטגוריה:תיאטרון הקומקום
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1890
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970 | 2024-10-01T05:52:21 |
הסכם השילומים | שמאל|ממוזער|200px|קונראד אדנאואר, חותם ההסכם מן הצד הגרמני
הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (בגרמנית: Wiedergutmachung – "תיקון העוול"; מכונה גם "הסכם לוקסמבורג"), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על העול הכבד שנפל על מדינת ישראל ליישב מחדש מספר גדול של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומם ואיבדו את נכסיהם בתקופת השואה, בגלל מעשי הנאצים. ההסכם נכנס לתוקף במטה האומות המאוחדות בניו יורק, ב-27 במרץ 1953, בעת חילופי כתבי אישור של הממשלות, שהביאו להפשרה הדרגתית ביחסי גרמניה המערבית–ישראל, כ-8 שנים לאחר תום השואה.
במקביל להסכם עם מדינת ישראל, נחתם הסכם פיצויים עם ארגונים יהודיים שונים שקיבלו פיצויים בשם העם היהודי. פרופ' פרנץ ביהם, אחד השושבינים של ההסכם מהצד הגרמני נימק את מתן הפיצויים הגלובליים לישראל ולארגונים היהודים, בצורך לשקם את העם היהודי שנפגע בגלל מעשי הנאצים. לדבריו, מתן הפיצויים גם לארגונים היהודיים נועד להתגבר על הקושי בכך שמדינת ישראל אינה מייצגת את כל העם היהודי אלא את אזרחיה בלבד.
עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים. בהסכם נקבע כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים מהפיצויים ואילו גרמניה המזרחית תשלם את השליש הנותר. גרמניה המזרחית סרבה להיות צד בהסכם ולא שילמה פיצויים לישראל או לניצולי השואה. ב-1991, לאחר איחוד גרמניה, הועלו מספר סעיפים בהסכם לדיון מחדש בעקבות הטענה כי גרמניה המאוחדת ירשה את מחויבויותיה של גרמניה המזרחית (ראו להלן).
הסכם השילומים לא נועד להחליף ולא פגע בזכותם של אזרחי ישראל לפיצויים ישירות מממשלת גרמניה המערבית על נזקים שנגרמו להם. פיצויים אלו כללו רנטות לניצולי השואה, שהיוו תשלום חודשי קבוע לשם מימון הוצאות רפואיות, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה. הסכם השילומים גם לא החליף את המנגנונים להשבת רכוש יהודי שנשדד. חלק מהפיצויים על רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה עצמה (בתי כנסת ומבני ציבור שהוחרמו) ניתן לקהילות שנותרו בגרמניה המערבית.
התגבשות הרעיון
כבר בתחילת מלחמת העולם השנייה עלה הרעיון שהגרמנים יצטרכו לשלם פיצויים על הרכוש שגזלו מהיהודים ועל הסבל שגרמו להם, ככל הנראה בהשפעת תשלומי העונשין שהוטלו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם השנייה החל העסקן היהודי-אוסטרי שלום אדלר-רודל, שניהל את הקרן הבריטית שסייעה ליהודים שנמלטו מהמדינה הנאצית, להעלות רעיון בדבר פיצוי בגין הרכוש היהודי שנותר בגרמניה. אדלר כתב ב-1939 מזכר, שנשלח לאישים בולטים בבריטניה ובארצות הברית, ובו הציע לאסוף מידע על הרכוש היהודי של יהודי גרמניה והמדינות הכבושות לשם קבלת פיצוי כספי עתידי. מרבית מקבלי המכתבים של אדלר דחו את הצעותיו, מלבד חיים ויצמן שהסכים לפיצוי החומרי המוצע ונפגש גם עם אדלר. עם זאת, למרות פעילותם של ויצמן ואדלר, לא התקדם הנושא.
ב-1940 קיבל דוד בן-גוריון תזכיר ראשון על כך ובסוף אותה שנה גם ברל כצנלסון דיבר על כך בפומבי. ב-1941 הקים הקונגרס היהודי העולמי את "המוסד לעניינים יהודיים", שהגדיר בין מטרותיו את השבת הרכוש הגזול ליהודים בתום המלחמה. החל ב-1942 הנושא נידון גם בעיתונות. בדצמבר 1942 פעל בתל אביב ארגון פרטי בשם "יוסטיציה", שרשם דרישות לפיצויים עבור נפגעי הנאצים. הארגון השתמש בעורכי דין מארצות שונות ובדצמבר אותה שנה ביקש את תמיכת הסוכנות היהודית, אולם היוזמה נדחתה בנימוק ש"המעשה קצת מוקדם יותר מדי" ולא ניתן לדעת מה יהיו "תנאי השלום".
מעבר לפרסומים הפובליציסטיים, עלה הנושא לדיון בהנהלת הסוכנות היהודית, אז הגוף העליון של התנועה הציונית. במהלך הדיון תבע דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות, לקבל בלעדיות על ייצוג העם היהודי. מולו התייצב נחום גולדמן שטען שעל הקונגרס היהודי העולמי לייצג אותם. לסוכנות היהודית נכתבו תזכירים שדנו בבעיות המשפטיות הכרוכות בתביעת פיצויים והייתה מגמה להבטיח שהסוכנות היא זו שתוסמך לייצג את תביעות העם היהודי וכי רוב הפיצויים יופנו לקליטת עולים בארץ־ישראל.
במהלך 1943 פורסמו מספר מאמרים בנושא בעיתון "הארץ", וב-1944 פורסמה חוברת העוסקת בנושא. האחראי לפעולות אלו היה זיגפריד מוזס, כלכלן יוצא גרמניה (שהיה לימים מבקר המדינה הראשון). באותה תקופה היה ידוע על רדיפת יהודים ועל החרמת רכוש בגרמניה ובארצות הכבושות על-ידה, אולם ממדי השואה טרם נודעו ברבים.
ב-1945, לאחר כניעת גרמניה, הגיש חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, תביעה בשם העם היהודי לפיצויים מבעלות הברית. בתביעה נטען שרכוש יהודי רב שנגזל בשואה נותר ללא בעלים נוכח ההשמדה הנאצית ולכן הוא שייך לעם היהודי שהוא מייצג. תביעתו של ויצמן הייתה אחת מבין תביעות רבות שהגישו מדינות שונות לבעלות הברית, ששמשו כאפוטרופוסות למדינה הגרמנית. הייחוד בתביעתו של ויצמן היה בהיותה תביעה של עם ולא של מדינה. זו גם הייתה הסיבה לדחייתה.
החלטת מדינת ישראל
מדינת ישראל הוקמה ב-1948 וכשנה לאחר מכן הוקמו שתי מדינות גרמניות חדשות: במערב גרמניה הוקמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ארצות הברית, בריטניה וצרפת; במזרח גרמניה הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ברית המועצות. בעלות הברית לשעבר החלו במאמצים לשקם את אירופה ולהסתגל למצב הגאו-פוליטי החדש שנקרא לימים המלחמה הקרה. החרם שהוטל על גרמניה על ידי הארגונים היהודיים המשיך להתקיים במדינת ישראל. למשל, בדרכונים החדשים של המדינה הודפס: "לכל הארצות פרט לגרמניה". עם זאת, כיוון שגרמניה המערבית הפכה לחלק בלתי נפרד מגוש מדינות המערב, שישראל שאפה לטפח את קשריה איתו, הקשה החרם על ניהול יחסי החוץ של ישראל.
סוגיית הפיצויים נשארה בתודעה הכללית גם לאחר קום המדינה. ב-10 במאי 1949 כתב מיכאל עמיר, נציג ישראל במדינות בנלוקס, להנהלת משרד החוץ כי התחוללה התאוששות מדהימה של המשק בגרמניה המערבית, ואפשר היה להניח שכוחה לעמוד בתשלום פיצויים, וכי "זו העת להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד". כעבור שנה וחצי חזר על הצעתו זו ביתר תוקף.
בפברואר 1950 התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (הרנטות). בספטמבר באותה שנה, בהמלצת משרד החוץ, מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים. ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה, בין היתר, מהמצב הכלכלי בארץ. באותה תקופה היה בישראל מחסור חמור מאוד במטבע זר והתברר כי מדיניות הצנע שנועדה לפתור את בעיית המחסור לא צלחה.
משרד החוץ והוועדה שמונתה על ידו המליצו לפנות ישירות לגרמניה לשם דיון על הפיצויים הכלליים, בנוסף לפיצויים האישיים. ההמלצה הובאה לשולחן הממשלה ונדחתה, בפעם הראשונה בדצמבר 1950 ולאחר מכן שוב בינואר 1951. הדחייה נבעה מההתנגדות לדין ודברים ישיר עם גרמניה והציעה במקום זאת לפנות לבעלות הברית לשעבר כגורם מקשר. לאחר קביעת הממשלה פנה משרד החוץ ב-6 בינואר לארבע בעלות הברית. הפנייה נומקה ברצון להימנע ממצב של "הרצחת וגם ירשת" ובטענה שישראל נזקקת לכסף על מנת לקלוט את "שארית הפליטה". שלוש בעלות הברית המערביות השיבו שהן לא יכולות לכפות על גרמניה פיצויים נוספים. ברית המועצות לא השיבה. תשובת בעלות הברית השאירה בידי ישראל אופציה לנהל משא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית או לוותר על הפיצויים. לבסוף הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, לפתוח במשא ומתן ישיר ובכך בא אל קצו הוויכוח בתוך הממשלה. ההחלטה נותרה סודית בשלב זה.
באפריל 1951 נפגשו דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר, ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר. הפגישה הייתה לא-רשמית וחשאית. בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.
ב-27 בספטמבר 1951 ניתנה ההצהרה על ידי אדנאואר, מעל במת הבונדסטאג בבון. בהצהרתו אמר:
.
אולם הקנצלר גם סייג את דבריו ואמר כי יש להתחשב גם במגבלות יכולתה של גרמניה, משום שמוטל עליה לדאוג לנפגעי המלחמה, לפליטים ולמגורשים הרבים שמצאו מקלט בתחומה. הוא הודיע כי הממשלה הפדרלית מוכנה לפתור את בעיית הפיצויים החומריים "יחד עם נציגי היהדות ונציגי מדינת ישראל". נוסח ההודעה סוכם קודם לכן עם נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ועם נציגי ממשלת ישראל. הבונדסטאג אישר את ההודעה בקימה ודומייה לזכר קורבנות הנאציזם. ההודעה אושרה פה אחד על ידי הבונדסטאג ואפשרה את פתיחתו של משא ומתן רשמי.
כחודש לאחר נאום אדנאואר כינס נחום גולדמן, היו"ר המשותף של הסוכנות היהודית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, פגישה בניו יורק שבה השתתפו נציגיהם של 23 ארגונים יהודיים לאומיים ובינלאומיים ראשיים. המשתתפים הבהירו כי שיחות אלו אמורות להיות מוגבלות לתביעות חומריות בלבד, וכך נולדה ועידה בנוגע לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה שנקראה ועידת התביעות. מועצת המנהלים של הוועידה החדשה כללה קבוצות שלקחו חלק בהקמתה, וכל ארגון חבר מינה שני חברים למועצה.
בדצמבר של אותה שנה נחשפה הבקשה הישראלית מגרמניה לפיצויים והיא נדונה בהנהלת הסוכנות היהודית, בוועדת החוץ והביטחון ובממשלה. ב-6 בינואר 1952 עלה ההסכם לסדר יומה של הכנסת השנייה, ולאחר שלושה ימי דיון נערכה הצבעה במליאה. ההחלטה שהתקבלה הייתה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן. ההחלטה התקבלה ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-6 נמנעים. 3 חברי כנסת נעדרו. בייפוי כוחה של הממשלה תמכו 45 חברי הכנסת של מפא"י ו-6 מתוך שמונת החברים בהפועל המזרחי. הקואליציה ככלל, ומפלגות מפא"י ו"הפועל המזרחי" בנפרד, נתנו לחברים ניצולי השואה חופש הצבעה, כדי לא להעמידם בדילמה מוסרית. חופש ההצבעה ניתן רק לאחר שהתברר לבן-גוריון שקיים רוב התומך בהחלטה.
המחאה נגד ההסכם
שמאל|ממוזער|250px|מנחם בגין נואם כנגד ההסכם בהפגנה בכיכר מוגרבי בתל אביב
ממוזער|טקסט=מפגינים נגד הסכם השילומים מול משכן הכנסת בירושלים, 1952, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|מפגינים נגד הסכם השילומים מול משכן הכנסת בירושלים, 1952, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה, בדצמבר 1951, הייתה הארץ כמרקחה. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. שני עיתוני הערב, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", נקטו עמדה ברורה נגד השילומים.
המחאה הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת. מתנגדי ההסכם קיימו הפגנה שבה השתתפו מפגינים רבים מאוד (יחסית לגודל האוכלוסייה באותה תקופה). ההפגנה החלה בכיכר ציון בירושלים, וצעדה לבניין הכנסת (אז בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מהכיכר). יושב-ראש מפלגת חרות, חבר הכנסת מנחם בגין, שנאם בהפגנה, דיבר בחריפות רבה מלווה באיומים נגד הממשלה ובפרט נגד ראש הממשלה בן-גוריון:
בגין קרא לאי-תשלום מיסים ולמרי אזרחי, גם אם משתתפיו יילקחו ל"מרתפי עינויים" ול"מחנות ריכוז", וגם אם ישלמו בחייהם.
לאחר דבריו של בגין החל ההמון לצעוד לעבר הכנסת. על הכנסת הופקדו שוטרים רבים שפרסו סביבה גדרות תיל והציבו ברחובות מחסומים רבים. חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הגיעו המפגינים למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, ח"כ חנן רובין נפגע מאבן בראשו ועוד מספר חברי כנסת שרסיסי החלונות המנופצים פגעו בהם. עיתון "הארץ" תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ"שדה קרב". בגין נשא נאום חריף מאוד בתוך המליאה, במהלכו כינה את בן-גוריון "פשיסט" ו"חוליגן" לקול ניפוץ השמשות ולמראה בהלתם של חברי הכנסת שהתרחקו מהחלונות ומהאבנים הניתכות מכל עבר. בעקבות נאומו החריף והתנהגות מפלגתו, הורחק בגין מהכנסת לכמה חודשים.
התגובות להתנהגותה של מפלגת "חרות" ברחוב היו נזעמות. בעיתונות הישראלית רווחה הטענה שבגין ו"חרות", בהתנהגותם, היו רחוקים רק מעט משפיכות דמים של ממש ומהחרבתה של מדינת ישראל. יום למחרת המתקפה נאם בן-גוריון בשידור רדיו מיוחד לאזרחי המדינה והתריע: "אתמול הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת". במקביל הודלפו לעיתונות ידיעות על כוונת הממשלה להוציא את תנועת חרות מחוץ לחוק, באם יחזרו על עצמם מאורעות 7 בינואר. ב-9 בינואר אישרה הכנסת את החלטת הממשלה בדבר קיום משא ומתן עם גרמניה המערבית (ברוב של 61 נגד 50, עם שישה נמנעים) והסמיכה את ועדת החוץ והביטחון לאשר סופית את נוסח ההסכם שיושג. בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין מדינת ישראל למערב גרמניה ואפשר לכלכלת המדינה הצעירה לצעוד קדימה. את מאורעות הימים סיכם בן-גוריון ביומנו: "יום ב', ג' וד' היו ימי ה'שילומים' – הניסיון הנכשל, הטרגי והנלעג של הפוטש של בגין. ביום ג' שידרתי לעם, ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי".
על פעולותיו ודבריו באותו יום הורחק בגין מן הכנסת עד לסיום המושב (כ-3 חודשים). למרות הצהרותיו הלוחמניות לא מסר מנהיג חרות את נפשו במאבק נגד ההסכם (על אף שכמה מתומכיו ביצעו פעולות חבלה אלימות למניעת הוצאת ההסכם לפועל), וגם לאחר תבוסתו במערכה שב אל אמונתו בכללי המשחק הדמוקרטי.
הטיעונים בישראל בעד ונגד ההסכם
טיעוני התומכים
בראש תומכי ההסכם עמדו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ונשיא הקונגרס הציוני (ולימים הקונגרס היהודי העולמי) נחום גולדמן. בכנסת תמכו בהסכם מפא"י והפועל המזרחי. תומכי ההסכם העלו מספר נימוקים, שרובם מתמקדים בצד הפרגמטי-פרקטי ובצורך בשילומים למען העתיד. הקו הכללי שליווה אותם הוא הטענה ש"אל לרגש לגבור על השכל" – אין לאפשר לתחושות הקשות הרווחות בציבור, קשות ככל שיהיו, להביא לוויתור על הון רב שמגיע למדינה בזכות וחשוב לשם המשך קיומה:
השילומים יפתרו חלק גדול מאוד מהמחסור במטבע חוץ, יתרמו לייצוב הכלכלה והמשק של המדינה הצעירה, קולטת העלייה, הנמצאת במצוקה כלכלית גוברת, ואף יתרמו לפיתוחה ולחיזוק ביטחונה וכוחה הצבאי.
גרמניה חזרה לחיק משפחת העמים כפי שבא לידי ביטוי בסיום מצב המלחמה עם המעצמות (אוגוסט 1950). הסברה שגרמניה לא תוכל לשוב ולהפוך למדינה ככל המדינות ללא בקשת מחילה מהעם היהודי על פשעיה התנפצה. התחממות יחסי המעצמות עם גרמניה כמו גם תפקידה המרכזי במלחמה הקרה לא אפשרו לישראל להמשיך ולהטיל חרם עליה.
לטענת בן-גוריון – אם ישראל לא תתבע את השילומים מגרמניה, תונצח המציאות של "הרצחת וגם ירשת". לדידו של בן-גוריון אין טעם "לגמול" לגרמנים על פשעיהם בכך שהיא תזכה גם ברכוש היהודי.
השילומים למדינת היהודית הריבונית הם כמעין "נקמה" בנאצים על פשעיהם והוכחה ניצחת שלא ניתן להכחיד את העם היהודי, שהנה, שנים ספורות לאחר השואה, הוא חי במדינה משלו בארצו.
הצדק מחייב את גרמניה להשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל, ועול קליטתם נפל על כתפי ישראל.
מדינת ישראל חייבת להיות חזקה כדי להבטיח בית לאומי לכל היהודים הנרדפים בעולם וכדי למנוע הישנותו של אירוע כדוגמת השואה.
טיעוני המתנגדים
מתנגדי ההסכם, מנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם, ונקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כלשהו, תהיה נחיצותו גדולה ככל שתהיה. ההתנגדות להסכם הגיעה משני צידי המפה הפוליטית:
משמאל תיארה מפ"ם הסוציאליסטית (שכללה באותה תקופה כמה ממנהיגי מרד הגטאות ובהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, חייקה גרוסמן אבא קובנר) את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם. חברי מפ"ם אף השוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט – המועצות היהודיות שהקימו הנאצים. מפ"ם ראתה לעצמה זכות לטעון בשם ששת מיליוני היהודים בין השאר בשל היותה מפלגת אם למורדי הגטאות.
נקודה אחרת שהעלתה מפ"ם, וביתר שאת גם מק"י, היא שכינון יחסים כלכליים כה עמוקים עם מערב גרמניה יקבע את מקומה של ישראל בגוש המערבי, ולא בגוש המזרחי בו הן תומכות. מפ"ם אף הלכה צעד אחד קדימה כשטענה שחתימת ההסכם משרתת את האינטרסים הקפיטליסטיים ועוד עלולה להביא לשואה נוספת.
מפלגות הימין היו המתנגדות החריפות ביותר להסכם. ביניהן, הייתה חרות המתנגדת הבולטת והמרכזית ביותר בכנסת ובראשה כאמור מנחם בגין. בניגוד לשאר סיעות הבית התנגדה חרות לכל משא ומתן עם גרמניה, ישיר או עקיף, אישי או כללי. היא טענה ש"הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות". לדידם של חבריה המשא ומתן מהווה את מכירת הכבוד הלאומי של העם היהודי, השילומים יפקירו את "האינטרס האמיתי של ישראל", לשמש כמדינה הריבונית של העם היהודי ולהשיב את כבודו שנרמס בשואה. כמו כן נטען כי מיסוד יחסים מסחריים עם גרמניה יאיץ את תהליך הלגיטימציה שלה, שכבר החל ממילא, וייווצר הרושם שישראל מעניקה מחילה "רשמית" לעם הגרמני על פשעיו בשואה.
עוד הם טענו שבשילומים באה לידי ביטוי מדיניות של קבצנות שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה, מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.
הציונים הכלליים התנגדו גם הם להסכם, אם כי התנגדותם הייתה הרבה יותר פסיבית ומתונה באופייה. המפלגה סברה שעל אף ההתנגדות להסכם אין להציג את התומכים בו כבוגדים. הציונים הכלליים טענו שבדיון על נושא רגיש זה אסור לנקוט גישה פרקטית ולהתחשב רק בשיקולים כלכליים.
גיבוש ההסכם
משא ומתן
במרץ 1952 החל המשא ומתן בין הצדדים בעיירה וסנאר (Wassenaar) שסמוכה להאג. בראש המשלחת הישראלית עמדו שניים: גיורא יוספטל שהיה נציג מפא"י ופליקס שנער שהיה נציג פרוגרסיבים. חברים אחרים היו הדיפלומטים גרשון אבנר, עלי נתן, המשפטן ד"ר יעקב רובינזון. איש משרד האוצר יצחק בזנר נספה בדרכו לוואסנאר בתאונת מטוס. בראש המשלחת הגרמנית עמד פרופסור פרנץ ביהם, רקטור אוניברסיטת פרנקפורט וסגנו היה אוטו קיסטר, שעמד בראש הרשות העליונה לפיצויים אישיים בגרמניה.
תוכן ההסכם
על פי הוראותיו העיקריות של הסכם השילומים, גרמניה המערבית תשלם:
למדינת ישראל 3 מיליארד מארק גרמני לרכישת סחורות ושירותים בגרמניה המערבית, לשם יישוב ושיקום פליטים יהודיים במדינת ישראל. בהתאם להסכם, הסחורות והשירותים שממשלת ישראל יכולה לרכוש בכספי השילומים כללו: מתכות ברזליות ולא ברזליות, מוצרי תעשיית הפלדה, מוצרי התעשייה הכימית ותעשיות אחרות, מוצרי חקלאות ושירותים.
לוועידת התביעות 450 מיליון מארק לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה. אל ההסכם נילווה אף פרוטוקול שנערך בין ממשלת גרמניה המערבית לנציגי איגוד הארגונים היהודיים, ובו נקבע תשלום פיצויים למי שנרדפו בתחומי הרייך הגרמני החל מ-31 בדצמבר 1937. בין השאר הוסכם על פיצויים בעד שלילת חירות עקב רדיפה.
כמו כן, מדינת ישראל תשלם לגרמניה 54 מיליון מארק תמורת רכושם של הטמפלרים, שהתיישבו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 וגורשו ממנה על ידי הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה.
השילומים נפרסו כך שגרמניה התחייבה לשלם 200 מיליון מארק בשנה הראשונה, החל מיום כניסתו של ההסכם לתוקף ב-27 במרץ 1953 ועד לסוף שנת הכספים הבאה ב-31 במרץ 1954. בתשע שנות הכספים שלאחר מכן, התחייבה גרמניה לשלם 310 מיליון מארק בכל שנה. בשנה העשירית התחייבה לשלם 260 מיליון מארק. לגרמניה הייתה אף אפשרות להודיע מראש, במהלך תקופת ההסכם, שאינה יכולה לעמוד בהסדר השילומים, ולבקש לפרוס אותם בשיעורים מופחתים. לממשלת גרמניה הייתה גם האפשרות לשלם את התשלומים בטרם זמנם.
על פי ההסכם ניתן לבטח ולהוביל את הסחורות לישראל באוניות גרמניות על חשבון השילומים. לצורך יישומו של ההסכם התחייבה ממשלת ישראל לשגר לגרמניה משלחת אשר בסמכותה היה לחתום על חוזים עם ספקי סחורות ושירותים. מינוי ראש המשלחת הותנה בהסכמת ממשלת גרמניה. ההסכם העניק למשלחת חסינות דיפלומטית, אף שלא היה במשלחת זו משום ביסוס של יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. הוקמה אף ועדה משותפת, של נציגי ישראל וגרמניה, לפתרון בעיות המתעוררות במהלך יישום ההסכם.
חתימת ההסכם
250px|ממוזער|נחום גולדמן חותם על פרוטוקולי הסכם השילומים
ב-10 בספטמבר 1952, לאחר שישה חודשי דיונים, חתמו ועידת התביעות והממשלה הפדרלית הגרמנית בבניין עיריית לוקסמבורג על הסכם בן שני פרוטוקולים, הידוע בשם "הסכם השילומים". קונראד אדנאואר חתם מן הצד הגרמני ומשה שרת, שר החוץ, מן הצד הישראלי. נחום גולדמן חתם כנציג הסוכנות היהודית.
שרת הכין נאום והעבירו לעיונו של אדנאואר, אולם זה סירב לאשר אותו. הוא אמר לשרת: "אני מוכן לשמוע זאת, גרמניה אינה מוכנה". אי לכך, הסכימו השניים שאיש מהם לא ינאם.
פרוטוקול מספר 1 קרא לחקיקת חוקים אשר יפצו את קורבנות הנאצים באופן ישיר לגבי תביעות פיצויים והשבת רכוש שנגרמו מרדיפות הנאצים. בהתאם לפרוטוקול מס. 2, ממשלת גרמניה סיפקה לוועידת התביעות סך של 450 מיליון מארק גרמני לשם מתן סיוע, שיקום ויישוב מחדש של קורבנות רדיפות הנאצים, בהתאם לדחיפות צורכיהם, כפי שנקבע על ידי הוועידה. כמו כן נחתמו הסכמים עם מדינת ישראל.
ההסכם אושרר ברוב דחוק בבונדסטאג ב-18 במרץ 1953.
ביצוע ההסכם והשלכותיו
עם חתימת ההסכם בספטמבר 1952 שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצוע ההסכם. ראש המשלחת היה דוקטור פליקס שנער. משלחת זו ישבה בקלן והפכה בסופו של דבר למשרד אינטרסים ישראלי. זאת הייתה "משלחת כלכלית", שגבתה את הכסף מגרמניה בתשלומים שנתיים, רכשה את הסחורות והייתה מופקדת גם על הובלתן לישראל. את ההזמנות קיבלה מ"חברת השילומים", שהוקמה לצורך זה בתל אביב. בראש החברה עמד הלל דן.
בשנת 1955 מונה נחום שמיר למנכ"ל חברת השילומים וכיהן בתפקיד זה עד סיום פעולתה של החברה, בשלהי שנת 1963.
בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי. בהמשך, החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות החמישים נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.
הפיצויים האישיים (ה"רנטות") ניתנו לפי בקשות שהגישו ניצולי שואה. הניצולים נדרשו לספק ראיות כלשהן להוכחת זכאותם לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם. לא כל הניצולים היו זכאים לפיצויים. הקבוצה העיקרית שלא הייתה זכאית לפיצוי כללה פליטים יהודים שברחו מהארצות הכבושות בידי גרמניה הנאצית לברית המועצות. פליטים אלה נשלחו בדרך כלל למחנות עבודה סובייטיים. הייתה תופעה של זיוף ראיות בידי ניצולים שלא נכללו בין הזכאים לפיצוי. מדינת ישראל לא פעלה נגד התופעה, מתוך הנחה שגם הניצולים האלה זכאים לפיצוי, אף שלא הצליחה לכלול אותם בהסכם. גרמניה המערבית מצדה אישרה בקשות לפיצויים על-פי עדויות ומסמכים שסיפקו הניצולים, אך מבלי לבחון את מהימנותם באופן יסודי.
קבוצה נוספת שלא הייתה זכאית לפיצוי היו יהודי צפון אפריקה שחלק מהם נכלאו ב"מחנות עבודה" בתקופת הכיבוש הגרמני. "מחנות עבודה" אלה לא הוכרו בהסכם כמחנות ריכוז. היהודים המקומיים נכלאו במחנות אלה על לא עוול בכפם, אך התנאים בהם היו קשים פחות מאלה ששררו במחנות באירופה. חלק מיהודי העיר תוניס היו זכאים לפיצוי משום שהיו תחת הכיבוש זמן ארוך ואף הועסקו בעבודות כפייה לתקופות ארוכות.
ניצולים רבים שהשתייכו ל"תנועת החרות" ותנועות ימין אחרות, וכן ניצולים אחרים שהסתייגו מההסכם מסיבות אידאולוגיות, לא הגישו בקשות, ולא קיבלו פיצויים. ניצולים אלה איבדו את זכאותם בחלוף הזמן, אולם חלקם זכאים לקצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי. סדרת הסרטים התיעודיים "מוסר השילומים" שנוצרה על ידי גיא מרוז ואורלי וילנאי עסקה בביצוע ההסכם וחקרה את תהליך הזרמת הכספים מהגוף שמונה לכך ('ועידת התביעות') לניצולי השואה והאם בוצע כראוי ובאופן נקי כפיים.
נרמול היחסים עם גרמניה המערבית
על אף שלא היה בהסכם סעיף לגבי היחסים המדיניים עם גרמניה המערבית, אלו הלכו והתחממו – החל להירקם תהליך התפייסות עם העם הגרמני. לפני ההסכם הוגדרה גרמניה כמדינת אויב ולא התקיימו עמה קשרים כלשהם, גם לא קשרים חשאיים לא פורמליים. לאחר חתימת ההסכם החל תהליך הדרגתי שסופו בכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.
ב-1956 פנתה מדינת ישראל לגרמניה בבקשה לכונן קשרים מדיניים. הגרמנים דחו את ההצעה בשל החרם הערבי.
ב-1965 ניתקה גרמניה המערבית את קשריה הדיפלומטיים עם מדינות ערב וכוננה קשרים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל.
שגרירות ישראל בגרמניה בעיר קלן נחנכה רשמית ב-24 באוגוסט 1965.
מאז החלה גרמניה המערבית להעניק גיבוי דיפלומטי לישראל (בכפוף למדיניות השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי), בפרט לאחר קבלתה לאו"ם ב-1973.
משהקים מנחם בגין את ממשלתו ב-1977 לא פגע בהסכמי השילומים ולא ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.
השימוש בכספי השילומים
שמאל|ממוזער|250px|תא ניהוג של קרונוע מתוצרת אסלינגן (Maschinenfabrik Esslingen), שהובא לישראל במסגרת הסכם השילומים
ממוזער|מכלית "חיפה" של צים, הראשונה שנבנתה בעקבות הסכם השילומים. נבנתה על ידי Detsche Werft Hamburg ב-1956|250px
250px|ממוזער|אתר רדינג ג' שהוקם ב-1956, תוכנן על ידי AEG במימון כספי הסכם השילומים
250px|ממוזער|הנחת אבן הפינה למספנות ישראל, 1961. בתמונה מימין לשמאל: ישראל ליברטובסקי מנכ"ל מספנות ישראל, נחום שמיר מנכ"ל חברת השילומים ולוי אשכול שר האוצר.
לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הכלליים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות – בכסף מזומן ובסחורות. תקציב הסחורות שימש למטרות שונות והכסף המזומן שהגיע שימש בעיקר לסגירת החוב הגדול של המדינה במטבע זר. סגירת החוב אפשרה להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה.
כ-30% מהכסף הגרמני שימשו לרכישת דלק והיתר שימש לרכישת ציוד וחומרי גלם. 17% מכלל הכסף הגרמני (יותר מ-100 מיליון דולר) שימשו לרכישת קרוב ל-50 אניות. נמל חיפה רכש עגורנים חדשים, חברת החשמל השקיעה בתחנות כוח, רכבת ישראל רכשה קטרי דיזל, קרונות ופסים. בנוסף על אלה, הגיע ציוד לצורך פיתוח רשת המים וקידוח נפט וכן כלי רכב ומכונות לחקלאות ובניין.
ניצולי השואה שהגיעו חסרי-כול החלו ליהנות מרווחה כלכלית באופן יחסי. כיוון שהזכאים יכלו לבחור את המטבע שבו התקבלו הפיצויים, הם נהנו מהכנסה ב"מטבע קשה", בתקופה שבה הלירה הישראלית איבדה מערכה בשיעור גבוה. במקביל גדל הפער הכלכלי בין הפליטים לשעבר מארצות אירופה לבין פליטים יהודים שהגיעו חסרי כל מארצות ערב בשנות ה-50. פער זה הגביר את השסע העדתי שהיה קיים ממילא בין קבוצות העולים וצאצאיהם.
חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. יתר הכסף תועל לטיפול בניצולי השואה, להתיישבות החקלאית ולבניית תשתיות. אחוז מסוים מן הכספים עבר לשיקום ניצולי שואה ברחבי העולם על ידי הממשלה הגרמנית. גרמניה גם הנהיגה בעבר, בלי קשר להסכם השילומים, מדיניות מקלה כלפי יהודים שביקשו להגר אליה מטעמי רדיפה דתית או פוליטית, או מטעמים של קשיים כלכליים. בשנות ה-90 הביא הדבר להגירת אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר אל גרמניה.
הסכמים נוספים
ההסכם היה ראשון בסדרת הסכמי פיצויים של מדינת ישראל עם מדינות באירופה, כמו גם בשרשרת תביעות אישיות שהגישו ניצולים ויורשי הקורבנות לבתי משפט אירופיים בדרישה להשיב רכוש אישי שהושאר באירופה ערב המלחמה.
דיון מחודש בהסכם בשנות ה-90
ב-1989 הקימו ניצולי שואה ארגון גג שנקרא "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל". הארגון דרש לפתוח סעיפים בהסכם השילומים שכן לטענתו ההסכם מקפח ניצולים רבים. מדינת ישראל מצדה לא שיתפה פעולה עם הדרישה, שכן ב-1972 חתמה על התחייבות שלא לדרוש עוד פיצויים מממשלת גרמניה המערבית. ב-1991, עם איחוד גרמניה, עלתה מחדש הדרישה לפתוח סעיפים בהסכם לדיון מחודש. גרמניה המזרחית סירבה להיות צד בהסכם או להגיע להסכם פיצויים נפרד, ולפיכך יכלו ניצולי השואה לדרוש מממשלת גרמניה המאוחדת לדון במילוי מחויבויותיה של גרמניה המזרחית לשעבר. כמו כן, בית המשפט העליון של גרמניה קבע כי הכרת בעלות הברית לשעבר באיחוד גרמניה שקולה להסכם שלום קבוע, ולפיכך נוצרה אפשרות משפטית לדון בפיצוי עובדי הכפייה תחת המשטר הנאצי. בעקבות פתיחת ההסכם לאחר איחוד גרמניה שילמה ממשלת גרמניה פיצוי חד-פעמי בסך 5,000 מארק ל-522 אלף ניצולי שואה, ותשלום חודשי קבוע של 500 מארק לעוד 50 אלף ניצולים שהוגדרו כנזקקים. כמו כן הקימו חברות גרמניות שהעבידו עובדי כפייה בזמן המלחמה קרן פיצויים מיוחדת. "ועידת התביעות" קיבלה את הבעלות על רכוש היהודים בגרמניה המזרחית לשעבר שנותר בלי יורשים חוקיים. חלוקת הכספים שהתקבלו מהרכוש הזה עוררה מחלוקת גדולה.
בשלהי שנת 2007 פורסם בתקשורת כי השר רפי איתן, יושב ראש מפלגת הגמלאים, הציע לפתוח שוב את ההסכם. העילה שהציג השר איתן היא שהסכום ששולם חושב על פי מספר ניצולי השואה שנמצאו באותה העת בישראל. ברם, בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים גדל גם מספר ניצולי השואה החיים בישראל. בנוסף לכך עלתה תוחלת החיים בארץ והנטל על קופת המדינה גדל בהתאם. איתן טען כי בשל שינוי הנסיבות מתקשה מדינת ישראל להתמודד עם הנטל הכלכלי של הטיפול בניצולים, וכי התקיימו דיונים עם ממשלת גרמניה בנושא. הפרשה עוררה סערה תקשורתית בישראל וגררה תגובות מסתייגות בתקשורת הגרמנית. הצעתו של איתן לא הגיעה לשלבי דיון מעשיים.
הסכם השילומים בתרבות
בשנת 2020, כחלק מפרק של תוכנית הסאטירה הישראלית "היהודים באים", מוצג מערכון בו משה שרת (מגולם בידי מוני מושונוב) וקונראד אדנאואר (מגולם בידי מעיין בלום) חותמים על ההסכם.
ראו גם
ועידת התביעות
לקריאה נוספת
יחיעם ויץ, "מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות: משפטי פראג והוויכוח על הסכם השילומים". בתוך: ישראל בעשור הראשון (יחידה עשירית). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים, העמותה להנצחת מורשת משה שרת, 2007.
יעקב טובי, החורבן והחשבון: מדינת ישראל והשילומים מגרמניה 1949–1953, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.
דוד לביא, צופן בגין: סוד קסמו של מנחם בגין ב"נאום השילומים", הוצאת כתר ומרכז מורשת מנחם בגין, 2016.
עפר בורד, כסף השוד מידי ההורג: התנועה הקיבוצית והסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת הרכוש מגרמניה, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015.
יוסף כץ, על חשבון הקרבנות: עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2009.
שלמה שפיר, יד מושטת: הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ויחסם ליהודים ולישראל בשנים 1945–1967, זמורה-ביתן, 1986.
נעימה ברזל, "יחסי ישראל גרמניה – ממדיניות החרם לקשרים מורכבים", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
כתבי ההסכם, כפי שפורסמו ברשומות: אמנה מס' 69, אמנה מס' 70, אמנה מס' 105
דבריו של מנחם בגין בעצרת נגד השילומים, באתר מט"ח
הסכם השילומים באתר מט"ח
יחיעם ויץ, יצחק טישלר, פולמוס השילומים, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
יחיעם ויץ, הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה, אתר יד ושם
הסכם לוקסמבורג (הסכם השילומים) מ-1952 והתגובות עליו בארץ באתר הספרייה הלאומית
אוסף כרזות נגד הסכם השילומים באתר מכון ז'בוטינסקי
ראש משלחת השילומים מודיע כי ביצוע ההסכם החל, 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
יוסף כנען, "השילומים והתפתחותה של הספנות הישראלית". "ים" - גליונות החבל הימי לישראל, גיליון קי"א-קי"ב, נובמבר-דצמבר 1954. העתק סרוק באתר "שפת הים".
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה: אמנות והסכמים
קטגוריה:תמיכה בניצולי השואה ושיקומם
קטגוריה:ישראל: אמנות והסכמים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה כלכלית
קטגוריה:יחסי גרמניה–ישראל
קטגוריה:גרמניה המערבית: פוליטיקה
קטגוריה:בעקבות השואה
קטגוריה:אמנות והסכמים במאה ה-20
קטגוריה:פיצויי מלחמה
קטגוריה:1952 בישראל
קטגוריה:גזל ואובדן רכוש יהודי בשואה
קטגוריה:1952 בפוליטיקה | 2024-10-15T12:52:54 |
איי התעלה | שמאל|ממוזער|250px|המיקום של איי התעלה
איי התעלה (באנגלית: Channel Islands) הם ארכיפלג בתעלת למאנש, בקרבת חוף נורמנדי בצרפת. הם כוללים שני שטחי חסות של הכתר הבריטי: בייליוויק (תחום השיפוט) ג'רזי, שכולל את האי ג'רזי, הגדול מבין האיים; ובייליוויק גרנזי, שכולל את האיים גרנזי, אולדרני, סרק ועוד כמה איים קטנים יותר. הם נחשבים לשאריות של דוכסות נורמנדיה, ועל אף שהם לא חלק מהממלכה המאוחדת, בריטניה אחראית להגנה עליהם וליחסיהם הבינלאומיים. שטחי החסות אינם חברי חבר העמים הבריטי ואף לא של האיחוד האירופי. יש להם אוכלוסייה כוללת של כ-164,541, ובערי הבירה של שתי הרשויות, סנט הלייר וסנט פיטר פורט, יש אוכלוסיות של 33,500 ו-16,488, בהתאמה. השטח הכולל של האיים הוא 198 קמ"ר.
שני תחומי השיפוט מנוהלים בנפרד מאז המאה ה-13. לכל רשות חוקים, בחירות, ובתי מחוקקים עצמאיים משלה (עם זאת, בעידן המודרני, הגופים נמצאים במגעים קרובים). בתחום השיפוט של גרנזי, לכל אחד מן האיים יש ריבונות משפטית ורשות מחוקקת משלו.
המונח "איי התעלה" החל להיות בשימוש מאז 1830 לערך, כנראה משימוש של הצי המלכותי כשם קולקטיבי לקבוצת האיים.
היסטוריה
בעת העתיקה
טקסט=לוחית המתעדת את מחנות הריכוז באולדרני|ממוזער|לוחית המתעדת את מחנות הריכוז באולדרני
רוב האיים יושבו כבר בתקופת הברונזה והברזל אך במידה מועטה. בימי האימפריה הרומית האיים לא נכבשו אך ניכרה בהם השפעה רומית. עדות לכך ניתן למצוא במקדש רומי מאותה התקופה. לאחר סיום הכיבוש הרומי בבריטניה הושפעו האיים מדוכסות ברטאן הצרפתית ולאחר מכן הוויקינגים. בו בזמן יושבו האיים הרם וסרק על ידי קהילת נזירים. בשנת 933 סופחו לדוכסות נורמנדיה. לאחר כיבוש הדוכסות זהו היה מעוזה האחרון.
במהלך מלחמת האזרחים האנגלית עמדה ג'רזי ברובה לצד תומכי המלוכה ונתנה מחסה לנסיך הכתר, צ'ארלס, ב-1646 ובין השנים 1649–1650. בגרנזי הפרסבטריאנית יותר תמכו בצד הפרלמנטרי במלחמה.
בתקופה זו רכשו האיים אינטרסים כלכליים ופוליטיים בקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה, כולל בתעשיית הדיג בניופאונדלנד. כשצ'ארלס הוכתר כמלך הוא העניק למושל ג'רזי, ג'ורג' קרטרט, שטחים נרחבים בקולוניות, כאות תודה על המקלט שמצא שם בעת המלחמה, וקרא לאזור ניו ג'רזי, כעת אחת ממדינות ארצות הברית. סר אדמונד אנדרוס מגרנזי היה למושל הריבונות של ניו אינגלנד, ריבונות קצרת טווח שביקשה לאחד מספר קולוניות באזור.
במאה ה-18 החלו לכנות את האיים בשם "האיים הצרפתיים", מכיוון שנסו אליהם צרפתים עשירים רבים מפני המהפכה הצרפתית. בנייה רבה אירעה בשל נהירה זו, כולל חלק גדול מהנמל בסנט פיטר פורט, שנבנה ברובו עד שנת 1865.
במלחמת העולם השנייה
האיים נכבשו על ידי הנאצים ב-1 ביולי 1940 ושוחררו במאי 1945. זוהי הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הנאצים. היטלר האמין שדרך איי התעלה יוכל לכבוש את בריטניה. לכן, בנה שם מבצרים רבים ולמעשה במקום היו יותר רובים מבנורמנדי. לפני הגעת הכוחות הגרמניים מספר גדול של גברים מהאיים עזבו כדי להתגייס לצבא הבריטי, וילדים פונו לאנגליה ולסקוטלנד. מהאי אולדרני התפנתה כל אוכלוסיית האי. הגרמנים בנו באי ארבעה מחנות עבודה, כאשר שניים מהם הפכו למחנות ריכוז לאחר שהועברו לניהול האס. אס. במחנה נורדרניי הוחזקו שבויי מלחמה רוסים ופולנים, ובמחנה סילט הוחזקו יהודים. בין הקמת המחנות ב-1942 לסגירתם ב-1944 מתו בהם כ-700 אנשים ממגוון סיבות, כולל מחלות, תאונות, הרס מסופות, או כשהם נורו או נתלו על ידי הגרמנים. יש מחלוקת בין ההיסטוריונים כמה מתו בפועל, ומה בדיוק היו מעשי הנאצים במחנות, מכיוון שהארכיונים מהמחנות פוזרו ברחבי עולם, ומן המחנות לא נותר כמעט דבר, והם לא שומרו בתום המלחמה. ישנה הסכמה שנעשו במחנות "מעשים איומים" כפי שניסחה זאת ההיסטוריונית קרולין קוליס. מחנה סילט – או אתר המחנה, ממנו לא נותרו שרידים – הפך לאתר מונצח ויעד תיירותי. בפתחו עמודים מאחד המחנות האחרים ולוח זיכרון עם מידע על המחנה.
באיים הגדולים חיו הגרמנים לצד האוכלוסייה המקומית בשלווה יחסית. לא קמה באיים תנועת התנגדות לכיבוש הגרמני, כמו זו של צרפת. הסיבות נטועות בפיזור ובהפרדה של האיים, שהקשו על תנועה ותקשורת ביניהם. בהיות האיים קטנים וללא מקומות מסתור, בעובדה שלא הוצבו באיים כוחות גסטפו שאיימו על האוכלוסייה המקומית או הגבילו אותה באופנים שהיו מקובלים ביבשת האירופית, וכן בכך שרוב הגברים בגיל גיוס עזבו עוד קודם להגעת הכוחות הגרמניים. הכיבוש של האיים הסתיים ב-9 במאי 1945, יום אחרי יום הניצחון של ה-8 במאי, ורק המוצב באולדרני נשאר עד 16 במאי, מן השיירים הנאצים האחרונים להיכנע בתום המלחמה. המפונים מן האיים החלו לחזור ביוני של אותה שנה ולאולדרני בדצמבר. בשיקום לאחר תום המלחמה הוקמו מחדש ממשלות הבייליוויקס והחל תהליך הפיכת האיים למקלטי מיסים ומרכזי בנקאות. האיים לא הצטרפו לקהילה הכלכלית האירופית.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|335x335 פיקסלים|איי התעלה וחופה של צרפת הסמוכה
ממוזער|צלליתם של האיים ג'ת'ו, הרם וסרק בתצפית מהחוף הצפוני של ג'רזי
שני האיים המרכזיים הם ג'רזי וגרנזי, אשר מהווים 99% מהאוכלוסייה ו-92% משטח איי התעלה.
רשימת האיים
מעמד פוליטי
תושבי האיים אינם אזרחים בריטים ואינם מצביעים לפרלמנט הבריטי, אולם הם נושאים דרכונים בריטיים והם בעלי זכות שבות בבריטניה.
כלכלה
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 היו ג'רזי וגרנזי למרכזי בנקאות ומקלטי מס בסדר גודל דומה לאיי קיימן, הודות להיעדר מס רכוש ומס רווח הון ומקסימום של 20% מס הכנסה. המשבר הכלכלי של 1987 לא פסח על האיים, אולם הם הצליחו לצאת ממנו בצורה יותר טובה מבריטניה וצרפת הודות לנגישות לשוק האירופי המשותף מחד, ללא הרגולציה שהושתה מצד האיחוד על חבריה מאידך. בגרנזי יש גם תעשיית הורטיקולטורה וחממות מפותחת, אשר הופכת אותה לפחות תלויה במגזר הפיננסי לכלכלתה מאשר ג'רזי; עם זאת, שני האיים מאוד תלויים בתעשייה זו. תלות זו, יחד עם התייקרות עלות המחיה, גרמה לפערים הולכים וגדלים בין עניים ועשירים באיים.
לכל אחד משני הבייליוויקים מטבע משלו, המשמשים באיים לצד לירה שטרלינג של הממלכה המאוחדת ושטרות סקוטיים.
באיים הקטנים יותר תיירות היא התעשייה העיקרית, יחד עם מספר ענפי חקלאות. התוצר החקלאי, לצד מגוון מוצרי מלאכה, משמשים לייצוא. גם באיים הגדולים ענף התיירות בצמיחה. התיירות החלה להתפתח באיים, בעיקר בג'רזי, לאחר התקופה הנפוליאונית, עת התגברה התנועה בין אנגליה וצרפת. מאז הוקמו באיים מלונות ותשתית תיירותית נוספת. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיע מספר התיירים השנתי בג'רזי לכ-790,000, בגרנזי לכ-350,000 ובאיים הקטנים יותר לעשרות אלפים. בגרנזי ישנה צמיחה גדולה בתיירות הימית, והאי נבחר כאחד מחמשת היעדים המובחרים על ידי אגודת הפלגות הנופש.
תרבות
ממוזער|300x300 פיקסלים|פסטיבל הים - פרסום באמצעות Dgèrnésiais.
השפה הנורמנית שלטה באיים עד המאה ה-19, אז השפעתם הגוברת של מהגרים דוברי אנגלית, וכן נגישות תחבורתית נוחה יותר אל הממלכה המאוחדת הובילו לאנגליזציה. ישנם ארבעה ניבים או שפות נורמניים באיים: אולדרנית (Auregnais - מדוברת באולדרני, הפכה לשפה נכחדת בסוף המאה העשרים), גרנזית (Dgèrnésiais - מדוברת בגרנזי), ג'רזית (Jèrriais - מדוברת בג'רזי) וסרקית (Sercquiais - מדוברת בסרק, ניב של ג'רזית).
ויקטור הוגו בילה שנים רבות בגלות באיים, תחילה בג'רזי ואז בגרנזי, שם הוא סיים לכתוב את "עלובי החיים". הרומן שלו "Les Travailleurs de la Mer" (עובדי הים) מתרחש בגרנזי. בפרק 91 של ספרו של הרמן מלוויל, "מובי דיק", מופיעה דמות של "איש גרנזי".
ספורט
משחק הכדורגל השנתי בין קבוצות האיים, ה"מוראטי", נחשב לאירוע הספורט המרכזי, אם כי מאז החלו המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, הם מושכים פחות תנועה בין האיים ואין כבר המוני צופים הפוקדים את המשחקים כמו במאה העשרים. גם קריקט הוא ספורט פופולרי באיי התעלה. ספורטאים מאיי התעלה מתחרים במשחקי חבר העמים הבריטי עבור האיים שלהם, וגם בתחרויות האי משחקים. קליעה הוא ספורט פופולרי, בו מתחרים מן האיים זכו במדליות במשחקים אלו.
הצבע המסורתי של גרנזי בספורט ובמסגרות אחרות הוא ירוק, ואילו של ג'רזי אדום.
ממוזער|פסל של crapaud (קרפדה) בסנט הלייר מייצג את הכינוי המסורתי של בני האי ג'רזי.
לכל אי יש כינוי מסורתי לתושביו:
גרנזי: "les ânes" ("חמורים" בצרפתית ונורמנית), אולי בשל השימוש בחמורים כבהמות משא ברחובות התלולים של סנט פיטר פורט, ואולי, כפי שבני האי גרנזי טוענים, כי חיה זו מסמלת את אופיים החזק, בעוד שבני ג'רזי באופן מסורתי מפרשים כעקשנות.
ג'רזי: "les crapauds" ("קרפדות" בצרפתית ובג'רזית): בג'רזי יש מגוון בעלי חיים אשר אין בגרנזי, בהם קרפדות ונחשים.
סרק: "les corbins" ("עורבים" בגרנזית, ג'רזית וסרקית, ובצרפתית "les corbeaux"): בהשקפה מן הים, ניתן לראות את העורבים הרבים החגים על חוף האי.
אלדרני: "les lapins" ("ארנבים" בצרפתית ובאולדרנית): האי ידוע בשל מחילות הארנבים הרבים שבו.
אמונה והיסטוריה דתית
הנצרות הובאה לאיים סביב המאה השישית לספירה; על פי המסורת, ג'רזי נוּצרה על ידי סנט הלייר, גרנזי על ידי סנט סמסון מדול, והאיים הקטנים יושבו בתקופות שונות על ידי נזירי קהילות של נצרות קלטית. בתקופת הרפורמציה, האיים הפכו לקלוויניסטים בהשפעת זרם חוברות וחומרים בשפה הצרפתית שהגיעו לאיים ואשר פורסמו בז'נבה. אנגליקניזם נכפה על האיים במאה ה-17, אבל הנטייה הלא-קונפורמיסטית של תושבי האיים התחדשה עם אימוץ נרחב של מתודיזם. בתקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-17, כללו התהפוכות והרדיפות הדתיות שהתקיימו באיי התעלה במקביל לממלכה ולשאר אירופה, רדיפת מכשפות, ומשפטי מכשפות רבים והוצאות להורג נערכו בג'רזי ובגרנזי. נוכחות ארוכת טווח של קהילות קתוליות מצרפת וזרמי עובדים עונתיים מברטאן ונורמנדי מוסיפים לתערובת הדתית. בסוף המאה ה-20, נוכחות קתולית חזקה התחדשה כשהגיעו עובדים רבים מפורטוגל וממדיירה, ואחריהם גם פולנים קתולים. בשנים האחרונות, קמות יותר ויותר כנסיות אוונגליסטיות, הפועלות במגוון שפות.
ראו גם
משפטי המכשפות של איי התעלה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי | 2024-05-04T03:52:15 |
האי מאן | האי מאן (באנגלית: Isle of Man, במאנית: Ellan Vannin) הוא אי הממוקם בים האירי, במרחק שווה בין בריטניה ואירלנד. האי הוא חלק משטחי החסות של הכתר הבריטי (Crown dependency), ואינו שייך לממלכה המאוחדת. אין לו ייצוג בפרלמנט הבריטי, אך ענייני החוץ והביטחון שלו מנוהלים על ידי בריטניה.
הפרלמנט המאני, טינוואלד , נחשב לפרלמנט העתיק בעולם אשר מתפקד ברצף מאז הקמתו (הפרלמנט העתיק ביותר באופן כללי הוא הפרלמנט של איסלנד, אלת'ינגי).
שטחו של האי 572 קמ"ר, ובשנת 2011 אוכלוסייתו מנתה 84,497 תושבים (כשליש מהם בדאגלס, עיר הבירה). תושבי האי דוברי אנגלית. כ־300 תושבים דוברים מאנית, שפה קלטית הקרובה לאירית. השפה נכחדה כשפת אם במהלך המאה ה-20, וכעת ישנם מאמצים להחיותה. האי מאן הוא אחד מהאומות הקלטיות.
היסטוריה
בתקופת מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה שימש חלק מהאי (בעיקר במלונות של הטיילת מול הים) כמחנה לפליטים שהגיעו לבריטניה מארצות אויב. בעיקר הושמו במחנה הסגר זה אנשים שנחשדו כמשתפי פעולה עם השלטון הנאצי. כצפוי, רוב המהגרים היו יהודים שברחו מהנאצים. מחנה ההסגר הפך עם הזמן למרכז תרבותי וחינוכי, ובתקופות מסוימות, שהו במחנה גם פרופסורים מאוניברסיטאות מרכז אירופאיות ודיקנים מאוקספורד וקיימברידג' שנמלטו מאירופה. המהגרים היהודים הקימו במחנה בית ספר וגם "אוניברסיטה".
באי מאן מתקיים מדי שנה אירוע בינלאומי הכולל מספר מרוצי אופנועים ומושך אליו צופים רבים מרחבי העולם. המרוץ המכונה 'TT' (מלשון Tourist Trophy) מתקיים כבר מתחילת המאה ה-20 ונחשב למעשה לאחד המרוצים הוותיקים שעדיין מתקיימים ברצף. בשנת 2007 התקיים המרוץ בפעם ה-100.
גאוגרפיה
האי מאן הוא אי שממוקם באמצע הים האירי הצפוני, במרחק כמעט שווה מאנגליה במזרח, צפון אירלנד במערב, וסקוטלנד (הקרובה ביותר) בצפון. ויילס בדרום נמצאת במרחק כמעט כפול לאי מהרפובליקה של אירלנד בדרום-מערב. אורכו של האי הוא 52 קילומטרים לאורך, ו-22 קילומטרים לרוחב, בנקודה הרחבה ביותר. יש לו שטח של 572 קילומטרים רבועים.Geography - Isle of Man Public Services בנוסף לאי מאן עצמו, היחידה הפוליטית של האי מאן כוללת גם כמה איים קטנים קרובים.
כלכלה
חלק נכבד מהכנסות האי נובעות מהיותו מקלט מס.
ביוזמת אלן בל, השר לפיתוח כלכלי של האי מאן, אין באי מס חברות, מס רווחי הון, מס רכוש, מס ירושות או מס ביול. מס ההכנסה עומד על 20% למיליון הדולרים הראשונים בשנה. כל הכנסה אישית מעבר למיליון דולר פטורה ממס. ממשלת האי מתירה להעביר כספים בין חברות ללא פיקוח, ורשות ניירות ערך שלו אינה מחייבת לבצע אסיפות שנתיות לבעלי המניות ואינה מגבילה תשלומי דיבידנדים. פרנסת הממשלה מגיעה ממס של 10% על רווחי הבנקים וחברות הפיננסים באי, שנהנות מ־11 אלף החברות שרשומות בו, ושבזכותן מגזר הבנקאות באי ניצל מכל פגע במשבר האחרון. התוצאה היא כלכלה שצומחת זה 26 שנים רצופות, ובעשור האחרון בקצב של 8%–10% בשנה. את המגמה מוביל המגזר הפיננסי. שיעור האבטלה עומד על כ־2%. דירוג האשראי של האי נשמר זה שנים על AAA נקי - זהה לזה של שווייץ, והאי מופיע במקומות גבוהים ברשימות המדינות הטובות ביותר ליזמים והתחרותיות ביותר מבחינה כלכלית.
קישורים חיצוניים
מרוץ האי מאן - אתר רשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: גאוגרפיה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-10-07T19:33:07 |
ג'וזף סינקה | סנגבה פיה (ידוע יותר בשם ג'וזף סינקה; Joseph Cinqué או Cinquez; סביבות 1814 - סביבות 1879), היה אדם יליד מערב אפריקה שנחטף לעבדות ולחם לחירותו. הוא וחבריו החטופים השתלטו על ספינת העבדים הספרדית לה אמיסטאד בה הובלו. הוא נתפס והובל לארצות הברית שם התנהל משפט שהיה אירוע בעל חשיבות במאבק נגד העבדות. בסופו של דבר זכו סינקה וחבריו במשפט בחירותם והוחזרו לאפריקה.
ביוגרפיה
סנגבה פיה נולד בשנת 1814 בקירוב, בנו של ראש שבט מקומי במאני שבסיירה לאון. כאשר נלכד על ידי חוטפי עבדים ספרדים בשנת 1839 הוא היה חוואי שגידל אורז, נשוי ואב לשלושה ילדים.
הספרדים העניקו לו את השם סינקה, ולקחו אותו כעבד להוואנה שבקובה, ומשם נמכר והובל באוניה "אמיסטאד" לפוארטו פרינציפה (Puerto Principe, כיום: קמגואיי), יישוב בדרומה של קובה.
ב-2 ביולי 1839 הצליח סינקה להשתחרר מכבליו, שחרר את שאר העבדים ויחד הם החלו במרד במהלכו נהרג רב החובל, והספינה "אמיסטאד" עברה לידי המורדים של סינקה.
סינקה הורה לאנשי הצוות הספרדים שהושארו בחיים לשוט לכיוון אפריקה במשך היום, כך שיהיה בטוח שלא ירמו אותו, אך בניסיון להתחכם הובילו אנשי הצוות את הספינה לעבר קובה במשך הלילה. כך במשך 63 ימים שטה הספינה בזיגזגים, עד שנסחפה לכיוון לונג איילנד שבניו יורק שם משמר החופים השתלט על הספינה, והעבדים כולל סינקה, שניסה לקפוץ למים, נלקחו למאסר בניו הייבן.
הספרדים דרשו את החזרתם של העבדים לקובה. מרטין ואן ביורן, נשיא ארצות הברית, נטה להסכים אך התעקש שישפטו על רצח בארצות הברית.
שיקוליו היו לרצות את הספרדים ותומכי העבדות בדרום על מנת להיבחר לכהונה נוספת.
עורכי דין הפעילים לביטול העבדות לקחו את המקרה לטיפולם, וגייסו לצידם את התקשורת ואת דעת הקהל בניו יורק.
בבית המשפט נטען כי אף שהעבדות הייתה חוקית בקובה, הבאת העבדים מאפריקה הייתה בניגוד לחוק, כך שזאת הייתה בעצם חטיפה והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם.
השופט הסכים לטיעון על אף שהיה ידוע כתומך נלהב ברעיון עליונות האדם הלבן, ופסק לזכות העבדים המורדים.
אולם ממשלת ארצות הברית עתרה לבית המשפט העליון. הנשיא לשעבר ג'ון קווינסי אדמס, שאביו הנשיא ג'ון אדמס היה מחותמי הצהרת העצמאות, נטל על עצמו בגיל 73 את ההגנה בתיק מול הממשלה. למשפט ניתן סיקור עיתונאי נרחב.
נאומו המרגש בן שמונה השעות של הנשיא לשעבר, שיש הרואים אותו כרגע התהילה שלו, הביא לשחרור העבדים המורדים.
לואיס טאפאן והאגודה אמריקאית לביטול העבדות (American Anti-Slavery Society) שגייסה כספים למימון המשפט, גייסו די כספים למימון השבת 35 העבדים המורדים ששרדו בחזרה לאפריקה.
לבסוף הם חזרו לאפריקה, בינואר 1842, יחד עם חמישה מיסיונרים, שם ייסדו מיסיון נוצרי נגד עבדות.
סינקה גילה שאשתו ושלושת בניו נהרגו בעת העדרו. לאחר שעזב את המיסיון פנה לעסוק במסחר. קיימות טענות שעסק בעצמו במסחר בעבדים, אולם נראה שאינן מבוססות.
ראו גם
מרד העבדים בהאיטי
לקריאה נוספת
מרד העבדים - ויליאם א' אואנס. הוצאת עמיחי 1966. מאנגלית: שמואל שיחור.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סיירה לאוני
קטגוריה:מורדים
קטגוריה:עבדים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1814
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1879 | 2024-03-24T21:25:30 |
גאלית | 2020-08-17T04:44:39 | |
גאלית סקוטית | גאלית סקוטית (Gàidhlig, באנגלית: Scottish Gaelic) היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות. זו שפה שונה מהשפה הסקוטית, ששייכת לקבוצת השפות הגרמאניות וקרובה לאנגלית. היא מדוברת כיום בפי כ-90 אלף מתושבי סקוטלנד, רובם ככולם דוברים גם אנגלית. בנוסף דוברים אותה כמה אלפי אנשים בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. אף על פי שהשפה אינה שכיחה בחיי היום-יום בסקוטלנד, עדיין ניתן למצוא בתי ספר שמלמדים אותה ומוסדות שמשתמשים בה.
הגאלית הסקוטית שייכת לפלג הצפוני, הגוידלי, של השפות הקלטיות, ביחד עם אירית ומאנית, שכמעט נכחדה. באנגלית השפה נקראת Gaelic, ובגאלית: Gàidhlig. היא קרובה מאוד לאירית, אך מדובר בשתי שפות שונות. לעיתים נהוג לכנות גם את השפה המדוברת באירלנד "גאלית", אך אין מדובר באותה השפה. במקרה זה נהוג להבדיל בין "גאלית סקוטית" ו"גאלית אירית". אחד ההבדלים הבולטים לעין בין שתי השפות הוא כיוונם של התגים, האקצנטים, מעל התנועות: באירית התגים נוטים ימינה (áéíóú) ובגאלית – שמאלה (àèìòù).
כיום בסקוטלנד נעשים מאמצים לשמר את השפה ולהרחיב את תפוצתה. אף על פי שגאלית סקוטית אינה שפה רשמית בבריטניה, לפי החוק הבריטי ניתן להעניק אזרחות בריטית לאדם שדובר גאלית ושאינו דובר אנגלית. השפה מדוברת בעיקר בצפון סקוטלנד, באזור היילנדס (Highlands) ובאיים ההֶבּרידים, אם כי היא אינה מדוברת כלל באיי אורקני ואיי שטלנד, המהווים את הקצה הצפוני ביותר של סקוטלנד (ושל הממלכה המאוחדת כולה).
למקומות רבים בסקוטלנד שם גאלי לצד השם האנגלי המופיע על שלטים ציבוריים בשם האנגלי. לעיתים מדובר בכתיב שונה לאותו השם, כמו במקרה של גלאזגו, העיר הגדולה בסקוטלנד (Glasgow באנגלית, Glaschù בגאלית), ולעיתים בשם שונה לגמרי, כמו במקרה של פורט ויליאם, הנקראת Fort William באנגלית ו-An Gearasdan בגאלית. כמו כן, בסקוטלנד אף פועלת תחנת רדיו, המשדרת תוכניות אירוח, הקראת חדשות ומוזיקה אך ורק בשפה הגאלית.
קישורים חיצוניים
Can £27m a year bring a language back from near death מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:סקוטלנד: שפות
קטגוריה:שפות גוידליות | 2024-06-30T11:47:48 |
אירית | ממוזער|שמאל|250px|אחוז בעלי הידע בשפה האירית לפי אזורים, נכון לשנת 2011
אירית או גֵאלית אירית (באירית: Gaeilge או Gaeilge na hEireann; באנגלית: Irish או Irish Gaelic) היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות, שנוצרה באי אירלנד ומדוברת על ידי העם האירי. לאירית מעמד חוקתי כשפה הרשמית הראשונה של אירלנד, על אף שרק מיעוט מהאוכלוסייה דובר אותה כשפת אם; לעומת זאת, תושבים רבים דוברים אותה כשפה שנייה. בצפון אירלנד, האירית מוכרת כשפת מיעוט ובאיחוד האירופי היא משמשת כשפה רשמית. הפורס נא גייליגה הוא הגוף הציבורי באירלנד האחראי לשימור ולהפצתה של השפה ברחבי האי. השפה האירית הייתה לשפתו העיקרית של העם האירי לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת שלו, והם אף הפיצו אותה לאזורים אחרים, כמו סקוטלנד והאי מאן, בהם התפתחו ממנה הגאלית סקוטית והמאנית בהתאמה. היא נכתבה תחילה באלפבית אוגם עד שהאלפבית הלטיני החליף אותו. הספרות בשפה האירית היא העתיקה ביותר מבין שפות מערב אירופה.
רקע והיסטוריה
אירית שייכת לענף הגוידלי של השפות הקלטיות, אשר ראשיתו בהגירת הקלטים מבריטניה לאירלנד באמצע האלף הראשון לפנה"ס, הגירה שיצרה נתק לשוני בין הקלטים שבאירלנד לקלטים שבבריטניה. בחלוף הדורות הביא נתק זה להתפתחות שתי שפות שונות – ברטונית, בבריטניה וגוֹידלית באירלנד. שתי השפות הללו המשיכו להתפתח ולהתפצל לניבים ולשפות שונות. הברטונית התפצלה לשפות שגלגוליהן המודרניים הם הוולשית, הברטונית והקורנית ואילו הגוידלית התפתחה לניבים שונים (ובמרוצת השנים נפלה ה-ד' משמה כתוצאה משינוי פונטי), והיגרה גם לסקוטלנד ולאי מאן, בהם הפכה לגאלית הסקוטית (Gàidhlig na hAlban – שם זה משמר זכר אורתוגרפי ל-ד' האבודה) ולגאלית מאנית (Gaelg Vannin). הגיית שמה של השפה בניבים הסקוטיים הוא "גאליק", בקמץ ולא בצירי, ועל-כן מעוברתת ל"גאלית". הדמיון בין הכתיב העברי של השם "גאלית" לבין "גאליה" (Gaul), שמה של צרפת הקלטית הקדומה (ותושביה, ה"גאלים" – Gauls), הוא מקור לטעויות נפוצות, אולם הקשר בין שני המונחים מקרי בהחלט. הגאלית העתיקה מתועדת בכתובות אוגם.
האירית הייתה שפת הרוב המוחלט באירלנד עד לתחילת המאה ה-19, וגם כובשים זרים אימצו אותה כשפתם. האנגלים, שפלשו לאירלנד לראשונה במאה ה-11 והביאו איתם את השפה האנגלית (ובהתחלה גם את הצרפתית, שפת האצולה האנגלו-נורמנית), הצליחו בקושי רב לשמור על זהותם הלשונית, ובמשך מאות שנים, רבים מהם אימצו את השפה האירית. האנגלית הייתה מדוברת בעיקר בערים, אולם משקלן של הערים באירלנד הכפרית ברובה היה זניח. כל עוד היה לתושביה הקלטים של אירלנד קיום מדיני עצמאי, השפה האירית שגשגה ושימשה כלשון תרבות וספרות. אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה אף עודדה את השימוש בשפה האירית בכל אירלנד, גם בהתחום (שטח השלטון האנגלי הישיר באירלנד), ואף ביקשה ללמוד את השפה בעצמה.
בראשית המאה ה-17 השלימו הבריטים את תהליך הכיבוש האיטי של אירלנד, בו החלו 500 שנה קודם לכן, ונישלו את האצולה האירית מריבונותה ורכושה, דבר שהביא במהרה לקריסת האירית כשפת שלטון ותרבות. במהרה התפתח באירלנד תהליך של נטישת האירית לטובת האנגלית. נוצר באירלנד מצב חברתי-לשוני הנקרא דיגלוסיה, במסגרתו ישנן שתי שפות המדוברות על ידי אותה האוכלוסייה, ומצב בו הדורות הצעירים דוברים בעיקר אנגלית, דורות הביניים דוברים את שתי השפות במקביל והדורות המבוגרים הדוברים בעיקר אירית. תהליכים אלו הואצו מאוד במאות הבאות בעקבות מספר סיבות:
התפתחות משמעותית של הערים באירלנד וגידול משקלן הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה שלטונית, כלכלית ותרבותית.
הגירתם של מאות אלפי אנגלים וסקוטים לאירלנד (בייחוד לצפון) שהביאו איתם את השפה האנגלית. מצד שני, כוונות ההגירה של מאות אלפי אירים לארצות הברית ולקנדה, שעודדו בקרבם את הצורך ללימוד אנגלית.
רעב תפוחי האדמה הגדול באמצע המאה ה-19, אשר גרם למותם או להגירתם של 2 מיליון אירים כפריים, רבים מהם דוברי אירית.
כניסתה של מערכת החינוך הבריטית לאירלנד, שאסרה על הלימוד בשפה האירית עד שנת 1871
הכנסייה הקתולית, שעודדה שימוש בשפה האנגלית על פני השפה המקומית עד שנת 1890
שמאל|ממוזער|250px|תפוצת דוברי אירית באירלנד – 1871
בשלהי המאה ה-18 השתוו האירית והאנגלית מבחינה דמוגרפית, ונסיגת האירית המשיכה בהתמדה לאזורים הולכים ומצטמצמים בהם נותרה האירית מדוברת. האירית נותרה נפוצה בעיקר באזורי הכפר במערב אירלנד, והאנגלית הפכה נפוצה מאוד בערים הגדולות ובמזרח האי. אף על פי שהאירית הפסיקה להיות שפת הדיבור העיקרית, במהלך המאה ה-19 היא נותרה שפתם העיקרית של לפחות 3 מיליון מתושבי אירלנד. היא הייתה השפה העיקרית בשימוש במערכת המשפט והחוק ובמערכת הפוליטית, על אף הידע של השופטים, הפוליטיקאים ועורכי הדין באנגלית, וגם במרחב העסקי והמסחרי היו משתמשים בעיקר באירית.
רק בשלהי המאה ה-19, עת גוויעתה של האירית הפכה לעובדה מוגמרת, החלה להתפתח מודעות לשימור השפה. ברם, מגמה זו, שהייתה חלק מתהליך כולל של התעוררות לאומית באירלנד, באה לידי ביטוי גם בספורט, בספרות, בשירה ובתיאטרון והובילה בסופו של דבר גם לעצמאותה של אירלנד. התעוררות זו הייתה נחלתם של אירים עירוניים, רובם הגדול דוברי אנגלית, ותרומתם לשיקום מעמדה של השפה האירית הייתה בעיקר במישור העקרוני: האירית החלה להיתפש כשפתו הלאומית של העם האירי, על אף שבמישור המעשי המשיכה השפה לדעוך, ובראשית המאה העשרים דיאלקטים רבים מתו עם דובריהם האחרונים. חלק מאותם דיאלקטים זכו לתיעוד בלשני מקיף בטרם נעלמו. בזכותם ידוע, למשל, שהדיאלקטים של מחוז קלייר היוו מעבר הדרגתי מהדיאלקטים של קונכט (המדוברים עד היום בקונמארה, ממערב לעיר גולוויי) לדיאלקטים של מנסטר (המדוברים עד היום במחוז קרי), שנבדלים מאוד זה מזה, וכי הדיאלקט של האי ראת'לין (Rathlin Island), מול החוף של מחוז אנטרים בצפון אירלנד, היה דיאלקט מעבר בין הגאלית של צפון אירלנד (המדוברת עד היום במחוז דניגול) לבין הגאלית של דרום סקוטלנד.
שינוי ממשי במעמדה של האירית החל רק עם הקמתה של אירלנד כמדינה עצמאית ב-1922, שהפכה את האירית לשפתה רשמית. תהליך התקינה של האירית כשפה רשמית סייע רבות הן להנחלתה מחדש והן לחידוד ההבדלים בינה לבין אחיותיה בסקוטלנד ובאי מאן, שכן האירית התקנית מבוססת בעיקרה על הדיאלקטים של מאנסטר וקונכט, הרחוקים יותר גאוגרפית ולשונית מהדיאלקטים של השפות הגאליות האחרות. עם זאת, גם כיום ישנם דיאלקטים של גאלית אירית וגאלית סקוטית אשר קרובים יותר זה לזה מבחינה לשונית מאשר לדיאלקטים אחרים בתוך כל אחת משתי השפות.
על אף שהחוקה האירית הכירה בשפה האירית כשפתה הרשמית של המדינה החדשה ורוב הרפובליקנים שהקימו אותה היו מחויבים מאוד לתחייתה, האנגלית נותרה השפה השולטת במסדרונות הממשל ואכיפת החוק אפילו באזורים בהם יותר מ-80% מהאוכלוסייה הייתה דוברת אירית. ניסיונות להעמיק את אחיזת השפה ברחבי המדינה עלו בתוהו עם פריצת מלחמת האזרחים האירית בשנת 1922. לאחר המלחמה סומנו האזורים שבהם נותרה השפה האירית שפת הרוב, ונקראו גיילטאכט. הממשלה האירית דחתה את מסקנות הוועדה המיוחדת לאזורים אלו שקבעה שמשרדי ומשרות ממשלתיות חייבות לחזור לעבוד בשפה האירית. מטרת אזורים אלו הייתה לשמר את השפה ובתקווה שמהם היא תתפשט לשאר חלקי האי. למרות תקווה זו, הייתה זו דווקא המדינה האירית שגרמה לאינגלוז באזורי הגיילטכט. הדוגמה העיקרית לכך הייתה במשרות שהציעה המדינה, שהיו למקור פרנסתם של רוב תושבי הגיילטאכט, כמו פקידי דואר, גובי מיסים או מפקחים חקלאיים. אף על פי שכל עובד נדרש להציג תעודת הכשרה בשפה האירית, לא היה צורך אמיתי בשפה במהלך ביצוע העבודות. לעומת זאת, עובדי המדינה היו מחויבים לדעת אנגלית ברמה גבוהה ולהשתמש בה במהלך ימי עבודתם. בנוסף, אם אזרח היה רוצה להגיש בקשה למענק, לבקש חיבור לחשמל או להתלונן על מיסוי לא נכון, הוא היה חייב לעשות זאת בשפה האנגלית.
בימיה הראשונים ניסתה המדינה להגביר את השימוש באירית גם דרך מערכת החינוך, ונציגיה אף האמינו שבתוך דור תשוב האירית להיות השפה המדוברת במדינה. בשנת 1928 הפכו לימודי השפה האירית לשיעור חובה ובשנת 1934 היה צורך לעבור מבחן בשפה האירית על מנת לסיים את בית הספר התיכון. אולם, על אף התקוות הרבות, הביצוע של שיעורים ומבחנים אלו היה נתון לכישלונות רבים ובמבחן הזמן כשל בהפיכת השפה למדוברת. גם בפרלמנט ניסו תחילה מספר פוליטיקאים לנאום בשפה האירית, אך עם הזמן הפסיקו. נשיא אירלנד הראשון, דאגלס הייד, אף נאם את הנאום הראשון שלו בפרלמנט בניב של מחוז רוסקומון, והקלטת נאום זה היא ההוכחה החיה היחידה שנותרה לניב זה.
במבחן הזמן, אחוז התושבים שדוברים אירית כשפתם הראשונה דעך עם הקמת המדינה, אך אחוז התושבים הדוברים את שתי השפות יחד עלה.
מעמד האירית כיום
ממוזער|שמאל|225px|אחוז דוברי השפה האירית ביום-יום, נכון לשנת 2011
השפה האירית מקבלת הכרה בחוקה של אירלנד כשפה הלאומית והראשונה של הרפובליקה של אירלנד, כשהאנגלית שנייה לה ברשמיותה. במשך עשרות שנים לא היו אומדנים אמינים להערכת מספר דוברי השפה האירית, שכן השאלות הרלוונטיות במפקד האוכלוסין האירי היו עמומות. נתוני המפקדים מלמדים בעקביות כי כ-40% מאזרחיה של אירלנד, שהם כ-1.8 מיליון איש כיום, יודעים אירית ברמה מסוימת, אם כי ברור שעבור רובם הגדול מדובר בשפה זרה אותה הם למדו/לומדים בבית-הספר ואינם דוברים אותה. למפקד האוכלוסין של שנת 2006 נוספו שאלות בדבר תדירות השימוש בשפה האירית, ואשר נכללו גם במפקד של שנת 2011. בהנחה שיש מתאם גבוה בין שימוש יום-יומי באירית שלא בסיטואציות לימודיות במערכת החינוך, לבין שליטה באירית, הרי שנתוני המפקדים בדבר השימוש היום-יומי באירית מאפשרים הערכה אמינה למספר דוברי השפה (באירלנד האנגלית שגורה בפי כול והיא שפה רשמית, כך שלא ייתכן מצב בו אדם שאינו שולט באירית ייאלץ להשתמש באירית באופן יום-יומי). מפקד 2011 מלמד כי כ-94,000 איש (85,000 במפקד 2006) משתמשים באירית באופן יום-יומי שלא בסיטואציות לימודיות, והם מהווים פחות מ-2.5% מאוכלוסיית אירלנד. עם זאת, מדובר בעליה של כ-11% מאז מפקד 2006, עליה ששיעורה גבוה משמעותית משיעור גידול אוכלוסיית אירלנד בין שני המפקדים (כ-6%). יתרה מכך, העלייה בהיקף השימוש היום-יומי באירית מרוכזת בקרב הילדים והנוער (גילאי 3–19): מכ-31,000 (כ-3.1% משכבת הגיל, כ-34% מאוכלוסיית הדוברים) בשנת 2006 לכ-38,000 (כ-3.7% משכבת הגיל, כ-40% מאוכלוסיית הדוברים) בשנת 2011. מהנתונים מסתמנת מגמה של הצערת אוכלוסיית דוברי האירית, מגמה המגבירה את סיכויי ההישרדות של השפה, אשר נתפשת כשפה בסכנת הכחדה כבר למעלה ממאה שנה. על 94,000 המשתמשים באירית באופן יום-יומי בתחומי הרפובליקה האירית מתווספים כמה עשרות אלפי דוברי אירית נוספים: חלקם בתחומי הרפובליקה האירית, אשר האירית בפיהם שוטפת אך אינם משתמשים בה באופן יום-יומי, חלקם אזרחי צפון אירלנד (בה יש כ-170,000 בעלי ידע כלשהו באירית, ובקרבם מיעוט מסוים של דוברי אירית שוטפת ואף ילידית), וכן כמה אלפים בקרב הפזורות האיריות בשאר רחבי בריטניה, בארצות הברית, קנדה, ואוסטרליה, ובודדים במדינות אחרות. ניתן להעריך את כל אוכלוסיית דוברי האירית בכ-120 עד 150 אלף. ההערכות בנוגע למספר הדוברים שהאירית היא שפת האם שלהם (רכשו אותה באופן טבעי מהוריהם) צנועות יותר, ונעות בין 20 ל-80 אלף.
ממוזער|שמאל|225px|אזורי הגיילטאכט הרשמיים
אזורים ספציפיים באירלנד, בעיקר לאורך חופה המערבי (מגווידור והאי טורי שבצפון ועד האי קליר שבדרום, ובמיוחד באזור קונמארה שממערב לעיר גולוויי), אשר בהם היה רוב לדוברי אירית בראשית ימי הרפובליקה האירית, הוכרו רשמית כ"גיילטאכט", וזכו לתמיכה ממשלתית נרחבת. עם הזמן אזורי הגיילטאכט הצטמקו, וכיום נותרו אזורים ספורים בלבד שבהם האירית נותרה שפת הרוב ושפת הקהילה. כמו כן, נתון שעולה מסקר נרחב שנערך באזורי הגיילטאכט מעיד שרק כרבע מאוכלוסיית אזורים אלו דוברת את השפה בתוך הבית. ישנם אזורים מסוימים באירלנד הנקראים "הגיילטאכט האמיתיים" ובהם כ-50% מהאוכלוסייה דוברת את השפה האירית – אזורים אלו תחומים בדרום קונמארה, מערב חצי האי דינגל וצפון מערב מחוז דניגול. אזורי הגיילטאכט העיקריים נמצאים במחוז גולוויי וכוללים את קונמארה, איי אראן, קררו וספידל, במערב מחוז דניגול ובחצאי האי דינגל ואיוורה שבמחוז קרי. ריכוזים קטנים יותר נמצאים במחוזות מאיו, מית׳, ווטרפורד וקורק. הקהילה הגדולה ביותר של דוברי אירית באזורי הגיילטאכט נמצאת בגווידור שבמחוז דניגול.
אזור גיילטאכט מפקד 2011 מפקד 2016 הבדל מחוז קורק 982 872 110- מחוז דניגול 7,047 5,929 1,118- העיר גולוויי 636 646 10+ מחוז גולוויי 10,085 9449 640- מחוז קרי 2,501 2,049 452- מחוז מאיו 1,172 895 277- מחוז מית' 314 283 31- מחוז ווטרפורד 438 467 29+ סך הכול 23,175 20,586 2,589-
השפה הוכרה כשפת מיעוט בצפון אירלנד בשנת 1998 בעקבות חתימת הסכם יום שישי הטוב, שהביא לסיומו של הסכסוך בצפון אירלנד בין הממלכה המאוחדת לרפובליקנים הלאומנים האיריים. האירית מוכרת גם כאחת מהשפות הרשמיות של האיחוד האירופי.
מאז ראשית קיומה של אירלנד כמדינה עצמאית נעשו מאמצים לשימור השפה האירית ולהרחבת תפוצתה. כל המסמכים הרשמיים באירלנד מופיעים באירית ובאנגלית, ופקידי הממשל, מרצים ותלמידים באוניברסיטה הלאומית של אירלנד, מורים בבתי ספר יסודיים ושוטרים מחויבים לדעת את שתי השפות. לכל הגופים הממלכתיים ללא יוצא מן הכלל, כמו גם לתאגידים ציבוריים רבים, שם אירי רשמי שפעמים רבות הוא המונח היחיד בשימוש יום-יומי. כל תלמידי בתי-הספר באירלנד מחויבים ללמוד את השפה, וישנו מערך בתי-ספר, Gaelscoileanna ("גיילסקולנה"), הפועל מחוץ לגיילטאכט, שבו האירית היא שפת ההוראה של כל מקצועות הלימוד. מערך הגיילסקולנה זוכה לפופולריות רבה, והתרחב ביותר מ-1,000% במהלך העשורים האחרונים: מ-18 בתי-ספר בשנת 1972 ל-226 בתי-ספר בשנת 2016. נכון לשנת 2016 לומדים בגיילסקולנה כ-52,000 תלמידים, מתוכם כ-46,000 ברפובליקה של אירלנד וכ-6,000 בצפון אירלנד. לשם השוואה, בכל אזורי הגיילטאכט ביחד ישנם בסך הכול כ-13,000 תלמידי בית-ספר, מספר השקול למספר הכולל של תלמידי גיילסקולנה במחוז העיר דבלין לבדו. ברם, תופעת פריחת הגיילסקולנה ניכרת בעיקר בשכבות הגיל הנמוכות: בעוד שבקרב תלמידי בתי הספר היסודיים ברפובליקה של אירלנד, כ-36,000 (קרוב ל-7%) הם תלמידי גיילסקולנה, שיעורם בקרב תלמידי התיכונים עומד על כ-10,000, שהם 2.5% בלבד. הסיבה העיקרית לפער זה היא הפרישה המוגבלת של בתי הספר התיכוניים המלמדים באירית, הנובעת מכך שהקמת בית ספר תיכון כרוכה באילוצים מורכבים יותר, במשאבים מרובים יותר ובעמידה בקריטריונים נוקשים יותר מהנדרש מהקמת בית ספר יסודי. על-מנת לתת מענה לדרישה לחינוך תיכוני באירית באזורים בהם אין אפשרות להקים בית ספר תיכון שכזה, מוקמות לעיתים יחידות הוראה באירית במסגרת בתי ספר תיכוניים המלמדים באנגלית. זהו מענה חלקי בלבד, שכן תלמידי היחידות לומדים באירית רק חלק ממקצועות הלימוד, וממילא שפת הדיבור מחוץ לזמן השיעור היא אנגלית. היקף השימוש באירית כשפת הוראה באוניברסיטאות (מחוץ למחלקות השפה האירית) עודנו זניח, אולם בשנים האחרונות מסתמן גידול הן בביקוש והן בהיצע של תוכניות לימוד באירית (במיוחד בקמפוסים השונים של University College Galway ובתוכנית הלימודים Fiontar של Dublin City University).
שמאל|ממוזער|300px|שילוט דו לשוני בגן החיות באירלנד
הגידול בשימוש באירית מתבטא גם באמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה: ערוץ הטלוויזיה TG4, שכל תוכניות המקור שלו באירית, פועל מאז שנת 1996, ונודעה לו חשיבות רבה בקישור וגישור בין דוברי האירית באזורי הגיילטאכט השונים ומחוץ לגיילטאכט. בנוסף לו, פועלות באירלנד כמה תחנות רדיו דוברות אירית, כשהוותיקות שבהן הן Raidió na Gaeltachta ("רדיו נה גיילטכטה", המשדרת מקונמרה ומאזורי גיילטאכט אחרים) ו-Raidió na Life ("רדיו נה ליפה", המשדרת מדבלין וקרויה על-שם נהר הליפי). שידורי טלוויזיה ורדיו באירית שכיחים גם בערוצים השונים בצפון-אירלנד, וקיימים, בתדירות מועטה, גם בערוצים דוברי האנגלית ברפובליקה האירית. בשנת 2002 הופיע בבלפסט עיתון יומי באירית בשם Lá Nua ("לא נואה", שפירושו "יום חדש"). היומון יצא לאור במשך 6 שנים, אולם נסגר בשנת 2008.
התפתחות השימוש באירית כשפת חינוך ותקשורת לגיטימית קשורה באופן הדוק לכך שבדורות האחרונים עבר עיקר המשקל של הדיבור באירית מאוכלוסיית הגיילטאכט (שהניבים המדוברים בפיה הם המשך ישיר לרצף ההיסטורי של הגאלית) לאוכלוסיית "הדוברים החדשים" בכל אירלנד (שרובם מדברים באופן שוטף ואף ילידי אירית "מאונגלזת", המכילה מוטיבים רבים, הן בדקדוק והן באוצר-המילים, שמקורם אנגלי). ההבדל בין היכולות הלשוניות של שתי האוכלוסיות, העומד בדרך כלל בניגוד להבדל הסוציו-אקונומי ביניהן, יוצר דינמיקה מתמדת בשפת הדיבור ה"תקנית". דינמיקה זו מתגברת לנוכח ההבדלים הדקדוקיים בין ניבי הגיילטאכט השונים, ולאור העובדה שגם מחוץ לגיילטאכט דוברים שונים משתדלים לאמץ נורמות של ניבים שונים: בעוד שברפובליקה האירית משתדלים להיצמד לנורמות דקדוקיות של הניבים המרכזיים (קונמרה) או הדרומיים (בעיקר דינגל), בצפון אירלנד רווחות נורמות דקדוקיות של ניבי דניגול שבצפון.
המבקר באירלנד נתקל בשפה האירית בעיקר בשלטי דרכים, שבהיותם מסמך רשמי, כתובים באירית ובאנגלית (או באירית בלבד בגיילטאכט). לכל המקומות באירלנד שם אירי לצד השם האנגלי. לעיתים מדובר בתעתיק שונה לאותו השם, כאשר בדרך כלל השם האנגלי הוא שיבוש של השם האירי ההיסטורי, כמו במקרה של העיר גולוויי (Galway באנגלית, Gaillimh "גאליב" באירית). לעיתים שני השמות שונים לגמרי, כמו במקרה של בירת אירלנד, הנקראת Dublin באנגלית ו-Baile Átha Cliath (בָלָהָקלִיאה) באירית.
השפה האירית נפוצה גם מחוץ לאי אירלנד בעקבות גלי המהגרים הגדולים שיצאו מהאי לאורך המאות האחרונות. הפזורה האירית נמצאת בעיקר בממלכה המאוחדת ובצפון אמריקה, אך ישנן אוכלוסיות גדולות של אירים גם בארגנטינה, באוסטרליה ובניו זילנד. התנועה הגדולה הראשונה של אירים אל מחוץ למדינה התרחשה במאה ה-17, בעיקר לאחר השלמת הכיבוש של אירלנד על ידי אוליבר קרומוול, כשאירים רבים עזבו לאיים הקריביים. במאה ה-18 החלה עזיבה המונית של אירים לארצות הברית, בעיקר בשנות ה-40 של המאה ה-18, בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. מהגרים אירים הגיעו לראשונה לאוסטרליה בסוף המאה ה-18, לרוב כחיילים או כעצירים, ובשנות ה-60 של המאה ה-18, החלו להגיע גם משפחות אל היבשת, כשחלק מזרם מהגרים זה הופנה גם לניו זילנד. גוויעתה של האירית באירלנד והאטתו של זרם המהגרים, הביאה לירידת קרנה של השפה גם מחוץ לאי, בנוסף לשחיקתה הטבעית של השפה במדינות הזרות. למרות זאת, זרם חסידים המשיך ללמוד ולהפיץ את השפה במדינות השונות, מגמה שהתחזקה במחצית השנייה של המאה ה-20. כיום השפה האירית נלמדת בבתי ספר מסוימים מחוץ לאירלנד, בעיקר בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה ומסקר שנערך בין השנים 2006–2008, כ-22,279 אמריקאים טענו שהם מדברים אירית בביתם. עד תחילת המאה ה-20, השפה האירית הייתה שפת הקהילה באי ניופאונדלנד, בניב שהיה נקרא אירית של ניופאונדלנד, שהיה קרוב לניבים של פרובינציית מנסטר, אולם ניב זה נכחד ופינה את מקומו לשפה האנגלית.
מושגים איריים בשימוש יום יומי
שמאל|ממוזער|250px|שוטר אירי
לכל הגופים הממלכתיים, ולתאגידים ציבוריים רבים, שם אירי שלעיתים הוא היחיד הנמצא בשימוש יום-יומי. ראש ממשלת אירלנד מכונה טישך (Taoiseach – מנהיג) וסגנו הוא הטנשטה (Tánaiste – יורש). בית הנבחרים האירי מכונה "אֵירָכטָס" (Oireachtas), הסנאט הוא ה"שָנד אירן" (Seanad Éireann) ואילו הבית התחתון הוא "דאל אֵירן" (Dáil Éireann – האספה האירית) או רק "דאל". חבר הבית התחתון הוא "טכטה דאלה" (Teachta Dála – חבר האספה), המקוצר בראשי תיבות TD. משטרת אירלנד נקראת באופן רשמי "משמרות השלום של אירלנד" (Garda Síochána na hÉireann) ובדרך כלל רק "משמרות השלום" (An Garda Síochána), ואילו שוטרים הם "שומרים" (Gardaí, יחיד Garda). השימוש במינוחים האנגליים Police ו-Policmen נדיר, ואפילו תחנת המשטרה מכונה "תחנת גארדה" (Garda station). במקרים רבים רווח השימוש בתווית הידוע בשתי השפות – כך לדוגמה The Gardaí (השוטרים) או An Garda (השוטר) ו-Na Gardaí (השוטרים). הדואר האירי נקרא באופן רשמי An Post ("אן פוסט" – הדואר).
חברת האוטובוסים הבין-עירוניים הגדולה באירלנד היא "בוס אירן" (Bus Éireann), הרכבת "יארנרוד אירן" (Iarnród Éireann) והרכבת הקלה בדבלין – "לואס" (Luas – "מהירות" באירית). ראשי תיבות של מוסדות ממלכתיים הכוללים את המילה "אירלנד", מקפידים על כתיבת האות "É" (עם אקסנט כבד מעליה) המייצגת את שמה של המדינה באירית, ולא עם "I" של Ireland באנגלית. כך, רשות השידור האירית היא ה-RTÉ, ר"ת של "Raidió Teilifís Éireann" (רדיו טלפיש אירן – הרדיו-טלוויזיה האיריים).
בשימוש יום-יומי בכל המדינה, ולא רק בגיילטאכט, מקובלים ביטויים ומונחים באירית, גם בעת שיחה באנגלית. "סלאן" (Slán) הוא שלום בעת פרידה, סלנטה (Sláinte – בריאות טובה) הוא "לחיים", "גו ראב מאה אגט" (Go raibh maith agat) הוא "תודה", והדרך אל מרכז העיר בשילוט ובתחבורה ציבורית היא "אן לאר" (An Lar).
ניבים בשפה האירית
השפה האירית מדוברת במספר דיאלקטים מסורתיים ובמגוון של דיאלקטים "עירוניים", אשר אליהם מתייחסים לעיתים כ"אירית מודרנית". אירית זו פיתחה חיים נפרדים משל עצמה, ולה מספר גדל של דוברים ילידיים. ההבדלים בין הניבים השונים בשפה האירית באים לידי ביטוי בהטעמה, באינטונציה, באוצר המילים ובמבנה המשפטים. באופן כללי, ניתן להגיד כי שרדו שלושה אזורי דיאלקטים עיקריים והם מקבילים לפרובינציות של מנסטר, קונכט ואלסטר. ישנם תיעודים של ניבים מסוימים מפרובינציית לנסטר, אשר תועדו מעט לפני או מעט לאחר הכחדתם.
לנסטר
עד לתחילת המאה ה-19 ואף לאחר מכן, הייתה האירית מדוברת בכל מחוזות פרובינציית לנסטר – קרלו, קילדייר, דבלין, קילקני, ליש, לונגפורד, לאות', מית׳, וסטמית׳, אופאלי, וקספורד וויקלו. עדויות שסיפקו שמות המקומות באזורים אלו, מקורות ספרותיים והקלטות חיות של דוברי הדיאלקטים, הצביעו על קיומם של שלושה דיאלקטים בלנסטר – אחד משמעותי ועוד שניים בעלי חשיבות פחותה. ניב משני אחד היה קרוב לניבים של פרובינציית אלסטר והיה מדובר בעיקר במחוזות מית' ולאות' והגיע עד לעמקו של נהר הבוין, והניב השני היה קרוב וכמעט זהה לניבים של פרובינציית מנסטר ובו היו מדברים בעיקרי במחוזות קילקני וליש. הניב העיקרי דובר ברובה של הפרובינציה, באזורה המרכזי – ממערב קונכט עד לשפכו של נהר הליפי ודרומה עד לווקספורד. לניב זה היו וריאציות מקומיות רבות.
לניב המרכזי היו מאפיינים ששרדו עד היום רק בניבים של קונכט. ברמה העקרונית, הייתה העדפה להטעמה בהברה הראשונה של המילה, ולרוב היו מבטאים את הצירוף Cn כ-Cr. לדוגמה, המילה Cnoc (גבעה) הייתה מבוטאת כ-Croc, כפי שניתן לראות בשמות מקומות במחוז דבלין – קרוקסלינג (Cnoc Slinne) או במחוז קרלו – קרוקין (Cnoicín). הניב היה מאופיין גם בדיפתונגיזציה ובהארכת ההברות במילה, כאמור, בעיקר הראשונה. הוכחה מוקדמת לניב של מזרח לנסטר נמצאת בספרו של הרופא האנגלי אנדרו בורד, אשר תיעד את הניב המקומי בשנת 1547:
בעברית באירית של לנסטר באירית סטנדרטית מה שלומך? ?Kanys stato ?Conas atá tú אני בסדר, תודה לך Tam agoomawh gramahogood Tá mé go maith, go raibh maith agat אדוני, אתה יודע לדבר באירית? ?Sor, woll galow oket ?Sor, 'bhfuil Gaeilge agat כמה רחוקה ווטרפורד? ?Gath haad o showh go port laarg ?Cá fhad as seo go Port Láirge עשרים מייל Myle hewryht Míle ar fhichid
התחום
ממוזער|200px|שמאל|התחום בשנת 1488
התחום (באנגלית: The Pale, באירית: An Pháil) היה כינוי לאזור אשר הקיף את העיר דבלין בימי הביניים והיה נתון לשליטה ישירה של המלך והממשלה האנגלית. לקראת סוף המאה ה-15, כלל התחום את קו החוף שבין דלקי בדרום ועד לדאנדוק בצפון. בפנים האי, התחום הגיע לערים נאס וליקסליף שבמחוז קילדייר והערים טרים וקלס שבמחוז מית'. על אף שהיה נתון לשליטה אנגלית, עד לתקופה מסוימת רוב התושבים עוד היו מדברים בו בשפה האירית, כפי שניתן להיווכח מכתביו של פקיד אנגלי משנת 1515 – "רוב פשוטי העם המתגוררים במחוזות הכפופים לחוקי המלך (אנגליה), הם ממוצא אירי, בעלי תרבות אירית ודוברים את השפה האירית". עם התחזקותה התרבותית והפוליטית של האנגלית בתחום, החל תהליך של נסיגת השפה האירית לטובתה של השפה האנגלית, אשר הגיע לשיאו בתחילת המאה ה-19. לדוגמה, בשנת 1781, אחוז דוברי האירית במחוז מית' עמד על 41%, ואילו כמעט מאה שנה לאחר מכן, ב-1851, אחוז זה עמד על כ-3%.
דעיכה כללית
האנגלית פשטה ברחבי לנסטר במאה ה-18, אך דוברי האירית עוד היו הרוב. על פי מפקד משנת 1781, הוערך אחוז דוברי האירית במחוזות השונים (על אף שההערכה כנראה קטנה מדי):
מחוז קילקני – 57%
מחוז לאות' – 57%
מחוז לונגפורד – 22%
מחוז וסטמית' – 17%
תחילת הדעיכה המשמעותית של השפה האירית התרחשה במחוזות ליש, וקספורד, ויקלו, דבלין וקילדייר. אחוז הילדים דוברי האירית צנח באופן משמעותי במאה ה-18: 17% בתחילת המאה ה-18, 11% בתחילת המאה ה-19, 3% בשנות ה-30 של המאה ה-19, וילדים ספורים בלבד כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19.
מפקד משנת 1851 מראה שעוד היו דוברי אירית מבוגרים במחוז דבלין. הקלטות קוליות שבוצעו בין השנים 1928 ו-1931 משמרות את זכר הניבים בלנסטר של כמה מאחרוני הדוברים מאומית' שבמחוז לאות'. הדוברת האחרונה של ניב לנסטר גם כן התגוררה באומית', שמה היה אנני או׳הנלון והיא נפטרה בשנת 1960.
מנסטר
האירית של פרובינציית מנסטר מדוברת בעיקר באזורי הגיילטאכט של מחוז קרי – חצאי האי דינגל ואיוורה, הערים רינג ודונגרבן שבמחוז ווטרפורד ואזור מסקרי והאי קייפ קליר שבמערב מחוז קורק. חלוקת המשנה בתוך פרובינציית מנסטר היא בין הניב של מחוז ווטרפורד לבין שאר הפרובינציה.
צפון ומערב חצי האי דינגל הם האזור האחרון שנותר במנסטר בו האירית היא שפת הקהילה והיא השגורה בפי רוב האוכלוסייה, על אף שהשפה מדוברת גם בשאר אזורי הגיילטאכט שבפרובינציה. מבחינה היסטורית, הייתה האירית נפוצה לחלוטין בכל רחבי מנסטר, והניב של מנסטר אף השפיע במידה ניכרת על הניבים בקונכט ובאלסטר שהיו קרובים אליו מבחינה גאוגרפית – לדוגמה, הניבים של המחוזות קילקני, וקספורד ודרום מחוז גולוויי ואיי אראן.
קונכט
מבחינה היסטורית, הניבים של קונכט מהווים שריד יחידי לאזור דיאלקטי שהשתרע ממרכז האי ועד לחופו המזרחי. את הניב המובהק ביותר של פרובינציית קונכט ניתן למצוא בקונמארה ובאיי אראן, וניב מובהק נוסף נמצא באזורי הגיילטאכט שבין המחוזות מאיו וגולוויי. הניב של צפון מחוז מאיו שמדובר בעיר אריס ובאי אקיל, הוא בהכרח של קונכט מבחינה דקדוקית ומורפולוגית, על אף שיש לו קרבה מסוימת גם לניבים של אלסטר, וזאת בעקבות הגירה של אירים מנושלים רבים מאלסטר לקונכט בעקבות ההתיישבות האנגלית על אדמותיהם במאה ה-16. יש האומרים שדווקא ניב זה הוא ניב קונכט המקורי, אותו היו מדברים בעבר במחוזות סלייגו, רוסקומון, ליטרים ומזרח גולוויי.
ההבדלים המשמעותיים בין ניב קונכט לבין שאר הניבים של השפה האירית הוא השימוש בסיומת -achan בסוף שמות פעולה – לדוגמה, המילה "היחלשות" – lagú במנסטר ו-lagachan בקונכט. כמו כן, הארכת התנועות והקטנה משמעותית של הסיומות הוא גם סמל היכר לניבים של קונכט. ישנם סימני היכר המשותפים לקונכט עם אחד הניבים האחרים: גם בקונכט וגם באלסטר הוגים את הסיומת mh או bh כ-W ולא כ-V כמו במנסטר, למשל המילה "הר", sliabh, נהגית כ-[ʃlʲiəw] ולא [ʃlʲiəβ] כמו במנסטר. לעומת זאת, גם בקונכט וגם במנסטר יש דיפטונגיזציה או הארכה של הברות קצרות לפני העיצורים nn, -m, -rr, -rd, -ll- במילים בעלות הברה אחת או במילים בעלות מספר הברות, כאשר ההברות מוטעמות ואחריהן מופיע העיצור. לדוגמה, המילים "ראש" – [ceann [cɑ:n, "קצר" – [gearr [gʲɑ:r, "זר" – [gall [gɑ:l או "פלא" – [iontas [i:ntəs.
גם בתוך קונכט יש הבדלים בין הניב של דרום קונמארה לבין הניב של מאיו וגולוויי לבין הניב של צפון מאיו. נשיא אירלנד הראשון, דאגלס הייד, היה ככל הנראה מהדוברים האחרונים של הניב של מחוז רוסקומון, ניב קונכט שנכחד.
אלסטר
מבחינה בלשנית, הניב המשמעותי של פרובינציית אלסטר הוא זה המדובר בעיירה רוזס וסביבותיה ובעיר גווידור, הממוקמות במחוז דניגול. בניב זה השתמשו רוב הסופרים והמשוררים האירים שהתגוררו בפרובינציית אלסטר כמו גם הזמרת אניה ולהקת הפופ קלאנאד המודרניים והוא גם מהניבים האחרונים ששרדו בפרובינציה. האירית המדוברת במחוז אלסטר שונה במקצת משאר הניבים של השפה האירית, וניתן אף להגיד שהיא קרובה לשפות הגוידליות האחרות – גאלית סקוטית ומאנית, איתם היא חולקת תחביר ומילים משותפות. אולם, בעקבות הכחדתם של רוב ניבי אלסטר בשטחים שהיום נקראים צפון אירלנד, קשה להגיד שהניב הנוכחי של אלסטר מהווה מעבר בין הניבים הדרומיים של קונכט ומנסטר לבין השפות הגאלית סקוטית והמאנית, על אף שבעבר הדבר היה נכון. המאפיין המשותף הבולט ביותר לשלוש השפות – ניב אלסטר, גאלית סקוטית ומאנית הוא השימוש במילת השלילה (cha(n במקום במילה ní, בה משתמשים בקונכט ובמנסטר. בניבים הצפוניים של אלסטר הדבר בולט יותר מאשר בדרומיים, על אף שגם בניבים הצפוניים וגם באלו הדרומיים הטיית השלילה לעתיד נהגית כ-níl כמו בניבים של קונכט ומנסטר יותר מאשר כ-chan fhuil או cha bhfuil כמו בסקוטית ובמאנית.
מאפיין נוסף של הניבים של אלסטר הוא השימוש בסיומת -am במקום -im בפועל יחיד בהווה, בניגוד לניבים של מנסטר וקונכט. לדוגמה, "אני הולך" – siúlaim בניבים הדרומיים ו-siúlam באלסטר.
האירית בערי אירלנד
אירית הייתה השפה השגורה בפי הקהילות בערים ובעיירות האיריות עד למאה ה-19, ועד המאה ה-18 היא עוד הייתה נפוצה בדבלין ובהתחום, בעיקר בתחומי האמנות, השירה, הספרות והתרבות. הניב שהיה מדובר בדבלין היה בטווח שבין הניבים של אלסטר שבמית' ובלאות' מצפון והניבים של לנסטר וקונכט מדרום ועל כן הוא קרוב אליהם מבחינת דקדוקית ופונולוגית. הכלל במחוז דבלין היה שימת דגש בהברה הראשונה של המילה. מאחר שהשפה האירית הייתה מדוברת באופן נרחב בדבלין בתקופה הקרומווליאנית, הרשויות האנגליות ביקשו להסדיר אותה באופן רשמי והאצולה האנגלית אולצה לשמוע הרצאות באירית ונאומי כמרים קתולים היו נישאים בה. המתיישבים האנגלים אף מחו בשנת 1657 על השימוש היום-יומי והנרחב בשפה במקומה של האנגלית. ישנן הוכחות לשימוש נרחב בשפה מאותה התקופה גם בערים גדולות אחרות באירלנד, דוגמת קורק ודרוהדה.
במאה ה-16, צאצאיהם של המתיישבים האנגלו-נורמנים במרכזים העירוניים באירלנד היו דוברי אירית או שדברו את שתי השפות גם יחד. בסוף המאה ה-16, לאחר שסייר ברחבי אירלנד, כתב המטייל האנגלי פיינס מוריסון – "האנגלים האירים והאירים עצמם, על אף שהם יכולים לדבר אנגלית טוב כמונו, מדברים בדרך כלל באירית בינם לבין עצמם, ולא פותו לדבר איתנו בשפה האנגלית כלל". סגירתם ופירוקם של מוסדות לאומיים ותרבותיים איריים במאה ה-17 הובילו לירידת קרנה של השפה האירית ולאינגלוז הדרגתית של מעמד הביניים. מפקד אוכלוסין משנת 1851 מעיד שעוד נותרו קהילות גדולות דוברות אירית בערים, ובשווקים וברחובות עוד היו מדברים באירית באופן שוטף. כ-40% מתושבי קורק עוד היו מדברים בשפה האירית.
במאה ה-19 קטנו אוכלוסיות אלו באופן דרסטי, בעיקר בדבלין, וירידה זו נבלמה רק בתחילת המאה ה-20, כשרפובליקנים אירים ביקשו לדאוג שהשפה לא תכחד. מאמצים אלו נתמכו בידי הליגה הגאלית ולוו בפעילות ספרותית מחודשת בשפה האירית. בשנים האחרונות ישנה עלייה של דוברי אירית ילידיים בערים באירלנד והדבר משתקף בריבוי שידורים במדיות בשפה האירית. השפה האירית המדוברת בערים משתנה ללא הרף, בייחוד בתחום העיצורים, תחום המאפיין מאוד את השפה האירית. לא ברור כיום אם השפה השגורה בפי דוברי האירית ה"חדשים" תהפוך לניב בפני עצמו או אם היא תמשיך להתרחק באופן בלתי הפיך מהאירית המדוברת בגיילטאכט ותהפוך לשפה שונה.
האירית התקנית
האירית התקנית הרשמית (באנגלית: The Official Standard, באירית: An Caighdeán Oifigiúil או בקיצור An Caighdeán) היא שפה תקנית, אותה לומדים בבתי הספר באירלנד, על אף שבהשפעה מסוימת של הניבים המקומיים בהם היא מלומדת. השפה פורסמה לציבור בדאל אירן בשנות ה-50 של המאה ה-20. לפיתוחה של השפה התקנית היו שתי מטרות עיקריות – הראשונה הייתה פישוט והנגשת השפה, ששמרה עד לאותם ימים את האיות העתיק שלה – במסגרת הפישוט הוסרו אותיות שותקות רבות ובוצעה תקינה של אופן כתיבת השפה, כך שדוברי כל הניבים יכתבו באופן זהה. מאפיינים רבים של השפה התקנית הם של ניב קונכט, מאחר שהוא הניב המרכזי של השפה – הן מבחינת כמות דובריו והן מבחינת היותו גשר בין הניבים של מנסטר לבין הניבים של אלסטר. איותן של המילים משקף לרוב את האופן בו היו מאייתים אותם באירית קלאסית העתיקה, אך כל ניב שמר לעצמו את אופן ביטוי המילים הייחודי לו. לדוגמה, את המילה "עליי" מאייתים באירית עתיקה כ-agam ועל כן כך הוא מאוית בכל אירלנד, אך מבחינת הגייה הדבר שונה. במנסטר המילה נהגית כ-agùm (אגום), בקונכט היא נהגית כ-am (אם) ובאלסטר היא נהגית כ-aigheam (איים).
המטרה השנייה לתקינת השפה הייתה הסדרת והפשטת הדקדוק של האירית על מנת שיהיה נגיש ופשוט יותר להבנה באוכלוסיות בתי הספר דוברות האנגלית. הסדרת הדקדוק היא אחת הסיבות לכך שישנן אוכלוסיות איריות מסורתיות שלא מקבלות את השפה החדשה. השפה התקנית מדוברת בעיקר על ידי אירים שזו אינה שפתם הראשונה, מהם אחוז גדול מתגורר בעיר הבירה דבלין – ועל כן, השפה התקנית מכונה לעיתים כ"אירית של דבלין" או כ"אירית עירונית". השפה האירית המדוברת ברובע הגיילטאכט שבעיר בלפסט היא אירית תקנית רשמית שמושפעת בכבדות מהניבים של אלסטר.
ההבדלים בין הניבים המסורתיים של השפה האירית הם משמעותיים, ועל כן היה קושי רב להגדיר שפה אירית סטנדרטית. בעקבות תקשורת תכופה יותר בין דוברי הניבים השונים והגדרתה של השפה האירית התקנית הופכים הבדלים אלו לבולטים פחות.
כתיבה והגייה
באירית, כמו גם בגאלית סקוטית, 18 אותיות: A, B, C, D, E, F, G, H, I, L, M, N, O, P, R, S, T, U. עליהן נוספת האות V המופיעה במילים שאולות שהשתרשו בשפה, כגון vótáil ("להצביע", מהמילה האנגלית vote). האותיות J, K, Q, W, X, Y, Z מופיעות רק במילים זרות. התנועות המלוות בתג מציינות תנועה ארוכה. כיוון התג שמעל האותיות מאפשר להבחין בין הגאלית האירית לגאלית הסקוטית, שכן בגאלית אירית התגים נוטים ימינה (áéíóú) ובגאלית סקוטית – שמאלה (àèìòù). קוטנו של האלפבית האירי עומד ביחס הפוך לגודל המערכת הפונמית, שבה כ-30 עיצורים וכ-15 תנועות (כולל דיפתונגים).
גודל מערכת העיצורים באירית הוא תולדה עיקרית של שני תהליכים היסטוריים שהתרחשו בגאלית עתיקה:
תהליך אחד הוא ריכוך עיצורים פשוטים (singleton) ופישוט עיצורים כפולים (geminate), שיצר הבדל איכותי (באופן החיתוך של העיצור) במקום הבדל כמותי (במשך העיצור). תהליך זה דומה לתהליך בג"ד-כפ"ת שאירע במסורת ההגייה של העברית המקראית, שבו עיצורים סותמים פשוטים הפכו לחוככים ועיצורים סותמים כפולים הפכו לפשוטים. באירית, ההבדל האיכותי מבוטא כיום על ידי שימוש באות H לאחר האות הבסיסית של העיצור לציון העיצור המרוכך (H זו מחליפה נקודה עלית בא"ב המסורתי, ה"קלו גיילאך", ראו למטה).
התהליך השני הוא היווצרות ניגוד פונמי של "מקום חיתוך משני", בין עיצורים מחונככים (palatalized) לבין מוולנים (velarized). באופן מסורתי נקרא עיצור מחונכך caol ("צר") ועיצור מוולן leathan ("רחב"). ניגוד זה דומה מאוד לניגוד הקיים ברוסית, שבה העיצורים המחונככים והמוולנים מכונים "רכים" ו"קשים" בהתאמה (ברוסית הביטוי הפונטי של ניגוד זה בולט יותר בדרך כלל). בשונה מרוסית, שבה צרור עיצורים יכול להכיל עיצור מחונכך בצמוד לעיצור מוולן, באירית הצרור מחונכך או מוולן לכל אורכו, למעט מקרים נדירים.
מערכת התנועות באירית נחלקת לתנועות ארוכות וקצרות. הארוכות יכולות להופיע בהברות מוטעמות ובלתי-מוטעמות, וההשפעה של מקום החיתוך המשני של העיצורים הצמודים אליהן על איכותן מוגבלת. בניבים המדוברים בימינו יש 5–6 תנועות ארוכות (בחלק מהניבים הגאליים הסקוטיים יש 8–9 תנועות, וריבוי תנועות אפיין גם חלק מהניבים הצפון־איריים שאינם מדוברים עוד). סימן ההיכר של תנועות ארוכות בכתיב הוא תג מעל לאות. עם זאת, במקרים רבים, בייחוד אם התנועה מאויתת על ידי רצף אותיות ארוך (למשל aoi, eoi, odh ואיותים נוספים) היא עשויה להיות ארוכה אף בהיעדר תג. בנוסף ישנם 4–5 דיפתונגים שניתן להגדירם כפונמות עצמאיות.
התנועות הקצרות השונות יכולות להופיע רק בהברות מוטעמות. בהברות בלתי-מוטעמות יכולה להופיע רק תנועה קצרה אחת, מעין "שווא", שאיכותו נקבעת על־פי מקומות החיתוך הראשיים והמשניים של העיצורים הצמודים לו. גם בהברות מוטעמות איכות התנועות הקצרות מושפעת רבות על ידי מקום החיתוך המשני של העיצורים הצמודים: בין שני עיצורים מוולנים יופיעו רק תנועות אחוריות, ובין שני עיצורים מחונככים יופיעו רק תנועות קדמיות. כאשר מקום החיתוך המשני של העיצור שלפני התנועה והעיצור שאחרי התנועה שונים זה מזה, התנועה תהיה כעין דיפתונג קצרצר. היות שהשפעת העיצורים על התנועות הקצרות מורגשת מאוד, ושונה מעיצור לעיצור, איכויותיהן הפונטיות של התנועות הקצרות מגוונות מאוד, ויש המונים עד 15 איכויות כאלה ואף יותר. עם זאת, עיקר השוני והגיוון צפוי מראש בהינתן מקום החיתוך המשני של העיצורים הסמוכים, כלומר, מדובר באלופונים (מופעי שטח) מרובים של מערכת פשוטה בהרבה, שיש המצמצמים אותה לכדי שלוש תנועות קצרות בלבד: סגורה, אמצעית ופתוחה. ההשפעה הרבה של העיצורים על האיכות הפונטית של התנועות הקצרות וחוסר היציבות הפנימית שלהן הנובע מכך גרמו, במרוצת הדורות, לשינויים נקודתיים רבים – תנועה קצרה שנותרה עקבית במילים מסוימות בניב מסוים, הפכה לתנועה אחרת באותן מילים בניב אחר או במילים אחרות באותו הניב. לאור ריבוי הניבים ושמרנות הכתיב קשה ביותר לצפות את איכותה של תנועה קצרה במילה נתונה מאיות המילה בלבד, בדומה לאנגלית. אי־לכך, לכללי ההמרה מאיות להגייה בטבלה המופיעה למטה יש תוקף מוגבל מאוד בנוגע לתנועות הקצרות.
אותיות "צרות" ואותיות "רחבות"
שמאל|ממוזער|250px|Sí buailte בסוף המילה Gaelach הנכתבת כיום עם האות H
שמאל|ממוזער|250px|שלט דרכים דו-לשוני (הכתיב הקטן: באירית); התמונה צולמה למעשה בלונדון, בריטניה
שמאל|ממוזער|250px|Oifig an Phoist – משרד דואר בדבלין
הכתיב מבדיל בין העיצורים המחונככים למוולנים באמצעות אותיות התנועה הסמוכות לעיצור: התנועות מחולקות לשתי קבוצות – ה"צרות" הכוללות את האותיות I ו-E, וה"רחבות" את האותיות A, O ו-U. זוהי הסיבה לכך שבאירית נפוצים צברי תנועות, ובדרך כלל לפחות אחת משתיים, שלוש או אף ארבע התנועות אינה נהגית וכל תפקידה להבהיר אם העיצור מחונכך או מוולן. לדוגמה, במילה Dáil (אספה), האות i מופיעה רק כסימן לחנכוך העיצור הסופי, בעוד שהאות á מסמנת הן את התנועה (דומה לפתח), הן את אורכה (תנועה ארוכה) והן שהעיצור שלפניה מוולן. במילה Buíoch ("אסיר תודה") האותיות u ו-o מעידות אך ורק על B ו-Ch מוולנים, ובמילה Feoil ("בשר") האותיות e ו-i מעידות אך ורק על F ו-L מחונככים). ההבחנה בין עיצורים צרים ורחבים עשויה לשנות משמעות – כך Lón (צהריים) נבדלת מ-Leon (אריה) רק בכך שבראשונה ה-L רחבה ובשנייה היא צרה. כאשר עיצור או צרור עיצורים המופיעים באמצע מילה בין תנועות, האורתוגרפיה מסמנת אותם באותיות "צרות" או "רחבות" משני צדיו. לדוגמה, במילה Críostaí ("נוצרי"), הרצף st מסומן כמוולן על ידי האות האילמת o לפניו והאות האילמת a אחריו. כלל זה מוכר באירית ככלל "Caol le caol agus leathan le leathan" (צר עם צר ורחב עם רחב).
שינויים תחיליים
תופעה נוספת בכתיבת ובהגיית אירית מכונה "שינויים תחיליים" (Initial mutations), שמשמעה שבמקרים מסוימים חל שינוי בעיצור או בעיצורים בראשי מילים. השינויים נגרמים מסיבות תחביריות או מורפולוגיות ומתחלקים לשני סוגים – "ליקוי" (Eclipsis, אירית Úrú) ו"החלשה" (Lenition, אירית Seímhiú "שֵיביוּ"). במקרה של ליקוי, עיצור אטום מוחלף בעיצור קולי מקביל לו, בעוד סותם קולי מוחלף בעיצור אפי המקביל לו. בכתב, הליקוי מיוצג על ידי תוספת העיצור המחליף בראש המילה, מיד לפני העיצור המוחלף. לדוגמה: cosa ("רגליים"), הופך ל-a gcosa ("רגליהם"), כאשר העיצור [k] משתנה ל-[g]. וכן: bó ("פרה"), הופך ל-a mbó ("פרתם"), כאשר העיצור [b] משתנה ל-[m].
במקרה של החלשה או ריכוך, המיוצג בכתב על ידי תוספת h אחרי העיצור, משתנה בדרך כלל אופן החיתוך של העיצור מסותם לחוכך באותו מקום החיתוך. לדוגמה a chosa ("רגליו" כאשר העיצור [k] משתנה ל-[x]), או a bhó ("פרתו" כאשר העיצור [b] משתנה ל-[v]). תופעה זו דומה מאוד לגלגול המודרני של תופעת בג"ד כפ"ת בעברית, באותיות בכ"פ בלבד, למשל בנטיות כמו בנה-יבנה (b~v), פגש-יפגוש (p~f), כתב-יכתוב (k~x). עם זאת, באירית התופעה נפוצה יותר, ועבור חלק מהעיצורים הריכוך דרסטי בהרבה ולעיתים גורם להשמטה מוחלטת, כפי שמראה הטבלה למטה.
עיצור החלשה ליקוי p ph (נהגה כפ' רפה) bp (נהגה כ-ב' דגושה) t th (נהגה כ-ה') dt (נהגה כ-ד') c ch (נהגה כ-כ' רפה) gc (נהגה כ-ג') b bh (נהגה כ-ב' רפה) mb (נהגה כ-מ') d dh (נהגה כ-gh – ראו להלן) nd (נהגה כ-נ') g gh (ראו להלן) ng (נהגה כ-נג') f fh (לא נשמע) bhf (נהגה כ-ב' רפה) m mh (נהגה כ-ב' רפה) - s sh (נהגה כ-ה') -
במקרים של ליקוי נהוג להותיר את העיצור התחילי המקורי באות רישית ("גדולה") כאשר הדבר מתחייב ממיקומו בתחילת משפט או כאשר מדובר בשם עצם פרטי, ואילו העיצור המביא לליקוי נכתב באות "קטנה". לדוגמה, "Garda Síochána na hÉireann" ("משמרות השלום של אירלנד" – משטרת אירלנד).
באשר להחלשה, נהוג היה בעבר לסמנה בנקודה שנקראה "שי בוּאֶלטֶה" (Sí buailte) מעל האות המוחלשת, ושנהגה גם במקומות אחרים בהם הצליל מוחלש, אך נוהג זה הוחלף כאמור באות H.
מאחר שתופעת השינויים התחיליים מושפעת גם מסיבות תחביריות (סמיכות של מילים מסוימות זו לזו וכיוצא בזאת), זו מתרחשת גם לפני תנועות בתנאים מסוימים. בצירוף "an t-uisce" ("המים"), תווית הידוע an דורשת את הוספת האות T כאשר היא מקדימה שם עצם ממין זכר במקרים מסוימים. כך גם בביטוי "go hÉirinn" – "לאירלנד" שבו מילת היחס אל (Go) מצריכה הוספת האות H (כמו בהחלשה, אך במקרה זה אין עיצור המוחלש מהתופעה).
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
+פונמות באירית סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיŋɲnʲn̪ˠmʲ/ˠ סותםɡkɟcdʲtʲd̪ˠt̪ˠbʲ/ˠpʲ/ˠ חוכך hɣx ç ʃ sˠvʲfʲ/ˠ מקורב(צדי)jwlʲl̪ˠ מקישɾʲ/ˠ
שמאל|ממוזער|250px|תנועות בפרובינציית קונאכט
שמאל|ממוזער|250px|תנועות בפרובינציית מונסטר
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של תנועות סגורות באירית
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של תנועות אמצעיות באירית
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של תנועות פתוחות בפרובינציית קונאכט
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של תנועות פתוחות בפרובינציית מונסטר
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של הדיפתונגים /əi/ ו-/əu/
שמאל|ממוזער|250px|טווחי אלופונים של הדיפתונגים /iə/ ו-/uə/
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיקIPA הערך הפונטיBb b לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית בי"ת מוולנת. בדרך כלל אטום bʲ לפני/אחרי e i נהגה כבי"ת, לעיתים מחונככת. בדרך כלל אטוםBh/bh w לפני a o u נהגה כהגיית W או בי"ת רפה מוולנת v לפני/אחרי e i נהגה כהגיית בי"ת רפהCc k לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית כ"ף מנושפת בכבדות c לפני/אחרי e i נהגה כהגיית כ"ף מחונככת ומנושפת בכבדותCh/ch x לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית כ"ף רפה ç לפני/אחרי e i נהגה כהגיית ch שאחרי i בגרמנית. מעין יו"ד אטומה, דומה לכ"ף רפהDd d לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית דל"ת, לעיתים בין-שינית ומוולנת. בדרך כלל אטום dʲ לפני/אחרי e i נהגה כהגיית דל"ת מחונככת, לעיתים כהגיית גימ"ל גרושה. בדרך כלל אטוםDh/dh ɣ לפני a o u נהגה כהגיית גימ"ל רפה j לפני e i נהגה כהגיית יו"ד עיצוריתFf f לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית פ"א רפה מוולנת fʲ לפני/אחרי e i נהגה כפ"א רפה, לעיתים מחונככת Fh/fh מופיע רק בהחלשה, אינו נהגהGg g לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית גימ"ל. בדרך כלל אטום gʲ לפני/אחרי e i נהגה כגימ"ל מחונככת. בדרך כלל אטוםGh/gh ɣ לפני a o u נהגה כהגיית גימ"ל רפה j לפני e i נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Hh h נהגה כהגיית ה"אLl lˠ לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית למ"ד מוולנת בכבדות l ~ lʲ לפני/אחרי e i נהגה כלמ"ד או למ"ד מחונככת בכבדותLl/ll lˠ לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית למ"ד מוולנת בכבדות l ~ lʲ לפני/אחרי e i נהגה כלמ"ד או למ"ד מחונככת בכבדותMm m לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית מ"ם מוולנת mʲ לפני/אחרי האותיות e i נהגה כמ"ם, לעיתים מחונככתMh/mh w לפני a o u נהגה כהגיית W או בי"ת רפה מוולנת v לפני/אחרי e i נהגה כהגיית בי"ת רפהNn nˠ לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית נו"ן מוולנת בכבדות n ~ nʲ לפני/אחרי e i נהגה כנו"ן או כנו"ן מחונככת בכבדותNg/ng ŋ לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית ng באנגלית ɲ לפני/אחרי e i נהגה כהגיית Ñ הספרדיתPp p לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית פ"א מוולנת. בדרך כלל מנושף בכבדות pʲ לפני/אחרי e i נהגה כפ"א, לעיתים מחונככת. בדרך כלל מנושף בכבדות Ph/ph f מופיע רק במצבים דקדוקיים מסוימים. נהגה כמו FRr r לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת, לפעמים כ-r אנגלית rʲ לפני/אחרי e i נהגה כרי"ש לשונית מחונככת, לפעמים כ-r אנגלית או כיו"ד עיצוריתSs s לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית סמ"ך sʲ ~ ʃ לפני/אחרי e i נהגה כהגיית שי"ן מחונככת Sh/sh h מופיע רק בהחלשה. נהגה כהגיית ה"אTt t לפני/אחרי a o u נהגה כהגיית ת"ו, לעיתים מוולנת. בדרך כלל מנושף בכבדות tʲ לפני/אחרי e i נהגה כהגיית ת"ו מחונככת, לעיתים כהגיית צ'ד"י. בדרך כלל מנושף בכבדות Th/th h נהגה כהגיית ה"א
תנועות
התנועות הסימוןהגרפי תעתיקIPA הערך הפונטי Aa(ː)a בהברה מוטעמת, נהגית כפתח. בהברה לא-מוטעמת, כשווא. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Áá בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כתנועה נמוכה ארוכה, היכולה להיות מרכזית (כפתח)/אחורית/קדמית,תלוי בניב. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Ae/aeeː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כצירי ארוך. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Aei/aei בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כצירי ארוך. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Ai/ai a בהברה מוטעמת, נהגית כפתח. בהברה לא-מוטעמת, כשווא. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Aí/aí iː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Ái/ái aː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כתנועה נמוכה ארוכה, היכולה להיות מרכזית (כפתח)/אחורית/קדמית,תלוי בניב. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Aío/aío iː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Ao/ao eː/i בהברה מוטעמת בלבד. נהגית בימינו כחיריק/צירי ארוך. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Aoi/aoi iː בהברה מוטעמת בלבד. נהגית בימינו כחיריק ארוכה. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Ee(ː)e בסוף מילה בלבד. נהגית כצירי. העיצור שלפניה מחונכך Éé בסוף מילה בלבד. נהגית כצירי (או בין חיריק לצירי) ארוך. העיצור שלפניה מחונכך Ea/ea(ː)a בהברה מוטעמת, נהגית כפתח. בהברה לא-מוטעמת, כשווא. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Eá/eá בהברה מוטעמת/לא מוטעמת, נהגית כתנועה נמוכה ארוכה, היכולה להיות מרכזית (כפתח)/אחורית/קדמית, תלוי בניב. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Éa/éa eː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כצירי. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Eái/eái aː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כתנועה נמוכה ארוכה, היכולה להיות מרכזית (כפתח)/אחורית/קדמית,תלוי בניב. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Ei/ei ɛ בהברה מוטעמת בלבד. נהגית כצירי פתוח. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Éi/éi eː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כצירי (או בין חיריק לצירי) ארוך. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Eo/eooː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחולם ארוך. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Eoi/eoi בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחולם ארוך. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Ii(ː)i בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחיריק. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Íí בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Io/io ɪ בהברה מוטעמת בלבד. נהגית כ-i במילה האנגלית in. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Ío/ío iː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Iú/iúuː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כשורוק ארוכה. העיצור שלפניה מחונכך ושאחריה מוולן Iúi/iúi בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כשורוק ארוכה. העיצורים הסמוכים אליה מחונככים Oo(ː)o בהברה מוטעמת בלבד. נהגית כחולם. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Óó בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחולם ארוך. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Oi/oi ɛ/o~ɔ בהברה מוטעמת בלבד. נהגית כחולם, כצירי או מעבר חד ביניהם. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Ói/ói oː בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כחולם ארוך. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Uu(ː)u בהברה מוטעמת בלבד. נהגית כשורוק, או כתנועה אחורית אמצעית. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Úú בהברה מוטעמת/לא-מוטעמת, נהגית כשורוק ארוכה. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים Ui/ui ɪ מופיעה בהברה מוטעמת בלבד, נהגית כ-i במילה האנגלית in. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Uí/uí iː בהברה מוטעמת/לא מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Úi/úi uː בהברה מוטעמת/לא מוטעמת, נהגית כשורוק ארוכה. העיצור שלפניה מוולן ושאחריה מחונכך Uío/uío iː בהברה מוטעמת/לא מוטעמת, נהגית כחיריק ארוכה. העיצורים הסמוכים אליה מוולנים
דיפתונגים הסימוןהגרפי תעתיקIPA הערך הפונטי Ia/ia iə Iai/iai ie Iu/iu ju Ua/ua uə Uai/uai uɪ
הטעמה
מערכת ההטעמה באירית שונה בין הניבים השונים.
כלל ההטעמה העיקרי הוא שההטעמה הראשית מופיעה בהברה הראשונה במילה. חורגות מכלל זה מילים בודדות שבהברתן הראשונה תחילית והבסיס המורפולוגי מתחיל בהברה השנייה (עם זאת, במרבית המילים שבראשן תחילית, ההטעמה הראשית עודנה מופיעה בהברה הראשונה, קרי, בתחילית).
הניבים הצפוניים (דניגול) מצייתים לכלל דלעיל בעקביות. בנוסף, הם מתאפיינים בהיעדר הטעמה משנית ובאיסור על תנועות ארוכות להופיע בהברות בלתי-מוטעמות. כתוצאה מכך, ניגוד כמותי (בין תנועות קצרות לארוכות) קיים אך ורק בהברה הראשונה (והיחידה המוטעמת) במילה. תנועות בלתי-מוטעמות שמקבילותיהן בניבים האחרים ארוכות יופיעו בניבים הצפוניים כתנועות קצרות, אך בדרך כלל הן שומרות על איכותן, כלומר, בניבים הצפוניים יש תנועות קצרות בלתי-מוטעמות בעלות איכות מוגדרת (ולא שווא).
גם הניבים המרכזיים (קונמארה) מצייתים לכלל ההטעמה בעקביות. בניגוד לניבים הצפוניים, תנועות ארוכות יכולות להופיע בהברות בלתי-מוטעמות, ויזכו בדרך כלל בהטעמה משנית.
בניבים הדרומיים מערכת ההטעמה מעט מורכבת יותר. כלל ההטעמה העיקרי תקף רק במילים שבהן אין תנועות ארוכות אחרי התנועה הראשונה. בכל מצב אחר, ההטעמה הראשית מופיעה באחרונה מבין ההברות המכילות תנועות ארוכות. במצב שכזה, תופיע לרוב הטעמה משנית בהברות מוקדמות יותר המכילות תנועה ארוכה. הטעמה משנית עשויה להופיע לסירוגין גם ברצף ארוך של הברות המכילות תנועות קצרות, כאשר ההטעמה הראשית מופיעה מאוחר במילה (בהברה המכילה תנועה ארוכה).
קלו גיילאך
לאירית סגנון כתיבה מסורתי אופייני המכונה "קלו גיילאך" (Cló Gaelach), והמומחש בתמונות הבאות:
ימין|ממוזער|450px|עיצורים
שמאל|ממוזער|400px|תנועות
ראו גם
גיילטאכט
פורס נא גייליגה
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של ארגון דוברי האירית "קונרו נא גייליגה"
מידע היסטורי וסוציו-בלשני באתר "פיס פאסה"
תוצאות השאלון על השפה האירית במיפקד האוכלוסין של הרפובליקה האירית משנת 2006
אתר האינטרנט של מערך ה"גיילסקולנה"
אתר האינטרנט של TG4
אתר האינטרנט של "ראדיו נא גיילטאכטה"
אתר האינטרנט של "ראדיו נא ליפה"
אתר האינטרנט של העיתון "לא נואה"
אתר האינטרנט של הירחון Beo "ביו"
קטגוריה:שפות גוידליות
קטגוריה:אירלנד: תרבות
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: שפות
קטגוריה:שפות | 2024-08-11T12:25:47 |
מאנית | מאנית, גאלית מאנית או מאנקס (מאנית: Gaelg Vanninagh או Gailck Vanninagh; אנגלית: Manx Gaelix) היא שפה קלטית. זוהי השפה הלאומית המסורתית באי מאן, אך נחשבת לשפה מתה מאז 1974, שבה מת האדם האחרון שהיה דוברה הילידי. השפה המדוברת כיום באי היא אנגלית.
כיום נעשים מאמצים להחיות את השפה ולהרחיב את תפוצתה. בבתי-הספר באי ניתן (ללא חובה) ללמוד אותה. חלק מדיוני הפרלמנט של האי (Tynwald) מתנהלים על-פי התקנון במאנית. על פי הערכות מ-2015, כ-1,800 איש דוברים את השפה, כשפה שנייה, ברמה בה הם יכולים לנהל בה שיחה.
היא שייכת לפלג הצפוני, הגוידלי, של השפות הקלטיות, ביחד עם גאלית סקוטית ואירית. באנגלית נקראת Manx ובמאנית היא נקראת בעצם "גאלית" (Gaelg או Gailck).
הגיית השפה וכתיבתה
כתב המאנית שונה באופן מהותי מהכתב של השפות הגוידליות האחרות. באירית וסקוטית יש משקל רב לאטימולוגיה הקלטית וסימון אחיד לתופעות המוטציות של העיצורים על ידי האות h. הכתב של המאנית, לעומת זאת, התפתח מאוחר יותר וספג השפעה חזקה של האנגלית. כך, למשל, הצליל m העובר מוטציה בתחילת מילה יכתב mh (שנהגה כמו v) באירית וסקוטית ואילו במאנית ייכתב כ-v:
עברית אירית גאלית סקוטית מאנית האי מאן Eilean Mhanainn Oileán Mhanainn Ellan Vannin
+תנועות במאנית אחורית מרכזית קדמית סגורהuː iː אמצעיתo̞ː əː e̞ː פתוחה aː (æː) * תוספת פונמה בהתאמה
+פונמות במאנית סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפיŋn̪ʲm סותםgʲkʲd̪ʲt̪ʲbp חוכך hɣʲxʲ ʃ svf מקורב(צדי)wjl̪ʲ רוטטr * תוספת פונמה בהתאמה לסטנדרט
ראו גם
החייאת שפה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:האי מאן
קטגוריה:שפות גוידליות
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: שפות | 2024-08-19T15:38:29 |
סינקה | REDIRECT ג'וזף סינקה | 2004-12-13T02:40:08 |
אטלנטה | אטלנטה (באנגלית: Atlanta) היא בירתה של מדינת ג'ורג'יה שבארצות הברית והעיר הגדולה ביותר במדינה זו. אוכלוסיית אטלנטה מנתה ביולי 2021 496,461 תושבים, העיר מהווה את המרכז התרבותי והעסקי במטרופולין של אטלנטה שבשטחה מתגוררים כ-6 מיליון תושבים. היא מדורגת במקום ה-38 בדירוג הערים המאוכלסות ביותר בארצות הברית ובמקום השביעי מבחינת תמ"ג. אטלנטה היא מושב מחוז פולטון . היא מכונה "העיר שביער" (The City in a Forest), בשל העובדה שהיא העיר המיוערת ביותר בארצות הברית (36% משטחה מכוסה בעצים).
למרות מיקומה הגאוגרפי-תרבותי במדינת הדרום העמוק, במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 אטלנטה שימשה כמרכז התארגנות חשוב למנהיגי התנועה לזכויות האזרח במאבקם נגד ההפרדה הגזעית שהונהגה בה ובדרום. כיום, אטלנטה בעלת מוניטין של עיר ליברלית עם אוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית. הקהילה הלהט"בית בעיר היא השלישית בגודלה מבין 50 הערים המאוכלסות ביותר בארצות הברית (12.8% מהאוכלוסייה).
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון הציקלורמה של אטלנטה
אטלנטה, על שם האוקיינוס האטלנטי שלחופו שוכנת ג'ורג'יה, נוסדה בשנת 1836 כצומת מסילות ברזל. בימי מלחמת האזרחים כבר שימשה כעיר מרכזית בדרום, וסבלה פגיעות קשות מצד צבא הצפון המנצח. היא פונתה מתושביה ונחרבה כמעט עד היסוד בשנת 1864. נפילת אטלנטה פגעה קשות במורל הדרום והייתה אחת מנקודות המפנה שהכריעו את גורל המלחמה.
לאחר סיום המלחמה שוקמה העיר בהדרגה, הוכרזה כבירת ג'ורג'יה, והתפתחה להיות מרכז המסחר והתעשייה של הדרום.
ב-1906 פרצו בעיר מהומות גזעיות בעקבות מתקפה של אמריקאים לבנים חמושים על אפרו-אמריקאים. המתקפה תוארה היטב בעיתונות, ביניהם Le Petit Journal, שתיאר את האירוע כ"טבח גזעי בשחורים". ההמון הלבן פרץ לבתים ועסקים של שחורים, גררו אותם מתוך המכוניות לרחוב. חלקם נתלו על מנורות רחוב, נדקרו או הוכו למוות. לפי הערכות המתקפה הובילה לרצח של מעל 25 אמריקאים שחורים.
ב-1913 ליאו פרנק, יהודי אמריקאי, נפל קורבן לעלילה ומעשה לינץ' (הראשון שתועד כנגד יהודים בארצות הברית). הלינץ' הפך לאירוע מכונן בעליית הדור השני של ה-KKK. בעקבות זאת, מחצית מאוכלוסיית היהודים נטשה את מדינת ג'ורג'יה שהייתה שנייה רק למיסיסיפי מבחינת כמות מקרי הלינצ'ים שבוצעו בה.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 העיר הייתה מוקד מפגש חשוב למנהיגים רבים מתנועת זכויות האזרח האמריקאית, בזמן שאלו נאבקו נגד ההפרדה הגזעית שהונהגה בה ובמדינות הדרום. הסלוגן של המוחים בעיר היה "העיר עסוקה מדי בשביל לשנוא" (city too busy to hate). כעשור לאחר מכן בוטלה ההפרדה הגזעית וב-1973 נבחר ראש העיר האפרו-אמריקאי הראשון, מיינארד ג'קסון. בשנים אלו אטלנטה הפכה לעיר מודרנית; נמל התעופה התפתח, הוקמה רכבת תחתית ונבנה מרכז הכנסים השלישי בגודלו בארצות הברית. העיר המשיכה להתפתח במהירות בעשורים שאחרי.
ב-1996 נערכו בעיר המשחקים האולימפיים, דבר שמחק את שאריות תדמיתה כעיר דרומית נחשלת והעמידה בשורה אחת עם החשובות והמבוססות בערי צפון אמריקה.
במרץ 2021 התרחש בעיר פיגוע ירי שבו נהרגו 8 אנשים.
גאוגרפיה
ממוזער|בניין בית המשפט באטלנטה
ממוזער|בניין CNN באטלנטה, 11 במרץ 2008
העיר ממוקמת על רכס בגובה ממוצע של 300 מטרים מעל פני הים, ופני השטח הרריים למדי.
מבחינה אורבנית מתחלקת העיר לשלושה חלקים עיקריים:
דאונטאון (Downtown) - דרום העיר הכולל את המרכז ההיסטורי ומרכז העסקים הראשי
באקהד (Buckhead) - אזור השכונות הצפוניות המבוססות
מידטאון (Midtown) - השטח שבין שני הנ"ל
דמוגרפיה
באופן טיפוסי לערי הדרום הוותיק של ארצות הברית, האוכלוסייה האפרו-אמריקאית מהווה למעלה ממחצית תושבי העיר. זאת בניגוד לשיעור האפרו-אמריקאים במדינת ג'ורג'יה שאינו מגיע ל-30%. הסיבה לכך היא שמבחינה היסטורית וביחס לערים אחרות שיעור האפרו-אמריקאים שהצליחו באטלנטה מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית גבוה. בהקשר זה, כינוי נפוץ לעיר הוא Black mecca.
אוכלוסיית היהודים באטלנטה רבתי היא כ-120 אלף איש, השייכים לזרמים מגוונים. רבים מהם גרים בחלקים הצפוניים של העיר. האוכלוסייה היהודית כוללת יהודים רבים שהגיעו אליה מאזורים אחרים בארצות הברית.
חלוקה אתנית:
כ-50.3% ממוצא אפריקאי (שחורים)
כ-37.7% ממוצא אירופי (לבנים)
כ-12% ממוצא אסייתי, היספני, ילידים אמריקאים, ואחרים כולל שני גזעים.
נכון לשנת 2016, ההכנסה החציונית למשק בית בעיר הייתה $53,843.
כלכלה ועסקים
כעיר מרכזית וצומת דרכים ראשי לאזור דרום ארצות הברית, הייתה אטלנטה משחר ימיה עיר סחר חשובה. בעשורים האחרונים זכתה העיר לפריחה כלכלית, וכיום יושבים בה ובפרבריה מטות כמה מענקי הכלכלה האמריקאית והעולמית - ביניהם רשת CNN, קוקה-קולה, דלתא איירליינס, UPS, הום דיפו, בלסאות' ואחרים.
שדה התעופה של אטלנטה הוא מהגדולים בארצות הברית ובעולם כולו, ובעל כמות התנועה (נחיתות והמראות) הרבה ביותר בעולם, עקב כך שנמל זה הוא בסיס האם של חברת התעופה השנייה בגודלה בעולם, דלתא איירליינס. באופן טבעי הנמל מהווה צומת קישור מרכזי לתנועת נוסעים ומטענים בין צפון לדרום ארצות הברית ובין החוף המזרחי לחוף המערבי.
ב-2004 דורגה העיר על ידי מגזין פורבס במקום החמישי ברשימת הערים בעלות איכות החיים הגבוהה ביותר בארצות הברית.
העיר מהווה אחד המרכזים של תעשיית ההיי-טק של ארצות הברית. ממשוקמות בה משרדים ומטות של חברות גדולות אך גם חברות סטארט אפ וחברות קטנות דוגמת אלגוסק.
אקלים
האקלים באטלנטה הוא סובטרופי. החורף קריר עד קר, עם שלג קל בשיאו. הקיץ חם ולח. עונות המעבר נעימות לרוב, אך עשויות להיות הפכפכות. גשם וסופות רעמים הם תופעה שכיחה בכל עונות השנה.
ממוזער|קו הרקיע של אטלנטה|טקסט=|מרכז|620x620 פיקסלים
ערים תאומות
ראו גם
ארגוני נשים יהודיות באטלנטה
מוזיאון למורשת יהודית והשואה ויליאם ברמן
קישורים חיצוניים
אטלנטה, באנציקלופדיית ג'ורג'יה החדשה
משרד התיירות של אטלנטה
לבקר באטלנטה
המרכז ההיסטורי של אטלנטה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ג'ורג'יה: ערים
קטגוריה:מדינות ארצות הברית: ערי בירה
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1837 | 2024-09-01T02:11:42 |
פולימורפיזם (מדעי המחשב) | במדעי המחשב, פולימורפיזם (מאנגלית Polymorphism, בעברית: רב־צורתיות) הוא תכונה של שפות תכנות המאפשרת לכתוב קוד מופשט מבחינת הטיפוס. הקוד האבסטרקטי ירוץ בצורה שונה, בהתאם לטיפוס עליו הוא עובד. כך אפשר לכתוב פעם אחת קוד המקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים. פולימורפיזם הוא הדרך המקובלת בעולם התוכנה לבצע הפשטה מושגית.
פולימורפיזם מהווה תכונה חשובה במתודולוגיית תכנות מונחה עצמים ובתכנות פונקציונלי. שפת תכנות התומכת בפולימורפיזם נותנת למתכנת את היכולת לממש אלגוריתמים ומבני נתונים לשימוש כללי, ולגזור מהם צורות שימוש שונות בהתאם לעצמים ולנסיבות המשתנות, באופן מפורש או מובלע.
סוגי הפולימורפיזם השונים
מבחינים בין סוגים של פולימורפיזם:
העמסה - הגדרה של מספר פונקציות שונות בעלות אותו שם, כך שהמהדר מחליט בדרך כלשהי באיזו מהפונקציות להשתמש, על פי הטיפוס של הערכים המועברים כפרמטר. בשפות מסוימות העמסה מוגדרת עבור מספר טיפוסים קבועים מראש. דוגמה לכך היא אופרטור החיבור בשפת C, המוגדר עבור חיבור בין מספרים שלמים ובין מספרים ממשיים (4+5 או 3.2+5.4). שפות רבות מאפשרות למתכנת להגדיר העמסה באופן ידני.
פולימורפיזם פרמטרי - היכולת לתת פרמטריזציה עבור מבנים של שפת התכנות. למשל פונקציות בשפה לא מוגדרות עבור טיפוס ספציפי, וכך מסוגלות לטפל במגוון רחב (ואינסופי) של טיפוסים שונים. פונקציות כאלה נקראות פונקציות פולימורפיות. ישנם שני סוגים של פולימורפיזם כזה:
Let-Polymorphism, שהדוגמה הבולטת עבורו היא פונקציות בשפת ML ובשפות פונקציונליות נוספות, כגון Haskell. הפרמטריזציה עבור פונקציות אלה איננה מפורשת, אלא אך ורק מוסקת מתוכן הפונקציה.
פולימורפיזם פרמטרי מפורש, כגון תבניות (Templates) בשפת ++C, וכן מבנים מסוימים בשפת ML והאסקל. בתכנות מונחה-עצמים, שימוש בפולימורפיזם פרמטרי נקרא תכנות גנרי. פולימורפיזם כזה, במימוש אידיאלי, ממומש על פי רוב בזמן הידור.
פולימורפיזם של תת-טיפוס (או פולימורפיזם הכלה) ממומש על פי רוב בשפות תכנות מונחות-עצמים. מושג זה מתורת הטיפוסים אומר שמזהה עשוי להתייחס למופע השייך למספר כלשהו של מחלקות, כל עוד הן חולקות ביניהן מחלקת אם משותפת. פולימורפיזם כזה מנצל את היכולת לבצע חיפוש דינמי בזמן ריצה, ובביצוע דריסה של מתודות.
Type Coercion - המרה אוטומטית ומובלעת בין טיפוסים. דוגמה להמרה כזאת היא ההרחבה של המספר 4 ממספר שלם למספר ממשי בביטוי 4+5.2 (בשפות התכנות המאפשרות כתיבה של ביטוי כזה). ניתן להראות שהמרה כזאת היא שקולה לפולימורפיזם של תת-טיפוסים (ירושה), ואכן, שפת D משתמשת במנגנון הזה כדרך לדמות ירושה מרובה.
הרעיון הבסיסי
בהינתן אלגוריתם מסוים, למשל אלגוריתם למיון מערך, אין דרישה בסיסית באלגוריתם לדעת כל פרט על הטיפוס של אברי המערך. כל שיש לדעת הוא את גודל המערך, כיצד ניתן לבצע השוואה בין איברי המערך, וכיצד ניתן לשנות את הסדר שלהם. בשפות תכנות בעלות טיפוסיות חזקה וסטטית, שמקפידות על סוג המשתנה שמועבר לפרוצדורה, זו עשויה להיות בעיה: בכתיבת פרוצדורה שתמיין את איברי המערך, מאיזה טיפוס נגדיר את הפרמטרים שלה? יש צורך למצוא דרך להגדיר טיפוס מסוג גנרי כלשהו, שכל הידוע עליו הוא הנתונים החיוניים למימוש הפרוצדורה, ותו לא. ישנן שפות שמאפשרות זאת באמצעות מנגנון לזיהוי אוטומטי של הטיפוס של כל ביטוי (כמו שפת התכנות ML), באמצעות טכניקות של ירושה ודריסה בתכנות מונחה עצמים, או באמצעות תכנות גנרי. כמו כן, כל שפה בעלת מערכת טיפוסים חלשה או דינמית, כגון פייתון, מאפשרת פולימורפיזם.
פולימורפיזם אד-הוק
העמסה (Overloading)
פולימורפיזם בצורתו הבסיסית ביותר קיים בכל שפת תכנות עילית. כאשר כותבים ביטויים כגון (4 + 4) או (5.3 + 2.1), אנו מנצלים את העובדה שאופרטור החיבור מועמס - כלומר, בעל משמעות כפולה - גם לטיפוס המשמש למספרים שלמים כמו 4, וגם לטיפוס המשמש לייצוג מספרים ממשיים כמו 2.1; זאת, אף על פי שהייצוג של מספרים אלו כביטים בשפת המכונה שונה לחלוטין בין מספרים שלמים למספרים ממשיים, ולכן גם פקודות המכונה המורות למעבד לבצע את פעולת החיבור תהיינה שונות; כל זה שקוף למתכנת, ולכן מקל על עבודתו.
המרה (Coercion)
שפת C מאפשרת צורה מוגבלת מאוד של פולימורפיזם, נוסף על העמסה בסיסית של אופרטורים אריתמטיים: בשפה מוגדרת המרה אוטומטית מכל טיפוס של מצביע אל הטיפוס הגנרי *void, ובחזרה. מנגנון זה מנוצל על ידי פונקציות כגון פונקציית הספרייה הסטנדרטית qsort המשמשת למיון מערך, המקבלת מערך של מצביעים וממיינת אותו, תוך התייחסות אל כל המצביעים במערך כ-*void. טכניקה זו מאפשרת לבצע כל פעולה, אך היא איננה גמישה, ומצריכה מידע מפורש מהמתכנת בקשר לגודל של משתנים מהטיפוס שמועבר בפועל - מידע שאמור להימצא בידי המהדר בזמן הידור התוכנית, ולכן דורשת עבודה מיותרת. שפות אחרות, כגון שפת פסקל, לעיתים אינן מאפשרות אפילו גנריות בסיסית כזאת.
פולימורפיזם פרמטרי
שפת C
ניתן לבצע פולימורפיזם בעזרת פקודות מאקרו, שמבצעות החלפה של טקסט מסוים בתוכנית בטקסט אחר, לפני ההידור. לדוגמה, המאקרו הבא בשפת C :
#define min(x,y) ( ((x) < (y)) ? (x) : (y) )
מדמה פונקציה שמחזירה את המינימום מבין הביטויים המועברים אליה, ומתאימה לכל טיפוס עליו מוגדרת פעולת ההשוואה ">" (פעולה שבפני עצמה מועמסת, בדומה לאופרטור החיבור, ולכן פולימורפית). עם זאת, למאקרו כזה ישנם חסרונות רבים לעומת פונקציה אמיתית: לא מתבצעת בדיקת טיפוסים, ביטוי עם תוצאת לוואי עלול לבצע אותה מספר פעמים, ולהחזיר תוצאה לא צפויה, ועוד.
שפת ++C
בשפת ++C, פולימורפיזם פרמטרי ממומש בזמן הידור, תוך שימוש בתבניות (templates):
template <typename T>
T max(T x, T y)
{
return x < y ? y : x;
}
התבנית הזאת מגדירה משפחה של פונקציות max המקבלות שני איברים מסוג כלשהו, ומספר איברים ראשונים, ומחזירות את הגדול מביניהם. הדרישות היחידות על הטיפוס של המערך הן שניתן לבצע השוואה בין שני איברים באמצעות האופרטור '>', ושניתן לבצע העתקה של איבר. לכן ניתן להעביר כפרמטרים שני ערכים מטיפוס int, או double, או של מחלקה שהגדיר המשתמש ושמממשת את האופרטור '>'.
במקרה זה, בכל קריאה לפונקציה max יבדוק המהדר אם כבר הוגדרה פונקציה כזאת עבור הטיפוס המסוים המופיע בקריאה, ואם לא הוא ייצור פונקציה חדשה שהיא מופע של התבנית שהגדרנו.
ספריית התבניות התקנית של שפת ++C היא דוגמה לתכנות גנרי, ומבוססת ברובה על פולימורפיזם פרמטרי ושימוש בתבניות.
שפת עדה מאפשרת אף היא תכנות גנרי באופן דומה לתבניות של ++C.
שפת ML
בשפת ML, התומכת בפולימורפיזם מלא ומתוחכם, הדבר מתבצע כך: המתכנת כותב פונקציה, למשל פונקציה שהופכת רשימה, בדרך הטבעית לו, ללא הצהרה על הטיפוס אותו הפונקציה מקבלת. המהדר של השפה מסיק לבד, על פי הביטויים המשמשים בפונקציה, אילו טיפוסים ניתן להעביר אליה. טיפוסים אלה עשויים להיות קונקרטיים, כגון int שהוא מספר שלם, או גנריים, ואז הם יסומנו בתג ושם, למשל a' - זה בעצם "משתנה טיפוס" (type variable). המנגנון ידרוש עקביות: אם פונקציה מקבל שני ארגומנטים מטיפוס a', ניתן להעביר אליה שני משתנים שהם מספר שלם או שני משתנים שהם מספר ממשי, אך לעולם לא משתנה אחד ממשי ואחד שלם, כיוון ששני הארגומנטים חייבים להיות מאותו טיפוס.
דוגמה לפונקציה פולימורפית בשפת ML:
fun f x = [x,x,x];
פונקציה זאת מקבל ערך x מכל טיפוס שהוא, ומחזירה רשימה של שלושה איברים שערכם x. הטיפוס של הפונקציה הוא "פונקציה מטיפוס a אל רשימה של a". בניגוד לתבניות של שפת ++C פונקציה פולימורפית היא פונקציה לכל דבר.
גם שפת Haskell תומכת בפולימורפיזם פרמטרי באופן דומה, ואף נרחב יותר.
שפת ג'אווה
בשפות ג'אווה יש מתודות גנריות (החל מגרסה 7 ואילך), אך בדומה למחלקות גנריות בג'אווה, המידע לגבי הטיפוסים משמש רק לבדיקה בזמן קומפילציה ואיננו קיים בזמן ריצה, כך שזהו למעשה פולימורפיזם של הכלה (תת-טיפוסים) הנבדק בזמן הידור.
שפת #C
בשפת C# ישנן מתודות גנריות.
פולימורפיזם של תת-טיפוסים
שפות תכנות התומכות בפולימורפיזם מאפשרות להגדיר מושגים כלליים ולגזור מהם מקרים ספציפיים יותר. בנוסף, מאפשרת השפה להתייחס למושג בצורה מופשטת. התייחסות למושג בצורה מופשטת, מאפשרת להשתמש בקוד כללי הפועל על סוגים רבים ושונים של מושגים דומים לו. למעשה, ניתן להשתמש בקוד המתאים לעצם הכל טיפוס המהווה מקרה פרטי של המושג הכללי.
למשל, אף שיש מרחק רב בין מנוע של מעבורת חלל לבין מנוע של מכסחת דשא, באמצעות קונספט זה שיש בו הפשטה מושגית (מנוע יוגדר כמכונה הממירה אנרגיה לעבודה מכנית), אפשר להתייחס אליהם ואל מגוון האפשרויות שביניהם (מנועים של מטוס קרב סילוני, מטוס בואינג, מטוס קל, אוניה, טנק, משאית, מכונית, אופנוע, קטנוע), מתוך מחלקה תכנותית אחת, תוך ביצוע התאמות לכל אחד מהמנועים על פי המאפיינים הייחודיים שלו. גישה זו שיוצאת מהאבסטרקט ומגיע אל הקונקרטי ביותר (למשל בתיאור מפורט ומלא של מנוע מכונית מדגם מזדה 3), מונעת את הצורך לכתוב מחדש מחלקות נפרדות, עבור כל אחד ואחד מטיפוסי המנועים השונים, והיישומים המעשיים של כל אחד ואחד מהם (שהרי יש מנועי 4 פעימות של חברות שונות), ומסירה מהתכנות את הסרבול של הכתיבה החוזרת ונשנית ובכך הופכת אותו לריכוזי, יעיל ואלגנטי.
בשפת C# אפשר לבצע פולימורפיזם של תת-טיפוס בכמה דרכים: באמצעות שיטות וירטואליות, באמצעות ממשקים ובאמצעות מחלקה אבסטרקטית.
מנגנונים הרווחים ברב צורתיות
מנגנונים הרווחים ברב צורתיות, הם:
דריסה (Override) שבה ניתן להחליף פונקציה של מחלקת בסיס בפונקציה שונה במחלקה הנגזרת ממנה. באמצעות מנגנון זה ניתן להתאים את הפעולה לסוג המיוחד של האובייקט. שם הפעולה נשמר והיא מתבצעת בדרכים שונות בהתאם לאובייקט אליו היא מתייחסת. טכניקה נוספת היא הצללה שדומה ליכולת הדריסה.
העמסת אופרטורים (Operator Overloading), היא מקרה פרטי של העמסת פונקציות, שבו אופרטור מסוים מקבל מכניזם פנימי שונה בתוך אובייקט. למשל אופרטור + שנועד לחבר מספרים, במחלקה של מחרוזות מקבל יכולת שרשור, ובמחלקה של מערכים יכול לקבל יכולת לחבר בין שני מערכים.
דוגמאות
כדי להדגים את הכוח של המנגנון, אפשר לחשוב על דוגמה שכיחה מחיי היום יום, אלגוריתם להחלפת גלגל ברכב:
עצרו בצד והציבו סימנים המיידעים שהרכב בטיפול.
הציבו את המגבה במקומו ושחררו מעט את בורגי הגלגל.
הגביהו את הרכב בעזרת המגבה.
פרקו את הגלגל והרכיבו במקומו גלגל תקין.
חזקו מעט את הברגים.
הנמיכו את הרכב עד שהגלגל יגע קלות בקרקע.
חזקו את בורגי הגלגל בהצלבה.
הנמיכו את הרכב, איספו את הכלים והמשיכו בנסיעה.
האלגוריתם, כפי שתואר, מתאים לכל סוג רכב, לאוטובוסים ומשאיות וגם למכוניות קטנות. כמעט כל פעולה המתוארת באלגוריתם תבוצע בצורה שונה בכל סוג רכב. הפעלת מגבה של אוטובוס, לדוגמה, שונה מאוד מהפעלת מגבה של מכונית קטנה. העובדה שהצלחנו לנסח אלגוריתם כללי (גנרי) לכל כלי הרכב אף על פי שבעצם בכל רכב האלגוריתם הוא אחר היא בזכות ההתייחסות המופשטת שלנו לרכב. בזמן שניסחנו את האלגוריתם לא התעניינו באיזה רכב מדובר אלא דיברנו על רכב כלשהו. כל דבר שאמרנו על רכב, דאגנו שיהיה נכון לכל רכב. לדוגמה, אמרנו "חזקו מעט את הברגים" ולא אמרנו "חזקו מעט את ארבעת הברגים".
אלגוריתם זה נכתב פעם אחת ומופעל פעמים רבות על כלי-רכב שונים. בכל פעם האלגוריתם מקבל צורה אחרת, בהתאם לסוג הרכב. ללא מנגנון הפולימורפיזם היה צריך לכתוב את האלגוריתמים הספציפיים עבור כל סוגי כלי-הרכב ולא ניתן היה למצות את המכנה המשותף של כולם.
דוגמה נוספת, מתחום המתמטיקה: אלגוריתם למציאת בסיס אורתונורמלי במרחב מכפלה פנימית (תהליך גרם שמידט). כאשר נתון בסיס קיים:
בחרו וקטור כלשהו ונרמלו אותו.
בחרו וקטור נוסף והטילו אותו על תת-המרחב הנפרש על ידי הווקטורים שכבר בחרתם.
מצאו את ההפרש בין הווקטור להטלה שלו, נרמלו אותו והוסיפו אותו לרשימת הווקטורים שכבר נבחרו.
חיזרו על הפעולות 2 ו-3 עד שיגמרו הווקטורים בבסיס המקורי. רשימת הווקטורים שנבחרו מהווה בסיס אורתונורמלי למרחב.
כדי להיות וקטור יש למלא סט קצר של דרישות שיכול להתמלא על ידי אובייקטים מתמטיים שונים מאוד זה מזה. מכפלה פנימית גם היא יכולה להיות מוגדרת בדרכים רבות מאוד בעלות משמעויות שונות. הוכחת נכונות האלגוריתם מסתמכת רק על סט התכונות שמקיימים כל וקטור וכל מכפלה פנימית ולכן היא תקפה תמיד.
מימוש בתכנות
פולימורפיזם יכול להיות ממומש בזמן ריצה או בזמן הידור. ב- C++ ממומש פולימורפיזם של זמן ריצה על ידי מצביע מסוג מופשט, המצביע לאובייקט קונקרטי. הקוד הבא מדגים איך ניתן לעשות זאת:
class Car {...};
class Bus: public Car{...};
class PrivateCar: public Car{...};
void changeWheel(Car *p) {
p->stop();
p->placeJack();
p->lift();
...
}
int main() {
Car* array[3];
array[0]=new Bus();
array[1]=new PrivateCar();
array[2]=new Bus();
for(int i=0;i<3; ++i)
changeWheel(array[i]);
}
בדוגמה זו, הפונקציה changeWheel משתמשת במנגנון הפולימורפיזם על מנת לתאר את אופן החלפת הגלגל במכונית כלשהי.
הפונקציה מקבלת מצביע למכונית כללית. למעשה מדובר בסוג מסוים של מכונית, מכונית ספציפית, אבל changeWheel מתייחסת אליה פשוט כמכונית ומבצעת עליה רק פעולות שאפשר לעשות על כל מכונית. כאשר changeWheel תבקש ממכונית לעשות פעולה מסוימת, המכונית תבצע את הפעולה באופן ייחודי לה. ניתן לראות שהממשק למכונית מוגדר על ידי ההתייחסות המופשטת (המצביע למכונית כללית) ואילו הפעולה שתתבצע למעשה מוגדרת על ידי הטיפוס הספציפי (סוג המכונית).
כל הדברים הללו מתאימים לאופן שבו אנו משתמשים באבסטרקציה בחיי היום יום. נחשוב לדוגמה על המשפט: "בחדר ההמתנה צריך לשים מספר כיסאות בשביל שהלקוחות לא יצטרכו לחכות בעמידה". המשפט משתמש במושג המופשט "כיסא". יש המון סוגי כיסאות אבל המשפט מתייחס רק לתכונה המשותפת של כולם: כיסא מאפשר לשבת. כאשר המשפט ייושם, ייבחרו סוגים ספציפיים של כיסאות. אולי יהיו להם ארבע רגליים ואולי שלוש, אבל בכל מקרה הם יאפשרו ללקוחות להמתין בישיבה.
גם בדוגמה זו השתמשנו בהתייחסות מופשטת, התנסחנו באופן כללי שאיננו תלוי בסוג הספציפי ולבסוף ראינו איך הטענות הכלליות מקבלות משמעות ספציפית בהתאם לסוג שבו מדובר.
הפעלת אלגוריתם כללי על מבנה נתונים הטרוגני ניתנת לביצוע על ידי פולימורפיזם בזמן ריצה ולא ניתנת לביצוע על ידי פולימורפיזם בזמן הידור. לדוגמה מערך המכוניות שהופיע בדוגמה הראשונה, מכיל מכוניות מסוגים שונים, כלומר מדובר במערך הטרוגני ולא הומוגני. בדוגמת הקוד השנייה היינו יכולים להפעיל את הפונקציה הפולימורפית רק על מערך הומוגני של מכוניות.
מימוש פולימורפיזם על ידי המהדר
נתבונן שוב בקטע הקוד המממש פולימורפיזם בזמן ריצה:
void changeWheel(Car *p) {
p->stop();
p->placeJack();
p->lift();
...
}
נשאלת השאלה כיצד מתורגם קטע זה לשפת מכונה. לדוגמה הפעלת הפונקציה stop:
p->stop();
בניגוד להפעלת פונקציה רגילה, בזמן ההידור לא ידוע איזה קוד יש להפעיל. האם מדובר ב -() Bus::stop ,ב -() PrivateCar::stop
או אולי פונקציית stop של טיפוס אחר.
התשובה לשאלה זו מתבררת רק בזמן ריצה, כאשר ידוע על איזה טיפוס ספציפי מצביע p.
הקומפיילר, אם כן, צריך לייצר קוד הקורא לפונקציה מסוימת בהתאם לטיפוס האובייקט שמוצבע על ידי p באותו הרגע. כדי לייצר קוד כזה, יש להתייחס לקוד הנמצא בכתובת משתנה. במילים אחרות יש להשתמש במושג של מצביע לפונקציה.
הקוד הבא מדגים איך אפשר לממש פולימורפיזם בשפת C, שפה שלא תומכת בפולימורפיזם באופן מובנה:
#include <malloc.h>
#include <stdio.h>
typedef void (*fun_t)(void);
typedef struct Car {
fun_t stop;
/* fun_t placeJack, lift, ... */
} Car;
Car* createCar(fun_t stopFunction) {/*fun_t placeJackFunction, fun_t liftFunction,...*/
Car *p = (Car*)malloc(sizeof(Car));
p->stop = stopFunction;
/* p->placeJack = placeJackFunction; p->lift = ... */
return p;
}
void busStop() { printf("Stopping the bus...\n"); }
/* void busPlaceJack() {...} void busLift() {...} ... */
Car* createBus() { return createCar(busStop); }
void privateStop() { printf("Stopping the private car...\n"); }
/* void privatePlaceJack() {...} void privateLift() {...} ... */
Car* createPrivate() { return createCar(privateStop); }
void changeWheel(Car *car) {
car->stop();
/* car->placeJack(); car->lift();... */
}
int main() {
Car *p1 = createBus(), *p2 = createPrivate();
changeWheel(p1);
changeWheel(p2);
/* free memory .. */
return 0;
}
הדוגמה האחרונה פשטנית במקצת. היא מתחמקת מבעיות טכניות שונות המופיעות באובייקטים פחות מנוונים מאלה שבדוגמה. בנוסף, ניתן לראות שהשיטה המוצגת בדוגמה, בזבזנית בזיכרון. עבור כל אובייקט (מכונית) יש לשמור מספר מצביעים לפונקציות כמספר הפונקציות שיש למכונית. אותם מצביעים לפונקציות יכולים להוות את רוב הזיכרון הדרוש לאחסון האובייקט. בזבוז הזיכרון נובע מהעובדה, שאוסף הפונקציות עליהם מצביע האובייקט הוא מאפיין של ה - class ולא של האובייקט הספציפי. לדוגמה, לכל האובייקטים מסוג Bus יהיו בדיוק אותם ערכים בכל מצביעי הפונקציות שלהם.
בגלל העובדה שמדובר בעצם במידע של ה-class, הגיוני לצמצם את כל מצביעי הפונקציות למצביע יחיד שיפנה למקום בו נמצאת כל האינפורמציה של ה-class. האינפורמציה הזו יכולה להיות פשוט מערך של מצביעים לפונקציות - אותם מצביעים שתוארו בדוגמה והוו שדות באובייקט.
הרעיון שתואר הוא באמת השיטה המקובלת לממש פולימורפיזם של זמן ריצה. אותו מערך פונקציות נקרא virtual table ואותו שדה יחיד המצביע עליה נקרא virtual table pointer.
גבול
כפי שניתן לראות בתמונה, כל אובייקט מסוג Car או מסוג היורש מ-Car, מחזיק מצביע לטבלה ייעודית לאותו סוג. הטבלה מחזיקה מצביעים לפונקציות. הקוד
p1.placeJack()
יתורגם לקוד הדומה לקוד הבא:
p1.m_vtbl_ptr[2]()
כפי שניתן לראות, קיימת כאן הסתמכות על העובדה שהפונקציה placeJack נמצאת תמיד באותו אינדקס, בכל הטבלאות הווירטואליות (במקרה זה - 2).
מחיר פולימורפיזם הממומש על ידי virtual table
מבחינת זיכרון, כאשר ל-Class יש לפחות פונקציה פולימורפית (וירטואלית) אחת, כל אובייקט מסוגו (ומסוג יורשיו) יכיל מצביע virtual table pointer. עבור אובייקטים גדולים הדבר עשוי להיות זניח אבל עבור אובייקטים קטנים, במיוחד אם יש מופעים רבים שלהם, הדבר עלול להיות משמעותי.
מבחינת זמן הריצה המחיר הוא מעבר אחד דרך תא של מערך הטבלה הווירטואלית. בדרך כלל הדבר מתורגם לפקודות בודדות בשפת מכונה (במקרים רבים - פקודה בודדת). לרוב, התשלום בזמן הריצה הוא זניח אבל במקרים בהם הפונקציה הווירטואלית קצרה מאוד והיא נקראת מספר רב של פעמים - המחיר עלול להיות משמעותי.
באופן כללי, השימוש בפונקציות פולימורפיות נחשב לטכניקה יעילה.
לקריאה נוספת
John C. Mitchell, Concepts In Programming Languages, Cambridge University Press, 2003 פרק 6
David A. Watt, Programming Language Concepts and Paradigms, פרק 7
קישורים חיצוניים
אורי מוסינזון, הרצאה על פולימורפיזם בתכנות מונחה-עצמים, במסגרת קורס שניתן באוניברסיטה העברית, באתר האוניברסיטה
Object-oriented programming concepts: Polymorphism and interfaces, באתר אדובי מערכות
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:תכנות מונחה-עצמים
קטגוריה:מונחים בתוכנה
ta:பல்லுருத்தோற்றம் | 2024-04-27T23:30:31 |
מפרץ גואנטנמו | שמאל|ממוזער|250px|תמונה אווירית של מפרץ גואנטנמו
שמאל|ממוזער|250px|מפת מפרץ גואנטנמו וגבולות הטריטוריה האמריקאית
מפרץ גואנטנמו (בספרדית: Bahía de Guantánamo) הוא טריטוריה של ארצות הברית (חלקו הדרומי של המפרץ) באי קובה. שטחה 116 קמ"ר ושוכן בה בסיס של צי ארצות הברית, הבסיס האמריקני הוותיק ביותר שאינו שוכן על אדמת ארצות הברית.
היסטוריה
קובה נכבשה על ידי ארצות הברית בסופה של מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898. עם סיומה של המלחמה החילה ארצות הברית ממשל צבאי בקובה כדי להעביר את מוסדות השלטון לממשלה קובנית עצמאית ואזרחית. ב-1901 החלה ארצות הברית בהעברת השלטון לידי הקובנים ובמסגרת זו חוקקה ב-2 במרץ 1901 את תיקון פלאט המסדיר את יחסי שתי המדינות ומבטיח את זכותה החוקית של ארצות הברית להתערב בפוליטיקה הקובנית. התיקון נכפה על קובה בידי שר המלחמה האמריקאי ב-8 ביוני 1901 והתיקון לחוקת קובה אושר בידי הנציגים הקובנים ב-12 ביוני 1901.
על פי סעיף 7, הבטיח התיקון את השליטה האמריקאית בחלק מהטריטוריה הלאומית הקובנית בכך שקבע כי ארצות הברית תורשה להחזיק כוח צבאי וימי במפרץ גואנטנמו ותשלם עבורו 2,000 מטבעות זהב (4,085 דולר כיום) בכל שנה. החוזה זכה להתנגדות בקרב תושבי קובה שקיבלה את עצמאותה ב-20 במאי 1902, אך חודש מספר פעמים על ידי ממשלות הבובות הקובניות.
לאחר המהפכה הקובנית ועלייתו לשלטון של פידל קסטרו, קסטרו דרש מארצות הברית לפנות את המפרץ, אך ארצות הברית ובראשה הנשיא דווייט אייזנהאואר סירבה לפנות את בסיס הצי. ארצות הברית ממשיכה לשלוט בשטח גם כיום, ומקפידה לשלוח לקובה המחאה על סך של 4085החל משנת 1960, מאז שהסתכסך פידל קסטרו עם ארצות הברית, נזכר שהוא קבל כל שנה את דמי החכירה המוסכמים, בסכום 4085 דולרים, אבל שמר את ההמחאה במגרה ולא פדה את הכסף, מקור: https://www.reuters.com/article/idUSN17200921 גם באשר לסכום הכסף, וגם לאי פדיונו בידי פידל קסטרו.הסכום 4085 נקבע בשנת 1934, כי בחוזה המקורי משנת 1903 כשנזכרו 2000 מטבעות זהב, היה כל אחד מהם של 20 דולרים מזהב, העריך הגדול ביותר, שהיה אז בארצות הברית והיה סחיר בערכו לפי משקלו. אבל בגלל פתרון הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט למשבר העולמי גורם האבטלה ההמונית, קנתה ממשלת ארצות הברית את כל מטבעות הזהב שאינם באוספים, מאזרחיה, ואספה את כל מטבעות הזהב מהבנקים, הוציאה את הזהב כליל מן המסחר, והתיכה כמעט כל מטבעות הזהב, והפכה את כל מה שהותך למטילים השמורים היום בפורט נוקס, גם המטבעות שנותרו משנת 1933 אסורים למכירה מחוץ לארצות הברית. המטבע האחרון שנסחר עד אז בארצות הברית היה משנת 1933, כאשר כמעט כל מטבעות הזהב הותכו, לא נותר לארצות הברית אמצעי תשלום בזהב, אותו לא רצתה להוציא מאוצרה. לכן בשנת 1934 נקבע סכום התשלום בדולרים של אז, לפי ערך האינפלציה מאז שלא היה זהב במסחר, והועמד תשלום החכירה השנתי על 4085 דולרים, וקובע. לאמריקנים היה נח לשלמו אחר כך בהמחאה, ולא במשקל זהב. ארצות הברית שבה להטביע מטבעות זהב בשנת 1986, כולם נועדו למכירה לאספנים, ואינם במחזור. דולרים בכל שנהבמקור https://www.reuters.com/article/idUSN17200921 כתוב A MONTH, בכל התייחסות אחרת ראה כותב הערה זו: התשלום הוא שנתי ולא חודשי, בין היתר Strauss, Michael (2009). "Appendix 12". The Leasing of Guantanamo Bay. ABC-CLIO Inc. p. 253. ., כפי שהתחייבה במקור לשלם. ממשלת קובה מסרבת לפדות את ההמחאות, פרט להמחאה שנפדתה בשנת 1959, בסמוך למהפכה, לפני שמדיניות הממשלה גובשה סופית. מאז המהפכה חוזר קסטרו על טענות נגד השליטה האמריקנית במפרץ, בין היתר הוא טוען שהסכם החכירה אינו חוקי, ושלארצות הברית אין צורך אמיתי בבסיס ימי במפרץ.
בין הבסיס הצבאי לבין שטחה של קובה מפרידים שדות מוקשים מהגדולים בעולם. ארצות הברית וקובה הניחו כל אחת שדה מוקשים, אך השדה האמריקני פונה לאחר 1996 בהוראת הנשיא ביל קלינטון.
ממשלת קובה ניתקה את אספקת החשמל והמים לבסיס, והללו מסופקים ממדינות שכנות, ג'מייקה ופוארטו ריקו. עד היום עדיין עובדים אחדים מתושבי קובה בבסיס, והם עוברים את הגבול בכל יום. עובדים אלו ותיקים, וממשלת קובה אוסרת העסקת עובדים חדשים.
בתחילת המאה ה-21 השתמשה ארצות הברית בבסיס לכליאתם של שבויי מלחמה מעיראק ומאפגניסטן, ופתחה את מתקן המעצר בגואנטנמו. בתקשורת פורסם כי תנאי המעצר של העצירים מחפירים. טענתה של ארצות הברית היא שהצבא האמריקני אינו כפוף לחוקת ארצות הברית בפעילותו מחוץ לגבולותיה.
ב-22 בינואר 2009 הוציא נשיא ארצות הברית ברק אובמה צו המורה על סגירת מתקן המעצר בגואנטנמו בתוך שנה ומסירת ההליכים המשפטיים של העצירים בידי התובע הכללי. הדבר לא נעשה והמתקן המשיך להתקיים עד תום כהונתו של אובמה כנשיא ופועל גם כיום.
ראו גם
גואנטנמו
מתקן המעצר בגואנטנמו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: טריטוריות
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – קובה
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו
קטגוריה:מובלעות | 2024-08-05T09:06:24 |
משוואה ממעלה שנייה | משוואה ממעלה שנייה או משוואה ריבועית היא משוואה מהצורה כאשר הם מקדמים בשדה נתון (למשל, המספרים הרציונליים). מבחינה גאומטרית, מציאת הפתרון שקולה למציאת חיתוכי הפרבולה עם הישר .
לרקע היסטורי ראו היסטוריה של פתרון משוואות פולינומיות.
נוסחת השורשים לפתרון משוואה ריבועית
הפתרונות למשוואה הריבועית הם .
את הפתרון מקבלים על ידי השלמה לריבוע: כפל ב- והוספת הדיסקרימיננט לשני האגפים, מביא את המשוואה לצורה . לאחר הוצאת שורש ריבועי מתקבלים הפתרונות . אם a קטן, אפשר לשם הדיוק הנומרי להשתמש בנוסחה , המתקבלת מהנוסחה המקורית על ידי הכפלת המונה והמכנה בצמוד. בחישוב נומרי אפשר לפתור את המשוואה באמצעות שיטת מולר.
כאשר מקדמי המשוואה הם ממשיים, מספר הפתרונות הממשיים תלוי בדיסקרימיננטה: אם היא גדולה מאפס, יש שני פתרונות. אם היא שווה לאפס, יש פתרון יחיד (אבל כפול), ואם היא קטנה מאפס, אין פתרון ממשי, אבל יש פתרונות מרוכבים.
משפט ויאטה
מקרה פרטי של משפט ויאטה, הקרוי על שמו של המתמטיקאי הצרפתי פרנסואה וייט, מציג קשר בין שני שורשיה של משוואה ריבועית. כאשר נתונה המשוואה הריבועית הכללית
ושורשיה הם , הרי מתקיים הקשר הבא:
קל להוכיח קשר זה על בסיס נוסחת השורשים המופיעה לעיל.
משפט ויאטה נותן טכניקה נוספת לפתרון משוואה ריבועית, ובמשוואות פשוטות (כאלה שמקדמיהן הן מספרים שלמים קטנים) הוא מאפשר להגיע אל הפתרון בצורה מיידית.
בנוסחאות אלה אפשר להשתמש גם כדי לבדוק מתי שורשי המשוואה שוני סימן, שווי סימן, חיוביים ושליליים.
התנאים שוני סימן שווי סימן שניהם חיוביים שניהם שליליים
קישורים חיצוניים
גדי אלכסנדרוביץ', אז איך פותרים משוואה ריבועית?, באתר "לא מדויק", 26 בינואר 2008
משוואה ריבועית, באתר "g-math"
סרטון המדגים כיצד להגיע לנוסחת השורשים
מחשבון לפתרון משוואה ריבועית
, כולל הדרכה איך לפתור משוואה ריבועית במחשבון.
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה בסיסית
קטגוריה:משוואות פולינומיות | 2023-01-26T12:51:41 |
משוואה ריבועית | REDIRECT משוואה ממעלה שנייה | 2004-12-13T03:44:45 |
פולינום אי-פריק | REDIRECT פולינום אי פריק | 2004-12-13T03:47:48 |
נחום היימן | נחום (נַחצֶ'ה) היימן (6 במאי 1934 – 17 באוגוסט 2016) היה מלחין, מוזיקאי ופזמונאי ישראלי, הנחשב לאחד מגדולי המלחינים בזמר העברי, וחתן פרס ישראל בתחום זה (2009).
קורות חיים
היימן נולד בעיר ריגה שבלטביה, לפנינה לבית מטלין וחיים היימן. בשנת 1939, כשהיה בן חמש, עלה ארצה עם משפחתו. בילדותו החל לנגן בפסנתר, אך לאחר שחלה בגיל תשע בשיתוק ילדים (פוליו) עבר לנגן באקורדיון ובמפוחית. במשך כשלוש שנים וחצי שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל, עד שהתגבר על מחלתו. בגיל 14, בעקבות גירושי הוריו, עבר להתגורר כילד חוץ בקיבוץ נען וזכה להדרכה מוזיקלית מחברי הקיבוץ יהודה אורן והמלחין דוד זהבי.
לאחר נישואיה השניים של אימו, עבר להתגורר עמה ברחובות. שם הוא הלחין כבר בגיל 17 את שירו הראשון, "ניצנים נראו בארץ", לפי מילים מ"שיר השירים". מאחר שלא הסתדר עם אביו החורג עבר לכפר המכבי, שם פגש את מתתיהו שלם מהקיבוץ הסמוך, רמת יוחנן. היימן עבד אתו ברעיית צאן וקיבל ממנו ומחבריו הדרכה מוזיקלית. בשלב מאוחר יותר בחייו הפך לאקורדיוניסט בחוגים לריקודי עם בהשפעת גורית קדמן, מחלוצות ריקודי העם בישראל.
במסגרת שירותו בצה"ל שימש היימן אקורדיוניסט מחליף למלחין דובי זלצר בלהקת הנח"ל בגרסתה הראשונה. בתקופת שירותו הצבאי נישא לדליה קולטון ועבר איתה לקיבוץ בית אלפא. בשירות המילואים עבר לשרת כלוחם בפלס"ר שריון. הוא נפצע ברגלו מהתפוצצות מוקש במלחמת סיני, נפגע מקליע במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים נפצע באורח קשה מהפצצה אווירית, אושפז במשך כחצי שנה ועבר סדרה ארוכה של ניתוחים.
היימן נישא והתגרש שלוש פעמים בחייו. הוא אביהן של בילי ושל הזמרת והמוזיקאית סי היימן.
נפטר ב-17 באוגוסט 2016, בגיל 82, לאחר קריסת מערכות בעקבות חיידק אלים. למחרת נקבר בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה בכפר סבא.
יצירתו
היימן נשלח מטעם קיבוץ בית אלפא ללימודים במדרשה למורים למוזיקה ולמד אצל המלחין פאול בן-חיים. בתום ההשתלמות הקים את חמישיית גלבוע, חמישייה כלית שאף נמנה עם חבריה כנגן אקורדיון. ב-1961 החל לעבוד עם הגבעטרון, ויזם את הוצאת תקליטיו הראשונים. הלהקה כללה ברפרטואר שלה חלק משיריו, כשהמפורסם שביניהם השיר "לאן נושבת הרוח" על שני לחניו.
היימן החל לארגן ערבי שירה בציבור והחל משנת 1965 הוא ארגן פסטיבל שנתי של מוזיקה וכוריאוגרפיה של בני קיבוצים בשם פסטיבל "ענות".
באותה תקופה הלחין היימן את שירי המחזמר "זרעים של מסטיק" שכתבה לאה נאור. בנוסף לעבודתו כמלחין טיפח היימן זמרים רבים בראשית דרכם, ביניהם אסנת פז, חוה אלברשטיין (לה גם הלחין בין היתר את השירים "עוד חוזר הניגון", "החול יזכור" ואת "כמו צמח בר"), צמד הפרברים (להם הלחין את שיריהם הראשונים, בהם "את אני והרוח", "אילו כל האוהבים", "רק הד קולך", "ריח תפוח אודם שני" ואת הנעימה "פוגה קטנה"), עליזה עזיקרי, הצמד אורנה ומשה דץ (להם הלחין בין היתר את השירים "אנשי הגשם" ו"שיר למענך"), יזהר כהן (לו הלחין בין היתר את השיר "כמו ציפור מטורפת" למילותיו של איציק איינהורן) וחני ליבנה (לה הלחין בין היתר את השיר "שירים עד כאן" למילותיו של נתן יונתן).
לשושנה דמארי הלחין את "שובי בת ירושלים". שיתוף פעולה פורה במיוחד היה עם המשורר נתן יונתן, שהוליד עשרות שירים שהיו לקלאסיקה בזמר העברי, ביניהם "חופים", "שיר אהבה ישן" (המוכר בשם "אניטה וחואן") ו"החול יזכור".
היימן הלחין גם פסקולים רבים לסרטי קולנוע. הראשון שבהם היה סרטו של מיכה שגריר "המלחמה לאחר המלחמה" לו הוא הלחין את השיר "מרדף" שכתב ירון לונדון, וביצעה חוה אלברשטיין. ב-1981 הלחין את הפסקול לסרט "סיפור אינטימי" של נדב לויתן. ב-1984 הלחין את הפסקול של הסרט "החורף האחרון". לסרט "אדמה משוגעת" כתב היימן את שיר הנושא, "אני ממשיך לשיר". זהו אחד השירים הבודדים שהיימן כתב את מילותיהם. הנעימה לחליל צד הנסיעה לירושלים הולחנה לסרט "אין שמות על הדלתות"(1997) (מושמעת בפתיחת שידורי הבוקר של רשת ב'). ב-1986 הלחין את הפסקול של סרט הקומדיה "סוף שבוע מטורף". ב-1999 הלחין את הפסקול לסרט הטלוויזיה "גופה בחולות". ב-2002 הלחין את הפסקול לסרט הטלוויזיה "שתי דקות מפארדיס".
ב-1967 נסע לצרפת, וזכה להצלחה בינלאומית כשגדולי הזמרים שרו משיריו, בהם ננה מושקורי ומארי לאפורה, וגם ישראלים שהשתקעו בצרפת – בהם מייק בראנט וריקה זראי. ב-1972 עבר ללונדון בה למד במגמת מוזיקה בבית הספר לקולנוע והקים וניהל חברה להקלטות, שהכינה מוזיקה לסרטים, פרסומות ותקליטים. ב-1980 הפיק היימן את אלבומה של חוה אלברשטיין – אני הולכת אלי המורכב כולו מלחניו והוקלט בלונדון עם מוזיקאים מקומיים.
היימן שב לישראל ב-1984, והפיק את המופע "חופים" עם האמנים מאיר בנאי, משה דץ, חני ליבנה וליזה לנג, שהיו בראשית דרכם. כן היה המנהל האמנותי של חגיגות הזמר העברי בערד.
בשנת 2002 הקים את העמותה למורשת הזמר העברי, ששמה לה למטרה להוציא מהדורות חדשות של הקלטות מוזיקה ישנות מראשית ימי הזמר העברי, על שירי העליות, עבודת האדמה ושאר חוויות הקהילה הארץ-ישראלית.
ב-2005 הלחין את הפסקול לסרט הטלוויזיה "עכשיו או לעולם לא".
הגיש תוכנית זמר עברי יחד עם גבי ינון ברשת ג' ("נחצ'ה בגימל").
במשך השנים נקלע היימן לקשיים כלכליים.
בעקבות כתבה טלוויזיונית מיולי 2013 על מצוקה כלכלית בה היה שרוי, נפגשו עמו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות לימור לבנת והוחלט שישמש כיועץ בפרויקט שיכלול בין השאר הנגשה ותיעוד דיגיטלי של שירים עבריים; בתמורה אמור היה להשתכר סך של 50 אלף ש"ח כל שנה, ברם הדבר לא יצא אל הפועל. היישוב בית אריה-עופרים התנדב לספק לו מגורים ללא תמורה, ואף קרא לאחת הכיכרות ביישוב על שמו. לאחר תקופת מגורים ביישוב, שב להתגורר בפתח תקווה.
מהספרים שהיה שותף ליצירתם
זרעים של מסטיק: פזמונים ומנגינות, כתבה: לאה נאור, הלחין: נחום היימן, צייר: יורם קליינר, מוציא לאור: מרחביה, ספרית הפועלים (מהדורה שלישית), סדרה: אנקורים (שירי ילדים-מנוקד), תשל"ז, 1976 (מהדורה מתוקנת ומחודשת בהוצאת ספרית הפועלים, תל אביב, 1989, איור: אלונה פרנקל).
מחזמר שהלחין
שוכני האלון כולם: אגדה ב-5 מערכות – מחבר/יוצר: בנימין הלוי, הלחנה: נחום היימן. מוציא לאור: תל אביב, מחלקת החינוך הבינקיבוצית (מחזה לגיל בר-מצווה), אחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד, מדור הבמאות, מדור החגים, תשמ"א (1981), הוועדה הבין קיבוצית לחינוך, הוועדה הבין קיבוצית לתרבות. המחזה נכתב בשנות החמישים עבור מסיבת הבר-מצווה של ילדי כתה ח' בקיבוץ בית-זרע.
פרסים
2002 – פרס הכנסת לזמר העברי.
2008 – יקיר העיר פתח תקווה.
2009 – חתן פרס ישראל לזמר עברי.
שיריו בעברית שתורגמו ללועזית
You And Me And The Morning Wind – Jimmy Mcgregor & Robin Hall – את אני והרוח
Las Playas – Perla Malcos – חופים הם לפעמים
Un Mur A Jerusalem – ריקה זראי – כותל בירושלים
Dites Lui – מארי לאפורה – כפל
Mes Bouquets D'asphodeles – מארי לאפורה – מרדף
Entre Nous Deux La Riviere – ננה מושקורי – נבל מזהב
Madam – Maxime Le Forestier – סתיו
La Petite Fugue – Maxime Le Forestier – פוגה קטנה
Petit Garson Ne Grandit Pas – Monique Leyrac – קרוב למלאכים
Le Jour Ou La Colombe – ננה מושקורי – רק הד קולך
Lonely Crowd – דליה לביא – שיר אהבה ישן
Ta Erima Ta Savata – גליקריה – שיר אהבה ישן
Les Vagues De La Mer – סרז' למה – תפילת דייג
La nuit profonde – Eva – נחל תנינים (בצרפתית)
Mille Violons – ריקה זראי – אלף כינורות
Déjà la fin de l'été – ריקה זראי – סופו של קיץ (בצרפתית)
La Petite Fugue – קתרין לה פורסטייה – פוגה קטנה (בצרפתית)
Le Bonheur Était Dans Le Bois – Marie Noëlle – חצות וחצי (בצרפתית), 1968
A qui la faute – Marie Laforêt – ארץ שבעת המינים (בצרפתית) 1969
ספר לכבודו
מישהו בי רן: משירי נחום היימן, ליקוט ועריכה: שרה שרון, עמוס פורת, עיצוב ואיור: עמוס פורת.
היימן נחום, לכבודו, מוציא לאור: עמק הירדן, המחלקה לתרבות מועצה אזורית עמק הירדן, קיבוצי עמק הירדן והתנועה הקיבוצית, מועדון הזמר עמק הירדן, ט"ו באייר תשמ"א, 19 במאי 1981 (סדרה: מועדון זמר עמק הירדן; 41; שירוני מועדון הזמר עמק הירדן).
דיסקוגרפיה
חוף אחר: משירי נחום היימן, פסטיבל ערד 1991, מחבר / יוצר: נחום היימן (מלחין), בהשתתפות: חגי לבנה, חבורת הזמר משגב, צליל בירן (פסנתר), אורן עזר (פסנתר), מנחה: נחום היימן. מוציא לאור לא ידוע, 1991.
חמישים שנות זמר וסיפור מיטב שיריו של נחום היימן (חמישים שנות זמר וספור [תווים]), עורך: יוסף צוקר, עריכה ספרותית: נילי כרמל יונתן, מלחין: נחום היימן. מוציא לאור: כפר-סבא, הוצאת המוזיקה אור תו, 1998 (1 כרך תווים, 240 עמודים).
לחיות בתוך השיר משיריו של נחום (נחצ'ה) היימן, הלחין: נחום היימן, עריכה והנחיה: נחומי הרציון, כתבה ואחראית לביצוע: אילנה האי (דביר). מועדון הזמר האזורי (בני שמעון), מוציא לאור: בני שמעון: מועצה אזורית בני שמעון – מחלקת התרבות, שבט תשנ"ב, ינואר 1992, הפקה: ועדת תרבות בני שמעון, מועדון הזמר האזורי בני שמעון, מספר 56, (מילות השירים ללא תווים), (40 עמודים).
נוסטלגיה עברית שירים מסדרת התקליטורים בהפקת הליקון וישראפון בעריכת נחום נחצ'ה היימן, מחבר/יוצר: עריכה והנחיה: נחומי הרציון, ארגון: אילנה האי, מושי האי, מלחין: נחום היימן, מוציא לאור: בני שמעון, מועצה אזורית בני שמעון – מחלקת תרבות, ועדת תרבות בני שמעון, מועדון הזמר האזורי בני שמעון, תשס"ב, 2001.
קישורים חיצוניים
חוה אלברשטיין בשיחה עם נחום היימן, גלי צה"ל, 1981
200px|ממוזער|שמאל|המצבה על קברו של נחום היימן בבית הקברות מנוחה נכונה בכפר סבא (תאריך הפטירה העברי המוצג בה שגוי, וצריך להיות התשע"ו)
נחום היימן, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, מאי 2015
נחום היימן באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
בעקבות מותו:
אלי אלון, הלך לעולמו נחום הימן בגיל 82, באתר TheMarker, 17 באוגוסט 2016 (מאורכב בוייבאק מאשין)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:שירה בציבור בישראל
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:מלחיני פסקולים ישראלים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:חוקרי הזמר העברי
קטגוריה:יהודים לטבים
קטגוריה:יקירי פתח תקווה
קטגוריה:אקורדיוניסטים ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מנוחה נכונה כפר סבא
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:בית אלפא: אישים
קטגוריה:זוכי פרס אופיר: הישגים מקצועיים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים | 2024-09-22T16:34:06 |
נחום הימן | REDIRECT נחום היימן | 2004-12-13T04:13:05 |
רב-צורתיות | REDIRECT פולימורפיזם | 2004-12-13T06:24:09 |
הקשר הגורדי | redirect קשר גורדי | 2005-04-19T04:56:10 |
מאפיין (אלגברה) | המאפיין (נקרא גם המציין או הקרקטריסטיקה) של שדה הוא המספר הטבעי n הקטן ביותר המקיים , אם קיים כזה, ו-0 אחרת. אם המאפיין של שדה הוא חיובי, הוא תמיד ראשוני.
דוגמאות
שדה המספרים הרציונליים וכל ההרחבות שלו, כמו המספרים הממשיים והמספרים המרוכבים הם בעלי מאפיין אפס. שדה סופי אינו יכול להיות בעל מאפיין אפס.
בשדה ממאפיין מתקיים השוויון , כלומר שהעלאה בחזקת p היא איזומורפיזם מהשדה אל עצמו. הומומורפיזם זה הוא תמיד חד-חד-ערכי, ומגדיר שיכון של השדה לתוך עצמו (שהוא על אם השדה סופי, ראו הומומורפיזם פרובניוס).
הכללות
אפשר להגדיר מאפיין של חוג עם יחידה באותה דרך בה מגדירים מאפיין של שדה. ההעתקה מ- לסכום של פעמים 1, מהווה הומומורפיזם מחוג השלמים ל-, שהגרעין שלו הוא האידיאל הנוצר על ידי המאפיין. לדוגמה, לכל מערכות המספרים יש מאפיין אפס.
המאפיין של תחום שלמות הוא תמיד אפס או מספר ראשוני, אבל לכל מספר טבעי קיים חוג בעל מאפיין : חוג המנה .
אפשר להגדיר מאפיין גם עבור חוג בלי יחידה: המאפיין של הוא המספר המינימלי כך שסכום פעמים שווה לאפס עבור כל איבר בחוג. המאפיין שווה לאקספוננט של החוג כחבורה קומוטטיבית.
ראו גם
במקרים רבים מפתחים תאוריות מתמטיות תוך כדי הנחות על המאפיין של השדה. למשל, בגאומטריה אלגברית ובתחומים רבים באנליזה מקובל לעבוד מעל שדה סגור אלגברית ממאפיין אפס. התאוריה של תבניות ריבועיות מסתבכת מעט במאפיין 2. בתורת גלואה הרחבות של שדות ממאפיין אפס הן תמיד ספרביליות, בעוד שהרחבות של שדות ממאפיין חיובי אינן בהכרח כאלה (ראו הרחבות ציקליות של שדות).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה | 2024-02-05T12:30:22 |
פזמונאי | פזמונאי או תמלילן הוא אדם העוסק בכתיבת שירים או כותב פזמונים. פזמונאים רבים גם מלחינים את יצירותיהם. המילה "תמלילן" או "ליריקן" מתייחסת בדרך כלל לאדם שאינו מלחין שירים אך כותב להם טקסט המיועד להלחנה או עבור לחן נתון.
ישנם משוררים בישראל שלצד שיריהם הליריים כתבו גם פזמונים; הבולטים שבהם הם יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, נתן אלתרמן, נעמי שמר, אהוד מנור, אבי קורן ועלי מוהר.
פזמונאות עברית
הפזמונאות הישראלית החלה בשאיפה ליצור בארץ ישראל תרבות חדשה של שירי זמר היונקת מן התרבות היהודית העתיקה, אך מאז שנות ה-70 ניכרת בה השפעה של תרבות ארצות הברית.
שירי הזמר שנכתבו עד שנות ה-70 ביטאו תפיסה הרואה בפזמונאות שירה עממית, שיש בה מסר רעיוני. תופעה זו קשורה בעובדה שהפזמונאות הישראלית גובשה ברובה על ידי הלהקות הצבאיות. השירים נקראו שירים עבריים או ארץ-ישראליים, והם ביטאו ערכים ציוניים ופטריוטיים כגון בניית הארץ וההגנה עליה.
שינוי ממשי בפזמונאות הישראלית התרחש עם חדירתה של פזמונאות הרוקנרול האנגלו-אמריקנית. לשון שירי הזמר החדשים הייתה קשובה לעברית המדוברת, ותכניה נלקחו מחיי היום-יום. אחד הסממנים הבולטים של הפזמונאות החדשה היה השימוש בכלי נגינה חשמליים, שהחליפו את האקורדיון. עם זאת, גורם מרכזי וייחודי בפזמונאות העברית הוא יחסה אל השירה הלירית, המתבטא בהשפעה שיש לשירי משוררים על כתיבתם של תמלילנים פופולריים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מקצועות האמנות | 2024-03-06T12:55:08 |
היי! בינבה | היי! בִּינְבָּה (ביפנית: へーい！ブンブー, תעתיק: הֶיי! בּוּנְבּוּ) היא סדרת אנימציה יפנית. הסדרה בת 102 הפרקים (בגרסה היפנית המקורית היו 130 פרקים) הופקה על ידי ניפון אולפני אנימציה לטלוויזיה בין השנים 1985–1986.
בישראל הסדרה שודרה בתחילה בטלוויזיה החינוכית הישראלית בדיבוב לעברית בין השנים 1988–1990 ובשידורים חוזרים לאורך השנים. ב-1 במרץ 2009 הסדרה עלתה לשידור בערוץ ג'וניור.
את שיר הפתיחה בעברית ביצעה עליזה אברג'יל.
תקציר העלילה
הסדרה מתמקדת בבובי, נער צעיר אשר חלם תמיד על מכונית משלו, ובבינבה מכונית צהובה קטנה ומדברת שבקעה מתוך ביצה בתוך משחטת רכב. בובי, אשר שומע אותה בוכה יוצא לעזרתה רגע לפני שהיא נהרסת, ומאז הם נעשים חברים טובים.
בינבה, בובי והכלב שלו פונפון, יוצאים יחדיו למסע הרפתקאות בעולם במטרה למצוא את אמהּ של בינבה, ובמהלך דרכם הם נאלצים להתחמק מאיש מבוגר בשם זעם (שנקרא גם זעם הרשע) שמנסה לתפוס את בינבה בכל הזדמנות.
במהלך המסע הם עוברים הרפתקאות רבות, ועוזרים לאנשים בהם הם נתקלים בדרכם. הם גם נתקלים במכוניות מדברות אחרות עמן בינבה נוהגת להתחרות, ובינבה תמיד מנצחת בזכות הכוח והמהירות שהיא מקבלת כאשר היא מריחה פרחים.
בסוף הסדרה בינבה, בובי ופונפון מוצאים את אמהּ של בינבה, ולאחר מכן בובי ובינבה ביחד עם זעם, אביה ואמהּ של בינבה ושאר המכוניות המדברות שרים את שיר הסיום של הסדרה.
השפעות תרבותיות
בעקבות הפופולריות של הסדרה בישראל, נעשה נפוץ השימוש בכינוי "בימבה" (שיבוש נפוץ ונוח יותר להגייה של "בינבה") בעבור צעצועי פעוטות בצורת מכונית שניתן לשבת עליה.
כמו כן, הכינוי "בימבה" היה נפוץ למכונית מסוג פולקסווגן חיפושית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות אנימה
קטגוריה:מכוניות מפורסמות
קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1980
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - תוכניות רכש
קטגוריה:ערוץ ג'וניור: תוכניות רכש
קטגוריה:ניפון אולפני אנימציה: סדרות טלוויזיה
קטגוריה:סבן אנטרטיינמנט: תוכניות וסדרות | 2024-08-01T05:09:04 |
בימבה | הפניה היי! בינבה#השפעות תרבותיות | 2024-06-13T12:45:59 |
ג'ידו קרישנמורטי | ג'ידו קרישנמורטי (בטלוגו: జిడ్డు కృష్ణమూర్తి; 11 במאי 1895 – 17 בפברואר 1986) היה פילוסוף ומורה רוחני הודי אשר במשך כששים שנה קיים שיחות בכל רחבי העולם בנושאי מודעות עצמית, טרנספורמציה של המוח, מערכות יחסים, חינוך, יצירת שינוי חברתי, ושלום עולמי.
לאורך כל חייו טען קרישנמורטי שעל כל אחד לקחת לידיו את האחריות לשחרורו המלא מפחדיו ומסבלותיו, והדגיש ששינוי כזה יכול לקרות רק על ידי שחרור האדם מכל סמכות רוחנית, פסיכולוגית או דתית חיצונית, והפיכתו לסמכות בעצמו.
ביוגרפיה
קרישנמורטי נולד בכפר קטן במדינת אנדרה פרדש שבדרום הודו. בגיל 14, כאשר טייל על שפת הים עם אחיו ניטייה, פגש בכיר בחברה התיאוסופית שיצא מטעם נשיאת התיאוסופיה דאז, אנני בזאנט לחפש את הנביא שיעמוד בראש התנועה ויהיה למורה העולם.
לאחר מספר שנים בודדות בהכשרתו באנגליה העמידו אותו בראש מסדר אשר יוסד במיוחד בשבילו וכונה "מסדר הכוכב מן המזרח" (The Order of the Star from the East).
בגיל 27 החלה להתערער אמונתו בדרך התאוסופית, לאחר שחווה מספר התעוררויות רוחניות. לאחר מותו של אחיו, אליו היה קשור מאוד, הסתגר בחדרו ובכה במשך שלושה ימים ושלושה לילות אשר בסופם יצא והכריז "חלום ישן הגיע לקצו וחלום חדש בא לעולם. חזון חדש הולך ומתהווה ותודעה חדשה הולכת ונפרשת".
בגיל 34 התייצב בפני 3,000 חברי המסדר ובכירים נוספים מהתיאוסופיה ונשא את נאומו המפורסם אשר תוכנו פיזור המסדר וניתוק קשריו עם התיאוסופיה:
בשישים השנים הבאות חילק את זמנו בין אוהיי, קליפורניה, שם התגורר ובין שיחות בפני מאזינים בכל רחבי העולם בהם הרצה בנושאים מגוונים.
בתי ספר בהשראת רוחו של קרישנמורטי הוקמו בהודו, אנגליה, ארצות הברית וקנדה ומקומות נוספים.
רעיונותיו
ליבת תורתו של קרישנמורטי נסובה סביב הצהרתו בנאום פירוק המסדר משנת 1929, "האמת היא ארץ חסרת נתיב. אינכם יכולים להתקרב אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת. זוהי השקפתי ואני דבק בה ללא סייג".
שאילת שאלות היא המפתח לטרנספורמציה של המוח והתפתחות אמיתית, "חיוני לשאול שאלות, בייחוד כאלו שאין עליהן תשובות. שאלה כזו "זורקת" את האדם בחזרה לעצמו ואל האופן שבו המחשבה פועלת".
"חופש אינו תגובה, חופש אינו בחירה. זו יומרה של האדם לחשוב שאם יש לו אפשרות בחירה אזי הוא חופשי. חופש הוא התבוננות טהורה ללא הכוונה, ללא פחד מעונש או צפייה לגמול. החופש אינו עם מניע. חופש אינו הסיום של התפתחות האדם אלא הצעד הראשון לקיומו. רק בהתבוננות יכול אתה להבחין בהיעדר החופש. החופש נמצא בערנות חסרת הברירה של קיומנו ופעולותינו היומיומיות."
המחשבה היא זמן. המחשבה היא תוצאה של ניסיון וידע, שאינם ניתנים להפרדה מהזמן ומהעבר. פעולותינו מבוססות על ידע ולפיכך על זמן, לכן האדם הוא עבדו של העבר. מדיטציה היא הדרך לביטול (undo) הזמן. אדם המתחיל להיות מודע לתנועת התודעה שלו יגלה כי הוא מבחין בין חושב ומחשבה, צופה ונצפה, חווה וחוויה, וכי פיצול זה הוא אשליה המתקיימת במחשבתו. רק מעבר לפיצול ישנה התבוננת טהורה, ראייה נקייה מצל העבר. ראייה נעדרת זמן זו מביאה לשינוי תודעתי עמוק.
שלילה מוחלטת היא התמצית של החיובי. רק כשישנה שלילה עמוקה של כל הידוע, יכולה להופיע ידיעה פנימית אמיתית שאין מקורה בדרך חיצונית כלשהי.
קרישנמורטי נהג לקיים שיחות עם מדענים, פוליטיקאים, אנשי רוח ופילוסופים, ביניהם דייוויד בוהם, רופרט שלדרייק, ואינדירה גנדי. דמויות רבות, כגון ברוס לי, אלדוס האקסלי ואחרים, הושפעו מרעיונותיו.
ספרים מתורגמים
מספריו של קרישנמורטי שתורגמו לעברית:
לגעת במהות
קץ הזמן
החופש מהידוע
קריאה לשינוי
על אלוהים
שחרור מכבלי הידע
פרקי התבוננות
שאלות ותשובות
הבעירה הפנימית
אהבה וחירות
קישורים חיצוניים
האתר הישראלי הרשמי של ג'ידו קרישנמורטי
עיקרי הפילוסופיה
עיקרי הפילוסופיה
נאום פירוק המסדר
עמותת Krishnamurti Foundation Trust, UK
עמותת Krishnamurti Foundation Trust, US
עמותת Krishnamurti Foundation Trust, IN
עמותת קרישנמורטי אמריקה הלטינית
תומר פרסיקו, יומני קרישנמורטי
אוסף הקלטות ושיחות שנשא קרישנמורטי במהלך חייו
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים הודים
קטגוריה:מורים רוחניים הודים
קטגוריה:צמחונים הודים
קטגוריה:נפטרים מסרטן הלבלב
קטגוריה:ילידי 1895
קטגוריה:הודים שנפטרו ב-1986 | 2024-08-26T15:35:56 |
מהנדס | מהנדס הוא אדם העוסק בהנדסה. תפקיד המהנדס הוא ליישם את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית שהושגה על ידי אנשי מדע ומחקר. המהנדס בדרך כלל מאפיין את הבעיה שלפתרונה הוא נצרך, כולל הצרכים והמגבלות, ועל סמך הידע והניסיון שלו נותן פתרון תכנוני סביר, אך לאו דווקא אופטימלי, לבעיה זו. התואר מהנדס הוא תואר אקדמי.
בשונה מהחוקר המדעי, המהנדס מתבסס לא רק על ידע מתמטי ומדעי, אלא גם על ידע אמפירי בתחומו, על כללי אצבע ועל פרקטיקות מקובלות, כדי למצוא פתרון שהוא נכון וגם כלכלי. מלבד נכונות הפתרון לבעיה, המהנדס עשוי להתחשב במאפיינים שונים של הפתרון, כגון עלויות ייצור ואחזקה. כך למשל, אם הכימאי ינסה למצוא נוסחה לחומר שייתן תכונות מסוימות, ויסנתז אותו במיליגרמים במעבדה, מהנדס כימיה עשוי לנסות למצוא דרך לייצר כמות גדולה של אותו החומר בצורה כלכלית במפעל.
סוגי ההנדסה
מהנדסים נחלקים להתמחויות רבות:
מהנדס אווירונאוטיקה
מהנדס אזרחי
מהנדס ביוטכנולוגיה
הנדסה ביו-רפואית
מהנדס בניין
מהנדס גרעין
מהנדס חומרים
מהנדס חקלאות
מהנדס חשמל
מהנדס כימיה
מהנדס מזון
מהנדס מחשבים
מהנדס מכונות
מהנדס מים
מהנדס מערכות מידע
מהנדס מערכות תקשורת
מהנדס קירור ומיזוג אוויר
מהנדס תוכנה
מהנדס תחבורה
מהנדס תעשייה וניהול
הכשרת מהנדסים בישראל
במדינת ישראל, מהנדס הוא אדם שעומדת בתנאים הבאים:
למד במוסד אקדמי לתואר ארבע שנתי בהנדסה (.B.Sc) או מקבליו (כגון .B.Tech), והוסמך כבוגר למדעי ההנדסה באחת הדיסציפלינות המדעיות הרלוונטיות.
פרטיו נרשמו וצוינו ברשם המהנדסים והאדריכלים, בהתאם לחוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח-1958 ותקנותיו. בתחומים מסוימים כמו קונסטרוקציה ומעליות, יש גם צורך בבחינות מיוחדות ורישום בפנקס המהנדסים כדי לעבוד בתחום מבחינה חוקית.
המוסד העיקרי, ובמשך שנים רבות היחיד, להכשרת מהנדסים בישראל הוא הטכניון. אליו נוספו, ברבות השנים, פקולטות להנדסה באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת בר-אילן (במקצועות הנדסת חשמל ומחשבים בלבד), האוניברסיטה העברית בירושלים (במקצוע הנדסת מחשבים בלבד), אוניברסיטת אריאל וכן במכללות אקדמיות להנדסה כגון מכללת עזריאלי בירושלים (במקצועות הנדסת תעשייה וניהול, הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, הנדסת תוכנה, הנדסת חומרים מתקדמים, הנדסה פרמצבטית, הנדסת מכונות והנדסה אזרחית), אורט בראודה בכרמיאל, המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן (הנדסת תוכנה, הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, הנדסת תעשיות מים, הנדסת איכות ואמינות) אפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב (במקצועות הנדסת תוכנה, חשמל, הנדסת מכנית, תעשייה וניהול, הנדסה רפואית), המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (במקצועות הנדסת תעשייה וניהול, הנדסת מכונות, הנדסה כימית, הנדסת חשמל, הנדסת בניין והנדסת תוכנה), המרכז האקדמי לב, המכון הטכנולוגי חולון,השנקר וכן במרכז האקדמי רופין (הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, הנדסת מחשבים והנדסת תעשייה וניהול).
חוק המהנדסים והאדריכלים מייחד את השימוש בתואר "מהנדס" רק למי שרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, או זכאי להיות רשום בו. לרישום בפנקס זה זכאי מי שסיים לימודים במוסד להשכלה גבוהה באחד מענפי ההנדסה או האדריכלות. כאשר התואר "מהנדס" הוא חלק מתיאור תפקיד, רשאי גם הנדסאי או טכנאי מוסמך, הממלא תפקיד זה, להשתמש בתיאור התפקיד, תוך ציון היותו "הנדסאי" או "טכנאי מוסמך". דוגמה: כרטיס ביקור שעליו נכתב: ישראל ישראלי, הנדסאי, מהנדס ראשי, פיתוח מהיר בע"מ.
ראו גם
הנדסאי
קישורים חיצוניים
ההבדלים שבין לימודי מהנדס ללימודי הנדסאי, מתוך אתר מה ההבדל?
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות ההנדסה
קטגוריה:הנדסה | 2024-09-26T16:24:09 |
אקסון (סיב עצבי) | אַקְסוֹן (Axon; מיוונית: axis (ציר); על פי האקדמיה ללשון העברית: יְצִיאוֹן) הוא שלוחה של תא העָצָב שהתמחתה בהעברת פוטנציאל הפעולה ממקום היווצרותו עד לתאי המטרה איתם נוצר המגע הסינפטי. אורך האקסונים משתנה בין תאים שונים במערכת העצבים, ויכול להגיע עד יותר ממטר. בתוך מערכת העצבים המרכזית של היונקים אזורים בהם יש ריכוז גבוה של אקסונים העוברים מאזור לאזור יהווה "חומר לבן". מערכת העצבים הסומטית בנויה מאגודה אחת או יותר של אקסונים העטופים ברקמת חיבור צפופה בעברם ברקמות הגוף.
מבנה האקסון
ממוזער|250px|אקסון של תא עצב עם כיסוי מיאלין
האקסון הוא שלוחה ארוכה של תא העצב, והמבנה שלו מותאם לתפקידו - הולכת הדחף העצבי למרחקים ארוכים.
הציטופלסמה של האקסון כמעט ולא מכילה ריבוזומים, מכאן שאין בו יצור של חלבונים. כל החלבונים שהאקסון זקוק להם מיוצרים בגוף התא, וקיימים מנגנונים ייחודיים של הולכה אקסונלית המאפשרים הסעה של חומרים לאורך האקסון, על גבי צינוריות מיוחדות ובאמצעות חלבונים מוטוריים, תוך השקעת אנרגיה.
קרום התא באקסון שונה בהרכב החלבונים שלו מזה של שאר חלקי תא העצב. בעיקר, קרום התא משובץ לכל אורכו בתעלות נתרן ואשלגן תלויות מתח, שנוכחותן מאפשרת את התקדמות הדחף העצבי ללא דעיכה עד לסינפסה.
אקסונים שונים עטופים במעטפות בעובי משתנה של תאי גליה המכילים מיאלין. המיאלין היא רקמה שומנית לבנה העוטפת סיבי-עצב לשם בידודם ושיפור ההולכה של הדחף העצבי. במערכת העצבים המרכזית תאים אלה נקראים אוליגודנדרוציטים, ואילו במערכת העצבים הפריפריאלית אלו תאי שוואן. אקסונים מתפצלים במהלכם לשלוחות רבות, וכל שלוחה מתפצלת בקצה לענפים רבים הקרויים טרמינלים. המתמחים בתפקידם העיקרי כאתר הקדם-סינפטי, בו מתבצעת האריזה והשחרור של המוליך העצבי.
קוטרו של האקסון הוא מיקרוסקופי, וגודלו כמאית מילימטר (10 מיקרון), אך הוא יכול להשתרע לאורך מקרוסקופי, הנראה לעין אדם.
אורך האקסון משתנה מתא לתא. במוח האדם אורכו של האקסון משתרע עד כמה סנטימטרים. בגוף האדם האקסון הארוך ביותר הוא של הנוירון הירכי, אשר מחבר מבסיס עמוד השדרה לבוהן של כל כף רגל. אורכו יכול להגיע ליותר ממטר, ובג'ירפה הוא יכול להגיע למספר מטרים.
מבנה האקסון משפיע על קצב העברת המידע שלו.
מהירות העברת המידע גדלה בהרבה כאשר מדובר באקסונים בעלי מעטפת מיאלינית, וגדלה עוד יותר כאשר האקסון עבה. לשם השוואה: אקסון עם מעטפת מיאלינית בקוטר 20 מיקרון - 100m/sec, אקסון עם מעטפת מיאלינית בקוטר 3 מיקרון - 48m/sec, אקסון ללא מעטפת מיאלינית - 2m/sec.
בהתאם לגודל הסיבים ולמעטפת המיאלין שלהם סיבי העצב מחולקים לשלושה סוגים: קבוצה A - בעלי מעטפת מיאלין עבה ומסווגים לתתי סוגים (אלפא Aα, בטא Aβ, גמא Aγ ודלתא Aδ), קבוצה B - בעלי מעטפת מיאלין בינונית וקבוצה C ללא מיאלין. מבנה זה משפיע על תפקידם במערכת העצבית.
תפקיד האקסון
האקסונים הם קווי התקשורת של מערכת העצבים.
תפקידו של האקסון הוא להעביר מידע מגוף תא העצב לתא אחר. בתוך מערכת העצבים, המידע שעובר דרך האקסון מועבר בין תא עצב אחד לשני, כאשר מבנה הקישורים בין תאי העצב השונים משמש לעיבוד של המידע העצבי. בממשק של מערכת העצבים עם מערכות אחרות, האקסונים מקשרים בין תאי עצב לבין תאי מטרה אחרים. באופן זה, הוראות שיוצאות מהמוח/מחוט השדרה מועברות לסיבי שריר/תאי בלוטה (דרך סיב עצב תנועתי, סיב עצב מוציא) ואותות תחושתיים שמגיעים מאיברי החישה מועברים לתוך המוח/חוט השדרה (דרך סיב עצב תחושתי, סיב עצב מביא).
שלפוחיות סינפטיות אוגרות מולקולות מוליכים עצביים בקרבת קרום התא. הגעת דחף עצבי לקצה האקסון מביאה לפתיחת תעלות סידן ממותגות-מתח, המאפשרות ליוני סידן לחדור אל תוך התא. העלייה בריכוז הסידן התוך-תאי מביאה להפעלת מגוון חלבונים ייעודיים המובילים את השלפוחיות הסינפטיות אל קרום התא, שם הן משחררות את תכולתן. המוליכים העצביים נפלטים באופן זה אל המרווח הבין תאי - הקרוי הסדק הסינפטי. המוליך העצבי עובר בדיפוזיה אל עבר התא או התאים הבתר-סינפטיים שם הוא יכול לגרום לשינויים שונים בהתאם למוליך העצבי הספציפי ולקולטנים המצויים בתא הבתר-סינפטי.
לדוגמה, המוליך העצבי גלוטמט (המוליך העצבי המעורר הנפוץ ביותר במערכת העצבים המרכזית בבעלי חוליות) יכול להיקשר לקולטן אינוטרופי ולגרום לפוטנציאל בתר סינפטי מעורר. ההיפותזה השלטת כיום היא כי שמירה ואפנון של מידע במערכת העצבים מתבצע על ידי שינוי בכמות המוליכים העצביים ואופי ו/או כמות הקולטנים הבתר-סינפטיים.
כל אקסון של תא עצב במוח יכול להיות מחובר לעשרות אלפי נוירונים אחרים בעוצמות קשר שונות.
בתהליך של למידה וזיכרון לטווח ארוך, אקסונים יוצרים קשרים חדשים.
יצירת סינפסות
בשלבים הראשונים של החיים אצל תינוק אנושי, נוצרות כ-50 מיליארד סינפסות חדשות, גם לאחר מכן בתהליך למידה כל שהוא נוצרות סינפסות חדשות.
כאשר נוצרות סינפסות חדשות, האקסונים של התאים מנווטים את דרכם במעבי המוח ובוחרים ליצור סינפסות חדשות עם תאי מוח אחרים. מנגנון זה עדיין נחקר, כיצד בוחר כל אקסון לנווט את דרכו, עם איזה נוירונים ליצור קשרים, וכיצד הוא נמנע מליצור קשרים "מקצרים".
היסטוריה
מודל הודג'קין-הקסלי מתאר את התגובה החשמלית של תאי עצב ומסביר את אופן היווצרותם של דחפים עצביים, עליהם מתבססת התקשורת העצבית. המודל פורסם בשנת 1952 על ידי אלן הודג'קין ואנדרו הקסלי, על יסוד מחקר שביצעו על תכונותיהם החשמליות של סיבים עצביים בדיונונים. עבודה זו, הנחשבת לגולת הכותרת של תקופת הביופיזיקה הקלאסית, זיכתה את השניים בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1963.
בסוף המאה ה-18 זיהה גלווני לראשונה את האופי החשמלי של דחפים עצביים. בשנת 1872 זיהה לודימר הרמן (Ludimar Hermann) כי פעימת המתח החשמלי לאורך הסיב העצבי מלווה במעבר זרם חשמלי דרך הרקמה שתיוודע לימים בשם קרום הסיב. בשנת 1905 הציע הרמן כי הדחף העצבי מתקדם בסיב באופן סביל, כמו אות טלגרף בכבל חשמל תת-ימי. 'תורת הכבל' של הרמן, המנתחת את אופן התפשטותו של אות חשמלי בסיב המבודד חשמלית על ידי ציפויו, עדיין נמצאת בשימוש בימינו. עם זאת, עד שנות ה-30 של המאה ה-20 נתקלה הצעתו בספקנות מצד פיזיולוגים עמיתים, שהציעו מנגנונים אחרים להולכת הדחף העצבי ואף ראו בזרמים החשמליים תוצא לוואי של התפשטות כימיקלים הנושאים את המידע העצבי. למעשה, היו שחלקו על עצם קיומו של קרום התא, שהוצע על ידי יוליוס ברנשטיין (Julius Bernstein) בשנת 1901.
בשנת 1923 החל הביופיזיקאי האמריקני קנת' ס. קול (Kenneth S. Cole) לנתח את התכונות החשמליות של קרום התא, על ידי מדידת העכבה החשמלית של תאים בודדים. התאים הושמו בין שני הדקיו של גשר ויטסטון והעכבות שנמדדו שימשו לבניית מעגל תמורה חשמלי המורכב מנגדים וקבלים, המייצגים את הקרום והתמיסות התוך-תאית והחוץ-תאית. עבודתו של קול שימשה בסיס למחקרם של הודג'קין והקסלי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת העצבים
קטגוריה:היסטולוגיה
קטגוריה:נוירולוגיה
קטגוריה:אנטומיה תאית | 2024-08-28T21:55:46 |
פדופיליה | פֶּדוֹפִילְיָה (באנגלית: Pedophilia) היא הפרעה נפשית המסווגת כפאראפיליה, המתבטאת במשיכה מינית לילדים שטרם הגיעו לגיל הבשלות המינית (גיל 13 או צעיר יותר), והיא באה לידי ביטוי במחשבות, פנטזיות, דחפים, עוררות, או התנהגות פוגענית-מינית חוזרת ונשנית. פדופילים עשויים להיות מעורבים במעשים הנעים על טווח של פעילות מינית עם ילדים, מפעילויות שאינן כוללות מגע, כמו אקסהיביציוניזם, או צפייה בפורנוגרפיית ילדים, ועד לפעילויות פולשניות הכוללות מגע מיני עם הילד.
גרות', הובסון וגארי (1982) ניסחו את אחת מהטיפולוגיות הראשונות בתחום מתוך ההבחנה בין התעללות פדופילית להתעללות שאינה פדופילית. פדופיליה אינה מקבילה לעבירת מין כלפי ילדים, אף על פי שפעמים רבות נעשה שימוש במושגים הללו כמקשה אחת בציבור ובתקשורת. התעללות מינית בילדים היא לא אבחנה רפואית והיא לא בהכרח מושג נרדף לפדופיליה. יש פדופילים שמעולם לא ביצעו עבירת מין כלפי ילדים, וכך יש עברייני מין רבים שביצעו את העבירות שלהם נגד ילדים מסיבות אחרות מאשר פדופיליה. הבחנה זו חשובה משום שיש הבדל במידת הסיכון לכך שהעבריין יחזור על העבירה (רצידיביזם). מחקרים מלמדים כי פדופיל שמתעלל מינית בילדים פוגע מינית בילדים פי 10 בהשוואה לעבריין מין המתעלל מינית בילדים ואינו פדופיל.בתוך ה"ש 3, עמ' 9:
Pedophiles commit more than 10 times as many sexual acts against children as do non-pedophiles molesters. On average, a molester with pedophilia commits 70.8 molestation acts. פדופיליה מופיעה לפני או במהלך ההתבגרות, והיא יציבה לאורך זמן. פדופיליה מתגלה ליחיד במהלך התקופה הזאת, והיא אינה שלב חולף או נבחרת.
החוק במדינות רבות, ביניהן ישראל, אינו עוסק במושג "פדופיליה", אלא מטיל עונש על קיום פעולה מינית עם קטין מתחת לגיל ההסכמה.
אבחנה
על פי ה-DSM-5 הקריטריונים לאבחון פדופיליה הם:Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.), American Psychiatric Association (2013), Pedophilic Disorder Diagnostic 302.2 (F65.4)
א. דחפים מיניים, פנטזיות מעוררות או קווי התנהגות חוזרים ונשנים הקשורים לפעילות מינית עם ילד או ילדים צעירים (גיל 13 או צעיר יותר), הנמשכים 6 חודשים לפחות.בתוך: DSM-5, Section II, Paraphilic Disorders, page 685A. Over a period of at least 6 months, recurrent, intense sexually arousing fantasies, sexual urges, or behaviors involving sexual activity with a prepubescent child or children (generally age 13 years or younger).
B. The person has acted on these urges, or the sexual urges or fantasies cause marked distress or interpersonal difficulty.
C. The person is at least age 16 years and at least 5 years older than the child or children in Criterion A.
Note: Do not include an individual in late adolescence involved in an ongoing sexual relationship with a 12 - or 13-year-old.
ב. הפרט פעל על פי הדחפים המיניים האלה, או שהפנטזיות או הדחפים גורמים לו למצוקה ניכרת או קושי בינאישי.
ג. הפרט הוא לפחות בן 16 ולפחות 5 שנים מבוגר יותר מאשר הילד או הילדים בקריטריון א'.
ספר האבחון מציין כי אין לכלול פרטים בגיל ההתבגרות מאוחרת המעורבים בקשר מיני מתמשך במערכת יחסים עם בני 12–13. בנוסף, לפי ספר האבחון יש לציין אם הפרט נמשך רק לילדים, לגברים, לנשים, גם לגברים וגם לנשים, או מוגבל רק לגילוי עריות. ההפרעה עשויה להיות נלווית לשימוש לרעה בסמים, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון קליני, הפרעות חרדה, ופארפיליות אחרות.
ניתן לאבחן פדופיליה באמצעות היסטוריה מינית ובאמצעות דיווח עצמי. אחד האינדיקטורים הקליניים הנפוצים ביותר לאבחון פדופיליה הוא פאלומטריה – מדידת תגובות זקפה שקשורות לגירוי מיני, המשתנות בהתאם לגיל הקורבן ולמינו. שימוש נרחב בפורנוגרפיה פדופילית הוא אינדיקטור קליני נוסף. ה-DSM מציין שאנשים עשויים לבחור את סוג הפורנוגרפיה התואם לתחומי העניין המיניים שלהם.
לפי ה-DSM, קיומם של קורבנות מרובים, כפי שפורט לעיל, הוא מספיק אך אינו הכרחי לאבחון; כלומר, האדם עדיין יכול לעמוד בקריטריון א' אם הוא מכיר בכך שיש לו עניין מיני עז או בלעדי בילדים. סעיף קריטריון א', המציין שהסימנים או הסימפטומים נמשכים במשך 6 חודשים או יותר, נועד להבטיח שהמשיכה המינית אינה עניין חולף בלבד. עם זאת, האבחנה עשויה להתבצע אם יש ראיות קליניות לכך שהמשיכה היא מתמשכת, גם אם לא ניתן לקבוע במדויק את משך 6 החודשים.
טיפולוגיות
נהוג לסווג את הפדופיליה לשתי תתי קטגוריות מקובלות. הבחנה ראשונה נעשית בין פדופיליה כהעדפה מינית בלעדית (כלומר, פדופילים שנמשכים רק לילדים), ובין פדופיליה כהעדפה מינית לא בלעדית (פדופילים שנמשכים גם לילדים וגם למבוגרים).
על פי הטיפולוגיה של גרות', הובסון וגארי (1982) קיימים שני סוגים של מתעללים: הסוג הראשון מתייחס לעבריין הסובל מקיבעון (fixated pedophile), אדם בעל העדפה ראשונית כלפי ילדים, שמזדהה חברתית ומינית עם ילדים בגילאים 6–13. הם מתקשים לפתח מערכות יחסים עם בני גילם, ויחסי מין בפרט. על פי הולמס והולמס (2002) מתעללים מקובעים אינם מתפתחים מעבר לנקודה בה הם מוצאים ילדים מושכים ורצויים. פדופילים אלה על פי רוב לא יעשו שימוש באלימות או במסירי עכבות, אלא ישתמשו בשיטות מתוחכמות ומחושבות של פיתוי ורמייה. עבריינים מקובעים יקיפו את עצמם בצעצועים, משחקי מחשב, ציוד ספורט וסוגים אחרים של ציוד אטרקטיבי לילדים. עבריין מקובע רואה את עצמו כילד ולעיתים קרובות יש לו את אותם אינטרסים. הוא עשוי להסתתר במשחקי משחקי רשת ובפורומים (למשל, דיסקורד), שבהם ילדים מתכנסים ועשוי לדבר בשפה שתואמת את סוג הקורבן האידיאלי שלו. הוא עשוי להזדהות כהטרוסקסואל בחייו האישיים, והוא אינו מרגיש כי מעשים מיניים עם ילדים הם מעשים המעידים על הומוסקסואליות, אלא על ביטוי של אהבה או הדרכה עבור הקורבן. הם עשויים לתמרן את הקורבן עד כדי הסכמה עם המעשה המיני. הם נחשבים כקשים לטיפול לנוכח העובדה כי משיכה מינית לילדים מגדירה את זהותם המינית. הם נתונים לדחפים כפייתיים ונוטים לפגוע מינית בקורבנות רבים. למשל, מחקר שנערך בניו יורק מצביע על ממוצע של 75 קורבנות ו-238 עבירות מין במהלך 12 שנים לכל פדופיל הנמנה עם קבוצה זו.
הסוג השני מתייחס לעבריין הסובל מרגרסיה (regressed), שהתפתחותו המינית והאוריינטציה הבינאישית תואמת לגילו, אולם תחת גורמי לחץ חיצוניים הוא נסוג למעורבות מינית עם ילדים. גורמים אלה לעיתים קרובות מובילים לביטחון עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך, ובכך מערערים את ביטחון העבריין בעצמו כגבר. מעורבותו המינית של עבריין זה עם ילדים אינה מקובעת, אלא היא לעיתים קרובות פרישה זמנית מהמשיכה למבוגרים. מבחינה נפשית, סוג זה של עבריין רואה את הילד כפסאודו-מבוגר בעקבות מצב דחק כל שהוא – למשל, פרידה מבת הזוג, הערכת ביצועים לקויה בעבודה או גורם אחר המביא לידי לחץ. גורמים אלו מביאים אותו למצב בו הוא מרגיש נוח יותר בנוכחות ילדים שאינם שופטים את כישלונותיו. גילוי עריות היא עבירה טיפוסית בקבוצת פדופילים זו. אף שמספר הקורבנות שלהם נמוך בהשוואה לקבוצה הראשונה, מספר התקיפות הוא רב וכן מתרחש במהלך תקופה ארוכה, אף של שנים. הם נוטים לבחור ילדים שיש להם גישה קלה אליהם ולעיתים קרובות בוחרים לפגוע בילדיהם הביולוגיים (intrafamilial). בתקופות שבהן הם תוקפים ילדים, הם מפגינים צרכים נפשיים ומיניים הדומים לאלה של קבוצת המקובעים. אולם, עבריינים מסוג זה נוטים להפגין רגשות אשמה ובושה גבוהות יותר, והפרוגנוזה לגביהם היא בדרך כלל חיובית.
בנוסף, קיימת בספרות המקצועית גם התייחסות לפדופיל הנצלן (exploitative) והפדופיל התוקפן (aggressive) – אולם, מרבית הספרות המקצועית מתמקדת בעיקר בשני הסוגים העיקריים לעיל. התפיסה המחקרית הרווחת היא שקבוצת הפדופילים היא הטרוגנית, בעלת מאפיינים רבים משותפים אך גם מובחנים.
כפי שצוין על ידי אבל, מיטלמן ובקר ועל ידי וורד ואח' ישנה הבחנה גבוהה בין עבריינים פדופילים לעבריינים שאינם פדופילים. מתעללים מינית בילדים נוהגים לפגוע בזמנים של לחץ אישי; יש להם סגנונות תקיפה רבים ושונים; יש להם קורבנות מעטים, בדרך כלל מהמשפחה; ויש להם משיכה עיקרית למבוגרים. פוגעים פדופילים, לעומת זאת, בדרך כלל מתחילים לפגוע בגיל צעיר יחסית; יש להם מספר קורבנות גדול; בעלי דחף פנימי לפגוע מינית; ובעלי אמונות או ערכים ומחשבות שנותנים תוקף והיתר לפגיעה ולסגנון חיים של עבריין מין.
מעט מאוד ידוע על פדופילים שאינם פוגעים, זאת מכיוון שרוב החוקרים עורכים את המחקרים שלהם על אוכלוסיות הכלא ואוכלוסיות פורנזיות אחרות; אוכלוסיות זמינות ונגישות יחסית של נושא המחקר. החוקר מייקל סטו מציע שפדופילים שמבצעים עבירות מין בילדים עושים זאת בגלל התנהגויות אנטי-חברתיות בנוסף למשיכה המינית הסוטה שלהם. הוא קובע כי לא סביר שפדופילים שנמנעים מסיכונים, נמנעים משימוש לרעה בסמים או אלכוהול, ומאמצים עמדות ואמונות התומכות בנורמות וחוקים, יתעללו מינית בילדים.
מאפיינים
צריכת פורנוגרפיה
יש חוקרים הטוענים כי צריכה של פורנוגרפיית ילדים היא אינדיקטור אמין יותר לפדופיליה מאשר התעללות מינית, אם כי חלק מהאנשים שאינם פדופילים עשויים גם לצרוך פורנוגרפיה פדופילית. צריכה כזאת עשויה לשמש למגוון מטרות, החל מסיפוק מיני או החלפה עם אספנים אחרים, ועד פיתוי קטינים לפעילות מינית.
פדופילים שצופים בפורנוגרפיית ילדים הם לעיתים קרובות אובססיביים לגבי איסוף, ארגון, ותיוג של אוסף הפורנוגרפיה שלהם לפי גיל, מין, אקט מיני, ופנטזיה. לפי סוכן ה-FBI קנת' לנינג, "איסוף" פורנוגרפיה אינו אומר שהם רק צופים בפורנוגרפיה, אלא שהם שומרים אותה, ו"זה מגדיר, מתדלק, ומאמת את הפנטזיות המיניות האהובות עליהם ביותר". לדידו, האוסף הוא האינדיקטור הטוב ביותר למה שהעבריין רוצה לעשות, אך לא בהכרח למה שנעשה בעבר או ייעשה בעתיד.
בספרות נעשו מספר ניסיונות לסווג עברייני מין שהוגדרו כעברייני פורנוגרפיה פדופילית, בעיקר לפי סיבתיות העבירה. כך לדוגמה, אחת הטיפולוגיות המקיפות מחלקת את עברייני הפורנוגרפיה הפדופילית לשלושה סוגים: (1) האספנים ("collectors") – אלו שרק אוספים חומר פורנוגרפי-פדופילי וצופים בו דרך האינטרנט. אנשים אלו מנצלים את האנונימיות, הזמינות והמחיר הנמוך (לרוב אפסי) של הפורנוגרפיה הפדופילית המקוונת, וייתכן שאילולא האינטרנט לא היו צורכים חומר זה כלל; (2) ה"מחליפים" ("traders") – אלו שמייצרים או מפיצים את חומר התועבה או שניהם גם יחד, וחלקם גם "אספנים"; (3) ה"נוסעים" ("travelers") – אלו שיוצרים קשר עם קטינים דרך האינטרנט ומפתים אותם להגיע ("לנסוע") למפגש פנים אל פנים כדי ליצור איתם מגע מיני.
במאמר מדעי שהתפרסם בשנת 2018 הציעו החוקרים חלוקה לשני פרופילים עיקריים: עבריינים המשתמשים בפורנוגרפיה כדי להזין פנטזיות כיעד בפני עצמו (fantasy driven), ועבריינים המשתמשים בפורנוגרפיה כדי להסיר עכבות לקראת פגיעה בקטין ואשר פגעו או ניסו לפגוע בקטינים (contact driven). במחקרים שבדקו שכיחות של עבירות עם מגע בקרב צרכני פורנוגרפיה פדופילית, נמצאה שכיחות הנעה בין 1% ל-24%.
עיוותי חשיבה
עברייני מין לעיתים קרובות מקטינים את רגשות האשמה והבושה שהם חווים ויוצרים תירוצים והצדקות למעשיהם הפוגעניים. התירוצים וההצדקות הללו בדרך כלל מכונים "עיוותי חשיבה" או "עיוותים קוגניטיביים", והם מאפשרים לעבריינים לפטור את עצמם מתחושת אחריות, רגשות בושה או אשמה על מעשיהם. לסכמות קוגניטיביות ועיוותים קוגניטיביים בדרך כלל תפקיד קריטי בביצוע עבירות מין ובהצדקתן.
וורד וקינן (1999) סיווגו חמישה עיוותים קוגניטיביים שכיחים בהתבסס על עבודתם עם עברייני מין:
העיוות הראשון קרוי "ילדים כאובייקט מיני", שמתייחס לאמונה שילדים הם פעילים מינית, או שהם מחפשים מערכות יחסים אינטימיות עם מבוגרים. למשל: "הילד יזם איתי יחסי מין כי הוא/היא יודע מה הוא רוצה". אמונת העבריין היא כי הילד הוא בעל דחפים מיניים. לפיכך, התנהגויות של הילד כגון ישיבה על ברכיו של מבוגר, או חיבוק, מפורשות על ידי העבריין כמניעים מיניים של הילד.
העיוות השני מכונה זכאות, המתייחס לאמונה שהעבריין נעלה וזכאי, ולכן אנשים "נחותים" ממנו צריכים לספק את צרכיו. למשל, גבר פוגע מינית עשוי לראות את עצמו כעוצמתי וחשוב יותר, מאשר ילד או אישה. הצרכים של האחרונים הם משניים לאלו שלו, ולעיתים קרובות העבריין בוחר להתעלם מהם. המרכיב הקוגניטיבי של תחושת הזכאות, או "תחושת המגיע לי", היא אמירה שלעיתים קרובות מתבטאת ללא מילים, שלאדם מגיעות תוצאות מכוח מי שהוא או מה שהוא עשה.
העיוות השלישי מכונה "עולם מסוכן", והוא מתייחס לאמונה שהעולם הוא מקום מסוכן וכי אנשים פוגעים באחרים לעיתים קרובות על מנת לקדם את המטרות האישיות שלהם. היבט נוסף של עיוות זה הוא האמונה שילדים הם יותר מהימנים, מקבלים ושניתן לסמוך עליהם, מה שמוביל את העבריין להאמין שילדים יכולים לספק לו אהבה ולשים את צורכיהם משניים לצרכיו שלו.
העיוות הרביעי קרוי "היעדר שליטה" ("Uncontrollability"), המתייחס לאמונה שהעולם אינו נשלט, וכי אנשים אינם מסוגלים לשלוט ברגשותיהם ובדחפיהם המיניים. העבריין מאמין שמחשבות והתנהגויות אינם בשליטתו כאשר הוא "נתקל" במצבים מיניים, ולכן יש לספק את הדחפים. עיוות זה הוא "חיצוני", וכך הוא עוזר לעבריין להשליך את תחושת האשמה על אחרים, ומאפשר לעבריין לאמץ עמדה קורבנית בגלל כניעה לגורמים שלכאורה אינם נמצאים בשליטתו.
העיוות החמישי מכונה "אופי הפגיעה" ("Nature of Harm"), והוא מתייחס למי שמאמין שיש רמות שונות של פגיעה בילדים, ושפעילות מינית עם ילדים אינה מזיקה, ואף עשויה להועיל. יחסי מין נתפסים על ידי העבריין כאקט "מחבר" (bonding) והם מטבעם חוויה מועילה; לכן, כל השפעה שלילית או מצוקה היא תוצר של גורמים חיצוניים, כמו תגובת החברה למערכת יחסים עם קטין, או מעורבות משטרתית שהשפיעה על התפיסות של הילד.
בעזרת עיוותים אלו, הוא או היא עשויים להציג נטייה עקבית להאשים אחרים או לשלול אחריות באמצעות הצהרות כגון "סקס עם ילדים לא פוגע באף אחד" או "חשוב להבין למה מרגישה רע. אם זה בגלל שאמרו לה שזה לא בסדר והיא לא מבינה למה - היא יכולה להתחרט רק על סמך זה".
תחלואה נלווית
לפי מחקר משנת 2002 השכיחות של הפרעת קשב וריכוז בקרב מתמודדים עם הפרעה פרפילית מוערכת ב-35.8%. אין מידע ברור בספרות לגבי השכיחות של הפרעות אישיות בקרב העונים על הקריטריונים של הפרעות פרפיליות, אולם השכיחות מוערכת ב-33%–52% לכל הפחות. יש מחקרים שמצאו שכיחות נמוכה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. ה-DSM-5 מזהה את ההפרעה האנטיסוציאלית כגורם סיכון לפגיעה מינית בילדים ופדופיליה בקרב גברים, אם כי הספרות המקצועית לרוב אינה תומכת בעמדה זו.
לדיכאון או הפרעת מצב רוח השכיחות הגבוהה ביותר והן מוערכות כ-95%, וכן להפרעת שימוש לרעה בסמים שכיחות של 85%, והפרעות חרדה (עד 64%). נדירות יותר הן סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת. במחקר אחד נמצא כי עברייני מין שעברו את רף הניקוד 33 ברשימת הפסיכופתיה המעודכנת, הייתה השכיחות הגבוהה ביותר של פראפיליה סדיסטית (67%), ובמיוחד בקרב עברייני המין שקיבלו ניקוד גבוה בפריטים של גורם 1 ברשימה זאת.
גורמים
הגורמים לפגיעות מיניות בילדים הם רבים, אך הגורמים לפדופיליה עצמם אינם ברורים דיים. החל משנת 2002, החלו להופיע בספרות המקצועית ממצאים רבים הקושרים פדופיליה עם מבנה ותפקוד מוח חריגים, ושלל מאפיינים שנובעים מהתפתחות עצבית טרום-לידתית. בדיקה של אנשים בתוך ומחוץ למערכת המשפט, וכן קבוצת ביקורת, מצאו קשרים בין פדופיליה לבין מנת משכל נמוכה יותר, ציונים נמוכים במבחני זיכרון חזותי-מרחבי וזיכרון מילולי, סיכוי גבוה פי 3 להיות בעלי יד שמאל דומיננטית, ובעלי היסטוריה של בעיות אקדמיות בבית הספר היסודי. ממצאים אלה עשויים להעיד על כך כי ייתכן שיש ללטריזציה של תפקוד המוח תפקיד בהתפתחותה של משיכה מינית סוטה.
מחקר אחד מצא כי למתעללים מינית בילדים שאובחנו עם פדופיליה הייתה תת-פעילות באזור ההיפותלמוס בזמן שהם צפו בתמונות מעוררות מינית של מבוגרים.
יש ראיות המצביעות על כך כי פדופיליה שכיחה יותר בקרב משפחות בהן יש היסטוריה של הפראפיליה, אולם לא ברור אם הגורם המעורב הוא גנטי או נרכש.
מועדות
רצידיביזם (מועדות) הוא דפוס התנהגותי של עבריינים מורשעים אשר שוחררו מהכלא לקהילה ושבים לבצע עבירות. שיעור העבריינים שחוזרים ומבצעים עבירות בפרק זמן מסוים מוגדר כשיעור רצידיביזם (recidivism rate).
ככלל, בטווח של 5 שנים שיעורי הרצידיביזם של מתעללים מינית בילדים ועברייני גילוי עריות הם הנמוכים ביותר: 7%–14%, בהתאמה. בתקופת מעקב ממושכת של 20 שנה, נצפה שיעור רצידיביזם של 27%. הסיכון הגבוה ביותר לתקיפה חוזרת נמצא אצל אלו הנמשכים מינית לילדים זכרים שאינם קרובי משפחה, והוא 35% לאחר כ-15 שנים. לשם השוואה, לאלו הנמשכים מינית לילדות שאינן קרובות משפחה סיכוי נמוך יותר לרצידיביזם, העומד על 16% לאחר 15 שנה.
מחקר שניתח את נתוני הרצידיביזם בקרב עברייני מין המפוקחים על ידי יחידת הפיקוח "צור", מראה כי מקרב 934 עברייני המין שהיו בפיקוח בין השנים 2006–2011, ושרמת המסוכנות שלהם הוגדרה כיותר מנמוכה, רק 73, שהם 8% מקרב המפוקחים, הורשעו שוב. מתוכם 3% בשל עבירת מין, 1% בשל הפרת תנאי פיקוח, ו-4% בשל עבירה אחרת. מרבית העבריינים המועדים שרמת המסוכנות שלהם הייתה גבוהה או גבוהה מאוד – כ-60% מהם ביצעו את העבירה החוזרת על רקע של פראפיליה (אקסהיביציוניזם, פדופיליה), וכ-18.5% על רקע אישיותי. חלקם הגדול לא נטלו חלק בתוכנית טיפולית.
על פי רוב, התעללות מינית בילדים היא תופעה המאופיינת בתת-דיווח. מחקרים מלמדים כי על כל 20 מקרים של פגיעה מינית בילדים רק מקרה אחד מדווח.Abel, G. G., & Osborn, C. (1992). The paraphilias: The extent and nature of sexually deviant and criminal behavior. Psychiatric Clinics of North America, 15(3), 675–687. כמו כן, מחקרים מצאו כי פדופילים מורשעים דיווחו על יותר קורבנות מאלה שבגינם הם הורשעו. יש הטוענים כי עבירות מין של נשים זוכות לתת-דיווח מסיבות מגוונות, ביניהן הנטייה להסוות את העבירה כטיפול יומיומי, או הנטייה לדיכוטומיה מגדרית, לפיה נשים נתפסות כנפגעות אך לא כפוגעות וגברים כפוגעים אך לא כנפגעים.
השונות בשיעורי הרצידיביזם המדווחים מקושרת למספר גורמים: (1) הגדרות שונות שניתנו לרצידיביזם; (2) תקופות מעקב שונות; ו-(3) הגדרות שונות שניתנו לעבירות המין המחקרים השונים.
שכיחות
השכיחות של פדופיליה באוכלוסייה הכללית אינה ידועה, אך מוערכת כנמוכה מ-5% בקרב גברים מבוגרים. מעט מאוד ידוע על השכיחות של פדופיליה בקרב נשים, אך ישנם דיווחים על נשים עם פנטזיות מיניות עוצמתיות ודחפים מיניים כלפי ילדים. גברים הם הרוב המכריע של מבצעי עבירות מין נגד ילדים. מבין העבריינים המורשעים, כ-0.4% עד 4% הן נשים, וסקירה ספרותית אחת העריכה כי היחס בין מתעללים למתעללות בילדים הוא 10 ל-1. כלומר, על כל 10 פוגעים, קיימת פוגעת אחת.
כ-60% מעברייני המין הכלואים במערכת בתי הסוהר בישראל הורשעו בתקיפת קטין מתחת לגיל 13. כמחצית מהם מאובחנים עם פדופיליה.
טיפול
במהלך השנים גובשו ופותחו שיטות שונות לטיפול בפדופילים ובעברייני מין. הגישה המקובלת כיום לטיפול היא המשלבת טיפול (רפואי ונפשי), מעקב ופיקוח כאמצעי להגנה על הציבור מפניהם וענישה. הגישה המשלבת טיפול מצד אחד וענישה מצד שני הוכחה כיעילה במחקרים רבים ויושמה במדינות מערביות רבות. עם זאת, ככלל, עברייני מין נחשבים לאוכלוסייה קשה לטיפול ושיקום בהשוואה לאוכלוסיות עבריינים אחרות.
על פי רוב, העבודה עם אוכלוסייה פורנזית (כלומר, אלימה, מכורה, אנטי-חברתית כרונית) עלולה ליצור רגשות קונפליקטואלים רבים בקרב המטפלים בהם, כגון תחושות של כעס, זעם, סלידה, בוז, בלבול, חוסר אונים, פחד וציניות לצד תחושת משיכה או גירוי כלפי המטופל. לנוכח הרגשות השליליים שמושלכים על המטפל, רגשות של העברה נגדית, הקיימים בכל קשר בין שני אנשים, מועצמים כאשר המטופל הוא עבריין, כל שכן עבריין מין.
טיפול רפואי
הטיפול התרופתי המקובל הוא טיפול הורמונלי המכוון להפחתת רמת הטסטוסטרון (ההורמון החשוב ביותר במעגל הגרייה המינית בגבר). שלוש התרופות המקובלות הן ציפרוטרון אצטט (אנדרוקור), מדרוקסיפרוגסטרון אצטט (דפו פרוברה), וטריפטורלין (Decapeptyl).בן דוד, ש' ושחורי, מ' (2008) התגובה החברתית לעברייני מין: ענישה פיקוח טיפול ושיקום מונה. בתוך א' שוהם (עורכת): הפיקוח על עברייני מין בישראל: ענישה או טיפול (183-202) תל אביב: פרלשטיין-גינוסר בע"מ לטיפול זה השפעה מרגיעה על דחפים תוקפניים והן על דחפים מיניים. המחקרים לגבי ההשפעות של תרופות אלה הצביעו על הפחתת התסמינים הסוטים של הדחף המיני ושל העוררות המינית, אך מרבית המחקרים הללו לוקים בבעיות מתדולוגיות והם לא כללו קבוצת ביקורת. עם זאת, מחקרים קליניים מלמדים שחלק מתרופות אלה היו יעילות במידה רבה, וכי כאשר הן ניתנות במעקב רפואי צמוד, השפעות הלוואי שלהן שוליות.
תרופות כגון דקקפטיל הן אגוניסטיות ל-GnRH ופועליות על הקולטנים ההורמנוליים בהיפופיזה. באופן פיזיולוגי, GNRH גורם לעלייה ראשונית ברמות ה-LH והטסטוסטרון; עם זאת, במתן ממושך לאורך חודשים של אנלוגים ל-GNRH, תחול ירידה דרסטית ברמת הטסטוסטרון הפעיל בדם, ובעקבותיה הפחתה עד כדי היעלמות של פנטזיות ודחפים מיניים, נורמטיביים ופתולוגיים כאחד. הירידה מתרחשת בתוך פרק זמן של 2-4 שבועות, והיא כה דרסטית עד כי במתן ממושך של מספר חודשים, ביותר מ-90% מהמקרים רמות הטסטוסרון בדם דומות לרמות של סירוס כירוגי. דקקפטיל היא התרופה נפוצה בישראל לשיקום עברייני מין בקהילה, ובדרך כלל נעשה שימוש באנדרוקור על להפחית את העלייה הראשונית בטסטוסטרון.
טיפול פסיכולוגי
קיימות מטה-אנליזות רבות המצביעות על יעילות הטיפול לאנשים שביצעו עבירות מין. הטיפול המקובל בעולם המערבי מבוסס על עקרונות RNR שהם ראשי תיבות שלRisk, Needs, Responsivity. כלומר, האינטנסיביות של הטיפול ותכניו נקבעים לפי שילוב של רמת המסוכנות, צרכים קרימינוגניים, ואופן ההיענות של עבריין המין.McGrath, R. J., Cumming, G. F., Burchard, B. L., Zeoli, S., & Ellerby, L. (2010). Current practices and emerging trends in sexual abuser management: The Safer Society 2009 North American Survey. Safer Society Press. מרבית התוכניות הטיפוליות מבוססות על הערכת מסוכנות מבוססת אקטואריה וידע קליני קיים, והם נועדו להפחית את הסיכון לרצידיביזם.
התוכניות לטיפול בעברייני מין מבוססות ברובן על מודלים קוגניטיביים-התנהגותיים, בעיקר מודל מניעת הישנות העבירה (Relapse Prevention).Pithers, W. D. (1990). Relapse prevention with sexual aggressors: A method for maintaining therapeutic gain and enhancing external supervision. In W. L. Marshall, D. R. Laws, & H. E. Barbaree (Eds.), Handbook of sexual assault: Issues, theories, and treatment of the offender (pp. 343–361). Plenum Press. מודל מניעת הישנות פותח על פי התפיסה המקובלת בתחום הטיפול בהתמכרויות. הוא מדגיש כי החלטות ומעשים שנראים לא חשובים: לחץ אישי, שעמום, עבודה, וכדומה, המצורפים יחד, מביאים לבניית מעגל ברור היוצר נתיב של הישנות וההתנהגות המזיקה. התערבות טיפולית במעגל הזה נותנת לעבריין ידע ויכולת שמאפשרים שינוי ומסייעים לו להימנע מהחלטות וממצבים שיכולים להוביל להישנות של ההתנהגות העבריינית. ההנחה היא שכאשר עבריין המין יכיר את מעגל התקיפה שלו, יהיו בידיו הכלים להתמודד עם כל אחד מהשלבים על מנת שיוכל לעצור את הפגיעה.
מודל נוסף הוא מודל ויסות עצמי, אשר מבדיל בין מסלולים שונים של הישנות העבירה בהתאם למניעים שונים ולאסטרטגיות התמודדות שונות. כמו כן, במהלך השנים התפתח שימוש גובר בגישות מבוססות פסיכולוגיה חיובית, בעיקר "מודל החיים הטובים" המדגיש מטרות, אורח חיים והעדפות אישיות של עבריין המין, ומשתדל לקדם את התנאים הפנימיים והחיצוניים להשגת צרכים אנושיים בדרכים אדפטיביות.
המסגרות העיקריות לאבחון ולטיפול בעברייני מין בישראל נחלקות לשני סוגים: מסגרות בקהילה ומסגרות טיפוליות בכלא. מסגרות בקהילה, מיועדות לעבריינים בשלב של טרום מאסר או כחלופה למאסר. מסגרות אלה מיועדות לעברייני מין המוערכים כבעלי רמת מסוכנות נמוכה וכבעלי פוטנציאל שיקומי.
אטימולוגיה
מקור המילה ביוונית: (παιδοφιλία (paidophilia): (παις (pais, "ילד") ו-φιλία (philia, "אהבה, חברות")). המילה נטבעה על ידי משוררים יוונים כמילה נרדפת לפדרסטיה (paiderastia\pederasty) – מערכת יחסים מינית בין גברים לנערים. המילה נטבעה שנית ב-1886 על ידי הפסיכיאטר והסקסולוג ריכארד פון קראפט-אבינג (von Krafft-Ebing) מהארגון הפסיכולוגי בווינה בספרו "פסיכופתיה סקסואלית" (Psychopathia Sexualis).
פדופיליה ברשת
העידן המודרני, עם עלייתה של רשת האינטרנט והפיכתה לאמצעי תקשורת מהיר, נגיש ורווח, הביא לשינויים רבים באופן בו פדופילים מתקשרים ופועלים האחד עם השני.
מכיוון שהתקשורת באינטרנט היא אנונימית יחסית, ולא מצריכה הזדהות כלל, פדופילים רבים מצאו ברשת האינטרנט פלטפורמה בה יכלו לזהות עצמם כפדופילים ללא סיכון בחייהם האישיים.
הדבר הביא לכמה סוגי התפתחויות:
שינוי שיטות ההפצה של פורנוגרפיית קטינים
פרסום דבר תועבה שבו מופיעה דמות קטין אינו חוקי בישראל, ובמרבית המדינות המערביות. עד לעליית הרשת, יצרני פורנוגרפיית קטינים היו מסכנים עצמם במיוחד בתהליך ההפצה והמכירה של התכנים אותם יצרו. אך מאז הפיכתה של הרשת נגישה לציבור הכללי, תעשייה זו משגשגת במיוחד דרך הרשת. על מנת להפיץ חומרי תועבה המכילים תמונות או סרטים של קטינים, אין יותר הכרח להפגש באופן פיזי עם הקונים. יתרה על כך, מכיוון שהרשת נגישה לקהל רחב מאוד, יכולת ההפצה של כל מפיץ פורנוגרפיית קטינים הרבה יותר גבוהה, והוא יכול לפנות ישירות אל קהל היעד ברחבי העולם, ועם אמצעים שונים שהרשת מספקת, באופן שקשה מאוד לעקוב אחריו.
בנוסף לזאת, התקשורת ברשת בטוחה, מהירה, מיידית וזולה, ולעיתים עדיף ומשתלם בהרבה ליצרן התועבה להפיץ את התכנים שיצר באמצעות האינטרנט בזול, בביטחון, וללא המתנה.
קיום מקומות דיון ותמיכה רגשית בטוחים עבור פדופילים
פדופילים רבים ברחבי הרשת משתמשים בכלים שהרשת מציעה כמו צ'אטים ופורומים על מנת לדון ולהפגש, לחלוק חוויות ומחשבות ללא צורך להזדהות בשם או בפנים, חלקם על פני רשתות מוצפנות דוגמת Tor ו-Freenet. מאז סוף שנות ה-90 קמו ונפלו אתרים רבים העוסקים בנושא הפדופיליה, בין אם בפרסום קישורים או מאמרים רלוונטיים לפדופילים המבקרים בהם, או על ידי ביסוס קהילה בה הפדופילים יוכלו לדון.
היתרון בקהילות אלו עבור הפדופילים הוא שהן מספקות להם תמיכה ואהדה (אך לא בהכרח לגיטימציה למימוש נטיותיהם), באופן חוקי וללא הפחד בחשיפה או עימות עם גורמי החוק (ראוי לזכור כי על מטפל חלה חובת דיווח לרשויות על פציינט שהוא מאמין שקיים סיכוי סביר שיפשע). קהילות אלו מהוות מקום חברתי עבור המשתמשים בהן, וחלקן מעניקות להם כלים להתמודדות, עזרה ותמיכה רגשית שאותם לא יכלו לקבל אחרת.
ברשת קיימים אתרים חוקיים רבים העוסקים בפדופיליה ברבדים שונים, רובם בשפה האנגלית, חלקם בשפות אחרות. בשנת 2007 הוקם אפילו אתר עברי המגדיר את עצמו כ"אתר לאוהבי ילדים ישראליים". האתר גרר במהרה התייחסויות מצד התקשורת, אך נותר עומד על כנו שנים מספר. נכון לשנת 2015, האתר ירד מהרשת.
אקטיביזם פדופילי-אנונימי
בגלל המצב החוקי העדין בו הפדופילים נמצאים ותפיסת הציבור אותם, יש להם קושי לבטא עצמם או לקרוא לשינוי באופן פומבי. רשת האינטרנט משמשת עבורם במה בה הם יכולים לקרוא לעולם, ולומר לו את אשר על לבם ללא חשש או פחד מחשיפה, הם כעת יכולים לקבוע סמלים משותפים שבאמצעותם הם יכולים לזהות האחד את השני. את הבמה הזו מנצלים ארגונים כמו NAMBLA (North American Man/Boy Love Association), והם זוכים לחשיפה הרבה יותר נוחה, זולה, מהירה ובטוחה מאשר אי פעם. בין השינויים שארגוני אקטיביזם של פדופילים קוראים להם: הורדת גיל ההסכמה, הורדת הפדופיליה מה-DSM והתייחסות אליה כ"נטייה מינית". עד כה ארגונים אלו לא נחלו הצלחה כלל, אך רשת האינטרנט משיגה לדעות אלו חשיפה גדולה מאשר בעבר, ויחס בהתאם.
פעילות אנטי-פדופילית ברשת
מנגד, ישנם מאמצים רבים מצד ארגונים פרטיים ורשויות אכיפת חוק בכל רחבי העולם לאיתור וחשיפת הפדופילים הפועלים ברשת, לעיתים בשיתוף פעולה ומבצעי הסגרה בין סוכנויות בינלאומיות.
אחד הארגונים ששם לו זאת למטרה הוא Perverted Justice, שמפעיל מתנדבים הפועלים ברשת ואוספים מידע אודות הפדופילים הפעילים בקהילות ובצ'אטים. למשך תקופה מסוימת הפעילו אתר בו אספו מידע אודות הפדופילים אותם הם ניסו לאתר באמצעות הרשת, אך הם בעיקר ידועים על השתתפותם כתחקירנים בתוכנית הטלוויזיה של רשת NBC האמריקאית: "לתפוס טורף" בהנחייתו של כריס הנסן, שזכתה גם לגרסה ישראלית בשם "ילדות בסכנה", ששודרה בערוץ 10 בהנחיית דב גיל-הר. מטרתה של התוכנית הייתה לחשוף ולעצור פדופילים מסוכנים לפני שיפגעו בילדים. זה נעשה על ידי התחזות של תחקירני התוכנית לילדים ברשת האינטרנט, והזמנה של פדופילים למפגש איתם למטרות מיניות. התוכנית זכתה לתהודה תקשורתית רחבה ולביקורת רבה עד לירידתה מהאוויר.
למשטרת ישראל יחידה של אנשי מחשוב, שבין היתר עוסקת באיתור מפיצי פורנוגרפיית קטינים בישראל, או אנשים היוצרים קשר עם נערים ונערות ברשת על מנת לפתותם למפגש וקיום יחסי מין, והבאתם למעצר. משטרת ישראל פועלת גם באמצעות יחידת ההונאה במבצעי "עוקץ" יזומים והתחזות של שוטרות לילדות לצורך תפיסת ומעצר חשודים בעבירות הקשורות בפדופיליה.
חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט מאפשר, בין השאר, הוצאת צו לחסימת הגישה לאתרי פדופיליה. ביוני 2019 הורה בית המשפט על חסימת הגישה מישראל ל-1,700 אתרי פדופיליה, לפי רשימה שהתקבלה מהאינטרפול.
מושגים נוספים
אפבופיליה (Ephebophilia) מצב שבו המשיכה העיקרית או הבלעדית היא לנערים/נערות (בגילאים 15-19). מושגים אלו משמשים להבדיל מפדופיליה (שהיא כאמור משיכה לילדים מתחת לגיל ההתבגרות). אפבופיליה איננה נחשבת בעיני רוב אנשי האקדמיה לפאראפיליה.
הבפיליה - מונח שנוי במחלוקת המתאר משיכה מינית למתבגרים בטווח הגילאים 11-14, שנמצאים בשלב 2 עד 3 של ההתפתחות הגופנית לפי דירוג טאנר.
פדרסטיה (Pederasty) – לאורך ההיסטוריה קיבל הביטוי משמעויות שונות בצורה מובהקת; לעיתים משמש הביטוי לציון יחסים הומוסקסואליים בכללי, לעיתים ליחסי-מין אנאליים ולעיתים ליחסי-מין בין גבר לילדים (זכרים). העולם האקדמי משתמש במונח זה לתיאור יחסי מין הומוסקסואליים מובני גיל כפי שהיו נהוגים ביוון העתיקה בין גבר בוגר ונערים, או יחסי מין הומוסקסואליים מובני גיל בתרבויות אחרות.
נפיאופיליה (Nepiophilia), תת-סוג של פדופיליה הידוע גם בשם אינפאנטופיליה (Infantophilia) – משיכה לתינוקות (0–5). חוקרים מסוימים טוענים כי יש להפריד בצורה ברורה יותר בין פדופיליה ונאפיאופיליה, בעיקר במשיכה בין בני אותו המין (Bernard 1975, 1982; Lautmann 1994).
סינדרום לוליטה (Lolita syndrome) – מונח המציין משיכה לבנות בגיל טרום-התבגרות.
פדופיליה באמנות
הרומן "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב עוסק באדם בן 30 ובמושא כמיהתו, בתו החורגת בת השתים עשרה, ובמערכת היחסים הפדופילית שנוצרת ביניהם. לפיו הופק הסרט לוליטה (1962). הנובלה "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן עוסקת בהתאהבות אדם בנער צעיר.
ראו גם
התעללות מינית בילדים
התבגרות מינית - בממוצע בנות מתחילות את תהליך הבשלות המינית בגיל 10 או 11, ובנים בגיל 11 או 12.
גרונטופיליה – משיכה מינית לקשישים.
הורטקור – שם שניתן לפורנוגרפיית ילדים קשה.
ריי בלנשרד - מחלוצי המחקר האטיולוגי על נטיות מיניות, פאראפיליות כגון טרנסווסטיזם, חנק ארוטי ופדופיליה.
לקריאה נוספת
בר-שדה, נ. (2008), במה שונה קורבן התעללות מינית מבובת מין. תהליכים אמפתיים בטיפול בפוגעים מינית. שיחות, כרך כ"ג, נוב', (1)
נעמה בר-שדה (2012), מגורים מתחת לגשר: התמודדות החברה עם עולם הפדופיליה והפרוורסיה – בעין טיפולית, באתר פסיכולוגיה עברית
עוזי כרמי, תהליכים לא מודעים הפועלים בבדיקה פסיכודיאגנוסטית של פדופילים, במכון טריאסט-שריג
קישורים חיצוניים
נעמה בר-שדה, עיוותי חשיבה בקרב פדופילים, באתר "דוקטורס" (2007)
דורון בראונשטיין, "הנורמליזציה של הפדופיליה", מתוך הספר "המנטליות של הנפש", 2011
הערות שוליים
קטגוריה:פאראפיליה
קטגוריה:משפט פלילי | 2024-10-10T04:21:53 |
שבט (חודש) | שבט (מאכדית: šabāṭu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, האחד-עשר במספר לפי המסורת המקראית והחמישי לפי המסורת החז"לית. חודש שבט חל בחורף. יש בו 30 יום. א' בשבט יכול לחול בימים שני, שלישי, רביעי, חמישי ושבת.
שם החודש
שם החודש נזכר במקרא:
מקור השם "שבט" מבבל, כמו יתר החודשים העבריים. באשורית הוא נקרא בשם "שבטו" מלשון מכה, על שם הרוחות הנושבות בו.
יש מפענחים שם החודש שבט מלשון ענף זמורה, סמל לפריחת האילנות בחודש זה. דורשי רשומות דרשו חודש זה בראשי תיבות: "שנשמע בשורות טובות".
סמלים
מזלו של החודש הוא מזל דלי. בספרות החסידית מוסבר הדבר על פי הכתוב "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים", ומכיוון ששבט יוצא אחרי שרוב גשמי העונה ירדו, ובורות המים היו מלאים, והיו שואבים מים ממרומי הבור בעזרת דליים. במגילה 4Q318 ממגילות מדבר יהודה המזל הפותח וסוגר את חודש שבט הוא מזל דגים. חודש שבט מקושר לשבט אשר או יוסף או בנימין או יששכר.
מועדים עיקריים
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות
יום המשפחה - ל' בשבט יום פטירת הנרייטה סאלד
יום הולדת לכנסת - ט"ו בשבט
שבת שירה
סעודת יתרו
קישורים חיצוניים
תכנים לחודש שבט במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה
ש"ז כהנא, שבט
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
חכ
*
קטגוריה:5 (מספר)
קטגוריה:11 (מספר) | 2024-09-01T15:24:42 |
ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת | ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת (באנגלית: George III, ג'ורג' ויליאם פרדריק; 4 ביוני 1738 – 29 בינואר 1820) היה מלך בריטניה הגדולה ואירלנד בין השנים 1760–1820, נסיך בוחר של נסיכות הבוחר מהנובר (1760–1806) ולאחר מכן מלך הנובר (1814–1820). הוא היה המלך השלישי לבית הנובר, אך שלא כמו שני קודמיו הוא נולד בבריטניה, דיבר אנגלית כשפת אם ומעולם לא ביקר בהנובר.
תקופת מלכותו, שהייתה הארוכה ביותר מכל אלו של המלכים שקדמו לו, הייתה רצופה בעימותים צבאיים שבהם היו ממלכותיו מעורבות, רובם באירופה ואחרים באפריקה, באמריקה ובאסיה. בראשית תקופת מלכותו הביסה בריטניה את צרפת במלחמת שבע השנים ונעשתה לכוח האירופאי הדומיננטי בצפון אמריקה ובהודו. עם זאת רבות ממושבותיו בצפון אמריקה אבדו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. מלחמות נוספות נגד צרפת המהפכנית, שהחלו ב-1793 הסתיימו בתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815.
בשארית חייו סבל ג'ורג' ממחלת נפש חוזרת ונשנית שבסופו של דבר הייתה כרונית. אף על פי שסבורים שהמחלה שממנה סבל הייתה פורפיריה, לא ידוע בוודאות הגורם למחלתו אז והיום. לאחר ההרעה הסופית במצבו ב-1810 שלט בנו הבכור, לימים ג'ורג' הרביעי, כעוצר. לאחר מותו ירש בנו את כסאו.
הניתוח ההיסטורי של דמותו של ג'ורג' זכה לנקודות מבט שונות ומגוונות. הכל בתלות בדעותיהם של הביוגרפים שלו ובמקורות שעמדו לרשותם. עד להערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא נתפס בארצות הברית כרודן ובבריטניה ראו בו כשעיר לעזאזל של כישלון האימפריאליזם.
ראשית חייו
ג'ורג' נולד בלונדון בבית נורפוק. הוא היה נכדו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה ובנם של פרדריק, נסיך ויילס ושל אוגוסטה, נסיכת סקסה-גותה. בשל העובדה שהוא נולד חודשיים טרם זמנו ולא היה לו סיכוי רב לשרוד, הוא הוטבל כבר ביום לידתו. חודש לאחר מכן הוא הוטבל שוב, והפעם באופן פומבי בבית נורפוק. סנדקיו היו פרדריק הראשון, מלך שוודיה, דודו, פרידריך השלישי, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג, ודודתו של אביו, סופיה דורותיאה מהנובר, מלכת פרוסיה.
ג'ורג' גדל להיות ילד בריא אך ביישן. המשפחה עברה להתגורר בכיכר לסטר שם חונכו ג'ורג' ואחיו הצעיר אדוארד על ידי מורים פרטיים. מסמכים מאותה תקופה מעידים שבגיל שמונה הוא כבר היה מסוגל לקרוא ולכתוב באנגלית ובגרמנית ולהגיב על ענייני השעה. הוא היה המונרך הבריטי הראשון שקיבל חינוך מדעי באופן שיטתי. בנוסף ללימודי כימיה ופיזיקה, הוא למד אסטרונומיה, מתמטיקה, צרפתית, לטינית, היסטוריה, גאוגרפיה, כלכלה, חקלאות ומשפט חוקתי, זאת בנוסף לשיעורי ספורט וללימוד של מיומנויות חברתיות כמו ריקוד, סיוף ורכיבה. חינוכו הדתי היה אנגליקני.
סבו של ג'ורג', המלך ג'ורג' השני, סלד מבנו, הנסיך מוויילס, אביו של ג'ורג', וגילה עניין מועט בנכדיו. ב-1751 מת הנסיך מוויילס באופן בלתי צפוי מפציעה בריאתו, וג'ורג' נעשה ליורש העצר. את התואר דוכס אדינבורו הוא קיבל בירושה מאביו. שלושה שבועות לאחר מכן העניק המלך לנכדו את התואר נסיך ויילס (התואר לא מוענק אוטומטית, אלא ניתן על ידי המלך).
באביב 1756, עם התקרב יום הולדתו ה-18, הציע המלך לג'ורג' לקבל משק בית משל עצמו בארמון סנט ג'יימס, אך בעצת אמו ואיש סודה הלורד ביוט, שמאוחר יותר שימש כראש הממשלה, סירב ג'ורג' להצעה. הנסיכה מוויילס העדיפה שג'ורג' יישאר לגור בבית, שם יכלה להחדיר לו את ערכי המוסר הקפדניים שלה.
נישואים
ב-1759 נעשו ניסיונות לשדך לג'ורג' שתי מועמדות לנישואין, אך עקב התנגדותו של הלורד לאחת והתנגדותם של ג'ורג' ושל אמו לשנייה, לא העלו המאמצים דבר. בשנה שלאחר מכן, כשהיה ג'ורג' בן 22, מת סבו והוא ירש את כס המלוכה. כעת נכנסו החיפושים אחר כלה מתאימה לקצב מהיר יותר, וב-8 בספטמבר 1761 נישאו ג'ורג' והנסיכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. ג'ורג' ושרלוט פגשו זה את זו לראשונה ביום חתונתם. שבועיים לאחר מכן הוכתרו שניהם במנזר וסטמינסטר. באופן יוצא מן הכלל, לא הייתה לג'ורג' מעולם פילגש, זאת בניגוד לסבו ולבניו, וחיי הנישואים שלו היו מאושרים. הזוג הביא לעולם 15 ילדים, 9 בנים ו-6 בנות. ב-1762 רכש ג'ורג' את בית בקינגהאם, שמאוחר יותר היה לארמון בקינגהאם, כמעון למשפחתו. בתי מגוריו הנוספים היו ארמון קיו וטירת וינדזור. ארמון סנט ג'יימס שימש לצרכים רשמיים. הוא לא ניהל מסעות רבים ובילה את כל חייו בדרום אנגליה. בשנות התשעים של המאה ה-18 בילו המלך ובני משפחתו בוויימות' (Weymouth), שהייתה אז מקום נופש פופולרי על שפת הים.
עלייתו למלוכה
ממוזער|250px|הנסיכים ג'ורג' (מימין) ואדוארד עם המורה הפרטי שלהם
בנאום ההמלכה שלו בפני הפרלמנט הדגיש ג'ורג' כי הוא נולד וחונך בבריטניה, ומפאר את שמה. היה לו חשוב לציין כי הוא מתנתק מאבותיו הגרמנים, שהרגישו מקורבים יותר לממלכת הנובר מאשר לבריטניה.
אף על פי שעלייתו לשלטון התקבלה בברכה על ידי הפוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית, שנת מלכותו הראשונה עמדה בסימן של חוסר יציבות פוליטית, שנבעה בעיקר על המחלוקות שנסובו על מלחמת שבע השנים. ג'ורג' גם נתפס כאוהד של המפלגה הטורית, מה שגרם לגינויו בידי הוויגים כאוטוקרט. בעת עלייתו לשלטון הניבו אדמות הכתר הכנסות מועטות בלבד. רוב הכנסות המדינה הגיעו ממסים ומהיטלים. ג'ורג' העביר את השליטה על נכסי הכתר לפרלמנט, בתמורה לכך שהם יממנו את משק הבית שלו ואת הוצאותיו. הטענות על כך שהוא השתמש בכסף לשוחד וכדי לחלק מתנות למקורביו, הופרכו על ידי ההיסטוריונים. חובותיו של המלך, שהסתכמו ב-3 מיליון ליש"ט לאורך כל תקופת מלכותו, שולמו על ידי הפרלמנט ורשימת מקבלי הקצבאות גדלה מעת לעת. ג'ורג' העניק סיוע לאקדמיה המלכותית לאמנויות מכספו הפרטי ותרם יותר ממחצית מהכנסותיו לצדקה. מבין רכישות יצירות האומנות שלו בולטים הציורים "שיעור המוזיקה" של הצייר ההולנדי יאן ורמיר וסדרת ציורים של הצייר האיטלקי קאנאלטו, אך יותר מכל היה ידוע ג'ורג' כאספן של ספרים. ספריית המלך הייתה פתוחה בפני חוקרים והייתה בסיס לספרייה לאומית חדשה.
במאי 1762 ממשלתו הוויגית של הדוכס מניוקאסל הוחלפה בממשלה טורית בראשותו של הלורד ביוט הסקוטי. מתנגדיו של ביוט פעלו נגדו על ידי הפצת השמועות שהוא ניהל רומן עם אמו של המלך, ועל ידי ניצול של דעות קדומות כנגד הסקוטים. חבר הפרלמנט ג'ון וילקס פרסם את המאמר "צפון בריטניה" (The North Briton) בו השמיץ והסית נגד ביוט ושריו. וילקס נעצר בסופו של דבר באשמת הוצאת דיבה, אך נמלט לצרפת והודח מבית הנבחרים. הוא נשפט בהיעדרו ונמצא אשם בהוצאת דיבה ובכפירה. ב-1763 לאחר שנחתם חוזה פריז שסיים את המלחמה, התפטר לורד ביוט וסלל בכך את הדרך לחזרתם של הוויגים תחת הנהגתו של ג'ורג' גרנביל (Grenville) לממשלה.
ההכרזה המלכותית של 1763 הגבילה את התפשטותן כלפי מערב של המושבות בצפון אמריקה. כוונתה של ההכרזה הייתה להפנות את ההתפשטות הקולוניאלית צפונה לנובה סקוטיה ודרומה לפלורידה, והיא הובילה לסכסוך בין המתיישבים לבין הממשלה הבריטית. הממשלה סברה, כי יהיה זה מן הראוי שהמתיישבים יממנו באמצעות מיסיהם את הגנתן של המושבות מפני האינדיאנים ומפני פלישה צרפתית אפשרית. הטענה המרכזית של המתיישבים הייתה לא גובה המיסים, אלא העיקרון הבסיסי שמבחינתם לא יכולה הממשלה להטיל עליהם מיסים כלל, כל עוד הם לא מיוצגים בפרלמנט. המתיישבים הכריזו כי כמו כל נתין בריטי יש להם את הזכות לטעון שאין מיסוי ללא ייצוג. ב-1765 גרנביל חוקק את חוק הבולים, שחייב לבייל בבולי הכנסה כל מסמך או חוזה במושבות. בינתיים, נסיונותיו של גרנביל לצמצם את סמכויותיו של המלך לא צלחו, והעלו את זעמו של ג'ורג. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את ויליאם פיט האב לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. לאחר תקופת מחלה קצרה, שכנראה בישרה את הבאות, הצליח ג'ורג' להסדיר את הקמת הממשלה בראשותו של הלורד רוקינגהאם ופיטר את גרנביל.
הלורד רוקינגהאם בתמיכתם של פיט ושל המלך, ביטל את חוק הבולים הבלתי פופולרי, אך ממשלתו הייתה חלשה והוחלפה ב-1766 על ידי פיט. מעשיהם של פיט ושל המלך היו כה פופולריים בצפון אמריקה שמעמדם בניו יורק עלה. ממשלתו של פיט נפלה ב-1767 ובמקומו עלתה ממשלה בראשותו של הדוכס מגרפטון. שנה לאחר מכן שב וילקס לאנגליה, העמיד את עצמו לבחירה לפרלמנט ולאחר מכן הודח ונבחר לפרלמנט פעמיים. ממשלתו של גרפטון התפרקה ב-1770 וממשלה מטעם המפלגה הטורית בראשותו של לורד נורת' עלתה לשלטון.
ג'ורג' היה אדוק בדתו ובילה שעות בתפילה, אך אדיקותו לא הייתה מנת חלקם של אחיו. הוא הזדעזע מאובדן המוסר שלהם. ב-1770 נחשף מעשה ניאוף של אחיו של המלך, הנרי, דוכס קמברלנד ושנה לאחר מכן הוא התחתן עם אלמנה צעירה בשם אן הורטון. המלך ראה בה כאישה לא מתאימה להיות כלה למשפחת המלוכה, עקב היותה ממעמד חברתי נמוך. ג'ורג' ביקש שייחקק חוק, שיאסור על בני המשפחה המלכותית להינשא ללא התייעצות מוקדמת עם הריבון. הצעת החוק לא הייתה פופולרית בפרלמנט וכן בקרב שרי הממשלה, אך היא עברה כחוק הנישואים המלכותיים 1772. זמן קצר לאחר מכן חשף אח אחר של ג'ורג', הנסיך ויליאם הנרי, דוכס גלוסטר ואדינבורו, את העובדה שהוא נישא בחשאי למריה, בתו הבלתי חוקית של אדוארד וולפול, בנו של רוברט וולפול.
ממשלתו של לורד נורת' הייתה מודאגת מאי שביעות הרצון ששררה במושבות בצפון אמריקה. כדי להרגיע את הרוחות בוטלו רוב המכסים, למעט המכס על התה. ב-1773 עלו בני החירות על סיפוניהן של ספינות להובלת תה שעגנו בנמל בוסטון והשליכו את מלאי התה למים, אירוע הידוע בשם מסיבת התה של בוסטון. הדעות בבריטניה סערו כנגד המתיישבים והוסכם שזו פעולה נפשעת. בתמיכת הפרלמנט נקט הלורד נורת' בצעדים שכונו בשם חוקי הכפייה על ידי המתיישבים. נמל בוסטון נסגר וחוקת מסצ'וסטס בוטלה, כך שחברי בית המחוקקים העליון של המושבה מונו על ידי הכתר במקום להיבחר על ידי חברי הבית התחתון. עד לנקודת זמן זו קיווה המלך כי המשבר ייפתר בדרכים מדיניות, וברוח זו גם הנחה את שריו, אף על פי שהם היו ספקנים בקשר להצלחת צעדים אלה. ניתן לומר שהאחריות לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית לא מוטלת על ג'ורג' השלישי. אף על פי שהאמריקנים מתארים אותו כרודן, הוא פעל באותן שנים כמונרך חוקתי על פי עצת שריו.
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
ממוזער|250px|ג'ורג' השלישי, דיוקן משנת 1779
מלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה שיאה של התנועה האזרחית והפוליטית של המהפכה האמריקאית. אירועים אלה התרחשו עקב חוסר הייצוג של תושבי המושבות בפרלמנט הבריטי. בהקימם מחוזות בשלטון עצמאי ב-1774, הם עקפו את מנגנון הממשל הבריטי. לאחר שהעצומות שהגישו תושבי המושבות לקבלת ייצוג נדחו, הוכרזו מנהיגי המרד כמורדים במלך והלחימה החלה. המושבות הכריזו על עצמאותן ב-4 ביולי 1776. פסלו של ג'ורג' בניו יורק נהרס והבריטים כבשו את העיר, אך איבדו את השליטה בבוסטון. פלישה רבתי מקנדה שאמורה הייתה לנתק את ניו אינגלנד נכשלה עם כניעתו של המפקד הבריטי בקרב סרטוגה.
לעיתים קרובות מואשם ג'ורג' השלישי בעקשנות שהשאירה את בריטניה במלחמה עם המהפכנים האמריקאים בניגוד לעצת שריו. מחקרים היסטוריים מודרניים מגינים על ג'ורג' מתוך גישה, שבהקשר של אותה התקופה, הוא פעל באופן שכל מלך היה פועל ולא היה מוותר על טריטוריה בסדר גודל כזה. יתר על כן, ג'ורג' פעל באופן מתון יחסית למלכים מקבילים בתקופתו. לאחר קרב סרטוגה, דעת הקהל והפרלמנט היו בעד המשך המלחמה. הגיוס התנהל בקצב מהיר ומתנגדי המלחמה, אף על פי שהיו קולניים, נשארו במיעוט. לאחר הכישלונות בצפון אמריקה ביקש הלורד נורת' להעביר את תפקידו לויליאם פיט האב, שלדעתו היה האיש המתאים יותר להתמודד עם המצב, אך המלך סירב להיעתר לבקשתו. תחת זאת הוא הציע שפיט יכהן כתת-שר בממשלתו של נורת', אך פיט סירב לשתף פעולה ומאוחר יותר באותה שנה הוא מת. בראשית שנת 1778 צרפת, שהייתה יריבתה המרה של בריטניה, חתמה על ברית עם ארצות הברית וכתוצאה מכך החלה הסלמה במלחמה. עד מהרה הצטרפו לארצות הברית ולצרפת גם ספרד והרפובליקה ההולנדית, ומנגד לא הייתה לבריטניה כל בעלת ברית ראויה לשמה. גל של התפטרויות של שרי ממשלת בריטניה החל והלורד נורת' ביקש שוב להשתחרר מתפקידו, אך המלך התעקש ועמד על כך שהוא ימשיך לכהן. כוחה של האופוזיציה כנגד המלחמה היקרה גדל, וביוני 1780 פרצו בלונדון כתוצאה מכך מהומות הידועות בשם מהומות גורדון.
בעת המצור על צ'ארלסטון עוד האמינו הלויאליסטים בניצחונם, כאשר הבריטים הנחילו לפטריוטים שורה של תבוסות כבדות בקרב קמדן ובקרב על בית המשפט של גילפורד. בסוף שנת 1781 החדשות על כניעת הכוחות הבריטים בקרב יורקטאון הגיעו ללונדון. התמיכה הפרלמנטרית בלורד נורת' קרסה לחלוטין ובשנה שלאחר מכן הוא התפטר מתפקידו. המלך הכין טיוטת כתב התפטרות שמעולם לא הוגשה ולבסוף הכיר בתבוסה בצפון אמריקה והורה על תחילתם של דיונים לקראת הסכם שלום. במסגרת שלום פריז ב-1783 הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית והחזירה את פלורידה לספרד. כאשר הגיש ג'ון אדמס את כתב האמנתו כשגריר ארצות הברית בלונדון ב-1785, הכיר ג'ורג' בכך שעליו להתרגל למערכת היחסים החדשה בין ארצו לבין מושבותיו לשעבר.
מאבק חוקתי
לאחר נפילתה של ממשלתו של הלורד נורת' ב-1782 הוקמה ממשלה וויגית בראשותו של הלורד רוקינגהאם בפעם השנייה, אך הוא מת תוך חודשים ספורים. תחתיו מינה המלך את ויליאם פטי, הרוזן משלבורן (William Petty). צ'ארלס ג'יימס פוקס סירב לשרת תחתיו ודרש את מינוי של ויליאם קבנדיש-בנטינק, הדוכס מפורטלנד (William Cavendish-Bentinck). ב-1783 אילץ בית הנבחרים את הלורד שלבורן לפרוש מתפקידו וממשלתו הוחלפה בקואליציה של נורת' ופוקס. הדוכס מפורטלנד מונה כראש הממשלה, פוקס מונה כשר החוץ ונורת' לשר הפנים.
המלך לא חיבב את פוקס בשל דעותיו ובשל דמותו. הוא סבר שפוקס הוא חסר מצפון ומושפע מהנסיך מוויילס. ג'ורג' השלישי לא אהב למנות שרים שהוא לא חיבב, אך לממשלתו של פורטלנד היה רוב בבית הנבחרים ולא ניתן היה להחליפה בקלות. הוא חשש מאוד כאשר חוקקה הממשלה חוק, שלפיו השליטה בהודו תעבור מחברת הודו המזרחית הבריטית לנציבים שימונו על ידי הפרלמנט. אף על פי שלמלך היה חשוב שתהיה שליטה הדוקה יותר על החברה, האישים שהיו מועמדים לתפקידי הנציבים היו כולם בעלי ברית פוליטיים של פוקס. מיד לאחר שבית הנבחרים אישר את החוק ביקש המלך ליידע את חברי בית הלורדים כי כל מי שיצביע בעד החוק יחשב לאויבו. בית הלורדים דחה את אישור החוק ושלושה ימים לאחר מכן התפטרה ממשלתו של פורטלנד. ויליאם פיט הבן מונה כראש ממשלה וג'ורג' טמפל כשר החוץ שלו. ב-17 בדצמבר 1783 הצביע הפרלמנט על הצעת החלטה המגנה את השפעתו של המלך על החלטות הפרלמנט וטמפל נאלץ להתפטר. הדבר גרם לאי יציבות של הממשלה ושלושה חודשים מאוחר יותר איבדה הממשלה את הרוב שלה בפרלמנט והתפטרה. בבחירות שנערכו ניצח פיט.
מבחינתו של ג'ורג' השלישי מינויו של ויליאם פיט היה ניצחון. הוא הוכיח שהוא יכול למנות ראשי ממשלה על בסיס הפירוש שלו לדעת הקהל, מבלי לקבל הכתבות מהרוב בבית הנבחרים. במהלך כהונתו של פיט תמך המלך ברבים מיעדיו הפוליטיים של פיט והעניק תוארי אצולה רבים, כך שייווצר לפיט רוב של תומכים בבית הלורדים. במהלך כהונתו של פיט ואחריה, עלתה האהדה הציבורית כלפי המלך בבריטניה. העם הבריטי העריץ אותו בשל אדיקותו הדתית ובשל העובדה שהוא נשאר נאמן לאשתו. הוא היה אהוב על ידי ילדיו וקיבל קשה את מותם של שניים מילדיו בינקותם. עם זאת, הוא חינך את ילדיו חינוך קפדני. הוא ציפה מהם לשקוד על לימודיהם מהשעות המוקדמות של הבוקר ולחיות חיי אמונה דתית. כאשר ילדיו סטו מהחינוך שהקנה להם, כפי שבניו עשו בבגרותם, הדבר גרם לו לאכזבה מרובה.
מחלתו הראשונה ומשבר העוצרות
ממוזער|306x306 פיקסלים|ג'ורג' השלישי, דיוקן משנת 1800
באותה תקופה התערערה שפיותו של ג'ורג' עקב מחלה לא ידועה. מחקר שפורסם בשנת 2005 על דוגמאות משיערו של המלך חשף ערכים גבוהים של ארסן, שהוא הגורם המשוער למחלה. מקורו של הארסן לא ידוע, אך ייתכן שהוא היה מרכיב של תרופות או מוצרי קוסמטיקה שהמלך השתמש בהם. ייתכן גם שג'ורג' סבל לזמן קצר מהמחלה כבר ב-1765, אך הוא לקה בה לזמן ארוך יותר בקיץ 1788. בסופו של מושב הפרלמנט הוא יצא לנפוש במעיינות החמים של צ'לטנהאם כדי להחלים. הייתה זו הנסיעה הארוכה ביותר שהמלך עשה מחוץ ללונדון, 150 ק"מ, אך מצבו החמיר. בנובמבר הוא החל להשתגע, דיבר לעיתים שעות ללא הפסקה, העלה קצף מפיו וקולו נעשה צרוד. מחוסר יכולתם של רופאיו לקבוע את הסיבה למחלתו, נפוצו שמועות על מצבו, כמו הסיפור שהוא לחץ יד עם עץ בחשבו שזהו מלך פרוסיה. הטיפול במחלות נפש באותה תקופה היה פרימיטיבי במושגים של ימינו ורופאיו של ג'ורג' טיפלו בו על ידי ריסונו בכוח עד שהיה נרגע, או על ידי שימוש באמצעים שיוציאו ממנו לחה.
עם כינוסו של הפרלמנט, התנצחו ביניהם פיט ופוקס על התנאים לכינון עוצרות במהלך מחלתו של המלך. בעוד ששניהם הסכימו שהמועמד המתאים ביותר לתפקיד עוצר יהיה בנו הבכור של המלך, הנסיך מוויילס, הם היו חלוקים בדעותיהם על היקף סמכויותיו של הנסיך כעוצר בהשוואה לסמכויותיו של המלך. לפיט היה חשש שהוא יודח מתפקידו אם הנסיך ימונה לעוצר והוא טען כי רק בסמכותו של הפרלמנט למנות את העוצר וביקש להגביל את סמכויותיו. בפברואר 1789 חוקק חוק העוצרות שאישר לנסיך לפעול כעוצר, אך לפני שהיה סיפק בידו של בית הלורדים לאשר את החוק, קם המלך ממיטת חוליו.
המאבק בצרפת והמשבר הקתולי
ממוזער|250px|ג'ורג' השלישי, דיוקן משנת 1807
לאחר החלמתו של ג'ורג' עלתה האהדה הציבורית כלפיו וכלפי פיט על חשבונם של הנסיך מוויילס ושל פוקס. טיפולו האנושי בשני חולי נפש שתקפו אותו ב-1786 וב-1790 תרמו גם הם לדעה החיובית בציבור כלפיו. הניסיון להתנקש בחייו ב-1800 בוצע לא על רקע פוליטי, אלא על רקע הזיות אפוקליפטיות של המתנקשים. נראה היה שהמלך לא היה מוטרד מהתקרית, והוא אף הלך לישון מיד לאחריה.
המהפכה הצרפתית ב-1789 שהורידה מהשלטון את בית המלוכה הצרפתי הדאיגה מאוד את אצולת הקרקע בבריטניה. כאשר צרפת הכריזה מלחמה על בריטניה ב-1793 ג'ורג' התיר לפיט להגדיל מיסים, לגייס צבא והגביל את תקפותו של חוק הביאס קורפוס. הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, שכללה את אוסטריה, את פרוסיה ואת ספרד, התפרקה ב-1795 כאשר פרוסיה וספרד חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם צרפת. הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, שכללה את רוסיה ואת האימפריה העות'מאנית הובסה ב-1800. רק בריטניה לבדה נותרה במאבק נגד נפוליאון.
הפוגה קצרה במעשי האיבה אפשרה לפיט לרכז את מאמציו באירלנד, שם אירעו התקוממות וניסיון לנחיתה צרפתית ב-1798. ב-1800 אישרו הפרלמנטים של בריטניה ושל אירלנד את חוק האיחוד, שאיחד את בריטניה הגדולה ואת אירלנד למדינה אחת הידועה בשם הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. ג'ורג' ניצל את ההזדמנות כדי לוותר על התואר "מלך צרפת" שמלכי אנגליה ובריטניה החזיקו מאז תקופת מלכותו של אדוארד השלישי. הרעיון שג'ורג' יישא בתואר "קיסר האיים הבריטיים" לא צלח. כחלק ממדיניותו בנושא אירלנד, תכנן פיט לבטל כמה מגבלות חוקיות על קתולים. המלך טען שתמיכתו בשוויון זכויות לקתולים תעמוד בניגוד לשבועה שנשא בעת הכתרתו, שלפיה הוא מתחייב להגן על האמונה הפרוטסטנטית. בעמדו בפני התנגדות המלך מצד אחד והתנגדות הציבור מצד שני, איים פיט להתפטר מתפקידו. באותה תקופה החלה שוב הרעה במצבו הבריאותי של המלך, שהעמידה בסכנה את המהלך לאישור שוויון הזכויות לקתולים. ב-14 במרץ 1801 הוחלף פיט בהנרי אדינגטון, שהתנגד למתן שוויון הזכויות לקתולים, ביטל את מס ההכנסה והחל בתהליך של צמצום ממדי הצבא. באוקטובר 1801 הוא חתם על הסכם שלום עם צרפת.
ג'ורג' לא ראה בשלום עם צרפת דבר ממשי, ומבחינתו היה ההסכם רק ניסוי. ב-1803 התחדשה המלחמה אך דעת הקהל לא נתנה באדינגטון אמון כמנהיג שיכול להוביל את המדינה במצב כזה והעדיפה את פיט במקומו. האפשרות של פלישה לבריטניה על ידי נפוליאון נראתה ממשית יותר מתמיד ותנועת מתנדבים המונית קמה כדי להגן על הממלכה מפני צרפת. בסוף אוקטובר, בשיאו של הפחד מפני פלישה, סקר ג'ורג' מסדר של 27,000 מתנדבים בהייד פארק שצעדו במשך שני ימים וצפה בהם קהל של כ-500,000 צופים בכל יום. לאחר ניצחונו של האדמירל הוריישו נלסון בקרב טרפלגר האפשרות של פלישה צרפתית ירדה מעל הפרק.
ב-1804 לקה ג'ורג' שוב במחלתו. לאחר החלמתו התפטר אדינגטון ופיט מונה כראש ממשלה במקומו. פיט רצה למנות את פוקס כשר בממשלתו, אך המלך התנגד. ויליאם גרנוויל ראה בכך עוול שנעשה לפוקס וסירב להצטרף לממשלה החדשה. פיט התרכז בהקמתה של הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית שכללה את אוסטריה, רוסיה ושוודיה. גורלה של קואליציה זו לא היה שונה משתי קודמותיה והיא התמוטטה ב-1805. הכישלונות באירופה גבו מחיר מבריאותו של פיט והוא מת ב-1806. במקומו מונתה ממשלה בראשותו של ויליאם גרנוויל שאחד מחבריה היה פוקס, שאת מינויו קיבל המלך בלית ברירה. לאחר מותו של פוקס בספטמבר 1806 נקלעו המלך והממשלה לעימות. כדי להרחיב את הגיוס הציעה הממשלה בפברואר 1807 לבטל את ההגבלות על גיוס קתולים כך שאלה יוכלו לשרת בכל דרגי הצבא. המלך הורה לממשלה להוריד את ההצעה מעל סדר היום ולא להעלות אותה לעולם. השרים הסכימו לבטל את הצעד הזה אך סירבו להתחייב בקשר למצבים עתידיים. הממשלה פוזרה ובמקומה הוקמה ממשלה בראשות הדוכס מפורטלנד כשההנהגה האמיתית שלה הייתה בידיו של שר האוצר ספנסר פרסיבל. הפרלמנט פוזר ובבחירות שהתקיימו זכתה הממשלה לרוב בפרלמנט שתמך בה.
בסך הכול לא ביצע ג'ורג' השלישי החלטות פוליטיות משמעותיות במהלך תקופת מלכותו. החלפתו של פורטלנד בפרסיבל ב-1809 הייתה שולית בחשיבותה.
סוף חייו
ממוזער|250px|ג'ורג' השלישי בשנת חייו האחרונה
בסוף שנת 1810, בשיאה של האהדה הציבורית כלפיו, אך כשהוא כבר עיוור כמעט לחלוטין וסובל משיגרון, היה מצבו הבריאותי של המלך קשה. לדעתו, המחלה נגרמה בשל מצוקתו שנגרמה בשל מותה של בתו הצעירה האהובה, הנסיכה אמיליה. הוא קיבל את הצורך בחקיקתו של חוק העוצרות של 1811 והנסיך מוויילס מונה כעוצר. למרות סימני החלמה שנראו במאי אותה שנה, בילה ג'ורג' השלישי את שארית חייו בבידוד בטירת וינדזור ומוחזק כבלתי שפוי.ימין|ממוזער|169x169 פיקסלים|ג'ורג' השלישי, 1817ב-1812 נרצח ראש הממשלה ספנסר פרסיבל (ראש הממשלה הבריטי היחידי שכהונתו הסתיימה בנסיבות כאלה) ותחתיו מונה הלורד ליברפול, שכיהן בעת הניצחון הבריטי במלחמות הנפוליאוניות. קונגרס וינה הוביל לכמה שינויים טריטוריאליים משמעותיים מבחינתה של נסיכות הנובר שהפכה לממלכת הנובר.
בינתיים התדרדרה בריאותו של המלך. הוא סבל משיטיון ונעשה עיוור לחלוטין ושמיעתו אבדה כמעט לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לדעת או להבין שהוא הוכתר כמלך הנובר ב-1814 או שאשתו מתה ב-1818. במהלך חג המולד של 1819 הוא דיבר הבלים במשך 58 שעות ברציפות ובשבועות האחרונים לחייו הוא לא היה מסוגל ללכת. הוא מת בטירת וינדזור בערבו של ה-29 בינואר 1820, שישה ימים לאחר מותו של בנו הרביעי הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן. הבן המועדף עליו, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, היה איתו בשעת מותו. ג'ורג' השלישי נקבר ב-16 בפברואר בקפלת סנט ג'ורג' בטירת וינדזור.
לאחר מותו של ג'ורג' השלישי, מלך אחריו בנו הבכור ג'ורג' הרביעי, שמת עשר שנים לאחר מכן מבלי להשאיר אחריו צאצאים חוקיים. אחריו מלך אחיו, ויליאם הרביעי, שגם הוא לא העמיד צאצאים חוקיים. אחריהם מלכה המלכה ויקטוריה, בתו היחידה של דוכס קנט, שהייתה האחרונה לבית הנובר.
מורשתו
ג'ורג' השלישי חי 81 שנים ו-239 ימים ומלך במשך 59 שנים ו-96 ימים, יותר מכל קודמיו. רק המלכה ויקטוריה והמלכה אליזבת השנייה חיו ומלכו יותר שנים ממנו.
ג'ורג' כונה על ידי הסטיריקנים "ג'ורג' האיכר" (Farmer George), בתחילה כלעג על העניין שגילה בעניינים חקלאיים יותר מאשר בפוליטיקה, אך בהמשך רמז הכינוי על קרבתו לעם, שהייתה משמעותית יותר באופן יחסי לבנו שהיה מרוחק ומתנשא. בתקופתו של ג'ורג' השלישי, שהתעניין בחקלאות, הגיעה המהפכה החקלאית בבריטניה לשיאה, ותחומי המדע והתעשייה התקדמו מאוד. גידול חסר תקדים נרשם בגודלה של האוכלוסייה הכפרית, שלאחר מכן הגיע ממנה רוב רובו של כוח האדם שהניע את גלגלי המהפכה התעשייתית. אוסף המכשירים המדעיים של ג'ורג' מוצג כיום במוזיאון המדע שבלונדון. הוא יזם את בנייתו ותחזוקתו של הטלסקופ שבנה האסטרונום ויליאם הרשל שהיה הגדול ביותר שנבנה בזמנו. הרשל גילה ב-1781 את כוכב הלכת אורנוס ובתחילה קרא לו בשם Georgium Sidus (כוכב ג'ורג') על שמו של המלך.
בדעת הקהל זכה ג'ורג' השלישי הן לדמוניזציה והן לתשבחות. בשנים הראשונות למלכותו הוא זכה לאהדה רבה, שירדה לאחר אובדן המושבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. דעותיהם של ההיסטוריונים בהערכת דמותו היו חלוקות. היו כאלה שראו בו כאחראי לאובדן המושבות והאמריקנים שביניהם ראו בו רודן. הערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20 ראתה בו קורבן של מחלתו ושל הנסיבות. רובם של ההיסטוריונים רואים בתקופתו את המשך התהליך של אובדן כוחה של המלוכה.
תאריו
4 ביוני 1738 – 31 במרץ 1751: הוד מעלתו המלכותית הנסיך ג'ורג'
31 במרץ 1751 – 20 באפריל 1751: הוד מעלתו המלכותית הדוכס מאדינבורו
20 באפריל 1751 – 25 באוקטובר 1760: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
25 באוקטובר 1760 – 29 בינואר 1820: הוד מלכותו המלך.
בבריטניה היה תוארו כמלך: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך בריטניה הגדולה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה" ב-1801 כאשר התאחדה בריטניה עם אירלנד, הוא השמיט את תוארו כמלך צרפת שהיה בשימושם של כל מלכי אנגליה מאז תביעתו של אדוארד השלישי על צרפת בימי הביניים. תוארו מאז היה: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת ואירלנד, מגן האמונה".
בגרמניה היה תוארו: "דוכס בראונשווייג ולינבורג, הנסיך הבוחר של האימפריה הרומית הקדושה" עד לנפילתה של זו ב-1806. הוא המשיך לשאת בתוארו כדוכס עד אשר קונגרס וינה הכריז עליו ב-1814 כ"מלך הנובר".
שלטי האצולה
צאצאיו
אלו כל בניהם ונכדיהם החוקיים של המלך ג'ורג' השלישי והמלכה שארלוט, שנישאו ב-8 בספטמבר 1761:
ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (1762—1830), נישא ב-1795 לקרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל, ונולדה להם בת אחת:
הנסיכה שארלוט מוויילס (1796—1817)
הנסיך פרדריק, דוכס יורק ואלבני (1763–1827), נישא ב-1791 לקרולינה, נסיכת פרוסיה, אך לא נולדו להם ילדים.
ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (1765–1837), נישא ב-1818 לאדליידה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן, ונולדה להם בת אחת:
הנסיכה אליזבת מקלרנס (1820—1821)
שארלוט, הנסיכה המלכותית (1766–1828), נישאה ב-1797 לפרידריך הראשון, מלך וירטמברג, אך לא נולדו להם ילדים.
הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן (1767–1820), נישא ב-1818 לויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד, ונולדה להם בת אחת:
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת (1819—1901)
אוגוסטה סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1768–1840), לא נישאה מעולם
אליזבת, נסיכת הממלכה המאוחדת (1770–1840), נישאה ב-1818 לפרידריך השישי, רוזן הסן-הומבורג, אך לא נולדו להם ילדים.
ארנסט אוגוסט הראשון, מלך הנובר (1771–1851), נישא ב-1815 לפרדריקה ממקלנבורג-שטרליץ, ונולד להם בן אחד:
גאורג החמישי, מלך הנובר (1819—1878)
הנסיך אוגוסטוס פרדריק, דוכס סאסקס (1773–1843), נישואיו בוטלו בשל חוק הנישואים המלכותיים 1772.
הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג' (1774–1850), נישא ב-1818 לאוגוסטה, נסיכת הסן-קאסל, ונולדו להם שלושה ילדים:
הנסיך ג'ורג', דוכס קיימברידג' (1819—1904)
הנסיכה אוגוסטה מקיימברידג' (1822—1916)
הנסיכה מרי אדלייד מקיימברידג' (1833—1897)
הנסיכה מרי, דוכסית גלוסטר ואדינבורו (1776–1857), נישאה ב-1816 לנסיך ויליאם פרדריק, דוכס גלוסטר ואדינבורו, אך לא היו להם ילדים.
סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1777–1848), לא נישאה מעולם
אוקטביוס, נסיך בריטניה (1779–1783), מת בינקותו
אלפרד, נסיך בריטניה (1780–1782), מת בינקותו
אמיליה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1783–1810), לא נישאה מעולם
אילן יוחסין
ראו גם
טירופו של המלך ג'ורג'
המלכה שרלוט
קישורים חיצוניים
מידע על ג'ורג' השלישי באתר בית המלוכה הבריטי
מידע על ג'ורג' השלישי באתר www.bbc.co.uk
"What was the truth about the madness of George III?", www.bbc.com, 15 April 2013
ביוגרפיה של ג'ורג' השלישי מתוך אתר www.spartacus.schoolnet.co.uk
מידע על ג'ורג' השלישי מתוך אתר www.nndb.com
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכי הנובר
קטגוריה:דוכסי אדינבורו
קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית
קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר
קטגוריה:ריבוני מסדר פטריק הקדוש
קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט
קטגוריה:ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
קטגוריה:בריטים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:בריטים ממוצא גרמני
קטגוריה:בית הנובר
קטגוריה:נסיכים בוחרים באימפריה הרומית הקדושה
קטגוריה:אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1738
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1820 | 2024-05-31T14:06:40 |
מפתח פרטי | redirectמפתח ציבורי | 2006-05-15T18:23:52 |
קו הינדנבורג | שמאל|ממוזער|250px|מפה המציגה את קווי ההגנה בקו הינדנבורג
קו הינדנבורג (או קו זיגפריד) היה קו ביצורים גרמני במלחמת העולם הראשונה, שנבנה בחורף 1916–1917 בחזית המערבית, מאראס עד לאפו, ליד סואסון על האן,אשר היווה בעיה קשה לכוחות מדינות ההסכמה,שנחלו פעם אחר פעם כישלון בהבקעתו. ב־1916 נחלה המתקפה הגרמנית בקרב ורדן כישלון יקר. המתקפה האנגלו־צרפתית ב אילצה קרב הגנה על הגרמנים והותירה את הצבאות המערביים מותשים. בחזית המזרחית גרמה מתקפת ברוסילוב הרוסית לאבדות גדולות בקרב הצבא האוסטרו-הונגרי ברוסיה ואילצה את הגרמנים להשתלט על חזית נוספת. הכרזת המלחמה של רומניה הטילה לחץ נוסף על הצבא הגרמני ועל כלכלת המלחמה. בניית קו הינדנבורג בצרפת החלה על ידי הגרמנים בספטמבר 1916, כדי לסגת מחזית הסום, וכדי להתמודד עם העלייה הצפויה בכוחן של התקפות אנגלו־צרפתיות ב־1917.
עמדת ההגנה הקצרה יותר, שמאחורי נויון, נבנתה כדי לחסוך בכוח אדם, להכיל פריצת דרך של בעלות הברית ולגרום לנסיגה גרמנית מכוונת לעמדות מוכנות. על ידי השמדת התשתית והריסת מבנים אזרחיים במקום לפני נסיגה, יכלו הגרמנים לגרור את ההכנות ההתקפיות של צרפת ובריטניה, על ידי כך שהכריחו אותם להתקדם לשממה. צבאות הבריטים והצרפתים יזדקקו לשמונה שבועות כדי לבנות מחדש כבישים, גשרים ורכבות באזור הנטוש לפני שיוכלו לתקוף מחדש. חזית מערבית קצרה יותר יכולה להתקיים עם פחות חיילים ולהכיל את הלקחים של מאבק הגנה על הסום, את חשיבות פיזור הכוחות, עמדות שיפוע לאחור, הגנה לעומק והסוואה, אפשר לצמצם את מספר חיילי חיל הרגלים הגרמני. בעוד הצבא הגרמני התאושש מן ההפסדים של 1916, מוגן על ידי קו הינדנבורג עמדות הגנה דומות בשאר החזית החלו להיבנות. מס' הדוויזיות הגרמניות בחזית המערבית היה 133 ב־25 בינואר 1917, צמצמו את המחסור בכוח האדם הגרמני, אך לא די בהרהור על מתקפה. תפוקה גדולה יותר של חומרי נפץ, תחמושת ונשק על ידי התעשייה הגרמנית כדי לספק את האמצעים כדי להילחם בחומרים של מדינות ההסכמה Materialschlacht (קרב של ציוד) ניסו בתוכנית הינדנבורג של אוגוסט 1916. הייצור לא גדל מספיק בחורף, עם רק 60 אחוזים ממה שתוכנן להתקיים עד קיץ 1917. היוזמה הגרמנית, פרידנסאנגבוט (יוזמת השלום) בדצמבר 1916, נדחתה על ידי ההנהגה וחוק שירות עזר בדצמבר 1916, שנועדה לגייס את הכלכלה האזרחית.
הנסיגה לקו הינדנבורג התקיימה במסגרת מבצע "אלבריך ביוונג" (מבצע אלבריך או תמרון אלבריך) מפברואר־מרץ 1917, לאחר נסיגות מקומיות על הסום, שנכפו על הארמייה הגרמנית הראשונה בינואר ובפברואר, על ידי התקפות בריטיות בעמק אנקרה. חדשות ההריסות ומצבם הצפוי של אזרחים צרפתים שהושארו מאחור, היו מהלומות קשות ליוקרה הגרמנית במדינות נייטרליות. העבודה הועברה דרומה בפברואר 1917, מלה פרא עד לרתל ועל עמדות קדימה בחזית האן, אשר הגרמנים ידעו שהם היו אמורים להיות מותקפים על ידי הצבאות הצרפתים. חטיבות ששוחררו על ידי מבצע אלבריך ותגבורות אחרות, הגדילו את מספר הדיוויזיות בחזית האן עד 38 בתחילת אפריל. קו הינדנבורג הותקף מספר פעמים בשנת 1917, בעיקר בסן קנטן, בולקור, האן וקמברה והובקע רק בספטמבר 1918, במהלך מתקפת מאה הימים.
רקע
באוגוסט 1916 היו הצבאות הגרמניים על הסום נתונים ללחץ רב. חיל המילואים 11 היה "מרוסק" בהגנה על פוזייר. עשר חטיבות טריות הובאו אל חזית הסום ודיוויזה נוספת הוכנסה לקו מול הבריטים. התנועה מאחורי החזית הגרמנית נעשתה קשה על ידי הפצצה מתמדת של הארטילריה האנגלו־צרפתית, שהוסיפה למחסור בציוד על ידי עיכוב משלוחים ברכבת והפסקת תחזוקת כבישים. הרס, לכידה, נזק, בלאי ותחמושת פגומה גרמו ל־1,068 תותחי שדה ו־371 מתוך 820 אקדחים כבדים שיצאו מכלל פעולה עד סוף אוגוסט. המצב הארטילרי השתפר רק לאט־לאט על ידי תוכניתו של הגנרל מקס פון גאלוויץ, כדי למקד את הפיקוד על הארטילריה שנותרה לירי נגד סוללות ולהשתמש בתגבורות מטוסים כדי להגדיל את כמות הירי הארטילרי שנצפה, שבסופו של דבר הגבירה את הדיוק והיעילות של ההפצצות הגרמניות. הצבא השני גווע ברעב באמצע שנות אוגוסט, כדי להחליף דיוויזיות מותשות בצבא הראשון ותוכניות למתקפת־נגד ננטשו מחוסר כוחות. מצב החירום ברוסיה שנגרם על ידי המתקפה של ברוסילוב, כניסת רומניה למלחמה והתקפת הנגד הצרפתית בוורדן כבר הרסה את הצבא הגרמני.
אסטרטגיה גרמנית ל־1917
גנרל אריך פון פאלקנהיין, ראש המטה הכללי הגרמני, פוטר ב־29 באוגוסט 1916, והוחלף על ידי פילדמרשל פאול פון הינדנבורג. הפיקוד העליון החדש הורה על סיום המתקפות בוורדן ועל משלוח חיילים משם לרומניה ולחזית הסום. ב־5 בספטמבר התבקשו מפקדי הארמיות המערביות, לפגוש את הינדנבורג בקמבריי, ב־8 בספטמבר. למפקדי החזית המערבית נאמר כי אין עתודות למבצעי התקפי, למעט אלה המתוכננים לרומניה. סגן מפקד כוחות הפיקוד, גנרל גאורג פוקס, המליץ על הקמת קו הגנה מאראס למערב לאון, כדי לקצר את החזית ב־40 ק"מ ולשחרר עשר דיוויזיות, אשר עם חיילים אחרים יוכלו לשמש למתקפה באלזס או לורן. לודנדורף יד ימינו של הינדנבורג מתח ביקורת על הנוהג של החזקת הקרקע ללא קשר לערכו הטקטי ודגל בעמדת עמדות קדמיות עם מינימום של חיילים והשתלטות של עמדות אבודות על ידי התקפות־נגד, נוהל שכבר נכפת על הצבא הגרמני את הסום.
ב־15 בספטמבר הוטל על הגנרלפלדמרשל, הנסיך רופרכט, מפקד קבוצת הארמיות רופרכט, להכין קו הגנה אחורי, וב־23 בספטמבר החל לפעול על הקו החדש של קו הינדנבורג. ב־21 בספטמבר, לאחר קרב פלירס־קורסלט (15–22 בספטמבר), הורה הינדנבורג, כי חזית הסום תהיה בעלת עדיפות במערב לחיילים ולאספקה. בסוף קרב מורו (25–28 בספטמבר) לא היה לרופרכט כל עתודות בחזית הסום. במהלך חודש ספטמבר שלחו הגרמנים עוד 13 דיוויזיות חדשות למגזר הבריטי ולקחו חיילים בכל מקום שבו ניתן היה למצוא אותם. הופעתו הראשונה של הטנק של, התבוסה בקרב תייפל (26–28 בספטמבר) ומספר הנפגעים (ספטמבר היה החודש היקר ביותר של הקרב על הצבאות הגרמניים) היו מכות קשות למוראל הגרמני. ב־7 באוקטובר ציפה רופרכט התקפה בריטית מצפון לנהר אנקרה באמצע אוקטובר, והחרדה מהמצב בוורדן גדלה אף היא, וב־19 באוקטובר הושעה שיגור תגבורות מוורדן לסום. תבוסות שנגרמו על ידי הארמייה העשירית הצרפתית (10–21 באוקטובר) הובילו לפיטור הרמטכ"ל השני של הצבא, ברונסארט פון שלנדורף.
הינדנבורג ולודנדורף דרשו שינויים בתעשייה הגרמנית כדי להשלים את השינויים באסטרטגיה שלהם. עובדים גרמנים היו כפופים לחוק שירות עזר (Hilfsdienstgesetz), שחשף את כל הגרמנים בגילאי 16–50 לשירות חובה, מנובמבר 1916. התוכנית החדשה נועדה לשלש את תפוקת התותחים ותותחים של מקלעים והכפלה של תחמושת ופצצות מרגמה. הרחבת הצבא ותפוקת חומרי המלחמה גרמה להגברת התחרות על כוח האדם בין הצבא לתעשייה.
הצבא הגרמני החל ב־1916, באותה מידה, להיזקק לארטילריה ולתחמושת, בהסתערות של 8.5 מיליון פגזים לתותחי שדות ו־2.7 מיליון פגזים ארטילריים כבדים לתחילת הקרב על ורדן, אך ארבעה מיליון סיבובים נורו בשבועיים הראשונים והצבא החמישי היה זקוק 34 תחמושת רכבות ביום כדי להמשיך את הקרב. הקרב על הסום הפחית עוד יותר את עתודת התחמושת הגרמנית, וכאשר חיל הרגלים אולץ לצאת מהמיקום הקדמי, גבר הצורך בספרפייר (מטחי הגנה), כדי לפצות על המחסור במכשולים. לפני המלחמה, גרמניה הייתה מיובאת חנקות לייצור מניע לרובה והמלחמה הייתה יכולה להימשך רק בגלל גילוי תהליך הבר לסינתזה של חנקות מחנקן אטמוספירי, אך פיתוח תהליך הבר ומפעלי בנייה לניצול זה לקח זמן.
כדי לענות על הביקוש הקיים ועל מנת ליצור נשק חדש, הינדנבורג רצה עלייה גדולה של התפוקה ל-12,000 טון בחודש. אך תוכנית זו גרמה למשבר בכוח האדם הגרמני מכיוון שהרבה אנשים שהיו אמורים להתגייס לצבא עבדו בתעשייה.
אסטרטגיה אנגלית־צרפתית ל־1917
הצבא הגרמני היה רחוק מתבוסה, אך ב־1916 נאלץ לסגת בסום ובורדן, וכך גם הצבא האוסטרו־הונגרי בדרום רוסיה. בוועידת שאנטי, בנובמבר 1916, הסכימו בעלות־הברית לפתוח במתקפה כללית נוספת. התרומה האנגלו־צרפתית הייתה חידוש של הסום עם כוחות הרבה יותר גדולים, והרחבת ההתקפה צפונה לאראס ודרום לאויז, ובעקבותיה התקפה צרפתית בין סויסון וריימס. הבריטים היו אמורים לתקוף את המרחב שהשתרע בין באפאום ל"וימי רידג" עם שני צבאות וצרפתים עם שלושה צבאות מן הסום אל נויון. ההתקפות היו אמורות להתבצע בחזיתות הרחבות ביותר ולהתקדם מספיק כדי לאיים על עמדות הארטילריה הגרמנית. כאשר המרשל ג'וזף ז'ופר הוחלף על ידי גנרל רוברט ניבל, "אסטרטגיית שנטילי" השתנתה. מדיניות של פריצת דרך וקרב מכריע שיושג בתוך 24–48 שעות ולהוביל ל"הרס מוחלט של כוחות אויב פעיל על ידי תמרון קרב" הוחזר. התקפות מתמשכות במאבק שיטתי הופלו והוחלפו דחפי פרץ מתמשכים, כדי לשלול מן הגרמנים את הזמן לחזק את הגנותיהם. כמות גדולה של אש ארטילרית כבדה עד 8 ק"מ לתוך קווי האויב, עד הקצה האחורי של ההגנות הגרמניות. התקדמות החי"ר הייתה אמורה להגיע עד לארטילריה הכבדה הגרמנית בהתקפה אחת ולאחר מכן להרחיב את הפריצה בהתקפות לרוחב. עתודה אסטרטגית תעבור דרך הפער ותהרוס את הרזרבות הגרמניות. ההתקפות הצרפתיות המקוריות בין הסום לאויז צומצמו, והמתקפה המשנית בין סויסון וריימס התחזקו והפכו למתקפה העיקרית. ההתקפה של ניבל תוכננה להתחיל עם התקפה בריטית על באפאום בתחילת אפריל 1917, כדי לסייע למתקפות הצרפתיות העיקריות שבוע לאחר מכן על ידי החזקת חיילים גרמנים בחזית אראס והסטת עתודות מהאייסן.
הקדמה
הכנות גרמניות בחזית המערבית
מטוס סיור גרמני סקר את כל החזית המערבית בחורף 1916–1917 כדי לחפש סימנים של הכנות התקפיות אנגלו־צרפתיות. עיצובו של זיגפרידסטלונג (עמדת זיגפריד, שנודעה מאוחר יותר על ידי כוחות בעלות־הברית כקו הינדנבורג), נערך על ידי קולונל קרמר, מהנדס מהמפקדה העליונה וגנרל לאוטר, המפקח הכללי של הארטילריה. הבנייה אורגנה על ידי רופרכט וקוהל; כאשר התוכניות היו מוכנות, הקו נחלק למגזרים ולקצינים מהמטכ"ל, התותחנים והמהנדסים מונו לפקח על הבנייה, שצפויה להימשך חמישה חודשים. ההגנות נבנו על ידי חברות בנייה גרמניות, שהביאו פועלים מיומנים לבנייה של עמדות בטון מזוין, ואילו 12,000 גרמנים 3,000 עובדים בלגים ו־50,000 שבויי מלחמה רוסים בעיקר חפרו את התעלות. רכבת, שהביאה 1,250 מטענים של חנויות הנדסה, אם כי תקופת הבנייה מאוקטובר 1916 עד מרץ 1917 פירושה שרק שמונה רכבות ביום נוספו לתנועה רגילה.
הקו היה באורך של 140 ק"מ ונבנה עבור עשרים דיוויזיות, אחת כל 7.2 ק"מ. כבלי הטלפון היו קבורים עמוק ורכבות קלות נבנו כדי לספק אספקה למנגנוני ההגנה. שדות של גדר תיל עד 90 מטר עומק. עמדות תצפית ארטילריות וקני מקלעים נבנו לפני קווי התעלה ומאחוריהם. במקום שבו השתרעה קרקע הקרקע מאחורי המערכת, היא נבנתה על מדרונות הפוכים (Hinterhangstellung), עם שדה אש קצר של חיל הרגלים, על פי הניסיון של קרבות ההגנה החזית המערבית של 1915 ו־1916, כאשר עמדות מדרונות קדמיים נשברו על ידי אש תותחים צרפתית־בריטית שנצפתה.
שיטת ההגנה הגרמנית
הנוהג של הגנה נוקשה על שוחות קדמיות, ללא קשר לנפגעים, בוטל, לטובת הגנה ניידת על השטחים המבוצרים שנבנו במהלך הסתיו והחורף של 1916–1917. Allgemeines über Stellungsbau (עקרונות ביצור השדה) פורסם בינואר 1917, שבו ניתנו הוראות לבניית מערכי הגנה לעומק, על פי עקרונות העומק והמסווה על ידי פיזור והסוואה. שוחות נועדו בעיקר לאירוח, למזבלות של אספקה ופתיון ולא כקו ירי. חפירות עמוקות בקו הקדמי הוחלפו על ידי הרבה יותר קטנות ורדודות של מבצרים קטנים.
ערך הקרקע נקבע על ידי חשיבותו האסטרטגית והטקטית. במקום שבו נתנה הקרקע לשטח יתרון טקטי, שבאמצעותו ניתן היה להביס את התוקף עם מינימום נפגעים למגינים, עם ירי מנשק קל, בעמדות מוסוות, היה צריך להיאבק על ידי חיל המצב ועל די רזרבות מקומיות, אשר היו עושים מתקפת נגד כדי להחזיר את כל הקרקע שנאבדה. השינויים בוצעו בחוברת ההדרכה של "גראנדסאץ'" ("התנהגות בקרב הגנתי במלחמה"), שפורסמה ב־1 בדצמבר 1916, שהפכו את גדודי חיל הרגלים ולא את הגדוד ליחידה הטקטית הבסיסית. חילות קטנים היו אמורים להדוף התקפות.
הכנות למתקפה האנגלו־צרפתית
התוכניות הבריטיות והצרפתיות ל־1917 הוסכמו בוועידה של בעלות הברית בשאנטילי בין ה־15 ל־16 בנובמבר 1916. פעולות קיימות היו אמורות להימשך בחורף, כוחות חדשים שהגיעו ליחידות קדמיות היו אמורים להתאמן ובאביב חזית ההתקפה הייתה אמורה להתרחב, מן הסום אל אראס ואל האויז. חזית ההתקפה הייתה אמורה להיות כ־80 ק"מ, עם שתי התקפות פתע צרפתיות ליד ריימס ובאלזס, כדי להסיח את הגרמנים מהמתקפה העיקרית, כדי לנצל את חוסר הארגון הגרמני וחוסר בעתודות. בעלות הברית ציפו שיהיו להן 168 דיוויזיות נגד 129 דיוויזיות גרמניות, על ההתקפות המתואמות. כמו כן הוסכם על מבצע בריטי בפלנדרס, שיחל כמה שבועות לאחר שההתקפות העיקריות ימשיכו דרומה. הרמטכ"ל הצרפתי ג'ופר הוחלף על ידי ניבל ב־13 בדצמבר, שהציעה אסטרטגיה שאפתנית הרבה יותר, שבה נשמרה התוכנית לחידוש ההתקפות האנגלו־צרפתיות משני צדי שדה הקרב של סום ב־1916, אך ההתקפה על האיין הוסבה לפריצת דרך מוחצת, ואחריה יגיעו עתודות אסטרטגיות של 27 דיוויזיות, להילחם במאבק "המכריע" שיוביל לניצול הניצחון על ידי כל הצבאות הבריטיים והצרפתים.
מבצעים באנקרה 1917
מזג אוויר חורפי באמצע נובמבר 1916, עצר את ההתקפות האנגלו־צרפתיות על הסום, ולא את מאמצי ההגנה של הצבא הגרמני. ב־1 בינואר, תקיפה גרמנית לקחה את הופ פוסט ליד ביומונט האמל, שאבדה למתקפה בריטית ב־5 בינואר. בליל ה־10 בינואר, התקפה בריטית כבשה את תעלת מאק, שכיסתה את האגפים של ההתקפה על תעלת מינכן במהלך היום; הכוחות הבריטים התקדמו קדימה מעל רדאן רידג 'לשאר החודש. ירידה בטמפרטורה שנוספה לקשיים הגרמניים, על ידי הקפאת הבוץ בעמק אנקרה, מה שמקל על חיל הרגלים לנוע. ב־3 וב־4 בפברואר הצליחו ההתקפות הבריטיות לעבור את השוחות בפויסיו ונהר, למרות התקפות־נגד גרמניות ב־4 בפברואר. ב־7 בפברואר איימו התקפות בריטיות על החזקות הגרמנים בגראנדקור ובסר. כל התקדמות קטנה חשפה למשקיפים בריטיים, חלק נוסף של ההגנות הגרמניות הנותרות.
נסיגה
התוכנית הגרמנית
במהלך החורף בוצעו פעולות הטעיה גרמניות, וסימנים למתקפה דרך שווייץ הסיטו את תשומת הלב הצרפתית בסוף 1916. הבריטים היו תפוסים על ידי דיווחים על חיילים ותותחים כבדים שנסעו לפלנדרס ומספר גדל והולך של דיווחים של סוכנים על תנועות חיילים מליל, טורקינג וקורטרי. עד ינואר 1917 לקחו הבריטים ברצינות אפשרות שהגרמנים יתקיפו בהתקפה מוגבלת לעבר נמלי הערוץ והפכו את פלנדרס לנושא רוב טיסות הסיור ארוכות הטווח שלהם. רופרכט, מפקד קבוצת ארמיות הצפון בחזית המערבית, היה אחראי לתכנון ההרס של התשתית בתוך המרחב של נויון והנסיגה לתפקידי הגנה חדשים לאורך קו הינדנבורג. הגרמנים הכינו לוח זמנים בן 35 ימים; התשתיות ומבנים נהרסו מ־9 בפברואר עד ה־15 במרץ.
עצים היו צריכים להיכרת, בארות היו צריכים להיזדהם והאוכלוסייה האזרחית תהיה לעזוב את האזור. רופרכט התנגד למדיניות זו מטעמים מוסריים ומעשיים, שהחורבן יהיה אסון תעמולה, יספק מחסה לאויב, חומר לתקן את הנזק לכבישים ולערער את המורל והמשמעת של החיילים הגרמנים המעורבים בהרס. המבנים של כמה כפרים היו מחוץ לתוכנית ו־10,000-15,000 אזרחים צרפתים נשארו מאחור בהם, בעוד 150,000 אזרחים בעלי גוף חזק היו פונו לעבוד בשאר צרפת הכבושה ובלגיה.
נסיגה גרמנית בסום
עמדות ההגנה של הצבא הגרמני על הסום אחרי נובמבר 1916 היו במצב גרוע, החילות היו מותשים, והתקשורת דיווחה על עייפות ומורל נמוך, מה שהשאיר את הפיקוד הגרמני בספק אם הצבא יכול לעמוד בחידוש הקרב. ההגנות הגרמניות על אנקרה החלו להתמוטט תחת מתקפה בריטית בינואר 1917, מה שגרם לרופרכט לדחוק ב־28 בינואר, כי תחילת הנסיגה לקו הינדנבורג צריכה להתחיל. לודנדורף דחה את ההצעה למחרת, אך ההתקפות הבריטיות על הארמייה הראשונה גרמו לרופרכט בליל ה־22 בפברואר להורות על נסיגה ראשונית של כ־6.4 ק"מ בין אסארט ללטרנסלוי. ב־24 בפברואר נסוגו הגרמנים.
תמרון אלבריך
ב־4 בפברואר, ההוראה ניתנה כדי להתחיל את תמרון אלבריך, עם 9 בפברואר להיות יום התמרון הראשון ו־16 מרץ יום הצעידה הראשון. הדוויזיות הקדמיות, שנשחקו על ידי התקפות בריטיות, נסוגו מאחורי קו הינדנבורג. ב־17 במרץ נסוגו הכוחות הגרמניים בקצה הצפוני של "חוף הבפאום" במהירות, שכן לא היו קווי ביניים. ב־19 במרץ בוייר וברקורלה פונו. הנסיגה היישר לקו הינדנבורג, הייתה בכל העמדות הגרמניות בצפון צרפת למעט בבהנין סור קויול, סנט מרטין סור קויול והחלק המערבי של נואוויל ויטאסה. הגנות גרמניות ננטשו מצפון לאנקרה.
ב־17 במרץ החלו הנסיגות מצפון לאבר וב־18 במרץ החלו הכוחות הגרמניים האחת להתרחק מקו החזית הישן. סיוסון הייתה נטושה, כבישים המובילים לנויון הוצפו, וגשרים של רכבות פוצצו.
התקפת־נגד גדולה הותחלה בחזית הצרפתית ב־22 במרץ, אשר אילצה את חיל הפרשים הצרפתי לחזור אל מאחורי תעלת קרוזאט עם נפגעים רבים, אך החלה מוקדם מדי כדי לארוב לכוח גדול שכלל ארטילריה, כפי שהיה מיועד.
כפרים הסמוכים לקו הינדנבורג דרומית לקיאנט היו הגרמנים צריכים להחזיק זמן רב מהצפוי, בשל הצורך להשלים את התוספות להגנות שנבנו כדי לתקן פגמים בעמדה המקורית. הכפרים סורל הינכורט וסנפירים אבדו ב־30 במרץ. כפרים הצפוניים לקו אבדו ב־2 באפריל, וממפר נפל ב־5 באפריל.
התקדמות אנגלו־צרפתית
בתחילת מרץ ניתנו הוראות מפקדי הגייסות הארמיים של הצבא הבריטי, ליחידות מתקדמות לשמור על קשר אם הגרמנים ייסוגו, עם כוחות גדולים יותר שיבואו ויחפרו מאחוריהם באדמה ניתנת להגנה, כדי שהיחידות המתקדמות יוכלו לסגת בחזרה אם יותקפו. הסימן הראשון של נסיגה גרמנית נראתה ב־14 במרץ, כאשר נראו שריפות בסנט פייר ואסט ווד. מאוחר יותר באותו היום נכנסו הבריטים לסאייזל, וב־16 במרץ רוב היער נכבש על ידי כוחות בריטים. הארמיות הרביעית והחמישית של בריטניה ארגנו כוחות ונשק של חיל פרשים, גדודים של חיל־רגלים ורכבי־אופניים וסוללות ארטילריה, לכמה מהן היו מכוניות משוריינות. ב־15 במרץ נצטווה לצוות הצרפתי של צבא צרפת, לעקוב אחרי הנסיגה גרמנית. ב־18 במרץ נסוגו הארמיות הגרמניות, ה־1, ה־2 וה־7. חדשות על הנסיגה הגרמנית הראשונה הובילו את מפקד הקבוצה הצבאית, הגנרל פרנצ'ט ד'אספרי, לדון בניסיון להפתיע את הגרמנים ולכפות עליהם לסגת בטרם עת. ההצעה נדחתה, והצרפתים החלו להתכונן להתקפה מוגבלת ב־17 במרץ, כאשר הגרמנים הלכו.
ב־17 במרץ נפגשו הייג ומפקדי הצבא הבריטי ודנו בהשפעת הנסיגה הגרמנית. תקדימים של נסיגה גרמנית לעמדה מוכנה ואחריה התקפת־נגד, שהתרחשה ב־1914, צוינו, וכי עתודות המשוחררות על ידי הנסיגה, יספקו לגרמנים הזדמנות לתקוף את האגפים של אזור הנסיגה. ניבל כבר החליטה להשתמש בחיילים הצרפתים ששוחררו בחזית כדי לחזק את הקו בשמפניה. ההכנות הבריטיות לתקיפה באראס היו אמורות להתקדם, אך עם אפשרות של התקפה גרמנית אפשרית בפלנדרס וההכנות להתקפה על רכס מסינס היו אמורות להימשך. המרדף אחר הצבא הגרמני היה אמור להיעשות באזור הארמייה הרביעית עם יחידות מתקדמות המכוסות על ידי חיל הפרשים ורוכבי האופניים המחוברים לכל גייסות וחטיבת הפרשים החמישית. כוחות גדולים יותר לא היו אמורים לנוע מזרחה לקו מקאנאל דו־נור אל הסום מדרום לפרון, עד שיתקנו דרכים, גשרים ומסילות ברזל. הגבול של הארמייה הרביעית ושל הארמייה הצרפתית השלישית היה מדרום לנזל, דרך אופרוי לסנט קוונטין. באזור הארמייה החמישית מבאפומה לצפון, היה צורך להתקדם לקדמת קו הינדנבורג בזמן כדי לנהל פעולות תומכות למתקפה של הארמייה השלישית, שתתקיים באראס בתחילת אפריל. כל טורי הפרשים, הרגלים, הארטילריה והמהנדסים התארגנו להתקדם בחזית כל דיוויזיה.
לאחר ה־18 במרץ הוטל על הארמייה החמישית לחפור באופן זמני מבנקור לבאפאום, אצ'י־לה־גרנד ואבליינזויל, והיחידות המתקדמות, שהיו גדולות די הצורך לעמוד בטורים ניידים, לחיזוקן של קבוצות החטיבה. כמה מן העמודים התקדמו באומץ, ואחרים נחפרו זמנית כאמצעי זהירות.
ההתקדמות הבריטית באזור הארמייה הרביעית הגיעה במהירות לסום בין ה־17 ל־20 במרץ, עם רדיפה מתמשכת של חיל החלוץ ושל הגוף הראשי הנע בין גבולות של התנגדות עד לנהר סום וקאנאל דו־נורד, מדרום־מזרחית לפרון, ואז עצר בזמן שבנו גשר בנהר אליו הם הגיעו, עם עדיפות של גשרים קלים עבור חיל הרגלים הראשון, וגשרים עבור עגלות וארטילרית שדה ולאחר מכן גשרים כבדים עבור כלי תחבורה וארטילריה כבדה. גשר על התעלה ליד פרון נבנה בליל 15 במרץ. חיל הרגלים של רויאל וורוויקס חצו באותו הערב ולאחר מכן הועברו על הנהר מעבר רפסודות.
לאחר הפסקה קצרה, עד 26 במרץ, כבש כוח וורד את רויזל בחברת חיל הרגלים, שתי טייסות פרשים ושתי מכוניות משוריינות; חיל הפרשים הקנדי לקח את אקואנקורט. הפרשים התקדמו שוב ב־27 במרץ ולקחו את וילרס פוקון, סולקורט וגוינקור. ניסיון למרדף מהיר יותר על ידי פרשים ורכבים צרפתיים ב־22 במרץ נכשל, כאשר הם נאלצו לחזור על תעלת קרוזאט על ידי התקפת נגד גרמנית, עם נפגעים רבים. ב־28 במרץ הועברה שורת ההתנגדות הבריטית לפנים לקו ז'רמן־קאולאנקורט־ברנס־מרקואקס־ליירמונט־נורלו־אקונקור־ברטינקורט, בעוד המאחזים של חיל־פרשים, רוכבי אופניים וכמה חי"ר נעצרו ברובם. בגבול הצבא עם הצרפתים החטיבה ה־32 שמרה על שתי חטיבות בתור ואחת במילואים. בכל חטיבה בקו היו שתי פלוגות חי"ר במאחזים שהוחזקו בידי מחלקות המגובות על ידי הגדודים שלהן והארטילריה הסמוכה מספיק כדי לכסות את המאחזים.
ב־1 באפריל היו הבריטים והצבא הצרפתי מוכנים לפעולה, נגד כפרי מאחזים שעדיין היו כבושים בידי הגרמנים ממערב לקו הינדנבורג. הארמייה הצרפתית השלישי התכוננה לתקוף בסנט קוונטין ב־10 באפריל, אשר עבורו החלה ההפצצה הראשונית ב־4 באפריל. הארמייה הבריטית הרביעית התכוננה לתמוך בהתקפה בארטילריה ובהתקפות חי"ר שכאלה, בעוד שתקשורת עודכנה. מידע מן המסמכים והאסירים שנתפסו חשף את הפרטים של מבצע אלבריך וכי מאחזים היו צריכים להיות מוחזקים זמן רב מהמתוכנן, כדי לאפשר לעבודה להמשיך בקו הינדנבורג שם הוא נבנה מחדש מדרום לקיאנט. למרות התנגדות גרמנית מוגברת נואוויל בורג'ונאל, רויאולקורט, סורל לה גרנד, היודיקור, סנפירים, דסרט ווד, ס. אמילי, ורמונד סור אומיגן, ונדלס, גנכורט, הרבכורט, פפה ופייזרס נלכדו בין 28 במרץ 1 אפריל. התקפות מכוונות נקבעו בתחילת אפריל כדי לקחת את הולנון ווד, סאווי, הולנון, סלנסי ופרנסיילי סלינסי. תקיפת־נגד גרמנית ב־3 באפריל על ידי קבוצת סער, להחזרת סוללת תותחים גרמנית מחולנון ווד, עלתה בקנה אחד עם ניסיון בריטי לעשות את אותו הדבר וכשלה. הארמייה הצרפתית השלישית כבשה את אפיין דה דאלון ב־3 באפריל, וב־4 באפריל כבשו הבריטים את מץ קוטור בסופת שלג. רונסוי, באסה בולון ולמפייר נתפסו לאחר קרב בית לבית, אך התקפה על לה ורגוייה נכשלה. הכפרים שעדיין הוחזקו בידי הגרמנים נמצאו במצב הגנה הרבה יותר טוב וסביבם הרבה יותר חוטי תיל.
תוצאות
הצלחתה של הנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג הוסברה ככישלון של בעלות הברית לצפות את הנסיגה ולא להיות מסוגלת ברצינות לעכב אותה. השקפה אחרת היא שהאנגלים־צרפתים לא רדפו אחרי אויב שבור, אלא צבא שעשה נסיגה מכוונת לאחר חודשים של הכנה, ששמרו על כוחות תמרון ותקיפה נגדית.
במקרה של נסיגה מאורגנת תיאר הייג מעקב זהיר על ידי יחידות מתקדמות, מול כוח עיקרי הנע מעת לעת מעמדת התגוננות לעמדת התגוננות, ומספק תמיד בסיס איתן שבו יוכלו היחידות המתקדמות לסגת. התנהגותם של הרדיפה האנגלו־צרפתי התאימה למודל זה. הגנרל פרנצ'ט ד'אספרי הציע התקפה נמהרת לניבל, שנדחתה לטובת חיזוק החזית הצרפתית הראשית באייזנה. ארטילריה כבדה בריטית הועברה צפונה מן הארמייה החמישית בינואר, מוכנה למתקפה באראס, והיא הוחלפה חלקית על ידי יחידות בלתי מנוסות מבריטניה. חטיבות של הארמייה הרביעית הועברו דרומה, כדי להשתלט על עמדות צרפתיות לשעבר.
ביץ' הגיע למסקנה כי עדויות של כוונות גרמניות נאספו על ידי סיורי אוויר, דיווחי ריגול ותחקירים של פליטים ושבויי מלחמה שנמלטו, אך אמצעי הטעיה גרמניים, גרמו למידע שנלקח מסיור אווירי לסירוגין במהלך מזג האוויר הלא טוב של החורף, נראים בלתי ניתנים לתיאור. בסוף דצמבר 1916 הובילו דיווחים של עדים לסיור אווירי בריטי וצרפתי ובאמצע ינואר 1917 הגיעו המודיעין הבריטי למסקנה שקו חדש נבנה מאראס עד לאון. בפברואר היה קו זה קרוב לסיומו, וב־25 בפברואר, הנסיגות המקומיות בחזית החמישית של החזית וחקירות האסירים, הובילו את האנגלו־צרפתים לחזות נסיגה גרמנית הדרגתית לקו החדש. כאשר הסיורים הבריטיים, שהבחינו במאחזים גרמניים, מצאו אותם פנויים, החלו בעלות־הברית להתקדם בזהירות, בהאטה עקב הרס גרמני של תשתיות התובלה ושל מצב התחבורה הגרוע שמאחורי הקווים שלהם, שנגרמו עקב קשיים הולכים וגדלים ברכבות. לגרמנים היה יתרון של חזרה על כבישים טובים להגנה מוכנה, מוגנת על ידי יחידות סף. הצבאות הגרמניים ביצעו נסיגה יעילה, אם כי ההרס שהתלווה למבצע אלבריך גרם לאי־משמעת ניכרת.
סיריל פולס, היסטוריון רשמי בריטי, מתח ביקורת על הצבא הבריטי ועל הכישלונות שהציג במהלך הנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג, שכתב כי הדיוויזיות היו "מבולבלות וחסרות ישע", עד שרכשו ניסיון בצורת הלוחמה החדשה. מפקד הדיוויזיה ה־8, האלוף ויליאם הנקר, כתב ב־2 באפריל, כי נדרשו שלושה שבועות לחטיבתו כדי להתמחות בטכניקות לוחמה פתוחה. הקשר בין מהנדסי החטיבה לבין הארטילריה היה גרוע, ויחידות מתקדמות לא ידעו את חשיבות הדיווח על מצב הכבישים.
פולס דחה את הטענות שהשיטות הבריטיות היו צפויות, וציין כי ההתקפות בוצעו עם שחר, צהריים, אחר הצהריים ובלילה. פצצות נורו לפני כמה מתקפות. ההתקפות נעשו בעקיפין. כמו כן התרחשו פעולות משולבות של חיל הרגלים, חיל הפרשים, רוכבי האופניים, המשוריינים והמטוסים.
מזג האוויר היה גם חמור במיוחד, עם שלג בתחילת אפריל, אשר לו היה פחות השפעה על הגרמנים. כוחות בעלות הברית במרדף סבלו מחשיפה לקור וממחסור באספקה, אך הגדילו את המורל בגלל, מצב בריאותי טוב יותר והם התאימו את עצמם ללחימה פתוחה. אך לארטילריה הבריטית היה בקרוב מחסור של 3,500 סוסים וכמה סוללות ארטילריה כבדות. אורכו של החזית המערבית צומצם ב־40 ק"מ, שדרשו 13 דיוויזיות גרמניות פחות. ההתקפה האביבית של בעלות־הברית נעצרה. פריצת הדרך הצרפתית העיקרית על אייזנה (המתקפה של ניבל), אילצה את הגרמנים לסגת לקו הינדנבורג קו הגנה מאחורי קו החזית הקיים על האיין. התקפות־נגד גרמניות נעשו יקרות יותר במהלך הקרב. לאחר ארבעה ימים נלקחו 20,000 אסירים בידי הצבאות הצרפתיים. 238,000 נהרגו או נפצעו קשות בצבאות הגרמניים מול החזית הצרפתית והבלגית בין אפריל ליולי. רוב האבדות הגרמניות נגרמו במהלך המתקפה של ניבל, והן היו גדולות יותר מכל התקפות של אנטנטה, לעומת 274,000 נפגעים צרפתים באותה תקופה.
הצבאות הצרפתיים איבדו 96,125 נפגעים עד 25 באפריל והוכו גם על ידי התמוטטות השירותים הרפואיים בחזית האיין. כ־60,000 נפגעים נותרו קרוב לשדה הקרב במשך מספר ימים; ההפסדים הגרמנים נאמדו בכ־83,000 באותה תקופה. גל המרידות פרץ בצבאות צרפתים, שבסופו של דבר השפיעו על 54 דיוויזיות. בין 16 באפריל ל־15 במאי המרידות היו מבודדות אך התפשטו, עם 46 תקריות שנרשמו ב־31 במאי. בין 1.6 ל־6 ביוני התגברה ההתנגדות האלימה, שישה אנשים נהרגו על ידי מורדים, שאיימו על הקרבנות של הצבאות הצרפתים, הסדר חזר לאט לאט בסוף יוני. האסטרטגיה הצרפתית של פריצת הדרך והמאבק המכריע נכשלה בצורה הרסנית ובשאר 1917, הצבאות הצרפתים נקטו באסטרטגיה של "ריפוי והגנה". קרבות מתמשכים ושיטתיים הוחלפו במתקפות מוגבלות ואחריהן איחוד. תוכנית התחמשות מסיבית החלה לייצר מטוסים, תותחים כבדים, טנקים וכימיקלים, שהיו מטרות דומות לתוכנית הינדנבורג.
החלקים של החזית המערבית, שם נבנו מחדש ההגנות הגרמניות על העקרונות החדשים, או שהתרחשו באופן טבעי מאפיינים דומים לעקרונות החדשים, כגון "צ'מין דה־דאם", עמדו מול ההתקפות הצרפתיות־בריטיות של מתקפת ניבל באפריל 1917, העלות בנפגעים הייתה גבוהה. שיעור האבדות הגרמניות בהתגוננות זו פחת, אם כי הדבר ניכר גם בשיעור ההפסד של התוקפים, שהיו מאורגנים בצורה טובה יותר ושיטות יעילות יותר, שהתאפשרו כתוצאה מהזרמת הציוד לחזית המערבית.
אסטרטגיית ההגנה הגרמנית על החזית המערבית ב־1917 הצליחה לעמוד בפני התגברות הכוח ההתקפי של ההשתלטות, ללא אובדן של טריטוריה חיונית, אך ההתשה של כוח האדם הגרמני הופסקה ולא התהפכה. לוחמת צוללות בלתי מוגבלת גרמה לארצות הברית להכריז מלחמה ב־6 באפריל ולא הצליחה לבודד את בריטניה ממקורות האספקה שלה בחו"ל. מתקפת הפיצוץ נגד בריטניה פעלה להסיח את המשאבים האנגלו־צרפתיים להגנה אווירית, שהאט את קצב עליית מספרם של שירותי־האוויר הגרמניים בצרפת. בסוף הקרב השלישי של איפרס, בנובמבר 1917, נשחקה האפקטיביות של שיטות ההגנה ב־1917 והמשך האסטרטגיה ההגנתית במערב נעשה בלתי אפשרי. תבוסתה של רוסיה העניקה למנהיגות הגרמנית הזדמנות סופית להימנע מהתבוסה, ולא מן הניסיונות להתחרות בעליונות המספרי והתעשייתי של בעלות־הברית, באמצעות לוחמה כלכלית באוקיינוס האטלנטי והיוזמות המקומיות של תוכנית הינדנבורג, חוק שירות עזר וגירוש זמני של עובדים מיומנים מהצבא.
אבדות
הדיוק של נתונים סטטיסטיים על נפגעים במלחמה הגדולה הוא שנוי במחלוקת. נתוני הנפגעים הזמינים מתייחסים לסכומי החזית המערבית כפי שמוצג במשבר העולמי של וינסטון צ'רצ'יל ולא מתייחסים ישירות לנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג (ז או להפסדים אשר ייחשבו "בזבוז נורמלי", המתרחשים תוצאה של קיומו של החזית המערבית, ולא של פעולות צבאיות מסוימות. סך כל ההפסדים הבריטיים מינואר עד מרץ 1917 בצרפת היו כ־67,217, ההפסדים הצרפתיים היו 108,000 והפסדים גרמנים היו 65,381.
שבירת קו הינדנבורג
לקראת סוף המלחמה ב־1918 הצליחו כוחות מדינות ההסכמה לחדור ולשבור את קו הינדנבורג במהלך מתקפת מאה הימים בסוף ספטמבר 1918.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מערכות ביצורים | 2024-08-26T17:25:49 |
חבל הסודטים | שמאל|250px|ממוזער|נוף בסודטים
שמאל|ממוזער|250px|היטלר נכנס לעיר גרסליץ (קרסליצה) לאחר סיפוח חבל הסודטים
חֶבֶל הַסּוּדֶטִים (בצ'כית: Sudety; בגרמנית: Sudetenland; בפולנית: Kraj Sudetów) היה שמו של אזור בצ'כוסלובקיה, סמוך לגבולה עם גרמניה, שבו שכנו בעיקר תושבים ממוצא גרמני, אשר כונו "גרמנים סודטים". האזור כלל את הרי הסודטים ואת יער גאברטה. השם היה בשימוש לפני 1918 ובשנים 1938–1945 (בגרמניה הנאצית). לאחר מלחמת העולם השנייה, גורשו כל הגרמנים מהחבל, והוא חזר להיות בתחום צ'כוסלובקיה, ולאחר 1993, בצ'כיה.
גאוגרפיה
הרי הסודטים משתרעים בין גרמניה, פולין וצ'כיה. הגבוה בהרים הוא סניאז'קה (Sněžka-Śnieżka) שבקרקונושה על הגבול הצ'כי פולני, וגובהו 1,602 מטרים. ההרים משמשים אתר תיירות חורף פופולרי. הערים העיקריות בהרים הן ציטאו (Zittau) בגרמניה, קרפאץ' (Karpacz) ושקלארסקה פורמבה (Szklarska Poręba) בפולין ושפינדלרוב מלין (Špindlerův Mlýn) בצ'כיה.
מקור השם
מקור שמם של ההרים - "סודטי", הוא גרסה לטינית לשם "סודטה" המופיע בכתבי הגאוגרף והאסטרונום היווני תלמי, המתאר את ההרים במיקומם הנוכחי, הנמצא צפונית ליער גאברטה. השם היווני כתוב בלשון נטולת מגדר, אולם בלטינית (כמו בעברית) המילה "הר" היא בזכר, ולכן נוספה לשם הסיומת "אי", שהיא סיומת רבים ממין זכר - ולכן "סודטי". בשפה העברית מתעלמים בטעות מהעובדה ששם ההרים כבר ברבים, ומוסיפים סיומת רבים נוספת - "ים" - ולכן "סודטים" ולא "סודטי". משמעות השם אינה ידועה. מלומדים משערים שמשמעה המקורי היה "הרי חזירי הבר", אולם יש מלומדים הטוענים שמשמעות השם היא "קוצני" - מילה הבאה לתאר את פני השטח.
הקמת צ'כוסלובקיה
ממוזער|400px|שמאל|התפלגות הרכב האוכלוסייה באוסטרו-הונגריה ב-1911. אזורים עם רוב גרמני בורוד, ואזורים עם רוב צ'כי בכחול.
עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית והקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית באזורים שכללו את בוהמיה צורף החבל שרוב תושביו היו גרמנים למדינה החדשה.
סיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית
לאחר סיפוח אוסטריה במרץ 1938, תכנן אדולף היטלר את חיסולה של צ'כוסלובקיה. הוא טען שחוזה ורסאי עשה עוול עם גרמניה בכך שפגע בעקרון ההגדרה העצמית של הגרמנים תושבי חבל הסודטים. הגבול בין גרמניה וצ'כוסלובקיה, שהיא אחת המדינות החדשות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשאר באזור זה כמו הגבול לפני המלחמה בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לגרמניה. מיליוני גרמנים נותרו מחוץ לשטח הטריטוריאלי של גרמניה ונשלטו על ידי צ'כוסלובקיה. כך למעשה נוצר מצב שמתוך 15 מיליון איש תושבי צ'כוסלובקיה, 3 מיליון היו גרמנים שרובם הגדול חיו בחבל הסודטים.
שמאל|ממוזער|250px|בצילום תעמולה גרמני זה (פורסם במקור בפלקישר באובכטר) שלוש נשים גרמניות-אתניות הלומות רגשות באגר שבסודטים, המצדיעות במועל יד בעת ביקור היטלר בעירן ב-3 באוקטובר 1938.
היטלר תבע מנשיא צ'כוסלובקיה לספח את חבל הסודטים לגרמניה בטענה שרובו מיושב על ידי גרמנים שאינם נהנים משוויון זכויות כפי שנקבע בהסכם המיעוטים. בתגובה, דחתה צ'כוסלובקיה את דרישת היטלר, והממשלה הצ'כית אף הודיעה שאם תותקף היא תילחם על עצמאותה. בקיץ 1938 הורה היטלר לוורמאכט להתכונן לפלישה לחבל הסודטים, והעלה בכך את המתח הצבאי באזור. כדי ליישב את הסכסוך פנו הצרפתים והבריטים לאדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, ודרשו ממנו להעניק אוטונומיה רחבה לגרמנים שחיו בחבל הסודטים. לאחר שהיטלר הקצין את עמדותיו ודרש את סיפוח החבל לגרמניה ללא שום תנאי, נכנעו בריטניה וצרפת לדרישותיו, ולבסוף סופח החבל בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ב-29 בספטמבר 1938.
גירוש הגרמנים בתום המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|גרמנים שגורשו ממקום מושבם בסודטים
בעת הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה, ובמיוחד לאחר מעשי הנקם לאחר ההתנקשות בחיי ריינהרד היידריך, רוב קבוצות המחתרת הצ'כוסלובקיות תבעו כי "הבעיה הגרמנית" תיפתר בטרנספר. תביעות אלה אומצו על ידי הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה, אשר עמלה לגייס את תמיכת בעלות הברית לרעיון החל משנת 1943. מאמצים אלה קיבלו ביטוי בהסכמות ועידת פוטסדאם.
על פי הערכות, בין 700 ל-800 אלף גרמנים גורשו באופן "פראי" מצ'כוסלובקיה בין החודשים מאי-אוגוסט 1945. גירושים אלה נעשו בעידוד מדינאים צ'כוסלובקים והוצאו לפועל בדרך כלל על ידי הרשויות המקומיות, באמצעות קבוצות של מתנדבים חמושים ובסיוע הצבא.
טרנספר מאורגן על פי הסכמות ועידת פוטסדאם התנהל בין החודשים ינואר-אוקטובר 1946. משלוח ראשון של 40 קרונות מגורשים יצא בסוף ינואר של 1946. כל מגורש הורשה לקחת איתו מטען של 60 ליטראות. 1.9 מיליון גרמנים גורשו לאזור האמריקאי בגרמניה, שהיה מאוחר יותר למדינת גרמניה המערבית. יותר ממיליון איש גורשו לאזור הסובייטי, אשר היה מאוחר יותר לגרמניה המזרחית. לכ-250,000 גרמנים אתנים שזוהו כאנטי-פשיסטים, וגרמנים אתנים שהיו חיוניים לתעשייה, הותר להישאר בצ'כוסלובקיה. עם זאת, משפחות רבות שלהן שמות משפחה גרמניים הוכרו כ"צ'כים" והותר להם להישאר בבתיהם. כך ואצלב קלאוס, נשיאה השני של הרפובליקה הצ'כית, ורודולף שוסטר, נשיאה השני של סלובקיה, נושאים שמות משפחה גרמניים.
על פי הערכות, מספר ההרוגים במהלך גירושים אלה נע בין 10,000 ל-250,000 נפש. בשנת 1995 קבעה ועדה גרמנית-צ'כית הערכה ולפיה מספר ההרוגים נע בין 15,000 ל-30,000 נפש. מניין מקרי המוות כולל מקרי רצח, התאבדות, מוות ברעב, מחלות, מוות במחנות מעצר ומוות בנסיבות טבעיות.
ראו גם
הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה
סודטים
גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:גרמניה: גאוגרפיה
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: היסטוריה
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: פוליטיקה
קטגוריה:פולין: גאוגרפיה
קטגוריה:צ'כיה: גאוגרפיה
קטגוריה:צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה | 2024-09-29T08:58:04 |
קומדית מצבים | REDIRECT קומדיית מצבים | 2004-12-13T12:27:03 |
נטשה מיצ'יץ' | נטשה מיצ'יץ' (נולדה ב-2 בנובמבר 1965 באוז'יצה), נשיאת האספה הלאומית של סרביה (יו"ר הפרלמנט) בשנים 2001 עד 2004, והנשיאה-בפועל של סרביה מ-2002 עד 2004, כשהמדינה הייתה חלק מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ואחר-כך האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו.
כניסתה לפוליטיקה
מיצ'יץ', עורכת דין במקצועה, הפכה לחברת מפלגת "הברית האזרחית של סרביה" (מפלגה סוציאליסטית-ליברלית) בשנת 1996. מפלגתה זו הייתה חלק מ"האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה" – ברית נרחבת של מפלגות שהוקמה נגד המפלגה הסוציאליסטית הסרבית ומנהיגהּ סלובודן מילושביץ'.
נשיאת האספה הלאומית של סרביה
ניצחון "האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה" בבחירות בסוף שנת 2000 הפך את מיצ'יץ' לחברת האספה הלאומית של סרביה, ובינואר 2001 הייתה לסגנית נשיא האספה. עם פרישת נשיא האספה ב-6 בדצמבר באותה שנה, הפכה מיצ'יץ' לנשיאת האספה (כלומר יו"ר הפרלמנט).
נשיאה-בפועל של סרביה
כהונתו של מילאן מילוטינוביץ', נשיא סרביה מאז שנת 1997, עתידה הייתה להסתיים ב-29 בדצמבר 2002, ולפיכך נערכו בסוף 2002 בחירות לנשיאות סרביה. עקב השתתפות מועטה של האזרחים – פחות מ-50% מבעלי זכות הבחירה שנדרשו על פי חוק – נפסלו הן הבחירות בספטמבר–אוקטובר (45.5% בסיבוב השני) והן הבחירות בדצמבר (45.1% בסיבוב הראשון), וכתוצאה מכך הפכה מיצ'יץ' לנשיאה-בפועל של סרביה נוסף על תפקידה כנשיאת האספה הלאומית.
מיצ'יץ' הייתה מחויבת על-פי החוקה לקבוע בחירות חדשות לנשיאוּת תוך 60 יום, אך לא עשתה כן. על כך ספגה ביקורת רבה.
בעקבות ההתנקשות בראש ממשלת סרביה זוראן ג'ינג'יץ' ב-12 במרץ 2003, הכריזה מיצ'יץ' על מצב חירום, אותו הסירה במאי באותה השנה.
ב-17 בספטמבר 2003, יותר מחצי שנה לאחר תום התקופה בה הייתה מיצ'יץ' מחויבת לקבוע בחירות חדשות לנשיאות סרביה, הכריזה כי אלה יתקיימו ב-16 בנובמבר באותה שנה.
ב-16 באוקטובר 2003 איבדה הקואליציה את הרוב שלה באספה הלאומית, לראשונה מזה שלוש שנים, והועלתה הצעת אי אמון במיצ'יץ' כנשיאת האספה. הדיון בהצעה זו הסתיים ב-29 באוקטובר, אך ההצבעה עליה נדחתה בשבועיים, ועוד קודם לכן, ב-13 בנובמבר, 3 ימים לפני הבחירות לנשיאות סרביה, פיזרה מיצ'יץ' את האספה הלאומית וקבעה כי הבחירות לאספה יתקיימו ב-28 בדצמבר 2003.
באופוזיציה
תוצאות הבחירות הפכו את מיצ'יץ' לחברת האופוזיציה. היא הייתה אחת משני חברי "הברית האזרחית של סרביה" שהצליחו להיכנס לאספה הלאומית, לאחר שזו חברה למפלגה הדמוקרטית הסרבית אשר זכתה ב-31 מקומות.
ב-4 בפברואר 2004, עם ניצחונו של בוריס טאדיץ' בבחירות לנשיאות סרביה, סיימה מיצ'יץ' את תפקידה כנשיאה-בפועל של סרביה.
בדצמבר 2004 נבחרה לנשיאת מפלגתה, "הברית האזרחית של סרביה", ובשנת 2007, לאחר שמפלגתה התמזגה עם "המפלגה הליברל-דמוקרטית", הפכה לסגנית הנשיא של מפלגה זו.
חיים אישיים
מיצ'יץ' נשואה ואם לילד אחד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נשיאי סרביה היוגוסלבית
קטגוריה:פוליטיקאים סרבים
קטגוריה:ילידות 1965
קטגוריה:סרבים שנולדו ב-1965 | 2024-05-11T00:40:52 |
לא-מודע קולקטיבי | לא־מודע קולקטיבי (לעיתים תת־מודע קולקטיבי ולפי האקדמיה ללשון: לא־מודע קיבוצי) הוא מונח שטבע הפסיכולוג קרל ג. יונג לציון הרובד הלא־מודע המשותף, כביכול, לכל בני האדם. רעיונותיו של יונג בנושא משלבים יסודות מיסטיים ברורים. בשל כך יש חילוקי דעות, האם יש לראות בהם פסבדו־מדע, תורה מיסטית או רעיון מדעי. התיאוריה של יונג מהווה את אחת האדפטציות לתיאוריה הפסיכואנליטית. למרות שתיאוריה זו מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי התיאוריה כולה אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.
בניגוד לזיגמונד פרויד, שטען כי הלא־מודע כולל רק תכנים וזיכרונות שהיו נגישים לאדם והודחקו על ידיו באופן אקטיבי, יונג סבר כי הלא־מודע כולל בנוסף לתפיסה של פרויד, גם תכנים נפשיים שמעולם לא הגיעו לסף התודעה של האדם, והם לא בהכרח נתפסים כשליליים. הלא-מודע הקולקטיבי של יונג כולל ארכיטיפים, שהם צורות או סמלים הקיימים אצל כל בני האדם בכל התרבויות. ארכיטיפים אלו הם אבני היסוד של הלא־מודע הקולקטיבי. בין הארכיטיפים שסיווג יונג נמצאים האב, האם, הילד, אלוהים, לידה מחדש, מוות, צל, פרסונה ועוד. על פי יונג, ככל שאישיותו של האדם הולכת ומתפתחת, התכנים של הלא־מודע הולכים ומתגלים למודע ומעשירים את חייו של האדם.
מקור הלא־מודע הקולקטיבי
לדעת יונג, הלא־מודע הקולקטיבי הוא המבנה בעל ההשפעה הרבה ביותר על האישיות, הוא כולל את כל אוצר החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות זיכרון אלה מהעבר הקדום עוברים בתורשה, והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן נולד. יונג סבר שכשם שתכונות גופניות מועברות בתורשה, כך מבנים מסוימים במוח האדם מועברים בתורשה, ומבנים אלו מהווים תנאי מוקדם, להכוונת מחשבות, דימויים ודרכי התמודדות בחוויות החיים. כך ניתן לומר, למשל, שחוויות הקשורות לראיית השמש כמקור לחיים וצמיחה יצרו אצל האדם ארכיטיפ של ישות עליונה, וחוויות שהיו קשורות לכוחות טבע עצומים כמו פעילות וולקנית, רעידות אדמה ונחשולי מים יצרו באנושות ארכיטיפ של אנרגיה. יונג הביא כהוכחה לתפיסתו את תכונת האימהות, לפיה נשים מתוכנתות להתנהגות אימהית טיפוסית כלפי ילדיהן כמו הנקה והענקת חום, מבלי שלמדו זאת. דוגמה נוספת שהוא מביא היא הדימויים השווים בכל הדתות הנמצאות, בכל קצווי העולם, לגבי כח מאגי אוניברסלי שהכל סובב עליו.
ארכיטיפים
הארכיטיפים של יונג דומים ל"צורות" (אידוס) או ה"אוניברסלים" של אפלטון, בהיותם מהות על־אנושית שמקורה אינו בעולם החושים, הקיימת באופן נפרד מהעולם וניתנת לידיעה ישירה באמצעות המחשבה. בשונה מאפלטון, שגרס כי ניתן להתקרב לעולם הצורות רק באמצעות מדיטציה, הגות והתעלות, סבר יונג כי הארכיטיפים מופיעים באופן ספונטני במחשבה בתקופות של משבר, ומהווים דלת שבעדה ניתן לצפות באמת על־אנושית. יונג סבר, למשל, כי המיתולוגיה מבוססת על סיפורים על ארכיטיפים ומהווה מאגר של אמיתות מופלאות הנסתרות עמוק בנשמתו של כל אדם.
פרופ' יצחק לוין מדגיש כי הארכיטיפים אינם תכנים מוגמרים וברורים, אלא נטיות כלליות שתקבלנה משמעות ייחודית וקונקרטית בהתאם לאדם, חוויותיו, תרבותו ותפיסת עולמו. כך למשל ארכיטיפ של הישות העליונה יכול להתבטא בתרבות אחת כפולחנו של אל השמש ובתרבות אחרת בתפיסה מונותאיסטית וברעיונות עמוקים ומורכבים. דוגמה נוספת הוא נותן לארכיטיפ של אנרגיה, שאצל ילד יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של משחק בהדלקת אש, אצל מבוגר בזיקוקי די נור ואצל מדען במאמץ לגרום לפיצוץ אטומי.
ראו גם
לא-מודע
זיכרון קולקטיבי
פסיכולוגיית המעמקים
נפש העולם
לקריאה נוספת
ק"ג יונג, האני והלא מודע (תרגום: חיים איזק), תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ג-1973.
ק.ג. יונג, הפסיכולוגיה של הלא מודע (תרגום: חיים איזק), תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד-1975.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכואנליזה | 2024-08-01T18:29:40 |
התעללות | התעללות היא גרימת נזק גופני או נפשי לאדם או לבעל חיים. זהו שימוש לרעה בכוח או בסמכות, תוך ניצול יחסי אינטימיות, אמון, מרות או תלות לשם פגיעה בקורבן. במקרה הקיצוני, מובילה התעללות למותו של קורבן ההתעללות. על פי רוב, התעללות קשורה ליחסי כוחות בלתי שוויוניים שבהם אחד הצדדים נושא באחריות ובעל סמכות ביחס לאחר כמו הורה וילדיו או מטפל ומטופליו.
סוגי התעללות
ניתן לחלק את נושא ההתעללות לנושאי משנה לפי שני סוגי מפתחות:
חלוקה לפי אופי הפגיעה הנגרמת לקורבן.
חלוקה לפי מכנה משותף של הקורבנות.
החלוקה לפי "מפתח אופי הפגיעה" מבדילה בין סוגי ההתעללות הבאים:
התעללות גופנית – כוללת מעשית אקטיביים או מחדל או התנהגויות שיש בהן הפעלת כוח או אמצעי פיזי אחר לשם גרימת נזק או סבל גופני או נפשי. המחוקק אינו נותן הגדרה כוללת להתעללות גופנית, ומסתפק בהצגת יסודות העבירה והתכונות המאפיינים מקרים של התעללות בכלל והתעללות גופנית בפרט.
התעללות נפשית – התנהגות הרסנית שיטתית וחוזרת של ההורה, אשר מעוותת, חוסמת, או הורסת התפתחות חיובית של תחושת זהות והערכה עצמית, ומחבלת בתפקודים הרגשיים או האינטלקאטואליים של הילד ובסיכוייו ליצור קשרים בין אישיים בהווה ובעתיד.
התעללות מילולית – גרימת חרדה ומתח נפשי תוך שימוש באיומים, קללות עלבונות האשמות צעקות וכדומה
התעללות מינית – כל סוג פעילות מינית שתוצאתה פגיעה או נראה שיש בה כדי לפגוע באדם. על פי רוב, היא כוללת שימוש בכוח גופני, בסמכות, בכפייה או בתיאור מסולף. לעיתים קרובות מתקשרת התעללות מינית לצורות אחרות של התעללות כגון גופנית ורגשית.
התעללות כלכלית
החלוקה לפי מכנה משותף של הקורבנות מבדילה בין סוגי ההתעללות הבאים:
התעללות בקשישים
התעללות בחוסים ובחסרי ישע
התעללות בילדים
התעללות בבעלי חיים – בעיקר התעללות גופנית
התעמרות בעבודה
התעללות דתית
התעללות בחיילים על ידי המפקד שלהם או על ידי חיילים אחרים
התעללות בעצורים או אסירים על ידי כוחות משטרה או צבא.
התעללות של כוחות כיבוש באוכלוסייה הכבושה.
ההגדרה של שלושת הסעיפים האחרונים כ"התעללות" משתנה בהתאם לתפיסתם של גופים שונים את המעשים. ארגוני זכויות אדם יראו גילויי אלימות של כוחות כיבוש באוכלוסייה כבושה, או של שוטרים בעצירים, כהתעללות, ואילו הצד האחר יראה בהפעלת אלימות פעולה לגיטימית שנועדה למנוע התפרעויות או אכיפת חוק.
ראו גם
אלימות
קישורים חיצוניים
מהי התעללות
מה תחשב התעללות, באתר משטרת ישראל
התעללות מינית בילדים, באתר "בטיפולנט"
הפסיכולוגיה של ההתעללות, תרגום מתוך מאמרו של ניל ברנרד, באתר תפוז
ליאור בן דוד, התעללות נפשית כעבירה פלילית - סקירה משווה, 23 בנובמבר 2006, באתר הכנסת
הערות שוליים
*
קטגוריה:קרימינולוגיה
קטגוריה:פשעים
קטגוריה:אלימות | 2024-08-30T09:10:35 |
דוד ומשה | שמאל|ממוזער|200px|בית הכנסת רבי דוד ומשה בשכונת מוסררה
הרב דוד וּמשה מתואר במסורת יהדות מרוקו כצדיק ומחולל נסים. לפי המסופר היה רב שמוצאו מירושלים, אשר סבב כשד"ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס ושם נפטר בשנת 1171. מסופר בין היתר שביטל גזרה קשה שהפילה חללים רבים, יהודים ומוסלמים.
קברו נמצא בהרי האטלס, על יד הכפרים תמזירת ותמסתינת. בתחילת המאה ה-20 סומן קברו באבן. בסביבות מחצית המאה ה-20 נבנו במקום מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.
בית רבי דוד ומשה
בית רבי דוד ומשה הוא שמו של אתר בשכונת כנען בצפת, אשר הוקם ב-1973 לכבוד רבי דוד ומשה. מקים האתר הוא אברהם בן-חיים, באותה עת פועל ייעור בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. הוא סיפר כי לאחר מלחמת יום הכיפורים נתגלתה לו בחלום דמותו של רבי דוד ומשה. באחד מן החלומות הודיע לו רבי דוד ומשה כי הוא עוזב את מרוקו ובא לשכון בביתו שבצפת. בעקבות החלום בנה בן-חיים חדר בביתו אשר כונה "החדר של הצדיק". בחדר היה ספסל עם מספר סידורי תפילה ותהילים, ועם השנים גדל המשכן ונוספו לבית חדרים נוספים. עד מהרה החלו לפקוד מתפללים את המקום.
שמאל|ממוזער|200px|בית רבי דוד ומשה בצפת
מדי שנה בראש חודש חשוון, נערכת הילולה לזכרו של הצדיק, ומשתתפים בה אלפי בני אדם. בעקבות כך החלה עזיבה של דיירים מן השכונה. המתחם כיום מורכב ממרבית הבתים באזור וכולל חדר תפילה, בית כנסת, מגרש חנייה ומנגלים המשמשים את באי המקום. המקום זוכה לתמיכה מן העירייה, אשר תחילה התנגדה לקיומו.
קישורים חיצוניים
דודו כהן, על רבי דוד ומשה ומשפחת בן חיים מצפת, פורסם במקור ראשון
דודו כהן, ערוץ הידברות ראיון מצולם עם אברהם בן חיים, מקים האתר
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים מרוקאים
קטגוריה:צפת: מבנים
קטגוריה:שד"רים
קטגוריה:נפטרים ב-1171 | 2023-07-09T09:00:10 |
אליהו נאוי | שמאל|ממוזער|200px|המזרקה בכיכר נאוי בבאר שבע, שהוקמה לזכרו (2015)
שמאל|ממוזער|200px|אליהו נאוי בערוב ימיו, בביתו בגני-עומר, אוקטובר 2010
אליהו נאוי (22 ביוני 1920 - 16 בנובמבר 2012) היה ראש העירייה השלישי של באר שבע מאז קום המדינה.לא כולל מושל צבאי וראש ועדה קרואה הוא כיהן בתפקיד זה בין השנים 1963 ל-1986, תקופת הכהונה הממושכת ביותר בראשות עיר זו. הוא נודע כמזרחן מומחה להווי הערבי, פרשן רדיו בערבית תחת השם "דאוד אל נאטור" וחוקר תנ"ך וכן היה עורך דין ושופט. פרסם ספר מחקר בתנ"ך ושלושה ספרי סיפורים.
ביוגרפיה
אליהו נאוי נולד בבצרה שבעיראק, עלה לארץ ישראל בילדותו, בשנת 1926 וגדל בירושלים. למד בבית המדרש "דורש ציון" בעיר עד שנת 1934. בשנים 1935–1938 למד בבית המדרש למורים "מזרחי", בירושלים. בשנים 1940–1943 עבד כפקיד בסוכנות למסחר בחלקי חילוף למכוניות. למד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, בשנים 1944–1947, ושימש יו"ר אגודת הסטודנטים. באותה תקופה היה חבר בארגון השומרים ושימש בתפקיד מזכיר הארגון וחבר ההנהלה עד שנת 1948.
בשנת 1947 התחתן עם ברוריה, בתם של חיים ומרתה מאיר.
ב-1947 תוכננה הקמת עיר על ידי חברת אפיקים בנגב, סמוך לבאר שבע. נאוי נבחר ל"מוכתר", איש הקשר עם הסביבה הערבית ועם שלטונות המנדט וכך הגיע לאזור הנגב.
בשנים 1948–1954 שירת בצה"ל בדרגת רס"ן, בחיל המודיעין, ביחידה הדרוזית ובשרות המשפטי.
בשנים 1954–1957 עבד כעורך דין עצמאי. בשנת 1958 עבר להתגורר בבאר שבע וכיהן בה כשופט בבית משפט השלום, הראשון לבאר שבע והנגב, עד שנת 1963.
ראש עיריית באר שבע
ב-20 ביוני 1963 מונה נאוי לעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות לראשות עיריית באר שבע. נאוי הועמד בראש הרשימה, במקום דוד טוביהו, לאחר משבר ממושך בסיעה ובמועצת העיר.
בבחירות שנערכו ב-25 בספטמבר הוא נבחר לראשות עיריית באר שבע ברוב גדול של 13 חברי המועצה מתוך 15 חברים. הוא כיהן בתפקיד זה במשך חמש תקופות כהונה, עד 1986. בשנים מאוחרות יותר נבחר לתפקיד מטעם התנועה העצמאית אש"ל, שהייתה קשורה למפא"י ולמפלגת העבודה.
ברוב ימי כהונתו כראש העירייה גדלה אוכלוסיית העיר פי 3 והעיר זכתה בפיתוח נרחב. הוקמו שכונות רבות, מוסדות תרבות וחינוך, ובהם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תיאטרון באר שבע, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, הקונסרבטוריון העירוני באר שבע (בניין חדש), אנדרטת חטיבת הנגב ומוסדות עירוניים כגון בניין עיריית באר שבע שהפך לסמלה. בין היתר דאג נאוי למקומות תעסוקה רבים, בהם מפעל רמתא של התעשייה האווירית, כלא באר שבע, השוק העירוני ועוד.
נאוי פיתח קשרים בינלאומיים ברחבי העולם, הכוללים ברית ערים תאומות וקשרי ידידות עם קהילות יהודיות ולא יהודיות. בין הערים היו וופרטל, שהייתה ראשונה בהתקרבות התרבותית וחברתית בין עיר בישראל לעיר בגרמניה; וכן הערים ליון, ויניפג ועוד.
בשנת 1979 אירח נאוי את נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בעיר. לכימיה ששררה בינו לבין הנשיא המצרי, הייתה חשיבות מכרעת להצלחת הביקור הזה.
בשנות השמונים, בעוד ערי המרכז מתפתחות, סבלה העיר מבריחת תושבים מבוססים לטובת היישובים המתפתחים סביב, כמו עומר או מיתר. באר שבע כמעט ולא גדלה ופרנסיה לא השכילו להתמודד עם התופעה.
לאחר פרישתו מראשות העירייה, עבד כראש רשות השיפוט בהסתדרות, עד 1995. לאחר מכן שימש יועץ שר הדתות לענייני מוסלמים ודרוזים עד שנת 1996.
נאוי מילא מספר תפקידים נוספים לאורך השנים, בהם חבר מליאת רשות השידור והרשות השנייה ויו"ר הוועדה לשידורים בערבית; חבר-מייסד בוועד המנהל ובחבר הנאמנים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב; חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים; חבר ההנהלה של "אורט ישראל"; יו"ר ועדת ראש הממשלה להעלאת יהודי אתיופיה; יו"ר הנהלת תיאטרון ענבל; וחבר מועצת העיתונות.
נאוי נפטר ב-16 בנובמבר 2012 בביתו שבגני עומר. נקבר בחלקת ראשי עיריית באר שבע בבית העלמין הישן בעיר.
הנצחה
בטקס חגיגי, שנערך ב-27 באוקטובר 2014, בהשתתפות ראש העירייה רוביק דנילוביץ', ומאות נכבדים, נחנכה כיכר נאוי. מתחם התחבורה המטרופוליני החדש בבאר שבע, שמחבר את התחנה המרכזית (טרמינל באר-שבע) עם תחנת הרכבת מרכז.
בינואר 2017 הוסב שמה של חלקה הגדול של דרך חברון, קטע מכביש 60 בבאר שבע, לדרך אליהו נאוי, ממחלף חטיבת הנגב ועד מפגש הרחובות שדרות שז"ר ודרך חברון.
"דאוד אל נאטור"
בשנת 1947 הוזמן להגיש תוכנית רדיו בערבית במסגרת תחנת קול ההגנה. נאוי, שהיה אז מזכיר איגוד השומרים העבריים והכיר היטב את ההווי הערבי, שידר בתחנה זו תוכנית אקטואליה. בניגוד לרוב התוכניות, ששודרו בערבית ספרותית, דיבר נאוי בתוכניתו בערבית מדוברת, תחת השם הבדוי "דאוד א (ל)נאטור" ("דוד השומר"). הוא שוחח על ענייני היום בשפה עממית-ציורית, תוך שימוש במשלים ופתגמים מן התרבות הערבית. שידורי התוכנית נמשכו גם לאחר קום המדינה, במסגרת קול ישראל בערבית, עד שנת 1957, אז נתמנה לשופט. סיפורי דאוד אל-נאטור עלו לכותרות בשנת 2000, כאשר הפכו למשלים מגמתיים, ופורסמו בחתימת יעקב נמרודי (אך עובדו, למעשה, על ידי שותפו-ידידו הסופר אריה קרישק) בעיתון "מעריב", כחלק מהמערכה המשפטית בפרשות נמרודי; נאוי, שהיה ידיד קרוב לנמרודי, הסכים למסור את משליו לעיבוד ולפרסום.
נאוי הוציא מספר קובצי סיפורים מההווי הערבי, והמשיך להופיע לעיתים בערבי מספרי סיפורים.
בשנת 2003 העניקה לו אוניברסיטת בן-גוריון תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס הענקת התואר אמר עליו אבישי ברוורמן, נשיא האוניברסיטה דאז, "ג'ורג' בוש היה מנצח את המערכה בעיראק אם היה שוכר את שרותיו הטובים של אליהו נאוי, על מנת שישדר (תעמולה) למדינות ערב שבאזור".
ספריו
ספורי ערב (מאת דאוד אל נאטור), הוצאת ספריית מעריב 1972.
סיפורי המזרח התיכון הישן, הוצאת תמוז 2002.
סוגיות מקראיות בראי הדורות, הוצאת החברה לחקר המקרא, בשיתוף בית התנ"ך על שם דוד בן-גוריון. 2008.
סיפורי המזרח התיכון הישן, חוכמה זימה ומוסר השכל (מאת דאוד אל-נטור), הוצאת ספריית מעריב 2010.
לקריאה נוספת
יצחק שתיל, כתבנו בבאר שבע, אדר תשנ"א, מרץ 1991, עמ׳ 22–29
יצחק (איז'ו) רגר, תחנות בשליחות הציבור, הוצאת כל-בי, 1998, עמ' 84–86.
קישורים חיצוניים
הבלוג של נאוי
אליהו נאוי ב-יוטיוב
אליהו נאוי, באתר עיריית באר שבע
"אנשי שלומנו" , "הפגנה בנאבלוס" ו"הצד השני של המטבע" מתוך "ספורי ערב", בבלוג "אפלטון" של אורי קציר
"קטרקט" ו"תותח הרמדאן", באתר של יוסי אלפי
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי עיריית באר שבע מטעם מפלגת העבודה
קטגוריה:שופטי בית משפט השלום בבאר שבע
קטגוריה:שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:מספרי סיפורים ישראלים
קטגוריה:חברי מועצת העיתונות בישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חברי מליאת רשות השידור
קטגוריה:בוגרי בית המדרש למורים מזרחי
קטגוריה:בוגרי בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם מפא"י
קטגוריה:קול ישראל בערבית
קטגוריה:אישים הקבורים בבאר שבע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1920
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012 | 2024-05-31T13:52:32 |
דג קרב | ממוזער|230px|Betta persephone
דג קרב או קרבנון (שם מדעי: Betta) סוג במשפחת הגוראמיים. בסוג זה למעלה מ-60 מינים, המוכר ביותר מביניהם הוא דג הקרב הסיאמי.
מאפיינים
דגי הקרב הם דגים קטנים, ואורכם נע בין פחות מ-2.6 ס"מ במין B. chanoides ועד ל-14 ס"מ ב-B. akarensis.
הם נקראים כך עקב תכונתם של הזכרים להילחם האחד בשני עד מוות, כאשר הם חיים במכל אחד. לכן מגדלים נזהרים לא לגדל שני זכרים ממין זה באותו אקווריום.
דגי הקרבנון הם אנאבנטואידים, כלומר יש ביכולתם לנשום את אוויר האטמוספירה הודות לאיבר ייחודי המכונה הלבירינת. דבר זה מאפשר להם לחיות באתרים בהם ישנם תנאי מים דלי-חמצן הקטלנייים לרוב סוגי הדגים האחרים.
דגי קרב הם דגים טרופיים ולכן הם צריכים לחיות במים מעל 22 מעלות. הדגים הטרופים מאופיינים בעיקר בשינוי צבע גופם בעת עונת הייחום, בדרך כלל בחורף.
מינים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיטר בליקר
קטגוריה:גוראמיים
קטגוריה:דגי נוי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1850 | 2023-01-06T10:21:49 |
ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת | ג'ורג' הרביעי (באנגלית: George IV, ג'ורג' אוגוסטוס פרדריק George Augustus Fredrick; 12 באוגוסט 1762 – 26 ביוני 1830) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-29 בינואר 1820 עד למותו ב-1830. בשנת 1811 העת שבה לקה אביו במחלה קשה ועד לעלייתו לכס המלוכה, שימש כנסיך עוצר (Prince regent).
ג'ורג' הרביעי היה בנם הבכור של המלך ג'ורג' השלישי והמלכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ. הוא ניהל סגנון חיים מוחצן ואורח חיים ראוותני ששימש מקור השראה לסגנונות האופנה שרווחו ב"תקופת העוצרות" (Regency era). כחלק מאהבתו את החיים הטובים, הזמין את האדריכל ג'ון נאש לבנות את הביתן המלכותי בברייטון ולשפץ את ארמון בקינגהאם, וכן את לבנות מחדש את טירת וינדזור. קסמו והליכותיו של ג'ורג' זיכו אותו בתואר "הג'נטלמן הראשון של אנגליה", אך בשל אורח חייו המופקר ויחסיו הרעועים עם הוריו ואשתו, קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל, זכה ליחס של בוז מצד העם. הוא אסר על אשתו להגיע להכתרתו וביקש מהממשלה להעלות הצעת חוק (שלא עברה), שתאפשר לו להתגרש ממנה.
שריו תיארו את התנהגותו כאנוכית, לא אמינה וחסרת אחריות. במהלך רוב תקופת מלכותו ושלטונו של ג'ורג', כיהן רוברט ג'נקינסון (הרוזן מליברפול) כראש ממשלת הממלכה המאוחדת. ממשלתו זכתה לניצחון הסופי על נפוליאון בונפרטה, וניהלה משא ומתן להסכם שלום עם צרפת. לאחר פרישתה של הממשלה מהמשא ומתן, נאלץ ג'ורג' הרביעי לקבל את האמנציפציה הקתולית אף על פי שהתנגד לה. בתו היחידה, שארלוט הנסיכה מווילס, נפטרה ב-1817, ואחיו הצעיר הנסיך פרדריק נפטר ב-1827. לפיכך הוכתר האח הצעיר ויליאם הרביעי למלך הממלכה המאוחדת לאחר מותו של אביו.
ראשית חייו
ג'ורג' נולד בארמון סנט ג'יימס בלונדון ב-12 באוגוסט 1762, כבנם הבכור של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת ושל שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ. בשל היותו הבן הבכור, התמנה בעת לידתו לדוכס קורנוול לדוכס רות'סיי, לנסיך ויילס ולרוזן צ'סטר שבוע לאחר מכן. באותה שנה ב-18 בספטמבר הוטבל לנצרות על ידי הארכיבישוף מקנטרברי . סנדקיו היו דודו מצד אמו, אדולף פרידריך הרביעי, דוכס מקלנבורג-שטרליץ, דודו מצד אביו, הנסיך ויליאם, דוכס קמברלנד וסבתו אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג. ג'ורג' היה תלמיד מוכשר, ותוך זמן קצר שלט בשפות צרפתית, גרמנית ואיטלקית, בנוסף לשפה האנגלית שהייתה שפת האם שלו.
בגיל 18 היה לו משק בית נפרד משלו. בניגוד לאביו, ניהל חיי הוללות מוחצנים שכללו שתייה מרובה, ומספר רב של פילגשים. הוא היה איש שיחה שנון והפגין טעם טוב שעלה ממון רב בעיצוב ארמונו. כשמלאו לו 21 שנים, קיבל מענק של 60,000 ליש"ט מהפרלמנט והכנסה שנתית של 50,000 ליש"ט מאביו שלא הצליחו לכסות את ההוצאות הכרוכות במימון רמת חייו הגבוהה. אביו, שהיה שמרן פוליטי, התרחק מבנו בגלל דבקותו של האחרון בצ'ארלס ג'יימס פוקס ובפוליטיקאים אחרים בעלי עמדות קיצוניות.
בגיל 21 התאהב הנסיך ג'ורג' ב, שהייתה אלמנה בפעם השנייה ומבוגרת ממנו בשש שנים. אף על פי שהייתה קתולית, היה נחוש להתחתן איתה, למרות חוק ההסדר 1701, ששלל מבני או בנות זוג של קתולים את הזכות לרשת את כתר בריטניה. זאת ועוד, חוק הנישואים המלכותיים 1772, אסר על נישואיו של הנסיך ג'ורג' ללא הסכמת המלך.
בני הזוג נישאו ב-15 בדצמבר 1785 בביתה של מריה ברחוב פארק, מייפייר. לנישואין הללו לא היה מעמד חוקי, שכן הם התקיימו ללא הסכמת המלך. מסיבות פוליטיות נותרו הנישואים הללו חשאיים ופיצהרברט הבטיחה שלא לחשפם בפני הציבור.
חובותיו של הנסיך שהצטברו עקב אורח חייו המופרז, גרמו לאביו לסלקו מבית קרלטון והוא נאלץ להתגורר בביתה של פיצהרברט. בשנת 1787 הציעו בעלי בריתו הפוליטיים של הנסיך לסלק את חובותיו באמצעות מענק פרלמנטרי. חשיפת הנישואים הבלתי חוקיים של הנסיך הייתה גורמת לסיכול המענק הפרלמנטרי, ובשל חשדות שהודלפו בדבר תוקף הנישואין, הכריז מנהיג המפלגה הוויגית צ'ארלס ג'יימס פוקס כי החשדות הללו הם הוצאת דיבה. פיצהרברט לא הייתה מרוצה מההכחשה הפומבית הנחרצת של נישואיה ושקלה לנתק את קשריה עם ג'ורג'. הנסיך ג'ורג' הצליח לפייס אותה בכך שביקש מחבר המפלגה הוויגית לרכך את הכחשתו של פוקס. בסופו של דבר קיבל הנסיך ג'ורג' מענק בסך 161,000 ליש"ט לתשלום חובותיו ו-60,000 ליש"ט עבור שיפוץ דירתו בבית קרלטון.
משבר העוצרות של 1788
ממוזער|250px|דיוקן של ג'ורג' ב-1809
נכון ל-2024, ידוע שג'ורג' השלישי, אביו של הנסיך ג'ורג', סבל ממחלה בשם פורפיריה. בקיץ 1788 התדרדר מצב בריאותו הנפשית, אך עם זאת, הוא היה מסוגל למלא כמה מחובותיו ולהכריז על פיזור הפרלמנט בין 25 בספטמבר ועד ל-20 בנובמבר. במהלך תקופה זו השתבשה דעתו של המלך והוא החל להיות מסוכן לעצמו. כאשר הפרלמנט התכנס מחדש בנובמבר לא היה מסוגל המלך לשאת את הנאום מן הכס במסגרת טקס פתיחת הפרלמנט. הפרלמנט מצא עצמו במצב בלתי נסבל. על פי חוק עתיק יומין הוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו עד אשר המלך לא יישא את נאומו.
אף על פי שמבחינה חוקית היה הפרלמנט מנוע מלעשות כן, החלו ציריו לדרוש את מינויו של עוצר. בדיון בבית הנבחרים הכריז צ'ארלס גיימס פוקס כי על פי דעתו הופך הנסיך באופן אוטומטי לריבון עקב העובדה שנבצר מהמלך למלא את תפקידו. ראש הממשלה ויליאם פיט הבן החזיק בדעה מנוגדת וטען שבהיעדרו של חוק אחר נתונה הזכות למנות עוצר אך ורק לפרלמנט. הוא אף הכריז שללא הסמכה מהפרלמנט, אין לנסיך מוויילס שום סמכות למנות ממשלה יותר מאשר לכל נתין אחר בממלכה. למרות חילוקי הדעות ביניהם על עצם מינויו של עוצר, הסכימו פיט ופוקס כי ג'ורג' יהיה המועמד המתאים ביותר למלא את התפקיד.
אף על פי שהנסיך מוויילס נפגע קשות מעזות המצח של פיט, הוא לא נתן את תמיכתו המלאה לגישתו של פוקס. אחיו של הנסיך, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, הכריז שג'ורג' לא ייקח על עצמו שום סמכות ללא הסכמה מוקדמת של הפרלמנט. עם קבלתן של החלטות ראשוניות בנושא התווה פיט קווי יסוד למוסד העוצרות, בהציעו שסמכויותיו של הנסיך תהיינה מוגבלות. בין שאר קווי היסוד לתוכנית זו עמדו העקרונות שהנסיך לא יוכל למכור את נכסיו של המלך ולא להעניק תוארי אצולה לאיש מלבד ילדיו של המלך. הנסיך מוויילס גינה את הצעותיו של פיט וטען כי התוכנית תגרום לחולשת השלטון ולאי סדר מוחלט בכל זרועות הממשל. לטובת הממלכה הסכימו שני הצדדים להגיע לפשרה.
מכשול טכני משמעותי נבע מכך שהמלך טרם נשא את הנאום מן הכס והדבר מנע מהפרלמנט להמשיך ולנהל דיונים ולקיים הצבעה על כל נושא שהוא. את הנאום היה צריך לשאת המלך, אך את מקומו יכלו למלא נציגים מלכותיים הידועים בתואר "לורדים נציבים" (Lords Commissioners). הבעיה הייתה, ששום מסמך שמסמיך את הנציגים הללו לא היה תקף מבלי שהיה מוטבע עליו החותם הגדול של הממלכה, אלא שאת החותם לא היה ניתן להטביע ללא הסכמה מוקדמת של המלך. פיט וחבריו השרים התעלמו ממגבלה אחרונה זו והורו ללורד צ'נסלור להטביע את החותם ללא הסכמת המלך כדי שההחלטה תקבל תוקף של חוק. מעשה זה הוגדר על ידי אדמונד ברק כשקר, כזיוף וכהונאה. אחיו של ג'ורג', דוכס יורק, הגדיר את התוכנית כבלתי חוקית לחלוטין. עם זאת חשו אישים אחרים בפרלמנט שצעד כזה חיוני כדי לשמור על קיומה של ממשלה חזקה. בסופו של דבר, ב-3 בפברואר 1789, יותר מחודשיים לאחר שהפרלמנט התכנס, פתח הפרלמנט באופן רשמי את דיוניו על ידי קבוצה "בלתי חוקית" של לורדים נציבים. חוק העוצרות הוגש לפרלמנט, אך לפני שהתקיימה עליו הצבעה החלים המלך. ג'ורג' השלישי הכריז באופן רטרואקטיבי שפעולתם של הלורדים הנציבים הייתה תקפה.
נישואין
ממוזער|250px|דיוקן של קרוליין - 1808
ממוזער|250px|מריה פיצהרברט
חובותיו של ג'ורג' החלו לתפוח, בעוד שאביו סירב לסייע לו אם לא יסכים להינשא לבת דודתו הנסיכה קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל. ב-1795 הסכים הנסיך מוולס לתנאי הנדרש, וטקס הנישואין התקיים ב-8 באפריל בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. אלא שנישואים אלו היו הרי אסון; בני הזוג לא התאימו זה לזה והשניים נפרדו רשמית לאחר לידתה של ילדתם היחידה, הנסיכה שרלוט מוויילס, ב-1796, ומכאן והלאה חיו בנפרד. הנסיך מוויילס המשיך לקיים מערכת יחסים עם מרי פיצהרברט עד יומו האחרון, למעט כמה תקופות של פירוד ביניהם.
בנוסף למרי פיצהרברט, היו לג'ורג' כמה פילגשים כמו מרי רובינסון, שחקנית שקיבלה קצבה נדיבה לאחר שאיימה למכור לעיתונות את המכתבים שהוא כתב לה, גרייס אליוט, שהייתה גרושתו של רופא ופרנסס ויליירס, הרוזנת מג'רזי, שבמשך כמה שנים שלטה בחייו של הנסיך.
על פי השמועות, נולדו לג'ורג' כמה ילדים באופן בלתי חוקי: ג'יימס אורד (נולד ב-1786), שעבר לארצות הברית והפך לכומר ישועי, היה על פי הדיווחים בנם של ג'ורג' ומריה. בערוב ימיו סיפר ג'ורג' לחברו שיש לו בן ששירת כקצין חיל הים באיי הודו המערבית, שזהותו נקבעה בהיסוס כהנרי הרווי (1786–1824). ילדים נוספים שדווחו כוללים את ג'ורג' סימור קרול, ויליאם המפשייר וצ'ארלס "בו" קנדי.
נושא חובותיו של הנסיך, שהצטברו לסכום עצום של 630,000 ליש"ט (55 מיליון ליש"ט בערכים של היום) ב-1795, נפתר, לפחות באופן זמני, על ידי הפרלמנט. בסרבו לכסות את החוב בבת אחת, החליט הפרלמנט להוסיף לו קצבה שנתית נוספת של 65,000 ליש"ט. ב-1803 נוספה קצבה שנתית נוספת של 60,000 ליש"ט והחובות שהצטברו עד 1795 שולמו במלואם ב-1806, אף על פי שהם נותרו בעינם.
ב-1804 התגלע סכסוך על עניין האפוטרופסות על הנסיכה שרלוט, שבסופו היא הועברה לחסותו של סבה המלך. הפרשה נמשכה גם לאחר הקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית בנוגע להתנהגותה של הנסיכה קרוליין לאחר שהואשמה בלידתו של בן בלתי חוקי. הוועדה ניקתה אותה מכל חשד אך גינתה את התנהגותה.
עוצרות
בסוף שנת 1810 התפרצה שוב מחלתו של המלך ג'ורג' השלישי, לאחר מותה של בתו הצעירה, הנסיכה אמיליה, בגיל 27. הפרלמנט הסכים לפעול על פי התקדים של 1788; ללא הסכמתו של המלך, הטביע הלורד צ'נסלור את החותם הגדול של הממלכה על מכתבי הרשאה המסמיכים את הלורדים הנציבים ואלה האחרונים חתמו בשמו של המלך על ההסכמה המלכותית על חוק העוצרות של 1811. החוק הגביל כמה מסמכויותיו של הנסיך העוצר. ב-5 בפברואר 1811 מונה ג'ורג' כנסיך עוצר (Prince Regent).
העוצר התיר לשריו לנהל באופן חופשי את ענייני הממשלה והעסיק את עצמו כשליט ברמה פחותה מזו של אביו. העיקרון שהמלך ממנה לתפקיד ראש הממשלה את האדם שזוכה לתמיכת הרוב בבית הנבחרים, בין אם הוא מחבב אותו אישית ובין אם לאו, התמסד באותה תקופה. ממשלותיו של ג'ורג', עם סיוע קל מצידו, משלו בבריטניה בתקופת הניצחונות במלחמות הנפוליאוניות, ניהלו משא ומתן על הסכמי השלום וניסו להתמודד עם המשברים החברתיים והכלכליים שהתרחשו לאחר המלחמות. אחד המשברים הפוליטיים המשמעותיים שהעסיקו את בריטניה באותה תקופה היה נושא מתן שוויון הזכויות לקתולים וביטול המגבלות הפוליטיות שהוטלו עליהם. הטורים, בהנהגתו של ספנסר פרסיבל, התנגדו למהלך, בעוד שהוויגים תמכו בו. בראשית תקופת העוצרות ציפו מהנסיך מוויילס לתמוך במנהיג הוויגים, ויליאם גרנוויל. למרות זאת הוא לא מינה מיידית את גרנוויל לראשות הממשלה. בהשפעת אימו טען שפיזורה המיידי של ממשלה טורית תגבה מחיר גבוה מדי מבריאותו של המלך, שהיה תומך של הטורים, ובכך יחסל כל סיכוי שיחלים.
ב-1812, כשנראה היה שסיכוייו של המלך להחלים קלושים, נכשל ג'ורג' שוב בניסיונו למנות ממשלה וויגית. תחת זאת הוא ביקש מהוויגים להצטרף לממשלה הקיימת בראשות פרסיבל. הוויגים סירבו לשתף פעולה עקב חילוקי הדעות על נושא שוויון הזכויות לקתולים. באי רצון התיר הנסיך לפרסיבל להמשיך לכהן כראש הממשלה.
ב-10 במאי 1812 נרצח פרסיבל ביריות מתנקש. ג'ורג' היה מוכן שהממשלה תמשיך לכהן עם אותם שרים תחת ראש ממשלה חדש. בית הנבחרים הכריז רשמית על רצונו בקיומה של ממשלה חזקה ואפקטיבית. לפיכך, הציע הנסיך את ראשות הממשלה לריצ'רד וולסלי (Richard Wellesley) ולאחר מכן לפרנסיס ראודון-הייסטינגס (Francis Rawdon-Hastings). שני האישים סירבו להצעה, ובסופו של דבר מונתה מחדש ממשלתו של פרסיבל כשרוברט ג'נקינסון (Robert Jenkinson) מונה לעמוד בראשה.
הטורים, בניגוד לוויגים כמו צ'ארלס גריי, שאפו להמשיך את מסע המלחמה באירופה נגד נפוליאון. קואליציה אנטי-צרפתית, שכללה את רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, בריטניה ועוד כמה מדינות קטנות, הביסה את נפוליאון ב-1814. בקונגרס וינה הוחלט שנסיכות הנובר, שהייתה באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, תהפוך לממלכת הנובר. ב-30 בדצמבר 1814 חתם ואשרר הנסיך את הסכם גנט שסיים את מלחמת 1812 עם ארצות הברית. נפוליאון חזר מגלותו ב-1815, אך הוא הובס בקרב ווטרלו על ידי ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, אחיו של ריצ'רד ולסלי.
בתקופה זו לקח ג'ורג' חלק פעיל ביצירתו של מה שקרוי "סגנון העוצרות" (Regency style). בלונדון הוקם ריג'נטס פארק ונסלל רחוב ריג'נט. בדעתו של הנסיך עלה הרעיון לבנות מרחצאות חמים על שפת הים והוא הקים את הביתן המלכותי בברייטון שנבנה על ידי האדריכל ג'ון נאש בסגנון שהושפע מבניין הטאג' מהאל ופנים הבניין היה מעוצב בסגנונות סינים והודים.
שנות מלכותו
ממוזער|250px|טקס ההכתרה של ג'ורג' הרביעי - 1821
ממוזער|250px|ג'ורג' הרביעי בציור של תומאס לורנס, 1822
עם מותו של ג'ורג' השלישי ב-1820, הפך הנסיך העוצר למלך בגיל 57 בשם ג'ורג' הרביעי, מבלי שיחולו שינויים משמעותיים בסמכויותיו. באותו זמן סבל המלך מהשמנת יתר ונראה שהיה מכור ללאודנום.
מערכת היחסים של ג'ורג' הרביעי עם אשתו קרוליין כבר הייתה בשפל המדרגה בעת שעלה לכס המלוכה. מאז 1796 הם חיו בנפרד ושניהם ניהלו רומנים. ב-1814 עזבה קרוליין את בריטניה לאירופה, אך היא בחרה לשוב לקראת טקס ההכתרה של בעלה ולדרוש באופן פומבי את זכויותיה כמלכה. למרות זאת סירב ג'ורג' להכיר בה כמלכה והורה לשגרירי בריטניה לדאוג שבחצרות המלוכה באירופה יתייחסו אליה בהתאם. בצו מלכותי נמחק שמה של קרולין מספרי התפילה של הכנסייה האנגליקנית. המלך רצה להתגרש, אך יועציו סברו שכל הליך גירושין יהיה כרוך בחשיפת כל מערכות היחסים הבלתי חוקיות שלו. לפיכך, הוא ביקש שיועבר חוק המקנה לפרלמנט סמכויות של בית משפט. על פי החוק הייתה קרוליין מנושלת מתוארה כמלכה. החוק נתפס כבלתי פופולרי לחלוטין בציבור ולא אושר בפרלמנט. ג'ורג' החליט בכל מקרה לאסור את הגעתה של קרוליין לטקס ההכתרה שלו שהתקיים ב-19 ביולי 1821. קרוליין חלתה באותו יום ומתה ב-7 באוגוסט.
טקס ההכתרה היה מרהיב ויקר, ועלותו עמדה על 243,000 ליש"ט (18,749,000 ליש"ט בערכים של 2014). לשם ההשוואה, עלות טקס ההכתרה של ג'ורג' השלישי עמד על 10,000 ליש"ט בלבד. למרות התקציב העצום, היה זה אירוע פופולרי מאוד. ב-1821 נעשה ג'ורג' למלך הראשון שביקר באירלנד מאז ריצ'רד השני. בשנה שלאחר מכן הוא ביקר באדינבורו, שנחשב לביקור הראשון של מלך בריטי מכהן בסקוטלנד מאז אמצע המאה ה-17.
ג'ורג' הרביעי בילה את רוב שנות מלוכתו האחרונות בטירת וינדזור, אך הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה. בתחילה ציפו שהוא יתמוך בשוויון הזכויות לקתולים בהסתמך על דעותיו בנושא כפי שהביע אותן ב-1797, אך ב-1813 דעותיו האנטי-קתוליות נעשו ברורות. ב-1824 הוא הוקיע בפומבי את המהלך. לאחר שנשבע את שבועת האמונים בטקס ההכתרה שלו, היה ג'ורג' סמוך ובטוח שכעת עליו להיות מגן האמונה הפרוטסטנטית והוא לא יכול להוביל צעד פרו-קתולי כזה. השפעתו של המלך הייתה כה חזקה בנושא וכך גם הייתה דעתם של שרי ממשלתו של הלורד ליברפול מהמפלגה הטורית. במצב זה נראה שהחוק לשוויון הזכויות לקתולים אבוד. עם זאת, ב-1827 פרש הלורד ליברפול והוחלף על ידי ג'ורג' קנינג שהיה תומך נלהב בחוק. כשנכנס קנינג לתפקידו, המלך, שעד אז הסתפק בהנחיית השרים בשאלה הקתולית בשיחות פרטיות, סבר כי כעת עליו לשאת הצהרה פומבית שתחושותיו בנושא זהות לאלה של אביו.
עמדתו של קנינג לא התקבלה בעין יפה על ידי רוב הטורים השמרנים, כולל הדוכס מוולינגטון. כתוצאה מכך נאלצה הממשלה לכלול בתוכה שרים וויגים. קנינג מת מאוחר יותר באותה שנה והשאיר את פרדריק ג'ון רובינסון להוביל את הקואליציה הוויגית-טורית החלשה. רובינסון סיים את תפקידו ב-1828 והעבירו לדוכס מוולינגטון שבאותו שלב הבין שדחיית צעדים מסוימים שיקלו על הקתולים, תהיה צעד בלתי נבון. בקושי רב השיג הדוכס מוולינגטון את הסכמת המלך להצגתו של חוק להקלה על הקתולים ב-29 בינואר 1829. תחת לחץ מאחיו האנטי קתולי, נסוג ג'ורג' מהסכמתו לחוק וכמחאה התפטרה הממשלה כולה ב-4 במרץ. למחרת, כשהוא תחת לחץ פוליטי עצום, הסכים המלך לחוק והממשלה המשיכה לכהן. ב-13 באפריל ניתנה לבסוף ההסכמה המלכותית לחוק.
בריאותו ומותו
הרגלי השתייה והאכילה ואורח החיים המתירני של ג'ורג' הרביעי גבו ממנו מחיר בריאותי כבד. הוא השמין באופן חולני והפך למטרה לחיצי לעג בכל פעם שנראה בפומבי. ב-1797 משקלו הגיע ל-111 ק"ג, וב-1824 הגיע היקף מותניו ל-130 ס"מ (50 אינץ'). הוא סבל משיגדון, מטרשת העורקים, מבצקת וככל הנראה מפורפיריה. הוא בילה ימים שלמים במיטה וסבל מהתכווצויות של קוצר נשימה שגרמו לו למצבי חנק.
שנותיו האחרונות של ג'ורג' הרביעי עמדו בסימן של התדרדרות במצב בריאותו הפיזית והנפשית ובסימן נסיגה מפעילות ציבורית. עוזרו האישי כתב ביומנו: "לא קיים כלב בזוי, פחדן ואנוכי יותר ממנו. לא היו מלכים חכמים וטובים רבים ואני מאמין שהוא היה אחד מהגרועים שבהם". בדצמבר 1828 התעוור ג'ורג כמעט לחלוטין כתוצאה מקטרקט, והיה לו שיגדון כה חמור בידו ובזרועו הימנית, עד שלא יכול היה עוד לחתום על מסמכים. באמצע שנת 1829 דיווח דייוויד וילקי שהמלך "מתבזבז בצורה מפחידה יום אחרי יום", ושהוא השמין מאוד. ג'ורג' לקח לאודנום על מנת לנטרל את כאביו החזקים בשלפוחית השתן, שהותירו אותו כלקוי נפש במשך ימים רבים. הוא עבר ניתוח להסרת הקטרקט בספטמבר 1829, אז לקח באופן קבוע 100 טיפות לאודנום לפני אירועים ממלכתיים.
בראשית 1830 היה מותו הקרוב של ג'ורג' ברור.
לאחר שג'ורג' התעורר בערך בשלוש לפנות בוקר ב-26 ביוני 1830 בטירת וינדזור, הוא ביקש לקרוא לרופאו , וקרא למשרתיו "סר הנרי! סר הנרי! הביאו אותו; זה המוות!". ג'ורג' מת בשעה 3:15 לפנות בוקר. לדברי הלפורד, ג'ורג' מת שמונה דקות לאחר שהגיע אליו. הנתיחה שלאחר המוות גילתה שג'ורג' מת מדימום מדרכי העיכול העליונות שנבע מקרע של כלי דם בקיבתו. ג'ורג' הרביעי נקבר בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור ב-15 ביולי.
בתו החוקית היחידה של ג'ורג', הנסיכה שרלוט מוויילס, מתה ב-1817 מדימום בעת לידה והוולד נולד מת. בנו השני של ג'ורג' השלישי, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, מת ב-1827. את כסאו של ג'ורג' הרביעי ירש אחיו הצעיר יותר, הנסיך ויליאם, דוכס קלרנס, שמלך כויליאם הרביעי.
מורשתו
ממוזער|250px|פסלו של ג'ורג' הרביעי מאת סר פרנסיס לגאט צ'נטרי בכיכר טרפלגר
ממוזער|200px|פסלו של ג'ורג' הרביעי מאת סר פרנסיס לגאט צ'נטרי באדינבורו
במותו של ג'ורג' כתב הטיימס: "מעולם לא היה אדם שהתאבלו עליו כה מעט. איזו עין הזילה עליו דמעה? ליבו של מי נשבר בקרבו? אם היה לו אי פעם ידיד, חבר מסור בשלב כלשהו של חייו, אנו מוחים על כך ששמו מעולם לא הגיע לידיעתנו".
בזמן משבר מתן שוויון הזכויות לקתולים, אמר הדוכס מוולינגטון שג'ורג' היה "האדם הגרוע ביותר, האנוכי ביותר, הכוזב ביותר, בעל האופי החולני ביותר והאדם ללא כל תכונה חיובית שהוא נתקל בו בימי חייו". לעומת זאת, בנאום ההספד שהוא נשא על המלך בבית הלורדים הוא כינה אותו "האדם המושלם ביותר בדורו" ושיבח את הידע שלו ואת כישרונו. רגשותיו האמיתיים של ולינגטון נמצאים במקום כלשהו באמצע בין שתי אמירות אלה, כפי שמאוחר יותר הוא אמר שג'ורג' היה "פטרון נפלא של אומנויות... שילוב יוצא מן הכלל של כישרון, שנינות, חוש הומור, עקשנות ואופי טוב ובקיצור, תערובת של איכויות מנוגדות".
ג'ורג' הרביעי כונה "הג'נטלמן הראשון של אנגליה" בהקשר לסגנונו ולהליכותיו. היו לו גם תכונות טובות: הוא היה מהיר-תפיסה, פיקח ובעל ידע. עם זאת, עצלנותו וגרגרנותו גרמו לו לבזבז את רוב תכונותיו הטובות. כפי שעיתון הטיימס כתב פעם שהוא היה מעדיף נערה ובקבוק על פני פוליטיקה והטפות מוסר.
פסלים רבים של ג'ורג' הרביעי הוצבו ברחבי בריטניה, רבים מהם עדיין בחייו. פסל שלו רוכב על סוס ניצב בכיכר טרפלגר ואחר מחוץ לביתן המלכותי בברייטון. הרחוב הראשי באדינבורו קרוי על שמו ותחנת הרכבת קינגס קרוס שבלונדון קרויה על שם פסל שלו שהוקם במקום בראשית שנות השלושים של המאה ה-19.
בסדרת הטלוויזיה הקומית הבריטית "הפתן השחור", בעונה השלישית (1987), גילם השחקן יו לורי את דמותו של הנסיך ג'ורג' הרביעי, והוא הוצג שם כגנדרן, פזרן, טיפש ואדיש לעניינים הפוליטיים.
תאריו
12 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, דוכס קורנוול
19 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
5 בפברואר 1811 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך העוצר
1 באוקטובר 1814 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך הכתר של הנובר
29 בינואר 1820 – 26 ביוני 1830: הוד מלכותו, המלך
שלטי האצולה
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מידע על ג'ורג הרביעי באתר בית המלוכה הבריטי
מידע על ג'ורג' באתר www.britroyals.com
מידע על ג'ורג' באתר www.bbc.co.uk
מידע על ג'ורג' הרביעי באתר www.regencyhistory.net
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכי הנובר
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:דוכסי רות'סיי
קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית
קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר
קטגוריה:ריבוני מסדר פטריק הקדוש
קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט
קטגוריה:ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
קטגוריה:עמיתים בני המלוכה של החברה המלכותית
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:בריטים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
קטגוריה:מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1762
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1830 | 2024-10-19T12:29:07 |
ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה | שמאל|ממוזער|250px|סופיה, נסיכת הפלטין, אמו של המלך ג'ורג' הראשון ונכדתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה
ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה (באנגלית: George I of Great Britain; 28 במאי 1660 – 11 ביוני 1727) היה מלך בריטניה הגדולה ואירלנד מ-1 באוגוסט 1714 ועד מותו, וכן הנסיך הבוחר של הנובר. ג'ורג' הראשון הוא המלך הראשון של בית הנובר, שושלת מלכים ששלטה בבריטניה מימיו לאורך מאות שנים. באופן רשמי הסתיים שלטון השושלת ב-1901, עם זאת גם בית וינדזור המולך עד היום הוא המשך של אותה שושלת.
נולד בהנובר, גרמניה, בשם גאורג לודוויג ושלט על רובה של סקסוניה התחתונה תחת האימפריה הרומית הקדושה. בגיל 54 הוא ירש את כס המלוכה הבריטי כבן דודה מדרגה שנייה של אן, מלכת בריטניה שנפטרה ללא ילדים. אף על פי שלאן היו קרובי משפחה מדרגה קרובה יותר הם היו כולם קתולים, ולפי החוק הבריטי רק פרוטסטנטי היה מורשה לרשת את הכתר.
במהלך תקופת שלטונו של ג'ורג' הראשון ירד כוחה של המלוכה הבריטית והתפתחה שיטת השלטון של ממשלת קבינט בהנהגתו של ראש ממשלה. לקראת סיום שלטונו הכוח האמיתי בממלכה היה בידיו של רוברט וולפול, הנחשב לראש הממשלה הראשון של בריטניה. המלך ג'ורג' מת במהלך ביקור במולדתו הנובר, שם נקבר.
ילדותו
הנסיך גאורג לודוויג נולד ב-28 במאי 1660 בעיר הנובר שבדוכסות בראונשווייג-לינבורג, שהייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. הוא היה בנו הבכור של ארנסט אוגוסט, בישוף אוסנבריק ורעייתו סופיה, נסיכת פפאלץ. סופיה הייתה בתה של אליזבת סטיוארט, נסיכת אנגליה וסקוטלנד, בתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה.
אביו של גאורג היה בנו הרביעי של גאורג, דוכס בראונשווייג-לינבורג המכהן, ולכן לא היה סיכוי רב כי האדמות הנרחבות של בית הנובר יגיעו אי פעם לידי בנו, אולם בשנת 1665 מת יורש העצר של הדוכסות ושני דודיו הנותרים של גאורג נותרו עדיין ללא צאצאים, ולכן אביו החל להכין אותו למקרה שיצטרך להתמודד עם אחריות רבה יותר ממה שתכנן לו עד אז ובגיל 15 אף לקח אותו עמו לקרב במסגרת מלחמת צרפת-הולנד, כדי שיתנסה במלאכת הקרב. בשנת 1679 נפטר עוד אחד מדודיו של גאורג ואביו ירש את נסיכות קאלנברג, שבירתה בעיר הנובר. דודו היחיד שנותר בחיים נישא למאהבתו כדי להפוך את בתו סופיה דורותיאה לחוקית אולם השניים לא ילדו עוד ילדים. תחת החוק הסאלי נאסר על נשים לרשת את אדמותיהם ותאריהם של אביהן, ולכן נותר גאורג היורש היחיד לדוכסות בראונשווייג-לינבורג. בשנת 1682 החליט בית הנובר לאמץ את זכות הבכורה, לפיה הבן הבכור יורש את כל אדמותיו של אביו ולא חולק אותן עם אחיו הצעירים, כפי שהיה נהוג בדוכסות עד אז.
נישואים וילדים
בשנת 1682 נישא גאורג לבת דודתו סופיה דורותיאה, וכך הצליח לאחד את כל חלקי הדוכסות. אמו של גאורג התנגדה בהתחלה לשידוך משום שאמה של הכלה הייתה פילגש מהאצולה הנמוכה, אולם היא התרככה לבסוף כאשר הבינה את התועלת שהנישואים יביאו למשפחה. לזוג נולדו שני ילדים:
גאורג אוגוסט (1683–1760) - ירש את אביו כג'ורג' השני, מלך בריטניה. נישא לקרולינה, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך.
סופיה דורותיאה (1687–1757) - נישאה לפרידריך וילהלם הראשון, מלך פרוסיה.
לאחר היוולדה של בתם היחידה לא נכנסה שוב סופיה דורותיאה להריון. בני הזוג התרחקו זה מזה וגאורג העדיף את חברתה של פילגשו, שהייתה בת לווייתה של סופיה דורותיאה, שילדה לו שלוש בנות. גם סופיה דורותיאה לקחה לעצמה מאהב, הרוזן השוודי פיליפ כריסטוף קניגסמארק, והשניים תכננו להימלט יחדיו, אולם בשנת 1694 נרצח הרוזן והחשד נפל על גאורג ותומכיו. באותה השנה התגרש גאורג מרעייתו ואסר אותה בטירת אהלדן. היא לא הורשתה לבקר את ילדיה ואת אביה או להנשא מחדש ויכלה לצאת מהטירה רק עם ליווי צמוד.
נסיך בוחר
בשנת 1692 העניק לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לאביו של גאורג את התואר נסיך בוחר של האימפריה כהוקרה על תרומתו של בית הנובר במהלך מלחמת תשע השנים. אולם ארנסט אוגוסט נפטר לפני שקיבל רשמית את התואר והוריש את כל תאריו ואדמותיו לגאורג. חצרו של הדוכס בהנובר הייתה מוקד תרבותי חשוב ואמנים ומלומדים רבים, כמו המתמטיקאי גוטפריד לייבניץ והמלחין גאורג פרידריך הנדל עברו בה.
מעט לאחר עלייתו של גאורג לשלטון בהנובר נפטר ויליאם, דוכס גלוסטר, בנה ויורשה היחיד של אן, מלכת בריטניה והפרלמנט הבריטי העביר חוק לפיו יעבור הכתר הבריטי לאחר מותה של המלכה לקרוב משפחה הפרוטסטנטי בלבד. קרובת המשפחה הפרוטסטנטית הקרובה ביותר לאן הייתה בת דודתה סופיה, נסיכת הפלטין, אמו של הדוכס גאורג, שהפכה בן לילה ליורשת העצר לממלכה הבריטית.
בשנת 1701 פרצה מלחמת הירושה הספרדית ונסיכות הנובר לחמה נגד ספרד לצד האימפריה הרומית הקדושה, בריטניה והרפובליקה ההולנדית. במהלך המלחמה כבש גאורג את שטחי הדוכסויות השכנות, בראונשווייג-וולפנביטל וסקסוניה-לאוונבורג, ואף מונה על ידי הקיסר כפילדמרשל קיסרי. בשנת 1710 הוא מונה לתפקיד הגזבר הקיסרי.
ימין|ממוזער|מטבע מ-1716 של ג'ורג' הראשון כמלך בריטניה
מלך בריטניה
אמו של גאורג, סופיה, מתה ב-28 במאי 1714 בגיל 83 והדוכס הפך ליורש העצר לכתר הבריטי. המלכה אן מתה חודשיים לאחר מכן והפרלמנט הבריטי הכריז על גאורג כג'ורג' הראשון, מלך בריטניה הגדולה ואירלנד. בשל רוחות חזקות שהשאירו אותו מספר שבועות בעיר האג הוא הגיע לראשונה לבריטניה רק ב-19 בספטמבר והוכתר במנזר ווסטמינסטר חודש לאחר מכן.
המלך ג'ורג' העביר את מגוריו לבריטניה אך הוא המשיך לבקר פעמים רבות במולדתו, הנובר, ובילה שם כחמישית מכלל תקופת שלטונו. במהלך שהייתו בהנובר השלטון בבריטניה היה בידי מועצת עוצרים. שנה לאחר עלייתו של ג'ורג' לשלטון זכתה המפלגה הוויגית ברוב בפרלמנט וחלק מחברי המפלגה הטורית המובסת החלו לתמוך ביעקוביטים, ששאפו להחליף את ג'ורג' בג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, אחיה הקתולי של המלכה אן. המרד, שהחל בהצלחה בסקוטלנד, לא צלח באנגליה וג'יימס סטיוארט נשלח יחד עם תומכיו לגלות בצרפת. המלך ג'ורג', ששאף להרגיע את הרוחות בממלכה, הראה יד רכה ולא שלח את רוב המורדים להוצאה להורג. הוא אף השתמש בכספים הרבים שנבעו מהחרמת אדמותיהם של המורדים לבניית בתי ספר בסקוטלנד ולתשלום החוב הלאומי.
לאחר עלייתו לכס המלוכה הבריטי הידרדרו יחסיו של המלך ג'ורג' עם בנו, גאורג אוגוסט, כעת נסיך ויילס. הנסיך התנגד לחלקים רבים ממדיניותו של אביו ואף הקיף את עצמו ביריביו של המלך. השפל ביחסיהם של האב והבן היה עם היוולדו של ילדו החמישי של גאורג אוגוסט, הנסיך ג'ורג' ויליאם. המלך ונסיך ויילס שלא הסכימו ביניהם על זהות הסנדק של התינוק ולאחר ריב גדול גורש הנסיך מארמון סנט ג'יימס.
מותו
המלך ג'ורג' היה פעיל בעיקר ביחסי החוץ של בריטניה והשאיר את רוב ענייני הפנים לשר רוברט וולפול, שנחשב בעיני רבים לראש הממשלה הראשון של בריטניה. בשנת 1727 ביקר המלך בפעם השישית מאז הכתרתו בהנובר, שם קיבל שבץ ומת לאחר יומיים, ב-11 ביוני, בארמון באוסנבריק בו נולד. הוא נקבר בטירת ליינה אך לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עצמותיו לארמון הרנהאוזן.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה בית הנובר נולד: 28 במאי 1660; נפטר: 11 ביוני 1727 ארנסט אוגוסט, דוכס בראונשווייג-לינבורג דוכסות בראונשווייג-לינבורג נסיכות קאלנברג 1698–1705 איחוד הדוכסות עם דוכסות בראונשווייג-לינבורג-צלה איחוד דוכסות בראונשווייג-לינבורג-קאלנברג עם דוכסות בראונשווייג-לינבורג-צלה דוכסות בראונשווייג-לינבורג 1705–1708 שדרוג המדינה הקמה חדשה נסיכות הבוחר מהנובר 1708–1727 ג'ורג' השני, מלך בריטניה אן, מלכת בריטניה ממלכת בריטניה הגדולה 1714–1727
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית
קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר
קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים בצבא האימפריה הרומית הקדושה
קטגוריה:בית הנובר
קטגוריה:בריטים ממוצא גרמני
קטגוריה:ילידי 1660
קטגוריה:נפטרים ב-1727
קטגוריה:הנובר: אישים | 2024-09-10T16:51:20 |
היראגאנה | היראגאנה (ביפנית: 平仮名, מילולית: "קאנה חלקה") היא מערכת כתב הברות, אחת מארבע מערכות הנמצאות בשימוש ביפן (האחרות הן קאנג'י, קאטאקאנה ורומאג'י).
שימושיה של צורת ההיראגאנה
מילים יפניות שאין להן סימני קאנג'י משלהן. לדוגמה, הסיומת ~סאן (さん).
מילים יפניות אשר צורת הקאנג'י שלהן לא ידועה לכותב, לא צפוי שתזוהה על ידי הקורא, או שהיא רשמית מדי למטרות הטקסט.
לצורך הטיה של סימן קאנג'י (למשל: חיוב/שלילה, עבר/עתיד, נימוס/פשטות) כמו במילה טאבֶמאשִיטה (食べました). שימוש בהיראגאנה לצורך זה נקרא אוֹקוּרִיגאנה (送り仮名).
באותיות ההיראגאנה משתמשים גם כבשיטת ניקוד בדומה לעברית, כאשר הן מתווספות לסימני קאנג'י כדי לציין את הדרך הנכונה בה יש להגות את המלה שמציין הסימן. שימוש בהיראגאנה לצורך זה נקרא פוּרִיגַאנַה (振り仮名), ועוזר לילדים, שעדיין אינם בקיאים בקאנג'י, לקרוא טקסטים שונים.
כל סימן היראגאנה מציין הברה אחת, והוא יכול להיות תנועה ללא עיצור (למשל אָ あ), עיצור מלווה בתנועה (למשל קָא か), או, במקרה בודד, עיצור ללא תנועה (נְ ん).
כאשר רואים טקסט הכתוב בסימני קאנג'י אשר ביניהם שזורות אותיות היראגאנה, הדבר מעיד בהכרח כי מדובר בטקסט שכתוב ביפנית.
האותיות
כתב ההיראגאנה כולל 48 אותיות, אך ביפנית מודרנית משתמשים ב-46 בלבד (ゐ ווי ו - ゑ ווֶ יצאו מכלל שימוש). לכל אות בהיראגאנה יש אות מקבילה בקאטאקאנה.
אם במחשבכם מותקן גופן הכולל את הסימנים היפניים, תוכלו לראות בטבלה שלהלן את סימני ההיראגאנה ואת הקריאה שלהם בעברית. סימנים שכבר אינם בשימוש מופיעים באדום.
あ אָい אִיう אוּえ אֶお אוֹや יָהゆ יוּよ יוֹか קָき קִיく קוּけ קֶこ קוֹきゃ קְיָהきゅ קְיוּきょ קְיוֹさ סָし שִׁיす סוּせ סֶそ סוֹしゃ שָׁしゅ שׁוּしょ שׁוֹた טָち צִ'יつ צוּ/טְסוּて טֶと טוֹちゃ צָ'הちゅ צ'וּちょ צ'וֹな נָに נִיぬ נוּね נֶの נוֹにゃ נְיָהにゅ נְיוּにょ נְיוֹは הָひ הִיふ פֿוּへ הֶほ הוֹひゃ הְיָהひゅ הְיוּひょ הְיוֹま מָみ מִיむ מוּめ מֶも מוֹみゃ מְיָהみゅ מְיוּみょ מְיוֹら רָり רִיる רוּれ רֶろ רוֹりゃ רְיָהりゅ רְיוּりょ רְיוֹわ וָהゐ וִיゑ וֶを אוֹ/ווֹん נְが גָּぎ גִּיぐ גּוּげ גֶּご גּוֹぎゃ גְּיָהぎゅ גְּיוּぎょ גְּיוֹざ זָじ גִ'י, זִ'יず זוּぜ זֶぞ זוֹじゃ גָ'הじゅ ג'וּじょ ג'וֹだ דָּぢ גִ'יづ דְּזוּで דֶּど דּוֹば בָּび בִּיぶ בּוּべ בֶּぼ בּוֹびゃ בְּיָהびゅ בְּיוּびょ בְּיוֹぱ פָּぴ פִּיぷ פּוּぺ פֶּぽ פּוֹぴゃ פְּיָהぴゅ פְּיוּぴょ פְּיוֹ
האות טסוּ קטנה, っ, מסמנת הכפלת עיצור בעיצור שאחריה, למשל צליל הקו"ף בשם האי היפני הצפוני הוֹקַּאידוֹ (ほっかいどう).
כאשר האות אוּ, う, מופיעה לאחר תנועת שורוק או חולם היא מסמנת הארכה של התנועה בהברה הקודמת, למשל ההברה דוֹ שהיא האחרונה במלה: 'הוקאידו'.
היסטוריה
מערכת ההיראגאנה התפתחה לראשונה במאה ה-5 מהמניוגאנה, אותיות סיניות שיובאו ליפן ואשר נעשה שימוש רק בצורת ההגייה שלהן (ולא במשמעותן המילולית). צורת המניוגאנה שימשה כצורה העיקרית לכתיבה ספרותית ביפן, וככל שגבר השימוש בה, החלו האותיות הסיניות לשנות צורה ולהפוך למפושטות יותר ונוחות יותר לכתיבה מהירה, מביאות לעולם לבסוף את צורת ההיראגאנה.
הלוח הבא מראה את גלגוליהן של מספר אותיות מצורתן הסינית המקורית (מניוגאנה) לצורתן בהיראגאנה של ימינו (עם תחנת ביניים אחת):
מרכז
גם כאשר ההיראגאנה כבר הייתה צורת כתיבה מבוססת, היא לא התקבלה על ידי כלל הציבור הכותב ביפן, מאחר שרוב המלומדים באותה התקופה (סוף האלף הראשון) עדיין העדיפו להשתמש בסינית כבשפתם. אולם, בקרב הנשים, אשר מהן נמנעה כל אפשרות להשכלה גבוהה, תפסה ההיראגאנה מעמד של צורת כתב כמעט בלעדית לאור פשטותה (מכאן בא שמה השני של צורת הכתב: אוֹנאדֶה 女手. אוֹנה = אישה, דֶה = כתב). יצירות ספרותיות רבות אשר נכתבו באותה התקופה על ידי נשים, נכתבו רובן ככולן בהיראגאנה.
ככל שחלף הזמן, הפכה ההיראגאנה להיות צורת הכתב בה נכתבים מכתבים אישיים, בעוד קאטאקאנה וקאנג'י, שימשו לכל מטרה שדרשה צורת כתיבה רשמית ומסוגננת.
בעת המודרנית, עלתה קרנה של ההיראגאנה ביפן וכיום היא משמשת בשילוב עם קאנג'י כמעט לכל מטרות הכתיבה, בעוד הקאטאקאנה משמשת בעיקר למטרות "זולות" כגון מונחים מושאלים משפות אחרות שאין להם צורת כתיבה אחרת (למשל המילה אמריקה, アメリカ) או לתרגום פשוט של שפות אחרות.
בעבר, היו לכל הברה או צליל, צורות שונות ומגוונות של היראגאנה. בתחילת המאה ה-20, הוחלו חוקי פישוט על המערכת, חוקים שקבעו צורת כתיבה בודדת לכל צליל וצליל. צורותה הישנה של ההיראגאנה נקראת היום הֶנטאיגאנה (変体仮名, ללא כל קשר למשמעותה של המילה הנטאי בארצות המערב כיום).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כתב יפני
קטגוריה:כתב הברתי
sv:Kana (skriftsystem)#Hiragana | 2024-03-05T09:09:41 |
אמיר גלבוע | REDIRECT אמיר גלבע | 2004-12-13T19:01:16 |
הרבנות הצבאית | חיל הרבנות הצבאית הוא חיל בצה"ל העוסק במתן שירותי דת לחיילי צה"ל (כולל לאלה שאינם יהודים) ובטיפול בחללים. הרבנות הצבאית היא חיל הכפוף למטכ"ל. בעבר נעשו ניסיונות להכפיף את החיל לאגף כוח אדם, אך לבסוף נשמרה עצמאות החיל.
בראש הרבנות הצבאית עומד הרב הצבאי הראשי (הרבצ"ר), קצין בדרגת תת-אלוף. הרב הראשי לצה"ל הנוכחי הוא תא"ל הרב אייל קרים.
מלבד הרב גד נבון, אשר הוענקה לו דרגת האלוף עם מינויו – הרבנים הראשיים לצה"ל החלו מדרגה נמוכה מזו. תקן הרבצ"ר השתנה לתקן תת-אלוף, החל מכניסת תא"ל הרב ישראל וייס לתפקיד.
בעבר היה, לצד הרבצ"ר, גם סגן רבצ"ר בתקן תת-אלוף – אך הרב גד נבון ביטל אותו כאשר נכנס לתפקיד הרב הראשי לצה"ל.
היסטוריה
ממוזער|200x200 פיקסלים|הסמל הישן של שרות הדת
ראשיתה של הרבנות הצבאית טרם הקמתו של צה"ל. בהגנה הוקמה "המחלקה לענייני דת". מספר חודשים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל החליט מפקד ההגנה ישראל גלילי, על הקמת השירות הדתי, מחלקה מיוחדת שתטפל בהסדרת העניינים הדתיים. עם הקמת צה"ל הוקמה יחידת הרבנות הצבאית, בעקבות בקשת הרב הראשי הרב יצחק הרצוג. זמן קצר לאחר מכן, מוזגו "השירות הדתי" והרבנות הצבאית ובסוף שנת 1948 פרסם הרמטכ"ל, רא"ל יעקב דורי את פקודות המטכ"ל הראשונות על הקמת הרבנות הצבאית.
עם הקמת הרבנות הצבאית, מונה הרב שלמה גורן לרב ראשי לצה"ל והוענקה לו דרגת סגן-אלוף. לאורך שירותו טיפס בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגת אלוף. כרבצ"ר הראשון בנה הרב גורן את יסודותיה של הרבנות הצבאית. פעל להוצאת הסידור האחיד, קבע את נוהלי הכשרות בצה"ל ובמטבחיו, וקבע את יום השבת כיום מנוחה רשמי בצה"ל. כמו כן עסק הרב גורן בהיתרי עגונות.200px|שמאל|ממוזער|הרב שלמה גורן מייסד הרבנות הצבאית
הרב מרדכי פירון היה הרב הצבאי הראשי השני ושירת בתפקיד זה בין השנים 1971–1977. בתקופה זו, שבה התרחשה מלחמת יום הכיפורים, עסקה הרבנות הצבאית בצורה מקיפה בטיפול בחללים.
הרב גד נבון מונה לרב הצבאי הראשי השלישי ושירת בתפקיד זה בין השנים 1977–2000. בתקופה זו חל מעבר הדרגתי מתפקיד קצין הדת לתפקיד הרב הצבאי ומוסד קורס הרבנים הצבאיים. הרב נבון חיבר מאמרים הלכתיים בנושא זיהויים של חללי צה"ל ובתקופתו ניתן יתר תוקף לאמצעי הזיהוי. הרב נבון הוא הרבצ"ר היחיד שהוענקה לו דרגת האלוף עם מינויו – שאר הרבנים הראשיים לצה"ל החלו מדרגה נמוכה מזו.
הרב ישראל וייס מונה לרב הצבאי הראשי הרביעי וכיהן בתפקידו בשנים 2000–2006. הרב וייס מיסד את תחומי ההסברה וההלכה, הקים את תחום "ערכי תורה ללחימה" והביא לפיתוח אמצעי זיהוי החללים תוך מעבר לאמצעים ממוחשבים והטמעתם במערך הרבנות הצבאית.
הרב אביחי רונצקי מונה לרב הצבאי הראשי החמישי וכיהן בתפקידו בשנים 2006–2010. הרב רונצקי הרחיב את פעילות תחום התודעה היהודית (לשעבר "ערכי תורה ללחימה") בחיל השם דגש על היחידות הלוחמות.
הרב רפי פרץ מונה לרב הצבאי השישי וכיהן בתפקיד בשנים 2010-2016. בתקופת הרב פרץ הועבר ענף "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית לאגף כוח אדם, ורק חלק קטן ממנו הושאר בסמכותה.
ביולי 2016 מונה אל"ם הרב אייל קרים, ראש מחלקת הרבנות, לרב הצבאי השביעי, ובדצמבר 2016 הוא קודם לדרגת תת-אלוף ונכנס לתפקיד.
מלחמת חרבות ברזל
במהלך המלחמה הרבנות נדרשה לתפקידים רבים ושונים, תוך סיוע מגויסים חדשים:
זיהוי חללים, טיפול ובירור באיתור נעדרי ה-7 באוקטובר והמלחמה, תוך שיתוף פעולה עם גופים דומים המתמחים בנושאים משיקים ודמים מחוץ לצבא כמשטרה ואף עם ארכאולוגיים.
תיספוק תשמישי קדושה של חול, שבת ומועדים לחיילים בשטח.
פרויקט הכנסת חנוכיות הענק ברחבי עזה מלבד אלו הניתנים לכלל החיילים בחנוכה.
פסיקת הלכות הנוגעות למלחמה.
תפקידי הרבנות הצבאית
ממוזער|332x332 פיקסלים|איש הרבנות הצבאית עוסק באיתור חלקי גופות באתר התרסקות היסעורים באסון המסוקים
הרבנות הצבאית עוסקת בתחומים רבים. לדוגמה:
תחום רעו"ת (רוח, עוז ותורה) - חיזוק רוח הלחימה, המוטיבציה לשירות בצה"ל, הערכים בקרב מפקדי וחיילי צה"ל מתוך היהדות.
הענקת שירותי דת לחיילים הדתיים (גם שאינם יהודים).
ענף הלכה - פסיקת הלכה צבאית ומענה הלכתי לצורכי החיילים והצבא.
ענף כשרות - מתן כשרות למטבחים בבסיסי צה"ל וביחידות שונות של משרד הביטחון.
ענף זיהוי וקבורה - טיפול בגופות חללי צה"ל, ובכלל זה בזיהוי ובטיפול בחללים ובעריכת טקסי קבורה צבאיים.
גיור לחיילים לא-יהודים המעוניינים להתגייר.
הענקת שירותי נישואין לחיילים המעוניינים בכך (החיילים רשאים להירשם לנישואין גם ברבנות האזרחית).
הרבנות הצבאית היא הגוף הממונה על המוסדות הדתיים בתחום הצבא. על פי התקן הצבאי, בכל יחידה ובסיס צבאי אמור להיות רב צבאי, וכן קצין דת או רכז מו"ר (מסורת ורוח. בעבר נקרא "מש"ק דת"), האחראים על ענייני הדת ביחידה, ומספר משגיחי כשרות האחראים על הכשרות במטבח היחידה. כיום, קיימים רבנים צבאיים במפקדת החטיבה, האוגדה והפיקוד וגם בבסיסי הדרכה, הכשרה ואימונים. בנוסף, לכל גדוד מילואים נדרש רב צבאי, המהווה חלק בלתי נפרד מסגל המטה של הגדוד. הרבנים הצבאיים מוכשרים בקורס רבנים צבאיים המתקיים בבית הספר לקצינים של צה"ל, ובסופו מוענקת להם דרגת סגן במילואים (חלקם ממשיכים לשירות קבע).
מקהלת הרבנות הצבאית היא להקה צבאית השייכת לרבנות הצבאית ומופיעה באירועים רבים, ביניהם חידון התנ"ך העולמי.
בשנת 2005 הייתה הרבנות אחראית על העברת בית העלמין של גוש קטיף, במסגרת תוכנית ההתנתקות. הרב הצבאי ישראל וייס סירב לרב אברהם שפירא שדרש ממנו לסרב פקודה, וספג גינויים ואיומים.
לאחר כניסת הרב רונצקי לתפקידו כרבצ"ר, החלו חיכוכים בין אנשי הרבנות הצבאית לאנשי חיל החינוך והנוער ובראשם קצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, בהקשר לתכני החינוך והזהות היהודית המוקנים לחיילים. בשנת 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה ליוו אנשי הרבנות הצבאית, בהוראת הרבצ"ר, תא"ל רונצקי, את הכוחות הלוחמים, העבירו להם הרצאות ושיעורים וכן חילקו דפי מסרים. הדבר יצר חיכוך עם אנשי חיל החינוך והנוער וכן עמד בפני ביקורת תקשורתית נרחבת. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, הודה לאנשי הרבנות על חיזוק רוח הלחימה בקרב הכוחות אך גם העיר להם כי חלק מהמסרים שהפיצה במבצע לא היו ראויים, עמדו בניגוד לפקודות, ונקטו עמדה פוליטית ושיפוטית כלפי דעותיהם ואמונותיהם של חיילי צה"ל.
מבנה
מבנה חיל הרבנות הצבאית הנוכחי מתבסס על שתי מחלקות עיקריות: מחלקת הרבנות ומחלקת ההפעלה (המכונה - מטה הרבנות). המבנה ההיררכי של המחלקות, כנהוג ביחידות מטה בצה"ל, מורכב מענפים וממדורים.
מחלקת הרבנות
בראש מחלקת הרבנות עומד אל"ם הרב חיים וייסברג.
ענף ההלכה - בראשות סא"ל הרב אודי (אביהוד) שוורץ, עוסק בבירור סוגיות הלכתיות הנוגעות לחיילים ולהפעלת הצבא, יצירת מסורת פסיקה צבאית ייחודית, כתיבת מדריכים הלכתיים שונים ומציאת פתרונות טכנולוגיים לבעיות הלכתיות בצבא. הענף מפעיל בית מדרש הממוקם בבית הכנסת אוהל יצחק בעיר העתיקה בירושלים, בו מתבררות הסוגיות הנצרכות. הענף מוציא לאור סדרת ספרים בשם 'תורת המחנה' שנועדה לסקר את כל ההיבטים ההלכתיים של השירות הצבאי, וכן חוברת מקוצרת בשם 'קיצור תורת המחנה'. כמו כן, מדי שנה יוצא לוח דינים ומנהגים לחיילי צה"ל. תחום נוסף חשוב הוא כתיבת תדריכים הלכתיים ייעודיים לתחומים שונים בצבא ועוד. הענף גם מוציא לאור את מחניך - ביטאון הרבנות הצבאית. בראש בית המדרש עומד סרן הרב דוד גרינפלד. ענף הלכה מפעיל, בשיתוף עם המרכז האקדמי לב, מעבדה להלכה וטכנולוגיה, ובה מפתחים פתרונות טכנולוגיים לבעיות הלכתיות שונות בצבא, בתחומי שבת, כשרות ועוד. לענף מעבדת סת"ם מרכזית, האחראית לכתיבה ובדיקה של ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות לבסיסי צה"ל.
ענף הכשרות - בראשות סא"ל הרב אהרון שמואל ערד, עוסק בקביעת נהלים לכשרות המטבחים בכל מתקני צה"ל, משרד הביטחון, התעשייה הביטחונית וגורמי ביטחון נוספים. הענף מכשיר ומבקר את משגיחי הכשרות בבסיסים, ואחראי גם על הכשרת כל המטבחים לפסח.
בית הדין לגיור - בראשות סא"ל קובי גרידיש, נותן מענה לחיילים לא יהודים המעוניינים להתגייר במהלך שירותם הצבאי. גיורי בית הדין מוכרים על ידי הרבנות הראשית לישראל (בעקבות הסכמתו של הרב עובדיה יוסף), אך רבנים מסוימים מן הציבור החרדי ערערו על הגיורים. הענף אחראי הן על התכנים הנלמדים בסמינרים לקראת הגיור, הן על ליווי המתגיירים במהלך תהליך הגיור ולאחריו והן על הגיור בפועל, ברית המילה והטבילה במקווה. בית הדין כולל ארבעה הרכבים, בהם רבנים אזרחים, רבנים בקבע ובמילואים (ביניהם תא"ל במיל' הרב ישראל וייס, הרבצ"ר לשעבר), ופועל בבסיס הרבנות הצבאית 779 במחנה שורה ובירושלים.
תחום רוח עוז ותורה (רעו"ת) - בראשות רס"ן דניאל רגב. תחום רעו"ת היה בעבר חלק מענף תודעה יהודית, עד העברתו של האחרון לאגף כוח האדם. מאז פועל התחום באופן עצמאי במחלקת הרבנות. התחום עוסק בהעשרת התודעה היהודית והעברת תכנים יהודיים ורוחניים לחיילים הדתיים בלבד (המענה לכלל החיילים ניתן על ידי ענף זהות ותודעה יהודית באכ"א). התחום כותב עלונים תקופתיים לחיילים, חוברות למועדים וחומרים לרבנים הצבאיים. כמו כן, מארגן התחום ימי עיון, סיורים והרצאות.
מחלקת ההפעלה
250px|ממוזער|מעבדת הרבנות לזיהוי חללים בבסיס צריפין, בעת שהוסבה זמנית לזיהוי חולי קורונה
בראש מחלקת ההפעלה (מטה הרבנות) עומד אל"ם הרב שוהם עורקבי:
ענף משאבי-אנוש (משא"ן) - בראשות סא"ל יונתן מנוס, עוסק באיתור, גיוס ושיבוץ כוח האדם לחיל הרבנות הצבאית.
מדור לוגיסטיקה - אחראי על מענה לוגיסטי לכל צורכי החיל, כדוגמת סיפוק תשמישי קדושה ליחידות צה"ל וכדומה. בראש מדור לוגיסטיקה עומד רס"ן אברהם כליפה.
ענף תורה, הדרכה ומטה (תוה"ם) - בראשות סא"ל אבירן דמרי, עוסק בהכשרות השונות שמבצעת הרבנות (קורס רבנים צבאיים, קורס משגיחי כשרות וכדומה), אימונים, תרגילים ומוכנות לחירום, וכן מטפל בענייני המטה של הרבנות הצבאית.
ענף הזיהוי והקבורה (זו"ק) - ענף זו"ק בראשות סא"ל הרב ניר יפה, אחראי על כל הטיפול בחללי צה"ל, החל מאיסוף וזיהוי הגופות ועד קיום טקס ההלוויה. הענף מסתייע בכלים טכנולוגיים חדישים לזיהוי חללים ע"פ מאגר של טביעות אצבע, זיהוי פנים, צילום חלל הפה והשיניים ודגימות DNA הנלקחים מכל חייל המתגייס לצה"ל. לאחר שקלול כל הנתונים, התיק מועבר לאישור של הרב הראשי לצה"ל, ולאחר אישורו, מוצגים הנתונים למשפחה. הענף מפעיל את מתקן החללים המכונה "מרכז הצבי" במחנה שורה ברמלה. בעבר טיפל הענף גם בחללי הפיגועים, עד להקמת ארגון זק"א. תחת הענף פועלת בשעת חירום גם יחידת המלב"ח (מפקדה לטיפול בחללים).
טיפול בחיילות (טיפו"ח) - מדור בראשות רס"ן עינת כהן, האחראי על מענה רוחני והלכתי לחיילות דתיות.
מפקדת היחידה - בראשות רס"ן ישי שטיינברג, אחראית על קיום שגרה ומתן מענה שוטף למשרתי מטה הרבנות הצבאית.
תחומים נוספים
חזנים צבאיים - חיילים המשמשים בעיקר בהלוויות ואזכרות של חללי צה"ל. באירועים ממלכתיים (כמו טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומשלחות למחנות ההשמדה בפולין) משמש בתפקיד זה החזן הצבאי הראשי, סא"ל במיל' שי אברמסון.
מקהלת הרבנות הצבאית - להקה צבאית המופיעה באירועים רבים, בהם פעמים רבות בעבר בחידון התנ"ך העולמי.
מבנה החיל ובעלי התפקידים הבכירים בו מוצגים בטבלה הבאה:
שם הגוף ראשי תיבות תואר המפקד ראשי תיבות קצין ממונה נוכחי לשכת הרב הצבאי הראשי הרבנות הצבאית רב"צ הרב הצבאי הראשי רבצ"ר תא"ל הרב אייל קרים מחלקת הרבנות מחלקת הרבנות מחלקת הרבנות ראש מחלקת הרבנות רמ"ח הרבנות אל"ם הרב חיים וייסברג ענף כשרות כשרות ראש ענף כשרות רע"ן כשרות סא"ל הרב אהרון שמואל ערד ענף הלכה הלכה ראש ענף הלכה רע"ן הלכה סא"ל הרב אודי שורץ בית הדין לגיור ביה"ד לגיור קצין בית הדין לגיור ק' ביה"ד לגיור סא"ל קובי גרידיש תחום רוח, עוז ותורה רעו"ת ראש תחום רעו"ת רת"ח רעו"ת רס"ן יוחאי בשארימחלקת ההפעלה מחלקת ההפעלה מחלקת ההפעלה ראש מחלקת ההפעלה (רמ"ט הרבנות הצבאית) רמ"ט הרבנות אל"ם הרב שהם עורקבי ענף משאבי האנוש משא"ן ראש ענף משאבי האנוש רע"ן משא"ן סא"ל יוני מנוס ענף תורה הדרכה ומטה תוה"ם ראש ענף תורה הדרכה ומטה רע"ן תוה"ם סא"ל אבירן דמרי ענף זיהוי וקבורה זו"ק ראש ענף זיהוי וקבורה רע"ן זו"ק סא"ל הרב ניר יפה
רבני פיקוד וזרועות
רבני הפיקודים והזרועות, מהוים הסמכות ההלכתית העליונה בפיקוד שעליו הם מופקדים, והם כפופים ישירות לרב הצבאי הראשי, בעוד מדורי הרבנות שלהם מופקדים תחת חיל משאבי האנוש.
רב פיקוד צפון: סא"ל הרב אבישי לוי
רב פיקוד מרכז: סא"ל הרב אריה הורוביץ
רב פיקוד דרום: סא"ל הרב דוד חיימוב
רב פיקוד העורף: סא"ל הרב יצחק אניג'ר.
רב זרוע האוויר והחלל: סא"ל הרב יוסי ברששת
רב זרוע היבשה: סא"ל הרב ניר יפה
רב זרוע הים: סא"ל הרב אופיר טובול
רב אט"ל: רס"ן הרב יאיר בן אבו
רב אמ"ן: רס"ן הרב איתמר אבישי
רב מטכ"ל: רס"ן הרב דב ברקוביץ
רב תקשוב: רס"ן הרב דוד אורזי
רב אכ"א: סא"ל הרב יעקב דדון
סגלי הרבנות ביחידות
ברוב היחידות בצה"ל קיים סגל רבנות. אנשי הרבנות ביחידה כפופים פיקודית לגורמי השלישות ביחידה, ומונחים מקצועית על ידי ענפי החיל השונים. בראש סגל הרבנות היחידתי עומד רב היחידה (קצין בוגר קורס רבנים צבאיים), לעיתים ישנו קצין המשמש סגן רב או קצין דת (בוגר קורס קציני דת), רכזי מו"ר (מסורת ורוח. בעבר נקראו מש"קי דת) האחראים על ענייני הרבנות השוטפים ביחידה תחת הרב היחידתי, נגדי כשרות ומשגיחי כשרות.
תפקידו של הרב היחידתי הוא לנהל ולהוות סמכות עליונה בענייני הדת ביחידתו, החל מכשרות המטבח, טיפול ראשוני בחללים, בדיקת תקינות העירוב, מענה לשאלות הלכתיות של החיילים, קביעת נהלים לענייני דת ביחידה, הזמנת שיעורים ועוד.
הרבנים הצבאיים הראשיים
מס'דיוקן שם
(תקופת חיים) דרגה תקופת כהונה רמטכ"ל
בתקופתו תאריך עברי תאריך לועזי1לא ממוסגר|192x192pxהרב שלמה גורן
(תרע"ח-תשנ"ה)לא ממוסגר|78x78 פיקסלים
אלוףתש"חתשל"א19481971יעקב דורי
יגאל ידין
מרדכי מקלף
משה דיין
חיים לסקוב
צבי צור
יצחק רבין
חיים בר לב2לא ממוסגר|172x172 פיקסליםהרב מרדכי פירון
(תרפ"ב-תשע"ד)לא ממוסגר|78x78 פיקסלים
אלוףתשל"אתשל"ז19711977חיים בר לב
דוד אלעזר (דדו)
מרדכי גור (מוטה)3לא ממוסגר|148x148 פיקסליםהרב גד נבון
(תר"פ-תשס"ו)לא ממוסגר|78x78 פיקסלים
אלוףתשל"זתש"ס19772000מרדכי גור (מוטה)
רפאל איתן (רפול)
משה לוי (משה וחצי)
דן שומרון
אהוד ברק
אמנון ליפקין-שחק
שאול מופז4לא ממוסגר|213x213pxהרב ישראל וייס
(תש"ט-)לא ממוסגר|79x79 פיקסליםתת-אלוףתש"סאלול תשס"ו2000ספטמבר 2006שאול מופז
משה יעלון (בוגי)
דני חלוץ5לא ממוסגר|144x144 פיקסליםהרב אביחי רונצקי
(תשי"ב-תשע"ח)לא ממוסגר|79x79 פיקסליםתת-אלוףאלול תשס"וסיון תש"עספטמבר 2006יוני 2010דני חלוץ
גבי אשכנזי6לא ממוסגר|191x191 פיקסליםהרב רפי פרץ
(תשט"ז-)לא ממוסגר|78x78 פיקסליםתת-אלוףסיון תש"עכסליו תשע"ויוני 2010דצמבר 2016גבי אשכנזי
בני גנץ
גדי אייזנקוט7לא ממוסגר|199x199 פיקסליםהרב אייל קרים
(תשי"ז-)לא ממוסגר|79x79 פיקסליםתת-אלוףכסליו תשע"ומכהןדצמבר 2016מכהןגדי אייזנקוט
אביב כוכבי
הרצי הלוי
שמאל|ממוזער|250px|הרב אביחי רונצקי נושא תפילה בטקס האזכרה הממלכתי לזכר נפגעי פעולות האיבה והטרור
סמל ודגל הרבנות הצבאית
סמל הרבנות הצבאית כולל את חרב צה"ל ולוחות הברית המוקפים בזר הדסים.
ממוזער|דגל חיל הרבנות הצבאית עד 2019
על דגל הרבנות הצבאית מופיעים חרב ולוחות הברית בצבעים ירוק זית ולבן. עד 2019, הדגל היה בצבעים אפור וצהוב.
ראו גם
הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי
קורס רבנים צבאיים
לקריאה נוספת
אהרון קמפינסקי, בפקודת הרבנות: התפתחותה של הרבנות הצבאית בישראל, ירושלים: כרמל, 2015.
אביעד חזני ואביעד הולנדר, הרבנות הצבאית: מאז ועד מחר, 2019.
קישורים חיצוניים
ערוץ היוטיוב הרשמי של הרבנות הצבאית
חוברות ההלכה של הרבנות הצבאית
שרון הרפז, לא רב עם אף אחד - הרב החילי יוסף צויק, 'בין גלים' 170–171 יוני 1987, עמ' 57.
טולי פיקרש, הרבנות הצבאית מציגה: מהפך, באתר הצופה
אהרון קמפינסקי, הרבנות הצבאית ושאלת נאמנותה הכפולה
פעילות לקראת חג הפסח בסרט על הרבנות הצבאית בתקופתו של הרב שלמה גורן, בערוץ יוטיוב של ארכיון צה"ל
שי שמש, המדע בשירות היחידה לזיהוי חללים בצה"ל, באתר מדע גדול, בקטנה, 10 באוגוסט 2017
ירון זילברשטיין, הרב הצבאי ומאפייני תמיכה רוחנית ורגשית ביחידה צבאית: אינטואיציה אישית ככלי לתיווך פנים־ארגוני, חוסן לאומי פוליטיקה וחברה 1(2) (2019), עמ' 81–114
כל הכתבות על הרבנות הצבאית, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:גופי כשרות
* | 2024-10-20T06:34:18 |
ג'רי סיינפלד | ג'רום אלן "ג'רי" סיינפלד (באנגלית: Jerome Allen "Jerry" Seinfeld; נולד ב-29 באפריל 1954) הוא סטנדאפיסט, קומיקאי, שחקן, תסריטאי, מפיק ובמאי קולנוע וטלוויזיה יהודי-אמריקאי. סיינפלד ידוע בעיקר בשל סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", אשר שודרה מ-1989 ועד 1998, אותה הוא יצר וכתב יחד עם לארי דייוויד, וכן כיכב בה בתור הדמות הראשית, ג'רי סיינפלד, אשר מבוססת על עצמו.
סיינפלד נחשב אחד מאמני הסטנד-אפ המצליחים והמשפיעים בעולם. באפריל 2004, דורג סיינפלד כקומיקאי ה-12 הגדול ביותר בכל הזמנים, כחלק מתוכנית הספיישל של ערוץ Comedy Central, "קומדי סנטרל 100".
בניגוד למרבית הקומיקאים בני דורו, אשר הושפעו רבות מהסאטירה הבוטה של ריצ'רד פריור ולני ברוס, ההומור של סיינפלד מאז ומתמיד התבסס על מצבים יומיומיים פשוטים ולא על נושאים אקטואליים. הוא נמנע מלהשתמש בגסויות או לעסוק בדת, פוליטיקה וסקס. בדיחותיו השנונות והאבסורדיות אודות היבטים שטחיים כביכול של הקיום האנושי (כגון קניות בסופרמרקט, צפייה בטלוויזיה, תורים בקולנוע, הרגלי אכילה ועוד) העניקו ממד אוניברסלי לסטנד-אפ שלו וסייעו לו להגיע לקהל רחב. בשנת 2012 יצר סיינפלד סדרת אינטרנטית בשם "קומיקאים במכוניות שותים קפה", אותה הוא הנחה עד לשנת 2019.
ביוגרפיה
סיינפלד נולד בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית. אביו, קלמן סיינפלד, שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, וממוצא יהודי-הונגרי. אימו, בטי (לבית חוסני) והוריה היו ממוצא יהודי-סורי, מהעיר חלב.
סיינפלד גדל בעיירה מספקואה (Massapequa), הנמצאת במחוז נסאו, שם למד בבית הספר התיכון העירוני של מספקואה שבלונג איילנד. בגיל 16 הגיע סיינפלד לישראל להתנדב בקיבוץ סער, במשך זמן קצר.
סיינפלד למד שנתיים באוניברסיטת ניו יורק סטייט באוסווגו, ובתום שנת הלימודים השנייה עבר לקווינס קולג' של אוניברסיטת ניו יורק סיטי; בקולג' זה הוא סיים לימודיו בקבלת תואר ראשון בתקשורת ובתיאטרון.
אחרי כמה הופעות סטנד-אפ במכללה בה למד, החל סיינפלד לגלות עניין בתחום זה. ב-1976, בתום לימודיו בקווינס קולג' של ניו יורק, החל סיינפלד להופיע בערבי במה פתוחים כסטנאדפיסט, ובהמשך הופיע בספיישל הטלוויזיוני של רודני דיינג'רפילד ברשת HBO. ב-1979 החל סיינפלד להופיע בתפקיד חוזר בסדרת הטלוויזיה "בנסון" בתור פרנקי, שליח דואר שאיש לא רוצה את חברתו. כמה ימים לאחר שהחל עבודתו הגיע סיינפלד למפגש קריאה של התסריט ושם לב כי הוא אינו מופיע בפרק, ומכך הסיק שפוטר - מה שהתברר בהמשך כנכון. במאי 1981 הופיע סיינפלד כסטנדאפיסט אורח בתוכניתו של ג'וני קרסון, וזכה לתשואות גם מקרסון וגם מצד הקהל, ומיד לאחר מכן הופיע בתוכנית האירוח של דייוויד לטרמן. בשנת 1985 הופיע סיינפלד באירוע התרמה למכביה ה־12.
"סיינפלד"
ב-1988 חבר סיינפלד לחברו לארי דייוויד, ויצרו ביחד עבור NBC את פרק הפיילוט "סיפורי סיינפלד", שם שהפך גם לשם הסדרה, ששונה בהמשך ל"סיינפלד" - למניעת בלבול עם סדרת הטלוויזיה "סיפורי מרשל". הפרק הראשון של "סיינפלד" שודר ב-5 ביולי 1989, והפרק האחרון שלה ב-14 במאי 1998, כשבסך הכל כללה הסדרה 180 פרקים ב-9 עונות.
יחד עם "סיינפלד", בה הוא גילם את עצמו, שיחקו בסדרה בתפקידים הראשיים גם ג'וליה לואי-דרייפוס בתפקיד איליין בניס, מייקל ריצ'רדס בתפקיד קוזמו קריימר, וג'ייסון אלכסנדר בתפקיד ג'ורג' קוסטנזה.
בחלוף הזמן, צברה הסדרה פופולריות עצומה, מה שלא זכתה לקבל בתחילה, והיא הפכה לאחת מסדרות הטלוויזיה הנצפות ביותר בארצות הברית. שלוש עונותיה האחרונות של הסדרה זכו לממוצע של כ-30 מיליון צופים, וכן שאר העונות זכו לממוצע צופים נאה, שנע בין 15 ל-20 מיליון צופים. פרק הסיום של הסדרה זכה לכ-76 מיליון צופים, ובכך הפך לפרק השלישי הנצפה ביותר של סדרת טלוויזיה בארצות הברית.
לאחר "סיינפלד"
ב-1992 השתתף סיינפלד בסאטרדיי נייט לייב בתור מנחה וגם השתתף במספר מערכונים וב-1999 יצא מסאטרדיי נייט לייב.
ב-1998 יצא סיינפלד למסע הופעות מיוחד שכותרתו "אני מספר לך את זה בפעם האחרונה". אלבום באותו שם יצא באותה שנה, מורכב מחומרים ממופע זה.
לאחר שהופסק שידור הסדרה, חזר סיינפלד למקורות, והחל להופיע שוב במועדוני סטנד-אפ. תהליך השגת החומרים למופע שלו הוסרט לסרט התעודה "הקומיקאי". סיינפלד כתב גם מספר ספרים, כשרובם מכילים חומרים ממופעים ישנים שלו.
חברת האשראי אמריקן אקספרס שכרה את שירותיו של סיינפלד למסע פרסום ובו מספר מצומצם של סרטונים; הוא הופיע בפרסומת אחת של דקה, ששודרה במחצית משחק הסופרבול ב-2001, ובשתי פרסומות לאינטרנט בבימויו של בארי לוינסון, המציגות את סיינפלד עם גיבורו משכבר הימים - סופרמן.
ב-2007 הפיק סיינפלד ואף כיכב בתפקיד הראשי בסרט אנימציית התלת-מימד "כוורת בסרט", שיצא לאקרנים ב-2 בנובמבר 2007. במסע יחסי הציבור שליוו את יציאת הסרט, הגיע סיינפלד ב-23 בנובמבר 2007 לביקור קצר גם בישראל. בביקורו נפגש עם נשיא המדינה שמעון פרס, עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ועם השחקן שמדבב בעברית את תפקידו של סיינפלד איל קיציס.
סיינפלד השתתף בתפקידי אורח משמעותיים בסדרות הקומדיה "רוק 30", "לואי" ו"תרגיע" (בכיכוב שותפו ליצירת "סיינפלד", לארי דייוויד). בנוסף, הוא נטל חלק בעוד כמה תוכניות בתפקידי אורח יותר קטנים.
ביולי 2012 סיינפלד השיק סדרה אינטרנטית חדשה בשם "קומיקאים במכוניות שותים קפה", בה הוא מארח את חבריו הקומיקאים ברכבי אספנות. בדצמבר 2015 הוא אף אירח בתוכניתו את נשיא ארצות הברית ברק אובמה.
בדצמבר 2015 הגיע סיינפלד שוב לישראל כשערך ארבע הופעות בהיכל מנורה מבטחים. ב-30 בדצמבר 2017 ערך שתי הופעות נוספות בישראל, כששתיהן התקיימו באותו ערב בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב.
בשנת 2022 החל לצלם את סרטו החדש "הקרב על הפופ-טארט" שעלה בנטפליקס ב-3 במאי 2024. הסרט עוסק במלחמה בשנות ה–60 בין קלוגס לפוסט, שתי יצרניות דגני הבוקר הגדולות בארצות הברית שניסו להמציא מחדש את ארוחת הבוקר. סיינפלד ביים את הסרט, כתב אותו וגם משחק בו.
חיים אישיים
ממוזער|ג'רי ואשתו ג'סיקה סיינפלד, 2010|259x259 פיקסלים
סיינפלד נולד למשפחה יהודית ומזדהה כיהודי, למרות התנסות קצרה בסיינטולוגיה בשנות ה-30 שלו.
בצעירותו, ב-1984, התארס עם קומיקאית אמריקאית יהודייה בשם קרול לייפר, אך הם נפרדו. בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, היה סיינפלד במערכת יחסים במשך ארבע שנים עם אמריקאית-יהודייה בשם שושנה לונסטיין שהייתה בת 17 בתחילת הקשר. מאז 1998 הוא בזוגיות עם מחברת הספרים האמריקאית ג'סיקה סקלר (במקור: נינה דניאל סקלר), אותה פגש במועדון ספורט של ריבוק, אף שהייתה בזמנו נשואה טרייה למישהו אחר. הם התחתנו ב-25 בדצמבר 1999, ונולדו להם שלושה ילדים: הבת סשה (7 בנובמבר 2000), הבן ג'וליאן קאל (1 במרץ 2003) והבן שפרד קלן (22 באוגוסט 2005).
בנובמבר 2014 טען סיינפלד כי הוא נמצא לכאורה על הספקטרום האוטיסטי, באומרו: "הגעתי למסקנה שאני נמצא בספקטרום האוטיזם, גם אם ברמה נמוכה. התחלתי לקלוט שלפעמים אני לא שם לב לדברים הנכונים. ומעבר לזה, אנשים מדברים אליי מדי פעם ואני לא מבין חלק מהדברים שהם אומרים לי. זה לא שאני במצב בלתי תפקודי, אבל בהחלט יש לי איזושהי בעיה ומשהו בלתי תקין אצלי". בסוף אותו חודש חזר בו סיינפלד מדבריו והצהיר שאינו שייך לספקטרום האוטיסטי, באומרו: "אני לא בספקטרום האוטיסטי; רק ראיתי מחזה בנושא, התחברתי לזה ברמה מסוימת וייחסתי זאת לעצמי. זה כל מה שאמרתי".
ב-2012 סיפר סיינפלד שהוא עושה מדיטציה כבר ארבעים שנה.
חיבה למכוניות
סיינפלד, חובב ואספן רכב נלהב, מחזיק באוסף גדול של מכוניות פורשה. הוא שכר האנגר בשדה תעופה בסנטה מוניקה, קליפורניה, לתקופת זמן ארוכה כדי לאחסן שם חלק מאוסף כלי הרכב שלו.
על פי הערכות, סיינפלד מחזיק בכ-50 דגמי מכוניות מתוצרת פורשה. פול בניסטר כתב כי באוסף של סיינפלד יש: דגמי פורשה 911 משנים שונות; 10 פורשה בוקסטר בצבעים שונים; וכן פורשה 550 "ספיידר", המפורסמת, מ-1955, אותו מודל - בצבע פנינה אפורה - בה נהג השחקן ג'יימס דין, כאשר הוא התרסק בתאונה ונהרג. בסדרת הטלוויזיה בערוץ דיסקברי "רדיפה אחר מכוניות קלאסיות", נטען כי סיינפלד מחזיק בפורשה היחידה בעלת קירור-אוויר, שיוצרה אי פעם. אחת מן המכוניות באוסף שלו היא פורשה 959 (ששוויה כ-700,000 דולר) ממנה נבנו רק 292 יחידות אי-פעם. הוא אינו רשאי לנהוג בה, כי הרכב לא מורשה חוקית לנסיעת כביש - משום שמעולם לא נערכו לדגם זה מבחני הזיהום והריסוק האמריקאיים, הואיל וחברת פורשה סירבה לתרום ארבעה כלי רכב ממודל 959 לצורך מבדקי ההרס. הוא ייבא את הרכב למטרות תצוגה, בתנאי שהוא לא יהיה מונע על כביש בתחומי ארצות הברית. המכונית נעשתה חוקית לנהיגת כביש שם ב-1999 תחת החוק הפדרלי "Show and Display". בפברואר 2004 סיינפלד כתב מאמר בנושא כלי רכב, הסוקר את הדגם פורשה קאררה GT.
ב-2008 סיינפלד היה מעורב בתאונת דרכים כאשר בלמי הפיאט 500 שלו (משנת 1967) כשלו, וכדי להימנע מכניסה לצומת, הוא משך את בלם החירום תוך התהפכות חדה, מה שבסופו של דבר גרם למכונית לעצור על צידה; סיינפלד לא נפגע בתאונה. בתוכנית האינטרנט 'קומיקאים במכוניות שותים קפה', סיינפלד סיפר כי "הלמבורגיני מיורה היא המכונית היפה ביותר שתוכננה אי פעם".
במרץ 2016 מכר ג'רי סיינפלד 17 מכוניות פורשה מאוספו הפרטי, בסכום כולל של למעלה מ-22 מיליון דולרים.
ביוני 2023 רכש את פורשה 996 היקרה בעולם - תמורת 1.2 מיליון דולר.
השקפות פוליטיות ויחסו לישראל
250px|ממוזער|שמאל|סיינפלד עם חברי קיבוץ בארי בחדר האוכל של הקיבוץ ב-19 בדצמבר 2023, במסגרת ביקור שנערך בעקבות מתקפת הפתע על ישראל והטבח בקיבוץ בארי
סיינפלד העניק תרומות לגופים פוליטיים אמריקאיים, כולל לקמפיין הבחירות לנשיאות של ג'ורג' וו. בוש מן המפלגה הרפובליקנית, ולזה של אל גור מהמפלגה הדמוקרטית ב-2000. בהמשך, הוא תרם לעוד ארבעה מתמודדים אחרים מהמפלגה הדמוקרטית, ב-2000 ו-2004.
בעידן התקינות הפוליטית סיינפלד גינה בפומבי את רגישות היתר של הסטודנטים ואמר שרבים מהם לא מסוגלים להבין בדיחה.
סיינפלד הגיע מספר פעמים במהלך חייו לישראל, גם למופעים וגם לנופש, כשבצעירותו הוא אף התנדב לעבודה בקיבוץ סער. ב-2018 הוא בא עם משפחתו לביקור קצר בארץ לרגל הופעות סטנד-אפ שערך, והחליט להאריך את שהותו מעבר לשבוע כדי לבקר גם בבסיסים של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון כשהועלו תמונות שלו משם לרשתות החברתיות הדבר גרר תגובות מעורבות מצד עיתונאים אמריקאיים ומצד גולשים פרו-פלסטיניים בעולם.
באוקטובר 2023, סיינפלד, יחד עם שחקנים, קומיקאים ומנהלי בידור מהוליווד חתמו על מכתב פתוח לנשיא ביידן. הם קראו לשחרור בני ערובה המוחזקים על ידי ארגון הטרור חמאס. הקמפיין שהושק לצד המכתב נקרא . בנוסף סיינפלד שותף למכתב מחאה פומבי לגילדת התסריטאים, על שתיקתם דווקא בנושא המלחמה בישראל. בדצמבר 2023 הגיע לישראל לביקור תמיכה במשפחות החטופים וביקר בקיבוץ בארי לאחר הטבח בקיבוץ. סיינפלד ביקר גם במטה משפחות החטופים כשהוא עונד דיסקית לתמיכה בחטופים על צווארו. הוא נפגש עם נציגי המשפחות ועם חטופים ששבו משבי חמאס.
בראיון לבארי וייס הגדיר סיינפלד את הביקור בישראל לאחר המתקפה: "זו הייתה החוויה החזקה ביותר בחיי", והתקשה להמשיך בדבריו.
קישורים חיצוניים
האתר של "קומיקאים במכוניות שותים קפה"
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-הונגרי
קטגוריה:קומיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סטנדאפיסטים יהודים אמריקאים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:סיינפלד
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: הפקת קומדיה
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: טלוויזיה: שחקן בתוכנית מוזיקלית או קומית
קטגוריה:אספני מכוניות
קטגוריה:בוגרי קווינס קולג' (ניו יורק)
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1954 | 2024-09-10T17:19:10 |
מסכת תענית | ממוזער|שער מסכת תעניתמַסֶּכֶת תַּעֲנֶית (נקראת גם מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת) היא חלק מסדר "מועד" שבשישה סדרי משנה. מסכת זו קצרה יחסית, ועוסקת בדיני תעניות בכלל, ובפרט בתעניות שבית דין היו גוזרים על כלל הציבור בזמן "עצירת גשמים" ובשנת בצורת. אגב כך מובאים במסכת גם דיניהם של הקטעים בתפילת שמונה עשרה הקשורים לירידת הגשמים – הזכרת "מוריד הגשם" ובקשת "ותן טל ומטר לברכה".
בנוסף לתעניות על הגשמים, המסכת עוסקת גם בתענית י"ז בתמוז ותשעה באב ובדיני השבוע שחל בו תשעה באב וכן בסדר המעמדות. במסכת זו בתלמוד הבבלי פרקי אגדה רבים, יחסית למסכתות אחרות. במסכת זו נמצאות האגדות הידועות על חוני המעגל, נחום איש גמזו ונקדימון בן גוריון.
בתלמוד הבבלי יש במסכת זו כ-30 דפים. בגלל אורכה הקצר, והסיפורים הרבים שתופסים חלק גדול מן המסכת, נחשבת מסכת תענית לאחת המסכתות ה"קלות" ללימוד והיא משמשת הרבה אנשים הרוצים לסיים מסכת אך אינם נמצאים ברמה גבוהה של לימוד גמרא.
מיקומה של המסכת בסדר מועד
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהסתיים הדיון במועדים שמקורם בתורה, הגיע תור הדיון בתעניות השונות שתקנו הנביאים ונזכרים בספרי נבואה.
פרקי המסכת
מֵאֵימָתַי (שבע משניות) – הזכרה ושאלה של גשמים בתפילה ותעניות שגוזרים אם לא ירדו גשמים.
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד (עשר משניות) – דיני התענית: מה עושים ביום התענית? מה אסור לעשות? מי מתענה? עד מתי? באילו ימים לא גוזרים תענית?
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תשע משניות) – על אילו צרות מתענים?
בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים (שמונה משניות) – דיני מעמדות, תאריכים שאירעו בהם אסונות לעם ישראל ונושאים נוספים.
בסה"כ במסכת 34 משניות.
פירוש רש"י
מתוך השוואה עם פירוש רש"י במקומות רבים אחרים ומסגנון דברי התוספות למסכת הסיקו כמה ממפרשי הש"ס שפירוש רש"י למסכת לא חובר על ידו אלא על ידי אחד התלמידים.
קישורים חיצוניים
תלמוד בבלי, מסכת תענית, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
שיעורים על מסכת תענית באתר שפע
הערות שוליים
תענית
קטגוריה:תעניות | 2024-04-29T00:02:28 |
ג'ייסון אלכסנדר | ג'ייסון אלכסנדר (באנגלית: Jason Alexander; עם לידתו ניתן לו השם ג'יי סקוט גרינספן; נולד ב-23 בספטמבר 1959) הוא שחקן טלוויזיה, קולנוע ומחזות זמר ובמאי קולנוע יהודי-אמריקאי, שנודע בעיקר בזכות תפקידו כג'ורג' קוסטנזה בסדרת הטלוויזיה המצליחה סיינפלד.
ביוגרפיה
תחילת הדרך
אלכסנדר נולד בניוארק שבניו ג'רזי לג'וש ורות גרינספן. יש לו אחות למחצה בשם קרן, ואח למחצה בשם מייקל.
בשנת 1977 סיים אלכסנדר את לימודיו בבית הספר התיכון "ליווינגסטון", אשר בליווינגסטון ניו ג'רזי.
הוא למד באוניברסיטת בוסטון, אך עזב את הלימודים בקיץ לפני שנתו האחרונה מכיוון שמצא עבודה בניו יורק. מאוחר יותר הוענק לו תואר כבוד. בספטמבר 2006, בריאיון ל-Access Hollywood, הוא ציין את רוברט לאמפף כמורה האהוב עליו, וכזה שהשפיע עליו ביותר ועודד אותו לפתח את קריירת המשחק שלו.
קריירה
תיאטרון
אלכסנדר החל את קריירת המשחק שלו על במות ניו יורק ונחשב לזמר מיומן. בברודוויי, הוא הופיע במחזמר "מתגלגלים" מאת סטיבן זונדהיים, במחזמר The Rink, במחזה Broadway Bound של ניל סיימון, ב-Accomplice ובברודוויי של ג'רום רובינס, עבורו זכה בפרס טוני לשנת 1989 לשחקן הטוב ביותר במחזות זמר. טרם הצטרפותו לצוות "סיינפלד" הופיע אלכסנדר בתפקיד משנה כעוה"ד הנבל בסרט "אישה יפה" בכיכובם של ריצ'רד גיר וג'ולייה רוברטס.
הוא חזר לבמה בשנת 2003 בהפקה המוצלחת "המפיקים" של מל ברוקס, שנעשתה בלוס אנג'לס. לאחר מכן הופיע במחזות ובמחזות זמר נוספים, וגם בקומדיית מצבים קצרת-ימים ב-CBS.
אלכסנדר מוסיף להשתתף במופעי במה, כולל בחגיגת יום ההולדת שערכה ברברה סטרייסנד לסטיבן זונדהיים בהוליווד.
לאחרונה התמנה אלכסנדר למנהל האמנותי של ה-"Reprise Broadway's Best" בלוס אנג'לס, שם הוא ביים בעבר את "יום ראשון בפארק עם ג'ורג'". הוא עתיד לביים את החידוש הצפוי ל"Damn Yankees" ב-"Reprise" ומבטיח גרסה כמוה לא נראתה.
טלוויזיה וקולנוע
לפני שפרץ לתודעת המיינסטרים, שיחק אלכסנדר במספר סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ביניהם בדרמה האירוטית "כשגבר אוהב אשה" ובמיני-סדרה "בן מועדף" (1988), של רשת NBC שעלתה לשידור באותו שבוע של הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988. אלכסנדר ידוע במיוחד בזכות תפקידו הקבוע בקומדיית המצבים עטורת הפרסים סיינפלד, שבה גילם את דמותו הנוירוטית וחסרת הכבוד של ג'ורג' קוסטנזה, חברו הטוב ביותר של ג'רי סיינפלד. במקביל לחובותיו ב"סיינפלד", אלכסנדר דיבב את הדמות המובילה בסדרת הפולחן המונפשת "דאקמן" (Duckman), ששודרה בין השנים 1994–1997. אלכסנדר דיבב גם את קאטברט, המנהל המנוול ממחלקת משאבי אנוש, בסדרה המונפשת קצרת המועד דילברט, שהתבססה על הקומיקס הפופולרי באותו שם. הוא כיכב בתפקיד הראשי בסרט הקולנוע אהבה! אומץ! חמלה!, והופיע בעונות השנייה והשביעית של הסדרה "תרגיע", בה שיחק את עצמו.
ג'ייסון אלכסנדר נטל חלק גם בסדרת הטלוויזיה דינוזאורים, כדמות בשם Al (Sexual) Harass. הדמות הייתה מדברת בדרך כלל על הטרדה מינית בעבודה.
בשנת 1995 ביים את סרטו הראשון "לטוב או לרע", בו גם שיחק בתפקיד הראשי לצדם של ג'יימס וודס, ג'ו מנטניה, רוב ריינר והיילי ג'ואל אוסמנט.
בשנת 1997 גילם את ליונל, עוזרו של הנסיך כריסטופר, בסרט "סינדרלה" ששודר במסגרת התוכנית "עולמו המופלא של דיסני".
למרות קריירה מוצלחת יחסית בסרטים ובתיאטרון, אלכסנדר לא הצליח לשחזר את תהילתו מ"סיינפלד" על המסך הקטן. בשנת 2001 הוא הצליח לחזור לשעת השיא בטלוויזיה בקומדיית המצבים Bob Patterson, שבוטלה אחרי 5 פרקים.
באלבום הפסקול Family Guy: Live in Vegas, שר אלכסנדר בית מתוך השיר "All Cartoons are Fuckin' Dicks".
לאלכסנדר מיוחס טביעת הביטוי "asshat" בפליטת פה ידועה מהמופע "Seinfeld" .
הוא הופיע בסדרה חברים בפרק שנקרא "הפרק שבו רוזיטה מתה".
אלכסנדר הופיע בסדרה מסע בין כוכבים: וויאג'ר בפרק Think Tank, בו הוא מגלם חייזר גאון בשם קוּרוׁס המנסה להביא את הדמות שבע מתשע לספינתו.
בשנת 2002 הוא הופיע בפרק הראשון מתוך ניסיון החידוש קצר-הימים של אזור הדמדומים, שם שיחק את המוות.
בשנים 2004–2005, כיכב אלכסנדר בסיטקום של CBS "תשתקו ותקשיבו" בה הוא גילם את דמותו של טוני קליינמן, מנחה תוכנית אירוח ספורטיבית. הסדרה שודרה בישראל בהערוץ הראשון וזו בוטלה לאחר עונה אחת בלבד.
הוא הופיע בשנת 2005 בפרק של הסדרה מונק - "מר מונק והבלש השני" בו גילם את יריבו של מונק, מארטי אילז.
ב-26 ביוני 2006 בתוכנית האירוח של ג'ימי קימל, הדגים אלכסנדר מספר טכניקות להגנה עצמית. הוא היה גם המארח בחגיגות 4 ביולי (יום העצמאות האמריקאי) 2006, של ה-PBS בוושינגטון הבירה, שם הוא שר, רקד ותופף בתופים. באותה שנה כיכב בתפקיד הראשי בסרט הקומדיה "איך להשיג דייט בקווינס".
אלכסנדר הופיע פעמיים בתוכנית הפוקר לידוענים Bravo's Celebrity Poker Showdown וזכה בשולחן האחרון בעונה השמינית. הוא זכה בסכום של חצי מיליון דולר עבור ארגוני צדקה.
ב-6 באוגוסט 2006, אלכסנדר חתם על חוזה לגלם דמות קבועה בסדרה "כולם שונאים את כריס" עד 2007.
בשנת 2015 ו-2016 שיחק בסיטקום "הכריש" (The Grinder) של רשת FOX, בכיכובו של רוב לאו. בשנת 2018 התארח בסדרה הקומית "שלדון הצעיר".
בשנת 2020 שיחק בסרט הקומדיה המקסיקני "My Boyfriend's Meds".
חיים אישיים
אלכסנדר נשוי לדיאנה א. טייטל מאז 31 במאי 1981. לזוג יש שני ילדים, גבריאל (נולד במאי 1992) ונח (נולד בפברואר 1996). אלכסנדר תומך פעיל של תנועת קול אחד, וביקר מספר פעמים בישראל כדי לקדם את מטרות התנועה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:שחקני תיאטרון יהודים אמריקאים
קטגוריה:סיינפלד
קטגוריה:זוכי פרס טוני: שחקנים
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - שחקנים
קטגוריה:אישים זוכי פרס דרמה דסק
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959 | 2024-10-18T08:52:48 |
מודל עוגת הצימוקים | שמאל|ממוזער|250px|
מודל עוגת הצימוקים (נקרא גם "מודל פודינג השזיפים", "מודל מרק האפונים", "מודל החצץ בתבן" או "מודל תומסון") הוא מודל לתיאור האטום, אשר הוצע על ידי הפיזיקאי הבריטי ג'יי ג'יי תומסון, מגלה האלקטרון.
לפני גילוי האלקטרון לא היה טעם בהצגת מודל לאטום, שהרי האטום היה נחשב לעצם בלתי פריק שלא מכיל חלקים אחרים. אך עם גילוי האלקטרון בשנת 1897 הסתבר שהאטום הוא ישות מורכבת, ותומסון, מגלה האלקטרון, הציע מודל למבנה האטום לפי התוצאות שנצפו.
המודל מדמה את האטום לעוגת צימוקים - מטען חשמלי חיובי מרוח בצורה הומוגנית על פני עיקר האטום, שהוא כדור צפיד (כמו במודל של ג'ון דלטון), ועל פני כדור חיובי זה מפוזרים האלקטרונים, שהם חלקיקי מטען שלילי נקודתיים - כמו צימוקים בעוגה.
המודל קרס בעקבות הניסויים בפיזור חלקיקי אלפא של רתרפורד, שהראו שלא ייתכן שהאטום מורכב מ"מריחה" של מטען חיובי, אלא שהמטען חיובי של האטום מרוכז באזור קטן מאוד בתוך האטום. ניסויים אלו הובילו את רתרפורד להציע את המודל הפלנטרי של האטום.
המודל נקרא על שם פודינג השזיפים, משום שתומסון דימה את פיזור האלקטרונים באטום לפיזור הצימוקים בפודינג שזיפים. פודינג השזיפים הוא מאפה יבש הדומה יותר לעוגה, וזה מקור הבלבול בשם המודל.
ראו גם
המודל הפלנטרי
מודל האטום של בוהר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקה אטומית
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות | 2024-05-17T21:32:35 |
הר הרצל | ממוזער|300x300 פיקסלים|מפת הר הרצל על חלקותיו
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה הראשית להר הרצל
שמאל|ממוזער|250px|גיזום בצורת המנורה (סמל המדינה) וגיזום "הר הרצל" בכניסה הראשית, חנוכיה למעלה
הר הרצל הוא הר במערב ירושלים המשמש כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. בהר נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה וכן חלקת גדולי האומה בה קבורים מנהיגי המדינה והציונות. בכניסה להר נמצא מוזיאון הרצל ובו שוכן מאז 2017 היכל הזיכרון הלאומי שבו מונצחים כל הנופלים בהגנה על הארץ.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכים בהר הרצל הטקסים המרכזיים לזכר חללי צה"ל, חללי משטרת ישראל, ונפגעי פעולות האיבה בהשתתפות ראשי המדינה, יושב ראש הכנסת, ונשיא המדינה. במוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, נערך ברחבת הר הרצל "טקס הדלקת המשואות" - הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום העצמאות.
ההר, שעד לקבורת הרצל שהביא לשינוי שמו ('הר הרצל') נקרא בערבית א-שראפה ("הנשקפת"),זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, כרך ג-ז, עמ' 1951 מתנשא לגובה של 834 מטרים מעל פני הים ונמצא במערב ירושלים, ביער ירושלים בין השכונות עין כרם, קריית יובל, בית הכרם, בית וגן, יפה נוף והר נוף. הר הרצל והכתף הסמוכה אליו עליה בנוי יד ושם, מכונים הר הזיכרון.
הכניסות להר הרצל ולבית הקברות הצבאי בו מצויות בקצה הדרומי של שדרות הרצל. בחודש אפריל 2013 נערכה תחרות להקמת כניסה ראשית חדשה עם מרכז מבקרים במקום בו נמצאת כיום הכניסה הראשית. בתחרות זכה צוות בינלאומי של אדריכלים שהציע רצף עמודים בצד הכניסה וגג מחורר מעל שער הכניסה הקיים.
בחודש מרץ 2014 נבחר בית הקברות של הר הרצל לאחד מ-20 בתי הקברות היפים ביותר בעולם על ידי המגזין Business Insider.
קבר הרצל
שמאל|ממוזער|250px|המצבה הזמנית על קברו של הרצל, 1950
שמאל|ממוזער|250px|המצבה הקבועה על קברו של הרצל
בשנת 1904 נפטר בנימין זאב הרצל - חוזה מדינת היהודים. בצוואתו ביקש להיקבר בווינה ושעצמתיו יועברו, יחד עם עצמות בני משפחתו, לקבורה בארץ ישראל בידי נציגי העם היהודי.
בשנת 1948 עוד לפני סיומה של מלחמת העצמאות, החליטה ממשלת ישראל במסגרת מאמציה לביסוס מוסדות המדינה (המוחשיים והסמליים) – להעלות את עצמותיו של הרצל ולקוברן בשטח המדינה. בכך הייתה מעוניינת הממשלה ביצירת אתר קבורה ממלכתי וייצוגי – פנתאון של מנהיגי המדינה ושל ההנהגה הציונית שקדמו להקמתה.
לאחר הקמת המדינה הוקמה וועדה משותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית שמטרתה הייתה מציאת מקום עבור קבורתו של הרצל וגם החלטה על תכנון אתר הקבר וסביבתו. בראשות הוועדה עמד יוסף ויץ. הוועדה התלבטה באשר למקום בו ייקבר הרצל, זאת מפני שעד תקופה זו, נקברו מנהיגיה של התנועה הציונית במספר רב של מקומות דוגמת בית הקברות טרומפלדור בתל אביב ובית הקברות כנרת בסמוך לקבוצת כנרת (בו נקברו ראשי הציונות הסוציאליסטית). זאת לאחר שכשל הרעיון של מנחם אוסישקין להקים "פנתאון לאומי" במערת ניקנור שבמורדותיו הדרומיים של הר הצופים.
הוועדה, שלא הייתה מעוניינת לקבור את הרצל בבית קברות קיים, אלא ליצור אתר חדש בעל משמעות סמלית לתקומת המדינה אותה חזה, בחרה בירושלים כמקום קבורתו. בחירה זו הייתה לצורך הדגשת ריבונותה של ישראל על העיר, שהייתה אמורה להישאר תחת ריבונות בינלאומית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. מבין החלופות נבחרה פסגה חשופה באזור שכונת "בית וגן" במערב ירושלים, שכונתה עד אותה תקופה בשמה הערבי "אלשראפה" ("הנשקפת"). אזור זה נכבש על ידי פלוגת יהונתן במלחמת העצמאות ב-14 ביולי 1948 ושימש כבסיס כוחות עיקרי לחיילים שנקראו לכבוש את העיר. בין השיקולים שהובילו לבחירת האתר צוינו שליטתו הטופוגרפית על האזור (כאמור, גובה הפסגה 834 מ' מעל פני הים) וריחוקו מהקו העירוני.
בתאריך 17 באוגוסט 1949, הובאו עצמותיו של הרצל לקבורה בישראל. טקס הקבורה נערך במעמד ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית ועל הקבר הוצבה מצבה זמנית.
בשנת 1950 נערכה התחרות לעיצוב הקבר על ידי ההסתדרות הציונית. מדינת ישראל, שהייתה באותה תקופה בשיאו של משבר כלכלי ותחת משטר "צנע" לא יכלה להרשות לעצמה הקמת אנדרטה רחבת היקף. לפיכך הופיעה במפרט התחרות לתכנון האתר בקשה לפשטות וצניעות המתאימות "לתנועה עממית ולמדינה צעירה שנאבקת על קיומה ועסוקה במפעל קיבוץ הגלויות" וכמו כן לא לעבור על האיסור ההלכתי בעשיית פסל. המפרט דרש, מלבד תכנון קבר הרצל, גם את תכנון קבריהם של בני משפחתו ואת קברו של דוד וולפסון (ממשיכו של הרצל בראשות התנועה הציונית).
עד מאי 1951 הגישו את הצעותיהם לאתר 63 אדריכלים ופסלים מ-11 ארצות. חבר השופטים החליט פה אחד ובחר את תוכניתו של האדריכל הירושלמי יוסף קלארווין (שלימים תכנן גם את משכן הכנסת בעיר). תוכניתו של קלארווין כללה הקמת מאוזוליאום מעל הקבר בצורת כיפה בגובה של שישה מטרים אך מחוסר תקציב התוכנית נעצרה. במהלך הזמן שבו התוכנית הוקפאה החלו לפקוד את הקבר אנשים פרטיים שהחלו לקיים טקסים פרטיים מסביב לקבר. בשנת 1959 החליטה הנהלת ההסתדרות הציונית לגנוז את התוכנית באופן סופי ולהישאר עם מצבת אבן פשוטה. לאחר גניזת התוכנית החלו העבודות להקמת הפארק עם הגנים מסביב לקבר ובשאר אזורי ההר בתכננו של אדריכל הנוף יעקב ניצן. בשנת 1960 הוקמה מצבה קבועה מעל הקבר, עשויה מאבן שחורה ועליה הכיתוב - הרצל.
ליד רחבת קברו של הרצל, נקברו עצמות הוריו ואחותו שהועלו לארץ מעט אחריו. בספטמבר 2006 הועלו עצמות ילדיו האנס ופאולינה, ונקברו גם הם בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל.
בית הקברות האזרחי הממלכתי של מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|קבריהם של אליעזר קפלן ורעייתו בחלקת גדולי האומה
שמאל|ממוזער|250px|קבר האחים לחללי סלבדור
בית הקברות האזרחי בהר הרצל מורכב מחלקות שונות שהקשר ביניהן הוא קבורתם בהן של אישי ציבור מפורסמים, הגם שלכל אחת מחלקות אלו היו נסיבות הקמה ייחודיות.
בשנת 1952, עם פטירתו של שר האוצר וסגן ראש הממשלה אליעזר קפלן, החליט ראש הממשלה דוד בן-גוריון לקבור את קפלן בשולי בית הקברות הצבאי בהר הרצל משום שהוא . יוסף ויץ, שהיה אחראי על קברו של הרצל והשטח המקיף אותו, התנגד לקבורת קפלן בשטח משום שוועד הנאמנים של הר הרצל החליט שלא ייקברו אישים נוספים בהר חוץ מהרצל ומחליפו בהנהלת הסוכנות - דוד וולפסון. ויץ הציע להקים בהר המנוחות חלקה מיוחדת שתיועד ל"אישי האומה" וקפלן ייקבר בה. לאחר דין ודברים הורה בן-גוריון על קבורת קפלן בהר הרצל. לאחר קבורתו של קפלן הוחלט על העברת המשך הטיפול בחלקה למחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. המצבה על קברו של קפלן, שבעקבותיה נקבע עיצוב שאר המצבות בחלקה, עוצבה על ידי מתכנן בית הקברות הצבאי בהר - אשר חירם.
באותה השנה הועלו עצמותיו של דוד וולפסון ונקברו בחלקה מיוחדת בהר הרצל. בחלקה זו נקברו בהמשך גם שאר ראשי ההסתדרות הציונית העולמית. עצמותיהם של בני משפחתו של הרצל, שהובאו לארץ בשלבים החל משנות ה-50 ועד שנות ה-2000, נקברו גם הן באותה חלקה.
בשנת 1964, עם העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי הוכשרה חלקה קבורה מיוחדת עבורו ועבור בני משפחתו בסמוך לחלקת גדולי האומה.
באותה שנה, עם העלאת עצמותיהם לארץ של נספי אוניית המעפילים "סלבדור" הוקמה בסמוך לחלקת משפחת ז'בוטינסקי, חלקה מיוחדת עבורם שהוקדשה גם עבור חללים נוספים של אוניות מעפילים. בשנת 1992 הוקמה חלקה נוספת לקבורת חללי אוניית המעפילים אגוז.
בית הקברות הצבאי הלאומי
שמאל|ממוזער|250px|חלקת חללי מחלקת הל"ה
שמאל|ממוזער|250px|חלקת צנחני היישוב
בשנת 1949, במקביל לתהליך הבאתו לקבורה של הרצל (ללא קשר לעניין) החל משרד הביטחון לאתר מקומות להקמתם של מספר בתי קברות צבאיים שבהם יובאו לקבורה ההרוגים הרבים של מלחמת העצמאות. במספר ערים נבחרו שטחים בהם יוקמו בתי העלמין הצבאיים, ומשרד הביטחון פנה אל הקרן הקיימת על מנת לאתר אזור בירושלים שבו יוקם בית העלמין הצבאי של העיר.
האתר שנבחר להקמת בית הקברות בירושלים היה חלק מהגבעה עליה הוחלט כבר קודם לקבור את הרצל. לאחר שהתברר ש. תוכנית זו לא מצאה חן בעיני מתכנני אתר קבר הרצל שלא רצו "להאפיל" על הקבר אך התקבלה לאחר שמתכנני בית הקברות הצבאי התחייבו שהתוכנית לא תפריע לבניית האתר סביב לקבר הרצל ולבית הקברות הצבאי הוגדרו כניסות נפרדות. אל בית הקברות החדש הועברו גופותיהם של הנופלים בקרבות על ירושלים.
לתכנון בית הקברות נבחר האדריכל אשר חירם, שהיה "אדריכל הבית" של היחידה להנצחת החייל. בשל האילוצים הטופוגרפיים בבניית בית קברות על צלע הר, בנה חירם טרסות שיחלקו את ההר לחלקות עם קרקע ישרה. גם המצבה הצבאית בבית קברות זה ובשאר בתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל עוצבה על ידי חירם. את הגנים בהר תכנן הגנן חיים גלעדי.
בשל מיקומו של בית הקברות בירושלים הוחלט שהוא לא ישמש רק כבית קברות אזורי אלא כבית הקברות הצבאי הלאומי. עקב החלטה זו נקברו או הונצחו במקום גם נופלים מהתקופה שלפני הקמת המדינה שחלקם נקברו בקברי אחים – נופלי המחתרות, עולי הגרדום, לוחמי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב, וכדומה. בנוסף, הוקמו בהר אנדרטאות מרכזיות לקבוצות שונות שלא הובאו לקבר ישראל או שנקברו במקומות אחרים.
ההר בנוי חלקות חלקות, כאשר חללי מלחמת העצמאות, שרובם היו קבורים לפני כן בגבעת ר"ם הסמוכה, קבורים בחלקות שונות על פי אזורי הקרבות. חללי המלחמות הבאות (עד מלחמת יום הכיפורים), נקברו בחלקות שהוקדשו לחללי אותה מלחמה. החל ממלחמת ההתשה, נקברים כל החללים יחד על פי סדר נפילתם. בנוסף לחלקות הכלליות נמצאות בהר גם חלקות "ייחודיות" כדוגמת חלקת עולי הגרדום, חלקת המשטרה, קברי אחים ועוד. לזכר חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע נמצא בבית הקברות גן הנעדרים. בשנת 1954 בעת הרחבת בית הקברות, נתגלתה במקום מערת קבורה מתקופת בית שני. המערה שומרה ושולבה באתר. בכל חלקה בבית הקברות ישנה רחבה קטנה לטקסים ובנוסף קיימת רחבה מרכזית לטקסים גדולים יותר.
היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל
היכל הזיכרון הלאומי בהר הרצל הוא מיזם של משרד הביטחון להנצחת זכרם של כל חללי מערכות ישראל בהגנה על הארץ ומחוצה לה מאז שנת 1860 ועד היום. לפי התכנון כל טקסי יום הזיכרון אמורים לעבור אליו מרחבת הטקסים המרכזית שנמצאת בבית הקברות הצבאי. בחודש פברואר 2014 החלה הבנייה בכניסה הראשית אל בית הקברות הצבאי והיא כוללת גם כניסה חדשה לאתר.
לצד היכל הזיכרון ימוקמו משרדי היחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון.
אנדרטאות
בהר הרצל ובבית הקברות הצבאי בו הוקמו במהלך השנים מספר רב של אנדרטאות ואתרי הנצחה, חלקם לזכר חיילים וחלקם לזכר אזרחים.
אנדרטאות לזכר חיילים
אנדרטה לזכר החיילים היהודים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה
אנדרטה לזכר החיילים היהודים בצבא הפולני במלחמת העולם השנייהשמאל|ממוזער|250px|אנדרטת מגיני הרובע היהודי
אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה - לזכר מתנדבי היישוב העברי שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
אנדרטת האוניה ארינפורה - לזכרם של מתנדבי היישוב העברי שאונייתם הופצצה על ידי הגרמנים.
אנדרטה לזכר כ"ג יורדי הסירה - לזכר חברי ארגון ההגנה שנעלמו בדרך לביצוע משימת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי בלבנון.
אנדרטת מגיני הרובע היהודי במלחמת השחרור
אנדרטת נצר אחרון - לזכר העולים ניצולי השואה שהיו נצר אחרון למשפחתם ונהרגו במלחמת העצמאות.
גן הנעדרים - לזכר חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.
אנדרטה לזכר חללי הצוללת "דקר".
אנדרטאות לזכר אזרחים
אנדרטת חללי פעולות האיבה - לזכר כל חללי הטרור בישראל
אתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
אתרים נוספים בהר הרצל
ממוזער|שמאל|250px|מוזיאון הרצל
מוזיאון הרצל - ניצב ברחבת הכניסה הראשית, ובו תצוגה על חייו ופועלו, כולל שיחזור חדר עבודתו בווינה עם רהיטיו המקוריים. בשנת 2005 שופץ ושודרג המוזיאון והפך לאינטראקטיבי.
מדרשת הר הרצל - מרכז חינוכי הנמצא בצמוד אל מוזיאון הרצל ליד רחבת הכניסה הראשית. הבניין החדש הוקם בשנת 2010 והחליף את המדרשה לציונות ששכנה בבניין מוזיאון הרצל. המדרשה הוקמה בתור המרכז הארצי ללימוד הציונות ונפתחה בשנת 2013.
גן האומות - נמצא בחלקו הדרומי של ההר, בין קברו של הרצל לרחבת הכניסה הראשית. הגן מרוכב מעצים שניטעו בידי נשיאים וראשי מדינות שביקרו בארץ, כאשר על כל עץ מצוין שם הנוטע של אותה המדינה וסוג העץ שניטע.
השביל המחבר - מתחיל בסמוך לשער הכניסה ליד ושם ועולה משם עד סמוך לחלקת גדולי האומה בהר הרצל. השביל הוקם בשנת 2003 על יד היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון ונסלל בעבודת כפיים של חניכי תנועות הנוער הציוניות בישראל. לאורך השביל תצוגת קבע המתארת את נתיב התקומה.
מסלול מבקרים - הוקם ב-2004 כשלב ראשון בתוכנית להקמת מרכז מבקרים בכניסה הראשית החדשה שתוקם בהר הרצל יחד עם היכל הזיכרון הלאומי. המסלול עובר דרך שלושים נקודות ציון בהר דרך בית העלמין הצבאי, החלקה הציונית בהר וחלקת גדולי האומה.
ראו גם
מערת ניקנור
בתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל
לקריאה נוספת
מירון בנבנישתי, עיר המנוחות: בתי העלמין של ירושלים, ירושלים: כתר, 1990.
מעוז עזריהו, פולחני מדינה : חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1956-1948, שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, 1995.
מיכל נאור-ורניק ודורון בר, "התחרות לתכנון קבר הרצל ועיצוב הר הרצל", 1949-1960, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 144: 107-136, 2012
מעוז עזריהו בשיתוף מנשה שני, במותם ציוו: אדריכלות בתי הקברות הצבאיים בישראל: השנים הראשונות, היחידה להנצחת החייל, אגף משפחות והנצחה, משרד הביטחון, 2013.
משה אורן, השביל המחבר, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2014.
מעוז עזריהו, "הר הרצל: מתווה היסטורי של בית הקברות הלאומי בירושלים." אופקים בגאוגרפיה, 64-65: 369-383, 2006.
קישורים חיצוניים
בית העלמין הצבאי הר הרצל באתר "יזכור"
מידע על הר הרצל באתר עיריית ירושלים
מפה של אזור הר הרצל עם תמונות באתר גוגל מפות
תמונת לוויין של הר הרצל עם סימון הכבישים והרחובות באתר Bing Maps
תמונת לוויין של הר הרצל, עם סימון האתרים, ב-WikiMapia
סיפור הקמתו של הר הרצל 1949-1960 באתר יד בן צבי
הר הרצל - בית העלמין הלאומי של ישראל, מצגת באתר מק"מ חיפה
תמונות של הר הרצל באתר allaboutjerusalem
דו"ח על הר הרצל באתר "ועדת חבר העמים לקברי מלחמה"
הר הרצל באתר Find a grave
מוזיאון הרצל בהר הרצל
מדרשת הר הרצל באתר "סנונית"
תמונות של הר הרצל באתר Slidex
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
הרצל
קטגוריה:בתי קברות לאומיים
קטגוריה:ירושלים: קברים ובתי קברות
קטגוריה:ארץ ישראל: קברים ובתי קברות יהודיים
קטגוריה:בתי קברות צבאיים ישראליים
קטגוריה:הנצחת בנימין זאב הרצל
קטגוריה:ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
קטגוריה:ירושלים: גנים ופארקים
קטגוריה:מקומות שהונצחו בשטרות כסף ישראליים | 2024-06-23T20:41:21 |
אוקוריגאנה | שמאל|ממוזער|250px|המשפט "איני רוצה ללכת הביתה" בקאנג'י לעומת אוקוריגאנה
אוֹקוּרִיגאנה (ביפנית: 送り仮名, מילולית: "אותיות מלוות") היא צורת שימוש מיוחדת באותיות היראגאנה בה מעניקים סימני ההיראגאנה משמעות מיוחדת לסימני קאנג'י במילים יפניות.
לרוב מצורפות אותיות ההיראגאנה לסימני קאנג'י המציינים פועל או שם תואר, ואשר מעניקים לו משמעות של זמן (עתיד, עבר או הווה) חיוביות או שליליות, נימוס דקדוקי ועוד.
שימוש נוסף באוקוריגאנה הוא העזרה בקריאת קאנג'י אשר לו יותר מצורת קריאה אחת. מאחר שלמרבית סימני הקאנג'י יש יותר ממשמעות אחת (אם כי לרוב המשמעויות זהות) וכן צורות אפשריות רבות ושונות לקריאה, סימני ההיראגאנה שמצורפים לקאנג'י מאפשרים לדעת מה היא צורת ההגייה הנכונה של הסימן.
בדוגמה שמובאת כאן, נעשה שימוש בפעלים שכיחים הכתובים בקאנג'י: "上" (מעלה) ו"下" (מטה), להם צורפו סימני היראגאנה כדי להראות את צורת קריאתם המשתנה. את הדוגמאות ביפנית יש לקרוא משמאל לימין.
上がる - אגארוּ (להגביה/להכין/להשלים). בצורת הקריאה הזו הסימן 上 נקרא כאַ.
上る - נוֹבוֹרוּ (לטפס/לעלות). בצורת הקריאה הזו הסימן 上 נקרא כנוֹבוֹ.
下さる - קוּדאסארוּ (לתת). בצורה זו הסימן 下 נקרא כקוּדַה.
下りる - אוֹרירוּ (להנמיך/לרדת). בצורה זו הסימן 下 נקרא כאוֹ.
כמו לרוב המערכות הדקדוקיות בשפה היפנית, גם לשימוש באוקוריגאנה מספר ורסיות, בעיקר בטקסטים ישנים. משרד החינוך היפני פרסם זה מכבר חוקים המאחדים את הצורות השונות וקובעים את צורת השימוש הנכונה והיחידה, אולם מילים רבות יוצאות דופן לשיטה זו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית | 2024-07-21T16:02:59 |
שלשת הקסא | REDIRECTייצוג צבע במחשב | 2006-02-11T09:55:28 |
סרט צילום | שמאל|ממוזער|350px|סרט צילום לא מפותח
סרט צילום (או: פִילְם, כתעתיק מאנגלית: Film) הוא אמצעי לאחסון מידע בצורה של תמונות המצולמות במצלמה על גבי רצועה ארוכה של צלולואיד שמצופה בחומרים הרגישים לאור. הציפוי הוא אמולסיה של ג'לטין כחומר מדביק ומקשר, עם הלידי כסף רגישים לאור. כאשר האמולסיה נחשפת לכמות מספקת של אור, הלידי הכסף יוצרים תמונה סמויה (שאינה נראית לעין) ובעזרת תהליכים כימיים ניתן להפוך את התמונה לגלויה ולקבע אותה.
תיאור סרט הצילום
סרט הצילום נראה כמו רצועה שחורה עם משבצות ולמעלה מחוררות נקודות קטנות.
סוגי סרטים
סרטי נֵגָטִיב (תַּשְׁלִיל) צבעוני יוצרים תמונה נגטיבית אשר הצבעים בה הפוכים למציאות. הסרטים מורכבים משלוש שכבות הרגישות לצבעים שונים. בדרך כלל השכבה העליונה רגישה לכחול, אחריה שכבה הרגישה לירוק ולבסוף שכבה הרגישה לאדום. בסיס סרט הצילום צבוע בדרך כלל בצבע כתום אשר משפר את דיוק הצבעים המתקבלים. את התמונה המתקבלת על גבי סרט הצילום ניתן להגדיל בצורה אנלוגית בחדר חושך על גבי ניירות צילום נגטיביים וכך לקבל תמונה פוזיטיבית. בזמן חשיפת הנייר יש צורך להחסיר את הגוון הכתום של בסיס האמולסיה כדי לקבל צבעים התואמים את המציאות. תהליך הפיתוח הנפוץ לסרטי נגטיב הוא C-41.
סרטי שקופיות מפותחים בתהליך שונה מסרטי הנגטיב, בדרך כלל בתהליך E-6, ויוצרים תמונה פוזיטיבית עם צבעים התואמים למציאות. את התמונה המתקבלת ניתן להקרין בעזרת מקרן שקופיות. לשקופיות הייתה חשיבות בתחילת עידן הדפוס הצבעוני בכך שהצלם היה יכול לספק לבית הדפוס שקף פוזיטיבי צבעוני של התמונה ללא החשש מאי-דיוק-בצבע הקיים בשימוש בסרטי נגטיב (הדורשים תהליך ביניים ידני לקבלת תמונה פוזיטיבית). כיום, שימוש בקבצים דיגיטליים עם מרחבי ניהול צבע החליפו את השימוש בשקופיות בדפוס.
סרטי שחור לבן רגישים לכל ספקטרום האור אך מייצרים דימוי נגטיבי בגווני שחור בלבד (ה"לבן" הוא הבסיס השקוף של הסרט). תהליך הפיתוח מתחלק לשלושה שלבים - שלב הפיתוח שבו התמונה הסמויה הופכת לגלויה על המרה של הלידי הכסף לכסף מתכתי. השלב השני הוא עצירה של תהליך הפיתוח Stop Bath. בשלב השלישי מתבצע קיבוע של הדימוי והסרה של כל הלידי הכסף שלא התפתחו. לסיום התהליך מתבצע ניקיון הסרט על ידי שטיפה במים של הכימיקלים אשר הצטברו על גבי סרט הצילום ויבוש, כך נשמר סרט הצילום לאורך שנים רבות. אין תהליך סטנדרטי לפיתוח סרטי שחור לבן וניתן לשלוט במנעד הגוונים המתקבל על ידי שימוש בכימיקלים שונים בשלב הפיתוח. קיימים סרטי שחור לבן אשר רגישים לחלקים מעבר לספקטרום הנראה (תת אדום, על סגול, רנטגן,...)
חשיפה לאור
החומרים המשמשים להכנת סרטי צילום הם לרוב מלחי כסף; רובם נעשים כהים בעקבות חשיפתם לאור. הם מתפרקים לגרגרים זערערים של כסף מתכתי כהה, אפילו מבלי שעברו תהליך פיתוח. ניתן לראות זאת כאשר מוציאים – באפלה – דף של נייר צילום ומניחים על צדו הרגיש לאור עצם אטום, כגון צרור מפתחות. הנחת דף הנייר עם המפתחות באור השמש תגרום לכך שלאט-לאט ישנו המלחים הרגישים לאור את צבעם לאפור או לארגמן (אך לא לשחור ממש). לאחר הרמת המפתחות תישאר צורתם בבירור על הנייר כנגטיב בלבן, אך הדימוי הלבן אינו קבוע והוא יתחיל להתכהות ברגע ששוב לא יהיה מוסתר מהאור. במקום לחשוף את הנייר חשיפה ממושכת ב"הדפסת מגע" זו, ניתן לחשוף את הנייר לזמן קצר ולאור חלש יותר, ואז לקבל דימוי על רקע שחור עז על ידי שימוש בחומר מפתח. התוצאה תהיה דימוי נגטיב ברור וקבוע.
מאפייני סרט הצילום
רגישות לאור
ג'לטין הספוג בשילוב של מלחים שונים וכסף חנקתי יוצר שכבת גבישים המגיבים ליחידות של אור - פוטונים - שמגיעות אליהם. ללא כל תוספת השכבה הזאת רגישה בעיקר לספקטרום בין העל סגול ועד הכחול הנראה. בעזרת צבענים מיוחדים ניתן להפוך אותה לרגישה לכל ספקטרום האור הנראה.
כשאור פוגע בגביש, נוצרת תגובה כימית ש"משנה" את הגביש בצורה שלאחר מכן, בפיתוח הסרט, נראה כצבע (או גוונים שונים של שחור-לבן).
ככל שיש יותר גבישים על סרט הצילום, צריך יותר אור שיפגע בגבישים. ככל שיש פחות גבישים - צריך פחות אור. סרטי צילום נמדדים לפי גודל שנקרא ASA או ISO. הגדלים הנפוצים ביותר בשימוש הם 100, 200 ו-400 ASA. ככל שהגודל יותר גדול, מספר הגבישים קטן יותר, ונדרשת כמות קטנה יותר של אור בשביל לצלם תמונות. כך, בסרט של 400 ASA יהיה שימוש בצילום כשיש עננים או תחת צל, ובסרט של 100 ASA - יהיה שימוש בצילום תחת אור יום.
צבע
בסרטי צילום צבעוניים ובשקופיות, בכל שכבת צבע בנוסף לשכבת הלידי הכסף נמצאים גם מצמדי צבע. בתהליך הפיתוח, כאשר הלידי הכסף הופכים לכסף מתכתי, בתהליך כימי נוסף מצמדי הצבע יוצרים ענן צבע בסמוך לכסף. בהמשך תהליך הפיתוח (בדרך כלל בשלב ההלבנה) הכסף הופך בחזרה להליד כסף שקוף ואחר כך נשטף מסרט הצילום בתהליך הקיבוע (עם הלידי הכסף שלא התפתחו).
גורמים המשפיעים על בהירות התמונה
גורמים נוספים שמשפיעים על כמות האור שמגיעה לסרט הצילום הם מהירות החשיפה וגודל הצמצם. בגבישים של סרט הצילום יפגעו יותר מנות של אור אם הוא יחשף לאור זמן רב יותר (מהירות חשיפה נמוכה יותר), או שהפתח דרכו מגיע האור יהיה גדול יותר (צמצם גדול יותר). כשמצלמים לוקחים בחשבון את כל הגורמים האלו, בימינו - לרוב באופן אוטומטי, משום שהמצלמה הדיגיטלית מחשבת את כל הנתונים בעצמה.
חשיפת סרט הצילום לאור, כתוצאה מפתיחת הצמצם, מחוללת תגובה כימית בחומרים שעל סרט הצילום, וכתוצאה מכך נשמר על-גבי הסרט נגטיב של התמונה שצולמה. בנגטיב מוצגים צבעים משלימים לצבעים המציאותיים: שחור מוצג בנגטיב כלבן, ולבן מוצג כשחור.
קבלת פוזיטיב מדימוי נגטיב
עיבוד הסרט במעבדה מציג את הנגטיב בצורה גלויה, ומאפשר את הדפסת הנגטיב בצורת פוזיטיב, שהוא התמונה המצולמת המוצגת לעינינו.
כדי להפוך את הנגטיב לפוזיטיב עלינו להדפיס אותו על דף נייר רגיש לאור. פעולה זו יוצרת "נגטיב של נגטיב" – דימוי פוזיטיבי.
פיתוח סרטי צילום בימינו נעשה אוטומטית במכונה, כשלמפעיל יש יכולת להתערב ולהשפיע על הצבעים, ושחור לבן עדיין לעיתים מפותח ידנית.
היסטוריה
סרט הצילום הגמיש הראשון יוצר בשנת 1885 על ידי חברת איסטמן קודאק. בסרט זה החומר הרגיש לאור היה מונח על-גבי נייר. סרט פלסטי יוצר לראשונה בשנת 1889. קודם לכן היו בשימוש פלטות זכוכית מכוסות בחומר רגיש לאור, והשימוש בהן היה מגושם.
בתחילת המאה ה-21, עם התקדמות הצילום הדיגיטלי, הלך ופחת השימוש בסרט הצילום.
גדלים נפוצים לסרטי צילום
סרטי סטילס
35 מ"מ: הגודל הנפוץ במצלמות הביתיות והמקצועיות. רוחב הסרט הוא 35 מ"מ אך התמונה המתקבלת היא ברוחב 24 מ"מ בגלל הפרופורציות.
APS: פילם ברוחב 24 מ"מ (עם דימוי ברוחב 16.7 מ"מ). הפורמט יוצר החל משנת 1996 וכיום כבר אינו מיוצר. חשיבותו היא בכך שמצלמות הרפלקס הדיגיטליות אימצו את הפורמט לגודל החיישן בהן.
110, 126: סרטי צילום אשר יוצרו במחסניות בעוביים 13 מ"מ ו-28 מ"מ בהתאמה וחלקו עיצוב דומה. הם יועדו למצלמות חובבים.
120 (פורמט בינוני): סרט צילום גלילי אשר יוצר בהתחלה על ידי קודק עבור מצלמות בראוני 2 בשנת 1901. הוא יועד לשוק החובבים ובמרוצת השנים הפך לפורמט הנפוץ ביותר עד שהוחלף על ידי סרטי 35 מ"מ. כיום הסרט משמש בעיקר צלמים מקצועיים ונישות של צלמים חובבים. רוחב הסרט הוא 60 מ"מ ורוחב הדימוי הוא 56 מ"מ.
127: סרט צילום גלילי הדומה לפורמט 120 אך רוחב הסרט היה רק 40 מ"מ והוא היה בשימוש במצלמות חובבים בלבד.
פלטות (פורמט גדול): בניגוד לסרטי הצילום אשר מיוצרים בגלילים, הפלטות יוצרו כיריעות בודדות. הפלטות מיוצרות במגוון גדלים החל מ-4X5 אינץ' ועד 20X24 אינץ'.
סרטי קולנוע
בצילום סרטי קולנוע משמשים סרטי צילום בכמה מידות רוחב סטנדרטיות:
8 מ"מ: משמש בעיקר לסרטי חובבים, ומתאים להקרנת הסרט בחדר ביתי.
16 מ"מ: משמש לצילום סרטים תיעודיים או לסרטים דלי תקציב, בעבר רוב צילומי החוץ לטלוויזיה בוצעו בפורמט זה. גרסאות של סרטי קולנוע הודפסו על 16 מ"מ להקרנה במסגרת בתי ספר מועדונים ובסיסים צבאיים.
35 מ"מ: הרוחב המקובל לסרטי קולנוע המוקרנים בבתי קולנוע. רוחב זה מספק תמונה חדה גם בהקרנה על מסך גדול.
70 מ"מ: רוחב המשמש לסרטי המוקרנים על מסך ענק במיוחד, ובהם סצנות רבות משתתפים (כגון סצנות קרב) המצדיקות מסך כזה.
קישורים חיצוניים
פרופסור ינקו גולדנברג, סוף עידן הקודאק כרום: על חדשנות קוטעת ועל הדרך הסלולה אל דפי ההיסטוריה, אתר האוניברסיטה העברית, 6 באוגוסט 2009
סדרת סרטונים מקיפה על יצירת סרטי צילום בבית חרושת של קודאק בערוץ "SmarterEveryDay" באתר יוטיוב:
חלק 1:
חלק 2:
חלק 3:
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צילום
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
קטגוריה:התקני אחסון נתונים | 2024-06-23T05:26:50 |
וואלטה אספניה | שמאל|ממוזער|250px|רוכבי הוואלטה אספניה בסנטנדר
הוואלטה אספניה (בספרדית: Vuelta a España) או הטור של ספרד, כפי שהוא מכונה על ידי רבים, הוא מרוץ אופני כביש הנחשב למרוץ קטעים השלישי ביוקרתו בעולם לאחר הטור דה פראנס והג'ירו ד'איטליה. שלושת המרוצים מהווים את ה"גרנד טורים" של ענף רכיבת האופניים. המרוץ נערך מדי שנה ברחבי ספרד בחודשים ספטמבר–אוגוסט, ולפעמים גולש למדינות הסמוכות.
המסלול
אורכו הכולל של המרוץ בשנים האחרונות נע בין 3,200 ל-3,400 ק"מ. בשנותיו הראשונות של המרוץ הגיע המרחק הכולל לשיא של 4,407 ק"מ (בשנת 1936). לאחר מכן ירד המרחק ל-2,740 ק"מ (ב-1955). מספר הקטעים במרוץ עומד היום על 21 קטעים יומיים. בעבר הגיע מספר הקטעים במרוץ לשיא של 24 קטעים בשנים מסוימות ולמינימום של 15 קטעים בשנת 1955. במרבית הקטעים מוזנקים כל הרוכבים יחד, ובמספר ימים נערכים מרוצים נגד השעון, בהם מוזנקים הרוכבים בזה אחר זה. ברוב שנות קיום המרוץ וגם בשנים האחרונות, הסתיים המרוץ במדריד. הוואלטה נודעה תמיד כמרוץ עשיר בקטעים הרריים, דבר אשר מתאים לרוכבים המקומיים שהתפרסמו בכישורי הטיפוס שלהם.
בשנים האחרונות נוטים מארגני הוואלטה אספניה לקצר את קטעי המרוץ כדי להפכם לאגרסיביים יותר ובכך מושכים יותר עבור קהל הצופים הטלוויזיוני.
המנצח והחולצות
כמו במרוצי האופניים המפורסמים האחרים, כך גם בוואלטה, המוביל במרוץ והמנצח בדירוג הכללי בסיום, הוא הרוכב בעל הזמן המצטבר הנמוך ביותר. הרוכב המוביל בדירוג הכללי לובש חולצה אדומה על מנת לזהותו. בשנותיו הראשונות של המרוץ הייתה חולצת המוביל כתומה ולאחר מכן היו שנים בהן החולצה הייתה צהובה. במשך שנים רבות הייתה חולצת המוביל בצבע אדום ומשנות ה-90 ועד 2009 הייתה בצבע זהוב. מ-2010 הפך שוב צבע החולצה לאדום.
כמו כן, נערכות במקביל בזמן המרוץ תחרויות בקטגוריות שונות והן:
מלך ההרים – הרוכב הצובר את מרב הנקודות בקטעי טיפוס לפסגות הרים.
מלך המאיצים – הרוכב הצובר את מרב הנקודות במאוצים אל קו הסיום ובמאוצי ביניים במסלול היומי.
הרוכב הרב גוני – הרוכב המצטיין מבחינת מיקומו בשלוש הקטגוריות שלעיל.
הקבוצה המצטיינת – הקבוצה שזמנם המצטבר של שלושת רוכביה הראשונים בכל קטע הוא הנמוך ביותר.
צבעי החולצות בקטגוריות האישיות (הרים, מאיצים ורב גוני) אינם קבועים והם משתנים בהתאם לצבעי החברה המממנת אשר מתחלפת, בדרך כלל, כל מספר שנים.
היסטוריה
המרוץ הראשון אורגן גם הוא (בדומה ל"טור" ול"ג'ירו") על ידי עיתון ספרדי ויצא לדרך בפעם הראשונה ב-29 באפריל 1935. בשנים 1937–1940 לא נערך המרוץ עקב מלחמת האזרחים בספרד כשחודש המרוץ ב-1941 השתתפו בו רק 32 רוכבים ומתוכם רק ארבעה רוכבים זרים. למרות ניסיון המארגנים לקיים את המרוץ גם בשנות מלחמת העולם השנייה הדבר לא עלה בידם ובשנים 1943–1944 שוב בוטל המרוץ. גם כאשר חודש המרוץ בשנת 1945, הוא לא נהנה מפופולריות גדולה. מארגני המרוץ התחלפו מדי פעם ובשנים 1949 ו-1951–1954 לא נערך המרוץ. מ-1955 ועד היום המרוץ נערך מדי שנה.
כמעט בכל השנים עד שנת 1994 נערך המרוץ מסוף חודש אפריל ועד מחצית חודש מאי. דבר זה פגע מאוד במרוץ מאחר שהוא התנגש בתאריכים עם הג'ירו ד'איטליה שנחשב יוקרתי ממנו ובנוסף, חלק גדול מהרוכבים היו עייפים מהמרוצים הקלאסיים שמגיעים מדי שנה לשיאם באפריל. נקודה זו הביאה לכך שהוואלטה לא הצליחה למשוך את מיטב הרוכבים בעולם ונשלטה בדרך כלל על ידי הרוכבים הספרדים. בשנת 1995 הוסטה הוואלטה לחודש ספטמבר ומאז היא זוכה להצלחה רבה יותר גם מבחינת משיכה של רוכבי העילית וגם מהבחינה של החשיפה התקשורתית.
רוכבים בולטים
הרוכב הראשון שזכה פעמיים במרוץ הוא הבלגי גוסטף דלור שזכה בשנתיים הראשונות בהן נערך המרוץ. עוד רוכבים שזכו במרוץ פעמיים הם: הספרדים חוליאן ברנדרו, וחוזה מנואל פואנטה. הצרפתי ברנאר אינו, השווייצרי אלכס צילה והרוסי דניס מנצ'וב זכו אף הם פעמיים במרוץ. בשיא הזכיות במרוץ מחזיקים שני רוכבים: הרוכב הספרדי רוברטו הראס שניצח במרוץ בשנים 2000, 2003, 2004 ו-2005 והרוכב והסלובני פרימוש רוגליץ' (בשנים 2019, 2020, 2021 ו-2024). בשלושה ניצחונות זכו הרוכב השווייצרי טוני רומינגר (בשנים 1992–1994) והספרדי, אלברטו קונטדור (בשנים 2008, 2012 ו-2014). כמו כן ניתן לציין את הרוכבים המפורסמים ז'אק אנקטיל ואדי מרקס שהוסיפו לארון הגביעים העמוס שלהם גם את גביע המנצח בוואלטה. מהגיבורים המקומיים שזכו במרוץ, מפורסמים במיוחד הם לואיס אוקניה ופדרו דלגדו. בשנת 1977 קבע המנצח הבלגי פרדי מארטנס שיא מיוחד במינו כשניצח 13 קטעים מתוך 20 קטעי המרוץ ובנוסף החזיק בחולצת המוביל מהקטע הראשון ועד לסיום.
בולט בהיעדרו הספרדי מיגל אינדוראין, שניצח חמש פעמים בטור דה פראנס ופעמיים בג'ירו ד'איטליה, אך לא בטור של ארצו-שלו.
רשימת מנצחים מהשנים האחרונות
1996 – אלכס צילה
1997 – אלכס צילה (2)
1998 – אברהם אולנו
1999 – יאן אולריך
2000 – רוברטו הראס
2001 – אנחל קסרו
2002 – איטור גונזאלס
2003 – רוברטו הראס (2)
2004 – רוברטו הראס (3)
2005 – רוברטו הראס (4)
2006 – אלכסנדר וינוקורוב
2007 – דניס מנצ'וב
2008 – אלברטו קונטדור
2009 – אלחנדרו ולוורדה
2010 – וינצ'נזו ניבאלי
2011 – כריסטופר פרום
2012 – אלברטו קונטדור (2)
2013 – כריס הורנר
2014 – אלברטו קונטדור (3)
2015 – פאביו ארו
2016 – נאירו קינטנה
2017 – כריסטופר פרום
2018 – סיימון ייטס
2019 – פרימוש רוגליץ'
2020 – פרימוש רוגליץ'
2021 – פרימוש רוגליץ'
2022 – רמקו אוונפול
2023 – ספ קוס
2024 – פרימוש רוגליץ'
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של המרוץ
רשימת מנצחים וסטטיסטיקות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מרוצי וורלד טור | 2024-09-28T19:20:47 |
נתיב אווירי | שמאל|ממוזער|300px|קטע ממפת נתיבי תובלה נמוכים (לפי כללי טיסת ראיה מבוקרת CVFR) - פירוט נתיבים ומעברי קשר באזור המרכז. גובה הטיסה בכל כיוון בנתיב מסומן בתוך חץ צהוב. נקודות דיווח חובה מסומנות במשולשים צהובים, שדות תעופה בעיגולים צהובים, ומעברי הקשר מצוינים בסגול
שמאל|ממוזער|400px|מפה המיועדת לטיסת מכשירים באזור נמל התעופה בן-גוריון. נתיבי הטיסה מסומנים בשחור וכוללים את ציון גובה הטיסה בנתיב. הקווים הירוקים מציינים את גבולות אזור בקרת TMA של השדה
נתיב אווירי הוא רצועה צרה ומאורכת במרחבי האוויר שמעל לכדור הארץ, אשר נקבעה בידי רשויות פיקוח התעופה, המקומיות והבינלאומיות, כנתיב לתנועת כלי טיס מנקודה לנקודה.
הצורך בנתיבים
כלי טיס טסים במרחב תלת־ממדי - "השמים". עם התרבות כלי הטיס במהלך המאה ה-20, הוגדרו נתיבים אוויריים ואזורים אוויריים שונים על מנת ליצור סדר בתנועה האווירית הרבה ולמנוע תאונות. אזורים ונתיבים אוויריים מורכבים מנפח אווירי, הכולל גובה מזערי ומרבי מעל פני הים (במינוח מקצועי מקובל - מעפ"י או QNH) או מעל פני השטח (מעפ"ש), ותיחום גאוגרפי. במקומות מסוימים, ולכלי טיס מסוימים, יש אזורי טיסה שמותר לטוס בהם חופשי - בלי לשמור על נתיב מסוים (למעשה אין "כביש", רק אזור). אזורים אלו משמשים לאימונים או לטיסות כיף שונות.
נתיבים אוויריים בדרך כלל משמשים לתעבורה - להגיע מנקודה A לנקודה B.
סוגי נתיבים אוויריים
הנתיבים האוויריים מתחלקים לנתיבים של טיסת ראייה (VFR - VISUAL FLIGHT RULES) ולנתיבים לטיסת מכשירים (IFR - INSTRUMENT FLIGHT RULES).
נתיבי טיסת ראייה
נתיבי טיסת ראייה מחייבים את צוות תא הטייס להיות בקשר עין עם הקרקע במשך כל זמן הטיסה. הניווט בטיסה כזו מתבצע באמצעות זיהוי של נקודות על מפה. למשל, בנתיב האוויר שבין חיפה לתל אביב טסים המטוסים על קו חוף, ומזהים את תוואי הקו ואת הערים הגדולות לאורכו - חיפה, חדרה, נתניה ותל אביב. טיסת ראייה יכולה להיות מבוקרת בבקרת מכ"ם או לא מבוקרת, ואז היא באחריות מלאה של צוות המטוס לטיסה על-פי הנהלים.
בתנאי מזג אוויר קשים, שבהם קשה לראות את הקרקע מתחת למטוס או לפניו, חייבים לעבור לטיסת מכשירים, או לחלופין, אם אין במטוס מכשירים מתאימים, לטפס לגובה שמעל לעננים (טיסה בתוך עננים מסוכנת), ולטוס לפי הוראות בקר (למשל - ימינה 90 מעלות), עד שנוצר קשר עין מחודש עם הקרקע. בהיעדר קשר עין עם הקרקע, וללא הכוונה - קיימת סכנת התנגשות בהרים, למשל.
נתיבי טיסת מכשירים
נתיבים אלו תמיד מבוקרים בבקרת מכ"ם. בטיסת מכשירים מטיס צוות תא הטייס את המטוס לנקודות במרחב בעזרת עזרי ניווט. עזרי ניווט הם מכשירים שנמצאים בנקודות שונות ומשדרים אות תמידי, שכל מטוס בעל מכשיר מתאים מסוגל לקלוט ולפענח אותו, וגם להצליב מידע מכמה מכשירים. בטיסה מסוג זה אין הכרח להביט בקרקע ולזהות את נתיב הטיסה בעין. לכן כשיש עננים שלא מאפשרים לראות את הקרקע, או בטיסה מעל ים (חלק ניכר מן הטיסות הבינלאומיות) יש לטוס ב"טיסת מכשירים".
תכנון נתיבי אוויר
גובהם של נתיבי אוויר מתוכן בהתאם למכשולים שיש בשטח (אנטנות, הרים), וכן בהתאם לסוג המטוסים שטסים: מטוסי נוסעים יטוסו גבוה יותר, ובהתאם ליעדי הטיסה הקיימים.
ראו גם
מרחב פיקוח תעופתי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בקרה אווירית | 2023-07-01T02:00:19 |
אברהם אלקנה כהנא שפירא | הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (כונה "רֵבּ אברום"; י"ד באייר ה'תרע"א, . מאי 1911 – 27 בספטמבר 2007, ט"ו בתשרי ה'תשס"ח) היה ראש ישיבת מרכז הרב, פוסק, הרב הראשי לישראל בשנים ה'תשמ"ג–ה'תשנ"ג (1983–1993), דיין ואב בית דין בבית הדין הרבני בירושלים ובבית הדין הגדול, ממשפחת כהנים מיוחסים עד עזרא הסופר.
היה נחשב לבכיר רבני הציונות הדתית ומנהיגה הרוחני, לצד הרב מרדכי אליהו. נחשב בעיני רבים בציבור הציוני־דתי כ"אישיות התורנית ההלכתית החשובה ביותר בימיו". רבים מתלמידי הרצי"ה ראו בו את ממשיך דרכו של רבם.
הרב שפירא היה מייסד ונשיא מכון הרצי"ה, חבר הנשיאות המייסדת של איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ונשיא רשת האולפנות צביה (מאז פטירת הרצי"ה) ותנועת קוממיות.
תולדות חייו
שנותיו הראשונות
נולד בירושלים לרב שלמה זלמן כהנא שפירא ולהענע רייזל (לבית זקס), למד בתלמוד תורה של ישיבת עץ חיים הירושלמית ב"חורבה" בעיר העתיקה, אצל הרב חיים מן והרב לייב רוחמקין (חותנו של הרב שלמה זלמן אוירבך). אחר כך למד בישיבת תפארת צבי אצל הרב אברהם חיים הקלמן, ובעידודו הדפיס בהיותו בגיל שתים עשרה את חיבורו הראשון "דרכי הקניינים" על גדרי הקניינים בהלכה. כן למד אצל הרב ראובן טרופ אליו התקרב מאוד. לאחר שעברה ישיבת חברון לירושלים בעקבות פרעות תרפ"ט עבר אליה ובה למד אצל ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין, אשר קירב אותו, ואצל הרב יחזקאל סרנא, וכן למד בחברותא עם הרב משה חברוני – לימים ראש הישיבה. בהיעדר ספרים – נעזרו רבים ביכולתו לצטט ספרים על-פה. לפי עדות הרב שאר ישוב כהן והרב יעקב רוזנטל, ראשי הישיבה נהגו לומר עליו "הנה הולך וצומח גדול הדור הבא".
בצעירותו עמד בקשר עם רבנים בולטים כמו הראי"ה קוק; הרב מטשיבין, שאיתו היה נוהג להתייעץ בנושאים שונים, ושעל פי הרב חיים אביהוא שוורץ בספרו "באהל אברהם" אמר לאחר פטירת החזון איש: "איני יודע מה יאמרו בבני ברק, אבל אני אומר שר' אברום שפירא הוא גדול הדור הבא"; החזון איש שכתב לו "ניכר כי כל מגמתו לגלות אמת התורה"; הגרי"ז מבריסק, שבנו סיפר שאביו היה מבקש שיביאו לפניו קבצים תורניים אם הופיעו בהם מאמרים של הרב שפירא; הרב משה פינשטיין שכתב עליו "רב גוברייהו דחכמי ירושלים הראויין להורות בכל התורה כולה ומה אני נגדם"; הרב צבי פסח פרנק שביקש ממנו להעיר על דברים שכתב; הרב איסר זלמן מלצר שהביא את חילופי המכתבים עמו בספרו "אבן האזל"; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב צבי יהודה הכהן קוק, שאיתו עסק – בין השאר – בדיונים הלכתיים על תשובותיו של הראי"ה. הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' הזמינו, בעידוד החזון איש, ללמד בישיבת פוניבז' שהקים בבני ברק (לפי עדויות שונות – כר"מ או כראש ישיבה). אך הרב שפירא לא חפץ לקבל את התפקיד, על אף לחצי החזון איש. לימים נימק לתלמידיו את הסירוב: "אני הולך בדרכו של מרן הרב זצ"ל". סיבות נוספות היו אהבתו לירושלים, ורצונו לעזור לאימו האלמנה שהתגוררה בה.
בשנת ה'תש"ט ההדיר את ספרו של רבי איצל'ה מפוניבז' – "זכר יצחק" – וצירף אליו "קונטרס אחרון" ובו מחידושי תורתו בעניינים הנידונים בספר. בסביבות תקופה זו היה רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק מעביר לו שאלות בהלכה שנשלחו אליו על מנת שישיב עליהם במקומו.
בעת לימודיו בישיבה, למד בחברותא גם עם מי שהיה נשוי לבת דודתו – דוד רזיאל, שהפך בהמשך למפקד האצ"ל. בעת שברח רזיאל מפני הבריטים והחליף מקומות מסתור, היה מגיע לעיתים ללון בבית משפחת שפירא, והרב נהג לפנות לו את מיטתו וללמוד "משמר".
בישיבת מרכז הרב
כר"מ
ממוזער|220px|הרב אברהם שפירא ליד חדר האוכל (כיום, הספרייה) בישיבת מרכז הרב יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק
ממוזער|במסירת שיעור כללי בישיבה
בהתפללם יחדיו בשכונת מאה שערים, הכיר הרצי"ה קוק את הרב שפירא והתפעל מתפילתו. הוא החל לשוחח איתו בדברי תורה ונוצרה אצלו הערכה אל הרב שפירא. הוא שידך אותו עם פנינה, אחות גיסו הרב שלום נתן רענן, חתנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. ומיד לאחר מכן, בשנת תש"ה הזמין אותו ללמד בישיבת מרכז הרב, הרב שפירא נענה להזמנה ומאז לימד בה מעל שישים שנה. שם גם למד חברותא עם הרב הנזיר בתיקוני זוהר. בישיבה נעשה למקורבו של ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ, ובשנים אלו היה היחיד שלימד גמרא מלבדו. עם היחלשותו של הרב חרל"פ ביקש מהרב שפירא שימלא את מקומו ויחל במסירת השיעור כללי, וכך נעשה. לאחר הפטירה נעשה זה תפקידו הקבוע.
כראש ישיבה תחת הרצי"ה
לאחר פטירת הרב חרל"פ, הזמין הרב צבי יהודה את הרב שפירא לשמש כראש הישיבה, בכפוף אליו. הרב שפירא כונה "ראש ישיבה", ואילו הרצי"ה כונה "ראש הישיבה". הרצי"ה ראה אותו כבר אז כ"ראש ישיבה" לענייני הוראת התלמוד וההלכה וכיד ימינו בניהול והנהגת הישיבה, ואת בחירתו בו הסביר בנימוק: "צריך שיהיה אנשים מתוכנו, החיים לפי התורה הגואלת ומרבים שלום בעולם". הרצי"ה רצה אף לערוך מעמד הכתרה חגיגי במעמד רבנים, אך הרב שפירא אמר שהוא "לא יכול לסבול את הפרסום". בשנת ה'תשי"ט הוזמן גם הרב שאול ישראלי על ידי הרצי"ה לשמש בראשות הישיבה, והחל אף הוא במסירת שיעור כללי, ביום חמישי, נוסף על השיעור הכללי של הרב שפירא בימי שלישי. שיעור נוסף העביר במוצאי שבתות בספר קצות החושן, שבו נהג לפלפל בסוגיה מדברי ה"קצות" שנבחרה על ידי התלמידים בשעת מעשה. כמו כן שהה בזמן הסדרים בישיבה כדי לשוחח עם הבחורים בסוגיות.בדרך התורה הגואלת עמוד רל"ח הוא היה שם דגש על העמקה בדברי רש"י, ולימד להתבונן כיצד בלשון רש"י רמוזים התירוצים לכל הקושיות של תוספות כנגדו.
נהג לשנן ש"עיקר גדלות האדם מתגלית בישיבה" ובעמידתו בראשה ראה את גולת הכותרת של חייו ופועלו.
במשך חיי הרב צבי יהודה, הצניע הרב שפירא את עצמו, ולא הביע בפומבי עמדה שונה משל הרצי"ה. עם זאת, הרצי"ה היה מתייעץ עימו בעניינים ציבוריים ואישיים, וראה בדעתו דעת תורה מכרעת בעניינים שונים. כמו כן שלח הרצי"ה שאלות שהתחבט בהן להכרעת הרב שפירא, בפרט בשאלות הלכתיות – שבהן שלח אליו בקביעות, גם שאלות המושפעות מהתפיסה האידאולוגית כגון היתר להתגלח ביום העצמאות, אך לעיתים גם בענייני הכלל, כמו הנהגת הישיבה או הכרעות אם לצאת להפגנות בנושאים שונים. לאחר פטירת הרב מרדכי פרום בשנת תשל"ב, קרא הרצי"ה לרב חיים שטיינר ומספר נוספים ואמר להם: "צריך לקדם עוד יותר את ר' אברום בישיבה".
בראשות הישיבה
בשנותיו האחרונות העביר הרצי"ה לאחריותו של הרב שפירא את ניהול הישיבה, וכן היה שולח שאלות בענייני הישיבה ובענייני הפרט לבירורו והכרעתו של ר' אברום. בתקופה זו הרצי"ה גם החל לשלוח אל הרב שפירא בקביעות את שאלות ההנהגה הציבורית. בשנתו האחרונה הסמיך הרצי"ה את הרב שפירא לנהל ולהדריך את אופי המאבק נגד פינוי סיני. בשנת ה'תשמ"ב (1982), לפני פטירתו, ציווה הרצי"ה שהרב שפירא ימשיך בראשות הישיבה, ועם פטירתו בוצע המינוי החוקי על ידי חברי עמותת ישיבת 'מרכז הרב',הרב חיים אביהוא שוורץ, ראש ישיבת 'מרכז הרב', באתר ישיבה. הרב חיים שטיינר, תולדות חייו של מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל, באתר ישיבה. הרב גדעון פרל, שנה לפטירת מורנו הרב אברהם שפירא זצוק"ל, מאמר בכתב העת המעין. . . כשלצידו הרב שאול ישראלי. באותה תקופה ייסד הרב שפירא לזכרו של הרב צבי יהודה את מכון הרצי"ה, המוציא לאור את כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרצי"ה. חרף העובדה שעיסוקו העיקרי של הרב שפירא באופן אישי היה בתלמוד ובהלכה, הקפיד שסדרי לימודי האמונה יימשכו כפי שהיו, שיבח לימודים אלו ואף עודד ודרבן את העיסוק בהם, וגם נהג לעסוק עם התלמידים בלימוד ועיסוק אמוני במוצאי שבתות, לאחר סיום השיעור בקצות החושן. לאחר פטירת הרב ישראלי בשנת ה'תשנ"ה נותר לבדו בראשות הישיבה.
מלבד השיעורים, הרב שפירא שם דגש על יצירת קשר אישי עם תלמידי הישיבה, בלט בקשריו עם כלל התלמידים ונהג לקיים שיחות ושיעורים גם בביתו. בנוסף, דרש מהר"מים ליצור קשר ושיחות אישיות עם בחורים כדי להתרשם ממצבם, באומרו שדבר זה נצרך אף לבחורים המצוינים, ולא רק לכאלו שנחשבים עם קשיים. בשיחות לצעירים בביתו הרבה להדגיש את חשיבות שקידת התורה והלימוד בהספק נרחב, באומרו "בתורה – כמות זו איכות", בהמריצו אותם להגביר את הקצב בלימוד העיון, ולהשקיע בלימוד התוספות בשעת לימוד הבקיאות, כשהוא מנמק: "שיטת הלימוד של 'ואם תאמר' 'ויש לומר' זה מה שבונה באדם שכל של תורה". עודד לעמול על הבנת דברי הראשונים בסוגיות, באומרו ש"זה עיקר ה'עיון'.
תלמידו הרב גדעון פרל תיאר ארבעה חלקים מרכזיים בחינוכו של הרב שפירא: א. – חמימות והאהבה לתלמידים. ב. – שליטה מקיפה בכל חלקי התורה, בניתוח מעמיק של כל סוגיא והשלכותיה להלכה, לצד עידוד "סקרנות" תורנית להכיר כל חלק בתורה המזדמן לתלמיד, יחד עם היכרות עם מנהגים של גדולי ישראל. ג. – הכרת ערכו של עם ישראל כבסיס ללימוד התורה. ד. – המחויבות לדברי גדולי התורה שבדורות הקודמים, שמתוך גדלותם התורנית קיבלו את סמכותם ש"מפיהם אנו חיים ואת תורתם אנו שותים".
פיצול הישיבה
בימי השבעה על הרצי"ה דרשה קבוצת רבנים – הר"מים מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי, יהושע צוקרמן ויעקב לבנון, וכן הרב שלמה אבינר – מהרב שפירא ומהרב ישראלי, למנות גם את הרב צבי ישראל טאו לראש ישיבה ולהעניק לו זכות הטלת וטו בקבלת והוצאת תלמידים ור"מים, ניהול כספי, עמדות הישיבה כלפי חוץ ועוד. דרישתם לא התקבלה ונוצר מולם מתח בישיבה. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית הממלכתיות, שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה, בעוד הרב שפירא התייחס באופן ביקורתי יותר לממשלה. חלק מתלמידי הרצי"ה הוותיקים – דוגמת הרבנים יעקב אריאל, דב ליאור, יעקב פילבר, חיים שטיינר, זלמן ברוך מלמד, איתן איזמן, מיכאל הרשקוביץ, אליקים לבנון, דוד חי הכהן יהושע רוזן ואריה שטרן – זוהו עם מחנהו של הרב שפירא.
בשנת ה'תשנ"ח (1997) עזבה קבוצה זו עם כמאתיים תלמידים את הישיבה והקימה את ישיבת הר המור. העזיבה התרחשה לאחר שהנהלת הישיבה הציעה בפני התלמידים אפשרות ללימודי הוראה במקביל ללימודי הישיבה. בעקבות זאת, טענו הרב טאו והרבנים הקשורים אליו, כי הנהלת הישיבה מתכוונת להקים מכון ללימודי הוראה שיפעל בישיבה – מה שעלול היה בעיניהם לפגוע בחירות הלימוד בה. הרב שפירא הכחיש את הדברים. בראיון שנערך עם הרב שפירא טען כי הוא נחשב כ"רבם המובהק" של הפורשים, ובשל כך היה אסור עליהם מצד ההלכה לחלוק עליו ולהקים ישיבה בעירו. הוא גם טען כי עד שישובו בתשובה על המעשה – הם אסורים להורות הלכה. כדין תלמיד החולק על ישיבתו של רבו.
במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הרב מרדכי אליהו הוסיף בתחתית המכתב דברים בשבחו של הרב שפירא ובחומרת איסור ההתפלגות מהישיבה בראשותו. מכתב נוסף פורסם בעיתון הצופה הטוען שההתפלגות מנוגדת לחינוכו של הרצי"ה לאחדות, לכבוד תלמידי חכמים ולכבוד התורה. החותמים כתבו כי "מתוך אחריות ורצון לשמור על שלמותה של הישיבה, מחזקים אנו את ידי מורנו ורבנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, המוסר נפשו למען הגדלת התורה ושלמות עמנו וארצנו" וסיימו בעידוד ללומדי הישיבה ש"סופגים מרוחם של רבותינו הגדולים". בין החותמים על מכתב זה נמצאים הרבנים דוב ליאור, זלמן מלמד, יעקב אריאל, אמנון שוגרמן, גדעון פרל, יהודה פליקס, ישעיהו מייטליס, יהושע בן מאיר, שמואל יניב, מנחם פליקס, שבתי זליקוביץ, עמנואל זרביב, יוסף טולדאנו, שמחה שטטנר, שבתי סבתו, יוסף אלנקווה, חיים אביהוא שוורץ, דוד חי הכהן, ועוד. בראש החותמים הופיע הרב אליהו שלמה רענן (בנו של הרב שלום נתן רענן), בתואר "נכד מרן הראי"ה".
קבוצת רבנים מוותיקי תלמידי הרצי"ה המשיכה ללמד בישיבה אחרי הפיצול ואחרי פטירת הרב שפירא, בהם: הרב יהושע רוזן, הרב חיים שטיינר, הרב יעקב פילבר, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב יצחק בן שחר, הרב חיים אביהו שוורץ. כמו כן, תלמידיו הרב יעקב אריאל, הרב אריה שטרן והרב דוד חי הכהן שלימדו בעבר בישיבה והפסיקו, חזרו בתקופה זו ללמד בה כהבעת חיזוק.
בשנת ה'תשס"ג הורה לבנו הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא למסור לצידו שיעור כללי בישיבה. לאחר פטירתו בשנת ה'תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו זה. בן נוסף, הרב שמואל, הוא מנהל הישיבה.
דיינות, ועדות ומכונים תורניים
ממוזער|ביחד עם הרב שלום משאש בחדר האוכל של ישיבת מרכז הרב
בצעירותו היה בין יוזמי התכנסות שבועית של תלמידי חכמים בביתו של הרב הראשי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לדון בדברי תורה ושאלות פסיקה מורכבות. בעקבות אותה התכנסות שבועית גברה הערכתו של הרב הרצוג אליו, והוא העניק לו כושר לדיינות. בשנת ה'תשט"ז (1956) ביקש ממנו שיתמנה כדיין בבית הדין הרבני בירושלים. לכך ניאות הרב שפירא בעקבות מאמצי השכנוע של ידידו הרב יוסף שלום אלישיב שכבר כיהן שם וביקשו שיצטרף אליו. בשנת ה'תשל"א מונה לאב בית דין. משנת ה'תשל"ד כיהן בבית הדין הרבני הגדול וכחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. בעת שהתמנה לחבר בית הדין הגדול – סירב הרב מרדכי אליהו לעמוד בראש ההרכב, אף שמפני ותיקותו נועד לכך לפי הנהלים בבית הדין, והתנה את השתתפותו בכך שהרב שפירא הוא אשר יכהן כאב בית הדין.
בסביבות שנות ה-70 נענה לבקשת קבוצת סטודנטים לרפואה בהובלת הרב פרופ' אברהם שטיינברג ומסר להם במשך תקופה ארוכה שיעורים על ענייני רפואה בשבת. בין הנושאים שהועלו היו סוגיות כגון איך מבצעים בשבת זריקות, החדרת אינפוזיות וחבישות. באותה התקופה ההכרעות ההלכתיות בנושאים אלו טרם היו ברורות והוא חידש את הדברים.
בשנת תש"מ מונה לחבר במחלקת החקיקה שבמכון הרי פישל ולמבקר ראשי של מפעל 'אוצר הפוסקים'. עמד באותה תקופה גם בנשיאות מכון מהרש"ל המוציא לאור כתבי גאונים וראשונים.
בתקופה זו היה חבר בוועדות שונות, בהן הוועדה לפתרון בעיית ניתוחי מתים וועדת חינוך, שהוקמה על ידי השר משה חיים שפירא. מהחלטותיה הבולטות של ועדה זו הייתה ההחלטה להכיר בשנות הלימוד בישיבות כהכשרה הטובה ביותר להוראה.
ברבנות הראשית
ממוזער|ביחד עם הרב משה פינשטיין בביקור הרבנים הראשיים בארצות הברית
ממוזער|בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש
ממוזער|ביחד עם הרב שלמה גורן
מינוי, אופי כהונתו ופועלו
לקראת סיום כהונתם של הרבנים הראשיים, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, פעל הרב שפירא להארכת כהונתם. לאחר שהמאמצים לא הצליחו, ובעקבות לחצים שהופנו כלפיו להתמודד בעצמו, הציג את מועמדותו לתפקיד אך סירב לפעול לקידום בחירתו. בא' בניסן ה'תשמ"ג (15 במרץ 1983) נבחר לכהונת הרב הראשי לישראל. זאת, למרות הוראת חוק הרבנות הראשית לישראל שבעת הבחירה על הרב הראשי להיות מי שטרם מלאו לו 70 שנה. הרב שפירא זכה ל-80 קולות מתוך 136 קולות המצביעים, כאשר המתמודדים האחרים, הרב יצחק קוליץ והרב שאר ישוב כהן זכו ב-36 קולות ו-17 קולות, בהתאמה. הרב שפירא כיהן בתפקיד 10 שנים, עד לניסן ה'תשנ"ג (1993) במקביל לרב מרדכי אליהו.
תקופת כהונתם התבלטה בשיתוף פעולה בין הרבנים הראשיים, בין השאר הנהיגו שישיבות מועצת הרבנות הראשית תתקיימנה לסירוגין – שבוע אצל האחד מהם ושבוע אצל עמיתו, כמו כן הציב כל אחד מהם בלשכתו כיסא תואם לשלו – עבור עמיתו. והקפידו להיפגש בכל שבוע ולדון יחדיו בנושאים שעל הפרק.
במהלך כהונתו פעל הרב שפירא לחיזוק מעמד הרבנים והדיינים ולשיפור וקידום מבחני הרבנות, מה שהעניק להן יוקרה עד כדי שתלמידי חכמים מארצות הברית הגיעו ארצה במיוחד להיבחן בהם, כולל מבני הציבור החרדי. בעקבות פעילותו עם הרב אליהו הופסקה היכולת למנות דיינים ללא מבחני הסמכה מסודרים של הרבנות. מלבד זאת פעל לביצור מעמדה של הרבנות באופן כללי, ובתקופת כהונתם נמנעה מערכת בתי המשפט מלהיכנס לעימות עם הרבנות. הם הנכיחו את הרבנות, מלבד העיסוק בנושאי רבנות קלסיים, כגון כשרות ונישואין, גם בנושאים ציבוריים שונים, כמו שביתת האחיות, ופעלו להגדלת סמכותה והשפעתה בתחומים שונים, בין השאר הכניסו נציג קבוע של הרבנות למשרד החינוך. כן הקפיד הרב שפירא להיפגש מדי תקופה עם ראשי הנהלת החינוך הדתי ולדון בנעשה בו. הרב שפירא ראה בפעילויות אלו שליחות חינוכית – ללמד ולהרגיל ש"לתורה יש מה לומר, בכל שטחי החיים, בפרט במדינה יהודית". כשיצא בשליחות הרבנות הראשית לפגישות ברחבי העולם, נהג לצום בשל כובד המשקל שבשליחותו של עם ישראל.
ממוזער|הרבנים הראשיים הרב מרדכי אליהו והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בתפילה 1991. תמונה מתוך אוסף דן הדני ששמור בספריה הלאומית
מערך הכשרות ומחלקת הייבוא
הוא והרב אליהו פעלו במיוחד להעלאת רמת הכשרות של הרבנות הראשית והקפידו להיות מעורבים בפרטיה, תוך שליחת שליחים ייעודיים ברחבי העולם, ובפרט למזרח הרחוק ומקומות חסרי רבנות מסודרת, זימונים מיוחדים של רבנים ואנשי מקצוע, ובדיקה אישית של רשימות מוצרים וחומרי גלם. הם יזמו כללים ותקנות חדשים, יצרו סדר מחודש לקבל אישורי כשרות, הכולל מעורבות עמוקה ביותר של הרבנות ומשגיחיה, ואף הפעילו ביקורת קפדנית ומעקב על מפעלים ורבנים מפקחים מחוץ לישראל שכבר הוכרו, מה שהביא לפסילת אלו שהתבררו כבלתי מהימנים ולשיפורם של אחרים. כדי להגיע לשליטה מוחלטת של הרבנות הראשית במתרחש יזם הרב שפירא פגישות עם ראשי רשתות השיווק ורתם אותם לשיתוף פעולה עם הרבנות, באופן שהן עצמן סירבו לקבל מיבואנים סחורה שאינה מאושרת בידיה, כך שנוצר ציר שמנע החדרת מוצרים שאינם כשרים לשוק. במעשיהם יצקו תשתית חדשה נרחבת ויצרו את מערכת הכשרות המסועפת כפי שהיא כיום.
הם פעלו לבסס את מעמדה של הרבנות כמופקדת על כלל הכשרות בארץ, כאשר לשם כך הרב שפירא יזם יחד עם הרב אליהו את החוק האוסר על נתינת כשרות כלשהי בארץ ללא פיקוח של הרבנות הראשית והביא לחקיקתו – מה שהצריך גם את הבד"צים הפרטיים דוגמת בד"ץ העדה החרדית ודומיו לתת דין וחשבון על פעולותיו ואישוריו, כדי לקבל את אישורה של הרבנות הראשית. בעקבות כך גורמים חרדיים מסוימים ואחרים החלו להשמיץ את הרבנות בפלטפורמות שונות, במטרה להניא אותה מהפיקוח ההדוק שהחילה, אך הרב שפירא סירב לחזור בו מהקריטריונים שהציב.
במסגרת הפעילות בנושא הכשרות ייסד הרב שפירא את "מחלקת הייבוא" של הרבנות הראשית, בנמקו שקיומה של מחלקת יבוא יעילה ישפיע רבות וירומם את קרנה של מערכת כשרות מודרנית, המשלבת תורה עם מדע וטכנולוגיות מזון, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. הם יזמו כללים ותקנות בענייני כשרות ארציים ובענייני היבוא ושחיטת הבשר מחוץ לישראל. והפעילו ביקורת תמידית וקפדנית על צוותי השחיטות היוצאים מחוץ לישראל, שהעלתה באופן משמעותי את רמת הכשרות של שחיטה מחוץ לישראל. בראשות המחלקה הועמד תלמידו המובהק הרב יצחק יעקובוביץ, לימים רבה של מועצה אזורית דרום השרון, והופקדה ועדת ייבוא מיוחדת שכללה את הרבנים שמחה הכהן קוק, פנחס קורח, אברהם רובין, יוסף גליקסברג ויוסף בר-שלום אשר לבקשת הרב שפירא הלכו ללמוד ולהתמחות בטכנולוגיית מזון. בין ההחלטות שהתקבלו בה הייתה לאסור כניסת מוצרים לארץ בלא שיעברו בדיקת מעבדה על ידי כימאי ירא שמיים, לוודא שאין בהם רכיבים שאינם כשרים.
סוגיית קביעת רגע המוות
ממוזער|עם עמיתו לרבנות הרב מרדכי אליהו וקודמם הרב עובדיה יוסף
אחת הפסיקות הבולטות של הרבנות הראשית בהנהגתם, הייתה הכרעת הרבנות בשנת ה'תשמ"ו בעניין קביעת רגע המוות. פסיקה זו סללה את ההכשר האתי להשתלת איברים בישראל. הפסיקה ניתנה לאחר שמשרד הבריאות פנה אל הרבנות בבקשה להכריע בסוגיה, והרב שפירא, שהכיר בחשיבות הנושא, הקדיש זמן וכוחות רבים כדי להגיע להכרעה ברורה בשאלה. הוא הקים ועדה שכללה מלבדו ומלבד הרב אליהו, את הרב שאול ישראלי, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב דוד חיים שלוש והרב ישראל מאיר לאו, ואליהם צירף את המומחים לענייני רפואה והלכה – הרב פרופ' אברהם שטיינברג והרב ד"ר מרדכי הלפרין, על תקן יועצים רפואיים.
הוועדה קיימה התייעצויות עם רופאים בכירים בבית החולים הדסה עין כרם, ולמדה את סוגיית ההשתלות וההיבטים הרפואיים וההלכתיים הנוגעים לקביעת המוות, תוך ייעוץ רפואי מקצועי של מומחים בתחומי הנוירולוגיה, ההרדמה, הכירורגיה, הקרדיולוגיה, ועוד. לאחר שהסוגיה הרפואית הובנה כל צורכה, הם נכנסו להיבט ההלכתי והסיקו כי מוות מוחי, המתבטא בהיעדר נשימה באופן בלתי הפיך, נחשב למוות. מפני חששות הלכתיים הציבה הוועדה מספר תנאים לאישור המוות המוחי, בין היתר דרישה שרב מוסמך המתמחה בפסיקת הלכה רפואית יהיה נוכח בקביעת רגע המוות. את ההכרעה הסופית בסוגיה נתן הרב שפירא והחלטות הועברו ואומצו במועצת הרבנות הראשית.
התנאים שהציבה הוועדה לא התקבלו על ידי משרד הבריאות, ולכן לא התאפשר באותה עת להתיר את ההשתלות, מה שמנע משומרי מצוות לחתום על כרטיס אדי. כחודש לאחר פטירתו של הרב שפירא הגיש חבר הכנסת עתניאל שנלר את הצעת חוק מוות מוחי-נשימתי, המיוסד על החלטות הוועדה האמורה, וזו אושרה במליאת הכנסת במקביל לאישורו של חוק השתלת איברים, מה שהביא להכשר ההלכתי להשתלות, שאפשר לדתיים לקחת בהן חלק.
סוף ימיו
ממוזער|מהלווייתו
בסוף שנת ה'תשס"ז הידרדר מצבו הבריאותי, ולתפילות הימים הנוראים בישיבה הגיע על כיסא גלגלים ומחובר לבלון חמצן. בעשרת ימי תשובה נערכו עצרות תפילה רבות לרפואתו, ביניהן עצרת המונית בכותל המערבי.
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא נפטר ביום טוב ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי תשס"ח (27 בספטמבר 2007), במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. חרף המנהג הירושלמי שלא להלין את המת בעיר, נערכה הלווייתו למחרת על פי פסיקתו מספר שנים קודם לכן, שיש לדחות הלוויית תלמיד חכם כדי לאפשר לקהל רב להשתתף בה, מפני כבודה של תורה.
בהלווייתו השתתפו עשרות אלפים. הוא נטמן בבית הקברות בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב דוד כהן (הנזיר) והרב שלמה גורן.
בהנהגה הציבורית
מנהיג ציבור
פעולתו הציבורית הבולטת החלה במאבק נגד פינוי סיני, שאותו הוביל לבקשת הרצי"ה שנחלש. לאחר מכן כרב ראשי, התבלט במאבק נגד פינוי שטחי ארץ ישראל מיהודים בכלל, וכן נגד צמצום כוחה של הרבנות. לאחר סיום כהונתו, לצד עמיתו הרב מרדכי אליהו, היווה מוקד סמכות תורני מרכזי בציבור הדתי-לאומי – בהכרעות הלכתיות ובהנהגה ציבורית. נחשַב לבכיר רבני הציונות הדתית ומנהיגה הרוחני. אנשי מפלגת איחוד הלאומי-מפד"ל נהגו להתייעץ בו וברב מרדכי אליהו.
כן פעל והשפיע במגוון תחומים, כמו בתחום הפוליטי-מדיני, החינוכי והמשפט העברי, וכן בחיזוק מעמדה וסמכותה של הרבנות, אשר על כך נאבק גם לאורך כל השנים שאחרי סיום כהונתו בה. מעמדו המרכזי הושפע בין השאר מכך שהיה רבם של אלפי בוגרים שהוציאה ישיבת מרכז הרב לאורך שנותיה, שעסקו בנושאים רבים ומגוונים, ורבים מהם הקפידו לשמור על קשר עם הישיבה בכלל והרב שפירא בפרט, כך שכמעט בכל תחום הייתה לדעתו השפעה על ידי העוסקים בתחום שהתייעצו איתו.
תורה וחינוך
הרב שפירא עודד וסייע להקמת ישיבות רבות, גבוהות ותיכוניות, אולפנות וכן כוללים בידי תלמידיו, ושלח אברכים לפעילות תורנית וחינוכית בחוץ לארץ. כן הדריך ושלח תלמידים רבים לתפקידי רבנות, דיינות וחינוך. תמך במפעל הישיבות הקטנות. הרב מרדכי אליהו אמר עליו: "יש היום בכל הארץ ישיבות עם ראשי ישיבות – כולם יצאו מבית מדרשו".
מערכת המשפט
ביחס למערכת המשפט החילונית כתב: "כאשר יש בתי דינים לפי דין תורה, וערכאות השופטים בניגוד לדין תורה, הוא דבר חמור מאוד. והרשב"א כתב שיש כאן משום מרים יד בתורת משה". אומנם, באשר להשתלבות במערכת זו התלבט הרב בין האפשרות לקדם את המשפט העברי, לבין החשש שמא השופט ייאלץ בעל כרחו לפסוק לפי חוק שהוא בבחינת גזל בעיני ההלכה.
המאבק בהסכמי אוסלו
ממוזער|220px|הרב שפירא בגוש קטיף
בזמן הסכמי אוסלו הוביל הרב שפירא את המאבק הרבני בהסכם, כשלצידו הרבנים שאול ישראלי ומשה צבי נריה. הוא והרב נחום אליעזר רבינוביץ הקימו "איחוד הרבנים למען ארץ ישראל" שהיה לגוף הרבני המוביל במאבק, באמצעות פרסום הוראות וכרוזים, יצירת לחצים ציבוריים, ארגון כנסי רבנים ועוד. האיחוד קבע שמסירת שטחים שבשליטת ישראל לנוכרים, אפילו תמורת הסכם שלום, מנוגדת להלכה, וכי יש לסרב לפקודה כזו (ראו להלן). פסיקה זו עוררה פולמוס רב. בהמשך התבלט גם במאבק בהסכם חברון כאחד הקולות הרבניים הנחרצים ביותר נגד מסירת שטחים.
המאבק בתוכנית ההתנתקות
עם פרסום תוכנית ההתנתקות הוביל הרב שפירא, יחד עם הרב מרדכי אליהו, את המאבק הרבני בתוכנית. הוא השווה את ביצועה לכל איסורי דאורייתא אחרים שאין להישמע לפקודה המצווה לעשותם, ולפיכך קרא לסירוב פקודה. מאה וחמישים רבנים הצטרפו אליו וקראו להישמע לפסיקתו. כמו כן השתתף בעצרות תמיכה ביישובי ואנשי הגוש ובעצרות מחאה כנגד הממשלה. לאחר הפינוי שמר על קשר עם המגורשים לאורך השנים.
לקראת ההתנתקות פורסם ראיון עם הרב הצבאי הראשי ישראל וייס, שבו הוא התנגד לסירוב פקודה וקבע כי יש לשתף פעולה – זאת לאחר שהצהיר כי הוא תלמידו של הרב שפירא ופועל לפי התייעצות עימו. בעקבות הראיון, הרב שפירא שלח לרב ישראל וייס מכתב שבו הוא חוזר ומדגיש את דעתו כי מדובר באיסור תורה שאסור לבצעו, וביקש: "אם כפי שאתה טוען שאתה תלמידי, בבקשה ממך תשמע לדעתי ולא תורה הפוך ממני, ואם אינך כך, אל נא תשתמש בשמי למילוי משימותיך... אל תהיה שותף לדבר עבירה!".
מכתבו האחרון, שעליו חתם לצד הרב מרדכי אליהו ימים ספורים קודם לפטירתו, עוסק אף הוא באיסור על פינוי שטחי ארץ ישראל.
כפוסק
ממוזער|עם תלמידו הרב יעקב אריאל
שמאל|ממוזער|220px|עם הרב מרדכי אליהו בטקס יום ירושלים בישיבת מרכז הרב
דרכו ההלכתית
הרב שפירא ראה את ההלכה כחובקת את הכול ומקיפה את כל תחומי החיים. בניגוד לרבנים מסוימים מהציונות הדתית ייחס בפסיקת ההלכה מעט מאוד חשיבות, אם בכלל, לשיקולים מטא-הלכתיים, וראה בלימודי ההגות והמחשבה כלי לחיזוק קיום ההלכה ולא דבר המשפיע על ההלכה.
הוא אומנם נתן מקום לחקיקה חדשה של המדינה מתוקף תקנות הקהל המוכרות על ידי ההלכה בתנאי שאינן סותרות את ההלכה, ולתקנות של הרבנות כאשר הדבר נדרש, כגון בבעיות שהתחדשו בדורנו, בין השאר בעקבות קיומה של המדינה, כשאין לגביהן ניסיון היסטורי או ספרות הלכתית ישירה. אבל הוא העדיף את הדרך השמרנית יותר של פרשנות הלכתית והתרחקות ככל הניתן משינויים וחידושים במקומות שחשש שיבואו לפסוק בעקבותיו פסיקות מרחיקות לכת מדי. כך למשל, אמר שלמרות הצורך לכסוף לבניין המקדש ולהקרבת קורבנות, אין לעלות להר הבית ואין לאהבה לקבוע הלכה. עם זאת, למרות גישתו השמרנית נכנס בעובי הקורה של ענייני השעה שהעלו בעיות מחודשות, והכריע בהם באומץ. בין השאר קבע חידושים בנושא שבת ורפואה, שהיום הם בגדר מובן מאליו, אם כי נמנע מלפסוק בעניינים חדשניים כאשר חשש שאינו בקיא מספיק בהיבטים המדעיים הנצרכים.
פסיקת ההלכה שלו הושפעה רבות מרבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק שעימו עמד בקשר קרוב בצעירותו ולמד ממנו דרכי הוראה. הרבה לומר שאף אחד מפוסקי דורו שלו אינו מגיע לרמתו של הרב פרנק, ובמקרים רבים הורה לנהוג כפי הכרעת הרב פרנק.
פסיקות בולטות
הלכות שונות
הורה לדחות ליום ראשון הלווית תלמיד חכם שנפטר בשבת, גם כאשר מדובר בעיר ירושלים, כדי לאפשר השתתפות קהל רב בהלוויה. זאת על אף שיש מצווה שלא להלין את המת, ובארץ ישראל מקפידים עליה במיוחד, ובירושלים לא מלינים אפילו לכבודו של המת, מפני כבודה של תורה שדוחה זאת. על פי פסק הלכה זה נהגו בלווייתו שלו, לאחר שנפטר ביום טוב.
לגבי רכישת כרטיסי פיס סבר שאין בזה חשש גזל של "המשחק בקוביא", משום שחז"ל אסרו רק כשהפרס מונח לפני המהמרים והם מטילים גורל מי יקבל את הכסף, ובמצב כזה המהמר מניח שכספו המונח לפניו יוחזר לו עם תוספת הרווח; ואילו כאן המפקיד את הכסף יודע שכסף זה לא יוחזר אליו, והדבר דומה יותר להשקעה בעסק.
פסק שבמקרה שאישה תבעה מבעלה או גרושה דמי מזונות והוצרכה לשם כך להיעזר בעורך דין, אם נפסק שהבעל אכן חייב במזונותיה – נכלל בחיוב גם שכרו של עורך הדין. זאת מפני שההוצאה נדרשה לשם השגת המזונות, ולכן היא נחשבת כחלק מהוצאות המזונות עצמם. וכפי שאין הבעל יכול להיפטר בנתינת חומרי גלם ללא כלים או אפשרות להכינם לאכילה, כך גם בתשלום המזונות נכלל כל מה שהאישה נצרכת לו כדי שתוכל אכן להשתמש במזונות.
פסיקה בולטת שלו הייתה ההכרעה כי היעדר נשימה באופן בלתי הפיך, המורה מוות של גזע המוח ומרכז התפקוד של הנשימה העצמונית – נחשב למוות. זאת בהמשך למסקנות שגובשו בידי ועדת רבנים שכינס לאור בקשת משרד הבריאות להכרעה, לאחר התייעצות עם גורמי מקצוע ולימוד ההיבטים השונים. פסיקה זו סללה את ההכשר האתי להשתלת איברים בישראל.
שמיטה
עודד את השימוש בהיתר מכירה כל עוד יש בכך צורך עבור חוסנה של החקלאות הישראלית. אך סירב ללכת אחריו "באופן עיוור", ובכל שמיטה מחדש בדק אם עדיין קיים הצורך. כדי להפגין את מעמד ההיתר כל עוד שהוא נצרך הנהיג בישיבת מרכז הרב עצמה לאכול מיבול היתר מכירה. עם זאת, לקראת שנת השמיטה ה'תשס"א, פעל יחד עם עמיתו הרב מרדכי אליהו, ותלמידיו הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור, להקמת מיזם "אוצר הארץ", המעודד ומספק גידולי חקלאות יהודית כשרה מאוצר בית דין, כדי לתמוך בחקלאות היהודית ולחזק את שמירת השמיטה וקדושת שביעית, עד כמה שניתן לעשות זאת שלא על ידי היתר המכירה. לקראת שנת השמיטה ה'תשס"ח, חתם עם הרב מרדכי אליהו ועוד על קריאה ציבורית להצטרף למיזם.
בתי דין
ראה את מערכת בתי הדין הרבניים כהמשך המסורת של "בית דין קבוע" שהיה בכל עיר בגולה, שהם בעלי סמכות של מרא דאתרא. התייחס באופן אמביוולנטי לכהונת אנשים דתיים בבתי המשפט, כאשר מצד אחד – יש בכך הזדמנות לקידום פסיקה על פי המשפט העברי, אך מצד שני קיים חשש "שמא יאלץ לפסוק על כורחו לפי החוק שהוא בבחינת גזל בעיני ההלכה".
כדיין בבית הדין הרבני הביע את עמדתו שבתי הדין צריכים להתרכז בטיפול בנושאי נישואים וגירושים כדי למנוע סחבת לבאים בפניהם. על כן, הוא סירב לדון בנושא הגנת הדייר, שבו חוקי מדינת ישראל לא נתנו לבתי הדין סמכויות אכיפה, בטענה שספק אם הצדדים יבצעו את פסק הדין, ועל כן הדיון בנושא אינו אלא בזבוז זמן שיפוטי.
מודרנה
בהתייחסות לפיתוח טכנולוגי הלכתי לא שלל את הפיתוח, אך הדגיש ש"הסתדרו בעבר גם בלעדיו". עם זאת, בעת כהונתו כרב ראשי התמודד עם בעיות סבוכות, כגון ההיתר שנתן לבצע השתלת לב במגבלות הלכתיות, וכן העלאתם ארצה של יהודי אתיופיה, וזאת בניגוד לדעתם של רבנים אחרים. פסיקה בולטת נוספת שלו היא שרגע המוות אינו בזמן הפסקת פעולת הלב, כדעות רבות בהלכה, זמן שכבר אי אפשר לבצע בו השתלות, אלא כמה דקות קודם, כשגזע המוח נהרס, ויכולת הנשימה באופן עצמי נהרסה. כקודמיו בתפקיד הרב הראשי, הוא נלחם בניסיונות להכניס רפורמים לתוך המועצות הדתיות. כן התנגד ופעל למנוע הכנסת נשים אליהן מפני ענייני צניעות. עם זאת, כאשר נשאל לגבי התמודדותה של דניאלה וייס לראשות מועצה מקומית קדומים אמר שיש לבחור במועמד המתאים ביותר לתפקיד, ולא להימנע מבחירתה בשל היותה אישה.
ארץ ישראל
עודד וטיפח התיישבות היהודית ברחבי הארץ. לאחר ההסכמי אוסלו פנה הרב חנן פורת אל הרב שפירא בבקשה שישלח אברכים מהישיבה ללמוד דרך קבע בקבר רחל כדי לחזק את האחיזה היהודית במקום, וכך הוקם הכולל של הישיבה במקום. בתקופתו של הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. ראשי ההתיישבות נועצו בו והודרכו על ידו דרך קבע. שימש כנשיא של תנועת קוממיות.
בזמן הסכמי אוסלו קרא לחיילים שלא להישמע לפקודות המורות למסור שטחים לנוכרים, שבהן ראה פקודות שסותרות את התורה. על פסק-הלכה זה היו חתומים גם הרב משה צבי נריה והרב שאול ישראלי, ועוד לפניהם הוציא הרב שלמה גורן פסק דומה. כולם היו חברי איחוד הרבנים למען ארץ ישראל שהקים יחד עם הרב נחום אליעזר רבינוביץ לשם מאבק בתוכנית. בראיון שנערך עימו תהה הרב שפירא איך אדם שמפנה יישובים או שקורא לפנות יישובים יכול לקרוא לעצמו "דתי" אם באותו זמן הוא סבור שפינוי שכזה מנוגד להלכה. על פסיקתו זו חזר בסמוך ליישום תוכנית ההתנתקות, וקבע בראיון כי יש איסור תורה גמור להעביר קרקע של ישראל לנוכרי ואסור להישמע לפקודה כזו ואף לסייע לה. הוא קרא לסרב פקודה באופן אקטיבי ומוצהר – מפני שמדובר באיסור ככל איסורי דאורייתא: . כמאה וחמישים רבנים תמכו בפסק הלכה זה.
בפסק הלכה מפורט שנכתב סמוך להתנתקות עצמה, כתב הרב שמי שישתתף בגירוש לא יינקה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הוא הוסיף אסור להישמע לרבנים שאינם "גדולי תלמידי החכמים שבדור", ואינם מוסמכים להורות בנושאי כלל ישראל. וכי אם הם פוסקים בעניינים הללו, הרי הם בגדר "רשע שוטה וגס רוח" שכתב הרמב"ם על מי ש"לא הגיע להוראה ומורה", ואינם נחשבים לדעה הלכתית בנושא זה. בנוסף ציין על פי המבואר בפתחי תשובה בשם צמח צדק הקדמון – שמי שפועל על פי הוראת אותם רבנים, לא נחשב כשוגג אלא כמזיד, היות שהיה עליו להימנע מלסמוך על מי שלא ראוי להורות בכך.
עמדותיו
מדינת ישראל
220px|ממוזער|ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתארח בסוכתו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
הביע דעות ציוניות, וראה את מדינת ישראל כ'אתחלתא דגאולה' ואת הקמת המדינה כביטול הגלות. לגבי הבחירות לכנסת העשירית אמר שיש להצביע למפלגה דתית ולא למפלגה של דתיים וחילוניים התומכת בשלמות הארץ.
שיבח את המדינה על היותה "מחזיקת תורה" ועל ריבוי התורה הגדול הקיים בארץ, כפי שלא היה מאז ימי בית שני. בכל שנה בערב יום העצמאות, היו מגישים לפניו, לבקשתו, דו"חות של משרד הדתות עם מספרם המדויק של לומדי התורה במדינה: תלמודי תורה, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללי אברכים וכו'.
חרף גישתו הממלכתית וראייתו את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה, לחם בהחלטות מדיניות אשר נגדו, לשיטתו, את התורה, בראשן מסירת שטחים, ולא ראה במאבקים אלו סתירה ל"ממלכתיות". מנגד – שלל נחרצות סברות שביקשו לראות במעשיה של ממשלה כלשהי סיבה לשינוי ביחס החיובי למדינה.
את המורכבות והוכחה לכך שהמדינה נחשבת לגאולה בשל עצם היותה שלטון יהודי, יחד עם התנגדות למעשים הנוגדים את התורה שנעשים בידי ראשיה, הסביר: "מדינת ישראל בבית ראשון הייתה של כלל ישראל, ולא של המלך ירבעם וחבריו, בזמן מלכות המלכים הרשעים לא הייתה גלות אלא להפך, ורק באשר הגויים כבשו את המדינה וישראל נעשו כפופים לגויים, נוצרה הגלות... מדינת ישראל איננה של בן-גוריון וחביריו ושאר השרים עד היום, אלא של כלל ישראל, ומשום כך, שהמדינה היא תחת שלטון זרע אברהם יצחק ויעקב ולא תחת שלטון גויים איך זה גלות."
כלל ישראל
ראה חשיבות רבה בתחושת השותפות והשייכות עם כלל ישראל. נהג להדגיש זאת מדי שנה בשיחתו בראש השנה לפני התקיעות באומרו: " 'בתוך עמי אנכי יושבת' – מה שיקרה עם כלל ישראל יקרה איתנו". במכתב לתלמיד ישיבה חרדי גער וכתב: "כלל ישראל אינו בני ישיבה בלבד, אלא זרע אברהם יצחק ויעקב, כל אשר בשם ישראל יכונו".
הרבנות הראשית
הקפיד על מעמדה וכבודה של הרבנות הראשית כגוף הרבני העליון של מדינת ישראל ועם ישראל, אשר, לדעתו, חובה לשמור על קיומה וסמכותה ולא להחליש את כוחה ושליטתה על ענייני היהדות. לדבריו, "בלי קיום הרה"ר היה עניין הרבנות פרוץ לכל אשר בשם רב יכונה, כמו בחוץ לארץ, ומחצית ארץ ישראל הייתה פרוצה ומסורה ביד רבנים רפורמים וקונסרבטיבים למינם כבארצות הברית. וכן הייתה מתמוטטת מערכת בתי הדין, הגוף החסון ביותר מבחינה תורנית בארץ ישראל, על כל התוצאות החמורות שנובעות מזה".
ישיבות ועולם התורה
ממוזער|בזקנותו, לומד תוך שימוש בזכוכית מגדלת
הרב שפירא סבר שמטרת השיעורים בישיבה היא לפתח כיוונים חדשים, אך את עיקר הלמידה צריך כל בחור לעשות באופן עצמאי המתאים לאופיו. על כן יש לצמצם את מספר השיעורים שאליהם נכנסים התלמידים, הן בגמרא והן באמונה. עם זאת הוא ראה מעלה בשמיעת מספר סגנונות של שיעורים. גישה זו מיושמת עד היום בישיבת מרכז הרב.
ראה חשיבות רבה בעידוד בני נוער וצעירים שיגיעו ללמוד בישיבה, באומרו שזה העתיד של עם ישראל. ועמל לשכנע צעירים שסברו שלימוד בישיבה הוא דבר שלמעלה ממידותיהם. הדגיש שמעל כל מסלול תורני אחר שקיים באפשרויות – נמצא הלימוד בישיבה, אשר אין לו שום תחליף. לכן התנגד בתוקף לתוכנית המכינות הקדם צבאיות. בשיחה לתלמידי מכינה בביתו התבטא: "מי שלא לומד בישיבה מפסיד לא רק את רכישת דרך הלימוד, אלא גם את כור ההיתוך והחוויה הנפשית שמעניקה הישיבה. מי שיכול, עדיף שילמד אפילו שנה בישיבה במקום שנתיים במכינה".
ייחס חשיבות מיוחדת למושגי "רב ותלמיד" המעמידים כדבר מרכזי את מסורת התורה שבעל-פה. הדגיש שהדרך הנכונה היא שהרב מקבל את התורה מרבו כדי להעבירנה לתלמידיו, שיעבירו הלאה את הדברים בהמשך לתלמידיהם הם. מתוך כך ראה את מעלת מוסד הישיבה בעם ישראל – שהוא מקום מסירת התורה מדור לדור, והתייחס אליה בשל כך כ"מקום השראת השכינה". נהג לומר כי יהודי זקוק לשלוש שנים של לימוד מלא בישיבה, כדי שיוכל לצאת מ"חזקת עם הארץ".
קבע כי על אף שיש מקום ללימוד קבלה ונושאים נוספים, אין לשנות מסדרי הישיבות שנקבעו מקדמת דנא.
"הלכות ציבור" והנהגה
הדגיש כי ב"הלכות ציבור" והכרעות כבדות יש להתחשב רק בדעתם של גדולי ישראל המובהקים בתורתם, וביקר נחרצות התערבות של רבנים צעירים שאינם בעלי כתפיים רחבות דיים, בשאלות כבדות משקל והכרעות לכלל ישראל. טבע בהקשר זה את המושג "רעבאלא'ך" ככינוי מזלזל לרבנים קטנים שהתיימרו להכריע בעניינים הגדולים מכפי מידותיהם. התבטא כי "מי שאינו בעל כתפיים להתיר עגונה, שלא ייקח על כתפיו הכרעות לכלל ישראל".
מסורת הדורות
הרבה להדגיש את השמירה על המנהגים והמסורת הקדומים ואת תחושת החיבור והכבוד לעולם היהודי הישן. תלמידו הרב יהושע בן מאיר תיאר את רבו כמי שנועד לחבר את דור התחייה המתחדש ואת השלשלת העתיקה, את ההמשכיות מחד והיצירה מאידך: "דאג שאנחנו... נהיה המשך שלשלת מסורת ישראל ועולם היצירה התורנית של הדורות הקודמים... דווקא דור התחייה והגאולה... שרואה את מרכזיותה של מדינת ישראל בתהליך הגאולה, רק הוא יודע איך 'לסגל' 'אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים".
דתות שונות
כשנשאל על פגישות עם אנשי דתות שונות, השיב "אנחנו לא הולכים אליהם לנהל איתם פולמוסים, אך אם הם באים אלינו, ראוי לקבלם בכבוד ואף כשנכנסים לבית כנסת ובית מדרש ניתן להסכים לכך, כפי שנהגו מעולם מפני דרכי שלום, אמנם גם הגוי חייב לדעת להיות מנומס ולא להיכנס עם צלב".
פוליטיקה
ביחסו אל הפוליטיקאים התבטא באמון כלפיהם שהם ממלאים את תפקידם כיאות. כך למשל אמר שחוק שחברי הכנסת הדתיים לא התנגדו לו הוא מן הסתם כשר שכן חברי הכנסת הדתיים מן הסתם היו מתנגדים לחוק לא כשר, ולגבי מלחמת שלום הגליל אמר שהמדינה מן הסתם פועלת כיאות ואינה יוצאת למלחמות סתם. אולם כאשר המפד"ל קבלה החלטה בניגוד לדעת מועצת גדולי התורה בעניין בניית בית מלון על בית קברות בטבריה, שבו ראה הרב שפירא בעיה הלכתית טהורה, נזף בחברי הכנסת של המפד"ל.
משפחתו
אביו של הרב שפירא היה בנו של הרב צבי אשר, מראשי ישיבת המקובלים שער השמים. הרב שפירא הוא דור 27 לרש"י ובן נינו של רבי משה מגיד ריבלין מתלמידי הגר"א שעלו ארצה בעליית תלמידי הגר"א, ומשכך הוא דור שישי בירושלים. משפחת שפירא היא משפחת כהנים מיוחסת עד עזרא הסופר. מצד אימו הוא נינו של ראש כולל הו"ד הרב אברהם אלקנה זקס, בנו של הרב משה זקס, מראשוני תלמידי החתם סופר שעלו לארץ (חמיו הוא רבי צדוק הלוי קרויז). בני דודתו הם הרב מנחם בן ציון זקס, מרבני שיקגו, והרב יהושע פישל זקס, שהרב שפירא הביע רצון שיֵצֵא ספר על תולדותיו. בניו הם ד"ר משה חיים זקס וד"ר יצחק זקס.
משפחתו של הרב שפירא היא משפחת דיינים. בהם, סבו הרב יעקב לייב לוי (אחיו של רבי נחום משאדיק) היה אב בית דין בבית דינם של הרב שמואל סלנט והמהרי"ל דיסקין בירושלים. הרב שפירא עצמו שימש כחבר בית הדין הגדול ואחר כך כנשיאו. אחיו הרב שמואל היה אב בית דין בירושלים. אחיינו הרב אליעזר שפירא היה גם דיין בבית הדין הגדול, ובנו של הרב אליעזר, הרב שלמה שפירא, משמש היום בתפקיד זה.
הרב שפירא היה נשוי לפנינה בת הרב יעקב אלעזר הירשוביץ, אחותו של הרב שלום נתן רענן, מנהל ישיבת מרכז הרב וחתנו של הרב קוק (נפטרה בה'תשע"ט). לזוג נולדו ארבעה בנים: שלמה זלמן, הרב בן ציון (מחבר הספר "פני אברהם" וראש מכון הרצי"ה), והתאומים הרב יעקב אלעזר (שירש, על פי צוואת אביו, את מקומו בראשות הישיבה), והרב שמואל צבי (שנבחר בצוואת אביו למנהל הישיבה).
מתלמידיו הבולטים
מספריו
ממוזער|ביחד עם הרב משה צבי נריה ביום ירושלים בישיבת מרכז הרב
גמרא והלכה
שיעורי מרן הגר"א שפירא – סדרת ספרים של השיעורים הכלליים בתלמוד שנתן הרב שפירא בהיכל ישיבת מרכז הרב ונערכו על ידי הרב בנימין רקובר בשישה כרכים על אחת עשרה מסכתות: בבא בתרא, שבת-פסחים, כתובות-קידושין, יבמות-גיטין, בבא קמא-נדרים, בבא מציעא-סנהדרין. סדרת ספרים זו זכתה בפרס ירושלים לספרות תורנית וכן בפרס השר שפירא.
מעמק אברהם – מבחר משיעוריו בגמרא. בעריכת הרב חיים אביהוא שוורץ.
שו"ת מנחת אברהם – ארבעה כרכים המכילים חלק מתשובותיו, פסקיו ומאמריו ההלכתיים של הרב שפירא.
זכר יצחק – ספרו של רבי איצל'ה מפוניבז', שהוהדר על ידי הרב שפירא בצעירותו (ויצא לאור שנית בהוצאת מכון ירושלים עם חלקים נוספים שנערכו על ידי תלמידו ונכד אחיו, הרב שלמה שפירא).
אמונה ומחשבה
מורשה – שיחות למועדים – קובץ שיחות למועדי השנה המאגד בתוכו את כל שיחותיו של הרב למועדים אשר נאמרו בהיכל הישיבה. לספר נוסף חלק נוסף והוא קונטרס היושבת בגנים. חלק זה מאופיין בכך שהוא בעיקר דברי תורה קצרים. נערך על ידי הרב שמיר שינטופ והרב יהונתן אביב.
מורשה – קובץ שיחות ומאמרים, בעניין תורה, ארץ ישראל, חינוך, הנהגת הציבור, צניעות, לימוד תורה לנשים, סירוב פקודה, חוקי המדינה ועוד, וכן דברים על ראשי הישיבה הקודמים – הראי"ה קוק, בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, והרב שאול ישראלי. נערך על ידי הרב שמיר שינטופ והרב יהונתן אביב.
הגדה של פסח היושבת בגנים – הגדה לחג הפסח בצירוף רעיונות ופנינים על דברי חז"ל. נערך על ידי הרב שמיר שינטופ והרב יהונתן אביב.
קונטרס היושבת בגנים – על הימים הנוראים וענייני תשובה.
ימי הפורים – הארות לחג הפורים.
אהבתי תורתך – 'פרקים בדרכי קניין תורה – משיחות מרן הרב אברהם אלקנה כהנא- שפירא זצ"ל', בעריכת אלעד אברהם כרמון, תשע"ח.
חוברות שיחות
"יומא דריגלא" – שיחות שנאמרו בעצרת הזיכרון השנתית לרב צבי יהודה הכהן קוק, המתקיימת בתענית אסתר.
"עת לכל חפץ" קובץ שיחות למועדי השנה.
"חג הסוכות" קובץ שיחות בענייני החג.
הנצחה
רחוב בירושלים, בין שדרות הרצל לשדרות יצחק רבין
הכיכר המרכזית ביישוב מבוא חורון
רחוב בעיר בית שמש
רחוב ביישוב בית אל
בית הוראה "בית אברהם". בראשות הרב יעקב שפירא, הרב איתן איזמן והרב יהושע מגנס (הוקם בה'תשע"ט). הנותן מענה לשאלות הלכתיות על ידי תלמידי חכמים מבני הישיבה המוסמכים לרבנות בידי הרבנות הראשית לישראל
גרעין תורני וכולל אברכים תורת אברהם בנצרת עילית
בעבר נקראה על שמו ישיבה תיכונית "בית אברהם" בראשות הרב אברהם יעקב שרייבר
מקווה בשכונת גבעת שאול
בית מדרש תורת אברהם בישיבת מבקשי ה'
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
הרב בנימין רקובר והרב יצחק דדון (עורכים), אמרי שפר – פנינים על התורה, שמועות והדרכות בלימוד של הרב שפירא
הרב יצחק דדון, ראש דברך – עובדות וסיפורים שסיפר הרב שפירא, מסודרים לפי פרשיות השבוע, ובסופו "מראש אמנה" – קצת מהנהגותיו, אדר ה'תש"ע
הרב יצחק דדון ודביר עמר, אב בתורה אב בחכמה – מאות סיפורים סביב מסכת אבות, ה'תשע"ט
הרב חיים אביהוא שוורץ, מעמק אברהם – סיכום שיעורים שנמסרו בישיבה. באהל אברהם – תולדות חייו וסיפורים עליו
הרב בן ציון כהנא שפירא והרב יהושע וייסינגר (עורכים), "אחד היה אברהם: מאמרים, מכתבים, זיכרון: במלאת עשור לפטירת מרן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא", ירושלים תשע"ח. בהוצאת מכון הרצי"ה.
הרב אברהם ישראל סילבצקי, שלושה כתרים, בתוך ספר הזיכרון אשל אברהם.
קישורים חיצוניים
ממוזער|עם האדמו"ר מצאנז בעל "שפע חיים"
אתר "מראה כהן גדול - דמותו ותורתו של מרן הגר"א שפירא" באתר מופיעים , שיחות ומאמרים שלו בנושאי ציונות, תורה ומדינה, היתר מכירה, גאולה ומקדש, שיחות ופסקים במערכה על שלימות הארץ, מענה לדברי סכלות כנגד בני ישיבת מרכז הרב ודרכה, ועוד.
"באהל אברהם" - ביוגרפיה והערכה בשבעה עשר פרקי חיים הרב חיים אביהוא שוורץ באתר ישיבה
משיעוריו ותורותיו
שיחה עם הרב אברהם שפירא, מתוך: מורשה, ט' תשל"ה, עמ' 15-21.
לשאוב כוח מחכמי הדורות -הרב אברהם שפירא
עשרות מאמרים שהתפרסמו בכתב העת 'צוהר' ובקובץ 'ניצני ארץ'.
עשרות מאמרים ושאלות ותשובות, מתוך אתר מרכז הרב
גילוי דעת על זכותם וחובתם של רבנים להביע דעת תורה, תשובה בעניין גירוש יהודים, פורסמו בפניני הלכה ליקוטים בענייני העם והארץ, עמ' 296–301
ממוזער|עם הרב מרדכי אליהו בביקור אצל רבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד
על אודותיו
אזכרות ושיחות על הרב אברהם שפירא מפי תלמידיו, אתר ערוץ 7.
הלויתו, ערוץ מאיר.
צנוע ותקיף, מקור ראשון, 17 באוקטובר 2007
הרב שלמה אבינר, אמת מה נהדר מראה כהן גדול באתר כימיציון
הרב
הרב אליעזר מלמד, זהיר ותקיף - הרב אברהם שפירא; למדן ועניו: הרב שפירא
יהודה יפרח, בכל רגע סברה חדשה , סוכות תשע"ח, מוסף שבת, מקור ראשון.
עצרת זיכרון במלאת שלוש עשרה שנים לפטירתו - ביוגרפיה ומשנתו
גיליונות מיוחדים של כתבי העת "קוממיות" ו"קומי אורי" המוקדשים לזכרו.
, על עמדותיו ופועלו בנושא שמירת השמיטה.
דביר עמר, רבנים ואישי ציבור מספרים על פועלו של הרב אברהם שפירא זצ"ל נגד אוסלו, באתר ערוץ 7
דביר עמר, ר' אברום והחרדים, בעיתון בשבע
הספדים
הספדים בלוויה מאת הרב מרדכי אליהו, הרב יעקב רוזנטל, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב חיים שטיינר, הרב ישראל מאיר לאו, הרב שלמה משה עמאר והרב יוסף גליקסברג
הספדים ודברי זיכרון מאת הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דרוקמן, הרב ברוך מרדכי אזרחי, הרב יואל מנוביץ, הרב אמנון שוגרמן, ובנו הרב יעקב שפירא
עצרת זיכרון ומספד במלאת ימי השבעה, צילום וידאו, אתר "מכון מאיר"
עצרת זיכרון ומספד במלאת שנים עשר חודש, צילום וידאו:אתר מכון מאיר.
תיעודיו בווידאו
שיחות ,שיעורים וקטעי וידאו מפי הגר"א שפירא
סדרת סרטי "אחד היה אברהם"
סרט הזיכרון "אחד היה אברהם"
אחד היה אברהם - הישיבה
אחד היה אברהם - הרבנות הראשית לישראל
אחד היה אברהם - ארץ ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בוגרי ישיבת עץ חיים
קטגוריה:תלמידי הרב משה מרדכי אפשטיין
קטגוריה:דייני בית הדין הרבני הגדול
קטגוריה:חברי מועצת הרבנות הראשית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים
קטגוריה:ראשי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:משפחת רענן (הירשוביץ)
קטגוריה:משפחת כהנא שפירא
קטגוריה:קריית משה: רבנים
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:אבות בתי דין
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
אברהם אלקנה כהנא שפירא
קטגוריה:רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2007 | 2024-10-17T17:15:20 |
סלניום | סלניום (Selenium) הוא יסוד כימי אל-מתכתי שסמלו הכימי Se ומספרו האטומי 34. זהו מינרל קורט חשוב בגוף האדם.
תכונות
סלניום הוא אל-מתכת בצבע אפור עם תכונות כימיות דומות לאלו של גופרית וטלור. סלניום טהור מוליך חשמל במידה רבה יותר כאשר הוא חשוף לאור. סלניום משמש לעיתים כמרכיב בסגסוגות של מוליכים למחצה מרוכבים המשמשים בתאים פוטואלקטריים.
שימושים
מהווה רכיב חשוב בתאים פוטואלקטריים ותאים סולריים.
רגישותו לאור שימשה מרכיב מרכזי במדי אור ישנים.
משמש לסילוק צבע מזכוכית. לדוגמה, צבע ירוק שנובע מזיהומי ברזל.
בהוספה לתערובת מרכיבי הזכוכית, צובע אותה באדום.
בהוספה לצבען צהוב קדמיום מאדים אותו, ומשמש כתוספת נפוצה ליצירת גוונים שבין צהוב לכתום.
מגביר עמידות לשחיקה של גומי.
לסלניום יישומים בצילום, ניתן להעניק לתמונות גוונים בעזרתו.
בין שנת 1955 עד 1975 בערך היה שימוש נרחב בסלניום ברכיבים אלקטרוניים – דיודות שנקראו "דיודות סלניום" ששימשו כמישרי זרם.
תרכובת של סלניום נפוצה בשמפו נגד קשקשת.
סגסוגת של סלניום עם ביסמוט, Bi2Se3 מקבלת תשומת לב ניכרת במחקר במבודדים טופולוגיים.
שכבה אטומית בודדת של תרכובת סלניום עם ברזל (FeSe) התגלתה לאחרונה כבעלת מוליכות על.
היסטוריה
סלניום (מקור השם במלה היוונית "σελήνη" שמשמעותה ירח) זוהה ב-1817 על ידי ינס יאקוב ברצליוס שזיהה אותו ביחד עם טלור. עם השנים הדרישה לסלניום גברה בעקבות שימושים בתחומים רבים כמו בגומי ובפלדה. עד 1970 סלניום כבר הוחלף על ידי צורן.
ב-1996, מחקרים הראו קשר בין סלניום לבין עיכוב סרטן אצל בני אדם. בשנות ה-90 המאוחרות גבר השימוש בסלניום (בעיקר יחד עם ביסמוט) בתור תוסף לצנרת מפליז בשביל לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים נגד עופרת.
צורה בטבע
סלניום מופיע בטבע במחצבים ביחד עם גופרית, נחושת, כסף ועופרת. סלניום מופק כתוצר לוואי בעיבוד מחצבים אלו.
תפקיד ביולוגי
לסלניום חשיבות מסוימת בביולוגיה, ויצורים רבים זקוקים לו בכמויות זעירות.
החומצות האמיניות הנדירות סלניום מתיונין וסלניום ציסטאין כמעט זהות לחומצות האמיניות הנפוצות מתיונין וציסטאין, אבל יש בהן אטום סלניום במקום אטום גופרית. ישנם חיידקים שבונים באופן שיטתי חלבונים שמכילים את החומצות האמיניות הנדירות הללו. אולם, אין לחיידקים הללו קודונים ייחודיים עבור חומצות האמיניות הנדירות; כאשר הן מצויות בחלל התא של החיידק, אחד מקודוני הגנום המקודד במצב נורמלי להפסקת יצירת החלבון מקודד להן.
בשאר היצורים החיים, אחוז קטן מהמתיונין והציסטאין מוחלף באופן מקרי בסלניום מתיונין וסלניום ציסטאין. עובדה זו מנצלת את תכונותיו של אטום הסלניום להגנה מעקה חמצונית. גם לאדם דרושה כמות קטנה של סלניום ובלעדיה הוא רגיש יותר לתעוקת לב. כמות הסלניום היומית המומלצת לאדם היא 55 מיקרוגרם. עודף של סלניום (מעל 400 מיקרוגרם ליום) עלול לגרום להרעלה הנקראת סלנוזה (selenosis).
סלניום מצוי באגוזים, בדגנים, בבשר, בדגים, ובביצים; זרעי האגוז הברזילאי עשירים במיוחד בסלניום. בצורתו החופשית הסלניום אינו רעיל, אך חלק מתרכובותיו רעילות מאוד ואופן פעולתן דומה לזו של ארסן. דוגמה לתרכובת כזו היא H2Se. חיות שניזונות מצמחים שגדלו באדמה עשירה בסלניום עלולות להיפגע מכך.
קישורים חיצוניים
סלניום, באתר ויקירפואה
סלניום ב-Webelements
סלניום וסרטן הערמונית
הערות שוליים
קטגוריה:אל-מתכות
קטגוריה:יסודות כימיים | 2023-06-15T16:21:16 |
אסוואטיני | ממלכת אֶסְוָואטיני (בשמה הקודם: סווזילנד, בסוואזית: Umbuso weSwatini, באנגלית: Kingdom of Eswatini) היא מדינה ללא מוצא לים בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה. היא גובלת בדרום אפריקה בצפון, בדרום ובמערב, ובמוזמביק במזרח.
היסטוריה
על פי המסורת המקומית, אבותיהם של בני עם הסוואזי המוכר כיום היגרו לפני המאה ה-16 ממרכז אפריקה לדרום מזרח היבשת, מקום בו נמצאת היום מוזמביק. לאחר סדרת עימותים עם התושבים המקומיים, התיישבו בני הסוואזי בצפון ארץ זולו באמצע המאה ה-18. עם התעצמות כוחם של בני הזולו נדחקו בני הסוואזי צפונה, ובמהלך המאה ה-19 התבססו באזור הידוע כיום כאסוואטיני והתגבשו כעם האוחז בטריטוריה משלו. המנהיג הבולט בתקופה זו היה המלך מסוואטי (Mswati) השני, שגם העניק ללאום את שמו. תחת מנהיגותו בשנות ה-40 של המאה ה-19 הרחיב הלאום את שטח אחיזתו צפון-מזרחה, והצליח לייצב את גבולו הדרומי עם ארץ זולו.
מתיישבים לבנים החלו להתיישב בארץ הסוואזי בתקופת מלכותו של מסוואטי, לאחר שזה פנה אל השלטונות הבריטיים במושבת הכף בבקשת סיוע נגד פשיטות בני הזולו. לאחר מותו של מסוואטי הגיעו בני הסוואזי להסכמים עם השלטונות הבריטיים במושבת הכף ועם השלטונות הבוריים ברפובליקה הדרום-אפריקאית בנוגע לשלטונם העצמי, מנהל שטחיהם וביטחונם. טרנסוואל אחזה רשמית בריבונות על שטחי הסוואזי מ-1894 ועד תבוסתה הסופית במלחמת הבורים ב-1902, אז עברה האחריות לידי הבריטים, ואסוואטיני הייתה לפרוטקטורט בריטי לאומי.
בשנת 1921 הוקם באסוואטיני הגוף המחוקק הראשון – מועצה מייעצת של אירופאים נבחרים, הכפופה לנציב הבריטי העליון. ב-1944 קבע הנציב הבריטי שלמועצה זו אין מעמד רשמי בכל הנוגע לקבלת החלטות עבור בני עם הסוואזי, והכיר במלך המקומי כסמכות מחוקקת. בתחילת ימי השלטון הבריטי סברו הבריטים שאסוואטיני תוכלל בסופו של דבר בתוך דרום אפריקה. לאחר עליית משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והתנתקותה בעקבות כך של המדינה מחבר העמים הבריטי, שינו הבריטים את תוכניותיהם לגבי אסוואטיני, ובלונדון התקבלה החלטה להכין את הארץ לקראת עצמאות. בעקבות תוכניות אלה התעצמה, במהלך שנות ה-60, הפעילות הפוליטית באסוואטיני והוקמו מפלגות אחדות. בשנת 1964 התקיימו הבחירות הראשונות בהן התמודדה תנועת INM שדגלה בשימור הערכים המסורתיים של בני הסוואזי מול 4 מפלגות אחרות, ברובן רדיקליות יותר, וזכתה בכל 24 המושבים במועצה.
עצמאות
לאחר שגיבשה את בסיסה הפוליטי, שילבה INM ברעיונותיה רבות מדרישותיהן של המפלגות הרדיקליות יותר, ובראש ובראשונה הדרישה לעצמאות מיידית. ב-1966 הסכימה ועדה בריטית על הקמת מונרכיה חוקתית עם שלטון עצמי, לאחר בחירות לפרלמנט שנקבעו ל-1967. ב-6 בספטמבר 1968 קיבלה אסוואטיני את עצמאותה על בסיס החוקה החדשה. בבחירות הראשונות לאחר העצמאות, שנערכו במאי 1972, התחזקה מפלגת האופוזיציה ותפסה כ-20% מהמושבים בפרלמנט. בתגובה, ביטל המלך סובהוזה את חוקת 1968 וריכז את כל הסמכויות החקיקתיות, הביצועיות והשיפוטיות בידיו.
בשנים 1988–1989 החל להישמע קולה של "התנועה העממית הדמוקרטית המאוחדת", תנועת מחתרת פוליטית אופוזיציונית, בביקורת הולכת וגוברת על משטרו של המלך ובדרישה לרפורמות דמוקרטיות. ביקורת זו החלה לזכות להד ציבורי, ובתגובה יזמו המלך וראש הממשלה דיון ציבורי מתמשך על העתיד החוקתי והפוליטי של המדינה. כתוצאה מדיון ציבורי זה אישר המלך שורת רפורמות חוקתיות, שהתבטאו בין היתר בהצבעה ישירה ודמוקרטית יותר בבחירות הכלליות של 1993.
פוליטיקה
שיטת הממשל של אסוואטיני היא מונרכיה חוקתית חצי-נשיאותית (בדומה לירדן), אך בדומה לרוב המונרכיות בעלות מלך ביצועי, היא מכונה בשוגג מונרכיה אבסולוטית. בראש המדינה עומד מלך בעל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות שהן ביצועיות, חקיקתיות ושיפוטיות. על פי המסורת, המלך מושל בממלכה יחד עם אמו, כאשר הוא האחראי להנהגה האדמיניסטרטיבית והאם להנהגה הרוחנית. המלך ממנה את ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי הרשות השופטת וכן כמה מחברי שני בתי הפרלמנט ("הסנאט" ו"בית האספה"). יתר חברי בתי הפרלמנט נבחרים על ידי העם בבחירות הנערכות מדי חמש שנים. מועצה מלכותית בוחרת יורש למלך לאחר מותו מבין בני נשותיו השונות, כאשר חשיבות מרכזית ניתנת למעמדה של "המלכה האם" הפוטנציאלית.
למלך הנוכחי, מסוואטי השלישי, אשר התחנך בממלכה המאוחדת, יש 15 נשים ו-36 ילדים. נכסיו האישיים נאמדים בכ-200 מיליון דולר.
פעם בשנה נערך במשך שבוע מצעד של עשרות אלפי ילדות, נערות ונשים, מגיל 5 ואילך, אשר רוקדות חשופות חזה את ריקוד ה"אומהלנגה" (החוגג את הנשיות והבתוליות) ושרות מול המלך במטרה שיבחר באחת מהן לאישה נוספת. לפי המסורת באסוואטיני מסמל המצעד טוהר ואחדות. זו שנבחרה על ידי המלך להצטרף לנשותיו קיבלה לעיתים מכונית BMW וארמון משלה. עובדה זו וכן העלויות וההוצאות הכרוכות באירוע, גררו ביקורת נוקבת בשל העוני הרב השורר במדינה, שמצויה במצב כלכלי גרוע ביותר. בין המתנגדים לאירוע ניתן למנות גם ארגוני נשים ויריבים פוליטיים של המלך אשר מצדו טוען כי פוליגמיה היא חלק בלתי נפרד מהמסורת במדינה ומגבירה את האחדות בעם. ב-2012 הופיעו באירוע מול המלך בין 30 ל-60 אלף בנות.
ב-2011 נערכו במדינה הפגנות ומחאות לנוכח המצב הכלכלי הקשה.
ב-2018 שינה המלך את שם המדינה מסווזילנד לאסוואטיני לכבוד חגיגות היובל לעצמאות המדינה.
חלוקה מנהלית
אסוואטיני מחולקת לארבעה מחוזות. כל מחוז מחולק לתתי-מחוזות הנקראים טיכונל'ה (Tikhundla) ברבים או אינכונל'ה (Inkhundla) ביחיד.
סך הכל ישנם 55 טיכונל'ה במדינה, וכל אחד מהם בוחר נציג לבית הנבחרים של אסוואטיני.
מחוזות
מספר שם מחוז שם מחוז (אנגלית) אוכלוסייה(מפקד אוכלוסין 2017) שטח (קמ"ר) עיר בירה אוכלוסייה (עיר בירה) 1 מחוז הוהו Hhohho 320,651 3,625.17 מבבנה 94,874 (נכון ל-2010) 2 מחוז לובומבו Lubombo 212,531 5,849.11 סיטקי 6,381 (נכון ל-2013) 3 מחוז מנזיני Manzini 355,945 4,093.59 מנזיני 73,000 (נכון ל-2004) 4 מחוז שיסלווני Shiselweni 204,111 3,786.71 נשׂנגנו 9,016 (נכון ל-2005)
כלכלה
אסוואטיני נמנית עם מדינות אפריקה בעלות הכנסה בינונית, עם תמ"ג לנפש בן כ-3,060 דולר שוטף (2010). אחוז האבטלה במדינה הוא כ-25% והאינפלציה בה הייתה כ-4.5% ב-2010. אחוז התושבים מתחת לקו העוני גבוה אף הוא, כ-63% (2009). הענפים העיקריים בתעשייה הם כריית פחם ואזבסט גולמי, עץ, סוכר וטקסטיל. היצוא מהמדינה (בעיקר של כותנה, סוכר ותרכיזי משקאות קלים) נאמד ב-2010 בכ-1.8 מיליארד, ואילו היבוא (בעיקר של כלי רכב, מוצרי מזון וכימיקלים) נאמד אז בכ-2 מיליארד דולר.
גאוגרפיה
אסוואטיני שוכנת בדרום יבשת אפריקה. היא גובלת במוזמביק במזרח, ובשאר צדדיה היא מוקפת על ידי דרום אפריקה.
ניתן לחלק את אסוואטיני לארבעה אזורים גאוגרפיים עיקריים, ממערב למזרח. במערב רמה בגובה של כ-1,100 מ' מעל פני הים. רמה זו מהווה כשליש משטח המדינה, ובה שוכן ההר הגבוה במדינה, הר אֶמְלֶמְבֶּה, שגובהו 1,862 מ'. גם הבירה מבבנה שוכנת ברמה זו. מזרחית לרמה זו נמצאת רמה נמוכה יותר, המהווה כרבע משטח המדינה, וגובהה כ-600 מ'. מזרחית לה שפלה המהווה קרוב ל-40% משטח המדינה וגובהה בין 150 ל-300 מ'. במזרח המדינה, באזור לֶבּוֹמְבּוֹ הסמוך לגבול עם מוזמביק, שוב מתנשאת הקרקע, ומתרוממת לגובה של כ-600 עד 700 מ'.
שלושה נהרות גדולים חוצים את אסוואטיני ממערב למזרח, בנתיבם לאוקיינוס ההודי: קוֹמָטִי, מְבּוּלוּזִי ואוּסוּטוּ.
האקלים באסוואטיני ממוזג. העונה הגשומה היא בין אוקטובר למרץ, והיא גם העונה החמה בשנה. בין מאי לספטמבר מזג האוויר קר ויבש יותר. ככלל, מזרח המדינה חם ויבש יותר ממערבה, והשפלה אף סובלת לעיתים מבצורת.
דמוגרפיה
אוכלוסיית אסוואטיני היא כ-1.2 מיליון איש. תוחלת החיים אשר עמדה בשנת 2015 על 51.05 שנים בלבד (תוחלת חיים במקום ה-224 מתוך 228 מדינות העולם) עלתה בשנת 2020 ל-53.45 שנים.
רוב תושבי אסוואטיני חיים בכפרים בתנאי מחיה קשים. הם אינם נהנים משירותים מודרניים כגון חשמל, תזונה בריאה, רפואה או מים זורמים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1968 | 2024-09-08T11:22:12 |
דגל אסוואטיני | דגל אסוואטיני אומץ לראשונה ב-6 באוקטובר 1968.
הדגל מורכב מחמישה פסים אופקיים – בחלקו העליון והתחתון פסים כחולים רחבים, פנימה מהם לכיוון מרכז הדגל פסים צהובים צרים יותר, ובמרכז הדגל פס אדום. האדום מסמל את הקרבות שנערכו בעבר לעצמאות המדינה. הכחול מסמל שלום ויציבות, והצהוב את המשאבים הטבעיים של המדינה. במרכז הפס האדום מופיע מגן ושני כידונים המסמלים את ההגנה על המדינה מפני אויביה. המגן והכידונים מעוצבים בסגנון אפריקאי טיפוסי. צבעי המגן – לבן ושחור מסמלים את דו הקיום בשלום בין הלבנים והשחורים באסוואטיני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אסוואטיני
קטגוריה:אסוואטיני: סמלים לאומיים
אסוואטיני
אסוואטיני | 2024-09-16T04:52:33 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.